נאומים – אוגוסט 1957

מאת

דוד בן־גוריון

---

כנוס עיוני 12.8.57

מאת

דוד בן־גוריון

דוד בן־גוריון

(תשובה למתווכחים)

המונח ציונות, אם איני טועה, הוטבע לפני פחות קצת משבעים שנה, ונדמה לי, ע“י ד”ר בירנבוים. לפני שבעים שנה לא שמע איש על מונח זה, אבל כבר אז היו יהודים ששאפו לשוב לציון. וגם שבו והניחו יסודות ראשונים להתישבותנו המחודשת בארץ, וע"י כך – גם להקמת המדינה. הם שאפו לא רק לשוב לציון, אלא לחזון אשר דיבר עליו פרופ' בובר, ואשר מקורו בדברי נביאינו; ופרופ' בובר ודאי יסכים אתי, כי חזון ז לא נוצר לפני שבעים שנה. הוא קדם הרבה זמן לפני טביעת המונח “ציונות”.

ככל מונח גם השם “ציונות” הוא דבר שבהסכמה. אין בשום מונח טבועה מהותו של הדבר שמונח או השם משמש לו ביטוי. אין שום סיבה מדוע לא יקראו אנשים, אם רק יסכימו לכך, לקרוא למקל בשם סוס, והשם סוס יחול אז על מה שאנו קוראים עכשיו בשם מקל. אבל ע"י שינוי שם לא ישתנה טבעו של הדבר שאנו קוראים לו עכשיו בשם מקל. ואם מישהו ירצה לרכב לאיזה מקום, ־ לא יוכל להשתמש למטרה זו במקלו רק מפני שהוסכם לקרוא למקל – בשם סוס, אלא יצטרך לקחת לעצמו בעל־חי ההולך על ארבע והוא גדול מכל בעלי־חי שנמצאים בארצנו, והוא מתאים יותר מכל בעל־חי אחר למלאכת הרכיבה. והשם שיקרא לבעל־חי זה אינו קובע.

ואני רוצה להגיד לפרופ' בובר וגם לד“ר גולדמן, כי רוב האנשים בגולה הקוראים לעצמם עכשיו בשם “ציוני”, אינם מתכונים בהחלט ולגמרי לאותו הדבר, שאליו התכוונו מטביעי המונח ציונות, ורוב אלה שהשתמשו בשם זה בחמישים השנים הראשונות לקיום התנועה הציונית, עד השמדת יהדות אירופה ע”י הנאצים.

הדבר המכונה עכשיו בשם “ציונות” בפי רוב “הציונים” בגולה – אני שולל אותו בתכלית השלילה, לא מהיום אלא מיום עמדי על דעתי בנערותי; ומתוך שלילה זו עליתי לארץ. היהודים הרואים עצמם חלק מהעם האמריקני או הבריטי או הצרפתי, שאינם מרגישים ומבינים שהם חיים בגלות, ואינם רואים עתידם או עתיד בניהם ונכדיהם בישראל, והם מתבוללים בפועל בלשון ובתרבות הזרה. אם כי אינם מתכחשים להיותם יהודים – וקוראים לעצמם בשם “ציונים” ולהסתדרות שהם חברים בה בשם “ציונית” – איני שולל זכותם הפורמלית לשם זה, אם זה נעים להם ונותן להם סיפוק מאיזה טעם שהוא, – אבל אין לי חלק ונחלה ב“ציונות” זו, ואני רואה בה סכנה לעתיד היהדות. אני מאמין שכל יהודי הוא בן העם היהודי, ורק בן העם היהודי, אם כי הוא אזרח נאמן בארץ מגוריו; וכי לעם היהודי יש לשון משלו והיא עברית, ועל כל יהודי להקנות לשון זו לבניו, נוסף על לשון ארץ מגוריו, כי לשון זו מאחדת כל שבטי עמנו בפיזוריו, ומאחדת כל הדורות של עמנו בעבר ובעתיד, ובה נוצרה תרבותנו הלאומית, והיא לשון ישראל בת־החורין והעצמאית. הציונות שלי – ושל יהדות אירופה בחמישים השנים שלפני השואה ועד קום המדינה, היתה בנויה על הכרה שאין אנו חלק של העמים בתוכם אנו יושבים, ואין בדעתנו להשאר בגולה, ושאיפתנו העמוקה היתה לשוב בעצמנו לציון. ואם עכשיו עקרו תוכן זה מהמונח ציונות, וציוני הוא זה שקונה שקל – ומתבולל בפועל. ואינו מעלה על דעתו שהוא או בניו ישובו לציון, שהיא המולדת על כל עם ישראל, – איני חולק על זכותו להקרא בשם זה, אבל אני שולל שלילה גמורה ומוחלטת ציונות זו ומתנגד לה בכל מהותי, ואיני רואה כל הבדל בין “ציונים” אלה ובין יהודים שאינם קוראים לעצמם בשם ציונים.

וחביבים עלי כל היהודים שיש להם זיקה כלשהי ליהדות ולישראל. ואם כל מי שעוזר מרחוק לבנין המדינה הוא “שותף” – הרי “הציונים” ולא ציונים הם שותפים במידה שוה; כי מחוץ לקבוצות קטנות מימין ומשמאל, ומחוץ לאדישים לכל דבר יהודי, כל יהודי הגולה בארצות החפשיות אוהבים את ישראל, דורשים בשלום ציון ועוזרים לבנינה. והעזרה הזאת יקרה בעיני לא רק, ולא בעיקר, מפני תועלתה המעשית, אלא מפני שהיא מבטאת ביודעים או שלא ביודעים הזיקה הנפשית לאחדות האומה היהודית ולישראל המגלמת בקיומה חרות האומה, עצמאותה ותקוות עתידה.

אני יודע שלא כל הציונים בגולה הם מהסוג הנשלל על־ידי. יש גם באמריקה וגם בארצות אחרות ציונים הראויים לשם זה, כפי שהבינו שם זה מחולליו ונושאיו הראשונים, אבל הם מעטים, לצערי.

אינו שותף לגלוריפיקציה של הגלות אשר שמענו מפיו של ד"ר גולדמן. כל אחד מאתנו עומד ביראת־הכבוד ובהערצה עמוקה בפני העצמה המוסרית הגדולה שגילו היהודים בנדודיהם ובסבלם בגולה, שידעו לעמוד בפני אויבים, מבזים, מדכאים ורוצחים, – ולא ויתרו על יהדותם; אבל הגלות שהיו בה היהודים, ועוד הם חיים בה, – היא בעיני הוויה אומללה, דלה, מדודה, מפוקפקת, ואין להתגאות בה; להיפך – יש לשלול אותה בתכלית השלילה.

אני אעריך כל אדם ידוע חולי וסובל כאבים שמתאבק על קיומו, אינו נכנע לגורל המר, אבל לא אראה במצבו מצב אידיאלי. בוני הארץ והמדינה שהגשימו בחיי יום־יום שאיפת הגאולה לפני שנתחדש המונח ציונות ולאחר־כך – מרדו בגלות והתיאשו ממנו. הם לא מרדו בגבורה המוסרית של העם היהודי שידע לעמוד בפני כל צורריו, אלא בתלות בנכר, בדלדול החמרי והרוחני, בחוסר העצמאות והחרות היהודית והאנושית שבגלות, ובכל גלות שהיא. איני מבזה את שיילוק על שהתפרנס מריבית. לא היתה לו ברירה אחרת במקום גלותו והוא עלה בתבונתו המוסרית על האצילים המפוארים שהשפילו אותו; אבל לא אהפוך את שיילוק לאידיאל ולאיש מופת אשר נתאמץ ולהדמות אליו; ויהודי הגולה אינם שיילוקים, ־ אבל קשה לישב גלוריפקציה של חיי הגלות עם האידיאל שלפני כשבעים שנה ניתן לו שם ציוניות, וכשולל הגלות אני שולל גלוריפקציה של הגלות.

החזון ההוא שנקרא בשם ציונות לא נולד לפני שבעים שנה; ואם כי קמה בימינו מדינת ישראל – עדיין לא נתגשם החזון, ועוד רבה הדרך לפנינו, ומשום כך איני יכול להצטרף למה שקוראים עכשיו בשם “ציונות”. לגבי רוב “הציונים” בגולה זהו מסווה שלבשה ההתבוללות; אין זו אידיאולוגיה של המתבוללים באירופה במאה התשע עשרה, אבל זוהי התבוללות בפועל, אולי בלא יודעים, ומשום כך עוד יותר מסוכנת. איש לא קיבל פטנט על השם ציוני, ולכן מותר לקרוא לעצמו ציוני לכל מי שרוצה או יש לו איזה צורך פנימי לקרוא לעצמו בשם זה, – אבל כל מי ששולל הגלות ורואה אפשרות במונח לקיום נורמלי של עם יהודי חפשי ושוה־זכויות אך ורק במולדתו, חייב להסתייג מ“ציונות” זו. והשם יהודי אומר עכשיו, – בכל אופן אומר לי, – הרבה יותר מהשם “ציוני”. במזרח אירופה במאה התשע­־עשרה ובארבעים השנים הראשונות של המאה העשרים קדמה היהדות לציונות. מפני שהיו יהודים – היו ציונים. – במערב אירופה היו מקרים רבים שהציונות קדמה ליהדות. מפני שנעשו ציונים – חזרו ליהדות, אם כי מקודם ראו עצמם כחלק מעם־הרוב בארץ מגוריהם. וזו היתה גדלותה המוסרית של הציונות בגרמניה ובשאר ארצות מערב אירופה שהשיגה ידה לעקור בכוח האידיאולוגיה הציונית הרבה יהודים מהגרמניות, מהצרפתיות ומהאיטלקיות שהיו שקועים בה מאז האמנציפציה.

הפסיבדו־ציונות של עכשיו מסייעת לאזרחים יהודים ־־־־־־־־ ובהוויה לא יהודית ובתהליכי־התבוללות המסכנים עתיד היהדות בגולה.

ולכן יקר וחשוב בעיני התואר יהודי. הוא מקשר דורות ושבטים. הוא מגיע עד ראשית היותנו לעם. כשרבשקה המשקן של מלך אשור, רצה לדבר בלשון המובנת לכל תושבי ירושלים, דיבר “יהודית”, אם כי שליחי מלך יהודה ביקשו ממנו לדבר ארמית. וידידי המשורר לייוויק ודאי יסכים אתי שרבשקה לא דיבר אידיש כשהתעקש לדבר דווקא “יהודית”, למען יבינו כל היהודים מה שהוא אומר; והשם יהודי לא רק קדם לשם ציוני. אלא אומר הרבה יותר מהשם ציוני. יהדות היא יותר מציוניות, וקיום היהדות אינו מתיישב עם ההתבוללות, שהיא ־־־־לאט לאט נחלת רוב אלה שקוראים עכשיו לעצמם “ציונים” בגולה.

ולפרופ' בובר אני רוצה להגיד: אני כופר בקיום שני עולמות נפרדים, עולם הרוח ועולם הבשר. ואני כופר בשניות זו גם על יסוד לימודי בתנ"ך וגם על יסוד לימודי בספרי מדע ופילוספיה. ולא נכון הדבר שהנביאים דיברו רק על צדק, חסד ורחמים.

פרופ' בובר: לא אמרתי זאת.

ד. בן־גוריון: ייתכן שאין בענין זה חילוקי דעות בין שנינו. אבל אני רוצה להרגיש שיחד עם ה־־־־־ הלוחמת לצדק ולחסד ולרחמים – בישרו נביאי ישראל גם גאולה חמרית ומדינית לעמם. “ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אמר לצפון: תֵני, ולתימן – אל תכלָאי; הביאי בני מרחוק ובנותיו מקצה הארץ”. “ובנו חרבות עולם, שממות ראשונים יקוממו, וחדשו ערי חרב, שממות דור ודור – ובנו בתים וישבו, ונטעו כרמים ואכלו פרים. – בימים ההם תושע יהודה, וירושלים תשכון לבטח”.

וגם בתורה נאמר לנו: “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, – ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאברהם. ואהבה וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאברהם לתת לך”. ולא נאמר שם כי אם ישמעו את המשפטים ישבו בגן עדן בעולם הבא.

אין שום עולמות נפרדים, עולם החומר ועולם הרוח, יש הוויה אחת שהיא גם חמר וגם רוח, ואין כל מחיצה בין השנים, כי הם רק גילויים של דבר אחד.

איני מעיז ואיני מוסמך לדון בסוגיה אלוהית שהיא למעלה מהבנת בן־תמותה; חכמינו אמרו: לא ישיגוהו משיגי הגוף. ואם הם לא השיגו – מי אני כי אשיגו ועל דבר שהוא למעלה מהשגתי איני רשאי לדבר; אבל במידה שהיקום מושג ומובן – אין בו חומר לחוד ורוח לחוד.

פרופ' בובר אומר שהמדינה אינה אלא כלי. וודאי שהיא כלי – אבל כלי יקר, שבלעדיו אין חירות ועצמאות ויצירה חפשית ההולמת צרכינו, מאווינו וערכינו. גם גוף האדם אינו אלא כלי. אבל אילו היה מישהו הורס לפני 1905 את הכלי שהיווה גופו של אלברט איינשטיין היה העולם מאבד רכוש רוחני עצום שאין ערוך לו, אם כי “הכלי” הזה לא היה שונה במבנהו החמרי מכלי של חנווני, של בנקאי או של שוער. ואילו היה כדור פוגע ב“כלי” של איינשטין או מקל היה חובט בראשו עד מוות – היה העולם כולו מתרושש מאבד נכסים רוחניים עצומים. כי אין רוח בלי גוף עלי אדמות; בכל אופן אדם לא ראה זאת מעולם.

פרופ' בובר אמר שהאמצעים מקדשים ומחללים את המטרה. אני מוכן להרחיק לכת בנידון זה מפרופ' בובר. לי נראה שאין כלל מטרה סופית. כלומר המטרה אינה מושגת אף פעם. אין מטרה שאפשר להגיע אליה. יתכן שהעולם ייחרב פעם ויגיע לקץ הכל. איני יודע זאת. אבל שאיפת אדם אין לה תחנה אחרונה, שבהגיעו אליה הוא אומר: כאן אני עומד ואיני זז יותר, כי השגתי הכל. לא יתכן דבר כזה. לא במציאות ולא בחזון התעלות האדם היא חתירה מתמדת למטרה. שבמידה שמתקרבים אליה – היא מתרחקת, או יותר נכון, רואים שהמטרה היא מאתנו והלאה. וטוב שאין להגיע אף פעם למטרה. חיינו היו מתרוקנים ומידלדלים אילו נסתם החזון ונצמדנו למטרה שהושגה. האנושיות עולה במעלה הר – ששיאו מגיע השמימה, כסולמו של יעקב.

ולא רק המדינה הקיימת אינה בגדר מטרה שהושגה, אלא גם אם תגדל המדינה שבעתיים לא נגיע לתחנה האחרונה של חזון הגאולה. בגולה יש מחיצה בין היהודי ובין האדם. בישראל מחיצה זו נהרסה וחזון הגאולה שלנו הוא יהודי ואנושי כאחת; ועם קום המדינה וגם עם קבוץ הגלויות ודבר זה עדיין רחוק וקשה כקריעת ים סוף, – לא הגענו ולא נגיע לקץ החזון. ולנוער בישראל דרוש חזון שהוא גם יהודי וגם אנושי, אבל לא שני חזונות נפרדים, אחד ליהודי שבנו ואחד לאדם שבנו, אלא חזון־גאולה והתעלות אחד, שלם, כולל, ממצה כל מאויי אדם וערכיו העליונים, ודבר זה נתון אך ורק בחזון המשיחי, שנתבשר תחילה על ידי נביאי ישראל. הוא לא נולד לפני שבעים שנה. ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה בהכרזת המדינה, ולא בקונגרס הציוני הראשון, אף לא בעלית ביל"ו וביסוד פתח־תקוה ומקוה ישראל, ימיו כימי ישראל, ועוד זאת, חזון הגאולה של נביאי ישראל לא הצטמצם רק בתחומי העם היהודי, אם כי גאולת ישראל היתה חלק יסודי בלתי נפרד, מהחזון. עמוס לא חשש להגיד לעמו: “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאם ה'”. יהודים וכושים הם בני אדם שווים. יחד עם גאולת ישראל בישרו נביאינו גאולת כל העמים. כל העולם. ואיני יודע מדוע ידידי פרופ' רוטנשטרייך מוצא פסול במונח גאולה. אבל לא אתווכח על מונחים. אין שחר לאמרה כי גאולה יש בה מן היסוד הטוטליטרי. נביאי ישראל היו רחוקים מתפיסה טוטליטרית כרחוק מזרח ממערב, ־ ויותר מזה. תורת החסד והצדק, האמת והשלום, אינה מתיישבת עם שום משטר טוטליטרי או עם שאיפה טוטליטרית.

יש להנחיל לנוער בארץ, וגם לנוער בגולה, חזון גאולה משיחי, גאולה יהודית ואנושית. והנוער שלנו ראוי לחזון זה; ואולי יותר מהנוער שבכל הדורות שקדמו לנו – הוא מוכשר לשאתו לא רק בפיו אלא בלבו ובמעשיו. אבל לא חזון ערטילאי. הנס שהתרחש בימינו הוא – שהוקם מכשיר־הגשמה וביצוע לחזון הגאולה, והמכשיר הוא – מדינת ישראל זאת אומרת העם הריבוני בישראל. ומשום כך – הבו גודל למדינה. זה לא סתם כלי. וודאי זהו כלי. הכל הוא כלי. גם ספר תורה. אין ספר תורה בלי קלף ובלי אותיות חרותות בדיו. אין אותיות פורחות באויר. התורה דבוקה לכלי. ואל תזלזלו בכלי. כי בלי כלי אין כלום – בעולמנו זה. מדינה אינה רק מסגרת ארגונית ממלכתית. מדינה – פירושה חירות, עצמאות, חופש יצירה, העדר שעבוד ותלות. העדר מדינה – היא גלות, שברחנו ממנה והתגברנו עליה, ושום גלוריפיקציה הבאה לפייס ולהניח דעתם של תושבי הגלות, לא תביא אותנו חזרה לחיי נכר ושעבוד, גלוי או מוסווה. ונשמור על “הכלי” היקר הזה כעל בבת־עינינו, כי הוא אתחלתא דגאולה, גאולה פורתה.

ועוד דבר אחד אני רוצה להגיד לפרופ' בובר. לאדם יש גם ערכים וגם צרכים. ויש להחשיב גם הצרכים. רק כשהצרכים מסופקים לא מרגישים בחשיבותם. אבל היעדרם הוא סבל ועוול. התורה והנביאים שלנו לא זלזלו בצרכי אדם. “הלא זה צום אבחרנו פתח חרצובות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו, הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם – וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך”. ותורת החסד והצדק האהבה והרחמים של נביאי ישראל כרוכה בסיפוק צרכי אדם, וגם כאן אין שניות, אלא גלויים שונים של התביעה האנושית. התביעה מהאדם ולאדם. ואם אתה קורא לכך “שעבוד לאלהות” – לא אחלוק עליך, אם כי הגדרה זו מכניסה אותנו שוב לספירה שלא ישיגוה משיגי הגוף. בלי שעבוד למצפון האנושי, או, אם תרצה – לקול האלהים המדבר מתוך לבו של אדם, מבלי “שעבוד” לטוב ולנעלה שיש בתוך האדם, שנברא בצלם אלהים, ־ אין תוכן לחיים. וכל התכנים המפרים, הגואלים, המקדשים והמעלים של אדם – כלולים בחזון הגאולה המשיחי. תכנים אלה כוללים היחלצות להפרחת השממה, לקליטת עולם, לבטחון המדינה, – וגם חתירה נאמנה לחברה בנויה על חירות ושלום שוויון וצדק, חסד ואהבת הבריות וגם עולם בנוי על שלום שוויון וצדק בקרב עמים. על חזון זה יש לחנך את הדור הצעיר בארץ ובגולה. לא כל צעיר בארץ יקלוט חזון זה, ולא כל יהודי בתפוצות. אבל אין חזון זה דבר שפתים. טובים ורבים בישראל, זה דורות אחדים, ניזונים מחזון זה, מקריבים לו את חייהם וגם מוסרים נפשם עליו. והם עושים זאת על גדות הירדן, על גבולי הארץ, בערבות הנגב, בצה"ל וגם במוסדות המדע והתרבות, והם עושים זאת מתוך חירות פנימית, בלי כפיה, על־פי צו מצפונם, מה שפרופ' בובר קורא בשם “שעבוד לאלהות”.

לחזון זה יש מגילת יוחסין ארוכה. לא מלפני 60 שנה, אלא מלפני מאות ואלפי שנים, והוא צרור בספר הספרים ובהגותם של טובי עמנו בכל הדורות וגם בהשגתם של גדולי האנושות בכל העמים. חזון זה לא יקום בימינו, כאשר היה קם בימי הושע ומיכה. העבר חי בלבנו, אבל אין אנו חיים בעבר. רק מתוך השתלבות במגמות הגואלות ובכוחות המקדמים של זמננו נתקרב למחוז חפצנו ההיסטורי ונבצע במידת האפשרות חזון הגאולה המשיחי. גם נביאי ישראל לא חיו בחלל יהודי בלבד, אם כי עולמם היה מצומצם לאזור שאנו קוראים לו היום המזרח התיכון. ועוד פחות מאשר בימי בית ראשון ושני אנו עכשיו עם לבדד ישכון. אנו חלק מהעולם האופף אותנו, והעולם בימינו הוא אחר כאשר לא היה אף פעם. אנו לא רק חלק של המזרח התיכון, ולא רק חלק של אזור הים התיכון – אלא של כל חלקי תבל, ומשני טעמים: עמנו מפוזר בכל רחבי תבל, והעולם בימינו, למרות הניגודים והסכסוכים הבינלאומיים, הוא משולב וכרוך בכל חלקיו מבלי הִפָרד.

וכשם שאנו מתעָרים יותר ויותר בעברנו הקדום הנשקף אלינו מספר הספרים, – כך אנו מתאזרחים יותר ויותר בעולם שבזמננו. אנו אזרחי העולם, מפני שאנו עם חפשי וריבוני. ואני מוצא מקור תקופתנו וחזונה קודם כל בספר הספרים, ולא בקונטרסים שנכתבו לפני מאה או ששים שנה; ובאותו זמן אני רואה מסגרת פעולתנו וביצוע חזוננו במציאות הבינלאומית של זמננו, ובמגמותיה הגלויות והחבויות. שרשינו בעבר הקדום, פנינו – לעתיד. בתקופת המקרא היתה תרבותנו חד־צדדית. ולא נחפש בספר הספרים מה שאין בו. אולם במסע ההיסטורי שלנו במשך אלפי שנים למדנו מהרבה עמים וגם לימדנו אותם. ואנו שותפים שווי־זכויות להישגי המדע והמחקר ואוצרות הרוח האנושי שבימינו ובימים יבואו. וחזון הגאולה המשיחי שלנו נתעשר ונתעצם מאז נשמע ראשונה מפי נביאינו. ובחזון זה נבוא גם לנוער בארץ וגם ליהדות בגולה. ולא נבוא בידים ריקות ובדבר שפתים בלבד.

חזון זה משובץ עכשיו בעלילות מפוארות, מפעל חייהם של שלושה דורות חלוציים, והוא גם חבוי בנבכי נשמתו של העם היהודי כולו באשר הוא, כי הוא היה סוד קיומו בגולה וליווה אותו יחד עם ספר הספרים בכל אשר הלך. ולאור חזון זה, בהתגשמותו בישראל, ילך העם היהודי, ולא יכזיב תוחלת הדורות.

(אין פה הסרוק בעמוד 170: הערות אחרות לפרופסור בובר)

---

הכינוס העיוני: ישיבה ו' – בוקר,

מאת

דוד בן־גוריון

12.8.57

היו"ר פ. רוזן: רבותי, מר בן־גוריון, אשר אינו יכול להיות כאן אחרי הצהרים ואף לא בערב, מבקש לתת לו עכשיו רשות הדיבור, ואני מניח שאתם תסכימו לכך.

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: רבותי, אני מצטער מאד שלא אוכל להיות הערב. הודיעו שבערב תהיינה תשובות המרצים. אינני רואה את עצמי כמרצה, אבל תרשו לי להעיר הערות מעטות גם על דברי ידידי גולדמן, וגם על דברי מורי פרופ' בובר.

ד"ר גולדמן, אני אמרתי בעצם אתמול את רוב הדברים שהוא אמר. היו הבדלים קטנים, אבל אני רוצה קצת לעמוד עליהם, אם כי עכשיו דיבר פרופ' בובר בניגוד אלי, ואני כמעט מסכים אתו לגמרי, מלבד בשאלת הטרמינולוגיה, ואעמוד על כך.

ההבדל ביני ובין ד"ר גולדמן הוא שהוא ציוני ואני אינני ציוני. ואני רוצה להסביר במלים אחרות מה הדבר.

המלה ציונות אם אינני טועה, נוצרה לפני קצת פחות מ־70 שנה בערך. נדמה לי – על־ידי ד“ר בירנבאום. עד לפני 70 שנה לא ידעו היהודים את המלה הזאת. והיו יהודים, ולא רק שהיו יהודים, אלא אני בטוח שהם שאפו לשוב לציון ושאפו לדברים האלה שדיבר עליהם ד”ר בובר. כי זה לא נולד – בזה אני בטוח שד"ר בובר יסכים אתי – זה לא נולד ב־70 השנים האלה, כי אם נשען הרבה מאד על הנביאים. בכל אופן, המלים קדמו למלה “ציוניות”.

וציוניות הוא מונח שמשמעותו מוסכמת, ואין שום סיבה מדוע לא ירצו אנשים, אם יסכימו לכך, לקרוא למקל בשם סוס ואז יאמרו “סוס” וידעו מהו הדבר הזה. אבל גם לאחר שתהיה כזאת, כללית, שמה שאנו קוראים עכשיו “מקל” זהו “סוס” – אם ארצה לרכוב, נגיד לאיזו סביבה בירושלים – אבחר בבעל־חי שהולך על ארבע רגליים ושהוא גדול מכל בעלי־החיים שיש בארץ. בהודו יש בעל־חי יותר גדול, והוא בעל־חי יפה והא מהיר בהליכתו. ולא בחר ב“סוס”, מפני ש“סוס” אינו יכול למלא את הפונקציה הזאת שאני רוצה אם אני רוצה לרכב לאיזה מקום.

מה שקוראים עכשיו – פרופ' בובר – רוב האנשים הקוראים לעצמם “ציונים”, זה משהו שאין לי שום שייכות אליו, אני שולל אותו, בתכלית השלילה. אני לא אומר שזה כך אצל ד“ר גולדמן. אבל הם קוראים לזה להיות חלק מהעם האמריקאי ולהשאר באמריקה ולדבר אנגלית, ולחנך את הבנים באנגלית ולקרוא רק ספרים – או אפילו לא ספרים אלא עתונים – אנגליים, ו”טלביז’ן" אנגלי וסינמה אנגלית. אינני קובל על כך. אבל אין לי חלק ונחלה בדבר הזה מפני שאין לי חלק ונחלה בדבר הזה. אני באתי לארץ כמו רבים, כי לא האמנו שאנו חלק של עם אחר ושאנו יכולים לחיות בתוך עם אחר.

ולא רק זאת. אני מסכים בענין זה עם פרופסור בובר. ולכן אינני ציוני. כי כך הוסכם עכשיו שזאת ציוניות. כשחייבים לאיזה ארגון, משלמים שקל, קוראים לעצמם “ציונים” – ומתבוללים. חלילה, אינני מייחס זאת לד’ר גולדמן ולעוד מספר אנשים שאני מכיר גם מאמריקה שהם אנשים שאפשר לרכב עליהם ולא על ה“סוס” שהוא באמת מקל. אבל הם מעטים.

