א. שר ומדקלם    🔗

המשורר גבריאל טלפיר, שיצאו לו מוניטין במינשר הפוּטוּריסטי־המקעקע־יסודות “זרוֹם”, צרפני ביום סתיו תר“ץ ל”צייד נפשות" לירחונו ‘גזית’. כתחנה ראשונה נבחרה רחובות, אולי בשל אכסוֹטיוּתוֹ הצורבת של חואג’ה־מוסה, הנסוכה על המושבה השוקטת על שמריה הערבים. בימים ההם היתה “המדינה בדרך” זעירה להבהיל. ביאליק היה מטיף במסיבות “עונג־שבת” להתאמץ ולהביא עוד כשבעים אלף עולים – ונתחיל למנות במיליונים; נוכל לומר, שכבר הגענו לרבע מיליון נפש. ובימים הפרה־מדיניים ההם שלטה הספרות בכיפה, בעיר ובכפר. כל הארץ, נער וזקן, לא הסתפקו בדקלומי ה“רכבת” השלונסקאית, אלא רוב האוכלוסיה גם “משך בשבט” ולפי חקירותיהם של “דורשי רשומות”, ניסו כמעט כל מנהיגינו את כוחם בספרות ורק לאחר שהעלו חרס פנו לפוליטיקה. והאיש, שזכה לאחר ח“י שנים לעמוד בראש מדינת ישראל, לא היה מרהיב אז עוז להתגנדר בהכרזתו: “אינני קורא ספרות יפה!” אז האמינו, שהספרות היפה לא רק מיפה את המציאות, אלא גם מעצבת את גורל עתידנו. ואין תימה, שעורך של ירחון ספרותי חדש ראה עצמו כ”פותחן" של תקופה.

שבילי המושבה היו נהירים לטלפיר כשבילי הרקיע וחושו הששי טלטלו לבית בן־קומותיים צחור ופריך כעוגה, הטובע בירקוּת דשנה־אפלה. אנו מעפילים למעלה. פותח לנו ישיש־משי ננס, המכונס בתוך גילו ובוחן אותנו בעיניו הסיניות הכחולות. אנו נכנסים לאולם רחב־ידים של אלכימיקן־בלשן; מכּוֹנניות, הנאנקות תחת נטל כרכים וגווילים, נושר אבק שפות גנוזות. הבריות מרננות אחרי מארחנו, שהוא קורא את ה’יד החזקה' במקור הערבי ושוקד זה שנים על חקר הנחש הקדמוני.

טלפיר גולל לפני הפרדסן ההוגה את בעיות הירחון, שיעוּדו לרענן את פני ספרותנו הכמושות ועיקר העיקרים – האמנות! עורכנו המיופייף התרומם על בהונותיו, פרש זרועותיו כלפי מעלה וה“אמנות” נפלטה מפיו כזעקת־יאוש אחרונה. הישיש נתבהל וחיוורונו גבר, שלה ממעמקי כיסו חופן של לירות קמוטות ותקע את ידו התחוחה, הרחומה בכפו הזועקת של טלפיר. דמי החתימה הספיקו לחמש שנים רצופות!

כשגלשנו מהמדרגות לבשו פניו של עורכנו נהרה והוא הפטיר בארשת פאטאלית:

– הירחון חיה יחיה! ואמנם, הוא חי עד היום; מייחסים לשלונסקי “פענוח” ראשי התיבות ל’גזית’ – גבריאל זה יוצא תמיד.¹

הקרבן השני היה פרדסן, צעיר, קרח ומרוּוק למשעי. הנקיון בחדרו צלצל באוזנים כהוכחה שבלי אשה הבית צח יותר. הוא הקשיב בארשת חמורה להרצאת אורחו, כשעינו האחת קמוצה. הקיף אותו בשאלות על פרטי המפעל החדש ומשנודע לו, שהעורך דנן הצליח לגייס את “טובי הכוחות” הצעירים, נתכרכמו פניו ופיו החושני נתעקם: – אבל הסופרים הללו דורשים כסף! ניסינו להרגיעו: אומנם, רעה חולה זו רווחת בקרב תופשי העט, אבל בסופו של דבר, מסתלקים הסופרים מן העולם ושמינית תאוותם בידם.

דפקו על הדלת ומארחנו יצא לפתוח. בפתח הופיע גבהן, שפניו החיוורים והחדים חרותי גורל ועטורים זקנקן אפור־סולד. בעל הבית ואורחו המתיקו סוד שעה קלה. לאחר שפרש האברך לדרכו, חזר הפרדסן אלינו:

– מהחלוצים הרוסים. מדק–לם וש – – –ר! הטעים בנצנוץ קרחת ומצמוץ שפתים מקנאות.

 

ב. במערכת ‘כתובים’    🔗

לאחר ימים הופיע הגבהן החטוב, הפוטוגני והחיוור במערכת ‘כתובים’, שם התגוררתי בחדשים הראשונים להתאקלמותי בארץ. זה היה בית מצועצע בשדרות רוטשילד, כולו מלופף פרחי הרדוֹף רדומים. בשתי קומותיו זמזמו בנקים, משרדי עורכי־דין וסוכנים, שדברו בשבעים ניבים ובצעו כל מיני “אופּציות”. אז נהגו להשתמש במונחים נפוחים: רופא המקבל חולים בדירתו היה מכנה את חדרו “קליניקה” וסתם מתווך קרא לבדל־משרדו “קונסורציום”. ובתוך המולת העסקים, החובקים זרועות עולם, התבצרה בד' אמותיה הספרות העברית המורדת. בחדר צר ודחוס זה היו מתאגרפות העינים לשמע שם ביאליק או ‘מאזנים’. (כשסיפרתי לאלופי הספרות הגועשת על הביקורת, שפורסמה בשעתו בעתון לנינגרדי על ה“ספיח” שהופיע בתרגום רוסי ויצירה זו הוגדרה כגאונית, פרצו שומעי בצחוק.) הלעיזו על שלונסקי שכינה את ביאליק “בר מינן חי” (ז’יבוֹי טרוּפ). הכינוי הגיע לאזני אביר השירה העברית והמתיחות בישוב החמירה… בד' אמות אלה היו הכל בטוחים, שהתקופה הביאליקאית כבר סיימה את תפקידה והגיח העידן המכריע, שמחולליו הומים ומהמים בשדרות רוטשילד.

הזר – “גבוה ורזה כמנגינה רועדת”² – עמד בפתח וסקר במבטו המסנן את אדריכלי הספרות הפורצת הרובצים על האבניים. מפניו הזעופים רעף לגלוג של מוכה־גורל מפונק. בחלל נתקעה התרסתו האילמת: כן, זה אני – ומי אתם?

שטיינמן – הארי שבחבורה – הצטנף בפינתו כחוש, חששני וקטן־קומה. עיניו מלפלפות־חמקמקות ומתיזות ברקים שנונים. שנונה ובורקת היתה גם לשונו המשפדת. מאמריו ספוגים גינוי נחוש לנגעי פרט וכלל. לא היה נושא שלא נגע בו. דעותיו סדורות במחזורי מעגלות, בגיוון נוסחאות, בשפע מימרות, מלים נרדפות והברקות. ולא ה“מה” עיקר, אלא ה“איך”. וקוראיו היו דביקים ב“איך” מגרה זו ורואים בו יורש לפרישמן. בשעתו סימאה אותו לרגע המהפכה הבולשביסטית והוא פירסם חוברת בשם ‘הקומוניסט העברי’ (אודיסה 1920) – שיר הלל למהפכה העולמית ולישראל־סבא כגורם מתסיס. אבל במהרה החלה המהפכה להבעיתו ומספרים, שהיה מחזר על פתחי החנויות, אוסף את עותקי החוברת ומשמידם. (העתק אחרון שמור בספרית “בית־ביאליק”.) ועם עלייתו ארצה הריהו ממשיך לינוק מ“אור החסידות” ובאקלים ה“כתובימי” הוא חש עצמו כ“צדיק” בחצר השורצת מעריצים. דומה, שמכל קול הנשמע כאן בוקע ניגונו. כל מלה הנפלטת מפיו נספגת בקדושה. אפילו שתיקתו משלהבת את חסידיו.

הופעת הגבהן – “פרא זר בין שוחרי אלוה”³ – עוררה בו מעין סלידה. הוא נתכווץ וכחש שבעתים ועיניו הגבירו לפלופן: מיהו? מה לזה כאן?

י. הורוביץ – ארוך ורזה – עלם מעודן־מתקרח, תגלחתו כחולה ואצבעותיו ארוכות־מתנגנות. השכלתו כימאית־וינאית. על פניו המאורכים זרוּע אור ימי הבינים (הוא מחבר רומנים היסטוריים). כולו מקופל בשתיקתו, נראה כשרוי בעולמות רחוקים: בסוד האצולה הספרדית? בעצרת מקדשי השם? כיצד התגלגל לעולם מרושרש ומקולף זה? הוא נועץ עינים בולטות באורח ואינו רואה אותו.

י. נוֹרמן, המרכיב משקפים מרובעים, “לועזיים”, מטורזן ונוצץ בבוהק אסטניסי־קטיפתי. חושש להתפגל במלה שחוקה, במבט מחוספס. אינו עובד במשרד, אלא ב“אוֹפיס”, ומאמריו ממולאים ציטטין קלאסיים. גם העברית נשמעת בפיו כלועזית־חוגגת. הצטיין בחידושי לשון, המעוגנים בעיקר בשיבושי־כתיב וגינדור צלילים: “כף הכלא”, “נקישה קלה כנשיקת כלה” (מתוך רצנזיה על קונצרט). “קרמזוב – כרם אזוב”. ביקורתיו התיאטרוניות מוציאות מן הכלים את אנשי הבמה והצופים כאחד. אבל נציגי הקרשים מעתירים עליו “הזמנות” ולוחשים בערגה: “הרי ברור לך, שרק לביקורת שלך מצפים אנו!”

