א

כל בר־בי־רב יודע, כי בשם צפנת פענח נתכנה יוסף הצדיק לאחר שֶמוּנָה מִשנה לפרעה. והרי לכאורה נדמה, כי צפנת שם של אשה הוא, על משקל אסנת וענת, אף כי גם ענת הוא גבר במקרא, ולא גבר סתם אלא אביו של השופט שמגר בן ענת. בעצם, אין כל סיבה שעניָן זה יעסיק אותי, שהרי אינני בלשן וּודאי שאיני מומחה לשמות. טַבָּח אני במקצועי, ומשלח־ידי הכנת תבשילים, תרביכים ורטבים. ולא טבּח סתם, כי אם טבח מעולה הנמנה עם ידועי שם, ואולי דווקא משום כך גורס אני הפעם עילום־שם. לוּ ראיתם את פני מובטחני שהייתם מזהים אותי, שכן לא אחת נזדמן לכם להיתקל בדמות דיוקני בעיתונים, כשלראשי מצנפת־טבחים לבנה ובידי קערת מטעמים מעלה קיטור מיתמר, מעשה ידי להתפאר. גם על מסך הטלוויזיה זוכה פרצופי להתנוסס לעתים מזומנות. עיסוקי המקצועי גלוי וידוע איפוא לכל באי עולם, ואילו תחביבי סוד כמוס הוא עמדי, ואין איש מעלה בדעתו וחושד בי, כי עשוי אני לעסוק בתחביב מסוג זה, הדורש השכלה אקאדמית, התמחות נוקדנית ולימוד שיטתי. כיוון שבכל הכרוך ברשימה זו מובטח לי עילום־שם, מרהיב אני עוז בנפשי אך הפעם, ומגלה בראש חוצות את שמו של התחביב האהוב עלי: קִיבֶרנֶטיקה.

לאמיתו של דבר, אם תעמיקו חקר תיווכחו לדעת כי אמנם יש קשר, לפחות עקיף בין מקצועי לבין תחביבי, אלא שקשר זה אינו אובייקטיבי, כי אם סובייקטיבי ולא פיזי כי אם פסיכולוגי; בתוכי אני, בלבב פנימה נקשר הקשר של אמרות־כנף, שיצאו מפיותיהם של שני גדולים – האחד ישו הנוצרי והאחר ולאדימיר לֶנין. ישו אמר: לא הבא אל הפה מטמא את האדם, כי אם היוצא מן הפה מטמא את האדם; ואילו לנין הכריז בשעתו, שכל טבחית מסוגלת לנהל מדינה. שימו נא לב למלה “בשעתו”, שכן דבריו של לנין נאמרו לפני מהפכת אוקטובר, ויש יסוד סביר להניח, כי לאחר שעלה לשלטון שינה לנין את דעתו זו מן הקצה אל הקצה. ואני, שמשלח־ידי הוא להכין דברים הבאים אל הפה, גמרתי אומר להקדיש את כוחות הרוח ואת שעות הפנאי שלי לדברים היוצאים מן הפה, דהיינו לתקשורת, שהרי אין הקיברנטיקה אלא מדע התקשורת. והואיל וכל טבחית מסוגלת לנהל מדינה, באתי לידי מסקנה, שטבח בעל שיעור קומה כמוני יש לאֵל ידו לנהל את הקוסמוס כולו, שהרי כל הבריאה אינה עוסקת אלא בקליטה ופליטה של שידרי אותות תקשורת בצורת אֶנרגיה, חלקיקי חומר, או מידע, והמַחשבים של ימינו, לאחר שישוכללו ויגיעו לשיא, עתידים ליהפך למוחות – אֶלקטרוניים או גרעיניים – הטומנים בחוּבּם שליטה על התולדה כולה, ובאמצעותם נמשול בכיפה – או במצנפת – אנחנו הטבחים, כי בסופו של דבר הכל תלוי בנו לאמור: מה הוא שנזין בו את המַחשב ומה המתכוֹן שלפיו נכין את המטעמים אשר ימלאו את כרסו, קרי את זכרונו. אין צורך להיות טבח בעל שם טוב כדי להעריך כראוי את דברי הטעם של סבתי, שֶעַל השבחים והקילוסים שהיו משמיעים באזניה בזכות עוגותיה המעולות, היתה משיבה ביידיש עסיסית: “וואָס מען לייגט אריין נעמט מען ארויס”, שפירושו בלשון מעודכנת יותר: טיב התשומה הוא שקובע את טיב התפוקה.

ניקח לדוּגמה תבשיל הקרוי בתורת הבישול “רוטב קיבוץ גלויות”, שאין יאה ממנו כדי להספיג בו אורז או לחם מטוגן, ומתכּוֹנוֹ המקובל מצוי בספר הבישול של אביבה גולדמן. כאשף המטבח השקוע ראשו ורובו במעש היום־יומי, הריני איש ביצוע ואין כוחי גדול באמנות הניסוח. על כן נזקק אני לסגנונה של אותה מחברת, המנסחת את רוטב קיבוץ הגלויות בלשון הוראה מחייבת, מעין מצוות עשה, או ביתר דיוק עשי, הנה כך:

"2 כבדים, 159 גרם ריאות, 150 גרם מוח, 2 בצלים גדולים, 4 שיני שום, 2 כפות קמח, 4 כפות שמן, 2 כוסות מים: 1 כפית אבקת מרק עוף, מלח, פילפל אדום, 1 כפית פטרוסלינון קצוץ.

קצצי את הבצל והשום והשחימי בשמן; טגני את הכבד והמוח עם הבצל מספר דקות והוציאי; טגני את הריאות עם הבצל והוסיפי את המים. תבּלי והמשיכי לבשל עד שהריאות תתרככנה, הוציאי אותן. הכיני רביכה של קמח ברבע כוס מים. שפכי על הרוטב. קצצי את הריאות, הכבדים והמוח לקוביות קטנות והחזירי לרוטב. בשלי מספר דקות והגישי עם פטרוסלינון קצוץ".

אחר כל הדברים האלה, המתובּלים תבּל היטב, כלום יש סיכון כל שהוא בטעמו של רוטב קיבוץ גלויות תורגש שמינית שבשמינית של תִפלוּת? הנה כי כן, במתכונת המתכון הזה פועל אני גם בשדה הקיברנטיקה.

וכאן חייב אני להתוודות. בשל מגבלות בתחומים שונים – המדעי, הכלכלי והחברתי – מנוּע אני מלהשתמש במַחשב של ממש. משום כך המצאתי לי מַחשב פרטי, אישי, הייתי אומר אפילו אינטימי, דוּגמת אחד מגיבורי ספרו של יעקב ואסרמן “בר־אווזתיים”, שעיצב, אם זכרוני אינו מטעני, פסלוני־שעווה מדמויותיהם של כל הסובבים אותו, ואלה מהם שהקניטוהו בשעות היום, היה מתנקם בשעות הלילה בפסלוניהם בדרכי־ענישה שונות עד כדי ארבע מיתות בית־דין.

לי אין טענות אל בני־אדם, לא אֶל הסובבים אותי ולא אֶל המרוחקים ממני, והיומרות שלי, על כל פנים בהֶקשר של תחביבי, אינן במישור האנושי – הפסיכולוגי, החברתי וההיסטורי – אלא במישור הקוסמי והמֶטאפיזי. לפיכך אין דמיון בין המַחשב שלי לבין מחסן הדמויות של אותו גיבור. מחשבי האישי דומה יותר למערבל, שלתוכו אני שם את החמרים, המרכיבים את התבשיל בשיעור שנקבע פעמים על פי מתכון, פעמים על פי דמיוני הפורה ופעמים על פי שניהם גם יחד.

איני סבור שהקורא ימצא עניָן בתיאור מִבנהו של המחשב שלי; דומני מְסַקרן הרבה יותר הוא דווקא המתכון, שעל פיו מזין אני מוח אֶלקטרוני זה, ועל אחת כמה וכמה התוצר שהוא פולט ליָדִי תמורתו. וכדי שסקרנות זו תבוא על סיפוקה משנס אני מותני מתוך נסיון לתאר בפרוטרוט מקרה קונקרטי אחד של קליטה ופליטה, העשוי לשמש פאראדיגמה, לשון אחרת, מעשה שהיה, שיש בו משום דגם להוֹוה ואות לבאות.

ב

זה המתכון ואלה הנתונים, שבהם הֵזנתי את זכרון המַחשב.

1. אם ניקח חבילת קלפים, כמו שקיבלנו אותה מבית המלאכה, ונטרוף אותה במשך כמה רגעים, לא יישאר זכר לסדרם הראשון. וכל כמה שנוסיף לטורפם, לעולם לא ישובו אל אותו הסדר. נעשה דבר שאין לו תקנה – נכנס יסוד המקריות במקום הסידור… מידתו המעשית של היסוד המקרי, המסוגל לגדול בעולם ואינו מסוגל כלל להתמעט, נקראת אנטרוֹפיה.

א.ס. אֶדינגטון: “טבע העולם הגשמי”, פרק “כלות תבל”.

2. סימן ההיכר… של המִשחק הוא במה שהוא מהווה כמין יציאה מן העולם הממשי. כשם שאינו בא לספק צרכים ממשיים של העולם, כך אין חוקֵי ההוויָה היומיומית שולטים בו. כל אימת שאדם משַׂחק יוצא הוא מחווייתו הרגילה. יציאה זו מן העולם הממשי היא מוּדעת. הילד יודע שהוא משַׂחק, וכל המִשׂחָקים החברתיים, שנועדה להם השפעה רבה בהיסטוריה ושהביאו לידי גיבושן של חטיבות מאורגנות, מלוּוים אף הם תודעה מלאה על אופיָם המיוחד. יציאה זו מן העולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המִשחק ואינה מגבילה את תחום תחולתו. נהפוך הוא: דווקא היא עושה את המִשחק צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר התרבות. האמן יודע שהוא יוצר עולם דמיוני, הכוהן המקריב קרבן יודע שהוא עושה מעשה המפקיע אותו מהוויית החולין. גילומיה המובהקים של יציאה זו הם תיחומו של המשחק בחלל ובזמן.

משה ברש: מתוך מבוא לספרו של יוהאן הויזינגה “האדם המשַׂחֵק”.

3. שחק – אח לצחק וכדוגמתו בכושית. צחק – Ridere, Pi ludere, iocari Saltare, ludibrio habere; contumelia, effieere כמוהו בערבית ובסורית, ובדרז’ל גחק: לד"ק שרשו קחק… והוא חיקוי הברת הקול, כבגרמנית קיכערן, געקיכר.

ד“ר שלמה מאנדלקרן: “היכל הקודש” – הקונקורדאנציה לתנ”ך.

4. אני משוכנע שהעם הרוסי נגוע בחולי מעורר פלצוּת, הדורש ריפוי מיָדִי, מסובך וממושך. מחלה נתעבת זו מתבטאת, לדוּגמה, בצורות אלה: איכרי סיביר, לאחר שהם מרטשים את בטניהם של חיילי הצבא האדום, כורכים את המעי הדק על מקלון – אומרים כי ניתוח זה מביא את המעונה לידי פרפורי־עוויתות מלוּוים רעמי צחוק, שאינו מַרפה ממנו עד אשר יוצאת נשמתו בצחוק.

מ. גורקי: אחרית דבר לספרו של ס. גוסייב־אורנבורגסקי “ספר על הפוגרומים באוקראינה”.

5. ואכן, בספר בראשית מוצאים אנו את הפעל “צחק” י"ב פעמים, ובכל שאר ספרי התורה רק פעם אחת בפרשת העֵגל, כלומר בעת ששיחֵת העם וסר מדרך התורה, ואף שם במובן של משחק לאמר: “ויקומו לצחֵק”.

י. אורן: “ההר והעכבר”, פרק “פיגומים”.

6. בתקופה האחרונה הוברר, כי המרד של החיים נגד עליית האנטרוֹפיה, מרד הארגון וההתקדמות נגד הדגראדאציה, מבוסס על אספקת האֶנרגיה שמקורה בשמש. אֶנרגיה זו היא המאפשרת להתגבר על עליית אי־הסדר ומשמשת יסוד לקיום החיים. זרמי האֶנרגיה הבאים מן השמש והתהליכים הכימיים בתא החי, המנצלים אֶנרגיה זו, יוצרים ומארגנים את המִבנים המסובכים המאפיינים את היצורים החיים. מכאן שעליית האנטרופיה ותורת האֶבולוציה הביולוגית אינן תרתי דסתִרי, להיפך: התפתחות החיים מתגלה בכל עָצמתה על רקע התהליכים המפוררים והמהרסים של הסביבה הדוממת.

אהרון קציר: “בכוּר המהפכה המדעית”, פרק “הרהורים על מושג הזמן”.

ג

לאחר שהקֶלֶט של המחשב קָלַט את הנתונים המפורטים לעיל בסבלנות הראויָה לשבח (ולמחמאה זו ראוי גם מי שהגיע עד הלום בקריאת דברו) פָּלַט הפֶּלֶט, להפתעתי הרבה שיר או משהו המתיימר להיות שיר. אין לי צל של ספק שלמקרא פליטת־מַחשב זו יהא הקורא שותף לתדהמתי, והרי התוצר לפניו, כלשונו וככתבו.

יָדַעְתִּי כִּי הֵם יַעַרְפוּ אוֹתוֹ,

כְּהֵעָרֵף הָרֹאש עֲטוּר הַכֶּתֶר

מִצַּמֶּרֶת חָכְמָתוֹ

וּבִינַת אֲמִירוֹ

שֶׁל אִילַן הַסְּפִירוֹת

דְּמוּי הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

אֲשֶׁר חֶסֶד זְרוֹעַ יְמִינוֹ – אַבְרָהָם

וּגְבוּרַת זְרוֹעַ שׂמֹאלוֹ – יִצְחָק,

כִּי צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר:

הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

יָדַעְתִּי כִּי הֵם יַעַרְפוּ אוֹתוֹ,

וְעִם לֹא יַעַרְפוּ, יַעַקְדוּהוּ.

כִּי הֵם לֹא רָאוּ אֶת הָאַיִן מְשַׂחֵק עִם עַצְמוֹ,

וַאֲנִי רָאִיתִי,

אָמַר אַלְבֶּרְט אַינְשְׁטֵין:

אֱלֹהִים אֵינוֹ מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא.

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר:

אֱלֹהִים אֵינוֹ מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא.

אֲבָל בְּאִשְׁקוּקֵי נִסָּה לְשַׂחֵק פַּעַם אַחַת.

מַדּוּעַ נִסָּה אֱלֹהִים לְשַׂחֵק בְּאִשְׁקוּקֵי?

כִּי בְּעֵינוֹ הַצּוֹפִיָּה בַּכֹּל

רָאָה גַּם הוּא אֶת הָאַיִן מְשַׂחֵק עִם עַצְמוֹ

דַּוְקָא בְּאִשְׁקוּקֵי

(אִשְׁקוּקֵי! אֵיזוֹ מִלָּה מַצְחִיקָה!)

כָּמוֹנִי הַקָּטָן נִבָּט אֱלֹהִים הַגָּדוֹל

בְּמִשְׂחָקוֹ שֶׁל הָאַיִן,

כְּקִיבִּיצֶר, כְּצוֹפֶה מִן הַחוּץ,

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַמִּשְׂחָק

שַׁעֲשׁוּעַ שֶׁל רִיק הוּא.

מִפַּחַד שִׁמְמוֹנוֹ הַנָּבוּב שִׂחֵק הָאַיִן עִם עַצְמוֹ

רְפוּי אוֹנִים, מְבֻטְבָּט, מַשְׁמִים,

נֶגְדָה נָּא לְכָל עָָצְמָתוֹ הָעוֹבֶרֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ

שֶׁל אֱלֹהַּ יוֹשֵׁב עַל מִלֵּאת,

אֵל אֱלֹהֵי הָאֱלֹהֻיּוֹת,

הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְהִתְנַצֵּל אֶת עֲדִי שְׁלֵמוּתוֹ

וְלִפֹרק וְלוּ אַךְ מְעַט מִזְעָר,

מֵעֹל הַגֹּדֶשׁ אֲשֶׁר עַל צַוָּארוֹ;

לַחֲלֹק קֹרֶט מִמֶּנּוּ לְמִי שֶׁרִיק הָאַיִן

מֵצִיק לוֹ וּמְדַכְּאוֹ

כְּעָקַת הַיֵּשׁ הַמַּכְבִּידָה

אֶת מְלֵאַת אַכְפָּהּ עַל הָאֱלֹהִים.

וַיֵּט אֱלֹהִים יָדוֹ וַיָּנַע אֶת הָאֶחָד…

כְּלִי אֶחָד.

אֶחָד וְיָחִיד מִכְּלֵי הָאִשְׁקוּקֵי הֵזִיז אֶלֹהִים

הֲסָטָה שֶׁל מַה בְּכָךְ.

אַךְ מֵאוֹן הַמַּגָּע אַדִּיר הָאֵימִים

נִטְרְפוּ כְּלֵי הַמִּשְׂחָק כֻּלָּם

וּבוֹ בָּרֶגַע פָּרַץ הָאַיִן בִּצְחוֹק

כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,

לֹא! כְּאַשְׁדֵי נִיאָגָרָה,

לֹא כְּנַחְשׁוֹלֵי אוֹקְיָנוֹס בְּסוּפָה,

לֹא! כְּשֶׁהִתְעַרְבֵּל הַחֹמֶר הַהִיּוּלִי בְּעַרְפִלִּיּוּת הַקּוֹסְמוֹס

הִתְגַּלְגְּלוּ רַעֲמֵי הַצְּחוֹק

וְהֵד קוֹלוֹתָיו הִתְרַסֵּס כַּבָּרָק

וְהָיָה לְאַלְפֵי רְבָבוֹת שֶׁל צְלִילִים,

בְּנֵי צְלִילִים, שִׁלֵּשִׁים, רִבֵּעִים

וּבְנוֹת צְלִיל אֲשֶׁר לֹא תִּסָּפַרְנָה מֵרֹב.

וּכִפְגֹעַ חִצִּים בִּקְלִפַּת גֶּזַע עֵץ עָבוֹת

כֵּן נִנְעֲצוּ רְסִיסֵי הַצֶּלְצְלִים.

בְּמַעֲטֵה הַיֵּשׁ הָאֱלֹהִי

וַיִּשְׂרְטוּ שָׂרֶטֶת בּוֹ.

וַאֲנִי רָאִיתִי,

בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי

אֶת גְּרַב הָאַיִן

הַפּוֹשֶׂה עַל עוֹרוֹ שֶׁל הַיֵּשׁ

וּמְאַיֵּן אֶת אוֹרוֹ

נְקָבִים, נְקָבִים אֲפֵלִים,

עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

וְלֹא יָמוּשׁ מַרְאֵה הָעֵינַיִם הַזֶּה מִמֶּנִּי

כָּל יְמֵי חֶלְדִּי.

עַד אֲשֶׁר בְּבוֹא עִתִּי

אֶתְיַצֵּב אֶל מוּל פְּנֵי שַׂלְמַת הָאוֹר הַטְּלוּאָה,

אַרְכִּין רֹאשִׁי

אֶכְבֹּש עֵינַי בְּקַרְקַע הָרָקִיעַ

וְכִכְלִי מַלֵא בּוּשָׁה

אַכֶּה עַל חֵטְא שֶׁלֹּא חָטָאתִי

וְאֶתְוַדֶּה לֵאמֹר:

שַׁבְרִיר נָמוּשׁ אָנֹכִי,

חִרְחוּר זַעֲרוּרִי,

רַק אֵגֶל שֶׁל פִּכְפּוּךְ

בִּשְׁאוֹן מַפְּלֵי הַצְּחוֹק

שֶׁאֵין לוֹ מַעְצוֹר.

כִּי הוּא חוֹלַל בָּאַיִן,

ְוהוּא יֻחַם בָּרִיק

וּבָאָדָם דָּבַק

עֲדֵי הָיוּ בָּשָׂר אֶחָד שְׁנֵיהֵם –

אָדָם וּצְחוֹק.

צְחוֹק וְאָדָם.

כְּיִשְׂרָאֵל וּכְאוֹרַיְתָא חַד הוּא.

וְאַךְ לַשָּׁוְא יַחְשׂף שִׁנָּיו צָבוֹעַ

בְּנַסּוֹתוֹ לְהִדָּמוֹת אֶל הָאָדָם

בִּצְחוֹק

אֲשֶׁר צָחַק הָאַיִן בְּהִטָּרֵף כֵּלָיו.

עֵת זְרוֹעַ נְטוּיָה

הִשִּׁיקָה אֶל אֶחָד מֵהֶם

רַק קְצֵה צִפֹּרֶן

שֶׁל הַיֵּשׁ

יֶשְׁךָ שֶׁלְּךָ, אֱלֹהַּ.

