¹

בארץ־ישראל הייתה פעילות חקלאית מאז ומעולם, ובכל זאת התהליך שהתרחש במהלך שני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, ונמשך אל תוך המאה העשרים, היה במובנים רבים יצירה של יש מאין.

במאה התשע עשרה היו בארץ־ישראל שטחים חקלאיים רבים. רובם ככולם עובדו על ידי יושבי הארץ הערבים, מהם פלחים כפריים ומהם אריסים. הגידול העיקרי היה חיטה, אך היו גם לא מעט גידולי שדה אחרים: דורה, אבטיחים, טבק, כותנה, שומשום, אפונה ושעועית, והיו מטעים: בעיקר של זיתים, שקדים, לימונים וגפנים. משנות השישים של המאה התשע עשרה היו בארץ מושבות חקלאיות אחדות של גרמנים טמפלרים. כשהחלה העלייה הראשונה ב־1882, לא היה בארץ אף לא יישוב חקלאי יהודי אחד.²

הקשיים שעמדו בפני החקלאים היהודים החדשים

בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה עמדו בפני החקלאים היהודים בארץ־ישראל קשיים ואתגרים לא פשוטים שנבעו מתנאי המקום והזמן וכן מההרכב האנושי של המתיישבים.

באותה עת התנגד השלטון העות’מאני לכל ישות לאומית בתחומי האימפריה. מיד עם ראשית העלייה החל השלטון להטיל מגבלות על כניסת עולים לארץ, על מתן רישיונות בנייה, והחשוב ביותר לענייננו – על העברה של קרקעות בארץ לבעלות יהודית. המגבלות הלכו והחמירו עם כל גל נוסף של עלייה. התהליך הנדרש לעקיפת המגבלות לקח זמן רב, חודשים ואף שנים, והיה כרוך בהוצאות כספיות גדולות מאוד, בעיקר על שוחד. אלה כילו במידה רבה את כוחם הפיננסי של המתיישבים עוד בטרם התחילו לעבד את אדמתם. שטחי הקרקע שהצליחו המתיישבים לקנות למרות המגבלות היו בדרך כלל קטנים מדי ולא אפשרו קיום מהאדמה.

השלטון דאג ל“כבישים” בודדים, כמו כביש יפו–ירושלים, אך לא יותר מזה. הממשלה העות’מאנית לא סיפקה שירותים ציבוריים כמו בניית דרכים ותחזוקתם, תחבורה, בריאות, חינוך וכיו"ב.³ אל מול החסר הזה נדרשה התארגנות של המתיישבים ואלה נדרשו להוצאות כספיות לא מעטות.

עוד לפני ראשית ההתיישבות היהודית היו מעשי שוד וגנבה חלק ממלחמת הקיום בארץ, בעיקר בין הבדווים לפלחים.⁴ עם תחילת ההתיישבות היהודית החמיר המצב. רבים מהחקלאים הערבים בארץ היו אריסים, עניים מרודים, שחיו על אדמות האפנדים ועיבדו אותן תמורת חלק מהתנובה. משנמכרו האדמות ליהודים היו אריסים לשעבר שמצאו עבודה במושבות החדשות, אך רבים נותרו ללא פרנסה והיו אף שנשארו ללא בית. גנבה ושוד נבעו עכשיו מדחפים חדשים – טינה כלפי רוכשי האדמות (שעליהן חיו עד אז האריסים) ותחושה של ייאוש וחוסר מוצא. במושבות החדשות שבקרבתן היו כפרים פעילים, או שבטי בדווים שעסקו ברעייה, פרצו לא פעם סכסוכים על גבולות ועל זכויות מים ומרעה. הדרך לצמצם את נזקי הגנבות, ההתנפלויות והסכסוכים הייתה מורכבת משני ערוצים: פוליטי־כספי והתארגנות להגנה עצמית. הערוץ הפוליטי־כספי כלל תשלום דמי חסות לראשי השודדים, תשלומי שוחד לשלטון (כדי לקבל הגנה) ותשלום למערכת המשפט המושחתת שהייתה אמונה על השכנת השלום בעקבות סכסוכים ופגיעות הדדיות. הערוץ השני היה התארגנות להגנה עצמית. הערוץ הזה דרש מהתושבים כוח אדם, נשק וכסף.⁵

עוד קושי היה איכות הקרקעות. כאמור שטחים רבים בארץ היו מעובדים. הסיבה העיקרית שקרקעות נמכרו ליהודים הייתה חוסר רווחיותן לבעליהם. רוב המוכרים היו אפנדים שחיו בערים, בארץ ובלבנון, או סוחרים ערבים עירוניים, שהאדמות נפלו לידיהם כשהבעלים הקודמים שלהן שקעו בחובות.⁶ האדמות שנמכרו ליהודים, ברובן הגדול, לא הניבו הכנסה בגלל איכותן הירודה: חולות, אדמות גיר כבדות ועתירות סיד, קרקעות הרריות־סלעיות או אדמות בּיצה מוכות מלריה.⁷

ועוד קושי, אולי האתגר הגדול מכולם, היה המתיישבים עצמם. התחלת החקלאות העברית בארץ־ישראל נעשתה רובה ככולה בידי אנשים שלא היו חקלאים כלל. הניסיונות הראשונים – במחצית השנייה של המאה התשע עשרה (מוצא, מי מרום) ובעיקר בסוף שנות השבעים שלה (גיא אוני ופתח תקוה) – היו יזמות של בני היישוב הישן בירושלים ובצפת, שכל “הכשרתם” לא הייתה אלא השאיפה לצאת מהגטאות העירוניים, שם שלטה שיטת ה“חלוקה”, ולעבוד את אדמת הארץ. הניסיונות שבאו אחריהם (מ־1882 ואילך) נעשו בידי עולים חדשים, יוצאי קהילות יהודיות מזרח־אירופיות, חרדיות או חסידיות, או משכילים צעירים כדוגמת אנשי ביל"ו. כולם (מלבד מתיישבי עקרון), היו חסרי ניסיון חקלאי, ובדרך כלל גם חסרי כל ניסיון בעבודת כפיים. “הכשרתם” הייתה דומה לזו של בני היישוב הישן – שאיפה עזה להשתחרר ממצוקת הגלות ולעבוד את אדמת ארץ האבות. חלומם היה “להוציא לחם מן הארץ” פשוטו כמשמעו, הווה אומר לגדל חיטה,⁸ אך רובם צמחו בתרבות אירופית, ועם כל רצונם העז להיות איכרים בארץ־ישראל חיי הפלח הערבי לא יכלו לענות על שאיפותיהם.

למתיישבים החדשים שבאו וקנו אדמות היו מלכתחילה כמה וכמה משימות, ובתחילה הם לא היו מודעים להן במלואן. היה עליהם ללמוד, להסתגל ולקנות מיומנות, להכשיר את הסביבה ולפתח את החקלאות. המשימות הללו דרשו החלטיות ועמידה איתנה. ניסיונות רבים כשלו משום שהמתיישבים לא עמדו בכובד המשימה.

להלן רשימת משימות שעמדו בפני החקלאים החדשים: ללמוד איך לחשב את הצרכים הראשוניים הנדרשים כדי להגיע לאיזון כלכלי (גודל השטח הנדרש לסוג הגידולים שרצו, כוח אדם, ציוד, בעלי חיים ותקציב לקיום); לגלות אילו גידולים מתאימים לסוג הקרקע שקנו; ללמוד איך לטפל באדמות ולהכשירן לגידולים; להסתגל לעבודה פיזית קשה וממושכת בתנאי אקלים שונים מאוד מאלה שבארצות מוצאם, לעתים תוך כדי התקפות חוזרות של קדחת (לא פעם קטלנית) על איכרים ועל בני משפחותיהם; להכיר, ללמוד להשתמש ולפתח מיומנות בעבודה בכלים חקלאיים; לחפור בארות ולפתח שיטות וציוד לשאיבה ולהשקיה; ללמוד ולפתח שיטות עבודה וכלי עבודה יעילים המתאימים לגידולים בתנאי הקרקע והאקלים באזורי הארץ שהתיישבו בהם; לבחור ולפתח זנים המתאימים לתנאי הקרקע והאקלים אך גם לתנאי השוק.

המודלים החקלאיים בארץ

כבר מראשית ימי ההתיישבות החקלאית היו לנגד עיני האיכרים החדשים שתי דוגמאות לפעילות חקלאית בארץ: הפלח הערבי והאיכר הגרמני־טמפלרי. אחר כך הוחלפה הקדמה הטכנית והגישה הכלכלית־רציונלית של הטמפלרים, בגישה, בידע ובציוד שהביאה אתה מאירופה פקידות הברון רוטשילד. שתי הדרכים, המקומית והאירופית, השתלבו בתולדות החקלאות היהודית בארץ והשתרגו זו בזו.

החקלאות הערבית המסורתית הייתה בעיקרה קיומית ולא מסחרית.⁹ הכלים היו פשוטים ונוצרו מחומרים מקומיים (כדוגמת מחרשת העץ). נעשה שימוש בסביבה כפי שהיא, בדרך כלל כמעט בלי ניסיון לטייב את הקרקע או לשפר את ההשקיה יותר ממה שנתן הגשם. מבנה הכלים, שיטות העבודה וסוגי הגידולים עברו מדור לדור וממילא התאימו לתנאי הקרקע והאקלים במקום.

הגישה האירופית, של הטמפלרים ואחר כך של הברון רוטשילד, פנתה אל השיווק. החישוב היה כלכלי, והמטרה הייתה להשיג יבול מעבר לצריכה העצמית. הושקע כסף רב בטיוב הקרקע,¹⁰ בפיתוח מערכת המים, בקנייה ובפיתוח של זנים רווחיים, ונעשה שימוש בציוד חקלאי שנוצר בטכנולוגיה מודרנית. אך מנגד, ליוצאי אירופה חסרה הייתה היכרות מעמיקה עם תנאי הקרקע והאקלים בארץ.¹¹

החקלאים היהודים החדשים ניסו ללמוד מזה ומזה. בתחילת דרכם פנו בדרך כלל לגידולי פלחה¹² – חיטה, שעורה, שיבולת שועל וגם אבטיחים¹³ – בדרך כלל מזנים מקומיים, אם כי לעתים הביאו אתם זרעים מארצות מוצאם.¹⁴ בכמה מושבות היו ניסיונות, מיד לאחר העלייה לקרקע, לנטוע עצי פרי – זיתים (בראשון לציון וביסוד המעלה), לימונים, אתרוגים, אשכוליות (ביסוד המעלה), תאנים, תות וכן גפנים, בעיקר מזנים מקומיים.¹⁵ המתיישבים עבדו בשיטות מקומיות ובכלים מקומיים או בכאלה שראו בארצות מוצאם.¹⁶ הם עיבדו שטחים שגודלם לא הספיק לקיום מפלחה. בדרך כלל הגיעו למשבר כספי לכל המאוחר בתום העונה החקלאית הראשונה, כשיבול התבואה אכזב וחלק לא מבוטל מהנטיעות חרב.

תקופת פעילות הברון בארץ

לקראת סוף שנת 1882, חודשים ספורים לאחר הקמת המושבה הראשונה ראשון לציון, בעת שאנשיה התחבטו בחיפוש מימון לחפירת באר, החליט הברון אדמונד דה־רוטשילד, נצר לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, להירתם לעזרת ההתיישבות בארץ. הוא נכנס לתמונה ושינה אותה באופן קיצוני. תחילה לקח תחת חסותו מושבות בודדות,¹⁷ אך עם הזמן התרחבה מעורבותו. במשך כ־18 שנות מעורבותו הישירה במושבות (עד 1900) הטביע הברון את חותמו ישירות ובעקיפין על כל היישוב החקלאי בארץ. שלא כמתיישבים, הברון לא היה מוגבל מבחינה כלכלית והשקעתו הכספית בארץ־ישראל הייתה אדירה. באמצעות פקידיו בארץ הוא פעל במישורים רבים: ביצירת תשתית של קרקע חקלאית, בבניית תשתית של ציוד חקלאי, בחיפוש ובפיתוח זנים לגידולים, בפיתוח תעשיות חקלאיות, בתמיכה כספית ישירה ועקיפה במתיישבים ובבניית תשתית של ידע והדרכה.

על פי הוראתו רכשו פקידי הברון אלפים רבים של דונמים של קרקע בארץ, סביב מושבות קיימות ובשטחים שנועדו למושבות חדשות שהקימו. לעתים גם סייעו לאגודות עצמאיות מול השלטון ברכישת קרקעות לאנשיהן. אנשיו העניקו סיוע משפטי למתיישבים גם בתחומים נוספים, למשל בהתמודדות עם איסור הבנייה.¹⁸

במהלך התקופה קיבל על עצמו הברון טיפול באדמות בעייתיות: ניקוז וייבוש ביצות, ייצוב חולות לא יציבים וכדומה. הברון דאג לפיתוח מערכות השקיה – מחפירת בארות ושאיבת מים עד לצנרת השקיה. בהוראתו יובא לארץ ציוד חקלאי בטכנולוגיה אירופית וכן זרעים ממקומות שונים בעולם ונעשה ניסיון מבוקר לגדלם כאן.

בהתאם לגישתו הכלכלית של הברון חיפשו מומחיו ענפי חקלאות מסחריים, תעשייתיים בעיקר, המתאימים לתנאי הארץ, ופיתחו ענפים שמצאו בהם פוטנציאל כלכלי.¹⁹ פיתוח זה היה מוקד פעילות הברון בארץ והוא כלל את כל שלבי העבודה – יבוא זרעים וזמורות להרכבה, שליחת מומחים ומדריכי חקלאות מצרפת, הכשרת מדריכים חקלאים מקומיים, עריכת ניסיונות מבוקרים בזנים, בשיטות עבודה ובציוד חקלאי, יצירת מערכת של משתלות שסיפקו שתילים, ייחורים וזמורות לשטחי הברון ולאיכרי המושבות. כשהתפתחו ענפים אלה – בעיקר הגפנים ליין אך גם עצי תות לתעשיית משי, צמחי בושם ואחרים – פותחו תעשיות חקלאיות: יקבים ליין (בראשון לציון ובזכרון יעקב), בתי בד לשמן זית, מפעלים לזיקוק בושם מיסמין ומגרניום,²⁰ מטווייה למשי (בראש פינה), וכן תעשיות נלוות: ייצור חביות ליין, בקבוקי זכוכית ועוד. בעבודה הרבה הזאת, בחקלאות ובתעשייה חקלאית, הועסקו מאות רבות של שכירים, רובם מקומיים, יהודים וערבים: איכרי המושבות, בני המושבות, עולים ובני היישוב הישן וערבים בני המקום.

נוכחות הברון השפיעה כאמור על כלל החקלאות בארץ. העניין של הברון בענפים תעשייתיים־מסחריים גרם להעברת מרכז הכובד מגידולי שדה לכרמים ולמטעים. בראשית שנות התשעים תפסו ענפים אלה כשליש מהשטחים המעובדים במושבות, ולקראת סוף המאה התשע עשרה במושבות מישור החוף והכרמל תפסו ענפים אלה מעל למחצית מהשטחים המעובדים.

נוסף על התאמתם של כרמי היין ושל סוגים מסוימים של מטעים לעיבוד תעשייתי וליצוא, היו להם עוד יתרונות על פני הפלחה. כרמים ומטעי פרי אפשר לגדל גם על קרקעות שטיבן ירוד מדי לפלחה (וכזכור כאלה היו רוב הקרקעות שהוצעו למכירה). השטח הנדרש לפרנסת משפחה מכרמים וממטעים קטן פי כמה מזה הנדרש לפרנסה מפלחה (יתרון חשוב עקב המגבלות בקניית אדמות בארץ). יתרון נוסף היה בתשלום מסים לממשלה הטורקית: המסים על יבולי מטע היו נמוכים בהרבה מהמסים על תבואה. נוסף על כך התשלום היה בכסף ולא ביבול (כי אי־אפשר לאגור פרי כפי שאוגרים חיטה), וכך צומצם שדה הפעולה של שחיתות גובי המסים.