רגישותו המוסיקלית עמדה לו עוד בשירו הראשון (והאחרון) שפורסם בקובץ ‘בראשית’ (מוסקבה־לנינגרד 1926): “צום, צחוק, צער / נושרים עלי סער / רודה ברזל שכם / יין יצהר לחם”.

משתלה מבטו בגבהן נפערו עיניו ומזוית פיו נפלט:

– I am surprised

איפה נתקל בפנים יפהפיים־שחצניים אלה? במוסקבה? בטשקנט?

רעמתו השחורה, האוהדת של שלונסקי זעה לקראת האורח. הפייטן השעיר שחוּם־העור (יעקב רבינוביץ הגדיר את פניו ככושיות) נראה כישראלי יחיד בקן היוצרים הדוגרים על מרדם. הוא לא עלה ארצה, אלא חזר אליה (למד ב“הרצליה” לפני מלחמת העולם הראשונה). לא צריך היה להסתגל ל“מולדת חדשה”, אלא שהמולדת הסתגלה אליו; מימרותיו מצוטטות מדן ועד באר־שבע, חידושיו הלשוניים נבלעים באוצר הלשון המדוברת, ללא צל של היסוס. דומה שכל הארץ נושמת לקצב היאמבּים הפושקיניים, ש“נשתעברו” בידי שלונסקי. (לאחר שנים הגדיר א. פן את שירו “אוהל שח וסתיו ודלף” כפזמון גאוני; עוד לא קמה לנו יצירה החדורה יתמות חלוצית בראשיתית כזו! – ואומרים ששלונסקי בלע גלולה זהובה זו ללא רחשי אפתעה.)

הוא הפסיע עוד פסיעה. בינתיים החליט הגבהן להציג עצמו והפטיר בקול קודר־ממזרי, שהלם את דמות דיוקנו – מפיסטו המעמיד פני ארלקין:

– אלכסנדר פן!

את השם הראשון הטעים בהרחבה ואלו השני נצטמק בפיו – “פ–ן”, שנשמע כנוטריקין לפושקין. שם זה נמס בחלל. המסובים לא פצו פה. אבל שלונסקי העלה חיוך רחב על פניו: הוא תלה תקוות באלמונים, שעוד לא הכזיבו. בכל פנים חדשות שנקלעו לכאן ראה תגבורת נוספת לצבא הספרות הלוחמת. פן פרש זרועותיו הארוכות, כמדגים את ידיו המיובלות כביכול, ידי רצף, המעלות על הנייר משאת־נפש מחורזת. מזיגה מופלאה זו של רוח וחומר לא הפתיעה. בימים ההם רווחה ברבים סיסמתם של שחקני ה“אהל”: ביום עובדים, בלילה יוצרים!

בלוריתו של שלונסקי נתפרעה על שורות כתב־היד ה“חרטומי”, נחיריו נתרחבו והרטיטו ועל פניו ריצדו עיוותי חדווה. השירים היו “יסניניים” להפליא (“כרס־כחוֹל הרקיע שירבב”), ואף־על־פי־כן היו חתומים בחן האפתעה – סימן מובהק לשירה אמיתית. שלונסקי עצם עיניו החב"דיות, מצמץ בשפתיו, טילטל רעמתו לצדדין ולבסוף הרים אצבע מאותתת. ואילו שטיינמן – הארשת החיישנית לא גלשה מעל פניו. הגבהן נראה בעיניו כצלב נטרז וגם העברית נתלשת מפיו כגידוף־עריות רוסי. (בהזדמנות אחרת גלגל פן קללה מגרדת־שחקים בת מאה עשרים ושבע מלים. בשעת החקירה בבולשת המוסקבאית הוא הפריח גידוף זה באזני החוקר הנזעם וזה שינה מיד את טעמו, פקח עינים נפעמות ופתח בלשון תחנונים: “רחימאי שלי, העלה נא כל זאת על הנייר!”) זקנו האפרפר של פן נתארך והרצין יותר מיום שנתקלתי בו לראשונה בבית הפרדסן הרחובותי. (אחר כך גילה המשורר־הרצף, שהוא נתפס לעתים לבולמוס של גידול זקן; מגדל, מגדל ומגלח וחוזר חלילה וידידיו כבר קבעו זמנים ומועדים: “זה קרה בעידן הזקן הפני השני!”)

– מאוד מחבב אתה את יסנין? – שאלה שלונסקי בקולו החרוך־המנוגן.

– לא בדיוק… דשדשנו בצוותא כברת דרך… – הוא פולט מלים הקלוטות מן האויר, כי עברית לא למד מימיו וסיגל לעצמו תחביר מיוחד וצירופי מלים חורגים. מגמגומיו וקריצות עיניו ניתן היה להסיק, שיסנין האמיתי עומד עכשיו לפנינו ואילו זה שיצאו לו מוניטין בעולם בשם “יסנין”, אינו אלא סתם מהדורה… “לא־רלבאנטית”, כפי שהיו אומרים בימינו. שמענו גם קטעים מקורותיו: ילדות בכפר־דייגים על הגבול הסיני, נדודים בערבות סיביר עם חבורת נערים עזובים ולבסוף – מוסקבה, “מכבי”, מאסר וגירוש…

הקשיבו לו בחיוך משומר ובעיוות שפתים: נ…נו!… רק מנהל־החשבונות קלָייניוּד – כשמו כן הוא – יהודי קטן, המלא וגדוש רחמים לסופרים, השורפים את ימיהם על קידוש העט, האזין לסיפורו “בדחילו ורחימו”. הופעתו של כל גליון ‘כתובים’ היתה בחזקת נס; שכר סופרים לא היה קיים וממשכורתו לא היה מקבל אלא אחוז מגוחך (השבועון היה חייב לו סכום אסטרונומי; בכסף זה אפשר היה לקנות עשרה מגרשים). מו"לים ואנשי עסק הציעו לו תנאים מרהיבים; גאון שכזה המוציא שבועון בלי פרוטה! אבל הוא לא בגד ב’כתובים' ושמר על נאמנותו עד היום האחרון. ביום הופעת הגליון, כשמוכרי העתונים ברחוב “עשו יאללות” (מלשון “יאללה”) ושם ‘כתובים’ נשמע ברמה, היה נח האושר על פניו. קלייניוּד זה הצליח לשמש גם מעין “קופת־מלווה” לבבית. וכשהיו מנסים ללוות אצלו עשרה גרושים, היה שם כפו הזעירה על זרועו של המבקש ומתחנן: “אולי תקח לירה?” “מה אעשה בלירה, אם דרושים לי עשרה גרושים?” אבל המלווה לא היה מרפה: “ובכל זאת, אולי תקח לירה?” וכך היה נמשך משא ומתן מיגע עד ששני הצדדים מגיעים לפשרה: הלווה הסכים לקבל רבע לירה. וכשהיו מחזירים לו את החוב, שוב פותח קלייניוד בדין ודברים: “אולי הכסף נחוץ לך?” ועכשיו בשמעו את סיפורו של פן, כבר חישב בלבו, כיצד “לסדר לו הלוואה”, בלי שייפגע?

ועוזרו הנער־השליח יצחק, לא גרע עין מפן; עיניו החומות יצאו מחוריהן. הוא עבד גם כגנן בחצרו של ביאליק והגורל הפך אותו למקשר יחידי בין שני המחנות הספרותיים היריבים. ה“כתובימאים” היו מקשיבים בהנאה לספוריו על ביאליק ורבניצקי, שאגב ויכוח לוהט בציטוטי מקורות, היו מגדפים איש את רעהו בקללות אידישאיות עסיסיות־מרות. יצחק זה היה אחראי גם על חלוקת הגזוז בליל שמחת־תורה. בערב זה היו מבקרים בביתו של ביאליק המונים רבים, שנהרו מכל קצוי תל־אביב ומהסביבה – מרמת־גן, מפתח־תקוה והיו מגיעים גם נציגים מחיפה לשתות חינם גזוז ממזנונו של ביאליק. היחסנים היו מתכבדים בבירה. וכשהרעש היה מגיע עד לתיקרה היה ביאליק מצווה להפסיק את החלוקה והקהל היה מתפזר. נוסף לכך היה יצחק גם מחונן בשרירים של ממש וידע להתגושש. כשסיים פן את סיפוריו והדומיה העיקה על כולם, סגר יצחק את פיו הפעור, אבל פתאום, בלי רצונו נפלטה זעקה מגרונו:

– אתה באמת זה אשר היית שופט בבוֹקס לפני שבועיים?

פן הזקיף גבתו וענה בשאלה:

– ומה אם באמת הייתי?

יצחק הושיט ידו מתנשף וגא:

– אני בוקסר! ראיתי שזה, זאת אומרת אתה, לא סתם שופט, אלא ממש מבין מה זה בוקס ואני שמח מאוד שזה באמת אתה.

כך נגלה לנו שאורחנו היה מתאגרף ושמו הלך לפניו במוסקבה, השתתף בתחרויות בינלאומיות וכו'… תגלית נוספת זו הגבירה את מורת רוחו של שטיינמן; לבו לא היה שלם עם הבחור־השליח־הבוקסר והנה צרה נוספת. מתגושש ומשורר – כלום יתכן אבסורד משווע מזה?

