א    🔗

כל בר־בי־רב יודע, כי בשם צפנת פענח נתכנה יוסף הצדיק לאחר שֶמוּנָה מִשנה לפרעה. והרי לכאורה נדמה, כי צפנת שם של אשה הוא, על משקל אסנת וענת, אף כי גם ענת הוא גבר במקרא, ולא גבר סתם אלא אביו של השופט שמגר בן ענת. בעצם, אין כל סיבה שעניָן זה יעסיק אותי, שהרי אינני בלשן וּודאי שאיני מומחה לשמות. טַבָּח אני במקצועי, ומשלח־ידי הכנת תבשילים, תרביכים ורטבים. ולא טבּח סתם, כי אם טבח מעולה הנמנה עם ידועי שם, ואולי דווקא משום כך גורס אני הפעם עילום־שם. לוּ ראיתם את פני מובטחני שהייתם מזהים אותי, שכן לא אחת נזדמן לכם להיתקל בדמות דיוקני בעיתונים, כשלראשי מצנפת־טבחים לבנה ובידי קערת מטעמים מעלה קיטור מיתמר, מעשה ידי להתפאר. גם על מסך הטלוויזיה זוכה פרצופי להתנוסס לעתים מזומנות. עיסוקי המקצועי גלוי וידוע איפוא לכל באי עולם, ואילו תחביבי סוד כמוס הוא עמדי, ואין איש מעלה בדעתו וחושד בי, כי עשוי אני לעסוק בתחביב מסוג זה, הדורש השכלה אקאדמית, התמחות נוקדנית ולימוד שיטתי. כיוון שבכל הכרוך ברשימה זו מובטח לי עילום־שם, מרהיב אני עוז בנפשי אך הפעם, ומגלה בראש חוצות את שמו של התחביב האהוב עלי: קִיבֶרנֶטיקה.

לאמיתו של דבר, אם תעמיקו חקר תיווכחו לדעת כי אמנם יש קשר, לפחות עקיף בין מקצועי לבין תחביבי, אלא שקשר זה אינו אובייקטיבי, כי אם סובייקטיבי ולא פיזי כי אם פסיכולוגי; בתוכי אני, בלבב פנימה נקשר הקשר של אמרות־כנף, שיצאו מפיותיהם של שני גדולים – האחד ישו הנוצרי והאחר ולאדימיר לֶנין. ישו אמר: לא הבא אל הפה מטמא את האדם, כי אם היוצא מן הפה מטמא את האדם; ואילו לנין הכריז בשעתו, שכל טבחית מסוגלת לנהל מדינה. שימו נא לב למלה “בשעתו”, שכן דבריו של לנין נאמרו לפני מהפכת אוקטובר, ויש יסוד סביר להניח, כי לאחר שעלה לשלטון שינה לנין את דעתו זו מן הקצה אל הקצה. ואני, שמשלח־ידי הוא להכין דברים הבאים אל הפה, גמרתי אומר להקדיש את כוחות הרוח ואת שעות הפנאי שלי לדברים היוצאים מן הפה, דהיינו לתקשורת, שהרי אין הקיברנטיקה אלא מדע התקשורת. והואיל וכל טבחית מסוגלת לנהל מדינה, באתי לידי מסקנה, שטבח בעל שיעור קומה כמוני יש לאֵל ידו לנהל את הקוסמוס כולו, שהרי כל הבריאה אינה עוסקת אלא בקליטה ופליטה של שידרי אותות תקשורת בצורת אֶנרגיה, חלקיקי חומר, או מידע, והמַחשבים של ימינו, לאחר שישוכללו ויגיעו לשיא, עתידים ליהפך למוחות – אֶלקטרוניים או גרעיניים – הטומנים בחוּבּם שליטה על התולדה כולה, ובאמצעותם נמשול בכיפה – או במצנפת – אנחנו הטבחים, כי בסופו של דבר הכל תלוי בנו לאמור: מה הוא שנזין בו את המַחשב ומה המתכוֹן שלפיו נכין את המטעמים אשר ימלאו את כרסו, קרי את זכרונו. אין צורך להיות טבח בעל שם טוב כדי להעריך כראוי את דברי הטעם של סבתי, שֶעַל השבחים והקילוסים שהיו משמיעים באזניה בזכות עוגותיה המעולות, היתה משיבה ביידיש עסיסית: “וואָס מען לייגט אריין נעמט מען ארויס”, שפירושו בלשון מעודכנת יותר: טיב התשומה הוא שקובע את טיב התפוקה.

