חלק רביעי: מראשית ימי שלטון היוונים עד דלדול ממשלת החשמונאים G

זאב יעבץ

בתוך: תולדות ישראל (בי"ד כרכים)

m נחלת הכלל

v עיון

כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן

הוספת תוצאות “הפפיראות” שנמצאו מקרוב במצרים
ע“פ מהדורת תשכ”ג, הוצאת “עם עולם בע”מ", תל אביב.

III. ימי הבית השני

מאת

זאב יעבץ

תולדות ישראל: ימי היוונים: הפגיעה הראשונה לישראל ביוון

מאת

זאב יעבץ

טיב העם היוני. ראשית תרבותם. יפי חכמתם. מתכֻנתם אל מצרים צידון ופרס. ריב שבטיהם ותגבורת העם המקדוני. ערמת פיליף וגבורת בנו אלכסנדר מקדון. מלחמות אלכסנדר. כבוש דמשק וצידון. מצודת עיר צור. מלאכי אלכסנדר בירושלם. אמונת ידוע הכהן וזעף אלכסנדר. מעל סנבלט, ודבתו על ישראל. רשיון אלכסנדר למקדש גרזים ולכהֻנת מנשה. בנין מקדש הכותים. כבוש צור. מות סנבלט וגדולת מנשה. כבוש עזה. מסע אלכסנדר לירושלם. צום ותפלה בישראל. ידוע והסנהדרין יוצאים לקראת אלכסנדר. לב אלכסנדר נהפך לטובה. אלכסנדר מעלה עולות בירושלם, ונותן כבוד לכהנים. פוטר את ישראל מכל מס בשנות השמטה ונותן רשיון לישראל ללכת בחקיהם. בחורי ישראל מסתפחים אל צבאו. אלכסנדר בערי יהודה. הכותים יוצאים לקראתו. אלכסנדר מכיר את מזמותיהם. מושיב את אנדרומך בארץ הכותים לנציב ארץ כנען. כבוש מצרים. גבורת אנשי חיל ישראל. בנין אלכסנדריא. מושב ישראל וזכוים בתוכה. כבוש פרס. תגבורת ארופא על אזיא.

3426–3437

וככל אשר תצא השמש בגבורתה בבקר השכם משערי מזרח, ושפכה את אורה על כל ארצות הקדם, בעוד אשר יכסה החשך את כל פני המערב וכאשר תוסיף ללכת הלוך וקרֵב אל הארצות אשר לפאתי ים ולהאיר את פניה גם עליהן, כן ינטו צללי ערב באפסי קדים; ככה יצאה גם תרבות האדם מקדמת אזיא המזרחית ותלך הלוך ואור, בעוד אשר חשכת לילה פרוּשה על ארופא המערבית. וככל אשר קרבה התרבות אל ארופא, כן הלכה חכמת בני הקדם הלוך וכָהה, עד כי רפה היום לערוב באזיא. פתחי אזיא הפונים אל ארופא, הם איי ארץ יון, על כן היה העם היוני האחרון לכל עמי התרבות אשר במזרח, והראשון, בדבר הגדול הזה לכל עמי המערב, ויגדל בטעם ודעת, בכשרון ומלאכה, בחכמה וגבורה מכל העמים, אשר היו לפניו. אפס, כי הברכה השלמה “תורה וגדולה במקום אחד” לא באה על העם הזה מעולם, כי בעת אשר עמד טעמו בו בכל מלֹא כחו, קצרה עוד ידו ולא יצא לו שֵם בגוים, וכאשר משלה זרועם ממשל רב כמעט בכל הארצות, כבר סר טעמם ויפֹג, ושבטי יון העתיקים התפרקו יבֵשו וַיִבֹּלו ויהיו לדומן!, לספיח אשר עלה במקומם ויאכל את כל לשדם, אך הספיח היה רענן מאד, אף כי לא שרש בארץ גזעו ולא האריך ימים רבים. – הספיח הזה הוא עם מקדון.

תרבות עמי הקדם החלה לבא מעט מעט בארץ יון בידי פלטי צידון ומצרים. והזרע המעט הזה, נשא את פריו בשפע רב, כי רבי כשרון ויפי טעם מאד היו היונים, ומבחר כשרונם היה הדעת את המדה והקצב בכל דבר והסדר בכל מעשה, עד כי ידעו להרך את כל קשה ולהקל את כל כָּבֵד בכל מלאכת מחשבת ובכל דבר חכמת בינה ובכל שיחה ושירה, לפַתֵּח חרצֻבות ולישר הדורים גם בכל דברי הממלכה גם בכל עסקי היחיד.

היונים החלו לצאת מארצם, ולהיות לזרוע או לשטן ליתר העמים הקדמונים באחרית מלכי בית פרעה, ויהיו שכירים בחיל מצרים, ובימי כרש ודריוש החלו להתנגח עם פקידי פרס ומדי המושלים באחֻזותיהם, מני אז עשו מלחמות רבות, אשר הכשילו את כח ממלכת פרס מאד מאד, אך פְּרי המלחמות האלה היה מלחמת שבט בשבט גם בארץ יון, עד כי כשלו ויפלו אחד אחד לפני העם המקדוני, אשר בצפון ארצם. תבוסת השבטים הנצים האלה, היו לעם הזה למחיה. פיליף מלך מקדון כרה ליונים העתיקים שוחה גם בזרוע כחו גם בחלקת לשונו. ובשתי אלה עצר בעדם ולא נתנם להתפרץ מפניו, ואלכסנדר בנו, אשר לא קם גבור אדיר כמהו בכל הדורות אשר לפניו, שׂם את היונים לכלי זעם, לחבל בם את כל עמי הקדם ולדכא אותם תחת רגלי גויי המערב.

וקול פעמי החיל הנורא הזה, החל לְהִשָמע בירושלם בהיות העם נדון על דבר מנשה וסנבלט חותנו, ולא ארכו הימים ויך אלכסנדר את דריוש על יד איסו ¹ , 3427–333 וישם משם את פניו אל דמשק וילכדה וילכוד גם את צידון ויצר על צר, אשר לא פתחה לו. ויהי כאשר כבד עליו המצור, וישלח מלאכים ירושלמה אל ידוע הכהן הגדול לאמר: “אם יש את נפשך לשבת לבטח ולמצא חן בעיני, שלחה נא מהר מכלת לחילי, ואת כל המס, אשר העלֵתָ למלכי פרס תעלה לי מן היום הזה והלאה”. ויען הכהן הגדול את מלאכי אלכסנדר, כי לא יוכל לעשות כדבר הזה למלכו לדריוש, כי כן נשבע לו לבלתי הרע לו כל ימי חייו. כשמוע אלכסנדר את דברי מלאכיו, קצף מאד וילעג היוני, אשר רמו עיניו מאד, על הכהן הישראלי על שמרו את בריתו למלכו האמלל. וישלח להגיד לו, כי כאשר יבצע את מעשהו במצור צֹר, ישים אליו את פניו והשיב לו את גמולו, למען ידע הכהן מה טוב לו: הלהיות נאמן למלך פרס הכושל אם להשכיל ולנתק את מסורת הברית ולהיות זרוע לאויבו המצליח?

אֹזן שומעת תוכחת חיים כזאת היתה לסנבלט, כי רוחו כלכלה במלוא גדלו את מוסר היוני, אשר רוח הכהן הישראלי קצרה מהכיל אותו, כי מהר שכח הכותי את חסדי דריוש, אשר הגדיל עמו הרבה יותר מאשר גמל לידוע, כי את סנבלט שם לאחשדרפן ויבגוד סנבלט בדריוש אדוניו ואיש חסדו, ויעזוב אותו בצר לו ויאסוף שמונת אלפי איש, ויסע אל מחנה יון, וַיִוָסֶף גם הוא על שונאי המלך, אשר גדלו ואשר נשאו, וישמח אלכסנדר לקראת הבוגד. וירא סנבלט, כי האיר המלך האדיר את פניו אליו, וימלאה לבו לחלות את פניו על דבר כהֻנת חתנו, ויספר לו בסגנון אבותיו המלשינים, כי ישראל עם נורא הוא מאז, הנותן חתיתו על גוים וממלכות, על כן אין טוב למלכים האדירים, כי אם להשבית כל מרכז להם, ועתה אם ימלא אלכסנדר את ידו לבנות מקדש בראש הר גרזים, אשר שם יכהן מנשה, אחי הכהן הגדול אשר בירושלם, ונחלק העם לחצי, וסר כחו ונפוץ עֻזו. ויך בלשון את ירושלם ואת מקדשה, ויוכח לאלכסנדר, כי אין שֹוה להניחם, וייטב הדבר בעיני המלך ויתן לו את שאלתו. וימהר סנבלט וישב אל מקומו, ויגש אל המלאכה, ויבן את מקדשו בכל עֹז ולא שבת אף רגע עד כלותו אותו, וימלא את יד מנשה לכהן בו² ). ועד כה ועד כה עברו לאלכסנדר שבעה חדשים במצור על צֹר עד לכדו אותה (3428–332), ושני חדשים במצור אשר צָר על עזה, ובתוך הימים ההם מת סנבלט ויהי מנשה תחתיו לראש, וידוע הכהן לא עזב את בריתו עם דריוש מלך פרס, אף כי ראה, כי הולך הוא ומט לפני אויבו ההולך וחזק. ואלכסנדר וחילו גבר גם על עזה וילכדה, אז שׂם את פניו ירושלמה לפקוד עליה את עֲוֹנָהּ. כשמוע הכהן הגדול את שֵמע החיל הנורא הזה ההולך וְקָרֵב אל ארצו לכלותה, ויאסוף את כל העם אל בית ה‘, ויערכו שם תפלה לאל מעוזם בעת צרה ויעלו עולות וזבחים³ ). והכהן הגדול ראה, כי האויב קרוב אל שעריו וכל הרעה כלתה אל עמו, וידע כי הפעם נקי הוא מאלתו, ויקם בעוד לילה וילבש הוא וכל שרי הכהנים את בגדי קדשם ואלף איש משרי ישראל עטו בגדים לבנים. ויצו הכהן הגדול לפתוח את שערי העיר ולבלתי סגור אותם. ויצא הוא וכל הכהנים והשרים מהלכים צמדים ולפידים בידיהם, ופרחי הכהֻנה נושאים לפניהם את כלי הקדש וילכו בסדר הזה, עד אשר פגעו במחנה היונים. כראות השרים אשר ברגלי אלכסנדר מרחוק את חבל הכהנים הזה ההולך ונוסע לקראתם אמרו בלבם, כי כלה יעשה בם המלך בחרות אפו בם. ואנשים נמצאו בתוך המחנה, אשר לא שכחו להעיר את חמתו ולשום בעיניו את מורדים חלקם⁴ ), ומה השתוממו לראות, כי אך נראה נראַה הכהן הגדול בהדרת קדשו, מהר האדיר הנורא למלכי הארץ וירד מעל סוסו וישתחו אפים ארצה אל הכהן התמים, אשר בידו אין חרב ואין חנית, בלתי אם שֵם ה’ החקוק על ציץ נזר הקדש אשר על מצחו, הוא כל עזו וכל תפארתו. ויהי כאשר שאל פַּרִמֶנְיו השר את אדוניו על הדבר הזה, וישיבהו אלכסנדר, כי מראה דמות כמראה האיש הקדוש הזה מרחפת לנגד עיניו ורודדת עמים במלחמותיו⁵ ). אחרי הדברים האלה החזיק אלכסנדר מקדון בימין הכהן הגדול ויבאו יחד אל עיר הקדש ואל המקדש ויעל שם עולות וזבחים ויכבד המלך את הכהנים מאד, וישלח את כל העם לבתיהם שמחים וטובי לב. ממחרת הקהיל את כל ראשי הכהנים והעם ויצַוֵם לבקש ממנו את כל אשר תאוה נפשם, ולא בקש ידוע ממנו דבר, בלתי אם רשיון לישראל, ללכת בתורת אלהיהם ולכלכל את כל דבריהם בארצם ובעריהם על פי החקים האלה, ולפטור אותם מכל מס בשנת השמטה, שנת שבת הארץ, ויעתר להם אלכסנדר. ויוסף הכהן, ויתחנן אל המלך לתת גם לישראל אשר בבבל, בפרס ומדי ללכת בחקי התורה, ויתן להם גם את שאלתם זאת בשמחה ובטוב לבב, ויאמר להם, כי מלא ימלא להם כל משאלותיהם. ואל המון העם הנקהלים סביבותיו פנה ויקרא: “מי האיש אשר תשאהו רוחו ללכת אחרי בצבאותי ובטבתי לו ומלאתי את יד חיל ישראל לשמור את מצותיהם גם במחנה” – ויאותו רבים מן העם וילכו אחריו⁶.

ויצא אלכסנדר לשלום ביום השלישי, ויבקר את ערי ישראל הקרובות ובכל מקום קדמו אותו באהבה וכבוד מלך⁷ ). והשמועה עוברת, כי גלה אלכסנדר מקדון את לבו אל הכהנים, כי חפץ הוא להקים את פסל תבניתו לזכר עולם במקדש ישראל, אשר כבד בכל לבבו. ויען אותו הכהן הגדול, כי תחת מצבת הזכרון הדוממה, אשר אין בידם להקים מפני הָאִסָר אשר אסרה תורת ה' לעשות כל פסל וכל תמונה, ישימו לו זכרון חי, אשר לא יסוף לעולמים מישראל, כי שֵם אלכסנדר יהיה לשֵם עולם גם בקרב ישראל, וכל הבן הילוד לכהנים בשנה הזאת, אלכסנדר יהיה שמם. וישמח על הדבר הזה המלך, אשר כגדול אֹמץ לבו, גדל טוב טעמו, וכרבות גבורתו רבתה חכמתו⁸ ). והכהנים שמרו את מוצא שפתם, ויעשו כאשר דברו. ושֵם אלכסנדר נקרא למן העת ההיא על נפשות רבות מישראל עד היום הזה.

ויראו הכותים כי מצאו בני ישראל חן בעיני המלך בצאתם לקראתו בכבוד והדר, ויעשו גם הם כמעשיהם ויחליקו לשון לבני ישראל, אשר ראו כי גדל כבודם בעיני האדיר, ויאמרו להם, הלא אחים אנחנו. ויצאו לקראת המלך עד מסבי ירושלם בכל הסדרים אשר יצאו כהני ירושלם ושריה לקראתו, ויבאו גם שמונת אלפי האיש, אשר באו לעזור לו במצור צור, ויחלו את פניו לבקר את שכם, אשר היתה להם לראש עריהם. ויאמר להם אלכסנדר, כי לא יוכל הפעם להתמהמה עוד, אולם בעברו בארץ הזאת בשובו מהכות את פרס, אז יסור גם אל עירם. ויגשו אליו ויבקשוהו, כי יפטור גם אותם מן המס בשנת השמטה. אז השתומם מאד אלכסנדר, כי ידע את הרע אשר חרשו זה מעט על בני ישראל להצמיתם, וישאלם: “המבני ישראל אתם?” ויתהפכו בלשונם ויענוהו “בני ישראל אנחנו אך יושבי שכם עירנו יקראו גם צידונים”. וַיַעֲמֵד אלכסנדר מקדון את פניו, וישאלם בקול מושל: “המבני ישראל אתם אם לא?” אז נבהלו הכותים ויענו ויאמרו “לא!” ויאמר המלך: רק לבני ישראל נתתי הנחה, אך בשובי מן המלחמה וחקרתי למולדתכם, אז אראה מה לי לעשות, וישובו ראשי הכותים ריקם, ואת שמונת אלפי האיש צוה ללכת אחריו מצרימה ויתן להם שם נחלה.