פן בשנת 1933

 

ג. כיצד נוצר משורר    🔗

שירו השני של פן, שפורסם ב’כתובים', היה כתוב עברית. השכל הישר סרב להאמין: בחור שכולו שוצף רוסיוּת ושוהה רק כשנתיים בארץ, הגיע לכאן ללא מלה עברית ו… אבל העובדה חקוקה שחור על גבי לבן! הוא הצליח להפוך את חספוסו הלשוני לחן פיוטי וחבלי “המולדת החדשה” הוגשו באריזה לירית־אכזרית; “השמתי את נפשי […] שלחתיה להישרף ביקוד חמסין”. מזדקרת גם כניעה מאיימת; הוא מוכן ל“שמחה קטנה נדחת” ול“יגון גדול, שחור”. הביא למשמרת את “עסיס חייו ודם מחשבותיו” וראה את שירתו כ“פראית, אחרת ונבדלת”. נבדלת ממי וממה? לכאורה, גוייסו ליתר שיכנוע גם ה“סערה” וה“מרד” – סמלים־תותבות, שפירנסו אצלנו דורות ועדיין לא הוצאו מן השימוש. גם אלכסנדר בלוק היה כולו שותת סמלים, אבל בימיו היתה האוירה ברוסיה מחושמלת צפייה למאורעות מכריעים; די היה למשורר לעמוד על החוף ולערוג לספינה זוהרת המתקרבת ובאה והקוראים ידעו שהספינה אינה אלא המהפכה עצמה ומהפכה פירושה מיגור מישטר העריצות. וסמלים “דרדקיים” אלה היו טעונים ממשות פצצנית. ואלו אצלנו בשנים שלאחר מאורעות תרפ“ט, נתרפטו הסמלים הללו ושחיטת יהודים, שהיתה ידועה במישטר העריצות הרוסית כפוגרום, כונתה לפי צו “בירת המהפכה העולמית”, כ”מרד" והרוקדים “דבּקה” סביב גויות התינוקות והנשים שנרצחו זכו בתואר של מחוללי הסער. ובכן מה מסמלים כעת ה“סער והמרד” של פייטני ישראל? תעלומה מתעתעת זו לא פוענחה עד היום. אבל לשלונסקי־העורך לא היתה ברירה, אלא לדלג על מונחי התותבות ולגמוא מהעסיס החי שהגיש לו “מלצר הגורלות” הפיוטי ושוב נשמעה “מנגינה חדשה”, כשל טשרניחובסקי בשעתו, שגם הוא נחלץ מנוף נכר והעברית היתה לו “מולדת חדשה”.

פניו של שלונסקי נהרו ללא בושה ושטיינמן נאלץ על כרחו לומר אמן.

פן החל להתמיד בביקוריו במערכת עד שנהפך לאורחי הקבוע ולן בד' אמותי; אני על ערמת הקומפלטים הישנים של ‘כתובים’ (חמש שנים!) ואלו הוא איווה לו למשכב את שולחן המערכת. לעתים היה מופיע בשעות הקטנות ושלא להעירני נאלץ לבצע תרגילים לולייניים בקפצו לקומה השניה דרך החלון הפתוח. לילה אחד, כשתקפוהו נדודי שינה, פתח את מגירת שולחנו־מיטתו וגילה בה אוצר בלום – שכבות של כתבי־יד; שירים הכתובים בכתב נקי ומלוטש, מרהיב עין. פן הציץ בשורות השובות לב ועיקם פניו:

– חצץ סטרילי…

למחרת היום לא הבליג ושאל את שלונסקי לפשר “בית העלמין” לשירים.

שלונסקי גילה את הסוד: אחד אלמוני מספק להם כשנה קש מטוגן בצורת שירים. לא הדפיסו אף שורה, אבל אופטימיסטן ממאיר זה שולח ושולח. מי יודע אולי יופיע סוף־סוף – ויחזירו לו את כל כתביו…

יום אחד פותח שלונסקי את המגירה המתפקעת מעודף החרוזים, מגרד משם גליון ומתחיל לעבור עליו בקולמוסו. שנינו עם פן נעצנו בו מבטים תוהים. שלונסקי סחט מעצמו חיוך ערמומי־נבוך:

– מסתבר שבעל הבית, בו מתגורר שטיינמן, אינו אלא אביו של הפייטן ה“אלמוני”. הזקן רמז לו שבנו – משורר “מודראני” ולכן אין מדפיסים אותו. שטיינמן לא נרמז ולבסוף פקעה סבלנותו של האב והוא בקש מאת שכנו העיקש לפנות את הדירה… לאחר שפורסם ב’כתובים' שירו של האלמוני דנן, הופיעו יצירותיו גם ב’מאזנים' ובעתונים אחרים. הקוראים התרגלו לשמו, שהלך בינתים לפניו וכך הוא נדחק ל“פרדס” הפייט הישראלי ושוהה בו עד היום.

 

ד. לילות בלי גג    🔗

לילה אחד הופיע פן ושלושה אורחים עמו: אשתו הראשונה (שעדיין התגוררה ברחובות) ושני גברים – אב ובנו. אשתו – נמוכת קומה, סגלגלה, לסתותיה בולטות, עיניה גדולות־משתאות וחייכניות־נוגות. שמה הקודם – דוניאַגרה – העיד על “ספרדיות” שרשית (פן הגדיר את פניה כמונגוליות), מוצאה מקרים. אי־שם באמריקה שמורה למשפחתה ירושת מיליונים. שגרו לארצות הברית עורך־דין זריז וממולח, שיטפל בהלכות משפטיות, אבל הוא לא חזר ועקבותיו נעלמו יחד עם הירושה.

האב והבן נראו גלותיים להחריד, כביכול אך זה מילטו נפשם מעיירה סגרירית רפושה, שבה מורטות הנשים נוצות בערבים. האב עוד שמר על גינוני חזנות ואלו לבן היה מראה של “אכסטרן” כרוֹני (מאיאקובסקי עשוי היה לזכותם בדימוי כגון “פאות נפשם נתלשו”).

שלושת האורחים החדשים היו נרגשים מאוד. הם חזרו זה עתה מהסטוּדיה הקולנועית שניהל פן ועדיין מתפעמים מה“אטיודים”, המעוררים את כל האפשרויות הרדומות. רק פן עצמו התמיד בשלוותו, כולו חמוש עקיצות ארסיות כלפי “הסריסים המושבעים שאין להם יעוד בחיים, אלא לחבל בכל יוזמה פוריה…”

עכשיו גוייסו לכבוד האורחים גם הספסלים, הכסאות וקומפלט ה’כתובים' מהשנה השוטפת, שהיה עדיין נמוך. שני הדורות – האב והבן – גילו את אוזני, שפן הבטיח להם “קיום של כבוד” ממקצועם החדש. לחשתי להם: אם כוונתם ל“הובי” – כל הכבוד! ואשר לפרנסה – יחפשו מקורות אחרים. הם חזרו למושבה ומאז לא ראיתים עוד.

הסטוּדיה לא האריכה ימים. ובינתיים נאלצנו שנינו לאחוז במקל נדודים: שטיינמן, ברוב קנאותו ל’כתובים‘, פקד על קלייניוד להפקיעני מן השטח, לאחר שפירסמתי רשימה ב’מאזנים’. שנינו ריחמנו על מנהל־החשבונות־ההומניסטן בשעה שביצע את צו הגירוש. אותי אסף רוקח, שמרוב חיבה לסופרים העדיף להימנע מלקרוא ביצירותיהם. אשת נעוריו עזבה אותו והוא הקדיש לי פינה בביתו הנטוש. בד' אמותי החדשות קידמו את פני עתונאי־טירון מתקנדס, וחתולה בהריון רציני. ואלו פן התמיד בנדודיו והחלה פרשת “לילות בלי גג” במהדורתה הפרוזאית. וכנראה ש“לילות” אלה המריצו אותו להרבות בנשפי קריאה. כבר הכירו בו. החלו להתרקם אגדות סביבו. הנפוצה ביותר היתה עטורה פאטאליוּת: די לו לפן ללחוץ את ידה של אשה וזו כבר מוכנה ליפול אל התהום הנכספת. ברחוב היו כל המבטים (לא של הנשים בלבד) מופנים אליו ואפילו יריביו (המקנאים) נאלצו להודות ש…הבחורות היו מתכוננות לנשפיו בהתפעמות חגיגית, לובשות חולצות רוסיות רקומות ומצטיידות בפרחים. פן – סולן על במה מוארת ואולם אפלולי מלא קהל – חזיון זה נהפך לסמלי בחייו של הפייטן דנן. קריאתו שקטה וחדגונית, אבל היגויו מלוטש־משונן; כל מלה ברורה, שקופה ומסתננת לאוזן. הוא מסיים; רגע של דומיה ופתאום – ברד של מחיאות כפים.

