“את שואלת על זיקתי לצורות השירה הקלסית, הסגורות והמדויקות, וזאת בתקופה המורדת בכבלי הצורה והחרוז. ובכן, מעולם לא סברתי, שהאמנות היא פריקת־עול. להפך, האמנות היתה בעיני תמיד קבלת־עול. הרָאית פעם ערבייה נושאת על ראשה משא כבד וצועדת בגרציה גמורה? זהו בעיני סמל האמנות – היכולת לשאת בקלות, מתוך גרציה, דברים שאינם קלים כלל.”

לאה גולדברג, מתוך: “ט”ז שיחות עם סופרים", מאת גליה ירדני (הקיבוץ המאוחד, 1962)

"גַּבּוֹת מְחוֹגִים מוּרָמוֹת וּתְמֵהוֹת

שׁוֹאֲלוֹת: הַאַתְּ הִיא, הַאַתְּ?"

1. לעיר שבה נולדת קוראים היום:

א. גדאנסק [לשעבר דנציג].

ב. קלינינגרד [לשעבר קניגסברג].

ג. פתח תקוה [לשעבר מלבס]

ד. קאונס [לשעבר קובנה]

2. מדוע נפרדו הורייך?

א. בגלל מחלת הנפש של אבי.

ב. לאמי היתה מאהבת.

ג. אבי לא רצה לעלות לארץ. ואילו אמי היתה ציונית נלהבת.

ד. אבי התמכר להימורים, והמפעל לעישון דגים שבבעלותו פשט את הרגל.

3. השלימי: “תְּמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה. אַתְּ…”

א. שוטרת.

ב. עיוורת.

ג. אחרת.

ד. מוכרת?

4. מהן השפות הראשונות שדיברת?

א. רוסית, ואחר כך גרמנית ומעט ליטאית.

ב. יידיש ועברית.

ג. רוסית ופולנית.

ד. ליטאית ועברית בהברה אשכנזית.

5. בזמן מלחמת העולם הראשונה:

א. נסעתי עם הורי לוורשה, ולמדתי בגן הילדים העברי של יצחק אלתרמן, אביו של נתן.

ב. אבי גויס לצבא הרוסי ונפצע במערכה על קרים. אני נותרתי עם אמי.

ג. גליתי עם משפחתי לרוסיה, וחיינו כפליטים במחוז סראטוב.

ד. נשארנו בבית והתפללנו לניצחון מעצמות הציר.

6. כיצד נפתח היומן שכתבת בגיל 10?

א. נביא בא היום לעירנו: חיים נחמן ביאליק.

ב. קתרינה, הסוסה הגדולה שלנו, המליטה הלילה סייח. קראנו את שמו “פראנץ”.

ג. מה אכתוב, יומני: / שאהבתי עד כְּלוֹת? / שושנים בגנִי / נובלות.

ד. היום אני מתחילה לכתוב יומן. אני זוכרת כשלפני שנתיים גם כן חפצתי לכתוב, אבל פעם אחת לא היה פנאי, בפעם השנייה לא חפצתי.

7. למי מהיוצרים הבאים מעולם לא הקדשת שיר?

א. לאברהם בן יצחק.

ב. לאורי ניסן גנסין.

ג. לנתן אלתרמן.

ד. לאברהם שלונסקי.

8. השלימי: “אַתּ אִשָּׁה לֹא יָפָה בַּת…”

א. אלמוות.

ב. עשרים ושתיים.

ג. בלייעל.

ד. בלי גיל.

9. אהבה גדולה של חייך נזכרת בקצרה בספרך “מכתבים מנסיעה מדומה”. באיזה אהוב מדובר?

א. קיבוצניק, צבר ארץ־ישראלי, שנשלח על ידי הסוכנות לקובנה לשם סיוע לעולים.

ב. הודי שחום ורוחני שפגשתי בעת שהייתי סטודנטית בגרמניה.

ג. טולסטוי. אהבת נעורי.

ד. זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל.

10. עם מי זכית בפרס ישראל לשירה לאחר מותך?

א. אבא קובנר.

ב. אהוד מנור.

ג. נתן אלתרמן.

ד. אמיר גלבוע.

11. מה היה נושא הדוקטורט שלך?

א. התרגום השומרוני, בדיקת המקורות הקיימים.

ב. הפיכת כנסיות לאורוות בתקופת מסעי הצלב.

ג. שיר הזה"ב של עמנואל הרומי: מקורות איטלקיים ואחרים.

ד. הדרָמה של שילר ושירת ההשכלה העברית: עיון השוואתי.

12. מהי השפה האחרונה שלמדת?

א. דנית, כי היא דומה לגרמנית ומפני שרציתי לקרוא את קירקגור במקור.

ב. יוונית עתיקה, כי כל איש ספר חייב לדעת יוונית.

ג. אנגלית, כי נקראתי ללמד ספרות עברית באוניברסיטה אמריקנית [אבל לבסוף החלטתי להישאר עם אמי צילה בירושלים].

ד. איטלקית, כדי לקרוא את דנטה במקור ולתרגם את פטררקה.

13. היכן את קבורה?

א. בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

ב. בהר המנוחות בגבעת שאול, בחלקת הפרופסורים.

ג. בבית הקברות של כנרת.

ד. בבית הקברות טרומפלדור, שני קברים מברנר.

14. מה זרעו רותי ויונה בגינה שברחוב ארנון?

א. פקעות של יקינתון.

ב. סוכריות.

ג. זרעים של נורית צהובה.

ד. בקבוקים ריקים של קפיר.

15. איזו מן השורות הבאות איננה פרי עטך?

א. “פַּעַם הָיית מִתְאוֹנְנֶת. עָזַר לָךְ? הֶחִיָּה אֶת מֵתַיִךְ?”

ב. “אֲנִי לוֹקַחַת יּוֹם חֹפֶשׁ מִגַּעְגּוּעַי”.

ג. “כָּל כָּךְ הַרְבֵּה צוֹמְחִים, וְאַף אֶחָד אֵינוֹ פּוֹרֵחַ”.

ד. “אַחַר כָּךְ בָּנוּ הֶעָבִים גּוֹרְדֵי־שְׁחָקִים”.

16. מי מהאנשים הבאים לא מת בשנת פטירתך?

א. ש"י עגנון.

ב. אברהם שלונסקי.

ג. נתן אלתרמן.

ד. שארל דה־גול.

17. אחד מבתי הקפה החביבים עלייך בתל אביב היה “אררט”. מהם, על פי המהתלה המקובלת על ידידייך, ראשי התיבות של שם זה?

א. אלתרמן רוקק, רחל טועמת.

ב. אבק רכילוּת, רום וטבק.

ג. אלכסנדר (פן) ורפאל [אליעז] רוקדים טנגו.

ד. אני רוצה רק טה.

18. מי האשים אותך בכתיבת שירה מינורית, וטבע את המושג “סינדרום גולדברג”?

א. נתן אלתרמן, בעת הפולמוס על כתיבת שירה בעת מלחמה.

ב. אברהם בן יצחק, שלא השיב לי אהבה.

ג. דן מירון. במאמר שפירסם כשעדיין היה סטודנט.

ד. דוד אבידן. בשיחה עם מנחם בן.

19. מי נהג לקרוא לך לאיצ’קה?

א. ש"י עגנון.

ב. אמי צילה.

ג. נתן אלתרמן.

ד. חברתי הטובה, מינה לנדאו.

20. שירים פרי עטו של איזה משורר עברי תירגמת לרוסית?

א. נתן אלתרמן.

ב. שלמה אבן־גבירול.

ג. עמנואל הרומי.

ד. אלכסנדר פן.

21. באיזה חרוז מחרוזייך היית גאה במיוחד?

א. “אָבִיב יַלְדוּתִי וּפִקֵחַ שֶׁל לִיטָא” ו“הַסּוּסָה הַגְּדוֹלָה הִמְלִיטָה”.

ב. “וְיָדַעְתִּי שֶׁהוּא מְחַכֶּה לָהּ” ו“כְּאֶבֶן בְּכַף הַקֶּלַע”.

ג. “לוּ הִתְעַלָּלְתְּ בִּי כִּבְפִילֶגֶשׁ” ו“לֹא כָּךְ הָיָה בִּי מִתְקוֹמֵם הָרֶגֶשׁ”

ד. “אַהַלֵּךְ נָא בַּשְׁבִיל, בָּאָחוּ” ו“מַה קַּל פֹּה הָרוּחַ וְלַח הוּא”

22. מיהו ז' שעל הפגישה איתו כתבת ביומנך: “פגישה זו הפכה את חיי על פיהם”?

א. זלמן שז"ר.

ב. זונֶה, הוא סונֶה – אברהם בן יצחק.

ג. נתן זד.

ד. זלמן שוקן.

23. מה היתה אחריתה של תרזה די מון. האצילה הצרפתייה מן המאה הט"ז, שעל אהבתה כתבת מחזור סונטות?

א. היא פרשה למנזר, ושרפה את כל שיריה.

ב. היא הכירה את דתה לדת הפרוטסטנטית, והארכיבישוף של פרובנס ציווה להשמיד את שיריה.

ג. היא חימצנה את שערה הארוך וקראה לעצמה בשם הבמה “אילנית”.

ד. היא נישאה למלך צרפת פרנסואה הראשון, והוכתרה למלכה מרגריט דה פרובנס.

24. מדוע גרם לך תרגום “מלחמה ושלום” מפח נפש?

א. אברהם שלונסקי התערב בעריכה, והבעיר את חמתי להשחית.

ב. הספר אמור היה להופיע בתקופת הצנע, אך מחמת חוסר נייר נדחתה הוצאתו שוב ושוב.

ג. שמועה הופצה שפרסום הספר מתעכב, מאחר שתרגומי רע מכדי להתפרסם.

ד. כל התשובות נכונות.

25. מעולם לא התחתנת.

א. נכון.

