¹

תוספת הביאור שבאה סמוכה לשם העתון הזה, היינו ש"יידישה פולקסשטימה" מבקש להיות בימה מרכזית לכלל הענינים של הפועלים ועוזרי המסחר היהודים, אף זו כבר מגלה לנו, כי ענין לאומי וענין מעמדי נפגשים כאן. לא רחוקים הימים שהדעה המקובלת על העולם היהודי ועל שאינו יהודי היתה, כי היהדות היא חטיבה אחת. יסוד לכל השאיפות המדיניות והרוחניות של היהדות במשך המאה הי"ט היתה ההנחה, כי העם היהודי יחידה אחת הוא. ההתבוללות של הבורגנות היהודית, שהגיעה לעָצמה מדינית וכלכלית, עמדה וטענה, כי אין היא אידיאולוגיה של מעמד עתיר־זכויות בלבד, אלא שעליה להיות לאידיאולוגיה של כלל העם. הבורגנות השמיעה את דבר ההתבוללות באזני המוני ישראל העובדים שלא היה להם ענין בביטול לאומיותם. היא הקימה גם מוסדות, כגון בתי־ספר, ארגוני צדקה, ועדי הגירה כדי לקדם את מפעל ההתבוללות, ואגב הִבריחה, באמצעות ההנחה הכוזבת על אחידות העם היהודי, את הפסיכולוגיה המעמדית שלה לתוך הפסיכולוגיה של הכלל. טעות זו עצמה טעו גם הרבנים, בתורת באי־כוחה של הבורגנות היהודית, בשעה שסיפרו בתעודתו הדתית־סינַגוגית של העם היהודי. תעודה זו לא היתה, בעיקרו של דבר, כי אם העליה הדתית על בנין הבורגנות היהודית שגדלה ועצמה ופירכה עצמה בחיפוש אידיאולוגיה לגיאות ושפל בבורסה. גם זו המתקראת חכמת ישראל, חקירת תולדות היהודים, שנוצרה בידי התיאולוגיה היהודית, הרחיבה טעות זו גם על שדה החקירה בהיסטוריה, ומשום כך לא עצרה כוח להתרומם למעלה משטחיות תיאולוגית תמימה משוחה בששר מסתורין; שכן חסרה היתה את חוט־אריאדנה אשר לכל חקירה היסטורית, היא ההבחנה בפיצול החברה למעמדותיה.

מה שהעולם שאינו יהודי רגיל מימים ימימה לראות את היהדות כאחדות אחת, דבר זה הוא מן המפורסמות. מומיו של מעמד הורחבו למומי הכלל. זכויותיה היתרות של הבורגנות תוארו כיתרון־כוח כלכלי של העם היהודי. מי משונאי ישראל נתן דעתו על העובדה, כי קיים פרוליטריון יהודי, שהוא לפחות שלושת רבעי כלל האומה, החי בתנאים כלכליים וחברתיים עלובים לאין שיעור? מילא, בשונאים לא יפלא הדבר כל כך. ואולם הלא מדהימה ממש העובדה, כי גם הסוציאליסטים היהודים בשנים עברו לא ראו בעם היהודי דבר זולת מעמד אחיד של נושכי־נשך, רכושנים, תגרים וסחרנים. קרל מרכּס בחיבורו המפורסם על שאלת היהודים משנות הארבעים לא שם פדות בין שאלת היהודים לשאלת הרכושנים, וממילא מובן, כי הנחה שבשתיקה היתה לו שבורגנות ישראל וכלל ישראל דבר אחד הם. וגם באותן הארצות, שבהן יושב הפרוליטריון היהודי ישיבת קבע, היו, וישנם עדיין, אלמנטים סוציאליסטיים הרואים יהדות וקפיטליזם כמושגים שוים במשמעותם.

אך זה לא כבר החלה תמורה מתחוללת ביהדות. בהשפעת האנטישמיות ותוצאותיה השונות לגבי היהודים התחיל מתעורר, מצד אחד, המון־העם היהודי עצמו, ומצד שני הכירו טובי האינטליגנציה היהודית בזיקתם להמון היהודי. הפרוליטריון עמד מעתה כמעמד מיוחד, שענינים כלכליים ורוחניים מיוחדים לו, המתנגדים לעניניה של הבורגנות היהודית. והתעודה שהוטלה, איפוא, על הסוציאליזם היהודי היתה: לגלגל את עניניהם החמריים והרוחניים של המוני העובדים היהודים במלחמת־מעמדות, – במלחמת־מעמדות נגד הבורגנות של עמם. במרץ שאין דוגמתו הולך ומתגשם תהליך זה בקרב היהדות. יותר ויותר חודרת בהמוני היהודים הכרת הניגוד שבין עניניהם לעניני החרשנים, הסוחרים, הקבלנים היהודיים ובאי־כוחם הדתיים, הרבנים. וגם משכילי ישראל מתחילים להתלקט סביב עמם שלהם תחת לבקש התקרבות מלאכותית להמון עם זר, כאשר עשו קודם לכך.