ויצג את אנדרומך אחד משריו בארץ הכותים⁹ ) לנציב על כל הארצות, אשר מן הלבנון עד נחל מצרים, וילך מצרימה וילכוד אותה וייסד שם עיר גדולה במורד נהר שיחור, ויקרא לה אלכסנדריא כשמו, ויתחזקו בני ישראל מאד במלחמה הזאת, וישליכו נפשם מנגד, על כן קרא גם אותם לשבת בעיר יחדו עם היונים, ויתן להם מקום על יד שפת הים¹⁰ ), ויתן חקה אחת ומשפט אחד לבני שני העמים האלה, וימלא את ידם לקרוא את שמם מקדונים ואלכסנדריים¹¹ ). ויסע משם מדבַרה לוב הנגבה, וישב משם ויסע צפונה, ויערוך לקראת דריוש על יד עיר נֵיגומֵלָה הקרובה לארבאל אשר בארץ אשור, ויך את חיל פרס ותפולנה בידו כל ארצות פרס ומדי (3429–331) ותשבות פרס מממלכה, ותסוב אל אלכסנדר מלך מקדון ויון. ותמלוך ארופא למן היום ההוא ואזיא היתה למס.

Issos ↩
)החפזון הזה, תשובה הוא על האומרים להקדים את בִּנְיַן סנבלט לפני ימי אלכסנדר, באמרם כי אי אפשר לבית כזה להבנות בתשעה חדשים (כרמי שמרון צד 4) ובאמת הלא סִפֵּר יוסיפוס, כי בנה סנבלט את מקדשו בתכלית החפזון (קדמ' 4, 8 XI) ובמקום שיש צורך נחוץ ופועלים רבים וכסף רב, אפשר גם לבנין רב להגמר בזמן מועט. ואם היה אפשר לנבוכדנאצר האדיר לבנות ולשכלל את היכל מלכותו הגדול ורחב הידים מאד בארבעה עשר יום (ברוסוס הכשדי מובא בספר ריב יוסף עם אפיון 19 (I אפשר לאדיר קטן כסנבלט האחשדרפן לבנות בנין קטן ודל כמקדש הכותים, במשך תשעה חדשים. ↩
)קדמ' שם. ↩
)“הללו היהודים שמרדו בך”(יומא ס"ט, מגלת תענית ט'). ↩
)קדמוניות 4, 8 XI יומא שם, מג“ת שם ויוסיפון העברי, א, ה. אלא שביוסיפון נקרא שֵם הכהן הגדול חנניה, ואולי השתבש להחליף אב בבנו חוניו, והמעתיק המאוחר גם לסופר מאוחר זה, השתבש להחליף שֵם חוניו בשם חנניה השגור בפיו יותר. ורבותינו קראו לכהן החסיד הזה שמעון הצדיק, כאשר קראו לכל חסידי כהונה גדולה שבימי היונים בשם הכהן הזה, שהיה ימים רבים אחרי ידוע כ”ג. ↩
)קדמוניות 5 8 XII. ↩
)6. ↩
)יוסיפון העברי א, ה.ואף כי אין אחריות ספור זה, במקום שהוא יחיד בדבריו על הבקורת, נראין דבריו במקום זה, כי נאה הוא ומסכים לרוח ישראל ולטעמו. ↩
)8, 4 Curtius. ↩
)ריב יוסף עם אפיון4II. ↩
)קדמ‘ 2, 5, XIX; מלחמ’ 7, 18, II. ↩

ימי היוונים: ימי שלטון שלשת מלכי בית תלמי הראשונים בישראל

מאת

זאב יעבץ

[מות אלכסנדר מקדון והמלחמות שקמו בין שריו. שלטון פרדיקה ומותו. תלמי לגי כובש את ירושלם במרמת בליעל. שביה גדולה וממכר נפשות לעבדות. תלמי משנה טעמו ומטיב לישראל. חדוש הזכוי לישראל באלכסנדריא. צבא שלשים אלף מישראל לתלמי. משמרת ערי המבצר מבואי הים ומפקד האניות ביד ישראל. ישרת לב אבותינו בכל דרכיהם. מלחמות אנטיגנוס ודמטרי בנו. תלמי לגי לוכד המלוכה במצרים וסלקוס קם למלך בארם בבל ופרס. ממלכת הנגב וממלכת הצפון. מנין שטרות. סלקוס מטיב ומזכה לישראל בארצותיו. סלקוס בוחר אנשי חיל מתוכם. אנטיגנוס שב וכובש את ארצות כנען. מות חניו וכהונת שמעון. מות אנטיגנוס ותשובת ארצות כנען לתלמי לגי. ארבע המלכיות. תכונת ירושלם ומדת הארץ. שלטון הכהנים הגדולים בשם מלכי בית תלמי. נדיבות הכהנים הגדולים. הסנהדרין בראש העם. מות שמעון וכהונת אלעזר אחיו. עושר בני ישראל במצרים וחכמתם. מות תלמי לגי ומלכות תלמי פילדלפוס. אהבתו את הדעת. מוצא חפץ לו בקנין לב ישראל. פודה את שבויי אביו מיד בעליהם. נושא ראש אנשים מישראל בתוך שרי ביתו. נותן מתנות לבית המקדש וחונן את אלעזר הכהן הגדול. תרגום היוני לתורת משה במצות תלמי. רושם התרגום במצרים ובארץ ישראל. חזוק ההלכה ותחלת המשנה. מות אלעזר וכהונת מנשה. מס הארץ נתון למלך מצרים ולמלך ארם על פי בריתם. מות בת מלך מצרים מַלְכַת ארם ביד צרתה. מות פילדלפוס ומלוכת תלמי אֶרְגֵט בנו. מלחמת נקם לארגט בארם. מות מנשה וכהונת חניו השני. מס הארץ חוזר למלך מצרים לבדו. ארגט מכבד את המקדש. צרת עין חניו וחמת ארגט. אַתִנְיוּן בירושלם. עֹז יוסף בן טוביה. יוסף בהיכל ארגט וחוכר את מס ארצות כנען ובית רחוב. מתיצב בראש עמו. כשרונו עשרו וֶקִשְיו. יוסף מרבה את העושר בארץ ישראל ונותן מקום גם לתרבות הנכריה. בני יוסף ורוח רעה השלוחה ביניהם. כשרון הרקנוס בנו. הרקנוס בחצר המלך. פזרונו וחמת אביו. מות יוסף ומות ארגט.]

3437–3539

ואלכסנדר האדיר לא האריך ימים על ממלכתו, כי מת בשנת השלש עשרה למלכו (3437–323) היא שנת השלשים ושלש לימי חייו. ובניו היו עוד רכים מאד במותו ולא הצליחו למלוכה, ויגשו אליו זקני ביתו לפני מותו וישאלוהו: מי ישב על כסאו אחריו? ויען המלך לאמר: “מי האיש אשר כסאי נאוה לו הוא ישב עליו”. ויהי אחרי מותו ותרב העזובה מאד בקרב ארצותיו, כי ידו לא מצאה עוד להכין סדרים בממלכתו, ואיש איש משרי צבאותיו התנשא למלוך בשומו את דברי אלכסנדר לו לפתחון פה באמרו: “למי נאוה הכסא יותר ממני”. וליחמו שרי הצבאות איש ברעהו שלש ועשרים שנה, ולא היה קץ לנבלות ולתועבות. לאכזריות ולעֹשק, אשר התעוללו במלחמה הארֻכה ההיא. ותעבורנה גם כל נפשות בית אלכסנדר אמו ושתי נשיו ושני בניו ואחיו, אחת אחת בחרב ולא נותן לו כל שריד. וַתֵּרָא נַבְלוּת היונים בעת ההיא בכל גֹעל מערומיה, ויהיו מעללי הימים ההם לעדים נאמנים, כי לא רק בכשרון תכון תבל ולא בגבורה יתנדב עם, אם רוח מוסר ודעת אלהים אין בו.

וגם על ארץ אבותינו קשתה מאד יד היונים הנלחמים איש ברעהו. ויהי אחרי מות אלכסנדר וימשול פַרְדִיקָה על ארצות מערב אזיא וגם על ארץ ישראל בתוכן, כי לו נתן אלכסנדר את טבעתו, אשר העביר מידו לפני מותו. ויהי כי הבקיע מצרימה להדוף את תלמי¹ לגי שר צבא אלכסנדר ממעמדו, ויקן תלמי את לב שרי פרדיקה ויקשרו עליו ויהרגוהו, אז שׂם תלמי את לבו לפרוש את ידו על ארץ כנען², ויבא תלמי לגי ארצה ישראל עד ירושלם וירא את העיר, כי בצורה היא ובכחו לא יוכל לה, ויערם להתגנב אליה וַיִתַּמֵם כאיש מעלה עולה המקדשה (3440–320) ויגנוב את לב העם ויביאוהו העירה, אז הפך העריץ הזה פתאם את ידו על העיר וילכד אותה.

והעם השקט והשאנן השובת את שַׁבּתּוֹ ביום ההוא, לא מצא את ידיו ואת רגליו מפחד פתאם, ותכבד יד תלמי לגי מאד על ישראל וַיִשְׁבְּ שביה גדולה כמאת אלף איש מישראל, וגם מן הכותים שָׁבָה שבי רב, ויקחם ויעבירם עמו מצרימה וימכור המושל הבליעל מהם רבים לעבדים. ויֻגד לו, כי שומרים בני ישראל מאד את אמונתם למושליהם, ויזכור גם את דברי ידוע הכהן, אשר שׂם נפשו בכפו, לבלתי שקר בבריתו עם דריוש, וַיֵהָפֵך לבו בקרבו, ויקל את ידו מעל בני ישראל וַיְקַיֵם ויחזק בידם את משפט האזרחים המקדונים היושבים באלכסנדריא, אשר הנחיל להם אלכסנדר מקדון ביום בנותו אותה. ויבחר מתוכם שלשים אלף איש גבור חיל, ויפקד בידם את ערי המבצר, וישבע אותם להיות נאמנים גם לבניו, אשר ישבו על כסאו אחריו³, ויתן לישראל באלכסנדריא את דֶלְתָא היושבת לחוף הים למושב, ויפקד בידם את משמרת מבוא הים והנהרות ומפקד האניות העוברות⁴, וישמח תלמי לגי לקנות את לב אבותינו במעשהו, אשר עשה להפקיד בידם את משמרת מָעֻזֵי ממלכתו, כי לפקודת כבוד נחשבה המשמרת הזאת בעיניו. ויושב מבני ישראל גם בארצות קֵרֵנִי ולוב אשר כבש, למען יהיה לו שם אנשים, אשר נאמנה רוחם אתו⁵, וירגש גם העריץ החנף היוני הזה, כי ישראל הוא העם האחד הנאמן בימים ההם, אשר לא ישקר באמונתו גם לאנשים, אשר רעה גמלוהו, והאמונה הזאת היתה לחוט משוך על ישראל מימי אנשי הכנסת הגדולה כל הימים, אשר השתמרה רוחו בטהרתה ועיניו היו רק אל עבודת אדמתו התמימה והכשרה ויקם דבר הנביא אשר דבּר עליהם:

שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא-יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא-יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא-יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית⁶

ויאמן על ישראל שֵם “ישֻרון” אשר קרא לו משה איש האלהים, כי יצא לו שֵם בגויים, כי הוא עַם היֹשֶר, עם המישרים.

אולם גם אחרי אשר הקל תלמי לגי את ידו מעליהם, לא הונח להם עוד בארצם, כי נסה אנטיגנוס, אשר פרש את ידו על אזיא הקטנה, את כחו, להביא אליו את כנען, אשר הוציא תלמי מתחת יד פרדיקה, ויצר שנה אחת ושלשה חֹדשים על צור, אשר התפרצה עוד הפעם מפני היונים, עד נפלה בידו (3446–314), אז נסבה לו ממשלת ארם וכנען ויתן אותן ביד בנו דִמֶטְרִי הלוכד. ומי יודע אם ישבה אז ירושלם ועמה לבטח.

מקץ שנה יצא תלמי המושל במצרים וסלקוס המושל בבבל, עזתה (3449–312) לקראת דמטרי למלחמה, וינגף דמטרי לפניהם וַתָּשָׁב ארץ ישראל וכל חוף הים אל תלמי. וסלקוס שב בבלה, וישם את בבל את פרס ואת ארם לממשלה אחת⁷ וימלוך עליה. ויקראו בני ישראל למצרים ממלכת תלמי “ממלכות הנגב”⁸ ולממלכת סלקוס “ממלכות הצפון”⁹. ויחלו היונים למנות את שנותיהם משנת מלחמת עזה, אשר בה חזקה הממלכה ביד סלקוס, וגם ישראל מנו ימים רבים את שנותיהם לשנה ההיא, ויקראו למנין ההוא: “מנין שטרות”, כי רק במעשה עסקי החול מנו כֵּן. והמלך סלקוס הטה גם הוא את חסדו לישראל, ויעל עמו עם רב מארץ ישראל ויושב אותם במבחר עריו, ויתן להם משפט אזרחים מקדונים, ויאסוף את אנשי החיל אשר בקרבם אל צבאותיו, ויפקוד על שרי צבאו לבלתי הַפְרֵעַ אותם ללכת בתורתם גם בהיותם במחנה¹⁰.

ואנטיגנוס התחזק עוד בשנה ההיא, ויך את חיל תלמי בים, ויסוג תלמי מצרימה, וארץ ישראל שבה עוד הפעם לידי אנטיגנוס¹¹.

וגורל בני ישראל בארץ אבותיהם למיום שובהּ אל אנטיגנוס אין יודע עוד בלתי אם, כי בימים ההם מת חוניו הכהן הגדול ויכהן שמעון (3450–310) בנו תחתיו.

בשנה התשיעית לכהן הזה נגף אנטיגנוס לפני אויביו ויפול מת במלחמה, אז נחצתה מלכות אלכסנדר לארבע מלכיות ותהי מקדון ויון למלכות אחת בארופה, פרנם וּבתִין באזיא הקטנה מלכות אחת, פרס ארם ובבל מלכות אחת באזיא ומצרים מלכות אחת באפריקא.

ויקומו דברי החוזה על מלכות אלכסנדר הגדולה והרחבה:

וּצְפִיר הָעִזִים הִגְדִּיל עַד-מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְדֹלָה

וַתַּעֲלֶינָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָׁמָיִם¹²

וארץ ישראל נסבה אחרי מות אנטיגנוס לתלמי, ותהי ימים רבים למדינה אחת בממלכת הנגב, היא ממלכת מצרים.

