האוסטרלים
טוב, נתאר לנו הר־של־בשר. וזהו סוס עצום, רחב־ירכים, נוצץ וחום. מניפת־זהב זהובה נהדרת מתרוממת לו בצורת קשת מאחוריו. ברכי רגליו הקדמיות – כאבטיחים. פרסותיו כצלחות. ראשו גדול כמזודה, וזוג עינים ללא רבב של כעס מציצות מתוכו. כזה הוא הסוס האוסטרלי.
נכפיל את המראה הזה פי ארבעה: ארבעה הרים כאלה, והם רתומים לעגלה אחת קטנה בת שני גלגלים. ובעגלה תיבה אחת ובתחתיתה תריסר קופסאות־חלב. הנה כך הופיעו האוסטרלים ברחובות תל־אביב.
על אחד ההרים האלה, על אוכף־עור ממורק, יושב לו אדם בעל־קומה, נוצץ כבובה חדשה, כובע־שולים מורם מצדו האחד, נעלים צהובות לרגליו – והוא מחייך בחיבה אל הרחוב.
אך אני, עיני היו עדיין נתונות בסוסים. אלה סוסים! אלוהים אדירים! אלה סוסים!
דוק קל כיסה את עיני. השויתי אותם אל סוסינו שלנו – וכי אפשר להשוות?
וכי אפשר שלא להשוות?
לשכננו הכַורן היה סוס לבן… בעל עין אחת עיורת, רגל אחת ‘בעלת־חסרון’, וזנב פעיל. הזנב, כמוהו כלֵב, עמד ברשות עצמו, ללא תלות בשאר אברי הגוף, והיה מגרש כל השנים, למיום היוָלדו, את הזבובים מעל ירכיו.
קומתו של הסוס? –
כרבע קומתו של הסוס האוסטרלי. לא מדדתי אותו במטר.
בוקר אחד בא קצין תורכי והודיע לכַורן שהוא מחרים את הסוס, את העגלה ואת בעליו – ופוקד על כל השלושה לנסוע לדמשק.
– הסוס עיור, הסוס צולע, הגלגלים רעועים ואני בעל משפחה.
– בלי דיבורים.
רתם הכַורן את הסוס לעגלה. אשת הכַורן יצאה לעזור לו כשהיא מוחה דמעותיה בסינר, והסוס הלבן שחוף־השוקַים מניע זנבו במרץ כפלַים כמנחם:
– אין דבר, עוד תראי!
זזה כל השיירה, היו כשלושים עגלונים, סוסים ועגלות. ויצאו לדרך הארוכה. הסוס הלבן היה מגביה את רגלו הצולעת והיא משמיעה קול־טפיחה מיוחד. קל להבדיל את קולה מכל הקולות.
תאמינו או לא תאמינו כעבור שני חודשים וחצי אנו שומעים, בלילה אחד, בין עצי האקליפטוסים, קולות:
– דיו, דיו!
ונוסף להם את קול טפיחת הרגל הצולעת.
חזרו בשלום מדמשק.
פני הכַורן היו חומים ומקומטים כצימוק. רק עיניו בערו במין ברק מיוחד כזה שיש לקצה המחט והוא התנועע בזריזות כפולה מכפי שהיה קודם. והסוס?
הוא הצהיב, כגבינה שהעלה פטריות, והיה גרום. העור שקע ודבק אל משקעי העצמות. עצמותיו וזיזיו היו כמפת־תבליט של הרים ובקעות. בין צלע לצלע אפשר להכניס אצבע. הסוס היה כעצם שגורד מעליה כל שניתן לגרד, והיא נשארה רק עם עצמה – רק עצם. שלד חי? לא! הוא היה כאגרוף מקומץ, מיובש.
הסוס הוריד ראשו ושאף את ריח אדמת החצר הזאת. שפתיו השחורות נעו בתוך עצמן, כבשר תמנונים שנעזבו על שפת הים.
הכַורן קרא לו:
– אחורה!
