¹

תוספת הביאור שבאה סמוכה לשם העתון הזה, היינו ש"יידישה פולקסשטימה" מבקש להיות בימה מרכזית לכלל הענינים של הפועלים ועוזרי המסחר היהודים, אף זו כבר מגלה לנו, כי ענין לאומי וענין מעמדי נפגשים כאן. לא רחוקים הימים שהדעה המקובלת על העולם היהודי ועל שאינו יהודי היתה, כי היהדות היא חטיבה אחת. יסוד לכל השאיפות המדיניות והרוחניות של היהדות במשך המאה הי"ט היתה ההנחה, כי העם היהודי יחידה אחת הוא. ההתבוללות של הבורגנות היהודית, שהגיעה לעָצמה מדינית וכלכלית, עמדה וטענה, כי אין היא אידיאולוגיה של מעמד עתיר־זכויות בלבד, אלא שעליה להיות לאידיאולוגיה של כלל העם. הבורגנות השמיעה את דבר ההתבוללות באזני המוני ישראל העובדים שלא היה להם ענין בביטול לאומיותם. היא הקימה גם מוסדות, כגון בתי־ספר, ארגוני צדקה, ועדי הגירה כדי לקדם את מפעל ההתבוללות, ואגב הִבריחה, באמצעות ההנחה הכוזבת על אחידות העם היהודי, את הפסיכולוגיה המעמדית שלה לתוך הפסיכולוגיה של הכלל. טעות זו עצמה טעו גם הרבנים, בתורת באי־כוחה של הבורגנות היהודית, בשעה שסיפרו בתעודתו הדתית־סינַגוגית של העם היהודי. תעודה זו לא היתה, בעיקרו של דבר, כי אם העליה הדתית על בנין הבורגנות היהודית שגדלה ועצמה ופירכה עצמה בחיפוש אידיאולוגיה לגיאות ושפל בבורסה. גם זו המתקראת חכמת ישראל, חקירת תולדות היהודים, שנוצרה בידי התיאולוגיה היהודית, הרחיבה טעות זו גם על שדה החקירה בהיסטוריה, ומשום כך לא עצרה כוח להתרומם למעלה משטחיות תיאולוגית תמימה משוחה בששר מסתורין; שכן חסרה היתה את חוט־אריאדנה אשר לכל חקירה היסטורית, היא ההבחנה בפיצול החברה למעמדותיה.

מה שהעולם שאינו יהודי רגיל מימים ימימה לראות את היהדות כאחדות אחת, דבר זה הוא מן המפורסמות. מומיו של מעמד הורחבו למומי הכלל. זכויותיה היתרות של הבורגנות תוארו כיתרון־כוח כלכלי של העם היהודי. מי משונאי ישראל נתן דעתו על העובדה, כי קיים פרוליטריון יהודי, שהוא לפחות שלושת רבעי כלל האומה, החי בתנאים כלכליים וחברתיים עלובים לאין שיעור? מילא, בשונאים לא יפלא הדבר כל כך. ואולם הלא מדהימה ממש העובדה, כי גם הסוציאליסטים היהודים בשנים עברו לא ראו בעם היהודי דבר זולת מעמד אחיד של נושכי־נשך, רכושנים, תגרים וסחרנים. קרל מרכּס בחיבורו המפורסם על שאלת היהודים משנות הארבעים לא שם פדות בין שאלת היהודים לשאלת הרכושנים, וממילא מובן, כי הנחה שבשתיקה היתה לו שבורגנות ישראל וכלל ישראל דבר אחד הם. וגם באותן הארצות, שבהן יושב הפרוליטריון היהודי ישיבת קבע, היו, וישנם עדיין, אלמנטים סוציאליסטיים הרואים יהדות וקפיטליזם כמושגים שוים במשמעותם.

אך זה לא כבר החלה תמורה מתחוללת ביהדות. בהשפעת האנטישמיות ותוצאותיה השונות לגבי היהודים התחיל מתעורר, מצד אחד, המון־העם היהודי עצמו, ומצד שני הכירו טובי האינטליגנציה היהודית בזיקתם להמון היהודי. הפרוליטריון עמד מעתה כמעמד מיוחד, שענינים כלכליים ורוחניים מיוחדים לו, המתנגדים לעניניה של הבורגנות היהודית. והתעודה שהוטלה, איפוא, על הסוציאליזם היהודי היתה: לגלגל את עניניהם החמריים והרוחניים של המוני העובדים היהודים במלחמת־מעמדות, – במלחמת־מעמדות נגד הבורגנות של עמם. במרץ שאין דוגמתו הולך ומתגשם תהליך זה בקרב היהדות. יותר ויותר חודרת בהמוני היהודים הכרת הניגוד שבין עניניהם לעניני החרשנים, הסוחרים, הקבלנים היהודיים ובאי־כוחם הדתיים, הרבנים. וגם משכילי ישראל מתחילים להתלקט סביב עמם שלהם תחת לבקש התקרבות מלאכותית להמון עם זר, כאשר עשו קודם לכך.

העם היהודי מחולק למעמדות, למעמדות שהם שונים זה מזה בעניניהם, בשאיפותיהם, במשאלותיהם ובתקוותיהם. הפרוליטריון היהודי יש לו, כמעמד בחברה, הרבה ענינים משותפים עם הפרוליטריון שאינו יהודי. ואולם נואלה ושטחית היא המסקנה המוסקת מעובדה זו, שהיא אמתית כשלעצמה, כאילו הפרוליטריון היהודי אינו יהודי עוד בכלל ואין הוא עוד בגדר קבוצה לאומית לעצמה. שלילת הלאומיות היהודית, על שום שהפרוליטריון היהודי יש לו ענינים משותפים עם הפרוליטריון הבין־לאומי, אינה אלא טשטוש־תחומים נבער בין בין־לאומיות לאי־לאומיות, החביב עדיין כל כך על רבים מהיהודים, מתוך שתעתוע ההתבוללות של הבורגנות היהודית עבר בירושה לאינטליגנציה הסוציאליסטית שיצאה מקרב הבורגנות היהודית. אכן, הפרוליטריון היהודי אין לו, חרף מלחמת המעמדות, כל ענין כלל בביטול לאומיותו; הנימוקים שהביאו את הבורגנות לידי כך אינם קיימים לגביו.

עם כל היות הפועלים היהודים מעמד חברתי, הרי הם עדיין קבוצה לאומית בעלת ענינים ושאיפות ספיציפיים, ועל התורה המעשית הסוציאליסטית להביא דבר זה בחשבון. עניני חייו של הפרוליטריון היהודי הם מכמה בחינות כל כך אי־נורמליים ומיוחדים במינם, שארגונו מחויב להרחיב את הפרוגרמה ולהוסיף עליה דרישות מיוחדות ויצירות חברתיות. במקומות שבהם חיים היהודים בתנאי חוקי הפליה, הרי, למשל, תפקידו המיוחד של הפרוליטריון היהודי הוא: לצאת בתביעת שיווי־זכויות מדיני, כמעשה ברית הפועלים היהודית הסוציאל־דימוקרטית² ברוסיה. ואולם סדרת ענינים מיוחדים עומדת בפני ציבור הפועלים היהודים אף באותן הארצות, שבהן יש אמנם ליהודים שויון־זכויות, אך בעטיה של האנטישמיות נוצר שם מצב הפליה לגבי עמלי ישראל.

