שליחותנו בעם / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א    🔗

שלוש השאלות הגדולות המעסיקות אותנו בשעה זו – עבודה, התיישבות, עלייה – אין להן פתרון בלי שינוי יסודי במצבה של התנועה הציונית.

המאמצים המוצלחים של מוסדות ההסתדרות להקלת חוסר העבודה בחדשים האחרונים עלולים להוליד בתוכנו שביעת רצון מסוכנת והרגשה מדומה, שהכל הולך כבר למישרים. דווקא הרווחה המעטה שהיתה לנו עכשיו צריכה לפקוח את עינינו לראות נכוחה. ניטל העוקץ החד והממאיר של המשבר – הרעב והבטלה של אלפי חברינו – אולם המשבר בכללו עומד בעינו: הולך ונמשך השיתוק הגמור בהגשמת הציונות. ולא יהיה פתרון רדיקלי לחוסר העבודה – קליטת מחוסרי העבודה הנשארים בעבודה פרודוקטיבית והעברת אלפי הפועלים העסוקים בעבודות זמניות וארעיות לעבודה קבועה ומתמדת במשק חקלאי ועירוני נושא פרי, לא תהיה התיישבות חדשה של עובדים בארץ ולא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעלייה חלוצית ועובדת – כל עוד לא נצליח להבריא את התנועה הציונית ולהגביר את רצונה ויכלתה. שרשי המשבר בארץ נעוצים במשברה של התנועה הציונית, והדרך להתגברותנו על המשבר היא בהתגברותנו על הרפיון, הירידה, אפיסת הכוח והאמונה שהשתררו זה יותר משנתיים בתנועה ובהסתדרות הציונית, בעקב הכישלון של “העלייה הרביעית”.

חידוש התנועה הציונית, הפראתה, הפעלתה וביצור עמדתנו בתוכה – זוהי התעודה המרכזית העומדת כיום לפני תנועת הפועלים, וממנה תוצאות לפיתרון כל השאלות שאנו מתחבטים בהן בימי מצוקה אלה.

היש בנו הכוח להרים את התנועה הציונית ולהניעה למאמצים וכיבושים מחודשים?

***

מראשית הופעתו של מעמד הפועלים העברי על במת היישוב נקבע מקומו בתולדות התנועה כנושא העיקרי של ההגשמה הציונית בארץ. עמדת כבוד ואחריות זו כבש הפועל העברי מהרגע שהכיר בייעוד המיוחד שהוטל על המעמד העובד בבניין הארץ ובתקומת העם. הופעה זו מתחילה עם “העלייה השניה” לפני 25–20 שנה, כי הפועלים שהיו בימי העלייה הראשונה ראו בעבודתם רק הכרח זמני ותחנת מעבר למעמד אחר, ושאפו יחד עם האכרים “אל המנוחה ואל הנחלה”. בניגוד לפועלים אלה הרים הפועל בן העלייה השנייה את דגל העבודה והציל את ראשית התיישבותנו בארץ מפשיטת רגל מוסרית ולאומית, שהגיעו אליה בני העלייה הראשונה ומניחי היסוד של יישובנו החדש בארץ. כי בידי בעלי “המנוחה והנחלה” נהפך דבר התנחלותנו הלאומית בארץ, דבר גאולת המולדת ובניינה, לרדייה בעבודת עם זר ולמסחר בפרי עמל נכרים.

הירושה העזובה של אנשי ביל"ו – ראשוני החלוצים של מפעל ההגשמה הציונית – מצאה בפועל העברי את גואלה הנאמן והמתמיד.

הפועל העברי החזיר למפעלנו בארץ את הבסיס המוסרי שנשמט מתחתיו, נפח בתוכו נשמה לאומית והאיר אותו באור החזון הגדול של הגאולה הסוציאלית.

ואת אשר החל הפועל העברי בעלייה השניה המשיך ביתר שאת ואונים בעלייה השלישית. חלוצי העבודה של העלייה השלישית יצרו את מפעל העמק, הקימו את הבניין העברי והניחו את היסוד לעבודה עברית בחרושת הצעירה. מי יודע מה היתה עולה לכיבוש הפוליטי הגדול שכבשה הציונות בהכרזת בלפור ובהכרת חבר-הלאומים בזכות “הבית הלאומי” – אלמלא עלייה חלוצית זו ויצירתה בארץ, אשר גילתה את רצון העם ויכלתו להגשים בפועל את זכותו ההיסטורית שהוכרה במשפט העמים; כלום לא היתה התבדות יכלתנו לקיים זכות זו מביאה אותנו לפשיטת רגל מדינית מיד לאחר נצחוננו הדיפלומטי?