ב. לא נכון.

26. איזה מהספרים הבאים לא כתבת?

א. “והוא האור”

ב. “אבני בוהו”

ג. “בעלת הארמון”.

ד. “שיבולת ירוקת העין”.

27. איזה מספרי הילדים הבאים אינו פרי עטך?

א. “הביצה שהתחפשה”.

ב. “דירה להשכיר”.

ג. “נסים ונפלאות”.

ד. “איה פלוטו”.

28. מי מהיוצרים הבאים לא נמנה עם חוג המשוררים הצעירים שכינסת בירושלים?

א. דן פגיס.

ב. ע' הלל.

ג. דליה רביקוביץ.

ד. אריה סיון.

29. איזו מהיצירות הבאות לא תירגמת?

א. “הנפש הטובה מסצ’ואן” לברטולט ברכט.

ב. “בית הספר לנשים” למולייר.

ג. “כטוב בעיניכם” לשייקספיר.

ד. “ייסורי ורתר הצעיר” לגתה.

30. על איזו מהערים הבאות לא כתבת שיר?

א. מוסקבה.

ב. סיינה.

ג. קופנהגן.

ד. גרנדה

כיתוב פרגמנט מתוך המחזה “רבי חלום יעקב” מאת לאה גולדברג

מחזה בארבע מערכות

פרולוג

שֶׁקֶט, הַקְשִׁיבוּ, הִנֵּה מַתְחִילִים:

הַעוֹד תִּזְכְּרוּנוּ, קְטַנִּים וּגְדוֹלִים?

נִפְגַּשְׁנוּ שֵׁנִית וְנִשְׂמַח עַד אֵין קֵץ

לִשְׁמֹעַ שְׁלוֹם לַהֲקַת הָעֵץ,

לְהַבִּיט בַּקָּהָל, שָׁם יוֹשֵׁב אֵיזֶה יֶלֶד,

וְלוֹ תַּלְתַּלִּים וְעֵינַיִם שֶׁל תְּכֵלֶת,

נִדְמֶה כְּבָר רָאִינוּ אוֹתוֹ בַּקָּהָל –

אַךְ לֹא, זֶה לֹא הוּא, הוּא בֵּינְתַיִם גָּדַל.

וְאָנוּ בִּכְלָל לֹא גָּדַלְנוּ כֻּלָּנוּ,

תִּרְאוּ עוֹד הַיּוֹם אֶת נָעֳמִי שֶׁלָּנוּ,

הַיּוֹם הִיא כְּאָז עַלִּיזָה וְטוֹבָה,

עִתִּים צַיְתָנִית וְעִתִּים שׁוֹבָבָה.

וְכָל חֶבְרָתֵנוּ הַפַּעַם תּוֹפִיעַ,

תָּשִׁיר וְתִרְקֹד, וּבִצְחוֹק תָּרִיעַ

וּקְצָת תִּתְעַצֵּב וְתִשְׂמַח עַד מְאוֹד,

תִּרְאוּ כִּי גַּם לָנוּ בִּינָה בַּקָּדְקוֹד.

וּלְכָל הַמְּבַקֵּשׁ הַצָּגָה מְרַתֶּקֶת

אַחַת עֲצָתֵנוּ: לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט.

מערכה א'

נעמי:

הי, פסתוק, לאן אתה רץ? (פסתוק נובח) אין לך מה לנבוח – ראשית, כאן יפה מאוד, ושנית, שנית, אני רוצָה לשכב פה, דווקא פה בשמש. כן, אני יודעת ששעת צהריים עכשיו והיום חם ואסור לשכב כאן, אבל דווקא כך כה יפה – בוא מהר הנה, ארצה.

עֲנָנִים שָׁטִים מֵעָל

גַּל אֶל גַּל, גַּל אֶל גַּל,

רֵיחַ דֶּשֶׁא כֹּה דָּשֵׁן

מְיַשֵּׁן, מְיַשֵּׁן.

וְנִדְמֶה לִי, וְנִדְמֶה לִי:

הַפְּרָחִים גָּדְלוּ פִּתְאוֹם

הָעוֹלָם יָפֶה וּפֶלִאי

וּמַזְהִיר לְאוֹר הַיּוֹם.

אִם אַשְׁפִּיל הָעַפְעַפַּיִם

וְאַבִּיט בְּסֶדֶק צַר

אֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם –

אֵיזֶה קֶסֶם נֶהְדָּר!

עֲנָנִים שָׁטִים מִמַּעַל

וכו'…

נעמי:

מה יש? מדוע אתה מפריע לי? הן זו היא רק חיפושית, אינה עוקצת. אבל רְאה כמה צבעונית היא, בטנה כחול וצהוב, וצבע כנפיה חום, והראש, ראה: הראש אדום! אך, פסתוק, צדקת, הרי זה, הרי זה איש קטן! חדל לנבוח: כה יפה הוא!

מִי אַתָּה זָקֵן נֶחְמָד,

שַׂר הַיַּעַר אוֹ גַּמָּד?

אֵי מִזֶּה הוֹפַעְתָּ,

וּמֵאַיִן בָּאתָ?

רבי חלום טוב:

הֲרֵי בָּזֶה הוּא הָעִנְיָן,

כְּבָר לֹא אַחַת הָיִיתִי כָּאן,

אֲבָל קוֹסֵם גָּדוֹל אֲנִי,

עַל כֵּן אוֹפַע כְּאַלְמוֹנִי.

נעמי:

קוסם גדול, וכה קטן!

רבי חלום טוב:

קוראים לי רבי חלום טוב. אני קוסם. אמנם ממנהגי להראות את פלאַי רק לילדים טובים, ואלייך באתי אם כי שכבת בדשא בחום הצהריים, מדוע עשית זאת?

{פסתוק נובח)

נעמי:

צדקת פסתוק. הוא לא רצה בזה, אולם אני חשבתי: “הכול יפה כל כך.” אל נא תכעס, רבי חלום טוב. והראה לנו מפלאיך.

רבי חלום טוב:

כך, “הכול יפה כל כך”, חשבת, הרי על כן סלחתי לך הפעם ובאתי. שימי לב, אראה לך פלא. (הצידה):

פִיפְט טִיפָט וּמוּרִיפָט,

כֹּה שָׂחָה הַדּוּכִיפַת,

שֶׁרֶץ, חֶרֶק, יֶרֶק צִיץ –

בּוֹאוּ בּוֹאוּ וְנָצִיץ!

נעמי:

איזה יופי! אדום צהוב ירוק – מהו הדבר?

רבי חלום טוב:

הסתכלי היטב, כבר פעמים רבות ראית כמוהו.

נעמי:

נכון, עכשיו אני יודעת, צבעוני הוא זה. אך הרי תמיד אינו גדול מהזרוע שלי, ועכשיו, איזה גודל! הֲמעשה ידיך הוא, רבי חלום טוב?

רבי חלום טוב:

כן, נעמי, היום אגדיל הכול למענך, ותראי את הדברים כפי שהם באמת!

יַלְדָּה קְטַנָּה, הֵיטֵב לִשְׁאֹל:

הֵן בָּעוֹלָם הַכֹּל גָּדוֹל,

רַק בְּעֵינֵי חַסְרֵי עִנְיָן

כָּל חֵפֶץ בָּעוֹלָם יִקְטַן,

וְאֵין בִּכְלָל דָּבָר פָּעוּט

לָאַהֲבָה, לַסַּבְלָנוּת.

לְעַיִן טְהוֹרָה צְלוּלָה

נִגְלֶה הַטֶּבַע בִּגְדֻלָּה!

נעמי:

אבל כיצד ייתכן הדבר? הרי הוא צריך להיות תקוע באדמה, יש לו שורשים, ומי הרשה לו לרוץ?

רבי חלום טוב:

תכף יספר לך בעצמו. ספר לה, צבעוני חביבי!

צבעוני:

כָּל הַשָּׁנָה, כָּל הַשָּׁנָה

אֲנִי שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה,

עָמֹק עָמֹק בָּאֲדָמָה

יָשֵׁן הַשֹּׁרֶשׁ בִּדְמָמָה,

רַק בָּאָבִיב גְּשָׁמִים דּוֹפְקִים,

אוֹמְרִים לִי: “צֵא מִמַּעֲמַקִּים”,

אֲזַי אֶשְׁתֶּה, אֶרְוֶה עָסִיס,

אֶלְבַּשׁ שַׂלְמָה יְפַת גְּוָנִים,

וּלְיוֹם הֻלֶּדֶת הַנַּרְקִיס

אָבוֹא עִם כָּל הַמֻּזְמָנִים.

וכעת רבי חלום טוב, בקשה לי אליך: עלי למסור הודעה מאת הוד מלכותו לבן דודי הצבעוני הצהוב, אבל אינני יכול למוצאו. אנא, רבי חלום טוב, מסור לו את הידיעה כי יבוא לחג.

רבי חלום טוב:

בחפץ לב. אך אם כך, נעמי, יהיה עלי לעזוב אותך כאן. את המשיכי לחלום בשקט ובסוף נחזור ונתראה. שימי לב, עוד רבות תראי ותתפלאי, ואם גם לא ייראה הכול חלק ונוח, עוד יתבהר הכול, זאת לא לשכוח.

נעמי:

אוי, גמל שלמה! גם הוא גדול כל כך – זה איום! אני מפחדת!

צבעוני:

כיצד את יכולה לפחד? האם שכחת את דברי רבי חלום טוב? זוהי ידידתי שולמית, לה חיכיתי על מנת שתמסור את ההודעה לחרקים. ראי, יצור מושלם. הביטי, כעת היא מתפללת. בְּרוך היא מניעה את ראשה ואת גופה אנה ואנה, הנה היא זוקפת את ידיה למרום. את גאה על שתי רגלייך, נעמי, ולפעמים אני מקנא בך, אך ראי את ידידתי – לה ארבע רגליים, נוסף על כך זוג כנפיים נוצצות. לעומתה כולנו עניים ואביונים.

