¹

 

פתח־דבר    🔗

ביקשו עורכי ‘ספר־היובל לשמעון הלקין’ לקבל מידו של הלקין Autobiographia Literaria ולא נענה להם. ניסיתי אפוא לשזור כאן ממה שקיבצתי ממקורות שונים – משיחות ששוחחתי עם הלקין במשך שתי עשרות שנים וחצי שאני מכירו, ממה ששמעתי מאחרים וממה שקראתי בשיטין ובין השיטין של כתוּביו, שנדפסו ושלא נדפסו, ואף ממה שנכתב עליו – אפיזודות־אפיזודות מקוֹרוֹתיו שבחיים ובספרות.

דבר זה אינו עתיד לשאת חן מלפני הלקין. על־פי מה שאני מכירו, הוא עתיד לטעון, שהדברים באקראי נמצאו לי, וממילא עניינים החשובים באמת חסרים מהם, ועניינים שאינם חשובים נכנסו בהם, ויש מן הדברים שאינם שלמים ונמצא רושמם עלול שיסתלף. עוד יאמר, שיש בהם דברים, שאתה מוצאם כמעט בכל ביוגראפיה של סופר עברי בן אותם מקומות ואותם זמנים, ואין בהם שום ייחוד; ובעיקר – אין בדברים כדי להאיר את יצירתו, והוא ולא היא נושאם, ולפיכך אינם נחשבים בעיניו. אף־על־פי־כן החלטנו להביא את האפיזודות האלה, אפילו הן מקוטעות וחסרות, ואפילו לא באו לשם יצירתו של הלקין אלא לשם הלקין היוצר. אנו מאמינים, שעד שתגיע שעתה של ביוגראפיה מתוקנת ושלמה, שתיכתב בשיטתיות ותעשה שימוש בכל החומרים הרבים שניתן למצוא, ובהם חומר רב שהוא חסוי עד שתבוא עתוֹ – ימצאו קוראיו של הלקין ותלמידיו, ואוהביו כולם, עניין אף במה שיש כאן. מקווים אנו שגם הבנת הקוראים ביצירתו והנאתם ממנה יימצאו נשכרים במידת־מה מן העיון.

כתובים אלה אינם באים אפוא בעיקרם לשם יצירתו של הלקין, ונושאם הוא הלקין האיש – המשורר, ההוגה, המורה, אמן־השיחה, המלומד, המיוסר, המעורר, המרגיז, המרגיע, המסעיר. כל האמור בהם שמעתיו באזני או ראיתיו בעיני, ולא הוספתי עליו מדמיוני אפילו עניין אחד. אף־על־פי־כן, לא היו לפני אלא מראות שנשתקפו באספקלריה שלי, וכל מה שנאמר בהם, אני אמרתיו ואחריותו עלי בלבד. אם טעיתי בדבר, אם לא דייקתי, אם מפני הקיטוע והחסר והאקראי נאמר דבר אשר לא כן, או הרושם שיתרשמו הקוראים ילקה – אני מבקש מראש את מחילתו של הלקין ואת סליחתם של קוראי.

ערכתי את האפיזודות בשני מעגלות: הראשון, החיצון, הוא מעגל הקורות הפרטיות – המאורעות, הנדודים, הלימודים, ההוראה וכיוצא באלה – שניסיתי לשבצם במקומותיהם ובמועדיהם. המעגל השני, הפנימי, הוא מעגלן של הקורות הכרוכות בחיי הספרות והסופרים, באמונות ובדיעות, ביצירה וכיוצא בהם בעולם הרוח. אין צריך לומר שאין המעגלות נבדלים ומופרשים זה מזה, אלא הם אחוזים ופתוכים זה בזה ונשפכים זה אל תוך זה, ולא הקדמתי את הראשון, אלא כדי שיהא בידי לתמוך את השני בלא שאאלץ ללכת בו כסדר השנים דווקא.

במעגל הראשון ה' פרקים: (א) ילדות; (ב) נערות; (ג') בחרות; (ד') גברות; (ה') בין עצה לגבורה; ועד כמה שהיה בידי נתתים כהוויתם, כסדר השנים, מראשיתם ועד היום.

במעגל השני ז' פרקים: (ו') עורכים, משוררים, מבקרים וסתם אנשים; (ז') ואשה בכל אלה; (ח') עד שערי מוות; (ט') היי אחרי מלכך מרדפת בסוד; (י') ר' ישראל, כל ישראל וארץ ישראל; (י"א) ושניים תרגום; (י"ב) מדברי זמר ועד דברי הבלים;² והוא כמין ניסיון לגלות – עד כמה שאפשר – את הזיקות שבין הנגלות לנסתרות ולהאירן במה שהוא.

 

הפרק הראשון: ילדות    🔗

בשנות העשרים למאה הי"ט, לפני שבנו את מסילת הברזל, שהוליכה מן הדרום, מרומני, דרך פולטאבה עד הבאלטיקום, נבנים במצוות הקיסר ניקולאי, שני כבישי אבן־חצץ, שקוראים שוסי (chaussée). האחד מושך מקיוב לפטרבורג, והאחר – ממוסקבה לווארשה. הכבישים חותכים זה את זה בפינה נידחת שבפלך מוהילב שברוסיה הלבנה, מהלך שלוש־ארבע ורסטאות מהכפר דובסק־הישן (סטארי דובסק), מדרום לו. תחנת חילופי־הסוסים שבצומת הכבישים, שנקראה תחנת־דובסק, אין לה זכר במפות שבאטלסים, ורק פעם אחת, בשנות מלחמת העולם הראשונה, בניו־יורק, נמצא להלקין ציונה במפת־צבא גרמנית. אותו מקום היו מעכבים ליד מוטות־מחסום דמויי־קילון את השיירות המוליכות סחורות והיו גובים מהן מכס. לכבודו של הקיסר, שמא יעבור וירצה לעשות שם את לילו, נבנו בחצר, שגדר מקיפה לה, כמה בתי־חומה גדולים ויפים, בניני־הלבנים הראשונים שראה שמעון הלקין מימיו – קראו להם (ברוסית) משכנות־מנוחה למלך. תלוליות היו פזורות מסביב – קברותיהם של חיילים מחללי המלחמה, שעשו שם החיילות כשעבר נפוליון במקום ההוא בדרכו מזרחה.

כשנולד שמעון יהודה לייב הלקין בתחנת־דובסק בי“ב במרחשוון תרנ”ט (28.10.1898), שוב לא היה בחצר כלום מימי זוהרה. רק פקיד־הדואר היה יושב בה. לפעמים, כשהיה שר־הפלך עובר, היה לן שם. הכפר כולו זעיר – “שנים עשר בתים וחצי” – בתי עץ שגגותיהם רעפים או תבן. בכפרים שמסביב ישבו יהודים רבים גם אחרי ש’נתביישה החצוצרה' – חוכרי־יערות, חוכרי־אחוזות וכפריים; אבל בכפר עצמו היה מניין רק בצמצום, והיו מתפללים בציבור רק בשבתות ובמועדים.

המקום יפה מאוד מאוד; נופו שטוח, פתוח, ושדות ויערות סביב – אשוחים, אורנים, מעט ליבנים. בימי־הקיץ הארוכים, החמים, השלף שבשדות לבן באור החמה, והשקיעות הרחוקות אדומות; וריח גשם בראשית האביב, ובוץ. ובחורף השלג כבד על האדמה ועל העצים, והלילות ארוכים.

אותן שנים לא נתן הילד שמעון את דעתו על הנוף ביודעים, אבל הדברים נתונים בזכרונו, וזכור הכביש המוגבה היושב בתלולית השטוחה שמדרוֹנה חצץ, והוא נראה כגבעה, שהילד יכול לטפס בה על ארבע ולשוב ולהתגלגל במורדה.

בצומת הדרכים – אכסניה גדולה, כפי הנראה בנו אותה בשנות העשרים המאוחרות למאה הי"ט, עם הכביש, והיא ישנה מאוד וצריכה הריסה, לפי שעתידים לבנות על הריסותיה אכסניה חדשה. כששמעון כבן ארבע, אחיו הגדול, ישראל, לוקחו בידו ומוליכו עם חבר מרעיו אל מקום ההריסות. הכל זוחלים ומפשפשים ומבקשים למצוא אוצרות – מסמרים. גם הוא זוחל ומנסה לשלול שלל – לשלוף מסמר מרעף רקוב ואכול־ירקון זה ומרעף רקוב זה. פתאום הוא צועק צעקה מרה – מסביב לו רומשים ומעופפים רמשים וזוחלים ויבחושים ומיני יתושים, שהיו בתוך הקירות העבשים והרגיזם ממנוחתם. באחרונה, כשאומתנו, שנדמתה עומדת על תלה לתפארה, והכל בה נקי וטהור, התחילה בירתה נראית מתקעקעת, והחלו יוצאים ממחבואיהם כל אלה צבאות הפרעושים והפשפשים שבמעשים טובים – שבה אותה תמונה לפקוד אותו בשנתו – הרעפים האלה, רעפי־העץ השחורים והמכוסים אזוב, והיד שולפת את המסמר – והוא מקיץ מחלום בלהות.

אבי אמו, ר' אברהם שלמה פּריצקין, היה שוחט בעיירה לא רחוקה, בז’וראביצ’י, מהלך כחמש־עשרה ורסטאות משם. בעיני אמו היה אביה גדול־הגדולים, קדוש־הקדושים. תמיד הייתה מספרת, שבזמן שהעמידוהו שוחט בכפר, הייתה מחלוקת, כרגיל, ונפלגו פלגות, ופעם כשהלך ברחוב, התנפלו עליו והיכוהו, והוא הזקיף את צווארונו לכסות על פיאותיו, שלא יפגעו בפיאותיו. מולדתו של סבא בפלך מוהילב. הוא היה חסיד חב"די לובאביצ’י קנאי והיה נוסע עוד אל ה’צמח־צדק'. אמו הייתה אדוקה מאוד. אמה הייתה מפריצ’י, פלך מינסק, הוא הפלך הסמוך.

אביו, ר' הלל הלקין, נתייתם מאביו ומאמו כשהיה צעיר מאוד, וגדל לא מתוך חיים של רווחה. כל חייו היו צרכי־הגוף שלו מצומצמים. היה נקי תמיד, וזהיר בלבושו, אבל היה זקוק למעט מאוד מן החומר, אולי משום שגדל מתוך עניות. הוא נולד, כנראה, בשנת 1866, בכפר קטן שבפלך מינסק, הליבּוקוביצ’י. אחר כך היה בטיחיניצ’י שעל גבול פלך מוהילב ופלך מינסק ולמד בבוברויסק, ב“אולם” של ר' שמריהו נח שניאורסון, שהיו קוראים “דער זאאל”. עברית ידע מילדותו. בבוברויסק, שהיא גם עיר של משכילים, המשיך בלימודי משכיל בישראל ובוודאי הירבה לקרוא עברית. תנ“ך החל לומד בילדותו והיה בקיא בו כקונקורדנציה. היה בקיא גדול גם בתלמוד ובמדרשים ובחסידות חב”ד. כבר מפי ר' שמר’ל (שמריהו) נח, בישיבה, שמע מאמרי־חב"ד. אחר כך בערוב ימיו, באמריקה, הירבה ללמוד פילוסופיה יהודית וקבלה וחסידות. כתב עברית נקייה ועשירה וקולחת. לימים, כשהיה שמעון הלקין זקוק לדבר מדוייק, למלים או לצירופי־מלים היה שואל את אביו ואביו היה משיב לו בפסוק מייד. עד כדי כך הייתה העברית של אביו משובחת, שהלקין הצעיר התבייש להראות לו משהו כתוב משלו.

אביו קרא רוסית וגרמנית. בלילות היה יושב ולומד דף גמרא, אבל על השולחן גם ‘מלחמה ושלום’, למשל, והוא קורא אף בו בגנבה. היה בקי בהיסטוריה של רוסיה, ונהג לקבל קונטרסים על מסתרי החצר הרוסית, שהיו כורכים אחר כך ועושים מהם ספרים.

