רקע
עבר הדני
יפהפיה

כלהכעיס הציגוה בראש שורת הרפת. כמו לראווה קבעו את מקומה סמוך לכניסה – לה, לקטנה־לפעוטה בפרות. ומשום כך אולי נעשתה יפהפיה חשדנית כל־כך, אבדה אמון ובכל ראתה אך חפץ ללגלג בה, לשים אותה לצחוק. כי מה לבריות ולה שקטנה היא או מה להם ולה – ואפילו העליב בה הגורל במעט? ־ ־ ביושר השתכרה את איבוסה ושילמה אותו בחלבה. אכן, בחלבה היטיבה לשלם את איבוסה מהרבה פרות בריאות ומגודלות ממנה וגם ולדות לא חסכה, כי שנה בשנה הביאה ולד, מנין איפוא שרירות־הלב ומדוע יעשו במשק את שם “יפהפיה” ללעג והתקלסו בה מקטון ועד גדול – מדוע אליה התאכזר הרועה ואותה יכבד באבן בשדה, ובשלה השתולל הרפתן ברפת וחבל בה בסנדלו ובמגפו? –

נענעה יפהפיה ראשה, ראש קטן ולמוד־סבל, מאין־יכולת להבין זאת. נענעה בראשה בין בלכתה בעדר ובין בעמדה סמוכה אל איבוסה. כל הימים פזלו עיניה פיזול של מורא ופחד לצדדים ורטט של חשד ואי־אמון חלף על פני גופה. זעזוע חלף כברק ברגלה כמו הרגישה צורך להתגונן בפני חיות רעות ועזות־נפש אשר שתו עליה מסביב.

– י־פה־פיה ־ ־ משכו אנשי המשק בלגלוג מכאיב בראותם נענוע זה של ראש, פיזול זה של העינים, רטט של העור העצבני וניע הרגל הדקה – י־פה־פיה ־ ־ האמנם תתכווני לבעוט או שמא לנגוח בקרניך הקטנות? ־ ־

והיו העקיצות הללו מקניטות מאוד, משחיתות ביפהפיה שריד־אמון שנשתייר בנפשה המבוהלה לכל העולם סביב… היתה שולחת רגל בעצבה ובועטת בחלל האוויר כולו ושערה סומר אותה שעה כמחטי קיפוד מורדף.

“לא ארשה כי ילעגו לי…” היו מתאחדים במחאתה כל האברים והגידים של גווייתה הפעוטה – “לא אחשה ולא אשתוק. ברגלי אבעט. בקרני אנגח. אף אחד לא יוכל למשוך מעטיני את החלב אלא אם כן יכוני עד אשר לא יהיה בי כוח עוד להתנגד…”

ואמנם הכוה גם הכוה. מי באין ברירה ומי סתם לקורת־רוחו. הניחו מספוא לפניה באיבוס ובעטו בה. גרפו את הזבל מתחת לרגליה בגערה ובנזיפה. שנגשו בדלי לחלוב אותה ושלחו בה דחיפה במרפק. כל הולך־על־שתיים התברך כי כוחו רב לו לעומת הפרה הקטנה הזאת לדחוף אותה, לחלוק לה מהלומה כל־אימת שתחשק נפשו.

ובשעה ששקטה הרפת מתנועה ורק הלעס נשמע משפתי הפרות האוכלות את המספוא וסילוני החלב זרמו לדליים בקילוחים שווים ומרגיעים – עת שלום ומרגוע לרפת־ דווקא אותה שעה התעורר רעש־משנה סביב ד' האמות שלה, כמו נקבצו ובאו כל דיכפין בכוונה לראות במחזה־שעשועים להנאתם.

נו, יפה־פיה – נגש החולב לאט ודיבר בהפסקות – פני אלי והראיני את מראיך… הבה נראה איך תקריבי היום הזה את חלבך…

– ח־ח־ח־ צחקו להנאתם הנצבים סביב.

