ג’ון דון וג’ורג' הרברט הם שני האריות שבחבורת המשוררים הקרויים ‘מטאפיסיים’ באנגליה של המאה השבע־עשרה. המלה ‘חבורה’ יש בה אולי כדי להטעות לא פחות מן המלה ‘מטאפיסיים’, כי אין המדובר בחבורת אנשים שהכירו זה את זה והתראו זה עם זה, כשם שאין המדובר במשוררים שראש מעיינם שאלות מטאפיסיות, עם זאת לא מקרה הוא שנכרכו עד מהרה בכריכה אחת והוכתרו בשם הכולל ‘מטאפיסיים’, זאת בעקבות הערה של המשורר ג’ון דריידן: “דון מתהדר במטאפיסיקה, לא רק בסאטירות שלו, אלא גם בשירי האהבה שלו, שבהם היה הטבע לבדו צריך למשול; והוא מבלבל את דעתן של בנות המין היפה בחידודים דקים של הפילוסופיה, שעה שהיה ראוי שיפעים את לבן ויבדר אותן בדברי אהבה רכים” (1693).

דברים שדרש דריידן הניאו־קלאסיקון לגנאי, נתפרשו אחר־כך, ובעיקר במאה שלנו, לשבח. “דברי אהבה רכים” שוב אינם מקובלים עלינו, ואנחנו גורסים תחת זאת מה שת. ס. אליוט קרא בשם ‘רגישות אחדותית’, המקיפה את כל מרכיבי העולם הנפשי ואינה מוציאה את האינטלקט מגדר הרגשות. אהבה, נדמה לנו, שוב אינה אך ורק רגש ממוסמס, ומצד שני ‘חידודים דקים’ וניתוח שכלתני אינם מוגבלים לנושאים של לוגיקה. גדולתם של המשוררים ה’מטאפיסיים' – ובכך גם המכנה המשותף להם, העושה אותם לחבורה אחת אף שלא ישבו יחד בבתי־קפה ולא חיברו מאניפסטים – היא שתפשו את מורכבותה של החוויה, על טלטוליה בין יצר לתבונה, בין רגש לשנינות, בין אהבה למטאפיסיקה. וקודם כל בין סקס ליראת שמיים. המתח הבארוקי בין חושניות ומיסטיקה, מתח הנחשף בקיצוניות בכנסיה בארוקית שופעת אורנמנטיקה חושנית, או ב"סנטה תרזה" של ברניני השרויה בחוויה ספק מיסטית ספק אורגזמית, מתח זה ניכר אצל דון בארוטיזציה של הדת, מצד אחד, ומיסטיפיקציה של המין, מצד שני. האוהבים זוכים לקנוניזציה ונעשים קדושים (“הקידוש”), ואילו אלוהים יכול להיתפש כגבר ברוטאלי, האונס את נשמת המשורר כדי שלא תיכנע לשטן. נופלות המחיצות המקובלות בין קודש לחול; השמש – אותה עין של השמיים, שדורי דורות קשרו לה כתרים של אמונה – הופכת לזקן נודניק, המפריע לתענוגות האהבה (“זריחת השמש”); עוף החול, סמל מסורתי לישו הנוצרי הקם לתחיה, מתגלגל בסמל לאוהבים ה’קמים לתחיה' מן ה’מוות' האורגזמי (שוב “הקידוש”). האדם, בקיצור, נתפש בכל הפרדוקסליות העמוקה של הווייתו, שאינה לא נשר ולא יונה, אלא שניהם גם יחד; לא רק עוף החול המיתי אלא גם זבוב; לא רק הזבוב אלא גם הנר שסביבו הוא חג וחג בעקשנות, בלי טעם, בלי תכלית.

הרברט, משורר פחות סוער מדון, הוא בעל מלאכה אולי משוכלל ממנו. “השבת פנים” הוא שיר המעיד על כוח ההמצאה הצורנית שלו: לתיקון הנפש שבבית האחרון מקביל ‘תיקון’ צורני: השורה החמישית של הבית, שלא נחרזה לכל אורך השיר, נחרזת לפתע. הסונט “תפילה”, אחד הסונטים המקוריים בספרות העולם, מגשש באמצעות אימאז’ים שונים ומשונים למצוא הגדרה לתפילה, עד שהוא מצניח אותנו פתאום ממרומי גן עדן והרי בושם לפשטות הבוטה של ‘משהו מובן’. צניחות כאלה אפשריות רק אצל ה’מטאפיסיים' ובשירה המודרנית.