החיסרון הגדול של כרמים ומטעים הוא הצורך בהשקעה כספית ראשונית גדולה והיעדר הכנסה בשנים הראשונות עד לשלב קבלת הפרי. במושבות שנהנו מחסות הברון – ובשנות השמונים של המאה התשע עשרה היו אלה כמעט כל המושבות – הכספים לפיתוח המטעים (בעיקר הכרמים) ולתמיכה באיכרים ובבני משפחותיהם באו מהברון. כך אמנם התאפשרה תנופת התפתחות גדולה, אך נוצרה תלות מלאה של האיכרים בברון ובמערכת הפקידות שלו, ועצמאותם של האיכרים מבחינה כלכלית: חברתית ואפילו תרבותית בוטלה למעשה. הניסיון נלמד, ובעקבותיו, בראשית שנות התשעים, נעשו ניסיונות ליצור למושבות החדשות בסיס חקלאי־כלכלי: אגודות עצמאיות רכשו קרקע ושלחו ארצה נציגים שדאגו, בעזרת פועלים שכירים, להכנת השטח, לנטיעה ולטיפול בנטיעות עד שהניב הפרי. רק אז עלו משפחות חברי האגודה לארץ והתיישבו על אדמתם.²¹

במושבות שנהנו מתמיכת הברון, בתוך זמן קצר הפך הגפן לגידול העיקרי,²² אך היו גם עוד סוגי מטעים, בעיקר של שקדים, זיתים, עצי תות, הדרים, וכן משמש, שזיף אפרסק ועוד. גם גידול התבואה נמשך במהלך כל התקופה, אם כי בהיקף מוגבל.²³ כמו כן נמשך בקנה מידה קטן גידול ירקות ובעלי חיים במשקי בית לשם תצרוכת עצמית.

פתיחת היקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב בראשית שנות התשעים הביאה אתה תנופה לענף הגפן בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון (מגדרה עד זכרון יעקב) ובחלק ממושבות הגליל.²⁴ גם מושבות שלא היו תחת חסות הברון מכרו את ענביהן ליקביו, תמורת מחירים גבוהים ממחירם הראלי,²⁵ וענף זה תרם רבות לביסוסן.

תנופת ההתפתחות של ענף הגפן ניכרה בהיקף השטחים הנטועים בכרמי יין, במשקים רבים של איכרים שהפכו מונוקולטוריים לכרמי יין בלבד, ובגידול במספר המתפרנסים מענף זה.²⁶ בכל אותה העת נמשך בהתמדה חיפוש ויבוא של זנים הן לכַּנָה, הנשתלת באדמה ונבחרת בשל חוזקה ועמידותה בתנאי הארץ ובפני מחלות, הן לרֶכֶב, המורכב על הכנה ונבחר בשל איכות פריו המתאים לייצור יינות משובחים. כמו כן נמשך פיתוח כלי עבודה וכן פיתוח שיטות עבודה – מהכנת הקרקע, סימון השטח לשתילה, שתילה, השקיה, גיזום והרכבה ועד לקטיף, לאריזה ולהובלה ליקבים.

לצד התפתחות ענף הגפן נעשו ניסיונות, בעיקר של אנשי הברון אך גם של איכרים יחידים, לפתח ענפים אחרים. חלקם עלה יפה, כמו השקד, הזית²⁷ וההדרים,²⁸ וחלקם נכשל בגלל חוסר התאמה לתנאי הארץ או בגלל חוסר יכולת לשיווק רווחי. דוגמה בולטת לכישלון שנבע מבעיה בשיווק היא עצי התות לגידול תולעי משי. בארץ ניטעו אלפי עצים וגידולם הצליח מאוד. בראש פינה נפתחה כאמור מטווייה למשי. אך עודף יבוא המשי לאירופה מהמזרח הרחוק, ואחר כך פיתוח ייצור המשי המלאכותי, הכשילו את האפשרות לרווחיות. ניסיונות לגידול קנה סוכר, תה וקפה נכשלו מחוסר התאמה לתנאי הארץ. גידול המספוא הצליח והתפתח, כך גם גידול האספסת (אלפלפה). מאוסטרליה הובאו ארצה זנים שונים של אקליפטוסים. מטרת הבאתם הייתה טיוב הקרקע. זנים מסוימים התאימו לתנאי הארץ ואלפי עצים ניטעו במושבות, בעיקר באלה שבשטחיהן היו ביצות או חולות לא יציבים.²⁹

במהלך כל התקופה, שבה כאמור הגפן הייתה הגידול העיקרי, היו משברים בענף. המשברים נבעו משני גורמים עיקריים: פגעי מזיקים וכשלים בשיווק התוצרת. התקפות חוזרות ונשנות של מחלת הפוליקסרה חייבו עקירת כרמים ונטיעה של זנים עמידים.³⁰ חוסר היכולת לשווק את שפע היין נבע משתי סיבות עיקריות: חוסר ידע ואזלת יד בתהליכי השיווק, ואיכות יין שלא עמדה בתחרות האירופית.³¹

סוף תקופת פעילות הברון בארץ ותחילת פעילות חברת יק"א

לקראת סוף המאה התשע עשרה, בעקבות משבר שיווק היין, הואצה התפתחותם של ענפים אחרים, בייחוד סוגים שונים של מטעים: שקדים, זיתים, ועם הזמן – בזכות פיתוח מערכות ההשקיה – יותר ויותר הדרים.³² באותה תקופה נמשך גידול תבואה בהיקף לא גדול, אם כי בחלק מהמושבות הוותיקות הוגדלו שטחי הפלחה. בתחילת המאה העשרים, כשניהול מושבות הברון עבר לחברת יק“א (Jewish Colonization Association), הוקמו ביזמת יק”א יישובים חדשים בגליל התחתון, כמו למשל יבנאל וכפר תבור, המבוססים על גידולי תבואה בשטחים נרחבים. בעשור הראשון של המאה העשרים החל להופיע במקומות שונים בארץ גם גידול מסחרי של בעלי חיים – תרנגולות לייצור ביצים, פרות לייצור חלב ומוצריו (בעיקר במושבות הקרובות ליפו), וכבשים ועזים לייצור גבינה (במושבות הגליל ששיווקו את מוצריהן לעכו ולחיפה), ופה ושם גם דבורים לייצור דבש.

במהלך העלייה הראשונה ניסו יחידים, אגודות להתיישבות וגופים שונים, לתכנן את ההתיישבות החקלאית באופן רציונלי. הם ניסו להביא בחשבון מראש את נתוני המקום ונתוני השוק, את התהליך הנדרש לבניית תשתית חקלאית עד ליבול רווחי, את ההכשרה הנדרשת לחקלאי, את גודל השטח הנדרש לפרנסה מהגידולים המתאימים לתנאי השטח וכדומה. רובם הגדול של הניסיונות הללו לא עלה יפה בגלל כישלון בגיוס התקציב או בגלל שלא לקחו בחשבון את כל הרכיבים ולא יכלו לצפות מראש את כל הקשיים. רק חברת יק"א, בגישתה הכלכלית־רציונלית, הצליחה בסופו של דבר להביא את המושבות החקלאיות הקיימות למצב של איזון כלכלי ולהקים מושבות חדשות שהפכו מהר מאוד לעצמאיות והחזיקו מעמד, אם כי לא הגיעו לשגשוג כלכלי.³³

נשוב לבחינת הקשיים שעמדו בפני המתיישבים, אנשי העלייה הראשונה, ונשווה את המצב בארץ בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה למצב בראשית המאה העשרים, ערב העלייה השנייה. מבחינת הסכסוכים עם השכנים לא חל שינוי מהותי אם כי התפתחה מידה מסוימת של תקשורת והבנה. מבחינת התנגדות השלטון לקניית אדמות נותרו הקשיים בעינם, אך בכל זאת הצטברו שטחים נרחבים בבעלות יהודית, ורבים מהם כבר היו מוכשרים ומעובדים. השינויים המהותיים ביותר היו בביסוס מצאי של זרעים, שתילים וייחורים מזנים שנוסו והצליחו בארץ, ביצירת מלאי של כלים חקלאיים מודרניים המותאמים לתנאי הארץ ובצבירת מאגר של ידע וניסיון אצל האיכרים והמדריכים החקלאיים.³⁴

התפתחות הכלים החקלאיים

הכלים המקומיים, המסורתיים, של הפלחים הערבים התאימו לתנאי הקרקע והאקלים, אך לא היו יעילים דיים. לעומת זאת הכלים האירופיים, עתירי הטכנולוגיה, לא תמיד התאימו לתנאי הארץ. במהלך התקופה פותחו כלים שהיו שילוב של הטכנולוגיה המקומית עם הטכנולוגיה האירופית.

להלן דוגמאות לכלים שנכנסו לשימוש או התפתחו בתקופה זו: מחרשה, מורג,³⁵ חרמש ומקצרה, מקדח לחפירת בארות, אנטיליות³⁶ ומשאבות למים.

מחרשת העץ הערבית, הנגררת באמצעות סוס אחד, לא הייתה חזקה דיה. לעומתה, באקלים הארץ, מחרשת הברזל האירופית, העמוקה והמהפכת, גרמה לייבוש השכבה העליונה של הקרקע. מחרשה זו כבדה ודורשת כוח גרר כפול (שני סוסים) ולכן גם לא הייתה כלכלית בשטחים הקטנים שעיבדו המתיישבים. במהלך תקופה זו פותחה בארץ מחרשת ברזל דמוית מחרשת העץ הערבית, החורצת את הקרקע ולא מהפכת אותה. עם הזמן נוסף לה גם מנוע.

נעשו ניסיונות להשתמש במכונות דיש שהופעלו בידי סוסים, אך כשאלה לא אפשרו את קיצוץ הקש באופן שיתאים למאכל הבהמות, חזרו החקלאים למורג הפלחי, אלא שעשוהו גדול יותר ונגרר בעזרת שני סוסים. אחר כך פותח בארץ דגם של המורג דמוי הגליל שמוצאו בדרום רוסיה.

החרמש, שלא היה מוכר בארץ, נכנס לשימוש ככלי לקציר, ובאותה עת נכנסה לשימוש מקצרה בעלת סכין פלדה הרתומה לשני סוסים. לבסוף פותחה המערמת – מקצרה רתומה לסוסים שגם מערמת את התבואה.

בשלב הכנת הקרקע לנטיעות הוחלפה החפירה העמוקה במעדר (ה“בחר”), בחרישה עמוקה מאוד – תחילה בעזרת כמה זוגות סוסים ואחר כך בעזרת מנוע קיטור נייח (“לוקומוביל”).

בחפירת בארות החליף המקדח הידני את המעדר והמכוש, ואפשר חדירה לעומקי מי תהום.

לשאיבת המים הוחלפו אנטיליות העץ המסורתיות באנטיליות ברזל בעלות גלגלי שיניים יצוקים, גם הן מופעלות באמצעות בהמה. אחר כך נכנסו לשימוש משאבות רוח ומשאבות קיטור, וב־1898 נכנסו לשימוש משאבות שלהן מנוע שרפה פנימית שעבד על קרוזין. פיתוח המסנן בתחילת המאה העשרים אִפשר לחבר את המשאבה לצנרת.

המדריכים החקלאיים ו“השישה”

בתחילת ההתיישבות למדו החקלאים החדשים במושבות מפלחים מקומיים.³⁷ עם תחילת מעורבות הברון בארץ נשלחו למושבות מומחים ומדריכים צרפתים, שהברון הכיר מעבודתם בצרפת או קיבל עליהם המלצות מאנשיו הקרובים. בעקבות קשיים שהתעוררו בין מדריכי הברון הצרפתים (שהיו נוצְרים בדרך כלל) לבין איכרי המושבות (רובם יהודים ממזרח אירופה), שוכנע הברון להביא ארצה קבוצה קטנה של שישה צעירים יהודים ממזרח אירופה כדי שילמדו מן המדריכים הצרפתים בארץ וישתלבו בעבודת הניהול וההדרכה. אברהם הלפרין, לאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג (לימים אמיתי), גרשון הורוויץ ויחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי הגיעו ארצה בספטמבר 1885. מסירותם כמתלמדים ועבודתם הנאמנה שכנעו את הברון באפשרות הטמונה במדריכים שאינם מאנשיו מצרפת. הוא הסכים לשחרר מעט את אחיזתו הישירה, ובכך נפתחה הדרך להדרכה חקלאית יהודית. מראשית שנות התשעים החלו להישלח צעירים בני המושבות, בפרט בני זכרון יעקב, לבתי ספר חקלאיים בחו“ל. שליחתם הייתה קשורה אמנם במאבקי כוח של פקידות הברון, שלא רצתה לוותר על ההגמוניה שלה והעדיפה צעירים שגדלו תחת חסותה במושבות, אך כשחזרו הצעירים ארצה הם השתלבו במערכת הניהול וההדרכה במושבות. עם השנים היו מהם שנעשו לחקלאים עצמאיים ואחדים המשיכו לפתח ענפים שונים בחקלאות ותרמו רבות להתפתחותם.³⁸ בשנות התשעים השתלבו בהדרכה החקלאית גם בוגרי בית הספר “מקוה ישראל” שנשלחו בידי חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח) להשתלם בחו”ל. בראשית המאה העשרים הקימה חברת יק"א חווה חקלאית לימודית בסג’רה, שם הוכשרו העתידים להתיישב בגליל התחתון.³⁹

דרכם של ששת הצעירים שנשלחו לארץ מרוסיה ב־1885, ונועדו להיות המדריכים היהודים הראשונים, לא הייתה פשוטה. הלפרין נפטר מקדחת חודשים ספורים אחרי בואם, איגלי חלה בקדחת ואחרי זמן קצר עזב את הארץ, זמן קצר אחרי תום הכשרתם עבר אפשטיין להוראה ועשה רבות בתחום זה,⁴⁰ ופוחצ’בסקי, ורהפטיג (אמיתי) והורוויץ היו למדריכים חקלאיים ולמנהלי עבודה במטעי הברון, במושבות, במשתלות (ששירתו את כלל המושבות) ובתחנות הניסיונות של הברון. לימים היו לאיכרים עצמאיים, ורהפטיג (אמיתי) ביסוד המעלה והורוויץ ופוחצ’בסקי בראשון לציון, וכן מילאו תפקידים ציבוריים ביישוב בכלל ובמושבותיהם בפרט.

גם בהיותו איכר עצמאי המשיך פוחצ’בסקי לפתח שיטות בעבודת הכרם והמטע ותוך כדי כך הדריך בהתנדבות, באזורים שונים בארץ, את החקלאים החדשים – אנשי הגל השני של העלייה הראשונה, אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית.

סיכום

חקלאי העלייה הראשונה נחלו כישלונות רבים ואכזבות רבות, הוכו בפגעי טבע ובאסונות וחוו רגעים לא מעטים של ייאוש. במושבות עצמאיות אחדות חיו בעוני מרוד ובמושבות אחרות חיו תחת עול האפוטרופסות העריצה של פקידות הברון. ניסיונות התיישבות כשלו והתפרקו, ורבות מהמושבות החיות והפעילות הגיעו לעצמאות כלכלית רק אחרי שנים רבות, ערב מלחמת העולם הראשונה.

בתנאי ההתחלה של ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ, ייתכן מאוד שבלי עזרה כספית גדולה, הדרכה והכוונה מבחוץ היה ניסיון ההתיישבות מתפוגג. המקור העיקרי לסיוע היה הברון רוטשילד,⁴¹ ולעזרתו היה מחיר חברתי ותרבותי.