– נו, יפהפיה… – המשיך הלה כעורך מחזה־שעשועים בפני קהל צופים – הגם היום תבעטי בדלי ותשפכי את החלב – הא?! – –

ומשנשמעה גערה זו, כבר חזתה יפהפיה מראש את כל הפרשה העתידה לבוא: עוד מעט ויונף השרפרף של החולב על גבה… והיא לא תוכל בשום אופן לעצור צמרמורת־פחד מחלוף בכל גופה… היא תסתמר והוא יוסיף ויכה בכל הבא ביד… את רגליה יכפות בחבל… עד שישוך כעסו ויתחיל לסחוט את חלבה טיפין־טיפין…

– בכל זאת את נחלבת.. – ישחק גם אז החולב למשבתה – הרי את רועדת כולך מפחד… רוטטת מאימה… כך גם נאה לך… כך יאה…

איך תוכל יפהפיה לסבול לעג זה המשתפך כארס בכל חדרי נפשה – איך תוכל לשתוק? ־ ־ ואפילו תשלם אחר־כך במחיר חייה? ־ ־

– ודלי החלב נהפך על־פיו או על בגדי החולב.

“זאת לך בעבור הלעג” – מיישירה יפהפיה להביט אל עיניו והיא מרימה בדרך פלא את רגלה הכפותה בחבל, חובטת בה לכאן ולכאן ומכינה את גווה למכות.

וניתכות המכות כמטר, מקלות נרצצים על גבה, החולב אינו שולט עוד ברוחו וחובל בה מפנים ומאחור עד היותה כולה פצע וחבורה – ורק אז יניח לה כי גם כוחותיו אפסו. ––


האמנם היו מכות מנת־גורלה כל הימים? לא. גם ליפהפיה עמדו סוף־סוף רווח והצלה – ומידיו של חולב חדש. לכאורה, היה נוח לה מאוד, אף הסביר פנים. לא שלח בה יד ולא חבל. אך גם הוא טעה כמו שעלול לטעות כל הולך־על־שתים לגבי פרה… או אולי דוקא נוחות זו היא שהכאיבה לה משנה… כי עמד הלה והתפאר בפני אנשי המשק: ראה תראו, כי אעשה את יפהפיה שלנו ל“בן־אדם” – ויפהפיה שומעת. כן התפאר כי עוד מלוא־הדלי יחלוב ממנה – אף זאת השמיע ברמה… וכן לגלג, כי תהיה יפהפיה לתפארת כל הרפת – ויפהפיה הרגישה בעוקצו של לעג.

אז הוחלה פרשת השעבוד במקל־נועם, כי סודר סדר הפרות ברפת לפי מעמדן וסגולותיהן והיא הוצבה בראש. פשוט: ביקש חולב חדש להתפאר – יראו נא הכל שקטנה היא ואף־על־פי־כן תרבה לתת חלב!

– אפשר הכיר לדעת בטביעת־עין בסגולותיה הסמויות, אך לגבי יפהפיה החלה מאז פרשת התפארות קשה ומחפירה על חשבונה.

– נו, כמה חלב נותנת זו? – חקרו מעתה אנשי המשק.

– מוסיפה והולכת כאשר אמרתי. – השיב הלה בהתימרות מופלגת.

– ואיננה בועטת? – תהו הללו ותמהו.

– לא. אינה בועטת. שקטה עומדת. הרי היא לפניכם: יפהפיה… – והיה מסלסל בכוונה בשמה, להראות לאנשי המשק עד מה שקטה ונרגעה תחת ידו.

והתקרב אליה כמאלף מומחה בלי רגש פחד, התישב על השרפרף בלי לחוש לה. תמך את ראשו בירכה והקריב הדלי לעטינים כמו אין עוד סכנה נשקפת שמא ייהפך הדלי בבעיטה… התחיל חולב באצבעות מאומנות בלי־הרף ויפהפיה שופעת בלי־מעצור.

– הרי היא נחלבה! – תמהו אנשי המשק באמת ובתמים לפלא.

– זה הסוד… – התברך בלי־די החולב החדש וקם ממושבו ולדי החלב בידו – צריך אדם לדעת כיצד לגשת אל פרה… גם לפרה יש נפש! והיתה יפהפיה מביטה אליו באלכסון, כמבקשת להבין אם באמת מאמין הלה באשר הוציא מפיו או אולי סתם מילי־התפארות אמר.


ויפה עשתה למודת־הסבל שלא האמינה לחולב. עד־מהרה הבינה כי אך בערמה נהג עמה. אך זה אילף אותה והרגילה למקל־נועם ומיד הסיח את דעתו ממנה. בגדולות ובטובות ממנה שם את כל מעייניו ואותה הניח לעמוד בשער הכניסה, ראשונה בשורתה, כדי להזכיר לכל באי הרפת מה גדול בעולם זה עלבונו של מום. אפשר לא מערמה נהג כן אלא מהיסח־הדעת, אך לא ידע כי יש אשר השכחה גרועה ממכות־יד וחבלות.