ש.ז

שִׁתְקוּ, בְּשֵׁם שָׁמַים. תְּנוּ לִי לֶאֱהֹב.

נִזְפוּ בִּי שֶׁאָחֲזָה אוֹתִי פּוֹדַגְרָה,

שֶׁיֵּשׁ לִי שַעֲרוֹת־שֵׂיבָה לָרֹב,

שֶאֵין לִי אַף פּרוּטָה. צִבְרוּ מָמוֹן,

הַשְׂכִּילוּ, הִתְקַדְּמוּ, עֲלוּ מָרוֹם,

זַמְרוּ לַמֶּלֶךְ, אוֹ לַחֲסָדָיו,

שַׁחֲרוּ פָנָיו אוֹ אֶת טְבִיעַת פָּנָיו,

עֲשׂוּ מַה שֶׁתִּרְצוּ, אִמְרוּ כִּי טוֹב –

רַק תְּנוּ לִי לֶאֱהֹב.

לְמִי יַזִּיק, חָלִילָה, אִם אֹהַב?

אֵיזוֹ סְפִינָה הִטְבִּיעוּ אַנְחוֹתַי?

אוֹ מִי הוּצְפוּ שְׂדוֹתָיו בְּדִמְעוֹתַי?

הַאִם דָּחוּ צְמַרְמוֹרוֹתַי אֶת הָאָבִיב?

קַדַּחַת שֶׁבּוֹעֶרֶת בְּעוֹרְקַי

מָתַי הוֹסִיפָה מֵת לָרְשִׁימָה?

יִמְצָא לוֹ הַפְּרַקְלִיט אַנְשֵׁי־חֵמָה,

יִמְצָא לוֹ הַחַיָּל עוֹד קְרָב:

אֲנִי וְהִיא נֹאהַב.

קִרְאוּנוּ מָה שֶׁתִּקְרְאוּ: זֶה בָּא מֵאַהֲבָה.

קִרְאוּ לִי זְבוּב, וּזְבוּב קִרְאוּ גַּם לָהּ;

גַּם שְׁנֵי נֵרוֹת אֲנַחְנוּ, הַמֵּתִים

עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ; וְנֶשֶׁר וְיוֹנָה:

וּבָנוּ נִפְתְּרָה גַּם הַחִידָה

שֶׁל עוֹף הַחוֹל, כִּי לְאֶחָד הָיִינוּ,

כִּשְׁנֵי מִינִים שְׁלוּבִים לְמִין בְּלִי מִין,

מֵתִים וְשׁוּב קָמִים כְּשֶׁהָיִינוּ:

רָזֵי רָזִין מִכֹּחַ אַהֲבָה.

אִם לֹא נִחְיֶה, נָמוּת בָּאַהֲבָה,

וְאִם סִפּוּר חַיֵּינוּ לֹא הוֹלֵם

קְבָרִים, הֲרֵי מַתְאִים הוּא לַשִּׁירִים;

אִם אֵין הוּא פֶּרֶק בְּקוֹרוֹת עוֹלָם,

נִבְנֶה בַּתֵּי־שִׁיר עֲנֻגִּים. כִּי גַּם

כַּד מְעֻצָּב, וְלֹא רַק נַחֲלַת־קֶבֶר,

יָפֶה לְאֵפֶר רָם. וּמִכֹּחָם

שֶׁל מִזְמוֹרֵינוּ, יְאַשְּׁרוּ כֻּלָּם:

קֻדַּשְׁנוּ בְּקִדּוּשׁ הָאַהֲבָה.