העם היהודי מחולק למעמדות, למעמדות שהם שונים זה מזה בעניניהם, בשאיפותיהם, במשאלותיהם ובתקוותיהם. הפרוליטריון היהודי יש לו, כמעמד בחברה, הרבה ענינים משותפים עם הפרוליטריון שאינו יהודי. ואולם נואלה ושטחית היא המסקנה המוסקת מעובדה זו, שהיא אמתית כשלעצמה, כאילו הפרוליטריון היהודי אינו יהודי עוד בכלל ואין הוא עוד בגדר קבוצה לאומית לעצמה. שלילת הלאומיות היהודית, על שום שהפרוליטריון היהודי יש לו ענינים משותפים עם הפרוליטריון הבין־לאומי, אינה אלא טשטוש־תחומים נבער בין בין־לאומיות לאי־לאומיות, החביב עדיין כל כך על רבים מהיהודים, מתוך שתעתוע ההתבוללות של הבורגנות היהודית עבר בירושה לאינטליגנציה הסוציאליסטית שיצאה מקרב הבורגנות היהודית. אכן, הפרוליטריון היהודי אין לו, חרף מלחמת המעמדות, כל ענין כלל בביטול לאומיותו; הנימוקים שהביאו את הבורגנות לידי כך אינם קיימים לגביו.

עם כל היות הפועלים היהודים מעמד חברתי, הרי הם עדיין קבוצה לאומית בעלת ענינים ושאיפות ספיציפיים, ועל התורה המעשית הסוציאליסטית להביא דבר זה בחשבון. עניני חייו של הפרוליטריון היהודי הם מכמה בחינות כל כך אי־נורמליים ומיוחדים במינם, שארגונו מחויב להרחיב את הפרוגרמה ולהוסיף עליה דרישות מיוחדות ויצירות חברתיות. במקומות שבהם חיים היהודים בתנאי חוקי הפליה, הרי, למשל, תפקידו המיוחד של הפרוליטריון היהודי הוא: לצאת בתביעת שיווי־זכויות מדיני, כמעשה ברית הפועלים היהודית הסוציאל־דימוקרטית² ברוסיה. ואולם סדרת ענינים מיוחדים עומדת בפני ציבור הפועלים היהודים אף באותן הארצות, שבהן יש אמנם ליהודים שויון־זכויות, אך בעטיה של האנטישמיות נוצר שם מצב הפליה לגבי עמלי ישראל.

אבל לגבי התורה המעשית המיוחדת לפועלים היהודים מכריעה הנסיבה, כי שומה עליהם לנקוט עמדה כלפי שני חזיונות ספציפיים לגמרי שבחיי ישראל: כלפי הפרוליטריון שאינו מוכשר לעבודה וכלפי ההגירה. הפרוליטריון היהודי נפרד לשני סוגיו: לפרוליטריון שיש לו עבודה ולפרוליטריון שאין לו עבודה. התפתחותם ההיסטורית המשונה של היהודים באירופה הולידה מעמד חברתי מיוחד במינו, ששפל־המצב החמרי משותף לו ולפרוליטריון בשעה שאי־פריונו משתפו עם מעמד־הבינים. הסרסורים, המתווכים, התגרנים והחזרנים, כל אלו הבריות שאין מלאכה בידם ואין להם התעסקות קבע, הם הם המעמד רב־המספר הזה. לחץ הנסיבות הולך וחזק על היסודות הללו והם רואים עצמם כפויים לעבור לעבודה פוריה. הפרוליטריון בעל ההכרה המעמדית הוא הנציג האמתי של עניני המעמד הזה. מאפס אפשרות עבודה במקומות מושבם של היהודים כיום אוחזים אביונים אלה במקל הנדודים והולכים לנוע מארץ לארץ, – תמונה טראגית של עֱנוּת אדם. ולא רק הפרוליטריים ממין זה, אלא גם העובדים עבודה פוריה הם נודדים ומהגרים תמידיים, במקצת מחמת המצוקה הכרונית הרובצת בעיקר על הפרוליטריון, ובמקצת בעקב הזעזועים החריפים החוזרים כפעם בפעם, כמהומות אנטי־יהודיות, גירושים, חוקי הפליה, הפוגעים בראש ובראשונה בהמונים העובדים. דיינו אם נזכיר, כי בשנים שבין 1882 ל־1897 נכנסו לארצות הברית של אמריקה הצפונית למעלה ממיליון יהודים. אם נוסיף על זה את הגירת היהודים ליתר הארצות, כאפריקה הדרומית, אמריקה הדרומית, קנדה, ארץ־ישראל, אנגליה, צרפת, וכן את תנועתם־תנודתם של היהודים בתוך מקומות מושבם הישנים והחדשים, הרי נראה ונבין, כי חלק עצום מהעם היהודי חי חיי נדודים ממש כלפני מאות שנים. אֲהַסְוֵר³ לא מצא עד היום מקום מנוחה לראשו העיף, ואהסור זה הוא הפרוליטרי היהודי.