 

ה. “אני מתנועע – ומה הוא החטא?”    🔗

בעונת ה“לילות בלי גג” החלו הנדודים על פתחי בתי הקפה ותרגילי הלגימות. בימים ההם חסרו שיכורים בתל־אביב אפילו “לרפואה”. המשוררת הגיורת אלישבע היתה טוענת: “כלום יש יין בארץ? שני דודנים לי במוסקבה – בחורים רוסים למופת – לו היו מתגלגלים לכאן היו מחסלים בלילה אחד את כל מלאי היין בארץ!” פן לקח על עצמו להפריך מציאות מבישה זו. הקיץ הקץ על הלגימות ה“חסידיות” של “חברה־טרסק”; החלה השתיה כדת – זמירות קולניות, שערוריות, קטטות. פן נתן את האות ומשוררים השומרים על כבודם הלכו בדרכיו; פייטן בגילופין הרובץ על רצפת בית־קפה נהפך לחזון סביר. פן – רם וממורמר – מתנשא בפינה קבועה וסביבו חבורה, שגרעינה יציב ואלו ה“פריפריה” נזילה ומגוונת. פן – ראש השותקים. פולט מלה, לוגם לגימה ככפאו שד, מסתכל על סביבו חיוור, מתוח ומעוצבן, כמחכה למישהו טמיר ונעלם. דומה, ככל שתגדל ותרחב החבורה, כן תשגשג ותחמיר בדידותו. ולא הוא, אלא זמירי – כמעין המתגבר; ראש הטרסקאים וקופה של תעלולים מפולפלים מאחורי גבו. כולו עשוי אילתורים: הוא מסוגל לגלגל בלשונו יממות בלי הפוגה. זהו “בנק של נושאים” (סופרים צחיחי דמיון סוחטים ממנו ספורים ומעשיות). כשהוא פותח את פיו מאזינים לו שומעיו פעורי־פה. כולו שופע שירה, אבל נסיונותיו להעלות הגיגיו על הנייר נכשלו. לא הצליחו גם המתנדבים לרשום את דבריו, כי אין למסור את הבעת פניו, ברק עיניו הסגלגלות היוצאות מחוריהן, מיפסל אפו המקומר המתיז גצי גיחוכים, תעתועי גופו הגמיש וקולו עתיר הגוונים. (במועדון החיילים בימי מלחמת העולם הראשונה נפוצה השמועה שהגיע אליהם ז’בוטינסקי להשמיע את דברו. באולם שררה אפלולית. הבמה לא היתה מוארה כראוי, את פניו של המרצה לא ראו אלא במטושטש, אבל השומעים הכירו את קולו ושתו בצמא את הרעיונות המבריקים וגינוני הנאום. הכל הודו: זו היתה אחת ההרצאות הז’בוטינסקאיות המזהירות ביותר. אחר כך נתברר שבסך הכל לא היה זה אלא זמירי.) קולו של זמירי רציני ומאופק תמיד, אבל בעיניו ריצדו גיחוכים ושומעיו היו גועים בצחוק, אפילו כשסיפוריו היו מבעיתים בטרגיותם (גם במסיבת האבל לזכרו בגבעת־השלושה, כשסיפרו החברים על עלילותיו ודבריו – געו המסובים בצחוק).

בן־זוגו הנצחי – אייזין, גם הוא ממיסדי ה“טרסק”, ה“alter ego” האידי של זמירי; משורר לירי עד כלות הנשמה. תמיד נהג לשסע את ידידו ברגע שזה הגיע לשיא סיפורו: “זמירי, ספר עוד משהו על ביאליק”, והמרצה היה מפסיק את חקירותיו על הקשר שבין היוגה והקבלה ותולה בבקשן זה את עיניו המגולגלות־הרוגזות: “מה פתאום ביאליק?” אבל הוא כבר ניתק מנושאו הקודם ונתעגן בפרשת ביאליק וכובעו של יעקב רבינוביץ, סיפור תוסס זה שטרם חדר לתודעת המוני העם. בימים ההם היו ותיקי הסופרים מתכנסים ביציע שב“אהל־שם”, קוראים יצירות ומתוכחים. ערב אחד השמיע משורר משיריו וביאליק היה מאהיל מזמן לזמן את כף ידו לאזנו וקורא: “אה? מה? מה?” והמשורר היה חוזר שוב על הקטע. ופתאום קם סופר מהמשמרת השניה, שעיר וממושקף, מעווה פרצופו האסטניסי, מושך כתפו ופולט בסלידה: “גועל־נפש! מפריעים להקשיב!” שר השירה העברית הסיט משקפיו אל מצחו, קמטיו נתמלאו רצינות דרוכה והוא פתח בקולו הניחר, העשן: “אנו כאן – צךְ! אנשי מקצוע! אותנו לא ירמו! אנו יודעים שירה מהי!” (מקלו של ביאליק החל נוקש ברצפה). “עכשיו הגיח דור של רמאים, וזייפנים. יש להיזהר ולהתריע! ואני רציתי לקלוט את השורות, לספוג את המלים. ואתה אומר – גועל נפש! ואני – לא רק משורר אני, אלא גם קורא! וכש– קו־רא כ–מו–ני או–מר – יש לש–מוע!” (המקל דהר וזעם.) נשתררה דומיה. הכל חשו בעליל שביאליק באמת יודע שירה מהי. ניסו להמשיך, אבל האוירה כבר נתעכרה, החלה נשירה מבוהלת מן היציע. על השולחן נערמה גביהה של כובעים. ביאליק נגש, נובר בערמה, מוצא את כובעו וחובש על קרחתו. בצעדים רהוטים אץ אליו יעקב רבינוביץ וצועק: “זה הכובע שלי!” ביאליק מסיר את כובעו, בוחן אותו: “לא, זה הכובע שלי!” ושוב חובש על ראשו. יעקב רבינוביץ תולש את הכובע מעל ראשו של ביאליק ומאנפף: “לא, זה הכובע שלי!” הדם היכה בפניו המלאים של ביאליק. הוא חטף את הכובע מידי יעקב רבינוביץ, מעך אותו בחריקת שיניים וזרק למטה אל האולם האפל והריק. פניו של יעקב רבינוביץ נתעוותו, עיניו יצאו מחוריהן, קצף עלה על שפתיו הרוטטות: “אתה… אתה משורר גדול?… אתה… אתה… חזיר גדול!” המסובים לא האמינו למשמע אזניהם והפיות נפערו. אחד מעמודי־התווך הספרותיים, שכיב־מרע ידוע, חש בראשו וממלמל: “השד יודע מה… לא נשתוק… נערוך משפט חברים!” דניאל פרסקי האמריקני שפשף את ידיו הצוהלות: “יהיה משפט חברים, משפט חברים!” תמיד היה מחבב שערוריות; יותר מדי שיעמום שורר בספרות העברית… הקהל החל להתפזר. בינתים שלה השמש את הכובע מתוך עלטת האולם ומסרו בדחילו ליעקב רבינוביץ. אשר ברש, בן־זוגו המתמיד של רבינוביץ, סקר את המגבעת לצדדיה ואמר לידידו הכרוני: “ביאליק צדק! לכובע שלך סרט שחור ואילו כאן סרט חום…” ואילו רבינוביץ הומה ומפעפע: “חום, שחור – הכובע שלי!” דניאל פרסקי עם חבורת הלצים שלו ירדו לרחוב אלנבי והנה ביאליק צועד לקראתם ופונה אליהם בנגינתו המלעלית: “איפה הזקן? צריך לפייס אותו…”

פן (מימין) וזמירי על חוף ימה של תל־אביב

– מה יש לדבר? ביאליק תמיד ביאליק! – פסק פולני, אישיות מרובעת־אוניברסאלית, שכבר הספיק להיות שומר, חזן, מורה לאנגלית, מיסיונר, אלוף שחמט, סופר, זמר באופירה, בעל־מסעדה, מרצה, ותמיד אין הפרוטה מצוייה בכיסו. היה מתוודה: “כשמציעים לי עבודה תוקפת אותי עצבות כזו…” מקצועו השרשי – חקר תעלומות התנ“ך. כל יום הוא מגלה “אמריקה” תנכית חדשה ובדברו על נוח או דוד המלך הריהו מגבב פרטים אינטימיים כאילו, אך זה יצא מחדר המיטות שלהם או שיחק עמהם בשחמט. תגליתו האחרונה – הפירוש לפסוק “לא תבשל גדי בחלב אמו”. פולני זה משופע בילדים והנה נוסף למשפחתו עוד בן־זכר. האב המאושר הלך לשוטט בהרי ירושלים אצל הרועים לקנות גדי למסיבת ברית המילה. מצא גדי הראוי לשמו ושקל אותו בזרועותיו, כמחשב התספק בריה זו את תאבונם של אורחיו הבקיאים בהלכות הלעטה עצמית. חש הנער הבדווי בספיקותיו ואמר לו: “אל תהסס, חואג’ה, הגדי כבר נגמל מחלב אמו ומותר לשחיטה”. פתאום פלחה הברקה את מוחו של חוקר התנ”ך; תלי תלים של פירושים וסברות נאמרו ונכתבו על פסוק מפורסם זה וכולם מגומגמים. עד שבא הנער הבדווי וגילה את האמת. גם היום אין נוהגים הערבים לשחוט גדי, כשעודנו יונק מחלב אמו. תמיד מחבב פולני לחפש את תעלומות התנ"ך בהווי הבדווים ומוצא שם מה שגדולי החוקרים לא העלו ולא יעלו לעולם. פניו זורחים וקרביו עולזים. איש אינו מעז להטיל ספק בתגליותיו, כי הכל מאמינים שהוא בא משם ורואה בחזונו מה שלא ראתה שפחה על הים.

– ספר עוד משהו על ביאליק! – מתחנן אייזין. הוא מסוגל לשמוע מאה פעמים כל מעשיה היוצאת מפי ידידו ועכשיו התכוון לפגישתו האחרונה של זמירי עם המשורר באישון לילה, כשביאליק בקש ממנו גפרור. (על ביאליק המבקש בלילות גפרור מעוברים ושבים פרסם א. חלפי שיר.) זמירי אינו מעשן וגפרור לא היה לו, אבל נתפתחה ביניהם שיחה ארוכה. הבחור דנן פתח בניתוח שיריו האחרונים של ביאליק (“אמי”, “אלמנות”) והסביר למשורר מה הכוונה הצפונה בשירים אלה. הוא מלווה את ביאליק עד ביתו ואחר כך ביאליק מלווה אותו וכך היו מלווים זה את זה עד שלוש לאחר חצות. וכשעמדו סוף־סוף להיפרד, התוודה ביאליק ואמר: “אנו אנשים מבוגרים ואני מוכרח לומר לך, שמביני שירה כמוך – נער יספרם!”