וְהֵמָּה

שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים צְחוֹק מָה הוּא

– אֲצִילֶיךָ וּבְרוּאֶיךָ וִיצוּרֶיךָ וּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ –

אִם יִרְצוּ

אֵין זֶה מִיתוֹס.

כִּי זוֹ דַּרְכָּם מִקֶּדֶם וּמֵאָז:

כָּל פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁל מְשִׁיחַ מִיתוֹס

יִפְדּוּ בְּשֵׂה עוֹלָה שֶׁל שִׁיר הָאַגָּדָה.

וְאִם לֹא יִפְדּוּ

וַעֲרָפוּהוּ.

ידַעְתִּי כִּי הֵם יַעַרְפוּ אוֹתוֹ.

ד

קראתי את שירת המַחשב והייתי, כאמור, כאיש נדהם. ידי רפו, שדה יצירתי נסתחפה, דמיוני הפורה נתעקר עד תום, הן בתחום הטבחוּת והן בתחום הקיברנטיקה. מטעמי לקוחותי לא תובלו כראוי ונתוני מחשבי לא לוקטו כנדרש.

על פי עצת ידידי נזקקתי לריפוי פסיכואנאליטי. הנרפא שלי לא היה רופא אלא רופאה: אשה נאה ומרשימה מכמה וכמה בחינות – עיניה שחורות ובורקות, שפתיה דקות ותקיפות, שדיה סדורים וערוכים, ירכיה קשתיות ומגרות ושוקיה מוצקות ואיתנות, במידה שניתן היה לעמוד על כך מאותן הפסיעות המעטות שפסעה בנוכחותי בחדר הקבלה שלה. כיון שידעתי כי במהלך הטיפול הפסיכואנאליטי מושכב החולה על ספה והוא משׂיח לפי תומו, תוך הרפָּיית חושים והפגת מתח, באזני רופאו את כל המציק לו ואת כל המעיק עליו, חששתי שמא השכבה מעין זו לפני רופאה מעין זו עשויה לכוון את מערכי־לבי אל נתיבי סיפוק לאו דווקא רוחני. אולם עד מהרה נתבדו חששותי ונרגעתי. ניתנה האמת להיאמר: אל הרגעה זו נתלווה קורטוב של צער, שלא יכולתי לעמוד על טיבו.

הפסיכואנאליטיקאית היתה אשת־מעשה, שגישתה עניָנית וכל בזבוז זמן ממנה והאלה. אמנם, בחדר היתה ספה, אך הרופאה לא השתמשה בה לצרכי ריפוי. לאחר שפתחה לי את הדלת ישבה ליד שולחן כתיבה והורתה לי לשבת מולה. תחילה רשמה מפי כמה פרטים אישיים וביוגראפיים ואחר־כך ביקשתני לומר לה מה הביאני אליה. השׂחתי לה את כל שסיפרתי כאן, דבר לא נעדר.

היא שאלה:

– יש לך העתק של מתכון־הנתונים, שבו הֵזנת את המַחשב?

– כן – עניתי – ומסרתי לידה את המתכון, מלה במלה, כפי שהובא לעיל.

– והשיר?

נתתי לה גם את השיר.

הרכיבה משקפיים על חטמה ועיינה בשני המסמכים ואני בעניָן רב עקבתי אחרי הבעת פניה. יחסן של נשים אלי כאדם וכגבר הרי אלה דברים שבינו לבינה החורגים מתחום נושאיו של חיבור זה. אשר ליחסן אלי כטבח, רשאי אני לקבוע בגאווה שכל ימי חיי היו אלה רגשות עזים משני הקצוות: קנאה והערצה. קנאה – על שום שעוסק אני במקצוע שמקובל לשייכו לתחום עיסוקן של נשים, והערצה – בשל הישגי באותו מקצוע. בפניה של רופאתי לא ראיתי שום סימנים של יחס, שניתן להגדירו במונחים קיצוניים כל־כך. כמורה בבית־ספר תיכון הבוחנת חיבור של תלמיד בדקה את הכתוב, ומשסיימה נתנה בי מבט מתוך עיניה השחורות־בורקות, שדמו באותה שעה לשתי דבורים העטות אֶל אדם לעקצו.

העקיצות לא באו. באה שאלה:

– בראשית דבריך אמרת שאתה מושפע מישו ומלנין, לא כן?

– כן.

– זה לא נכון – פסקה.

לא עניתי לה.

– האם היית חניך בית"ר?

– כן – השיבותי משתאה על כָּשרוֹ של צפנת פענח זה (אולי צפנת… זאת, ראה תחילת הרשימה) – על סמך מה הגעת למסקנה זו?

– על סמך השיר.

– השיר?

– כן. ודאי זכורה לך צוואתו של שמשון הגיבור לתלמידיו על־פי ספרו של זאב זבוטינסקי

– זכורה לי היטב. הצוואה היתה שלושת הדיברות שלי בימי נעורי: מלך, ברזל, צחוק.

– נכון. שמשון ציווה למסור לעמו בשמו שיאגרו ברזל, ישימו עליהם מלך וילמדו לצחוק.

– אמת. אך מה עניין השיר לכאן?… אולי הצחוק. רק הצחוק… ואף הוא צחוק שונה בהחלט מזה שציוונו שמשון. נניח שהצחוק חדר מן הצוואה. אם כן… היכן הברזל?

– הברזל הוא במִשחק. כל מִשחק חוקי ברזל לו. אני רואה כי אחד הנתונים שהֵזנת בהם את המַחשב היה קטע מהקדמה לספרו של יוהאן הויזינגה “האדם המשַׂחֵק”. באותו ספר מצוי פרק בשם “המִשׂחק וערכּו כתופעה של תרבות”, ובו מוּכח כי בעולם המִשׂחק שׂורר סדר מושלם. “המִשחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר. סדר זה הם חוקיו וכלליו של המִשחק. הם מוחלטים”. במלים אחרות: חוקי ברזל.

– והמלך?

– המלך הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

– אל אלהים! אם כן, מי הוא הנערף בשיר? מי הוא זה שידעתי עליו כי יערפוהו? מי? אמרי לי, מי?!

הרופאה הסירה את משקפיה והתחייכה. מיד הפכה ממורה מחנכת לאשה אוהבת, על כל פנים לאשה היודעת היטב אהבה מה היא. במחי יד, בִן־רגע, כהרף־עין נעשתה יפה וצעירה. בלחייה עלה סומק, ולא עוד אלא שאפילו עיניה גונן השתנה. תכלת צלולה חדרה אל תוכן ולאחר מאבק קצר בשחור יכלה לו. הדבוֹרים פינו מקומן ליונים. “עיניִך יונים”, אמרתי בלבי. משומש, שָחוֹק, באנאלי, אבל מלטף את הלב.

היא נטלה את אצבעותיו בכף ידה ולאטה רכות:

– ידידי! הן מכל שורה שבשיר בוקעת העוּבדה, כי התבסמת מהמיסטיקה של תורת הקבלה, וייתכן שככל שהתבסמות זו שטחית ומבולבלת, כן מַפרה היא את דמיונך ומרחיבה את פרישׂת כנפיו. במיוחד התרשמת, כפי הנראה, מהאדם הקדמון, אשר בצלמו וכדמותו בונים חכמי הקבלה את אילן הספירות של האלוהים. כל פסיכולוג יבין עד מה חשוב לך, שאבריו העיקריים של האדם הקדמון מגלמים אישים מהמקרא: זרוע ימין (ספירת הגדולה) – את אברהם, זרוע שמאל (הגבורה) – את יצחק, הגוף (תפארת) – את יעקב, ירך ימין (נצח) – משה, ירך שמאל (הוד) – אהרון, אבר המין (יסוד) – יוסף. רק שלוש הספירות העליונות – כתר, חכמה, בינה – המגלמות את ראשו של האדם הקדמון על כתרו ושני פניו (פן ימני ופן שמאלי) – אין להן מקבילה בין אישי המקרא, כי מקום משכנו של הראש לא במישור ההיסטורי והחברתי אלא במישור הקוסמי והמֶטאפיזי, וכל התופס את האֵל ההיסטורי במנותק מן הקוסמוס ומהמֶטאפיזיקה – עורפו; לאלוהות כרותת־ראש עובד הוא.

הרכנתי ראשי ושתקתי. היא הרפתה מאצבעותי, שלחה ידה אל ראשי וליטפה את שיבת שרידיהם של תלתלי, העוטרים עדיין את קרחתי.

– עשית את החשבון? – שאלה.

– כן – עניתי תוך רהייה ביישנית.

– מה הוא?

– חסרה ספירה אחת. מעשר ספירות הזכרת רק תשע.

– יודע אתה מה שמה של הספירה העשירית?

– כן.

– מה הוא?

– מלכוּת.

– אמת ספירת מלכות. ומי מגלמהּ מבין אישי המקרא?

– דויד.

– נכון. דויד. דויד המלך. הנה כי כן ספירת מלכות שפירושה מימשל, שלטון, אדנות, מגולמת בדויד – הגבר, הפרטיזאן, הלוחם, אהוב הנשים ואוהבן, השליט הכובש, מייסד השושלת הנצחית, אבי אבות אבותיו של המלך המשיח. וראה פלא: ספירה זו היא היחידה שאינה גברית אלא נשיית; לא איש ולא חלק של איש אלא אשה, היא – נקבה, שאינה אבר מאבריו של האדם הקדמון, אלא דמות בפני עצמה, העומדת מולו כירח הניצב מול השמש; מלכוּת המבקשת יסוד מוּסד לקיומה, ואם ניגרר אחר האסוציאציה הקבלית בעניין ספירת יסוד, נוכל לדמותה לאשת פוטיפר העורגת על יוסף. ומי מנביאי המלכות בדורותינו אנו, ממבשריה ומן הלוחמים בעדה, שראו במלכוּת את חזות הכל, מי מהם ידע אמת זו ואף הביעה לפי דרכו?

– אינני יודע.

– אתה יודע.

– זאב ז’בוטינסקי – לחשתי הססנית.

– כן.

היא קמה וניצבה באמצע החדר, שעה קלה החרישה, ולא רק הבעת פניה אלא גם עמידתה היתה פאתטית מאוד. משפָּתחה את פיה לא דיברה כי אם דיקלמה:

ביום שירות אני כמוט נחושת,

כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון,

חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת

או חרב ופגיון.

שוב שתקה כמה שניות ושאלה:

– אתה מכיר את השיר?

– זה הוא הנדר של בית"ר.

– נכון. והנה ממש באותה תקופה, שבה חיבר ז’בוטינסקי את הנדר בעברית, כתב ברוסית בספר “חמישתם” לאמור:

כל מה שיש מן הטוב והיפה בעולם אינו אלא לטיפה: זיו הירח, המיית גלי הים, איוושת ענפי העץ, ריח הפרחים או המוזיקה – הכל לטיפה. ואלוהים עצמו, לוּא ניתן להגיע אליו, להעירו משנתו, לנזוף בו במיטב דברי הגנאי על כל מה שעולל בעולמו, ואחר כך להתפייס עמו, לכבוש פנים בין ברכיו – אף הוא ודאי לטיפה. והטובה והמאירה שבלטיפות שמה – אשה.

ואולם המדקלמת, כלומר הרופאה הפסיכואנאליטיקאית, לא דמתה אותה שעה לאשה, אלא לפסל של אֵלָה יוונית.

"… על כל פנים… חיזיון שטרם היה כמוהו…

מלחמה ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה קטל."

המובאה היא ממכתב, שנכתב ב־2 במאי 1935. בהמשך הדברים עתיד אני לגלות את שם מחברו של המכתב, לתאר את נסיבות כתיבתו ואף להשלים את המשפט המובא על ידי הוספת המלים, אשר הושמטו והוחלפו בשלוש נקודות.

מכל מקום, על פניה של המובאה בצורתה הנוכחית נראה, כי הקביעה “חיזיון שטרם היה כמוהו” אינה הולמת את המציאות ההיסטורית, לפחות כפי שהיא משתקפת בתולדות האמנות. עוד בתבליטי מצרים העתיקה מן המאה הארבע־עשרה לפני הספירה מוצאים אנו ידיים של שבויים לוביים וסוריים הפרושות מתוך תחנונים לפני שוביהם, כי נפשם תהיה להם לשלל. על המוצאות את הידיים מסוג זה רשאים אנו ללמוד מתבליט אחר, כמאה שנים מאוחר מהקודם, שבו מונה לבלר מצרי כפות קטועות ורושם את תוצאות ספירתו, כדי להנציח את מספר החללים שהפיל צבא רעמסס השני בקרב ואת מספר לוחמי האויב שנפלו בשבי.

אכן, הרבה ידיים פרושות בבקשת חסד אחרון מתוך שוועת יאוש נגלות לנגד עינינו במוזיאונים של בירות אירופה, ואם לאו דווקא מעבר לשדה קטל, הרי בנסיבות דומות למדי, כגון זרועותיהם השריריות של הנדונים לאש גיהינום “ביום הדין” של מיכלאנג’לו המפאר את הקיר הימני של הקאפלה הסיסטינית או ידיהם של מגיני מאדריד שעונים לקיר, שהן פרושות לעבר כיתת יורים המכוונת אליהם את רוביה בתמונתו המזעזעת של גואיה. ומי לא יזכור את זוג הידיים הנישאות אל על בזעקת רחמים על רקע מוראותיה של מלחמת האזרחים בספרד ב“גרניקה” של פיקאסו. גם את ידיו של משה, פרי מכחולו של רמבראנדט, המניפות לוחות הברית לשברם למראה החינגה סביב עגל הזהב, ניתן לשייך לאותו סוג של פרישה, אף ששדה הקטל, שמעברו הן נישאות, אינו בזירה של מלחמת אדם באדם, כי אם של מלחמת החומר ברוח. ועוד ידיים מיצירותיו של רמבראנדט ראויות להיזכר כאן, אם כי לאו דווקא בהקשר של מלחמה בעין, אלא של מלחמה לעתיד לבוא. המדובר הוא ב“משתה של בלשאצר” שבולטות בו שתי ידיים: האחת של המלאך שאינו נראה לעין הרושמת על הקיר את המלים מנא מנא תקל ופרסין, והאחרת של בלשאצר הפושט זרועו לעבר אותה כתובת. ואכן, ידיים אלו תואמות יותר משבדוגמאות אחרות את המובאה שלנו משום שגם בה הכוונה היא לא לכפיים נשואות של אדם אחד, אלא לידיהם של שני בני אדם המושטות לשלום. ייתכן כי מטעה השימוש במלה “פרושות”, אבל אני איני בן חורין לערוך עריכה סגנונית במסמך אותנטי. די לי כי סילפתיו לעיל עם שהשמטתי מתוכו כמה מלים שהן משמעותיות לגבי הבנתו המהותית; עתה הגיעה השעה להחזיר את המלים החסרות למקומותיהן ולהגיע אל הנוסח המלא והשלם, וזה לשונו:

“על כל פנים כשכתבת כן יהא – חיזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה, ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה קטל”.

זה היה משפט הסיום של מכתב, שכתב ז’בוטינסקי לבן גוריון לאחר שהסתדרות העובדים דחתה את ההסכם של שני המנהיגים על הפסקת פעולות התוקפנות והאלימות בין תנועת הפועלים והתנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל. המכתב נשלח בתשובה על מכתבו של בן גוריון מיום 28 באפריל 1936, שגם אותו, ועל כל פנים את רובו, רואה אני צורך להביא כאן לאמר:

“אולי מינה לנו הגורל מלחמות חדשות… ואולי יוטל עלינו שוב לעמוד בשבע מערכות, אולם בכל אשר יהיה, פרק לונדון (הכוונה למשא ומתן שהתנהל בלונדון – י.א.) לא יימחה מלבי. אני מסוגל לשכוח הרבה דברים, אך לא דבר מעין זה. ואם נגזר עלינו להילחם, תדע שבין אויביך יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך. היד שחשבת בפגישתנו הראשונה שאני רוצה להושיט לך – תהא מושטת לקראתך גם בסערות הקרב, ולא רק היד. גם זאת אני רוצה להגיד לך: אף חלום לונדון לא נעקר מלבי. אולי אני תמים – אבל עודני מאמין באפשרות “השלום הגדול” אם נרצה בו כאשר רצינו אז”.

ב.

המסות הגדולות אשר ראו עיניך, הקורא, זה עתה, על כל תבליני התיעוד ההיסטורי והאמנותי, אינן, אמורות, חלילה, להוות קטעים של מאמר פוליטי, או של הרצאה בחוג למדעי המדינה. הן לא באו אלא לשמש הקדמה לסיפור קצר, קצר מאוד, קצרצר עד אשר כמעט אין לכנותו בשם סיפור… אולי המונח דו“ח יהיה יותר מדויק. אכן, דו”ח תמציתי על מה שבימינו קרוי מחדל: מעשה שלא נעשה ומאורע שלא אירע, רק נחלם, נכמה, נכסף, נערג – ואף על פי כן… ראוי לדיווח, או לפחות לציון.

זכרונו של אדם מתפקד לפי כללי פרספקטיבה הפוכה מזו של אמנות הציור, ועוד גיתה הישיש השכיל להגדיר את דרך פעולתו בלשון קולעת בסיום הקדמתו ל“פאוסט”: “את הקרוב אלי אראה כמרחוק, וכמציאות את כל אשר נמוג”. על כן אפילו סופרים באים בימים בבואם לתאר את חייהם של בני הנעורים מתפשטים על פני מרחבים אדירים מבית ומחוץ תוך חישוף פעילות הנפש והצגת מעללי מעש, מעמקי חוויות ודינאמיקה של אירועים, ואילו את דם תמציתם של חיי ישיש שבע ימים מנסים הם – ולדעתי בצדק – להתיז בפנינו בהבזק חד־פעמי של תאורה מרוכזת בנקודה אחת ויחידה. אולי משום שככל שמתארכים חיי אנוש כן גובר היסוד המשותף, הדומה, כמעט הזהה, שבין אדם לאדם ונחלש היסוד המפריד ביניהם – והחכם מכל אדם הרהיב עוז לעת זיקנתו להרחיב את הדמיון ולהחילו אפילו על בעלי החיים, “כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם… ורוח אחד לכל… ומותר האדם מן הבהמה אין. מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש…”

על ראיה ניצחת להיגד קדום ומשומש זה נתבשרנו לא מכבר עם שמיליונר אמריקני שכפל את עצמו בעזרת מדענים־ביולוגים, שהשתילו תא מתאי גופו בביצית של אשה.

גיבור סיפורנו, או מושא הדו“ח שלנו, דוב פינקלשטיין לא שכפל את עצמו. לפני כתריסר שנה הוא הגיע לגבורות, ועד היום זוכה הוא להתקיים כיחידה ביולוגית בין שני המצבים, שבהם לדברי חז”ל נועד אדם לשוח עד שהוא עובר ובטל מן העולם, מעין תערובת של צמח, בעל חיים ומחשב. צמח – על שום שמרותק הוא למיטתו, בעל חיים – על שום שהוא נושם, קולט מזון ונזקק לנקביו, ומחשב על שום שבקרקעית זכרונו מצויים עיין שרידים של מאגר מידע, הנפלט מדי פעם בפעם מפיו אם בצורת פסוקי תורה, שהולעט בהם בעבר, אם בצורת חרוזים משל גיתה או שילר, שספג בבית ספר תיכון, ואם בצורת תיאור ססגוני למדי של קטעי תמונות מימי ילדותו הרחוקה.

אשר לדם תמצית חייו של דוב פינקלשטיין שומה עלינו לקבוע שאין בו כל חדש ואף לא קורטוב של מקוריות. “דם” זה ניתן להגדירו במלה פשוטה ונדושה “אהבה”, שימיה אם לא ימי שרץ נפש חיה, אשר שרצו המים על פי דבר אלהים, הרי בודאי הם כימי העוף המעופף על פני רקיע השמים, שכן ספרות העולם גדושה תיאורים רומנטיים על הזמיר המסלסל בגרונו כשהוא משמיע רינה כדי לענג את בת זוגו ולהנעים את זמן דגירתה של אותן הביצים, שמהן עתידים להתבקע צאצאיהם המשותפים.

דוב פינקלשטיין אהב את מרים זלצמן. אפשר שגם אז לא היה אלא יחידה ביולוגית, שהיא תערובת של צמח, בעל חיים ומחשב (צמח – על שום שהיכה שרשים בקרקע התרבות וההווי שבהם התחנך, בעל חיים על שום שבדרך כלל נאבק כדי להשיג את הרצוי לו ולהרחיק את הדוחה אותו, ומחשב – על שום סקרנותו האינטלקטואלית, שהמריצתו ללמוד, לרכוש ידיעות רבות, לקלטן, למיינן, לסווגן, לעכלן, לעבדן ולהושיטן על מגש הכסף לכל הפושט ידו אליהן. ואולי מוטב שהפעם נקרא לך תרכובת ולא תערובת, כי הסינתזה שאליה הגיע בימים ההם אותה יחידה ביולוגית נשאה בדין את השם Homo Sapiens, דהיינו האדם התבוני על מלוא משמעותו של כינוי גאה זה.

