כך היו נוהגים בימינו, כשהיינו אנו “צעירים”, כלומר: בחינת “חדישים” של עתה.

רובם — משוררים; מיעוטם — מחברי רומנים; ומיעוטי דמיעוטא — מבקרים, וגם מחברים מנגינות.

והיינו “מכל המאמינים שהוא”. היו משוררים, כותבי שירים, בחורים חסונים, בריאים בכל אבריהם, אבל היו נראים פסחים בשעת טיול ברחובות העיר (עיין באנציקלופדיה ערך בַּירון); היו מהם, שכשהיו נכנסים לחברה, פתאום נופלים לתוך פיזור נפש ופתאום נזכרים באיזה דבר, מוצאים פתק מצלחת בגדם, מקריאים ממנו שיר, “שכתבו… כך… עתה… דרך הילוך… בעפרון, על גבי מעטפה של מכתב”, והיו מקריאים את השיר וקורעים תיכף ומיד את הניר יפה יפה: “אין שוה להניחו”; ומפריחים את הקרעים באויר (כמובן, נשארו בחדרם שני העתקים). משורר אחד כתב בלדה בת מאתים בתים ושלשים בתים ושבעה בתים — לא פחות ולא יותר. והיו לה לאותה בלדה פרולוג ואפילוג. פתח משורר שני בתיאור האביב: איך הזמירה מתחילה “לעיר רון”, לאחר שיצאו לאור עולם אפרוחיה מן הביצה (בזה הקדים כמה ממספרינו עתה, הכותבים בסירופ את ספוריהם לילדים), ומסביב, כמובן — שושנים.

והיו משוררים, שזכו לראות שיר אחד מפרי רוחם, מאלה הרבים “הנמצאים אתם בכתובים”, ב“תיקם” על גבי מעטפת קונטרס־ננס גליצאי, והיו מהם, שהדפיסו משיריהם גם ב“המליץ” או “הצפירה”.

הצד השוה שבהם — שכולם היו אהובים, כולם חביבים עלינו, בכולם תלויה תקותנו לעתיד לבוא. ומיד כשהופיע שם חדש, היינו “באים אתם בכתובים”, עורכים מכתבים ארוכים, עתידים לכפל בולים, בכדי לתהות על קנקנם: מי הם? מה הם? וכו' וכו'. שלחנו להם חבילות שירינו, קבלנו מהם בחליפין חבילות שיריהם שלהם, ונעשינו קשורים זה בזה.

כעבור שנים, נשתתקו אלה, ונאלמו אלה; נתפזרו אלה, נעשו אלה דוקטורים, פרופיסורים, בעלי בתים, סוחרים, נעלמו מעינינו ומבמת הספרות, — לרבות גם “גאונים” שזכו כבר אז להוציא קבצי שיריהם.

ובא לפנינו ספר שירים קטן, נדפס בהידור ובחתימתו של אדם, שלא היו לו עוד מהלכים בעולם הספרות: רוזט. כל חידוש שבחידוש לא היה בספר; הדים ושברי הדים מפי הדים של המשוררים הקודמים. אבל המשורר היה חדש, צעיר, וממילא איש ממחננו.

אבל עברו שנים על שנים, ונשאר השם, שם סתם, של איזה מתחיל לפני שנים. מי הכיר אותו? איפה נעלם? מדוע נשתתק? — ואולי רק בשבילי.

מכיון שמזלי גרם, שאהיה תמיד עומד קצת “מן הצד”. גם הכפר שבו נולדתי עמד קצת מן הצד לתחומו של המושב, גם למדתי בהיידלברג ולוזנה, שעמדו מן הצד ולא במרכזו של אותו דור — ברן וברלין. משרה קבלתי בפלך חרקוב — שוב מן הצד. לאמיתו של דבר, גם פטרבורג העיר היתה קצת מן הצד ביחס לחיי היהודים ברוסיה.

אני לא שמעתי דבר על דבר רוזט.

