¹

בארץ־ישראל הייתה פעילות חקלאית מאז ומעולם, ובכל זאת התהליך שהתרחש במהלך שני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, ונמשך אל תוך המאה העשרים, היה במובנים רבים יצירה של יש מאין.

במאה התשע עשרה היו בארץ־ישראל שטחים חקלאיים רבים. רובם ככולם עובדו על ידי יושבי הארץ הערבים, מהם פלחים כפריים ומהם אריסים. הגידול העיקרי היה חיטה, אך היו גם לא מעט גידולי שדה אחרים: דורה, אבטיחים, טבק, כותנה, שומשום, אפונה ושעועית, והיו מטעים: בעיקר של זיתים, שקדים, לימונים וגפנים. משנות השישים של המאה התשע עשרה היו בארץ מושבות חקלאיות אחדות של גרמנים טמפלרים. כשהחלה העלייה הראשונה ב־1882, לא היה בארץ אף לא יישוב חקלאי יהודי אחד.²

 

הקשיים שעמדו בפני החקלאים היהודים החדשים    🔗

בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה עמדו בפני החקלאים היהודים בארץ־ישראל קשיים ואתגרים לא פשוטים שנבעו מתנאי המקום והזמן וכן מההרכב האנושי של המתיישבים.

באותה עת התנגד השלטון העות’מאני לכל ישות לאומית בתחומי האימפריה. מיד עם ראשית העלייה החל השלטון להטיל מגבלות על כניסת עולים לארץ, על מתן רישיונות בנייה, והחשוב ביותר לענייננו – על העברה של קרקעות בארץ לבעלות יהודית. המגבלות הלכו והחמירו עם כל גל נוסף של עלייה. התהליך הנדרש לעקיפת המגבלות לקח זמן רב, חודשים ואף שנים, והיה כרוך בהוצאות כספיות גדולות מאוד, בעיקר על שוחד. אלה כילו במידה רבה את כוחם הפיננסי של המתיישבים עוד בטרם התחילו לעבד את אדמתם. שטחי הקרקע שהצליחו המתיישבים לקנות למרות המגבלות היו בדרך כלל קטנים מדי ולא אפשרו קיום מהאדמה.

השלטון דאג ל“כבישים” בודדים, כמו כביש יפו–ירושלים, אך לא יותר מזה. הממשלה העות’מאנית לא סיפקה שירותים ציבוריים כמו בניית דרכים ותחזוקתם, תחבורה, בריאות, חינוך וכיו"ב.³ אל מול החסר הזה נדרשה התארגנות של המתיישבים ואלה נדרשו להוצאות כספיות לא מעטות.

עוד לפני ראשית ההתיישבות היהודית היו מעשי שוד וגנבה חלק ממלחמת הקיום בארץ, בעיקר בין הבדווים לפלחים.⁴ עם תחילת ההתיישבות היהודית החמיר המצב. רבים מהחקלאים הערבים בארץ היו אריסים, עניים מרודים, שחיו על אדמות האפנדים ועיבדו אותן תמורת חלק מהתנובה. משנמכרו האדמות ליהודים היו אריסים לשעבר שמצאו עבודה במושבות החדשות, אך רבים נותרו ללא פרנסה והיו אף שנשארו ללא בית. גנבה ושוד נבעו עכשיו מדחפים חדשים – טינה כלפי רוכשי האדמות (שעליהן חיו עד אז האריסים) ותחושה של ייאוש וחוסר מוצא. במושבות החדשות שבקרבתן היו כפרים פעילים, או שבטי בדווים שעסקו ברעייה, פרצו לא פעם סכסוכים על גבולות ועל זכויות מים ומרעה. הדרך לצמצם את נזקי הגנבות, ההתנפלויות והסכסוכים הייתה מורכבת משני ערוצים: פוליטי־כספי והתארגנות להגנה עצמית. הערוץ הפוליטי־כספי כלל תשלום דמי חסות לראשי השודדים, תשלומי שוחד לשלטון (כדי לקבל הגנה) ותשלום למערכת המשפט המושחתת שהייתה אמונה על השכנת השלום בעקבות סכסוכים ופגיעות הדדיות. הערוץ השני היה התארגנות להגנה עצמית. הערוץ הזה דרש מהתושבים כוח אדם, נשק וכסף.⁵

