"… על כל פנים… חיזיון שטרם היה כמוהו…

מלחמה ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה קטל."

המובאה היא ממכתב, שנכתב ב־2 במאי 1935. בהמשך הדברים עתיד אני לגלות את שם מחברו של המכתב, לתאר את נסיבות כתיבתו ואף להשלים את המשפט המובא על ידי הוספת המלים, אשר הושמטו והוחלפו בשלוש נקודות.

מכל מקום, על פניה של המובאה בצורתה הנוכחית נראה, כי הקביעה “חיזיון שטרם היה כמוהו” אינה הולמת את המציאות ההיסטורית, לפחות כפי שהיא משתקפת בתולדות האמנות. עוד בתבליטי מצרים העתיקה מן המאה הארבע־עשרה לפני הספירה מוצאים אנו ידיים של שבויים לוביים וסוריים הפרושות מתוך תחנונים לפני שוביהם, כי נפשם תהיה להם לשלל. על המוצאות את הידיים מסוג זה רשאים אנו ללמוד מתבליט אחר, כמאה שנים מאוחר מהקודם, שבו מונה לבלר מצרי כפות קטועות ורושם את תוצאות ספירתו, כדי להנציח את מספר החללים שהפיל צבא רעמסס השני בקרב ואת מספר לוחמי האויב שנפלו בשבי.

אכן, הרבה ידיים פרושות בבקשת חסד אחרון מתוך שוועת יאוש נגלות לנגד עינינו במוזיאונים של בירות אירופה, ואם לאו דווקא מעבר לשדה קטל, הרי בנסיבות דומות למדי, כגון זרועותיהם השריריות של הנדונים לאש גיהינום “ביום הדין” של מיכלאנג’לו המפאר את הקיר הימני של הקאפלה הסיסטינית או ידיהם של מגיני מאדריד שעונים לקיר, שהן פרושות לעבר כיתת יורים המכוונת אליהם את רוביה בתמונתו המזעזעת של גואיה. ומי לא יזכור את זוג הידיים הנישאות אל על בזעקת רחמים על רקע מוראותיה של מלחמת האזרחים בספרד ב“גרניקה” של פיקאסו. גם את ידיו של משה, פרי מכחולו של רמבראנדט, המניפות לוחות הברית לשברם למראה החינגה סביב עגל הזהב, ניתן לשייך לאותו סוג של פרישה, אף ששדה הקטל, שמעברו הן נישאות, אינו בזירה של מלחמת אדם באדם, כי אם של מלחמת החומר ברוח. ועוד ידיים מיצירותיו של רמבראנדט ראויות להיזכר כאן, אם כי לאו דווקא בהקשר של מלחמה בעין, אלא של מלחמה לעתיד לבוא. המדובר הוא ב“משתה של בלשאצר” שבולטות בו שתי ידיים: האחת של המלאך שאינו נראה לעין הרושמת על הקיר את המלים מנא מנא תקל ופרסין, והאחרת של בלשאצר הפושט זרועו לעבר אותה כתובת. ואכן, ידיים אלו תואמות יותר משבדוגמאות אחרות את המובאה שלנו משום שגם בה הכוונה היא לא לכפיים נשואות של אדם אחד, אלא לידיהם של שני בני אדם המושטות לשלום. ייתכן כי מטעה השימוש במלה “פרושות”, אבל אני איני בן חורין לערוך עריכה סגנונית במסמך אותנטי. די לי כי סילפתיו לעיל עם שהשמטתי מתוכו כמה מלים שהן משמעותיות לגבי הבנתו המהותית; עתה הגיעה השעה להחזיר את המלים החסרות למקומותיהן ולהגיע אל הנוסח המלא והשלם, וזה לשונו:

“על כל פנים כשכתבת כן יהא – חיזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה, ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה קטל”.