אבל לגבי התורה המעשית המיוחדת לפועלים היהודים מכריעה הנסיבה, כי שומה עליהם לנקוט עמדה כלפי שני חזיונות ספציפיים לגמרי שבחיי ישראל: כלפי הפרוליטריון שאינו מוכשר לעבודה וכלפי ההגירה. הפרוליטריון היהודי נפרד לשני סוגיו: לפרוליטריון שיש לו עבודה ולפרוליטריון שאין לו עבודה. התפתחותם ההיסטורית המשונה של היהודים באירופה הולידה מעמד חברתי מיוחד במינו, ששפל־המצב החמרי משותף לו ולפרוליטריון בשעה שאי־פריונו משתפו עם מעמד־הבינים. הסרסורים, המתווכים, התגרנים והחזרנים, כל אלו הבריות שאין מלאכה בידם ואין להם התעסקות קבע, הם הם המעמד רב־המספר הזה. לחץ הנסיבות הולך וחזק על היסודות הללו והם רואים עצמם כפויים לעבור לעבודה פוריה. הפרוליטריון בעל ההכרה המעמדית הוא הנציג האמתי של עניני המעמד הזה. מאפס אפשרות עבודה במקומות מושבם של היהודים כיום אוחזים אביונים אלה במקל הנדודים והולכים לנוע מארץ לארץ, – תמונה טראגית של עֱנוּת אדם. ולא רק הפרוליטריים ממין זה, אלא גם העובדים עבודה פוריה הם נודדים ומהגרים תמידיים, במקצת מחמת המצוקה הכרונית הרובצת בעיקר על הפרוליטריון, ובמקצת בעקב הזעזועים החריפים החוזרים כפעם בפעם, כמהומות אנטי־יהודיות, גירושים, חוקי הפליה, הפוגעים בראש ובראשונה בהמונים העובדים. דיינו אם נזכיר, כי בשנים שבין 1882 ל־1897 נכנסו לארצות הברית של אמריקה הצפונית למעלה ממיליון יהודים. אם נוסיף על זה את הגירת היהודים ליתר הארצות, כאפריקה הדרומית, אמריקה הדרומית, קנדה, ארץ־ישראל, אנגליה, צרפת, וכן את תנועתם־תנודתם של היהודים בתוך מקומות מושבם הישנים והחדשים, הרי נראה ונבין, כי חלק עצום מהעם היהודי חי חיי נדודים ממש כלפני מאות שנים. אֲהַסְוֵר³ לא מצא עד היום מקום מנוחה לראשו העיף, ואהסור זה הוא הפרוליטרי היהודי.

כלפי חזיונות ספיציפיים אלו בחיי העם היהודי חייב הפרוליטריון היהודי לקבוע עמדה פעילה. התורה המעשית הסוציאליסטית שלו טעונה הרחבה מתוך התחשבות בחזיונות אלו. אכן, התשובה על תביעות חמריות אלו של החיים יכולה להיות רק תשובה ציונית. הסְדרתה המתוכנת וריכוזה של ההגירה הזאת במקום אחד. הגירה זו, העתידה לשמש יסוד ליצירתה של כנסת יהודית ולהגשמת צורות חיים חברתיות מתוקנות, היא ענין חיים לפרוליטריון. כאן נוגעים האינטרס החברתי של הפרוליטריון היהודי והאינטרס הלאומי הכללי זה בזה. כי גם שאר המעמדות ביהדות יש להם ענין בציונות, אם גם מסיבות אחרות לגמרי. היסודות המשובחים שבבורגנות, הרגשתם הציונית באה להם מתוך עלבונם. הבורגנות הזעירה שביהדות היא היסוד הפעיל בציונות, משום שנתפשטה מלבוש לאומי פחות מכל חלקי העם ומשום שהיא חשה במועקה חמרית בעטיה של האנטישמיות; ואולם הפרוליטריון היהודי עניני חייו החמריים דוחפים אותו על דרך הציונות, וביחוד שגם האידיאלים הסוציאליסטיים של הפרוליטריון יכולים למצוא כאן שדה פעולה יוצרת בהקמת חברה חדשה. אי אפשר לה לציונות להיות לקויה בחסרון פרוגרמה של מעמד פועלים יהודי בעל הכרה.

ואולם הציונות רוצה לא רק ליצור בית לעם היהודי, אלא היא רוצה גם לעורר את העם היהודי לתחיה. גם בענין זה כבר דיבר הסוציאליזם הבין־לאומי את אחרון דבָרו. בין־לאומיות אין פירושה אנטי־לאומיות או אי־לאומיות, והתפתחותה ומילוא חייה של האינדיבידואליות הלאומית אשר לכל עם היא תביעה עיונית ומעשית של הסוציאליזם המודרני. אמנם המעמדות השונים בחברה מבקשים למזג את משאלותיהם ותקוותיהם המיוחדות במושג הלאומיות, אך לאמתו של דבר רק הקוים הנעלים והנאצלים שבחיי עם כלולים הם במושג הלאומיות. אבל בענין זה יש יתרון ללאומיות היהודים על פני לאומיות אחרת. כי הלאומיות היהודית כל חפצה הוא רק לברוא חירות של התפתחות לתכונות הפנימיות של העם, והכנֶסת תהיה אחר כך ביטויה הממשי הראשון של חירות זו. והנה התכונות הפנימיות של נפש העם היהודי הם יצרים מוסריים רמים, שנוצרו ונתפתחו בתולדות השיעבוד של היהודים. כי מה הם כתבי היהודים, כתורה וכנביאים, אם לא מצבות־זכרון ספרותיות למלחמת־המעמדות בין בעלי־רכוש לנעדרי־רכוש שלא הוכרעה ביהדות הקדומה? היהדות הקדומה אינה אלא נפתולים היסטוריים של הפרוליטריון על צורות־חיים סוציאליסטיות, והנה בשעה שמבקשים לערבב במושג הלאומיות עממיות נחשלת, רומנטיקה מסתורית וטשטוש רעיוני, יבוא הפרוליטריון היהודי ויעַצב את צורת הלאומיות הסוביקטיבית ברוח הציונות לפי שאיפותיו החברתיות והאֶתִּיות.

הנה כי כן תופס הפרוליטריון היהודי את הציונות תפיסה סוציאליסטית. בהכרח עניניו החברתיים הוא שואף לאירגונו ולריכוזו של מפעל ההגירה, ואילו תקוותיו ומשאלותיו החברתיות מעמיקות את הציונות ומזקקות אותה ברוח סוציאליסטית.

הפרוליטריון היהודי כורך בציונות אורה ודעת, השתחררות ותקוה סוציאליסטית. בציונות הסוציאליסטית חוזר העם היהודי להכיר את עצמו הכרה היסטורית. הוא מכיר בתעודתו ההיסטורית הגדולה כלפי פנים וכלפי חוץ, – תעודה שנגזרה עליו מטעם מצבו ההיסטורי. הוא משבר את כבלי העבדות ההיסטורית, השיעבוד החברתי, הגיטו הדתי והוא נפתל ושואף לחירות, לעליה רוחנית, לעיצוב נעלה של החיים.

להכריז על כך – זאת תהיה תעודת “יידישה פולקסשטימה”!

¹

אם תבקש לבטא את העילה ועם זה גם את המטרה של כל מלחמה לאומית במלה אחת, הרי תהיה זו המלה חירות. החירות כמִכלוֹל של האינדיבידואליות, של הגדרת עצמו ושל הכוח היוצר בחיי התרבות. החירות, שהיא המשַׁוה ערך לחיים הפיסיים, היא ראשון לקניני החיים, אובייקט לכל התעוררות לאומית. וזו הסיבה, שהמלחמות הלאומיות, משום היותן מלחמות לחירות, לבשו בהיסטוריה צורת קנָאוֹת רבה, אף ארכו ימים רבים כל כך, כאשר לא היה במלחמות דתיות או כלכליות כמעט מעולם. כי המלחמה לחירות היא המלחמה לחיים סתם.