* * * * * *

בשנה 1912 קבלתי רשיון לעמוד בבחינת רופאים בקיוב. מתוך בחינות שגמרו ביוני, נכנסתי לבחינות באוקטובר. ובינתים צריך הייתי לעבור על כל אותו סרח העודף, הנשאר עודו רענן בגלגלתו של זה, שאך יצא מבית מדרשו והולך ומתנדף מראשו של העובד בתחום אומנותו. וגם אנוס הייתי לעשות דבר מה באותו ענין הנקרא פרנסה. ונשארו לי להכנה — נקיים ארבעה שבועות: לתורה ולעבודה; כלומר, החל מן היום שנכנסתי לקיוב.

השכל מחייב, שהחכמה אחת היא, לכל הפחות בנוגע למעשה; אבל באמת לא כן הדבר. יש חכמה וחכמה, זו של צרפת וזו של גרמניה וזו של רוסיה. ובכל מדינה שוב היא נפרדת לאסכולותיה. וכל פרופיסור — ואם הוא מן הגדילים עאכו"כ — אין לו בעולמו אלא תורתו שלו, דעותיו שלו; הוא הפוסק האחרון.

אני, רופא סתם, צריך לדעת כל בריה, שיש לה יחס ישר או לא ישר לבריאות האדם. זה מובן מאליו. אבל ישנה בעולמו של הקב"ה מין בריה, מיריאס לינדמאני שמה, וכל יחס לבריאותו של אדם אין לה, אבל אני צריך לדעת, שהיא ישנה; ועוד זאת, אני מוכרח לדעת מי גלה אותה; ולא זו בלבד, אלא גם מתי גלו אותה; אני גם זאת חייב לדעת, מה שלא חל עלי לדעת (בשעת הבחינות) בנוגע לשאר החיידקים בעולם, שמהם תוצאות לשחפת, לקדחת למינה וכל יתר מיני פורעניות שבעולם, אני אנוס לדעת על אותה “מריאס”. ומפני מה? מפני שמזלי גרם שאבחן בקיוב, ובקיוב יבחנני הפרופיסור לינדמן, והוא בנו של אותו לינדמן אשר גלה “מריאס” זו, שאין שום רופא של אוניברסיטה אחרת בעולם חושש למציאותה.

ובכן נשארו לי ארבעה שבועות, לא רק לחזור על משנתי, אלא גם לעמוד על כל מה שחדשו חכמי קיוב.

נכנסתי לאכסניה בבית נומר 2 ברחוב וואסילקובסקא. עוד שני בתים מכאן ומתחיל הרחוב הקדוש האסור בישיבה ליהודים — הקרשצ’טיק. עובר אני על הבית הסמוך ורואה שלט: בית דפוס אמנותי של רוזט. שמא אותו רוזט? — חולפת מחשבה בראשי. האותיות מקבילות. אכנס! כאן עושים גם שלטים של זכוכית ושל מתכת, ואני צריך לכזה ולכזה — ואני נכנס.

פוגשני אדם לא זקן, אבל גם לא צעיר, יפה קומה, בעל כרס, עינים לא גדולות, עינים מסבירות, לב טוב נשקף מבעדן; השפתים עבות, לערך, אך המצח הגבוה יפה מאוד.

— מה חפצו?

— אדוני — מר רוזט?

— אותו רוזט שכתב לפנים, שכותב שירים בעברית?

— אני הוא! — עונה הוא בגאוה. — ומי אתה?

וכמה שמח עלי האיש. נמצא, שזוכרים לו גם חטאות נעוריו? רואה אני בחוש מה מאושר האיש.

— חס וחלילה! הוא לא חדל מכתוב. הוא כותב. הוא כותב הרבה. אלא מאי? דריסת הרגל אין לו… הצעירים תפסו את המקום… נאמר, מה כותבים עתה? ואיך כותבים עתה?

לא היה לי פנאי. כל רגע היה יקר לי.

ואולם, עוד ביום השני, כשנכנסתי לפונדק אחד עם אחד המיועדים לבחינה אל כוס קפה, ולקחי בידי עתון עברי, והכיר אותי מי שהכיר, — שוב לא יכולתי לעבוד בחדרי: זה בא לראותני וזה מביא שירו, זה רוצה לשוחח קצת, וזה… יש לו סיפור.

ולא הועיל לי, שאמרתי לעבוד בחדרו של מכירי באותה אכסניה. וגם רוזט היה בא… בכל יום.