זה היה משפט הסיום של מכתב, שכתב ז’בוטינסקי לבן גוריון לאחר שהסתדרות העובדים דחתה את ההסכם של שני המנהיגים על הפסקת פעולות התוקפנות והאלימות בין תנועת הפועלים והתנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל. המכתב נשלח בתשובה על מכתבו של בן גוריון מיום 28 באפריל 1936, שגם אותו, ועל כל פנים את רובו, רואה אני צורך להביא כאן לאמר:

“אולי מינה לנו הגורל מלחמות חדשות… ואולי יוטל עלינו שוב לעמוד בשבע מערכות, אולם בכל אשר יהיה, פרק לונדון (הכוונה למשא ומתן שהתנהל בלונדון – י.א.) לא יימחה מלבי. אני מסוגל לשכוח הרבה דברים, אך לא דבר מעין זה. ואם נגזר עלינו להילחם, תדע שבין אויביך יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך. היד שחשבת בפגישתנו הראשונה שאני רוצה להושיט לך – תהא מושטת לקראתך גם בסערות הקרב, ולא רק היד. גם זאת אני רוצה להגיד לך: אף חלום לונדון לא נעקר מלבי. אולי אני תמים – אבל עודני מאמין באפשרות “השלום הגדול” אם נרצה בו כאשר רצינו אז”.

ב.    🔗

המסות הגדולות אשר ראו עיניך, הקורא, זה עתה, על כל תבליני התיעוד ההיסטורי והאמנותי, אינן, אמורות, חלילה, להוות קטעים של מאמר פוליטי, או של הרצאה בחוג למדעי המדינה. הן לא באו אלא לשמש הקדמה לסיפור קצר, קצר מאוד, קצרצר עד אשר כמעט אין לכנותו בשם סיפור… אולי המונח דו“ח יהיה יותר מדויק. אכן, דו”ח תמציתי על מה שבימינו קרוי מחדל: מעשה שלא נעשה ומאורע שלא אירע, רק נחלם, נכמה, נכסף, נערג – ואף על פי כן… ראוי לדיווח, או לפחות לציון.

זכרונו של אדם מתפקד לפי כללי פרספקטיבה הפוכה מזו של אמנות הציור, ועוד גיתה הישיש השכיל להגדיר את דרך פעולתו בלשון קולעת בסיום הקדמתו ל“פאוסט”: “את הקרוב אלי אראה כמרחוק, וכמציאות את כל אשר נמוג”. על כן אפילו סופרים באים בימים בבואם לתאר את חייהם של בני הנעורים מתפשטים על פני מרחבים אדירים מבית ומחוץ תוך חישוף פעילות הנפש והצגת מעללי מעש, מעמקי חוויות ודינאמיקה של אירועים, ואילו את דם תמציתם של חיי ישיש שבע ימים מנסים הם – ולדעתי בצדק – להתיז בפנינו בהבזק חד־פעמי של תאורה מרוכזת בנקודה אחת ויחידה. אולי משום שככל שמתארכים חיי אנוש כן גובר היסוד המשותף, הדומה, כמעט הזהה, שבין אדם לאדם ונחלש היסוד המפריד ביניהם – והחכם מכל אדם הרהיב עוז לעת זיקנתו להרחיב את הדמיון ולהחילו אפילו על בעלי החיים, “כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם… ורוח אחד לכל… ומותר האדם מן הבהמה אין. מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש…”

על ראיה ניצחת להיגד קדום ומשומש זה נתבשרנו לא מכבר עם שמיליונר אמריקני שכפל את עצמו בעזרת מדענים־ביולוגים, שהשתילו תא מתאי גופו בביצית של אשה.

גיבור סיפורנו, או מושא הדו“ח שלנו, דוב פינקלשטיין לא שכפל את עצמו. לפני כתריסר שנה הוא הגיע לגבורות, ועד היום זוכה הוא להתקיים כיחידה ביולוגית בין שני המצבים, שבהם לדברי חז”ל נועד אדם לשוח עד שהוא עובר ובטל מן העולם, מעין תערובת של צמח, בעל חיים ומחשב. צמח – על שום שמרותק הוא למיטתו, בעל חיים – על שום שהוא נושם, קולט מזון ונזקק לנקביו, ומחשב על שום שבקרקעית זכרונו מצויים עיין שרידים של מאגר מידע, הנפלט מדי פעם בפעם מפיו אם בצורת פסוקי תורה, שהולעט בהם בעבר, אם בצורת חרוזים משל גיתה או שילר, שספג בבית ספר תיכון, ואם בצורת תיאור ססגוני למדי של קטעי תמונות מימי ילדותו הרחוקה.