פקח הסוס את עיניו. העינים? אותן העינים! פסע לאחור, העלה בזהירות, ראשונה, את רגלו הצולעת, והעבירה מעל ליצול העגלה. כשהרגיש שהוא משוחרר הרעיד את עורו והיה לאחר. כמפת־שולחן שניערו מעליה את הפירורים, והנה היא פרושה מחדש, ולָבנה המבהיק מזמין שוב להסב אל השולחן. והזנב פועל במרץ:
– אמרתי לך!
– אני אומר: גם בעצם הגרומה יש עוד חיים.
עד שאני הוגה בסוס הלבן עצר החייל האוסטרלי את עגלתו. מראה הילדים שעמדו על המידרכה האיר את פניו. קפץ מן ההר־הסוס ועמד בין הילדים. צד הוא זְכריה קטן אחד ומושיב אותו על הכתף, ועוד אחד על כתף שניה, שולה אחד או שנַים נוספים ושם אותם תחת בית־שחיו השמאלי, ועוד כמה מהם תחת בית־שחיו הימני, משַכֵן את כולם על גבות הסוסים, ולבסוף מגלה את זכריה האב, חובק אותו וקורא:
– שלום, אחי!
זכריה משתמט, אך נכנע ומסכים לעמוד רגע חבוק בזרועותיו – עד שחברו של האוסטרלי מצלם את כל זה המראה.
זקנה אחת עמדה בפינת הרחוב ומכרה חלות־שבת. ניגש אוסטרלי ולקח את החלה מידה. הכניס ידו לכיסו, הוציא מלוא החופן מטבעות ושפך לתוך כף־ידה של הזקנה. בשעת מעשה גחן והביט בעיניה לראות אם שילם לה כדי סיפוקה. וזקנה מניעה בראשה מתוך הסכמה ומברכת אותו באידיש:
– הבריאות בעצמותיך!
הילדים שעמדו סביבם הצטחקו והביטו בו במאור־פנים. אמר מַשהו שלא הבינו. הושיט מטבעות גם להם.
– תקחו, תקחו! – יעץ מישהו.
הילדים ניגבו את ידיהם במכנסיהם, משכו כתף צנומה, נסוגו כמדבר עבירה או מעקיצת צרעה ולא לקחו.
האוסטרלי שקל את המטבעות שבכפו, כלא יודע מה לעשות בהם, ושם אותם ביד הזקנה.
– לא, לא! – אמרה והראתה לו באצבעה הקמוטה על כיס מכנסיו.
נתן האוסטרלי את הלחם תחת בית־שחיו, שלח אל עבר הגימנסיה את אצבעו כשואל.
– גימנסיה! – ענו לו הילדים פה אחד.
האוסטרלי הרים אצבע כמי שתפס את הענין, צעד לפניו מחייך, מקיש בנעליו האדומות ומנענע בשעת הילוכו בכתפיו הרחבות. הילדים הלכו בעקבותיו, כשמחים להיות שרויים בצלו. הוא הולך בראש קבוצת הילדים כדמות טובה חסונה וגדולה שיצאה מספר אגדות־ילדים.
איך היא באה אלינו
ברחוב רבי יהודה הלוי, בבית קטן (כל הבתים היו אז קטנים), גר המורה לכינור.
רחוב זה עמד ריק מתושביו, כמו כל תל־אביב, תשעה חדשים. כל התושבים הוגלו לפנים הארץ.
המטפסים שעל הגדרות התפרעו, שלחו שריגים ושלוחות, השתטחו על־פני כל אדמת החצרות, טיפסו על הברושים, השתרעו על הגגות, גחנו למידרכות ורבצו על־פני כל הכביש. הרחוב כוסה בשטיח ירוק עם גביעי פרחים כחולים שהיו מַפנים פניהם אל מול השמש. ההולך במדרכה דורך על שטיח חי.
שלושת החלונות של הבית פתוחים לרחוב. אין פלא כי כאשר חזר האדון הופנקו, המורה לכינור, מגלותו אל ביתו, פתח ברעש את התריסים כדי לתת לאור ולאויר להיכנס לבית שהיה נעול חדשים רבים.
אין פלא שהכנר פתח את נרתיקו השחור והוציא מתוכו את הכינור, חברם הנאמן של סנטרו ולבבו. חדשים רבים היה הנרתיק עטוף בסחבות, כדי שלא יעורר את סקרנות החיילים התורכיים. הכנר ניסה את המיתרים, מתח אותם והעביר בקשת.