ועוד דבר שאינני מסכים בו לד“ר גולדמן, כי עיקר הערותי אני רוצה להגיד לדברי פרופסור בובר. הגלוריפיקציה של הגלות, שאינני שותף לכך, לא לגלוריפיקציה של הדבר הזה שהוא טוען שנתגלה בחיי הגלות, הגבורה המוסרית הגדולה של היהודים לעמוד בפני אויבים, מבזים, שונאים ורוצחים – אני נגד זה. ושם איש מאתנו לא יכול לעמוד בזה ביראת הרוממות. אבל לא זאת היתה הגלות. הגלות היתה חיים מדולדלים, אומללים, ריקים, מבוזים, דלים, ודאי, אעריץ אם אדם חולה, אינו יכול לעמוד על רגליו והוא צריך לשכב במטה, בכל יום צריך לתת לו זריקות, והוא חי וקיים, ואינו מתייאש. אבל לא זו גלוריפיקציה, השכיבה בבית־חולים והזריקות שצריך לתת לו. לא זאת היתה הגלות, ולא נגד זה דברנו. הגלות היתה תלות, נכר, דלדול חמרי ורוחני. לא עמדתי אז על זה, מפני שלא היתה לנו ברירה, אחרת. איש מאתנו לא יידה אבנים בשיילוק. הוא לא יכול להתפרנס אחרת. היתה לו הזכות להתפרנס, ולוא רק לפריץ הזה – מה היה שמו? והיתה קיימת במערב אירופה ששם על־פי־רוב נעשו יהודים מתוך שנעשו ציונים, לא בכל המקרים, יש גם מקרים הפוכים. במידה זאת היתה אולי גדלות הציונות במערב אירופה יותר גדולה ויותר מופלאה, מפני שדרוש מאמץ גדול לעקור עצמם מהגרמניות הזאת שהיו טבועים בה במשך עשרות שנים, וע”י הציונות – להיעשות ליהודים. אבל גם הציונות הזאת אין לה התכנים האלה שאתה מייחס לה. הייתי אומר: תחיה לאומית – ותו לא. היהדות אומרת יותר מזה. ומשום כך, כשאני אומר: אני רק יהודי – הנני רואה בזה פחיתות כבוד. מפני שיהדות כולל לא רק מהפסבדו־ציוניות של עכשיו או כאורח של ההנהלה הציונית. הם ציונים, והם בחרו בשם הזה, ויש להם הזכות לשם הזה, יהיה השם הזה.

אבל אני אומר: התואר “יהודי”, קודם כל יש לו ייחוס יותר גדול. הוא קיים כבר מאות, אלפי שנים. אמנם, אחדים אמרו “עברים” כאשר דיברו עם גויים, – אבל עוד בימי בית ראשון אמרו: “אל תדבר יהודית, כי מבין כל העם” וזה לא היה (אני רואה פה את ידידנו יעקב פת) – לא היתה הכוונה לאידיש. עוד לא דיברו אידיש בימי חזקיהו, אלא זה היה עברית. ולכן “יהודי” קדם לזה. ואם רוח היהודים, משאת־נפש היהודים, האידיאלים של היהודים קוראים לזה “יהדות” – זה יותר מציונות, פרופסור בובר. ואותם הדברים שאתה מדבר עליהם – הם כלולים ביהדות ולא בציוניות, גם בציוניות האמיתית כשהיתה ברוסיה ובגרמניה בקרב טובי הציוניות.

ואם אני חולק עליך – אולי אני חולק על דבר אחד, ואולי גם על זה לא, אולי גם כאן, מתוך אי־הבנה, כמו שראיתי. לא קראת את מאמרי. אני מתפלא למה לא קראת מאמרים ב“חזות”. אתה לא מחויב לקרוא מאמרים שכתבתי במקום אחר, אבל אילו קראת – הרבה דברים לא היית אומר, ואולי גם אני רק טעיתי בדבריך. ואולי מה שאומר – זוהי גם דעתך.

אני כופר כפירה גמורה, גם על יסוד הכרתי ששאבתי ממה ששאבתי בימי חיי: מספרים, ספרי־מדע, ממחשבה ועוד – וגם מה ששאבתי מהיהדות, מהתנ"ך שיש שני עולמות, עולם הרוח ועולם הגשם. לא נכון, פרופסור בובר, שהנביאים דיברו רק על צדק וחסד ורחמים.

פרופסור בובר: לא אמרתי זאת.

ד. בן־גוריון: אמרתי שייתכן שאין כאן ויכוח בינינו, שהנביאים דיברו “והשבתיכם לארצכם ונטעתם גנים וכרמים ותאכלו מפריים”, ובתורה נאמר: אם תלכו בדרכי – תאכלו מטוב הארץ, ועוד. לא אמרו להם: תשבו בגן־עדן. אין שני עולמות עולם החומר ועולם הרוח. ואינני מסוגל, ולא אעיז, להיכנס בדברים שלמעלה מהבנת כל אדם שבעולם, מה זאת אלוהות. עוד איש לא אמר מה זאת, ואינני יודע את זה. בכל אופן חכמי ישראל אמרו: לא ישיגוהו משני הגוף. ובכן, הם היו אנשי הגוף ולא השיגו ואני הקטן בישראל בוודאי לא משיג זאת. ולכן, דבר שאינני משיג – אינני מסוגל לדבר עליו. אבל אין, במידת מה שאני יודע, אין עולם של חומר ואין עולם של רוח. ד"ר בובר אומר שהמדינה היא רק כלי. בוודאי היא כלי. גם גוף האדם הוא רק כלי. אבל אילו היה איש, לפני 1905, מכלה את הכלי שהיה גופו של איינשטיין – כי אז העולם היה מאבד רכוש עצום שהפך את כל תפישת עולמנו.

מפני שבלי הכלי הזה, בלי הגוף הזה, שהיה דומה בדיוק לגוף של חנווני ושל שוער ושל פועל ושל בנקאי, לא היה שום הבדל בכלי הזה ובגוף הזה, אילו היו מאבדים את הגוף הזה, או מפני שהיו חובטים על הראש או פוגעים בכדור בלב או בדרך אחרת מאבדים את הגוף הזה, היינו מאבדים נכסים רוחניים עצומים. כי אין רוח בלי גוף ובלי חומר. בכל אופן האדם לא ראה זאת ואיננו יכול להשיג זאת.

ואותו דבר מה שאומרים שהוא רק רוח, לא ישיגוהו משיגי הגוף, ודבר שאין משיגים אותו, אי אפשר להתווכח אתו. בודאי לא אתווכח על זאת. אבל אין להפריד בין שני הדברים. ממה נובעת הטעות של גולדמן? הגלוריפיקציה של הגלות. הוא מפריד: זה החיינו בעוני, בתלות, בשעבוד ובבזיון ובנכר, זה אינו ולא כלום, אבל היתה להם גבורה מוסרית. צריך לראות את כל התמונה של הגלות בשלמותה. ואי אפשר להגיד לדור הצעיר שגדל במולדתו, שאצלו אין המחיצה הזאת בין חומר ורוח, בין יהודי ואנושי, והוא זקוק לכל התכנים האנושיים והוא אינו יכול להסתפק רק בתחיה לאומית. חייו היו כל כך משפילים ומעליבים, שאפילו השאיפה לתחיה לאומית היתה מספיקה. אבל מי שהשיג זאת, אין זה מספיק בשבילו, הוא מוכרח שיהיה לו חזון ושאיפה הרבה יותר גדולה וכוללת.

פרופיסור בובר אמר, שהאמצעים מקדשים ומחללים את המטרה. ארחיק לכת ממך, פרופיסור בובר. אני אומר: מטרה אינה קיימת, כלומר היא אינה מושגת אף פעם. אין נקודה סופית, שאפשר להגיע אליה. יתכן שהעולם פעם ייחרב. איני יודע. אבל השאיפה האנושית אין לה נקודה סופית, שאם היא תגיע אליה תאמר “סטופ”, השגנו הכל. אין דבר כזה במציאות, אין דבר כזה בחזון. השאיפה האנושית והמטרה זהו דבר אין סופי. ויש רק חתירה למטרה. התעלות האדם היא רק חתירה למטרה, שתמיד מתקרבים אליה ואף פעם אינם משיגים אותה. וטוב שאין משיגים אותה. אי אפשר להשיג אותה, כי לא היה תוכן לאנושות אילו היו מגיעים לנקודה ונגמר. זאת היתה רק קריקטורה אילו זה היה כך כמו שאומרים, כי באמריקה השיגו את המטרה, שלכל אחד יש מכונית וטלביזיה בבית. איני מאמין שאפילו העם האמריקני הוא כזה. אילו היה כך, אוי ואבוי היה לעם הזה. המטרה היא שאיפה ללא סוף.

ולכן הדור בארץ אינו יכול להסתפק לא רק בפסיבדו־ציונות או בניאו־ציונות, כפי שהיא נראית לי, ולאחרים בצדק גמור – יש להם הזכות לכך – היא נראית כציונות והם מופיעים בקונגרסים ומדברים על שותפות ואחדות. אבל אפילו כפי שזה נראה לי זה אינו יכול לספק את הנוער בארץ. לנוער בארץ נחוצה משאת נפש אנושית, מפני שהוא קודם כל אדם. היהודי באמריקה הוא רק יהודי ומרגיש את עצמו כיהודי, שהוא בא לסינגוגה ולאסיפה ציונית, האדם שבו הוא או בחנות או במשרד או אם עובד עדיין בבית־המלאכה. אם הוא עובד רק עם יהודים. פה הוא קודם כל אדם. הוא גם יהודי, אבל הוא קודם כל אדם, ונחוצים לו תכנים אנושיים גדולים.

זה ישנו בחזון המשיחי היהודי. החזון המשיחי היהודי לא נולד לפני 70 שנה ולא קרא לעצמו בשם " ". הוא לא הצטמצם בתחומי העם היהודי, אם כי הגאולה היהודית היתה אחד הדברים היסודיים והעיקריים, והוא לא ראה הגאולה האנושית בלי זה. העיז עמוס להגיד לעמו: הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל. אין הבדל בין כושיים ובין ישראל. אבל גאולת ישראל היה אחד מעיקריו אבל לא רק גאולת ישראל, אלא גאולת העולם. ואיני יודע מדוע ידידי רוטנשרייך רואה בענין הטרמין “גאולה” איזה דבר נורא. אבל אני שוב לא אתווכח על טרמין. טרמינים אלה הם דברים מוסכמים. יש אנשים שהם מזהים שאיפות גאולה עם שאיפות טוטליטריות. אין לזה שחר, אבל לא אתווכח על טרמין. אבל אי אפשר לספק את הנוער בארץ בשאיפה לתחיה הלאומית, גם לא את הנוער היהודי בגולה, אין לנו שם יסוד להתייאש ממנו, כי הנוער בחוץ לארץ יכול להיאחז באותה השלהבת הבוערת בנוער בארץ, אותו המפעל החלוצי הגדול, שיש לו תוכן אנושי, ואולי יותר מתוכן אנושי. אבל האדם אינו יכול להשיג בתבונתו יותר מאשר תוכן אנושי. גם הנוער בחוץ לארץ יכול ללכת שבי ולהיאחז ולהתעסק בתכנים האלה, שהם עכשיו תוכן חיינו.

ואין זה סתם כלי. בוודאי זהו כלי. הכל הוא כלי. גם ספר תורה הוא בעצם כלי, אבל משהו בתוכו, יש תוכן שלו. לא יכול להיות ספר תורה, לא יכול להיות התוכן שלו בלי הקלף ובלי האותיות הכתובות, אין אותיות מרחפות באוויר. ספר התורה מוכרח להיות דבוק באיזה כלי. ואל תזלזל בכלי; כי בלי הכלי לא יהיה ולא כלום. ואין להפריד בין השנים. אלה הם רק שמות, זו היא רק הפרדה מלאכותית. ובלי המדינה לא יהיה ולא כלום, תהיה גלות ויהיה עלבון וביזיון שלא רצינו בהם וברחנו מהם, ושום גלוריפיקציה לא תביא אותנו חזרה אליהם.

אבל דווקא כשהגענו לכאן ויצרנו את הכלי הזה לחרותנו, שנוכל לחיות כאן לפי צרכינו וערכינו; פרופ' בובר, אני מחשיב את הצורך כמו ערך, צרכי אדם הם גם כן ערכים גדולים ואין לזלזל בהם. התורה שלנו והנביאים לא זלזלו בצרכי אדם. אבל הם אמרו לא רק זאת, אלא ענין החסד והצדק והאהבה והרחמים ומה שאתה קורא לו “שעבוד לאלוהות”; שלא כל כך קל תסביר אותו לעצמך ולאחרים מה זה, אבל כלי זה, בלי השעבוד לטוב ולנעלה שיש בתוך האדם, אין תוכן בחיים, אינני ככל החרדים, אבל כאשר ישעיהו מספר שבילדותו שמע את קול אלוהים בלבו, הרי אין זו איזו מליצה, הוא שמע בתוכו הכרה נפשי לעשות את הדבר הזה, ללכת ולהגיד לעמו את אשר יש לו להגיד. מאין בא הקול הזה, איני יודע, ואיש אינו יודע, כי לא ישיגוהו משיגי הגוף.

אבל יש תכנים אנושיים. והדבר הוא אינו כלול בציונות. הדבר הזה כלול בחזון הגאולה המשיחי. בזה אנחנו צריכים להקים עכשיו את החנוך של הדור הצעיר ושל העם היהודי בגולה. אני יודע שזה לא ידבר לכל איש יהודי באמריקה. אבל איני מאמין שאין בין יהודי אמריקה אנשים בדיוק כמונו, שדבר אלוהים זה ידבר ללבם. החזון הזה איננו רק חזון־דברים, אלא אנשים מוסרים את נפשם עליו, והם עושים את הדבר הזה, עושים זאת במדבר, על הירדן, בצה"ל, באוניברסיטה, עושים זאת מתוך חרות נפשית, מתוך צו מצפון פנימי אותו דבר שאתה קורא לו “שעבוד לאלוהות”.

ואם יש לי מגילת יוחסין כל כך נהדרת, שהביעה את תמצית הערכים הנהדרים שלנו, מדוע לא אבוא אליהם בזאת, אלא אבוא עם דבר שנוצר לפני 60 שנה בלבד? האם ההיסטוריה שלנו התחילה לפני 60 שנה? אני יודע מה נשתנה מאז 70־60 השנים האחרונות. מה שנעשה בארץ, לא נעשה אך ורק בכוח מה שהיה קיים בעם היהודי אלפי שנים. והא ראיה, שלפני 100 שנה זה לא נעשה. ויש סיבה לכך מדוע זה לא נעשה לפני 100 שנה ולפני 200 שנה. ומדוע שבתאי צבי הלך בדרכים הנלוזות לגאולת ישראל ולא בדרך שהלכנו אנחנו. יש סיבות שבאו אלינו מתקופת הזמן החדש, ואנו חלק של העולם כולו. ואנו לא לגמרי עם לבדד ישכון. אנו לא חיים בחלל ריק. אנו חלק מהעולם האופף אותנו. תמיד היינו כאלה. ואם אני שואל את עצמי, מדוע הדמות שיש לנו על היהדות מספרי הנביאים או מהתנ"ך היא שונה מדמות היהדות שיש לנו מבית שני, אין לי ספק שזו היתה השפעה זרה, שאז באה תורת השניות, שהיתה זרה לנביאי ישראל. ובוודאי שאנחנו בכל פעם משתנים ולומדים ומפנים ואיננו חיים בחלל ריק.

והדבר שאנו רוצים איננו רק לעצמנו, כי לא יתכן הדבר רק לעצמנו. אבל אם אני מחפש המקורות המוסריים והרעיוניים העמוקים של הדבר הזה, איני מוצא אותם לא רק במה שקוראים עכשיו ציוניזם, אינני מוצא אותם אפילו במה שקראו ציונות ושהיתה ושהנה חלק מחיי וחלק מחיי בני דורי, אלא אני מוצא אותם בספר הנצחי הזה. ובזה נבוא לעם היהודי, כבשורה הגדולה הזאת, היהודית והראשונית, שהיא כוללת הכל. היא אינה אומרת איך לעשות מכונית ואיך לעשות טלביזיה; זה לא היה כוחם של היהודים אז. התרבות היהודית בתקופה ההיא היתה חד־צדדית. הם לא חקרו את חקר הטבע, כי היתה להם חשובה מן המוכן, יש יוצר הכל, מה שלא היה אצל עמים אחרים. אבל אנו למדנו. אנו לא נסתפק רק בתנ"ך, אם כי זהו האוצר המקורי הגדול היחיד שלנו. אבל לא נסתפק רק בו. אבל אם אנו רוצים לבוא מחזון גדול הבוער בנשמתנו, שאנו עומדים רק בהתחלתו, כי מדינת ישראל – טועים החברים החושבים שהיא כבר קיימת – היא רק מתחילה להתהוות היא רק בראשית התהוותה, נבוא אליהם באותם המקורות העמוקים והגדולים, שהם גם השפיעו על כל העמים, שהם מסוגלים להגיד ליהודים בעולם ולנוער בישראל, מה שלא יגיד שום דבר אחר, או מפני שהאסימון שלו נטה בזמן האחרון ונזדיין אף מפני שהיה מוגבל וחד צדדי. כי מי שחי בגלות רוסיה או באנטישימיות הגרמנית, בשבילו הצלת ישראל בלבד לשוב לארצו היתה מספיקה לו. ואני מבין אותם ומכבד אותם. אבל לנו, שזכינו להיות פה, גאולת ישראל בלבד אינה מספיקה לנו. אנו יודעים, שהיא גם לא תיתכן בלי גאולת העולם. והדבר הזה, החזון הגדול של גאולת ישראל וגאולת העולם, אנו מוצאים רק בנביאים, רק בספר הספרים שלנו, לא במה שקוראים עכשיו ציוניות, זו או אחרת (מה"כ).

אחריו דיבר פרו. דינור.

---

נאום שנשא דוד בן גוריון בחודש אוגוסט 1957

מאת

דוד בן־גוריון

[פרטים נוספים אינם ידועים. הנאום שמור כצרור דפים מודפסים במכונת כתיבה ב…… בשדה בוקר]

אתחיל בשורה של שאלות: – היהודים מה הם: עם ככל העמים, עם בעל יחוד משלו, עדה דתית, רסיסי אומה מתפוררת? מה זאת יהדות ומה ייחודה? האם היהדות קפואה, מוגדרת ועומדת בכל הדורות ובכל הארצות, או משתנה מתוך מגע עם אחרים, לובשת צורה ופושטת צורה לפי צרכי הזמן והמקום? כיצד נשתמרה היהדות בגולה כשהיהודים פזורים בין אומות ואם תשתמר גם להבא? מה הביא לחידוש מדינת היהודים בזמננו? האם מדינת־ישראל היא ככל המדינות או שיש לה ייחוד ויעוד משלה? מה שינתה תקומת המדינה ביהדות העולם, ומהי זיקת הגומלין שבין ישראל ובין התפוצות? מה הן הבעיות שהמדינה פתרה והבעיות שהמדינה יצרה מחדש? מהו האור שהמדינה שופכת על עברנו ומהי מבטיחה לעתידנו?

איני מתיימר לתת תשובה לכל השאלות שהצגתי. ואיני בטוח אם יש תשובה נחרצת וודאית לשאלות היסטוריות בכלל. ובמידה שיש תשובה לשאלות – הרי מעוררת כל תשובה שאלות חדשות. אנסה להשיב על כמה מהשאלות, ואם אצליח להבהירן במקצת – והיה זה שכרי.

אילו נשאל יהודי בר־אוריין לפני מאתים שנה – מה זה יהודי, היה עונה בפשטות ובבטחון פנימי, יהודי הוא מזרעו של אברהם אבינו, שומר־מצוות ומייחל לבוא המשיח. ותשובה זו היתה מניחה דעתו של כל יהודי באשר הוא. תשובה זו לא תניח עכשיו דעתם של חלק גדול בעמנו, ואולי החלק הגדול. מאז האמנציפציה והשתחררות המחשבה האנושית מכבלי המסורת חדלה הדת להיות הכוח המלכד והמאחד והשליט בקרב חטיבות רבות וגדולות של העם היהודי; גם הזיקה לאומה היהודית אינה עכשיו נחלת כל היהודים, ולא רבים היהודים בימינו המייחלים לבוא המשיח.

אילו היו לוחמי האמנציפציה היהודית בגרמניה ובצרפת נשאלים לפני מאה, מאה וחמשים שנה: – מה הם היהודים? היו עונים: עדה דתית: היהודים הם גרמנים או צרפתים בני דת משה. רובם של יהודי רוסיה, פולין, גליציה, רומניה והבלקנים היו עונים לפני מאה שנה: – היהודים הם עם מיעוט בגולה, שונה לגמרי מהעם בתוכו הם יושבים. ולפני חמשים שנה היו רבים מהם מוסיפים ואומרים: היהודים שואפים לשוב לציון. תשובה אחרונה זו לא יתנו עכשיו רובם הגדול של יהודי אמריקה, גם אלה הקוראים לעצמם בשם ציונים. כי יהודי אמריקה שואפים להתערות בארץ־מגורם החדשה, כחלק אורגני של ארצות־הברית, ככל שאר היחידות הלאומיות והדתיות שהגיעו לאמריקה לפני דור או לפני כמה דורות. גם היהדות הדתית אינה מהווה עוד חטיבה אחת שלמה ומאוחדת בתוכה. נטורי־קרתא בארץ ובארצות־הברית כמעט שאינם מודים כלל ביהדות של היהודים שאינם חושבים ומתנהגים כמוהם. היהדות הדתית הלאומית מבית מדרשו של המזרחי, אינה מתבדלת משאר חלקי העם ומכירה שכל היהודים הם בני העם היהודי, אבל היא סבורה שרק היא מקיימת היהדות במקורה האמתי, והיא שואפת להטיל דעתה על כל שאר היהודים בכל הדרכים האפשריים. יהודים מסורתיים רבים, שלא מהמזרחי סבורים שקיום מפלגות דתיות בישראל פוגע קשה ביהדות. הם חוששים כי הפיכת הדת לקרדום פוליטי יש בה סכנה גם לדת בטהרתה וגם לאחדות העם. וקיימת אגודת־ישראל העומדת בין נטורי־קרתא ובין המזרחי, ויש יהדות מתוקנת מגוונים שונים, וגם היהדות החופשית מפולגת בתוכה. ולפני קום המדינה חל פילוג לא רק בשטח דתי ואמונתי¹ אלא גם בשטח התפיסה המדינית, ביחס לישוב בא"י ועתידה.

תמורות ורציפות הן מנת חלקן של כל אומות העולם, כשם שהן גם מנת חלקו של כל אדם ואדם מימי ילדותו ועד זקנתו. יש אומות שידעו רציפות מתמדת ומעט מאוד תמורות, ויש ליהפך. חלקו של העם היהודי בתמורות וברציפות גם יחד גדול אולי משל כל עם אחר. והתמורות לא החלו בתקופה האחרונה.

יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימי השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים, ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל. ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים ביהודה ובישראל ובין העם מתקופת עוזיהו וירבעם בן־יואש – שני המלכים הגדולים שבימיהם הופיעו נביאי הכתב: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. והעם היהודי בכל התקופות שמניתי, מיציאת מצרים ועד גלות בבל לא היה דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי הבית השני. יש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים והחשמונאים ואחריה תקופת ההורדוסים והרומאים, ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, אלא כמעט בראשיתן. לאחר חורבן בית שני באו שעבוד רומא, המרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה, ויותר מאלף ושמונה מאות שנה של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלם. נדידה מארץ לארץ. ממשטר למשטר; מלשון ללשון; הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן. לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בכל ארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל; לחץ מדיני כלכלי ורוחני בלתי פוסק של כוחות עליונים. ובכל הגלגולים והתלאות הממושכים והמרובים האלה שטרם באו לקצם – נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר האני הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם. מה היה טיבו של “אני” זה, וכיצד נשתמר בכל התמורות והחליפות הפנימיות והחיצוניות שלא ידע כמותן שום עם אחר בתולדות האנושות?

אחד ההוגים המקוריים והחוקרים המעמיקים בתולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קופמן קובע בספרו “גולה ונכר”, כי “הכלל הגדול של התולדה הוא, שכל עם, בהיותו נמצא בתנאי גלות נטמע בשכניו”. והוא שואל: “במה יש איפוא לבאר את החזון שבעם העברי היה דבק בצורות קיומו הלאומי ושהה ביחודו הלאומי נגד טבע המציאות החברתית?” ותשובתו היא: "העובדה הפסיחולוגית העממית שהעם היהודי ראה בישותו הדתית טעם פנימי ויחידי של מלחמת ייחודו, יש לה ערך מכריע לפתרון הפרובלימה שלנו. לא גורם חיצוני ולא חפץ קיום ביולוגי כביכול, אלא הכוח המיוחד שהיה גנוז בתרבותו הדתית של ישראל – הוא שקבע לו מקום מיוחד בין העמים. הדת, שלשמה נתבדל מן העמים ושאותה חשב העם ליסוד ייחודו – היא שהיתה יסוד יחודו באמת. (כרך א', עמוד 199).

“האידיאה שפעלה בעמקי נפש האומה והכריחה אותה ללכת בשבילה המיוחד וטבעה בחותמה את כל גילויי חייה היתה אידיאה דתית.” ופרופ' קופמן מבליט ומדגיש – “אידיאה דתית – ולא הדת בתור משטר של חוקים ומצוות, כמו שרגילים לחשוב. ולפיכך היתה הדת (במובנה האמונתי, כלומר האמונה באל אחד) – המקור היחידי לרצונם הלאומי” (שם 206).

ופרופ' קופמן מחדד הסברתו וקובע כי “אין לחשוב את היהדות לדת לאומית לפי מהותה בגלל הסמלים² הלאומיים שהיא אחוזה בהם – – – אם נבחן את השקפת היהדות המאוחרת, שהדבר [??]³ נעשה על־ידי קבלת הדת היהודית “ישראל” מצד משמעותה האמתית, נראה שבה נתבטא באמת שחרור גמור מכל זיקה אתנית.”

אילו היתה הסברה זו נכונה אין להבין טעם יחודה של היהדות לאחר שהאמונה באל אחד נתפשטה גם בעמים אחרים, בעיקר על־ידי האיסלם, ובמידה רבה גם על־ידי כיתות נוצריות שונות, ואפילו בקרב חסידי הוודנטא בהודו לפי פירושיהם של⁴ שנקרא וראמאניג’א. כי פרופ' קופמן מדגיש, שלא המצוות המעשיות אלא האידיאה הדתית של היהדות, כלומר האמונה באל אחד בניגוד לאמונת האלילים, היא שיחדה את ישראל ושמרה על קיומו בגולה.

אני מניח שרבים שתו כמוני בצמא דבריו של פרופ' קופמן בספרו המונומנטלי על תולדות האמונה הישראלית, שבה הוא סותר בכוח שכנוע רב הסברות של מבקרי המקרא מבית מדרשם של גרף־וולהויגן, והוא קובע, לדעתי, בצדק מקוריות וקדמות של האמונה הישראלית באל אחד.

אולם פרופ' קופמן וודאי מכיר שהמונותיאיסם הישראלי שונה מתפיסת הוודנטא המגיע בספריו של שנקרא לתורת אחדות צרופה קיצונית, והשוני הוא במהותו של האל העליון, האחד והיחיד. לפי תורת שנקרא ברהמא הוא ישות מטפיסית בלבד, ויש לדעתו להכירו, ובדעה ובהכרה זו כרוכה גאולת האדם, אולם האל העליון של הוודנטא אינו מחייב למעשים טובים ואין בו בעצמו כל מהות מוסרית, בשעה שהאל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, הוא קרוב לאלוהים ואיש דתי אמתי.

בוויכוח של קופמן עם אחד־העם שלא הצדק בלבד אלא החסד והרחמים הם יסודות מוסר היהדות, וודאי שהאמת היא על צדו של קופמן, אם כי נדמה שרק בטעות מייחס קופמן את מוסר החסד והרחמים ליהדות המאוחרת ולא ליהדות המקרא (שם 203). ביחס לערכי חסד ורחמים אין הבדל בין המוסר הנביאי ובין מוסר היהדות המאוחדת, כפי שיוצא מדבריו של קופמן. אלוהי ישראל במקרא הוא ארך־אפים ורב־חסד (במדבר יד' 18). מיכה המורשתי שואל: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך? והוא עונה “כי עשות⁵ משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך” (מיכה ו' 8⁶). הושע קובל על ישראל כי "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ (הושע ד' 1). וכשהוא בא לנחם את עמו הוא אומר: “וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים” (ב' 21). ונביא החורבן ירמיהו מכריז בשם ה‘: "אני ה’ עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה' (ירמיהו ט' 23), ומשוררי תהלים חוזרים ומשננים בלי הרף על מידת⁷ החסד: "חנון ורחום ה' ארך־אפים ורב־חסד (ק"ג 8), כי אתה ה' טוב וסלח ורב־חסד לכל קוראיך (פ"ו 5⁸), “כי אמרתי: עולם חסד יבנה⁹” (פט' 3). וזכריה הנביא קורא לעמו: “משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש עם אחיו” (ז' 9).

