לכרך א' – לכרך ב' – לכרך ג'

 

חלק ראשון    🔗

א    🔗

בפטרבורג נמשכה בימים ההם בשדרות העליונות בהתלהבות מרובה מבכל עת המלחמה המבוכה שבין סיעותיהם של רוּמיַנצֶב, של הצרפתים, של מריה פיאודורובנה, של יורש העצר ועוד סיעות אחרות, וקול המלחמה הזאת נחבא, כבכל הימים, בתרועת הדבורים הבטלניות החצרניות. אבל החיים הפטרבורגיים – חיי השלווה והעדנים והרדיפה אחרי מחזות השווא בלבד, אחרי זהרוריות החיים האמתיים – נהגו כמנהגם מאז; ובשביל מנהגם זה של החיים האלה נצרבה התאמצות יתרה, כדי להכיר את הסכנה ואת המצב הקשה שנמצא בו העם הרוסי. הכל היה כבראשונה, גם היציאות החגיגיות, גם נשפי המחולות, גם התיאטרון הצרפתי, גם עניני החצרות, גם עניני המשרות והסכסוכים התלויים בהן. רק בשדרות העליונות שבעליונות יגעו להזכיר את קשי המצב, שם סֻפַר בלחישה, עד כמה התנגדו שתי הקיסרויות זו לזו במעשיהן בצוק עתים כזה. הקיסרית מריה פיאודורובנה¹ צותה, בדאגתה למצבם של מוסדות הצדקה והחינוך שבגבול שלטונה, להעביר את כל המוסדות האלה לקַזַן, וכבר נחבשו כל החפצים שבהם, והקיסרית יֶלִיסַבֶטה אלֶכסֶיֶבנה הואילה להשיב בפטריוטיות הרוסית המיוחדת לה על השאלה, מה טוב בעיניה לצוות, כי על אודות מוסדות הממשלה לא תוכל לצוות מאומה, כי לקיסר המשפט בדבר הזה; ועל אודות הדברים התלויים בה הואילה לאמר, כי היא תצא אחרונה מפטרבורג.

בבית אנה פבלובנה היה נשף בעשרים וששה לאוגוסט, בעצם הקרב הבורודינאי, והמעולה שבשעשועי הערב הזה היתה קריאת מכתבו של הכהן הראש, שנכתב בשעה שנשלח לקיסר צלם סרגי הקדוש. המכתב הזה נחשב למופת מליצה פטריוטית דתית. לקראו באזני הנאספים היה עתיד הנסיך וַסִילי בעצמו, אשר יצא לֹו שם באמנות הקריאה שלו (הוא היה קורא לפני הקיסרית). לאמנות הקריאה נחשב לבטא את המלים בקול רם נִגוּנִי, פעם דרך קינה ויללה ופעם דרך תלונה דקה, בלי שים לב בדבר הזה להוראתן, ובמקרה בלבד נקראה מלה אחת בקול היללה ואחרות בקול התלונה. לקריאה הזאת היה, כלְכָל נשפיה של אנה פבלובנה, ערך פוליטי. אל הנשף הזה נועדו לבוא גדולים אחדים, אשר היה צריך לבַישָׁם על בַּקרָם את התיאטרון הצרפתי ולעורר בהם רוח פטריוטיות. כבר נאסף עם רב למדי, אך עוד לא ראתה אנה פבלובנה בחדר האורחים את כל האנשים שהצרכה להם ועל כן לא קרבה עוד אל הקריאה, כי אם נכנסה בדברי שיחה כלליים.

החדשה הפטרבורגית האחרונה היתה ביום ההוא מחלת הגרפינה בֶזאוּחוֹבה. הגרפינה נחלתה פתאם לפני ימים אחדים ונמנעה מבוא אל אספות אחדות, אשר היתה תמיד לפאר להן; ואמרו עליה, שאינה נותנת לאיש לבוא לפניה ושהיא מתרפאה לא על ידי הדוקטורים המפורסמים הפטרבורגיים, שהיו רגילים לרפאה, כי אם הפקידה את נפשה בידי איזה דוקטור איטלקי, והוא מרפא אותה באיזו שיטה חדשה ומחודשה.

הכל ידעו, כי מחלת הגרפינה הנחמדה למראה באה עליה על ידי המכשולים שבדבר הנשואים, שאמרה להנשא לשנים יחד, וכי האיטלקי שֶׁרִפָּא אותה אך השתדל להסיר את המכשולים האלה; אבל במעמדה של אנה פבלובנה לא רק לא נועז איש להרהר בזה, כי אם גם נראה, כאילו לא ידע איש את הדבר.

– אומרים כי הגרפינה האמללה חולה מאד. הרופא אומר, כי ל’אנז’ין פֶקטוֹרַל ² היא.

– ל’אנז’ין? הה, חלי נורא הוא!

– אומרים, כי המריבים עליה השלימו זה עם זה בגלל הָאַנז’ין. מלת “אנז’ין” נשנתה בשיחה הצרפתית בעונג רב.

– הגרף הזקן מעורר חמלה בלב רואיו, כפי מה שאומרים. הוא בכה כילד, כאשר אמר לו הרופא, כי מחלה שיש בה סכנה היא.

– זאת תהיה אבדה גדולה, אשת חמודות היא.

– אתם מדברים בגרפינה האמללה – אמרה אנה פבלובנה, בקָרבָהּ אל המשוחחים, – שלחתי לשאול עליה. אמר לי, כי רָוַח לה מעט. הה, בלי ספק היא היפה בכל נשי הארץ, – אמרה אנה פבלובנה בחיוך קל על רגשנות יתרה זו שהביעה בדבריה אלה, – אנחנו בנות מחנות שונים, אבל אין זה מעכב אותי מכבדה כראוי לה. היא אמללה מאד, – הוסיפה אנה פבלובנה.

איש צעיר אחד,שלא ידע להזהר, דמה, כי בדברים האלה הרימה אנה פבלובנה קצת את מסוה הסוד מעל מחלת הגרפינה, ויערוב את לבבו להביע תמיהה, על כי לא נקראו רופאים מפורסמים, ומרפא את הגרפינה שַׁרלַטַן, אשר יוכל להשתמש בתחבולות שיש בהן סכנה.

– אפשר שידיעותיך נכונות מידיעותי, – נתנה אנה פבלובנה פתאם בקולה קול נזיפה על אותו הצעיר שאינו רגיל. – אבל אני יודעת ממקור נאמן, כי הרופא הזה בקי מאד ואמן גדול. הוא רופאה ואיש סודה של מלכת אספמיה.

ואחרי בטלה בטול גמור כזה את הצעיר ההוא, פנתה אנה פבלובנה אל ביליבין, אשר נמצא שם בחבורה אחרת ודבר על אדות האוסטריים, וכבר כִוֵץ את עור פניו בכונה גלויה לשוב ולפשטו ולהשמיע את הפתגם שהיה מוכן אתו.

– כמדומה לי, שהוא charmant, – אמר על המכתב הדיפלומטי שנשלח לוינה עם הדגלים האוסטריים, אשר תפש ויטנשטֵן הגבור הפטרופולי (כמו שקראו לו בפטרבורג) במלחמה.

מהו, מה הדבר? – פנתה אליו אנה פבלובנה והביאה בזה לידי שתיקה, לבּעבור ישמע דברו, שכבר נודע לה באמת.

וביליבין שָנָה את דברי הדרשה הדיפלומטית אשר חבר, כמו שנכתבו ונחתמו בדיוק:

L’empereur renvoie les drapeaux autrichiens, – אמר ביליבין. –

– drapeaux amis et egaèrs qu’il a trouvès hors da la route ³ סיים ביליבין ופשט את הקמטים.

Charmant, charmant! – אמר הנסיך וסילי.

– אפשר שבדרך ההולכת לורשה, – אמר הנסיך הִפוֹליט בקול רם פתאם.

כל בני החבורה הסבו עיניהם אליו, מבלי הבין מה שרצה לאמר בזה. הנסיך הִפוֹליט הביט גם הוא אל סביביו והתפלא בפנים צוהלים. גם הוא לא הבין את פשר הדברים אשר הוציא מפיו, כשם שלא הבינו אחרים. בימי משמרתו הדיפלומטית התבונן לא אחת ולא שתים, כי דברים שנאמרו פתאם באופן כזה היו לדברי חכמה שנונים מאד, ועל כן קפץ ובטא את המלים שנפלו לתוך פיו ראשונה. “אולי ייטב מאד”, אמר בלבו, “ואם אין, ימצאו עצה לתקן”. ובשעה שקמה בשביל זה דממה קשה לכל, נכנס בעל הפטריוטיות הלקויה, שחכתה לו אנה פבלובנה, על מנת להשיבו מדרכו, ומיד צחקה צחוק קל ותאַיֵם באצבעותיה על הִפוֹליט ותקרא לנסיך וסילי אל השלחן ותגש לו שני נרות ואת הכתב ותבקש מאתו להחל, וישתקו כל הנאספים.

“אדוני הקיסר רב החסד!” קרא הנסיך וסילי בקול שיש בו איום ויתבונן בקהל שומעיו, כשואל, אם אין לאיש מהם לאמר דבר נגד זה. אך איש לא אמר מאומה. “עיר המלוכה הראשית מוסקבה, ירושלים החדשה, מקבלת את המשיח שלה”, הדגיש פתאם מלת “שלה”, “כאם לוקחת וחובקת את בניה הנאמנים, ובִרְאִיָה מראש, בעד הערפל העולה, את זוהר כבוד מלכותך, היא משוררת בצהלה: הושענה, ברוך הבא!”

הנסיך וסילי בטא את המלים האחרונות האלה בקול בכי.

ביליבין התבונן בשים לב בצפרניו, ורבים פחדו קצת, כפי מה שנראה בברור, וכאלו שאלו את עצמם, מה חָטָאו. אנה פבלובנה היתה לחשה ואמרה מראש כאשה זקנה את תפלת ההתמזגות⁴ : “גם כי יביא גָליָת הנועז והחצוף …” לחשה אנה פבלובנה.

הנסיך וסילי הוסיף:

“גם כי יביא גָליָת הנועז והחצוף מגבולות צרפת כלי מות איומים ונוראים, עתידה האמונה הענותנית, הַקֶלַע הזה שבידי דָוִד של רוסיה, למחוץ פתאם ראש רהב זה הצמא לדם. צלם זה של סרגי הקדוש, השתדלן הקדמון לטובת ארץ מולדתנו, מוגש להוד קיסרותך. מצטער אני, על כי כחותי ההולכים ורפים מעכבים בידי מהתענג על סבר פניך היפות. אני עורך תפלות למרומים, יְגַדֵל נא אל גבור זרע צדיקים וימלא משאלות הודך לטובה”.

– מה נמרצו הדברים! מה נפלא הסגנון! – נשמעו דברי שבח לקורא ולמחבר.

אורחי אנה פבלובנה אשר מלאו התעוררות על ידי הרצאת המכתב, דברו עוד זמן רב על אדות אחרית הקרב, אשר נועד להיות בימים ההם.

– עתה תראו, – אמרה אנה פבלובנה, – כי מחר, ביום הולדת את הקיסר, נקבל ידיעה. נבואת לבי בוא תבוא בכל פעם.

ב    🔗

נבואת לבה של אנה פבלובנה באה באמת. ביום השני, בשעת עריכת התפלה בהיכל הקיסר ליום הולדתו, נקרא הנסיך ווֹלקונסקי מבית התפלה, ונמסר לו קונבֶרט מאת הנסיך קוטוזוב. זאת היתה הודעת קוטוזוב, שנכתבה ביום הקרב מכפר טַטַרִינוֹבָה. קוטוזוב כתב בה, כי הרוסים לא נסוגו אחור אפילו בשעור פסיעה אחת, כי מהצרפתים נפלו יותר הרבה מהנופלים שלנו, כי הוא מודיע בחפזון, בטרם יספיק לאסוף את הידיעות האחרונות. ובכן היה שם נצחון. וכרגע, בטרם יצאו מהיכל התפלה, נערכה תפלת הודאה לבורא על עזרתו ועל הנצחון.

נבואת לבה של אנה פבלובנה באה, וכל היום ההוא עד הערב היתה העיר צוהלת ושמחה. הכל החליטו, כי הנצחון הוא מעשה שנעשָׂה, וכבר דברו אנשים על אדות לקיחת נפוליון בשבי וָהֲסָרָתו ובחירת ראש חדש לצרפת.

הרחק ממקום המעשה ובתוך תנאי החיים החצרניים קשה מאד לראות את הקורות בכל מלאן ותקפן. מעשים, שחשיבות צבורית להם, מתלכדים ובטלים מסביב למקרה פרטי אחד. גם במעשה הזה שמחו החצרנים שמחה גדולה, לא רק על כי נצחנו, כי אם במדה כזאת גם על כי השמועה על דבר הנצחון הזה באה ביום הולדת את הקיסר. הדבר דמה להפתעה נעימה שעלתה יפה. בהודעתו של קוטוזוב דֻבַּר גם על הנופלים מאנשי רוסיה, ביניהם נרשמו שמות טוצ’קוב, בגרטיון וקוטֵיסוב. גם הפרטים המעציבים התלכדו בעולם הפטרבורגי מסביב למקרה אחד, מסביב למיתת קוטֵיסוב. אותו ידעו הכל, הקיסר אהב אותו, וצעיר היה ומענין. ביום ההוא פגשו הכל זה את זה בדברים האלה:

– מה נפלא המקרה! בעצם שעת התפלה! מה גדולה האבדה! קוטֵיסוב! הוי, מה צר לנו עליו!

– ומה אמרתי לכם על קוטוזוב? – אמר ביום ההוא הנסיך וסילי בגאות נביא. – כל הימים אמרתי, אך הוא לבדו מכשר לנצח את נפוליון.

אבל ביום השני לא נתקבלו ידיעות מן המערכה, והצבור בא לכלל דאגה. החצרנים הצטערו על מצב זה של חסרון־ידיעה שנמצא הקיסר בו.

“מה קשה מצב הקיסר!” אמרו החצרנים ולא יספו עוד לרומם את קוטוזוב כביום שלשום, כי אם גִנוּ אותו, על כי גרם צער לקיסר. ביום הזה לא התפאר עוד הנסיך וסילי בַּ"פרוֹטֶזֶ’ה" שלו, בקוטוזוב, כי אם חָשַׂך שפתיו, כשהתחילו מדברים במצביא הראשי. ולפנות ערב כאלו התחברו בכונה כל המקרים המסוגלים להמיט דאגה ודאבון כל בני פטרבורג, נהיתה עוד חדשה נוראה. הגרפינה יֶלֶנה בזאוחובה מתה מיתה חטופה מהמחלה הנוראה, שנעים היה כל כך לבטא את שמה. בפומבי אמרו כל הבריות בחבורות הגדולות, כי הגרפינה בזאוחובה מתה ממכת “אנז’ין פֶקטוֹרל” (דלקת החזה) אשר הוכתה פתאם, אך בחבורות קטנות של יודעי תעלומות ספרו בפרטות, כי רופאה ואיש סודה של מלכת אספמיה רשם לאֶלֶן שעורים קטנים של איזה סם מרפא בשביל פעולה ידועה; אך היא במר נפשה, על כי חשד אותה הגרף הזקן, ועל כי בעלה (אותו הנקלה ואיש הזנונים פיֶר) לא השיב לה על מכתבה, בלעה פתאם הרבה מאד מסם זה ותמת במכאובים קשים, בטרם הספיקו להמציא לה עזרה. עוד ספרו, כי הנסיך וסילי והגרף הזקן אמרו להפרע מהאיטלקי הזה, אך בשביל פתקאות מיוחדות מאת הנפטרת האמללה, שהראה להם האיטלקי, הרפו ממנה מיד.

כל שיחת חולין התרכזה מסביב לשלשת המעשים המעציבים האלה: לצערו של הקיסר, למפלת קוטֵיסוב במלחמה ולמיתת אֶלֶן.

ביום השלישי אחרי הודעת קוטוזוב בא בעל אחוזה ממוסקבה לפטרבורג, ובכל העיר עבר הקול עד דבר הַסְגָרַת מוסקבה בידי הצרפתים. איום היה הדבר! ומה הקשה מצב הקיסר! קוטוזוב עשה מעשה בוגד, והנסיך וסילי, בדברו עם הבאים אליו לנחמו על מות בתו על אדות קוטוזוב, שהיה מרומם את שפתיו קודם לזה, אמר (אין מדקדקים עם אבל על שכחת דבריו הקודמים), כי לא היה אפשר לחכות לטובות מאלה מזקן עִוֵר ורודף זנונים.

– אני אך תמה, כיצד יכלו להפקיד גורלה של רוסיה ביד איש כזה.

– כשעוד לא הגיעה הודעה אופיציאלית על אדות זאת, עוד היה שאפשר לפקפק בדבר, אך ממחרת באה מהגרף רוסטופצ’ין הודעה זאת:

“אחד מאדיוטנטי הנסיך קוטוזוב הביא לי מכתב, ובו הוא דורש מאתי אופיצרים מחיל הפוליציה להוביל את הצבא אל מסלת ריַזַן. הוא אומר, כי הוא עוזב את מוסקבה ומצטער על זה. אדוני הקיסר! מעשהו של קוטוזוב הוא משפט גורָלָן של עיר המלוכה וארץ קיסרותך. רוסיה תזדעזע בהודע לה דבר הסגרת העיר, שגדולת רוסיה מרוכזת בה, שקברות אבותיך נמצאים בה, אני אלך אחרי החיל. אני הוצאתי הכל אין לי בלתי אם לבכות על גורל ארץ מולדתי”.

כאשר קבל הקיסר את ההודעה הזאת, שלח ביד הנסיך ווֹלקונסקי את הרֶסקרִפְּטְ הזה לקוטוזוב:

“הנסיך מיכאיל אילרַיוֹנוביץ'! מעשרים ותשעה לאוגוסט אין בידי כל הודעה מאתך, ובין כה באה אלי דרך יַרוֹסלַבל הודעה מעצבת מאת המצביא הראשי המוסקבאי, כי הואלת לעזוב עם הצבא את מוסקבה. יכול אתה לשער בעצמך את פעולת ההודעה הזאת עלי, ושתיקתך מגדלת עוד יותר את תמיהתי. אני שולח את מכתבי ביד הגנרל־אדיוטנט הנסיך וולקוֹנסקי, לבעבור אדע מפיך, מה מצב הצבא, ומה הדברים אשר העירו אותך לעשות מעשה מעציב כזה”.

ג    🔗

בתשעה ימים לעזיבת מוסקבה בא לפטרבורג שליחו של קוטוזוב והביא הודעה אופיציאלית על דבר עזיבת מוסקבה. השליח היה מִישוֹ, איש צרפתי, אשר לא ידע את הלשון הרוסית, אבל כמו שהיה אומר על עצמו: quoique étranger, russe de coeur et d’àme (אמנם בן נכר, אבל רוסי בכל לבבו ובכל נפשו)

הקיסר קבל מיד את השליח הזה בחדר עבודתו, בהיכל שֶׁבְאִי הָאָבֶן. מִישוֹ, אשר עד שעת המלחמה לא ראה את מוסקבה מימיו ואשר לא ידע את הלשון הרוסית, הרגיש בעצמו עם זה, שלבו הָמָה בבואו לפני “אדונינו רב החסד” (כמו שכתב: notre trés gracieux souverain ) להגיד לו על דבר שרפת מוסקבה, “אשר לַהֲבוֹתֶיהָ האירו את דרכו”.

אף על פי שמקור עצבונו של האדון מישו היה לא אותו המקור, שיגון הרוסים נבע ממנו, היו פני מישו זועפים כל כך בשעה שהובא אל חדר עבודת הקיסר, שהקיסר שאל אותו מיד:

– לא טובות הבשורות, שאתה מביא לי, שר גדוד?

– רעות מאד, אדוני הקיסר, – ענה מִישוֹ והוריד עיניו באנחה: – עזיבת מוסקבה.

– האמנם הסגירו אל עיר מלכותי העתיקה בלי קרב? – אמר הקיסר בדחיפות נמרצה, ופניו לבשו חמה פתאם.

מִישוֹ הגיד בדרך כבוד את הדברים אשר צֻוה להגיד מפי קוטוזוב: כי להלחם אצל מוסקבה לא היה אפשר, וכי מפני שהֻזקקו לבחור אחת משתי אלה: לאבד את החיל ואת מוסקבה יחד או את מוסקבה בלבד, בחר המצביא הראשי בשנית.

הקיסר שמע והחריש ולא הביט אל מִישוֹ.

– והאויב בא בעיר? – שאל הקיסר.

– כן, אדוני הקיסר, ועתה נהפכה לערמות אפר. בצאתי לדרכי בערה כלה באש להבות, – אמר מישו באומץ לבב; אך בשימו עיניו על הקיסר, נפלו עליו אימות על המעשה אשר עשה.

הקיסר התחיל נושם בכבדות ובתכיפות, שפתו התחתונה התחילה רועדת, ועיניו הכחולות היפות רטבו מדמעה.

אבל דבר זה נמשך רק רגע אחד. פתאם רעו פני הקיסר, כמו חרה לו על עצמו בשל קֹצֶר רוחו וירם ראשו ויפן אל מִישוֹ בקול עֹז:

– רואה אני, שר גדוד, מכל הנעשה – אמר אליו – כי ההשגחה דורשת מאתנו קרבנות גדולים… אני נכון להכנע מפניה בכל דבר; אבל הגידה נא לי, מישו, מה היה בלכתך משם רוח הצבא, אשר עזב את עיר מלכותי העתיקה בלי קרב? האם לא ראית בו סימני רפיון ידים?

כראות מישוֹ כי נחה דעת אדוניו רב החסד, נחה דעתו אף הוא, אך על שאלתו הפשוטה והחשובה של הקיסר, שדרשה גם תשובה פשוטה, לא הספיק עוד להכין מענה.

– אדוני הקיסר, התרשני לדבר אך אמת כראוי לאיש צבא ישר? – אמר מישו, כדי להשתמט רגע קטן.

– שר גדוד, אני דורש זאת בכל עת, – אמר הקיסר. – אל תכחד ממני דבר, אני חפץ לדעת את כל אשר נעשה.

– אדוני הקיסר! – אמר מִישוֹ בבת צחוק דקה, שלא נראתה כמעט לעין, על שפתיו, והוא כבר הספיק להכין תשובתו במליצה קלה ומבעת כבוד – אדוני הקיסר! ראיתי את הצבא בלכתי משם, והנה כלו מִשָׂרָיו ועד החַיָל האחרון, כלו כאחד, ירא יראה גדלה, יראת מות…

– הכיצד? – נכנס הקיסר לתוך דבריו והרעים פניו בקפדה. – האפשר לאנשי הצבא הרוסים שתרפינה ידיהם בהנגפם במלחמה?… זה אי אפשר…

ומישו אך חכה לזה כדי להשמיע את מליצתו.

– אדוני הקיסר, – אמר בפנים מלאים רגשי כבוד והתרפסות, – יראים הם אך, פן יואיל הקיסר בטוב לבבו לעשות שלום. בקוצר רוח הם שואפים להלחם, – אמר שלוחו של העם הרוסי, – ולהוכיח להוד קיסרותך במסירת נפשם, עד כמה הם נאמנים…

– אַה! – אמר הקיסר ברוח נרגעה ובעינים נוצצות מתוך חבה וטפח למישוֹ על כתפו. – אתה מניח את דעתי, שר הגדוד!

הקיסר הוריד ראשו וֵיַחְרֵש רגעים מעטים.

– שובה אפוא אל הצבא, – אמר בזקפו את קומתו ובפנותו אל מישוֹ בתנועת חבה וגאון, – ואמור לגבורינו, אמור לכל נתיני הטובים בכל מקום אשר תעבור בו, כי כאשר לא יהיה לי גם חיל אחד עוד, אעמוד בעצמי בראש אצילי היקרים ואִכָּרַי הטובים ואוציא בזה את שארית חֵיל ממלכתי. עוד רב הַחַיל הזה יותר ממה שחושבים אויבי, – אמר הקיסר בהתרגשו יותר ויותר. – אך אם נגזר מלפני ההשגחה העליונה, – אמר בהרימו את עיניו היפות, הענותניות והנוצצות בעוז רגשותיו למרום, – כי יחדל בֵּיתֵנו למלוך על כסא אבותי, אז אֲגַדל, כאשר יתם כל כח ידי לריק, את זקָני עד כה ואבחרה לי ללכת לאכול אך תפוחי אדמה עם האחרון שבְּאִכָּרַי, מלהסכים לְקַיֵם בחתימת ידי חרפת ארץ מולדתי ועמי היקר, אשר ידעתי להעריך את קרבנותיו…

הקיסר נסב פתאם, אחרי אמרו את הדברים האלה בקול נהמת לב, כמו חפץ לכסות ממישוֹ את הדמעות שנקוו בעיניו, ויעבור אל ירכתי חדר עבודתו. שם עמד רגעים קטנים אחדים וישב בפסיעות גדולות אל מישוֹ וילחץ ידו מתחת למרפק בתנועה עזה. פניו היפים והענותניים נסתמקו, ועיניו בערו בברק עוז וחמה.

– מישוֹ השָׂר, אל נא תשכח מה שאני אומר לך פה, אפשר שבאחד הימים נזכיר זאת בנחת רוח… נפוליון או אני, – אמר הקיסר, וידו נגעה בלבו. – אין אנחנו יכולים למלוך עוד יחדו, כבר ידעתי אותו היטב, ומעתה לא ירַמֵני עוד.

והקיסר הרעים פניו וישתוק, ומישוֹ, אשר היה “אמנם בן נכר אבל רוסי בכל לבב ובכל נפש”, הרגיש בעצמו ברגע הגדול ההוא, אחרי שמעו את הדברים האלה ואחרי ראותו את רושם רוח הגבורה בעיני הקיסר, שהוא (כמו שאמר אחרי כן) מתפלא בהתלהבות על כל אשר שמע. ואלה הדברים אשר הביע בהם באזני הקיסר את רגשותיו ואת רגשות העם הרוסי, שהוא, מישו, חשב את עצמו לבא כחם:

– אדוני הקיסר! – אמר מִישו – הוד גדולתך חותם ברגע זה תעודת כבוד לעמך וישועה לאירופה.

הקיסר שלח את מִישוֹ בהרכנת ראש.

בימים ההם, כאשר היתה חצי רוסיה בידי האויב, ובני מוסקבה ברחו אל הפלכים הרחוקים, ופלוגות חלוצים חדשות לבקרים נוסדו למחסה לארץ המולדת, היו – כפי מה שמדמים אנחנו, בתם לבבנו, באשר לא היינו בדור ההוא – כל אנשי רוסיה מקטנם ועד גדולם עסוקים אך במעשי מסירת נפש והצלת ארץ המולדת או בבכי על מפלתה. הספורים והתאורים על אדות הימים ההם מדברים כלם כאחד אך במסירת הנפש ואהבת ארץ המולדת והאבל הגדול והגבורה הרבה שהראו הרוסים. אבל המעשים שהיו לא כך היו. לנו נדמה כך, מפני שאנו רואים מֵהֶעָבַר אך את תכנו הצבורי ההיסטורי בלבד, ולא את הענינים האנושיים הפרטיים, שהיו בו לבני האדם. אבל עניני צרכי השעה של האדם הפרטי חשובים באמת כה יותר מעניני הכלל, שהדאגה לטובת הכלל בטלה (וגם אינה מרגשת לגמרי) בתוכם בכל עת. רב בני הזמן ההוא לא שמו לב אל מהלך עניני הכלל, כי אם נהגו בכל דבר על פי צרכי השעה הפרטיים שלהם. ואותם האנשים היו העסקנים היותר מועילים שבימים ההם.

ואלה שהתאמצו להבין את מהלכם של עניני הכלל ורצו להשתתף בו במסירת נפשם ובגבורתם היו הקלים שבקלים בין העוסקים עם הצבור; הם ראו כל דבר להפך, וכל מה שעשו לשם תועלת היה הבל ורעות רוח באחריתו, כגדודי פיֶר ומַמוֹנוֹב, שהיו שוסים את הכפרים הרוסיים, ככתיתים שנתלשו בידי הגבירות ולא הגיעו לעולם אל הפצועים וכיוצא בזה. גם אלה, שבאהבתם להתחכם ולהביע רגשותיהם היו משוחחים במצב היו מעטים על דבריהם שלא מדעתם מעטה התכחשות ושקר או קטגוריה וחמה לבלתי הועיל על אנשים בשביל דברים, שלא יכל שום אדם בעולם להיות אשם בהם. במעשים היסטוריים נִכָּר וגלוי יותר מבכל דבר אסור האכילה מפרי עץ הדעת. רק עסקנות שאין עמה ידיעה עושה פרי, והאדם הממלא תפקיד במעשה היסטורי איננו מבין לעולם את ערכו של מעשה זה. ובזמן שהוא מבקש להבינו, הוא חָדֵל לעשות פרי.

ערכו של המעשה, שנעשה אז ברוסיה, היה נעלם יותר, במדה שהשתתפות האדם היתה גלויה בו יותר. בפטרבורג ובפלכים הרחוקים ממוסקבה היו נשים עדינות ואנשים לבושי מעילי חלוצים סופדים לרוסיה ולעיר מלכותה ומדברים במעשה מסירת נפש וכיוצא בזה; אך בקרב החיל, אשר נסוג ממוסקבה, כמעט לא דברו ולא הרהרו במוסקבה, ואיש לא נשבע להנקם מהצרפתים למראה שרפתה, אבל הרהרו בשלישית השָׂכָר הקרובה, בַחֲנִיָה הקרובה, בּרוכלת המחזרת בפלוגות וכיוצא בזה.

ניקולי רוסטוב השתתף בהגנה על ארץ המולדת השתתפות קרובה וממושכה בלי כל מטרת מסירת נפש, כי אם במקרה, כאשר פרצה המלחמה בימי עבודתו בצבא, ועל כן הביט אל כל אשר נעשה ברוסיה בימים ההם בלי יאוש ובלי נבואות קשות. אלו שאלו אותו, מה דעתו על מצבה של רוסיה, היה משיב, כי לא עליו להגות בזה, כי על זה נמנו קוטוזוב ואחרים, כי שמע שמכוננים גדודים, כי בודאי ילחמו עוד ימים רבים, וכי על פי דברי הימים האלה לא יִפָּלֵא, אם בעוד שָׁנִים שְׁתַּיִם ינתן לו גדוד.

ובגלל אשר הביט אל המעשים כך, לא רק לא הצטער, על כי לא יוכל להשתתף בקרב הגדול הקרוב, באשר הוגד לו, כי הוא נשְׁלָח לווֹרוֹניֶז' להביא משם סוסים לדיביזיה, כי אם גם שמח שמחה גדולה על מלאכותו ולא כחד זאת מחבריו, והם הבינו היטב, על מה הוא שמח.

ימים אחדים לפני הקרב הבורודינאי קבל ניקולי את הכסף ואת הניָרות וישלח הוזרים לפניו ויסע בעגלות פוסטה לווֹרוֹניֶז'.

רק מי שטעם טעם זה, היינו, מי שנמצא חדשים רצופים אחדים באוירם של חיי מערכות מלחמה, יכול להבין את העונג, אשר הרגיש ניקולי בצאתו מן המקום, אשר הגיעו שמה הצבאות, בעסקי המספוא והצידה ובתי החולים שלהם. בראותו לפניו כפרים עם אכרים ואכרות, בתי בעלי אחוזות, שדות ומקנה, בקר וצאן רועים עליהם, בתי חֲנִיות הפוסטה עם משגיחים שנרדמו על משמרותיהם, וכל זה בלי חילים ועגלות־משא צבאיות ורשמי טנופת של מחנה, נמלא שמחה, כאילו ראה כל זה בפעם הראשונה בימי חייו. ביחוד הפליאו ושמחו את לבבו זמן רב הנשים הצעירות והבריאות, אשר לא רדפו עשרה אופיצרים אחרי כל אחת מהן, ואשר שמחו והתגאו בזה, שאופיצר עובר אורח מצחק אתן.

שמח וטוב לב עד מאד בא ניקולי בלילה אל בית מלון בווֹרוֹניֶז' וידרוש לו כל מיני המזון, שלא יכל למצוא זה ימים רבים, כל ימי היותו בקרב החיל, וממחרת התגלח יפה יפה וילבש את לבוש החג שלו, אשר לא שם אותו עליו זה ימים רבים, ויסע להראות לפני שרי המקום.

שר החלוצים היה גנרל אזרחי, איש זקן, אשר היה נכר בו, שהוא מתגאה בכנוי הצבאי שנִתן לו ובשם גנרל. הוא קבל את ניקולי בזעף (בחשבו, שכך דרכו של שר צבא) ויחקרהו כמומחה לאותו דבר, כאילו נתנה לו רשות לכך, וכאלו בא להשגיח על מהלך הענינים, ואגב אורחא הביע הסכמות ומחאות, וניקולי היה שמח כל כך, שמצא אך שחוק לנפשו בזה.

משר החלוצים נסע אל שר הפלך. שר הפלך היה אדם גוץ, קל בתנועותיו, נוח לבריות מאד ומתנהג בפשטות. הוא אמר לניקולאי, באיזו בתי גדול סוסים יוכל למצוא את אשר יבקש, ויקרא בשמות סרסר אחד מבני העיר ובעל אחוזה רחוק עשרים תחומים מהעיר, אשר היו להם סוסים מובחרים, ויבטיחהו להיות לו לעזר בכל אשר יוכל.

– אתה בן הגרף איליה אנדריביץ'? אשתי היתה ידידה ורעה לאמך. בחמישי לשבוע מתכנסים בביתי; היום יום חמישי, הואילה נא לבוא בלי הכנות יתרות, – אמר שר הפלך בשלחו את ניקולי.

בצאתו מלפני שר הפלך לקח מיד מרכבת פוסטה ויושב בה עמו את הוַחמיסטר ויסע אל בעל האחוזה הרחוק עשרים תחומים, אל בית גדול הסוסים שלו. בראשית ימי שבתו בווֹרוֹניֶז' היה הכל מרחיב דעתו של ניקולי, וכל אשר עשה צלח בידו, כמו שהוא מצוי באדם בזמן שלבו טוב עליו.

בעל האחוזה, אשר בא ניקולי אליו, היה קוַלריסט זקן שרוי בלא אשה, בקי בטיב סוסים, יודע ציד, ולו יין־דגן מרוקח בן מאה שנה, יין הונגריה ישן וסוסים אבירים.

בשתי מלים קנה ניקולי בששת אלפי רובלים שבעה עשר סיחים מובחרים להתפאר על ידם – לפי דבריו – בכל הקנין אשר יקנה. אחרי אכלו שם ואחרי שתותו יין הונגריה מעט יותר מהראוי, ואחרי אשר נשקו רוסטוב ובעל האחוזה, שכבר החלו לדבר זה עם זה בלשון יחיד, איש את אחיו, נסע רוסטוב שמח ועלז במסלה המקולקלת עד מאד במהירות נמרצה ובלי הפסק האיץ ברכב להריץ את הסוסים, כדי להספיק לבוא אל שר הפלך אל הנשף.

בבואו העירה החליף את שמלותיו, ויתבסם, ויצוק מים קרים על ראשו ויבוא אל שר הפלך באחור זמן מעט, אבל במשל: “טוב לאחר מלהמנע לעולם”, שהיה מוכן בפיו בלשון צרפת.

לא נשף מחול היה זה, ולא נאמר לבאים, כי יחוללו; אבל כלם ידעו, כי קטרינה פטרובנה תנגן וַלסים ואקוסזים, ועתידים לחולל, ועל־כן באו כלם בלבושי מחול.

חיי עיר הפלך היו בשנת 1812 כבכל השנים, אלא שגדלה התנועה בעיר יותר, בגלל אשר הרבה בתי עשירים באו שמה ממוסקבה, ובגלל אשר הרגש בעת ההיא, כבכל מה שנעשה אז ברוסיה, מין מיוחד של תפישת מרובה, התגברות מפרזה ובטול היש – ושיחת החולין הנחוצה בין בני האדם, שקודם לזה עסקו בה במזג האויר ובמיודעי בני החבורה, נסבה בעת ההיא על אדות מוסקבה והצבא ונפוליון.

הנאספים בבית שר הפלך היו מבחר הצבור הוורונז’י.

נשים רבו בהם, בתוכן היו גם אחדות ממיודעותיו המוסקבאיות של ניקולי; אך בין הגברים לא נמצא מי שיכל להתחרות אפילו במקצת עם הקוַלר הגאורגי הזה, עם אותו ההוזר הממונה על מקנה הסוסים שהיה גם טוב לב ומנומס מאד ונקרא גרף רוסטוב. בין הגברים היה אופיצר איטלקי, שנשבה מצבא צרפת, וניקולי הרגיש, כי מציאותו של שבוי זה הרימה עוד יותר את ערכו, ערך הגבור הרוסי, בעיני הבריות הללו. כמו שלל מלחמה היה זה. כאשר הרגיש ניקולי זאת, נדמה לו, שהכל מביטים כן אל האיטלקי, וינהג בו באופיצר הזה מנהגי חבה בדרך כבוד לעצמו ובמדה שאינה יתרה.

ניקולי אך נכנס בלבוש ההוזרים שלו, והפיץ ריח בשמיו ויינו, ואמר את הדברים אשר הכין (vaut mieux tard que jamais) וגם שמע אותם פעמים אחדות מפי אחרים שפנו בהם אליו, ומיד סבבוהו מכל צד; כל המבטים כוננו אליו, ומיד הרגיש בעצמו, כי נכנס למצבו הראוי לו בפלך, למצב זה של חביב על כל הבריות, שהיה נעים לו בכל עת, ועכשו, אחרי הימים הרבים שחסר לנפשו כל זה, השכיר אותו בעונג הרב אשר המציא לו. לא רק בתחנות, בבתי המלון ובחדר היריעות של בעל האחוזה נמצאו נערות, שהתגאו בשומו את לבו אליהן, כי אם גם פה בנשפו של שר הפלך היה רב מאד (כמו שנדמה לניקולי) מספר הגבירות הצעירות והנערות היפות, אשר חכו לו בקוצר רוח, שישים לב אליהן. הגבירות והנערות דברו חלקות עמו, והזקנים התחילו משתדלים עוד מהיום הראשון לבואו להשיא ולהשקיט את ההוזר בן־החיל המשתובב הזה. בין אלה היתה גם אשת שר הפלך בעצמה, אשר קבלה את רוסטוב כבן־משפחתה הקרוב והיתה קוראה לו Nicolas ומדברת אליו בלשון יחיד.

קטרינה פטרובנה החלה באמת לנגן ולסים ואקוסזים, ויצאו למחולות, וניקולי לקח את לבבות כל הקהל ההוא בקלות תנועותיו. גם הפלא הפליא את כלם בחופש המיוחד אשר נהג בעצמו במחולות. ניקולי בעצמו התפלא קצת על אופן רקידתו בערב ההוא. מימיו לא רקד כך במוסקבה וגם היה חושב למגונה ולמכוער אופן רקידה חפשי במדה כזאת; אבל פה הרגיש צורך להפליא את כלם באיזה דבר משונה, בדבר שיצטרכו לחשבו למנהג מקובל בערי המלוכה, שעוד לא נודע להם בעירתם הפלכית.

כל הערב ההוא היה ניקולי מרבה להסתכל ביחוד באשתו של אחד הפקידים הפלכיים, אשה צהובה, כחולת עינים, בריאת בשר וטובת מראה. בתמימות צעירים מתעלסים, שבשעת חדותם ברי להם, שהנשים הנשואות לא נבראו אלה בשבילם, לא מש רוסטוב מאצל האשה הזאת ובאישה נהג מנהג ידידות, שיש עמה לעג בוגדים, כאלו ידעו מראש, אף על פי שלא אמרו זאת, מה מאד ידבקו זה בזה שני אלה, ניקולי ואשתו של זה. בעל האשה, כפי הנראה, נחלק עליו בזה והתאמץ להתנהג עמו בזעף. אך תמימותו וטוב לבו של ניקולי רבו כל כך, שלפעמים נגרר גם בעל האשה אחרי צהלת רוחו, ואולם בסוף הנשף, במדה שפני האשה האדימו וצהלו יותר ויותר, זעפו ורעמו פני בעלה יותר ויותר, כאלו חלק אחד של צהלה נטלו שניהם, וברבותה אצלה נתמעטה אצלו.

ה    🔗

ניקולי ישב בבת־צחוק, אשר לא סרה מעל פניו, כפוף קצת על כסאו ונטוי בראש מורד אל האשה הצהובה, ודבר אליה שבחים במליצות מתולוגיות.

במהירות בן־חיל שנה את מצב רגליו, הנתונות במכנסי מרכב מתוחים, והתבונן בנחת רוח גם באשה, גם בעצמו, גם ביפי תמונות רגליו המחופות בלבושיהן המתוחים, וריח בשמיו נדף מסביב לו, ויאמר אל האשה, כי חפץ הוא לחטוף אשה אחת פה בוורוניז'.

– ואיזו אשה?

– נחמדה, בת שמים. עיניה (ניקולי הציץ על אשת שיחו) כחולות, פיה – פנינים, ולבנה היא…(אמר והביט אל כתפיה), גזרתה – גזרת דיאנה…

והנה אישה נגש אליהם ובפנים נזעמים שאל את אשתו, במה היא מדברת.

– אַ! ניקיטה איבניץ', – אמר ניקולי ויקם לפניו בנמוסיות.

וכאילו היה רצונו בכך, שישתתף ניקיטה איבניץ' בבדיחותיו, החל להודיע גם לו את מחשבתו לחטוף אשה צהובה אחת.

האיש חיך מתוך זעף, והאשה מתוך שמחה. אשת שר הפלך בטוב לבה קרבה אליהם בפנים מביעים קפדה.

– אנה איגנטיבנה חפצה לראותך, Nicolas, – אמרה ובטאה שם “אנה איגנטיבנה” בקול מיוחד, אשר הבין רוסטוב על פיו מיד, כי אנה איגנטיבנה גבירה חשובה מאד. – נלכה נא, Nicolas. הלא תרשני לקרוא לך כן?

– כן, כן, מַ טַנט. ומי היא?

– אנה איגנטיבנה מַלוִינצבה. היא שמעה על אדותיך מבת אחותה, אשר הצלת אותה… הלא תבין?..

– כלום אני יודע, כמה נפשות הצלתי שם! – אמר ניקולי.

– את בת אחותה, את הנסיכית בולקונסקיה. היא פה בוורוניז' עם דודתה זאת. אבל מה מאד הסתמקת! או אולי?..

– גם לא עלתה על דעתי, רב לך, מַ טַנט.

– טוב, טוב… אבל מה קשה אתה!

אשת שר הפלך הגישה אותו אל אשה זקנה רמת קומה ובריאה מאד במגבעת כחולה על ראשה, אשר ברגע ההוא גמרה את משחק הכרטיסים, ששחקה עם גדולי נכבדי העיר. זאת היתה מלוינצבה, דודתה של הנסיכית מריה מצד אמה של זו, אלמנה עשירה חשוכת בנים, אשר היתה מיושבי וורוניז'. בשעה שקרב רוסטוב אליה, עמדה ועשתה חשבון עם בעלי משחקה. היא קרצה בעיניה בגאון פני שלטון ותצץ עליו ותוסף לחרף את הגנרל, אשר זכה במשחק עמה.

– שמוח אשמח מאד, חביבי, – אמרה בהושיטה את ידה לו, – הואילה נא להכנס אצלי.

היא דברה דברים אחדים על אודות הנסיכית מריה ואביה הנפטר, אשר נראה בה, כי לא אהבה אותו, ותשאל את ניקולי, מה נודע לו על אדות הנסיך אנדרי, אשר לא היה כנראה גם הוא חביב עליה, ואחרי כן שלחה הזקנה הכבודה את ניקולי ובשלחה אותו חזרה ובקשה מאתו, שיכנס אצלה.

ניקולי הבטיח ושוב נסתמק והתפטר בקדות ממלוינצבה. כשהזכירו לפניו את הנסיכית מריה, הרגיש בכל פעם ביישנות וגם יראה ולא הבין, מה הרגש הזה.

בסורו מאצל מלוינצובה אמר לשוב אל המחולות, אבל האשה הקטנה, אשת שר הפלך, שמה את ידה הקטנה והעבה קצת על שרוולו של ניקולי ותאמר לו, כי היא צריכה לדבר עמו מעט, ותביאהו אל חדר הדרגש, והאנשים שהיו בחדר ההוא יצאו משם כרגע, לבלתי הפריע את אשת שר הפלך.

דע לך, מוֹן שֶר, – אמרה ברושם סריוזי על פניה הקטנים והטובים,– הרי זה שדוך הגון לך; הטוב בעיניך, כי אשדכך?

– עם מי, מַ טַנט? – שאל ניקולי.

– עם הנסיכית. קטרינה פטרובנה אומרת, כי עם לילי, ואני אומרת: לא, כי אם הנסיכית נאוה לך, מובטחת אני, כי אמך תודני על זה. אכן הנערה נחמדה היא! וגם למראה לא רעה היא כל כך.

– לא רעה כלל וכלל, – אמר ניקולי, כאלו נעלב בדבריה האחרונים. – אני, מ טנט, נוהג כראוי לאיש צבא, אינני בא בבקשות ואינני ממאן בשום דבר, – אמר בטרם יספיק לעיין קצת במה שהוא מוציא מפיו.

– זכור זאת אפוא: אין משטים בדבר כזה.

– מי זה ישטה!

– כן, כן, – אמרה אשת שר הפלך כמדברת אל עצמה, – אבל, יקירי, אגב אורחא אומר לך, מרבה אתה להתקרב את הצהובה הלזו. בעלה מצטער עד מאד…

– לא כן, ידידים אנחנו אני והוא, – אמר ניקולי בתם לבבו: לא עלתה על דעתו, כי אפשר שיהיו שעשועיו הנעימים האלה גורמים גם צער לאיש.

“הלא דבר שטות אמרתי לאשת שר הפלך!” זכר ניקולי פתאם בשעת סעודת הנשף ההוא. “עתה תחל לשדך באמת, וסוניה מה תהא עליה?…” ובהתפטרו מאתה, כאשר אמרה לו עוד הפעם בחיוך קל: “זכר נא אפוא”, הטה אותה הצדה.

– אכן זה הדבר, על פי האמת מ טנט…

– מה, מה תאמר, ידידי? נלכה נא, נשב נא פה.

ניקולי הרגיש פתאם תשוקה ונחיצות להרצות את כל רעיוני לבבו (דברים שלא היה מגיד לא לאמו ולא לאחותו ולא לרע) לפני האשה הזאת, שהיתה כמעט זרה לו. בזכרו אחרי כן את התגלות לבו זאת, אשר פרצה מקרבו בלי סבה ידועה לו ובלי טעם מובן לו, ואשר היו לה עם זה תוצאות חשובות מאד בחייו, נדמה לו (מה שבמצב כזה נדמֶה לכל אדם), כי רוח טפשות עברה עליו ברגע ההוא; אבל התגלות לבו זאת יחד עם מקרים קטנים אחרים הביאה תוצאות גדולות לו ולכל משפחתו.

זה הדבר אשר אומר לך, מ טנט. אמי חפצה זה ימים רבים להשיא לי אשה עשירה; אך בעיני נמאס גם הרעיון הזה בלבד – לקחת אשה בשביל כספה.

– כן הוא, בין אבין, – אמרה אשת שר הפלך.

– אבל הנסיכית בולקונסקיה – ענין אחר: ראשונה, את האמת אגיד לך, היא טובה בעיני מאד, כלבבי היא; והשנית, אחרי אשר פגעתי אותה במצב כזה ובמקרה משונה כזה, עלתה על דעתי לעתים קרובות, כי מעשה מזל הוא. הגיעי נא בעצמך: אמי מהרהרת בדבר זה ימים רבים, אך קודם לזה לא נזדמנה לפני, כך נתגלגל הדבר, שלא נזדמנו יחדו. ובימים אשר היתה נטשה אחותי מאורשה לאחיה, הן לא יכלתי לחשוב לשאתה. והנה פגעתי אותה כמו בחשבון מכוון מראש, בשעה שבטלו ארושי נטשה, ואחרי כן עוד מעשה… אבל זה הדבר… זאת לא אמרתי ולא אומר לאיש, זולתי לך לבד.

אשת שר הפלך לחצה אותו במרפק זרועו דרך תודה.

– את סופי, את הקוזינה שלי, ידעת? אני אוהב אותה, הבטחתיה לשאתה ונשוא אשא אותה… את רואה אפוא, כי אין לדבר בזה עוד, – אמר ניקולי בקצת גמגום ובפנים מסתמקים.

– יקירי, יקירי, מה זרו דבריך! הן לסופי אין כל, ובעצמך אמרת, כי עסקי אביך מקולקלים מאד. ואמך מה תאמר על זה? הלא מות תמות בגלל זה. וסופי בעצמה: אם לב לה, איזו נחת תמצא בחייה? האם קצה בחייה, העסקים רעים… לא יקירי, אתה וסופי חיבים להבין זאת.

ניקולי החריש. נעים היה לו לשמוע מסקנות אלה.

– אף על פי כן, מ טנט, הוא דבר שאי אפשר, – אמר באנחה, אחרי החרישו זמן מעט. – ועוד אין לדעת, אם תחפוץ הנסיכית להנשא לי, גם אבלה היא עתה. כלום אפשר אפילו להרהר בזה!

– וכי תעלה על דעתך, שאשיא אותך תכף ומיד? יש תחבולות מתחבולות שונות, – אמרה אשת שר הפלך.

– אבל שדכנית יפה את, מ טנט… – אמר ניקולי ונשק את ידה המסורבלת.

ו    🔗

כאשר באה הנסיכית מריה, אחרי הזדמנותה עם רוסטוב, למוסקבה, מצאה שם את בן אחיה עם מדריכו ומכתב מאת הנסיך אנדרי, אשר הורה אותם בו לעבור לוורוניז' אל הדודה מלוינצבה. ההכנות לדרך, הדאגה לאחיה, סדור החיים בבית החדש, הפנים החדשות, חנוך בן אחיה – כל זה השכיח בקרבה את הרגש הקשה של טענות היצר, שהיה מציק לה בימי חלי אביה ואחרי מותו וביחוד אחרי פגישתה עם רוסטוב. עצובה היתה כל היום. צער הרושם, אשר עשתה עליה מיתת אביה, שנתאחדה בלבה עם מפלת רוסיה, הלך הלוך וחזוק בה, כשעבר עליה חודש ימים בחיי מנוחה. אמנם לבה היה חרד: הרעיון על דבר הסכנות, שהיה אחיה, האיש הקרוב האחד שנשאר לה, שרוי בהן, הציק לה בלי הפסק; גם דאגה הרבה לחנוך בן אחיה, אשר הרגישה בעצמה תמיד, שאינה מכשרה לזה; אבל במעמקי לבה היה שלום לה בינה לבין עצמה, מאשר ידעה, כי כבשה את התשוקות ואת התקוות, אשר באו בה על ידי פגישת רוסטוב.

כאשר באה אשת שר הפלך ביום השני אחרי נשפה אל מלוינצבה ודברה עם הדודה הזאת על אדות מחשבותיה (והעירה, כי אף על פי שמפני מצב הענינים בעת הזאת אי אפשר גם להעלות על לב לשדכם בפרהסיה, אפשר עם זה לזמנם יחד, לתת להם לדעת זה את זה) וכאשר התחילה מדברת בפני הנסיכית מריה, בהסכמת הדודה, על אדות רוסטוב והללה אותו וספרה עליו, שנסתמק, כשהזכירו לפניו את הנסיכית, הרגישה הנסיכית מריה לא שמחת לב, כי אם רגש כאב. שלומה הפנימי היה לאין, ושוב נעורו בה תשוקות, ספקות, תוכחות פנימיות ותקוות.

בשני הימים שעברו אחרי הודע לה זאת, עד בוא רוסטוב שמה, לא חדלה הנסיכית מריה להרהר בדבר, איך ראוי לה להתנהג עם רוסטוב. פעם גמרה, שלא תצא אל חדר האורחים בשעה שיבוא אל בית דודתה, כי לא נאוה לה לקבל אורחים בימי אבלה הגדול; פעם אמרה אל לבה, כי דרך גסות תהי זאת אחרי הטובה הגדולה, אשר עשה לה; פעם עלתה על דעתה, כי דודתה ואשת שר הפלך חושבים מחשבות עליה ועל רוסטוב (מבטיהן ודבריהן כמו העידו עליהן לפעמים, שנכונה השערה זו); פעם אמרה לנפשה, שרק היא ביצר לבה הרע יכלה לחשוב עליהן כזאת: הן לא יכלו לשכוח, כי הצעת שדוך לה במצבה זה, בטרם תסיר את שמלת אבלה, עלבון גם לה גם לזכר אביה. באמרה לצאת אליו שערה את הדברים, אשר יאמר לה, ואשר תאמר היא לו, ויש אשר נראו לה הדברים האלה כקרים יותר מדי ופעם כרמזים חשובים יותר מדי. יותר מכל יראה מפני המבוכה, אשר תתקפנה, כפי מה שהרגישה בעצמה, ותגלה את סודה, כאשר אך תראה אותו.

אבל כאשר הודיע המשרת בחדר האורחים ביום הראשון לשבוע השני אחרי תפלת הצהרים, כי הגרף רוסטוב בא, לא נראה כל אות מבוכה על פני הנסיכית; רק אדמומית קלה פרצה על לחייה, ועיניה התחילו נוצצות באור קרנים חדש.

– הראית אותו, דודתי? – אמרה הנסיכית מריה בקול שקט, בבלי דעת בעצמה, איך יכלה להיות שוקטת וטבעית כל כך למראה עין.

כשנכנס רוסטוב לחדר, הורידה הנסיכית ראשה להרף עין, כאילו רצתה להמציא לאורח פנאי לתת שלום לדודתה, ואחרי כן, בשעה שפנה ניקולי אליה, הרימה את ראשה ותפגוש את מבטו בעינים נוצצות. בתנועה מלאה חשיבות והוד קמה ותושט לו את ידה הדקה והרכה ותדבר אליו בקול, אשר נשמעו בו בפעם הראשונה בימי חייה צלצולים חדשים, צלצולי קול אשה עולה מן הלב. מדמואזל בורין, אשר היתה באותה שעה בחדר האורחים הביטה אל הנסיכית ותמהה ולא ידעה מה זאת. גם הבקיאה והרגילה שבמבקשות אהבה, גם היא, בורין בעצמה, לא היתה משכלת יותר בדרכיה בשעת פגישה עם איש, שצריך למצוא חן בעיניו.

“או הצבע השחור יפה לה, או כי נתיפתה באמת כל כך, ואני לא התבוננתי, והעקר – אותה הטכסיסיות והחן!” אמרה מדמואזל בורין בלבה.

אלו יכלה מריה הנסיכית לעיין בדבר ברגע ההוא, היתה מתפלאה עוד יותר מדמואזל בורין על השינוי שנהיה בה. מהרגע אשר ראתה את הפנים האלה הנעימים והחביבים לה, בא בקרבה כח חיים חדש, ונגד רצונה הזקיק אותה כח זה לדבר ולהתנהג כך וכך, פניה שונו פתאם בשעת כניסתו של רוסטוב. כשם שעל פני לוחותיו של פנס בעל ציורים ופתוחים מופיעה ומפליאה פתאם, כשמדליקים נר בתוכו, יפעת המלאכה האמנותית העשויה בחכמה ובחשבון מרכב, שנדמתה קודם לזה למלאכת הדיוט גסה, כהה וחסרת טעם, כך נהפכו פתאם פנים אחרים למריה הנסיכית. בפעם הראשונה נגלתה ונראתה לעין כל עבודתה הפנימית ותלונתה על עצמה, כל צרות לבבה, שאיפתה אל הטוב, הכנעתה, אהבתה, מסירת נפשה – כל זה נגה באותה שעה בעינים הקורנות האלה, בחיוכה הדק, בכל אחד מתוי פניה הרכים.

רוסטוב ראה כל זה ראיה ברורה, כאלו נודעו לו כל פרטי חייה. הוא הרגיש, כי העלמה שלפניו היא נפש אחרת טובה מכל הנפשות שנזדמנו לפניו עד כה וטובה – זהו העקר – גם ממנו בעצמו.

השיחה היתה פשוטה מאד ודלה בתכנה. הם נדברו במלחמה ושלא בכוונה הפריזו ככל בני האדם על מדת הצטערותם על המעשה הזה. גם דברו על אדות פגישתם האחרונה, וניקולי השתדל להטות את השיחה מענין זה לענין אחר; עוד דברו על אשתו הטובה של שר הפלך ועל קרוביהם של ניקולי והנסיכית מריה.

על אדות אחיה לא דברה הנסיכית מריה, ובכל פעם אשר החלה דודתה לדבר בנסיך אנדרי השיאה מריה אותה לדבר אחר. נכר היה, כי בצרות רוסיה יכלה לדבר בקצת התכחשות, אבל אחיה היה קרוב הרבה מאד ללבה, ועל אדותיו לא יכלה לדבר בקלות ראש. ניקולי ראה זאת, כמו שראה את כל השרטוטים הדקים שבאפיה – אף על פי שהסתכלות עמוקה כזאת לא היתה ממדותיו – ובכלם מצא חזוק לדעתו, שהיא בריה מיוחדה ובלתי מצויה. גם הוא כנסיכית מריה הסתמק ובא במבוכה, כאשר דברו אליו על אדותיה, וגם כאשר הגה בה, אך בפניה היה חפשי לגמרי והיה מדבר לא דברים שהבין וסדר מראש, כי אם מה שעלה על רוחו כהרף עין, ודבריו עלו יפה מדי פעם בפעם.

בשעת בקורו הקצר של ניקולי קרב באחד מרגעי השתיקה אל הנער הקטן בן הנסיך אנדרי, כדרך כל אדם בבית שיש בו ילדים, וידבר אתו טובות וישאלהו, אם רוצה הוא להיות הוזר, ויקח את הנער על זרועותיו ויסובבהו בפנים צוהלים ויסב עיניו אל הנסיכית מריה. מבט מלא חבה, גיל וענותנות היה מכוֹנן אל הנער האהוב לה שעל זרועות האיש האהוב. וניקולי ראה גם את המבט הזה, וכאלו מפני שהבין את הצפון בו, האדים מרב עונג והתחיל מנשק לנער מתוך שמחה וטוב־לב.

הנסיכית מריה לא יצאה מן הבית לכל בקור פומבי מפני אבלה, וניקולי לא חשב לדבר גאוה לבוא אל בית דודתה בגללה בכל זאת הוסיפה אשת שר הפלך לעשות את אשר החלה בדבר השדכנות ותגד לניקולי את הדברים הטובים, אשר אמרה עליו הנסיכית מריה, ולה הגידה את דבריו עליה, ותדרוש מאתו להשתדך בעצמו אל הנסיכית מריה. להשתדכות זו זמנה את שניהם אצל האַרחִיֶרֶי לפני תפלת הצהרים.

אמנם רוסטוב אמר לאשת שר הפלך, שלא יכנס בדברי אהבה עם מריה הנסיכית, אך הבטיח לבוא.

כשם שלא הרשה רוסטוב לעצמו בטילזיט להסתפק רגע, אם טוב מה שנחשב בעיני הכל לטוב, כך בחר גם הפעם, אחרי מלחמה פנימית קצרה, אבל נאמנה, בין הנסיון לכונן את חייו על פי בינתו ובין ההכנעה ברוח שפלה לפני הליכות החיים, ללכת בדרך השניה הזאת ויכנע לפני היד הנסתרה, אשר משכה אותו (הוא הרגיש זאת) בכח שאין לעמוד לפניו. הוא ידע, כי אם יביע רגשי אהבה לנסיכית מריה, אחרי אשר כבר הבטיח לסוניה, יעשה בזה מה שהיה קורא נבלה, וכן ידע, כי הוא לא יעשה נבלה לעולם. אבל גם זאת ידע (ובאמת לא ידע, כי אם הרגיש מעמקי לבו), כי, בהשליטו על נפשו בעת ההיא את הליכות החיים ואת האנשים הנוהגים בו, לא רק לא יעשה כל רע, כי אם גם יעשה דבר חשוב מאד, חשוב כל כך, שלא עשה עוד כמוהו מימיו.

אחרי פגישתו עם הנסיכית מריה היו אמנם דרכי חייו למראה עין כבראשונה, אבל כל תענוגיו הקודמים חדלו למשוך את לבבו בנעמם, וירב להרהר במריה הנסיכית; אך בה הרהר לא כמו שהיה מהרהר בכל העלמות שנזדמנו לפניו בארץ, בלא יוצאת מכלל זה, לא כמו שהיה מהרהר לפנים ימים רבים בלב עלז בסוניה. בכל העלמות היה מהרהר – כמו שמהרהר כמעט כל צעיר, אשר לבו ישר בקרבו – כבעתידה להיות אשתו, ומשוה עליהן בדמיונו את כל תנאי חיי הנשואים – שמלת בית לבנה, האשה אצל המוליאר, מרכבת האשה, ילדים, אמא ואבא, מנהגי הילדים עם אמם, וכיוצא בזה עוד דברים הרבה, והמחזות הדמיוניים האלה מדברי הימים הבאים היו משעשעים את נפשו; אבל בהגותו בנסיכית מריה, אשר שדכוהו אליה, לא היה יכול לשוות לנגד עיניו דבר מחייהם בימים הבאים, מחיי נשואיהם, גם אם נסה לפעמים, יצא כל מחזה בלי סדר ושלא כטבעו של דבר. אך פחד נפל עליו.

ז    🔗

השמועה הנוראה על דבר הקרב הבורודינאי, על דבר חללינו ופצועינו כי רבו והשמועה הנוראה עוד יותר על אדות מפלת מוסקבה באו בוורוניז' בחצי ספטמבר. הנסיכית מריה, אשר נודע לה אך על ידי עתונים, כי נפצע אחיה, וכל ידיעה ברורה על אדותיו לא הגיעה אליה, אמרה לנסוע לחפש את הנסיך אנדרי, לפי מה ששמע ניקולי (בעצמו לא ראה אותה).

כאשר באה אל רוסטוב שמועת הקרב הבורודינאי ומפלת מוסקבה, לא בא לכלל יאוש, חמה או שאיפת נקמה ורגשות אחרים כאלה, אבל קצה נפשו והרגיש שעמום פתאם בכל אשר בוורוניז', הכל נהיה עליו למזכרת עון ולמשא. כל השיחות אשר שמע נדמו לו כדברי התכחשות, הוא לא ידע מה לאמר על כל זה, ולבו אמר לו, כי אך בשובו אל גדודו יבורר לו כל זה כבראשונה. וימהר לגמור את קנית הסוסים ופעמים רבות רגז חנם על משרתו הוחמיסטר.

ימים אחדים לפני יציאתו של רוסטוב מן העיר נערכה תפלת תודה בהיכל התפלה על נצחונם של צבאות רוסיה, וניקולי נסע אל תפלת הצהרים ההיא. בבואו שמה עמד אצל שר הפלך, מאחריו במקצת, ושמע את כל התפלה עד סופה במתינות פקיד ממשלה חשוב ובאותה שעה הרהר בענינים רבים ושונים. ככלות התפלה קראה אותו אשת שר הפלך אליה.

– הראית את הנסיכית? – שאלה אותו ורמזה בראשה על אשה לבושת שחורים, שעמדה מאחרי הבמה.

ניקולי הכיר כרגע את הנסיכית מריה וביחוד לא על פי הפרוֹפיל שלה, שנראה מתחת לכובעה, כי אם על פי רגש הזהירות והיראה והחמלה, אשר תקף אותו מיד. הנסיכית מריה, שנראה בה בברור גמור, שהיא שקועה בהרהורי לבה, הצטלבה אז הפעמים האחרונות לפני צאתה מבית התפלה.

ניקולי הביט בתמיהה אל פניה. הם היו אותם הפנים, אשר ראה קודם לזה, והיה בהם אותו הרושם הכללי של עבודה רוחנית פנימית דקה; אבל הפעם עטו מעטה אחר. כבפעמים הראשונות כן גם בפעם הזאת לא חכה ניקולי במעמדה לעצת אשתו של שר הפלך, אם יגש אליה, ולא שאל את נפשו, הטוב ונאוה יהיה אם יפנה אליה במקום הזה בבית התפלה אם אין, כי אם נגש אליה ויאמר לה, כי שמע את דבר יגונה והוא משתתף בצערה בכל נפשו. היא אך שמעה את קולו, ואור בהיר התלקח פתאם על פניה, ויגונה וששון לבה נראו יחד לאור זה.

– רק דבר אחד חפצתי לאמר לך, גבירתי הנסיכית, – אמר רוסטוב, – והוא, כי אלו לא היה הנסיך אנדרי ניקוליביץ חי, היו מודיעים זאת, באשר הוא ראש גדוד, בעתונים.

הנסיכית הביטה אליו בלי הבין את דבריו, אבל שמחה על רושם צער ההשתתפות, שהיה על פניו.

– ואני יודע מהרבה מעשים, כי פצע על ידי רסיס (בעתונים נאמר: על ידי גרנטה) או מביא מות מיד או להיפך קל מאד, – אמר ניקולי. – יש לקוות לטוב שבמקרים, ואני מובטח…

הנסיכית מריה נכנסה לתוך דבריו.

– הוי, זה יהיה כל כך נו… – פתחה ולא סיימה מנהמת לבה ובתנועה מלאה טעם והוד (ככל מה שהיתה עושה בפניו) הרכינה בראשה ותצץ אליו דרך תודה ותלך אחרי דודתה.

ביום ההוא בערב לא יצא ניקולי לבקורי בתים, כי אם נשאר בביתו לגמור חשבונות אחדים עם מוכרי סוסים. אחרי גמרו את העסקים האלה כבר עברה עת הנסיעה לבקורים, אך עוד לא הגיעה העת לשכוב, ועל כן התהלך ניקולי זמן רב הנה והנה בחדר ועיין בדברי ימיו, והוא לא היה רגיל בכך כלל.

הנסיכית מריה עשתה עליו רושם נעים על יד סמולנסק. מה שמצא אותה אז בתנאים מיוחדים כאלה, ומה שהיו ימים, שאמו היתה מזכרת לפניו אך אותה בתור כלה עשירה, הביאוהו לידי כך, ששם לבו אליה ביחוד. בווֹרוֹניז' בשעת בקורו היה הרושם הזה לא רק נעים, כי אם גם חזק. בעת בקורו זה השתומם על היפעה המיוחדת, המוסרית, שראה בה בפעם הזאת, אף על פי כן היה נכון לנסוע משם, ולא עלתה על דעתו להצטער, על כי אחרי צאתו מווֹרוניז' לא יוכל לראות את הנסיכית. אבל הפגישה שפגש אותה ביום ההוא בבית התפלה העמיקה לרדת בלבבו (הוא הרגיש זאת) יותר ממה ששער וממה שהיה רצוי לו בשביל מנוחת נפשו. אותם הפנים החורים, הדקים, העצובים, אותו המבט הקורן, אותן התנועות המתונות וההדורות והעצבת העמוקה והחרישית – זהו העקר – שהובעה בכל תוי פניה השביתו את מנוחתו ודרשו מאתו השתתפות בצערה. בגברים לא יכל רוסטוב לנשוא את הבעת החיים הנשגבים, הרוחניים (על כן לא אהב את הנסיך אנדרי) והיה קורא לזו בבוז פילוסופיה, הרהורי רוח, אך בנסיכית מריה הרגיש נועם מושך בחזקה את הלב דוקא בעצבת זו, שנראה בה כל עמקו של אותו העולם הרוחני, שהיה זר לניקולי.

“אין זאת כי אם עלמה נפלאה! מין מלאך ממש!” דבר עם לבבו. “מדוע אינני חפשי, מדוע מהרתי לדבר עם סוניה?” ושלא ברצונו התבונן, מה בין זו לזו: פה עניות ופה עשירות בקנינים הרוחניים, שנעדרו לניקולי ושיקרו בעיניו כל כך בגלל זה. הוא נסה לשער, מה היה אלו היה חפשי. כיצד היה משתדך אליה וכיצד היה לוקח אותה לאשה לו? לא, לא יכל ניקולי לשוות זאת לפניו. פחד נפל עליו, וכל תמונה ברורה לא ראה בדמיונו. את תמונת החיים לעתיד עם סוניה כבר צייר לעצמו, והכל היה פשוט וברור בתמונה הזאת דוקא מפני שכל זה היה בדוי, והוא ידע את כל מחשבותיה של סוניה; אבל עם הנסיכית מריה לא היה אפשר לו לצייר לעצמו את תמונת החיים העתידים, על כי לא הבין את רוחה ורק אהב אותה.

בחלומותיו על אדות סוניה היה יסוד משמח ומשעשע. אך להגות בנסיכית מריה היה קשה ונורא קצת בכל עת.

“ומה הפליאה להתפלל!” זכר ניקולי. “נכר היה, שכל נפשה בתפילתה. כן הוא, זאת היא התפלה המעתקת הרים, ואני מובטח, שבקשתה תנתן לה. מפני מה אין אני מתפלל על מה שאני צריך לו?” זכר עוד. “לאיזה דבר אני צריך? לחופש, לבטול הקשר שביני ובין סוניה. אמת אמרה”, זכר בלבו את דבריה של אשת שר הפלך, “רק רעה תבוא עלי, אם אשא אותה. מהומה, צערה של אמא… העסקים… מהומה, מהומה גדולה. גם אינני אוהב אותה. כן הוא, לא כראוי אני אוהב אותה. אלי, אלי! חלצני מן המצר הנורא הזה!” החל פתאם להתפלל. “כן הוא, תפלה תעתיק הר ממקומו, אבל צריך להאמין ואין להתפלל בלי טעם, כמו שהתפללנו אני ונטשה בילדותנו, שיהי השלג לסוכר, ורצנו החוצה לבחון, אם יהפך השלג לסוכר. לא, אבל אני מתפלל עתה לא על דברים ריקים”, אמר ויעמד את שפופרתו בקרן זוית ויחבוק את ידיו ויעמוד לפני הצלם. ובהתעוררותו לזכר הנסיכית מריה החל להתפלל בכוונה, שלא היתה כמוה בו בשעת תפלה זה ימים רבים. דמעות נקווּ בעיניו ובגרונו, וברגע ההוא בא לברושקה בפתח, ונירות בידו.

– טפש! מה זה תפרוץ לבוא בזמן שאין קוראים לך! – אמר ניקולי ושנה את מצבו במהירות.

– משר הפלך, – אמר לברושקה בקול מתנמנם, – קוּליר (קוריֶר) בא, מכתב אליך.

– אם כן טוב, תודה, לֶך לְך.

שני מכתבים לקח ניקולי מידו. האחד היה מאמו והשני מסוניה. הוא הכיר אותם על פי כתב הידים ויפתח ראשונה את מכתבה של סוניה. ובטרם הספיק לקרוא בו שורות אחדות, הלבינו פניו, ועיניו נפקחו לרוחה בפחד ובשמחה.

– לא, זה אי אפשר! – אמר ברהיטה בקול.

מבלי כח לשבת במקום אחד התחיל מהלך בחדר וקורא במכתב שהחזיק בידיו. אחרי העבירו עיניו עליו בקריאה מבוהלה קרא אותו אחת ושתים וירם כתפיו ויפרוש ידיו ויעמוד באמצע החדר בפה פעור ובעינים קמות; מה שבקש בתפלתו זאת בבטחון, שימלא אלהים את בקשתו, נמלא באמת; אך ניקולי תמה על זה, כאלו היה זה דבר שאינו מצוי, וכאילו לא חכה לזה מעולם, וכאילו מה שנעשה כל כך במהרה אות הוא, שהדבר יצא לא מהאלהים, אשר בקשו ניקולי מאתו, כי אם מאחד המקרים המצויים.

החבל המסובך, אשר נאסר בו חפשו של רוסטוב ואשר נראה שאין להתירו, הותר על ידי מכתבה זה של סוניה, שלא חכה איש לו (לפי מה שנדמה לניקולי), ולא היתה לו כל סבה. בו נאמר, כי הצרות האחרונות, אבדן כמעט כל רכושם של הרוסטובים ובקשות הגרפינה, שהובעו לא אחת ולא שתים, שישא ניקולי את הנסיכית בולקונסקיה, ושתיקתו של זה וקרירות דעתו בימים האחרונים – כל זה יחד הזקיק אותה לותר על הבטחתו ולתת לו חופש גמור.

“קשה מאד היה לי לחשוב, כי יכולה אני לגרום צער או מחלוקת בבית אנשי חסדי”, כתבה סוניה, “ואהבתי מכוונת אך לטובת אהובי; על כן אתחנן לפניך, Nicolas, כי תחשוב את עצמך לחפשי ותדע עם זה, כי אף על פי כן לא יוכל איש לאהוב אותך יותר ממני, סוניה שלך”.

שני המכתבים באו מטרואיצה. השני היה מהגרפינה. במכתב הזה תוארו הימים האחרונים במוסקבה, היציאה משם, הבערה ואבדן כל רכושם. בין יתר הדברים כתבה הגרפינה, כי הנסיך אנדרי נוסע עמהם בתוך הפצועים, כי היה מסוכן, אבל עתה אומר הדוקטור, כי יש לקוות יותר, וכי סוניה ונטשה שומרות עליו כנשים שאומנותן בכך.

עם המכתב הזה נסע ניקולי ממחרת אל הנסיכית מריה. גם ניקולי וגם הנסיכית מריה לא אמרו דבר על אודות הפרוש, שאפשר לתת למלים: “נטשה שומרת עליו”; אבל על ידי המכתב הזה נעשה ניקולי קרוב פתאם כמעט קרבת משפחה לנסיכית.

ביום השני שלח רוסטוב את הנסיכית מריה לירוסלב ובעוד ימים אחדים נסע אל גדודו.

ח    🔗

מכתבה של סוניה לניקולי, שנמלא בו מה שבקש בתפלתו, בא אליו מטרואיצה, וכך הגיעה לזה. הרעיון על דבר כלה עשירה לניקולי העסיק את הגרפינה הזקנה יותר ויותר. היא ידעה, כי סוניה היא העכוב העקרי בדבר הזה. על כן היו חיי סוניה בבית הגרפינה הולכים וקשים בימים האחרונים, ביחוד אחרי מכתבו של ניקולי על דבר פגישתו עם הנסיכית מריה בבוֹגוּצַ’רוֹבה. הגרפינה השתמשה בכל מקרה להרעים את סוניה ברמיזה עולבת או אכזרית.

אבל ימים אחדים לפני צאתם ממוסקבה קראה הגרפינה, הנפעמה והנסערה על כל אשר נעשה לסוניה, ותפן אליה, לא בתוכחות ולא בדרישות, כי אם בתחנונים ובדמעות, ותבקש מאתה, כי תקריב את נפשה ותשלם על כל הטוב אשר נעשה לה בהפרת ברית אהבתה עם ניקולי.

– אני לא ארגע, עד אשר תבטיחי לי זאת.

סוניה נתנה את קולה ביבובים היסטריים וענתה מתוך יבוביה, כי היא נכונה לכל, אך לא הבטיחה הבטחה ברורה ובלבה לא יכלה לגמור לעשות מה שבקשו מאתה. צריכה היתה להקריב את נפשה לטובת המשפחה, אשר כלכלה וגדלה אותה. אף אמנם נהגה להקריב את נפשה לטובת אחרים. על פי מצבה בבית לא יכלה להראות את מדותיה הטובות אלא בדרך קרבנות וכבר הורגלה ואהבה להקריב את נפשה. אבל בכל המעשים ממין זה, שעשתה עד כה, ידעה לשמחת לבבה, שבהקריבה את נפשה היא מרימה את ערכה בעיני עצמה ובעיני הבריות ונעשית הוגנת יותר לניקולי, אשר אהבה אותו מכל אשר בחיי האדם; ועכשו הופל עליה קרבן ותור על כל שכר קרבנותיה, על כל יסוד חייה. בפעם הראשונה בימי חייה חרה לה ברגע ההוא על האנשים, אשר עשו חסד עמה על מנת להגדיל מכאוביה; ותקנא בנטשה, אשר לא מצאו אותה כאלה מימיה, לא הוצרכה מעולם להקריב קרבנות לאיש, כי אם הכריחה אחרים להקריב לה, ועם זה אהבוה כל הבריות. ובפעם הראשונה הרגישה סוניה, כי מאהבתה החשאית והטהורה אל ניקולי החל פתאם לצאת ולגדול רגש תאוה עזה, אשר עמד למעלה גם מהלכות דרך ארץ שלה, גם מצדקתה, גם מאמונתה הדתית; ובהשפעת הרגש הזה השיבה סוניה, – אשר למדה שלא בכוונה בחיי שעבודה להסתיר מחשבות לבה, – לגרפינה בדברים שגורים בכל פה ובלתי ברורים, והשתמטה מדברי שיחה עמה, ובלבה גמרה לחכות עד שתראה את ניקולי, לא על מנת לפטרו בפגישה זו מחובתו לה, כי אם להפך, על מנת להתחבר עמו לעולם.

היגיעות והאימות, שהיו בימי ישיבתם האחרונים של הרוסטובים במוסקבה, השביחו בסוניה את שאון רעיונותיה הקשים. שמחה היתה במצאה בעבודה הנחוצה מרפא לנפשה. אך כאשר נודע לה, כי הנסיך אנדרי עמהם בבית, תקף אותה – בכל עוז חמלתה עליו ועל נטשה – רגש שמחה מתוך אמונת שוא, שאין רצונו של האלהים, שתפרד מניקולי. היא ידעה, כי נטשה אהבה את הנסיך אנדרי לבדו ומעולם לא חדלה לאהבו. היא ידעה, כי אחרי אשר נזדמנו יחד במקרים נוראים כאלה יחזרו ויאהבו שניהם זה את זה, וכי אז לא יוכל ניקולי לשאת את הנסיכית מריה מפני קרבת משפחה. בכל הנוראות, אשר נעשו לעיניה בימים האחרונים ובראשית ימי הנסיעה, לא חדל הרגש הזה, אותה ההכרה שההשגחה מתערבת בעניניה הפרטיים, לשמח את לבבה של סוניה.

במנזר הטרואיצקי חנו הרוסטובים בפעם הראשונה בנסיעתם.

בבית המלון שבמנזר הזה יחדו לרוסטובים שלשה חדרים גדולים. ואחד מהם נתן לנסיך אנדרי. ביום ההוא רוח לו הרבה. נטשה ישבה עמו. בחדר הסמוך ישבו הגרף והגרפינה ודברו בכבוד עם הנזיר הראשי, אשר בא לבקר את מיודעיו ובעלי פקדונותיו הישנים. סוניה ישבה עמהם, ונפשה התעטפה מתשוקה סקרנית לדעת, מה דברו הנסיך אנדרי ונטשה. מאחרי הדלת שמעה את צלצול קולותיהם. והנה נפתחה דלת חדרו של הנסיך אנדרי; נטשה יצאה משם בפנים נסערים, ומבלי התבונן אל הנזיר, אשר קם לקראתה וישלח ידו אל שרוולו הימני הרחב, קרבה אל סוניה ותחזק בידה.

– נטשה, מה לך? גשי הנה, – אמרה הגרפינה.

נטשה קרבה לקבל ברכה מהנזיר הראשי, והוא יעץ אותה לפנות בבקשת עזרה אל אלהים ואל קדשו.

כאשר הלך הנזיר הראשי, אחזה נטשה כרגע בזרוע רעותה ותלך עמה אל חדר ריק.