ויהיו ימי מלחמת יורשי אלכסנדר, ימי מהומה בארץ ישראל, ויצאו המונים למאות ולאלפים מארץ אבותם, ויאחזו בארצות כנען ומצרים¹³. אך למן היום אשר שבה הארץ למלכי בית תלמי, שבו לה ימי השקט, אשר היו לה בימי מרבית מלכי פרס. בעת ההיא היתה ירושלם עיר יפה ובצורה מאד, ומספר יושביה מאה ועשרים אלף, והערים והמצדות רבו בארץ הרחבה לפני יושביה¹⁴, ולא הפקידו מלכי היונים איש מתוכם על שלטון ארץ ישראל, וגם איש מקרב הארץ לא שמו לפחה. ויהי הכהן הגדול לבדו השליט לכל דבר העם מבית, כי למן היום, אשר כבּד אלכסנדר מקדון את ידוע הכהן נעלו כהני ישראל בעיני מלכי יון, והעלו בני ישראל את המס אל הכהן הגדול והשיב אותו אל המלך¹⁵. ויהיו הכהנים הגדולים בימים ההם נדיבים אנשי חסד, ושחדו גם מכחם להרים תרומה רבה לעשרים ככר הכסף הנִתָּנִים לאוצר הממלכה מדי שנה בשנה, למען הטות את לב המלך אל עמם לטובה¹⁶. ויהיו המה רק ראשי העם, אך לא עשו דבר גדול או קטן מלבם, כי הסנהדרין, המה סוד שבעים זקני ישראל, היו לכל העם לרוח עצה ולרוח משפט. ושמעון הכהן הגדול מת בשנת התשע עשרה לכהֻנתו ויכהן אלעזר אחיו תחתיו (3469–291).

ובארץ מצרים הרבה תלמי להיטיב לישראל, בראותו את ישרת לבם ואת גבורתם במלחמה, ואת כשרונם בכל דבר מסחר ומלאכה. ויהי כי קמה אלכסנדריא להיות סחר גוים תחת צֹר וצידון, אשר נפלו בימים ההם מבלי קום עוד, ויאחזו מרבית בני ישראל היושבים במצרים בעיר הגדולה הזאת ויגדילו את מעשיהם במקנה וקנין ויעשירו. וקרוב הוא מאד, כי שתו ידם עם אחיהם, אשר בארץ אבותיהם, ויקנו אנשי אלכסנדריא מיד אחיהם את השמן וישלמו להם בדגן ארץ מצרים¹⁷. ויהי מושב בני ישראל באלכסנדריא למקור עושר ומשׂכורת לאחיהם בארץ אבותם. ורבים היו מבני ישראל במצרים, אשר נאחזו בערי השדה ויעבדו את האדמה, אך מלבד אשר החלו לקרבה אל בני היונים בגבול המקום, החלו שני העמים האלה להתנגש וגם להתנגח בגבול הרוח בדורות ההם. בני ישראל יושבי מצרים בכשרונם הגדול והנוח ללמוד לשון וספר, למדו מהר את שפת יון היפה וידברו בה צחות, ועד מהרה נמצאו בקרבם חכמי לב אשר העמיקו בפַלְסִפת אפלטון ואריסטו ותהי להם לקנין, ויתחרו עם בני היונים בדעת הרחבה הזאת. וככל אשר נודעה התרבות היפה לבני ישראל, כן החלה תרבות ישראל הטהורה להתודע מעט מעט אל חסידי העמים בעת ההיא.

תלמי לגי מת וימלוך תחתיו תלמי בנו, אשר קראו לו פִילַדָלְפוס 3477–283, ויאהב המלך הזה מאד את הדעת וישם את אלכסנדריא עיר מלכותו, גם לעיר מושב המדעים. ויען כי מלכי בית תלמי בכל אהבתם את תרבות אבותיהם היונית לא צרה עינם גם בתרבות אחרת, אף השכילו לשאת פנים לרוח כל עם ועם, לדרכיו ומשפטיו, הואיל המלך החכם הזה להאיר את פניו אל בני ישראל היושבים בארץ ממשלתו, ותיקר בעיניו לקנות את לב העם הזה, כי בני עמו היונים והמקדונים לא רבו בארצו, ותהי מרבית יושביה מצרים, לובים ובני ישראל, על כן נחשבו בעיניו בני ישראל, אשר הלכו וירבו ויעצמו בארץ ההיא, לעם, אשר אהבתם תוכל להיות למעוז לביתו ולממשלתו, כי אויבים רבים קמו עליו בראשית ממלכתו בקרב בית אביו לגזול מידו את שבט המלוכה. ולמן היום אשר מלך אנטיוך הראשון (3479–281) תחת סלקוס אביו על ארם, וישם את פניו הנגבה ויקרע מיד ממלכת הנגב את דמשק, הרבה עוד תלמי לשום לבו להסב אליו את לב ישראל, כי דמשק על גבול ארצם היא יושבת, וסלקוס אבי אנטיוך היה מושך חסד לישראל, ולא הרע להם מימיו, ככל אשר הרע להם תלמי לגי אביו. ויגר תלמי פילדלפוס פן יטה אנטיוך את לב ישראל לשית ידם עמו לפתוח לו את ארצם לתת לו מַעבר מצרימה, ותהי ראשית מעשהו להטות אֹזן לעצת אחד מזקני ביתו לגאול בכסף מלא את כל נפשות ישראל מיד שוביהם אנשי חיל אביו, אשר החזיקו בם בלכדו את ירושלם ויתעמרו בם לעבדים ולשפחות. ורבים מנכבדי ישראל, אשר באלכסנדריא, נשא את ראשם בין שרי ביתו¹⁸ ויהי המעט ממנו, כי חסדו זה לבני ישראל יושבי מצרים, היה לאבן חן בידו, להשיב אל ביתו גם את לב אחיהם היושבים בארץ אבותם, וישכל להפיק רצון גם מהם, בתתו כבוד לשני הדברים, אשר יקרו להם כאישון בת עינם, הלא הם המקדש והתורה, וישלח מתנות גדולות ויקרות מאד ביד מלאכיו ירושלמה אל בית ה' שֻׁלחן זהב טהור מעשה מקשה, כדי זהב וכסף וגביעי זהב וכסף. אך הרבה יותר מכל הכבוד הזה¹⁹ השכיל המלך החכם לכבד את תורת ישראל בדברו ביד מלאכיו על לב אלעזר הכהן הגדול לשלוח לו מראשי חכמי עמו לתרגם אותה לו בשפת יון, למען תמצא ידו, גם הוא לקרא בה ולהניחה ככלי יקר בבית גנזיו, באוצר הספרים הגדול, אשר כונן בעיר ממלכתו. וישמע אלעזר הכהן לקול תלמי וישלח לו מראשי יודעי התורה וישיתו את ידם עם חכמי אחיהם באלכסנדריא יודעי שפת יון²⁰ ויתרגמו יחד את התורה.

ויעז כי לא ידעו היונים אל נכון את תורת ישראל, את טעמה ואת רוחה, כי תביע רמות ונשגבות בשפה תמה מאד, הואילו החכמים לשנות זעיר שם זעיר שם את פני המלין, למען הצל כל איש לשון מדבה רעה²¹, ויכתבו תחת שם “ארנבת”, אשר בתוך שמות החיה הטמאה “צעירת הרגלים”, כי יראו פן יהיה שם ארנבת לתואנה בידי אנשי רשע ולצון, להבאיש את ריח בני ישראל בעיני מלכי בית תלמי לאמר: ראו נא את העם הזה, כי לשֵם בית אבותיכם יאמר טמא, כי לארנבת יאמרו היונים לָגוֹס, אשר היה שם אבי תלמי הראשון אשר על שמו נקרא תלמי לגי²².

ויהי התרגום הזה לאוצר המדה בעיני בני ישראל היושבים במצרים וישימו אותו בראשונה למליץ לתורה בבתי הכנסת, כי נשכחה מעט מעט הלשון העבריה מפיהם מפני היונית, ככל אשר נעתקה מפי דלת העם ביהודה מפני הארמית. ויתחללו בה יושבי מצרים מאד, כי היתה לכלי חפץ בידם להוכיח לחכמי היונים מיֻדעיהם את ערך תורת ה' ואת גדלה ותפארתה. ויהי התרגום הזה כמעט המלאך הראשון, אשר שלחה רוח ישראל להודיע בגוים את שם ה' אלהי אמת, ולספר את כבודו ואת אמתו בכל הארץ. על כן היה יום כלות התרגום יום שמחה לישראל במצרים מדי שנה בשנה, ויצאו ביום ההוא אל אי פָרו²³ השקט הקרוב לאלכסנדריא, אשר אותו פִּנָה תלמי לזקנים לתרגם שם את התורה והתפללו ביום ההוא, ושמחו שם ואכלו ושתו וחגגו עד הערב²⁴.

כראות אבותינו יושבי מצרים את התרגום הזה כשמש מלאה זֹהר, אשר מנֹגַה נגדה האירה כל הארץ מכבוד ה', ויקראו כמעט מקרא קדש מימים ימימה ביום כלותו, כן העמיקה עין חכמי ישראל בארץ אבותיהם, לראות עב קטן עולה ממרחק להקדיר את השמש הזאת, אשר תחת הגיה אורה, תכה את דורשיה בסַנְוֵרים, כי אף אמנם רחבה מאד שפת יון ורכה די הביע את דברי התורה יחד בכל פתוחיהם הדקים מן הדקים²⁵, הטיבו לראות, כי רק המסורת המדויקת היא סיג לתורה, המשַׁמֵר אותה בעצם טהרתה, מבלי תת לגל ערב זר להטפל עליה. והמסורת הזאת אין מקום לה, בלתי אם בלשון העבריה העתיקה והנמרצה, אשר עוד יתרון גדול לה, כי ראשי בעליה יודעיה ומיודעיה, חכמי ישראל המה, הנוצרים אותה מכל משמר. לא כן התורה בתרגומה בשפת נכר, כי עיר פרוצה היא, באין מסורת לה לחומה ולמעצור, ויד בן עם אחר מושלה לו להפוך בה ולשנות דבר מדבריה ולהעלים ולבליע בה את הטוב בעיניו. על כן עלו ברבות הימים בתרגום הזה סיגים רבים מאד, אשר עכרו את טהרת התורה, והסיגים האלה נבלעו גם ברוח בני ישראל יושבי מצרים, כי מעט מעט נדחתה גם בקרבם התורה הזכה העבריה מפני תרגומה היוני, ותחל הרוח היונית להיות הרוח המושלת בכל מחשבותיהם וחקרי לבם ויצא להם ערב זר מאד, זרע כִּלְאֵי דעות עֵבר ויון, אשר לא היו לברכה לרוח ישראל.

את כל אלה צפו חכמי ישראל בארצם ברוח קדשם ויהי המעט מהם, כי לא היה להם יום כלות התרגום ליום שמחה, ונהפוך הוא, כי ליום עצב נחשב להם, ותחשב להם התורה היונית באלכסנדריא, אשר היתה לצרה לתורה העבריה בירושלם, כעבודת העגל בדן ובבית אל, אשר היתה לצרה לעבודת ה' הטהורה בעירו ובביתו²⁶. ויאמר בישראל, כי הימים ההם היו ימי חשך אפלה ויש אשר צמו ביום השמיני לחדש טבת²⁷ יום כלות התרגום היוני, אשר קראו לו בעמים “תרגום השבעים”²⁸ על פי מספר הזקנים. ולא כהו עיני חכמי ארץ ישראל לנגה ברק המתנות הגדולות, אשר שלח תלמי אל בית ה', ולא תעה לבבם לשמע הכבוד, אשר כבד את הזקנים, כי עצם התרגום היו בעיניהם כגזרה אשר אין להשיב²⁹.

קרוב הוא מאד, כי התרגום הזה אשר עשה את התורה הכתובה לקנין כל יושבי תבל, אשר יד כל העמים שוה בו, העיר את רוח אנשי כנסת הגדולה להוסיף עוד ולהתחזק להנחיל את עמם את דעת ההלכות, אשר מרביתן נמסרו למשה מסיני, בדעתם כי הכתב לבדו בלי המסורת וההלכות השמורות בפי העם ובלבבם, עד מהרה המוט ימוט. ותחשב ההלכה, אשר יורו חכמי התורה במו פיהם באזני אחיהם ותלמידיהם בני עמם תמימי דעים עַמם. לאות ולסגולה, אשר על פיהם יכירום, כי הם העם, אשר תורת ה' בלבבם³⁰. ויקראו בני ישראל לתורת ההלכה “משנה”, כי משנה היא לדברי ספר התורה; אך לא הֹעלה דבר מדברי המשנה בעת ההיא על הכתב.

ומדבר ימי אבותינו בארץ ישראל בימי תלמי פילדלפוס לא נשמר כמעט מאומה בספר, בלתי אם, כי כבּד המלך הזה, את אלעזר הכהן הגדול מאד מאד, וכי היה הכהן הזה, איש צדיק חכם ונכבד³¹ אך לא השיגו שנות כהֻנת הכהן הגדול הזה, את שנות כהֻנת אבותיו, ויכהן רק חמש עשרה שנה, וימת בשנת שבע למלכות תלמי פילדלפוס אוהבו, ותסוב הכהֻנה הגדולה אל מנשה (3488–272) דודו. יישב מנשה על כסא כבודו עשרים ושש שנה.

והמלחמות בין תלמי פילדלפוס ובין אנטיוך הראשון לא חדלו, ואף כי לא מצאה יד תלמי עוד להוציא את דמשק מיד אנטיוכוס לא נח ולא שקט. וַיִדַּח על אויבו את הרעה בכל אשר מצאה ידו, וַיְשַלַח בו את גדודי הגליים, ויקרע מידו את חֻפי אזיא הקטנה וישב בהן.