ולכן תמוהה ההנחה של פרופ' קופמן כי "לא המוסר אלא הדת לבדה שימשה יסוד ליחוד של ישראל (204).

ההפרדה בין המוסר ובין הדת זרה לרוחה ולמהותה של האמונה הישראלית, גם המקראית וגם המאוחרת, אולם טעותו היסודית, לפי עניות דעתי, של בעל תולדות האמונה הישראלית ומחבר “גולה ונכר” היא בכך, שאין הוא מעריך כראוי את הגורמים הלאומיים המרכזיים שפעלו בחיי ישראל גם בשבתו בארץ וגם בגולה, מחוץ לאידיאה הדתית", כלומר המונותיאיסמוס, שלאחר התפשטות הנצרות והאיסלם לא היתה עוד מיוחדת לישראל.

יחזקאל קופמן הוראה ייחודו של העם היהודי במונותיאיסמוס, ולא בדת בתור משטר של חוקים ומצוות, לא יכול היה להתעלם לגמרי מהגורמים הלאומיים שפעלו בתולדות ישראל, והוא אומר, כי “אמנם בתודעתו של העם העברי תפסה ההכרה הגזעית הדתית מקום גדול” ו“ישראל לא היתה כנסיה דתית בלבד, אלא גם אומה, הוויה גזעית לאומית מיוחדת” (217). אבל גם בתוספת זו נדמה לי, שהחוקר הגדול של האמונה הישראלית מחטיא את האמת ההיסטורית. קופמן מתעלם כאילו לגמרי מהזיקה העמוקה הנפשית של העם היהודי למולדתו הקדומה גם בישבו בנכר, אין הוא רואה קשרה של האומה ללשון העברית, ומה שמפליא ביותר, אין הוא מעריך את חזון־הגאולה המשיחי הממלא חללה של ההיסטוריה היהודית, אשר עוררה בתקופות שונות סערות ותנועות אדירות בישראל, ואשר הביאה בימינו לידי מהפכה בתולדות עמנו.

על מפתן ההיסטוריה היהודית עמדו שלושה מאורעות מרכזיים שזכרם והשפעתם לא פסו בקרבנו עד היום הזה: – יציאת מצרים, מעמד הר־סיני, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלושת מאורעות מכריעים אלה. לפי המסורת, שיש בה בלי ספק גרעין של אמת, גדל עמנו בילדותו בנכר, בבית־העבדים המצרי ובלי רצון גאולה לא היתה יציאת מצרים אפשרית. בלי רצון זה לא היו כובשים את הארץ היעודה. והנביאים אשר עיצבו דמותו הקדומה של עמנו – רצון הגאולה וחזונה פועם בכל משאיהם, יעודיהם, מצוותם וחזונם.

אנו עומדים עכשיו בשנה העשירית לחידוש המדינה היהודית במולדת הקדומים שלנו. ראינו בימינו כמה עמים שיצאו משעבוד לחירות: גם באירופה וגם באסיה ובאפריקה. הודו, בורמה, ציילון ועוד נתעצמו כמעט בזמן אחד עם מדינת ישראל. אבל כל איש יודע ההבדל היסודי שבין תקומת ישראל ובין המדינות האלה. עמי הודו, בורמה וציילון ישבו כל הזמן בארצן, אלא שבזמנים שונים נשתלטו עליהם כובשים זרים, וכשנפטרו מהשלטון הזר – עמדו ברשות עצמם. לא כך ישראל. אין תקומת ישראל דומה גם לתקומת ארצות־הברית, קנדה, אוסטרליה וארצות אמריקה הלאטינית. אלה הן ארצות שנתגלו מחדש על־ידי נוסעים־כובשים ספרדים, פורטוגלים, בריטים, והמטרופולין באירופה שלחו אליהן מהגרים ויישבו אותן, ולאחר שהמתיישבים הגיעו לשלב ידוע בהתפתחותם נקבעו בכוח או מתוך הסכם מהמטרופולין ועמדו ברשות עצמן. תקומת ישראל, כקיום ישראל בגולה, היא תופעה יחידה במינה בהיסטוריה העולמית, ויש בתקומת ישראל לשפוך אור על חידת קיום ישראל בגולה.

המדינה היהודית נתחדשה בתקופה שבית־ישראל בגולה לא היה שלם ומאוחד באמונתו כאשר היה לפני מאתים שנה, לא בקיום המצוות והחוקים ולא ב“אידיאה הדתית” שבה רואה פרופ' קופמן סוד וחידה לקיומה של היהדות, אבל אין־ספק כי בלי הכוחות שקיימו את היהדות בגולה – לא היינו מגיעים לתקומת ישראל. לא מעצמה כובשת ומיישבת, לא עם משועבד¹⁰ בארצו הפורק מעליו עול זרים – הקימו את ישראל. בראשית תקומתנו היה החזון.

מדינת ישראל הוקמה בארץ שישבו בה ערבים זה אלף וארבע מאות שנה, והיא מוקפת¹¹ מדרום ממזרח ומצפון ארצות ומדינות ערביות. הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו שבה ניחתו¹² קיבוצי היהודים שהחלו בבנינה. ועוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה מנתה הארץ פחות מששים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוז של תושבי הארץ, הבלתי יהודים. ובארץ זו קמה בימינו המדינה העברית. וקרה דבר שני אף הוא יחיד במינו – הלשון העברית שכאילו נכרתה מפי העם אלפי שנים, קמה לתחיה והיתה לשפת הדיבור והמעשה והספרות והמדינה בישראל המחודשת. לא היה כדבר הזה בתולדות הלשונות. אנו יודעים המאמצים העצומים שהמדינה האירית משקיעה זה עשרות שנים בתחיית¹³ הלשון הגאֵאילית, – וכל המאמצים נכשלו כשלון חרוץ, אם כי העם האירי ישב כל הזמן בארצו, ועם זה שלא נשתחרר עדיין משנאתו העמוקה לאנגליה שדכאה אותו זמן רב – מוסיף לדבר בלשון¹⁴ האנגלית.

מהו איפוא פשר התופעה המופלאה הזאת, גם המדינית וגם התרבותית, שאין לה דוגמא בהיסטוריה האנושית?

חזון־הגאולה המשיחי¹⁵, הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל וללשון העברית שבה נתחבר ספר־הספרים – אלה היו המעיינות העמוקים והנאמנים מהם שאבו פזורי ישראל בגולה מאות בשנים הכוח המוסרי והנפשי לעמוד בכל קשיי נכר וגולה ולהתקיים עד בוא הישועה הלאומית.

מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז היחוד של האומה אינו רואה אמיתי היסודים של ההיסטוריה היהודית ואבן־פינתה של האמונה היהודית. התמורות הרוחניות והמדיניות שחלו בעם היהודי במשך אלפי שנים – חלו גם בצביונו ובביטויו של חזון זה. לא בכל תקופה נתלבש באותה צורה, כשם שהיהדות כולה פשטה צורה ולבשה צורה, אבל בכל התמורות האלה נשתמר הגרעין הפנימי, שנביטתו הראשונה אנו רואים במדינת ישראל.

בתודעת העם היהודי נתמזגו ללא הפרד יסודות לאומיים מיוחדים ומייחדים, הסגורים בתחומי האומה העברית, ויסודות אנושיים־קוסמיים החורגים מכל מסגרת לאומית ואפילו אנושית, כי הם חובקים עולם ומלואו. הביטוי העליון של מזיגה זו חזון־הגאולה המשיחי: משאת נפשם של נביאי העם ומוריו לגאולה לאומית שלימה בארץ הבחירה; אבל משאת זו לא נצטמצמה רק בתחומי העם היהודי, אלא בישרה בשורת שלום וצדק ושויון בין כל העמים, כלומר גאולה אנושית¹⁶ מלאה והשבתת כל זדון ועריצות בתבל כולה.

בחזון הגאולה המשיחי נארג קשר אורגני בית הגאולה היהודית הלאומית ובין הגאולה האנושית הכללית. יחד עם בשורת הגאולה הפועמת בכל דברי הנביאים נשמעת מתוכם התביעה לעם־סגולה. ישעיהו הנביא שקטרג על עמו באכזריות של אסיר־האמת והתנבא על עקירת הזדון והעריצות בעולם ועל התעלות האדם כל אדם באמרו: “ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם, והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל. אוקיר אנוש מפז, ואדם מכתם אופיר” (יג' 12־11), האמין ביעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: “אני ה' קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך, ואתנך לברית־עם, לאור גויים” (מ"ב 6).

שני מוטיבים אלה – חזון גאולה ועם־סגולה חוזרים ונשנים בספרות המקראית ובספרים החיצוניים במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית, וגדול הפילוסופים בישראל, שכאילו התרחק מהעם לאחר שנודה והוחרם על ידי קהילתו באמשטרדם, כפר במסורת הדתית והניח היסוד לבקורת המקרא על אדני ההגיון והשכל, הביע במסכת התיאולוגית המדינית את בטחונו המוחלט כי יבוא יום והעם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלוהים יבחר בו מחדש. זאת אומרת, שעם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, עם סגולה, מורה דרך לעולם. וגם חוזי המדינה היהודית במאה התשע־עשרה משה הס ותיאודור הרצל האמינו כי מדינה זו תהיה מדינה למופת.

מובן מאליו, כי כל זמן שהצביון הדתי היה טבוע בכל קיבוצי ישראל קיבלו גם חזון הגאולה וגם הזיקה לארץ וללשון העברית צביון דתי, אבל ימינו אלה הוכיחו כי חזון הגאולה והזיקה לארץ וללשון העברית אינם מותנים דווקא בזיקה למסורת ולהלכה. בבנין המדינה העברית ובהגנתה השתתפו יהודים חופשים ודתיים במסירות נפש שווה, וגם ההתנגדות למפעל ההתישבותי שהביא ליצירת המדינה באה בכוח רב גם מחוגי החרדים וגם מחוגי החופשים.

הראשונים ראו בנסיונות להקים המדינה בדרך הטבע – סטיה מסוכנת מהאמונה המסורתית בביאת־המשיח, והאחרים ראו בשיבה למולדת־הקדומים סכנה לאמנציפציה¹⁷ ולמעמד היהודים בתפוצה.

ואם כי חששות שני הקצוות לא היו לגמרי בלתי מבוססים – עוררה תקומת ישראל בעם היהודי כולו, על כל פלגיו ופזוריו שמחה וגאוה מתנכרים משני הצדדים – נטורי־קרתא, וקומוניסטים, אין יהודי בעולם שלא קידם את קום המדינה בהתלהבות ובברכה.

ובמקום זה לא אחדש הוויכוח אם המדינה היא יצירת העולים או מעשה ידיה של ההסתדרות הציונית. אומר רק כי זהו עכשיו הנכס הגדול ביותר, ואולי הנכס המשותף היחידי, של העם היהודי כולו. כי ברוב ערכי היהדות – העם היהודי בימינו הוא מחולק ומשוסע. בתפוצות אין ליהודים שפה משותפת, לא הווי מייחד, לא זיקה כללית להלכה ולמסורת, לא תפיסה משותפת על מהות היהדות ועתידה.

ולמען עמוד על יעוד המדינה בתולדות העם מעכשיו ואילך יש לעמוד על שתי תמורות נוספות ששינו באופן רדיקלי דמות העם היהודי במחצית הראשונה של המאה הנוכחית, לפני קום המדינה.

בראשית המאה העשרים היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. יותר משמונים אחוזים התרכז באירופה (8,673,000), מהם בארצות מזרח־אירופה. ביבשת אמריקה ישבו אז פחות מעשרה אחוז של העם היהודי: כמיליון בארצות הברית, וכחמשים אלף בשאר ארצות העולם החדש. כשבע מאות אלף יהודים ישבו בארצות אסיה ובאפריקה, ובארץ־ישראל כחמשים וחמשה אלפים. לפני התחלת מלחמת העולם השניה מנה העם היהודי כ־16.5 ואם כי בינתיים נדדו מיליונים לארצות עבר הים, נמצא עוד רובו הגדול של העם היהודי באירופה, קרוב לתשעה מיליון יהודים. היהדות האירופאית, ביחוד זו שבמזרח אירופה, היתה בשלוש מאות השנים האחרונות אם היהדות: בה נתקיימו מרכזי התורה¹⁸, בתוכה קמה תנועת האמנציפציה, בה נולדה ההשכלה והספרות העברית והיודית החדשה. בה פרחה “חכמת ישראל”, בתוכה צמחה תנועת חיבת־ציון ותנועת הפועלים היהודית ועם כנוס הקונגרס הציוני הראשון בסוף המאה הי“ט על־ידי יו”ר הציונות המדינית – ד’ר תיאודור הרצל, היתה יהדות זו מעוזה ומבטחה, רוב בניינה ורוב מניינה של התנועה הציונית.

בתנועה הציונית יש להבחין מקורות עתיקים שימיהם כמעט ימי העם ונסיבות וגורמים חדשים שצמחו על קרקע התקופה החדשה באירופה במאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. המקורות העתיקים הם הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים והתקווה המשיחית. תחילתם קשורה עם חיי העברי הראשון אשר הובטח לו לפי המסורת: ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. לא הרצל, לא הס ואף ברוך שפינוזה המציאו את רעיון המדינה היהודית לאחר שבמשך אלפי שנים התפללו יהודים שלוש פעמים ביום: “תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. העליות הספורדיות מארצות שונות, ביקורי המשולחים בארצות שונות של התפוצה, התנועות המשיחיות שנתעוררו מזמן לזמן, מאחרי החורבן ועד המאה השמונה־עשרה – כל אלה היו ביטוי חי וממשי לזיקה ולערגה לארץ המכורה ולתקווה הפועמת בלב העם לגאולה ולישועה לאומית. עד ראשית האמנציפציה במאה־התשע־עשרה ידעו כל היהודים באשר הם שמקומות מגוריהם אינם אלא גלות זמנית, ולא עלה כלל על לבם הרעיון שהם חלק מהעם בתוכו הם יושבים, כשם שרעיון זה היה רחוק גם מהעמים שהיהודים התגוררו בתוכם. הרגשת זרות זו נשארה קיימת ביהדות מזרח־אירופה עד הרגע האחרון. יהדות רוסיה, פולין, רומניה והבלקנים הכירו כל הזמן שהם עם־מיעוט נטוע בארץ זרה, ובשנות השמונים למאה הי’ט החלה הגירה המונית מארצות מזרח למדינות שמעבר לים.

הרגשת הזרות והנכר שנתבטאה במילה “גלות” היתה קיימת כל הדורות לאחר חורבן בית־שני. האמונה היהודית, התקווה המשיחית והרגשת העליונות המוסרית עמדו ליהודים להתגבר על התלאות והרדיפות והיסורים שהיו מנת־חלקם ברוב הארצות וברוב הזמנים. בכושר עמידה בפני לחץ חיצוני ללא רתיעה מעינויים, בוז ורדיפות היוו משום גבורה מוסרית גדולה, אבל משום גבורה פסיבית, כי גבורה זו כיתה מלווה כניעה¹⁹ לגורל והרגשה של אזלת־יד וחוסר אונים. הגאולה הצפויה והגשמית היתה צריכה לבוא על־ידי כוחות שלמעלה מהטבע.

ההתרחשויות המהפכניות במאה התשע־עשרה, התנועות הלאומיות והחברתיות, תנועות התחיה הלאומית שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה להתאחדות ולעצמאות (באיטליה, בגרמניה, בפולין, בארצות הבלקנים), התעוררות המעמד העובד להילחם על משטר חברתי חדש, הנדידה ההמונית מארצות אירופה לעבר־הים – כל אלה פילסו נתיב חדש לחזון הגאולה המשיחית, זקפו קומת היהודים, הגבירו בתוכם הכרת ערכם ומעמדם וגילו האפשרויות הגואלות הגנוזות בנדידה היהודית. נתעוררה האמונה ביכולתו ובכוחו של האדם היהודי למרוד בגורלו, להשתחרר בכוחות עצמו מאזיקי הגלות, לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה באמצעים טבעיים, במאמץ התיישבותי מכוון, – נתגלתה תופעה חדשה בתולדותינו ששינתה מהלך ההיסטוריה העברית, התופעה שאנו קוראים לה בשם חלוציות, – כושר־המעשה היוצר והמהפכני המזעיק את כל כוחות האדם להגשמת החדש, מבלי להרתע מכל קושי, מכשול וסכנה, המפעיל את הכוחות הגופניים והנפשיים וחותר בכל קורטוב של מרץ לקראת המטרה הגואלת. אמונה יוצרת ואקטיבית זו היתה תחילת נחלת בודדים, אבל דוגמת־החיים של המגשימים הראשונים חינכו לאט לאט מאות ואלפים, ואחר־כך גם רבבות, – תנופה חלוצית הפכה את חיבת²⁰־ציון והתנועה הציונית לגורמים היסטוריים.

גילויים חלוציים אלה הופיעו גם במאות הקודמות: בימי דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה, בימי עלית ר' יהודה חסיד וחבריו בתחילת המאה השבע־עשרה ובימי ר' חיים אבואלעפיה באמצע המאה השמונה־עשרה. אבל אלה היו גילויים ספורדיים בלי המשך ובלי התמדה. רק ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה התלקח הניצוץ החלוצי והתעצם בלי הרף עד שקם כעמוד־אש מאיר דרכו לנאמני העם היהודי בכל התפוצות לקראת הקמת המדינה היהודית.

אבל בלי הדרכה רעיון חברתי, שאף הוא יליד המאה התשע־עשרה היתה התנופה החלוצית מאבדת דרכה ומוציאה כוחה לריק ומדינת היהודים לא היתה נבנית וקמה, – וזה היה רעיון העבודה – כמסד העיקרי של חיי אומה בריאים. היהודים בתפוצות לא היו רק חיים בנכר ותלויים בדעת אחרים, אלא מבנה חייהם היה²¹ הכלכליים־התרבותיים היה שונה ממבנה כל עם עצמאי החי בארצו ועומד ברשות עצמו: היהודים היו גמולי אדמה ועבודה בענפי־המשק הראשיים שבהם תלוי קיומו העצמאי של עם. בלי שיבה לאדמה ולעבודה בהמונים, בלי שנוי מבנהו הכלכלי והחברתי של הישוב היהודי בארץ – לא היינו מגיעים אף פעם למדינה יהודית, כי לא תיתכן מדינה שרוב עמה אינו עובד האדמה ועושה כל העבודות הנחוצות לקיומו הכלכלי.

הרגשת הזרות והנכר, אם מתוך תגובה לאנטישמיות כבארצות אירופה המרכזית והמערבית ואם מתוך הכרת יחוד יהודי וחוסר קשר מסורתי לעם הזר ולתרבות הזרה, בארצות אירופה המזרחית, ינוקה מתנועות השחרור הלאומיות והחברתיות והכרת ערך העבודה כיסוד ראשי בחיי האומה – כל אלה היו נחלת חלקים רבים וגדולים ביהדות אירופה, וכמעט רק ביהדות אירופה, ובה הופיעה התנועה החלוצית שהפכה שאיפת דורות למעשה מגשים יום־יום, והיא שהניחה היסודות למדינה היהודית, והמעשה המופלא ביותר בחיי העם היהודי מאז כיבושי יהושע בן־נון.

ויהדות זו – חלקה השלישי נותק מהיהדות העולמית זה כארבעים שנה על־ידי המשטר הבולשביסטי ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה, וכשני שלישים נטבחו ונשמדו על־ידי התליינים הנאצים במלחמת העולם השניה.

זהו האסון הכפול, ללא דוגמה אף בהיסטוריה רבת העינויים של עמנו שפקד אותנו במחצית הראשונה של מאה זו לפני קום המדינה.

ובמחצית מאה זו ראתה גם תמורה שניה, חיובית ומפרה – בצמיחת המרכז היהודי הגדול בארצות־הברית באמריקה: ממיליון אחד בראשית המאה ועד למעלה מחמשה מיליונים בימינו אלה. וזה לא היה רק גידול כמותי בלבד. בארץ הראשית של העולם החדש צמח מרכז יהודי שלא היה כמותו אף פעם בתפוצות ישראל לעושר, להשפעה וכוח, ליכולת מדינית ורוחנית. ויהדות זו שראתה עצמה תחילה כ“מושבה” רוחנית שליהדות אירופה – הפכה להיות המטרופולין המדיני, החומרי והתרבותי של היהדות בגולה. פה קמה תנועת פועלים עצומה, שאמנם הולכת עכשיו ומצטמקת עם מעבר הדור השני והשלישי של המהגרים למסחר ותעשיה ומקצועות חופשיים. כאן קמו מרכזים חשובים ל“חכמת ישראל” ואוניברסיטאות יהודיות ובתי־ספר גבוהים למורים ורבנים, וכאן גם נחלשה וגם נעלמה כליל הרגשת הגלות והנכר, ואם כי אידיאולוגיה של התבוללות לא הכתה שורשים ביהדות האמריקנית, הרי ההתבוללות למעשה, בלשון, בתרבות, בהווי, בחיי הכלכלה והמדינה, הולכת ומתפשטת, ויהודי אמריקה רואים עצמם, לרבות הציונים שבהם, כחלק של העם האמריקני; ויחד עם זאת הם רואים עצמם כחטיבה יהודית ולבם ער לכל דבר יהודי, ועזרתם החומרית והמדינית לבנין הישוב ולהקמת המדינה – גדולה לעין²² ערוך.

וכשקמה המדינה היהודית באמצע שנת 1948 – היו דמותו, מעמדו, פזוריו ותנאי־חייו של העם היהודי שונים בתכלית מאלה שהיו בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, כשרעיון המדינה העברית נעשה אקטואלי ויסודותיו הראשונים הונחו על־ידי חלוצים מגשימים. ואם עסקני ההסתדרות הציונית שכמעט כולה הם חניכי המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים עדיין חיים באידיאולוגיה שנולדה על ברכי מציאות שנעקרה ונשתנתה ביסודה, הרי מדינת ישראל שעיניה לעתיד, מן הדין שתפעל מתוך ראיה בהירה של המציאות החדשה, גם בשטח הבינלאומי וקודם כל בשטח היהודי.

תקומת ישראל פתחה פרק חדש לא רק בתולדות הארץ אלא גם בתולדות היהדות כולה. היא זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא; היא גאלה בשנים מעטות מאות אלפי יהודים מגלויות מרודות ומנוונות והפכה אותם ליהודים גאים, יוצרים, בוני ארץ ומגיניה; היא נסכה תקווה חדשה ליהדות הכבולה והאילמת מאונס בגוש הסובייטי, היא גילתה כושר המעשה המופלא של האדם היהודי בכל שטחי היצירה האנושית וחידשה הגבורה היהודית; היא הקנתה לכל יהודי, הניהנה בארץ מגוריו מחופש תנועה, האפשרות הבטוחה לחיות במולדתו העצמאית. ועל־ידי כך הובטחה בכוח, אם כי לא בפועל, הקוממיות הממלכתית של העם היהודי כולו. ובזירה הבינלאומית הופיעה אומה יהודית בת־חורין ושוות־זכויות במשפחת העמים, ולא יפלא הדבר כי כל חלקי העם בתפוצות, הקוראים לעצמם ציונים או לא־ציונים, אדוקים וחופשיים, תושבי ארצות רווה וחופש ותושבי ארצות עוני ושעבוד, קידמו את קום המדינה באהבה ובגאון, והמדינה היתה לעמוד תיכון שעליו נשענת עכשיו אחדות היהדות בגולה.

אבל אל ירום לבנו: חזון הגאולה הוליד את המדינה, אבל המדינה עדיין רחוקה מהגשמת החזון.

המדינה פתרה כמה בעיות וגם הצמיחה בעיות חדשות. רבונות יהודית מאפשרת לעם לעצב חייו ברשות עצמו, לפי צרכיו וערכיו, מתוך נאמנות יחידה לרוחו, למורשתו ההיסטורית, לחזון עתידו. בישראל נפלה המחיצה בין היהודי²³ ובין האדם. אין היהודים במדינתם נתונים עוד לשתי רשויות מנוגדות ומתרוצצות: לרשות העם הזר – בכל הענינים הכלכליים, המדיניים והחברתיים וברוב עניני התרבות והרוח, בתורת אורחים ונתינים במדינה של רוב לא יהודי (או גם אנטי יהודי), ולרשות עצמם – בפינה אחת קטנה ודלה היונקת אך ורק מן העבר, כבני דת משה או כבני העם היהודי בעולם. ישראל השיבה לעם החי בתוכה את שלימותו היהודית־האנושית, הרשות היהודית הריבונית חופפת כל צרכי האדם בישראל, מעשיו ומאוויו. נתאחה בישראל הקרע העמוק שפילג בגולה את חיי היהודים ונפשם, ועדיין הוא חוצה אותם ועושה בהם שמות. נתאחה הקרע שרושש ודילדל גם את האדם שביהודי וגם את היהודי שבאדם. חיינו שוב כבימי התנ’ך – הוויה וחוויה אחידה ושלימה המקפת במסגרת עברית כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. הבדל יסודי זה, שהמנוח רבינוביץ לא יכול לעמוד עליו כשניסה למחוק כל הבדל ומחיצה בין ישראל לגולה. בישראל נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, ים עברי, כבוש עברי, בית־חרושת עברי, מעבדה עברית, מחקר עברי ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו, ולא רק ב“חכמת ישראל”. כאן גם כוח וצבא עברי ומדיניות עברית, והספרות והשירה והאמנות העברית – שואבות שוב מכל מעיינות הטבע והחיים המפרנסים אותנו. הרשות האחת השלמה הופכת כל דבר אנושי ליהודי וכל דבר יהודי לאנושי. רק פה בהיותנו לאזרחים בני־חורין במדינת־ישראל נהפכנו לאזרחי עולם שווי־זכויות, ואני נתבעים ומצווים לנקוט עמדה משלנו בכל בעיות העולם ויחסי העמים. הרשות הריבונית גם מטילה אחריות כבדה שלא ידעו היהודים בעולם זה הרבה מאות בשנים: אנו נושאים במלוא האחריות לגורלנו ולעתידנו, ואנו נדרשים לשלם מחיר יקר בעד אחריות זו.

במסיבה זו לא אעמוד על הבעיות המדיניות והכלכליות של ישראל, אבל עלי לעמוד על בעיותיה הפנימיות ועל זיקתה ליהדות העולמית.

מדינה זו הוקמה בכוח העם היהודי כולו, לא רק העם החי בדורנו, אלא זה שבכל הדורות. והיא הוקמה למען העם כולו. אבל בפועל המדינה היא נחלתם רק של מיליון ושבע מאות אלף יהודים, כ־14% של העם היהודי. ומשום כך בלבד אין המדינה רואה עצמה אלא כהתחלה, אני לא מעיז להגיד כאתחלתא, אבל לא רק מפני הכמות המעטה של יהודים שנתכנסו עד עכשיו במולדתם. למדינת־ישראל יש שני יעדים מרכזיים, והם נקבעו בהכרזת העצמאות ובשני חוקים מיוחדים, אשר אם כי אינם נקראים חוקי־יסוד – אני רואה בהם את החוקים העליונים של מדינת־ישראל אשר לאורם ילכו דורות, וכל עוד לא יבוצעו בשלימותם אין לראות מלאכתה של המדינה כמושלמת.

