הוּא הַמּוֹפִיעַ בָּאוֹר (או “ביום”): זהו השם שבו כּוּנה ספר המתים בנוא אמון.  ↩︎

הָרוּחַ הָאֱלֹהִי: גורל הרוח לאחר המוות היווה יסוד מרכזי בדת ובפולחן במצרים הקדומה. מושג זה (רוח, נפש, נשמה) הובן כמספר מרכיבים של האישיות, השורדים לאחר המוות: קא (ka) – כוח החיים והפעולה; בא (ba) – תודעה, רוח כּוּלית; אח' (akh) – כוח ההארה; איבּ (ib) – מצפון ואינטלקט; וסאהוּ (sahu) – הגוף הרוחני. מלבד אלה מנו המצרים בין יסודות האישיות השורדים עם המוות גם את הצל (khaibit), הצורה (sekhem) והשם (ren).

כאן הכוונה ל"בא", שהוא העיקרון המופשט שבנפש האדם; ל"בא" יש היבט אנושי, אך גם היבט אניברסלי. ללא מצע ספציפי אין ל"בא" קיום פרטי. במלים אחרות: הוא רוח כּוּלִי, השורֶה בפרטים ומתגוון בהיבטיו על־פי האינדיבידואום. ה"בא" הופך לַמוקד האישיותי היחיד לאחר המוות: אם החי הוא “איגו + גוף + קא”, הרי המת הוא “בא + מומיה + קא”. הוא גם כוח ההנפשה של הנפטר החנוט, המאפשר לו לקבל את המזון, את המשקה ואת האוויר הדרושים לו לתפקודו הפסיכופיסי בעולם שמעבר (“אֲשֶר אֶת הַבְּרוּכִים יָזוּן”) – לצאת כרצונו מקברו, לנוע בְעולם המתים, ולהתגלם בָעולם.  ↩︎

אֲדוֹן הַקָּמִים מִמָּוֶת: הוא האל החנוט אסִיר (אוסיריס), שופט המתים ואדון הנצח, ששימש כדגם אידיאלי לקיום שלאחר המוות. יריבוֹ הוא אחיו רוצחו, האל סֵת, המזוהה עם הלילה (ומאוחר יותר – עם כוחות רוע) ומונגד לחֶ’רוּ, המזוהה עם היום.  ↩︎

עֵץ הַשִּׁטָּה: ההיירוגליף של ה"בא" הוא ציפור בעלת ראש אדם, המתוארת כמשוטטת ליד הקברים, או נחה על עץ השיטה.  ↩︎

אֱלֹהִים: המצרים האמינו באל בורא, עליון ואחד (neter), חסר־שם ונצחי, שמעבר לכוחות האלוהיים הרבים או הנתונים לתמורה ולכיליון (neteru). מונותיאיזם ופוליתיאיזם היוו מערכות מקבילות כבר בימי השושלת ה־5.  ↩︎