כך היו נוהגים בימינו, כשהיינו אנו “צעירים”, כלומר: בחינת “חדישים” של עתה.
רובם — משוררים; מיעוטם — מחברי רומנים; ומיעוטי דמיעוטא — מבקרים, וגם מחברים מנגינות.
והיינו “מכל המאמינים שהוא”. היו משוררים, כותבי שירים, בחורים חסונים, בריאים בכל אבריהם, אבל היו נראים פסחים בשעת טיול ברחובות העיר (עיין באנציקלופדיה ערך בַּירון); היו מהם, שכשהיו נכנסים לחברה, פתאום נופלים לתוך פיזור נפש ופתאום נזכרים באיזה דבר, מוצאים פתק מצלחת בגדם, מקריאים ממנו שיר, “שכתבו… כך… עתה… דרך הילוך… בעפרון, על גבי מעטפה של מכתב”, והיו מקריאים את השיר וקורעים תיכף ומיד את הניר יפה יפה: “אין שוה להניחו”; ומפריחים את הקרעים באויר (כמובן, נשארו בחדרם שני העתקים). משורר אחד כתב בלדה בת מאתים בתים ושלשים בתים ושבעה בתים — לא פחות ולא יותר. והיו לה לאותה בלדה פרולוג ואפילוג. פתח משורר שני בתיאור האביב: איך הזמירה מתחילה “לעיר רון”, לאחר שיצאו לאור עולם אפרוחיה מן הביצה (בזה הקדים כמה ממספרינו עתה, הכותבים בסירופ את ספוריהם לילדים), ומסביב, כמובן — שושנים.
והיו משוררים, שזכו לראות שיר אחד מפרי רוחם, מאלה הרבים “הנמצאים אתם בכתובים”, ב“תיקם” על גבי מעטפת קונטרס־ננס גליצאי, והיו מהם, שהדפיסו משיריהם גם ב“המליץ” או “הצפירה”.
הצד השוה שבהם — שכולם היו אהובים, כולם חביבים עלינו, בכולם תלויה תקותנו לעתיד לבוא. ומיד כשהופיע שם חדש, היינו “באים אתם בכתובים”, עורכים מכתבים ארוכים, עתידים לכפל בולים, בכדי לתהות על קנקנם: מי הם? מה הם? וכו' וכו'. שלחנו להם חבילות שירינו, קבלנו מהם בחליפין חבילות שיריהם שלהם, ונעשינו קשורים זה בזה.
כעבור שנים, נשתתקו אלה, ונאלמו אלה; נתפזרו אלה, נעשו אלה דוקטורים, פרופיסורים, בעלי בתים, סוחרים, נעלמו מעינינו ומבמת הספרות, — לרבות גם “גאונים” שזכו כבר אז להוציא קבצי שיריהם.
ובא לפנינו ספר שירים קטן, נדפס בהידור ובחתימתו של אדם, שלא היו לו עוד מהלכים בעולם הספרות: רוזט. כל חידוש שבחידוש לא היה בספר; הדים ושברי הדים מפי הדים של המשוררים הקודמים. אבל המשורר היה חדש, צעיר, וממילא איש ממחננו.
אבל עברו שנים על שנים, ונשאר השם, שם סתם, של איזה מתחיל לפני שנים. מי הכיר אותו? איפה נעלם? מדוע נשתתק? — ואולי רק בשבילי.
מכיון שמזלי גרם, שאהיה תמיד עומד קצת “מן הצד”. גם הכפר שבו נולדתי עמד קצת מן הצד לתחומו של המושב, גם למדתי בהיידלברג ולוזנה, שעמדו מן הצד ולא במרכזו של אותו דור — ברן וברלין. משרה קבלתי בפלך חרקוב — שוב מן הצד. לאמיתו של דבר, גם פטרבורג העיר היתה קצת מן הצד ביחס לחיי היהודים ברוסיה.
אני לא שמעתי דבר על דבר רוזט.
* * * * * *
בשנה 1912 קבלתי רשיון לעמוד בבחינת רופאים בקיוב. מתוך בחינות שגמרו ביוני, נכנסתי לבחינות באוקטובר. ובינתים צריך הייתי לעבור על כל אותו סרח העודף, הנשאר עודו רענן בגלגלתו של זה, שאך יצא מבית מדרשו והולך ומתנדף מראשו של העובד בתחום אומנותו. וגם אנוס הייתי לעשות דבר מה באותו ענין הנקרא פרנסה. ונשארו לי להכנה — נקיים ארבעה שבועות: לתורה ולעבודה; כלומר, החל מן היום שנכנסתי לקיוב.