שכח… שם את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפועל ידיו כי רב.

– נו… ויפהפיה שלנו? – צחק אנשי המשק.

– יפהפיה… – משך מעתה באדישות בכתף אחת. כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

ושוב מסב את שימת־לבם של שואלים מהנושא הזה אל השורות האחרות, משפשף ידיו במרץ ומדבר בשטף, מסביר כי עיקר הטובה צפון בשורות הללו של האצילות. הללו תביאנה את ברכתן למשק.

– את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע משובחות לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפעול ידיו כי רב.

נו… ויפהפיה שלנו? – צחקו אנשי המשק.

– יפהפיה…משך מעתה באדישות בכתף אחת, כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

– פרה אחת משובחה עתידה להיות אם כל הרפת לעתיד. – היה מפליג והולך וטופח טפיחות קלות על אחוריה של אחת הפרות המשובחות.

כי אז הוחל להביא את הגדולות והמשובחות ממרחקים למשק. אחת־אחת הביאון מרחוק ולפעמים בשתים ובשלוש. גאות והדורות באו. חרוזים על צואריהן מאת בעליהן הראשונים, טופפו בנחת ברגליהן כמכירות ביחוסן. מהירות־חימה וזקופות־קומה, כיצורים שאינם מקבלים מרות חדשה מיניה־וביה ־ ־ כה הובאה הראשונה ואחריה השניה והשלישית עד הצטרף שורה שלמה של המיוחסות… “זו לידה”… “זו הדסה”… “זו אצילה”… – היה מהלך החולב ונוקב בשמות נאים ומצלצלים – ויפהפיה שומעת.

בראשונה הובאה “לידה”, פרה גדולה מיפהפיה פי־שנים או שלושה ובהיכנסה לרפת לא הואילה להביט ימין או שמאל, כי היישירה אל המקום שהוקצה לה בפסיעת סוסה דוהרת ורבת־קצף. ומאז באה הכל דיברו בה ולא פסקו: היא אינה יכולה בלי קמח תירס… תמיד טופחה רק על פולים שרויים במים… הקש גס הוא לה… והמרעה בחוץ אינו יפה כלל לרגליה. לה הב חציר מן המשובח, לה הענק בשפע אספסת או תלתן. הזמן לה מים ומנוחה, נקיון וסדר… או אז תביא ולדות מיוחסים – הרפת תיבנה ממנה.

ו“לידה” קיבלה הכל כדבר המגיע לה. מלוא־החפניים פולים שרויים במים היתה זוללת ומבקשת עוד. בתוך חבילות החציר היבש היתה שולחת לשונה ובולעת בליעות גסות. בחלקת העשב הזרועה אשר לפני הרפת היתה מהלכה ורומסת, תולשת ולוחכת, כמו הכל הותר לה. ואם מנעו ממנה פעם אחת את ההליכה לעשב, נשפה “לידה” בשני צידי בטנה עד שנתמלאו כשני נאדות וניתקה את החבל על יתדו במחאה!

שמעה יפהפיה והתבוננה חרש להליכותיה של האורחת – הרהרה: מהי מידת גדלות זו שנטלה לעצמה החדשה ומנין שכל הזכויות מגיעות אך לה? ־ ־ מדוע אין חוששים ליפהפיה שתצטנן מפרץ־רוח או תיחבל ממכה בלא־צדייה? – אף הפריזה האורחת והגדישה את הסאה. מרוב זלילה שכחה את מידתה ומרוב אכילת פולים נסתאבה. כי באחד הלילות התירה את עצמה מהשרשרת ועד לחבית הפולים הגיעה. אכלה ממנה עד הבוקר, אכלה והתנפחה. התנפחה ומתה – ולא הועילו רופאי־אליל ומאמצי אנוש להצילה… גם עתה עדיין תהתה יפהפיה ולא שמחה בנפול האורחת, אלא מחאה אילמת מיחתה על אשר אותה שכחו – אותה המסתפקת במועט, אינה זוללת ואינה לוקה: “מה האבל הכבד שהללו מתאבלים על האורחת?” ־ ־


לא היתה שהות ליפהפיה לרדת לעומקה של השאלה, כי עוד פרות שתים הובאו לרפת, אף הללו מיוחסות, שטלטלו את כחליהן בהליכתן כנושאות מכרות־זהב. בגאווה היתה כניסתן גם הן ובקפיצה עצבנית קפצו על תעלת־הזבל למקומות שנועדו להן מראש. צוארי שתיהן עדיין מקושטים בחרוזי־דמשק ובירות, וקישורי־פתילים לנוי קשורים לסנטריהן.

