(החלוץ ב', תרי"ג, ע' 12–27; אוצר נחמד ב', תרי"ז, ע' 94–98).

ויהי כאשר תם האלף החמישי ותשקוט אש המריבה הגדולה אשר להטה במדינת ספרד ופרובינצא בין אנשי ברית החכם הצדיק רמב"ם ז"ל ובין משטיניו, אך רק הלהב כבה ועוד בערו גחלי אש המשטמה בתוך קרב המערכות העומדים אלה מול אלה, ארץ ספרד ירדה מטה וכוכבי שמיה חשכו ורק מעטים השרידים אשר אור החכמה נגה עליהם, וידל כבוד החכמה האמתית ויגדל כבוד החכמה המדומה, אשר שאלה בלאות בגדי החקירה ותתפור עליהן טלאות אמונה כוזבת וימליכו עליהם הדמיון ויתפארו בשם חכמת הקבלה בלי חכמה ובלי קבלה, כי אם כל איש ואיש שואב ממקור לבבו אשר לא נסה לרדת תוך עמקי הבינה ויקרא בקול גדול: אך אני מצאתי מי באר התבונה אשר סתמום הקדמונים ועתה יזלו המים וירוו צמאונכם. כי אחרי הרמב"ן ועזרא ועזריאל, אשר שם השנים האחרונים עד הנה בחושך כסה, קם הדור האחרון וילכו בנתיבותיהם, הלא המה: ר' טודרוס בן אחי הרמ"ה, ר' יוסף גיקטיליא, ר' יצחק בן שמואל דמן עכו, ועל ידיהם אנשים אשר לא נדע אם בכחש ובמרמה כזבו או אם כח דמיונם השולט עליהם הכשילם, אברהם אבולעפיא הרואה ור' משה בן שם טוב דיליאון, וילוו עליהם הנבהל והמבהיל ר' שם טוב בן אברהם גאון בעל מגדל עז אשר יזם לעשות לו שם בבנותו המגדל ויהי להפך, הוא אשר חבר ספר כתר שם טוב ועוד ספרי קבלה ויהי ללעג גם בעיני אנשי בריתו, ור' בחיי בן אשר ור' יהושע בן שועיה ועוד כהנה. כל אלו נלחמו בפילוסופיא אך לא נגעו בכבוד הרמב"ם אם גם רחקו מדעותיו. ויהי כאשר חשכו עוד הפעם שמי המזרח ועוד לא שקטו לרדף אחרי ספרי הרמב"ם לא תמכו בידם אנשי ספרד, ונהפוך הוא כי החזיקו בכבודו וידיחו את כתבי הריב מעל גבולם. גם ר' יוסף בן הנזכר ר' טודרוס הלוי אבולעפיא אוהב הקבלה המדומה והמקובלים המתפארים על שקר גם הוא יצא לישע את הרמב"ם ואת ספריו, והאיש הפליט אשר דרך בעקבות החכמים הקדמונים ויחלץ בעד החכמה כפי אשר הבינו אותה ר' שלמה בן גבירול, הראב"ע והרמב"ם בספריו הרבים, החכם הנכבד הר"ר שם טוב בן יוסף אבן פלקירא, גם הוא אזר כגבר חלציו ובשפה רכה נלחם בעד הרמב"ם.

ותלך יד ספרד הלך ומטה, אך לא כן בפרובינצא. שם שלחה החכמה פארותיה, הבשילו אשכלותיה ותרב יד אנשיה בכל חכמה ומדע; תורת בני קמחי ובני תבון לא סרה מפיהם ויעתיקו כל ספר טוב אשר בין הערביים ללשוננו הקדושה. ויהי כאשר החלה החכמה לפרח גם בין הנוצרים בפרובינצא ובאיטליה גם מהם למדו והקליפה זרקו ותפרץ חכמתם עד למאד. מזרע בני קמחי לא נודע איש אשר השאיר שם על פני הארץ אחר מות דוד מלכם, אך על משפחת בני תבון יאמר: איש ואיש יולד בה גם אחרי אשר גזע שמואל הנקרא בשמה, ויהי ר' יעקב בר אבא מרי חתן ר' שמואל להם לנס ויפתח את מנעולי הספרים הערביים ויחבר את ספר מלמד התלמידים א)¹, גם ר' משה בן ר' שמואל הלך בדרכי אביו, הוא המעתיק הרבה מספרי רבינו משה הן בתלמוד הן בחכמות גם הרבה מספרי אבן רשד ושאר ספרי חכמי המערב, הוא כונן ספרים ובאורים אשר רבם ככלם עוד לא יצאו לאור והנם טמונים וחתומים בתוך אוצרות הספרים. וגם ר' יעקב בן מכיר נלוה למשפחה הזאת, גם הוא העתיק הספרים הנכתבים בלשון אחרת למען הביאם ברכה אל בתי ישראל ב). ומלבד אלה פרו ורבו החכמים והמשוררים, כמו ר' אברהם הבדרשי אבי ר' ידעיה הפניני, ר' יוסף האזובי בעל קערת כסף, אשר בספרו המילואים פירש כל חלקי מצות ציצית על דרך רמזי משל ומליצה כנהוג בימים ההם. ויהי שמם הולך וגדול בתורה ובחכמה, ובתוכם גם חכמים גדולים בתלמוד תלמידי הרז"ה ומהם גם בני משפחתו ובני בית מדרשו של הראב"ד.

ויהי ביניהם (בסוף האלף החמישי) גם ר' חיים בן אברהם בן ראובן אשר נקרא בשם ר' חיים הישיש, גדול שמו בתורה והשאיר אחריו ברכה שני בנים נבונים: הא' ר' אברהם בר חיים המשורר אשר חבר פיוטים רבים ויאספום קהילות פרובינצא תוך סדורי תפילתם, הלא המה כתובים על ספרי מחזורם והזכירוהו בכבוד חכמי דורו בעלי הדקדוק². והשני ר' ראובן אשר גם על שמו נשארו פיוטים בתוך המחזור הנזכר, הוא הר"ר ראובן אשר כתב עליו הרב הגדול המאירי בהקדמתו לפירוש מסכת אבות: “החכם הכללי אדוני רבי מו”ה ר' ראובן בן כבוד החכם הישיש הנעלה ר' חיים היה בקי בכל התלמוד בקיאות מופלג וחכם ברב חכמות וחדש סברות רבות בתלמוד מכח שכלו כי היה פלפולו מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ועוד: ר' ראובן זה ישב לפני ר' יצחק הכהן “אשר היה מתלמידי הרב הגדול הראב”ד ז"ל יסד פירוש ירושלמי ברב תלתא סדרי הגיע לידינו מהם קצתם"³, הוא ה"ר ראובן ב"ר חיים צכ"י אשר חבר פירוש על ההגדות הביאו הרב הגדול בעל מאור עינים (ימי עולם פרק מ'), וכאשר מוכח מדבריו היה הפירוש ההוא על דרך פילוסופי להמשיך המאמרים אל ענין קרוב לשכל. וכן מצאנו מאמר על שמו בס' בן אחיו ר' לוי – אשר עליו נדבר עוד – על דרך חכמי ישראל בימים ההם וכה דבריו שם: ואדוני דודי החכם ר' ראובן נ"ע פירש יהי אור, יהי הויה, והוא שקרא אור וההפסד קרא ערב ע"כ, הוא הר"ר ראובן בר חיים אשר כפי הנראה חבר ספר התמיד הנזכר בספר ארחות חיים⁴.