וְיֶחֳזַק מֶלֶךְ הַנֶּגֶב וּמִן-שָׂרָיו

וְיֶחֳזַק עָלָיו וּמָשָׁל מִמְשָׁל רַב מֶמְשַׁלְתּוֹ³²

אך אנטיוך השני אשר מלך תחת אביו, נטה לשלום ויכרות עם תלמי ברית, ויתן לו מלך מצרים את ברניקי בתו לאשה. ויתן תלמי את ארץ יהודה, את שמרון ואת כנען עד לבא חמת שלוחים לבתו. וחלקו שני המלכים מלך מצרים ומלך ארם את המס, אשר יעלו יושבי הארצות האלה חלק כחלק; אך השֻתְּפוּת הזאת, אשר ראשיתה היתה בעלות אנטיוך השני על כסאו, באה אחרית לה במות המלך הזה בידי לודקיא³³ אשתו הראשונה, אשר קנאה בצרתה ברניקי בת תלמי ותשק את אנטיוך אישה סף רעל ותמיתהו (3513–247) ואחרי כן הרגה בחמת אפה את ברניקי בת מלך מצרים ואת בניה ואת אומניה ואת כל שרי בית אביה, אשר היו עמה, אשר נפלאה מהם לעשות לאויבתם דבר, ולעמוד על נפשם ועל נפש גברתם. ואלה הדברים הכתובים בחזון דניאל על שלום שני המלכים האלה ועל אחריתו:

וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבְּרוּ וּבַת מֶלֶךְ-הַנֶּגֶב תָּבֹא אֶל-מֶלֶךְ הַצָּפוֹן

לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים וְלֹא-תַעֲצֹר כּוֹחַ הַזְרוֹעַ וְלֹא יַעְמֹד וּזְרֹעוֹ

וְתִנָּתֵן הִיא וּמְבִיאֶיהָ וְהַיֹלְדָהּ וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים³⁴

בעת ההיא מת תלמי פילדלפוס ובנו תלמי ארגט (3514–246)³⁵ עלה על כסאו. וכשלש שנים לפני מות פילדלפוס נאסף גם מנשה הכהן הגדול אל אבותיו ותסוב הכהֻנה הגדולה אל חניו (3510–250) בן שמעון הכהן הגדול. ויהי חניו השני נופל בחכמה ובנדיבות וברוחב לב מן הכהנים הגדולים, אשר היו לפניו³⁶ ולא נשא חן ולא גדל כבודו בעיני המלכים כמוהם. וגם רעות מצאו את ישראל בימיו, כי השערוריה אשר נעשתה לבת מלך הנגב בהיכל מלך ארם, העלתה את חמת תלמי ארגט באפו, ותהיינה עיניו רק למלחמה. ובכל ארצות כנען, אשר פקעה מעליהן רגע זקת שני המלכים, אחרי אשר הופרה בריתם, קרוב הוא מאד, כי היו הגוים היושבים בהן לכתות כתות, אלה נטו אחרי ארם ואלה אחרי מצרים. בימי המהומה הזאת פשטו הכותים על ארץ ישראל היושבת לבטח ויבוזו בה בזה רבה וישבו ממנה שבי וימכרו נפשות רבות לעבדים ולשפחות³⁷, ותחזק ידם בפעם הזאת על ישראל, כי כל-הארץ היה בעת ההיא למרקחה ולא רחוקה היא, כי בעשרם הרב שכרו להם עוד המון פלטי גוים לשית ידם עמם³⁸. אולם בנבלה הגדולה הזאת, כרו שוחה לנפשם, כי ראו גם בני ישראל ויכירו את שכניהם הרעים האלה, וישמרו את הדבר בלבבם לעת מצא.

אך ימי המהומה לא ארכו בארץ, כי ראשית מעשה תלמי ארגט היתה מלחמה בארם להנקם את נקמת אחותו, ויעט שמה ברוב חילו, ויבא ויהרוג את לודקיא ויָבז בזה גדולה מאד מאד, וישב מקץ שלש שנים לארצו, כבד בכסף ובזהב ובבגדי המדות ובפסילים לרוב. ויהי ערך מחיר הבזה הזאת רב ועצום מאד³⁹, על מלחמת נקמת ברניקי ביד אחיה מיד ממלכת ארם, ועל שללו הרב כתוב בחזון דניאל כדברים האלה.

וְעָמַד מִנֵּצֶר שְׁרָשֶׁיהָ כַּנּוֹ וְיָבֹא אֶל-הַחַיִּל וְיָבֹא בְּמָעוֹז⁴⁰

מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק: וְגַם אֱלֹהֵיהֶם עִם-

נְסִכֵיהֶם עִם-כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם⁴¹

אז שבה ממשלת ארצות כנען וארץ ישראל בתוכן ליד מלך מצרים, וילך ארגט בדרכי אבותיו להטות חסדו לבני ישראל. ויהי בעברו על פני ירושלמה, בשובו מהכות את ארם, ויסר אליה ויעל עולות על מזבח ה' ויתן מתנות גדולות ויקרות לבית אלהי ישראל⁴²; אפס כי הכהן הגדול לא ידע להתהלך עם רוזני ארץ וכמעט קט הקים אותו לו לאויב, כי הכהנים הגדולים היו משיבים מנחה למלכי בית תלמי עשרים ככר כסף מדי שנה בשנה וירימו גם הם תרומה גדולה מביתם, למען הקל מעל העם ולהטות על ישראל את לב המושל לטובה, ועין חניו צרה ויאהב את הכסף מאד ולא השיב למלך את המנחה. וירע הדבר מאד בעיני תלמי ארגט וישלח מלאך ירושלמה את אַתִנְיוֹן אחד משריו להגיד לכהן ולהעיד בו, כי אם ימנע את הכסף מאוצר הממלכה וחלק המלך את הארץ בחבל לאנשי צבאו. וישמע העם ויפלו פניהם מאד ויחרדו, וחוניו לא שת לבו, כי עיניו אל הכסף⁴³.

ואיש צעיר לימים מבני מרום העם, היה בימים ההם במסבּי ירושלם ושמו יוסף בן טוביהו, ואמו בת אחות חוניו היא. ויהי יוסף איש חכם, נבון ועשיר ורחב לב מאד וכל העם אהֵבו. כשמוע בן טוביהו מפי אמו את דבר המלאך ואת הליכות דודו הכהן, כי שֹוֶה בעיניו להביא רעה על עמו ועל ארצו, וימהר העירה אל חוניו ויוכח את דרכו אל פניו וידבר אתו קשות וימריצהו למלא את ידו ללכת אל המלך ולכלכל עמו את דבר המס. וירא חניו, כי נכד אחותו לא יתן לו מנוח ויאות לו וימלא את ידו. ויקהל יוסף את העם אל בית ה' ויגד להם את אשר עם לבבו וישמח כל העם מאד. אז שׂם בן טוביהו את פניו אל בית משכן אַתִנְיוֹן, ויתן לו מתנות וגדולות ויקרות, ויאספהו אל ביתו ויכלכלהו כיד המלך, וידבר על לבו לחלות את פני אדוניו להרפות מאף, עד בואו שמה.

ואתניון שב אל מלכו מצרימה וישב את אפו מעל ירושלם, וימלא פיו את תהלת יוסף בן טוביה, ויתנהו לחן ולחסד בעיני אדוניו, עד כי כלתה נפש המלך לראותו. עד כה ועד כה שלח יוסף שמרונה, וילוה משם עשרים אלף אדרכמון, ויקן בהם בגדי חופש וכלי חמדה ופרדים, וירד מצרימה בעת האסף גדולי כל הארצות כנען ונגב ארם לחכור את המס איש איש בעירו, וילך עד מוף, כי שם היה המלך בעת ההיא. ויהי בעבור יוסף ברחוב, והנה המלך והמלכה עוברים במרכבה ואתניון יושב ממולם, ויכר אתניון את יוסף ויגד לאדוניו מי הוא, וישמח תלמי לקראת בן טוביהו ויעלהו אל המרכבה. ותהי ראשית דבר המלך תלונה על הליכות חניו, ותצלח ליוסף לכפר את פניו בדברי חן ושכל טוב. ויוסף עוד קנות את לב תלמי, ויארחהו המלך בהיכלו, ולא נתנו עוד למוש ממנו גם אחרי שובו לאלכסנדריה.

ויהי ביום האסף החוכרים, ויקוב איש איש את פרשת הכסף אשר יתן בעד המס אשר במקומו, ותהי מכסת כל הכסף אשר נקבו כל חוכרי כנען יהודה ושמרון וארם בית רחוב שמונת אלפים ככר. ויגש יוסף ויקוב את מכסת הכסף כִּפְלַיִם, ויאמר להביא אל אוצר הממלכה ששה עשר אלף ככר במס, אשר יחכור מכל הארצות ההן, מלבד החרם אשר יחרם רכוש האנשים העוברים את מצות המלך. וייטב הדבר מאד בעיני תלמי, וישאלהו מי יערבנו, כי יַתִּם לו את הכסף הרב הזה. ויען בן טוביהו “שנים המה אשר יערבוני והשנים האלה הם הנכבדים והנאמנים בכל הארץ, הלא המה אתה אדוני המלך ואשתך הגבירה”. ויצחק תלמי וישמח על חכמת יוסף ועל אֹמץ לבו ויקם בידו כל חֲכִיר⁴⁴ הארצות ההן (3517–243) ואלפַּיִם איש צבא, שם ארגט למשמעת יוסף בן טוביה למען תמצא ידו לנגוש את הממרים.

ויהי בבואו אשקלונה ויהי המעט, כי לא העלו לו יושבי העיר את המס ויבזוהו ויתקלסו בו. ויתפש את ראשי הממרים עשרים איש ויך אותם וימיתם ויחרם את כל רכושם אלף ככר וישלח אל תלמי מצרימה; וירא המלך כי עושה מלאכה הוא, וימלא את ידו לכלכל את חֲכִירוֹ כטוב בעיניו. אז נפל פחד בן טוביה על יושבי כל הערים, ויפתחו לו שעריהם ויעלו לו את המס, לבד מיושבי בית שאן⁴⁵, אשר זדון לבם השיא אותם למנוע ממנו את המס. ויודע להם את ידו, וימת גם שם את ראשי הממרים, ויחרם את רכושם לאוצר המלך ותמצא ידו למלא לאוצר הממלכה את כל חכירו ולעשות עושר רב. וישם את לבו להרבות הונו ולשומו למשען לו ולביתו, ונתן כל ימיו מתנות רבות ויקרות לתלמי ארגט ולקלי אפטרה אשתו, וגם משרי בית המלך ומסריסיו לא יחשוך את ידו, למען יהי לבם תמים עמו ולא תצר עינם בו⁴⁶. אך זולת רוחב ידו למלך ושריו לא בזבז את כספו⁴⁷, ויגדל הונו מאד, ויהיו לו שלשת אלפים ככר⁴⁸ אשר הפקיד אותם ביד אריון עבדו הנאמן, אשר שם לסוכן באלכסנדריא ואליו ישלח את כל המס, אשר יעלה מארצות חכירו. ובבא יום שלומי המס, ופקד יוסף עליו והעלה אריון העבד את הכסף אל המלך. ויהי הוא הראשון לכל נטילי הכסף בישראל אדירי העושר⁴⁹ אשר השכילו לקבל עסקים גדולים ולשומם למקור הון עתק.

וירם יוסף את קרן ארץ אבותיו ויגדל בה את העסק וירב את עָשרהּ⁵⁰. אפס כי גם את קנאת הגוים צרי יהודה מאז העלה, ויבער כאש גם חמת היונים, אשר רבו בעת בארץ אבותינו, ויוסף את האויבים החרוצים והזריזים האלה על עמי הארצות הגסים שונאי ישראל מאז, כי המעט ממנו, כי עָמַם את כלם בכשרונו ובאֹמץ לבו ובכבודו בעיני המלך, לא חדל גם מעושק ידיו ויערוץ וירוץ אותם, למען מצֹא תואנה להחרים את קנינם⁵¹. אולם מלבד אשר הוסיפו מעשיו אלה פחם על אש קנאת העמים, אשר התלקחה אחרי כן לעת מצא, הֵרֵעָה שִׁבְתּוֹ בהיכל מלך מצרים מאד, גם למוסר בני ישראל, כי דבק האיש הזה בדרכי יון לאהבה אותם, ויזן אחרי עיניו. והרוח הזאת נאצלה גם על בניו ועל ביתו, אשר היו למוקש בתוך עמם, כי לבם אשר נפתה על התרבות היונית בכל חלקת תעתועיה, לא יכול עוד לדבקה בתורת ישראל הטהורה והנאמנה אשר חלקלקות ועקלקלות לא תדע. ויבא לרגלי יוסף בן טוביה, ההולך ושב במצרים וביהודה, אל ארץ בני עמו, המון דרכי נכר, אשר בעיני אנשי יון וכל הגוים הזונים אחריהם, נחשבו לפרי טוב טעם ובעיני תופשי תורת ה' התמימה נחשבו לתִפְלה. ותהי גדולת בן טוביה, אשר זכה לה באשמת חוניו, לשֹׁרש פורה ראש ולענה גם למוסר עמו גם לשלומו. ידוע הכהן הגדול, הוכיח בכל הליכותיו עם אלכסנדר הנורא, מה רב כח הרוח בישראל, אשר נוצרי תורתו לא יפילו ולא יפיגו ממנה מאומה גם בהיות זרוע בשר נטויה עליהם לעשות בהם כלה. אלעזר הכהן הגדול הועיל בתרגום התורה להטות הֵלֶךְ מים חיים מפלג אלהים המלא על כל גדותיו בישראל, גם אל תוך העמים, להודיע את כל משפחות האדמה את ראשית דעת אלהי אברהם, וחוניו השני בשגגתו בצר עינו וברפיונו פלס נתיב למשובת בני יון להבקיע בחומת בת ציון.

וליוסף היו שתי נשים, ותלד לו האחת שבעה בנים, והשנית ילדה לו בן אחד ושמו הרקנוס. ויהי הרקנוס עוד בילדותו נער גבור חיל ואיש תחבולות, ויאהבהו אביו וכל אחיו קנאו בו מאד, כי קשה וגבה רוח היה. ויהי היום וישלחהו אביו אל אחֻזתו הרחוקה מהלך שני ימים מביתו, ויתן בידו שלש מאות צמד בקר והמון עבדים לעבוד את האדמה, ואת המוסרות אשר יאסרו בהן את הבקר אל המחרשות לא נתן לו, למען ראות התעמוד לא חכמתו למצא עצה? ויהי בבא הנער אל מחוז חפצו, ויקח עשרה צמדי בקר ויזבח אותם ויתן את בשרם לאנשיו לאכלה ואת עורם אשר הפשיט, קצץ רצועות רצועות ויתן להם לאסור בהן את הבקר הנשאר אל המחרשות.

ויהי כי זקן יוסף ולא היה בו עוד כח ללכת מצרימה לברך את המלך ליום הִוָלֶד לו בן, וידבר הרקנוס על לבו לשלחו תחתיו, ולְהַמחות אותו אצל אריון הסוכן לתת לו כסף לקנות מנחה למלך ויאות לו אביו, כי גנב הרקנוס את לבו, כי תחוס עינו לבלתי הוצא כסף רב, כי אם עשרה ככר, אשר יביא תשורה אל תלמי ארגט. ויהי בבואו אלכסנדריא, ויבקש מיד אריון אלף ככר, וימאן העבד הנאמן לתת מכסת כסף רבה כזאת, ויכבד הנער הרך את ידו הקשה על אריון התמים, ויאסרהו בכבלים, עד אשר נעתר לתת לו את האלף הככר. ויקן במאתים ככר כסף מאה עבדים יודעי כתב ומאה שפחות יפות תאר ויתן ביד כל אחד וביד כל אחת ככר ויתן את מאת העבדים והכסף אשר בידיהם מנחה לתלמי ארגט ואת מאת השפחות והכסף אשר בידיהן נתן מנחה לקלי אפטרה אשתו. וכאשר אמר תלמי להשיב גם לו מנחה ענהו, כי לא תשאל נפשו יותר בלתי אם מכתבים לאביו, לאחיו ולשרי המדינות, כי טוב הוא בעיני המלך, וכי מצא חן בעיניו ויעתר לו ויתן לו. וגם לשרי המלך ועבדיו נתן הרקנוס מתנות למען הטות אליו את לבבם.

ואף הרקנוס העיר בהליכותיו את קנאת שרי הגוים עליו ככל אשר העיר אביו. ויהי היום בשבתו אל שלחן המלך ויצברו את כל העצמות אשר על קערותיהם לפניו ויקרצו עין אל הלץ, אשר ישמח את המלך ושריו במשליו ובשנינותיו. ויאמר הלץ אל המלך: “אבי הנער הזה אכל את שאר הגוים מעליהם ולא הותיר בלתי אם עצמות”. וישחק המלך וישאל את הרקנוס: “מאין לו העצמות הרבות האלה”. ויען הנער: “הלא זה דרך כל אדם לאכול את הבשר ולהותיר את העצמות, לא כן דרך הכלב, כי הוא גם את הבשר יאכל גם את העצמות יגרם, על כן לא תהיה שארית לעצמות לפני הכלבים” ובדברו את אחרית דבריו, שם עיניו אל השרים היושבים עמו. והמלך שמח מאד על אמרתו השנונה וימחא כף.