אין פלא שלבו היה טוב עליו, שהרגיש עצמו משוחרר. אין כל פלא. גם אשתו ישבה לפני הפסנתר. ניגבה את האבק מעל המנענעים ומבטן המנגנון עלו קולות שהיו רדומים.
אין פלא?
יש פלא. כי המנגינה שפעה מן החלונות אל הכביש הירוק ומילאה את האויר. היא נתנה לכל מאור וחגיגיות שנראים לעין אך אינם נתפסים ביד.
רצה הגורל ועל המדרכה הירוקה שברחוב צעד קצין אוסטרלי. פתאום נעצר לשמע המנגינה. קרב לחלון ועמד להקשיב לה עד תומה, עד שיצאה כולה מתוך החלון הפתוח לחלל הרחוב.
בחיוך בַישני ניגש הקצין אל הפתח ושאל אם אפשר להיכנס להודות למנגן. מכבר שלא שמע מוסיקה טובה. חדשים רבים עברו עליו בדרך במדבר, ותמיד רק בין חיילים.
פישק את ברכיו בשבתו על הכיסא, כדרך שנוהגים לשבת כל הפרשים. נתחייך כמו תינוק ואמר:
– כמו חלום.
הכנר ואשתו ענו בחיוך ואמרו:
– כן.
הנה כך, בדרך זו, נודע לאזרחי השכונה – עוד ביום הראשון לשובם לביתם – מפי הקצין האוסטרלי הזה, כי יש הצהרת בלפור, כי הוכרז על בית לאומי לישראל, כי הוא עצמו קרא זאת בעתונים שונים. זו אמת לאמיתה. במה אתם גרועים מן הפולנים והצ’כים? גם להם תינתן עצמאות. לא לחינם, אמר הקצין, התנדבנו ויצאנו למלחמה. באנו, אמר, לשחרר את ארץ־ישראל למענכם.
הקצין דיבר צרפתית, כי אנגלית לא הבינו הכנר ואשתו. הם חקרו אותו. חזרו ושאלו והוא מחייך אל החדר ועונה בבטחון: כן! זה ברור. ברור כמו שזה רחוב. אמר והראה אל מול החלון. אמנם, רחוב רדום, משונה, אך בכל־זאת רחוב.
הביטו אנשי הבית אל עבר אצבעו המושטת, אצבע גדולה בעלת פרקים רחבים, שהצמיחה בפרקה הראשון פלומת שיער צהוב נוצץ, והביטו ברחוב. ליד אחד השערים עומד ילד וכריך בידו. על המדרכה הימנית עובר זקן וטלית תחת בית־שחיו, הולך מצריף בית־הכנסת. אשה תולה בחצר כבסים של תינוק. הכל כרגיל. אך אינו רגיל כלל. איזה בוהק מיוחד לכל.
היתה תמונה נפוצה, באותם הימים, המתארת את ‘שיבת־ציון’. מצויר בה זקן תשוש (זה עם ישראל) יושב בין שיחי קוצים. מעליו עומדת אשה צעירה בעלת כנפַים גדולות (זו ציון), והיא מראה בימינה אל שמש עולה מעל לשדה, שבו חורשים יהודי ובנו בסוס ומחרשה.
שיבת־ציון התגלתה באמת ברחוב זה – והיא אחרת, ללא כל סימני פלא ואגדה מיוחדים. הפלא, המאור והאגדה היו ספוגים בתוך המראה היום־יומי.
יצא האדון הופנקו מפתח ביתו נרגש. הוא מחויב לחלוק את רגשותיו עם אנשים אחרים. הרחוב היה ריק מהולכים. לאן נעלמו אלה שהיו בו קודם? פנה לרחוב הרצל, עצר באנשים ראשונים שפגש בהם, כשהוא מרים ונושא לפניו שתי ידים יפות ומחוטבות, כמי שעוצר תנועה ואמר:
– זו אמת.
כשראה אנשים שעודם מטילים ספק, הוסיף:
– אינכם מאמינים? אנשים שאוהבים מוסיקה אינם יכולים לשקר.