אבל הפעם עלו מאמצים של אייזין בתוהו, כי כבר פיתה מישהו את זמירי לספר על עץ הזית, הנושא המחובב ביותר עליו ועל שומעיו. עיניו מתלקחות וידיו הזעירות המצועצעות מפסלות באויר את דמות דיוקנו של העץ, שלו הוקדשו ערבים שלמים והמסובים לא שבעו לשמוע. עם עץ הזית היו לו יחסים אינטימיים (כפולני וגבורי התנ"ך) וידע לדובב אותו. “זה עץ חכם” – טען זמירי – “לכאורה, לא תואר ולא הדר לו – ומה עמקו צפונותיו! פירותיו משמשים לא רק מאכל נאצל; הוא נותן גם שמן למאור ובשמן היו מושחים מלכים!” ועל דברי פתיחה מתומצתים אלה היה מקים זמירי בניין עצום וססגוני. שירו של אלתרמן “עץ הזית” נכתב בהשראת השיחות הללו, אבל הוא ניצל רק זיק אחד מאשד הברקותיו של ידידנו זה.

זמירי – מוסיקלי מאוד. עשרות שירי־עם משלו מושרים בארץ ורק מעטים יודעים מי חיברם והלחינם. הוא גם בן־בית בהלכות הבמה, מנתח ארסי ומעמיק. לא פעם “ביים” מחזות־רחוב. עושה עצמו סוחר־זכוכית. מפעיל סוחרים, מתווכים, חברות־נהגים מתחרות, סבלים, סתם פהקנים עוברים ושבים, תעמולנים מפלגתיים, מובטלים המחפשים עבודה. מסית ומדיח, משתף המונים, הרחוב כמרקחה ורק הוא היחידי יודע מי אשם במהומה זו. לעתים הוא משלב מחזה בתוך מחזה: נתקל באחד מחברי ה“טרסק”, מספר לו על חבר שמזמן נעלמו עקבותיו ופתאום נודע שהוא שבק חיים. לא הספיק הטרסקאי להגיע לקצה הרחוב והנה הולך המת לקראתו, מסביר לו פנים ושואל לשלומו. הראשון מחויר וזועם, דוחה אותו באגרופיו: “לך למנוחתך, לך!” ונוטש את המערכה בפיק ברכיים. זמירי לעולם אינו סוכר פיו; מוסיקה, פילוסופיה, פולקלור, פוליטיקה, ספרות, משמשים בערבוביה. באין שומעים הריהו מתרגם מאנגלית להנאתו.

הוא מתנה אהבים לא עם עץ הזית בלבד; נוף הארץ – כספר הפתוח לפניו. הוא מכיר כל שעל אדמה, כל שביל נידח. יום אחד הוא צץ לנגד עינינו נוהם ופרוע: בבוקר יצא לעבודת הצבעות שלו בכפר נטוש. כמובן, סטה מן הדרך. משום־מה משך אותו לבו לכיוון הפוך. ומשהגיע למקום המשיכה פער פיו וזעקה נתמלטה מגרונו: כאן נוצרה הנבואה! “הנוף ממלל אליך בכל לשון, ממלא את כולך, אתה מתפוצץ ממלאי של גוונים ורוח גדולה – ואינך יכול שלא להתנבא… אל תצחקו! לו הייתם שם…”

יום אחד נכנסנו עם פן לחדרו של זמירי (נדברנו ללכת לקולנוע). זמירי התגורר בקומה הרביעית בחדר קט שעל הגג. הוא עצמו היה נוסע לקבוץ ללון וחדרו נהפך למקלט־לילה לכל בן־בלי־גג. נותרה לנו כמחצית השעה עד הקולנוע. וזמירי מציע לסור לבית־ברנר להקשיב לחידושיו התנ“כים של פולני. אנו מגיעים לחוג ושם תאניה ואניה. האולם מלא מפה לפה ופולני איננו. המרכּז – חייט צעיר שהחליט ליהפך לעסקן הסתדרותי – פניו אבלים והוא מתרוצץ מפינה לפינה אובד עצות. נגש אלינו: “אתם רואים: חוג נהדר שכזה – ופולני איננו!” “כנראה שקיבל אַוַנס?” – זורק פן השערה. “קיבל”, נאנח המרכז. “מה לעשות, החוג יתפורר!” פן מראה על זמירי. “תפנה אליו. הוא כמו פולני”. “על מה ירצה?” “תבקש שידבר על משה במדבר”. הוא נטפל לזמירי וזה מתבעט: “מה פתאום?” דחפנו אותו אל הבמה. הוא עלה, גילגל עיניו, רחרח ופתח פיו: “כן! כיצד נוצר המונותאיזם, דת המדבר?” דומיה התרפדה על פני האולם, קולו של זמירי חצב להבות. “לא משה רצה בכך, חלילה! פשוט לא היה חומר במדבר לדת אחרת. תרצו או לא תרצו. ואנו? עד היום מהלכים אנו במדבר בקרב האומות. המאוחדות והנפרדות. עם לבדד, ככתוב. תרצו או שלא תרצו; אין ברירה!” וגילגל וגילגל חזיון אדיר, דרמטי ומסעיר. הקשיבו לו בעינים מתלקלקות. הוא הציץ בשעון, סיים ב”פואנטה" לטפנית והלכנו שלשתנו לקולנוע.

באחד המכתבים הגדיר זמירי את עצמו: “להקת צפרים מרננת בקרבי”. ואמנם, זה לא היה אדם אחד, אלא להקה שלמה.

לגרעין הפֶני היציב השתייך גם בלשן־חובב, גבר בא בימים, שלא שלט בשום שפה, אפילו לא באידיש ואף־על־פי־כן נהיר היה לו מוצאה של כל מלה, בכל לשון. כל חייו חיפש את אם השפות וטען שהבלשנות אינה מדע, אלא חוש ששי. חבר מסור לפן היה גם גנב לשעבר (בן עירו של אחד העם) חלוץ הגנבים בארץ (אז התפלל ז’בוטינסקי: מי יתן לנו גנבים ונהיה עם נורמלי!), אבל זה חזר למוטב, נשא אשה ונהפך לחלבן נאמן. לא חסר בחבורה גם מצנט, קבלן בעל תנופה מגרדת־שחקים, שעור פניו הדהוי היה רווי כוהל, קמטי לחייו צנוחים ורגליו כושלות. לא נעלם ממנו שימיו ספורים והוא למד למצות את היום עד תומו. “הוא יודע לחיות!” התלחשו ידידיו בקנאה. זה היה משקה גם את כל ה“פריפריה”, המתפשטת ומתכווצת כאַמיבּה. וב“פריפריה” ננעץ גם גורם יציב אחד; אברך ששימש תחילה “קיביצר” אחיתופלי־אלמוני, אבל לאחר שקבל סטירת לחי מפן (תמורת “עצה”) יצאו לו מוניטין בעיר; דומה שהסטירה עודנה לוהטת על לחיו וזו העלתה אותו בעיני עצמו ונהג ללטף את הלחי, שהפקיעה אותו מאלמוניותו.

ובפינה שממול התבודד לו ה“נסטר” השני – משורר אידישסטי, שהיה מטיל יום־יום ביצת שיר, אגב צווחות איומות; טען שהעתונות העברית מחרימה אותו בעטיה של האידיש שלו ואינה מפרסמת גם את שיריו העבריים. גם הוא דבק בפן והלך אחריו כצל. יום אחד מופיע אצלי משורר זה. פניו רמוסים וחבוטים. בלי אומר הוא מראה לי על ה“פנס” שמתחת לעינו ומפטיר מבעד לזוית פיו: “זה עשה לי ידידך, פן!” ה“פנס” היה חדמשמעי ולא נותר לי אלא לציין: “אם הוא עשה זאת לך, משמע שהוא ידידך; לי לא עשה דברים כגון אלה”. לפי סיפורו, הוא ישב במסעדת אלטשולר – מרכז הקורקבנים והאווזים הצלויים – ופתאום נכנס פן מתנודד ומשהק ותוקע בו את אגרופיו, על מה ולמה? סתם ככה, להפגין את עוז גבורתו. כבן ארבעים הוא היום ועד עכשיו לא הרהיב איש לבו לנהוג בו כך. “יכולתי, כמובן, לרוצץ את גולגלתו. מה, קשה לזרוק אבן? אבל אינני רוצה ללכלך ידי. יהיה משפט ותדע כל הארץ מיהו המשורר הגדול הזה! יראה העם וישפוט! בעצם, אני יודע מנין נובע זעמו. פעם אמר לי: ‘אתה משורר בלי ביצים’. ולא היתה לי ברירה אלא לענות: ‘ואתה – ביצים בלי משורר!’ מה, אשתוק לו?”

גירסתו של פן: הוא נגש אל האידישיסטן הלז ושואל: “אתה מודה שאתה מנוול?” ואילו זה מלפלף בעיניו ומתנהם: אינו מאשר ואינו מכחיש. פן חוזר ושואל: “אתה מודה?” ושוב גמגומים ולפלוף עיניים. אז סטר לו פן ומשקפיו עשו “סַלטוֹ מוֹרטלה” וצנחו לריצפה. הנסטר קם, הרים את משקפיו ואמר להתנדף, אבל פן פקד עליו: שב! הוא ציית. המשורר העברי נגש אל הכיור, רחץ את כפיו ואמר: עכשיו לך! האידישאי נסתלק ללא אומר.

בבית המשפט הסביר פן: “הגנתי על כבודה של אשה, שאינני יכול לפרש בשמה!”