***

לעמדתו של הפועל העברי במפעל הציוני בארץ אין הקבלה והתאמה בתוך התנועה הציונית בעולם, ואחת הסיבות של המשבר הציוני, אך לא סיבתו המכרעת, הוא חוסר התאמה זה והניגוד שנתגלה בין נושאי המפעל המתגשם בארץ בין נושאי התנועה, המפרנסת ומטפחת את המפעל באמצעיה המוסריים, המדיניים והחמריים. הפועל העברי היה והנהו הנושא הראשי של מפעל ההגשמה הציונית בארץ, והוא הטביע את חותמו המעמדי על הציונות המתגשמת. אולם נושאה הראשי, מנהלה ומכוונה של התנועה הציונית בעולם היה ונשאר עד היום ה“בעל-הבית” היהודי, אשר השלים באי-רצון ובלא חדווה את המפעל בארץ, הטבוע בחותם זה ומתנגד לטבעו החברתי, להרגליו ומושגיו המסורתיים ולחנוכו המעמדי. מדעת ושלא מדעת נשא בעל-הבית הציוני את לבו ל“חילוף משמרות”, אשר ישים קץ ל“הגמוניה” של העבודה במפעל הציוני בארץ, ולא הבין ש“הגמוניה” זו נובעת מתוך עצם מהותה ותכונתה הפנימית של הגשמת הציונות. כי עצם דבר הגשמת הציונות אינו אלא ביצוע התמורה ההיסטורית העמוקה המתחוללת בחיי העם העברי, תמורה זו המתגלה לא רק בשינוי מקום, בהעברת המוני יהודים מארצות הגולה לארץ המולדת המתחדשת אלא בשינוי מבנה כלכלי-חברתי, בהעברת המוני יהודים תלושים, מדולדלים, עקרים, נטפלים לגוף כלכלי זר וסמוכים לשולחן אחרים – לחיי עבודה ויצירה, לאחיזה בקרקע, להתערות במקורות פרנסה ראשוניים בחקלאות, בחרושת ובמלאכה ולעמידה כלכלית ברשות עצמם. והפועל העברי בארץ הוא גם הפרי הטבעי וגם המחולל של התנועה הזאת, יצירה ויוצרה כאחת. וכל הכוחות והגורמים שבציונות – במידה שהם מסייעים ומניעים להגשמת הציונות, הם ממילא, ביודעים ובלא יודעים, שמשים וכלי שרת להקמתו וגידולו של המעמד העובד העברי, כי הקמת מעמד עובד עברי רב-אונים וכביר יכולת בכל ענפי היצירה המשקית בכפר ובעיר היא היא התכלית ההיסטורית של הציונות המתגשמת.

***

אולם הבעל-בית הציוני, שלא ידע להתרומם מעל תפיסתו המעמדית הצרה, לא הבין את הפרוצס ההיסטורי המוכרח, המתרחש בחביון ההגשמה הציונית. המפעל הציוני המתרקם בארץ שלא בצלמו ובדמותו עורר בו תמהון זעקה: כציוני הוטל עליו לטפח ולגדל מעשה אשר לא הבין ולא ריצה, אשר לא התאים לרוחו. לב התנועה הציונית, המונהגת על ידי הבעל-בית, לא היה שלם את המפעל הציוני, המוקם על ידי הפועל.

בהתנגשות זו שלא פסקה בציונות כל השנים בין נושאי התנועה ובין נושאי המפעל, גברו האחרונים, אם כי הם היו המעטים וכאילו תלויים לגמרי בראשונים, כי הם ולא בעלי התנועה מילאו את שליחותה האמיתית של הציונות ועשו את רצונה ההיסטורי. נושאי הכלים של התנועה בגולה הוטל עליהם ברצון להענות לגזירת המפעל בארץ ולעשות את מלאכתו.

כעשרים שנה עשתה ההסתדרות הציונית את עבודתה בארץ-ישראל על ידי הסוכנות המגשימה של הפועל העברי, והבעל-בית הציוני שהיה המושל בכפה ובקופה בהסתדרות זו, השלים בלא לב ולב את “הסוכנות” הזאת, כי לא היה נושא אחר להגשמה.