ואחי הרקנוס חרשו רעה על אחיהם להמיתו ויקימו לו גם מעבדי המלך לאורבים ויהי רק אביו למעוז לו. אך כשמוע אביו, כי בזבז את השלישית מעשרו העצום, ותבער בו כאש חמתו, אך בכל זאת לא פצה פה מיראתו את המלך. ויראו בני יוסף, כי נבאש הוא באביו ויצאו לקראתו בשובו, המה ואנשיהם, להרגו, ויחזק הרקנוס מהם וינוסו אל אביהם העירה. ויהי כבא גם הרקנוס אל העיר ולא נתנוֹ אביו לראות פניו. וירא הרקנוס, כי נקעה נפש אביו ממנו וישם פניו קדמה אל עבר הירדן וישב שם וימצא מקום לגבורתו ברדותו תחת ידו את הגדודים הפראים המשוטטים שם.

ובכל הימים אשר היה יוסף בן טוביה חוכר, כהתה תפארת הכהֻנה הגדולה מפניו, ויהי הוא השליט בארץ, האיש אשר יוציא ואשר יביא את דבר העם אל המלך, כי ככל אשר גדל כבוד יוסף בעיני תלמי, וככל אשר רב כשרונו, כן נקלה בעיני המלך כבוד חוניו, אשר לא ידע להתהלך עמו וכן דל כשרון הכהן ההוא. ויהי יוסף בן טוביהו החוכר בארץ יהודה שמרון כנען וארם בית רחוב שתים ועשרים שנה⁵² וימת (3539–221). ובשנה ההיא מת גם ארגט.

“תלמי”קראו סופרי ישראל בימי בית שני למלכי בית Ptolemäus המושלים במצרים, אף כי “אבטולמיוס” היה שם נהוג גם בישראל (ערובין לה). ↩
לאמר כל ארץ ישראל וצור וצידון ובנותיהן מן הלבנון עד נחל מצרים. ↩
קדמני' 1, 1 XII ומספר שלשים אלף איש החיל מפורש במכתב אריסטיאה הכתוב יונית בידי אחד סופרי ישראל בימי בית שני שתרגם ר“ע מן האדומים בשם ”הדרת זקנים". ↩
ריב יוסף עם אפיון 4II. ↩
שם. ↩
צפני' ג, יג. ודבר זה היה לכלל ולחזקה גם בדיני ממונות (פסח' צא: קדושין מה: ב"מ קו:). ↩
עיין דיה"ע שלוסר 468/9 II. ↩
דני' יא, ה. ↩
ו. ↩
קדמ' 1, 3 XII. ריב יוסף עם אפיון 4 II. ↩
שלוסר שם. ↩
דני' ח, ח. ↩
ריב יוסף עם אפיון22I. ↩
ריב יוסף עם אפיון 22 I. מדת הארץ היתה שלשה מיליונים “מאָרגען” יונית (שם). ↩
עיין קדמ' 1, 4 XII. ↩
שם. ↩
לדרך מסחר זה יש זכרון גם בדברי רבותינו “היו משלחין שמן למצרים ומביאין תבואה וכו' הת”ר ושמן למצרים יובל" (איכ‘ רב’ ד, יז) ↩
הדרת זקנים ובפרט במכתב תלמי שם. וקדמ' 5, 2 XII. ↩
בדברי רבותינו נשמרו זכרונות עתיקים מאד, על דבר תרגום התורה ליונית, ביד אחד ממלכי בית תלמי. בשנים מהם (מכיל‘ שמ’ יב, מ, ירוש‘ מגל’ א, ט) לא ידובר בלתי אם על גוף התרגום, ובשלשה מהם (בבלי מגל' ט, סופרים א, ז–ח) ידובר גם על קורותיו. אך באלכסנדריא נכתב בימי בית שני על תולדות התרגום ספר בשפת יון ושמו “מכתב אריסטיאש” ור“ע מן האדומים תרגם אותו ללשוננו בראש ספרו ”מאור עינים“ בשם ”הדרת זקנים". והספר הזה היה גם ליוסיפוס לעינים. ספר זה ויוסיפוס ההולך בעקבותיו, ישימו את כל חסדי תלמי פילדלפוס לתולדות לתרגום התורה לסמני הכרת טובה לישראל עַם התורה הזאת. אך דבר זה אינו מתקבל על הדעת הישרה כלל וכלל, כי גם בלי מחיר רב כזה היה יכול להתרצות לאבותינו, ואין ספק, כי תרגום התורה היה רק מופת כבוד אחד שנתן תלמי לישראל בתוך שאר חסדיו שעשה להם, שכלן היו תולדות לאב אחד, הלא הוא צורך ממשלת תלמי לאמונת רוח ישראל, שהגדול בכל מכשירי קנין לבם היה שחרור אחיהם מיד רודיהם. והנה אריסטיאש ויוסיפוס (קדמ' 2, XII) וכל סופרי ישראל באלכסנדריא בימי בית שני, וכל סופרי הנוצרים הקדמונים מעידים פה אחד בפה מלא, כי תלמי שצוה לתרגם את התורה, פילדלפוס היה, השני למלכי בית תלמי, וגרץ הבא להוציא את הדבר מחזקתו, כדרכו, ולשום את פילומיטור תחתיו, עקר דברם משרשם, למען תלות אותם בשערה דקה וקלויה (עיין גרץ III נאטע 2). ↩
במס‘ מגלה בבלי ומס’ סופרים משנה ח‘, יזכר מנין הזקנים, כי שבעים ושנים הוא, ככל אשר הוא בהדרת זקנים וביוסי פוס, אפס כי דברי אאיסטיאש ויוסיפוס, כי ששה מכל שבט, שלח אלעזר לתלמי, דברים בטלים הם, כי עשרת השבטים שגלו, לא חזרו בבית שני, גם אי אפשר, כי כל הזקנים היו מירושלם, כי שם לא ידעו עוד בעת ההיא שפת יון בדקדוקה, די תרגם בה ספר נכבד כזה. ואין ספק, כי המתרגמים היו זקני אלכסנדריא, והמפקחים על התרגום היו חכמי ארץ ישראל. ומתקבל הוא מאד, כי הם היו חמשה זקנים שנזכרו במשנה ז’ שבמס' סופרים. ↩
מכילתא שם מגל‘ בבלי וירוש’ שם סופרים א, ח. ↩
עיין בכל המקומות הרשומים ובבבלי כתוב “שאשתו של תלמי ארנבת שמה” ובירושלמי כתוב “אמו של תלמי המלך ארנתא – ארנבתא – הוות שמה”. לפי המקובל ביד כותבי הדורות מתקבלת יותר גירסת הירושלמי המסכמת לכל הפחות בצד אחד כי שֵם “ארנבת” היה לאחד מהוריו ואפשר, כי גירסה ראשונה היתה “אביו של תלמי וכו'”. אך יען כי שֵם ארנבתא לשון נקבה, תלו אותו ברבות הימים על אמו. ↩
Pharos. ↩
חיי משה לפילון האלכסנדרוני. ↩
ברייתא בירוש‘ מגל’ א, ט. ↩
“שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והי' היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל” (סופרים א, ז). ↩
“בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשה ימים” (הל‘ גדולות הל’ ט“ב ותעניות ומאמר האחרון בסוף מג”ת). ↩
Septuagintaבלשון רומי, שהיתה בדורות הבאים כמעט ללשון כל העמים. ↩
הֵד קול זה עודנו נשמע מתוך פיוטנו: “קבעתי תענית ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית”. (סליחה לעשרה בטבת), והרב בעל מ“ע שחשב את דעת רבותינו כעין כפית טובה (אמרי בינה ז') לא התבונן על עצם המאורע במח”כ בלתי אם מבחוץ ומצד אחר. ↩
הדעת הזאת מבוארת היא ברב חן בדברי רבותינו “ביקש משה שתהא המשנה בכתב וצפה הקב”ה שהאומות עתידים לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יונית. עתידין האומות להיות אומרים אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום וישראל אומרים אנו בניו של מקום ועכשיו המאזנים מעוין. אמר הקב“ה לאומות ”איני יודע אלא זה שמסטירין שלי בידו הוא בני“. אמרו לו: ”ומה הם מסטירין שלך“. אמר להם ”זו המשנה“… (עקרו ירוש‘ פאה ב’, ד. ומבואר יותר פסיקתא ח‘ ושמות רב’ מ”ד. ↩
כן עולה מדברי מכתב אריסטיאש, אשר בכל הדברים הנוגעים אל התרגום רבו גוזמותיו, בכל זאת יש לסמוך עליו בשאר הדברים המסֻפרים שם, כי הלא בימי בית שני נכתב בזמן שדברי ימי הדורות ההם וגדוליהם היו עוד נזכרים ומפורסמים. ↩
דניאל יא, ח. ועיין פי' אברבנאל לכל פרשיות דניאל האחרונות. ↩
Laodice. ↩
דניאל יא, ו. ↩
Euergets. ↩
קדמ' 1, 4 XII. ↩
קדמ' שם. ↩
ככה יש לשמוע מסגנון יוסיפוס (שם) המזכיר את עשרם ושלותם בספור זה. ↩
יותר ממאה מליוני גולדן במטבע אוסתרי. ↩
ברשותו ובגבול ממשׁלתו של מלך הצפון. ↩
דניאל יא, ז. ח. ↩
ריב יוסף עם אפיון 5, II. ↩
קדמ' שם. ↩
פאכט (ב"מ קג:) במשנה. ↩
יושבי העיר הזאת שקראו לה היונים סקוטופוליס מרביתם או כלם, היו בימי בית שני נכרים. ↩
קדמ' 5–2, 4 XII. ↩
8. ↩
7.ככר הכסף הוא שלש מאות חמשה ושבעים לטרא שטרלינג ובכן היה ליוסף בעת ההיא יותר משבעה מליון וחצי רובל כסף צרוף, ואם ככריו היו זהב, כי יוסיפוס הזכיר ככר סתם, יעלה הוא כמעט לכפלים, כי ככר זהב היה שש מאות וארבעים לטרא שטרלינג. ↩
פינאנצמאֶכטע. ↩
10. ↩
מלבד מעשהו הקשה באשקלון ובבית שאן, יתבאר דבר זה מן הדברים, אשר שמו גדולי הארצות בפי הלץ לדבר אל הרקנוס בנו, בשבתו אל שלחן תלמי בעברם את העצמות על יד הרקנוס לאמר “זה גם משפט אביך לאכול את שאר יושבי הארצות מעל עצמותיהם” (9) ובעת ההיא היו מרבית הנכרים יושבי א"י וסביבותיה יונים גמורים או בני פלטי העמים שהתבוללו בין היונים. ↩
קדמ' 10. 6, 4 XII. ↩

ימי היונים: מעשי אנשי כנסת הגדולה

מאת

זאב יעבץ

[ערך רגע פגיעת ישראל ביון בדברי ימות עולם. יון עם המזמה וישראל עם התושיה. חכמת יון ותורת ישראל. מעמד תרבות הרוח הישראלית בראשית שלטון היונים, תפוצת התורה בכל העם. זריזות הסופרים ואמונתם. פרסום תורת חיי עולם הבא. אסור דרכי אמורי. יתרון טהרת דעות המון בני ישראל מדעות בני יון. מעוט הדבור ורבוי המעשה בקהל הסופרים. קדוש חיי העולם הזה. קדוש הבית והמשפחה. זִכוך רגש העונג. ברכות ההנאה וההודאה. ברכות הראיה והתבונה וברכות המצות. עִלוי השבתות והמועדים וְיִפּוּיָם. ענג שבת ושמחת יום טוב. כונת קצת תקנות עזרא לרומם את השבת. קדוש היום וברכת הבדלה. קריאת התורה בשבתות וימים טובים. תפלה במטבע שטבעו לה חכמים. קריאת שמע וברכותיה. ערך תפלת ישראל ומתכונתה אל הנבואה. שם ההויה כתבו וכנויו. יתר שמות הקדש. עבודת בית הכנסת ועבודת בית המקדש. ק“ש תפלה וקה”ת במקדש. התפארת בעבודת הכהנים והלוים. המשמעת ומשמרת יחס כהונה ולויה. בית דין של כהונה ופרחי כהונה. הרובים והצוערים. תורת מלאכת שיר הלוים. שומרי המשמר במקדש. הדרת הקדש בעבודת התמיד והמוסף. קרבן הפסח ועבודת יום הכפורים. לשכת הגזית ולשכת חשאים. קבלת קרבנות מבני העמים ודרכי שלום. המשפט והחנוך עקרים בתרבות הישראלית. תוקף הרוח וכחה בישראל. משפט אנשי צבא מבני ישראל עם פקודי יון בבבל לפני אלכסנדר. לב שרי ישראל שב מעט מעט מאחרי הכותים. מות אנדרומך ביד הכותים. נקמת אלכסנדר בהם וחגיגתו לישראל, אלכסנדר קורע שלש נפות מן הכותים ונותן לישראל. משפט גויי הארצות עם אבותינו לפני אלכסנדר. ישראל זוכים בדין. אחוזות יוניות בארץ.]

ובפגוע הכהן הגדול לישראל במלך האדיר לבני יון, פגע עולם מלא בעולם מלא. כי בעצם הדור ההוא, נחתם חזון שני עמי המופת האלה חותם צר, אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. לא גוש בגוש התנגשו יחד, אשר על פי כובד גלמם יִמד כחם, כי אם גוף בגוף נפגשו, אשר הרוח הגוססת בם והנושאת אותם היא כל גבורתם וכל עצמתם. על כן גדול מאד מאד ערך הרגע הקטן הזה באלפי שנות ימות עולם, רגע הִוָעד אל מקום אחד המזמה והתושיה, רגע הראות עין בעין שני גוים המובהקים¹ בכל גויי תבל במלאת ימי מִלוּאֵיהֶם להיות שניהם, איש לפי דרכו למורים ולאומנים לכל משפחות האדמה.

העם היוני היה הגדול בלכ גויי האדמה בטוב טעם, לאמר בכשרון מתן מדה וקצב לכל דבר, ודעת עת ומשפט לכל מעשה, וסדר בכל עבודה ומלאכה, על כן נעלו כל מעשיהם על מעשי כל העמים גם לחן וליופי גם לתועלת. בשש מאות שנה גדלו ויטַפחו חכמי יון כעוללי טפוחים את כשרונות עמם אלה בתוך ארצם, אשר שמו להם שארית ומראה עינים במלאכת חרש וחושב. ברבות הימים החלה מעט מעט רוח חכמת העם הזה להאצל על אנשי חקר אֱלֹהַ וחקר רוח האדם, אשר קמו בתוכם.

