הֶלי היתה פחות יפה מן הגיטרה, זולת אצבעותיה: תמיד ב-Re minor.
אותו לילה — דמיונו נשנה גם בשאר הלילות — המתינה למעריציה, כשעיניה הירוקות — זוועות במהותה — בנוף הפסיפס שהלבנה ציירה על הגגות.
שלושתם באו, זה אחר זה, מאחרי קלעי הלילה כגיבורי תיאטרון, פחות מלומדי ז׳סטות אבל כאובי לב יותר.
הראשון, שעיניו הכחולות, שערו הבלונדי שיוו לגבהותו מין ליריות כשפנית, ראה שהלי הדקה סרט־לצבעים. באותו לילה היו ניואנסים מתחלפים מסביב למצחה. שערה המגובב האריך את לחייה, את סנטרה. השני, מין בידואי מסוגנן, ראה את הגיטרה שכובה על ברכיה: ממנה שפעה העצבנות לאצבעותיה שהפליגו בבלורית מיתריה. השלישי, וה שהיה זורק אבני שתיקתו, אחת אחת לתוך החלל, חייך דווקא אותו לילה בשפמו שהיה הנוי היחידי בפניו.
הלי סלקה לרגע את הגיטרה. שלושת הגברים שטמו והעריצו גוף מוסיקלי זה. היא עברה מאחד לשני כדי להביא לידי הרמוניה גמורה את קנאתם. בחורים אמיצי גרם אלה, שלכל אחד פרשת עלילותיו של מדבר, בדידות, כוכבים ותנים, לטפו ברוך את ידי הנערה.
היא חזרה אל חלונה, לפוזותיה וכבְקֶשֶׁת העבירה את עיניה הירוקות על עיניהם. ואלצה את הגיטרה לתת אינטרפרטציה נבדלת ללבבות.
השעות הפליגו לתוך הלילה. והלי, בדרך דמיון, הגתה אותן כאונדינה. נופי פני הגברים הראו פעם גבות מצופפות, ידיים בבלוריות ושיניים חורקות מכוסות קצף הירח ואישונים שהטילו
את צלליהן החמים.
בלשון המוסיקה: זו היתה שלישיה נפלאה שהיא נצחה עליה בקלות וירטואוזית.
את כל אחד מפרשי המדבר האלה ענתה התשוקה לגפף גוף הנערה המסתלסל, להושיבו באוכף סוסו ולדהור אתו מעל לגגות, הכפוּת בגשם הסוחף של הירח.
חצות הלילה נדם באוויר על אורו ונופו. היא עִשנה מילודיות והם עִשנו סיגריות. לא עצב לִפפם אלא אכסטזה. הם הגיעו לרגע זה שבו מתחננים גיבורי הטרגדיה על קצם הגואל.
אחד התרומם. הוא היה דק הגוף כסוס גזעי. התכופף על הלי, חלץ מידיה את הגיטרה ונפצה לקיר, לגגות, לירח.
השני התרומם, זה הבידואי המסוגנן. שלף פגיונו, פגיון דמשקי שנצבו משובץ היה אלמוגים כחולים, ודפדף בו על צלו של הראשון.
הנערה התייפחה: שמלתה מוקפת היתה זר דם ואצבעותיה מיותרות היו.
התרומם השלישי. זה צבר את השברים, כאבני שתיקתו וסדרם לגיטרה.
הנערה קרעה את החלון ובמלאה בגופה את מסגרתו איימה שתקפוץ למטה. היא היתה כה סהרורית שהכול דימו לראותה פוסעת בצעדים לולייניים באוויר.
הגברים נרתעו והתכנסו כל אחד לתוך צלו כלתוך כוך. מאין הגיטרה בכתה הנערה את שיריה. וכה דממו רוצחי הגיטרה עד דמדומי הבוקר.
הוא יצא מאולם הקרנבל, שאת בשמיו, אשר חלחלו בחללו, שאף לתוכו כאופיום.
ואמנם, מבושם היה כדבעי: ידיו מלאות היו פרחים רמוסים, ועצביו, שנהפכו לתזמורות ג׳ז, דמדמו. הלילה היה קר מאוד ומוככב מאוד. גופו רעד בתוך מכנסי המוקיון הקלים, ופניו המאופרים נעשו זרים לו כמסכה.
אם כי פזר ליפהפיות מדריגלים מצודדים לא כבש את לבן, כי הקונפטי נערם עליהן באותו לילה כעלי שלכת.