ניקח לדוּגמה תבשיל הקרוי בתורת הבישול “רוטב קיבוץ גלויות”, שאין יאה ממנו כדי להספיג בו אורז או לחם מטוגן, ומתכּוֹנוֹ המקובל מצוי בספר הבישול של אביבה גולדמן. כאשף המטבח השקוע ראשו ורובו במעש היום־יומי, הריני איש ביצוע ואין כוחי גדול באמנות הניסוח. על כן נזקק אני לסגנונה של אותה מחברת, המנסחת את רוטב קיבוץ הגלויות בלשון הוראה מחייבת, מעין מצוות עשה, או ביתר דיוק עשי, הנה כך:

"2 כבדים, 159 גרם ריאות, 150 גרם מוח, 2 בצלים גדולים, 4 שיני שום, 2 כפות קמח, 4 כפות שמן, 2 כוסות מים: 1 כפית אבקת מרק עוף, מלח, פילפל אדום, 1 כפית פטרוסלינון קצוץ.

קצצי את הבצל והשום והשחימי בשמן; טגני את הכבד והמוח עם הבצל מספר דקות והוציאי; טגני את הריאות עם הבצל והוסיפי את המים. תבּלי והמשיכי לבשל עד שהריאות תתרככנה, הוציאי אותן. הכיני רביכה של קמח ברבע כוס מים. שפכי על הרוטב. קצצי את הריאות, הכבדים והמוח לקוביות קטנות והחזירי לרוטב. בשלי מספר דקות והגישי עם פטרוסלינון קצוץ".

אחר כל הדברים האלה, המתובּלים תבּל היטב, כלום יש סיכון כל שהוא בטעמו של רוטב קיבוץ גלויות תורגש שמינית שבשמינית של תִפלוּת? הנה כי כן, במתכונת המתכון הזה פועל אני גם בשדה הקיברנטיקה.

וכאן חייב אני להתוודות. בשל מגבלות בתחומים שונים – המדעי, הכלכלי והחברתי – מנוּע אני מלהשתמש במַחשב של ממש. משום כך המצאתי לי מַחשב פרטי, אישי, הייתי אומר אפילו אינטימי, דוּגמת אחד מגיבורי ספרו של יעקב ואסרמן “בר־אווזתיים”, שעיצב, אם זכרוני אינו מטעני, פסלוני־שעווה מדמויותיהם של כל הסובבים אותו, ואלה מהם שהקניטוהו בשעות היום, היה מתנקם בשעות הלילה בפסלוניהם בדרכי־ענישה שונות עד כדי ארבע מיתות בית־דין.

לי אין טענות אל בני־אדם, לא אֶל הסובבים אותי ולא אֶל המרוחקים ממני, והיומרות שלי, על כל פנים בהֶקשר של תחביבי, אינן במישור האנושי – הפסיכולוגי, החברתי וההיסטורי – אלא במישור הקוסמי והמֶטאפיזי. לפיכך אין דמיון בין המַחשב שלי לבין מחסן הדמויות של אותו גיבור. מחשבי האישי דומה יותר למערבל, שלתוכו אני שם את החמרים, המרכיבים את התבשיל בשיעור שנקבע פעמים על פי מתכון, פעמים על פי דמיוני הפורה ופעמים על פי שניהם גם יחד.

איני סבור שהקורא ימצא עניָן בתיאור מִבנהו של המחשב שלי; דומני מְסַקרן הרבה יותר הוא דווקא המתכון, שעל פיו מזין אני מוח אֶלקטרוני זה, ועל אחת כמה וכמה התוצר שהוא פולט ליָדִי תמורתו. וכדי שסקרנות זו תבוא על סיפוקה משנס אני מותני מתוך נסיון לתאר בפרוטרוט מקרה קונקרטי אחד של קליטה ופליטה, העשוי לשמש פאראדיגמה, לשון אחרת, מעשה שהיה, שיש בו משום דגם להוֹוה ואות לבאות.