כלפי חזיונות ספיציפיים אלו בחיי העם היהודי חייב הפרוליטריון היהודי לקבוע עמדה פעילה. התורה המעשית הסוציאליסטית שלו טעונה הרחבה מתוך התחשבות בחזיונות אלו. אכן, התשובה על תביעות חמריות אלו של החיים יכולה להיות רק תשובה ציונית. הסְדרתה המתוכנת וריכוזה של ההגירה הזאת במקום אחד. הגירה זו, העתידה לשמש יסוד ליצירתה של כנסת יהודית ולהגשמת צורות חיים חברתיות מתוקנות, היא ענין חיים לפרוליטריון. כאן נוגעים האינטרס החברתי של הפרוליטריון היהודי והאינטרס הלאומי הכללי זה בזה. כי גם שאר המעמדות ביהדות יש להם ענין בציונות, אם גם מסיבות אחרות לגמרי. היסודות המשובחים שבבורגנות, הרגשתם הציונית באה להם מתוך עלבונם. הבורגנות הזעירה שביהדות היא היסוד הפעיל בציונות, משום שנתפשטה מלבוש לאומי פחות מכל חלקי העם ומשום שהיא חשה במועקה חמרית בעטיה של האנטישמיות; ואולם הפרוליטריון היהודי עניני חייו החמריים דוחפים אותו על דרך הציונות, וביחוד שגם האידיאלים הסוציאליסטיים של הפרוליטריון יכולים למצוא כאן שדה פעולה יוצרת בהקמת חברה חדשה. אי אפשר לה לציונות להיות לקויה בחסרון פרוגרמה של מעמד פועלים יהודי בעל הכרה.

ואולם הציונות רוצה לא רק ליצור בית לעם היהודי, אלא היא רוצה גם לעורר את העם היהודי לתחיה. גם בענין זה כבר דיבר הסוציאליזם הבין־לאומי את אחרון דבָרו. בין־לאומיות אין פירושה אנטי־לאומיות או אי־לאומיות, והתפתחותה ומילוא חייה של האינדיבידואליות הלאומית אשר לכל עם היא תביעה עיונית ומעשית של הסוציאליזם המודרני. אמנם המעמדות השונים בחברה מבקשים למזג את משאלותיהם ותקוותיהם המיוחדות במושג הלאומיות, אך לאמתו של דבר רק הקוים הנעלים והנאצלים שבחיי עם כלולים הם במושג הלאומיות. אבל בענין זה יש יתרון ללאומיות היהודים על פני לאומיות אחרת. כי הלאומיות היהודית כל חפצה הוא רק לברוא חירות של התפתחות לתכונות הפנימיות של העם, והכנֶסת תהיה אחר כך ביטויה הממשי הראשון של חירות זו. והנה התכונות הפנימיות של נפש העם היהודי הם יצרים מוסריים רמים, שנוצרו ונתפתחו בתולדות השיעבוד של היהודים. כי מה הם כתבי היהודים, כתורה וכנביאים, אם לא מצבות־זכרון ספרותיות למלחמת־המעמדות בין בעלי־רכוש לנעדרי־רכוש שלא הוכרעה ביהדות הקדומה? היהדות הקדומה אינה אלא נפתולים היסטוריים של הפרוליטריון על צורות־חיים סוציאליסטיות, והנה בשעה שמבקשים לערבב במושג הלאומיות עממיות נחשלת, רומנטיקה מסתורית וטשטוש רעיוני, יבוא הפרוליטריון היהודי ויעַצב את צורת הלאומיות הסוביקטיבית ברוח הציונות לפי שאיפותיו החברתיות והאֶתִּיות.