והנה על אף היותו אדם תבוני בעיצום אונו, ועל אף כשרו, כאמור, להשיג את הרצוי לו ולהרחיק את הדוחה אותו, בעניין שהוא דם התמצית של חייו נהג שלא בתבונה, כפי שהתברר לאחר זמן: דווקא את הרצוי לו הרחיק ואף הדחיק.

בעודו תינוק מתינוקות בית רבן השקיף שעות על שעות מבעד החלון בדירת המרתף של משפחתו שבאחד מפרברי העיר כדי שיזכה – רואה ואינו נראה, כפי שהיה סבור – לקלוט, ולוא כהרף עין, את המזחלת הרתומה לשני סוסים, שבה היתה חולפת על פני השלג הקרוש מרים הענוגה בחברת אומנתה, זו הילדה העטויה פרווה צחורה. מרים היתה בת לאחת המשפחות העשירות שבעיר, על כן בקיץ ובחורף היו בגדיה לבנים, ואילו הוא, דוב הקטן, מבני העניים היה, לבוש דרך קבע שחורים, או אפורים. בבית ספר תיכון למדו בכיתה אחת, וגם אז לא הרחיק לכת ברהבו מעבר להפזלת מבט חטוף לצדה. אף יותר משנתן את עיני הבשר שלו בדמותה הממשית שבכיתה, הזין את עיני רוחו בחזותה המושלמת על משכבו בלילות, כי יפה היתה מרים, תמירה וחטובה, כחולת עיניים ושחוֹרת שיער, מוקפת עדת צעירים הסוגדים לה ולקסמיה, ואילו הוא שמנמן היה וקטן קומה, שתי שיניים קדמיות בולטות בפיו, עיניו כשני סדקים ושערו נטול צבע מוגדר, מקורזל ועבות כשל כושי ואינו ניתן לסריקה לחלוטין – תכונה שבימים ההם שלא כבימינו נדרשה לא לשבח כי אם לגנאי – והוא עצמו מוקף ספרים ומחברות.

גם באוניברסיטה נפגשו מדי פעם בפעם. אלא שתוך כדי לימודיה נישאה מרים זלצמן לאיל תעשיה דרום־אמריקני, ומאז לא זכה לראותה אלא בתצלומים שנתפרסמו בשבועונים צבעוניים ידועי שם, בעיקר משום שספינת הטיולים של אותו איל היתה הדורה ומפוארת, משוכללת ומתוחכמת יפה ונוחה מכל ספינות הטיולים שבעולם.

אין תימה שאשתו של פינקלשטיין, זכרונה לברכה, זו שהוא חי עמה שנים ארוכות חיי שלווה ונחת, חיי שלום בית והוקרה הדדית, היתה תמהה על תחביבו המוזר: איסוף דגמים של ספינות טיולים. שכן פינקלשטיין היה פרופיסור לספרות גרמנית שהתמחה בעיקר ביצירותיהם של סופרים יהודים, אשר כתבו באותה לשון ולא גילה שום נטייה לטיולים ולמסעות, וודאי שלא לספנות.

סמוך למועד חתונת הזהב שלהם נתקבל באוניברסיטה, שבה הועסק פינקלשטיין, צרור דואר על שמו מבראזיל, ובו כמה מחברות, שדפיהן המקווקווים היו מלאים שורות בכתב יד מצוחצח ונוקדני בלשון הגרמנית, ועוד כמה מאות דפי פוליו מתוקתקים במכונת כתיבה – בצורה אסתטית נאה להפליא – בשפה הפורטוגיזית. החבילה היתה ארוזה בקפידה. ועל גביה כתובת בצרפתית: אחרי מותי לשלוח לפרופיסור פינקלשטיין באמצעות אוניברסיטה פלונית, בעיר אלמונית שבארץ פלמונית.

המחברת הכילה את יומניה של מרים זלצמן לשעבר, ומתוך קריאתם למד דוב פינקלשטיין, כי אהובתו אהבתו כל ימי חייה. ימי חייה הימים. כל ימי חייה הלילות, שבהם כתבה את יומנה. בעודה ילדה ראתה לא אחת כיצד הוא היה מצמצם את עיניו השחורות בשלג הלבן, שהקרין את אור השמש על סביבותיו, ונפשה כלתה אל בנו של המורה, אשר בכל הקהילה היהודית שבאותה עיר יצא שמו כילד שנוצר לגדולות, וחכמתו מסנוורת עוד יותר מלבנו של השלג המבהיק בחמה, אם כל אוצרות הוריה ייערמו לפניו – כסף וזהב ואבנים טובות – המצא להם להתחרות בזיוו? בבית ספר תיכון לא אחת ראתה עצמה בחלום חזיון לילה לא כמרים זלצמן, אלא כמרים אחותה של מרתא מן הברית החדשה, אשר נטלה מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ומשחה בה את רגלי ישוע, וגם ניגבה את רגליו בשערותיה. ואף על פי שכל חדר השינה שלה נתמלא ריח מרקחת כחדרה של מרתא, ידוע ידעה כי ישוע שלה, הוא דוב פינקלשטיין, לא יתחבר עם פוחזת קלת דעת כמותה, שכל מעייניה לכאורה בהבלי העולם הזה, על מחולותיו, בילויו, נשפיו, הצגותיו, מסעותיו ושאר עינוגיו.

אל לנו לבוא בטרוניה עם מרים זצלמן על שהזיותיה ניזונו מן האוונגליון, שהרי בית הספר התיכון שמדובר עליו, נוצרי היה. לוא למדה בישיבה היתה ודאי מדמה את עצמה לאמו של רבי ישמעאל, אשר, לפי האמור בירושלמי, קבלה על בנה על שאינו מניח לה לרחוץ את רגליו ולשתות מן המים.

ברבות הימים נשאה מרים את נפשה להיות לדוב אפוטרופסית עלומת שם שתכוון את פעמיו בעולם ותבנה את מעמדו דוגמת אותה מטרוניתא עתירת נכסים, שפרשה בסתר את כנפיה על מלחין אהוב נפשה פיוטר צ’ייקובסקי, והוא לא הכירה ולא ידעה כל ימיו. זאת היתה אחת הסיבות לנישואיה עם אותו מולטי־מיליונר דרום־אמריקני, אלא שתכנית האפוטרופסות לא יצאה לפועל. דוב פינקלשטיין פילס לו את נתיבו בכוחות עצמו, ולא נזקק לחסדיה של מרים זלצמן. לא נותר לה אלא לעקוב אחריו בצנעה. סוכניה החשאיים המציאו לה כל מאמר או מסה מפרי עטו, שזכה לפרסום. כיוון שלא פרסם אלא בעברית בלבד, והיא לא שמעה לשון זו, שכרה מתרגמים שתרגמו בעבורה לפורטוגיזית כל אחד ואחד מפרסומיו ומאות דפי הפוליו המתוקתקים שימשו עדות לכך.

אלה הדברים שנודעו לדוב פינקלשטיין סמוך למועד חתונת הזהב שלו שבועות מספר לאחר מותה של מרים זלצמן, ובכך תם הסיפור הקצר.

ג.

תם ולא נשלם, שכן שומה עלי לפרוע את החוב שאני חב לזכרו של דוב פינקלשטיין. ואני אומר “לזכרו” על אף העובדה שפינקלשטיין מוגדר עוד כאדם חי, וזאת במלוא הכנות והאחריות.

כל המכיר את שיטתו של פינקלשטיין בחקר הספרות יודע כי גישתו היתה סימבוליסטית בעיקרה. בכל יצירה ספרותית או אמנותית חיפש ומצא את הנסתר שמאחורי הנגלה. לאמיתו של דבר ראה את כל הבריאה כולה כמחזה שבא להשמיע הרבה מעל ומעבר למה שמוצג על הבמה. אין אנו רשאים איפוא להתעלם מן המשמעות הגלומה בסיפורנו הקצרצר, דהיינו באותו דין וחשבון שנתתי זה עתה על דם התמצית של חיי פרופיסור פינקלשטיין ובלי משים של מרים זלצמן. אסור לנו לצאת ידי חובה בעצם הדיווח ולפטור את המסופר בלא שננסה להציע פתרונות. ואולם אני כשלעצמי קצרה ידי מלהושיע, ומשום כך פונה אני אל כל הקוסמולוגים, הביולוגים התיאולוגים ושאר המלומדים והמדענים העושים בחומר וברוח, בקריאה נרגשת שתוך כדי עיסוק במקצועותיהם יפשפשו במעשיהם ויתורו אחר שתי מהויות בתולדה – אם במאקרוקוסמוס ואם במיקרוקוסמוס, דהיינו בעולם הגדול או באחד העולמות הזעירים – העורגות זו אל זו ואינן עוגבות זו על זו, נמשכות זו אל זו ואינן קרבות זו אל זו בשל חשש מוטעה לאי־היענות מפאת העדר הדדיות.

חוששני שמיכרז מעין זה עדיין לא הוצא על ידי שום גוף, מוסד או רשות מרשויות החברה האנושית מימות עולם עד ימינו. על כן מזהיר אני מראש, שלא יתקבלו הצעות הדנות בנושאים של עימות, מאבק, התמודדות, ניגוד, שנאה, אהבה ואף לא תרגילים אינטלקטואליים, דוגמת הפירוש המסורתי־סימבולי לשיר השירים כדו־שיח בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל ופירושים מודרניים הרואים בו דיאלוג בין עם ישראל לארץ־ישראל, וכן מסות על מושגי קיטוב שהוגי דעות הפכו ודשו בהם מיום שהמוח האנושי הועיד חלק מעצמו לשמש מורג פיפיות לתבואת הרוח כגון (לפי סדר האלף בית): אדם וטבע, אור וחושך, אלהים ושטן, חומר ורוח, חיוב ושלילה, חיים ומות, מוסר ושחיתות, צדקות ורשע ריבוע ועיגול ועוד כנה וכהנה. פתרונות מסוג זה יידחו על הסף, שכן המיכרז נסב על ישויות מוגדרות, ביתר דיוק על מהויות הנכספות זו אל זו אך נבצר מהן להוציא את כיסופיהן מן הכוח אל הפועל על שום שכל אחת מהן אינה מודעת לכיסופי זולתה. המוצא הישר, אשר יגלה את נוסחת הגאולה, שלפיה יורכבו ויונחו צינורות המוביל האוניברסאלי לזרימה דו־סיטרית של מודעות זו, ייתכן כי יבוא על שכרו וודאי שיבוא על סיפוקו.

והואיל ורשימתי זו היא מתוך סדרה המתקראת “ז’בוטינסקי ואני”, אין אני בן חורין לסיימה בלי שאביא שוב מדבריו של אותו מנהיג, לפיכך כשם שפתחתי במכתב ממכתביו כך גם אסיים.

הפעם אצטט פסקה ממכתבו של ז’בוטינסקי משנת 1928, שנשלח אל מפקד בית"ר בישראל, לאמר: “גאולת העולם אינה אלא שקר מחפיר כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו כלכל שאר העמים. עולם בו אין לעם היהודי מדינה משלו עולם של שודדים וגנבים הוא. בית קלון שאין לו זכות קיום.”

ומי שאינו יודע לשאול מה הוא הקשר בין פסקה זו לבין הנאמר ברשימה כולה, אני אפתח לו: אין כבית קלון ממחיש את הגסות שבמגע ללא אהבה ומבליט את העדנה של האהבה ללא מגע.

פרק ראשון: העילה

לשמעון הלקין

לעולם לא תישכח מלבי אותה ועדת־חקירה, שבעל־כרחי נתמניתי להיות חבר בה; בכל־כרחי פירושו שמסיבות אסתטיות וקצת גם אֵתיות נבצר ממני לסרב לאותו מינוי. לאמיתו של דבר לא היתה זו ועדת־חקירה כי אם בית־דין משמעתי, שעובד־מדינה במשרד פלוני, בשם אהרן צוקרמן, הועמד בפניו בשל עבירה משמעתית מסוימת. לכאורה היתה העבירה דבר של מה־בכך, העובדות ברורות כל־צרכן וכל המעורבים בענין, בהם גם הנאשם, אינם כופרים בהן ואינם מכחישים אותן. היה אפוא סיכוי סביר למדי שכל פרשת המשפט תסתיים תוך ישיבה אחת בלבד, אף פסק הדין–לרבות גזר־העונש–יינתן באותה ישיבה וחברי בית־הדין ישובו איש אל גפנו ותאנתו בלא שיהיו תשושים או לאים יתר על המידה. מעשה בפקיד–הוא אהרן צוקרמן–שישב ליד שולחנו שקוע בעבודתו. בחדר, שצוקרמן עובד בו, משוכּנים עוד שלושה פקידים, שאל ששלשתם שהו במזנון באותה שעה קריטית שבה נעברה העבירה המשמעתית. השעה הקריטית במקרה שלפנינו היא השעה 11:45 לערך, שבּה נכנס לאותו חדר הממונה העקיף של אהרן צוקרמן, הדוקטור דן ארמסטר, מנהל האגף כולו, שמדורו של אהרן צוקרמן הוא אחד מששה־עשר המדורים שבארבע מחלקותיו של אותו אגף. הדוקטור ארמסטר התהלך בחדר לארכּו ולרחבּו, עברוֹ פעם אחת, פעמיים ושלש פעמים, ולאחר־מכן נעצר ליד שולחנו של צוקרמן וניצב מאחרי גבו של זה. צורקמן הניח את עטו, וחדל מעבודתו באורח הפגנתי.

“תמשיך, תמשיך, סח דוקטור ארמסטר בחפזה כמתוך התנצלות, ,אינני מפריע”.

“אתה מפריע”, פסק צוקרמן בהתרסה בולטת. “אינני מסוגל לעבוד כשמישהו מסתכל במעשי מאחרי גבי”.

“אינני מסתכל”, השיב דוקטור ארמסטר בנחת, אך נשאר עומד על עמדוֹ.

צוקרמן הוסיף לשבת בטל, עוד כדקה אחת או שתיים… אחד הפקידים שנעדרו נכנס לחדר, בירך לשלום את דוקטור ארמסטר ופסע לעבר מושבו. ארמסטר החזיר לו שלום ובאותו הרף־עין קם צוקרמן ממקומו וסטר על פניו.

כאמור, העובדות ברורות היו ואיש לא סתר אותן. ואף שסטירת־לחי למנהל אינה דבר של מה־בכך מבּחינה משמעתית, לא היה בכל הענין משום בעיה משפטית, ואפילו הנפגע עצמו אמר בעדותו שמוכן היה אפילו להשתיק את כל הפּרשה לולא ניתנה לו הסטירה דווקה ברגע שבּו נכנס לחדר אחד הפקידים האחרים הכפופים לו. ואולם במהלך הדיונים נסתבכו הדברים הלוך והסתבך ומשפט שלפי המצוּפה אמוּר להסתיים תוך שעות ספורות הפך פרשה סבוכה ומורכבת השולחת שלוחות ומסעפת משוֹשוֹת לכל העברים בכמה ו כמה מישורים. ראשית־כל, נתברר שהעבודה בה עסק צוקרמן אותה שעה לא היתה אלא מילוי של שאלון מיוחד־במינו, שנשלח על־ידי התאגדות עובדי־מדינה בינוניים, ובו נדרש העובדים לחוות את דעתם על מנהליהם הישירים והעקיפים. מאליו מובן שבמסיבות אלה היתה משמעות מיוחדת לסירובו של מר צוקרמן להמשיך בעיסוקו בעת שמנהלו העקיף ניצב עליו, אף אם אין סיבה לפקפק בעדותו של דוקטור ארמסטר, שלפיה הלה אף לא העיף מבט על הניר שהיה מונח על שולחנו של צוקרמן ולא ידע אפילו את דבר קיומו של שאלון כזה. מסיבות מקילות אלו אין בהן, כמובן, כדי להצדיק סטירת־לחי, אולם בהמשך החיקרה שנחקר דוקטור ארמסטר ע־ידי עורך־הדין של צוקרמן נתגלו כמה עובדות נוספות–או לפחות נרמז בבירור על קיומן של עובדות אלו–שלכאורה לא היתה להן שייכות לענין, אך לאחר עיון־מה ניתן לראות בהן מסיבות המקילות פי כמה וכמה מן הקודמות, שכּן נסתבר כי גלוי־וידוע היה לכל בר־בי־משרד כי אשתו של צוקרמן היא פילגשו של ארמסטר, שהוא רווק. כמה מן העדים הביעו חשש סביר שצוקרמן מגדל בביתו את שלושת ילדיו (שני בנים ובת) של ארמסטר, וסבירותו של החשש קיבלה סיוע ניכר מתצלומי דיוקניהם של הילדים, שהוגשו לבית־המשפט.

כללו של דבר: הישיבה נתארכה, נתפתלה ונתמשכה, הוכּר הצורך לשמוע עדים נוספים, נקבע מועד לשתי הישיבות הבאות, ולכ אחת מהן הוקצו בין חמש לשש שעות.

רוגזי גבר מרגע לרגע: על ארמסטר, על צוקרמן, על פרקליטו, על התובע, על אב־בית־הדין, שהיה מנהל את הישיבה בשוּבה ונחת, ובראש־וראשונה על עצמי, שהסכמתי להתמנות חבר בבית־דין זה. ולמען ספוֹת חטאת על חטאת נתקיימה ישיבה זו דווקא בתקופת חופשתי השנתית, שעה ששוהה הייתי במקום מרגוע מחוץ לירושלים, לא הרחק משפת הים באחד הביתנים שבמעבה גן נאה, מוּצל ומטוּפח. הפסקתי את חופשתי ובאתי ירושלימה בשל אותה סטירת־לחי מטופּשת, שעניינה נסתבך עד כדי כך, מתוך הנחה שיעלה בידי לחזור עוד לפני ארוחת־הערב, והנה חזרתי בשעה מאוחרת בלילה, תשוש, מטומטם וממורמר. אפילו נהיגה לילית של שעה ורבע לא הפיגה את כאב־הראש ואת הרגשת הקבס שהסבו לי כל אותם כריכים גרועים שנספגו אל קרבּי בעת ההפסקה, שהוכרז עליה בשל ההארכה הבלתי־צפויה של הישיבה.

משנכנסתי אל ביתני בלעתי שתי טבליות אסיאלגאן, ובלי כל שהות נוספת ישבתי ליד המכתבה שבּפינת הביתן, הדלקתי את המנורה והתחלתי לכתוב את ה־Magnum opus שלי–מסה רחבת־ממדים על שין הא, שזה־מכבר נקבעה לי שעת־האפס לגבּיה, הואיל וספר שין הא, שאמוּר היה לצאת לאור ביום־הודלתו השבעים של שין הא, נתעכב פירסומו זה כשנתיים־ימים, ועתה תם ונשלם תהליך קבלת החומר, ואם לא אמסור את מַסתי מחרתיים בבוקר תהיה המערכת “נאלצת לוותר עליה לצערה הרב”. לאמיתו של דבר, כל אותה חופשה שנטלתי לעצמי לא נועדה אלא לכתיבת המסה.

ישבתי אפוא ליד המכתבה ודרכתי את קולמוסי…

פתאום הרגשתי שמישהו מביט בי–עין נעלמה, עין ירוקה גדולה ועגולה היתה צופיה ועוקבת אחר כל תנועה מתנועות ידי, אחר כל משיכה של קולמוסי. הצצתי לאחורי: כן, שכחתי לנעול את דלתי–אף לא נעצתי את המפתח בחור המנעול. סילון ירקרק נזדלף מן החור ונתנצנץ כנחש בחוליותיו. היה זה האור היחיד שהסתנן לחדר–תריס החלון היה מוגף עוד מן הבוקר. פתחתי את הדלת–איש לא היה מאחריה.

יצאתי אל המפתן, גחנתי ומילאתי את כיס מכנסי חול. חזרתי אל חדרי החשוך, סגרתי את הדלת, ישבתי על המיטה ועקבתי אחר הסילון הירקרק, שזלף מחור המנעול. פתאום נעלם הסילון, החור נסתם, ושוב ידעתי בבירור: עין ירוקה גדולה ועגולה צופה בי. כהרף־עין זינקתי אל הדלת, בידי השמאלית לחצתי על הידית ובימנית הטחתי בכל כוחי חופן חול אל תוך העין הפקוחה, ואף כי לא היתה שום תגובה, לא נשמע שום רחש, ולכאורה אף לא נשתנה דבר, שכּן את רובּו של החול השיב הרוח משום־מה אל תוך נעלי ואל צווארי החשׂוף, שבתי אל מַכתבתי, הדלקתי את המנורה וחזרתי אל עבודתי, אותו משב־רוח, שהעיף את החול אל נעלי ואל צווארי, חדר עתה מבעד לרפפות התריסים והגיף בטריקה את הדלת שהשארתי פתוחה.