בבוברויסק קיבל אביו כתב קבלה לשחיטה מידו של רב העיר, מגדולי התורה הליטאים, ר' רפאל שפירא.

בוברויסק, כאמור, כבר היא עיר של משכילים. פלך מוהילב משכילים מפוזרים בו כבר בראשית ההשכלה. הבודק בכתבי העת את רשימות הפרה־נוּמראנטים מוצא אותם כאן, גם בווארשה, בביחוב־ישן.

אביו היה מלמד לתלמידיו דקדוק והיגוי עבריים בהברה הנכונה, מלעיל ומלרע. כשהובא אביו אל בית סבא, הביא אתו את ‘אהבת ציון’, וסבא הטיל את הספר אל תוך התנור ושרפו.

על ז’וראוויצ’י הייתה אמו מספרת סיפור שקראה לו ‘מיטווֹך שאבעס’ – יום ד' שהוא שבת. מעשה בחבורה של בחורים ובחורות, אפיקורסים, שביקשו להוכיח, שאותו מאמר, שבשבת ק"ט, “מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? […] תבל אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילים לתוכו וריחו נודף […] כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו” – שווא הוא. עמדו וסגרו עצמם באיזה בית, ביום ד' בשבוע, בישלו חמין בתנור ואפו פשטידה ובירכו על הנרות, והראו בעליל שמאכלות אלו ריחם נודף בדרך הטבע, בשבת וביום חול, על שולחנם של מחללי שבת כעל שולחנם של שומרי שבת.

גם על מכתביו של בן ז’וראוויצ’י, הבילויי חזנוב, הייתה מספרת, שסיפר בהם על ראשית הימים בגדרה, כיצד היו ישנים עם הבהמות ברפת.

אמו, שהייתה אדוקה מאוד, כאמור, ואדוקה באביה הקנאי, לפעמים הייתה תוהה על אבא שהוא אינו ירא וחרד די הצורך. כששמעון בר־מצווה לערך ומסור לאמא כולו, הוא כאילו עושה יד אחת עמה בביקורתה כלפי אבא.

הביאו אפוא את אביו של שמעון הלקין מן הישיבה לז’וראוויצ’י, והצעירים נישאו והם חיים בבית הורי אמו, עד שהיה אחיו הבכור כבן שלוש. פרנסה לא הייתה לו, לאביו, בשפע. מדי פעם היו שולחים אותו לשחוט במקום חמיו. כשהיה אחיו של הלקין כבן שלוש, עשו את אביו שוחט ומלמד בדובסק הסמוכה, הוא כפר מולדתו של הלקין. בכפר עצמו לא נזדמנו שחיטות רבות, עגל או שניים לשבת בסך הכל, ואביו היה נוסע לפעמים לכפרים שבסביבה לשחוט בהם. כיצד יכול אבא להיות שוחט, דבר זה מטרידו כבר אז, אבל הדבר מקובל כל־כך על הכל, מובן מאליו כל־כך, והשוחט – כלי קודש הוא.

הבית נתמלא ספרים. בחדר היו לומדים עד שש בערב, ואחרי יום עבודה ארוך־ארוך, אחרי ארוחת הערב, היה האב יושב ולומד דף גמרא. לפנות בוקר, כבר בארבע או בחמש, היה שמעון שומעו מתהלך ואומר את פרק היום בתהלים, מתפלל ולומד פרק משניות, כמנהגו יום־יום בפני עצמו. אחר כך היה מתחיל סדר היום של התלמידים, שבאו ללמוד.

הבית לא היה בית עניים. הפרנסה אמנם בדוחק, אבל אמו הייתה מסודרת מאוד, מקפידה מאוד על הניקיון, והליכות הבית קבועות וסדורות – חמש ארוחות ליום שלא כמנהג הרגיל בין יהודי העיירה, שאוכלים מסובים מסביב לשולחן העוטה מפה נקיה ומגוהצת, והכוסות מבריקות. בבוקר בבוקר – תה, וסוכר, וצנימים שאמו הייתה אופה לשבת. ואחר כך, בעשר, Petit dejeuner, תפוחי אדמה – שהיו מגדלים בגן הירק שמאחורי הבית, עם המלפפונים והתירס, הצנוניות והבצל, ושמעון היה זורע ושותל בו ועוזר על יד הגדולים – תפוחי אדמה מבושלים וחלב חמוץ. וארוחת צהריים, ולפנות ערב תה, ולילדים לחם ומרקחת שאמו הייתה מכינה בידיה, וארוחת ערב מבושלת, גם היא – הסעודה העיקרית. התפריטים היו קבועים, תפריט יום ביומו. הבגדים נקיים, אפילו לבשו אותו בגד שנתיים ועוד. בני העיירה חשבום עשירים, משום דרכי הקבע והקפידה באכילה ובמלבוש. וכמובן, חגים ומועדים, כנהוג בכל משפחה יהודית ברוסיה. וזמירות של שבת מסביב לשולחן, ואפילו קולו של אביו אינו ערב מאוד.

הכפר – אי יהודי קטן ממש. בשמחת תורה היו הזקנים מרקדים והיו משתכרים, והיה יפה עד מאוד. שמעון אהב את הזקנים ובעיקר את הכוהנים העולים לדוכן. היה שם זקן אחד, הלמן היה שמו, מן הקאנטוניסטים. הוא חזר מן הצבא אחרי עשרים וחמש שנים, ואולי יותר. הלמן נהג להחזיק את שמעון בין ברכיו והיה מתפעל, שכבר הוא יודע לקרוא.

בדובסק עצמו לא היו גויים, אבל בסמוך היה בית־תפילה של נוצרים, והייתה גם מה שקראו “מונופולקה” – חנות מונופולין למכירת יי“ש. הגויים היו באים מן הכפרים אל התפילה, ואחר כך היו משתכרים והיו מפילים את נשותיהם ארצה ובועטים בכרסותיהן במגפיהם. ליד הבית השתכרו, ושמעון הילד היה נרעש ונפחד. זכרונות משונים לו, מודחקים־מודחקים: ריחות פרוות הצמר של האיכרים, אנפילאות, ריח הדג המלוח, היי”ש, כשהם נכנסים שיכורים; ריח העצים החטובים, המבוקעים, שהם מביאים אל תוך הבית להסיק בהם את התנור. גוי אחד היה, שהיתה לו בקתה בבקעה שמעבר לכביש, מקום שבימי גנוסיא היו עורכים תהלוכות. גוי טוב, חרומף היה, ושימש גם גוי־של־שבת. היתה לו עוד מומחיות אחת – יבלות שגדלו על לשונותיהן של תרנגולות היה מגרד ומקלף אותן בצפורניו. הלקין זוכר את צפורניו “מַטְוֵי הסב חרום האף / וצפרנו חוד המרצע”.⁴

כשהיה שמעון בן ארבע־וחצי חמש – פרצה מלחמת רוסיה־יפן. מגוייסים חדשים עוברים בתחנת דובסק ומכניסים אותם אל הבית ללינת לילה בהלנת־חובה. עדיין אינם חיילים של ממש. אין להם כובע בעל מצחייה, אלא איזו כומתה וסמל בלבד, והם בדרכם לאיזה קלט. אז שמע בפעם הראשונה יידיש פולנית מפי אחד החיילים, יידיש חרוקה ולא שרוקה. היו מכנים את הטירון על שום מבטאו ‘פוילישע דריפקע’ (= דלף, מדלף, פּולני) לא בלעג, ברחמים. אותם ימים היו קוראים בעיתון היידישאי ‘דער פריינד’ את הפיליטונים האלגוריסטיים של שלום־עליכם, גם על המלחמה.

חברים לא היו לו בתחנת־דובסק. אומנם תמיד היו ילדים בבית, תלמידיו של אביו, אבל הללו היו קשישים ממנו. אביו לא לימד מתחילים גמורים. הלקין אינו זוכר שהיה לו חבר באותן שנים. זכורים לו דווקא הזקנים.

כשנולד אחיו אברהם, אביו לוקחו בידו ומביא אותו אל העריסה. התינוק שוכב בה מתחת לסדין לבן לבן. פניו צחרחרים ומעט ורודים. אחר כך – המשפחה כולה נהנית מחוש ההומור שבאח הקטן. ערב ראש־שנה אחד קונים לשמעון בגדים חדשים. חולצת קטיפה אדומה ומכנסיים משובצים משבצות שחורות ולבנות, ואבנט עם גדילים לחגור בו את המתניים. אבל גם אברהם הקטן לבוש יפה, ושמעון לוקחו עימו לטייל לפני שהולכים אל תפילת מעריב ב“מניין”, המתכנס בשבתות ובמועדים ובימים של שנת־הפּטירה (יאהרצייט) בביתו של אחד מן ה“כוהנים” הזקנים.

היה עוד אח, גדול מאברהם בשנה. עיניו היו דוויות, ותמיד הייתה מצטברת זוהמה בזוויותיהן אחרי השינה. אמא הייתה מצירה בגינו. אחרי שנולד אברהם, היה מתהלך בבית כמין תרנגול צעיר שלא נגרמה שחיטתו.

אמא אהבה את ישראל הבכור, מפני שסבו, אביה הנערץ, אהב אותו. הייתה מספרת בטוב לבב כיצד היה הסב מניח לישראל, הנכד הבכור, לתקוע מסמרים ברהיטים. אבל תמיד חשב שהיא אוהבת את אברהם ביותר – הוא נקרא על שם אביה.

עד שהוא בחור, אינו זוכר סימני חיבה שאמא מחבבתו. אביו אף הוא לא נהג לגפפו או להרכיבו על ברכיו, אבל בלא מלים ידע הילד שמעון כמה אביו אוהבו. בכך לא פקפק מעודו. אינו זוכר שהיה אביו מספר לו סיפורים. לא היה לו פנאי, לפי שהיה עסוק כל ימיו. אבל היה משפיע עליו חיבה עצורה, מאופקת מאוד אבל מורגשת. אתה יושב עם אדם ואתה יודע – נוח לך עימו, אפילו בלא דברים.

את החסיד שבאביו גילה רק במאוחר. אותם ימים ראשונים לא היה הדבר מורגש בו. שלוש היו חצרות חב“ד באותו זמן – לובאביץ', קופישץ ובוברויסק. אבל גם בפלך מוהילב, מוצא חב”ד, היו מתנגדים רבים, כמו בפלך מינסק הסמוך, שרובו ככולו נשאר מתנגדי. דב סדן אמר להלקין פעם: “חב”ד אינה חסידות, היא מסדר, ‘אורדר’." ואכן היא כמין אורדר אריסטוקראטי. חב“די ירגיש בחב”די. אף זר ירגיש בחב“די, אלא שחב”די ירגיש בחב"די ויאהב אותו.

אחרי שנים רבות, משמת האב בארה"ב, אמו מדברת גם עליו, על אביו, כעל איש־המעלה. אותן שנים ראשונות הייתה מדברת בסב, באביה. הסב היה חולה. על דבר מחלתו של אבי אמו שמע מילדותו.

פנים חדשות באביו הוא מגלה משעקרו לביחוב חדש. שם היה מגיד שיעור לגדולים בין מנחה למעריב, או היה קורא עם היהודים ‘עין־יעקב’ או מדרש, או ‘ערבי־נחל’, או אלשיך. ובכלל ביחוב חדש שונה מתחנת דובסק. משהו אחר.