 

ב    🔗

עם ראשית “העלייה הרביעית” נראה היה כאילו ישתנה המצב. העפלה חלוצית גדולה במשך ארבע-חמש שנים (1923–1918) עם כיבושיה המרובים בעבודות הממשלה והלאום, בבניין, בעמק, במושבה, הכשירה את הדרך לעלייה עממית רחבה. באה הגאות של שנות 1925–1924. עם פרוץ העלייה הרחבה נראה לבעל-הבית הציוני, שקם גואל חדש להגשמת הציונות – “המעמד הבינוני”; הוקלה המעמסה הכבדה – נקרא דרור למפעל הציוני משביה של תנועת הפועלים. התנועה הציונית לא תיזקק עוד לשאת בעוד הכבד והמעיק של משני הערכים ומורדי העבר. העולים ימשיכו בארץ את ההווי החברתי-הכלכלי שגודלו וחונכו בו הם ואבותיהם, והציונות לא תשעה עוד לחלומות ולדמיונות, אשר בדו מלבם מנהיגי הפועלים, שנתפסו לתורות ודעות הזרות לעצם הרעיון הציוני.

למקהלה הזאת של נביאי הבעל-בתיות נצטרפו גם אידיאולוגים “פרוליטריים” כביכול, אשר מתוך “שמאליות שלא כדרכה” קידמו בשמחה את הדחת הפועל העברי מתפקידו החלוצי בהגשמת הציונות. בכל מיני גינונים וגירסאות חזר ונשנה הפזמון הידוע של ה“רביזיה”: באסטה! הפועל הכושי עשה את מלאכתו – מעכשיו יפַנה את מקומו לבעל-הבית ההגון – ל“מעמד הבינוני”.

והמעמד הבינוני בא – ונכשל, מוכרח היה להיכשל, כי לא ידע את סוד התמורה ולא הוכשר לשנוי-הערכים הכרוך בהגשמת הציונות ובבניין הארץ. רצה להמשיך בארץ את דרכי הפרנסה היהודית שבגולה – ולא הבין שלא כפולין ארץ-ישראל. נביאי השקר של הציונות הבעל-בתית התעו והדיחו את העלייה העממית בתקוות שוא ובדמיונות כוזבים, שבארץ-ישראל הדלה, הקטנה והשוממה ימצא המעמד הבינוני אחיזה ויסוד לקיומו כמו שהוא, בטרם הוקם בארץ מעמד עובד רב-אוכלוסין ויוצר נכסים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, כמעמד הפועלים והאיכרים בפולין, אשר לשולחנו נסמך “המעמד הבינוני” היהודי בארץ היציאה.

כוח האינרציה ותורת ההמשך של בעל-הבית הציוני, אשר ניסו להדוף את ההעפלה ותורת התמורה של הפועל הציוני, נכשלו במגע הרציני הראשון את המציאות הארץ-ישראלית, והכשילו את ההפגנה העממית הראשונה לקראת א"י. הגל העממי הראשון שנישא לארץ בסטיכיה הבעל-בתית – שב ריקם כלעומת שבא באבדת נפש ורוכוש, והניח אחריו אכזבה מרה, הרס כלכלי, משבר קשה בחומר וברוח.

כשלון דרכו של “המעמד הבינוני” בהגשמת הציונות הוריש לנו משבר חמרי בארץ ומשבר רוחני בציונות. היאוש של בעל-הבית הנכשל הרעיל את הנשימה הציונית. התנועה נתדלדלה ונתערערה. ההסתדרות הציונית נתגלגלה במדרון הליקבידציה, והשלימה את חוסר העבודה, סגירת השערים, אפס פעולה יישובית. נושאי כליה של הציונות הרשמית הטיפו ליציאה, לפירוק המפעל הציוני ( Abbau בלע"ז), להזנחת העמדות הכבושות.

נושא המפעל הציוני בארץ – ציבור הפועלים – נשאר בבדידות גמורה; בודד במצוקתו וסבלותו בתוך המשבר, בודד במאמציו ובמלחמתו להחזיק מעמד, בודד באמונתו ובנאמנותו הציונית.

ההסתדרות הציונית התנכרה ופנתה עורף לנושא מפעלה בארץ.

ניבעה הפרץ הטמיר שהיה קיים כל הזמן בין נושאי התנועה ובין נושאי המפעל. התקוה שנצנצה לבעל-הבית הציוני להדוף את הפועל מעמדתו המכרעת והמרכזית בהגשמת הציונות ולהעמיד במקומו את “המעמד הבינוני” – העבירה את ההסתדרות הציונית על דעתה. הפרטנדנט החדש אמנם לא עמד בנסיון ולא קיים את התקוות שתלו בו – אולם אכזבה זו לא תקנה אלא הרעה את המצב. בעל-הבית הציוני נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, והתנועה שהוא היה נושאה העיקרי, נתרוקנה מכל תוכן חיובי, חיוני ופורה, לאחר שנקעה-נפלה ממפעל החי בארץ, שידי הפועלים כוננוה.

