רקע
נחום גוטמן
כחלב על האש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ט 1999

 

נאום שלא נאמתי מעל מגדל־המים (המגדל איננו עוד, והנאום קצר)

חיפשתי את זכריה בכל מקום שהוא עשוי להימצא ולא מצאתי אותו. שמא, חשבתי, הוא בראש מגדל־המים שבשדרות רוטשילד, מתעסק שם בתיקון דודי־המים. עליתי בסולם הלוליָני למעלה. זכריה לא היה שם. סככתי בידי על עיני ואני תר אחריו ברחבי הגבעות. איננו.

– סבלנות! סבלנות! – אמרתי לעצמי, ואני נהנה בינתים בראותי את כל תל־אביב כפרושה על כף־היד, קוביות בתים פרורים בסדר־מה על הגבעות.

לפני היה הקו הכחול והמתמשך של הים, מאחורי – גבעות־החול הזהובות.

למראה השכונה ממקום זה גאתה התרגשותי והייתי כחלב על האש: זמן רב הוא רוגע אדיש, בין שתי ידיות הסיר, אחר־כך מתחיל לזמזם לעצמו, קרום דק מתכסה על פניו, מתחמק ורועד, הוא הולך ומתעבה, כוחות פנימיים סמויים מתרכזים במעבה הסיר, מטכסים עצה וזוממים, מתנפחים ושוקעים, ופתאום, בהחלטה פסקנית, עולה ומתקמר הקרום


קובץ 54.PNG

עד שמתבקע וגולש, בקצף מבעבע, על גדותיו. כן, אני גלשתי. ואלה הדברים שאמרתי (בלבי):


 

הנאום

– תל־אביב! – אמרתי והבטתי לארבע רוחות השמים, וכדי לחזק את לבי חזרתי ואמרתי שנית:

– תל אביב!

(גם הילד הדובר אל אמו מושך פעמַים בסינרה כדי לעורר את תשומת־לבה.)

– בתים קטנים שנתחפרו בחול, עיקשים ככנימה! אבודים בין גבעות־חול נודדות! מכורבלים תחת גגות אדומים מפחד שאון הים הרועש ללא הפוגה, כרעש חביות־ברזל מתחככות זו בזו. כאלה היו בתיך.

זה היה משפט ראשון. מילאתי את ריאותי והמשכתי.

– תל־אביב, את אינך רק קומץ בתים וצומת רחובות ביניהם.

הנפתי בכף־ידי כאומר לא. הבטתי בה ונתפסתי להברקה:

– החופן חול בכף־ידו – משתפכים גרגרי החול בין אצבעותיו, ומה נשאר בכף ידו? לא כלום! זה ברור.

– אך אם האצבעות מתקרבות ומתהדקות זו לזו, וכף־היד מתקערת, – לא רק חול היא יכולה לחפון – אפילו מים יעמדו בה! כל עוד כל אצבע מרגישה שעליה להיצמד אל חברתה.

– הרי מה שאת תל־אביב: כף־יד קעורה השומרת בתוכה מים. בריכת־מים זערורית אל מול השממה הגדולה והחול.


– עוד לא גמרתי בענין זה: חמש אצבעות מהוות כף־יד. אצבעות רכיכות, לא־כלומיות, כשהן מצטמקות לאגרוף לא גרמי – לא כל־יכול – אבל הוא אגרוף. הרי מה שאת, תל־אביב הזערורית. הדוקות יחד (האצבעות) אל מול השממה וחוסר התכלית.

– לא בתים עם חדרי־שימוש, מים שוטפים וגינות עשו אותך לתל־אביב. הבתים הקטנים, בעלי היסודות של שבעים סנטימטרים, ככתוב בחוקי הבניה שלך – יש להם תוספת שרשים עמוקים הרבה יותר. נכון, אין רואים אותם – אך הם ישנם.

– לא רע, – חשבתי, כשאני מקשיב לדברי. – אסַים את נאומי ואהיה שבע־רצון. אך הרגשתי, כמו שכל נאום מרגיש, שעדיין לא גמרתי. שתקתי רגע כדי לשנס מתני והמשכתי:

– מי הביאכם הנה, אזרחים? מה הביאכם הנה? אני לא מחכה לתשובה. אני שואל כדי שאוכל לענות:

– צעירים מחוסרי מקצוע, בעלי בלורית ואפים מתקלפים, סוחרים, פקידים, שען וחבתן, רופאים שלושה ושבעה מורים. הן כל אחד מכם ראה לפניו אצבע מתרה מושטת מול חטמו: לאן אתה הולך, למדבר?! זהו מה שהייתם כשמצאתם עצמכם דורכים בחולות אלה.

– לא בבתי הוריכם למדתם לעשות מה שעשיתם פה.

– רגע, רגע! אל תחשבו שלאחר שזיהיתי את הבתים ואת אנשים, סיימתי דברי. אני רענן כאילו רק פתחתי בדברי. רק לא להפסיק אותי. על כל אבן על כל גדר יודע אני לתלות את סיפורן. עדיין שמור עמי טעם חידושן, ולעיני מבהיק יומן הראשון. לא טעם הילדות נתן בהן את חינו. לא. אינכם מבינים לי. טעם העשיה והחידוש הוא שנותן שאין עש, חלודה, נאומים וזמן יכולים לשלוח בהן את שיניהם.

– אני יכול, תל־אביב, לכתוב את שמך מימין לשמאל ומשמאל לימין, כמו שיכול כל אחד מאתנו לכתוב את שמות הילָדות אשר חיבבנו בילדותנו: באצבע על החול הרטוב על שפת הים. גלי הים שטפו אותם, מחו אותם. והחול הרטוב מחייך בתמימות ראשונית וצופן בתוכו את השמות, ללא כל זכר לכתוב.

– גבעות החול הנודדות שמסביבך משַנות בן־לילה את מקומן. מכסות את כל שהיה אתמול ללא שיור. מתעגלות כגלי הים ומחכות בבוהק בתולי: יבוא מי שיבוא. כל אדם חותם בחול את עקבותיו מחדש. והצועד חש ברגליו טעם בראשית. אני אומר, תל־אביב, שגבעות אלה הן גם סמל ומשל. אינני מגלה נצורות, אני רק מזכיר לך זאת.

– רבותי, אני יודע כי נאום אינו ספר־זכרונות. אבל אני זוכר את הנעלַים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא ‘תתגלשנה’ לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי־סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור־הסיד, הרתית רגליו, פשט צוארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפיה שבעיניו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.

– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעת הבוקר, באין־סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אפיה של תל־אביב. זה אפיך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחיך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית־ועד־העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדר־הישיבות של ועד־העיר – והילדים היו פוקחים עינים ומתפלאים כיצד התקפלו בבנין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול. לכן אני אומר: תל־אביב! חקקי זכרונותיך על לבבות צעירים. בתל־אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדות רגלינו אחריהם בביטחה.

– הגעתי לקצה נאומי, אך בטרם אסַים דברי וירדתי – עוד משפט אחד: טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל־אביב: הזרוע הכחולה שלפנַי (הצבעתי על הים) והזרוע הזהובה (הצבעתי אל עבר גבעות החול) שמאחורי.

תמו דברי נאומי, רָוח לי כאילו פרקתי מעלי מעמסה והרגשתי, כי נתווסף לי כוח שלא ידעתיו. אפשר שכוח זה אצור בכל נאום שלא נאמר.

כשירדתי במדרגות הלוליָניות של המגדל הרגשתי עצמי כאדם שירד מעץ־תפוח וכיסיו כבדים מעומס פירות.


קובץ 57.PNG

המלצות קוראים
תגיות