– שתים אלו ניכר בהן כי אצילות הן… האצילות מעיניהן נשקפת… – ליטפו אנשי המשק מקרוב את האורחות שבאו והתנחמו על האבידה שהיתה להם.

אך גם באלו לא שרתה ברכה כאשר קיוו. הברייה הענוגה “אצילה” סלסלה בעצמה סתם סלסולים מגוחכים והפתיעה את הכל בעוויותיה המשונות. פעם סירבה לשתות ופעם לאכול. פעם היתה החליבה קשה עליה ופעם לא חשה את עצמה בטוב. הגיעו הדברים לידי כך שקשרו חבל וגלגל התקינו כמנוף, להרים בו אחת מרגלי “אצילה” הקדמיות על מנת לחלוב ממנה. וכל־כך למה? משום ששלומיאלית היתה ובכל אשר פנתה ניזוקה: אם במשוכת־ברזל דוקרנית פצעה את עטיניה ואם סדקה באבן את פרסתה. עם כל שרטת גברה רגישותה, ועם כל צלקת רבתה איסטניסותה… עד שאי־אפשר היה עוד לקרב אליה כדרך שקרבים אל הפרה הפשוטה והמהוגנת.

לא כן חברתה של זו “הדסה”, שעליזה היתה ועיניה נוצצו מבינה יתירה. מדי נתחבבה על כל הנפש אשר ברפת ואפילו יפהפיה הודתה בפנים לבה, כי ברייה נאה היא: עורה נוצץ ומבטה בהיר וכולה חדוות־חיים נאה המשמחת לב רואיה. זו קנתה לה ישיבה ברפת, וימיה קרבו ללדת – מיד החלו מספרים בשבחה: פר מיוחס יולד לנו ממנה… שוב לא נצטרך לחזר אחר טובת־הנאה מן החוץ…

הכל הלך איפוא למישרים ויפהפיה זוכרת… היה לילה ותנועה חשודה נתרחשה ברפת. מודעה ההולך־על־שתים שכב ברפת על ריפוד של שק, שלא כדרך הבריות… התנועע, הקשיב, גחן, לחש… כי קרבה “הדסה” ללדת ־ ־ ולבסוף שקט הכל, כמו ירדה בשורה רעה סביב. אותו לילה נפחה “הדסה” את נפשה ופניה העליזות שוב לא נראו ברפת.

ויפהפיה – לא על אבדנן של אלו היתה מצרה – הללו באו וכלעומת שבאו כן הלכו. רבות כמוהן עברו ברפת: דמשקאיות, בירותיות, צידוניות ואף שחורות־לבנות מהרי־גולן. כולן כזרות באו אשר דבר אין להן עם משק זה. הדמשקאיות תבעו תמיד אך חציר ירוק והשחורות־לבנות, אשר מגולן הובאו, התרוצצו כעיזי־הבר, כמו ביקשו להן צורים לטפס עליהם. על מה היתה מצרה? על שהיה האדם פזיז לדון בשכחה את תושבות הרפת מפני החדשות – אותן המשמשות את המשק בוולדות ובחלב מימים־ימימה –– אותן, שנשאו את המשק בשנות־שובע כאשר נשאו בשנות־רעב. אותן, שידעו להסתפק במעט השלף היבש של השדה ובלגימת מים מהמעין.

וגדול פי־שבעה כאבה של יפהפיה בעלבון עצמה. הלא אזרחית ואם הינה, שלוש עגלות הקימה במשך השנים והאחת מהן כבר עומדת בצידה ונחלבת כפרה. היא עצמה גם היא לא מנעה עד היום מהמשק את חלבה ומשקנה החולב את לבה גמלה עמו מיד כפליים. מדוע לא ידעו להוקירה או במה טובו ממנה הנכריות – האם משום שגמלוניות הן או מיוחסות ממנה? ––

ונזכרה יפהפיה בדמדום מחשבותיה, כי גם היא לא מהפשוטות היתה ביחוסה, אף־על־פי שמגילת־יוחסין מפורשת אין עמה. צבעה האדמדם העיד. קרניה הדקות… לא כשכנותיה הערביות היא לצבע השחור, לפראות־המבט, לעור שעיר וגס ולחוצפה שחצנית. אמנם נעלם ממנה מה אירע בילדותה ומה גרם שתישאר קטנה, אך ודאי לה כי אירע דבר־מה והגורל הרע לה והטיל בה מום. אם משום מכות שהוכתה נשארה קטנה או אולי משום שנתעברה קודם מועד. – נמצא, כי לא אשמה ואף־על־פי־כן הכל מזלזלים בה. היא יוצאת שלמה מכל התקלות ונושאת ברוח נכונה את כל הפורענויות – אך גם באלה רואים הכל עילה להתקלס בה.