השיתוק הגמור בפעולה הציונית בארץ שבא בעקב המשבר ביישוב ובציונות – מציג בפני תנועת הפועלים בארץ תעודה קשה ורבת-אחריות.

התנועה הציונית הירודה השלימה את הפסקת הפעולה הציונית בארץ, אולם נושאי הפעולה אינם יכולים להשלים את ירידת התנועה.

הציוני הרשמי אינו רואה כל סתירה בין “ציונותו” ובין שערי הארץ הסגורים, הנפתחים מפעם לפעם אך ורק ליוצאים. הוא אינו סובל מהשיתוק בהתיישבות ואינו נפגע מהבטלה והרעב של מאות ואלפי חלוצי העבודה.

אולם הציבור שקשר את גורל חייו בהגשמת הציונות מתחייב בנפשו אם לא ידע לקבוע דרך למעיין התנועה אשר נסתתם, למען השקות והפרות מחדש את מפעל חייו.

הבקעת דרך לתנועת עם רחבה, רווּיית התלהבות ורצון, דרוכת-עוז ורבת-פעלים, אשר תעמוד באמונה לימין המפעל הנעשה בארץ – זוהי מצוות השעה הגדולה של תנועת הפועלים בארץ.

 

ג    🔗

מי ילך לנו אל העם? תנועת העם המחודשת והנאמנה, אשר ברית אמת ויציבה תהיה כרותה בינה ובין עושי דברה בארץ, התנועה אשר תתייצב במערכה הקשה בלב שלם וברצון תמים ולא תרתע מכל החתחתים, הכישלונות והתקלות הצפויים לה בדרך – מי יקימנה? למי ניתן העוז והתוקף להערות מקורות נעלמים המפכים במעמקי העם ולגלות מארץ גנוז שלא נגעה בו עוד יד? מי יצליח להפעיל כוחות חדשים במחנה ומחוץ למחנה, יגייסם וירכזם סביב מפעל ההגשמה וחזון ייעודה?

אחת ויחידה התשובה: אם הכוח הזה ישנו – בתוכנו הוא, בתוך תנועת הפועלים בארץ, ואינו אלא הכוח הקולקטיבי והמלוכד בארץ – כוחה של הסתדרות העובדים הכללית.

***

הפועל העברי היה עד היום שליחה ועושה-דברה של הציונות בארץ. שליחות זו היתה מיוחדת במינה: היא פעלה בלי מנדט. צבא ההגשמה הציונית היה צבא מתנדבים שלא הוזמנו על ידי מישהו. הם נתגייסו מאליהם והתייצבו במערכה על דעת עצמם, הם פעלו ועבדו לשמה של הציונות, אך לא בשמה. הציונות הרשמית לא ידעה ולא הכירה זמן רב מי הם עושי מלאכתה בארץ. הציונות הרשמית לא קראה להגשמה, לא תבעה ולא חייבה את נושאיה, וכשבאו אלה לא-קרואים – לא שמה אליהם לב זמן רב. בבדידות גמורה החל הפועל את עבודתו בארץ, בודד בציונות ובודד ביישוב. חבריהם של אלה שזכו לשאת את שם הכבוד של ביל“ו הכתירו את הפועל בשם “שמנדריק”. בתולדות תנועת הפועלים לא נמצא אף מעשה אחד שלא נפגש תחילה בהתנכרות, באי-הבנה או גם בהתנגדות ובמלחמה מצד חוגים שונים ביישוב ובציונות. עצם רעיון העבודה שהוא כאילו מושכל ראשון בתנועה הציונית, לא נערך ולא הובן בזמנו עלידי הגדול והמעמיק שבחוגי הדעות של “חיבת-ציון”. מפעלי העבודה, השמירה, ההתיישבות העובדת, מוסדות החינוך, התרבות, הקואופרציה והמשק הקיבוצי, זכות-אזרח במוסדות היישוב – נכבשו רק מתוך התאבקות ונפתולים, ועל רבים מהם עוד נמשכת המלחמה. אולם רבים מהערכים והקניינים שיצרו וטיפחו הפועלים העברים בארץ נעשו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של התנועה הציונית כולה, ואבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה. ה”שמנדריקיזם" נעשה במשך הזמן לנשמת התנועה הציונית וה“שמנדריקים” הנלעגים היו לכוח הראשי והמכריע ביישוב, לכוח משקי, תרבותי, מוסרי, אירגוני, פוליטי שאין דומה לו בארץ ולא באחד היישובים היהודים בגולה.

