¹

 

א    🔗

בחלק הראשון של “זכרונות בית ‘עכשיו’” הזכרתי כבר, כי פעילות המערכת שלנו סביב ההוצאה־לאור של חוברת ‘אוגדן’ ב', שהיתה המקדים של ‘עכשיו’, התחילה כאשר פנה אלי מקסים גילן – ובפיו בשורה על נכונותו של מו"ל ירושלמי, ברוך חפץ, להרחיב את החוברת הסטודנטיאלית שהיה מוציא לאור בירושלים, ולהפכה לביטאון ספרותי של־ממש.

היו אלה ימים שלאחר מבצע סיני, ימי שקט ושיגשוג כלכלי; אבל דומה שגילן ואני לא נטלנו חלק בשיגשוג זה, ולא היתה בכיסנו פרוטה לפרטה: לא לדיור של ממש, ובוודאי לא להוצאת ביטאון ספרותי. אומנם חשנו בחלל הריק שניבעה עם היעלמן של חוברות ‘לקראת’, או אף עם סגירתם של ביטאונים כ’מבואות' ו’עין'. אבל לא היה בידינו לעשות הרבה, כי אפילו מאתיים או שלוש־מאות לירות נראו לנו אז כסכום דמיוני. הצעתו של גילן הדהימתני איפוא כל־כך לטובה, עד כי לא בדקתי אז, ואף לא במשך שנים ארוכות לאחר־מכן, את הצד המסחרי שבהוצאת ‘עכשיו’ לאור.

מכל מקום, במשך השנים הראשונות של צאת ‘עכשיו’ לאור (וצאתם לאור של ספרי ההוצאה שהחלה לפעול ליד כתב־העת), נתממש בנו הכלל העתיק ששכר הרוח יוצא בהפסד החומר. לא רק שהעורכים עבדו בהתנדבות מלאה, ויתרו על הרבה אפשרויות־עבודה אחרות, ועוד נחלצו לא פעם להוסיף כסף מכיסם לשם ריצוי בתי־הדפוס התובעניים, אלא שגם ב. חפץ, המו“ל־העורך היוזם, שהשקיע את מירב ההשקעה ב’אוגדן' ב' ובשתי חוברות ‘עכשיו’ הראשונות הגדולות, וכן בכמה מספרי ההוצאה, הקריב על מזבח הישגים מו”ליים אלה חלק נכבד מווילה נאה שהיתה לו בשכונת סנהדריה בירושלים. אפשר אומנם, שחלק מקורבנות כספיים אלה נבע מבטלנות עיסקית גרידא, או ממכות כלכליות בלתי־צפויות, ש“אינן כתובות בתורה”. כך, למשל, הוכינו מכה גדולה במיוחד, כאשר דווקא בעת הפצת חוברת ‘עכשיו’ הראשונה שזכתה לפופולאריות רבה בין הקוראים – לא מעט, אולי, ב“זכות” השמצות כל העיתונות – נתקלנו במפיץ רמאי, אחד בשם אורן, אשר בפשטות העלים מאיתנו את כספי הפצת המהדורה (זה היה בשנת 1960). באותה תקופה הילוויתי בעצמי איזה סכום כסף ל’עכשיו', והיינו מאיימים על המפיץ החסון והנאה במכות (איומים שלא שכנעוהו במיוחד), בתקווה להוציא ממנו את הכסף המועלם. אך הוא ניסה לשלם לנו ב“תוצרת”, in natura, למשל בחוברות ישנות של ‘מולד’, בקונקורדאנציות שכבר נרטבו ונכתמו בגשם, וכן בקונטרסי אגודת הצמחונים. זכור לי במיוחד יום־גשם אחד, כשנותרתי לגמרי בלי כסף, אפילו בלי כמה עשרות גרושים לנסיעה באוטובוס, ובאתי עם מישהו למשרדו של המפיץ, שזמן קצר לאחר־מכן פשט את הרגל לחלוטין, בתביעה נמרצת לקבל חמש מאות ל"י המגיעות לנו. אך כל מה שזכינו לקבל, על רקע המדפים המתרוקנים של משרד־ההפצה, היו רק חוברות אגודת־הצמחונים והספרון ‘הפרה ומזונה’.

אבל כל האירועים החומריים הללו היו עדיין ספונים בחיק העתיד, באותו יום בשלהי 1956, או בראשית 1957, כשחזר מקסים לתל־אביב, ובפיו ההצעה של חפץ. החילונו לתכנן את חוברת ‘אוגדן’ ב' (‘אוגדן’ א' היה, כזכור, חוברת סטודנטיאלית וירושלמית־לוקאלית בלא השתתפותנו), מתוך תחושת סער־ופרץ. למערכת שלנו הצטרף גם אוֹרי ברנשטיין, וכן היה נספח אליה גם שמואל בן־נאה, נצר למשפחה ירושלמית מושרשת, שסימל את הרציפות עם הראשית הסטודנטיאלית של הביטאון. (בן־נאה עוד היה רשום, איני זוכר אם בהסכמתו, כעורך־אחראי של חוברות ‘עכשיו’ הראשונות, ומכיוון ש’עכשיו' היה אז על סיפם של אי־אלה משפטי־דיבה, נמצא בעצם בן־נאה, הדתי, המזוקן והשקט, אולי מבלי שהמחיש לעצמו סכנה זאת במלואה, בקו־הראשון של חזית־האש הפולמית… אבל באותה התקופה, הפראית במקצת, לא שמנו לב לזוטות כאלו, כי הפולמוסים והלחצים הכספיים והציבוריים באו ותכפו בזה אחר זה).

כאן עלי גם לציין שהעבודה בצוות המערכת (ברוך, מקסים, אוֹרי ואני) היתה קולגיאלית בהחלט. הסיכסוכים באו רק הרבה לאחר־מכן. נראה לי היום, כי חוברת ‘אוגדן’ ב' היתה באמת (וכך התייחס אליה, בין השאר, גם “אדם מבחוץ”, כגון אהרון מגד ב’משא') חדשה ברוחה ובתוכנה בהשוואה לכתבי־העת הספרותיים דאז. אם כי בשירה, וביחוד בסיפורת, הוכללו בה כמה וכמה דברים ילדותיים, היא בכל־זאת בלטה, לדעתי, הן בנימה חדשה, שנתנה מבע להווה הישראלי מבלי להשתעבד לאידיאולוגיות חברתיות או לנוסטאלגיה אלי ימי מלחמת־העצמאות, והן בעצמאותה כלפי המימסד המפלגתי שלנו. ביחוד ניכר ב’אוגדן' ב' קו חדש במדור הביקורת, שמבלי לדבר על דברי על ‘עד עולם’ של ש"י עגנון, בלטו בו מסותיהם של שאול שקד על ‘מאריו והקוסם’ של תומאס מאן ושל חיים אוריה על ו. פוקנר (גם ש. שקד וגם אוריה נטשו את תחום ביקורת־הספרות), וכן תפסה בו מקום חשוב מסתו של דן מירון על הפרוזה הארצישראלית הצעירה (תוך הצבעה על חולשת רוב המספרים האורתודורכסיים של דור הפלמ"ח).

 

ב    🔗

אולם דווקא הצלחתו היחסית של ‘אוגדן’ ב' נסכה רצון לפיתוחו הנוסף, להעלאתו לרמה נוספת, תוך התחברות הדוקה יותר עם אנשי ‘לקראת’ והסתייעות בנסיונם. פניתי איפוא אי־אז בשלהי 1957, או בראשית 1958, לנתן זך, וביקשתיו להצטרף למערכת. אולם, להפתעתי, היתנה נתן את הצטרפותו למערכת בשינוי דראסטי של הרכבה. בעיקר נראה לו שאין מקום למשוררים רבים כל־כך במערכת. הוא גם העיר, כי מקסים גילן איננו מצטיין בידיעה שורשית ומקפת של השפה העברית, לשון שבה, ככלות הכל, אמור כתב־העת לצאת לאור. לא יכולתי להתעלם ממידת־צדק מסוימת בהערה אחרונה זו, חרף החומרה שבה. (אגב, זך תירגם עוד קודם שירי מקסים מאנגלית טרוּמית לעברית, והיה תמיד ידידו ופטרונו של מקסים). חוץ מזה, התנגד נתן להמשך אחיזתנו בשם ‘אוגדן’ והציע לחפש שם חדש, ולהרחיב, אך בעת־ובעונה־אחת גם לנפות, את הרכב החוברת (להצעה אחרונה זו הסכמתי בכל לב). כן הוצע אז, בשיחות בין שנינו, לצרף למערכת את יהודה עמיחי. לא היה לי ספק, כי מערכת בהרכב החדש, עם נתן ויהודה, תהיה חזקה לאין ערוך יותר מהמערכת הקודמת, אך לא הייתי מאושר מהברירה בין שיתופו של נתן לבין הישארותם של אורי ומקסים כחברי־מערכת. האמת היא, כי למרות שברוך ואני קיבלנו אז את הצעתו של נתן, הייתי מאוד שמח כשבתקופה מאוחרת יותר שב מקסים והצטרף לזמן־מה לקוֹלגיוּם המערכתי של ‘עכשיו’ (חוברת 7–8). בכל־זאת הוא היה תמיד אחד מאיתנו, אף כי לא פעם היתה דרכו עמומה למדי. ואילו נתן עצמו חבר לאחר־מכן לתקופה ממושכת עם אוֹרי, בהקימו עימו את כתב־העת ‘יוכני’. מכל מקום, השקפנו, במידת־מה, על חילופי־עורכים אלה כעל היערכות נוספת, או כעל טריפת קלפים, בין ידידים, ולאו דווקא כעל סיכסוך כלשהו – וכראיה לכך תשמש העובדה כי שירי אוֹרי ומקסים תופסים מקום־כבוד בחוברות הראשונות של ‘עכשיו’.

באותה התקופה הועלה גם לראשונה השם ‘עכשיו’ בהתייעצות בין נתן וביני. נתן גם הציע את מתן הצורה שנקבעה לגלופות השער של ‘עכשיו’, על סמך דוגמה אחת של חוברת־ספרות מודרניסטית מרכז־אירופאית משנות־העשרים, ששלף אותה מנבכי כוננית־הספרים שלו בחדרו שבבית־משפחתו ברח' שפינוזה – ובעיצובו הגראפי של שער החוברת השתתף גם האמן משה גיל, וכמה עקרונות־עימוד עברו ל’עכשיו' בירושה, על פי מיטב המסורת השמרנית, מ’אוגדן', שגיבשוֹ, מבחינה זו, מקסים גילן.