עוד קושי היה איכות הקרקעות. כאמור שטחים רבים בארץ היו מעובדים. הסיבה העיקרית שקרקעות נמכרו ליהודים הייתה חוסר רווחיותן לבעליהם. רוב המוכרים היו אפנדים שחיו בערים, בארץ ובלבנון, או סוחרים ערבים עירוניים, שהאדמות נפלו לידיהם כשהבעלים הקודמים שלהן שקעו בחובות.⁶ האדמות שנמכרו ליהודים, ברובן הגדול, לא הניבו הכנסה בגלל איכותן הירודה: חולות, אדמות גיר כבדות ועתירות סיד, קרקעות הרריות־סלעיות או אדמות בּיצה מוכות מלריה.⁷

ועוד קושי, אולי האתגר הגדול מכולם, היה המתיישבים עצמם. התחלת החקלאות העברית בארץ־ישראל נעשתה רובה ככולה בידי אנשים שלא היו חקלאים כלל. הניסיונות הראשונים – במחצית השנייה של המאה התשע עשרה (מוצא, מי מרום) ובעיקר בסוף שנות השבעים שלה (גיא אוני ופתח תקוה) – היו יזמות של בני היישוב הישן בירושלים ובצפת, שכל “הכשרתם” לא הייתה אלא השאיפה לצאת מהגטאות העירוניים, שם שלטה שיטת ה“חלוקה”, ולעבוד את אדמת הארץ. הניסיונות שבאו אחריהם (מ־1882 ואילך) נעשו בידי עולים חדשים, יוצאי קהילות יהודיות מזרח־אירופיות, חרדיות או חסידיות, או משכילים צעירים כדוגמת אנשי ביל"ו. כולם (מלבד מתיישבי עקרון), היו חסרי ניסיון חקלאי, ובדרך כלל גם חסרי כל ניסיון בעבודת כפיים. “הכשרתם” הייתה דומה לזו של בני היישוב הישן – שאיפה עזה להשתחרר ממצוקת הגלות ולעבוד את אדמת ארץ האבות. חלומם היה “להוציא לחם מן הארץ” פשוטו כמשמעו, הווה אומר לגדל חיטה,⁸ אך רובם צמחו בתרבות אירופית, ועם כל רצונם העז להיות איכרים בארץ־ישראל חיי הפלח הערבי לא יכלו לענות על שאיפותיהם.

למתיישבים החדשים שבאו וקנו אדמות היו מלכתחילה כמה וכמה משימות, ובתחילה הם לא היו מודעים להן במלואן. היה עליהם ללמוד, להסתגל ולקנות מיומנות, להכשיר את הסביבה ולפתח את החקלאות. המשימות הללו דרשו החלטיות ועמידה איתנה. ניסיונות רבים כשלו משום שהמתיישבים לא עמדו בכובד המשימה.

להלן רשימת משימות שעמדו בפני החקלאים החדשים: ללמוד איך לחשב את הצרכים הראשוניים הנדרשים כדי להגיע לאיזון כלכלי (גודל השטח הנדרש לסוג הגידולים שרצו, כוח אדם, ציוד, בעלי חיים ותקציב לקיום); לגלות אילו גידולים מתאימים לסוג הקרקע שקנו; ללמוד איך לטפל באדמות ולהכשירן לגידולים; להסתגל לעבודה פיזית קשה וממושכת בתנאי אקלים שונים מאוד מאלה שבארצות מוצאם, לעתים תוך כדי התקפות חוזרות של קדחת (לא פעם קטלנית) על איכרים ועל בני משפחותיהם; להכיר, ללמוד להשתמש ולפתח מיומנות בעבודה בכלים חקלאיים; לחפור בארות ולפתח שיטות וציוד לשאיבה ולהשקיה; ללמוד ולפתח שיטות עבודה וכלי עבודה יעילים המתאימים לגידולים בתנאי הקרקע והאקלים באזורי הארץ שהתיישבו בהם; לבחור ולפתח זנים המתאימים לתנאי הקרקע והאקלים אך גם לתנאי השוק.