עתה צפתי בין העין בפעם השלישית.

בגבּי חשתי בה, על גבי הניר, בקצה עטי הכּדורי. ניסיתי להתעלם ממנה, אך לשווא. רק גבי הצליח בכך לפעמים, הנייר והעט סירבו–הם שיתקו את עצמם. לפתע זכרתי: יש לי אקדח, בראונינג קטן מימי מתושלח. שלשום, בהגיעי לכאן, שׂמתיו במגירה שבארון הסמוך למיטתי.

הנחתי את עטי וחלצתי את נעלי. בלאט, תוך חוויית מתק סוד, קרבתי אל אותה מגירה, הוצאתי מתוכה את האקדח, הושטתי את ידי, נעצתי את קצה הקנה בחור המנעול ובבת־ראש לחצתי על ההדק. נשמעה ירייה ולאחריה גניחה–לא זעקה, לא יללה, כי אם רק גניחה. תקעתי את האקדח בחול שעוד נשתייר בכיס מכנסי, סבבתי על עקבי היחפים ונשענתי בגּי אל הקיר להחליף כוח.

המנורה שליד מַכתבתי אורה הוגבּר עתה עשרות מונים והופנה הישר אל תוך עיני. סונוורתי וראשי סחרחר. מישהו–בשל הסינווּר לא יכולתי לראות מי הוא–הגיש לי כיסא והשתפלתי עליו. כבשתי עיני בכפות ידי לבל אראה את האור הנורא, אך אותו מישהו הסיר את ידי מעיני–לא דווקה בגסוּת, כי אם ברכּוּת, אך בתקיפוּת–ושילבן מאחרי גבי. זקפתי את ראשי, אבל עצמתי את עיני. ואולם האור שבמנורת מכתבתי גבר עד כדי כך שללא קושי היה חודר מבעד לעפעפי אל אישוני ומהם אל תאֵי מוחי; מוטב היה אפוא לפקוח את העיניים, ומשפּקחתין נתברר לי שלא המנורה היא המאירה, אלא מאור אחר: פנס חשמלי חזק עד לסינווּר המכוּון אל פני בידי פלוני.

פלוני זה ועמו עוד שנים או שלושה אנשים שפּניהם לא נראו בשל החשיכה שמאחרי הפנס ובשל האור המסנוור שניתך על עיני מתוכו, השתלטו על מכתבתי.

האמנם היה לידה מקום לשלושה־ארבעה אנשים?

כפי הנראה כן, על־כל־פנים עובדה היא שלפחות שלושה אנשים–ואולי בכל־זאת ארבעההציגו לפני את שאלותיהם בזה אחר זה–וחוזר חלילה.

פרק שני: החקירה

ש. האם ידוע לך מה מתרחש עכשיו בחדרך"

ת. מקום זה אינו חדרי.

ש. אני אדייק: האם ידוע לך מה מתרחש בביתן זה, שאתה שוהה בו בימות הנופש של חופשתך השנתית?

ת. כן, ועדת־חקירה.

ש. האם הייתה אי פעם בחייך שרוי במצב מעיןזה, שבו נתון אתה עכשיו?

ת. כן. לפני הרבה שנים.

ש. מתי? האם תוכל לנקוב תאריך?

ת. תאריך–לא, מועד משוער–כן. בסתיו 1937, בעת שנחקרתי על־ידי ועדת־הקבלה של הארגון־הצבאי־הלאומי בירושלים. גם אז ישבתי בחדר אפל ונבצר ממני לראות את פניהם של חוקרי, משום שישבו מאחרי מנורה שאורה החזק הופנה הישר אל עיני וסינוורן.

ש. מה אמרו לך אז החוקרים?

ת. הם– ליתר דיוק, אחד מהם–שהיה החוקר הראשי וכמעט הדובר היחיד, אמר כך: “עליך לשמור את כל מה שתראה מכאן ואילך עמוק בבטן. כל גילוי סוד, פליטת פה, פשיקת שפתיים דינה אצלנו כדין בגידה”. היה לו קול מוכּר. לימים זיהיתיו כקופאי של אותו קבּלן שאצלו עבדתי כפועל־בנין בימים ההם.

ש. המ… הזמנים השתנו. בין שתזהה ברבוֹת הימים את הדובר אליך עתה ובין שלא תזהה אותו, הדברים שהוא משמיע לך בזה הם ההיפך מאלה ששמעת אז: עליך לגלות לנו את הכל, לשפוך את כל אשר בקרבּך, עד הטיפה האחרונה. מובן:

ת. לא.

ש. אם כן, אפרוט את פנייתי לשאלות ספציפיות יותר: מדוע ירית בחור־המנעול ופצעת עובר־אורח?

ת. פצעתי עובר־אורח? את מי?

ש. את אהרון צוקרמן.

ת. אהרן צוקרמן עקב אחרי עד כאן?

ש. כפי הנראה. מדוע ירית?

ת. לא התכוונתי לפגוע בו.

ש. אנחנו מוכנים לתת אמון בדבריך אלה. למי אפוא התכוונת?

ת. לאלוהים.

ש. רצונך לומר שירית באלוהים?

ת. כן.

ש. אדוני! אנו משוכנעים ללא צל של ספק שאתה אדם שפוי בדעתך; גדולה מזו: צלילוּת־הדעת שלך שמה הולך לפניה. ואם אין אתה מעוניין שנראה בהודעתך זו המעת־פנים מגוחכת, אני מציע שתסכים כי נמחק אותה מן הפרוטוקול ונתייחס אליה כאילו לא ניתנה. שאֵלתי הקודמת עומדת אפוא בעינה: במי התכוונת לירות?

ת. באלוהים. ואני מוכן לגייס את מלוא צלילות־הדעת, שייחסתם לי ברוחב־לב מחמיא ביותר, כדי להוכיח את סבירותה של כוונתי זו.

ש. אנו מוכנים לשמוע.

ת. קיבלתי מפי פרידריך ניטשה שאלוהים מת. לפתע חשתי את עין ההשגחה הפרטית העוקבת אחרי. היתה זו עין האדם. אלא שהאדם, כידוע, אינו אלא איִן, תהליך דינאמי שאינו ניתן לתפיסה, לזיהוי, להינעצות, ובמקרה הטוב ביותר הוא משמש חגורת־מימסר נעה, זרם מתמיד מן הקוף אל האלוהים. החלטתי אפוא לעקור את הרע מן השורש, לפגוע בקיים ולא בחולף, בנקודות־המשען ולא בגשר, בתחנת־המוצא ובאתר־היעד ולא בנתיב־המעבר. הואיל וסבור הייתי שהאלוהים מת, ניסיתי לזרות חול בעיניו של הקוף. אולם התברר שלא היה שום קוף–לא היה ולא נברא. המסקנה היא שהאלוהים לא מת–אפשר שצימצם את עצמו כדי ליצור את האין, כדברי האר"י הקדוש, ולא מת כדברי ניטשה. כיון שכך, יריתי בו להרגו.

ש. האם אתה מוכן לשמוע גירסה שונה משלך להסברת התנהגותך?

ת. כן.

ש. שמע, אפוא: ישבת לכתוב מסה על שין הא. פתאום הרגשת בעינו של שין הא הנמציצה בך מן החרכּים ומאַיינת את כתיבתך. התגובה שלך היתה אכזרית: תחילה ניסית לסנוור את שין הא ואחר־כך להרחיבוק. שמעת?

ת. שמעתי.

ש. האם מוכן אתה לקבל גירסה זו?

ת. לא. אני עומד בתוקף על גירסתי שלי.

ש. נניח שגירסתנו היא הנכונה. האם מתוך הנחה זו לא היית רואה את עצמך פושע וכפוי־טובה לאחר המעשה שעשית, בהתחשב בכל הטוב שהשפיע שין הא עליך?

ת. לוא היתה גירסתכם נכונה הייתי רואה את עצמי פושע וכפוי־טובה; מכיון שאני שולל אותה מכל־וכל, רואה אני את עצמי אדם הנוהג לפי מצפונו ובהתאם להשקפותיו.

ש. אתה מודה ששין הא עשה רבות למענך?

ת. כן. הוא הביא למו"ל את כתב־ידי הראשון.

ש. ולא עוד?

ת. הוא כתב מאמר על אחד מספרי.

ש. מה כתב?

ת. כתב כך: “הפאראדוקס היוצר שבדרך העמדתם של סיפוריו של זה הרי הוא, למעשה, נס בתוך נס: עוקר הוא מלכתחילה את האמת האֵמפירית השגורה משרשיה, מעמיד במקומה מין אמת מדומה, בלתי־אפשרית מלכתחילה אף היא, וכיון שאתה מוכן מתחילה לקבל אותה קערה הפוכה על פניה, כאילו היא ורק היא קערה עומדת על כנה והכן–בא המסַפּר וממלא אותה צימוקים דמיוניים, שאינם נושרים מתוכה, כל כמה שהיא הפוכה, ואתה אוכלם לתיאבון, כאילו אין זולתם צימוקים בעולם. הקערה הפוכה, הקערה איננה מתחילת ברייתה–והצימוקים המשובחים שבעולם בתוכה דווקה”.

ש. האם אהבת לקרוא דברים אלה?

ת. עכשיו אני אוהב לקרוא אותם.

ש. ובעת שנתפרסמו?

ת. פחות.

ש. מדוע?

ת. משום שבימים ההם, ברהב נעורי, מתנשׂא הייתי בלבּי כי לא קערה הפוכה יצרתי אלא כיפת־רקיע חדשה, ולא בצימוקים מילאתיה אלא בגרמי־שמיים שנבראו מחדש.

ש. ועתה?

ת. עתה סבור אני כי אכן קערת צימוקים הנחתי על שולחן הספ…

ש. האין לראות בהתנהגותך מעין נקמה בשין הא על שניצחה דעתו לא דעתך?

ת. שום דעה לא ניצחה; לא היו נצחונות, רק תבוסה היתה. קערת צימוקים הפוכה הנחתי על השולחן, פתחתי לרווחה את דלתות דירתי–דירת שיכּון צנועה לזוגות צעירים–והכרזתי: אִכלו, רעים, שתו ושיכרו, דודים. ואולם אך מתי־מספר נענו להזמנתי, ורק כמה מהם טעמו מן הצימוקים, ומבּין אלה שטעמו, רוּבּם פלטוּם ברקיקה.

ש. אם כן, ננסה לגשת לבּעיה בדרך הפוכה. שמא יש לראות דווקה מעין נסיון לגמול מצדך לשין הא בכך שנטלת עליך את המשימה לכתוב מסה מקיפה על שין הא?

ת. ארור האומר “גמול”. גמול כזה… גמולו של אדם הגורם שספרו של סופר מתחיל, כתב־ידו, פרי רוחו, תמצית דמו, כדם ילד קטן… עוד לא ברא אלוהים.

ש. במלים אחרות–פשוטות יותר ופחות נרגשות–נטלת עליך משימה שאינך יכול לעמוד בה.

ת. אולי… לוּ הייתי חוקר, איש־מדע, מלומד, מבקר, בעל מקצוע אקדמי העוסק בספרות–מורה, מרצה, פרופיסור–כותב הייתי מאמרים ארוכים, גדושים ויפים על השירה של שין הא ועל הפרוזה שלו, על סיפוריו ועל מסותיו, על מאמריו ועל מחקריו. ואפשר שמגיש הייתי לחבר־מלומדים עבודת־דוקטור שבה מוכיח הייתי איך לפני ארבעים שנה, שעה של משוררי ארץ־ישראל כתבו בנוסח בלוק, מאיאקובסקי ויסנין, כתב שין הא כפי שהכל כותבים בימינו רק הרבה יותר טוב מרוּבּם הגדול של אלה שכותבים כיום. ובדוקטורט אחר מעלה הייתי את הסברה שכל הפורטנואים של פיליפ רות וכל ההרצוגים של שאול בלוֹ ודומיהם בנים ונכדים המה לגיבוריו סיפוריו של שין הא, שהגה בהם והָרָם ברחמי רוחו.

ש. מדוע לא כתבת כל זאת? רק משום שאין לך ההכשרה האקדמית הדרושה?

ת. לא, בהחלט לא משום כך, אלא משום שעדיין לא התחלתי לשמוע את כל עומק שׂיחו־ושׂיגו של שין הא על אף הפגישות הרבות, והשיחות הארוכות, הווידויים הכּנים, הוויכּוחים הסוערים, הכּוסות המלאות שהוֹערו אל קרבּנו עד אשר העיניים נתמלאו שני… עדיין לא התחלתי לשמוע את הלמוּת הלב, שאין אחריה צליל בטבע–לא התפוצצות אטומית ולא איושת עלים, לא רוח גדולה וחזק מפרק הרים ולא קול דממה דקה–לא חדרתי עוד אל נבכי הסלע, שממנו ניתזים הניצוצות, שאין לאחריהם אוּרים ואוֹרות לא בגוף ולא בנפש. ניצוצות מעיניים הצופיות בי, עיניים שתראינה את אשר ייכּתב על החבוי במעמקי אותן עיניים ובתהומות שמאחרי מעמקים אלה, ואני איך אשׂא מבּטן?…

ש. תוך כדי עיקוב צמוד ורב־ענין אחר דבריך קובעים אנו בשמחה שתיאורך רב־הרושם, ואולי אפשר אפילו לקרוא לו וידוי, הולך ומתקרב אל הסברה שלנו. אולם, לפני שנזכּה לשמוע מפּיך הודאה מפורשת על כך–וכדי להחיש הודאה כזאת– רואים אנו צורך, בדבר עין הזוּלת המציצה מחור המנעול והופכת את הדבר עצמו, את האדם– במקרה שלפנינו, אותך–ליצור מאוס על עצמו שאין לקיומו ביטוי אלא הבּחילה. האם הבינונו אותך נכונה?

ת. לא אמרתי דברים אלה. לא אותי אתה מצטט אלא את סארטר.

ש. נכון. אך נדמה לי שאיני אלא מחזיר את גירסתך אל מקורותיה, ואת דבריך אל צור־מחצבתם. האם ראית את סארטר בעת ביקורו בארץ?

ת. לא, אבל כשבּאתי למשרד ביום שבו הגיע סארטר ארצה הקביל את פני חברי לעבודה, שמחה בורשטיין, בחיוכו הערמומי. וגם הפעם, כדרכו מימים־ימימה, הוכיח לי באותו ובמופתים שכל מה שחכמי האומות עתידים לחדש עד סוף כל הדורות כבר נאמר לפני אלפי שנים בתורה או בנביאים, בתלמוד או במדרשים. הוא אמר:

“תורתו של סארטר, ואף האקסיסטנציאליזם כולו, מקופלים הם בעירובין י”ג: ‘נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא יפשפש במעשיו’. הרי לך אותו אדם, הנזרק אל אימתה של הישות הטראנסצנדנטית, עם שהוא עצמו רווי חרדה לקיומו, ואף־על־פי־כן חפשי הוא לבחור ואחראי למעשיו וכו' וכו'".

דבריו של שמחה בורשטיין הלהיבו את דמיוני. כל ימי אוהב אני לצרף צירופים שונים־ומשונים ולזווג זווגים דמיוניים ביותר. אף עתה שיויתי לעיני את סארטר, היושב בסוד חכמי ישראל ומנמק בכושר שיכנוע של איש־רוח המרבה להופיע בציבור את נקודת־השקפתו של בית־שמאי על האדם, שנוח לו שלא נברא יותר משנברא. שהרי האדם הוא היחיד שאינו נכלל בישות כמו שהיא, ולא עוד אלא הוא מאַיין אותה, ומתוך כך הוא עצמו שרוי באיִן מוחלט, ואין לו בעולמו אלא אימה ובחילה, אלא שמתוך חרכּי ה“אין” מציץ בו הזולת. “הוא מסתכל בי”, אומר סארטר, “ואני תופס את עצמי כ’נראה', כמוגבל במציאותי על־ידי מבטו זה”.

ואני שומע בדמיוני את דבריו של הנואם ותמה תמיהה גדולה: מי הוא זה אותו “זולת” המביט על סארטר, דבּרו של בית שמאי, ומיצר את קיומו, סוקר אני במבטי את פני הנאספים ואינו רואה אף דמות אחת של ממש, פרט לדמותה של סימון דה־בוֹבוּאר. וסימון דה־בוֹבוּאר אף היא אינה מסתכלת בסארטר; אדרבה, דומה שעיניה עצמות. אלא שבינתיים נזכר אני שאותה סימון דה־בוֹבוּאר בספרה “המנדרינים” מספרת–בהסוואה קלה–שסארטר זה, שהיה אוהד קומוניסטים פעיל באותם הימים, משהגיעו אליו הידיעות על מחנות־ההסגר בברית־המועצות סירב לפרסמן והתעלם מן העובדות. ברגע שזכרתי זאת נתחוור לי מי הוא זה המגביל את מציאותו של סארטר במבּטו, אף־על־פי שלא היה כלל באותו מעמד. הרי זה איוואן דניסוביץ' שוקוב, גיבור סיפורו של הסופר הרוסי סולז’ניצין “יום אחד בחייו של איוואן דניסוביץ'”.

אכן, היה זה יום גדוש מאורעות. איוואן דניסוביץ‘, שנכלא על לא עוון בכפו במחנה־הסגר, היה אפילו מרוּצה מיום זה. הוא “אִיין” כמה ישויות, חש כמה אימות ופחדים קיומיים, והתגבר עליהם. ולא עוד אלא שבחר כמה בחירות, אף־על־פי שספק רב הוא אם איוואן דניסוביץ’ היה מוכן להודות בחופש־הבּחירה של האדם באותו מחנה בפרט ובעולם בכלל. אף־על־פי־כן הלך איוואן דניסוביץ' לישון מדוּשן־עונג, שכּן “כמה וכמה פעמים שׂיחק לו מזלו באותו יום: הוא לא נכלא בצינוק; הקבוצה שלו לא נשלחה למקום־העבדה הגרוע ביותר; הוא חטף קצת מנת דייסה נוספת; מנהל העבודה קבע את המכסות כראוי; הוא בנה קיר ואפילו נהנה מעצם הבּנייה; הוא הגניב למחנה חתיכת ברזל; הוא הרוויח דבר־מה מציזר בלילה; הוא השיג טבק; והוא לא חלה. הוא עבר את כל אלה. יום ללא עב־ענן, כמעט יום מאושר”.

איוואן דניסוביץ' זה, שמעולם לא ישב בסוד חכמים כלשהם, היה אותו זולת שלפי תורתו של סארטר היה מביט בו ביוצר התורה ומאַיינוֹ. ולא רק אותו היה מאַיין אלא במידת־מה גם את תורתו. ונוח היה לסארטר שאיוואן דניסוביץ' זה לא נברא יותר משנברא. ואילו אני בירכתי בלבי את בוראו של דניסוביץ', את הסופר הרוסי אלקסנדר סולז’ניצין.

ותוך כדי ברכה לסולז’ניין חשתי במבט הדומה למבטו של שין הא, אלא שבאותה שעה לא היה לאל־ידי להשתהות על אותו מבט אף־כהוא־זה. טרוד הייתי עד מאד. השׂיחה עם בורשטיין והחזיונות על סארטר וסולז’ניצין גזלו מזמני ועל שולחני מונחים היו עשרות תיקים. לאחר שעיינתי בהם קראתי למזכירה והכתבתי לה מכתבים. תוך כדי כך סעדתי בחפזון את פתי, שהיתה מורכבת שני כריכים וכוס תה. בעוד אני מכתיב צילצל הטלפון להודיעני כי הישיבה, שנקבעה לשעה ארבע הוקדמה לשלש. עניינים מסובכים עמדו על סדר־היום באותה ישיבה והדיונים כרגיל סיבּכום עוד יותר. בסופו של דבר היו הכל אים עד אפיסת־כוחות, ועלי הוטל לנסח את ההחלטות ולהביאן לאישור בישיבה הבאה. חושש הייתי שמא ישתכחו ממני כמה דברים, ואף שלכאורה נוֹהל פרוטוקול מפורט, לא סמכתי עליו ונשתהיתי עוד במשרד כדי להעלות על הכתב ראשי־פרקים. משהצצתי בשעוני מוכחתי לדעת שמוזמן אני למסיבת חתונה. דוקוּ: מסיבת חתונה ולא דווקה חתונה, שכּן טכס־הכּלולות נערך בארצות־הברית, שם שוהה החתן לצורך השתלמות בלימודיו, ואילו את המסיבה לכבוד המאורע עורכים ההורים כאן.