אין ספק שהצטרפותם של נתן ויהודה למערכת והפיכת ‘אוגדן’ ל’עכשיו' העניקו לנו יכולת לזנק לרמה חדשה של איכות ספרותית. ביחוד חשובה היתה יכולתו של נתן לבחור ולאסוף “חומר” לחוברת ‘עכשיו’ 3–4. אינני יכול, למשל, לתאר לעצמי את חוברת ‘עכשיו’ האמורה, בצורה שנתגבשה, בלי מאמרו של נתן עצמו (על אלתרמן), ובלי שירי דליה רביקוביץ' ושירים אחרים ותרגומים שהוא הביא לחוברת. הצטרפותו של נתן סימלה גם איזו מידת ליכוד ואחדות בין אנשים כאבידן וכמוני, מצד אחד, לבין ימי חבורת ‘לקראת’ ואנשיה. אבל, בה־בעת, אני סובר כיום כי לא יהיה זה הוגן להשוות את ‘לקראת’ ל’עכשיו' מבחינת הרמה וההיקף, למרות של’לקראת' שמור כתר־הראשוניות במודרניזם של “דור המדינה” שלנו. השוואה מאוזנת, על בסיס שיוויון ידוע, אפשר לערוך רק בין ‘עכשיו’ וחוברות ד' ו־ה' (המורחבות) של ‘יוכני’. מכל מקום, הצטרפותו של נתן העניקה למערכת החדשה תנופה, רמה ואיכות, שלא איפיינו את קודמתה. אבל העבודה עם נתן לא היתה נטולת בעיות, למרות התנופה, האיכות והרמה.

ראשית, נתן לא גרס עבודה משרדית אפורה של מערכת כתב־עת, הכרוכה, בין היתר, בישיבות ובהגהות במועדים סדירים פחות או יותר. הישיבות, שהיו אמורות להתקיים מדי פעם לפנות ערב, בביתו ברח' שפינוזה, היו נהפכות בדרך־כלל למסע טיול עם הכלבה נלי (שוכנת קבע של בית־אימו) לאורך שדרות הקרן־הקיימת, כשנלי מושכת את נתן קדימה כמתוך בולמוס, ואני נגרר אחר נתן ומנסה לשווא להחליף עימו כמה מלים על ענייני המערכת. עם הימשך הערב ובוא הלילה נהגנו לפנות לבתי־קפה ולבאַרים. כך קרה איפוא כי ישיבות־מערכת, שנועדו, למעשה, לשעה חמש־וחצי אחה“צ, היו נגמרות בארבע לפנות בוקר, תוך מריבה עם שומרי־הסף האלימים של הבאַרים, שנתן נהג לא פעם להמרות את פיהם ולהתגרות בהם מתוך חוסר־התחשבות גמור ואבירי קמעה ביחסי־הכוחות הגופניים הממשיים בינו ובינם; ומכל מקום, האַקוֹרד האחרון ב”ישיבות־המערכת" הללו היתה לא פעם הריצה לדירותינו ברח' שפינוזה וברח' וייזל, ריצה בהולה שמגמתה היתה להקדים את שירת־הציפורים הנוראה.

מובן שלכל אורך הערב והלילה לא נדונו בעצם ענייני המערכת, מאחר שנתן דחה לרוב, מתוך ארשת בחילה קלה, כל דיון מעשי בהצביעו בצדק על הנאיביות וחוסר הניסיון שלי בעניינים אלה, וכן משום שרוב מסגרות הבילוי והשהות של ערבים אלה לא הלמו באמת העתקת טכסטים, ויכוח עליהם, ניקודם, וכו'. בבאַר גדוש ורועש היה בודאי קשה לשכתב “חומר”. מאידך גיסא, פעם הוזמנו – אני ועוד כמה ידידים – ע“י נתן לבאַר שהופיע בו הזמר ישראל יצחקי. זמר זה כבר לא משך באותה תקופה המוני מבקרים; וחבורת ‘עכשיו’ ישוּבה היתה בדממה, לבדנו בבאַר, מול הזמר הבודד, תוך מבוכה ידועה, בעוד שנתן טוען בתוקף כי, בשים לב לנסיבות, החלפת מלים בינינו על הביטאון תיחשב ע”י הזמר כלחישות הסתייגות ממנו. בין כך ובין כך, שכרו של ניתוץ הניכור שבישיבות־מערכת ענייניות וסדירות יצא במידה ידועה בהפסדו של לוח־זמנים קבוע בעבודת הביטאון.

אחד המעקשים העיקריים הנוספים בעבודת־המערכת היתה אי־הבהירות באשר לעצם לוח־הזמנים של התחלת הישיבות. לא פּעם ציפיתי במשך שעות, ציפיות ארוכות ובודדות, שעוּן על הגדר הבלתי־נוחה שלפני ביתו של נתן ברח' שפינוזה, במעין מארב ערמומי לנתן שהתעלם ממועד כינוס־המערכת, או, מכל מקום, טען לא פעם ששעת הישיבה נקבעה ליום המחרת. זמני היה, אמנם, בידי ללא הגבלה, כי נטשתי בדיוק את לימודי האקאדמיים על סף הב.א., ואף לא עבדתי עבודה קבועה בשום מקום. בכל־זאת לא יכולתי להימלט מהרושם שההתקדמות בעבודת־המערכת היא איטית ביותר (רוב שנת 1958 ותחילת 1959), למרות הפריצה והתנופה שבאיסוף החומר הראשוני.

בינתיים, ה“חומר” עצמו נמסר ע“י העורך השלישי והמו”ל, הוא ברוך חפץ, לדפוס בירושלים, וזו היתה נחמה־פורתא (אף כי גם ההליכים הירושלמיים של מלאכת המערכת לא חטאו במהירות יתר). חלק מהמשתתפים שתהו על האיטיות, רצו להעביר את יצירותיהם לבמות אחרות, או הציעו את עזרתם בייעול העריכה וההדפסה (הצעות אלו – למשל זו של ד. אבידן – נדחו ע"י נתן, ובעצם גם על־ידי, באדיבות, והמשתתפים חסרי־הסבלנות אף הואשמו על־ידיו בבהלתנות פלבאית).

מכיוון שנתן לא נטה לקיים ישיבות־מערכת בירושלים, שם התגוררו ברוך ויהודה, ומכיוון ששיערתי כי קיום ישיבות שם יהיה קשה עוד יותר מקיום ישיבות, סדירות או בלתי־סדירות, במרחב הדיזנגופי המוכר, או ברח' שפינוזה, היזמנו לפחות את ברוך, בתוקף תפקידו כעורך וכמו“ל, לישיבת־סיכום בביתו של נתן בת”א. אולם דווקא יוזמה שוחרת־טוב זו הוּכחה כהרת־אסון כמעט, מתוך שהיגיהה באור חד את חוסר מימד הגיבוש הטכני שבמערכת שלנו.

כאשר הגענו עם חפץ לביתו של נתן, מצאנוהו שוכב במיטתו כשפניו אל הקיר, ונאנח מדי פעם אנחות קצובות מחמת מיגרנה. כך, לפחות, הוסבר על־ידיו חוסר יכולתו להתפנות אלינו ולהתהפך לעברנו. ברוך ואני שקענו מדוכאים בתוך הכורסאות והצטנפנו בעת הפסקות־הדיבור המביכות, ורק מדי פעם הצלחנו להוציא מפיו של נתן הבהרות מסוימות באשר להגהתם או לעימודם של מאמרים ושירים שונים, או לגבי קשרים עם איש זה או אחר, הבהרות שבקעו מהכיוון הכללי של הספה, כמעט מבלי שהצלחנו לראות את פניו של הדובר, באוירת הדימדומים של אחר־הצהריים שהלכה ונתעבתה בחדר. לאט לאט ירדה עלינו הדממה. הכלבה נלי, כלבתו האהובה של נתן, לא רחשה לנו, כנראה, ידידות רבה (למרות שאותי, כבר היתה צריכה להכיר היטב מהטיולים בשד' הקרן־הקיימת), וביחוד כמעט הכריעה ארצה, בכפותיה המוצקות, את חפץ, משניסה הלה לקום מעמקי הכורסה. חפץ המדוכא אף סירב לשתות תה, שהוצע ע"י נתן בקול רפה בלב דממת הערב היורד, ונכונותו לערוך מסעות־מערכת, שממילא לא היתה בלתי־מוגבלת, נצטמצמה בעיקבות פגישת־מערכת זו עוד יותר. מובן מאליו, כי לא הגענו, באותו אחר־צהריים, להחלטות אירגוניות כלשהן.

כך נמצאנו איפוא במצב מוזר בתכלית: מצד אחד, גייסנו “חומר” מפואר: למשל, שירים של יהודה ודוד, שירי דליה רביקוביץ, מאמר של נתן עצמו על שירת אלתרמן, שנודע לאחר־מכן בשערים, תרגומים נהדרים של ייטס ואודן, הרבה שירה טובה אחרת, וכו‘. אולם כל ה“חומר” הזה (משירי דן פגיס עד סיפורו הלירי־אירוטי של אריה סיון, “מעלה הכרמל”, שחולל שערוריה רבתי, ממאמרו של עדי צמח על גנסין עד מאמר יפה על אדריכלות של רפי רייפר ורצנזיות של “חדר קריאה” והמדור הסאטירי – “דג הדיו”) מונח היה בדפוס כאבן שאין לה הופכין, כי הדפוס היה בירושלים – וכל הגהה נהפכה לתהליך מסובך ביותר. ישיבות מערכת לגבי סדר־העימוד וכו’ כמעט לא נתקיימו, העורכים לא נפגשו באופן סדיר לשם קבלת החלטות־סיכום בדבר גורלם של כתבי־יד חדשים, וכו'. הצלחתנו הגדולה במציאת מו“ל־ועורך הנטול שיקולי רווח כלכּלי, וכן בהקמת מערכת מצוינת ובאיסוף “חומר” מעולה, עמדה להתנפץ אל סלע חוסר האירגון וחוסר ההידברות בין ת”א לירושלים. אולם ספינת המערכת לא היתה, אולי, עולה בכל־זאת על סלעי המעקשים הללו, אילמלא שתי בעיות חמורות נוספות, שדיוקנן היה מעיקרא אסתטי־אידיאי.