– מה תאמרי, סוניה? היחיה? – אמרה אל סוניה, – מה מאושרה אני, סוניה, ומה אמללה! סוניה, יונתי, הכל כמו שהיה. ובלבד שיחיה. הוא איננו יכול… על כי… – ותתן קולה בבכי.

– כן! ידעתי זאת! תודות לאל, – אמרה סוניה, – חיה יחיה!

סוניה נסערה לא פחות מרעותה גם בשביל פחדה ודאבונה של זו, גם בשביל רעיוניה הפרטיים, אשר לא הגידה לאיש, ותבך, ותשק לנטשה ותדבר על לבה. “ובלבד שיחיה!” אמרה בלבה. שתי הרעות בכו, נדברו ומחו את דמעתן ואחר כן נגשו אל דלת חדרו של הנסיך אנדרי. נטשה פתחה בזהירות את הדלת ותצץ אל החדר. סוניה עמדה אתה יחד אצל הדלת הפתוחה למחצה.

הנסיך אנדרי שכב בראש מורם על שלשה כרים. פניו החורים היו שוקטים, עיניו עצומות, ונראתה נשימתו הסדורה.

– אח, נטשה! – כמעט צעקה סוניה, ואחזה ביד בת־דודתה ונסוגה מאצל הדלת.

– מה? מה? – שאלה נטשה.

– זהו, זהו, הנהו… – אמרה סוניה בפנים חורים ובשפתים רועדות.

נטשה סגרה בלאט את הדלת ותט עם סוניה אל החלון, ועוד לא הבינה מה שנאמר לה.

– התזכורי? – אמרה סוניה בפנים מביעים בהלה ורגש,– התזכרי, כשהסתכלתי בראי בעדך… באוֹטרֵדנויה, בצאת השנה… התזכרי מה שראיתי?…

– כן, כן, – אמרה נטשה ופקחה את עיניה לרוחה, כי זכרה קצת, שאמרה סוניה בערב ההוא איזה דבר על הנסיך אנדרי, שראתה אותו, לפי דבריה אז, כשהוא שוכב.

– התזכורי? – הוסיפה סוניה. – ראיתי אז ואמרתי לכל, גם לך גם לדוניַשה. ראיתי אותו שוכב על מטה מוצעת, – אמרה והניעה בידה לכל פרט ופרט, ואחת מאצבעות ידה היתה מורמה, – ועיניו עצומות, והוא מכוסה בשמיכה ורודה, כן, כן, וידיו חבוקות, – ובמדה שהרצתה את הפרטים, שראתה לנגדה לפני רגע אחד, גברה האמונה בה, שאת הפרטים האלה בעצמם ראתה אז בראי.

אז לא ראתה מאומה, כי אם ספרה, שראתה מה שעלה על רוחה; אבל מה שבדתה אז נדמה לה כדבר שהיה באמת, ככל מה שזכרה מהימים שעברו. מה שאמרה אז, כי הסב עיניו אליה וצחק צחוק קל והיה מכוסה בדבר אדום, לא רק זכרה, כי אם גם היה ברי לה, שגם אז אמרה וראתה, שהיה מכוסה בשמיכה ורודה דוקא ושעיניו היו עצומות.

– כן, כן, ורודה אמרת, – אמרה נטשה, שגם לה נדמה עתה, שזכרה, שנאמר לה ורודה, ובזה ראתה את הפלא העקרי ואת הסוד הכמוס שבנבואה ההיא.

– אבל מה זאת? – אמרה נטשה בעיון.

– אח, לא ידעתי, מה משונה כל זה, – אמרה סוניה ותשם ידיה על ראשה.

בעוד רגעים אחדים צלצל הנסיך אנדרי, ונטשה נכנסה אצלו; וסוניה נשארה אצל החלון ועיינה בכל המקרה המשונה הזה בנהמת לב ובהתרגשות, שלא היתה רגילה בהן.

* * *

ביום ההוא נמצאה הזדמנות לשלוח מכתבים אל צבא המלחמה, והגרפינה כתבה מכתב לבנה.

– סוניה, – אמרה הגרפינה, בהרימה את ראשה מעל המכתב, אל בת־אחותה שעברה לפניה. – סוניה, האם לא תכתבי לניקולנקה? – אמרה הגרפינה בקול שפל שנשמע רעד בו.

ובמבט עיניה העיפות, שהביטו בעד המשקפים, קראה סוניה כל מה שהתכוונה הגרפינה במלים אלה. במבט זה הובעו גם תחנונים, גם יראה מפני מאון, גם בושה על הצורך לבקש כזאת, גם לב נכון לתכלית שנאה על מאון לעשות את הבקשה.

סוניה נגשה אל הגרפינה, ותכרע על ברכיה ותשק את ידה.

– כתוב אכתוב, maman, – אמרה סוניה.

לבב סוניה הורך, נסער ונמלא רגשי חבה על ידי כל מה שנעשה ביום ההוא, וביחוד על ידי חזון הקסם, אשר בא ונהיה לעיניה בדרך מופלא כזה. עתה, כאשר ידעה, כי בשביל שנתחדש היחס בין נטשה ובין הנסיך אנדרי, לא יוכל ניקולי לשאת את הנסיכית מריה, הרגישה בשמחת לבב, כי שבה אליה רוח ההתנדבות, אשר אהבה והורגלה להתנהג בה. ובדמעות על עיניה ובשמחה המיוחדת לאדם בזמן שהוא יודע בעצמו, שהוא מעביר על מדותיו, ובהפסקות אחדות מפני הדמעות, אשר העיבו את עיניה, עיני קטיפה, כתבה את המכתב המלבב ההוא, אשר התמיה את ניקולי כל כך.

ט    🔗

בבית המשמר הראשי, אשר הובא אליו פיר, התנהגו עמו האופיצר והחילים, אשר תפשוהו, בשנאה, אבל גם בכבוד. בהליכותיהם עמו עוד הורגשו גם ההסתפקות בדבר, מי הוא (אם לא איש נכבד מאד), גם השנאה בגלל המלחמה הקשה, שנלחמו בעצמם עמו זה מעט בהחזיקם בו.

אך כאשר בא ביום השני בבוקר משמר החליפה, ראה פיר מיד, כי למשמר החדש – גם לאופיצרים גם לחילים שבו – איננו עוד מה שהיה לאותם שתפשוהו. ובאמת לא ראו אנשי משמר היום השני באיש הגדול הבריא הזה, הלבוש קפטן של אכרים, את האיש החי, אשר נאבק בכח גדול כזה עם המַרוֹדֶר ועם החילים השומרים ובטא ברגש את דברו על אדות הצלת הילדה, כי אם אך את השבעה עשר⁵ שברוסים, שנתפשו ונעצרו בפקודת שרי השרים. אם נמצא בפיר איזה דבר מיוחד, היה זה אך עוז פניו השקועים בהרהורים ולשונו הצרפתית, אשר הפליא את הצרפתים ברוב ידיעתו לדבר בה. אף על פי כן ספחו אותו עוד ביום ההוא אל הנחשדים האחרים שנתנו במשמר, כי אחד האופיצרים נצרך לחדר המיוחד, שישב בו פיר.

כל הרוסים שנעצרו עם פיר היו מבני שפל המעמדות. וכלם כאחד הכירו בו בפיר, שהוא מהאצילים, והיו מתרחקים ממנו בגלל זה ועוד יותר בגלל אשר היה מדבר צרפתית, ולדאבון נפשו שמע אותם מלגלגים עליו.

ביום השני ההוא בערב נודע לפיר, שכל הכלואים האלה (וכנראה גם הוא בתוכם) ידוֹנו על הבערה. ביום השלישי הובא עם חבריו אלה אל בית, אשר ישבו בו גנרל צרפתי לבן שפם, שני ראשי גדודים ועוד צרפתים אחדים בעלי סוּדרים על זרועותיהם. כשאר הכלואים נשאל גם פיר באותה הדיקנות והפרשנות, הנראה כעומדת למעלה מיצר לב האדם, שרגילים לפנות בה אל הנדונים, שאלות כגון: מי הוא? איפה היה? בשביל מה? וכיוצא בזה.

השאלות האלה, הנוטות מתכנו העקרי של מעשה, שרוח חיים בו, והמעכבות עכוב גמור את גלוי התוכן העקרי הזה, היו מכוונות, ככל השאלות הנערכות בבתי הדין, אך להעמיד בהן את המרזב, שחפצו הדיינים שתזלנה בו תשובות הנדון ותבאנה אותו אל המטרה הרצויה, כלומר, אל גמר דינו לחובה. כאשר אך החל לדבר דבר שלא כלפי חובה, נִטל המרזב מיד ונִתן למים לשטוף באשר ישטופו. מלבד זאת עבר על פיר ברגעים ההם מה שעובר על כל מי שהוא נדון בבית דין: הוא תמה, בשביל מה שאלוהו כל השאלות האלה. ואמנם הרגיש, כי רק מפני מדת הרחמים או כמו מפני מדת דרך ארץ התחכמו לו בהעמדת המרזב. הוא ידע, כי נתון הוא בידי האנשים האלה, כי רק חזקת היד הביאתהו שמה, כי רק חזקת היד נתנה רשות לאנשים האלה לדרוש תשובות על שאלות, וכי מטרתה האחת של אספה זו היתה לגמור דינו לחובה. ובאשר שלטה היד החזקה ושלטה הכוונה לחייבו בדין, לא הוצרכו באמת להתחכמות זו של שאלות וברור דין. נכר היה בברור גמור, שכל התשובות היו עתידות להביאו לידי גמר דין לחובה. על השאלה, במה היה עסוק בשעה שנתפש, השיב פיר בשפה טרגית קצת, כי “נשא על כפיו אל אבותיה את הילדה, אשר הציל מלהבות אש”. בשביל מה נאבק עם המרודר? על זה השיב פיר, כי “נלחם לאשה, כי חובת כל אדם היא להגן על אשה נעלבת, כי…” פה שתקו אותו. הדברים האלה היו שלא כענין. בשביל מה נמצא בחצר הבית שנפלה בו דלקה, אשר ראוהו עדים בה? על זה השיב, שהלך לראות, מה נעשה במוסקבה. ושוב שתקו אותו ואמרו לו, שלא שאלוהו אנה הלך, כי אם בשביל מה נמצא אצל הדלקה. מי הוא? חזרו ושאלוהו שאלה ראשונה, שכבר אמר, שאינו רוצה להשיב עליה. והוא חזר וענה, שאינו יכול להגיד זאת.

– כתבו זאת, זה ענין רע, ענין רע מאד, – אמר אליו הגנרל לבן השפם ואדם הפנים דרך אזהרה.

ביום הרביעי התחילו דלקות נופלות ב"חֵל זובוֹב".

פיר ושלשה עשר איש עמו הובלו ל"קרימסקי ברוֹד" אל גדרת המרכבות שבבית סוחר אחד. בעברם בחוצות הרגיש פיר מחנק בגרונו על ידי העשן, אשר כמו מלא את כל העיר. ממקומות שונים נראו בערות. פיר לא הבין עוד בשעה ההיא את ערכה של מוסקבה השרופה באש ויבט באימה גדולה אל הבערות האלה.

בגדרת המרכבות שבאחד הבתים שעל יד “קרימסקי ברוד” ישב פיר עוד ארבעה ימים, ובאותם הימים נודע לו משיחת החילים הצרפתיים, שכל הכלואים במקום הזה מחכים בכל יום להחלטת המרשל. של איזה מרשל, לא יכל פיר לדעת על ידי חיל. נכר היה בברור, שבמרשל ראה החיל הצרפתי טבעת חשובה מאד, וגם כמוסה קצת, בשלשלת השלטון.

הימים הראשונים האלה עד השמיני לספטמבר, שבו הובלו הכלואים לחקירה שניה, היו היותר קשים לפיר.

י    🔗

בשמונה לספטמבר נכנס לגדרת המרכבות אל האסירים אופיצר חשוב מאד, כמו שהיה ראוי לשער על פי הכבוד, שנהגו בו אנשי המשמר. האופיצר הזה, שהיה כנראה מאנשי השטב, קרא בשמות כל הכלואים הרוסים, על פי הרשימה שהיתה בידו, ולפיר קרא: celui qui n’avoue pas son nom (מי שאינו מגיד את שמו). ואחרי התבוננו בקרירות דעת ובעצלתים בכל הכלואים, צוה את האופיצר שעל אנשי המשמר להחליף את שמלותיהם של הכלואים ולפרכסם קצת בטרם יובלו אל המרשל. בעוד שעה אחת באה רוטה של אנשי צבא, ופיר הובל עם שלשה עשר הכלואים עמו אל “שדה הנערות”. היום היה בהיר, יום שמש שאחרי גשם, והאויר היה צח עד מאד. העשן לא הוצע מתחת כביום אשר הוציאו את פיר ממשמר “חל זובוב”; הפעם עלה העשן בדמות עמודים באויר הצח. אש לא נראתה כלל מתוך הבערות, אבל עמודי עשן עלו מכל עברים, וכל קרית מוסקבה, כל מה שנראה לעיני פיר, היה אך בערה גדולה אחת. מכל עברים נראו שדי ישימון עם תנורים ומעשנות ובקצת מקומות כתלים מחורכים של בתי אבנים. פיר התבונן היטב בבערות הגדולות ולא הכיר את חלקי העיר שהיו ידועים לו. ממקומות אחדים נשקפו בתי תפלה שלא היו לשרפה. גם הקרמל לא היה לחרבה, כי אם התנוסס מרחוק בלובן מגדליו וב"איבן הגדול" שבו. מקרוב נוצצה כפת בית הנזירות כמו מתוך שמחה, וקול הפעמון נשמע משם בצלצול חזק ביותר. קול הפעמון הזכיר לו לפיר, כי היה היום ההוא הראשון לשבוע וחג הולדת את אם האלהים. אך נדמה לו, שאין איש לחוג את החג הזה: בכל מקום היו אך חרבות הבערה, ומבני רוסיה נפגשו אך לפעמים ואך אנשים נבהלים לבושי קרעים ומסתתרים למראה צרפתים.

ברור היה, שקן הרוסים נהרס ונשמד; אבל שלא מדעתו הרגיש פיר, כי אחרי הריסת סדר החיים הרוסי התכונן על הקן ההרוס הזה סדר אחר, סדר צרפתי, חדש אבל חזק ואמיץ. זאת הרגיש על פי מראה החילים, שנהגו אותו ואת שאר החוטאים והלכו שורות שורות, ביד רמה ובפנים צוהלים; זאת הרגיש על פי מראהו של פקיד צרפתי חשוב, שנזדמן לקראתו במרכבה פתוחה, רתומה לשני סוסים ונהוגה על ידי חיל אחד. זאת הרגיש על פי קולות המוסיקה הצבאית המלאים עליצות, שהגיעו לאזניו מעברו השמאלי של השדה שעבר בו, וביחוד הרגיש והבין זאת על פי הרשימה, שקרא ביום ההוא בבוקר אותו האופיצר שבא לבדוק את מספר האסירים. הנה פיר נתפש בידי חילים בלבד והובל אל מקום אחד ואל עוד מקום אחד עם עשרות אנשים אחרים; לכאורה הלא יכלו לשכחו ולהחליפו באחרים. אף על פי כן חזרו אליו תשובותיו שהשיב לחוקריו בכנוי “מי שאינו מגיד את שמו”, שכנהו האופיצר. ובכנוי הזה, שהיה נורא בעיני פיר, הובילו אותו אל איזה מקום באמונה שלמה שנראתה בברור על פניהם, שכל שאר האסירים והוא בתוכם הם האנשים הדרושים להם, ושמובילים אותם אל המקום הדרוש. פיר הרגיש בעצמו, שהוא צרור קטן אין חפץ בו שנפל בגלגלי מכונה שאינה ידועה לו, ושמלאכתה נעשית כראוי.

פיר הובא עם שאר החוטאים אל עברו הימני של “שדה הנערות”, לא רחוק מבית הנזירות, אצל בית לבן גדול עם גן רחב ידים עד מאד. הבית היה בית הנסיך שצֶרבַטוב, אשר היה פיר מצוי בו קודם לזה אצל בעליו, ואשר באותה שעה חנה בו, כפי שנודע לפיר משיחת החילים, ההרצוג האֶקמילי.

העצורים הוגשו אל מרפסת המבוא, ומשם התחילו מובילים אותם אל הבית פנימה. פיר הובל ששי. דרך היציע של זכוכית והפרוזדור החיצון והפרוזדור הפנימי, שהיו ידועים לו היטב, הובילו אותו אל קבינט ארוך ונמוך, ואצל דלת הקבינט עמד אדיוטנט.

דֵווּ ישב בקצה החדר אצל שלחן, ומשקפים על אפו. פיר קרב סמוך לו. דוו לא הרים עיניו ובקש כנראה דבר בגליון שהיה מונח לפניו. ובלי הרים עין שאל בלחש: מי אתה (בלשון רבים)?

פיר החריש, מאשר לא היה בו כח להוציא דבר מפיו. בעיני פיר לא היה דוו אך גנרל צרפתי בלבד; פיר ידע, כי דוו היה מפורסם באכזריותו. בהביטו אל פניו הקרים של דוו, אשר כמלמד קפדן הסכים אך לפי שעה להאריך אפו ולחכות לתשובה, הרגיש, כי כל סקונדה של התמהמהות יכולה להביא מות עליו, אך לא ידע מה לאמור לו. לאמור מה שאמר בהחקרו בפעם הראשונה לא ערב את לבבו, ולהגיד את שמו ואת מצבו היה מתירא ומתבייש. פיר עודנו מחריש, טרם יספיק לגמור בלבו מה להשיב, ודוו הרים ראשו קצת, ויט את משקפיו אל מצחו, ויסרבק עיניו ויסתכל בפיר.

– את האיש הזה ידעתי,– אמר דוו בקול מתון וקר, שנתכוון בו כוונה גלויה להבהיל את פיר.

הקור, אשר עבר קודם לזה על גבו של פיר, תקף ולחץ את ראשו כמו במכבש.

– אדוני הגנרל אינך יכול לדעת אותי, כי לא ראיתיך מימי…

– מרגל רוסי הוא זה, – נכנס דוו לתוך דבריו ופנה את הגנרל השני, אשר היה בחדר ההוא, ופיר לא ראהו.

ודוו הסב פניו. ופתאם התחיל פיר מדבר ברהיטה, וקולו נהיה כקול רעם:

– לא, הוד נסיכות, – אמר, בזכרו פתאם כי דוו היה הֶרצוג. – לא הוד נסיכות, לא יכלת לדעת אותי. אופיצר לחלוצים אני ולא יצאתי ממוסקבה.

– מה שמך? – חזר ושאל דוו.

– Besouhof .

– מי יוכיח לי, כי אינך משקר?

– הוד נסיכות! – צעק פיר לא בקול נעלב, כי אם בקול תחנונים.

דוו הרים עיניו ויסתכל בפיר. סקונדות אחדות הביטו זה אל זה, והבטה זו הצילה את פיר ממות. בהבטה זו נהיו, נגד כל תנאי מלחמה ותביעה לדין, יחוסים אנושיים בין שני האנשים האלה. שניהם הרגישו ברגע האחד ההוא בהרגשה בלתי ברורה דברים הרבה לאין מספר ויבינו, כי שניהם ילדי מין האדם, כי אחים הם.

בשעת ההבטה הראשונה, כאשר אך הרים דוו את ראשו מעל הרשימה שלו, שמעשי בני האדם וחייהם נקראו בה “נומרים”, לא היה פיר בעיניו אלא פרט מפרטי המעשים, ונכון היה דוו לדונו ביריה בלי כל יראת חטא; אך בהבטה זו ראה בו איש. לרגע שקע בהרהורים.

– במה תוכיח לי, כי אמת אתה דובר? – אמר דוו בקרירות.

פיר זכר את רמבל ויגד את שם גדודו ואת שם משפחתו של זה ואת שם הרחוב, שהבית ההוא היה בו.

– אינך מה שאתה אומר לי, – חזר ואמר דוו.

פיר החל להביא ראיות בקול רועד ונפסק לרגעים, כי דבריו אמת.

אך ברגע ההוא נכנס אדיוטנט ויגד דבר לדוו.

דוו נהר פתאם, כאשר הגיד לו האדיוטנט מה שהגיד, ויחל לרכס את מעילו. ואת פיר שכח , כנראה, לגמרי.

כאשר הזכיר לו האדיוטנט על אדות הנתפש, הרעים פניו וירמז לצד פיר ויצו להובילו. אבל אנה הוצרכו להובילו, לא ידע פיר: האל הגדרה שהובא מתוכה, אם אל המקום המוכן לדין המיתה, אשר הראוהו חבריו בעברם ב"שדה הנערות".

פיר הסב ראשו וירא, כי האדיוטנט חוזר ושואל דבר.

– אואי, סן דוט! (כן, בלי פקפוק) – אמר דוו; אך על מה אמר “כן” זה, לא ידע פיר.

פיר לא זכר, כיצד, כמה ואנה הלך. הוא הניע ברגליו יחד עם שאר הנהוגים בלי הבין, בלי הרגיש ובלי ראות דבר מסביב לו, עד אשר עמדו כלם, ויעמוד גם הוא. רק רעיון אחד היה בלבו בכל העת ההיא. הרעיון ההוא היה שאלת מי ואיזה הוא האיש, אשר גמר דינו למיתה. לא האנשים, אשר חקרוהו בקומיסיה: איש מהם לא חפץ וכנראה בברור לא יכל לעשות זאת. לא דוו, אשר הציץ עליו בעיני רצון כאלה. עוד רגע אחד והיה דוו מבין, כי רע המעשה שהם עושים, אך האדיוטנט בא ועכב את פעולת הרגע ההוא. והאדיוטנט הזה בלי כל ספק לא נתכוון להרע לאיש, אבל אפשר היה לו שלא יכנס. ומי אפוא היה הגוזר והממית והלוקח את נפשו, נפש פיר, עם כל זכרונותיו ותקוותיו ורעיוניו? מי עשה זאת? ופיר הרגיש, כי איש לא עשה זאת.

הסדר, צרוף המקרים היה העושה זאת.

איזה סדר עמד עליו להרגו, לקחת את נפשו, את כלו, לעשות בו כלה.

יא    🔗

מבית הנסיך שצרבטוב הובילו מיד את הנתפשים דרך מורד “שדה הנערות” משמאל לבית הנזירות ויגישו אותם אל גן ירק, ועמוד בתוך הגן. מאחרי העמוד היה פתוח בור גדול, ועפרו השפוך אצלו עוד היה לח, ומסביב לבור ולעמוד נאסף המון עם גדול בדמות חצי גורן עגולה. בהמון ההוא היו מעטים מבני רוסיה ורבים מצבאות נפוליון, מאותם שלא עמדו אז בשורה: אשכנזים, איטלקים וצרפתים במעילי שרד שונים. מימין לעמוד ומשמאלו עמדו שורות חילים צרפתים במעילים כחולים, בכתפיות אדומות, בנעלות נמוכות ובכובעים צבאיים גבוהים.

הפושעים הוצגו בסדר שנכתבו ברשימה (פיר היה הששי) והוגשו אל העמוד. תופים אחדים התחילו מכים פתאם משני עברים, ופיר הרגיש, כי לקול הזה כאלו נעקרה מקצת נפשו. לא עמד בו כשרון להרהר ולעין בדבר. יכול היה רק לראות ולשמוע. אך דבר אחד בקשה נפשו – שיעשה במהרה הדבר הנורא העתיד להעשות. בין כה הסתכל בחבריו והתבונן בהם.

שני האנשים שבראש השורה היו מגולחים כדין יושבי בית האסורים. אחד מהם היה גבוה ורזה; השני – שחור, שעיר, רב שרירים ובעל חוטם פחוס. השלישי היה אכר־משרת, כבן ארבעים וחמש, בעל שערות מלבינות וגוף בריא ושמן. הרביעי היה אכר יפה מראה מאד, בעל זקן צהוב מתפתל ועינים שחורות. החמישי היה פועל פבריקאי קטן, כתם פנים ורזה, כבן שמונה עשרה שנה, לבוש חלט.

פיר שמע, כי הצרפתים התיעצו איך לירות, אם אחד אחד או שנים שנים יירו. “שנים שנים”, ענה האופיצר הראשי בקרירות ובמנוחה. ותנועה נהיתה בשורות החילים, ונראה לעינים, שכלם נחפזים; ונחפזים היו לא כממהרים לעשות דבר מובן לכל, כי אם כממהרים לגמור דבר נחוץ, אבל מעציב ומתמיה.

פקיד צרפתי כרוך סודר קרב אל עברה הימני של שורת הפושעים ויקרא רוסית וצרפתית את גמר הדין.

אחרי כן נגשו שני זוגות צרפתים אל הפושעים ויקחו על פי הוראת האופיצר את שני בני בית האסורים שעמדו בקצה השורה. בני בית האסורים קרבו אל העמוד ויעמדו מלכת, ובטרם הובאו שקים, הביטו זה אל זה והחרישו, כהבט חיה פצועה אל הציד הקרב אליה. האחד הצטלב בלי הפסק, והשני גרד את גבו והניע שפתיו בתנועה דומה לחיוך קל. החילים החלו בידים ממהרות לחבוש את עיניהם, לשים עליהם שקים ולאסרם אל העמוד.

שנים עשר מורים בעלי רובים יצאו בצעדים מסודרים חזקים מאחרי שורות הצבא ויעמדו במרחק שמונה צעדים מהעמוד. פיר הסב פניו לבלתי ראות מה שיהיה. פתאם נשמעו קולות נפץ והתפוררות, ונדמה לו לפיר, כי הקולות האלה חזקו מהרעמים היותר נוראים, ויפן עיניו לראות. והנה עשן, וצרפתים מתעסקים אצל הבור בפנים חורים ובידים רועדות. אחרי כן הובילו עוד שנים. גם השנים האלה הביטו אל כל הנצבים כשנים הראשונים בלי דבר דבר ואך בעיניהם בלבד בקשו מחסה, ונכר היה בהם, שאינם מבינים ואינם מאמינים, שמעשה שיהיה כך יהיה. הם לא יכלו להאמין, שיהי להם כן, על כי אך הם לבד ידעו, מה יקרו החיים להם, ועל כן לא הבינו ולא האמינו, כי אפשר שיקחו את חייהם מהם.

פיר רצה להמנע מהביט ויסב פניו עוד הפעם; אך גם הפעם נבהל משמוע כמין קולות נפץ נורא, ובאותו הרגע ראו עיניו עשן ודם ופנים חורים ונבהלים של צרפתים מתעסקים אצל העמוד ודוחקים זה את זה בידים רועדות. בנשימה קשה פנה פיר כה וכה וכאלו שאל: מה זאת? והשאלה הזאת נראתה גם בכל המבטים, אשר נפגשו במבטו של פיר.

על כל פני הרוסים ועל פני כל הצרפתים שהיו באותו מעמד, כחילים כאופיצרים בלי יוצא מן הכלל, קרא פיר את הבהלה ואת האימה ואת המלחמה הפנימית, אשר היו בלבו אף הוא. “מי הוא אפוא העושה זאת? הנה כלם כואבים כמוני, ומי זה אפוא? מה הוא זה?” נצנץ בלב פיר לסקונדה אחת.

“מורי הגדוד השמונים וששה לפנים!” קרא איזה איש, והחמישי, מי שעמד מצד פיר, לוקח והובל לבדו. פיר לא הבין, כי נצלה נפשו, כי הוא וכל הנותרים הובאו הנה אך לעמוד בשעת מיתת הנדונים. באימה הולכת וגדלה הביט אל אשר נעשה לעיניו ולא בא לכלל שמחה ולא לכלל מנוחה. החמישי היה הפועל הפבריקאי לבוש החלט. כאשר אך נגעו בו, נרתע לאחוריו באימה גדולה ויחזק בפיר (פיר נזדעזע ונשמט ממנו). הפועל לא יכל ללכת, ויסחבוהו באצילי ידיו, והוא צעק והשמיע איזה דברים. כאשר הגישוהו אל העמוד, נשתתק פתאם, כאלו הברר לו דבר פתאם. אם הברר לו, שצעקתו צעקת שוא, או שאי אפשר שאנשים יהרגוהו, אבל התיצב אצל העמוד ויחד עם הנצבים עליו חכה לחבישתו ובעינים נוצצות הביט סביבו כחיה שנפצעה.

פיר לא יכל עוד לקבל עליו להסב את פניו ולעצום את עיניו. בשעת הרציחה החמישית הזאת הגיעה הסקרנות וסערת הלב גם בו גם בכל ההמון למדרגה שאין למעלה הימנה. החמישי גם זה גם הוא כחבריו נראה כשוקט: הוא התעטף בחלט שלו וגרד באחת משתי רגליו היחפות את השניה.

כאשר החלו לחבוש את עיניו, תקן בעצמו את הקשר אשר שרט את ערפו; אחרי כן, כאשר הרכינו אותו אל העמוד המלוכלך בדם, נזדקר לפניו, ולפי שבמצב זה היה קשה לו לעמוד, התקין עצמו ויישר רגליו וירכן במנוחה. פיר לא גרע עיניו ממנו, ולא נעלמה מעיניו גם תנועה קטנה שבקטנות מתנועותיו של זה.

בודאי נשמע קול פקודה; בודאי נשמעו אחרי קול הפקודה יריות שמונה רובים. אבל פיר לא שמע – בכל יגיעתו לזכור אחרי כן, לא זכר דבר זה – בלי קול יריה. הוא אך ראה, כי הפועל הפבריקאי שקע פתאם על החבלים, כי נראה דם בשני מקומות, וכי החבלים בעצמם נפרדו מכובד משא הגויה התלויה עליהם. והפועל הוריד ראשו ואסף רגליו שלא כטבעו של דבר וכאלו ישב לו ברגע ההוא. פיר נגש במרוצה אל העמוד, ואיש לא מחה בידו. מסביב לפועל התעסקו אנשים נבהלים חורי פנים. צרפתי זקן בעל שפם התיר את החבלים, ולחיו התחתונה רעדה רעידות עזות. הגויה צנחה, וחילים סחבו אותה בכבדות ובפזיזות אל אחורי העמוד והתחילו דוחפים אותה אל הבור.

נכר היה, שכלם ידעו בברור, שחוטאים הם, ועליהם לכסות בחפזון את עקבות מעשה הרשע.

פיר שם עיניו בבור וירא, כי הפועל שוכב, וברכיו למעלה, סמוך לראשו, וכתפו האחת גבוהה מהשנית. וכתפו זאת פעם הושפלה ופעם הוגבהה בפלצות מסודרת. אך כבר התחילו מעדרות עפר נשפכות על כל גופו. חיל אחד נתן בקולו על פיר קול זעם וחמה ודאבון ויצוהו לשוב. אבל פיר לא הבין דבריו ולא חדל לעמוד אצל העמוד, ואיש לא הרחיק אותו משם.

כאשר נסתם הבור כלו, נשמע קול הפקודה. פיר הושב למקומו, והצבאות הצרפתיים, שעמדו שורות שורות משני עברי העמוד, סבו חצי סבוב ויחלו לעבור בפסיעות סדורות לפני העמוד. עשרים וארבעה המורים בעלי הרובים המורקים, שעמדו באמצע העגול, רצו ויספחו אל מקומותיהם בשעה שעברו הרוטות לפניהם.

פיר הביט לפניו בעינים אין בינה אל המורים האלה, שיצאו ורצו זוג זוג מתוך העגול. כלם, חוץ מאחד, נספחו אל הרוטות. חיל צעיר אחד, שפניו חורו כפני מת, וכובעו הוטה על ערפו, הוריד את רובהו ועמד עוד מול הבור במקום אשר ירה משם. החיל הזה התנודד כשכור, פעם פסע פסיעות אחדות לפנים ופעם לאחור, לתמוך את גופו אשר נטה לנפול. ואונטר־אופיצר זקן רץ מתוך השורות אל החיל הצעיר ויחזק בו בכתפו ויסחבהו ויביאהו אל הרוטה. המון הרוסים והצרפתים החל להתפרד. כלם הלכו שחוח והחרישו.

– מעתה ידעו איך להבעיר בערות, – אמר אחד הצרפתים.

פיר נתן עיניו בבעל הדבור הזה וירא, כי הוא חיל שאמר למצוא נוחם לנפשו על המעשה אשר נעשה, אך לא יכל להתנחם. החיל לא גמר מה שהתחיל, וינף יד וילך לו.

יב    🔗

אחרי מעשה המשפט הפרידו את פיר מהנדונים האחרים ויותירוהו לבדו בבית תפלה קטן הרוס ומטונף.

לפנות ערב בא אונטר־אופיצר מחיל המשמר עם שני חילים אל בית התפלה ההוא ויגד לפיר, כי נסלח לו, וכי הוא נאסף אל אהלי השבויים. בלי הבין מה שנאמר לו קם פיר וילך עם החילים. הם הביאוהו לפני אהלים שנבנו במעלה השדה ההוא, – אהלי עצים מחורכים, נסרים, וקורות, ולוחות משופים, – ויכניסוהו לאחד מהם. בחשכה סבבוהו אנשים שונים, כעשרים איש. הוא הביט אליהם ולא הבין, מי האנשים האלה, למה באו, ומה הם מבקשים מאתו. הוא שמע קול מליהם, אשר דברו אליו, אך לא בא על פיהן לידי כל מסקנה וכל הלכה למעשה: לא הבין את הוראתן. גם השב השיב על אשר שאלוהו, אך לא התבונן, מי שומע את דבריו, ואיזו כוונה ימצאו בתשובותיו. הוא הביט אל הפנים ואל התמונות, וכלם כאחד נראו לו כדברים שאין טעם בהם.

מן הרגע אשר ראה פיר את מעשה הרצח הנורא הזה, שנעשה בידי אנשים שלא רצו לעשותו, כמו נעקר מלבו אותו הקפיץ, שהיה הכל אחוז בו ונראה על ידו כמו חי, ובהעקרו נפל הכל ויהי לערמת עפר אין סדר וטעם. אבדה בקרבו, אף על פי שלא התבונן בזה בברור, האמונה גם בטוב סדרי העולם, גם בנפש האדם, גם בנפשו בפרט וגם באלהים. מצב זה כבר הרגיש בעצמו פיר פעמים אחדות, אך בכח גדול כזה לא תקף אותו מימיו. קודם לזה, כשהיו מתעוררים ספקות כאלה בקרבו, היה הוא בעצמו האשם בדבר. ובקרב לבו היה מרגיש מדי פעם בפעם, כי בו עצמו ימצא עזרה מהיאוש ההוא ומהספקות ההם. אבל בפעם הזאת הרגיש, כי לא באשמתו נהרסה תבל בעיניו, ונותרו ממנה אך עיי מפלה. בפעם הזאת הרגיש, כי לא יעצור כח לשוב ולהאמין בחיים.

בחשכה מסביב לו עמדו אנשים: בודאי מצאו בו דבר, אשר העסיק את לבם מאד. הם ספרו לו איזה דבר וישאלוהו איזה דבר ואחרי כן נהגוהו אל איזה מקום, ולבסוף ראה והנה הוא באוהל בקרן זוית, ואתו אנשים מדברים לפרקים זה עם זה מעברים שונים וצוחקים.

“ובכן, אחי… אותו הפרינץ עצמו, אשר…” אמר קול אחד בקרן הזוית ממולו והדגיש מלת “אשר” בהדגשה מיוחדת.

פיר ישב בלי דבר דבר ובלי נוע אצל הכותל על מצע תבן, פעם פקח עיניו ופעם עצם אותן. אך בכל פעם אשר עצם את עיניו ראה לפניו מיד את פרצופו הנורא – הנורא ביחוד בתמימות היתרה שהיתה בו – של הפועל הפבריקאי ואת פרצופיהם החרדים, הנוראים עוד יותר, של הרוצחים שלא ברצונם. ושוב היה פוקח עיניו ומביט בלי בינה מסביב לו בחשכה.

מצדו ישב כפוף איש קטן קומה, אשר בראשונה הרגיש פיר במציאותו רק על פי ריח הזעה החריף, אשר עלה ממנו בכל אחת מתנועותיו. אותו האיש התעסק בחשכה ברגליו, ופיר הרגיש, אף על פי שלא ראה את פניו, שהאיש הזה מסתכל בו בלי הפסק. כאשר התבונן פיר היטב בתוך החשכה, הבין, כי האיש הזה מפתח חתולי כפות רגליו. ואופן עשותו זאת משך את לבו של פיר.

אחרי פשטו את המיתרים, שנחבשה רגלו האחת בהם, כרך אותם בדיוק ויחל לפתח מיד את חתולי רגלו השניה, ולפרקים הסתכל בפיר. עוד ידו האחת תולה את המיתרים, וכבר החלה היד השניה לפתח את הרגל השניה. ככה חשף האיש בתנועות מעוגלות, קלות ותכופות את כפות רגליו, ותלה את חתוליהן על היתדות שהיו תקועות מצד ראשו, ויוצא סכין מתקפל, ויקצע בו דבר, ויקפלהו, וישימהו תחת מראשותיו, וישב ישיבה נוחה לו כפי שאפשר, וירם את ברכיו ויחבקן בשתי ידיו ויתן עיניו בפיר. איזה דבר נעים, מרגיע ומרחיב את הדעת מצא פיר בתנועותיו הקלות האלה, בסדר הביתי ההגון שבקרן זויתו וגם בריחו של האיש הזה ויבט אליו בלי גרוע עין ממנו.

– צרות רבות ראית, אדון? האין זאת? – אמר אותו הקטן פתאם.

וכל כך הרבה חבה ותמימות הורגש בקולו הנגוני של אותו האיש, שפיר אמנם רצה להשיב לו, אך לחיו התחתונה התחילה רועדת, ובגרונו הרגיש דמעות. והאיש הקטן הוסיף לדבר בקולו הנעים בסקונדה ההיא ולא הספיק ביד פיר להביע לו את מבוכתו.

– אבל אל תעצב, בן נץ⁶, – אמר אליו בקול הנגוני המלא חבה, שזקנות רוסיות מדברות בו. אל תעצב ידידי, הצרות עוברות, והחיים ארוכים. כן הוא, חביבי. וחיים אנחנו פה, תהלה לאל, ואיננו נעלבים. גם הם אנשים, יש בהם רעים ויש טובים, – ובעודנו מדבר גחן על ברכיו, ויקם בתנועה מהירה, וישתעל ויסר משם.

– הוי נוכל הנה זה בא! – שמע פיר קול חבה זה מקצה האוהל – הנוכל זכר ויבוא. רב לך, רב.

והאיש הדף את הכלב הקטן, אשר רקד כנגדו, וישב למקומו וישב לו. בידו היה דבר חבוש בסמרטוט.

– הא לך, אכול, אדון, – אמר בשובו אל סגנון הכבוד שדבר בו קודם לזה, ויפתח את הסמרטוט ויתן לפיר תפוחי אדמה צלויים אחדים. – לסעודת הצהריים נתן נזיד. ותפוחי אדמה נחמדים!

פיר לא אכל כל היום ההוא, וריח תפוחי האדמה נראה לו כנעים עד מאד, ויודה לו לחיל ויאכל.

– ומה, הלא כן הוא? – אמר החיל בחיוך קל ויקח אחד מתפוחי האדמה. – ואתה עשה כן.

ויוצא שנית את סכינו המתקפל ויגזור תפוח אדמה אחד לשני חלקים שוים ויפזר עליהם מלח מתוך הסמרטוט ויגש לפיר.

– התפוחים נחמדים, – חזר ואמר. – אכול מהם, קח ואכול.

לפיר נדמה, כי מימיו לא אכל מאכל טוב מזה.

– לא, מה שנעשה לי כאין בעיני, – אמר פיר, – אך על מה הרגו את האמללים האלה!… האחרון כבן עשרים שנה.

טצ… טצ… – אמר האיש הקטן. – חטאה היא, חטאה היא… – הוסיף בחפזון, וכאלו היו דבריו מוכנים בפיו בכל עת ופורצים ויוצאים שלא מדעתו, הוסיף עוד: – ולמה אפוא, אדון, נשארת במוסקבה?

– לא דמיתי, כי ימהרו ככה לבוא. בשגגה נשארתי פה, – אמר פיר.

– ואיככה לקחו אותך, מחמדי, המביתך הוציאוך?

– לא, אל הבערה הלכתי, ויחזיקו בי ויתנו אותי למבעיר.

– במקום המשפט שם הרשע, – העיר האיש הקטן.

– ואתה פה זה ימים רבים? – שאל פיר, בגמרו ללעוס את התפוח האחרון.

– אני? ביום הראשון לשבוע שעבר לקחו אותי מבית החולים שבמוסקבה.

– ואתה, חיל אתה?

– חיל מהגדוד האַפשרוֹני, חולה קדחת. מסוכן הייתי. לנו לא הגידו מאומה. כעשרים איש ממנו שכבו שם. ואנחנו לא דמינו, לא שערנו.

– ואתה מתגעגע פה? – שאל פיר.

– איככה לא אתגעגע, מחמדי. שמי פְלַטון, שם משפחתי קַרַטַיֶב, – הוסיף, כנראה, כדי להקל לפיר את השיחה עמו. – בצבא הסבו את שמי “בן־נץ”. איככה לא אתגעגע, מחמדי! מוסקבה – היא אם לערים. מי יביט ולא יתגעגע. אבל התולעת את הכרוב מכרסמת, ועם זה מפלתה קודמת; כך היו הזקנים אומרים, – הוסיף במהירות.

– איך, איך אמרת זאת? – שאל פיר.

– אני? – שאל קרטיב. – אני אומר: לא בחכמתנו, כי אם בגזרת אלהים, – אמר קרטיב, ונדמה לו, שהוא שונה בזה מה שאמר, ומיד הוסיף: – ואתה, אדון, גם אחוזה לך? גם בית? בודאי בית מלא כל טוב! גם בעלת בית לך? ואביך ואמך חיים?

ופיר אמנם לא ראה בחשכה, אבל הרגש הרגיש, כי שפתי החיל התקמטו על ידי חיוך עצור של חבה בשאלו את שאלותיו אלה. נכר היה בו, שהצטער, על כי לא היו לו לפיר אב ואם, ביחוד על כי לא היתה לו אם.

– וילדים יש לך? – שאל אחרי הביעו צערו זה במשל עם.

תשובתו השלילית של פיר גרמה לו, כנראה, צער גם היא. ויוסף במהירות:

– ומה בכך, עודכם צעירים; עוד יתן אלהים ויהיו. ובלבד שיהי שלום בבית…

– אבל עתה אחת היא, – אמר פיר שלא בכונה.

– הוי, גבר נעים, – השיב פלטון. – לעולם אל תהי […]⁷ מילקוט עניים ומבית אסורים.

כאמרו זאת התקין את ישיבתו וישתעל, וברור היה שהוא מכין עצמו לספר ספור ארוך.

– כן הוא, ידידי החביב, עוד ישבתי אז בביתנו, – החל לספר, – אחוזה טובה לנו, אדמה רבה, האכרים לא חסרו כל טוב, וביתנו – תהלה לאל. אבא היה יוצא לקצור חצירו עם שבעה אנשים. חיים טובים חיינו. נוצרים גמורים היינו. והנה…

ופלטון קרטיב ספר ספור ארוך, מעשה שהיה בו, שנסע לחטוב ביער לא לו ונפל בידי השומר, והלקוהו ושפטוהו ומסרוהו לצבא.

– ומה יצא מזה, מחמדי, – אמר בקול שנשתנה מפני חיוך, – אנחנו חשבנו, כי רעה היא, והנה אך טובה – אחי היה הולך לצבא, אלו לא נכשלתי אני. ולאחי הצעיר חמשה ילדים; ואני אך את אשתי הותרתי לבדה. ילדה אחת היתה לנו, אך עוד בטרם נמסרתי לצבא לקח אותה אלהים. באתי הביתה לשעת דרור – ומה אומר לך. ראיתי והנה חייהם טובים מבראשונה. החצר מלאה מקנה, הנשים בבית, שני אחי משתכרים במקום אחר. רק מיכאילה, הוא הצעיר, בבית. ואבא אמר בפרוש: “לי כל ילדי, אמר אבא, יקרים כאחד: כל אצבע מאצבעותיך כי תשוך, יכאב לך. ואלו לא “גלחו” אז את פלטון, היה עתה מיכאילה חייב ללכת”. הוא הקהיל את כלנו – הלא תאמין – ויעמידנו לפני הצלמים. “מיכאילה, אמר אבא, קרב הנה, השתחוה על אפיך ארצה, גם את, אשת מיכאילה, השתחוי, גם אתם, נכדי, השתחוו כלכם. הבינותם?” אמר אבא. כן הוא, חביבי. המזל דורש את שלו. ואנחנו טוענים כל היום: זאת רעה, זה קשה לנו. כל טובנו, ידיד נפשי, כמים במכמרת: בעודך מושך אותה – היא מתנפחת, ובהעלותך אותה למעלה – אין בה מאומה. כן הוא.

פלטון שנה את מושבו על התבן שלו.

אחרי החרישו שעה קטנה עמד על רגליו.

– הלא בודאי אתה מבקש לישון? – אמר והתחיל מצטלב וקורא במהירות:

– האל ישוע המשיח, ניקולה הצדיק, פרולה ולַורה! האל ישוע המשיח, ניקולה הצדיק, פרולה ולורה! האל ישוע המשיח, חננו והושעינו! – סיים, ויקוד ארצה, ויקם ויאנח וישב על תבנו.

– כן הוא, השכיבני, אלהים, כאבן והעמידני כצבי⁸ – אמר ברהיטה וישכב וימתח עליו אדרתו.

– מה התפלה הזאת אשר קראת? – שאל פיר.

– ומה? – אמר פלטון ברהיטה (הוא כבר החל לישון). מה קראתי? התפללתי. ואתה, כלום אינך מתפלל בכל יום?

– לא, כי מתפלל אני, – אמר פיר. – אך למה אמרת: פרולה ולורה?

– ואיך לא אומר? – השיב פלטון במהירות: – הלא חג סוסים הוא. יש לחוס גם על הבהמה, – אמר קרטיב. – והנוכל בא והתקפל. הנבחן התחמם, – אמר במששו ברגליו את הכלב, שרבץ אצלן, וישב ויתהפך וירדם כרגע.

מחוץ נשמעו בכי וצעקות, ובעד סדקי האוהל נראתה אש; אך בתוך האוהל היו דממה וחשכה. פיר לא ישן עוד זמן רב ובעינים פקוחות שכב בחשכה על מקומו והקשיב לנחרתו הסדורה של פלטון השוכב אצלו והרגיש, כי עולמו הפנימי, שנהרס קודם לזה, קם ומתעורר בקרבו בהוד חדש של איזו יסודות חדשים ומוצקים.

יג    🔗

באוהל, אשר הובא בו פיר וישב בו ארבעה שבועות, נמצאו עשרים ושלשה חילים שבויים, שלשה אופיצרים ושני פקידים אזרחיים.

כלם היו נראים לו אחרי כן לפיר בדמיונו כמו בערפל, אך פלטון קרטיב נשאר בלבו לכל ימיו והיה לו לזכרון היותר עז ויקר ולסמל כל בריה רוסית, טובה ועגולה. כאשר ראה פיר ביום השני לאור הבוקר את שכנו, הברר לו, כי הרושם הראשון של דבר עגול היה נכון מאד: כל תארו של פלטון באדרתו הצרפתית החגורה בחבל, במצנפתו ובנעלי חתוליו היה עגול. ראשו היה עגול מכל צד; גבו, חזהו, כתפיו, גם כפיו, אשר היה נושא כמי שנכון בכל עת לחבוק דבר, היו עגולים, ועגולים היו חיוכו הנעים ועיניו הערמוניות הגדולות והמלאות חבה.

בן יותר מחמשים שנה היה פלטון קרטיב, על פי מה שיצא מספוריו על דבר המלחמות, אשר השתתף בהן בימי עבודתו בצבא. כמה היו ימי שני חייו, לא ידע בעצמו ולא יכל לברר זאת בשום אופן. אך שניו הלבנות כשלג והחזקות, אשר בצחקו (וצוחק היה לעתים קרובות) התגלו כלן בשני חצאי עגוליהן, היו כלן טובות ושלמות; גם שערה לבנה אחת לא נראתה בזקנו ועל ראשו, ולכל גופו היה מראה איש קל בתנועותיו ומצוין באומץ לבב ובסבלנות.

פניו, אף על פי שנמצאו עליהם קמטים עגולים קטנים, הביעו תמימות ועלומים; קולו היה נעים ונגוני; אבל דבורו הצטיין ביחוד בטבעיותו ובברירותו. נכר היה, כי לא שאל בלבו מימיו, מה אמר ומה הוא נכון לאמור; ובזה נִתן למהירות דבורו והדגשותיו הנאמנות כח מכריע ומנצח, שאין לעמוד בפניו.

כחותיו הגופניים וקלות תנועותיו נפלאו כל כך בראשית ימי שביו, שנדמה שאינו מבין מה היא עיפות וחולי. בכל יום היה אומר בערב בשכבו: "השכיבני, אלהים, כאבן והעמידני כצבי, ובקומו בבוקר היה מניע כתפיו באופן אחד בכל פעם ואומר: “שכבתי ונרדמתי, התנערתי וקמתי”. ובאמת היה נרדם כאבן מיד אחרי שכבו, ובהקיצו היה מחזיק בעבודה מיד בלי התמהמה אפילו סקונדה אחת, כילדים שאוחזים בכלי שעשועיהם מיד אחרי הקיצם משנתם. הוא ידע לעשות כל מלאכה לא מעשה אומן גמור אך גם לא מעשה הדיוט. הוא היה אופה, מבשל, תופר, משפה עצים ומתקן נעלים. כל היום היה עסוק ורק בלילות היה מתיר לעצמו דברי שיחה חביבים לו ושירים, ושר בשירים היה לא כדרך המשוררים שאומנותם בכך, שיודעים היו שיש להם שומעים, כי אם כדרך שהצפרים שרות, ונראה בו בברור, שנחוץ היה לו להשמיע את הקולות האלה, כשם שנחוץ לאדם לפעמים להמתח קצת או להתהלך; והקולות האלה היו בכל פעם דקים, רכים, כמעט קולות אשה, עצובים, ופניו היו סריוזיים מאד בשעה כזאת.

כאשר נפל בשבי ונעשה מגודל זקן, הסיר מעליו את כל המעטה הזר לרוחו, את מעטה איש הצבא שנתן עליו, ושלא מדעתו חזר והיה כאחד האכרים בדרכיו.

– חיל בשעת דרורו ככתונת של בלאי מכנסים, – היה אומר על עצמו.

הוא לא אהב לדבר על אדות ימי עבודתו בצבא, אף על פי שלא התאונן ולעתים קרובות היה אומר, כי בכל ימי עבודתו לא הוכה אפילו פעם אחת. כשהיה מספר, היו רוב ספוריו מזכרונותיו הישנים – אשר יקרו לו מאד, לפי מה שנראה בברור – מזכרונות מצב אכרותו (שנקרא במבטאו христiанскiй תחת крестьянскiй ). הפתגמים המרובים, שהשתמש בהם בדברו, לא היו מן הגסים והמגונים ברובם, השגורים בפיות החילים, כי אם משלי עם היו, אותם המשלים הנראים קלי ערך כל כך כל אחד בפני עצמו והמגיעים פתאם למדרגת חכמה עמוקה בזמן שהם נאמרים כענין.

לעתים קרובות אמר דבר סותר לגמרי מה שאמר קודם לזה, אבל שני המאמרים היו נכונים. הוא היה אוהב לדבר ומיטיב לדבר ומיפה דבריו בכנויים של חבה ובמשלי עם, שלפי מה שנראה לפיר המציא אותם בעצמו; אבל הודם העקרי של ספוריו היה בזה, שמאורעות פשוטים שבפשוטים, לפעמים אותם המאורעות עצמם שראה פיר ולא התבונן בהם, נתעלו על ידו והיו למעשים טובים ומפוארים. הוא אהב לשמוע את האגדות, שהיה חיל אחד מספרן וחוזר ומספרן בכל ערב, אך יותר מכל אהב לשמוע ספורי מעשים על אדות החיים כמו שהם. בשמעו ספורים כאלה היה מחייך בשמחה, מכניס מלים משלו ושואל שאלות מכוונות לברור התוכן המוסרי שבדבר המסופר. יחוסי חבה, ידידות או אהבה, בהוראת מלים אלה על פי רוחו של פיר, לא היו לו לקרטיב כלל; אך אוהב היה ומראה אותות אהבה לכל מה שזמנו החיים לפניו וביחוד לאדם – לא לאיזה אדם מפורסם, כי אם לאנשים שהיו לנגד עיניו. הוא אהב את כלבו, את חבריו, את הצרפתים, את פיר שנעשה שכנו; אבל פיר הרגיש, כי קרטיב בכל החבה היתרה הזאת (שבה העלה לו לפיר שלא בכוונה שכר חייו הרוחניים של זה) לא היה מצטער אפילו רגע אחד על פרדתו. וכזאת החל להרגיש גם פיר בעצמו בינו לבין קרטיב.

פלטון קרטיב היה בעיני כל יתר השבויים חיל פשוט מן המצויים ביותר; הם היו קוראים לו “בן־נץ” או פלַטוֹשה, מלגלגים עליו בטוב לב ושולחים אותו להביא חפצים שונים. אך בעיני פיר היה לעולם כמו שנראה לו בלילה הראשון, סמל מופלה, עגול ונצחי של רוח הפשטות והאמת.

פלטון קרטיב לא ידע על פה דבר חוץ מתפלתו. בהרצותו את נאומיו לא היה יודע בהחלו אותם, במה הוא עתיד לגמרם.

אם בקש פיר מאתו לפעמים, מאשר השתומם על הרעיון שבדבריו, לשנות מה שאמר, לא יכל פלטון לזכור מה שאמר לפני רגע אחד, וכן לא היה יכול בשום אופן להביע במלים לפיר את שירו האהוב לו. בשיר ההוא נמצאו מלים יפות, אשר באמרו אותן בפני עצמן לא יצא לו כל רעיון. הוא לא הבין ולא יכל להבין הוראת כל מלה מדבריו כשהיא לעצמה. כל מלה שהוציא מפיו וכל מעשה שעשה היו התגלות פעולה נעלמה מאתו, פעולת החיים שהיו בו. אבל חייו היו, על פי השקפתו, בלי טעם כשהם לעצמם. כל טעמם היה בהתחברות עם החיים הכלליים, ואת החיים האלה הרגיש תמיד. דבריו ומעשיו היו נוזלים מקרבו בתמידות מסודרת, בנחיצות ובטבעיות כריח העולה בלי הפסק מאחד הפרחים. הוא לא היה יכול להבין לא את ערכו ולא את הוראתו של מעשה אחד כשהוא לעצמו או של מלה אחת נפרדת.

טו    🔗

כאשר נודע למריה הנסיכית מפי ניקולי, כי אחיה עם הרוסטובים בירוסלבל, מהרה להכון לדרך מיד, לא הקשיבה לדברי דודתה, אשר יעצה אותה להמנע מזה, וגם את בן אחיה הכינה לנסוע עמה. הכבד הדבר אם אין, האפשר אם אי אפשר, לא שאלה פי איש ולא רצתה לדעת: חובתה היתה להיות לא רק בעצמה אצל אחיה, שאפשר שהוא גוסס, כי אם גם לעשות כל מה שבידה כדי להביא אליו את בנו, ועל כן נכונה לנסוע בלי התמהמה. על השאלה: מפני מה לא הודיע לה הנסיך אנדרי בעצמו, השיבה מריה הנסיכית לנפשה, שהוא או חלש מאד מכתוב או חושב את הנסיעה הארוכה לדבר כבד מאד ומסוכן לה ולבנו.

בימים אחדים נכונה הנסיכית מריה לדרכה. מרכבותיה היו: מרכבת בית הנסיך הגדולה, אשר באה בה לוורוניז', קרון⁹ ועגלת משא. עמה נסעו מדמואזל בוריֶן, ניקולושקה עם מדריכו, אומנת זקנה, שלוש נערות, טיחון, שומר־סף צעיר והַידוק אחד, אשר שלחה אותו דודתה לנסוע אתה.

לנסוע למוסקבה בדרך הישרה לא היה אפשר גם להעלות על הדעת, ועל כן הוזקקה הנסיכית מריה לסוב במסלות ההולכות אל הערים ליפֶצק, ריזן', ולדימיר ושוּיה, וזאת היתה דרך רחוקה מאד, ומאשר לא נמצאו בכל מקום סוסי דואר, גם כבדה מאד, ובסביבות ריזן', שלפי מה שנשמע נראו שם צרפתים, גם בחזקת סכנה.

בימי הנסיעה הקשה הזאת היו מדמואזל בורין, דֶסַל ומשרתיה של הנסיכית מריה מתפלאים על עוז רוחה ועסקנותה המרובה. היא היתה מאחרת לעלות על משכבה ומקדמת לקום מכלם, וכל מכשול לא יכל לעצור ברוחה. על ידי עסקנותה ועוז רצונה, אשר העירו את בני לויתה להתחזק עמה, באו בסוף השבוע השני עד לפני ירוסלבל.

בימי ישיבתה האחרונים בוורוניז' ראתה הנסיכית מריה את האושר היותר גדול שבחייה. אהבתה את רוסטוב לא הציקה לה עוד, לא העירה עוד סערות בה. האהבה הזאת מלאה את כל נפשה ותהי לאחד מחלקי נשמתה, לחלק אשר לא יפרד ממנה, והיא לא נלחמה עוד עם אהבתה. בימים האחרונים הוברר לה לנסיכית מריה – אף על פי שמעולם לא אמרה זאת אל לבה בפרוש ובברור – כי היא נאהבת ואוהבת. דבר זה הוברר לה בפגישתה האחרונה עם ניקולי, בבואו להגיד לה, כי אחיה בין הרוסטובים. ניקולי לא רמז גם במלה אחת, כי אפשר (אם יחי הנסיך אנדרי מחליו) שיתחדש היחס הקודם בין אחיה ובין נטשה, אבל הנסיכית מריה ראתה בפניו, שידע דבר זה והרהר בו. ואף על פי כן לא רק לא נשתנתה התיחסותו אליה בזהירות, בחבה ובאהבה, כי אם עוד נדמה, שהוא שמח, על כי קרבת המשפחה בינו ובינה נתנה לו להביע לה ידידותו־אהבתו, כפי מה שחשבה הנסיכית מריה לפעמים, בחרות יתרה. הנסיכית מריה ידעה, כי היא אוהבת בפעם הראשונה והאחרונה בימי חייה, והרגישה, שהיא נאהבת, ולענין זה היתה מאושרה ושוקטת.

אבל האושר הזה, שהרגישה בנפשה מצד אחד, לא הפריע אותה מעצבונה על אחיה, כי אם להיפך, מנוחת נפשה בדבר הזה נתנה לה להשתעבד כולה לרגש שהיה בה על דבר אחיה. והרגש הזה חזק עליה ברגע הראשון ליציאתה מוורוניז' כל כך, שבני לויתה חשבו בהביטם אל פניה הנוגים המלאים יאוש, שבלי כל ספק תחלה בדרך; אבל המעצורים והדאגות שהיו בנסיעה הזאת ועסקנותה היתרה בשבילם הצילו אותה לפי שעה מיגונה ויגדילו את כחה.

כדרך כל האנשים בשעת נסיעה, היתה הנסיכית מריה מהרהרת אך בנסיעה בלבד ושוכחת את דבר מטרתה. אך בקרבה אל ירוסלבל, כאשר נגלה לפניה שנית מה שיכל למצוא אותה, ולא בעוד ימים הרבה, כי אם ביום הזה בערב, גברה סערת לבה לבלי חוק.

כאשר פגש ההידוק, שנשלח לפניה לחקור ולדרוש בירוסלבל, איפה חונים הרוסטובים, ומה מצבו של הנסיך אנדרי, בשער מבוא העיר את מרכבתה הגדולה, נפלה עליו אימה למראה פניה החורים של הנסיכית, אשר הוציאה לקראתו בעד החלון.

הכל נודע לי, הוד נסיכות: הרוסטובים חונים במישור, בבית הסוחר ברוניקוב. לא רחוק, על שפת הוולגה עצמה, – אמר ההידוק.

הנסיכית מריה הביטה בבהלה ובדרך שאלה אל פניו, מבלי הבין, מדוע אינו משיב על השאלה החשובה, מה מצב אחיה. מדמואזל בורין שאלה שאלה זאת תחת הנסיכית.

– מה מצבו של הנסיך? – שאלה מדמואזל בורין.

– הוד נסיכותו חונה עמהם בבית ההוא.

“אם כן הוא חי”, אמרה הנסיכית בלבה ותשאל בלחש: – מה מצבו?

– האנשים אומרים: אותו המצב הקודם.

מה פרושו של “אותו המצב הקודם”, לא שאלה הנסיכית ורק הביטה הבטה קלה ומהירה אל ניקולושקה, אשר ישב לפניה ושמח למראה העיר – והוא נער בן שבע שנים, – ותורד ראשה ולא הרימה אותו, עד אשר נעצרה מרכבתה הכבדה בחריקת רעם, בזעזועים ובנדנודים; מפתניה המתקפלים הורדו והקישו בעמדה מלכת.

דלתות המרכבה נפתחו. משמאל שטפו מים – מי הנהר הגדול, – ומימין היתה מרפסת מבוא; על המרפסת עמדו משרתים ומשרתות ואיזו נערה אדמונית בעלת קליעה שחורה גדולה, אשר צחקה צחוק קל בלתי נעים ובלתי יוצא מן הלב, לפי מה שנראה לנסיכית מריה (זאת היתה סוניה). הנסיכית רצה ועלתה במעלות, והנערה שצחקה שלא בכל לבה אמרה: “הנה, הנה!”, והנסיכית באה שלא מדעתה בפרוזדור הפנימי לפני אשה זקנה, שקלסתר פניה מטפוס מזרחי, והאשה הלכה לקראתה במהירות וברגשנות יתרה. זאת היתה הגרפינה הזקנה. היא חבקה את הנסיכית מריה והתחילה מנשקת לה.

– בתי! – אמרה אליה צרפתית, – אני אהבתיך וידעתיך זה ימים רבים.

בכל סערת לבה הבינה הנסיכית מריה, כי הגרפינה היתה זאת, וכי צריך לאמור לה דבר. בלי דעת בעצמה, כיצד עלתה זאת בידה, בטאה איזו מלים צרפתיות יפות ברוח המלים שנאמרו לה ותשאל: “מה מצבו?”

– הדוקטור אומר, כי אין בו סכנה, – אמרה הגרפינה. ובשעה שאמרה זאת הרימה עיניה למעלה באנחה, ובתנועה זאת הובעה סתירה למה שהוציאה בשפתיה.

– איפה הוא? האפשר לראותו, אפשר? – שאלה הנסיכית.

– עוד מעט, נסיכית, עוד מעט, ידידתי. זה בנו? – אמרה בפנותה אל ניקולושקה, אשר נכנס עם דסל. – כלנו נוכל לדור פה יחד, הבית גדול. אבל מה נחמד הנער למראה!

הגרפינה הביאה את הנסיכית אל חדר האורחים. סוניה דברה עם מדמואזל בורין, הגרפינה לטפה את הנער. הגרף הזקן בא אל החדר וקדם פני הנסיכית. הגרף הזקן נשתנה מאד מן היום אשר ראתה אותו הנסיכית בפעם האחרונה. אז היה זקן בן חיל, שמח ובוטח בכחו; עתה נראה כאיש אמלל ונדהם. בדברו עם הנסיכית פנה כה וכה לרגעים, כמו בשאלה אל כל הנמצאים אתו, אם הוא עושה מה שראוי לעשות. אחרי חרבן מוסקבה ואחוזתו, כשנהרסו סדרי חייו שהרגל בהם, אבד, כנראה, ערכו בעיני עצמו, וירגיש, כי אין לו מקום עוד בחיים.

אף על פי שכל חפצה היה אך לראות במהרה את אחיה, ולבה זעף על כי ברגע הזה, כשהיא מבקשת לנפשה אך דבר אחד, אך לראות אותו, מעסיקים אותה ומשבחים בלב ולב את בן אחיה, – התבוננה הנסיכית מריה עם זה בכל מה שנעשה מסביב לה והרגישה את הנחיצות להכנע לפי שעה לסדר החדש הזה, שהתחילה נכנסת בו. היא ידעה, כי כל זה נחוץ. וקשה היה הדבר לה, אך לא חרה לה עליהם.

– זאת בת אחותנו, – אמר הגרף בהציגו לפני הנסיכית את סוניה, – האם לא תדעי אותה, נסיכית?

הנסיכית פנתה אליה ותתאמץ להשכיח את רגש השנאה, שהתעורר בקרבה אל הנערה הזאת, ותשקה. אבל רע נהיה עליה המעשה, שרוח כל הסובבים אותה רחקה כל כך מרגשי לבה.

– איפה הוא? – שאלה שנית בפנותה אל כלם.

– הוא במדור התחתון, נטשה עמו, – ענתה סוניה והתאדמה. – הנה הלכו לראות. בודאי עיפה את, נסיכית?

דמעות זעף פרצו בעיני הנסיכית. היא פנתה ותאמר לשאול שנית את הגרפינה, איך לעבור אליו, והנה קול צעדים קלים ונמהרים כמו מתוך צהלה נשמע מאצל הפתח. הנסיכית נשאה עיניה ותרא את נטשה, שנכנסה כמעט במרוצה, את נטשה זו שהיתה רעה כל כך בעיני הנסיכית בהפגשן במוסקבה לפני ימים רבים.

אך עוד לא הספיקה הנסיכית להביט הבטה אחת אל פני נטשה, וכבר הבינה, כי זאת חברתה הנאמנה ביגונה, וממילא גם רעותה. ותרץ לקראתה ותחבקה ותבך על כתפה.

כאשר אך נודע לנטשה, בשבתה למראשותי הנסיך אנדרי, כי באה הנסיכית מריה, יצאה בלאט מחדרו בצעדים המהירים, אשר נדמו לנסיכית מריה כמביעים שמחה, ותרץ אליה.

על פניה הנסערים היה אך רושם אחד, בבואה במרוצתה אל החדר, – רושם אהבה עזה, אהבה בלי גבול אליו, אליה, אל כל מה שהיה קרוב לאהובה, רושם רגשי רחמים וצער על המצטערים ותשוקה עזה למסור את נפשה על מנת לעזור להם. נכר היה, כי ברגע ההוא לא היה בלב נטשה גם הרהור כל שהוא בה בעצמה, בדברים שבינה לבינו.

הנסיכית מריה הבינה כל זאת בחושיה הדקים אחרי הבטתה הראשונה אל פני נטשה ובעונג מתוך יגון בכתה על כתפה.

– נלכה נא, נלכה אליו מרי, – אמרה נטשה ברהיטות ותנהגה את חדר אחר.

הנסיכית מריה הרימה פניה ותמח עיניה ותפן אל נטשה. היא הרגישה, כי ממנה תבין ותדע הכל.

– מה… – החלה לשאול, אך פתאם עצרה במלים.

היא הרגישה, כי במלים אין לשאול ואין להשיב. פניה ועיניה של נטשה היו עומדים להגיד לה הכל ביתר באור ועומק.

נטשה הביטה אליה, אך, לפי מה שנדמה, היתה יראה ומפקפקת – אם עליה להגיד כל מה שהיא יודעת, אם אין; היא כאילו הרגישה, שלפני העינים הקורנות האלה, שהעמיקו לראות את כל לבה, אי אפשר שלא להגיד את כל האמת, כפי שראתה היא את האמת הזאת. שפתה של נטשה רעדה פתאם, קמטים מכוערים נהיו מסביב לפיה, והיא התחילה בוכה, וכפות ידיה על פניה.

הנסיכית מריה הבינה הכל.

אך בכל זאת יחלה עוד ותשאל במלים שלא האמינה בהן

– אבל מה פצעו? בכלל, מה מצבו?

– את, את… תראי זאת, – אמרה נטשה ויותר לא יכלה להוציא מפיה.

זמן מעט ישבו במדור התחתון אצל חדרו, כדי לחדול מבכות ולהכנס אצלו בפנים שוקטים.

– מה היה מהלך מחלתו? הזה ימים רבים הורע לו? באיזה יום נהיתה זאת? – שאלה הנסיכית מריה.

נטשה ספרה לה, כי בימים הראשונים היה בסכנה בגלל עוז חומו ומכאוביו, אך בקרוב חג השלוש עברה סכנה זאת, והדוקטור דאג אז אך בפני ההתבלות¹⁰. אבל גם סכנה זאת עברה. כשבאו לירוסלבל, החל הפצע להעלות מוגלה (נטשה ידעה כל מה שנוגע בהעלאת מוגלה וכיוצא בזה). והדוקטור אמר, כי אפשר שעלית המוגלה תהי כראוי. קדחת אחזתו, והדוקטור אמר, שהקדחת הזאת אינה מסוכנת.

– אך לפני שני ימים, – החלה נטשה לפרש דבריה, – נעשתה זאת פתאם… (היא התאפקה ומנעה קולה מבכי). אינני יודעת מפני מה, אך ראה תראי, מה היה לו.

– חלש? כחש?… – שאלה הנסיכית.

– לא, לא כן, אבל רע מזה. ראה תראי. הוי, מרי, טוב הוא יותר מהראוי, אי אפשר לו, אי אפשר לו, אי אפשר שיחיה…

טו    🔗

כאשר פתחה נטשה בתנועה שהורגלה בה את הדלת ונתנה לנסיכית לעבור לפניה, הרגישה הנסיכית מיד יבובים מוכנים בגרונה. בכל ההכנה שהכינה את נפשה, בכל התאמצותה להרגע, ידעה, כי לא יעמוד בה כח לראותו בלי דמעות.

הנסיכית מריה הבינה את כוונת נטשה במאמר: לפני שני ימים נעשתה עמו זאת. היא הבינה, כי רצתה לאמר בזה, שנעשה רך ונוח לבריות פתאם, וכי אותה הרכות והחבה היתרה היו סימני מיתה קרובה. בגשתה אל הדלת כבר ראתה בדמיונה את פני “אנדריושה”, כפי שידעה אותם בילדותה, את הפניה הרכים, הנוחים, המלאים חבה, אשר היו לו לעתים רחוקות כל כך, ואשר בגלל זה חזקה פעולתם עליה כל כך. היא ידעה, כי יאמר לה דברים בלחש ובחבה, כדברים אשר אמר לה אביה לפני מותו, וכי לא תוכל לנשוא זאת ועל כרחה תתן קולה בבכי עליו. אך סוף סוף אי אפשר היה בלעדי זאת ועל כן באה את החדר. היבובים הלכו הלוך וקרוב אל גרונה בשעה שהכירה יותר ויותר בעיניה קצרות־הראות את תואר גויתו ובקשה ומצאה את התוים המיוחדים לו, ולבסוף ראתה את פניו, ומבטיהם נפגשו.

הוא שכב מוקף כרים על דרגש בלבוש חלט של עורות סנאים. הוא היה כחוש וחור. אחת מידיו, יד רזה לבנה ומבהקת קצת, החזיקה מטפחת, ובשנית משמש בתנועות קלות באצבעותיו את שפמו הדק, אשר גולח ויצמח. עיניו הביטו אל נכנסים.

כראות הנסיכית מריה את פניו וכפגשה את מבטו, חדלה פתאם ללכת במהירות יתרה והרגישה, כי יבשו דמעותיה ויבוביה נעצרו פתאם. כשנגלו לה הבעת פניו ומבטו, רפו ידיה פתאם ותהי חטאה בעיניה.

“אבל מה חטאתי?” שאלה את עצמה. “כי את חיה והוגה בעניני החיים, ואני!..” השיב מבטו הקר הקפדני על שאלתה.

במבטו העמוק, שהיה מכונן לא אל מה שמחוץ לו, כי אם אל נפשו, נראתה כמעט שנאה, בהסתכלו במתינות באחותו ובנטשה.

הוא והיא נשקו זה לזה על גב היד כמנהגם.

– שלום לך, מרי, איככה הגעת הלום? – אמר אליה, וקולו היה שוקט ומוזר לה כמבטו.

אילו התחיל צועק צעקת יאוש, היתה הצעקה הזאת מפלת אימה על הנסיכית מריה פחות מצלצול קול זה.

– גם האת ניקולושקה הבאת? – אמר באותו הקול השוקט והמתון ובהתאמצות גלויה לזכור נשכחות.

– מה בריאותך עתה? – אמרה הנסיכית מריה והתפלאה בעצמה על מה שהוציאה מפיה.

– זאת, ידידתי, יש לשאול את הדוקטור, – אמר אליה, ונכר היה בו, שבהתאמצות יתרה להתנהג בחבה אמר בפיו בלבד (נראה היה בו, שלא היו פיו ולבו שוים כלל באמרו זאת):

– מרסי, שר אמי, ד’אטר וני (תודה לך, ידידתי היקרה, כי באת).

הנסיכית מריה לחצה את ידו. הוא קמט פניו קצת מלחיצתה זו. הוא החריש, והיא לא ידעה מה לדבר. היא הבינה, מה שבא עליו בשני הימים ההם. בדבריו, בטון שלו, ביחוד במבטו זה – מבט קר, כמעט מתוך שנאה – הורגשה ההסתלקות מכל עניני העולם הנוראה בעיני אדם חי. נכר היה בו, שקושי הבין כל מה שיש בו מעניני החיים; אבל יחד עם זה הורגש בו, שלא הבין דברים אלה לא מפני שנסתרה בינתו, כי אם מפני שהבין דבר אחר, דבר אשר בני האדם החיים לא עמדו ולא יכלו לעמוד עליו ואשר מלא את כל לבבו ואת כל נפשו.

באופן משונה כזה זמן אותנו גורלנו יחד! – אמר בתוך הדממה ורמז על נטשה. – היא משמשת אותי כל היום.

הנסיכית מריה שמעה בשום לב ולא הבינה מה שאמר. איככה יכל הנסיך אנדרי בעל הרגש הדק ומנהגי החבה לדבר כן בפני האשה אשר אהב ואשר אהבה אותו! אילו היה חושב לחיות, לא היה אומר זאת בטון קר ועולב כזה. אילו לא ידע שהוא מת, כלום לא היה חס עליה, כלום היה יכול לדבר בפניה כזאת? רק טעם אחד היה אפשר למצוא לזה, והוא, שכל דבר לא נחשב בעיניו למאומה – ובשביל מה? בשביל שנגלה לו דבר אחר גדול יותר.

השיחה היתה קרה, בלי חבור ובכל רגע נפסקה.

– מרי נסעה דרך ריזן', – אמרה נטשה.

הנסיך אנדרי לא התבונן, כי קראה לאחותו מרי (שהוא דרך קרבה יתרה). ונטשה, שקראה לה כך בפניו בפעם הראשונה, התבוננה בזה בעצמה.

– ומה איפוא? – אמר הנסיך אנדרי.

– סופר לה, כי מוסקבה נשרפה; כלה, בלי שארית, כי יש אומרים…

נטשה עצרה במליה: אי אפשר היה לדבר. ברור היה, כי התאמץ לשמוע ולא יכל.

– כן הוא, נשרפה, – אמר הנסיך אנדרי. – הרבה יש להצטער על זה, – אמר והתחיל להביט לפניו ולהתקין שפמו באצבעותיו בפנים טרודים.

– ואת, מרי, נזדמנת עם הגרף ניקולי? – אמר הנסיך אנדרי פתאם בכוונה גלויה לעשות להן נחת רוח. – הוא כתב להם, כי נשאת חן בעיניו, – הוסיף בפשטות ובמנוחה, כנראה מבלי כח להבין את כל עומק חשיבותם של דבריו אלה לאנשים חיים. – אילו אהבת אותו גם את, היה טוב מאד… שתנשאו, – הוסיף בקצת מהירות, כאילו שמחה נפשו על כי מצא בפיו מלים שבקש זמן רב לשוא.

הנסיכית מריה שמעה את דבריו, אך לא מצאה בהם אלא הוכחה, עד כמה הוא רחוק מרחק נורא מכל מה שיש בו מעניני החיים.

– מה חפץ לדבר בי! – אמרה במנוחה ותשם עיניה על נטשה.

נטשה הרגישה את מבטה ולא הביטה אליה. ושוב שתקו כלם.

Andre, החפץ אתה… – אמרה הנסיכית מריה פתאם בקול רועד, – החפץ אתה לראות את ניקולושקה? הוא היה מזכיר אותך כל הימים.

הנסיך אנדרי צחק בפעם הראשונה צחוק קל מאד, שלא נראה כמעט לעין, אך הנסיכית מריה, שידעה את פניו כל כך, הבינה בבהלה, כי צחוק זה היה לא מתוך שמחה ולא מתוך חבת בנו, כי אם דרך לגלוג חשאי בלב שוקט, על כי השתמשה הנסיכית מריה בתחבולה האחרונה לפי דעתה להשיב רוחו אליו.

– כן, אני שמח מאד על ניקולושקה, השלום לו?

* * *

כאשר הביאו אל הנסיך אנדרי את ניקולושקה – והנער הביט בבהלה אל אביו, אך לא בכה, באשר לא בכה שם איש, – נשק לו הנסיך, וכנראה בברור, לא ידע מה לדבר עמו.

כאשר הוציאו את ניקולושקה מלפניו, נכנסה הנסיכית מריה עוד פעם אחת אל אחיה ותשקהו ומבלי יכולת להתאפק עוד התחילה בוכה.

הוא נתן עיניו בה.

– על ניקולושקה? – שאל אותה.

הנסיכית מריה הרכינה ראשה בבכי דרך הסכמה.

– מרי, הלא יודעת את את האיבנג… – אמר, אך נשתתק פתאם.

– מה אמרת?

– אין דבר. אין לבכות פה, – אמר והביט אליה במבטו הקר.

* * *

כשהתחילה הנסיכית בוכה, הבין, שבכתה, על כי ישאר ניקולושקה בלא אב. ביגיעה רבה התאמץ לשוב אל מנהגי החיים ויעמוד על נקודת השקפתם.

“מן הדין הוא שיצטערו על זה!” אמר בלבו. “אבל מה פשוט הדבר!”

“צפרי שמים אינן זורעות ואינן קוצרות, אך אבינו שבשמים מכלכל אותן”, אמר אל לבו ורצה לאמור זאת לנסיכית. “אך לא, הן תבינינה זאת על פי דרכן, הן לא תבינינה! זאת אינן יכולות להבין: כי כל הרגשות האלה, שהן מוקירות כלן כאחת, כל הרעיונות האלה הנראים לנו חשובים כל כך – אין צורך בהם. אין אנחנו יכולים להבין איש את רגשי רעהו”, השיב אל לבו ויחרש.

* * *

בנו הקטן של הנסיך אנדרי היה בן שבע שנים. הוא היה קורא בספר בקושי וידוע לא ידע מאומה. רבות ראה בחיים אחרי היום ההוא וקנה מדעים, הסתכלות ונסיון; אך אילו היו בו ביום ההוא כל אותם הקנינים הרוחניים שרכש לו אחרי כן, לא היה יכול להיטיב ולהעמיק הבין את כל ערך המראה, שראה בין אביו ובין הנסיכית מריה ונטשה, יותר ממה שהבין בלעדיהם. הכל הבין הנער ולא בכה, ויצא מן החדר, ובלי דבר דבר נגש אל נטשה אשר יצאה אחריו ויבט אליה בביישנות בעינים יפות ומלאות עיון; שפתו העליונה שהיתה מורמה קצת רעדה ברגע ההוא, והוא סמך ראשו על נטשה והתחיל בוכה.

מן היום ההוא היה בורח מדסל, בורח מהגרפינה, אשר היתה מלטפת אותו תדיר, והיה או יושב בדד או נגש בקצת מורך אל הנסיכית מריה ואל נטשה, אשר אהב, לפי הנראה, עוד יותר מאשר את דודתו, ומגפף אותן בחשאי ובביישנות.