כך ירדה והציגה עצמה על מדרכות תל־אביב שיבת־ציון – ועמדה בינינו. הנה לכן, כשהתהלכתי באותו יום, לפני הצהרים, ברחובות השכונה, הבטתי בצפצפות שבשדרות רוטשילד – פינת הרצל וראיתי שהן גדלו מאד בזמן העדרנו. וגגות הבתים ניטל מהם צבעם החדש, שמים שהיו נקיים והורגש בהם עומק, עומק כחול עד כדי בהלה, ופני האזרחים שנשתזפו ונתחדדו מנדודיהם – ראיתי הכל כמות שהם, אולם משהו נוסף להם. ולא ידעתי מה ומה להגיד. ישבתי על המידרכה, שהיתה גבוהה הרבה מן הכביש, חייכתי למולי במבוכה:
– כמו בחלום.
אין צורך ליפות את המציאות.
נאום שלא נאמתי מעל מגדל־המים (המגדל איננו עוד, והנאום קצר)
חיפשתי את זכריה בכל מקום שהוא עשוי להימצא ולא מצאתי אותו. שמא, חשבתי, הוא בראש מגדל־המים שבשדרות רוטשילד, מתעסק שם בתיקון דודי־המים. עליתי בסולם הלוליָני למעלה. זכריה לא היה שם. סככתי בידי על עיני ואני תר אחריו ברחבי הגבעות. איננו.
– סבלנות! סבלנות! – אמרתי לעצמי, ואני נהנה בינתים בראותי את כל תל־אביב כפרושה על כף־היד, קוביות בתים פרורים בסדר־מה על הגבעות.
לפני היה הקו הכחול והמתמשך של הים, מאחורי – גבעות־החול הזהובות.
למראה השכונה ממקום זה גאתה התרגשותי והייתי כחלב על האש: זמן רב הוא רוגע אדיש, בין שתי ידיות הסיר, אחר־כך מתחיל לזמזם לעצמו, קרום דק מתכסה על פניו, מתחמק ורועד, הוא הולך ומתעבה, כוחות פנימיים סמויים מתרכזים במעבה הסיר, מטכסים עצה וזוממים, מתנפחים ושוקעים, ופתאום, בהחלטה פסקנית, עולה ומתקמר הקרום
עד שמתבקע וגולש, בקצף מבעבע, על גדותיו. כן, אני גלשתי. ואלה הדברים שאמרתי (בלבי):
הנאום
– תל־אביב! – אמרתי והבטתי לארבע רוחות השמים, וכדי לחזק את לבי חזרתי ואמרתי שנית:
– תל אביב!
(גם הילד הדובר אל אמו מושך פעמַים בסינרה כדי לעורר את תשומת־לבה.)
– בתים קטנים שנתחפרו בחול, עיקשים ככנימה! אבודים בין גבעות־חול נודדות! מכורבלים תחת גגות אדומים מפחד שאון הים הרועש ללא הפוגה, כרעש חביות־ברזל מתחככות זו בזו. כאלה היו בתיך.
זה היה משפט ראשון. מילאתי את ריאותי והמשכתי.
– תל־אביב, את אינך רק קומץ בתים וצומת רחובות ביניהם.
הנפתי בכף־ידי כאומר לא. הבטתי בה ונתפסתי להברקה:
– החופן חול בכף־ידו – משתפכים גרגרי החול בין אצבעותיו, ומה נשאר בכף ידו? לא כלום! זה ברור.
– אך אם האצבעות מתקרבות ומתהדקות זו לזו, וכף־היד מתקערת, – לא רק חול היא יכולה לחפון – אפילו מים יעמדו בה! כל עוד כל אצבע מרגישה שעליה להיצמד אל חברתה.
– הרי מה שאת תל־אביב: כף־יד קעורה השומרת בתוכה מים. בריכת־מים זערורית אל מול השממה הגדולה והחול.
– עוד לא גמרתי בענין זה: חמש אצבעות מהוות כף־יד. אצבעות רכיכות, לא־כלומיות, כשהן מצטמקות לאגרוף לא גרמי – לא כל־יכול – אבל הוא אגרוף. הרי מה שאת, תל־אביב הזערורית. הדוקות יחד (האצבעות) אל מול השממה וחוסר התכלית.