 

ג    🔗

ראשית, צפה ועלתה שאלת שיתופו של ש. גרודז’נסקי – אם לא בעבודת המערכת עצמה, אזי, לפחות, מבחינת ההתחשבות בנקודת־ראותו ובטעמו הספרותי. ש. גרודז’נסקי היה מכובד מאוד בעיני נתן, מרגע שהכירו זה את זה, כמעין מקשר עם התרבות האנגלוסאכסית ועם רצפים בלתי־צבריים שבספרותנו, מתוך הסתייגות מחיספוסם של אנשים כשמיר או ברטוב, והתנגדות משותפת ל“ריאליזם הסוציאליסטי”. לכאורה, קשריו של גרודז’נסקי עם תרבות יידיש, ועם יהודי מזרח־אירופה וניו־יורק, לא היו חייבים בהכרח ללבב את נתן, שבוודאי חיפש נתיבות אל השירה והביקורת האנגלוסאכסיות, אך לאו דווקא קשרים עם הצד היהודי שבספרות ובתרבות זו. נוסף לכך, גרודז’נסקי, עם כל תמיכתו במודרניזם והיותו אח“כ עורך ‘אמות’ נזהר ביותר באשר להתחייבויות מוקדמות לגבי ההתהוויות הספרותיות הממשיות בארץ. כך, למשל, הוא יעץ בזמנו שוב ושוב לעמיחי, בעקשנות רבה, לא להוציא בינתיים לאור את ספרו ‘עכשיו ובימים האחרים’, “לחכות” עוד, וכו'. מובן, אומנם, כי כולנו הערכנו את גרודז’נסקי, ולא רק כעורך ‘אמות’ לאחר־מכן, אלא גם כאחד הפובליציסטים החריפים ביותר שהיו לנו. מאידך גיסא, לא יכולנו לקבל את אפוטרופסותו הרוחנית, ולא היינו מסוגלים, ואף לא רצינו, לראות בו מעין ארביטר אלגאנטיה בכל הנוגע לספרות האנגלוסאכסית וללוח־הזמנים של פעילותנו־אנו. מתוך כל הטעמים הללו לא פעם התנגשנו עימו, ועם ניסיונותיו של נתן לכפותו עלינו. ביחוד דור וסיון, אלה ה”אחים הכנעניים“, או, מכל מקום, הצברים־לוחמנים, העוקצניים־מרירים, שבקרבנו, תבעו להתנער מכל דיקטאט “יהודי” ו”גלותי" של “שג”ר הקשיש“. אני הייתי יותר מתון בסוגיה זו; אך, סוף־כל־סוף, לא יכולתי לקבל אידיאל של מערכת, שמעל עבודתה הממשית (החשובה אך המצומצמת עד כאב) תרחף דמותו החריפה והערטילאית קימעה של שג”ר כנותן־טעם אחרון. מה עוד שאם נתן עצמו לא גילה מהירות עליונה באירגון ענייני המערכת, הרי ש. גרודז’נסקי הופיע לא רק כיועץ־סתרים ממתן, אלא אף כיועץ־סתרים זהיר ומשהה עד־להפליא (ואיש־שיחה מבריק תוך־כדי השהיות אלו), קונ־טאטור לכל דבר, שנטה לדחות לאין־קץ אפילו פגישות שנתן עמד על קיומן בכל תוקף וראן כתנאי בל־יעבור להשבחת עבודתה של המערכת, שפתיל קיומה הטבעי נעשה ממילא דקיק ביותר.

נוסף לכך, נתן ראה, אמנם, בגרודז’נסקי, קודם־כל, נותן־טעם אינדיבידואלי, המקשרנו גם עם מערכות ציבוריות שלאנשים כאבידן וכמוני לא היתה גישה אליהן; אך הוא גם ראה בו מסייע בהעלאת טעמו הספרותי הכללי של דור הפלמ“ח. המגמה הזאת של התקשרות עם הטובים שבקרב “דור הפלמ”ח” לא היתה רעה כלל גם בעיני, אף כי אני תמיד נחשבתי כאיש קיצוני שאיננו מתאים למשימה זו. דא עקא, שנוסף לשיחות הבהרה על מהות ‘עכשיו’ עם גרודז’נסקי, המביכות כשלעצמן, שאף נתן להבנת־לבבות דומה לגבי כיוון עריכתו מתוך דחייה משותפת של הסוצריאליזם, גם עם עוד כמה אישים מקרב אנשי ‘משא’, דבר שקשה היה לי להגשימו אז. אבל נתן שיכנע אותי למשל, לקרוא את מאמרי הפרוגראמאטי, המיועד לחוברת ‘עכשיו’ 3–4, מאמר שתקף, אמנם את ה“תרבות המתקדמת”, אך גם עיצב עיקרי גישה ישראלית עצמאית אל הספרות העברית, באוזני גרודז’נסקי ובן־ציון תומר… – ואיני יודע עד היום לאיזו תכלית ריאלית נועד מעמד מוזר זה, שנתקיים במועדון ה“הסתדרות” שליד כיכר דיזנגוף (נדמה לי, כי ב“בית ארלוזורוב”). אין לי ספק, כי גרודז’נסקי ותומר לא הסכימו לרוב מאמרי, ואף אני לא קיוויתי להסכמתם. באתי לשם לבדי, בלי נתן, ושמיעת המאמר המוקרא בפי בוודאי רק עודדה אותם למחשבה, כי נתן בוחר לעצמו שותפים חסרי־אחריות. אני מצידי באתי לפגישה זו רק על־מנת לרצוֹת את נתן.

מכל מקום, היינו, אולי, עוברים בשלווה אפילו את שירטוני הפגישה עם גרודז’נסקי ועם בן־ציון תומר, אילמלא נתעורר בינתיים קושי נוסף בעבודת המערכת – הוא אשר הכריע את הכף הן באשר לזירוז הופעתו של ‘עכשיו’ לאחר השהיות לאין־קץ, והן באשר לקרע במערכת ביני לבין נתן. כוונתי להערכה המחודשת (והשלילית) שהעריך נתן את רוב ה“חומר” שאספנו שנינו בפעולה דינאמית, שארכה פחות משמינית הזמן שנדרש לשם עימוד החוברת והתקנתה לדפוס.

פתאום הודיע נתן, בעוד שרוב ה“חומר” של חוברת ‘עכשיו’ 3–4 כבר סודר בדפוס “רונלד” בירושלים, כי עלינו לעשות ריוואלואציה של כל ה“חומר”, בשים לב להיגררותנו אחר מגמת “ניפוח” החוברת. עלינו בקיצור, כך אמר הוא, “לנפות” ולסלק את רוב ה“חומר” הקיים, למרות העבודה וההוצאות הכספיות הגדולות שהושקעו כבר באיסופו, בהתקנתו לדפוס ובסידורו. אני נתקפתי בהלם איום, ולוּ מתוך כך שהקדשתי שנה מחיי לחוברת זו, וידעתי שגם ברוך לא יסכים להשליך סדר־דפוס שעלה הון קטן. חוץ מזה באמת הערכתי לטובה את כל כתבי־היד שקיבלנו ואישרנו קודם־לכן לפירסום. ומה נאמר למשתתפים שיוצאו מהחוברת, לאחר שכבר ראו הגהה ראשונה? אבל נתן הודיע, כי במקום חוברת של כ־196 עמודים, נפרסם חוברת של כ־64–80 עמ‘, כלומר הרבה יותר אריסטוקראטית ו“מנופה”, מבלי “להתפרס” בשירה, בסיפור, במחזה ובביקורת, אלא מתוך שימת דגש על חמישה־שישה יוצרים (כאן כבר טמון היה שורש העריכה הנפרדת של ‘עכשיו’ ו’יוכני'). הוא הציע, כי “נשריין” מקום בטוח רק לשירי יהודה, דוד ודליה רביקוביץ’, וכן למאמרי שנינו. (הוא דווקא עודד אותי בכתיבת מאמר־ההתקפה שלי על חיי־התרבות בארץ, הערוכים סביב צירי האדמו"רים המפלגתיים, ושיבח אותי על המיליטאנטיות שבמאמר זה. לגופו־של־דבר תמיד חשבתי, כי נתן, שהוא ליבראל שמרני־קימעה, אך אנטי־מימסדי בכמה סוגיות קובעות, בפוליטיקה, הוא ראדיקאל קיצוני לא פחות מכמה מאיתנו בספרות. אבל גם ראדיקאליות זו שלו בספרות נושאת לעתים גוון שמרני מפואר, אדרת ארגמן של רילקה וגיאורגה וכמה משוררים אנגלוסאכסיים על כתפיים אכזיסטנציאליסטיות. מכל מקום, אותו הגוון השמרני שבלב הראדיקאליזם שלו היה קצת שונה מאידיאל העריכה כפי שנתפתח ב’עכשיו', שגם הוא, לדעתי, אינו נטול נימות התנגדות לפסבדו־אוואנגארדיזם בפרוטה).

