חלק ראשון    🔗

א    🔗

באחרית שנת 1811 התחילו מזַּינים ומרַכּזים במדה מרֻבּה את צבאות אירופּה המערבית, ובשנת 1812 התחילו הצבאות האלה – מליוני נפשות (אם נצרף אליהם את האנשים, אשר העבירו וכלכלו את החיל) – מושכים ממערב למזרח, אל גבולי רוסיה, אשר אליהם משכו מכל עברים צבאות רוסיה גם הם משנת 1811. בשנים־עשר ליוּני עברו צבאות אירופּה המערבית את גבולי רוסיה, ותהי מלחמה בארץ, כלומר, נהיה דבר נגד השׂכל האנושי והטבע האנושי. מליוני אנשים עשו זה לזה מעשי רֶשַׁע ומרמה ובגד וגנבה וזיוף והוצאת אסיגנַציות מזֻיָּפות ושֹׁד והבערה ורצח רבים לאין־מספר, אשר לא יכילום פנקסאות כל בתי־הדין שבעולם כֻּלו למאות שנים ואשר בימי התקופה הזאת לא נחשבו בעיני עושׂיהם לחטאים.

מה זה הוליד את המאורע המשֻׁנה הזה? מה היו סִבּותיו? ההסטוריונים אומרים בוַדאות מתוך תמימות, כי סבּות המעשה הזה היו עלבונו של ההרצוג האָלדֶנבּוּרגי, הפרת השמִטה הקוֹנטינֶנטַלית, רדיפתו של נַפוליון אחרי הגדֻלה, אֹמץ־רוחו של אלכסנדר, שגיאת הַדִּפּלומַטים וכיוצא בדברים האלה.

אם כן, די היה למֶטֶרְנִיךְ, לרוּמיַאנְצֶב, או לטַלֵּירַן להשתדל היטב ולערוך אגרת יפה ומיֻפָּה, או די היה לנַפוליון לכתוב לאלכסנדר: “אדוני אחי, אני מסכים להשיב להרצוג האָלדֶנבּוּרגי את הרצוגיותו” – ואז לא היתה המלחמה.

מובן, שכך היה הדבר בעיני בני הדור ההוא. מובן, כי לנַפּוֹליוֹן נדמה, שסבת המלחמה היו אינטריגות אנגליה (כמו שאמר באמת באי הֱלֶנָה־הקדושה). מובן, כי לחברי בית־המחוקקים האנגלי נדמה, שסבת המלחמה היתה רדיפתו של נַפּוֹליוֹן אחרי הגדֻלה; כי לפרינץ האָלדנבורגי נדמה, שסבת המלחמה היתה במעשה־החמס שנעשה לו; כי לסוחרים נדמה, שסבת המלחמה היתה השיטה הקונטינֶנטַלית המרוששת את אירופּה; כי לאנשי־הצבא הזקנים ולגנרַלים נדמה, שהסִבּה העִקרית היתה הנחיצות להשתמש בהם, ולַלֶּגִיטִימִיסטים שבימים ההם נדמה, שנחוץ היה לחזור וליסד את הפרינציפים הטובים, ולַדִּפּלוֹמטים שבימים ההם – שהכֹּל נהיה בגלל אשר הברית שבין רוסיה ובין אוסטריה שמשנת 1809 לא היתה מסֻתֶּרת בערמה מספּקת ובגלל אשר נכתב המֶּמוֹרַנדום מספר 178 בחֹסֶר־טעם. מובן, כי הסבּות האלה ועמהן עוד סבות הרבה, שאין להן מספר, כשם שאין מספר לנקֻדות־ההשקפה השונות, הן שנראו להם לבני הדור ההוא; אך לנו, לבני הדורות שאחריהם, הרואים את כל גדלו ותקפו של אותו המאורע והמעמיקים להסתכל בכל תכנו הפשוט והנורא, אין הסבות האלה נראות כמספיקות. לנו קשה לקבל, שמִּליוני אנשים־נוצרים היו הורגים ומעַנים זה את זה בשביל שנַפּוֹליוֹן רדף אחרי הגדֻלה, ואלכסנדר התחזק, והפוליטיקה האנגלית הערימה, וההרצוג האָלדנבּורגי נעלב. אין להבין, מה ענין הפרטים האלה למעשי הרצח והחמס; איזה טעם יש בדבר, שבשביל עלבונו של אותו הרצוג היו אלפי אנשים בני פאת־ארץ אחרת הורגים ושוסים בני פלכי סמולֶנסק ומוסקבה ונהרגים בעצמם על־ידיהם.

אנחנו, בני הדורות האחרונים, אם לא מן ההסטוריונים אנו, לא מן הנגררים אחרי החקירה בפרטי המעשים ועל־כן מסתכלים בבינה ישרה במאורע הזה, אנחנו רואים את סבותיו בדברים רבים לאין־מספר. כאשר נוסיף להעמיק בבקשת הסבות, כן נוסיף למצֹא חדשות, וכל אחת מהן, או כל אחת מהשלשלאות השלמות של סבות, נראית לנו במדה אחת גם כנכונה בפני עצמה גם כאפס ואין מפני קטנותה נגד גֹדֶל המעשה שתּולים בה ומפני מעט כֹּחה (בלי השתתפות כל הסבות הנשארות שנצטרפו לה) לחולל את אשר נעשה. סִבּה דומה למֵאוּנוֹ של נַפּוֹליוֹן לשוב עם צבאותיו אל מעֵבר לַוִּיסלה ולהשיב את ההרצוגיות האלדנבורגית לבעליה היא בעינינו גם הסכמתו או מֵאוּנוֹ של אחד הקַפּרַלים הצרפתיים לחזור לעבודתו אחרי פטוריו; הלא אִלו מֵאֵן הוא להִכָּנס לעבודתו ואלו מֵאן עוד אחד ועוד שני ושלישי עד אלפי קַפּרַלים ואנשי צבא, הלא מָעֲטו אנשי נַפּוליון במספרים כאלה, ובאין חיל אין מלחמה.

אִלו לא נעלב נַפּוֹליוֹן במה שדרשו מאתו להִסוג אחור אל מעבר לַוִּיסלָה ולא צִוָּה את חילו ללכת הלאה, לא היתה המלחמה; אך אִלו מאנו כל הסֶּרזַ’נטים לחזור לעבודתם, גם אז לא היה אפשר למלחמה. וכן לא היה אפשר למלחמה, אלו לא היו אינטריגות אנגליה ואלו לא היה הפרינץ האָלדֶנבּורגי ורגש העלבון באלכסנדר, ואלו לא היה שלטון יחידי ברוסיה ואלו לא היתה הרֵבוֹלוּציה הצרפתית ולא ממשלת הדיקטַטור והקיסר, שנוסדה אחריה, ולא כל מה שנוצרה הרֵבוֹלוּציה על־ידו, והרבה כיוצא בזה. אִלו נעדרה אחת מהסבות האלה, לא היה אפשר שתהי המלחמה. אם כן, נתחבּרו כל הסִּבּות האלה יחד – רִבֵּי־רִבבות סבּות – כדי שיֵעָשֶׂה מה שנעשה. ושמע מינהּ, שגם אחת מהן לא היתה הסבּה המיֻחֶדת לַדבר, והדבר הָכְרַח לְהֵעָשות רק מפני שהָכרח להֵעָשות. אנוסים היו מליוני אנשים לכבוש את רגשותיהם האנושיים ואת בינתם, ללכת ממערב למזרח ולהרוג בני־אדם כמוהם, כמו שהלכו לפני מאות שנים המוני אנשים ממזרח למערב הלך ואַבּד בני אדם כמוהם.

מעשי נפּוֹליוֹן ואלכסנדר, שלפי מה שנדמה היה כל אותו המאורע תלוי באֹמֶר פיהם להֵעָשות או לבלתי הֵעָשׂות, היו גם הם תלוים ברצונם של שני אלה לא יותר ממעשהו של כל אחד מאנשי־הצבא, שהלך למלחמה על־פי הגורל או על פי גזרת הממשלה. באֹפן אחר לא היה אפשר, שהרי בכדי שיִמָּלֵא רצונם של נפוליון ואלכסנדר (של אותם האנשים, שלפי מה שנדמָה, היה כל המעשה הזה בידם) היתה נחוצה הצטרפות הפרטים הרבים עד אין־מספר והחשובים לענין זה כל־כך, שאִלו נעדר אחד מהם, לא היה אפשר לַדָּבָר להֵעָשות. נחוץ היה, שמליוני האנשים, שהכֹּח האמִתּי היה בידם – הם אנשי־הצבא הרוֹבים ומובילי הַצֵּדָה וכלי־התותח – יֵאוֹתו למלא את רצונם זה של אותם היחידים, החלשים כשהם לעצמם, ושיובאו לידי־כך בסִבּות מֻרכּבות שונות ורבות עד אין־מספר.

אי־אפשר לבינה בהסטוריה בלי פַטַּליסמוס, בלעדיו אין להסביר את חזיונותיה המעֻקלים (כלומר, אותם שאין אנו מבינים את טעמם). במדה שאנו מרבים להשתדל לבאר את החזיונות האלה שבהסטוריה, בה במדה הם נעשים סתומים וחתומים יותר.

כל אדם חי לעצמו, משתדל כטוב בעיניו להגיע אל מטרותיו הפרטיות ומרגיש בכל מהותו, שהוא יכול ברגע זה לעשות או להמנע מֵעשות כך וכך; אבל אחרי עשותו את אשר היה עם לבבו, אין להשיב עוד מה שיצא לפעֻלה במומנט ידוע, כבר היה אותו מעשה לקנין להסטוריה וערכּו בה קבוע ועומד ואינו תלוי עוד ברצון עושהו.

שני צדדים בחיי כל אדם: חיים פרטיים, והם חפשים יותר במדה שעניניהם מפשָׁטים יותר, וחיים המוניים, נְחִילִיִּים ¹, שבהם אינו אלא מְצֻוֶּה ועושה שלא־מדעתו.

האדם חי על־פי דעתו לעצמו, אך שלא־מדעתו הוא כלי־חפץ להגיע בו למטרות הסטוריות חשובות למין האנושי בכלל. מה שנעשה אין להשיב והשפעת המעשה, בצרוף מליוני השפעות אנשים אחרים בזמן אחר עמה, לה ערך הסטורי. במדה שיגבה מקום אדם במדרגה הצִבּורית, במדה שיגדלו האנשים שיש לו עסקים עמהם, בה במדה יגדל שלטונו על אחרים, ובה במדה נִכָּר יותר, עד כמה כל אחד ממעשיו צָפוי ומֻכרח.

“לב מלך ביד ה'”.

המלך הוא עבד להסטוריה.

ההסטוריה, כלומר, החיים הצבוריים הכלליים, שהמין האנושי חי על־כרחו, משתמשת בכל אחד מרגעי חיי המלכים כמו בכלי־מלאכה להגיע למטרותיה.

אף־על־פי שבעת ההיא, בשנת 1812, נדמה לו לנפוליון יותר מבכל עת אחרת. כי בידו לשפוך או שלא לשפוך את דמי עַמָּיו (כמו שכתב לו אלכסנדר במכתבו האחרון), לא נשתעבד מימיו יותר מבעת ההיא לחֻקים הקבועים, אשר כָּפו אותו לעשות (כעומד ברשות עצמו ובוחר בטוב בעיניו) בעד המטרה הכללית, בעד ההסטוריה, מה שהיה צריך להֵעָשות.

אנשי־מערב נסעו יצאו מזרחה על־מנת להרוג ולֵהָרג. ועל־פי חֹק הצטרפות הסבות נעשו מאליהן ונצטרפו למאורע זה אלפי סִבּות קטנות לַנסיעה הזאת ולַמלחמה: תוכחות על הפרת השיטה הקונטינֶנטַלית; גם מעשה בהרצוג האָלדֶנבּוּרגי; גם הַסָּעַת החיל אל פרוסיה, שלא התחילו בה (לפי מה שנדמה לנפוליון) אלא כדי להגיע לשלום מזֻיָּן; גם אהבתו ורגילותו של אותו האִמְפּרַטור הצרפתי למלחמה, שנצטרפו למצב־רוח עמו; גם ההתעוררות למראה ההכנות הגדולות; גם ההוצאות המרֻבּות שעלו בהן ההכנות האלה; גם הצֹרך למצֹא שׂכר גדול כל־כך, שֶׁיֵּצא בו הפסד ההוצאות האלה; גם השכּרון, שבא על־ידי הכבוד שנעשה (לנפוליון) בדְרֶזְדֶן; גם הטענות והתשובות הדִפּלומַטיות, שלפי דעת בני הזמן ההוא, השתדלו בעליהן בהן בלבב שלם להגיע לידי שלום ושבאמת הועילו אך להרגיז את הלבבות בשני הצדדים; גם עוד רבֵּי־רִבבות סבות אחרות, שנוצרו כמו בכַוָּנה בעד המאורע, שנועד להיות, ונצטרפו לו בבואו.

כשגָמֵל התפוח והוא נופל – מפני מה הוא נופל? מפני שהוא נמשָׁך אל הארץ; מפני שעֻקצו הולך ומתיַבּש; מפני שהשמש מיַבּשת אותו; מפני שהוא הולך וכָבֵד; מפני שהרוח מנערת אותו; מפני שהנער העומד למטה חפץ לאכלו?

גם אחת מאלה איננה סבת הדבר. כל זה אך הצטרפות פרטים, שכל מאורע שיש בו שנויי־חיים, שנויים אוֹרגַּנִיים, יסודיים, תלוי בה. ואותו הבּוֹטַנִּיקָן, אשר יחשוב, כי התפוח נופל, מפני שרִקּוּמו בא לידי רקבון וכיוצא בזה, לא יצדק יותר מהנער העומד למטה, שיאמר, כי התפוח נפל, מפני שהוא, הנער, רצה לאכלו והתפלל עליו שיפול. וכן יצדק ולא יצדק יחד מי שיאמר, שנפוליון הלך למוסקבה, מפני שרצה בזה, ואבד על־ידי המלחמה הזאת, מפני שכך היה רצונו של אלכסנדר שיאבד, כשם שיצדק ולא יצדק מי שיאמר על הר, שֶׁמִּליון פּודים משקלו ושחתרו תחתיו להפילו, כי נפל מהמכה האחרונה שהכה עליו הפועל האחרון בקרדֻּמו. במאורעות ההסטוריים אין האנשים, שקוראים להם גדולים, אלא צִיּוּני־שֵׁמות למעשה זה או זה, וּכְמוֹהֶם בצִיּוּני־שמות אין להם אלא חִבּוּר קלוש שבקלושים אל עצם המעשה.

כל מעשה, שהם עושים לפי דעתם בשבילם וברצונם, איננו פרי רצונם על־פי האמת ההסטורית, כי אם מחֻבּר לכל מהלך ההסטוריה וצפוי מראש ימות־עולם.

ב    🔗

בעשרים ותשעה למַאי יצא נפוליון מדרֶזדֶן, אחרי שבתו שם שלשה שבועות בתוך המון חַצרנים, שהיו כֻלם פרינצים, הֶרצוגים, מלכים וגם קיסר אחד בהם². לפני יציאתו האיר פניו אל הפרינצים והמלכים, אשר הפיקו רצון ממנו, ואל הקיסר שנלוה עמהם, וידבר קשות אל המלכים והפרינצים, אשר לא היתה רוחו נוחה מהם, ומרגליות ואבנים טובות מרכושו, כלומר, מן המלקוח שלקח ממלכים אחרים, נתן לקיסרית האוסטרית, ויחבק בחבה את אשתו הקיסרית, – את מריה־לואיזה, אשר נחשבה לאשתו, אף־על־פי שבּפַריז ישבה עוד אשתו הנשׂואה לו – וכותב דברי־ימיו מעיד, כי נעצבה על פרידתו, לפי מה שנראה, עד לבלי יכֹלת לשאת את עצבונהּ. אף־על־פי שהדִּפּלומַטים האמינו עוד בכל לבבם באפשרות השלום ויגעו יגיעות הרבה בשבילו; אף־על־פי שהקיסר נפּוליון כתב בעצמו מכתב אל הקיסר אלכסנדר ו"אדוני אחי" קרא לו בו והבטיחו בלבב שלם, שאינו מבקש מלחמה ושיאהבהו ויכבדהו כל הימים, – נסע נפּוליון אל החיל ובכל תַּחנה ותַחנה נתן פקֻדות חדשות, שמטרתן היתה להחיש את הליכת החיל מזרחה. הוא נסע במרכבה רתומה לששה סוסים, ומסביב לו פַּז’ים, אדיוּטַנטים וחֵיל רָצִים, בדרך פּוזנא, טוֹרְן, דַנציג וקֶניגסבֶּרג. בכל אחת מהערים האלה קִדמו אלפי אנשים את פניו ברעדה ובגילה.

החיל הלך ממערב למזרח, וששה סוסים הובילו שמה גם את נפוליון. בעשירי ליוּני השיג את החיל וַיָּלן ביער הוִּילקוֹביסקי, בבית אשר הוכן לו באחֻזת גרַף פּוֹלַני.

ביום השני עָבַר את חילו ויקרב במרכבתו אל הנֶּמַן, ובחפצו לתור את סביבי מַעֲבַר הנהר הזה, התחפּשׂ וילבש מעיל־שׂרד פּוֹלַני ויבוא במרכבה אל שפת הנהר.

בראותו בעֶברו השני את הקוזַקים ואת שדות המדבר המשתרעים משם, שבאמצעיתם נמצאה מוֹסקבה עיר־הקֹדש הרוסית, בירתה של הממלכה הדומה לממלכת הסקִתּים, אשר שׂם פניו אליה אלכסנדר מוקדון, צוה פתאם, למרות החשבונות האסטרַטֵּגיים והדִּפּלוֹמַטיים יחד, לעבור שמה למלחמה, וביום השני החֵלו צבאותיו לעבור את הַנֶּמַן.

בשנים־עשר לַחֹדש בּבֹּקר השכּם יצא נפּוליון מן האהל, אשר נטו לו ביום ההוא על עברו השמאלי הזקוף של הַנֶּמַן, וישקף בעד קנה־ראי על צבאותיו, שיצאו כנחלים שוטפים מהיער הוילקוֹביסקי וישתפכו על שלשת הגשרים הנטוים על הנהר. אנשי־הצבא ידעו, כי הקיסר במקום הזה, ויחפשׂוהו בעיניהם, ובמצאם על אחד ההרים לפני אֹהל אחד מראה איש נפרד מבני־לויתו, לבוש מעיל־אזרח וכובע על ראשו, התחילו זורקים מצנפותיהם למעלה וקוראים קול גדול: “יחי הקיסר!” והמונים המונים בלי־קץ פרצו מתוך היער, אשר היה סתר להם עד כה, ויפָּרדו ויעברו דרך שלשת הגשרים אל העֵבר השני.

– עתה תהי לנו מלחמה. אם הוא בעצמו בתוכנו, תפרֹץ כאש מַהֵר… בשם… אלהים אֶשָּׁבע… הנהו!… יחי הקיסר!… הלא אלה שׂדות מדבר־אסיה! ארץ לא־טובה. – להתראות, בֹּושֶׁה; את הנבחר שבהיכלי מוֹסקבה אכין לך. – להתראות! לך וְהַצְלַח… הראית את הקיסר? יחי הקיסר! אם ישימוני לנציב הֹדו, אשים אותך, גֶּרַרְדְּ, למיניסטר בקַשְׁמִיר, שריר וקַים הוא… יחי הקיסר! יחי! יחי! יחי!… הקוזקים הנבלים, מה מבֹהָלים הם בנוסם. יחי הקיסר! הנהו! הֲתִרְאֵהו? אני ראיתיו פעמַיִם, כמו שאני רואה אותך לפני. אותו הקַפּרַל הקטן… ראיתי אותו נותן צלב לאחד הזקנים… – יחי הקיסר!… – דברו קולות זקנים ועֲלָמִים, קולות בני־אדם שונים זה מזה תכלית שנוי באָפים ובמצבם בצבור. ועל כל פרצופי פּני האנשים האלה היה רֹשם אחד של שמחה לתחלת המלחמה, שחכו לה זה ימים רבים, ושל חבה יתֵרה ואמונה לָאִיש לְבוּש המעיל האפור, שעמד על ההר.

בשלשה־עשר ליוני הגישו לנפוליון סוס־עֲרָב טהָר־גזע קטן, וישב עליו וירכב בדהירה אל אחד הגשרים שעל הַנֶּמַן ואזניו חרשו בלי־הפוגות לקריאות־הצהלה, אשר נשא אותן, כפי מה שהיה נִכָּר בו, רק מאשׁר לא יכֹל לאסור לנתיניו להביע לו אהבתם; אבל באמת היו עליו לטֹרח הקריאות האלה, אשר הלכו לפניו בכל מקום והפריעוהו מחשוב מחשבות־מלחמה שלו, אשר תקפוהו ולא הרפו ממנו, מאז היה לאיש־צבא. דרך אחד הגשרים, שהיו כֻלם מִנַּדנדים על הסירות, שנוסדו עליהן, עבר על סוסו אל העֵבר השני וַיָּסָב מיד שמֹאלה וירכב בדהירה במסלה ההולכת לקובנה, ולפניו דהרו רוכבי־סוסים גוַרדיים עליזים, ויהיו מְפַנִּים לו דרך בין פלֻגות החיל, ושמחים כמוצא שלל רב על כי זכו לגדֻלה זאת. בקרבו אל הנהר הרחב וִילִיָּה ³ התעכב אצל גדוד־אוּלַנים פולני, אשר עמד על שפת הנהר.

– וִיוַט! – קראו הפולנים אף הם בעליצות יתֵרה ויקלקלו את שורתם, ואיש את אחיו דחקו לראותו.

נפוליון התבונן בנהר וירד מעל הסוס וישב על קורה מוטלת על שפת הנהר. לאות נתון מאתו בלי־מלים הגישו לו קנה־ראי, וַיָּשֶׂם אותו על גבו של אחד הפַּזִּ’ים, אשר קפץ ויגש אליו בשמחה שאין לשערהּ, והוא החל להשקיף אל מעֵבר לנהר. אחרי־כן העמיק עיניו במפת הארץ, שהושׂמה לפניו בין הקורות שהיו שם. בלי הרים ראשו אמר דבר, ושני האדיוטנטים שלו דהרו על סוסיהם אל האוּלַנים הפּולנים.