 

ב    🔗

זה המתכון ואלה הנתונים, שבהם הֵזנתי את זכרון המַחשב.

1. אם ניקח חבילת קלפים, כמו שקיבלנו אותה מבית המלאכה, ונטרוף אותה במשך כמה רגעים, לא יישאר זכר לסדרם הראשון. וכל כמה שנוסיף לטורפם, לעולם לא ישובו אל אותו הסדר. נעשה דבר שאין לו תקנה – נכנס יסוד המקריות במקום הסידור… מידתו המעשית של היסוד המקרי, המסוגל לגדול בעולם ואינו מסוגל כלל להתמעט, נקראת אנטרוֹפיה.

א.ס. אֶדינגטון: “טבע העולם הגשמי”, פרק “כלות תבל”.

2. סימן ההיכר… של המִשחק הוא במה שהוא מהווה כמין יציאה מן העולם הממשי. כשם שאינו בא לספק צרכים ממשיים של העולם, כך אין חוקֵי ההוויָה היומיומית שולטים בו. כל אימת שאדם משַׂחק יוצא הוא מחווייתו הרגילה. יציאה זו מן העולם הממשי היא מוּדעת. הילד יודע שהוא משַׂחק, וכל המִשׂחָקים החברתיים, שנועדה להם השפעה רבה בהיסטוריה ושהביאו לידי גיבושן של חטיבות מאורגנות, מלוּוים אף הם תודעה מלאה על אופיָם המיוחד. יציאה זו מן העולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המִשחק ואינה מגבילה את תחום תחולתו. נהפוך הוא: דווקא היא עושה את המִשחק צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר התרבות. האמן יודע שהוא יוצר עולם דמיוני, הכוהן המקריב קרבן יודע שהוא עושה מעשה המפקיע אותו מהוויית החולין. גילומיה המובהקים של יציאה זו הם תיחומו של המשחק בחלל ובזמן.

משה ברש: מתוך מבוא לספרו של יוהאן הויזינגה “האדם המשַׂחֵק”.

3. שחק – אח לצחק וכדוגמתו בכושית. צחק – Ridere, Pi ludere, iocari Saltare, ludibrio habere; contumelia, effieere כמוהו בערבית ובסורית, ובדרז’ל גחק: לד"ק שרשו קחק… והוא חיקוי הברת הקול, כבגרמנית קיכערן, געקיכר.

ד“ר שלמה מאנדלקרן: “היכל הקודש” – הקונקורדאנציה לתנ”ך.

4. אני משוכנע שהעם הרוסי נגוע בחולי מעורר פלצוּת, הדורש ריפוי מיָדִי, מסובך וממושך. מחלה נתעבת זו מתבטאת, לדוּגמה, בצורות אלה: איכרי סיביר, לאחר שהם מרטשים את בטניהם של חיילי הצבא האדום, כורכים את המעי הדק על מקלון – אומרים כי ניתוח זה מביא את המעונה לידי פרפורי־עוויתות מלוּוים רעמי צחוק, שאינו מַרפה ממנו עד אשר יוצאת נשמתו בצחוק.

מ. גורקי: אחרית דבר לספרו של ס. גוסייב־אורנבורגסקי “ספר על הפוגרומים באוקראינה”.

5. ואכן, בספר בראשית מוצאים אנו את הפעל “צחק” י"ב פעמים, ובכל שאר ספרי התורה רק פעם אחת בפרשת העֵגל, כלומר בעת ששיחֵת העם וסר מדרך התורה, ואף שם במובן של משחק לאמר: “ויקומו לצחֵק”.

י. אורן: “ההר והעכבר”, פרק “פיגומים”.