 

הפרק השני: נערות    🔗

בחורף של שנת 1905 או באביב של שנת 1906, והוא כבן שבע־וחצי או שמונה, עקרה המשפחה מתחנת דובסק לביחוב־חדש, עיירה היושבת על הדנייפר בדרך לעיר הפלך מוהילב. שמה קרוב לשם עיר המחוז שלה ביחוב־ישן, הידועה גם בתולדות ישראל, בתקופת ההיידמאקים, גם בתולדות ספרותנו. המעיין בכרכים של ‘המליץ’ ימצא בהם קורספונדנציות שכתב ילה"ם, יהודה ליב מדורסקי, מביחוב חדש. דוד בן יהודה יידל לוריא, בעל “קדמות ספר הזוהר”, חי בה כל חייו, וקלמן שולמן נולד בה ועשה בה עד שיצא לוולוז’ין.

בביחוב חדש נצטרכו לשוחט ומלמד. כמה מועמדים היו, וחילוקי דעות – כרגיל, ואביו התקבל, אבל לא על דעת הקהילה כולה. אותו חורף אפילו התנפלו עליו גויים בחוץ והתכוונו לדוקרו בסכין. יש שאמרו ששכיריהם של יהודים היו.

בעיירה, שכמעט כולה חסידי חב"ד – כשמונים משפחות, ואולי מאה משפחות של יהודים – היה בית כנסת אחד. הרב היה מתנגד דווקא. רוב יהודיה לא היו למדנים גדולים, אלא קרובים לטבעו של אריה בעל גוף. מגושמים היו אבל טובי לב, ואף על פי כן קנאים. גם עמי הארצות שבהם קנאים היו. היה שם זקן אחד, שבתשעה באב בבית הכנסת, פגע בזקנו קוץ מן הקוצים שהילדים נוהגים לזרוק. הוא חשד בשמעון העומד ליד אביו וסטר לו על פניו, ואביו כעס. היה שם זקן אחד, למדן דווקא, יוסף ברוך שמו, מחסידי הצמח־צדק, ששמעון היה מפחד מפניו פחד־מוות.

הנוף משתנה מעט בביחוב־חדש. הדנייפר מושך שם מצפון לדרום. והוא רחב, בייחוד בימי האביב. עוברים אותו במעברה. בני האינטליגנציה היו משייטים בו בסירות, כמו בסיפור של גנסין. בימינוֹ, כלפי דרום, החוף תלול מעט. הצד שממול כולו מישור, שדות־שחת, שדמות ויערות, והמישור הולך ונמשך דרומה לכל מלוא העין ואף בעיירה עצמה עצים רבים.

כשהגיעו לביחוב־חדש שכרו דירה בביתו הגדול והרחב של אותו יהודה ליב מדורסקי. הוא היה קרובו של אביו של הלקין, ובן־אחיו נמנה עם מי שהציעו להזמין את אביו של הלקין לכהן בעיר. יהודה לייב מדורסקי (יהל"ם) עצמו ובתו הבכירה כבר לא היו בעיירה אותו זמן. הם היגרו לקנדה. אשתו, רחל, ושתי בנותיו גרו בבית מרווח מאוד, והיא השכירה להם חלק מביתה. היא הייתה אשה גדולה ושמנה, טובת־לב אבל זעומת פנים. חנוונית הייתה, ונשארה בעיירה עד שיהא ביד אישה להביאה אליו לקנדה. בחורף הייתה יוצאת אל החנות שלה שבשוק מכורבלת בבגדיה, גדולה מתמיד, וסיר־הגחלים בידה, מכוסה במטלית.

אחרי כארבע שנים עקרו לדירה חדשה, טובה ונוחה, בבית קטן שקנו על גבעה הנשקפת על פני הדנייפר. רואים משם את הנהר מתפתל במרחק כמה קילומטרים. גם איזה אגם שמי־הדנייפר מרעננים אותו: הבית הסמוך של גויים הוא דווקא, פוטאפּ. לביתם גן ועצים סביב. שוב הם מגדלים ירקות בחצר.

שמעון מתחיל טועם טעם יופי שבטבע ועיניו נפקחות למראות. הילד נעשה נער.

בעלי הבתים – אבותיהם של הילדים שלמדו תורה מפי אביו – היו משלמים כך וכך בעד כל ‘זמן’ משני ה’זמנים' – מפסח עד אמצע אלול, ומאחרי סוכות עד ניסן. אמנם החדר לא היה מדורג, אבל אביו כבר היה פדגוג מודרני – הילדים נחלקו לכיתות, וכשהייתה כיתה אחת עסוקה בהכנה, היה אביו מלמד את האחרת. לפעמים הייתה האחות הבכירה עוזרת על ידו.

מפני שההכנסה מועטה, ובעלי הבתים הם המשלמים את שכרו, הייתה להם הזכות להגביל את מספר התלמידים, ושמעון התחיל לומד מפי אביו לא בחדר אלא בפני עצמו והוא כבן חמש: קריאה על פי השיטה הפונטית – בספר מודרני, הפותח במלה של הברה אחת, ותמונה נתונה כנגד כל מלה. את התמונות הלקין זוכר גם היום: איש, סנונית. אות, או שתיים ותנועה בכל שיעור, ותמונות נוספות, ואוצר המלים מתרבה. אחר כך – חוּמש בבוקר־בבוקר, לפני שהיו התלמידים באים אל החדר. היו אביו והוא יושבים ליד השולחן, ואמו רודה פת מן התנור ופניה להבים. אמו ואחות אחת בלבד לא ידעו עברית. כל בני המשפחה האחרים למדו, וכולם ידעו עברית. אמו נהנתה מאוד מהצלחותיו של הילד שמעון, והייתה מצרה שהיא אינה יודעת עברית.

אחר כך – ‘בית־הספר’ של טמקין – כבר בשיטה מודרנית; תחילה המלים החדשות, ואחר כך הפסוק ואחריו תרגילים, אותיות השימוש בהרכבות שונות, ותרגום מרוסית או מיידיש לעברית. כבן שש וחצי התחיל ב“בבא מציעא” בפרק השלישי, “המפקיד אצל חברו”, מתוך הטכסט ממש, לא בליקוטים למתחילים.

אביו היה מורה מצוין, והיה מקפיד על היושר האינטלקטואלי קפידה גמורה. אפילו בילד בן השבע – הפשט עיקר. כשמגיעים ל“כלומר” שברש“י – האומר מעין זה: על־פי מה שנאמר בדברי עד כאן, אפשר שתטעה בפירושך. לפיכך אני אומר ‘כלומר’. להרחיקך מן הטעות – זה ה’כלומר' שתלי־תלים של דיוקים ופלפולים נאמרו עליו – אביו מסביר לו את טעם הדברים. אחר־כך הוא מתחיל שואלו, על שום מה אמר רש”י ‘כלומר’ במקום פלוני. פעמים שמעון משיב תשובה כהלכה. פעמים הוא מבקש להתגדל בעיניו, מפריח בועות באוויר סתם. אז היה אביו מביט בו ואומר: “שמעון, נאַר זיך נישט” (אל תונה את עצמך). מוסר האב.

ומוסר האם: “שמעון, אז מען דערצעלט דיר אַסוד, זאָלסט דוּ דער מאַמען אויך נישט ארצעלן!” (כשמספרים לך סוד, אפילו לאמך לא תספר!)

הדברים נקבעים: אל תונה את עצמך בענייני הרוח, והקפד בדברים שבין אדם לחברו.

משהיו התלמידים מתכנסים ללימוד, היה שמעון יושב מן הצד ומקשיב, לא משתתף, ח“ו, משום אותה הגבלה שהגבילו הוריהם את מספר השומעים. אבל היה חוזר עם הכל. משסיימו ספר אחד – דרך משל, משגמרו את ספר יהושע והתחילו את שופטים – היה עליהם לחזור יום־יום על שלושה או על ארבעה פרקים מתוך יהושע; ומשסיימו את שופטים, חזרו חלילה, אלא שהפעם ניתוספו שלושה־ארבעה פרקים משופטים בצד פרקי יהושע, שהיו חוזרים עליהם. כך למד, על פי המלב”ים, נביאים וכתובים וכן הלאה. עם הימים נעשו החזרות הר תלול ממש. לא פליאה, שאחרי שנים, בסמינר מ"א בירושלים, כשהייתה מלה עולה ביצירה שהיא, והיה הפרופ' הלקין שואל את הסטודנטים מלה זו מניין, ואיש לא ידע, היה מביאה מייד בתוך פסוקה, בתוך פסוקיה, והם היו פוקחי עינים כאופני־העגלה.

אחר כך, לפני שהיגר אחיו ישראל לארצות הברית, מסר אותו אביו על ידו של אחיו, שאף הוא עתיד לצאת ולהיות מלמד, שילמד מפיו. התרגילים נעשים מורכבים יותר, ואף התרגום ליידיש כך. כללים, נטיות, גזרות. הלימוד נמשך כסדרו על פי ‘בית־הספר’ של טמקין, עד שהוא מסתיים פתאום.

לעתים היו עיניו של שמעון הקטן נראות לאחיו ולאחיותיו בוהות־תועות, כאילו שוב אין הוא נתון באותו עולם, שהיה בו עמהם רגע לפני כן. הוא יודע, שהוא מקשיב ומבין הכל, אלא כששואלים אותו, משום מה אין התשובה יוצאת מפיו. אבא היה נוהג לאמר “ער האָט זיך שוין פערהאַקט” (הנה שוב הוא תקוע כגרזן בעץ. שוב נתגרזן). האחיות אהבוהו מאוד והשתעשעו בו, אבל היו שמחות לאידו כשהיה ‘מתגרזן’ ואבא אומר “זיך פערהאַקט”; וכשהיה שמעון פורץ בבכי ומתחיל מוחה את הדמעות, היו צוחקות.

כך היה פעם בשעת השיעור ב’בית־הספר' לטמקין. ישראל אחיו מסביר לו כלל פשוט של זש“ץ ב’התפעל', ופתאום ‘נתגרזן’, והאחיות יושבות מולו ומגרות אותו שיבכה, והוא מתחיל בוכה, והן צוחקות. מאז לא רצה עוד ללמוד מפי שום מורה שהוא. בעצמו ילמד. הוא נעשה אוטודידאקט והוא כבן שבע־וחצי־שמונה. עתיד הוא ללמוד גמרא, ולימודי חול מפי אבא ומפי מורים אחרים, אבל עברית ותנ”ך ושאר דברים – את כל אלה ילמד מעתה בעצמו, לפי שעה – על־פי הקשבה להוראת אביו לתלמידים אחרים. אל הלימוד המדוקדק בתנ"ך הוא עתיד לשוב לאחר שנים, כשהוא עצמו מתחיל להורותו לתלמידים.

יהל“ם היה יהודי משכיל באמת, וארון מלא ספרים היה בביתו, וספרים רבים בו מן הספרות העברית החדשה: שני הכרכים המתורגמים של גרץ; והכרכים של ‘כנסת ישראל’ של שפ”ר; ‘זכרונות לבית דוד’; ‘עמק הארזים’; הרבה מספרי “תושיה” בראשיתה. ‘כל אגדות ישראל’ של לבנר; כרכי ‘המליץ’. בעלת הבית, שעינה הייתה פקוחה על הכל, והכל חייב להיות תחת ידה, נהגה לנעול את הארון בלכתה, והמפתח נתון בצרורה. היא אהבה את שמעון ומשראתה שהוא צמא לספרים, הייתה משאילתם לו. בבוקר היה מקבל את הספר ובלילה היה עליו להשיבו אל הארון; עד כדי כך הייתה מקפידה על רכושה. את הספר הייתה נותנת לשמעון ברגע האחרון ממש, לפני צאתה אל החנות, אבל אף פעם לא סירבה לו ולא מנעה ממנו ספר, והיה שואל וקורא וחוזר ושואל וקורא באותן שנים ראשונות שלו בביחוב־חדש. כשעקרו אחר־כך לדירתם החדשה, היה עליו לרוץ אליה בבוקר כחץ מקשת ולחזור ולהשיב את הספר לבית עם ערב.