(פסתוק נוהם בפחד.)

נעמי:

אינך מתבייש, פסתוק? כיצד תוכל לומר שהיא מכוערת? איך אפשר לפחד…

שולמית:

הצדק איתו, הצדק איתו. מהרו ונוסו, העקרב הולך!

עקרב:

הָרֵיחַ עוֹלֶה בָּאַף,

יְצוּר אֱנוֹשִׁי כָּאן, נְאוּם הָעַקְרָב!

שולמית:

שלום אדוני הקפיטן, מה שלומו? וכיצד עלה הציִד?

עקרב:

מה זה נוגע לך? האם שאלתי אותך לשלומך, מה?

שולמית:

שים לב, אדוני הקפיטן, דומני ששָׁם בוער העשב.

עקרב:

השתגעת? אש, היכן? לא נעים בהחלט! הי, מי שם? הסִסמה! מה זה, כבר חשבתי שפרצה שרֵפה. אל תחייך, כן, אני ירא את האש, אבל מפניך אינני מפחד, ברור? חד־רגל שכמותך, עלה צלוי, עמוד דום! עקבים הצמד! אך שכחתי כי אין לך כאלה. כיצד אתה מעז לעזוב את משמרתך ולהתרוצץ ככה בלי סדר, מה? הה, ידעתי! שוב יום ההולדת הארור של המלך. לוּא הייתי במקום מלככם הטיפש… כלומר, לוא הייתי טיפש כמלככם… כלומר, לולא הייתי טיפש…

צבעוני:

אבל הירגע, אדוני הקפיטן, כרגע רציתי להזמינו להשתתף בחגיגות. המלך ישמח מאוד לראות את בא כוחה של מעצמה חשובה כזאת, אלא שאז יצטרך אדוני להשאיר את עוקצו בבית, כי אסור לשאת נשק במחיצתו של המלך.

עקרב:

את העוקץ להשאיר בבית? מי? אני? קצין בלי חרב, מה יישאר ממני? או חושב הוא אולי שאני חרק פשוט כמו ההוא שׁם. יש לי שמונה רגליים, שמונה! ברור? ולא שש בזוּיות כמו לצדיק הזה או שתיים כמו לבני האדם המגוחכים או אחת כמו לך.

לָאו, לָאו, לָאו,

נְאוּם הָעַקְרָב!

אֲנַחְנוּ אַנְשֵׁי הַמָּדוֹן וְהַקְּרָב,

לֹא עֵת חֲגִיגוֹת הִיא,

נְאוּם הָעַקְרָב!

לָבֶטַח הִזְמַנְתֶּם עֵרֶב רַב!

לֹא עֵת לִשְׁלוֹמִים הִיא,

נְאוּם הָעַקְרָב!

דָּמִי לְדָמוֹ שֶׁל אָדָם יִרְעַב!

יְצוּר אֱנוֹשִׁי פֹּה,

נְאוּם הָעַקְרָב!

נעמי:

רחמים, אדוני הגנרל.

עקרב:

אין רחמים. אתמול דרך לי בן אדם על רגלי השביעית. על כן אדקור אותך בלי רחם.

שולמית:

אכן, לא נעמי עשתה זאת.

עקרב:

מעשה אדם הוא, והיא מִשלהם, ודי.

שולמית:

אדוני הקפיטן, הרי הוא קצין! כיצד לא יתבייש לתקוף גברת? את עוקצו הוא מבייש! לעקוץ גברת – חרפה!

עקרב:

מאין שאבת את חוכמתך זו? אף על פי כן, הצדק איתה: כלימה היא. הגברת תסלח, שמאל ימין שמאל…

נעמי:

סוף סוף הסתלק. כל כך פחדתי. צבעוני, מה הוא עניין החג שרצית למסור לשולמית ולצבעונים הצהובים?

צבעוני:

הֵי רוּצִי אַתְּ וּבַשְׂרִי הַבְּשׂוֹרָה –

זֶה חָג הַשָּׁלוֹם, זֶה חַג הָאוֹרָה!

הַמֶּלֶךְ נַרְקִיס, הַנָּסִיךְ פַּרְפַּר

יַכְרִיזוּ הַיּוֹם עַל דָּבָר נֶהְדָּר,

כִּי זֶה הַיּוֹם, בְּזֶה הַיּוֹם

חָרָק וְכָל צֶמַח כּוֹרְתִים בְּרִית שָׁלוֹם!

גַּם אַתְ תָּבוֹאִי, כֵּן צֻוֵּיתִי

לְבַל אָשׁוּב עַד כִּי הֵבֵאתִי.

בּוֹאִי לִרְאוֹת, לָשִׁיר, לִרְקֹד

לָךְ מְצַפֶּה מוֹשַׁב כָּבוֹד!

נעמי:

כמה נאה מצדו של רבי חלום טוב, וכמה נאה מצד המלך. כל כך הרבה נוכל לספר אחר כך. אני כבר סקרנית מאוד. צבעוני, היכן החג, היכן?

צבעוני:

עַל אִי הַפְּרָחִים בְּמֶרְכַּז הָאֲגַם,

בּוֹאִי אִתִּי, נָעֳמִי, אוֹבִילֵךְ לְשָׁם.

שולמית:

בְּמַשַּׁק כְּנָפַיִם, בְּזִמְזוּם, בְּרִנָּה,

אָעוּפָה מִפֹּה וְאֶקְרָא לָעֵדָה,

אָעוּפָה אֶקְפֹּצָה, אַמְרִיאָה אֶל עָל,

אַשִּׂיג אֶתְכֶם לְיַד הַמַּפָּל.

עקרב:

הֲרֵי זֶה הָיָה מְעַנְיֵן עַד מְאוֹד,

חֶבְרָה מְצֻיֶּנֶת, רָאוּי לְהוֹדוֹת.

שָׁלוֹם (שֹׁמּוּ שָׁמַיִם וְאֶרֶץ!)

בֵּין צֶמַח מִסְכֵּן וְחֶרֶק וְשֶׁרֶץ

וְכָל גִּבּוֹרַי שֶׁהֵם בְּנֵי גִּבּוֹרִים,

עִם אֵלֶּה יֵשְׁבוּ בְּמוֹשַׁב חֲבֵרִים?

בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה הִיא, לָעַד לֹא יָקוּם

וְעֵד לִדְבָרַי כָּל הַיְּקוּם!

חַכֵּה נָא אַתָּה, יָדִיד וָרֵעַ,

מָה טוֹב שֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר מִלְּמַפְרֵעַ.

כָּעֵת אֶשָּׂא אֶת רַגְלַי בָּרָמָה,

אֶחָד הוּא דְּבָרִי: נְקָמָה, נְקָמָה!

מערכה ב'

עקרב:

הי תולעת, קטנטונת – היכן היא? הא!

גזם:

לפקודתו, אדוני הקפיטן.

עקרב:

אני רוצה שתשעשעי אותנו. הרי אתם התולעים יודעים כך, נו, להתנועע עם המוזיקה, את כבר יודעת…

גזם:

לרקוד, אדוני הקצין?

עקרב:

ברור. נו, התחילי כבר!

צפרדע:

מה את רועדת, תולעת שכמותך? לא אטרוף אותך. אינך מעוררת בי כל תיאבון, זבובים טעימים הרבה יותר, הרבה יותר…

עכבר:

נדמה לְךָ שהיא רועדת. הרי זאת רק תולעת אחת, והיא נראית לך כפולה כי שיכור אתה. אינך יודע לשתות יין, ואין פלא, הן כל השנה אתה גומע מים.

צפרדע:

ואתה, מוטב שתפתח את עיניך המגוחכות והקטנות ותסתכל היטב. תראה שהצדק איתי, הרי היא רועדת מכף רגל ועד ראש, עיוור עלוב שכמותך.

עכבר:

אולי מתגאה אתה בעיני הפרה שלך, פרצוף ממושקף!

צפרדע:

סתום פיך, גורף ביבים!

עכבר:

אתלה אותך בשמש בכדי שתתייבש, פטרייה טחובה שכמותך.

צפרדע:

ואני…

עקרב:

שקט! סדר, משמעת, דום! בריונים שכמותכם – מה זה עלה בדעתכם לריב כאן במחיצתי?

צפרדע:

לפקודתו, אדוני העקרב.

עקרב:

מה?

עכבר:

לפקודתו, אדוני הקצין.

עקרב:

כך, ומה אתך? מדוע אינך רוקדת?

גזם:

אינני יכול.

עקרב:

מה פירוש אינני יכול?

גזם:

מודיע בהכנעה, אדוני המפקד, אינני יכול.

עקרב:

מדוע לא, עלובה?

גזם:

אני ירא.

עקרב:

מפחד, מה? שומו שמים – הרי תולעת את, יצור מזיק. חדלי להתנועע כך. מזגי עוד כוס, ושתקי.

גזם:

לפקודתו.

עקרב:

ובכן, רבותי, נדמה לי כי העניין ברור למדי.

עכבר:

רק עוד שאלה אחת: איפה היא החגיגה הזאת?

עקרב:

הרי אמרתי, את יום הולדתו של המלך נרקיס יחוגו על האי שבאגם.

צפרדע:

לי לא יקשה להגיע לשם. הרי אני מיטיב לשחות. אבל מה יהיה על ידידנו העכבר אשר איננו יודע לשחות? מה תשלם לי אם אתן לך שיעורים בשחייה עד יום הקְרב?

עכבר:

את אוזניך הייתי קוטף, לו היו לך כאלה, בריה בזויה.

צפרדע:

אך בזאת לא היית לומד לשחות.

עכבר:

אבל אתה היית לומד כיצד מדברים אל עכבר נכבד כמוני!

צפרדע:

כמו עם יצור אשפתות…

עכבר:

טובל ביצות!

צפרדע:

עיוור!