אבל אם מלחמה זו להתקיימות לאומית היא בכל העמים החפשים רחש־חיים יסודי, המתגלה גם בנחותים שבעממים ומקיף את כל שדרות העם, הנה באומות המדוכאות נולדות הופעות היסטוריות־חברתיות חדשות המשַׁוות למלחמת החירות הלאומית צורה אחרת. יחסי החיים והתרבות נעשים מורכבים כל כך, שהמלחמה הלאומית פעם היא באה לידי שיתוק בעטים של בגידת המעמדות, העליונים ודלדול הצורות החיצוניות של הלאומיות, הספרות והלשון, במעמדות התחתונים, ופעם היא חוזרת ומתלקחת מתוך הֲרמת תרבותם של המוני העם, פעם אחדותה מתקפחת מפני האינטרס הכלכלי המתנגד של הבורגנות ופעם ערכה המוסרי יורד בגלל זרמים אידיאולוגיים אחרים במעמדות השואפים לעלות. בכל אומה ובכל שעה היסטורית מובהקת לובשת המלחמה הלאומית צורה אינדיבידואלית מיוחדת, בהתאם לתנאים הכלכליים והתרבותיים של השעה ההיסטורית הנדונה.

אם נשַׁוה לנגדנו את המלחמה הלאומית של העמים השונים בהתפתחותה ההיסטורית, נבחין בכל אשר נביט אחד מסימני־ההיכר המתוארים למעלה. העמים הסלאביים של אוסטריה היו חשובים זמן־מה כמתים מבחינה לאומית, כי התרבות הגרמנית, שהיא חזקה יותר, דיכאה את רחשי־החיים הלאומיים החיצוניים של העמים הללו, והם קמו לתחיה במאה הי"ט הדימוקרטית, משעה שהיו הלשון והספרות הלאומית לנחלת ההמונים. האישיות הלאומית מצאה לה בלשון צורה חיצונית מוחשית, והמלחמה לחירות הלאומית, שאינה אפשרית עוד אלא ביחסים מדיניים חפשיים, ניתן לה ענין ומטרה קרובה. כל המעמדות שבעמי אוסטריה המדוכאים היו נושאי הרעיון הלאומי בזמן החדש, אם גם במדרגות שונות ובמסיבות שונות. הבורגנות ובעלי האחוזות הגדולות, שבדרך כלל הם נוטים לבגידה לאומית ונטמעים בנקל במעמדות השולטים של האומה המדַכאה, לאלו לא היו סיבות כלכליות וחברתיות, שיסייעו לטמיעה ולבגידה לאומית זו. אדרבה, האינטרסים הכלכליים של המעמד הזה, שהתחרות נִצַּחַת צמחה להם מצד הבורגנות של האומה השולטת, מכוונים כלפי השחרור הלאומי. בהיותם מעמדות שולטים, חביבה עליהם המלחמה הלאומית גם מטעם זה, שהיא, המלחמה הלאומית, מעכבת, כל אימת שלא גמלה עדיין ההכרה המעמדית הפרוליטרית, את צמיחת מלחמת המעמדות ומוליכה את יצריהם המדיניים של ההמונים בכיוון אחר. מפני אפיה זה של המלחמה הלאומית, המיוחד לדרגה מסוימת בהתפתחותה, הרי הקלריקלים גם באוסטריה הם בעלי בריתה הטבעיים של הבורגנות.

בפולין הרוסית הבורגנות היא, בהיפך, גורם מפיץ רוסיוּת ולאומיותה בטלה ומבוטלת, שהרי ארץ־העורף הרוסית משמשת שדה ממכר עצום לתעשיה הפולנית. הבורגנות הפולנית איבדה את פולין, אך תחת זאת זכתה ברוסיה, זכתה בה כשוק לתוצרת התעשיה הפולנית. אינטרס כלכלי מתנגד שיתק כאן את יצר החירות הנטוע בלב כל המעמדות שבעם. הדוגמה המובהקת ביותר להתבטלות הלאומית מפני אינטרסים כלכליים ומדיניים נתונה לפנינו בבורגנות היהודית, ועל זה עוד נרחיב את הדיבור להלן. הכנסיה, שבכל מקום היא מתמכרת כאָמָה למעמדות השולטים, עמדתה כלפי מלחמת השחרור הלאומית היא בדרך כלל רק בת־קול מסתורית ללשון הדיבידנדים הפרוזאית של הבורגנות.

והנה בעוד שיחסה של הבורגנות למלחמת האומה עלול לשינויים היסטוריים ומותנה ע"י הנסיבות, הרי יחסי החיים והתרבות של מעמד־הבינַיים הם בכל מקום כאלו, שמעמד זה נעשה תמיד נושאו הפעיל של הרעיון הלאומי. שאיפת־השחרור הלאומית, החיה תמיד במעמד הבינַיים בזכות היותו מעורה ומושרש בקניני הרוח הלאומיים ובמסורות העם, ניזונית גם מהאינטרס החברתי־הכלכלי. מעמד הביניים, שהתעסקותו הכלכלית אינדיבידואלית היא, השעבוד הלאומי מצר צעדיו מכמה וכמה צדדים. הרעת תנאי ההתחרות של מעמד הביניים בתגרת ידה העליונה של האומה המשַׁעבדת, חוסר הגנה מצד החיקוק, מאמצי עקירת הלאומיות מתוך כפייה, המתפשטים גם לצד החברתי־הכלכלי, הפלייתו לרעה וקיפוחו של מעמד הביניים, הן אותן התופעות החברתיות הצרות צורת שאיפת־מלחמה מדינית־כלכלית לכוחות הלאומיים החיים במעמד־הביניים מבלעדי זאת.

בעלת־בריתו הטבעית של מעמד הביניים היא האינטליגנציה, כמו שהכנסיה היא מסַייעתה של הבורגנות. מאחר שקורצה ממעמד הביניים ובהיותה נמנית עליו לפי מצבה הכלכלי, הרי גם האינטליגנציה מתקפחת כמה וכמה קיפוחים ע"י השיעבוד הלאומי. אך מתוך עצם היותה אינטליגנציה הרי כל הלכי־הרוח הלאומיים והרומנטיים היונקים מידיעת הלשון, הספרות ודברי־הימים שרשיהם חזקים בה מבמעמד אחר, והילכך היא נעשית היסוד הפעיל, חלוץ רכבה של כל מלחמה לאומית.

