מסגרת הזמן של כתיבת הזיכרונות ושל תוכנם    🔗

בפתח המחברת הראשונה של זיכרונותיו מעיד מיכל פוחצ’בסקי על גילו: 63, ומכאן שהחל לכתוב את זיכרונותיו ב-1926. לפי עדויות פנימיות בגוף הזיכרונות נמשכה הכתיבה שנים אחדות¹ ובמהלכן גם ערך הכותב עצמו את זיכרונותיו פעמים אחדות². פרקים נרחבים מתוך הזיכרונות, בגרסתם האחרונה, הודפסו בשבועון בוסתנאי³ בשנים 1930–1929.

הכתבים מספרים על תקופה המשתרעת על פני כשישים שנה, מינקותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא (פוחצ’בסקי נולד ב־1863) עד ייסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים (ב־1925), אך חלק הארי של הזיכרונות מתמקד בתקופת העלייה הראשונה (1903–1882).

 

שמירת כתבי היד    🔗

בעת מותו של מיכל פוחצ’בסקי (1947) היו מונחות בארון הספרים של אשתו המנוחה, הסופרת נחמה פוחצ’בסקי לבין פיינשטיין (נפ"ש), שלוש מחברות בכתב ידו. נוסף על אלה היו בביתו ערמות של דפים שנרשמו בהם זיכרונות בכתב ידו. חלק מהדפים האלה היו שייכים למחברות, אך המחברות התפרקו עם הזמן, וחלקם נכתבו מלכתחילה בדפים בודדים. ארון הספרים נשאר בבית פוחצ’בסקי, שבו חי הבן עשהאל עם משפחתו. לאחר פטירתו של עשהאל הועבר הארון למוזיאון ראשון לציון, ושלוש המחברות שהיו בו עברו לנכדו של עשהאל (נינו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי) עצמון יניב. את הדפים שהיו פזורים בבית אספה ושמרה נינתו של פוחצ’בסקי אורה נחמה זילברשטיין⁴. לפני כמה עשרות שנים מסר עצמון יניב להדפסה שתיים מהמחברות שהיו ברשותו. אחר כך מסר את כתבי היד ואת ההדפסה לאפרת בן־כהן, בתו של פוחצ’בסקי, ולרות ארבל בתה, כדי שיגיהו את ההדפסה וישלימו את המילים שלא פוענחו. להדפסה זו נודעה חשיבות רבה אחר כך, מכיוון שאחת מהמחברות המקוריות אבדה, ונשארה רק ההדפסה המתוקנת.

בשלהי המאה העשרים ביקשה רות ארבל, נכדתו של פוחצ’בסקי, לנסות לרכז את כל כתבי היד ולהכינם לדפוס. לזיכרונות נמצאו ארבעה סוגי מקורות:⁵

א. שתי מחברות נמצאו אצל עצמון יניב. המחברות כתובות ומתוקנות בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי, ובאחת מהן ישנם פה ושם תיקונים בכתב ידה של אשתו הסופרת נחמה פוחצ’בסקי. המחברות נמסרו לנו לצורך סריקה.

ב. הדפסה של המחברת השלישית שהייתה שמורה אצל עצמון יניב. כאמור, לדאבון לב, המחברת המקורית אבדה, אך ההדפסה נמסרה לנו.

ג. אוסף של כ־250 דפים כתובים בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי ומתוקנים בכתב ידו ובכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי נמצאו אצל אורה נחמה זילברשטיין. צילומים של דפים אלה נמסרו לנו. הדפים היו ממוספרים, אך התברר שמדובר בתערובת של כמה רבדים של כתבי יד, שלכל אחד מהם מספור עוקב משלו. לעתים המספור של כתב יד אחד הוא על פי העמודים של גרסה קודמת ובעצם זוהי העתקה נקייה או עריכה של אותם העמודים. הדפים היו מסודרים חלקית. אחרי מיון וסידור הדפים נמצאו ארבעה כתבי יד רצופים ועוד כמה דפים בודדים שלא היו קשורים לזיכרונות.