 

המודלים החקלאיים בארץ    🔗

כבר מראשית ימי ההתיישבות החקלאית היו לנגד עיני האיכרים החדשים שתי דוגמאות לפעילות חקלאית בארץ: הפלח הערבי והאיכר הגרמני־טמפלרי. אחר כך הוחלפה הקדמה הטכנית והגישה הכלכלית־רציונלית של הטמפלרים, בגישה, בידע ובציוד שהביאה אתה מאירופה פקידות הברון רוטשילד. שתי הדרכים, המקומית והאירופית, השתלבו בתולדות החקלאות היהודית בארץ והשתרגו זו בזו.

החקלאות הערבית המסורתית הייתה בעיקרה קיומית ולא מסחרית.⁹ הכלים היו פשוטים ונוצרו מחומרים מקומיים (כדוגמת מחרשת העץ). נעשה שימוש בסביבה כפי שהיא, בדרך כלל כמעט בלי ניסיון לטייב את הקרקע או לשפר את ההשקיה יותר ממה שנתן הגשם. מבנה הכלים, שיטות העבודה וסוגי הגידולים עברו מדור לדור וממילא התאימו לתנאי הקרקע והאקלים במקום.

הגישה האירופית, של הטמפלרים ואחר כך של הברון רוטשילד, פנתה אל השיווק. החישוב היה כלכלי, והמטרה הייתה להשיג יבול מעבר לצריכה העצמית. הושקע כסף רב בטיוב הקרקע,¹⁰ בפיתוח מערכת המים, בקנייה ובפיתוח של זנים רווחיים, ונעשה שימוש בציוד חקלאי שנוצר בטכנולוגיה מודרנית. אך מנגד, ליוצאי אירופה חסרה הייתה היכרות מעמיקה עם תנאי הקרקע והאקלים בארץ.¹¹

החקלאים היהודים החדשים ניסו ללמוד מזה ומזה. בתחילת דרכם פנו בדרך כלל לגידולי פלחה¹² – חיטה, שעורה, שיבולת שועל וגם אבטיחים¹³ – בדרך כלל מזנים מקומיים, אם כי לעתים הביאו אתם זרעים מארצות מוצאם.¹⁴ בכמה מושבות היו ניסיונות, מיד לאחר העלייה לקרקע, לנטוע עצי פרי – זיתים (בראשון לציון וביסוד המעלה), לימונים, אתרוגים, אשכוליות (ביסוד המעלה), תאנים, תות וכן גפנים, בעיקר מזנים מקומיים.¹⁵ המתיישבים עבדו בשיטות מקומיות ובכלים מקומיים או בכאלה שראו בארצות מוצאם.¹⁶ הם עיבדו שטחים שגודלם לא הספיק לקיום מפלחה. בדרך כלל הגיעו למשבר כספי לכל המאוחר בתום העונה החקלאית הראשונה, כשיבול התבואה אכזב וחלק לא מבוטל מהנטיעות חרב.

 

תקופת פעילות הברון בארץ    🔗

לקראת סוף שנת 1882, חודשים ספורים לאחר הקמת המושבה הראשונה ראשון לציון, בעת שאנשיה התחבטו בחיפוש מימון לחפירת באר, החליט הברון אדמונד דה־רוטשילד, נצר לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, להירתם לעזרת ההתיישבות בארץ. הוא נכנס לתמונה ושינה אותה באופן קיצוני. תחילה לקח תחת חסותו מושבות בודדות,¹⁷ אך עם הזמן התרחבה מעורבותו. במשך כ־18 שנות מעורבותו הישירה במושבות (עד 1900) הטביע הברון את חותמו ישירות ובעקיפין על כל היישוב החקלאי בארץ. שלא כמתיישבים, הברון לא היה מוגבל מבחינה כלכלית והשקעתו הכספית בארץ־ישראל הייתה אדירה. באמצעות פקידיו בארץ הוא פעל במישורים רבים: ביצירת תשתית של קרקע חקלאית, בבניית תשתית של ציוד חקלאי, בחיפוש ובפיתוח זנים לגידולים, בפיתוח תעשיות חקלאיות, בתמיכה כספית ישירה ועקיפה במתיישבים ובבניית תשתית של ידע והדרכה.