אשר לדם תמצית חייו של דוב פינקלשטיין שומה עלינו לקבוע שאין בו כל חדש ואף לא קורטוב של מקוריות. “דם” זה ניתן להגדירו במלה פשוטה ונדושה “אהבה”, שימיה אם לא ימי שרץ נפש חיה, אשר שרצו המים על פי דבר אלהים, הרי בודאי הם כימי העוף המעופף על פני רקיע השמים, שכן ספרות העולם גדושה תיאורים רומנטיים על הזמיר המסלסל בגרונו כשהוא משמיע רינה כדי לענג את בת זוגו ולהנעים את זמן דגירתה של אותן הביצים, שמהן עתידים להתבקע צאצאיהם המשותפים.

דוב פינקלשטיין אהב את מרים זלצמן. אפשר שגם אז לא היה אלא יחידה ביולוגית, שהיא תערובת של צמח, בעל חיים ומחשב (צמח – על שום שהיכה שרשים בקרקע התרבות וההווי שבהם התחנך, בעל חיים על שום שבדרך כלל נאבק כדי להשיג את הרצוי לו ולהרחיק את הדוחה אותו, ומחשב – על שום סקרנותו האינטלקטואלית, שהמריצתו ללמוד, לרכוש ידיעות רבות, לקלטן, למיינן, לסווגן, לעכלן, לעבדן ולהושיטן על מגש הכסף לכל הפושט ידו אליהן. ואולי מוטב שהפעם נקרא לך תרכובת ולא תערובת, כי הסינתזה שאליה הגיע בימים ההם אותה יחידה ביולוגית נשאה בדין את השם Homo Sapiens, דהיינו האדם התבוני על מלוא משמעותו של כינוי גאה זה.

והנה על אף היותו אדם תבוני בעיצום אונו, ועל אף כשרו, כאמור, להשיג את הרצוי לו ולהרחיק את הדוחה אותו, בעניין שהוא דם התמצית של חייו נהג שלא בתבונה, כפי שהתברר לאחר זמן: דווקא את הרצוי לו הרחיק ואף הדחיק.

בעודו תינוק מתינוקות בית רבן השקיף שעות על שעות מבעד החלון בדירת המרתף של משפחתו שבאחד מפרברי העיר כדי שיזכה – רואה ואינו נראה, כפי שהיה סבור – לקלוט, ולוא כהרף עין, את המזחלת הרתומה לשני סוסים, שבה היתה חולפת על פני השלג הקרוש מרים הענוגה בחברת אומנתה, זו הילדה העטויה פרווה צחורה. מרים היתה בת לאחת המשפחות העשירות שבעיר, על כן בקיץ ובחורף היו בגדיה לבנים, ואילו הוא, דוב הקטן, מבני העניים היה, לבוש דרך קבע שחורים, או אפורים. בבית ספר תיכון למדו בכיתה אחת, וגם אז לא הרחיק לכת ברהבו מעבר להפזלת מבט חטוף לצדה. אף יותר משנתן את עיני הבשר שלו בדמותה הממשית שבכיתה, הזין את עיני רוחו בחזותה המושלמת על משכבו בלילות, כי יפה היתה מרים, תמירה וחטובה, כחולת עיניים ושחוֹרת שיער, מוקפת עדת צעירים הסוגדים לה ולקסמיה, ואילו הוא שמנמן היה וקטן קומה, שתי שיניים קדמיות בולטות בפיו, עיניו כשני סדקים ושערו נטול צבע מוגדר, מקורזל ועבות כשל כושי ואינו ניתן לסריקה לחלוטין – תכונה שבימים ההם שלא כבימינו נדרשה לא לשבח כי אם לגנאי – והוא עצמו מוקף ספרים ומחברות.

גם באוניברסיטה נפגשו מדי פעם בפעם. אלא שתוך כדי לימודיה נישאה מרים זלצמן לאיל תעשיה דרום־אמריקני, ומאז לא זכה לראותה אלא בתצלומים שנתפרסמו בשבועונים צבעוניים ידועי שם, בעיקר משום שספינת הטיולים של אותו איל היתה הדורה ומפוארת, משוכללת ומתוחכמת יפה ונוחה מכל ספינות הטיולים שבעולם.

אין תימה שאשתו של פינקלשטיין, זכרונה לברכה, זו שהוא חי עמה שנים ארוכות חיי שלווה ונחת, חיי שלום בית והוקרה הדדית, היתה תמהה על תחביבו המוזר: איסוף דגמים של ספינות טיולים. שכן פינקלשטיין היה פרופיסור לספרות גרמנית שהתמחה בעיקר ביצירותיהם של סופרים יהודים, אשר כתבו באותה לשון ולא גילה שום נטייה לטיולים ולמסעות, וודאי שלא לספנות.