הנסיכית מריה הבינה היטב בצאתה מלפני הנסיך אנדרי, כל מה שהביעו לה פני נטשה. היא לא דברה עוד עם נטשה על דבר תקוה להחיותו. חליפות עמה שמרה עליו אצל משכבו ולא בכתה עוד, אבל ערכה תפלה כל היום אל הנצחי הנשגב מבינת אנוש, אשר הורגשה כל כך מציאותו ממעל לאדם הגווע.

טז    🔗

הנסיך אנדרי לא רק ידע, כי ימות בחליו, כי אם גם הרגיש בעצמו, שהוא גווע, שכבר גוע וימת למחצה. הוא בא לידי הכרה, שהוא מרוחק מכל עניני העולם הזה, ולידי הויה משונה, קלה ומשמחת לב. בלי חפזון ובלי דאגה חכה למה שעתיד לבוא עליו. הדבר האיום, הנצחי, הנעלם והרחוק, אשר לא חדל להרגיש את מציאותו בכל ימי חייו, נעשה קרוב לו, – ועל פי הקלות המשונה שמצא אז בהויתו – גם כמעט מובן ומוחש.

* * *

בראשונה היה ירא מפני הקץ. שתי פעמים טעם טעם רגש מכאיב ונורא זה של היראה מפני המות, מפני הקץ, ועכשו לא הבין עוד את הרגש הזה.

בפעם הראשונה בא אותו הרגש עליו, בשעה שהגרנטה סבבה לפניו כגלגל שעשועים, והוא הביט אל שדה הקציר, אל השיחים, אל השמים, וידע, כי המות לפניו. אך כאשר הקיץ אחרי פצעו, וכהרף עין פותח בו – כאילו פרץ ויצא לחפשי מלחץ עול החיים, אשר היה גודר בעדו – פרח זה של אהבת עולם, אהבה חפשית, שאינה תלויה בחיי העולם הזה, לא ירא עוד מפני המות ולא הרהר בו.

וכאשר הרבה בשעות מכאוביו ובדידותו וטרוף דעתו למחצה, אשר בלה אחרי הפצעו, לעיין ביסוד החדש, יסוד אהבת העולם, כן הרבה להסתלק, בלי הרגיש בעצמו, מחיי העולם הזה. אהבת כל דבר, כל איש, מסירת נפש בכל עת בעד האהבה – היתה לו לבטול אהבת היחיד, להסתלקות כל חיי העולם הזה. וכאשר הרבה לקבל את יסוד האהבה הזה, כן הרבה להסתלק מהחיים וכן הוסיף להרוס את הגדר הנוראה העומדת (בזמן שאין אהבה בלב) בין החיים ובין המות. כאשר היה זוכר בימים הראשונים ההם, שהוא עתיד למות, היה אומר אל לבו: ומה בכך, זה יפה לי יותר.

אבל אחרי הלילה ההוא במיטישצי, כאשר באה לפניו, בשעה שדעתו נטרפה למחצה, העלמה שבקש לראותה, וכאשר לחץ את ידה אל שפתיו ויחל לבכות בחשאי בדמעות שמחה, התגנבה אל לבו שלא מדעתו אהבה לאשה אחת, והאהבה הזאת חזרה וחבבה עליו את החיים. ורעיוני שמחה ודאגה החלו לבוא בקרבו. בזכרו את הרגע אשר ראה את קורגין בבית החבוש, לא יכל לשוב אל הרגש ההוא; נפשו חשקה לדעת, אם הוא חי. ולשאול זאת לא ערב את לבבו.

מחלתו הלכה לה בסדרה הטבעי, אך מה שאמרה נטשה: “נעשתה זאת” נהיה לו שני ימים לפני ביאת הנסיכית מריה, זאת היתה המלחמה המוסרית האחרונה בין החיים ובין המות, והמות גבר בה. זאת היתה ההכרה שהכיר פתאם, שעוד יקרו לו החיים, אשר הופיעו לפניו באהבתו את נטשה, ונפילת האימה האחרונה מפני העתיד הנעלם, אשר גבר הנסיך אנדרי לאחרונה גם עליה.

הדבר היה בערב. כבכל פעם אחרי סעודת הצהרים אחזתו קדחת קלה, ורעיוניו היו ברורים מאד. סוניה ישבה אצל השלחן. הוא התנמנם. פתאם תקף אותו רגש גיל.

“בודאי נכנסה היא לכאן!” אמר בלבו.

באמת ישבה במקום סוניה נטשה, אשר נכנסה בלאט לפני רגע קטן.

מאז החלה נטשה לשמשו, היה מרגיש מדי פעם בפעם הרגשה טבעית את קרבתה. היא ישבה על כסא מצדו וכסתה בגויתה את אור הנר למולו וסרגה פוזמק (לסרוג פוזמקאות למדה, אחרי אשר אמר לה הנסיך אנדרי פעם אחת, כי אין איש יודע לשמש חולים כאומנות הזקנות הסורגות פוזמקאות, וכי יש בסריגת פוזמק כמין סגולה להרגיע). אצבעותיה הדקות הפרידו במהירות את צנורותיה, שנאחזו זו בזו לפעמים רחוקות, ואחד מעברי פניה המורדים והשקועים בהרהורים נראה לו היטב. על ידי אחת מתנועותיה נפלה הפקעת מעל ברכיה. ותרעד הנערה, ותבט אליו, ותכס בידה את הנר, ותגחן בזהירות בתנועה קלה ומתאמת לחפצה, ותרם את הפקעת, ותשב ותשב כבראשונה.

הוא הביט אליה בלי נוע וראה, כי הוצרכה להאנח אנחה גדולה אחרי תנועתה זאת, אך היא לא ערבה את לבבה להאנח ותשאף רוח בזהירות.

במנזר “טרואיצקיה” הם דברו על אדות העבר, והוא אמר לה, כי אילו היה חי, היה מברך את אלהים כל ימיו על פצעו זה, אשר קרב אותו אליה עוד הפעם; אך מן העת ההיא לא דברו עוד על אדות העתיד אפילו פעם אחת.

“האפשר הדבר אם אי אפשר?” אמר בלבו ברגעים האלה בהביטו אליה ובהקשיבו לקשקוש צנורותיה. “האומנם זמן אותי מזלי באופן משונה כזה עמה אך על מנת שאמות?… האמנם נגלתה לי האמת שבחיים אך על מנת שאחיה חיי שקר? אני אוהב אותה יותר מכל אשר בארץ. אבל מה עלי לעשות, אם אני אוהב אותה?” אמר אל לבו, ופתאם נאנק שלא בכוונה כפי מנהגו, שהורגל בו בימי מכאוביו.

לקול זה הניחה נטשה את פוזמקה ותכף ראשה יותר אליו, ופתאם ראתה את עיניו הנוצצות, ותגש אליו בצעדים קלים ותגחן.

– אינך ישן?

– לא, זה זמן רב אני מביט אליך; כשנכנסת, הרגשתי את כניסתך. איש מבלעדיך איננו נותן לי דממה רבה זאת… אור נעים זה. לבכות אני מבקש משמחה.

נטשה קרבה אליו יותר. פניה נהרו משמחה וגיל.

– נטשה, אהבה גדולה יותר מדי אהבתיך. יותר מכל אשר בארץ.

– ואני? – להרף עין נטתה מעט הצדה – ולמה תאמר יותר מדי? – אמרה נטשה.

– למה יותר מדי?… ומה דעתך, מה אומר לבך לך, כל לבך מה אומר לך, האחיה? מה נדמה לך?

– מובטחת אני, מובטחת אני! – כמעט צעקה נטשה והחזיקה בו בשתי ידיו בתנועה נמרצה.

הוא החריש זמן מעט.

– מה טוב היה אילו!… – אמר ויאחז בידה וישק לה.

נטשה מלאה גיל וסערת לבב, אבל זכרה מיד, כי זה אי אפשר, כי למנוחה הוא צריך.

אחרי לחיצה קצרה הניח לה להוציא את ידה מידו, והיא עברה אל הנר ותשב שנית כבראשונה. שתי פעמים הציצה עליו, ועיניו נהרו לקראתה. היא קבלה עליה שעור עבודה בפוזמקה ונדרה בלבה, שלא תסב עיניה, עד שתגמור שעור זה.

באמת עצם עיניו מהר אחרי כן וירדם. ישן היה אך זמן מעט, ופתאם נעור בזעה קרה ובחרדה.

בהתנמנמו הרהר במה שהיה מהרהר בכל הימים ההם – בחיים ובמות. ובמות יותר מבחיים. נפשו ידעה, שהוא קרוב יותר למות.

“אהבה? מה היא האהבה?” דבר עם לבבו.

“אהבה מעכבת את המיתה. האהבה היא החיים. כל דבר, כל מה שאני מבין, איני מבין אלא מפני שאני אוהב. הכל ישנו, הכל נמצא אך בשביל שאני אוהב. הכל מחובר ומצומד אך בכחה לבד. האהבה היא האלהים, ומיתתי היא שיבתי, שיבת אחד מחלקי האהבה, אל המקור הכללי והנצחי”. הרעיונות האלה נראו לו כתנחומים. אבל רק רעיונות היו, איזה דבר נעדר בהם. ונמצא בהם איזה דבר חד־צדדי תלוי ברצון בעליו, בסברותיו – אך לא אמת גלויה לעינים. והדאגה והגמגום לא זזו ממקומם. וכך נרדם.

ויחלום, והנה הוא שוכב בחדר אשר שכב בו באמת, אך לא פצוע הוא, כי אם בריא. הרבה אנשים שונים, קטני עולם, מצוננים בטבעם, באים לפניו. הוא, הנסיך אנדרי, מדבר עמהם, נחלק עליהם בדבר אין חפץ בו. הם מכינים עצמם לצאת לדרך. הוא, הנסיך אנדרי, זוכר במקצת, כי כל זה הבל, וכי יש לו דאגות אחרות חשובות יותר, ועם זה הוא מוסיף לדבר דברי חדודים ריקים, והם שומעים ומתפלאים. מעט מעט סרים ונעלמים כל האנשים האלה, ותחתיהם נוצרת שאלה על דבר נעילת הדלת. הוא קם והולך אל הדלת להבריח אל היתד ולנעלה. בשאלה, היספיק לנעלה אם אין, תלוי הכל. הוא הולך, הוא נחפז, ורגליו אינן נעות, ונפשו יודעת, כי לא יספיק לנעול את הדלת, ועם זה הוא מתאמץ בכל כחו בצער גדול. ואימה גדולה תוקפת אותו. והאימה הזאת היא אימת המות: מאחרי הדלת עומד דבר זה. אך בשעה שהוא זוחל בלא כח ובכבדות יתרה אל הדלת, דוחק הדבר הנורא ההוא מאחריה ופורץ להכנס. דבר איום פורץ לשבור את הדלת, וצריך להחזיק בה. הוא אוחז בדלת, חוגר שארית כחו – לנעול אי אפשר עוד – לפחות כדי להחזיק בה. אבל כחו כושל ואיננו עומד לו, והדלת הנלחצת על ידי אותו האיום נפתחת וחוזרת ונסגרת.

עוד פעם אחת נלחצה מאחוריה. היגיעות האחרונות, שהוא יגע למעלה מכחו הטבעי, אובדות לריק, ושני חצאי הדלת נפתחו בחשאי. אותו הדבר נכנס, והמות הוא שנכנס. ובכן מת הנסיך אנדרי.

אבל בהרף העין שמת בו זכר הנסיך אנדרי, שהוא ישן, ובהרף העין שמת בו התאזר בכל כחו וייקץ.

“כן הוא, זה היה המות. מַתִּי – הקיצותי. כן הוא, המות הוא יקיצה”, אורו עיני רוחו פתאם, והמסכה, אשר כסתה עד העת ההיא את הדבר הכמוס, הוסרה מלפני מבטו הרוחני. הוא הרגיש בעצמו, כאילו נחלץ מאיזה כח, היה מודבק בו קודם לזה. ואת הקלות הנפלאה, אשר לא עזבתהו עוד.

כאשר החל, בהקיצו בזעה קרה, להתנועע על הדרגש, קרבה אליו נטשה ותשאלהו, מה לו. ולא ענה אותה, ומבלי הבין מה חפצה נתן עיניו בה במבט משונה.

זה הדבר אשר קרהו שני ימים לפני ביאת הנסיכית מריה. מן היום ההוא נשתנתה, לפי דברי הדוקטור, הקדחת הממארת לרעה, אך נטשה לא שתה את לבה לדברי הדוקטור: היא ראתה את הסימנים המוסריים הנוראים האלה, אשר היו מובהקים בעיניה יותר.

מן היום ההוא באה על הנסיך אנדרי מדי פעם בפעם יחד עם היקיצה מן השנה יקיצה מן החיים. ובהשוואה לאורך ימי החיים לא נראתה לו יקיצה זו כנמשכת יותר מיקיצת אדם משנתו בהשוואה לאורך שעת חלומו.

לא היה כל דבר נורא ומתמיה ביקיצה הזאת שנמשכה יותר מהאחרת.

ימיו ושעותיו האחרונים עברו בלי מעשים ומקרים שאינם מצויים. והנסיכית מריה ונטשה, אשר לא משו מאצלו, הרגישו זאת. הן לא בכו, לא חרדו חרדה גדולה, ובימים האחרונים שמשו לא עוד אותו (הוא לא היה עוד, הוא כבר הלך מהן), כי אם את זכרו הקרוב ביותר, את גופו. רגשות שתיהן חזקו כל כך, שהצד הנורא, הצד החיצון, שבמות לא השפיע עליהן, והן לא מצאו צורך להגדיל את יגונן. הן לא בכו לא בפניו ולא שלא בפניו, ולא עוד אלא שגם לא דברו אשה אל אחותה. הן הרגישו, שאינן יכולות להביע בדברים מה שהן מבינות.

שתיהן ראוהו מעמיק ויורד מאצלן, יורד ומסתלק במתינות ובמנוחה אל מקום אחר, ושתיהן ידעו, שכך צריך להיות וכך יפה.

לפני מותו עשו לו תקוני הודוי וההתמזגות; הכל באו אליו להתפטר. כאשר הביאו לפניו את בנו, נגע בשפתיו בנער דרך נשיקה ויסב פניו, ולא מאשר היה קשה וצר לו (הנסיכית מריה ונטשה הבינו זאת), כי אם מאשר דמה, כי אך זאת בלבד דורשים מאתו; אבל כאשר אמרו לו, כי יברך את בנו, עשה מה שנאמר לו ויבט אל סביבו, כאילו שאל, אם אינו צריך לעשות עוד דבר.

בשעת זעזועיו האחרונים, זעזועי הגוף, שהנשמה יוצאת ממנו, היו הנסיכית מריה ונטשה באותו מעמד.

– נגמר?! – אמרה הנסיכית מריה, כשכבר היה גופו מוטל רגעים אחדים בלי נוע והולך ומצטנן לפני הנצבים עליו. נטשה נגשה ותצץ אל העינים המתות ותמהר לעצמן. ותעצום את העינים ההן ולא נשקה על גבן ותגע בשפתיה אל הגוף, אשר היה הזכר היותר קרוב לאותו האיש.

“אנה הלך לו? איפה הוא עתה?…”

כאשר היה אותו הגוף מרוחץ ומלובש בגדים בארון על השלחן, קרבו כלם אליו להתפטר וכלם בכו.

ניקולושקה בכה מתוך תמהון מכאיב, אשר שבר את לבו. הגרפינה וסוניה בכו על צרת נפשה של נטשה, ועל כי הוא איננו עוד. הגרף הזקן בכה, על כי הרגיש, כי לא יהיו לו ימים מועטים ויפסע גם הוא את הפסיעה הנוראה הזאת.

נטשה והנסיכית מריה בכו גם הן באותה שעה, אבל הן בכו לא במר נפשן על צרתן הפרטית, – הן בכו מתוך מתק יראת הרוממות, שמלאה את לבותיהן מפני הכרת הסוד הפשוט והנעלה, סוד המות, שיצא לפעולה לעיניהן.

 

חלק שני    🔗

א    🔗

שכלו של אדם אינו משיג את כל סכום סבותיהם של החזיונות. אבל הצורך למצוא את הסבות נתון בלבו, ומבלי התבונן, כי התנאים הגורמים, שכל אחד מהם יכול להראות כסבה המבוקשת, רבים לאין מספר ומורכבים עד מאד, אוחז השכל במה שמסתבר לו ראשונה בתור גורם ישר ואומר: זאת היא הסבה. במעשים היסטוריים (שעלילות בני אדם הן הדבר, שמתבוננים אליו בהם) נחשב בשנים היותר קדמוניות רצון האלים לגורם ישר. אחרי כן נכנס תחתיו רצונם של האנשים העומדים בראש החזיון ההיסטורי – של הגבורים ההיסטוריים. אבל אין לנו אלא לעמוד על תכנו של כל מעשה היסטורי שנעסוק בו, כדי להבין, שרצונו של הגבור ההיסטורי לא רק אינו מנהיג את המוני העם בפעולותיהם, כי אם גם מונהג תמיד הוא, אותו הרצון בעצמו, על ידי אחרים. לכאורה אחת היא, אם נבין ערכו של מעשה היסטורי באופן זה או באופן אחר. אבל בין האומר, שעמי המערב באו למלחמה מזרחה, בשביל שכך עלה ברצונו של נפוליון, ובין האומר, שהדבר נעשה, בשביל שהוכרח להעשות, אותה המחלוקת שהיתה בין האנשים שהיו אומרים, שהארץ קבועה ועומדת, והמזלות הוֹלכים מסביב לה, ובין אותם שאמרו, שאינם יודעים, על מה תלויה הארץ, אבל יודעים הם, שיש חוקים גם לתנועתה גם לתנועת שאר המזלות. למעשה היסטורי אין סבות אחרות, ואי אפשר שתהיינה, חוץ מסבת כל הסבות, שהיא הסבה האחת. אבל יש חוקים למהלך המעשים, חוקים שמקצתם אינם ידועים לנו, ובמקצתם אנו מרגישים קצת. גלוי החוקים האלה אי אפשר אלא בזמן שנחדל ולא נוסיף לבקש את הסבות ברצונו של אדם אחד, כשם שגלוי חוקי תנועת המזלות נעשה לדבר שאפשר אך בשעה שחדלו בני האדם לחשוב את הארץ לעומדת בלי נוע.

מעשה היותר חשוב במלחמת שנת 1812 חושבים ההיסטוריונים, אחרי הקרב הבורודינואי וכניסת האויב למוסקבה ושרפתה, את הליכת חיל רוסיה ממסלת ריזן' אל מסלת קלוגה ואל מחנה טַרוּטינוֹ, היא הנטיה הצדה – מַרש פלַגני – מאחרי “קַרסניה־פַחרה”. ההיסטוריונים מיחסים כבוד המעשה הגאוני הזה לאנשים שונים ונחלקים הם בשאלה, למי הכבוד הזה באמת. גם ההיסטוריונים בני הארצות האחרות וגם ההיסטוריונים הצרפתיים מודים, בדברם על אדות המרש הפלנגי הזה, בגאונותם של שרי הצבא הרוסיים. אבל מפני מה חושבים הסופרים הצבאים, וכל הסופרים אחריהם, כי אותו המרש הפלנגי הוא תחבולה עמוקה מאד של אדם אחד, והיא שהצילה את רוסיה והכריעה את נפוליון, – קשה מאד להבין. ראשונה, קשה להבין מה עומק הרעיון והגאוניות שבהליכה הזאת, כי אין צורך בעיון רב כדי להכיר, שאין טוב לחיל (בזמן שאין משתערים עליו) מחנות במקום שיש בו אוכל רב; וכל איש, גם נער טפש בן שלש עשרה שנה, היה יכול להכיר בלי יגיעה, כי בשנת 1812 לא היה לחיל אחרי הסוגו מאצל מוסקבה מקום טוב ממסלת קלוגה. ובכן אי אפשר להבין, קודם כל דבר, באיזו סברות מגיעים ההיסטוריונים לידי כך, שהם רואים איזה רעיון עמוק בתחבולה זאת. השנית, קשה עוד יותר מזה להבין, איזו תשועה גדולה לרוסים ומפלה לצרפתים רואים ההיסטוריונים בתחבולה הזאת; הלא בתנאים אחרים קודמים לו, נלוים אליו או באים אחריו, יכול היה המרש הפלנגי הזה להאביד את החיל הרוסי ולהציל את חיל צרפת. אם משעברו בדרך זה החל מצב החיל הרוסי ללכת הלוך וטוב, אין זאת אומרת כלל, שהליכה זאת היא שהביאה לידי כך.

המרש הפלנגי הזה לא רק שלא יכל להביא שנויים לטובה, כי אם גם היה יכול להאביד את חיל רוסיה, אילו לא נצטרפו לזה תנאים אחרים. מה היה, אילו לא נשרפה מוסקבה? אילו לא נתעלמו הרוסים מעיני מירַט? אילו לא היה נפוליון מפנה לבו לבטלה? אילו ערך צבא רוסיה קרב על יד קרסניה־פחרה, כעצת בֶּניגסֶן ובַרקלַי? מה היה, אילו השתערו הצרפתים על הרוסים, בלכתם מאחרי פחרה? מה היה, אילו השתער נפוליון אחרי כן, בקרבו אל טרוטינו, על הרוסים אפילו באחד מעשרה מהאנרגיה שהשתער בה עליהם בסמולנסק? מה היה, אילו הלכו הצרפתים למלחמה על פטרבורג? בכל אחד מהאופנים האלה יכלה תשועת ההליכה ההיא להביא לידי אבדן.

והשלישית, מה שמשונה ביותר, הוא שלומדי ההיסטוריה במקוריה ממאנים לראות, שאין ליחס את המרש הפלנגי הזה לשום איש יחיד; שמעולם לא ידע איש על אדותיו מראש; שתחבולה זאת בשלמותה, וכן גם הנסיגה בעצמה לא הובררה לאיש בפִילִי בשעתה, כי אם מעט מעט, פסיעה אחרי פסיעה, מעשה אחרי מעשה ורגע אחרי רגע יצאה מסכום גדול לאין מספר של תנאים שונים זה מזה עד מאד, ובכל תכנה לא נודעה, עד שנעשתה והיתה לעבר.

במועצה בפילי חשבו רוב שרי צבא רוסיה לדבר מובן מאליו את הנסיגה לאחור בדרך ישרה, היינו במסלה ההולכת לניז’ני־נובגורוד, והראיה, שרוב הדעות היו במועצה ברוח זה. וראיה גדולה מזו היא שיחתו הידועה של המצביא הראשי אחרי ישיבת המועצה עם לַנסקי אשר על הצידה. לנסקי הודיע למצביא הראשי, כי צידה לחיל הוכנה ביחוד בעברי הנהר אוקא, בפלכי טולה וקלוגה, וכי אם יסוגו אל ניז’ני יהיו פקדוני הבר מובדלים מהחיל על ידי הנהר הגדול אוקא, שבראשית ימי החורף אי אפשר להעביר עליו כל משא. זה היה האות הראשון לנחיצות הנטיה מהדרך הישרה, שנראתה קודם לזה ליותר טבעית, היא דרך ניז’ני. החיל הדרים קצת בדרך ריזן' והקריב ונטה יותר ויותר אל מקומות פקדוני הצידה. התרפות הצרפתים, אשר נתעלם חיל רוסיה מעיניהם לגמרי, וההשתדלות להגן על בית העבודה שבטולה – וביחוד תועלת ההתקרבות אל פקדוני הצידה – הזקיקו אחרי כן את החיל לנטות עוד יותר לפאת דרום ולעבור אל מסלת טולה. כאשר עברו בנסיעה נמהרה מאחרי פחרה אל מסלת טולה אמרו שרי צבא רוסיה לעמוד על יד פודולסק, ולא עלתה על דעתם כלל לחנות בטרוטינו, אבל פרטים רבים לאין מספר והתגלות צבאות צרפת, אשר קודם לזה נתעלמו הרוסים מעיניהם, ותכניות קרב, וביחוד רבוי הצידה שהוכנה בקלוגה, הזקיקו את חילנו לנטות דרומה עוד יותר ולעבור אל האמצע שבדרכים המובילים אל מקורי כלכלתו, ממסלת טולה אל מסלת קלוגה, אל טרוטינו. כשם שאי אפשר להשיב על השאלה, אימתי נעזבה מוסקבה, כך אי אפשר להשיב על השאלה, אימתי ועל ידי מי החלט לעבור אל טרוטינו. אך בשעה שכבר באו צבאותינו אל טרוטינו על ידי גורמים שונים שאין להם מספר, אך בשעה ההיא החלו אנשים להוכיח לעצמם, שהם חפצו בזאת וראו זאת מראש עוד לפני ימים רבים.

ב    🔗

המרש הפלנגי המפורסם היה כלו אך נטיה זו, שהחיל הרוסי בהסוגו הלוך והסוג בדרך אשר עלו בה רודפיו נטה, כשפסקה עלית הצרפתים, מן הדרך הישרה שנסע בה בתחלה ונסב בראותו, כי אין רודף, אל העבר אשר נמשך החיל אליו בטבעו של דבר בשביל רבוי הצידה שנמצא בו.

אם נשוה לנגדנו לא מצביאים גאוניים בראש חיל רוסיה, כי אם את החיל כשהוא לעצמו בלי שרי צבא, לא היה גם חיל זה יכול לעשות דבר אחר חוץ מהליכת חזירה למוסקבה בסבוב דרך חבל הארץ, אשר בו צידה רבה ושבע גדול.

מעבר זה ממסלת ניז’ני־נובגורוד למסילת ריזן', טולה וקלוגה היה טבעי כל כך, שגם המרודרים של צבא רוסיה נסו בדרך הזה, וגם מפטרבורג דרשו, שיעביר קוטוזוב את צבאותיו בו. בטרוטינו הגיעה לקוטוזוב גם כמעט נזיפה קלה מאת הקיסר, על כי העביר את החיל אל מסלת ריזן', והוראה לבחור את המקום ממול קלוגה, שכבר נמצא בו קוטוזוב, בשעה שהגיע אליו מכתב הקיסר.

חיל רוסיה, שדמה לכדור מתגלגל והולך בדרך שנדחף בו בכל ימי המלחמה ובקרב הבורודינואי, בא, כשכלה כח הדחיפה ההיא ודחיפות חדשות לא מצאוהו, במצב אשר היה טבעי לו.

קוטוזוב זכה לתהלה לא באיזו תחבולה סטרטגית גאונית, כמו שקוראים לזה, כי אם בשביל שהוא לבדו הבין חשיבותו של המעשה שהיה הולך ונעשה. הוא לבדו כבר הבין באותה שעה, מה טיבה של בטלת חיל צרפת; הוא לבדו הוסיף להבטיח, כי הקרב הבורודינואי, היה נצחון; הוא לבדו – אשר בתור מצביא ראשי היה צריך, כמדומה, לשאוף קרב – הוא לבדו התאמץ בכל כחותיו למנוע חיל רוסיה מקרבות אשר לא יועילו.

פריץ החיות שנפצע על יד בורודינו רבץ שם באחד המקומות, אשר עזב בו אותו הציד הנס מפניו; אבל העוד היה חי, מלא כח אם אך התחבא, זאת לא ידע הציד. ופתאם נשמעה נאקתו.

נאקת פריץ החיות הפצוע, נאקת חיל צרפת שהעידה על שברו, היתה מלאכות לוריסטון אל מחנה קוטוזוב לבקש שלום.

נפוליון בבטחונו שבטח, כי לא מה שטוב מצד עצמו טוב, כי אם מה שעלתה על רוחו, כתב לקוטוזוב את הדברים שעלו על רוחו ראשונה ושאין כל טעם בהם.

“מיסיֶה לֶה פרֶנס קוטוזוב”, כתב לו, "אני שולח אליך את אחד הגנרל־אדיוטנטים שלי לדבר עמך בהרבה ענינים חשובים. אני מבקש, כי יאמין הודך לכל אשר יאמר לך, ביחוד בזמן שיביע את רגשי הכבוד והיקר המיוחד שבלבי לך זה ימים רבים. סוף דבר מכתבי זה. אני מתפלל, מוסיה לה פרֶנס קוטוזוב, לאלהים, כי ישמרך בסתר קדשו.

Moscou, le 30 octobre, 1812.

Signé : Napoléon.

– מואר הייתי בפי הדורות הבאים, אילו נחשבתי למתחיל בדבר איזו פשרה שתהיה: כך רצון עמנו, – השיב קוטוזוב ויוסף להתאמץ בכל כחותיו למנוע את החיל מערוך קרב.

בחודש, אשר בזז בו חיל צרפת במוסקבה, וחיל רוסיה עמד בו במנוחה על יד טרוטינו, נהיה שנוי ביחס כחם של שני החילים (ברוח ובמספר), ופריו היה יתר עוז לרוסים. אף על פי שמצב חיל צרפת ומספרו לא נודעו לרוסים, הובעה מיד, כשנשתנה יחס זה, נחיצות עריכת קרבות באותות אין מספר. האותות האלה היו: גם שליחות לוריסטון; גם רבוי הצידה בטרוטינו; גם הידיעות שבאו מכל העברים על אדות בטלתם וקלקול סדריהם של הצרפתים; גם יסוד גדודי חילים צעירים ברוסיה; גם מזג האויר הטוב; גם המנוחה הארוכה שנחו החילים הרוסים; גם התשוקה בקוצר רוח לעשות את הדבר אשר נועדו למענו, המתעוררת בצבאות אחרי הנפשם; גם התשוקה לדעת, מה שיעשה בצבא הצרפתי, שנתעלם מן העין זה ימים רבים כל כך; גם הגבורה שהראו בעת ההיא פלוגות חיל המשמר בשוטן מסביב לצרפתים שחנו בטרוטינו; גם הידיעות על דבר הנצחונות שנצחו על נקלה אכרים ופלוגות פזורות בתגרות עם צרפתים; גם הקנאה שנתעוררה על ידי זאת; גם רגש הנקמה שהיה בלב כל איש כל הימים אשר נמצאו הצרפתים במוסקבה; ויותר מכל, אותה ההכרה, שלא התבררה אבל באה בלב כל איש, שנשתנה יחס הכחות, והיתרון היה לנו. יחס הכחות נשתנה שנוי עקרי, והעליה לקרב היתה לדבר נחוץ. וכשם ששעון מנגן מתחיל לתופף ולהשמיע את הנגונים מיד אחרי גמר סבוב אצבעו, כך התחילו מרוצצים, רוגשים ושואנים בספירות העליונות על פי שנוי עקרי זה ביחס הכחות.

ג    🔗

צבא רוסיה הונהג על ידי קוטוזוב והשטב שלו ועל ידי הקיסר מפטרבורג. בפטרבורג נתחברה, עוד בטרם תבוא הידיעה על דבר עזיבת מוסקבה, תכנית מפורטת לכל המלחמה ונשלחה לקוטוזוב על מנת ללמוד ולעשות. אף על פי שתכנית זו נתחברה על יסוד ההנחה, שמוסקבה עודנה בידינו, הסכים לה השטב וקבלה להלכה ולמעשה. אך במכתב אמר קוטוזוב, כי כל הפקודות הבאות מרחוק מוצאות לפעולה בקושי. וכדי להתיר את הספקות שנמצאו, נשלחו הוראות חדשות ואנשים, שהוטל עליהם להתבונן אל מעשיו ולהודיע על אדותם.

מלבד זאת נתחדש בעת ההיא כל השטב של הצבא הרוסי. הנה הוצרכו למלא מקומותיהם של ברגטיון שנספה במלחמה ושל ברקלי שנעלב ונתפטר. מחשבות רבות חשבו, מה ייטב יותר: לשים את א. במקום ב. ואת ב. במקום ד., או להפך, את ד. במקום א. וכו'; כאילו יכל להיות תלוי בזה איזה דבר חוץ מנחת רוחם של א. וב.

בשביל שנאת קוטוזוב וראש השטב שלו בניגסן, ששנאו זה את זה, ושהיית השלוחים, שבטח הקיסר בהם, והצורך למלא את המקומות הנזכרים – גדלה ונסתבכה תחרות המפלגות בשטב הצבא יותר מבכל שעה: א. טמן מוקשים לב., ד. – לג., וכן שאר המתחרים על פי כל העצות והצרופים, שיכלו לעלות על לב לענין המנויים הנחוצים. בכל טמינות המוקשים האלה היתה על פי רוב הנהגות המלחמה, שכל אחד מהאנשים האלה אמר לעמוד בראשה, ביסוד הסכסוכים; אבל המלחמה התנהגה שלא מדעתם כדרך שהוצרכה להתנהג, כלומר, לא התאימה מעולם לתחבולות שחבלו אנשים, אם יצאה מתוכן היחס שבין ההמונים. כל התחבולות האלה התלכדו והתבוללו ושוו לפני הספירות העליונות אך את צל המעשה, שהיה עתיד להעשות.

“נסיכי מיכאיל אילריונוביץ'!” כתב הקיסר בשני לאוקטובר במכתב שנתקבל אחרי הקרב הטרוטיגואי. “מהיום השני לספטמבר מוסקבה בידי האויב. הודעותיך האחרונות הן מ־20 לחודש; ובכל העת הזאת לא רק שלא הוחל לעשות דבר נגד האויב ולגאולת עיר המלוכה הראשית, כי אם גם, על פי הודעותיך האחרונות עוד נסוגות אחור. כבר נתנה סֶרפוחוב בידי אחת מפלוגות האויב, וטולה ובית העבודה המפורסם שבה, הנחוץ כל כך לצבא בסכנה. מהודעות הגנרל וינצנגרודה אני רואה, כי קורפוס בן 10.000 אנשים של האויב הולך אל המסלה הפטרבורגית. עוד קורפוס אחד של אלפים אחדים נוטה גם הוא אל מול דמיטרוב. שלישי הולך לו לפנים במסלה הולדימירית. הרביעי, מחנה גדול למדי, עומד בין רוזה ובין מוז’יסק. ונפוליון בעצמו היה עד 25 לחודש במוסקבה. על פי כל הידיעות האלה בזמן שהאויב חלק את חילו למחנות גדולים, בזמן שנפוליון עודנו במוסקבה עם הגורדיה שלו, כלום אפשר שיהי האויב החונה ממולך רב ועצום ולא יתן לך לעלות לקראתו? להפך, במקצת ודאות אפשר לשער, שהוא רודף אחריך בפלוגות לבד או, לכל היותר בקורפוס רפה הרבה מהחיל המופקד בידך. כמדומה שיכלת להשתמש בפרטי המצב הזה, להשתער ולגבור על האויב הרפה ממך ולהכחידו או, לכל הפחות, להניסו, להחזיק בחלק גדול מהפלכים הנתונים עתה ביד האויב ולהסיר בזה את הסכנה מעל טולה ושאר ערינו הפנימיות. אתה תתחייב באחריות, אם ימצא האויב כי אין לו לשלוח קורפוס גדול על פטרבורג ולהביא בסכנה את עיר המלוכה הזאת שלא היה אפשר להשאיר בה חיל רב, כי בחיל המופקד בידך, אם תעשה את שלך באומץ לבב ובשקידה, לא יבצר ממך דבר כדי להסב מעלינו את הרעה החדשה הזאת. זכר נא, כי עוד עליך להתרצות אל ארץ המולדת העלובה על אבדן מוסקבה. אתה נסית וידעת, עד כמה אני נכון לשלם שכר פעולתך. מדתי זו לא תרפה בקרבי, אבל רשאים אנחנו, אני ורוסיה לחכות מצדך לכל היגיעה וההתחזקות והגבורות, שבינתך היתרה וכשרונותיך הצבאיים וגבורת החילים הסרים אל משמעתך מגידים לנו מראש”.

אך בשעה שהמכתב הזה, המעיד, שכבר הורגש קצת גם בפטרבורג היחס הנכון שבין כחות הנלחמים, היה בדרך, כבר קצרה יד קוטוזוב מעצור ברוח צבאו, שלא יעלה להלחם, וכבר נערך קרב.

בשני לאוקטובר ירה והמית הקוזק שַפּוֹבַלוֹב בשעת רגולו ארנבת אחת, ואחת אך פצע. ברדפו אחרי הפצועה העמיק לבוא ביער ויפגע בשורתו השמאלית של חיל מירט, שעמדה שם בלי כל מנהג זהירות. הקוזק ספר לחבריו בצחוק, שעוד מעט ונפל בידי הצרפתים, ונושא הדגל שמע ויגד למצביא.

הקוזק נקרא ונחקר; מצביאי הקוזקים רצו להשתמש במקרה זה ולתפוש סוסים, אבל אחד השרים, שהיה מקורב לגבוהים שבצבא, הגיד את הדבר לאחד מגנרלי השטב. בימים האחרונים ההם עלתה קנאת חברי השטב עד למדרגה היותר גבוהה. ימים אחדים קודם לזה בא יֶרמולוב אל בניגסן ויתחנן לפניו, כי ישתמש בהשפעתו על המצביא הראשי להביא לידי עריכת קרב.

– אילו לא ידעתי אותך, הייתי מדמה, כי אינך רוצה במה שאתה מבקש. די לי להשמיע עצתי, בשביל שהודו הנעלה יעשה להפך, – ענה בניגסן.

הודעת הקוזקים, שנתאשרה על ידי פלוגות מרגלים שלוחים, הוכיחה, כי עת לעשות הוא. המיתר המתוח נתר ממקומו, והשעון התחיל לוחש, והנגינות נשמעו. בכל שלטונו המדומה, בכל רוחב בינתו ורוב נסיונותיו וידיעתו את האנשים, לא יכל קוטוזוב עוד – בדעתו את המכתב ששלח בניגסן מעצמו אל הקיסר, את רצונם הגלוי של כל הגנרלים ואת רצונו המשוער של הקיסר – לעצור את התנועה, שלא נתנה להעצר, ויוצא פקודה לעשות מה שחשב לבלתי מועיל ולמזיק, כלומר, הביע הסכמה למה שנעשה בלעדיו.

ד    🔗

מכתב בניגסן והידיעה שהמציאו הקוזקים, כי שורתם השמאלית של הצרפתים חשופה, היו אך אותותיה האחרונים של הנחיצות להוציא פקודת עליה לקרב, והעליה נועדה לחמישי באוקטובר.

ברביעי לחודש בבוקר חתם קוטוזוב על הדיספוזיציה. טוֹל קרא אותה באזני ירמולוב, על מנת שיוסיף ירמולוב לעשות את הנחוץ לדבר.

– טוב, טוב, עתה אין לי פנאי, – אמר ירמולוב ויצא החוצה.

הדיספוזיציה שחבר טול היתה טובה מאד. בה נכתב, כמו בדיספוזיציה האוסטרליצית, אם גם לא אשכנזית:

“די ערסטע קאלאנגע מארשירט” הנה והנה “די צווייטע קאלאנגע פארשירט” הנה והנה וכו'. וכל הקולונות האלה באו על גבי הניר בזמניהן אל מקומותיהן היעודים להן והכחידו את האויב. הכל היה כבכל הדיספוזיציות צפוי בטוב טעם, וכבכל הדיספוזיציות לא באה גם קולונה אחת בזמנה ואל מקומה.

כאשר נערכה הדיספוזיציה במספר האכסמפלרים הנחוץ, נקרא אופיצר אחד ונשלח אל ירמולוב למסור לו את הנירות, לבעבור יעשה בכתוב בהם. האופיצר הקַוַלֶרגַרדי, שהיה איש צעיר משלוחיו הקבועים של קוטוזוב, הלך אל דירתו של ירמולוב בלב שמח על שליחותו החשובה.

– נסעו מזה, – ענה משרתו היומי של ירמולוב.

האופיצר הקַוַלֶרגַרדי הלך אל הגנרל, אשר היה ירמולוב מצוי אצלו.

– איננו, גם הגנרל איננו.

האופיצר עלה על סוס וירכב אל אחר.

– לא, נסעו מזה.

“אולי ימצאני עוון האחור! זה ענין רע!” אמר האופיצר בלבו. ויעבור בכל המחנה. והנה זה אמר, כי ראו את ירמולוב עובר במרכבה עם גנרלים אחרים; זה אמר, שבודאי הנהו כבר בביתו. האופיצר לא אכל ביום ההוא בצהרים ויחפש עד שש שעות בערב. ירמולוב לא נמצא בשום מקום, ואיש לא ידע, איפה הוא. האופיצר סעד לבו בחפזון אצל אחד מחבריו, וישב אל האַוַנגרד אל מילורדוביץ'.אמנם לא היה גם זה בביתו אבל שם הוגד לו, כי מילורדוביץ' בנשף המחול בבית הגנרל קיקין, וכי ראוי לשער, שגם ירמולוב שם.

– אבל אי זה מקומו?

– שם ביֶצ’קין, – אמר אופיצר קוזקי ורמז על בית בעל אחוזה רחוק.

– הכיצד, מאחרי השורה!

– אל השורה נשלחו שנים מגדודינו; שם היום הזה משתה גדול ונורא! שתי מקהלות נוגנים, שלש מקהלות שרים.

האופיצר רכב אל מחוץ לשורה, אל יצ’קין. מרחוק, עוד טרם יבוא עד לפני הבית, הגיעו לאזניו קולות השמחה ושירת המחולות של אנשי צבא מתעלסים.

– “בִּ־נאות הדשא… בִּ־נאות הדשא…”¹¹ – שמעו אזניו קולות שרים בלוית שריקות קטנות והמית טוֹרבַן¹², אשר נחבאו לפעמים בקריאות צהלה. הקולות האלה הביאו את האופיצר לידי שמחת לב, אבל גם לידי יראה גדולה על חטאו אשר חטא, על כי לא מסר את דבר הפקודה החשובה, שהוטל עליו למסור. כבר הגיעה השעה התשיעית. האופיצר ירד מעל הסוס ויבוא אל מרפסת מבואו של בית גדול – בית בעל אחוזה – שנמצא בין צבאות צרפת ורוסיה ולא היה לחרבה על ידיהם. במזנון ובפרוזדור הפנימי שוטטו משרתים, ובקבוקי יין ומטעמים בידיהם. מתחת לחלונות עמדו המשוררים. האופיצר הובא בפתח וירא, והנה כל הגנרלים היותר חשובים שבצבא נועדו שם יחדו, ובתוכם ראה גם את צלמו הגדול והבולט של ירמולוב. כל הגנרלים היו במעילים פתוחים לרוחה, ופניהם אדמו וצהלו, ובדמות חצי גורן עגולה עמדו וצחקו צחוק גדול. באמצע הטרקלין רקד גנרל שפל־קומה וטוב־ראי רקידות “טרֶפַּק” בעוז ובמהירות.

– ח, ח, ח! בן חיל ניקולי איבנוביץ'! ח, ח, ח!..

האופיצר הרגיש, כי בהכנסו ברגע זה למסירת פקודה חשובה, יגדל עוונו כפלים. ויאמר להמתין קצת; אבל אחד הגנרלים ראהו, וכאשר הוגד לו דבר בואו, הגיד לירמולוב; ויצא ירמולוב אל האופיצר בפנים נזעמים, וישמע אליו, ויקח את הכתב מידו ולא אמר לו דבר.

– התדמה, כי יצא מביתו שלא בכוונה? – אמר בערב ההוא אחד מחברי השטב אל האופיצר הקולרגרדי על ירמולוב. – מזמות הן, בכוונה כל זה. להכשיל את קונובניצין. עתה תראה את המהומה שתהיה מחר!

ה    🔗

למחר צוה הזקן הבלה קוטוזוב, שיעירוהו בבוקר השכם, ויתפלל וילבש בגדיו וברגש ההכרה הבלתי נעימה, שהוא אנוס לנהל קרב, אשר לא חפץ בו, ישב במרכבה ויצא מכפר לֶטַשובקה, הרחוק חמשה תחומים מטרוטינו, אל המקום שהקולונות הערוכות לקרב הוצרכו להועד. קוטוזוב היה נוסע ומתנמנם ונעור ומטה אזנו לשמוע, אם אין קול יריות מימין, אם לא הוחל הקרב. אבל עוד היתה אך דממה מסביב. עוד החל הבוקר לעלות, בוקר יום בציר לח ומעונן. בקרבו אל טרוטינו ראה פרשים מובילים סוסים להשקות דרך המסלה שעברה בה מרכבתו. קוטוזוב התבונן בהם, ויעצור את מרכבתו וישאלם, מאיזה גדוד הם. הפרשים היו מאותה הקולונה, שכבר היה עליה להמצא במקום רחוק מזה במארב. “אפשר שיש טעות בדבר”, אמר המצביא הזקן בלבו. אך כאשר נסע עוד ראה גדודי רגלים, רובים עשויים כצריפים, חילים נושאים נזיד ועצים, ועליהם אך מכנסים תחתונים. ויקראו לאופיצר. האופיצר אמר, כי לא נצטוו לצאת ממקומם.

“כיצד לא נצ…” החל קוטוזוב, אבל עצר במלים ויצו לקרוא אליו את האופיצר הראשי. וירד ממרכבתו ובראש מורד ובנשימה כבדה הלך הנה והנה והמתין בלי דבר דבר. כאשר בא הקרוא – אחד מאופיצרי השטב הגנרלי, אַיכֶן שמו, – נסתמק קוטוזוב, ולא מאשר האופיצר הזה היה האשם בדבר, כי אם מאשר הוא היה כדאי והגון להביע חמה עליו, והזקן התנפל, כשהוא מפרפר בכל אבריו וקרוב להחנק מבלי נשימה ומשתולל במדה שהיה מוכשר לזה בהתגוללו על הארץ מזעם, על איכן ויאיים עליו בידיו ויצעק ויחרף בלשון גסה ומגונה, וכן היה גם גורלו של הקפיטן ברוזין, שנזדמן שם ברגע ההוא ושהיה מנוקה מעוון לגמרי.

– ומנוול זה מי הוא? לירות אצוה! נבלים! – צעק בגרון נחר בנופפו בידיו ובלי כח לעמוד על רגליו.

הוא הרגיש כאב ממש. הוא, המצביא הראשי בעצמו ובכבודו, שהכל מבטיחים אותו, שמעולם לא היה ברוסיה בעל שלטון רב כשלטונו, הוא נתן במצב זה – לצחוק בעיני כל הצבא. “לשוא יגעתי כל כך והתפללתי על אדות היום הזה, לשוא לא ישנתי בלילה ועיינתי בכל הפרטים!” אמר בלבו. “כאשר הייתי אופיצר־נער, לא היה איש מעז פניו לצחק כה… ועתה!” כאב ממש הרגיש, כאדם בשעה שמלקים אותו, ולא יכל להמנע מהביע כאבו בצעקות זועם וכואב; אבל מהרה כשל כחו, ויפן כה וכה, וירגש, כי הוציא מפיו הרבה דברים לא טובים, וישב במרכבה וישב בדרך אשר בא בלי דבר דבר עוד.

חמתו אשר שפך לא שבה אליו עוד, ובקריצות עינים רפות שמע את דברי ההצטדקות והסנגוריה (ירמולוב בעצמו לא בא לפניו עד היום השני) ואת בקשותיהם ודרישותיהם של בניגסן, קונובניצין וטול להסיע את החיל ביום השני כדרך שאמרו להסיעו ביום ההוא. וקוזוטוב הוזקק לחזור ולהסכים.

ו    🔗

ביום השני נאספו הצבאות בערב במקומות אשר צוו ובלילה יצאו להלחם. ליל בציר היה, והשמים התקדרו בעבים שחורים חבצלתיים אך גשם לא ירד. הארץ היתה לחה, אך רפש לא היה, והצבאות הלכו בלי שאון, ורק לפעמים נשמע קשקוש קל מבין כלי התותח. נאסר לדבר בקול רם, לקטר בשפופרות, להבעיר אש; את הסוסים הפריעו מנעור. חשאות זו הגדילה את חבת המעשה. האנשים הלכו שמחים. קולונות אחדות עמדו מלכת, ויציגו את רוביהם בדמות צריפים וישכבו על האדמה הקרה, בחשבם, שזה המקום, אשר הוצרכו לבוא שמה; קולונות אחדות (רובן) הלכו כל הלילה, וברור הוא, כי באו לא אל המקום, אשר היה עליהן לבוא אליו.

אך הגרף אורלוב־דניסוב עם הקוזקים שלו (הקטנה שבפלוגות) לבד בא אל מקומו ובזמנו. הפלוגה הזאת עמדה אצל קצה היער במסלה ההולכת מכפר סטרומילובה לכפר דמיטרובסקויה.

לפני עלות הבוקר העירו את הגרף מנמנומו. איש צבא ממחנה צרפת שעבר אל הרוסים הובא לפניו. העובר היה אונטר־אופיצר פולני מהקורפוס של פוניַטובסקי. אותו האונטר־אופיצר אמר פולנית, כי עבר אליהם, על כי עלבו אותו בעבודתו, כי זה ימים רבים ראוי לו היות לאופיצר, כי הוא גבור מכלם, ועל כן עזב אותם, וחפצו לענשם. הוא אמר, כי מירט לן במרחק תחום אחד מהם, וכי אם יתנו בידו מאה איש יתפשהו חי. הגרף אורלוב־דניסוב נועץ את חבריו. ההצעה נעמה מאד, ולא יכלו להמנע מקבלה. כלם הואילו לרכוב שמה, כלם יעצו לנסות ולעשות כן. אחרי וכוחים וסברות הרבה גמר הגנרל־מַיור נרֶקוב לקחת עמו שני גדודי קוזקים ולרכוב עם האונטר־אופיצר.

– זכר נא איפוא, – אמר הגרף אורלוב־דניסוב אל האונטר־אופיצר, בשלחו אותו מלפניו: – אם שקר אתה דובר, אצוה לתלותך ככלב, ואם אמת – מאה דינרי זהב.

האונטר־אופיצר החריש בפנים מלאים אומץ ובלי השיב על הדברים האלה עלה על סוס וירכב עם גרקוב, אשר הכין את נפשו לדרך במהרה, הם נעלמו בין עצי היער, והגרף אורלוב יצא מן היער, אחרי שלחו את גרקוב, כשהוא מרתת מקרירות שעת עלות הבוקר, ולבבו נסער על המעשה, אשר עשה על אחריותו, ויחל להתבונן במחנה האויב, אשר היה מראהו מתעה לאור תחלת הבוקר והמדורות ההולכות וגומרות בערתן. בצלע־ההר החשופה, מימין לגרף אורלוב־דניסוב, היו צבאותינו צריכים להגלות. הגרף אורלוף הביט אל העבר ההוא; אך אף על פי שבודאי יכלו להראות קצת מרחוק, לא נראו הצבאות האלה. במחנה הצרפתים, כפי מה שנדמה לו לגרף אורלוב־דניסוב, וביחוד על פי דברי האדיוטנט שלו שהיה מרחיק מאד לראות, החלו לנוע.

– אכן אחרנו, – אמר הגרף אורלוב אחרי התבוננו קצת במחנה.

פתאם הוברר לו כדבר מובן וגלוי – מה שמצוי מאד, בזמן שהאיש שאנו מאמינים לו סר מנגד עינינו – כי האונטר־אופיצר ההוא אינו אלא רמאי, כי כחש להם וכי רק יקלקל את כל מעשה ההשתערות בהסירו את שני הגדודים האלה. אשר יובילם אל מקום, אשר אין לדעתו. כלום אפשר לתפוש מתוך המון חיל כזה את מצביאו הראשי!

– אכן מכחש הוא איש מזמות זה, – אמר הגרף.

– אפשר להשיבם, – אמר אחד מבני לויתו אשר הרגיש גם הוא כגרף אורלוב־דניסוב רגש דאגה למעשה זה, בהשקיפו אל המחנה.

– ומה? באמת… מה דעתך? הנניח להם? אם אין?

– התצוה להשיבם?

– להשיב, להשיב! – אמר הגרף אורלוב פתאם באומץ לבב בהביטו אל השעון. – פן נאחר, הנה האיר הבוקר.

והאדיוטנט רכב בדהירה אחרי גרקוב דרך היער. כאשר שב גרקוב, גמר הגרף אורלוב־דניסוב, אשר נסער לבבו גם על דבר הנסיון המבוטל הזה, גם על דבר צבאות הרגלים, אשר חכה להם ולא נראו, גם על דבר קרבת האויב (כל אנשיו רגזו כמוהו גם הם), לעלות על האויב.

בלחישה צוה: “סדיס!” [“שב”, כלומר “עלו על סוסיכם”]. האנשים מהרו איש אל מקומו ויצטלבו… “בשם אלהים!”.

“אוראאאא!” נשמע נהם גדול בכל היער, ומאות קוזקים צוהלים פרצו זו אחר זו, כמו הוטלו מתוך שק, ופגיוניהם נטויים אל עבר פניהם, דרך הנחל אל המחנה.

לצעקת פחדים שצעק צרפתי אחד, שראה ראשונה את הקוזקים, מהרו כל המנמנמים הערומים שנמצאו במחנה ויעזבו את כלי התותח, את הרובים, את הסוסים, וינוסו איש אל אשר הובילוהו רגליו.

אילו רדפו הקוזקים את הצרפתים בלי שים לב אל אשר נמצא מאחריהם ומסביב להם, היו תופשים גם את מירט, גם את כל אשר היה שם, שריהם חפצו בזה. אך לא היה אפשר להסיע את הקוזקים ממקומם, כאשר מצאו שלל ושביה. איש לא שמע לקול מפקד. מיד נתפשו 1500 איש, 38 כלי תותח, דגלים, ומה שחשוב מכל בעיני קוזקים, סוסים, מרדעות, שמיכות וחפצים שונים. בכל זה הוצרכו לעסוק: להחזיק בשבויים ובכלי התותח, לחלק את השלל, לריב וגם להאבק מעט; בכל זה עסקו הקוזקים.

הצרפתים ראו, כי אין רודף עוד, ויתאוששו מעט מעט ויאספו לפלוגותיהם ויחלו לירות. אורלוב־דניסוב עוד חכה ל"קולונה" ולא הוליך את חילו הלאה.

אבל על פי מה שנאמר בדיספוזיציה: די ערסטע קאלאנגע מארשירט וכו', יצאו צבאות הרגלים של הקולונות שאחרו לבוא, שבניגסן הצביאם וטול הוליך אותם, כראוי להם, וכנהוג בכל פעם באו אל אחד המקומות, אך לא אל המקום שנועד להם. כנהוג בכל עת החלו האנשים, שהיו שמחים בצאתם, לעמוד מלכת לפעמים, נשמעו תלונות, נגלו שגיאות, התחילו חוזרים לאחור אל איזה מקום. אדיוטנטים וגנרלים רוכבי סוסים עברו, גערו, כעסו, התקוטטו ואמרו, כי לא זה הדרך וכי עברה השעה, ויחרפו איזה איש וכיוצא בזה, ולאחרונה הניעו יד כלם וילכו אך כדי ללכת. “סוף סוף נבוא אל אחד המקומות!” ובאמת באו, אך לא אל המקום הנועד, ומקצתם באו גם שמה, אבל אחרו כל כך, שבאו לא לעזר ולא להועיל, רק למען יורו בהם. טול, אשר מלא בקרב הזה את תפקידו של וֵירוֹטר בקרב האויסטרליצי, דהר בהשתדלות יתרה ממקום למקום ובכל אשר פנה מצא תהפוכות. ככה פגע ביער בקורפוס של בַגובוט, כשכבר היה אור גמור, והקורפוס הזה היה חייב להיות שם זה זמן רב עם אורלוב־דניסוב. ברגזו ובדאבון נפשו על הכשלון ובחשבו, כי בודאי אשם איש בזה, קרב טול בדהירה אל מצביא הקורפוס ויחל להוכיחו בזעם ויאמר, כי ראוי להמית ביריה על זה. בגובוט, אשר היה גנרל זקן, איש מלחמה ומתון, ונפשו עיפה גם הוא מכל העמידות והעקלקלות והסתירות, קצף קצף גדול, שלא כדרכו ולתמהון כל הנצבים עליהם, וידבר קשות אל טול.

– אינני רוצה לקבל תוכחות מאיש, ולמות עם אנשי אדע לא פחות מאחרים, – אמר אליו וילך הלאה עם דביזיה אחת.

בצאתו אל השדה מול יריות הצרפתים הלוך לו בגובוט הנסער והגבור אל עבר פניו והוליך את חילו אל מול היריות בלי עיין בדבר, אם תועיל או לא תועיל התגרותו בעת הזאת ובדיביזיה אחת. הסכנה, כדורי התותח ורשפי הרובים היו אותו הדבר, שהוצרך לו בשעת כעסו זו. אחד מרשפי הרובים הראשיים המית אותו, והרשפים שנפלו אחרי כן המיתו חילים רבים, והדיביזיה שלו עמדה זמן מעט בתוך היריה לבלתי הועיל.

ז    🔗

בין כה היתה קולונה אחרת צריכה להתנפל על הצרפתים מעבר פניהם, אך אצלה היה קוטוזוב, הוא ידע היטב, כי חוץ מערבוביה לא יצא דבר מקרב זה, שהתחילו בו נגד רצונו, ובמדה שהיה בכחו עצר את החיל. הוא לא הלך הלאה.

בלי דבר דבר רכב על סוסו האפור הקטן ועל ההצעות להשתער השיב בעצלתים.

– אתה אך “להשתער” על לשונך, ואינך רואה, שאין אנו יודעים לעשות מעשי מלחמה מורכבים – אמר אל מילורדוביץ על בקשתו של זה ללכת לפנים.

– לא השכלנו בבקר לתפוש את מירט חי ולבוא אל המקום בזמננו, עתה אין לנו מה לעשות, – השיב לאחר על בקשה זו.

כאשר הגידו לקוטוזוב, כי מאחרי הצרפתים, במקום אשר קודם לזה לא היה איש, על פי הודעות הקוזקים, באו אחרי כן שני בטליוני פולנים, הציץ בזעף לאחוריו על ירמולוב (קוטוזוב לא דבר עמו עוד מיום אתמול).

ירמולוב עצם עיניו קצת, וכעין צחוק קל נראה על שפתיו בשמעו את הדברים האלה. הוא הבין, כי מעליו כבר עבר הסער, וכי קוטוזוב יסתפק ברמז זה.

– עלי הוא מלגלג בזה, – אמר ירמולוב בלחישה ודחף בברכו את רַיֶבסקי, שעמד סמוך לו לירמולוב.

מהרה אחרי כן נגש ירמולוב אל קוטוזוב ויאמר לו דרך כבוד:

– העת לא עברה, הוד נסיכות, האויב לא הלך משם. אם תצוה, נוכל לעלות עליו. הלא אם אין, לא תראה הגוַרדיה שלנו גם עשן לפניה.

קוטוזוב לא אמר מאומה, אך כאשר הגידו לו, כי צבאות מירט נסוגים אחור, צוה לעלות עליהם; אבל אחרי מאה צעדים עמד שלש רביעיות שעה.

כל דברי הקרב ההוא היו אך מעשי הקוזקים שביד אורלוב־דניסוב; יתר הצבאות אך אבדו מאות אנשים משלהם לריק.

בגלל הקרב הזה נתן לקוטוזוב אות כבוד של אבני שמיר, גם לבניגסן נתנו שמירים ומאה אלף רובל, אחרים נהנו גם הם הנאה מרובה, ואחרי הקרב ההוא נעשו עוד שנויי מנויים בשטב.

"ככה יעשה אצלנו תמיד הכל להפך! " אמרו האופיצרים והגנרלים הרוסים אחרי הקרב הטרוטינואי, כמו שהם אומרים זאת גם עתה ומכוונים להסביר, שאיזה בער הוא העושה הכל להפך, ואנחנו לא הייינו עושים כן. אך האומרים כן או שאינם יודעים את הדבר, שהם מדברים בו, או מרמים את עצמם בכוונה. כל קרב – הטרוטינואי, הבורודינואי, האויסטרליצי – כל קרב נעשה לא כמו ששערו מפקדיו. זה תנאי עקרי.

כחות חפשיים רבים עד אין מספר (כי אין מקום, שהאדם חפשי בו יותר ממה שהוא בשעת קרב, לפי שחיים ומות תלויים בה) משפיעים על מהלך הקרב, ומהלך זה אי אפשר לעולם שיהי ידוע מראש ולעולם אינו מתאים לכוונו של כח אחד לבד.

בזמן שכחות רבים מכוונים לצדדים שונים משפיעים בשעה אחת יחדו על איזה גוף, אי אפשר שתהי תנועת הגוף הזה מתאמת לכוונו של אחד הכחות האלה, כי בכל אופן יהי כוונה על פי הקו הממוצע הקצר, הנקרא במיכניקה אלכסונו של רבוע הכחות.

אם בתאוריהם של ההיסטוריונים, ביחוד של הצרפתיים, אנחנו מוצאים כי המלחמות והקרבות המובאים בהם נעשים על פי תכנית קצובה מראש, מוכח מזה אך דבר אחד, שהתאורים האלה אינם נכונים.

הקרב הטרוטינואי, כפי הנראה בברור, לא השיג את המטרה, אשר בקש בו טול: לשתף את הצבאות בקרב על פי הדיספוזיציה; ולא את המטרה, אשר יכל הגרף אורלוב לבקש בו: לשבות את מירט; או את המטרה לכלות כרגע את כל הקורפוס, אשר יכלו לבקש בו בניגסן ואחרים; או את מטרתו של אופיצר, שרצה להשתתף בקרב ולהצטיין בו; או של קוזק, שרצה למצוא שלל יותר ממה שמצא וכיוצא בזה. אבל אם נאמר, שהיתה מטרת המעשה הזה מה שנעשה בו באמת ומה שהיתה תאות נפשות כל האנשים הרוסיים בעת ההיא (גרוש הצרפתים מרוסיה והשמדת חילם), יהי ברור וגלוי, כי הקרב הטרוטינואי היה דוקא בגלל עקלקלותיו אותו הדבר, שהיה נחוץ בתקופתה זו של המלחמה הזאת. קשה ואי אפשר למצוא לקרב זה קץ מתאים יותר למטרתו מאותו הקץ שהגיע לו. ביגיעה היותר קטנה, בערבוביה היותר גדולה ובמספר החללים היותר מצער נקנו התוצאות היותר גדולות שבכל המלחמה הזאת, כי אז נהיה המעבר מנסיגה לרדיפה, נגלה קוצר כחם של הצרפתים, ונדחף חיל נפוליון דחיפה זו, שחכה לה החיל הזה כדי להתחיל את מנוסתו.

ח    🔗

נפוליון נכנס למוסקבה אחרי נצחון גדול שנצח de la Moskwa; להטיל ספק בנצחונו אי אפשר, שהרי שדה המערכה נשאר ביד הצרפתים. הרוסים נסוגים אחור ומסגירים את עיר המלוכה מוסקבה – המלאה צידה, כלי נשק, כדורי יריה ועושר עד אין קץ – בידי נפוליון. חיל רוסיה, הקטן פי שנים מחיל צרפת, איננו מנסה חודש ימים גם פעם אחת לעלות על אויבו. מצבו של נפוליון יפה מאין כמוהו. כדי להתנפל על שארית חיל רוסיה בחיל גדול ממנו כפלים ולהכחידו מן הארץ; כדי לדרוש תנאי שלום טובים או להסיע את החיל, אם לא יקובלו תנאי השלום, בדרך עליה על פטרבורג; כדי לשוב, גם אם יארע מכשול בדרך זה, לסמולנסק או לוילנה, או להתעכב במוסקבה; כללו של דבר, כדי להחזיק ביפי המצב שנמצא בו חיל צרפת בעת ההיא, לא היה, לפי הנראה, כל צורך בגאונות מיוחדת. לא הוצרכו אלא לעשות דבר זה שאין פשוט וקל ממנו: למנוע את החיל ממשסה, להכין בגדי חורף, אשר נמצאו במוסקבה בסכום מספוק לכל החיל, ולצבור בסדר ישר את הצידה שנמצאה במוסקבה שהיתה מספקת (לפי העדאת ההיסטוריונים הצרפתיים) יותר מלחצי שנה. ונפוליון, אותו הגאון שבגאונים, אשר לפי דברי ההיסטוריונים היה שורר בצבא, לא עשה מאומה מכל זה.

הוא לא רק שלא עשה דבר מזה, כי אם להפך, השתמש בשלטונו לבחור מכל דרכי העבודה, שנזדמנו לפניו, את היותר נבער ועלול להשחיתו. בכל מה שהיה נפוליון יכול לעשות: לחרוף במוסקבה, ללכת לפטרבורג, לעלות על ניז’ני־נובגורוד, לשוב בדרך אשר בא, בנטיה צפונה או דרומה (בדרך אשר הלך בה אחרי כן קוטוזוב), בכל מה שאפשר להעלות על לב לא היה אפשר למצוא עצה נבערה ורעה ממעשהו זה שבחר בו, והוא לשבת עד אוקטובר במוסקבה ולתת לחיל לבוז את העיר, לעזוב בה אחרי כן חיל משמר, מבלי דעת מה טוב לפניו, לצאת ממוסקבה, לגשת אל מחנה קוטוזוב, לבלתי ערוך קרב, לפנות ימינה, לבוא עד מלי־ירוסלבץ בלי נסות כחו גם הפעם לבקוע דרך מחנה האויב, ללכת לא בדרך שהלך בה קוטוזוב, כי אם לשוב במסלה הסמולנסקית ההרוסה ההולכת למוז’ייסק – עצה נבערה ומאבדת את החיל יותר מזו לא היה אפשר למצוא, כמו שהוכחו אחרי כן המעשים שהיו. יבואו נא האסטרטגים הגדולים וימצאו – אם יניחו, כי מטרת נפוליון היתה לאבד את חילו – שורה אחרת של מעשים, אשר תאבד בודאות גמורה, שאינה תלויה בכל מה שיעשו צבאות רוסיה, את כל החיל הצרפתי, באותה שורת המעשים שעשה נפוליון.

נפוליון הגאוני עשה זאת, אך לאמור, כי נפוליון אבד את חילו מאשר חפץ בזה או מאשר היה שוטה גדול, לא נכון הוא, כמו שלא נכון לאמור, שהביא נפוליון את חילו עד מוסקבה מאשר חפץ בזה ומאשר היה חכם גדול וגאוני מאד.

בשני המקרים האלה היתה פעולתו, אשר לא גדל כחה יותר מפעולת אחד מאנשי צבאו, אך מתאמת לאותם החוקים, שהחזיון כלו נהיה ונגמר על פיהם.

שקר גמור הוא מה שההיסטוריונים אומרים (בשביל שלא הצליח נפוליון בסוף מעשיו), שנתמעט כחו של נפוליון במוסקבה. גם בעת ההיא השתמש כמקודם לזה וכאחרי כן בכל שכלו ובכל כחותיו להיטיב כפי האפשר לנפשו ולחילו. עסקנותו בימים ההם היתה מרובה עד מאד, לא פחות ממה שהיתה במצרים, באיטליה, באוסטריה ובפרוסיה. אין אנחנו יודעים בברור, עד כמה גדלה באמת גאונותו של נפוליון במצרים, במקום אשר הביטו ארבעים מאות שנים אל גדולתו, כי את כל הגדולות והנפלאות האלה כתבו לנו עליו אך צרפתים. אין אנחנו יכולים להוציא משפט נאמן על גאונותו באוסטריה ובפרוסיה, כי את הידיעות על דבר עלילותיו בארצות האלה עלינו לשאוב ממקורים צרפתיים וגרמניים; והסגרה מתמיהה זו, שהסגירו בידו קורפוסים לשבי בלי קרבות ומבצרים בלי מצור, מן הדין הוא שתטה את הגרמנים להכרת גאונותו, באשר בה לבד יבוארו דברי המלחמה שהיתה בגרמניה. אך אנו, תודות לאל, איננו צריכים להכיר את גאונותו, כדי לכסות את כלמתנו. אנחנו קנינו במחיר את הזכות להביט הבטה פשוטה וישרה אל המעשה הזה ולא נוותר על זכותנו זאת.

עסקנותו במוסקבה מרובה וגאונית כבכל מקום. צוויים אחרי צוויים ותכניות אחרי תכניות יוצאים מאתו בכל הימים שמשעת כניסתו למוסקבה עד שעת יציאתו. חוסר יושבים בעיר וחוסר דפוטציה וגם מעשה שרפת מוסקבה בעצמו אינם מרפים את ידיו. הוא איננו מעלים עיניו ולא מטובת חילו, לא ממעשי אויבו, לא מטובת העמים היושבים ברוסיה, לא מהנהלת עניני פריז ולא מחשבונות דיפלומטיים על אדות תנאי השלום העתיד להעשות.

ט    🔗

לענין מעשי המלחמה – מצוה ומזהיר נפוליון מיד אחרי כניסתו למוסקבה את הגנרל סֶבַּסטיַני להתבונן היטב אל תנועות החיל הרוסי, שולח קורפוסים בדרכים שונים, ומצוה את מירט למצוא את קוטוזוב. אחרי כן הוא שוקד על בצור הקרמל; אחרי כן הוא יוצר תכנית גאונית למעשי המלחמה העתידה להתפשט על פני כל מפת רוסיה.

לענין הדיפלומטיה קורא נפוליון לקפיטן יעקבלֶב הבזוז והשסוי, שאינו יודע איך לצאת ממוסקבה, ומרצה לפניו בפרוטרוט את כל הפוליטיקה שלו ואת ותרנותו, וכותב מכתב אל הקיסר אלכסנדר ואומר בו, שהוא חושב לעצמו לחובה להודיע לידידו אחיו, כי רסטופצ’ין לא עשה כראוי את המוטל עליו במוסקבה, ומשלח את יעקבלב לפטרבורג. הוא מרצה בפרטות כזאת את מחשבותיו ואת ותרנותו גם לפני טוּטוֹלמין ושולח גם את הזקן הבלה הזה פטרבורגה לבוא במשא ומתן.

לענין עשית משפט צוה מיד אחרי הבערות למצוא את המבעירים ולהמיתם. ועל רסטופצ’ין הרשע נגזר, שישרפו את בתיו.

לענין טיב הסדרים נתנה קונסטיטוציה למוסקבה. נוסדה הנהלה עירונית ואלה הדברים אשר פרסמו בשביל זה:

"יושבי מוסקבה!

"צרותיכם קשות, אך הוד גדולתו הקיסר המלך חפץ לשים קץ להן. המשפטים הנוראים שנעשו הורו אתכם לדעת, כיצד הוא עונש ממרים וחטאים. תחבולות נמרצות נאחזו לשים קץ להפרעת הסדרים ולהשיב את הבטחון הצבורי. אדמיניסטרציה מלאה אהבה של אנשים נבחרים מתוככם תהי המוניציפליטט או ההנהלה העירונית שלכם. היא תדאג לכם, לצרכיכם, לתועלתכם. חבריה מסומנים בסרט אדום, שיהי מתוח על הכתף, וראש העיר יהי לבד מזה חגור חגורה לבנה. אבל שלא בשעת עבודתם יהי להם רק סרט אדום מסביב ליד השמאלית.

“הפוליציה העירונית נוסדה על פי החק הקודם, וביגיעתה כבר הוטב הסדר. הממשלה הפקידה שני קומיסרים ראשיים או פוליצמיסטרים ועשרים קומיסרים או “פריסטבים פרטיים” ממונים על כל חלקי העיר. אותם תכירו על פי הסרט הלבן אשר יהי להם מסביב ליד השמאלית. בתי תפלה אחדים לדתות שונות נפתחו, ועבודת אלהים נערכת בהם בלי מפריע. אזרחים מאחיכם שבים יום יום אל דירותיהם, ופקודות יצאו, שימצאו בהן את העזר ואת המחסה הראויים להנתן לקשי יום. אלה הם האמצעים, שהשתמשה בהם הממשלה להשיב את הסדר ולהקל את מצבכם. אך כדי להגיע לידי כך, צריך שתשתתפו עמה בהשתדלויותיכם; שתשכחו, אם אפשר, את הרעות אשר מצאוכם; שתואילו לקוות לגורל בלתי קשה כל כך; שתהיו מובטחים, שהאנשים שיזידו לנגוע בכם ובשארית רכושכם לא ימלטו ממיתת קלון; וסוף דבר גם לא תסתפקו, שאתם ורכושכם הנשאר עתידים להשתמר, – כי זה רצונו של הגדול והישר בכל המלכים. אנשי הצבא ובני העיר מאיזה עם שתהיו! קוממו יחדו את האמון הצבורי, שהוא מקור אשרה של ממלכה; התהלכו זה עם זה כאחים; הבו עזר ומחסה איש לאחיו; התאחדו לקלקל מחשבות חורשי רעה; שמעו לשלטונות הצבאיים ואזרחיים; ומהרה תחדלנה דמעותיכם לנזול”.

לענין כלכלת הצבא צוה נפליון את כל צבאותיו ללכת זה אחר זה למוסקבה á la maraude (לבוז בז) כדי להכין להם צידה, למען יהי לחיל אוכל לימים הבאים.

לענין הדת צוה נפוליון ramener les popes (להשיב את הכהנים הרוסיים) ולחדש את עבודת האלהים בבתי התפילה.

לענין המסחר וכלכלת הצבא הודבק בכל מקום כתב זה:

הכרזה

“אתם, אנשי מוסקבה היושבים במנוחה, האומנים והפועלים אשר הרחיקום הצרות מן העיר, ואתם, עובדי האדמה, אשר הפחד שאין לו יסוד עוצר אתכם עוד בשדות, הקשיבו! הנה השקט חוזר אל עיר המלוכה הזאת והסדר הולך ומקומם בה. בני ארצכם יוצאים בלי פחד ממקומות מקלטם, כי רואים הם שמכבדים אותם. על כל מעשה אלמות להם ולרכושם עונשים בלי אחור. הוד גדולתו הקיסר המלך מחסה להם, ומכם לא יחשוב לשונאים לו שום איש חוץ מהעוברים על מצוותיו. הוא חפץ לשים קץ לצרותיכם ולהשיבכם אל חצרותיכם ואל בתיכם. התאימו אפוא דרכיכם אל מחשבות צדקתו ובואו אלינו בלי כל חשש סכנה. אנשי המקום! שובו בבטחה אל דירותיכם: מהרה תמצאו עצות למלא צרכיכם! אומנים ופועלים אוהבי עבודה! שובו למעשי ידיכם: בתים, חנויות ופלוגות חיל משמר נכונים לכם, ושכר מלאכתכם ישולם לכם כפי שויה. ואתם, אכרים, צאו לכם עתה מן היערים, אשר נחבאתם בהם מרב אימה, שובו בלי פחד אל בתיכם והיו מובטחים, שתמצאו מחסה. אסמי צבור נוסדו בעיר, שהאכרים יכולים להביא בהם את מותרותיהם ואת תבואות אדמתם. אלה התחבולות, שאחזה הממשלה בהן, כדי שתהי מכירה חפשית מובטחת בידם: 1) מהיום הזה והלאה יכולים האכרים, עובדי האדמה והיושבים בסביבי מוסקבה להביא בלי כל חשש סכנה את מותרותיהם, מאיזה מין שיהיו, אל העיר, אל שני האסמים המוקצים לזה, אל רחוב מוחוביה ואל הטור אוחומני. 2) המזונות המובאים יקנו מאתם במחיר שיסכימו עליו המוכר והקונה ביניהם; אך אם לא ינתן למוכר המחיר הנכון שידרוש לו, רשאי הוא המוכר לשוב ולהוליך את סחורתו אל כפרו, ואיש אינו יכול להפריעו מזה בשום אופן. 3) כל יום ראשון וכל יום רביעי ימי מסחר גדולים הם בשבוע; בגלל זה יעמדו אנשי צבא במספר מספיק בכל יום שלישי ויום שביעי בכל המסלות הגדולות, במרחק הראוי מן העיר, כדי להגן על שורות העגלות. 4) בתחבולות כאלה ישתמשו גם להגן שלא תארע תקלה לאכרים בשובם עם עגלותיהם וסוסיהם. 5) בלי התמהמה ישתמשו באמצעים לקומם את הריסות המסחר הרגיל. יושבי העיר והכפרים, ואתם, הפועלים והחרשים מאיזה עם שיהיה! הנה קוראים לכם למלא מחשבות אביכם, הוד הקיסר והמלך, ולהועיל עמו יחד לטובת הכלל. הבו כבוד לפעמיו ובטחו בו ואל תתמהמהו מהתחבר אלינו”.

לחזוק ידי החיל והעם נערכו בקורים כל היום ונתנו תשורות. הקיסר היה רוכב על סוס ברחובות ומנחם את בני העיר, ובכל טרדותיו בעניני המלוכה היה מבקר בעצמו את התיאטראות שנוסדו בפקודתו.

גם לענין צדקה לעניים, שהיא המעולה שבמדות הטובות המיוחדות לנושאי עטרת מלוכה, עשה נפוליון כל מה שהיה בידו לעשות. על בתי החסד צוה לרשום “Maison de ma mére” ואחד בזה את רגש אהבת בן לאמו עם הוד מלך עושה צדקות. בעצמו בא אל בית החנוך ויתן ליתומים הנושעים על פיו לנשק את ידיו הלבנות וישוחח בחסדו עם טוטולמין. אחרי כן צוה, ככתוב בהרצאתו המליצית של טיֶר לפרוע לצבאותיו באסיגנציות רוסיות מזויפות שנעשו בפקודתו. “את ההשתמשות בתחבולות האלה הרים במעלה על ידי מפעל ראוי לו ולחיל צרפת, בצוותו לתת סכומי תמיכה לנשרפים. אך מפני שצרכי אוכל יקרו מאד מתת מהם לבני ארץ נכריה, שרובם שונאים, בחר לו נפוליון לתת להם מעות, לבעבור יקנו באשר יקנו, ויצו להעניק להם שטרי רובלים”.

לענין הדיסציפלינה בצבא הוצאו יום יום פקודות לענוש קשה על הפרת חובות העבודה ולשים קץ למשסה.

י    🔗

אבל מה נפלא הדבר, כל הפקודות וההשתדלויות והתכניות הללו, שלא היו גרועות כלל משאר התחבולות הנהוגות במקרים כאלה, לא נגעו בגופו של דבר וכאצבעות לוח־שעון, שהוסר מעל המיכניסמוס, סבבו בלי מעצור ובלי מטרה ולא אחזו בגלגלים.

לענין מעשי המלחמה, הנה התכנית הגאונית, אשר יאמר טיֶר עליה: “כי מעולם לא המציאה גאונותו דבר עמוק, אמנותי ונפלא יותר מזה”, ואשר הוא מביא ראיות עליה בפולמוסו עם האדון פֶן, שאת יצירתה של התכנית הגאונית הזאת צריך ליחס לא לרביעי באוקטובר, כי אם לחמשה־עשר בו, – אותה התכנית לא נמלאה מעולם ולא יכלה להמלא, על כי לא היה בה שום צד קרוב למעשים שהיו. על בצור הקרמל, שבשבילו הוצרכו להרוס עד היסוד את la Mosquée" " (כן קרא נפוליון לבית התפלה שעל שם וסילי המאושר), הוברר, שלא היתה בו תועלת. חמרי הנפץ שהושמו תחת הקרמל לא הועילו אלא למלא את רצונו של נפוליון, שרצה בשעת יציאתו ממוסקבה, שיפוצץ הקרמל, כלומר, שתלקה רצפת החדר, שנתקל בה הילד. הרדיפה אחרי החיל הרוסי, אשר השתדל בה נפוליון כל כך, היתה חזיון אשר לא נשמע כמוהו: שרי צבא צרפת לא ידעו, אנה פנה חיל רוסיה, שמספרו היה ששים אלף איש, ולפי דברי טיֶר רק חריצותו או, כמדומה לי, גאונותו של מירט היא שעמדה לו למצוא את החיל הרוסי הזה של ששים אלף איש. שנתעלם מן העין כפריפה קטנה.