בדובסק היו לו בביתו התנ"ך, משניות וגמרות ועוד כמה עיתונים. בביחוב־חדש הוא מתחיל קורא מכל הבא ליד. מחוץ ללימודים שלמד עם אביו, בייחוד לימודי הגמרא, ומה שהתחיל לומד אחר כך, היה חופשי לנפשו, והיה עושה את רוב שעותיו בקריאה. בלע הכל, כל מה שמצא באותו ארון ספרים, בלי סדר, בערבוביה, המאמרים הארוכים שב’המליץ' והמאמרים והספרות היפה שב’כנסת ישראל' והאגדות המנוקדות ו’עמק הארזים', ותרגומי ביירון ושקספיר הראשונים והספרים הראשונים של ביאליק, ולוחות אחיאסף, הכל בכפיפה אחת.

בעיירה הייתה מצויה כבר אינטליגנציה המדברת רוסית ולא יידיש. היה שמעון שומע רוסית כשהיו באים בחורים ובחורות הבייתה, או כשהיו מטיילים ברחובות לפנות ערב בחברותה, ואחיותיו משוחחות עמהם על טולסטוי ועל דוסטויבסקי וצ’כוב.

אותו זמן עדיין לא קרא רוסית, והיה מתקוטט עם אחיותיו הגדולות: אם יש ספרים נפלאים כ’זכרונות לבית דוד', ואתן יודעות עברית, איך אפשר שתקראנה את אלה? והן צוחקות.

בעיירה היה איזה בית־ספר רוסי ובבית־הספר ספרייה, והמורים לרוסית שבעיירה – סטודנטים או בוגרי סמינארים. ביניהם היה משומד אחד זאכארין שמו, המשומד הראשון שהכיר שמעון, וזאכארין מאוהב ויוצא ונכנס בביתו של הלקין בין צעירי־העיירה וצעירותיה. אנשים כאלה הביאו את הספרות עמהם. אף היו בתים שכבר קראו בהם ז’ורנאלים רוסיים.

אותם ימים גילה שמעון עולמות על פי מאמרים וספרים של הפרופיסור יוסף קלוזנר: “הספר הראשון באנתרופולוגיה […] ראשית הבנה ההיסטורית־ביקורתית בתולדות ישראל בתקופת המקרא ובמקרא עצמו […] ראשית הבנה בשאלות פילולוגיות בלשון העברית בפרט, ואף ראשית כניסתי לבעיות קיומו של עם ישראל […] ועל אחת כמה וכמה, שראשית כניסתנו להבנת הספרות העברית החדשה נעוצה בקריאת מאמריו […]”⁶

בשנים הראשונות שלהם בביחוב חדש, אביו והוא מנסים לדבר עברית זה עם זה. הדבר אינו נמשך זמן רב. מדברים במלעיל ומלרע כמובן, על פי הדקדוק. אביו, מדקדק מצויין, היה בקי גדול ב’מסלול',⁷ עם ‘מאיר נתיבות’,⁸ ואף במלב“ים, המבקש יותר משאר מפרשים להבין סינונימים, לראות קבע בשימושיהם המיוחדים לכל אחד מהם, ולדקדק במשמעויות והיה מלמד לתלמידיו על פיו. הלקין זוכר: פעם אחת, בליל סתיו חשוך, (שהרי פנסי רחוב לא היו) בגשם, אביו והוא מהלכים בבוץ. אור מנצנץ בחלון מן הצד ההוא של הרחוב, מצד זה. הם מדברים עברית, לשון קודש. עד היום יש בידו ‘הסגנון העברי’ של ישעיה קרינסקי. על פיו לימד אחר כך לתלמידיו, הנערים בני־גילו, כשהיה מורה ב”חדר מתוקן". אביו קרא אז גם רוסית. גרמנית חדל לקרוא. לא היו ספרים בגרמנית. אבל על העיתונים שביידיש היו חתומים. אחיו, ישראל, היה חתום גם על ‘רשפים’. היו מגיעות גם חוברות ‘השילוח’.

שמעון הוסיף להקשיב לאבא בשעה שהוא מלמד לתלמידיו ע“פ “המתודות החדשות”. אביו היה מעירו השכם בבוקר ללמוד גמרא. אחר כך צרף אליו חבר – בנו של ברוך הסנדלר שהיה בעל־קורא, והבחור בעל כשרונות רבים – והיו לומדים גמרא בצוותא יום־יום. בבוקר־בבוקר היה הולך עם אביו אל בית הכנסת, שם חיכה לו חברו והיו לומדים. כל השאר למד לבדו – את התנ”ך, קריאה ושמיעה וחזרה, ורש"י, פרשת השבוע וכן הלאה.

גם אביו בעל־קורא היה, וגם אחיו אברהם, כך עד היום. אף הוא עצמו ניסה את כוחו בכך מפני אימת הציבור. אולי קרא בשבת שלוש ‘סדרות’ בחומש ‘ויקרא’, ב’חדר־שני' של בית־הכנסת, וחדל משום הפחד.

את אימת הימים הנוראים אינו זוכר מדובסק. גם את תשעה באב הוא זוכר בעיקר מביחוב־חדש מפני שהוא קיץ, והימים ארוכים, ופתאום אימה חשכה נופלת על הכל. היה יושב ליד הבית עם אחותו הקשישה ממנו בשנתיים או לבדו, ומסתכל בשמש השוקעת באדמומיתה, וחושב על שריפת בית־המקדש, על הסנוניות ועל האנקורים שהיו מביאים מים במקוריהם.

שריפות ממש אירעו בסתיו, כשהיו מכניסים את התבואות לגרנות או לאסמים, והקש היבש היה מתלקח על נקלה. אך בביחוב־חדש עצמה אין הוא זוכר שריפה, אבל על גבי האופק, בכפרים הסמוכים – זהורית אדומה. פתאום השמים מתלקחים באיזו אש אדומה. אפילו בליל גשם. זה היה רובץ כפחד. היו מפחדים מפני השריפות. זכור לו פחדו שלו. בדובסק היו שתי משפחות. כמדומה אחים היו. קלמנוביץ היה שמם. בנו של האחד ובנו של האחר, העלילו עליהם האיכרים שהציתו אש באיזה מקום, ונשפטו ונידונו לעבודת פרך בסיביר. המלים “קנדליס” – אזיקים, ו“אֶטאפּ” – הליכתם של הנידונים בדרך לגלות, ברגל מתחנה לתחנה – מן הזכרונות הראשונים הן. והשריפות. דרך אגב, אותם קלמנוביצ’ים נשארו באירקוטסק שבסיביר. מותר היה למי שסיים את תקופת מאסרו בסיביר להישאר שם ולקבל זכויות. השניים נתעשרו אחר כך, ולימים אף הציעו לאביו לעקור שמה, וההצעה נשלחה אליו בעצם ידו של רב הקהילה באירקוטסק, וכתב־ידו הזעיר והמלוטש נשתקע בזכרון הילד.

כשהיה שמעון כבן שבע או שבע־וחצי והמשפחה כבר בביחוב־חדש – פוגרומים. גם בעיירה זו פחדו מפני פוגרום, ואמו לקחה את הילדים בחיפזון, ובמזחלת שעגלונה גוי, נסעו להתחבא בבית סבתו שבז’וריאביצ’י. עיירה גדולה היתה, ויהודיה רבים. סבו כבר לא היה בחיים. הדוד, אחי האם, כאילו בעל־הבית, אבל סבתו האוהבת מהלכת בבית והמפתחות בסינרה.

את פחד הפוגרום אינו זוכר. זכרונו האחד של הפליט הקטן – בחפזונה לצאת מדובסק לז’וראביצ’י, אמו מנעילתוֹ שתי נעלים שונות, האחת מתכפתרת והאחרת, שארג גמיש־נמתח נתון לה בין הגפות. בבואו לז’וראביצ’י, ושם שקט, הוא יוצא אל האכסדרה שעם דלת הכניסה של בית סבתא, עולה על המעקה ונאחז בעמוד ומסתכל סביבו. פתאום הוא מוצא עצמו מוקף ילדים והם לועגים לו על נעליו שאינן מתאימות ומתעללים בו, עד שאיזו נערה גדולה מהם מגרשתם.

את סבתו הוא זוכר מתהלכת ואותו צרור מפתחות בסינרה. סבתו אהבה אותו מאוד־מאוד.

לימים, כשהיה כבן אחת־עשרה, התחיל לומד רוסית, תחילה ממה ששמע בחברת אחיותיו וחבריהן, ואחר כך בלימוד סדור, מפי ה“פעלדשר”⁹ של העיירה ומפי אשתו. נדמה לו, שהיה עליו להשתכר בעצמו את שני הקארבונים, שכר שנים־שלושה שיעורים בשבוע. לשם כך הוא יוצא ללמד ילדים. הללו אינם צעירים ממנו הרבה ופעמים הם בני גילו. האווירה עושה שילמד רוסית, ובדרך הטבע כך הוא. הוא זוכר אנתולוגיה טובה מאוד של סופרים רוסיים; שירים של ז’וקובסקי, פּוּשקין, לרמונטוב, ניקיטין, פּלשצ’ייב, ראשיתם זכור לו עד היום בעל־פה. אחר כך הז’ורנאלים הכרסתניים – ‘העושר הרוסי’, שערך קורולנקו בתוכם – קבצי ‘זנניה’ (=דעת) בעריכת גורקי – שם מפרסמים מי שהיו אחר כך הסימבוליסטים: בלמונט, ברוּסוּבּ. גם מסַפרים כאנדרייב וקוּפּרין, היו מדפיסים שם. עד היום הלקין מדבר רוסית רהוטה, אף על פי ששנים מעטות בלבד למד לשון זו ולא היה מצוי הרבה בין דובריה, ולידי דיבור ממש לא הגיע אלא מעט. אמנם קרא רוסית ולא פסק בכל השנים שלאחר כך.

הערבוביה שבה בלע את דברי הספרות העברית נמשכה, ועל הדברים נתווסף ‘מורה נבוכי הזמן’, שלמד מפי רב העיירה, אף גמרא למד עימו. פעם או פעמיים, כשהיה שמעון משמיע איזו סברה משלו, היה הרב אומר לו “שמעוניק, פערשרייב עס” (רשום זאת, שמעון).

אותו רב, הרב ישראל מאנס, איש מוזר ומופלא היה, תמהוני, גם גמגמן. רב מתנגד בקהילה של חסידים. זכורה להלקין תמיהה גדולה שבליבו: מי מניח תפילין וכורך את הרצועות “הפוך”, כדרך המתנגדים – הרב! הוא, המתנגד, היה בקי בכל החצרות של רביים ובכל הדינאסטיות החסידיות בפולין ובגליציה! מופלג היה, והפליג אל מעבר לכל ענייני המציאות. מציאותו שלו הייתה דווקא שם, מעבר. בבית הכנסת אין פותחים בחזרת הש"ץ עד שסיים הרב את תפילתו. הרב היה עומד במקומו, בשעת התפילה, לא התהלך, ומוחו תפוש בשרעפיו. משהרגיש שממתינים לו, לא נזהר מלהציץ ולראות אם ר' יוסף ברוך כבר סיים, והיה מניע בראשו לאות שיתחילו.

ר' ישראל מאנס נולד בסלוצק ולמד בוולוזין. הסמיכו, כמדומה, ר' יצחק אלחנן. היה למדן גדול, בקי בש“ס כדרך שמספרים במעשיות. כאותו מעשה ששמע הלקין בארצות הברית על דבר אחד מהם: הלה היה יושב ולומד את הש”ס על־פה. שאלוהו למה אתה לומד על־פה. השיב להם “ואָס זאָל איך טאָן אין קבר?” (ומה אעשה בקבר [שאין שם ספרים]?) אחרי שתים שלוש שעות של לימוד בלילות החורף היה רב אומר, נו, שמעוניק, פערהער מיך (בחן אותי). הנער ידע למה נתכוון. היה בורר לו מן המסכתות שסתם “בעלי־בתים” שבעיירה אינם לומדים אותן בדרך כלל, ופותח בכל מקום שהוא פותח ונותן את האצבע על גבי הדף, ושואל מה כתוב מתחת לאצבע – עשרה, או חמישים, דפים למטה ממנה – בפנים, ברש"י, או בתוספות. והרב היה שואל: עמוד אלף או עמוד בית? – ומשיב בדיוק גמור.

