רקע
נחום גוטמן
איך היא באה אלינו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ט 1999
קובץ 47.PNG

 

האוסטרלים

טוב, נתאר לנו הר־של־בשר. וזהו סוס עצום, רחב־ירכים, נוצץ וחום. מניפת־זהב זהובה נהדרת מתרוממת לו בצורת קשת מאחוריו. ברכי רגליו הקדמיות – כאבטיחים. פרסותיו כצלחות. ראשו גדול כמזודה, וזוג עינים ללא רבב של כעס מציצות מתוכו. כזה הוא הסוס האוסטרלי.

נכפיל את המראה הזה פי ארבעה: ארבעה הרים כאלה, והם רתומים לעגלה אחת קטנה בת שני גלגלים. ובעגלה תיבה אחת ובתחתיתה תריסר קופסאות־חלב. הנה כך הופיעו האוסטרלים ברחובות תל־אביב.

על אחד ההרים האלה, על אוכף־עור ממורק, יושב לו אדם בעל־קומה, נוצץ כבובה חדשה, כובע־שולים מורם מצדו האחד, נעלים צהובות לרגליו – והוא מחייך בחיבה אל הרחוב.

אך אני, עיני היו עדיין נתונות בסוסים. אלה סוסים! אלוהים אדירים! אלה סוסים!

דוק קל כיסה את עיני. השויתי אותם אל סוסינו שלנו – וכי אפשר להשוות?


 

וכי אפשר שלא להשוות?

לשכננו הכַורן היה סוס לבן… בעל עין אחת עיורת, רגל אחת ‘בעלת־חסרון’, וזנב פעיל. הזנב, כמוהו כלֵב, עמד ברשות עצמו, ללא תלות בשאר אברי הגוף, והיה מגרש כל השנים, למיום היוָלדו, את הזבובים מעל ירכיו.

קומתו של הסוס? –

כרבע קומתו של הסוס האוסטרלי. לא מדדתי אותו במטר.

בוקר אחד בא קצין תורכי והודיע לכַורן שהוא מחרים את הסוס, את העגלה ואת בעליו – ופוקד על כל השלושה לנסוע לדמשק.

– הסוס עיור, הסוס צולע, הגלגלים רעועים ואני בעל משפחה.

– בלי דיבורים.

רתם הכַורן את הסוס לעגלה. אשת הכַורן יצאה לעזור לו כשהיא מוחה דמעותיה בסינר, והסוס הלבן שחוף־השוקַים מניע זנבו במרץ כפלַים כמנחם:

– אין דבר, עוד תראי!

זזה כל השיירה, היו כשלושים עגלונים, סוסים ועגלות. ויצאו לדרך הארוכה. הסוס הלבן היה מגביה את רגלו הצולעת והיא משמיעה קול־טפיחה מיוחד. קל להבדיל את קולה מכל הקולות.

תאמינו או לא תאמינו כעבור שני חודשים וחצי אנו שומעים, בלילה אחד, בין עצי האקליפטוסים, קולות:

– דיו, דיו!

ונוסף להם את קול טפיחת הרגל הצולעת.

חזרו בשלום מדמשק.

פני הכַורן היו חומים ומקומטים כצימוק. רק עיניו בערו במין ברק מיוחד כזה שיש לקצה המחט והוא התנועע בזריזות כפולה מכפי שהיה קודם. והסוס?

הוא הצהיב, כגבינה שהעלה פטריות, והיה גרום. העור שקע ודבק אל משקעי העצמות. עצמותיו וזיזיו היו כמפת־תבליט של הרים ובקעות. בין צלע לצלע אפשר להכניס אצבע. הסוס היה כעצם שגורד מעליה כל שניתן לגרד, והיא נשארה רק עם עצמה – רק עצם. שלד חי? לא! הוא היה כאגרוף מקומץ, מיובש.

הסוס הוריד ראשו ושאף את ריח אדמת החצר הזאת. שפתיו השחורות נעו בתוך עצמן, כבשר תמנונים שנעזבו על שפת הים.

הכַורן קרא לו:

– אחורה!

פקח הסוס את עיניו. העינים? אותן העינים! פסע לאחור, העלה בזהירות, ראשונה, את רגלו הצולעת, והעבירה מעל ליצול העגלה. כשהרגיש שהוא משוחרר הרעיד את עורו והיה לאחר. כמפת־שולחן שניערו מעליה את הפירורים, והנה היא פרושה מחדש, ולָבנה המבהיק מזמין שוב להסב אל השולחן. והזנב פועל במרץ:

– אמרתי לך!

