מתוך שתי סימטאות, סמוכות זו לזו, השרויות בשינה עד למעלה מגגות בתיהן, השרויות בחול עמוק שעליו מטילים את צלליהם הליליים עץ קיקיון בודד או עץ אקליפטוס בודד, יוצאות בעת ובעונה אחת, עם חצות, שתי דמויות של בחורים צעירים שמחמת הדמיון הרב שהלילה משווה להן הריהן דומות לדמות אחת שהתפצלה משוּם-מה לשתיים.
שני הבחורים מנענעים ראשיהם זה לזה, מחייכים זה לזה בחיוך של תמול ושל שלשום, חוצים בצוותא את הכביש השומם מאדם ומבהמה וחותרים והולכים אל כיכר-השוק שבה מצטופפים בכעין חצי”גורן כתריסר צריפים מטולאים טלאי* קרשים ומסוגרים על מנעול ובריח. השניים משתהים שעה קלה כשהם תולים עיניהם זה בפניו של זה כאילו רואים היו, לאורו הצהוב של פנס הדולק בפינת הרחוב, את בבואות דיוקנותיהם. ותוך שהם עומדים ותוהים זה על זה, אומר אחד באקסטאזה חשאית:
“אתה שומע את ריחו הטוב של לחם החבוי באחד הצריפים האלה?”
“כן, אני שומע ריח טוב זה שכבר יש בו. שמינית של עובש… אבל אולי יש לך סיגריה?”
“לא, אין לי…”
הם משתפלים ויושבים בניחותא, כאילו התקינו עצמם לליל שימורים, על גבי שני ארגזים ריקים ופושטים רגליהם המסונדלות סנדלים מרופטים כלפי הרחוב’ האפלולי הגולש ויורד אל הים הסמוי מן העין וההומה באוזן בקצב אדוותיו השלוות.
“דרך-אגב, במה סעדת את לבך הערב?”
הנשאל מעביר ידו על בלוריתו הגדושה והנאה ברעמת סוס שהחמסינים האביביים והסתוויים שקפחו עליה במחצבות ועל גבי פיגומים לא חרכו אותה אלא זעיר פה זעיר שם: “בקלח אחד של תירס… ואתה?..”
בלחייו השקערוריות והלא-מגולחות של השואל, המסתיימות בסנטר חד, מתחתכים חיוכים:
“בשיריו של מאיאקובסקי…”
“אה, מומוס זה של קרקס!.. אני מעדיף על חצוצרתו הצרחנית חליל ענוג יותר…”
חברו מתופף באצבעותיו, תיפוף של טרוניה, לרוחב הקרשים הרופפים של ארגז העץ:
“משום שרוח התקופה אינה לפי רוחך…”
“חדל לתופף!.. ואמור לי אם אין אדם רשאי לבור לו רוח תקופה שתהא לפי רוחו?”
“הנח לי להרהר בכך…”
ועם שהם יושבים ובוהים לתוך הרחוב הדמום שרוחו של הים משוטטת בו על בהונותיה; בקע ויצא מאחד הבתים. המתמשכים לכאן ולכאן בכיו של תינוק: היה זה בכי שעלה וירד לסירוגין לאורך סולם של עצבות ושמחה, כאילו ביקש אותו תינוק אלמוני להאזין בדממת-הלילה לכל הגאמות העצורות בו ובקולו.
“לא, אין אדם רשאי לבור לו רוח תקופה שתהא לפי רוחו… אבל אולי יש לך סיגריה?”
“לא, אין לי… ולהווי ידוע לך שאין דעתי מסכימה עם דעתך בסוגיה זו, אלא שאיני מסוגל עתה להתפלמס אתך משום שהריח המעובש של הלחם היוצא מאחד הצריפים האלה מערפל לי את המוח ומסכסך לי את כל האסכולות של הפיוט…”
מתוך גוש של אופל שרבץ לא הרחק מבתי הרחוב, בצורת פרדס או בצורת כרם, הגיח ילל של תנים, ילל.שהיתה בו תוגה מדברית אימתנית כל-כך, שהתינוק האלמוני נתפחד והצניע כהרף-עין את בכיו הטוב.
“והיכן היית כל היום?”