בבית הרב לא היו ספרי חול, אבל במקום שלא חשש מפני הקנאים שבבני העיירה היה יוצא ונכנס בבתים שנתקבלו בהם ספרים, והיה קורא, מעשה אפיקורוס. הוא היה מין תם שלא ידע להיזהר. נהג להחביא את הספרים בקפוטתו מתחת למעיל הגדול, אבל מכיוון שמוחו היה אחוז בשרעפיו תמיד היה שוכח עצמו, והספרים נושרים מתחת בית שחיו אל תוך הביצה.

אשתו אשה יפה מאוד הייתה ומהדרת בלבושה. ראית בעיירה אשה במגבעת – הרי זו הרבנית. מאוקראינה באה, וכפי הנראה לא ראו חיים טובים יחד. חשוכי בנים היו. אחר זמן התגרשו והיא חזרה למקומותיה. משום שאסור לרב להיות שרוי בגפו, מפני לזות־שפתיים, היה שמעון הולך אל בית הרב ללון בו בלילות, והבריות היו מכנים אותו “שימענקה די רעבעצין” (שמעון הרבנית). הרבה למד ממנו. הרב לימד אותו אליבא דהילכתא – רש“י ותוספות ומהרש”א ורמב"ם, עד לשולחן ערוך. אבל מפיו שמע ראשונה גם את שמו של גייגר.

יהודים, שבאו מז’וראביצ’י בשנות העשרים הראשונות לאמריקה, ספרו שרב ישראל מאנס נעשה הממונה הראשון על הספריה היהודית במינסק, במשטר הקומוניסטי.

ר' ישראל לא היה בעיניו של הלקין באותן שנים דמות מיוחדת במינה, ולא ראה עצמו תלמידו. לפעמים היה מתעניין במה ששמע מפיו, אבל ידע שיש הנאות גדולות מן הלימוד עימו. אף על פי כן בוודאי פתח לו הרב פתחים שונים, ומקום נכבד שמור לו בין שאר מקורות שבאותה מערבולת של לימוד ושל קריאה לא־מלוכדת, רחבה מאוד, בספרים שבבית ובספריה של רחל מדורסקי ושל לימוד הרוסית וכיו"ב.

 

הפרק השלישי: בחרות    🔗

בחרותו הקדימה לבוא. עוד שמעון אוחז בעקב הנערות המסתלקת, והוא כבן שתים־עשרה, עזב את ביתו ונעשה מורה לילדים בז’וראביצ’י. צריכים לפרנסה, והוא נער מבוגר שלא כפי גילו, ושמו הטוב הולך לפניו, וכבר עזר לאביו בהוראה, נעשה אפוא מורה ברשות עצמו. אז התחיל נותן עצמו בשיטת לימוד כללית קבועה. נרשם לשנים־שלושה קורסים גימנאסיאליים שבכתב. חשבון וגיאוגרפיה כבר למד מפי מורה פרטי בעיירה, ועתה פתח בלימוד סדור: תולדות הספרות הרוסית, רוסית עתיקה, אנגלית.

במשך שלוש־ארבע השנים שבין שנת 1911, או 1912, לשנת 1914 הוא יוצא מן הבית ארבע פעמים – לז’וראביצ’י, לנובו־ז’וראביצ’י ולכפר מרוחק של גויים, לנובוסילייץ, לשמש בהוראה. בז’וראביצ’י יושבת סבתו האוהבת אותו. אלמנה היתה ועמה בביתה בנה, לייב, שוחט העיירה. שמעון גר אתם ולימד את ילדי דודו הקטנים, וילדי אחרים, בשכר. לימד כבר עפ"י הפירוש המדעי של כהנא, כבחדר מתוקן. קשתה הפרידה מן הבית. בדרך היה בוכה, אבל כשהיה מגיע למקומו, כבר נתן עצמו בתפקיד של מבוגר, והוא לא ידע שהוא משחק משחק.

היה מורה לכל דבר, מקובל על האינטיליגנציה שבעיירה, ולפנות ערב נהג לטייל עימהם, ומקל שגולתו כסף בידו, בין בית הכנסיה הקאתולית הכבד ובין בית הכנסיה הפראבוסלאבית המצטמצם והמצטנע יותר, משוחחים שיחות חשובות. הכל, כמובן, קשישים ממנו בחמש או בעשר שנים, ושם גם הפרוביזור, הרוקח המדופלם, שנחשב אינטליגנט, ומזכירת הקופה להלוואות ולפקדונות לסוחרים ולבעלי המלאכה. האינטליגנטים אינם רבים. אותן שנים כבר התחילו הצעירים יוצאים לאמריקה כדי להביא אחריהם את משפחותיהם. מקצתם יצאו ללמוד בבתי ספר רוסיים. השיעמום בעיירה היה איום. והוא זר שם. אחד מן החבורה היה חתום על ‘השילוח’ ועימו שמעון משוחח על אחד־העם.

הוא קורא – כמה מן הספרים שמן התקופה ההיא עדיין בידו: ‘חיי היהודים הכלכליים והחברתיים בימי הביניים ובעת החדשה’ של גיאורג קרו בתרגומו של מ“פ זיידמן (וילנה, תרע"ב, 1912); ‘תולדות האמונות של פרנקל’. אבל קריאתו נצטמצמה משום חובות ההוראה. למד גמרא אצל רב אחד, חב”די. זה לא ידע גמרא הרבה, אפילו סיים את לימודיו בלובאביץ'. מַסקליק, כמדומה, היה שמו, וכמדומה שוב: הוא רב במוסקבה, בשנות העשרים הראשונות שלאחר המהפכה.

בסוף ה’זמן' היה חוזר לבית אביו בביחוב חדש.

נובוסילייץ – גם הוא בפלך מוהילב, אבל מרוחק הרבה יותר מן הבית. פעם חזרה אמו מביחוב־ישן, שם פגשה איזה ‘ישובניק’, ששמע המורה הצעיר הגיע לאזניו ביריד, והיא שבה מאושרת – מציעים לו כמאה רובלים ל’זמן‘. כסף רב הוא זה. שמעון עשה שם זמן אחד, והוא כבן ארבע־עשרה. הכפר כפר של גויים, למעשה שני כפרים: ברוסיה היו שני מיני כפרים – ה“סילוֹ”, שהיה בו בית תפילה לנוצרים, וה“דירבניה”, שלא היה בו בית תפילה. משני עבריו של “שוסי” ישן – שחיבר פעם את מוהילב ואת בוברויסק, ומסילת־הברזל מרומני שבאוקראינה עד ליבּאוּ על שפת הים הבלטי ירשה אותו והוציאתו מידי שימוש – מרוחקים מיישוב, ומרוחקים זה מזה כקילומטר וחצי, היו ה’סילו’ בצד זה של הכביש וה’דירבניה' בצד זה. פה ישבו יהודים ופה ישבו יהודים, אמידים, סוחרים בתבואה, בפשתן ובעצים. אחד מהם, סוחר עשיר, מודרני פחות או יותר, שנסע על פני הערים השונות, הוא שהביאהו שמה, הוא עם חברו – החנווני שב“סילו”. שמעון ישב ב“דירבניה”, בבית גדול, מרווח שנתפנה כולו בשבילו לדירה ול“חדר”, והילדים היו באים שמה ללמוד.

הימים ימים קשים היו. שמעון היה יחידי, בלא אנשים. בז’וראביצ’י היה קשה להיות גדול מכפי שנותיו, להתהלך עם האינטליגנטים במקל הכסף, לדבר רוסית. כאן אף זה לא היה, בדידות. היה שם בחור אחד גדול ממנו, אולי בן שמונה־עשרה או תשע־עשרה, גבוה, מטומטם, לא קרא ספר. מלבדו לא היה לו איש לדבר עימו.

אותו קיץ המשיך ללמוד בקורסים שבכתב והרבה לקרוא. היסטוריה למד בעצמו. ספרים היו לו, אפילו ספרים אסורים, שהיו מעבירים במחתרת ועיתונים שהיה חתום עליהם – ‘הד הזמן’, ‘העולם’. היה חתום גם על הקבצים של ‘זנניה’, שהיה כאמור גורקי עורך. גורקי היה שולחם לחותמים גליונות־גליונות, ולפעמים היה הגיליון נפסק באמצע המשפט. שמעון קרא מכל הבא ליד. נתגלגל שם, בין חפצי אותו בחור מטומטם, איזה ספר שראשו וזנבו נעקרו, איזה סיפור פנטאסטי, המתרחש באמריקה הדרומית. קרא גם אותו.

בלילה היה ישן לבדו בחדרו שבבית הגדול. חצי הקיץ אכל בבית הסוחר שב“דירבניה” וחציו האחר היה עליו ללכת לאכול את ארוחות הצהרים והערב ב“סילו”. בייחוד היה הדבר נורא בערבי שבתות, כשהיה חוזר בלילה לבדו. אמנם באמונות טפלות לא האמין, אבל בכל זאת, בדרך שובו היה עליו לעבור ליד איזה בית־מרחץ, והסיפורים על דבר השדים ועל דבר המכשפות היו מהדהדים באזניו.

בערבי השבתות של אותם ימי הקיץ הארוכים, היה עליו לחכות שעות רבות עד ארוחת הערב. הללו, אפילו היו “ישובניקים” פשוטים, בכל זאת היו יהודים שומרי־מצוות ובערבי־שבתות, משום שקיעת־החמה המאוחרת בתקופת תמוז, ישבו אל השולחן בשעה שמונה או בשמונה־וחצי. שמעון ברעבונו היה מתגנב אל החנות, חוטף חופן כעכים וממלא בהם את כיסיו כדי לאכלם לפני ארוחת הערב. כל ימיו לא גנב – ואפילו לגבי ספרים היה צריך לפעמים לעמוד בניסיון ממש – אלא אותם כעכים, ועוד פעם אחת לאחר זמן, כשנתן למישהו בניו יורק את ‘יחיאל ההגרי’ שלו במתנה, ואחרי שנים הרבה, נכנס לביתו של הלה ובפיזור דעתו הוציא את הספר מן הארון, וראה שאפילו את דפיו הראשונים לא חתכו (בהוצאת שטיבל לא היו חותכים את קפלי־הגליונות). אז נתן את הספר בכיסו.

העולם הגדול היה נתון שם, מעבר, והיה ידוע מן הקריאה וממה שסיפרו הבריות שהיו בו וחזרו. הרצון לצאת אל העולם הגדול ניעור בו כבר בדובסק, כשנפתחה פעם האפשרות שאביו יעבור לאירקוטסק שבסיביר. היו צריכים שם שוחט, ורבה של אירקוטסק איטין היה שמו, החליף עם אביו אגרות. שמעון ואחותו הקטנה ממנו בשנתיים היו חולמים את חלום המעבר לעיר הגדולה. שמה של אירקוטסק היה ידוע להם בגין אותם יהודים שנאשמו בהצתה ונשלחו לארץ גזרה ונשתקעו שם.

מוועד החברה לישוב ארץ ישראל שבאודיסה היו מתקבלות חוברות ובהן תיאורים מן הנעשה בארץ ובקשת תרומות. מ’ייקא' שלחו חוברות על ארצות להגירה מעבר לימים: ארצות הברית, דרום אפריקה, אוסטראליה ובעיקר ארגנטינה. גם ארגנטינה הייתה העולם הגדול שראוי לצאת אליו. והיו ‘הד הזמן’ ועיתוני היידיש.

גם הקנאה, שהיה מתקנא בנערים המעטים שידע, שלמדו בגימנסיאות, בבית הספר הריאלי, בבית הספר למסחר – בין הקנאה במדיהם ובין הקנאה בהשכלתם המסודרת – נתלבש בה הרצון לפרוץ ולצאת החוצה.

בני המשפחה מתחילים לצאת, מהגרים אל מעבר לים. שני דודיו, מצד אמו, יוצאים בשנת 1905 ובשנת 1907, אחותו – בשנת 1910. אחריה אחיו ישראל. בשנת 1912 יוצאת אחות אחרת, שהיה קרוב אליה מאוד והיו מתכתבים גם ברוסית, כשנמצא באחד המקומות שהורה בהם.

אמנם את נופה של רוסיה הוא אוהב מאוד וקשור בו, אבל ההתקוממות כלפי מדינה שונאת־ישראל זו, והגעגועים לבני משפחתו, ואף הרצון ללמוד, גוברים על חיבה זו ומכסים עליה. הוא בשל להגירה.

בשנת 1914 יצאו הוריו ושאר ילדיהם לארצות הברית, והוא אז כבר כבן־חמש־עשרה. עמהם נסעו גם סבתא ובן־דודו מז’וראביצ’י, לייב. יצאו צפונה, לריגה. בריגה עשו זמן־מה במלון של מהגרים. את חג השבועות הם עושים שם, והוא רואה את אבא ואת אמא ואת סבתא ללא מפתחותיה – עקורים, מהגרים.

באניה הרוסית ההולכת לניו יורק פגש נערה עבריה, והיא מחזיקה בידה את הקובץ הראשון של כתבי ברנר. עד כה לא ראה כתבים מקובצים משלו. גם לא ראה נערה קוראה עברית אלא אחיותיו שלו. הוא נוהג כאינטליגנט והם משוחחים בברנר.

האניה עגנה בקופנהאגן, והתעכבה שם שלושה ימים. מאז לא היה בדנמארק ואת קופנהאגן לא ראה עוד. לפני זמן מה הרהר ב’יעקב רבינוביץ בירמות' שלו, ובאותו מקום, בסוף הפרק הראשון, שרבינוביץ אומר בו: “גם כוכבים יהיו, חוורים ולא רבים וריח של פרחים – כמו בקופנהאגן”¹¹ שאל את עצמו קופנהאגן מניין לו – ונזכר באותם מראות שלושת הימים בבחרותו. אז כבר קרא את קנוּט המסון ברוסית. ‘רעב’ היה כבר בעברית בתרגומו של אלחנן סגל. עד היום הלקין אוהב את ספרי המסוּן ואת חלום הלילות הלבנים.

רק זכרונות מעטים, קלושים, נותרו מאותה נסיעה. הכל חולים במחלת ים והוא לא, ככתוב בסיפורים מעולם, גם בסערות קשות לא לקה במחלת הים אף לאחר כך.

בחוף ציפו להם אנשים רבים, האח, שתי האחיות, שני הדודים, קרובים. לא עברו את אליס איילנד, אלא ירדו מן האניה בניו־ג’רזי, כנראה בהובּוֹקן ועשו את דרכם במעברה על פני ההדסון לניו יורק.

שמעון התחיל סובל את סבלות המהגר מייד. כל מהגר נסוג בהכרח אל גבול הילדות – שוב אין הוא מיטיב לדבר עם הבריות, אינו יודע את מוצאיו ומבואיו של עולמו, הוא תלוי באנשי חסדו ועושה את דברם. כל שכן מי שקנה את בגרותו המוקדמת, התלויה בשערה, זה מקרוב, ביסורים גדולים, שכבר היה מהגר בעולמם של המבוגרים ובמקומות רחוקים מבית אמו. הוא, שבמאמצים רבים ובכאב נתדמה למבוגרים ועשה בחברתם, שווה בין שווים, בתוקף מעמד ההוראה שלו ובזכות כשרונותיו, ובוודאי מעולם לא רחקה ממנו תחושת הסכנה שימעד ויחליק לאחור, למחוז הילדות – פתאום הוא מוצא עצמו גולה גם מ“בגרותו” זו. הוא זוכר, כשירדו מן המעברה ועלו ברכבת העילית, היה עליהם לעבור את המחסום הסובב ולתת מטבע של “ניקל” בחריץ. שמעון ספר בקול, באנגלית. כשהגיע לאחת־עשרה הוא הוגה אֶלבן – בשיבוש התנועה הראשונה ובהסגת הטעם לאחור – והכל צוחקים. הוא, האינטליגנט, המבוגר, המדבר שלוש לשונות, נעשה מגוחך פתאום. אמריקה. – – –

 

הפרק השנים־עשר: מדבר זמר עד דברי הבלים    🔗

הלקין המסַפּר קדם הרבה להלקין המשורר. את סיפוריו הראשונים כתב כשהיה בן שבע וחצי או שמונה שנים, ואילו שיריו הראשונים שנשמרו נכתבו הרבה אחרי כן, כשהיה כבן אחת־עשרה. בילדותו אף היה הלקין, כנראה, בטוח יותר בכוחו שבפרוזה מבכוחו בשירה. לגבי אותן שנים בוודאי היה הצדק עמו, ומכאן אתה למד, שאף המבקר לא נתאחר בו מן המספר. גם במלאכת התרגום התחיל עוסק, כפי שכבר נאמר, באותן שנים. נמצא, שבעוּברם היו כמעט כל תחומי עשייתו של הלקין בספרות נתונים בו מבתחילה.

את ראשוני סיפוריו כתב על־פי הפסוקים שבמשלי ל' 21: “תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא־תוכל שאת: תחת־עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע־לחם; תחת שנואה כי תיבעל ושפחה כי־תירש גברתה”. בכל סיפור אמר להעמיד איזו סיטואציה, שבה מתגשם האמור באותו פסוק בעניין אחד מן העניינים המנויים. לסיפורים אלה לא נשאר שריד בכתובים.

מפתיע מעט, שהלקין אינו זוכר אם אי־פעם, בשנותיו הראשונות, בתקופת תחנת־דובסק, סיפר לו מי מעשיות; גם לא אם נהג לספר מעשיות לאחרים. אחר כך, בביחוב חדש, היה נוהג לספר סיפורים – לעצמו בוודאי, וכנראה גם לאחרים. לפני כן – אינו זוכר. אבל אמו, כאמור, היטיבה מאוד לספר, והרי חומש עם רש"י למד משנותיו הראשונות ממש, ובשנים שהתחיל כותב את סיפוריו ואת שיריו, כבר היו לפניו כתבי־העת והספרים העבריים, ולא חסרו לו דוגמאות ותבניות, הן בעברית והן בלועזית.

אותן שנים היה שמעון מסתיר מעיני אביו את דבר כתיבתו. כשהיה האב נכנס אל החדר ומוצאו בשעת כתיבה, מייד היה הנער תוחב את הגיליון אל תוך המגירה שבשולחן. כך היה נוהג לא משום החשש, שמא ייתפס בעיסוק שאינו נאה, בדברים בטלים, אף לא משום, שהדברים נראו לו פרטיים מכדי שתראם עין זר, אלא משום החשש, שמא אינם ראויים, משום בושה גדולה זו מפני אביו, שהוא בר־אורין ובעל תרבות רחבה.

כמה כתובים שמאותן השנים שבטרם ההגירה לאמריקה נשתמרו. במכון “גנזים” נשמרה מעטפה חומה גדולה, ובה דפים, אגודות דפים, מחברות וקונטרסים של נייר שהצהיב ונכתם, כתובים בעט־ציפורן, בכתב מעוגל, פעמים קאליגראפי ממש, שהמעיין רואה בו שינויים שמן ילדות לבגרות. הנייר נותן ריח קל, אטום, של רוב שנים, כשל עליית הגג האפלה, העבשה מעט. איש אינו יודע כיצד נשמרו הניירות האלה בגלגוליה של המשפחה, ואף הלקין אינו זוכר מה עבר עליהם עד שהיגיעו ארצה בידי גיסו. הוא לא טרח לעיין בהם מיום שעקרה המשפחה ממקומה והיגרה לאמריקה, ומשהראו לו את רשימת הכתובים המפורטת,¹⁷ תמה עליהם כמעט כאילו היו הכתובים משל אחרים. במקצתם נזכר. מקצתם לא היה בידו לומר עוד, אם מקור הם או תרגום ומה היו המסיבות בשעת כתיבתם.

שני קונטרסים, עשויים דפי מחברת של שורה אחת, שקופלו לשניים לאורכם ונתפרו במקום הקפל בחוט־תפירה, מעשה יד לא־אמונה אבל חרוצה ודייקנית, מחזיקים שירים. הראשון, הפותח בעמוד 11 שלו, מתחיל בקטעי פרוזה קטנים – פתיחה לביוגראפיה של ר' אברהם מאפו, קטע מתורת החי על התור. בראש עמוד 17 נכתב באותיות גדולות, בכתב ילדותי – “שירים”. מתחת לכותרת – השיר הראשון: “לרעי צבי הירש ליבערמאן”. בשולי השיר נכתב: “כ”ד אדר, שנת עת“ר”. גם השירים האחרים שבקונטרס מסומנים בתאריכים העבריים (ושנת תר“ע בסיכול האותיות – עת”ר או תע"ר – מסתמא כדי לסלק עינא־בישא), עד סוף שנת תרע“א. הקונטרס השני כבר יש לו עמוד שער ועליו כתוב לאמור: “ש. ל. האלקין. קבץ שירים. תרע”ב”. שלושה־עשר העמודים הראשונים שבו מחזיקים, בשינויים קלים ובסימוּן תאריכיהם, העתקי מרבית הדברים שבקונטרס הראשון, בכתב מעוגל ונקי, מדויק מאוד, מבוגר מבקודמו. מכאן ואילך השירים חדשים והתאריך הרשום תחת השיר האחרון הוא: “חורף תרע”ב".

כמעט אין בשירים אלה ייחוד הצריך עיון, ואין המעיין מתבשר מהם אפילו ברמז, מה עתידה שירתו של הלקין שתהיה. כמובן, עצם הדבר, שנער כבן אחת־עשרה, היושב בעיירה, ברוסיה של ראשית המאה, כותב שירים בעברית מתוקנת, כמעט נקייה משיבושים ומפתיעה במיעוט הזרויות שבה, שפעמים בושמם הטוב של מקורות הלשון הראשונים נודף ממנה אבל לעולם אינה מעשה שיבוץ אלא מלכתחילה שימושה חי ולא־כבול – יש בו פליאה. אבל השירים עצמם, שירים סתם של ילד מוכשר הם.

עיקר הנושאים והמוטיבים שבהם ידועים ומוכרים משירתנו שבתקופת ההשכלה, ובתקופת חיבת ציון – ההתפעלות מן הטבע, רגשות האהבה לבני המשפחה, כאב הפרידה, דמות שמן התנ"ך, ענות עם ישראל ואהבת האדם עם תקווה לשלום עולם. הטורים חרוזים חריזה מכאנית למדי, תכופות דקדוקית, ואינם שקולים אלא דרך מקרה. פעמים קצבם מאוּנס. סימן הקריאה, סימן השאלה ושלוש הנקודות שופעים בהם, בעיקר בסופי הטורים. קיצורו של דבר, ניכר בכותב שרגשותיו העזים הם שהביאוהו לבקש לו פורקן וביטוי בנסיון שירה לירית, אלא שהדברים לא יצאו מגדר פרטיותם שבזמנם ובמקומם ולא נכנסו לגדר שירה.