על פי הוראתו רכשו פקידי הברון אלפים רבים של דונמים של קרקע בארץ, סביב מושבות קיימות ובשטחים שנועדו למושבות חדשות שהקימו. לעתים גם סייעו לאגודות עצמאיות מול השלטון ברכישת קרקעות לאנשיהן. אנשיו העניקו סיוע משפטי למתיישבים גם בתחומים נוספים, למשל בהתמודדות עם איסור הבנייה.¹⁸

במהלך התקופה קיבל על עצמו הברון טיפול באדמות בעייתיות: ניקוז וייבוש ביצות, ייצוב חולות לא יציבים וכדומה. הברון דאג לפיתוח מערכות השקיה – מחפירת בארות ושאיבת מים עד לצנרת השקיה. בהוראתו יובא לארץ ציוד חקלאי בטכנולוגיה אירופית וכן זרעים ממקומות שונים בעולם ונעשה ניסיון מבוקר לגדלם כאן.

בהתאם לגישתו הכלכלית של הברון חיפשו מומחיו ענפי חקלאות מסחריים, תעשייתיים בעיקר, המתאימים לתנאי הארץ, ופיתחו ענפים שמצאו בהם פוטנציאל כלכלי.¹⁹ פיתוח זה היה מוקד פעילות הברון בארץ והוא כלל את כל שלבי העבודה – יבוא זרעים וזמורות להרכבה, שליחת מומחים ומדריכי חקלאות מצרפת, הכשרת מדריכים חקלאים מקומיים, עריכת ניסיונות מבוקרים בזנים, בשיטות עבודה ובציוד חקלאי, יצירת מערכת של משתלות שסיפקו שתילים, ייחורים וזמורות לשטחי הברון ולאיכרי המושבות. כשהתפתחו ענפים אלה – בעיקר הגפנים ליין אך גם עצי תות לתעשיית משי, צמחי בושם ואחרים – פותחו תעשיות חקלאיות: יקבים ליין (בראשון לציון ובזכרון יעקב), בתי בד לשמן זית, מפעלים לזיקוק בושם מיסמין ומגרניום,²⁰ מטווייה למשי (בראש פינה), וכן תעשיות נלוות: ייצור חביות ליין, בקבוקי זכוכית ועוד. בעבודה הרבה הזאת, בחקלאות ובתעשייה חקלאית, הועסקו מאות רבות של שכירים, רובם מקומיים, יהודים וערבים: איכרי המושבות, בני המושבות, עולים ובני היישוב הישן וערבים בני המקום.

נוכחות הברון השפיעה כאמור על כלל החקלאות בארץ. העניין של הברון בענפים תעשייתיים־מסחריים גרם להעברת מרכז הכובד מגידולי שדה לכרמים ולמטעים. בראשית שנות התשעים תפסו ענפים אלה כשליש מהשטחים המעובדים במושבות, ולקראת סוף המאה התשע עשרה במושבות מישור החוף והכרמל תפסו ענפים אלה מעל למחצית מהשטחים המעובדים.

נוסף על התאמתם של כרמי היין ושל סוגים מסוימים של מטעים לעיבוד תעשייתי וליצוא, היו להם עוד יתרונות על פני הפלחה. כרמים ומטעי פרי אפשר לגדל גם על קרקעות שטיבן ירוד מדי לפלחה (וכזכור כאלה היו רוב הקרקעות שהוצעו למכירה). השטח הנדרש לפרנסת משפחה מכרמים וממטעים קטן פי כמה מזה הנדרש לפרנסה מפלחה (יתרון חשוב עקב המגבלות בקניית אדמות בארץ). יתרון נוסף היה בתשלום מסים לממשלה הטורקית: המסים על יבולי מטע היו נמוכים בהרבה מהמסים על תבואה. נוסף על כך התשלום היה בכסף ולא ביבול (כי אי־אפשר לאגור פרי כפי שאוגרים חיטה), וכך צומצם שדה הפעולה של שחיתות גובי המסים.

החיסרון הגדול של כרמים ומטעים הוא הצורך בהשקעה כספית ראשונית גדולה והיעדר הכנסה בשנים הראשונות עד לשלב קבלת הפרי. במושבות שנהנו מחסות הברון – ובשנות השמונים של המאה התשע עשרה היו אלה כמעט כל המושבות – הכספים לפיתוח המטעים (בעיקר הכרמים) ולתמיכה באיכרים ובבני משפחותיהם באו מהברון. כך אמנם התאפשרה תנופת התפתחות גדולה, אך נוצרה תלות מלאה של האיכרים בברון ובמערכת הפקידות שלו, ועצמאותם של האיכרים מבחינה כלכלית: חברתית ואפילו תרבותית בוטלה למעשה. הניסיון נלמד, ובעקבותיו, בראשית שנות התשעים, נעשו ניסיונות ליצור למושבות החדשות בסיס חקלאי־כלכלי: אגודות עצמאיות רכשו קרקע ושלחו ארצה נציגים שדאגו, בעזרת פועלים שכירים, להכנת השטח, לנטיעה ולטיפול בנטיעות עד שהניב הפרי. רק אז עלו משפחות חברי האגודה לארץ והתיישבו על אדמתם.²¹