הנה כי כן תופס הפרוליטריון היהודי את הציונות תפיסה סוציאליסטית. בהכרח עניניו החברתיים הוא שואף לאירגונו ולריכוזו של מפעל ההגירה, ואילו תקוותיו ומשאלותיו החברתיות מעמיקות את הציונות ומזקקות אותה ברוח סוציאליסטית.

הפרוליטריון היהודי כורך בציונות אורה ודעת, השתחררות ותקוה סוציאליסטית. בציונות הסוציאליסטית חוזר העם היהודי להכיר את עצמו הכרה היסטורית. הוא מכיר בתעודתו ההיסטורית הגדולה כלפי פנים וכלפי חוץ, – תעודה שנגזרה עליו מטעם מצבו ההיסטורי. הוא משבר את כבלי העבדות ההיסטורית, השיעבוד החברתי, הגיטו הדתי והוא נפתל ושואף לחירות, לעליה רוחנית, לעיצוב נעלה של החיים.

להכריז על כך – זאת תהיה תעודת “יידישה פולקסשטימה”!

¹

אם תבקש לבטא את העילה ועם זה גם את המטרה של כל מלחמה לאומית במלה אחת, הרי תהיה זו המלה חירות. החירות כמִכלוֹל של האינדיבידואליות, של הגדרת עצמו ושל הכוח היוצר בחיי התרבות. החירות, שהיא המשַׁוה ערך לחיים הפיסיים, היא ראשון לקניני החיים, אובייקט לכל התעוררות לאומית. וזו הסיבה, שהמלחמות הלאומיות, משום היותן מלחמות לחירות, לבשו בהיסטוריה צורת קנָאוֹת רבה, אף ארכו ימים רבים כל כך, כאשר לא היה במלחמות דתיות או כלכליות כמעט מעולם. כי המלחמה לחירות היא המלחמה לחיים סתם.

אבל אם מלחמה זו להתקיימות לאומית היא בכל העמים החפשים רחש־חיים יסודי, המתגלה גם בנחותים שבעממים ומקיף את כל שדרות העם, הנה באומות המדוכאות נולדות הופעות היסטוריות־חברתיות חדשות המשַׁוות למלחמת החירות הלאומית צורה אחרת. יחסי החיים והתרבות נעשים מורכבים כל כך, שהמלחמה הלאומית פעם היא באה לידי שיתוק בעטים של בגידת המעמדות, העליונים ודלדול הצורות החיצוניות של הלאומיות, הספרות והלשון, במעמדות התחתונים, ופעם היא חוזרת ומתלקחת מתוך הֲרמת תרבותם של המוני העם, פעם אחדותה מתקפחת מפני האינטרס הכלכלי המתנגד של הבורגנות ופעם ערכה המוסרי יורד בגלל זרמים אידיאולוגיים אחרים במעמדות השואפים לעלות. בכל אומה ובכל שעה היסטורית מובהקת לובשת המלחמה הלאומית צורה אינדיבידואלית מיוחדת, בהתאם לתנאים הכלכליים והתרבותיים של השעה ההיסטורית הנדונה.