עד עכשיו היה הכוח הזה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי מפעל ההגשמה בארץ. ההסתגלות לארץ, החדירה לענפי העבודה השונים, הקמת משקי העובדים בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת ההווי החדש, סידור המעמד ואיחודו, יציקת דפוסי התרבות והציבוריות החדשים – כל אלה בלעו עד עכשיו את מעייניו, מרצו ואונו של ציבור הפועלים. המהפכה העמוקה, הנוקבת עד תהום הקיום וההוויה האישית, שהתחוללה בארץ במחנה העובדים, דרשה ריכוז מוחלט של הרצון והמחשבה, היצר וההכרה סביב נקודה אחת. הוקם התא הראשון של חברת העובדים, נושא המשק הלאומי והממלכתיות העברית.

***

אולם תוך כדי יצירת הגרעין הראשון של המעמד העובד, המגלם בהתהוותו הגדולה את הציונות המתגשמת בארץ, הונח בלי מלים ובלי מחשבה תחילה היסוד לגורם רב-אונים חדש בתנועה הציונית כולה; תוך מעשה-בראשית של יצירת העבודה העברית בארץ הוצקה הצבת הראשונה, שממנה תוצאות לכלים ומכשירים חדשים להינתן ביד הצנועה ולהגביר כוחה.

במפעל העבודה בארץ הוקם לא רק שלב חשוב בסולם ההגשמה הציונית בארץ, אלא גם מנוף איתן להרמת התנועה בגולה. תנועת הפועלים בארץ, ששינתה את פני כל היישוב, הקרינה אור חדש על התנועה הציונית והצמיחה כוחות חדשים בגולה. ראשית אונה של תנועת הפועלים היתה – תנועת החלוץ. בניגוד לציונות הרשמית הבעל-בתית שאינה מחייבת לכלום, שאינה תובעת כלום מנושאיה ואינה משנה כלום בחייהם – נתרקמה בכוח ההשפעה החודרת של מגשימי התנועה הציונית בארץ ציונות חדשה, מהפכנית וחלוצית, ציונות של הגשמה עצמית המעמידה ברשותה הגמורה את נושאיה, משנה את דרכי חייהם בהתאם לצרכיה ומכשירה אותם למילוי ייעודה של התנועה בארץ. תנועת הפועלים לא רק הפרתה והעמיקה את תכנה של התנועה הציונית, כי אם הרחיבה את מסגרתה ותחום השפעתה.

המפעל החי של חלוצי הציונות המתגשמת פרץ דרך לחוגים ושכבות, שהרעיון הציוני הערטילאי מצאם חסומים וסגורים בפנים במשך עשרות שנים. מבצרי האיבה וההתנכרות לציונות, אשר הוקמו על ידי האינטליגנציה המתבוללת והמתכחשת בתוך תנועת הפועלים היהודית בגולה, ואשר עמדו במשך עשרים שנה בכל ההסתערות וההתקפות של מחשבת הציונות הפועלית והסוציאליסטית – נפרצו ונבקעו סוף-סוף, אם כי לא נכבשו לגמרי, על ידי תנועת הפועלים בארץ. יפה כוחו של המעשה המגשים מכוחה של התורה וההוכחה המופשטות.

***

הדבר שנעשה עד עכשיו על ידי הפועל העברי בארץ בתוך התנועה הציונית כלאחר יד, בלי מחשבה תחילה, בלי תכנית מחושבת, בלי סדר והתמדה, אך ורק אגב פעולתו בארץ – הגיעה שעתו להעשות מכאן ולהבא בתכונה רצינית, במאמץ מרוכז, בתנופה רבה, בעוז-רצון ובלהט-אמונה, באחריות ובעקשנות, כאשר נעשתה עבודתנו בארץ. המשבר בארץ ובציונות גילה בבהירות טרגית, שאין להפריד בין העבודה בארץ ובין התנועה בעם, וגורל המפעל וגורל התנועה אחוזים ושלובים זה בזה, ואחריות שניהם מוטלת בכל כבדה על אלה שבחרו בעצמם להיות שליחי העם ולעשות את מלאכתה של הציונות בארץ.

על הפועל העברי לחדש ולהבריא את התנועה הציונית כאשר חידש והבריא את המפעל היישובי בארץ; עליו לכבוש לעצמו עמדה מדריכה ומכוונת בציונות, כאשר עשה ביישוב; עליו להיות המפעיל והמעשה כאשר היה לנושא המפעל והמעשה. כי תיתכן רק שליחות אחת, בעם כבארץ, אשר תתאים ותיאמן ותצליח: שליחותם של אלה, אשר מסרו עצמם, בלי כל שיור ותנאי, לרשות המפעל וכיוונו את עבודתם לרצונה ההיסטורי של התנועה.

תל-אביב כח אדר תרפח [“דבר” 861–7].