סמוך למועד חתונת הזהב שלהם נתקבל באוניברסיטה, שבה הועסק פינקלשטיין, צרור דואר על שמו מבראזיל, ובו כמה מחברות, שדפיהן המקווקווים היו מלאים שורות בכתב יד מצוחצח ונוקדני בלשון הגרמנית, ועוד כמה מאות דפי פוליו מתוקתקים במכונת כתיבה – בצורה אסתטית נאה להפליא – בשפה הפורטוגיזית. החבילה היתה ארוזה בקפידה. ועל גביה כתובת בצרפתית: אחרי מותי לשלוח לפרופיסור פינקלשטיין באמצעות אוניברסיטה פלונית, בעיר אלמונית שבארץ פלמונית.

המחברת הכילה את יומניה של מרים זלצמן לשעבר, ומתוך קריאתם למד דוב פינקלשטיין, כי אהובתו אהבתו כל ימי חייה. ימי חייה הימים. כל ימי חייה הלילות, שבהם כתבה את יומנה. בעודה ילדה ראתה לא אחת כיצד הוא היה מצמצם את עיניו השחורות בשלג הלבן, שהקרין את אור השמש על סביבותיו, ונפשה כלתה אל בנו של המורה, אשר בכל הקהילה היהודית שבאותה עיר יצא שמו כילד שנוצר לגדולות, וחכמתו מסנוורת עוד יותר מלבנו של השלג המבהיק בחמה, אם כל אוצרות הוריה ייערמו לפניו – כסף וזהב ואבנים טובות – המצא להם להתחרות בזיוו? בבית ספר תיכון לא אחת ראתה עצמה בחלום חזיון לילה לא כמרים זלצמן, אלא כמרים אחותה של מרתא מן הברית החדשה, אשר נטלה מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ומשחה בה את רגלי ישוע, וגם ניגבה את רגליו בשערותיה. ואף על פי שכל חדר השינה שלה נתמלא ריח מרקחת כחדרה של מרתא, ידוע ידעה כי ישוע שלה, הוא דוב פינקלשטיין, לא יתחבר עם פוחזת קלת דעת כמותה, שכל מעייניה לכאורה בהבלי העולם הזה, על מחולותיו, בילויו, נשפיו, הצגותיו, מסעותיו ושאר עינוגיו.

אל לנו לבוא בטרוניה עם מרים זצלמן על שהזיותיה ניזונו מן האוונגליון, שהרי בית הספר התיכון שמדובר עליו, נוצרי היה. לוא למדה בישיבה היתה ודאי מדמה את עצמה לאמו של רבי ישמעאל, אשר, לפי האמור בירושלמי, קבלה על בנה על שאינו מניח לה לרחוץ את רגליו ולשתות מן המים.

ברבות הימים נשאה מרים את נפשה להיות לדוב אפוטרופסית עלומת שם שתכוון את פעמיו בעולם ותבנה את מעמדו דוגמת אותה מטרוניתא עתירת נכסים, שפרשה בסתר את כנפיה על מלחין אהוב נפשה פיוטר צ’ייקובסקי, והוא לא הכירה ולא ידעה כל ימיו. זאת היתה אחת הסיבות לנישואיה עם אותו מולטי־מיליונר דרום־אמריקני, אלא שתכנית האפוטרופסות לא יצאה לפועל. דוב פינקלשטיין פילס לו את נתיבו בכוחות עצמו, ולא נזקק לחסדיה של מרים זלצמן. לא נותר לה אלא לעקוב אחריו בצנעה. סוכניה החשאיים המציאו לה כל מאמר או מסה מפרי עטו, שזכה לפרסום. כיוון שלא פרסם אלא בעברית בלבד, והיא לא שמעה לשון זו, שכרה מתרגמים שתרגמו בעבורה לפורטוגיזית כל אחד ואחד מפרסומיו ומאות דפי הפוליו המתוקתקים שימשו עדות לכך.

אלה הדברים שנודעו לדוב פינקלשטיין סמוך למועד חתונת הזהב שלו שבועות מספר לאחר מותה של מרים זלצמן, ובכך תם הסיפור הקצר.