חשבתי אל המסיבה ושמחתי לראות ידידים שלא ראיתים זה שנים ונשים שפניהן חרושים קמטים ומזובּלים במשחות ותמרוקים ומתוך עיניהן מציצות לפתע נערות צעירות שהכּרתין לפני עשרים ושלושים שנה. שתינו “לחיים”, לחצנו ידיים, זכרנו את הימים ההם, חיוינו דעתנו על פעולת־התגמול בלבנון, שבה הושמדו תריסר מטובים ולא נשפכה טיפת דם, ופה־אחד החלטנו שימיו של אותו רשע צבוע וצורר, שגילה טלפיו וחישׂ, מלתעותיו לכלוֹתנו, כלומר ימיו של הגנרל דה־גול, ספורים הם. השקנו כוסיות וסיפרנו בדיחות.

פתאום צילצלו פעמונים ומיד זכרנו כי ערב חג־המולד האורתודוקסי הלילה וכמה מבּינינו העלו זכרונות על לילות חג־המולד, שבּהם זכינו למידת הכנסת־אורחים מחברינו הרוסים אי־שם, וכיצד היינו מגיעים לפנות־בוקר הביתה שתויים ומוּכּי־זלילה עד שלא הבחנו בין שמאלינו לימינינו.

במצב דומה–לא שתוי, לא מוּכּה־זלילה ולא לפנות־בוקר, אך קורס מרוב עייפות–הגעתי הביתה, התגלחתי בשארית כוחותי וצנחתי במיטתי.

למראשותי השמיע הטרנזיסטור צלילים מוכּרים מתוך “פורגי ובַס” לגרשווין: ספּוֹרין לייך הבּוֹהמי, הציני, ההולל מנסה לשדל את בּס שתסע עמו לניו־יורק לחיות חיי מותרות ותענוגות אשר נכונו להם שם. “בואי עמי, אחותי,”, זימר בלחש–לחן מסית, מַדיח, מפתה. שלחתי ידי כדי להשתיק את המַקלט, הואיל והתכוונתי עוד לקרוא בספר לפני שאֵרדם הלילה. אמרה אשתי, “עוד מעט חדשות”, ואני אספתי את ידי. ניסיתי להתרכז בקריאה על אף פיתוייהם המשכנעים, לפחות מבחינה מוזיקלית, של ספורטין לייף ווגרשווין. והספר שבידי היה “אגף הסרטן” של אלקסנדר סולזקניצין, זה שיצא לאור בלונדון, והוא תצלום מכתב־היד כי אם הסופר עצמו: השורות אינן ישרות, ההדפסה אינה נקיה, התיקונים לא רק תיקוני־טעויות כי אם שיפורים מהותיים. ועל כל המזעזע והטראגי שברומן עצמו נתוסף אצלי כובד של יגון שובר־לב שבּקריאה מתוך כתב־יד עשוי בחפזון מחתרתי, שאינו מוּגה כראוי ולא זכה להתפרסם במולדת־האימים של מחבּרו. עמדתי בסיומה של קריאת הספר כולו כאשר השמיע המקלט את זעקתו של פוֹרגי המרוּמה, שהגיע בעגלתו הרתומה לתיש והעמוסה דורונות ליקירתו בּס ונוכח לדעת כי אהובתו נעלמה.

באותה שעה היה גיבורו של “אגף הסרטן”, אולג קוֹסטוֹגלוֹטוֹב, מהלך בגן־חיות של עיר באחת הריפובליקות שבדרומה של ברית־המועצות האסיאתית–לאחר שבילה שבועות־מספר באגף־הסרטן של בית־חולים באותה עיר. שעות ספורות נותרו לן עד למועד בו הוא חייב לחזור לפינה נידחת בארץ־גזירה, שאליה הוגלה לאחר ששהה כך־וכך שנים במחנה־הסגר על לא עוול בכפו. שהה סתם, כך בלי כל טעם, רק משום שסטאלין רצה בכך. קיויתי לסיים עוד באותו לילה את קריאת הספר. נותרו לי כשלושים עמודים בלבד. ניסיתי לאטום אזני לאטום אזני אל צעקתו של פּרוגי–צעקה גדולה ומרה, “היכן בס שלי?” וקראתי לאמור:

"כוון שלא שיער שיוכל למצוא ענין במדור הקופים, חלף קוסטוגלוטוב על פניו ביעף, ואפילו עמד לעקפו, אלא שפתאום ראה מודעה על גבי סוּגר מרוחק וקבוצת אנשים, שקראו בה.

"הלך לשם. הסוגר היה ריק. על גבי התווית הרגילה סמן: ‘קיפוף רזוּס’, ואילו במודעה שהיתה כתובה בחפזון ומחובּרת בסיכּה אל לוח הלביד של הסוגר נאמר:

"‘הקוף הקטן ששכן פה התעוור בגלל אכזריותו חסרת־הטעם של אחד המבקרים בגן. איש רע זרע טבק לתוך עיניו של הקיפוף רזוּס’.

"דבר־מה הלם בו באולג. עד כה היה מהלך כשעל פניו שפוך חיוך של יודע־כל, סלחן ומבין לרוח זולתו, והנה התחשק לו לזעוק, לשאוג עד אשר ינסר קולו בכל קצווי גן־החיות–משל בעיניו שלו נזרה הטבק.

"למה? סתם ככה–למה? ללא טעם–למה?

"יותר מכל נצבט הלב בשל פשטותם הילדותית של הדברים כתובים. על אותו אלמוני, שהסתלק לו בשלום, לא נאמר כי היה אנטי־הומאני, לא נאמר עליו כי היה סוכן האימפריאליזם האמריקאי. נאמר עליו כי רע הוא. וזה הוא שהדהים: מדוע סתם ככה רע? ילדים! אל תגדלו רעים! ילדים אל תפגעו באלה שאינם מוגנים!

"המודעה כבר נקראה ושוב נקראה, אך המבוגרים והתינוקות עמדו והסתכלו בסוגר הריק.

“אז החל אולג גורר את רגליו עם שעל גבּו שׂק, שכּולו מכוסה כתמי שומן, חרוּר בגיצי־אש ובכרורי רובים ובו מגהץ (שנקנה עתה־זה כשי לזוג זקנים שבארץ־גזירה), בממלכת הזוחלים, השרצים והדורסים”…

…והשעה שתים־עשרה והנה החדשות ועיקרן תחילה. הגנרל ד־גול הטיל אמבּרגו על כל סוגי הנשק והציוד הצבאי לישראל…

לא סיימתי את קריאת הספר. ספק אם סיימתי את שמיעתה של מהדורת החדשות. לקחתי את עגלתו של פּורגי, הרתומה לתיש, וחשתי אל גן־החיות בעיר רוסית־אסיאנית שאיני יודע את שמהץ סילקתי את התווית “קיפוף רוזוס” ובמקומה תליתי שלט: “הומו סאפּיינס”. אחר כך נכנסתי לכלובו של הקיפוף וסגרתי את הדלת אחרי.

מולי עמד דה־גול–גבה קומה, שחצן, שתלטן, שקרן–איש רע. הוא החזיק בידו קופסה עשויה חוטי ברזל, שצורתה כצורת מגדל־אייפל אשר בפאריז, וניסה לזרות מתוכה טבק ישר לתוך עיני– טבק חריף, מגרה, מדמיע. אולם פתאם התחוללה רוח–גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר מגדלים–וכיווּנה ממני אל דה־גול. והטבק, אשר נועד לסמאֵני, החל לעטות את פניו ולחדור לעיניו ופלגי דמעות ניגרו על לחייו. ואֵרא והנה מרכין ראשו הגנרל הגבוה, השחצן, היהיר, מוּכּה שגעון־הגדלות, משליך את קופסת העופל אחרי גווֹ, פורץ בבכי מר ומקנח דמעותיו כתינוק שעתה־זה הלקוהו, ואילו אני פורץ בצחוק. לא זכור לי שבחמישים שנות חיי צחקתי לאֵידו של זולתי. אפשר הייתי צוחק כך להתאבדותו של היטלר, אלא שאז היה כבר מאוחר מדי, שהרי אותה חיה טורפת הגשימה את שליש חלומה ואילו צבוע מתחסד זה לא יגשימו. על כן צחקתי צחוק גדול, אלא שצחוקי זה לא נשמע משום שנבלע במנגינה ובשירה, שירת המנון שאבד עליו כלח. “אל מלך נצור”. לא ההמנון הבריטי התמים, שמנגינתו מעוררת חיוך שבטוּב־לב, המלך שבו אינו מלך והאל אינו אל, כי אם “אל מלך נצור” הרוסי, המנונו של הצאר שמלפני המהפכה, שנגינתו פאתטית־חגיגית, מלכּו “חולש על גויים ומפיל חתיתו על אויביו”, ואלהיו אלוהי ביזנטיון־מוסקבה מאיוואן האיום ועד סטאלין. חדלתי מצחוקי והצטרפתי לשירה, אך בטקסט מתוקן קימעה לאמור: אל צרפת נצור. בכנוּת שרתי, בלב שלם, אלא שגם שירתי זו נבלעה בצלילים חזקים ממנה. צילצלו פעמונים. כסבור הייתי שמצלצלים פעמוני כנסיותיה של ירושלים לכבוד חג־המולד האורתודוקסי שחל באותו לילה, ולא היא. צלצל השעון־המעורר שלמראשותי.

ומבעד לחלון ראיתי, כי עלה השחר.

ש. אנו מודים לך מקרב־לב על הסיפור המרתק והמאלף. הרשה־נא לנו בהזדמנות זו גם להביע את צערנו על שכל המעשה רב־הענין, או המעשים רבּי־הענין, לא היו ולא נבראו… אפשר אמנם, כי משל היו. עלילת סיפורך בנויה על יסוד של חול והיא מתפוררת למגע אצבע–אצבע הזמן, אם תרשה ליושב־ראש של ועדת־חקירה, המצוּוה על יובש, להידבק בקורטוב מן הלחלוחית השופעת ממך. ובכן, צירוף המאורעות שבסיפורך ודחיסתם ביום אחד אינם עומדים בפני בקורת שטחית ביותר, שכּן סארטר ביקר בארץ כשנה לפני מלחמה־ששת־הימים והאֵמברגו של דה־גול על מסוקים וכל ציוד צבאי אחר מצרפת כתוצאה מפעולה בלבנון הוטל כשנה וחצצי לאחר אותה מלחמה. אמרתי: סיפורך משל היה; במשל זה מצאנו הסבר מתקבל־על־הדעת לנסיונךלסנוור את העין שהציצה עליך מבעד לחור־המנעול–לדבריך, עינו של קוף–על־ידי זריית חול. ואם לא הסבר הרי, לפחות, את המעין ממנו שאבת רעיון מקורי זה. ועוד דבר למדנו מסיפורך, והוא: תושבתך על שאלתנו האחרונה היא שלילית, כלומר לא נפגשת עם סארטר. ברור לנו, שמימיך לא נפגשת גם עם סולז’ניצין. האם בימי־חייך נפגשת עם איזה שהוא סופר מחוץ־לארץ?

ת. כן, עם לאה גולדברג.

ש. לאה גולדברג איננה סופרת מחוץ־לארץ.

ת. כן, אני יודע… אבל כשנפגשתי עמה לראשונה היה זה זמן לא רב לאחר בואה מחוץ־לארץ. שלחתי לה את כתב־היד של סיפורי הראשון, וכעבור כך־וכך שבועות צילצלתי בפעמו הדלת שבדירה ברחוב ארנון 15, תל־אביב. פתחה לי ישישה קטנת־קומה, לבנת־שׂער ומאירת־פנים. באותם ימים היו נשים בגיל שבין ששים לשבעים נראות כישישות ושׂערן לבן היה. היא ידעה מי אני, ידעה שהוזמנתי, והודיעתני שלאה גולדברג יושבת בשעה זו בבית־קפה הנמצא לא הרחק מכאן. משום־מה איני יכול להעלות בזכרוני את שמו של אותו בית־קפה ומקומו.

היה זה אחד מבתי־הקפה הרגילים בצפון תל־אביב של הימים ההם. צפון תל־אביב, אמרתי, ולא צפונה של תל־אביב, שעדיין לא היה קיים כלל. עיקרו של בית־הקפה על־פני המדרכה, כמובן. ליד אחד השולחנות ישבה אשה וסרגה, לפניה על השולחן פקעת צמר ירוק. זקופה ישבה האשה, דקת־גו, ארוכת־טוֹרסוֹ, צרת־פנים, כולה נוטה כלפי־מעלה כמי שמכין עצמו להתרומם בעוד רגע מכיסאו ולהמריא באוויר. אצבעותיה שיחקו במסרגות, עיניה לא השתתפו במשחק, כבויות היו משום־מה, ואף כי בקווי־פניה הטובים היתה קשיוּת גברית קימעה, הנה כל־כולה היה בה משהו מן הנשים שבתמונותיו של מודיליאני. לא ראיתי את לאה גולדברג לפני כן אך באותו רגע ידיעתי ללא קורטוב של ספק שאכן היא־היא היושבת לפני. קרבתי אל שולחנה ובדחילו־ורחימו הצגתי עצמי לפניה.

היא התחייכה, עיניה הכּבויות הזדהרו והיא הקרינה עלי מבט שכולו רוך אמהי, שהיה בו משום ניגוד לחיטוב הפנים הקשוח ולשיניים הארוכות עד־פתיעה שנחשׂפו תוך כדי חיוך.

“אני נמצאת במבוכה”, אמרה. “הדבר מאד מוצא חן בעיני”.

לולא הבושה פותח הייתי מרוב שמחה בריצת־אמוֹק סביב אחד השולחנות.

כפי הנראה קראה האשה את מחשבותי. היא אמרה:

“תיארתי לי שאתה הרבה יותר שיש: כבן ארבעים, חמישים”.

בן עשרים־ושמונה הייתי אז. את ראשי עיטרה רעמת בלורית, לבוש הייתי חולצת ח’אקי ומכנסיים קצרים ונעול סנדלים.

נתארכה השיחה בינינו, וככל שנמשכה לא חדלה לאה מסריגתה.

“עוד אכתוב לך”, הבטיחה לאחר ברכּת פרידה.

והיא כתבה. בתחילה מכתב בזו הלשון:

שלום וברכה,

סלח לי שהתמהמהתי כל כך בתשובתי. אך היא תלויה בכמה וכמה עניינים, שאף אני תלויה בהם.

ובכן: לכל היותר כעבור שבועיים אכתוב לך תשובה מפורטת ומקווה אני–גם תכליתית.

ועד הפעם–סלח על הדיחוי.

בברכה,

ל. ג.

ואכן, כשבועיים לאחר־מכן הגיע עוד מכתב לאמור:

שלום וברכה,

לפני צאתי את הארץ רציתי לכתוב לך כמה מלים בנוגע לכתב־היד שלך. אני מסרתי לשלונסקי. הבטיחני לעבור עליו בזמן הקרוב ביותר. עד עכשיו היה עסוק מאד, אבל אני מקווה שבמהרה יעשה את אשר הבטיח. מכיון שלא אהיה פה לא אוכל עוד לעקוב אחר הענין, והיתי מבקשת אותך מאד לכתוב לו כמה שורות או, מוטב, אם תהיה בת"א, לגשת אליו (הוא תמיד לפני הצהרים בקפה “קרלטון”) ולדבר עמו–בדבּרך תוכל להסתמך עלי וכן במכתב.

סלח לי על הנייר הגרוע, אין עכשיו אחר תחת ידי. אגב, בשעתו לא הגבתי על שיר שלך. חושבתני שגם אתה מרגיש שדרך הביטוי שלך–פרוזה.

הרבה ברכות וכל הטוב,

לאה גולדברג.

הייתי בתל־אביב, פגשתי את שלונסקי ב“קרלטון”, והסתמכתי על לאה גולדברג. הוא אמר: עוד לא קראתי. כעבור שנה החזיר אלי את כתב־היד ועל גבי העטיפה (בימים הטובים ההם נוהג הייתי להעתיק את סיפורי אל תוך מחברת כמעט בכתיבה תמה) היה כתוב בעפרון: קראנו, לא מתאים לנו. לא מכתב־לוואי ולא חתימה.

את שלונסקי לא ראיתי למן הפגישה ההיא אף פעם אחת, חוץ מאשר על מסך הטלביזיה. עם לאה גולדברג נפגשתי הרבה. בביתה, בביתי, בבית חברים משותפים, בטכס שבו הוענק לה ולגרשון שופמן פרס אוניברסיטת ניו־יורק, במונית שהסיעתנו יחד ללוד שבועות־מספר לאחר מלחמת־ששת־הימים ומשם במטוס סוויס־אייר לציריך, בלווית אמה הישישה, שאי־אז פתחה לי את הדלת ברחוב ארנון 15. ומכל הפגישות אתאר רק אחת, שנתקיימה במפתיע ימים ספורים לאחר אותה טיסה.

היה זה בכביש פנימי במורד תלול בשוליו של מקום־מרפא מפורסם בשוייץ; הכּביש הבריק כחוטם של נעל מצוחצחת־למשעי. גם בתי־העץ האדומים הבהיקו צבועים, רחוצים, ממורקים. טיפות ניצנצו בעלוות האילנות שבצדי הכביש–ספק טל־בוקר, ספק שרידי גשם לטפני שירד בליל אמש–וכה צלולות היו עד שנדמה היה כי מימיהן מים מזוקקים.

מכונית פתוחת־גג שצבעה תכלת בהירה, חלפה על־פני ביעף, גלשה במורד, בתפנית חדשה עלתה אל המדרכה ונעצרה בבת־ראש. עד שהייתי עוקב אחריה, תמה על חריגה זו מן הכללים–מכונית על מדרכה!–במקום שכולו הקפדה על חוק, מנהג ונוהל, ראיתי שמתא הנהג נשלחה יד והטילה קליפת בננה אל תיבת־אשפה צבעונית, שהיתה צמודה אל עמוד הניצב על המדרכה.

לא מתוך הפרה של כלל עלתה אפוא המכונית על המדרכה אלא כדי לקיים מצוה–מצוות הנקיון. ומשקוּמה מצוה זו, חזרה אותה מכונית אל הכביש ועד־מהרה נעלמה באחד מפיתולי המורד. אולם משום־מה נדמה היה לי שלא רק קליפת בננה הטילה היד אל תוך התיבה אלא עוד דבר־מה. אכן, רק נדמה לי, שהרי המרחק ביני לבין אותה מכונית לא איפשר לעיני קצרות־הראי להבחין בכך. אף־על־פי־כן לא נתנה לי סברה זו מנוח ומשהגעתי לאותו מקום קרבתי אל התיבה והצצתי בתוכה. אכן, מלבד קליפת הבננה היה בה עוד דבר־מה. מובן מאליו שלא היתה כל סיבה לבטחון כי אותו“דבר־מה” הוטל בתיבה דווקה ביד שעתה־זה שולחה מן המכונית. אפשר שהיהמוטל בה לפניכן. על־כל־פנים, החבילה הקטנה עוררה את סקרנותי. תיבת־האשפה נקיה היתה עד־ברק ככל דבר במקום־מרפא זה. תחבתי ידי לתוכה והעליתי כמה דפי נייר תלושים מתוך מחברת; בניגוד לציחצוח ולמירוק שהקיפוני כאן בכל אתר ואתר, היו הדפים מוכתמים, מגואלים, קמוטים, מעוכים. באותו מעמד עצמו יִישרתים, החלקתים וקראתי את הכתוב בהם בכתב־יד גרמני קוצני, שאף־על־פי שלאטיני היה חותם על כתב גותי טבוע בו.

והרי תרגומם העברי של הדברים שהיו כתובים על גבי הדפים ההם:

הנקיון… הנקיון הפיסי, המלווה מעשה עוול, פעולת ליכלוך מוסרי, אותו בוֹר־כפיים חיצוני המקביל להוצאת פסק־דין־מוות על עם שלם… כן, זה הנקיון הוא שזיעזע אותי עד עמקי נפשי מאז־ומעולם. וַיקח פונטיוס פילאטוס מים וַירחץ את ידיו לעיני העם וַיאמר נקי אנוכי מדם… ויענו כל העם ויאמרו: דמו עלינו ועל בנינו.

ואני תמהה על שום מה אין האוונגליון מזכיר כי פונטיוס פילאטוס רחץ ידיו לא רק במים כי אם גם בסבון. שמא לא היה עדיין סבון בימיו?

הסבון מיוּצר משמנים המעובּדים בנתר מאכּל. השמנים הם שמני הצומח ושמני החי. שמני החי פירושם חלבים: חלביי צאן ומריא, חלבי חיה ובהמה, כלומר מבּחינת המיוּן הזואולוגי יונקים. הנאצים ייצרוּ סבון משוּמן בני־אדם. אולי משום כך היה היטלר רגיש לנקיון עד לחולניות. מרבה היה לרחוץ את ידיו, ודווקא בסבון… הרבה סבון.