– מה? מה אמר? – נשמע בשורות האוּלַנים הפולנים בגשת אליהם אחד משני האדיוטַנטים הדוהרים האלה.

הם נשלחו לצווֹת, שֶׁיִּמְצְאו מַעֲבַר מי־ברכַּים ויעברו את הנהר. ראש־הגדוד האוּלַני הפולני, איש זקן טוב־רֹאי, שאל את האדיוטַנט, – ופניו נסתמקו ודבריו נסתתמו מסערת לבבו – אם יִנָּתן לו לעבור את הנהר עם האוּלַנים שלו בשְׂחִיָּה, בלי בקש מֵי־ברכים. בפחד מגֻלה פן ישיבו את פניו, כנער מבקש רשות לעלות על סוסו, בקש לו זה רשיון לעבור את הנהר בשׂחיה לעיני הקיסר. האדיוטַנט אמר, שבודאי לא יחר לקיסר על מעשׂה־ההשתדלות המיֻתּר הזה.

הדבר יצא מפי האדיוטַנט, והאופיצר הזקן בעל השׂפם המגֻדל הרים חרבו למעלה ויקרא: “וִיוַט!” ויתן קולו אל האולנים לבוא אחריו וַיָּרֶץ את סוסו בדרבנותיו וירכב אל הנהר. הסוס נתעכב קצת, אך הוא דחף אותו בזעם וירד עליו בקפיצה אל המים וַיָּשּׂם פניו אל מקום הזרם העז שבאמצע: מאות אולנים רכבו אחריו. קֹר ואימה שׂררו באמצע הנהר ובתוך הזרם העז. האולנים נאחזו איש ברעהו ומהם גם נפלו מעל הסוסים. סוסים אחדים טָבעו, גם אנשים טבעו שם, והנותרים התאמצו לשׂחות, זה על מרדעתו, זה החזיק ברַעֲמַת סוסו. כֻּלם התאמצו לשחות הלאה, אל העֵבר השני, ואף־על־פי שבחצי תחום אחד מהם נמצא גשר, התגאו האנשים האלה בזה, שהם שׂוחים וטובעים בנהר לעיני האיש, אשר ישב על קורה אחת ואשר גם לא הביט אל המעשה הזה, שעשו בשבילו. כאשר בחר לו אותו האדיוטַנט רגע הגון לכך ומצא עֹז בנפשו להעיר את לבב הקיסר על אמונת הפולנים לו, קם האיש קטן־הקומה לְבוש המעיל הָאָפוֹר ויקרא אליו את בֶּרטיֶה ויחל ללכת עמו הֵנה וָהֵנה על שפת הנהר ולצַוּוֹתו, ואך לפעמים ובקפֵּדה הֵסַב עיניו אל האוּלנים הטובעים ההם, אשר הפריעוהו בזה מחשוב מחשבותיו.

לא חדשה היתה לו ידיעה ברורה זו, שבכל קצוי ארץ, מאפריקה עד שדות מדבר מוסקוֹביה, משתוממים אנשים אליו, ובאים לכלל טֵרוף של מסירת־נפש כשהוא עמהם. ויצו להגיש לו את סוסו וירכב עליו אל מקום תחנתו.

כארבעים אוּלנים טבעו בנהר, אף־על־פי שנשלחו סירות להצילם. רֻבּם הושבו בכֹח הזרם אל העֵבר שבאו ממנו. ראש הגדוד ואחדים עמו עברו את הנהר ועלו ביגיעה אל העבר השני. אולם כאשר אך הספיקו לעלות במלבושיהם המשֻׁטָּפים, המזילים פלגי־מים מעליהם, קראו מיד: “וִיוַט!” ויביטו בששון ובשמחה אל המקום, אשר עמד בו נפוליון ואשר כבר סר משם, וברגע ההוא היו מאֻשָּׁרים בעיניהם.

בערב הוציא נפוליון בין שתי הפקֻדות – האחת: להמציא מהר כפי האפשר את האסיגנַציות הרוסיות המזֻיָּפות, שנעשו על־מנת להביאן לרוסיה, והשנית: להמית מיתת־יריה את הסַּכּסוני, שנמצאו במכתב שיצא מידו ידיעות על־דבר פקֻדות שֶׁנִּתּנו לחיל־צרפת – פקֻדה שלישית: לעשות את ראש הגדוד הפולני, אשר קפץ לתוך הנהר בלי כל צֹרך, לחבר לגיון־הכבוד, אשר נפוליון בעצמו היה ראש לו.

“מי שאלהים רוצה להכחידו, הוא מעבירו על דעתו”.

ג    🔗

והקיסר הרוסי ישב בין כה זה יותר מחֹדש ימים בוִילנה וערך בִּקורי־צבא ומַנֶּבְרוֹת. דבר לא הוכן למלחמה זו, שהכֹּל ידעו שהיא קרובה לבוא ושכדי להכּון לה בא הקיסר מפטרבורג. תכנית כללית למעשי המלחמה לא נערכה. הפקפוקים בשאלה, איזו מכל התכניות שהֻצעו ראויה להתקבל, חזקו עוד יותר לאחר שישב הקיסר חֹדש ימים במעון הראשי. בשלשת הצבאות היו מצביאים מיֻחדים לכל אחד מהם, אבל שר־צבא ראשי לכֻלם לא היה, והקיסר לא קבל עליו משרה זאת.

כאשר הִרבה הקיסר לשבת בוילנה, כן המעיטו להכון למלחמה, שכבר נלאו להגות בה. כל שאיפות האנשים, שהיו סובבים את הקיסר, היו כמו מְכֻוָּנות רק להעסיק את הקיסר בשעשועים נעימים, לבעבור ישכח את דבר המלחמה.

אחרי הרבה נשפי־מחול וחגיגות בבתי מַגנַטים פולניים, בבתי חצרנים ובבית הקיסר בעצמו, עלתה על רוחו של אחד מהגנרל־אדיוטַנטים הפולניים באחד מימי יוני לעשות לקיסר משתה ונשף־מחול בשם הגנרל־אדיוטנטים שלו. את הרעיון הזה קבלו הכֹּל בשמחה. הקיסר הביע הסכמתו. הגנרל־אדיוטנטים אספו כסף על־ידי חתימות. אשה אחת, אשר ידעו בה, כי תישר בעיני הקיסר מכל הנשים, נקראה להיות מקבלת את הקרואים בנשף־המחול הזה. הגרף בֶּנִיגְסֶן, שהיה בעל־אחֻזה בפלך וִילנה, נתן את ביתו הסמוך לעיר לחגיגה זאת, ובשלשה־עשר ביוני נועדו נשף מחול ומשתה ושַׁיִט בסירות ומשואות בזַקְרֶט, בבית בֶּנִיגְסֶן אשר מחוץ לעיר.

בעצם היום, אשר צוה בו נפוליון לעבור את הַנֶּמַן וחלוציו הדפו בו את הקוזקים ועברו את גבול רוסיה, בִּלה אלכסנדר את הערב בבית־קֵיצו של בֶּנִיגְסֶן בנשף־המחול, שנערך לו על־ידי הגנרל־אדיוטַנטים.

החגיגה היתה משמחת ויפה עד־מאד; אנשים מֻמחים לאותו דבר אמרו, כי אך לעתים רחוקות נאספו כל־כך הרבה נשים יפות במקום אחד. הגרפינה בֶּזְאוּחוֹבה, אשר באה יחד עם נשים רוסיות אחדות מפטרבורג לוִילנה אחרי הקיסר, נמצאה גם היא שם בנשף, וביפיה הגס, שקוראים לו יֹפי רוסי, הקדירה פני הנשים העדינות הפולניות. היא זכתה לשימת־לבב, והקיסר כִּבּדהּ לחוּל אתה.

בּוֹריס דרֻבֶּצקוֹי עזב את אשתו במוסקבה וכאחד הבחורים, לפי דבריו, בא גם הוא בתוך הבאים אל הנשף הזה, ואף־על־פי שלא היה גנרל־אדיוטנט, השתתף בחתימה בסכום גדול. בעת ההיא היה בוריס בעל עֹשר גדול, שכבר הגביה לעלות בסֻלַּם הַכִּבּוּדים, ולא בקש עוד מאיש מחסה, כי־אם עמד במדרגה אחת עם הגבוהים והרמים שבבני־גילו. בוִילנה פגש את אֱלֶן, אשר לא ראה אותה זה ימים רבים ולא הזכיר ראשונות; אך מאשר אדם חשוב עד־מאד היה עושה חסדים לה, ובוריס נשא לו אשה לפני ימים מעטים, נהגו זה בזה דין ידידים ישנים טובים.

בשתים־עשרה שעות בלילה עוד לא חדלו לחוּל. אֱלֶן לא מצאה לה קַוַּלֶּר לפי כבודה וַתְּזַמֵּן בעצמה את בוריס למַּזוּרקה, וַיֵּשבו שניהם בזוג השני. בוריס הביט לרגעים בקרירות־דעת אל זֹהר כתפיה השׂחופות של אֱלֶן, שיצאו מתוך שמלת־גַּז מעֻלֶּפת ציצי־זהב, וספּר על־אודות מיֻדעיהם הישנים ועם זה לא חדל אפילו סקוּנדה אחת להסתכל – שלא מדעתו ושלא לעיני איש – במעשי הקיסר, שהיה עמהם בטרקלין אחד. הקיסר לא רקד באותה שעה; הוא עמד בפתח ועִכּב פעם את אלה ופעם את אלה בדברי־החבּה הנעימים, אשר אך הוא לבדו השכיל להוציא כאלה מפיו.

בתחלת הַמַּזורקה ראה בוריס, והנה הגנרל־אדיוטנט בַּלַּשּׁוֹב, אחד מן המקֹרָבִים ביותר לקיסר, נגש ויעמֹד, שלא כחֹמֶר מנהגי החצר, סמוך לקיסר, בשעה שזה דבּר עם אשה פולנית. הקיסר דבּר דברים אחדים עם האשה, ושׂם עיניו עליו דרך־שאלה, ומאשר הבין, לפי הנראה, כי לא חנם עשה בַּלַּשוב כזאת, הרכין בראשו הרכנה קלה לאשה ויפן אל בלשוב. בלשוב אך החל לדבּר, ופני הקיסר לבשו תמהון. ויקח את בלשוב תחת זרועו וילך עמו דרך הטרקלין, ובהליכתו פִּנָּה לפניו שלא מדעתו דרך רחבה כעשר אמות בתוך הנאספים, שכֻּלם נטו לַעֲבָרִים בלכתו. בוריס ראה את פני אֲרַקְצֵ’יֶב והנה נזעמו, בשעה שהקיסר התחיל הולך עם בלשוב. אֲרַקְצֵ’יֶב יצא מתוך ההמון והביט אל הקיסר מתחת למצחו ובנַחֲרָה קלה בחטמו האדֹם, כמחכה לו לקיסר, שיפנה אליו. (בוריס הבין, כי אֲרַקְצֵ’יֶב מְקַנֵּא בבלשוב ומצטער, על כי איזו שמועה, חשובה בלי כל ספק, הגיעה אל הקיסר לא על־ידו).

אך הקיסר עבר עם בַּלַּשוב, בלי התבונן באֲרַקְצֵ’יֶב, דרך הפתח החיצון אל הגן המלא אור־פנסים. אֲרַקְצֵ’יֶב עבר אחריהם במרחק צעדים עשרים מהם, וידו מחזקת בראש חרבו, ועיניו מביטות בזעם אל סביביו.

בוריס הוסיף לפזז כהלכות הַמַּזורקה, ועם זה לא חדל להציק לו הרעיון, איזו חדשה הגיד בַּלַּשּׁוֹב, ובאיזה אֹפן יוכל לדעתהּ ראשונה.

כשהגיע לתמונה, שהֻצרך בה לבחֹר בנות־זוג, לחש לאֱלֶן, שרצונו לקחת את הגרַפינה פוֹטוֹצקַיה, שיצאה, כמדֻמה לו, לפי דבריו, אל המרפסת, וירץ בפסיעות חשאיות על־פני הַפַּרְקֶט ויצא בפתח המוביל אל הגן, ובראותו את הקיסר נכנָס עם בַּלַּשּׁוֹב אל המרפסת, עמד מלכת. הקיסר ובלשוב שׂמו פעמיהם אל הפתח. בוריס נלחץ אל המזוזה כמבֹהָל, שלא הספיק לנטות הצדה, וַיָּכָף ראשו.

הקיסר סִיֵּם בנהמת־לב נעלָב את הדברים האלה:

– לבוא ברוסיה בלי קריאת־מלחמה! אני אשלים אך בשעה שלא יִשָּׁאר גם אויב מְזֻיָּן אחד בארצי – אמר הקיסר.

לפי מה שנדמה לו לבוריס, היה נעים לקיסר לאמר את הדברים האלה: סגנון לשונו בהבעת הרעיון הזה יָשַׁר בעיניו, אך לא נעם לו, מה שבוריס שמע את דבריו.

– איש אַל יֵדַע! – הוסיף הקיסר בפנים נזעמים.

בוריס הבין, כי הקריאה הזאת היתה מכֻוֶּנת אליו, ויכף ראשו קצת. הקיסר שב אל הטרקלין ושהה שם עוד כחצי־שעה.

בוריס היה הראשון שנודע לו, כי עברו צבאות צרפת את הַנֶּמַן, ובזה יכול היה להראות לתקיפים אחדים, כי הרבה דברים שאין מגלים לאחרים מתגלים לו, ומצא תחבולה בזה להכבד יותר בעיני התקיפים האלה.

השמועה הפתאֹמית, שעברו צבאות צרפת את הַנֶּמַן, היתה פתאֹמית ביחוד בבואה אחרי תוחלת ממֻשכה של חֹדש ימים, ולא עוד אלא שבאה בנשף־מחול! הקיסר מצא בחמתו וברגש־עלבונו כרגע את הקריאה, אשר נתפרסמה אחרי־כן בכל הארץ ואשר ישרה בעיניו והביעה את רגשותיו במלואם. בשובו הביתה שלח לקרֹא בשתי שעות בלילה את המזכיר שִׁישְׁקוֹב ויצוהו לערוך כתב־פקֻדה אל החיל ורֶסקְרִפְּט אל הפֶלדמַרשַׁל הנסיך סַלְטִיקוֹב, ובכתב השני הזה צוה בפֵרוש להכניס את דבריו אלה, שלא יעשה שלום, כל עוד ישאר צרפתי מזֻיָּן אחד בארץ רוסיה.

וביום השני נכתב מכתב זה אל נפוליון:

"אדוני אחי. אתמול נודע לי, כי בלי שׂים־לב לתָם־דרכי עם הוד־קיסרותך בשמירת הדברים שקבלתי עלי בעבורך, עברו צבאותיך את גבולי רוסיה, ואך עתה באה אלי אגרת מפטרבורג, והגרף לוֹרִיסְטוֹן מודיעני בה לענין כניסת־גיָסות זו, שהוד־קיסרותך חושב את עצמו לאיש־מלחמות לי, מאז דרש הנסיך קוּרַקִּין את תעודותיו. הסבּות, שבגללן מאן ההרצוג בַּסַּנּוֹ להשיב את התעודות האלה, לא יכלו לעולם להביאני לידי השערה, שאפשר למעשהו זה של מלאכי שיגרום תגרת מלחמה. ובאמת לא נצטַוָּה מלאכי לעשות זאת, כאשר הודיע גם בעצמו; וכשנודע לי הדבר, מהרתי להביע לו לנסיך קוּרַקין תרעומתי, בצַווֹתי אותו להשאר על משמרתו. אם אין את נפשך, הוד־קיסרות, לשפוך דמי נתינינו בגלל שגיאה זאת, וטוב בעיניך להשיב את צבאותיך מעל אדמת רוסיה, יהיה המעשה הזה בעיני כאִלו לא נעשה ואפשר יהיה לבוא לידי התפשרות. ואם אין, הוד־מלכות, אהיה אנוס לצאת למלחמה הזאת, אשר אני נקי ממנה. עוד בידך, הוד־קיסרות, להציל את המין האנושי מנגעי מלחמה חדשה.

והנני וכו' (חתום) אלכסנדר."

ד    🔗

בי"ג ליוני בשתי שעות בלילה קרא הקיסר לבַּלַּשּׁוֹב לגשת אליו ויקרא באזניו את מכתבו אל נפּוליון ויצוהו לקחת את המכתב ולמסרו בעצמו לידי קיסר צרפת. ובשלחו את בלשוב חזר ואמר באזניו, כי לא ישלים, כל עוד ישאר אפילו אויב מזֻיָּן אחד בארץ רוסיה, ויצַוהו למסור את דבריו אלה לנפּוליון. במכתב לא כתב הקיסר את הדברים האלה, כי בטַקט שלו הרגיש, שהדברים האלה לא יצלחו לרגע הנסיון האחרון לעשות שלום; אבל את בַּלַּשוב צוה לאמרם בשמו בפֵרוש לנפּוליון.

בלילה שבין י"ג לי"ד יצא בלשוב בלוית תוקע בחצוצרה ושני קוזַקים, וכעלות הבֹּקר בא אל הכפר רִיקוֹנְטִי אל תחנותיהם הקדומַניות של צבאות צרפת. ויעצרוהו צופים רוכבי־סוס צרפתיים.

אונטר־אופיצר הוֹזַרי צרפתי במעיל־שרד אדמדם־כהה ובמצנפת שׂעירה קרא אל בַּלַּשוב שֶׁקָּרַב שמה מעט־מעט על סוסו, ויצוהו לעמוד. בלשוב עמד לא מיד, כי־אם הוסיף לרכֹּב לאט במסִלתו.

האונטר־אופיצר הרעים פניו ויבטא בקול נִחר איזה דבר־גדוף וַיִּקְרֵב את חזֵה סוסו אל בלשוב וישלח ידו אל חרבו ויגער בקול גס בגנרל הרוסי וישאלהו, האם חֵרש הוא, שאינו שומע מה שאומרים לו. בלשוב הגיד לו את שמו. האונטר־אופיצר שלח איש־צבא אחד אל האופיצר.

בלי שׂים־לב אל בלשוב החל האונטר־אופיצר לדבּר עם חבריו בעניני גדודו ולא הביט אל הגנרל הרוסי.

משֻׁנה היה מאד מצב זה לבלשוב, שאחרי קרבתו הרַבּה אל השלטון והעֹז, אחרי שיחתו עם הקיסר לפני שלש שעות, וברגילותו בכלל על־פי משמרתו לאותות־כבוד, ראה פה, על אדמת רוסיה ארצו, התיחסות זו של איבה וגם של בוז לו מצד כֹּח גס.

השמש אך החל לעלות מאחרי העבים; האויר היה מצֻנָּן וטלול. במסלה שֻׁלַּח עדר מן הכפר. בשׂדות צפצפו והתנשׂאו חוּגות זו אחר זו כאבעבועות על־פני מים.

בַּלַּשּׁוֹב פנה כה וכה וחכה לאופיצר, כי יבוא מן הכפר. הקוזַקים ובעל־החצוצרה מזה וההוּזַרים והצרפתים מזה הביטו לפעמים אלה אל אלה בלי דַבּר דבר.

והנה ראש־גדוד הוּזַרי צרפתי, שהיה נִכּר בו, שזה עתה ירד ממשכבו, יצא מן הכפר על סוס אָפוֹר בריא ויפה, ושני הוּזַרים רכבו על־ידו. גם הוא, גם אותם ההוּזרים, גם סוסיהם – כֻּלם כאחד היו כשמחים בחלקם ומתהדרים בקִשּׁוּטֵיהם.

הימים היו ימי תחלת המלחמה. עוד היה החַיִל מסֻדר ככל משפטו, כמעט כבימי בחינה שבשעת שלום, רק מעט התהדרות במלבושי־הצבא ומעט מן העליצות ורוח־הגבורה, המֻּרגשות תמיד בתחלת מלחמה, נראה עליהם.

ראש־הגדוד הצרפתי עצר ברוחו ביגיעה שלא לפהק. אבל התנהג בנמוסיות, ונִכּר היה בו, שהוא מבין כל ערכו של בַּלַּשּׁוֹב. הוא העביר אותו לפני אנשיו אל מֵעֵבֶר לשורת המִּשמר ואמר לו, כי חפצו לבוא לפני הקיסר יִמָּלא בודאי מיד, כי על־כן קרוב אליהם, לפי מה שהוא יודע, מעון הקיסר.

הם עברו דרך הכפר רִיקוֹנְטִי לפני חוֹבשי־הסוסים והצופים ואנשי־הצבא הצרפתיים, שכֻּלם נתנו כבוד לראש־גדודם והתבוננו בסקרנות אל מעיל־השׂרד הרוסי, ויצאו אל עברו השני של הכפר. לפי דברי ראש־הגדוד נמצא בשני קילומֶטרים משם ראש־הדיביזיה, שהיה עתיד לקבל את בַּלַּשּׁוב ולהביאו אל אשר יְצֻוֶּה.

והשמש יצא על הארץ וַיַּגַּהּ זהרו המשׂמח לבב על ירַק־הדשא המבהיק.

הם אך החֵלו לעלות בהר אשר אחרי בית־המלון, והנה חבורה קטנה של רוכבי־סוסים לקראתם מתחת להר מזה, ובראשם רכב על סוס שחור, שרסנו נוצץ לאור השמש, איש גבה־קומה ונוצות בכובעו, ותלתלים שחורים לו מגיעים עד כתפיו, ואדרת אדֻמה עליו, ורגליו אֲרֻכּות ונטויות לפניו, כדרך שהצרפתים רוכבים. האיש הזה רכב בדהירה לקראת בַּלַּשּׁוֹב, ולנֹגה שמש־הקיץ הִזְהִיר והתנוסס בנוצותיו ובאבניו הטובות וברקמות־זהבו.

כבר היה בלשוב במרחק שני סוסים מן הדוֹהר לקראתו בפנים תֵּיאַטרוניים־צוהלים בצמידים על ידיו, בנוצות ובענקים ובעדי־זהב, ויוּלְנֶר, ראש הגדוד הצרפתי, לחש לו בכבוד: “מלך נֵיאַפּוֹל”. באמת היה הרוכב ההוא מוּרַט (בעל אחותו של נפּוליון), שנקרא בעת ההיא מלך ניאפול. אף־על־פי שלא היה אפשר להבין כלל, מפני מה היה למלך בניאפול, אבל כן היו קוראים לו, וגם בעצמו היה מֻבטח, שכּן הוא, ופניו מלאו גֵאוּת ועֹז יותר מבראשונה. כל־כך היה מֻבטח, שהוא מלך נֵיאַפּול, שֶׁבִּקְרֹא לפניו איטלקים אחדים, בטַיְּלו עם אשתו ברחובות העיר יום אחד לפני צאתו משם: “יחי המלך!” פנה אל רעיתו בבת־צחוק מתוך צער ויאמר לה: “האֻמללים האלה אינם יודעים, כי מחר אני הולך מאתם!”