עכבר:

בול עץ!

עקרב:

שקט, רבותי! אחדוּת, חבר בריונים! הן אין כל טעם בריב הזה, אין כלל צורך לשחות, יש שם גשר, ונעבור בו – העיקר שלא ייוודע הדבר. נעשה התנפלות פתאומית, מפתיעה, ונשתלט על האי, אחרי זה לא תהיה המלאכה קשה. עניין גדול להילחם נגד פרחים וחרקים, אבל עלינו לעשות הכול כשורה. השחז את שיניך העכבר, לעקירת הצמחים.

עכבר:

לפקודתו, אדוני העקרב.

עקרב:

ואתה, הצפרדע, הרי אֶת הכול יודע, עליך הוטל להשמיד את גדודי החרקים.

צפרדע:

לפקודתו, אדוני העקרב.

עקרב:

ואֶת הילדה, אֶת נעמי זו, אחטוף אני. היא השלל שלי. אך זה תבוא למשתה – אחטפנה, בנתם?

עכבר:

ברור כשמש, אדוני העקרב.

עקרב:

הִכּוֹנוּ, הִכּוֹנוּ, הִכּוֹנוּ לַקְּרָב!

נָבוֹא אַף נַכְרִיעַ, נְאוּם הָעַקְרָב!

וְאַל נְאַבֵּד אֶת זְמָנֵּנוּ לַשָׁוְא!

נָבוֹא וְנַכְרִיעַ, נְאוּם הָעַקְרָב!

נָרִימָה עוֹד כּוֹס לְצֵאתֵנוּ לַקְּרָב,

נִשְׁתֶּה לְחַיֵּינוּ, נְאוּם הָעַקְרָב!

ועתה צאו ונלכה!

גזם:

בבקשה…

עקרב:

מה חפצך?

גזם:

האם יואיל אדוני הקצין בטובו הרב לקבל לתשומת לבו, שבכל ההכנעה הרשיתי לעצמי לבקש מן החֶברה הנעלה לסלוח בטובם הרב…

עקרב:

מה את מפטפטת? מה דברי הסרק האלה? דַברי ברורות.

גזם:

אבל האדונים שתו פה יין, ועלי לגבות את הכסף.

עקרב:

מה? לשלם בכסף? קחי חלק בבז אם אינך יכולה להזיק באופן פעיל, ויצא שכרך בהפסדך. שלום! כלומר, מלחמה!

הַשּׁוֹדְדִים הַשּׁוֹדְדִים

הֵם עַם אַמִּיץ לֵבָב,

הֵם לִגְדוּדִים מִתְגּוֹדְדִים,

יֵלְכוּ יַחְדָּו הַשּׁוֹדְדִים,

רֹאשָׁם הוּא הָעַקְרָב.

וְהָבוּ עוֹד חָמָס וָשֹׁד,

אֲנַחְנוּ גְּדוּד גָּדוֹל מְאוֹד,

אַנְשֵׁי חָמָס וָשֹׁד!

הַשּׁוֹדְדִים, הַשּׁוֹדְדִים,

הִכּוֹנוּ נָא לַקְּרָב!

הַכֹּל יוֹדְעִים, הַכֹּל יוֹדְעִים

מָה אַמִּיצִים הַשּׁוֹדְדִים,

יְחִי מַנְהִיג עַקְרָב!

וְהָבוּ עוֹד חָמָס וָשֹׁד,

הָרִימוּ כּוֹס, הַמְתִּיקוּ סוֹד!

גזם:

ונוסף לכול, קָראו לי תולעת.

צבעוני:

הירגע, גזם יקר, אנו יודעים שאינך תולעת אפילו אם כרגע יש לך צורה כזאת. גזם אתה, בן לפרפר, ובסופו של דבר תהיה פרפר יפה, יפה בהרבה מכולנו, ואז תוכל לבוא ולהשתתף ביום הולדתו של המלך.

גזם:

אבל לא זה הוא הדבר האיום ביותר, שהוא קרא לי תולעת.

צבעוני:

ובכן מי או מה הוא הדבר שבגללו בכית?

גזם:

אתגבר ואספר בשקט. בעצם, טוב שהוא חשבני לתולעת. אתם הולכים אל החג? אולי תוכלו עוד להציל…

צבעוני:

להציל? מה קרה? סַפֵּר!

גזם:

היו פה שודדים, העקרב וסיעתו, העכבר והצפרדע. הם זוממים התנפלות על אי הפרחים. כן, כאשר הגשתי להם יין, שמעתי כי רוצים הם עוד היום להתנפל עליכם. כן, הם דיברו הכול בפנַי ולא התביישו. אני כל כך דומה לתולעת, שהם חשבו כי אחד משלהם אני. שמעתי כל מילה. הם רוצים להרוס את מדינתכם, והעקרב רוצה לגזול את הילדה הנחמדה הזאת ולהרעיל אותה.

צבעוני:

מה? עלינו למהר, עלינו למהר, בואו, רוצו! עלינו להגיע לפניהם, יש להודיע למשמר! נעמי, הישארי כאן עם פסתוק, מקום מבטחים הוא. העקרב חזק מאוד ואם ינצח לא נוכל להגן עלייך עוד. אמנם עם עז אנחנו, והעקרב, הירא את האש יותר מכל דבר בעולם, ורואה כל צל אדום כשרֵפה, ייבהל מאיתנו, כי בינינו יש כל כך הרבה אדומי ראש, אך בכל זאת, נעמי, הישארי כאן עד תום הקרב.

נעמי:

לא יקום ולא יהיה! אני רוצה לעזור! אחרי הכול, דומני שאני אשמה. הן אני הרגזתי את העקרב. עלי להיות אמיצה ולא לברוח, ואז אולי אוכל לרמוס את העקרב בנעלַי החזקות. בואו מהר!

גזם:

תולעת, תולעת!

נעמי:

מה יש?

גזם:

נשיקה!

צבעוני:

חן־חן, גזם יקר, כי הזהרתנו.

גזם:

מהרו, חושו, אל תאחרו את המועד, ויצליח האל בידכם, תולעת.

מערכה ג'

דרדר:

כָּאן אֵין, כָּאן אֵין, כָּאן אֵין מַעֲבָר,

כָּאן אֵין מַעֲבָר, כָּאן אֵין מַעֲבָר.

עַל הַמִּשְׁמָר, עַל הַמִּשְׁמָר עוֹמֵד הַיּוֹם דַּרְדַּר!

שְׂמֹאל יָמִין, שְׂמֹאל יָמִין, שְׂמֹאל יָמִין, שְׂמֹאל

כָּאן אֵין, כָּאן אֵין, כָּאן אֵין מַעֲבָר,

כָּאן אֵין מַעֲבָר, כָּאן אֵין מַעֲבָר.

עַל הַמִּשְׁמָר, עַל הַמִּשְׁמָר עוֹמֵד הַיּוֹם דַּרְדַּר!

הסִסמה!

צבעוני:

שלום ואהבה.

דרדר:

שלום ואהבה, רבותי.

צבעוני:

השומר, נודע לנו על תוכנית התקפה.

דרדר:

הו!

צבעוני:

אל תשאל לפרטים, כי האויב בעקבותינו, חששנו כבר פן נאחר. השמע מיד את אות האזעקה!

דרדר:

מיד! בּוּם!!

קצין:

שומר, מה קרה? מה הרעש? מי העז להעיר אותי? מי שם?

דרדר:

מודיע בהכנעה, אדוני הקצין, אורחים. ידעו את הסִסמה ומביאים בשורה רעה. סַפּרו לקצין.

צבעוני:

מודיע בהכנעה. העקרב מתקדם ואיתו כל החבורה.

נעמי:

אדוני הקצין, לפקודתו. הכול נכון.

קצין:

כולם אל המבצר! מצב צבאי! מהרו! אחרי שכולם יעברו, להעלות את הגשר!

עכבר:

שיגעון, אני אומר לך, זהו שיגעון בתכלית הפשטות.

צפרדע:

אדרבה, אמור לו, אמור אתה.

עקרב:

שקט! הס! דומו, הן יישמע קולכם!

עכבר:

אחת היא לנו אם יישמע ואם לא יישמע – בין כה וכה כבר נפלנו בפח.

צפרדע:

כמובן, בכלל אין בדעתנו להקריב את חיינו למען שטויות אשר כאלה.

עקרב:

אבל, נשבעתם בהן־צדק!

עכבר:

הן־צדק היום, הן־צדק מחר. אחרי שיהרגו אותנו, לא ישאלונו להן־צדק. כל התוכנית שלך אינה אלא שיגעון, והכול נודע באי. אין לנו עניין לריב עם כל הצמחים, ובכלל, אין רמשים מעניינים אותי, ואין לי כל צורך לסכן את עורי בגלל דבר שאינו טעים לי.

צפרדע:

זהו הדבר הנבון הראשון, אשר אני שומע מן היצור המתועב הזה. סליחה, ידידַי ורעַי, אל נריב עכשיו, ונסביר יחד לאדון הקצין את עמדתנו. צדק העכבר, זבובים טעימים למדי כשתופסים אחד מהם לפעמים, אבל לדבורים יש עוקץ מלא רעל, וזה אינו טעים כלל – השומע אתה את זמזומן מאחורי הגשר? אם נזוז, תזמזמנה לפני הגשר, כי הן יכולות לעוף ואתה אינך יכול, אם כי גם לך עוקץ, אבל רק אחד, והדבורים למאות.

עקרב:

לכך אתם חוששים? שודד אמיץ שׂשׂ למות למען כבודו. מתוקה הנקמה!

עכבר:

נקמה? האם לי דרכו על רגלי השביעית? לי, ברוך השם, רק ארבע, עטופות בכפפות רכות.

צפרדע:

בחפץ לב נמות למען הכבוד, אך קודם כל שַׁמֵש לנו דוגמה.