ג.    🔗

תם ולא נשלם, שכן שומה עלי לפרוע את החוב שאני חב לזכרו של דוב פינקלשטיין. ואני אומר “לזכרו” על אף העובדה שפינקלשטיין מוגדר עוד כאדם חי, וזאת במלוא הכנות והאחריות.

כל המכיר את שיטתו של פינקלשטיין בחקר הספרות יודע כי גישתו היתה סימבוליסטית בעיקרה. בכל יצירה ספרותית או אמנותית חיפש ומצא את הנסתר שמאחורי הנגלה. לאמיתו של דבר ראה את כל הבריאה כולה כמחזה שבא להשמיע הרבה מעל ומעבר למה שמוצג על הבמה. אין אנו רשאים איפוא להתעלם מן המשמעות הגלומה בסיפורנו הקצרצר, דהיינו באותו דין וחשבון שנתתי זה עתה על דם התמצית של חיי פרופיסור פינקלשטיין ובלי משים של מרים זלצמן. אסור לנו לצאת ידי חובה בעצם הדיווח ולפטור את המסופר בלא שננסה להציע פתרונות. ואולם אני כשלעצמי קצרה ידי מלהושיע, ומשום כך פונה אני אל כל הקוסמולוגים, הביולוגים התיאולוגים ושאר המלומדים והמדענים העושים בחומר וברוח, בקריאה נרגשת שתוך כדי עיסוק במקצועותיהם יפשפשו במעשיהם ויתורו אחר שתי מהויות בתולדה – אם במאקרוקוסמוס ואם במיקרוקוסמוס, דהיינו בעולם הגדול או באחד העולמות הזעירים – העורגות זו אל זו ואינן עוגבות זו על זו, נמשכות זו אל זו ואינן קרבות זו אל זו בשל חשש מוטעה לאי־היענות מפאת העדר הדדיות.

חוששני שמיכרז מעין זה עדיין לא הוצא על ידי שום גוף, מוסד או רשות מרשויות החברה האנושית מימות עולם עד ימינו. על כן מזהיר אני מראש, שלא יתקבלו הצעות הדנות בנושאים של עימות, מאבק, התמודדות, ניגוד, שנאה, אהבה ואף לא תרגילים אינטלקטואליים, דוגמת הפירוש המסורתי־סימבולי לשיר השירים כדו־שיח בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל ופירושים מודרניים הרואים בו דיאלוג בין עם ישראל לארץ־ישראל, וכן מסות על מושגי קיטוב שהוגי דעות הפכו ודשו בהם מיום שהמוח האנושי הועיד חלק מעצמו לשמש מורג פיפיות לתבואת הרוח כגון (לפי סדר האלף בית): אדם וטבע, אור וחושך, אלהים ושטן, חומר ורוח, חיוב ושלילה, חיים ומות, מוסר ושחיתות, צדקות ורשע ריבוע ועיגול ועוד כנה וכהנה. פתרונות מסוג זה יידחו על הסף, שכן המיכרז נסב על ישויות מוגדרות, ביתר דיוק על מהויות הנכספות זו אל זו אך נבצר מהן להוציא את כיסופיהן מן הכוח אל הפועל על שום שכל אחת מהן אינה מודעת לכיסופי זולתה. המוצא הישר, אשר יגלה את נוסחת הגאולה, שלפיה יורכבו ויונחו צינורות המוביל האוניברסאלי לזרימה דו־סיטרית של מודעות זו, ייתכן כי יבוא על שכרו וודאי שיבוא על סיפוקו.

והואיל ורשימתי זו היא מתוך סדרה המתקראת “ז’בוטינסקי ואני”, אין אני בן חורין לסיימה בלי שאביא שוב מדבריו של אותו מנהיג, לפיכך כשם שפתחתי במכתב ממכתביו כך גם אסיים.

הפעם אצטט פסקה ממכתבו של ז’בוטינסקי משנת 1928, שנשלח אל מפקד בית"ר בישראל, לאמר: “גאולת העולם אינה אלא שקר מחפיר כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו כלכל שאר העמים. עולם בו אין לעם היהודי מדינה משלו עולם של שודדים וגנבים הוא. בית קלון שאין לו זכות קיום.”

ומי שאינו יודע לשאול מה הוא הקשר בין פסקה זו לבין הנאמר ברשימה כולה, אני אפתח לו: אין כבית קלון ממחיש את הגסות שבמגע ללא אהבה ומבליט את העדנה של האהבה ללא מגע.