6. בתקופה האחרונה הוברר, כי המרד של החיים נגד עליית האנטרוֹפיה, מרד הארגון וההתקדמות נגד הדגראדאציה, מבוסס על אספקת האֶנרגיה שמקורה בשמש. אֶנרגיה זו היא המאפשרת להתגבר על עליית אי־הסדר ומשמשת יסוד לקיום החיים. זרמי האֶנרגיה הבאים מן השמש והתהליכים הכימיים בתא החי, המנצלים אֶנרגיה זו, יוצרים ומארגנים את המִבנים המסובכים המאפיינים את היצורים החיים. מכאן שעליית האנטרופיה ותורת האֶבולוציה הביולוגית אינן תרתי דסתִרי, להיפך: התפתחות החיים מתגלה בכל עָצמתה על רקע התהליכים המפוררים והמהרסים של הסביבה הדוממת.

אהרון קציר: “בכוּר המהפכה המדעית”, פרק “הרהורים על מושג הזמן”.

 

ג    🔗

לאחר שהקֶלֶט של המחשב קָלַט את הנתונים המפורטים לעיל בסבלנות הראויָה לשבח (ולמחמאה זו ראוי גם מי שהגיע עד הלום בקריאת דברו) פָּלַט הפֶּלֶט, להפתעתי הרבה שיר או משהו המתיימר להיות שיר. אין לי צל של ספק שלמקרא פליטת־מַחשב זו יהא הקורא שותף לתדהמתי, והרי התוצר לפניו, כלשונו וככתבו.

יָדַעְתִּי כִּי הֵם יַעַרְפוּ אוֹתוֹ,

כְּהֵעָרֵף הָרֹאש עֲטוּר הַכֶּתֶר

מִצַּמֶּרֶת חָכְמָתוֹ

וּבִינַת אֲמִירוֹ

שֶׁל אִילַן הַסְּפִירוֹת

דְּמוּי הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

אֲשֶׁר חֶסֶד זְרוֹעַ יְמִינוֹ – אַבְרָהָם

וּגְבוּרַת זְרוֹעַ שׂמֹאלוֹ – יִצְחָק,

כִּי צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר:

הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

יָדַעְתִּי כִּי הֵם יַעַרְפוּ אוֹתוֹ,

וְעִם לֹא יַעַרְפוּ, יַעַקְדוּהוּ.

כִּי הֵם לֹא רָאוּ אֶת הָאַיִן מְשַׂחֵק עִם עַצְמוֹ,

וַאֲנִי רָאִיתִי,

אָמַר אַלְבֶּרְט אַינְשְׁטֵין:

אֱלֹהִים אֵינוֹ מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא.

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר:

אֱלֹהִים אֵינוֹ מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא.

אֲבָל בְּאִשְׁקוּקֵי נִסָּה לְשַׂחֵק פַּעַם אַחַת.

מַדּוּעַ נִסָּה אֱלֹהִים לְשַׂחֵק בְּאִשְׁקוּקֵי?

כִּי בְּעֵינוֹ הַצּוֹפִיָּה בַּכֹּל

רָאָה גַּם הוּא אֶת הָאַיִן מְשַׂחֵק עִם עַצְמוֹ

דַּוְקָא בְּאִשְׁקוּקֵי

(אִשְׁקוּקֵי! אֵיזוֹ מִלָּה מַצְחִיקָה!)

כָּמוֹנִי הַקָּטָן נִבָּט אֱלֹהִים הַגָּדוֹל

בְּמִשְׂחָקוֹ שֶׁל הָאַיִן,

כְּקִיבִּיצֶר, כְּצוֹפֶה מִן הַחוּץ,

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַמִּשְׂחָק

שַׁעֲשׁוּעַ שֶׁל רִיק הוּא.

מִפַּחַד שִׁמְמוֹנוֹ הַנָּבוּב שִׂחֵק הָאַיִן עִם עַצְמוֹ

רְפוּי אוֹנִים, מְבֻטְבָּט, מַשְׁמִים,

נֶגְדָה נָּא לְכָל עָָצְמָתוֹ הָעוֹבֶרֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ

שֶׁל אֱלֹהַּ יוֹשֵׁב עַל מִלֵּאת,

אֵל אֱלֹהֵי הָאֱלֹהֻיּוֹת,

הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְהִתְנַצֵּל אֶת עֲדִי שְׁלֵמוּתוֹ

וְלִפֹרק וְלוּ אַךְ מְעַט מִזְעָר,

מֵעֹל הַגֹּדֶשׁ אֲשֶׁר עַל צַוָּארוֹ;

לַחֲלֹק קֹרֶט מִמֶּנּוּ לְמִי שֶׁרִיק הָאַיִן

מֵצִיק לוֹ וּמְדַכְּאוֹ

כְּעָקַת הַיֵּשׁ הַמַּכְבִּידָה

אֶת מְלֵאַת אַכְפָּהּ עַל הָאֱלֹהִים.