“היכן?.. ישבתי על שפת הירקון בצלו של עץ עב-צמרת והסתכלתי בבבואה שלי שצפה על האיספקלריה של מימי הנהר…”
“אין לומר, מלאכה נעימה יותר מאשר טילטול סידרות לבנים ודליי חצץ על פיגומים…”
“וודאי!.. אלא שתוך כדי הסתכלות זו באתי לידי מסקנה מתמיהה ומביכה…”
“כלומר?”
“שכל המראות סילפו את דמות דיוקני…”
התנים הקיפו והלכו את תחומי העיר בלהקות של זמרים בדווים שסילסלו בערבוביה של קולות לחן ישימון קדום.
“…באופן שעכשיו שוב איני יודע מי אני…”
“ולפני ההסתכלות באיספקלריה של הירקון ידעת מי אתה?..”
“עתים כן ועתים לא… אדרבה, שמא תאמר לי אתה מי אני…”
בין הזמרים הבדווים היו כפי הנראה גם-ליצנים שכן שירבבו לתוך הלחן הנוגה נימות של צחוק לעגני.
“שוטה, כל ימיו התלבט אותו חכם סוקראטס בקושיה זו והעלה חרס, ודווקא ממני אתה מבקש שאתרצנה לך מניה-וביה…”
חברו השפיל ראשו וחזר והזקיפו לאחר שהות-מה:
“כיוון שכך, שמא הולך אני אצל בעלת-האוב שברחוב שבזי שתקבע לי את זהותי…” “הבלים! יכול אדם להתקיים גם בלי שתהא לו זהות… מוטב שתקשיב לזימרתם של התנים… היא מעבירה צמרמורת בבש-
רי, זימרה זו שיש בה מאורו של ירח אדום כנחושת השט מעל מדבריות ליליים, בראשיתיים! אולי יש.לך בכל זאת סיגריה… פשפש-נא בכיסיך…”
“לא, אין לי… אבל רואה אני שהולך ובא ידידנו השוטר, מי שהיה עילוּי ועוקר-הרים בישיבת סלובודקה… לו יש מן-הסתם סיגריות…”
לא יצאה שעה קלה ולכיכר-השוק התקרב בהילוך של מתינות בחור ארוך וצנום ביותר שנתון היה ברישול במדי חאקי.
“לילה טוב, רבותי הפילוסופים…”
“לילה טוב, צורבא מרבנן בדמות שוטר עברי!.. טעות בידך:
לא פילוסופים אנו אלא סוללי-כבישים השוגים בהוויות עולם בעיתות של אבטלה או בטלה..,שמא יש לו למר סיגריה?” “לא, אין לו למר סיגריה כיוון שמר צמחוני הוא…” “אם כך, שמא יגיד לי מר אם רשאי אדם להתקיים בלי שתהא לו זהות?.. הרי מר מצוי אצל החוק…”
הלה הסיט לאחור את כובע.השרד, ובהניחו ידו על מצח רחב, מקומר ומקומט כלשהו של תלמיד-חכם, עמד, והירהר רגע:
“זוהי קושיה משונה, משונה מאד, והיא צריכה עיון רב…” “מילא, נניח לה עד שיבוא התשבי… העיקר, מה שלום העיר ומה שלום תושביה?..”
חיוך של קורת-רוח נתפשט בפניו הדאוגות של השוטר, קרן מעיניו החומות שעצבות-מה, שהביא מעיירתו, עוד היבהבה בהן, וכשמושך את מצחת כובעו עד לגבותיו:
“גם העיר וגם תושביה ישנים שינה מתוקה, כשחלונות הבתים פתוחים והדלתות. לא נעולות וגנב יהודי הוא בבל יימצא… רבותי, פחד הוא להיות שוטר, בעיר שאיו בה גנבים…”
“מדבריו של מר אני נמצא למד שאיזהו גנב הגונב דברים של ממש, כגון ממון, תכשיטים וכיוצא בזה… אבל הגונב את דעת הבריות, או את דעת המקום, או את דעת השירה, או את דעת האמנות, או את דעת החכמה, האם הוא לדעתו של מר, בחזקת גנב או לא?..”
השוטר תלה במקשן מבט ספק בדוח ספק רגוז:
“אתה משטה בך או אתה משטה בי?”
“חס-וחלילה… האין, זו קושיה העשויה לטרוד את מנוחתו של כל אדם ושר?..”