החוק הראשון הוא חוק השבות המכיל יעוד קיבוץ־גלויות. חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי הזכות להתיישב בארץ, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ. בישראל אין כל עדיפות לאזרח יהודי על אזרח לא־יהודי. בהכרזת העצמאות קבענו, כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, אולם זכות היהודים לשוב לארץ רואה המדינה כקודמת ליסודה, ומקורה בקשר ההיסטורי שלא נותק אף־פעם בין יהודים ובין ארצם הקדומה. אין חוק השבות שייך לסוג חוקי ההגירה הקובעים בארצות שונות באילו תנאים מקבלת המדינה מהגרים מן החוץ ואלה סוגים. חוק השבות הוא חוק ההתמדה והרציפות ההיסטורית של זיקת הארץ לעמנו, והוא קובע העקרון הממלכתי אשר בכוח נתחדשה מדינת־ישראל.

בשנים הספורות של קיום המדינה חזרו גלויות שלימות מאסיה, מאירופה, מאפריקה לישראל, אבל עדיין אנו עומדים בראשית התהליך של קיבוץ־גלויות. אין ביכולתו של איש מאתנו להגיד היקפו ותחומיו האפשריים של קבוץ־הגלויות. יש קיבוצים יהודים הרוצים לעלות ואין להם הרשות לכך. יש קיבוצים יהודים שיש להם הרשות ואין להם הרצון. אולם אין אף קיבוץ יהודי אחד בעולם שאינו מעלה היהודים לארץ, אם מעט ואם הרבה. לשני הגורמים שפעלו בתהליך העליה לפני קום המדינה – המצוקה וחזון הגאולה, נוסף עכשיו כוחה המושך של ישראל, כוחה המושך של החירות והריבונות העברית והתנופה היוצרת של ישראל. רק העתיד יגלה כמה מחלקי העם יתכנסו שוב במולדת. ואנו בטוחים, שגם מיליוני היהודים העורגים לעליה, ונשללה מהם זה עשרות שנים הזכות לצאת – בוא יבואו.

החוק השני הקובע כיוונה החברתי של המדינה והדמות שאנו רוצים לשוות לעם בישראל – כלול בחוק החינוך הממלכתי.

בסעיף ב' של חוק זה אומר: – “מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת־ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ומלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת־הבריות.” חוק זה משרטט הקווים הראשיים של היותנו לעם־סגולה ומדינה למופת וזיקתנו המתמדת לעם היהודי בעולם. בנין חברה חדשה הבנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית, ואהבת־הבריות²⁴, וזאת אומרת חברה שאין בה ניצולי אפליה, שעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות. חוק זה קובע שאיפתנו לטפח בישראל תרבות הבנויה על ערכי־היהדות והישגי־המדע. והחוק תובע לא רק זיקה נאמנה למדינה – אלא לעם היהודי כולו.

גם חוק זה וגם חוק השבות – רחוקים עדיין מביצוע, ואינם אלא ציוני־דרך בו רוצה ומוכרחה מדינתנו ללכת למען תקיים יעודה ההיסטורי.

אין אנו יכולים להתפאר שהעם בישראל הוא עם־סגולה, כשם שאין אנו יכולים להתברך שעם תוספת של מיליון יהודים לאחר קום המדינה ביצענו קיבוץ גלויות. אבל אנסה לציין בקצרה ההכרח ההיסטורי לעושת מדינה זו למדינת־מופת והסגולות שיש לנו לבצע יעוד גדול כזה, וגם ההכרח והסיכוי לקבוץ גלוית מכסימלי.

לישראל יש רק בעל־ברית אחד נאמן בעולם: העם היהודי. זוהי המדינה היחידה בעולם שאין לה קרובי־דת, לשון, מוצא, תרבות, כאשר יש לעמים הסקנדינביים, לעמים דוברי אנגלית, לעמי ערב, לעמים הקאטוליים, הבודהיסטיים ועוד. הננו עם לבדד ישכון. השכנים הקרובים לנו ביותר, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה גזעית ולשונית – הם אויבנו המרים ביותר ולא במהרה, חושש אני, ישלימו עם קיומנו וגידולנו. בעל־הברית הנאמן היחיד שלנו הוא העם היהודי. אין־ספק, שחלקים לא קטנים של היהדות הפזורה יצטרפו אלינו בתקופה הקרובה: גם יהדות האיסלם וגם יהדות מזרח־אירופה, וגם לא מעטים מיהדות ארצות הרווחה. אולם תפוצה יהודית היתה כבר בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות בבל, תפוצה זו היתה במצרים. בימי הבית השני התרחבה התפוצה, וקשה להעלות על הדעת שהבית־השלישי יקליט²⁵ כל התפוצה שבימינו. יש סכנת חיסול התפוצה – מכינוסה במולדת, אלא מטמיעה בגולה. קיום היהדות מעכשיו לא יתואר בלי מדינת־ישראל ובלי זיקה פנימית למדינה זו. אבל גם קיום המדינה לא יתכן בלי שותפות נאמנה בינה ובין כל התפוצות. בלי השראה והקרנה מוסרית, תרבותית ומדינית שתצא ישראל לכל רחבי הגולה עלולה שותפות זו להתערער. מלחמת הקוממיות ומערכת־סיני עוררו גאות היהדות והעלו קרן ישראל בעם היהודי ובעולם כולו. אבל מדינת־ישראל לא נועדה להיות אספרטה עברית, ולא בגבורתה הצבאית תיקר בעיני העם היהודי.

רק בהיותנו לעם־סגולה אשר בו יתפאר כל יהודי באשר הוא – נשמור על אהבת העם ונאמנותו לישראל. גם מעמדנו בעולם יקבע לא על־ידי עשרנו החומרי ולא על־ידי גבורתנו הצבאית – אלא על־ידי המאור של מפעלנו, תרבותנו, חברתנו, ואם כי לא מעטים הצללים, ובהם גם צללים כבדים, בחיינו יש לנו יסוד מספיק להאמין כי יש ביכולתנו להיות עם־סגולה. וכבר אפשר לציין שלושה כוחות הפועלים בישראל הרומזים ברורות על היכולת המוסרית והאינטלקטואלית הגנוזה בתוכנו והם: – ההתיישבות העובדת, צבא־הגנה לישראל, חבר אנשי המדע, המחקר, הספרות האמנות, שאינו נופל בכמותו היחסית ובאיכותו הגבוהה מזו של כל עם אחר בעולם.

ההתיישבות העובדת פילסה נתיבות חדשות לחברה בנויה על חירות, שויון, עזרה הדדית, שעדיין אין בשום ארץ אחרת בעולם, במזרח או במערב, כמותה. צה"ל אינו רק מכשיר בטחוני נאמן ויעיל, אלא גם מסגרת חינוכית המעלה את האדם, הורסת המחיצות העדתיות והשבטיות ומקנה לנוער בישראל בטחון עצמי, אחריות לכלל, חזון־תקומה.

ואם כי בשנים המעטות של קוממיותנו הממלכתית היינו מוכרחים להשקיע אמצעים אדירים בשורה הראשונה לצרכי בטחון וקליטת־עולים ובניין משק, ועוד הרבה שנים נצטרך לעשות זאת, הצלחנו להקים מוסדות מחקר ומדע וטיפחנו ספרות ואמנות העומדים על רמה גבוהה כבאחת הארצות המפותחות ביותר.

כשם שאין לזלזל בקשיים העצומים העומדים על דרך ישראל בשטח המדיני והכלכלי – כך אין להקל ראש בעומס הקשיים המוסדיים הזרועים על דרכה: הרגלי־גלות, חוסר חינוך וכושר ממלכתי, התפלגות יתרה, מפלגתיות מופרזת, התערערות דבק המסורת, חבלי קליטה, השפעת ספרות ועתונות קלוקלת מבחוץ ומבפנים, רבוי פשעים בקרב עולים שלא נתערו ונוער שנתרוקן מכל תוכן רוחני וחברתי; ולא נבצר מעמדנו הבינלאומי, בטחוננו ושלומנו ביום אחד, ולא נשיג עצמאותנו הכלכלית בקלות יתרה, וודאי לא נהיה בלי מאמצים מתמידים ומאבק חברתי לעם־סגולה; ויש זיקת גומלין בין מצבנו הכלכלי ומעמדנו המדיני ובין אפשרות התעלותנו הרוחנית והחברתית. החומר והרוח אינם שתי רשויות נפרדות. בריות גופא ונהורא מעליה תלויות זו בזו. וצפוי לנו מאבק ומאמץ קשה וממושך בכל השטחים: הכלכלי, המדיני והחברתי־תרבותי; אולם תולדות העם היהודי לדורותיו והיכולת שנתגלתה מאז קום המדינה, התמורה המופלאה שנתחוללה בקרב מאות אלפי עולים במשך זמן קצר – יש בהן לחזק אמונתנו כי עשה נעשה ויכול נוכל, – אולם לא²⁶ מעט תלוי ביחסה, במעשיה ובגורלה של התפוצה.

אנו עומדים עכשיו בפני²⁷ פזורה יהודית השונה תכלית שינוי מהפזורה היהודית לפני חמשים שנה. שני מרכזי היהדות בגולה הגדולים והראשיים הם: בארצות־הברית ובברית־המועצות. היהדות בארצות האיסלם כבר עלתה ארצה בחלקה הגדול ויש להניח שגם השארית ברובה המכריע תעלה בשנים הקרובות. יהדות אמריקה שונה מכל קיבוץ יהודי שידענו עד עכשיו בתולדותינו מיהדות בבל בימים קדומים ועד יהדות רוסיה בימי הצארים. היא צמחה וגדלה בתוך חירות ושויון, וכל העם אשר בתוכו היא יושבת הוא יליד ההגירה כמוה. בדבר אחד היא דומה לכל הקבוצים היהודים בגולה, שמבנה הכלכלי־חברתי שונה מזה של רוב העם. יותר ויותר יהודי אמריקה משתייכים למעמד הבינוני והגבוה, ומספר עובדי האדמה הוא כמעט אפסי וגם מספר הפועלים הולך ופוחת. היהודים נקלטים במסחר, בתעשיה ובמקצועות החופשיים ועושים רב במובן החומרי במקצועות אלה. כיצד דבר זה ישפיע על מצבם ויחס הרוב אליהם – ימים יבואו יגידו.

בכל שאר השטחים אין הבדל בין יהודים ובין לא יהודים. אין אידיאולוגיה של התבוללות בקרב יהודי אמריקא, אבל גדלה ההתבוללות בפועל, אם כי אין התבוללות זו כרוכה בהתכחשות להיות יהודים. אבל יהדות זו לה נקודות אחיזה ממשיות מועטות וחלשות. מתרחב הפולחן הדתי, אבל ספק אם מתגברת ההכרה הדתית. השייכות לסינגוגה או לטמפל אינה קשורה אלא בקרב מיעוט לזיקה להלכה המסורתית או לערכי הרוח של נביאי־ישראל. הארגונים השייכים להסתדרות הציונית, חבריהם אינם שונים במאומה מהיהודים שאינם שייכים להסתדרות זו. הציונות באמריקה אינה מיוסדת על הכרה של גלות ונכר ועל רצון וצורך לשוב לציון, וכל גזירה שוה מגורל היהדות²⁸ באירופה על גורל היהדות בארצות־הברית – לשבט ולחסד – אין לה שחר. אין כל מפריע ומניעה ליהודי ארצות־הברית לשמור על יהדותם וזיקתם לישראל – אבל גם אין כל הכרח פנימי וחיצוני לעשות זאת. וכל פרוגנוסה מדעית המיוסדת על הכרח היסטורי – אם בכלל יתכנו פרוגנוסות מדעיות בהיסטוריה – עלולה להתבדות. ואין טעם ותועלת בדיונים מופשטים על עתיד היהדות באמריקה – אלא על המעשה אשר נעשה למען הבטיח עתידה בהתאם לרצוננו ולצרכינו היהודיים.

שונה המצב ביהדות רוסיה. יהדות זו נידונה זה כארבעים השנה על־ידי משטר טוטליטרי ועויין ליהדות לטמיעה. הדור שגדל תחת השלטון הבולשביסטי לא יכול לקבל כל חינוך יהודי, ונותק בחוזק־יד ממסורתו ההיסטורית, מקשריו עם העם היהודי ומא"י. אינו יודע קרוא וכתוב עברית או יודית. היציאה מרוסיה אסורה עליו. ואילמלא תקומת ישראל היה במוקדם או במאוחר נידון לכליה במובן היהודי.

אולם גם משטיר טוטליטרי אינו כל יכול ואינו מבוטח מתמורות וחליפות. בניגוד להלכה המוצהרת על הגדרה עצמית לכל עמי ברית־המועצות אין היהודים, הנחשבים ללאומיות יהודית באופן רשמי, ניהנים מזכות הגדרה זו. נסיון בירוביג’אן נחל כשלון חרוץ. האנטישמיות בברית־המועצות, אם כי היא אסורה לפי החוק, לא פסקה ולא נחלשה. עובדה זו לא פחות מעובדת קיום ישראל מעודדת ומגבירה ההרגשה היהודית, אם כי בתנאי המשטר הקומוניסטי אין לה כל ביטוי מאורגן ותרבותי, מחוץ לקיום בית־כנסת בודד פה ושם. אולם הבעיה היהודית ברוסיה נעשית יותר ויותר אקטואלית גם מבחינת השליטים, ואין זה מן הנמנע שלא יגיעו סוף סוף, ואולי בשנים הקרובות ביותר, לפתרון הממשי היחיד: פתיחת השערים לעלית יהודים לארץ. לפי ידיעות מהימנות מגיע מספר היהודים ברוסיה לשלושה – שלושה וחצי מיליונים. אם יפתחו השערים יש להניח שמחצית היהדות הרוסית לפחות תעלה ארצה, ועל מדינת־ישראל ועל כל היהדות להתכונן לאפשרות זו, הנושאת בחובה גם קשיים עצומים וגם סיכויים מבורכים שלא היו כמותם – בשביל מדינת ישראל ועתידו של העם היהודי בכללו.

ואם כי למעלה משמונים אחוזים של יהדות הגולה מרוכזים בשתי המעצמות האדירות בעולם – אין להסיח הדעת מחשיבות הקיבוצים היהודים בשאר ארצות הרווחה: במערב אירופה, בקנדה ובאמריקה הלאטינית, בדרום־אפריקה ואוסטרליה וניו־זילנד. ואם כי התנאים בארצות האלה אינם דומים בכל לתנאים בארצות־הברית – הרי הדמיון הוא רב. וגם פה אין לעסוק בפרוגנוסות מופשטות, – אלא בדרכי פעולה והעמצאים²⁹ המסוגלים להעמיק הכרת היעוד היהודי והיו חדות היהדות, והם לדעתי שלושה: – חינוך עברי אשר במרכזו תעמוד ידיעת ספר־הספרים. הגברת הזיקה אישית לישראל בכל הצורות (ביקורים, השקעות, חינוך ילדים, נוער ותלמידי האוניברסיטאות לזמן פחות או יותר ממושך³⁰ בישראל, כולל הכשרה חלוצית של טובי הנוער והאינטליגנציה להצטרף לבוני הארץ ומגיניהן, והעמקת הזיקה לחזון הגאולה המשיחית, ז"א חזון הגאולה היהודית והאנושית של נביאי ישראל. שלושה אלה הם המכנה המשותף אשר ביכולתו לאחד את היהדות הדתית, הארטודוכסית, השמרנית, המתוקנת והחופשית ולתת טעם ומובן ויעוד יהודי גם לאותם היהודים אשר לא יצטרפו לתהליך קבוץ הגלויות, והם גם ישמשו דבק³¹ מוסרי ותרבותי בין יהדות הגולה ובין ישראל. ספר³²־הספרים, מדינת ישראל וחזון הגאולה המשיחית – זהו החוט המשולש אשר יקשר וירתק את היהדות באשר היא – ולא יינתק, אני מקוה, לעולמים.

11.8.1957

נאומים – 1963

מאת

דוד בן־גוריון

---

באין – עליה

מאת

דוד בן־גוריון

א.

המשבר הקשה והחד העובר על עבודתנו בארץ — הולך ונמשך. כל אותן האפשרויות המרובות של עבודה בערים, בנין בתים וסלילת דרכים, המסוגלות לקלוט מאות ואלפי עובדים והמחכות זה חדשים לבצוען, עוד טרם יצאו לפועל, למרות מציאותם של האמצעים הכספיים המיניליים הדרושים לכך. עכובים ומעצורים בלי סוף צצים ועולים מיום ליום, פה לא נעשו עדין כל הצעדים הפורמליים ברכישת המגרשים, ושם לא נגמרה הלוית הדרכים, הבא לא נחתם המו"מ את הבעלים והתם לא נסתימה בחינת ההצעות השונות, ועל כלם — אין סוף ואין קץ לתביעת התכניות הטכניות, שמעשה שטן נתרכזו כלן בידי מהנדס אחד המקבל על עצמו לדאוג לתכון כל ערי ארץ־ישראל בבת אחת ואינו מוציא מתחת ידו אף עבודה אחת. וצבת צבת עשויה. חוסר התכנית דוחת את עצם מלאכת הבנין ומעכב גם את עבודות ההכנה וההכשרה — בלי דעת מקום הבנינים וחלוקת המגרשים אי אפשר לגשת לישור החולות ואזון הרחובות והכנת החמרים, שהיו לפי שעה מספיקים להעמיק מספר הגון של פועלים.

ובינתים הולך וגדול הסבל, הולך ורב מספר מחוסרי העבודה, הולכת וכלה הפרוטה האחרונה מן הכיס כל אותם המועטים שזכו לצאת מעבודתם הקודמת בכביש בחסכון קטן, ומחנה נטולי־העבודה והאמצעים הנמצאים בארץ מתעצם בעולים¹ החדשים שעברו כל מדורי הגיהינום עד שהצליחו להמלט² מתוך גיא־ההרגה ועמק העכור של אוקריאנא ופולין ועלו אחרי גלגולים ונסיונות קשים ומרים בלי סוף לארץ, צמאי־עבודה ורעבי חיי־כבוד — והנה עליהם שוב גם פה להתענות ענויי־בטלה ולהיות סמוכים³ אל שולחן הצבור שבועות וחדשים…

בשום ארץ שבעולם — מלבד במקום שהפועלים הגיעו לשלטון במדינה — אין אחריות כה רבה וכבדה רובצת על שכם המעמד העובד כזו המוטלת על הסתדרות העובדים בארצנו. אין הסתדרות זו יכלה להסתפק אך ורק בדאגה לחבריה וטפול בצרכיהם יום יום. ההשגחה ההיסטורית הטילה על מעמד העובדים בארץ־ישראל את האחריות על גורל העליה ובנין הארץ — וזהו הדבר המקשה ביחוד את המצב. אין הסתדרות אף לרגע רשאית לחשוב על עכוב העליה או הפסקתה או אפילו על הקטנתה לפי שעה. העליה המתמדת, הבלתי פוסקת ליום, העליה המתרחבת ומתגברת — זוהי תמצית חיותנו והויתנו, בלעדה, מחוץ לה וזולתה אין תקוה ואין תקומה ואין יסוד ואין משען לקיומנו בארץ, לעתיד ישובנו, לפעולתנו ולהשפעתנו בעם. העליה זהו מקור יניקתנו וגדולנו לא רק בארץ אלא גם בחוץ־לארץ, וכל עכוב והפרעה בעליה זהו סם־מות לכל תנועתנו בעולם. ועליה בכל התנאים ובכל הזמנים ולמרות כל המפגעים והמכשולים, על אף כל הקושי והמשבר בארץ — זוהי גזרת – חיינו.

ב.

לפני שנתים, עם ראשית העליה אמרנו: עליה בלי כל הגבלה במשך השנים נתנסינו להכיר את הקושי הריאלי שהעליה גוררת אחריה. חומר העבודה שבארץ כשהוא לעצמו אינו נורא אבל הוא מאיים באסון פוליטי — בהגבלת העליה.

ובשאלת השאלה: עליה מוגבלה או אי־מוגבלה. ועלינו לענות לעצמנו: עליה בלי כל הגבלה. העליה זוהי הציוניות, זוהי השאלה המרכזית שלנו.

שאלת העליה נתעוררה עתה עם המחנק הכספי, אנו עומדים לפני פשיטת הרגל. אין התקציב, לא הגדול ולא הקטן. הפרסטיז’ה של ההסתדרות הציונית יורדת. אדישות שוררת, אמריקה אינה נענית ואנו שואלים את עצמנו: מה יהיה לעליה מכאן ולהבא. כשדרשנו עליה בלתי מוגבלה לא היה הדבר, כנראה, ברור. עינינו לא היו פקוחות לראות את מצב התנועה. עתה אנו מתחילים להכיר את המציאות ולהשלים עמה. ויש סכנה שנשלים עם עליה מצומצמת. לא נגיד את זאת בגלוי, אולם לא נרבה בדרישות. לא נלחם כנגד הפרעות הכניסה והזיק הציוני⁴ ילך וידעך. זה מוכרח להוביל את כל התנועה הציונית לכליון. כל אסונה של ההסתדרות הציונית בא מפני שלא החלה בעליה — בעבודה פעילה — מראשית הכרזת בלפור. למן הרגע שאנו מתחילים להשלים עם צמצום העליה הרינו גוזרים כליה על עצמנו. בהתאמצותנו הכי אחרונה עלינו לטפס מהמדרון הזה.

והכרתנו כי ציונות זאת אומרת עליה — מחייבת אותנו לבדוק מחדש את כל דרך עבודתנו בארץ־ישראל. עלינו להודות שדרך זו שהלכנו בה עד עתה הובילו אותנו לידי בנקרוט. אם כל הנעשה בארץ, כל הקיים מכבר והנוסד מעתה לא ישמש למטרות העליה — הרי זה פשיטת־רגל. אם כל דבר הנעשה מכאן והלאה בארץ לא יהיה מכוון לצרכי העליה — הרי זה פשיטת רגל. שאלת העליה היא שאלת כל עבודתנו בארץ; שאלת כוון והתאמת כל העבודה בארץ לשם אפשרות מקסימלית לעליה. לא לבסוס משקים סתם, עלינו לדאוג, כי אם למשקים שיהיו מסוגלים לקלוט אל תוכם מספר אנשים רב. כלל זה עליו לשוות נגד עינינו: כל עבודתנו מכוונת לצרכי העליה.

קונטרס קז.

ג.

השנה האחרונה היתה שנת יציאה ובריחה מן הארץ. בכל כשלונותיו במשך עשרים השנים האחרונות לא היה ככשלון הזה. ובקלון הזה כבריחה מן המערכה בשנה הזאת. אין אנו יכולים גם להתנחם בעליה החדשה. גם בכמותה וגם באיכותה באה ירידה. נתמעטה ונגרעה עלית העובדים, אף בשעה שכל כך צפינו לה, אף בשעת רצון בלתי רצויה כזו — לא נענינו, הנדרשים לא באו. נראה כאלו נסתם מקור העליה, כאלו דלל מעין ההתנדבות החלוצית של טובי צעירינו והעמדנו לפני כשלון ודלדול בעליה. אבל למרות ההאסון אשר בזה עלינו להביט בעינים פקוחות ואל נפחד לראות את האמת הקשה.

כי מי שמכיר את הגולה ואת הנוער החדש אשר קם לנו בה, מי שיודע את הקשב הרב והאלם של אלפי ורבבות נעורינו לכל המתרחש בארץ, את הרטט על אלפי חברינו לקראת כל ידיעה המתקבלת מן הארץ, טובה או רעה — יודע, כי עוד כחות רבים ועצומים גנוזים לנו, אשר יש לאל ידם להמשיך את הכבוש העומד לפני הפועל בארץ.

הכח הזה בא לידי שתוק אחרי ההפרעות השליליות של הממשלה אשר ביד רשע ובזרוע קשה וע“י כל מיני גזרות החניקה את רצון העליה ואת זרמי ולאט לאט הביאה לידי החנק המרץ הרב על הנוער שלנו. עלינו להלחם לא רק נגד הפסיביות והרפיון שהגזרות הסבו בתוך נעורינו נגד הרשע של הממשלה, נגד הגזרות וההגבלות על העליה, כי אם עלינו להלחם נגד הפסיביות והרפיון שהגזרות הסבו בתוך נעורינו. את המלחמה הזאת לא ננהל בדברים כי אם במעשים. יש לנו להגיד דבר גדול לחברינו בחו”ל, לכל אותם הכחות הרעננים בעם, אבל זה נגיד לא בדברים — כי לא דבר שפתים הוא דברנו, הוא ניתן להאמר אך במפעל החי של היצירה, בסבל, בכבוש, בהתאבקות, רק בשפת המפעל נוכל לאמץ ולזרז את הכחות הנרדמים בתוכם. אבל את דבר המפעל הזה נוכל לעשות ולשלוח החוצה, אם כחנו יהיה אתנו, אם אותו הכלי שיצרנו למעמד העובדים בארץ יהיה שלם בלי כל בקיע, אשר הדו יהיה בלתי מזויף, אשר צליל אחד ישמע ממנו. אנחנו נוכל לעורר את כל הכחות האלה רק אם נהיה פה לכח מאוחד ואז ישמע ואז ישמע דבר עבודתנו, דבר מפעלנו בחו"ל. ולכן אמנם כל כך הקשר בין הפועל ופעולתו בארץ והגברת העליה, שניהם קשורים כי לא נהיה כח בארץ אם לא תהיה עליה בלתי פוסקת אשר תרענן ותגביר כחותינו. והעליה לא תתגבר אם כח קליטתנו ומשיכתנו אנו, פה בארץ, לא יגדל ולא יעצם.

קונטרס קעב.

ד.

הפרעות ועכובי העליה מתרבים מחודש לחודש והעליה הולכת ומתמעטת. להגבלות הישנות נוספים פירושים חדשים, וכל פירוש אומר חומרה חדשה וגזרה חדשה. על הקושי הרב בהשגת הויזה הארציישראלית בארץ היציאה, הקושי הכרוך באלפי קבילות וסיגים ודקדוקים, נוספה בזמן האחרון גזרה חדשה, גזרה זדונה, מחפירה ואכזרית שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם — גזרת בחינה ובדיקה בשעת הכניסה לארץ, לאחר שהעולה קבל כבר הויזה הארציישראלית ובזבז על יסוד זה את כל הונו ורכושו על הוצאות הדרך. ואנשים שלא חטאו ולא הרעו לאיש נענשים בלי משפט ובלי רחמים בעונש של הרס ודלדול וענויי־נדודים אם רק לא עמדו יפה בבחינה, והרי הם נשלחים חזרה לארץ שמשם באו, בין שיש להם האמצעים והיכלת לשוב והרשיון לטוב ובין שאין להם כל אלה.

והמעטת העליה, מלבד הסכנה הכרוכה בה לעתידנו בארץ, הריהי מולידה ומגבירה את חוסר־העבודה בארץ. בחורף הקשה שעבר עלינו ללא עבודה למאות עובדים התנחמנו בתקוות המרובות שנשקפו מעבודת־הבנין הרחבה באביב ובקיץ. בכל ערי הארץ, בחיפה, בטבריה, בירושלים, וביחוד ביפו התכוננו לקראת שנה של בניה רבה ואינטנסיבית.

בא האביב וכבר הגיע גם הקיץ — והתקוות הרחבות לא נתקימו. תכניות־בנין רבות וגדולות לא יצאו לפועל, והסבה היא לא רק חוסר־כסף.

המעטת העליה פגעה קשה בתעשיה הקשורה קשר אמיץ בכניסת אוכלוסין חדשים מן החוץ — בתעשית הבנין. העליה היא כח הדוחף והמגיע של הרחבת הבניה, וצמצום העליה בחברת גורם לצמצום הבניה, ומכאן חוסר העבודה.

העובדה שמצרי העליה מתאנים לחוסר־העבודה ומצדיקים בו את סגירת השערים אינה צריכה להפחיד אותנו. כל המתבונן למציאות־החיים בעין בהירה ובלב ישר רואה ומכיר שרבוי אפשריות העבודה בארץ יבוא רק עם הגברת העליה. ושתי שנות העליה יוכיחו: לאחר שנכנסו לארץ יותר מעשרים אלף איש נתחדשו ונתרחבו כמה וכמה מקצעות עבודה ומלאכה וחרושת שקלטו כמעט את כל העולים והביאו ברכה גם לישוב הקים. ואף פעם לא הגיע מספר מחוסרי העבודה אף לעשרה אחוזים ממספר העולים. לא ההגיון הכללי אלא הזדון המדיני רואה בחוסר העבודה נמוק לעכוב העליה. סגירת השערים בתור סגולה לחוסר העבודה הריהי מעין רפוי כאב ראש ע"י כריתת הראש. הגוזר על העליה גוזר על פריחתה הכללית של הארץ ודן אותה לקפאון ונוון חמרי ואפס עבודה. האחריות על חוסר העבודה ההוה בארץ מוטל בחלקו למצער על ראש אלה שהגבילו וצמצמו את העליה בזמן האחרון באמתלא של חוסר עבודה.