אם נשַׁוה לנגדנו את המלחמה הלאומית של העמים השונים בהתפתחותה ההיסטורית, נבחין בכל אשר נביט אחד מסימני־ההיכר המתוארים למעלה. העמים הסלאביים של אוסטריה היו חשובים זמן־מה כמתים מבחינה לאומית, כי התרבות הגרמנית, שהיא חזקה יותר, דיכאה את רחשי־החיים הלאומיים החיצוניים של העמים הללו, והם קמו לתחיה במאה הי"ט הדימוקרטית, משעה שהיו הלשון והספרות הלאומית לנחלת ההמונים. האישיות הלאומית מצאה לה בלשון צורה חיצונית מוחשית, והמלחמה לחירות הלאומית, שאינה אפשרית עוד אלא ביחסים מדיניים חפשיים, ניתן לה ענין ומטרה קרובה. כל המעמדות שבעמי אוסטריה המדוכאים היו נושאי הרעיון הלאומי בזמן החדש, אם גם במדרגות שונות ובמסיבות שונות. הבורגנות ובעלי האחוזות הגדולות, שבדרך כלל הם נוטים לבגידה לאומית ונטמעים בנקל במעמדות השולטים של האומה המדַכאה, לאלו לא היו סיבות כלכליות וחברתיות, שיסייעו לטמיעה ולבגידה לאומית זו. אדרבה, האינטרסים הכלכליים של המעמד הזה, שהתחרות נִצַּחַת צמחה להם מצד הבורגנות של האומה השולטת, מכוונים כלפי השחרור הלאומי. בהיותם מעמדות שולטים, חביבה עליהם המלחמה הלאומית גם מטעם זה, שהיא, המלחמה הלאומית, מעכבת, כל אימת שלא גמלה עדיין ההכרה המעמדית הפרוליטרית, את צמיחת מלחמת המעמדות ומוליכה את יצריהם המדיניים של ההמונים בכיוון אחר. מפני אפיה זה של המלחמה הלאומית, המיוחד לדרגה מסוימת בהתפתחותה, הרי הקלריקלים גם באוסטריה הם בעלי בריתה הטבעיים של הבורגנות.

בפולין הרוסית הבורגנות היא, בהיפך, גורם מפיץ רוסיוּת ולאומיותה בטלה ומבוטלת, שהרי ארץ־העורף הרוסית משמשת שדה ממכר עצום לתעשיה הפולנית. הבורגנות הפולנית איבדה את פולין, אך תחת זאת זכתה ברוסיה, זכתה בה כשוק לתוצרת התעשיה הפולנית. אינטרס כלכלי מתנגד שיתק כאן את יצר החירות הנטוע בלב כל המעמדות שבעם. הדוגמה המובהקת ביותר להתבטלות הלאומית מפני אינטרסים כלכליים ומדיניים נתונה לפנינו בבורגנות היהודית, ועל זה עוד נרחיב את הדיבור להלן. הכנסיה, שבכל מקום היא מתמכרת כאָמָה למעמדות השולטים, עמדתה כלפי מלחמת השחרור הלאומית היא בדרך כלל רק בת־קול מסתורית ללשון הדיבידנדים הפרוזאית של הבורגנות.

והנה בעוד שיחסה של הבורגנות למלחמת האומה עלול לשינויים היסטוריים ומותנה ע"י הנסיבות, הרי יחסי החיים והתרבות של מעמד־הבינַיים הם בכל מקום כאלו, שמעמד זה נעשה תמיד נושאו הפעיל של הרעיון הלאומי. שאיפת־השחרור הלאומית, החיה תמיד במעמד הבינַיים בזכות היותו מעורה ומושרש בקניני הרוח הלאומיים ובמסורות העם, ניזונית גם מהאינטרס החברתי־הכלכלי. מעמד הביניים, שהתעסקותו הכלכלית אינדיבידואלית היא, השעבוד הלאומי מצר צעדיו מכמה וכמה צדדים. הרעת תנאי ההתחרות של מעמד הביניים בתגרת ידה העליונה של האומה המשַׁעבדת, חוסר הגנה מצד החיקוק, מאמצי עקירת הלאומיות מתוך כפייה, המתפשטים גם לצד החברתי־הכלכלי, הפלייתו לרעה וקיפוחו של מעמד הביניים, הן אותן התופעות החברתיות הצרות צורת שאיפת־מלחמה מדינית־כלכלית לכוחות הלאומיים החיים במעמד־הביניים מבלעדי זאת.

בעלת־בריתו הטבעית של מעמד הביניים היא האינטליגנציה, כמו שהכנסיה היא מסַייעתה של הבורגנות. מאחר שקורצה ממעמד הביניים ובהיותה נמנית עליו לפי מצבה הכלכלי, הרי גם האינטליגנציה מתקפחת כמה וכמה קיפוחים ע"י השיעבוד הלאומי. אך מתוך עצם היותה אינטליגנציה הרי כל הלכי־הרוח הלאומיים והרומנטיים היונקים מידיעת הלשון, הספרות ודברי־הימים שרשיהם חזקים בה מבמעמד אחר, והילכך היא נעשית היסוד הפעיל, חלוץ רכבה של כל מלחמה לאומית.