אך אף־על־פי שהאמין באמונה שלֵמה, שהוא מלך נֵיאפּול, והביע השתתפות בצערם של נתיניו על פּרידתו הקשה עליהם, אחז בשמחה בימים האחרונים בעסקנות שהיה בקי בה, כאשר צֻוָּה לחזור ולהִכָּנס לעבודת־הצבא. ביחוד אחרי בואו לפני נפוליון בדַנציג, כשאמר לו גיסו הקיסר ביום ההוא: “אני המלכתיך על מנת שֶׁתִּמלוך על־פי דרכי ולא על־פי דרכך”. וכסוס מפֻטם, שנאסר במרכבה בטרם יִשְׁמַן, שִׂחֵק לו בין מוטות הָרִתְמָה, וַיַּעַד עדי מבהיק ויקר ככל אשר מצאה ידו וַיְקַפֵּץ בששון ובשמחת־לבב במסלות פולניה, בבלי־דעת בעצמו אָנָה ולָמָּה.

בראותו את הגֶּנֶרַל הרוסי, הִטָּה לאחוריו, בהוד גַּאֲוַת־מלך, את ראשו המעֻטר תלתלים יורדים על כתפיו ויבט דרך־שאלה אל ראש־הגדוד הצרפתי. ראש־הגדוד הגיד להוד־מלכותו דרך־כבוד מה טיבו של בלשוב, אך לא יכֹל לבטא בשפתיו את שם משפחתו.

– De Bal-machève! – אמר המלך (בעֹז־נפשו התגבר על קשי המבטא, אשר היה לראש־הגדוד למכשול), – נעים לי מאד לדעת אותך מעתה, גנרַל, – הוסיף בתנועת־חסד של מלך.

כאשר אך החל המלך לדבר בקול רם ובמהירות, עזבתהו ברגע כל גאות־מלך שלו ושלא מדעתו התחיל מדבר בשפת אחים ורֵעים. וישם את ידו על עֹרף סוסו של בלשוב.

– אבל כמדֻמֶּה לי, גנרַל, שמלחמה לנו – אמר כמצטער על דבר, שאינו יכול לחַוּוֹת דֵּעַ עליו.

– אדוני המלך, – ענה בלשוב, – אדוני הקיסר איננו חפץ במלחמה, כאשר עיני אדוני המלך רואות – אמר בלשוב והִרבה להשתמש בכנויי־מלכים, כדרך בני־האדם להדגיש את כנוי־הכבוד, בזמן שהם פונים אל מי שהכנוי הזה עודנו חדש לו.

פני מוּרַט האירו משמחה טפשית בשמעו את שיחת האדון בלשוב. אבל כבוד־מלכים מטיל חובה על בעליו. נפשו ידעה, כי נחוץ לו לדבּר עם מלאך אלכסנדר בעניני הממלכות בתור מלך ובן־ברית. וירד מעל סוסו ויאחז בזרועו של בלשוב ויטהו הצדה צעדים אחדים מאצל בני־לויתו שעמדו והמתינו להם בכבוד, ויחל להתהלך עמו הֵנה וָהֵנה ויתאמץ לדבר עֲמֻקות. בדבריו הזכיר, כי הקיסר נפוליון נעלב, כשדרשו ממנו, שיוציא את חילו מפרוסיה, ביחוד כשנתפרסמה הדרישה הזאת וכבוד צרפת נתחלל בה.

בלשוב אמר, כי אין כל עלבון בדרישה זאת, באשר… אך מוּרַט נכנס לתוך דבריו.

– אתה חושב אפוא, כי לא אלכסנדר הוא המתחיל בדבר? – אמר פתאם בחיוך מטוּב־לב וטפשות.

בלשוב הסביר, מאיזה טעם הוא חושב באמת, כי נפוליון היה המתחיל במלחמה.

– אכן גנרל יקר! – חזר ונכנס מוּרַט לתוך דבריו, – בכל לבי אני חפץ, שיגמרו הקיסרים את הדבר ביניהם ושהמלחמה הזאת, שהתחילו בה שלא ברצוני, תִּגָּמֵר כפי־האפשר במהרה, – אמר בשפת משרתים, שאדוניהם מתגרים זה בזה, והם, המשרתים, רוצים להיות ידידים נאמנים זה לזה גם עתה. ומזה עבר לשאלות על־אודות הנסיך הגדול ומצב בריאותו וַיַּזְכֵּר את ימי שִׁבתם יחדיו בניאפול, שבִּלו בטוב ובנעימים. אחרי־כן זקף מוּרַט קומתו פתאם, כאלו זכר, שהוא מלך, ויעמוד כמו שעמד בשעה שנמשח למלך וינפנף בימינו ויאמר:

– אינני מעַכּב בך יותר, גנרל נכבד; אני מברכך, כי תצליך במַלְאֲכוּתך – וילך, הלוך ונופף באדרתו האדֻמה והמרֻקמה ובנוצותיו, הולך והתנוצץ באבניו הטובות, אל בני־לויתו, שהמתינו לו בכבוד.

בלשוב רכב הלאה ועל־פי הדברים ששמע מפי מוּרַט דִּמה, כי יֻצג במהרה לפי נפוליון בעצמו. אבל תחת פגישת נפוליון פגעו בו ויעצרוהו אנשי־המשמר לקוֹרפּוּס־הרַגְלים של דַּווּ אצל הכפר השני, כאשר עצרוהו בשורת הצופים הראשונה, והאדיוטַנט של מצביא הקוֹרפּוּס, שנקרא בשבילו, הביא אותו אל הכפר אל הַמַּרשַׁל דַּווּ.

ה    🔗

דַּווּ היה הָ"אֲרַקצֵ’יֶב" של הקיסר נפוליון – לא פחדן כאֲרַקצֵ’יֶב הרוסי, אבל כמוהו ממש שקדן ואכזרי ובלי דעת להַראות אמונתו לאדוניו שלא על־ידי אכזריות.

בהרכבתה הגשמית של ממלכה נחוצים אנשים כאלה, כשם שנחוצים זאבים בהרכבת הטבע השׂורר בארץ, ובכל עת הם נמצאים ובכל עת הם באים ומתקַימים, גם בזמן שלפי הנראה אין כל טעם לביאתם ולקִרְבָתָם אל ראש־הממשלה. רק בנחיצות הזאת אפשר לבאר, איככה יָכֹל אֲרַקצֵ’יֶב האכזר, שהיה עוקר בידיו שִׂפְמֵי גְרֵנַדִּירִים ובחלישות־עצביו לא עמד בו כֹח לשאת כל מה שיש בו סכנה, ושמלבד זאת היה גם מחֻסר השכלה ונִמוסיות חצרנית, – איככה יָכֹל איש אשר כזה לעלות לגדֻלה כזאת ולהתקַים בה לפני אלכסנדר ברוח גבורתו ונדיבתו של זה.

בלשוב מצא את הַמַּרשל דַּווּ ברפת של בית אִכּר, כשהוא יושב על חבית קטנה ועוסק בעניני־כתיבה (חשבונות בָּדק באותה שעה). אצלו עמד אדיוטנט. אפשר היה למצֹא דירה טובה מזו, אבל דַּווּ היה אחד מאותם האנשים, שדרכם להעמיד עצמם בכַוָּנה בתנאי־חיים קשים ומרגיזים, כדי שיהיו רשאים להתנהג ברֹגז. בשביל זה הם גם נחפזים וטרודים בעבודה בכל עת. “איככה אשים לב לַנעימות שבחיי האדם, אם אני, הנה עיניך רואות, יושב על חבית ברפת מזֹהֶמת ועוסק בעבודתי”, דבּרו פניו אל רואֵהוּ. העֹנג הראשי, שהאנשים האלה צריכים לו, הוא להעיר בשקדנותם הנפרזה והמרֻגזת שִׂטנה על עליצות החיים בכל מקום שהם מוצאים אותה. את העֹנג הזה המציא דַּווּ לנפשו, כשהובא בלשוב לפניו. כשנכנס הגנרַל הרוסי הזה, העמיק דַּווּ עוד יותר לְעַיֵּן בעבודתו ואך הציץ בעד משקפיו אל פני בלשוב, אשר צהלו בהשפעת הבֹּקר היפה והשיחה עם מִירַט, אולם לא קם וגם לא זז ממקומו, וַיַּרְעֵם פניו עוד יותר מבתחלה ויצחק צחוק קל מתוך רֹע־לב.

בראותו על פני בלשוב את הרֹשם הקשה, אשר עשתה עליו קבלת־פניו זאת, הרים ראשו וישאלהו בקרירות, מה הוא מבקש.

בלשוב דִּמה, כי אם דַּווּ מקבל אותו כך, אין זה אלא מפני שאינו יודע, שהוא גנרַל־אדיוטנט לקיסר אלכסנדר וגם ציר שלוח מאתו אל נפוליון, וימהר להגיד את שמו ואת שליחותו. אך נגד השערתו נהיה דַּווּ זָעֵף וגס בדרכיו אתו אחרי שמעו את דבריו עוד יותר מבראשונה.

– ואיה תכריך כתביך? – אמר דַּווּ. – תנהו לי ואשלח למסרו לקיסר.

בלשוב אמר, כי נצטוה למסור בעצמו את התכריך לידי הקיסר.

– מצווֹת קֵיסַרְכֶם נעשות בחילכם, ופה – אמר דַּווּ – עליך לעשות מה שאומרים לך.

וכמו בכַוָּנה להסביר לגנרַל הרוסי עוד יותר, עד כמה הוא תלוי עתה בַּכֹּחַ הגס, שלח דַּווּ את האדיוטַנט לקרֹא לִפְקִיד־היום.

בלשוב הוציא את התכריך, אשר נמצא בו מכתב הקיסר, וישׂימהו על השלחן (והשלחן היה דלת מוטלת על שתי חביות, ואַנקולותיה העקורים בולטים עליה). דַּווּ לקח את התכריך ויקרא את הרשום עליו.

– רשאי אתה לנהוג בי כבוד או שלא לנהוג, – אמר בלשוב, – אבל הרשיני־נא להזכיר לך, כי מְכֻבּד אני בשם גנרל־אדיוטנט להוד הקיסר.

דַּווּ שׂם עיניו עליו בשתיקה, והרֹגֶז המעט והמבוכה, שנראו על־פני בלשוב המציא לו עֹנג מְגֻלֶּה.

– הכבוד הראוי יֵחָלֶק לך, – אמר דַּווּ וישׂם את המכתב החתום בכיסו ויצא מן הרפת.

בעוד רגע נכנס דֵי־קַסטרֶה, האדיוטנט של המרשל, וַיָּבֵא את בלשוב אל הדירה, שהתקינו לו.

ביום ההוא אכל בלשוב את סעֻדת־הצהרים ברפת ההיא עם המרשל על הנסר המוטל על החביות.

ביום השני יצא דַּווּ בּבֹּקר השכּם ויקרא לבלשוב ויאמר לו דרך־אזהרה, שהוא מבקש מאתו להִשָּׁאר במקום הזה ולעבור, אם יצטוו לשַׁנות מקומם, יחד עם עגלות־המשא ולבלתי דַבּר עם איש חוץ מהאדון דֵי־קַסטרֶה.

אחרי ארבעת ימי בדידות ושעמום והכרת שעבודו וקֹצר־ידו, אשר קשתה לו ביחוד, משום שלפני ימים אחדים היה במרכז העֹז והמִּמשל, ואחרי נסיעות אחדות בין עֶגְלוֹת־משאו של המרשל עם צבאות צרפת, אשר הלכו הלוך וְהַחֲזֵק בכל סביבי המקום ההוא, הובא בלשוב לוִילנה, – שבין כה החזיקו הצרפתים גם בה, – דרך שער הגבול אשר יצא בו לפני ארבעה ימים.

ביום השני בא הַקַּמֶּרְהֶר האדון דֵי־טוּרֶן אל בלשוב ויאמר לו, כי רוצה הקיסר נפוליון לקבלו לראיון.

לפני ארבעה ימים עמדו צופי הגדוד הפּרֵאֹבּרַזֶּ’נסקי אצל הבית, אשר הובא בלשוב לפניו; ועתה עמדו שם שני גרֵנַדירים צרפתיים במעילי־שׂרד כְּחֻלִּים פתוחים על לבבותיהם ובמצנפות שׂעירות, ואנשי־משמר הוּזַרים ואוּלנים וחבל בני־לויה נכבדים, אדיוטנטים, פַּז’ים וגנרַלים, אשר חכו ליציאת נפוליון מסביב לסוס העומד לרכיבה שלו ולעבדו המַּמֶּלוּק רוּסְטַן. נפוליון קבל את בַּלַּשוב בבית, אשר שְׁלָחו משם אלכסנדר בוילנה.

ו    🔗

אף־על־פי שהיה בַּלַּשוֹב רגיל להדר־החיים שבחצר־מלכות, השתומם על ההוד, העֹשר והגדֻלה שבחצר נפּוליון.

הגרַף טוּרֶן הביאהו אל חדר־קַבָּלה גדול, אשר המתינו בו הרבה גנרַלים, קַמרהֶרים ומַגנַטים פולניים, שרבים מהם ראה בַּלַשוב בחצר קיסר רוסיה. דִּירוֹק אמר, כי הקיסר נפוליון יקבל את הגנרַל הרוסי לפני טיולו.

רגעים אחדים חכה שם ואחרי־כן יצא אליו הקַּמֶּרהֶר היומי אל חדר־הקבלה הגדול ויגחן לפניו בכבוד ויקרא לו ללכת אחריו.

בלשוב נכנס לחדר־הקבלה הקטן אשר דרך פתח אחד באו מתוכו אל אותו הקַּבּינֶט, אשר שִׁלַּח אותו קיסר רוסיה משם. כשני רגעים עמד בלשוב וחכה שם. מאחרי הדלת נשמעו פסיעות אנשים נחפזים. בידים מהירות נפתחו שתי הדלָתַיִם, ודממה נהיתה, וקול צעדים אחרים, צעדי אוֹן ואֹמץ־לבב, נשמע מן הקַּבּינֶט: קול נפוליון בצאתו. הוא יצא במעיל כָּחֹל פתוח על ז’ילֶט לבן יורד על בטנו העגֻלָּה, ומכנסי־זַמְשָׁה לבנים מתוחים על ארכובותיו השמֵנות והקצרות וּבוֹטְפוֹרְטִים ברגליו. שׂערו הקצר נסרק, לפי הנראה בבֵרור, לפני רגע אחד, אך קוֻצה קטנה אחת ירדה על רֹחב מצחו באמצעיתו. צוארו הלבן והמסֻבּל בבשר היה בולט ביחוד בלֹבן מראהו מתוך הצַּורון השחור שעל מעילו; ריח מֵי־בֹשֶׂם נדף ממנו. על פניו הבריאים והמלאים עלומים וסנטרו הנטוי נִכחו היה רֹשם הבעת־ברכה של קיסר רב־חסד ונעלה מאד.

הוא יצא ברגלים ממהרות, בזעזועים קלים בכל פסיעה ובראש נטוי קצת לאחוריו. על כל גויתו הקצרה וְהֶעָבָה עם הכתפים הרחבות והעבות והבטן והלב המֻבלָטים שלא בכַוָּנה היה כבוד איש תֹּאַר וצורה של אדם מפֻנָּק בן ארבעים שנה. מלבד זאת נראה בו, שלבו טוב עליו מאד ביום ההוא.

הוא הרכין בראשו לתשובה על גחינתו העמֻקה והמלאה כבוד של בַּלַּשוב ויגש אליו וכרגע נכנס בדברים עמו, כאיש שכּל רגע יקר בעיניו, שאינו משפיל כבודו לסדר מראש את נאומיו, ושברור לו, שבכל עת ייטיב דַּבּר בדעת ובהַשׂכּל.

– שלום לך, גנרל! – אמר נפוליון. – קבלתי את מכתבו של הקיסר אלכסנדר, אשר המצאת לי, ואני שׂמח מאד לראותך – כאמרו זאת שׂם עיניו הגדולות על פני בלשוב וכרגע החל להביט הצדה.

ברור היה, שבלשוב אינו חשוב בעיניו להתבונן בו. נִכּר היה, שרק מה שהוא בעצמו הוגה בלבו חשוב לו. כל מה שנמצא מחוץ לו לא נחשב בעיניו למאומה, כי כל מה שבארץ היה תלוי, לפי מה שנדמה לו, ברצונו לבד.

– אני לא אחפֹץ ולא חפצתי במלחמה, – אמר נפוליון, – אבל הזקיקוני להלחם. אני נכון גם עתה – אמר בהדגשת מלת עתה, – לקבל את כל הבֵּאורים, אשר תוכל לתת לי.

ובלשון ברורה וקצרה החל להרצות את סבּות רָגזו על ממשלת רוסיה. על־פי המתינות והידידות שבקול מדבָּרו של קיסר צרפת היה בלשוב מֻבְטָח בו, שהוא חפץ בשלום ונכון להִכָּנס במשא־ומתן.

– הוד קיסרות! אדוני הקיסר… – החל בלשוב את הנאום, שהכין בלבו מכבר, כאשר כִּלה נפוליון את דבריו וישׂם עיניו דרך־שאלה עליו; אבל מבט עיני נפוליון המכוֹנָנות אליו הֱבִיאוֹ במבוכה. “נבוך אתה – התחזק”, כמו אמר לו נפוליון, בהביטו בבת־צחוק דקה מאד אל מעילו ואל חרבו של בלשוב.

בלשוב התחזק ויחל לדבר דבריו. הוא אמר, כי הקיסר אלכסנדר איננו חושב את הדרישה, שדרש קוּרַקין את תעודותיו, לסבּה מַספּקת למלחמה, כי קורַקין עשה כן על דעת עצמו ובלי הסכמת הקיסר, כי הקיסר אלכסנדר איננו חפץ במלחמה וכי עם אנגליה אין כל משא־ומתן.

– עוד אָיִן, – מִלא נפוליון את דבריו וכמו מיראה להגרר אחרי הרגש שבו, הרעים פניו וינע תנועה קלה בראשו לאות לבַלַּשוב, שהוא יכול להוסיף לדבּר דבריו.

כאשר כִּלה בלשוב לדבּר את אשר צֻוָּה, אמר כי הקיסר אלכסנדר חפץ בשלום, אך לא יתחיל במשא־ומתן אלא אם־כן… פה נסתתמו טענותיו. הוא זכר את הדברים, אשר לא כתב הקיסר אלכסנדר במכתב, אבל צוה בפֵרוש לכתבם ברֶסקרִפט אל סַלטיקוב, ואותו, את בלשוב, צוה לאמרם באזני נפוליון. בלשוב זכר על־אודות הדברים האלה: “עד אשר לא ישאר אפילו אויב מזֻיָּן אחד בארץ רוסיה”, אבל איזה רגש סתום, שלא הֻברר לו, הניא אותו. את הדברים האלה לא יכֹל לאמר, אף־על־פי שרצה לאמרם. טענותיו נסתתמו רגע קטן, ואחר אמר: “אלא אם־כן ישובו צבאות צרפת אל מעֵבר לַנֶּמַן”.

נפוליון ראה את מבוכת בלשוב, באמרו את הדברים האחרונים, ופניו נזדעזעו, וסֹבֶך רגלו השמאלית התחיל מרתת קצת, אך בלי־הפסק. בלי סור ממקומו החל לדבּר בקול רם ונמהר מבראשונה. בדבּרו התבונן בלשוב שלא בכַוָּנה, אך בהורידו את עיניו פעמים אחדות, ברעידת סֹבֶך רגלו השמאלית של נפוליון, אשר הלכה ונתחזקה במדה שהִרבה להרים קולו.

– אני חפץ בשלום לא פחות מהקיסר אלכסנדר, – החל נפוליון. – האם אינני עושה כל אשר בידי זה שמונה־עשר חֹדש למענהו? זה שמונה־עשר חֹדש אני מחכה לבֵאורים. אך מה יִדָּרֵש ממני להתחלת משא־ומתן? – אמר בהרעמת־פנים ובתנועה עזה דרך־שאלה בידו הקטנה, הלבנה והבריאה?

– שיבת החיל אל מעֵבר לַנֶּמַן, אדוני הקיסר, – אמר בלשוב.

– אל מעבר לַנֶּמַן? – שָׁנה אחריו נפוליון. – עתה אפוא אתם רוצים שישובו אל מעבר לַנֶּמַן – רק אל מעבר לַנֶּמַן? – שָׁנָה נפוליון, בשׂימו עיניו על פני בַּלַּשוב.

בלשוב הרכין ראשו בכבוד.

תחת אשר לפני ארבעה חדשים דרשו יציאה מפּוֹמֶרן, דרשו בפעם הזאת אך לשוב ולעבור את הַנֶּמַן. נפוליון נָסַב במהירות ויחל להתהלך בחדר:

– אתה אומר, שדורשים ממני לשוב אל מעבר לנֶמן להתחלת משא־ומתן; אבל כבר דרשו ממני לפני שני חדשים לשוב ולעבור בשביל כך את הָאוֹדֶר ואת הַוִּיסלה, ואף־על־פי־כן אתם מסכימים להִכָּנס במשא־ומתן.

נפוליון עבר בשתיקה מקרן־זוית אחת אל אחת בחדר וחזר ועמד נֹכח בלשוב. בלשוב התבונן, כי סֹבֶך רגלו השמאלית רָעַד בתכיפות מרֻבָּה מבראשונה ופניו כמו נתאבּנו ברֹשֶׁם הזעם שעליהם. רעידה זו של סֹבֶך רגלו השמאלית היתה ידועה לנפוליון. “רעידת סֻבְּכִי השמאלי סִמן גדול הוא לי”, היה אומר אחרי־כן.