עקרב:

מה, חבר בוגדים, כך אתם עומדים בדיבורכם? כך תחרצו לשון נגד מפקדכם?

חַרְבִּי שְׁלוּפָה, לֹא תַּחֲזֹר לַשָּׁוְא!

דָּקוֹר אֶדְקָרְכֶם, נְאוּם הָעַקְרָב!

צפרדע:

ולשחות אתה יודע?

עקרב:

גם העכבר ברח. בוגדים, מוגי לב. אבל אני, חמתי בוערת בי כאש. מה אמרתי? בוערת בי הנקמה. אני עולה לבדי. אראה להם! הרי אני שקול כנגד כל שלושת העמים המגוחכים שם בפנים.

הוֹרִידוּ הַגֶּשֶׁר, אֲנִי הַצּוֹעֵד,

לְנַצֵּחַ אוֹתִי – בְּפָנַי אֵין עוֹמֵד:

לֹא חוֹמָה וְלֹא קִיר, לֹא בַּרְזֶל, לֹא פְּלָדָה,

אַךְ יִרְאוּ אֶת פָּנַי, יִבְרְחוּ בִּרְעָדָה.

גְּשׁוּ הֲלוֹם, מוּגֵי לֵב, כָּאן הָעֹז וְהָעָצְמָה,

הִכָּנְעוּ – וְאִם לֹא, מִבְצַרְכֶם לְחֻרְבָּה!

אָנֹכִי אֲנַצַּח, מִי יָעֵז לַעֲצֹר!

נְאוּם הָעַקְרָב! תְּנוּ לַעֲבֹר.

הֵם בָּאִים בְּזִמְזוּם, אֲסַפְסוּף נִבְעָר,

אֶעֶקְצֵם וְנִגְמָר!

דבורה:

אַחְדוּת, אַחְיוֹתַי, נַעֲלֶה וְנִפְרֹץ,

בֵּין קִפְלֵי הַשִּׁרְיוֹן נַעֲקֹץ, נַעֲקֹץ!

אִם גַּם עוֹר לוֹ עָבֶה

וְעֻקְצוֹ אֵימָה –

אַחְדוּתֵנוּ תִּגְבַּר לַמִּלְחָמָה.

עקרב:

לְהִלָּחֵם עִמָּדִי זוֹהִי שְׁטוּת וּמִשְׁגֶּה!

שׁוּבוּ, נוּסוּ, בִּרְחוּ מִזֶּה!

דבורה:

סְמֹךְ עָלֵינוּ, שׁוֹדֵד, לְדַבֵּר אַל תַּרְבֶּה.

יָדַעְנוּ חוֹבָה, וְאוֹתָהּ נְמַלֵּא.

עקרב:

הַמִּהַרְתִּי מִדַּי לָשִׂישׂ לְנִצָּחוֹן?

גַּם בָּעֹקֶץ עֲקָצוּנִי! אָסוֹן!

אוֹיָה, עֲקִיצָה בָּרֹאשׁ, בַּבֶּטֶן וּבַגָּרוֹן,

וְנוֹסָף לָזֹאת – תְּרוּעַת נִצָּחוֹן!

דבורה:

נְזַמְזֵם זוּמְזוּם זוּם, הִכָּנַע, הִכָּנַע!

בִּשְׁבִילְךָ, חֲבִיבִי נִגְמְרָה הַמִּלְחָמָה.

עקרב:

אוֹי, עֲקִיצָה זוֹ אוֹתִי מַכְרִיעָה…

אֲנִי נִכְנָע, אֲנִי נִכְנָע!

קצין:

הלכו להם. חוּצה, חוּצה!

עקרב:

הלכו להם, לבד נשארתי.

אָקוּם וְאֶבְרַח,

מָה אֲנִי שָׂח?

אֵין שׁוֹמְרִים עָלַי, הַאִם עַד כְּדֵי כָּךְ

נֶחֱלַשׁ הָעַקְרָב? נוֹקַשְׁתִּי בַּפַּח!

אֲבָל מָה מְנַצְנֵץ שָׁם?

מָה מִתְרַחֵשׁ?

אָדֹם, צָהֹב, כָּחֹל, אוֹיָה אֵשׁ!

הַמַּעְגָּל הוֹלֵך וָצַר, אָיֹם!

מַעְגָּל גְּבִיעֵי אַרְגָּמָן אוֹ לֶהָבוֹת צוֹעֲדות הֲלוֹם!

לֹא אוַּכל לְהַבְחִין, הַכֹּל מִתְנוֹצֵץ

מְחוֹל לֶהָבוֹת, בָּא הַקֵּץ!

קצין:

חוּצָה, חוּצָה הַשְׁלִיכוּהוּ, כְּלִי אֵין חֵפֶץ!

זִרְקוּהוּ הַחוּצָה, אֶת הַשְּׁלוּמִיאֵל,

זֶה סוֹף כָּל שׁוֹדֵד וְנוֹכֵל.

כרוֹז:

הִנֵּהוּ מוּטָל מֵפִיר הַשָּׁלוֹם,

סוֹף שִׁירוֹ הַיּוֹם!

פָּגְעָה בּוֹ הַנְּקָמָה, אֶת גְּזַר דִּינוֹ חָרַץ,

וְעֻקְצוֹ – חַרְבּוֹ. אֶת עַצְמוֹ עָקַץ!

שֶׁרָצָה אֶת חַגֵּנוּ לַשְׁבִּית

יִשָּׁכַח מַהֵר – וְתָקוּם הַבְּרִית!

נרקיס:

החלק הרציני שבחג נגמר. ובכן, שר החצר הנאמן, במה תשעשע אותנו כעת?

רפרפני:

כן, כן, מה הכנתם – הרי זה כמעט עוד יותר חשוב – הן כה שמחתי לחג!

כרוז:

הוד מלכותו, הוד רוממותו! תהלוכה אדירה בתוכנית, ומחולות פרחים, תאווה לעיניים – מפקד הצבאות המאוחדים – וכל זה בלוויית תזמורת הצרצרים!

נרקיס:

הבה ונצא…

כרוז:

עוד רגע, סבלנות, הוד מלכותו והוד רוממותו – אבקש להציג לפניכם שני אורחים אשר המליץ עליהם ידידנו רב היכולת רבי־חלום־טוב, והם גברת נעמי מארץ בני האדם ומר פסתוק מארץ הכלבים.

רפרפני:

שליחה נחמדה שלח הקוסם הזקן! ברוכה תהיי הבאה, חביבתי.

נרקיס:

לכבוד נחשב לי ולעַמי הדבר, גבִרתי והוד רוממותו, ניגש נא לראות את התהלוכה ולחוג את האירוע הגדול בחדווה.

רפרפני:

אָעוּף לִפְנֵיכֶם הָרִאשׁוֹן אֲנִי,

הַתְחִילוּ בֶּחָג! תִּזְמֹרֶת, נַגְּנִי!

מערכה ד'

כרוז:

הַקְשִׁיבוּ כָּל הַמֻּזְמָנִים

הִתְקָרְבוּ, מַתְחִילִים –

שָׂרִים וְרוֹזְנִים, אֶזְרָחִים יְקָרִים,

אֶת חַג הַחַגִּים אָנוּ פּוֹתְחִים.

וְעִקַּר הָעִנְיָן: בְּמַעֲמָד זֶה

נִקְרָא וְנַחְתֹּם אֶת הַחוֹזֶה!

בשנת הניצחון ביום הולדתו של המלך נרקיס נחתם לנֶצח חוזה ידידות מצד אחד על ידי המלך נרקיס, המכונה “הנַעלה”, המולך על כל הנרקיסים, החבצלות והפֵּטוּניוֹת, הוורדים למיניהם וכל הכלניות והרקפות, שן הארי והדגניות למשפחותיהן, ומצד שני על ידי הוד מעלתו הנסיך פרפר, המכונה “רפרפני”, מושל ממלכת פרפרי היום והלילה למיניהם, גוניהם וגודליהם, הדבורים, הזבובים והיתושים. שני הצדדים מתחייבים לנהוג בידידות, שלום ועזרה הדדית ושיתוף פעולה במלחמה כבשלום, ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, בשנות ברכה ובשנות בצורת, עד עולם; המוכנים האדונים הנכבדים הנעלים לחתום?

פרפר:

הֲרֵי לְךָ. חוֹתָמִי לָנֶצַח אֶנְצֹר,

אֶשְׁמֹר אֱמוּנִים בַּשָּׁרָב וּבַקֹּר!

נרקיס:

בַּאֲשֶׁר גַּם אֲנִי לַנָּסִיךְ נֶאֱמָן,

עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת אֶהְיֶה לוֹ מִשְׁעָן!

כולם:

זֶה יוֹם שָׂשׁוֹן, זֶה יוֹם שִׂמְחָה

בְּכָל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה,

כָּל צִיץ יָגִיל, כָּל צִיץ יִשְׂמַח,

עִבְרוּ עֲבֹרוּ נָא בַּסָּךְ!

נִצָּן וּפֶרַח וָחָרָק,

הַכֹּל, הַכֹּל שְׂמֵחִים לֶחָג.

הַיּוֹם צָלוּל, הָרוּחַ צַח,

עִבְרוּ, עֲבֹרוּ נָא בַּסָךְ!

וֶרֶד וּפַרְפַּר גָּדוֹל

יֵצְאוּ בְּיַחַד בְּמָחוֹל,

לְקוֹל תִּזְמֹרֶת צִרְצָרִים

נִרְקֹדָה שׁם, נָשִׁיר שִׁירִים.

נעמי:

תודה, הוד מלכותו, לעולם לא אשכח את המחזה הנהדר. שלום גם לו, הוד רוממות.

פרפר:

שָׁלוֹם לָךְ, נָעֳמִי הַקְּטַנָּה,

הַקְשִׁיבִי שִׁיר וּמַנְגִּינָה:

הֶחָג נִמְשָׁךְ, וְשָׁם הַכֹּל

עוֹדָם קוֹרְאִים לִי לְמָחוֹל.