“וודאי! אלא, לצערי, אין בסמכותי לתרצה ואני גם אץ לדרכי או דרכי אצה לי… היו שלום, רבותי…” משנדם מדרך נעליו המסומרות של השוטר והדממה חזרה ונתלתה בחלל הרחוב:
“אתה שומע את איוושת הים?..”
“כן, אני שומע… קימעה-קימעה מתפענחת לי מהות ניגוניו של יער זה…”
. “העיירות שעזבנו מוקפות היו מיתוס יערי שאמר עצבות ואימים… כאן פותח, לפנינו ים-יער זה מיתוס האומר חדווה שכולה זהב ותכלת, בלי צל של מליצה…”
בינתיים נשתתקו והלכו מקהלות התנים: האם חזרו למדבר או שהם יושבים על גבעות-חול ומוזרות באלאדות בלבנה.
“אבל עדיין הומה בי יער-הילדות על כל אילנותיו וסופותיו!”
“רצית לספר לי את המעשה בז’ בטלריש לר’ נחמן מבראצלאב…”
“באין,סיגריה אין השראה, ובאין השראה אין סיפורי-מעשיות…”
ואף-על-פי-כן נצטייר פתאום ליל חורף. מושלג על רקעו של ליל הקיץ הים-תיכוני ולתוך תפאורה זו נכנסה צללית של גמל, צללית שיצאה בחשאי מתוך מבוך הסימטאות של יפו.
“אתה רואה, האגדות של הילדות סוגרות עלינו…”
“ייתכן… אבל הגמל הזה הוא גמל של ממש הנושא על דבשתו משא של אבטיחים…”
שעה ארוכה נהו בעיניים של פליאה אחרי צללית הגמל שחצה שפי את הכביש והפליג כמין ספינת”קדומים אל מרחבי החולות כשהוא מושך אחריו צללית של חמור שנשא על גבו ערבי מכורבל בעבאיה.
“דע. כל גמל הוא דמות מתוך אלף-לילה-ולילה אפילו הוא נושא על דבשתו משא של אבטיחים ולא את שחרזאדה…”
ועם שהם יושבים ומסיתים בקסמיו של המזרח שאת בשמיו וניחוחיו הביאה רוח קלה משוקי יפו הסמוכים, נפלי לתוך אזנם קול רועם, קול של מתכת שיפה היה לדיקלום שיריו של מאיאקובסקי בזירת קרקס:
“היי, פילוסופים-של-חצץ, פייטנים-של-כבישים, מבלי-עולם, בולעי-רוק”של-תעניות, גואלי-עם-ואדם, מה שלומכם לכל אלפי רוחות?..”
זרועותיו הכבדות כמוטות ברזל משוכלות על גבי סדן חזהו, פניו הקלויות מחייכות במסגרת של שפעת שיער בהיר ומקורזל, עמדה לפניהם דמותו המרובעת של סאשה שנתקרא “שאליאפין” בקרב סוללי-הכבישים, על שום הבאס הרועם והצרוד שלו שהיה הולך למרחקים ומעמעם את הולם הפטישים שבידי הבחורים והבחורות שפיצח’ו גושי-אבנים לכריי-חצץ.
“שלומנו טוב, מאשה, אלא שאין לנו סיגריה… שמא יש לך?”
“וודאי שיש, רחימאים, וודאי…” שלף מכים מכנסיו הקצרים קופסת-סיגריות ומצית והושיטן לזה ולזה; אחר-כך גרר ברגלו ארגז ריק, צימצם את עצמו וצנח עליו כשסוקר במבט מלוכסן, לאור היבהוב האש בסיגריות, את לחייהם הרזות של הבחורים ששאבו ברעבתנות את העשן. שעה קלה שתק בינו לבין עצמו, ולבסוף, כשקוצב דבריו בבאס החם שנדחק מגרונו הקצר:
“שמעו, רחימאים, במקום לבלוע רוק ולדשדש. עד-אין-קץ בבעיות של בוקי-סרוקי, בואו ורדו עמי לים המלח…” וכשתולה בפניהם הסגופות, המהורהרות, את עיניו שניצנצו כשני כתמי זרחן:
“אתם מבקשים מן-הסתם לדעת לשם מה אני מזמינכם לרדת עמי לים המלח בעיצומו של חודש תמוז?..”