זו היתה השעה שהמעשנות מצבע דם נאלח הוזות בשחר הירוק. הוא אמר להן בלי צל של אירוניה: ״הה, עצים מלובלבים של גן העתיד!״ בהתרגשותו התעטש בקול רם. זה היה כה אנושי! עבר על פני שוטר שנמנם ופניו כלפי אורלוגין מגדל העיר. עבָרו החשק להציע לו סיגריה, אבל התבייש מפני הפתיטיות שבתלבושתו.
פילס את הגן. היתה זו שעה מיתולוגית. במו עיניו ראה את הפסלים יורדים מעל כניהם, מתכחשים לפוזות שכפו עליהם וחיים את חיי האגדה שלהם.
בהימצאו בחוץ הפליט: ״עולם העתיקות המגוחך!״
בקרן רחוב נתקל בכפרית צעירה שהזליפה מים על סל פרחיה. אין זאת כי נאה היתה משום שנשא לפניה דברים אלה:
— הה, בת כפר, עגלת חן עם פס לבן במצחה! בסרטים האדומים שבצמות הקש שלך, בבהרות השמש המבזקים את פנייך כגרגרי הכמון את כיכר הלחם, בכל ישותך, לרבות פרחיך, את פוגמת בדיוקנו של הכרך. כולך אינך אלא עדות שָׂגיאה לתקופה בוקולית. כיום אין מריחים אלא פרחים מלאכותיים שהטעם מרובה בהם על הטבע, כי להם הבושם, כי להם התפארת. ילדה תמימה, זרקי את פרחיך לתוך אגן זה והסוסים, שיבואו לשתות ממנו, יאכלום!
הנערה נעצה בו עיניה הירוקות, המשולות לאגם כפרה, וסוככה על פרחיה בידיה האמיצות החרוזות צפורניים מעופרות.
אור הבוקר הירוק זלף ממרזבי הגגות ורענן את הפודרה שנתקלפה מעל פניו. הוא אמר לה עוד:
— מעריך אני את יופיך הפשוט לאחר ליל קרנבל זה שהיה שֶׁדֶבר של מלאכותיות, אם כי האסכולה הפיוטית שאני נמנה עליה אוסרת לשגות בסנטימנטים.
אין צורך לאמר כי הכפרית בבערותה לא הבינה מאומה משגב דיבורו, אלא נתבלבלה כפרה זו למראה אווירון הממריא ממעל לראשה המקרין.
אז חטף את סל הפרחים ופזרו על גבי המדרכה: איזה שטיח דקורטיבי!
העלובה, שלא תפסה ז׳סטה אמנותית זו, התנפלה על האסתיט המודרני, שרטה את פניו המפוררים ושפכה על ראשו העטור זר דפני עשת, עביט קללות בשומות כגללי בקר.
הוא חמק מידיה ונטה לתוך סמטה שאננה. ניחש מאחורי התריסים הסגורים, חתולים מנמנמים על גבי פסנתרים וסיוטים המטלטלים את גופות הנערות על משכבן. כנראה שלאידיליה מנעמיה וזוועותיה.
צרור אילנות שהחוויר בסקוור פתהו. בצלם נמנמו על ספסלים גנבים, זונות וסתם מחוסרי גג. מתוך מזרקה הזדקר אמור קצוץ כנפיים וחמוד פנים. הוא שוחח אתו בחשאי חשאין.
אחת בלונדית, בת שש־עשרה לכל היותר, שנעלי הזמש גמשו כה את גזרתה, התקרבה אליו. הושיט לה את פרחיו ויכול היה לקראה המוזה החוטאת.
באיזה חן נעצה זו את מסרקה הפגום בשערה! בעשנה את סיגריותיו נתנה לו אחד אחד פרחי ז’׳רגון, שהציפו רעל דומה לאופיום הקרנבל.
ועוד:
״אתה כה טוב, אתה כה מגוחך!״
האמור קצוץ הכנפים מרותק היה למזרקתו כתינוק לצעצועיו. הבלונדית, עייפה יותר מהלילה שחלף, רקדה לפניו כמה פעמים
טנגו.
הדבר הראשון בהיכנסו לחדרו היה לשַבֵּר את הראי הקטן, שהיה תלוי בפתיל אדום, כי חגיגי היה ואדיש היה. קיבץ את שבריו והציץ בבבואות שכל אחד החזיר לו. מסכות אלה שנשרו מפניו על הזכוכית עוררו בו חמלה. ובגרדו את האפור התייפח כשיכור.