קונטרס קטו.

ה.

בפעם הראשונה בחיי ההסתדרות תתאסף המועצה הכללית מבלי שהדאגה הממארת לחוסר־עבודה תעיק עליה. אם כי פה ושם יש שעשרות פועלים בטלים פסק זה חדשים. להיפך, במקצועות שונים מורגש לפרקים מחסור בעובדים. גם העבודה בסירוגין, יום, יומים, שלשה ימים בשבוע, שהיתה חזיון מתמיד בעבודת הבנין, כמעט שחלפה. בדרך כלל עובדים כמה ימים בשבוע ובקביעות. מספר הפועלים העסוקים בחקלאות ובנין הולך ורב מחודש לחודש. ושני מקצועות אלה סופגים לתוכם כמעט את כל העליה העובדת⁵ החדשה, ועוד כח־קליטתם טרם דלל.

שעת־כושר זו מטילה אחריות מיוחדת על מוסדות ההסתדרות ומנהלתם העליונה — המועצה הכללית. אין איש יודע כמה תמשך שעת־רצון זו. כמה שבועות וחדשים עוד נהיה פטורים מדאגה מציקה זו, שבמשך שנים גזלה את מנוחתנו, ומיטב כחותינו ועלינו להשתמש ברגע זה לתקן בדקי ההסתדרות, לסתום פרציה, ולשקוד על הרחבתה והתבצרותה.

והדברים הראשונים התובעים את תקונם בשעה זו הם: שכונת העובדים עתון ההסתדרות והעליה.

___________

ועל הכל עלינו עכשיו להפנות את כל תשומת לבנו ודאגתנו הנאמנה למעין־חיותה של התנועה ושל ההסתדרות־לעליה.

הגזרות המחפירות והמעליבות נגד העליה שנתחדשו מתוך בהלה ופניקה בשעת־חירום ופורענות, ושנסו אחר כך להצדיקן בנמוקים כלכליים ומדיניים⁶ כביכול — מוסיפות להתקיים גם לאחר שהבהלה עברה ונשכחה מלב והתנאים הכלכליים והמדיניים בארץ נשתנו תכלית שנוי, חוקי־סדום של השלישי ליוני עודם בתקפם, והממשלה עודנה משננת גם כיום הזה לעצמה ולאחרים את הרעיון הנבוב שאת מדת־העליה יש להתאים לכשרון הקליטה של הארץ, כאילו אפשר היה להתאים את מדת הקירות של איזה בית לגודל החלל הריק שבתוך הבית. יודעת הממשלה היטב מה שיודע עכשיו כל ילד בארץ שהגברת העליה מגדילה את כשרון קליטתה של הארץ — כי העליה ברכה את הארץ. יודעת הממשלה כי השטנה נגד העליה אינה מוצאת עוד אזנים קשובות אפילו בקרב החוצבים, ושהגרגנים⁷ עשו את הקטרוג קרדום לחפור בו, ואף על פי כך היא עומדת במרדה ומוסיפה לקבל במטת־סדום של גזרותיה הנושנות את העליה המתפרצת עכשיו בכח־איתנים בכל תפוצות הגולה.

הרשע של הפוליטיקה האיהינרציונית של הממשלה לא היה אף פעם כה בולט וגלוי ומנקר את העינים כברגע זה, כי גם האמתלא האחרונה שבה נסתה הממשלה לחפות על זדונה — חוסר העבודה בארץ — אף היא נשרטה. המחסור המורגש עכשיו בארץ היה לא בעבודה אלא בעובדים, ואף על פי כך קשה כקריעת ים סוף הכניסה לאיש שאינו בעל ⁸ ותשוש כח, עול ימים או זקן מופלג הסמוך לשלחן אחרים — שרק להם מתיר החוק את הכניסה החפשית — אלא איש בריא ותמים שאונו במתניו ורוצה לחיות בארץ מיגיע כפיו.

אולם לא נצא את ידי חובתנו הפעם אם נסתפק רק במחאות ובטרוניות נגד המממשלה המתעללת בזכותנו הלאומית ומקפחת את תקוות־חייהם של אלפי ורבבות אחינו בכל קצוי־תבל. המצב בארץ ובגולה מחייב אותנו הפעם לפעולה נמרצה ולמאמצים מחודשים ובלתי פוסקים לשם הגברה מהירה ומתרחבת של העליה החלוצית והעובדת.

כי הנה למרות כל הגזרות והתעלולים המכוונים להצר את העליה העברית – הולכת העליה וגדלה, כי גם החוק הכי אכזר לא יוכל לעמוד בפני ההסתערות וההתקפה של צרכי החיים של עם שלם, ולחץ ההמונים היהודים הגדולים הדופקים על שערי הארץ מפלס לאט לאט נתיב גם דרך המשוכות והסכרים שהציבה הממשלה לחסום בפנינו את הכניסה לארץ. אולם כל כובד ההפרעות וההגבלות נופל דוקא בחלקה של העליה העובדת. ואנו עדים למחזה המדאיג, מסוכן־התוצאות, שעם גידול העליה בחדשים האחרונים הקטן האחוז של העליה החלוצית.

ולא מפני שאפסו הכחות החלוציים בגולה, להיפך, אף פעם לא היו לנו מחנות חלוצים רבי־עם כבימים אלה, לא יחידים ועשרות — למאות ולאלפים נוהרים עכשיו טובי צעירינו וצעירותינו לדגל החלוץ. ברוסיה ובפולין, ברומניה ובגליציה, בציחוסלובקיה, ובגרמניה מכה תנועת החלוץ גלים אדירים ופורצת מיום ליום.

ואלפי חלוצים וחלוצות מצפים ומיחלים בעינים כלות לעלות לארץ. ועל הסתדרות העובדים בארץ הוטלה עכשיו התעודה הקשה ורבת־האחריות: לפתוח את הארץ לעליתם.

על המועצה להקים ולסדר מוסד מרכזי חדש רב־פעלים וכביר־רצון, אשר ימלא בעליה את התפקיד שממלא המרכז החקלאי בהתישבות וסולל בונה בבנין: פתח, הרחב והגבר את העליה החלוצית העובדת ברשות ההסתדרות הכללית.

ד. בן־גוריון

קונטרס רב.

---

צבא ובטחון

מאת

דוד בן־גוריון

קטעים מדבריו של דוד בן־גוריון ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון (1963)

בעית הבטחון של ישראל אינה דומה לבעיות הבטחון של כל מדינה אחרת. אין זו בעית הגבולות, ריבונות — אלא בעית קיום פיסי, פשוטו כמשמעו. ולא רק בעית קיום העם בישראל, אלא קיום היהדות בעולם. אין כל גוזמה והפרזה בהנחה שקיום מדינת ישראל מתנה ומזין קיום היהדות בעולם, ובעית בטחונה של ישראל היא, משום כך, בעית קיום היהדות כולה.

* * *

מדינות ערב פלשו לישראל בליל 15 במאי 1948 מפני שאינם משלימים עם מציאותנו בארץ ועם עצמאותנו היהודית. והרצון לעקרנו הוא לוהט היום לא פחות מאשר לפני חמש עשרה שנה. ואם לא נדאג בשורה הראשונה לבטחוננו — נתחייב בנפשנו, וצורכי הבטחון קובעים גם הקו הבין־לאומי שלנו — באשר קיומנו קודם לכל דאגה אחרת שלנו.

* * *

שלום־אמת של קיימה ושיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות — הוא הייעוד העליון של מדיניות החוץ הישראלית.

* * *

סיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב מותנים במידה רבה בעצמה הצבאית של ישראל — עצמה שיש בה כדי להרתיע — ובמעמדה המכובד של ישראל בזירה הבין־לאומית. כי רק אם שליטי ערב יווכחו שאין להכחיד את ישראל לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד, תגמול בקרבם ההבנה בצורך ובברכה של ברית־שלום ושיתוף־פעולה עם ישראל.

* * *

בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שוויון וזיקת־גומלין לטובת שני הצדדים. אין ספק שנבקיע סוף סוף חומת השנאה המקיפה אותנו בארצות השכנות על גבולנו, אבל לא נבקיע בהתקפה חזיתית אלא בעקיפין. בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון, שיש בה עמים מוסלמים ונוצרים לא ערבים, וברכישת כבוד ואהדה וידידות בקרב עמי אסיה ואפריקה.

* * *

ישראל נזקקת לאירופה ולאמריקה בענין החיוני ביותר לשלומה ולבטחונה — וזהו ציודו של צה"ל. צבא עומד על שני דברים: כוח האדם הלוחם וכושרו — וכלי המלחמה אשר בידו. וכלים אלה שונים מכל הכלים האחרים שבעולם. מעטות הארצות המייצאות כלים אלה.

וארצות אסיה ואפריקה וכן ארצות אמריקה הדרומית הן הארצות שאינן מייצרות, והמייצרות — לא כולן מוכרות אפילו בכסף מלא. בלי ידידות מדינית ובלי אמון מדיני כמעט שאין להשיג הכלים הדרושים. הגוש הסובייטי, המזרים זיון זה רצוי ונועד, — מסרב לספק, אף לא בכסף מלא, נשק לישראל. אולם תיתכן גם מדינה ידידותית ביותר בין מייצרי הנשק העיקריים בעולם, אשר מטעמים שונים מסרבת לספק נשק, חינם או בכסף מלא, לישראל.

* * *

כשם שלא נוכל להשתוות בכמות כוח־האדם אל שכנינו, לא נוכל מטעמים כלכליים ומדיניים להשתוות בכמות זיון הצבאות, כי בפניהם פתוחים כל שערי הנשק במזרח ובמערב, והם גם מקבלים כלי המלאכה במידה רבה חינם אין־כסף.

אולם שומה עלינו לאזן נשקנו מבחינת האיכות. צבאנו יכול לעמוד בפני צבא יותר גדול שיש בידו ציוד יותר רב, אבל רק בתנאי אם יימצא בידו ציוד שאינו נופל בטיבו מציודו של האויב.

* * *

בכל מקרה שתיכפה עלינו מלחמה — עלינו לגייס מלוא יכולתנו הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישלוט בנו, ורק כושר אחד יכוון אותנו: הרצון והכשר לנצח. אבל אף פעם לא נראה במלחמה מטרה, אלא הכרח מר, ובנצחון רק אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות, שלום ובטחון לעם, לישראל ולכל עמי תבל.

וצה“ל צריך להיות חזק תמיד — לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה”ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באזור, כל עוד לא נכרתה ברית שלום־אמת בינינו ובין שכנינו.

* * *

הרתעת האויב ומניעת מלחמה חשובה ועדיפה מנצחון במלחמה על האויב, כי אין בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות, וכל מלחמה, גם זו שמנצחים בה, עולה ביוקר רב, לא רק במובן הכספי והכלכלי, אלא בעיקר בקרבנות אדם, שאין ערוך להם.

* * *

על צה"ל הוטלה המשימה החיונית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל. וראוייה משימה זו, שטובי צעירינו ימסרו לה כל כשרונם, מרצם וזמנם, אולם אין זו המשימה היחידה של צבאנו.

* * *

צה“ל אין לו רק יעודי מלחמה ושמירת שלום. מדינתנו שונה מכל המדינות בעולם. היא לא מדינת העם היושב בתוכה, אלא, מדינת העם היהודי המפוזר בכל קצווי תבל. יעודה העליון של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות, קיבוץ כל הגלויות שיש להן צורך כלכלי ומדיני, או צורך נפשי ומוסרי לשוב לציון. והפיזור הזה של עמנו בכל הארצות במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, הוליד בתוך עמנו הבדלים חינוכיים ורוחניים, הבדלי לשונות, חינוך, מנהגים, אורח חיים, רמה תרבותית — שאין כמוהם בכל אומה אחרת. ותעודתה הגדולה של מדינת ישראל היא לא רק לכנס הגלויות המדברות בשבעים לשון, אלא איחודן וליכודן מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית, ולהנחיל להם אוצרות מורשתנו ההיסטורית ואוצרות התרבות האנושית, לכל פלגות העם, ללא הבדל בין עדה ומוצא גלות. ועל צה”ל הוטל להוות הכוח הראשי והגדול ביותר בתהליך מיזוג וליכוד, ובשום גוף של העם לא נתגלתה האחדות והשותפות היהודית בשלמות כזו כמו בצה"ל.

* * *

על צה“ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת הייעוד והשליחות המוטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר רוח — לא ימלא צה”ל תפקידו, כי רק באלה ניצח עד עכשיו ובאלה רכש אהבתו וגאוותו של העם בישראל וכבודו בעולם.

אין צה“ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית ובאחוותו היהודית והאנושית. הרעיון שהונח ביסוד נח”ל חייב להיות בסיס חנוכי חלוצי של הצבא כולו. השרות לעם אינו זמני — אלא שליחות חיים, בתוך הצבא ומוץ לצבא.

* * *

כלפי חוץ על צה“ל להיות כוח מרתיע, כלפי פנים על צה”ל להיות כוח מרקיע. על צה“ל להרתיע אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה”ל להרקיע עמנו במופת האישי ובשאר־רוחו החלוצית.

* * *

מה זאת חלוציות: זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה, לרשות השליחות הזאת. חלוציות — היא עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לרשות הכלל. חלוציות היא הכושר המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת הייעוד. חלוציות – – זוהי תביעת האדם מעצמו. זוהי הגשמה אישית של ייעודים וערכים שאדם מאמין בהם. זוהי הפניית יזמת המדינה והעם לקראת יצירת חברה חדשה, עצמאות, חירות, שותפות ואחווה אנושית.

* * *

בטחון אינו רק צבא:

בטחון ישראלי לא ייתכן בלי עליה. העליה היא לא רק גאולת היהודים מכליון פיסי או רוחני בגלות וייעודה ההיסטורי העליון של מדינת ישראל – אלא גם צורך בטחוני ראשון במעלה.

בטחון פירושו התיישבות ואיכלוס השטחים הריקים בצפון ובדרום.

בטחון – זהו כיבוש הים והאויר והיותנו כמעצמה ימית חשובה.

בטחון – זוהי עצמאות כלכלית.

בטחון – זהו טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה.

בטחון – זוהי הכשרה מקצועית משוכללת לנוער.

ולבסוף – בטחון זוהי היחלצות הנוער והתנדבות העם למשימות קשות ומסוכנות בהתישבות, בבטחון, במיזוג־גלויות.

דמותה הרוחנית של ישראל ואיתנותה הפנימית, יהוו בעתיד הגורם הראשי בבטחוננו ובמעמדנו הבין־לאומי. עקירת המחיצות העדתיות בעם, סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין חוגים ועדות, חיסול הפיצולים המרובים בשטח הפוליטי, הגברת הליכוד והאחריות בעם, העלאת הרמה החינוכית ועירוי הרוח החלוצית בקרב הנוער – הם צורך בטחוני חיוני לא פחות מציוד יעיל וחדיש לצה"ל.

* * *

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, וודאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוסרית של עם הנאבק על נפשו, מסורתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו. ויש בו החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסן, של סיפוק המגשים, של חדוות המנצח של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע כלל טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוטטים¹ והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם, שווה־זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת – כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקבל ברצון את מרותם המוסרית – הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ – כולם יהיו בעלי “ייחוס” שווה, והשאלה היא מה תהא דמותו הרוחנית והתרבותית של דור זה!

שאלה זו מחמירה לרגל עובדה ביולוגית מצערת, אולי מסוכנת: המיעוט התרבותי בעם, העומד בראשו – והמדובר הוא לאו־דווקא בחברי מוסדות מנהיגים: ממשלה, ראשי עיריות, מוסדות המשפט, ראשי המפלגות, עורכי עתונים, מורים בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים אלא בציבור הרחב יותר, שהוא אמנם מיעוט כמותי בעם, אבל משקלו הסגולי מכריע עכשיו בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, – זה הילודה בתוכו היא קטנה. ורוב העם, שלא זכה בחינוך ובמסורת התרבותית של מיעוט זה, – הילודה בתוכו היא גדולה פי שניים או שלושה, והדור הצעיר של רוב זה יהווה בעשור הבא או כמה שנים אחריו, רוב מניין ורוב בניין העם בישראל.² והוא אשר יטביע חותמו על כל המדינה ויעצב דמות העם, והשאלה היא – וזוהי שאלה גורלית, מה תהיה דמותו של רוב חדש זה, של ילידי הארץ או חניכי הארץ?

אם אין אנו רוצים ליהפך לעם ליבנטיני ולמדינה ליבנטינית – ומדינה ליבנטינית יהודית לא תתקיים, – כי לא תוכל לעמוד בפני שכנותיה הליבנטיניות הזוממות להכחידה, וכן עולות עליה בכמות פי עשרים ויותר – עלינו לראות בהעלאת חינוכו של הדור הצעיר, של כל הדור הצעיר, לא רק ללא הבדל עדות, אלא גם ללא הבדל מעמד כלכלי, משימה חיונית שאינה פחותה בחשיבותה ממשימות הבטחון גופא, – מפני שהיא באמת משימה בטחונית, כי רק בשמירת האיכות העליונה שלנו ובהעלאתה המתמדת של איכות זו – נעמוד.

---

חלוץ, לוחם והוגה

מאת

דוד בן־גוריון

מתוך דברים באזכרה לשלמה לביא בעין־חרוד, במלאת שנה למותו.

מת ב־23.7.1963

בן עירו של שלמה לביא אני. הכרתי אותו מנעוריו. בעיירה, שבה נולדנו שנינו, לא העליתי על דעתי שהוא עתיד להיות מה שהוא היה לאחר מכן בארץ – בתנועת הפועלים, בהתישבות, במחשבה חלוצית. מאז באתי ארצה עקבתי אחרי עבודתו, פעולתו הספרותית והציבורית, מלחמותיו ומפעליו. זמן מה נדמה היה לי שיש שני שלמה: אחד שיצא לו מוניטין של פרא־אדם, בזמנים שהייתי נפגש אתו, אמנם לעתים רחוקות, בבית־המדרש הישן, ששם היו מתאספים אנשי דלת העם, ואחד – זה שהכרנו אותו בארץ.

גם לאחר שהיינו יחד באגודת־הנוער “עזרא”, שקמה בפלונסק ב־1900 ומטרתה להשליט בין חבריה את השפה העברית ולעלות לארץ – לא תארנו לעצמנו שבן־אדם זה עתיד להיות במרוצת הזמן שלמה לביא. אני מודה ומתוודה שהרבה שנים בארץ הייתי מהרהר כי זה איש אחר, כאילו נולד מחדש בארץ, עד שקראתי את ספרו “עלייתו של שלום ליש”, אז נוכחתי כי שלמה לביא כבר היה גנוז בתוך זה שהכרנו בבית־המדרש הישן בשם שלמה לבקוביץ.

אמרתי: הוא היה חלוץ. הוא אחד המעטים מאנשי העליה השניה, גם בימי העליה השניה וגם לאחריהם, שנשאר חלוץ כל ימיו – חלוץ העבודה. והדבר המפליא, שבראשית ימיו בארץ היה פועל בית־חרושת, בבן־שמן – (אז קראו לזאת לוד, ואם איני טועה היה מסיק התנורים), נדמה לי בית־החרושת היהודי היחיד שהיה קיים בארץ, בימים שכל אנשי העליה השניה ראו בחקלאות חזות הכל. אבל עבודתו העיקרית היתה כל חייו בחקלאות. והוא היה לא רק חלוץ העבודה בחרושת ובחקלאות, ולא רק חלוץ ההתישבות העובדת, אלא גם ההוגה, היוצר והמגשים של ההתישבות הקיבוצית הגדולה.

זוכרני כאשר העלה בפעם הראשונה את רעיון הקבוצה הגדולה. לא כאנשי דגניה שעמדו לרשותם 3000 דונם אדמה, ומתוך שנראה להם כי השטח הוא יותר מדי גדול בשבילם עמדו וחילקוהו לשלושה חלקים שבכל אחד יתישבו 25 חברים, העז הוא לחלום על ישוב גדול שיפרנס שלושת אלפים איש, לא ישוב קטן המבוסס על יחסים אינטימיים בין חבריו, אלא ישוב גדול, פתוח לכל איש הרוצה להצטרף אליו, שיהיה בנוי על שלושה דברים: על חקלאות, על חרושת ועל מדע. אמנם, הוא לא השתמש אז במלה מדע אלא במלה ספרים, אבל התכוון למדע. איך הגיע לכך? – אפשר משום שהיה פעם פועל בית־חרושת, שאין בו מקום לאינטימיות, או משום החזון הגדול, שבא לו מתוך ראיית החיים, לא כמו שהם, אלא כמו שהם צריכים להיות. הוא חזה דברים שרבים מהם לא התגשמו, אלא לאחר שנתגלה החזון.

הוא חלק על ההבחנה שמבחינים בין חיי כפר ובין חיי עיר. הוא חלם על הקמת ישובים שיאחדו בתוכם כל החיובי, הטוב והיפה שיש בכפר – הירק, הצמח, החי, אבל גם העשן של בתי־החרושת שבערים. וגם בתי־ספר גדולים ואוניברסיטאות גדולות המצויים בכרכים. הוא לא זכה לכך בחייו, אבל אין לי כל ספק שחזון זה הוא חזון העתיד הלא רחוק – בתקופתנו אנו.

היה לו עוד חזון, אשר בשעתו נתקל בלגלוג – חזון הקבוצה הגדולה של אלפים חברים. וכמובן, היו שיצאו נגדו, בשם החיים, בשם הנסיון. והוא, לביא, עשה ללעג את הקיים, הנפסד, את הנסיון המוגבל ואת ההסתייעות כביכול במדע. אני זוכר – ואני מקווה שיש עוד הרבה חברים שזוכרים את זאת – מועצת ההסתדרות שישבה ב־1921 ודנה על התישבות הקיבוץ הגדול של 150 משפחות בעין־חרוד. המנוח יצחק וילקנסקי־וולקני – איש מדע, אגרונום וסוציולוג – ניסה להוכיח, בשם המדע, שלא יתכן שבמשק חקלאי אחד יהיה בית־קיבול כל כך גדול ועם זה יהיה ניהולו יעיל. לילה תמים ישבנו והתוכחנו. הויכוח היה בין חברי “אחדות־העבודה” – אני מדבר על “אחדות־העבודה” האוריגינלית, שקמה ב־1919 – ובין חברי “הפועל הצעיר”. לביא היה שנים רבות חבר נאמן ל“הפועל הצעיר”. הוא היה אחד מתשעת מיסדיו בראשית 1906, שביניהם היו עוד שלושה פלונסקאים, נדמה לי שלמה צמח, יעקב קבשנה, ואחד שכבר הלך לעולמו – ליפא טאוב. אבל כאשר היה מכיר באיזו אמת חדשה או מגלה אמת חדשה – לא הפריעה לו שום מסורת ושום זיקה מפלגתית להידבק באמת זו ולהילחם לה בכל כוחו המוסרי והאינטלקטואלי. הוא כמעט לא קרא שום ספר בלשון זרה, ואין לשכוח כי בימים ההם היתה הספרות העברית עניה הרבה מאשר היא עכשיו, והוא – כאשר אמרתי – שאב את חכמתו מספר החיים. הוא הסתכל במציאות בעיני בקורת; הוא לא קיבל אותה כמו שהיא. הוא ראה בחזונו מציאות אחרת לגמרי, מציאות שביסודה מונחת העבודה. אבל לא עבודה כפויה של עובד הכפוף למעביד, אלא עבודה בת־חורין, המשתמשת בכל ידע האדם. הוא לא קרא לזה מדע, לא ידע השימוש במלה זו, אבל הדבר היה קיים. ברוב גדול הוחלט לעשות את הנסיון להקים ישוב גדול. ואנו מכונסים כעת במקום שבו נעשה הנסיון הזה – עין־חרוד.

כבר אמרתי שהוא היה לוחם. הוא היה אחד הלוחמים הנועזים ביותר שהיו בתנועת הפועלים, לוחם שלא ידע רחם, גם כלפי חבריו וידידיו הטובים ביותר. בכרך כתביו הנבחרים של שלמה לביא, שיצא לאור בשנת תש“ד (אגב, אני חושב שהמזכרת האמיתית ביותר שאנו חייבים לו – איסוף כל כתביו ללא יוצא מן הכלל והוצאתם לאור), אנו מוצאים ויכוחים שלו עם שני חברים, שאני יודע כמה הוא כיבד והעריץ אותם – האחד ברל כצנלסון, והשני יוסף אהרונוביץ. בכל שנות חברותו ב”הפועל הצעיר" היה יוסף אהרונוביץ המנהיג שלו, והיה ראוי להיות מנהיג. ואת ברל כצנלסון הוא הוקיר הוקרה עמוקה, והוא ידע כל גדלותו וגם הכיר בעליונותו הרוחנית עליו. ובכל זאת באיזו חריפות הוא מתוכח אתו. הוא לא ידע רחם אם הרגיש שהאמת אתו וחבריו טועים. הוא הדין לגבי הויכוח שהיה לו עם יוסף אהרונוביץ.

אבל הוא היה לוחם לא רק בדברים ובכתב, הוא היה לוחם גם בחרב. הוא היה חבר “השומר”. והדבר המופלא ביותר, שאיש זה התנדב ליחידות הצבאיות במלחמת העולם השניה. הוא היה מהיחידים מאנשי העליה השניה אשר התנדב לצבא במלחמה זו. זאב שפר היה יחיד מאנשי העליה השניה ששרת בצבא גם במלחמת העולם הראשונה וגם בשניה. לביא לא יכול להתנדב במלחמת העולם הראשונה, שכן הוא גר בצפון, שהיה בידי התורכים כשקם הגדוד העברי. בהתנדבו במלחמת העולם השניה, כבר היה למעל מבן ששים. ולפי החוק האנגלי אין שולחים אנשים גיל זה לשדות המלחמה. אבל לביא איננו איש שהחוק ימנע ממנו למלא חובה קשה ואולי גם מסוכנת ביותר שהטיל על עצמו. הוא למד איפוא מקצוע חדש – נהגות, ונהגים היו שולחים לשדה המלחמה גם כשהיו בני ששים.

בכרך כתביו הנ"ל תמצאו רשימות משלו מתקופת היותו בשדה־המלחמה. באחת הרשימות יש קטע מענין מאד. עמדנו אז במאבק מר מאד עם הממשלה האנגלית שפירסמה את “הספר הלבן” בשנת 1939, חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, בימי צ’מברלין ומלקולם מקדונלד. אבל הוא נתקיים גם לאחר שבא צ’רצ’יל, שהיה כל ימיו ידיד הציונות, ובכל זאת לא נמנע לביא מלהביע התפעלותו ממלחמת הגבורה של העם האנגלי, המצילה את העולם מצפרני הנאציזם, ולביא מוסיף: אף כי אדע שאני אעמוד בהיאבקות מרה וקשה עם ממשלת אנגליה, אבל האמת ניתנה להיאמר כי האנגלים גילו במלחמה הזאת את כל גדלותם. במקרה הייתי גם אני שותף להרגשה זו, כאשר הייתי באנגליה בקיץ 1940, בימים המרים ביותר לארץ הזאת, וראיתי כיצד נלחמה לבדה בקלגסי היטלר ואף הגיעה לנצחונות. וש. לביא זכה להשתתף במלחמה, בהיותו ביחידה צבאית יהודית. ואת רשימתו כתב ב־1943, כאשר היו רחוקים למדי מנצחון. ברשימה זו הוא אומר, שהוא בטוח כי הנצחון יבוא, והוא לא רחוק. הוא ידע להבחין בין הצרות והמאבק שיהיה לנו עם האנגלים ובין המעשה הגדול שהם עשו במלחמה, כאשר עמדו מול האויב האכזרי ביותר של האנושות כולה, וביחוד של העם היהודי.