וַיֵּט אֱלֹהִים יָדוֹ וַיָּנַע אֶת הָאֶחָד…

כְּלִי אֶחָד.

אֶחָד וְיָחִיד מִכְּלֵי הָאִשְׁקוּקֵי הֵזִיז אֶלֹהִים

הֲסָטָה שֶׁל מַה בְּכָךְ.

אַךְ מֵאוֹן הַמַּגָּע אַדִּיר הָאֵימִים

נִטְרְפוּ כְּלֵי הַמִּשְׂחָק כֻּלָּם

וּבוֹ בָּרֶגַע פָּרַץ הָאַיִן בִּצְחוֹק

כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,

לֹא! כְּאַשְׁדֵי נִיאָגָרָה,

לֹא כְּנַחְשׁוֹלֵי אוֹקְיָנוֹס בְּסוּפָה,

לֹא! כְּשֶׁהִתְעַרְבֵּל הַחֹמֶר הַהִיּוּלִי בְּעַרְפִלִּיּוּת הַקּוֹסְמוֹס

הִתְגַּלְגְּלוּ רַעֲמֵי הַצְּחוֹק

וְהֵד קוֹלוֹתָיו הִתְרַסֵּס כַּבָּרָק

וְהָיָה לְאַלְפֵי רְבָבוֹת שֶׁל צְלִילִים,

בְּנֵי צְלִילִים, שִׁלֵּשִׁים, רִבֵּעִים

וּבְנוֹת צְלִיל אֲשֶׁר לֹא תִּסָּפַרְנָה מֵרֹב.

וּכִפְגֹעַ חִצִּים בִּקְלִפַּת גֶּזַע עֵץ עָבוֹת

כֵּן נִנְעֲצוּ רְסִיסֵי הַצֶּלְצְלִים.

בְּמַעֲטֵה הַיֵּשׁ הָאֱלֹהִי

וַיִּשְׂרְטוּ שָׂרֶטֶת בּוֹ.

וַאֲנִי רָאִיתִי,

בְּמוֹ עֵינַי רָאִיתִי

אֶת גְּרַב הָאַיִן

הַפּוֹשֶׂה עַל עוֹרוֹ שֶׁל הַיֵּשׁ

וּמְאַיֵּן אֶת אוֹרוֹ

נְקָבִים, נְקָבִים אֲפֵלִים,

עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

וְלֹא יָמוּשׁ מַרְאֵה הָעֵינַיִם הַזֶּה מִמֶּנִּי

כָּל יְמֵי חֶלְדִּי.

עַד אֲשֶׁר בְּבוֹא עִתִּי

אֶתְיַצֵּב אֶל מוּל פְּנֵי שַׂלְמַת הָאוֹר הַטְּלוּאָה,

אַרְכִּין רֹאשִׁי

אֶכְבֹּש עֵינַי בְּקַרְקַע הָרָקִיעַ

וְכִכְלִי מַלֵא בּוּשָׁה

אַכֶּה עַל חֵטְא שֶׁלֹּא חָטָאתִי

וְאֶתְוַדֶּה לֵאמֹר:

שַׁבְרִיר נָמוּשׁ אָנֹכִי,

חִרְחוּר זַעֲרוּרִי,

רַק אֵגֶל שֶׁל פִּכְפּוּךְ

בִּשְׁאוֹן מַפְּלֵי הַצְּחוֹק

שֶׁאֵין לוֹ מַעְצוֹר.

כִּי הוּא חוֹלַל בָּאַיִן,

ְוהוּא יֻחַם בָּרִיק

וּבָאָדָם דָּבַק

עֲדֵי הָיוּ בָּשָׂר אֶחָד שְׁנֵיהֵם –

אָדָם וּצְחוֹק.