– לא בתים עם חדרי־שימוש, מים שוטפים וגינות עשו אותך לתל־אביב. הבתים הקטנים, בעלי היסודות של שבעים סנטימטרים, ככתוב בחוקי הבניה שלך – יש להם תוספת שרשים עמוקים הרבה יותר. נכון, אין רואים אותם – אך הם ישנם.
– לא רע, – חשבתי, כשאני מקשיב לדברי. – אסַים את נאומי ואהיה שבע־רצון. אך הרגשתי, כמו שכל נאום מרגיש, שעדיין לא גמרתי. שתקתי רגע כדי לשנס מתני והמשכתי:
– מי הביאכם הנה, אזרחים? מה הביאכם הנה? אני לא מחכה לתשובה. אני שואל כדי שאוכל לענות:
– צעירים מחוסרי מקצוע, בעלי בלורית ואפים מתקלפים, סוחרים, פקידים, שען וחבתן, רופאים שלושה ושבעה מורים. הן כל אחד מכם ראה לפניו אצבע מתרה מושטת מול חטמו: לאן אתה הולך, למדבר?! זהו מה שהייתם כשמצאתם עצמכם דורכים בחולות אלה.
– לא בבתי הוריכם למדתם לעשות מה שעשיתם פה.
– רגע, רגע! אל תחשבו שלאחר שזיהיתי את הבתים ואת אנשים, סיימתי דברי. אני רענן כאילו רק פתחתי בדברי. רק לא להפסיק אותי. על כל אבן על כל גדר יודע אני לתלות את סיפורן. עדיין שמור עמי טעם חידושן, ולעיני מבהיק יומן הראשון. לא טעם הילדות נתן בהן את חינו. לא. אינכם מבינים לי. טעם העשיה והחידוש הוא שנותן שאין עש, חלודה, נאומים וזמן יכולים לשלוח בהן את שיניהם.
– אני יכול, תל־אביב, לכתוב את שמך מימין לשמאל ומשמאל לימין, כמו שיכול כל אחד מאתנו לכתוב את שמות הילָדות אשר חיבבנו בילדותנו: באצבע על החול הרטוב על שפת הים. גלי הים שטפו אותם, מחו אותם. והחול הרטוב מחייך בתמימות ראשונית וצופן בתוכו את השמות, ללא כל זכר לכתוב.
– גבעות החול הנודדות שמסביבך משַנות בן־לילה את מקומן. מכסות את כל שהיה אתמול ללא שיור. מתעגלות כגלי הים ומחכות בבוהק בתולי: יבוא מי שיבוא. כל אדם חותם בחול את עקבותיו מחדש. והצועד חש ברגליו טעם בראשית. אני אומר, תל־אביב, שגבעות אלה הן גם סמל ומשל. אינני מגלה נצורות, אני רק מזכיר לך זאת.
– רבותי, אני יודע כי נאום אינו ספר־זכרונות. אבל אני זוכר את הנעלַים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא ‘תתגלשנה’ לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי־סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור־הסיד, הרתית רגליו, פשט צוארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפיה שבעיניו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.
– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעת הבוקר, באין־סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אפיה של תל־אביב. זה אפיך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחיך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית־ועד־העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדר־הישיבות של ועד־העיר – והילדים היו פוקחים עינים ומתפלאים כיצד התקפלו בבנין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול. לכן אני אומר: תל־אביב! חקקי זכרונותיך על לבבות צעירים. בתל־אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדות רגלינו אחריהם בביטחה.
– הגעתי לקצה נאומי, אך בטרם אסַים דברי וירדתי – עוד משפט אחד: טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל־אביב: הזרוע הכחולה שלפנַי (הצבעתי על הים) והזרוע הזהובה (הצבעתי אל עבר גבעות החול) שמאחורי.
תמו דברי נאומי, רָוח לי כאילו פרקתי מעלי מעמסה והרגשתי, כי נתווסף לי כוח שלא ידעתיו. אפשר שכוח זה אצור בכל נאום שלא נאמר.
כשירדתי במדרגות הלוליָניות של המגדל הרגשתי עצמי כאדם שירד מעץ־תפוח וכיסיו כבדים מעומס פירות.
