ג’ון דון וג’ורג' הרברט הם שני האריות שבחבורת המשוררים הקרויים ‘מטאפיסיים’ באנגליה של המאה השבע־עשרה. המלה ‘חבורה’ יש בה אולי כדי להטעות לא פחות מן המלה ‘מטאפיסיים’, כי אין המדובר בחבורת אנשים שהכירו זה את זה והתראו זה עם זה, כשם שאין המדובר במשוררים שראש מעיינם שאלות מטאפיסיות, עם זאת לא מקרה הוא שנכרכו עד מהרה בכריכה אחת והוכתרו בשם הכולל ‘מטאפיסיים’, זאת בעקבות הערה של המשורר ג’ון דריידן: “דון מתהדר במטאפיסיקה, לא רק בסאטירות שלו, אלא גם בשירי האהבה שלו, שבהם היה הטבע לבדו צריך למשול; והוא מבלבל את דעתן של בנות המין היפה בחידודים דקים של הפילוסופיה, שעה שהיה ראוי שיפעים את לבן ויבדר אותן בדברי אהבה רכים” (1693).
דברים שדרש דריידן הניאו־קלאסיקון לגנאי, נתפרשו אחר־כך, ובעיקר במאה שלנו, לשבח. “דברי אהבה רכים” שוב אינם מקובלים עלינו, ואנחנו גורסים תחת זאת מה שת. ס. אליוט קרא בשם ‘רגישות אחדותית’, המקיפה את כל מרכיבי העולם הנפשי ואינה מוציאה את האינטלקט מגדר הרגשות. אהבה, נדמה לנו, שוב אינה אך ורק רגש ממוסמס, ומצד שני ‘חידודים דקים’ וניתוח שכלתני אינם מוגבלים לנושאים של לוגיקה. גדולתם של המשוררים ה’מטאפיסיים' – ובכך גם המכנה המשותף להם, העושה אותם לחבורה אחת אף שלא ישבו יחד בבתי־קפה ולא חיברו מאניפסטים – היא שתפשו את מורכבותה של החוויה, על טלטוליה בין יצר לתבונה, בין רגש לשנינות, בין אהבה למטאפיסיקה. וקודם כל בין סקס ליראת שמיים. המתח הבארוקי בין חושניות ומיסטיקה, מתח הנחשף בקיצוניות בכנסיה בארוקית שופעת אורנמנטיקה חושנית, או ב“סנטה תרזה” של ברניני השרויה בחוויה ספק מיסטית ספק אורגזמית, מתח זה ניכר אצל דון בארוטיזציה של הדת, מצד אחד, ומיסטיפיקציה של המין, מצד שני. האוהבים זוכים לקנוניזציה ונעשים קדושים (“הקידוש”), ואילו אלוהים יכול להיתפש כגבר ברוטאלי, האונס את נשמת המשורר כדי שלא תיכנע לשטן. נופלות המחיצות המקובלות בין קודש לחול; השמש – אותה עין של השמיים, שדורי דורות קשרו לה כתרים של אמונה – הופכת לזקן נודניק, המפריע לתענוגות האהבה (“זריחת השמש”); עוף החול, סמל מסורתי לישו הנוצרי הקם לתחיה, מתגלגל בסמל לאוהבים ה’קמים לתחיה' מן ה’מוות' האורגזמי (שוב “הקידוש”). האדם, בקיצור, נתפש בכל הפרדוקסליות העמוקה של הווייתו, שאינה לא נשר ולא יונה, אלא שניהם גם יחד; לא רק עוף החול המיתי אלא גם זבוב; לא רק הזבוב אלא גם הנר שסביבו הוא חג וחג בעקשנות, בלי טעם, בלי תכלית.
הרברט, משורר פחות סוער מדון, הוא בעל מלאכה אולי משוכלל ממנו. “השבת פנים” הוא שיר המעיד על כוח ההמצאה הצורנית שלו: לתיקון הנפש שבבית האחרון מקביל ‘תיקון’ צורני: השורה החמישית של הבית, שלא נחרזה לכל אורך השיר, נחרזת לפתע. הסונט “תפילה”, אחד הסונטים המקוריים בספרות העולם, מגשש באמצעות אימאז’ים שונים ומשונים למצוא הגדרה לתפילה, עד שהוא מצניח אותנו פתאום ממרומי גן עדן והרי בושם לפשטות הבוטה של ‘משהו מובן’. צניחות כאלה אפשריות רק אצל ה’מטאפיסיים' ובשירה המודרנית.
ש.ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.