כשהייתי נערה צעירה נוהגת הייתי לכבס את בגדי על הגשר שהיה מתוח על פני הנהר הקטן שעל גדתו שכנה העיר הקטנה שבה נולדתי. מסבּנת הייתי סבּן היטב את הבגד ואחר־כך טובלת אותו במי הנהר. פעם אחת נפלט דג מן המים הצוננים אל הגשר. הוא פירכּס, התחבט ונפתל במאמצים נואשים לשאוף אוויר. ריחמתי עליו וניסיתי להצילו במה שהיום קרוי הנשמה מלאכותית. קירבתי שׂפתי אל פיו ונשמתי לתוכו. הדג פישׂק את שפתיו פישׂוק־רווחה אחרון ונעץ בי זיזים־מחטים דוקרניים, ששימוש לו מעין שיניים. רק אז הבינותי שלא לאוויר הדג זקוק אלא למים, אך ככל שניסיתי להשליכו המימה היה משום־מה מחליק מידי ונחבט בגשר. אז החלטתי לפרק את הגשר. ידעתי שכולו נשען על מסמר אחד ויחיד. אם אעקרנו, יפול הגשר כולו. מצאתיו וניסיתי לעקרו, אך המסמר סירב. וכשעלה בידי לעקרו היה מעוקם, כפוף, מעוקל, והגשר צנח. באמת לא צנח, לא נפל, לא התרסק, כי אם הידרדר. ומי כמוני מכירה את ההבדל שבין נפילה להדרדרות.

בעודי תינוקת שכובה בעגלת ילדים יצאה אמי לטייל עמדי. עירנו הקטנה בנויה היתה על מדרון הגולש אל תוך נהר. פגשה אמי חברה ופתחה בשיחה עמה. רפתה ידה ועגלת התינוק הידרדרה אל הנהר. אבל אני לא התרסקתי ולא נקרעתי לגזרים. נמשיתי חיה, רחוצה נקיה, ממורקה…

לא הוספתי לקרוא. קימתטתי את הדפים והשלכתים.

וכמשה רבּבנו, שבראותו איש מצרי מכה איש עברי פנה כה־וכה לראות אם אין איש, כך פניתי גם אני משום־מה כה־וכה והסתכלתי בסיבי, משל פשעתי פשע בהשליכי את הניירות שהוצאו מסל־אשפה שבּשולי כביש. ההבדל הוא רק בכך שמשה פנה כה־וכה קודם שיהרוג את המצרי ויטמנהו בחול, ואילו אני הסתכלתי סביבי אחרי שקימטתי את הגליון הכתוב והשלכתיו. ומשזקפתי את עיני להביט כה־וכה ראיתי מבעד לחלון שבאחד ה“שאלה”. בתי־העץ הציוריים צבועי האדום, שהם חלק אורגאני מנופיה של שוייץ, משתרבב ראשה של לאה גולדברג. הבית נמצא במרחק־מה מן הכביש. ואף־על־פי־כן ראיתי–לא חשתי כי אם ראיתי בבירור–את מבטה האמהי ואת חיוכה, אותו חיו שהעלתה על שפתיה כשאמרה עשרים־ואחת שנה קודם: “תיארתי לי ארבעים, חמישים”.

אילו אמרה כך הפעם היתה צודקת בהחלט. אך היא לא אמרה דבר. אני הוא שפתחתי את פי ודיקלמתי באזניה בית אחד מ“אהבתה של תרזה די־מון”:

מול חלונך וגם מול חלוני,

בלילה שר אותו זמיר עצמו.

ועת ירטיר לבך בחלומו

אעוֹר ואאזין לו גם אני.

בו־ברגע הציץ עוד ראש מאחרי ראשו של לאה: התיה זו אמה, זו שפתחה לי את הדלת ברחוב ארנון 15 לפני כך־וכך שנים וטסה עמדי בחברת בתה מלוד לציריך.

באותם ימים לא שיערתי ולא פיללתי ולא עלה על לבי שבעוד שלש שנים אהיה צופה בטלביזיה ביום־העצמאות העשרים־ושלשה, אֵראֵה ואאזין איך בית זה עצמו מ“אהבתה של תרזה די־מון” מושר בפי זמרת ישראלית פופולארית וזוכה בפרס שלישי בפסיטיבל־הזמר הישראלי. וכמה דקות לפני כן אראה על המסך איך עולה לבימה, כדי לקבל את פרס ישראל לספרות, שהוענק ללאה גולדברג, אותה ישישה שפּתחה לי את הדלת ברחוב ארנון 15, שטסה עמי לציריך במטוס סוויס־אייר ושהציצה מאחרי גבה של בתה בשעה שזו חייכה לי במקום־מרפא בשוייץ למראה המעשה אשר עשיתי בגליון־נייר כתוב.

ש. עוד סיפור ארוך ומרגש, אם כי בשלב מאוחר יותר נצטרך לעיין עיון מעמיק מפרוטקוֹחל, כדי לקבוע את מידת שייכותו לענין המשמש נושא לחקירתנו. מכל־מקום, ברור לנו שגם הפעם תשובתך על שאלתנו האחרונה שלילית היא: כפי הנראה, מימיך לא נפגשת עם סופרים מחוץ־לארץ. הכוונה לסופרי העולם הכותבים לועזית. האם יש ביניהם כאלה שהשפיעו על עיצוב עולמך הרוחני?

ת. בהחלט, הרשימה רוכה: דוסטוייבסקי, תומס מאן, ג’יימס ג’ויס, קפקא… ועוד ועוד ועוד. אלה שמניתי הם אולי האחרונים שהטביעו חותם סופי. אך היו רבים שקדמו להם.

ש. אולי תנסה לארגן אותם לפי סדר כרונולוגי?

ת. אינני בטוח שסדר כרונולוגי הוא הסדר הנכון, אך אם אתם עומדים על כך, עלי להתחיל מבראשית, מן הספר הראשון שקראתי בימי־חיי.

מושגים, תמונות, רעיונות, חוויות–הללו נולדים בקרבּנו, מתגבשים, מתפתחים, מתים, ולפעמים משתנים ועוברים עליהם גילגולים כה שונים ומשונים עד ששוב אין אנו מכירים אותם, כשם שלא היינו מכירים אדם מבוגר או זקן רק משום שאי־פעם הראוהו לנו ברחם אמו כעוּבּר.

אחד המושגים הגיאוגרפיים הראשונים שקלטתי בימי־חיי בהיותי תינוק כבן ארבע או חמש היה–אפריקה. באותם הימים פקדתני מחלה מידבּקת ושרוי הייתי בהסגר כששה שבועות. רק אמי הורשתה לבוא אלי. היתה מביאה לי ספרי ילדים וקוראת באזני את חרוזיהם. אחר־כך הי הספרים נשארים בידי ואני הייתי מזין את עיני בתמונות שבּהם. מכל הספרים שהביאה לי אז, קסם לי ביותר ספרו של אנדריי צ’וקובסקי, “ברמלי”.

באפריקה נוהם על הר וגיא

הפּרא, המפלצת ברמלי.

באפריקה הוא מתרוצץ

על ילדים קטנים קופץ.

המחלה שקפצה עלי דמתה בעיני רוחי לאותו ברמלי, ודווקה משום כך אהבתי שבעתיים את הספר, שמילא את לבי אמונה בהחלמתי, ב־happy end. בנצחון הטוב, כשם שהפרא ברמלי, בעזרת הדוקטור אויזמר והתנין קרוקודילוס, הפך מרע לטוב–ממפלצת קאניבּאלית לרוכל המהלך בשווקים בזמר ומחלק לילדים רקיקים חינם.

ועד כדי כך אהבתי את הספר שהייתי הופך בו והופך עד שעל־פיו ולמדתי לקרוא. וכשקמתי מחליי הייתי–זמן רב לפני גיל בית־הספר–אדם יודע קרוא־וכתוב (המדובר הוא, דרך־אגב, בלשון הרוסית, השׂפה בה נכתב “ברמלי” במקורו, ואילו המוּבאות שבפי הן מתוך תרגומו הנפלא של נתן אלתרמן).

אך מלבד עצם מלאכת הקריאה רכשתי עוד דבר־מה מתוך קריאת “ברמלי”: את המושג אפריקה.

באפריקה הולכים בהלך,

קוטפים תמרים כמו בני המלך,

כן, אחי, אפריקה!

אין כמוך, אפריקה!

על קרנף קפצו בדרך

ורכבו שעה לערך –

עם פילים, גם פילונַיים

שיחקו במחנַיים.

בקיצור, אפריקה,

אין כמוך, אפריקה.

רק אי־שם בחביוני נשפי נשאתי כל ימי־חיי אפריקה זו, שבה מטיילים רכובים על קרנפים, משחקים במחניים עם פילים וקוטפים תמרים כיד המלך. ואני, שמגיל צעיר התגלגלו חיי כך שכל ימַי טרוד אני, שקוע בעבודה ובעיסוקים שונים ואיני צופה לי מנוח מהם אלא בגיל בו אזכּה לפרוש לגימלאות, מכּיון שהספר הראשון שקראתי בימי־חיי הוא “ברמלי”, מלווה אותי כל ימי־חלדי תמונתה של אפריקה כמעין חוף־מבטחים של מנוחה, בטלה, הנאה והתמוגגות, גן־עדן של מילטון שאף־על־פי שאבוד הוא עוד ישוב ליירשנו המין האנושי. כך חי ודאי באמונתו אדם שהספר הראשון שקרא הוא ספר “בראשית”, והוא מכוון את פעמי חייו כך שלעתיד־לבוא יהיה יורש גן־עדן.

ושום עובדות המטפחות על פנים, שום הגיון היסטורי וחברתי, שום נסיון אישי לא היה בהם כדי לעקור מושג אי־ראציונלי זה שנזרע והיכה שרשים בתוך ילדות רחוקה. הן חי אני בדור השתחררותם של עמי אפריקה מן הקולוניאליזם, בדור שבו מדינת־ישראל שולחת שליחים כדי ללמד המונים שחורי־עור, אכולי כפן ומחלות, לפתח את חקלאותם. אף אני עצמי עוד לפני למעלה משלושים־וחמש שנה דרכו רגלי על אדמת אפריקה: סמואלי הצרפתית, מצרים. עד־מה לא דמו הללו לארץ־ברמלי! והנה בימים אלה עליתי לבית־החולים הדסה בירושלים לבקר את אמי, שהיתה מחלימה לאחר ניתוח, כשהגעתי אל מיטתה מצאתיה פנויה; השכנה הסבירה לי שהיא נלקחה אל חדר־הרנטגן לצורך שיקוף. כרגיל עייף הייתי ושעתי דחוקה. בעצנות פסעתי בחדר הלוך וחזור, מעיף מבטים חטופים על השעון שלזרועי ועל המיטה שבה היתה אמי אמוּרה לשכב. באחד המבּטים האלה קלטה איני סוור קלפים, שהיה מונח על המיטה. כל אימת שאמי מתעייפות נוהגת היא לערוך את הקלפים, לפי שיטה הקרויה “פאסיאנס”, מעין משחק קלפים של אדם עם עצמו. משחק שה מפיג את המתיחות ומרגיע את העצבים מאין כמוהו. זינקתי אל המיטה, ישבתי על השרפרף שלידה ושיקעתי עצמי בעריכת “פאסיאנס”.

לאחר זמן־מה נכנס רופא לחדר: צעיר מן האפריקאים, כפי הנראה מבּגרי בית־הספר־לרפואה נמצאים בתקופת התמחוּת. קרב אלי ומאחרי גבי עקב אחר הקלפים הערוכים בטורים ארוכים מלמעלה למטה. ה“פּאסיאנס” לא הסתדר. הפשלתי ראשי לאחור ונתתי בו מבט־שאלה, מעין קריאה לעזרה.

הוא פישׂק שפתיו ושיניו נתברקו לא דווקה בחיוך, אף לא בחיוך סלחני של בוז.

“בזבוז־זמן מוחלט”, פלט בעברית צחה.

אותה שעה צף ועלה מתוך־תוכי גן־העדן האבוד והמקוּוה: ברמלי, אפריקה, תמרים נקטפים. כמעט פרצתי בצחוק, אך פתאום עברני החשש שמא רופא זה ייפגע מצחוקי; משלתי אפוא ברוחי והתאפקתי בעוד־מועד.

כשחזרתי באותו ערב הביתה שמעתי ב“קול ישראל” את הידיעה על מותו של קורניי צ’וקובסקי.

אם יש או אין משמעות אובייקטיבית להתלכדות זו של מסיבות, עובדות, אסוציאציות וזכרונות–אני אינני יודע. משמעות אישית לגבי־אני–יש ויש.

ש. אתה יכול לחסוך לך את עמל חשׂיפתה של משמעות זו לפנינו. מעדיפים היינו שתוסיף לעמוד איתן על הבסיס הכרונולוגי. נקוב.נא בשמו של זה שבא ברוח אחרי צ’וקובסקי, מבחינצת המוקדם והמאוחר.

ת. גונצ’ארוב. איוואן אלקסנדרוביץ' גונצ’ארוב, שחיבּר אחד מן הרומנים הראשונים בספרות הרוסית, ומן המשובחים שבהם: “אוֹבּלוֹמוֹב”. אל־אלוהים! עד־מה זיעזעני ספר זה בשחר נעורי, ואולי אף בילדותי, שהרי–אם אינני טועה–בפעם הראשונה ספגתיו אל קרבּי עוד שהייתי בן אחת־עשרה או שתים־עשרה. ואם עומד אני עכשיו לגמול לשין הא כגמולו, הרי על חסדיו של גונצ’ארוב גמלתי זה־כחבר.

ש. במה התבטא הגמול? מה עשית?

ת. מה עשיתי? מה לעשות ל“אובלומוב” אהובי ולא עשיתי עוד! תירגמתיו, הקדמתי מבוא לתרגום, הצגתי את האיש אובלומוב בפני הציבור העברי וחזרתי וכתבתי עליו בשירה ובפורזה, במאמר ובסיפור, הגדלתיו עד לממדים קוסמיים, שיויתי לו מעמקים, הענקתי לו משמעות מיסטית סימבּולית…

ש. והכל בכוחות עצמך?

ת. אני יודע שהשאלה היא סארקאסטית, אף־על־פי־כן עלי להודות שיש בה ממש. בלי־משים קלעה שאלה ריטורית זו אל האמת, שכּן היה מי שסייע בידי, ביודעים ובלא־יודעים. שמו של האיש או, ביתר־דיוק, כינויו: ווֹלוֹדיה הסַתת.

לראשונה פגשתיו לפני שלושים־ושתים שנה, ביומי הראשון בעבודת בנין. “חוֹלוּץ” ירקרק הייתי, והוא היה סתת ותיק ומנוסה. לאחר שהעליתי לקומה השניה כחמש אבני־בנין נקרע העור מזרועותי וידי שתתו דם. ווֹלוֹדיה הסתת הוא שראה העניי והדריכני כיצד יש להרים אבן כבדה ולהניחה עלחלקו התחתון של הגב וכיצד יש לנשום כשאתה עולה במדרגות בעוד המשׂוֹי הכבד עליך. לימים התידדנו ולא זזה ידו מתוך ידי. משנודע לו כי סטודנט אני התחיל מרעיף עלי לקחו. ואכן גילה בקיאות מופלאה בתורות ובמדעים שונים, החל באסטרולוגיה וכלה בפילוסופיה סוציאליסט מושבע היה וציטט כלאחר־יד מכּתבי מארקס ולנין, זכר על־פה שירים רבים משל בלוֹק יסנין ואפילו פאסטרנאק, שבּימים ההם לא היה עדיין מקובל כל־כך.

אולם לשׂיא גדולתו הגיע בעינַי בידיעותיו הרבות במתימטיקה, שמעולם לא למד אותה שיטתית לאחר גמר בית־הספר התיכון. הוא הכיר לדעת את נוסחותיו של אינשטיין, הבין את משמעותן, ויכול היה להרצות על התפתחות המחשבה המדעית מימי קופרניקוס ועד ימינו, ואם לא גילה לבּו דבר זה לפיו, ברור היה כי במעמקי נפשו האמין שיום יבוא והוא יגלה את הנוסחה המקפת של מהות הבריאה כולה, לרבּות מהלך ההיסטוריה האנושית. והנוסחה פשוטה תהיה בתכלית הפשטות, שהרי להרכּבתה יהיה צורך לפתור משוואה עם נעלם אחד בלבד, והנעלם הוא עם־ישראל.

גם את מלאכתו, מלאכת הסתתוּת, עשה כמעין עבודת־קודש, ועוד תקופה ארוכה לאחר שחדלתי מעבודתי בבנין הייתי עוקב אחרי מקומות־עבודתו ומוצא לי רגעי זמן פנוי לקפוץ אליו וצופה באִזמלו אשר באלגנטיוּת שובת־לב היה צר צורה באבן ורודה, עם שפּניו של וולודיה מפיקים ריכוז שׂכלי, מאמץ רוחני ומיתח נפשי. מובטח אני כי אותה שעה הרגיש עצמו כמי שמסתת אבני מקדש חדש, היכל לרוח האדם.

במרוצת הימים נתמעטו ביקורי והלכו, מחמת הטרדות, עד שפסקו כליל. שנים רבות היינו נפגשים ברחוב באקראי, ולאחר “מה שלומך?!” נרגש ונובע מעמקי־לב מחרישים היינו בביישנות איש לעומת רעהו. ורק מנהג אחד קבעתי לי כמצוות ייהרג־ולא־יעבור: כל־אימת שיצא ספר כלשהו מפרי עטי או בתרגומי הייתי משגרוֹ אליו בהקדשה.

והנה לפני שבועות־מספר פורסם אחת מתרגומי מן הספרות הרוסית הקלאסית. אמרתי לשלחו אליו כמימים־ימימה, אלא שתוך כדי כתיבת ההקדשה נסתבר לי לפתע שזה שנים־מספר לא הזדמן לי לראות את ווֹלוֹדיה. חזרתי בי מהחלטתי לשלוח לו את הספר בדואר וגמרתי אומר להביאו אליו במו־ידי.

אל ביתו הגעתי לפנות־ערב. וולודיה התגורר עוד באותו בית בו ישב לפני למעלה משלושים שנה, כבר בימים ההם היתה זו אחת משכונותיה הוותיקות של ירושלים. הוא ישב תחת החרוב, שהתנשא בין אבני המרצפת של חצרו הקטנה. מנורת־חשמל השתלשלה מאחד הענפים והאירה את השולחן שעליו היו מונחים שלושה ספרים, אחד מהם פתוח, וספל ענקי העלה קיטור, וולודיה גמע תה מן הספל וממרחק מפליא קרא בספר הפתוח.

משהכירני, בירכני בחמימות והושיבני על־ידו. הושטתי לו את ספרי, שהיה נתון במעטפה, א הוא לא גילה כל ענין בו. נער הייתי כשהכרתיו, לכן כבר אז נראָה זקן בעיני. עכשיו נדמה היה לי שכמעט לא הזדקן במרוצת השנים שחלפו. אמנם זויות פיו השתפלו כלפי מטה, ושערותיו האפורות לשעבר, הפכו שׂיבבה עם לוואי של כחול, אך עיני הצהובות דהויות השמש, הניצוץ שנדלק בהבן נשאר כשהיה: מבהיק, מנצנץ, מבליח. בעוד הניצוץ דולק, הורה על הספר שיה הפתח לפניו ואמר לי:

“ואנוכי קורא עכשיו את ‘אובלומוב’. זוכר אתה מי היה אובלומוב?”

אני הוא, כאמור, שתירגמתי את “אובלומוב” מרוסית לעברית והספר שעליו הורה נשא את הקדשתי. כפי הנראה, בכל־זאת הזדקן וולודיה. הא לא חיכה לתשובתי, והמשיך:

“‘אובלומוב’ הוא שם־דבר בספרות־המופת של רוסיה. אציל בעל־אחוזה שנולד בפינה נדחת ומת בפטרבוגר וכל ימים היה סרוח על ספּתו. ואף־על־פי־כן– אתה רואה?–למעלה מחמש־מאות עמודים…”

“מי כמוני זוכר?” נפלט מפּי.

"אתה רואה? הספר ההוא. פה… השני על השולחן שם… תן־נא לי אותו… אתה יודע… בעצם… דומה אני עכשיו לאובלומוב… בקושי מניע את רגלי… אך אינני רובץ… יושב כל היום, כמעט כל היום… ובכן, תן לי ספר זה… הנה כך… כאן יש אוסף מאמרים על ‘אובלומוב’ ".

קירבתי אליו ספר רוסי, עבה למדי, בכריכה צהובה. הוא התחיל לדפדף בו כמי שמצוי ובקיא בכל הכתוב בו. “שמע, שמע, מה שכתב דוֹבּרוֹליוּבּוֹב, המבקר הדגול בן־דורו של גונצ’ארוב”.

