כשנכנסתי לבית הספר למסחר מיסודו של הפרופיסור חיים הוכמן באודיסה, הייתי, כמובן, אנוס ללמוד כל מה שלמדו שם על פי התכנית הקבועה, ואך ממקצוע אחד פטרוני – מלמוד הלשון העברית. ידיעותי בשפה וב“ספרות” וב“זאקון בוז’י” היו מספיקות בשביל שאהיה אני מורה באותו בית הספר ליתר התלמידים “עמי הארץ”. תיכף ומיד עמדו על זה גם הדירקטור וגם המורה לעברית, הסופר דוידוביץ (בן־דוד), זה שתרגם מאנגלית את ספר החנוך של ספנסר. מאת אחד מחברי האגודה “עוזרים בבתי המסחר” קבלתי ערובה, ונעשיתי קורא ותיק בספריה של האגודה הזו, שהיתה לה מחלקה יפה גם לספרים עבריים. ולפעמים היה נותן לי המורה דוידוביץ (שהיה אדם הגון מאוד ואישיות מענינת ועשירה במאורעות בחייה) אי אלו ספרים – ביחוד חדשים, מאלה שבאו לידיו מאת המערכת לשם בקורת. כך המציא לי פעם בבת אחת שלושה תרגומים ממשלי קרילוב: של חז“ק, של רייכרסון ושל מ. זינגר. ואחרי שהחזרתי לו את הספרים, דבר אלי באריכות בענין ערכם של התרגומים. כעבור זמן מה עשה רושם גדול על הקוראים הפיליטון הבקרתי שלו. הקהל נהנה מאוד, ועוד זמן רב אחרי כן זכרו רבים את התרגום המוצלח של אחד המתרגמים, שהעתיק את המלים Прекрасный полъ לעברית “הרצפה היפה”… לאותו בן הישיבה היו זרים דרכי האבירים ולא ידע שכן “הם” קוראים לאותו המין האנושי, שבצדק נתנו לו אך ג' מצוות בלבד, שהוא, דוקא הוא המין היפה. לאו כולי עלמא אנוס לדעת, שיש שמות נרדפים גם בלשון הרוסים… לא פחות מזה הצליח אותו המתרגם גם במקום שני, שתרגם שם את החרוז Отправился въ страну гдѣ царствуетъ Плутонъ. מאין היה לו לאותו מלמד עלוב וכשר לדעת, שיש בעולמו של הקב”ה מיתולוגיה של עמי יון ורומא, ושם נקרא האל השולט בשאול תחתית “פלוטון”? והיה מחוור לו מאוד, שפלוטון הוא משורש “פלוט” Плутать, ז“א: תעה, ולפיכך תרגם את הפסוק הנ”ל על פי דרך המליצה: “תעה בדרכו בארץ התועים”… ובדרך זו הלך לתומו גם בהרבה מקרים אחרים. בסוף קיץ 1910 הייתי בעיר מאריופול על שפת הים השחור. היה לי שם קרוב רחוק, משמש מעין דירקטור בבאנק האזובי־הדוני. מן הסתם יש ללמוד על כגון זה, מה היה היחס שלו אל הספרות העברית ולסופריה. – את אחד משלך ראיתי היום בבוקר, אמר לי פעם, – כשנזדמנו שנינו לפונדק אחד. יודע הוא, שאני מכבד סופרים עברים ומחבב את הספרות העברית ויודע הרבה בשפת עבר, – והביא לי מתנה: ספר עברי, מפרי ידיו. אני את שלי עשיתי: שלושה רובלים קבל ממני; אולם בך התנקמתי: נתתי לו את כתבתך, ועוד הערב, בשבע בדיוק, – הלא בשעה זו אתה מסב לסעודה? – יבוא לבקרך. הוא שמח מאוד, כשנודע לו, כי אתה כאן. הכון לקראת אורחך! אני ממש נזדעזעתי. היתכן, שסופר עברי בימינו ילך ויחלק את ספריו כ“קדם”, לעטות