ור' ראובן הזה נפוצו מעינותיו החוצה והעמיד תלמידים הרבה, ואם ספריו לא נשארו בידינו הלא תלמידיו ותכונתם עדים נאמנים על חכמתו. ומגדולי תלמידיו הרב ר' מנוח ב"ר שמעון בדרשי אשר חי בנרבונא ולוניל וחבר הלכות טרפות, והוא היה הראשון אשר חבר חבור על ספר משנה תורה להרמב"ם ויחזק מגן וצנה בעדו⁵. ומהם הרב המהולל ברב התשבחות אשר זכרנו כבר שמו הטוב ר' מנחם ב"ר שלמה לבית מאיר המכונה וידאל שלמה ונקרא בפי כל הרב המאירי, אשר נולד בסוף השנה התשיעית לאלף הששי. ותגדל חכמת מנחם כמעט מכל חכמת בני דורו, וכל ספריו הרבים מלאו דעת ולא הניח דבר קטון וגדול אשר הסיר מעליו עינו הפקוחה, ובשכלו הרחב ובמליצתו הצחה נטה מדרך העקשים וישם את הרכסים למישור. ספריו בתלמוד רבים ונפלאים ולא נמצא כמעט ספר למודי אשר נסדר בסדר נכון כמוהם, העמיק הרחיב בפירושיו ובפסקיו, לא שת לבו לסתור ולבנות בניני שוא להרבות קושיות והויות, כי אם להשיג את החפץ ואת כל העודף הניח. ההוגה תוך השטה המקובצת מאת ר' בצלאל אשכנזי, אחרי השבר רגלו בקמשוני הפלפולים ובדרכי התמיהות אשר הובאו שמה מאת שדי מחברים שונים, ויהי אחרי משש בצלמות ולא סדרים תנוח נפשו אף יגיל לבו בהגיעו אל המים הזכים היוצאים מגן המאירי וירוו את נפשו העיפה. כל איש אשר לו חיך יטעם את פרי תנובת תבונתו, הן באסיפת ר' בצלאל הן בפסקיו על המסכתות הנדפסים בפני עצמם, וכל כך היה הסדר הנכון והשתלשלות הדברים ע"ד ההגיון נכבד בעיניו, עד כי גם הסדר הנפלא אשר בו העריך הרמב"ם את דברי התלמוד המפוזרים בספרו משנה תורה תחת ענינים כוללים אחד לאחד לא נמלט מהשגותיו על קרבו וקשרו יחד דברים רחוקים בענינם וקרובים רק ע"י גלגול שמועה, וכה דבריו בהקדמתו לספרו: לפעמים תפול המחשבה על דבר א' היותו במקום א' ואחר החפוש ימצא במקום אחר לא עלה על לב המעיין היותו שם אלא שבא שם ע"י גלגול איזה ענין, כמ"ש עד"מ מה שאמרו בחכם שכור שלא יורה אפילו אכל תמרים ונתבלבלה דעתו, והנה יחשב המעיין למצאו בה' דעות לפי ענינים הנכללים שם והנה ימצאהו בס' עבודה ע"י גלגול כהנים שתויי יין שאסורין בעבודה אע"פ שלא היה ענין זה מעניני ספר עבודה. וכן עניני אסור דברים בבייש אדם את חברו בהל' עבירה (צ"ל מכירה פי"ד) ע"י גלגול הונאת ממון, וכן בכמה ענינים לא יודעו רק ליורד לסוף ענין הסדור מצד חקירתו בענינים על סדר דרכי הגמרא וכו' עכ"ד. ובודאי כל אשר הגה בעין חודרת בספר משנה תורה ימצא כמה וכמה דברים דבוקים יחד בשלשלאות בדרך אגב, ובמקום אחר ארחיב הדבור הזה, ופה די לי להעיר כי אחד היה המאירי אשר ידו רב לו לסדר הדברים, ולא כהתה עינו לראות גם נגעי האיש הרם בענקים אשר יראת גדלתו תמיד על פניו היתה, ובכל עת אהב לברר הדברים בשכלו הצח על דרך הקרוב, הדרשות לא הטו את לבבו מדרך הפשט והאגדות לא פתוהו ברוב לקחן, הוא רחק את האמונות הכוזבות ולנחש ולחש אמר גש הלאה, בקרב ישראל לא תשכונו. כה אמר (נדרים ל"ז) על הקרי והכתיב (וכבר קדמו בזה הרד"ק): “מצד ספקות חסרונות או יתורים שנמצאו בימי עזרא ופקפקו בהם ורצו לרמז עליהם” א"כ אינם הל"מ! כה דבר על הדברים אשר דרשו חכמי התלמוד כפי דרכם מן הכתובים ד"מ בהוציאם מצות פריעה ממלת שנית בפסוק ומל את בני ישראל שנית, אמר (יבמות ע"א): פשוטו של מקרא כאדם האומר פסח שני שהוא ראשון אצל עושהו אלא שהוא קוראהו שני ע"ש אותם דעשוהו ב' כא' (נראה כי צ"ל: לפסח א') ואף כאן אומר שנית ע"ש אותם שלא מלו, והיא ראשונה שלהם אלא שהוא קוראה שנית ע"ש יוצאי מצרים שכבר החזיקו בה ע"כ. וע"ד כלל א' (שבת י"ג): יש סוגיות בשאר מקומות שיראה לך מהם בקצת דברים אלו שהם באים מכח מקראות, ואל תתמה שאף הם כשגזרו הביאו מקראות דרך סמך בעלמא, ע"כ אף שהדבר צריך עוד ברור יותר אם חכמי התלמוד חשבו דרושיהם לפשוטי מקראות, או אם עשו הפסוקים רק לאזנים וסמכים לדושיהם וגזרותיהם ואכ"מ. בדבר האגדות שכל מגמתו להקריבן בכל מאודו אל השכל ולא ע"ד רחוק ביותר ברמזי פילוסופיא כ"א בדבר השוה לכל אדם, אף שגם פה יש למפקפק מקום לחלוק ולומר כי דעת החכמים האלה לא כך היתה, ד"מ על מאמרם: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בל' ארמי (שבת י"ב), והם נתנו טעם שאין מה"ש נזקקים לו, חפש הוא וימצא טעם בתוך טבע האדם וכונת התפלה, אבל הטעם נכון ויאות רק לזמננו ולא לזמן התלמוד. כי כן דבריו: שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכוונה מצויה בדבריו שתהא תפלתו מקובלת כו' וכ"כ הגאונים בתפלת הצבור שהיא בכל לשון מטעם זה שצבור שכינה עמהם ר"ל שכוונתם מצויה הרבה עכ"ד. ובהרבה מקומות אמר כי הנפלאות והגוזמות והאזהרות מדרך הערה אמרו להרחיק האדם מן העבירה ולהדריכו בדרך טובה, אבל באמת אינם רק הפלגה. והגדות משבשות, הורסות עקרי הדת ומרבות הבל, הרחיק הלאה ולא חש לכבוד אומרן, שמע נא דבריו (שבת נ"ח): מעקרי הדת להאמין שכל מה שיקרה לאדם מטוב ועד רע הכל מושגח מאתו ית' מצד פעולת האדם כו', ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לגמול ואם לעונש, והוא שאמרו אין מיתה כו'. ואל יבהילך מאמר ד' מתו בעטיו של נחש, ר"ל מה שנקנסה מיתה בסבת הנחש והונחה בטבע, שלא נאמר אלא דרך הפלגה למעוט עונותיהם עד שלא היו ראוים לעלות במאזנים, ואף זו לא נאמר אלא למראה בשר ומי יודע לבות ב"א עד שיחלצוהו דברי פינו ויחוללוהו מכל חטא ונמצא מכחיש מאמר אין אדם שלא יחטא וכן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עקרי האמונה תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה. ומה נכבד מאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, מכאן ואילך ימחלו אחרים על כבודם עכ"ד המתוקים נאים למי שאמרם. וביותר שפך בוז על רפואת הלחשים ואמר כי הן דברי נשים זקנות, גם הובאו על שמן מאת חכמי התלמוד, ואולי יפעלו על ההמון המאמינים בהם מכח בטחונם ודמיונם, וכה דבריו (שבת ס"ז): הלחשים ומיניהם אסורים משום דרכי האמורי כו' אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגלה, וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זו בצרוף שני דברים: הא' שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הסכלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המניקות המגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלמוד הבליהן, והוא אמרם אמרה לי אם וכו'. והב' מצד שהיה ההמון בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחבק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם, אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגולי באיזה צד כו' יש בו משום דרכי האמורי כו'. ומה שנמצא בסוגיא זו מהזכרות מקצת מקראות כגון וירא אליו ה' בלבת אש עם מה שנודע שאסור להתרפאות בד"ת, אפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו מן התורה, אבל כאן הוא מונה דברים הרבה בזולת הזכרת אותם המקראות ע"כ. וצרוף לזה דברי הרדב"ז (ח"נ סימן ת"ה) ותראה מה בין גדולי פרובינצא בימים האלה למגורשי ספרד, כי כה אמר: ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול וכו' ואל תחשדני מפני שכתבתי לשון המאירי שאני מכחיש מציאות השדים כי אני מאמין בכל דברי חז"ל אפילו שיחה קלה שלהם כ"ש שהכתובים פשטיהם מורים על מציאותם כו' ע"כ. הנה כי כן ורצו לחזק את האמונות הטהורות ולגרש את הכוזבות מעל גבולו, וכן הרחיק אמונת השפעת הככבים על האדם המבטלת בחירתו ותגמולו (שבת ס"ז וקנ"ה ונדרים ל"ט) והציל את כבוד חכמי התלמוד בחשבו לנקות גם אותם מכל סיג וחלאה ולא שם עינו על מעמד זמנם, ותמיד החזיק בשכל האנושי, אך גם הוא חשד את הפילוסופיא על הוציאה גם היא הדברים מפשוטם ועל הפשיטה את בגדי המעשה מעל כל המצוות והשאירה אותן רק רמזים שכליים. הבט נא על מאמרו על מגלה פנים בתורה (אבות ג' י"ג הובא במדרש שמואל שם): מגלה פנים בתורה שמכחיש הנגלה מן המצוות ואמר שלא היתה כוונת השם על זה אלא הוא משל לענין אחר והנגלה איננו כלל, כמו שתאמר שאין כוונת התורה שלא יאכל חזיר כי אין באכילתו אסור, ומה שאסר בתורה החזיר הוא משל שלא יהיו מדותיו מגונות ומלוכלכות, אבל אם יודע שיש אסור באכילתו וטעם אסורו כדי שיהיה כל הדומה לו נמאס בעיניו וכיוצא אין בזה אסור ע"כ. כה דרכו כל הימים לחקור אחר הדרך התיכונה, להשליב התורה והחכמה והיו שתיהן לרוח אחת. כן דרכו בספריו על התלמוד, וכן דרכו בפירושיו על הכתובים המוצאים חן בעיני כל רואיהם. פירושו על משלי ע"ד הנגלה וע"ד הנסתר נדפס כמה פעמים, וכבר ידעת כי אין דרכו נסתרה רק היא בחכמת הנפש ודעת תכונות האדם. פירושו על תהלים מובא הרבה בספר תהלות ה', הוא החלק של תורת חסד על תהלים לר' יצחק ב"ר שלמה יעבץ, אך נראה כי חלו בו ידי מבלבלים אשר כל ישעם וכל חפצם היה להלביש גדולי הקדמונים בגדי קבלתם, וחושבים לספר תהלות ה' בהשפיע חסד תורתם הי' ספירות על המאירים הקדמונים⁶. גם פירושו על איוב מוזכר כמה פעמים בחלק יראת שדי מן תורת חסד, גם יצחק בן שלמה כהן בפירושו לספר איוב הביאו כה וכה, ובהקדמתו בריבו על נפשו איך ערב לגשת אל המלאכה אמר: “ומי הביאך עד הלום לבוא… אחרי דברי הרב הכולל המאירי ז”ל אשר לא הניח ספרא וספרי תלמוד והלכות ואגדות ושאר חכמות אשר לא הביא בפירושו", ובחר בדרך המאירי לחלוק כל מענה לחלקים לפי עניניהם למען היותה אורח סלולה. וכנראה מבעל עמר שכחה (משלי ט"ו כ') חבר גם פירוש על התורה, וידע בל' ערבי. גם נודע ספרו קרית ספר על המסרת כדרך ס' מסורת סיג לתורה להרמ"ה. ובילדותו חבר כבר ספר על התשובה וקרא שמו משיב נפש, וכל אלה לא יצאו עוד לאור⁷. הרחבתי המאמר על דבר הרב המאירי כי הוא אחד מיקירי סגלה ומעטים המה אשר פנו אליו עין בחינתם, וכי הוא בן גילו של ר' לוי אשר נדבר עתה אודותיו⁸.