ד. סדרה של פרקי זיכרונות שהודפסו תחת הכותרת “ראשונים” בשבועון בוסתנאי, חוברות ו-מד, בשנים 1930–1929. החוברות נמצאות בכמה ספריות ציבוריות וכן בבית הספרים הלאומי בירושלים.

 

כתבי היד, תוכנם וסדר כתיבתם    🔗

לרובם הגדול של הזיכרונות יש לפחות שתי גרסאות, אם לא שלוש או ארבע, אם כי על פי הנוסחים שבידינו (וכפי הנראה אבדו דפים ואף מחברות) נראה שפוחצ’בסקי לא ערך את כל מה שכתב, והשאיר אחריו גם חומר ראשוני לא ערוך. מתוך השוואת הגרסאות השונות, וכן השוואה בין הגרסאות של כתבי היד לבין הגרסה שהודפסה בבוסתנאי, אפשר לקבוע, במידה סבירה של ביטחון, את סדר כתיבת הגרסאות.

בסך הכול יש בידינו שמונה מקורות⁶.

מקור 1: מחברת 40 דף בכריכת קרטון חום. במחברת עמוד שער ועוד 76 עמודים כתובים. הזיכרונות במקור 1 עוסקים בתקופה המשתרעת מילדותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא עד אירוסיו לנחמה פיינשטיין ב־1889. הכתיבה והתיקונים במחברת הם בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי. מחברת זו מכילה את הגרסה הראשונית של רוב הזיכרונות.

המחברת נמצאת בידי עצמון יניב.

מקור 2: מחברת עשויה מדפי נייר גס, התפורים בצד ימין בתפירת יד. יש בה עמוד שער ועמוד הקדשה, ועוד 53 דפים כתובים. בראש מחברת זו מופיעה הכותרת “מהתם להכא” (בארמית: משם לפה) ובהמשכה: “חלק א'”.

הזיכרונות במקור 2 עוסקים בתקופה המשתרעת מילדותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא עד עזיבתו את רוסיה בפעם הראשונה בדרכו לארץ באוגוסט 1885. מבחינת התקופה, כתב יד זה חופף את תחילת מקור 1, אך לפי תוכן הדברים וניסוחם הוא נכתב אחרי מקור 1 ומבוסס עליו, אם כי מופיעים בו תכנים נוספים. הכתיבה ורוב התיקונים הם בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, לא מעט תיקונים הם בכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי. נראה שכתב היד הזה שימש בסיס לעריכה של סמילנסקי לקראת ההדפסה של הזיכרונות הראשונים שפורסמו בבוסתנאי.

המחברת נמצאת בידי עצמון יניב.

מקור 3: מקבץ עמודים ממוספרים (עמודים 80–36) בסך הכול 45 עמודים.

הזיכרונות במקור 3 עוסקים בתקופה המשתרעת מתחילת ההכשרה בזיכרון יעקב בספטמבר 1885 ועד החזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה בגליל במאי 1888⁷. כתב יד זה חופף את התקופה המתוארת באמצע מקור 1, ומהשוואת כתבי היד וסגנונות הכתיבה נראה שהוא מאוחר ממנו, וכן מוזכרים בו תכנים נוספים. הכתיבה ורוב התיקונים הם בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, ויש גם תיקונים בכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה זילברשטיין.

מקור 4: מקבץ עמודים ממוספרים (21–20⁸ עד 88), בסך הכול 86 עמודים.

הזיכרונות במקור 4 עוסקים בתקופה המשתרעת מאמצע השבוע הראשון בארץ – מסיבת התה בבית משפחת יוסף פיינברג בראשון לציון, בספטמבר ⁹1885 – עד לחזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה, במאי ¹⁰1888.

כתב יד זה הוא ברובו העתק נקי של מקור 3 (תיקונים המופיעים במקור 3 מעל השורות, מתחתן או בצִדיהן נכנסו כאן לרצף הטקסט), אך נוספה כאן גם עריכה ועל הטקסט המקורי שנכתב בדפים אלה נוספו תיקונים, תוספות ומחיקות.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה זילברשטיין.