בין כך ובין כך, הטענה של נתן שהחוברת גדלה למעלה מן־הראוי וחוטאת לטעם הטוב של הניפוי והצימצום, שיקפה בעצם את הסתייגותו מראיית ההתהוות הספרותית של “דור המדינה” כתנועה אמנותית רחבה. הוא לא היה מוכן להחיל את המונח “דור חדש בספרות” על עשרות שמות חדשים – והתנגדותו זו הורגשה אף לפני הופעתם של המספרים החדשים בשלהי שנות־החמישים ו“צעירי הצעירים” בשירה בראשית שנות־השישים. (ולא מקרה הוא, אגב, כי בין אלה האחרונים ובין נתן – אבל בעצם גם בין עמיחי ואבידן ובינם – ניבעה קרע). נתן בעצם חשב, לדעתי, על תימצות שבתימצות של המודרנה העברית, ניפוי עד קצה המצפון האסתטי המקובל עליו, שבו יושארו רק הטכסטים היפים ביותר של בני־דורו וכמה מבני הדור הקודם, שעברו, או יעברו, את פריסמת חינוכו לטעם מעולה יותר, מתוך זיקה למודרנה אנגלוסאכסית, גרמנית וצרפתית. אבל ב’עכשיו' חשבנו על האוואנגארד הספרותי בארץ־ישראל על־פי מונחים קצת יותר דמוקראטיים ודינאמיים, בחינת מתן סיכוי שווה לכל התהוות חדשה, וחשבנו שיש הרבה התהוויות חדשות כאלו, והכיוון של נתן, כפי שנתבטא, אומנם, לא פעם ב’יוכני‘, נראה לנו לרוב כשמרני ואידיוסינקראטי מדי. אמנם צריך לזכור, כי אלה הם רק גבולות של כיוונים כלליים של שוני שבין ‘עכשיו’ ו’יוכני’, כי בפראכסיס של העריכה היו הרבה תנודות לכאן ולכאן, ונתן, לא פחות ממני, עודד לעתים נסיונות לא־מנוסים, או לא־מנופים, עם עתיד, כגון מערכונים של מונדי, וכו‘, ואף כי לא עודד בדרך־כלל צעירים, קיבל בכל־זאת להדפסה, תוך השהייה קצרה של שנתיים או שלוש, את שירי מנחם (בן) בראון, נער רמת־גני שכונה אז, בשנות־העשרה שלו, “הילד בראון”. (בראון, מכל מקום, טען כי זך גזל ממנו “שלוש שנים של הופעה כמשורר” בין השנה הארבע־עשרה לשנה השבע־עשרה לחייו, כי הטכסטים השיריים שלו, של בראון, על ד"ר דוליטל וכו', היו מונחים במלוא עדנתם במגירותיו של נתן). כן היה נתן הראשון שהדפיס את חנוך לוין ב’יוכני’.

בין כך ובין כך, אפשר, אולי, לטעון במידת הצדקה מסוימת (אך, בשום פנים ואופן, לא בלתי־מסויגת), כי תפישתו של זך היתה שמרנית במקצת באשר להיקף התמורה הספרותית הגדולה של “דור המדינה”, אף כי לא היה בינינו ויכוח על עומקה של תמורה זו, ומה שנראה לי כשיכבה ספרותית שלמה חדשה, או ממש כפורמאציה סוציו־תרבותית חדשה, הועמד על־ידיו לא פעם על קיומו של מנין־יוצרים מצומצם. נוסף לכך, האכזיסטנציאליזם של זך היה תמיד רצוף, לדעתי, נימות אריסטוקראטיות־שמרניות בנוסח אליוט, ונטה למיזוגים של נוסח קאמי (וברנר) עם השפעות רילקה וגיאורגה ועם נוסח ה’קווארטט האלכסנדרוני' של דארל, ולא היה פתוח לכיוונים אוואנגארדיים מסוימים, או לאיזה שהם יישומים של מארכסיזם, ולספירות סוציולוגיות וטכנולוגיות רבות (ובנוסח משועשע קצת אפשר להוסיף, כי בניגוד לאבידן, ליואב בראל, לאורי ברנשטיין ולי עצמי, לא גילה נתן מעולם שום ענין בספרות הדמיון המדעי, אבל זו כבר פרשה בפני עצמה).

מכל מקום, אני מודה כי בענין חוסר־ההארמוניה המשוער בין סעודות זיתים ועגבניה של ברנר על ארגז־עץ המכוסה בגיליון ‘הפועל הצעיר’, לבין עולם־התייחסות דארלי־נאבוקובי, הערתי פעם, בדברים על נתן, הערות מוגזמות ב’מאזנים', ומאז לא החלפנו דברים שש שנים, עד פגישה מפתיעה במונית שהובילה אותנו לסימפוזיון מסוים בלונדון. על חטאי (חטא ההגזמה בעניין זה) אני מודה.

בין כך ובין כך, ניתן לומר שהוויכוח הגדול ביני ובין זך על ניפויו של ‘עכשיו’ 3–4 ברגע האחרון, ממש על סף הדפסתו, התנהל מבחינה פורמאלית ונגלית יותר רק על טיבו של ה“חומר” עצמו שאספנו, כלומר על טיבם של כתבי־היד. נתן ניסה לשכנעני כי התפתינו לקבל להדפסה כתבי־יד שהיו צריכים בעצם לעורר בנו רתיעה עזה, אילו אך הקפדנו לעמוד יותר על המישמר (מבחינה אסתטית, ריגשית וכו'). לאחר שהוויכוח האסתטי ביניו לא מוצה, או, על כל פנים, לא הוכרע, עד תום, כי כל צד התבצר בנימוקיו, התרכזה המחלוקת בעניין הרתיעה לבדה. נתן טען בהתחלה שטכסטים שונים שקיבלו להדפסה ב’עכשיו' היו חייבים לעורר בנו רתיעה, אילו חידדנו בשעתו את רגישותנו. אולם מיניה־וביה עבר מטענה זו לטענה, כי כעת, משהופעלה הרגישות במלואה, הוא, אכן, חש רתיעה עמוקה כלפי רוב הטכסטים שנאספו על־ידינו בדי־יגע. בעיקבות גישה זו חרג גם לגבי מתחום “צריך היית” לתחום תיאורטי טהור – וטען שאילו אך הייתי מעז להתעלם לרגע משיקולי יוקרה, הרהורים על עבודה שהושקעה ו“תודעה כוזבת”, הייתי מגלה בי רגש רתיעה עמוקה כלפי רוב ה“חומר” שאספנו. כדוגמה הביא, להפתעתי הגמורה, את מאמרו המצויין של עדי צמח על גנסין, שהזדהיתי כמעט עם כל מלה שבו. בנקודה זו גלש הויכוח במהירות לפסים אפיסטמולוגיים, שמי כעדי צמח עצמו בקי בהם עכשיו. בעוד שאני טענתי כי בסופו־של־דבר רק אני הנני מוסמך לומר איזה רגש מעורר בי משהו וגו‘, טען נתן כי הוא מכיר היטב את מסווי הילדותיים, וברור לו כי בתוך לבי מלא נכלי־העריכה יודע אני את האמת ודוחה מכל־בכול את מאמרו של עדי (ואת רוב הטכסטים שאספנו), והוא, נתן, יכול לבטא את דעתי בסוגיה זו בביטחון לא פחות, אלא אף יותר, ממני עצמי. לגופו של דבר, מאמרו של עדי כבר בישר אותה ההתפתחות הסוערת של גילוי מחודש של גנסין, פוגל וכו’, שבאה לאחר־מכן ושסייעה לחולל מיפנה בנימותיה וברגישותה של ביקורתנו. כן בישר המאמר את מחקריו של עדי עצמו על שירת בן־גבירול וביאליק. הערכתי מאוד את החשיבות העקרונית הנודעת למאמרו של נתן על אלתרמן; אבל לא הייתי מוכן לוותר על בוחן מעמיק של יוצר אוואנגארדי מלפני מלחמת־העולם הראשונה, כפי שנתגלה במאמרו של עדי (ואני גם בטוח, כי נתן היה משנה היום את דעתו בסוגיה זו).

אולם מאמרו של עדי היה רק ההדגמה המרכזית בוויכוח שבינינו. נתן תבע, מעיקרו־של־דבר, להעמיד חוברת של מאתיים עמוד, על שמונים עמודים בלבד, תוך קבלת קני־מידה של ניפוי שלא נראו לי (ונדמה היה לי כבר אז, כי גם לי יש קני־מידה של ניפוי, נכונים ובררניים למדי). השאלה לא היתה רק: מי צודק? הדילמה שלפני היתה גם: מה לעשות במצב החדש שנתהווה. אם לא חפצתי לוותר על רוב ה“חומר”, הייתי צריך לשכנע את נתן – או לריב איתו במיקרה שלא אצליח לשכנעו ולהציל את החוברת. מכיוון שלא הצלחנו לשכנעו בסוגיה זו, קיימנו, ברוך ואני, התייעצות־חירום, ושאלו בזהירות גם לדעתו של יהודה עמיחי. הדיעה הכללית של המערכת היתה שצריך לנסות הכול לשם שיכנועו של נתן; אך במיקרה של מחלוקת גלויה אין לפזר את ה“חומר” שכבר סודר. בה־בעת לא יכולנו להודיע לנתן בפשטות כי אנו ממרים את פיו – הן מתוך איזה חשש קיומי והן מחמת חשש שנתן יוציא חלקים ניכרים מה“חומר”, וביחוד את מאמרו החשוב על אלתרמן (שהיה טעון, אמנם, תיקון, באשר ל’שמחת עניים'). בלית ברירה החלטנו, איפוא, להזרים דיווחים מדומים ממרכז המעשים הטכניים, כלומר מבית־הדפוס שבירושלים.

בהתחלה התכוונו רק לזכות ברווח זמן של שבוע, או של שבועיים, עד שיקרה איזה נס והסבך ייפתר בצורה זו או אחרת. אבל, עם חלוף השבועות, הסתבכנו יותר ויותר בקורי המציאות המדומה שיצר ברוך בתשובות שלו לטלפונים הנדירים של נתן. כן, טענו בחום באזני נתן, מאמרו של עדי פוזר והעופרת שבה למקורה, לגוש הכללי של העופרת שבדפוס; שירים אלה ואחרים הוחזרו למחבריהם; והחוברת הולכת־ומצטמצמת כדי כתב־עת מנופה כליל עם חמישה־שישה משתתפים. אולם במציאות השלמנו בקדחתנות את ההגהות של החוברת הגדולה (דהיינו של כמאתיים עמוד), כאשר מאמרו של עדי ויתר ה“פוזיציות” השרויות במחלוקת שוכנים, כמובן, כבוד בתוכה.

מבחינה ערכית הייתי שלם עם מצפוני בעניין זה, ואני שלם עימו גם עתה. אם לא היינו נוקטים עם ברוך (ובעצם גם בידיעתו של יהודה) את אמצעי־החירום הנחוצים, היה ‘עכשיו’ מת באיבו, וכל תולדותיו היו נפסקות בטרם התחילו. פיזור רוב ה“חומר” היה מתפרש בעיני ברוך – והוא אמר זאת בבירור – כסיום השתתפותו ב’עכשיו'; ואיך יכולתי במיקרה קבלת עניין ה“ניפוי” להראות את עצמי לפני אנשים כעדי, שכבר ראו את ההגהות? ואיך אפשר היה להשלים, במיסגרתה של עבודת מערכת סדירה, עם תכתיב שבגחמת פתע, ולו גם מצד איש נערץ כנתן?