וולודיה קרא מן הכתב בפאתוס, בהטעמה, מתוך הזדהות:

“סיפור־מעשה המתאר כיצד שוכב וישן אחד נרפּה בשם אובלומוב, ואפילו האהבה והידידות אין בכוחן להקימו, ודאי שאינו סיפור בעל חשיבות מרובה… אולם בסיפור זה נאמרה המלה החדשה של התפתחותנו החברתית; והיא נאמרה בבהירות, בתוף וללא תקוות ילדותיות, אך מתוך הכרה מלאה של האמת. מלה זו–אוֹבּלומוביוּת. היא משמשת מפתח לפתרון תופעות רבות בחייה של רוסיה, והיא שמשַׁווה לרומן של גונצ’ארוב חשיבה חברתית רבה לאין־ארוך מזו שבכל ספרי־ההוקעה שלנו. בדמותו של אובלומוב ובכל אותה אובלומוביוּת רואים אנו יותר מסתם יצירה, פרי כשרון גדול. בה מוציאים אנו יצירת־חייה של רוסיה. את אות־הזמן”.

“חה־חה”, המשיך וולודיה בעודו מדפדף, “אות־הזמן. הזמן ההוא? זמנו של אובלומוב? של דוֹבּרוֹליוּבּוֹב? ומה בדבר זמנים אחרים? לא, אדוני, אובלומוב הוא מחוץ לזמן. ועל כך למדים אנו מפיו של לנין, לנין הגדול בכבודו־ובעצמו. כשבעים שנה אחרי פרסום מאמרו של דוברוליובוב כתב לנין לאמור…”

וולודיה חזר ודיפדף בספרו. משמצא את המבוקש, המשיך:

שלש מהפכות עברו על רוסיה, ואף־על־פי־כן נשארו בה האובּלומובים. וזאת משום שאובלומוב היה לא רק בעל־אחוזה כי אם גם איכר, ולא רק איכר כי אם גם אינטליגנט, ולא רק אינטליגנט אלא גם פועל וקומוניסט".

“אתה שומע? קומוניסט! אובלומוב היה קומוניסט! אובלומוב היה קומוניסט. אובלומוב הרדום הוא שעשה את המהפכה. מכאן, אדוני, שהגבלות של זמן, של תקופה ומעמד אינן חלות על אובלומוב. אך אם רצונך לדעת את האמת, גם הגבּלות של מקום–לאום, גזע, ארץ–אין להן שליטה עליו, משום שהוא טיפוס עולמי, אוניברסלי. זוכר אתה את האנארכיסט הישיש קרופוטקין?”

עד שוולודיה מדףדף בין מובאה למובאה תהיתי אני על המושג “ישיש” שבפיו. קרופוטקין חדל מהיות ישיש לפני למעלה מחמישים שנה, לפני שהלך בדרך כל הארץ לאחר שהגיע לגיל שבעים־ותשע.

“אובלומוב נוצר על־ידי הציביליזציה בת־זמננו. בכל סביבה המרוצה־מעצמה ואינה יודעת מחסור”, ציטט וולודיה בפאתוס שלא ידע לאוּת, "אדם שהשיג מידה מסוימת של בטחון… מעדיף לקפוא על שמריו ולהתמיד בקיומו הווגטאטיבי. אסור לראות באובלומוב מחלה גזעית. היא מצויה על־פני שתי היבּשות ובכל קווי־הרוחב.

“מן הראוי, ידידי הצעיר [”אם קרופוטקין עודנו ישיש אין תימה שאני צעיר עדיין", אמרתי בלבי], לשים לב למלים ‘קיום וגטאטיבי’. פירושו, כידוע, קיום רשלני, עצלני, מנוון. אולם תרגומה של המלה וגטאטיבי הוא ‘צמחי’. הרי שמשמעותה השלילית של המלה באה לה מתוך הניגוד החצוני שבין קיומו הרוגע של הצמח המרותק אל הקרקע לבין קיומו הרחשני של החי הנע ממקום למקום. אכן, בימי קרופוטקין היה ההבדל בין הצומח והחי מוגדר ומותחם. מאז נשתנו הזמנים, טושטשו התחומים וכמעט נמחקו הגבולות, שכן יודעי־דבר גורסים שאין בין הצומח והחי אלא הבדלי תיפקוד פיזיולוגי בלבד. ואילו לגבי עצם המיתח שבהתרחשות ובעירנות חיוּתית אין הצומח נופל מן החי. אדרבה, אפשר שפעילותו של הצומח עולה על פעלתנותו של החי, אף אם אינה גלויה לכל עין, שהרי דווקה הצמח הוא שיודע להפוך חומר דומם לומר אורגני, ואילו החי מקבלוֹ מן המוכן.

“כן, אובלומוב הצמחי, הווגטאטיבי הוא שעשׂה את המהפכה הגדולה. אבל מהפכה זו הסתאבה משום שנושא המהפכה המיתית הוא לא החי, ואפילו לא הצומח, כי אם הדומם. חה־חה־חה! שמעת על טוינבּי? ההיסטוריון האנטישמי הזה, הוא אומר שהעם היהודי הוא מאובּן, חי שהפך אבן, חומר דומם. אמת־ויציב דוֹמם, דוו??ה דוֹמם. לא בכדי עטו המלומדים בימינו על החומר הדומם וגילו בו רחשנות גועשת, תנועה מתמדת ובלתי־פוסקת, עצמאות נועזת בכל פרודה, חיים מסחררים בכל אטום וכוחות אדירים בכל גרעין. כי שלוות הדומם שלוָה מדומה היא. וכי לא הדומם הוא מקור האנרגיה של העתיד? ולמעשה, גם של העבר. אור, חשמל, חום, אנרגיה גרעינית… יצורים חיים נרקבים במותם, כלומר בהתפרקותם, ואילו הדומם יזעזע יקוּם במותו, כלומר בהתפצלו לחלקיקיו”.

וולודיה התלעלע. שלה ממחטה מכיסו וקינח את זיעתו. לאחר־מכן הזיח את “אובלומוב”, נטל ספר אחר מאלה שהיו מונחים על שולחנו, הוציא מתוכו גליון־נייר ופתח שוב, עם שנשימתו התכונה מקטעת את דבריו:

“אקרא לך שיר. שיר על הדומם. מוקדש לאובלומוב ולעם־ישראל. עכשיו מובן לך הצירוף של שני אלה, לא כן? רוצה לשמוע?”

הוא לא חיכה לתשובתי. הוא דיקלם בסגנון דיקלומו של יבטושנקו בכיכר־מאיאקובסקי במוסקבה, אף שקהל־שומעיו היה איש אחד בלבד.

אני אטוֹם דוֹמם,

ואוֹי לכל חי בהתפצל האטום.

אתם, החיים את מלוא החיים,

לא יוותר מכּם אחד

לתנוֹת

עלי עיי־מפולת

את חרבות עולמכם החי

במות הדומם רב־האייל.

גוּרוּ ממנו, הדומם, העצור, המאופק, המודחס.

בואו במערות צוּרים

ובמחילות העפר

מפני פחד הדומם

ומהדר גאונו

בקוּמו לערוץ ארץ,

כי יום לדומם

על כל חי וצומח…

זכרתי איך לפני שלושים־ושתים שנה חלם וולודיה על הרכבתה של נוסחת הבריאה, משוואה עם נעלם אחד–עם־ישראל. אלא שבינתיים נכנע והחל להביע את חזונותיו לא בנוסחות דווקה אלא בשירה, ככל הנביאים מאז, ואפילו כשלונם של אותם נביאים. לבי התחמץ בקרבי משום־מה.

וולודיה הוסיף לדקלם..

ש. לא נעים לנו לשסע אותך. אבל הסכמנו על סדר כרונולוגי. לכולנו ברור שסטית מדרך זו…

ת. לא. בהחלט לא, ומיד תיוכחו בכך, כי בשעה שלוולודיה דיקלם צפו ועלו בזכרוני מלים אחרות, שננעצו כמחטים בנפשי בשחר־עלומי והתווּ את דרכי בחיים לשנים רבות. אני מצטט מן הזכרון:

“הציונות היא התגלמות הגאוה הלאומית, הכבוד־העצמי הריבוני, שאינם יכולים להשלים באופן אורגני עם כך שהבעיה היהודית תהיה חשובה פחות מאחרות, שהן כבירות ובעלות אופי עולמי. בשביל המרגיש כך, גאולת העולם אינה אלא שקר מחפיר כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו כלכל שאר העמים. עולם בו אין לעם היהודי מדינה משלו עולם של שודדים וגנבי הוא, בית־קלון שאין לו זכות־קיום”.

ש. מהיכן המובאה

ת. ממאמרו של זאב ז’בוטינסקי, “הציונים והקומוניזם”, שנפל לידי בחצי הראשון של שנות־השלושים. ואכן, זאב ז’בוטינסקי הוא־הוא שלאחר איוואן גונצ’ארוב מגיע לו לקבל ממני את גביע־הזהב לגיבוש האישיות, מבּחינה כרונולוגית. אלא שעד לאותה פגישה עם וולודיה סבור הייתי ש“אובלומוב” של גונצ’ארוב ו“שמשון” של ז’בוטינסקי שני הפכים הם המעידים על נטייתי לאַחֵד ניגודים, והנה בא וולודיה והוכיח לי שלא זו בלבד שאין ניגוד ביניהם אלא ששני אהובי־נפשי אחד הם.

ש. אכן, היה לך מזל שהופיעה לפניך דמותו האגדית־למחצה של וולודיה, שכל הניגודים שבעולם עשויים לשכּון בה בלי להתרוצץ. בלעדי דמות מעין ז, ספק גדול אם אף במאמץ־איתנים אינטלקטואלי ובדרך של הרקעה נועזת ביותר למרומי שחקיו של הדמיון היה עולה בידיך לגשר בין אובלומוב לשמשון וליצור בנפשך סינתיזה יוצאת דופן מעין זו.

ת. הדמות אינה אגדית. בתקופת פגישתנו הראשונה היתה כל הארץ כולה מלאה מותחי גשרים ומיצרי סינתיזות, גברים ונשים, זקנים ובני־נעורים; כל אסיפה, כל פגישה, כל שׂיג וכל שׂיח ניסה לאחד ניגודים ולישב סתירות. שׂיח אחד מסוג זה זכור לי. שׂיח בין שני שומרים, שנטרו את הכרמים: האחד מקל בידו, והשני מחזיק ברובה אנגלי; האחד בית"רי והשני חבר השומר־הצעיר; האחד מהם שהיום קרוי “עולה חדש” (כשנה בארץ), והשני יליד אחת ממושבות הדרום.

כיצד באותם הימים, ימי איבת־אחים ללא מעצור, נזדמנו בכפיפה אחת בית“רי ואיש השומר־הצעיר הרי זו פרשה בפני עצמה, ולא כאן המקום להסיחה. מכל מקום, עובדה היא שההרג מבּחוץ גבר על השנאה מבּפנים ובעצם ימי מאורעות תרצ”ו–תרצ"ט עמדתי בשמירה יחד עם נער מהכשרה של השומר־הצעיר באחד מכּרמי השומרון. ששה שבועות בילינו יחד. בתחילה הסתייגנו זה מזה, אחר־כך התקוטטנו, ובסופו של דבר התידדנו. אלא שהידידות לא זו בלבד שלא שיכּכה את הויכוחים הסוערים בינינו אלא הגבירה אותם. אני נושא מידבּרותי על מלכות ישראל העתידה לקום במהרה בימינו על שתי גדות הירדן, והוא מרעיף לקחו על אחוות העמלים שבין שני העמים ועל חזון אחרית־הימים, עת ישׂרור צדק סוציאלי עלי־אדמות, לא יהיו מנצל ומנוצל, ורכוש פרטי ייעלם מן הארץ. ואפילו עם שחר, כשהיינו גוררים את מזרנינו לצלה של גפן עבותת־שׂריגים, כדי לנוח מדריכוּת הלילה, לבצור אשכול גדוש דם־ענב, שהבשיל אתמול ונתכסה טל מצנן הלילה, ולשלחו אל פינו בעודנו שׂרועים על המזרן–אפילו אז, תוך לעיסת הזָג וכירסום החצרנים, עדיין מטיחים היינו זה בזה נימוקים כבדי־משקל לצדקתנו.

לילה אחד קלטו אזנינו קול חריקה של גלגלי עגלה במשעול שבין כרם לכרם. הלכנו לעברו של הקול ועד־מהרה ראינו פלח ערבי נוהג עגלה רתומה לפרד ובה אבטיחים. הירח היה במילואו ואין תימה שהפלח אף הוא ראה אותנו. במרחק־מה מאתנו עצר בפרדו, ירד מן העגלה וקרב אלינו. משניצב סמוך אלינו קינח בשרוולו את הזיעה ממצחו (הלילה קריר היה ועד היום איני יודע על שום מה הזיע הלה, אלא אם כן פחד מפּנינו) ואמר:

“מוֹי?”

ידעתי כבר שפירושו “מים” והושטתי לו את מימייתי, אולם בטרם יחזיק בה הלה נמצא שׂרוע על הקרקע עם שבחברי לשמירה–איש השומר־הצעיר, יליד אחת ממושבות הדרום–גוחן מעליו. זריז היה הנער, בבעיטה אחת הפיל את הפלח ארצה.

“השתגעת!” צרח עלי בעודו מפשפש בכיסיו. “סתם ככה, אתה נותן מים לערבי! מניין לך שאין לו סכין שמכוּון אל בטנך, כשאתה מושיט לו את המימיה?”

לפלח לא היה סכין, הנער הרימוֹ מן הקרקע, ואני נתתי לו את המימיה. הוא שתה לרוויה והלך.

שעה קלה שתקנו שנינו. בהיסוס־מה, בביישנות כמעט, היה אופן המזרח מחוויר־והולך כנגדו השחירו צמרותיה של שורת הברושים.

שאלתי: “ואחוות עמים?”

“בחדר־האוכל, באסיפות, בויכוחים”. השיב ברוגזה. אך מיד חזר בו ופסק פייסנית: “זה לחוד, וזה לחוד”.

ש. אנו מקווים שלא תיפּגע אם נאמר כי הדוגמה שהבאת אינה מן המוצלחות ביותר. אין כאן סינתיזה. הדברים נשארו בפירודם, הרי אותו בחור אמר בפירוש: זה לחוד, וזה לחוד, ואילו אתה קבעת ש“אובְּלומוב” ו“שמשון” היו בך לאחד. אבל נניח לאיחוד זה, שהוא ענין לענות בו לפסיכולוגים, ונעבור לשאלה המעסיקה אותנו, שאלת הגמול. שמענו על הדרך שבה גמלת ל“אובלומוב” טובה תחת טובה. האם גמלת גם ל“שמשון”? אנו מקווים ששאֵלתנו מובנת לך.

ת. כן, בהחלט. גמלתי באותה דרך. תירגמתי את הספר לעברית.

ש. אם אין אנו טועים, תורגם ספר זה לא על־ידך אלא על־ידי ברוך קרוא.

ת. תירגמתיו שנית. ניסיתי למצוא לו לבוש עברי מודרני יותר מזה שניתן לו לפני כארבעים שנה.

ש. התוכל להצביע על עוד מישהו שגמלת לו בדרך זו?

ת. כן.

ש. על מי?

ת. על ש"י עגנון.

ש. רצונך לומר שתירגמת את כתבי ש"י עגנון?

ת. כן, כמה מהם.

ש. לאיזו שפה?

ת. לרוסית.

ש. האם עשית זאת בעודו בחיים?

ת. כשהתחלתי בעבודה עדיין היה בחיים.

ש. הוא ידע על כך?

ת. כן.

ש. מפּיך?

ת. כן.

ש. הכרת את עגנון אישית?

ת. כן.

ש. הייתם נפגשים?

ת. כן.

ש. מתי נפגשתם לאחרונה?

ת. קשה לקבוע.

ש. מדוע?

ת. משום שמבּין שתי הפגישות האחרונות, אף שאחת מהן קדמה לשניה בזמן, קשהמאוד לקבוע בבירור איזו היתה האחרונה.

ש. עוד פאראדוקס. ודאי יש בפיך סיפור על כך?

ת. כן.

ש. סַפר.

ת. תחילתו של הסיפור לא בעגנון אלא ביצחק קומר, שכּן את יצחק קומר מ“תמול־שלשום” הכרתי שנים מספםר קודם שאֵזכּה להכיר את ש"י עגנון. ומשהכרתי את יצחק קומר כתבתי עליו סיפור, ששימש יסוד לסדרת סיפורים בשם “מסות בנימין החמישי”.

באותה תקופה יצא לאור ספרו של ארתור קסטלר, “גנבים בלילה”, המתאר בחור מאנגליה המצטרף לאחד מארגוני המחתרת שלחמו בבריטים. מכּון שבנימין החמישי מתימאטיקאי ופיזיקאי היה, וכל מסותיו־הרפתקותיו בעולם־המדע, ניתק את יצחק קומר ואת יוסף (גיבורו של קסטלר) מטבּרו של המין האנושי, וכדרך המתימטיקאי דחס את משמעוּתם הסמלית לתרכּיז של נוסחה. מיד אחרי־כן התחיל לערוך בהם ניסויים כדרך הפיזיקאי. עד־מהרה התברר לו שיצחק קומר מסמל את גרעין האטום, ואילו יוסף מ“גנבים בלילה” את האלקטרוֹן המקיף אותו. לפיכך הציב את יצחק קומר במרכז החדר, הריץ סביבו את יוסף במהירות גוברת־והולכת ו…יצא מה שיצא.

כעבור ימים רבים הכרתי את עגנון אישית. משהוצגתי לפניו, שאלני לאמור:

“האתה הוא שכתבת אותו סיפור על יצחק קומר? כשנתפרסם סיפור זה בא אלי סופר עברי, תלמיד־חכם, ואמר לי: איך אתה מניח שיתעללו בך? ואני השיבותי לו: חביב עלי סיפור אחד שנכתב עלי מעשרה מאמרים”.

מאז נקשרה רעוּת בינינו. ב“נר אחרון” של חנוכה תשכ“ט טילפן אלי וביקשני שאבוא אליו. באתי. לבדו שהה בביתו. מפּאת מחלה שפקדה את עיניו לא יכול היה לקרוא. הוא ישב בכורסה סמוך למקלט הראדיו, שהשמיע מנגינות מעומעמות, וסיפר… סיפר סיפורים כדרכו: על איש למ”ד־ו“ו מן היישוב הישן בירושלים בראשית המאה, ועל דברים שהסיח באזני בתו של מלך שבדיה בעת הסעודה לשנעשתה לכבודו עם קבלת פרס־נובל. בין סיפור לסיפור לגמנו סליבוביץ יוגוסלבי. שלהבות אחרונות הבליחו משׂרידי הנרות שבּחנוכּיה. עגנון יצא והשאירני לבדי שעה ארוכה למדי. משחזר נראה עייף קימעה, ובידו החזיק שני ספרים. האחד–”כתר מלכות" לשלמה אבן־גבירול–טקסט עברי ותרגום איטלקי בצדו, הוצאה הדורה מוקדשת במיוחד לש"י עגנון, נתונה בנרתיק מפואר.

“אתה ודאי אוהב את ‘כתר מלכות’?” שאלני.

עניתי בחיוב.

הוא התחייך.

“הרי שאת שני הספרים הבאתי כדי לגרום לך נחת־רוח”.

לתמהוני הרב היה הספר השני “מסות בנימין החמישי”. מכּון שלא היה נתון בעטיפתו הרגילה, לא הכרתיו מיד.

עגנון נטל את משקפיו, שהשתלשלו מחוט הנתון בצווארו, הסמיכן אל עיניו ודיפדף קימעה בספר, סימן במקום שסימן, נתן את הספר בידי, ואמר לי:

“קרא באזני מכאן”.

קראתי:

"משהו שאין לי שליטה עליו מתרחש־והולך בחדר. מעגלים חדשים נוצרו בו. ראסקולניקוב מ’החטא וענשו' רץ סביב פלאטון קאראטייב מ’מלחמה ושלום', פאוסט מסתובב על ציר ששמו וילהלם טל, סיראנו דה־ברז’ראק מקיף את ז’ן ולז’אן ודוריאן גריי עוקף את האמלט, היאוואתה רוקד ריקוד אינידאני סביב לג’ורדן, אשר לו צילצלו הפעמונים.

"בלט?