מקור 5: הדפסת מכונה מתוקנת של כתב יד שאבד. כנראה שבכתב ידו היו 72 עמודים.

הזיכרונות במקור 5 מתחילים מקבלת האישור לנסיעת הנישואין ב־1889 ומסתיימים במפעל החשמל של רוטנברג בשנות העשרים של המאה העשרים. הזיכרונות הם המשך ישיר לזיכרונות שבמקור 1, ונראה לנו שזו הגרסה הראשונית של התקופה האחרונה בזיכרונות. בהדפסה זו תיקונים בעט (של אפרת בן־כהן ורות ארבל).

ההדפסה המקורית עם התיקונים בכתב יד נמצאת בידי טלי אבישי.

מקור 6: דפים שרובם היו תפורים למחברת (עמודים 1 עד 82) וכן עמודים לא ממוספרים שלפי התוכן מקומם בין העמודים הממוספרים. בסך הכול 94 עמודים.

הזיכרונות במקור 6 פותחים בחזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה, במאי 1888, ומגיעים עד לפולמוס על אוגנדה וניצחון אוסישקין ב־1905.

אף על פי שכתב יד זה ממוספר בנפרד, ייתכן שהוא המשך של מקור 4, שכן מבחינת התקופה הזיכרונות הם המשך ישיר של מקור 4, סגנון הכתיבה דומה, וכך גם הכתב (המשתנה ממקור למקור כנראה עקב הבדלים במצב בריאותו ורוחו של הכותב ואיכות הנייר והעט).

נראה שמקור זה הוא עריכה של סוף מקור 1 ותחילת מקור 5. יש בו תיקונים רבים בכתב ידה של נחמה פוחצ’בסקי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה נחמה זילברשטיין.

מקור 7: מקבץ עמודים ממוספרים (66–43), וכן עמודי ביניים שלא מוספרו או קיבלו את מספר העמוד הקודם בתוספת האות B. בסך הכול 33 עמודים.

הזיכרונות במקור 7 עוסקים בתקופה המשתרעת מהחזרה לראשון לציון עם נחמה פוחצ’בסקי (ספטמבר 1889) עד ל“תור הזהב” של מחירי היין והפרנקופיליה בראשון לציון, בשנות התשעים של המאה התשע עשרה.

מבחינת הזיכרונות מקור זה חופף לאמצע מקור 6, ועדות פנימית בכתב היד מלמדת שנכתב אחריו. נראה שמקור זה שימש בסיס לעריכה של סמילנסקי לקראת הפרסום של הקטעים המאוחרים של הזיכרונות בבוסתנאי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה נחמה זילברשטיין.

מקור 8: קטעי הזיכרונות שפורסמו בחוברות בוסתנאי, בשנים 1930–1929, תחת הכותרת “ראשונים”. זיכרונות אלה מתחילים מהקמת תנועת “חובבי ציון”, במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה התשע עשרה, ומגיעים עד הקמת “נוה צדק” ו“נוה שלום” בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. את קטעי הזיכרונות המופיעים בבוסתנאי ערך משה סמילנסקי. מהשוואתם לכתבי היד המקוריים אפשר ללמוד שהעריכה הייתה בכמה מישורים: תיקון שיבושי לשון, שינוי השפה לשפה ה“רשמית” של כתיבה עיתונאית באותה תקופה, השמטת הערות ערכיות אישיות, ובייחוד הערות ביקורתיות, הכנסת עמדות ערכיות אידאולוגיות של העורך ובני דורו, וכן השמטה של אנקדוטות וסיפורים אישיים. השוואה של מקור זה לכתבי היד מראה שמקור זה קרוב ביותר למקורות 2 ו־7.

עותקים של העיתון נמצאים כאמור בכמה ספריות ציבוריות וכן בבית הספרים הלאומי.

לרשותנו עמדו אפוא שמונה מקורות, מתוכם שישה בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי, ועוד אחד שהוא הדפסת כתב היד שאבד. על פי הבנתנו שניים מהם הם כתיבה ראשונית של הזיכרונות (מקורות 1, 5), שניים עריכה ראשונה של הכותב (מקורות 3,2), שניים כנראה עריכה שנייה של הכותב (מקורות 6,4), אחד (מקור 7) עריכה שלישית של הכותב, ואחד (מקור 8) הוא כאמור החומר שערך סמילנסקי ופורסם בבוסתנאי.

