הוּא הַמּוֹפִיעַ בָּאוֹר (או “ביום”): זהו השם שבו כּוּנה ספר המתים בנוא אמון.  ↩︎

הָרוּחַ הָאֱלֹהִי: גורל הרוח לאחר המוות היווה יסוד מרכזי בדת ובפולחן במצרים הקדומה. מושג זה (רוח, נפש, נשמה) הובן כמספר מרכיבים של האישיות, השורדים לאחר המוות: קא (ka) – כוח החיים והפעולה; בא (ba) – תודעה, רוח כּוּלית; אח' (akh) – כוח ההארה; איבּ (ib) – מצפון ואינטלקט; וסאהוּ (sahu) – הגוף הרוחני. מלבד אלה מנו המצרים בין יסודות האישיות השורדים עם המוות גם את הצל (khaibit), הצורה (sekhem) והשם (ren).

כאן הכוונה ל"בא", שהוא העיקרון המופשט שבנפש האדם; ל"בא" יש היבט אנושי, אך גם היבט אניברסלי. ללא מצע ספציפי אין ל"בא" קיום פרטי. במלים אחרות: הוא רוח כּוּלִי, השורֶה בפרטים ומתגוון בהיבטיו על־פי האינדיבידואום. ה"בא" הופך לַמוקד האישיותי היחיד לאחר המוות: אם החי הוא “איגו + גוף + קא”, הרי המת הוא “בא + מומיה + קא”. הוא גם כוח ההנפשה של הנפטר החנוט, המאפשר לו לקבל את המזון, את המשקה ואת האוויר הדרושים לו לתפקודו הפסיכופיסי בעולם שמעבר (“אֲשֶר אֶת הַבְּרוּכִים יָזוּן”) – לצאת כרצונו מקברו, לנוע בְעולם המתים, ולהתגלם בָעולם.  ↩︎

אֲדוֹן הַקָּמִים מִמָּוֶת: הוא האל החנוט אסִיר (אוסיריס), שופט המתים ואדון הנצח, ששימש כדגם אידיאלי לקיום שלאחר המוות. יריבוֹ הוא אחיו רוצחו, האל סֵת, המזוהה עם הלילה (ומאוחר יותר – עם כוחות רוע) ומונגד לחֶ’רוּ, המזוהה עם היום.  ↩︎

עֵץ הַשִּׁטָּה: ההיירוגליף של ה"בא" הוא ציפור בעלת ראש אדם, המתוארת כמשוטטת ליד הקברים, או נחה על עץ השיטה.  ↩︎

אֱלֹהִים: המצרים האמינו באל בורא, עליון ואחד (neter), חסר־שם ונצחי, שמעבר לכוחות האלוהיים הרבים או הנתונים לתמורה ולכיליון (neteru). מונותיאיזם ופוליתיאיזם היוו מערכות מקבילות כבר בימי השושלת ה־5.  ↩︎

סְפִינַת־רָע: ספינת השמש של האל רע (ראה להלן). תנועת השמש סימלה את חיי האדם, ושקיעתה – את מותו. ספינת רע מטילה עוגן לאחר השקיעה בארץ המתים.  ↩︎

הַבֵּן: כאשר הנפטר בא אל העולם שמעבר (tuat) כנפש חיה, הוא אחד מאלה “שאכלו את עינו של חֶ’רוּ” (= חֹר, הוֹרוּס); הנפטר חי שם חיים פיסיים ורוחיים גם יחד. הוא נעשה “אל, בנו של אל”; איבריו מזוהים עם האלים, והאלים קוראים לו בשמו. הנפטר הופך לח’רו, בנם של אסת ואוסיר, בכך שח’רו מעניק לו את ה"קא" שלו. ח’רו הוא זריחת השמש והיום, המושיע של העידן לעתיד לבוא.  ↩︎

נוּ: מֵי הראשית שמהם נוצרו האלים, ועליהם שטה ספינת השמש.  ↩︎

דִסְקַת־רָע: השמש נחשבה לדמות, שבה גילה את עצמו האל בעולם. לדסקת־השמש קראו המצרים “רע”, וכל שאר האלים והאלות נתפסו כצורותיו או כהיבטיו. רע הוא האל של היקום הזה, שבזריחתו החל זמן העולם.  ↩︎

חַתְחֹר: אֵלת המיניות והיופי. מילולית: “בית ח’רו” (חֶ’ת־חֶ’רוּ) – השמים שבהם זורח ושוקע ח’רו, האל הסולארי של היום.  ↩︎

אָסֶת (אִיסִיס): אשת אוסיר ואמו של ח’רו, אלת השחר, האֵם הגדולה וגברת הלחשים והכישופים.  ↩︎

תְּחוֹת (תְח’וּתִי, תוֹת): “סופר האלים”, מגלם את התבונה האלוהית, וממציא האמנויות והכתב.  ↩︎