צְחוֹק וְאָדָם.

כְּיִשְׂרָאֵל וּכְאוֹרַיְתָא חַד הוּא.

וְאַךְ לַשָּׁוְא יַחְשׂף שִׁנָּיו צָבוֹעַ

בְּנַסּוֹתוֹ לְהִדָּמוֹת אֶל הָאָדָם

בִּצְחוֹק

אֲשֶׁר צָחַק הָאַיִן בְּהִטָּרֵף כֵּלָיו.

עֵת זְרוֹעַ נְטוּיָה

הִשִּׁיקָה אֶל אֶחָד מֵהֶם

רַק קְצֵה צִפֹּרֶן

שֶׁל הַיֵּשׁ

יֶשְׁךָ שֶׁלְּךָ, אֱלֹהַּ.

וְהֵמָּה

שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים צְחוֹק מָה הוּא

– אֲצִילֶיךָ וּבְרוּאֶיךָ וִיצוּרֶיךָ וּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ –

אִם יִרְצוּ

אֵין זֶה מִיתוֹס.

כִּי זוֹ דַּרְכָּם מִקֶּדֶם וּמֵאָז:

כָּל פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁל מְשִׁיחַ מִיתוֹס

יִפְדּוּ בְּשֵׂה עוֹלָה שֶׁל שִׁיר הָאַגָּדָה.

וְאִם לֹא יִפְדּוּ

וַעֲרָפוּהוּ.

ידַעְתִּי כִּי הֵם יַעַרְפוּ אוֹתוֹ.

 

ד    🔗

קראתי את שירת המַחשב והייתי, כאמור, כאיש נדהם. ידי רפו, שדה יצירתי נסתחפה, דמיוני הפורה נתעקר עד תום, הן בתחום הטבחוּת והן בתחום הקיברנטיקה. מטעמי לקוחותי לא תובלו כראוי ונתוני מחשבי לא לוקטו כנדרש.

על פי עצת ידידי נזקקתי לריפוי פסיכואנאליטי. הנרפא שלי לא היה רופא אלא רופאה: אשה נאה ומרשימה מכמה וכמה בחינות – עיניה שחורות ובורקות, שפתיה דקות ותקיפות, שדיה סדורים וערוכים, ירכיה קשתיות ומגרות ושוקיה מוצקות ואיתנות, במידה שניתן היה לעמוד על כך מאותן הפסיעות המעטות שפסעה בנוכחותי בחדר הקבלה שלה. כיון שידעתי כי במהלך הטיפול הפסיכואנאליטי מושכב החולה על ספה והוא משׂיח לפי תומו, תוך הרפָּיית חושים והפגת מתח, באזני רופאו את כל המציק לו ואת כל המעיק עליו, חששתי שמא השכבה מעין זו לפני רופאה מעין זו עשויה לכוון את מערכי־לבי אל נתיבי סיפוק לאו דווקא רוחני. אולם עד מהרה נתבדו חששותי ונרגעתי. ניתנה האמת להיאמר: אל הרגעה זו נתלווה קורטוב של צער, שלא יכולתי לעמוד על טיבו.

הפסיכואנאליטיקאית היתה אשת־מעשה, שגישתה עניָנית וכל בזבוז זמן ממנה והאלה. אמנם, בחדר היתה ספה, אך הרופאה לא השתמשה בה לצרכי ריפוי. לאחר שפתחה לי את הדלת ישבה ליד שולחן כתיבה והורתה לי לשבת מולה. תחילה רשמה מפי כמה פרטים אישיים וביוגראפיים ואחר־כך ביקשתני לומר לה מה הביאני אליה. השׂחתי לה את כל שסיפרתי כאן, דבר לא נעדר.

היא שאלה:

– יש לך העתק של מתכון־הנתונים, שבו הֵזנת את המַחשב?

– כן – עניתי – ומסרתי לידה את המתכון, מלה במלה, כפי שהובא לעיל.

– והשיר?

נתתי לה גם את השיר.