המאסף הנוסע לאחרונה למחנה חכמי יון, אשר איש איש מהם חזה לו חזות הכל, כאשר ישר בעיניו, היה החכם הגדול אריסטוטלי, אשר עמי שֵם יקראו לו אריסטו. הוא הסיר מתוך חכמת יון את השגיונות, אשר שגו חכמיה הראשונים בהלך נפשם וישם את היקום לו לעינים בחקרי לבו. הוא הורה את תורת חקי החקר² אשר על פיה יבין האדם דבר מתוך דבר. החכם הזה, היה האחרון לגדולי אנשי הרוח לעם יון ותורת החקר היתה התולדה האחרונה לתולדות רוח העם הזה, והמורשה הַקַיֶמֶת, אשר הוריש את כל גויי הארץ. אך הדור ההוא, דור אריסטו, המורה האומן את אלכסנדר המקדוני, היה גם הדור האחרון לחיי רוח והעם היוני, כי המעט, כי כל עמי יון הקדמונים נכנעו בדור ההוא לעם מקדון הצעיר בכלם, הנה פרץ אלכסנדר את גבולות הארץ במלחמותיו, אשר נלחם בעמי ארצות הקדם, ויוצא את רוח יון מדי קנין היחיד לבעליה הראשונים, ויעשה לקנין כל גויי הארצות אשר לכד, עד כי חדל עם בני יון מעט מעט להיות לעם בודד בתורת חכמתו, וימיו מלאו להפיץ אותה בגוים.

אולם תרבות בני יון המועילה מאד לחיי האדם רק תורת המזמה³ היא לאמר: התורה המורה את האדם להערים ולדעת את אשר לפניו, ולבקש ולמצא את היכלת לעשות את הדבר, אשר יָשַר בעיניו לעשותו, אך יען כי התרבות הזאת בוחרת לאדם רק את המכשירים וכלי המעשה, מבלי הראות לו מחוז חפץ, על כן קרובה התרבות הזאת להוליך את האדם בתֹהו לא דרך, כי במצוא יצר לב האדם את כלי מעשהו, יש אשר ידח ללכת גם בשרירות לבו לרע לו ולכל הנלוים אליו, באין מורה לו את הדרך הישרה.

ואת הדרך הישרה תורֶה התרבות הנותנת מחוז חפץ למעשי האדם, המכוַוֶנת את מכשיריו אל התכלית, וְהַמַקְבֶּלֶת אל המזמה, את התושיה⁴. והתרבות הזאת עמדה למול התרבות היונית בארץ אבותינו ושמה היא: “תורת ישראל”. – גם היא נחתמה בדור החתֵם התרבות היונית. בדור ההוא, תמו הנביאים המורים את העם מקרבו, כי מלאו ידי כל הגוי להיות לשומר נאמן לתורתו⁵. ספרי המקרא כבר נפוצו בעת ההיא בתוך כל העם, ויהיו למקור חכמה ומוסר ודעת אלהים לכל נפש צמאה לדבר ה‘. הסופרים אשר הקים עזרא היו מורים בבתי הכנסת ובבתי הספר, גם את העם גם את הטף את דברי התורה והנביאים ודעת קדושים הכתובים בספר, ואת החקים אשר לא הועלו על ספרי המקרא. ולא היה עוד ישראל עם המבקש תורה רק מיד כהניו הפותחים לו והנועלים מפניו את אוצר החיים כטוב בעיניהם וכעולה על רוחם, כי בדבר התורה והמצוה היו בדור ההוא כל העם לכהני ה’. בתוך כל דברי התורה, אשר אפס קצהם פורש במקרא ומרביתם נשמרו עד כה רק בידי הכהנים לבדם, היתה גם תורת אַלְמָוֶת אשר קראו לה סופרי הקדש האחרונים “חיי עולם”⁶. התורה הזאת נשקפת מדברי כל כתבי הקֹדש⁷. אולם כל עוד, אשר היו הכהנים לבדם מורי העם, לא היה נכון בעיני אנשי האלהים להנחיל לכל העם את הדעה הטהורה הזאת, אשר כל סלף בה יהפוך אותה למשחית, ומי יודע אם לא יבא יום, ונמצאו בקרב הכהנים אנשים, אשר האמונה הזאת יהיה להם לרסן מתעה להוליך את העם שולל, להקים בה את כל מזמות לבם. אולם מימי עזרא הסופר והלאה, למן היום, אשר היו אנשים מקרב כל העם מקצה, למורי העם, ולא היה עוד דבר נעלם בתורה ובדעת אלהים מעיני כל הקהל, כעם ככהן, החלו אנשי כנסת הגדולה להפיץ את אתורת חיי עולם בכל ישראל, ויורו כי לא תכרת ולא תאבד הנפש במותה, כי אכול תאכל את פרי מעשיה אחרי שובה אל האלהים אשר נתנהּ. נפש הצדיק תתענג על שָדַי לעולמי עולמים, והנפש החוטאת תשא ענש ואחרי כן תשוב גם היא לאור באור חיי עולם⁸. ותהי האמונה הזאת זכה וטהורה עד מאד⁹ ויקראו לה “עולם הבא” לאמר העולם אשר יבא אל האדם, או אשר יבא האדם אליו, אחרי אשר מלאו ימיו על הארץ מתחת¹⁰ אשר קראו לה “העולם הזה” במתכנתה אל העולם העתיד לבא, והעם השואף לערוך דמות מראה עינים גם לדבר, אשר יפלא ממנו לכלכלו ברוחו במל, ו, קראו לשכר הצדיקים “גן עדן”¹¹ על שם המקום אשר בו שם האלהים את האדם בעודו בעצם טהרו בטרם חטא, ולענש הרשעים קראו “גי הנום”¹² על שם גיא בן הנם אשר מנגב לירושלם, אשר שם היה פתח למוקדי שאול תחתית¹³, ויקראו גם החכמים לגמול והענש בשמות האלה, אשר קראו להם העם, אף כי גבהו מאד מחשבותיהם על מחשבות העם. כי קרוב מאד הדבר, כי בהחל אנשי כנסת הגדולה לטהר את רוח העם, העמיקו לראות כי יש סִגים אשר טוב להעלים עיניהם מהם ולבטוח בכח התורה והמצוה, כי רב הוא לצרף אותם מעט מעט, מהנות אותם פתאום ביד חזקה, ויבחרו להניח עוד פתח קטן לדמיון העם לשנות עוד מעט בדברים, אשר אינם לפי טעם התורה ורוחה מנעול מפניו את הדלת, פן יפרוץ הדמיון השובב, בהכלאו, כל גדרותיו, ושב להוליך את בעליו בתהו לא דרך כבראשונה, והטה אותם לזנות גם אחרי אלהי העמים, אשר היו בימים ההם ואחרי תועבותיהם, וישננו לעם רק את המעשה, וידעו, כי כח המעשה, רב ועצום מאד לעקור גם את שארית הדעות הכוזבות, אשר בפקודה וגזרה לא תעקרנה. ותחת הַטֵף במו פיהם מוסר על דבר הבלים ולהוכיח להם, כי אין להם שחר¹⁴ אסרו את מעשה משמרת הבלי השוא, אשר קראו בשֵם הנאוה להם “דרכי האמורי”¹⁵, ויטהר גם המון בני ישראל ממשמרת הבלי שוא מן המון בני יון. ויהי היום ויסע חיל אלכסנדר אל עבר ים המלח, וישאו את עיניהם והנה עוף זר מעופף ברקיע השמים לעֻמתם. ויהי כי שׂם העוף את פניו לעוף אל המקום אשר באו משם ויאמרו גם הם לשוב שמה באמרם, כי אין זאת כי אם יודע העוף, כי רעה נגד פניהם על כן שלחוהו אלהי יון להשיבם מדרכם. ויהי שם רוכב אביר מבני ישראל ושמו משולם, וימשוך בקשת, ויכונן אל העוף ויפול מת ארצה. ויאמרו היונים לעשות כלה במשולם, ויען האיש הישראלי “איך תתהוללו להאמין, כי בעל הכנפים הזה יגיד לכם דבר? הן הרעה אשר תמצא את נפשו מידי נעלמה ממנו, ואיך ידע את הרעה אשר תבא עליכם”?¹⁶ וישכל העברי התמים אשר לא ראה בלתי אם את מעשה בני עמו, מן היונים אשר הרבו לפלפל כל ימיהם בדבר שפתים. כי המעשה היתה מעולם שפת התורה הנמרצה והנערצה, אשר בו הביעה את רוחה. המצוה הודיעה בשפה ההיא את הדברים הטובים בעיניה, כי גדול כח המעשה מכח דבר שפתים, כי בהעשותו ובהִשָנותו ובהתחדשו פעמים רבות למראה עינים ובפעל כפים, יהיה כאחד מתפקידי הגוף, אשר יבקשהו האדם בעתו ואשר לאט לאט יטה אחריו גם את הרוח, ולעומת זה גדול כח המונע את בעליו לעשות את אחד המעשים, או מלכת באחת הדרכים, להשכיח מלבו מעט מעט את המעשה ההוא, או את הדרך ההיא. אולם לא המעשה בלבד היתה תעודת אנשי כנסת הגדולה, כי אם גם הדעת הנכונה והישרה תורת אל מות אשר בה נחתמו כתבי הקדש¹⁷, באֹמר אחד מלא ונמרץ, הנועץ את סוף דבריו בראש דברי תורת משה¹⁸, היתה לראש פנה ללמודי הפרושים¹⁹ אשר הפיצו אותה באמונה רבה בקרב קהל עמם. ותרומם מאד את לב כל איש ישראל, הדעת כי נפשו בת עולמית היא ותט אותו להבין לאחריתו בכל מעשה אשר יעשה.

ובכל היות האמונה הנאמנה הזאת לסגולה בעיני הפרושים, אשר נבדלו בה מאנשי ריבם, שמרו את דרכי מוריהם הנביאים ולא שמו אותה לרוח החיה בכל מעשה העם²⁰ לבלתי הסב את עיניהם מן העולם הזה, אשר הוא לבדו מקום התורה והמצוה, ויתנו את לבם לקדש את החיים האלה, וגם את כל הנאותיהם. ויהי הבית לראש מחשבות אנשי כנסת הגדולה ומעשיהם, וישימו בו את עיניהם לטהרו, ויתנו ביד כל נפש מישראל מכשירים נוחים מאד להפוך את תענוגות הבשר אשר היו למקור כל תועבה לעמי הקדם, ולשום אותם לאות ולזכרון, כי התענוגות האלה מתנות אלהים הם, אשר בחסדו חנן אותם את יצוריו לחיותם, ולהרחיב את לבם, למען ישלימו את חפץ ה' ואת תעודתו, אשר יעד להם בחיים. המכשירים האלה הם הברכות²¹ אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה לברך לה' גם על כל הנאה קטנה אשר יֵהְנה²² האדם, וילמד ישראל בדבר הזה, להכיר בכל קטנה את היד הגדולה המושלת בכל²³, וַתָּעֵאְנָה הברכות את לב האדם להרגיש היטב את המוצאות אותו לשמוח בטובה²⁴, ותחַזֵקְנה אותו לבלתי התיאש גם בבוא עליו רעה, בהודיע אותו, כי גם הרעה הבאה מיד ה' טובה היא²⁵. ותפקחנה את עיניו לחזות מחזה שדי בתפארת צבא השמים²⁶ והארץ להתענג על הדר היקום, להשתעשע ולשמוח על חמדת נעימותיו²⁷, ולהשתומם לחזון הוד המוראים הגדולים²⁸, ולמראה האיתנים מוסדי ארץ²⁹ אשר יד ה' נודעת בם, ותלַמֵדנה אותו בינה להתבונן ברוח חכמת האלהים המתודעת בכל מערכות יצורי תבל ארצו, למן החכם הגדול אשר יורה דעה לאלפי רבבה³⁰, עד המון אדם רבה, אשר לב איש איש מהם יחשב דרכו מאין פנות אל מחשבות רעהו³¹, ועד החיה והעוף אשר גם בם נצנצה מעין רוח בינה³². ולעומת כל הבריאה המתֻכֶּנת היטב הערובה בכל, הורו הברכות להפיק תבונה גם מכל הַסָלף³³ אשר יֵרָאה זעיר שם זעיר שם בכל היקום, למען נחכם לדעת את יתרון הטוב מן הרע.

וככל אשר היתה תעודת הברכות להאיר את עיני ישראל להביט אל כבוד ה' ואל הדרו הנשקף מכל היצורים, כן היתה מגמתן להזכירם גם את הגדולות, אשר נעשו לאבותיהם מדור דור, ולחדש לנגד עיניהם את חזון הטובות והרעות אשר חלפו עליהם³⁴. ולמען פחת נשמת רוח חיים במִצְוֹת, אשר גופי מעשיהן הן כל עצמן, הקדימו אנשי כנסת הגדולה גם להן ברכות³⁵, למען תת ידים לעושיהן, להעיר את רוחם בקרבם לעשות את מצות ה' בכל לבבם ובכל נפשם.

ותהיינה הברכות אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה ועדת הסופרים, אשר יצאו בעקבותיהם למלאכי תמיד, מזכירים את איש ישראל, את חסדי ה' ואת גבורתו, את יפי מעשיו ואת רוחו אשר תחַיֶם, המשַוִים לנגדו את העתים העוברות על אבותיו, והממלאים אותו חרדת קֹדש, בעשותו את מצות אלהיו. ויהי המעט מן הברכות, כי היו לטל תחיה להחיות את לב האדם לרגעים מרוח התרדמה הנסוכה עליו, כי זככו גם את רגש הענג³⁶ באדם בהביען לו בדבריהן, כי רב ערכו לברך עליו את ה' הנותנו לאדם ביד נדיבה, וישחרו החקים האלה חקי הברכה, אשר לא היו כן לכל גוי מעולם, את חיי כל הנפש, חיי הרוח וחיי הבשר.

והשבת והמועדים היו לפנים בישראל רק ימי שבתון, ימי חשוך האדם את ידו מעשות כל מלאכה, אך במַחֲשוֹךְ³⁷ הזה לבדו לא היה די כח להטות אליו את כל העם, על כן לבשה רוח אלהים את עזרא הסופר בימיו, לשַׁוֹת על יום השבת רוח חן והדר בסבבו את פני הדבר, כי יכבד האדם את היום הזה בכסות נקיה, בשומו לחק לבנות ישראל לכבס את בגדיהן ואת בגדי אנשי בתיהן לפני השבת³⁸. ויעש את היום ההוא, ליום ענג, שמחה וטוב לב, בהשכילו להמציא ליושבי הערים את מיני המכלת, בהמריצו את בני הכפרים, לשום את יום החמישי לשבוע ליום השוק, באשר הוא יום משפט. ולבלתי חוס עין יושבי הערים על אכלם לשמור אותו עד יום החמישי הבא, שׂם גם את היום השני ליום כניסה לאמר ליום שוק וליום משפט³⁹. ולמען קדש את היום הזה כמשפט, שׂם לחוק לקרוא ביום ההוא בספר התורה בבית הכנסת באזני הקהל לעת המנחה⁴⁰.