גם ר' לוי בן אברהם בן חיים היה מתלמידי דודו ר' ראובן, הוא ר' לוי אשר רבו עליו וימררוהו בעלי חצים ויאבו לגרשו מהסתפח בנחלת ה'. ר' לוי נולד בסוף האלף החמישי ויגדל האיש ויחכם בתורה ויהי לו שם בין חכמי התלמוד אשר בזמנו ובמקומו, אך נפשו לא שקטה ויואל גם לרוות מצוף פרי החכמות ויצב לו יד גם באלה. ויהי בשנת ל"ו לאלף הששי ויבנה את בתי קשר הנפש והלחשים, חצב עמודיהם שבעה על שבע החכמות הנודעות ודבריו דברי שיר כמנין בתי קשר הנפש והלחשים, ובזמננו נודעו כמה חרוזים מתוך ספרו והמה כדמות אגרת האזובי. וישב ויחבר ספר אחר ויקרא את שמו לוית חן⁹. מן הספר הכולל הזה מצאתי מאמר אחד בתוך כ"י עברי אשר בעיר מינכן הבירה ונרשם עליו סי' 58, וכדאי הוא האיש וספרו לרדת תוך עניניו. וזה אשר רשום על הספר: “המאמר הששי מן הספר הכולל המכונה לוית חן, והוא המאמר מן העמוד השני הנקרא בועז והוא המקובל, נחלק לג' חלקים: החלק הא' באיכות הנבואה וסודות התורה, השני בספרי (צ"ל בסתרי) האמונה, הג' במעשה בראשית”, אח"כ מתחיל: אמר לוי בר אברהם בר חיים נ"ע לפי שהתכונות הטובות הן ממעלות הנבואה המביאות אליה כו', והוא הולך ומדבר על מדות האדם הרעות והטובות, על הקנאה על בקשת המותר ועל השררה, ומביא כפעם בפעם דברי משורר בלי הזכיר שמו וכפי השערתי הוא גבירול¹⁰. כמו: כדבר המשורר

איל יש בך וכח בּך ולמה יחרה אפך

ועוד: ומה טוב נאום המשורר באמרו

קמוש וחוח יעלה תמר לכל יגש אנוש עליו ויקטף הפרי

אך מה לדרדר יעלה סירים ואין עמו פרי ומעט דבש ומעט צרי

ומבאר מאמרי אגדה על ענינים אלה. אח"כ יבא החלק הראשון כ"ג (?) פרקים: ¹¹ הפרק הא' בחלק השמות והחלק (צ"ל והפרק) השני בנוהג לשון העבר, ופרק בקסם ומה ההפרש שבין הנביאים והקוסמים; פרק לבאר שיודע בנבואה ומה בין השגת הנביאים וחכמי המחקר וההקש ומה בין הקבלה והאמונה לחכמה; פרק במתן תורה ובו יבאר כמה אגדות בדרך פילוסופי כמו המאמר טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים מהיכן סברא כו', ובאר הוא כי הטל מרמז על הידיעה העמוקה הנסתרה ומטר הוא הדעת הנגלה וכל בני אדם נקראו מתים כי נדר האדם הוא חי מדבר מת, וא"כ הוראתו כי הטל ישפיע השפעה שכלית על כל בני אדם וכו', וסובב והולך על הכלל שיסד הרמב"ם כי דרך הקדמונים להסתיר האמיתיות מפני עיני ההמון במעטה המשלים, ומדבר על מעלת נבואת משה השלמה בלי חסרון ומוסיף לאמר: “ע”כ ההופכים האורות או המצות והחקים למשל ועושים פנים בתורה שלא כהלכה הרי אלו מינין ואפיקורסין ומשים (? ומשחיתים) דברי אלהים חיים ההופכים לנענה (? ללענה) מספר [? משפט] גם בספורים אין טוב להפכם אלא אם כן היה הצורך מביא לזה או שיעשה כן ע"ד סמך ודרש, שאין ספור ודבור בתורה ללא תועלת או בחכמה בדעת ומדות והכל בא לחכמה ויקובל בו תועלת וכו'“; ואחר פרק אשר לא נרשם עליו מאומה יבא פרק בלוחות ובו המאמר אשר בעבורו רבו עליו וירעשו נגדו: “ומ”ש מ”ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים ר"ל כי בתג ובחלק קטן היו חבורות בלוחות והיו קרובין לנפול כטעם אמרם גופי הכרובים בנס היו עומדין, ר"ל כי דבוק ראשי הכנפים בגופי הכרובים היה במעט חלק קרוב להנתק אבל לא היה דבר מפסיק בין ראשי הכנפים וקצוריהם המשתמשים יחדיו כו'“; פרק בחשך ענן וערפל; פרק באומות ובדתות; פרק באמונה הידועה ובבטול קצת ראיותיהם בקצרה¹²; פרק לבאר שהתורה אחת לבד והדבור בגמול וביעודים הגופניים, ומביא פירוש החכם הכללי ר' שמואל בן תבון נב”ת אשר שמע מפי חכם המובהק ר' משה ישצ"ו פרי צדיק בן החכם ר' שמואל נ"ע הנזכר; פרק לבאר שכל המצות נתנו לטעם ומה היתה עלת נתינתם בכלל ומיני מחלקותם, ופרק במצות שבאו להקנות מדות חשובות ומביא שם: “ויש שדורש לא תבשל גדי בחלב אמו לענין חכמה כמו שרמזנו במאמר הראשון מבתי הנפש והלחשים”, והוא שלא יקטוף פרי החכמה אשר איננו מבושל כל צרכו ולא יהרס לעלות אל עץ הדעת, וכי גם זאת ההערה רומזת האזהרה שלא ימהרו את הקץ ומוסיף: “והנה בזמננו זה לא די שלא ימהרו את הקץ אלא שאין אחד מני אלף שיתעורר לבקש התכליות כמו שיעדנו רע באמרו ואבדה חכמת חכמיו וגו'”. ומביא פירוש הראב"ע שפירש גדי שם כמו מגדים וחותם: ונכון הוא¹³, ועוד בזה הפרק: נראה מדעת ר"מ ז"ל כי עין תחת עין יד תחת יד עין ממש ויד ממש, וכן מצינו ר' הונא קץ ידא, אמנם דעת רז"ל בהושיבם זה לממון ולחזק מדת הרחמנות, וכן היתה כוונתם בהרחיקם העונשים לפי מ"ש בבן סורר ומורה ועיר הנדחת והתרותם התראה אף בחצר ושיתיר עצמו למיתה ושיהיה מעשה תוך כדי דבור וזולת זה אמרה התורה ובערתּ הרע מקרבך כי זה חמלה על הטובים ואמר החכם (מות) אלף בעבור שלם חסיד אחד והצלתו טוב עכ"ל; פרק במצוות שבאו להשכיח שם ע"ז וחקות עובדיה; פרק הרבה מצות נצטוו לכבד המקדש ולהגדיל תפארתו; פרק במצות שהם מעשים מעוררים על האמונה ומעמידים ושומרים אותה, ומביא שם דעת החכם ר' משה בן החכם ר' שמואל בן תבון על מעלת מספר השביעית; פרק במיני המצות שבאו להערה להעיר את המשכילים להתעסק בחכמת הטבע ובשאר החכמות כמו שכונת הלכות עירובין להתעסק בלמודיות ובמדידה וכמוהו הלכות סוכה וכדומה ומביא: “והחכם רק משה יצ”ו ב"כ הח' הכללי ר"ש בן תבון הבין כל תמונת המנורה לדמות תכונת מהלך השמש וכו'“; פרק בכלי כה”ג; פרק במספר שבא להערה: “ועתה נבא לדבר בספורי התורה וחלקנום לשלה הא' ספורי האבות והב' ספורי משה והג' ספורי ישראל”; פרק בספורי האבות ומפרש הכל ע"ד רמז לכחות האלהיות ולתכונות האדם וכמהו בפרק ספורי משה ד"מ: ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו אחר המדבר ויבא הר האלהים חורבה, כלומר שהיה מנהיג את ישראל שהוא עם הקדוש אחר השכל מלשון ומדברך נאוה, ויבא ברב חכמתו ועלה למדרגה האלהית שהוא ההר אשר חמד האלהים לשבתו, ולפי שהיא פשוטה תהיה (? נקיה) מכל חומר ורוב העסק בה, היא סבת בטול החושים וחרבן הכחות הגשמיים לכן קראו חורבה כענין שאמרו ממנו חרבה ושנאה יצאו לא"ה, ועד"ז פירש בעל המלמד טוב פת חרבה ושלוה בה נו'; הדבור בחטא מי מריבה; פרק בספורי ישראל וידבר בו על אמונת ההבל בשדים וההקטרה להם וישפוך עליהם בוז ולעג, ואלה דבריו האחרונים: “סוף דבר לא יספרו ההבלים רק חסרי הדעת המזוהמים חלושי השכל ורכי הלב והנשים, וכמה יגעו והשתדלו לחקור בענינים האלה והדומה להם יבלו בזה ימיהם ולא ימצאו אמתות לדברים, ואין ראוי למשכיל להאמין בכל מה שיסופר לו, אפי' היה המגיד ת”ח וחסיד, כי טבע האדם לספר דברים כפי אמונתו ולחוזק אמונתו בהם יספר שראה אותם אע"פ שלא ראה ואולי חולשת דמיונו או חוליו הטעהו, ואין ראוי להאמין רק במוחש ובמושכל ובמקובל מפי חכמינו ע"ה, וכל אשר יצא מדלתי אלה השלשה חוצה אין ראוי לאיש השלם להתפתות ולהאמין בו, ובשער האגדה אפרש לך קצת ההגדות הנאמרות בענין השדים". ועתה יבא: “החלק השני בסתרי האמונה והוא חלק נכבד מאד ובו כ”ה פרקים". הפרק הא' בהרחקת הנשמות ובשלילת התארים ממנו ית' ובבקשת משה, ובתוך דבריו אמר: “לא שנטעה אחר קצת הגאונים שעם היותם רובם מרחיקים ההגשמות מן האל, הנה קצתם ייחסוהו למלאכים וכנו בהם אלו הספורים המגשימים כפשטם, עד רבינו סעדיה פרץ פרץ בענין המרכבה וכתב שיש צורה ברואה יקרה מן המלאכים ונוראה מאד והיא בדמות אדם יושב על כסא, כי זה ודומה לו מפועל הדמיון שיראה ספינת ברזל שתרוץ באויר ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ וזולת זה מן הדמיונות הכוזבים”; פרק בבאור י"ג מדות; פרק בבאור שמות הבורא ית' ומביא: “ובעל המלמד בפ' אלה שמות אהיה אשר אהיה אמר כן, לפי שהוא משכיל ומושכל, רוצה בו שהוא נראה בעצמו תמיד כאלו הוא נמשל למראה שהיא מראה לעצמה ומזה הענין נאמר שהוא נושא עצמו או שהוא כסא לעצמו כאמרו כי יד על כס יה”; פרק בבאור כבוד התפלה; פרק שלא להכניס אמצעי ונראה מציאות המלאכים בקצרה ומביא פסוק וזנה אחרי אלהי נכר, ומפרש מלת מטטרון מל' מטרונא ענין חשיבות ומוסיף והולך: “הארכתי מעט בענין מטטרון מאשר טעה בו אחר וטעו בו רבים מאשר יחשבו מגדולי ישראל, ועליו יפרשו רבים מן המאמרים המוגשמים גם ממנהג הכפרה שיעשו היום מתרנגול ערב צום כפור בהמיר גבר תחת גבר הוא ענף שיצא מאמונה זו, ומן הדין שלא לעשות כן אלא שנשא פנים למנהג הקדום¹⁴, גם נמצאו קצת מנהגים שיש בהם (!) וטוב לעשות מה שלא יזיק ואפשר שיועיל”; פרק בניהוג המזל והעברתו, והוא מאמין בכח המזלות לפעול במעשים אשר יעשו תחת השמש; פרק ביתרון מעלת המלאכים והכוכבים על ב"א וכתב: “והח' ראב”ע האריך מאד בזה לדחות דברי ר"ס ואמר (כלו' ר"ס) שהנשמר גדול מן השומר אין בדבריו ממש כי הנה כתוב ושמרתיך בכל אשר תלך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והדומים להם, ומ"ש זה הגאון כי כל אוכל דבר נבחר תוכו וראיותיו מגרעיני הפירות אין להביא ראיה וכו'“; פרק לבאר כי האדם בעל רצון בחירה ויכולת וכי הצדיק המוטבע בצדק יותר שלם ונכבד מן הכובש ומדבר בבעל תשובה ובתנאי התשובה ומעלתה; פרק בחדוש העולם; פרק ובו יבאר מזמור חסדי ה' לעולם אשירה; פרק מדבר על נצחות העולם שלא יפסק, והוא אינו חולק על הדעת הזאת אם גם מתחזק בחדושו (ע' למטה מ"ש בשם האר"י אברבנאל); פרק במופתים ומביא דעת האנדלוסיים אשר להרמב”ם על דבר בן הצרפית שנתעלף כמת, וכ"כ רד"ק בס' השרשים שנשתתק, ומלת ותשב… ויחי אינן לראיה כי היה מת כי כמוהו נאמר בשמשון ובאיש המצרי אשר נתן לו דוד לאכול, ומביא ראיה מדברי התלמוד: בן הצרפית מהו שיטמא? והשיבו: וכי חי מטמא, גם המליצה עד אשר לא נותרה בו נשמה איננה מורה כי מת היה, כי כן דניאל אמר ונשמה לא נשארה בי “אבל בן השונמית הענין בו מבואר”; פרק בעמידת חמה ליהושע ומביא פירוש החכם ר"מ בן החכם ר"ש בן תבון על דברי הראב"ע: “ואין לטעון מעמידת השמש כי סודו ברור במלת וירח בעמק אילון, וזהו: כי אמרו אז ידבר יהושע הוא תפלה, והוא כאשר באו אנשי גבעון אליו שיעזרם היה ברביע חדש הלבנה, ובנסעם היה חצי היום שהיה השמש עומד בחצי השמים, והתפלל לאל שיתן לו כח להגיע לגבעון קודם שידום השמש וישקע ושיגיע בלילה לעמק אילון קודם שתשקע הירח, וכ”פ בעל הערוך דמדומי חמה שקיעת השמש, והאל קבל תפילתו כי בהגיעו לגבעון שקעה חמה ונלחם עם אויביו ורדפם, ועמד הירח מלשקוע עד שהגיע לעמק אילון שהוא מורד בית חורון, אז היה חצי הלילה ונח מהמלחמה ונכנס בעיר ולא אץ לבא כיום תמים, כי מעת נסיעתו שהיה חצי היום עד הגיעו לעמק אילון שהיה חצי הלילה עברו י"ב שעות שהם כיום תמים, וכ"נ שפירש ר' משה קמחי ולא אץ לבא כיום תמים", והוא גם הוא תוקע מסמרות בפירוש הזה; שער בהשגחה ואומר על ר"ס כי הוא הלך אחרי דעת המעתזלה ומביא: “ר”מ בס' סמי רפואות המות קראו המאמר הנכבד"; פרק עוד על אותו ענין; פרק בידיעת האל ובנסיון; שער במהות העה"ב זה השער לה' וגו' ופירש ברמז את עטרות הצדיקים ואת יין המשומר ומקונן באמרו: “ועם היות אומתנו השלמה שבאומות ולא היה להם להתעסק בבאור המצוות וההנהגה והמעשים בהלכות ובדברים פסוקים, כמו שגלה ר”מ מדעתו בפתיחת משנה תורה וכענין שהיה נוהג בימי הנביאים ואנכה"ג עד שהרבתה מחלוקת בישראל, ובזה היו שלומי הדעת לחלק ימיהם בשאר החכמות עד שיושלם האדם ויהיה אדם באמת, כי לא טוב היות האדם ערירי בתלמוד ושלא יהיה כל עסקו כ"א בדבריהם לבד, והוא לא כן ידמה ולא יכשר בעיניהם כ"א להתעסק בדברי המחלוקת והנצוח כדי לזעוק ולהתהדר ולהקרא רב לבחרם השררה המדומה, ורבים מהם שלא יבקשו לידע הפסק העולה רק להרבות הקריאה החלושה, כי לא יכוונו השלמות וחיי הנפש הנצחיים אבל יברחו ממנו. והנה העולה מדברי התלמוד הוא ידיעת משפטי המצוות ועשייתי, והפסק הוא המכוון בדברים המעשיים, והכל הולך אחר החתום. הלא ר' זירא לבחרו בירושלמי אמרו עליו כו' וכבר היה זה הדרך נוהג בין הנוצרים בחכמת הדינין עד שרבו ספריהם מלמנות עד שישבו (?) מהסכמתם ובררו להם מכל אותם הספרים דברים פסוקים וכללים מספיקים והניחו ספרי הראשונים. וכבר אמרו בענינים המעשיים: כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם" עכ"ד היקרים. ועוד פרקים אחרים על העה"ב עם כמה פירושי אגדות; פרק באומות; פרק בתחה"מ; פרק ביעוד הגאולה ומחשב שנת הקץ לשנת ה' ק"ה הוא י"ג ממחזור רס"ט. ובתשלום החלק השני הזה נמצא: “הנה נשלם החלק הב' מן המאמר הראשון מן העמוד הב' תהלה לאל ובעזרו אחל החלק הג' מן המאמר הא' מן העמוד הב' במעשה בראשית והם י”ב פרקים": הפרק הא' בגן ובנהרות; פרק לבאר באדם וחוה ונחש; פרק בצלם ודמות ועץ הדעת; פרק בשומרי הגן ובעץ החיים; פרק בתולדות אדם ונתגלגל עם תולדות נח ודבר המבול; פרק בזכרון קצת ההגדות שבאו על אדם הראשון אשר יאותו הנה; פרק ג' המה נפלאו ממני וד' לא ידעתים; פרק בבריאה וגם [צ"ל ופה] מביא בעל המלמד ודעת דודו ר' ראובן אשר זכרנו למעלה; פרק בהגדות נאמרו על הבריאה; פרק ברקיע שנעשה בשני ומביא מאמר יקוו המים לר"ש בן תבון; פרק בשני דורות ובגודל עוג וכחו ובבאור פרשת ויהי כי החל האדם גו' ואמר: “אמנם מה שספרו ז”ל על אבן שזרק עוג מלך הבשן, הנה זה הספור יתכן לפרשו בדרך נגלה ונסתר, הנגלה הוא שעוג בנה דייק לזרוק אבן גדולה ראויה לעקור ישראל כו' כו' והנסתר הוא שהוא רמז על מחשבת היצר הרע כו' כו'. עוד נמצאו דברים זרים מזה המין בתלמוד ונעזבם עד שנגיע לשער ההגדה וכו'“; פרק ובו יבאר דברי אגור בן יקא. ובזה באנו עד תם המאמר ונרשם: “ובכאן נשלם הדבור במעשה בראשית יבא אחריו החלק הראשון מן המאמר השני מן העמוד הב' במעשה מרכבה תושלב”ע”. אך בכ"י אשר היה לפניו לא נמצא יותר.