– ראו נא! – עיקמו חוטם וסנטו בה אנשי המשק המשונים – יפהפיה חיה עודנה… עודנה מאריכה ימים… החליטה לקבור את כל הפרות אשר ברפת ולחיות על פני כולן…


–– מדוכאה התהלכה יפהפיה. הלך ושח ראשה תחת נטל המרירות שהצטברה תוכה במשך השנים. הרגישה כאילו זעקה מרה מבקשת לפרוץ מפיה, מבלי דעת נגד מי ומה… הכל אשמים בכך שקטנה היא. הכל אשמים שעולמה חשך בעדה מילדותה. אך מי האשם העיקרי – לא יכלה למצוא… רגע חשבה כי האדם הוא האשם בכל ורגע משנהו השיבה אל לבה, כי גם יחס אחיותיה הפרות אינו טוב אליה. הללו – הבריאות והגסות – דחפוה תמיד. המיוחסות שבהן לא השגיחו בה. הדור הצעיר אשר ברפת נהג בה קלות־ראש והדור הזקן מיאן לדעת, כי כמוה כאחת ממנו.

החלה יפהפיה להתבודד. מיאנה להתנחם על שהעמידה עגלות שלוש ברפת. הללו, משגדלו מתרחקות והולכות ממנה, והיא שבעתיים בודדה. קשתה רוחה. קצה סנטרה דהה. עיניה עמדו מפזול כמו כהו פתאום מאור השמש. והיא הלכה־התנודדה כשיכורה.

– בראשי, כי כשיכורה מתנודדה יפהפיה שלנו. – צחקו בהיסח־הדעת גם עתה אנשי המשק והביטו אחריה בלכתה.

– גם אני איני יודע מה היה לה. – סח הרועה בתמיהה רבה – שמא עיניה כהו או רוח־שטות נכנסה בה… מהלכת היא וחגה, נעה־מתנודדת בהילוכה.

– פשוט, קפצה עליה הזקנה. – גמרו.

אך לא זקנה היא שקפצה על יפהפיה ולא מזוקן כהו עיניה. מצער ראשה סחרחר, כיושב בראש התורן. בצאת העדר למרעה היא מהלכת ונדה אחריו ובשעה שחברותיה מפליגות בחיפוש העשב עומדת היא על עמדה זוממת… אפשר עליה לעשות מעשה אשר יזעיק אליה את ראשי העדר… אז תתנה לפניהם את כל מדווי־לבה – המכות אשר הוכתה בימי חלדה, החבלות שנחתמו בה והעלבונות אשר שבעה ––

“אני יפהפיה… ־ כה תאמר להם – אך רוגז ומרורים שבעתי ולכולכם חלק בהם. כל אחד מכם הוסיף מכל אשר יכול ולגרוע מסבל יסורי לא גרע אף אחד מכם, אף לא אחד…”.

ושוב החלטה משונה מהראשונה מתרקמת במוחה: אכן, אך לשוא תזעק – נפש חיה לא תתן את דעתה עליה. “הראשים” להוטים אחר העשב וברפת להוטה כל נפש אחרי האבוס. שוא תשחית את דבריה באזניהם של אלו – הרועה גם הוא יצחק או ידה אבן בראשה… כן מנענעת יפהפיה בראשה להרהוריה והחלטתה גמלה: יום אחד תפנה אליה את תשומת־לב העולם כולו… ואם בדברים לא תוכל כי אז במעשה – ולו יעלה במחיר חייה… יום אחד תעמוד השמש דום ואנשי המשק יאספו פיותיהם מצחוק אף ראשי העדר ירעדו – העולם יקפא בתמיהה אחת: האמנם הרעונו כל־כך ליפהפיה ואנו לא ידענו?! ־ ־

אחזה בה המחשבה ולא הרפתה ממנה. וכבר היא רואה בחוש: אותה שעה הכל ישכחו מציאותן של פרות מיוחסות ולבותיהם יתמלאו רגשי נוחם. יחשבו את מעשיהם בעבר כלפיה ויתחרטו – פלוני יכהו לבו על המכות שהכה אותה ואלמוני על מדחפות שדחפה… זה על זלזולים ששפך עליה כקיתון וזו שלא הכירה לה טובה בימי חייה… – “הרי מחלבי ומדמי נתתי לכל הבריות הללו!” – התנשאה ממעמקיה שוועה כבולה והיא שלחה עינים חרדות הצדה ––


כי שם – בצד נקרה לה תמיד בדרך, כבכוונה, בור־הסיד אשר למשק. משוך משך אותה כבחבלי־קסם הבור הזה ומדי עברה על פניו היתה חושבת: מה אם אכשל ואפול תוכו? – תישבר רגלי או איחבל קשה ־ ־ הגם אז לא ירחמוני קשי־הלב? ־ ־

הצטחקה בלבה למחשבה הזאת ואיזו חמימות השתפכה בכל גופה – חמימות נעימה כחום בכי עצור… היא תפול ותישבר רגלה ואז – הכל יתאספו סביב, ימשוה על ידים מהבור… יביאוה ברוב־עם לרפת, יעמידוה בפינה אשר לא עם שער־הכניסה… ובתבן ירפדו מעמדה, איבוס יעמידו לפניה לאמור:

– אכלי, יפהפיה, וכל דאגתך עלינו… שוב לא נעלוב בך…

–– ולשמע המלים לבה מתרכך והולך… הנה סלחה ומחלה לכל… אין טינה בלבה… הכל מכופר מעתה ועד־עולם –––

בו־ח… – בו־ח… נשמע קול נפילה תוך המולת פרסות העדר וחוט מחשבותיה של יפהפיה נפסק. מאום לא זכרה מכל אשר קרה אחרי־כן… אך זאת לחשו שפתיה: אני מתה… אני מתה… ובעינים עצומות שכבה באשר שכבה. מיאנה להרים ראשה, כמו אבדו חושיה.

– אי לך, יפהפיה… – שמעה קולות ולא ידעה מאין.

– קומי! ־ ־ שמעה קריאה וגם אז נדמה לה, כי הגיעה הקריאה ממרחקים.

ושוב אבדו חושיה, נתבלבלה דעתה ותשכב דום.

כשנתעוררה, שוב נסתמאה מאור־שמש רב וקהל אנשים עומדים עליה, אנשי המשק המיודעים. צחוק על כל שפתיים. לגלוג בעין, ובהמולת קולות נכנסו איש לדברי רעהו:

– אני אמרתי זה־כבר כי יש לכסות את בור־הסיד! –

– ואני אמר אך זאת: איך לא השגיח הרועה ולא ראה את התקלה מראש! –

– השגחתי! – טען גם הרועה – אך מה אעשה ויפהפיה אין דעתה שפויה עליה? הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה? שמא עיניה נסתמאו מזוקן, הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה?

– או אולי ביקשה יפהפיה לאבד עצמה לדעת! – חו־חו ־ ־ פרץ לפתע צחוק וכיסה במשאון על הקולות.


–– התפכחה יפהפיה, פקחה עיניה והכירה כי עדיין היא עומדת על־פי הבור. ודבר לא השתנה. אותם מבטי־עינים. אותם דברי־הבל. אותם דברי־פלסתר מפי רועה העדר… ותנע לאיטה, עקרה ממקום עמדה והלכה עקב בצד אגודל בדרך הכבושה לרפת. פה ושם חשה כאבים בגופה ובבטנה כמו ניתק דבר־מה. רגלה כשלה במעט ולא חשה בקרקע. ערפל פרוש על עיניה – אף־על־פי־כן הלכה.

– והרי קמה והלכה מכוח עצמה! – שמעה פליטות־פה מאחוריה.

– אך בסיד התלכלכה מעט ויצאה שלמה… – צחקו בקול.

– אין זאת כי אפילו מאישה של גהינום תצא שלמה יפהפיה שלנו…י־פה־פיה ־ ־ כן סלסלו, עקצו בכוונה הפקחים שבאנשי המשק שהסתכלו בה בלכתה.


–– ויפהפיה נכנסה לרפת כמו לא על חשבונה נאמרו הדברים. עברה אל מקומה הקבוע ועמדה שעה קלה כמתנודדת ורבצה… עצמה עיניה ותורד ראשה. שוב לא היה הבדל לגביה מי האומר ומה הדברים שנאמרו… היא עצמה עיניה ואינה שומעת… עצמה אותן לנצח.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות