¹

 

לעניין שמו    🔗

רצף שמותיו המלא של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי לא היה בשימוש יום־יומי. על מכתבים חתם “מיכל”, “מ. פ.”, “י' מ' ש' ז' פוחצ’בסקי”, “מיכל זלמן פאחאטשאווסקי”, “זלמן”, “ז. פוחצ’בסקי” ועוד. על מאמרי הדרכה שפרסם בעיתונות החקלאית חתם “מיכל פוחצ’בסקי” או “מ. פוחצ’בסקי”, כך גם חתם על קטעי הזיכרונות שפורסמו בבוסתנאי. בראש זיכרונותיו חתם: “מ.ז. פוחצ’בסקי”. אחדים כינוהו “יחיאל מיכל”, ערבים הכירוהו בשם “חוואג’ה סלימן”.

 

ילדות ונעורים    🔗

מיכל פּוֹחָצֶ’בסקי נולד ב־1863 בקהילה היהודית התוססת של העיירה בריסק דליטא, שהייתה אז בתחום שלטון הצאר הרוסי. שני הוריו היו צאצאיהם של רבנים חשובים, אך אביו, דודיו וסבו עסקו בתעשייה ובמסחר. בילדותו ובנערותו חי מיכל פוחצ’בסקי במצב מתמיד של מאבק בין נטייתו הטבעית לבין רצון אמו. היא ייעדה אותו ללימודי קודש, וסברה ש“בעלי מלאכה הם סוג נחות של בני אדם, אשר לא נבראו אלא לשמש תלמידי חכמים”, אך הוא, עיקר מעייניו היה בעולם המעשה ונטה למלאכת כפיים ולעבודה טכנית.

לנכדתו רות² סיפר פוחצ’בסקי: “יום יום, בדרכי חזרה מה’חדר', הייתי הולך סחור סחור כדי לעבור ליד הנפחייה ושעה ארוכה הייתי עומד במעלה המדרגות המובילות לבית המלאכה ומתבונן בעבודת הנפח. יום אחד הייתי שקוע לגמרי בנעשה, התכופפתי קדימה להיטיב לראות, נפלתי ופתחתי את ראשי”. הוא הוסיף בחיוך שלמלכת הדבורים חריץ בראשה, החריץ הזה מגביר את זיכרונה ולכן היא עולה על שאר דיירי הכוורת, והוא משוכנע שהחריץ שקיבל בראשו ממדרגות הנפחייה הוא זה שחיזק את זיכרונו ולכן יכול היה להעלות את זיכרונותיו בפרטי פרטים גם אחרי שישים שנה…

לנכדו אלישיב³ סיפר פוחצ’בסקי שפעם בדרכו מהחדר ראה נגר בונה מדרגות עץ לבית. הנגר התחיל לבנות את המדרגות מגובה החצר ובנה מדרגה־מדרגה כדי להגיע אל סף הדלת. פוחצ’בסקי ראה כי משהו אינו כשורה ואמר: “טויג נישט [לא יצלח, ביידיש]”, נבהל מחוצפתו, חוצפת ילד הפוסל עבודת בעל מקצוע, ומיהר להסתלק. בערב בא הנגר אל בית ההורים וסיפר לאב כי מטרידה אותו השאלה מה פסול מצא הילד בעבודתו. האב קרא לבנו וזה הסביר כי לפי השיפוע של המדרגות העולות נראה שלא יוכלו להגיע אל הדלת. למחרת בדק הנגר את המדרגות, ראה שהילד צדק, פירק את המדרגות ובנה אותן מחדש.

גם ממעשי קונדס לא משך פוחצ’בסקי הנער את ידו. מספרים במשפחה כי היה לו בן דוד, בן יחיד לאמו האלמנה, ולא שבעה האלמנה נחת מבנה. הבן הלך בטל, שיחק בקובייה והימר. לילה אחד עלה מיכל לגג בשעת לילה מאוחרת, עטה סדין לבן, התגנב אל עליית הגג שבה ישן בן הדוד והעיר אותו משנתו בקול רועם וזועם: “אני אביך! מן העולמות העליונים עקבתי אחרי מעשיך ולא מצאתי מנוח. אם לא תחזור בך מדרכיך הנלוזות רע ומר יהיה גורלך!”. כך אמר ונעלם. בן הדוד נחרד, תקפהו גמגום שלא עזבו זמן רב, אך הוא סר מדרכו הרעה והחל לעזור לאמו בעיסוקיה במקום לבזבז את כספה.

השנים נקפו, פוחצ’בסקי המשיך ללכת אל בית המדרש, ורק בצנעה התעסק בהמצאות טכניות ובמלאכות מעשיות. בערבים היה פעיל בארגון הנוער של “חובבי ציון” וחלם על חיי יצירה בארץ־ישראל.⁴

 

הברית עם ארץ האבות    🔗

באותה עת התגייס הברון רוטשילד לעזרת המתיישבים בארץ ישראל ושלח מומחי חקלאות לא־יהודים מצרפת כדי שידריכו וינהלו את עבודת האיכרים החדשים אנשי העלייה הראשונה, שלא היו מנוסים בחקלאות. בין המדריכים הגויים מצרפת ובין האיכרים היהודים בני מזרח אירופה היו הבדלי שפה ותרבות שגרמו לחוסר הבנה, למחלוקות, למריבות וכמעט אפילו לאלימות. כדי להתגבר על הקושי הזה חיפשו שליחי הברון, באמצעות אנשי חובבי ציון, שישה צעירים יהודים ממזרח אירופה שיישלחו ארצה כדי ללמוד חקלאות מפי המדריכים הצרפתים ולהיות הם עצמם למדריכים במושבות. את השישה נתבקשו להציע ה’מורשים'⁵ של חובבי ציון בקהילות השונות. מורשה העיר בריסק דליטא הציע את מועמדותו של מיכל פוחצ’בסקי, שהיה בן 22 באותה עת. עם פוחצ’בסקי נבחרו אברהם הלפרין, לאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג (לימים אמיתי) וגרשון הורוויץ.

פוחצ’בסקי תיאר בזיכרונותיו איך חיכה בדריכות רבה לבשורת היבחרו, וכשזו הגיעה לא היה קץ לאושרו, ועוד הוסיף: “צר נעשה לי להִמצא בין אנשים וחִפשתי לי מקום בודד בגן העיר ושם בליתי רב זמני […] פקחתי עיני על כל צמח ועל כל עלה בעינים אחרות מאשר כל בני גילי ועירי. הלא גנן אהיה!”.⁶ הוא לא שעה להתנגדותה של אמו לשליחת בנה “לארץ גזרה”, ואף לא לתחינותיה ולדמעותיה. הוא מצא את ייעודו והחליט שמעתה ישקיע את כל מרצו בלימוד החקלאות כדי שיוכל ללמד את המתיישבים החדשים בארץ־ישראל.

ברכבת בדרך לאודסה ראה “אכרים בהשכמה כפופים כבר על עבודתם בשדה וכפרים טובעים בים של ירק”, והרגיש “מעין שִׁקוי לרוחי הנסער. פתאום הרגשתי כמיהה גדולה לכפר, לאִכרות, לאדמה שלי, למולדת עצמית”. עוד בדרך ארצה, בקושטא (היום איסטנבול), אמרו לו ולחבריו: “לארץ ישראל! […] הלא כולם נוסעים כבר חזרה משם”, ברחו מן הארץ בעור שיניהם, אך גם אז אמר פוחצ’בסקי בלבו: “אם גם יברחו כולם – אני לא אברח”.⁷ ואמנם מיום בואו ארצה כרת ברית עם הארץ ועם אדמתה ונשאר נאמן לברית זו כל ימיו.⁸

השישה עלו ארצה בספטמבר 1885. בשבוע הראשון שלהם בארץ, בשלהי הקיץ, היו השדות בראשון לציון שדופים ומכוסים קוץ ודרדר, ואילו גנו של הברון הרוסי יוסטינוב ביפו שפע ירק רענן, עצים ופרחים. פוחצ’בסקי תהה: “אולי אי אפשר כלל שעמנו יהיה מסוגל להתישבות על הקרקע […] וסוף סוף יצטרכו המתישבים לשוב לחיי כרכים העלובים”. אך בעקבות ההתעניינות הנלהבת של חבריו בצמחי הגן הוא התעשת והחליט: “עוד יבוא יום והרוח יפיח את האפר, והגץ ישתלהב וילהיב את הכח הנרדם, ועמנו עוד יראה נפלאות לעיני כל העולם בכשרונו המעשי בעולם החקלאות”.