במושבות שנהנו מתמיכת הברון, בתוך זמן קצר הפך הגפן לגידול העיקרי,²² אך היו גם עוד סוגי מטעים, בעיקר של שקדים, זיתים, עצי תות, הדרים, וכן משמש, שזיף אפרסק ועוד. גם גידול התבואה נמשך במהלך כל התקופה, אם כי בהיקף מוגבל.²³ כמו כן נמשך בקנה מידה קטן גידול ירקות ובעלי חיים במשקי בית לשם תצרוכת עצמית.

פתיחת היקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב בראשית שנות התשעים הביאה אתה תנופה לענף הגפן בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון (מגדרה עד זכרון יעקב) ובחלק ממושבות הגליל.²⁴ גם מושבות שלא היו תחת חסות הברון מכרו את ענביהן ליקביו, תמורת מחירים גבוהים ממחירם הראלי,²⁵ וענף זה תרם רבות לביסוסן.

תנופת ההתפתחות של ענף הגפן ניכרה בהיקף השטחים הנטועים בכרמי יין, במשקים רבים של איכרים שהפכו מונוקולטוריים לכרמי יין בלבד, ובגידול במספר המתפרנסים מענף זה.²⁶ בכל אותה העת נמשך בהתמדה חיפוש ויבוא של זנים הן לכַּנָה, הנשתלת באדמה ונבחרת בשל חוזקה ועמידותה בתנאי הארץ ובפני מחלות, הן לרֶכֶב, המורכב על הכנה ונבחר בשל איכות פריו המתאים לייצור יינות משובחים. כמו כן נמשך פיתוח כלי עבודה וכן פיתוח שיטות עבודה – מהכנת הקרקע, סימון השטח לשתילה, שתילה, השקיה, גיזום והרכבה ועד לקטיף, לאריזה ולהובלה ליקבים.

לצד התפתחות ענף הגפן נעשו ניסיונות, בעיקר של אנשי הברון אך גם של איכרים יחידים, לפתח ענפים אחרים. חלקם עלה יפה, כמו השקד, הזית²⁷ וההדרים,²⁸ וחלקם נכשל בגלל חוסר התאמה לתנאי הארץ או בגלל חוסר יכולת לשיווק רווחי. דוגמה בולטת לכישלון שנבע מבעיה בשיווק היא עצי התות לגידול תולעי משי. בארץ ניטעו אלפי עצים וגידולם הצליח מאוד. בראש פינה נפתחה כאמור מטווייה למשי. אך עודף יבוא המשי לאירופה מהמזרח הרחוק, ואחר כך פיתוח ייצור המשי המלאכותי, הכשילו את האפשרות לרווחיות. ניסיונות לגידול קנה סוכר, תה וקפה נכשלו מחוסר התאמה לתנאי הארץ. גידול המספוא הצליח והתפתח, כך גם גידול האספסת (אלפלפה). מאוסטרליה הובאו ארצה זנים שונים של אקליפטוסים. מטרת הבאתם הייתה טיוב הקרקע. זנים מסוימים התאימו לתנאי הארץ ואלפי עצים ניטעו במושבות, בעיקר באלה שבשטחיהן היו ביצות או חולות לא יציבים.²⁹

במהלך כל התקופה, שבה כאמור הגפן הייתה הגידול העיקרי, היו משברים בענף. המשברים נבעו משני גורמים עיקריים: פגעי מזיקים וכשלים בשיווק התוצרת. התקפות חוזרות ונשנות של מחלת הפוליקסרה חייבו עקירת כרמים ונטיעה של זנים עמידים.³⁰ חוסר היכולת לשווק את שפע היין נבע משתי סיבות עיקריות: חוסר ידע ואזלת יד בתהליכי השיווק, ואיכות יין שלא עמדה בתחרות האירופית.³¹

 