מכל הדברים האלה אשר הוצאתי מתוך המאמר הזה רחב ידים תכיר את מעשה האיש הלוי הזה ואת משפטו¹⁵, כי היה להוט אחרי החכמות כאשר היה מצבן בעת ההיא. לא הטה את שכמו לסבול עול האמונות כאשר הובאו מכל פנות השמים, רק אחר חקירה ודרישה פנה אליהן וגם הוא גלה טפח וכסה טפחיים, וכמעט היה הראשון אשר ברוח אמיץ ירד אל עומק דברי הרמב"ם ויסר את המסוה הפרוש על פניהם וגלה את מסתורם; וכל מפרשי המורה הבאים אחריו, הכספי, הנרבוני, האפודי ואחרים, הלכו בדרכיו לא סרו מנתיבותיו. ויותר שהיה ר' לוי חכם עוד למד דעת את העם, כי האיש הזה עשיר בכל מדע אך ידוע מכאובות ועוני, וימציא טרף לביתו בלמדו את הבחורים תורה וחכמה ויגל אזנם למוסר ויערך להם שלחן מעדני הפילוסופיא, וירוצו אליו כל העם מקצה ורבים שתו מימיו ותגדל תהלתו בעיני אוהבי החכמה, אך בעיני רבים היה לזרא. וימת כל הדור ההוא, גם ר' משה תבון הלך לחיי עד ורק מעטים מבני גילו נשארו, והאיש הלוי זקן בא בימים והוא נוסע כדרכו מעיר לעיר להתגורר שם וללמד. ורבים מתלמידיו היו לאנשים נכבדים בקהלותיהם ולא כחדו תחת לשוניהם את אשר למדו וידרשו במקהלות, וכל העם שומעים את הקולות ויהיו רצים אחרי הדרשנים וייטבו בעיניהם דבריהם, והחצי מאסו בדרכם. ויהי כעבור הרא"ש דרך פרובינצא בברחו מאשכנז לספרד, ויתמה על הדבר כי לבו רחק מההגיון וידמה הכל חוץ מלמוד התלמוד לדברים של מה בכך, ויקונן ויוכח את גדולי העירות והם לא נטו אזן לדבריו. אך מקדם כבר רחקה קהלת מונטפישליר את דורשי החכמה, וגם עתה התגעשו הררי הר געש הוא מונטפישליר וידברו סרה על כל אוהבי החכמה ועל האיש הלוי, ויהי כראותם, ובראשם הר"ר אבא מרי הירחי מלוניל והוא שוכן בהר, כי מעטים הם העוזרים אותם בארץ פרובינצא והתומכים בידי הלוי רבים במספר ובכבוד מאשר אתם, ויועצו יחד בשנת ס"ד לאלף הששי לערוך את ריבם אל גדולי ספרד וידברו על לבם וילחצו ויאיצו בם עד צאת נפשם, ויתמרמר מלך הנגב הוא הרב הגדול הרשב"א בברצלונא וילחם נגד הלוי והפילוסופיא. לא אאריך בספור תלאות הימים האלה כי כבר ידעת כל המאורע בעת ההיא ואת החרם אשר החרימו הרשב"א וסיעתו וכל השתדלותם ומאמצי כחם (כאשר סופר במנחת קנאות לר' אבא מרי הנ"ל) איך תוחלתם לשוא היתה, ויתחזק הלוי ואוהביו סבבוהו ויהיו לו למגן וסוחרה, הלא המה ר' שמואל הסולמי משורר נכבד, ר' יעקב בן מכיר הנזכר כבר, המליץ והחוקר הגדול ר' ידעיה בן אברהם בדרשי והנלוים עמם ותשקוט המלחמה. – אך היהודים גורשו מצרפת גם מארץ פרובינצא, אולם עוד רבים נשארו תחת ממשלת הדוכסים והכומרים אשר לא שמעו אז תמיד אל מצוות המלך, וגם בימים הבאים שמענו שמע היהודים אשר שכנו לא לבד תחת צל האפיפיור באויניון ובנותיה כי אם גם בשאר הערים אשר שבט מלך צרפת רודה עליהן.