המלך:

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָךְ, חֲבִיבָה,

זִכְרִי אוֹתָנוּ לְטוֹבָה.

נעמי:

אך מה יפה היה הכול, אבל עייפתי. פסתוק, בוא נשב לנוח.

רבי חלום טוב:

מַגִּיע הַמַּסָּע לְסוֹף,

קָרוֹב הַסּוֹף, בֵּיתֵךְ קָרוֹב,

הַכֹּל אֲשֶׁר חָזִית הַיּוֹם,

אֵינוֹ סְתָם אַגָּדָה, חֲלוֹם.

בִּכְרִיתַת בְּרִית זוֹ בָּאֲגַם,

לָמַדְתְּ כִּי אַהֲבָה וְרֵעוּת יְסוֹד הָעוֹלָם.

הַחֲלוֹם נִשְׁלַם וְתַם,

הֲיָפֶה הוּא הָעוֹלָם?

ילדתי החמודה, מה אומרים עכשיו?

נעמי:

תודה. להתראות, רבי חלום טוב, אך רק חיפושית עפה לה שם.

אפילוג

אָכֵן הָדוּר הוּא הָעוֹלָם,

וְהַחֲלוֹם נִשְׁלַם וְתַם,

אַךְ, הֲתֵדְעוּ? גַּם בְּהָקִיץ

נָאִים פַּרְפַּר, אִילָן וְצִיץ,

לָכֵן כֻּלָּנוּ שֻׁתָּפִים

תָּמִיד בַּחֲלוֹמוֹת יָפִים.

הַבִּיטוּ וְנַסּוּ לִרְאוֹת!

שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, לְהִתְרָאוֹת!

על המחזה “רבי חלום טוב” מאת לאה גולדברג ועל “להקת העץ”¹

בניסיון להתוות את קורותיה של “להקת העץ”, תיאטרון המריונטות של ד“ר פאול לוי, התוודעתי למסמכים שונים, וביניהם המחזה לילדים “רבי חלום טוב” מאת לאה גולדברג. את המחזה מצאתי בתיק “להקת העץ” המצוי בארכיון לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. המחזה אינו מוזכר ברשימות הסוקרות את כתיבתה של לאה גולדברג לתיאטרון, ואינו מצוי בקטלוג של עיזבונה במכון “גנזים”. רשימות שהופיעו ב”דבר“, “משמר”, “משמר לילדים” ו”הארץ" במהלך חודש מאי 1947 מעידות על כך שההצגה עלתה באולם מוגרבי בתל אביב. לא היה זה שיתוף הפעולה היצירתי הראשון של לאה גולדברג עם “להקת העץ”. על פי הביקורות בעיתונות היומית ב־1941, תירגמה גולדברג מגרמנית לעברית את פזמוני ההצגה למבוגרים “עלילה באגם” (או: “המלחמה העכברו־צפרדעית”), סאטירה פוליטית מאת לואי פירנברג, מחזאי ומשורר קומוניסט יהודי־גרמני, ששהה זמן־מה בפלשתינה. בהיסטוריוגרפיה של “התיאטרון העברי”, הנעה בין שתי נקודות ציון קאנוניות – “הדיבוק” של “הבימה” ו“הוא הלך בשדות” של הקאמרי – מוזכר ד"ר פאול לוי, הרוח החיה של “להקת העץ”, בהקשר של יוסף (פסובסקי) מילוא, שבזכות שליטתו בשתי השפות, גרמנית ועברית, צורף ללהקה, ובשנים 1940–1943 כתב לה מערכונים ובעיקר ביצע בקולו תפקידים רבים. אכן, המפגש ביניהם הוא חוליה עקרונית בביוגרפיה המקצועית של יוסף מילוא, ובוודאי בהיבט של האסתטיקה הבימתית שהקנה פאול לוי להצגותיה הראשונות של “להקת המערכונים” – לימים התיאטרון הקאמרי. היעדרותה הבולטת של “להקת העץ” בהיסטוריוגרפיה של התיאטרון בתקופת היישוב היא אפוא דוגמה פרדיגמטית מצערת להשתקה של כל מה שאינו מהווה חלק מן הזרם המרכזי בתיאטרון.

על פי יומנו הקפדני של ד"ר פאול לוי, בשנים 1940–1943 העלתה “להקת העץ” תשע תוכניות שונות, שהוצגו 750 פעם בפני כ־100,000 מבקרים.² באוגוסט 1943 נפסקו ההופעות, כביכול משום שלא נמצא מקום לחזרות בתל אביב. בהתחשב בהיקף הופעותיה של הלהקה ברחבי היישוב, ברור כי אין המדובר בתופעה שולית, אלא בתיאטרון שהיה רכיב משמעותי במרחב התרבותי הארץ־ישראלי. בשנת 1947 הוקם וַעד שקרא לסייע לחידוש פעילותה של “להקת העץ”. בין חברי הוועד היו מרטין בובר, לאה גולדברג, סמי גרונימן, אריה נבון ואחרים. לאה גולדברג ניסחה את המִנשר שהופץ, ודבריה מעידים על הערכתה לפועלה של הלהקה:

“עלילה באגם”, “המרימה את קולה נגד הפאשיזמוס”, היתה הצגה יחידאית בנוף התיאטרון ביישוב, והמבקרים הצביעו עליה כמופת ודגם לבמות הגדולות. הטקסט לא השתמר, אך על פי הביקורות בעיתונות היומית, הופיעו על הבמה מלכים, שרי צבא, שרי תעמולה, עורך עיתון ועיתונאים, חיילים ו“אנשים קטנים” – וכולם בצורת עכברים, צפרדעים, זבובים, עטלפים, צבים, אווזים ועוד. “אין לך קושי להכיר בעלילת מלחמת החיות את המלחמה הגדולה של ימינו, את היטלר בצורת קנצלר ברייך העכברים, את גבלס ואת גרינג, ולא יהיה מי שלא יבין, מי הם הצפרדעים והסלמנדרים”, הסביר מנשה רבינא (“הגה”, 12 בספטמבר 1941). במרכז ההתרחשות הבימתית – מזימות ההשתלטות והתקפה האכזרית של ממלכת העכברים על ממלכת הצפרדעים, שאזרחיה שמרנים ואוהבי נוחות. העלילה מסתיימת בניצחון הצפרדעים, והשלטון בעולם החדש ניתן “לעבודה, לחופש ולהתקדמות”. המחזה נכתב כאופרטה, והשירים והריקודים “השכיחו את צורת החיה”, קבע רבינא. “כמה יפה, מעציב ומרעיש השיר של העכבר הקטן, הבוכה על האב שנאלץ לצאת לקרב! מה מזעזעים הבכי והתלונה של בת מלך הצפרדעים היושבת בכלוב שבויה בידי העכברים האכזריים. שרה על געגועיה לחופש ולמולדת. הכול כל כך אנושי, וזיק ממנו נופל גם ללבנו” (שם).

כפי שעולה מהמסמכים, “רבי חלום טוב” נכתב בהשראת בובות המריונטה של ד"ר פאול לוי. כלומר, הרעיון למחזה נבע מאוסף בובות בעלי החיים שהצטברו מתוכניותיה השונות של הלהקה. מבנה המחזה הוא תיאטרון בתוך תיאטרון: הילדה נעמי וידידה הכלב פיסטוק (“פסתוק”, בכתיב של גולדברג) צופים בהצגה פנימית שמחולל קוסם גדול, המופיע בדמות גמד ששמו רבי חלום טוב – משחק של לשון נופל על לשון, שבבסיסו הביטוי “יום טוב”. הקוסם־הגמד, שהוא בעל יכולת להגדיל דברים, מראה לנעמי את הדברים “כפי שהם באמת”. הגלישה להצגה הפנימית מתחוללת באמצעות הגדלת פרח צבעוני מפואר, המבקש מהקוסם־הגמד להעביר ידיעה על יום חג הממשמש ובא, חג לרגל ברית שלום הנכרתת בין המלך הנרקיס לבין הנסיך הפרפר. ההצגה הפנימית מגוללת את סיפור הנקמה של העקרב, “איש המדון והקרב”, בבני אדם. העכבר והצפרדע, חייליו של העקרב, מגויסים למשימת הנקמה. אך בדרך לביצועה הם מסרבים, כל אחד מסיבותיו, להשתתף בהרס ממלכת הפרחים והפרפרים. “אין בדעתנו להקריב את חיינו למען שטויות אשר כאלה.” את פשר אי־עמידתם בשבועה למפקדם הם מסבירים: “הן־צדק היום, הן־צדק מחר. אחרי שיהרגו אותנו, לא ישאלונו להן־צדק.” העקרב נשאר ללא חיילים, וצועד חדור תאוות נקמה לעבר ארץ הפרחים, שם הוא מבקש לפגוע בנעמי. אך גזם, פרפר בשלב זחל (למעשה “גָזָם”, אחד מגלגולי הארבה), שנפגע עד עמקי נשמתו מדברי העקרב, מספר לצבעוני על תוכניותיו לחבל ביום החג. קוץ הדרדר בתפקיד קצין המִבצר מכריז על מצב מלחמה. הדבורה ואחיותיה מתקיפות את העקרב, ועקיצותיהן מביאות לכניעתו. במערכה הרביעית נחתם חוזה השלום, הידידוּת ושיתוף הפעולה, במלחמה כבימי שלום, בין ארץ הפרחים לארץ הפרפרים. ההתגלמות הבימתית של החגיגה באה לידי ביטוי בתהלוכה צבעונית ובמחולות פרחים בליווי מוזיקלי של תזמורת בדימוי צרצרים. רבי חלום טוב מחזיר את נעמי למישור המציאות: “הַכֹּל אֲשֶׁר חָזִית הַיּוֹם / אֵינוֹ סְתָם אַגָּדָה, חֲלוֹם. / בִּכְרִיתַת בְּרִית זוֹ בָּאֲגַם, / לָמַדְתְּ כִּי אַהֲבָה וְרֵעוּת יְסוֹד הָעוֹלָם.” כשלושים בובות (שהופעלו על ידי שמונה חברים) השתתפו בהצגה. כמו כן, מספר בובות נגנים תיפקדו כתזמורת למוזיקה, שחיבר פאול לוי.