וְיַשְׁבִּיעוּנוּ כָּךְ: "אַתֶּם אֲשֶׁר מֵאַהֲבָה

פְּרַשְׁתֶּם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: שֶׁהָאַהֲבָה

שֶׁהִיא הַיּוֹם בֻּלְמוּס, הָיְתָה לָכֶם שַׁלְוָה;

שֶׁנֶּפֶשׁ הָעוֹלָם נִצְטַמְצְמָה בָּכֶם,

וּבְתוֹךְ הַזְּגוּגִיּוֹת שֶׁל עֵינֵיכֶם

(שֶׁנַּעֲשׂוּ מַרְאוֹת תָּרוֹת עוֹלָם)

חָבְרוּ עָרִים וַאֲרָצוֹת: הִתְפַּלְּלוּ

עָלֵינוּ וְתִהְיֶה אַהֲבַתְכֶם

גַּם לָנוּ לְמוֹפֵת שֶׁל אַהֲבָה."

טִפֵּשׁ זָקֵן, הַשֶׁמֶשׁ הַשּׁוֹבָב,

עַל מָה עַכְשָׁו

תִּקְרָא לָנוּ מִכָּל חַלּוֹן וְכָל וִילוֹן?

אַתָּה תִּקְבַּע מָתַי עֵת לֶאֱהֹב?

קָפְּדָן חֻצְפָּן, אוּלַי תֵּלֵךְ לִגְעֹר

בְּתַלְמִידִים מְאַחֲרִים, לֵאמֹר

לְצַיָּרֵי חַצֵר כִּי הוֹד מַעֲלָתוֹ יִרְכֹּב?

לִקְרֹא לַנְּמָלָה כִּי עֵת לִקְצֹר?

הָאַהֲבָה, אַחַת לָעַד, אֵינָהּ יוֹדֵעַת זְמַן,

לֹא רֶגַע, יוֹם, שָׁנָה וּשְׁאָר בְּלוֹיֵי הַזְמָן.

קַרְנֵי הָאוֹר שֶׁלְּךָ כֹּה נֶחְשָׁבוֹת,

נִדְמֶה לְךָ?

אֲנִי עוֹצֵם עֵינַי וְהֵן כָּבוֹת.

רַק לָמָּה שֶׁאַפְסִיד אֶת אוֹר פָּנֶיהָ?

אִם לֹא סִמְּאוּ אוֹתְךָ עֵינֶיהָ,

הַבֵּט, וּלְמָחָר סַפֵּר לִי

אִם הֹדּוּ שֶׁל תְּבָלִים וְהֹדּוּ שֶׁל זָהָב

אָמְנָם הֵן בִּמְקוֹמָן, אוֹ שֶׁמָּא הֵן שׁוֹכְבוֹת

אִתִּי. שְׁאַל: הֵיכָן מַלְכֵי עוֹלָם?

וְיֵאָמֵר לְךָ: כָּאן בַּמִּטָּה כֻּלָּם.

הִיא כָּל הָאֲרָצוֹת, כָּל הַמְּלָכִים אֲנִי,

בִּלְתֵּנוּ אַין.

מַלְכֵי עוֹלָם – אַךְ מְחַקִּים אוֹתָנוּ:

כָּבוֹד וָעֹשֶׁר – אֲחִיזַת עֵינַיִם

לְעֻמָּתֵנוּ. מְאֻשֲׁרִים כִּפְלַיִם

אֲנַחְנוּ, שֶׁעוֹלָם מָלֵא בָּנוּ,

מִמְּךָ, הַשֶּׁמֶשׁ. זָקַנְתָּ, מָה תִּטְרַח?

חַמֵּם אוֹתָנוּ – וְחִמַּמְתָּ כָּךְ

עוֹלָם. זְרַח לָנוּ – וּבְכָל מָקוֹם אַתָּה;

כְּתָלֵינוּ – מַסְלוּלְךָ, וּמֶרְכָּזוֹ מִטָּה.

זֶה סוֹף הַמַחֲזֶה שֶׁלִּי. זֶה סוֹף

הַנְּדוּדִים. מֵרוֹץ־חִנָּם דוֹהֵר

אֶל סוֹף. שׁוּלֵי שָׁהוּת אוֹזֶלֶת. גְּבוּל

חַיִּים שֶׁל רֶגַע. עוֹד מְעַט הַמָּוֶת

הָרַעַבְתָן יִקְרַע אֶת אֵיבָרַי

וְנִשְׁמָתִי. וְאַחַר־כָּךְ אִישַׁן.