השכל מחייב, שהחכמה אחת היא, לכל הפחות בנוגע למעשה; אבל באמת לא כן הדבר. יש חכמה וחכמה, זו של צרפת וזו של גרמניה וזו של רוסיה. ובכל מדינה שוב היא נפרדת לאסכולותיה. וכל פרופיסור — ואם הוא מן הגדילים עאכו"כ — אין לו בעולמו אלא תורתו שלו, דעותיו שלו; הוא הפוסק האחרון.
אני, רופא סתם, צריך לדעת כל בריה, שיש לה יחס ישר או לא ישר לבריאות האדם. זה מובן מאליו. אבל ישנה בעולמו של הקב"ה מין בריה, מיריאס לינדמאני שמה, וכל יחס לבריאותו של אדם אין לה, אבל אני צריך לדעת, שהיא ישנה; ועוד זאת, אני מוכרח לדעת מי גלה אותה; ולא זו בלבד, אלא גם מתי גלו אותה; אני גם זאת חייב לדעת, מה שלא חל עלי לדעת (בשעת הבחינות) בנוגע לשאר החיידקים בעולם, שמהם תוצאות לשחפת, לקדחת למינה וכל יתר מיני פורעניות שבעולם, אני אנוס לדעת על אותה “מריאס”. ומפני מה? מפני שמזלי גרם שאבחן בקיוב, ובקיוב יבחנני הפרופיסור לינדמן, והוא בנו של אותו לינדמן אשר גלה “מריאס” זו, שאין שום רופא של אוניברסיטה אחרת בעולם חושש למציאותה.
ובכן נשארו לי ארבעה שבועות, לא רק לחזור על משנתי, אלא גם לעמוד על כל מה שחדשו חכמי קיוב.
נכנסתי לאכסניה בבית נומר 2 ברחוב וואסילקובסקא. עוד שני בתים מכאן ומתחיל הרחוב הקדוש האסור בישיבה ליהודים — הקרשצ’טיק. עובר אני על הבית הסמוך ורואה שלט: בית דפוס אמנותי של רוזט. שמא אותו רוזט? — חולפת מחשבה בראשי. האותיות מקבילות. אכנס! כאן עושים גם שלטים של זכוכית ושל מתכת, ואני צריך לכזה ולכזה — ואני נכנס.
פוגשני אדם לא זקן, אבל גם לא צעיר, יפה קומה, בעל כרס, עינים לא גדולות, עינים מסבירות, לב טוב נשקף מבעדן; השפתים עבות, לערך, אך המצח הגבוה יפה מאוד.
— מה חפצו?
— אדוני — מר רוזט?
— אותו רוזט שכתב לפנים, שכותב שירים בעברית?
— אני הוא! — עונה הוא בגאוה. — ומי אתה?
וכמה שמח עלי האיש. נמצא, שזוכרים לו גם חטאות נעוריו? רואה אני בחוש מה מאושר האיש.
— חס וחלילה! הוא לא חדל מכתוב. הוא כותב. הוא כותב הרבה. אלא מאי? דריסת הרגל אין לו… הצעירים תפסו את המקום… נאמר, מה כותבים עתה? ואיך כותבים עתה?
לא היה לי פנאי. כל רגע היה יקר לי.
ואולם, עוד ביום השני, כשנכנסתי לפונדק אחד עם אחד המיועדים לבחינה אל כוס קפה, ולקחי בידי עתון עברי, והכיר אותי מי שהכיר, — שוב לא יכולתי לעבוד בחדרי: זה בא לראותני וזה מביא שירו, זה רוצה לשוחח קצת, וזה… יש לו סיפור.
ולא הועיל לי, שאמרתי לעבוד בחדרו של מכירי באותה אכסניה. וגם רוזט היה בא… בכל יום.
וביום אחד מן הימים, קמתי ולקחתי לי דירה אחרת, ואת כתבתי החדשה לא השארתי באכסניה הקודמת. אך באחד הערבים, בעצם ימי הבחינות, נתקלתי ברוזט ברחוב העיר.
— כמה וכמה פעמים נכנס אלי! — איך זה אדם עוזב את דירתו ואינו אומר לאן הלך?