את “רבי חלום טוב” כתבה לאה גולדברג אחרי הכישלון של “ים בחלון”, המחזה הראשון שכתבה למבוגרים (1938). את “ים בחלון” ביים אלפרד וולף, יהודי־גרמני שהגיע לפלשתינה ב־1933 והעלה ב“אוהל” את “אופרה בגרוש” מאת ברטולט ברכט. למרות ההצלחה האמנותית שזכתה לה “אופרה בגרוש”, לא המשיך וולף לעבוד ב“אוהל”. ב“ים בחלון” השתתפו חברי להקת “תיאטרון עברי, במה מקורית”, שרובם הגיעו לפלשתינה מגרמניה ולא נקלטו בתיאטראות הממוסדים (“הבימה” וה“אוהל”). דינה של ההצגה “ים בחלון” ככישלון חרוץ נקבע מיד על ידי הביקורת העיתונאית. הגם שהיו מבקרים שציינו את מעלותיו של המחזה, הרעיון הגלום בעלילה – ארץ ישראל מחסלת את אמניה בהכבידה עליהם את קשיי הקליטה – נראה להם מופרז ומופרך.⁴ על רקע הרעיון הגלום ב“ים בחלון” וסיפור ההתקבלות הקשה של ההצגה, ניתן לטעון שהירתמותה של לאה גולדברג לחידוש פעילותה של “להקת העץ” היא ביטוי לא רק לפוטנציאל שזיהתה בתיאטרון המריונטות כחלק מחינוך ילדים לתיאטרון, תחום שייחסה לו חשיבות רבה, אלא גם לרגישותה לקשיים התרבותיים, שעִמם נאלץ פאול לוי להתמודד.

במאמר זה אתווה בקצרה את סיפורה של “להקת העץ” ואתמקד ביחסה של לאה גולדברג לתוכניותיה באמצעות הביקורות העיתונאיות שפירסמה בעיתון “דבר”. אטען שאת שיתוף הפעולה היצירתי שלה עם הלהקה מסבירים רמתה האמנותית הגבוהה וזיקת הרפרטואר שלה למכמני התרבות המרכז־אירופית. סיפורה של “להקת העץ” אינו מתחיל בפלשתינה, אלא בעיר קרלסבאד שבמערב צ’כוסלובקיה. ד"ר פאול לוי (1891–1970), עורך דין במקצועו, אינטלקטואל והומניסט, בעל ידע נרחב בתולדות האמנות ואמן רב־תחומי, היה הרוח החיה של הלהקה. הוא שגילף את הבובות, הוא שעיצב ויצר את התלבושות, התפאורה, החפצים והתאורה, הוא שהתווה את הרפרטואר, וכן היה המוזיקאי ומפעיל הבובות של הלהקה. עם הגרעין הקבוע של חברי הלהקה נמנו יהודים אמידים, גברים ונשים, בעלי מקצועות חופשיים – עורכי דין, מהנדסים, בנקאים ורופאים – כולם חובבי תיאטרון בובות. פועלם בקרלסבאד בשנים 1926–1934 הוא ביטוי מובהק לחיי התרבות התוססים של היהודים־הגרמנים המקומיים, שנמנו עם העילית התרבותית והיו בני בית בתרבות הגרמנית. החל בשנת 1934 השתלבה “להקת העץ” בחיי העיר, והעלתה תוכניות למבוגרים, בעיקר לקייטנים שבאו לנפוש במעיינות המרפא הידועים שבמקום. באפריל 1936 הופיעה הלהקה לראשונה בפראג, וזכתה לשפע ביקורות מהללות. ב־1938, כשחבל הסוּדֶטים נמסר לגרמניה, נאלצו חברי הלהקה לעקור לפראג. יאן מאליק (Jan Malik), אחד מאנשי המפתח בסצנת תיאטרוני הבובות המודרניים בצ’כוסלובקיה, סייע לחברי “להקת העץ” להופיע בפברואר 1939 בפני נציגי משרד התרבות.⁵ הלהקה נבחרה כנציגת צ’כוסלובקיה בתערוכה בין־לאומית בניו יורק, יחד עם התזמורת הפילהרמונית – ללא ספק הוכחה לאיכות האמנותית הגבוהה שלה. בגלל המלחמה לא יצאה הנסיעה לפועל, אך כך ניצלו כמאה בובות מריונטה שנשלחו מבעוד מועד לנמל בטרייסטה, ובסופו של דבר מצאו את דרכן לפלשתינה. בליל 14 במרס 1939 יצאו פאול, אלזה ואווה את ביתם ברכבת האחרונה מפראג. באותו לילה נכבשה העיר על ידי הגרמנים. ברשותם היה סרטיפיקט לפלשתינה. פאול לוי לא שב עוד לעבוד כעורך דין. באופן אירוני, המעבר לפלשתינה איפשר לו להפוך תחביב למקצוע.⁶

עם הגעת הבובות לפלשתינה, החל לוי לפעול במרץ לחידוש ההופעות. חשוב לציין, שרק בודדים מאנשי הגרעין הקבוע של הלהקה הגיעו לפלשתינה. רובם נסעו לאמריקה. הזוג קינצל, שהיה חלק מהקולקטיב שנוסד בפראג, הצליח להגיע בדרך־לא־דרך לפלשתינה בתחילת 1941, ולאחר חודשים מספר השתלב בלהקה. לא רק עצם הפרקטיקה של תיאטרון בובות היא שאיפשרה את חידוש הפעילות, אלא גם – ובעיקר – השפה האמנותית הייחודית של “להקת העץ”. בין מאפייניה של שפה אמנותית זו ניתן למנות שלושה מרכיבים בולטים: תוכניות שאינן מספרות עלילות, אלא מבוססות על קטעים קצרים, הנטולים רובם ככולם מן הספרות היפה. למשל, שירים מִשל כריסטיאן מורגנשטרן, ארנו הולץ, הנס זקס, ברטולט ברכט, ולטר מהרינג, רינגלנץ ועוד; קטעים ספרותיים שונים, ובין היתר “פרופסור פאופר־סום” מאת גוסטב מיירניק או “החיוך של המונה ליזה” מאת טוכולסקי; קטעים מאופרטות, למשל, “כחול הזקן” לאופנבך; וכן סצנות ממחזות, כגון “שני אבירים מוורונה” ו“טרוילוס וקרסידה” לשייקספיר. כל תוכנית כללה גם קטעים פארודיים, שנמסרו מפיו של הקוֹנפֶרַנְסְיֶה. נוסף על כך, הומצאו שתי דמויות קומיות מקומיות: אוגריינר ואיינריינר, נציגי הבורגנות הנהנתנית של קרלסבאד. “מעולם לא עיצב פַּסל את הבורגנות הזעירה בצורה כל כך נאמנה בבובות עץ,” נקבע בביקורת בעיתון צ’כי. “חיי היום־יום בקרלסבאד מוצגים בצורה מרוכזת, באופן שרק מי שאינו מבני המקום יכול לתפוס. מהיום שוב לא יוכלו הקרלסבאדים לראות את עצמם אלא בדמות הבובות. זו היתה פרודיה כובשת” (22 בינואר 1935). במהלך השנים הצטברו טיפוסים קבועים של אמנים – זמרת קברט, פסנתרן, צ’לן וכנר, מנצח, זמר, לֵצן, משורר נידח – שהיוו את ליבת התוכניות. ממרכיבי הרפרטואר נגזר המאפיין השלישי, בובות מריונטה “המדברות” בשפות מקוטבות: שפה פיוטית לירית גבוהה לעומת שפת יום־יום. כמו כן, הנפשת הבובות נעשתה לא רק באמצעות דיבור או שירה של המפעילים, אלא גם באמצעות יצירות מוזיקליות מוקלטות. המודל האמנותי של קברט ספרותי איפשר להרכיב תוכנית המבוססת על קטעים מוכנים בשילוב של קטעים חדשים. מחסום השפה העברית נפתר בזכותו של יוסף פסובסקי. ההופעות הראשונות של “להקת העץ” התקיימו בקזינו של בת גלים ואחר כך בחיפה.

כמבקרת תיאטרון של עיתון “דבר” ליוותה לאה גולדברג את הלהקה למן הופעתה הראשונה בתל אביב, בקפה “סאן רֶמו”. כך התרשמה:

את הביקורת סיכמה במחשבה שבובות המריונטה טובות מאוד להצגת סאטירה פוליטית ו“יכולות גם לשמש חומר חשוב ורציני מאוד בחינוך האמנותי של הילדים”. בדיעבד, בשני תחומים אלה בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה היצירתי שלה עם הלהקה. חשוב לציין שכבר בתרצ"ו (1936) פירסמה גולדברג מחזה קצר, שכותרתו “תיאטרון בובות”, בעיתון “דבר לילדים”. הילד אורי, המנפיש את הבובות, פותח את ההתרחשות: “הִנֵּה, יְלָדִים, / מַחֲזֵה פְּלָאִים. / הַבֻּבּוֹת שֶׁלָּנוּ: / אֲנָשִׁים חַיִּים. / רֹאשׁ הַלֵּצִים, / הַיֶּלֶד יוֹסֵף / יֵשׁ לוֹ סָבְתָא / וְהִיא טוֹבַת לֵב. / וְעוֹד אֶחָד / רֵיק וּפוֹחֵז, / שׁוֹבָב וְרָשָׁע, / קוֹפֵץ כְּמוֹ עֵז! / הִנֵּה כָּךְ / עוֹלֶה הַמָּסָךְ.” הסצנריו רחוק מדידקטיוּת, ובמרכזו שפע הוראות במה הממחישות את התעלול האכזרי ואת הסוף הטוב.