בו בזמן, בתוך הקשיים ותוך כדי חיפוש אחר פתרונות, נוצרה בארץ תשתית של חיים ועבודה חקלאית: רשת של מרכזי יישוב – מעל לעשרים מושבות חקלאיות ממטולה עד באר טוביה, שמנו למעלה מחמשת אלפים נפש, שירותי ציבור וקהילה, דרכים, אספקת מים וכן תשתית של מעל למאה אלף דונם שטחים מעובדים (כשני שלישים פלחה וכשליש כרמים ומטעים). כמו כן הצטבר ניסיון רב במשא ומתן מול השלטון העות’מאני, היכרות עם ערביי הארץ וניסיון במשא ומתן עמם.

הכשלים של העלייה הראשונה – בייחוד תחלואי שלטון האפוטרופסות ופקידיה ודומיננטיות העבודה הערבית במושבות, אך גם חוסר ההכשרה של החקלאים החדשים – דחפו את הבאים אחריהם לחפש פתרונות אחרים ואף לברוא דרכים חדשות על בסיס ניסיון קודמיהם.

לב לבה של הירושה החקלאית שבנתה העלייה הראשונה הוא התשתית של ניסיון חקלאי וידע, ואִתה מצאי של זרעים, ייחורים ושתילים וציוד חקלאי מודרני – כולם מושרשים ושלובים היטב בתנאי הארץ. תשתית זו הועמדה לרשות הבאים אחריהם ואפשרה להם להתחיל את עבודתם על בסיס רחב ואיתן לאין־ערוך מזה של ראשוני המתיישבים, שכל מה שעמד לרשותם בבואם ארצה אפשר לסכם בחלומו של מיכל פוחצ’בסקי: “גנן אהיה בארץ האבות”.

זיכרונותיו של מיכל פוחצ’בסקי, החל בנסיבות היווצרותו של החלום וכלה בחייו של איכר עצמאי מבוסס במושבה ראשון לציון, העומדת מול מכות הארבה ומלחמת העולם הראשונה ויכולה להן, הם סיפורה המרתק של תקופה רבת משמעות בתולדות הארץ.

¹

לעניין שמו

רצף שמותיו המלא של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי לא היה בשימוש יום־יומי. על מכתבים חתם “מיכל”, “מ. פ.”, “י' מ' ש' ז' פוחצ’בסקי”, “מיכל זלמן פאחאטשאווסקי”, “זלמן”, “ז. פוחצ’בסקי” ועוד. על מאמרי הדרכה שפרסם בעיתונות החקלאית חתם “מיכל פוחצ’בסקי” או “מ. פוחצ’בסקי”, כך גם חתם על קטעי הזיכרונות שפורסמו בבוסתנאי. בראש זיכרונותיו חתם: “מ.ז. פוחצ’בסקי”. אחדים כינוהו “יחיאל מיכל”, ערבים הכירוהו בשם “חוואג’ה סלימן”.

ילדות ונעורים

מיכל פּוֹחָצֶ’בסקי נולד ב־1863 בקהילה היהודית התוססת של העיירה בריסק דליטא, שהייתה אז בתחום שלטון הצאר הרוסי. שני הוריו היו צאצאיהם של רבנים חשובים, אך אביו, דודיו וסבו עסקו בתעשייה ובמסחר. בילדותו ובנערותו חי מיכל פוחצ’בסקי במצב מתמיד של מאבק בין נטייתו הטבעית לבין רצון אמו. היא ייעדה אותו ללימודי קודש, וסברה ש“בעלי מלאכה הם סוג נחות של בני אדם, אשר לא נבראו אלא לשמש תלמידי חכמים”, אך הוא, עיקר מעייניו היה בעולם המעשה ונטה למלאכת כפיים ולעבודה טכנית.

לנכדתו רות² סיפר פוחצ’בסקי: “יום יום, בדרכי חזרה מה’חדר', הייתי הולך סחור סחור כדי לעבור ליד הנפחייה ושעה ארוכה הייתי עומד במעלה המדרגות המובילות לבית המלאכה ומתבונן בעבודת הנפח. יום אחד הייתי שקוע לגמרי בנעשה, התכופפתי קדימה להיטיב לראות, נפלתי ופתחתי את ראשי”. הוא הוסיף בחיוך שלמלכת הדבורים חריץ בראשה, החריץ הזה מגביר את זיכרונה ולכן היא עולה על שאר דיירי הכוורת, והוא משוכנע שהחריץ שקיבל בראשו ממדרגות הנפחייה הוא זה שחיזק את זיכרונו ולכן יכול היה להעלות את זיכרונותיו בפרטי פרטים גם אחרי שישים שנה…

לנכדו אלישיב³ סיפר פוחצ’בסקי שפעם בדרכו מהחדר ראה נגר בונה מדרגות עץ לבית. הנגר התחיל לבנות את המדרגות מגובה החצר ובנה מדרגה־מדרגה כדי להגיע אל סף הדלת. פוחצ’בסקי ראה כי משהו אינו כשורה ואמר: “טויג נישט [לא יצלח, ביידיש]”, נבהל מחוצפתו, חוצפת ילד הפוסל עבודת בעל מקצוע, ומיהר להסתלק. בערב בא הנגר אל בית ההורים וסיפר לאב כי מטרידה אותו השאלה מה פסול מצא הילד בעבודתו. האב קרא לבנו וזה הסביר כי לפי השיפוע של המדרגות העולות נראה שלא יוכלו להגיע אל הדלת. למחרת בדק הנגר את המדרגות, ראה שהילד צדק, פירק את המדרגות ובנה אותן מחדש.

גם ממעשי קונדס לא משך פוחצ’בסקי הנער את ידו. מספרים במשפחה כי היה לו בן דוד, בן יחיד לאמו האלמנה, ולא שבעה האלמנה נחת מבנה. הבן הלך בטל, שיחק בקובייה והימר. לילה אחד עלה מיכל לגג בשעת לילה מאוחרת, עטה סדין לבן, התגנב אל עליית הגג שבה ישן בן הדוד והעיר אותו משנתו בקול רועם וזועם: “אני אביך! מן העולמות העליונים עקבתי אחרי מעשיך ולא מצאתי מנוח. אם לא תחזור בך מדרכיך הנלוזות רע ומר יהיה גורלך!”. כך אמר ונעלם. בן הדוד נחרד, תקפהו גמגום שלא עזבו זמן רב, אך הוא סר מדרכו הרעה והחל לעזור לאמו בעיסוקיה במקום לבזבז את כספה.

השנים נקפו, פוחצ’בסקי המשיך ללכת אל בית המדרש, ורק בצנעה התעסק בהמצאות טכניות ובמלאכות מעשיות. בערבים היה פעיל בארגון הנוער של “חובבי ציון” וחלם על חיי יצירה בארץ־ישראל.⁴

הברית עם ארץ האבות

באותה עת התגייס הברון רוטשילד לעזרת המתיישבים בארץ ישראל ושלח מומחי חקלאות לא־יהודים מצרפת כדי שידריכו וינהלו את עבודת האיכרים החדשים אנשי העלייה הראשונה, שלא היו מנוסים בחקלאות. בין המדריכים הגויים מצרפת ובין האיכרים היהודים בני מזרח אירופה היו הבדלי שפה ותרבות שגרמו לחוסר הבנה, למחלוקות, למריבות וכמעט אפילו לאלימות. כדי להתגבר על הקושי הזה חיפשו שליחי הברון, באמצעות אנשי חובבי ציון, שישה צעירים יהודים ממזרח אירופה שיישלחו ארצה כדי ללמוד חקלאות מפי המדריכים הצרפתים ולהיות הם עצמם למדריכים במושבות. את השישה נתבקשו להציע ה’מורשים'⁵ של חובבי ציון בקהילות השונות. מורשה העיר בריסק דליטא הציע את מועמדותו של מיכל פוחצ’בסקי, שהיה בן 22 באותה עת. עם פוחצ’בסקי נבחרו אברהם הלפרין, לאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג (לימים אמיתי) וגרשון הורוויץ.

פוחצ’בסקי תיאר בזיכרונותיו איך חיכה בדריכות רבה לבשורת היבחרו, וכשזו הגיעה לא היה קץ לאושרו, ועוד הוסיף: “צר נעשה לי להִמצא בין אנשים וחִפשתי לי מקום בודד בגן העיר ושם בליתי רב זמני […] פקחתי עיני על כל צמח ועל כל עלה בעינים אחרות מאשר כל בני גילי ועירי. הלא גנן אהיה!”.⁶ הוא לא שעה להתנגדותה של אמו לשליחת בנה “לארץ גזרה”, ואף לא לתחינותיה ולדמעותיה. הוא מצא את ייעודו והחליט שמעתה ישקיע את כל מרצו בלימוד החקלאות כדי שיוכל ללמד את המתיישבים החדשים בארץ־ישראל.

ברכבת בדרך לאודסה ראה “אכרים בהשכמה כפופים כבר על עבודתם בשדה וכפרים טובעים בים של ירק”, והרגיש “מעין שִׁקוי לרוחי הנסער. פתאום הרגשתי כמיהה גדולה לכפר, לאִכרות, לאדמה שלי, למולדת עצמית”. עוד בדרך ארצה, בקושטא (היום איסטנבול), אמרו לו ולחבריו: “לארץ ישראל! […] הלא כולם נוסעים כבר חזרה משם”, ברחו מן הארץ בעור שיניהם, אך גם אז אמר פוחצ’בסקי בלבו: “אם גם יברחו כולם – אני לא אברח”.⁷ ואמנם מיום בואו ארצה כרת ברית עם הארץ ועם אדמתה ונשאר נאמן לברית זו כל ימיו.⁸

השישה עלו ארצה בספטמבר 1885. בשבוע הראשון שלהם בארץ, בשלהי הקיץ, היו השדות בראשון לציון שדופים ומכוסים קוץ ודרדר, ואילו גנו של הברון הרוסי יוסטינוב ביפו שפע ירק רענן, עצים ופרחים. פוחצ’בסקי תהה: “אולי אי אפשר כלל שעמנו יהיה מסוגל להתישבות על הקרקע […] וסוף סוף יצטרכו המתישבים לשוב לחיי כרכים העלובים”. אך בעקבות ההתעניינות הנלהבת של חבריו בצמחי הגן הוא התעשת והחליט: “עוד יבוא יום והרוח יפיח את האפר, והגץ ישתלהב וילהיב את הכח הנרדם, ועמנו עוד יראה נפלאות לעיני כל העולם בכשרונו המעשי בעולם החקלאות”.

פוחצ’בסקי אכן האמין בעתיד היישוב היהודי בארץ ובעתיד החקלאות. בתנאים ששררו אז בארץ היה זה אולי חלום לא מציאותי, אך הוא דבק בחלומו ונלחם להגשמתו. כל ימיו עקב אחרי כל הנעשה בארץ. התלהבותו הראשונית לא פגה והוא היה גאה על כל הישג, שמח על כל התקדמות ועל כל יישוב חדש, וכשזכה לראות במו עיניו את נקודות היישוב החדשות שבע נחת. בשנת 1924, קרוב לארבעים שנה אחרי אותו ביקור ראשון בגן הברון הרוסי ביפו ובראשון לציון השדופה, נסע באוטובוס מירושלים לצפת וכתב את רשמיו: “ולרוב אושרי הזדמן לי […] ערבי פלח שיודע כל כפר וכפר בשמו, ואני לא נתתי לו מנוחה כל הדרך והעשירני עושר רוחני”. העמק כולו יישובים, והוא משווה בגאווה את הישגי החקלאות היהודית לעומת הערבית: “שכם […] מקום מבורך […] מכל שעל אדמה יוצאים מעיָנות […] ובכל זאת עזובה בכל”, ואילו במגדל: “רואים […] מה שעשו אחינו שמה, איזה גן עדן”. אפילו שותפיו הערבים לנסיעה “הראו לי באצבע על השִׁנוי בין אדמה מושְׂלמית ועברית, והם מלאי התפעלות איך הפכו היהודים אדמת בִּצה מכוסה בוץ ‘סִידרי’ שאף פִּראי חיות לא מצאו שם מקלט, וכעת כרמי שקדים, זיתים, כל מיני ירק ותבואה מרהבת עין”.⁹ ארבעים שנה אחרי עלייתו ארצה כתב: “כל מה שנעשה בארץ יכולים להעמיד על חשבון חולמים ולוחמים”.

החיים בזכרון יעקב – חירות הרוח מהחומר

בבואם ארצה נפלו ששת הצעירים היישר לקלחת מאבקי התרבות והכוח. במשך כעשרה חודשים עברו הכשרה מסוימת בזכרון יעקב, שם נפטר הלפרין מקדחת, ואיגלי, שהחלים מהקדחת אך בריאותו ניזוקה, נאלץ לפרוש מהקבוצה. הגנן דיגור בזיכרון יעקב התייחס אליהם בעוינות, הטיל עליהם עבודות קשות שלא היו קשורות בחקלאות כלל, ניסה להשפילם ולא לימדם מאומה. אחד החברים כתב לוורשה: “לא ראינו כרם […] ובמה היא עבודתנו? בסחיבת קורות, בסלילת דרכים, בסילוק אבנים בנות מאה פּוּד,¹⁰ והרבה הרבה בחפירת בורות ובהעברת עפר! […] אנו נדונים להתהלך בלי נעלים, בלי לבנים, אחד ישן על קרשים ערומים בלי מזרן, אחד בלי כר, בלי שמיכה”.¹¹ באותו חודש כתב פוחצ’בסקי מכתב להוריו: “מבטיח אני אתכם, כי מעולם לא היו לי ימים טובים כימים מעת אשר באתי הלום. כי מה אנחנו חסרים בזה? אין אנחנו עושים בעבודה יותר מכפי כוחנו, והידיעה הפנימית כי כל עמלנו הוא לטובתנו ולתועלתנו, היא תחזק את ידינו ותשנס את מֹתנינו. מטרתנו להעשות גננים טובים ואל המטרה הזאת נגיע בע”ה".¹² ארבעת החברים¹³ כתבו לפינסקר: “מצבנו הכלכלי לא השתפר. 30 פרנק לחודש שאנו מקבלים אינם מספיקים לנעלים וביגוד […] מצבנו קשה ולכן נאלצנו לפנות אליך ולבקש עזרה חד פעמית 40 פרנק לכל אחד […] הצורך הרב הביאנו לכך”. ארבע חתימות באות אחרי הכתוב ואחריהן תוספת בכתב ידו של פוחצ’בסקי: “מבקשים תמיכה רק החתומים על המכתב. מר פוחצ’בסקי אינו זקוק לתמיכה”.¹⁴

כשישים שנה אחר כך, דיבר עם נכדתו על החירות, ומעל לכול על “חרות צלם האלוה שבָּנו, מעפר האדמה – חרות הרוח מהחומר”. הוא הזכיר מכתב זה, ואת התוספת שהוסיף, ואמר: “מאותה שעה כרתתי ברית עם הרוח ורק לה אעבוד. מזון קצוב לקיום הנפש – ולבי וכל הוויתי נתונים ליצירה”.¹⁵ מיכל פוחצ’בסקי מעולם לא התלונן על התנאים של חייו ועל עבודתו. גם אם המציאות הייתה לעתים קשה ומאכזבת, הוא לא נרתע ומצא תמיד קרן אור להיאחז בה וללכת קדימה. קשיים, כישלונות ומכות למיניהן לא הרתיעוהו. כשאחרים התייאשו, ניסה הוא לראות גם את השחור כלבן. לעתים היה ביקורתי, אך נשאר תמיד אופטימי לגבי העתיד.

ההכשרה בראש פינה

אחרי קרוב לעשרה חדשים שבהם עבדו הצעירים בזכרון יעקב, הגיע לשם אליהו שייד, שניהל את פעילות הברון בארץ. עניינם של הצעירים נדון והוחלט לשלחם לראש פינה. בראש פינה השתנה המצב לחלוטין. הגנן דיהה, בעל מקצוע מעולה ומסור לתפקידו, האיר להם פנים והכשירם בנאמנות לתפקידם בתור מדריכים חקלאיים, “גננים”. לעתים אמנם הטיל עליהם גם הוא “עבודה שחורה”, אך על כך כתב פוחצ’בסקי: “הוא בעצמו היה איש […] שלא בז לשום עבודה שהיא. אין דבר בעולם שאיש יכול לאמר שזה חרפה לעשות, עד היום הזה אני מודה לו בעד החִנוך המועיל הזה”.

בזמן שהותם בראש פינה עבדו גם בהקמת תחנת ניסיונות ביסוד המעלה. במאי 1888 פוזרו בין מושבות הברון. אפשטיין נשאר בראש פינה, ואחרי זמן קצר עבר לשדה החינוך. ורהפטיג (אמיתי) נשאר ביסוד המעלה לנהל את העבודה במשתלת הברון. הורוויץ ופוחצ’בסקי עברו למושבות יהודה והיו שם למנהלי עבודה במשתלות הברון ובמושבות ומדריכים חקלאיים לאיכרים.

גנן במושבות יהודה

מיכל פוחצ’בסקי עלה ארצה ורצונו היה להיות חקלאי, אך לא היה לו כל ידע וניסיון בעולם הצומח. בתוך שנים ספורות היה למומחה לגידול הגפן ולעצי פרי בכלל. כעשר שנים היה גנן במסגרת פקידות הברון. הוא הדריך את האיכרים בכל שלבי העבודה בכרם ובמטע, עסק בניסיונות של גידולים חקלאיים¹⁶ ובפיתוח שיטות עבודה ועשה את עבודתו במסירות ובנאמנות רבה. הוא לא היה משגיח בלבד, אלא שותף לפועלים, ולא נרתע מכל עבודה קשה. משה סמילנסקי, בהספדו על מיכל פוחצ’בסקי, מספר על תקופת ייסוד באר טוביה ב־1888, כשפוחצ’בסקי ניהל את העבודה שם: “ביום עבד בהקמת צריפיה – הוא אהב את עבודת הבנין, וידע אותה. ובלילה היה שומר על חמרי הבניין מפחד גנבים ורובהו בידו”.¹⁷ סמילנסקי מספר שבהיותו פועל בראשון לציון ב־1891, “הוא [פוחצ’בסקי] מופיע פתאום אל ה’בחר‘,¹⁸ רכוב על סוסו האביר, מסתכל בעין נשר בשורה שלנו, של שמונים פועל […] יורד כהרף עין מעל הסוס, קופץ אל ה’בחר’, תופש את מעדרו של אחרון הפועלים בשורה, וביד אמונים זריזה הוא נותן ‘שיעור הסתכלותי’ כיצד צריך להחזיק את המעדר, כיצד יש לכלכל את הנִיר”.¹⁹ ומסכם סמילנסקי: “הוא היה מבאר, מפרש ומסביר. ויותר משהיה הוא מסביר בפיו היו מסבירות ידיו, כי שלוחות היו ומסוגלות לכל עבודה קלה כחמורה”.²⁰

פוחצ’בסקי ניהל את בניית באר טוביה ואת פיתוחה במשך כחמישה חודשים, אחר כך חזר לראשון לציון ועבד במשתלות הברון ובכרמי הברון. במשך שנים אחדות ניהל למעשה את העבודה שם, בעיקר במשק ובכרמים. במהלך תקופה זו נשא לאישה את נחמה לבית פיינשטיין. במהלך עבודתו בראשון לציון במסגרת פקידות הברון הושיט פוחצ’בסקי יד עוזרת גם לרחובות, שלא הייתה ממושבות הברון ועזרתו שם הייתה בעיקרה בהתנדבות. פוחצ’בסקי לימד את המתיישבים ברחובות את עבודת הגפן, העריך קרקעות לקראת הפרטתן וחלוקתן למתיישבים ואף עזר בנטיעת הפרדסים הראשונים. אחרי עשר שנות עבודה בתור גנן פרש פוחצ’בסקי מפקידות הברון ובתוך זמן קצר פרשו מן הפקידות גם הורוויץ ואמיתי. שלושתם היו לאכרים: אמיתי ביסוד המעלה והורוויץ ופוחצ’בסקי בראשון לציון.

איכר עצמאי

באמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה הפך פוחצ’בסקי איכר עצמאי בראשון לציון. בתוך שנים ספורות שילם מפרי עמלו את מחיר כרמו וסילק את חובו לברון. הוא קנה עוד חלקת אדמה בקצה המושבה דאז, בנה עליה את ביתו וחי כל ימיו על אדמתו. הוא היה שותף מכובד בחיי הקהילה של המושבה ראשון לציון, ונבחר פעמים אחדות לחבר ועד המושבה, אם כי ככלל התרחק מהפוליטיקה והשקיע את כל מרצו בחקלאות.

המשק שהקים היה משק למופת, והוא לא חסך שום מאמץ לשפר אותו. יוסף רובינסקי²¹ סיפר שבשנת 1912 נקנתה חלקת אדמה מהכפר הערבי בית־דג’ן, ליד נחלת יהודה, וחולקה בין האיכרים. האדמה שנפלה בחלקו של פוחצ’בסקי הייתה אדמת נָזז, דהיינו אדמה שאינה מחלחלת, בחורף הופכת ביצה טובענית, ובקיץ קשה כאבן ואינה ראויה לעיבוד. פוחצ’בסקי החליט להבריאה:

בקיץ, כאשר הסוסים לא היו עסוקים בהובלה, עסקנו באיסוף חול מצדי הדרכים. בחול הזה היה גם הרבה חומר אורגני (גללי בהמות). חומר זה פִזרנו על גבי חלקת הנזז, הטמנו אותו באדמה ע“י מחרשת כנף, לפעמים ע”י מעדר. גם מן השמים עזרו לו. בעונת הגשמים בחורף הגיע פתאום זרם מים שהביא עמו כמות עצומה של חול. לאחר הגשם, כשביקר פוחצ’בסקי את חלקתו, החליט לשמור על מתנת השמים. הוא אסף זמורות וענפים, תקע עמודים – שתי שורות שמרחק אחת מהשנייה חצי מטר, ובין עמודים אלה הניח את הזמורות, קשרן וכך יצר כעין סוללה ששמרה על החול בל יסחף ע"י הגשמים שיבואו. אחר כך לקח מחרשת סוק מס' 8, בעזרת סוסיו חרש את חלקתו כמה פעמים, והנה הפכה חלקתו מנזז לאדמה טובה ומחלחלת.

אלישיב הנכד מספר:

בכרמים לא הייתה נהוגה השקיה, וסמכו על הגשמים. אם איחרו הגשמים, חלק ניכר מהייחורים ששתלו לא נקלטו. סבא מיכל שמע שבטורקיה משקים את הנטיעות החדשות וכך מגדילים בהרבה את סיכויי הקליטה. אולם איך להשקות באין צנרת והברכה רחוקה? הברכה אמנם נמצאת במעלה הגבעה, ובשיפוע יזרמו המים, אך רובם ייספגו באדמה טרם יגיעו ליעדם. סבא חשב ומצא פתרון: באותה עת סללו את כביש ראשון לציון–נס ציונה, וחביות זפת ריקות נזרקו בשולי הדרך. סבא אסף את החביות, הסיר את המכסה והקרקעית, ניסר את החביות לאורכן לשניים, ואת חצאי החביות הניח לכל אורך הדרך מהברכה עד הכרם, כששולי החבית הגבוהה יותר מכסים את שולי החבית הנמוכה ממנה. המים זרמו אפוא באין מפריע מהברכה לנטיעות בלי לאבד טיפה, וקליטת הייחורים השתפרה מאוד.

מיכל פוחצ’בסקי בפרדס. על גב התמונה כתוב: למזכרת לבני אפרת וצבי בן־כהן מאביכם המטפל בהדריו ברמ“ח אבריו ושס”א גידיו. מיכל

ט' תמוז תרצ"ט [26.6.1939]

אהבת העץ

יוסף רובינסקי כתב על פוחצ’בסקי: “את החקלאות אהב אהבת נפש. תמיד היו עמו מזמרה, אולר, רפיה ומשחת עצים […] עזרה ראשונה למטע שלו. היה קפדן ודייקן בעבודתו. דרש מעצמו הרבה…”.²²

הוא לא ראה את המשק רק כמקור הכנסה, אלא אהב אותו בכל נפשו. “מיכל פוחצ’בסקי אוהב את העץ ומתוך אהבתו למד להבין לרחשי סודותיו”.²³ הוא ראה את העץ כילד טיפוחיו וטיפל בו, כתיאורו שלו: “כטִפול אם בבר בטנה בהימים הראשונים אחרי לֵדתו”. סמילנסקי כותב עליו: “יש מאנשי העץ, אשר בבואם אל גנם, יסתכלו תחילה בפירות. אלה הם הרבים. ויש כאלה, אשר בהכנסם אל גנם, ישימו תחילה עין בעלי עציהם. אלה הם המעטים. אחד הטובים מן המעטים האלה הוא – מיכל פוחצ’בסקי”.²⁴ רובינסקי כתב: “הוא האמין שלכל עץ ושיח יש נפש ונשמה ולאדמה יש דופק. צריך רק לדעת להקשיב להם ולהרגישם. הוא אמר שלכל שתיל ישנה גם שפה, צריך רק להבינה. הוא ידע את שפתם”.²⁵ באחד המכתבים כתבה אשתו נחמה לבת אפרת: “הוא אוהב את יצירי כפיו ורוצה לראותם בהשלמתם. נותנים אפשרות קיום או לא, מזה עצם היופי לא משתנה!”.²⁶

בשנת 1913, באחד ממאמריו הראשונים,²⁷ כתב מיכל פוחצ’בסקי: “הזמירה נשארה ותִשאר עיקר העקרים בעבודת הגפן, ואי אפשר למסור אותה לידי זרים”. אחרי כ־25 שנה, והוא כבן 75 והעמידה וההתכופפות קשים לו, התקין לו כיסא תלת רגלי מתקפל והיה יוצא עמו לכרם, עובר מגפן לגפן, פותח את הכיסא המתקפל, יושב ליד כל גפן ומטפל בה, וכך זמר את הכרם כולו במו ידיו.

אהבת העבודה

פוחצ’בסקי אהב את העבודה. לא הייתה זו אידאולוגיה מופשטת אלא אהבה ממש. יום בטלה היה עונש בעיניו. גם בהיותו בן 60, ולא בריא, סירב להרפות. וכך כתבה אשתו נחמה לבתה אפרת: “שלום מאבא. הוא עובד, עובד בלי הרף. אני מתפלאה מאין הכח מאין המרץ בשנים האלה”.²⁸ “אבא עובד בגרנות יותר מדי וכל מלחמה וקול צעקות והתמרמרות לא מועיל. הוא מעמיד ומסדר ומטפל בגרנות היפים. לקבל את הצעתכם לנוח אצלכם הוא לא רוצה […] דגל העבודה לא יתנופף כדבעי”.²⁹ “אבא אינו נח. עוד ביום החמישי רצה לגשת לגפור השקדים ועלה בידי לשדלו לדחות את זה איזה ימים, והנה קפץ רגזו של גורן התירס והוא כבר עובד מבקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה”.³⁰ “רוצה הוא לעבוד ואצלך מה יעשה?”.³¹ ממיטת חוליו כתב לבתו אפרת: “[אימא] אוסרת עלי לקום בזמני […] ואני ‘מסכין’ [מסכן בערבית], מחויב להכנע. אני מתעתד לעשות איזה התקוממות נגדה. כבר כשל כח הסבל […] הגעגועים לעבודה מתגברים בי מיום ליום. קשה לי להתאפק”.³² וכשנסע סוף סוף לבתו אפרת שבירושלים, כתבה לו נחמה: “אתה, מיכל יקירי, אל תחשב לך לעוון שהנך נח כעת מעט”.³³

גם אחרי ניתוח הייתה הבטלה קשה עליו, והוא כתב מבית החולים בצפת: “מצאתי לי עבודה גם בשכבי במטה פרקדן, הווה מורה לאחיות הדסה טרמינים [מונחים] עברית אשר לדאבוני לקויים פה מאד”.³⁴

גם בימי גשם, כשחקלאים אחרים נהנו מהבטלה הכפויה, פוחצ’בסקי לא התבטל. במכתב לבת אפרת כתבה נחמה מקריית ענבים ב־1924, ביום גשם סוחף: “אבא בחדר האוכל עם הצעירים. שם שרים ורוקדים אלה שלא יכלו לצאת לשדה […] אבא מתקן שם מכונת תפירה אחת שנתקלקלה, אח”כ בודאי ימצא עבודות אחרות".³⁵

חריצותו לא נטשה אותו גם בהיותו מבוגר. בגיל 70 נטע כרם, ועד גיל 76 עוד רכב יום יום למטעים, יושב זקוף על אתונו הקפריסאית הלבנה, לעבוד שעות אחדות.³⁶ רק כשחדרה השפעת מלחמת העולם השנייה אל הארץ, ועקב המחסור לא היה יכול לתת לעצים את הטיפול הדרוש להם, הפסיק ללכת למטע: “וגם שרפתי את הגשר ומכרתי את האתון הלבן שלי. די לי להטלטל ולראות את החורבן מסביב”.³⁷

רות הנכדה זוכרת: “שכשהיה סבא כבן שמונים, בא לבית הורי וראה ענף שעלול ליפול ולסכן את העומדים תחת העץ. סבא אמר להורי שיש לנסר את הענף. אחרי כמה ימים ביקר שוב בביתנו וראה שהענף עודנו תלוי. לקח מסור, טיפס על העץ וניסר את הענף בעצמו”.

“מאומנות מאד היו ידיו ומסוגלות לכל עבודה”³⁸

מספרת נכדתו רות מזיכרונות ילדותה:

חדר עבודה קטן משלו היה לסבא מיכל בפינת הבית, כעין מקדש מעט, או כפי שכינהו: “בית היוצר שלי”. על הקיר מימין לכניסה היו תלויים מסורי עץ ומסורי מתכת, חרמשים, מגלים, גרזנים, מפתחי צינורות ורתמות. מול הדלת עמד ארון עץ גדול, ארון בגדים ישן שפיתוחי עץ מקשטים את דלתותיו. על מדפיו היו מסודרים בסדר מופתי מברגים, מזמרות, פטישים, צבתות, מקדחים וכמובן מסמרים, ברגים, אומים ועוד כהנה וכהנה. דבר־דבר על מקומו המדויק והקבוע. סבא יכול היה להיכנס לחדר בשעת לילה, ובחשכה, בלי היסוס, להושיט יד ולשלוף את הכלי שביקש. אם לקח מישהו כלי ולא החזירו למקומו המדויק, הבחין בזאת מיד. לאורך הקיר השלישי, משמאל לדלת, עמד שולחן עבודה גדול, עשוי לוחות עץ עבה וגס, ואליו צמודים מלחציים ואבן משחזת מסתובבת.

מיכל פוחצ’בסקי בילה שעות רבות בחדר עבודתו זה.³⁹ כך בימי גשם, כשאי־אפשר היה לצאת למטעים, ובשעות החשכה, לאור עששית נפט או נר (עד שהוכנס חשמל לבית). כאן תיקן כל כלי וכל חפץ שרק ניתן לתיקון, רתמה שצריך לחזק או לחדש, סכין או להב מחרשה שיש להשחיז. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשקשה היה להשיג צלחות, תיקן אפילו צלחות חרסינה שנשברו: קדח חורים וחיבר את שני החלקים זה לזה בחוט ברזל. כשלא נמצאו חפצים לתיקון, הגה בכל מיני בעיות שנתקל בהן, לעתים גדולות, לעתים פעוטות, מצא להן פתרון ובנה את המצאותיו. למשל, בדלת חדר השירותים בבית בתו אפרת היה חלון שהייתה לו זכוכית אטומה. בערבים, האור, שנראה דרך הזכוכית, הבהיר לבני הבית שהחדר תפוס, אך ביום סימן זה היה חסר, והרי לא נעים לנסות לפתוח את הדלת כשמישהו נמצא בפנים… פוחצ’בסקי חיבר לוו הנועל את הדלת מערכת זרועות, המוברגות זו לזו, שהסתיימה בחץ. כשסגרו את הוו היה החץ מזדקר במרכז החלון, כמכריז שהחדר תפוס, וכשפתחו את הוו, ירד החץ הצִדה. עד היום משמשים הדלת והמתקן בבית נינו. המצאות שונות שפיתח מסר לידידו הפחח או לשרברב המקומי, והם יצרום והתקינום בבתים ובמטעים.

הנכד אליסף⁴⁰ סיפר שברחובות ב־1912 נבנה בית העם. סיימו לבנות את הקירות והניחו עליהם את הגג, ואז התברר שיש להניח שכבה של תמיכות נוספות בין הקירות לגג. לשם כך צריך ליצור רווח בין השניים. אך איך ליצור רווח זה? האם יש לפרק את כל הגג? קראו לפוחצ’בסקי. הוא בא, התבונן ומצא פתרון: הניח כמה קורות עץ עבות על רצפת האולם, ועל הקורות המונחות העמיד עמודי עץ שהגיעו עד הגג. אחר כך הרטיב את הקורות המונחות. הרטיבות חדרה גם לעמודים. הקורות והעמודים התנפחו קמעה קמעה, ראשי העמודים נעו לאט כלפי מעלה ודחפו את הגג כולו עד שנוצר הרווח הנדרש בין הקירות לגג.

בראשון לציון בנו בית כנסת של חסידים ולו כיפה עגולה. הכיפה דלפה. הנכד אלישיב מספר: “ניסו לאטום את הכיפה מבפנים, אך היא המשיכה לדלוף. פנו לסבא מיכל לעצה, והוא אמר שיש לעלות על הכיפה, לבדוק ולתקן כל סדק מלמעלה ולזפת. בעלי המלאכה חששו לעלות על הכיפה העגולה ולעבוד עליה. לקח סבא דלי זפת, טיפס, עלה על הגג, תיקן וזיפת, והגג לא דלף עוד”.

המילה הכתובה

ערב ערב קרא פרק בתנ“ך. פעם, כשהיה חולה ולא יכול היה לעבוד, כתב לבתו אפרת: “אני נכנסתי ראשי ורובי בתנ”ך לדלות פנינים מים שפתנו העתיקה, ובזה מוצא נוחם קצת”.⁴¹ הוא התעניין מאוד בקטעים העוסקים בתיאורי עבודה חקלאית וצמחייה בכלל, וניסה להבין לאשורם מונחים המופיעים בתנ"ך בהקשר לנושאים אלה. לדוגמה, במשל הכרם (ישעיהו ה ב) כתוב: “ויעזקהו ויסקלהו”, סיקול אנו מכירים, אך מה פירוש “ויעזקהו”? מיכל פוחצ’בסקי מצא שיש עשב רע מעמיק שורש הצומח בכרמים ונקרא בערבית עַזַק, ובכן “ויעזקהו” פירושו לעקור מהשורש את העזק.⁴²

בערבים קרא גם ספרות מקצועית בעברית ובצרפתית, וגם כתב מאמרים לעיתונות חקלאית: השדה, החקלאי והאכר.⁴³ פוחצ’בסקי השיב לשאלות הקוראים, ונתן הדרכה מפורטת כיצד לפעול. הוא פיתח שיטות חדשות בתחומים שונים של הטיפול בגפנים ובעצי פרי: בחירת השטח המתאים לכל גידול, סימון השטח, חריש, שתילה, השקיה, הרכבה, גיזום ועוד, ופרסמם במאמריו. הוא הקדיש תשומת לב גם למרכיבים לכאורה שוליים בעבודה – כמו אורך ידית המעדר, הזווית בינה לבין המעדר עצמו והתאמת שתיהן למבנה גופו של המשתמש – ופרסם מאמרי הדרכה בנושאים אלה.⁴⁴ כמו כן הביא בחשבון גורמים מעשיים כמו גודל השטח של האיכר, העובדה שהוא עובד בעצמו ללא שכירים ואמצעיו המוגבלים, ופיתח “פטנט” לחרישה עמוקה שאינה נזקקת אלא לזוג יחיד של סוסים ולכן מתאימה לתנאים האלה. הוא ניסה את השיטה בעצמו, וכשהניסיון עלה יפה פרסמו תחת הכותרת “חרישה עמוקה וזולה”.⁴⁵

כשנתקל בבעיה, חיפש לה פתרון, וכשנתקל בפתרון אפשרי ניסה אותו במטעיו. אם עלה יפה במטעיו מיהר לפרסם אותו ברבים, וגם הסביר תמיד מה ההיגיון שבשיטתו, מדוע היא עשויה להצליח ומה פסול בשיטה המקובלת. לעתים סירב פוחצ’בסקי לקבל פתרון שהיה מקובל אך נראה היה לו ששכרו יוצא בהפסדו.⁴⁶ לעתים הגיע במקרה לתגלית לא צפויה ואז טרח לנתחה וליישמה.⁴⁷

ויש שהתלבט בשאלה ולא מצא פתרון. היו שני מיני שקדים נפוצים בארץ: “יוני” ו“ויקטוריה”. ויקטוריה היה עץ חלש וחולני אך פריו יפה ויבולו בשפע, ואילו יוני היה מפותח, רענן וכולו אומר בריאות, אך יבולו זעום ודל. מדוע? פוחצ’בסקי העלה השערה מסוימת, והנה העצים של הזן יוני בחולדה סתרו את השערתו, והוא מודה “אינני יודע” וכדבריו “ושבה הקושיה לדוכתא, מה התם ומה הכא? [חזרה הקושיה למקומה, מה שם ומה פה?]”. והוא פונה לאנשי המדע ב“מכון לחקלאות ותחנת הניסיונות” ברחובות,⁴⁸ ומסב את תשומת לבם לבעיה כדי שאולי אפשר יהיה להציל את הענף שעשרות שנות עמל הושקע בו".⁴⁹ את מאמרו “על הרכבת השקד והטפול בו”⁵⁰ הוא פותח במילים: “אין דבר מסוים בטבע ולעולם חַיב האדם ללכת קדימה ולחפש תקונים והשבחה בעבודתו”.

תלמיד ומורה כאחד

הרצון להדריך ולהעניק לזולת כל מה שגילה ופיתח בער בעצמותיו, אלא שמיום שעזב את פקידות הברון והיה לאיכר עצמאי, עשה זאת בהתנדבות. הוא ענה לאנשים שבאו לשאול בעצתו, הדריך קבוצות מתיישבים ביישובים שונים, והרצה לקבוצות תלמידים מתחנת הניסיונות ברחובות. תוך כדי הדרכה ועבודה במשקו המשיך ללמוד מכל מקור אפשרי. תמיד היה פתוח ללמוד מאחרים. משה נלסון היה גדודאי מאנשי הגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ובן־בית בבית פוחצ’בסקי. כשהיה נלסון בן 93, סיפר לרות ארבל מזיכרונותיו:

בתקופה שבה ניהלתי חוה חקלאית בשרון, הגיע יום אחד פוחצ’בסקי לביקור, ובגאווה הסברתי לו שיטה חדשה לשתילת הדרים שנקטתי. הערב כבר ירד, והוא נשאר ללון. בבקר חיכיתי וחיכיתי ופוחצ’בסקי לא קם. התחלתי לדאוג והצצתי לחדרו – ואין איש. פתאום הופיע פוחצ’בסקי ברגל, מעבר לגבעה. “פוחצ’בסקי, איפה היית?”, וזה ענה: “אתמול לפני בואי לכאן ביקרתי אצל פלוני, והוא שאלני איך להכין משתלת הדרים. אני הסברתי לו לפי שיטתי. אולם בבואי אליך הסברת לי שיטה טובה ממנה. בבוקר מיהרתי לחזור אליו ולהסביר לו את שיטתך, בטרם יתחיל לשתול כפי שהסברתי לו אני”.

ליד שפך הירמוך ישבו כורמים מפרס שגידול גפנים מסורת אבות בידם. כששהה מיכל פוחצ’בסקי בעמק יזרעאל שמע על כך, לקח עמו בחורים מדגניה ב והלך אל הפרסים ללמוד את תורתם: איך הם משקים את גפניהם, איך הם מגינים על הגפנים השתולים בפני הרוחות, ובכלל איך הם עוזרים להשרשת הגפנים בעמק הירדן. מיד אחרי הלימוד בא תור ההוראה. הוא יצא עם הבחורות מעין חרוד ליער להכין סמוכות לגפנים, ואחר כך חזר לדגניה א ללמד גם אותם את שלמד מהפרסים.⁵¹

מיכל פוחצ’בסקי במטע עם פועלים צעירים

מדריך לצעירי העלייה השנייה והשלישית

בשנת 1903 החלה העלייה השנייה. רבים מהעולים היו לפועלים חקלאיים במושבות ובית פוחצ’בסקי היה פתוח לפניהם ונעשה ביתם.⁵² פוחצ’בסקי היה להם למורה דרך ונמנה עם האיכרים הראשונים שהעסיקו פועלים יהודים.⁵³ אך הוא היה קפדן ביותר, וכפי שדרש מעצמו דרש מאחרים, ורק לעתים רחוקות עמדו פועלים אלה ברמת דרישותיו. בעיקר ציער אותו יחסם לעבודה. הוא, שהיה בעצמו חרוץ מאוד ואהב את העבודה, התלונן על הפועל העברי ההולך לעבוד בדמעה וחוזר הביתה ברינה. באכזבתו הניח שכפי הנראה אין בררה, והיישוב ייבנה בידי זרים: “הקול קול יעקב והידים שתהינה ידי עשו”.⁵⁴ מה מאושר היה לגלות, כעשרים שנה אחר כך, בקרית ענבים ובעמק יזרעאל, פועלים עבריים מזן אחר – חקלאים העובדים את אדמתם בשמחה.⁵⁵

אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף פוחצ’בסקי בוועדה מטעם “קרן קימת לישראל” להערכת כל המשקים והמטעים בארץ. פוחצ’בסקי בן 60, לא בריא ביותר, עמד לפני ניתוח, סבל מכאבים ועייפות, והנה זימנו לו החיים תכלית חדשה: בעקבות עבודתו באותה ועדה החל להדריך מתיישבים חדשים במושבות, במושבים ובקיבוצים – בייחוד בקרית ענבים וביישובי הגליל התחתון והעמקים – תוך כדי פיתוח שיטות המתאימות לתנאי האקלים והקרקע בכל אזור.

את הסיפור הבא שמעה נכדתו רות ב־1947, ביום קבורתו של מיכל פוחצ’בסקי, מפי אברהם בן־נריה, חבר קיבוץ קרית ענבים. קרית ענבים יושבה מחדש ב־1920.⁵⁶ המתיישבים ניסו לנטוע מטעים למיניהם, אך המטעים לא עלו יפה באדמה הסלעית. היישוב נקלע לקשיים וביקש עזרה מהמוסדות. הגורמים המיישבים הביעו ספק באשר לעתיד היישוב, ואפילו התכוונו לפרקו ולהעביר את חבריו לקיבוצים באזורים אחרים. בשנת 1923, בטרם יוחלט סופית על גורלו, שיגרו למקום משלחת מומחים לבדוק אם יש סיכוי כלשהו להתיישבות יהודית בהר. המשלחת מנתה שלושה מומחים לחקלאות, ובהם פוחצ’בסקי. שניים סברו שהעניין אבוד, רק חקלאים ערבים מסוגלים לחיות בהר, שום עזרה לא תועיל והכול ירד לטמיון. ואילו פוחצ’בסקי, בדעת יחיד, טען שיש סיכוי. אם הערבים מצליחים לגדל מטעים בהר, גם יהודים יכולים. צריך רק לדעת איך לעשות את המלאכה, כלומר אילו זנים לנטוע ואילו שיטות עבודה מתאימות לתנאי המקום. כדי להוכיח את צדקת עמדתו בא ב־1924 לקרית ענבים לכמה חודשים, למד את תנאי המקום, ולימד את החברים כיצד לטפל במטעים.

עד אז הרכיבו שתילים במשתלה, ואחר כך העבירו אותם לשטח. פוחצ’בסקי למד את שיטת הערבים. הוא זרע בשטח עצמו שקד מר, זן עמיד בפני מחלות ומזיקים, ואחרי שנה הרכיב על השתילים שקדי מאכל וזנים משובחים של משמש ואפרסק.⁵⁷ כמו כן מצא זני ענבים ושיטות גיזום המתאימים להר. המטעים הללו שגשגו והניבו פרי בשפע במשך שנים רבות.

כמנהגו, ההדגמה לחברי המשק הייתה תוך כדי עבודה. לימים, כשבאה הנכדה רות לקרית ענבים באקראי, פגשה באחד הוותיקים שעבד עם סבהּ וזכר אותו. הוא סיפר כי פועלי המטע היו קמים השכם בבוקר ויוצאים לעבודה. בשעה זו עדיין היה טל על העצים ואין להתחיל בעבודה בעוד העלים רטובים. הפועלים היו מתבטלים שעה ארוכה ומחכים לשמש, שתעלה ותייבש את הטל. אחר כך עבדו כשעתיים, והפסיקו לארוחת בוקר. פוחצ’בסקי ראה בזה בזבוז שעות עבודה יקרות, ושינה את סדר היום: בעוד הטל על העצים, אכלו ארוחת בוקר, ובינתיים התייבש הטל והפועלים היו יכולים להתחיל מיד בעבודה, בלא הפסקה נוספת ובלא להתבטל. אם היו חברים שביקשו למחות על שינוי הסדר ועל הארכת שעות העבודה, הם התביישו בפני מדריכם המבוגר מהם בארבעים שנה ועובד אתם יחד שכם אחד ובהתנדבות.

באותה תקופה כתבה אשתו נחמה מקרית ענבים: “מצב אבא בין הצעירים מפליא אותם. הוא כל כך עליז ושמח, כה טוב מרגיש את עצמו ביניהם, כאילו זימן לו הקב”ה את גן העדן בעולם הזה […] אבא רואה את עבודת ‘ידי יעקב’ ומאמין בעתידם, ובכל שארית כוחו ומרצו רוצה לסייע להם בהתבצרותם בפינת שממה זו בין הסלעים הנצחיים".⁵⁸

מיכל פוחצ’בסקי עצמו כותב: “מה נעים […] להִמצא יחד עם החלוצים שוב פעם, ולטעום אותו הטעם שטעמתי בימי נעורי בארץ […] לא לחנם אמרו עלי הנואמים בנשף הפרידה כי זִקנתי לא ביישה את בחרותי […] מאושר הייתי ביום שהמקרה הביא לידי להוציא אל הפועל את חשקי הגדול: להוציא חוצה את ידיעותי שרכשתי לי והם כבר לא יכולים להביא יותר תועלת בשבילי […] לא אגזים שבכל הימים ששהיתי פה לא עברה אף שעה אחת בלי להביא תועלת”.⁵⁹ בבית החולים בצפת חיכו לו לצורך הניתוח, אך הוא היסס אם לעזוב את קרית ענבים: “כבר החלטתי לנסוע. והנה לא גמרו את הנטיעה של הגפנים החדשים, ולבי לא נותן לי לעזבם לנפשם, כי ברי לי שבלעדי יעשו משגה, ואם יזדמן לי עוד פעם לבוא הנה אז אנה אשא את החרפה שתלמידי שגו. ולכן החלטתי להשאר עוד איזה ימים ולהִוָכח בתורתם שנקלטה במִדה”.⁶⁰ לפני צאתו קיבל מיכל פוחצ’בסקי תמונה שלו ושל אשתו עם כל אנשי קרית ענבים. על גב התמונה כתוב: “למיכל פוחצ’בסקי, לאות הוקרה והכרה, בעד עזרתו החשובה בבנין משקנו ובעד אלפו אותנו מפי נסיונו של 40 שנות עבודה. תמיד נדע להעריך ולהוקיר את החלק הרב שתרם בעבודתו להציל את משקנו”, וכן חתימות כל החברים. ובאותו נשף פרדה שערכו לכבודו, ענה למשבחיו בדברים חמים: “שלא נידב פה כלום, אלא סילק חוב ישן נושן להברון ששלח אותו, בין יתר חבריו, ללמוד בארץ ישראל וללמד אחר כך אחרים. והוא שמח מאד שנזדמן לו לסלק את החוב הזה. הציע לרְשֹׁם אותו בתור חבר הקבוצה ובכל זמן ועידן שיהיה להם איזה צֹרך – לפנות ישר אל החבר הזקן שלהם”.⁶¹

בארכיון קרית ענבים נמצאים אזכורים רבים למיכל פוחצ’בסקי מהשנים שלאחר ביקורו הראשון: “זיבול הכרם לפנות גם לפוחצ’בסקי”; “להזמין את פוחצ’בסקי להרכבת הגפנים האמריקאיות”; “25.2.1925 הגיע מיכל פוחצ’בסקי עם אשתו לשם הכשרת העובדים בגפנים ובזיתים”; “29.9.1925 לפנות לפוחצ’בסקי ולשאול אותו אם יסכים בחורף להיות אצלנו בתור מדריך נטיעות”.

סוף־סוף נסע לצפת ונותח בהצלחה. “וכשהחלים ממחלתו, פרסם מודעה בהשדה כי הוא מוכן לסייע ל”כל דכפין" בבעיות העץ, שלא על מנת לקבל פרס… וטלגרמות ומכתבים הומטרו על ראשו מכל המשקים".⁶² פוחצ’בסקי נסע לעמק יזרעאל ועבד באזור כארבעה חדשים. “בתל־יוסף בחר את האדמה המתאימה לכרמים; בכפר יחזקאל לימד את הכורמים הצעירים להבחין בסוגי הגפנים; בדגניה א' לימד את הבחורים להרכיב זיתים; בדגניה ב' לימד כיצד להשקות את הגפנים, ובנהלל לימד כיצד לזמור אותן. בעין חרוד לימדם כיצד להגן על הגפנים בפני רוחות הגלבוע…”.⁶³

כפעם בפעם היה חוזר ל“קרית ענבים שלו”, וגם לעמק שב שוב ושוב. במכתב מבית אלפא באפריל 1926 כתב: “בערב שבת אחר הצהרים עזבתי את דגניה א אחרי שגמרתי בהצלחה מרובה את כל העבודה הנחוצה. סיפוח הצעירות לעבודת הנטיעות עלתה בידי על צד היותר טוב […] הסִבה שעזבתי […] היא המכתבים שקיבלתי מהעמק, שמחכים לי […] סבבתי שמה בין הקבוצות השכנות כמו כנרת ודגניה ב, ומה נעים היה לי שבהרבה מקומות מצאתי כבר פרי תורתי שהתקבלה מסיורי הראשון,⁶⁴ […] באתי לפנות ערב לבית אלפא […] סדרתי כבר היום קבוצה מעורבת לקשירת הגפנים, והן מצטינות בעבודתן מהגברים. מפה אעבור לתל יוסף, ומשם לגבעה⁶⁵ ולעין חרוד […] למחר הוזמנתי לבית הספר חצי חקלאי שבבית אלפא […] לתת להם את השעור בסימון, והיום סדרו את המכשיר […] גם הבטחתי להם ללמדם שעור טכני בהרכבות […] לפי שעה עלי לבקר בארבעה משקים […] אחרי זה בדעתי לבקר את גניגר, נהלל, ואולי גם מושב החסידים, אחרי כן זכרון ובנותיה”.⁶⁶

באותו מכתב מבית אלפא כותב מיכל לאשתו נחמה: “לעמול עד יומי האחרון […] רק בשביל עצמי, בעת שיכולים להנות מתורתי מאות משפחות, היכן ההגיון? […] הנה המצאתי אופן חדש בסימון. כעת אני נותן שעורים למעשה ומפיץ את תורת הסימון […] האם כל זה לא נותן סיפוק לנפש נכאה? […] הלא זה מצבת אלמָוֶת בשבילי”.⁶⁷ ואמנם אחרי שנים רבות פגשה נכדתו חברי משקים שזכרו את מיכל פוחצ’בסקי ואת עזרתו להתיישבות בעמק.

בית נחמה ומיכל פוחצ’בסקי בראשון לציון⁶⁸

מיכל פוחצ’בסקי עבד יום יום במטעים. נחמה פוחצ’בסקי⁶⁹ עבדה במשק הבית, בגן הירק, במשק החלב, התרנגולות וגינת הפרחים. נוסף על כך עסקה בעבודה ציבורית, ובכל רגע פנוי כתבה. שניהם עבדו מבוקר עד ערב, ובכל זאת היה הבית פתוח לכול והמה ממבקרים בכל שעות היום.

תקטן היריעה מלספר על כל באי הבית. היו שבאו לבקש מנחמה פוחצ’בסקי ייעוץ בענייני משפחה וזוגיות, היו שבאו לבקש ממיכל פוחצ’בסקי הדרכה בחקלאות או בעניינים טכניים, היו אנשים במצוקה שבאו לשפוך את לבם, והיו שביקשו עזרה. כסף לא היה, אך מפרי המשק נתנו ביד נדיבה. יהודי תימן, שעלו לארץ בשנת 1912–1913, התגוררו בסוכות מול הבית והיו נכנסים ויוצאים בכל שעות היום. הפועלים שהגיעו למושבה מצאו בבית פינה חמה ועזרה וגם עצה והדרכה מקצועית מפי מיכל פוחצ’בסקי. דוד בדר, אחד מאותם פועלים, הספיד את נחמה פוחצ’בסקי על קברה ואמר: “היא הייתה לנו כאם ואחות”.⁷⁰

חוץ מנחמה, ממיכל ומשני ילדיהם עשהאל ואפרת, גרו בבית במשך שנים עוד בני משפחה: סבתא בלומה, אימה של נחמה, האחיין מביירות שבא ללמוד בבית הספר העברי בראשון לציון ואחרים. אך בבית התגוררו תמיד עוד אנשים שלא מבני המשפחה – מהם ללילה, מהם לשבוע, מהם לחודש ומהם לשנים. היחידים ששילמו עבור מגוריהם היו צעירים בני משפחות ציוניות בגרמניה, שגרו בבית, קיבלו שיעורי חקלאות מפי פוחצ’בסקי, עבדו אתו בכרם ובמטע ולמדו עברית מפי נחמה או אפרת. היו ילדות יתומות שהג’וינט שלח מירושלים, והן גרו בבית כבנות המשפחה במשך שבועות או שנים. כמה מהבנות עברו לכפר הנוער שפיה והיו חוזרות בחופשות לבית פוחצ’בסקי. הנכדה רות ביקרה את בת־שבע רזניק, אחת הבנות האלה, כשזו הייתה כבת 95, והיא סיפרה: “לא היה לנו בית, לא הייתה לנו משפחה. בית פוחצ’בסקי היה ביתנו ומשפחת פוחצ’בסקי משפחתנו”.

הבית היה פינה חמה לרבים. במלחמת העולם הראשונה חנו יחידות של הגדוד העברי בסרפנד. במחנה עברה השמועה שיש בית בראשון לציון שפתוח לקבלם, והם באו – יחידים או חבורות – שוחחו, אכלו, שרו, תכננו תכניות ופעמים רבות נשארו ללון. הם לנו בכל החדרים – על מיטה, על ספסל, על שולחן, על הרצפה שפרשו עליה שמיכה או מחצלת. אפרת סיפרה שלא פעם לנו בבית כעשרים חיילים, והיא זוכרת את עצמה מציעה מיטות תמיד.

הקולונל של הגדוד אליעזר מרגולין היה ידיד ותיק של המשפחה ובא תכופות לבקר בלוויית רופא הגדוד ד"ר רדקליף נתן סלמן. בצבא הבריטי אסור היה לחיילים וקצינים לבלות בצוותא. משהיו החיילים שומעים את הלמות פרסות הסוסים של הקצינים, היו ממהרים להסתלק מהבית בדלת האחורית או דרך החלונות. פעם הקולונל מרגולין העניש את החיילים ואסר עליהם לצאת מהמחנה. הם החליטו להפר את האיסור, חמקו מפרצה צדדית ושמחים ועליזים הלכו לבית פוחצ’בסקי. הם לא הבחינו בסוסים הקשורים בגינה ופרצו הביתה בצהלה, והנה הקולונל לפניהם! החיילים קפאו על עמדם, אך הקולונל, אורח בבית, פנה אליהם בנימוס ושאל: “איך מזג האוויר? הפסק הגשם?”,⁷¹ והמשיך בשיחה.

היו גם סתם עוברי אורח שביקשו מקום לינה והפנו אותם לבית פוחצ’בסקי: “שם ילינו אתכם!”. באותה עת סברו שחילוף האוויר טוב לבריאות, ואנשים לאחר מחלה – מחוץ למושבה, ואפילו מהקצה השני של המושבה עצמה – באו להבריא כמה ימים בבית פוחצ’בסקי.

הבית היה מוקד תרבותי תוסס וחי שמשך “חברים מכל אפסי ארץ”. מיכל פוחצ’בסקי כתב על השנים הראשונות לנישואיהם: “המעון הצר שלנו נהפך לעתים קרובות לטרקלין שבו מצא הנוער […] הַכלל ארצישראלי [צעירים מכל הארץ] מקום לבלות איזה שעות בעלית נשמה. מעין קלוב תרבותי…”. וכך היה כל השנים. אנשים לא קיבלו הזמנה מיוחדת, אך כשבאו התקבלו במאור פנים. סופרים, משוררים, אנשי במה ואנשי רוח שעלו ארצה – הכול עלו לרגל לבית פוחצ’בסקי.⁷² אלה לביקור יחיד, ואלה נשארו ידידים כל ימי חייהם וביקרו שוב ושוב. לא פעם באו שליחי ציבור – רבנים, צירי אגודות שבאו לארץ לקנות אדמות ובאו להתייעצות בענייני התיישבות ואחרים.

לקראת סוף חייה סיפרה אסתר סמילנסקי, אשת הסופר משה סמילנסקי, לרות ארבל: “מדי פעם, אחר הצהרים, היו הצעירים ברחובות מחליטים: ‘הולכים לבית פוחצ’בסקי’. רותמים כמה עגלות ונוסעים. בתוך כמה דקות השולחן היה ערוך: לחם טרי מהתנור, ירקות מהגינה, חמאה וגבינה מהרפת, ביצים מהלול, זיתים ופרות טריים, מיובשים, משומרים ורקוחים, הכול תוצרת המטע, החצר והבית, והסעודה לכול. פתחו בשיחה, והיא קלחה במשך שעות. מיכל פוחצ’בסקי אהב לספר, ולא פעם סיפוריו המרתקים היו מוקד השיחה”.⁷³

היה זה בית עממי ואריסטוקרטי בעת ובעונה אחת. אנשי רוח ואנשי עמל, מורים ופועלים, אנשים נכבדים עם היתומות משפיה ועם בנות העדה התימנית שעבדו בבית. הכול ישבו בצוותא, והשיחה קלחה. דנו בענייני דיומא ובעניינים שברומו של עולם, בבעיות היישוב ובתכניות לעתיד. שוחחו בלשון נקייה, כי רכילות והשמצות היו טאבו, והשפה כמובן עברית! גם מי שהתקשה חייב היה להתאמץ לדבר עברית. נחמה פוחצ’בסקי אפילו לא הרשתה לתבל את השיחה במילים לועזיות!

עוד על תכונותיו

מיכל פוחצ’בסקי היה אדם ישר כסרגל. הוא שנא כל מעשה תרמית, ושנא “שנור”. אפילו על גנבת האפיקומן בסדר הפסח דילג כי בעיניו גנבה היא גנבה. סמילנסקי מספר שהיה: “אחד מן המעטים מאד, שעמד בתוך תוכה של ‘מלכות’ התמיכה⁷⁴ ורקבונה וטומאתה, ואף שמץ־מה מן הכיעור לא נדבק בטוהר נפשו”.⁷⁵

כשהחליט מיכל פוחצ’בסקי לעזוב את עבודתו במסגרת הפקידות: “בקשתי ממר שייד שיתן לי חלקת כרם לבד. איני דורש שום תקציבים, ובהמשך הזמן אשלם בעד הכרם שוויו לאט לאט, בתשלומים”. ובמקום אחר הוא כותב: “חפצי העז היה להתחיל תיכף לשלם להברון את חובי, ולהיות בן חורין אמיתי. גם החילותי כבר בתשלומים, למורת רוח לרבים”. סמילנסקי קובע כי פוחצ’בסקי “היה אחד הראשונים בין אכרי ראשון־לציון, אשר הכניס לפקידות של הברון את תשלומו הראשון ע”ח הכרם שניתן לו. והיום הזה היה יום־טוב בחייו. ואת המגרש שלו קנה ואת ביתו בנה בכספו הוא, אשר הרויח בעמל כפיו".⁷⁶

הוא היה דייקן מאין כמוהו אך גם בעל חוש הומור. אלישיב נכדו מספר שיום אחד ב־1932 עבד עם סבו בסימון שטח חדש המיועד לנטיעה, וזה סיפורו:

סבא הקפיד מאוד על שורות ישרות ועל מרחקים שווים בין הנטיעות וכהרגלו מדד ומדד, לאורך, לרוחב ובאלכסון, מתח חבל, ואף עצם עין בלתי מכוונת כדי לוודא שהשורה אכן ישרה, והורה לי לזוז קצת ימינה וקצת שמאלה, קצת קדימה וקצת אחורה, עד שהמקום היה מדויק. עבר שם ערבי, הבחין בנעשה, ניגש אל סבא ושאל: “חואג’ה סלימן, מדוע אתה נוטע עצים”?

“כדי שישאו פרי כמובן”, השיב סבא.

“ואם העץ יהיה נטוע קצת לכאן או קצת לכאן, האם לא ייתן פרי”?

“אמנם כן חביבי”, השיב סבא, והמשיך: “למה אתה נושא אישה”?

“כדי שיהיו לי ילדים”.

סבא כופף את אפו באצבעו ושאל: “ואם יהיה לה אף עקום תתחתן אתה”?

הנהן הערבי בראשו ואמר: “מזבוט [נכון, מסכים]”.

על אף חזותו הנוקשה היה אדם חם ורגיש, אם כי נמנע מלהראות זאת. אלישיב נכדו מספר: “באותה תקופה היו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לשהות בפרדס יחידי בשעות הערב. תמיד חזרתי לפני השקיעה. באותו יום השתהיתי קצת יותר, והחל להחשיך. סבא דאג, והחל ללכת לקראתי. בראותו אותי מרחוק, הסתתר מאחורי עץ, כדי שלא אראה אותו ואדע שדאג”.

פוחצ’בסקי היה צנוע בהליכותיו וסלד מגינונים. נכדתו רות מספרת: “זכורני שבשנות השלושים היה נהוג, בהשפעת תרבויות אירופיות, לפנות לאדם מכובד בגוף שלישי, גם בעברית. כשמאן דהו שאל את סבא מיכל: ‘מה כבודו חושב?’ השיב סבא: ‘תשאל אותו’”.

הוא התרחק מחיי מותרות והסתפק במועט. לא עישן (וסירב לשבת בחדר עם מעשנים!), המעיט בשתייה, התרחק מהימורים ולא התיר צורת קלף בבית. אפילו ארבע כוסות בליל הסדר נראו בעיניו שתייה מופרזת, ואף על פי שהקפיד לקרוא את ההגדה כולה, היה מברך על כוס ראשונה במלמול מתחת לשפמו בלי שירגישו שאר המסובים, והנה הגיעו לכוס שנייה והנכדים מתלוננים: והראשונה איה?

במבט לאחור

בהשקיפו מחלון בית החולים בצפת לעבר הר כנען, שלמרגלותיו בילה כשנתיים בימי בחרותו, כתב מיכל פוחצ’בסקי: “ומה נעים לי כעת לעשות החזרה […] בהיותי בן ששים לעלעל ספר זכרונותי. אין לי שום חרטה. שמח אני בחלקי וגורלי שפר עלי, אין כלל מה להתלונן. חלמתי וגם לחמתי עד היום, מלאתי תפקיד בחיים ומקוה ללכת הלאה בדרכי זה […] מובן שחיי יום יום מלאים פגעים ויסורים, […] כי בשדה מערכה אנחנו נמצאים כל הזמן”.⁷⁷

בשנת 1926, בהיותו בן 63, התחיל מיכל פוחצ’בסקי, תוך כדי עבודה פעילה כחקלאי ומדריך חקלאי, לכתוב את זיכרונותיו. עיקר הזיכרונות הם על עשרים השנים הראשונות שלו בארץ – תקופת העלייה הראשונה, בעיקר במושבות הברון. הזיכרונות נכתבו במבט של שנים רבות אחורה (עד ששים שנה). מיכל פוחצ’בסקי זכר אירועים רבים לפרטי פרטים ותיאר אותם בנאמנות ובחיות. פרטים רבים, המוזכרים כמעט בדרך אגב, נותנים מבט קרוב ומפתיע על היבטים שונים של החיים בארץ ואף על מראה הארץ עצמה בזמן ההוא. בזיכרונות יש פרספקטיבה רחבה והבנה של תהליכים היסטוריים, כמו גם טעם מיוחד הנובע מאישיותו המעשית מאוד, אך גם הלירית, הנלהבת והצינית כאחד.

סוף הדרך

בהיותו בן 77 ויתר מיכל פוחצ’בסקי ומכר את האתון שעליה היה רוכב אל כרמו. לכבוד יובלו השמונים כתב סמילנסקי “ועד היום הזה […] עוד ער לבו וערה מחשבתו לכל בעיה חקלאית… ובחצר יסתובב, כשעוד הפטיש ומסמרים בידו, ועינו צופיה לכל מקום הצריך תקון… ועיניו […] צופות למרחקים: אולי עוד מאן־דהוא זקוק לו, אולי עוד יבואו לשאול ממנו עצה”.⁷⁸ ועוד כתב סמילנסקי: “איש העץ הוא, עקשן כעץ ורענן כעץ השתול על פלגי מים. ‘פלגי המים’ שלו – אהבתו לעמו, לארצו ולעץ”.⁷⁹

יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי נפטר בראשון לציון בט“ז בתמוז תש”ז (4.7.1947), בהיותו בן 84, שְׂבָע שנים ומעשים. הוא נקבר ליד רעייתו נחמה, ליד הברוש הזקן שנטע במו ידיו על הגבעה בבית הקברות בראשון לציון.

פתגם סיני אומר: “לעשות מה שאתה אוהב זה חופש. לאהוב את מה שאתה עושה זה אושר”. מיכל פוחצ’בסקי זכה לשניהם.

מסגרת הזמן של כתיבת הזיכרונות ושל תוכנם

בפתח המחברת הראשונה של זיכרונותיו מעיד מיכל פוחצ’בסקי על גילו: 63, ומכאן שהחל לכתוב את זיכרונותיו ב-1926. לפי עדויות פנימיות בגוף הזיכרונות נמשכה הכתיבה שנים אחדות¹ ובמהלכן גם ערך הכותב עצמו את זיכרונותיו פעמים אחדות². פרקים נרחבים מתוך הזיכרונות, בגרסתם האחרונה, הודפסו בשבועון בוסתנאי³ בשנים 1930–1929.

הכתבים מספרים על תקופה המשתרעת על פני כשישים שנה, מינקותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא (פוחצ’בסקי נולד ב־1863) עד ייסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים (ב־1925), אך חלק הארי של הזיכרונות מתמקד בתקופת העלייה הראשונה (1903–1882).

שמירת כתבי היד

בעת מותו של מיכל פוחצ’בסקי (1947) היו מונחות בארון הספרים של אשתו המנוחה, הסופרת נחמה פוחצ’בסקי לבין פיינשטיין (נפ"ש), שלוש מחברות בכתב ידו. נוסף על אלה היו בביתו ערמות של דפים שנרשמו בהם זיכרונות בכתב ידו. חלק מהדפים האלה היו שייכים למחברות, אך המחברות התפרקו עם הזמן, וחלקם נכתבו מלכתחילה בדפים בודדים. ארון הספרים נשאר בבית פוחצ’בסקי, שבו חי הבן עשהאל עם משפחתו. לאחר פטירתו של עשהאל הועבר הארון למוזיאון ראשון לציון, ושלוש המחברות שהיו בו עברו לנכדו של עשהאל (נינו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי) עצמון יניב. את הדפים שהיו פזורים בבית אספה ושמרה נינתו של פוחצ’בסקי אורה נחמה זילברשטיין⁴. לפני כמה עשרות שנים מסר עצמון יניב להדפסה שתיים מהמחברות שהיו ברשותו. אחר כך מסר את כתבי היד ואת ההדפסה לאפרת בן־כהן, בתו של פוחצ’בסקי, ולרות ארבל בתה, כדי שיגיהו את ההדפסה וישלימו את המילים שלא פוענחו. להדפסה זו נודעה חשיבות רבה אחר כך, מכיוון שאחת מהמחברות המקוריות אבדה, ונשארה רק ההדפסה המתוקנת.

בשלהי המאה העשרים ביקשה רות ארבל, נכדתו של פוחצ’בסקי, לנסות לרכז את כל כתבי היד ולהכינם לדפוס. לזיכרונות נמצאו ארבעה סוגי מקורות:⁵

א. שתי מחברות נמצאו אצל עצמון יניב. המחברות כתובות ומתוקנות בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי, ובאחת מהן ישנם פה ושם תיקונים בכתב ידה של אשתו הסופרת נחמה פוחצ’בסקי. המחברות נמסרו לנו לצורך סריקה.

ב. הדפסה של המחברת השלישית שהייתה שמורה אצל עצמון יניב. כאמור, לדאבון לב, המחברת המקורית אבדה, אך ההדפסה נמסרה לנו.

ג. אוסף של כ־250 דפים כתובים בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי ומתוקנים בכתב ידו ובכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי נמצאו אצל אורה נחמה זילברשטיין. צילומים של דפים אלה נמסרו לנו. הדפים היו ממוספרים, אך התברר שמדובר בתערובת של כמה רבדים של כתבי יד, שלכל אחד מהם מספור עוקב משלו. לעתים המספור של כתב יד אחד הוא על פי העמודים של גרסה קודמת ובעצם זוהי העתקה נקייה או עריכה של אותם העמודים. הדפים היו מסודרים חלקית. אחרי מיון וסידור הדפים נמצאו ארבעה כתבי יד רצופים ועוד כמה דפים בודדים שלא היו קשורים לזיכרונות.

ד. סדרה של פרקי זיכרונות שהודפסו תחת הכותרת “ראשונים” בשבועון בוסתנאי, חוברות ו-מד, בשנים 1930–1929. החוברות נמצאות בכמה ספריות ציבוריות וכן בבית הספרים הלאומי בירושלים.

כתבי היד, תוכנם וסדר כתיבתם

לרובם הגדול של הזיכרונות יש לפחות שתי גרסאות, אם לא שלוש או ארבע, אם כי על פי הנוסחים שבידינו (וכפי הנראה אבדו דפים ואף מחברות) נראה שפוחצ’בסקי לא ערך את כל מה שכתב, והשאיר אחריו גם חומר ראשוני לא ערוך. מתוך השוואת הגרסאות השונות, וכן השוואה בין הגרסאות של כתבי היד לבין הגרסה שהודפסה בבוסתנאי, אפשר לקבוע, במידה סבירה של ביטחון, את סדר כתיבת הגרסאות.

בסך הכול יש בידינו שמונה מקורות⁶.

מקור 1: מחברת 40 דף בכריכת קרטון חום. במחברת עמוד שער ועוד 76 עמודים כתובים. הזיכרונות במקור 1 עוסקים בתקופה המשתרעת מילדותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא עד אירוסיו לנחמה פיינשטיין ב־1889. הכתיבה והתיקונים במחברת הם בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי. מחברת זו מכילה את הגרסה הראשונית של רוב הזיכרונות.

המחברת נמצאת בידי עצמון יניב.

מקור 2: מחברת עשויה מדפי נייר גס, התפורים בצד ימין בתפירת יד. יש בה עמוד שער ועמוד הקדשה, ועוד 53 דפים כתובים. בראש מחברת זו מופיעה הכותרת “מהתם להכא” (בארמית: משם לפה) ובהמשכה: “חלק א'”.

הזיכרונות במקור 2 עוסקים בתקופה המשתרעת מילדותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא עד עזיבתו את רוסיה בפעם הראשונה בדרכו לארץ באוגוסט 1885. מבחינת התקופה, כתב יד זה חופף את תחילת מקור 1, אך לפי תוכן הדברים וניסוחם הוא נכתב אחרי מקור 1 ומבוסס עליו, אם כי מופיעים בו תכנים נוספים. הכתיבה ורוב התיקונים הם בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, לא מעט תיקונים הם בכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי. נראה שכתב היד הזה שימש בסיס לעריכה של סמילנסקי לקראת ההדפסה של הזיכרונות הראשונים שפורסמו בבוסתנאי.

המחברת נמצאת בידי עצמון יניב.

מקור 3: מקבץ עמודים ממוספרים (עמודים 80–36) בסך הכול 45 עמודים.

הזיכרונות במקור 3 עוסקים בתקופה המשתרעת מתחילת ההכשרה בזיכרון יעקב בספטמבר 1885 ועד החזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה בגליל במאי 1888⁷. כתב יד זה חופף את התקופה המתוארת באמצע מקור 1, ומהשוואת כתבי היד וסגנונות הכתיבה נראה שהוא מאוחר ממנו, וכן מוזכרים בו תכנים נוספים. הכתיבה ורוב התיקונים הם בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, ויש גם תיקונים בכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה זילברשטיין.

מקור 4: מקבץ עמודים ממוספרים (21–20⁸ עד 88), בסך הכול 86 עמודים.

הזיכרונות במקור 4 עוסקים בתקופה המשתרעת מאמצע השבוע הראשון בארץ – מסיבת התה בבית משפחת יוסף פיינברג בראשון לציון, בספטמבר ⁹1885 – עד לחזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה, במאי ¹⁰1888.

כתב יד זה הוא ברובו העתק נקי של מקור 3 (תיקונים המופיעים במקור 3 מעל השורות, מתחתן או בצִדיהן נכנסו כאן לרצף הטקסט), אך נוספה כאן גם עריכה ועל הטקסט המקורי שנכתב בדפים אלה נוספו תיקונים, תוספות ומחיקות.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה זילברשטיין.

מקור 5: הדפסת מכונה מתוקנת של כתב יד שאבד. כנראה שבכתב ידו היו 72 עמודים.

הזיכרונות במקור 5 מתחילים מקבלת האישור לנסיעת הנישואין ב־1889 ומסתיימים במפעל החשמל של רוטנברג בשנות העשרים של המאה העשרים. הזיכרונות הם המשך ישיר לזיכרונות שבמקור 1, ונראה לנו שזו הגרסה הראשונית של התקופה האחרונה בזיכרונות. בהדפסה זו תיקונים בעט (של אפרת בן־כהן ורות ארבל).

ההדפסה המקורית עם התיקונים בכתב יד נמצאת בידי טלי אבישי.

מקור 6: דפים שרובם היו תפורים למחברת (עמודים 1 עד 82) וכן עמודים לא ממוספרים שלפי התוכן מקומם בין העמודים הממוספרים. בסך הכול 94 עמודים.

הזיכרונות במקור 6 פותחים בחזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה, במאי 1888, ומגיעים עד לפולמוס על אוגנדה וניצחון אוסישקין ב־1905.

אף על פי שכתב יד זה ממוספר בנפרד, ייתכן שהוא המשך של מקור 4, שכן מבחינת התקופה הזיכרונות הם המשך ישיר של מקור 4, סגנון הכתיבה דומה, וכך גם הכתב (המשתנה ממקור למקור כנראה עקב הבדלים במצב בריאותו ורוחו של הכותב ואיכות הנייר והעט).

נראה שמקור זה הוא עריכה של סוף מקור 1 ותחילת מקור 5. יש בו תיקונים רבים בכתב ידה של נחמה פוחצ’בסקי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה נחמה זילברשטיין.

מקור 7: מקבץ עמודים ממוספרים (66–43), וכן עמודי ביניים שלא מוספרו או קיבלו את מספר העמוד הקודם בתוספת האות B. בסך הכול 33 עמודים.

הזיכרונות במקור 7 עוסקים בתקופה המשתרעת מהחזרה לראשון לציון עם נחמה פוחצ’בסקי (ספטמבר 1889) עד ל“תור הזהב” של מחירי היין והפרנקופיליה בראשון לציון, בשנות התשעים של המאה התשע עשרה.

מבחינת הזיכרונות מקור זה חופף לאמצע מקור 6, ועדות פנימית בכתב היד מלמדת שנכתב אחריו. נראה שמקור זה שימש בסיס לעריכה של סמילנסקי לקראת הפרסום של הקטעים המאוחרים של הזיכרונות בבוסתנאי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה נחמה זילברשטיין.

מקור 8: קטעי הזיכרונות שפורסמו בחוברות בוסתנאי, בשנים 1930–1929, תחת הכותרת “ראשונים”. זיכרונות אלה מתחילים מהקמת תנועת “חובבי ציון”, במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה התשע עשרה, ומגיעים עד הקמת “נוה צדק” ו“נוה שלום” בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. את קטעי הזיכרונות המופיעים בבוסתנאי ערך משה סמילנסקי. מהשוואתם לכתבי היד המקוריים אפשר ללמוד שהעריכה הייתה בכמה מישורים: תיקון שיבושי לשון, שינוי השפה לשפה ה“רשמית” של כתיבה עיתונאית באותה תקופה, השמטת הערות ערכיות אישיות, ובייחוד הערות ביקורתיות, הכנסת עמדות ערכיות אידאולוגיות של העורך ובני דורו, וכן השמטה של אנקדוטות וסיפורים אישיים. השוואה של מקור זה לכתבי היד מראה שמקור זה קרוב ביותר למקורות 2 ו־7.

עותקים של העיתון נמצאים כאמור בכמה ספריות ציבוריות וכן בבית הספרים הלאומי.

לרשותנו עמדו אפוא שמונה מקורות, מתוכם שישה בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי, ועוד אחד שהוא הדפסת כתב היד שאבד. על פי הבנתנו שניים מהם הם כתיבה ראשונית של הזיכרונות (מקורות 1, 5), שניים עריכה ראשונה של הכותב (מקורות 3,2), שניים כנראה עריכה שנייה של הכותב (מקורות 6,4), אחד (מקור 7) עריכה שלישית של הכותב, ואחד (מקור 8) הוא כאמור החומר שערך סמילנסקי ופורסם בבוסתנאי.

לצורך ההוצאה לאור של הזיכרונות הושאלו לנו מקורות 1 ו־2 (מחברות בכתב יד) ואנו סרקנו וצילמנו אותם. ממקורות 6,4,3 ו־7 (דפים פזורים בכתב יד) קיבלנו צילומים. מקור 5 כאמור הדפסה של מחברת שאבדה, נמצא בידינו, וכן נמצא ברשותנו צילום של מקור 8 (בוסתנאי). כל המקורות הוקלדו מחדש, כדי לאפשר לחקור את התכנים, לערוך ולשלב ביניהם וליצור את הטקסט הסופי.