מאידך גיסא, המערכת הכפולה של ההגהות יצרה מציאות מדומה שבקורי־העכביש שלה הסתבכנו כולנו במשך של כשישה חודשים. לא פעם כמעט הראיתי לנתן את ההגהות האמיתיות במקום ההגהות המדומות. מובן, כי חלק מההגהות האמיתיות יכול להופיע גם במיסגרת מערך ההגהות המדומות, אלא שמרגע שהחל העימוד היו מיספרי העמודים שונים. אבל לא היתה לנו ברירה – והוצרכנו להוסיף ולבוסס ביוון הגרוטסקי הזה, כי התפרצות זעמו של נתן יכלה להרוס את כל החוברת (כאמור, היה מספיק לשם ההרס דנן אילו הוציא את מאמרו העקרוני על אלתרמן). כך המשכנו איפוא לפעול על שני המישורים, מתוך דילמה מביכה: איך לגלות לנתן את האמת רגע אחרי שעת ה־ש' של הוצאת החוברת לאור.

אינני זוכרת כעת את הנסיבות המדויקות של התגלות העניין לפרטי פרטיו. מכל מקום, החוברת (הכרוכה כבר) והגנוזה בינתיים בירושלים נפלה לידי נתן במפתיע מוקדם ממה שחשבנו. בפגישה עימי בבית־קפה “ורד” ברח' דיזנגוף בת"א, מקום שהירבינו לשבת בו באותם הימים, שאלני נתן כדרכו לשלום החוברת המנופה – וכאשר השבתי לו כי היא עדיין עושה את דרכה לאיטה בדפוס, שלה בשלווה את החוברת בת מאתיים העמודים מתיקו, ושאלנו מהו החפץ שהוא מחזיק בידו. מה אומר? היה זה רגע קשה. האמתלה הראשונה, שעלתה על דל שפתי, היתה כי הננו, כנראה, עדים לתוצאה מביכה של “פוץ'” של חפץ, הפיכה פתאומית בבית־הדפוס, אולי משום שהאיש איבד את סבלנותו לאחר השקעה כספית גדולה כל־כך.

אז גם התהלכנו יחד בפעם האחרונה, לפני הקרע, לאורך המסלול של שד' הקרן־הקיימת עד ביתו של נתן ברח' שפינוזה (השתדלתי תוך־כדי הליכה זו, שנקטעה, לצערי, קצת לפני ביתו, לשכנע את נתן, בלא כוח שיכנוע רב, כי הסיפור על ה“פוץ'” של חפץ הוא אמיתי); אך בעיקבות הוצאת החוברת לאור בא הקרע הבלתי־נמנע (נתן לא השתכנע מהסברי, מה עוד שטילפן קודם מ“ורד” לברוך, וברוך לא מסר לו, כמובן, שום דבר על ה“פוץ'”, והרגיעו כי אנו מטפלים לאט בחוברת ה“מנופה”).

למרבה הדאבה, אף נפתחה מלחמת־מכתבים ממושכת בעיתונות בין שנינו. מלחמת מכתבים זו התמשכה גם אל ימי הוצאתה לאור של חוברת ‘עכשיו’ השניה (‘עכשיו’ 5–6) – חוברת שבה הובא, במסגרת מאמר ניתוח של אבידן, שירו של זך “משנה לשנה זה”. על־שם שיר זה התנוססו כותרות רומזניות בראש המכתבים – כותרות שהוכנסו ע“י עורכי המוספים לספרות – כגון “מעורך לעורך זה” ו”מעורך למשתתף זה".

מכתבו של ב. גלאי לעורכי ‘עכשיו’ (ראה נספח ב' בהמשך)

ברוך חפץ בשנות הששים המוקדמות

שלמה גרודז’נסקי

מקסים גילן בשנות הששים המוקדמות

בשכר הקרע, שלא חפצתי בו, יצאה לאור חוברת ‘עכשיו’ 3–4, אשר – כפי שגם פורט בהקדמה שבתחילתה, שאותה כתב נתן יחד איתי – היתה המשכם של קבצי ‘אוגדן’, אך בכל־זאת שונה מהם – ומצויה על רמת גיבוש גבוהה יותר. אם כי יש, אולי, חוברות ‘עכשיו’ אחדות (אחת או שתיים) טובות ממנה, הרי חוברת מס' 3–4 הינה, לדעתי, רעננה ביותר, נמרצת מאוד ומכילה הרבה דברים מעולים, שנוסף לכך לא יכלו אז להתפרסם בבמות אחרות. אמנם גם כיום חשובים מאוד בעיני ביטאונים שייחודם בצירוף ה“פוזיציות” השונות, צירוף ברמה מעל למצוי במוספים ובביטאונים אחרים, במות שעניינן גם בגילוי פנים חדשות, במדורים פולמיים בעלי כיוון וכו‘. אבל אז, באביב 1959, נוספה ב’עכשיו’ לכל סימני־ההיכר הללו גם התכונה של הלוחמה האוואנגארדית המובהקת ביותר: דחיית רוב ה“חומר”, המקובל עלינו ושעליו היתה גאוותנו, ע“י ביטאונים “מכובדים” וקונפורמיים יותר. מובן, שלא כל יומרה היפּית היא בגדר אמנות חשובה; אך לא פעם נראות דווקא יצירות־אמנות חשובות וחדשניות כ”פגיעה בקודש“. כך, למשל, אפילו שורותיו היפות של עמיחי, מתוך “שירים לנערה על שפת הים”, שנתפרסמו ב’עכשיו‘, נראו אז בגדר פגיעה במוסר בעיני פוריטאנים שמשלו בספרותנו. (למשל, שורות כ“חוּמה ועכשווית / וערומה על תנאי / שקטה בתוך עווית / החול היה לך פנאי / […] קשה כמחוגה / עוגבת בדיוק, / ירכי החגיגה, / שוקי מילוק. // וחול במבוּשךְ / ומלח שנקרש / וקצף על ראשך / שארית מיקדש”). הוא הדין בסיפור כ’מעלה הכרמל’ של אריה סיון, סיפור יפה ורגיש, שהואשם באובסצניות. נוסף לכך, גם בלי כל קשר לצד הארוטי לא ששו להדפיס אז שירים “בלתי מובנים” או “מושחתים” כמו “נחיתת־לא־אונס” של דוד אבידן (שארבע שורותיו הראשונות הן “הירח נחת נחת נחת / והיה לו כיוון־נחיתה אחד / וכולם אמרו לו שאין מושחת / ממנו בשמיים”). באורח דומה היו קובלים, כמובן, על מאמרי־הביקורת והרצנזיות שהופיעו ב’עכשיו'; וכן ראו חידוש לא־סביר בסיפורי אפלפלד, אשר בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”, לה הוגשו הסיפורים לראשונה, רצו לשכתבם עד היסוד; ואילו מערכונו של י. אלירז, “ביבר המנוולים”, ולאחר־מכן ביחוד מערכוני מונדי, סימלו מיפנה במחזאות העברית, מעבר ל”דור הפלמ“ח”.

חוברת ‘עכשיו’ 3–4 התקבלה בחינגה של זעם ע“י כל העיתונות (לחוברת ‘עכשיו’ הבאה, 5–6, אף צירפנו דפדפת צנועה שכללה את המדור הסאטירי שלנו, ‘דג הדיו’, בצורה מורחבת, וכינסנו בה את כל ההתקפות). הותקפנו מ’חירות' עד ‘קול העם’, וכן ע”י כל כתבי־העת, ואפילו ביטאוני מפא“י ברומנית ובהונגרית ראו צורך לציין שאנו פוגעים בציפור־הנפש של התרבות והספרות העברית. כל ההתקפות הללו (וראה נספח א' בסוף הפרק הנוכחי של הזכרונות) עשו רושם של איזה קרב גדול נגד סוטים ר”ל, במקום תגובה על חוברת ספרותית שכללה, בין היתר, שירים של עמיחי ואבידן, ומאמר חשוב של זך, וכן תרגומים מעולים מאוד מהשירה האנגלוסאכסית המודרנית. כעת, ממרחק כמה שנים טובות, או לא כל־כך טובות, נראה לי שמה שקומם את העיתונות נגדנו היה לא רק – ולא כל־כך – ה“חומר” עצמו, שהיה, אמנם, אנטי־קונפורמיסטי למדי, אלא השוני שבנו, אי־השתבצותנו במועדוניהן התרבותיים של מפלגות המימסד, או בריאליזם הסוציאליסטי, ואי־כפיפותנו לאדמו“ריהן המקובלים של האסכולות הללו. מה, למשל הזעים כל־כך את א.ב. יפה, עורך ה’דף לספרות' של ‘על המשמר’ (שאמנם הסתוללנו אז בו קצת ע"י שינוי ידוע של גירסת שמו)? סבורני שנוסף למדור הפולמי ואי־אלה שירים או סיפורים, שלא נראו לו, הוא ראה בכך איום על כל הממלכה של “התרבות המתקדמת”, שדמות שלונסקי, המאהיל על מצחו בתנועת־יד נבואית, זרחה מעליה. והרי אנו לא שללנו מעולם את חשיבותו ההיסטורית של שלונסקי, ואף לא אותם עשרים, או שלושים, משיריו (מתוך שיפעת ריבוא), שערכם ודאי. אבל באווירת אותה תקופה עצם ההסתייגות משירים מסוימים של שלונסקי, ואי־קבלת ה”אוטוריטה" שלו, דיין היה על־מנת להחשידנו כליל בעיני ה’דף לספרות' של ‘על המשמר’. ל’קול העם' דאז נראינו כפוגעים בקודשי־הקודשים של הריאליזם הסוציאליסטי, ל’חירות' כפוגעים בקודשי־הקודשים של הלאומיות, וכן הלאה, ע“י דברים שפירסמנו או ע”י דברים שלא פירסמנו.