ולא רק חלוץ ולוחם היה לביא, אלא גם הוגה, הוגה מקורי. אמנם הוא לא היה “אשם” הרבה במקוריות שלו: הוא לא יכול להיות אלא מקורי, שכן ידע מעט מאד מהספרות הלועזית, והדברים שהוא טיפל בהם כמעט שלא נכתב עליהם בשפה העברית, ועל כן שאב הכל ממקורו הוא, מתוך כושר ראייתו העצמית את החיים, את המציאות, את מומיה ואפשרויותיה.

הוא היה אחד ההוגים החשובים והמעמיקים מבין אנשי העליה השניה, אולי יחיד, אשר מיזג בתוכו כל ימי חייו את שלוש התכונות האלה: גם חלוץ נאמן, גם לוחם עז וגם הוגה מקורי.

ואם ישוב זה, עין־חרוד, הוא אחת הירושות של מחשבתו והעזתו של לביא – הרי אני בטוח שהעתיד יקים מצבות גדולות יותר לזכרו, באשר תנועתנו עוד לא אמרה את מלתה האחרונה.

החלום של לביא שהתגשם – הקיבוץ הגדול, עשוהו בשעתו ללעג ולקלס, בעודו בגדר חלום, וניסו להוכיח שזה נגד המדע, נגד הקיים, נגד כל נסיון החיים. אבל היה לו חלום שעדיין לא נתקיים, ואני מאמין שהוא יתקיים, עוד בימי הדור הצעיר העומד פה, ואולי גם בימי אלה שאינם כל כך צעירים, כמוני וכאחרים – ביטול ההבדל בין הכפר ובין העיר. לא עוד עיר שבה יש הכל, גם הטוב וגם הרע; לא עוד כפר החסר כל אותם הדברים המושכים לב התושב בעיר, אלא ישובים שבהם תהיה מזיגה – כפי שאמר לביא – של ירק הכפר, ושל חרושת העיר ושל החכמה באוניברסיטאות.

כאשר אני מסתכל בכל הנעשה בעין־חרוד ולכל מה שעוד מתכוננים לעשות – הרי זה משהו מחלומותיו של לביא. אני בטוח שתנועתנו תבצע את חלומו של שלמה לביא ושל טובי ההוגים של האנושות: תוסר המחיצה שהפרידה דורות רבים בין עבודה ובין מדע ויכולת טכנולוגית גדולה, וחיינו בעתיד ייבנו על שלושה היסודות האלה:

עבודה בת־חורין;

מדע על כל כיבושיו, הרעיוניים והטכנולוגיים;

חלוציות אנושית המגשימה את מיטב החלומות של גדולי החוזים האנושיים, שאחד מהם היה שלמה לביא.

דוד בן־גוריון

---

דברי בן־גוריון (1963)

מאת

דוד בן־גוריון

אני רוצה הפעם ליחד את הדיבור לא על תנאי עבודה ולא על שכר עבודה, לא על פריון עבודה ולא על ייצור ויצוא, דברים הנוגעים מאד לכל פועל, לכל בעל תעשיה, לכל בעל מלאכה, אני רוצה לדבר אליכם כאל אזרחי המדינה, כלבני העם היהודי וכבעלי משפחה. אני רוצה לדבר על ענין, שאיננו רק ענין לשנה הזאת – שרוצים השנה הזאת עד כמה שאפשר ליצב את שכר העבודה, גם מחירים, גם מסים – אלא שני דברים שאי אפשר ליצב אותם, אלא גם בשנה זאת ובשנה הבאה להגדיל ולהגדיל במידה רבה מאד.

דבר שרבים מכם בודאי זוכרים, כי אנחנו לפני זמן קצר חגגנו 42 שנה של ההסתדרות. ההסתדרות ייצגה לפני 42 שנה 4.433 פועלים. מאז גדל מספר פי 150, בשעה שמספר הישוב היהודי גדל מאז עד היום רק פי 25.

עוד דבר אחד השתנה. כשחברי ואנוכי התחלנו לעבוד – וכמעט כולנו התחלנו להיות פועלים רק בארץ – אז שכר עבודה במקום טוב, זה היה פתח־תקוה, היה שמונה אגורות ליום. אילולא הייתי עובד כל החודש – ואז איש מאתנו לא יכול היה לעבוד כל החודש, כי היו פועלים יותר זולים ויותר מנוסים בעבודה חקלאית, פועלים לא יהודים, ואם מצאנו עבודה 15 יום בחודש, זה היה טוב – אבל לוא עבדנו כל יום, אז משכורת היתה שתי ל"י לחודש. למעשה, זה היה רק חצי, זה היה לירה לחודש.

אני הבאתי לכם את הדברים האלה, כדי שאם דברי הבאים יראו לכם דמיוניים, תדעו שראיתי דברים שהם הרבה יותר דמיוניים.

יש בעיות אחדות, אשר הן לא פחות חשובות, ולא אגע בהן. אני כמעט בטוח, שבעשור הבא נצטרך לקבל מארץ אחת בלבד לפחות מיליון יהודים. מיד לאחר המדינה נכנסו לארץ מאה אלף עולים בארבע שנים הראשונות. אם השערים באותה ארץ ייפתחו, אני בטוח, שנצטרך לקבל לפחות מליון יהודים תוך ארבע שנים, וזה דורש הכנות, כי אנחנו יודעים כמה מאות אלפים שם מצפים ונפשם יוצאת לבוא הנה, אבל אני אדבר על דברים קיימים שהם לא סובלים שום יציבות.

דבר ראשון, בטחוננו ומעמדנו בעולם. זה לא דני דברים שונים, אלא אותה הדבר, כי בטחוננו תלוי בשני דברים, גם בכחנו הצבאי, אבל לא רק בכוחנו הצבאי בלבד. אנחנו עם קטן ואנחנו לא יכולים להוציא כוח צבאי שהוא בלבדו יקיים את בטחוננו. נחוץ לנו מעמד כזה בעולם, שיהיו לנו ידידים שיעמדו לימיננו בימי שלום וגם אם חלילה תפרוץ מלחמה….

הדברים נחוצים לשם בטחון, אם כי אנו מיצאים דברים שלפני 15 שנה איש לא חלם עליהם. אף על פי כן, אנחנו לא יכולים ליצר כל הנשק הדרוש לנו, אנחנו לא יכולים עדיין ליצר מטוסים, אם כי אנחנו כבר מיצרים ג’טים, פוגות, אם כי אולי נמצאים כאן אנשים העובדים במקום זה, אבל נחוץ לנו להגנה מטוסים הרבה יותר טובים, טנקים, משחתות ועוד דברים שאני לא אמנה אותם ואנחנו יכולים להשיג אותם רק בחוץ. ואם כי כשאתה נכנס עם צ’ק מזומן אתה יכול לקנות מה שאתה רוצה, ברוב הארצות בעולם שבהן נעשה הנשק הזה, אנחנו לא נוכל בשום כסף בעולם להשיג את זה, תנסה להשיג רובה אחד ברוסיה. גם בארץ ידידותית, שעזרה לנו הרבה מאד בראשית הקמת המדינה, באמריקה, לא יכולנו להשיג נשק, לא יכלנו להשיג נשק, לא חלילה מכיון שאין לה, אלא לזה נחוצה אהדה רבה בעולם.

לכן, אני אומר, נחוצים שני דברים לבטחוננו: גם מעמד חשוב בעולם וגם כח בטחוני.

תימנים בתימנים נלחמים (טוב שנתרגל, שיהודים שבאו מתימן אינם תימנים אלא יהודים וכשאני אומר תימנים הכוונה לערבים) יש מלחמה כפולה תימנים בתימנים, זו מלחמת אזרחים. ונלחמים מצרים בתימנים, וברור שהמצרים שהלכו להלחם בתימן אינם חושבים להסתפק אך ורק בתימן, זה בשבילם מעבר לארצות יותר חשובות שאחת מהן יותר קרובה אלינו, היא ירדן. ירדן נחוצה למצרים, זה יצור גבול עם סוריה, שהרודן המצרי חושק בה והוא שלט עליה שנים אחדות. זה יתן לו צבת לוחצת על ישראל מדרום, ממזרח וממערב, דרך רצועת עזה, דרך סיני ודרך ירדן. מצרים שואפת לא רק להתפשטות אלא גם להתעצמות צבאית פנימית, כולנו יודעים על הטילים שעליהם אמר נאצר, הם ארוכי טווח והם יכולים להגיע לכל מקום דרומית מלבנון. ואנו יודעים איפא הנקודה הדרומית מלבנון.

לשם כך אנו חייבים לצייד את צה“ל מדי פעם בפעם בנשק חדש, כי הנשק מתישן מהר והוא מתיקר מהר ואין לנו חוזה כזה עם בעלי תעשיה בחו”ל, שהם לא יעלו את המחירים, ואתן רק דוגמה אחת: רבים מכם בודאי זוכרים את מלחמת הקוממיות, אולי רבים מכם השתתפו בה, אז התחלנו לרכוש מטוסי קרב ומטוס קרב עלה כמה עשרות אלפי דולר ועכשו כשרוכשים אותם כל אחד עולה מליון דולר מחוץ לחלקי חילוף ומחוץ להחזקה ומחוץ לחצי מליון כל שנה לאחר שהטייס כבר עבר את אמוניו ובכדי שלא לשכוח אותם הוא צריך לטוס 150 שעות, באמריקה זה 350 שעות ודבר זה עולה יותר מחצי מליון ל"י. דבר זה הולך ומתיקר משנה לשנה לאחר שאנו מוציאים עכשיו מיליון דולר על מטוס אחד ודרושים לנו הרבה תריסרים של מטוסים אלה. אנחנו לא יכולים להדביק את אויבינו וגם אין לנו צורך. בכמות הם עלו עלינו תמיד פי שלשה אבל הכרחי שהאיכות של הציוד שלנו לא תיפול בהרבה מהאיכות של הציוד¹ שלהם, כי חייל יהודי אחד שווה לא פחות משלושה עד חמשה חילים סוריים.

אני אמרתי, שאנו לא יכולים להסתפק רק בכוחנו הצבאי, אלא חשוב לנו גם מעמדנו בעולם. אולי מתוך כל אותם דברים מופלאים שקרו בארץ, זה אחד הדברים המופלאים ביותר, שמדינה קטנטנה זאת, גם קטנה בשטחה, בס“ה עשרים אלף ק”מ מרובע. ביקרתי השנה בחמש ארצות קטנות, בארץ אחת שמספר תושביה הוא רק מליון וחצי יותר מאתנו – פינלנד – שטחה הוא פי עשרים משטחנו. איסלנד, מספר תושביה פחות מהחלק העשירי מזה שאצלנו ושטחה הוא פי עשרים.

שני מליון וחצי זה לא מדינה כבירה. ולמדינה זאת המונה עשרים מליון לא תמצאו שיש לה מעמד כבוד כזה בעולם, גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה, כאשר יש למדינת ישראל. הדינמיות של ישראל, היצירה החלוצית שלה, רמת החיים, הידע, רמת הידיעות, הקידמה הסוציאלית יצרו לישראל שם. כששבו הרמטכל שלנו עם המנהל הכללי של משרד הבטחון, ומנסיעה בבורמה, הודו, תאילנד, ופרס, אמרו: נדמה להם שנוצרה איזו אגדה בכל היבשת הזאת על ישראל, כאילו זאת מדינה כל יכולה. ויש יסוד לאגדה הזאת, כי אף מדינה אחת באסיה ובאפריקה וגם לא באירופה, גילתה בזמן קצר זה כשרון יצירה, קליטה והתעלות בדינמיות כזאת ובמהירות כזאת כאשר עשתה ישראל. וכאשר נשלח לפני שנתיים איש מדע גדול אמריקאי לבחון רמת המדע מארצות אירופה, והוא משום מה כלל את ישראל באירופה ובא גם לישראל ופירסם דו"ח בעתון מדעי שיש שלש ארצות עם רמת מדע הכי גבוהה: בריטניה הגדולה, ישראל ושוודיה.

הייתי רק לפני חדשים אחדים בשוודיה וראיתי את מוסדות המדע שלהם ורמת החיים הגבוהה ביותר באירופה, לא האמנתי לאזני – אנחנו עוד קודמים לשבדיה ברמת המדע? וכל מי שבא לאפריקה נדמה לו שיש איזה ליגנדה על ישראל. ולאגדה יש יסוד ממשי. ברוב ארצות אפריקה החדשות, מחנכים ישראלים, רופאים ישראלים, מדריכים ישראלים, חיילים ישראלים, גם בנאים ישראלים ומתכננים ישראלים הם מורי דרך לעמים פרימיטיביים המתעוררים עכשיו, עמים שהיו מדוכאים ע"י אימפריות ויצאו בשנים אחרונות לחופש, וישראל הקטנה הזאת, רופאיה, מחנכיה ומנהלי המשק שלה מראים לעמים אלה את הדרך והם מלאי התפעלות על הכושר של העם הגדול הזה.

זהו ענין הבטחון, שהוא מחייב ציוד ההולך ומתרבה, אם אנו רוצים חיים הוא דורש הגברת מעמדנו בעולם ע"י אותם מעשים שאנו עושים בכוח החלוצי שלנו, בכח הידע שלנו, שאין כצרוף הזה של חלוציות וידע בשום ארץ בעולם. יש ארצות שהידע יותר גדול משלנו, אמריקה ורוסיה, אבל זה לא מספיק לעזור לעמים אחרים, נחוצה גישה חלוצית אשר ישנה רק בתוך הנוער המובחר שלנו, בארץ, שהם מעוררים אמון בכל העמים שקמו עכשיו ונעשים עמים עצמאיים.

עוד בעיה אית², אשר בה תלוי עצם קיומנו ועתידנו בדור הזה במשך 20 – 15 השנים הבאות.

עד קום המדינה באה העליה לארץ כמעט אך ורק מארצות אירופה. באו פה ושם גם קצת מאסיה, מאפריקה, מאמריקה, אבל זאת היתה כמות מבוטלת. העליה בעיקר באה מארצות אירופה. וזה מטעם פשוט: בשנים שבתחילת המאה ה־18 היו בסך הכל שני מליון יהודים בעולם, באירופה היה מיעוט, רובם היו באסיה. במאה ה־19 השתנו התנאים באירופה. אירופה היתה היבשת הכי מפותחת וגם תנאי ההיגיינה השתכללו, התמותה פחתה, לעומת זה בארצות אפריקה ואסיה השתנה המצב: התמותה גדלה וכך גם בקרב היהודים. אירופה הלכה והתרבתה וכך גם היהודים באירופה. אירופה היתה אז היבשת השלטת בעולם, הכי מפותחת, והכי משוכללת, יהדות אירופה ינקה לתוכה גם את התרבות האירופית, השכלה אירופית עם מיטב המסורת היהודית, באירופה נוצרה הספרות היהודית החדשה, נוצרה תנועת הפועלים וחיבת ציון והתנועה הציונית ומאירופה זאת באו היהודים אשר יצרו את ראשן לציון; זכרון יעקב, ראש פנה ושאר המושבות. עד מלחמת העולם השניה, באה העליה שהלכה וגדלה בעיקר מאירופה. מיבשות אחרות באו מעטים. לא היה להם המניע הזה שהיה ליהדות רומניה, בולגריה ושאר ארצות הבלקן לעלות לארץ.

יהדות אירופה, שיחד עם עמי אירופה היתה ברום ההתפתחות האנושית, הטביעה את חותמה על הישוב בארץ ועל מדינת ישראל. בסוף מלחמת העולם הראשונה נותקה מאתנו ושותקה אם היהודית העולמית – היהדות הרוסית. נאסרה השפה העברית, ונותק כל קשר. במלחמת העולם השניה, קרה אסון עוד יותר גדול – נשמדו ששה מליון של יהודי אירופה, וכשקמה המדינה לא היתה עוד רזרבה של יהדות מחונכת, אירופאית, עם השכלה אירופאית, עם השכלה עברית, אלא נשארו טיפות טיפות. העליה הגדולה, שבאה לארץ, באה ברובה הגדול מיבשת אסיה ואפריקה.

כל האנשים מכל העמים הם פרי של שני גורמים: גורם אחד תורשתי, שהוא יורש מאביו ואמו ואבי אביו עד סוף כל הדורות. גורם זה לא נשתנה בעם היהודי. היהודי הראשון, שאנו יודעים מההיסטוריה היה מה שאנו קוראים היום בלשוננו יהודי עיראקי, אז קראו לזה אור־כשדים. היהודי הכי גדול – משה רבנו – היה יהודי אפריקני, הוא נולד במצרים.

אגש רק לשתי התרומות המעסיקות אותנו, וזאת הבעיה העומדת לפנינו היום. בימי הבינים היתה אירופה נתונה בערפל של שתיקה וזה נקרא תקופת החושך ונושאי התרבות והירושה ההלניסטית ונושאי התרבות בעולם היו עמי האיסלאם. היהדות האיסלאמית הזאת הוציאה מתוכה את אבן גבירול, אחד הפילוסופים הגדולים, סעדיה גאון; הרמבם; יהודה הלוי וכל שאר המשוררים וההוגים הגדולים של ימי הביניים. הם כתבו את ספריהם, מורה נבוכים של הרמב"ם, וגם הכוזרי של יהודה הלוי נכתבו³ ערבית, זאת היתה השפה המובנת בסביבה והם ספגו לתוכם את ההשכלה והתרבות של האיסלאם, שאז היה במרום התרבות העולמית.

אולם, חל שינוי, כמו שתמיד חלים שינויים בעולם, ועל כוכבה של אירופה ושקע כוכב האיסלאם. האיסלם התרושש. אירופה התעשרה, גדלה, פיתחה את תרבותה, את המדע, ובמאות האחרונות היתה אירופה מקור המדע העולמי, שנתפשט בכל העולם ואתה יחד עלתה יהדות אירופה, לא מפני שהיתה להם תורשה יותר טובה מאשר היהדות האיסלמית, כי היהדות האיסלמית היתה עשירה, אלא זה היה פרי הסביבה. הסביבה האירופית בשלש מאות השנים האחרונות היתה סביבה הכי משכילה ותרבותית וכך היו היהודים שם, ודבר זה אינו ענין של תורשה, אלא של סביבה.

כיום עומדת בפנינו הבעיה הזאת, אם כי יש זרם דק הבא מאמריקה ומדרום אפריקה, אבל העליה הגדולה, מקום המדינה ועד היום באה בעיקרה מארצות אסיה ואפריקה. מבחינה תורשתית ומבחינת הטבע, אלה אותם היהודים, עם אותם כשרונות, יהודי מרוקני עשיר, יהודי עיראקי עשיר, יהודי אלג’ירי עשיר, אשר נתן לבניו חינוך תרבותי גבוה יש לו אותה יכולת כמו לאיש הבא מרוסיה, בולגריה ורומניה. אבל, עליה זאת שבאה מארצות אסיה ואפריקה, רק מעטים בה הם העשירים. כשהיתה העליה הגדולה מעיראק, באו גם עשירים מעט, אבל רוב היהודים שנשארו בעירק הם העשירים. כך היה גם ברוסיה, היהודים העשירים נשארו ברוסיה. היום אנו עומדים בפני עובדה מרה ומסוכנת של פער גדול. לא פער עדתי, אין הבדל בין עשיר ספרדי ובין עשיר אשכנזי, שניהם נותנים לילדיהם חינוך יסודי, תיכון וגביה, שניהם גרים בדירות מרווחות ובניהם מצליחים בלימודים, ואני מכיר אנשי מדע עיראקים ואלג’ירים לא פחות מאשכנזים, אבל מעטים כאלה הגיעו לארץ. יש אצלנו חוק חינוך חובה החל על כל ילד בארץ, יהודי או ערבי ויש לזכור ששויון פורמלי אין לו ערך אם לא נוצרים התנאים. לומדים ילדים באותו בית־ספר, אצל אותו מורה, וכל ילד חייב ללמוד מגיל שש עד גיל 14. אבל, אם הוריו הם אמידים, אם הוריו קיבלו השכלה, ואם להוריו, כמו שקורה עם אמידים ועשירים שיש להם מעט מאד ילדים, אז הילד כשהוא בא הביתה, יש לו פינה ואח גדול העוזר לו, או אבא או אמא עוזרים לו. אבל, אצל עניים יש להם הרבה ילדים, וזאת המעלה הגדולה שיש להם מבחינה לאומית, כשילד כזה בא הביתה, שהוריו גרים בדירה קטנה וצפופה ואין לו פינה לעשות שעורים⁴, הוא הולך לרחוב. ואנחנו ראינו בשנים הראשונות חזון מדאיג ומחריד – ילד שלמד באותם תנאים כמו ילד אחר, והתוצאה היא – בן אמידים יצא עם רכוש גדול שקיבל במשך שמונה שנים וילד עני יצא ובקושי ידע לכתוב ולקרוא עברית. עד ששר החינוך לפני 6 – 5 שנים, זלמן ארן, עמד על התופעה הזאת ועל הסכנה הכרוכה בה ואמר:

א. לילדי עוני צריך להאריך את שעות הלימוד בבית־הספר;

ב. היות ואין ביכלת המדינה לקיים חינוך תיכון, צריך להנהיג שכר מודרג – עני ישלם פחות או לא כלום ועשיר ישלם יותר. אבל זה לא יכל היה להעשות ברמה מספיקה ואנחנו עומדים בפני בעיה זאת גם היום, ובכדי שאנחנו נגיע ושלא תהיה אשליה, אני חייב לאמר דבר אכזרי: לא נעשה זאת בשנה אחת והלואי ונעשה זאת בעשר השנים הבאות, למען שהילד יהנה מהלימוד במשך שמונה שנים, לא רק מפני שהוריהם הם דור עליה אלא מפני שילדי עניים מתרבים בארץ יותר מילדי עשירים. צריך להבטיח לכלם שעות נוספות, צריך היה על יד כל בית ספר להקים מועדון שהייתי בלוד בכנס תנכ"י וראש העיריה אמר שחברי העיריה התכנסו והחליטו לבקש ממני רק דבר אחד, הוא לא בא בטענות לשיכון ולא בבעיות עבודה, אבל כל המפלגות החליטו לדרוש ממני שאבטיח, שבכל בתי ספר ילמדו שעות נוספות. עכשיו זה נהוג רק בארבעה בתי ספר והוא ביקש שאבטיח להם שעל יד כל בית ספר יבנה בית תלמידים, שאחרי גמר הלימודים יתכנסו שם, ושם ימצאו מדריך שיעזור להם לעשות את השיעורים.

זהו באמת הצורך הלאומי החיוני, כי אנחנו לא באמריקה. באמריקה היתה הבעיה הזאת, גם שם באו מהגרים מארצות מפותחות ומארצות מדולדלות והם 180 שנה ישבו מתוך בטחון מוחלט, שני אוקינוסים הגנו עליהם, לא היה להם פחד לא ממכסיקו ולא מונצואלה, והם עשו לא מעט במשך 180 שנים כדי לתת לערב רב שהגיע שם חינוך פחות או יותר אחיד.

אנחנו לא נוכל לחכות 180 שנה. זה לא רק שאלת סתימת הפער בין עשירים ועניים. זאת לא בעיה בין עדה אסיאתית ואפריקנית לבין אמריקאית. אותו פער יש באותה עדה אם יש בה עניים⁵ ועשירים. זהו פער כלכלי מדעי בין עשירים ועניים, רוב העולים מאסיה ואפריקה הם עניים, אלה שבאו אחרי מלחמת העולם מרומניה ופולין, גם כן באו בחוסר כל. לנו אין 180 שנה, כמו שהיה לאמריקה ואנחנו לא יכולים להשלים שיגדל בתוכנו דור אשר לא יקבל השכלה מלאה, אשר לא יקבל הרבה ידע, אשר לא ידע להשתלט על הטכנולוגיה החדשה ואשר לא ישמור על היתרון האחד שיש לנו על שונאינו, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי, כי גם במלחמת הקוממיות וגם במלחמת סיני, נצחנו מכיון שהיה לנו כח, שעלה עליהם בכשרון אנטלקטואלי ורמה מוסרית ועלינו לשמר על היתרון המוסרי שיש לנו על פני שכנינו, ואם חלילה נהיה עם לבנטיני, עם לבנטיני ערבי יכל להתקיים, כי סביבו יש עוד עשרות שכנים לבנטיניים, אבל אנחנו לא יכולים, כי כל השכנים שלנו רוצים להכחיד אותנו.

אנחנו חייבים במשך דור אחד לעשות מהפכה תרבותית אחת. אני חושב, שחייבים לתת לכל נער ונערה בישראל כחובה חוקית לימוד מקצוע, שלא יהיה הבדל בין ידע והשכלה עיונית ובין עבודה. אנחנו חיים – בפני תקופה של אוטומטיזציה, יש רבים הטועים, כיון שהם רואים שיש אוטומטיזציה וחושבים שהפועלים מיותרים. כך חשבו הרבה פועלים בראשית המאה ה־19, כשבפעם הראשונה התחילו להשתמש במכונות הם חששו שלא יהיה צורך בהם והתחילו לשבור את המכונות. התברר, שכיום מועסקים פי ארבע פועלים יותר מאשר היו מועסקים אז, כי גם מכונה וגם אוטומט זקוקים לפועל. גם המכונית הכי יפה, הכי טובה, לא תוכל לנסוע לבד לירושלים. כל מה שתהיה יותר אוטומטיזציה יהיה יותר צורך באנשים שיפעילו את המכונות, אבל לא מספיק רק שידעו עבודה פיזית, צריכים לדעת גם את התכונות הכרוכות בהפעלת האוטומט.

לכן, צריכים בדור זה, לתת חינוך מקצועי, שישולב עם חינוך עיוני. ואנחנו צריכים לשכוח את הרווח וההפרש שהיה עד היום בין פועל בעבודת כפיים ובין פועל בתעסוקה רוחנית.

שני דברים יידרשו בעתיד: גם מח טוב וגם ידים נבונות. אבל, יחד עם מקצוע, צריך להבטיח לכל הנוער, בלי יוצר מהכלל בעשר השנים הבאות, חינוך תיכוני ללא יוצא מהכלל, למען נגדיל את היתרון האינטלקטואלי המוסרי, שעליו קיומנו.

דבר זה בלבד יגדיל את תקציב החינוך שלנו בעשור הבא פי עשרה מאשר הוא היום ואולי יותר. אני בטוח, שבעוד עשר שנים נצטרך להוציא על חינוך לא פחות משני מיליארד למען הבטח חינוך ממשי אפקטיבי לכל נער ונערה ויהיה לו ידע וגם עבודה, כי כמו שקיומנו תלוי בעצמתו ובכחו של צה"ל, כך הוא תלוי גם בחינוך המשוכלל שאנו נצליח לתת לכל נער ונערה בישראל בלי הבדל אם הוריו עניים או עשירים. ומה שעשינו לגבי חינוך יסודי, נעשה בעשור זה לגבי חינוך תיכוני, לא עיוני בלבד אלא עיוני ומקצועי ואחר כך גם חנוך אוניברסיטאי. כדי שנוכל לשמור על מעמדנו המיוחד שרכשנו לנו בעולם, ואנו נהיה עם קטן, גם אם יתוסף לנו מליון יהודים, ואני מקווה שאזכה לראות את זה.

כשבאתי לארץ היה החלום הגדול שלי שאזכה לראות בחיי חצי מליון יהודים בארץ, וכשאני עכשיו חולם לראות רק פי שנים, (כי אז חצי מליון היה כמעט פי עשרה ממה שהיינו. עכשיו אני מסתפק רק פי שנים). גם אז נהיה עם קטן. אם אנחנו מתרבים כמו בשנים האחרונות, במצרים בלבד מתוספים בכל שנה חמש מאות אלף מצרים, ומספר כזה בעיראק ובסוריה ועלינו נגזר להיות כל הדורות עם קטן.

לכן תמיד וגם היום יהיה כחנו רק ברמה המוסרית והתרבותית, וכח זה עלינו להנחיל לכל נער ונערה בישראל.

שני דברים אלה, בלי לדבר על קליטת עולים, שאנו צריכים להיות מוכנים לזה, בלי לדבר על הפרחת השממה, שזה אחד התפקידים הגדולים והגורליים שלנו, רק ענין הבטחון והחינוך ידרוש מאתנו משנה לשנה עול פי שנים מאשר בשנה הקודמת ובמשק הזה שיש לנו היום, לא נעשה את הדבר הזה אם אנחנו לא נצליח להגדיל את פריון העבודה, ע"י הגדלת היצוא. אלה שני הדברים שבהם תלוי כל עתידנו! באמריקה שבה רמת חיים הגבוהה⁶ ביותר בעולם, יותר מאשר בשודיה ובשודיה הוא בדרגה גבוהה מאד, זה רק בגלל שפריון העבודה באמריקה אין לו אח בשום ארץ אירופית. ורמת חיים תלויה ברמת פריון העבודה.

אם אנחנו נצטרך אף אולי בלי קליטת עליה ובלי הפרחת שממה, רק לשמור על בטחוננו הצבאי לצייד אותו בנשק מחודש, ודבר יקר פי כמה להגדיל במשך כל שנה ולהכפיל את תקציב החנוך למען הנחיל לכל ילד בישראל השכלה תיכונית והשכלה מקצועית, אז במשק הקיים בארץ, לא נעשה את הדבר הזה ושני דברים אלה מתנים את עצמם קיומנו.

לכן אם אני בא לסכם, אני אומר: עתידנו תלוי בליכוד הדדי ונאמן של ציבור הפועלים והאינטליגנציה, שאנו מוכרחים לשאוף, ע“י חינוך, לבטל את המחיצה, שכל פועל יהיה אינטליגנט וכל אינטליגנט יהיה פועל. ליכוד בין ציבור הפועלים והאינטליגנציה מצד אחד ובין ממשלת ישראל מצד שני, על מנת שצבור הפועלים יגביר יכלתנו הכלכלית ע”י הגדלת פריון עבודה וע“י הגדלת כושר התחרות של יצואנו בשוק הבינלאומי ע”י טיב תוצרתנו.

על הממשלה מצדה להבטיח רמת חיים נאותה של כלל העובדים, המיוחד על כשרון העבודה ופריונה. ורק מדיניות כלכלית וחינוכית כזאת לטווח ארוך, לא רק לשנה אחת, נצליח לשמור על המדינה, שלומה, בטחונה ושלום עם ישראל והיהדות בעולם.

ראש הממשלה מר ד. בן־גוריון: אולי בתחילה אלמד קצת זכות על ארץ ישראל. כל אחד למד בילדותו מה זב בארץ ישראל. מה זב בארץ ישראל? ארץ זבת⁷ חלב ודבש, לא כתוב זבת מים.

אחרים, שקדמו לי, כבר הסבירו די הצורך ביציבות במידה שרק אפשר בשכר, במחירים, במסים, אם כי הם לא מתכוננים ליצור מצב סטטי, כי יש דברים, שאסור להשאירם כמו שהם, אלא יש להגדיל אותם. יש להגדיל פריון עבודה, יש להגדיל היצור, יש להגדיל היצוא, אם חלילה גם הם יהיו סטטיים, אינני יודע לאן נגיע.

אולם, אני רוצה הפעם ליחד את הדיבור לא על תנאי עבודה ולא על שכר עבודה, לא על פריון עבודה ולא על ייצור ויצוא, דברים הנוגעים מאוד לכל פועל, לכל בעל תעשיה, לכל בעל מלאכה אני רוצה לדבר אליכם כאל אזרחי המדינה, כלבני העם היהודי וכבעלי משפחה. אני רוצה לדבר על ענין, שאיננו רק ענין לשנה הזאת – שרוצים השנה הזאת עד כמה שאפשר ליצב את שכר העבודה, גם מחירים, גם מסים אלא שני דברים שאי אפשר ליצב אותם, אלא גם בשנה זאת ובשנה הבאה להגדיל ולהגדיל במידה רבה מאוד.

דבר אחד, אני בטוח יהיה ברור לכם אולי גם טרם שאדבר, דבר שני אולי יראה לכם כדמיוני, אבל אם יש פה חברים אשר הקדימו לבוא לפני ארצה או באו באותו זמן, יודעים שלא חלו בשום ארץ שנויים כמו בארצו.

היתה לי הזכות להיות בועידה היסוד של המפלגה שלנו. כשאני אומר שלנו, זה לא חל על ל. אשכול משני פעמים: א. עוד לא בא לארץ וכשבא לארץ הוא עוד לא היה במפלגה זאת.

ועידת היסוד היתה בסוכות 1906 באו כל חברי המפלגה ובאו לא כפי שבאתם היום⁸, שאי אפשר למצוא מקום לאוטו, אלא באו כולם בלי יוצא מהכלל, משומרון, יהודה, ומהגליל, וכולם התאספו בחדר אחד. אילולא היו מתאספים פה, אז הפנה הקטנה היתה מספיקה להם.

לאחר שבא אשכול אז גם כן היו להם במפלגתם אותו מספר חברים, אם כי הם פרסמו שיש להם יותר, אבל גם אנחנו, פרסמנו.

דבר שרבים מכם בודאי זוכרים, כי אנחנו לפני שבועיים חגגנו 42 שנה של ההסתדרות. ההסתדרות ייצגה לפני 42 שנה 4.433 פועלים. מאז גדל מספרם פי 150, בשעה שמספר הישוב היהודי גדל מאז עד היום רק פי 25.

עוד דבר אחד השתנה. כשחברי ואנוכי התחלנו לעבוד – וכמעט כולנו התחלנו להיות פועלים רק בארץ – אז שכר עבודה במקום טוב, זה היה פתח־תקוה, קבלתי שמונה אגורות ליום. אילוא הייתי⁹ עובד כל החדש – ואז איש מאתנו לא יכול היה לעבוד כל החדש, כי היו פועלים יותר זולים ויותר מנוסים בעבודה חקלאית, פועלים לא יהודים, ואם מצאנו עבודה 15 יום בחודש, זה היה טוב – אבל לוא עבדנו כל יום, אז משכורת היתה שתי לא"י לחודש. למעשה, זה היה רק חצי, זה היה לירה לחדש.

שאלתי את אשכול כמה מקבל היום פועל חקלאי הוא אמר לי 250 ל“י. אני בטוח, שחלק גדול מכם חושב, ש־250 ל”י זה חיים בצמצום.

אני הבאתי לכם את הדברים האלה, כדי שאם דברי הבאים יראו לכם דמיוניים, תדעו שראיתי דברים שהם הרבה יותר דמיוניים.

יש בעיות אחדות, אשר הן לא פחות חשובות, ולא אגע בהן. אני כמעט בטוח, שבעשור הבא נצטרך לקבל מארץ אחת בלבד לפחות מליון יהודים. מיד לאחר המדינה נכנסו לארץ מאות אלף עולים בארבע השנים הראשונות. אם השערים באותה ארץ יפתחו, אני בטוח, שנצטרך לקבל לפחות מליון יהודים תוך ארבע שנים, וזה דורש הכנות כי אנחנו יודעים כמה מאות אלפים שם מצפים ונפשם יוצאת להם לזה שיוכלו לבוא הנה, אבל אני אדבר על דברים קימים שהם לא סובלים שום יציבות.

דבר ראשון, בטחוננו ומעמדנו בעולם. זה לא שני דברים שונים, אלא זה אותו הדבר, כי בטחוננו תלוי בשני דברים, גם בכוחנו הצבאי, אבל לא רק בכוחנו הצבאי בלבד. אנחנו עם קטן ואנחנו לא יכולים להוציא כח צבאי שהוא בלבדו יקיים את בטחוננו. נחוץ לנו מעמד כזה בעולם, שיהיו לנו ידידים שיעמדו לימיננו בימי שלום ואם אם חלילה תפרוץ מלחמה…

הדברים נחוצים לשם בטחון, אם כי אנו מיצאים דברים ודברים שלפני 15 שנה איש לא חלם שעם של… שהוא יקנה נשק בגלל זה שעמד במצב מלחמה, יש לו רק שני מליון תושבים. זאת עובדה. אף על פי כך, אנחנו לא יכולים ליצר כל הנשק הדרוש לנו, אנחנו לא יכולים עדיין¹⁰ ליצר מטוסים, אם כי אנחנו כבר מיצרים ג’טים, פוגות, אם כי אולי נמצאים כאן אנשים העובדים במקום זה, אבל נחוץ לנו להגנה מטוסים הרבה יותר טובים, מקנים, משחתות ועוד דברים שאני לא אמנה אותם ואנחנו יכולים להשיג אותם רק בחוץ ואם כי כשאתה נכנס עם צ’ק מזומן אתה יכול לקנות מה שאתה רוצה, רוב הארצות בעולם שבהן נעשה הנשק הזה, אנחנו לא נוכל בשום כסף בעולם להשיג את זה, תנסה להשיג רובה אחד ברוסיה. גם בארץ ידידותית שעזרה לנו הרבה מאוד בראשית הקמת המדינה, באמריקה, לא יכולנו להשיג נשק, לא חלילה מכיון שאין לה, אלא לזה נחוצה אהדה רבה בעולם לעומת זה שתוכל לעמוד נגד כל השכנים שלנו המונים פי 46 מזה שאנו מונים היום¹¹, שאנו שני מליון – ותוכלו לעשות חשבון כמה הם מונים. אמנם, הם מתחרים זה בזה ולוחמים זה בזה, אבל המשימה היחידה¹² להכחיד את ישראל.

לכן אני אומר, נחוצים שני דברים לבטחוננו: גם מעמד חשוב בעולם וגם כח בטחוני.

תימנים בתימנים נלחמים, טוב שנתרגל עכשיו שיהודים שבאו מתימן אינם תימנים אלא יהודים וכשאני אומר תימנים זה ערבים, יש מלחמה כפולה תימנים בתימנים, זה מלחמת אזרחים ונלחמים מצרים בתימנים, וברור שהמצרים שהלכו להלחם בתימן אינם חושבים להסתפק אך ורק בתימן, זה בשבילם מעבר לארצות יותר חשובות…. הארץ השניה יותר קרובה אלינו, היא ירדן. ירדן נחוצה לה, זה יצור גבול עם סוריה, שאתם יודעים עד כמה הוא חושק בה הרודן המצרי והוא שלט עליה שנים אחדות. זה יתן לו צבת שהיא לוחצת על ישראל מדרום ממזרח וממערב, דרך רצועת עזה, דרך סיני ודרך ירדן. מצרים שואפת לא רק להתפשטות אלא גם להתעצמות¹³ צבאית פנימית וכולנו יודעים על הטילים שעליהם אמר נאצר, הם ארוכי טווח והם יכולים להגיע לכל מקום דרומית מלבנון. ואתם יודעים איפוא הנקודה¹⁴ הדרומית מלבנון.

לשם כך אנו חייבים¹⁵ לצייד את צה“ל מדי פעם בפעם בנשק חדש, כי הנשק מתישן מהר והוא מתיקר מהר ואין לנו חוזה כזה עם בעלי תעשיה בחו”ל, שהם לא יעלו את המחירים, ואתן לכם רק דוגמה אחת: רבים מכם בודאי זוכרים את מלחמת הקוממיות, אולי רבים מכם השתתפו בה, ואז התחלנו לרכוש מטוסי קרב ומטוס קרב עלה כמה עשרות אלפי דולר ועכשיו כשרוכשים אותם כל אחד עולה מליון דולר מחוץ לחלקי חילוף ומחוץ להחזקה ומחוץ לחצי מליון כל שנה לאחר שהטיס כבר התאמן והוא צריך לא לשכוח את אמוניו, הוא צריך לטוס 150 שעות, באמריקה זה 350 שעות, זה יותר מחצי מליון ל"י. דבר זה הולך ומתיקר משנה לשנה. אנחנו לא יכולים להדביק את אויבינו וגם אין לנו צורך. בכמות הם עלו עלינו תמיד פי שלושה אבל הכרחי שהאיכות של הציוד שלנו לא יפול בהרבה מאיכות של הציוד שלהם, כי חיל יהודי אחד שווה לא פחות משלושה עד חמשה חיילים סוריים.

לאחר שאנו מוציאים עכשיו מליון דולר על מטוס אחד ודרושים לנו הרבה תריסרים של מטוסים אלה – וביום העצמאות אשר יתקיים השנה כמדומני בחיפה תראו אותם ולא תאמינו למשמע אזניכם, הם נוסעים במהירות כזאת, כשאתה רואה אותו אינך¹⁶ שומע אותו וכשהוא כבר נמצא הרבה ק"מ רחוק ממך, מגיע קולו. הוא שם יותר מהר מהקול שלו. השנה זה בחיפה ותראו זאת.

אני אמרתי, שאנו לא יכולים להסתפק רק בכחנו הצבאי, אלא חשוב לנו גם מעמדנו בעולם. אולי מתוך כל אותם דברים מופלאים שקרו בארץ, זה אחד הדברים המופלאים ביותר, שמדינה קטנטנה זאת, גם קטנה בשטחה, בס“ה עשרים אלף ק”מ מרובע. ביקרתי השנה בחמש ארצות קטנות, בארץ אחת שמספר תושבים הוא רק מליון וחצי יותר מאתנו – פינלנד – שטחה הוא פי עשרים משטחנו. איסלנד, מספר תושביה פחות מהחלק העשירי מזה שאצלנו ושטחה הוא פי עשרים.

שני מליון וחצי זה לא מדינה כבירה. ולמדינה זאת המונה עשרים מליון לא תמצאו שיש לה מעמד כבוד כזה בעולם, גם באמריקה גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה, כאשר יש למדינת ישראל. הדימניזם של ישראל, היצירה החלוצית שלה, רמת החיים, הידע, רמת הידיעות, הקידמה הסוציאלית יצרו לישראל שם, שכל חבר שלנו, שהוא מזדמן, עכשיו שב הרמטכ“ל שלנו עם המנהל הכללי של משרד הבטחון, שבו מנסיעה בבורמה, הודו, תיאלנד, פרס, אמרו: נדמה להם שנוצרה איזה ליגנדה בכל היבשת הזאת על ישראל, כאילו זאת מדינה כל יכולה. ויש יסוד לליגנדה הזאת, כי אף מדינה אחת באסיה ובאמריקה וגם לא באירופה גילתה בזמן קצר זה כשרון יצירה, קליטה והתעלות בדיכמיות כזאת ובמהירות כזאת כאשר עשתה ישראל. וכאשר נשלח לפני שנתיים איש מדע גדול אמריקאי לבחון רמת המדע בארצות אירופה, והוא משום מה כלל את ישראל באירופה ובא גם לישראל ופירסם דוח”ת בעתון מדעי שיש שלוש ארצות עם רמת מדע הכי גבוהה זה בריטניה הגדולה, ישראל ושודיה.

הייתי רק לפני חדשים אחדים בשודיה וראיתי את מוסדות המדע שלהם ורמת החיים הכי גדולה באירופה ולא האמנתי לאזני – אנחנו עוד קודמים לשודיה ברמת המדע? וכל מי שבא לאפריקה נדמה לו שיש איזה ליגנדה על ישראל. ולליגנדה יש יסוד ממשי. ברוב ארצות אפריקה החדשות מחנכים ישראלים, מדריכים ישראלים, חילים, ישראלים, גם בנאים ישראלים ומתכננים ישראלים הם מורי דרך לעמים פרימיטיביים המתעוררים עכשיו, עמים מדוכאים ע"י אימפריות ויצאו בשנים אחרונות לחופש וישראל הקטנה הזאת, רופאיה, מחנכיה ומנהלי המשק שלה מראים לעמים אלה את הדרך והם מלאי התפעלות על הכושר של העם הגדול הזה.

זהו ענין הבטחון, שהוא מחייב ציוד ההולך ומתרבה, אם אנו רוצים חיים הוא דורש הגברת מעמדנו בעולם ע"י אותם מעשים שאנו עושים בכח החלוצי שלנו, בכח הידע שלנו, שאין כצרוף הזה של חלוציות וידע בשום ארץ בעולם. יש ארצות שהידע יותר גדול משלנו, אמריקה ורוסיה, אבל זה לא מספיק לעזור לעמים הפרימיטיביים, נחוצה גישה חלוצית אשר ישנה רק בתוך הנוער המובחר שלנו בארץ, שהם מעוררים אמון בכל העמים שקמו עכשיו ונעשים עמים עצמאיים.

עוד בעיה אחת, אשר בה תלוי עתידנו בעצם קיומנו ועתידנו בדור הזה במשך 15־20 השנים הבאות.

עד קום המדינה באה העליה לארץ כמעט¹⁷ אך ורק מארצות ארופה. באו פה ושם גם קצת מאסיה, מאפריקה, מאמריקה, אבל זאת היתה כמות מבוטלת. העליה בעיקר באה מארצות אירופה. וזה מטעם פשוט: בשנים שבתחילת המאה ה־18 היו בסך הכל שני מליון יהודים בעולם, באירופה היה מיעוט, רובם היו באסיה. במאה ה־19 השתנו התנאים באירופה. אירופה היתה היבשת הכי מפותחת וגם תנאי הגינה השתכללו, התמותה פחתה, לעומת זה בארצות אפריקה ואסיה השתנה המצב: התמותה גדלה וכך גם בקרב היהודים. אירופה הלכה והתרבתה וכך גם היהודים באירופה. אירופה היתה אז היבשת השלטת בעולם והכי מפותחה והכי משוכללת ויהדות אירופה ינקה לתוכה גם את התרבות האירופית, השכלה אירופית עם מיטב מסורת היהודית באירופה נוצרה הספרות היהודית החדשה, נוצרה תנועת¹⁸ הפועלים וחיבת ציון והתנועה הציונית ומאירופה זאת באו היהודים אשר יצרו את ראשון לציון: זכרון יעקב, ראש פינה ושאר המושבות כי עד מלחמת העולם השניה העליה שהלכה וגדלה באה בעיקר מאירופה. מיבשות אחרות באו מעטים. לא היה להם המניע הזה שהיה ליהדות רומניה, בולגריה ושאר ארצות הבלקן לעלות לארץ.

יהדות אירופה, שיחד עם עמי אירופה היתה ברום ההתפתחות האנושית, היא הטביעה את חותמה על הישוב בארץ ועל מדינת ישראל. בסוף מלחמת העולם הראשונה נותקה מאתנו ושותקה אם היהדות העולמית – היהדות הרוסית. נאסרה השפה העברית, נותק כל קשר במלחמת העולם השניה, קרה אסון עוד יותר גדול – נשמדו ששה מליון של יהודי אירופה, וכשקמה המדינה לא היה עוד הרזרוואר של יהדות מחונכת, אירופאית, עם השכלה אירופאית, עם השכלה עברית, אלא נשארו טיפות טיפות. העליה הגדולה, שבאה לארץ, באה ברובה הגדול מיבשת אסיה ואפריקה.

כל האנשים מכל העמים הם פרי של שני גורמים: גורם אחד תורשתי, שהוא יורש מאביו ואמו ואבי אביו עד סוף כל הדורות. גורם זה לא נשתנה בעם היהודי. היהודי הראשון שאנו יודעים מההסטוריה שהוא היה החטי שגר בחברון הוא היה יהודי בלשוננו היום יהודי עירקי, אז קראו לזה אור־כשדים. היהודי הכי גדול – משה רבנו – היה יהודי אפריקני, הוא נולד במצרים.

אגש רק לשתי התקומות המעסיקות אותנו, וזאת הבעיה העומדת לפנינו היום. בימי הבינים אירופה היתה נתונה בערפל של שתיקה וזה נקרא תקופת החושך ונושאי התרבות והירושה ההלניסטית ונושאי התרבות בעולם היו עמי האיסלם. היהדות האיסלמית הזאת הוציאה מתוכה את איבן גבירול, אחד הפילוסופים הגדולים סעדיה גאון; הרמב“ם; יהודה הלוי וכל שאר המשוררים וההוגים הגדולים של ימי הבינים. הם כתבו את ספריהם, גם מורה נבוכים של הרמב”ם וגם הכוזרי¹⁹ של יהודה הלוי נכתבו ערבית וזאת היתה השפה המובנת בסביבה והם ספגו לתוכם את ההשכלה²⁰ והתרבות של האיסלם שאז היה במרום התרבות העולמית.

אולם, חל שינוי, כמו שתמיד חלים שינויים בעולם, ועלה כוכבה של אירופה של אירופה ושקע כוכב האיסלם. האיסלם התרושש. אירופה התעשרה, גדלה, פיתחה את תרבותה, את המדע, ובמאות האחרונות אירופה היתה מקור המדע העולמי, שעכשיו נתפשט בכל העולם ואתה יחד עלתה יהדות אירופה, לא מפני שהיתה להם תורשה יותר טובה מאשר יהדות האיסלמית, כי היהדות האיסלמית²¹ היתה עשירה, אלא זה היה פרי הסביבה. הסביבה האירופית בשלוש מאות השנים האחרונות היתה סביבה הכי משכילה ותרבותית וכך היו היהודים שם והאיסלם בתוך הסביבה. וזה לא ענין של תורשה, אלא סביבה.

אנחנו עמדנו היום בפני הבעיה הזאת, אם כי יש זרם דק הבא מאמריקה ומדרום אפריקה, אבל העליה הגדולה, שבאה עד היום מקום המדינה, זה בעיקר מארצות אסיה ואפריקה. מבחינה תורשתית ומבחינת הטבע, זה אותם היהודים, עם אותם כשרונות, יהודי מרוקני עשיר, יהודי עירקי עשיר, יהודי אלג’ירי עשיר, אשר נתן לבניו חינוך תרבותי גבוה יש לו אותה יכולת כמו לאיש הבא מרוסיה, בולגריה ורומניה. אבל, עליה זאת שבאה מארצות אסיה ואפריקה, רק מעטים הם העשירים שבאו. כשהיתה העליה הגדולה מעירק, באו גם עשירים מעט, אבל היהודים שנשארו בעירק הם העשירים²². כך היה גם ברוסיה, היהודים העשירים נשארו ברוסיה. ואנו עומדים היום בפני עובדה מרה ומסכנת של פער גדול. לא פער עדתי, אין הבדל בין עשיר ספרדי ובין עשיר אשכנזי, שניהם נותנים לילדיהם חינוך יסודי, תיכון וגבוה, שניהם גרים בדירות מרווחות ובניהם מצליחים בלימודים, ואני מכיר אנשי מדע עירקים ואלג’ירים לא פחות… מאשכנזים, אבל מעטים כאלה הגיעו לארץ. יש אצלנו חוק חינוך חובה החל על כל ילד בארץ, יהודי או ערבי ויש לזכור ששויון פורמלי אין לו ערך אם לא נוצרים התנאים. לומדים ילדים באותו בית ספר, אצל אותו מורה וכל ילד חייב ללמוד מגיל שש עד גיל 14. אבל, אם הוריו הם אמידים, אם הוריו קבלו השכלה, ואם הוריו כמו שקורה עם אמידים ועשירים שיש להם מעט מאוד ילדים, אז הילד שהוא בא הביתה, יש לו פינה ואח גדול שעוזר לו או אבא או אמא עוזרים לו. אבל, אצל עניים יש להם הרבה ילדים, וזאת המעלה הגדולה שיש להם מבחינה לאומית, כשילד כזה בא הביתה, שהוריו גרים בדירה קטנה וצפופה ואין לו פינה לעשות שיעורים, הוא הולך לרחוב. ואנחנו ראינו בשנים הראשונות חזון מדאיג ומחריד ילד שלמד באותם תנאים כמו ילד אחר, אז בן אמידים יצא עם רכוש גדול שקיבל במשך שמונה שנים וילד עני יצא ובקושי ידע לכתוב ולקרוא עברית. עד ששר החינוך לפני 5־6 שנים – זאת זכות גדולה של ז. ארן שהוא עמד על התופעה הזאת ועל הסכנה הכרוכה בה ואמר: א) לילדי עוני צריך להאריך את שעות הלמוד בבית הספר; ב) היות וחינוך תיכון אין ביכולת המדינה לקיים אתו, צריך להנהיג²³ שכר מודרג – עני ישלם פחות או לא כלום ועשיר ישלם יותר. אבל זה לא יכול היה להעשות ברמה מספיקה ואנחנו עומדים בפני בעיה זאת גם היום, ולמען שאנחנו נגיע ולמען שלא תהיה אשליה. אני חייב לאמור דבר אכזרי, לא נעשה זאת בשנה אחת והלואי ונעשה זאת בעשר השנים הבאות, למען שהילד יהנה מהלימוד במשך שמונה שנים, לא רק מפני שהוריהם הם דבר עליה אלא מפני שילדי עניים מתרבים בארץ יותר מילדי עשירים. צריך להבטיח לכלם שעות נוספות, צריך היה על ידי כל בית ספר להקים מועדון, הייתי אתמול בלוד, היה שם כנס תנכי וראש העיריה אמר שחברי העיריה התכנסו והחליטו לבקש ממני רק דבר אחד והוא דורש ממני רק דבר אחד, הוא לא בא בטענות לשיכון ולא בעית עבודה, אבל החליטו כל המפלגות לדרוש ממני שאבטיח, שכל בתי ספר ילמדו שעות נוספות. עכשיו זה נהוג רק בארבעה בתי ספר ומבקש שאבטיח להם שעל יד כל בית ספר יבנה בית תלמידים, שאחרי גמר הלימודים יכנסו שם ושם ימצאו מדריך שיעזור להם לעשות את השיעורים.

זהו באמת הצורך הלאומי החיוני, כי אנחנו לא באמריקה. באמריקה היתה הבעיה הזאת, גם שם באו מהגרים מארצות מפותחות ומארצות מדולדלות והם 180 שנה ישבו מתוך בטחון מוחלט, שני אוקינוסים הגנו עליהם, לא היה להם פחד לא ממכסיקו ולא מונצואלה ולא מקאסטרו שלא היה אז. הם עשו לא מעט במשך 180 שנים כדי לתת לערב רב שהגיע שם חינוך פחות או יותר אחיד.

אנחנו לא נוכל לחכות 180 שנה. זה לא רק שאלת סתימת הפער בין עשירים ועניים. זאת לא בעיה בין עדה אסיאתית ואפריקנית לבין אמריקאית. אותו פער יש באותה עדה אם יש בה עניים ועשירים. זה פער כלכלי מדעי בין עשירים ועניים, רוב העולים²⁴ מאסיה ואפריקה הם עניים, אלה שבאו אחרי מלחמת העולם מרומניה ופולין גם הם באו בחוסר כל. לנו אין 180 שנה, כמו שהיה לאמריקה ואנחנו לא יכולים להשלים שיגדל בתוכנו דור אשר לא יקבל השכלה מלאה, אשר לא יקבל הרבה ידע, אשר לא ידע להשתלט על הטכנולוגיה החדשה ואשר לא ישמר היתרון האחד שיש לנו על שונאינו, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי, כי גם במלחמת הקוממיות וגם במלחמת סיני נצחנו לא מכיון שהיה פחות נשק מאשר לכל הארצות אלא מכיון שהיה לנו כח, שעלה עליהם בכשרון אנטלקטואלי ורמה מוסרית ועלינו לשמור את היתרון המוסרי שיש לנו על פני שכנינו. ואם חלילה נהיה עם לבנטיני, עם לבנטיני ערבי יכול להתקיים, כי סביבו יש עוד עשרות שכנים לבנטיניים, אבל אנחנו לא יכולים, כי כל השכנים שלנו רוצים להכחיד אותנו.

אנחנו חייבים במשך דור אחד לעשות מהפכה תרבותית אחת. אני חושב, שחיבים לתת לכל נער ונערה בישראל כחובה חוקית לימוד מקצוע, שלא יהיה הבדל בין ידע ובין השכלה עיונית ובין עבודה. אנחנו חיים – כרגע הזכיר את זה בקצרה אשכול – בפני תקופה של אוטומטיזציה. יש רבים הטועים, כיון שהם רואים שיש אוטומטיזציה וחושבים שהפועלים מיותרים, כך חשבו הרבה פועלים בראשית המאה ה־19, כשפעם הראשונה התחילו להשתמש במכונות הם חששו שלא יהיה צורך בהם והתחילו לשבור את המכונות, התברר, שכיום מועסקים פי ארבע פועלים בכל יותר מאשר היו מועסקים אז, כי גם מכונה וגם אוטומט זקוקים לפועל. גם מכונה הכי יפה, הכי טובה, לא תוכל לנסוע לבד לירושלים.

כל מה שתהיה יותר אוטומטיזציה יהיה יותר צורך באנשים שיפעילו אותם, אבל לא מספיק רק שידעו עבודה פיזית אלא הם צריכים לדעת את התכונות הכימיות והחשמליות הכרוכות בהפעלת האוטומט.