פוחצ’בסקי אכן האמין בעתיד היישוב היהודי בארץ ובעתיד החקלאות. בתנאים ששררו אז בארץ היה זה אולי חלום לא מציאותי, אך הוא דבק בחלומו ונלחם להגשמתו. כל ימיו עקב אחרי כל הנעשה בארץ. התלהבותו הראשונית לא פגה והוא היה גאה על כל הישג, שמח על כל התקדמות ועל כל יישוב חדש, וכשזכה לראות במו עיניו את נקודות היישוב החדשות שבע נחת. בשנת 1924, קרוב לארבעים שנה אחרי אותו ביקור ראשון בגן הברון הרוסי ביפו ובראשון לציון השדופה, נסע באוטובוס מירושלים לצפת וכתב את רשמיו: “ולרוב אושרי הזדמן לי […] ערבי פלח שיודע כל כפר וכפר בשמו, ואני לא נתתי לו מנוחה כל הדרך והעשירני עושר רוחני”. העמק כולו יישובים, והוא משווה בגאווה את הישגי החקלאות היהודית לעומת הערבית: “שכם […] מקום מבורך […] מכל שעל אדמה יוצאים מעיָנות […] ובכל זאת עזובה בכל”, ואילו במגדל: “רואים […] מה שעשו אחינו שמה, איזה גן עדן”. אפילו שותפיו הערבים לנסיעה “הראו לי באצבע על השִׁנוי בין אדמה מושְׂלמית ועברית, והם מלאי התפעלות איך הפכו היהודים אדמת בִּצה מכוסה בוץ ‘סִידרי’ שאף פִּראי חיות לא מצאו שם מקלט, וכעת כרמי שקדים, זיתים, כל מיני ירק ותבואה מרהבת עין”.⁹ ארבעים שנה אחרי עלייתו ארצה כתב: “כל מה שנעשה בארץ יכולים להעמיד על חשבון חולמים ולוחמים”.

 

החיים בזכרון יעקב – חירות הרוח מהחומר    🔗

בבואם ארצה נפלו ששת הצעירים היישר לקלחת מאבקי התרבות והכוח. במשך כעשרה חודשים עברו הכשרה מסוימת בזכרון יעקב, שם נפטר הלפרין מקדחת, ואיגלי, שהחלים מהקדחת אך בריאותו ניזוקה, נאלץ לפרוש מהקבוצה. הגנן דיגור בזיכרון יעקב התייחס אליהם בעוינות, הטיל עליהם עבודות קשות שלא היו קשורות בחקלאות כלל, ניסה להשפילם ולא לימדם מאומה. אחד החברים כתב לוורשה: “לא ראינו כרם […] ובמה היא עבודתנו? בסחיבת קורות, בסלילת דרכים, בסילוק אבנים בנות מאה פּוּד,¹⁰ והרבה הרבה בחפירת בורות ובהעברת עפר! […] אנו נדונים להתהלך בלי נעלים, בלי לבנים, אחד ישן על קרשים ערומים בלי מזרן, אחד בלי כר, בלי שמיכה”.¹¹ באותו חודש כתב פוחצ’בסקי מכתב להוריו: “מבטיח אני אתכם, כי מעולם לא היו לי ימים טובים כימים מעת אשר באתי הלום. כי מה אנחנו חסרים בזה? אין אנחנו עושים בעבודה יותר מכפי כוחנו, והידיעה הפנימית כי כל עמלנו הוא לטובתנו ולתועלתנו, היא תחזק את ידינו ותשנס את מֹתנינו. מטרתנו להעשות גננים טובים ואל המטרה הזאת נגיע בע”ה".¹² ארבעת החברים¹³ כתבו לפינסקר: “מצבנו הכלכלי לא השתפר. 30 פרנק לחודש שאנו מקבלים אינם מספיקים לנעלים וביגוד […] מצבנו קשה ולכן נאלצנו לפנות אליך ולבקש עזרה חד פעמית 40 פרנק לכל אחד […] הצורך הרב הביאנו לכך”. ארבע חתימות באות אחרי הכתוב ואחריהן תוספת בכתב ידו של פוחצ’בסקי: “מבקשים תמיכה רק החתומים על המכתב. מר פוחצ’בסקי אינו זקוק לתמיכה”.¹⁴

כשישים שנה אחר כך, דיבר עם נכדתו על החירות, ומעל לכול על “חרות צלם האלוה שבָּנו, מעפר האדמה – חרות הרוח מהחומר”. הוא הזכיר מכתב זה, ואת התוספת שהוסיף, ואמר: “מאותה שעה כרתתי ברית עם הרוח ורק לה אעבוד. מזון קצוב לקיום הנפש – ולבי וכל הוויתי נתונים ליצירה”.¹⁵ מיכל פוחצ’בסקי מעולם לא התלונן על התנאים של חייו ועל עבודתו. גם אם המציאות הייתה לעתים קשה ומאכזבת, הוא לא נרתע ומצא תמיד קרן אור להיאחז בה וללכת קדימה. קשיים, כישלונות ומכות למיניהן לא הרתיעוהו. כשאחרים התייאשו, ניסה הוא לראות גם את השחור כלבן. לעתים היה ביקורתי, אך נשאר תמיד אופטימי לגבי העתיד.

 

ההכשרה בראש פינה    🔗

אחרי קרוב לעשרה חדשים שבהם עבדו הצעירים בזכרון יעקב, הגיע לשם אליהו שייד, שניהל את פעילות הברון בארץ. עניינם של הצעירים נדון והוחלט לשלחם לראש פינה. בראש פינה השתנה המצב לחלוטין. הגנן דיהה, בעל מקצוע מעולה ומסור לתפקידו, האיר להם פנים והכשירם בנאמנות לתפקידם בתור מדריכים חקלאיים, “גננים”. לעתים אמנם הטיל עליהם גם הוא “עבודה שחורה”, אך על כך כתב פוחצ’בסקי: “הוא בעצמו היה איש […] שלא בז לשום עבודה שהיא. אין דבר בעולם שאיש יכול לאמר שזה חרפה לעשות, עד היום הזה אני מודה לו בעד החִנוך המועיל הזה”.

בזמן שהותם בראש פינה עבדו גם בהקמת תחנת ניסיונות ביסוד המעלה. במאי 1888 פוזרו בין מושבות הברון. אפשטיין נשאר בראש פינה, ואחרי זמן קצר עבר לשדה החינוך. ורהפטיג (אמיתי) נשאר ביסוד המעלה לנהל את העבודה במשתלת הברון. הורוויץ ופוחצ’בסקי עברו למושבות יהודה והיו שם למנהלי עבודה במשתלות הברון ובמושבות ומדריכים חקלאיים לאיכרים.

 

גנן במושבות יהודה    🔗

מיכל פוחצ’בסקי עלה ארצה ורצונו היה להיות חקלאי, אך לא היה לו כל ידע וניסיון בעולם הצומח. בתוך שנים ספורות היה למומחה לגידול הגפן ולעצי פרי בכלל. כעשר שנים היה גנן במסגרת פקידות הברון. הוא הדריך את האיכרים בכל שלבי העבודה בכרם ובמטע, עסק בניסיונות של גידולים חקלאיים¹⁶ ובפיתוח שיטות עבודה ועשה את עבודתו במסירות ובנאמנות רבה. הוא לא היה משגיח בלבד, אלא שותף לפועלים, ולא נרתע מכל עבודה קשה. משה סמילנסקי, בהספדו על מיכל פוחצ’בסקי, מספר על תקופת ייסוד באר טוביה ב־1888, כשפוחצ’בסקי ניהל את העבודה שם: “ביום עבד בהקמת צריפיה – הוא אהב את עבודת הבנין, וידע אותה. ובלילה היה שומר על חמרי הבניין מפחד גנבים ורובהו בידו”.¹⁷ סמילנסקי מספר שבהיותו פועל בראשון לציון ב־1891, “הוא [פוחצ’בסקי] מופיע פתאום אל ה’בחר‘,¹⁸ רכוב על סוסו האביר, מסתכל בעין נשר בשורה שלנו, של שמונים פועל […] יורד כהרף עין מעל הסוס, קופץ אל ה’בחר’, תופש את מעדרו של אחרון הפועלים בשורה, וביד אמונים זריזה הוא נותן ‘שיעור הסתכלותי’ כיצד צריך להחזיק את המעדר, כיצד יש לכלכל את הנִיר”.¹⁹ ומסכם סמילנסקי: “הוא היה מבאר, מפרש ומסביר. ויותר משהיה הוא מסביר בפיו היו מסבירות ידיו, כי שלוחות היו ומסוגלות לכל עבודה קלה כחמורה”.²⁰

פוחצ’בסקי ניהל את בניית באר טוביה ואת פיתוחה במשך כחמישה חודשים, אחר כך חזר לראשון לציון ועבד במשתלות הברון ובכרמי הברון. במשך שנים אחדות ניהל למעשה את העבודה שם, בעיקר במשק ובכרמים. במהלך תקופה זו נשא לאישה את נחמה לבית פיינשטיין. במהלך עבודתו בראשון לציון במסגרת פקידות הברון הושיט פוחצ’בסקי יד עוזרת גם לרחובות, שלא הייתה ממושבות הברון ועזרתו שם הייתה בעיקרה בהתנדבות. פוחצ’בסקי לימד את המתיישבים ברחובות את עבודת הגפן, העריך קרקעות לקראת הפרטתן וחלוקתן למתיישבים ואף עזר בנטיעת הפרדסים הראשונים. אחרי עשר שנות עבודה בתור גנן פרש פוחצ’בסקי מפקידות הברון ובתוך זמן קצר פרשו מן הפקידות גם הורוויץ ואמיתי. שלושתם היו לאכרים: אמיתי ביסוד המעלה והורוויץ ופוחצ’בסקי בראשון לציון.

 

איכר עצמאי    🔗

באמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה הפך פוחצ’בסקי איכר עצמאי בראשון לציון. בתוך שנים ספורות שילם מפרי עמלו את מחיר כרמו וסילק את חובו לברון. הוא קנה עוד חלקת אדמה בקצה המושבה דאז, בנה עליה את ביתו וחי כל ימיו על אדמתו. הוא היה שותף מכובד בחיי הקהילה של המושבה ראשון לציון, ונבחר פעמים אחדות לחבר ועד המושבה, אם כי ככלל התרחק מהפוליטיקה והשקיע את כל מרצו בחקלאות.

המשק שהקים היה משק למופת, והוא לא חסך שום מאמץ לשפר אותו. יוסף רובינסקי²¹ סיפר שבשנת 1912 נקנתה חלקת אדמה מהכפר הערבי בית־דג’ן, ליד נחלת יהודה, וחולקה בין האיכרים. האדמה שנפלה בחלקו של פוחצ’בסקי הייתה אדמת נָזז, דהיינו אדמה שאינה מחלחלת, בחורף הופכת ביצה טובענית, ובקיץ קשה כאבן ואינה ראויה לעיבוד. פוחצ’בסקי החליט להבריאה:

בקיץ, כאשר הסוסים לא היו עסוקים בהובלה, עסקנו באיסוף חול מצדי הדרכים. בחול הזה היה גם הרבה חומר אורגני (גללי בהמות). חומר זה פִזרנו על גבי חלקת הנזז, הטמנו אותו באדמה ע“י מחרשת כנף, לפעמים ע”י מעדר. גם מן השמים עזרו לו. בעונת הגשמים בחורף הגיע פתאום זרם מים שהביא עמו כמות עצומה של חול. לאחר הגשם, כשביקר פוחצ’בסקי את חלקתו, החליט לשמור על מתנת השמים. הוא אסף זמורות וענפים, תקע עמודים – שתי שורות שמרחק אחת מהשנייה חצי מטר, ובין עמודים אלה הניח את הזמורות, קשרן וכך יצר כעין סוללה ששמרה על החול בל יסחף ע"י הגשמים שיבואו. אחר כך לקח מחרשת סוק מס' 8, בעזרת סוסיו חרש את חלקתו כמה פעמים, והנה הפכה חלקתו מנזז לאדמה טובה ומחלחלת.

אלישיב הנכד מספר:

בכרמים לא הייתה נהוגה השקיה, וסמכו על הגשמים. אם איחרו הגשמים, חלק ניכר מהייחורים ששתלו לא נקלטו. סבא מיכל שמע שבטורקיה משקים את הנטיעות החדשות וכך מגדילים בהרבה את סיכויי הקליטה. אולם איך להשקות באין צנרת והברכה רחוקה? הברכה אמנם נמצאת במעלה הגבעה, ובשיפוע יזרמו המים, אך רובם ייספגו באדמה טרם יגיעו ליעדם. סבא חשב ומצא פתרון: באותה עת סללו את כביש ראשון לציון–נס ציונה, וחביות זפת ריקות נזרקו בשולי הדרך. סבא אסף את החביות, הסיר את המכסה והקרקעית, ניסר את החביות לאורכן לשניים, ואת חצאי החביות הניח לכל אורך הדרך מהברכה עד הכרם, כששולי החבית הגבוהה יותר מכסים את שולי החבית הנמוכה ממנה. המים זרמו אפוא באין מפריע מהברכה לנטיעות בלי לאבד טיפה, וקליטת הייחורים השתפרה מאוד.

מיכל פוחצ’בסקי בפרדס. על גב התמונה כתוב: למזכרת לבני אפרת וצבי בן־כהן מאביכם המטפל בהדריו ברמ“ח אבריו ושס”א גידיו. מיכל

ט' תמוז תרצ"ט [26.6.1939]

 

אהבת העץ    🔗

יוסף רובינסקי כתב על פוחצ’בסקי: “את החקלאות אהב אהבת נפש. תמיד היו עמו מזמרה, אולר, רפיה ומשחת עצים […] עזרה ראשונה למטע שלו. היה קפדן ודייקן בעבודתו. דרש מעצמו הרבה…”.²²

הוא לא ראה את המשק רק כמקור הכנסה, אלא אהב אותו בכל נפשו. “מיכל פוחצ’בסקי אוהב את העץ ומתוך אהבתו למד להבין לרחשי סודותיו”.²³ הוא ראה את העץ כילד טיפוחיו וטיפל בו, כתיאורו שלו: “כטִפול אם בבר בטנה בהימים הראשונים אחרי לֵדתו”. סמילנסקי כותב עליו: “יש מאנשי העץ, אשר בבואם אל גנם, יסתכלו תחילה בפירות. אלה הם הרבים. ויש כאלה, אשר בהכנסם אל גנם, ישימו תחילה עין בעלי עציהם. אלה הם המעטים. אחד הטובים מן המעטים האלה הוא – מיכל פוחצ’בסקי”.²⁴ רובינסקי כתב: “הוא האמין שלכל עץ ושיח יש נפש ונשמה ולאדמה יש דופק. צריך רק לדעת להקשיב להם ולהרגישם. הוא אמר שלכל שתיל ישנה גם שפה, צריך רק להבינה. הוא ידע את שפתם”.²⁵ באחד המכתבים כתבה אשתו נחמה לבת אפרת: “הוא אוהב את יצירי כפיו ורוצה לראותם בהשלמתם. נותנים אפשרות קיום או לא, מזה עצם היופי לא משתנה!”.²⁶

בשנת 1913, באחד ממאמריו הראשונים,²⁷ כתב מיכל פוחצ’בסקי: “הזמירה נשארה ותִשאר עיקר העקרים בעבודת הגפן, ואי אפשר למסור אותה לידי זרים”. אחרי כ־25 שנה, והוא כבן 75 והעמידה וההתכופפות קשים לו, התקין לו כיסא תלת רגלי מתקפל והיה יוצא עמו לכרם, עובר מגפן לגפן, פותח את הכיסא המתקפל, יושב ליד כל גפן ומטפל בה, וכך זמר את הכרם כולו במו ידיו.

 

אהבת העבודה    🔗

פוחצ’בסקי אהב את העבודה. לא הייתה זו אידאולוגיה מופשטת אלא אהבה ממש. יום בטלה היה עונש בעיניו. גם בהיותו בן 60, ולא בריא, סירב להרפות. וכך כתבה אשתו נחמה לבתה אפרת: “שלום מאבא. הוא עובד, עובד בלי הרף. אני מתפלאה מאין הכח מאין המרץ בשנים האלה”.²⁸ “אבא עובד בגרנות יותר מדי וכל מלחמה וקול צעקות והתמרמרות לא מועיל. הוא מעמיד ומסדר ומטפל בגרנות היפים. לקבל את הצעתכם לנוח אצלכם הוא לא רוצה […] דגל העבודה לא יתנופף כדבעי”.²⁹ “אבא אינו נח. עוד ביום החמישי רצה לגשת לגפור השקדים ועלה בידי לשדלו לדחות את זה איזה ימים, והנה קפץ רגזו של גורן התירס והוא כבר עובד מבקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה”.³⁰ “רוצה הוא לעבוד ואצלך מה יעשה?”.³¹ ממיטת חוליו כתב לבתו אפרת: “[אימא] אוסרת עלי לקום בזמני […] ואני ‘מסכין’ [מסכן בערבית], מחויב להכנע. אני מתעתד לעשות איזה התקוממות נגדה. כבר כשל כח הסבל […] הגעגועים לעבודה מתגברים בי מיום ליום. קשה לי להתאפק”.³² וכשנסע סוף סוף לבתו אפרת שבירושלים, כתבה לו נחמה: “אתה, מיכל יקירי, אל תחשב לך לעוון שהנך נח כעת מעט”.³³

גם אחרי ניתוח הייתה הבטלה קשה עליו, והוא כתב מבית החולים בצפת: “מצאתי לי עבודה גם בשכבי במטה פרקדן, הווה מורה לאחיות הדסה טרמינים [מונחים] עברית אשר לדאבוני לקויים פה מאד”.³⁴

גם בימי גשם, כשחקלאים אחרים נהנו מהבטלה הכפויה, פוחצ’בסקי לא התבטל. במכתב לבת אפרת כתבה נחמה מקריית ענבים ב־1924, ביום גשם סוחף: “אבא בחדר האוכל עם הצעירים. שם שרים ורוקדים אלה שלא יכלו לצאת לשדה […] אבא מתקן שם מכונת תפירה אחת שנתקלקלה, אח”כ בודאי ימצא עבודות אחרות".³⁵

חריצותו לא נטשה אותו גם בהיותו מבוגר. בגיל 70 נטע כרם, ועד גיל 76 עוד רכב יום יום למטעים, יושב זקוף על אתונו הקפריסאית הלבנה, לעבוד שעות אחדות.³⁶ רק כשחדרה השפעת מלחמת העולם השנייה אל הארץ, ועקב המחסור לא היה יכול לתת לעצים את הטיפול הדרוש להם, הפסיק ללכת למטע: “וגם שרפתי את הגשר ומכרתי את האתון הלבן שלי. די לי להטלטל ולראות את החורבן מסביב”.³⁷

רות הנכדה זוכרת: “שכשהיה סבא כבן שמונים, בא לבית הורי וראה ענף שעלול ליפול ולסכן את העומדים תחת העץ. סבא אמר להורי שיש לנסר את הענף. אחרי כמה ימים ביקר שוב בביתנו וראה שהענף עודנו תלוי. לקח מסור, טיפס על העץ וניסר את הענף בעצמו”.

“מאומנות מאד היו ידיו ומסוגלות לכל עבודה”³⁸

מספרת נכדתו רות מזיכרונות ילדותה:

חדר עבודה קטן משלו היה לסבא מיכל בפינת הבית, כעין מקדש מעט, או כפי שכינהו: “בית היוצר שלי”. על הקיר מימין לכניסה היו תלויים מסורי עץ ומסורי מתכת, חרמשים, מגלים, גרזנים, מפתחי צינורות ורתמות. מול הדלת עמד ארון עץ גדול, ארון בגדים ישן שפיתוחי עץ מקשטים את דלתותיו. על מדפיו היו מסודרים בסדר מופתי מברגים, מזמרות, פטישים, צבתות, מקדחים וכמובן מסמרים, ברגים, אומים ועוד כהנה וכהנה. דבר־דבר על מקומו המדויק והקבוע. סבא יכול היה להיכנס לחדר בשעת לילה, ובחשכה, בלי היסוס, להושיט יד ולשלוף את הכלי שביקש. אם לקח מישהו כלי ולא החזירו למקומו המדויק, הבחין בזאת מיד. לאורך הקיר השלישי, משמאל לדלת, עמד שולחן עבודה גדול, עשוי לוחות עץ עבה וגס, ואליו צמודים מלחציים ואבן משחזת מסתובבת.

מיכל פוחצ’בסקי בילה שעות רבות בחדר עבודתו זה.³⁹ כך בימי גשם, כשאי־אפשר היה לצאת למטעים, ובשעות החשכה, לאור עששית נפט או נר (עד שהוכנס חשמל לבית). כאן תיקן כל כלי וכל חפץ שרק ניתן לתיקון, רתמה שצריך לחזק או לחדש, סכין או להב מחרשה שיש להשחיז. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשקשה היה להשיג צלחות, תיקן אפילו צלחות חרסינה שנשברו: קדח חורים וחיבר את שני החלקים זה לזה בחוט ברזל. כשלא נמצאו חפצים לתיקון, הגה בכל מיני בעיות שנתקל בהן, לעתים גדולות, לעתים פעוטות, מצא להן פתרון ובנה את המצאותיו. למשל, בדלת חדר השירותים בבית בתו אפרת היה חלון שהייתה לו זכוכית אטומה. בערבים, האור, שנראה דרך הזכוכית, הבהיר לבני הבית שהחדר תפוס, אך ביום סימן זה היה חסר, והרי לא נעים לנסות לפתוח את הדלת כשמישהו נמצא בפנים… פוחצ’בסקי חיבר לוו הנועל את הדלת מערכת זרועות, המוברגות זו לזו, שהסתיימה בחץ. כשסגרו את הוו היה החץ מזדקר במרכז החלון, כמכריז שהחדר תפוס, וכשפתחו את הוו, ירד החץ הצִדה. עד היום משמשים הדלת והמתקן בבית נינו. המצאות שונות שפיתח מסר לידידו הפחח או לשרברב המקומי, והם יצרום והתקינום בבתים ובמטעים.

הנכד אליסף⁴⁰ סיפר שברחובות ב־1912 נבנה בית העם. סיימו לבנות את הקירות והניחו עליהם את הגג, ואז התברר שיש להניח שכבה של תמיכות נוספות בין הקירות לגג. לשם כך צריך ליצור רווח בין השניים. אך איך ליצור רווח זה? האם יש לפרק את כל הגג? קראו לפוחצ’בסקי. הוא בא, התבונן ומצא פתרון: הניח כמה קורות עץ עבות על רצפת האולם, ועל הקורות המונחות העמיד עמודי עץ שהגיעו עד הגג. אחר כך הרטיב את הקורות המונחות. הרטיבות חדרה גם לעמודים. הקורות והעמודים התנפחו קמעה קמעה, ראשי העמודים נעו לאט כלפי מעלה ודחפו את הגג כולו עד שנוצר הרווח הנדרש בין הקירות לגג.

בראשון לציון בנו בית כנסת של חסידים ולו כיפה עגולה. הכיפה דלפה. הנכד אלישיב מספר: “ניסו לאטום את הכיפה מבפנים, אך היא המשיכה לדלוף. פנו לסבא מיכל לעצה, והוא אמר שיש לעלות על הכיפה, לבדוק ולתקן כל סדק מלמעלה ולזפת. בעלי המלאכה חששו לעלות על הכיפה העגולה ולעבוד עליה. לקח סבא דלי זפת, טיפס, עלה על הגג, תיקן וזיפת, והגג לא דלף עוד”.

 

המילה הכתובה    🔗

ערב ערב קרא פרק בתנ“ך. פעם, כשהיה חולה ולא יכול היה לעבוד, כתב לבתו אפרת: “אני נכנסתי ראשי ורובי בתנ”ך לדלות פנינים מים שפתנו העתיקה, ובזה מוצא נוחם קצת”.⁴¹ הוא התעניין מאוד בקטעים העוסקים בתיאורי עבודה חקלאית וצמחייה בכלל, וניסה להבין לאשורם מונחים המופיעים בתנ"ך בהקשר לנושאים אלה. לדוגמה, במשל הכרם (ישעיהו ה ב) כתוב: “ויעזקהו ויסקלהו”, סיקול אנו מכירים, אך מה פירוש “ויעזקהו”? מיכל פוחצ’בסקי מצא שיש עשב רע מעמיק שורש הצומח בכרמים ונקרא בערבית עַזַק, ובכן “ויעזקהו” פירושו לעקור מהשורש את העזק.⁴²

בערבים קרא גם ספרות מקצועית בעברית ובצרפתית, וגם כתב מאמרים לעיתונות חקלאית: השדה, החקלאי והאכר.⁴³ פוחצ’בסקי השיב לשאלות הקוראים, ונתן הדרכה מפורטת כיצד לפעול. הוא פיתח שיטות חדשות בתחומים שונים של הטיפול בגפנים ובעצי פרי: בחירת השטח המתאים לכל גידול, סימון השטח, חריש, שתילה, השקיה, הרכבה, גיזום ועוד, ופרסמם במאמריו. הוא הקדיש תשומת לב גם למרכיבים לכאורה שוליים בעבודה – כמו אורך ידית המעדר, הזווית בינה לבין המעדר עצמו והתאמת שתיהן למבנה גופו של המשתמש – ופרסם מאמרי הדרכה בנושאים אלה.⁴⁴ כמו כן הביא בחשבון גורמים מעשיים כמו גודל השטח של האיכר, העובדה שהוא עובד בעצמו ללא שכירים ואמצעיו המוגבלים, ופיתח “פטנט” לחרישה עמוקה שאינה נזקקת אלא לזוג יחיד של סוסים ולכן מתאימה לתנאים האלה. הוא ניסה את השיטה בעצמו, וכשהניסיון עלה יפה פרסמו תחת הכותרת “חרישה עמוקה וזולה”.⁴⁵

כשנתקל בבעיה, חיפש לה פתרון, וכשנתקל בפתרון אפשרי ניסה אותו במטעיו. אם עלה יפה במטעיו מיהר לפרסם אותו ברבים, וגם הסביר תמיד מה ההיגיון שבשיטתו, מדוע היא עשויה להצליח ומה פסול בשיטה המקובלת. לעתים סירב פוחצ’בסקי לקבל פתרון שהיה מקובל אך נראה היה לו ששכרו יוצא בהפסדו.⁴⁶ לעתים הגיע במקרה לתגלית לא צפויה ואז טרח לנתחה וליישמה.⁴⁷

ויש שהתלבט בשאלה ולא מצא פתרון. היו שני מיני שקדים נפוצים בארץ: “יוני” ו“ויקטוריה”. ויקטוריה היה עץ חלש וחולני אך פריו יפה ויבולו בשפע, ואילו יוני היה מפותח, רענן וכולו אומר בריאות, אך יבולו זעום ודל. מדוע? פוחצ’בסקי העלה השערה מסוימת, והנה העצים של הזן יוני בחולדה סתרו את השערתו, והוא מודה “אינני יודע” וכדבריו “ושבה הקושיה לדוכתא, מה התם ומה הכא? [חזרה הקושיה למקומה, מה שם ומה פה?]”. והוא פונה לאנשי המדע ב“מכון לחקלאות ותחנת הניסיונות” ברחובות,⁴⁸ ומסב את תשומת לבם לבעיה כדי שאולי אפשר יהיה להציל את הענף שעשרות שנות עמל הושקע בו".⁴⁹ את מאמרו “על הרכבת השקד והטפול בו”⁵⁰ הוא פותח במילים: “אין דבר מסוים בטבע ולעולם חַיב האדם ללכת קדימה ולחפש תקונים והשבחה בעבודתו”.

 

תלמיד ומורה כאחד    🔗

הרצון להדריך ולהעניק לזולת כל מה שגילה ופיתח בער בעצמותיו, אלא שמיום שעזב את פקידות הברון והיה לאיכר עצמאי, עשה זאת בהתנדבות. הוא ענה לאנשים שבאו לשאול בעצתו, הדריך קבוצות מתיישבים ביישובים שונים, והרצה לקבוצות תלמידים מתחנת הניסיונות ברחובות. תוך כדי הדרכה ועבודה במשקו המשיך ללמוד מכל מקור אפשרי. תמיד היה פתוח ללמוד מאחרים. משה נלסון היה גדודאי מאנשי הגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ובן־בית בבית פוחצ’בסקי. כשהיה נלסון בן 93, סיפר לרות ארבל מזיכרונותיו:

בתקופה שבה ניהלתי חוה חקלאית בשרון, הגיע יום אחד פוחצ’בסקי לביקור, ובגאווה הסברתי לו שיטה חדשה לשתילת הדרים שנקטתי. הערב כבר ירד, והוא נשאר ללון. בבקר חיכיתי וחיכיתי ופוחצ’בסקי לא קם. התחלתי לדאוג והצצתי לחדרו – ואין איש. פתאום הופיע פוחצ’בסקי ברגל, מעבר לגבעה. “פוחצ’בסקי, איפה היית?”, וזה ענה: “אתמול לפני בואי לכאן ביקרתי אצל פלוני, והוא שאלני איך להכין משתלת הדרים. אני הסברתי לו לפי שיטתי. אולם בבואי אליך הסברת לי שיטה טובה ממנה. בבוקר מיהרתי לחזור אליו ולהסביר לו את שיטתך, בטרם יתחיל לשתול כפי שהסברתי לו אני”.

ליד שפך הירמוך ישבו כורמים מפרס שגידול גפנים מסורת אבות בידם. כששהה מיכל פוחצ’בסקי בעמק יזרעאל שמע על כך, לקח עמו בחורים מדגניה ב והלך אל הפרסים ללמוד את תורתם: איך הם משקים את גפניהם, איך הם מגינים על הגפנים השתולים בפני הרוחות, ובכלל איך הם עוזרים להשרשת הגפנים בעמק הירדן. מיד אחרי הלימוד בא תור ההוראה. הוא יצא עם הבחורות מעין חרוד ליער להכין סמוכות לגפנים, ואחר כך חזר לדגניה א ללמד גם אותם את שלמד מהפרסים.⁵¹

מיכל פוחצ’בסקי במטע עם פועלים צעירים

 

מדריך לצעירי העלייה השנייה והשלישית    🔗

בשנת 1903 החלה העלייה השנייה. רבים מהעולים היו לפועלים חקלאיים במושבות ובית פוחצ’בסקי היה פתוח לפניהם ונעשה ביתם.⁵² פוחצ’בסקי היה להם למורה דרך ונמנה עם האיכרים הראשונים שהעסיקו פועלים יהודים.⁵³ אך הוא היה קפדן ביותר, וכפי שדרש מעצמו דרש מאחרים, ורק לעתים רחוקות עמדו פועלים אלה ברמת דרישותיו. בעיקר ציער אותו יחסם לעבודה. הוא, שהיה בעצמו חרוץ מאוד ואהב את העבודה, התלונן על הפועל העברי ההולך לעבוד בדמעה וחוזר הביתה ברינה. באכזבתו הניח שכפי הנראה אין בררה, והיישוב ייבנה בידי זרים: “הקול קול יעקב והידים שתהינה ידי עשו”.⁵⁴ מה מאושר היה לגלות, כעשרים שנה אחר כך, בקרית ענבים ובעמק יזרעאל, פועלים עבריים מזן אחר – חקלאים העובדים את אדמתם בשמחה.⁵⁵

אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף פוחצ’בסקי בוועדה מטעם “קרן קימת לישראל” להערכת כל המשקים והמטעים בארץ. פוחצ’בסקי בן 60, לא בריא ביותר, עמד לפני ניתוח, סבל מכאבים ועייפות, והנה זימנו לו החיים תכלית חדשה: בעקבות עבודתו באותה ועדה החל להדריך מתיישבים חדשים במושבות, במושבים ובקיבוצים – בייחוד בקרית ענבים וביישובי הגליל התחתון והעמקים – תוך כדי פיתוח שיטות המתאימות לתנאי האקלים והקרקע בכל אזור.

את הסיפור הבא שמעה נכדתו רות ב־1947, ביום קבורתו של מיכל פוחצ’בסקי, מפי אברהם בן־נריה, חבר קיבוץ קרית ענבים. קרית ענבים יושבה מחדש ב־1920.⁵⁶ המתיישבים ניסו לנטוע מטעים למיניהם, אך המטעים לא עלו יפה באדמה הסלעית. היישוב נקלע לקשיים וביקש עזרה מהמוסדות. הגורמים המיישבים הביעו ספק באשר לעתיד היישוב, ואפילו התכוונו לפרקו ולהעביר את חבריו לקיבוצים באזורים אחרים. בשנת 1923, בטרם יוחלט סופית על גורלו, שיגרו למקום משלחת מומחים לבדוק אם יש סיכוי כלשהו להתיישבות יהודית בהר. המשלחת מנתה שלושה מומחים לחקלאות, ובהם פוחצ’בסקי. שניים סברו שהעניין אבוד, רק חקלאים ערבים מסוגלים לחיות בהר, שום עזרה לא תועיל והכול ירד לטמיון. ואילו פוחצ’בסקי, בדעת יחיד, טען שיש סיכוי. אם הערבים מצליחים לגדל מטעים בהר, גם יהודים יכולים. צריך רק לדעת איך לעשות את המלאכה, כלומר אילו זנים לנטוע ואילו שיטות עבודה מתאימות לתנאי המקום. כדי להוכיח את צדקת עמדתו בא ב־1924 לקרית ענבים לכמה חודשים, למד את תנאי המקום, ולימד את החברים כיצד לטפל במטעים.

עד אז הרכיבו שתילים במשתלה, ואחר כך העבירו אותם לשטח. פוחצ’בסקי למד את שיטת הערבים. הוא זרע בשטח עצמו שקד מר, זן עמיד בפני מחלות ומזיקים, ואחרי שנה הרכיב על השתילים שקדי מאכל וזנים משובחים של משמש ואפרסק.⁵⁷ כמו כן מצא זני ענבים ושיטות גיזום המתאימים להר. המטעים הללו שגשגו והניבו פרי בשפע במשך שנים רבות.

כמנהגו, ההדגמה לחברי המשק הייתה תוך כדי עבודה. לימים, כשבאה הנכדה רות לקרית ענבים באקראי, פגשה באחד הוותיקים שעבד עם סבהּ וזכר אותו. הוא סיפר כי פועלי המטע היו קמים השכם בבוקר ויוצאים לעבודה. בשעה זו עדיין היה טל על העצים ואין להתחיל בעבודה בעוד העלים רטובים. הפועלים היו מתבטלים שעה ארוכה ומחכים לשמש, שתעלה ותייבש את הטל. אחר כך עבדו כשעתיים, והפסיקו לארוחת בוקר. פוחצ’בסקי ראה בזה בזבוז שעות עבודה יקרות, ושינה את סדר היום: בעוד הטל על העצים, אכלו ארוחת בוקר, ובינתיים התייבש הטל והפועלים היו יכולים להתחיל מיד בעבודה, בלא הפסקה נוספת ובלא להתבטל. אם היו חברים שביקשו למחות על שינוי הסדר ועל הארכת שעות העבודה, הם התביישו בפני מדריכם המבוגר מהם בארבעים שנה ועובד אתם יחד שכם אחד ובהתנדבות.

באותה תקופה כתבה אשתו נחמה מקרית ענבים: “מצב אבא בין הצעירים מפליא אותם. הוא כל כך עליז ושמח, כה טוב מרגיש את עצמו ביניהם, כאילו זימן לו הקב”ה את גן העדן בעולם הזה […] אבא רואה את עבודת ‘ידי יעקב’ ומאמין בעתידם, ובכל שארית כוחו ומרצו רוצה לסייע להם בהתבצרותם בפינת שממה זו בין הסלעים הנצחיים".⁵⁸

מיכל פוחצ’בסקי עצמו כותב: “מה נעים […] להִמצא יחד עם החלוצים שוב פעם, ולטעום אותו הטעם שטעמתי בימי נעורי בארץ […] לא לחנם אמרו עלי הנואמים בנשף הפרידה כי זִקנתי לא ביישה את בחרותי […] מאושר הייתי ביום שהמקרה הביא לידי להוציא אל הפועל את חשקי הגדול: להוציא חוצה את ידיעותי שרכשתי לי והם כבר לא יכולים להביא יותר תועלת בשבילי […] לא אגזים שבכל הימים ששהיתי פה לא עברה אף שעה אחת בלי להביא תועלת”.⁵⁹ בבית החולים בצפת חיכו לו לצורך הניתוח, אך הוא היסס אם לעזוב את קרית ענבים: “כבר החלטתי לנסוע. והנה לא גמרו את הנטיעה של הגפנים החדשים, ולבי לא נותן לי לעזבם לנפשם, כי ברי לי שבלעדי יעשו משגה, ואם יזדמן לי עוד פעם לבוא הנה אז אנה אשא את החרפה שתלמידי שגו. ולכן החלטתי להשאר עוד איזה ימים ולהִוָכח בתורתם שנקלטה במִדה”.⁶⁰ לפני צאתו קיבל מיכל פוחצ’בסקי תמונה שלו ושל אשתו עם כל אנשי קרית ענבים. על גב התמונה כתוב: “למיכל פוחצ’בסקי, לאות הוקרה והכרה, בעד עזרתו החשובה בבנין משקנו ובעד אלפו אותנו מפי נסיונו של 40 שנות עבודה. תמיד נדע להעריך ולהוקיר את החלק הרב שתרם בעבודתו להציל את משקנו”, וכן חתימות כל החברים. ובאותו נשף פרדה שערכו לכבודו, ענה למשבחיו בדברים חמים: “שלא נידב פה כלום, אלא סילק חוב ישן נושן להברון ששלח אותו, בין יתר חבריו, ללמוד בארץ ישראל וללמד אחר כך אחרים. והוא שמח מאד שנזדמן לו לסלק את החוב הזה. הציע לרְשֹׁם אותו בתור חבר הקבוצה ובכל זמן ועידן שיהיה להם איזה צֹרך – לפנות ישר אל החבר הזקן שלהם”.⁶¹

בארכיון קרית ענבים נמצאים אזכורים רבים למיכל פוחצ’בסקי מהשנים שלאחר ביקורו הראשון: “זיבול הכרם לפנות גם לפוחצ’בסקי”; “להזמין את פוחצ’בסקי להרכבת הגפנים האמריקאיות”; “25.2.1925 הגיע מיכל פוחצ’בסקי עם אשתו לשם הכשרת העובדים בגפנים ובזיתים”; “29.9.1925 לפנות לפוחצ’בסקי ולשאול אותו אם יסכים בחורף להיות אצלנו בתור מדריך נטיעות”.

סוף־סוף נסע לצפת ונותח בהצלחה. “וכשהחלים ממחלתו, פרסם מודעה בהשדה כי הוא מוכן לסייע ל”כל דכפין" בבעיות העץ, שלא על מנת לקבל פרס… וטלגרמות ומכתבים הומטרו על ראשו מכל המשקים".⁶² פוחצ’בסקי נסע לעמק יזרעאל ועבד באזור כארבעה חדשים. “בתל־יוסף בחר את האדמה המתאימה לכרמים; בכפר יחזקאל לימד את הכורמים הצעירים להבחין בסוגי הגפנים; בדגניה א' לימד את הבחורים להרכיב זיתים; בדגניה ב' לימד כיצד להשקות את הגפנים, ובנהלל לימד כיצד לזמור אותן. בעין חרוד לימדם כיצד להגן על הגפנים בפני רוחות הגלבוע…”.⁶³