אֲבָל חֶלְקִי הָעֵר־לָעַד יִרְאֶה

אוֹתָם פָּנִים, שֶׁכְּבָר מֵאֵימָתָם

שִׁינַּי נוֹקְשׁוֹת. הַנֶּפֶשׁ תִּתְעוֹפֵף

לִשְׁמֵי־הֻלַּדְתָּהּ, וְגוּף־עָפָר

יִשְׁכֹּן עָפָר, וְלוּ חֶטְאִי, כַּדִּין,

יֵֵרֵד אַף הוּא אֶל מְקוֹמוֹ, שְׁאוֹלָה.

חָנֵּנִי צִדְקוֹתֶיךָ וְאֶטְהַר,

פָּרוּשׁ מִן הַשָּטָן וְהַבָּשָׂר.

תְּפִלָּה: פַּת־קֹדֶשׁ, יְמֵי שְׁנוֹת מַלְאָךְ,

רוּחַ יָהּ בְּאִיש שָׁב לְיוֹלְדוֹ,

תַּרְגּוּם הַנֶּפֶשׁ, עֲלִיַּת לֵבָב,

פֶּלֶס הָעוֹלָם וְשָׁעֳלוֹ;

אֵיל נוֹגֵחַ אֵל, מִגְדַּל חוֹטְאִים,

רַעַם־נְגֶד, חֲנִית בִּבְשַׂר צָלוּב,

גִלְגּוּל מַעֲשֶׂה־בְּרֵאשִׁית בְּתוֹךְ שֶָעָה,

נִגּוּן שֶׁכָּל שׁוֹמְעָיו לִבָּם רָחַב;

רֹךְ וְשָׁלוֹם וְגִיל וְאַהֲבָה,

מָן מְרוֹמָם, שִׂמְחַת בְּנֵי־סְגֻלָּה,

רָקִיעַ בַּשִּׁגְרָה, אִישׁ בִּכְלֵי־לָבָן,

צִפּוֹר גַּן־עֵדֶן, דֶּרֶךְ הֶחָלָב,

צְלִיל כְּנֵסִיָּה מֵעֵבֶר לְכוֹכָב,

הָרֵי הַבֹּשֶם; מַשֶׁהוּ מוּבָן.

בְּהִתְדַפֵּק רֵיקָם תַּחֲנוּנַי

וְאָזְנְךְ שׁוֹתֶקֶת.

הָיָה לִבִּי שָׁבוּר וְגַם שִׁירַי.

חָזִי נִמְלָא אִי־שָׁקֶט

וּפַחַד.

מַחְשְׁבוֹתַי, דְּרוּכוֹת כַּקֶּשֶׁת,

נִתְּזוּ לַעֲבָרִים;

זוֹ הִתְעוֹפְפָה אֶל קְרָב וָנֶשֶׁק,

זוֹ אֶל בְּשָׂרִים

וָעֹנֶג.

וְלֹא מוּטָב שֶׁכָּךְ מִשֶּׁאַקְהֶה

בִּרְכַּי וּלְבָבִי

וְאֶהְיֶה צוֹעֵק יוֹמָם וָלֵיל

בּוֹא, בּוֹא אֵלַי, אֵלִי,

וְאֵין שׁוֹמֵעַ?

עַל מַה נָּתַתָּ לֶעָפָר לָשׁוֹן

לִצְעֹק אֵלֶיךָ, יָהּ,

וְלֹא תִּשְׁמַע קוֹלוֹ? כָּל הַיּוֹם

לִבִּי בְּתוֹךְ בִּרְכַּי הָיָה –

וְאֵין שׁוֹמֵעַ.

עַל כֵּן שָׁכְבָה בְּאֵין רוֹאֶה נַפְשִׁי

פְּגוּמַת מֵיתָר;

רָפָה מִלְּהֵישִׁיר מַבָּט, רוּחִי

כְּצִיץ נִשְׁבָּר

רָכְנָה בְּלִי נַחַת.

תֵּן בְּחָזִי חֲסַר־הַלֵּב שִׂמְחָה.

הַשֵּׁב לוֹ נִגּוּנוֹ,

שֶׁאִם תַּטֶּה לִי חַסְדְּךָ

נָרֹן יַחַד, וְשָׁב חָרוּז

לְתִקּוּנוֹ.