התקפת־הזעם הכללית הזאת, שלא היתה כמותה בתולדות העיתונות הספרותית העברית, איפיינה את היחס אל ‘עכשיו’ במשך שנים (ראה גם הקוריוז שבנספח ב'). בזמנו היא הדהימה אותנו באמת־ובתמים, כי ‘אוגדן’ ב', עם כל החידוש הצנוע שבו, לא חולל תגובות מעין אלו. מובן, כי היינו מוכנים למידה סבירה של פולמוס; אך לא להתקפה רבתי כזאת. התקפה זו מכל הכיוונים, בעשרות מאמרים וכתבות (בקיץ 1959) הניעה את ברוך חפץ ואותי (ואף את יהודה עמיחי, שהוכיח ידידותו במיבחן זה והסכים להשתתף גם במערכת של ‘עכשיו’ 5–6) לעשות כל מאמץ להוציא־לאור, למרות גלי הזעם של הריאקציונרים הספרותיים והפוליטיים למיניהם והסתייגות חלק מהמשתתפים, חוברת ‘עכשיו’ נוספת. דא עקא, שמאבקנו להוצאת חוברת נוספת הופרע במידה רבה (אף כי התגברנו בסוף על הקשיים) ע“י שני גורמים בלתי־צפויים וגורם צפוי אחד. הגורם הצפוי היה המחסור הכספי. הגורמים הבלתי־צפויים היו: (א) מריבות ושנאות פרועות, לרוב פומביות, בקרבנו, כלומר בקרב “דור המדינה” בספרותנו, מריבות פומביות שהבדילונו תמיד לרעה מ”דור הפלמ“ח”; ו־(ב) התפרסות חלק מאיתנו על פני תחומים פוליטיים מובהקים, התפרסות שחרף כל חיוניותה גזלה חלק ניכר מזמננו, ושמא אף מכוחנו האפקטיבי בספרות, וחשפתנו למכבש־הלחץ של התקפות נוספות ולפיגיונות־רוגזה ולממרורים המשוננים אף יותר משבתחום הספרותי הצרוף.

 

ד    🔗

אפתח דווקא בשני שבמעקשים הללו, כלומר בפניית אחדים מאנשי ‘עכשיו’ לפעילות חברתית־פוליטית (בשנים 1959–1960). מה שהפך אותם לנוטים במיוחד להיגבים ציבוריים אנטי־מימסדיים היתה, בלי ספק, עובדת היותם צברים, או בואם ארצה בגיל צעיר, יחד עם מידת הינתקותם ממפלגות המימסד הציוני גם בפראכסיס הספרותי־ארגוני היומיומי שלהם, וכן התרחוקתם מדוֹגמוֹת דתיות או קומוניסטיות. היינו איפוא באורח טבעי למדי מעין מועמדים להיות ה“צעירים הזועמים” של ישראל, אם כי לא רבים מאיתנו היו ממש מוכנים ל“אוּניה פרסונאלית” מתמדת ומייגעת בין הסופר־שבנו לבין האינטלקטואל־העוסק־בפוליטיקה (או העוסק באידיאולוגיה), דיוקן שאף הוא הצטייר כאחת מצדודיותינו. מכל מקום, את הרוביקון הזה בין פעילות ספרותית לפעילות פוליטית עברו מתוך כולנו רק גילן ואני, ובמידה מסוימת, ולזמן קצר בלבד, משה דור.² מקסים גילן ואני באנו משתי מסורות פוליטיות שונות לגמרי: אני התנערתי מהקומוניזם הדוגמאטי, הסטאליניסטי; אך מחשבתי בתחומים מסוימים היתה נתונה במסגרת מארכסיסטית מובהקת; נוסף לכך החשבתי מאוד את המורשת החיובית של תנועת־העבודה הארצישראלית. נראה היה לי, כי דווקא למען החייאתה של תנועת־העבודה, דמוקראטיזציה של המשק ההסתדרותי, המשך תנופתם של הקיבוצים כאיים סוציאליסטיים, וכו', צריך להקים אירגון נונקונפורמיסטי שמאלי של צעירים. מקסים, לעומת זאת, בא משורות צעירי לח“י, היה מעורב במחתרות לאומניות שונות, והשמאיל בהדרגה. יחסו למפלגות הציוניות־סוציאליסטיות היה – לפחות מבחינה חווייתית – שונה לגמרי מיחסי. הוא גם נטה לראות בהסתדרות ובביורוקראטיה שלה את האויב הראשי. בשאלות הלאומיות והאיזור נטינו בהתלהבות לשילוב ישראל בברית איזורית סוציאליסטית ובניתוקה מתלות חד־צדדית במערב, וצידדנו בנייטראליזם של תקופת באנדונג. (אני זוכר מיקרה מבדח מאותה תקופה, כאשר כמה מאיתנו שלחו מיברק הזדהות לוועידת המדינות הנייטראליסטיות בבלגראד… בחתימתנו האישית, במימונו של ברוך, מתוך רצון, שטיטו, נהרו ונאצר ידעו כי ישראל לא תזדהה רק עם ה“מערב” וגו'). אולם חילוקי־הדיעות בקבוצת “מערך”, שהקמנו עם מקסים גילן, ברוך חפץ ומשה דור, היו בעיקר בדבר יחסנו לציונות. המשורר משה דור, שהשתתף, כאמור, יחד איתנו (חטא נעורים?) בניסיון האירגוני האופטימי הזה להקמת גוף שמאלי בלתי־ (אם כי לא אנטי־) ציוני, גילה מבחינה זו יותר מוטיבים ריגשיים, בהתנבאו על מעין “ליל חלפים ועשתרות”, שבו תטוהר הארץ מאידיאולוגיות של מהגרים. הוא היה אז כולו להט נגד המימסד הציוני הקשיש. אמנם, ברבות הימים, שינה, כנראה, במידת־מה את דעתו ומיזג את הכרתו הסוציאליסטית ואת זיקתו לספרד ולז’אן ז’ורס, לז’ול ורן ולווינה האדומה, את חיבתו למונגולפייה ולקארל מאי ואת הימשכותו אחר סרטי דימיון מדעי, בלהה ורוחות, עם להט ציוני־יהודי (כפי שמעידים גם מאמריו ב’מעריב'). מכל מקום, אני חושב שדור, אשר אמנם גילה עמדה של איש־רוח בגישתו לשורת בעיות, ותמך לאחר־מכן במפ”ם ובשי"ח, לא היה ממש משוקע בענייני קבוצת ‘מערך’ (מה עוד שעל רקע איזו מריבה אירגונית־אידיאית התמוטטו יחסינו לזמן־מה. מאוחר יותר ניתק דור גם משא־ומתן, שהיה בינינו, על צירופו לאחד ההרכבים של מערכת ‘עכשיו’, אף כי היה ממשתתפיו הקבועים. מקור אחר לצינה ביחסינו עם דור היתה תמיד דעתנו, או על כל פנים, דעתי – אבל רבים מאיתנו נטו לה – כי בתוך שיריו אפשר למצוא דברים יפים מאוד, ולעיתים אפילו מעולים ביותר, אך שירתו תובעת ניפוי יסודי; ואני מכיר ידידים שהיו עורכים ניפוי גואל כזה, אילו אך נאות דור לשאול בעצת אחרים ולא היה חשדן כל־כך).

מכל מקום, בעיקר העומס של כתב־העת והקבוצה ‘מערך’ (שם פוליטי שלאחר־מכן עשה, כידוע, קאריירה ציבורית ממשית בהיותו מאומץ ע"י המימסד) נשאנו מקסים גילן ואני, כשגם כאן מסייע לנו ברוך חפץ, שבכוחותיו הכספיים המצומצמים למדי ניסה תמיד לעזור לאוואנגארד הספרותי והפוליטי השמאלי בישראל.

 

ה    🔗

בהזדמנות זו אומר גם כמה מלים על היעדרו המוחלט של חוש מסחרי אצל ברוך (ועל כל פנים, אצל ברוך המו"ל). היעדרו של חוש מסחרי זה היה במידה רבה לברכה ל’עכשיו' בראשית ימיו; שהרי איש בעל מנטאליות של רווחים לא היה משקיע אז בספרות אוואנגארדית דווקא. מאידך גיסא, עורכי ‘עכשיו’ השונים, כגון נתן זך, יהודה עמיחי, דן מירון, כותב שורות אלה, מקסים גילן ומשה בן־שאול, סברו תמיד (לפחות בתחילת דרכם בעריכה), כי מצאו בחפץ את המו“ל והמארגן. אולם ברוך מיאן, למשל, בדרך־כלל לעסוק בעצמו בהפצת ‘עכשיו’. רבים מהספרים שלנו, ביחוד בעת שהיית העורכים האחרים בחו”ל, או בהיותם עסוקים בלימודיהם, מצאו את דרכם הישר לארונות שבחדר־האמבטיה של הסוכנות לקטעי־עיתונות, שברוך הוא ממנהליה, ושם – או באמבטיה עצמה – נחו בשלווה תמימה, רחוקה מכל מיסחוּר, במשך שנים; או אף מצאו את משכנם במשרדי ועד־עדת־הספרדים, שברוך היה מקורב אליו – וכמאה חוברות ‘עכשיו’ 3–4, שאזל כליל מן השוק, היו מצויות במשך שנים ב“בּוֹידעם” של הסבתא של ברוך, מבלי שתהיה למישהו גישה אליהן, חרף הפצרותיהן של כמה ספריות אוניברסיטאיות בארה"ב שרצו לרוכשן, וגו' – עד בוא איזה סדר גדול בבית חפץ – כעבור עשר שנים, ואז הורדו החוברות על גגון אחד בחצר, ואנוכי העברתין לשיעורין במיזוודה לתל־אביב, בטרם ישחית אותן כליל הגשם.

תפקידו החשוב של ברוך בתולדות המו"לות האוואנגארדית העברית צומצם וטושטש איפוא לא פעם מחמת צרות הכספים וההפצה. מתוך כך, גם כמה סופרים שבעצם נעזרו מאוד על־ידיו גילו במרוצת הזמן מרירות נוכח מחדלינו הארגוניים, כי העורכים היו תמיד עמוסים באלף־עניינים־ואחד, והכל התנהל בהתנדבות גמורה, לרוב בלי כל תמיכה, או עם תמיכה מעטה ביותר, ממוסדות ציבור; וכאמור, לא מצאנו איש אירגון־ותפוצה מובהק.