לצורך ההוצאה לאור של הזיכרונות הושאלו לנו מקורות 1 ו־2 (מחברות בכתב יד) ואנו סרקנו וצילמנו אותם. ממקורות 6,4,3 ו־7 (דפים פזורים בכתב יד) קיבלנו צילומים. מקור 5 כאמור הדפסה של מחברת שאבדה, נמצא בידינו, וכן נמצא ברשותנו צילום של מקור 8 (בוסתנאי). כל המקורות הוקלדו מחדש, כדי לאפשר לחקור את התכנים, לערוך ולשלב ביניהם וליצור את הטקסט הסופי.

 

הצורך בעריכת הזיכרונות לקראת הוצאתם לאור    🔗

כעדותו של פוחצ’בסקי בזיכרונותיו, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים התנהל בארץ מאבק על תחיית השפה העברית והפיכתה לשפה המדוברת בארץ. בשנים הראשונות לנישואיו (שנות התשעים המוקדמות של המאה התשע עשרה) היה ביתו מהראשונים ומהיחידים במושבה ראשון לציון ששפת הדיבור בהם הייתה עברית¹¹. אלה היו השנים הראשונות (ודאי אצל יוצאי מזרח אירופה) שבהן העברית יצאה מתחום לימודי הקודש והפכה שפת היום־יום. בתקופת כתיבת הזיכרונות – שנות העשרים של המאה העשרים – הייתה העברית המודרנית מבוססת הרבה יותר אך עדיין בשלב של יציאה מחיתוליה. במקומות רבים בטקסט יש תחושה שהכותב מחפש וממציא דרכים לומר דברים שעדיין לא נאמרו בעברית. זהו ודאי חלק מהקסם שבזיכרונות הללו.

עם כל אהבתו של פוחצ’בסקי לשפה העברית, הכתיבה לא הייתה שליחותו בחיים ולא משלח ידו: “לא ספרא ולא בר ספרא אלא עובד וכורם פשוט אני”, כתב.

בקריאת הגרסה הראשונית של הזיכרונות יש הרגשה שהכתיבה נבעה באופן ישיר ומידי מתוך הזיכרונות, שהאיש כביכול “צלל” אל תוכם. הכתיבה ספונטנית, מחוספסת, אסוציאטיבית ולא פעם מדלגת מעניין לעניין, עסיסית ומלאת חיים, אך צמודה לעובדות ואמינה. התוכן כאילו קם לתחייה מעבר לתהום הדורות. לעומת זאת השפה לפעמים קשה להבנה, יש הרבה טעויות כתיב ותחביר, שימוש רב במילים זרות (ארמית, יידיש, ערבית ושפות אירופאיות), ולא פעם יש לחזור ולקרוא משפט עד שמתבהרת כוונתו (ולפעמים הכוונה אינה מתבררת אלא כשמשווים לגרסאות מאוחרות).

במחברות שבהן ערך הכותב את החומר – עריכה ראשונה שנייה ושלישית – השפה מהוקצעת ונכונה יותר ולא פעם ברורה יותר. יש תוספות ליריות יפהפיות, לפעמים תוך כדי היסחפות פואטית עד כדי פגיעה באמינות העובדות. לסיפור חודר איזה שמץ של יומרה ספרותית, כמו גם יומרה חינוכית־אידאולוגית.¹² העמדה החברתית־קהילתית־לאומית דומיננטית יותר, ומשהו מהחיות של הכתיבה הראשונית אבד. עם זאת ניכר סוג אחר של מעורבות רגשית: הרהורי האיש המבוגר, המביט על אירועים מהעבר הרחוק במבט ביקורתי ועם זאת משועשע ואירוני.