וביום אחד מן הימים, קמתי ולקחתי לי דירה אחרת, ואת כתבתי החדשה לא השארתי באכסניה הקודמת. אך באחד הערבים, בעצם ימי הבחינות, נתקלתי ברוזט ברחוב העיר.

— כמה וכמה פעמים נכנס אלי! — איך זה אדם עוזב את דירתו ואינו אומר לאן הלך?

— איפה אני גר?

לא יכולתי להפטר בלי מענה. נזכרתי כי בדרכי ראיתי רחוב בשם קורוואיֶווסקה. אמרתי אטענו. גמגמתי בלשוני מעין חורוואיווסקה; כאילו קשה היה עלי לזכור שם זה.

— המספר? — תשעה! — ונסתי.

ומאוד הייתי זהיר מעתה, שלא להכנס לשום פונדק או בית־קפה של יהודים — עד שעברו הבחינות. ואז נכנסתי גם אל רוזט.

הוא קבלני בזרועות פתוחות.

— איך זה אפשר! איפה אתה גר? נדמה לי שאמרת קאראווייבסקה תשעה. והלכתי וחפשתי. אני גם כן גר ברחוב זה. מובן, שלא מצאתיך. אמרתי: אולי טעית במספר, וחפשתי תשעה עשר, עשרים ותשעה, ושלושים ותשעה… ואינך. ונתחוור לי שלא אמרת קאראוויבסקה אלא חוריווייה. יש בקיוב רחוב בשם זה. והלכתי וחפשתיך שם — וזה בקצה העיר. והתפלאתי: הרי רחוב זה נועד ל“בתים” עם פנסים אדומים בפתחם… אותם ה“בתים”! למה נתישבת דוקא ברחוב זה?! וגם שם בקשתיך בתשעה, ובתשעה עשר ובעשרים ותשעה ובשלושים ותשעה — הלכתי מ“בית” ל“בית”. ושמחו עלי, כשהייתי נכנס, ומקללים אותי כשיצאתי… וכמעט ששברתי שם את רגלי; נפלתי לבור.

ואז גליתי לו את האמת, וצחקנו שנינו.

ואז נסבה השיחה על הספרות. כמובן עמדו במרכז הענין ספריו שלו, שהוא חברם ומיד הושיט לי אחד מהם, והוא הספר הראשון שחבר. ואחר כך הראה גם את יתר הספרים שלו — כולם בטופס אחד: ארוכים, ארוכים— וצרים… את כולם הוא בעצמו סדר. בית דפוס אמנותי יש לו. רואה אני את ההידור? יפה? הוא המסדר והוא המגיה… ורואה אני, כי, לצערו, הוא גם הקורא — היחידי, הקורא אותם.

הנה מחברת ועוד מחברת…ועוד מחברת…

ובפטרבורג קבלתי אחרי כן גם כריכה נהדרת לעשרים הספרים, שקבלתי בקיוב ושנשלחו לי אחרי כן.

…יש בקיוב אגודה, יש גם חיים, יש לו ידידים, יש גם “קוראים”, אבל כתרו, כתרו בתור משורר מוטל בספק. מוקירים אותו פה, בין ידידיו נמנה גם יהל“ל; אלא עד היום לא זכה שידפיסו את שיריו ב”השלח“. ועד שלא באו דבריו ב”השלח", כאילו… כאילו — לא הגיע למלכות… איננו משורר.

כתב על כמה וכמה דברים — ולא משך את עין הקוראים, הנה מכתבים מ“יצר אל שרצר”. הנה דברים עומדים ברומו של עולם: יובלו של יהל“ל, “גומר בת הדבלים” — יודע אני מי היא? — זוהי צ’בריאק! זִמֵּן לו הקב”ה את משפטו של בייליס. ועוד, ועוד, ועוד. ובכל זאת, ואף על פי כן… אילו היו לו מצדדים אצל הד"ר קלוזנר!…

המצאתי לו גם אני טימה.