ויעברו ימי הרעש גם זכר ר' לוי והמריבה אשר רבו עליו נשכח, אך ספריו נשארו על פני הארץ. וכנראה בימים הבאים הקרובים אל המלחמה הזאת עוד יראו מצודת החרם הפרושה, פן תדבקם הרעה שנאת ההמון, ולא העלו את שם האיש על שפתם אם גם הגו בספריו ולקחו כל נתח טוב ממנו. לא זכר יוסף הכספי אשר חבר את ספריו סביב לשנת צ' את הלוי שר המשקים אשר לו, אשר מלא את גביעו גביע הכסף ושאר כלי כספו, ואולי גם הרחיב את פיו עליו למען הציל את נפשו, כי כה דברי יוסף בספרו מנורת כסף [מאמר א' פרק ד', עשרה כלי כסף מהד' לאסט ח"ב 187¹⁶): “ולא אשא פנים לזקן מעמנו בעל שער וזקן וסתר פנים ישים ומתעטף במעיל החסידות וגם עצומות העינים וההבטה אל הארץ, ויהיה הרבנות לראשו אל צד כתפו וכל מחשבותיו אם העולם מחודש או קדמון, וחלילה שיחשב מי בראו אם היה גלגל כמו שהאמינוהו הטועים בימי אברהם או שהיה המשנה כמו שהאמינוהו הפילוסופים האמנושים כי לא יחוש לזה”, ולבי אומר לי כי רמז בזקן ונשוא פנים הזה אל ר' לוי הנזכר. גם ר' לוי בן גרשום קרובו (כאשר נראה למטה) ומשה הנרבוני לא זכרו את האיש המסכן ההוא, כי ידעו אשר דבריו אינם נשמעים. אך עברו מאה שנה והנה כלתה המשטמה גם יראתם גם קנאתם אבדה, והאיש יצחק בן יעקב די לאטאש בהקדמה לספר תולדות יצחק הנודעה בשם שערי ציון הכותב בשנת קל"ב הזכיר את שמו בכבוד, וישא מדברותיו דברי שיריו אשר שר בספר בתי הנפש על פיו בכנותו משורר סתם, גם ר' שלמה בן מנחם המכונה ללועזות פראט מיימון, אשר היה רב לר' נתנאל בן נחמיה כספי מפרש ספר הכוזרי, וכנראה חי סביב לזמן הזה, חבר באור על ספר בתי הנפש, גם תלמידו ר' נתנאל כספי הכותב בשנת קפ"ד הביאו כמה פעמים בפירושו לכוזרי כ"י. כה דבריו בפ' למאמר ג' על מלות וכמו משכן משה וכליו וז"ל: כי היה זה הענין אלהי וזה כי השם צונו במלאכת המשכן וכליו העשוי בדמות העולם האמצעי כמו שכיון החכם ר' לוי בס' בתי הנפש כי במשכן י' יריעות להעיר על מציאות י' גלגלים וכו' וכו', הנה מכל זה מבואר היות כל כלי המשכן לרמז בענינים אלהיים לא לחנם סודרו וחוברו ע"כ. עוד שם: אולי לזה רמזו ז"ל באמרם הרואה קרי ביהכ"פ עונותיו נמחלין לו ופי' ר' לוי ביום הזה שכולו לה' ויום שנאסר באכילה ושתיה א"א שיהיה הקרי לסבת הרהור רע ולא לסבת אכילה ושתיה א"כ סבתו התשת כח החמר וחולשתו שתתמעט וישאר זך ופשוט בשכלו לזה אמר שעונותיו נמהלין לו ע"כ. עוד שם: וזה אמנם נמשך למה שבאר ר' לוי במה שאנו אומרים ביום השבת בערב אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו וכו' ירצה בזה לפי דעתו, כי אברהם התחיל לפרסם אמונת האחדות ולא יכול לפרסמה מפני פחד המלכים שכנגדו, אמנם יצחק ירנן כי הוא פרסמה, אבל יעקב פרסמה בתכלית הפרסום והיה אז אמונת האלהות מפורסמת ברבים נודעת בשערים כי בניו הם בני גילו ודומים לו ע"כ. עוד שם: ופירש ר' לוי על מלת אפקורס כי כולם נקראו כן ע"ש גדול א' שהיה כופר ושמו אפקורס ועל שמו הבאים אחריו נקראו כן ע"כ. גם בפירושו למאמר הה' כתב על דבר ידיעת השם: וגם זה דעת ר' לוי כמו שביאר אדוני בבאורו לספר בתי הנפש ע"כ. והדבר ברור כי ר' לוי הזה הוא בן אברהם בן חיים ולא אחר. גם האיש הפרובינציאלי יעקב בן דוד הכותב בנאפולי שנת ר"ן המתאמץ להציל למוד החכמות משני נושכיהן (כתבו יצא על פני חוץ בספר דברי חכמים הנדפס מחדש בעיר מיץ) הזכיר את ר' לוי וספרו לוית חן¹⁷), אך כדרכו דרך כסל לו לכזב ולחדש מלבו דברים לא שמעתם אוזן מעולם ולהעלותם על שם ירושלמי גם על שם חכמים אחרונים וילך באשר נסה ללכת ויכנהו: “ר' לוי בן חסדאי בעל לוית חן” והוא לא חסד עשה עם החיים ועם המתים. ויהי כאשר גורשו היהודים אנשי ספרד גם הם לא העלימו את שמו ויביאו את דבריו כפעם בפעם. כה דברי הרב יצחק אברבנאל בספרו מפעלות אלהים ח' ח': עוד עשו ראיה על נצחיות העולם ממה שאמרו חז"ל במסכת עירובין כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק לעולם ולעולמי עולמים כו'. והראיה הזאת מביאה בעל לוית חן והענידה עטרות לו (ע' מה שהעתקנו למעלה מתוך הספר ההוא). גם כלב אפונדופילו הקראי הכותב סביב לשנת רנ"ז (הביא דבריו בעל דוד מרדכי פרק ג') התהלל בדבריו. ר' משה אלמושנינו בספר מאמץ כח סימן י"ב דף קי"ז כתב: והנה הרב הגדול בעל לוית חן אביו (הוא טעות דמוכח וצ"ל קרובו, עיין למטה בדברי ר' שמואל די וידאש) של הרב רלב"ג ז"ל פירש פירוש נאה ומתקבל בפסוק הנביא ישעיה ע"ה (?) שאמר הם כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו וכו', ואמר שאין צריך לדבר בהרחקת הנשמות והבשריות מפני ה' וראוי לשתוק ושלא לדבר בו כלל שהוא מותר, וזה אמרו הס כל בשר מפני ה' ירצה ראוי לשתוק ובלתי דבר בענין הבשריות והגשמיות מפני ה', וביאר הטעם וכו' בשהוא נעדר ונעור הבשריות הנזכר ממעון קדשו שהוא עולם המלאכים, ואחר שנתאמת שנעור ונסתלק ממעון קדשו הבשריות כ"ש ממנו ית' שאינו צריך לדבר בו, והוא פירוש נאה ומתקבל ע"כ. ור' שמואל בן חביב די וידאש בספר מבקש השם כ"י בסופו כתב כי החכם ר' לוי ז"ל קרובו של הרלב"ג ז"ל “חשב כי הלוחות השניות נכתבות ממשה בעצמו”.

ובזמננו זה כאשר חפשו המבקרים מטמוני אוצרות הספרים ויחלו לגלות העפר מעל פני גדולי ישראל, ויוציאו גם את ספרי ר' לוי הזה הנשכחים מתוך בית כלאם. הלא המה החכמים כרמולי, צונץ ודוקעס והחכם הכולל ר' יום טוב ליפמאן צונץ הוא המעורר ישנים הזכיר גם שיר מזרק כסף לר' לוי לחופת בנו הטמון בואטיקאן¹⁸, גם העידו על שמו כי ר' לוי קצר כמה מספרי הראב"ע על חכמת המספר, אך איש לא העיר עד הנה כי ר' לוי הוא האיש אשר הרעישו בעבורו אבא מרי והרשב"א. ואני הצעיר כבר מקדם חשבתי דרכי כי האיש הלוי הוא בן אברהם בן חיים, ויהי כראותי את הספר לוית חן ואשים עיני בו ואמצא כי נכונה השערתי, וכל חוקר אמתי בראותו את אשר העתקתי למעלה מספרו יודה ויאמר כי הוא זה. ועתה יבא שלום ר' לוי אשר רדפוהו מכאובות בימי חיי הבלו, כבר הסיר את מלבושיו המגאלים הלא הנה אמונות כוזבות בפעולת הככבים וכדומה אשר הוא נפתה אחריהן, וישם צניף טהור על ראשו, יהי שכרו אתו ויהי גורלו בין מצדיקי הרבים!