נמצאו כ“מנין” גברות כבודות שיחסו לעצמן את הגנת פן על כבודן.

יצאו לו מוניטין לפן של רודף־נשים. ואילו לאמיתו של דבר, הוא היה רדוף־נשים. כשהחל לעסוק בציור, נפל לידיה של פסיכולוגית בעלת־שם דיוקן של אשה, פרי מכחולו של פן. היא ספקה כפיה: “מיהו הצייר? שונא־נשים איום שכזה?!”

 

ו. מיהו, בעצם, פן?    🔗

ה“להקה” עברה לבית־הקפה החדש “כינרת” (שם כתב פן את פזמונו “כינרת, כינרת”). בעלת בית־הקפה, אשה באה בימים, אבל עדיין שרה במקהלה והסידור הפנימי והצבעים בבית־הקפה היו מזומרים והאוירה ערבה לנפש. ערב אחד נכנס פן בליווית הצוות שלו ולקראתם קם מפינתו האפלה צעיר – קרתני, נמוך, בלתי מהוקצע – ושואל במפגיע: “מי כאן אלכסנדר פן?” פן מראה עלי ואני מציג את פן לפני האורח: “אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ!” הצעיר רחרחן, מנומש, מגלגל עינים גבנוניות, נדבק אלי ומקיפני בשאלות כחוקר־טירון, המתמחה בענינים פליליים. תשובותי מביכות אותו: פן זה שהוא משוחח עמו אינו דומה כלל לאותו פטיש־חזק עוקר־הרים, ששמע עליו כה הרבה. גם הלגימה קלושה והלשון אינה מפולפלת. בלב משועמם נטש אותי ועבר למחנה של אלכסנדר השני – זיסקינד, שהפעם לגם מעט וגילגל בין לגימה ללגימה מעשה ברופא.

– כולכם מכירים אותה. היא מזדמנת לכאן. בחורה פיקנטית ועדינה, עובדת בבית פרטי, אצל סוחר סיטוני, ז’לוב בינלאומי החוזר הביתה בלילה והגברת – מוסיקלית־חולנית־קרקרנית. יום־יום מבקר אצלה רופא. הגברת מסבירה לעובדת: בעלה אינו יודע ואינו צריך לדעת על מחלתה ועל בקורי הרופא. ובקשתה – כשהרופא בודק אותה בחדרה – אל תיכנס לשם. (אחת המעריצות האילמות מה“פריפריה” פלטה אנחה קלה והשפילה את עיניה.) אבל בשרירות הגורל נכנסה העובדת לחדר ברגע הפוטוגני ביותר. ואחר כך לא יכלו שתי הנשים להביט אשה בפני רעותה. העובדת לא יכלה לסלוח לעצמה, כי פרצה את התחומים ומר היה לה עד כלות הנשמה ולבסוף החליטה לצאת לחופש – ובינתיים תתפוגג המרירות. אבל גם כשחזרה מחופשתה לא יכלו שתי הנשים לשקם את ה“קומוניקאציה” הסבירה ולא היתה ברירה לעובדת, אלא לעזוב את הבית, אף כי מצבה היה חמור (תמכה באחיה הסטודנט). יום אחד היא הולכת עם אחיה ברחוב ופתאום נפלטה צעקת אפתעה מפיה: “הנה, הנה הוא הרופא!” הצביעה על גבר גבוה, ששיבה זרקה ברעמתו והילוכו עולז־מרקד. “נשתגעת?” נענה האח, “הרי זה טשרניחובסקי?” “לא יתכן!”, נבהלה הבחורה, “אולי הוא רק דומה לו?” “את מספרת לי? הרי הוא היה רופא בית הספר שלי!”

המסובים שקפצו על “המציאה” החליטו פה אחד: “זה טשרניחובסקי! גבר ממש ולא חניוֹק, כשאר משוררינו!”

פן (משמאל) בנשף פורים (1933)

– היודעים אתם מנין באה המלה “חניוֹק”? – הטריז את שאלתו הבלשן־החובב וכולו מתלקק מסיכויי האפתעה שהכין למסובים – מהפועל הרוסי “חניקט”, שפירושו הראשון – יבבן, ביש־גד המתלונן תמיד. באידיש נוסף לו גוון מיוחד, כמובן.

אבל פולני, שנהג להתנגד לכל דעה שלא יצאה מפיו, התריס:

– למה לנו רוסית, כשיש שורש עברי – חנוק. אדם הנראה כחנוּק נהפך באידיש ל“חניוק”. קב ונקי!

המעריצה האילמת, שכבשה את עיניה בקרקע בעת הסיפור, נעצה עכשיו את רואותיה התהוּיוֹת בפן. הוא סרס את העובדות ללא בושה. הוסיף פרטים בדויים. הרופא אף פעם לא נכנס אליה למיטבח ולא הזמין קורקבנים “כאשר אהב”. לא קרץ לה (כדברי פן). לא התאימו גם תאורי דמותו של בעל־הבית שפֶן לא ראה אותו מימיו והוא אינו ז’לוב, אלא נעים־הליכות המושך בעול השנוא עליו. אבל גם בעיניה נראה סיפורו הדמיוני של פן כאמיתי יותר. ועכשיו נחרב עולמה: אין היא יודעת להבדיל בין אמת לשקר. ואפילו נדמה לה שהשקר הוא האמת האמיתית. כלום אפשר שלא לצאת מן הדעת?

ואילו הצעיר החדש משנוכח בינתיים ש“אלכסנדר זיסקינד” אינו זיסקינד כלל, אלא פן האמיתי, דבק בו והחל לענותו בשאלותיו. ופן שהשיכר לא ערפל את מוחו מעולם, עשה עצמו “מגולף” לחלוטין ופלט דברי הבל־להכעיס. הצעיר חפוי־ראש ו“מתוסכל” חזר אלי, אל פן־המזוייף, וחשף את כל צפונותיו: הוא הגיע לכאן בשליחות “עדינה”, כמו שאומרים. גברת אחת כבודה, יפה ומשכילה, ממושבה מסויימת בשרון, שבעה כנראה מתפקידה של אשה נאמנה ואם מסורה והחליטה לטעום טעם “סערת נפש”, לפחות פעם בחייה. הסיפורים על פן הם שהוציאוה משלוות נפשה והיא מלאה את ידיו של בחור זה, שיסע לעיר העברית הראשונה, יתהה על קנקנו של הגבר המהולל ו“ימשש את הדופק”. והנה עומד הוא עכשיו ככלי מלא מבוכה: מה יאמר לה? והוא פונה אלי בבקשה, שאסביר לו בלשון מאירת עיניים: מיהו, בעצם, פן?

בשנות מלחמת העולם השניה היה פן מתהלך בחברת חיילים אנגלים והפתיע את כולנו באנגלית הרהוטה שלו. יום אחד הוא הופיע ב“קנקן” עם חבורתו הלועזית והציג לפני האורחים את מסתרי בית הקפה שבו מתרכז הסגל האמנותי של תל אביב. ישבתי בדד בפינה ופן מצביע פתאום עלי: “זהו צ’ארלי צ’אפלין הישראלי!” ישבתי בלי נוע והחיילים פרצו בצחוק. הרמתי יד – הצחוק גבר. קמתי ויצאתי – כולם געו בצחוק אדיר וראש הצוחקים היה פן, כמובן.⁴

 

ז. פן או שו־פן?    🔗

שאלתי את פן: מי היה אביו?

– דוקטור לפילוסופיה! – ענה בפסקנות.

– הידע עברית?

– כן… – השיב בהיסוס־מה ואחר כך הוסיף בהחלטיות גמורה: כן, ידע.

נזדמן לי קיבוצאי אחד, מגולי ציון, שהכיר את פן במוסקבה. שאלתיו: מי היה אביו?

– מורה לעברית. – והוסיף: “איש קדוש היה”. ולא פרש.

– ומה בעניין ייסנין? האומנם הכיר פן את ייסנין?

– הכיר. שנינו הכרנוהו. יום אחד מטיילים אנו עם פן ברחוב טברסקייה שבמוסקבה ופתאום ניתך גשם עז. נכנסנו לחדר־מדרגות. מחכים. נגש בחור בלונדי, נמוך, חכליל־לחי־ועין ופונה אלי: “הב לי רובל להתפכח”. נתתי לו. אחר כך אמרו לנו שזה היה ייסנין. כך הכרנוהו.

יום אחד מספר לי פן:

– אמש דהרתי על סוס לאורך כל אלבני. דהירה אָלָה־קפק, כמו בערבות סיביר.

למחרת “מדווחים” לי: אמש ראו את פן בקולנוע.

– שם הקרינו מרוץ־סוסים?

– כן.

(הדהירה על סוס שמשה אצלו מעין קומפלקס, אולי הד ילדות רחוקה: יום אחד פוגש אלתרמן בחלפי: “נו, כּייפתם אמש עם פן?” “כלומר?” “פן סיפר שדהרתם שניכם על סוסים”. חלפי מושך כתפיו: “לא ראיתי אפילו זנבו של סוס”.)