כבר סיפרתי על המכה שהוכינו ע“י המפיץ־הרמאי אורן, שמעל ברוב כספי הפצת ‘עכשיו’ הראשון, שחוברותיו נמכרו כולן והיו מעין סנסאציה ציבורית. אולם מסכת המפולות הכספיות של ‘עכשיו’ ארוכה מתאר. כך, למשל, גם כעבור שנים, כאשר שהיתי באנגליה, איפשר ברוך להעביר להוצאת ספרים אחרת את הזכויות על אחד הספרים היחידים בהוצאת ‘עכשיו’ שהיו ריווחיים – כוונתי ל’כשורש עץ', ספרו של עדי צמח על שירת בן־גבירול. וכך, בעוד שאנו העזנו והוצאנו לאור ספר־ביקורת עברי ראשון שעסק בצורה מודרנית בשירה עברית בימי הביניים (זה היה בראשית שנות השישים, ובצד ‘סיכום ביניים’ של דוד אבידן, ‘ארבעה־עשר שירים’ של ישראל פנקס ו’מרגוט' של דליה הרץ, היה זה אחד הספרים הראשונים בהוצאתנו), ואף טרחנו הרבה בנידון, הנה הוצאת־ספרים אחרת קוטפת (אומנם רק מבחינה כספית) את פרי עמלנו המו”לי – בעוד שאין ספק כי אותה הוצאה (‘ספרית פועלים’) לא היתה מסתכנת ולא היתה מדפיסה ספרים כאלה בסוף שנות החמישים, או בראשית שנות הששים.

אולם אין להסיק מכשלונותינו הכספיים את הלקח המייאש שאין בארץ קוראים לעיתונות ולספרות האוואנגארדית. אפשר, אומנם, שאין לדבר על תפוצה המונית של עיתונות או ספרות כזאת. אבל מאידך גיסא, אפשר להגיע גם בארץ לאלפים של קוראים קשובים, אינטליגנטיים ומלאי־עניין; וקוראים כאלה קיימים, בלי ספק, בקרב הנוער, בקרב האינטליגנציה, בתנועה הקיבוצית, בקרב המחנה הגדול של אוהבי־ספר ולומדי ספרות, ובין כל האנשים המתעניינים בבעיות תרבות ואמנות בהווה. גם עכשיו ברור לי, כי אילו אך קוימו הוצאות־הספרים וכתבי־העת האוואנגארדיים שלנו על בסיס אירגוני נמרץ, יכולים היו לזכות לקשב רב בקרב הקהל הער הזה, המצטרף, אומנם, מהרבה יחידים ואינו מתלכד בדרך־כלל כדי מהות אחידה, ואף יכלו לעצב קהל זה ולכוונו. אבל ‘עכשיו’ נמצא בינתיים מפסיד את כל אפשרויותיו המסחריות, והסתפקנו במידה רבה בעצם הדפסת הדברים ובפולמוסים השונים, ולא ביססנו את עצמנו מן הבחינה הכלכלית.

 

ו    🔗

פתחתי דיגרסיה זו בדבר חוסר הביסוס הכספי של ‘עכשיו’ תוך התייחסות לתרומתו הכספית של ב. חפץ לביטאוני קבוצת “מערך” – ואשוב עתה לפועלה הצנוע ורווי־המדנים של קבוצה זו, שגילן ואני היינו בין מחולליה ומכווני דרכה.

במסגרת שלילתנו הנמרצת את המימסד ותביעות של הפרדה בין דת ומדינה, הקמת הנהלה פועלית במפעלים והגנה על ערך שכר־העבודה של הפועל, הגברת העצמאות הכלכלית של המדינה וצימצום התלות בארה“ב ובמערב (מערב־גרמניה, וכו'), ולהבדיל: גם תוך תביעה לצימצום התלוּת בתפוצות, וכן תוך התנגדות לשלטון ש.ב. של “איסר הקטן” ורדיפת המתנגדים הפוליטיים בימי ב.ג., ובד בבד עם שלילת פעולות־התגמול כשיטה וחתירה לקונצפציה של ברית סוציאליסטית של ארצות האיזור – התגלו בכ”ז בקבוצה הקטנה שלנו שני אגפים. האגף האחד (של גילן) ראה את האויב הפנימי העיקרי בביורוקראטיה ההסתדרותית (ובזה המשיך את מסורת “המשטר החדש” והפלגים הקיצוניים של התנועה הז’בוטינסקאית). נוסף לכך, דגל האגף האמוּר בגמישות מסויימת לגבי עצם קיומה של מדינת־ישראל, והיה מוכן לדבר על פלשתין־א“י כעל יחידה טריטוריאלית שתיווצר בה (כנראה באורח־פלא) אומה אחידה, אולי תוך קיום איזשהו בסיס קאנטונאלי. האגף השני (קומץ פעילים שהתרכזו סביבי) היה הרבה יותר סוציאליסטי־אורתודוכסי, ראה – עם כל הביקורת על מפא”י – את היריב המדיני העיקרי בימין, תבע לא את פרוק ההסתדרות אלא דמוקראטיזאציה שלה. בתחום הבעייה הלאומית דגלתי בעקרון ההגדרה העצמית לשתי האומות החיות בארץ־ישראל, עד היפרדות ועד בכלל, תוך המלצה על כינון פדראציה של שתי רפובליקות סוציאליסטיות וקיום אחדות מדינית וכלכלית של הארץ לפחות במערב הירדן, ובמידת האפשר בשתי הגדות, עם ירושלים כעיר־בירה משותפת של הפדראציה, אשר תשולב בברית סוציאליסטית של מערב־אסיה וצפון־אפריקה. במסגרת תפיסה זו לא הייתי מוכן לשום “גמישות” לגבי עצם קיומה של מדינת־ישראל. אם כי חלק מסויים מן הסופרים העבריים בני דורנו הושפע במידת־מה מהטחותיו של יונתן רטוש נגד הציונות, לא דגלנו ברובנו בחזון של אומה עברית־פניקית ושל תחיית קדמוניות כנען־רבתי, על אליה ומיתוסיה, מבעל־זבוב עד עשתורת, אלא צידדנו בראייה מפוכחת, “אפורה” במידת־מה, כי בצד התפוצות קיימת האומה הישראלית שנתהוותה במשך תקופה של כמאה שנה. הויכוח המעניין על צדקתה ההיסטורית של הציונות, ואפילו נכונותם של אחדים מאיתנו להגדיר את המימסד בארץ כ“מימסד ציוני”, לא יכלו לטשטש בעיני את העובדה, כי הלאומנים הערביים, הנלחמים בכל יתר העמים באיזור, לא היו מוכנים להשלים גם עם ישראל בלא ציונות; וכן לא יכולתי להתעלם מנכונות ההשקפה כי אין לזהות אומות (כגון האומה הישראלית) עם אידיאולוגיות (כגון האידיאולוגיה הציונית). אפשר שכל הויכוחים הללו נראים קצת ערטילאיים. אבל כל מי שמכיר היום את השמאל החדש האירופי (והרי ב־1961 ו־1962 היו אחדים מבין סופרי “דור המדינה” שלנו בין מייסדי השמאל החדש בישראל, והדברים הללו אינם מנותקים זה מזה) ומי שעקב אחר הופעתן של קבוצות “מצפן”, יבין אל־נכון, כי למרות שאיש מאנשי קבוצת־“מערך” הקטנה לא ייצג קו שלאחר־מכן נתגלם ב“מצפן”, נודעה בכ“ז משמעות פוליטית מסויימת לוויכוחים בינינו. נראה לי, למשל, כי הקו שלי ב־1960 נתגלם לאחר־מכן בשי”ח, והגישה אל השאלה הלאומית ואל הסכסוך הלאומי באיזור מפרידה באמת בין שי"ח לבין קבוצת “מצפן”.

בשלהי 1959 ובמשך רובה של שנת 1960 הייתי עסוק מאוד בענייני החוברת השניה של ‘עכשיו’ (5–6), אך לא הירפיתי גם מענייני הקבוצה הפוליטית שלנו. ברם, דווקא אחר הוצאתו לאור של הגיליון השני של ביטאוננו הפוליטי (שהיה בו גם מדור ספרותי אוטונומי ובלתי־תלוי בענייני פוליטיקה – וראה נספח ג'), פרצה בגלוי מחלוקת חריפה בקרב החוג הזעיר שלנו. אני לא הייתי מוכן להתעלם מהישגיה החיוביים של תנועת־העבודה בארץ בהקמת משק שיתופי ובהעלאת אידיאלים של שוויון – או להתעלם מן הזיקה של האומה בישראל לתפוצות, להטיל ספק בעצם זכות קיומה של מדינת ישראל ולראות חזות־הכל ב“מאבק נגד הציונות”. מקסים גילן התנועע לא פעם בעצמו בסוגיות אלו; אך למרות שלא היה מעולם איש “מצפן”, תנועה שקמה קצת אחרי קבוצת “מערך”, התקרב הקו שלו לא פעם לקו של “מצפן” בסוגיות המנויות לעיל.

כך קרה איפוא שדווקא לקראת הופעתה של חוברת ‘עכשיו’ 5–6 היינו שטופים בריב פנימי חמור בקבוצת “מערך”, ריב שהביא לבסוף לפירוק הקבוצה. השמועות על פירוק הקבוצה, שנתערבבה בתודעת הציבור – שלא כדין – עם ‘עכשיו’ גופא, הוסיפו עוד על מערבולת הפולמוס סביבנו והכבידו על הוצאת החוברת.

 

נספח א'    🔗

מתוך תגובות העיתונות על חוברת ‘עכשיו’ הראשונה (3–4)    🔗

החוברת הראשונה של ‘עכשיו’ עוררה עשרות תגובות בעיתונות, רובן תגובות של זעם. מהן נביא כאן.

בטור המערכת במדור “ספרות ואמנות” של ‘חרות’ נכתב, בין השאר: “הקראתם את הסיפורים ואת השירים העלובים ב’עכשיו', המגרים להקאה, של ‘הצעירים הזועמים’ שלנו, נטולי הזעם ומחוסרי הכשרון, והשאובים השראתם מן היבוא הפורנוגראפי?” לדעת רשימה אחרת ב’חרות' “עשרות עמודים עלובים של ‘עכשיו’ הם מנה גדושה של קלאפטו־גראפומאניה”.

ב“טורי ספרות” של ‘הבוקר’ היה סבור ברוך קרוא, שלפחות חלק מהסיפורים והשירים שב’עכשיו' “יכלו להידפס בכל בימה אחרת”. הוא תמה: “את מי מייצגת התנועה החדשה? בשם מי היא מדברת? מי הם הסופרים המסמלים אותה, שבכבודם הם מתיימרים ושמם הולך לפניהם? הם כבר פוסלים גם את שמיר ואת אלתרמן ואת – שומו שמים, ט. כרמי, בנימין גלאי וצעירים מהם. מי נשאר?”