הערות.    🔗

א) מקדם שערתי כי הוא גם מחבר ספר רוח חן אשר יחסוהו בטעות לר' יהודה או לר' שמואל בן תבון, ויהי בהיותי בקיץ שנת תר"ט במינכען הבירה ראיתי שם בביבליותיקא הגדולה בתוך הרבה כ"י עברים אשר שם כ"י אחד נרשם בסי' 210 נמצאו איזה שירים אשר ראוים לס' רוח חן ובתוכם השיר אחי השכל כו' אשר נדפס בס' מצרף לחכמה (צ"א) ואחריהם תבוא תוכחה ליום הכסה לאנאטולי קזאני אשר ראשי בתיה: אנאטולי קזאני חזק ואמץ, ואחריו יבאו הקדמת פירוש המשנה להרמב"ם, פירוש מס' אבות להרמב"ם עם ההקדמה (ובצדו נכתב פירוש מס' אבות לרש"י ז"ל, אך כנראה רק ההתחלה היא מפירוש רש"י ואחריה לקוטים שונים, אך הפירוש על הפרק הששי הוא הנדפס על שם רש"י בלא ההוספות אשר נמצאו בינינו ובסופו כתב המעתיק: נשלם פי' שנו חכמים מס' ארחות חיים) ופירוש חלק להרמב"ם (העתקה משונה מהעתקתנו¹⁹ וזה החלה: אמר המפרש ראיתי לדבר במקום הזה בעקרים גדולים מן האמונות יקרות ונכבדות. דע כי בעלי התורה נחלקו סברותה בגמול הטוב אשר יגיע אליו האדם בעשית אלה המצות אשר צונו הבורא ית' בהן וכו') עם ג' שירים על י"ג עיקרים, ואחריהם יבא “מאמר רוח חן לחכם ר' זרחיה הלוי אנאטולי זצלל”ה", ולאשר נזכר פה שם המחבר מפורש ובכנויו חשבתי למשפט כי יש להחזיק אמונה לכותב הזה. והנה השם אנאטולי הוא הוא השם זרחיה, רק זה עברי וזה יוני, ונראה כי מחבר ס' רוח חן הוא אנאטולי קזאני (שם משפחה ידועה באי קנדיאה) אשר נכתבו קצת שיריו בראש הכ"י הזה. והנה הרב יש"ר מקנדיאה הוא הראשון אשר קרא שם מחבר רוח חן ר' אנטולי, אך טעה בחשבו כי הוא ר' אנטולי הדיין הכותב אל הרמב"ם, ואחריהם (וגם אנכי מקדם ביניהם) בשמעם את שם אנטולי למחבר ס' רוח חן ובהבינם כי הוא מאוחר לר' אנטולי בן יוסף בעל ברית הרמב"ם וזקן בעוד הרמב"ם חי, חשבו את ר' יעקב בר אבא מרי בן שמעון בן אנטולי אשר נקרא נ"כ ר' יעקב אנטולי למחברו ומזה כמה מעתיקי הספר ייחסוהו בסתם לר' יעקב ממרסיליאה וכדומה, אך באמת נראה כי מחברו היה ר' זרחיה אנטולי קזאני²⁰. – ומדי דברי בכ"י הזה לא אוכל להכחיד עוד דברים יקרים אשר נמצאו בתוכו²¹. אחר מאמר רוח חן יבא מאמר משרת משה לר' קאלונימוס (כן נכתב)²², אחריו פירוש שה"ש חבור החכם רבינו שמריה ז"ל. והנה על פירוש ר' שמריה האיקריטי על שה"ש כבר דברו בכמה מקומות כרמולי ודוקעס²³, והוא גם הוא נזכר בס' אילת אהבים לר' שלמה אלקבץ הלוי (דף י"ז), והוא הפירוש אשר רמז עליו גם הרמ"א (תורת העולה מאמר ב' פרק ב') באמרו: מצאתי לחכם אחד לא נזכר שמו שכתב כן בפירוש שה"ש ולפי שמצאתי דברי החכם הזה מטושטשים ומועמים מאד בכתיבה אי אפשר לעמוד עליהם כי אם בקושי אעתיק הדברים הטובים הנה כו' ע"ש, ודברי שניהם על הפ' עיניו כיונים גו' נמצאים בכ"י אשר נזכר ממנו. וכה התחלת הפירוש בכ"י: נאום שמריה בן הנדיב ר' אליהו הפרנס האיקריטי זצ"ל לא מדעת טוהר לבבי ומרחבי פתחיו יעצוני רעיוני לשלוח ידי מחשבי ולשוני לבוא בעמקי הספר הנכבד הלז ומצולותיו לסקל ארחותיו וכו'. והפירוש הולך סובב על רמזים פילוסופיים וגם בתוכו עודנו הפעם זוכר את שמו כאשר יביאו גם בהקדמתו, ובסופו ד' שירים מנחת תשורה אל הנגיד ר' דוד נכד הרמב"ם. ופירוש נכד הוא יוצא זרעו, כי כאשר תראה למטה ר' שמריה חי בשנת ק"ו לאלף הששי יותר משני דורות אחרי הרמב"ם, והוא ר' דוד בן ר' יהושע בן ר' אברהם בן ר' דוד בן ר' אברהם בן הרמב"ם אשר הללו גם יוסף בן אליעזר הספרדי בהקדמתו לס' צפנת פענח (הנדפס בשם אהל יוסף) פירוש על הראב"ע, והוא (ולא בן בן הרמב"ם) שכן בדמשק כאשר יעידו דברי יוסף ושמריה²⁴. ואחרי תום השירים האלה יבא ספר אשר לא נודעה עד הנה מציאותו גם הוא לר' שמריה הנ"ל וזהו: “מצרף וכור חמשת יסודי התורה וקרא שמו בישראל ספר אמציהו”²⁵ וזו התחלתו: אמר שמריה בן החכם הנדיב מרגא ורבנא אליהו הפרנס האיקריטי איש רומי ז"ל. תרתי בלבי לאמת לברר ולהראות ה' יסודי תורתנו הקדושה במופתים מושכלים מורגשים לצקת אבר רותח בפי כל מין ואפיקורוס ופילוסופי העמים מפני שהם כתובים בתורה סתומים וחתומים בלתי ראיות עיוניות ואנחנו אשר ירשנו אותם מפי הגבורה המאמינים להם אין לאל ידנו לאמתם לכל העמים הכופרים בהם ולקדש שמו ית' וית' לכן הסכמתי לאמתם בראיות עיוניות ולכתבם על ספר למען יעמדו אחרי כל הימים הבאים לקדש את שמו ית' וית'. אמרו רז"ל היה למד תורה מה שתשיב לאפיקורוס וכו', וגם אני שמעתי מצותם שאזהרותיהם ומצותיהם יקרות ואמתיות הנה כמצות גדולי הנביאים ע"ה שלא היו הנביאים קרובים ומצוים²⁶ לשם ית' וית' יותר מרז"ל כי נפלאות גדולות הפליא להם בגלותנו זה אחר חורבן הבית מן הנפלאות שהפליא לאבותינו ע"י הנביאים בהיותנו בארצנו כו'. והוא הולך ומרחיב הדבור על זה בהביאו מעשי נסים מהתלמוד כמו שמואל בקש על מטר ונענה וכמוהו ר' יהודה כד שלף מסאנא ועצר מטר שמים כפי רצונו ודברים כאלה באריכות ומוסיף לאמר: כל אלה הנפלאות הפליא השם ית' וית' לרז"ל בגלותנו זה ואחרים לאין מספר הכתובים בתלמוד, ובספרי אלף המגן²⁷ אשר בו פרשתי מדרשי כל התלמוד, ואחר כל מה שספרתי לכבוד רז"ל ותפארתם אתחיל לקיים מצותם אשר צוו הוה למד תורה מה שתשיב לאפיקורס ואומר וכו'. וכבר תראה מהקדמת הספר כי כל ענינו דק ורזה אין פרי בו כי אם עלים יבשים וכמושים וחותם: ועתה אקדם את ה' בתודה אכף לאלהי מרום בזמרה אשר הביאני עד הלום לפרש ולאמת יסודי תורתו לכל נבון וחכם בראיות עיוניות מושכלות. היסוד הא' הוא מציאות השם ית' וית'. היסוד הב' הוא שאינו גוף ולא כח בגוף. היסוד הג' הוא שהוא אחד. היסוד הד' הוא שהוא ברא את השמים ואת הארץ. והיסוד הה' שהוא בראו כרצונו זה חמשת אלפים ומאה ושש שנים וכו', וכבר הביא מספר השנים הזה בדף הקדום. מכל אלה תראה את תכונת האיש ואת שיחו, וממנו יבאו עוד בכ"י דברים אחדים על הקדיש²⁸. והר"ר שמריה הזה חבר ג"כ פירוש על תהלים ואיוב והביאו כמה פעמים ר' יצחק בן שלמה יעבץ בפירושיו לספרים האלה, וכנראה חבר גם פירוש על משלי (עיין בדברי ר' יצחק הנז' לתהלים ו')²⁹. אחר כל אלה כתב הסופר בכ"י המדובר בו דברי חכמים וחידותם מקובצים מפה ומפה. ובקצה הכ"י עוד כתב וכוח של ר' יעקב בר אליהו, אשר רק חלק ממנו נמצא בכ"י די רוסי סי' 1089 ועתה מקרוב בא גם לידי ידידי החכם הגדול שד"ל כאשר הודיעני בכתבו, וזה ראשיתו: זה הכתב ששלח ר' יעקב מוויניסיא בן רבנא אליהו זצ"ל למשומד אחד ששמו שאול כאשר הרע לישראל והשם ברחמיו הרבים השיב גמולו בראשו, מכונה פר פולי. בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וכו', וחותם: וחכמינו ונבונינו יתחזקו בעד עמנו ובעד תורת אלהינו וה' הטוב בעיניו יעשה. נאם האיש אשר גלה ממקומו והדואג והנאנח ברעב אשר ימצא את עמו והצרות האלה בעתוהו ושמועות לא טובות הבהילוהו יעקב בר אליהו זצ"ל ושלום. תותל"ע זה הכתב שלחו ר' יעקב לשאול המכונה פול, נפול יפול, והיה תלמידו קודם שנשתמד ע"כ³⁰. אקוה כי ייטב בעיני הקהל אם גם יצאתי הרחק מן הענין אשר אנחנו בו.