בקטעים שהופיעו בבוסתנאי השפה מהוקצעת, הסגנון “נאה” (על פי סגנון הכתיבה העיתונאית באותה תקופה) וצונזרו קטעים עוקצניים, ביקורתיים, ליריים וסתם אנושיים. ההגשה החינוכית־אידאולוגית־לאומית היא הדומיננטית, והקריאה מרתקת הרבה פחות. נציין שישנם קטעים שהופיעו בבוסתנאי אך אינם קיימים בכתבי היד שבידינו, ונראה שמקורם אבד.

חלק קטן מהחומר נמצא בגרסה אחת בלבד, רובו נמצא בשתיים, שלוש או ארבע גרסאות. לצורך הוצאת הזיכרונות השתמשנו בכל החומר שבידינו.¹³

 

מטרת עריכת הזיכרונות    🔗

לעריכת הזיכרונות שלוש מטרות. מבחינתנו כולן חשובות באותה המידה, אך לעתים הן סותרות זו את זו:

א. להביא לקורא את כל התוכן הקיים בזיכרונות.

ב. להנגיש את החומר לקורא בן ימינו ולאפשר לו קריאה שוטפת.

ג. להישאר נאמנים לכתיבה המקורית.

אפיוני העריכה    🔗

רצף הזמן ורצף הסיפור

הזיכרונות שומרים לעתים על רצף כרונולוגי, לעתים על רצף נרטיבי, ולעתים יש מעברים הנובעים מרצף אסוציאטיבי־חופשי המקשה על ההתמצאות בתוכנם. כדי להתגבר על המכשול הזה, ניסינו להביא את החומר ברצף כרונולוגי של האירועים המסופרים ועם זאת ברצף נרטיבי, וככל האפשר להימנע מדילוגים מעניין לעניין. לצורך זה, ומפאת הכתיבה האסוציאטיבית, פעמים רבות נאלצנו לשנות את סדר הבאת הדברים.

נציין שהרצף הכרונולוגי פוענח על פי שילוב של תאריכים המופיעים בזיכרונות (ישירות – כשצוין תאריך ממשי, ובעקיפין כשמצוין למשל משך הזמן שחלף בין אירועים) ושל תאריכים המופיעים בספרות ההיסטורית.

החלוקה לשערים ולפרקים היא חלק מהעריכה שלנו וכן גם רוב שמות השערים והפרקים (אם שם השער או הפרק נלקח מכותרת שנתן הכותב לקטע מסוים בזיכרונותיו, מופיע שֵׁם השער או הפרק במרכאות כפולות). בעיקרו סדר השערים כרונולוגי וכך גם סדר הפרקים שבתוכם. בתוך כל פרק נשמר רצף כרונולוגי ורצף נרטיבי. בין הפרקים אין בהכרח רצף נרטיבי, ופעמים רבות הרצף הנרטיבי בתוך פרק מחייב גלישה אל מעבר לזמן של תחילת הפרק הבא.

פוחצ’בסקי היה מודע לבעיית הרצף הכרונולוגי והנרטיבי בכתביו ואף כתב: “נשוב קצת לאחור, אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי בדיוק”, “נתתי חופש גמור למחשבותי והתרחקתי מ…” וכדומה. כאמור לא פעם המשכנו רצף תוכני מסוים בתוך פרק מעבר לרצף הכרונולוגי הכללי. במקרים כאלה, כשחזרנו לרצף הכרונולוגי הכללי בתחילת הפרק הבא, העתקנו לשם אחת מהערותיו של הכותב לעניין הרצף.

נציין כאן שיש קטעים לא מעטים המדברים אמנם על הזמן המתואר בזיכרונות, אך העמדה כלפי האירועים המתוארים, ולפעמים אף ידיעת העובדות עצמן, לא יכלו לבוא אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית. כיוון שלא פעם הדברים מעניינים ונותנים מבט רחב יותר על התקופה או על האירוע המסוים, השארנו אותם על כנם למרות אי־נוחות מסוימת מבחינת ההיגיון הסיפורי.

בדרך כלל השמטנו את הביטוי “ז”ל" כשהכותב הוסיף אותו אחרי שם אדם שבשעת כתיבת הזיכרונות כבר הלך לעולמו אבל בתקופה שעליה מסופר היה בחיים. מצאנו שהדבר מבלבל וממילא הרי היום מכל המוזכרים בזיכרונות לא נשאר אלא זכרם המבורך.