— איפה אני גר?
לא יכולתי להפטר בלי מענה. נזכרתי כי בדרכי ראיתי רחוב בשם קורוואיֶווסקה. אמרתי אטענו. גמגמתי בלשוני מעין חורוואיווסקה; כאילו קשה היה עלי לזכור שם זה.
— המספר? — תשעה! — ונסתי.
ומאוד הייתי זהיר מעתה, שלא להכנס לשום פונדק או בית־קפה של יהודים — עד שעברו הבחינות. ואז נכנסתי גם אל רוזט.
הוא קבלני בזרועות פתוחות.
— איך זה אפשר! איפה אתה גר? נדמה לי שאמרת קאראווייבסקה תשעה. והלכתי וחפשתי. אני גם כן גר ברחוב זה. מובן, שלא מצאתיך. אמרתי: אולי טעית במספר, וחפשתי תשעה עשר, עשרים ותשעה, ושלושים ותשעה… ואינך. ונתחוור לי שלא אמרת קאראוויבסקה אלא חוריווייה. יש בקיוב רחוב בשם זה. והלכתי וחפשתיך שם — וזה בקצה העיר. והתפלאתי: הרי רחוב זה נועד ל“בתים” עם פנסים אדומים בפתחם… אותם ה“בתים”! למה נתישבת דוקא ברחוב זה?! וגם שם בקשתיך בתשעה, ובתשעה עשר ובעשרים ותשעה ובשלושים ותשעה — הלכתי מ“בית” ל“בית”. ושמחו עלי, כשהייתי נכנס, ומקללים אותי כשיצאתי… וכמעט ששברתי שם את רגלי; נפלתי לבור.
ואז גליתי לו את האמת, וצחקנו שנינו.
ואז נסבה השיחה על הספרות. כמובן עמדו במרכז הענין ספריו שלו, שהוא חברם ומיד הושיט לי אחד מהם, והוא הספר הראשון שחבר. ואחר כך הראה גם את יתר הספרים שלו — כולם בטופס אחד: ארוכים, ארוכים— וצרים… את כולם הוא בעצמו סדר. בית דפוס אמנותי יש לו. רואה אני את ההידור? יפה? הוא המסדר והוא המגיה… ורואה אני, כי, לצערו, הוא גם הקורא — היחידי, הקורא אותם.
הנה מחברת ועוד מחברת…ועוד מחברת…
ובפטרבורג קבלתי אחרי כן גם כריכה נהדרת לעשרים הספרים, שקבלתי בקיוב ושנשלחו לי אחרי כן.
…יש בקיוב אגודה, יש גם חיים, יש לו ידידים, יש גם “קוראים”, אבל כתרו, כתרו בתור משורר מוטל בספק. מוקירים אותו פה, בין ידידיו נמנה גם יהל“ל; אלא עד היום לא זכה שידפיסו את שיריו ב”השלח“. ועד שלא באו דבריו ב”השלח", כאילו… כאילו — לא הגיע למלכות… איננו משורר.
כתב על כמה וכמה דברים — ולא משך את עין הקוראים, הנה מכתבים מ“יצר אל שרצר”. הנה דברים עומדים ברומו של עולם: יובלו של יהל“ל, “גומר בת הדבלים” — יודע אני מי היא? — זוהי צ’בריאק! זִמֵּן לו הקב”ה את משפטו של בייליס. ועוד, ועוד, ועוד. ובכל זאת, ואף על פי כן… אילו היו לו מצדדים אצל הד"ר קלוזנר!…
המצאתי לו גם אני טימה.
וישב אז רוזט ויכתוב עוד ספר על “משורר היאותה” — אני הוא. יש לזה רמז בשם. ושוב הוא חִבר, הוא ערך, הוא סדר, הוא הגיה — הכל בעצמו. והוא גם הדפיס בבית דפוסו האמנותי, ובלי ספק הוא שקרא אותו — הוא בלבדו…
דומני, שסוף סוף התיאש מן העברית והתחיל לכתוב אידיש, ושוב הוא כתב, והוא ערך, והוא סדר, והוא הגיה, והוא הדפיס, והוא, הוא האחד שקרא. אך אי־אפשר לו להיות גם הקונה היחידי, מפני שהוא הוא היה המו"ל. אבל שלט הנחושת ושלט הזכוכית שעשה לי רוזט —הם באמת יפים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.