פן האמין באגדות שיצר על עצמו ועל זולתו. הוא האמין בלב שלם, שדהר על סוס ומסוגל היה לחזור עשרות פעמים על אותה מעשיה, בלי לגרוע ובלי להוסיף אף פרט מהפרטים, שנשמעו בפיו כמציאותיים ביותר. גם עדי־ראייה, שהקשיבו לסיפוריו, האמינו (כאותה בחורה ש“הדליפה” את המעשיה ברופא) יותר לגירסת פן מאשר למעשים, שראו במו עיניהם. (על אמנות הסיפור שלו מרמז פן ברומאן “סנקה־ז’יד”. הפרקים הראשונים של רומן זה נכתבו בחדרי. הרוקח, שאסף אותי לביתו אחרי “גלות כתובים”, מכר את ביתו ונאלצתי שוב “לפנות את השטח”. פן התאכסן זמן־מה בד' אמותי הפרטיות. על הלעיסה היינו מבליגים בצוותא, אבל כשחסרו לפן סיגריות, היתה רוח הקדוש מסתלקת ממנו ופרקי הרומן נכתבו בשעות טעונות עשן. אז כתב פן גם את הביקורת התיאטרונית הראשונה שלו על הצגה ב“הבימה”. הוא ידע לנגוע בנקודת התורפה וגילה בקיאות העולה על רמת הביקורת התיאטרונית ששררה אצלנו בימים ההם. ביקורת זו קרבה אותו לעולם התיאטרון. “הבימה” החלה לטפח “רז’יסורה פנימית”; הציגו את “בכור שטן” לברנרד שו בבימויו של צ. פרידלנד. ניסו למלא את החסר במחזה המקורי והזמינו אצל פן מעין פתיחה. ליצני “הבימה” שאלו: את מי אנו משחקים – את שו או את שו־פן?)

המוניטין שיצאו לו כלבעל אגדה גרמו לכך, שנפוצו שמועות המכחישות את אמיתות שמו; אנשים המעוררים אמון נשבעו ששמו לא פן ולא אלכסנדר, אלא פשוט – אברהם שטרן. (ואכן, בנק שסרב לאשר הלוואה לאלכסנדר פן, נתן אותה לאברהם שטרן.)

 

ח. ייסנין? מיאקובסקי? יבסק?    🔗

הליריוּת השורשית, הזכה של פן, הגילויים הביוגרפיים שלו (הלהיטות אחרי הטיפה המרה, ה“יחפנות”, האפיזודה ה“דונקנית”) – היו יסניניים למהדרין, אבל הנקע הנפשי שלו היה מאיאקובסקאי להפליא. רק בחסד פליטת פיו השרירותי של סטלין הוכתר מאיאקובסקי כ“משורר המהפכה”, ואלו לנין סלדה נפשו מתרגיליו הצרחניים־הקרקסיים של פייטן זה המהלך על גבי כלונסאות וראש הממשלה הראשון של המדינה הסובייטית רגז מאוד, שבימי המחסור החמור בנייר הוציאו את כתבי מאיאקובסקי ב־5000 (!) עותקים. מי נזקק לספר זה? מקומו בארכיונים כקוריוז בלבד! ובכן, לא ה“קוסמופוליטים” (קרי – היהודים) השמיצו את מאיאקובסקי וגרמו להתאבדותו כפי שטוען פן־הקומוניסט בהערותיו לספר תרגומיו, אלא לנין היה הראשון שפתח במסע האנטימאיאקובסקאי. וחזקה על לנין, שידע שירה מהי ואהב שירה אמיתית. הוא גם לא האמין בקומוניזם המוצהר של הפייטן (“זהו קומוניזם של בנדיטים”).

כיצד נקלע מאיאקובסקי למהפכת אוקטובר? פעולתו הפיוטית החלה עוד בימי המשטר הישן. גם אז כבר צצו ניצני ה“היפיזם”, הבעיטה בשיגרה, בהרגלים המקודשים. מאיאקובסקי ראה עצמו כפוטוריסט (השתתף בקובץ “סטירת־לחי לטעמו של הציבור”). לבש בפרהסיה אפודה צהובה־להכעיס וגם חרוזיו היו להכעיסיים־מתגרים. עיקר תשוקתו להיות יוצא־דופן בכל מחיר. שחצנותו המחורזת נראתה כשובבנות פיקנטית, כמס לחדשנות שאין דור המצליח לדלג עליה. על כל פנים, פוטוריזם זה היה נקי מכל אידיאולוגיה, אף כי בימי נעוריו השתייך מאיאקובסקי לתנועת הסוציאליסטים. המהפכה הצילה אותו מניוון; עכשיו ניתנה לו ההזדמנות למלא את החלל הפוטוריסטי הקונדסי יעוד מהפכני מפורש: הפרולטריון, המעצב את הקומוניזם, זקוק ללשון מהפכנית חדשה ולפייט חדש. מאיאקובסקי שנא את פושקין בכל להט דמו. הוא לא היסס להציג את עצמו כנביא הלשון והפייט של החברה השותפנית ושימש “רמקוליקולות” למשטר הסובייטי. למעשה, הוא המשיך להתגרות ולהתעלל בשיגרה החברותית והמוסרית, שעכשיו היתה מגודפת בפיו כסחישי העולם הישן. (אחת מתכניותיו הוגשה בשם “מאיאקובסקי מתעלל”.) תמיד אהב להשניא את עצמו בהופעותיו הפומביות המלוּות שערוריות וחרפות. והקומוניזם שלו נראה בעיני רבים כמתרפס־מתגרה. (באחת מהופעותיו הפומביות בלנינגרד נשלח לו פתק בזה הלשון: “הגד נא, נבזה / כמה שלשלו לך תמורת זה?” מאיאקובסקי, שהצטיין בארסיות לשונו, היה מכריע את יריבו במלה שנונה אחת ואלו הפעם הוציאוֹ פתק זה מכליו, שנינותו בגדה בו; הוא זעם וגעש, דרש מהכותב לזהות עצמו מיד ומשלא נענה, המטיר עליו קללות־רחוב איומות, לא־מאיאקובסקיות.) אבל לא רק סופו הטראגי, אלא גם הפואימה “על זאת” מגלה, שכל הפרשה הפוטורו־קומוניסטית שלו, לא היתה אלא מסכה שהעלימה את מהותו האמיתית. בפואימה זו מגלה מאיאקובסקי בגינוניו המקוריים את צמאונו הפאטאלי לאהבה פשוטה, תמה, ואולי גם סנטימנטלית, שכה השכיל להשמיץ אותה כל ימיו. בפואימה זו, שתוכה רצוף אהבה, המלה אהבה אינה נזכרת כלל, אלא מסומנת בנקודות ומתחרזת עם השורה שלפניה.

כתושב לנינגרד הייתי נתקל לפרקים במאיאקובסקי המהלך בפרוספקט־נבסקי בחברת היפהפיה, בת ה“משולש” הגורלי; כל המבטים היו מופנים אל הדמות המוכרה לכל אזרחי רוסיה ואלו הוא הבליט את הלסת שלו בגסות מפורצפת שלבשה ארשת חוליגנית־מתגרה. זה היה מאיאקובסקי המתחלגן מתוך בושה – אלה היו פני שירתו.

על זוך לבו ונקיון נמוסיו מעידה גם תושבת תל־אביב, שנתקלה במשורר בימי עלומיה המוסקבאיים. זה היה בעידן “חיסול הבושה” והיא – נערה בת שש עשרה – נסחפה עם הזרם ונתגלגלה לנשפית ה“נודיסטים”, לשם נקלע גם מאיאקובסקי. הוא עקב בסקרנות חרוקה אחרי ההכנות לאורגית העירום האידיאולוגי, הערטול הקבוצי, שגינוניו היו בלתי מהוקצעים והססניים. אבל משהרגיש בנציגה היחידה של הגיל הרך, נתמלא בושה. נגש אליה והציע לה לנטוש את ה“חור המזוהם”: לשנינו אין מקום כאן!

ומי יודע, אולי דווקא האחריות המוסרית היא שאילצה אותו לשים קץ לחייו בצורה, שגונתה באכזריות פאתטית בשירו על מות יסנין.

גם אותה מסכה־להכעיס שהתהדר בה פן העידה על קורטוב הבושה שחלחל בלבו התם, הנכלם, הרגשני, על אף חספוסו השחצני. הפחד מפני השיגרה דחף אותו לעימות מגונדר עם “זו המכונה מולדת חדשה”. כדי להעלים את מהותו האמיתית – התאהבות במולדת – גייס פן את “גורי המלים שהפכו לאריות” ופתח במערכת השמצות (“ירושלים הקדשה”). גרויי ה“נונקונפורמיזם” שלטו בכיפת השירה הצעירה, בקרב חניכי ברית המועצות במיוחד. אידיאולוגיה ממשית לא היתה כאן, אבל ה“מרד” שימש אחד הסממנים הפיוטיים, ששום משורר המכבד את כשרון עצמו לא העז לוותר עליו. וכל פייטן ראה חובה לעצמו להיות “נרדף”; שנוא על ידי ה“ממסד” (אף כי מונח זה עוד לא היה קיים) ונערץ בקרב ההמונים (והרי אז כל יודע־עברית היה גם מורעל־ספרות). גם העצבון נחשב כגורם פיוטי יציב. והיחס למולדת היה מלווה “רגשים מעורבים”; משיכה ודחיה. ולא פעם היה העצבון המחונחן נהפך ליאוש נוקב ותוקפני.

כיצד קפץ פן לקומוניזם?

שיריו של פן רוויי־אוטוביוגרפיה. הנושא “מולדת חדשה” רדף אחריו כל ימי חייו. ה“מולדת החדשה” הראשונה – כנופית הנערים העזובים ביער הסיבירי. הוא – ה“ז’יד” היחידי – היה נערץ ושנוא. היחוד היוצא דופן גרם לו סבל והנאה כאחד. ה“סולניות” הגורלית שלו כבר נבטה בנוף הפראי ההוא. מפי הסב־הצייד (שוודי?) נודע לו, שיש לו אבא־ז’יד במוסקבה, וכשהצליח למצוא את אביו הפכה לו מוסקבה – הבוהמית – למולדת חדשה שניה. גם כאן היה זר ומסוייג (“מכתב לאשה”). ארץ ישראל היתה המולדת החדשה השלישית שלו ובה הגדיר את עצמו כ“ישן ואורח”. דחף ה“סולניות” הציק לו ולבסוף החל ל“סַלנן” בחוגי “פועלי־ציון”, אף כי בדרך כלל, היה הסוציאליזם שנוא עליו.