לענין פעולת הדיפלומטיה היו כל הוכחותיו של נפוליון על אדות ותרנותו ויושר דרכיו, שהביע גם לטוטולמין גם ליעקבלב. בשעה ששניהם השתדלו ביחוד לרכוש להם אדרות ועגלה, לא לעזר ולא להועיל: אלכסנדר לא קבל את מלאכיו אלה ולא השיב על דברי מלאכותם.

לענין מעשי המשפט הלא אחרי המתת המבעירים המדומים נשרפה מחציתה השנית של מוסקבה.

לענין פעולת האדמיניסטרציה לא הפריע מוסד ההנהלה את המשסה ולא הביא תועלת אלא לאנשים אחדים, שהשתתפו בהנהלה ובאמתלה של שמירת סדרים שסו בעצמם את מוסקבה או הצילו אך את שלהם בלבד ממשסה.

לענין הדת לא הביאה התחבולה שצלחה על נקלה במצרים, תחבולת בקור בית המסגד, כל תוצאה במקום הזה. שנים או שלשה כהנים פרבוסלביים, שבוקשו ונמצאו במוסקבה, נסו למלא את רצונו של נפוליון, אבל את אחד מהם הכה איש צבא צרפתי על לחייו בשעת העבודה שלו, ועל השני הודיע פקיד צרפתי כדברים האלה: "הכהן אשר מצאתי וקראתי לו לחדש את עבודת הצהרים נקה וינעל את בית התפלה. בלילה ההוא חזרו ובאו לשבר את הדלתות, לגדוע את המנעולים, לקרוע את הפנקס ולפרוע עוד פרעות כאלה.

לענין הקמת המסחר לא באה כל תשובה על ההכרזה הערוכה אל הפועלים האוהבים את המלאכה ואל כל האכרים. פועלים אוהבים את המלאכה לא נמצאו, והאכרים היו תופשים וממיתים את הקומיסרים, שהרחיקו לבוא יותר מהראוי עם ההכרזה הזאת.

וכן לא צלחה גם ההשתדלות לשמח את העם ואת החיל על ידי תיאטראות. התיאטראות בקרמל ובבית פוזניאקוב נסגרו מיד אחרי הוסדם, כי שודדו האקטריסות והאקטורים.

גם מעשי הצדקה לא הביאו את התוצאות שחפצו בהן. אסיגנציות מזויפות ובלתי מזויפות מלאו את מוסקבה, וכל מחיר לא היה להן. הצרפתים אוספי השלל בקשו אך זהב. לא רק האסיגנציות המזויפות, אשר נתן נפוליון בגודל חסדו לאמללים, לא היו שוות מאומה, כי אם גם כסף לא החלף בזהב אלא בהורדת שויו.

אבל החזיון היותר מתמיה במעשים, שנגלה בהם בטולן של תחבולות הממשלה, היתה השתדלות נפוליון להשבית את החמס ולקומם את הדיסציפלינה.

אלה הדברים אשר הודיעו פקידי החיל:

"מעשי חמס הולכים ונעשים בעיר למרות הפקודה להשביתם. הסדר עוד לא הוקם, ואין סוחר אשר ינהל עסקים על פי החוקים. רק רוכלי מערכות המלחמה מרשים לעצמם למכור, וגם אלה אינם מוכרים אלא חפצים גזולים.

“חלק הגליל שלי עודנו לבז לחילי הקורפוס השלישי, אשר מעט מהם שהם גוזלים את שארית רכושם הדל של האמללים הנחבאים במערות, כי הם גם מכים אותם מכות אכזריות בחרבותם, כמו שראיתי בעיני פעמים אחדות”.

“אין כל חדש, חוץ מדבר החילים, שהם מתירים לעצמם לגנוב ולבוז, 9 לאוקטובר”.

“הגנבה והחמס טרם יחדלו. יש חבר גנבים במחוזנו, שצריך יהיה לשים מעצור לרוחם בחוזק יד,11 לאוקטובר”.

“הקיסר מתרעם מאד על כי, למרות צווייו הנמרצים לבטל את המשסה, נראות אך פלוגות מרודֵרים גוַרדיים שבות אל הקרמל. בגורדיה הישנה התחדשו הפרעות והחמס ביום אתמול ובלילה האחרון והיום במדה מרובה אשר לא היתה עוד כמוה. הקיסר רואה ברגש רחמנות, כי חילים מעולים, שהושמו שומרים לראשו, שבשביל זה עליהם להיות למופת במשמעת, ממרים כל כך, שהם פורצים ושוסים את המרתפים ואת האסמים העשויים בעד הצבא. ויש אשר שחתו דרכם כל כך, שהמרו את פי הצופים והאופיצרים הממונים על המשמר ויחרפום ויכו אותם”.

“המַרשל הראשי אשר על ההיכל מתאונן הרבה”, כתב שר הפלך, “כי למרות כל האסורים מוסיפים החילים לעשות צרכיהם בכל החצרות וגם מתחת לחלונות הקיסר”.

כעדר נפוץ, רומס ברגליו את המספוא המכשר להצילו ממות ברעב, היה הצבא הזה הולך ונפוץ וכלה בכל יום מימי חניתו המיותרת במוסקבה. אך עם זה לא זז משם.

אך במנוסה יצא החיל הזה, כאשר אחזתהו פתאם החרדה הגדולה, שהפילו עליו תפישות עגלות המשא במסלה הסמולנסקית והקרב הטרוטינואי. שמועת הקרב הטרוטינואי, שבאה פתאם אל נפוליון בשעת בקור צבאי, היא שהעירה בו גם את החפץ לענוש את הרוסים, לפי דברי טיֶר, ואז נתן את פקודת היציאה, שדרש כל החיל.

בצאתם במנוסה ממוסקבה לקחו אתם אנשי החיל הזה את כל הבזה. גם נפוליון לקח אתו את אוצרו הפרטי. בראותו את קבוצת העגלות, אשר היתה למעמסה על הצבא, נפלה עליו אימה (לפי דברי טיר). אבל אחרי הנסיון הרב שקנה לו בעניני מלחמה לא צוה הפעם לשרוף את כל העגלות המיותרות, כמו שעשה לעגלות המרשל בקרבו אל מוסקבה; הוא הסתכל במרכבות הפתוחות והמקורות, אשר נסעו חילים בהן, ויאמר, כי זה טוב מאד, כי המרכבות האלה תשמשנה להולכת צידה, חולים ופצועים.

מצב כל החיל היה דומה למצבה של חיה פצועה, בזמן שהיא מרגשת את קצה ואינה יודעת מה שהיא עושה. מי שיחקור לדעת את עומק טכסיסיהם ומטרותיהם של נפוליון וחילו, משעת כניסתו למוסקבה עד שעת כליונו של החיל הזה, דומה למי שיחקור לדעת את טעמי קפיצותיה האחרונות ורעידות גסיסתה של חיה שנפצעה פצעי מות. מצוי הוא מאד, שהחיה הפצועה מקפצת הלאה, בשמעה קול המולה קטנה, לקראת ירית הציד, שהיא רצה לפנים ולאחור ומקרבת בעצמה את קצה. כדבר הזה עשה נפוליון בהשפעת כל חילו עליו. המולה קטנה זו של הקרב הטרוטינואי הבהילה את החיה, ותפרוץ לפנים אל מול היריה, ותרץ, ותבוא עד לפני הציד, ותשב אחור ולאחרונה נסה אחור, ככל חיה, בדרך היותר קשה ומסוכן לה, אבל על פי הציון הישן הידוע לה.

נפוליון הנראה לנו כמנהל כל התנועה הזאת (כשם שהתמונה החקוקה על ראש האניה היתה בעיני הפראים הכח המנהל את האניה) היה דומה בכל ימי מעשהו אלה לילד מחזיק בפתילים הקטנים הקשורים בתוך המרכבה המקורה, שהוא נוסע בה, ומתברך בלבבו, כי הוא מנהל אותה.

יא    🔗

בששי לאוקטובר יצא פיר בבוקר השכם מן האהל הצבאי, ובשובו עמד אצל הדלת וצחק עם כלב חבצלתי קטן, ארך־גו ובעל רגלים קצרות ועקומות, שהיה מפזז מסביב לו. הכלב הזה היה דר אצלם באוהל ולן באשר לן קרטַיֶב, אך לפעמים היה הולך לו העירה אל אחד המקומות וחוזר ובא אליהם. לפי מה שראוי לשער, לא היו לו בעלים מעולם, וגם בעת ההיא לא היה קנוי לאיש, וכל שם לא הושם לו. הצרפתים היו קוראים לו “אַזור”; החיל הספרן היה קורא לו “פֶמגַלקה”; קרטיב ואחדים מחבריו היו קוראים לו “סיֶרי” (אפור) ולפעמים “ויסלי” (מדולדל). מה שלא נקנה לאיש, ולא נקבע לו שם, וגם לא נודע מאיזה סוג הוא, ואפילו צבעו לא נודע בברור – לא היה כנראה קשה כלל לכלב החבצלתי ההוא. זנבו רב השער היה זקוף ומתנוסס עליו כציצת כובע עגולה; רגליו העקומות משלו לו כל כך, שהיה רגיל, כאילו בזה בעיניו להשתמש בכל ארבע רגליו יחד, להרים דרך התהדרות אחת מרגליו האחרונות ולרוץ בקלות ובמהירות יתרה על שלש. כל דבר המציא לו נחת רוח. יש אשר יתגולל על גבו וישרוק מתוך שמחה; יש אשר יתחמם לאור השמש בפנים מביעים הרהור והתכבדות; ויש אשר ישעשע נפשו בשחקו בקיסם או בקנה קש.

פיר לבש בעת ההיא כתנת בלה ומגואלה, שנשארה לו לבדה מכל בגדיו הקודמים, מכנסים תחתונים של חיל מצומדים על ברכיו, בעצת קרטיב, בחבלים דקים, לבעבור יחממו יותר, קפטן ומצנפת אכר. שנוי גופני גדול נשתנה פיר באותם הימים. מסובל בבשר לא נראה עוד, אף על פי שמראה גודל הגוף והכח, שהיה נחלת בית אבותיו, לא סר מעליו. זקנו ושפמו כסו את תחתית פניו; שער ראשו, שבגדלו אחרי התספורת נסתבך ונמלא כנים, הסתלסל על ידי מצנפתו. עיניו הביעו אומץ, שקט והחלטה ברורה וגמורה, מה שלא היה עד כה מימיו במבטו. קלות דעתו הקודמת, שהובעה בכל עת גם במבטו, נדחתה מפני דעתנות נמרצה נכונה למעשים ולמלחמה. רגליו היו יחפות.

פיר הביט פעם למטה אל השדה, אשר עברו בו בבוקר ההוא עגלות ורוכבי סוסים, פעם למרחק אל הנהר, פעם אל הכלב הקטן, שעשה את עצמו כמתכוון לו, לפיר, לנשכו, פעם אל רגליו היחפות, אשר העמידן במצבים שונים ונענע באצבעותיהן הגדולות, העבות והמרופשות ומצא קורת רוח בכל זה. ובכל פעם אשר הסתכל ברגליו היחפות, עברה על פניו בת־צחוק של קצת גאוה. מראה הרגלים היחפות האלה הזכיר לו כל מה שעבר עליו ושהוברר לו בעת ההיא, והזכר הזה נעם לו.

מזג האויר היה זה ימים אחדים שוקט ובהיר, ובבוקר בבוקר קרירות קלה, מה שקוראים מזג קיץ של זקֵנה.

באויר, באור השמש, היה חם, והחום הזה עם קרירות הבוקר הקלה והמחזקת, שהורגשה עוד באויר, נעם ביחוד.

על הכל, גם על הדברים הרחוקים גם על הקרובים, היה פרוש אותו קסם־ברק־הבדולח, שאינו מצוי אלא בשעת בציר זו. מרחוק נראו הרי האנקורים¹³ עם הכפר ובית התפלה ובית לבן גדול. גם העצים החשופים, גם החול, גם האבנים, גם גגות הבתים, והעוקץ הירוק שעל בית התפלה ופנות הבית הלבן שבמרחק – כל זה הוחק בברור משונה, בקוים הדקים שבדקים בתוך האויר השקוף. מקרוב נראו חרבות ידועות לו של בית אדונים, שהחזיקו בו הצרפתים, ושיחי הלילך¹⁴ שגדלו אצל גדרו, ועוד היה מראיהם ירוק־כהה. והנה גם הבית החרב והמזוהם הזה, שבשעת קדרות היה קשה מנשוא בנוולו, נראה כמין מחזה יפה ומרגיע בנוגה האור הבהיר ושוקט.

הקפרל הצרפתי יצא מאחרי קרן זוית מזויות האוהל, ומעילו פתוח דרך חרות של איש בביתו, וכפה גסה על ראשו, ושפופרת קצרה בין שניו, ויקרוץ בידידות לפיר ויקרב אליו.

– מה נחמד השמש, אדוני קיריל (כן היו כל הצרפתים קוראים לפיר). הרי זה כמו אביב.

והקפרל נשען אל הדלת והציע לפיר שפופרת טבק. בלי שים לב לדבר שהיה מציע זאת בכל עת, ושפיר נמנע מקחת מדי פעם בפעם.

– מי יתן יציאה לקרב בשעה כזאת… – אמר הקרפל.

פיר חקר אותו, מה נשמע על דבר היציאה, והקפרל ספר, שיוצאים כמעט כל הצבאות, ושביום הזה תבוא בודאי פקודה על אדות השבויים. באוהל, שהיה בו פיר, היה אחד החילים, סוקולוב שמו, חולה קרוב למיתה, ופיר אמר לקפרל, שצריך לצוות על דבר החיל הזה. על זה אמר הקפרל, שאין לו לפיר לדאוג, שבשביל זה יש בית חולים מטלטל ובית חולים קבוע, שעל אדות החולים תהי פקודה, ושבכלל מוכן השלטון לכל מה שאפשר שיארע.

– ומלבד זאת, אדוני קיריל, די לך שתאמר מלה אחת לקפיטן.

הלא ידעת. הוא איש… אשר לא ישכח דבר. אמור לקפיטן, כשיבוא לבקר את חילו, הכל יעשה למענך…

הקפיטן, אשר כוון לו הקפרל בדבריו אלה, היה רגיל ומרבה לשיח עם פיר ועושה לו הנחות מכל מין.

– דע לך, St. Thomas, אמר לי זה מעט, קיריל הוא איש משכיל, איש מדבר צרפתית; הוא אציל רוסי, אשר באו עליו רעות, אבל אדם הגון הוא. הוא נבון דבר… כי יבקש לו דבר ויאמר לי, לא אשיב פניו לעולם. מי שלמד דבר, כך דרכו, שהוא מחבב את ההשכלה ואת האנשים ההגונים. עליך, אדוני קיריל, אני אומר זאת. לולא עמדת לנו במעשה שלפני ימים אחדים היתה אחריתו רעה.

הקפרל פטפט עוד מעט וילך לו (המעשה שלפני ימים אחדים, שהזכיר הקפרל בדבריו, היה ריב ומצה בין השבויים ובין הצרפתים, שעלתה בו ביד פיר לעצור ברוח חבריו). שבויים אחדים שמעו שיחת פיר עם הקפרל ומיד התחילו שואלים, מה אמר, בשעה שספר פיר לחבריו מה שאמר הקפרל על דבר היציאה, קרב אל פתח האוהל חיל צרפתי רזה, כתום ולבוש קרעים. בתנועה מהירה ופחדנית הרים אצבעותיו אל מצחו דרך ברכת הכנעה, ויפן אל פיר וישאלהו, אם באוהל הזה ימצא החיל פלַטוש, אשר נתן לו – הצרפתי השואל – לתפור לו כתנת.

לפני שבוע אחד נתנו לצרפתים עורות לנעלים ובד, והם נתנו לחילים השבויים לתפור נעלים וכתנות.

– נכונה, נכונה, מחמדי! – אמר קרטיב בצאתו אליו מן האוהל, וכתנת מקופלת בדיוק בידו.

מפני החום ולשם הקלת העבודה היה קרטיב לבוש אך מכנסים תחתונים וכתנת בלה, שחורה כעפר הארץ. שערו חבוש בסבכה של פתילי סיב, כדרך שהאומנים עושים בשעת מלאכתם, ופניו העגולים כמו התעגלו ונעמו עוד יותר

Уговорец – Делу родной братец ¹⁵. אמרתי לששי בשבוע וכן עשיתי, – אמר פלטון בבת־צחוק ויפרוש את הכתנת אשר תפר.

הצרפתי הביט כה וכה בדאגה, אך כמתאושש הסיר במהירות את מעילו וילבש את הכתנת. מתחת למעיל אשר הסיר לא היתה לו כתנת לאותו הצרפתי, ועל גופו הערום, הכתום והרזה היה ז’ילט של משי ארוך, מקושט בציורי פרחים ומזוהם. כנראה היה הצרפתי מתירא, שמא יצחקו עליו השבויים המסתכלים בו, ויבא בחפזון את ראשו אל הכתנת. איש מהשבויים לא אמר דבר.

– הכל כתקונו, – אמר פלטון פעמים אחדות במתחו את הכתנת פעם מזה ופעם מזה.

הצרפתי העביר ראשו וזרועותיו ובלי הרים עיניו הביט מזה ומזה אל הכתנת הנתונה עליו והתבונן בתפר.

– מה לך עוד, מחמדי, הן לא בית תפירה פה, אין כלי מלאכה מתוקן; בלי כלי יוצר לא תהָרוג גם כנה, – אמר פלטון, ופניו נתעגלו בבדחו, ונראה בו, שלבו שמח במלאכתו.

– טוב, טוב, תודה; אבל בודאי יש בידך מעט בד נותר, – אמר הצרפתי.

– היא תעלה יפה עוד יותר, כאשר תלבשנה על בשרך, – אמר קרטיב והוסיף לשמוח על מעשה ידיו. – טוב ונעים יחד יהיה לך…

– תודה, תודה, ידידי הזקן, הנותר… – חזר ואמר הצרפתי בבת־צחוק, ויוצא אסיגנציה ויתן לקרטיב. – אבל את הנותר…

פיר ראה, שלא רצה פלטון להבין מה שדבר אליו הצרפתי, ועל כן הביט אליהם בלי התערב בשיחה זו. קרטיב הודה על המעות והוסיף להתענג על מעשה ידיו. הצרפתי הוסיף לתבוע את הנותר ויבקש מפיר, שיתרגם את דבריו.

– נותרות אלה למה לו? – אמר קרטיב. – לנו יכלו להיות לפתילי חבישה טובים. אבל, יהי אלהים עמו.

ובפנים שלבשו עצב פתאם הוציא קרטיב מחיקו חבילה קטנה של שיורי בד ובלי הסתכל בצרפתי נתנם לו. “אֶחמה![^ftn92]” אמר קרטיב ברהיטות וחזר לאחוריו. הצרפתי שם עיניו על הבד המושב לו ויהרהר קצת ויסתכל דרך שאלה בפיר, וכאילו אמר לו מבטו של פיר דבר.

– פלטוש, שמע נא, פלטוש, – קרא הצרפתי פתאם בקול צפצוף, ופניו הסתמקו, – קח לך, – אמר, ויתן לו את השיורים, ויפן וילך לו.

– פלא הוא, – אמר קרטיב בתנועת ראש: – אומרים עליהם: כופרים, אבל גם להם נפש. לא לשוא היו הזקנים אומרים: יד מכוסה זעה פתוחה, ויבשה קפוצה. ערום הוא בעצמו, ואף על פי כן נתן לי.

קרטיב החריש רגעים מעטים והרהר בצחוק קל והביט אל השיורים.

– ופתילים מצוינים יהיו לי, ידידי, – אמר וישב אל האוהל.

יב    🔗

ארבעה שבועות עברו מאז לוקח פיר בשביה. אף על פי שהציעו לו הצרפתים להעבירו מבין החילים אל אוהל האופיצרים, נשאר באוהל אשר הובא בו ביום הראשון לשביו.

במוסקבה השדודה והשרופה הגיע פיר כמעט עד קצות גבולי המחסור שאפשר לאדם לשאתו; אך בעוז מבנה גויתו ובריאותו, אשר לא היה מרגיש בעצמו עד העת ההיא, וביחוד בשביל שצרות המחסור באו כל כך בלאט ומעט מעט, שלא היה אפשר לברר באיזה יום החלו לבוא, נשא את מצבו לא רק בקלות, כי אם גם בשמחה. ודוקא באותם הימים מצא את המנוחה ואת השמחה בחלקו המוסרי, שהיה שואף אליהן קודם לזה לשוא. ימים רבים בחייו היה מבקש מעברים שונים את התקררות הדעת הזאת, את השלוה הפנימית, שראה בחילים בקרב הבורודינואי ותמה עליה כל כך; הוא בקש אותה במעשי צדקה, במַסוניות, בשעשועי חיי העולם הזה, ביין, במעשה גבורה ומסירת נפש, באהבה רומנטית לנטשה; הוא בקש אותה בדרך מחקר – וכל חפושיו ונסיונותיו הכזיבו את תוחלתו. והנה, בלי העלות על לבו כזאת, הגיע אל אותה התקררות הדעת ואל אותה השלוה הפנימית אך על ידי מחתת המות, על ידי צרות המחסור ועל ידי מה שנגלה לו בקרטיב.

הרגעים הנוראים, שעברו עליו בשעת ההוצאה למיתה, כאילו הדיחו לעולם מרוח דמיונו ומכח זכרונו את הרעיונות ואת הרגשות, שקודם לזה נדמו לו כחשובים הרבה. לא הרהר עוד אפילו הרהור כל שהוא לא ברוסיה, ולא במלחמה, לא בפוליטיקה וגם לא בנפוליון. ברור היה לו, שכל זה אינו ענין לו, שלא לכך נוצר ועל כן לא יכל לעיין בכל זה. “רוסיה והקיץ אינם ענין זה לזה”, שנה דברים ששמע מפי קרטיב, ובהצטרפות משונה היו הדברים האלה מרגיעים אותו. תמוה אף מגוחך נהיה בעיניו גם רצונו להרוג את נפוליון גם גימטריותיו על אדות המספר הכמוס והחיה שב"חזיון". חמתו על אשתו ודאגתו פן יחולל שמו לא רק נקלו בעיניו, כי אם גם נדמו לדרכי כסל. מה היה לו לשית לב למה שאשה זו התנהגה שם באחד המקומות כטוב בעיניה? מה היה לו לאיש וביחוד לו בפרט לשית לב, היוָדע אם לא יוָדע להם, ששמו של שבוי זה שבידם הוא גרף בזאוחוב?

בעת ההיא היה מרבה לזכור את שיחתו עם הנסיך אנדרי ומסכים עמו הסכמה גמורה, אלא שקבל דעתו של הנסיך אנדרי באופן אחר קצת. הנסיך אנדרי היה סובר ואומר, שאין אושר אלא שלילי, אבל אומר היה זאת במקצת צער והתול. דומה היה, כאילו הוא מביע באמרו זאת רעיון אחר – שכל השאיפות אל האושר החיובי הנתונות בקרבנו לא נתנו אלא כדי להציק לנו בתוחלות נכזבות. אבל פיר הסכים לדעה זו בלי כל רעיון נסתר. חיים, שאין בהם מכאובים, ויש בהם ספוק צרכים וממילא גם חופש בחירת עבודה, שהוא חופש בחירת סדרי החיים, נראו לו לפיר בעת ההיא כאושר ודאי ונשגב שאין למעלה הימנו. אך במקום ההוא ובעת ההיא העריך פיר בפעם הראשונה כראוי את הנאת האכילה בשעה שהיה רעב. השתיה – בשעה שהיה צמא, השנה – בשעה שהוצרך לישון, החום – בשעה שהיה קר לו, השיחה עם איש – בשעה שנכסף לדבר ולשמוע קול איש. ספוק הצרכים – מאכל טוב, נקיון, חופש – נדמה לו לפיר בעת ההיא, – כשחסרה נפשו כל זאת, כאושר גמור, ובחירת העבודה, כלומר, כל תוכן החיים, נדמתה לו באותם הימים, כשנתמעטה כל כך זכות בחירתו, כדבר קל כל כך, שלא זכר, שברב טובה יבוטל כל האושר הנמצא בספוק הצרכים, ושהחופש המרובה לבחור עבודה, אותו החופש, שהמציאו לו השכלתו, עשרו וטוב מצבו בחייו, מכביד עד לאין עצה את הבחירה הזאת ומבטל גם את הצורך גם את האפשרות לעבוד.

כל משאות נפשו של פיר היו בעת ההיא מכוונות אל הימים, אשר יהי חפשי. ועם זה היה כל ימיו אחרי כן מהרהר ומדבר בעליצות יתרה בחודש שביו זה, באותם רגשי העוז והחדוה שאינם חוזרים, וביחוד באותה המנוחה השלמה שבלב, בחופש הפנימי הגמור, שלא היו לו אלא בימים ההם.

כאשר השכים, ויצא מן האהל בפעם הראשונה בעלות הבוקר, וראה בתחלה את גולות גגותיו החבושות באור כהה ואת צלביו של בית הנזירות, ואת הטל הקופא מקור על העשב המצופה אבק, ואת גבעות הרי האנקורים ואת שפת הנהר, שפת ארץ יער, המתפתלת ונבלעת במרחק החבצלתי; כאשר הרגיש בפעם הראשונה את נגיעת האויר הקריר ושמע קרקורי בני העורבים¹⁶ המעופפים דרך השדה אשר לפניו ממוסקבה, וכאשר פרץ אחרי כן פתאם נוגה ממזרח, וקצה השמש צף ויצא מתחת לעב, והגולות, והצלבים, והטל, והמרחק והנהר – כל אלה יחד התחילו משחקים לפניו באור משמח לבב, – הרגיש בקרבו רגש חדש של שמחה וחיי עוז, אשר לא היה בו עד כה מימיו.

והרגש הזה לא רק לא עזבו כל ימי שביו, כי אם, להפך, היה הולך וחזק בקרבו במדה שגדלו המכשולים שבמצבו.

הרגש הזה – של התנדבות נכונה לכל, של שלמות מוסרית – מצא חזוק לו בהערכה הגבוהה, שהעריכוהו חבריו מהרה אחרי כניסתו לאוהל. בידיעת הלשונות שלו; בכבוד אשר הביעו לו הצרפתים; בענותנותו; בדרכו לתת כל מה שבקשו מאתו (הוא היה מקבל שלשה רובלים לשבוע כדין אופיצר); בכחו הרב, אשר הראה לעיני החילים, כי היה מועך מסמרים בקיר האוהל בלחיצת ידיו; בטוב מזגו, אשר היה מתגלה בהליכותיו עם חבריו; בכשרונו הנפלא בעיניהם לשבת בלי נוע ולהרהר בלי עשות מאומה – נדמה לחילים כיצור מופלא ונשגב קצת מבינת אדם. אותן המדות המיוחדות, שבעולם שנמצא בו קודם לזה, אם לא הועילו לרעתו, היו עליו לפחות לטורח, – גודל כחו, זלזולו בסדרי החיים הטובים, טרדת רוחו וענותנותו, – העלוהו פה, בין האנשים האלה, כמעט למדרגת בן עליה. והוא הרגיש שהשקפתם זו מטילה חובות עליו.

יג    🔗

בלילה שבין הששי לשביעי לאוקטובר החלה תנועת הצרפתים היוצאים: התחילו מקרקרים את בתי הבשול ומורידים את האהלים וטוענים עגלות, וצבאות ועגלותיהם נסעו יצאו ממקומם.

בשבע שעות בבוקר עמד לפני האהלים חיִל מנהג צרפתי בלבוש יוצאים למלחמה, איש כובעו על ראשו, ורובהו על כתפו, וילקוטו על שכמו, ושקים גדולים עד מאד בידיהם, ושיחה צרפתית נמהרה, מעורבת בגדופים, עברה הנה והנה לאורך כל השורה.

יושבי האוהל היו כלם נכונים, לבושים, נעולים, חגורים, ואך המתינו עד שיצוו לצאת. החיל החולה סוקולוב, שהיה חור, רזה, ועגולים כחולים סבו את עיניו, ישב לבדו יחף ובלתי לבוש על מקומו ובעינים בולטות מרזון פניו הביט דרך שאלה אל חבריו, אשר לא שמו לב אליו, ונאנח אנחות קטנות וסדורות. נכר היה בו, שבעיקרו של דבר לא מכאוביו – הוא חלה חלי שלשול דם – כי אם יראתו ודאבון נפשו, על כי ישאר לבדו, הוציאו אנחות מקרבו.

פיר נגש אל החולה בנעלים, שתפר לו קרטיב מהעור הבלתי מעובד, אשר הביא לו לזה צרפתי לעשות עקבים לנעליו, וחבל אזור על מתניו, וישב על קצות רגליו.

– מה בכך, סוקולוב, הן לא כלם כאחד הולכים מזה! בית חולים להם פה. אפשר שייטב חלקך מחלקנו, – אמר פיר.

– אהה אלהים! הוי קצי, קצי! אהה אלהים, – נאנח החיל בהרמת קול.

– עוד אשאל אותם כרגע, – אמר פיר, ויקם וילך אל פתח האוהל.

– בשעה שקרב פיר אל הפתח, קרב שמה מחוץ עם שני חילים אותו הקפרל, אשר הציע ביום אתמול שפופרת טבק לפיר. גם הקפרל גם החילים היו לבושים כיוצאים למלחמה, ילקוטיהם עליהם, וקשקשי קובעיהם שהיו מרוכסים שנו את פרצופיהם המיודעים לפיר.

הקפרל הלך אל הפתח לסגור את הדלת, כאשר צווה על פי השלטון. צריך היה למנות את השבויים בטרם יוצאו.

–..? Caporal, que fera-ton du malade (החולה מה יהי עליו?) – החל פיר.

אך באמרו זאת התחיל מפקפק, אם זה מיודעו הקפרל, או איש אחר לא נודע לו: כל כך נשתנו פני הקפרל ברגע ההוא. מלבד זאת נשמע פתאם, ברגע שאמר פיר זאת, קול תופים מתופפים משני צדדים. הקפרל הרעים פניו לדברי פיר, ויבטא דבר גדוף בלי טעם ויסגור את הדלת בדפיקה עזה. באוהל נהיה חושך למחצה; משני עברים הרעימו תופים ובלעו את אנחות החולה.

“הנהו!… הנהו עוד הפעם!” אמר פיר אל לבו, וקור עבר על גבו פתע. בפני הקפרל שנשתנו, בצלצול קולו, ברעם התופים המעורר והמבלבל הכיר פיר את הכח הנסתר המתעלם, אשר הזקיק בני אדם להרוג איש את אחיו שלא ברצונם. את הכח, אשר נראתה פעולתו לעיניו בשעה שהוצא למיתה. לירוא מפני הכח הזה, להתאמץ להמלט מפניו, לפנות בבקשות או בתוכחות אל האנשים, אשר היו כלי משחתו, היה ללא הועיל. זאת ידע פיר בעת ההיא. צריך היה להמתין ולשאת. לא קרב פיר עוד אל החולה ולא הסב עין עוד אליו. הוא עמד מחריש בפנים נזעמים אצל דלת האוהל.

כשנפתחו דלתות האוהל, והשבויים התחילו יוצאים דחופים ודוחקים זה את זה בפתח כעדר אילים, דחק פיר, ויצא ראשונה ויגש אל אותו הקפיטן, אשר לפי דברי הקפרל היה נכון לעשות הכל בשביל פיר. גם הקפיטן היה בלבוש יוצא למלחמה, ומפניו הקרים נשקף אותו הדבר, אשר הכיר פיר בדברי הקפרל וברעש התופים.

– עברו, עבורו, – פטפט הקפיטן בפנים נזעמים והביט מתוך כעס אל השבויים, שעברו בהמון לפניו.

– מה ועל מה? – אמר האופיצר ויסב עיניו אליו בקרירות, כאילו לא הכירו.

פיר אמר לו על דבר החולה.

– הוא יוכל ללכת, השטן עמו! – אמר הקפיטן. – עברו, עבורו, – הוסיף לפטפט בלי הביט אל פיר.

– אך לא כן, גוסס הוא… – החל פיר לפרש דבריו.

– האמנם חפץ אתה!… – קרא הקפיטן והרעים פניו בכעס.

“דרם־ד־ד־דם, דם־דם” הרעימו התופים, ופיר הבין, כי הכח הנסתר כבר פרש כל שלטונו על האנשים האלה וכי לא להועיל הוא לדבר עוד.

האופיצרים השבויים הופרדו מהחילים וצוו ללכת ראשונה. אופיצרים היו כשלשים איש, ופיר בתוכם, וחילים היו כשלש מאות איש.

האופיצרים השבויים, שהוצאו מאהלים אחרים, היו כלם זרים ומלובשים יפה מפיר והביטו אליו, על פי נעליו, בחשדנות ובהתרחקות. לא רחוק מפיר הלך מַיור בריא, מכובד, לפי מה שהיה נכר, בעיני כל חבריו השבויים, וחלט קַזַני עליו, ואלונטית לו לחגורה על מתניו, ופניו נפוחים כתומים ונזעמים. ידו האחת, שהחזיק בה כיס טבק, היתה בחיקו, ובשנית נשען על קנה שפופרתו. המיור נשם וישאף בחזקה, וינהם ויכעס על כל סביביו, על כי נדמה לו, שדוחפים אותו, ושכלם נחפזים, בשעה שאין להחפז, ומתפלאים, בשעה שאין כל דבר נפלא לפניהם. אופיצר אחר, קטן ודל בשר, נכנס בדברים עם כל אחד והביע השערות על דבר השאלות, אנה מוליכים אותם. וכמה יספיקו לעבור ביום הזה. פקיד אחד בנעלי לבד ובמעיל קומיסר היה מרוצץ מעברים שונים ומתבונן במוסקבה השרופה ומודיע בקול רם מה שנגלה לו, מה נשרף, וחלק זה או זה הנראה פה – איזה הוא, אופיצר שלישי, איש פולני על פי הברתו, היה חולק על הפקיד ההוא ומביא ראיות, שטעה בסימני חלקי העיר.

– במה אתם נחלקים? – אמר המיור בזעף. – חלק זה או זה – הלא אחת היא; עיניכם רואות, הכל נשרף, ורב לנו… מה אתה דוחק, הצר לך הדרך? – פנה בזעף אל אחד ההולכים מאחריו, אשר לא דחק את המיור כלל.

– אי, אי, אי, ראו מה עשו! – נשמעו פעם מצד זה ופעם מצד זה קולות שבויים מתבוננים אל מקום הבערה. – גם זַמוסקבורֶצ’יה, גם זובובו, גם קרמל… הביטו נא, גם החצי לא נשאר. הלא אמרתי לכם, כי זמוסקבורצ’יה כלה, והנה כן הוא.

– ידעתם איפוא, שנשרפה העיר; ומה תדברו עוד! – אמר המיור.

בעברם דרך חַמובניקי (אחד מחלקי מוסקבה המעטים, שלא היו לשרפה) לפני בית התפלה, התלכד פתאם כל המון השבויים בעבר אחד, וקריאות פחד וגועל נפש נשמעו משם.

– הוי מנוולים! אינם משיחיים! מת הוא, מת גמור… משחו אותו באיזה דבר.

פיר נטה אף הוא אל בית התפלה, אשר היה אצלו אותו הדבר, שהביא לידי הקריאות האלה, וראה דמות איזה גוף נשען על גדר בית התפילה. מדברי חבריו, אשר היטיבו לראות ממנו, נודע לו, כי זה היה גוף מת מעמד אצל הגדר, ופניו משוחים בשחור.

– לכו, השטן יקח… עבורו… שלשים אלף שטנים… – נשמעו גדופי המנהגים, והחילים הצרפתים פזרו בקצף מחודש את המון השבויים, שהביטו אל המת.

יד    🔗

בסמטאות חמובניקי הלכו השבויים לבדם עם החיל המנהיג אותם ועגלותיו השונות שנסעו אחריהם, אך בצאתם אל אסמי הצידה באו באמצע מעגל ארטילריה גדול, שנסע צפוף, ושהתערבו בו גם מרכבות אחרות.

כשנגשו אל הגשר עמדו כלם מלכת והמתינו, עד שיעברו הנוסעים הקודמים להם. מאצל הגשר נגלו לשבויים שורות אין קץ של מעגלים נוסעים אחרים, מלפניהם ומאחריהם נגלו להם. מימין, במקום אשר נסבה מסלת קלוגה על יד כפר ניֶסקוצ’נויה, נמשכו ונבלעו במרחק סמוי מן העין שורות אין קץ של צבאות ומעגלים. אלה היו צבאות הקורפוס שביד בוֹגַרנה, שהם יצאו ראשונה; מאחור, ברחוב נַבֶרֶזְ’נַיה ודרך “גשר האבנים”, נמשכו צבאותיו ומעגליו של נֵי.

צבאות דַווּ, שהשבויים הובלו על ידם, הלכו דרך “קרימסקי ברוד”, וכבר נכנסו מקצתם ברחוב קלוז’סקיה. אבל המעגלים ארכו כל כך, שבטרם יצאו מעגליו האחרונים של בוגרנה ממוסקבה אל רחוב קלוז’סקיה החלו צבאות ני לצאת מ"אורדינקה הגדולה".

אחרי עברם דרך “קרימסקי ברוד” היו השבויים פוסעים פסיעות אחדות ועומדים, וחוזרים ופוסעים, ומרכבות ואנשים הלכו הלוך ודחוק זה את זה יותר ויותר מכל עבר. אחרי עברם יותר משעה תמימה דרך המקום שבין הגשר ובין רחוב קלוז’סקיה, שהוא אך מאות צעדים אחדות, ואחרי הגיעם אל המישור, שמתחברים בו רחובות זמוסקברצ’יה עם רחוב קלוז’סקיה, נתעכבו השבויים, שהיו שם כלם צפופים כערמה, ושעות אחדות עמדו בפרשת הדרכים הזאת, מכל עבר נשמעו רעש גלגלים שאינו פוסק כשאון ים ושעטת רגלים וגערות וגדופים שאינם פוסקים. פיר עמד נלחץ אל קיר בית מחורך והקשיב לקול הזה, שהתערב בדמיונו עם רעש תוף.

אופיצרים שבויים אחדים טפסו ועלו, כדי להיטיב ראות על ראש קיר הבית המחורך, שעמד פיר אצלו.

– המון עם כזה! עם רב כל כך!.. גם על כלי התותח הטילו! ראה נא, עורות שער… – דברו זה אל זה. – כמה בזזו המנוולים… הנה לזה מאחוריו, על העגלה… הלא מאיקונין הוא, חי אלהים!.. אשכנזים הם בודאי. גם אכר משלנו, חי אלהים!.. הוי נבלים!.. כמה עמס עליו, כמעט אין כח בו ללכת! ראו נא, גם את המרכבה לקחו!.. הנה על התבות עלה וישב! אבל ראו והתמהו!..נצים הם!…

– כן, כן, על סנטרו, על סנטרו! עד הערב לא יהי סוף לדבר. ראה נא, הביטו… אין זה כי אם של נפוליון בעצמו. ראו את הסוסים! בעטורים ובכתר מלכות! זה בית מורכב. השק נפל מידו, והוא איננו רואה… שוב הכו זה את זה… הנה אשה, וילד על ידיה, וטובת מראה היא. אבל המתיני מעט, לא ינתן לך לעבור… ראו, אין סוף. נערות רוסיות, חי האלהים, נערות. הלא עלו וישבו במרכבות במנוחה שלמה.

ושוב דחף גל הסקרנות הכללית את כל השבויים אל המסלה, כמו שנדחפו בחמובניקי על יד בית התפלה, ופיר בגובה קומתו ראה מעל ראשי אחרים את הדבר, אשר הסב כל כך את סקרנותם של השבויים. בשלש מרכבות פתוחות, שנתערבבו בין ארונות כדורים, נסעו וישבו צפופות אשה על אחותה נשים מכוסות כחל, עדויות בגדי צבעונים מבהיקים וקוראות איזו קריאות בקולות שרקניים.

מהרגע אשר הכיר פיר את הופעת הכח הנסתר, לא היה דבר משונה או נורא בעיניו: לא גוף המת, שנמשח בשחור לשם צחוק, לא אותן הנשים שנחפזו, ולא נודע אנה, ולא הבערות הגדולות שהיו במוסקבה. כל מה שראה פיר באותם הימים לא עשה עליו כמעט כל רושם, כאילו מאנה נפשו, בהכונה למלחמה כבדה, לקבל רשמים שיכלו להקטין כחה.

מרכבות הנשים עברו. אחריהן נסעו עוד עגלות ועוד חילים ועגלות משא; חילים, עגלות כלי תותח, מרכבות כבודות; חילים, ארונות, חילים; לפעמים רחוקות נשים.

אנשים כמו שהם, איש לעצמו, לא ראה פיר, רק את נסיעתם ראה.

כל אותם האנשים והסוסים כאילו נרדפו על ידי כח נסתר. כלם צפו ויצאו במשך השעה השלמה, שהיה פיר מסתכל בהם, מרחובות שונים בכוונה אחת משותפת לכלם לעבור מהר; כלם כאחד התחילו כועסים ונאבקים בהתנגשם עם אחרים: שנים לבנות נתגלו, גבות עינים התקדרו, גדופים בנוסח אחד נאמרו ונשנו בלי כל שנוי, ועל כל פרצופי הפנים היה אותו הרושם של רוח גבורה וקרירות אכזרית, אשר ראה בבוקר לקול התוף על פני הקפרל והשתומם עליו.

לפנות ערב כבר אסף ראש פלוגת המנהגים את אנשיו ובגערות ובטענות דחק ונכנס בין המעגלים, והשבויים יצאו, מוקפים מכל צד, אל מסלת קלוגה.

בלכתם נחפזו מאד, לא נחו ולא עמדו רגע, עד אשר החל השמש לבוא. המעגלים קרבו והתנגשו יחד, והאנשים החלו להכון ללינת הלילה. כלם נראו ככועסים וכמצטערים על מצבם. זמן רב נשמעו מכל צד גדופים וצעקות זעם ושאון נאבקים. המרכבה שנסעה מאחרי המנהגים קרבה והלמה את עגלת המנהגים ופרצה פרץ בה במוט רתמתה¹⁷. חילים אחדים רצו מעברים שונים אל העגלה; מקצתם הפנו והכו על ראשיהם את הסוסים האסורים למרכבה, ומקצתם הכו זה את זה, ופיר ראה, כי מחצו אשכנזי אחד מחץ קשה בראשו בגרזן מעוקם של חילים.

נדמה, שהאנשים האלה הרגישו עתה, בהעצרם בתוך השדה לפנות ערב הבציר הקר, כלם כאחד רגש התעוררות קשה מהחפזון והתנועה העזה, תנועת שאיפה אל איזה מקום לא נודע, שתקפה אותם בשעת יציאתם. בעמדם מלכת, כאילו הוברר לכלם, כי עוד טרם ידעו, אנה הם הולכים, וכי הרבה עמל ויגיעה קשה עליהם לשאת בדרכם.

עם השבויים התהלכו המנהגים במקום חניתם זה קשה עוד יותר מבשעת יציאתם. במקום הזה נתן לשבויים בפעם הראשונה בשר סוסים למאכל.

בכל אחד מפלוגת המנהגים, מהאופיצרים עד החיל האחרון שבה, נראה כמו כעס פרטי על כל אחד מהשבויים, וכמו מפני כעס זה נדחו פתאם מנהגי הידידות הקודמים שהיו ביניהם.

הכעס הזה גבר עוד יותר, כשנמנו השבויים, ונגלה, שחיל רוסי מתחלה חלי בטן ברח בשעת מהומת היציאה ממוסקבה. פיר ראה איש צרפתי מכה חיל רוסי, שהרחיק לנטות מן המסלה, ושמע את מאהבו הקפיטן גוער באונטר־אופיצר על בריחת החיל הרוסי ומאיים עליו, שיתן את הדין. על הצטדקות האונטר־אופיצר, שהחיל היה חולה ולא יכל ללכת, אמר האופיצר, שנגזר לירות על מי שיפגר, ופיר הרגיש, כי הכח הנורא, אשר דכא אותו בשעת דיני המיתה ואשר לא הורגש אחרי כן בימי שביו, חזר ותקף אותו. יראה באה בו, אבל הרגש הרגיש, כי במדה שאותו הכח הנורא מתאמץ לדכאו תחת ידו, גדל וחזק בו כח חיים בלתי תלוי בכח הנורא ההוא.

פיר אכל נזיד קמח שפון ובשר סוס ושח עם חבריו.

גם פיר גם איש מחבריו לא דבר דבר לא אדות המעשים שראו במוסקבה, לא על גסות הליכות הצרפתים עמהם, לא על הגזרה לירות שהודיעו להם: כלם היו, כאילו משום התנגדות למצב ההולך וקשה, מלאים תנועה ושמחים. הם דברו איש בזכרונותיו מימי חייו, במראות מגוחכים שראו בימי המלחמה, ודחו עוד בראשיתה כל שיחה על אדות מצב ההוה.

השמש כבר בא, כוכבים בהירים התחילו דולקים זעיר שם זעיר שם על פני השמים; אדמומית הירח המלא בצאתו הוצקה כמראה בערה בקצה הרקיע, והכדור האדום הגדול הפליא להתנודד בתוך האד האפור קצת. ואור נהיה. הערב עבר, אך עוד לא אתא לילה. פיר קם מתוך חבריו החדשים וילך בין המדורות אל מעבר למסלה, ששם עמדו, על פי מה שאמרו לו, חילים שבויים. נפשו חפצה לדבר עמהם מעט. בדרך העמידו צופה צרפתי ויצוהו לשוב.

אך לא אל המדורה, לא אל חבריו שב פיר, כי אם אל עגלה בלתי רתומה, אשר לא נמצא איש אצלה. הוא קפל רגליו קצת, ויורד ראשו, וישב בלי נוע ישוב והרהר. יותר משעה עבר. איש לא הפריע את פיר. פתאם התחיל צוחק צחוק עבה מביע נדיבות, כדרכו, בקול רם כל כך, שמצדדים שונים הביטו ותמהו אנשים בשמעם את הצחוק המשונה הזה, שהיה נכר בו, שהוא של יחיד.

– ח־ח־ח! – צחק פיר. ובקול דבר עם לבבו כדברים האלה: – לא נתן לי החיל ללכת. תפשוני, שמוני במשמר. מחזיקים אותי בשבי. מי הוא: אותי? אותי? אותי – את נפשי, אשר אין מות לה! ח־ח־ח!.. ח־ח־ח! – צחק, ועיניו מלאו דמעה.

איזה איש קם ויקרב לראות מה דבר הצחוק, שצוחק האיש הגדול המשונה הזה לבדו. פיר חדל לצחוק, ויקם, ויט מאצל הסקרן ויפן כה וכה.

שדה המחנה הגדול בלי קץ, שקודם לזה היה מלא שאון מדורות ושיחות בני אדם, שקט מעט מעט; הלהבות האדומות של המדורות היו הולכות וכבות ומלבינות. הירח המלא עמד ברום פני השמים. היערים והשדות, שלא נראו קודם לזה מחוץ למחנה הצבא, החלו להגלות במרחק. ומאחרי היערים והשדות האלה נראה עוד מרחק אין קץ מלא אור, מתנודד ומושך את הלב. פיר הביט השמימה אל מעמקי הכוכבים המתחמקים, המצחקים. “וכל זה שלי, וכל זה בקרבי, וכל זה אני בעצמי!” אמר פיר בלבו. “ואת כל זה תפשו ויושיבו באוהל גדור בנסרים!”. הוא חייך וילך אל חבריו לשכוב.

טו    🔗

בימים הראשונים לאוקטובר בא עוד מלאך שלום אל קוטוזוב, ומכתב בקשת שלום בידו מאת נפוליון, והמכתב נרשם במרמה כשלוח ממוסקבה, בשעה שכבר נמצא נפוליון במסלת קלוגה הישנה לא רחוק מקוטוזוב, ולא מאחריו כי אם מלפניו. קוטוזוב השיב על המכתב הזה בדבר אשר השיב על המכתב הראשון, שנשלח ביד לוריסטון; הוא אמר, כי על אדות שלום אין לדבר דבר.

מהרה אחרי כן באה הודעה מצבאו הפרטיזני של דוֹרוֹחוֹב, שהלך משמאל לטרוטינו, שבכפר פומינסקויה נראו פלוגות צבא, שהפלוגות האלה הן הדיביזיה של ברוסיֶה, ושאת הדיביזיה הזאת, שנפרדה משאר חלקי הצבא, נקל להשמיד. ושוב דרשו החילים והאופיצרים מעשים. גנרלי השטב זכרו את הנצחון שעלה בידם בקלות על יד טרוטינו והעתירו דברים על קוטוזוב, שימלא את עצת דורוחוב. קוטוזוב לא חשב לנחוץ כל מעשה קרב. יצא מזה הדרך הממוצע, הדבר שהיה צריך להעשות; נשלחה פלוגה קטנה לפומינסקויה להשתער על ברוסיה.

במקרה מפליא נמסרה שליחות זו – היותר קשה והיותר חשובה, כפי מה שהוברר אחרי כן – לדוחטורוב, הוא דוחטורוב הקטן, הצנוע מכל חבריו, אשר לא תארו איש מעולם בתור מחבר תכניות מלחמה, מעופף לפני הגדודים, זורק צלבים על סוללות וכיוצא בזה, אשר נחשב ונודע לקצר־יד ולדל־בינה, אבל הוא דוחטורוב, אשר בכל הקרבות, שהיו בין הרוסים ובין הצרפתים מאויסטרליץ ועד שנת השלש־עשרה, אנחנו מוצאים אותו בראש החיל בכל מקום, שהיה המצב קשה. באויסטרליץ הוא נותר אחרון אצל סכר אוגֶסט, אוסף גדודים ומציל מה שאפשר, בשעה שהכל נסים ואובדים, ואין גם גנרל אחד במאסף. הוא הולך אל סמולנסק, כשהוא אחוז קדחת, עם עשרים אלף איש, לגון על העיר מפני כל חיל נפוליון. בסמולנסק מעירה אותו ירית כלי התותח על העיר, בהחלו להתנמנם באש קדחתו בשער מַלַחוב, וסמולנסק עומדת יום תמים. בקרב הבורודינואי, אחרי אשר נספה בגרטיון, ובצבאות אגפנו השמאלי נפלו חללים תשעה לעשרה, וכל כחה של הארטילריה הצרפתית הועד אל שדה הקרב, נשלח שמה הוא, דוחטורוב קצר־היד ודל־השכל, ולא אחר, וקוטוזוב ממהר לתקן את שגיאתו, ששגה בשלחו שמה אחר בראשונה. ודוחטורוב הקטן, המתנהל בצניעות, נוסע שמה, ובורודינו – לכבוד ולתפארת לחיל רוסיה. והרבה גבורים מתוארים לפנינו בשירים ובפרוזה, אך על אדות דוחטורוב אין בידינו כמעט אפילו תיבה אחת.

דוחטורוב נשלח שנית שמה, לפומינסקויה, ומשם ליַרוסלַוץ הקטנה, אל המקום אשר היה בו הקרב האחרון עם הצרפתים, ואשר הוחלה בו, כפי שנראה בברור, מפלת הצרפתים, וגם מתקופה זו של המלחמה מתארים לנו הרבה גאונים וגבורים, ודוחטורוב לא יזכר ולא יפקד, או יזכר מעט מאד או דרך ספק. ופרישה זו מעידה על גדולתו של דוחטורוב יותר מכל דרישה.

דבר טבעי הוא, שמי שאינו מבין יסודה של מכונה מדמה בראותו את פעולתה, שחשוב בה יותר מכל הצרור המרקד בה, שנפל בתוכה במקרה ומעכב קצת את הליכתה. אדם שאינו יודע טיבה של מכונה אינו יכול להבין, כי לא אותו הצרור המקלקל ומעכב, כי אם האופן הקטן המשפיע, הסובב בחשאי, הוא אחד מחלקיה היותר חשובים.

בעשירי לאוקטובר, ביום אשר הגיע בו דוחטורוב עד חצי דרכו לפומינסקויה ועמד בכפר אריסטובה והתקין עצמו למלא בדיוק את אשר הוטל עליו, נטה כל חיל צרפת – אשר הגיע בהליכתו הנמהרה עד מחנה מירט, לפי מה שנראה, על מנת לערוך קרב – פתאם בלי טעם ימינה, אל המסלה הקלוגאית החדשה, והחל להכנס לפומינסקויה, ששם חנה קודם לזה אך ברוסיה לבדו. ביד דוחטורוב היו בעת ההיא, לבד מדורוחוב, שתי פלוגות קטנות של פיגנֶר ושל סֶסְלַוִין.

באחד עשר לאוקטובר בערב בא ססלוין לאריסטובה אל הממונים עליו עם חיל גוַרדאי צרפתי שנשבה. השבוי ההוא אמר, כי הצבאות שנכנסו ביום ההוא לפומינסקויה היו החלוץ לכל החיל הגדול, כי גם נפוליון היה שם, כי כל החיל יצא ממוסקבה, וזה היום החמישי ליציאתו. בערב ההוא ספר אכר משרת¹⁸ שבא מבורובסק, כי ראה בעיניו כניסת חיל רב לעיר שהוא בא משם. קוזקים מפלוגת דורוחוב הודיעו, כי ראו גורדיה צרפתית נוסעת במסלה ההולכת אל העיר בורובסק. מכל השמועות האלה הוברר, כי במקום אשר דמו למצוא דיביזיה אחת נמצא כל חיל צרפת, אשר הלך, בצאתו ממוסקבה, בדרך אשר לא עלה על לב – במסלה הקלוגאית הישנה. דוחטורוב לא אבה לעשות מאומה, על כי לא ידע בברור, מה חובתו לעת אשר כזאת. הוא נצטווה להשתער על פומינסקויה. אבל קודם לזה היה אך ברוסיה לבדו בפומינסקויה, ועתה נמצא שם כל חיל צרפת. ירמולוב אמר לעיין ולעשות כאשר ייטב בעיניו, אבל דוחטורוב עמד על דעתו, שהוא צריך לצוויו של הוד הנסיכות. החלט לשלוח כתב הודעה אל השטב.

לשליחות זו נבחר בולחוביטינוב, אופיצר בעל בינה, והוטל עליו למלא בהרצאת כל הדבר על פה את דברי ההודעה הכתובה. בשעה השתים עשרה בלילה קבל בולחוביטינוב את המכתב החתום ואת הצווי שבעל פה וירכב בדהירה אל השטב הראשי, וקוזק וסוסים מוכנים אתו.

טז    🔗

ליל בציר אפל וחם. גשם ירד זה היום הרביעי. שתי פעמים החליף בולחוביטינוב סוסים בדרכו זה, דרך רפש וטיט, שרכב ועבר בו בדהירה שלשים תחומים בשעה וחצי, ובא בשעה השנית בלילה עד לֶטַשובקה.

אצל בית־עץ פשוט, שהיה תלוי על גדרו, העשויה קנים עבותים, שלט “השטב הראשי”, ירד ויעזוב את סוסו ויבוא אל הפרוזדור החיצון האפל.

– לגנרל היומי קראו מהרה! הדבר נחוץ מאד! – אמר אל איזה אדם, שהתחיל קם ממשכבו ונושם בקול בחשכת הפרוזדור.

– מתחלת הערב נחלו¹⁹ מאד, זה הלילה השלישי שאינם ישנים – טען לגנרל בלחישה קול חיל משמש, – טוב לך להעיר בראשונה את הקפיטן.

– הדבר נחוץ מאד, מהגנרל דוחטורוב, – אמר בולחוביטינוב בהכנסו בפתח הנפתח, שגשש ומצא.

החיל המשמש עבר לפניו ויחל לעורר נרדם.

– וַשֶׁה בלַגורודיֶה, ושה בלגורודיה, קוליֶר²⁰.

– מה? מה? ממי? – נשמע קול נעור משנתו.

– מדוחטורוב ומאַלכסי פטרוביץ'. נפוליון בפומינסקויה, – אמר בולחוביטינוב, בלי ראות בחשכה את פני השואל אותו, אבל בהשערה על פי קול דבורו, שלא קונובניצין היה זה.

המוער משנתו פהק והשתרע.

– אבל אין את נפשי לעוררו, – אמר ומשש בידו. – חולה הוא! אולי אין דבר, אך שמועות בטלות.

– זה מכתב ההודעה, – אמר בולחוביטינוב: – צוויתי למסרו מיד לגנרל היומי.

– חכה נא, אבעירה נא אש. לאן, מנוול, אתה מסלק מדי פעם בפעם? – אמר האיש המשתרע אל משמשו (השר היה שצֶרבינין, שלישו של קונובניצין). – מצאתי, מצאתי, – הוסיף השר.

המשמש חצב ניצוצות, ושצרבינין גשש וחפש את המנורה.

– הוי, נתעבים! – אמר בגועל נפשו.

לאור הניצוצות ראה בולחוביטינוב את פניו הרעננים של שצרבינין, אשר החזיק נר בידו, ואת איש אחד שהיה ישן עוד על משכבו בזוית שבראש החדר. זה היה קונובניצין.

כשהגפרורים שנגעו בהם אל הנעורת הקלויה²¹ התחילו דולקים, ראשונה בלהבת כחולה ואחר כן בלהבת אדומה, הדליק שצרבינין את נר החלב המעוך במנורה, שרצו מעליה ברגע ההוא היתושים הפרוסיים, שהיו מלחכים את הנר, ויתבונן בציר השלוח אל השטב. בולחוביטינוב היה כלו מלוכלך ברפש ובהתנגבו בשרוול היה מטנף את פניו.

– אבל מי הוא המגיד זאת? – אמר שצרבינין בקחתו את המכתב החתום.

השמועה נכונה, – אמר בולחוביטינוב. – גם שבויים, גם קוזקים, גם מרגלים מעידים פה אחד.

– אין מה לעשות, עלינו לעוררו, – אמר שצרבינין, ויקם ויקרב אל האיש, אשר היה מכוסה באדרת צבאית, וכפת לילה על ראשו. – פטר פטרוביץ'! – אמר ברהיטה (קונובניצין לא נע תנועה כל שהיא). אל השטב הראשי! – אמר ברהיטה בחיוך קל, מדעתו, כי מלים אלה תערנה אותו בודאי.

ובאמת הורם כרגע הראש החבוש כפת לילה. על פני קונובניצין היפים והעזים ולחייו האדומות כמו מתוך קדחת עוד נשאר כהרף עין רושם הרהורי השנה הרחוקים מחיי השעה, אבל אחרי כן נזדעזע פתאם ופניו חזרו ולבשו מנוחה ועוז כבכל עת.

– ומה נהיה? ממי? – שאל בלי פזיזות, אבל מיד, וקרץ בעיניו מפני אור הנר.

בעודנו שומע את דברי האופיצר פתח וקרא את המכתב. ככלותו לקרוא מהר ויורד רגליו החבושות אנפילאות של צמר על הקרקע שהיה אך עפר ויחל לשים עליהן את נעליו. אחרי כן הסיר את כפת הלילה ויסרוק את צדעיו וישם את מצנפתו על ראשו.

– במהרה באת? נלכה נא אל הוד הנסיך.

קונובניצין הבין מיד, כי השמועה המובאה חשובה מאד, וכי אין להתמהמה. הטובה היתה אם רעה, לא עיין ולא שאל את נפשו. לזאת לא שם לב. אל כל ענין המלחמה הביט לא בהשכל, לא בהגיון, כי אם באיזו מדה אחרת. בלבו היה בטחון עמוק אשר לא הביע בשפתיו, כי הכל יהיה יפה, אך אין להאמין בזאת, וקל וחומר שאין להשמיע זאת, ואך ראוי לעשות איש את המוטל עליו. ואת המוטל עליו עשה ומסר כל כחותיו למעשהו זה.

פטר פטרוביץ' קונובניצין, אשר גם הוא כדוחטורוב הובא ברשימת הנקובים גבורי שנת השתים־עשרה – הברקליים, הריבסקיים, הירמולובים, הפלטובים, המילורדוביצ’ים – כאילו אך ממנהג דרך ארץ בלבד, נחשב גם הוא כדוחטורוב לאדם, שכשרונותיו וידיעותיו דלים עד מאד, וגם הוא כדוחטורוב לא עשה תכניות קרבות מימיו, אבל נמצא תמיד במקום המצב היותר קשה; מאז נמנה לגנרל משמר היה ישן אך כשהדלת פתוחה ומצווה, שכל ציר שלוח יעוררהו; בשעת קרב עמד בכל פעם במקום היריה החזקה, וקוטוזוב הוכיח אותו על זה וגם ירא לשלחו לקרב בשביל זה; ויהי גם הוא כדוחטורוב אחד מאותם הגלגלים הנסתרים, שאינם חורקים ברעש ואינם שואנים, והם חלקה העיקרי של המכונה.

בצאתו מבית־העץ בליל הטחב והחשכה הרעים פניו, במקצת מאשר חזק עליו כאב ראשו יותר מבתחילה, ובמקצת מאשר עלה על לבו הרעיון הקשה, מה מאד יתעורר עתה כל קן בעלי ההשפעה השטביים לשמועה הזאת, ביחוד בניגסן, שאחרי מעשה טרוטינו היה איש מצותו עד מות של קוטוזוב; ומה ירבו להציע, להתוכח, ולצוות, לבטל צוויים. חזון לבו זה היה קשה לו, אף על פי שידע, שאי אפשר בלעדי זאת.

באמת החל כרגע טול – אשר סר אליו קונובניצין והודיע לו את השמועה החדשה – להרצות את סברותיו לפני הגנרל הדר עמו. וקונובניצין, ששמע ושתק בקוצר רוח, הזכיר לו, כי צריך ללכת אל הוד הנסיך.

יז    🔗

קוטוזוב היה, ככל הזקנים, ישן בלילות מעט. ביום היה מתנמנם לפעמים קרובות פתאם; אבל בלילה שכב על משכבו בלי פשוט את בגדיו ועל פי רוב לא נרדם, כי אם הרהר.

גם הפעם שכב כן על מטתו, וראשו הכבד, הגדול, המחובל נסמך על זרועו המסובלה בבשר, והרהר והביט בעינו הפקוחה האחת אל החשכה.

מאז החל בניגסן שהיה מחליף מכתבים עם הקיסר ותקיף מכל שרי השטב, להתרחק ממנו, בטח קוטוזוב יותר, שלא יזקיקו עוד הפעם אותו ואת חילו להשתתף במעשי השתערות לבלתי הועיל. גם מהקרב הטרוטינואי ומהיום שלפניו, שהיה קוטוזוב זוכרו היטב בדאבון נפשו, יכלו ללמוד קצת, אמר בלבו.

“עליהם להבין, כי אנחנו יכולים אך להנגף בבואנו להשתער. מתינות והעת הן גבורי מלחמתי!” אמר קוטוזוב בלבו. הוא ידע, כי לא טוב לקטוף תפוח בעודו ירוק. מאליו יפול כשיגמול; ואם תקטפהו כשהוא ירוק, תשחית את התפוח ואת העץ יחדו, וגם שניך תקהינה. באשר היה צייד רגיל ידע, כי החיה פצועה, כי נפצעה כפי שיכל כל חיל רוסיה לפצוע, אך אם פצועת מות היא אם לא, זאת היתה שאלה, שעוד לא נפתרה. על פי שליחות לוריסטון ובֶרטֶמי ועל פי הודעות פרטיזנים, ידע קוטוזוב כמעט ידיעה גמורה, כי פצעי מות נפצעה. אבל עוד היו צריכים לראיות, צריך היה להמתין.

“נפשם תחשוק לרוץ לראות, איך הומתה בידם. המתינו מעט, ראה תראו. אך תחבולות מלחמה בפיהם כל היום, אך מעשי השתערות!” אמר בלבו. “בשביל מה? אך להצטיין! כאילו שמחה היא להתנגח. דומים הם לילדים, שאין להוציא ידיעה נכונה מפיהם, איך נפל דבר; וכל זה על כי כלם חפצים להראות, מה מאד הם יודעים להתנגח. אך לא בזה תלוי הדבר עתה”.

“ומה נפלאו התחבולות, שכלם מציעים לי! הם מדמים, שאם שערו שנים או שלשה מקרים אפשריים (הוא זכר את התכנית הכללית השלוחה מפטרבורג), יודעים הם את כל המקרים היכולים לבוא, אבל אין מספר לכל המקרים!”

השאלה שלא נפתרה, אם הפצע, שנתן על יד בורודינו, פצע מות הוא, היתה מרחפת לפני קוטוזוב זה חודש תמים. מצד אחד הלא תפשו הצרפתים את מוסקבה, ומצד אחר הרגיש קוטוזוב בלי ספק בכל קרביו, שהמכה הנוראה, שאזר בה כל כחו הוא עם כל אנשי רוסיה יחדו, היתה כדי להמית. אבל סוף סוף הוצרכו לראיות, והוא חכה להן זה חודש, וכאשר ארכו הימים כן קצרה רוחו. על משכבו בלילות נדודיו עסק באותו הדבר, שעסקו בו הגנרלים הצעירים, בדבר אשר הוכיח אותם על אודותיו. כצעירים ההם היה משער גם הוא את כל המקרים היכולים לבוא, אלא שהוא לא יסד מאומה על השערותיו, ומקרים אפשריים ראה לא שנים או שלשה, כי אם אלפים, כאשר הרבה להרהר, כן רבו המקרים שנראו לפניו. דרכים מדרכים שונים מצא לחיל נפוליון, לכלו או לחלקיו, – לפטרבורג, אליו (אל קוטוזוב), אל מסביב לו הצדה, גם את האפשרות (שהיה ירא ממנה יראה יתרה) שנפוליון יחל להלחם עמו כמוהו, בתחבולות שהוא אחז בהן, שישב ויחכה לו במוסקבה, ראה בהרהוריו. עוד זאת ראה, שיכול חיל נפוליון לשוב אחור דרך מֶדין ויוּכְנוב; אך הדבר האחד שלא יכל לראות מראש היה מה שנעשה באמת, הוא הטרוף שנטרפו צבאות נפוליון בבהלה ומבלי חשבון באחד עשר הימים הראשונים ליציאתו ממוסקבה – אותו הטרוף שאפשר את הדבר, שלא נועז קוטוזוב אז עוד להעלותו על רוחו, את הכליה הגמורה שבאה על חיל צרפת. הודעות דורוחוב על אדות הדיביזיה של ברוסיה, דברי הפרטיזנים על אדות הרעות שמצאו את הצרפתים, השמועות על אדות ההכנות לצאת ממוסקבה – כל זה היה סיוע להשערה, שחיל צרפת נגף ונכון לנוס; אך כל הדברים האלה היו אך השערות, שנראו כחשובות מאד בעיני הצעירים ולא בעיני קוטוזוב. בנסיון, שקנה לו בששים שנות עבודתו, ידע עד כמה אין לסמוך על שמועות, ידע עד כמה מוכשרים האנשים החפצים באיזה דבר לצרף את כל שמועותיהם לחשבון מתאים לחפצם, וידע עד כמה הם אוהבים לדלוג בצרוף כזה על כל מה שיש בו סתירה לבנינם. ובמדה שגדלה תאותו של קוטוזוב, בה במדה אסר לעצמו להאמין לזה. השאלה הזאת העסיקה את כל כחות נפשו. כל אשר מחוץ לענין זה נחשב בעיניו אך לשמירת מנהגים מקובלים בחיים. מנהגים מקובלים כאלה, שקשה לעבור עליהם, היו שיחותיו עם אנשי השטב, מכתביו אל מַדַם שטַל, אשר כתב מטרוטינו, קריאת רומנים, חלוק פרסים, חליפת מכתבים עם פטרבורג וכיוצא בכל זה. אבל מפלת הצרפתים, שרק הוא לבדו ראה אותה מראש, היתה תאותו האחת שבמעמקי לבו.

באחד עשר לאוקטובר בלילה שכב נשען על זרועו והרהר בזה.

בחדר הסמוך נהיתה תנועה ונשמע קול צעדי טול, קונובניצין ובולחוביטינוב.

– אי, מי שם? בואו, בואה! איזו חדשה? – קרא אליהם הפלדמרשל.

המשרת עסק בהדלקת הנר, וטול ספר את דברי הידיעות.

– מי הביא? – שאל קוטוזוב, ופניו התמיהו את טול, כשהודלק הנר, בדקדקנות הקרה, שהיתה שרויה עליהם.

– אי אפשר להטיל ספק, הוד נסיכות.

– קרא, קרא לו הנה!

קוטוזוב ישב, ורגלו האחת מורדת אל מחוץ למטה, ובבטנו הגדולה נשען על רגלו השנית שנלפתה תחתיו. הוא לטש את עינו הרואה האחת, כדי להסתכל יפה יפה בציר השלוח אליו, כאילו רצה לקרוא בתוי פניו של זה, מה שנכספה נפשו לדעת.

– הגידה, הגידה נא, ידידי, – אמר אל בולחוביטינוב בקולו הנמוך, קול זקן מופלג, ובידיו כסה את כתנתו שנפתחה על חזהו. – קרב נא, קרב יותר. איזו חדשות נעימות הבאת לי? איזו? נפוליון יצא ממוסקבה? האמת היא? אמת?

בולחוביטינוב הגיד בראשונה בפרטות את כל אשר צווה להגיד.

– דבר, דבר מהר, אל תיגע את נפשי, – נכנס קוטוזוב לתוך דבריו.

בולחוביטינוב ספר הכל, וידום ויחכה למצות פיו. טול התחיל מדבר, אך קוטוזוב הפריעו, כי רצה בעצמו לאמור דבר, אבל פתאום נעוו, נתקמטו פניו, וינע ידו על טול ויסוב אל העבר שמנגד לזה, אל קרן הזוית המיופה, שכלה מלאה צלמים.

– אלי, יוצרי! הקשבת לתפלתנו… – אמר בקול רועד ובכפים צמודות. – רוסיה נושעה, אודך אלהים. – והתחיל בוכה.

יח    🔗

כל פעולת קוטוזוב משעת הידיעה הזאת עד סוף המלחמה היא אך השתדלות לעצור את צבאותיו – בכח שלטונו, בערמה ובבקשות – ממעשי השתערות וקרבות והתנגשות לבלתי הועיל עם האויב ההולך ונספה. דוחטורוב הולך למַלויַרוסלַוֶץ, אבל קוטוזוב מתמהמה עם חילו ומצווה לעזוב את קלוגה, שהיציאה לאחריה נחשבת בעיניו לאפשרית מאד.

קוטוזוב הולך ונסוג אחור בכל מקום, אך האויב מתחמק ונס אחור אל העבר שמנגד לו ואיננו מחכה עד שיסוג הוא ראשונה.

היסטוריוניו של נפוליון מתארים לפנינו את הליכתו הנפלאה אל טרוטינו ומלוירוסלוץ ומחשבים חשבונות על אדות הדברים שהיו עתידים להיות, אילו הספיק נפוליון לבוא אל פלכי הדרום העשירים.

אבל מלבד אשר לא היה כל מעצור לנפוליון מלכת אל פלכי הדרום האלה (כי חיל רוסיה נתן ידים לו ללכת), שוכחים הם ההיסטוריונים, כי לא יכל עוד חיל נפוליון להנצל בכל תחבולה, על כי כבר נשא בקרבו את המדות המאבדות כל חיל לאין מרפא. החיל הזה, אשר מצא לו צידה לרוב במוסקבה ולא יכל להחזיק בה, כי אם רמס אותה ברגליו, אשר בבואו לסמולנסק לא לקח לו שם צידה, כי אם בזז ושסה, במה יכל החיל הזה להתחזק בפלך קלוגה, שגם יושביו רוסים כבני מוסקבה, וגם שם דרכה של אש לאכול כל מה ששורפים בה?

החיל הזה לא יכל להתחזק בשום מקום. מהקרב הבורודינואי ומשסת מוסקבה נשא בקרבו כמו תנאי התפרדות חימיים.

אנשי החיל המבוטל הזה נסו עם שריהם בלי דעת בעצמם, אנה הם נסים, ובקשו לנפשם (גם נפוליון גם כל אחד מהחילים) אך דבר אחד: להחלץ מהר כפי האפשר מן המצר, אשר הכירו בו כלם, אם גם לא בברור, שאין ממנו מפלט.

וזה הדבר אשר במועצה שהיתה במלוירוסלוץ, כשעשו עצמם הגנרלים כאילו הם נועצים ומחווים דעות שונות, שמה הדעה האחרונה, דעתו של מוּטוֹן, החיל הפשוט, התמים, שהביע בפיו מה שהיה בלבות כלם, שצריך להמלט כפי האפשר במהרה, מחסום לכל הפיות, ואיש מהנאספים, וגם נפוליון בכלל זה, לא יכל לאמור דבר נגד האמת הזאת, שכלם כאחד עמדו עליה.

אולם, אף על פי שכלם ידעו, שנחוץ להמלט, עוד לא חדלו להתבושש בהכרה זו, שצריך לנוס. ונחוצה היתה דחיפה מחוץ, שתדחה את הבושה הזאת. והדחיפה באה בזמנה. זאת היתה מה שהצרפתים קוראים “le Hourra de l’Empereur”.

ביום השני אחרי המועצה בבוקר השכם עשה עצמו נפוליון כאילו רצה לתור את הצבאות ואת שדה הקרב שהיה ושיהיה ונסע בלוית מרשלים ושומרי ראש באמצע שורת מחנה הצבא. קוזקים עסוקים בבזה פגעו בנפוליון בעצמו, ועוד מעט ונפל בידם. הקוזקים לא תפשו את נפוליון, אבל הציל אותו מידם אותו הדבר, אשר אבד וכלה את הצרפתים: השלל, שעטו אליו הקוזקים והניחו לאנשים בגללו גם בטרוטינו, גם במקום הזה, בלי התבונן, כי נפוליון לפניהם, עטו אל השלל, ונפוליון מלט את נפשו.

אם יכלו בני הדון (les enfants du Don ) לתפוש את הקיסר בעצמו בתוך חילו, הלא היה ברור, כי אין מה לעשות עוד בלתי אם לנוס כפי האפשר מהר בדרך הידועה והיותר קרובה. נפוליון, שכבר היה בן ארבעים שנה ובעל בטן ולא הרגיש בנפשו עוד את קלותו ועוז רוחו הקודמים, הבין את הרמז הזה. ובגלל החרדה, אשר נפלה עליו מפני הקוזקים, הסכים מיד עם מוטון ויצו, לפי דברי ההיסטוריונים, להסוג אחור אל המסלה הסמולנסקית.

מה שהסכים נפוליון למוטון, והצבאות הלכו לאחור, אינו מוכיח, שהוא צווה זאת, אבל מוכיח הוא, שהכחות, שהשפיעו על כל החיל לענין הליכתם במסלת מוז’ייסק, השפיעו גם על נפוליון.

יט    🔗

כשאדם הולך הוא מוצא לו בלבו מטרה להליכתו. כדי ללכת אלף תחומים נחוץ לו לדמות, שאיזה דבר טוב נמצא מאחרי אלף התחומים. נחוצה דמות ארץ חמדה בלב כדי לעצור כח ללכת.

בימי כניסת הצרפתים היתה מוסקבה ארץ חמדתם, ובימי יציאתם נכנסה ארץ מולדתם תחתיה. אבל ארץ מולדתם רחקה מאד, ומי שהולך אלף תחומים אנוס לשכוח לפי שעה את מטרתו האחרונה ולאמור בלבו: היום אעבור ארבעים תחומים ואבוא אל מקום מנוחה ומלון; ובהליכה הראשונה משכח מקום מנוחה זה את המטרה האחרונה ומרכז על עצמו את כל בקשותיו ותקוותיו של ההולך. השאיפות המובעות ביחיד מתחזקות תמיד בהמון עם.

מטרתם האחרונה, ארץ מולדתם של הצרפתים, שהלכו לאחור במסלה הסמולנסקית הישנה. רחקה מהם מאד. והמטרה הקרובה, שכל בקשותיהם ותקוותיהם, שחזקו במדה מרובה עד מאד בתוך ההמון, היו מכוונות אליה, היתה סמולנסק. לא מפני שידעו האנשים, שיש בה הרבה צידה ופלוגות חיל חדשות, לא מפני שאמרו להם כזאת (להפך, גדולי שרי החיל, וגם נפוליון בתוכם, ידעו, כי צידה מעט שם ולא הרבה), אלא מפני שאך זה לבד יכל לתת להם כח ללכת ולשאת את כל התלאה שבהווה, הטעו את עצמם כלם, גם אותם שידעו גם אותם שלא ידעו, והועידו פניהם אל סמולנסק בתאות נפש כאל ארץ חמדה.

בצאתם אל המסלה הגדולה התחילו רצים בכח אמיץ ובמהירות שלא נשמעה כמוה אל מטרתם הבדויה. מלבד סבה זו – של השאיפה הכללית – שעשתה את המוני הצרפתים לצבור אחד וחזקה את ידיהם, חברה אותם יחד עוד סבה אחת. הסבה הזאת היתה עצמת מספרם. ההמון הכביר הזה משך אליו בעצמו, כמו על פי הכח המושך הפיסיקאי, אטומים יחידים של בני אדם. הם הלכו בהמונם הרב של מאת אלף איש כממלכה שלמה.

כל אחד מהם בקש אך דבר אחד – למסור את נפשו לשבי, להחלץ מכל הרעות והצרות. אבל מצד אחד משך כח השאיפה הצבורית אל המטרה שבסמולנסק את כל אחד מהם בדרך אחד; מצד אחר לא יכל קורפוס שלם למסור עצמו לשבי בידי רוטה אחת, ואף על פי שהיו הצרפתים משתמשים בכל מקרה הגון לפרוש מצבורם ולהמסר לשבי גם באמתלה קלה שבקלות, לא היו אמתלאות אלה מצויות בכל עת. גם מספרם הרב והליכתם שהלכו צפופים ונחפזים מנעו אותם מזאת, ולרוסים לא רק הכבידו שני אלה, כי אם גם לא נתנו לגמרי לעצור את ההליכה הזאת, שכל כחו של המון הצרפתים היה מכוון לה. קריעה מיכנית לא יכלה להחיש יותר מבמדה ידועה את פעולת הרקבון, שהיה הולך ומבלה את הגוף הצבורי הזה.

אי אפשר להמס גוש גדול של שלג כהרף עין. יש זמן מוגבל, שקודם לו לא יוכלו כל מאמצי כח להמס את השלג. להפך, כרבות החום, כן יחזק השלג הנותר.

משרי הצבא הרוסיים לא הבין זאת איש חוץ מקוטוזוב. משהובררה דרך מנוסתו של החיל הצרפתי במסלה הסמולנסקית, החל לבוא הדבר, אשר ראה קונובניצין מראש בליל אחד עשר לאוקטובר. כל גדולי שרי החיל חפצו לעשות גדולות, לחסום, לתפוש, להקיף, להדוף את הצרפתים, וכלם דרשו השתערות.

קוטוזוב לבדו השתמש בכל כחותיו (וכחותיו של כל מי שהוא מצביא ראשי קטנים הם מאד) למנוע מהשתער.

הוא לא יכל לאמור מה שאנו אומרים עתה: למה לנו קרב, וחסימת דרך, ונפילת חללים משלנו והרג בלי חמלה בהרוגים גוססים; למה לנו כל זה, אם שלישית חיל האויב כלתה בדרך בין מוסקבה ובין ויַזמה. אבל הוא דבר אליהם ברוח הבינה, שקנה לו ברוב ימים, דברים שהיו יכולים להבין – הוא דבר אליהם על אדות גשר של זהב; והם צחקו לו, הוציאו דבה עליו, והיו רוצצים ודוחפים את החיה ההרוגה ומתעללים בה.

על יד ויזמה לא יכלו ירמולוב, מילורדוביץ', פלטוב ואחרים, בהיותם קרובים לצרפתים, לכבוש תאותם לחסום ולהדוף שני קורפוסים צרפתיים. כשהוצרכו להודיע לקוטוזוב מה שהם נכונים לעשות, שלחו לו במעטפה גליון ניר לבן תחת כתב הודעה.

ובכל השתדלותו של קוטוזוב לחשוך את הצבאות, היו צבאותינו משתערים ומתאמצים לגדור את הדרך. גדודי רגלים הלכו להשתער, כפי שמספרים, בחצוצרות וקול תופים, ואלפי חללים נפלו מזה ומזה.

אך לחסום ולהדוף לא עלתה בידם. וחיל צרפת התלכד יותר מפני הסכנה והוסיף ללכת הלוך והתמוגג בדרכו, דרך האבדון, אל סמולנסק.

 

חלק שלישי    🔗

א    🔗

הקרב הבורודינואי בהצטרפות תפישת מוסקבה ומנוסת הצרפתים, שנהיו אחריו בלי קרבות חדשים, הוא אחד מהחזיונות ההיסטוריים היותר חשובים להקיש אליהם.

כל ההיסטוריונים אומרים פה אחד, כי עסקנותם החיצונה של הממלכות והעמים בדברים שבין זה לזה מובעת במלחמות; כי אחרי נצחונות גדולים או קטנים במעשי מלחמה מתרבה או מתמעט מיד כחם הפוליטי של ממלכות ועמים.

אף על פי שמתמיהים עד מאד הם התאורים ההיסטוריים, שאיזה מלך או אימפרטור, בזעפו על אימפרטור או מלך אחר, אסף חיל, ונלחם עם חיל אויבו, וגבר עליו, והרג ארבעת או חמשת או עשרת אלפי איש ובזה הכניע את הממלכה ואת הגוי כולו, שמיליונים אחדים בו; אף על פי שאין להבין, כיצד הכריחה מגפת החיל לבדו, שאינו אלא אחד ממאה באנשי העם, את כל העם להכנע, – מעידים כל המעשים שבהיסטוריה (עד כמה שהיא ידועה לנו), כי נכון הדבר, שנצחונות גדולים או קטנים של חיל עם אחד במלחמה עם חיל עם אחר הם סבות או לפחות סימנים מובהקים להתרבותם או להתמעטותם של כחות העמים. החיל גבר, ומיד נתרבו זכויותיו של העם המנצח לרע למנוצח. החיל נגף, ומיד הורע כחו של העם במדה שנגף חילו, ואם מגפה גמורה נגף, יכנע העם הכנעה גמורה.

כן היה (לדברי ההיסטוריה) משנים קדמוניות ועד העת הזאת. כל מלחמות נפוליון עדות הן על זה. במדה שצבאות אוסטריה נגפים, זכויותיה נטלות ממנה, וזכויותיה וכחותיה של צרפת מתרבים. נצחונם של הצרפתים על יד יֶנה ואויאֶרשטֶט משבית כל חרותה של פרוסיה.

אבל בשנת 1812 נצחו הצרפתים על יד מוסקבה, ומוסקבה נלכדה, ומיד ובלי קרבות חדשים נשבתה לא רוסיה, כי אם חיל שש מאות האלף נשבת, ואחרי כן נשבתה צרפת הנפוליונית. להתאים את המעשים האלה לחוקים המקובלים בהיסטוריה, לאמור, כי שדה הקרב בבורודינו נשאר בידי הרוסים, כי אחרי לכידת מוסקבה היו עוד קרבות, ובהם נשמד חיל נפוליון, אי אפשר. אחרי נצחונם של הצרפתים על יד בורודינו לא היה לא רק כל קרב מכריע, כי אם גם קרב אחד חשוב חשיבות כל שהיא לא היה, וחיל צרפת עבר ובטל מן העולם. מה זאת? אילו היה זה מדברי ימי סין, יכלנו לאמור, כי אין זה חזיון היסטורי (הערמת היסטוריונים, בזמן שאיזה דבר אינו מתאים למדתם); אילו היה זה מעשה בהתנגחות קצרה של צבאות קטנים, יכלנו לחשוב את החזיון הזה ליוצא מן הכלל; אבל הדבר נעשה לעיני אבותינו, שנפתרה להם בו שאלת חיים ומות לארץ מולדתם, והמלחמה היתה גדולה מכל המלחמות הידועות לנו.

תקופת מלחמת שנת 1812 מהקרב הבורודינואי עד גרוש הצרפתים הוכיחה, כי נצחון בקרב לא רק שאיננו סבת כבוש, כי אם איננו גם סימן מובהק לכבוש, – היא הוכיחה, כי הכח, שגורל העמים תלוי בו, לא בכובשים הוא וגם לא בצבאות ובקרבות, כי אם באיזה דבר אחר.

ההיסטוריונים הצרפתיים מעידים, בתארם את מצב חיל צרפת לפני יציאתו ממוסקבה, כי בחיל הגדול ההוא היה הכל כראוי חוץ ממצב הפרשים ובעלי כלי התותח והמעגלות; גם לא היה מספוא לסוסים ולבקר ולצאן. לצרה הזאת לא היה אפשר למצוא כל עצה, כי האכרים שבסביבות העיר היו שורפים את חצירם ולא נתנו ממנו לצרפתים.

הנצחון בקרב לא הביא פריו, על כי האכרים קַרפּ וּוְלַס, אשר אחרי יציאת הצרפתים באו בעגלות למוסקבה לשלל שלל ולֹבז בז ובכלל לא הראו רגשי גבורים בדרכיהם, וכל שאר האכרים אשר כאלה, הרבים לאין מספר, מאנו להביא חציר למוסקבה במחיר הטוב, אשר אמרו לתת להם, ובחרו להם לשרפו.

* * *

נשווה נא לנגדנו שנים שיצאו בחרבות למלחמה חד את אחד על פי כל חוקי אמנות ההתאבקות; התאבקותם נמשכה זמן רב למדי; והנה הרגיש אחד מהם בעצמו שנפצע והבין, כי לא צחוק הוא המעשה הזה, כי אם דבר שחייו תלויים בו, ופתאם השליך את חרבו מידו ויאחז בבד עץ, אשר בא לידו ראשונה, ויחל לנופפו הנה והנה. אבל נשערה נא, שהאחד הזה, שהשכיל להשתמש בתחבולה המעולה והפשוטה הזאת לטוב לו, חפץ עם זה, באמונתו היתרה למסורות שבידי הפרשים, לכחד ולטעון, שגבר על איש ריבו על פי כל החוקים המקובלים במלחמת חרבות. אפשר להבין, איזה בלבול דעות ודברי רוח היה יוצא מתאור מלחמה זאת בדרך זה.

לנאבק, שדרש התאבקות על פי כל חוקי האמנות הזאת, נמשלו הצרפתים; לאיש ריבו, שהשליך את חרבו והרים מקל חובלים תחתיה, נמשלו הרוסים; והמתאמצים לבאר הכל על פי חוקי ההתאבקות הם ההיסטוריונים, שכתבו על אדות המעשה הזה.

משעת בערת סמולנסק באו ימי מלחמה, שאינה מתאמת בפרטיה במאום למסורות הישנות שבידינו על אדות מלחמות. שרפת הערים והכפרים, הנסיגה אחרי הקרבות, הקרב הנורא שעל יד בורודינו והנסיגה שנסוגו גם אחריו, שרפת מוסקבה, ההתאמצות לתפוש מרודרים, תפישת המשאות, המלחמה הפרטיזנית – כל אלה דברים יוצאים מן הכלל.

נפוליון הרגיש זאת ומאותה השעה, שנתעכב במוסקבה בדמות נאבק בקי ורגיל וראה ביד אויבו מקל חובלים מונף עליו תחת חרב, לא חדל להתאונן לפני קוטוזוב ולפני הקיסר אלכסנדר, על כי התנהלה המלחמה נגד כל החוקים המקובלים (כאילו יש חוקים קבועים להרוג אנשים על פיהם). בלי פנות אל תלונות הצרפתים על הפרת החוקים, למרות עיני בני מרום עם רוסיה, שמטעם בלתי ברור נדמה להם, שחרפה היא להלחם במקל חובלים, ונפשם חפצה לעמוד בפוזיציה על פי כל המנהגים המקובלים en quarte או en tuerce, לערוך התנפלות מלומדה כזאת או כזאת, – הונף מקל מלחמת העם בכל כחו האיום והנשגב, ובלי שאול פי איש, מה נאה בעיניו ומה הגון על פי מנהגיו, הורם והורד בפשטות נבערה שאינה מבחנת, אבל בהתאמה למטרה הדרושה, והלם את הצרפתים הלוך והלום, עד אשר נכחדו כל אנשי מלחמתם.

ואשרי העם, אשר לא יעשה כמעשה הצרפתים בשנת 1813, ולא יקבל באהבה ובקידות הנהוגות, ולא יהפוך חרבו ולא ימסרנה בטוב טעם ובדרך כבוד אל מנצחו המתנהג במדת הרחמים, אך אשרי העם אשר בשעת נסיון קשה לא ישאל, מה עשו אחרים על פי המנהגים המקובלים במקרים כאלה, כי אם ירים את בד־העץ הבא בידו ראשונה ויהלום בו הלוך והלום, עד אשר יהפך בקרבו רגש העלבון ושאיפת הנקם לרגש בוז וחמלה.

ב    🔗

אחת מהעברות היותר גלויות והיותר מועילות, שבני אדם עוברים על הדברים המכונים בשם חוקי מלחמה, היא פעולת אנשים מפורדים נגד אנשים מחוברים לאגודה צפופה. פעולות כאלה נראות במלחמה בכל עת, כשהיא מקבלת תכונה עממית. הצד העיקרי שבהן הוא, שאין האנשים נאספים בהמון נגד המון, כי אם מתפרדים הם ומתנפלים ביחידות ונסים מיד, כשמתנפלים עליהם בפלוגות גדולות, וחוזרים ומתנפלים אחרי כן בהיות לאל ידם. כן עשו הגוֵריליַסים בספרד²², כן עשו אנשי ההרים בקוקז, וכן עשו הרוסים בשנת 1812.

למלחמה ממין כזה קראו פרטיזנית ודמו, כי בתתם לה שם זה בארו את ענינה. אבל מלחמה ממין כזה לא רק שאינה מתאמת לשום חוק, כי אם גם סתירה גמורה היא לחוק טכסיסי ידוע, שנחשב לבדוק ומנוסה. החוק הזה אומר, כי המשתער צריך לרכז את צבאותיו על מנת להיות ברגע הקרב גדול במספר מאויבו.

המלחמה הפרטיזנית (שמצליחים בה בכל עת, כפי שמעידה ההיסטוריה) סותרת לגמרי את החוק הזה.

יסודה של סתירה זו הוא בהנחת התורה הצבאית, שמספר החילים וכחם היינו הך. התורה הצבאית אומרת, כי כאשר ירבה החיל, כן ירבה כחו. Les gros bataillons ont toujours raison (הבטליונים הגדולים הם הצדיקים – כלומר, המנצחים – בכל עת).

מה שהתורה הצבאית אומרת דומה, כאילו אמרה איזו תורת מיכניקה. על פי בחינת כחות בפעולתם על כמויות ידועות של חומר, כי הכחות האלה שוים או אינם שוים זה לזה, בשביל שכמויות החומר האלה שוות או אינן שוות זו לזו.

הכח (כמות התנועה) הוא המספר היוצא מכפילת כמות החומר על מדת המהירות.

כח החיל בענין הצבאי הוא כפילת כמותו של איזה דבר מיוחד, על איזה X נעלם.

התורה הצבאית רואה בהיסטוריה מעשים רבים לאין מספר בחילים, שאין כמותם מתאמת לכחם, בפלוגות קטנות, שמנצחות את הגדולות מהן, ומרגשת קצת במציאותו של המכפיל הנעלם ומתאמצת למצאו פעם בתמונותיהם הגיאומטריות של הצבאות, פעם בכלי נשקם ופעם – זאת ההשערה היותר מצויה – בגאונות המצביאים. אבל העמדת כל אחד מהגורמים האלה במקום הנעלם אינה נותנת תשובות מתאימות למעשים ההיסטוריים.

אולם אם אך נסיר מלבנו את הדעה הכוזבת, שהתפשטה לכבוד המצביאים – שפקודות השרים נשמעות ונעשות בשעת מלחמה, רב לנו כדי למצוא את ה-X הנעלם הזה.

ה-X הזה הוא רוח החיל, כלומר, רצונם הרב או המעט של כל אנשי החיל להתנגח ולהסתכן, ואין כל חלוק בדבר, אם מתנגחים הם בפקודת מצביאים גאוניים או בלתי גאוניים, אם בשלש שורות אם בשתים, אם במקלות אם ברובים מורים שלשים פעם ברגע. אנשים, שתאותם מרובה להתנגח, יעמידו את עצמם בכל עת בתנאים היותר יפים להם בזה.

רוח החיל הוא המכפיל, שצריך לכפול בו את הכמות, כדי לדעת את מדת הכח. להגביל ולהביע את ערכו של רוח החיל – עבודה מוטלת על המדע היא.

עבודה זו אפשרית רק בזמן שנחדל להעמיד בלי חשבון תחת הוראת כל המספר הנעלם את הפרטים, שהכח מתגלה בהם: את פקודות המצביא, את כלי הנשק ואת שאר הדברים אשר כאלה, ולחשבם למכפיל הנכון, ונכיר את הנעלם בכל שלמותו, שהוא הרצון הרב או המעט להתנגח ולהסתכן. רק אז, כשנביע מעשים היסטוריים ידועים במשויות מיוסדות על השואת השפעתו של הנעלם הזה, אפשר לקוות למצוא גם את הנעלם בעצמו.

הנה עשרה אנשים, בטליונים או דיביזיות נלחמו עם חמשה־עשר אנשים, בטליונים או דיביזיות ונצחו, כלומר הרגו ולקחו בשבי את כולם בלי השאיר שריד, ומפלוגת המנצחים נפלו ארבעה; ובכן אבדו מצד אחד ארבעה ומהצד השני חמשה־עשר, אם כן נשתוו ארבעה וחמשה־עשר, והרי זה – 4X=15Y ומכאן X:Y=15:4. משויה זאת אינה מגלה את הנעלם, אבל מגלה היא יחס מספרי בין שני נעלמים. וכאשר נביע מעשים היסטוריים שונים (קרבות, מלחמות, תקופות מלחמה) במשויות כאלה, תצאנה מזה שורות מספרים, שבודאי צפונים בהן חוקים טבעיים ואפשר לגלותם.

הכלל הטכסיסי, שצריך להאסף המונים המונים בשעת השתערות ולהתפרד בשעת נסיגה, הוא העדאה שלא מדעת אך על דבר אמת זה, שכח החיל תלוי ברוחו. כדי להוביל אנשים אל מול כדורי נפץ נחוצה הדיסציפלינה החמורה – שאי אפשר לה אלא בתנועת המונים – במדה מרובה ממה שצריכים לה בשעת בקשת מפלט מפני מתנפלים. אבל כלל זה, שאין בו שימת לב לרוח החיל, מתנגד תמיד למעשים, והתנגדות זו גדולה ובולטת ביחוד בזמן שרוח החיל חזק מאד או רפה מאד – בכל המלחמות העממיות.

הצרפתים, בהסוגם אחור בשנת 1812, שעל פי הטכסיס היה עליהם להתפרד ולעמוד על נפשם, מתאמצים לעמוד צפופים, על כי רפו ידי החיל כל כך, שרק הצבור שלו החזיק אותו יחד. והרוסים, שהיו צריכים על פי הטכסיס להתנפל בהמון על הנסוגים מפניהם, הולכים ומתפרדים, על כי ידיהם חזקות כל כך, שיחידים מכים בצרפתים בלי פקודה ואינם זקוקים לכפיה, כדי לקבל עליהם את העמל והסכנה.

ג    🔗

המלחמה המכונה פרטיזנית הוחלה בכניסת האויב לסמולנסק.

עוד בטרם הסכימה ממשלתנו הסכמה גלויה למלחמה הפרטיזנית, נשמדו אלפי אנשים מחיל האויב – מפגרים, מרודרים, ומובילי מספוא – בידי קוזקים ואכרים, שהיו מכים אנשים כאלה בבלי דעת, כמו שכלבים נושכים וממיתים כלב שוטה בהזדמנו לפניהם במרוצתו. דֶניס דוידוב הבין בחושו הרוסי ראשונה את כחו של המקל הנורא, שבלי שאול, מה לעשות על פי דיני התורה הצבאית, החה מכה מכת הרג ואבדן בצרפתים, ולוֹ כבוד הצעד הראשון בענין התרת מעשה מלחמה זה.

בעשרים וארבעה לאוגוסט נוסדה הפלוגה הפרטיזנית הראשונה, פלוגת דוידוב, ואחריה נוסדו מיד אחרות כמוה. במדה שנמשכו ימי המלחמה, נתרבה מספר הפלוגות האלה.

הפרטיזנים השמידו את החיל הגדול מעט מעט. הם לקטו את העלים הנובלים, שהיו נושרים מאליהם מהעץ היבש – מחיל צרפת – ולפעמים הניעו בחזקה את העץ בעצמו. באוקטובר, בימים אשר נסו הצרפתים אל מול סמולנסק, נמצאו מאות כתות כאלה שונות במספר אנשיהן ובתכונותיהן. היו כתות שקבלו את כל מנהגי הצבא, שנמצאו בהן גם רגלים, גם בעלי כלי תותח, גם שטַבּים, גם סדרי חיים מהוגנים; היו כתות קוזקיות של פרשים בלבד; היו כתות קטנות מאד של מסתדרים, רגלים ורוכבים; היו כתות אכרים ובעלי אחוזות – כתות שלא נודעו לאיש. ראש כתה אחת היה שמש בית תפלה²³ ובידו נשבו מאות שבויים בחודש; ואשה כפרית, אשת זקן העדה, וַסיליסה שמה, הכתה מאות צרפתים.

הימים האחרונים לאוקטובר היו ימי התלקחותה היתרה של המלחמה הפרטיזנית. תקופתה הראשונה של אותה המלחמה, שהפרטיזנים בעצמם היו מתפלאים בה על עזותם ומפחדים בכל רגע, פן יוקפו ויתפשו בידי הצרפתים, ושבלי פתח את סוסיהם וכמעט בלי רדת מעליהם היו מסתתרים ביערים ודואגים בכל רגע בפני רודפים, – התקופה הזאת כבר עברה. כבר נודע ענינה של המלחמה הזאת, כבר הוברר לכל, מה היה אפשר לעשות נגד הצרפתים, ומה לא היה אפשר. כבר הגיע הדבר לידי כך, שרק שרי הפלוגות המסודרות, שהלכו עם השטבים שלהם מרחוק לצרפתים כדין, חשבו עוד הרבה מעשים לדברים אי־אפשריים. אבל הפרטיזנים הקטנים, שזה ימים רבים החלו לעשות את שלהם וראו היטב את הצרפתים מקרוב, חשבו לאפשר מה שראשי הפלוגות הגדולות לא נועזו גם להעלות על לבותם. והקוזקים והאכרים, שהיו אורבים מצויים בין הצרפתים, גמרו, שכבר היה הכל אפשר.

בעשרים ושנים לאוקטובר התחזק דניסוב, אשר היה גם הוא אחד הפרטיזנים, עם כתתו במלחמה הפרטיזנית בהתלהבות יתרה. מעלות הבוקר היה אך הולך הוא ואנשיו. כל היום ההוא ארב ביערים הסמוכים למסלה הגדולה והתבונן אל מחנה משא צרפתי גדול להובלת כלי רוכבים צרפתיים ורוסים שבויים, אשר נפרד משאר הצבאות, וכפי שנודע מפי מרגלים ושבויים, הלך אל סמולנסק, וחיל עצום היה סוכך עליו. על אדות המחנה הזה ידעו לא רק דניסוב ודוֹלוֹחוֹב (שהיה אף הוא פרטיזן בעל כתה קטנה), שהיה מהלך בקרבת דניסוב, כי אם גם שרי הפלוגות הגדולות בעלות השטבים. הכל ידעו על אדות מחנה המשא הזה ו"לטשו שניהם עליו", לפי דברי דניסוב. שנים משרי הפלוגות הגדולות האלה – אחד פולני ואחד אשכנזי – שלחו כמעט בשעה אחת כתב הזמנה לדניסוב להתחבר, כל אחד בקש על מחנהו, על מנת להתנפל על מחנה המשא.

– לא, אחי, גם אני בעל שפם ²⁴ – אמר דניסוב, אחרי קראו את הכתבים האלה, ויכתוב אל האשכנזי, כי אמנם נכספה נפשו מאד לעבוד תחת שלטונו של גנרל גבור ומפורסם כזה, אבל אנוס הוא לותר על האושר הזה, על כי כבר קבל עליו את שלטונו של הגנרל הפולני. וכן כתב גם לגנרל הפולני ונודיע לו, שכבר קבל עליו שלטונו של האשכנזי.

ואחרי עשותו זאת היה את לבבו להשתער יחד עם דולוחוב, בלי הודיע לשרים הראשיים, על מחנה המשא הזה ולתפשו באנשיהם המעטים. אותו המחנה הלך ביום ההוא מכפר מיקולינה אל כפר שַמשֶוה. משמאל למסלה ההולכת ממקולינה לשמשוה השתרעו יערים גדולים, שבקצת מקומות הגיעו עד המסלה ובקצת מקומות נטו ממנה כתחום אחד ויותר. ביערים האלה נסע דניסוב ואנשיו כל היום ההוא, פעם העמיק עד אמצעותם, פעם בא אל קצם, ומהצרפתים הנוסעים הלוך ונסוע לא גרע עיניו. בבוקר תפשו קוזקים מאנשי דניסוב, במקום שהיער היה סמוך למסלה, שתי עגלות צרפתיות שנעצרו ברפש, ומרדעות פרשים היו בהן והביאו אותן אל היער. מאותה שעה עד הערב ארב עם אנשיו לצרפתים בלי התנפל עליהם. נחוץ היה לתת להם לבוא במנוחה עד שמשוה ולהתחבר אחרי כן עם דולוחוב, אשר היה עתיד לבוא לפנות ערב להועץ אצל סוכת המצפה ביער (כתחום אחד משמשוה), ולהתנפל עליהם בבוקר מזה ומזה פתאום כשלג ממעל ולהכותם ולתפוש את כולם כאיש אחד.

מאחור, במרחק שני תחומים מכפר מיקולינה, במקום שהיער הגיע עד המסלה, הושארו ששה קוזקים, והם היו חייבים להודיע מיד, אם אך תראינה קולונות חדשות של צרפתים.

ולפני שמשוה היה דולוחוב עסוק בעבודה זאת, שם היה עליו לתור את הדרך, כדי לדעת, באיזה מרחק יש עוד צבאות צרפתיים חוץ מאלה. במחנה המשא נמצאו, כפי מה ששערו, 1500 איש. ביד דנסוב היו 200 איש, וכמספר הזה היה בקרוב גם ביד דולוחוב. אבל יתרון מספר האויב לא הפחיד את דניסוב. הדבר האחד, אשר הוצרך דניסוב לדעתו עוד, היה: איזה הם הצבאות האלה בפרטות. בעבור זה הוצרך לתפוש “לָשוֹן” (היינו איש מן הקולונה של האויב). כאשר התנפלו בבוקר על הצרפתים, היו נחפזים כל כך, שהמיתו את כל הצרפתים שנמצאו אצל העגלות ותפשו חי רק נער מתופף אחד, שנשאר מאחרי מחנהו, והוא לא יכל להודיע דבר ברור על אדות הצבאות שהיו בקולונה.

להתנפל שנית חשב דניסוב לדבר שיש בו סכנה, שמא יפחידו את כל הקולונה, ועל כן שלחו לפניו אל שמשוה אכר אחד מאנשיו, טיחון שצֶרבַּטוב שמו, לתפוש, אם יוכל, לפחות אחד מהקוַרטירהֶרים ²⁵ הצרפתים הראשונים הנמצאים שם.

ד    🔗

יום בציר היה, יום גשמים חם. מראה השמים והאופק היה אחד, כמראה מים עכורים. פעם נדמה, שאד יורד ממעל, ופעם נתך פתאום מטר סוחף מעוקם.

על סוס רזה גדול, שצלעותיו היו נראות כמהודקות, רכב דניסוב, ואדרת לבד ²⁶ עליו, וכפת שער גדולה על ראשו, ומים נזלו משתי אלה. כסוסו, אשר עקם ראשו וקפל אזניו, התכווץ גם הוא מפני הגשם המעוקם והתבונן בדאגה אל אשר ממולו. פניו, אשר כחשו ולבשו זקן קצר עבה ושחור, נראו כנזעמים.

על יד דניסוב רכב לבוש אדרת לבד וכפת שער כמוהו, על סוס דוני גדול ובריא יֶסָאוּל קוזקי ²⁷, שהיה עוזרו של דניסוב.

היסאול, לוֹוַיְסקי השלישי, לבוש האדרת והכפה כמוהו, היה ארוך ומתוח למראה כנסר, חור־פנים, צהוב, ועיניו צרות ונוצצות, ומנוחה וקורת רוח של בוטח בשכלו מובעות בפניו ובדרך רכיבתו. אמנם לא היה אפשר לבאר, במה הצטיינו סוס זה ורוכבו, אך בהבטה ראשונה אל היסאול ואל דניסוב היה נכר, כי דניסוב מתענה בגשם הזה ורוכב בכבדות, כי דניסוב הוא אדם שעלה על סוס, מה שאין כן היסאול, שהיה נכר בו למביט אליו, כי טוב ונוח לו כבכל שעה, וכי הוא לא אדם שעלה על סוס, כי אם אדם וסוס שנצטרפו והיו לגוף אחד, שנוסף לו כח כפול.

לפניהם הלך סמוך להם אכר מורה־דרך צעיר, כולו שטוף בגשם, ועליו קפטן אפור וכפה לבנה.

סמוך להם מאחריהם רכב אופיצר צעיר באדרת צבאית צרפתית כחולה על סוס קירגיזי רזה ודק, גדל־זנב ורעמה ומרוט־שפתים עד זוב דם.

על ידו רכב הוּזַר והוביל על אחורי סוסו נער במעיל צבאי צרפתי קרוע ובכפה כחולה. הנער החזיק בהוזר בידים אדומות מקור, ונענע רגליו היחפות לחממןן קצת, ובגבות־עינים מורמות הביט ותמה אל מסביב לו. זה היה המתופף הצרפתי, אשר נשבּה ביום ההוא בבוקר.

מאחריהם נסעו במסלת היער הצרה המשתרעת למרחוק והנדושה ברגלי סוסים שורות הוזרים של שלשה ושל ארבעה, ואחריהן קוזקים. זה באדרת לבד, זה באדרת צבאית צרפתית, וזה בשמיכת סוס נתונה על ראשו. כל הסוסים, גם הצהובים, גם האמוצים, נראו כשחורים ממי הגשם, שהיו מקלחים עליהם. צוארי הסוסים נראו דקים במדה משונה, מפני שנצמדו שערותיהם עליהם. מהסוסים עלה אד. גם המלבושים,גם המרדעות, גם המוסרות – הכל היה לח, מרופש ומשעמם יחד עם האדמה ועלי הנשר שכסו את כל המסלה. האנשים ישבו מתכווצים ונמנעו מהניע אבר, כדי לחמם את המים שנזלו על גויותיהם ולעצור בעד המים החדשים, הקרים, שהחלו לעבור אל ירכיהם, אל ברכיהם ואל אחורי צואריהם. באמצע שורות הקוזקים הרעימו בעברן על גזעים ושוכות וחרקו חריקה חרישית מנקיקי המסלה המלאים מים שתי עגלות רתומות לסוסים צרפתיים ולסוסים קוזקיים חבושים במרדעות.

סוסו של דניסוב נטה הצדה מאצל גבא שהיה בדרך ובזה הדיח את ברכו בעץ.

­ – הוי שטן! – קרא דניסוב בזעם בהברתו המקולקלת, ויחרוק שיניו, ויך את סוסו שלש פעמים ברצועתו ויז ברפש על עצמו ועל חבריו.

דניסוב היה זעף: גם בגלל הגשם, גם בגלל רעבונו (איש מהם לא אכל משעת הבוקר), וביחוד, על כי עוד לא בא דבר מדולוחוב, והנשלח לתפוש “לשון” לא שב אל שולחו.

“קשה לחכות למקרה שני הגון כמקרה היום הזה להתנפל על מחנה המשא. אם לבדי אתנפל עליו – סכנה גדולה היא, ואם אדחה ליום אחר – יבוא אחד הפרטיזנים הגדולים ויוצא בלעי מפי”, דבר דניסוב עם לבבו והביט לפניו בלי הפסק, בחפצו לראות את שלוחו של דולוחוב, אשר לו חכה.

בבואו אל קרחת היער, שהיה אפשר לראות ממנה ימינה למרחוק, עצר את סוסו.

– הנה איש רוכב, – אמר דניסוב.

היסאול נשא עיניו אל העבר, אשר רואה דניסוב.

– רוכבים שנים, אופיצר וקוזק, אך אינו “משוער”²⁸ שיהי זה סגן ראש הגדוד בעצמו, – אמר היסאול, שהיה אוהב להשתמש במלים שאינן ידועות לקוזקים פשוטים.

שני הרוכבים נעלמו בעמק ובעוד רגעים אחדים חזרו ונראו. ראשונה רכב בדהירה שיש בה עיפות, רכוב ונופף ברצועתו, אופיצר פרוע בגדים ושער, שטוף כולו במים, ומכנסיו מופשלים מאליהם למעלה מברכיו. אחריו רכב במהירות קוזק עומד על רכובות המרדעת. האופיצר ההוא – נער צעיר מאד, שפניו רחבים ואדומים, ועיניו מתרוצצות ומלאות גיל – קפץ אל דניסוב ונתן לו קונברט טופח.

– מהגנרל, – אמר האופיצר: – סלח נא, על כי לא יבש לגמרי הוא.

דניסוב לקח את הקונברט בפנים זעפים ויחל לפתחו.

– אומרים היו כל היום, כי סכנה היא, סכנה – אמר האופיצר אל היסאול, בשעה שדניסוב קרא את המכתב שנתן לו. – ואמנם אני וקומרוב, – אמר ברמזו על הקוזק שבא עמו – הכינונו את נפשנו. שני פיסטולטים לכל אחד מאת… ומה זאת? – שאל בראותו את המתופף. – שבוי? כבר הייתם בקרב? אפשר לבוא בדברים עמו?

– הוסטוב! פֶטיה! – קרא דניסוב אחרי עברו מהר על המכתב הנתון לו. – ולמה לא הגדת, מי אתה? – ובצחוק קל פנה ויושט ידו אל האופיצר.

אותו האופיצר היה פטיה רוסטוב.

בכל הדרך היה פטיה מכין את נפשו להתנהג עם דניסוב כראוי לאדם שנתבגר ולאופיצר, בלי הזכיר ברמז כל שהוא, שיודעים הם זה את זה מכבר. אבל כאשר אך פנה אליו דניסוב בצחוק קל, צהל פטיה מיד, ומסתמק משמחה, וישכח את הסדר האופיציאלי שהכין לו בלבו, ויחל לספר, כיצד עבר על סוסו לפני הצרפתים ומה מאד ישמח, על כי נשלח בשליחות זו, וכי כבר השתתף בקרב על יד ויַזמה, וכי הוזר אחד הצטיין שם.

– אני שמח לראותך, – נכנס דניסוב לתוך דבריו, ופניו חזרו ולבשו דאגה.

– מיכאיל פיאוקליטיץ', – פנה אל היסאול, – הלא גם זה מהאשכנזי. הוא מופקד אצלו.

ודניסוב ספר לו ליסאול, כי תוכן המכתב המובא אליו הוא השנות דרישת הגנרל האשכנזי להתחבר ולהתנפל יחדו על מחנה המשא.

– אם לא נתפשהו מחר, יוציאהו מידנו מאצל חטמנו, – גמר דניסוב.

בשעה שדבר דניסוב עם היסאול, דמה פטיה, אשר נעלב בקרירות קול דניסוב, כי סבתה של קרירות זו היא מצב מכנסיו, ומתחת לאדרתו, בבלי תת לאיש להתבונן במעשהו, תקן את הפשלת מכנסיו והשתדל להראות כמלא רוח גבורה יתרה.

– היהי איזה צווי מרום כבודו? ‑ אמר אל דניסוב והגיש ידו אל מצחת מצנפתו ושוב חזר אל המצחק באדיוטנט וגנרל, אשר הכין את נפשו לו, – אם עלי להשאר אצל רום כבודו?

– צוויים?… – אמר דניסוב בטרדת הרהורים. – אבל אתה יכול להשאר פה עד יום מחר?

– הנני, הנני… האוכל להשאר אצלך? – קרא פטיה.

– ומה צווית על פי הגנרל – לשוב מיד? – שאל דניסוב בהברתו המשונה.

פטיה נסתמק.

– הוא לא צווני דבר; לדעתי, אפשר? – אמר דרך שאלה.

– טוב איפוא, – אמר דניסוב.

ויפן אל אנשיו ויצו אותם, שתלך כל הכתה אל המקום המיוחד למנוחתה ביער, אצל סוכת המצפה, והאופיצר בעל הסוס הקירגיזי (האופיצר ההוא היה ממלא מקום אדיוטנט) ירכב לחפש את דולוחוב, לחקור ולדעת, איפה הוא ואם יבוא בערב. ודניסוב בעצמו אמר לרכוב עם היסאול ועם פטיה אל קצה היער שמצד שמשוה, על מנת לראות משם במחנה הצרפתים את המקום, שיצטרכו לכונן אליו מחר את ההתנפלות.

– נו זקן ²⁹ – פנה אל האכר הנוהג, – נהגנו אל שמשוה.

דניסוב, פטיה והיסאול, ועמהם קוזקים אחדים וההוזר, אשר הוביל את השבוי, רכבו שמאלה, דרך עמק צר, אל קצה היער.

ה    🔗

המטר חדל, רק רסיסי אד ירדו, ונטפי מים נפלו מעל ענפי העצים. דניסוב והיסאול ופטיה רכבו בלי דבר דבר אחרי האכר בעל הכפה, אשר צעד בקלות ובלי השמיע קול ברגליו העקומות והמחותלות בנעלי סמרטוטים על שריגי השרשים והעלים המטפיחים ונהג אותם אל קצה היער.

האכר יצא אל צלע שאין שפועה קשה, ויעמוד רגע, ויפן כה וכה, וילך אל העבר שעצי היער התחילו הולכים ומתמעטים בו. ואצל אלון גדול, אשר עוד לא נשרו עליו, עמד מלכת ורמז בידו, שיקרבו אליו בחשאי.

דניסוב ופטיה קרבו אליו על סוסיהם. מן המקום, אשר עמד עליו האכר, היו נראים צרפתים. מעבר ליער היה סמוך לו מלמטה שדה מזרע אביב על חצי־גבעה קטנה. מימין, מעבר לעמק הצר והזקוף מתוכו, נשקף כפר קטן, ובכפר בית מהודר קטן הרוס־גגות. בכפר ההוא ובבית ההוא ועל כל הגבעה, בגן, אצל הבארות והברכה ובכל המסלה העולה מן הגשר אל הכפר, במרחק שאינו מרובה ממאתים סז’ן ³⁰, נראו המוני עם בתוך האד העולה ויורד. בברור נשמעו גערותיהם לשון שאינה רוסית על הסוסים, שהתאמצו לעלות במדרון עם עגלותיהם, וקריאותיהם זה אל זה.

– את השבוי הבו הנה, – אמר דניסוב בקול נמוך בלי גרוע עיניו מהצרפתים.

הקוזק ירד מעל סוסו, ויורד את הנער ויגש עמו אל דניסוב. דניסוב שאל אותו, ברמזו על הצרפתים, מה טיבם של הצבאות האלה. הנער הוריד את ידיו, שקפאו מקור, אל כיסיו ובגבות עינים מורמות הביט בבעתה אל דניסוב, ובכל כוונתו הנכרת להגיד כל אשר ידע נסתתמו תשובותיו, ורק הן הן אמר על כל אשר שאלו דניסוב. ויסוב דניסוב מאצלו בפנים נזעמים, ויפן אל היסאול ויגד לו את אשר בלבבו.

פטיה הפנה ראשו בתנועות מהירות ויתבונן פעם במתופף, פעם בדניסוב, פעם ביסאול, פעם בצרפתים שבכפר ובמסלה, בהשתדלות שלא יכחד ממנו איזה דבר שיש בו חשיבות.

– יבוא דולוחוב או לא יבוא, צריך לתפוש!… הלא כן? – אמר דניסוב בברק שמחה בעיניו.

– המקום נוח לנו, – אמר היסאול.

– את הרגלים נשלח למטה דרך הבצות, – הוסיף דניסוב: – הם יגשו בלאט אל הגן; אתה תרכב ותבוא עם הקוזקים משם – הוא הורה בידו על היער שמעבר לכפר – ואני מזה עם ההוזרים שלי. ועל פי יריה אחת…

– דרך המעמק אי אפשר – אדמת בוץ, – אמר היסאול. – הסוסים יטבעו, צריך לסוב שמאלה…

עודם מדברים כזאת מפה לאוזן, והנה למטה, בברכה שכלו מימיה, קשקשה יריה אחת, ושריג עשן לבן הופיע, אחריה עוד יריה אחת, ונשמע כעין קריאת רעות וצהלה של מאות קולות צרפתים מעל חצי־הגבעה. ברגע הראשון נרתעו שניהם, גם דניסוב גם היסאול, לאחוריהם. קרובים היו אל מקום המעשה כל כך, שנדמה הם, שבשבילם היו אותן היריות והקריאות. אך היריות והקריאות לא נערכו אליהם. למטה על פני הבצות רץ איש באיזה לבוש אדום. ברור היה, כי בו ירו וגערו הצרפתים.

– הלא זה טיחון שלנו, – אמר היסאול.

– הוא! הוא ולא אחר.

– הוי רמאי נועז! – אמר דניסוב.

– ימלט! – אמר היסאול בסקור עינים.

האיש, אשר קראו לו טיחון, בא במרוצתו אל נחל קטן ויקפוץ לתוכו קפיצה נמהרה כל כך, שהוכו שם גלים מסביב, ויצל כהרף עין, ואחרי כן עלה על ארבע, כולו שחור משטף המים, וירץ הלאה. הצרפתים שרצו אחריו עמדו מרוץ.

– אכן מהיר הוא, – אמר היסאול.

– הוי נוכל! – אמר דניסוב ברהיטה מתוך התרעמות כבראשונה. – ומה עשה עד כה?

– מי הוא זה? – שאל פטיה.

– הוא המשתטח ³¹ שלנו. אני שלחתי אותו למצוא לשון.

– כן הוא איפוא, – אמר פטיה, שהיה מרכין בראשו מתחלת תשובת דניסוב, כאילו הבין הכל, אף על פי שלא הבין בה גם תבה אחת.

* * *

טיחון שצֶרבַּטי היה אחד מהאנשים היותר נחוצים בכתתו. הוא היה מאכרי כפר פוקרובסקויה שעל נהר גַזֹטי. כאשר בא דניסוב בתחלת מעשיו הפרטיזניים לפוקרובסקויה וקרא כדרכו לזקן הכפר ושאל אותו, מה הם יודעים על אדות הצרפתים, השיב הזקן כמצטדק, כמו שהשיבו על זקני עדות הכפרים, כי אינם יודעים אפילו ידיעה כל שהיא. אבל כאשר הסביר דניסוב, שמטרתו להכות את הצרפתים, ושאל, אם לא היו מעשים בצרפתים שהגיחו אליהם, אמר הזקן, כי אמנם באו “מירודרים” ³² לא אחת ולא שתים, אבל בכפר הזה עוסק בענינים האלה רק טישקה שצרבטי לבד. ויצו דניסוב לקרוא לטיחון ויהללהו על מעשיו ובמעמד הזקן אמר דברים אחדים על אדות האמונה לקיסר ולארץ המולדת והשנאה לצרפתים, שכל בני ארץ המולדת חייבים בהן.

אנחנו איננו עושים רעה לצרפתים, – אמר טיחון, ונכר היה בו, שנבהל לדברי דניסוב אלה. – אנחנו אך בעניני ציד שחקנו עם הנערים. “מירודרים” כשתי עשרות הכינו באמת, אך בלעדי זאת לא הרעונו לאיש…

ממחרת הודיעו לדניסוב, בצאתו מפוקרובסקויה, כשנשכח האכר הזה מלבו, כי טיחון נלוה אל כתתו ומבקש, שיתנו לו להיות בה. דניסוב צוה להשאירו בה.

בראשונה היה טיחון עובד עבודה גסה, עורך מדורות, שואב מים, פושט נבלות סוסים וכיוצא בזה, אבל מהרה נראו בו תשוקה עזה וכשרון מרוב למלחמה פרטיזנית. בלילות היה יוצא לבוז ומביא אתו בכל פעם בגדים וכלי נשק מאשר לצרפתים, וכאשר צווה, הביא גם שבויים. ויפטרהו דניסוב מעבודותיו הגסות, ויחל לקחתו אתו למעשי רגולו ויספחהו אל הקוזקים.

טיחוןן לא אהב לרכוב על סוס ואך ברגליו הלך בכל עת, ועם זה לא פגר מימיו אחרי הרוכבים. כלי נשקו היו מושקֶטון ³³ אשר נשא אותו ביחוד דרך צחוק, וחנית וקרדום, אשר היה מהיר להשתמש בהם לא פחות מזאב בשניו, שבמדה אחת של קלות הוא מוציא בהן פרעשים משערו וגוזר עצמות עבות. כשם שהיה בוקע בתנופת יד עזה קורות עץ בקרדומו, כך היה יודע לעשות בו, בהחזיקו אותו בגבו, קנים דקים מעוגלים ולפסל בו כפות. בכתתו של דניסוב מלא טיחון משמרת מיוחדה ומצוינה. כשהוצרכו לעשות דבר קשה ומגואל במדה מרובה מאד – להפוך בכתף עגלה עומדת ברפש, לסחוב ולהעלות פגר סוס בזנבו מתוך בצה ולפשוט את עורו, לבקוע במחנה הצרפתים באמצעיתו, לעבור חמשים תחומים ליום, – היו הכל צוחקים ומורים עליו.

– אותו השד מה יפסיד, והוא בריא כסוס, – אמרו עליו.

צרפתי אחד, שנפל בידי טיחון, ירה בו בפיסטולט ופגע בבשר גבו, הפצע הזה, שהיה טיחון מתרפא ממנו אך ביין דגן לבד – גם בגמיעה גם במריחה, – היה חומר למהתלות משמחות לב בכל המחנה, והוא היה נגרר ועונה בנפש חפצה אחרי המהתלים.

– ומה תאמר, לא תוסף עוד? הלאוך, הכריעוך? – שחקו עליו הקוזקים.

טיחון התכווץ בכוונה וענה פניו כמו מתוך כעס וגדף את הצרפתים בגדופים מגוחכים עד מאד. המעשה הזה לא הביאו אלא לידי כך, שהיה ממעט להביא שבויים אחרי פצעו זה.

טיחון היה היותר מועיל ואמיץ לב שבאנשי הכתה. איש מהם לא גלה מעשי התנפלות יותר ממנו ולא תפש ולא הכה צרפתים יותר ממנו; ובגלל זה היה לבדחן בקהל הקוזקים וההוזרים וגם קבל באהבה תפקיד זה. הפעם שלח אותו דניסוב עוד בלילה לשמשוה “לתפוש לשון”. אבל מאשר בזה בעיניו לתפוש אך צרפתי אחד או מאשר חטפתהו שנה כל הלילה, הוזקק לבוא ביום אל בין השיחים, אל אמצע מחנה הצרפתים, והם, כמו שראה דניסוב מעל ההר, הרגישו בו שם.

ו    🔗

עוד זמן מעט דבר דניסוב עם היסאול אל אדות ההתנפלות שלמחרת, אשר, בהתבוננו אל קרבת הצרפתים, החליט לפי הנראה החלטה גמורה לערכה בלי דחיה, ואחר הפנה סוסו, וישב וירכב בדרך אשר בא.

– עתה, אחי, נלך להתנגב קצת, – אמר אל פטיה.

בקרבו אל סוכת המצפה עמד וישקף אל תוך היער. דרך היער בין העצים הלך איש ארך־רגלים הלוך ונענע בידיו הארוכות, ומעיל קצר עליו, וחתולי סמרטוטים על רגליו, וכובע קַזַני על ראשו, ורובהו נטוי על שכמו, וקרדום אחוז בחגורתו. כראות האיש הזה את דניסוב, השליך בחפזון איזה דבר אל אחד השיחים ויסר את כובעו, שהיה משוטף במים, ושוליו סרוחים, ויגש כגשת חיל אל הממונה עליו. זה היה טיחון. פניו המכוסים קעקעי בהרות וקמטים ועיניו הקטנות הזהירו יחד מתוך שמחה ובטחון. הוא הרים ראשו ויתן עיניו בדניסוב כמתאפק משחוק.

– איפה שטת עד כה? – אמר דניסוב.

– איפה שטתי? לתפוש צרפתים הלכתי, – ענה טיחון ברוח עז ובחפזון, בקול בַּס צרוד אבל שירי.

– ולמה זחלת אליהם יומם? חמור. ומה, לא תפשת?…

– אמנם תפוש תפשתי, – אמר טיחון.

– ואיו? –

– תפשתי אותו בראשונה עוד בעלות הבוקר, – הוסיף טיחון וירחב רגליו השטוחות והמעוקלות הנעולות סמרטוטים, – גם הבאתיו אל היער. והנה לא יכשר. על כן אמרתי, אלך לי ואביא טוב ממנו.

– אכן מערים הוא, כדרכו, – אמר דניסוב אל היסאול. – ולמה לא הבאת את זה?

– ומה אביאהו – נכנס טיחון לתוך דבריו בכעס ובחפזון, – לא יצלח. האינני יודע, לאיזו אנשים אדוני צריך?

– הוי רמאי!… נו?…

– הלכתי לבקש אחר, – הוסיף טיחון. – באופן זה זחלתי אל היער ושם שכבתי לי. – פתאם התנפל טיחון בקלות תנועותיו על בטנו והראה בפועל, כיצד עשה כן. – והנה נזדמן אחד, – הוסיף לספר. – אני באופן זה קמתי עליו (טיחון קפץ קפיצה מהירה וקלה). לכה עמי אל ראש הגדוד, אמרתי אליו. התחיל צווח. והם ארבעה נגדי. התנפלו עלי בחרבות. אני עליהם באופן זה בקרדום: מה לכם, אמרתי, כריסטוס עמכם, – צעק טיחון וינופף ידיו ויעמד חזהו וירעם פניו באיום עז.

– אכן ראה ראינו מראש ההר את מנוסתך דרך הבצות, – אמר היסאול בכווצו עיניו הנוצצות.

פטיה רצה מאד לצחוק, אבל ראה, שהכל מתאפקים. במהירות העביר עיניו מעל פני טיחון אל פני היסאול ודניסוב, מבלי הבין, מה כל זה.

– חדל לך לעשות עצמך כטפש, – אמר דניסוב והשתעל בכעס – למה לא הבאת את הראשון?

טיחון התחיל מחכך בידו האחת את גבו ובשנית את ראשו, פתאם נמתח פרצוף פניו בחיוך טפשי של שמחה גדולה, שנגלה בו חסרון שן אחת בפיו (שבשביל זה כנוהו "שצרבּטי) ³⁴. דניסוב צחק צחוק קל, ופטיה צחק צחוק מטוב־לב בקול רם, וגם טיחון נלוה אליו בזה.

– ומה חפץ, לא יכשר כלל, – אמר טיחון. – בגד בלה עליו, ומה אוליכהו. גם אדם גס הוא, אדוני המכובד. “כיצד, – אמר לי, – אני בעצמי בן אַנַרַל; לא אלך”, אמר לי.

– הוי חמור! – אמר דניסוב. – לחקרו אני צריך…

– אבל שאלתי אותו, – אמר טיחון. – הוא אומר: “איני יודע כראוי”. אתנו רבים, הוא אומר, אבל קצרי יד כולם, אך שמות הם ולא יותר. אך תתנו בקולכם עליהם ולקחתם את כולם – סיים טיחון ונתן עיניו בשמחה וברוח עז בעיני דניסוב.

– ואני אספיג אותך מאה מכות, וידעת איך לעשות עצמך כשוטה, – אמר דניסוב דרך איום.

– ומה הכעס הזה, – אמר טיחון, – וכי קשה לי לתפוש צרפתים כאלה? כשיחשך קצת, אביא לך מהם כטוב בעיניך, גם שלשה אביא יחד.

– נרכבה נא איפוא, – אמר דניסוב ועד סוכת המצפה רכב בפנים נזעמים ובלי דבר דבר.

טיחון הלך מאחור, ופטיה שמע קוזקים צוחקים עמו ועליו בשביל נעלים, שזרק אל תוך אחד השיחים.

כאשר עבר הצחוק, אשר תקף את פטיה לדבריו ולחיוכו של טיחון, ורגע קטן אחד הבין, כי הרג טיחון נפש אדם, נכלם בלבו. אחרי כן נתן עיניו במתופף, וכאילו רצע אותו דבר בלבו. אבל רגש קשה זה נמשך רק כהרף עין. הוא הרגיש נחיצות להרים ראשו קצת יותר, להתחזק ולחקור דרך התכבדות את היסאול על אדות המעשה הנועד ליום השני. כדי שלא להיות בלתי ראוי לחבורה זו, שנמצא בה.

אופיצר שלוח פגע את דניסוב בדרך ויודיעהו, כי עוד מעט ויבוא דולוחוב בעצמו, וכי מצדו הכל נעשה יפה.

דניסוב בא פתאם לכלל שמחה ויקרא לפטיה שיגש אליו.

– עתה ספר נא לי על אדותיך, – אמר אליו.

ז    🔗

כאשר עזב פטיה את קרוביו ויצא ממוסקבה, נלוה אל גדודו ומהרה נתקבל למשרת נכבד ³⁵ לגנרל, שהיה מצביא חיל גדול. משנמנה לאופיצר וביחוד משנכנס לחיל המערכה, שהשתתף בו בקרב הויַזמאי, היה כל היום מלא התעוררות נעימה של שמחה, על כי הגיע לבגרות, וזריזות נלהבת שלא להחמיץ מעשה גבורה נאמנה שיבוא לידו. מאד עלץ לבו על כל אשר ראה ואשר מצאתהו, אבל יחד עם זה נדמה לו כל היום, כי שם, במקום שהוא איננו בו, שם נעשה עתה מעשה הגבורה הנאמנה, הגדולה באמת. ויהי נחפז להגיע שמה, אל המקום שהוא לא נמצא בו באותה שעה.

כאשר הביע הגנרל שלו בעשרים ואחד לאוקטובר חפצו לשלוח איש אל חיל דניסוב, התחנן לו פטיה כל כך, שישלח אותו, שלא יכל הגנרל להשיב את פניו. אך בשלחו אותו זכר הגנרל את מעשה אולתו של פטיה בקרב בויזמאי, אשר לא רכב בדרך אל המקום אשר נשלח שמה, כי אם דהר אל השורה שממול היריה הצרפתית וירה שם פעמים בפיסטולט שלו, – ועל כן אסר עליו בפרוש להשתתף גם באחד ממעשי המלחמה שיעשה דניסוב. זה הדבר, אשר האדים פטיה ונסתתמו דבריו, כששאל אותו דניסוב, אם יכול הוא להשאר אצלו. עד צאתו אל קצה היער חשב פטיה, שלצאת ידי חובתו כראוי עליו לשוב מיד. אך כאשר ראה צרפתים וראה את טיחון, ונודע לו, בלילה ההוא ישתערו בלי דחוי, החליט בלבו בפזיזות שצעירי ימים רגילים לשנות בה את השקפותיהם, כי הגנרל שלו, שהיה פטיה מכבדו מאד עד כה, נבזה הוא, אשכנזי הוא, כי דניסוב גבור, והיסאול גבור, וטיחון גבור, ולו חרפה היא לצאת מאצלם ברגע קשה.

היום נטה לערוב, ודניסוב בא עם פטיה ועם היסאול אל סוכת המצפה. באור הכהה נראו סוסים חבושים, וקוזקים והוזרים נוטים אהלים קטנים על פני השדה ומבעירים אש מתאדמת במעמק שביער (כדי שלא יראו הצרפתים את העשן). בפרוזדורו החיצון של בית קטן כתש קוזק בשר איל. בתוך הבית עסקו שלשה אופיצרים בהנחת דלת, לבעבור תהי להם לשלחן. פטיה הסיר את בגדיו הטופחים ונתן אותם לנגבם, והתחיל מיד לעזור לאופיצרים להתקין להם שלחן לסעודת הצהרים.

בעוד עשרה רגעים היה השלחן מוכן ומכוסה במפה. על השלחן היו יין דגן, בקבוק רום, לחם חטים ובשר איל צלוי ומלח.

בשבתו אצל השלחן ובקרעו בידים נוטפות חלב חתיכת צלי שמנה, נותנת ריח טוב, היה מלא עליצות אהבה ילדותית נאמנה לכל בני האדם, ובגלל זה גם בטח לבו, שאחרים אוהבים אותו אהבה כזאת.

– ומה דעתך, וסילי פיאודורוביץ', – פנה אל דניסוב, – אין רע, אם אהיה עמך יום אחד? – ובלי המתין לתשובה, השיב לעצמו: – הלא צוויתי לחקור ולדעת, ואני חוקר איפוא… אבל תנה נא לי להכנס לעבי… לעצם עביה… אני איני צריך לתשורות כבוד… אבל חפצי…

פטיה לחץ שניו, ויפן כה וכה, וינענע בראשו המורם למעלה וינופף ידו.

– לעצם עביה… – שנה אחריו דניסוב בצחוק קל.

– ובלבד שתמסור לי הנהגה גמורה, שאני אנהיג, – הוסיף פטיה, – הלא בידך הוא. לאולר אתה צריך? – פנה אל אחד האופיצרים, אשר רצה לחתוך לו חתיכת צלי.

ויתן את שכינו המתקפל. האופיצר שבח את השכין.

– קח לך, קח נא. יש לי הרבה… – אמר פטיה ונסתמק. – אבל מה זה היה לי! שכחתי לגמרי, – קרא פתאם. – הלא יש לי צמוקים; מין מעולה, בלי גרעינים. הנה מרקיטנט ³⁶ חדש לנו, וחפצים יפים מאד בידו. עשר ליטראות קניתי, זה דרכי לקנות ממתקים. הרוצה אתה? – כה אמר פטיה, וירץ אל הפרוזדור אל הקוזק שלו ויבא שקים, ובהם היו כחמש ליטראות צמוקים. אכלו נא, אדוני, אכולו.

– ואולי אתה צריך לסיר של קפה? – פנה אל היסאול: – מהמרקיטנט שלנו קניתי סיר מעולה! חפצים יפים לו. והוא איש ישר מאד. זהו העיקר. שלוח אשלח לך. ואולי אפסו או נשופו חלמישיכם – הלא מקרה מצוי הוא. אני לקחתי אתי. הנה לי פה, – אמר ורמז על השקים, – מאה חלמישים. בזול גדול קניתים. קח לך די צרכך, או גם את כולם…

ופתאם עצר במלים, כי השיב אל לבו, אולי נכשל בדבר שקר, ויבהל ויסתמק.

ויחל להעלות על לבו, אולי עשה עוד מעשי אולת. ובהתבוננו כדברי היום ההוא זכר את מראה המתופף הצרפתי. “לנו אך טוב ונעים, אבל מה מצבו של זה? אנה הביאוהו? ההאכילוהו? האם לא עשו לו רעה?” אמר בלבו. אך בהתבוננו, כי הוציא מפיו דבר שקר על אדות החלמישים, ירא לדבר עוד.

“אולי אפשר לשאול?” דבר עם לבבו. “אבל יאמרו עלי: נער הוא בעצמו ועל נער חמל, מחר אראם לדעת, עד כמה אני נער! הלבושת תהי לי, אם אשאל?” דבר עם לבבו. “אבל יהי מה!” ומיד אמר בפנים אדומים ובהביטו אל האופיצרים בדאגה גדולה, פן יראה אות לגלוג על פניהם:

– האפשר לקרוא לנער הזה, לנער שנשבה? לתת לו מעט אוכל… אולי…

– כן הוא, נער מר נפש, – אמר דניסוב, ונראה בו, שלא מצא כל גנאי בהזכרה זאת, – קראו לו הנה. Vincent Bosse שמו, קראו לו.

– אני אקרא לו, – אמר פטיה.

– קרא נא, קרא, נער מר נפש, – שנה דניסוב.

פטיה עמד אצל הדלת, באמור דניסוב זאת, ויעבור כמו בזחילה בין האופיצרים ויגש אל דניסוב.

– אשקך נא, חביבי, – אמר אליו. – מה מאד יפה! מה מאד יפה!

וישק לדניסוב וירץ אל החצר.

–! Vincent! Bosse – קרא פטיה ועמד אצל הדלת.

– למי, אדוני, נקרא לך? – שאל קול מתוך החשכה.

פטיה ענה, כי יקראו לנער הצרפתי, שנשבה ביום ההוא.

– א! לוֶסֶני? – אמר הקוזק.

את השם וֶנְסֶן שנו הקוזקים, והיה בפיהם ל"וסני", והאכרים והחילים קראו לו ויסֶניַא. בשם הכנויים האלה נצטרפו זכר האביב וזכר מראה הנער הרך.

– הוא התחמם שם אצל המדורה. ויסניא! ויסניא! וסני! – נשמעו קריאות שנויות ומשולשות וצחוק בתוכן. – אבל נער פקח הוא, – אמר ההוזר אשר עמד אצל פטיה. – אנחנו האכלנוהו מעט פעם אחת. רעב היה, מאד מאד!

קול צעדים נשמע באפלה, והמתופף הלך הלוך וספוק ברגליו היחפות ויקרב אל הדלת.

– אתה הוא, איפוא! – אמר פטיה צרפתית: – החפץ אתה לאכול? אל תירא, לא יעשה לך כל רע, – הוסיף ונגע בידו בזהירות ובחבה. – בואה, בואה.

– מֶרסי, מוסיֶה, – השיב המתופף בקול רועד, שהיה כמעט קול ילד, והתחיל משפשף במפתן את רגליו המרופשות.

הרבה רצה פטיה לאמור לו למתופף, אך לא ערב את לבבו. ברגלים צועדות זו אחר זו בלי שנוי מקום עמד פטיה אצלו בפרוזדור החיצון. אחרי כן אחז בידו בחשכה וילחצנה.

– בואה, בואה, – חזר ואמר בלחישת חבה.

“הוי מי יתן וידעתי, מה לעשות לו!” אמר פטיה עם לבבו, ויפתח את הדלת ויתן לנער לעבור לפניו.

כשנכנס המתופף לתוך הבית הקטן, ישב לו פטיה ברחוק מקום ממנו, בחשבו, שלא לפי כבודו הוא לשים לבו אליו. רק משמש בכיס בגדו את הכסף שנמצא בו ומסופק היה, אם לא תהי לו לחרפה לתתו למתופף.

ח    🔗

מעל המתופף הזה, אשר נתנו לו, בפקודת דניסוב, יין דגן ובשר איל, ואשר צווה עליו דניסוב להלבישו קפטן רוסי על מנת שלא לשלחו עם השבויים, כי אם להשאירו אצל הכתה, הוסב לב פטיה בשביל ביאת דולוחוב. הרבה ספורים שמע פטיה על אדות גבורתו הנפלאה של דולוחוב ואכזריות דרכיו עם הצרפתים, ועל כן הביט פטיה אל דולוחוב, משנכנס זה לתוך הבית, בלי גרוע עיניו ממנו, ובאותה שעה היה אך מתחזק ומנענע בראשו המורם, כדי שגם בחברת איש אשר כזה לא יהי כאדם שאינו הגון לה.

מראהו של דולוחוב העיר בו בפטיה תמהון בפשטותו החיצונית.

דניסוב היה לבוש צֶ’קמֶן ³⁷ ומגדל זקנו, וצלם ניקולי עושה הנפלאות על חזהו, ובדרך מדברו ובכל תנועותיו היה רומז על הצד המיוחד שבמצבו. אבל דולוחוב, שקודם לזה, בהיותו במוסקבה, היה לבוש מעיל פרסי, נראה בעת הזאת כאופיצר גוַרדי מדקדק ומתגאה בפקודתו הצבאית. פניו היו מגולחים מכל צד, לבושו מעיל גוַרדי ממולא מוך, ואורדן גיאורגי בלולאה, ומצנפתו פשוטה ומיושרה על ראשו. בפנת החדר הסיר מעליו את אדרתו, אדרת לבד טופחת, ויגש אל דניסוב ובלי תת שלום לאיש התחיל שואל אותו מיד על אדות מעשה הקרב. דניסוב ספר לו על דבר המחשבות, אשר חשבו בעלי הפלוגות הגדולות על פלוגתם, ועל דבר שליחותו של פטיה ועל דבר התשובה אשר השיב לשני הגנרלים. אחרי כן ספר כל אשר ידע על אדות מצבה של הפלוגה הצרפתית.

– כן הוא. אבל צריך לדעת, מה הצבאות האלה ומספרם, – אמר דולוחוב: – צריך יהיה לבוא שמה. בלי דעת בברור, מה מספרם, אין לצאת לקרב. אני אוהב לעשות דבר בדיוק. אולי יחפוץ אחד מהאדונים לרכוב עמי אל מחנם. גם מעיל צבאי לקחתי אתי.

– אני, אני… אני ארכב עמך! – קרא פטיה.

– אין חפץ לך לרכוב, – אמר דניסוב אל דולוחוב, – ולו לא אתן לרכוב בעד כל הון.

– זה יפה! – קרא פטיה, – ולמה לא ארכב?

– על כי אין צורך בדבר.

– סלח נא לי איפוא, על כי… על כי… רכוב ארכב, ורב לי. התקחני? – פנה אל דולוחב.

– ולמה לא? – השיב דולוחוב מתוך טרדת לב בהסתכלו בפני המתופף הצרפתי. – זה ימים רבים הנער הזה אצלך? – שאל את דניסוב.

– היום נתפש, אך איננו יודע מאומה. השארתיו אצלי.

– ואנה אתה מביא את האחרים? – אמר דולוחוב.

– אנה אביא? אני משלחם בדרישת שובר חתום! – קרא דניסוב בקול גדול ונסתמק פתאם. – בתום לבבי אמר לך, כי אין לבי נוקף אותי גם על דבר אדם אחד. הקשה לך לשלח שלשים או שלש מאות העירה בתוך חיל משמר מהעטות קלון, אני אומר דברים כמו שהם, על השם “איש צבא”?

– לגרף צעיר בן שש עשרה שנה נאים אמרי נועם אלה, – אמר דוחולוב בלגלוג קר, – ולך עת לעזבם.

– ומה בכך, אני אינני אומר מאומה; אני אך אמרתי, כי רכוב ארכב עמך, – אמר פטיה בקצת מורך.

– ולי ולך יחד, אחי, עת לעזוב אמרי נועם אלה – הוסיף דולוחוב, כאילו מצא עונג מיוחד לנפשו לדבר בענין זה, שהיה מורת רוח לדניסוב. – ועל מה לקחת אליך את זה? – אמר והניע בראשו. – על כי צר לך עליו. הלא אנחנו יודעים את פתקאותיך. מאה איש תשלח, ויבואו מהם אך שלשים. ברעב ימותו או יומתו בידים. ומה בצע כי ילקחו?

היסאול קרץ עיניו הנוצצות והניע בראשו דרך הסכמה.

– אחד הוא, אין לדון בזה. אני אינני רוצה לקבל עלי זאת. מות ימותו, אתה אומר, ויהי מה, ימותו, ובלבד שלא תהי ידי בהם.

דולוחוב התחיל צוחק.

– ומי הניא אותם מתפוש אותי עשרים פעמים? הלא אם יתפשונו, תלה יתלו על עץ גם אותי גם אותך עם כל יקרת נפשך (הוא עצר במלים). אבל יש לעשות. שלחו את הקוזק אשר לי עם משאו. יש לי שני מעילי צבא צרפתיים. ומה איפוא, התרכב עמי? – שאל את פטיה.

– אני? כן כן, בלי כל ספק, – קרא פטיה ונסתמק כמעט עד הזלת דמע ונשא עיניו אל דניסוב.

כאשר החל דולוחוב לדון עם דניסוב בשאלת מה לעשות עם השבויים, הרגיש פטיה עוד הפעם כבדות וקוצר רוח; אבל גם הפעם לא הספיק להבין היטב את הענין, אשר דברו בו. “אם אנשים שנתבגרו ונתפרסמו סוברים כך, הרי זו ראיה, שכך יפה באמת”, אמר בלבו. “והעיקר – צריך, שלא יעז דניסוב דמות, כי אשמע בקולו, וכי יכול הוא לצוות עלי. רכוב ארכב עם דולוחוב אל מחנה צרפת. הוא יכול, וגם אני יכול!”

על כל תוכחותיו של דניסוב, שאין לו לרכוב, ענה פטיה, כי גם הוא רגיל לעשות כל דבר במלואו בלי השתמטות וכי על דבר סכנה לנפשו לא יהרהר לעולם.

– על כי – הלא תסכים גם אתה – אם לא נדע בברור, כמה שם… תלויים בזה חייהם של מאות אנשים, ופה אך אנחנו לבדנו; גם חפץ אני בזה מאד ורכוב ארכב, ויעבור עלי מה; אל נא איפוא תעצרני, – דבר אליו פטיה, – עוד ירע יותר.

ט    🔗

פטיה ודולוחוב שמו עליהם אדרות צבא צרפתיות וכובעי צבא צרפתיים וירכבו אל קרחת היער, אשר השקיף דניסוב מתוכה אל המחנה, ויצאו מן היער בחשכה גמורה וירדו אל העמק. כשהגיעו למטה, צווה דולוחוב את הקוזקים שהיו עמו לחכות שם, והוא רכב בדהירה עזה במסלה ההולכת אל הגשר. פטיה רכב אצלו, ולבבו פחד ורחב.

– אם נוקש, לא אתן לתפשני חי, פיסטולט בידי, – לחש פטיה.

– אל תדבר רוסית, – אמר דולוחוב בלחישה ובחפזון, וכרגע נשמעה בחשכה קריאת " qui vivie " (“מי שם?” בלשון הצופים) וצלצול רובה.

פני פטיה נמלאו דם, ויחזק בפיסטולט.

– מפרשי הגדוד הששי, – אמר דולוחוב בלי עצור ובלי החיש את סוסו.

צלם שחור של צופה עמד על הגשר.

– הסיסמה.

דולוחוב עצר קצת בסוסו ורכב במתינות.

– הגידה נא, הפה ראש הגדוד זֵ’רַר?

– הסיסמה, – אמר הצופה וגדר בעדו את הדרך בלי השיב לו.

– בשעה שאופיצר סובב את שורת המשמר, אין הצופים שואלים את הסיסמה… – נתן דולוחוב קולו בקצף פתאם ויגש בסוסו אל הצופה: – אני שואל אותך, אם ראש הגדוד פה.

ובלי חכות לתשובת הצופה, אשר נטה הצדה, רכב דולוחוב לאט במעלה ההר.

כראותו צל שחור של אדם עובר דרך המסלה, העמיד את העובר ההוא וישאלהו, איפה ראש הגדוד והאופיצרים. אותו האיש – חיל ושק על כתפו – עמד מלכת לדרכו, ויקרב אל סוסו של דולוחוב ויספר לו בלשון פשוטה ובידידות, וידו נגעה לרגעים בסוס בדברו, כי ראש הגדוד והאופיצרים מלמעלה על ההר, מימין, בחצר הפרמה (כן קרא לבית בעל האחוזה).

דולוחוב עבר במסלה ההיא, אשר נשמע מאצל המדורות משני עבריה קול דברי שיחה צרפתיים, ויפן אל חצר הבית. בבואו אל תוך השער, ירד מעל סוסו ויקרב אל המדורה הגדולה אשר בערה שם, ואשר ישבו מסביב לה אנשים אחדים ושוחחו בקול רם. בדוד קטן בשלו שם דבר מאכל, וחיל עמד על ברכיו באור הלהבה, וכפה גסה ואדרת כחולה עליו, והיה בוחש את הדוד במדוך במרוך של רובה.

– קשה הוא, לעולם לא יבשל, – אמר אחד האופיצרים, אשר ישבו בצל מעבר אחר, ממול החיל ההוא.

– הוא יביא שפנים לידי הליכה (משל צרפתי), – אמר השני בצחוק.

שניהם נשתתקו והסתכלו בתוך החשכה לקול צעדי דולוחוב ופטיה, אשר קרבו אל המדורה עם סוסיהם.

– Bonjour, messieurs! – אמר דולוחוב בקול רם ובדבור מחודד.

האופיצרים התחילו נעים בצל המדורה, ואחד מהם, איש רם קומה וארך צואר, סבב את המדורה ויגש אל דולוחוב.

– אתה הוא איפוא, קֶלמן? – אמר אל דולוחוב. – מאין, שטן… – אך לא סיים, כי הכיר את שגיאתו, ובפנים נזעמים קצת נתן שלום לדולוחוב. כראוי לאיש זר לו, וישאלהו, במה יוכל לשרתו.

דולוחוב ספר, כי נחפז הוא עם חברו להשיג את גדודם, וישאל, בפנותו אל כולם, אם אין האופיצרים יודעים דבר על אדות הגדוד הששי. איש מהם לא ידע דבר; ולפטיה נדמה, שהאופיצרים החלו להתבונן בו ובדולוחוב מתוך שנאה וחשד.

– אם חושבים אתם לסעוד סעודת הערב, אחרתם לבוא, – אמר אחד מאחרי המדורה בצחוק עצור.

דולוחוב ענה, כי שבעים הם וכי עליהם לרכוב הלאה עוד בלילה ההוא.

הוא מסר את הסוסים לאותו החיל, שהיה בוחש את הדוד, וישב על ברכיו אצל האופיצר ארך הצואר. האופיצר הזה הביט אל דולוחוב בלי גרוע עיניו ממנו וישאלהו שנית, מאיזה גדוד הוא. דולוחוב לא ענהו, כאילו לא שמע את שאלתו, ויעל אש בשפופרת הצרפתית הקצרה, אשר הוציא מכיסו, וישאל את האופיצרים, עד כמה בטוחה הדרך שלפניהם מקוזקים.

– המרצחים האלה נמצאים בכל מקום, – ענה אופיצר מאחרי המדורה.

דולוחוב אמר, כי אין הקוזקים נוראים אלא למפגרים כמוהו וכחברו, וכי על פלוגות גדולות בודאי לא יערבו את לבבם להתנפל, הוסיף דרך שאלה. איש לא ענה דבר.

“עתה ילך לו”, דבר פטיה עם לבו בכל רגע, בעמדו לפני המדורה באזנים קשובות לשיחתו.

אך דולוחוב חדש את השיחה שנפסקה והתחיל שואל בלי הקדמות, כמה אנשים להם בבטליון, כמה בטליונים, כמה שבויים. בשאלו על אדות הרוסים השבויים, שנמצאו בידי פלוגתם, אמר:

– ענין רע הוא לטפל בחללים האלה ולהסיעם. מוטב לירות את המון המנוולים האלה, – ויצחק צחוק משונה כל כך, שנדמה לו לפטיה, שהצרפתים יכירו כרגע את המרמה, ושלא בכוונה נטה צעד אחד מאצל המדורה.

איש לא השיב גם מלה אחת על צחוק זה של דולוחוב, ואופיצר צרפתי, אשר לא נראה (הוא שכב עטוף כולו באדרתו), הרים ראשו קצת וילחש קצת באזני רעהו. ויקם דולוחוב ויקרא אל החיל, אשר נמסרו לו הסוסים.

“היתנו אם לא יתנו את הסוסים?” שאל פטיה בלבו וקרב שלא בכוונה אל דולוחוב.

הסוסים נתנו.

– Bonjour, messiers – אמר דולוחוב.

פטיה רצה לאמור bonsoir ולא יכל לגמור מלה זו. האופיצרים דברו זה עם זה בלחישה. דולוחוב התמהמה בעלותו על סוסו, אשר לא רצה לעמוד; אחרי כן רכב ויצא לאט מן השער. פטיה רכב מצדו, והיה רוצה אך לא נועז להביט אחריו ולראות, הרודפים הצרפתים אחריהם אם אין.

כצאתו אל המסלה רכב דולוחוב לא לאחור אל השדה, כי אם דרך הכפר לארכו. במקום אחד עצר סוסו והטה אזניו. “השומע אתה?” אמר אל פטיה. פטיה הכיר קולות רוסים וראה תמונות כהות של שבויים רוסיים. כאשר ירדו דולוחוב ופטיה אל הגשר, עברו לפני צופה, אשר הלך לו על פני הגשר בפנים נזעמים ולא אמר דבר, ויבואו אל העמק, אשר חכו להם שם קוזקים.

– עתה שלום לך. אמור לדניסוב, כי כעלות השחר, לקול היריה הראשון, – אמר דולוחוב ויכון לרכוב הלאה, אבל פטיה תפש אותו בידו.

– לא! – קרא בקול צעקה, – גבור אתה כל כך. הוי, מה טוב! מה נפלא! מה מאד אהבתיך.

– טוב, טוב – אמר דולוחוב.

אך פטיה לא נתנו לסור מאצלו, ובחשכה התבונן דולוחוב, כי פטיה גחן אליו. פטיה חפץ לנשק לו. דולוחוב נשק לו, ויצחק, ויהפוך סוסו, ויעלם בתוך החשכה.

י    🔗

בשובו אל סוכת המצפה, מצא פטיה את דניסוב בפרוזדור החיצון. דניסוב חכה לו בלב נסער, בדאגה ובכעס על עצמו, על דבר אשר נתנו ללכת.

– תודה לאל! – קרא בקול רם. – אכן תודה לאל! – היה חוזר וקורא בשמעו בתשומת לבב את הדברים, אשר ספר לו פטיה בעליצותו, – אבל יקחך השטן, בגללך לא ישנתי הלילה! – אמר דניסוב ברהיטה. – אכן תודה לאל, עתה שכב לך. עוד נתנמנם קצת עד הבוקר.

– אכן… לא, – אמר פטיה. – עדיין איני רוצה לישון. גם יודע אני את נפשי: אם ארדם, אין לי תקנה עוד. ומלבד זאת, כבר הורגלתי שלא לישון לפני קרב.

פטיה ישב מעט בבית, והזכיר בלבו בשמחה את פרטי נסיעתו זו ושווה לנגדו בברור, מה שעתיד להיות ממחרת. אחרי כן ראה, כי דניסוב נרדם, ויקם ויצא אל החצר.

בחצר היה עוד חושך ואפלה. המטר הדק חדל, אך עוד נפלו טפות מעל העצים. מקרוב לסוכת המצפה נראו צלמיהם השחורים של אהלי הקוזקים וסוסיהם הקשורים זה לזה כולם יחד. מאחרי בית קטן נראו שתי עגלות לוטות בחשכת הלילה, ואצלן עמדו סוסים, ובשוחה אדמה אש קרובה לכבות. הקוזקים וההוזרים ישנו לא כולם: מקצת מקומות נשמעו, יחד עם קול הטפות הנופלות ולעיסת הסוסים הקרובה, קולות שפלים, כמו של מתלחשים.

פטיה יצא מן הפרוזדור, ויבט כה וכה בחשכה ויקרב אל העגלות. תחת העגלות נשמעה נחרת נרדם, ומסביב להן עמדו סוסים חבושים ולעסו שבולת שועל. בחשכה הכיר פטיה את סוסו, אשר היה קורא לו קַרַבַּח ³⁸ אף על פי שהסוס היה בן רוסיה הקטנה, ויקרב אל סוסו.

– נו, קרבח, מחר נעבוד קצת, – אמר פטיה בהריחו את נחירי הסוס ובנשקו לו.

– אינך ישן, אדוני? – אמר קוזק אחד, שישב תחת העגלה. – לא; אבל… ליחַצ’וב, זה כמדומה לי, שמך? הלא זה עתה באתי. אל הצרפתים רכבנו.

ובפרטות הרצה פטיה לפני הקוזק לא רק את דברי נסיעתו, כי אם גם מפני מה נסע ומפני מה הוא אומר, כי טוב לאדם להעמיד עצמו בסכנה מעשות מעשהו בלי דעת אל נכון.

– עתה טוב לישון.

– לא, מורגל אני, – ענה פטיה. – והחלמישים שבפיסטולטים לא נשופו אצלכם? אני הבאתי אתי. אולי צריך אתה? קח נא.

הקוזק הוציא קצת את גופו מתחת העגלה להתבונן יותר בפטיה.

– על כי רגיל אני לעשות הכל בדיוק, – אמר פטיה. – יש עושים כאשר יעלה על לבם, בלי הכון כראוי, ומצטערים על זה אחרי כן. אני לא אהבתי כן.

– זה נכון, – אמר הקוזק.

– ועוד זאת, השחז נא לי, יקירי, את החרב; היא נפג… (אך ירא היה לשקר: היא לא הוחדה מעולם). אפשר לעשות זאת?

– אפשר, מי מעכב.

ליחצ’וב קם ופשפש בחבילות, ופטיה שמע במהרה את הצלצול הצבאי של ברזל קלל ומשחזת. הוא עלה על העגלה וישב על קצה. תחת העגלה השחיז הקוזק את החרב.

– ובני החיל ישנים? – אמר פטיה.

– זה ישן, וזה ער.

– והנער, מה הוא עושה?

– וֶסֶני? הוא שכב שם בתוך החציר. פחד מפיל תרדמה, שמחה גדולה שמח.

זמן רב אחרי כן החריש פטיה והקשיב באזניו. בחשכה נשמע קול צעדים, ונראה צלם שחור.

– מה אתה משחיז? – שאל האיש בגשתו אל העגלה.

– צריך להשחיז את חרבו של אדון זה.

– דבר טוב, – אמר האיש, אשר נראה לו לפטיה כהוזר. – הצלוחית נשארה בידיכם?

– הנה היא אצל הגלגל.

ההוזר לקח את הצלוחית.

– עוד מעט ויהי אור, – אמר ההוזר בפהוק וילך לו.

ראוי היה לפטיה לדעת, כי הוא ביער, בכתתו של דניסוב, במרחק תחום אחד מהמסלה; כי הוא יושב על עגלה, שנלקחה מידי הצרפתים, ושמסביב לה אסורים סוסים; כי מתחת לו יושב הקוזק ליחצ’וב ומשחיז בעדו את חרבו; כי הכתם השחור הגדול שמימינו הוא סוכת המצפה, והכתם האדום המזהיר משמאלו מלמטה הוא המדורה, שטרם תכבה; כי האיש, אשר בא לקחת את הצלוחית, הוא הוזר צמא; אבל הוא לא ידע דבר ולא רצה לדעת דבר. הוא נמצא בממלכת קסמים, אשר לא היה בה כל דמיון לדרכי החיים. הכתם השחור הגדול, אפשר שהיה סוכת מצפה באמת, ואפשר שהיה מערה מובילה אל תחתיות ארץ. הכתם האדום, אפשר שהיה אש, ואפשר שהיה עינה של חיה גדולה ואיומה. הוא בעצמו, אפשר שהוא יושב עתה באמת על עגלה, ואפשר מאד שהוא יושב לא על עגלה, כי אם על מגדל גבוה עד אין חקר, אשר אם יפול איש ממנו, יעוף אל הארץ יום תמים, חודש תמים – יעוף בלי הפסק ולא יגיע לעולם. אפשר שמתחת לעגלה יושב הקוזק ליחצ’וב ולא יותר, ואפשר מאד שהוא הטוב והגבור והנפלא והמעולה שבכל אנשי הארץ, ואיש איננו יודע אותו. אפשר שבאמת עבר הוזר ויקח מים וירד אל המעמק, ואפשר – הוא נתעלם מן העין ברגע ההוא – כי איננו עוד, גם לא היה מעולם.

כל מה שהיה נראה אליו באותה שעה לא היה מתמיה אותו. בממלכת קסמים נמצא, שהכל היה אפשר בה.

הוא הביט השמימה, והנה גם השמים היו מעשי כשפים כולם כארץ. פני השמים הלכו הלוך וטהור, ועל ראשי העצים עפו עננים במהירות, כמו בכוונה לגלות את הכוכבים שמאחריהם. לפעמים נדמה, כי נתפזרו העבים, ונגלה רקיע טהור ושחור. לפעמים נדמה, שהכתמים השחורים האלה היו עננים קטנים. לפעמים נדמה, שרקיע השמים גבוה מאד ממעל לראש; לפעמים כמו הומכו השמים, והיה אפשר להגיע אליהם ביד.

פטיה התחיל עוצם עיניו ומתנודד.

טפות היו מטפטפטת. לחישה נשמעה. הסוסים נערו ונאבקו קצת. נחרת איש נשמעה.

“אז’יג, ז’יג, אז’יג, ז’יג…” שרקה החרב בהשתפשפה, ופתאם שמע פטיה מנגינה מסודרת של מקהלה, שנגנה הימנון נעים חגיגי בלתי נודע לו. פטיה היה בעל רגש מוסיקלי כנטשה ויותר מניקולי. אך לא למד מוסיקה מימיו ולא הגה בה; ועל כן היו לו המוטיבים, שעלו על רוחו פתאום, חדשים ונעימים ביותר. קול המנגנים היה הולך וחזק. הנגון התרחב ועבר מכלי אל כלי. דרך “פוגה” היתה זאת, אף על פי שלא היתה לו לפטיה אפילו השגה כל שהיא על דבר “פוגה”. כל אחד מכלי השיר – פעם מין כנור, פעם מין חצוצרות – אבל בקול יפה וצח מקול כנורות וחצוצרות – כל אחד נגן את שלו ובטרם יסיים מה שפתח התחבר עם שני, שפתח גם הוא כמעט בנגון זה בעצמו, ועם שלישי ועם רביעי, וכולם חברו יחד ונתפרדו וחזרו ונתחברו, פעם בנגון תפלה חגיגי ופעם בנגון, שיש בו זוהר גדול וצהלת נצחון.

“אבל הלא חלום הוא כל זה”, אמר פטיה אל לבו אחרי תנודה בגופו לפנים. “אך באזני הוא. ואפשר, שזאת היא המוסיקה שלי. הנה שנית, התחזקי, המוסיקה שלי! הוסיפי!…”

הוא עצם עיניו. והנה מעברים שונים צללו קולות מפוזרים והתחילו מסתדרים, מתרוצצים, מתחברים, ושוב התאחדו כולם והיו לאותו ההימנון הנעים והחגיגי. “אכן יפה ונחמד הוא! כמה שארצה וכמו שארצה”, אמר פטיה אל לבו. הוא נסה לנצח על המקהלה הגדולה הזאת של כלי זמרה.

“עתה הרפו לאט, החבאו עתה”. והקולות שמעו לו. “ועתה החליפו כח, ביתר צהלה. עוד, עוד, בשמחה גדולה יותר”. וקולות צהלה הולכים הלוך וחזוק עלו ממעמק נעלם. “עתה, קולות, הלוו גם אתם!” אמר פטיה. והנה נשמעו מרחוק בראשונה קולות גברים, ואחרי כן קולות נשים. והקולות גדלו בהתאמצות חגיגית סדורה. פחד וגיל הרגיש פטיה בהקשיבו לזמרה היפה והנפלאה הזאת.

אל זמרת הנצחון הצבאית נלותה שירה, ונשמע טפטוף מי הגשם ושאון החרב, “וז’יג ז’יג ז’יג”, ושוב נאבקו הסוסים והתחילו נוערים ולא הפריעו בזה את זמרת המקהלה, כי אם נצטרפו אליה.

פטיה לא ידע, כמה נמשך דבר זה: הוא התענג וכל אותה שעה התפלא על העונג ההוא והצטער, על כי אין לו למי להביעו. והנה העיר אותו קול חבה של ליחצ’וב.

– הוחדה, אדון נעלה; לשנים תחץ צרפתי בה.

פטיה נעור.

– השחר עולה; אכן עולה השחר, – קרא בקול.

הסוסים, שלא היו נראים לעין קודם לזה, נראו עד זנבותיהם, ואור מימי נשקף בעד הענפים החשופים. פטיה התנער ויקפוץ ויוצא רובל מכיסו ויתן לליחצ’וב; וינף חרבו ויבחנה וישימנה בתערה. הקוזקים התירו את סוסיהם מאצל העגלות ויהדקו את תחתיות מרדעותיהם.

– הנה גם המצביא, – אמר ליחצ’וב.

דניסוב יצא מסוכת המצפה ויקרא לפטיה ויצו להכון.

יא    🔗

מהרה מצאו איש את סוסו באור הכהה ויהדקו את המרדעות וילכו איש אל מחנהו. דניסוב עמד אצל סוכת המצפה ופקד את פקודותיו האחרונות. הרגלים שבכתה עברו ראשונה במסלה, עבור וספוק על הבוץ במאת עקבותיהם, ומהרה נעלמו בין העצים בתוך הערפל שלפני עלות השחר. היסאול צווה דבר את הקוזקים. פטיה אחז את סוסו במושכותיו וחכה בקוצר רוח לפקודה לעלות. פניו, שהיו מרוחצים במים קרים, וביחוד עיניו אדמו כאש בוערת, צנה עברה על גבו, ובכל גופו כאילו רעד איזה דבר במהירות ובמדה אחת.

– ומה, הכל נכון אצלכם? – אמר דניסוב. – הבה את הסוסים.

הסוסים הוגשו. דניסוב קצף על הקוזק, על כי לא הודקה המרדעת, ויחרפהו וישב. פטיה אחז בשרפרפי המרדעת. הסוס רצה, כרגילותו, לנשכו נשיכה קלה ברגלו, אך פטיה קפץ במהירות, בלי הרגיש כובד גופו, אל המרדעת, ויבט לרגעים אחריו אל ההוזרים, אשר החלו ללכת בחשכה, ויקרב אל דניסוב.

– וסילי פידורוביץ', הלא תשים עלי עבודת מעשה? אנא… בשם אלהים… – אמר אליו.

דניסוב כאילו שכח, שישנו זה בעולם. הוא נתן עיניו בפטיה.

– אחת אשאל מאתך, – אמר בקול שלטון: – לשמוע בקולי ולבלתי פרוץ הלאה.

בכל שעת מעברם לא דבר דניסוב עם פטיה דבר עוד ואך רכב והחריש. כאשר קרבו אל קצה היער, כבר האיר הבוקר בשדה במדה הגונה. דניסוב לחש דבר ליסאול, והקוזקים החלו לעבור לפני פטיה ודניסוב. כאשר עברו כולם, הניע דניסוב את סוסו וירכב אל תחתית ההר. הסוסים ישבו על אחוריהם וישוטו עם רוכביהם אל המעמק. פטיה רכב בשורה אחת עם דניסוב. הרעד בכל גופו הלך וגבר. האור הלך וגדל, אבל אד ערפל כסה את הדברים הרחוקים. כאשר הגיע דניסוב למטה, הביט אחריו וירכן בראשו אל הקוזק שעמד אצלו ויאמר אליו:

– סיגנל! (תנה אות!).

הקוזק הרים ידו, וקול יריה נשמע, ובאותו הרגע נשמע קול שעטת פרסות הסוסים שדהרו ראשונה וצעקןת מעברים שונים ועוד יריות.

וברגע שנשמעו קולות השעטה והצעקה חבט פטיה את סוסו, וירף ידו ממושכותיו, וידהר הלאה בלי שמוע בקול דניסוב הגוער בו. נדמה לו לפטיה, כי ברגע שנשמע קול היריה ההוא האיר הבוקר פתאום באור צהרים. הוא בא בדהירתו אל הגשר. בדרך מלפניו דהרו קוזקים. על הגשר פגע בקוזק, שלא הספיק לעבור עם חבריו, והוא דהר הלאה. ממול פניו רצו אנשים – לפי מה שראוי לשער, צרפתים – מימין למסלה אל שמאלה. אחד מהם נפל ברפש תחת רגלי סוסו של פטיה.

אצל בית כפרי אחד נקהלו קוזקים ועסקו באיזה מעשה. מתוך ההמון נשמעה צעקה נוראה. פטיה מהר אל ההמון ההוא, והדבר הראשון, אשר ראה שם, היה פרצוף חוור של צרפתי, שלחיו התחתונה התנודדה, וידיו אחזו בעץ חנית מכוננת אליו.

– אורא!… בני חיל… משלנו… – צעק פטיה ויבהל את סוסו, שכבר נלהב באותה שעה, וידהר אל מול פניו לאורך המסלה.

מלפניו נשמעו יריות. קוזקים, הוזרים ושבויים רוסיים לבושי קרעים, שאצו משני עברי המסלה, צעקו כולם בקול רם ובלי סדרים. צרפתי נראה כבן חיל, בלי מצנפת על ראשו, בעל פנים אדומים ונזעמים, ומעיל כחול עליו, נלחם על נפשו עם הוזרים בכידונו. כאשר הגיע שמה פטיה בדהרותיו, כבר נפל הצרפתי ארצה. “גם הפעם אחרתי”, עלה על לב פטיה, וידהר אל המקום, אשר נשמעו משם יריות מרובות. היריות נשמעו מחצר הבית הגדול, אשר היה בו פטיה בליל אתמול עם דולוחוב. הצרפתים נשגבו שם מאחרי המשוכה בגן רב שיחים עבותים ויורו את הקוזקים, אשר נקהלו אצל השער. בהגיעו אל השער ראה פטיה בעשן אבק השרפה את דולוחוב, שהיה צועק אל אנשיו, בפנים לבנים וירוקים קצת. “סובו! חכו לרגלים!” קרא בשעה שקרב אליו פטיה על סוסו.

– לחכות?… אוראאא!… – נתן פטיה קולו ובלי התמהמה רגע אחד דהר אל המקום, אשר נשמעו היריות משם, ואשר גדל ענן העשן בו.

והנה נשמע שאון יריות הרבה וכדורים, שהוטלו בקול שפשוף עז. הקוזקים ודולוחוב דהרו אחרי פטיה אל תוך השער. הצרפתים, שנמצאו בעב ענן העשן, מקצתם השליכו את כלי נשקם ויצאו במרוצה מבין השיחים אל הקוזקים, ומקצתם רצו במורד ההר אל הברכה. פטיה דהר על סוסו לאורך החצר היפה, ותחת אשר היה לו להחזיק במושכות נענע בשתי ידיו נענועים משונים וחטופים ונטה יותר ויותר מעל המרדעת אל צד אחד. הסוס הגיע בדהירתו אל מדורה, שלא גמרה לבעור עוד באור הבוקר, ויעמוד מרוץ, ופטיה נפל ארצה כנטל כבד. הקוזקים ראו, כי ידיו ורגליו התחילו מרתתות במהירות מרובה, אף על פי שראשו לא נע כל תנועה קלה. כדור חלף ראשו.

דולוחוב נכנס בדברים עם האופיצר הראשי הצרפתי, אשר יצא אליו מאחרי הבית במטפחת על חרבו ואמר לו, כי הם נכנעים, ואחרי דברו עם האופיצר הוא ירד מעל הסוס ויגש אל פטיה, אשר שכב בלי נוע בידים פרושות.

– קץ, – אמר בפנים רועמים וילך השערה לקראת דניסוב הרוכב אליו.

– נהרג?! – צעק דניסוב בראותו עוד מרחוק את המצב הידוע לו, מצב גוף בלי כל נשמת חיים, שהיה מוטל בו גופו של פטיה.

– קץ, – שנה דולוחוב, כאילו המציא בטויה של מלה זאת עונג לנפשו, וילך מהר אל השבויים, אשר הקיפו אותם קוזקים שירדו מעל סוסיהם. – אתנו לא נקח! – קרא אל דניסוב.

דניסוב לא ענה דבר; הוא קרב אל פטיה וירד מעל סוסו ובידים רועדות הפנה אליו את פני פטיה המגואלים בדם וברפש, שכבר חוורוו חוורת מות.

“זה דרכי לקנות ממתקים. צמוקים מעולים, קחו הכל”, נזכר לו ברגע ההוא, והקוזקים הפנו עיניהם בתמהון לקולות הדומים לנביחות כלב, אשר נסב בהם דניסוב משם ויגש אל המשוכה ויאחז בה.

בתוך השבויים הרוסיים, שהצילו דניסוב ודולוחוב היה פיר בזאוחוב.

יב    🔗

על אדות כתת השבויים, שנמצא בה פיר, לא באה כל פקודה חדשה מהשלטון הצרפתי בכל ימי נסיעתה ממוסקבה. בעשרים ושנים לאוקטובר כבר חדלה הכתה הזאת להיות מחנה אחד עם הצבאות והמעגלות, שיצאה עמהם ממוסקבה. מחצית העגלות הטעונות פכסמים, אשר הלכו אחריה במסעיה הראשונים, היתה לשלל בידי קוזקים, ומחציתן השניה הלכה לה הלאה לפנים; מהפרשים שהלכו לפניה בלי סוסים לא נותר איש, כולם נתעלמו מן העין. תחת כלי התותח, שהיו נשקפים מלפנים במסעים הראשונים, נראו משם מעגלותיו הגדולים של המרשל ז’ינו, מובלים על ידי וֶסטפַליים. מאחרי השבויים הלכו עגלות טעונות כלי פרשים.

מויַזמה הלכו צבאות צרפת לא בשלש קולונות כקודם לזה, כי אם בחבורה אחת. סימני הסדר הפרוע, שהתבונן בהם פיר בחניה הראשונה אחרי היציאה ממוסקבה, הגיעו בעת הזאת אל קצה מדרגתם.

המסלה שהלכו בה היתה מכוסה פגרי סוסים משני עבריה; אנשים לבושי קרעים, מפגרים שונים של מחנות שונים, היו נלוים אל הקולונה ההולכת וחוזרים ונוטים מאחריה, ואחרים היו באים תחתיהם מיד ועושים כמוהם.

פעמים אחדות נהיו מהומות חנם בשעת ההליכה, ואנשי חיל המשמר הרימו רוביהם וירו ונסו בבהלה ודחקו איש את רעהו, אבל אחרי כן חזרו ונקהלו וחרפו איש את רעהו על פחד השוא שנפל עליהם.

שלש הסיעות האלה שהלכו יחדו – מעגלות הפרשים, סיעת השבויים ומעגלות ז’ינו – עוד היו מין מחנה מאוחד ושלם, אף על פי שכל אחת מהן התמוגגה במהירות.

במעגלות הפרשים, שבתחלה היו בהן מאה ועשרים עגלות, נשארו לא יותר מששים; האחרות נלקחו או נעזבו בכוונה. גם ממעגלות ז’ינו נעזבו ונלקחו עגלות אחדות. שלש עגלות היו לבז למפגרים מתנפלים מחיל דַווּ. משיחות האשכנזים שמע פיר, כי אנשי המשמר שהוצגו למעגל ההוא רבו משומרי השבויים, וכי חיל אשכנזי אחד מחבריהם הומת ביריה בגזרת המרשל בעצמו, על כי נמצאה בידו כף כסף משל המרשל.

אך יותר מכל אחת משלש הסיעות האלה נמוגה סיעת השבויים. משלש המאות ושלשים האיש שיצאו ממוסקבה נותרו פחות ממאה. השבויים היוו על שומריהם החילים למשא כבד עוד יותר מכל הפרשים ומעגלות ז’ינו. על אדות מרדעותיו וכפותיו של ז’ינו הבינו, שיכלו להיות לאיזו תועלת, אך מה חפץ היה לחילים מתענים ברעב ובקור לעמוד על המשמר ולשמור אנשים רוסיים קופאים ורעבים כמוהם, אשר התעטפו בקור בדרך ונשארו מאחרי המחנה, ואשר נגזר לירותם בגלל זה – זה היה לא רק תמוה, כי אם גם נתעב. וכמו מיראה, פן יגבר עליהם ברב מצוקותיהם רגש חמלתם על השבויים, וירעו בזה לעצמם עוד יותר, התנהגו אנשי המשמר עם שבוייהם בזעף והחמירו עליהם במדה מרובה.

בדורוגובוז' חתרו חילים שבויים אחדים, בשעה ששומריהם סגרו אותם באורווה ונעלו בפניהם והלכו לבוז בעצמם את אוצרות מזונם, תחת כותל וינוסו, אבל נתפשו בידי הצרפתים והומתו ביריה.

הסדר הקודם, שהונהג בשעת היציאה ממוסקבה, שאופיצרים שבויים ילכו לבד ולא עם חילים שבויים יחד, כבר בטל בעת ההיא; כל אותם שיכלו ללכת הלכו יחדו, ועוד משעת המסע השלישי חזר ונתחבר פיר עם קַרַטַיֶב ועם הכלב הכחול עקום־הרגלים, אשר בחר את קרטיב לאדון לו.

ביום השלישי ליציאתם ממוסקבה תקפה את קרטיב אותה הקדחת, אשר הטילתהו למשכב בבית החולים המוסקבאי, ובמדה שקרטיב נתחלש, התרחק פיר ממנו. לא ידע, מפני מה, אבל מאז החל קרטיב להתחלש, הוצרך פיר להכריח את עצמו לגשת אליו. ובגשתו אליו ובשמעו את האנחות החרישיות, שהיה קרטיב רגיל להאנח בשכבו בשעת חניותיהם, ובהרגישו את הריח הרע, אשר היה עולה ממנו ואשר חזק באותם הימים יותר, היה נוטה ומתרחק ממנו ובלתי מהרהר בו.

בשבי, באוהל השבויים, הכיר פיר לא בשכלו, כי אם בכל רוחו, במהלך החיים, כי האדם נוצר להיות מאושר, כי האושר הוא בקרבו, בספוק צרכיו האנושיים הטבעיים, וכי כל הרעה יוצאת לא ממה שהוא חסר, כי אם ממה שמיותר לו; אבל בשלשת השבועות האחרונים של אותו המסע נודע לו עוד דבר־אמת מרגיע חדש – נודע לו, שאין דבר נורא בעולם. נודע לו, שכשם שאין בעולם מצב, שהאדם מאושר בו וחפשי לגמרי, כך אין מצב, שהאדם אמלל ומשועבד בו. נודע לו, כי יש גבול גם לצרות גם לחופש, וכי גבול זה קרוב מאד; כי האיש, אשר הצטער בשביל שנתגלגל עלה אחד ביצוע השושנים שלו, היה מצטער באותה שעה, כמו שהוא, פיר, מצטער עתה, בהרדמו על העפר הלח בלי כל יצוע, וצדו האחד מצטנן בחממו את צדו השני; כי, כשהיה נועל לפעמים את נעליו הצרות – נעלי נשפי המחולות, – היה מצטער, כמו שהוא מצטער עתה, בלכתו יחף (נעליו כבר בלו ונקרעו לגמרי) ברגלים מכוסות נגעים מכאיבים. נודע לו, כי בקחתו את אשתו – כמו שנדמה לו אז – ברצונו החפשי, לא היה חפשי יותר מבעת שהיו סוגרים אותו בלילה באורווה. קשה מכל מה שהיה קורא אחרי כן בעצמו צער ושבעת ההיא כמעט לא הרגיש בו – היה מצב רגליו היחפות, הנשופות והמנגעות בגלדי פצעים (בשר הסוסים היה טוב בטעמו ומזין; אבק תערובות הסֶליטר, שהיה משמש תחת מלח, היה גם נעים לחך; הקור לא חזק, ויומם בשעת ההליכה היה חם בכל עת, ובלילה היו מדורות; הכנים, שנקרו אותו, היו מחממות את גופו). רק ענין רע אחד היה קשה לשאת בימים הראשונים – והוא מצב רגליו.

ביום השני למסעם דמה פיר, אחרי התבוננו בנגעיו לאור המדורה, כי לא יוכל לדרוך עליהם; אך כאשר קמו כל חבריו, הלך לו הלוך וצלוע, ואחר כן, כאשר חם לו היטב, הלך כדרכו בלי כאב, אף על פי שלפנות ערב נוראו רגליו למראה עוד יותר. אך הוא לא הביט אליהן והרהר בענין אחר. אך באותה שעה הבין פיר, מה גדול כח החיים שבאדם וכחו של הכשרון הנתון לאדם לשנות מרכז התבוננותו, שהוא, כשרון זה, דומה למדף העשוי במכונת אד להוציא את האד המיותר ברגע שהתכווצותו מגיעה למעלה מהמדה הראויה.

הוא לא ראה ולא שמע, כאשר ירו על השבויים שנשארו מאחור. אף על פי שכבר נפלו יותר ממאה מהם ביריה כזאת. הוא לא הרהר בקרטיב, אשר היה הולך ורפה מיום ליום, ואשר היה ברור, שעוד מעט יפול גם הוא בנופלים ההם. עוד פחות מזה הרהר במה שנוגע בו עצמו. במדה שהקשה מצבו, במדה שגדלה הסכנה הנוראה לנפשו לעתיד, בה במדה עלו על רוחו רעיונות, זכרונות וציורים דמיוניים של שמחה, שלא היו תלויים במצבו בעת ההיא.

יג    🔗

ביום עשרים ושנים הלך פיר במעלה ההר, במסלה מרופשת וחלקלקה, והביט אל רגליו ואל מעקשי הדרך. לפעמים נתן עיניו בהמון הידוע לו הסובב אותו ושוב הסב אותן אל רגליו. הכל היה שֶלו וידוע לו. הכלב הכחול עקום־הרגלים, סיֶרי, רץ שמח בצד הדרך, ולהראותו מהירותו ושמחתו הפשיל לפעמים אחת מרגליו האחוריות והתחיל מקפץ על שלש, ושוב קפץ על כל ארבע רגליו והתנפל בנביחה על העורבים, אשר ישבו על הפגרים. הכלב היה שמח וחלק יותר מבימי היותו במוסקבה. בכל העברים היה מוטל בשר בעלי חיים שונים – מבשר איש עד בשר סוס – במדרגות שונות של רקבון, ולזאבים לא נתנו האנשים ההולכים לגשת שמה, ויהיה הכלב יכול לאכול בשר ככל אות נפשו.

גשם נטף מאז הבוקר, ונדמה, שעוד מעט ויחדל, ופני השמים יטהרו, והנה אחרי הפסקה קצרה חזק הגשם יותר. המסלה שבעה מים ולא ספגה עוד, ופלגים שטפו עליה כנחלים צרים.

פיר הלך הלוך והבט הנה והנה, ומנה צעדיו שלשה שלשה, ובמנותו כפף אצבעותיו כדי לזכור את המספר. בלבו פנה ודבר אל הגשם: “הב, הב, הבה עוד”.

נדמה לו, שאינו מהרהר בשום דבר; אבל רחוק בקרבו, באחד המעמקים שבו, רחש לבו איזה דבר גדול ומנחם בצרה. הדבר ההוא היה מוסר דק מאד, שיצא לו משיחתו עם קרטיב שביום אתמול.

כאשר הלאהו הקור בערב יום אתמול, בשבתו אצל מדורה שכבתה, קם ויעבור אל מדורה אחרת, שלא כבתה עוד. אצל המדורה, שקרב אליה, ישב פלטון, עטוף באדרתו כמו באדרת כהונה כולו עם ראשו יחד, וספר לחילים בקולו, שהיה נוח ונעים, אבל רפה וחולני, מעשה ידוע לפיר. כבר עבר חצי הלילה. הדבר היה בשעת הרוחה, בשעת חליפתה של הקדחת, שבה היה קרטיב מתאושש ביותר. כאשר קרב פיר אל המדורה ושמע את קולו הרפה והחולני של פלטון וראה את פניו הדלים המוארים בלהבת המדורה, הרגיש, כאילו ננעץ דבר לא נעים בלבו. הוא נבהל מפני רגש חמלתו על האיש הזה ורצה לסור משם, אך מדורה אחרת לא היתה לפניו, ועל כן ישב אצל המדורה ההיא והשתדל שלא להביט אל פלטון.

– ומה, מה שלומך? – שאל אותו.

– מה שלומי? המתאונן על חליו, לא יקח אלהים את נפשו, – אמר קרטיב ויוסף לספר את המעשה שהתחיל.

– והנה, אחי, – הוסיף פלטון בבת־צחוק על פניו הדלים והחוורים ובברק־שמחה מיוחד בעיניו. – והנה, אחי…

פיר ידע את המעשה זה ימים רבים. קרטיב ספר לו בהיותם לבדם כשש פעמים את המעשה הזה ובכל פעם ברגש שמחה מיוחד. אבל אף על פי שידע פיר את המעשה היטב, הקשיב את הספור כאילו היה חדש לו, והעליצות החרישית, אשר הרגיש, כפי מה שנראה בברור, קרטיב בספרו, דבקה גם בפיר. אותו המעשה היה בסוחר זקן בעל אשה ובנים, מתנהג ביושר וביראת אלהים, שבא פעם אחת עם חברו, סוחר עשיר, אל שוק מַקַרי.

שני הסוחרים באו אל בית מלון ויישנו שם, וממחרת נמצא חברו של הסוחר הזקן שחוט ושסוי. מאכלת מלוכלכת בדם נמצאה תחת כרו של הסוחר הזקן, את הסוחר דנו והלקו ב"קנוּט" ³⁹ ועקרו את נחיריו – “כראוי, כדין”, אמר קרטיב – ושלחו לעבודת פרך.

"והנה, אחי (לדברים האלה נזדמן שם, פיר), עברו כעשר שנים או יותר. והזקן במאסר לעבודת פרך שלו. נושא הוא את העול כראוי, אינו עושה רעה. רק מבקש הוא מאת אלהים, כי יקח את נפשו. טוב… והנה, הדבר היה בלילה, נאספו אסירים כמונו פה עתה, והזקן בתוכם. והנה נכנסו בדברי שיחה, על מה מתענה זה, ומה חטאתו של זה. התחילו מגידים: זה הרג נפש אחת, זה שתים, זה הבעיר בערה, זה בורח (מן הצבא), על לא דבר איפוא. התחילו שואלים את הזקן: “ואתה, סבא, על מה אתה נענה?” – “אני, אחי הנעימים”, אמר לבם, “נענה בעוונותי ובעוונות בני האדם. ואני לא הרגתי נפשות, לא לקחתי מאשר לא לי, וגם נתתי משלי לעניים. אני, אחי האהובים, סוחר אני; ועושר גדול היה לי”. כך וכך, אמר להם. והוא ספר להם את כל המעשה בפרטיו וכסדרו. “עלי, אמר, אינני מצטער הרבה. בודאי מצא אלהים את עווני. אבל, אמר על הזקנה שלי ועל בני צר לי”. והזקן התחיל בוכה. והנה היא בחבורתם אותו האיש בעצמו, כלומר, אשר הרג את הסוחר ההוא. “באיזה מקום, סבא, היה הדבר? אימתי, באיזה חודש?” הכל שאל ודרש. לבו המה לו. קרב לו אל הזקן ונפל לרגליו. "תחתי, זקן, אתה אובד. אמת נכון הדבר; בלי כל פשע, “אחי, חנם – אמר – מתענה האיש הזה. אני עשיתי את הדבר הזה את המאכלת שמתי תחת ראשך, כשהיית ישן. סלח נא לי, סבא – אמר – למען המשיח”.

קרטיב נשתתק בחיוך מתוך שמחה ובעינים מביטות אל האש ותקן את גזרי העצים.

– והזקן אמר: “אלהים יסלח לך, ואנחנו כולנו חטאים לאלהים, על חטאי אני נענה” ובעצמו בכה בכי תמרורים. ומה תדמה, מחמדי, – אמר קרטיב וברק חיוך עליצותו גבר יותר ויותר על פניו, כאילו הודו העיקרי וכל ערכו של המעשה היה צפון במה שהיה עתיד באותו רגע לספר, – ומה תדמה, מחמדי: הרוצח הזה הודה בעצמו לפני השרים, “אני, אמר להם, אבדתי שש נפשות (רשע גדול היה), אבל יותר מכל צר לי על הזקן הזה. אל נא יהי קובל עלי”. הוא הודה, והם כתבו ושלחו את הכתב, כמו שראוי לעשות. המקום רחוק, רבו הימים עד שנתברר הדין, עד שכתבו את כל הנירות כראוי לפני השרים. הדבר הגיע אל הקיסר. והנה באה פקודת הקיסר: להוציא את הסוחר לחפשי, לתת לו בשכר זה כמה שקצבו שם. הכתב בא, התחילו מחפשים את הזקן: “איפה זקן כזה שנענה חנם בלא כל פשע? כתב מאת הקיסר בא!” התחילו מחפשים. – שפתו התחתונה של קרטיב נזדעדעה. – והוא כבר סלח לו אלהים – כבר מת. כן הוא, מחמדי, – סיים קרטיב וזמן רב הביט למולו בחיוך ובלי דבר דבר.

לא הספור הזה בעצמו, כי אם הרעיון הנעלם שבו, אותה העליצות הנשגבה אשר הזהירה על פני קרטיב בספרו אותו, פרושה הנעלם של אותה העליצות – זה הדבר, אשר מלא באותה שעה את לבו של פיר הרהורים בלתי ברורים של שמחה.

יד    🔗

– אַ ווֹ פְלַס! (למקומותיכם!) – הרעים קול פתאום. בין השבויים ומנהגיהם נהיתה מהומה של שמחה וצפיה לדבר חדוה וחגיגה. מכל עברים נשמעו קריאות מפקדים, ומשמאל נראו פרשים מלובשים יפה על סוסים טובים דוהרים מצד השבויים. על כל פנים הובע קוצר רוח של אנשים, שבעלי השלטון הגבוהים קרבים אליהם. השבויים התלכדו יחד, הם נהדפו מן המסלה; המנהגים הסתדרו.

– הקיסר! הקיסר! המרשל! ההרצוג!

ואך עברו פרשי המשמר הבריאים, והנה השתקשקה מרכבה רתומה לצמדי סוסים אפורים. פיר ראה במעוף עין פנים שאננים, יפים, בריאים ולבנים של בעל כובע משולש. זה היה אחד המרשלים. עיניו של המרשל הופנו אל גויתו הגדולה והמתבלטת של פיר, וכשהתרעם אותו המרשל והסב פניו, נראה לו לפיר בזה סימן השתתפות בצער והתאמצות לכסותה.

הגנרל, אשר נהג את המעגלות, הריץ בפנים אדומים ונבהלים את סוסו הרזה ודהר אחרי המרכבה. אופיצרים אחדים קרבו זה אל זה, וחילים סבבו אותם. פני כולם מלאו דאגה וקוצר רוח.

– מה אמר? מה אמר?… שמע פיר.

בעבור המרשל שם, התלכדו השבויים, ובאותה שעה ראה פיר את קרטיב בפעם הראשונה בבוקר ההוא. קרטיב ישב באדרתו הבלה נסמך על עץ לבנה. על פניו נגה מלבד אור העליצות שבליל אתמול, בספרו על דבר הצרות שנשא הסוחר בלא פשע, עוד רושם חגיגה חרישית.

קרטיב הביט אל פיר בעיניו העגולות והטובות, אשר היו אז מצופות אגל דמע, ונראה בו, שהוא קורא לו ורוצה לאמור לו דבר. אבל פיר היה ירא מאד לנפשו. הוא עשה את עצמו, כאילו לא ראה את מבטו של זה, וימהר ויט משם.

כאשר החלו השבויים ללכת שוב, הביט פיר אחריו. קרטיב ישב בקצה המסלה אצל הלבנה, ושני צרפתים עמדו עליו ונדברו. פיר לא הוסיף להביט אחריו. הוא הלך לו הלוך וצלוע במעלה ההר.

מאחור, מן המקום אשר ישב בו קרטיב, נשמע קול יריה אחת. פיר שמע בברור את קול היריה הזה, אך בעצם הרגע ההוא, ששמע בו את הקול, זכר, כי עוד לא גמר את החשבון, אשר החל קודם שעבר המרשל, על דבר מספר המסעים, אשר נשארו עוד עד סמולנסק, ויחל לחשב. שני חילים צרפתיים, אשר אחד מהם החזיק בידו רובה עשן מוסר ממקומו, חלפו על פניו. שניהם היו חוורים, ובהבעת פניהם – אחד מהם נתן עיניו בקצת יראה על פיר – היה כמין דבר דומה למה שראה בחיל צעיר, כשנעשה בו דין מיתה. פיר נתן עיניו בחיל שנסתכל בו וזכר, כי החיל הזה שרף שלשום את כתנתו, ביבשו אותה על המדורה, וכמה שחקו עליו.

כלב נתן קול יללה מאחור. מן המקום אשר ישב בו קרטיב. “הוי שוטה, על מה הוא מיליל?” אמר פיר בלבו.

החילים־החברים, שהלכו בשורה אחת עם פיר, אף הם לא הביטו אחריהם, כמו שלא הביט הוא, אל המקום שנשמע משם קול היריה ויללת הכלב שאחריה; אבל זעף נשקף מעל כל פנים.

טו    🔗

מעגלות הסיעה ומעגלות המרשל חנו בכפר שמשוה. כל המחנה התלכד אצל המדורות. פיר נגש אל מדורה אחת, ויאכל בשר סוס צלוי, וישכב בעורף מפנה אל האש וירדם כרגע. גם הפעם היתה שנתו כמו במוזַ’יסק אחרי הקרב הבורודינואי.

גם הפעם התבוללו מעשים שהיו עם מראות חלום, וגם הפעם דבר אליו איש, – הוא בעצמו או אחר – דברי הגיון וגם אותם הדברים עצמם שנאמרו לו במוז’יסק.

– החיים הם הכל. החיים הם האלהים. הכל משנה מקומו, הולך ונע, והתנועה הזאת היא האלהים. וכל עוד יש חיים, יש התענגות על דעת האלהות. אהבת החיים היא אהבת אלהים. קשה ונעים לאדם מכל לאהוב את החיים האלה בצר לו, במה שהוא נושא צרות בלא עוון.

“קרטיב!” נזכר פיר.

ופתאום עמד כמו חי לפניו מורהו הזקן הנוח לבריות, שנשכח מלבו זה ימים רבים, המורה אשר הורהו גיאוגרפיה בשוויציה. “חכה נא”, אמר אליו הזקן ויראהו גלובוס. אותו הגלובוס היה כדור חי, מתנועע וגדול עד אין מדה. כל פני הכדור היו טפות נלחצות אחת אל אחת. וכל הטפות האלה היו נעות ומשנות מקומותיהן, ופעם נתחלקה אחת והיתה להרבה טפות. כל טפה התאמצה להתפשט, למלא מקום גדול כפי האפשר, אבל האחרות, שהתאמצו אף הן כמוה, לחצו אותה, לפעמים הכחידוה ולפעמים נתמזגו עמה יחד.

– אלה הם החיים, – אמר המורה הזקן.

“מה פשוט וברור הוא”, אמר פיר בלבו. “כיצד לא ידעתי זאת קודם לזה”.

– בתָוך האלהים, וכל טפה מתאמצת להתרחב, כדי להראות את האלהים במדות גדולות שבגדולות. וגדלה היא ומתמזגת ומתכווצת ונכחדת מעל פני הכדור ומעמקת לשקוע בו וחוזרת ועולה. עתה הוא קרטיב, ועתה נשתפך ואיננו. הבינות, בני, – אמר המורה.

– הבינות, יקחך השטן! – פרץ קול גערה ופיר הקיץ. הוא הרים ראשו וישב. אצל המדורה ישב ישיבת כריעה צרפתי אחד, אשר הדף חיל רוסי ברגע ההוא, וצלה בשר סוס נתון על שפוד של רובה. ידיו, שהיו חשופות, אדומות, בעלות גידים ושער ואצבעות קצרות, סבבו במהירות הראויה את השפוד. פניו הקנמוניים הנזעמים וגבות עיניו המורדות נראו היטב לאור הגחלים.

– לו אחת היא, – אמר ברהיטה בקול נחרה אל החיל, אשר עמד מאחריו. – שודד הוא, שודד גמור!

והחיל הוסיף לסבב את השפוד ונתן עיניו בזעף בפיר. חיל רוסי, השבוי אשר הדפו הצרפתי ממקומו, ישב אצל המדורה וספק על איזה דבר בכפו. כאשר הסתכל פיר יותר, הכיר את הכלב הכחול, אשר ישב אצל החיל ונענע בזנבו.

– באת איפוא? – אמר פיר. – אבל, פְּלַ… – החל עוד, אך לא סיים.

פתאום נזכרו ונצטרפו בדמיונו יחד מבטו של פלטון, כפי שישב פלטון תחת העץ והביט אליו, קול היריה ששמע במקום ההוא, יללת הכלב, פרצופיהם פרצופי חוטאים – של שני הצרפתים שחלפו על פניו, הרובה העשן המוסר ממקומו, התעלמות קרטיב בחניה זו, ועוד מעט והבין, כי קרטיב הומת; אבל כהרף עין עלה על לבו בליל חבור מוכן זכר ערב אחד, שבלה עם יפת־תואר פולנית בקיץ על מרפסת ביתו הקיובי. ובכל זאת עצם עיניו בלי צרף את זכרונות היום ההוא זה לזה ובלי בוא לכלל מסקנה על אדותם, ומראה הקיץ היפה נתערבב עם זכרון הרחיצה בנהרות וכדור הנוזלים המתנודד, והנה צלל במים, והמים צפו ונערמו על ראשו.

* * *

לפני צאת השמש העירוהו קולות יריה וצעקה גדולים ותכופים. על פני פיר חלפו צרפתים.

– הקוזקים! – קרא אחד מהם, ובעוד רגע אחד הקיף המון פרצופים רוסיים את פיר.

זמן רב לא יכל פיר להבין, מה זה היה לו. מכל עברים שמעו אזניו צוחות שמחה של חברים.

– אחים! ידידי, יונים אהובות! – קראו חילים זקנים בבכי, בחבקם לקוזקים ולהוזרים.

הוזרים וקוזקים הקיפו את השבויים והושיטו להם זה בגדים, זה נעלים, זה לחם. פיר, אשר ישב בתוכם, בכה והתיפח ולא יכל להוציא מלה מפיו; הוא חבק את החיל, שנגש אליו ראשונה, וישקהו בבכי.

* * *

דולוחוב עמד אצל שערו של בית הרוס ונתן לעבור על פניו המון צרפתים, שנטלו כלי נשקם מידם. הצרפתים, שנסער לבבם על כל אשר נהיה, דברו בקול רם איש את אחיו; אך בעברם על פני דולוחוב, אשר ספק על נעליו קצת במגלב והביט אליהם במבטו הזכוכיתי הקר שלא נשקפה מתוכו כל הבטחת טובה להם, נפסקה שיחתם. מעבר אחר עמד הקוזק, משמשו של דולוחוב, ומנה את הצרפתים השבויים ורשם בנתר על השער קו למאה מהם.

– כמה? – שאל דולוחוב את הקוזק המונה את השבויים.

– המאה השניה, – ענה הקוזק.

– Filez, filez – בטא דולוחוב את הקריאה שלמד מהצרפתים, וכשפגעו עיניו בשבויים העוברים, הוצת ברק אכזריות במבטו.

דניסוב הלך גלוי־ראש בפנים קודרים אחרי קוזקים, שנשאו את גופת פטיה רוסטוב אל הבור, אשר נחפר בעדה בגן.

טז    🔗

מיום העשרים ושמונה לאוקטובר, שהוחלו בו הקרות הגדולות, נעשתה מנוסת הצרפתים טרגית יותר אך במראהָ, מראה אנשים קופאים מקור ומצטרבים עד מות לפני מדורות אש ומוסיפים לנסוע, לבושי אדרות שער, במרכבות בלתי סגורות עם הבז אשר בזזו מהקיסר, ממלכים ומהרצוגים; אבל בעיקרו לא נשתנה אז כלל מעשה מנוסתו ורקבונו של צבא צרפת.

ממוסקבה עד ויַזמה נשארו משלשה ושבעים אלף איש שהיו בחיל צרפת לבד מהגוַרדיה (אשר לא עשתה מאומה בכל ימי המלחמה חוץ ממעשי משסה), מחיל שלשה ושבעים אלף איש נשארו ששה ושלשים אלף (ובקרבות אבדו לא יותר מחמשת אלפים). זה אברה הראשון של הפרוגרסיה, אשר יוגבלו בו בדיוק מתימטי האברים שאחריו. הצבא הצרפתי היה הולך ונמס וכלה בלכתו ממוסקבה עד ויזמה, מויזמה עד סמולנסק, מסמולנסק עד הברזינה, מהברזינה עד וילנה, שלא בהשפעתם של רבוי הקור או מעוטו, של הרדיפה אחריו, גדירת הדרך ושאר הפרטים כפי שהיו כל אחד ואחד. אחרי ויזמה התלכדו צבאות צרפת ומשלש קולנות היו להמון אדם וכן הלכו עד תומם. בֶּרטיֶה כתב למלכו (ידוע, עד כמה שרים מרשים לעצמם להתרחק מהאמת בתארם את מצב הצבא) את הדברים האלה:

“אני חושב לי לחובה להודיע להוד גדולתו את מצבם של הקורפוסים השונים, אשר בקרתי במסעים שונים בשלשת הימים האחרונים, הם כמעט מפוזרים. מספר החילים ההולכים אחרי הדגלים הוא לא יותר מאחד מארבעה כמעט בכל הגדודים; האחרים הולכים מפורדים בדרכים שונים בתקוה למצוא מזון ולהפטר מהמשמעת. ביחוד עיניהם נשואות אל סמולנסק, ששם הם מקוים להנפש. בימים האחרונים נגלה כי הרבה חילים השליכו את כדוריהם ואת רוביהם. במצב כזה דורשת העבודה להוד גדולתו – על פי כל מה שיוכל להיות עם לבבו לימים הבאים – לאסוף את הקורפוסים בסמולנסק ולהסיר מתוכם את אשר לא יכשר למעשי מלחמה, את הפרשים שאין להם סוסים. את מחוסרי כלי הנשק, את המעגלות המיותרים ואת המקצת כלי הארטילריה, שאינם מתאימים עוד בכמותם למספר אנשי הצבא. נחוצים עד מאד ימי מנוחה וכלכלה לחילים, כי אין בהם כח עוד מרעב ומיגיעה; רבים מתו בימים האחרונים האלה בדרך ובאהלים. המצב הרע הזה הולך וקשה ומעורר דאגה, שאם לא ימהרו לאחוז בתחבולות לקדם פני הרעה, לא נוכל עוד לנצח על הצבא ביום קרב. 9 לנובמבר, במרחק 30 תחום מסמולנסק”.

כאשר פרצו הצרפתים אל תוך העיר סמולנסק, שהיתה ארץ מבורכת אלהים בעיניהם, נלחמו מלחמת מות איש באחיו למלא רעבונם וישוסו את אסמי מאכליהם, וכאשר היה הכל לבז ולמשסה, נסו הלאה.

כולם הלכו בבלי דעת, אנה ועל מה הם הולכים. פחות מכולם ידע זאת הגאון נפוליון, על כי איש לא היה מצווה אותו. אבל בכל זאת החזיקו הוא ומקורביו במנהגיהם הקודמים: עוד נכתבו פקודות, אגרות, הרצאות דברים, סדרי יום; עוד קראו זה לזה הוד קיסרות, שארי, נסיך אקמיל, מלך ניאפול וכיוצא בזה. אבל הפקודות וההרצאות אך נערכו על הניר; כל דבר לא נעשה על פיהם, על כי לא יכל להעשות, ואף על פי שהיו קוראים זה לזה הוד מלכות, נסיכים ושארים; הרגישו כולם, שאינם אלא אנשים נבזים ושפלים, שהרבו הרע, ובאה עתם לאכול פרי מעלליהם. ואף על פי שעשו את עצמם כאילו הם דואגים לצבא, דאגו באמת אך איש לנפשו ובקשו תחבולות להמלט ולהנצל מהר כאשר תמצא ידם.

יז    🔗

מעשי צבאות רוסיה וצרפת בימי שובם ממוסקבה עד הנהר נימן דומים לשחוק סנורים, שחובשים בו את עיני שני המשחקים, ואחד מהם מצלצל בפעמון שבידו לפעמים, כדי להודיע, איפה הוא, לחברו המבקש לתפשו. כבראשונה מצלצל הנרדף בלי ירוא מרודפו, אך כאשר יצר לו הוא מתחמק ומתאמץ ללכת בלי השמיע קול צעדה, ופעמים רבות הוא הולך נוכח רודפו ונופל בידיו בדרך שהוא מתכוון לנוס בה מפניו.

בראשונה עוד היו צבאות נפוליון מתודעים לפעמים – הן היה בתקופתה הראשונה של הליכתם במסלת קלוגה – אבל אחרי כן, כשהגיעו למסלת סמולנסק, החלו לנוס וללחוץ את לשון הפעמון, ופעמים רבות רצו לקראת הרוסים בשעה שדמו, כי הם הולכים וסרים מאצלם.

מאשר היו הצרפתים נחפזים במנוסתם והרוסים – ברדפם אחריהם, והסוסים היו מיוגעים בשביל זה עד מאד, לא יכלו להשתמש בתחבולה המעולה לגלות קצת את מצב האויב, שהיא רגולי פרשים. ובגלל השנויים הרבים והתכופים, שנהיו במצבם של שני הצבאות האלה, לא יכלו גם הידיעות שנאספו להגיע בזמנן. אם בשני לחודש באה ידיעה, שחיל האויב נמצא בראשון לחודש במקום פלוני, כבר נסע משם החיל ההוא עד היום השלישי לחודש ההוא, שבו היה אפשר להכון לאיזה מעשה, שני מסעים, ומצבו שונה שנוי גמור.

הצבא האחד נס, והשני רדף אחריו. מסמולנסק היו הרבה דרכים לפני הצרפתים; וכמדומה, שהצרפתים, שעמדו שם ארבעה ימים, יכלו לדעת, איפה אויבם, למצוא עצה טובה להם ולהכון לאיזה מעשה חדש; אבל אחרי חנותם ארבעה ימים הוסיפו המוניהם לנוס לא ימינה ולא שמאלה, כי אם, בלי כל סבוב והתבוננות, בדרך הישנה והקשה להם, אל קרַסנויה ואל אורשה, ברשמי העקבות שנשארו שם.

מאשר דמו הצרפתים, כי אויבם מאחור להם ולא מפנים, נמתחו פלוגותיהם במנוסתן ונפזרו במרחק עשרים וארבע שעות. ראשונה לכולם נס הקיסר, אחריו המלכים, ואחריהם ההרצוגים. צבא רוסיה דמה, כי נפוליון יפנה ימינה אל הדניפר, שזאת היתה הדרך האחת הראויה לו על פי החשבון, ועל כן פנה הצבא הרוסי אף הוא ימינה ויצא אל המסלה הגדולה ההולכת אל קרסנויה. ופה פגעו הצרפתים, כמו בצחוק הסנורים, בחלוץ הרוסי. בראותם פתאום את אויביהם נבוכו ויעמדו מלכת מפחד פתאום, אך אחרי כן הוסיפו לנוס ועזבו את חבריהם ההולכים אחריהם. פה עברו פלוגות הצרפתים נפרדות כמו בתוך בין שורות חיל רוסיה, אחת אחרי אחת, שלשת ימים זה אחר זה – בראשונה אנשי המשנה למלך, אחרי כן אנשי דַווּ, ואחריהם אנשי נֵי. כולם סרו איש מעל אחיו, ויעזבו את מטלטליהם הכבדים, את כלי תותחם ואת חצי העם, ויברחו, אך בלילות הימינו ונטו בחצאי עגולים מאצל הרוסים.

ני, שהלך באחרונה (על כי בכל רוע מצבם או דוקא בגללו אוותה נפשם להכות את קרקע הקשה שחבל בהם, ובשביל זה נפץ את חומותיה של סמולנסק, אשר לא היו לאיש למעצור), – ני זה, שהלך עם הקורפוס שהיה בידו, חיל עשרת אלפים, באחרונה, ברח אל נפוליון אל העיר אורשה עם אלף איש, ויעזוב גם את כל אנשיו גם את כל כלי תותחו, ובלילה התגנב דרך יער ועבר את הדניפר.

מאורשה הוסיפו לנוס בדרך אל וילנה ולצחק בסנורים עם החיל הרודף אחריהם. על שפת הבֵּרֶזינה נבוכו עוד הפעם, רבים טבעו, רבים נפלו אל הרודף, אך אותם שעברו את הנהר נסו הלאה. מפקדם הראשי לבש אדרת שער, וישב בעגלת חורף, ויטוש את חבריו ויברח לבדו. מי שהיה יכול לברוח ברח כמוהו, ומי שלא היה יכול – מסר נפשו לשבי או מת.

יח    🔗

בתקופת מלחמה זו של מנוסת הצרפתים, כאשר עשו הצרפתים כל מה שהיה אפשר לעשות כדי לאבד עצמם, כאשר לא היה טעם כל שהוא גם באחד ממסעיו של ההמון הזה, מנטיתם אל מסלת קלוגה עד בריחת שר צבאם מצבאו, – בתקופה זו אי אפשר עוד לכאורה להיסטוריונים, המיחסים מעשי המוני עם לרצונו של אדם אחד, לתאר את הנסיגה הזאת ברוח זה. אך לא כן הדבר. גלי ספרים נכתבו בידי ההיסטוריונים על אדות מעשי המלחמה שבתקופה הזאת, ובכולם מתוארות פקודות נפוליון ותחבולותיו העמוקות, שנסעו צבאותיו על פיהן, ופקודותיהם הגאוניות של מַרשַׁליו.

היציאה ממַלו־יַרוסלַוץ, בשעה שנתנה לו דרך אל אדמה מלאה כל טוב, והיתה פתוחה לפניו המסלה המקבלת לה, אשר אחרי כן רדף בה קוטוזוב אחריו, – אותה הנטיה בלי צורך אל דרך אשר הושמה לשממה מבארים לנו במזמות עמוקות שונות. מזמות עמוקות כאלה מוצאים גם בנטיה מסמולנסק אל דרך אורשה. אחרי כן מתארים מעשי גבורתו על יד קרסנויה, כשהוא מכין עצמו, לפי דבריהם, לעמוד בקרב ולנהל בעצמו את החיל, והוא מתהלך, ומקל לבנה בידו, ואומר:

– תפקיד קיסר מלאתי למדי, עת לי להיות גנרל, – ואף על פי כן הנהו נס מיד הלאה ונוטש את פלוגות החיל המפורדות הנמצאות מאחריו.

אחרי כן מתארים לפנינו את גודל נפשם של המרשלים, ביחוד של ני, שנראה גודל נפשו אך בעברו דרך היער בלילה את הדניפר ובברחו בלי דגלים ובלי תותחנים ובחסרון תשע עשיריות מחילו אל העיר אורשה.

ואחרי כל אלה מתארים לנו ההיסטוריונים את יציאתו האחרונה של אותו הקיסר הגדול מאצל צבאו, המלא רוח גבורה, כדבר גדול וגאוני. גם מעשהו האחרון הזה, מעשה בריחתו, אשר יקָרא לו בלשון בני אדם מדרגת רשע שאין למטה ממנה, שכל ילד לומד להתבייש בה, – גם מעשהו זה מוצא לו למוד זכות בלשון ההיסטוריונים.

בזמן שאי אפשר עוד למתוח יותר את חוטי הסברות ההיסטוריות המתמתחים כל כך בטבעם, כשהמעשה המתנגד בברור גלוי למה שכל מין האדם קורא טוב או לפחות מתאים למדת הדין, יש להם להיסטוריונים, סגולה בדוקה, והיא ענין הגודל הרוחני. הגודל הזה הוא מין דבר, אשר לא ימד, לפי מה שסוברים, במדת טוב ורע. לפני אדם גדול אין דבר רע. אין תועבה, אשר תוכל להחשב לעוון למי שהוא אדם גדול.

“C’est grand” – אומרים ההיסטוריונים, ושמע מינה אין כאן עוד לא טוב ולא רע, אבל יש “grand” ו"אינו grand". מה שהוא grand – טוב ומה שאינו grand – רע. Grand הוא, על פי רוחם, דרך בעלי חיים מיוחדים, שהם – ההיסטוריונים הללו – קוראים להם “גבורים”. ונפוליון הבורח אל ביתו באדרת שער חמה לא רק מחבריו, כי אם גם מהאנשים, שהוא הביא אותם הנה (לפי דעתו), מרגיש, כי הדבר grand, ולבו לא יכהו.

“אין בין הנשגב (דבר נשגב הוא רואה בו בעצמו) ובין המגוחך אלא פסיעה אחת”, הוא אומר. וכל העולם שונה אחריו זה חמשים שנה: “נשגב, גדול! נפוליון הגדול! אין בין הנשגב ובין המגוחך אלא פסיעה אחת!”

ולא יעלה על לב איש, כי בזמן שהוא מודה בגודל שאינו נמדד בבחינת רע וטוב, הוא מעיד על עצמו, כי שפל הוא וקטן מכל מדה.

לנו, על פי המדה הנתונה לנו בידי המשיח לטוב ולרע, אין דבר שאינו נמדד, ואין גודל במקום שאין פשטות, טוב ואמת.

יט    🔗

מי מאתנו הרוסים לא הרגיש בקראו את דברי תקופתה האחרונה של מלחמת שנת שתים־עשרה רגש קשה של רוגז ותמיהה ובקשת באור? מי לא שאל בלבו את השאלות האלה: איכה לא הכחידו את כל הצרפתים, בשעה שכל שלשת הצבאות הרבים מהם הקיפו אותם, בשעה שהצרפתים המפוזרים, העטופים ברעב ובקור, מסרו נפשם המונים המונים לשבי, ובשעה שמטרת הרוסים היתה (כפי שמספרת לנו ההיסטוריה) אך לעצור, לחסום ולתפוש את כל הצרפתים?

אותו החיל הרוסי, שבהיותו קטן במספר מהצרפתים ערך את הקרב הבורודינואי, מה היה לו לאותו החיל, שבהקיפו את הצרפתים משלשה עברים על מנת לתפשם, לא עלתה זאת בידו? האמנם גדולים הצרפתים ממנו כל כך, שלא יכלנו להכותם בשעה שהיינו מסביב להם ורבים מהם? איכה נהיה כדבר הזה?

ההיסטוריה (התורה המכונה בשם זה) משיבה ואומרת על השאלות האלה, שהדבר נהיה בשביל שקוטוזוב ומורמַסוב וצ’יצַ’גוב ופלוני ופלוני לא עשו מזמות אלה ואלה.

אבל מפני מה לא עשו את כל המזמות האלה? מפני מה, אם הם היו האשמים בדבר, שלא הושגה המטרה שהושמה לפניהם, – מפני מה לא נדונו ולא הומתו? אבל גם אם נסכים, כי קוטוזוב וצ’יצגוב וחבריהם היו אשמים בכשלונם של הרוסים, לא נוכל להבין עם זה, מפני מה לא נלקח בשבי חיל צרפת יחד עם מרשליו ומלכיו וקיסריו גם בתנאים הטובים, שנמצאו בהם צבאות רוסיה על יד קרסנויה ועל שפת הברזינה (בשני המקומות האלה עצמו הרוסים במספרם), אם זאת היתה מטרת הרוסים?

התשובה לבאור החזיון המשונה הזה (שמשיבים ההיסטוריונים הצבאיים הרוסיים), כי קוטוזוב הפריע מהתנפל על הצרפתים, אינה נכונה, שהרי יודעים אנחנו, שרצונו של קוטוזוב לא יכל לעצור את צבאותיו מהשתער על הצרפתים על יד ויזמה ועל יד טַרוטינו.

אותו החיל הרוסי, אשר גבר על אויבו על יד בורודינו, כשהיה אויבו מלא כח, והוא היה רפה ממנו, – מדוע נִגף על יד קרסנויה ועל שפת הברזינה, כאשר היה הוא העצום, לפני המוני הצרפתים המפוזרים?

אם מטרת הרוסים היתה לחסום ולשבות את נפוליון ואת מרשליו, והמטרה הזאת לא רק שלא הושגה, כי אם גם כל הנסיונות להשיגה היו לריק בכל פעם בדרך אשר היא לבושת וגם לחרפה, – הלא מתארים הצרפתים באמת ובצדק את תקופתה האחרונה של המלחמה לשורה של נצחונות, וההיסטוריונים הרוסיים מכחישים לנו, בתארם אותה לימי נצחון גדול לרוסים.

ההיסטוריונים הרוסיים במדה שהם החייבים בהגיון, מוזקקים לבוא לידי מסקנה זאת וצריכים להודות, אחר כל הקריאות הנמלצות על הגבורות ועל האמונה לארץ המולדת, כי נסיגת הצרפתים ממוסקבה – כולה נצחונות נפוליון ומגפות קוטוזוב.

אבל, גם אם נעזוב לגמרי את רגש הכבוד הלאומי, נכיר בלבנו, שהחלטה זו שוברה עמה, שהרי נצחונותיהם המרובים האלה של הצרפתים הביאו עליהם כליה, ומגפות הרוסים הביאו לידי השמדת האויב וגאולת ארץ מולדתם.

מקורה של סתירה פנימית זו הוא בהשערת ההיסטוריונים, הלומדים דברי הימים על פי מכתבי מלכים וגנרלים, על פי רילַציות, רפורטים, תכניות וכיוצא בדברים האלה, על דבר המטרה שהיתה, על פי דעתם, בתקופתה האחרונה של מלחמת שנת שתים־עשרה, ושבאמת לא שאף אליה איש, והיא, על פי השערתם, לחסום ולתפוש את נפוליון עם מרשליו וחילו.

מטרה זו לא היתה מעולם ולא יכלה להיות, כי לא היה כל טעם לה, ולהגיע אליה לא היה אפשר כלל.

למטרה זו לא היה כל טעם, ראשונה, על כי חילו המפוזר של נפוליון נחפז ונס מתוך רוסיה, כפי מה שהיה בו כח לנוס מהר, ועשה איפוא בעצמו מה שהיה יכול להיות רצוי לכל איש רוסי. איזה צורך היה לעשות מעשי מלחמה שונים נגד הצרפתים, אשר נסו בכל המהירות, אשר היתה ביכלתם?

והשנית, לא היה כל טעם לעמוד לשטן בדרך לאנשים שאזרו כל כחם אך לברוח.

והשלישית, לא היה כל טעם לרוסים להפיל אנשים משלהם כדי להשמיד את צבאות צרפת, שהיו הולכים ונשמדים בפרוגרסיה נמהרה כל כך, שגם בלי כל חסימת דרך לא יכלו להעביר אל מחוץ לגבול יותר ממה שהעבירו בחודש דצמבר, כלומר, אך אחד ממאה מאנשי החיל ולא יותר.

והרביעית, לא היה כל טעם לבקש לקחת בשבי את הקיסר ואת המלכים ואת ההרצוגים, אשר אילו נשבו, היה זה מעכב עכוב גדול את פעולות הרוסים, כמו שהודו בזה המעולים שבדיפלומטי הימים ההם (J. Maistre ואחרים). מחוסרת טעם עוד יותר היתה השאיפה לתפוש את קורפוסי הצרפתים, בשעה שחצי צבאותינו תמו עד בואנו אל קרסנויה, ולקורפוסי השבויים היו צריכים להעמיד דיביזיות למשמר, ובשעה שגם לחילינו נתן מזונם במלואו לא בכל יום, והשבויים שכבר נתפשו בידינו היו עטופים ברעב ובקור.

כל העצה העמוקה לחסום ולתפוש את נפוליון ואת חילו היתה דבר דומה לגנן שבא לגרש בהמה, שרמסה את ערוגותיו, ורץ אל שער הגן והתחיל מכה את הבהמה ההיא על ראשה. הזכות האחת, שהיה אפשר ללמד על הגנן, היא, שכעס כעס גדול. אך על בעלי העצה הזאת לא היה אפשר לאמור גם כדבר הזה, כי לא הם היו הנזקים ברמיסת הערוגות.

אך מלבד אשר לא היה כל טעם לחסום את נפוליון, היה זה גם אי אפשר.

אי אפשר היה זה, ראשונה, על כי, בשביל שהליכת קוֹלוֹנוֹת בקרב אחד בדרך חמשת תחומים אינה מתאמת לעולם, כפי שמורה הנסיון. למחשבות המצביאים, היתה התוחלת, שיתחברו צ’יצ’גוב, קוטוזוב ווִיטגֶנשטין, קטנה כל כך, שכאילו נכזבה מבתחלה; כך חשב גם קוטוזוב, שכבר אמר בקבלו את ההצעה ההיא, שאין הליכות טכסיסיות במקומות מרחקים מביאות את התוצאות המבוקשות.

והשנית, אי אפשר היה זה, על כי כדי להפסיק את כח האינרציה, שהיה חיל נפוליון הולך ונס בו, הוצרכו לצבאות גדולים הרבה מאד מאותם שהיו לרוסים.

והשלישית, אי אפשר היה זה, מאשר המלה הצבאית “גזֹר” ⁴⁰ אין לה כל טעם. אפשר לגזור פת לחם, אך לא צבא. לגזור צבא – לגדור את הדרך בעדו – אי אפשר בשום אופן, כי בכל עת ימצא מסביב מקום לרוב לנטות הצדה ושעת לילה שאין דבר נראה בה, מה שיכלו חכמי עבודת הצבא לברר לעצמם גם על פי המעשים שהיו על יד קרסנויה והבריזינה. ולקחת בשבי אי אפשר אלא בזמן שהנשבה נכנע ומסכים, כשם שאי אפשר לתפוש צפור דרור, שירדה על יד איש, אף על פי שאפשר לו לקחתה. לקחת בשבי אפשר את הנכנע על פי דיני הסטרטגיה והטכסיסיות, כמו שנכנעו האשכנזים. אך הצרפתים לא חשבו לטובה לעצמם להכנע כמוהם וצדקו בזה מאד, כי מיתת רעב וקור היתה נכונה להם גם בבריחתם גם בשבים.

והרביעית, והיא העיקרית, לא היה הדבר אפשר, על כי מראש ימות עולם לא היתה מלחמה בארץ בתנאים הנוראים, שנלחמו בהם בשנת 1812, וצבאות רוסיה אזרו כל כחם ברדפם אחרי הצרפתים ולא יכלו לעשות יותר בלי השמד בעצמם.

בהליכת צבא רוסיה מטרוטינו עד קרסנויה נגרע מספרו בחמשים אלף חולים ונחשלים, והוא כמספר יושבי עיר פלך גדולה. מחצית אנשי החיל נעדרו בלי קרבות.

ועל תקופתה זו של המלחמה, כשהיו אנשי החיל לנים חדשים תמימים בשלג ובקור של חמש־עשרה מעלות בלי נעלים ואדרות חורף, בלחם צר ובלי יין דגן; כשהיו הימים אך של שבע ושמונה שעות, ובשאר השעות היה לילה, שאין לדיסציפלינה שליטה בו; כשהיו האנשים מובאים בסכנת מות, שהדיסציפלינה בטלה בה, לא רק לשעות אחדות, כמו בקרב, כי אם נלחמים בכל רגע עם מיתת רעב וקור חדשים תמימים; כשהיה חצי החיל אובד בחודש אחד, – על תקופתה זו של אותה המלחמה מספרים לנו ההיסטוריונים, שמילורַדוביץ' היה צריך לערוך הליכה אגפית הנה, וטורמסוב – הנה, וצ’יצ’גוב היה צריך לעבור הנה (לעבור בשלג מגיע למעלה מן הברכים), ופלוני הדף ו"גזר", ועוד כזאת וכזאת.

הרוסים, שהיו מתים למחצה, עשו כל מה שהיה אפשר וראוי לעשות, כדי להגיע אל המטרה שהיתה לפי כבודו של העם, ולא בהם האשם, שאנשים רוסיים אחרים, שהיו יושבים בחדרים חמים, חשבו לעשות מה שהיה אי אפשר.

כל אותה הסתירה המשונה והתמוהה עתה שבין המעשה שהיה ובין תאורו בהיסטוריה יוצאה אך ממנהגם של ההיסטוריונים, שבכתבם על אדות המעשה הזה תארו את רגשותיהם ואת דבריהם היפים של גנרלים שונים ולא את המעשים שהיו.

בעיניהם מעסיקים מאד דברי מילורדוביץ', התשורות שנתנו לגנרלים אחדים והשערותיהם של הגנרלים ההם; ואל השאלה על דבר חמשים אלף האיש, אשר נשארו בבתי החולים ובקברים, גם לא ישימו לב, כי אינה מעניני חקירתם.

אבל אין לנו אלא לעזוב את חקירת הרפורטים והתכניות של הגנרלים ולעיין היטב בהליכת מאות אלפי האנשים, אשר השתתפו בעצמם בפועל במעשה ההוא, – וכל השאלות, אשר נראה בראשונה, שאין עליהן תשובה, מוצאות פתאום בקלות נפלאה תשובה שאין בה כל פקפוק.

המטרה לחסום את נפוליון עם חילו לא היתה מעולם מחוץ לכח דמיונם של איזה עשרת אנשים. היא לא יכלה להיות, על כי לא היה לה כל טעם, ולא היה אפשר להגיע אליה.

מטרת העם היתה אחת: להוציא מארצם את הגדודים שעלו עליה. המטרה הזאת הושגה, ראשונה, מאליה, שהרי נסו הצרפתים, ועל כן לא הוצרכו אלא שלא לעכב את המנוסה הזאת; השנית, המטרה הזאת הושגה על ידי המלחמה העממית, שהשמידה את הצרפתים, והשלישית, על ידי החיל הרוסי, שהלך אחרי הצרפתים על מנת לפעול ביד חזקה, אם יעמדו הצרפתים מלכת הלאה.

צבא רוסיה היה צריך להשפיע כמגלב על בהמה במנוסתה. והמנהיג הרגיל בעבודתו ידע, כי אין טוב מהרים את המגלב דרך איום בלי הכות בו על ראש הבהמה בשעת יציאתה.

 

חלק רביעי    🔗

א    🔗

כשאדם רואה נפש חיה גוועת ומתה לפניו, נופלת עליו אימה: מה שהוא, הוא בעצמו – ישוּתו – נהפך לאין לעיניו, חדל להיות. אבל אם אדם הוא הגווע ואדם חביב לו, שפטירתו קשה עליו בפרט, הוא מרגיש לבד מהאימה הקשורה במראה כליון החיים, פרץ ופצע רוחני, אשר כמונו כפצע חמרי, יש אשר ימית את בעליו, ויש אשר ירפא, אבל בכל אופן הוא מכאיב, וקשה לו נגיעה מרגזת מחוץ.

אחרי מות הנסיך אנדרי הרגישו זאת נטשה והנסיכית מריה במדה אחת. שתיהן נפוגו ונדכו מפני הענן האיום. ענן המות, אשר עלה וישכון עליהן, ולא ערבו את לבותן להביט לנוכח אל החיים. בזהירות יתרה שמרו את פצעיהן הגלויים מפני נגיעות עולבות ומכאיבות. כל דבר: מרכבה שעברה במהירות ברחוב, הזכרת שעת סעודת הצהרים, שאלת הנערה המשרתת על אדות שמלה שצריך להכין, קל וחומר לדברי השתתפות קלה שאינה יוצאה מן הלב – הכל הרגיז הכביד את הפצע, נדמה כעלבון והשבית את הדממה הנחוצה, אשר התאמצו בה שתיהן להקשיב לקול המקהלה הנורא והמטיל אימה, אשר עוד לא פסק בדמיונם, והפריע אותן מהביט אל המרחקים הנעלמים, שאין להם סוף, אשר נגלו לעיניהן להרף עין.

רק בשבת שתיהן יחד לבדן לא הרגישו עלבון ומכאוב. הן דברו אשה עם אחותה אך מעט. גם בדברן לא דברו אלא בענינים קלים שבקלים. שתיהן כאחת נמנעו מהזכיר דבר שיש בו נגיעה בעתיד.

הודאה באפשרותו של עתיד נדמתה להם כעלבון לזכרו. עוד יותר נזהרו, שלא להזכיר בשיחותיהן דבר, שהיה אפשר למצוא בו שיכות לנפטר. נדמה להן, שמה שנשאו והרגישו לא היה מוכשר להתבאר במלים. נדמה להן, שכל הזכרה בלשון בני אדם על אדות פרטי דברי ימי חייו פגמה גדולתו וקדושתו של אותו המעשה המופלא והמכוסה שנעשה לעיניהן.

ההתרחקות בלי הפסק מדברי שיחה, ההתעלמות התדירית מכל מה שהיה יכול להביא לידי הבעת דבר על אדותיו, – אותן ההפסקות מצדדים שונים על גבולו של מה שלא היה אפשר לדבר, הוסיפו לבאר ולברר לפני דמיונן את אשר הרגישו.

אבל אי אפשר לאדם בעצבון גמור שאינו פוסק, כשם שאי אפשר לו בשמחה גמורה שאינה פוסקת. הנסיכית מריה, שהיתה שוררת לבדה בעניניה ואפוטרופסית ומחנכת לבן אחיה, הוזקקה ראשונה לצאת לעולם המעשה מעולם האבלות, אשר היתה שרויה בו בשני השבועות הראשונים. מכתבים באו אליה מקרובים, שהוצרכה להשיב עליהם; החדר, אשר הושב בו ניקולושקה היה לח, והנער התחיל משתעל; אלפטיץ' בא לירוֹסלול והרצה חשבונות הכנסה והוצאה והציע ויעץ לעבור למוסקבה אל הבית שברחוב וזויז’נקה, אשר לא נחרב ולא דרש אלא תקונים קטנים. החיים לא עמדו מלכת, וצריך היה לחיות. קשה היה למריה הנסיכית לצאת מעולם הרהורי הבדידות, אשר ישבה בו עד אותה שעה, צר היה לה וכמו הכה לבה אותה בקומה לעזוב את נטשה לבדה, – אבל טרדות החיים דרשו השתתפותה בהן, ונגד רצונה נטתה אחריהן. עם אלפטיץ' בדקה את החשבונות, נועצה עם דסל על דבר בן אחיה והיתה מסדרת ומכינה את כל אשר נדרש ליציאתה למוסקבה.

נטשה נשארה לבדה, ומאז החלה הנסיכית מריה לעסוק בהכנות ליציאתה, התרחקה נטשה גם ממנה.

הנסיכית מריה הציעה לגרפינה לתת לנטשה לנסוע עמה למוסקבה, ואמה ואביה הסכימו גם שניהם בשמחה להצעה זאת, בראותם את בתם הולכת ורפה מיום ליום בכחותיה החמריים ובדַמותם, כי להועיל יהיו לה גם שנוי המקום גם עזרת רופאי מוסקבה.

– לא אצא אנה ואנה – ענתה נטשה, כאשר הציעו לה זאת, – אבל הניחו נא לי, – אמרה ותצא במנוסה מן החדר וביגיעה עצרה את דמעותיה, שהיו פרי כעס וחמה יותר מפרי יגון.

אחרי אשר הרגישה בעצמה, שהיא עזובה ממריה הנסיכית ובודדת ביגונה, היתה יושבת על פי רוב לבדה בחדרה, ורגליה בפנת הספה, ומנתקת או ממעכת איזה דבר באצבעותיה הדקות, המתחזקות בעבודתן, והביטה אל הדבר אשר נסבו עיניה עליו הבטה מכוונת בלי תנועה. הבדידות הזאת הכשילה כחה והציקה לה מאד; אבל נחוצה היתה לה. כאשר אך נכנס איש אצלה היתה קמה במהירות ממקומה ומשנה את מצבה ואת הבעת מבטה ומתחלת לקרוא בספר או לתפור, וניכר היה בה, שהיא מחכה בקוצר רוח ליציאתו של זה שבא להפריעה.

כל היום נדמה לה, כי עוד מעט ותבין ותדע את הדבר, אשר היה מכוון אליו מבט לבה בשאלה נוראה שלא לפי כחה.

בסוף דצמבר ישבה נטשה פעם אחת בשמלת צמר שחורה, ושערה צרור ברשלנות בדמות כדור קטן, והיא דלה וחוורת פנים, ורגליה בפנת הספה, ובלי הפסק קמטה וחזרה ופישטה את קצות חגורתה והביטה אל פנת הדלת.

שמה הביטה, אל המקום אשר הלך לו הוא, אל מעבר לחיים. והעבר השני ההוא, אשר לא הרהרה בו מימיה קודם לזה, אשר נדמה לה קודם לזה כרחוק ומופלא כל כך, היה עתה קרוב ונאוה ומובן יותר מעבר החיים הזה, שהכל היה בו או ריק והרס או צער ועלבון.

שמה הביטה, אל העבר אשר ידעה כי הוא בו; אך לא יכלה לראותו בלתי אם בתמונה שהיתה לו פה. גם הפעם ראתה אותו בתמונה שהיתה לו במיטישצי, על יד טרואיצה, בירוסלבל.

היא ראתה את פניו, שמעה את קולו ושנתה את דבריו ואת הדברים אשר אמרה לו היא ולפעמים בדתה בעדה ובעדו דברים חדשים, אשר יכלו להאמר באותה שעה.

הנהו שוכב בכסא כבוד באדרתו, אדרת הקטיפה, הקצרה וראשו נשען על ידו הדלה והחוורת. לבו משפל במדה נוראה, וכתפיו מורמות. שפתיו לחוצות זו לזו, עיניו נוצצות, ועל מצחו החוור עולה קמט פתאום וחוזר ונעלם. אחת מרגליו מזדעזעת זעזועים קלים מאד ונמהרים. נטשה יודע, כי הוא נלחם עם כאב מציק לו מאד. מה הכאב הזה? למה יכאב? מה הוא מרגיש? כיצד הוא כואב? מדברת היא אל לבה. הוא ראה שהיא מתבוננת בו וישא עיניו ובלי צחוק קל החל לדבר.

“אך זה נורא”, אמר לה, “להצמד לעד לאיש מכאובות, מצוקת נצח היא”. ובמבט בוחן הסתכל בה. נטשה השיבה אז כדרכה תמיד, בטרם תספיק לעיין קצת במה שהיא משיבה; היא אמרה: “זאת אי אפשר שתמשך כן, היה לא תהיה, אתה עתיד להרפא רפואה שלמה.”

היא ראתה אותו הפעם כבתחלה והרגישה כל מה שהרגישה בתחלה. היא זכרה את מבטו הממושך, הזועף והנזעם באמרו את הדברים האלה והבינה את דבר הנזיפה והיאוש שבמבט הממושך הזה.

“אני הודיתי לדבריו”, אמרה נטשה אל לבה, “כי נורא היה, אלו היה נושא מכאובים כל ימיו. זאת אמרתי רק מפני זה שבעיניו היה הדבר נורא, והוא ראה בזה כוונה אחרת. הוא דמה כי לי היה הדבר נורא. הוא עוד היה חפץ אז לחיות וירא מפני המות. ואני השיבותי לו תשובה גסה ונבערה כל כך. לא לזאת כיוונתי. כוונתי היתה אחרת לגמרי. אלו הגדתי מה שדברתי עם לבי, הייתי אומרת לו: לוּ יהי גוסס, יהי גוסס לעיני כל היום, ומאושרת הייתי אלו היה כן בהשואה למה שאני עתה. עתה… אין כל, אין איש. הידע זאת? לא, לא ידע ולא ידע לעולם. ועתה לעולם, לעולם אין לתקן זאת עוד”. ושוב דבר אליה את הדברים ההם, אבל הפעם השיבה לו בדמיונה תשובה אחרת. הפעם שיתקה אותו ואמרה לו: “נורא הוא לך ולא לי. דע לך, כי לי אין בלעדיך מאומה בחיים ולהתענות עמך יחד אושר נבחר מכל בעיני”. והוא אחז בידה ולחץ אותה כבערב הנורא ההוא, ארבעה ימים לפני מותו. ובדמיונה הביעה לו עוד אמרי אהבה נעימים. אשר יכלה לאמור אז ואמרה בפעם הזאת: “אני אוהבת אותך!.. אותך… אני אוהבת, אוהבת…” אמרה וקפצה בזעזועים את ידיה ולחצה את שניה בכח ובחמה עזה.

ועוצב נעים תקף אותה, ודמעות פרצו מעיניה, אבל פתאום שאלה את עצמה: למי היא מדברת זאת? איפה הוא, ומי הוא עתה? ושוב נתכסה הכל בתמיהה גסה וקשה, ושוב הניעה גבות עיניה וכוננה עפעפיה אל המקום אשר היה הוא. והנה נדמה לה שהיא מעמקת ועומדת על הענין הכמוס… אבל באותו הרגע, שלפי מה שנדמה נגלה לה הסוד הכמוס צללו אזניה לקול הקשה עזה, הקשת כף מנעול הדלת. המשרתת דונישה פרצה החדרה בחפזון ובלי זהירות, בפנים מלאים בהלה שאין עמה שימת לב לה.

– מהרי נא אל אבא, – אמרה דונישה ברושם מיוחד של רגשנות על פניה. – אסון, את פטר אילאיץ'… מכתב, – אמרה בגעית בכיה.

ב    🔗

מלבד רגש ההתרחקות הכללי מכל בני האדם חזק על נטשה בעת ההיא רגש מיוחד של התרחקות מבני ביתה. כל קרוביה: אביה, אמה, סוניה, היו כל כך קרובים לה, רגילים אצלה, חלוניים, שכל דבריהם ורגשותיהם נדמו לה כחלול העולם המיוחד אשר ישבה בו היא בימים האחרונים, ולא רק לא הוקירה אותם, כי אם גם הביטה אליהם באיבה. היא שמעה את דברי דונישה על פטר אילאיץ', על מקרה אסון, אך לא הבינה אותם.

“איזה אסון אצלם, איזה אסון אפשר. כל אשר אתם להם הוא, ישן, רגיל ושאנן” – אמרה נטשה בלבה.

כשנכנסה לטרקלין, יצא אביה דחוף מחדר הגרפינה. פניו היו מקומטים ורטובים מדמעות. ניכר היה, שנס מתוך החדר ההוא, כדי לגעות בבכיה בלי מעצור. כראותו את נטשה הניף כפיו מתוך יאוש והתחיל בוכה ומתיפח בזעזועים חולניים, אשר קלקלו את פניו העגולים והרכים.

– פ… פטיה… לכי, לכי, היא… קוראה… ובגעיות ילד ובתנועות מעוקלות נמהרות ברגליו הכושלות קרב אל כסא וכמעט נפל עליו וידיו על פניו.

פתאום עבר כמו זרם אלקטרי בכל קרביה של נטשה. איזה דבר הכה מכה מכאבת נוראה על לבה. כאב נורא הרגישה; נדמה לה, כי איזה דבר הולך וניתק בקרבה וכי היא גוועת. אבל כהרף עין אחרי הכאב הרגישה פדות מעול איסור החיים אשר ניתן עליה. כראותה את אביה וכשמעה מאחורי הדלת את קול זעקת אמה הנורא והגס שכחה מיד את נפשה ואת יגונה.

היא רצה אל אביה, אך הוא נופף ידו בלא כח והורה על פתח חדר אמה. מריה הנסיכית יצאה משם בפנים חוורים ולחיה התחתונה רעדה ותאחז את יד נטשה ותדבר אליה. נטשה לא ראתה אותה ולא שמעה את אשר דברה. היא באת בפתח בצעדי מהירים ותעמוד רגע קטן כמו במלחמה עם לבה ותקרב במרוצה אל אמה.

הגרפינה שכבה על כסא כבוד, דרך השתרעות משונה בלי טעם, והקישה בראשה על הכותל. סוניה ונערות משרתות החזיקוה בידיה.

– לנטשה, לנטשה!… צעקה הגרפינה. – שקר, שקר… מכחש הוא… לנטשה! – צעקה והדפה מאצלה את הנצבים עליה. סורו מזה, סורו כלכם, שקר! הומת!.. ח, ח, ח!.. שקר!

נטשה נצבה בברכּה על הכסא ותגחן אל אמה ותחבקה ותרימה בכח גדול אשר נגלה בה פתאום ותסב אליה את פני אמה ותלחץ אליה.

– אמא!.. יונתי!.. הנני, הנני, ידידתי, אמא… – לחשה לה בלי החרש כהרף עין.

היא לא הרפתה מאמה, בחבה נלחמה עמה, ותדרוש כר בעדה ומים ותפתח ותקרע את השמלות שהיו על אמה.

– ידידתי, יונתי… אמי, מחמד נפשי, – לחשה בלי הפסק ונשקה לה על ראשה, על כפיה, על פניה, והרגישה, כי דמעותיה יורדות כפלגים ומגפפות את אפה ואת לחייה.

הגרפינה לחצה את יד בתה ותסגור את עיניה ותדום רגע קטן, פתאום קמה במהירות משונה ותפן כה וכה בלי טעם ובראותה את נטשה התחילה לוחצת את ראשה של זו בכל כחה. אחרי כן הסבה אליה את פני בתה, אשר קומטו מכאב הלחיצה העזה, ותתבונן בה זמן רב.

– נטשה, את אוהבת אותי, – אמרה בלחישה דקה ודרך בטחון. – נטשה, את לא תרמיני? את תגידי לי את האמת כולה?

נטשה הביטה אליה בעינים ממולאות דמעה, ופניה דברו אך תחנוני בקשת סליחה ורדיפת אהבה.

– ידידתי, אמי היקרה, – אמרה פעמים רבות ובכל מאמצי כח אהבתה השתדלה להסיר מעל אמה ולשים על עצמה את העודף שביגון המדכא אותה.

ושוב התחילה האם, אשר לא יכלה לעמוד במלחמה עם המעשה שהיה ומאנה להאמין, כי יכלה לחיות בשעה שנהרג בנה אהובה הנער הרענן, לבקש מפלט לה מעולם המעשה אל עולם הטירוף.

נטשה לא זכרה כיצד עבר היום ההוא והלילה והיום השני והלילה שאחריו. היא לא ישנה ולא סרה מאצל אמה. אהבת נטשה, האהבה העקשנית הסבלנית, כמו חבקה מכל עברים את הגרפינה בכל סקונדה לא לשם בירור דברים, לא לשם תנחומים, כי אם לשם התעוררות לחיים.

בלילה השלישי שתקה הגרפינה רגעים אחדים, ונטשה סגרה עיניה וסמכה את ראשה על בד הכסא, והנה חרקה המטה. נטשה פקחה את עיניה. הגרפינה ישבה על מטתה ודברה בשפל קולה.

– מה מאד אשמח כי באת. עיף אתה, מבקש מה? (נטשה נגשה אליה). הנה יפית וגדלת, – הוסיפה הגרפינה והחזיקה ביד בתה.

– אמי היקרה, מה את שׂחה!

– נטשה, איננו, איננו עוד.

והגרפינה חבקה את בתה וזו הפעם הראשונה התחילה בוכה.

ג    🔗

מריה הנסיכית דחתה את נסיעתה. סוניה והגרף התאמצו למלא תפקידה של נטשה, אך לא עלתה בידם. הוברר להם, כי אך היא לבדה עוצרת ברוח אמה שלא תשתולל במר נפשה. שלשה שבועות ישבה נטשה אצל אמה וישנה בחדרה על הכסא ולא יצאה משם והיתה משקה ומאכילה אותה ומדברת עמה בלי הפסק, מאשר אך קולה הרך והמלא חבה היה מרגיע את הגרפינה.

פצעה הרוחני של האם לא יכל להרפא. מיתת פטיה עקרה את מחצית חייה. מקצה חודש אחד אחרי השמועה על דבר מותו אשר הגיעה אליה בעודה אשה מלאה רעננות ותנועה בת חמשים שנה, יצאה מחדרה בדמות זקנה מתה למחצה ובלתי משתתפת במהלך החיים. אבל הפצע הזה, אשר המית למחצה את הגרפינה, אותו הפצע החדש העיר את נטשה לחיים.

הפצע בנפש, הבא על ידי התקרעות גוף רוחני, כמוהו כּפצע חמרי, אף על פי שהדבר נראה כמשונה מאד, כשהפצע העמוק נרפא וקצותיו מדובקים זה בזה – בין שהוא חמרי ובין שהוא רוחני – איננו נרפא אלא על ידי כח החיים הבוקע ועולה מבפנים.

ככה נרפא גם פצעה של נטשה. היא דמתה, כי חייה כלו. אך פתאום הראתה אותה אהבתה שאהבה את אמה, כי עצם חייה – שהוא האהבה – עודנו חי בקרבה. נעורה האהבה ויעורו החיים.

ימיו האחרונים של הנסיך אנדרי קשרו את נפש נטשה בנפש הנסיכית מריה. האסון החדש קרב את נפשותיהן זו לזו עוד יותר. הנסיכית מריה דחתה את נסיעתה ובשלשת השבועות האחרונים שמרה על נטשה, כמו ששומרים על ילדה חולה. השבועות האחרונים שבּלתה נטשה בחדר אמה הכשילו את כחותיה החמריים.

פעם אחת ראתה הנסיכית מריה בשעת צהרים, והנה נטשה רועדת מקור קדחתי, ותביאה אליה ותשכיבה על יצועה. נטשה שכבה שם, אבל כאשר הורידה הנסיכית מריה את המסכּים ותאמר לצאת קראה לה נטשה לגשת אליה.

– אינני רוצה לישון, מַרי; שבי נא עמדי.

– עיפה את – השתדלי לישון.

– לא, לא, למה הוצאתיני? הן היא תשאל.

– טוב לה הרבה מבראשונה. היום דברה יפה כל כך. – אמרה הנסיכית מריה.

נטשה שכבה על המשכב, ובאור הכהה שהיה בחדר התבוננה בפני הנסיכית מריה.

“הדומה היא לו?” דברה נטשה עם לבבה. “כן, דומה ואינה דומה. אבל מיוחדת היא, שרה, חדשה כולה, בלתי ידועה. והיא אוהבת אותי. מה בלבה? כל מדה טובה. אבל כיצד? מה דעתה? מה אני בעיניה? אכן יפה היא”.

– מַשַׁה – אמרה בקצת פחדנות ומשכה את ידה של זו אליה – אל נא תדמי, כי אשה רעה אני. הלא כן? מַשַׁה, יונתי. מה מאד אהבתיך. נהיה נא רֵעות גמורות לכל דבר.

ונטשה חבקה לה והתחילה מנשקת את כפיה ואת פניה ומריה הנסיכית בושה ושמחה יחד על הבעת רגשות זו של נטשה.

מן היום ההוא קמה בין מריה ובין נטשה הידידות הנלהבה והנעימה שאינה מצויה אלא בין נשים. הן היו מנשקות בלי הפסקה אשה לאחותה ומדברות דברי חבה זו לזו ועל פי רוב ישבו שתיהן יחדו. כי תצא האחת תדאג לה השנית ותמהר להלוות אליה. בהיותן יחד היו מרגישות יתר התאחדות ביניהן מאשר בהפרדן, בשבת כל אחת בדודה. רגש חזק מידידות נהיה ביניהן: זה היה רגש מיוחד של אפשרות חיים להן רק בעודן אשה לנגד רעותה.

יש אשר תחרשנה שעות תמימות; יש אשר תחלנה לדבר בשכבן על משכבותיהן ותדברנה עד בוקר. מדברות היו על פי רוב על אדות העבר הרחוק. הנסיכית מריה ספרה על אדות ילדותה, על אדות אמה, על אדות אביה, על אדות תקוותיה; ונטשה, אשר בראשונה היתה מפנה את לבה במנוחה של חסרון בינה מחיי ההשתעבדות והמשמעת ההם, מהפיוטיות שבהסתגפות הנוצרית, אהבה עתה מתוך רגש קשר אהבתה את הנסיכית מריה, גם את העבר של הנסיכית הזאת והבינה את צד החיים ההוא, אשר לא היה מובן לה קודם לזה. אמנם לא אמרה לקבל עליה בעצמה משמעת והסתגפות, כי הורגלה לבקש לה שעשועים אחרים, אבל הבינה והתחילה מחבבת באחרים את המדה הטובה הזאת, אשר לא היתה מובנת לה קודם לזה. גם לנסיכית מריה, אשר הקשיבה לספורי נטשה על אדות ימי ילדותה וראשית נעוריה, נגלה צד חיים שלא היה מובן לה קודם לזה, והוא האמונה בחיים ובתענוגיהם.

גם בעת ההיא לא דברו אפילו פעם אחת על אדותיו, כדי שלא לחלל במלים, כפי מה שנדמה להן, את רוממות הרגש שהיתה בהן, ושתיקה זו, – מה שנמנעו מדבר בו – הביאה לידי כך, שמעט מעט החלו, בלי האמין לזה, לשכוח אותו.

נטשה כחשה, חוורה וחלשה כל כך, שכל יודעיה היו מדברים כל היום במצב בריאותה, והיא שמחה על זה. אך לפעמים תקפה אותה פתאום לא רק יראת מות, כי אם יראת מחלה, כשלון כח, אבדן יופי, ושלא ברצונה התבוננה לפעמים בשים לב בזרועה החשופה ותמהה על רזונה או הסתכלה לבקרים בראי בתואר פניה שלפי מה שנראה לה נעשו מתוחים ומעוררים חמלה. אמנם נדמה לה שכך צריך להיות, ואף על פי כן היתה נבהלת ונעצבת על זה.

פעם אחת עלתה מהרה אל המדור העליון והתחילה נושמת בכבדות. מיד המציאה לעצמה שלא בכוונה ענין לרדת בגללו ושוב עלתה במרוצה ובחנה בזה את כחה והתבוננה במצב בריאותה.

ופעם קראה לדונישה, וקולה התחיל רועד ונפסק, ותקרא לה שנית, אף על פי ששמעה קול צעדיה, וקראה לה בכל עוז קולה, שהיתה רגילה לשיר בו, והטתה אזנה לו היטב.

היא לא ידעה זאת, ואילו אמרו לה, לא היתה מאמנת, אבל מתחת לשכבת הרפש, אשר כסתה את רוחה, כבר בקעו ועלו גבעולי עשב דקים ורכים, שהיו עתידים להשריש ולכסות בנצני החיים שלהם את התוגה, אשר שמה מחנק לנפשה, ועוד מעט לא תראה ולא תורגש עוד תוגה זאת. הפצע הלך הלוך והרפא מבפנים.

בסוף ינואר יצאה הנסיכית מריה למוסקבה, והגרף פצר ודרש, שתסע נטשה עמה אל מנת להוועץ את רופאים.

ד    🔗

אחרי ההתנגשות על יד ויַזמה, אשר לא יכל קוטוזוב שם לעצור ברוח צבאותיו, שלא יתאוו להדוף, לחסום וכיוצא בזה, היתה כל הליכת הצרפתים הנסים והרוסים הרצים אחריהם הליכה בלי קרבות. המנוסה היתה נמהרה כל כך, שהחיל הרוסי רץ אחריהם ולא יכל להגיע אליהם, וסוסי הפרשים והתותחנים עמדו מלכת, והידיעות על אודות מסעי הצרפתים היו בלתי נכונות מדי פעם בפעם.

אנשי החיל הרוסי עיפו כל כך מאותה ההליכה בלי הפסק של ארבעים תחומים ביום, שלא יכלו להחיש דרכם יותר.

כדי להבין מדת עיפותו של חיל רוסיה צריך אך להבין בבירור את ערכו של מעשה זה, שמהחיל הרוסי, שבכל ימי לכתו מטַרוטינה לא נפלו ממנו פצועים וחללים יותר מחמשת אלפים ולא נשבו ממנו גם מאה איש, ויצא מטרוטינה במספר מאה אלף, באו לקרסנויה אך חמשים אלף.

הליכתם הנמהרה של הרוסים אחרי הצרפתים פרצה את חיל רוסיה לא פחות ממה שפרצה מנוסת הצרפתים את חיל צרפת. הצד השונה היה אך בזה, שחיל רוסיה הלך כטוב בעיניו בלי אימת הכליון, אשר היתה מרחפת על חיל צרפת; וגם בזה, שהחולים הצרפתים שפגרו נשארו בידי אויבם, והמפגרים הרוסים נשארו בארצם. סבתה העקרית של התמעטות חיל נפוליון היתה מהירות הליכתו, וראיה גמורה לזה היא התמעטותם המתאמת של צבאות רוסיה.

כל פעולת קוטוזוב היתה מכוונת כמו על יד טרוטינה ועל יד ויזמה, – במדה שהיה הדבר בידו – אך שלא להפסיק את המנוסה הזאת (שלא לעשות מה שבקשו הגנרלים הרוסיים בפטרבורג ובצבא) אשר היתה משחתת בצרפתים, כי אם לסייע לה ולהקל את הליכת צבאותיו.

אבל מאז נגלו העיפות וההתמעטות הנוראה שגרמה מהירות ההליכה בחיל רוסיה, נמצא לקוטוזוב עוד טעם חדש לעכב קצת את מרוצת הצבא ולהתנהג במתינות. מטרת צבאות רוסיה היתה ללכת אחרי הצרפתים. דרך הצרפתים לא נודע מראש, ועל כן היו צבאות רוסיה מאריכים לעצמם את הדרך במדה שהיו משתדלים ללכת בעקבות הצרפתים מקרוב להם. רק בהליכה אחריהם בריחוק מקום קצת היה אפשר לחצות בדרך קצרה את הארחות העקלקלות שעברו הצרפתים בהן. כל התחבולות היפות, שהמציאו הגנרלים, היו שנויי מקומות ורבוי הליכות לצבא, והמטרה הטובה האחת שהוצרכו לה היתה להמעיט את ההליכות ההן. ואל המטרה הזאת היתה פעולת קוטוזוב מכוונת כל ימי עבודת המלחמה שבין מוסקבה ובין וילנה לא במקרה, לא בהוראת שעה, כי אם על פי חשבון נכון כל כך, שלא סר ממנה אפילו פעם אחת.

קוטוזוב ידע לא בחכמתו או במדעו, כי אם בכל נפשו הרוסית ידע והרגיש מה שהרגיש כל חיל רוסי: כי הצרפתים הם המנוצחים, כי האויבים נסים, וצריך לגרשם מן הארץ; אבל יחד עם זה הרגיש עם החילים את קשיה של רדיפה זו, שלא נשמעה כמוה למהירות ולענין תקופת השנה הקשה לכל מעשי מלחמה.

אך לגנרלים, ביחוד לשאינם רוסים, שרצו להצטיין, להורות נפלאות, לקחת בשבי, בכוונה ידועה להם, איזה הרצוג או מלך – לאותם הגנרלים נדמה בימים ההם, כשכל קרב היה נתעב וחסר טעם, כי זאת היא השעה הרצויה לערוך קרבות ולהתגבר על איזה אויב. קוטוזוב אך הניע כתפיו, כאשר שמו לפניו זו אחר זו תכניות מעשי מלחמה על ידי אנשי חילו הרעבים למחצה, אשר נעלותיהם בלות ולבושי שֵׂער אין להם, אשר בחודש אחד אבדו חציָם בלי קרבות ואשר עוד הוצרכו לעבור עד הגבול, גם במעולים שבתנאי המרוצה, דרך מרובה ממה שעברו עד כה.

ביחוד היתה מתגלה שאיפה זו להצטיין ולתגר מלחמה, להדוף ולחסום, כשהיו מזדמנים צבאות צרפת לפני צבאות רוסיה.

כדבר הזה היה על יד קרסנויה, ששם דמו למצוא אחת משלש פלוגות הצרפתים, ונזדמן לפניהם נפוליון בעצמו וששה עשר אלף איש עמו. אחרי כל התחבולות, אשר השתמש בהן קוטוזוב להמנע מבוא בהתנגשות המשכלת הזאת ולחשוך את צבאותיו, נמשכה השמדת פלוגות צרפת המופצות אצל קרסנויה שלשת ימים בירי אנשי החיל הרוסי המדוכאים.

טול כתב דיספוזיציה: die erste Colonnie marschirt וכבכל עת נעשה הכל לא ככתוב בדיספוזיציה. הפרינץ יֶוגֶני הוירטמברגי ירה מעל ההר על המוני צרפתים נסים ודרש לו חיל עוזר, וחיל כזה לא בא אליו. הצרפתים שטו בלילות מסביב לרוסים ויפוצו ויחבאו ביערים ויעברו הלאה, איש כאשר מצאה ידו.

מילורדוביץ' אשר היה אומר, כי איננו רוצה לדעת דבר מעניני כלכלת החיל, אשר מעולם לא היה אפשר למצאו בשעה שהוצרכו לו, אותו “הפרש בלי פחד ובלי כל דבר מגונה” ⁴¹, כפי שהיה קורא לעצמו והרודף שיחות עם הצרפתים, היה שולח פרלמנטרים (מלאכי התפשרות) ודורש הכנעה, מאבד זמן ועושה לא את אשר יצווה.

– הריני נותן לכם, בני חיל, את הקולונה הזאת, – אמר וקרב על סוסו אל הצבאות ורמז לפרשים על הצרפתים.

והפרשים קרבו בדהירה, אחרי יגיעה רבה, על סוסים, אשר לא עמד בהם כח ללכת ואשר הריצום רוכביהם בדרבנותיהם ובחרבותיהם, אל הקולונה הנתונה להם, כלומר, אל המון צרפתים אכולי קרח, קופאים ורעבים; והקולונה הנתונה השליכה את כלי נשקה ונכנעה, כמו שכבר היה ברצונה.

על יד קרסנויה לקחו ששה ועשרים אלף שבויים, מאות כלי תותח, איזה מקל, אשר קראו לו מטה המרשל, ונחלקו בשאלת מי הצטיין שם ושמחו על זה; אבל הצטערו מאד, שלא תפשו את נפוליון או לפחות את אחד הגבורים, המרשלים, והאשימו בזה איש את אחיו וביחוד את קוטוזוב.

אותם האנשים, שנגררו אחרי תאוותיהם, היו אך ממלאים שלא מדעתם חוק הכרחיות קשה; אבל בעיניהם היו גבורים ודמו, כי מה שהם עושים הוא דבר שאין כמוהו לחשיבות וליושר. הם האשימו את קוטוזוב ואמרו, כי מראשית ימי המלחמה היה אך מפריע אותם מהכניע את נפוליון; כי כל מחשבותיו אך למלא תאוותיו ולא רצה לצאת מ"בתי עבודת הבד" ⁴², על כי ישב שם בשלוה; כי עכב את הליכת הצבאות על יד קרסנויה, מאשר נדהם, בהוודע לו, כי נפוליון שם; כי אפשר לשער, כי ידו עם נפוליון, כי הטוהו אחריהם במתן⁴³ וכיוצא בזה.

מלבד אשר דברו כן בני הדור ההוא, שנגררו אחרי תאוות לבם, גמרו גם הדורות שאחריהם וההיסטוריה, כי נפוליון הוא grand ואת קוטוזוב חושבים בני ארצות אחרות לזקן חצרני ערום, מנאף וקצר כח, והרוסים – לאדם שאין בו דעה, למין פסל שעשועים, שכל חשיבותו אך בשמו הרוסי…

ה    🔗

בשנות השתים עשרה והשלש עשרה היו מאשימים בפירוש את קוטוזוב בשגיאות. הקיסר התרעם עליו. ובהיסטוריה שנכתבה לפני ימים מעטים במצות הרוממות נאמר, כי קוטוזוב היה שקרן חצרני ערום, אשר חרד מפני שם נפוליון ובשגיאותיו על יד קרסנויה ועל יד הנהר ברזינה מנע את צבאות רוסיה מכבוד נצחון גמור במלחמה עם הצרפתים.⁴⁴

זה גורלם לא של אנשים גדולים ממין grand-homme, שאין שכלו של רוסי מודה בהם, כי אם גורלם של אותם האנשים שאינם מצויים, הבודדים בכל עת, המבינים את רצון ההשגחה ומבטלים מפניו את רצונם. שנאה ובוז־חלקם מאת ההמון על כי הם מגביהים לראות את החוקים הנשגבים.

דעתם של ההיסטוריונים הרוסיים היא (הדבר מתמיה ומפחיד), כי נפוליון – אותו כלי מעשה קל שבקלים שבידי ההיסטוריה, אשר לא הראה מימיו ובשום מקום, גם בגלותו, כל מנהג אדם מכבד את עצמו – נפוליון זה הוא גבר נעלה ומפליא; הוא grand וקוזוטוב, – האיש אשר מראשיתה ועד סופה של פעולתו בשנת 1812 מבורודינו ועד וילנה, הוא מופת בלתי מצוי בהיסטוריה במסירת נפשו ובדעתו את האותיות מראש, בלי נטות מדרכו לא במעשה ולא בדבור אפילו פעם אחת, קוטוזוב נראה להם כאדם שאין בו דעה ובזוי נפש, ובדברם בקוטוזוב ובשנת השתים עשרה הם כמו מתביישים קצת מדי פעם בפעם.

אבל באמת קשה לתאר בדמיון עסקן היסטורי, שכל פעולתו תהי מכוונת כל כך תמיד אל מטרה אחת בלי נטיה כל שהיא מאחריה. קשה לשער מטרה יותר חשובה ויותר מתאמת לרצון כל העם. וקשה עוד יותר למצוא בהיסטוריה מעשה דומה לזה במטרה שהציב לו עסקן היסטורי והגיע אליה כל כך, כמטרה זו, שכוננה אליה כל פעולת קוטוזוב בשנת השתים עשרה.

קוטוזוב לא דבר מימיו על אדות ארבעים מאות שנים משקיפות מעל הפירמידות ⁴⁵, על אדות הקרבנות הגדולים שהוא מקריב לארץ מולדתו, על אדות המעשים שהוא אומר לעשות או כבר עשה, הוא לא דבר בכלל על אדותיו בעצמו, לא התהדר בתור עושה גדולות. בכל עת היה נראה כאדם פשוט שבפשוטים ומצוי שבמצויים ומדבר אך פשוטות ושגורות מאד. הוא היה כותב מכתבים לבנותיו ולמדם Stahl, קורא רומנים, אוהב חברת נשים יפות, מדבר מהתלות עם גנרלים, אופיצרים וחילים, ומימיו לא השיב דרך סתירה לאנשים, שרצו להוכיח לו דבר. כאשר קרב הגרף רסטופצ’ין בדהירה אל קוטוזוב על גשר הנהר יאוּזה והתחיל מקנטרו, שבאשמתו אבדה מוסקבה, ואמר לו: “איככה הבטחת לבלתי עזוב את מוסקבה בלי ערוך קרב?” השיב קוטוזוב: “גם לא אעזוב את מוסקבה בלי קרב”, אף על פי שבאותה שעה כבר נעזבה מוסקבה. כאשר אמר ארקציב, שהיה שלוח אליו מאת הקיסר, כי ראוי לשים את ירמוֹלוֹב בראש הארטילריה, ענה קוטוזוב: "גם בעצמי אמרתי זאת עתה, אף על פי שלפני רגע אחד אמר לא כן. מה חפץ היה לו לזה, שאך הוא לבדו הבין אז בתוך המון הפוחזים הסובבים אותו את גודל ערך הנעשה, מה חפץ היה לו לשים לב, אם בעצמו אם בו (בקוטוזוב) תלה רסטופצ’ין את קולר הרעה הבאה על עיר המלוכה? פחות עוד מזה יכול לשאוף לדעת מי יושם בראש הארטילריה.

לא רק במקרים האלה, כי אם בכל יום תמיד, היה הזקן הזה, שנסיונות החיים הראוהו לדעת, כי לא רעיונות ומלים שהם טובעים בהן מנהגים את בני האדם, מדבר דברים שאין בהם כל פעם, ככל אשר עלה על לבו ראשונה.

אבל האיש הזה בעצמו, שהיה מזלזל כל כך בדבורו, לא אמר אפילו פעם אחת בכל ימי פעולתו מלה שאינה מתאמת למטרה היחידה, אשר הלך להשיגה בכל ימי המלחמה. ברור הוא, כי שלא ברצונו, בידיעה מדאבת מראש, שלא ירדו לסוף דעתו, הביע רעיונו פעמים רבות לענין מקרים שונים זה מזה עד מאד. מהקרב הבורודינואי, שבו היתה תחלת המחלוקת בינו ובין הסובבים אותו, היה הוא לבדו אומר, כי הקרב הבורודינאי – נצחון לרוסיה, והיה שונה זאת גם בפיו גם ברפורטים גם בהודעות מעשים שהיו, עד שעת מיתתו. הוא לבדו אמר, כי הסגרת מוסקבה לא הסגרת רוסיה היא. הוא השיב ללוריסטון על הצעותיו לעשות שלום, כי שלום לא יוכל היות, על כי כן רצון העם (שלא להשלים), הוא לבדו אמר בימי נסיגת הצרפתים אחור, כי אין חפץ בכל מעשי תחבולותינו, כי הכל יעשה מאליו יפה יותר ממה שאנו רוצים, כי צריך לתת לאויב גשר של זהב, כי אין חפץ בקרבות לא על יד טרוטינו לא על יד ויזמה ולא על יד קרסנויה, כי אין לבוא אל הגבול ריקם, כי אין את נפשו לתת רוסי אחד במחיר עשרה צרפתים.

ואך הוא לבדו, אותו החצרני, על פי מה שמתארים אותו לפנינו, האיש הדובר שקר לארקציב בחפצו להפיק רצון מהקיסר – החצרני הזה לבדו אומר בוילנה – ומרעים עליו בזה את הקיסר – כי המשכת המלחמה מחוץ לארץ תזיק ולא תועיל.

אבל מלים לבד לא היו מוכיחות, כי הבין בעת ההיא את ערך המעשה שהיה לעיניו. מעשיו – כולם בלי נטיה כל שהיא – מכוונים אל מטרה אחת משולשת, 1) לאזור כל חילו להתנגשות עם צרפתים, 2) לגבור עליהם, 3) ולגרשם מרוסיה בהמעטת צרות העם והצבא כפי האפשר.

הוא, קוטוזוב המתמהמה, המטיף לארך רוח ולהמתנה ומואס מעשי גבורה נמרצה, עורך את הקרב הבורודינואי ומעטה את ההכנות לקרב הזה בחגיגות שאין כמוה. הוא, קוטוזוב זה, האומר על הקרב האוסטרליצי עוד לפני תחלתו, כי ינגפו בו, אומר בבורודינו הוא לבדו – בלי שים לב להסברות הגנרלים האומרים, כי במגפה נגמר הקרב, ולמרות זה שלא נשמע כדבר הזה, שיצטרך החיל המנצח בקרב להסוג אחור – ועומד על דעתו זאת עד שעת מיתתו, שהקרב הבורודינואי הוא נצחון. הוא לבדו דורש כל ימי הנסיגה שלא לערוך קרבות שאינם מועילים עוד בשעה זו, שלא להחל מלחמה חדשה ושלא לעבור את גבולי רוסיה.

עתה נקל להבין את ערכו של המעשה ההוא, – אם אך לא נצרף לפעולת המוני העם מטרות, אשר היו בלב עשרת אנשים לבד, – על כי כל המעשה ותוצאותיו גלויים לפנינו.

אבל כיצד יכול אותו זקן להבין לבדו בעת ההיא כל כך יפה את ערכו של הרעיון העממי שבמעשה הזה, נגד דעת כל האנשים, שלא נטה מדעתו בזה בכל ימי פעולתו אפילו פעם אחת?

מקורו של הכח הנפלא הזה להעמיק ראות את הצפון בדברים ההולכים ונעשים נמצא בחוש העממי, אשר נשא בקרבו בכל טהרתו ובכחו של חוש זה.

רק ההכרה, שיש בו חוש זה, היא שהכריחה את העם בדרכים משונים כאלה לבחור נגד רצון הקיסר בזקן המרוחק למנהל המלחמה העממית. ורק החוש הזה הוא שהעמידו על אותה המדרגה האנושית הגבוהה שבגבוהות, אשר כונן מעליה בתור מצביא ראשי את כל כחותיו לא להרוג ולאבד בני אדם, כי אם להציל ולרחם.

גלמו של אותו האדם הפשוט, הענותני והגדול משום זה באמת, לא יכול להתלבש בצורה הכזבנית הבדויה על ידי ההיסטוריה בצורת גבור אירופאי, אשר יחשב למנהל בני אדם.

משרת מתרפס אינו מכיר אדם גדול, כי השקפה מיוחדת לו למשרת זה על מהות הגודל.

ו    🔗

החמישי לנובמבר היה היום הראשון לקרב הנקרא על שם קרסנויה. לפנות ערב, כשכבר הוברר – אחרי הרבה וכוחים ושגיאות של גנרלים, שנכנסו לא למקום שהוצרכו, אחרי שליחת אדיוטנטים בצווים חדשים המבטלים את הקודמים – שהאויב נס בכל מקום ומלחמה לא תוכל להיות ולא תהיה, יצא קוטוזוב מקרסנויה וירכב לדוברויה, כי שמה העבר ביום ההוא המעון הראשי.

היום היה בהיר וקר. קוטוזוב רכב אל הכפר דוברויה על סוסתו הקטנה הלבנה והבריאה עם קהל בני לויה גדול של גנרלים מתרעמים ומתלחשים עליו. בכל הדרך התחממו אצל מדורות חבורות חבורות של צרפתים שנשבו ביום ההוא (ונשבו ביום ההוא שבעת אלפים). לא רחוק מדוברויה עמדה בדרך ושוחחה בקול המולה חבורה גדולה מאד של שבויים לבושי קרעים, חבושים ועטופים איש במה שבא בידו אצל שורה ארוכה של כלי תותח צרפתים שהוסרו סוסיהם. כשקרב המצביא הראשי חדל קול השיחה וכל העינים נסבו אל קוטוזוב, אשר רכב במתינות בדרך ההיא, ומצנפתו הלבנה, המחושקת ארג אדום, על ראשו, ואדרת ממולאה מוך עליו, ודמיונה כחטוטרת על כתפיו העקומות. אחד הגנרלים הרצה לפני קוטוזוב איפה נלקחו כלי התותח והשבויים.

קוטוזוב נראה כשרוי בדאגה אחת ולא נכנסו דברי הגנרל באזניו. הוא היה עוצם עיניו קצת דרך התרעמות ומסתכל בשום לב ובעיון באותם השבויים אשר העירו במראיהם חמלה יתרה. רוב החילים הצרפתים היו משחתי פנים, קפואי אף ולחיים, וכמעט עיני כולם אדמו, צבו והעלו מוגלה.

חבורת צרפתים קטנה עמדה סמוכה לדרך, ושני חילים – פני אחד מהם היו מכוסים אבעבועות – קרעו בידיהם נתח בשר חי. איזה דבר נורא וכמין רוח בהמה היה במבט המהיר אשר זרקו שני אלה על הרוכבים ועוברים לפניהם ובדרך החמה אשר נראתה על בעל האבעבועות, כשנסתכל בקוטוזוב ופנה מיד וחזר לעבודתו.

קוטוזוב הביט זמן רב בשום לב אל שני החילים האלה; פניו נקמטו עוד יותר, ויעצום עיניו קצת וינע ראשו בטרדת הרהורים. במקום אחר ראה חיל רוסי צוחק ומטפח לצרפתי על כתפו ודובר אליו דבר דרך חבה. קוטוזוב הניע ראשו עוד הפעם כבראשונה.

– מה אתה אומר? – שאל את הגנרל, אשר הוסיף להרצות לפניו והעירו להתבונן אל הדגלים הצרפתיים שנתפשו והעמדו לפני שורת הגדוד הפראובראז’ני.

– א, הדגלים! – אמר קוטוזוב, וניכר היה בו, שבכבדות הוא מסיח דעתו מהרעיון המעסיק אותו.

בטרדה פנה כה וכה. אלפי עינים הביטו אליו מכל עברים וחכו לנאומו.

לפני הגדוד הפראוברז’ני נתעכב ויאנח בכבדות ויעצום עיניו. אחד מבני לויתו הניף יד אל החילים מחזיקי הדגלים, כי יגשו ויעמידום על קניהם מסביב למצביא הראשי. קוטוזוב החריש סקונדות אחדות וכנראה נגד רצונו, אך לצאת ידי חובת מצבו הרים ראשו ויחל לדבר. המוני אופיצרים הקיפוהו. הוא התבונן במבט של תשומת לב בחבורת האופיצרים והכיר אחדים מהם.

– אני מודה לכולכם! – אמר בפנותו אל החילים ועוד הפעם אל האופיצרים (בדממה, שהתחילה שוררת מסביב לו, נשמעו היטב דבריו, אשר בטא אותם במתינות). – אני מודה לכולכם על עבודתכם הקשה והנאמנה. נצחון גמור הוא, ורוסיה לא תשכח אתכם. כבודכם יעמוד לעד!

הוא שתק מעט והביט כה וכה.

– כוף, כוף ראשו, – אמר אל החיל, אשר החזיק את הנשר הצרפתי והורידו שלא בכוונה לפני דגל הפראוברז’ניים ⁴⁶. – הורד יותר, יותר, כך, ככה. אוּרה, בני חיל! – אמר בפנותו אל החילים בתנועת סנטר מהירה.

– אוּרה – רה – רה! – נהמו אלפי קולות יחד.

בשעת קריאות החילים גחן קוטוזוב על מרדעתו ויט ראשו, ועינו לבשה זוהר ענותני וכמו לגלוגי.

– זה הדבר, אחי… אמר, כאשר חדלו הקולות.

ופתאום נשתנו קולו ורושם פניו: חדל מצביאם הראשי לדבר אליהם ותחתיו החל לדבר זקן פשוט אחד, אשר נראה בו לעיני כל, שרצונו להודיע לחבריו דבר נחוץ שבנחוצים.

בקהל האופיצרים ובשורות החילים נהיתה תנועה על מנת לשמוע ביתר בירור מה שיאמר הפעם.

– אכן זה הדבר, אחי! – ידעתי כי קשה לכם, אבל מה נעשה! סבלו נא; לא יארכו הימים עוד. כשנוציא את האורחים, אז ננוח. בגלל עבודתכם לא ישכח אתכם הקיסר. קשה לכם, אבל סוף סוף בארצכם אתם; והם – הלא ראה תראו עד מה הגיעו, – אמר בהורותו על השבויים. – למטה מעניים מחזירים על הפתחים. כל עוד היו חזקים לא חסנו על נפשותינו, ועתה אפשר גם לחוס קצת עליהם. גם המה אנשים. הלא כן הוא, בני חיל?

הוא הביט מסביב לו ובמבטים המיושרים המכוונים אליו בהבעת כבוד ותמיהה ראה סימני הסכמה לדבריו; פניו הלכו הלוך ואור בצחוק קל ונעים של זקנים, שהזהיר בדמות כוכבים נשקפים מזויות שפתיו ועיניו. רגע החריש והוריד ראשו כמו מתוך תמיהה.

– גם זאת יש לאמור, מי קרא להם לבוא אלינו? כפעלם הוא… אמר פתאום בהרמת ראש ובהוספת דברי גידוף ידועים.

וינף מגלבו וירץ את סוסו בפעם הראשונה לכל ימי המלחמה ויסר מאצל אנשי חילו, אשר קלקלו את שורותיהם בצחקם בשמחה גדולה ובנהם קריאות “אוּרה” שלהם.

הדברים, אשר אמר קוטוזוב, קשו בודאי מאנשי הצבא להבינם. איש מהם לא היה יכול להגיד לאחר את דברי נאומו של מצביאם הראשי, שהיתה התחלתם שפת חגיגת נצחון וסופם דברים כמשמעם יוצאים מלב זקן; אבל רעיונו הפנימי של הנאום הזה לא רק היה מובן, כי אם הרגש הזה בעצמו, רגש חגיגת הנצחון הנשגב בצרוף החמלה על האויב והכרת הצדק נגדו, שהובע מתוך זקנה באותו הגדוף הרך – אותו הרגש בעצמו היה טמון בלבו של כל אחד מהחילים והובע בקול הצהלה, אשר לא חדל זמן רב. כאשר פנה אחד הגנרלים אחרי כן אל קוטוזוב וישאלהו, אם לא יצוה המצביא הראשי, שיגישו אליו את מרכבתו, התחיל קוטוזוב בוכה פתאום בהשיבו לו, וניכר היה, כי לבו נסער מאד.

בשמיני לנובמבר, הוא היום האחרון לקרבות שעל יד קרסנויה, אחרי שקיעת החמה, באו הצבאות אל המקום, אשר נועד להם ללון בו. כל היום ההוא היה יום שקט וקור וירידת שלג דק. בערב החלו השמים להטהר. מבין רסיסי השלג נשקפו השמים וכוכביהם במעטה שחרחור חבצלתי, והקור החל להתחזק.

הגדוד המושקטרי, שיצא מטרוטינו בשלשת אלפי איש בא בתשע מאות איש אל המקום הנועד למלון בכפר על יד המסלה הגדולה, ומן הראשונים היה בבואו שמה. הקוַרטירהרים (הדואגים להמציא דירות לחיל) שיצאו לקראת הגדוד הזה, הודיעו, כי בכל בתי הכפר חולים ומתים צרפתיים, קוַלריסטים ושטבּים. רק בעד ראש הגדוד נמצא בו בית אחד.

ראש הגדוד קרב על סוסו אל הבית שיחדו לו. הגדוד עבר דרך הכפר ההוא ואצל בתיו הקיצונים הציב הרובים בדמות צריפים.

כעדר גדול ועצום מאד במספרו החל הגדוד להכין לו מרבּץ ומאכל. מקצת החילים נפוצו ביער עצי הלבנה, שהיה מימין לכפר, ורגליהם הטבעו עד ברכיהם בשלג, ומיד נשמעו ביער הקשת קרדומות ומעצרים, חריקת שוכות מתפרקות וקולות צהלה; מקצתם יגעו מסביב למרכזם של עגלות הגדוד וסוסיו, שהעמדו שם בערבוביה והוציאו משם דודים ופכסמים ונתנו מספוא לסוסים; וכתה שלישית פשטה בכפר, הכינה מקומות ללון לפקידי השטב, הוציאה את גויות הצרפתים שהיו מוטלות בבתים ונשאו נסרים וגזרי עץ יבשים וקש מהגגות למדורות ומסוכות למחסה.

כחמשה עשר איש מהחילים הניעו בקריאת צהלה בקצה הכפר מאחרי הבתים מסוכה גבוהה של רפת שכבר הוסר גגה.

– נוּ, נוּ, יחדו, בכח! – צעקו זה אל זה, ויריעת הבד הגדולה, המכוסה אבק שלג, התנודדה בחריקת קרח עזה בחשכת הלילה. הקנים התחתונים חרקו בתכיפות הולכת ורבה. ולאחרונה נפלה המסוכה עם דוחיה החילים יחדו, וקול צהלה רם וגס נשמע וצחוק גדול.

– אחזו שנים שנים! הבו מוט! כן, כן. אנה אתה דוחק?

– נו, יחדו… אבל עמדו, בני חיל!… צריך לצעוק!

כולם נשתתקו, וקול שפל אבל חלק וערב החל לשורר. בסוף החרוז השלישי יחד עם גמר ההברה האחרונה הצטרפו דרך ידידות עשרים קולות לקריאה אחת זו: אוּ אוּ אוּ אוּ! הנה הולכת! יחדו! היו לבני חיל!.. אבל בכל התחזקותם המשותפת זזה המסוכה אך מעט ומתוך השתתקותם נשמעה נשימה כבדה.

– הנה, הרוטה הששית! שדים, מזיקים! עזרו, עזורו… גם אנחנו נדע מה לעשות.

בני הרוטה הששית, שהיו כעשרים איש והלכו אל הכפר, התחברו אל הסוחבים; והמסוכה, שהיה ארכה כחמשה סז’ינים (חמש עשרה אמות רוסיות), ורחבה סז’ן, נכפה ולחצה ושרטה את כתפי החילים, אשר נשמו בכבדות, ונגררה הלאה ברחוב הכפר.

– לכה אפוא… שא את רגליך… מה זה עמדת פתאום. עתה תראה…

הגדופים המכוערים המשמחים לב בעליהם לא פסקו.

– מה לכם? – נשמע פתאום קול משתרר של חיל שרץ ופגע בנושאים. – אדונים פה; האנדל בעצמו בבית, ואתם שדים, מזיקים, ממזרים. הנני עליכם! – גער הפלדפּבל ויך בתנופת ידו את החיל שנזדמן לפניו ראשונה על גבו. – כלום אי אפשר בלאט?

החילים נשתתקו. החיל אשר הכהו הפלדבּל התחיל נאנח ומוחה את פניו, אשר השרטו עד זוב דם, בהפגעם במסוכה.

– הוי שד, מה קשה ידו! את כל סנטרי מחץ, – אמר בלחישה מתוך יראה, כאשר נטה הפלדפלבל משם.

– לא אהבת זאת? – אמר אחד בקול צחוק; והחילים השפילו קולותיהם והוסיפו ללכת.

בצאתם מן הכפר חזרו והתחילו מדברים בקול רם ושוב תבלו שיחתם באותם הגדופים שלא לצורך.

בבית אשר עברו החילים לפניו נאספו בעלי השלטון הגבוהים ועל כוסות של חמים שוחחו בהתעוררות מרובה בדבר היום שעבר ובמה שאמרו לעשות בימים הבאים. אמרו לערוך הליכה צדדית שמאלה, לחסום את משנה המלך ⁴⁷ ולתפשו.

כאשר הביאו החילים את המסוכה כבר התלקחו מעברים שונים מדורות לבשול. העצים בערו בקול התנפצות, השלג הלך ונמס שם, וצללים שחורים של חילים שטו הנה והנה בכל חלקת השלג הגדושה שנתעכבו בה.

קרדומות ומעצדים רעשו מכל עבר. הכל נעשה בלי כל צווי. הובאו עצים די צרכי הלילה, נטו אהלים קטנים בעד השרים, רותחו דודים, והרובים והלבושים הצבאיים הונחו כראוי.

המסוכה שנסחבה והובאה העמדה על ידי הרוטה השמינית בפאת צפון בתמונת חצי עיגול ונתמכה בבסיסי רובים, ומדורה נערכה אצלה. אחר כן תפפו להקהלת הערב וימנו את החילים ויאכלו את לחם הערב ויכינו את משכבותם ללילה ההוא אצל המדורות – ויהי זה מתקן את נעליו, זה מקטר שפופרתו וזה ערום כולו ופולה את כתנתו בלהבת האש.

ח    🔗

לכאורה בתנאי החיים הקשים, שכמעט אין לתארם, שנמצאו בהם החילים הרוסיים בעת ההיא – בלי נעלים חמות, בלי מעילי שער, בלי גג ממעל, עלי שלג בקור של שמונה עשרה מעלות, גם בלי סכום המזון במלואו, על כי לא בכל עת היה המזון מגיע אל הצבא בלי איחור – לכאורה מסתבר, שהיה מראה החילים חזיון עוצב ותוגה בלי גבול.

אך להפך, מעולם, גם בתנאים החמריים המעולים שבמעולים לא היה מראה צבא מביע כל כך הרבה שמחה וטוב לב. זאת היתה לו, מאשר בכל יום נבדל מתוך הצבא כל מי שבא לכלל עצבות או התחלשות. כל קצר יד וקצר רוח כבר נשאר מאחור: רק מבחר הצבא, גבורי הכח והרוח, נותרו בו.

אל בני הרוטה השמינית, שהעמידה את המסוכה, נלוו בערב ההוא רבים ביחוד. שני פלדפבלים ישבו בתוכם, ומדורתם האירה יותר מאחרות. בעד זכות הישיבה תחת המסוכה דרשו הבאת עצים.

– אי, מקייב, מה זה היה לך… נתעלמת, או זאבים טרפוך? הביאה עצים, – נתן קולו חיל שחום אדם פנים, אשר היה עוצם עיניו ומניע בהן מרוב עשן ובכל זאת לא נטה מאצל האש. – או לכה אתה, עורב, ושא עצים, – פנה החיל ההוא אל אחר.

אותו השחום היה לא אונטר־אופיצר ולא גפריטר (משוחרר מעמידה על מצפה), אבל חיל בריא היה, ועל כן היה מצווה על אותם שהיו חלשים ממנו. חיל קטן קומה, דל בשר ובעל אף קטן וחד, שהיו קוראים לו עורב, קם לקול מצוהו ויכון לעשות כאשר צווה; אך בין כה נראה באור המדורה תואר יפה ונעים של חיל צעיר שהביא חבילת עצים גדולה.

– הבה הנה. מה יפה!

את העצים פיצחו והשקיעו במדורה וליבו אותם בשפתים ובשולי אדרות, והלהבה התחילה הומה ומלהטת בקול ניפוץ. החילים הקריבו שבת והעלו אש בשפופרותיהם. החיל הצעיר היפה, אשר הביא את העצים, שם ידיו על מתניו והתחיל מרקד על מקום אחד במהירות ובקלות ברגליו אשר סמרו מקור.

– הוי, אמא, טל קר… שר ברקדו וכמו גיהק בכל הברה שבשירה זו.

– הוי, העקבים ינתקו! – צעק השחום, בראותו כי אחד מעקבי נעליו של הרקדן מתנדנד. – סם קשה הוא הריקוד.

הרקדן עמד וינתק את העור המדולדל וישלך אותו אל האש.

– גם זאת אחי, – אמר וישב ויוציא מתוך ילקוטו סמרטוט של ארג־צמר צרפתי כחול ויחל לכרוך אותו על רגלו.

– קפאו מחום, – הוסיף במתחו את רגליו אל האש.

– מהרה ינתנו חדשים. אומרים, כי כאשר נשמיד את כולם יתנו לכל אחד משלנו עור כפלים כבראשונה.

– ובן הכּלב הזה, פטרוב, נשאר מאחור, – אמר הפלדפבל.

– אני ראיתי בו זאת זה ימים רבים, – אמר חיל אחר.

– ומה בכך, חיל נקלה…

– ועל הרוטה השלישית אמרו, כי נעדרו בה אתמול תשעה.

– ומה יעשה אדם שקפאו רגליו.

– פטפוטי הבל! – אמר הפלדפבל.

– אולי תאוה נפשך גם אתה? – אמר חיל זקן בנזיפה אל האומר שקפאו רגליו.

– ואתה מה תדמה? – קרא פתאום החיל חד האף, אשר כנוהו עורב, בקול שריקה וזעזועים, בקומו מאחרי המדורה. – מי שהוא בעל בשר יכחש; ומי שהוא כחוש הולך למיתה. גם אני למשל, אין כחי בי, – אמר פתאום ברוח עז אל הפלדפבל: – צו להעבירני אל בית החולים; לא אוכל שאת עוד את העוית ⁴⁸; ואם אין סוף סוף אפגר…

– נו, די, די, – אמר הפלדפבל במנוחה.

וידום החיל הקטן, והשיחה נמשכה.

– צרפתים לא מעט נלקחו היום; ונעלים הגונות קצת אין גם על אחד מהם, – רק השם לבד, – החל אחד החילים שיחה חדשה.

– הקוזקים הפשיטו את נעליהם מעל רגליהם. הם פנו את הבית לראש גדוד, ואותם הוציאו על זרועותיהם. צר להביט, בני חיל, – אמר הרקדן. – גלגלו אותם הנה והנה. אחד מהם, איש חי, הלא תאמינו, מפטפט קצת בשפתו.

– אבל יפים הם, אחי, – אמר המתחיל בשיחה זו. – חוורים, כעצי לבנה הם לבנים: ויש בהם גם ישרים, כלומר נדיבי לב.

– ומה עולה על דעתך? מכל המינים לוקחו.

– ובלשוננו אינם יודעים מאומה, – אמר הרקדן בבת־צחוק מתוך תמיהה. – אני אומר לו: “מאיזו ממלכה?” והוא מפטפט על פי דרכו, עם נפלא!

– הלא זה קשה להבין, אחי, – הוסיף החיל, אשר תמה על לובן מראיהם, – האכרים שעל יד מוז’יסק אמרו, כי כאשר החלו להסיר את ההרוגים, במקום אשר היה בו הקרב, והנה מה הוא אומר? ⁴⁹ חודש ימים, אפשר, היו מתיהם מוטלים. ומה בכך, הוא אומר, שוכב הוא, הוא אומר, המת שלהם, לבן כנייר, נקי, וריח אפילו כל שהוא אינו נודף.

– ומה, אולי מחמת קרירות? – שאל אחד.

– איזה פקח אתה! מחמת קרירות! הלא חם היה. אלו מחמת קרירות, לא היו מסריחים גם מתינו. אבל, אומר הוא, כי תקרב אל מת משלנו, כולו, אומר הוא, רקוב, בתוך תולעים. הנה, אומר הוא, התעטפנו במטפחות והסיבונו סנטר וסחבנו: אין כח. ושלהם הוא אומר, לבן כניר; אפילו ריח כל שהוא אינו נודף.

כולם שתקו מעט.

– מסתמא מהמזון, – אמר הפלדפבל, – מלאו כרשׂם ממזון האדונים.

איש לא השיב.

– אמר אותו האכר שעל יד מוז’יסק, שהקרב היה שם, גרשו אותם מעשרה כפרים, עשרים יום הוציאו אותם. לא את כולם הוציאו, לא את כל המתים שלהם. את הזאבים האלה, הוא אומר…

– אותו הקרב היה קרב ממש, – אמר חיל זקן. – רק בו היה מה לזכור; וכל זה, שאחרי כן… רק מצוקה לעם.

– גם זאת, דודי, שלשום השגנו. והנה מה בצע, אינם נותנים לגשת אליהם. בחפזון השליכו את הרובים. על ברכים. פרדוֹן, הוא אומר. זה רק מעשה אחד מהרבה. אמרו, את פוליון בעצמו תפש פלטון שתי פעמים, אינו יודע דבר. תופש, תופש, הנה נפל ביד, והנה נדמה לעוף, ויעף ואיננו. וגם להרגו לא ניתנה רשות.

– אבל רב כחך, קיסלב, לשקר, כפי שאני רואה.

– איזה שקר, אמת נאמנה.

– ואלו על פי דרכי, הייתי תופשו וקוברו וגם הולמו במוט. כמה נפשות איבד זה.

– בכל אופן נשים קץ, לא ילך לו, – אמר החיל הזקן מתוך פיהוק.

השיחה נפסקה. החילים החלו לשכב.

– והכוכבים הללו, נורא הוא, כאלו מדברים! דומה, כאלו פרשו זקנות את יריעות הבד שלהן, – אמר חיל אחד בהתבוננו בנחת רוח אל נתיב החלב.

– סימן לשנת שבע, בני חיל.

– לעוד עצים יהי צורך.

– כשתחמם את הגב, הקרח בבטן, נפלאות.

– הה, אלי.

– מה זה תדחף, הלך לבד האש? ראה… איך הוא משתרע.

מתוך הדממה שהחלה לקום נשמעה נחרת ישנים אחדים; האחרים התהפכו והתחממו, לפעמים דברו קצת זה אל זה. ממדורה רחוקה כמאה צעדים נשמע צחוק מתוך רעות ושמחה.

– כמה רועשים ברוטה החמישית, – אמר אחד החילים. – וכמה עם בה – נורא!

חיל אחד קם וילך אל הרוטה החמישית.

– אך זה צחוק גדול, – אמר בשובו. – שני חרנצוזים ⁵⁰ נלוו. האחד קופא, והשני מלא שמחה עד אין סוף. שר בשירים.

– האמנם? נלכה נא ונראה…

וחילים אחדים הלכו אל הרוטה החמישית.

ט    🔗

הרוטה החמישית עמדה אצל היער בעצמו. מדורה גדולה מאד בערה באמצע השלג ופרשה אור על ענפי העצים הטעונים כפור.

בחצי הלילה שמעו אנשי הרוטה החמישית קול צעדים ביער על השלג וחריקת שוכות.

– דוב שם, אחי, – אמר אחד החילים.

כולם הרימו ראשיהם, הטו אזניהם, ומתוך היער יצאו לאור המדורה שני תארי אנשם משונים בלבושיהם מחזיקים זה בזה.

הם היו שני צרפתים שהתחבאו ביער. בקול צרוד אמרו איזה דבר בלשון שלא שמעו החילים וקרבו אל המדורה. אחד מהם היה גבה קומה מחברו, וכובע אופיצר על ראשו, ונדמה כמי שכלה כחו. בגשתו אל המדורה רצה לשבת, אבל נפל על הארץ. השני, חיל קטן, בריא למראה, חבוש מטפחת על לחייו היה חזק מזה. הוא הרים את חברו ודיבר איזה דבר ובידו הורה על פיו. החילים סבו את הצרפתים ויפרשו אדרת צבאית למצע לחולה ויביאו לשניהם מקפה ויין דגן.

האופיצר הצרפתי שכשל כחו היה רמבּל; חבוש במטפחת היה משרתו היומי מורל.

שמח פתאום שמחה חולנית ויחל לדבר בלי הפסק אל החילים, אשר לא ידעו את לשונו. רמבל מאן לאכול ובלי דבר דבר שכב נשען על מרפק ידו אצל המדורה והביט אל החילים הרוסיים בעינים אדומות ובלתי מביעות מאומה. לפעמים רחוקות נאנח אנחה ממושכת וחזר ונשתתק. מורל רמז בידיו על כתפיו והגיד בזה לחילים, כי חברו היה אופיצר וכי צריך לחממו קצת. אופיצר רוסי קרב אל המדורה ושלח אל ראש הגדוד לשאלו, אם לא יקח אליו את האופיצר הצרפתי לחממו קצת; וכאשר שבו ואמרו, כי צוה ראש הגדוד להביא את האופיצר, אמרו לרמבל, כי ילך. הוא קם ויואל ללכת, אבל נמוט ועוד מעט ונפל, אילו לא החזיק בו החיל שעמד אצלו.

– מה? לא תלך? – אמר חיל אחד אל רמבל ורמז בעיניו דרך לגלוג עליו.

– הוי טפש! מה תפטפט בלי טעם. אך זה פרא; פרא ממש, – נשמעו דברי נזיפה מעברים שונים לחיל שלגלג קצת.

ואת רמבל סבו, ושנים הרימוהו על כפיהם ויחזיקו בהן יחדו ויביאוהו אל הבית ההוא. והוא חבק את צואריהם ובנשאם אותו פתח שפתיו בקול תחנונים:

– הוי בני חיל; הוי ידידי, ידידי הטובים! אך אלה בני איש! הוי גבורי, ידידי הטובים! וכילד סמך ראשו על כתפו של אחד החילים.

בין כה ישב מורל במקום מעולה בתוך קהל חילים.

מורל, – צרפתי קטן קומה ובריא בגופו, בעל עינים אדומות ודומעות, ומטפחה חבושה לו כמו שחובשות נשים זקנות, לבד ממצנפתו – היה לבוש אדרת שער קצרה של נשים. ניכר היה, כי נשתכר, ובמצב זה חבק בידו אחת את החיל אשר ישב אצלו וישר בקול צרוד ונפסק לרגעים שירה צרפתית. והחילים הביטו אליו וצחקו צחוק גדול.

– טוב, טוב, למדני, איככה? אני אלמד מיד. איככה?.. – אמר החיל אשר חבקו מורל ואשר היה בדחן ורגיל לשיר שירים.

שר מורל וקרץ בעיניו – Vive Henri quatre. Vive ce roi vaillant! Ce diable a qoatre… ⁵¹

– וִיוַרִיקַה! וִיף סֶרוּבַרוּ! סִידְיַבְּלִיקהַ! – שנה אחריו אותו החיל בתנופת יד בנגונו הנכון.

– מה נפלא! הָ – הָ – הָ – הָ – הָ! – שמע מעברים שונים צחוק צהלה גס.

מורל כווץ פניו וצחק אף הוא.

– נו, פתח פיך עוד, עוד!

Qui eut le triple talent

De boire, de battre

Et d’etre un vert galant…⁵²

– הלא גם זה יפה. נו, נו, זליטיב!..

– קיו… – בטא זליטיב. – קיו – יו – יו – המשיך קולו והרחיב פיו ביגיעה – לֶיטְרִיפְטַלַה דֶ בוּ דֶ בַה אִי דֶטְרַוַגַלַה – גמר את השירה בנגינה.

– טוב מאד! חרנצוז נפלא! ה – ה – ה – ה! ומה, חפץ אתה לאכול עוד?

– תנה לו מקפה; הן לא מהרה ישבע אחרי הרעב.

ושוב נתנו לו מקפה; ומורל צחק קצת ויחל לאכול פך שלישי. צחוק קל של שמחה שכן על כל פני החילים הצעירים, אשר הביטו אל מורל. החילים הזקנים, אשר חשבו שלא לפי כבודם הוא לעסוק בהבלים כאלה שכבו מעברה השני של המדורה, אך לפעמים רחוקות הרימו ראשיהם והביטו בצחוק אל מורל, בהתמכם על מרפקי זרועותיהם.

– גם הם אנשים – אמר אחד מהם בהתהפכו באדרתו. – גם לענה גדלה על שרשיה.

– אלי, אלי! מה רבו הכוכבים, נורא הוא! סמן לקרח…

ודממה נהיתה. הכוכבים כמו בשביל שידעו, שלא יראם איש, התחילו מצחקים בכל עוז על פני הרקיע השחור, פעם הבריקו, פעם כבו, פעם הזדעזעו, וככה התלחשו בשקידה באיזה דבר משמח, אבל כמוס.

י    🔗

צבאות צרפת היו הולכים ונמסים בסדר פרוגרסיה מתימטית נכונה. מַעבר הברזינה, אשר נכתב עליו כל כך הרבה, היה אך אחת המדרגות האמצעית של החיל הצרפתי ולא דבר שאחרית המלחמה היתה תלויה בו. אם כתבו וכותבים עד היום כל כך הרבה על אודות הברזינה, נהיתה זאת – מצד הצרפתים, אך בשביל שבהריסת הגשר הברזינאי נצטרפו הצרות, שנשאו הצרפתים קודם לזה בתדירות מסודרת, פתאום למעשה אחד, לחזיון קשה אחד, שנשאר בלב כולם, ומצד הרוסים דברו וכתבו כל כך הרבה על דבר הברזינה – אך בשביל שבמרחק ממקום המערכה, בפטרבורג, נתחברה תכנית (גם היא על ידי פפול) לתפוש את נפוליון בפח אסטרטגי על נהר ברזינה. הכל היו מובטחים, שהכל יעשה בדיוק, כּמו שנרשם בתכנית, ועל כן החזיקו בדעה זו, שמעבר הברזינה הוא שהאביד את הצרפתים. אבל באמת היו תוצאותיו של מעבר הברזינה קשות לצרפתים, לענין כלי התותח והשבויים שלוקחו מהם, במדה פחותה הרבה מהקרב שעל יד קרסנויה, ומספרים מעידים על זאת.

חשיבותו אמתית של מעבר הברזינה היא, מה שאותו המעבר הראה לדעת בברור גמור את הכזב שבכל תכניות החסימה ואת ההגיון הנכון שבתחבולה האפשרית האחת שדרשו קוטוזוב וכל צבאותיו (בהמונם) – שהיא אך ללכת אחרי האויב. המון הצרפתים נס במהירות הולכת ורבה מנוסה מכוונת בכל עוז להגיע אל המטרה. הוא נס כחיה שנפצעה ולא היה אפשר לו לעמוד בדרך. זאת הוכיחה ההליכה על הגשרים עוד יותר מעריכת המעבר ⁵³. כשנהרסו הגשרים, מאנו גם חילים בלתי מזוינים, גם בני מוסקבה, ובהם נשים עם ילדים, שנמצאו במעגלות הצרפתים – כל אלה יחד מאנו להכנע ובהשפעת כח האינרציה הוסיפו לנוס הלאה אל סירות, אל מים קופאים.

ובהשכל שאפו לנוס. הנסים והרודפים אחריהם היו במצב רע אחד. כל מי שנשאר בתוך אנשי חילו קוה לעזרת חבר בשעת צרה, למקום הראוי לו ביניהם. אך בהכנעו לפני הרוסים, אף על פי שהיה באותו המצב הרע עמהם יחד, הורד למדרגה שפלה יותר לענין חלוקת צרכי החיים. לא הוצרכו הצרפתים לידיעות ברורות, כי מחצית השבויים שלא ידעו שוביהם מה לעשות בהם, גועו בקור וברעב נגד כל רצונם של הרוסים להציל; הרגש הרגישו, שאי אפשר שלא יהי כן. גם הרחמנים שברחמנים שבשרי החיל הרוסיים, והצרפתים, שעבדו בצבא רוסיה והיו מחבבי צרפתים, לא יכלו לעשות דבר להיטיב לשבויים. הצרה הגדולה, שהיה חיל רוסיה בה, היא שהאבידה את הצרפתים. אי אפשר היה לקחת לחם ובגדים מחילים רעבים שיש צורך גדול בהם, ולתתם לצרפתים שאינם לא קשים ולא שנואים ולא אשמים, אבל אין צריך בהם. אחדים עשו כן, אבל הם היו יוצאים מן הכלל.

מאחור היה אבדן ודאי; מלפנים נשקפה תקוה. האניות הובערו באש; לא היתה הצלה אחרת חוץ ממנוסה בצבור; ולמנוסה משוּתפה זו היו מכוונים כל כחות הצרפתים.

כאשר הוסיפו הצרפתים לנוס, כאשר מעטו ודלו שרידיהם, ביחוד אחרי מעבר הברזינה, אשר הושמו בו תקוות גדולות, כן התלקחו לבבות שרי החיל הרוסיים, שהיו מאשימים זה את זה וביחוד את קוטוזוב. לפי ששערו שהקולר בדבר התכנית הפטרבורגית שלא עלתה יפה, יהי תלוי בו, הרבו יותר ויותר להביע התרעמות עליו, בוז לו והתקלסות בו. ההתקלסות והבוז הובעו, כמובן מאליו, בדרך כבוד, בדרך אשר לא יכול קוטוזוב גם לשאול במה ועל מה מאשמים אותו. בשפת אמת לא דברו עמו; כשהיו מרצים לפניו ומבקשים רשיונו היו עושים את עצמם כמקיימים מנהג מעציב ומאחריו קרצו עינים, ובכל פסיעה ופסיעה התאמצו לרמותו.

האנשים האלה גמרו כוּלם כאחד, מאשר לא יכלו לעמוד על דעתו, כי אין חפץ להכנס בדברים עם הזקן הזה; כי לעולם לא יבין את כל עומק מחשבותיהם; כי ישיב להם במליצותיו הריקות (בעיניהם היו תשובותיו מליצות ריקות) על דבר גשר הזהב, וכי אין לבוא לחוץ לארץ עם המון פרועים וכיוצא בזה. וכל אשר אמר קוטוזוב, למשל, כי צריך להמתין עד שימציאו מזון, כי אנשיו בלי נעלים – כל זה היה פשוט מאד; וכל אשר יעצו המה היה כל כך מורכב ומחודד, שברור היה להם, שהוא היה שוטה וזקן, והם שרי צבאות גאוניים שאין להם שליטה.

ביחוד גברו עד מאד הרוח הזה והרכילות שבשטב, כשנתחברו צבאות הגנרל המפוֹאר והגבור הפטרבורגי ויטהנשטיין. קוטוזוב ראה זאת ואך הניע כתפיו באנחה על זה. רק פעם אחת אחרי מעבר הברזינה קצף ויכתוב לבֵּניגסון, אשר היה מודיע בעצמו לקיסר מעניני המלחמה, את המכתב הזה:

“בגלל חבלי המחלה הבאים עליך לעתים, הואל נא, אדון מרומם, כבוא אליך מכתב זה לנסוע לקלוגה, ושם תחכה ליתר פקודה ומנוי מרוממות הקיסר”.

אבל מיד אחרי שלוח בניגסן בא אל החיל הנסיך הגדול קונסטנטין פבלוביץ, שהיה המתחיל בהנהלת המלחמה ושנדחה מהחיל על ידי קוטוזוב. כשבא הנסיך הגדול בפעם הזאת אל החיל, הודיע לקוטוזוב, כי האדון הקיסר מתרעם על מעט הצלחת צבאותינו ומתינות ההליכה. הקיסר בעצמו היה נכון לבוא אל החיל בעוד ימים אחדים,

אותו זקן, שהיה מנוסה בטכסיסי החצר כמו בטכסיסי מלחמה, קוטוזוב זה, אשר בשנה ההיא באוגוסט נבחר למצביא ראשי נגד רצונו של הקיסר, אשר הרחיק את הנסיך הגדול יורש העצר מאצל החיל, אשר צוה בחזקת ידו, נגד רצון הקיסר, לעזוב את המוסקבה, – קוטוזוב זה בעצמו הבין הפעם מיד, כי עבר זמנו, כי תפקידו נגמר, וכי אותו השלטון המדומה אין לו עוד. ולא רק על פי מנהגי החצר אתו הבין זאת. מצד אחד ראה, כי נגמר הענין הצבאי, שהוא היה ממלא תפקידו בו, והרגיש, כי נמלאה תעודתו. ומצד אחר החל בעת ההיא להרגיש, כי גופו הזקן עיף וצריך הוא מאד להנפש.

יא    🔗

בעשרים ותשעה לנובמבר בא קוטוזוב לוילנה – לוילנה הטובה שלו, כמו שהיה אומר. פעמַים בימי עבודתו היה קוטוזוב שר־פלך בוילנה. בוילנה העשירה, שלא הוזקה במלחמה, מצא קוטוזוב, לבד ממנעמי החיים שנעדרו ממנו זה ימים רבים, גם ידידים ישנים וזכרונות. ופתאום נטש את כל הדאגות הצבאיות והמדיניות וישקע בחיי המנוחה הנהוגים במדה שהרפו ממנו תאוות הכבוד שרגשו מסביב לו, וכאלו כל מה שנעשה והיה עתיד להעשות בעולם ההיסטורי לא היה נוגע בו כלל.

צ’יצ’גוב, אחד הגבורים הנלהָבים ליעץ עצות חסימה והדיפה; צ’יצ’גוב, אשר בתחלה רצה לנטות אל ארץ יון ואחרי כן אל עיר ורשה, אך לא רצה בשום אופן ללכת אל אשר צווה; צ’יצ’גוב הנודע בעז רוח דבריו עם הקיסר; צ’יצ’גוב אשר דמה כי קוטוזוב הגיע לגדולה על ידו, על כי כאשר נשלח צ’יצ’גוב בשנת אחת עשרה לעשות שלום עם טורקיה שלא מדעתו של קוטוזוב והברר לו, שהשלום כבר נעשה, הודה לפני הקיסר, שקוטוזוב היה עושה השלום, – צ’יצ’גוב זה קדם ראשונה פני קוטוזוב בוילנה אצל הארמון, אשר הוצרך קוטוזוב לסור אליו. בלבוש שר צבא ים, אזור בחרב מיוחדת לשר כזה ובמצנפת אחוזה תחת אציל ידו מסר צ’יצ’גוב לקוטוזוב את כתב הרצאתו הצבאי ואת מפתחות העיר. יחס הבוז דרך כבוד של הצעירים שבחבורה אל אותו הזקן שנטרפה דעתו מרב ימים הובע במדרגה גבוהה כפי האפשר בכל דרכי צ’יצ’גוב, אשר כבר ידע את העונות אשר טפלו על קוטוזוב.

בין יתר הדברים אמר קוטוזוב אל צ’יצגוב בדברו עמו, כי העגלות והכלים שנלקחו מאתו בבוריסוב שלמים ויושבו לו כולם.

– כונתך לאמור לי, שאין לי על מה לאכול… יכול אני, להפך, להמציא לך כל צרכך, לו גם היה ברצונך לעשות משתות, – אמר צ’יצ’גוב צרפתית מתוך כעס, כי, מאשר היה מתכון בכל מלה שהוציא מפיו להוכיח צדקו, דמה כי גם קוטוזוב עסוק בכונה זאת.

קוטוזוב צחק צחוק קל ודק מתוך התבוננות כדרכו וינע כתפיו ויענהו צרפתית אף הוא: “אין כונתי אלא לאמור לך מה שאני אומר”.

בוילנה העמיד קוטוזוב, נגד רצונו של הקיסר, את רב צבאותיו. לפי דברי מקורביו נפלו פניו וכשל כחו מאד בימי שבתו בפעם ההיא בוילנה. בלי רצון עסק בעניני הצבא ויעזב הכל בידי הגנרלים ויהי חי חיי הוללות ומחכה לבואת הקיסר.

בשביעי לדצמבר יצא הקיסר מפטרבורג עם בני לויתו – הגרף טולסטוי, הנסיך ולקונסקי, ארקצייב ואחרים, – ובאחד עשר לדצמבר בא לוילנה ובלקטיקה, עשויה לנסיעות ארוכות קרב אל הארמון. אצל הארמון עמדו, בלי שים לב לקרח העז, כמאה גנרלים ואופיצרים שטביים בלבושי חגיגתם ופלוגת המשמר החגיגי של הגדוד השמעוני.

הרץ, אשר קרב לפני הקיסר אל הארמון במרכבה רתומה לשלשה סוסים דוֹהרים ומכוסים זעה קרא “יֶדיֶט!” (הנה הוא בא!). קונובניצין מהר אל הפרוזדור החיצון להגיד לקוטוזוב, שחכה בחדר הקטן המיוחד לשומרי הסף.

אך רגע אחד עבר, ודיוקנו הגדול והעבה של אותו זקן במלוא מלבושי חגיגתו וסמלי הכבוד שכסו את לבו ובסרט מהודר על בטנו יצא בנדנודים קלים אל הכבש התחתון. קוטוזוב שם כובע על ראשו כבשורת הצבא ונעלי יד אחז בכפיו וירד במעלות בּנטיה הצדה ובכבדות ויקח בידו את כתב ההרצאה המוכן למסירה לקיסר.

והנה מרוצה, לחישה עוד מרכבה מרקדה רתומה לשלשה חלפה כמו במעוף – וכל העינים כוננו אל הלקטיקה המרקדת שנראו בתוכה דיוקנוּיות הקיסר והנסיך ולקונסקי.

כל זה הרעיד קצת, בכח רגילות של חמשים שנה את הגנרל הזקן; בחפזון מתוך דאגה משש את עצמו, התקין את כובעו, ובאותו הרגע אשר יצא הקיסר מהלקטיקה והרים עיניו אליו, התחזק ויישר קומתו וימסור את כתב ההרצאה ויחל לדבר כדרכו בקולו המתון והמבקש רצון.

הקיסר זרק על קוטוזוב מבט מעופף מראשו ועד רגליו ופניו רעמו כהרף עין, אבל התאפק מיד ויקרב ויפרש זרועותיו ויחבק את הגנרל. גם הפעם השפיע החבוק הזה על קוטוזוב כבכל עת, בכח הרושם הישן המורגל אצלו ודבקותו ברעיון החביב לו, והוא התחיל בוכה.

הקיסר נתן שלום לאופיצרים, לפלוגת המשמר השמעונית וילחץ עוד פעם אחת את כפו של הזקן וילך אתו אל הארמון.

כאשר נשאר הקיסר לבדו עם הפלדמרשל, הביע לו לזה את תרעומותיו על מתינות הרדיפה, על השגיאות ששגו בקרסנויה ועל גדות הברזינה, ויגד לו את מחשבותיו על דבר יציאה למלחמה אל מעבר לגבול. קוטוזוב לא הקשה ולא העיר מאומה. רושם ההכנעה בלי חשבון שהקשיב בו לפני שבע שנים את מצוות הקיסר בשדה אויסטרליץ שכן על פניו גם הפעם.

כאשר יצא קוטוזוב מחדר העבודה והלך דרך הסלון בראש מורד הליכה כבדה שיש בה נדנודים העמיד אותו קול קורא אליו:

– הוד נשיאות, – אמר אליו איש.

קוטוזוב הרים ראשו וזמן רב הביט אל עיני הגרף טולסטוי, אשר עמד לפניו והחזיק חפץ קטן על קערת כסף. לפי מה שנדמה לא הבין קוטוזוב מה דורשים מאתו.

פתאום נראה כמו זכר זאת; צחוק קל מאד נגה רגע על פניו המסורבלים ובקידת כבוד עמוקה קבל את החפץ שהיה מונָח על הקערה, זה היה סמל גיאורגי ממדרגה ראשונה.

יב    🔗

ביום השני עשה הפלדמרשל משתה ומחול, והקיסר בא אליהם לכבודו. אמנם גם סמל גיאורגי ממדרגה ראשונה ניתן לקוטוזוב, גם כבוד גדול עשה לו הקיסר; אבל התרעמות הקיסר עליו היתה ידועה לכל איש. אמנם נהגו בו הלכות דרך ארץ, והקיסר הראה זאת ראשונה; אבל הכל ידעו, כי חטא הזקן ולא יצלח למאומה. כאשר צוה קוטוזוב בנשף מחולו, בשעת כניסת הקיסר אל הסלון, להטיל לפני רגליו את הדגלים שנלקחו מהאויב, על פי המנהג הישן שמימי יקטרינה, עוה קצת הקיסר את פניו שלא מתוך נחת רוח ובטא ברהיטות מלים אחדות שנמצאו שומעים בהן קריאת “קומידנט זקן”.

בוילנה רבו תרעומות הקיסר על קוטוזוב יותר מבראשונה, על כי נראה בּו, בקוטוזוב, שלא רצה או לא יכל להבין את ערכה של המלחמה שהתעתדה להיות.

כאשר אמר הקיסר ביום השני בבקר אל האופיצרים שנאספו ובאו לפניו: “לא את רוסיה בלבד הצלתם, – כּי אם את כל אירוֹפה” הבינו הכל, כי עוד לא כלתה המלחמה.

רק קוטוזוב לבד לא אבה להבין זאת ולא נמנע מהביע דעתו בפירוש, כי אין מלחמה חדשה יכולה להיטיב מצבה ולהגדיל כבודה של רוסיה, ויכולה היא אך להרע את מצבה ולהשפיל את גובה מדרגת הכבוד, אשר עמדה עליה רוסיה, לפי דעתו, בעת ההיא. הוא התאמץ להוכיח בראיות לקיסר, שאי אפשר לאסוף צבאות חדשים; הוא דבר על מצבם הקשה של בני הארץ, על האפשרות להנגף וכיוצא בזה.

ברוחו זה יכל הפלדמרשל להיות אך למפגע ולמעצור במלחמה שהתעתדה אז.

להנצל מפגיעות הזקן הזה נמצאה עצה פשוטה והיא להוציא מידי המצביא הראשי – כמו שנעשה באויסטרליץ ובתחלת המלחמה בימי בַּרקלי – בלי הפריע את מנוחתו ובלי הודיע לו את הענינים שהיה משתרר בהם ולתתם בידי הקיסר בעצמו.

בשביל זה שנו מעט מעט את השטב וכל כחו המעשי של השטב שהיה בידי קוטוזוב הופקע ונמסר לקיסר. טול, קונובניצין וירמולוב נמנו על ענינים אחרים. הכל אמרו בקול רם, כי המצביא הראשי חלש מאד וחולה קצת.

הוא הוצרך להיות חלש כדי למסור משמרתו לנכנס תחתיו ובאמת רפתה בריאותו.

כשם שבא קוטוזוב בדרך טבעי, בפשיטות ומעט מעט מטורקיה אל הפלטה הממלכתית הפטרבורגית ⁵⁴ לאסוף את חיל החלוצים, ואחרי כן אל הצבא, בשעה שהיו צריכים לו מאד, כך נכנס הפעם בדרך טבעי, מעט מעט, ובפשיטות, כשנגמר תפקידו של קוטוזוב, עסקן אחר, שהיתה השעה צריכה לו תחתיו.

מלחמת שנת השתים עשרה נועדה לפעול, מלבד פעולתה העממית היקרה ללב רוסי, גם פעולה אחרת – אירפאית.

אחרי הליכת העמים ממערב למזרח נועדה הליכת עמים ממזרח למערב, ולמלחמה החדשה הזאת נדרש עסקן חדש, שאינו דומה לקוטוזוב, בעל מדות אחרות והשקפות אחרות ותשוקות אחרות.

אלכסנדר הראשון היה נחוץ להליכת העמים ממזרח למערב ולהשבת גבולי העמים למקומותיהם, כמו שהיה קוטוזוב נחוץ להצלת רוסיה ולגידול כבודה.

קוטוזוב לא הבין פרושם של השמות אירפה, שווי המשקל, נפוליון. הוא לא היה יכול להבין זאת. לשלוחו של העם הרוסי, לאותו האיש הרוסי, לא היה מה לעשות עוד בתור איש רוסי, אחרי אשר נשמד האויב. ורוסיה נצלה מידו והוקמה על גובה מדרגת כבודה. לא היה למנהלה של המלחמה העממית כל מעשה עוד חוץ מהמות. וימת.

יג.    🔗

פיר הרגיש, כמו שהוא על פי רוב, את כל קשי המחסור והלחץ, אשר נשא בשביו, רק אחרי כלות המחסור והלחץ ההם. אחרי צאתו לחפשי בא לאוריול וביום השלישי לבואו שמה, כאשר היה יכול לנסוע לקיוב נפל למשכב ולא ירד מעל מטתו שלשה חדשים; לפי דברי הדוקטורים אחזתהו קדחת המרה. אף אמנם רפאו אותו הדוקטורים, גם הקיזו לו דם, גם השקוהו סמי מרפא, בכל זאת חזר לבריאותו.

כל מה שהיה לו מימי יציאתו לחרות עד שחלה לא השאיר בקרבו כמעט כל רושם. הוא זכר אך את מצב הרוח האפור והכהה, שפעם ירדו גשם ופעם שלג, את צערו החמרי הפנימי, שכאבו עליו רגלו וירכו; הוא זכר את הרושם הכללי של רעות וצרות שנשאו בני אדם; זכר את סקרנותם המרדנית של האופיצרים והגנרלים, שהיו מרבים לשאלו; את יגיעותיו למצוא מרכבה וסוסים. וביחוד זכר מה קצרו כח הגיונו ורגשותיו בימים ההם. ביום חרותו ראה את גוית פטיה רוסטוב. באותו היום נודע לו, כי הנסיך אנדרי חי יותר מחדש ימים אחרי הקרב הבורודינואי, ואך לפני ימים מעטים מת בירוסלבל בבית הרוסטובים. באותו היום הזכיר דניסוב, שהגיד זאת לפיר, בדברי שיחתו את מיתת אֶלֶן, לפי שדמה, שיודע זאת פיר זה ימים רבים. כל זה היה ביום ההוא אך משונה בעיני פיר. הוא הרגיש, שאינו יכול להבין את ערכן של כל השמועות האלה. הוא היה אז אך נחפז לצאת מהר מהמקומות האלה, שהיו בני אדם ממיתים בהם איש את אחיו, אל מקום מקלט שוקט, להתחזק שם ולנוח ולעיין בכל הדברים המשונים והחדשות, אשר נודעו לו בעת ההיא. אבל כבואו לאוריול חלה מיד. כאשר הקיץ ממחלתו ראה מסביב לו את שני אנשיו אשר באו ממוסקבה, את טֶרֶנטי ואת וַסקה ואת הנסיכית הבכירה, אשר ישבה ביֶלֶץ, באחוזת פיר, ובאה אליו משם, בשמעה על דבר חרותו וחליו, לשמשו.