לעומת זאת יש להבחין בעמדתו של הפרוליטריון כלפי המלחמה הלאומית שלושה מומנטים מבחינה היסטורית. כל זמן שהפרוליטריון הוא בגדר המון־עם סתמי, הרי הוא עומד מתוך יצר חירות וצדק יסודי בתוך תוכה של המלחמה הלאומית; הוא הוא גם נושא מסורת העם, לשונו, אורח־חייו ושירו. הוא חי בתחום העממיות ההיסטורית, בספירת המסורת. ואולם אך הכיר הפרוליטריון במצבו המעמדי ונכנס למלחמת־מעמדות עם שאר החברה, מיד באה תמורה בעמדתו כלפי המלחמה הלאומית. רגש החירות והצדק שבלבו פונה כלפי ענינו המעמדי, ועל־אחת־כמה־וכמה, משעה שעמד על ניגוד הענינים שבינו לבין שאר מעמדות עמו. הפרוליטריון בעל ההכרה המעמדית מתחיל להבין, כי הפירוד שהניגודים הכלכליים והחברתיים מטילים באומתו שלו לכמה וכמה כיוונים גדול מן האחדות הנוצרת בכוח השויון הלאומי והחרפה המשותפת. עד מהרה מתחוורים לו לפרוליטריון בעל ההכרה גם כל טעמי הלווי במלחמתם הלאומית של המעמדות השולטים, – טעמים שמקורם בתאוות השלטון והדיכוי ומגמת פניהם לקיום האנדרלמוסיה הלאומית ואי־המנוחה הפנימית כסממנים כנגד מלחמת־המעמדות. צמיחת מלחמת־המעמדות מביאה לידי עידון נפשו של הפרוליטריון העושה אותו לפי שעה שוה־נפש לגבי המלחמה הלאומית. קסם העממיות הריאקציוני שהיה כפוי על חייו והרגשתו עד כה, נטרד ע"י ההשכלה המהפכנית; דעת ושאיפה באות לרשת מקום המסורת והטירוף הדתי. גם הדבקות הפנימית באומה מתרופפת לשעה ראשונה. בדרך כלל הרי זה פרוצס של עקירת לאומיות, שמתחזק יתר חיזוק ע"י קפיצות ההדיוט של האידיאולוגים שאינם משיגים את היחס הנכון שבין הדברים אלא לעתים רחוקות, שכן יותר משהם באים להסיט, הם נמצאים ניסוטים. רק בהמשך ההתפתחות ילמד הפרוליטריון להעמיד את התופעות על יחסיהן הנכונים. מכיוון שהתחיל הפרוליטריון רואה עצמו כנושא כל שאיפות חירות וצדק בחיים בכלל, הרי הוא חוזר ונוטל על עצמו גם את המלחמה הלאומית, אך מזוית־הראיה של עניניו המעמדיים הפרוליטריים ושל השקפת־עולמו הסוציאליסטית. מעתה הוא רואה את הנציונליזם לא רק כמלחמה מוצדקת לחירות ולעצמאות, אלא גם כתנאי מוקדם למלחמת מעמדות בתוך אומתו. ומתוך שהוא מעַצב את הנציונליזם שלו ע"פ עיקרי הצדק והשלום, הרי מתחיל הוא לראות במלחמת השחרור הלאומי חלק ממלחמתו הסוציאליסטית בכללה. הנציונליזם של הפרוליטריון נבדל איפוא מהנציונליזם של שאר המעמדות לפי סיבותיו, צורתו ותכליתו.

הרי אלו ראשי־פרקים ליחסם של המעמדות החברתיים לנציונליזם, יחס שהוא נטבע בחותם אינדיבידואלי מיוחד באומות שונות ובמומנטים היסטוריים שונים. אך זאת לזכור, כי הפרוליטריון הסוציאליסטי משהגיע למדרגה מסוימת של בגרות שוב אינו דוחה את הנציונליזם אף אינו מקבלו בצורתו הקיימת, אלא הוא כורכו בענינו המעמדי ומרים אותו למדרגת אחד מיסודות מלחמתו לעתיד חברתי חדש. בפרוליטריון לובש הנציונליזם צורה סוציאליסטית נאצלת, – פרוצס, שאפשר לראותו בכל האומות המדוכאות של אירופה בימינו.

אחרי הנחות קודמות כלליות אלו נעבור להלן לחקירה בנציונליזם היהודי מבחינת ענינו המעמדי של הפרוליטריון, ונראה היאך לפי מצבו האחד והמיוחד, ההיסטורי והחברתי, של העם היהודי הוא לובש את צורת הציונות הסוציאליסטית.

¹

השאלה על אודות הלאומיות, הקולטורה הלאומית, לא דיה שהיא לעצמה אחת מן השאלות היותר סתומות וקשות של הסוציולוגיה והפילוסופיה של ההיסטוריה, הנה עוד חותם מיוחד לה, שמעיינים בה תמיד בשביל מטרה מיוחדת, שהיא, אם כי רמה ונשגבה היא מצד עצמה, עומדת עם כל זאת מחוצה לתוכן המדעי של השאלה. בפתרון שאלת הלאומיות מבקשים למצוא גם כן את דרך התפתחותו של העם לעתיד ואת המעשים אשר עליו לעשות בהווה בשביל קיומו והתרוממותו. תערובות התוכן המדעי של השאלה הלאומית ושאלת האידיאלים הלאומיים עם שאיפות החיים של העם לעתיד, הן הן הסיבה לדבר שבשאלה הקשה הזאת תמצאנה הנטיות, הדעות וההרגשות של בני האדם מקום להתגדר בו, עד כי אין כמעט שאלה מדעית אחת, אשר דעותיהם של בני האדם תהיינה נחלקות בה כל כך כמו בשאלה הלאומית.

אבל הנטיה הסובייקטיבית המעורבת בשאלת הלאומיות, איננה הדבר הקשה האחד שאנחנו מוצאים במושג זה. הלאומיות היא אחת מן המלות הכלליות, המכילות מספר רב של חזיונות היסטוריים ויחסים של בני אדם, מעשים וערכים. והתכנים האלה, כמו שנראה על פי המשך הדברים, אינם שווים בערכם, כי אם שונים ומשונים הם לפעמים זה מזה מן הקצה אל הקצה. והנה התחברות זו של תכנים רבים וניגודים שונים הכלולים כולם בשם אחד, שנתהווה מפני אי־הצטרפותם של המושגים והתכנים, גורמת לערבוב הגדול במושג הלאומיות, ואולם הכרת כובד השאלה איננה עוד פתרונה של זו, אבל בכל אופן היא מביאה לידי השתדלות והתעמקות בבירור המושגים, – שזהו הצעד הראשון להפיץ קו של אור על השאלה.

בכדי להבין את מושג הלאומיות ולפתור את השאלה בגבולותיה הכלליים, נחוץ לנו לברר בראשונה את איכות הקבוצים של בני האדם, שהיא מתחלקת לשלוש צורות: גזע, עם ולאום. את המושגים האלה מערבבים לרוב זה בזה, מפני התערבותן והסתבכותן של שלוש צורות הקבוצים האלה במציאות, ואולם הבקורת המדעית מגלה לנו עד כמה החזיונות האלה עומדים במציאות בפני עצמם ועד כמה המושגים האלה שונים זה מזה.

עוד בתקופה שלפני ההיסטוריה, כאשר לא היו עוד חברות אנושיות, כי אם קבוצים אנושיים, ולא היו עוד דברי־ימים כי אם תולדות של עם, נולדו ונתפתחו בתוך הקבוצים השונים של בני האדם תכונות גזעיות, פיזיות ופסיכיות, אשר לפיהן נפרדו בני האדם. מידת הקירוב לבריאה הקדמוניה, התנאים הטבעיים, האקלים, השמים, הארץ, הסביבה, ביחד עם אפני החיים הקדמונים, – כל אלה הולידו את השינויים והתכונות הגזעיים של הקבוצים הקדמונים. מבנה הגוף, מבנה הראש, תואר הפה, החוטם והשפתים, צבע השער ודוגמתם, הם השינויים הגזעיים־הפיזיים שנולדו ונתפתחו במשך עשרות אלפי שנה, מן העת אשר בני האדם התרוממו ממדרגת החיה למדרגת האדם ההיסטורי. יחד עם הסימנים הפיזיים־הגזעיים האלה נולדות בתוך הקבוץ גם תכונות פסיכיות־גזעיות, הלא הן אָשיות המחשבה וההרגשה, שמתפתחות תחת מפתן ההכרה בראשית ימי חיי העמים הקדמונים. ויסודות המחשבה וההרגשה האלה, אשר גזעיים הם, נראים בכשרונות ובתכונות השונים להשיג את הטבע וחזיונותיו, להחיות אותו בצלם האדם ובדמותו, להשיג ולהרגיש את האלהים ויחוסו לחיים, ובמידה מועטת גם כן בתכונות היסודיות, החברתיות והמוסריות, שנולדות בתוך הקבוץ הקדמוני. כל התכונות הגזעיות האלה נולדות ומתפתחות במשך כמה אלפי שנה של חיי הקבוץ הקדמוני, בתור תולדה של המציאות החמרית לפי שני ראשיה: הסביבה הטבעית והקבוץ. ההתגשמות המוחשית של התכונות הגזעיות־הפסיכיות, הם עיקרי השפה, יסודי הדת והחיים, הקבוצים והמשפחות של העמים הקדמונים.