סוף תקופת פעילות הברון בארץ ותחילת פעילות חברת יק"א    🔗

לקראת סוף המאה התשע עשרה, בעקבות משבר שיווק היין, הואצה התפתחותם של ענפים אחרים, בייחוד סוגים שונים של מטעים: שקדים, זיתים, ועם הזמן – בזכות פיתוח מערכות ההשקיה – יותר ויותר הדרים.³² באותה תקופה נמשך גידול תבואה בהיקף לא גדול, אם כי בחלק מהמושבות הוותיקות הוגדלו שטחי הפלחה. בתחילת המאה העשרים, כשניהול מושבות הברון עבר לחברת יק“א (Jewish Colonization Association), הוקמו ביזמת יק”א יישובים חדשים בגליל התחתון, כמו למשל יבנאל וכפר תבור, המבוססים על גידולי תבואה בשטחים נרחבים. בעשור הראשון של המאה העשרים החל להופיע במקומות שונים בארץ גם גידול מסחרי של בעלי חיים – תרנגולות לייצור ביצים, פרות לייצור חלב ומוצריו (בעיקר במושבות הקרובות ליפו), וכבשים ועזים לייצור גבינה (במושבות הגליל ששיווקו את מוצריהן לעכו ולחיפה), ופה ושם גם דבורים לייצור דבש.

במהלך העלייה הראשונה ניסו יחידים, אגודות להתיישבות וגופים שונים, לתכנן את ההתיישבות החקלאית באופן רציונלי. הם ניסו להביא בחשבון מראש את נתוני המקום ונתוני השוק, את התהליך הנדרש לבניית תשתית חקלאית עד ליבול רווחי, את ההכשרה הנדרשת לחקלאי, את גודל השטח הנדרש לפרנסה מהגידולים המתאימים לתנאי השטח וכדומה. רובם הגדול של הניסיונות הללו לא עלה יפה בגלל כישלון בגיוס התקציב או בגלל שלא לקחו בחשבון את כל הרכיבים ולא יכלו לצפות מראש את כל הקשיים. רק חברת יק"א, בגישתה הכלכלית־רציונלית, הצליחה בסופו של דבר להביא את המושבות החקלאיות הקיימות למצב של איזון כלכלי ולהקים מושבות חדשות שהפכו מהר מאוד לעצמאיות והחזיקו מעמד, אם כי לא הגיעו לשגשוג כלכלי.³³

נשוב לבחינת הקשיים שעמדו בפני המתיישבים, אנשי העלייה הראשונה, ונשווה את המצב בארץ בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה למצב בראשית המאה העשרים, ערב העלייה השנייה. מבחינת הסכסוכים עם השכנים לא חל שינוי מהותי אם כי התפתחה מידה מסוימת של תקשורת והבנה. מבחינת התנגדות השלטון לקניית אדמות נותרו הקשיים בעינם, אך בכל זאת הצטברו שטחים נרחבים בבעלות יהודית, ורבים מהם כבר היו מוכשרים ומעובדים. השינויים המהותיים ביותר היו בביסוס מצאי של זרעים, שתילים וייחורים מזנים שנוסו והצליחו בארץ, ביצירת מלאי של כלים חקלאיים מודרניים המותאמים לתנאי הארץ ובצבירת מאגר של ידע וניסיון אצל האיכרים והמדריכים החקלאיים.³⁴

 

התפתחות הכלים החקלאיים    🔗

הכלים המקומיים, המסורתיים, של הפלחים הערבים התאימו לתנאי הקרקע והאקלים, אך לא היו יעילים דיים. לעומת זאת הכלים האירופיים, עתירי הטכנולוגיה, לא תמיד התאימו לתנאי הארץ. במהלך התקופה פותחו כלים שהיו שילוב של הטכנולוגיה המקומית עם הטכנולוגיה האירופית.

להלן דוגמאות לכלים שנכנסו לשימוש או התפתחו בתקופה זו: מחרשה, מורג,³⁵ חרמש ומקצרה, מקדח לחפירת בארות, אנטיליות³⁶ ומשאבות למים.