מהביקורות שפירסמה גולדברג ב־1940, ניכרות הן הערכתה הרַבה לקטעי הרפרטואר המבוססים על נכסי התרבות המערבית, והן הסתייגותה המופגנת מהקטעים המבוססים על מערכונים המתארים את ההווי המקומי. כך פסקה ביחס למערכון “התרנגול” על מפגש בין “יקה” לילד תימני, שכתב מילוא: “פרימיטיבי במקצת ההומור שבסצנה הארצישראלית. אך דווקא הוא מוצא הד בלִבות הקהל. ייתכן שהדבר מעיד על טעם הקהל יותר מאשר על טעמם של עושי התיאטרון” (“דבר”, 4 בפברואר 1940). התמונה על פי הנובלה של גוסטב מיירינק, “פרופסור פאופר־סום”, הרשימה אותה והזכירה לה “הצגות גדולות של ‘פאוסט’”. היא עמדה על האיכות האסתטית הייחודית של בובות המריונטה של פאול לוי, המתגלמת במגע האינדיווידואלי החזק שהקנה להם. למשל, “הפנים המאושרים של הצ’ליסט הזקן. הרצינות המגוחכת של הפסנתרן וידיו הרוטטות של הכנר” (שם). “גובהה של בובת הפסנתרן כשישים סנטימטר. לבוש פראק ונועל נעליים שחורות. כפות ידיו שטוחות כאילו פרושות תמיד על הפסנתר. השפתיים המתוחות מבטאות הבעה שבין חיוך, לגלוג, רצינות ושעמום, אפו מחודד, על עיניו משקפיים עגולות עשויות עץ ושערותיו מסומנות באמצעות גילוף פסים קצובים הצבועים בצבע חום. תנועות גופו הצנום נתנו את הקצב”. גולדברג לא חסכה את שבט ביקורתה כאשר סברה כי המלל מרובה מן התנועה. כך, למשל, נהגה בהתייחסותה לקטע המבוסס על הסיפור של י“ל פרץ “בונצ’ה שווייג” בתרגומו של אברהם שלונסקי, שעוּבד לבמה כחלק מהמגמה לקרב את רפרטואר הלהקה לתרבות היהודית המזרח־אירופית. “המסכות יפות להפליא. ראשו הטרגי של השופט העליון מעורר אמון גמור. טוב הבדל הקולות של הקטגור והסנגור. אולם לדעתנו, ראוי היה לקצר בנאום הסנגוריה. לשמור על העיקרון הישן והטוב של תיאטרון בובות: כל המרבה בתנועה והממעט בדיבור, הרי זה משובח” (“דבר”, 2 בנובמבר 1940). בשונה ממרבית המבקרים, שהטיפו ל”להקת העץ" להפוך יותר מקומית ובעיקר יהודית, גולדברג לא זו בלבד שלא הציעה הצעות רפרטואריות, אלא למדה את הדמויות ואף הכירה בטעויותיה. כך, למשל, ביחסה לדמות הקוֹנפֶרַנְסְיֶה, שפניה עוצבו כהתגלמות הכיעור. “את חטאותי אזכור,” כתבה. “היה זמן שלא אהבתיו, נראה הוא לי כהמוני וגס במקצת. אך ‘להקת העץ’ ניצחתני: נמצא לו טון נכון. ועלי להודות כי הוא חביב עד מאוד” (2 בנובמבר 1940). כמו מבקרים חדי עין בצ’כוסלובקיה, גם גולדברג התפעלה מההתרחשות הבימתית שעוצבה לשיר מאת כריסטיאן מורגנשטרן, “מעשייה בת זמננו”, המספר על בגדים היוצאים מהארון באמצע הלילה. אציין שתמונה זו היתה מבוססת על הפעלת בגדים (חליפה, שמלה, סוודר ועוד) שיצרו את דימוי האדם הנעדר הלובש אותם, ולא על בובות מריונטה. התמונה עוצבה ב־1935, ובדיעבד מעניקות לה הנסיבות ההיסטוריות משמעות שונה לחלוטין. כך התרשמה גולדברג:

דבריה לא רק מלמדים על האתגר שהציבה הלהקה לשיח על אמנות התיאטרון, אלא גם מהווים סוג של פתיח לדיון תיאורטי במהותו על “תיאטרון חזותי”. תיאטרון ששפתו היא שפה פלסטית, חומרית, פיזית. שפה שמרכיביה – חלל, אובייקט, תנועה, קול או צליל – הופכים שווי ערך לשחקן. שפה המחייבת את היוצרים ונמעניהם לסוג אחר של עבודה בתיאטרון, עבודה שבמרכזה היכולת לדמיין את האנושי מבעד לאובייקט.

האיכות של אפיזודות קטנות הנעות בין הפנטסטי, הלירי והאבסורדי, כל אותם מבעים אסתטיים המבטאים את חווית הקיום של האינדיווידואל, הם ששָבו כפי הנראה את לב המשוררת. כך גם השלמוּת של אמצעי ההבעה, שלמות שנוצרה מהשילוב בין האסתטיקה של הבובות, שהיו פנינה אמנותית כשלעצמן, לבין הדיוק והמִשטוּר שנדרשו כדי להפעילן (במקרים רבים הִצריכה הנפשת הבובה שלושה אנשים, כלומר, שש ידיים המפעילות חלקי גוף שונים: פה, ידיים, רגליים). לא יהיה זה מרחיק לכת לטעון שיש קשר הדוק בין המשמעת האמנותית והבחירה בצורות מחייבות, למשל הסונֶטה, המאפיינות את שירתה של גולדברג, לבין העקרונות הנוּקשים של תיאטרון מריונטות בכלל ואלה שדרש פאול לוי מעצמו וממפעילי הבובות שלו בפרט. בחוברת “דע את התיאטרון” הסבירה לאה גולדברג לקוראים הצעירים את עקרונותיה של אמנות זו: הראשון בהם הוא “משמעת, שבלעדיה אין יצירת אמנות כלשהי, על אחת כמה וכמה יצירה שנועדה לעלות לבמה”.⁷ “להקת העץ” היתה ללא ספק חריגה מבחינה זו בנוף התיאטרון ביישוב. אך לא סיבות טכניות הן שהביאו להפסקת פעילותה ב־1943, אלא סיבות תרבותיות. דמויות האמנים, שהיו ליבת התוכניות של “להקת העץ”, לא היו גיבורי התרבות של קהילת היעד המקומית, והסיפור שלהם לא היה הסיפור של ה“אנחנו”. סביב פאול לוי לא התגבשה קבוצה קבועה של מפעילים, שתיאטרון בובות הוא חלק אינטגרלי מתרבותם. במובן זה, הפסקת הנפשתן של בובות העץ היה ביטוי לשבר של הקהילה שיצרה אותה.

אף שרוב תוכניותיה של “להקת העץ” במהלך שנות פעילותה בצ’כיה ובפלשתינה יועדו למבוגרים, הרי שעם חידוש פעילותה ב־1947, התכוון פאול לוי לייחד את עשייתה של הלהקה להצגות לילדים. במסגרת זו הועלתה ההצגה “רבי חלום טוב”. עיזבונה הדרמטי של לאה גולדברג, ובכלל זה מחזות שכתבה לילדים, הוא מצומצם. ממחקרה של אילנה נאמן, “ים בחלון – העיזבון הדרמטי של לאה גולדברג” (1997), ניתן ללמוד שבתחום של תיאטרון לילדים ונוער המדובר הוא בעיקר במחזות שתכליתם חינוכית. כך המחזה “בית הספר בשיטפון” העוסק ביחסים בין ילדים “ותיקים” ועולים מאירופה לבין ילד תימני, ו“מרטין וחנה” המגולל תמונות מחיי נערים פליטי גרמניה. גולדברג כתבה גם מערכונים דידקטיים, שנועדו להסביר לקורא הצעיר את עקרונות התיאטרון במזרח הרחוק, ביוון, בימי הביניים ובספרד, וכן את התיאטרון השייקספירי והתיאטרון היהודי. בתוך המצַאי הזה, המחזה “רבי חלום טוב” הוא יוצא דופן בעליל, הואיל ואמצעיו הפואטיים מקבילים למאפייני השירים והסיפורים שכתבה גולדברג לילדים. כך עולם האגדה, מיקום ההתרחשות בטבע, האנשה של בעלי חיים, הטשטוש בין מציאות לדמיון, השימוש בלשון פיוטית, הקצב והחריזה הפנימית. האם יהיה זה מרחיק לכת לטעון, שהשפה האמנותית של “להקת העץ”, המכוננת מודל צפייה של “ראייה דואלית”⁸ (double-vision), היא היא שאיפשרה לה לממש את מחשבותיה על תיאטרון טוב לילדים? או כדבריה: “תיאטרון שהופך את הילד לשותף ליצירה, לאגדה ולדמיון”.⁹ שהרי בתיאטרון מריונטות, כבכל “תיאטרון חזותי”, מאותגר התיאטרון החשאי של הצופה, כלומר תודעתו, במתח המתמיד שבין האשליה התיאטרונית לשבירתה. המחזה “רבי חלום טוב” הוא בלי ספק חלק בלתי נפרד מפועלה של גולדברג כמשוררת לילדים. האם כישלונו של הניסיון לחדש את פעילותה של “להקת העץ” ב־1947 כתיאטרון לילדים, הוא שמסביר, לפחות באופן חלקי, את השתכחותו של המחזה “רבי חלום טוב”? פרסומו המלא עשוי לשנות, ולוּ גם במעט, את מאזן היש והאין בתרומתה של לאה גולדברג למחזות מקוריים לילדים, ואולי לא רק ייקרא אלא גם יוצג על במה.