חרפה על כל ספרותנו? והייתי נכון לקבל פני אורח לא רצוי זה, כיאות לו. ואמנם כמעט בדיוק בשבע איש שואל לשמי. אמרתי: יכנס! ובריה עלובה, תבנית העניות המנוולת, אדם קטן ורזה, לובש בגדים ישנים בטעם הישן, נכנס לחדרי. למראה תמונה עלובה זו, נדף כל קצפי, וכל דברי, שהיו מוכנים בפי, עמדו תלויים בגרוני. קבלתי את הבריה הנכנסת בסבר פנים, בקשתיה לשבת אל השולחן, ועוד טרם שמעתי את שמה, נכנסתי אתה בדברים, ויחד אכלנו סעודת הערב. וספר לי אורחי באריכות לא יתרה, מה קשתה לו מלחמת הקיום, וכמה רצה להפגש אתי, – עד ש“זכה לזה”. וכששמע, שרוצה אני לראות בכלל, מה עשה הוא להתפתחות ספרותנו, הוציא מילקוטו זה אחר זה כמה וכמה מחברות וקונטרסים: על נייר זול שבזול, אפור שבאפור, ודפוס מכוער: מחברות קטנות – תרגומים מפושקין, ודוקא מן הדברים הקשים ביותר לתרגום, ואחרון אחרון חביב: קטע של איזה ספר בהיסטוריה, תרגום מגרמנית, וגם הקדמה לו של מאן דהוא החותם “פרופיסור”. מתוך חתוך דבריו ברוסית (אל באפך, מר שופמן!) הייתי לומד עד היכן ידיעתו בלשונותיהם של פושקין וגיטה מגעת. כדי שלא לעלוב פניו, לקחתי קונטרס מכל הבא בידי, והחזרתי לו את השאר. “מוטב שימכור את זה”. אבל הוא הושיט לי עוד ספר: “קח גם את משלי קרילוב”. – גם את זה תרגמת? עבודה קשה היא, הלא ודאי שמעת האיך תרגם אחד המתרגמים את הפסוק ВЪ страну, гдѣ царствуетъ Плутонъ – “תעה בדרכו בארץ התועים”. – אני הוא אותו המתרגם… ענה אורחי. אבל באיזו נעימה, באיזה טון ענה! הרבה, הרבה הייתי נותן באותו רגע כדי להשיב דברי! נסיתי לנטות הצדה מן השיחה, למען השכיחו את מלי. הוא הכיר כמעט את כל הסופרים העברים החדשים. את דבריהם, כמובן, לא הבין; עוד היה חי באטמוספירה שמלפני ארבעים או חמשים שנה קודם. – את ח.נ. ביאליק אני מכיר יפה. מכיר אני אותו ממזר! כשהפיצו את מניות “מוריה”, אני הייתי מהראשונים שקפצו עליהן. הכנסתי תו“מ עשרה רובל דמי קדימה. מה סברתי? היות שגם אני אהיה בעל בית ב”מוריה", הלא אדפיס “כל מה שיש בידי”. וכשבא זמן הפרעון של 15 הרובלים הנותרים, נכנס אני לביאליק והכסף בכיסי: “הרי הוא!”… ויודע אתה מה שעשה לי? – התחיל מדבר על לבי: למה לי זאת? על קרן הצבי אני מניח את מעותי. הדבר קרוב להפסד. בעלי הון – שאני, אבל אני, שכספי מועט, לא כדאי לי הדבר!… וכך דבר ודבר, עד שתקע בידי גם את כספי שהכנסתי מכבר… ממזר שכמותו!… הבין!… – מי המה “לקוחותיו”? – על פי רוב אני מפיץ את כתבי בין אחינו הקראים. אמרתי: יישר כוחו, שהוא מזכה אחים רחוקים אלה במצות הכנסת ספר עברי. מכל החבילה לקחתי לי דווקא את משלי קרילוב, ובקשתי את המחבר לחתום על הספר. מתוך קורת רוח עשה זאת. ולא יספתי לראותו…