שיר הפרידה הראשון, שנזכר למעלה, פותח כך:

השיר השני, שנכתב כחודש אחרי הראשון והוא נתון אחריו בקונטרס בלא כותרת, זו פתיחתו:

השנה שנת ראשיתה של פרשת ביליס, ובוודאי דברים אלה הם שהביאו את שמעון לידי כתיבה זו. אבל למחרת היום, בשירו השלישי כתוב (בשני הבתים הראשונים):

ושבוע לאחר־כך, בשירו הרביעי:

ההגייה האשכנזית מבצבת פה ופה בחריזת העיצורים (קורס – כורת) והתנועות (יערך – רך, אלה – חוֹלה), ונראה שלמרות המלעיל והמלרע שבלימוד הדקדוק מפי אבא, בשעת כתיבה שמעון הולך אחר הדפוסים המקובלים אז.

את רוב דפי הקונטרס תופס השיר החמישי, והוא פואמה ארוכה, המחזיקה מאתיים בתים מרובעים בדיוק, ומספרת את דברי ימיו האחרונים של שאול המלך בדרך יל“גי מעט. אין ניכרים בפואמה עקבות של יצירות משוררים. דרך משל, “בעין דור” של טשרניחובסקי (‘חזיונות ומנגינות, ספר ראשון’ ראה אור בשנת תרנ"ט) אין לו רמז בסצינת הפגישה עם בעלת־האוב. בשולי הדף הראשון לפואמה זו כתוב לאמור: “את השיר הזה החלותי ביום כ' סיון, שנת עת”ר”, ובסופו – “י”ז תמוז שנת תרע“א ביום נסוע אחותי”.

להוציא את הדבר עצמו, שנער בגיל זה בוחר לו את שאול דווקא, ולא את דוד, ועושהוּ גיבור שירו, וטורח כחודש ימים ליצר מאתיים בתים, עדיין אין בדברים עניין מצד עצמם. מוזר מעט שגם מוטיב המוות, שדובר בו למעלה¹⁸ וגם מוטיב עם ישראל, שכבר נראה בדוגמה שלמעלה, ואף בו דובר,¹⁹ מובהקים כל כך בדבריו של בן השתים־עשרה.

שאול מר הנפש אומר:

ושאול תמה על בני עמו:

אבל המשורר הצעיר אינו שואף קרבות. אדרבא, גיבורו אומר בערב יום קרבו האחרון:

אפילו העלילה שבפואמה עומדת על המסופר במקרא, אין הכתיבה כבולה כלל, והדברים קולחים, פעמים אף עד כדי לעורר עניין, בהרחבה שיש עמה תיאור־דמוּיות, ראיית מניעים פסיכולוגיים ויצירת אווירה.

בסוף הקונטרס שני שירים. האחד שיר טבע. כותרת האחר – “היאוש והתקוה”. ממרומי נסיון־החיים שצבר באחת־עשרה שנותיו, הכותב משקיף בעצב הרחק לאחור, אל ילדותו ששגתה בחלומות תקווה:

אלא שהוא אוזר עוז ומתגבר והשיר מסתיים בשורות אלו:

הקונטרס השני, כאמור, ראשיתו שירים שנתקבצו בתוך קודמו. כתב היד נתבגר ונתעגל ויפה, וכל השינויים ששונו השירים בנוסח זה לטוב שונו. תחת הבתים המרובעים, הממוספרים, הועמדו עתה הדברים ברצוף. פה ושם נוספו כותרות לשירים. ל“היאוש והתקוה”, דרך משל, נוסף כותר משנה – “מכתבי עלם צעיר”. אוזנו של הכותב נעשית קשובה יותר: טורים רבים נתקצרו ונתרהטו משום כך, נעשו פרוזאיים פחות ונגינתם צולעת פחות, כגון בשיר לרעו:

במקום: “אך בלילות בשכבי על משכבי במנוחה / אז החלום יעל לי ארוכה”, כתוב: “אך בלילות בשכבי במנוחה / אז החלום יעל לי ארוכה”. או בשיר הטבע, שכאן ניתן לו שם – “לפני עלות השמש בקיץ” – במקום: “בשעה שמה”ש עוד אומרים שירה / אני כבר אעירה", כתוב: “בשעה שמלאכים עוד אומרים שירה / אני כבר אעירה”.

פעמים נוספה הברה לשם המשקל: במקום: “עוד נמים שדות ויערים”, כתוב: “עוד נמים גם שדות גם יערים”; וכך במקומות רבים.

הקונטרס השני מסתיים בשני שירים סוציאליים־אוטופיים: האחד – “אחים המה בני האדם”:

השני – “עת־השלום”:

ראשית שינוי בשירים, משהו ששוב אינו ממין קודמיו, לא בשימוש הלשון ולא בתבנית ולא בגישה, אתה מוצא בשיר – או כמין פרוזה שירית – שבסוף אחת ממחברות התרגום. בשורות רחבות, כשל שירה אֶפּית, בלא משקל וחרוז מכוונים, אף בלא כותרת, נתונה ראשיתה של יצירה, שעניינה – שוב – המוות:

אולי ב“חוטיטים” אתה מוצא רמז ראשון לשפעת טביעות הלשון שעתיד הלקין לטבוע בשיריו למאות.

מי שיחקור את שירתו של הלקין עשוי אפוא שייתן דעתו גם על ניצני שירים אלה, העתידים לעשות פרחים ופירות. פה ופה אולי אף יגלה איזה ביטוי שיש לו ייחוּד, איזו שורה של טעם, ואין צריך לומר שוב שבזמנם ובמקומם ובגילו של מחברם, הם מפתיעים בלשונם הרהוטה ובכמה מנושאיהם. מצד עצמם – שאני.

כאשר המעיין מניח את קונטרסי השירה ולוקח בידו מחברת של פרוזה, הדברים משתנים. תחילה השינוי מועט – במחברת המחזות, שנכתבה אף היא בשנת תר"ע, עם השירים הראשונים שבידנו, כששמעון כבן אחת־עשרה או שתים־עשרה שנים, ועודנה כתובה אותו כתב, שלא נתבגר לגמרי. הלשון, שבשירים האחרונים זרמה לה, כאילו היא לשון־אם לכל דבר, מתרהטת עוד בשעה שסרה ממנה חובת ה’שיריות' וקונה לה איזו גמישות. הקורא נוטה לשפוט את הדברים יותר מצד עצמם, אם טובים הם ואם רעים, כאילו לא נער כתבם, שהקורא נותן עינו בו, בכותב, ולא בכתוב. אמנם אף כאן נשמעים היטב הדי כתיבתם של בני הדור שקדם, כדרך שאתה מוצא בכתובים של ילדים בכלל, אבל לא טעם כתיבתו של ילד כאן.

הדף הראשון פותח, כאילו היה הכתוב סיפור, בתיאור בלשון עבר, ועובר ל“הווה היסטורי” שהעבר משתקף בו במחשבות הדמות, ובלא שום הערה או חציצה הוא נעשה מחזה. הדמויות העלומות זוכות לשמות והדראמה מתגלגלת. הדיבורים רוצפים בשורות המלאות ואינם מובחנים זה מזה אלא בסימני הפיסוק בלבד, ואף בהם לא דקדק הכותב הרבה:

הרי זה אפוא שריד פתיחתו של המחזה ‘בהרי קשטיליא’, שדובר בו למעלה, נסיונו הראשון והאחרון של שמעון הלקין ליצור בתחום הדראמה.

אחרי עוד שורות אחדות של המחזה, בלא שום סימן חיצון שאין הדברים המשכם של הקודם להם, נפתח תרגומו של ‘הקמצן’ למולייר, כנראה על־פי איזה עיבוד שברוסית.

מה הביא את שמעון לתרגם מחזה, ומחזה זה ולא אחר, אין יודע. מכל מקום הוא מקדיש כחודשיים ימים למלאכה זו: בעמוד שבין המערכה הראשונה לשניה, בכתב גדול ובשורות הפרוסות זו תחת זו על פני כל העמוד, ואף לצידו נאמר:

ובעמוד האחרון של המחברת:

שמעון הקפיד לרשום בשולי העמודים באיזה יום כילה את מלאכת תרגומו של כל ‘מחזה’ (מערכה) שבמחברת.

פעמים הדברים נקראים שורות שלמות, בלא שיידע הקורא להבחין, שלא מתרגם זקן ורגיל תרגמם ולא בימינו תורגמו. דרך משל:

או זה:

לשון אחרת, שונה לגמרי, תופס שמעון כשהוא בא לתרגם אחת מאגדות ל. נ. טולסטוי, את סיפור אסרחדון מלך אשור.²⁰ שוב אין כאן לשון סינתטית, מתקרבת ללשון הדיבור, רהוטה כמעט לגמרי ופעמים חפוזה, אלא לשון מקרא מובהקת־כמעט, אטית, כבודה, מתנגנת, רחוקה מרחק רב מלשונם של שאר דברים. ניכר בו שבכוונת מכוון קבע לו לשון שנראתה יפה לאותו עניין.

כך נפתח תרגום האגדה:

עוד מאותה תקופה אתה מוצא בכתובים כמה דברים, מקצתם מעשה תרגום, מקצתם אין יודע אם תרגום הם או מקור. תרגום אחד הוא סיפור ארוך משל המסַפּר היהודי הרוסי ד. איזמן – ‘בנכר’ שמו, שקטעי הצרפתית שבשיח הנפשות שבו, ניתנו בתרגום כלשונם בכתב קאליגראפי רהוט.

עיקר הסיפור – מעמדם של היהודים ברוסיה ומחוצה לה, והוא מסופר בגוף ראשון, מפי רופא יהודי, שהיגר לצרפת עם משפחתו וסופו חוזר לרוסיה מולדתו, בעיקר בלחצה של אשתו האידיאליסטית, המבקשת ‘לרדת אל העם’. מסתמא הנושא הוא שהביא את שמעון שיתרגם את הסיפור.

לשונם של כל מעשי התרגום, אפילו עדיין אתה מוצא בה זרויות מעט, ואין אתה מוצא בה עדיין את חותמו האישי־אישי של הלקין הפרוזאיקן לעתיד לבוא, ולא ייחוד שהוא, אלא היא הלשון המצויה הרבה בכתבי העת של אותם ימים – כמעט אין בה העיקום והעיוות של המתרגם פסוק כצורתו. כבר באותן שנים רחוקות של ילדות היה ביד הלקין להעמיד שני כלים נבדלים, כלי לשפה כלי לשפה, ליצוק מן האחד אל חברו בשעת התרגום, בלא שתשתנה עצמותו של הכלי שלתוכו נוצקו הדברים בתוקף טיבו ומבנהו של חברו שממנו נוצקו.

משעה שאתה מתחיל מעיין בסיפוריו שכתב, כנראה,²¹ בשנתיים האחרונות לשבתו ברוסיה, בשנות תרע“ג ותרע”ד, כבר אתה נרמז במשהו לעניין הלקין המספר ודרכו. שוב, כמה מן הדברים עדיין אין בהם ייחוד של ממש, אבל אדם קוראם בכובד ראש של מי שעוסק בדבר־ספרות, כזה שיש ממינו רבים בתקופתו, ולא בחיוך של חיבה סלחנית של מי שרואה במעשי נערות.

על גבי דפים גדולים, צהובים ומוכתמים, שנלקחו מספר חשבונות גדול, והם משורטטים מלמעלה למטה קווים דקים, אדומים וכחולים, נכתבו כמה קטעים:

ראשיתו של סיפור דידאקטי־מוסרני, הפותח בשיחה שבין ילד, שמצא פיסת ברזל בחצר והוא מקל ראש בערכה, ובין זקן המתחמם בחמה, המטיף לו מוסר ומסביר את ערך המתכת השימושית הזאת ומפליג אל זכרונות נעוריו, כשעבד במכרות הברזל.