– אני אומר: גם בעצם הגרומה יש עוד חיים.

עד שאני הוגה בסוס הלבן עצר החייל האוסטרלי את עגלתו. מראה הילדים שעמדו על המידרכה האיר את פניו. קפץ מן ההר־הסוס ועמד בין הילדים. צד הוא זְכריה קטן אחד ומושיב אותו על הכתף, ועוד אחד על כתף שניה, שולה אחד או שנַים נוספים ושם אותם תחת בית־שחיו השמאלי, ועוד כמה מהם תחת בית־שחיו הימני, משַכֵן את כולם על גבות הסוסים, ולבסוף מגלה את זכריה האב, חובק אותו וקורא:

– שלום, אחי!

זכריה משתמט, אך נכנע ומסכים לעמוד רגע חבוק בזרועותיו – עד שחברו של האוסטרלי מצלם את כל זה המראה.

זקנה אחת עמדה בפינת הרחוב ומכרה חלות־שבת. ניגש אוסטרלי ולקח את החלה מידה. הכניס ידו לכיסו, הוציא מלוא החופן מטבעות ושפך לתוך כף־ידה של הזקנה. בשעת מעשה גחן והביט בעיניה לראות אם שילם לה כדי סיפוקה. וזקנה מניעה בראשה מתוך הסכמה ומברכת אותו באידיש:

– הבריאות בעצמותיך!

הילדים שעמדו סביבם הצטחקו והביטו בו במאור־פנים. אמר מַשהו שלא הבינו. הושיט מטבעות גם להם.

– תקחו, תקחו! – יעץ מישהו.

הילדים ניגבו את ידיהם במכנסיהם, משכו כתף צנומה, נסוגו כמדבר עבירה או מעקיצת צרעה ולא לקחו.

האוסטרלי שקל את המטבעות שבכפו, כלא יודע מה לעשות בהם, ושם אותם ביד הזקנה.

– לא, לא! – אמרה והראתה לו באצבעה הקמוטה על כיס מכנסיו.

נתן האוסטרלי את הלחם תחת בית־שחיו, שלח אל עבר הגימנסיה את אצבעו כשואל.

– גימנסיה! – ענו לו הילדים פה אחד.

האוסטרלי הרים אצבע כמי שתפס את הענין, צעד לפניו מחייך, מקיש בנעליו האדומות ומנענע בשעת הילוכו בכתפיו הרחבות. הילדים הלכו בעקבותיו, כשמחים להיות שרויים בצלו. הוא הולך בראש קבוצת הילדים כדמות טובה חסונה וגדולה שיצאה מספר אגדות־ילדים.


 

איך היא באה אלינו

ברחוב רבי יהודה הלוי, בבית קטן (כל הבתים היו אז קטנים), גר המורה לכינור.

רחוב זה עמד ריק מתושביו, כמו כל תל־אביב, תשעה חדשים. כל התושבים הוגלו לפנים הארץ.

המטפסים שעל הגדרות התפרעו, שלחו שריגים ושלוחות, השתטחו על־פני כל אדמת החצרות, טיפסו על הברושים, השתרעו על הגגות, גחנו למידרכות ורבצו על־פני כל הכביש. הרחוב כוסה בשטיח ירוק עם גביעי פרחים כחולים שהיו מַפנים פניהם אל מול השמש. ההולך במדרכה דורך על שטיח חי.

שלושת החלונות של הבית פתוחים לרחוב. אין פלא כי כאשר חזר האדון הופנקו, המורה לכינור, מגלותו אל ביתו, פתח ברעש את התריסים כדי לתת לאור ולאויר להיכנס לבית שהיה נעול חדשים רבים.

אין פלא שהכנר פתח את נרתיקו השחור והוציא מתוכו את הכינור, חברם הנאמן של סנטרו ולבבו. חדשים רבים היה הנרתיק עטוף בסחבות, כדי שלא יעורר את סקרנות החיילים התורכיים. הכנר ניסה את המיתרים, מתח אותם והעביר בקשת.

אין פלא שלבו היה טוב עליו, שהרגיש עצמו משוחרר. אין כל פלא. גם אשתו ישבה לפני הפסנתר. ניגבה את האבק מעל המנענעים ומבטן המנגנון עלו קולות שהיו רדומים.

אין פלא?

יש פלא. כי המנגינה שפעה מן החלונות אל הכביש הירוק ומילאה את האויר. היא נתנה לכל מאור וחגיגיות שנראים לעין אך אינם נתפסים ביד.