הגזע – בתור מושג כולל של התכונות הפיזיות והפסיכיות האמורות – הוא הצורה האחת הקדמונה של הקבוץ האנושי.

על ברכי השינויים והמהפכות שנעשים בתוך הקבוץ בדרך התפתחות החיים, מתפתח הקבוץ הגזעי לעם, לחברה אנושית. החיים הטבעיים מתרוממים לחיים חברתיים־היסטוריים. ההכרה השכלית והמוסרית מתחילה לחדור לכל אפני החיים, וסימני ההשתלמות, עבודת הבקורת והיצירה ההיסטורית נראים בחיים. הדורות נקשרים זה בזה על ידי המסורה שבעל פה ושבכתב, על ידי מצבות העבר. השירה והאמנות נולדות בקרב העם, ועמהן יחד נולדות דעות והשקפות דתיות ומדעיות על האלהים, על העולם וחזיונותיו, על החברה האנושית והאדם. תכנים פסיכיים מתפתחים בקרב העם, כמו השפה עם כל פארה, כוחה ועמקה, המליצה, המסורה, החכמה, הדת והיחסים האיקונומיים של בני האדם מתגשמים לממלכה ולחוקים מדיניים.

סכום כל התכנים, הדעות, הרגשות, הכשרונות והתכונות שנולדו בתוך הקבוץ, בהתפתחותו מגזע לעם נקרא בשם עממיות.

הגזע הוא יליד הסביבה הטבעית, יליד החיים הברבריים וההתערבות של הקבוץ, תחת אשר העממיות היא ילידת החיים ההיסטוריים של העם. והנה כשם שהתכונות והכשרונות הגזעיים אינם כולם ממין אחד ולא כולם מסוגלים לעזור להשתלמות הגזע, כי אם יש בהם גם כן רבים המביאים את הקבוץ לידי ירידה, אִבוּד ומיתה, מפני שנולדו ונתפתחו על פי תנאים לא טובים או על פי התערבות משפחות המביאה את הדור הבא לידי רפיון־כוח וכליון, כך גם העממיות היא בעלת יסודות שונים, פעם חיוביים ופעם שליליים, ביחסם להשתלמות העם.

בראשית ההתפתחות הרוחנית נולדות אצל העם השקפות ודעות כוזבות על אודות הטבע והחיים, הנכנסות לאוצר הרוחני של העם ונהיות לחלק עממיותו. והדעות הכוזבות האלה, שמקבלות גם כן חיזוק דתי, מתנחלות מדור לדור. והדרת הקדושה חופפת עליהן, עד כי תהיינה ליסוד אשר בו תלויים כל הקנינים הרוחניים של העם. הדת, הדעות והאמונות, בתור חלק אחד של העממיות, מכילות גם יסודות שוללים, העומדים למכשול להתפתחותו של העם או דוחפים אותו לפעמים אחורנית. רבים הם הקנינים באוצרו של העם, שמתוך שהם היסטוריים הם ריאקציוניים.

עד כמה העממיות מורכבת יסודות חיוביים ושליליים כאחד, ביחסה להתקדמות העם, אותה יראה כל איש מתוך החלק המוסרי־החברתי של העממיות. המסורות, הרגשות, הערכין של החיים והחברה, התקוות לעתיד לבוא והדעות על דבר החברה האנושית מורכבים במידה עוד יותר מרובה יסודות שונים וניגודים, המתיחסים זה לזה בתור חיובים ושלילות, יותר הרבה מן הקנינים הרוחניים של העם אשר למין הראשון.

כל חיי החברה הם תוצאות מלחמת המפלגות², המפלגות העומדות זו מול זו בהיפוך איקונומי, ומפני כך גם בהיפוך פסיכולוגי ומוסרי. ההיסטוריה הפנימית של העם היא ההיסטוריה של המפלגות בקרבו. ומפני כך אנחנו מוצאים, כי המסורות ההיסטוריות והערכין ההיסטוריים – כמו הנימוסים וההשקפות של ההווה אצל כל מפלגה ומפלגה – שונים הם לגמרי אלה מאלה. המסורות, הזכרונות ההיסטוריים והרגשת החיים החברתיים של המפלגה השולטת שונים תכלית שינוי מאלה אשר אצל המפלגה המדוכאה. המושלים, העריצים, השליטים והאדירים מעריצים ומקדשים את המסורות והזכרונות של מפלגתם במלחמתה נגד המפלגה התחתונה, תחת אשר על לוח לב המפלגה התחתונה חרותים שמות הגבורים שנלחמו בעד הצלחת העם הנכנע, וכן חָרוּת שם זכר המעשים אשר בהם נראתה גבורת העם נגד עריציו מבפנים.

המליצה והפואיזיה של העם, שהן שונות מן המליצה והפואיזיה של המפלגות העליונות, הן הן עדות נאמנה וחיה של המסורות ההיסטוריות המיוחדות של המפלגות התחתונות. ויותר משנראה את ההיפוכים האלה בתוך הקנינים ההיסטוריים, נראה אותם בתוך הקנינים ההווים של החיים. ההשקפות על חיי החברה, על התפתחותה ומטרתה, וביותר רגשות המוסר, התקוות לעתיד לבוא, הכרת הצדק, היושר והמשפט, ההשקפות על השתלמות החברה, על הטוב ועל הרע לה, מתפתחות אצל המפלגות השונות באופן הפוך זה מזה, בהסכם עם מעמדן הציבורי של המפלגות.

כמו כן אין הקנינים הרוחניים של העם קנינים כלליים של כל העם ואינם בני ערך אחד, כי אם מורכבים הם על פי תכנים שונים ועל פי ההכרות החברתיות של המפלגות השונות, העומדות זו מול זו בהיפוך וניגוד חברתי. האוצר הרוחני אשר לעם כולל כמו כן רכושים שונים, שביחסם להתקדמות העם שונה משפט האחד מן השני. ההכרות של העם עתים חיוביות ועתים שליליות, וכרבות ההתפתחות הרוחנית מקבלות הן צורה שלילית יותר ויותר. הערכין הם תוצאות ההיפוכים החברתיים ונפרדים בכל תקופה ותקופה היסטורית לכמה ראשים ביחס להיפוכים החברתיים. כמו כן מכילה גם העממיות יסודות חיוביים ושליליים, אמתיים וכוזבים, טובים וגם רעים יחדיו.

אבל ההיסטוריה היא השתלמותם, התרוממותם והתקדשותם של העמים. איך הולכים העמים לפנים בחייהם? ההתקדמות האנושית היא פרי מלחמת החיים, כמו התפתחות המינים בטבע, אף כי במידה אחרת, כמובן. במלחמת הקיום בטבע נשארים בחיים ועוזבים אחריהם דור חדש רק אלה מבני המין, אשר היו חזקים ומסוגלים לתנאי החיים יותר מאחיהם, עד כי המין משתלם בהמשך העת יותר ויותר בכוחותיו ובכשרונותיו. הכוחות והתכונות המסוגלים ביותר בממלכת החיות להתפתחות הפרט והמין הם גשמיים ואינדיבידואליים, כמו הכוח, התקיפות וכו', ובמידה מועטת מזה גם איזו תכונות רוחניות, כמו הערמומיות, המזימה וכו'. האמצעים, הצדדים והמטרה של מלחמת־הקיום בחברה האנושית שונים הם מאשר במלחמת־הקיום בטבע. האמצעים בטבע אינם התכונות והכוחות הגשמיים כי אם הרוחניים, והצדדים אינם הפרטים כי אם המפלגות. מלחמת הקיום בחברה מובילה כמו כן לידי זה, שהדעות וההכרות האמתיות ביותר והמתאימות עם המציאות עומדות על מקום הכוזבות והנפסדות, עד כי הקנינים השכליים של החברה יצטרפו ויתלבנו ויתקרבו יותר יותר אל האמתיות של המציאות. נצחון הגבוה על השפל במלחמת הקיום בחברה הוא נצחון ההכרות והדעות האמתיות על הכוזבות והמבולבלות.