התנים שישבו על גבעות-חול סחור-סחור לעיר החלו לדקלם ביבבות קטועות את הבאלאדות שזמרו קודם לכן בשתיקה.
“לשם מה באמת, מאשה, לשם מה?..”
החיוך ההרפתקני שהלה הביא מעיירתו שעל גדות הדנייפר, קרן עתה מפניו ששמש הערבה קלתה אותם יפה-יפה: “כדי לשלות את האוצרות שהטמין בו שלמה המלך…” משב-רוח הביא משוקי יפו בליל ריחות מתקתקים של ענבים מרקיבים ושל תאנים מתליעות.
“רעיון נאה, סאשה, מאד נאה… אבל מדוע דווקא בעיצומו של חודש תמוז?..”
סאשה הצית לעצמו ‘סיגריה, נשף נשיפות עשן אחדות לשם שיקול-תשובה, כשעוויה גחכנית מעקמתיאת שפתו העליונה: “לפי שבחודש זה זוכה אדם ליהנות שם מאשו של גיהנום שהוא פרוזדור לגן-עדן…”
קם ממקומו, השליך את הסיגריה לעבר הכביש, זקף את ראשו ותפס עמידה ולשון פתיטית:
“להווי ידוע לכם, רחימאים, שרק בבקעת ים המלח מגיע אדם לידי התפשטות הגשמיות, לידי הזדככות נפש אמיתית, לידי התאפסות האני שלו, לידי נירוואנה…” לתוך דבריו נכנסה שיירה של גמלים שלא באו מאופיר אלא יצאו מסימטאותיה של יפו עמוסי שקי-תבואה וחצו את העיר החדשה בפסיעות פזיזות בשהמצילות שבצואריהם משמיעות המולה של שווקים.
סאשה הנמיך בשל כך את קולו:
“ואשר לאוצרותיו של שלמה המלך, הרי שיש דעות לכאן ודעות לכאן: יש סוברים שהם אוצרות של ממש והם גנוזים במעמקי ים המלח, ויש סוברים שהם אוצרות של אגדה ורק רוחות הערבה יודעות את מקום גניזתם… אבל בין שהם של ממש ובין של אגדה, מן הראוי לחפשם… הצטרפו אלי… מחר אני יורד לשם…”
“יפה, סאשה, ומה יהא על הקדחת המחלחלת בעצמותינו?..”
“היא מחלחלת גם בעצמותי… זה שנים אחדות שהיא עצורה בי כמין אש-תמיד… הלא היא אות האצילות של היהודי החדש בארץ זו… אבל יודע אני שהשמש של בקעת ים המלח תשרוף אותה כליל… אתם שומעים, כליל! ..”
“לא, סאשא, לא כעת… אולי בסתיו הבא, אולי באביב הבא…”
הלה הניד את בלוריתו הפרועה והחרוכה ואמר בחיוך עגמומי:
“האמן האמנתי שסוללי-כבישים פיוּטיים כמוכם, שרוקדי-הורה אקסטאטיים כמוכם, שבעלי-חלומות שאין-להם-תקנה כמוכם, תראו בחיפושי אחרי אוצרות של אגדה הרפתקאה שאין כמותה לרומאנטיות… ואגב-כך תזכו גם לראות מדי שחר בשחר היאך השמש עולה בכל זיווה והדרה מבין רוכסי הרי מיואב… או…”
“או… היאך לבנה במלואה שופכת אורה על צמד של צבי וצבייה העומדים יעל צוק תלול ומביטים לתוך התהום שלרגליהם…”
חלחלה עברה בסאשה: מי זה ממשיך את דבריו… מניין הקול הזה האומר בניגון של עצבות את אשר הוא עצמו ביקש לומר… הרי אין כאן אישי מלבד שני הבחורים היושבים ושותקים שתיקה אחת… אבל כשהסב את ראשו – ראה לפניו אדם שרגליו יחפות כפי שיחפות רגליו של נזיר מדברי, שמכנסיו המרופטים מהודקים בחגורה מהוהה ללא אבזם, שחולצתו הדהויה פרומה על חזהו, ששערו הארוך יורד פרע על כתפיו, שזקן עבות מעטר כחבילת-קוצים את פניו עד שתי עיניו היוקדות והצורבות את מאשה השואל בתדהמה:
“מי אתה רחימאי?..”