אחד מפעילי מרכז “החלוץ” במוסקבה (מ. בורגמאן), שנכלא עמו בתא אחד במרתף הג. פ. או. מעיד, שפן גינה אותו על השתייכותו לתנועת הציונות הסוציאליסטית. מזיגה זו אינה טבעית: או ציונות, או סוציאליזם! תמך בו האסיר השלישי בתא – סוציאל־דימוקראט רוסי (ממוצא יהודי). גם הוא טען: אין למזג. ב“מעברה” ה“פועלי־ציונית” לא הירבה פן להתמהמה. מתוך נאמנות לעקרון הקיצוניות – או, או – הוא זימן לעצמו “מקלט בטוח” בפ. ק. פ. עצמתו של הקומוניזם הסובייטי מושתתת על שנאת הזולת, על הנרקיסיזם המזויין שלו. ברית המועצות – כליל השלמות, אין בעולם ארץ טובה וחופשית הדומה לה; בכך מרגילים להאמין את האזרח הסובייטי מגיל הגן עד האקדמיה למדעים. ואלו הקומוניסטים היהודים – עולמם הפוך. ראשית חכמה – השנאה לעצמם; העם היהודי – יציר אנטיהיסטורי ויעודם של ה“יבסקים” לגמול את עמם מתשוקת קיומו. (בפיהם זה נקרא “אינטגרציה”, אף שלמעשה אין זו אלא מהדורה סובייטית ל“פתרון הסופי”.) והקומוניסטים ה“פלשתינאיים” שלנו, לשם הצדקת שנאתם לעמם, נתגייסו לאהוב בכל מאודם את הערבים (וכל מרטש תינוקות יהודים הועלה, בחסדה של מולדת הפרולטריון העולמי, לדרגת מתקדם), ולא נותרה בלבם אף טיפת אהדה לעמם. ופן־הקומוניסט פרק מעליו את כל הציוויים הפייטניים, שתה מכל בארות השנאה העצמית, שנחצבו לפי המתכונת היבסקית, גנז את הליריקה הזכה שלו, סתם את עורקי האמת שבלבו ונהפך לרוכל קולני, המוכר סיסמאות, שהן הומניות מלבר ורצחניות מלגו. הוא חיבר שיר המוקדש ל“מלה בת שתי ההברות – שלום”, תוך התעלמות למודה ממשמעותו הממשית של המונח הסובייטי “שלום”, שפירושו המעשי שעבודו או השמדתו של עם הנלחם לחייו (מונח זה שאלו הערבים מן האוצר הסובייטי; אינם פוסקים מלהכריז שאין שלום כל עוד קיימת מדינת ישראל). מתוך כך הגיע פן לתגליתו הצוררת: “לא רחל, אלא הגר מבכה את בניה”.

לפנים התגורר בתל־אביב רופא־שיניים, ויסוצקי שמו, שהיה מתפנה גם לשעשועי־עט בשפה הרוסית. את סיפורו המוקדש למאורעות תרפ"ט הוא שלח למ. גורקי, שהוציא בברלין ירחון בשם ‘ביסידה’ (שיחה). הסופר הרוסי הגדול החזיר לו את כתב־היד בתוספת הערה: רק החולניות היהודית המעוותת מסוגלת להציג את הערבים כצודקים בשחיטות. אין ספק, שחוות־דעת מעין זו היה מקבל גם פן, לוא התגלגל השיר על הגר לידיו של גורקי.

 

ט. יעודו של משורר    🔗

היה לו לפן גם “אינטרמיצו” חורג; עונה רצופה עסק בחיבור שירים “פאסטרנאקיים” (ברוסית), שאולי עלו על שירי פאסטרנאק עצמו, כי היו פחות מסובכים, ללא תחנות אסוציאטיביות נפתלות, זכות ומזוקקות יותר. פאסטרנאק, גדול המשוררים בתקופה ההיא, הצטיין בצניעותו הנועזת (“להיות מפורסם יש בזה משהו מן הכיעור”) ולחם בשיגרה לא בלהטים מסמאים ולא בצעקנות מחרישה (הצועק מעלים תמיד אמת מסויימת); הוא ראה את המשורר כמחדש יום־יום מעשי בראשית. משורר אמיתי מבטל את הזיקנה, כי הוא נולד כל יום מחדש ורואה את הנוף והאדם בעינים בראשיתיות ותפקידו להנחיל ראייה זו גם לקורא. פאסטרנאק לא ראה את תולדות העם הרוסי כ“מלחמת מעמדות”, אלא כמלחמת השירה במישטר. מלחמה זו קיימת עוד מימי פושקין והחמירה יותר בימי המשטר הסובייטי. פאסטרנאק לא הניח את נשקו ונאבק לחירות השירה עד יומו האחרון. על אף התנצרותו המרה, נשאר עברי במהותו (כנאמר במדרש על אברהם אבינו); השירה הסובייטית הכנועה מעבר מזה והוא היחידי – מעבר מזה.

תרגילו הפאסטרנאקי של פן נפסק עם התאונה הספרותית הקשורה ב“דוקטור ז’יבאגו”; הוא נתגייס למסע של השמצות ממאירות, החורגות מתחומי השירה.

 

י. יתגדל ויתקדש…    🔗

בירחי הדבש של “הועד היהודי האנטיפאשיסטי” נאלץ גם פן לחזור ל“יהדות”. זה היה לאחר שפרסם איציק פפר את שירו “אני יהודי!”, אגב קריצות לעבר “המדינה בדרך”, שנעשתה לרגע־קט כשרה לשליש ולרביע (“היבסק” המושבע נתמלא גאווה פתאומית ב“נמל חיפה”). ופן מיתמם בעקבות אחיו, נציגם הנלהב של רוצחי התרבות העברית, ממציאי ה“פטנט” לגינוסייד הרוחני הסובייטי, ואומר: “אין אני ואפסי היחידי / ואוהב עמים רחוקים וקרובים / ואקד לאחוה ואשתיק לרובים / כי בזה מהותי וכבודי ויחודי / להיות / קומוניסט / יהודי”. זה נאמר בעידן בו שלט במוחות הכלל הקלסי: “אל תקמץ בשקרים – משהו עשוי להראות כאמת”. הוא כתב זאת בימים כשיחודו וכבודו – לאהוב עמים רחוקים וקרובים ולשנוא את עמו שלו – כבר הוקע לדראון עולם ולא ארכו הימים ודיין האמת – ההיסטוריה – חרץ את משפטו על כל שונאי־עמם המפולפלים והפשטנים כאחד.

אבל משהגיע תור החוזרים בתשובה והקומוניסטים הותיקים החלו לתבוע אמירת “קדיש” לאחר מותם, חזר פן אל השירה, אל “המולדת החדשה” הישנה. תשובה זו הוצהרה אגב רמזים הנהירים רק ליודעי־ח“ן בעלי־ותק והשורות נכתבו באצבעות מעוותות האוחזות בקושי בעפרון: “הייתי / והנני / ואם אוסיף להיות / אהיה אשר הייתי / והנני”. השיבה לשירה צורפה בכור הענויים (נקטעו שתי רגליו) ועם יסורי המחלה האיומה נזדכך היסוד האנושי בשירתו, גלשה השנאה, חזר לקדמותו החיוך הלירי; “עששית התקוה מאנה לכבות”, עמקו חושיו והוא שמע את “זעקת אמו בהיוולד חייו”, נעזר בביאליק המחבק אותו ולוחש: “שמים, בקשו רחמים עליו”. אבל חזרה זו היתה מאוחרת; בינתים חלו שנויים ממאירים בארץ. השירה נעשתה מיותרת. צרכני הרוח ניזונים מאנטי־שירה חקוייה וזרה. אפילו הפלא הגדול בתולדות התרבות האנושית – תחית העברית – עוטה אבק אנכרוניסטי. נוצרו כל התנאים בארץ המאפשרים לאזרח שלא להזדקק לעברית. פורחים כל שושני הניאו־גלותיזם, המכונה עכשיו פולקלור (המשורר יחיאל מר ז"ל קבע עשרת דברות למשורר הרוצה להצליח בארץ; הדיבר הראשון – לכתוב אידיש). גואה נחשול “המתיוונים”. אמנם, העברית עודנה נחשבת לשפת המדינה, אבל בלי שפת המנדט אין לקבל עבודה אפילו הפשוטה ביותר ואי אפשר ללמוד באוניברסיטה. העיר העברית הראשונה, שטפחה לפנים תיאטרון מקורי, וחלמה גם על הווי חדש, נשחקת עכשיו בין המסעדה “מיין מאמעס עסן” ו”דיזנגוף־סנטר".

פן הלך לעולמו. כבה נר השירה הזכה שתעה וחזר. פרש מאתנו משורר כשהעם היושב בציון אבד את קיומו ונצחו החל לשקר ושקע במ"ט שערי אוכמניזם (אכל ושתה כי מחר נמות). ברגע של התבהרות הפטיר פן בשפת המולדת הישנה: “חוצ’וּ ז’יט!” (אני רוצה לחיות). בצוואה זו אולי נמסרה לנו “עששית של תקוה”, אבל סחישי האופטימיסטים שבנו מתביישים בתקוותם הנושנה, כשנשמת האומה, הסופגת את סיכויי הכליה, תתעורר ותתחשל מחדש, ושם השירה יתגדל ויתקדש…