מטרת מלחמת הקיום בטבע הוא קיומו והתפתחותו של הפרט. והיוצא מזה הוא קיום הכלל, כלומר המין, יען כי אין בכלל אלא מה שבפרט. מטרת מלחמת הקיום בקבוץ האנושי, שפרטיו, לפי הפתגם הישן, הם חיות חברתיות, היא קיומו והתחזקותו של האדם החברתי, כלומר של החברה בעצמה, של הכלל, שהוא התנאי הראשון לקיומו והתפתחותו של הפרט. מפני זה לא יתפתחו אצל האדם החברתי על ידי מלחמת הקיום התכונות והכוחות האינדיבידואליים, כי אם החברתיים, כמו האהבה, האחוה, החמלה, החנינה, המשפט והיושר, עד רגשות מסירת הנפש בעד הכלל. מלחמת הרגשות והערכין החברתיים נגד שאינם־חברתיים היא מלחמת המפלגות השונות בחברה, שהן הנושאים של התורות החברתיות המתנגדות זו לזו. כמו כן תלויים קיומה והתקדמותה של החברה בנצחון המפלגות המדוכאות, המבקשות להביא שלום, אחוה ואהבה בקרב כל החברה, על המפלגות הרועצות ששאיפותיהן ומגמותיהן אינן כלליות כי אם פרטיות.

מלחמת הקיום בחברה האנושית היא כמו התנגדות הדעות הרוחניות והחברתיות השונות בקרב הקבוץ, או התנגדות הקנינים העממיים זה נגד זה. והתקדמות החברה היא נצחון הקנינים העממיים זה נגד זה. והתקדמות החברה היא נצחון הקנינים החיוביים של העממיות על הקנינים השליליים. הקנינים הרוחניים והמוסריים של העם מתפתחים בהמשך ההיסטוריה לקנינים יותר מתאימים של המציאות הטבעית ועם המושג החברתי־המוסרי, והיו לקנינים מוחלטים של כל החברה העומדים ממעל למפלגות החברתיות. אל האוצר הרוחני הנצחי של האומה נכנסים כל הקנינים השכליים והמוסריים שיש להם תוכן אובייקטיבי אמתי, והקנינים האלה מקבלים ערך מוחלט בקרב האומה ולא ערך יחסי, כקנינים אשר ערכם ומעלתם תלויים בהכרת המציאות המקרית ומלחמת המפלגות. והקנינים המוחלטים האלה מולידים בהמשך ההיסטוריה בקרב העם כשרונות ותכונות מיוחדים, כוחות בוראים להכרת המציאות והרגשת החיים והחברה. והכשרונות והתכונות הרמים והנשאים האלה, שהם קנין כל העם ושהם הכוח הבורא של האומה, הנותן לה צורה אינדיבידואלית בהיסטוריה, מעלים את העם למעלה למעלה על סולם השתלמות החיים והשגת הטבע והחיים. הקנינים והכשרונות האלה הם סגולות האומה, הם האוצר המוחלט של כל העם כולו, העם בצורתו הנשגבה, בהיפך לעממיות במובננו הקודם, שהיא רק נחלת העם בהיסטוריה, ששם מעורבים החטים יחד עם הפסולת, הבר יחד עם התבן, התכנים החיוביים יחד עם השליליים, או לפעמים רק קבוץ של ערכין שליליים בלבד. את הקנינים והכשרונות הנשגבים והמוחלטים האלה אנכי קורא בשם לאומיות. יחד עם הקנינים העממיים של האומה נבראים אצלה גם קנינים לאומיים, שהם תוצאות התנגדות הקנינים בינם לבין עצמם והתגברות הנשגבים והמוחלטים על השפלים והמקריים.

בכל תקופה ותקופה בהיסטוריה של איזה עם אנחנו מוצאים כמו כן תכנים עממיים ותכנים לאומיים. העממיות היא סכום כל הקנינים הפסיכיים של העם, כמו שהם נבראים על ידי החיים החמריים הטבעיים והאיקונומיים, החיים על כל הסתבכותם, השתרגותם והתנגשותם. הבחינה השכלית־האובייקטיבית והמוסרית עוד לא נגעה בם; הם התולדה הטבעית של החיים. אבל הלאומיות היא סכום הקנינים שעברו כבר תחת שבט הביקורת וההכרה ודרך כּור־עוני של מלחמת המפלגות וכתר הנצחון על ראשם. במהלך ההתפתחות ההיסטורית נולדים תמיד קנינים עממיים חדשים ונבראים קנינים לאומיים חדשים, שיהיו מצדם לכוח בורא היסטורי של העם. וכך הדבר חוזר בכל תקופה ותקופה בהיסטוריה, עד כי אין שעה בהיסטוריה של איזה עם, שאין בה קנינים עממיים ולאומיים בבת אחת. חושך ואור משמשים בהיסטוריה בערבוביה.

כמה וכמה קנינים עממיים מתרוממים למעלת קנינים לאומיים אם הם בבחינה של האמת והטוב, ולהיפך נופלים לפעמים קנינים לאומיים משמי הלאומיות אל עמק העממיות, מבלי לרדת לעמקי תהום העממיות. יש קנינים רבים אצל העם, קנינים רמים ונשגבים, אשר טעמם השכלי והמוסרי חי בהכרה של האומה ואשר הם היו הצורה לאותו הכוח ההיסטורי הבורא של האומה, אבל בהמשך ההיסטוריה נשתנה טעמם בהכרה של העם ויקבלו ערך פחות של מנהג, דין, מצוה או תורה, עד כי קדושתם הלאומית נפסלת מפני החולין של העממיות, וירידת הלאומיות לעממיות, כמו כן השאלה אשר אנחנו עוסקים בה, נותנת בכלל מקום לעיונים דקים ועמוקים, עיונים פילוסופיים וסוציולוגיים.

על פי האמור נתבררו לנו הגבולות הכלליים של הלאומיות. הלאומיות היא סכום כל הקנינים הנעלים והנשגבים שיש להם ערך מוחלט, שכלי או מוסרי, יחד עם כל התכונות והכוחות הבוראים של האומה, אשר נתפתחו בהמשך ההיסטוריה בקרב האומה. כמו כן נמצא, כי הלאומיות היא מושג יותר רחב מן הקולטורה הלאומית, שהיא רק מלה כללית הבאה לסמן את הקנינים הלאומיים ואינה מסמנת גם כן את התכונות הפסיכיות הלאומיות. וכן יבורר לנו גם כן, מפני מה השאלה הזאת קשה ומטורפת כל כך. דעות בני האדם מחולקות בנוגע למושג הרם והנשגב, הטוב והאמת, ולכן שאלת הלאומיות, כל זמן שלא נתבררה כל צרכה, נותנת מקום לבלבול מושגים תמידי ולחלוקת דעות תמידית. ומפני שהלאומיות בצד השני שלה היא תורת התכונות והכוחות הבוראים של העם, לכן משולבת ומחוברת השאלה עם האידיאלים של בני העם על אודות ההווה והעתיד, שהדעות מחולקות על אודותיהם בהסכם עם ניגוד המפלגות. בשביל זה חילוק הדעות וערבוב הטעמים בשאלה הזאת עולים עד מרום קץ.