י. גוטהלף, ב“מוסף לספרות” של ‘דבר’, ראה ב’עכשיו' פניית עורף למורשת ערכים, והזהיר: “רק דור צעיר שסיגל לעצמו מורשת ערכים של דור קודם, בטרם זינק להתקדמות, הוא שהיה דור מהפכני; ואילו דור שפנה עורף למורשת ערכים – סופו שחזר לטרום־היסטוריה ונתגלה כתנועה קונטר־מהפכנית”. פלוני, ה. ברנשטיין, בעמ' 2 של ‘דבר’, קרא להנהגת שיעורים ב“סידור” בבתי־ספר במסגרת הפצת “התודעה היהודית” כתגובה על הופעת ‘עכשיו’… ש. גרודז’נסקי, אף הוא ב’דבר‘, לאחר ששיבח כמה דברי מקור ותרגום ב’עכשיו’ ואת מאמרו של זך על אלתרמן, טען: “גלגולו האחרון של המודרניזם שלנו עשוי לדכא. האסתיט בספרות העברית מהדורת 1959 הוא עוד מלבב פחות ממהדורותיו הקודמות. הוא תלוש יותר, פרטנדיוזי יותר, סגנונו נקלה יותר.”

לגבי א. אבנרי סגן־עורך ‘משא’ ‘עכשיו’ הוא קודם כל “התאפסות בקול תרועה”. בתגובה על השם ‘עכשיו’ הוא טוען כי “בבחינה מדוקדקת יותר מתגלה עד כמה קבוצה זו בעצם הפקיעה את עצמה מזמנה ומסביבתה, עד כמה כל הנחותיה מתורגמות ממציאות אחרת, והן תלויות באוויר ואין בהם ממש”.

ב’על המשמר' קבע א. ב. יפה: “העכשיוניקים גמרו אומר להיות נונ־קונפורמיסטים נגד הכל ונגד כולם, ולשם כך לוותר על ההיגיון, על שכל־הישר, על התבונה… יש עוד קצת אידיאליזם, קצת חלוציות, קצת ערכי־מוסר־וחברה. ובכן, הבה נשים אותם מטרה לחיצינו, אומרים מוקד וחבריו”. בגליון אחר של מוספו סיכם א. ב. יפה: “‘עכשיו’ ודאי יחלוף כמוץ ברוח”. חודשיים לאחר מכן, בפתיחת עונה במועדון “צוותא” דיבר א. ב. יפה על קבוצת ‘עכשיו’ “המשתמשת בסממנים שלא היינו רגילים להם, המעידים על חוסר בגרות בתוכן ובצורה. צורתה – שבירת כל הצורות, תוכנה – פירסום דברים שאין הניר סובלם”.

מה שהדאיג את ‘קול העם’ “אינו כל כך הופעותיהם של אותם ריקים מתייהרים המתגדרים בספרוּת, ותמיכת הבורגנות בהם, כמו העדר התגובה המתאימה במחנה שכנגדו קמו ללחום”.

השבועון הדתי ‘פנים אל פנים’ כתב לאמור: “אם רוצה אתה בתעודת עניות לריקנות הרוח של ‘אנשי רוח’ צעירים, שכולה העוויות חן עשויות מאוסות, הרי היא משתרעת לפניך על 194 עמודים של ניר טוב והדפסה נאה […] ואשר לעתיד, הרינו מבטיחים, בעזרת השם, לא להניח לכם, לא להניח. כה יתן האלקים וכה יוסיף”.

ואילו ש. שלום פרסם ברה"ש, ב’דבר' דבר־שיר לאמור: “ואשמו הסופרים הצעירים / שפרזו בפרוזה וקילקלו בשירים. / ציון וירושלים לא יבואו בקהלם / ומשא האדם לא ישיג גבולם / ובמולך האיזם וחמת ‘עכשיו’ / ישאו שם ספרות ישראל לשווא”.

להט הביקורת על ‘עכשיו’ לא פסח אפילו על ‘לעצטע נייעס’, ‘פאָלקס בלאַט’, ‘נוביני אי קורייר’, ‘אויקלט’, ‘ויאטה נואסטרה’, ‘מאסף אגודת הסופרים’, ‘מעריב לנוער’, ‘הצופה’, ‘מענית’ ו’העובד הציוני'.

מבין התגובות על ההתקפות נביא משהו ממאמר ארוך של משה דור שפורסם במיסגרת “שער הויכוח” ב’על המשמר':

"ממש אידיליה: מקצה עד קצה בעתונות שלנו, שבכל ימות השנה היא קרועה ומפוצלת, עוסקים הכל בנושא, המלכד חלוקים ומאחד בדולים: זועמים עליך, ישראל!

וממש מפליא להיווכח במכנה המשותף, שצמח לפתע־פתאום ליריבים ותיקים. עושים הם יד אחת כדי להתריע ולקונן, לזעוק חמס ולהספיד את ‘פרחי הרוע’ שצצו בשדותיה הפוריים של המדינה. אכן, עד שהופיעו עוכרי־ספרות צעירים אלה היה הכל שפיר אצלנו: הגראפומאנים טייטו והעורכים של בטאוני המפלגות, אשר הללו היו קרובים אליהם, פירסמו; הרצנזאנטים היו קוראים כל שבת וחג ליצור את ‘הספרות הלאומית’ החסרה לנו כל־כך; אנשי החבורות היו מקלסים איש לרעהו ודואגים לחלוקת שלל צודקת. על משקל פרס לי ואפרס לך; ובבתי־הקפה של ‘הבוהמה’ המזוייפת שלנו היו אוכלים, בשובה ונחת, את בשר הנעדרים אותה שעה – הכל נחמד אף נאה.

עד שנפל דבר ביעקב: הופיע קובץ של קרוב ל־200 עמודים, ובו סיפורת ושירה ודברי ביקורת ו’עכשיו' – שמו והמהומה התחוללה […]

הגראפומאן המפלגתי־הכיתתי לא ייעקר כל עוד קיים מקור־חיותו: מזכיר המפלגה, זה שבכוח צלצול הטלפון קובע גורלות במדור הספרותי…

ושלטונן העצום של המפלגות, הנשען על אדנים כלכליים, ומשגשג על רקע מסויים עד מאוד של כלכלת־תרומות – שלטון זה הוא הוא המביא להיווצרות תופעות־המישנה ‘הספרותיות’, החל מגראפומאניה־של־חסות, וכלה בז’דאנוביזם לגלגוליו וללבושיו השונים והמשונים. ‘עכשיו’ יש בו משום מלחמה בתופעות־המישנה. אין בו, עדיין, מלחמה בתופעות־האב.

הארחיק לכת אם אומר, כי השצף־קצף הניתך עליו מכל העברים הוא תולדת החשש מפני התפתחות נוספת של המלחמה הזאת, או, לפחות, ביטוי לפחד המשותף מפני התקפה, זעירה כגדולה, על חטאים משותפים לכל גוני הקשת הישראלית? […]

בד בבד עם ההילולה נגד ‘אבדן הערכים’ ו’ניתוק ההמשכיות‘, יצא הקצף על ‘עכשיו’ בגלל הארוטיקה ‘המופרזת’ של כמה מדברי־הספרות המופיעים בו. קשה לדון בנקודה זו – פשוט משום שהנפש נוקעת מצדקנותם של ה’פוריטאנים’ שלנו, המוכנים לבלוע כבכורה בטרם קיץ כל ארוטיות של יבוא, אך נעשים אניני־טעם כשמדובר בנו. אפשר למנות, מעשה רוכל, יצירות של ספרות העולם, שהארוטיקה היא סימן־היכר שלהן ואעפ"י כן לא נמנע מהן, בשל כך, מקום כבוד בתרומת העמים לרוח האדם. הגיעה השעה, שהתסביכים הגלותיים ייעדרו מן הביקורת הספרותית – אין אנו שרויים בעיירה ולא בגיטו, אף כי עונשם של אלה עדיין מציק לרבים וגם טובים בתורת ‘תודעות’ למיניהן. הארוטיקה היא מקור נאמן, חיוני, גדול לאמנות. מובן, קל מאוד להיתפס לפורנוגראפיה לשמה, אך כל עוד לא נשוכנע, ש’עכשיו' לוקה בפורנוגראפיה – והיסטריקה ‘אנטי־פורנוגראפית’ נגד סיפורו של אריה סיון ושירו של יהודה עמיחי אינה עשויה לשכנענו בזאת – מוטב, שנפסח לסדר־היום על טענות אוויליות אלו […]

 

נספח ב'    🔗

מארכיון המערכת    🔗

על האוויר הציבורית מסביב ל’עכשיו‘, במשך שנים ארוכות, מלמד, כמדומה, מכתב של בנימין גלאי (ראה גם צילום המכתב – לעיל) שקיבלו העורכים ב־1962, כתשובה (מאוחרת) על פנייתם לעירית חיפה (במסגרת פניה לכל העיריות בארץ) בבקשת תמיכה ב’עכשיו’. וזו לשון המכתב, המדבר בעד עצמו (והכתוב על ניר מכתבים רשמי של עירית חיפה!)

על היום־יום של המערכת נשמע משהו מתוך מכתב של חפץ מן ה־24.10.60:

ביולי 1959 הגיע למערכת בדואר צרור שירים מאת צעיר לא ידוע אז – מאיר ויזלטיר. שיר שלו נדפס ב’עכשיו' לראשונה בחוברת 7–8 (אביב, 1962). וזה מכתבו של ויזלטיר הצעיר בן השמונה־עשרה:

על היחסים בין ‘עכשיו’ לבין א. ב. יהושע, הנחשב לסופר ‘קשת’ מובהק, מלמד המכתב הבא שלו, מיום 12.1.60:

 

נספח ג'    🔗

המדור הספרותי של הבטאון ‘מערך’    🔗

המדור הספרותי של ‘מערך’ היה בלתי־תלוי מבחינה פוליטית והשתתפו בו גם סופרים, אשר לא הסכימו לדעות הפוליטיות שהובעו ב’מערך' עצמו.

בגליון הראשון נדפס, בין השאר, שירו של זך “משנה לשנה זה”; שירו של עמיחי “בכל חומרת הרחמים”; “במשעול הדרוך” – סיפור מאת אורי ברנשטיין; ושיר נעורים של דליה הרץ שזו לשונו:

בגליון השני, בין השאר, סיפור (“שתי אוניות”) מאת דליה רביקוביץ; “עשן” מאת א. אפלפלד; שירים מאת יוסף בן־גל ואנדד אלדן; וקטע ממחזה של יורם מטמור.