רצה הגורל ועל המדרכה הירוקה שברחוב צעד קצין אוסטרלי. פתאום נעצר לשמע המנגינה. קרב לחלון ועמד להקשיב לה עד תומה, עד שיצאה כולה מתוך החלון הפתוח לחלל הרחוב.

בחיוך בַישני ניגש הקצין אל הפתח ושאל אם אפשר להיכנס להודות למנגן. מכבר שלא שמע מוסיקה טובה. חדשים רבים עברו עליו בדרך במדבר, ותמיד רק בין חיילים.

פישק את ברכיו בשבתו על הכיסא, כדרך שנוהגים לשבת כל הפרשים. נתחייך כמו תינוק ואמר:

– כמו חלום.

הכנר ואשתו ענו בחיוך ואמרו:

– כן.


הנה כך, בדרך זו, נודע לאזרחי השכונה – עוד ביום הראשון לשובם לביתם – מפי הקצין האוסטרלי הזה, כי יש הצהרת בלפור, כי הוכרז על בית לאומי לישראל, כי הוא עצמו קרא זאת בעתונים שונים. זו אמת לאמיתה. במה אתם גרועים מן הפולנים והצ’כים? גם להם תינתן עצמאות. לא לחינם, אמר הקצין, התנדבנו ויצאנו למלחמה. באנו, אמר, לשחרר את ארץ־ישראל למענכם.

הקצין דיבר צרפתית, כי אנגלית לא הבינו הכנר ואשתו. הם חקרו אותו. חזרו ושאלו והוא מחייך אל החדר ועונה בבטחון: כן! זה ברור. ברור כמו שזה רחוב. אמר והראה אל מול החלון. אמנם, רחוב רדום, משונה, אך בכל־זאת רחוב.

הביטו אנשי הבית אל עבר אצבעו המושטת, אצבע גדולה בעלת פרקים רחבים, שהצמיחה בפרקה הראשון פלומת שיער צהוב נוצץ, והביטו ברחוב. ליד אחד השערים עומד ילד וכריך בידו. על המדרכה הימנית עובר זקן וטלית תחת בית־שחיו, הולך מצריף בית־הכנסת. אשה תולה בחצר כבסים של תינוק. הכל כרגיל. אך אינו רגיל כלל. איזה בוהק מיוחד לכל.

היתה תמונה נפוצה, באותם הימים, המתארת את ‘שיבת־ציון’. מצויר בה זקן תשוש (זה עם ישראל) יושב בין שיחי קוצים. מעליו עומדת אשה צעירה בעלת כנפַים גדולות (זו ציון), והיא מראה בימינה אל שמש עולה מעל לשדה, שבו חורשים יהודי ובנו בסוס ומחרשה.

שיבת־ציון התגלתה באמת ברחוב זה – והיא אחרת, ללא כל סימני פלא ואגדה מיוחדים. הפלא, המאור והאגדה היו ספוגים בתוך המראה היום־יומי.

יצא האדון הופנקו מפתח ביתו נרגש. הוא מחויב לחלוק את רגשותיו עם אנשים אחרים. הרחוב היה ריק מהולכים. לאן נעלמו אלה שהיו בו קודם? פנה לרחוב הרצל, עצר באנשים ראשונים שפגש בהם, כשהוא מרים ונושא לפניו שתי ידים יפות ומחוטבות, כמי שעוצר תנועה ואמר:

– זו אמת.

כשראה אנשים שעודם מטילים ספק, הוסיף:

– אינכם מאמינים? אנשים שאוהבים מוסיקה אינם יכולים לשקר.


קובץ 52.PNG

כך ירדה והציגה עצמה על מדרכות תל־אביב שיבת־ציון – ועמדה בינינו. הנה לכן, כשהתהלכתי באותו יום, לפני הצהרים, ברחובות השכונה, הבטתי בצפצפות שבשדרות רוטשילד – פינת הרצל וראיתי שהן גדלו מאד בזמן העדרנו. וגגות הבתים ניטל מהם צבעם החדש, שמים שהיו נקיים והורגש בהם עומק, עומק כחול עד כדי בהלה, ופני האזרחים שנשתזפו ונתחדדו מנדודיהם – ראיתי הכל כמות שהם, אולם משהו נוסף להם. ולא ידעתי מה ומה להגיד. ישבתי על המידרכה, שהיתה גבוהה הרבה מן הכביש, חייכתי למולי במבוכה:

– כמו בחלום.

אין צורך ליפות את המציאות.


המלצות קוראים
תגיות