מחרשת העץ הערבית, הנגררת באמצעות סוס אחד, לא הייתה חזקה דיה. לעומתה, באקלים הארץ, מחרשת הברזל האירופית, העמוקה והמהפכת, גרמה לייבוש השכבה העליונה של הקרקע. מחרשה זו כבדה ודורשת כוח גרר כפול (שני סוסים) ולכן גם לא הייתה כלכלית בשטחים הקטנים שעיבדו המתיישבים. במהלך תקופה זו פותחה בארץ מחרשת ברזל דמוית מחרשת העץ הערבית, החורצת את הקרקע ולא מהפכת אותה. עם הזמן נוסף לה גם מנוע.

נעשו ניסיונות להשתמש במכונות דיש שהופעלו בידי סוסים, אך כשאלה לא אפשרו את קיצוץ הקש באופן שיתאים למאכל הבהמות, חזרו החקלאים למורג הפלחי, אלא שעשוהו גדול יותר ונגרר בעזרת שני סוסים. אחר כך פותח בארץ דגם של המורג דמוי הגליל שמוצאו בדרום רוסיה.

החרמש, שלא היה מוכר בארץ, נכנס לשימוש ככלי לקציר, ובאותה עת נכנסה לשימוש מקצרה בעלת סכין פלדה הרתומה לשני סוסים. לבסוף פותחה המערמת – מקצרה רתומה לסוסים שגם מערמת את התבואה.

בשלב הכנת הקרקע לנטיעות הוחלפה החפירה העמוקה במעדר (ה“בחר”), בחרישה עמוקה מאוד – תחילה בעזרת כמה זוגות סוסים ואחר כך בעזרת מנוע קיטור נייח (“לוקומוביל”).

בחפירת בארות החליף המקדח הידני את המעדר והמכוש, ואפשר חדירה לעומקי מי תהום.

לשאיבת המים הוחלפו אנטיליות העץ המסורתיות באנטיליות ברזל בעלות גלגלי שיניים יצוקים, גם הן מופעלות באמצעות בהמה. אחר כך נכנסו לשימוש משאבות רוח ומשאבות קיטור, וב־1898 נכנסו לשימוש משאבות שלהן מנוע שרפה פנימית שעבד על קרוזין. פיתוח המסנן בתחילת המאה העשרים אִפשר לחבר את המשאבה לצנרת.

 

המדריכים החקלאיים ו“השישה”    🔗

בתחילת ההתיישבות למדו החקלאים החדשים במושבות מפלחים מקומיים.³⁷ עם תחילת מעורבות הברון בארץ נשלחו למושבות מומחים ומדריכים צרפתים, שהברון הכיר מעבודתם בצרפת או קיבל עליהם המלצות מאנשיו הקרובים. בעקבות קשיים שהתעוררו בין מדריכי הברון הצרפתים (שהיו נוצְרים בדרך כלל) לבין איכרי המושבות (רובם יהודים ממזרח אירופה), שוכנע הברון להביא ארצה קבוצה קטנה של שישה צעירים יהודים ממזרח אירופה כדי שילמדו מן המדריכים הצרפתים בארץ וישתלבו בעבודת הניהול וההדרכה. אברהם הלפרין, לאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג (לימים אמיתי), גרשון הורוויץ ויחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי הגיעו ארצה בספטמבר 1885. מסירותם כמתלמדים ועבודתם הנאמנה שכנעו את הברון באפשרות הטמונה במדריכים שאינם מאנשיו מצרפת. הוא הסכים לשחרר מעט את אחיזתו הישירה, ובכך נפתחה הדרך להדרכה חקלאית יהודית. מראשית שנות התשעים החלו להישלח צעירים בני המושבות, בפרט בני זכרון יעקב, לבתי ספר חקלאיים בחו“ל. שליחתם הייתה קשורה אמנם במאבקי כוח של פקידות הברון, שלא רצתה לוותר על ההגמוניה שלה והעדיפה צעירים שגדלו תחת חסותה במושבות, אך כשחזרו הצעירים ארצה הם השתלבו במערכת הניהול וההדרכה במושבות. עם השנים היו מהם שנעשו לחקלאים עצמאיים ואחדים המשיכו לפתח ענפים שונים בחקלאות ותרמו רבות להתפתחותם.³⁸ בשנות התשעים השתלבו בהדרכה החקלאית גם בוגרי בית הספר “מקוה ישראל” שנשלחו בידי חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח) להשתלם בחו”ל. בראשית המאה העשרים הקימה חברת יק"א חווה חקלאית לימודית בסג’רה, שם הוכשרו העתידים להתיישב בגליל התחתון.³⁹