ב) כבר זה י"ב שנה הרחבתי הדבור בהערות האשכנזיות למכתב אחוז אשר בא בספרי מלא חפנים [ע' 58] על דבר ר' יעקב בן מכיר והראיתי כי היה פילוסוף וחוקר רגיל בתלמוּד אך לא איש תלמודי מפורסם כותב שטות ושו"ת. ועתה בא המדפיס שם הגדולים וועד לחכמים בפפד"מ (שנת תר"ז) וירכיב את האמור ממחברו הרב אזולאי על שם ר"י ן' מניר (ועד לחכמים ח"א אות י' סי' י"ד וח"ב אות י' סי' ט') וירכיבהו על צוארני ר"י בן מכיר ויחליף את ר' יוסף או ר' יצחק אבן מניר עם ר' יעקב בן מכיר ויעשהו למחבר שטות על התלמוד, ולא ראה את אשר כתב האזולאי בעצמו (ככר לאדן סי' ז' לקוטים זעיר שם אות י' סי' ה') כי הר"י ן' מניר הוא שנזכר בשו"ת הריב"ש (סי' שצ"ו) ולא ראה גם תשובות הריב"ש (סי' ע"ט ופ' וקכ"נ וסוף סי' קכ"ו). ואחריו קם החכם שניאור זקש בס' היונה (ברלין תרי"א) ויחזק דברי ההרכבה המוטעית הזאת ויחשוב להשען על האזולאי, והוא לא ידע ואשם.

ג) על דבר המחלוקת הזאת ועל משפט וענין ס' מנחת קנאות כבר דברתי בשכבר הימים במכתבי העתי [וויססענשאפטליכע צייטשריפט] חלק ה' [עמוד 82 והלאה] ולא אכפיל הדברים. ואהובי הקורא אשר נפשו חפצה לדעת שרש ומהלך הדבר יגש נא אל שערי המכתב הנז' וימצא מבוקשו. אך אחת אוסיף והיא נכבדה בעיני, כי יש ביד אוהבי החכם יה"ש ספר נקרא שמו “עשה חיים מיחזקאל בן כמ”ר מרדכי מיחזקאל זצ"ל" והספר הזה איננו כי אם קצור מקצת מכתבי ס' מנחת קנאות³¹, וכפי הנראה לא היתה תכליתו של המאסף הזה כי אם לאסוף פניני מליצות מתוך המכתבים האלו, וילקט פעם מראש פעם מסופם את הישר בעיניו מבלי שום לב אל תוכן הענין. והנה אף אם כונת הספר איננה רצויה בעינינו נמצאו בו שנויי נוסחאות יפות ומדויקות הטובות בעיני המבקר, כי הס' מנחת קנאות כאשר נדפס לפנינו מלא טעיות אם מפאת המעתיק אם מפאת המדפיס, ואך לעת עתה לא אהיה למשא על הקורא לערוך לפניו כל השנויים האלה, ובזה אעיר רק כי נמצא שם קצור שני מכתבים אשר אין מהם לא דבר ולא חצי³² דבר במנחת קנאות, ושני המכתבים האלה ימצאו חן בעיני הקוראים המבינים, כי כפי הנראה יצאו מידי התומכים בפילוסופיא, ואולי האחרון מידי ר' לוי בעצמו, ע"כ אמרתי להעתיקם הנה אף אם חסרים הם. וזה תופס המכתב האחד (סי' כ"ג בס' עשה חיים): ³³ מי יובילני עיר מבצר, ינהלני עיר הקדש, יביאני בית ה' בורא רוח והרים יצר, יעמוד רגלי מקום אשר הוא חונה מלאך אלהים במקום צר, ואור נגה יקר אשנס מתני וצעדי לא יצר, אוליך כליו לבית המרחץ ממקום האוצר, הציקתני רוח בטני עד אשר אין לרוחי מעצור, אקראנו אבי אבי אם הקריאה הזאת מן המצר, הלא תענה אבי גר ישראל רכבו ופרשיו, קדיש ועיר אדירי ומבחר שלישיו, משפטים אדבר אותך ברשיונך, משפט צדק הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, הן אל כביר לא ימאס כי תמאס כבירים לא חקר, כביכול נדחה האמת בשתי ידים מן השקר, חשבתי אמת נתקבלו דברי ונטיתי אחריהם ואחרי רבים לא נטיתי בחתום דבריך אלו שברת מטותם נפתיליהם [צ"ל ופתיליהם] וחותמיהם, מה ראית מורנו ורבנו על ככה, הראית חותמו של אחיה השילוני, השמעת עצת אחיתופל הגילוני, וכבר העתרנו דברינו וחזון הרבינו, נבאנו כאשר נבאנו, היחיד בזדון דבר סרה בשנאה ובקנאה עולה מצאו ותואנה הלאה³⁴, אשר אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אין מבקש ואין דורש נותן דופי בתורתנו, יעלו לרצון על מזבחך דברינו, ובספר אשר כתבת מורנו מזה בן מזה בלשון הזה³⁵ א"כ איפוא מורנו איזה רוח עליך עבר, עלה עשן באפך תנור ולפיד אש הופח בדבר דבור על מגלת ספר קטנה ככף איש³⁶, שמן רוקח משחת קדש יביע יבאיש ראש דבריה, ועל המלך הזקן אשר מלך שם דברת מורנו מה שדברת והבאת עלינו אשם, ואחר זה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו במדורת אש קרוביו ויוצאי חלציו ומאמר עמלק יצר הרע בעיניהם רע שבעתים ישלם אל חיק בודה אומר, ויהי עד כה ועד כה ושמי רצונך מורנו ורבנו נתקדרו בעבים ותנתן דת לנדות ולהחרים ונשלוח כתבים וספרים וכו'. והחכם אהובי אשר העתיק מכבר את המכתב בעבורי מוסיף: עגמה נפשי מאד כי השאר חסר וכנראה הוא מכתב המתנגדים להרשב"א ידברו אתו קשות ואולי עי"ז לא אספו אבא מרי במנחת קנאות. עתה נבא אל המכתב השני (שם סי' כ"ו) והוא זה:

ליום בא משנאי בדין (צ"ל בדיני) ורודפי

בנותי (?) לנגדי וערים בצורות

באבן לקלע להודי לבלע

ולקטוף באבי כערים בצורות

אהודה לאל צר למגדל ומבצר

למגן למולי וערים בצורות

למי אנוס לעזרה יובילני עיר מצור לעתות בצרה, כי אם למרביצי התורה בעופל ובחן, יעמידוני בהרים גבנונים, בצלם אהיה במחסה ובמסתר מזרם ומטר, וחצי המורים הריקו בחנית וסגור לקראתי, וחציה שנונים שמוני למטרה לעשותי במדקרות חרב שיוטה (? אולי צ"ל מרוטה, יה"ש). וילחמוני חנם בכלים מכלים שונים, ובחמה שפוכה אמרו להכרית שורש וענף, כי התאגף יצרם ויוצרם לא זכרו ביום אפם ועברתם שמרה נצח, יצאה משורש צפע איבה טמונה בלבבם תקועה ברעיונים מצר (אולי: מצד) החלוקה הנה היא לפוקה, בעשותם אגודות ורדפם אחר השררה, עשו לה יסוד מתחת ועוד המה עליו בונים מגדל וראשו בשמים לעשות להם שם שמורים, ולא הגיעו להוראה רק כמא דמסיק תעלה סבי כרבא וכצפור נוקר בתאנה לקחה אזנם שמץ מהחכמה והתורה, קיש קיש יקראו בפני מוסדי ארץ האיתנים, לא חכמו ולא השכילו כי לא נסו ללכת מדרך כף רגל השכל המנהיג שיעבדוהו כל הכחות, ובארץ עיפתה כמו אפל ילכו, בנו בתים לשבת ויעשו להם משכנים, וחשבו על במתי עב עלו ובגאותם שחקים כאלו בין כוכבים שמו קינים הגה והי, הלא לסובלי דעתם חמס ושוד יצעקו, כי עלה הפורץ פרץ גדר אבנים גזית חצבו עמודי עולם וגבול גבלו ראשונים, כמוני הצעיר קם עלי אחד מעיר ואחזת מרעהו יצאו נצבים פרשו רשת לרגלי בכח טמנו לי, כמעט הפילוני הגיעוני עד עפר לולי רחמי המושיע ורב שלח מלאכו לפני בחמלתו מציץ ומשגיח בברואיו התחתונים, ככבים במסלותם דרך מרוצתם לעשות רצון קונם, יחדשו בשפלים חדושים אשר בשכבר היו לימים הראשונים, הטובים טובים והרעים רעים איש כפי אכלו ילקטו המרבה והממעיט. ויש ויש אשר נפשו יבשה אין כל, ויש אשר יאכל והותר בגזרת עירין קדישין המה הגבורים אנשי שם³⁷. המכתב הזה עד על עצמו כי יצא מתחת יד איש מתלונן אשר רדפוהו ובוטח בעזרת אל המושיע ומנהיג את העולם ע"י כוכבי שמיו. ונראה כי הכותב הוא ר' לוי ואליו ישיב הרשב"א בסי' ט"ז בספר מנחת קנאות³⁸. ומאד תאוה נפשנו למצוא את המכתב הזה עד תומו כי השמיטו המקנא הוא ר' אבא מרי אשר אסף בהשתדלות יתרה את העומד לימינו ורחק את המשמאילים מעל גבול ספרו.