איזו הקנינים הם קנינים רוחניים ומוסריים של העם בעלי ערך נצחי, אשר בם תתגלה מהותה של האומה? – השאלה הזאת היא שאלה, שדעותיהם של בני האדם מחולקות על אודותיה, ואולם העיון המדעי, ההרגשה הפיוטית, נותנים לנו את קנה־המידה להכיר ולבקר אותם. אבל קנה־המידה הזה מתגלה לנו מצד אחר גם במהלך ההיסטוריה בעצמה. קנה המידה ההיסטורי הזה הוא סגולת אותם הקנינים וכשרונם לצאת מתוך גבולם בתור קנינים פרטיים־לאומיים ולהתרומם לקנינים כלליים־אנושיים. באותה מידה שהקנינים הקולטוריים אשר לאיזה עם מתרוממים למעלת קנינים קולטוריים בשביל כל העמים ונכנסים לאוצר הרוחני של המין האנושי ומתקנים את העולם באמתיותם האובייקטיבית, באותה מידה מתקרבים הקנינים האלה ללאומיות ומתרחקים מן העממיות. לאומיים הם כמו כן אלה הקנינים שמתפשטים או שעתידים להתפשט מחוץ לגבול האומה, תחת אשר הקנינים העממיים נשארים בקרב האומה ועומדים בניגוד לקנינים הקולטוריים והתכונות הנפשיות של העמים האחרים, הכלליות והאנושיות. הן כמו כן קנה המידה ההיסטורית, או הקריטריום של הקנינים הלאומיים בניגוד לקנינים העממיים. הלאומיות היא כמו כן קנין פרטי של העם המיוחד, ואולם קנין פרטי שעתיד להיות לקנין לכלל האנושיות כולה.

כמו כן יש לכל עם ועם תעודה מיוחדת בהיסטוריה, מיסיה פרטית בשביל המין האנושי, אבל לא מפני שכך נגזר עליו משמים, כאשר האמינו התיאולוגים, או מפני שזאת היא צורת ההתגלות וההתפתחות של האידיאה המופשטת בהיסטוריה, כאשר חשבו הפילוסופים המיטפיזיים, כי אם מפני שתנאי החיים של כל עם ועם שונים אלה מאלה. הטבע בחליפותיו ותמורותיו בורא יצורים היסטוריים שונים, ומלחמת המפלגות בחברה שמקבלת בכל שעה ושעה ובכל מקום ומקום בהיסטוריה, בהסכם עם כל תנאי החיים, צורה פרטית, סוללת מסלה מיוחדת לכל עם ועם.

התעודה הלאומית של כל עם ועם בהיסטוריה, שהיא תולדת סיבות טבעיות, כאמור, אינה חיה בהכרת העם בראשית התפתחותו, ורק תוצאותיה ניכרות באחריתו. ההיסטוריה של העם היא בבחינה של לידה ולא בבחינה של יצירה, אבל בהמשך ההיסטוריה מתחיל העם להכיר את עצמיותו, והתעודה המיוחדת שלו נכנסת לאוצר הכרתו. מתוך החיים הלאומיים מתפשט ה"אני" הלאומי בתור כוח בורא ויוצר. העבר של העם מתכווץ ומתגשם לכוחות פסיכיים ידועים ומראה דרך לעתיד. מתוך חושך העממיות מתחיל שביב הלאומיות להאיר. והשביב הזה הולך ומאיר בהיסטוריה והיה לאור העם, המאיר לו את דרכו בשביל העתיד, ואחרי כן יהיה לאור עולם.

¹

באספת הקונגרס החמישי יווסד אוצר לאומי. מוסד כזה לא רק שזר וחדש הוא בקרב העם שאצלו יוּלד, כי אם מוסד חדש הוא בכלל, אשר כדוגמתו לא היה עוד. ובשביל זה קשה מאוד להגיד מראש את מהלך התפתחותו. בדרך כלל נמצא, כי נחשב גם המוסד הזה בין אותם מחזות החיים, שתחילתם במעשה וסופם במחשבה. ואולם אפשר הוא וגם נחוץ לסמן את התוים הכלליים, שבגבולם יתפתח אותו המוסד, ולהביע את התקוות הקשורות בו ואת משפט הרצון אשר יהיה לו לכוח מניע.

כאשר נולדה התנועה הציונית־המדינית, ראו במוסד כמו זה את עמוד התווך, אשר עליו תוכל להישען הציוניות המעשית ואת המקור אשר ממנו תשאב את כוחותיה, עוד באספת הקונגרס הראשון בבאזיליאה נתעוררה השאלה על אודותיו. והדעה מצאה לה מחזיקים בקרב רבים. על הקולוניזציה אמרו שהיא צריכה להיות נבנית על יסוד אוצר לאומי, אשר יהיה קנינו של כל העם. הדעה לייסד בנק היתה מוזרה לנאספים.

אבל עם כל ההחלטות שנתקבלו באספת הקונגרס הראשון בדבר האוצר הלאומי, לא נעשה במקצוע זה אף צעד אחד. תחת האוצר הלאומי נתעורר הרעיון לייסד בנק, בלי פרשת התנאים והענינים שמוסד כזה מסובך בהם. התייסדות הבנק היתה לפתע פתאום, ובאספת הקונגרס השני ביקש האגף השמאלי של הכנסיה לדחות את הדבר עד השנה הבאה, בכדי שיתבררו עוד אופן המוסד ותכניתו. האופוזיציה שנתעוררה נגד התייסדות הבנק נתנה טעם ונימוק, כי הרכבת ענין הציוניות עם בנק מיוסד על אָשיות קפיטליסטיות תביא רעה מן הצד האחד לציוניות בכלל, מפני הכנסת שאיפות פרטיות של בעלי האקציות בענין לאומי וכללי, ומן הצד השני מפני שלא יוכלו לתת את ידם למוסד כזה, אשר ירים את המפלגות העשירות לשום אותן למנהיגות התנועה, עד כי לא הציוניות וטובת הכלל, כי אם המניות תסולנה מסילה לתנועה. האופוזיציה פחדה, כי במוסד מעורבב כמו זה יצמחו היפוכים וניגודים אשר מהם תצאנה שאיפות העומדות מחוץ לגבול הציוניות בכלל ומתנגדות מפאת הדעה לאידיאל הציוני מאת חוג־המבט הדימוקרטי והסוציאלי. מפני כך ביקשה האופוזיציה שהבנק יהיה בנק של משתתפים², אשר ההנהגה והדעה לא תהיינה תלויות בסכום המניות, כי אם באותה ההשתתפות כשהיא לעצמה, בלי שום יחס לסכום המניות ומשפטן ותארן. אבל רוב הנאספים חשבו, אם בכלל היתה להם איזו מחשבה, כי רק התדבקות המוסד הציוני עם התועלת העצמית של עסק תעמיד את המוסד על יסוד חזק, וכי רק ההרכבה הזאת תמשוך את לב בעלי ההון אל הבנק. ויען שהמשתתפים הם בעלי ההון, לכן נחוץ הוא לייחד את המוסד בכל פרטיו עם שאיפותיהם והשקפותיהם של בעלי ההון, – כן חשבו או הרגישו או ציירו בנפשם רוב הנאספים. התקוה, כי במידת ההתגשמות המסחרית והקפיטליסטית של הבנק יתקרבו אליו בעלי ההון, היתה בולטת מתוך כל המאמרים והדרשות האופיציאליים ושאינם אופיציאליים לשם הבנק, ומתוך כל המעשים ואי־המעשים של ההנהגה והעסקנים.