– הצעות כאלה, כעזיבת עֶברי הָאוֹדֶר והַוִּיסלה, אפשר לשים לפני הפרינץ הבַּדֶּנִּי, ולא לפָנָי, – נתן נפוליון בקולו פתאם, כמעט קול־צעקה. – אלו נתתם לי את פטרבורג ואת מוסקבה, גם אז לא הייתי מקבל את התנאים האלה. אתם אומרים, כי אני המתחיל במלחמה הזאת! ומי בא ראשונה אל החיל? הקיסר אלכסנדר, ולא אָני. ואתם מציעים לי להִכָּנס במשא־ומתן, בשעה שאני הוצאתי מִליונים, בשעה שאתם בברית עם אנגליה ובשעה שמצבכם קשה. אתם מציעים לי לדבּר בתנאי־שלום! ובריתכם עם אנגליה מה מטרתה? מה נתנה לכם הברית הזאת? – אמר בחפזון, וברור היה, כי הוא מִתְכַּוֵּן בדבריו לא להגיד, מה טוב להשׁלים, ולא לָדִין באפשרות ברית־שלום, כי־אם אך להראות צִדְקו ורב כֹּחו ולהוכיח אשמת אלכסנדר ושגיאותיו.

בתחלת דבריו נתכַּוֵּן בלי־ספק לבאר מה טוב מצבו ולהראות, שאף־על־פי־כן הוא מסכים לפתיחת דברי־שלום. אבל כבר החל לדבּר, וכאשר הִרבה דברים, כן קשתה עליו הזהירות הנחוצה בהם.

כּל מטרת דבריו כבר היתה באותה שעה אך לרומם את עצמו ולעלוב את אלכסנדר, כלומר, לעשות מה שלא רצה כלל וכלל בתחלת הראיון.

– שמעתי, שעשיתם שלום עם הטורקים.

בלשוב הרכין בראשו דרך הודאה.

– השלום נעשה… – החל בלשוב.

אך נפוליון לא נתן לו לגמור. הוא הֻצרך, לפי הנראה, לדבּר אך לבדו ויוסף לדבר בַּלשון היפה ובָרַגזנות בלי־מעצור, שהמצליחים דרכיהם רגילים בהן.

– כן הוא, ידעתי, עם הטורקים השלַמתם, ומוֹלדוֹי וּוַלַּחִיָּה לא נִתְּנו לכם. ואני הייתי נותן לקיסרכם את המדינות האלה, כשם שנתתי לו את פינלַנדיה. כן הוא, – הוסיף נפוליון, – אני הבטחתי וגם יכֹלתי לתת לו לקיסר אלכסנדר את מוֹלדוי ואת וַלַּחִיָּה, ועתה לא תהיינה לו המדינות היפות האלה. אך בידו היה לסָפְּחָן אל ארץ ממשלתו ובזה היה מרחיב את רוסיה בימי מלכותו, והיו גבוליה מֵהַיָּם הבּוֹטְנִי עד סוף נהר דוֹנוי. גם יקַטרינה הגדולה לא יָכלה לעשות יותר, – אמר נפוליון לבַלַּשוב, בהתלהבו יותר ויותר ובלכתו הֵנה וָהֵנה בחדר, כמעט אותם הדברים, שכבר אמר בטילזיט לאלכסנדר בעצמו. – על כל זה היה חַיָּב להודות לי. מה יפה היתה מלכותו, מה יפה היתה! – אמר פעמים אחדות ויעמֹד ויוצא קֻפסת־טַבַּק של זהב מכיסו וישאף מתוכה בחטמו בתאות־נפש.

כמשתתף בצער שׂם עיניו על בַּלַּשוב, וכאשר אך החל בלשוב להשיב לו, נכנס לתוך דבריו.

– מה יכֹל לבקש לו ולא היה מוצא בידידותי?… – אמר וינע כתפיו בתמהון. – והוא בחר לו לקָרֵב את אויבַי, ואת מי? – את השְּׁטֵינִים, את האַרְמְפֶלְדִּים, את הבֶּנִיגסֶנִים, את הוִּינְצֶנְגֶּרוֹדֶאים. שׁטֵין הוא בוגד מגֹרש מארץ־מולדתו; אַרמפֶלד – רועה־זונות ונִרגן, וִינְצֶנְגֶּרוֹדֶה – נתין־צרפת בּורֵחַ; בֶּנִיגְסֶן – איש־צבא גדול מעט מאחרים, אבל גם זה קצר־יד, אשר לא השכיל לעשות דבר בשנת 1807, ומן הדין הוא שֶׁיָּעיר זכרונות נוראים בלב הקיסר אלכסנדר… אף אמנם אפשר היה להשתמש בהם, אִלו היו מֻכשרים, – הוסיף נפוליון, כמעט בלי הַספיק להוציא בשפתיו את כל הסברות הרבות, שעלו על לבו זה אחר זה כראיות מוכיחות צִדקו ועֹצֶם־ידו (ושני אלה היו דבר אחד בעיניו), – אך גם זה איננו נכון: הם לא יצלחו לא למלחמה ולא לשלום! יש אומרים, שבַּרְקְלַי בן־חיל הוא יותר מכֻּלם; אך אני לא אֹמַר עליו כזאת על־פי צעדיו הראשונים. והם, במה הם עסוקים, במה עסוקים כל החצרנים האלה? פְּפוֹל מציע, אַרמפֶלד חולק, בֶּנִיגְסֶן בודק, ובַרקלַי, אשר עליו לעשות, איננו יודע מה יעשה; והשעה עוברת בלי הועיל. רק בַּגְּרַטיוֹן – איש־צבא באמת. שוטה הוא, אבל בעל נסיון ועַיִן מודֶדת ולב אמיץ… ומה תפקידו של קיסרכם הצעיר בהמון הפרוע הזה? הם נותנים אותו לחרפה ומטילים עליו את אחריות כל מה שיֵּעָשֶׂה. אין לו למלך להיות בצבא אלא בזמן שהוא גנרַל, – אמר נפוליון, בכַוָּנה מגֻלה לפגוע בכבודו של קיסר רוסיה. הוא יָדע, מה מאד רצה הקיסר אלכסנדר להיות איש־מלחמה.

– זה שבוע עבר מתחִלת המלחמה ואתם לא יכֹלתם להציל את וִילנה. גזורים אתם לשני גזרים ומגֹרשים מהמדינות הפולניות, חילכם מתאונן…

– לא כן, הוד־קיסָרות – אמר בַּלַּשוֹב, אשר כמעט לא הספיק לזכּור כל מה שנאמר לו וביגיעה הקשיב וַיָּבן את כל שֵׁטֶף המלים הזה, – החיל מצפה בקֹצר־רוח…

– אני יודע הכֹּל, – נכנס נפוליון לתוך דבריו. – אני יודע הכֹּל ומספר בטליוניכם אני יודע בדיוק, כשם שאני יודע מספר הבטליונים אשר לי. מאתים אלף איש אין לכם בחילכם, ולי שלש פעמים יותר; אני מבטיחך בהן־צדק, – אמר נפוליון ושכח בדברו, כי להן־צדק שלו לא יוכל היות כל ערך, – אני מבטיחך בהן־צדק, שיש לי מֵעֵבר לַוִּיסלה חמש מאות ושלשים אלף איש. הטורקים לא יועילו לכם: הם לא יצלחו למאומה, וזה האות, כי השלימו עמכם. השוֵידים לכך נוצרו, שיהיו מלכים מטֹרפים מושלים בהם. מלכם היה מטֹרף וימירוהו באחר – בבֶרְנַדּוֹט, והנה גם הוא יצא מדעתו כרגע, כי רק משֻׁגע, בהיותו שוֵידי, יכול לבוא בבריתות עם רוסיה.

נפוליון צחק צחוק־חֵמה ושוב הגיש את קֻפסת הטבּק אל אפו.

על כל דבר מדבריו של נפוליון רצה בלשוב להשיב וגם היה לו מה להשיב; בכל רגע נע תנועה קטנה, כאדם שרוצה לאמר דבר, אך נפוליון לא נתן לו לדבּר. על־דבר טֵרוף־דעתם של השוֵידים רצה בלשוב לאמר, כי שוֵידיה דומה לאי בלב־ים, בזמן שרוסיה מגן לה; אך נפוליון נתן בקולו קול־גערה, לבלתי שמוע מה שיאמר. נפוליון היה במצב־התרגזות זה, שאדם צריך בו לדבר הרבה בלי־הפסק, כדי להוכיח לעצמו, שהוא הצדיק. קשה נהיה צערו של בלשוב: בתור ציר שלוח מהקיסר דאג, פן ישפיל כבודו, והרגיש, כי נחוץ לו להשיב; אך בתור אדם נכנע הכנעה מוסרית מפני החֵמה הזאת, שבערה בלי כל־ספק בנפוליון בלי טעם נכון. הוא ידע, כי כל הדברים אשר אמר נפוליון אין להם כל ערך וכי נפוליון בעצמו יֵבוש בשבילם, לכשישוב אפו, ועל־כן התאמץ להשתמט ממבט עיניו.

– ומה בעלי־בריתכם לפני? – אמר נפוליון. – בעלי־ברית לי הפולַנים: שמונים אלף הם, דמיונים כאריות במלחמה. ויותר ממאתים אלף יבואו מהם.

ובחמתו, אשר גברה בו, לפי הנראה, על כי אמר בזה דבר־שקר מגֻלֶּה ועל כי בלשוב הוסיף לעמוד לפניו דומם כנושא עֹל גורלו בלי־תלונה, חזר פתאם לאחוריו ויגש את בלשוב, אל פרצוף־פניו ממש, ויקרא כמעט בקול־צעקה, וידיו הלבָנות נעו תנועות אנֶרגיות ומהירות:

– דעו לכם, כי אם תעירו עלי אך מעט את פרוסיה, דעו לכם, כי מחֹה אמחה אותה מעל מפת אירוֹפה, – אמר בפנים לבנים ונַעוים מחֵמה ובדברו סָפַק בכפו הקטנה האחת בתנועה אנֶרגית על השנית, – כן הוא, אני אֲטִילכם אל מאחרי הַדִּינה והדניֶּפר ואקומם את הגדר, אשר נתנה אירופה להרוס בדרכיה הרעים ובסמיות עיניה. כן הוא, זאת אחריתכם, זאת לכם בסורכם מאחרי. – אמר ויעבֹר פעמים אחדות בחדר, וכתפיו העבות רעדו רעד קל בלכתו.

נפוליון שׂם את קֻפסת־הטבק בכיס הז’ילֶט וחזר והוציאהּ ופעמים אחדות הגישהּ אל אפו ויעמֹד נֹכח בַּלַּשוב. רגע שתק ויסתכל בו דרך־לגלוג בעינים מכונָנות אל עיניו ויאמר בלחש:

– אבל מה יפה יכלה להיות מלכות אדוניך!

בַּלַּשוב הרגיש, כי עליו להשיב, ויאמר, כי בעיני רוסיה אין הענינים רעים כל־כך. נפוליון החריש ולא חדל להביט אליו מתוך לגלוג, ונראָה בו בבֵרור, שאינו שומע את דבריו. בלשוב אמר, כי ברוסיה מחכים אך לטובה מהמלחמה הזאת. נפוליון הרכין ראשו דרך סלחנות, וכמו אמר אליו: “ידעתי, כך אתה חַיָּב לאמר לי, אבל אינך מאמין בעצמך, שכך הוא, כבר הֻברר לך מפי”.

כאשר הגיע בלשוב לסוף דבריו, הוציא נפוליון עוד הפעם את קֻפסת־הטבק וַיָּרַח מתוכהּ וידפֹּק פעמים ברגלו על הקרקע לאות. והנה נפתחה הדלת, וקַמֶּרְהֶר גוחן ומתפתּל הגיש לקיסר את כובעו ואת נעלי־ידיו ועוד אחד הגיש לו מטפחת־אף. ונפוליון לא הביט אליהם ויפן אל בלשוב:

– הבטיחה־נא בשמי את הקיסר אלכסנדר – אמר בקחתו את כובעו, – כי אני דָבֵק בו כבראשונה: אני יודע אותו היטב ומוקיר מאד את מעלותיו הטובות. אינני עוצר אותך עוד, גנרל, מכתבי אל הקיסר יִנָּתן לך.

ונפוליון הלך במהירות אל הדלת. כל הנמצאים בחדר־הקבלה יצאו וירדו מבֹהָלים במעלות.

ז    🔗

אחרי כל מה שאמר לו נפוליון, אחרי כל קולות־זעמו ואחרי דבריו האחרונים, שנאמרו בקול יבש: “אינני עוצר אותך עוד, גנרל, מכתבי אל הקיסר יִנָּתן לך”, היה ברור לו לבלשוב, כי נפוליון לא רק לא יחפוץ לראותו, כי־אם גם ישתדל שלא לראותו, באשר הוא ציר נעלב וביחוד באשר הוא ראה אותו, את נפוליון, בשעת רגזנותו המגֻנָּה. אך לתמיהתו נקרא ביום ההוא על־ידי דִירוֹק אל שלחן הקיסר.

אל הלחם באו בֶּסְיֶר, קוֹלֶנְקוּר ובֶרְטְיֶה.

נפוליון פגש את בלשוב בפנים שמחים ומלאים חבה. לא רק לא נראה עליו רשֶׁם של כסיפות או חרטה על התרגזוֹ בּבֹּקר, כי־אם להפך, הוא התאמץ לחזק את ידי בלשוב. נִכּר היה, כי זה כבר חדל נפוליון לחשוב, שאפשר לו לשגות, וכי על־פי דעתו היה כל מה שעשה אך טוב, לא מאשר היה מתאים למה שנחשב לטוב בבחינת טוב ורע, כי־אם מאשר הוא עשהו.

הקיסר היה שמח מאד, אחרי טַילו על סוסו בוִילנה, אשר המוני־עם קדמו פניו בה ונהרו אחריו בצהלה ובשמחה. בכל החלונות שברחובות, אשר עבר בהם, נראו יריעות, דגלים וצרופי אותיות שמוֹ, ונשים עדינות פולניות הביעו ברכות לו ונפנפו במטפחות.

בשעת הסעֻדה התנהג עם בלשוב, אשר הושיבו לצדו, לא רק בחבה, כי־אם כמו נמנה גם הוא בעיניו על בני חצרו, על האנשים המוצאים נחת במזמות־לבו והשמחים על הצלחתו. בין יתר הדברים נגע במוסקבה וישאל את בלשוב על־אודות עיר־המלוכה הרוסית הזאת, לא רק כדרך שנוסע שואף־דעת שואל על־אודות מקום חדש לו, שהוא נכון לנסוע אליו, אך כאלו היה ברור לו, שבלשוב, באשר הוא רוסי, חושב לו לכבוד את תשוקתו זאת לדעת כל זה.

– כמה אנשים במוסקבה, כמה בתים? האמת היא, שקוראים לה מוסקבה הקדושה? כמה בתי־תפלה במוסקבה? – שאל נפוליון.

וכאשר ענהו, כי יש במוסקבה יותר ממאתים, אמר:

– מפני מה כל־כך הרבה בתי־תפלה?

– הרוסים חרדים מאד על עניני הדת, – ענה בלשוב.

– אבל רבוי בתי־נזירים ובתי־תפלה אות של הדיוטות הוא לעם בכל מקום, – אמר נפוליון בהביטו אל קוֹלֶנקוּר, כשואל מה דעתו על רעיון זה.

בַּלַּשוֹב השיב על זה דרך כבוד, שאינו מסכים בזה לדעתו של קיסר־צרפת.

– מנהגים שונים לארצות שונות, – אמר בלשוב.

– אבל כזאת אין בכל אירופה, – אמר נפוליון.

– אני מבקש סליחה מהוד־קיסרותך, – אמר בלשוב: – חוץ מרוסיה יש גם אספמיה, שגם בה הרבה בתי־תפלה ובתי־נזירים.

תשובה זו, שרמז בה בלשוב על המגפה שנגפו הצרפתים לפני ימים מעטים באספמיה, ישרה ונשתבחה בחצר הקיסר אלכסנדר, כאשר ספר שם בלשׁוב את הדבר, אך באותה שעה, בשעת סעֻדת נפוליון, לא עשתה רֹשם גדול ולא הושׂם לב לה.

בפני האדונים הַמַּרשַׁלים, שהֻבְּעו בהם קרירות ותמיהה, היה נִכָּר, שהם תמהים, מבלי הבין מה היא ההלצה, אשר רמז עליה בלשוב בהדגשתו. “אם גם יש כונה מסֻתּרת בדבריו, לא עמדנו עליה, או אין בה כל חִדּוד”, אמרו הַמַּרשַׁלים בלבם על־פי הבעת־פניהם. כל־כך לא נחשבה תשובתו, שנפוליון לא התבונן בה לגמרי וישאל בתמימות את בלשוב, באיזה ערים פוגעת הדרך הישרה מכאן למוסקבה. בלשוב, אשר נזהר בדבריו בכל שעת הסעֻדה, ענהו, כי כשם שכּל הדרכים מובילים לרומי, כך מובילים כל הדרכים למוסקבה, כי הדרכים רבים, ואחד מהם דרך פולטַבה, אשר בחר בה קַרל השנים־עשר, ובאמרו זאת נסתמק מנחת־רוחו על תשובתו הנִצחת. עוד לא הספיק בלשוב לגמור את דבריו שאחרי מלת “פולטבה” וכבר התחיל קולֶנקוּר מדבר בטלטולי־הדרך שמפטרבורג למוסקבה ובזכרונותיו הפטרבורגיים.

אחרי הסעֻדה עברו לשתות קפה אל חדר־עבודתו של נפוליון, אשר לפני ארבעה ימים היה חדר־עבודתו של הקיסר אלכסנדר. נפוליון ישב ויגע בקפה שבכוס הסֶוְרִית שלפניו וירמֹז לבלשׁוב על הכסא הסמוך לו.

אחרי סעֻדת־הצהרים, יש בו באדם מין רֹחב־דעת, המכריח אותו להיות שמח בדרכיו וחושב את כל האנשים לאוהבים לו. כך רחבה דעתו של נפוליון באותה שעה. נדמה לו, שֶׁמַּעֲרִיצים סובבים אותו. ברור היה לו, שגם בלשוב היה אחרי הסעֻדה הזאת אחד מאוהביו וממעריציו. נפוליון פנה אליו בצחוק קל נעים, שיש עמו קצת לגלוג.

– זה הוא החדר, אשר ישב בו, כפי מה שאמרו לי, הקיסר אלכסנדר. משֻׁנה הוא, האין זאת, גנרל? – אמר, ונִכָּר היה בו בבֵרור, שאין עולה על דעתו, כי אפשר הדבר, שלא לנחת היא למדַבּר עמו התחלת שיחה זאת, שיש בה אות יתרון לו, לנפוליון, מאלכסנדר.

בלשוב לא יכֹל להשיב דבר על זה וַיָּכָף ראשו וידֹם.

– כן הוא, בחדר הזה נועצו לפני ארבע ימים. וִינצֶנגֶּרוֹדֶה ושְׁטֵין, – הוסיף נפוליון באותו הצחוק מתוך לגלוג ובטחון בכֹחו. – ומה שאיני יכול להבין, – אמר עוד, – הוא מה שהקיסר אלכסנדר קֵרב אליו את כל מבקשי רעתי. זאת אינני מבין. הוא לא השיב אל לבו, שגם אני יכול לעשות כן? – פנה בשאלה אל בלשוב, ונִכּר היה בו, שֶׁזֵּכר דבר זה הביאהו עוד הפעם לידי כעסו שכָּעס בּבֹּקר, שהיה עוד חדש בקרבו.

– ידע־נא אפוא, כי עשׂה אעשה זאת, – אמר נפוליון בקומו ובסלקו בידו את כוסו, – אני אגרש את כל קרוביו מגרמניה, את הַוִּירטֶמבֶּרגיים את הבַּדֶּנִיים, את הַוֵּימַריים… כן הוא, גרש אגרש אותם. יכין לו מקלט להם ברוסיה.

בלשוב כפף ראשו והעמיד פניו כאיש, שרצונו לברך ברכת־פרידה שלו ואינו שומע אלא מפני שאי־אפשר לו שלא ישמע מה שאומרים לו. נפוליון לא התבונן ברֹשּם הזה שעל פניו; הוא פנה בדבריו אל בלשוב לא כאל ציר שלוח אליו מאויבו, כי־אם כמו אל איש, אשר נעשה נאמן לו בכל לבו ומעתה אך ישמח על קלון אדוניו הקודֵם.

– ולמה זה לקח לו הקיסר אלכסנדר את המשרה על הצבא? בשביל מה? המלחמה היא אֻמְנוּתִי, ועבודתו הוא אך למלוך ולא לפַקד צבא־מלחמה. למה קבל עליו אחריות כזאת?

נפוליון לקח עוד הפעם את קֻפסת־הטבק ויעבֹר פעמים אחדות בחדר בלי דַבּר דבר, ופתאם נגש אל בלשוב ובחיוך קל, בבטחה, במהירות, בפַשטות, כאלו עשה בזה לא דבר גדול בלבד, אלא גם נעים לו לבַלַּשוב, הרים את ידו אצל פניו של אותו הגנרל הרוסי בן ארבעים השנה ויאחז באזנו וימשכֶהָ משיכה קלה, בצחקו צחוק קל בשפתיו לבד.

אֹזן שנמשכה ביד הקיסר נחשבה לכבוד גדול ולאות־חסד בֶּחָצֵר הצרפתית.

– ואתה, מכַבּדו ובן־חצרו של הקיסר אלכסנדר, אינך אומר מאומה? – אמר נפוליון, כאלו היה מגֻחָך במחיצתו להיות בן־חצרו ומכבדו של איש אחר זולתו. – הנכונו סוסים לגנרל? – הוסיף בהרכנת־ראש קלה לתשובה על גחינת בלשוב. – תנו לו את סוּסַי, דרך רחוקה לפניו.

המכתב, אשר הביא בלשוב, היה מכתבו האחרון של נפוליון לאלכסנדר. כל פרטי השיחה נמסרו לקיסר רוסיה, והמלחמה הוּחַלָּה.

ח    🔗

אחרי דַבְּרוֹ במוסקבה עם פּיֶר נסע הנסיך אנדרֵי משם לפטרבורג. על־פי דבריו באזני קרוביו, בשביל עסקיו, אך באמת על־מנת להזדמן שם עם אנַטוֹלי קוּרַגין, כי נחוץ היה לו, לדעתו, להזדמן עמו. כבואו שמה שאל על קורַגין וַיֻּגד לו, כי איננו עוד בפטרבורג. כבר הודיע פּיֶר לגיסו, שהנסיך אנדרי רודף אחריו. אנטול קורגין קבל מיד פקֻדה מאת המיניסטר הצבאי ויסע אל חיל מוֹלדַבְיָה. באחד הימים ההם פגש הנסיך אנדרי בפטרבורג את קוּטוּזוֹב, את הגנרל שלו, שהיה מבקש טובתו תמיד, וקוטוזוב הציע לו, שיסע עמו יחדו אל חיל מוֹלדַביה, שהגנרל הזקן נמנָה למצביאו הראשי. הנסיך אנדרי קבל התמַנות בַּשטַבּ של המעון הראשי ויסע לטורקיה.

הנסיך אנדרי לא רצה לכתוב לקורַגין ולהועידו לדוּאֶל. להועידו, מבלי תת לו תואנה חדשה, חשב הנסיך אנדרי לחִלול כבודה של הגרפינה רוסטובה, ועל־כן בקש להזדמן בעצמו עם קורַגין, על־מנת למצֹא תואנה חדשה לדואֶל. אך גם בחיל טורקיה לא עלתה בידו לפגוש את קורַגין, כי הוא מהר וישב לרוסיה, כאשר בא הנסיך אנדרי אל החיל ההוא. בהיותו בארץ אחרת ובתנאי־חיים חדשים רָוַח לו לנסיך אנדרי. אחרי הבגד אשר בגדה בו כלתו ואשׁר הִרבה להרגיז את לבו במדה שהשתדל להסתיר מעיני כֹל את הרֹשם אשר עשה עליו המעשה הזה, קשו עליו תנאי־החיים, אשר היה מאֻשר בהם קֹדֶם לזה. ועוד יותר קשו עליו חֻפשו ועמידתו ברשות עצמו, אשר הוקיר כל־כך קֹדם לזה. לא רק לא הגה עוד ברעיונות, שבאו בו בפעם הראשונה בהביטו אל השמים בשׂדֵה אויסטרליץ, אשר אהב להרצותם לפני פּיֶר ואשר השיבו את נפשו בשבתו בדד בבוֹגוּצַ’רוֹבוֹ ואחרי־כן בשוֵיצִיָּה וברומי, כי־אם גם היה ירא לזכור את הרעיונות האלה, אשר פתחו לפניו אפקים אין־קץ מלאים זיו. בעת ההיא משכו את לבו אך הענינים המעשיים היותר קרובים אליו, שלא היו קשורים בעניניו הקודמים, ובהם דבק בנפש שוקקה במדה שמאוַייו הקודמים נבצרו ממנו. כמו נהפך פתאם רקיע־השמים, שהיה נטוי קֹדם לזה ממעל לו, והָלַךְ הלוך ורחוק לאין־קץ ויהי לרקיע שָׁפָל, מֻגבּל ומעיק עליו, רקיע שהכֹּל היה ברור בו, אך לא נמצא בו כל דבר נצחי וכל סוד כמוס.

מכל מיני העסקנות, שהיה יכול לאחוז בהם, היתה עבודת־הצבא פשוטה וידועה לו ביותר. בתור גנרל מִשְׁמָרִי בִשְׁטַבּוֹ של קוטוזוב היה עוסק בשקידה ובאמונה בעבודתו ומַתמִיהַּ את קוטוזוב באהבתו את העבודה ובדַיקנותו. כאשר לא מצא הנסיך אנדרי את קורַגין בטורקיה, לא אמר לרוץ לרוסיה אחריו, אך בכל־זאת ידע, כי גם אחרי ימים כבירים בלי־שעור לא יוכל להִמָּנע בפגשו את קורגין – בכל הבוז אשר יבוז לו ואחרי כּל ההוכחות אשר הוכיח לנפשו, שאין שׁוֶה לו להשפיל כבודו ולהתגרות בו – מֵהועידו לקרָב, כאשר לא יוכל איש רָעֵב להִמָּנע מֵעֲטוֹת אל מאכל. והכרה זו שהכיר, שעוד לא לקח נקם, שלא שפך חמתו ועודנה שמורה בו, השביתה את מנוחתו המעֻשׂה, אשר יצר לו בטורקיה בדמות עסקנות מתוך זריזות דיקנית ומעט רדיפה אחרי הכבוד והגדֻלה.

בשנה השתים־עשרה, כאשר הגיעה השמועה לבוּקַרשט (שישב שם קוטוזוב זה שני חדשים ובִלה ימיו ולילותיו אצל האשה הוַלַּחִית אשר לו) על־דבר המלחמה עם נפוליון, בקש הנסיך אנדרי מקוּטוּזוב, שיעבירהו אל החיל המערבי. וקוטוזוב, שכבר קצה נפשו בבוֹלקוֹנסקי בגלל שקדנותו של זה, שהיתה לו כמזכרת עֲוֹן בטלנותו, שִׁלַּח אותו בנפש חפצה וגם שָׁלַח בידו דברים אל בַּרְקְלַי־דֵי־טוֹלִי.

לפני נסעו אל החיל, אשר נמצא במַאי במחנה דְרִיסה, סר הנסיך אנדרֵי אל “ההרים הקֵּרחים” שפגע בדרכו, במרחק שלשה תחומים מן המסלה הסמולנסקית. בשלש השנים האחרונות היו מהפֵּכות רבות כל־כך בחיי הנסיך אנדרי, כל־כך הרבה הספיק להרהר, להרגיש, לראות (בנסיעותיו בא גם אל ארצות־מערב גם אל ארצות־מזרח), שהיה משֻׁנֶה ותמוה בעיניו בבואו אל “ההרים הקֵּרחים”, מה שנמצא שטף החיים שם כמנהגו הקודם בכל פרטיו הקטנים שבקטנים. כמו במבוא ארמון נרדם תרדמת־קסמים בא במרכבתו בין שדרות העצים ובשער־האבנים אשר לַבּית. אותה המתינות, אותה הנקיות ואותה הדממה שׂררו בבית, אותם הרהיטים, אותם הקירות, אותם הקולות, אותו הרוח ואותם הפנים הפחדניים, שרק הזקינו מעט. הנסיכית מריה היתה עוד אותה העלמה הפחדנית, הכּעוּרה, הַמַּזְקֶנֶת, המבַלה מבחר ימי חייה בפחד ובמכאובי־לב תדיריים בלי־תועלת ובלי־נחת. בּוּריֶן היתה עוד אותה העלמה הַמִּתיַפָּה, השמֵחה בכל דרכיה, המשתמשת להנאתה בכל אחד מרגעי חייה והמלאה תקוות טובות ומרנינות לבה. היא אך נעשתה בטוחה מבראשונה, לפי מה שנדמה לנסיך אנדרֵי. המדריך דֶּסַּל, אשר הביא משוֵיציה, היה לבוש מעיל שקטיעתו רוסית, מדבר רוסית מקֻלקלת עם המשרתים, אך לא חדל להיות כבראשונה מדריך פקח שדעתו קצרה, איש משכיל, רודף טוב ופֵדַנטי. הנסיך הזקן נשתנה קצת בגופו רק בזה, שחסרון שן אחת נראה בפיו מצדו; ובמדותיו היה כבראשונה, אך רגזנותו וספקנותו בכל הנעשה בארץ גדלו עוד מבראשונה. רק ניקוֹלוּשקה גָדַל, נשתנה, נעשה אדמוני, ושֵׂער שחור ומסתלסל עלה על ראשו, ובלי דעת זאת בעצמו, היה מרים את שפתו העליונה של פיו הקטן והיפה, כדרך שהיתה עושה זאת הנסיכה הקטנה הנפטרה. רק הוא לבדו לא נשמע לחֹק העמידה במצב אחד, ששָּׂרר בארמון הַמֻּקְסָם הישֵׁן הזה. אך אף־על־פי של מראה־עין היה הכֹּל כבראשונה, נשתנו היחסים הפנימיים שבין כל האנשים האלה מן העת אשר יצא הנסיך אנדרי מאצלם. בני־הבית נחלקו לשני מחנות זרים וצוררים זה את זה, אשר נועדו יחדו אך בבואו וַיְשַׁנּוּ בגללו את מנהג חייהם. במחנה האחד היו הנסיך הזקן, בּוּריֶן והאדריכל, ובמחנה השני – מריה הנסיכית, דֶּסַּל, ניקוֹלושקה וכל האוֹמנות והמיניקות.

בימי שבתו בהרים הַקֵּרחים סעדו כל בני־הבית יחד בצהרים, וקשה היה הדבר לכל אחד מהם, והנסיך אנדרי הרגיש, כי אורֵח הוא, שמשַׁנים מן המנהג בשבילו, כי הוא לטֹרח עליהם במקצת בשבתו עמהם. בשעת הסעֻדה שביום הראשון לבואו הרגיש זאת שלא־ברצונו ויהי ממַעט בשיחה, והנסיך הזקן ראה, כי הוא מתנהג שלא כדרכו, וישתֹּק בפנים נזעמים אף הוא ואחרי הסעֻדה מהר וַיָּסֵר אל חדרו. וכשנכנס אצלו הנסיך אנדרי בערב והתחיל מספר לו, בחפצו להחיות רוחו, ממעשי מלחמתו של הגרף הצעיר קַמֶּנסקי, התחיל הנסיך הזקן מדבר עמו פתאם במַריה הנסיכית ויתאונן עליה על אמונתה בהבלי־שוא, על שנאתה למַדמוּאזֶל בּוּריֶן, שלפי דבריו היתה אך היא לבדה נאמנה לו באמת.

הנסיך הזקן אמר, כי אם חולה הוא, אין זה כי־אם מידי מריה, כי היא מציקה לו ומרגזת אותו בכַוָּנה; כי היא מקלקלת את הנסיך הקטן ניקולי על־ידי פִנוק ומוסר־הבלים. הנסיך הזקן ידע היטב, כי הוא מציק לבתו. כי חייה קשים עד־מאד; אך גם זאת ידע, שאי־אפשר לו שלא יציק לה ושהיא ראויה לזה. “ולמה אין הנסיך אנדרי, הרואה זאת, דובר אלי דבר על־אודות אחותו? – אמר הנסיך הזקן בלבו. – מה אני אפוא בעיניו, רשע אכזר או שוטה זקן, אשר בלי כל טעם עזב את בתו וַיקָרֶב אליו אשה צרפתית? הוא איננו מבין ועל־כן צריך להסביר לו, צריך שישמע”, – אמר הנסיך הזקן בלבו ויחל להסביר לו, מפני מה נלאה נשֹׂא את תהפוכות אָפיָהּ.

– אם אתה שואֲלֵני, – אמר הנסיך אנדרי, בלי הרים עיניו אל פני אביו (זו הפעם הראשונה בימי חייו, שגִּנָּה את אביו), – אני לא רציתי לדַבּר, אך אם אתה שואלני, אֹמַר לך, מה דעתי על כל זה, בלי כַחד דבר. אם יש דברי ריב ומדון בינך ובין מַשׁה, לא אוכל לחַיֵּב אותה בשום אֹפן, – אני יודע, מה מאד היא אוהבת ומכבדת אותך. ואחרי אשר שאלת אותי, – הוסיף הנסיך אנדרי בזעם, על כי בימים האחרונים היה נכון לזעֹם בכל שעה, – אוכל לאמר לך רק דבר אחד: אם יש דברי ריב, הם אך באשמת האשה הַנִּקְלָה, אשר לא היה לה להיות רֵעָה לאחותי.

הזקן הביט בראשונה בעינים קמות אל בנו ובחיוך שאינו טבעי גלה חסרון שִׁנו, אשר לא יכֹל הנסיך אנדרי לשאתו.

– איזו רֵעָה, מחמדי? איזו? כבר נדברתם! האין זאת?

– אבא, אינני רוצה להיות לשופט. – אמר הנסיך אנדרי בקול תלונה קשה לאֹזן – אבל אתה דרַשתַּני, ואני אמרתי וכן אֹמַר תמיד, כי הנסיכית מַריה איננה אשֵׁמה, וַאֲשֵׁמים… אֲשֵׁמה הצרפתית הזאת…

– לחובה!… לחובה! – אמר הזקן בקול שפל ולפי מה שנדמה לנסיך אנדרי גם במבוכה; אבל אחרי־כן קפץ פתאם ויצעק: – צא, צא! לא תֵרָאה ולא תִמָּצא פה!

הנסיך אנדרי אמר לנסוע משם מיד, אך מריה הנסיכית פצרה בו, וַיִּשָׁאֶר שם עוד יום אחד. ביום ההוא לא ראה הנסיך אנדרי את אביו, כי לא יצא הזקן כל היום מחדרו ולא נתן לאיש חוץ מִמַּדמוּאזֶל בּוֹריֶן, לבוא אליו, ופעמים אחדות שאל, אם יצא בנו לדרכו. ביום השני נכנס הנסיך אנדרי, לפני יציאתו לדרך, לחדר בנו. הנער – נער בריא, וקוֻצּותיו כקוֻצות אמו – עלה וישב על ברכיו. הנסיך אנדרי התחיל מספר לו את האגדה בבעל הזקָן הכָּחֹל, אך לא גמר לספר והתחיל מהרהר. ומהרהר היה לא בבנו היפה, אשר החזיק על ברכיו, כי־אם בנפשו הרהר. באימה גדולה בקש ולא מצא בקרבו לא חרטה על הַרגיזו את אביו ולא הצטערות על כי הוא יוצא לדרך בעודנו בריב עמו (בפעם הראשונה בימי חייו). ויותר מכֹּל עגמה נפשו על כי בקש ולא מצא בלבו את החִבּה הקודמת העזה, שהיה מחבב את בנו ושֶקִּוָּה לעוררה עתה בחבקו את הנער ובהושיבו אותו על ברכיו.

– ספרה־נא אפוא, – אמר הנער.

הנסיך אנדרי לא ענהו דבר ויורידהו מעל ברכיו ויצא מן החדר.

כאשר אך עזב הנסיך אנדרי את עבודתו הקבועה, ביחוד כאשר אך נכנס בתנאי־החיים הקודמים, באותם התנאים שהיה בהם עוד בימי אשרו, השתוחחה עליו נפשו בחזקה כקֹדם לזה, וימהר לסור מהזכרונות האלה ולמצֹא לו איזו עבודה.

– האמנם נוסע אתה בודאי? – אמרה לו אחותו.

– ברוך אלהים, שאני יכול לנסוע, – אמר הנסיך אנדרי, – צר לי מאד, כי לא תוכלי לנסוע גם אַתּ.

– למה תאמר כזאת? – אמרה מריה הנסיכית. – למה תאמר כזאת עתה, בשעה שאתה נוסע למלחמה הנוראה הזאת, והוא זקן כל־כך. מדמואזֶל בּוריֶן אמרה, כי הוא שאל עליך…

כאשר אך החֵלה לדַבּר כזאת, רעדו שפתיה ועיניה זלגו דמעות. הנסיך אנדרי נסב מאצלה והתחיל מהלך בחדר.

– אלי, אלי! – אמר הנסיך אנדרי. – ואם נשיב אל לבנו, מה ומי – יצור נִקלה כזה – יכול להביא רעה על בני־אדם! – אמר בחֵמה. אשר החרידה את מריה.

היא הבינה, כי בדַבּרו על אנשים, אשר קרא להם נִקלים, כִּוֵּן לא רק למדמואזֶל בּוריֶן, אשר הביאה רעה עליה, כי־אם גם לאותו האיש, שהשבית אשרו.

– אנדרי, דבר אחד אבקש ממך, אני מתחננת לך, – אמרה בנגעה במרפק זרועו ובהביטה אליו בעינים נוצצות מדמעות. – אני מבינה את דבריך (הנסיכית מריה הורידה את עיניה). אל תדַמה, כי האנשים הם עושׂי הרעה. האנשים – כְּלֵי־חֶפְצוֹ הם. – היא הרימה עיניה קצת למעלה מראשו של הנסיך אנדרי במבט בטוח ומֻרגל, שמביטים בו אל מקום, שתמונה קבועה בו. – הוא המביא את הרעה ולא אנשים. האנשים הם כלי־מעשהו. הם אינם אשֵׁמים. אם נדמה לך, שאדם אחד חטא לך, שְׁכַח וסלַח. אין אנו רשאים לענוש. אז תבין, מה טוב ונעים לסלוח.

– אִלו הייתי אשה, הייתי עושה כן, מריה. זאת היא צדקת נשים. אבל גבר אינו חַיָּב ואינו יכול לשכוח ולסלוח, – אמר הנסיך אנדרי, ואף־על־פי שעד הרגע הזה לא הרהר בקורַגין, עלתה בו פתאם כל חמת־נקמתו.

“אם הנסיכית מריה מדברת על לבי לסלוח לו, הרי זה אות, שזה־כבר היה לי לענשו”, אמר בלבו. ובלי הַרהֵר עוד במריה הנסיכית, התחיל מהרהר מיד ברגע הנקם הנעים, אשר יזדמן בו עם קורַגין, הנמצא – כפי־מה שהיה נודע לו – בחיל־המלחמה.

מריה הנסיכית התחננה אל אחיה, שימתין עוד יום אחד, ואמרה לו, כי היא יודעת, מה ידוה לב אביהם, אם יצא אנדרי לדרכו בלי הַשְׁלֵם עמו; אך הנסיך אנדרי ענה, כי מהרה יבוא עוד הפעם מן החיל, כי כתוב יכתוב לאביו וכי עתה ככֹל אשר יַרְבֶּה לשהות בבית כן יגדל הריב.

– לֵך לשלום, אנדרי. זכור, כי הרעות מאלהים הן וכי האנשים אינם אשֵׁמים לעולם. – אלה היו הדברים האחרונים, אשר שמע מפי אחותו ביום ההוא בהִפָּטרו מאִתָּהּ.

“כך צריך להיות!” אמר הנסיך אנדרי בלבו בצאתו במרכבה מבין השדרות אשר לַבַּיִת שבהרים הַקֵּרחים. “היא, הזכה והאֻמללה, נשארת פה לבָרות לזקן שנטרפה דעתו. הזקן מבין, שהוא האשם, אלא שאינו יכול לשַׁנות את טבעו. בני גָדֵל ושָׂמֵח בחייו, שהוא עתיד להיות בהם ככל אדם מְפֻתֶּה או נִפְתֶּה. הנני נוסע אל המערכה, על מה – אינני יודע בעצמי, ורצוני להזדמן עם האיש, שאני בז לו, כדי שיוכל להרגני ולהתקלס בי!” גם קֹדם לזה היו כל תנאי־החיים האלה, אך קֹדם לזה היו כֻלם מתחבּרים ומתאימים בעיניו, ועתה נתפרדה החבילה. רק חזיונות בלי טעם, בלי כל חבור ביניהם, ראה הנסיך אנדרי זה אחר זה לפניו.

ט    🔗

הנסיך אנדרי בא אל המעון הראשי בסוף יוּני. צבאות החיל הראשון, אשר נמצא הקיסר בקרבו, חנו במחנה הבָּצוּר על נחל דרִיסה; צבאות החיל השני נסוגו אחור על־מנת להתחבר עם החיל הראשון, אך – לפי הנשמע – גדרו בעדם צבאות צרפתים עצומים את הדרך אליו. הכֹּל התרעמו על מצב עניני המלחמה בחיל רוסיה; אך כי אפשר שיבואו הצרפתים בפלכים הרוסיים לא עלה על לב איש; איש גם לא שער, שתוכל המלחמה להגיע אל מעֵבר לפלכים הפולניים המערביים.

הנסיך אנדרי מצא את בַּרְקְלַי־דֵי־טוֹלִי, אשר נשלח אליו, על שפת נחל דרִיסה. מאשר לא היה בסביבי המחנה לא כפר גדול ולא עיָרה, התישבו כל המון הגנרלים ואנשי־החצר במבחר בתי הכפרים הקטנים שבשני עברי הנחל בהקף עשרה תחומים. בַּרקלַי־דֵי־טוֹלִי חנה במרחק ארבעה תחומים ממעון הקיסר. הוא קבל את בוֹלקונסקי בלשון קצרה וקרה ויאמר לו בהברתו האשכנזית, כי יודיע לקיסר על־אודותיו על־מנת לתת לו משמרת־פקֻדה, ובין כה הוא מבקש מאתו להיות בשטַבּ שלו. אנַטול קורַגין, אשר קוה הנסיך אנדרי למצאו בחיל, לא היה פה: הוא היה בפטרבורג, ובולקונסקי שׂמח על השמועה הזאת. מעשי מרכז המלחמה הגדולה הזאת משכו את לבבו, וישמח על כי יסיח דעתו ימים מעטים מרָגזוֹ על־דבר קורַגין. בארבעת הימים הראשונים, אשר לא הוטל בהם עליו דבר, סִיֵּר את כל המחנה הבָּצוּר ובעזרת ידיעותיו ושיחותיו עם מֻמחים לאותו דבר השתדל לברר לעצמו את מצבו של מחנה זה. אך השאלה, הטוב המקום הזה לחנות בו אם אין, לא נפתרה לו לנסיך אנדרי. מנסיונותיו בעניני מלחמה כבר הֻברר בעיניו, כי במעשי מלחמה אך הבל כל התחבולות העמֻקות והמדֻיָּקות (כאשר ראה במלחמת אויסטרליץ), כי הכֹּל תלוי במה שישיבו על מעשׂי האויב, הבאים פתאם ובלי אפשרות להִכּוֹן להם מראש, כי הכֹּל תלוי באֹפן הנהגת המלחמה ובמנהיגה. וכדי לברר לעצמו את השאלה האחרונה הזאת, השתדל הנסיך אנדרי לחקור ולדעת היטב בעזרת יחוסו הרם ורֹב מיֻדעיו את אֹפן הנהגת החיל ואת אָפיָם של האנשים והמפלגות המשתתפים בה, וזה הדבר אשר הֻברר בעיניו על־אודות מצב הענינים.

כאשר היה עוד הקיסר בוִילנה, נחלק החיל לשלשה ראשים: האחד נִתַּן ביד בַּרְקְלַי־דֵי־טוֹלִי. השני – ביד בַּגְרַטיוֹן, והשלישי – ביד טוֹרְמַסוֹב. הקיסר נמצא בחיל הראשון, אך לא בתור מצביא ראשי. בכתבי הפקֻדה נאמר, כי הקיסר יִמָּצֵא במערכות החיל, אך לא נאמר, כי הוא יוציא ויביא. מלבד זאת לא היה לו לקיסר בעצמו שטַבּ של מצביא ראשי, כי־אם שטַבּ למעונו הראשי של הקיסר נמצא שם. אצלו היו שר השטבּ שלו הגנרַל־קוַרטִירמַיסטֶר הנסיך ווֹלקונסקי, גנרלים, פליגל־אדיוטַנטים, פקידים־דִפּלומַטיים ובני־נֵכר במספר רב, אך שטבּ־החיל לא היה בידו. מלבד זאת עמדו לפני הקיסר בלי משמרות: ארַקְצֵ’יֶב – מי שהיה מיניסטר צבאי, הגרף בֶּניגסֶן – הגדול שבגנרלים על־פי תְאָרָיו, הנסיך הגדול יורש־העצר קונסטַנטין פַּבלוביץ', הגרף רוּמיַנצֶב בתור קַנצלֶר, שטֵין – מי שהיה מיניסטר בפרוסיה, אַרמפֶלד – גנרל שְׁוֵידִי, פּפוּל – מחבּרהּ הראשי של תכנית המלחמה הזאת, פַּאוּלוּצִ’י – גנרל אדיוטַנט בן־סַרדִּיניה, ווֹלְצוֹגֶן ועוד רבים. האנשים האלה אמנם נמצאו אצל החיל בלי משמרות צבאיות, אך על־פי מצבם היו בעלי־השפעה, ופעמים רבות לא ידע ראש־קורפוס, וגם המצביא הראשי עמו, מה משפַט השאלה אשר שאל או העצה אשר יעץ בֶּניגסֶן, או הנסיך הגדול או ארַקְצֵ’יֶב או הנסיך ווֹלקונסקי, וכן לא ידע, הֲיוצאת פקֻדה זו, שהֻבָּעה בדמות עצה, מפי בעליה או מפי הקיסר, הֲחובה היא אם אין. אך זה היה הצד החיצון; ופֵרוּשָׁהּ הנכון של ישיבת הקיסר וכל האנשים האלה בקרב החיל היה ברור על־פי יסוד ההשקפה החצרנית (ובמעמד הקיסר הכֹּל נעשים חצרנים). זה היה פֵרושהּ: הקיסר לא נטל את השם מצביא ראשי, אבל הוא היה המוציא והמביא לכל החֲיָלות, והסובבים אותו היו עוזריו. ארַקְצֵ’יֶב היה משגיח נאמן על הסדרים ושומר לראש הקיסר; בֶּניגסֶן היה בעל־אחֻזה בפלך וִילנה, ולפי הנראה, לא נמצא שם אלא לכבוד אכסניה, בתור אחד מנכבדי המקום, אך באמת היה גנרל טוב, מועיל בתור יועץ ובתור מוכן בכל עת להִכָּנס תחת בַּרקלַי. הנסיך הגדול היה שׁם, מפני שרצונו היה בכך. מי שהיה מיניסטר שְׁטֵין היה שם, מאשר יכֹל להועיל בעצה ומאשר הוקיר הקיסר אלכסנדר את מדותיו ומעלותיו. אַרמפֶלד היה שונא בנפש לנפוליון וגנרל בוטח בכֹחו, ומדה זאת השפיעה בכל עת על אלכסנדר. פּאוּלוּצ’י נמצא שם, מאשר היה גבור ואמיץ־לב בשפתיו. הגנרל־אדיוטַנטים נמצאו שם, מאשר נמצאו בכל מקום שהקיסר היה בו, ופְּפוּל נמצא שם, על כי הוא – והוא העִקר – ערך את תכנית המלחמה עם נפוליון, ואחרי אשר הטה את לבב אלכסנדר להאמין ולבטוח בה, היו כל מעשי המלחמה נחתכים על־פיו. לפני פּפוּל עמד ווֹלצוֹגֶן, והוא הביע את מחשבות פּפוּל בדברים מסתבּרים יותר ממה שֶׁיָּכֹל להסבירן פּפוּל בעצמו, שהיה מלֻמָּד קַבּינֶטי, רתחן ובוטח בחכמתו עד הבעת־בוז לכל דבר.

מלבד הרוסים והנכרים האלה (הנכרים ביחוד, הם הביעו בכל יום מחשבות חדשות, שלא עלו על לב, באותה רוח־הגבורה המצויה באנשים עסקנים, כשהם במקום שאין מכירים אותם), היו עוד הרבה קטנים מהם, שנמצאו בקרב החיל, מפני שאדוניהם היו שם.

בתוך כל הרעיונות והדעות שבאותו העולם הגדול, רב־השאון, המתנוסס והמלא גאון וגֹבַהּ, ראה הנסיך אנדרי את חלוקי הדעות והַמַּהלכים והמפלגות האלה, שהיו נראים ומֻרגשים ביותר.

המפלגה הראשונה היתה: פּפול וסיעתו, אנשים בעלי־מדרש במקצוע המלחמה, מן המאמינים, כי יש בעולם תורת־מלחמה וכי יש בתורה הזאת חֻקים קבועים, חֻקי הליכה לנֹכח, חֻקי הֲסָבָה, וכיוצא בהם, פּפוּל וסיעתו דרשו, שֶׁיִּסּוֹגו מהאויב אל עֹמק פְּנים הארץ, על־פי־חֻקי התורה המדֻמָּה שלהם, ובכל נטיה מאחרי התורה הזאת ראו אך פּרָאוּת, בַּערוּת או כַוָּנה רעה. בני המפלגה הזאת היו הפרינצים האשכנזים ווֹלצוֹגֶן, וִינצֶנגְּרוֹדֶה ואחרים, ורֻבּם אשכנזים.

המפלגה השניה היתה מתנגדת לגמרי לראשונה. כל מקום, שיש קיצונים לדבר אחד, יש מתנגדים קיצונים לעֻמתם. בני המפלגה הזאת היו אותם, שדרשו עוד בוִילנה מלחמת־תגרה בפולין ובִטול כל תכניות המלחמה, שנערכו מראש. מלבד אשר בני המפלגה הזאת דרשו מעשי גבורה, היו גם מן הדבקים בלאֻמיות ומשום־זה נעשו גם קצרי־ראות יותר בהתוַכּחם. הם היו הרוסים: בַּגרַטיוֹן, יֶרמוֹלוֹב, אשר החֵלּוּ לְנַשּׂאו בימים ההם, ואחרים. בעת ההיא נתפשטה הלצה זו בשֵׁם יֶרמולוב, אשר אמרו עליו, שבקש מאת הקיסר את החסד האחד הזה, שימַנהו לאשכנזי. בני המפלגה הזאת היו מזכירים את סוּבוֹרוֹב ואומרים, שאין צֹרך לא לעַיֵּן ולא לנעוץ פריפות במַפָּה, כי־אם להלחם, להכות את האויב, לסגור את רוסיה לפניו ולחזק את ידי אנשי־הצבא בלי־הפסק.

בני המפלגה השלישית, אשר האמין בה הקיסר יותר מבחברותיה, היו הפשרנים החצרניים שבין שני הדרכים הראשונים. האנשים האלה, שרֻבּם לא היו אנשי־צבא ושאחד מהם אֲרַקְצֵ’יֶב, סברו ואמרו, מה שנוהגים לאמר בני־אדם שאין להם דעה ברורה ושרצונם להֵרָאות כבעלי־דעה. הם אמרו, כי בלי־ספק דורשת כל מלחמה, ובפרט עם איש־מלחמות גאוני כבוֹנַפַּרטי (שוב התחילו קוראים לו בּוֹנַפַּרטי), עצות ותחבולות וידיעה עמֻקה במקצוע זה, ופּפוּל גאון לאותו דבר; אבל יחד עם זה אין לכחד, כי בעלי־מדרש עשוים לנטות לצד אחד, ועל־כן אין לסמוך עליהם לבד, וצריך להטות אֹזן גם למה שמתנגדיו של פפול אומרים, גם למה שאומרים בעלי־נסיון, שקנו להם בקיאות בעניני מלחמה, ולבֹר מכל זה את השביל האמצעי. בני המפלגה הזאת דרשו, שיהי המחנה שעל נחל דריסה עומד תחתיו כעצת פּפוּל ושאר הצבאות ישַׁנו את מהלכם. אמנם בזה לא יכלו להגיע גם אל אחת מן המטרות אשר שמו להם, אך לבני המפלגה הזאת נדמה, שכך יפה יותר.

הַמַּהלך הרביעי היה מהלכה של אותה המפלגה, שהראש והראשון שבה היה הנסיך הגדול יורש־העצר, אשר לא יכֹל לשכוח את פחי־נפשו באויסטרליץ, אשר עבר שם לפני הגוַרדיה בכובע מעֻטר ובצַוָּארון מקֻשט, כמבקר צבאו בשעת שלום, ויקַו לדכּא את הצרפתים בגבורתו על־נקלה, ופתאם נִתַּק בשוּרה הראשונה וַיְמַלֵּט נפשו ביגיעה רבה, וכל אנשיו נבוכו. בני המפלגה הזאת הביעו במה שדברו בכל לבם גם את המעלות גם את החסרונות שבבעלי־דברים כאלה. הם חַתּו מפני נפוליון, הם ראו בו כֹח גדול ובעצמם ראו כשלון־כֹּח, וזאת הגידו ולא כִחֵדוּ. הם היו אומרים: "אך יגון וחרפה ואבדון נָכוֹנוּ לנו בכל זה! הנה עזבנו את וִילנה, עזבנו את וִיטֶבּסק, גם את דריסה נעזוב. הדבר הטוב האחד, אשר עודֶנו יכולים לעשות, הוא להשלים, וכפי האפשר במהרה, כל עוד לא גֹרשנו מפטרבּורג.

ההשקפה הזאת, שנתפשטה במדה מרֻבּה בספֵירות הגבוהות שבחיל, מצאה לה סיוע גם בפטרבורג גם בקַנצלר רוּמיַנצֶב, אשר יעץ לעשות שלום מטעמים מדיניים אחרים.

החמישִיִּים היו המחזיקים בבַרקלַי־דֵי־טולִי, שהיה יקר להם ביחוד בתור מיניסטר צבאי ומצביא ראשי. הם היו אומרים: “יהיה מה שיהיה (כך היו מתחילים תמיד), אבל איש ישר ואיש־מעשה הוא, ואין טוב ממנו. תנו לו שלטון גמור, כי לא תצלח מלחמה בלי שלטון יחידי, ואז יַראה מה שבידו לעשות, כשם שהראה את ידו בפינלַנדיה. אם חילֵנו מסֻדָּר ואמיץ ובהִסוגו עד נחל דריסה לא נִגף לפני האויב, עלינו להודות על זה אך לבַרקלַי. אם עתה יכניסו את בֶּניגסֶן תחת בַּרקלַי, אָבֹד יֹאבד הכּל! כי כבר הראה בֶּניגסֶן בשנת 1807, כי לא יצלח לזה” – אלה דברי בני המפלגה הזאת.

הַשִּׁשִּׁיִּים הם הבֶּניגסֶניים, היו אומרים להפך, כי סוף־סוף אין חרוץ ובקי מבֶּניגסֶן ואחרי כל ההתחכּמות אי־אפשר בלעדיו. “עתה יוסיפו־נא לקלקל!” היו בני המפלגה הזאת קוראים ומביאים ראיות, שכל אותה הנסיגה, שנסוגו הרוסים אחור עד נחל דריסה, היתה אך מגפה וכלִמת־עולם ושגיאות על שגיאות. “כאשר יַרְבּוּ בשגיאות, כן ייטב; לפחות, יבינו מהרה, שכך אי־אפשר”, היו דבריהם. “עתה דרוש לא איזה בַרקלַי, כי־אם איש כבֶניגסֶן, אשר כבר הראה את ידו בשנת 1807, אשר גם נפוליון בעצמו דִבּר עליו טובות ואשר יהי מרֻצה לעם בתור בעל־שלטון, ואיש אשר כזה הוא אך בֶּניגסֶן לבדו”.

השביעיים היו אנשים מצוּים בכל עת, ביחוד אצל מלכים צעירים, ואשר גדל מספרם הרבה אצל הקיסר אלכסנדר, גנרלים ופליגל־אדיוטַנטים נאמנים לו בכל לבבם ובכל נפשם, אשר העריצוהו לא באשר הוא הקיסר, כי־אם בלבב שלם ושלא על־מנת לקבל פרס, בתור אדם חביב להם, כמו שהעריץ אותו רוסטוב בשנת 1805, וראו בו לא רק את כל המדות הטובות, כי־אם גם כל מעלות נפש־אדם. האנשים האלה אמנם בֵּרכו ושִׁבּחו את הקיסר על ענותנותו, שהראה בּוַתּרוֹ על הַצְבּאַת החיל, אבל עם זה קָבלוּ על הענותנות הנפרזה הזאת, וכל חפצם ודרישתם היו, שיעזוב הקיסר הנערץ את הפקפקנות המיֻתָּרה הזאת, שהוא מפקפק בכֹחו, ויפרסם בכתב גלוי, שהוא עומד בראש החיל, ויכונן אצלו את מעון השטַבּ של המצביא הראשי ועל־פי מה שֶׁיִּוָּעץ בשעת צֹרך עם מלֻמדים ומנֻסּים ינהל בעצמו את צבאותיו, והדבר הזה לבד יעורר בהם רוח־גבורה במדרגה שאין למעלה הימנה.

הכת השמינית הגדולה מכֻּלן, שבמנין גדלה כתשעים ותשע פעמים מחברותיה, היתה כֻלה אנשים, שלא בקשו לא שלום ולא מלחמה, לא נסיעות־תגרה ולא מחנה הגנה על־יד הדריסה או במקום אחר, לא את בַּרקלַי, לא את הקיסר, לא את פּפוּל ולא את בֶּניגסֶן, אלא את הדבר האחד העִקרי, והוא: כפי האפשר הרבה טובות ותענוגים לנפשם. במים העכורים, בזרמי הסכסוכים, שהיו פורצים זה לעֻמַּת זה ומתבוללים זה בזה בשפע רב במעונו הראשי של הקיסר, היה אפשר להצליח בהרבה דברים, שלא יכלו לעלות על לב בזמן אחר. האחד הסכים – כדי שלא לקלקל את מצבו הטוב – היום עם פּפוּל, מחר עם מתנגדו, וביום השלישי העיד על עצמו, שאין לו כל דעה באותו ענין. וכל זה אך כדי להסתלק מן האחריות ולמצֹא חן בעיני הקיסר. השני היה מושך עליו את עיני הקיסר, על־מנת להמציא טובה לעצמו, בקראו בקול גדול דברים, שרמז עליהם הקיסר לפני יום אחד, ויהי דן בזה במועצה ומתוַכּח וצועק ומכה באגרופו על לבו ומועיד את החולקים עליו למלחמת־שנַים, לבעבור יִשָּׁמַע ויֵרָאֶה, כי הוא נכון למסור נפשו על טובת הכלל. השלישי בקש לו בין ישיבה לישיבה, בשעה שלא היו שונאיו עמו, תמיכה זמנית בגלל העבודה שעבד באמונה, מדעתו, שמרֹב טִרדה לא יוכלו להשיב את פניו. הרביעי היה מזדמן תמיד פתאם לעיני הקיסר ועבודה רבּה עמוסה עליו. החמישי, בחפצו להגיע אל המטרה אשר שׂם לפניו זה ימים רבים – להִקָּרא אל הלחם לקיסר –, הסביר באף ובחֵמה, כי דעה חדשה זו או זו נכונה או לא נכונה, והביא על זה ראיות עצומות ונכוחות מעט או הרבה.

כל בני המפלגה הזאת משכוּ ברשתותם רֻבּלים, צלבים, תארי־כבוד, ובשביל זה היו צופים אל הלוח הסובב על צירו, לוח רצון הקיסר, וכאשר אך הרגישו, כי נסב הלוח אל העֵבר האחד, החלו כל בטלני הצבא האלה, שֶׁכְּמוֹהֶן כַּבַּטְלָניוֹת שֶׁבַּעֲדַת דבורים, לָפַחת אל מול העֵבר ההוא, ובגלל זה הֻקשה לקיסר עוד יותר להסב את הלוח אל עבר אחר. בתוך הערפל שבמצב הענינים; בשעת הסכנה הגדולה, שהעירה אך דאגה ומגוֹרה; בתוך סערה זו של סכסוכים ושאיפות להתכבדות והתנגשות השקפות שונות ורגשות שונים; בבלבול בני העמים השונים שבכל הקהל ההוא – הגדילה המפלגה השמינית הזאת, הגדולה במנין מכל חברותיה, שכּל חבריה נתכַּונו איש לצֹרך עצמו, עוד יותר את ההסתבכות ואת הערפליות שבענין הכללי הזה – כמעט שתתעורר שאלה בדבר, ונחיל של דבורים בטלניות אלה יָטוּשׁ ברגע, בטרם יגמור לשרוק בענין שעמד עליו, אל הענין החדש, ולקול זמזומו יֵחָבאוּ קולותיהם ויסֻלְּפוּ דבריהם של המתוַכּחים באמת ובתמים.

מכל המפלגות האלה נועדה ונוסדה בימים אשר בא הנסיך אנדרֵי אל החיל עוד מפלגה אחת, תשיעית, וגם החֵלה להרים קולה. זאת היתה מפלגת זקנים, בעלי־בינה, מנֻסּים בענינים מדיניים ויודעים להביט הבטה עיונית, בלי הַסכים גם לאחת מן הדעות המתנגדות זו לזו, אל כל אשר נעשה בשׁטַבּ המעון הראשי, ולבקש תחבולות לצאת ממצר זה של אבדן־עצות ופקפקנות והסתבּכות וקֹצר־יד.

בני המפלגה הזאת אמרו וסברו, כי כל הרעה יוצאת ביחוד מישיבת הקיסר עם בני־חצרו הצבאיים אצל החיל; כי בזה הובאו אל מערכות החיל מנהגי דרך־הארץ שבחצר, שאינם קבועים ואינם ברורים ודרכם להשתַּנות –, מנהגים טובים במקומם, אבל קשים לחיל־מלחמה; כי לקיסר ראוי למלוך ולא לנהל את הצבא; כי התחבולה האחת לצאת ממצב זה היא יציאת הקיסר וחצרו מאצל מערכות החיל; כי ישיבה זו בלבד, שהקיסר יושב במקום הזה, מעסקת חמשים אלף איש מאנשי־הצבא בשמירת ראשו; כי גם מצביא ראשי שאינו הגון כל־צרכו יצלח, אם אינו תלוי בדעת אחרים, יותר מן המעֻלה שבמצביאים בזמן שידיו אסורות מחמת קרבת הקיסר ועֹז שלטונו.

באותם הימים, שישב הנסיך אנדרי בלי עבודה על־יד נחל דריסה, כתב שִׁישְׁקוֹב, מזכיר הממלכה, שהיה אחד מחשובי המפלגה הזאת, מכתב אל הקיסר, אשר הסכימו בַּלַּשוב וארַקצֵ’יֶב לחתום עליו. במכתב הזה הציע שִׁישקוב לקיסר, בכֹח הרשיון הנתון לו לחַוות דעתו על מהלך הענינים, בדרך כבוד ובאמַתלה, שנחוץ לקיסר לעורר את העם היושב בעיר־המלוכה למלחמה, לעזוב את מערכות הצבא.

התעוררות העם על־ידי הקיסר וקריאתו אליהם להגן על ארץ־מולדתם, אותה ההתעוררות (במדה שנהיתה על־ידי ביאת הקיסר בעצמו למוסקבה), אשר היתה הסִבּה הראשית לנצחונה של רוסיה, הֻצעה ונתקבלה אך כאמַתלה ליציאת הקיסר מאצל מערכות החיל.

י    🔗

עוד לא נמסר המכתב הזה לידי הקיסר, ובַרקלַי הגיד בשעת סעֻדת־הצהרים לבולקונסקי, כי טוב על הקיסר לראות את הנסיך אנדרי ולחקרו על־אודות טורקיה, וכי יש לו לנסיך אנדרי לסור אל מעונו של בֶּניגסֶן בשש שעות בערב.

בעצם היום ההוא באה שמועה במעון הקיסר על־דבר נסיעה חדשה של מחנה נפוליון, שיש בה סכנה לחיל רוסיה – שמועה שנכזבה אחרי־כן. וביום ההוא בבֹּקר סִיֵּר ראש־הגדוד מִישוֹ עם הקיסר את מצודות דריסה והוכיח לקיסר, כי המחנה הבָּצוּר הזה, שנערך על־פי פּפוּל ונחשב למִשׂגב שאין למעלה הימנו, שעתיד נפוליון להִוָּקש ולהִשָּׁבר בו – כי המחנה הזה הוא דבר שאין חפץ בו וצור־מכשול לחיל רוסיה.

הנסיך אנדרי בא אל מעונו של הגנרל בניגסן, אשר ישב בבית כפרי קטן של בעל־אחֻזה על שפת הנהר. בבואו לא מצא שם לא את בניגסן ולא את הקיסר; אך צֶ’רנישוב, הפליגל־אדיוטַנט של הקיסר, קבל את בולקונסקי ויאמר לו, כי הקיסר יצא ביום ההוא זה הפעם השנית עם הגנרל בניגסן ועם המרקיז פּאוּלוּצ’י לסַיֵּר את מצודות מחנה דריסה, שהתחילו מפקפקים הרבה בתועלתן.

צֶ’רנישוֹב ישב בחדר הראשון אצל חלון ורומַן צרפתי בידו. החדר הזה היה, לפי הנראה, טרקלין בראשונה; בו עמד עוד אורגַן, שהוטלו עליו יריעות שונות, ובקרן־זוית אחת עמדה מטה מתקפלת בעד שָׁלִישוֹ של בניגסן. והַשָּׁליש הזה היה שם באותה שׁעה. ושני פתחים הובילו מהטרקלין: האחד לנֹכח – אל החדר שהיה קֹדם לזה לאורחים, והשני ימינה – אל הַקַּבּינֶט. מבעד הפתח הראשון נשמעו קולות מדברים אשכנזית ולפרקים צרפתית. שם, בחדר שהיה קֹדם לזה חדר־אורחים, נאספה ברצון הקיסר לא המועצה הצבאית (הקיסר היה אוהב פנים לכאן ולכאן), כי־אם אספת אנשים אחדים, שרצה לדעת, לפני המבוכות שנכונו לבוא, מה דעתם. זאת היתה לא מועצה צבאית, אך כמין מועצת אנשים, שנבחרו לברר לקיסר שאלות אחדות. לאותה המועצה־למחצה נקראו: הגנרל השוֵידי אַרמפֶלד, הגנרל־אדיוטנט ווֹלצוֹגֶן, וִינצֶנגֶּרוֹדֶה, שנקרא בפי נפוליון נתין צרפתי בוֹרֵחַ, מישו, טוֹל, הגרַף שטֵין, שלא היה צבאי מעולם, ופּפוּל בעצמו ובכבודו, אשר היה, כפי ששמע הנסיך אנדרי, המניע הראשי בכל אותו הענין. במקרה יכֹל הנסיך אנדרי להסתכל בו יפה־יפה, כי פּפוּל בא שמה מהרה גם הוא ויעבֹר אל חדר־האורחים, ובעברו עמד רגע אחד לדבּר עם צֶ’רנישוֹב.

פּפוּל נראה לו לנסיך אנדרֵי, כאשר אך שם עיניו עליו ועל מעילו הגנרלי המקֻלקל בתפירתו והנתון עליו בלי טעם כאִלו כבר ידע אותו, אף־על־פי שלא ראהו מימיו. דומה היה גם לוַיְרוֹטֶר, גם למַק, גם לשמִידט ועוד להרבה גנרלים בעלי־מדרש אשכנזים, אשר זכה הנסיך אנדרֵי לראותם בשנת 1805; אבל הוא היה טפוסי יותר מכֻּלם. אשכנזי בעל־מדרש כזה, שנכלל בו כל מה שהיה באשכנזים ההם, לא ראה הנסיך אנדרֵי מימיו.

פּפוּל היה קצר־קומה, רָזֶה מאד, אבל רְחַב־עצמות, בעל גוִיה גסה וחזקה, יָרֵך רחבה ועצמות־שֶׁכֶם בולטות. פניו היו מקֻמטים מאד ועיניו שקועות ומעֻמָּקות. שׂערו אצל צדעיו מעבר פניו הָחֳלַק לפי הנראה בחפזון במַגְרֶדֶת, ומאחור היה זקוף כראשי־שבלים זרוּיים בלי סדר. בשעת כניסתו פנה כה וכה בדאגה וברגזה כמפחד מפני כֹל בחדר הגדול הזה. בתנועה כבדה החזיק בראש חרבו ופנה אל צֶ’רנישוב ושאל אותו אשכנזית, איה הקיסר. נִכָּר היה בו, שהוא רוצה לעבור כפי האפשר במהרה בחדרים, לגמור מהר את הגחינות ואת ברכות־השלום ולשבת לעשות את שלו לפני המַּפּה, ששם הרגיש בעצמו, שהוא במקומו הנאה לו. בחפזון הרכין בראשו על דברי צֶ’רנישוב ובחִיוך אירוני שמע באמור לו זה, כי הקיסר מסַיֵּר את המצודות, אשר יסד הוא, פּפול בעצמו, על־פי שיטתו ממש. בקול־בַּס ובלי כל הקדמה, כדרך האשכנזים, בזמן שהם נשענים על בינתם, בטא כמדבר אל לבו: “דוּממקאָפּף…” או: “צו גרוּנדע די גאנצע געשיכטע…” או “ס’ווירד וואס געשייטעס ד’רויס ווערדען…” הנסיך אנדרֵי לא שמע את דבריו ויאמר לעבור על פניו, אך צֶ’רנישוב הציג את הנסיך אנדרֵי לפני פּפוּל ויאמר, כי הנסיך אנדרֵי בא מטורקיה, ששם נגמרה המלחמה יפה כל־כך. פּפוּל שׂם עיניו כמעט לא על הנסיך אנדרֵי בעצמו, כי־אם אל מֵעֵבר לו ויאמר בצחוק: “דא מוּסס איין שאֶגער טאקטישער קריעג געוועזען זיין” ואחרי צחוק מתוך בוז עבר אל החדר, אשר נשמעו הקולות משם.

כפי הנראה, היה פּפול, הנכון בכל עת להתל מתוך כעס, נוח לכעוס ביחוד ביום הזה, על כי נועזו לבדוק את מחנהו ולדון בו שלא בהשתתפותו. הנסיך אנדרי עמד על אָפיו של פּפוּל מיד בפגישה קצרה זו על־פי זכרונותיו מימי עבודתו בצבא אויסטרליץ. פּפוּל היה אחד מאותם הנשענים על בינתם בלי גבול, בלי השתנות לעולם ובלי חוּס על נפשם, שאינם מצוים אלא בין האשכנזים, כי רק אשכנזים נשענים על בינתם על יסוד החקירה המדעית המָפשטת, הַינו על יסוד הידיעה המדֻמָּה שהם יודעים על־פי טעותם את האמת הגמורה. הצרפתי נשען על בינתו, על כי הוא בעיניו נחמד בשכלו ובגופו ולוקח נפשות גברים ונשים יחד. האנגלי נשען על בינתו מדעתו, כי הוא אזרח בממלכה העולה על כל הממלכות בסדריה הטובים, אשר על־כן הוא יודע תמיד, בתור אנגלי, מה לעשות, ויודע, שכל מה שהוא עושה בתור אנגלי אך טוב הוא בלי־ספק. האיטלקי נשען על בינתו, על כי הוא מתרגז ושוכח על־נקלה את נפשו ואת נפשות אחרים. הרוסי נשען על בינתו, דוקא מפני שאינו יודע ואינו רוצה לדעת מאומה, מפּני שאינו מאמין, שאפשר לדעת דבר. והאשכנזי קשה מִכֻּלם בדבר הזה, הוא תקיף בדעתו ומִתְגַּנֶּה יותר מכֻּלם, באשר הוא מדַמה בנפשו, כי הוא יודע את האמת, את התורה שהמציא הוא בעצמו ושאף־על־פי־כן היא אמת מָחלטת בעיניו.

ממין זה היה פּפוּל בלי כל ספק. שיטת ההליכה לנֹכח, אשר דלה ממלחמות פרידריך הגדול, היתה לו לתורה שלֵמה, וכל מה שמצא בדברי המלחמות האחרונות היה בעיניו דרך־תהפוכות, מעשה־פראים, התנגשות פרועה, שנעשו בה כל־כך הרבה שגיאות משני הצדדים, שלא יכלו המלחמות האלה להִקָּרא מלחמות: לא כדין היו ולא יכלו להיות ענין לתורה מדעית.

בשנת 1806 היה פּפוּל אחד מעורכי תכניתהּ של המלחמה, שנגמרה במפלות יֶנָה ואוֹיאֶרְשְׁטֶט; אך באחריתה זאת לא מצא לא ראיה ולא זֵכר לסתירת תורתו. להפך, על־פי דעתו רק בגלל אשר לא דקדקו במצוותיה באה כל הצרה הזאת, ובשפת־הלצון המיֻחדת לו כטוֹב לבו עליו אמר: “איך זַאגטע יא, דאס די גאנצע געשיכטע צום טייפעל געהען ווערדע”. פּפוּל היה אחד מן המלֻמדים הדבקים בתורתם כל־כך, שהם שוכחים בגללה את מטרתה, את ההלכה למעשה; מאהבתו את הלמוד היה שונא כל עבודה מעשית ולא רצה לטפל בה כלל. הוא גם שמח על כי נִגפו במלחמה, כי הכִּשלון הזה, שנכשלו בנטוֹתם במעשה מן ההלכה, היה אך ראיה בידו, שתורתו אמת.

הוא דִבּר דברים אחדים עם הנסיך אנדרי ועם צ’רנישוב על־אודות המלחמה הזאת כיודע מראש, כי אך מרה תהי אחריתה, וכי גם אינו מצטער על זה. שִׁבֳּלֵי־שְׂעָרו הזקופות על ראשו, שלא נסרקו, וקוֻצות צדעיו הקטנות, שנסרקו בחפזון, העידו על זה בשפה ברורה.

אחרי־כן עבר אל החדר השני, ומיד נשמעו משם קולות תלונותיו בהברת־הבַּס שלו.

יא    🔗

עוד לא הספיק הנסיך אנדרי להביט אחרי פּפוּל בצאתו, והגרף בֶּניגסֶן בא בחפזון החדרה וַיַּרכּן בראשו לבולקונסקי ובלי כל שהִיה עבר אל הַקַּבּינֶט ואגב־אורחא צוה איזה דברים את האדיוטנט שלו. הקיסר רכב מאחריו, ועל־כן מהר בניגסֶן להכין איזה דבר נחוץ ולשוב ולצאת לקראת הקיסר. צֶ’רנישוב והנסיך אנדרי יצאו אל מרפסת המבוא. הקיסר ירד מעל סוסו, ומראהו כאיש עיף. המרקיז פּאוּלוּצ’י דבּר איזה דברים אל הקיסר. הקיסר הטה ראשו הצדה ושמע בפנים נזעמים קצת מה שדבר אליו פאולוצ’י בהתלהבות מיֻחדה. הקיסר נטה ללכת הלאה ונִכּר היה בו, שהוא רוצה לשים קץ לשׂיחה; אך האיטלקי, שכבר התרגז והסתּמק, שכח את הלכות דרך־הארץ וילך אחריו ויוסף לדבּר:

– ועל־דבר האיש, אשר יעץ לחנות פּה על שפת הדריסה, – אמר פּאוּלוצ’י, בשעה שהקיסר עלה במעלות הקטנות וירא את הנסיך אנדרי ויתבונן בקלסתר־פניו הזר לו, – על־דבר האישׁ הזה, אדוני הקיסר, – הוסיף פאולוצ’י בהתרגזות יתרה, כמו מבלי יכֹלת להתאפק עוד, – האיש, אשר יעץ לחנות פה על שפת הדריסה, לו אני רואֶה אך אחת משתי אלה: או סגירה בבית־המשֻׁגעים או תליה.

הקיסר לא גמר לשמוע, וכמו לא הגיעו לאזניו דבריו האחרונים של אותו האיטלקי, ויכּר את בולקונסקי ויפן אליו בשפת־חסד:

– אני שמח מאד לראותך; לֶךְ־לְךָ אל החדר, שנאספו בו, והַמְתֵּן לי שם.

הקיסר עבר אל הַקַּבּינֶט. אחריו עברו הנסיך פטר מיכַאיְלוביץ' ווֹלקונסקי והבּרון שטֵין, ואחריהם נסגרה הדלת. הנסיך אנדרי עבר, ברשיון הקיסר, עם פאוּלוּצ’י, אשר נודע לו עוד בטורקיה, אל חדר־האורחים, מקום אספת המועצה.

הנסיך פטר מיכאילוביץ' ווֹלקונסקי היה כמין ראש־השטַבּ של הקיסר. ווֹלקוֹנסקי יצא מן הקבינט ויבֵא בידו מַפּות־ארץ אל חדר־האורחים וישׂימן לפניו על השלחן, ואַחַר שׂם לפני הנאספים את השאלות, אשר בקש לשמוע מה שיאמרו עליהן. יסודו של דבר היה, שבלילה באה שמועה (שנכזבה אחרי־כן), שהצרפתים התחילו מקיפים מעט־מעט את המחנה שעל־יד הדריסה.

ראשונה פתח הגנרל ארמפֶלד והציע פּתאם, כדי לקדם פני הרעה, להעביר את המחנה אל מקום, אשר לא עלה על לב איש ואשר לא נמצא לו כל טעם (חוץ מרצונו של בעל־ההצעה להראות, שגם הוא בר־דעת), מעֵבר למסלות פטרבורג ומוסקבה, ששם היה, על־פי דעתו, לַחַיל להתחבר ולהכּון לקראת האויב. נראה היטב, שמחשבה זו הוכנה בלבו מכבר, והוא הרצה אותה עתה, בעִקרו של דבר, לא כדי להשיב על השאלות, שבאמת לא נמצא כל תשובה בה עליהן, כי־אם בחפצו להביעהּ בין כה ברבים. זאת היתה אחת ממליוני ההצעות, שהיה אפשר להמציאן ולהסבירן בבלי דעת מאומה ממה שעתיד להעָשׂות במלחמה הזאת. מקצת הנאספים נחלקו עליו, ומקצתם סיעו לו. ראש־הגדוד הצעיר טוֹל נכנס בעבי־הקורה נגד דעתו של הגנרל השוֵידי ובשעת הוכּוחים הוציא מכיסו שעל יְרֵכוֹ מחברת כתובה מרֹאשה ועד סופה ובקש רשות לקראהּ באזני החבורה. במאמר גדול ומפֹרט הציע טוֹל תכנית חדשה, מתנגדת לגמרי גם לדעתו של ארמפֶלד גם לדעתו של פּפוּל. פּאוּלוּצ’י השיב על דברי טוֹל והציע תכנית של הליכה לפנים והשׂתּערות, באמרו, שרק במעשׂה־השׂתערות היה אפשר לצאת מתוך הערפּליות והמצוֹדָה – כן כִּנה את המחנה הדריסאי, שנמצאו הרוּסים בה. פּפוּל ומתֻרְגְמָנוֹ ווֹלצוֹגֶן (אשר היה לו לגשר בענינים שבחצר) החרישו ולא ענו דבר בשעת הוכוחים. פּפוּל אך נָער בגרונו דרך־בוז והראה בזה, שלעולם לא ישפיל כבודו להשיב על דברי־הבל כאלה. אך כאשר העיר אותו הנסיך ווֹלקונסקי, מנהל הוכּוחים, לחַווֹת דעתו, אמר את הדברים האלה בלבד:

– מה חֵפץ לשאֹל עוד אותי? הנה הגנרל ארמפלד הציע מקום יפה בלי כל מחסה מאחור; או השתערות על־פי האדון האיטלקי הזה, – יפה מאד; או להסוג אחור – גם זה טוב. למה זה תשאלוני? הלא יודעים אתם הכֹּל בעצמכם יותר ממני.

אך כאשר אמר וולקונסקי בפנים נזעמים קצת, כי הוא שואל מה דעתו בשם הקיסר, עמד פּפול על רגליו ויחל לדבר בהתלהבות, שבאה עליו פתאֹם:

– את הכֹּל שִׁחתו, את הכֹּל עִבּתוּ, כל אחד חשב, שהוא יודע יותר, ועתה באו אלי. כיצד יְתֻקן? אין כאן מה לתקן. צריך למלא הכֹּל בדיוק על־פּי היסודות אשר בארתי, – אמר בדפקו באצבעותיו הקשות על השלחן. – איזה עכּוב בדבר? הבלים, מעשי־יַלדות.

ובאמרו זאת קרב אל המפה ויחל לדבר במהירות ובהושטת אצבעו היבֵשה למקומות שונים במפה ולהסביר בראיות, שכּל מקרה שׁבעולם לא יוכל לשנות את טובו ותועלתו של המחנה הדריסאי, שהכֹּל צפוי בו ושאם באמת ינסה האויב ללכת סחור סחור, אבד יאבד מבלי מנוס.

פאולוצ’י, אשר לא ידע אשכנזית, התחיל שואל אותו צרפתית. ווֹלצוֹגן חש לעזרת פּפוּל אדוניו, אשר דבּר צרפתית שלא כהוגן, והתחיל מתרגם דבריו, ובקֹשי הספיק לתרגם הכֹּל, כי פּפוּל הביא ראיות בשפתים מהירות, כי הכֹּל, כל דבר, – לא רק מה שקרה, כי־אם גם מה שיכול לקרות – הכֹּל היה צפוי בתבניתו וכי אם עתה נמצאו מכשולים, אין זה אלא מפני שלא הכֹּל נעשה בדיוק. בלי־הפסק צחק לשם לגלוג והביא ראיות לדבריו ולאחרונה חדל להביא ראיות, ודרך־בוז חדל, כאשר יחדל מַתּימַטיקן לבחון בבחינות שונות את חשבונו, לאחר שהֻברר לו, שלא טעה בו בשום דבר. ווֹלצוֹגֶן נכנס תחתיו ויוסף להסביר את רעיוניו של פּפוּל צרפתית, ובדבּרו פנה אליו וישאלהו לפעמים: “ניכט וואהר, עקסעלענץ?” ופּפוּל, כאדם שאינו מבחין בשעת התלהבותו במלחמה בין חבריו ובין אויביו, נתן קול־זעמו גם על בן־בריתו, על ווֹלצוגן.

– כן הוא, מה יש עוד להסביר בדבר הזה?

פאולוצ’י ומישוֹ התנפלו שניהם יחדיו בלשון־צרפת על ווֹלצוגן. ארמפֶלד ערך דבריו אל פּפוּל אשכנזית. טול הסביר את דעתו לנסיך ווֹלקונסקי רוסית. והנסיך אנדרי שמע ויתבונן בלי דַבּר דבר.

יותר מכל האנשים האלה העיר פּפוּל, המלא זעם, התקיף בדעתו והנשען בלי גבול וטעם על בינתו, רגש־השתתפות בלב הנסיך אנדרי. ברור היה, כי הוא האחד בין כל הנמצאים שם, אשר לא בקש מאומה לנפשו, לא שׂנא איש בלבבו, וכל חפצו היה אך להוציא לפעֻלה את התכנית אשר יצר על־פי התורה, שנקנתה לו בשנות עמל רב. מגֻחך היה, לטֹרח היה בשפת־הֲתוּלָיו, אבל עם זה העיר גם כבוד לעצמו בדבקו בכל לבבו בַדֵּעה הנכונה בעיניו. ועוד יתרון אחד היה לו: בכל דברי הנואמים, חוץ ממנו, הֻרגשה מדה אחת, אשר לא היתה במועצה הצבאית בשנת 1805 – והיא: אימה מסֻתָּרה, אבל גדולה מאד, מפני גאוֹנוּתו של נפוליון, והאימה הזאת הֻבּעָה בכל תשובה על דבריו. הכֹּל נחשב לאפשר לנפוליון, מכל עֵבר היה יכול לבוא על־פי דעתם, ובשמו הנורא בִטלו איש את עצת רעהו. רק פּפוּל לבדו חשב לפי הנראה, גם את נפוליון לפרא־אדם, כמו שחשב את כל המתנגדים לתורתו. אך מלבד רגש־הכבוד העיר פּפוּל בלב הנסיך אנדרי גם רגש חמלה. על־פי מדברם של בני־החצר בפנותם אליו, על־פי הדברים שהרשה פאולוצ’י לעצמו לאמר לקיסר, וביחוד על־פי איזו רתחנות, שהֻבּעה בלשונו של פּפוּל בעצמו, נראה, שכבר נודע ושגם הוא בעצמו הרגיש, שקרובה מפּלתו. ובכל הבטחון אשר בטח בחכמתו ובכל התוּליו האשכנזיים, המלאים תלונה, היה נִקְלֶה למראה בשׂערו הַמָּחֳלָק על צדעיו ובראשי־השבּלים הזקופים על קדקדו. ברור היה, אף־על־פי שהתאמץ לעטות מעטה רֹגז ובוז, שאבלה נפשו מאד, על כי המקרה האחד לבחון את שיטתו בחינה גדולה במעשה רב ולהוכיח לעיני כל הארץ שהיא הנכונה – הולך ונשמט מידו.

הַוִּכּוחים נמשכו זמן רב, וכאשר נמשכו כן חזקו המחלוֹקוֹת וגם הגיעו לכלל צעקות וגדופים, וכן הֻקְשָׁה למצֹא איזו מסקנה כללית מכל מה שנאמר שם. הנסיך אנדרי הקשיב וישמע את המשא־ומתן הזה בַלשונות השונות, את ההשערות ואת העֵצות ואת הפְּרָכות ואת הצעקות. ובלבו אך תמַהּ על מה שדברו כֻלָּם. הרעיונות, שהיו עולים על רוחו עוד לפני ימים רבים ולעתּים קרובות בימי עסקנותו הצבאית, הרעיונות, שאין כל תורה צבאית, ואין מקום לה לתורה כזאת. וממילא אין מקום גם למה שקוראים גאון בתורה הזאת, היו לו באותה שעה לאמת ברורה וגלויה לעינים. “איזו תורה ואיזו חכמה אפשר למצֹא בדבר, שתנאיו ופרטיו אינם ידועים ואינם עשׂוּים להתברר מראש, ושכֹּחם של העוסקים בו נעלם עוד יותר. איש לא יָכֹל ולא יוכל לדעת, באיזה מצב יהיה חילנו וחיל האויב ביום מחר, ואיש לא יוכל לדעת, מה כֹּחה של פלֻגה זו או זו. לפעמים בזמן שאין בַּשוּרה הראשונה רַך־לב, אשר יקרא: “נגזרנו!” וינוס, ויש תחתיו בן־חיל שמֵח ואמיץ־לב, אשר יקרא “אוּרַא!”, שקולים חמשת אלפים כנגד שלשים אלף, כמעשה שהיה על־יד שֶׁנְגְּרַבֶּן; ויש אשר ינוסו חמשים אלף מפני שמונת אלפים, כבמגפת אויסטֶרליץ. ואיזו תורה מדעית יכולה להיות בדבר כזה, שאין לדעת בו מאומה מראש, כבכל דבר מעשׂי, ושהכֹּל תלוי בו בתנאים אין־מספר, שפעֻלתם תִּוָּדע ברגע האחד, אשר אין איש יודע מתי יבוא. ארמפֶלד אומר, כי חילנו “נגזר”, ופאולוצ’י אומר, כי אנחנו העמדנו את החיל הצרפתי בין שתי מדורות־אש; מישוֹ אומר, כי המחנה הדריסאי לא יצלח, יען כי הנהר מאחריו, ופּפול אומר, כי זה משׂגַּבּו. טוֹל יועץ עצה אחת, ארמפֶלד יועץ עצה אחרת; וכל העצות טובות, וכֻלן כאחת רעות, והתועלת שבכל אחת מהן אינה יכולה להתברר אלא ברגע שיעָשׂה המעשה. ולמה זה אומרים כֻּלם: איש־המלחמה הגאוני? האם גאון הוא האיש היודע לצווֹת בשעה הצריכה לכך להביא פכסמים וללכת זה ימינה וזה שמאלה? רק באשר שרי־הצבאות אזורים בהוד ובממשל והמוני מנֻוָּלים מחניפים לבעלי־ממשל ומיַחסים להם מדות גאונים שאינן מטבע ברִיָּתם. להפך, הגנרלים המעֻלים, אשר ידעתי, טפשים הם או חולמים בהקיץ. המעֻלה שבהם – בַּגרַטיון, נפוליון בעצמו אמר עליו כזאת. ובונַפַּרטי בעצמו! אני זוכר את פניו, אשר מלאו גאותנות וקֹצר־דעת, בראותי אותו בשׂדֵה אויסטרליץ. לא רק גאוֹנוּת ומדות מיֻחדות אחרות אינן דרושות לשׂר־צבא טוב, כי־אם להפך, דרוש לו חסרון המדות הנשׂגבות והמעֻלות שבאדם, – חסרון אהבה, פיוטיות, עדינות ורוח בקֹרת פילוסופית. הוא צריך להיות קצר־דעת, בטוח בכל לבו, שמַה שהוא עושה דבר גדול הוא מאד (אם אין, תקצר רוחו לעשותו), ורק אז יהיה שר־צבא גבור. אוי לו, אם אדם הוא, – אם יאהב, אם יחמול, אם ישית לב להתבונן מה טוב ומה איננו טוב. לא יפלא, כי עוד בימי־קדם העלו אותם בזיוף למעלת גאונים, כי על־כן היו בעלי־המשׂרה. הצלחתם במעשי־מלחמה תלויה לא בהם, כי־אם באיש, אשר יקרא בשוּרות אנשי־הצבא: “אבדנו” או “אוּרַא!” ורק העובר בשורות האלה יוכל לאמר בבטחה, שהוא מביא תועלת!”