דרכם של ששת הצעירים שנשלחו לארץ מרוסיה ב־1885, ונועדו להיות המדריכים היהודים הראשונים, לא הייתה פשוטה. הלפרין נפטר מקדחת חודשים ספורים אחרי בואם, איגלי חלה בקדחת ואחרי זמן קצר עזב את הארץ, זמן קצר אחרי תום הכשרתם עבר אפשטיין להוראה ועשה רבות בתחום זה,⁴⁰ ופוחצ’בסקי, ורהפטיג (אמיתי) והורוויץ היו למדריכים חקלאיים ולמנהלי עבודה במטעי הברון, במושבות, במשתלות (ששירתו את כלל המושבות) ובתחנות הניסיונות של הברון. לימים היו לאיכרים עצמאיים, ורהפטיג (אמיתי) ביסוד המעלה והורוויץ ופוחצ’בסקי בראשון לציון, וכן מילאו תפקידים ציבוריים ביישוב בכלל ובמושבותיהם בפרט.

גם בהיותו איכר עצמאי המשיך פוחצ’בסקי לפתח שיטות בעבודת הכרם והמטע ותוך כדי כך הדריך בהתנדבות, באזורים שונים בארץ, את החקלאים החדשים – אנשי הגל השני של העלייה הראשונה, אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית.

 

סיכום    🔗

חקלאי העלייה הראשונה נחלו כישלונות רבים ואכזבות רבות, הוכו בפגעי טבע ובאסונות וחוו רגעים לא מעטים של ייאוש. במושבות עצמאיות אחדות חיו בעוני מרוד ובמושבות אחרות חיו תחת עול האפוטרופסות העריצה של פקידות הברון. ניסיונות התיישבות כשלו והתפרקו, ורבות מהמושבות החיות והפעילות הגיעו לעצמאות כלכלית רק אחרי שנים רבות, ערב מלחמת העולם הראשונה.

בתנאי ההתחלה של ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ, ייתכן מאוד שבלי עזרה כספית גדולה, הדרכה והכוונה מבחוץ היה ניסיון ההתיישבות מתפוגג. המקור העיקרי לסיוע היה הברון רוטשילד,⁴¹ ולעזרתו היה מחיר חברתי ותרבותי.

בו בזמן, בתוך הקשיים ותוך כדי חיפוש אחר פתרונות, נוצרה בארץ תשתית של חיים ועבודה חקלאית: רשת של מרכזי יישוב – מעל לעשרים מושבות חקלאיות ממטולה עד באר טוביה, שמנו למעלה מחמשת אלפים נפש, שירותי ציבור וקהילה, דרכים, אספקת מים וכן תשתית של מעל למאה אלף דונם שטחים מעובדים (כשני שלישים פלחה וכשליש כרמים ומטעים). כמו כן הצטבר ניסיון רב במשא ומתן מול השלטון העות’מאני, היכרות עם ערביי הארץ וניסיון במשא ומתן עמם.

הכשלים של העלייה הראשונה – בייחוד תחלואי שלטון האפוטרופסות ופקידיה ודומיננטיות העבודה הערבית במושבות, אך גם חוסר ההכשרה של החקלאים החדשים – דחפו את הבאים אחריהם לחפש פתרונות אחרים ואף לברוא דרכים חדשות על בסיס ניסיון קודמיהם.

לב לבה של הירושה החקלאית שבנתה העלייה הראשונה הוא התשתית של ניסיון חקלאי וידע, ואִתה מצאי של זרעים, ייחורים ושתילים וציוד חקלאי מודרני – כולם מושרשים ושלובים היטב בתנאי הארץ. תשתית זו הועמדה לרשות הבאים אחריהם ואפשרה להם להתחיל את עבודתם על בסיס רחב ואיתן לאין־ערוך מזה של ראשוני המתיישבים, שכל מה שעמד לרשותם בבואם ארצה אפשר לסכם בחלומו של מיכל פוחצ’בסקי: “גנן אהיה בארץ האבות”.

זיכרונותיו של מיכל פוחצ’בסקי, החל בנסיבות היווצרותו של החלום וכלה בחייו של איכר עצמאי מבוסס במושבה ראשון לציון, העומדת מול מכות הארבה ומלחמת העולם הראשונה ויכולה להן, הם סיפורה המרתק של תקופה רבת משמעות בתולדות הארץ.