ואנשי כנסת הגדולה שּׂמו את לבם לרומם את היום הקדוש הזה ואת כל מועדי ה‘, ביחדם אותם מתוך ימי החול ויורו את עמם לקדם את ליל התקדש השבת, או החג, בברכה רוממה על כוס יין מלא, ויקראו לברכה הנמלצה ברכת “קדוש היום” ובמוצאי השבת או במוצאי החג, יברך איש ישראל על היין את ה’ המבדיל בין קדש לחול, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, למען ילמד להכיר את ערך יום מקרא הקדש בקדושתו ואת ערך יום המעשה בתועלתו. ויקראו לברכה ההיא ברכת הבדלה⁴¹. וישם עזרא ועדתו הכנסת הגדולה בתקנותיהם, כמעט לראשי כל מעשה המצות, את מועדי ה', ועל כלם את השבת, את המצוה העתיקה במוצאה ומולדתה מכל רעותיה⁴², ואשר אותה ראו כל הנביאים כיסוד מוסד לכל התורה כלה⁴³. ואנשי כנסת הגדולה שׂמו לחק לעם, לקרא את התורה ביום השבת גם אחרי תפלת השחר⁴⁴.

ואת התפלה אשר היתה פרי שפך שיח לפני ה‘, ואשר רבות הנה הדוגמות הנמצאות לה בכתבי הקדש⁴⁵ החלו אנשי כנסת הגדולה לטבוע במטבע אחד⁴⁶, אשר ימצא בה כל אדם את צרך לבו, גם באשר הוא אדם גם באשר הוא איש ישראל. ולמען דעת כל נפש בישראל, את ראשית כל יסוד דעת אלהים אמת, יקראו יום יום בבקר ובערב פרשת “שמע ישראל” ופרשת “והיה אם שמוע”, למען קבל עליהם “עול מלכות שמים ועול מצות”⁴⁷. ולמען יזכרו את יום צאתם מארץ מצרים כל ימי חייהם, בחרו אנשי כנסת הגדולה בפרשת ציצת הרוממה המביעה גם את מצות קדושת האדם⁴⁸ לשומה שלישיה לשתי הפרשיות ההן, אשר תבענה את הדעה, אשר אין ערוך לרומה ולגדלה, כי ה’ אחד, ואת המצוה לאהבה אותו בכל לבב ובכל נפש. ויקדימו למקרא הפרשיות הנעלות ההן שתי ברכות, הראשונה תשוה הדר מוצאי בקר וערב והוד המאורות הגדולים וכל צבא השמים, אשר מידם היום והלילה, ואשר בכל גדלם ותפארתם רק עבדים דוממים הם לה' אלהים חיים ומלך עולם. והברכה השנית תדבר על העם, אשר בחר בו ה' לסגֻלתו להאיר על הארץ באור התורה אשר גם אור השמש והירח לא ישיג אותו בערכו⁴⁹. ואחרי מקרא הפרשיות תבוא ברכה, אשר בה יביע איש ישראל את אמונתו התמימה בה‘, בנצחו ובכבוד מלכותו בתורתו ובבריתו עם זרע יעקב. ותיקר הברכה הזאת מאד בעיני חכמי ישראל ויחשבוה כאחת ממצות תורת משה⁵⁰, באשר היא מבטא מלא לגוי צדיק שומר אמונים, אשר בו יביע את רוחו המלאה אהבה נאמנה אל כל קדשי ה’.

ותהי התפלה בידי אנשי כנסת הגדולה לדבר, אשר כשמו כן הוא למקור חכמה ובינה לנפש, לשפוט לפַלֵל⁵¹ ולהשיב אל לבה לדעת את מקומה ותעודתה בעולמה, ואת מתכֻנתה אל יוצרה. ויהי המעט מתפלת ישראל, כי היתה רחמים ותחנונים לנפש נענה, ותהי גם למוצא דעת קדושים טהורה ונאמנה מאד⁵². הנבואה הרעיפה בימי הבית הראשון את לקחה הזך מן השמים ממעל, וַתַּזֵל את אִמְרָתה ארצה, וַתַּשְׁקְ את ישראל ותּרַוֵהוּ ותצמיחהו. ובימי הבית השני שב צמח הצדק הזה מלא טל מאת ה‘, לשאוף השמימה, הלא היא התפלה הזכה, אשר היתה למליץ בשפה ברורה ומבוררת מאד, בין תורת משה ונביאי ה’ ובין העם. הנבואה בימי בית ראשון היתה קול קורא מאת ה': עורה ישראל! והתפלה בימי הבית השני והלאה, מענה העם היא: הִנֵני, לך אַני!

ופרי קדש הלולים זה הברכה והתפלה, אשר דבריהן לא ימושו מפי ישראל כל הימים, גם הן על דברי הסופרים יחשבו⁵³, וכמוהם ככל דברי סופרים מליצים נאמנים הם לדברי תורת משה והנביאים והכתובים⁵⁴.

ובקהל קדושים, אשר עבודת אלהיהם “עבודת הלב”⁵⁵ היא, עבודת הרוח וההגיון, וכלי הקדש אשר ישרתו בם, הם השֵמע והמבטא, נקדשו מאד שמות האלהים⁵⁶ הנמצאים במקרא. אולם השם הנכבד והנורא שֵם ההויה, אשר בו התודע אלהי ישראל למשה עבדו בהר חורב⁵⁷, היה לראש לכל קדשי קדשיו, ויחשבו את ששת שמות הקֹדש, אשר ימצאו זולתו במקרא “לכנויים” ולשם ההויה קראו “שֵם המיוחד”⁵⁸, כי הוא יביע את עצם כבוד ה' וישמרו את פיהם מקרוא אותו באותיותיו⁵⁹, ויקראו תחתיו בכל דבר קדושה בשם אשר קרא אברהם אבינו⁶⁰. אולם בכל דבר חול קראו בני ישראל לאלהיהם “הקדוש ברוך הוא”⁶¹ ויעלימו את דרך קריאת השם המיוחד מאזני הקהל ולא הודיעוהו חכמי העם בלתי אם לבחירי תלמידיהם הותיקים, אשר ידעו בהם, כי כל הליכותיהם בקדושה ובטהרה⁶², אך במקום אחד פֹרש השם ככתבו, במקום אשר נראו כל קדשי ה' לעיני בני ישראל, הלא הוא הבית, אשר בו בחר ה' לשכן שמו שם⁶³.

כי גם במקדש אלהים שׂמו גם מקום לתפלה ולמקרא שמע ויקראו גם הכהנים בהקריבם את עולת הבקר את “שמע” ויברכו את ברכותיה ויתפללו מעט מן התפלה, אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה⁶⁴. ויהי גם בדבר הזה דרך אחד ומשפט אחד לעבודת המקדש ולעבודת בתי הכנסת, ויתנו מקום גם לקריאת התורה בבית ה', כי קרא אותה הכהן הגדול ביום הכפורים⁶⁵, וגם על יד בית המקדש היה בנוי בית כנסת⁶⁶.

ועבודת בית ה' היתה מלאה פאר והדרת קדש. ובקרב הכהנים והלוים משרתי המקדש, גדל הסדר ותחזק המשמעת מאד מאד. מולדתם היתה נצורה מאד בידי סוד זקני כהונה אשר לפניהם התיחש כל כהן, אשר לא ידעוהו בשם. ויהי מושב סוד הזקנים האלה באחת הלשכות, אשר מאחורי בית קדש הקדשים⁶⁷, ובני הכהנים היו מגֻדלים מילדותם בידי זקני הכהנים לעבודת הקדש, ויקראו לנערים החניכים האלה, עד אשר מלאו ידיהם לכהן “פרחי כהונה” או “הרובים”⁶⁸, וגם בני הלוים היו מגֻדלים מנעוריהם לעבודתם ולמלאכת השיר⁶⁹, אשר הוקיר עזרא הסופר וישחרֶהָ וירחיבֶהָ⁷⁰ ויקראו לחניכי משוררי הלוים “צוערי הלוים”⁷¹, ושמרו פרחי הכהונה בשלשה מקומות בבית המקדש, והלוים באחד ועשרים מקום בשערי חומת הר הבית ובפנותיו ובשערי חומת העזרה ובפנותיה, ויש גם מן הלשכות, אשר שמרו שם הכהנים והלוים⁷², ותרב התכונה מאד בהקריב הכהנים יום יום את עולת הבקר והערב ותהי למופת בסדריה בהודה ובהדרה⁷³, ואף כי בימי שבת ומועד או בהקריב הכהנים את הפסח, אך על כלם רבה תפארת העבודה ביום הכפורים, בּכַהֵן הכֹהן הגדול בעצם כבודו ביום ההוא, וכל הכהנים עוזרים אותו.

אולם לא רק מקום עבודת המזבח לבדה, היה בית ה' בימי הבית השני, כי שׂמו אותו אנשי כנסת הגדולה למרכז לשלשה דברים, אשר אותם חשבו אנשי כנסת ההיא האחרונים לשלשת מוסדות עולם⁷⁴, וישימו את לשכת הגזית הגדולה, אשר במקצוע עזרת ישראל צפונה מזרחה למושב בית הדין הגדול, אשר שבעים איש מזקני ישראל ישפטו שם את משפט עמם ככתוב בתורת משה⁷⁵. ותהי לשכת הגזית למקור התורה לכל ישראל⁷⁶. ולעֻמת זקני חכמי העם ישבו מבחר הבחורים לקחת תורה מפיהם⁷⁷. והמעט מן הדין היוצא ממקדש ה‘, כי היה משפט צדק מלא אהבת אדם מאיי כמהו, כי מפתח שפתי אנשי כנסת הגדולה היא: “הוו מתונים בדין”⁷⁸ וישימו זקני ישראל ההם את קדוש משכני עליון, גם למקור החסד בכל טהרתו, כי יסודו שם לשכה אחת אשר קראו לה “לשכת חשאים”, שמה נתנו נדיבי עם אלהי אברהם את נדבותיהם בסתר באין רואה למשען עניים אנשי כבוד⁷⁹, ועד מהרה נחה הרוח הטהורה הזאת על כל ישראל, ויכוננו לשכות חשאים בכל עריהם⁸⁰, ותמלא הארץ צדקה וחסד. וגם עבודת המזבח נתנה לישראל תורת שלום, כי בכל התורה אשר הורו הפרושים את עמם להנזר מדרכי העמים, מלאו אחרי מוריהם הנביאים⁸¹, וילמדו את קהל עמם לאהוב ולכבד גם אותם, ולהעלות גם את עולותיהם לרצון בבית ה’ אלהי ישראל, אשר יצר את כל האדם בצלמו⁸². וכרבות תורת הפרושים לפוץ בישראל, כן רחב מוסר שלום העמים בתוכם, אשר קראו לו חכמיהם תורת “דרכי שלום”.

ולעומת כל רחשי הלב, אשר הֵרֵכו, אנשי כנסת הגדולה, ראשי קהל הפרושים ויחיו אותם בתורת פיהם ובמעשיהם, בצרו גם את משמרת רוח העם בשלש חומות גדולות ונשגבות, אשר חזקו מצור, הלא הם שלשת ראשי פעלי עזרא הסופר: בית המשפט, בית הספר והסְיָג אשר בנו גם ללמוּד התורה גם למצותיה. ותקם לכל משפטה וחקתה המצוה המשלשת, אשר הורו אנשי כנסת הגדולה לאמר:

הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעְמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה⁸³.

ויהי בית המשפט למשמר לדור החי בישראל, ובית הספר למבטח לדור הבא, והסיג למשמר לרוח ישראל לכל דורותיה.

וכל התקנות הגדולות האלה, היו ביד בני ישראל למגן לרוחם, לאור לנתיבתם ולפלס למעגל רגליהם, בפגוע בם העם היוני בכלי נשק שנונים מאד. אלפי השנים אשר עברו אחרי הפגיעה ההיא, היו ימי חליפות קרָב וקרבה בין שתי הרוחות העזות והנמרצות האלה. אך בכל המכות האנושות, אשר חלו הקרבות האלה בישראל, את מקומו לא הניח, כי עודנו נצב הכן במערכה, וגם את קשתו בידו לא החליף. לעֻמת זה, לא עמדה שַׁלְוַת אנשי ריבו הראשונים להעמידם ולהקימם. יון העתיקה מתה, מקדון מתה, רומי מתה וישראל חי לעד, ומחדש את נעוריו לבקרים ורוחו עומדת בתוכו בכל עינה ובכל עֻזה.

ואלכסנדר ידע להעריך את דרך רוח בני ישראל הנבדלת מרוח כל עמי הקדם, ויהי בצותו את אנשי חילו החונים עמו בבבל לפקח את גלי הריסות בֵּל, ויחשכו אנשי הצבא מבני ישראל, אשר בתוך מחנהו, את ידיהם מן העבודה הזאת, לחדש את עבודת האליל הזה, וישלחו בהם הפקידים יד. ויהי כשמוע אלכסנדר את הדבר הזה וישא את פני אנשי הצבא מבני ישראל ויפטר אותם מן המלאכה⁸⁴ אשר תועבה היא להם.

בימי המלך האדיר הזה, אשר מצאה לה רוח ישראל איש ריב ועם מלחמה לפי כבודה, כי נאה לגבור להלחם בגבור, נאה לחכם להתוכח עם חכם; בעצם הימים ההם, החל להרפא מעט מעט מן השרים, נגע מספחת הכותים, כי המקדש אשר בנו להם בהר גרזים, היה לעד נאמן בעיני החורים והסגנים, אשר עיניהם כהו עד כה, כי אמנם זרים הכותים לישראל. ומלבד זאת התנכרו מעשי העם הבזוי הזה מאד בדור ההוא, בהכות סנבלט ראשם, את ישראל בלשונו המלאה חמת עכשוב. וקרוב הוא מאד, כי חניו, אשר כהן תחת ידוע אביו אשר מת בשנה הששית לאלכסנדר (3430–330) הדף מפניו את הכותים ככל אשר עשה אביו. ובימים ההם ימי אנשי כנסת הגדולה ותקף יד הפרושים, לא חסר העם אנשי לב אשר פקחו עיניהם על דרכיהם לדעת מה טוב להם, והמקלט אשר היה מקדש הכותים, ושכם עירם, לכל פועל עון ולכל עושה עָוֶל בישראל⁸⁵ לא הגדיל מאד את כבוד הכותים בעיני הדור ההוא, ולא מצאו הכותים חן בעיני אנדרומך נציב ארץ סוריא, וַיַכְשֵל את כחם, עד כי מרה נפשם מאד, ויתנפלו עליו ויתפשוהו וישרפוהו באש, וַיֻגד הדבר לאלכסנדר, ויחר אפו ויצו להסגיר את עושי הרעה בידו וימיתם⁸⁶. וַיָחָן את בני ישראל ויתן למקדש ירושלם שלש נחלות בארץ שמרון, הלא הן עֵפְרַיִן לֹד וְרָמָה ויפטר את יושביהן מכל מס⁸⁷.

גם מיתר הגוים הקטנים אשר קראו להם ישראל בימי פרס “עמי הארץ” הונח לישראל מימי אלכסנדר מקדון ולא הרימו עוד קרן ולא היו עוד בעיניהם כאדוני הארץ⁸⁸.

אך לעֻמת זה נוסדו אחֻזות יוניות על חוף הים ובתוך הארץ, אשר היו אחרי כן לצנינים לישראל, אך בדורות הראשונים ישבו עוד היונים עם אבותינו לבטח.