כפעם בפעם היה חוזר ל“קרית ענבים שלו”, וגם לעמק שב שוב ושוב. במכתב מבית אלפא באפריל 1926 כתב: “בערב שבת אחר הצהרים עזבתי את דגניה א אחרי שגמרתי בהצלחה מרובה את כל העבודה הנחוצה. סיפוח הצעירות לעבודת הנטיעות עלתה בידי על צד היותר טוב […] הסִבה שעזבתי […] היא המכתבים שקיבלתי מהעמק, שמחכים לי […] סבבתי שמה בין הקבוצות השכנות כמו כנרת ודגניה ב, ומה נעים היה לי שבהרבה מקומות מצאתי כבר פרי תורתי שהתקבלה מסיורי הראשון,⁶⁴ […] באתי לפנות ערב לבית אלפא […] סדרתי כבר היום קבוצה מעורבת לקשירת הגפנים, והן מצטינות בעבודתן מהגברים. מפה אעבור לתל יוסף, ומשם לגבעה⁶⁵ ולעין חרוד […] למחר הוזמנתי לבית הספר חצי חקלאי שבבית אלפא […] לתת להם את השעור בסימון, והיום סדרו את המכשיר […] גם הבטחתי להם ללמדם שעור טכני בהרכבות […] לפי שעה עלי לבקר בארבעה משקים […] אחרי זה בדעתי לבקר את גניגר, נהלל, ואולי גם מושב החסידים, אחרי כן זכרון ובנותיה”.⁶⁶

באותו מכתב מבית אלפא כותב מיכל לאשתו נחמה: “לעמול עד יומי האחרון […] רק בשביל עצמי, בעת שיכולים להנות מתורתי מאות משפחות, היכן ההגיון? […] הנה המצאתי אופן חדש בסימון. כעת אני נותן שעורים למעשה ומפיץ את תורת הסימון […] האם כל זה לא נותן סיפוק לנפש נכאה? […] הלא זה מצבת אלמָוֶת בשבילי”.⁶⁷ ואמנם אחרי שנים רבות פגשה נכדתו חברי משקים שזכרו את מיכל פוחצ’בסקי ואת עזרתו להתיישבות בעמק.

 

בית נחמה ומיכל פוחצ’בסקי בראשון לציון⁶⁸    🔗

מיכל פוחצ’בסקי עבד יום יום במטעים. נחמה פוחצ’בסקי⁶⁹ עבדה במשק הבית, בגן הירק, במשק החלב, התרנגולות וגינת הפרחים. נוסף על כך עסקה בעבודה ציבורית, ובכל רגע פנוי כתבה. שניהם עבדו מבוקר עד ערב, ובכל זאת היה הבית פתוח לכול והמה ממבקרים בכל שעות היום.

תקטן היריעה מלספר על כל באי הבית. היו שבאו לבקש מנחמה פוחצ’בסקי ייעוץ בענייני משפחה וזוגיות, היו שבאו לבקש ממיכל פוחצ’בסקי הדרכה בחקלאות או בעניינים טכניים, היו אנשים במצוקה שבאו לשפוך את לבם, והיו שביקשו עזרה. כסף לא היה, אך מפרי המשק נתנו ביד נדיבה. יהודי תימן, שעלו לארץ בשנת 1912–1913, התגוררו בסוכות מול הבית והיו נכנסים ויוצאים בכל שעות היום. הפועלים שהגיעו למושבה מצאו בבית פינה חמה ועזרה וגם עצה והדרכה מקצועית מפי מיכל פוחצ’בסקי. דוד בדר, אחד מאותם פועלים, הספיד את נחמה פוחצ’בסקי על קברה ואמר: “היא הייתה לנו כאם ואחות”.⁷⁰

חוץ מנחמה, ממיכל ומשני ילדיהם עשהאל ואפרת, גרו בבית במשך שנים עוד בני משפחה: סבתא בלומה, אימה של נחמה, האחיין מביירות שבא ללמוד בבית הספר העברי בראשון לציון ואחרים. אך בבית התגוררו תמיד עוד אנשים שלא מבני המשפחה – מהם ללילה, מהם לשבוע, מהם לחודש ומהם לשנים. היחידים ששילמו עבור מגוריהם היו צעירים בני משפחות ציוניות בגרמניה, שגרו בבית, קיבלו שיעורי חקלאות מפי פוחצ’בסקי, עבדו אתו בכרם ובמטע ולמדו עברית מפי נחמה או אפרת. היו ילדות יתומות שהג’וינט שלח מירושלים, והן גרו בבית כבנות המשפחה במשך שבועות או שנים. כמה מהבנות עברו לכפר הנוער שפיה והיו חוזרות בחופשות לבית פוחצ’בסקי. הנכדה רות ביקרה את בת־שבע רזניק, אחת הבנות האלה, כשזו הייתה כבת 95, והיא סיפרה: “לא היה לנו בית, לא הייתה לנו משפחה. בית פוחצ’בסקי היה ביתנו ומשפחת פוחצ’בסקי משפחתנו”.

הבית היה פינה חמה לרבים. במלחמת העולם הראשונה חנו יחידות של הגדוד העברי בסרפנד. במחנה עברה השמועה שיש בית בראשון לציון שפתוח לקבלם, והם באו – יחידים או חבורות – שוחחו, אכלו, שרו, תכננו תכניות ופעמים רבות נשארו ללון. הם לנו בכל החדרים – על מיטה, על ספסל, על שולחן, על הרצפה שפרשו עליה שמיכה או מחצלת. אפרת סיפרה שלא פעם לנו בבית כעשרים חיילים, והיא זוכרת את עצמה מציעה מיטות תמיד.

הקולונל של הגדוד אליעזר מרגולין היה ידיד ותיק של המשפחה ובא תכופות לבקר בלוויית רופא הגדוד ד"ר רדקליף נתן סלמן. בצבא הבריטי אסור היה לחיילים וקצינים לבלות בצוותא. משהיו החיילים שומעים את הלמות פרסות הסוסים של הקצינים, היו ממהרים להסתלק מהבית בדלת האחורית או דרך החלונות. פעם הקולונל מרגולין העניש את החיילים ואסר עליהם לצאת מהמחנה. הם החליטו להפר את האיסור, חמקו מפרצה צדדית ושמחים ועליזים הלכו לבית פוחצ’בסקי. הם לא הבחינו בסוסים הקשורים בגינה ופרצו הביתה בצהלה, והנה הקולונל לפניהם! החיילים קפאו על עמדם, אך הקולונל, אורח בבית, פנה אליהם בנימוס ושאל: “איך מזג האוויר? הפסק הגשם?”,⁷¹ והמשיך בשיחה.

היו גם סתם עוברי אורח שביקשו מקום לינה והפנו אותם לבית פוחצ’בסקי: “שם ילינו אתכם!”. באותה עת סברו שחילוף האוויר טוב לבריאות, ואנשים לאחר מחלה – מחוץ למושבה, ואפילו מהקצה השני של המושבה עצמה – באו להבריא כמה ימים בבית פוחצ’בסקי.

הבית היה מוקד תרבותי תוסס וחי שמשך “חברים מכל אפסי ארץ”. מיכל פוחצ’בסקי כתב על השנים הראשונות לנישואיהם: “המעון הצר שלנו נהפך לעתים קרובות לטרקלין שבו מצא הנוער […] הַכלל ארצישראלי [צעירים מכל הארץ] מקום לבלות איזה שעות בעלית נשמה. מעין קלוב תרבותי…”. וכך היה כל השנים. אנשים לא קיבלו הזמנה מיוחדת, אך כשבאו התקבלו במאור פנים. סופרים, משוררים, אנשי במה ואנשי רוח שעלו ארצה – הכול עלו לרגל לבית פוחצ’בסקי.⁷² אלה לביקור יחיד, ואלה נשארו ידידים כל ימי חייהם וביקרו שוב ושוב. לא פעם באו שליחי ציבור – רבנים, צירי אגודות שבאו לארץ לקנות אדמות ובאו להתייעצות בענייני התיישבות ואחרים.