ככלל הבאנו את הדברים בלשון כותבם, אלא שערכנו בהם כמה שינויים:

כשאותו תוכן הופיע ביותר ממקור אחד בדרך כלל שילבנו בין המקורות כדי ליהנות מהמעלות של כל אחת מהגרסאות ועם זאת להימנע מחסרונותיהן.

לא פעם, במקום שמיכל פוחצ’בסקי מחק טקסט וכתב אחר במקומו, או עשתה זאת נחמה אשתו (כפי שמעיד כתב היד), חזרנו לטקסט המקורי.

במשפטים שהיו קשים להבנה ודרשו קריאה חוזרת שינינו את סדר המילים.¹⁴

לעתים שינינו את סדר המשפטים כדי לקבל רצף הגיוני זורם ומובן.

השמטנו מילים בודדות ולפעמים חלקי משפטים שהכבידו על רצף הקריאה ולא הוסיפו עניין.

בזיכרונות מופיעים שמות אנשים בנוסחים שונים ומשונים. איחדנו את הכתיב של כל שם תוך התחשבות בנוסחים של כותב הזיכרונות. נציין שבמקרים מסוימים צורת כתיבת השמות בהערות השוליים, המקובלת בספרות המקצועית, אינה זהה לצורת הכתיבה בזיכרונות. זה המקום להעיר שגם באיות של שמות מקומות ישנה גמישות רבה בזיכרונות. את אלה לא שינינו.

הכנסנו ניקוד חלקי במקומות שהכתיב החסר הִקשה על ההבנה. יש להעיר שבכתבי היד אין עקביות בכתיב, בדרך כלל הכתיב חסר אך לעתים מלא.

לעתים תיקנו טעויות מגדר (זכר־נקבה) וכמות (יחיד־רבים), אך כשהטעות אינה מקשה על ההבנה, ובפרט אם היא עקבית, הותרנו אותה על כנה.

תיקנו שגיאות כתיב בודדות.

הכותב נטה למשפטים ארוכים וחילק אותם פעמים רבות בוי“ו החיבור. אנו הוספנו נקודות, ולא פעם השמטנו את וי”ו החיבור.

רוב סימני הפיסוק נוספו בעריכה, וסימני פיסוק לא מעטים שהיו במקור הושמטו.

במקרים הבאים הוספנו סוגריים מרובעים:

כשהכותב השתמש במילים לועזיות שאינן בשימוש רגיל בעברית היום או שמשמעותן היום אחרת.¹⁵

כשהכותב השתמש במשקלים ובבניינים של מילים (או של צירופי מילים) שאינם מקובלים היום ונראה לנו שהדבר מקשה על ההבנה.¹⁶

כשבזיכרונות מופיע תאריך עברי (והוספנו תאריך לועזי).

לעתים נדירות מאוד הוספנו בסוגריים מרובעים מילה למשפט שלא היה מובן בלעדיה, או מילת קישור שנדרשה לשם חיבור חלקי משפטים שנלקחו מגרסאות שונות.

במקרים רבים קיצר פוחצ’בסקי שמות מקומות וכתב “ראשון” במקום “ראשון לציון”, “יסוד” במקום “יסוד המעלה” וכדומה. כשחשבנו שיש חשש לאי־בהירות השלמנו את שם המקום בסוגריים מרובעים.

 

הערות שוליים    🔗

הכותב השתמש בביטויים מהמקורות וציטט פסוקים וחלקי פסוקים, לא פעם בשיבוש (לפעמים מכוון, מטעמי הומור או אירוניה). כדי לקרב את הקורא לעולם האסוציאציות של הכותב, כשהביטוי אינו בשימוש הרגיל היום הפנינו להערת שוליים, שבה מקור הביטוי ובמידת הצורך גם פירושו. אם הציטוט אינו מדויק הבאנו את הציטוט המדויק בהערה. כשלא הצלחנו לפענח את מקור הביטוי או את פירושו, הפנינו שאילתה לאנשי האקדמיה ללשון העברית והבאנו את תשובתם בהערת שוליים.