וישב אז רוזט ויכתוב עוד ספר על “משורר היאותה” — אני הוא. יש לזה רמז בשם. ושוב הוא חִבר, הוא ערך, הוא סדר, הוא הגיה — הכל בעצמו. והוא גם הדפיס בבית דפוסו האמנותי, ובלי ספק הוא שקרא אותו — הוא בלבדו…

דומני, שסוף סוף התיאש מן העברית והתחיל לכתוב אידיש, ושוב הוא כתב, והוא ערך, והוא סדר, והוא הגיה, והוא הדפיס, והוא, הוא האחד שקרא. אך אי־אפשר לו להיות גם הקונה היחידי, מפני שהוא הוא היה המו"ל. אבל שלט הנחושת ושלט הזכוכית שעשה לי רוזט —הם באמת יפים.

כשנכנסתי לבית הספר למסחר מיסודו של הפרופיסור חיים הוכמן באודיסה, הייתי, כמובן, אנוס ללמוד כל מה שלמדו שם על פי התכנית הקבועה, ואך ממקצוע אחד פטרוני – מלמוד הלשון העברית. ידיעותי בשפה וב“ספרות” וב“זאקון בוז’י” היו מספיקות בשביל שאהיה אני מורה באותו בית הספר ליתר התלמידים “עמי הארץ”. תיכף ומיד עמדו על זה גם הדירקטור וגם המורה לעברית, הסופר דוידוביץ (בן־דוד), זה שתרגם מאנגלית את ספר החנוך של ספנסר. מאת אחד מחברי האגודה “עוזרים בבתי המסחר” קבלתי ערובה, ונעשיתי קורא ותיק בספריה של האגודה הזו, שהיתה לה מחלקה יפה גם לספרים עבריים. ולפעמים היה נותן לי המורה דוידוביץ (שהיה אדם הגון מאוד ואישיות מענינת ועשירה במאורעות בחייה) אי אלו ספרים – ביחוד חדשים, מאלה שבאו לידיו מאת המערכת לשם בקורת. כך המציא לי פעם בבת אחת שלושה תרגומים ממשלי קרילוב: של חז“ק, של רייכרסון ושל מ. זינגר. ואחרי שהחזרתי לו את הספרים, דבר אלי באריכות בענין ערכם של התרגומים. כעבור זמן מה עשה רושם גדול על הקוראים הפיליטון הבקרתי שלו. הקהל נהנה מאוד, ועוד זמן רב אחרי כן זכרו רבים את התרגום המוצלח של אחד המתרגמים, שהעתיק את המלים Прекрасный полъ לעברית “הרצפה היפה”… לאותו בן הישיבה היו זרים דרכי האבירים ולא ידע שכן “הם” קוראים לאותו המין האנושי, שבצדק נתנו לו אך ג' מצוות בלבד, שהוא, דוקא הוא המין היפה. לאו כולי עלמא אנוס לדעת, שיש שמות נרדפים גם בלשון הרוסים… לא פחות מזה הצליח אותו המתרגם גם במקום שני, שתרגם שם את החרוז Отправился въ страну гдѣ царствуетъ Плутонъ. מאין היה לו לאותו מלמד עלוב וכשר לדעת, שיש בעולמו של הקב”ה מיתולוגיה של עמי יון ורומא, ושם נקרא האל השולט בשאול תחתית “פלוטון”? והיה מחוור לו מאוד, שפלוטון הוא משורש “פלוט” Плутать, ז“א: תעה, ולפיכך תרגם את הפסוק הנ”ל על פי דרך המליצה: “תעה בדרכו בארץ התועים”… ובדרך זו הלך לתומו גם בהרבה מקרים אחרים. בסוף קיץ 1910 הייתי בעיר מאריופול על שפת הים השחור. היה לי שם קרוב רחוק, משמש מעין דירקטור בבאנק האזובי־הדוני. מן הסתם יש ללמוד על כגון זה, מה היה היחס שלו אל הספרות העברית ולסופריה. – את אחד משלך ראיתי היום בבוקר, אמר לי פעם, – כשנזדמנו שנינו לפונדק אחד. יודע הוא, שאני מכבד סופרים עברים ומחבב את הספרות העברית ויודע הרבה בשפת עבר, – והביא לי מתנה: ספר עברי, מפרי ידיו. אני את שלי עשיתי: שלושה רובלים קבל ממני; אולם