לעומת זאת יש להבחין בעמדתו של הפרוליטריון כלפי המלחמה הלאומית שלושה מומנטים מבחינה היסטורית. כל זמן שהפרוליטריון הוא בגדר המון־עם סתמי, הרי הוא עומד מתוך יצר חירות וצדק יסודי בתוך תוכה של המלחמה הלאומית; הוא הוא גם נושא מסורת העם, לשונו, אורח־חייו ושירו. הוא חי בתחום העממיות ההיסטורית, בספירת המסורת. ואולם אך הכיר הפרוליטריון במצבו המעמדי ונכנס למלחמת־מעמדות עם שאר החברה, מיד באה תמורה בעמדתו כלפי המלחמה הלאומית. רגש החירות והצדק שבלבו פונה כלפי ענינו המעמדי, ועל־אחת־כמה־וכמה, משעה שעמד על ניגוד הענינים שבינו לבין שאר מעמדות עמו. הפרוליטריון בעל ההכרה המעמדית מתחיל להבין, כי הפירוד שהניגודים הכלכליים והחברתיים מטילים באומתו שלו לכמה וכמה כיוונים גדול מן האחדות הנוצרת בכוח השויון הלאומי והחרפה המשותפת. עד מהרה מתחוורים לו לפרוליטריון בעל ההכרה גם כל טעמי הלווי במלחמתם הלאומית של המעמדות השולטים, – טעמים שמקורם בתאוות השלטון והדיכוי ומגמת פניהם לקיום האנדרלמוסיה הלאומית ואי־המנוחה הפנימית כסממנים כנגד מלחמת־המעמדות. צמיחת מלחמת־המעמדות מביאה לידי עידון נפשו של הפרוליטריון העושה אותו לפי שעה שוה־נפש לגבי המלחמה הלאומית. קסם העממיות הריאקציוני שהיה כפוי על חייו והרגשתו עד כה, נטרד ע"י ההשכלה המהפכנית; דעת ושאיפה באות לרשת מקום המסורת והטירוף הדתי. גם הדבקות הפנימית באומה מתרופפת לשעה ראשונה. בדרך כלל הרי זה פרוצס של עקירת לאומיות, שמתחזק יתר חיזוק ע"י קפיצות ההדיוט של האידיאולוגים שאינם משיגים את היחס הנכון שבין הדברים אלא לעתים רחוקות, שכן יותר משהם באים להסיט, הם נמצאים ניסוטים. רק בהמשך ההתפתחות ילמד הפרוליטריון להעמיד את התופעות על יחסיהן הנכונים. מכיוון שהתחיל הפרוליטריון רואה עצמו כנושא כל שאיפות חירות וצדק בחיים בכלל, הרי הוא חוזר ונוטל על עצמו גם את המלחמה הלאומית, אך מזוית־הראיה של עניניו המעמדיים הפרוליטריים ושל השקפת־עולמו הסוציאליסטית. מעתה הוא רואה את הנציונליזם לא רק כמלחמה מוצדקת לחירות ולעצמאות, אלא גם כתנאי מוקדם למלחמת מעמדות בתוך אומתו. ומתוך שהוא מעַצב את הנציונליזם שלו ע"פ עיקרי הצדק והשלום, הרי מתחיל הוא לראות במלחמת השחרור הלאומי חלק ממלחמתו הסוציאליסטית בכללה. הנציונליזם של הפרוליטריון נבדל איפוא מהנציונליזם של שאר המעמדות לפי סיבותיו, צורתו ותכליתו.

הרי אלו ראשי־פרקים ליחסם של המעמדות החברתיים לנציונליזם, יחס שהוא נטבע בחותם אינדיבידואלי מיוחד באומות שונות ובמומנטים היסטוריים שונים. אך זאת לזכור, כי הפרוליטריון הסוציאליסטי משהגיע למדרגה מסוימת של בגרות שוב אינו דוחה את הנציונליזם אף אינו מקבלו בצורתו הקיימת, אלא הוא כורכו בענינו המעמדי ומרים אותו למדרגת אחד מיסודות מלחמתו לעתיד חברתי חדש. בפרוליטריון לובש הנציונליזם צורה סוציאליסטית נאצלת, – פרוצס, שאפשר לראותו בכל האומות המדוכאות של אירופה בימינו.

אחרי הנחות קודמות כלליות אלו נעבור להלן לחקירה בנציונליזם היהודי מבחינת ענינו המעמדי של הפרוליטריון, ונראה היאך לפי מצבו האחד והמיוחד, ההיסטורי והחברתי, של העם היהודי הוא לובש את צורת הציונות הסוציאליסטית.