הדיאלוג נוקשה מעט, מעושה מעט, וטעם קל של מליצה עומד בו. הנעימה שבדברי הזקן – כשל ספר לימוד לנערים, מעלה זכר של כריסטומאטיות שמסוף המאה הי"ט, המלבישות דעת במעטה סיפור־מעשה מאונס מעט;

איזה סיפור קצר פנטאסטי, “חג הקיץ ביער”, שהוא כמין משל־חיות, המספר על ברואי היער הקטנים, תולעת־יוחנא (שהמחבר מכנה ‘נגה’), נמלה, זבוב, דבורה ויוצא באלה, שמשתה חגיגתם הושבת בסערת־גשם;

ראשיתו של סיפור, “ערב חורף”, שהוא תיאור של ילדים המשחקים בכסאות הטרקלין משחק־דמיון של מרכבה הנוסעת ביער וקרב אל המקום ששודדים אורבים בו, כתוב בהומור שקט שבדילוג לא־מוצהר מן המציאות הבורגנית החמימה־חביבה וסדורה על פי המנהג שבבית ‘טוב’ בשעה שעל הילדים ללכת לישון, אל ההתרחשויות שבדמיון־הרפתקאות;

והמעניין שבקבוצה זו – ראשיתו של סיפור, “הנשיקה הראשונה והאחרונה”. שוב, כבשיר “היאוש והתקוה”, שכתב שנה או שנתיים לפני כך נותן שמעון את עצמו במעמדו של מי שמביט בעצב מקצהו של דרך־חיים ארוך אל ראשיתו שבנעוריו הרחוקים. נראה בו, שלא זו בלבד, שראה עצמו מבוגר לכל דבר, אלא נטיה הייתה בו לזהות עצמו במי שחיים מרים סרוחים לו סרח ארוך מאחוריו.

מפתיעה מעט הראייה הרפלקטיבית שבפתיחה זו, שאינה ממין ראייתו של נער – החשיבה על הזכירה, שנראה שיש בה משהו יותר מאשר טכסיס מקובל בסיפור, שאולי היא עדות־מה להתבוננות, שכבר בנעוריו היה הלקין מתבונן במתרחש בתוך עצמו, לנטייה לראות את המציאות כשהיא משתקפת בראי תודעת־נפשה של הדמות הנבראת בספור:

אחרי פתיחה זו ניתן תיאור מרובה־דימויים של בית נעוריו החרב של המספר, שעזים ותרנגולות ואווזים מהלכים בו ומחטטים בעיי המפולת או מתחממים בחמה – והסיפור נפסק. מה היתה הנשיקה הראשונה, ומדוע הייתה האחרונה, לא נדע.

שלושה סיפורים שלמים נראים, על־פי כתב היד ועל־פי מבניהם ולשונם, המאוחרים שביצירות הנעורים שנשתמרו באותה מעטפה המחזיקה דברים שמתקופת רוסיה; ושלושתם יש בהם עניין רב הן מצד עצמם, שבין שהם טובים ובין שאינם טובים, הם מושכים את לב הקורא, והוא מבקש להוסיף ולקרוא בהם, והן מצד דברים המתבררים מתוכם לעניין הפרוזה של הלקין היוצר הבשל, עניינים של תבניות־סיפור ושל מארגי־סיפור.

האחד, שאין לו שם, כתוב בגוף ראשון ופותח כך:

חברו של המספר מפתיעהו בטפיחת־ידו ומבשרו שרחל גולדמן התארסה. המספר נבוך, נעלב, אינו מאמין – שהרי רק ביום שלפני כן היה בבית גולדמן וטמרה (שם הנערה נתחלף לו לשמעון בעברו האחר של הדף המקופל לשנים) לא אמרה לו דבר. הוא ממהר לביתו כשהוא דוחף בחוסר נימוס את הבריות המלגלגות עליו בחפזונו, ובביתו אכן הוא מוצא את הזמנת הוריה של טמרה לטכס אירוסיה.

והמספר אומר:

ובלא שום הפסקה, מיד אחרי הקטע הקודם, הוא מוסיף וכותב:

את ה’פרצוף' הזה, את ציור־האופי הזה, כמעט מעשה גנסין המוקדם, מעמיד נער כבן ארבע־עשרה. אכן עיניו של שמעון הצעיר פקוחות היו כשהיו צעירי דובסק יוצאים ובאים בביתן של אחיותיו, וכשהיה מטייל עם בני האינטליגנציה בשעת ערב בז’וראביצ’י ומקל שגולתו כסף בידו. נחזור אל סיפורנו:

עוד המספר שוכב על מיטתו ומלבה את חרונו ואת עלבונו, מתכן תוכניות להעניש את טמרה במכתב ובדיבור, משתדל “למצוא מבטאים יותר חריפים ויפים, וכבר היתה במוחי ערוכה מגלה שלמה מלאה מבטאים מצלצלים ציטטות סופרים שונים”, והנה נושא המכתבים מביא לו אגרת מטמרה ובו בקשתה:

מכאן ואילך הסיפור כמו מאיים שהוא עתיד לרדת ולהתגלגל בדרך של רומאן־משרתות: בשיחת השנים מתברר שאבי טמרה, הסוחר, מעמדו מתערער והוא מבקש להשיאה לסוחר צעיר עשיר כדי להציל את כספו. אבל את פגישתם מתארת טמרה לפני המספר כך:

במיטב המסורת של הז’אנר טמרה המיואשת מבקשת מן המספר שיצילנה. הוא מבטיחה לעשות כן והולך אל האכסניה, אשר בה מתארח החתן המיועד, בשליחות־מזימה, אבל, שוב, זה תיאור פגישתם:

המספר מסביר לחתן המיועד מה פני הדברים באמת, והלה לא זו בלבד שאינו מאשימו, אלא הוא מודה לו, שומע לעצתו ונוסע משם. המסיבה שנועדה לאותו ערב מסתיימת בבושת פנים, ועמה מסתיים הסיפור.

מהותה של יצירה נמדדת אף במה שלא מומש בה מן כוחו התלוי של הז’אנר שבו היא נכתבת. דווקא בסיפור זה, שעלילתו שגרתית, נמוכה – אפילו אף היא אינה נראית עניין, שנער כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה עשוי לבור לו בדרך כלל – אתה מוצא דברים שבייחוד, המפתיעים את הקורא:

הדמויות הסטריאוטיפיות שנתבקשו בסיפור כגון זה לא נמצאו. תחתן מעמיד המחבר דמות־אשה לא־שגרתית, לא כלילת־שלמות; המספר רואה את עצמו לאו דווקא ראייה פשטנית, אוהדת, אלא דווקא ביקורתית־הומוריסטית, מבוגרת. החתן שנועד להיות the villain נמצא בחור סימפאטי למדי ונבון־דבר. בכל שעה שהקורא מצפה שהסיפור ייטה בדרך השגרה, המחבר מוליכו בדרך אחר, פשוט ואנטי־קלימאקטי, כאילו לא נתכוון אלא לפארודיה על הז’אנר, והוא מושיט לקורא לשון בחיוך קונדסי.

הסיפור, שמחברו אינו מרוחק מיום הבר־מצווה שלו יותר משנה, אינו סיפור אהבה, ובוודאי לא העלילה עיקר בו, אלא הוא סיפור פסיכולוגי, שהמניעים והתגובות והלך־הנפש של הדמויות, וראיית עצמו, והאווירה עיקר בעיני מחברו, והוא נקרא כפארודיה מתוחכמת.

אף המבנה אינו שגרתי ואינו פשוט כלל – המעברים שבין דיווח־המעשים לסקירת האופי, להרצאת המחשבות והרגשות וחוזר חלילה, פתאומיים וחטופים, אבל זרימתם טבעית והם מתקבלים על דעת הקורא בלא שיחוש בהם אלא בבחינה שבעיון מדוקדק. הסיפור מסופר בגוף ראשון, אבל המחבר משכיל להעמיד את המספר בתורה דמות חיה ועצמאית, שאף היא רואה עצמה ראייה שמבחוץ, ונמצא יש כאן מורכבות שבמארג ובגרות לא צפויה. אין צריך לומר לשון הכתוב מה היא.

האם לא קצה רמז ראשון כאן ל“מתוך מכתביו של לואי בירין”?

הסיפור השני, “האח והאחות”, אף הוא סיפור פסיכולוגי, קצרצר, המספר בגוף שלישי את סיפור ידידותם של ילדים, אח ואחות, קטטתם ותוכניות התפייסותם. לא זו בלבד שדברים אלה שנאמרו כאן הם כל האירועים שבסיפור, ואין בו אלא מתן ההרהורים והרגשות, אלא שכל הסיפור, להוציא את שתי השורות האחרונות שבו, העוסקות באחות, ניתן כולו במה שעובר במוחו של הנער בדקות הראשונות של בוקר, מייד אחרי שנתעורר משנתו. גם האירועים המעטים, גם העמדת הסיטואציה, גם תפישת החושים במתרחש מסביב, גם ההגיונות והרגשות – כולם ניתנים באמצעים שכמין טכניקות הבסיס של ‘זרם התודעה’ ממש, כמין רמז ראשון לפרק הפתיחה של ‘עד משבר’.

הסיפור השלישי, “חלומות חורף”, יש בו כמה יסודות משל קודמו. גם הוא פותח בגוף שלישי בשעת בוקר, אלא שהפעם נערה היא הדמות העיקרית. זו פתיחתו:

גם כאן תיאור הדמות האחרת, הסבה, ניתן תחילה מתוך הרהוריה של סוניה בשעת יקיצתה. עוד יותר מאשר בסיפור הקודם מעורבים בפתיחת הסיפור רשמי החושים, רגשות, הגיונות וזכרי מעשים, וה’דיבור' יש שהוא ‘משולב’ – ‘זרם התודעה’ ממש.

סוניה קמה ממיטתה, פוגשת את סבתה, אוכלת את ארוחת הבוקר עימה ומשוחחת עימה.

סוניה נבוכה, מהססת, וסופה שואלת את סבתה אם ידעה אהבה בנעוריה. בתשובתה סבתא מספרת לה בגוף ראשון את סיפור אהבתה לנער תלמיד־ישיבה, שהיה אוכל בביתם ‘ימים’, שנכזבה משום רצון אביה, שהישיאה לחתנה שבחר לה.

שוב הדברים קולחים, גם בסיפור זה הקורא קורא בעניין, כמעט בתאווה, את דברי בן שלוש־עשרה, ארבע־עשרה השנים, ואפילו סיפור האהבה עניינו ועלילתו שגורים וידועים. ותמיהה היא מניין לנער לא רק הראייה הפסיכולוגית, לא רק הכוח לשכנע את הקורא באמיתות הדמויות של נערה ושל זקנה והסיטואציה שבהן הן נתונות, לא רק ראשית אומנותו של מספר בכלים דקים ובמארג מסובך, ממין הקשים שבסיפורת המודרנית, אלא אף מין פרספקטיבה מבוגרת, מין יכולת לראות את הנפש בהארת־אמת של רגע, כמו בסיומו של אותו סיפור. שוב מוליך אותנו המחבר שולל מעט, קונה את ליבנו בסיפור מרתק למדי ורק בסעיף האחרון ממש מסתבר לקורא פתאום, שכל סיפור האהבה כולו לא ניתן לשם עצמו אלא, כדרך שופמן ממש, כדי להאיר פתאום את המציאות, איזה פן חבוי שבה, מזווית לא צפויה.

וזה סופו של הסיפור.

בשירי תקופת הנערות שברוסיה נשמע ברמה קולו הפרטי של המחבר, והקול המדבר בהם אומר – אפילו בסיטואציות הפרטיות ביותר – דברים כלליים ביותר. בסיפורי אותה תקופה הולך ונעלם קולו הפרטי של המחבר, והקול המספר אומר דברים שטיבם וערכם אנושיים וכלליים והם משכנעים לגמרי בפרטיותם האומנותית, בחד־פעמיותם, באינדיבידואציה שבהם, כאילו ביקש שמעון הנער להדגים במעבר שבין שיריו לפרוזה שלו מה שלימדנו הלקין הפרופסור על המעבר שמן יצירת ההשכלה וחיבת ציון אל היצירה שבספרות העברית החדשה.