מובהק: “קלאסיש” בלשון עמי ארוֹפא לאמר: הדבר הראוי להיות למופת, הרבו השלם במינו. ↩
“לוגיק”. ובני תיבון קראו לה חכמת ההגיון. ↩
מלה זו אין עקרה לגנאי, כאשר יורו פסוקים רבים.מקור המזמה היא היא חריפות השכל הנקראה “ערמה” שגם היא אין עקרה לגנאי (משלי א, ד; ג, כא; ה, ב) ותכליתה היא למצא את היכולת (תהל' כא, יב. איוב מב, ב) וענינה הסכמת המחשבה הנכונה אל המעשה המבוקש, כאשר השיב רש“י בחכמתו לפרשה ”מחשבת עצה" (רש"י משלי א, ד). ↩
“תושיה”היא שם לְכִוֻן מעשה האדם בהויה גמורה וקבועה: “פערווירקליכונג אויספיהרונג” ובהיות זאת כל תכלית תורת ישראל, קראו חכמינו “אין תושיה אלא תורה” (סנהדרין כו.). ↩
“מלך גבור הוא אלכס נדרוס מוקדון עד כאן היו נביאים מתנבאים ברוה”ק מכאן ואילך הם אזנך ושמע דברי חכמים" (ס"ע ל). ↩
דניאל יב, ב. ↩
דברים לב, לט.ש“א ב, ו: כה, כט. ש”ב יד, יד. ישעיה כו, יד, יט; סו, כד. יחזקאל לז, יג–יד. תהל' טז, ט–יא; יז, טו: כג, ד; כה, יג; מט, טז. משלי יב, כח; יד, לב. איוב לג, כח, ל. ↩
…רשעים גמורים… שמא תאמר אבד סברם וכו'". (ערובין כא:). ↩
ברכ' יז. ↩
רמב"ם הל' תשובה ח, ח. ↩
אבות ה, כ. ↩
שם א, ה. ↩
ערובין יט. סכ' לב: ועיין הפירוש הצלול למאמר זה בספר כפתור ופרח פרק ששי. ↩
עיין דעת ר‘ חנינא (חולין זJ ומתניתא דר’ אהבה ב"ר זירא (נדר' לב:). ↩
שבת סז: ועיין חדושי מאירי שם. תוספתא שבת פ“ז ופ”ח. ↩
ריב יוסף עם אפיון22 I. ↩
קהלת יב, ז.ועיין מוצא דבר “רמז' חתום כה”ק וכו'“ בח”ג. ↩
כַוֵן פסוק שבקהלת אל פסוק שביצירת האדם שבמעשה בראשית (ברא' ב, ז). ↩
אדר"ג ה. מלחמ' 14, 8 II. ↩
אבות א, ג.ד, יז. ↩
“אכנה”ג תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" (ברכות לג.). ↩
ברכות המאכל המשקה והריח (ש“ע א”ח. סימן רב עד סימן ריח). ↩
לקים את הדעה הנשגבה להכיר ולזכור את הגדולה והיכולת המוחלטת בכל מאורע קטן, הורו רבותינו כי כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכ' מ: ומפורשה היטב ש“ע א”ח רי"ד) ועקר מטבע שטבעו חכמים בברכות מליצת הכתובים הוא (תהל' קיט יב, דהי"א כט, י). ↩
ברכת הודאת היחיד (ש“ע א”ח סימן ריט, סי‘ רבא, וסי’ רכג וסי' רכה). ↩
עיין משנה (ברכ' נד.) והדברים הטהורים בגמרא (ס': ובש“ע א”ח רכב, ב). ↩
ברכת “הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה כוכבים במסלותם ומזלות כסדרם” (ברכ' נט:) וברכת לבנה (ש“ע א”ח תכו). ↩
רכה, י, רכו, א. ↩
רכז. ↩
רכה. ↩
רכד ו–ז. ↩
ה‘, ועיין דברי הברייתא הנשגבים “הרואה אוכלוסי” וכו’ (ברכ' נח.). ↩
ש“ע א”ח מו, א. ↩
רכה, ה–ט. ↩
רכד, ב–ד.י–יב. ↩
ברכות המצות. ↩
כוזרי, ג, יז. ↩
“נעגאטיאן”הפך הפעולה ההויה והממשות (ועיין רש"י תהלים פח, יט). ↩
תקנה רביעית בתקנות עזרא (ב"ק פב:). ↩
תקנה שלישית (שם). ↩
תקנה ראשונה (שם). ↩
אכנה“ג תקנו להם לישראל ”קדושות והבדלות" (ברכ' לג). ↩
ברא' ב, ג. ושלשים ושלש פעמים נזכרה שבת בחמשה חומשי תורה. ↩
אם נתבונן רק בדברי שלשת הנביאים הגדולים ומצאנו, כי הדבר, אשר דברו רבותינו כי שקולה שבת כנגד כל התורה (עיין חולין ה. ורש"י שם) מפי מוריהם הנביאים קבלום (ישע‘ נו, ב.ו; נח, יג. ירמ’ יז, כא–כב. כד. כז. יחזק' כ. ב. טז. כ–כא. כד; כב, ח. כו; כג, לח; מד, כד). ↩
התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת וכו' (מכיל‘ שמ’ טו, כב) ולדעתנו כ“מ שנזכרה תקנה, או גמר תקנה וסדורה, ”של נביאים וזקנים“ הכונה על אכנה”ג. ↩
פרשת עגלה ערופה ודוי בכורים ודוי מעשר היו נוסחי התפלה הראשונים שחִיְבה תורת משה את ישראל (עיין פרק תורת משה ח"א) ומלבד אלה תמצאנה תפלות של יחידים שנשמרו לנו בתנו“כ: ברא‘ כד, יב–יד; לב. י–יג. שמ’ לב, י–יג. במד‘ יד, יג–יט. דבר’ ג, כד–כה. יהוש‘ ז, ז–ט. שופט’ טו, יח; טז, כח. ש”א ב, א–י. ש“ב ז, יח–כט. מ”א ג, ו–ט; ח, יב–נג. נו–סא. מ“ב יט, טו–יז; כ, ג. ירמיה לב, יז–כה. דני' ב, כ–כג; ג, לב–לג; ד, לד; ט, ד–יט. עזרא ט, ו–טו. נחמיה א, ה–יא; ט, ה–לז. דה”א יז, טז–כז; כט, י–יט. דהי"ב ו, א–מב; יד, י; כ, ו–יב. וספר התהלים מקצהו ועד קצהו. ↩
“אכנה”ג תקנו להם לישראל ברכות ותפלות וכו‘“ (ברכ' לג.) ”ק“כ זקנים ובהם כמה נביאים תקנו י”ח ברכות על הסדר“. (מגלה יז:). ”ק"כ זקנים ומהם פ’ וכמה נביאים התקינו את התפלה הזאת" (ירוש‘ ברכ’ ב, ד). ↩
ברכ' יג. ועיין תחלת מאמר “שער היחוד” בספר חובת הלבבות. ↩
“פ' ציצת מפני מה קבעוה”?.. מפני שיש בה חמשה דברים הללו וכו' (ברכ' יב:). ↩
עיין כוזרי ב, נד–נו. ↩
“אמת ויציב דאורייתא”(ברכ' כא.) ↩
תפלה לשון פלול היא, שפירושו, משפט ומשא ומתן של שכל (עיין ש"א ב, כה. ישע' טז, ג: כח, ז). ↩
עיין סינאגאגאיע פאעזיא לצונץ צד 8ץ ↩
לענין כתיבתן כל דין תושבע"פ נוהג בהן (שבת קטו:). ↩
דבר זה יפֹרש בבאורנו “לסדר התפלה”. ↩
תענית ב. ספרי דברים מא. ↩
שבועות לה.שבת קכ.מכות כב.ספרי דברים סא. ↩
שמות ג, טו.ועיין ספרנו ח"א 30 הערה 7. ↩
שבועות לו.ופירוש “שם המיוחד” הוא שֵם העצם: “שם המיוחד… ענינו שהוא יורה על עצמו יתעלה הוראה מבוארת” (מורה נבוכים א, סא) ופירוש “כנוי” הוא שֵם כולל להעלים את עצם השם (עיין רש“י ורלב”ג איוב לב, כא. רד“ק ישע' מד, ה; מה, ד. ועיין רש”י מגלה כה.). ↩
פסחים ג.סנהד‘ צ. קדמ’ 4. 12 II. ↩
הוא שם של אדנות (עיין ברא‘ טו, ב. ברכ’ ז:). ↩
כנוי זה השגור מאד בפי רבותינו, שרשו בדברי נביאים שקראו לה' “קדוש”, (ישע' מ, כה. חבקוק א, יב; ג, ג. איוב ו, י) מלבד כנוי “קדוש ישראל” המצוי הרבה במקרא ושתי פעמים מצאנו דעת סופרי הקדש, כי “קדוש” שם נאה הוא לאלהים (ישע‘ נז, טו. תהל’ קיא, ט) וכנוי של ברכה “ברוך” היה בעיני רבותינו קרוב לכנוי של קדושה (חולין צא: צב). ↩
“אין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועניו וכו'”(קדושין עא.) “אין שֵם זה נמסר אלא מפה קדוש לאזן קדושה ובמקום קדוש”. (חיי משה לפילון III) ועל חלופי מספר אותיות השם הנזכרים במס' קדושין עיין מורה נבוכים שם. ↩
תמיד ו, ב. ↩
תמיד ה, א “ובשאר תפלה לא היה להם פנאי” (רש"י ברכ' יא:). ↩
יומא סח:. ↩
רש"י שם. ↩
ספרי, במדבר קטז. ↩
תמיד א, א. ↩
חולין בר. רמב“ם כלי המקדש ג, ז. ועיין ב”מ. וקרוב הוא כי מקום למוד מלאכת הנגון הי' בלשכות שתחת קרקע עזרת ישראל (מדות ב, ו). ↩
עזרא שם לב גם אל השיר שהיה נוהג מימי דוד לתקנו ולהחשיבו, ולדעתנו זאת היא כונת מאמר ר' נתן “מכאן רמז לשיר מן התורה, אלא שנתפרש ע”י עזרא" (ספרי במד' קטז). ↩
ערכין יג: תוספתא שם ב, א. ופי‘ מלת “צוערי” צעירים ועיין זכר’ יג, ז. ↩
תמיד א, א.מדות א, א. ↩
עיין מס‘ תמיד, וכל תקוני הדברים האלה, אין ספק, כי מדורות ראשי כנסת הגדולה מימי עזרא ונחמ’ הם (עיין מוצא דבר “תקוני מקדש שני מרומזים במקרא”). ↩
אבות א, ב. ↩
במד' יא. טז–יז. ↩
“שממנה יצאה תורה לכל ישראל”(סנהד' פו). ↩
סנהד' לז. ↩
אבות א, א. ↩
שקלים ה, ו.ועיין חשמ"ב ג, י. ↩
תוספתא שקלים ב, ט"ז. ↩
מ"א ח, מא–מג. ישע' נו, ו–ז. יונה ד, יא. ↩
עיין שקלים ז, ו.ועיין מאמר ר' יוחנן הנשגב (סכ' נה:). ↩
אבות א, א.מכילת‘ שמות יב, ח. ספרי דבר’ טז. ועיין דברינו בגוף הספר ובהערותינו על עזרא בראשית דברנו עליו. ↩
ריב יוסף עם אפיוןI22. ↩
קדמ' 7, 8 XI. ↩
8, 4Cirtus. ↩
יוסיפוס כתב בשם Hecatäus ,כי נתן אלכסנדר מקדון לישראל את כל ארץ שמרון (ריב יוסף עם אפיון 4. II). דבר זה אינו מתישב כלל וכלל לפי דברי הימים הבאים, ומתקבל יותר, כי נחלות נתן להם מנחלת הקושרים. ובאמת מצאנו (חשמ"א י, לב), בימי יונתן זכרון לשלש נפות שמרוניות חוברות ליהודה, בתורת דבר ידוע וקים, מדורות שעברו. ומקומות אלה מפורשים במקום אחר בשמותיהם “אֶפְרַיְמָה לוד ורמה הנוספות לה – ליהודה – מאדמת שמרון” (חשמ"א יא, לז) וביוסיפוס Ramatha Aphrema, Lydda (קדמ' 9, 4 XIII) ואפרימה היא לדעתנו “עָפְרֵיִן” (דה"ב יג, יט), שהיא עפרים הנזכרת לשבח בתבואתה במשנה (מנח‘ פג: ועיין תוס’ ד“ה ”עפריים" שם), ויען כי עפרין היתה סמוכה לבית–אל עיר הגבול בין בנימן ובין ארץ אפרים, שהחזיקו בה הכותים, וגם רמה וגם לוד ערי גבול הנה, על כן קרע אותן אלכסנדר מן הכותים ויתנם למקדש ישראל, ודבר המתנה היה נזכר גם למלכי סוריא (חשמ"א שם ושם). ואפשר הוא מאד, כי סיפא דברייתא של פגיעת אלכסנדר ושמעון הצדיק האומרת: “אמר להם: ומי הם הללו? אמרו לו כותים הללו שעומדים לפניך… מיד נקבום וכו' (יומא סט.) הוא סוף לספור מאורע זה שהיה מקובל בידם וברוב הימים נקטעו שניהם ויתערבו יחד. וקצת ראיה יש לסברתנו כי זמני המאורע שבתלמוד ושבמג”ת שונים הם. הזמן בתלמוד הוא כ“ה טבת, והזמן שבמג”ת כ“א כסלו. ולדעתנו למאורע זה חוזר מאמר ”הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועין וכו'“ (סנהד' צא) והם שדות עפרין וכרמי לוד ורמה. וגרץ (גר"י 79 N II) קבע בלי שום טעם מתקבל ומיוסד, מתן שלשת הנפות בימי כרש ובידיו. ובאמת כל סגנון הפקודות בחשמ”א נראה, כי בבא היונים הראשונים באזיא, לא היו עוד שלש הנפות נחשבות לא"י, כי אם היונים הראשונים שהם המקדונים הוציאום מיד הכותים ויתנו אותן לישראל ועכשו מתנדבים הסלקים יורשי היונים הראשונים ומקַיְמִים בידי ישראל את המתנות, שנתנו להם המקדונים. ↩
ברייתא אחת שנויה בגרסאות שונות, כי צוררי ישראל באו לדון עם ישראל לפני אלכסנדר, והמלך הזה זִכה את ישראל.לדעת הגירסא הבבלית היו הנדונים האלה בני אפריקא ובני מצרים ובני ישמעאל וקטורה (סנהד' צא.) שלדעתנו כונת אפריקא ומצרים היא ארץ הדרום לא“י הנקרא ”שור“ (ברא' כה, יח) ושם שכנו הערבים שהתגרו בישראל בימי פרס וגשם הערבי היה בימיו ראש להם (נחמ' ב, יט). לדעת הגירסא של מגלת תענית היו בני ישמעאל ושתי משפחות כנעניים ומצרים (מג"ת ג') וישמעאל וערב הלא הוא ולא נוסף על הגירסא הבבלית כ”א הכנענים וכן הוא במדרש (ב“ר ס”א), הצד השוה, שהוא העקר ההיסתורי שבכל הגירסות האלה שאלכסנדר מקדון האיר פניו לישראל וישם אותם לבדם לאדוני הארץ. ↩

מוצא הדבר

מאת

זאב יעבץ

תגיות

חדש!

עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות