לא גיבור חיל היה ישעיהו אף לא גיבור ברוח. בכל זאת לא נמצא אף אחד שיחלוק, כי הוא השליט במשק שפיים. מאימתי נשתרשה דעה זו – האם נולדה עוד בטרם גדלו האקאליפטים בכביש והיו לעצים ענפים ומשכיני־צפרים; או אולי נתקבלה הדעה לאחר שרבים ושונים נדדו ועברו דרך המשק הזה – וישעיהו הוסיף להתגורר בו־בחדר, בו־בבית המוצל אקאליפטים גם הוא?… נתקבלה הדעה והשרישה – ולא היה עוד כוח שיערער אותה ממקומה.

ואם דנו במשק שפיים בשאלה, התחבטו והתלבטו עד שעה מאוחרת בלילה; דיברו בעד ונגד, הצביעו ורשמו בעפרון על הנייר כי נתקבלה ההחלטה ואושרה; – גם אז הביטו אל פני ישעיהו כמצפים לאישורו האחרון. והרי לא דיבר ישעיהו מילה, לא נאם ולא חיווה את דעתו; לכאורה, ישב בקצה השולחן וכובעו שמוט כלפי מעלה, משך בכתפו וגיחך בעד שפמו המכסיף כאחד שאינו יורד לעומקו של ענין כל־עיקר – אף תקע את ידו לאזנו כשפופרת כי לא היטיב עוד לשמוע והענינים לא היו מחוורים כל־צרכם בעיניו? – לא קשיא – חברים נשאו בצנעה את מבטיהם אליו בשאלה.

והתקיימו במשק הרבה אסיפות חברים… וניהלו את הישיבות חברים כבדי־פה – פולחים המקמצים בדברים… אחר־כך השתנו העתים ואת הישיבות ניהלו מוחות חריפים, בקיאים, בהוויות העולם ובעלי לשון ומלל… ישעיהו נשאר כשהיה: הוסיף לשבת בקצה של שולחן, שמט כובעו, גרד קדקדו, הקשיב־לא־הקשיב למדובר – ורק לבסוף בהתקרב אסיפה לקיצה, קם ממקומו והשמיע דעה משלו…

– ובכן, למה החרשת, חבר ישעיהו, הערב? – תהו החברים ורגשו.

– מדוע החרשתי? – חייך ישעיהו בעד שפמו המכסיף ומצמץ בעיניו הקטנות־החיות – לא אמרתי, כי אין מועיל בדברים. כבר ניסינו הכל בשפיים ואין עוד מה לשוב ולנסות.

כך היה פוסק ישעיהו תוך קימה ועמידה ארעית, כמנהל לאחרונה אסיפת חברים משלו, אחרי אסיפה רבתי שארכה כל הערב עד־בוש.

אך באה אותה שנה משונה וערערה את כל יסודות החיים בשפיים וכן סיכנה סכנה־של־ממש את סמכות ישעיהו במשק שפיים. פנים חדשות הופיעו מראשית השנה במקום, ולא ביחידים אלא במספר רב באו. קרה המקרה שדווקא השחוצים בצעירים ובעלי־התשחורת, עזים וחצופים שבהם, הזדמנו למקום כמו זימנם הגורל בכוונה, ואך זה תפשו הצעירים תפישה ראשונה במושכות הבהמה או הקישו נקישה ראשונה במעדר – מיד החלו להשמיע קום ברמה. ראשון פתח רברבן ממולח, ששמט את מצחיית כובעו לצפון, תקע את מעדרו באדמה של הכרם, רכב על גבו והכריז:

– אנו נלחם עד־חרמה בשאיפות הזעירות, שמצאו להן קן בשפיים! ומשהטיף אותו רברבן את דבריו, החרו־החזיקו אחריו גם השאר. רקקו על כפות ידיהם התופשות במעדר לשם יתר אימוץ, הקישו נקישות חטופות ושבו וזקפו את אזניהם לשמוע.

־ אנחנו עוד נלמדם כאן דעת, כי צעירים צעירים הם, והלאה השלטון הקפוא על שמריו שמצא לו מקום בשפיים! – הוסיף הלה ודיבר בלשון מתרברבת והכה במעדרו בין הגפנים הרכות כאומר לעקרן משרשן.

הקיש הבחור והכו אחריו גם שאר האורחים־הפורחים במעדריהם בין הנטעים הרכים, קראו בין מכה למכה בקולות נלהבים: הו, חבר תשיר נא את שיר המהפכה הגדולה ושמעה והזדעזעה כל שפיים! – לא סירב הפלוני לבקשת חבריו ולא חיכה שיעתירו עליו תחנונים, כי פצה בשפתיו וכיוון את קולו – היה ממולל ברגליו ומנופף בידיו עם השיר, כשושבין המכניס את כלת המהפכה בכבודה ובעצמה אל הכרם ־ ־ הנה הביאה אל בין הזיתים הנטועים בסירוגין עם גפנים ושקדים, הנה הנעים לה זמירות וחבריו ענו אחריו – המתה כל שפיים.

למרבה המבוכה הוסיפו ובאו עוברי־דרך למשק שפיים. עברו צעירים וצעירות בחבורות עייפות, שמטו את תרמיליהם לארץ, שוטטו בין הבהמה והעוף בחצר כמו היתה רשותם שלהם, סיירו במטעי האקאליפט והזית ושאלו על דא ועל הא. לבסוף היו מתכנסים למטבח כמו נחה דעתם למראה ולא נשאר להם אלא לסעוד את לבם מטובה של שפיים.

־ ברקאי! – פרחו הצעירות של המשק בסינוריהן הלבנים ופניהם צהבו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות ושוהים יום יומיים… היתה רוח אחרת במשק שפיים!…

וישעיהו מחריש, אף פניו לא נראו, אפשר נחבא בצל עפאי האקאליפט הגבוה הסוכך על חדרו כאשר ייחבא השליט לעת־זעם או אולי בא בחדר וישב על המשמר כצופה, לדעת מה טובה תצמח מכל קרנו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות במטבח כאורח, שמוט־כובע היה קם והולך…

– האמנם סרה רוחך, חבר ישעיהו? – התחצפו הצעירים ולא חתו.

– מדוע תסור רוחי? – היה משיב ישעיהו, מצטחק בעד שפמו המכסיף ומושך משיכה בכתפו.

– עובדה היא כי באת חדר בחדר ותימנע לישב עם צעירים פוחזים. – המשיכו הללו לעקוף אותו בשאלות.

– ולוא אימנע… מה יש?… – צחק ישעיהו, אך לא זו בת־צחוק של השפם המכסיף, כי נקישת־שיניים שלא נשמעה, כנקישת מלתעות של בעל־חיים אשר רבו סביב המתנקשים לנפשו.

– הא־הא! – צהלו הצעירים והריעו – שמעתם?! זו מחאה אחרונה של הרוח השמרנית בשפיים. זה זעפה האחרון אל מול הזמן החדש! – ושמט הרברבן שבחבורת הצעירים את כובעו לצפון עוד יותר וחברו שורר, גם בלי שיבקשו, את שיר המהפכה במטבח – אך ישעיהו העביר את אצבעו על שפמו ותמך את ידו במתנו, הניד את ראשו במנוד משתמע יפה, וחזר ונעלם מעיניהם של רואים.

“חכו נא… האריכו רוחכם ונראה…” – היה כמצחק לעצמו ונמנע מהתערב ומבוא בדברים נוספים עם אויביו הצעירים מסביב.

במרתף, אשר מתחת לבית העומד בקצה של שפיים, בין מסגרות חדשות ובין כוורות טעונות תיקונים, בין כלים של מחסן המכוורת – עשה ישעיהו. לכאורה, לא היתה זו עונת עבודה במכוורת, לא עת רדייה או העברת נחילים, אף־על־פי־כן עשה בזה ימים רצופים עם משה חברו־למקצוע. משה עובד במקצע וישעיהו בדבק מדביק, שניהם מחרישים באפלולית המרתף – ורק מפעם לפעם תזוענה עצמות הקרקפת של ישעיהו ועיניו רבו גיצים של לעג חריף אל פני משה חברו.

– הללו חושבים כי כבר כבשו את המשק… לאט לכם, נערים! – לעג לעג מר ושפך את קצפו.

– צוהלים הם! – זעף משנה ישעיהו – והצעירות במטבח חוגגות! היתה להם שמחה בשפיים – ח־ח־

וניכר על־פי מרירות הדברים, כי עוד נכונו ימים, בהם צעירות לא תצהלנה וכל מלהגי־להג בכרם יבושו, עוברי־דרך לא יסורו גם הם למשק שפיים לרצונם… כוורות מאשתקד בודקו ומכונת הרדייה הותקנה למלאכתה, – אך ישעיהו וחברו למקצוע הוסיפו לעשות ימים רצופים במרתף כחורשים סוד יחדיו וממתיקים עלילה, אשר אם גם תאחר בוא תבוא – עלילת מלחמה בשפיים.

אז תשוב שפיים והיתה לאשר הינה… – לגלג ישעיהו למשבת הצעירים – ולא תהיה עוד שפיים כאכסניה הפרוצה…

כה התלכדו והלכו בלא־יודעים שני מחנות, אך אף אחד מהשניים טרם התגרה מלחמה ברמה. עדרו הצעירים בכרמים ועברו במעדריהם אל היער וישעיהו עובד במרתף עם משה חברו. שם בחושך סתרו. מרחוק נצבו המחנות זה מול זה, כשעירי־העזים המודדים את כוחם ומנחשים: מי יפתח? –

אף נדמה לימים, כי הסיחו האויבים את דעתם זה מזה. מדי הלך וקרב חום־קציר, נשמו מאליהן הדרכים המוליכות לשפיים ועוברי־דרך פחתו. הקוצרים קצרו בשדה והתבואה כונסה באלומותיה לגורן, אף ענב מהכרם הובא בסלים, ביצה בלול נאספה וחלב הובא בכדים מהרפת. – יתר על כן: הצעירות במטבח כמו היטיבו באחת את דרכן והנעימו את החיים במקום ככל שהשיגה ידן. כיבדו במשנה־מרץ במכבדים הקשים את המטבח בשפיים וגיבבו סיד על סיד ביד חרוצה וזריזה עד שהלבינו כתליו הסדוקים. הצעירות גרדו וקרדו את מדפי השולחנות שהצהיבו ולא נחה דעתן עד שהפתיעו את אנשי המקום ושלחו את ידן באפיית עוגות לשבת, מעשה שלא נודע דוגמתו בשפיים.

ישבו איפוא אנשי שפיים בבוקר־שבת לשולחן המטבח ובמקום לחם־החול נעמסו לפניהם טסים גדושים עוגות צהבהבות ופריכות לקפה. שתו ואכלו, לא הקפידו שהעוגה נא מצד זה וחרוך מצד זה – הרי מעשה צעירות הוא! – אלא פיצחו את העוגות בשן חזקו או נגסו וטבלו בקפה והודו בפה מלא כאשר לא הודו מעולם:

־ קפה ועוגות אנו אוכלים ושותים בשבת… אך שבח ותהילה לצעירות בשפיים!

וכיוון ששמעו הצעירות את שבחן מפי חברי המקום כפלו את מרצן, החליטו להוסיף ולחולל נצורות וגדולות מכל שחוללו עד היום. כמו נמלכו בדעתן ואחת החליטו – לשאת על כתפן את כל טורח החיים הדלים בשפיים.

־ אם יש משפחה בודדה בין החברים בשפיים חובה להקל גם עליה את עול האשה והאם לא תשא לבדה את עולה. – אמרו.

– כיצד ייעשה הדבר והרי רק משפחה אחת ויחידה במקום, ולה רק ילד פעוט שיצא זה עתה מגיל התינוק ועוד תינוק בן־יומו מוטל בעריסה וצריך לאמו – מה תעשו, הצעירות, ותינוקות וילדים אחרים אין עוד עמנו? – שאלו החברים בתמיהה. – אין דבר… – השיבו בחום־לבן הצעירות, שמעשיהן הטובים מילאון אומץ נוסף.

וכאשר יעצו כן עשו. פינו חדר גדול ומרווח, השכינו בפינתו האחת את התינוק היחיד בכבוד ואת פינתו השניה הקצו להיות “גן” לילד שיצא כבר מגיל התינוק – שם פרשו מחצלת על הרצפה וקראו לו: “חדר־הילדים” של שפיים.

– מעתה חפשיה גם האם לעבוד כשאר העובדים. –אמרו הצעירות ואין מוחה בידיהם.

הלכה הצעירה וטיילה בין שדות ופרחים עם התינוק האחד על ידיה והילד משתרך אחריה. האשה – אם הבנים – כובסת ועושה בכל עבודת־בית אחרת כשאר העובדות. הוציא התינוק את שינו והילד שזף את לחיו, והצעירה מביאה את הילדים עד לאם ומכריזה ואומרת באזני כל אנשי המקום:

– ראו נא ראו… הוציא התינוק את שינו השניה והילד “שלי” מתפתח יפה ולמד לצרף מספרים. זה כוחו של חינוך מסודר.

– נו? –– תהו ותמהו אנשי המקום – מה תאמר, ישעיהו, לכל החידושים הללו אשר לא ידענו כמותם בשפיים – הא? ־ ־

– נו… – השיב ולא יסף.

כי לא עת־דברים היתה לישעיהו אלא עת עמל ויגיעה גם לו. מה הכל עבדו בשדה וקצרו או הוזעקו לגורן לדוש, אף הוא ומשה חברו־למקצוע לבשו את מסיכות־הכוורנים על פניהם, התעטפו ברשתות, חתלו את ידיהם ורגליהם בכל המטליות שמצאו – ויצאו אל בין המכוורת, כשעשן מיתמר והולך לפניהם כענן, אכן, קיטר משה הכוורן באותה שנה כאשר לא קוטר לפנים, וישעיהו הולך אחריו כמלאך־חבלה שהחליט להטריד ולגרש את כל נחילי הדבורים ממקומם.

– אי־אי, משה הרוצח! – צווחו הצעירות ככרוכיה, אספו רגליהן ונמלטו על נפשן מאימת הדבורים הרוחשות מסביב.

– רחם, ישעיהו, הרי עוד מעט ותטרידו את כל הצעירות הנאוות משפיים! – חיננו גם הצעירים את קולם, אותם המרדנים הידועים, ספק כמבקשים על נפשם וספק מתפייסים בשעת־רצון אל השליט הקנא של שפיים.

וישעיהו מחריש ומהלך בעמוד העשן. בעד הרשת החבושה על פניו ובעד העטיפות המרובות שבהן נתעטף לא נודע אם צחק אם זחה דעתו… אך עובדה היא כי לאחר שמצאו הדבורים צעירה, שבשרה ערב לחיכן ושלחו את עוקציהן כמו טעמו טעם צוף, ובשר הנערה תפח והבהיר בהרות־בהרות מהארס שהוטל בה – בא גם ישעיהו עד למיטת הנערה, הסיר את רשתו ושלח בה את עינו הפקחה, צחק ואמר:

– עתה תודי ותאמרי כי נעמו לך עוקציהן של הדבורים בשפיים ואין את חשה להם – ח־ח־

צחקה הנערה התפוחה מבין הבהרות שכיסו את פניה, אף השיבה בטוב־טעם ונועם: – אין בלבי ולא כלום על הדבורים, ישעיהו, וגם לך ולמעשיך סלחתי…

ודומה כי שכח ישעיהו את הדברים כמתלהמים שדיבר באזני משה חברו למקצוע ואת חזות־הנקם שחזה, בהיותם במרתף בין מסגרות החלות. או אולי עם הזמן התבונן וראה כי נשאר יחיד ובודד לנפשו וכל אנשי המקום כבר הודו במקצת בחידושים שנתחדשו עליהם בשפיים, אף אל פני משה חברו הנאמן למקצוע הציץ – והלה עיניו משתמטות מהיפגש במבט אלא פוזלות כמתגנבות לצדדים… הניע יד ישעיהו כאחד שנואש ממלחמת יחיד.

– רואה אני מפניך, כי הנך מרוצה. – עדיין תהה על קנקנו של חבר ותיק לדעה.

– ומדוע לא? – חשף הלה את שיניו ומצמץ בעיניו – אם נוח להם לצעירים בכך, מה אני כי אתלונן… כלום זקנתי?

– ואת, חברה ותיקה ומיושבת – הוסיף ישעיהו לחקור – אך נחת שואבת מדבריהם הריקים של צעירים וצעירות.

– לו ימללו כאוות־נפשם – מה איכפת… סוף־סוף שמח אצלנו. – השיבה החברה ועיניה כבדות.

– אף אין זאת כי באמת הכל מרוצים ־ ־ רטטו לפתח נכחו שתי לחיים כבדות וזגוגיות משקפיים הבהיקו – אך לא כן אנכי! ־ ־

הדברים יצאו מפי חנניה הפנקסן של שפיים אשר בעליית הספרים מעל למרתף ורוחו של ישעיהו חיתה. אפשר – ואילו ידע הצד־כשכנגד, כי עתיד מנהל הספרים המסורבל להיות מטה־זעם בידי ישעיהו, היו מקפדים את חייו שעה שהיה מסור לידיהם והוא מפרפר בין החיים והמוות וריאתו נושפת מחום כמפוח. כי חלה בזמנו חנניה מנהל הספרים ומרוב משקלו גוייסו כל עובדי המעדר לשאתו באלונה ממרום מושבו בעליית הספרים מקצה מזה של שפיים אל המרפאה מקצה מזה. גנחו הנושאים מכובד משאו של זה ואף־על־פי־כן הביאוהו; גנח ונאנק גם חנניה החולה, ערך קרב מכריע במשמן בשרו על חייו והחלים… אפשר שמשמן בשרו עמד לו או אולי מרק־העוף שבישלו למענו הצעירות ולא החסירו אף יום? – עובדה היא, כי טיפלו בו במסירות־נפש רבה וכאשר קם מחליו לא ניכר בו עד־מה, אף לסתותיו רטטו בקפליהן כאשר לא רטטו מעודו לפני חלותו…

עתה שכח כפוי־הטובה חסד זה שגמלו עמו צעירים ונשאוהו בחום היום בכתפיהם וצעירות ששחטו למענו עוף מהחצר בכל יום. כיוון שעמד על רגליו, יצא לתור במשק כשהוא פוסע מתון. לא נשא את עיניו בעד משקפיו אל השדות שנקצרו כבר בינתיים ולא הביט אל סלק־הבעל שעלה יפה להפליא – כל העמל הרב שהושקע בזה בימי חלותו לא נחשב לגבי דידו. פסע מעדנות ועלה אל עליית הספרים, שם ישב והניע שוב את קפליו על גבי הפנקסים העבים. ולא עברו ימים מועטים ובשפיים יצא קול: נערכו החשבונות וסוכמו המספרים של עבודת השנה בשפיים, עתה יבואו הכל אל האסיפה הכללית וישמעו תוצאות.

– משמע אסיפה… – פסעו הפולחים לעבר הבית, כמבטלים מראש מה יושיעם חנניה והכל גלוי וידוע להם.

– אסיפה… – עדיין דחקו הצעירים איש את רעהו על דרך מנהגם המופקר והשתהו עוד מעט על הקפה של שבת.

– הנה נקצר גם אנו הפעם ונבוא לאסיפה. – החישו הצעירות את עבודתן במטבח ולבן לא ניבא עוד כל רע ־ ־

אסיפת השנה בשפיים – מה תוכל לחדש או לשנות? זרעו וקצרו כל שהבשיל בשדות. בפעם ראשונה גידלו סלק בעל. ישעיהו ומשה חברו רדו את הדבש ושרתה ברכה במכוורת. הלולנית הוותיקה במקום אספה ביצים יום ביומו, ככל שתרנגולות הטילו. פולח שחבש כובע אוסטראלי, פסע כבדות ומתונות אחר מחרשה ונהג באמונה כל היום בפרדים הכבדים לא פחות ממנו. מה טעם לחשוש אחר כל הדברים האלה? ־ ־ ועלו במדרגות אל עליית הספרים, התכנסו – אחד ישב על סיפו של חלון ואחד על קצה ספסל, והמתינו לאשר יוגד וידובר.

– המספרים מלמדים – מ־מ – המהם חנניה בכבדות וקפלי סנטרו הרטיטו עם כל דיבור שהתמלט מפיו – המספרים של השנה היוצאת מלמדים־ם־ם כי לא “שילם” אף ענף אחד יום עבודה של חבר או חברה במשק. יום־אכילה במטבח עלה למעלה מן המשוער מתחילה ונמצא כי כל חבר וחברה לחוד עומדים בגרעון בספרים.

– יום האוכל עלה על המשוער! – היו ראשונות להגיב הצעירות קצרות־הרוח אף בטרם ירדו למשמעות הדברים.

– הלול לא כיסה את ההוצאה? – התעוררה הלולנית הגדולה ועינה האפירה מחוסר־אונים.

– לא הכניסה הפלחה… – חשף פולח כבד את שיניו בצחוק ועיניו מצמצו כעיני התאו העולה מן היאור – שמא ראיתם פלחה־בעל והיא מכניסה ־ ־

– בעל… שלחין… תירוצים של הבל. – היה מביט חנניה אל הפנקסים שלפניו ואינו מרים את עיניו, בשתיקה שהשתררה מסביב.

– משמע, המספרים מלמדים… – נשמע קול חוגג מאחורי גבו של זה – גרעון בספרים… זה שכר האורחים־הפורחים… זה מעשה הצעירים והצעירות בשפיים… החידושים שחשקה נפשכם – הנה הם! ח – ח –

ולשמע קולו של ישעיהו נבוכו הצעירים שישבו וקרצו איש לחברו בעין – הרברבן הממלל בגדולות וחברו ששורר את שירי המהפכה כל היום. עתה חפו פניהם כמו אך זה נזכרו כי חלפה שנה עליהם – שירים שוררו, על שאיפות זעיר־בורגניות של המשק דיברו – התגרו ברוחו המשומרת ולא חלו ולא הרגישו כי קרובה מפלתם.

– ובכן… – ניסה עוד להתאושש הממלל בגדולות ולהשיב בחריפות – משמע שאם עבדנו יום ביומו, בעידור עדרנו ובסיקול סקלנו, הרי ככלות השנה עלינו להחזיר לקופה מה שאין לנו – הא כיצד?!

– הווי אומר… פשוטו כמשמעו – כח־כח – החרה חברו אחריו ופנה גם הוא כה וכה אל היושבים שמא יעזרו לברר את הסוגיה התמוהה.

– ודאי שפשוט הדבר! – חשף ישעיהו את שיניו בשחוק לעג – מיללתם במלל, דיברתם רמות – עוד מעט ושפיים נהפכה כבר על פיה – ח־ח –

ולגלוגו קשה לאלה ולאלה כמדקרות־חרב. הללו שומעים ונפשם סולדת, ואף־על־פי־כן לא קמה בהם רוח להשיב לו דבר; והללו משימים את עצמם כאינם־שומעים, אך עדיין מושכים בכתפיהם ומעמידים פנים של ביטול.

– ומה נעשה, חבר ישעיהו? – שאל לבסוף הממלל בגדולות ולא קרא עוד לקרב, אלא בדרך הרגל שמט את כובעו צפונה.

– כלום תפסתם רק עתה מה שהיה ברור לי מכבר? – צחק כלפיהם ישעיהו צחוק שנון ונצחני כאחד – כעוברי־דרך הייתם, כאשר אמרתי מראש. וכלעומת שבאתם לפני שנה כן תצאו ככלות השנה, אך שפיים תישאר לעמוד! –

ושוב לא כשני מחנות נערכו זה מול זה היושבים והעומדים מסביב אשר לפתע נפקחו עיניהם לראות: שנה נכנסת שנה יוצאת – צעירים באים והולכים – אך שפיים עומדת וישעיהו המוכתר עליה, אשר לא יצלחו אליו כל כלי־המשחית.