לכן, בדור כזה, כשאנו עומדים, צריכים לתת חינוך מקצועי, שישולב עם חינוך עיוני. שידע איך לתקן כשמתקלקל, ואנו צריכים לשכוח את הרווח וההפרש שהיה עד היום בין פועל בעבודת כפים ובין פועל בתעסוקה רוחנית.

שני דברים ידרשו בעתיד: גם מח טוב וגם ידים נבונות. אבל, יחד עם מקצוע, צריך להבטיח לכל הנוער, בלי יוצא מהכלל בעשר השנים הבאות, חינוך תיכוני ללא יוצר מהכלל, למען נגדיל את היתרון האינטלקטואלי ומוסרי, שעליו עובד קיומנו.

דבר זה בלבד יגדיל את תקציב החינוך שלנו בעשור הבא פי עשרה מאשר הוא היום ואולי יותר. אני בטוח, שבעוד עשר שנים נצטרך להוציא על חינוך לא פחות משני מליארד למען הבטח חינוך ממשי אפקטיבי לכל נער ונערה ויהיה לו ידע וגם עבודה, כי כמו בקיומו, עצמתו ובכוחו של צה"ל תלוי בטחוננו, כך הוא תלוי גם בחינוך המשוכלל שאנו נצליח לתת לכל נער ונערה בישראל בלי הבדל אם הוריו עניים או עשירים. מה שעשינו לגבי חינוך יסודי, נעשה בעשור זה לגבי חינוך תיכוני, לא עיוני בלבד אלא עיוני ומקצועי ואחר כל גם חנוך אוניברסיטאי.

אני רואה לפני ב־15 השנים הבאות עובד אקדמאי בישראל וההבדל בין מנקה רחובות ופרופסור באוניברסיטה יהיה ששניהם קבלו חינוך אקדמאי, אבל משכורתו תהיה יותר טובה כי הוא עובד יותר קשה.

לא רק בטחון תלוי במעמדנו הבינלאומי כדי שנוכל לשמור על מעמדנו המיוחד שרכשנו לנו בעולם, ואנו נהיה עם קטן, גם אם יתוסף לנו מליון יהודים, ואני מקווה לזכות לראות את זה. כשבאתי לארץ היה החלום הגדול שלי שאזכה לראות בחיי חצי מליון יהודים בארץ וכשאני עכשיו חולם לראות רק פי שנים, כי אז חצי מליון זה היה פי עשרה ממה שהיו. אני עכשיו מסתפק רק פי שנים, גם אז נהיה עם קטן. אם אנחנו מתרבים כמו בשנים האחרונות, במצרים בלבד מתוספים בכל שנה חמש מאות אלף מצרים צ’יקלך, ומספר כזה בעירק ובסוריה ועלינו נגזר להיות כל הדורות עם קטן.

לכן הוא תמיד וגם היום יהיה רק בכחנו המוסרי ותרבותי וכח זה עלינו להנחיל לכל נער ונערה בישראל.

שני דברים אלה, בלי לדבר על קליטת עולים, שאנו צריכים להיות מוכנים לזה, בלי לדבר על הפרחת השממה, שזה אחד התפקידים הגדולים והגורליים שלנו, רק ענין הבטחון והחינוך ידרש מאתנו מענה לשנה עולה²⁵ פי שנים מאשר בשנה הקודמת ובמשק הזה שיש לנו היום לא נעשה את הדבר הזה אם אנחנו לא נצליח ע“י הגדלת פריון עבודה, ע”י הגדלת היצוא, אלה שני הדברים שבהם תלוי כל עתידנו, כי אם באמריקה שבה רמת חיים הגבוהה ביותר בעולם, יותר מאשר בשודיה ובשודיה הוא בדרגה גבוהה מאוד, הוא רק בגלל שפריון עבודה באמריקה אין לו אח בשום ארץ אירופית. ורמת החיים תלויה ברמת פריון ועבודה.

אם אנחנו נצטרך בלי קליטת עליה ובלי הפרחת שממה רק לשמור על כחנו הצבאי ובטחוננו לציד אותו בנשק מחודש, ודבר זה יקר פי כמה, ולהגדיל במשך כל שנה ולהכפיל את תקציב הבטחון למען הנחיל לכל ילד בישראל השכלה בינונית והשכלה מקצועית, אז במשק הקיים בארץ, לא נעשה את הדבר הזה ושני דברים אלה מתנים את עצם קיומנו.

לכן, אם אני בא לסכם, אני אומר: עתידנו תלוי בליכוד הדדי ונאמן של ציבור הפועלים והאינטליגנציה שאנו מוכרחים לשאוף ע“י חינוך לבטל את המחיצה שכל פועל יהיה אינטליגנט וכל אינטליגנט יהיה פועל. ליכוד בין ציבור הפועלים ואינטלגנציה מצד אחד ובין ממשלת ישראל מצד שני על מנת שציבור הפועלים יגבירו יכולתנו הכלכלית ע”י הגדלת פריון עבודה וע“י הגדלת כושר התחרות של יצואנו בשוק הבינלאומי ע”י טיב תוצרתנו בזולתה.

על הממשלה מצדה להבטיח רמת חיים נאותה של כלל העובדים המיוסד על כשרון העבודה ופריונה ורק במדיניות כלכלית וחינוכית כזאת לטווח ארוך, לא רק לשנה אחת, נצליח לשמור על… שלומה, בטחונה ושלום של עם ישראל והיהדות בעולם.

____________

במושב זה המוקדש לזכרו של הנשיא י. בן־צבי ז"ל כבדוני חברי בהרצאה, שזיקה לה לאחד האספקטים של פעולתו המדעית הברוכה של הנשיא המנוח. פעולה מדעית באותו המובן הנעלה של “מדע” בו נכרך הרצון לגלות את האמת ברצון לחדור מבעד מעשה המלל של המקורות ובעד המעבה של התלים והחורבות כדי להוציא לאור עולם את ספונות תולדותנו ולחשוף את שרשי קיומינו בארץ, כששניהם יונקים ממשאבי אהבת ארץ־ישראל ואהבת עם־ישראל, אהבת עברו ואמונה ללא גבול בחזון התקומה של ההווה ושל העתיד.

בשנה זו שבה חגגה המדינה את שנת הראשונים שהנשיא נמנה עם ראשוניה – בחרתי בנושא המעלה זכרם של ראשונים שמלפני הראשונים, אלה שלפני מאות בשנים יצאו את גולת אירופה, נחתו בחוף עכו ותקעו יתד מחודש במולדת. אמנם אף אלה לא היו ראשונים, אלא שבמשך שבע מאות השנים שלפניהם, שבע מאות שנה מאז נחתם התלמוד הירושלמי וישובנו בארץ נתמעט עד אבדן זיהות יחודו המדיני ולא במאתים השנה שלאחריהם, מאתים השנים עד התגברות העלייה של מגורשי ספרד ופורטוגאל – לא נראתה עלייה בממדי העלייה של המאה הי"ג. ולא רק בגודל העלייה המדובר. המדובר בראש ובראשונה בהרכבה של עלייה מפוארת זו, במניעיה ובתקוותיה. על כל אלה: הרכב, מניעים ותקוות – מיחדים לה מקום כבוד בתולדות העריגה של עם ישראל למולדתו ומקרבים אותה לתנועת העלייה בת ימינו, זו של “חובבי־ציון” ושל ראשוני הישוב החדש במולדתו.

נעים גלגלי ההיסטוריוגראפיה שלנו בתלמים חרושים. ליד דור דור ודורשיו – קיים דור, דור ועוליו. ודורות עלייה אלה – נראה, כאילו זהים הם אחד עם רעהו, כאילו אין מבדיל ביניהם אלא בגאות גלי העלייה; ובאשר למניעיהם, הרי הגעגועים הנצחיים לארץ־ישראל מכאן ורדיפות היהודים מכאן מופיעים בשיטתיות קבע וכשווים כעין קלסתר אחיד לכולם. דומה תופעה זו לאותן קינות שכתבו אבותינו בכל דור ודור, בכל ארץ וארץ, אם בסימן הצלב ואם בסימן הסהר. אלולא הזכרת מאורע מסויים – אין אתה יודע מתי נתחברה הקינה, שהרי עיקרה חפוש תנחומים על נטבחי הגזירות ובקשת רחמי שמים על שארית הפליטה.

אולם העליות של המאה הי“ג, אלה שציינתי בשם “חובבי ציון”, אין אתה יכול לכללם ולשבצם במסגרת כרונולוגית גרידא. בשבועות אלה בהם מתכנס הכנס הנוכחי של החברה לידיעת הארץ מלאו 700 שנה, לאחד המאורעות שהשפעה מכרעת להם על תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל. בימים האחרונים של חודשי יולי 1263, ז.א. לפני 700 שנה בדיוק, עמד בחצר בארצלונה בפני מלך אראגון ובפני הכמורה והנזירים הנוצרים ובראשם המומר פאבלו כריסטאני, גדול הדור, ר' משה בן נחמן, כדי להגן על היהדות. זו הפעם השנייה במשך דור אחד כוונו חיצי ההתקפה נגד התורה שבעל־פה. עשרים שנה לפני כן עמד גדול חכמי צרפת, ר' יחיאל, והגן (בשנת 1240) על התלמוד בפני חצר המלוכה בפאריס נגד עוכר ישראל אחר, הוא דונין המומר. רק נסתיים הווכוח בבארצלונה וצו מלכותי פקד על בדיקת התלמוד ועל מחקת הקטעים שיש בהם משום עלבון לדת הנוצרית. בשעה זו גמלה החלטתו של הרמב”ן לעזוב את אשר לו בספרד ולעלות לארץ־ישראל.

אולם הרוצה ליחס לעליה גורלית זו מניעים הקשורים ברדיפות גרידא – יעמוד בפני קושי מיוחד. כלום היו גזירות אלה קשות יותר מקודמיהן, או כלום היו אלה אכזריות יותר מאלה שבאו אחריהן? האם יש בתולדותנו בימי־הביניים דפים ספוגי דם ודמע יותר מאשר גזירות תתנ“ו, גזירות מסע־הצלב הראשון; או כלום לא היה אסון מגורשי אנגליה ומגורשי צרפת ומגורשי נסיכויות גרמניה ועריה במאה הי”ד – אסון מחריד. והנה אסונות אלה שמוטטו את קיומנו באירופה, אסונות שהכחידו מרכזי יצירה וקיום שפרחו מאות בשנים – אם עוררו תנועות משיחיות לא עוררו מסקנות פיסיות של עלייה לארץ־ישראל. ורק במאה הי"ג, שעה שארץ־ישראל נמצאה תחת שלטונם של הצלבנים, רק במאה זו עדים אנו לעלייה שלא היתה דוגמתה לא לפני כן ולא לאחר מכן עד העליות של המאה התשע־עשרה. ותופעה זו אומרת – דרשני!

נדמה שאת מפתח החידה נמצא באישיותו המופלאה של הרמב“ן בכבודו ובעצמו. כתביו, חיבוריו ופירושיו, נוקטים לשון חדש לארץ־ישראל ומעשיו הנם מסקנה הגיונית מהגותו בחינת יפה דורש ויפה מקיים. אמנם לא נמצא בהם משום להט שירתו של גדול משוררנו ר' יהודה הלוי – אולם בלשון של פרוזה חמה משובצת בפירוש המופלא לתורה ואולי לעוד ספרים מספרי התנ”ך, מבטא הרמב“ן את הראייה החדשה. ומצלצלים דבריו²⁶ בצליל חדש אף אם חוזרים הם על מסורות עתיקות, שאולי גם אחרים הביאום ופירשום, אולם דברי הרמב”ן נשמעים אחרת.

דוגמאות מספר יבליטו את החדש בגישת הרמב“ן. את פירושו לתורה סיים הרמב”ן בארץ־ישראל לאחר עלייתו ארצה. והנה ריחות ומראות מולדת יוצאים מתחת לעטו במקומות בהם לו התגדרו אחרים אלא כדי למצות משמעותם של פסוקים והלכות. “ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש” – כתוב בשמות (ג.י.); ומהרהר הרמב“ן: “האויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה…. יש בה רחבות: שפלה ועמק ומישור גדולים וטובים, ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב, והמים יפים ויגדל החלב בבהמות… פירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה כדבש מהם”. נאמר בדברים (ח, ט): “ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת”. ומהרהר הרמב”ן: “וגם ימצאו בה מחצבים מאבנים גדולות, אבנים יקרות, אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים. (ויש בה) מחצב נחושת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בו”! לא עוד הזייה של ירושלים של מעלה ופלטין מלכות לעתיד הימין. אלא מציאות של חיים, של חקלאות, של בנייה, של מלאכה וחרושת המכוונים לישובה של הארץ מחדש. כי אכן ריאליות זו של ארץ־ישראל היא המפתח למחשבתו של הרמב“ן לגבי ארץ־ישראל, היא אף המבליטה את השינוי שחל ביהדות לגבי ארץ־ישראל במשך שני הדורות האחרונים. עוד בסוף המאה הי”ב כתב ר' חיים הכהן מבעלי־התוספות, שדיני כתובות המחיבים בן זוג לעלייה לארץ־ישראל אינם נוהגים בזמנו, כיוון שסכנה היא לדור בארץ־ישראל. זמן־מה לאחריו לא מנה הרמב“ם את ישיבתה של א”י במנין מצוות־עשה שבדורו.

מה שונה גישה זו מדברי הרמב“ן! בהשגותיו על מצוות הרמב”ם, כותב בן־נחמן: “שנצטוינו לרשת בארץ, אשר נתן האל יתעלה לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו “והורשתם את הארץ וישבתם בה” (במדבר לנ, נג)… הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות, ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ־ישראל… הכל הוא במצות עשה, הוא שנצטוינו לרשת בארץ לשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן כלות”. ובהמשך דבריו: “לרשת הארץ” – “ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה… ואל תשבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממין… אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו. ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים – אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות”! – ובמסקנתו הסופית, המונה את ישובה של ארץ־ישראל כמצוות־עשה בדור זה ממש, הוא חוזר לנאמר בספרו (ראה יב, כט) והופך אותו לסיסמה ממש: “ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות”!

ומאמר זה של ספרי, שהרמב“ן משתמש בו כאן ואף במקומות אחרים מציין את עיקר השינוי שחל ביחס דור המאה הי”ג לארץ־ישראל. לא עוד עלייה לרגל, שהיא בחינת מעשה מצווה אישית, המזכה את העולה ולא עוד תפילה של “השב ימינו כקדם” – אלא החלטה של עלייה, התישבות והשתקעות בארץ־ישראל.

מה איפא גרם לשינוי ערכים זה, לשינוי בהלך־הרוחות במשכנות בגולה. כאמור לא היו רדיפות היהודים וסבלותיהם גדולים במאה הי“ג על אלה שקדמו להן במאה הי”ב ולאלה שבאו במאות הבאות, אולם רק מאה זו הולידה עלייה והתישבות של ממש בארץ־ישראל. נראה לנו שפתרון חידה זו היא במסכת ההסתורית, במסגרת הזמנית המיוחדת של המאה השלוש־עשרה. הענין האירופי הגדול של אותה תקופה הם מסעי־הצלב. כותבי הכרוניקות של כל עם ולשון, בכל רחבי אירופה, חוזרים לנושא מרכזי זה ולא רק כיוון שמאורעות אלה הם חשובים לתולדותיהם, אלא כיוון שמסעי־הצלב ויצירתם: מדינת הצלבנים לחופה של ארץ־ישראל הנם הנושא היחיד המשותף לכל הנצרות כולה ללא הבדל מדינה ולאום.

רחוקים אנו כיום מלדעת את כל התפתחות המחשבה הנוצרית ביחס למדינה הצלבנית במאה הי"ג, אולם קו אחד משותף ומובלט בה מעל לכל ספק ובנגוד מוחלט למאת השנים הקודמות. כחוט השני עוברת בה התמיהה על מפלות הצלבנים, ותמיה זו מעוררת ספק המכרסם באמונה במשמעותם של מסעי־הצלב ובנוכח קיומה של המדינה הצלבנית. מהרהורי תיאולוגים על אפשרות אמונה צרופה ללא שליטה בכנסית־הקבר, לכתבי הפובליציסטים על כיבוש האיסלאם לא בכוח אלא בדרכי המסיון ועד החרוזים על הטרובאדורים עזי־הפנים המאשימים את ישו שהוא נגדם בממלכתו ואינו שם לב לנצחונות המתמידים של האיסלאם – בכל אלה מבצבץ הספק והיאוש. כי אכן ההוויה הגדולה אשר חי העולם הנוצרי בימי־הבינים היה כשלון מסעי־הצלב, כשלון מפעל כלל־נוצרי, שאיש לא פקפק תחילה שהוא בחינה אצבע אלוהים, הדורשת שליטה נוצרית בארץ־ישראל ושחרור קבר־ישו שנתפס כשבוי בידי משמיצי שמו.

ובעוד העולם הנוצרי תוהה על משמעות המפלה, והפובליציסטים מחפשים כר חדש לפעולתם והתיאולוגים מנסים לתרץ את אשר אין לישב וביאושם מגיעים למסקנה שלא הובנו כראוי האותות והמופתים או חוזרים לפרשנותנו המסורתית “מבגלל חטאינו” – הנה אותה שעה חי העולם היהודי מפלה זו ומלאה אותה ראייה ותוכן משלו. רק במסגרת זו יובנו דברי הרמב“ן, המסכמים את ההוויה ההיסטורית הגדולה, סכום הנכון לדורה ולכל הדורות הבאים. כי הנה כן דבריו (בפירוש לויקרא כו, לב): “ושממו עליה אויביכם” – היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא כה טובה ורחבה ואשר הינה נושבת מעולם – והיא חרבה כמות. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון. וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”. כי אכן זהו הפירוש האחרון, הפירוש היהודי למסעי־הצלב: ניסיון עצום לגזול מן היהדות (ולא מן האיסלאם) את ארצו. השמחה אינה לנצחונותיו של אחד צלאח אדין או אחד ביברס, אלא בעקיפין; השמחה האמיתית היא בהוכחה ברורה, שאין שום אומה מסוגלת להחזיק בארץ־ישראל לאורך ימים, כיוון שארץ זו נועדת לעם ישראל. אף אין חורבנה מכשול, אלא מכשול משמים, המונע היאחזותם של אחרים. הארץ מצפה לעלייתם והתישבותם של יהודים. כדבריו: “רבה העזובה בקרב הארץ השמנה והרחבה, כי הם אינם הגונים לך וגם את אינך ראויה להם”.

חזרת עם ישראל לארצו הנה בשביל הרמב"ן כורח היסטורי. וכך הוא מפרש את הפסוק בדברים (יב, ה): “כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה” – שהלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנא דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקוב, כלשון: ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ, ה) (ובספרי: תדרשו – דרוש על־פי הנביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא. תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ואתה מוצא ואח"כ יאמר לך נביא).

הארכנו בתיאור דעותיו של הרמב“ן ביחס לארץ־ישראל, כיוון שכאן באה לידי ביטוי המלא ביותר גישה חדשה לשאלת ישובה של הארץ וכיוון שדברים אלה מפרשים לנו את אשר נשאר סתום בפרשת העליות האחרות של אותה מאה גורלית. דברי הרמב”ן אינם ענין של הגות או פלפול אלה דברים שמחברם ראם כהלכה למעשה ואף בגופו קיים את אשר דרש. אולם לא הוא הראשון בין אנשי־המעשה. המאה הי“ג פותחת בתולדות עלייה רחבת ממדים בין השנים 1211־1209. בשנים אלה כמסופר במקורותינו: “העיר הד' את רבני צרפת ורבני אנגלאסירא ללכת לתוך ירושלים, והיו יותר משלוש מאות וכבדם המלך כבוד גדול ויבנו שם בתי־כנסיות ובתי מדרשות” (שבט יהודה, קמ"ז). היתה זו תופעה חדשה בתולדותנו. אין אמנם הכוונה לומר שעלו 300 רבנים, כפי שמתפרש לעתים הפסוק באי־דיוק, אלא שביחד עם רבני צרפת ואנגליה עלה קהל של 300 נפשות, ואין אלה רבנים סתם. מקורות אחרים מאפשרים לנו לזהות כאן שתי קבוצות עולים: האחת שיצאה מדרום צרפת ונציגה המובהק ר' יהונתן הכהן מלוניל ממעריציו הנודעים של הרמב”ם וקבוצה שנייה שיצאה מצפון צרפת ואולי נורמנדיה ואנגליה ונציגיה המובהקים ר' מאיר ור' ברוך אחיו מקליצון ומעל לכל גדול בעלי־התוספות בדור זה בצרפת ר' שמשון משנץ. היתה זו איפא עלייה המונית שבראשה המנהיגות הרוחנית של הדור, המיצגת גם שני זרמים של תרבות ישראל זו של בעלי־התוספות בצפון וזו של דרום צרפת ופרובאנס.

והנה רק עבר דור מאז עלייתם של חכמי צרפת ואנגליה – וגל העלייה נתחדש והביא עמו תחיית מרכז יהודי גדול בבירת הצלבנים בעכו, בראש העלייה הזו עמד גדול בעלי התוספות של צרפת ר' יחיאל מפאריס, גבור הווכוח וההגנה על התלמוד נגד המומר דונין (1240). ר' יחיאל מפאריס עלה ביחד עם בנו ר' יוסף (דלישיש) בשנת 1258. עצם התקופה שבין הווכוח ובין העלייה, תקופה בת 18 שנה, מורה שאין כאן קשר סבתי ישיר, אם כי אין ספק שגזירת התלמוד והגירוש החלקי של יהודי צרפת (בסמוך ל־1251) יכלו למלא בכך תפקיד מסוים. לפי מסורת שנשתמרה בירושלים ושנרשמה על־ידי ר' אשתורי הפרחי (בתחילת המאה הי"ד) “ר' יחיאל דפריש ז’ל אמר לבא לירושלים והוא בשנת שבע־עשרה לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזמן זה”. חידוש עבודת הקרבנות טרם נבנה בית־המקדש, טרם הגאולה שבידי שמים. זוהי מטרתו של ר' יחיאל מפאריס. ואם על קרבן צבור חשב – הרי הניח אפשרות של שקלים של צבור למען קרבן צבור. בין כך ובין כך היתה עלייה זו מעשה רב בדורו. ור' יחיאל לא רק עלה, אלא גם יסד ישיבה גדולה, שנשאה שם בעל צליל מודרני למדי: “ישיבת פריס של עכו”, שרכזה תלמידים רבים וששליחה לאסוף נדבות באירופה השאיר לנו את אחת הרשימות הקדומות של קברי־אבות.

תשע שנים מאוחר יותר עלה הרמב"ן ואין צורך לעמוד עוד על עלייתו שהקדשנו לה דברי הסבר מפורטים למדי. דרשה שדרש בעכו, קטעים בפירושו לתורה – כל אלה מתקבצים למסכת אחת של אהבת ארץ־ישראל והאמונה שיש לעשות מעשה ולקיים לא רק מצוות עלייה לרגל אלא מצוות ישובה של ארץ־ישראל.

הנה כי כן במשך דורות מועטים ראינו עליות מפרובאנס ומספרד, מצפון צרפת ומדרומה ואף מאנגליה נעים לחופי ארץ־ישראל. רובם דרך עכו מיעוטם דרך מצרים. ובינתיים התארגנה והלכה עלייה חדשה – עלייה, שהקורא את המקור הקצר של תולדותיה אינו יכול שלא לעלות על דעתו מאורעות דומים שהתקיימו בימינו. ב־6 בדצמבר 1286 יצאה פקודה שפגעה קשות ביהודי הדומינה הממלכתית של הנמלטים מגרמניה. רודולף פון הבסבורג שהגיע לשלטון פקד על החרמת רכוש היהודים הנמלטים מגרמניה. יעד הבריחה נזכר במפורש בפקודה: ־־־־־²⁷. כלומר “מעבר־לים” ובשמוש לשון התקופה, כינוי לממלכת הצלבנים, שהיא “מעבר־לים” מנקודת המבט של אירופה. הפקודה, שתחילתה בכל הרכוש הקיסרי בגרמניה מונה במפורש מרכזים יהודים בעלי שם ומוניטין: שפאייר, וורמס, מיינץ, אופנהיים, ויסיראו – קהלות הריינות הגדולות. אילו נשארה לנו רק ידיעה זו בידינו, הרי היתה מעוררת התענינות, אולם מקור עברי בה להשלימה ולקרום עליה גידים ובשר.

כבר חצי שנה קודם לכן, בעצומו של קיץ 1286 התחילה להתארגן בריחה מגרמניה לארץ־ישראל. בראשה עמדה האישיות המרכזית של יהדות גרמניה בדור זה ר' מאיר מרוטנבורג. כקודמו הרמב“ן הושפע ר' מאיר מרוטנבורג מהחזון בעצום של מפלת הצלבנים, וכך הוא כותב באחת מתשובותיו: “והיינו דכתיב ‘וששמו עליה איביכם’. דאפילו אומות העולם שבה אינה מצליחים מחמת שהם עוברי עברה, ועל כן ארץ־ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה ומיושבת כמו בשאר ארצות”. והוא מעודד לעלייה לארץ־ישראל, אולם מזהיר מפני עליית פוחזים והמקלים ראש במלוי המצוות. ר' מאיר יפה דרש ויפה קיים ואין לנו, אלא להביא את דברי המקור המספר על תלאותיו (מתוך פנקס מנהגי וורמס שהועתק ב“שם הגדולים”, סהד' בן יעקב (וילנא הרט"ז), ח“ב, פ”ד, ע"ב): “מורינו ר' מאיר מרוטנבורג בר' ברוך זצ”ל שים לדרך פעמיו, לעבור הים, הוא וביתו ובנותיו וחתנו וכל אשר לו. ויבא עד עיר אחת יושבת בין ההרים הרמים שקורין לו מהארדיש גיבירגא בלשון אשכנז, ורצה לישב שם עד אשר יאספו אצלו כל העוברים עמו. והנה פתאום ההגמון הרשע ימח שמו וזכרו, מהזיליא רכב מרומי, דרך אותו עיר ועמו משומד אחד שמו קניפסא, ימח שמו וזכרו, והכיר במורינו והגיד להגמון וגרם שהפחה מיינהארט מגיירץ, שר של אותו עיר תפסוהו בעו”ה ד' בתמוז שנת מ“ו לאלף הששי ומסרוה למלך רודאלף” וכו‘. הנה בצמצום נמרץ כלשון מקורותינו במקום שהיינו מתחננים על אריכות, תולדות העלייה המאורגנת בחשאי מגרמניה. עלייה שבראשה ר’ מאיר מרוטנברג וכל משפחתו עמו. הם חומקים מתחת אף השלטונות ומצליחים להגיע לצפון איטליה, ללומבארדיה, ופה מחכים לקבוצות פליטים אחרות, העתידות להפגש כאן מחדש כדי לעשות דרכם דרך הים לארץ־ישראל. אולם מלשינות של מומר הסגירה את הראש בידי בישוף באזל וזה מסרו לאויב וצר, לפחה מיינהרדט פון גרץ שמכרו לראש השלטון בגרמניה, שהחזיקו עד מותו בבית־הכלא עד שנפדתה גופתו והובאה לקבורה בוורמס.

בתוך הלכי־רוח אלה ובתוך מסכת פעלים זו יובנו דבריו של אלמוני, תלמידו של הרמב“ן, שחי בעכו בסמוך לנפילתה. תורת רבו, הרמב”ן, והסתכלות במציאות הביאוהו לנסח את מחשבותיו בצורה הבאה: “אל יעלה על לב איש שיגלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה וגם אל ישגה לחשוב שיבוא גם בארץ־ישראל בין הגויים”. וטבעיה איפא מסקנתו, שחידוש ישובה של א"י הנו תנאי קודם להתגלות המשיח, ומסיים הוא דבריו: "ועתה מתעוררים רבים ומתנדבים לעלות לארץ־ישראל. ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואל, כאשר רואים שהכבידו האומות את עולם על ישראל ברוב המקומות, ושאר סימנים ידועים נתגלו לצנועים: (תוצאות א“י נ”א).