הוספות³⁹    🔗

א) זכור תזכור את אשר כתבתי על ר' לוי בן אברהם בן חיים ושם הוכחתי את אשר שערתי מקדם כי הוא ר' לוי אשר קמו נגדו ונגד דרושיו הפילוסופיים שנת ס"ד לאלף הששי, והנה כיום ה"ר אליקים כרמולי כותב בכתב צרפתי אשר שמו Athénéum franҫais משנה זאת (ג' יוני למספרם נאָ. 22) מאמר על ר' לוי⁴⁰. שמע נא את דבריו בקצור ואתה תשפוט! דבריו מיוסדים כאשר הבטיח על ששה כ"י אשר בפאריס הבירה, שלשה מהם באוצר הנקרא ancien fonds hébreu והם נרשמים 504, 244, 502 ושלשה מהם באוצר הנקרא fonds de l’Oratoire ונרשמים 200, 201, 206 וזה אשר יוציא מתוכם בקצור: ⁴¹ ר' לוי בן אברהם הוא מגזע משפחה מיוחסת בלאנגידוק. משנת תתק"ס לאלף הששי נזכר ר' ראובן ראש ישיבת גרבונא⁴², גם בנו⁴³ ר' חיים הלך בדרכי אביו, ור' חיים הוליד שני בנים שם הבכור ראובן ושם השני אברהם, ור' אברהם יודע לשון עבר וישב בעיר פראנכעוויללע קרוב לטולושא. שם נולד לו סביב לשנת י"ח⁴⁴ לאלף הששי ר' לוי אשר שמו הלך למרחקים⁴⁵. רבו אשר למדו היה איש נבון שמו ר' יעקב ויגדל הנער ויחכם מאד, אך כמעט היה בן ח"י שנה ויסבוהו מצוקות והוא הולך וגולה ויעזב את בית אביו ואת אוהביו, וכנראה אהבת בתולה⁴⁶ יפהפיה בערה בקרבו והיא לא שמעה לדבריו כאשר קרה לר' משה בן עזרא. וילך למונפישליר ור' משה בן תבון הרהיב בנפשו עז, ולמען השקיט נפשו החל לחבר בשנת ל"ו והוא בן ח"י שנה שיר גדול כולל כל החכמות כפי דרך הערביים והיהודים אז ויקרא שמו קשר בתי הנפש וחלחשים, ובתחלת השירה תבך נפשו על הרעה אשר קרתהו ויאמר: אם גם צעיר לימים אנכי רעותי ישנות(!) הן וחדל מספרן⁴⁷. ובתוך השיר היקר הזה פנה לבו למעלה למען יאבה ה' וישוב עוד אל ביתו ואל אוהביו היקרים. הספר הזה נחלק לעשרה מאמרים והוא כולל כל החכמות ואיננו קצור שבע חכמות כאשר יאמר הר"ר משה בן חביב⁴⁸, וכל מאמר נחלק לשערים. על גליון הספר הערות מאת המחבר בעצמו ומתוכן הוצאתי את אשר כתבתי על מקום תולדתו על שם רבו וכדומה, ובהקדמתו הרחבה המדברת על חכמת היהודים יזכיר את השנה אשר נתחבר בה הספר. ההערות האלה נמצאות בכל כ"י של ספר בתי הנפש גם נכללות אות באות בשני פירושים אשר נמצאים לספר הזה. פירוש הראשון לא נודע מחברו, הפירוש השני הוא מאת תלמיד המחבר ושמו שלמה די לונאש⁴⁹. גם שניהם מזכירים כפעם בפעם ספר אחר של ר' לוי והוא ספר לוית חן ומביאים דבריו, גם ר' לוי בעצמו אומר בהקדמתו לספר בתי הנפש כי הוא עסוק בחבור הזה ומזכירו הרבה בהערותיו הגליוניות. הספר הזה לוית חן הוא ספר רחב על כל החכמות ולא נמצא בשלמות בשום ביבליותיקא, ובביבליותיקא הגדולה של פאריס לא נודעו עד הנה רק שני חלקים מספר הגדול הזה ושניהם בתוך כ"י 449 של האוצר הנקרא ancien fonds hébreu⁵⁰, האחד מדבר על חכמת ההנדסה והאחר כתוב בגליון ספר פילוסופי ותכוני והוא מדבר על מה שאחר הטבע, אך מה שהביאו מפרשי ספר בתי הנפש בפרט בתוך כ"י 244 מן הספר לוית חן הביאני להוכיח כי הספר על התכונה לר' לוי אשר נמצא בכ"י 171 בתוך fonds de l’Oratoire ואשר ייחסו עד הנה לרלב"ג, (עי' וואלף ח"נ דף 640) הוא לר' לוי בן אברהם מן וויללעפראנכע, כי מה שנמצא במפרש דף 155, 166, מובא מתוך המאמר הג' לספר לוית חן נמצא אות באות בספר התכונה הלזה⁵¹. המאמר הזה על התכונה נחלק לארבעים פרקים ובפי"ג אומר המחבר כי מקום מושבו במונפישלר ובפ"כ הוא אומר כי השנה אשר כתב בה היה שנת תרע"ה למחמד והוא שנת ל"ו לאלף הששי, וזה הוכחה גמורה כי המחבר איננו רלב"ג, אשר חי הרבה אחרי זה. גם מן הדברים המובאים מאת מפרשי ספר בתי הנפש נדע מספר וענין המאמרים אשר בספר לוית חן. הספר הזה נחלק לשני עמודים, יכין ובעז, העמוד הראשון נחלק לחמשה מאמרים: הראשון מדבר על חכמת החשבון, השני על חכמת ההנדסה, השלישי על חכמת התכונה, הרביעי על חכמת הטבע, החמישי על מה שאחר הטבע. העמוד השני איננו כולל רק מאמר אחד⁵² והוא נקרא ששי, המאמר הזה גם הוא נחלק לשלשה חלקים: החלק הא' מדבר על איכות הנבואה, החלק השני על סודות התורה⁵³ והשלישי במעשה בראשית. לא נודע באיזו שנה סיים הר"ל את הספר הזה גם לא מה שעשה אחרי כן בתוך משך יותר מכ"ה שנה, רק על דרך כלל ידענו כי לא עקר דירתו ממונטפישלר ויהיו לו תלמידים מביני מדע ובתוכם הר"ר שלמה די לונאש המפרש את ספרו בתי הנפש, עד כי בשנת ס"ד שמענו את שמעו וכי הבאישו את ריחו. ועתה יספר הר"ר כרמולי כפי ספר מנחת קנאות מה שאירע לר' לוי וכי התגורר בבית ר' שמואל הסולמי וכי ערך בעצמו אגרת התנצלות אל הרשב"א והוא השיב לו קשות, ויהי כשמוע הסולמי את דברי תשובת הרשב"א וגם בתו אשר אהב מתה לר' שמואל ויאמר אין זה כ"א על אשר אזרתי חלצי בעד האיש הלוי ויגרשהו מביתו (עי' מנחת קנאות דף נ"ב, נ"ד ונ"ה)⁵⁴ ויתגורר הלוי בבית קרובו ר' שמואל בן ראובן גם הוא הפגיע בעדו אל הרשב"א, אך לא נדע אם שמע הרשב"א אל דבריו [או] אם הוסיף לרדפו⁵⁵. מכתבי ר' לוי על כתבי הקדש לא באו לידינו אם אמת הוא כי חבר חבורים כאלה⁵⁶.

עד הנה הגיעו דבריו וכבר עוררתי בשולי המכתב הזה ספקות וסתירות על איזה מהם ועוד יש בתוכם כזה וכזה אשר עליהם אומר: הן ולאו ורפיא בידי. מכל מקום ראית כי גוף הענין של ר' לוי הזה כי הוא בן אברהם הנודע למחבר ספרים ידועים ככר הכה שורש והאמת יורה דרכו.

ב) ולמען לא יהיה המכתב הזה ריק מדבר חדש, אעיר פה דבר אחד על ר' שמואל הסולמי על תכונתו ועל שמו. הנה אחרי צאת לאור מאמרי על ר' לוי בא לידי ספר ערך הר"ר צבי הירש עדעלמאן המתגורר בלונדון והוא קבצו מכ"י חשובים וקרא שמו דברי חפץ מערכת ראשונה, ושם דף ח' נמצא כתב שלח הרשב"א ז"ל אל החכם ר' שמואל הסולמי ז"ל המכונה מאשקליטא על שאלה ששאלוהו בענין מעמד הר סיני. מתוכו נראה כי שמע הסולמי על הרשב"א כי הוא יאמין במעמד הר סיני שהיה כולו נבואיי ר"ל בחזיון נבואה בפנימיות המחשבה לא היה דבר נראה לחושים, ויישר הדבר בעיני הסולמי, רק עודנו נבוך מתוך שאלה אחת והיא איך הגיע כלל העם שאינם חכמים נחכמים למדרגת הנבואה, שכבר נודע שהוא מן הנמנע שיגיע למדרגת הנבואה רק מי שישיג הקדמות הראויות לה, והרשב"א מחלק הדברים באמרו כי יש מהם נבואיים ויש מהם מושגים בחושים, ואם תשכיל תדע כי זה דרך פלוסופי הדור ההוא כי הנבואה היא השגה גדולה ועמוקה על דרך המחקר וא"כ גם מעמד הר סיני היה מה שראו בחדרי לבם ובפנימיות המחשבה השכלית, זה דרך הסולמי וגם דרך הלוי אוהבו ורק קשה אליו איך יוכלו כל העם להעשות נביאים ר"ל פילוסופים עמוקים. והרשב"א טרם המרו את לבבו לא אויב היה לחכמות וכרת ברית עמן ברית שלום אם גם לא היה להן למס ויתן חלק לשבע חכמות אך התורה היתה גברתן, ויהי כי זקן שלמה ואנשים מרי נפש הסתו את לבבו קם כנגדן כשונא וירדוף את בעליהן. – גם יבורר לנו עתה שם הסולמי כי כבר נודע כי אהבו בני צרפת הדרומית לכנות את שמם על פי מקומם בהפכם אותו ללשוננו ויהי לשם משפחה, וכינוי סאשקליטא אשר מצאנוהו באגרת הזאת יורה לנו כי משפחתו נחצבה ממקום אשר במיצר מדינת Dauphinée ושם המקום והוא מבצר שוכן בהר הוא jes Echelles פירושו סולמות כי רק בסולם יוכלו האנשים לעלות אליו, ועל כן נקראת המשפחה ההיא אם גם נסעה מן המקום ההוא, ולא ישבה עוד בתוכו: הסולמי⁵⁷, ואולי מזה בא לו גם כי הוא פירש כיפי דעכו הנזכרים בתלמוד לחומת גבול א"י (כאשר הזכיר היוחסין בשמו) כי כן ראה בעיניו חומת הגבול בעיר מולדתו או מולדת אבותיו.