בך התנקמתי: נתתי לו את כתבתך, ועוד הערב, בשבע בדיוק, – הלא בשעה זו אתה מסב לסעודה? – יבוא לבקרך. הוא שמח מאוד, כשנודע לו, כי אתה כאן. הכון לקראת אורחך! אני ממש נזדעזעתי. היתכן, שסופר עברי בימינו ילך ויחלק את ספריו כ“קדם”, לעטות חרפה על כל ספרותנו? והייתי נכון לקבל פני אורח לא רצוי זה, כיאות לו. ואמנם כמעט בדיוק בשבע איש שואל לשמי. אמרתי: יכנס! ובריה עלובה, תבנית העניות המנוולת, אדם קטן ורזה, לובש בגדים ישנים בטעם הישן, נכנס לחדרי. למראה תמונה עלובה זו, נדף כל קצפי, וכל דברי, שהיו מוכנים בפי, עמדו תלויים בגרוני. קבלתי את הבריה הנכנסת בסבר פנים, בקשתיה לשבת אל השולחן, ועוד טרם שמעתי את שמה, נכנסתי אתה בדברים, ויחד אכלנו סעודת הערב. וספר לי אורחי באריכות לא יתרה, מה קשתה לו מלחמת הקיום, וכמה רצה להפגש אתי, – עד ש“זכה לזה”. וכששמע, שרוצה אני לראות בכלל, מה עשה הוא להתפתחות ספרותנו, הוציא מילקוטו זה אחר זה כמה וכמה מחברות וקונטרסים: על נייר זול שבזול, אפור שבאפור, ודפוס מכוער: מחברות קטנות – תרגומים מפושקין, ודוקא מן הדברים הקשים ביותר לתרגום, ואחרון אחרון חביב: קטע של איזה ספר בהיסטוריה, תרגום מגרמנית, וגם הקדמה לו של מאן דהוא החותם “פרופיסור”. מתוך חתוך דבריו ברוסית (אל באפך, מר שופמן!) הייתי לומד עד היכן ידיעתו בלשונותיהם של פושקין וגיטה מגעת. כדי שלא לעלוב פניו, לקחתי קונטרס מכל הבא בידי, והחזרתי לו את השאר. “מוטב שימכור את זה”. אבל הוא הושיט לי עוד ספר: “קח גם את משלי קרילוב”. – גם את זה תרגמת? עבודה קשה היא, הלא ודאי שמעת האיך תרגם אחד המתרגמים את הפסוק ВЪ страну, гдѣ царствуетъ Плутонъ – “תעה בדרכו בארץ התועים”. – אני הוא אותו המתרגם… ענה אורחי. אבל באיזו נעימה, באיזה טון ענה! הרבה, הרבה הייתי נותן באותו רגע כדי להשיב דברי! נסיתי לנטות הצדה מן השיחה, למען השכיחו את מלי. הוא הכיר כמעט את כל הסופרים העברים החדשים. את דבריהם, כמובן, לא הבין; עוד היה חי באטמוספירה שמלפני ארבעים או חמשים שנה קודם. – את ח.נ. ביאליק אני מכיר יפה. מכיר אני אותו ממזר! כשהפיצו את מניות “מוריה”, אני הייתי מהראשונים שקפצו עליהן. הכנסתי תו“מ עשרה רובל דמי קדימה. מה סברתי? היות שגם אני אהיה בעל בית ב”מוריה", הלא אדפיס “כל מה שיש בידי”. וכשבא זמן הפרעון של 15 הרובלים הנותרים, נכנס אני לביאליק והכסף בכיסי: “הרי הוא!”… ויודע אתה מה שעשה לי? – התחיל מדבר על לבי: למה לי זאת? על קרן הצבי אני מניח את מעותי. הדבר קרוב להפסד. בעלי הון – שאני, אבל אני, שכספי מועט, לא כדאי לי הדבר!… וכך דבר ודבר, עד שתקע בידי גם את כספי שהכנסתי מכבר… ממזר שכמותו!… הבין!… – מי המה “לקוחותיו”? – על פי רוב אני מפיץ את כתבי בין אחינו הקראים. אמרתי: יישר כוחו, שהוא מזכה אחים רחוקים אלה במצות הכנסת ספר עברי. מכל החבילה לקחתי לי דווקא את משלי קרילוב, ובקשתי את המחבר לחתום על הספר. מתוך קורת רוח עשה זאת. ולא יספתי לראותו…