בהערות שוליים הוספנו מידע על אנשים ועל מאורעות הנזכרים בזיכרונות. המידע הזה מבוסס כולו על עבודתה הברוכה של ד"ר עינת עטייא. בסוף כל הערה מופיעה הפניה אל מקור המידע המשמש אסמכתה, ובסוף הספר מובאת רשימת המקורות. במקרים מסוימים המידע שהבאנו בהערות סותר את המסופר בזיכרונות, כדרכן של עדויות היסטוריות.

 

מכתבים    🔗

מהמכתבים המופיעים בנספח השמטנו קטעים ובמקומם הוספנו שלוש נקודות בסוגריים מרובעים […]. במקום מילה שאי אפשר היה לפענח בכתב היד, הוספנו שלושה מקפים – – –.

כמו כן הוספנו סימני פיסוק גם במכתבים.

 

אמירה אישית של עורכות כתב היד    🔗

זיכרונותיו של פוחצ’בסקי אינם מסמך היסטורי רשמי, אלא תיאור האירועים בראייתו הרעננה, השנונה והאישית של כותבם, שהיה עד ושותף להם. הסבא־רבא שלנו יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי היה מזוהה מאוד עם קבוצת הייחוס שלו, שכונו “השמנדריקים” ובעיקר “השישה”. אלה היו צעירים שבא ארצה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה מקהילות יהודיות ברוסיה ונעשו לחקלאים ולמדריכי חקלאות מסורים, נתנו את לבם לעבודת אדמת “ארץ אבותינו” והעדיפו את צורכי העבודה על פני שמירת מצוות הדת. הם הרגישו אחריות ציבורית עמוקה לנעשה בארץ בכלל ובמושבות הברון בפרט, נלחמו על השפה העברית (בעיקר מול היידיש והצרפתית), ונחרדו מרעיון אוגנדה.

מיכל פוחצ’בסקי היה אדם הגון מאוד, ובייחוד ביחסו לעובדים אתו, אך גם ביקורתי וחסר פשרות. אולי מתוך הזדהותו עם קבוצת הייחוס שלו, צמצום שבמידה זו או אחרת רובנו לוקים בו, נדמה לפעמים שהוא מביט על אנשים מקבוצות אחרות – יהודים בני עדות אחרות, יהודים שלהם גישות אחרות משלו לדת, איכרים מקבלי תמיכה, ערבים, צרפתים, פרנקופילים, מתנגדי העברית, אוגנדיסטים וכיו"ב – בזרות מסוימת, ורואה בהם “הם” מול “אנחנו”. מבטו הוא אמנם מהוגן, לא פעם מתפעל, מביע הערכה עמוקה ומעתיר שבחים, אך בניסיון מוגבל בלבד להבין ולקבל את נקודת המבט של האחר וכך גם לא פעם במבט כועס וכואב, ביקורתי מאוד ואף מזלזל.

התלבטנו בשאלה אם כדאי “לעגל פינות” – לקצץ בביקורתיות, להשמיט אמירות פוגעות וכדומה. השארנו את הדברים כפי שהם (חוץ משמות של אנשים שעליהם שפך קיתונות של כעס ובוז וייתכן שצאציהם עוד חיים בינינו ועלולים להיפגע). עשינו זאת משום שהרגשנו שהעמדה שלו (ומן הסתם גם של רבים אחרים), גם אם הייתה מעט חד־ממדית מבחינת ההבנה וההערכה של ריבוי התרבויות והגישות, היא חלק מהתמונה של אותה תקופה בארץ, ואף עיצבה במידה לא מעטה את המשך החיים כאן.

אם נאהב זאת ואם לאו, אם מבחינה אישית אנו מזדהים עם דבריו ואם אנו מסתייגים מהם – אלו הם דבריו, והם נכתבו בזמן מסוים ומתוך נקודת מבט מסוימת. אנו מצאנו בהם עניין רב ואנו מקווים שכמונו ייהנה מהם גם הקורא.