הצורך בעריכת הזיכרונות לקראת הוצאתם לאור

כעדותו של פוחצ’בסקי בזיכרונותיו, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים התנהל בארץ מאבק על תחיית השפה העברית והפיכתה לשפה המדוברת בארץ. בשנים הראשונות לנישואיו (שנות התשעים המוקדמות של המאה התשע עשרה) היה ביתו מהראשונים ומהיחידים במושבה ראשון לציון ששפת הדיבור בהם הייתה עברית¹¹. אלה היו השנים הראשונות (ודאי אצל יוצאי מזרח אירופה) שבהן העברית יצאה מתחום לימודי הקודש והפכה שפת היום־יום. בתקופת כתיבת הזיכרונות – שנות העשרים של המאה העשרים – הייתה העברית המודרנית מבוססת הרבה יותר אך עדיין בשלב של יציאה מחיתוליה. במקומות רבים בטקסט יש תחושה שהכותב מחפש וממציא דרכים לומר דברים שעדיין לא נאמרו בעברית. זהו ודאי חלק מהקסם שבזיכרונות הללו.

עם כל אהבתו של פוחצ’בסקי לשפה העברית, הכתיבה לא הייתה שליחותו בחיים ולא משלח ידו: “לא ספרא ולא בר ספרא אלא עובד וכורם פשוט אני”, כתב.

בקריאת הגרסה הראשונית של הזיכרונות יש הרגשה שהכתיבה נבעה באופן ישיר ומידי מתוך הזיכרונות, שהאיש כביכול “צלל” אל תוכם. הכתיבה ספונטנית, מחוספסת, אסוציאטיבית ולא פעם מדלגת מעניין לעניין, עסיסית ומלאת חיים, אך צמודה לעובדות ואמינה. התוכן כאילו קם לתחייה מעבר לתהום הדורות. לעומת זאת השפה לפעמים קשה להבנה, יש הרבה טעויות כתיב ותחביר, שימוש רב במילים זרות (ארמית, יידיש, ערבית ושפות אירופאיות), ולא פעם יש לחזור ולקרוא משפט עד שמתבהרת כוונתו (ולפעמים הכוונה אינה מתבררת אלא כשמשווים לגרסאות מאוחרות).

במחברות שבהן ערך הכותב את החומר – עריכה ראשונה שנייה ושלישית – השפה מהוקצעת ונכונה יותר ולא פעם ברורה יותר. יש תוספות ליריות יפהפיות, לפעמים תוך כדי היסחפות פואטית עד כדי פגיעה באמינות העובדות. לסיפור חודר איזה שמץ של יומרה ספרותית, כמו גם יומרה חינוכית־אידאולוגית.¹² העמדה החברתית־קהילתית־לאומית דומיננטית יותר, ומשהו מהחיות של הכתיבה הראשונית אבד. עם זאת ניכר סוג אחר של מעורבות רגשית: הרהורי האיש המבוגר, המביט על אירועים מהעבר הרחוק במבט ביקורתי ועם זאת משועשע ואירוני.

בקטעים שהופיעו בבוסתנאי השפה מהוקצעת, הסגנון “נאה” (על פי סגנון הכתיבה העיתונאית באותה תקופה) וצונזרו קטעים עוקצניים, ביקורתיים, ליריים וסתם אנושיים. ההגשה החינוכית־אידאולוגית־לאומית היא הדומיננטית, והקריאה מרתקת הרבה פחות. נציין שישנם קטעים שהופיעו בבוסתנאי אך אינם קיימים בכתבי היד שבידינו, ונראה שמקורם אבד.

חלק קטן מהחומר נמצא בגרסה אחת בלבד, רובו נמצא בשתיים, שלוש או ארבע גרסאות. לצורך הוצאת הזיכרונות השתמשנו בכל החומר שבידינו.¹³

מטרת עריכת הזיכרונות

לעריכת הזיכרונות שלוש מטרות. מבחינתנו כולן חשובות באותה המידה, אך לעתים הן סותרות זו את זו:

א. להביא לקורא את כל התוכן הקיים בזיכרונות.

ב. להנגיש את החומר לקורא בן ימינו ולאפשר לו קריאה שוטפת.

ג. להישאר נאמנים לכתיבה המקורית.

אפיוני העריכה

רצף הזמן ורצף הסיפור

הזיכרונות שומרים לעתים על רצף כרונולוגי, לעתים על רצף נרטיבי, ולעתים יש מעברים הנובעים מרצף אסוציאטיבי־חופשי המקשה על ההתמצאות בתוכנם. כדי להתגבר על המכשול הזה, ניסינו להביא את החומר ברצף כרונולוגי של האירועים המסופרים ועם זאת ברצף נרטיבי, וככל האפשר להימנע מדילוגים מעניין לעניין. לצורך זה, ומפאת הכתיבה האסוציאטיבית, פעמים רבות נאלצנו לשנות את סדר הבאת הדברים.

נציין שהרצף הכרונולוגי פוענח על פי שילוב של תאריכים המופיעים בזיכרונות (ישירות – כשצוין תאריך ממשי, ובעקיפין כשמצוין למשל משך הזמן שחלף בין אירועים) ושל תאריכים המופיעים בספרות ההיסטורית.

החלוקה לשערים ולפרקים היא חלק מהעריכה שלנו וכן גם רוב שמות השערים והפרקים (אם שם השער או הפרק נלקח מכותרת שנתן הכותב לקטע מסוים בזיכרונותיו, מופיע שֵׁם השער או הפרק במרכאות כפולות). בעיקרו סדר השערים כרונולוגי וכך גם סדר הפרקים שבתוכם. בתוך כל פרק נשמר רצף כרונולוגי ורצף נרטיבי. בין הפרקים אין בהכרח רצף נרטיבי, ופעמים רבות הרצף הנרטיבי בתוך פרק מחייב גלישה אל מעבר לזמן של תחילת הפרק הבא.

פוחצ’בסקי היה מודע לבעיית הרצף הכרונולוגי והנרטיבי בכתביו ואף כתב: “נשוב קצת לאחור, אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי בדיוק”, “נתתי חופש גמור למחשבותי והתרחקתי מ…” וכדומה. כאמור לא פעם המשכנו רצף תוכני מסוים בתוך פרק מעבר לרצף הכרונולוגי הכללי. במקרים כאלה, כשחזרנו לרצף הכרונולוגי הכללי בתחילת הפרק הבא, העתקנו לשם אחת מהערותיו של הכותב לעניין הרצף.

נציין כאן שיש קטעים לא מעטים המדברים אמנם על הזמן המתואר בזיכרונות, אך העמדה כלפי האירועים המתוארים, ולפעמים אף ידיעת העובדות עצמן, לא יכלו לבוא אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית. כיוון שלא פעם הדברים מעניינים ונותנים מבט רחב יותר על התקופה או על האירוע המסוים, השארנו אותם על כנם למרות אי־נוחות מסוימת מבחינת ההיגיון הסיפורי.

בדרך כלל השמטנו את הביטוי “ז”ל" כשהכותב הוסיף אותו אחרי שם אדם שבשעת כתיבת הזיכרונות כבר הלך לעולמו אבל בתקופה שעליה מסופר היה בחיים. מצאנו שהדבר מבלבל וממילא הרי היום מכל המוזכרים בזיכרונות לא נשאר אלא זכרם המבורך.

ככלל הבאנו את הדברים בלשון כותבם, אלא שערכנו בהם כמה שינויים:

כשאותו תוכן הופיע ביותר ממקור אחד בדרך כלל שילבנו בין המקורות כדי ליהנות מהמעלות של כל אחת מהגרסאות ועם זאת להימנע מחסרונותיהן.

לא פעם, במקום שמיכל פוחצ’בסקי מחק טקסט וכתב אחר במקומו, או עשתה זאת נחמה אשתו (כפי שמעיד כתב היד), חזרנו לטקסט המקורי.

במשפטים שהיו קשים להבנה ודרשו קריאה חוזרת שינינו את סדר המילים.¹⁴

לעתים שינינו את סדר המשפטים כדי לקבל רצף הגיוני זורם ומובן.

השמטנו מילים בודדות ולפעמים חלקי משפטים שהכבידו על רצף הקריאה ולא הוסיפו עניין.

בזיכרונות מופיעים שמות אנשים בנוסחים שונים ומשונים. איחדנו את הכתיב של כל שם תוך התחשבות בנוסחים של כותב הזיכרונות. נציין שבמקרים מסוימים צורת כתיבת השמות בהערות השוליים, המקובלת בספרות המקצועית, אינה זהה לצורת הכתיבה בזיכרונות. זה המקום להעיר שגם באיות של שמות מקומות ישנה גמישות רבה בזיכרונות. את אלה לא שינינו.

הכנסנו ניקוד חלקי במקומות שהכתיב החסר הִקשה על ההבנה. יש להעיר שבכתבי היד אין עקביות בכתיב, בדרך כלל הכתיב חסר אך לעתים מלא.

לעתים תיקנו טעויות מגדר (זכר־נקבה) וכמות (יחיד־רבים), אך כשהטעות אינה מקשה על ההבנה, ובפרט אם היא עקבית, הותרנו אותה על כנה.

תיקנו שגיאות כתיב בודדות.

הכותב נטה למשפטים ארוכים וחילק אותם פעמים רבות בוי“ו החיבור. אנו הוספנו נקודות, ולא פעם השמטנו את וי”ו החיבור.

רוב סימני הפיסוק נוספו בעריכה, וסימני פיסוק לא מעטים שהיו במקור הושמטו.

במקרים הבאים הוספנו סוגריים מרובעים:

כשהכותב השתמש במילים לועזיות שאינן בשימוש רגיל בעברית היום או שמשמעותן היום אחרת.¹⁵

כשהכותב השתמש במשקלים ובבניינים של מילים (או של צירופי מילים) שאינם מקובלים היום ונראה לנו שהדבר מקשה על ההבנה.¹⁶

כשבזיכרונות מופיע תאריך עברי (והוספנו תאריך לועזי).

לעתים נדירות מאוד הוספנו בסוגריים מרובעים מילה למשפט שלא היה מובן בלעדיה, או מילת קישור שנדרשה לשם חיבור חלקי משפטים שנלקחו מגרסאות שונות.

במקרים רבים קיצר פוחצ’בסקי שמות מקומות וכתב “ראשון” במקום “ראשון לציון”, “יסוד” במקום “יסוד המעלה” וכדומה. כשחשבנו שיש חשש לאי־בהירות השלמנו את שם המקום בסוגריים מרובעים.

הערות שוליים

הכותב השתמש בביטויים מהמקורות וציטט פסוקים וחלקי פסוקים, לא פעם בשיבוש (לפעמים מכוון, מטעמי הומור או אירוניה). כדי לקרב את הקורא לעולם האסוציאציות של הכותב, כשהביטוי אינו בשימוש הרגיל היום הפנינו להערת שוליים, שבה מקור הביטוי ובמידת הצורך גם פירושו. אם הציטוט אינו מדויק הבאנו את הציטוט המדויק בהערה. כשלא הצלחנו לפענח את מקור הביטוי או את פירושו, הפנינו שאילתה לאנשי האקדמיה ללשון העברית והבאנו את תשובתם בהערת שוליים.

בהערות שוליים הוספנו מידע על אנשים ועל מאורעות הנזכרים בזיכרונות. המידע הזה מבוסס כולו על עבודתה הברוכה של ד"ר עינת עטייא. בסוף כל הערה מופיעה הפניה אל מקור המידע המשמש אסמכתה, ובסוף הספר מובאת רשימת המקורות. במקרים מסוימים המידע שהבאנו בהערות סותר את המסופר בזיכרונות, כדרכן של עדויות היסטוריות.

מכתבים

מהמכתבים המופיעים בנספח השמטנו קטעים ובמקומם הוספנו שלוש נקודות בסוגריים מרובעים […]. במקום מילה שאי אפשר היה לפענח בכתב היד, הוספנו שלושה מקפים – – –.

כמו כן הוספנו סימני פיסוק גם במכתבים.

אמירה אישית של עורכות כתב היד

זיכרונותיו של פוחצ’בסקי אינם מסמך היסטורי רשמי, אלא תיאור האירועים בראייתו הרעננה, השנונה והאישית של כותבם, שהיה עד ושותף להם. הסבא־רבא שלנו יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי היה מזוהה מאוד עם קבוצת הייחוס שלו, שכונו “השמנדריקים” ובעיקר “השישה”. אלה היו צעירים שבא ארצה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה מקהילות יהודיות ברוסיה ונעשו לחקלאים ולמדריכי חקלאות מסורים, נתנו את לבם לעבודת אדמת “ארץ אבותינו” והעדיפו את צורכי העבודה על פני שמירת מצוות הדת. הם הרגישו אחריות ציבורית עמוקה לנעשה בארץ בכלל ובמושבות הברון בפרט, נלחמו על השפה העברית (בעיקר מול היידיש והצרפתית), ונחרדו מרעיון אוגנדה.

מיכל פוחצ’בסקי היה אדם הגון מאוד, ובייחוד ביחסו לעובדים אתו, אך גם ביקורתי וחסר פשרות. אולי מתוך הזדהותו עם קבוצת הייחוס שלו, צמצום שבמידה זו או אחרת רובנו לוקים בו, נדמה לפעמים שהוא מביט על אנשים מקבוצות אחרות – יהודים בני עדות אחרות, יהודים שלהם גישות אחרות משלו לדת, איכרים מקבלי תמיכה, ערבים, צרפתים, פרנקופילים, מתנגדי העברית, אוגנדיסטים וכיו"ב – בזרות מסוימת, ורואה בהם “הם” מול “אנחנו”. מבטו הוא אמנם מהוגן, לא פעם מתפעל, מביע הערכה עמוקה ומעתיר שבחים, אך בניסיון מוגבל בלבד להבין ולקבל את נקודת המבט של האחר וכך גם לא פעם במבט כועס וכואב, ביקורתי מאוד ואף מזלזל.

התלבטנו בשאלה אם כדאי “לעגל פינות” – לקצץ בביקורתיות, להשמיט אמירות פוגעות וכדומה. השארנו את הדברים כפי שהם (חוץ משמות של אנשים שעליהם שפך קיתונות של כעס ובוז וייתכן שצאציהם עוד חיים בינינו ועלולים להיפגע). עשינו זאת משום שהרגשנו שהעמדה שלו (ומן הסתם גם של רבים אחרים), גם אם הייתה מעט חד־ממדית מבחינת ההבנה וההערכה של ריבוי התרבויות והגישות, היא חלק מהתמונה של אותה תקופה בארץ, ואף עיצבה במידה לא מעטה את המשך החיים כאן.

אם נאהב זאת ואם לאו, אם מבחינה אישית אנו מזדהים עם דבריו ואם אנו מסתייגים מהם – אלו הם דבריו, והם נכתבו בזמן מסוים ומתוך נקודת מבט מסוימת. אנו מצאנו בהם עניין רב ואנו מקווים שכמונו ייהנה מהם גם הקורא.

סיפור חיים של עובד אחד

רשמי זכרונותי שנתרשמו במוחי במשך שישים שנה של ימי חיי והועתקו לרשם עט בשנת הששים ושלֹש.

דבר אל הקוראים הצעירים.

לאו ספרא ולא בר ספרא, אלא עובד וכורם פשוט אני. לבי צוַני לכתוב ספרי זה בעמדי כבר במורד ההר, לאסוף את גרגרי זכרונות חיי ולכנסם אל מסגרת אחת, בחשבי שזה יכל להביא תועלת למאן דהוא בהאירי לו את נתיב חיָו.

עלי לנער את כל הרשמים וזכרונות הימים הראשונים […] שהתרשמו עמוק עמוק במוחי מבלי אבֵד טִפה, למען ידעו החלוצים דהאידנא [של עכשיו] איך להעריך את החלוצים הראשונים, שמסרו נפשם על קדושת רעיון ישוב ארץ ישראל.