בימי שובו לבריאותו עזב פיר אך מעט מעט את רשמי החדשים האחרונים שהורגל בהם והתרגל לדעת, כי איש לא יכריחהו מחר ללכת הלאה, כי איש לא יקח ממנו את יצועו החם, וכי מובטח הוא, שיהיו לו לחם צהרים וטה ולחם ערב. אבל בחלום היה רואה את עצמו עוד ימים רבים בתנאי חיי השבי. וכן הבין אך מעט מעט את החדשות אשר נודעו לו אחרי צאתו משביו; את דבר מיתת הנסיך אנדרי, מיתת אשתו והשמדת הצרפתים.

הרגש המשמח, רגש החפש – אותו החופש הגמור, הדבק באדם והיפה לו, אשר הרגיש בו פיר בפעם הראשונה בצאתו ממוסקבה בחניה הראשונה – מלא את לבבו בימי שובו לבריאותו. מתפלא היה, על כי החפש הפנימי הזה, שאינו תלוי בפרטים החיצונים ההם, מוקף עתה במדה גדולה ויתרה גם בחפש חיצוני. בודד היה בעיר נכריה, בלי מיודעים. איש לא דרש מאתו דבר; לשום מקום לא נשלח. כל מה שרצה היה לפניו; הרעיון על דבר אשתו, שהיה מציק לו קודם לזה כל היום, חלף הלך לו, על כי אף היא לא היתה עוד בחיים.

– האח מה טוב! מה יפה ונאוה! – דבר עם לבבו כאשר הגישו לו שלחן ערוך נקי ומרק נותן ריח טוב או בעלותו בלילה על יצועו הרך והנקי, או בזכרו, כי אשתו והצרפתים אינם עוד – האח, מה טוב, מה יפה ונאוה!

וכרגילותו הישנה שאל את עצמו: “ומה יהי אחרי כן? מה אני נכון לעשות” וכרגע השיב לעצמו: “לא אעשה מאומה. חיה אחיה. האח מה יפה ונעים!”

הדבר אשר הציק לו בימים הקודמים, אשר היה מחפש תמיד, הוא מטרת החיים, לא היה לפניו עוד. המטרה המבוקשת הזאת, מַטרת החיים, לא אך סרה מלפניו במקרה לרגע ההוא לבד. הוא הרגיש, כי איננה ואי אפשר לה שתהיה. ואפיסת המטרה היא שנתנה לו את ההכרה השלמה המשמחת שיש לו חופש, והכרה זו היתה אשרו בעת ההיא.

הוא לא יכול להיות בעל מטרה, על כי היתה לו בעת ההיא אמונה, לא אמונה בכללים ידועים, או במלים, או ברעיונות, כי אם אמונה באל חי, מורגש בכל עת. לפנים היה מבקש אותו במטרות שהיה מעמיד לעצמו. בקשת המטרה היתה באמת בקשת אלהים. ופתאום נודע לו בשביו לא במלים ולא בסברות, כי אם בהרגשה יוצאת מן הלב, מה שכבר אמרה לו האומנת לפני ימים רבים: כי האלהים פה, בכל מקום. בשבי נודע לו, כי האלהים שבלב קרטיב גדול, בלי סוף ובלי כל תפיסה ברעיון יותר מהארכיטקטוֹן של העולם כולו שהמַסונים מודים בו. הוא הרגיש מה שירגיש אדם שמצא את מבוקשו במקום שהוא עומד, תחת רגליו, בשעה שהרחיק להביט בשביל זה ביגיעה רבה. הוא הביט כל ימיו למרחוק, ממעל לראשי האנשים שמסביב לו. אולם לשוא יגע את עיניו, היה לו אך להביט אל מה שלפניו.

לפנים לא יכל לראות את המצוי הגדול שאינו מושג ואין לו סוף, בשם דבר שבעולם. הוא אך הרגיש, שבודאי ישנו באחד המקומות והיה מבקשו. בכל מה שקרוב ומובן ראה אך דבר מגבל, קל ערך, ענין מעניני החיים שאין טעם בו. על כן היה מזדיין בקנה ראי רוחני ומשקיף למרחוק, ששם בערפלי המרחק נדמה לו אותו המוגבל, הקל, הפשוט וחסר הטעם כגדול ובלי סוף רק מאשר נראה לא בברור. כך נדמו לו החיים האירפאיים, הפוליטיקה, המסוניות, הפילוסופיה, הפילנטרפיה. אבל גם אז היה שכלו מגיע, ברגעים שהיו בעיניו כרגעי ירידה מוסרית, לתוך המרחק הזה ורואה גם שם את הענין הקל והפשוט וחסר הטעם כמו שהוא. אך בימים האלה למד לראות את היסוד הגדול והנצחי ושאין לו סוף בכל דבר, ועל כן לא יפלא שבחפצו לראותו ולהתענג בהסתכלות זו השליך את הקנה אשר השקיף בו עד כה ממעל לראשי האנשים, ובלב שמח הסתכל במה שסביב לו, בחיים ההולכים ומשתנים מיד, שהם גדולים תמיד עד אין חקר ואין סוף, וכאשר הוסיף להסתכל מקרוב, כן גדלו מנוחתו ואשרו. השאלה הנוראה “בשביל מה”? שקודם לזה היתה מהרסת את כל בניני שכלו בטלה אצלו לגמרי. על שאלת “בשביל מה”? היתה נכונה בעת הזאת תשובה פשוטה: בשביל שיש אלהים, הוא האלהים, שבלי רצונו לא יפול משערת אדם ארצה.

יד    🔗

פיר כמעט לא נשתנה בדרכיו הגלויים. למראה היה בכל דבר כמו שהיה לפנים. כלפנים היה טרוד בהרהורים ונראה כעסוק לא במה שלנגד עיניו, כי אם באיזה דבר מיוחד שהוא לו לבד. החילוק בין מצבו הקודם ובין מצבו שבעת ההיא היה, שבימים הקודמים הצטער וקמט מצחו בשכחו מה שהיה לפניו או מה שנאמר לו, כאלו נסה ולא יכול לראות איזה דבר רחוק ממנו. גם בעת האחרונה היה שוכח מה שאומרים לו ומה שלפניו; אך בעת הזאת התבונן בצחוק קל, כמעט בלתי נראה, וכמו לגלוגי, באותו הדבר שנמצא לפניו, והטה אזנו לשמוע היטב מה שאומרים לו אף על פי שנראה בברור שהוא רואה ושומע איזה דבר אחר לגמרי. לפנים נראה כאיש טוב אבל אמלל, ועל כן היו אנשים מתרחקים ממנו שלא ברצונם. ובעת האחרונה היה צחוק קל מתוך חיי שמחה מרחף תמיד מסביב לפיו ובעיניו הזהירה השתתפות במצב בני האדם, או השאלה: השמחים בחיים גם הם כמוהו? ונעים היה לבני אדם במעמדו.

לפנים היה מדבר הרבה, בא לכלל כעס בדברו ושומע אך מעט; ובעת האחרונה לא הרבה שיחה אלא לפעמים רחוקות וידע לשמוע כראוי, ובגלל זה היו אנשים מגידים לו בנפש חפצה את כּל לבם.

הנסיכית, אשר לא אהבה את פיר מימיה ורגזה עליו ביחוד מאז הרגישה, אחרי מות הגרף הזקן, שהיא חייבת להחזיק טובה לפיר, הכירה בעצמה לדאבונה ולתמהונה, אחרי שבתה ימים מעטים באוריול – אשר באה שמה על מנת להראותו לדעת, כי אף על פי שהוא כפוי טובה, היא חושבת לה לחובה לשמשו – שהיא אוהבת אותו. ופיר לא נהג בה כל מנהג בקשת חבה. הוא אך התבונן בה בסקרנות. לפנים היתה הנסיכית מרגשת קרירות ולגלוג במבטו אליה, וכדרכה עם אנשים אחרים הערימה בדברה עמו והראתהו אך את יסוד הגבורה שבחייה; ובעת האחרונה הרגישה כי, להפך, ההוא כמו מתאמץ לרדת לעומק צרכי נפשה בחייה; בגלל זה גלתה לפניו, בראשונה בחשדנות ואחרי כן ברגשי תודה, את מדותיה הטובות שהיו צפונות בה.

גם ערום שבערומים לא היה מצליח יותר ממנו להטות את לבב הנסיכית הזאת להאמין בו, כי העיר בה זכרונות ימי נעוריה הטובים והראה השתתפות בנועם הזכרונות האלה. אבל כל ערמתו היתה אך בקשת עונג לנפשו, כי מצא עונג בהעירו רגשי אנוש בנסיכית המלאה רוגז וקשי לב והגאה על פי דרכה.

– אכן איש טוב מאד מאד הוא, כשמשפיעים עליו לא אנשים רעים, כי אם אנשים כמוני, – דברה הנסיכית אל לבה.

בשנוי שנהיה בפיר התבוננו על פי דרכם גם שני משרתיו טרנטי וּ’וסקה. הם אמרו עליו, שנעשה פשוט במדה מרובה. פעמים רבות התמהמה טרנטי לצאת, אחרי הפשיטו את אדוניו את בגדיו ואחרי ברכו אותו בליל מנוחה ועמד וחכה, והנעלים והבגדים בידו, אולי יכנס אדוניו בדברים עמו. ועל פי רוב היה פיר עוצר את טרנטי, בראותו שהוא רוצה לדבר קצת.

– הגידה לי אפוא… איך מצאתם אוכל? – היה שואל. וטרנטי היה מתחיל לספר על אדות העוני שנהיה במוסקבה, על אדות הגרף הנפטר, וזמן רב היה עומד ומספר ולפעמים עומד ושומע את ספורי פיר, והבגדים בידו, ובנועם ההכרה, שאדוניו קרוב אליו ומחבבו, היה יוצא אל הפרוזדור.

הדוקטור שרפא את פיר והיה בא לראותו יום יום. אף על פי שבתור דוקטור חשב לו לחובה להראות כאיש אשר כל אחד מרגעיו מביא ישע ומרפא לכואבים שבמין האדם, היה יושב שעות שלמות עם פיר ומספר לו מעשיו ונסיונותיו האהובים לו, מה שראה במדות החולים בכלל ובמדות החולות ביחוד.

– אכן עם איש כזה נעים לדבר, מה שאין כן עם הקרתנים שלנו, – אמר הדוקטור.

באוריול נמצאו אופיצרים צרפתיים אחדים שנשבו והדוקטור הביא אחד מהם, אופיצר איטלקי צעיר, אל פיר.

האופיצר הזה החל ללכת אל פיר, והנסיכית צחקה על רגשי החבה היתרה, אשר הביע האיטלקי לפיר.

כפי מה שנראה בברור לא שמח האיטלקי אלא בשעה שהיה יכול לבוא אל פיר ולדבר ולספר לו מדברי ימיו הקודמים, מעניני חייו הביתיים, על דבר אהבתו ולשפוך לפניו תלונותיו על הצרפתים וביחוד על נפוליון.

– אם כל הרוסים דומים לך אפילו מעט, – אמר אל פיר – חלול קדש הוא לעשות מלחמה את עם כעמך. הנה הצרפתים הרבו לעשות לבם רעות גדולות, ואתם גם חמה אין לכם עליהם.

ואת אהבתו העזה של האיטלקי קנה לו פיר אך בזה שהיה מעיר בקרבו את המעולות שבמדותיו ומתענג עליהן.

בימי שבתו האחרונים של פיר באוריול בא אליו שמה מיודעו הישן המַסון הגרף וילירסקי, שהכניס את פיר אל התא המַסוני בשנת 1807. וילירסקי נשא לו אשה רוסית עשירה, בעלת אחוזות גדולות בפלך אוריול ולפי שעה היה פקיד בעיר במחלקת הספקת מזון.

כאשר נודע לוילירסקי, כי בזאוחוב באוריול, מהר, אף על פי שלא היו מקורבים הרבה זה לזה, ובא אליו בדברי הידידות והקרבה שבני אדם מביעים זה לזה, כשהם מזדמנים במדבר. וילירסקי היה משתעמם באוריול, ובפגעו באיש מבני חבורתו, שלפי השערתו היו עסקים אחדים לשניהם, שמח לקראתו שמחה גדולה.

אך מהרה ראה וילירסקי ותמה, כי התרחק פיר מאד מהחיים האמתיים ושקע בקרירות דעת ובאיגואיזם, על פי מה שהחליט בלבו על פיר.

– ווּ ווּ – ז' – אַנקרוּטֶה, מון שר ⁵⁵ – אמר אליו.

אף על פי כן היה נעים לוילַירסקי לשוחח עם פיר בעת ההיא יותר מבימים הקודמים ויום יום היה בא אליו. ופיר היה תמה בהביטו אל וילירסקי ומאמין בקושי, שלפני ימים מעטים היה הוא בעצמו כמוהו.

וילירסקי היה בעל אשה ובית, עסוק גם בעניני אחוזת אשתו, גם במשמרת פקודתו, גם בבני ביתו. הוא דמה, שכל העסקים האלה מפריעים את החיים ושפלים הם כלם יחד, על כי מטרתם טובה פרטית לו ולביתו בלבד. חשבונות צבאיות, אדמיניסטרטיביות, פוליטיות ומַסוניות מלאו את לבו כל היום. ופיר לא השתדל לשנות את השקפתו של זה, לא דן אותו לכף חובה, וּבצחוקו הקל מתוך שקט ושמחה, שהיה תדיר על פניו באותם הימים, התבונן אל אותו החזיון המשונה בעיניו והידוע לו כל כך.

בדרכיו עם וילירסקי, עם הנסיכית, עם הדוקטור, עם כל האנשים שנזדמן עמהם בעת ההיא, הורגש בו תו חדש, אשר חבב אותו על כל איש: הוא – ההכרה, שאפשר לכל אדם לחשוב, להרגיש ולהשקיף על עניני החיים כאשר יורנו לבבו, ושאי אפשר להטות אדם מדעתו בדברים בעלמא. תכונה זו, שכל אדם זכאי בה, שבימים הקודמים היתה מצערת ומרגזת את פיר, שמשה לו בעת האחרונה ליסוד השתתפותו והתענינותו במצבם של בני אדם. החילוק, גם הנגוד הגמור, שיש לפעמים בין השקפות בני אדם ובין חייהם הסותרות זו את זו בעצמן היה מקור שמחה לפיר והעיר בו צחוק לגלוגי קל מתוך בקשת טובה.

בענינים מעשיים הרגיש פיר פתאום שיש לו מרכז כובד אשר לא היה לו לפנים. לפנים היו כל שאלות הדברים שבממון, – ביחוד בקשות כסף, שהיו מצויות לפניו מאד בשביל רב עשרו – מביאות אותו לידי סערות לבב וספקות שאין להם סוף. “לתת או לחדל?” היה שואל את נפשו. “אני יש לי, וזה צריך. אך זה צריך עוד יותר. מי צריך יותר? ואפשר ששניהם רמאים?” ומכל ההשערות האלה לא היה מוצא לפנים כל מוצא, ועל כן נתן לכל מבקש, כל עוד היה לו מה לתת. במבוכה כזאת הביאה אתו לפנים כל שאלה נוגעת ברכושו, כשאחד אמר, שצריך לעשות כך, והשני – אמר לא כן.

אך בעת האחרונה נגלה לו, לתמיהתו, שבכל השאלות האלה לא היו לו ספקות וגמגומים עוד. שופט נכנס בו, שעל פי חקים צפונים מלפניו היה גומר מה שצריך לעשות ומה אין צריך.

הוא לא הוקיר דברים שבממון – יותר מקודם לזה; אבל ידע בלי פקפוק, מה הוא חייב לעשות ומה אין לו לעשות. בפעם הראשונה קיים את פסק דינו של אותו הדיין החדש בבקשת ראש גדוד צרפתי שבוי, שבא אליו וספר לו הרבה על אדות מעשי גבורתו ובאחרונה כמעט דרש, שיתן לו פיר ארבעה אלפי פרנק לשלוח לאשתו ולבניו.

פיר השיב את פניו בלי יגיעה רוחנית כל שהיא והתפלא אחרי כן, מה פשוט וקל היה הדבר אשר נראה לו לפנים כשאלה שאין עליה תשובה! ובאותה שעה שהשיב פני ראש הגדוד גמר בלבו שנחוץ להכריח במעשי ערמה, בצאתו מאוריול, את האופיצר האיטלקי לקחת מאתו כסף, שהיה צריך לזה בלי ספק. ראיה חדשה, שנקלטה בו היטב השקפה נכונה על ענינים מעשיים, מצא פיר בפתרון שפתר את השאלה על דבר חובות אשתו ובנין בתיו שהיו לו במוסקבה ובפרוריה, שהתחילו בו והיה אפשר להמשיך את העבודה הזאת או להפסיקה.

בשבתו באוריול היה המנהל הראשי בא אליו, ועמו עשה פיר חשבון כללי להכנסותיו שנשתנו. בשרפת מוסקבה הפסיד פיר, על פי חשבונו של המנהל הראשי, כשני מיליונים.

המנהל המציא לפיר, כדי לנחמו על נזקיו אלה, חשבון, שאחריו כל מה שהפסיד לא רק לא תמעטנה הכנסותיו כי אם גם תרבינה, אם ימנע משלם חובות אשתו, שבודאי אינן מוטלות עליו, ואם לא יחדש בניניו במוסקבה ובפרוריה, אשר עלו לו בשמונים אלף לשנה ולא הביאו כל ריוח.

– כן, כן, אמת הוא, – אמר פיר בצחוק קל מתוך שמחה. כן, כן, אין חפץ לי בכל זה. אני אך עשרתי יותר על ידי החרבן הזה.

אך בינואר בא סוֶלאיץ' ממוסקבה ויספר לו על אודות מצב העיר ועל אדות החשבון, אשר עשה לו הארכיטקטור לענין תקון הבית והפרור, ודבר בזה כבדבר שכבר החלט. ובאותם הימים באו מכתבים מפטרבורג אל פיר, מהנסיך וַסילי וממיודעים אחרים. במכתבים ההם דובר בחובות אשתו. ופיר החליט, כי עצת מנהלו, אשר ישרה בעיניו כל לך, איננה נכונה, וכי ראוי לו לנסוע לפטרבורג ולגמור עניני אשתו ולבנות את אשר לו במוסקבה. למה היה לו זה לא ידע, אבל ידע בלי כל פקפוק שכך צריך לעשות. הכנסותיו נתמעטו על ידי החלטה זאת בשלש רביעות, אבל כך היה צריך לעשות, הוא הרגיש זאת.

וילירסקי נסע אז למוסקבה, ויסעו שניהם יחדו.

בכל הימים אשר נרפא פיר מעט מעט באוריול הרגיש בקרבו שמחה וחופש וחיים; אך כאשר הובא בימי נסיעתו אל עולם של חרות וראה מאות פנים חדשות, חזק בו הרגש הזה עוד יותר. בכל שעת נסיעתו שמח לבו בקרבו שמחת תלמיד בית ספר בימי הדרור. בכל האנשים: ברכב, במשגיח שבתחנת הפוסטה, באכרים שפגע בהם בדרך או בכפר – בכולם מצא ענין חדש. התחברותו והערותיו של וילירסקי, אשר התאונן בלי הפסק על עניה של רוסיה, על התבדלותה מאירופה, על בערותה, אך הגדילו את שמחת פיר. במקום אשר ראה וילירסקי תרדמת מות, ראה פיר כח חיים גדול ועצום, את הכח המחזיק בשלג שעל פני הארץ הזאת את חיי כל העם המיוחד והמאוחד הזה. הוא לא התנגד בדברים לוילירסקי ולפי הנראה הסכים לו (על פי הסכמה זו, שלא יצאה מן הלב, היתה הדרך הקצרה להבטל מחוויי הדעות, אשר לא יכלו לברר דבר) וצחק בנחת רוח בשמעו מה שסבר אליו.

טו    🔗

כשם שקשה לבאר בשביל מה ואנה רצות נמלים בנות גל עפר אחד שנתפזר, כשאלה נושאות עליהן פרורי זבל, ביצים ופגרים קטנים ובורחות הלאה ואלה שבות בחפזון אל הגל שלהן; בשביל מה הן דוחקות, רודפות אשה אחרי רעותה, נאבקות זו עם זו – כך היה קשה לברר את הסבות, אשר הזקיקו את אנשי רוסיה להתלקט בהמון רב אחרי יציאת הצרפתים במקום אשר נקרא קודם לזה מוסקבה. אך כשם שהרואה נמלים פזורות מסביב לגל עפר הרוס, מכיר על פי דבקותם ושקידתם ורב מספרם של קטני ארץ אלה המתרוצצים שם, כי בחרבן הגמור הזה, אמנם נהרס הכל, אבל נותר איזה דבר שאינו גוף ואינו עומד לההרס, ובו כל כחו של אותו הגל, – כך היתה גם מוסקבה בימי אוקטובר, אף על פי שלא נמצאו בה לא שרי ממשלה, לא בתי תפלה, לא קדשי העם, לא עושר, לא בתים, אותה העיר מוסקבה שהיתה באוגוסט. הכל נהרס חוץ מאיזה דבר שאינו גופני, אבל כביר כח ובלתי עומד לההרס.

תשוקות האנשים, אשר שטו מכל עברים אל מוסקבה אחרי יציאת האויב מתוכה היו שונות זו מזו מאד, פרטיות היו ובראשונה על פי רוב גסות, בהמיות. רק אחת היתה משוּתפת לכלם – היא השאיפה שמה, אל המקום אשר קודם לזה נקרא שמו מוסקבה, על מנת לעשות שם איש את שלו.

מקצה שבוע אחד כבר נמצאו חמשה עשר אלף איש במוסקבה. בעוד שבוע נמצאו חמשה ועשרים אלף וכן עוד ועוד. וכן הלכו הלוך ורוב ולתקופת הבציר שבשנת 1813 גדל מספרם ממה שהיה בשנת השתים עשרה.

הרוסים הראשונים שנכנסו למוסקבה היו קוזקים מפלוגת וינצֶנגֵירודֶה, אכרים מהכפרים הסמוכים ובני מוסקבה שנסו מתוכה והסתתרו בסביביה. הרוסים שנכנסו למוסקבה בשעת חרבנה וראו כי היא שסויה התחילו שוסים אף הם. מה שעשו הצרפתים הוסיפו הם לעשות אחריהם. מעגלות אכרים באו למוסקבה להוציא מתוכה אל הכפרים כל מה שנמצא מוטל בבתיה הנהרסים וברחובותיה. הקוזקים הוציאו כל מה שמצאה ידם אל מחנותיהם; בעלי בתים לקחו כל מה שמצאו בבתי אחרים והביאו אל בתיהם, באמרם, כי מקניניהם הוא, ושלהם הם נוטלים.

אבל אחרי השוסים הראשונים באו שניים ושלישיים, ועסק המשסה הלך הלוך וקשה מיום ליום, במדה שנתרבו השוסים, ולבש צורות ברורות מבראשונה.

הצרפתים מצאו אמנם את מוסקבה ריקה, אבל אז היו בה כל סימני עיר נושבת ומכוננת כראוי, בעלת ענפי עסקנות שונים של מסחר, של מעשי אומנות, של תפנוקים, של הנהגת ממשלה, של עניני אמונה. הסמנים האלה היו בלי רוח חיים, אבל עוד נמצאו אז בעיר. נמצאו בה שורות האצטבאות העשויות לדבר, חנויות קטנות עם גדולות, שוקי דגן וכל מיני שוקים, ומיני סחורה ברובם; נמצאו פבריקאות ובתי אומנות. נמצאו היכלות, בתים מלאים כלי יקר; נמצאו בתי חולים, בתי אסורים, בתי ועד, בתי תפלה, היכלי קודש. כאשר הרבו הצרפתים לשבת בעיר, כן מעטו וכלו סמני החיים העירוניים האלה, ולאחרונה נהפך כל זה לשדה משסה אחד מאוחד בלי אותות חיים.

בזיזת הצרפתים הרסה הלוך והרוס, במדה שנמשכו ימיה, את אוצרות עשרה של מוסקבה ואת כחות הבוזזים יחד. ובזיזת הרוסים, שהיתה התחלת כניסת הרוסים לקרית ממלכתם, כאשר נמשכו ימיה ורבו המשתתפים בה, כן מהרה לקומם את רכוש מוסקבה ולכונן את סדרי החיים בעיר.

מלבד הבוזזים האלה היו המוני עם שונים, זה מתוך סקרנות, זה מחובת משמרתו, זה בחשבון פרטי – בעלי בתים, כהנים, פקידים גבוהים ושפלים, סוחרים, אומנים, אכרים – נוהרים מעברים שונים אל מוסקבה, כדם הזורם אל הלב.

מקצה שבוע אחד נעצרו על ידי הממשלה האכרים, שבאו עם עגלות ריקות על מנת להוציא חפצים מן העיר, והוזקקו להוציא מתוכה גופות מתים. אכרים אחרים שמעו את אשר קרה את חבריהם ויביאו שמה שפון, שבלת שועל וחשש, ובהתחרותם זה עם זה הורידו את המחיר ממה שהיה קודם לזה. חבורות גודרים באו שמה בכל יום בתקותם למצוא שכר רב ובכל עבר נחצבו ונבנו בתים חדשים ונתקנו ישנים שהיו לשרפה. סוחרים פתחו בתי מסחר באהלים. בתי תמחוי ומלון נערכו בבנינים שאחזה אש בהם. כהנים חזרו והתחילו עורכים תפלותיהם בבתי התפלה הרבים שלא נשרפו. נדבנים הביאו חפצים שנלקחו מבתי תפלה. פקידים במוסדות הממשלה סדרו את שלחנותיהם המחופים ארג ואת ארונות נירותיהם בחדרים קטנים. בעלי השלטון הגבוהים והמשטרה חלקו את הרכוש אשר נשאר אחרי הצרפתים. בעלי הבתים, אשר נותרו בתוכם הרבה חפצים שהובאו מבתים אחרים, התאוננו, כי לא בדין הביאו את כל החפצים ההם אל ה"גרַנוֹויטַיה פַלַטַה"; אחרים טענו דרך ודאות, שהצרפתים אספו והביאו חפצים מבתים שונים אל מקום אחד, ועל כן לא מן הדין הוא, שינתנו לבעל הבית החפצים אשר נמצאו בידו. אלה חרפו את המשטרה; אלה נתנו לה שחד; סכומים מגודלים עשר פעמים נרשמו על החפצים השרופים של הממשלה; רבים דרשו תמיכות כסף. והגרף רַסטופצין כתב את הפרוקלמציות שלו.

טז    🔗

בסוף חדש ינואר בא פיר למוסקבה וישב בְּביתו באגף שלא הוזק. הוא בא אל הגרף רסטופצין, אל מיודעים אחדים שחזרו למוסקבה ויכון לנסוע ביום השלישי לפרטבורג. הכל שמחו על הנצחון; הכל היה מלא חיים ותנועה בקריה הנהרסה שחזרה להיות כתקונה. כל יודעי פיר שמחו לקראתו; כלם חפצו לראותו וכלם שאלו אותו על אודות הדברים אשר ראה. פיר הרגיש בלבו חבה יתרה לכל האנשים אשר פגע בהם; אך שלא בכונה התנהג בזהירות עם כל אחד לבלתי קבל עליו כל התחיבות על כל השאלות אשר שאלוהו – כחשובות כקלות שבקלות – למשל: איפה ידור? היבנה בית? מתי יסע לפטרבורג והיוכל לקחת בעד איש ארגז קטן? השיב: הן, אפשר, אני משער, וכיוצא בזה.

על הרוסטובים שמע, כי הם בקוסטרומה, והרעיון על אודות נטשה עלה על לבו אך לפעמים רחוקות. גם כשעלה, לא היה זה אלא זכר נעים של עבר רחוק. הוא הכיר את עצמו חפשי לא רק מתנאי החיים הנהוגים, כי אם גם מהרגש הזה, כפי מה שנדמה לו בימים האחרונים ההם, אך התאמץ להאחיזו בעצמו.

ביום השלישי לבואו למוסקבה, שמע מהדרובֶּצקים, כי הנסיכית מריה במוסקבה. מיתתו, מכאוביו וימיו האחרונים של הנסיך אנדרי העסיקו את פיר לעתים קרובות, ובעת האחרונה הזאת עלו על לבו בכח מיוחד. כאשר נודע לו בשעת ארוחת הצהרים, כי הנסיכית מריה במוסקבה, והיא יושבת בביתה הנשרף בווֹזדויז’נקה, נסע אליה בערב ההוא.

בדרך, בשעת נסיעתו אל מריה הנסיכית, הרהר בלי הפסק בנסיך אנדרי, בידידות שהיתה בינו ובין הנסיך, במקרים שונים שנזדמנו יחד וביחוד בהזדמנותם האחרונה בבורודינו.

“האמנם מת, בעודו מלא רוח הזעם, אשר תקפה עליו בעת ההיא? האמנם לא נגלה לו לפני מותו מה הם החיים?” אמר פיר בלבו; ויזכר את קַרַטיב ואת מיתתו, ושלא בכונה מראש החל להשוות את שני האנשים האלה, שהיו שונים כל כך איש מאחיו ויחד עם זה שוים כל כך באהבתו שאהב את שניהם ובזה ששניהם היו בחיים ושניהם מתו.

ברוח סריוזי מאד קרב פיר במרכבתו אל בית הנסיך הזקן. הבית הזה לא נחרב. אמנם נראו בו אותות חרבן, אך בכללו היה כמו שהיה. המשרת הזקן שיצא לקראתו אמר בפנים מביעים הטלת אימה, – כמו נתכוון להראות לאורח, שסדרי הבית נהגים גם בזמן שאין בעליו בו, – כי הנסיכית הואילה לעבור אל חדריה ואינה מקבלת אלא בראשון לשבוע.

– הגידה לגברת; אפשר שתקבל, – אמר פיר.

– שומע עבדך, – ענה המשרת: – הואל נא ובוא אל חדר התמונות.

בעוד רגעים אחדים יצאו אל פיר המשרת דֶסל. דֶסַל אמר לפיר בשם הנסיכית, כי היא שמחה מאד לראותו ומבקשת מאתו, אם יסלח לה על זלזול נמוס, לעלות אליה אל חדריה.

בחדר קטן ונמוך, מואר בנר אחד ישבה הנסיכית ועוד אשה אחת עמה בשמלה שחורה. פיר זכר, כי בכל עת נמצאו חברות אצל הנסיכית, אבל מי החברות האלה ומה מעשיהן לא ידע ולא זכר. “אחת מחברותיה זאת”, אמר אל לבו, בזרקו מבט אחד על האשה הלבושה שמלה שחורה.

הנסיכית קמה במהירות לקראתו ותושט ידה.

– כן הוא, – אמרה אחרי נשקו את ידה בהתבוננה בפניו אשר נשתנו, – ככה אנו רואים זה את זה. הוא דבר על אודותיך גם בימים האחרונים לעתים קרובות, – אמרה והסבה עיניה אל חברתה בבישנות, אשר התמיהה להרף עין את פיר.

– שמחתי כל כך, כאשר נודע לי, כי נצלת. זאת היתה השמועה הטובה האחת, אשר באה אלינו בימים האחרונים הרבים.

הנסיכית הסבה עיניה שנית אל חברתה, וכמו מתוך מבוכה מרובה עוד יותר, ורצתה לאמור דבר; אבל פיר הפריעה.

– הלא תביני, כי אני לא ידעתי על אודותיו מאומה, – אמר אליה. – אני דמיתי, כי נהרג. כל מה שנודע לי מפי אחרים, מעדי שמיעה. אני אך ידעתי, כי הובא אל הרוסטובים… מה נפלא גורלו!

פיר דבר במהירות ובהתעוררות. פעם אחת נתן עיניו בפני החברת, כי ראה את מבטה מכונן אליו בתשומת לב ובחבה, ובלי טעם ברור לו – מה שמצוי בשעת שיחה – הרגיש, כי אותה החברת הלבושה שמלה שחורה – בריה נעימה, טובה ונפלאה, אשר לא תפריעהו משיחתו היוצאת מן הלב עם הנסיכית מריה.

אבל כאשר אמר את דבריו האחרונים על אודות הרוסטובים הובעה על פני מריה הנסיכית מבוכה עזה עוד יותר. עוד הפעם העיפה עיניה מפני פיר על פניה של בעלת השמלה השחורה ותאמר:

– האמנם לא תכיר?

פיר נתן עיניו עוד פעם אחת בפני החברת ההיא, החוורים והדקים, בעיניה השחורות ובפיה המשונה קצת. איזו בריה קרובה לו, שנשכחה כבר מלבו ושנעמה לו עד מאד, השקיפה עליו מהעינים ההן, אשר הביטו אליו בתשומת לבב.

“אך לא, אי אפשר הוא”, אמר אל לבו. פני הזוקן המטילים אימה, הדלים והחוורים האלה! אי אפשר שהיא זאת. אין זה אלא זכר לדבר". אבל בין כה אמרה הנסיכית מריה “נטשה”. והפנים, בעלי העינים הבוחנות, צחקו צחוק קל בכבדות, ביגיעה, כמו שנפתחת דלת שהעלתה חלודה, אך כשנפתחה הדלת הזאת, נדף פתאום מתוכה אל פיר ונתפשט מסביב לו רוח אשרו הנשכח, אשר לא הרהר בו באושר הזה, ביחוד באותה שעה. הרוח הזה נדף ויסובבנו ויתקפהו. אחרי צחקה לא היה כל ספק עוד: נטשה היתה זאת, והוא אהב אותה.

עוד ברגע הראשון הגיד פיר שלא ברצונו גם לה, גם למריה הנסיכית, והעיקר, גם לו בעצמו, את הסוד, אשר לא ידע גם הוא בעצמו. הוא נסתמק מתוך שמחה ומכאובים. רוצה היה לכסות סערת רוחו. אבל כאשר התאמץ לכסותה, כן גלה יותר – יותר מבכל מלה ברורה ומבוררה – גם לעצמו, גם לה, גם למריה הנסיכית, כי הוא אוהב אותה.

“לא, אין בכך כלום, אך מפני הפתאומיות”, אמר פיר אל לבו. אבל כאשר אך רצה להמשיך את השיחה, שהתחיל בה עם הנסיכית מריה, חזר ונתן עיניו בנטשה, ונסתמקו פניו ונסער לבבו מתוך שמחה ופחד עוד יותר הרבה. דבריו נתבלבלו ונסתתמו באמצע השיחה.

הוא לא התבונן בנטשה, על כי לא עלתה על דעתו, שיראה אותה בזה, אך לא הכירה גם בהביטו אליה, על כי גדל מאד השנוי שנהיה בה בימים אשר לא ראה אותה. היא כחשה וחוורה באותם הימים. אך לא בגלל זה היה קשה להכירה: ברגע הראשון כשנכנס לשם לא היה אפשר להכירה, כי על הפנים האלה, שצחוק קל צפון של שמחת החיים היה מזהיר בעיניהם תמיד, לא נראה אפילו צחוק כל שהוא, בתתו עיניו בה בפעם הראשונה בשעת כניסתו; רק עינים נראו – עינים בוחנות, דורשות טובה ומביעות שאלה ועוצב.

מבוכת פיר לא גררה מבוכה בנטשה, רק נחת רוח האירה קצת את כל פניה.

יז    🔗

– היא באה אלי להתארח, – אמרה הנסיכית מריה, – הגרף והגרפינה יבואו אף הם באחד הימים הקרובים. הגרפינה במצב נורא. אבל נטשה בעצמה צריכה לדוקטור. בחזקה שלחו אותה הנה עמדי.

– היש בית, אשר אין שם צרה? – אמר פיר בפנותו אל נטשה. – הדבר היה ביום אשר הוציאונו לחפשי. אני ראיתי אותו. אכן עלם נחמד היה!

נטשה הביטה אליו ובתשובה על דבריו נפקחו והזהירו עיניה יותר.

– מה אפשר לאמור או למצוא בהתנחם בו עליו? – אמר פיר. – אין מלה בפי. על מה מת נער נפלא מלא חיים כזה?

– כן הוא, בימינו קשה לחיות בלי אמונה… – אמרה מריה הנסיכית.

– כן, כן. זאת אמת גמורה, – נכנס פיר לתוך דבריה בחפזון.

– מפני מה? – שאלה נטשה והביטה בתשומת לב אל עיני פיר.

– מפני מה את שואלת? – אמרה הנסיכית מריה. – רק הרעיון על אודות הצפון לאדם שם…

נטשה לא גמרה לשמוע את דברי הנסיכית מריה ושוב נתנה עיניה בפיר לשמוע מה בפיו.

– ומאשר, – הוסיף פיר, – רק האיש המאמין, כי יש אל מושל ומנהג, יכול לשאת אבדה כזו שאבדה לה… ולך, – אמר פיר.

נטשה פתחה את פיה לאמור דבר, אבל נעצרה פתאום. פיר מהר להסב פניו ממנה ויפן אל הנסיכית מריה וישאלה על אודות ימי ידידו האחרונים.

מבוכת פיר כמעט עברה לה; אבל יחד עם זה הרגיש, כי כל חופשו הקודם אבד ואיננו. הוא הרגיש, כי על כל מלה שיוציא מפיו ועל כל מעשה שיעשה יש לו שופט, יש משפט יקר לו ממשפט כל האנשים אשר בארץ. בדברו עיין גם בדבריו בעצמם גם ברושם שעשו על נטשה. אמנם לא דבר בכונה מה שיוכל למצוא חן בעיניה; אך על כל מה שדבר נתן חשבון לפני עצמו על פי נקודת השקפתה.

הנסיכית מריה החלה לספר לו, – וכדרך בני אדם בענין כזה החלה נגד רצונה – על אודות המצב אשר מצאה בו את הנסיך אנדרי. אבל השאלות אשר שאלה פיר, מבטו שהובעו בו התעוררות וצער, ופניו שרעדו מסערת רוחו – הזקיקוה מעט מעט להכנס בפרטים, אשר יראה לחדשם בדמיונה.

– כן, כן, נכון הוא, נכון… – אמר פיר אשר גחן בכל גופו מעל לראש הנסיכית ושמע בנפש שוקקה את אשר ספרה. – כן, כן; הוא נרגע אפוא? נח מזעפו? כל כך בקש תמיד, בכל כחות נפשו, אך דבר אחד: להיות איש טוב וישר, שלא היה יכול לירוא מפני המות. החסרונות, שהיו בו – אם היו בו באמת – נוצרו לא באשמתו. הוא נח אפוא מזעפו? – אמר פיר. – מה טוב, כי ראיתם זה את זה. – אמר אל נטשה ופנה פתאום אליה ונסתכל בה בעינים מלאות דמעה.

פני נטשה נזדעזעו. היא הרעימה פניה והורידה עיניה להרף עין. כרגע אחד לא ידעה, התדבר אם לא תדבר.

– כן הוא, טובה גדולה היתה זאת, – אמרה בקול שפל עולה מקירות לב, – לי היתה זאת בודאי טובה גדולה. – היא החרישה מעט. – והוא… הוא… הוא אמר, כי בקש זאת ברגע אשר באתי אליו.

קולה נפסק. פניה נסתמקו, ואת כפיה לחצה אל ברכיה, ופתאום הרימה ראשה, – ניכר היה, כי הדבר עלה בידה בקושי – ותחל לדבר במהירות.

– אנחנו לא ידענו מאומה בצאתנו ממוסקבה. אני לא ערבתי את לבבי לשאול על אודותיו. ופתאום אמרה לי סוניה, כי עמנו הוא. לא הרהרתי בדבר כלל. לא יכלתי לתאר לי מה מצבו; צריכה הייתי אך לראותו, להיות עמו, – היא דברה ברעדה ובנשימה כבדה.

ובלי תת להכנס לתוך דבריה ספרה מה שלא ספרה עוד לאיש: כל מה שנשאה בשלשת שבועות נסיעתם ושבתם בירוסלבל.

פיר הקשיב לה בפה פעור ובלי גרוע עיניו המלאות דמעה ממנה. בשמעו את דבריה לא הרהר לא בנסיך אנדרי ולא במות וגם לא במה שספרה לו. הוא הקשיב לקולה ואך צר היה לו עליה, על הצער שנשאה בספרה לו.

הנסיכית ישבה אצל נטשה בפנים מקומטים כדי להמנע מדמעה ושמעה בפעם הראשונה את דברי הימים האחרונים לאהבת אחיה ונטשה.

ניכר היה, שהספור הזה, ספור מכאיב ומשמח קצת יחד, היה נחוץ לנטשה.

בדברה ערבבה פרטים קלושים בדברים חשובים וצפונים שבלב, ואפשר היה לדמות, שלא תוכל לגמור לעולם. פעמים אחדות שנתה דברים שכבר אמרה באזניהם.

מאחרי הדלת נשמע קולו של דֶסַל, בשאלו, אם אפשר לניקולושקה להכנס לברכת פרידת הערב.

– וזה הכל. הכל… – אמרה נטשה.

בשעת כניסתו של ניקולושקה קמה בחפזון וכמעט רצה אל הפתח, וראשה נהלם בדלת המכוסה במסך, ובאנחה, שלא הברר אם היתה מחמת כאב אם מדאבון, פרצה ותצא מן החדר.

הנסיכית מריה הוציאה אותו מטרדת רעיוניו ותעירהו לשים לב אל בן אחיה אשר בא אל החדר.

פני ניקולושקה, שהיו דומים לפני אביו השפיעו על פיר כל כך בשעת רצון זו שלו, שאחרי נשקו את הנער קם במהירות ויוציא את מטפחתו ויט אל החלון. הוא אמר להפָּרד ממריה הנסיכית, אבל היא עצרה אותו.

– לא, אני ונטשה איננו ישנות לעולם לפני השעה השלישית; שבה נא. אני אצוה להגיש את סעודת הערב. רדה נא; כרגע נבוא גם אנחנו.

בטרם יצא פיר אמרה לו הנסיכית:

– זו הפעם הראשונה דברה על אודותיו.

יח    🔗

פיר הובא אל חדר אוכל גדול; בעוד רגעי אחדים נשמע קול צעדים, והנסיכית ונטשה באו החדרה. נטשה שקטה, אף על פי שחזר ועלה על פניה רושם הרוח הקשה המואסת כל צחוק. שלשתם – הנסיכית מריה, נטשה ופיר – הרגישו כאחד את הבושה המסותרת הבאה אחרי שיחה חשובה יוצאת מן הלב. להמשיך את השיחה הקודמת אי אפשר, לדבר דברים של מה בכך אינו מן המדה, ולהחריש קשה, על כי יש חשק לדבר, ושתיקה זו היא כמין התכחשות. בלי דבר דבר נגשו אל השלחן, המשרתים הסירו כסאות והגישו כסאות. פיר פרש את המפה הקרה ובגמרו לשים קץ לשתיקה נתן עיניו בנטשה ובמריה הנסיכית. שתיהן גמרו כן, כנראה, גם הן ברגע ההוא: בעיני שתיהן הזהירה נחת רוח וההכרה, שיש בעולם לא צרות בלבד, כי אם גם שמחות.

– השותה אתה יין דגן, אדוני הגרף? – אמרה הנסיכית מריה, ודבריה הניסו פתאום את צללי העבר. – ספר נא על אודותיך, – אמרה הנסיכית מריה, – הלא על אודותיך יסופרו מעשים נפלאים שקשה להאמין בהם.

– הן הוא, – ענה פיר בצחוק לגלוגו הרך שהורגל בו בעת ההיא. – גם לי בעצמי מספרים עלי נפלאות, אשר לא ראיתי גם בחלום. מריה אברמובנה היתה קוראה לי לבוא אל ביתה ומספרת לי מדי פעם בפעם את אשר בא או היה עתיד לבוא עלי. סטפן סטפניץ' למדני גם הוא מה שראוי לי לספר. בכלל התבוננתי, כי טוב מאד לאדם להיות מענין את הבריות, ואני עתה אדם מענין: קוראים לי ומספרים לי.

נטשה צחקה צחוק קל ורצתה לאמר דבר.

– סֻפר לנו, – הפריעה אותה הנסיכית מריה – כי שני מליונים אבדו לך במוסקבה. האמת הדבר?

– ואני נעשיתי עשיר פי שלש, – אמר פיר.

אף על פי שחובות אשתו ונחיצות הבנינים שנו את מצב עסקיו לא חדל לספר, שעשרו גדל פי שלש.

– מה שהרוחתי באמת הוא החופש… – אמר על מנת לפרש כראוי; אבל השיב אל לבו, כי הדבר איגואיסטי מאד מהיות ענין לשיחתם, ולא הוסיף.

– ואתה בונה את אשר לך?

– כן, וֶסַלאיץ' מצוה.

– הגידה נא, הביום שנותרת במוסקבה לא ידעת עוד, כי מתה הגרפינה? – אמרה הנסיכית מריה ונתחרטה מיד, כי התבוננה, שבשאלה שאלה זאת, אחרי גמרו על עצמו, שהוא חפשי, אפשר שהיא מפרשת את דבריו שלא כפי מה שכוון בהם.

– לא, – ענה פיר, וניכר היה בו, שאין פרושה של מריה הנסיכית על דבר חופשו מגונה בעיניו. – הדבר נודע לי באוֹריוֹל, ולא תוכלי לשער, מה מאד הבהילתני השמועה. אמנם לא התנהגנו כנשואים אהובים, – אמר במהירות אחרי הסתכלו בנטשה ואחרי ראותו בפניה את רצונה העז לשמוע מה יאמר על אשתו. – אבל מיתתה הבהילתני מאד. שנים שמריבים זה עם זה, שניהם חייבים לעולם. ולפני מי שאיננו עוד בחיים מורגשת האשמה פתאום ומציקה מאד. ועוד מיתה כזאת… בלי רעים, בלי דברי תנחומים. מאד מאד צר לי עליה, – גמר וראה לשמחת לבבו בפני נטשה, שדבריו ישרו בעיניה, והיא שמחה עליהם.

– והנך עוד הפעם פנוי וחתן, – אמרה מריה הנסיכית.

פיר נסתמק פתאום עד מאד וזמן רב נשמר מהביט אל נטשה. וכאשר התחזק והביט אליה, היו פניה קרים, מאימים, וכפי מה שנדמה לו גם מביעים בוז.

– אבל באמת ראית את נפוליון ודברת עמו, כמו שמספרים? אמרה מריה הנסיכית.

פיר התחיל צוחק.

– אף לא פעם אחת. הכל מדמים, שכל מי שנשבה התארח אצל נפוליון. אני לא רק לא ראיתיו, כי אם גם לא שמעתי על אודותיו. אני נמצאתי בחבורה שפלה מזו הרבה.

הסעודה נגמרה, ופיר, אשר מאן בראשונה לספר על אודות שביו, נגרר וספר מעט מעט.

– הלא אמת היא, שנותרת על מנת להרוג את נפוליון? – שאלה אותו נטשה בצחוק קל. – אני הבינותי זאת, כאשר פגענו בך אצל מגדל סוּחַר. התזכור?

פיר הודה, שכך היה מעשה, ומשאלה זאת עבר מעט מעט על פי שאלותיהן של מריה הנסיכית וביחוד של נטשה אל הרצאת כל מעשיו וקורותיו.

בראשונה הרצה על פי השקפתו הלגלוגית, הנוחה לבריות וביחוד לו לעצמו, אשר היתה לו בעת האחרונה; אבל אחרי כן, כאשר הגיע לספור הנוראות והמצוקות, אשר ראה בעיניו, התרגש והחל לדבר בסערת אדם עצורה, בעבור עליו בדמיונו רעות וצרות אשר מצאוהו או ראה בעיניו לפנים.

הנסיכית מריה הביטה בצחוק קל של בקשת טובה פעם אל פיר ופעם אל נטשה. היא ראתה בכל הספור אך את פיר ואת טוב לבו. נטשה נשענה על זרועה והתבוננה אל פיר, בלי הסב עיניה ממנו רגע, ופניה השתנו יחד עם פרטי הספור, והיה ניכר בה, שגם היא מרגשת אותם עמו יחד כאלו חזרו ונעשו באותם הרגעים. לא רק מבטה, כי אם גם קריאותיה ושאלותיה הקצרות אשר שאלה הראוהו לדעת, שהיא מבינה בדיוק בספורו כל מה שהוא רוצה להגיד בו. ניכר היה, שהבינה לא רק מה שסיפר בפרוש, כי אם גם מה שרצה ולא מצא מלים בפיו לספר כטוב בעיניו. את המעשה בילד ובאשה, אשר נתפש בהגינו עליהם סיפר פיר בדברים כאלה: “מראה נורא היה זה, ילדים מושלכים, מקצתם אל האש… לעיני הוציאו ילד אחד… נשים שנלקחו חפציהן מעליהן, שנתקו את עגיליהן…” פה נסתמק ונסתתמו דבריו.

– והנה באה פלוגת התרים, וכל האנשים אשר לא שלחו את ידם בבזה נתפשו. וגם אני בתוכם.

– בודאי אינך מספר הכל; בודאי עשית איזה מעשה… אמרה נטשה ותשתוק, – איזה דבר טוב.

פיר הוסיף לספר. בספרו על דבר דין המיתה רצה לדלוג על הפרטים הנוראים; אך נטשה דרשה מאתו, שלא ידלוג על דבר.

פיר החל לספר על אודות קַרַטיב (הוא כבר קם מאצל השלחן והיה מהלך, ונטשה הביטה אחריו בלי גרוע עיניה) ויעמוד.

– לא, את לא תוכלי להבין, מה למדתי מאותו ההדיוט – הטפש.

– לא, לא, הגידה נא – אמרה נטשה. – ואיפה הוא.

– הוא הומת, כמעט בפני.

ופיר החל לספר את דברי ימי נסיגתם האחרונים ומחלת קרטיב (קולו רעד בלי הפסק) ומותו.

הוא ספר את המוצאות אותו כדברים, אשר לא זכר אותם עד כה במדה כזאת. כמו פירוש חדש ראה באותה שעה לכל מה שעבר עליו. בשעה שספר כל זאת לנטשה מצא את הענג הנפלא שמביאות נשים מקשיבות לקול גבר מדבר לפניהן, – לא נשים “חכמניות”, שבהקשיבן הן מתאמצות לזכור היטב מה שאומרים להן, כדי להעשיר את שכלן ולאמור לאחרים בבוא מקרה לידן, מה שנאמר להן, או כדי לצרף בבוא מקרה לידן מה שמספרים להן למה שהן יודעות בעצמן ולהביע מהר את החכמות שנוצרו בעבודתן הרוחנית הדלה; הוא מצא לנפשו את הענג שמביאות נשים אמתיות, אשר לב להן לבחר ולסגל לנפשן את כל הטוב והמעולה שבמדות גבר. נטשה הקשיבה בהשתדלות מרובה מאד, בלי דעת זאת בעצמה: לא נצפנה מלפניה גם מלה אחת, גם שנוי קול אחד, גם מבט אחד, גם זעזוע עורק על פניו, גם תנועה אחת קטנה. היא קלטה מהאויר גם מלה שלא נאמרה והכניסה גם אותה אל לבה הפתוח, כי הבינה מעצמה את הצפון במשכיות לבבו.

הנסיכית מריה הבינה את הספור והשתתפה בו בלבה, אבל ברגעים ההם ראתה דבר אחר, אשר לקח את כל לבה: היא ראתה אפשרות אהבה ואושר בין נטשה ובין פיר. וכאשר עלתה זאת על דעתה בפעם הראשונה מלאה שמחה מקרב לב.

עברו שלש שעות אחרי חצות הלילה: המשרתים באו בפנים זועפים ומתרעמים להחליף את הנרות, אך איש לא התבונן אליהם.

פיר גמר את ספורו. נטשה הוסיפה להביט אליו הבטה מיושרה ומעומקת בעינים נוצצות מתוך התעוררות, כמו רצתה להבין גם את שאר הדברים, אשר עוד אפשר שהסתיר בקרבו. פיר הביט אליה לפעמים במבוכה מתוך בישנות ושמחה וחפש בלבו מלים לעבור בהן מספורו לענין אחר. הנסיכית מריה החרישה. איש משלשתם לא התבונן, כי עברה השעה השלישית ועת לישון היא.

– הנה יאָמר: רעות, מכאובים, – אמר פיר. – אבל אילו אמרו לי עתה, ברגע זה: החפץ אתה להיות מה שהיית לפני שביך או לחזור ולשאת את כל זה מראשיתו, – הייתי מבקש לי בשם אלהים עוד הפעם שבי ובשר סוסים. מדמים אנחנו, כי אם נדָחה מן המסלה הצרה, שאנו רגילים בה, יאבד הכל; אבל זאת תחלת החדש והטוב. כל זמן שיש חיים, יש גם אושר. בעתיד יש הרבה, הרבה. זאת אני אומר לך, – אמר אל נטשה.

– כן, כן – אמרה והשיבה בזה באמת על ענין אחר לגמרי, – גם אני לא הייתי רוצה דבר יותר מלחזור לחיי כמו שהיו.

פיר נתן עיניו בה בתשומת לב.

– כן ולא יותר! – שנתה נטשה לקים דברה.

לא כן הוא, לא כן, – קרא פיר. – לא בי האשם, כי חי אני וחפץ חיים; וגם את כמוני.

פתאום הורידה נטשה את ראשה על ידיה והתחילה בוכה.

– מה לך, נטשה? – אמרה מריה הנסיכית.

– אין דבר, אין דבר – הוא צחקה קצת אל פיר ובדמעה – שלום, עת לישון.

פיר קם ויתפטר.

* * *

מריה הנסיכית ונטשה נזדמנו יחד כפעם בפעם בחדר המשכב. הן דברו במה שספר פיר באזניהן. מריה הנסיכית לא הגידה מה דעתה על פיר, ונטשה לא דברה אף היא על אודותיו.

– שלום לך, מרי, – אמרה נטשה. – דעי לך, כי פעמים רבות אני דואגת, על כי איננו מדברות בו (בנסיך אנדרי), כאלו חוששות אנו לחלול רגש אבלנו, ושוכחות בין כה.

הנסיכית מריה נאנחה במרירות ובאנחה זו הגיעה הודאה לדברי נטשה; אך בדברים לא הסכימה לה.

– כלום אפשר לשכוח? אמרה לה.

– מה טוב היה לי היום בספרי הכל; גם קשה, גם צר, גם טוב. טוב מאד, – אמרה נטשה – ברי לי, שהוא אהב אותו באמת על כן ספרתי לו… אין רע, כי ספרתי לו? – שאלה פתאום בפנים מסמקים.

– לפיר? בודאי אין כל רע! מה יפה הוא, – אמרה מריה הנסיכית.

– הידעת מריה, – אמרה נטשה פתאום בצחוק מתוך קצת הוללות, אשר לא ראתהו מריה הנסיכית על פניה זה ימים רבים – הוא נעשה זך, חלק, רענן, כמי שבא מבית המרחץ; התביני? כמו רוחצה נפשו. אמת?

– כן, – אמרה מריה הנסיכית – הוא הוטב הרבה.

– גם המעיל הקצר והשער הגזוז; אכן כמבית המרחץ… אבי היה נוהג…

– אני מבינה, כי הוא (הנסיך אנדרי) לא אהב איש בלעדיו כמו שאהב אותו, – אמרה הנסיכית מריה.

– גם שונה הוא ממנו. יש אומרים, גברים שנעשים ידידים בזמן שהם שונים זה מזה לגמרי, נראה שהוא אמת. הלא כן, הוא איננו דומה לו כלל. בשום דבר?

– כן, ואיש נפלא הוא.

– אבל, שלום לך, – ענתה נטשה.

ואותו הצחוק מתוך קצת הוללות נשאר על פניה זמן רב, כמו שכח לסור.

יט    🔗

זמן רב לא יכל פיר להרדם בלילה ההוא. הנה והנה הלך בחדר. פעם רעמו פניו והתחיל מעיין במין הלכה חמורה, פעם הניע כתפיו פתאום ברעדה, ופעם צחק קצת מתוך עליצות.

הוא הרהר בנסיך אנדרי, בנטשה, באהבה שהיתה בין שני אלה; רגע קנא אותה בשביל העבר הזה, רגע הוכיח את עצמו ורגע התפיס לעצמו על דבר קנאתו. כבר מלאו שש שעות לפנות בקר, והוא לא חדל להתהלך בחדר.

– ומה עלי לעשות אם אי אפשר עוד בלעדי זאת? מה עלי לעשות?! אם כן, כך צריך להיות – אמר אל לבו ויתפשט בחפזון את בגדיו וישכב בלב עלז נסער, אך בלי ספקות וגמגומים.

אף על פי שהוא משונה מאד ואושר שאין לשערו, צריך לעשות כל מה שאפשר, כדי שנהיה, אני והיא, איש ואשתו", אמר אל לבו.

עוד לפני ימים אחדים יעד פיר את היום הששי בשבוע ההוא לזמן יציאתו לפטרבּורג. כאשר נעור ביום החמישי בא אליו סולאיץ' לשמוע את אשר יצוהו בדבר חבישת החפצים.

"כיצד לפטרבורג? מאי פטרבורג? מי בפטרבורג? שאל בלבו בלי חשבון כל שהוא “אכן היה כדבר הזה, לפנים, עוד טרם נהיתה זאת, אמרתי לנסוע לפטרבורג בשביל איזה דבר”, זכר מיד. “ומה מעכב? אפשר שגם אסע שמה. מה טוב ומקשיב הוא ועד כמה זוכר הוא הכל!” אמר בלבו בהביטו אל פני סולאיץ' המלאים זקנה. “ומה נעים צחוקו הקל!”, הוסיף לדבר אל לבו.

– ואתה סולאיץ' אינך חפץ גם עתה עוד לצאת לחפשי? – שאל אותו פיר.

– למה לי, הוד נסיכות, חפש זה? חיים היינו גם בימי הגרף הנפטר, ינוח בשלום על משכבו, וגם בימיך לא הרעו לנו.

– ובניך?

– גם הם יחיו, הוד נסיכות; לפני אדונים כאלה אפשר לחיות.

– ויורשי? – אמר פיר. – פתאום אקח לי אשה… הלא אפשר שיהי כן, – הוסיף בצחוק קל שלא בכונה.

– ואני נועז לאמור על זה: דבר טוב הוא, הוד נסיכות.

“מה נקל הוא לפי דעתו”, אמר פיר בלבו. הוא איננו יודע מה נורא הדבר הזה, מה מסוכן. בעוד לא עת או כעבור העת… נורא הוא!"

– ומה יש את נפשך, אדוני, לצאת? מחר ייטב בעינך לנסוע? – שאל סולאיץ'!

– לא, דחה אדחה מעט את הדבר. אז אומר לך. סלח נא לי על הטרדה, – אמר פיר, ובהביטו אל צחוק סולאיץ' הוסיף בלבו: “מה משונה הוא בכל זאת, שאינו יודע, שעכשיו אין כל פטרבורג ושקודם כל דבר צריך שיגמר ענין זה. אבל בודאי יודע הוא, אלא שעושה את עצמו כאינו יודע. האדבר עמו? מה דעתו?” דבר פיר עם לבבו. “לא, אחר כן באחד הימים”.

בשעת פת שחרית הגיד פיר לנסיכית, כי היה אמש בבית הנסיכית מריה ומצא שם… – התאמינו את מי? – אמר לה. – את נטשה הרוסטובית.

הנסיכית עשתה את עצמה, כאלו אינה רואה בזה דבר נפלא יותר מבמה שראה פיר את אנה סמיונובנה.

– הידעת אותה? – שאל פיר.

– ראיתי את הנסיכית, – השיבה לו. – שמעתי, ששדכו אותה לרוסטוב הצעיר. זה יכול להיות ענין טוב לרוסטובים; אומרים עליהם, שאבד כל אשר היה להם.

– לא, אני שאלתי, היודעת את את הרוסטובית?

– אני אך שמעתי אז על אודות המעשה הזה. צר מאד.

“לא, אינה מבינה או עושה היא עצמה כאינה מבינה” אמר פיר בלבו. “מוטב שלא אגיד גם לה”.

הנסיכית הזאת הכינה גם היא מזון לדרכו.

“מה טובים הם כלם”, אמר פיר בלבו, “שגם עתה, כשאין זה יכול עוד לנגוע בהם כלל, הם עוסקים בכל זה. והכל בשבילי; אך זה פלא”.

בעצם היום ההוא בא הפוליצמיסטר אל פיר ואמר לו, כי ראוי לו לשלוח מורשה אל ה"גרנוביטיה פַלַטַה" לקבל את החפצים שמשיבים שם לבעליהם.

“הנה גם זה”, דבר פיר אל לבו בהביטו אל פני הפוליצמיסטר: “מה נפלא ויפה האופיצר הזה ומה טוב הוא! עתה הוא עוסק בקטנות כאלה. ועוד אומרים עליו, שאדם לא ישר הוא ורודף בצע. הבל וריק! ואולם, מפני מה לא ירדוף? כך הורגל מילדותו. והכל עושים כן. ופניו כל כך נעימים וטובים, וצוחק הוא בחבה בהביטו אלי”.

לסעודת הצהרים נסע פיר אל הנסיכית מריה.

בנסעו ברחובות בין הבתים שנשרפו התפלא על יפעת החרבות האלה. מעשנות התנורים והכתלים המוטלים הזכירו, בהמשכם במחלקות שהיו למאכלת אש ובכסותם זה את זה, את הנהר רהיין ואת הקוליזיאום. העגלונים והנוסעים עמהם שפגע בנסיעתו זו, הנגרים הגודרים, הרוכלות והחנונים, – כל אלה הביטו אל פיר בפנים שמחים ומזהירים וכמו אמרו עליו: “הנהו! נראה איך יפול דבר”.

בשעת כניסתו לבית הנסיכית מריה התחיל מפקפק פתאום, אם באמת היה שם אתמול וראה את נטשה ודבר עמה. “אפשר שבדיתי זאת מלבי. אפשר שאכנס ולא אראה איש”. אך עוד לא הספיק לבוא החדרה ובהרף עין הרגיש בכל קרביו שהוא במעמדה ואיננו חפשי לנפשו. היא היתה לבושה באותה השמלה השחורה רכת הקפוּלים, וגם סרוקה היתה כבערב הקודם, אבל בעצמה נהפכה לאחרת. אלו היתה כך בערב ההוא, כשנכנס לחדר, לא היה אפשר שלא יכירנה כהרף עין.

הפעם היתה כמו שידע את מראיה בעודה כמעט ילדה ואחרי כן בתור ארוסת הנסיך אנדרי. ברק שמחה ושאלה הזהיר בעיניה; על פניה היה רושם של חבה וקצת הוללות משונה.

פיר אכל את לחם הצהרים והיה נכון לשבת שם כל הערב; אבל הנסיכית מריה נסעה לתפלת הלילה, ויסע פיר אף הוא אתן.

ביום השני הקדים פיר לבוא שמה ויאכל וישב עמהן כל הערב. אף על פי שניכר היה בברור, שהנסיכית מריה ונטשה שמחות לקראת הארח שלהן; אף על פי שכל תכנם של חיי פיר התרכז בבית הזה, הספיקו לדבר למדי עד תחלת הערב, והשיחה עברה בלי הפסק מענין קל אחד לענין קל אחר, וגם נפסקה הרבה פעמים. פיר אֵחר לשבת בערב ההוא כל כך, שהנסיכית מריה ונטשה הביטו לרגעים אשה אל אחותה, ונכר היה בהן, שהן מחכות ליציאתו. ופיר ראה זאת ולא יכול לסור מאצלן. קשתה עליו ישיבה מאוחרת זו, והרגיש בושה, ובכל זאת לא חדל לשבת, כי לא יכול לקום וללכת.

הנסיכית מריה ראתה כי אין קץ לדבר ותקם ראשונה ותחל להתפטר באמרה, כי מִיגֶרן תקף אותה.

– ובכן אתה נוסע מחר לפטרבורג? – אמרה לו.

– לא, אינני נוסע, – אמר פיר בחפזון ובתמיהה וכמו נעלב, – אך לא כן, לפטרבורג? מחר; אבל אינני מתפטר. – עוד אכנס לקבל שליחות, – אמר בעמדו לפני הנסיכית מריה, ופניו נסתמקו, ויצוא לא יצא.

נטשה נתנה לו יד ותצא. אבל הנסיכית מריה, אשר נכונה לסור משם, לא סרה, כי אם חזרה וישבה על כסא ובמבטה העמוק והקורן הביטה בקצת איום ובתשומת לבב אל פיר. העיפות, אשר הראתה קודם לזה בכונה גלויה, עברה לגמרי. היא נאנחה אנחה כבדה וממושכת וכמו הכינה את נפשה לשיחה ארוכה.

כל מבוכתו ובישנותו של פיר חלפו הלכו להן כהרף עין, כאשר סרה נטשה משם, ותחתיהן באה התעוררות רגשנית. במהירות הקריב את כסאו אל הנסיכית מריה.

– אכן חפצתי לאמור לך – השיב על מבטה, כמו שמשיבים על מלים. – היי נא לי, גברתי הנסיכית, לעזר. מה אעשה? האוכל לקוות? ידידתי הנסיכית, שמעיני נא. אני יודע הכל. יודע אני, שאיני כדאי שתהיה לי; יודע אני, שלפי שעה אי אפשר לדבר בזה. אבל חפץ אני להיות לה לאח. לא, לא כן דברתי, אינו רוצה, איני יכול…

הוא הפסיק וימח פניו ועיניו בידיו.

– וזה הדבר, – הוסיף לדבר אליה, וניכר היה בו, שהוא יגע לדבר בלשון מסודרת. – אינני יודע מאימתי אני אוהב אותה. אבל אותה לבד, רק אותה אהבתי כל ימי חיי, ואוהב אני אותה כל כך, שבלעדיה אין אפשרות חיים בעיני. לבקש את ידה עתה לא אערוב את לבי; אך הרעיון, כי אפשר שתוכל להיות לי, ואני לא אתבונן באפשרות זו… באותה האפשרות… נורא הוא. הגידי נא, האוכל לקוות? הגידי נא, מה עלי לעשות? נסיכית חביבה! – אמר אחרי שתיקה קצרה ואחרי נגעו בידה, באשר לא השיבה לו.

– אני מהרהרת במה שאמרת לי, – השיבה הנסיכית מריה. – אך זאת אומר לך. צדקת, כי תדבר אליה עתה על דבר אהבה…

הנסיכית הפסיקה: היא חפצה לאמור: לדבר אליה עתה על דבר אהבה אי אפשר; אבל הפסיקה, על כי ראתה זה היום השלישי על פי מה שהשתנתה נטשה פתאום, שלא רק לא היתה נעלבת, אלו גלה לה פיר את דבר אהבתו, כי אם שזה היה כל חפצה.

– לדבר אליה עתה… אי אפשר – אמרה לו בכל זאת.

– ומה אפוא עלי לעשות?

– שים זאת עלי, – אמרה הנסיכית מריה. – אני ידעתי… פיר הסתכל בעיניה.

– נוּ, נוּ… – אמר לה.

אני יודעת, כי היא אוהבת… כי היא עתידה לאהוב אותך – תקנה הנסיכית מריה את דבריה.

הדברים יצאו מפיה, ופיר קפץ ובפנים נבהלים החזיק בידה.

– מפני מה תדמי כן? התדמי כי יכול אני לקוות? האמנם תדמי?!

– כן, כן אדמה, – אמרה הנסיכית מריה בצחוק קל. – כתוב לאבותיה ושים את הדבר עלי. אני אומר לה, כשיהי אפשר. אני חפצה בזה. ולבי אומר לי, כי כן יהיה.

– לא, דבר שאי אפשר הוא! מה מאושר אני! אבל זה אי אפשר!… מה מאושר אני! לא, אי אפשר! – אמר פיר ונשק את ידיה של הנסיכית מריה.

– אתה סע לך לפטרבורג; כך מוטב. ואני אכתוב לך, – אמרה לו.

– לפטרבורג? לנסוע? כן, טוב, נסע אסע. אבל מחר אני יכול לבוא לפניכן?

ביום השני בא פיר להתפטר. נטשה לא כל כך מלאה התעוררות, כמו בימים שלפניו; אבל ביום ההוא הרגיש בעצמו פיר, בהביטו לפעמים אל עיניה, כי הוא נהפך לאין, כי גם הוא גם היא אינם עוד, ויש אך רגש אושר לבד. “האמנם? לא, אי אפשר”, דבר אל לבו לכל מבט, לכל תנועה, לכל מלה שלה, וכל אלה מלאו את נפשו שמחה.

כאשר אחז, בהתפטרו מאתה, את כף ידה הדקה והדלה, החזיק אותה שלא בכונה ברורה מעט יותר בכפו.

“האומנם היד הזאת, הפנים האלה, העינים האלה, כל האוצר הזר לי הזה של יפעת נשים, – האמנם כל זה יהי לעד לי לקנין רגיל אצלי, כמו שאני בעצמי קנוי לי? לא, זה אי אפשר!…”

– שלום לך, אדוני הגרף, – אמרה לו בקול רם. – אני אחכה לך מאד – הוסיפה בלחישה.

והמלים הפשיטות האלה, המבט ורושם הפנים, שראה בשעה שנאמרו לו, היו שני חדשים תמימים תוכן זכרונות וברורי דברים ותקוות אושר אין מספר לפיר. “אני אחכה לך מאד”… כן, כן, מה אמרה לי? כן: “אני אחכה לך מאד” מה מאושר אני! מה זאת אפוא, מה מאושר אני!" היה פיר מדבר אל לבו.

כ    🔗

הפעם לא היה בלב פיר מאומה ממין הרעיונות שהיו בו בתנאים הדומים בימי השתדכותו עם אלן.

הפעם לא שנה בבושת חולניית, כמו בימים ההם, את הדברים שהוציא מפיו, לא אמר אל לבו: “למה לא אמרתי כזאת וכזאת ולמה, בשביל מה אמרתי אז: " je vous aime " (אהבתיך). להפך, כל מלה שלה ושלו היה שונה בדמיונו עם כל הפרטים – רשמי הפנים והצחוק – ולא מצא חפץ לא לגרוע ולא להוסיף דבר: רק לשנות חפצה נפשו. לא היה לו ספק כל שהוא אם טוב המעשה שהתחיל בו אם אין. רק ספק נורא אחד היה עולה על רוחו לפעמים. אולי חלום כל זה? אולי טעות הוא בידי הנסיכית מריה? אולי מתגאה אני ובוטח יותר מדי? הנה אני מאמין, ופתאום יהי מה שצריך להיות, הנסיכית מריה תאמר לה, והיא תשיב בבת צחוק: “מה משונה הדבר! אין זה אלא טעות בידו”. האם איננו יודע, כי הוא אדם, אך אדם כפשוטו של דבר, ואני?… אני יצור אחר לגמרי, נשגב”.

רק הספק הזה עלה על רוחו לפעמים קרובות. גם כל חשבון לעתיד לא עשה. האושר הנכון לו היה כל כך רחוק בעיניו, שנדמה לו, שאם אך יקום ויהיה, אי אפשר שיהי עוד דבר מה בעולם. הכל יגמר.

שגעון פתאום של שמחה, אשר לא היה פיר מוכשר לו לפי דעתו, תקף אותו. כל תוכן החיים שבכל העולם, לא של חייו לבד, נדמה לו כנכלל אך באהבתו ובאפשרות אהבתה אותו. לפעמים נדמה לו, כאלו כל בני האדם אינם עסוקים אלא באותו האושר העתיד לנפול בחלקו. נדמה לו לפעמים, שכלם שמחים כמוהו, אלא שהם משתדלים לכסות את שמחתם זאת ועושים את עצמם בשביל זה כאלו הם עסוקים בענינים אחרים. בכל מלה ותנועה ראה רמזים לאשרו. פעמים רבות התמיה אנשים שנזדמנו עמו במבטי עיניו העמוקים והצוהלים ובצחוק קל מיוחד, שהובעה בהם הסכמה מסותרת. אך כאשר הבין, כי אפשר לאנשים שלא ידעו על דבר אשרו, נכמרו רחמיו עליהם, ונפשו אותה להסביר להם באיזה אופן, שכל עסקיהם הבלים וריק, דברים שאינם ראוים לשים לב להם.

כאשר יעצוהו לקבל משמרת ממשלתית או כאשר דנו בעניני הכלל והממלכה והמלחמה, על פי ההשערה, שבתוצאותיהם של מעשים כאלה תלוי אשרם של כל בני האדם, הקשיב בבת צחוק מתוך חנינה והשתתפות בצער והתמיה את המדברים עמו בהערותיו המשונות. אבל גם אותם שנראו לו כמבינים את תכנם האמתי של החיים, כלומר, את רגש אהבתו, גם אותם האומללים, שהיה ניכר בהם בברור, שלא הבינו זאת, – כל בני האדם יחד נראו לעיני דמיונו, באותם הימים לאורו הנפלא של הרגש המזהיר בקרבו, בהוד מבריק כל כך, שבלי יגיעה כל שהיא היה רואה בכל מי שנזדמן לפניו כל מדה טובה וראויה לחבה.

בבדקו את עסקיה ונירותיה של אשתו המתה, לא הרגיש אלא חמלה עליה, על כי לא ידעה מימיה את האושר, שנודע לו בעת הזאת. הנסיך וסילי, שהגיס אז לבו מאד על כי נתנו לו משמרת חדשה וכוכבי כבוד, נראה לו כזקן טוב מעורר חבה וחמלה.

לעתים קרובות היה פיר מזכיר אחרי כן את הימים האלה, שנטרפה דעתו בהם מרוב אושר. כל מסקנותיו, שהסיק בעת ההיא על אודות בני האדם ועניני החיים, נכונו בעיניו לכל הימים. לא רק לא ביטל אחרי כן את השקפותיו אלה על האנשים ועניניהם, כי אם להיפך, בשעת סתירות וספקות פנימיים היה מבקש סעד בהשקפה, שהיתה לו בימי טרופו אלה, וההשקפה ההיא נמצאה נכונה בכל פעם.

“אפשר”, אמר בלבו, “שנדמיתי בעת ההיא למשונה ומגוחך; אך לא הייתי אז כל כך מטורף, כמו שנדמה. להפך, אז הייתי פקח ומבין דבר מתוך דבר יותר מבכל עת אחרת, והבינותי כל מה שראוי להבין בחיים, על כי… הייתי מאושר”.

טרוף דעתו של פיר היה בזה, שלא היה מחכה עוד כבראשונה לסבות הפרטיות, שנקראו בלשונו דרכי כבודם של בני אדם, כדי לאהב אותם (את בני האדם), כי האהבה מלאה את לבו, ובאהבתו בלי סבות מיוחדות את האנשים היה מוצא סבות שאין לפקפק בהן, שהיה ראוי בשבילן לאהוב אותם.

כא    🔗

מהערב הראשון, אשר אמרה בו נטשה בבת צחוק של שמחה והתול לנסיכית מריה, אחרי יציאתו של פיר מלפניהן, כי הלא “כאלו יצא זה עתה מבית המרחץ, גם המעיל הקצר גם השער הגזוז”, מהרגע ההוא התעורר בקרבה איזה רוח טמון, אשר לא ידעה אותו בעצמה ועם זה לא יכלה לעמוד נגדו.

כל אשר לה – פניה, מהלכה, מבטה, קולה – הכל שונה פתאום. כח החיים, שהתחדש בה שלא מדעתה יחד עם התקוות למצוא אושר פרצו ונגלו עליה ודרשו ספוק להם. מהערב הראשון ההוא כמו שכחה כל אשר עבר עליה. גם פעם אחת לא התאוננה עוד על מצבה, לא אמרה אף מלה אחת על אודות העבר ולא יראה עוד לחשוב מחשבות של שמחה לעתיד. על אודות פיר דברה מעט, אך בכל פעם אשר הזכירה הנסיכית מריה את שמו, התלקח בעיניה הברק שכבה בהן זה ימים רבים, ועל שפתיה עלו קמטים מתוך בת צחוק משונה.

השנוי שנהיה בנטשה התמיה בראשונה את הנסיכית מריה; אבל כאשר הבינה את פרושו, העציב אותה השנוי הזה. “הכה קטנה אהבתה את אחי, שיכלה לשכחו בימים מעטים כאלה”, אמרה הנסיכית מריה בלבה, כשהיתה מעינת לבדה בשנוי הזה. אך בפני נטשה לא כעסה ולא התאוננה עליה. כח החיים שנעור בנטשה והחזיקה גבר בברור כל כך ובא על כך שלא בידיעה קודמת בה בעצמה, שבפני נטשה הרגישה הנסיכית מריה, שאינה רשאית להתאונן עליה גם בלבה.

ונטשה התמכרה לרגש החדש הזה בכל לבבה ובכל נפשה וגם לא נסתה לכסות, כי לא התאבלה עוד, כי אם שמחה וגָלָה כל היום.

כאשר שבה הנסיכית מריה אחרי דברה בלילה ההוא עם פיר דברים ברורים אל חדרה, פגעה בה נטשה על המפתן.

– הוא אמר? כן? הוא אמר? – שאלה בכפל לשון.

ורשם של שמחה וגם של בושה ובקשת סליחה על שמחתה נראה על פני נטשה.

– חפצתי להקשיב מאחרי הדלת; אבל ידעתי, כי תגידי לי.

בכל ברירותו ועז השפעתו על הנסיכית מריה של המבט שהביטה בו נטשה אליה, בכל חמלתה עליה למראה סערת רוחה, עלבו אותה דברי נטשה ברגע הראשון, כי זכרה את אחיה ואת אהבתו.

“אבל מה לעשות? אי אפשר לה בלא זה”, אמרה בלבה עליה.

ובפנים עצובים ונזעמים קצת הגידה לנטשה כל אשר אמר לה פיר. נטשה שמעה, כי הוא נוסע לפטרבורג ותשתומם.

– לפטרבורג! – שנתה אחריה, כמו מבלי הבין.

אבל כאשר התבוננה בעצבון פניה של הנסיכית מריה, הבינה על מה היא עצובה והתחילה בוכה.

– מרי, – אמרה אליה, – הוריני נא מה לעשות: יגורה אני פן ארשע. כאשר תאמרי כן אעשה. הוריני נא…

– את אוהבת אותו?

– כן, לחשה נטשה.

– למה אפוא תבכי? מאושרת אני בגללך, – אמרה הנסיכית מריה, אשר סלחה סליחה גמורה לנטשה על שמחתה, אחרי ראותה את דמעותיה אלה.

– לא במהרה תהי זאת, באחד הימים. השיבי אל לבך מה יגדל אשרנו, כאשר אהיה אני אשה לוֹ, ואת תנשאי לניקולי.

– נטשה, הלא בקשתי מאתך לבלתי דבר בזאת. נדברה נא בך.

שתיהן שתקו מעט.

– אך בשביל מה לפטרבורג? – אמרה נטשה פתאום ומיד השיבה בעצמה: – לא, לא, כך צריך לעשות… כן מרי? כך צריך לעשות…

תם כרך רביעי

(את שני האפילוגים ל"מלחמה ושלום" ואת אחרית הדבר של טולסטוי לא הספיק טריווש לתרגם. הללו תורגמו בידי אברהם לוינסון, והם מצויים בנפרד במאגר פרויקט בן־יהודה.)