שלוש יונים המצטנפות על כרכובו של חלון מביטות על הקשת בענן המתקמר מעל לגגות. ממול היונים רוקם אורלוגין-מגדל את הזמן הטחוב. העצב הוא כה אביבי, שצרורות הלילך בסלה של ילדה יחפה מחייכים אליו כחולים.
אני רואה את קרןאטידות המוזאון רוחצות את ברכיהן הענקיות בנוסח אנג׳לו; כלבלב מנודה המרעיד את גופו על אחד מפסי הטראם; ישישה בשחורים המטילה צל על הרקע הרקום לילך ויונים; נערה צעירה הנועלת את כסיותיה הבהירות ונועצת בי עיני צדף. מבטי גולש אחריה כי היא, אחרי הקרןאטידות, הלילך, היונים, אומרת לי את האביב לכל ניואנסיו.
אני יושב על אחד מספסלי הסקוור המשובצים עלים רטובים, ועשן סיגרייתי מאפיר יקרות את הדמדומים המטשטשים את קונטורות הכרך.
מעשנות בתי חרושת, צריחי מגדלים תומכים בעננים.
בשבתי בקפה, כשאצבעותיה סיגריות מעשנות, אני מדמה שדה ברגע כזה, שדה סתיו קרוח – רועה קטנה מתייפחת כששמלותיה מופשלות לה על ראשה, ואווזיה מורדפים על ידי אחד מפרשי הסופה המדרבן את סוסו; או יער בזוועותיו, יערי דאשתקד: צמרתו סורטת את השמים, גמדיו מטילים את חניתותיהם בבנות לילית התלויות בשערותיהן באורנים.
בכרך, סלפה זו מבהילה את הסוסים הצוהלים לקראת הטראמים. האוטומובילים – חיפושיות לחות, דוהרים לעבר הגשרים, הנאנקים על קשתותיהם, אל הרכבות הצופרות, המפליגות.
אני מצית גפרור – ברק הוצת בראי שממול – הכול כה מופרז וסטיכי בשעה כזו!
זהו יום רלף המשעמם כה אנושית! באורו מתכמשות האבנים היקרות שבחלונות הראווה הנפתחים אל כיכר האופרה, שמוטב היה להשליכן לתוך השלוליות כדי שילדי העניים יוכלו להשתעשע בהן מאין להם צעצועים אחרים.
בכל זאת – לסוחרי העדיים – קרחות צוהב, רגליים לוקות פודגרה ועיני חשמל כתומות.
איזו אישה מהודרת מפרנצוזיות מתקשטת בכל העדיים הנ״ל מבעד לחלד.
איזה ברנש, זנב סיגריה בפיו, לבוש טלאי ארלקין מביט עליה אירונית:
״הו, יפתי! למענך אשבר את הזכוכית, את הערפל, וארגמך בפנינים וביהלומים אלה, כי דם זורח בהם, הה, יפתי!״
עצם מציאותו של ברנש פרוע זה מול נרתיקי העדיים מעליבה קשות, ובהפנותה את פרופיל גופה, נפשה, היא הולכת לה.
הוא מרים עין לאורלוגין המגדל שמחוגיו טווים את הערפל, את זממות התפארת והרצח שבלב:
״זמן, אתה מתכחש אלי! אתה מפגר או מאחר תמיד!״
נערות צעירות נרדפות בשמלותיהן הלבנות על ידי פאוני מים עליזים: משערן נושרות טיפות גשם, ומאצבעותיהן פרחי מים שליקטו כה אידילית על שפת אגם, אבל הנה מצאו להן מקלט בסוכת זרדים, ולולא שנאו זו את זו היו מתחבקות משמחה. קיטע מפוקס שפם שנזדמן לשם ממצמץ להן בעינו, מוציא את האקורדיון מתחת למעילו הכחול ומנגן למענן ולס. הן מגמשות תנועות ריקוד. איזה חתול מקפץ ברזונו מעל לשלוליות, איזה משוגע מפשיט את כותונתו סמוך לאגם שנשם מברבוריו: ״הוא איש הטבע הקדמוני!״
העיר בסופת הקיץ הופכת ליער, ובתיו לעצים הכופפים את צמרות גגותיהם. כיסופי בראשית מתעוררים אז בנו – מכאן פחדן של הנערות מפני פאוני המים העליזים.
טורים (12.1.34)