והנה המעשים ילמדו אותנו, עד כמה היתה התקוה הזאת כוזבת בעיקרה. בעלי ההון בישראל לא נתנו את ידם למפעל, מפני חסרון הבנה לתנועה הציונית בכלל או מפני התנגדות פרינציפיאלית, יען כי התנועה הציונית היא תנועה של מפלגות מיוחדות, ולא תנועת כל העם כולו, כפי שצועקת הפרַזה. ובנוגע להבטחות לשֵם עסק, קרוב הדבר יותר שהעירו אלה שחוק בין בעלי ההון משהעירו תאווה לאותו העסק. רוב מנין ורוב בנין של הבנק הם אנשי ההמון, שהשתתפו במספר קטן של מניות, – על פי רוב במניה אחת בלבד. בעלי ההון, במידה שהשתתפו בבנק, הם פרטים היוצאים מן הכלל. השתתפות המפלגות השונות בבנק האירה גם כן אור על ההרכבה החברתית של התנועה הציונית. ממנה אנו לומדים באיזו מפלגות מונח היסוד המרכזי של התנועה וממנה אנו לומדים גם כן, מה הם המניעים הרוחניים של התנועה. רוב המשתתפים נתנו את כספם יותר לשם הרעיון משנתנו לשֵם עסק. והתקוה, שברבות הימים יספחו אל הבנק אנשי הכסף לשֵם עסק, תלויה על בלימה. לא נפריז על המידה אם נאמר, כי רוב אוצרו של הבנק ניתן על בסיס של צדקה, אשר בעליו כמעט שנתיאשו ממנו.

אבל אם כי הבנק מצד תכנו קרוב יותר לצדקה מסודרת משהוא קרוב לעסק, הנה מצד תארו הוא עסק. דבר זה הוא שממנו תוצאות להיפוכים וניגודים בעתיד, ומפני זה לא יוכל הבנק לרכז את אלה הכוחות המוסריים, אשר מוסד לאומי מוחלט יכול היה לקבץ. המוסד החדש של האוצר הלאומי אשר יווסד באספת הקונגרס הבא, חפשי הוא מן ההיפוך הזה. הוא יהיה לקנין גדול ומסודר של כל האומה ויוכל למלא בלי כבדות פנימית את התעודות של הציוניות המעשית. האוצר הלאומי לא ימצא לו שום התנגדות בין הציונים; אדרבה, כל אלה שבראשית התייסדותו של הבנק דרשו בשבילו יסודות אחרים, כל אלה מביטים עתה על המוסד כעל דבר שכבר נעשה ומקשרים עם המוסד החדש של האוצר הלאומי תקוות רבות ונישאות.

הבנק ילמדנו כי האוצר הלאומי הוא דבר שעל נקלה יוכל להיברא, והחשבון יוכיח עד כמה יכול המוסד הזה להתפתח. לוּ יסדו את המפעל הזה בראשית ימי התנועה הלאומית, כלומר לפני עשרים שנה, ולוּ קבצו בכל שנה ושנה מאת אלף רובל, כי אז היה עתה, אחרי עשרים שנה, בהוספת הרבית והרבית דרבית, סכום של ששה מליונים רובל ובשנת 1898 לסכום של חמשה מיליונים רובל. בשנים הבאות היה הסכום עולה הלוך ועלה במידה מרובה, ובימינו אלה, ימי התעוררותה של התנועה, יכול היה הסכום להגיע עד למדרגה גבוהה מאד בערך. עד כמה יש מן היכולת לעשות דבר של קיימא על פי סכום גדול – תחת אשר המעשה על פי סכומים בלתי מסוגלים לגודל הענין מביא רק לידי איבוד, רפיון כוח ויאוש, – על הדבר הזה אין כמעט צורך כלל להעיר ביחוד.

האוצר הלאומי יכול להיות לעזר מעשי לכל אותם הזרמים החדשים, שמתחילים לבעבע מעט מעט בתוך התנועה הציונית. החברות השונות לישוב ארץ־ישראל חפצו לייסד את הישוב על יסודות של איקונומיה פרטית, בנתנן תמיכה למתיישבים בתור בעלים פרטיים. אנשי החברות השונות לישוב, ארץ־ישראל תומכים יתדותיהם בשאיפה כללית, בצדקה לאומית, שאין בה מקום למגמות פרטיות. אבל מפני חסרון דעות איקונומיות חדשות ובריאות בין בני החברות ובקרב המפלגה החברתית, אשר עליה החברות נוסדות, לא נולד בקרבן הרעיון לעשות את התמיכה למקור של חיים חדשים. ואולם לא כן הבנק. לפי תארו החיצוני הוא עסק, שבכל מפעליו עליו להשתדל להתאים לשאיפות של בעלי המניות, אבל לפי תכנו הפנימי הוא צדקה גדולה לאומית. התוכן הפנימי המחיה את המוסד הזה, השאיפה המדינית הלאומית, יכול להשפיע עליו, באופן שיהיה מסוגל לרעיונות חדשים ויתרומם לאידיאלים ממעל למציאות. הרעיונות החדשים האיקונומיים והסוציאליים הממלאים כעת את לב רבים ממפלגות שונות של עם ישראל, יוכלו להתגשם במוסד זה ולהשפיע על כל מפעליו, עד כי יהא למקור של הרמה ותמורה של החיים כולם, לא בשביל יחידים ולא בשביל רבים, כי אם בשביל כל העם כולו, בשביל כל החברה בכלל.

המטרות אשר האוצר הלאומי יכול להעמיד לו, בעיקרן הן הן אותן המטרות שהתנועה הציונית מעמידה לה: פתיחת הארץ וישוב הארץ; ואולם עוד מטרה מיוחדת יש לה לאותה הציוניות המעשית, שהרי היא יכולה להשפיע על הבנק בעצמו ולהסיר, על ידי התנגשותם והתפתחותם של הענינים, את כל ההיפוכים והמכשולים שעתידים לצמוח, מפני הפנים הכפולים שיש לו לבנק. האוצר הלאומי יוכל להוציא את הבנק מרשות הרבים לרשות הכלל ולהביא את האחדות הנחוצה בכל המעשים והמפעלים של הציוניות ולייסד אותם על אָשיוֹת השאיפות והמגמות של האומה בכללה כשהיא לעצמה, בלי מקום להתקשרותן עם איזו שאיפות פרטיות.

ומפני שהאוצר הלאומי, הן מצד תכנו והן מצד תארו, הוא קנין האומה, המסוגל להתפתח באופן שיהיה למקור יצירה של חיים חדשים ושל הרמת הכלל ולא רק של יחידים ושל רבים, לכן אצור בו היסוד המוסרי, אשר יחבב אותו על כל הלבבות בישראל. במפעל הזה גנוז אותו הכוח, אשר יחסר ביתר המפעלים, אין בו לא מן הקטנות והריקניות שבחברות הצדקה ולא מן התגרָנוּת והעסקנות והשאיפות הפרטיות שבבנק, אבל יש בו היכולת לדבר בשם האומה בכללה, בשם השאיפות ההיסטוריות והסוציאליות שלה. על נקלה יוכל להתדבק במוסד כזה אותו הקבוץ של רגשות מוחלטים, שהם רוח־הקודש המרחף על כל דבר אשר מקורו בהרמת אפני החיים, ומטרתו זכה ותמימה, יען כי היא כללית וציבורית.

האם יכירו בקרב המחנה את שיאו ואת גדלו של העץ, אשר את זרעו הם נושאים עתה? עד היום נתקבלה הידיעה בהשקט ובדממה, – אות הוא לחסרון הבנה עמוקה בקרב הקהל להבין את דבר המוסד, ואם לא יתעוררו הלבבות, מי יודע כמה רגשות, דעות ושאיפות, שמקורן בהעדר הביקורת הרוחנית והרגל־החיים, יתדבקו במוסד החדש בצאתו לפֹעַל? מי יודע אם לא תהיה צלתו של העץ החדש הזה, אשר זורעים על תלמי ההיסטוריה העברית, מרובה מחמתו?…