הלה עמד ושתק. מעין עווית לעגנית ליכדה זו לזו את גבותיו הסמורות, צימדה את שפתיו הסדוקות וזחלה בסבך הקוצים של זקנו. ופתאום יצא מתוך שתיקה זו, שנתמשכה כאילו שעות, קול תקיף ותובעני:
“קודם-כל, תן סיגריה…”
מאשה הוציא מכיסו חפיסת-הסיגריות, שלף הימנה אחת ואמר להושיטה לאלמוני, אלא שתוך כדי-כן עקרה זה מידו והשליכה בכעס לרחוב:
“ניכר בך שהדיוט גמור אתה בהילכות נימוסין… וכי מה אני בעיניך, פושט-יד או חברך להשקפות עולם שלבך גס בו?.. אורח שלך אני הבא מדרך רחוקה ואתה חייב לנהוג בי כבוד…”
פניו הזיוותניים בפראותם אמרו יוהרה שנפגעה, יוהרה של בר-אבהן שנתהפך עליו הגלגל, באופן שסאשה מצא את עצמו ממלמל בצער:
“סלח לי, רחימאי, לא נתכוונתי חלילה לפגוע בכבודך…”
והושיט לו את החפיסה בחיוך פייסני. האלמוני חילץ מתוכה, בשתי אצבעות מגודלות צפורניים, סיגריה אחת ועמד על כך שבעל-החפיסה יצית בה אש. אחר-כך נצטודד קימעה ועישן מתוך ריכוז-המוחין כשמעביר מפרק לפרק את ידו על זקנו הקוצני.
ולאחר שעה קלה, כאדם שבא באמת מדרך רחוקה-רחוקה: “כמדומה לי שביקשת לדעת מי אני?..” “כן, רחימאי…”
“כמוני כמוך, ידידי… זה שנים על שנים שאני שואל את עצמי מי אני ואיני מקבל תשובה מעצמי.,. אגב, הלכתי לשאול בעניין זה את בעלת-האוב מרחוב שבזי… אמנם, אין לה לזו מיופיה שלי מלכת שבא אבל מקצת מחכמתה יש לה…”
שני הבחורים שלא גרעו עיניים של חיבה מהאלמוני שאלו בזה אחר זה: ‘
“ומה היא אמרה לר, פרופסור?..”
הלה דיחק בכתפיו השמוטות:
“דברי-הבאי!.. היא אמרה שכיוון שדמויות רבות משמשות בי בערבוביה ואחת מטשטשת את השנייה, הרי שלמעלה מכוח בינתה הוא לקבוע איזו מהדמויות האלה היא דמותי האמיתית…”
צחק לעצמו צחוק עמום, קטוע: “אבל במה גרועה אשה זו מחוקרי-הנפש כביכול הדוחקים תלי-תלים של פלפולי-סרק לתוך כרכים כרסתנים היפים למאכל עכברים…”
זרק את שייר הסיגריה:
“לפחות יש לה לבעלת-אוב זו עיניים יפות ומסתוריות להפליא, הייתי אומר עיניים קדמוניות…”
“אולי עוד סיגריה, רחימאי?..”
הלה עשה תנועת לאו בידו ויצא שנית לדרך רחוקה של שתיקה, אלא שלאחר שהות-מה חזר הימנה במעין קפיצת-הדרך:
“ומי אני באמת?.. ייתכן שאני פילוסוף שאין לו שיטה וממילא הרעיונות והמחשבות משטים בי מעשה-ליצנים… ייתכן שאני פייטן אלא שמחמת איסטניסות סולד אני מעשיית שירים המוציאים את הנפש מרשות-היחיד לרשות-הרבים לשם בצע כבוד… ייתכן שאני גם… חבל, נשתכח ממני ברגע זה מה אני עוד…”
לפת בידו הימנית את זקנו שעשה עטרת-קוצים לפניו הנזיריים:
“אתה מבין, לעתים, מרוב צלילות-הדעת, דעתי מתערפלת
עלי…”
וכשמצדד ראשו כלפי שני הבחורים:
“שמא יודעים אתם מה אני עוד?..”