"לא, משהו אחר. מתוך הקירות מופיעות נשים. עשרות נשים. מהן שמוכּרות לי ומהן שאינן מוכּרות, מנוֹרה של איבּסן עד לֶנורה של אדגר פּוֹ. מטאטיאנה של פושקין עד אניטה של רולאן. המעגלים נתפרקו. יצחק קומר שותה קוקטייל עם אופליה, ושפרה מ’תמול שלשום' רוקדת טאנגו עם דוריאן גריי. דינה, אהובתו של יוסף, קורצת לפלאטון קאראטייב, וסיראנו דה־ברז’ראק מחווה קידה אבירית לאַקסיניה הקוזאקית מגדות הדוֹן השקט.

"נשף־ריקודים סאלוני?

"לא. דבר־מה שונה מזה. ידיו של יצחק קומר רעדו, וטיפּת קוקטייל נשרה מכוסו והטיבעה כתםם אדום על שמלתה של אופליה. קפצה אופליה ממקומה וצעקה צעקה גדולה ומרה, צעקה טראגי־היסטרית. נאסף כל הקהל סביבה: התבוננו בכּתם והשתדלו לנחמה. לאחר שנכשלו מאמציהם נתמלאו כעס על יצחק קומר וזינקו עליו בחימה שפוכה. כלום, בלי הבדל דת וגזע, מין ומעמד, אומה ולשון. מי באלה ומי בחרב, מי באבן ומי בכלי.זכוכית. גברים ונשים, אצילים ודלת־העם התקוטטו, הדפו זה את זה, דחפו, הצטופפות ונדחקו במאמציהם הנואשים להגיע אל יצחק קומר. והלה עמד על רגליו, כשכּוס הקוקטייל עודנה רועדת בידיו ובעיניו מורא מהוּל בתמיהה. לפתע הגיח יוסף מתוך הקהל. הוא התיצב לפני יצחק, פרשׂ את שתי ידיו וגונן עליו בגופו. מכה אחת מידי סיראנו דה־ברזק’ראק הפילתו ארצה. דוריאן גריי הניף את סכינו על יצחק, ופאוסט בכבודו־ובעצמו מרט אתפיאותיו. פלאטון קאראטייב פילס לעצמו דרך בקרב הקהל בהיעזרוֹ במוט ברזל.

"משפט לינץ'?

"לא, דבר־מה שונה מזה. תחילה צווחה אשה צווחה חדה וקולנית. אחריה צווחו נשים רבות. הגברים החלו בורחים… בהלה, מנוסה, מהומה ומבוכה.

"‘הצילו!’ ניסרו יללות באויר. ‘כלבת! הידרופוביה!’

"יצחק קומר התרוצץ בחדר. עיניו יצאו מחוריהן ורירו נטף משׂפתיו. הנאספים נמלטו על נפשם דרך הקירות. שוב נשארנו שלשתנו: יצחק קומר ואני ויוסף, שעדיין היה שרוע על הרצפה בלא תנועה. פנה יצחק כה־וכה וראה כי אין איש מלבדי, קרב אלי ונעץ בי את עיניו. נרתעתי. הוא הסמיך את פניו אל פני וחישׂף את שיניו. זוועה נתנסכה בעורקי ואיברי קפאו. פנה יצחק פנייה של 180 מעלות אחורנית, עמס את יוסף על שכמו ועזב את החדר.

“מששבו אברי ונתגמשו חזרתי אל שולחני ושוב שקעתי בעבודתי, כלומר בכתיבת המאמר הפופולארי, שנאלצתי להפסיקה מחמת הביקור הבלתי־צפוי”.

עשרים־ושתים שנה חלפו מיום שנכתבו הדברים ועד לאותה ערבית נר אחרון של חנוכה, שבה קראתים באזני הישיש הדגול. חדלתי מקריאתי ונתתי עיני בש"י עגנון. עיניו היו עצומות וכפות ידיו נתונות על ברכיו. הראדיו השמיע מנגינת ג’אז, שהופסקה בהודעת־פרסומת.

“אמשיך לקרוא?” שאלתי.

הוא נד בראשו לחיוב.

המשכתי:

“פצצת־האטום שהוטלה על יפאן החריבה את העיר הירושימה והפכה את הכימיה הפיזיקלית למדע פופולארי. וכשם שאין אדם יכול לעסוק במסחר בלי שידע את לוח־הכפל אך אין אדם בימינו יכול לעסוק, נאמר, בפוליטיקה, בלי שיידע את מבנה האטום. מבנה זה פשוט הוא ביסודו: האטום רוּבּו ריקוּת, במרכזו–גרעין קטן בעל מסה גדולה וסביבו, כלומר מסביב לגרעין, נעים במסלוליהם גרגרים גדולים בעלי מסה קטנה המכוּנים אלקטרונים. כל דבר נע יוצר אנרגיה; בין שהוא אבן ובין שהוא אלקטרון. סוגי האנרגיה שהיו ידועים לנו עד כה, כגון חשמל וחום וכו', נוצרו על־ידי תנועת האלקטרונים. מה עשו אותם המלומדים באמריקה? נטלו את הגרעין עצמו, הקטן והכבד, פיצלוהו והניעו את חלקיקיו. בדרך זו קיבלו אנרגיה חדשה הקרויה אנרגיה אטומית. מוטב, כידוע, לקבל מכּה מגזר־עץ גדול וקל מאשר מאבן קטנה וכבדה. בלשון המדע פירושו של דבר שהאנרגיה תלויה במסה. ואינשטיין ניסח תלות זו בנוסחה גאונית: E=MC² ^. מובן מאליו שכל דוגמה מסוג הדוגמות שהבאתי הריהי הכללה גסה, כי הדברים מסובכים הרבה יותר, וגדלם של הגרגרים הוא ענין שבהפשטה וקטן הוא מכושר התיאור של שׂכלנו. אף־על־פי־כן הצליחו המדענים לפצל את הגרעין בעזרת מכשירים מחוכמים והרכיבו פצצת־אטום בעלת כוח־נפץ אדיר. השאלה העומדת עתה בפני האנושות היא כיצד לרסן את האנרגיה של האטום. וכבר עמדו החכמים על אי־ההתאמה שבין המוסר והטכניקה בימינו, והמשילוּנוּ לתינוקות המשחקים בגפרורים או לקוֹפים המחזיקים אקדחים”.

כשסיימתי את קריאת הסיפור עד תומו פקח עגנון את עיניו, עשה תנועת סיבוב באצבעו, משך בכתפיו ואמר:

“אפשר שבאמת אלה הם הכלים השבורים החדשים. מי יתן והיין הישן לא יישפך מהם”.

זו היתה פגישתי האחרונה עם ש"י עגנון קודם ריתוקו אל מיטת חליוֹ. וכשבאתי לבקרו אצל מיטת חליוֹ רמז לי שארכּין את אזני אל פיו. משעשיתי כן שוב עשה תנועת סיבוב באצבע של אותה יד ששלט בה ולחש באזני הברות, שבמאמץ לא קטן עלה בידי לצרפן כדי שתי מלים גרמניות: Eine komische Lage, כלומר מצב משונה.

הרגשתי שהוא מחייך.

ש. האם הספר “מסות בנימין החמישי” הוא זה שעליו כתב שין הא את מאמרו?

ת. כן.

ש. תודה.

ת. האם פירושה של תודה זו שהחקירה נסתיימה?

ש. כן.

ת. מתי אקבל את המסקנות?

ש. המסקנות תוגשנה למי שמינה ועדה זו, אך לפני כן תקבל לחתימה רישום מדויק של עדותך. תצטרך לחתום עליו. אם יש את נפשך להוסיף משהו לדבריך, רגע זה הוא הרגע המתאים.

ת. כן, אני רוצה להוסיף סיכום.

ש. בבקשה.

ת. לא משלי. משל המשוררת רחל, לאמור:

רק על עצמי לספר ידעתי

צר עולמי כעולם נמלה,

גם משׂאי עמסתי כמוה

רב וכבד מכּתפי הדלה.

פרק שלישי: הדו"ח

הדו“ח של ועדת החקירה הוגש למי שהוגש במהירות שלא תיאמן, ואף כי לא זכור לי שחתמתי על פורטוקול כלשהו, עותק אחד מן הדו”ח הגיעני באותו לילה עצמו ממש עם עלות השחר. שבעתיים מפליאה העבודה המרובה שעשתה אותה ועדה בפרק־זמן כה קצר, אף כי המסקנות עצמן נוסחו בצימצום וללא שפת־יתר, וזו לשונן:

ועדה זו היא אחת מבין שלוש ועדות־המשנה של הוועדה לחקר הפאתולוגיה הסוציו־היסטורית שליד המכון הבינלאומי לגהוּת נפשית. בכתב־המינוי של הוועדה נאמר בתוך השאר: תפקידה של הוועדה להיות ערה ומוּדעת לאפשרות של קיום תופעות פאתולוגיות בהווה שיש בהן משום דמיון לאותן מחלות־נפש בעבר שהיו להן השפעות רבות־משמעות על דברי־ימיה של האנושות; להיחלץ בזריזות לעריכת מחקר על תופעות אלה, כל־אימת שיש יסוד סביר להניח שאירועים, מעשיים או דרכי התנהגות מסוימים יש בהם משום משמעות סימפטומאטית; ולהמליץ על צעדים לקטיעת תהליך התפתחותה של המחלה ולמניעת התפשטותן של התופעות הפסיכופאתולוגיות.

ואלו הן שלש ועדות־המשנה:

א. הוועדה לפסיכוזה מאנית־דפרסיבית, המכוּנה בשם “ועדת שבתי צבי”, שעניינה חקירת מקרי תנודות קיצוניות בין אקסטזה והשראה עילאית לבין דיכּאון ומרה שחורה.

ב. הוועדה לאַפּותיאוזה–“ועדת סטאלין”–שתחום המחקר המוטל עליה מקיף פני תופעות של שגעון־גדלות פרוגרסיבי המגיע עד כדי האלהה־עצמית.

ג. הוועדה לשבירת הכלים הנפשיים (“ועדת ניטשה”), שעיסוקה בהתמוטטות רוחנית בשל הפער שבין הבּשׂורה שבּא לבשׂר אדם שרוחו נטרפת מעצמת המתחים האינטלקטואליים שבנפשו לבין נכונות הציבור להטות אוזן לבשׂורתו.

התופעה שנחקרה הוכּרה כמקרה טיפוסי מאלה הנתונים לטיפולה של “ועדת ניטשה”;

ואכן, ועדת־משנה זו היא שחקרה את ההתנהגות הסימפטומאטית, שיש בה כדי לשמש אות־אזהרה להתמוטטות העתידה לבוא.

שלש שאלות הצגנו לפנינו במחקרנו זה:

א) מה טיב הבשורה שהנחקר התימר להביא לאנושות?

ב) מה מידת אטימותה של האנושות לבשׂורתו?

ג) מה הדרכים לבלימת התהליך המסוכן, שמעשיו המוזרים של הנחקר בלילה זה מעידים על ראשית התהוותו?

דרך החקירה במישרין לא הביאה לתוצאות הרצויות ולמעשה היתה חסרת כל תועלת: הנחקר השיב על שאלותינו תשובות חמקניות בדרך של סיפורים אוטוביוגרפיים–חכמניים מכאן ומיתממים מכאן–על מעשים שהיו ושלא היו. מיעוטם של הסיפורים יש בהם חותם של אותנטיות אך רובּם, ללא ספק, פרי דמיון פורה.

הואיל והנחקר נעדר מביתו היה לאל־ידנו לחדור אל מעונו, לעיין בספריו ולפשפש בארכיונו הפרטי, ומתוך הסתייעות בעיוּן זה הגענו למסקנותינו.

תשובתנו לשאלה אל"ף שלמעלה–תשובה תמציתית הערוכה בתכלית הצימצום והקיצור (דרך הנקוטה בידנו בדו"ח זה כולו), היא:

הנחקר ניסה לגבש בכתביו תורה חדשה, שהוא עצמו הגדירה בכתביו בשם לועזי מסורבל וקשה־היגוי: “המהפכה האנטי־אנתרופּוצנטרית”; משמע: לא האדם הוא נזר הבּריאה ותכליתה כי אם יצירת האדם. חלל העולם יצר מתוכו את עולם החומר, לרבּות כדור־הארץ, כדור־הארץ יצר את העולם האורגאני, לרבּות האדם, והאדם יצר את יצירי רוחו. וכשם שהעולם האורגאני הא שלב גבוה יותר בהתפתחות קוסמית מעולם הדומם, כך יצירי רוחו של האדם הם דרגה גבוהה יותר בהשתלשלות הבריאה מן העולם האורגאני. יצירתו של האדם יש לה אפוא ממשות משלה, בנפרד מן האדם, כשם שכּל החי והצומח יש לו ממשוּת משלו בנפרד מקיומו של כדור־הארץ. החלל הוא מחוללו, מקום משכּנו של החומר; כדור־הארץ–של העולם האורגאני והחברה האנושית–של יצירי אנוש. בהיחרב המשכּן ייכּחד גם כל אשר בו, אך אין להסיק מכאן שהמשכּן עדיף על השוכן בו והיוצר על יצירו. יצירי־רוחו של האדם אין להם משמעות בלעדי החברה האנושית, ואף־על־פי־כן נעלים הם ממנה. עם יצירי הרוח נמנה, לפי משנתו של הנחקר, כל מה שיצר האדם, החל בחרבות־צוּר וכלה במוח אלקטורני, החל בציור וכלה באלוהים, החל במלת אנוש חיה שהוטלה באוויר וכלה בלוויין שהוטס בחלל. זאת כל התורה כולה על רגל אחת. ואם נוסיף על כך שלגבי כל שלב בהתפתחות הבריאה קיים חץ של זמן, ומכוונוֹ של החץ הוא אותו שׂאוֹר שבגורם היוצר–כגון עם־ישראל בדברי־ימיה של האנושות–הרי תהיה תמונתנוּ שלמה וממצה מבּחינת רכיביה, אף אם דחוסה היא מדי מבּחינת השטח ורדוּדה מבּחינת העומק, אלא שאין בכך חשיבות לגבי דיוננו.

אשר לשאלה ב' שהצגנו לפנינו, הרי עמדנו עלמידת אטימותו של הציבור לתורתו של הנחקר והגענו לשיעור גבוה ביותר, כמעט מאה אחוז.

כל האמוּר מצדיק את הכנסת הענין לתחום טיפולה של “ועדת ניטשה”, שכן יש בו משום אישור נוסף כי לפנינו דוגמה מובהקת של “שבירת הכלים הנפשיים” בשל התהום בין הבּשׂורה לבין הקהל המסרב לשמעה.

לפני שנגיש את המלצתנו לבלימת התהליך הפאתולוגי, עלינו להבהיר שלש נקודות נוספות:

א. מה סיבתה של אטימות הציבור?

ב. מדוע בחר הנחקר להגיש את משנתו בדרך שבחר?

ג. מדוע אירעה ההתפוצצות הנפשית, שנגרמה בשל הפער הגדול בין ההשמעה לשמיעה, באותו לילה דווקה?

חקירתנו העלתה:

א. הציבור מסרב לקבל את משנתו של הנחקר:

1) משום שבשר־ודם אינו מוכן לראות עצמו אך־ורק בחינת מכשיר ייצור בשלבי התפתחותה של הבריאה, תהיה אשר תהיה הדרגה הנעלה בה ידוֹרגו מוצריו.

2) משום שתורת השׂאור שבעיסה–המתסיס והמכוון את חץ הזמן–יש בה משום מהדורה חדשה של השוביניזם שב“אותה בחרתנו”. שאינו פופולארי כל־עיקר בין אנשי־הרוח בדורנו.

3) הנחקר בחר משום.מה לבשׂר את מהפכתו האנטי־אנתרופוסצנטרית בדרך של סיפּוֹרת, שלא באה לעולם אלא לתאר את בעיותיו, נפתוליו, ולבטיו של הפרט האנושי, היחיד, האדם באשר הוא אדם, ולספר את המוצאות אותו ואת המתרחש בו ולא את הנעשה ביצירי־רוחו. כל המשקיף על ראסקולניקוב מאת דוסטויבסקי ועל נוסחת האנרגיה של האטום מאת אינשטיין כעל שני יצורים שווי־משקל הנעים במישור אמנותי אחד, ספק אם הוא רשאי לבוא בטרוניה עם הקהל על שאינו מוכן לקבל את הסיפור כמישור אמנותי זה.

ב. מדוע אפוא בחר הנחקר בצורת הגשה זו?

לאחר שהבאנו בחשבון את כל הנתונים שבּידינו ושקלנו בדעתנו שקוֹל היטב הגענו לידי מסקנה שהסיבה לכך נעוצה בתחום הפסיכולוגיה: ביישנות. דברים שהעלינו אנו על הכתב בסעיפים שלמעלה, מימיו לא העז הנחקר לבטאם במפורש ובמישרין כי אם הסווה אותם באליגוריות והוליכם בעקיפי־עקיפין, בנתיבים פתלתלים ועקלקלים. רצונכים–תורה היא וצריכה לימוד, רצונכם אין זה אלא סיפור־מעשה, שמסיח לפי תומו אדם אשר, כאחד המשוררים האהובים עליו, אינו מרהיב עוז בנפשו להפריע את מנוחת הבריאה, על־כל־פנים לא בגלוי. (“Who am I to disturb the universe?”)

ג. רהייה ביישנית זו היא שהביאה לקצר הנפשי, שנתהווה הלילה באותו ביתן שבבית־ההבראה אשר בחורשה.

הנחקר התחייב לכתוב מסה על שין הא, ידידו, האהוב עליו, שעודדהו בכתיבתו ותמך בו בצעדיו הראשונים בשדה הספרות. בשל רגשותיו אל שין הא נבצר ממנו לראות את יצירות רוחו של זה כבעלות ממשות נפרדת–ואף נעלה ונשגבת–מזו של יוצרו אהוב נפשו. הפעם סירב הוא עצמו לקבל את בשורת עצמו לנוכח עינו הצופיה של ידידו, זה המבט האנושי שצף מתוכו, ודומה כמו צפן בנבכיו תוכחה אילמת. עתה נפערה התהום בנפשו שלו, והמיתח שנוצר מצא את פורקנו במעשה־אלימות.

לאור כל האמור אנו מביאים בזה את המלצתנו לאמור:

רצוי שהנחקר יוסיף ללכת בדרך אשר בחר בה, יתעלם מן הפער החיצוני שהועבר עתה אל קרבו פנימה, ויטפל בידידו שין הא כמו שלפי עדותו שלו טיפל בש"י עגנון, שנתמזל לו להכיר את גיבורו יצחק קומר קודם שיכיר את יוצרו. לא כל שין הא יכתוב את דבריו כי אם על גיבוריו של זה. ולא מסה רבת־הגיגים על שין הא תהיה זו אלא מסע רב־הרפתקות בחברתם של יחיאל ההגרי ושל לוריין, של פרופיסור פולר ושל אשתו ניוטה, של לייזר לוסקין ובנו טולי, של ליאון אקסט ואוהבתו לינה ועוד דמויות כהנה וכהנה מפרי רוחו של אדם, משל לא היו הללו גיבורי רומן אלא נוסחאות מתימטיות חובקות־עולם, או ספינות־חלל המגמאות מרחבי־תבל.

ואנו, החתומים מטה, מוכנים לתת לנחקר ערבות בכתב בכל מספר עתקים שידרוש ולהפקיד את העותק המקורי בכל בנק־דם לפי בחירתו–כי שין הא יבין–ואם יהיה מקום לסלוח–אף יסלח".

*

קיבלתי את ההמלצות של ועדת־ניטשה וביצעתין עד תומן. אלא שתיאורו של מסע־ההרפתקות המופלא, רב הפּתיעות והתהפּוכות, בחברת גיבורי “עד משבר”, בניהם, נכדיהם שילשיהם וריבּעיהם אינו ענין ל“ועדת החקירה” כי אם לסיפור אחר ששמו ונושאו אחד הוא: המסע. כאן אציין רק שעוד בטרם אֵצא לאותו מסע נאלצתי להשתתף בארבע ישיבות מיגעות של בית־הדין המשמעתי, שדן בעבירתו של הרן צוקרמן, ואין לסיים סיפור זה בלי להזכיר את עיקרו של פסק־הדין שניתן באותו משפט: אהרן צוקרמן קיבל נזיפה והתחייב להתנצל לפני הממונה עליו, ואילו ד"ר דן ארמסטר חוּיב לשלם מכאן ולהבא דמי מזונות לאשתו של צוקרמן, שילדה את בניו של ארמסטר והיא מגדלתם בביתו של בעלה.

דרך־אגב, כל אותה תקופה שבה היה המשפט תלוי־ועומד לא שאלתי את צוקרמן–לא בעת הישיבות אף לא בפרקי־הזמן שבין ישיבה לישיבה–על שום מה עקב אחרי באותו לילה עד לביתני שלי בבית־ההבראה, ואילו הוא לא העלה על דל־שפתיו את דבר פציעתו, שהיתה, כפי הנראה, קלה ביותר ולא ניכרה בו כל־עיקר.