הרכיבה משקפיים על חטמה ועיינה בשני המסמכים ואני בעניָן רב עקבתי אחרי הבעת פניה. יחסן של נשים אלי כאדם וכגבר הרי אלה דברים שבינו לבינה החורגים מתחום נושאיו של חיבור זה. אשר ליחסן אלי כטבח, רשאי אני לקבוע בגאווה שכל ימי חיי היו אלה רגשות עזים משני הקצוות: קנאה והערצה. קנאה – על שום שעוסק אני במקצוע שמקובל לשייכו לתחום עיסוקן של נשים, והערצה – בשל הישגי באותו מקצוע. בפניה של רופאתי לא ראיתי שום סימנים של יחס, שניתן להגדירו במונחים קיצוניים כל־כך. כמורה בבית־ספר תיכון הבוחנת חיבור של תלמיד בדקה את הכתוב, ומשסיימה נתנה בי מבט מתוך עיניה השחורות־בורקות, שדמו באותה שעה לשתי דבורים העטות אֶל אדם לעקצו.

העקיצות לא באו. באה שאלה:

– בראשית דבריך אמרת שאתה מושפע מישו ומלנין, לא כן?

– כן.

– זה לא נכון – פסקה.

לא עניתי לה.

– האם היית חניך בית"ר?

– כן – השיבותי משתאה על כָּשרוֹ של צפנת פענח זה (אולי צפנת… זאת, ראה תחילת הרשימה) – על סמך מה הגעת למסקנה זו?

– על סמך השיר.

– השיר?

– כן. ודאי זכורה לך צוואתו של שמשון הגיבור לתלמידיו על־פי ספרו של זאב זבוטינסקי

– זכורה לי היטב. הצוואה היתה שלושת הדיברות שלי בימי נעורי: מלך, ברזל, צחוק.

– נכון. שמשון ציווה למסור לעמו בשמו שיאגרו ברזל, ישימו עליהם מלך וילמדו לצחוק.

– אמת. אך מה עניין השיר לכאן?… אולי הצחוק. רק הצחוק… ואף הוא צחוק שונה בהחלט מזה שציוונו שמשון. נניח שהצחוק חדר מן הצוואה. אם כן… היכן הברזל?

– הברזל הוא במִשחק. כל מִשחק חוקי ברזל לו. אני רואה כי אחד הנתונים שהֵזנת בהם את המַחשב היה קטע מהקדמה לספרו של יוהאן הויזינגה “האדם המשַׂחֵק”. באותו ספר מצוי פרק בשם “המִשׂחק וערכּו כתופעה של תרבות”, ובו מוּכח כי בעולם המִשׂחק שׂורר סדר מושלם. “המִשחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר. סדר זה הם חוקיו וכלליו של המִשחק. הם מוחלטים”. במלים אחרות: חוקי ברזל.

– והמלך?

– המלך הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

– אל אלהים! אם כן, מי הוא הנערף בשיר? מי הוא זה שידעתי עליו כי יערפוהו? מי? אמרי לי, מי?!

הרופאה הסירה את משקפיה והתחייכה. מיד הפכה ממורה מחנכת לאשה אוהבת, על כל פנים לאשה היודעת היטב אהבה מה היא. במחי יד, בִן־רגע, כהרף־עין נעשתה יפה וצעירה. בלחייה עלה סומק, ולא עוד אלא שאפילו עיניה גונן השתנה. תכלת צלולה חדרה אל תוכן ולאחר מאבק קצר בשחור יכלה לו. הדבוֹרים פינו מקומן ליונים. “עיניִך יונים”, אמרתי בלבי. משומש, שָחוֹק, באנאלי, אבל מלטף את הלב.

היא נטלה את אצבעותיו בכף ידה ולאטה רכות:

– ידידי! הן מכל שורה שבשיר בוקעת העוּבדה, כי התבסמת מהמיסטיקה של תורת הקבלה, וייתכן שככל שהתבסמות זו שטחית ומבולבלת, כן מַפרה היא את דמיונך ומרחיבה את פרישׂת כנפיו. במיוחד התרשמת, כפי הנראה, מהאדם הקדמון, אשר בצלמו וכדמותו בונים חכמי הקבלה את אילן הספירות של האלוהים. כל פסיכולוג יבין עד מה חשוב לך, שאבריו העיקריים של האדם הקדמון מגלמים אישים מהמקרא: זרוע ימין (ספירת הגדולה) – את אברהם, זרוע שמאל (הגבורה) – את יצחק, הגוף (תפארת) – את יעקב, ירך ימין (נצח) – משה, ירך שמאל (הוד) – אהרון, אבר המין (יסוד) – יוסף. רק שלוש הספירות העליונות – כתר, חכמה, בינה – המגלמות את ראשו של האדם הקדמון על כתרו ושני פניו (פן ימני ופן שמאלי) – אין להן מקבילה בין אישי המקרא, כי מקום משכנו של הראש לא במישור ההיסטורי והחברתי אלא במישור הקוסמי והמֶטאפיזי, וכל התופס את האֵל ההיסטורי במנותק מן הקוסמוס ומהמֶטאפיזיקה – עורפו; לאלוהות כרותת־ראש עובד הוא.

הרכנתי ראשי ושתקתי. היא הרפתה מאצבעותי, שלחה ידה אל ראשי וליטפה את שיבת שרידיהם של תלתלי, העוטרים עדיין את קרחתי.

– עשית את החשבון? – שאלה.

– כן – עניתי תוך רהייה ביישנית.

– מה הוא?

– חסרה ספירה אחת. מעשר ספירות הזכרת רק תשע.

– יודע אתה מה שמה של הספירה העשירית?

– כן.

– מה הוא?

– מלכוּת.

– אמת ספירת מלכות. ומי מגלמהּ מבין אישי המקרא?

– דויד.

– נכון. דויד. דויד המלך. הנה כי כן ספירת מלכות שפירושה מימשל, שלטון, אדנות, מגולמת בדויד – הגבר, הפרטיזאן, הלוחם, אהוב הנשים ואוהבן, השליט הכובש, מייסד השושלת הנצחית, אבי אבות אבותיו של המלך המשיח. וראה פלא: ספירה זו היא היחידה שאינה גברית אלא נשיית; לא איש ולא חלק של איש אלא אשה, היא – נקבה, שאינה אבר מאבריו של האדם הקדמון, אלא דמות בפני עצמה, העומדת מולו כירח הניצב מול השמש; מלכוּת המבקשת יסוד מוּסד לקיומה, ואם ניגרר אחר האסוציאציה הקבלית בעניין ספירת יסוד, נוכל לדמותה לאשת פוטיפר העורגת על יוסף. ומי מנביאי המלכות בדורותינו אנו, ממבשריה ומן הלוחמים בעדה, שראו במלכוּת את חזות הכל, מי מהם ידע אמת זו ואף הביעה לפי דרכו?

– אינני יודע.

– אתה יודע.

– זאב ז’בוטינסקי – לחשתי הססנית.

– כן.

היא קמה וניצבה באמצע החדר, שעה קלה החרישה, ולא רק הבעת פניה אלא גם עמידתה היתה פאתטית מאוד. משפָּתחה את פיה לא דיברה כי אם דיקלמה:

ביום שירות אני כמוט נחושת,

כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון,

חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת

או חרב ופגיון.

שוב שתקה כמה שניות ושאלה:

– אתה מכיר את השיר?

– זה הוא הנדר של בית"ר.

– נכון. והנה ממש באותה תקופה, שבה חיבר ז’בוטינסקי את הנדר בעברית, כתב ברוסית בספר “חמישתם” לאמור:

כל מה שיש מן הטוב והיפה בעולם אינו אלא לטיפה: זיו הירח, המיית גלי הים, איוושת ענפי העץ, ריח הפרחים או המוזיקה – הכל לטיפה. ואלוהים עצמו, לוּא ניתן להגיע אליו, להעירו משנתו, לנזוף בו במיטב דברי הגנאי על כל מה שעולל בעולמו, ואחר כך להתפייס עמו, לכבוש פנים בין ברכיו – אף הוא ודאי לטיפה. והטובה והמאירה שבלטיפות שמה – אשה.

ואולם המדקלמת, כלומר הרופאה הפסיכואנאליטיקאית, לא דמתה אותה שעה לאשה, אלא לפסל של אֵלָה יוונית.