לקראת סוף חייה סיפרה אסתר סמילנסקי, אשת הסופר משה סמילנסקי, לרות ארבל: “מדי פעם, אחר הצהרים, היו הצעירים ברחובות מחליטים: ‘הולכים לבית פוחצ’בסקי’. רותמים כמה עגלות ונוסעים. בתוך כמה דקות השולחן היה ערוך: לחם טרי מהתנור, ירקות מהגינה, חמאה וגבינה מהרפת, ביצים מהלול, זיתים ופרות טריים, מיובשים, משומרים ורקוחים, הכול תוצרת המטע, החצר והבית, והסעודה לכול. פתחו בשיחה, והיא קלחה במשך שעות. מיכל פוחצ’בסקי אהב לספר, ולא פעם סיפוריו המרתקים היו מוקד השיחה”.⁷³

היה זה בית עממי ואריסטוקרטי בעת ובעונה אחת. אנשי רוח ואנשי עמל, מורים ופועלים, אנשים נכבדים עם היתומות משפיה ועם בנות העדה התימנית שעבדו בבית. הכול ישבו בצוותא, והשיחה קלחה. דנו בענייני דיומא ובעניינים שברומו של עולם, בבעיות היישוב ובתכניות לעתיד. שוחחו בלשון נקייה, כי רכילות והשמצות היו טאבו, והשפה כמובן עברית! גם מי שהתקשה חייב היה להתאמץ לדבר עברית. נחמה פוחצ’בסקי אפילו לא הרשתה לתבל את השיחה במילים לועזיות!

 

עוד על תכונותיו    🔗

מיכל פוחצ’בסקי היה אדם ישר כסרגל. הוא שנא כל מעשה תרמית, ושנא “שנור”. אפילו על גנבת האפיקומן בסדר הפסח דילג כי בעיניו גנבה היא גנבה. סמילנסקי מספר שהיה: “אחד מן המעטים מאד, שעמד בתוך תוכה של ‘מלכות’ התמיכה⁷⁴ ורקבונה וטומאתה, ואף שמץ־מה מן הכיעור לא נדבק בטוהר נפשו”.⁷⁵

כשהחליט מיכל פוחצ’בסקי לעזוב את עבודתו במסגרת הפקידות: “בקשתי ממר שייד שיתן לי חלקת כרם לבד. איני דורש שום תקציבים, ובהמשך הזמן אשלם בעד הכרם שוויו לאט לאט, בתשלומים”. ובמקום אחר הוא כותב: “חפצי העז היה להתחיל תיכף לשלם להברון את חובי, ולהיות בן חורין אמיתי. גם החילותי כבר בתשלומים, למורת רוח לרבים”. סמילנסקי קובע כי פוחצ’בסקי “היה אחד הראשונים בין אכרי ראשון־לציון, אשר הכניס לפקידות של הברון את תשלומו הראשון ע”ח הכרם שניתן לו. והיום הזה היה יום־טוב בחייו. ואת המגרש שלו קנה ואת ביתו בנה בכספו הוא, אשר הרויח בעמל כפיו".⁷⁶

הוא היה דייקן מאין כמוהו אך גם בעל חוש הומור. אלישיב נכדו מספר שיום אחד ב־1932 עבד עם סבו בסימון שטח חדש המיועד לנטיעה, וזה סיפורו:

סבא הקפיד מאוד על שורות ישרות ועל מרחקים שווים בין הנטיעות וכהרגלו מדד ומדד, לאורך, לרוחב ובאלכסון, מתח חבל, ואף עצם עין בלתי מכוונת כדי לוודא שהשורה אכן ישרה, והורה לי לזוז קצת ימינה וקצת שמאלה, קצת קדימה וקצת אחורה, עד שהמקום היה מדויק. עבר שם ערבי, הבחין בנעשה, ניגש אל סבא ושאל: “חואג’ה סלימן, מדוע אתה נוטע עצים”?

“כדי שישאו פרי כמובן”, השיב סבא.

“ואם העץ יהיה נטוע קצת לכאן או קצת לכאן, האם לא ייתן פרי”?

“אמנם כן חביבי”, השיב סבא, והמשיך: “למה אתה נושא אישה”?

“כדי שיהיו לי ילדים”.

סבא כופף את אפו באצבעו ושאל: “ואם יהיה לה אף עקום תתחתן אתה”?

הנהן הערבי בראשו ואמר: “מזבוט [נכון, מסכים]”.

על אף חזותו הנוקשה היה אדם חם ורגיש, אם כי נמנע מלהראות זאת. אלישיב נכדו מספר: “באותה תקופה היו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לשהות בפרדס יחידי בשעות הערב. תמיד חזרתי לפני השקיעה. באותו יום השתהיתי קצת יותר, והחל להחשיך. סבא דאג, והחל ללכת לקראתי. בראותו אותי מרחוק, הסתתר מאחורי עץ, כדי שלא אראה אותו ואדע שדאג”.

פוחצ’בסקי היה צנוע בהליכותיו וסלד מגינונים. נכדתו רות מספרת: “זכורני שבשנות השלושים היה נהוג, בהשפעת תרבויות אירופיות, לפנות לאדם מכובד בגוף שלישי, גם בעברית. כשמאן דהו שאל את סבא מיכל: ‘מה כבודו חושב?’ השיב סבא: ‘תשאל אותו’”.

הוא התרחק מחיי מותרות והסתפק במועט. לא עישן (וסירב לשבת בחדר עם מעשנים!), המעיט בשתייה, התרחק מהימורים ולא התיר צורת קלף בבית. אפילו ארבע כוסות בליל הסדר נראו בעיניו שתייה מופרזת, ואף על פי שהקפיד לקרוא את ההגדה כולה, היה מברך על כוס ראשונה במלמול מתחת לשפמו בלי שירגישו שאר המסובים, והנה הגיעו לכוס שנייה והנכדים מתלוננים: והראשונה איה?

 

במבט לאחור    🔗

בהשקיפו מחלון בית החולים בצפת לעבר הר כנען, שלמרגלותיו בילה כשנתיים בימי בחרותו, כתב מיכל פוחצ’בסקי: “ומה נעים לי כעת לעשות החזרה […] בהיותי בן ששים לעלעל ספר זכרונותי. אין לי שום חרטה. שמח אני בחלקי וגורלי שפר עלי, אין כלל מה להתלונן. חלמתי וגם לחמתי עד היום, מלאתי תפקיד בחיים ומקוה ללכת הלאה בדרכי זה […] מובן שחיי יום יום מלאים פגעים ויסורים, […] כי בשדה מערכה אנחנו נמצאים כל הזמן”.⁷⁷

בשנת 1926, בהיותו בן 63, התחיל מיכל פוחצ’בסקי, תוך כדי עבודה פעילה כחקלאי ומדריך חקלאי, לכתוב את זיכרונותיו. עיקר הזיכרונות הם על עשרים השנים הראשונות שלו בארץ – תקופת העלייה הראשונה, בעיקר במושבות הברון. הזיכרונות נכתבו במבט של שנים רבות אחורה (עד ששים שנה). מיכל פוחצ’בסקי זכר אירועים רבים לפרטי פרטים ותיאר אותם בנאמנות ובחיות. פרטים רבים, המוזכרים כמעט בדרך אגב, נותנים מבט קרוב ומפתיע על היבטים שונים של החיים בארץ ואף על מראה הארץ עצמה בזמן ההוא. בזיכרונות יש פרספקטיבה רחבה והבנה של תהליכים היסטוריים, כמו גם טעם מיוחד הנובע מאישיותו המעשית מאוד, אך גם הלירית, הנלהבת והצינית כאחד.

 

סוף הדרך    🔗

בהיותו בן 77 ויתר מיכל פוחצ’בסקי ומכר את האתון שעליה היה רוכב אל כרמו. לכבוד יובלו השמונים כתב סמילנסקי “ועד היום הזה […] עוד ער לבו וערה מחשבתו לכל בעיה חקלאית… ובחצר יסתובב, כשעוד הפטיש ומסמרים בידו, ועינו צופיה לכל מקום הצריך תקון… ועיניו […] צופות למרחקים: אולי עוד מאן־דהוא זקוק לו, אולי עוד יבואו לשאול ממנו עצה”.⁷⁸ ועוד כתב סמילנסקי: “איש העץ הוא, עקשן כעץ ורענן כעץ השתול על פלגי מים. ‘פלגי המים’ שלו – אהבתו לעמו, לארצו ולעץ”.⁷⁹

יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי נפטר בראשון לציון בט“ז בתמוז תש”ז (4.7.1947), בהיותו בן 84, שְׂבָע שנים ומעשים. הוא נקבר ליד רעייתו נחמה, ליד הברוש הזקן שנטע במו ידיו על הגבעה בבית הקברות בראשון לציון.

פתגם סיני אומר: “לעשות מה שאתה אוהב זה חופש. לאהוב את מה שאתה עושה זה אושר”. מיכל פוחצ’בסקי זכה לשניהם.