לאחר הרהור-מה, ענה אחד מהם בשמו שלו ובשם חברו: “פרופסור, אתה מיטיב לדעת מאתנו מה אתה עוד… היזכר-נא, כוח זכרונך הוא מופלא, פרופסור!..”
הלה עמד ושתק כשמתנועע אילך-ואילך, ופתאום ננער וטפח בשני אגרופיו על גבי מצחו:
“וודאי, נזכרתי!.. אני גם מלך-אביון!.. בימי-הביניים היו לי פלטינים באספמיה וטירות בקשטיליה, ועתה ירדתי מכל נכסי, מכל נכסי, רבותי, ולא נשתייר לי אלא הים התיכון…” וכשמניף שתי ידיים סגפניות ואקסטאטיות:
“הים התיכון רב-הזיו-והחן באביבו, בקיצו, בסתוו, ובחורפו!”
וכשמסב ראשו כלפי הרחוב היורד אל החולות היורדים אל הים, עמד דמום כאילו מאזין היה לניגון המאווש במרחק-מה או בחוג-האופק.
. “היו שלום! אני הולך באמת לראות את פניו היפים והליליים.”
אמר לעקור ממקומו, אך נשתהה משום-מה ופנה לסאשה: “שמעתי, בחור, שאתה הולך לחפש את אוצרותיו של שלמה המלך…”
הלה ניענע בראשו ניענוע של הן.
“ובכן, בחור, לשווא כל הטירחה שתטרח… כי אני הרפתקן זריז ממך… אני מצאתי את האוצרות וגנזתי אותם…” סאשה קפץ תחתיו כאילו הכישו ינחש:
“מה, אתה גנזת אותם!.. היכן?..”
הפרופסור סרק בניחותא את זקנו וכשתולה בשואל המבוהל את עיניו העצובות שחייכו מתחת לגבותיו הסמורות: “אתה שואל, ידידי, היכן גנזתי את האוצרות של החכם מכל אדם… וכי יודע אני? ייתכן שאי-שם במדבר: במעון-תנים או במאורתו של ליש… ייתכן שבין דפיו של איזה ספר… וייתכן שהפקדתי אותם בידיו הנאמנות של הארכיליסטיס אשמדי… מכל מקום, יפה עשיתי שגנזתי אותם מעיניהם החמדניות של הבריות… היה שלום, הים התיכון מחכה לי…” משהלך כפי שבא, חשאי כצלו של עצמו, דומה היה שהלילה נתערטל מאגדותיו.
סאשה שיצא לאיטו מתוך התדהמה, שאל:
“מי הוא?..”
“אין יודעים… הוא עצמו אינו יודע… לשם-מה לדעת?” “נניח לו! בואו ורדו עמי לים המלח כי השעה דוחקת…” “הרי שמעת, מאשה, מה שאמר הפרופסור בעניין האוצרות…”
“הוא מטורף, פרופסור זה, מטורף גמור!.. האוצרות טמונים בים המלח, אתם שומעים!..”
“אין אנו יודעים למי להאמין, לו או לך…”
“עליכם להאמין לי, כי יש לי חוש-ריח ארכיאולוגי לגבי אוצרות שירדו לטמיון או שנגנזו…”
“ייתכן… אבל לא נוכל לרדת עמך. עלינו לשבת בלילות בכיכר השוק, משום שלפעמים מזדמן לכאן שוטר תלמיד-חכם שמנוחתו מוטרדת על-ידי סוגיה חמורה שלא ניתרצה לו בנעוריו… או פלוני קשה-גורל שמחמת צלילות-דעת יתירה נשתבשה עליו דעתו, או קשה-רוח כיוצא בו…” “מילא, כרצונכם… ייתכן שאתם מפסידים את ההרפתקאה היפה ביותר בחייכם… וכיוון שגם לי אצה הדרך, אז שלום ולהתראות!..”
שעה קלה לאחר שהלה הלך, אמרו שני הבחורים זה לזה:
“אשמורת הלילה האחרונה הגיעה משום שהאופים ושוליותיהם כבר חוזרים לבתיהם עייפים, מקומחים, רדומים ומריחים ריח טוב של לחם חם שנרדה זה עתה מהתנורים… הבה ונלך גם אנו לראות את הים התיכון באורו של השחר…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.