ככה דבּר עם לבבו הנסיך אנדרי בשמעו את המשא־ומתן ולא נעור עד שקרא לו פּאוּלוּצ’י, וכֻלם קמו ללכת איש לדרכו.

ביום השני, בשעת בקור החיל, שאל הקיסר את הנסיך אנדרי, איפה הוא חפץ לעבוד. והנסיך אנדרי הטריד את עצמו לכל ימי חייו מעולם החצרנים, כי לא בקש לו משמרת בין רואי פני הקיסר, כי־אם רשיון לעבוד בצבא.

יב    🔗

לפני תחלת המלחמה בא אל רוסטוב מכתב מאבותיו, ובו הודיעו לו בלשון קצרה על־דבר מחלת נַטַּשה והפרת ברית ארושיה עם הנסיך אנדרי (ובארו לו, כי נַטשה השיבה את פניו) ושוב בקשו מאתו, שיתפטר ויבוא הביתה. ניקולי גם לא נסה, אחרי קראו את המכתב הזה, לבקש חֻפשה או פטורים, ויכתוב לאבותיו, כי צר לו מאד על כי נטשה חולה ועל כי בָטלו ארושיה, וכי יעשה כל אשר תמצא ידו למַלֵּא חפצם. ולסוניה כתב מכתב מיֻחד.

“ידידתי הנערצה, חמדת־נפשי”, כתב לה. “חוץ מחובת־הכבוד לא היה שום דבר יכול לעצרני משוּב אל הכפר. אבל עתה, לפני תחלת המלחמה, הייתי חושב את עצמי לחוטא לא רק לכל חברי, כי־אם גם לנפשי, אִלו בחַרתי בטובתי הפרטית ודחיתי מפניה את חובתי ואת אהבתי לארץ־מולדתי. אבל זאת פרידתנו האחרונה. האמיני נא, כי מיד אחרי המלחמה, אם אחיה ועוד אהיה אהוב לך, אעזוב הכֹּל ואעוף אליך ללחוץ אותך לכל ימי אל לבי הבוער באהבתך”.

ובאמת אך תחלת המלחמה היא שעצרה את רוסטוב והניאה אותו מבּוא ומקחת לו את סוניה לאשה, כאשר הבטיח. ימי הבציר באוֹטרַדֶּנסקוֹיֶה והציד והחֹרף וחגי צאת השנה ואהבת סוניה העירו בו תקוות שַׁלוה ונחת של חיי־אצילים, אשר לא ידע קֹדם לזה ואשר משכו עתה את לבו. “אשה יפה, ילדים, עדת כלבים רדפנים טובים, עשׂר או שתים־עשרה חבורות זרזירים עזי־נפש, עסקי־אחֻזה, שכנים, עבודה בעניני הצבור…” היה אומר בלבו. אבל הימים היו ימי מלחמה והוטל עליו להִשָּׁאר בגדוד. ומאשר הוטל עליו להשאר, היה שמח כדרכו גם בחיי הגדוד, שהֻרגל בהם, ועלתה בידו להמתיק לעצמו גם את החיים האלה.

בשובו אל הגדוד אחרי ימי חֻפשו קִדמו חבריו את פניו בשמחה, ואחרי־כן נשלח לחַזק את מצב הגדוד ויבֵא מרוסיה הקטנה סוסים טובים ויפים, אשר היו לו לשמחת־לב וינחל תהלה בגללם מן השרים הגבוהים ממנו. בשעת פרידתו הֹעֲלָה למדרגת רוֹטמיסטר, וכאשר הובא הגדוד במצב שעת־מלחמה ונתרבו פקידיו, הוּשב לו האֶסקדרון, שהָפקד עליו קֹדם לזה.

והמלחמה הוּחַלה, והגדוד הֻסַּע לפולין, ושכר כפול נִתּן, ואופיצרים חדשים באו, אנשים חדשים וסוסים חדשים, והעִקר הוא, שהחדוה היתֵרה, המצויה בתחלת מלחמה, נתפשטה בין פקידי החיל; ורוסטוב, בדעתו את שמו הטוב בגדוד, היה אך שמח ועסוק בעניני עבודתו, אף־על־פי שידע, שהוא עתיד לעזבהּ בעוד ימים מועטים או מרֻבּים.

פלֻגות החיל נסוגו מוִילנה מפני סבות מָרכּבות שונות, מדיניות־פנימיות, פוליטיות וטכסיסיות. לכל פסיעה ופסיעה שבנסיגה זו נלוה סבך של שאיפות וסברות ותאוות שונות בשטַבּ הראשי. אך להוּזַרים שבגדוד הפַּבלוֹגרַדי היתה הנסיגה הזאת במבחר ימי־הקיץ עם לקיחת צֵדה מַספקת דבר פשוט שבפשוטים ומשַׂמַּח־לב עד־מאד. להתעצב, להתיָרא ולסכסך יָכלו אך בני המעון הראשי, אבל בתוך החיל בעצמו גם לא שאלו האנשים בלבם, אנה הם הולכים ולשֵׁם מה. אם הצטערו על הנסיגה, לא הצטערו אלא מפני שהֻצרכו לצאת מדירה שהֻרגלו בה או לעזוב עלמה יפה. גם אם עלה על לב איש מהם, שאין הדברים כתקונם, היה אותו האיש מתאמץ, כראוי לאיש־צבא הגון, להיות שמח, לבלתי הרהר במהלך המלחמה ולהרהר אך במה שעליו לעשות באותה שעה. בראשונה עמדו ושמחו על־יד וִילנה, שם התקרבו אל בעלי־האחֻזות הפולניים והיו נכונים בכל שעה לבקורי הקיסר ומצביאים גבוהים אחרים. אחרי־כן נצטַוו להסוג עד לפני העירה סוֶנציַאני ולבער את הַצֵּדה, אשר לא יכלו לקחת אִתּם. את סוֶנציַאני זכרו ההוזרים אך באשר היה מחנֵהם שם “מחנה שכּוֹרים” – כן קרא כל החיל למחנֵה סוֶנציַאני – ובאשר הֻגשו בִסְוֶנציַאני הרבה קֻבלנות על החיל, על כי בכֹח הפקֻדה שנִתּנה להם לקחת צֵדה מכל אשר ימצאו, גזלו ולקחו מאצילים פולניים בדין צֵדה גם סוסים, גם מרכבות, גם יריעות. ורוסטוב זכר את סוֶנציאני, על כי ביום הראשון לכניסתם לעירה זו היה לראש־הצופים ולא יכֹל לעצור בבני האסקַדרון שלו, שכֻּלם כאחד שתו לשכרה, ויוציאו מן האוצר שלא מדעתו חמש חביות שֵׁכר ישן. מסוֶנציאני הוסיפו להִסוג עד דריסה, וגם משם נסוגו וילכו הלוך וקרוב אל גבולי רוסיה.

בשלשה־עשר ביולי באו הפַּבלוגרדיים בפעם הראשונה במעשה־קרב ממש.

בשנים־עשר בערב לפני יום־המעשה ההוא היה סער גדול וגשם וברד. בכלל רבו הסערות בימי הקיץ שבשנת 1812.

שני אסקַדרונים פַּבלוגרַדיים עמדו בדמות מחנה־אֹהלים באמצע שׂדֵה־שִׁפּון, שכבר היה לקָמָה שגמלו שִׁבּליה, אבל נשחת כֻּלו ברגלי בקר וסוסים. גשם שוטף היה, ורוסטוב ישב עם אופיצר צעיר חביב לו, אִילְאִין שמו, באהל ארעי קטן. והנה אחד האופיצרים שבגדודם, בעל שׂפם אָרֹך בולט ויוצא גם מלחייו, אשר עֲצרוֹ הגשם ברָכבו מן השטַבּ, נכנס אצל רוסטוב.

– מן השטַבּ אני בא, אדוני הגרף. השמעת את מעשה גבורתו של רַיֶּבְסְקִי? – פנה אליו האופיצר ויספר לו את פרטי הקרב שעל־יד סַלטַנוב.

רוסטוב לחץ כתפיו אל צוארו, אשר באו מים עליו, ויעַשן שפופרתו בהקשיבו ובשימו עיניו לפעמים על האופיצר הצעיר, אשר ישב ונלחץ אצלו. האופיצר הזה, שהיה עוד נער בן שש־עשרה שנה ונכנס לגדוד לפני ימים מעטים, התנהג בעת ההיא עם ניקולי, כמו שהתנהג ניקולי לפני שבע שנים עם דֶנִיסוב. אִילְאִין התאמץ לחקות את רוסטוב בכל דבר ואהב אותו כאהבת אשה את בחירהּ.

האופיצר אֶרֶך־השׂפם, זַדְרזִ’ינסקי שמו, ספּר ברֹב דברים והתלהבות, כי שֶׂכֶר סַלטַנוב היה כמַעבר־התֶּרמוֹפילים לָרוּסים, כי הגנרל רַיֶּבסקי עשׂה שם כמעשה אחד מגבורי ימי־קדם. הוא ספּר, כי רַיֶּבסקי הוציא את שני בניו על הַשֶּׂכֶר אל מול פני היריה הנוראה, ובשוּרה אחת עמהם הלך להשתער. רוסטוב שמע את הספור בשׂוּם־לב, אך לא רק לא אמר דבר כמסַיֵּע לזַדרזִ’ינסקי לענין התלהבותו, כי־אם להפך, מראהו היה כמראה איש מתבַּיֵּש במה שמספרים לו, אף־על־פי שאינו רוצה להשיב. אחרי מלחמות אויסטרליץ ושנת 1807 ידע רוסטוב על־פי מעשה שהיה בו בעצמו, כי כל המסַפּרים מעשי־מלחמה נוהגים לשַׁקר, כמו שדִבּר שקר גם הוא בסַפּרו מה שנעשה לעיניו; והשנית, כבר היה מנֻסֶּה כל־כך, שידע, שכּל מה שֶׁיֵּעָשׂה במלחמה איננו כמו שאנו יכולים לשער ולספּר. ועל־כן לא יָשַׁר בעיניו ספורו של זַדרז’ינסקי ולא יָשַׁר בעיניו גם זַדרז’ינסקי בעצמו, שהיה רגיל להשפיל ולגחון בשׂפמו היוצא מלחייו אל פני איש־דבָרו, ובזה היה למשא על רוסטוב באהלו הצר. רוסטוב הביט אליו והחריש. “ראשונה, – אמר רוסטוב בלבו, – על השֶׂכֶר. אשר השתערו עליו, גדלו בודאי הרעש והלחץ כל־כך, שאם גם הוציא רַיֶּבסקי את בניו שמה, לא יכֹל המעשה הזה להשפיע אלא על עשרת האנשים, אשר היו סמוכים לו, ושאר האנשים לא יכלו גם לראות, איככה ועם מי הלך רַיֶּבסקי שם. אבל גם הָרואים זאת לא יכלו להתלהב הרבה, כי מה היה להם ולרחמי־האב שבלב רַיֶּבסקי, בשעה שהיו חייהם הם תלואים להם מנגד? גם לא היה גורל ארץ־המולדת תלוי בלכידת הַשֶּׂכֶר הַסַּלטַנובי, כמו שמתארים את המאורע במַעבר־התֶּרמופילים. ואם כן, למה היה לו להקריב קרבן כזה? ומלבד זאת מה לילדים ולמלחמה? אני לא רק לא הייתי מביא את פֶּטיה אחי, כי־אם גם את אִילְאִין, את הנער הזר הזה, באשר הוא נער טוב, הייתי מתאמץ להעמיד באחד המקומות הבטוחים”, הוסיף רוסטוב לדבּר אל לבו, בהקשיבו לדברי זַדרז’ינסקי. אך הוא לא השמיע את הגיון־לבו: גם בזה היה בעל־נסיון: הוא ידע, כי הספור הזה היה עשוי לרומם את גבורי רוסיה, ועל־כן הוטל עליו לעשות את עצמו, כאלו אינו מטיל ספק בדבר. וכן עשׂה.

– אבל אין כֹּח עוד, – אמר אִילְאִין, אשר התבונן, כי לא טובה שיחת זַדרז’ינסקי בעיני רוסטוב. – גם אנפילאותי, גם כֻּתּנתי, גם אני בעצמי משֻׁטף במים. אלכה־נא ואבקש מחסה. כמדֻמה לי, שהוּקל הגשם קצת.

אִילְאִין יצא, וזַדרז’ינסקי רכב לדרכו.

בעוד חמשה רגעים בא אִילאִין במרוצה ברגלים משַׁכְשְׁכות ברפש אל האֹהל.

– אורַא! רוסטוב, נלכה־נא מהר. מצאתי! הנה בית־מלון כמאתים צעדים מפֹּה, וכבר באו שמה אנשינו. לפחות נתיַבּש קצת; גם מריה הֶנרִיכוֹבנה שם.

מריה הֶנריכובנה היתה אשת הדוקטור שבגדוד, אשה אשכנזית צעירה ויפה, אשר נשא לו בפולין, הדוקטור הוביל אותה אתו בכל מקום בלכתו עם גדוד ההוזרים, אם מאשר לא היה לו במה לפרנסהּ בביתו, אם מאשר לא רצה להִפּרד מאשתו הצעירה בימים הראשונים שאחרי חתֻנתם, וקנאת הדוקטור הזה היתה למלה ולשחוק רגיל בפי האופיצרים ההוזריים.

רוסטוב מהר ושׂם עליו את אדרתו ויקרא ללַברוּשקה ללכת ולקחת עמו את החפצים וילך אחרי אִילאִין, פעם הֶחליק ברפש ופעם דָרך ושכשך בו בחשכת הלילה, אשר האירוה לפעמים ברקים רחוקים, והגשם הלך הלוך ורפֹה.

– רוסטוב, אַיֶּךָּ?

– פה. אך זה ברק! – דבּרו זה אל זה.

יג    🔗

בבית־המלון הכפרי, אשר עמדה עגלת הדוקטור לפניו, כבר נמצאו חמשה אוֹפיצרים. מריה הֶנריכובנה, אשכנזית צעירה ובריאה, ישבה על אצטַבּה רחבה בפִּנה הראשונה, ולסוּטה קצרה עליה ושביס־לילה על ראשה. בעלה הדוקטור נרדם מאחריה. רוסטוב ואילְאִין באו החדרה ונתקבלו בקריאות צהלה וצחוק.

– אבל מה עליזים אתם, – אמר רוסטוב בצחוק.

– ואתם על־מה אתם מפהקים?

– בני־חיל! מים שוטפים מהם! את חדר־אורחינו תרטיבו.

– אל תטַנפו את שמלתה של מריה הֶנריכובנה, – ענו קולות אחדים.

רוסטוב ואִילאִין מהרו לבקש להם קרן־זוית, אשר יוכלו לחַלף בה את שמלותיהם הַמָּרטָבות, בלי פגוע ברגשי צניעותה של מריה הֶנריכובנה. כבר סרו אל מאחרי המחיצה לְחַלֵּף את שמלותיהם שם; אבל בחדר הקטן ההוא ישבו שלשה אופיצרים וימלאוהו, בלי הוֹתר מקום בו עוד, וישַׂחקו בקלפים, ונר אחד לפניהם בתֵבה ריקה, ובעד כל הון לא רצו לעזוב מקומם לאחר. אך מריה הֶנריכובנה נתנה להם לפי שעה את שמלתה לעשותה למסך, ומאחרי המסך הזה התפּשטו רוסטוב ואִילאִין בעזרת לַברוּשקה, שהביא להם חבילות בגדים, את בגדיהם הלחים וילבשו יבשים תחתיהם.

בתנור הרעוע הֻבְעֲרָה אש. ונסר הובא והֻדְבַּק על שתי מִרדָּעות ומעטפת־סוס הוּשׂמה על הנסר, ומֵחַם קטן הובא וארון של עוברי־דרכים וחצי בקבוק רוֹם, ומריה הֶנריכובנה נתבקשה לנהֹג מנהג בעלת־בית, וכל הנמצאים שם נאספו מסביב לה. זה הושיט לה מטפחת־אף, לבעבור תמחה בה את כפיה הנחמדות; זה שׂם מעיל הונגרי תחת רגליה הקטנות להגן מפני הטחב; זה תלה אדרת על החלון למסך; זה הִשִּׁיב זבובים מעל פני אישהּ, כדי שלא יֵעוֹר.

– הניחו לו, – אמרה מריה הֶנריכובנה בבת־צחוק מתוך בישנות וגיל, – אחרי לילה בלי־שֵׁנה הוא ישן היטב גם בלא זה.

– לא כן, מריה הֶנריכובנה, – ענה האופיצר: – לפני דוקטור יש להתרפּס. אולי יחמול גם עלי, כאשר יצטרך לגזור את אחת מרגלי או מידי.

כוסות היו שם אך שלש; המים היו עכורים כל־כך, שלא יכלו לדעת, הֶחָזק הוא הַטֵּה אם רפה, והַמֵּחַם הֵכיל אך שש כוסות, אבל בגלל זה נָעַם עוד יותר לקבל איש כוסו בזמנו על־פי מספר שניו מידי מריה הֶנריכובנה הקטנות והרכות, אשר צפּרניהן לא נֻקוּ למדי. לפי מה שנדמה, אהבו כל האופיצרים בערב ההוא באמת את מריה הֶנריכובנה. גם אותם האופיצרים, שֶׁשִּׂחקו מאחרי המחיצה בקלפים, עזבו מהר את מִשׂחקם ועברו אל הַמֵּחַם, כי נגררו אחרי הזרם הכללי לבקש אהבה מאת מריה הֶנריכובנה. מריה הנריכובנה ראתה, כי צעירים יפים ועדינים כאלה יסֻבּוה, ולבה עלץ בקרבה ופניה נהרו, אף־על־פי שהתאמצה לכסות זאת ונִכּר היה בה, שלכל תנועה שנע בעלה בשנתו ירֵאה היא שמא יעור.

כף לְטֵה היתה שם רק אחת; סֻכּר היה שם יותר מכֹּל, אך לא הספיקו לבללו, ועל־כן גמרו, שהיא תִבְחַש לכל אחד את כוסו בזמנו. רוסטוב בקש גם הוא, בקבלו את כוסו ובתִתּוֹ בה רום, ממריה הנריכובנה, שתבחש לו.

– הלא אין סֻכָּר בכוסך? – אמרה בחיוך שאינו פוסק, כאלו היה כל מה שדִבּרה היא ושדִבּרו אחרים מבדח מאד את הלב ומתפרש גם שלא כפשוטו.

– אני לא סֻכָּר אבקש לי, כי־אם שֶׁתִּבְחֲשי בידך הנעימה.

מרה הנריכובנה נאותה לו והתחילה מבקשת את הכף, אשר באה בין כה בידי אחר.

– באצבעך, מריה הנריכובנה, – אמר רוסטוב: – כך ינעם עוד יותר.

– רותחים! – אמרה מריה הנריכובנה והסתּמקה מרֹב עֹנג.

ואִילְאִין לקח דלי־מים וַיַּטף בו מעט רום וַיַּקרב אל מריה הנריכובנה ויבקש מאתהּ לערבב קצת באצבעהּ.

– זה כוסי – אמר לה, – אך אצבעך תשׂימו בו ושתיתי את הכֹּל.

כאשר גמר לשתות את אשר במחם, לקח רוסטוב את הקלפים וַיַּצָע לשַׂחק עם מריה הֶנריכובנה במלכים. אז הפילו גורל, מי יהי איש־משחָקהּ של מריה הנריכובנה. דיני המשחק היו, על־פי הצעת רוסטוב, שמי שיהיה למלך, יהיה רשאי לנשוק למריה הנריכובנה על־גב ידה, ומי שיהיה לנִקְלֶה במשחק, ילך להרתיח את הַמֵּחַם לַדוקטור, כשֶׁיֵּעור זה משנתו.

– ואם מריה הנריכובנה תהי למלך? – שאל אִילְאִין.

– היא מלכה מכל־מקום! וכל דברהּ חֹק ולא יעבֹר.

המשׂחק אך הוּחל, ופתאם הורם מאחרי מריה הנריכובנה ראשו הפרוע והמעֻבָּת של הדוקטור. הוא לא ישן זה זמן רב ויקשב וישמע מה שנאמר ונעשה שם, וכנראה לא מצא כל דבר נעים ומגֻחָך או מבדח את הלב בכל מה שנאמר ונעשה. פניו היו זועפים ועצובים. הוא לא נתן שלום לאופיצרים, אך התגרד קצת ויבקש רשות לצאת, כי גדרו את הדרך בעדו. הוא אך יצא, וכל האופיצרים צחקו צחוק גדול, ומריה הנריכובנה נסתמקה עד זוב דמעה, ובזה היתה נחמדה עוד יותר בעיני האופיצרים. והדוקטור שב מהחצר ואמר לאשתו (שכבר חדלה לחַיֵּך מתוך קֹרת־רוח, כי־אם הביטה אליו בחרדה. כנכּונה לגזר־דין קשה), כי חדל המטר ויש ללכת את העגלה ללון בה, כי אם אַיִן, יְגֻנַּב הכֹּל.

– אבל צופה אשלח… שני צופים! – אמר רוסטוב. – למה זה לך, דוקטור.

אני בעצמי אעמוד על המצפה! – אמר אִילְאִין

– לא, אדונַי, אתם ישנתם לכם למדי, ואני לא ישנתי שני לילות רצופים, אמר הדוקטור וישב בפנים זועפים אצל אשתו ויחכה לסוף המשחק.

האופיצרים הביטו אל פניו הזועפים של הדוקטור, אשר השקיף בעינים מביעות תלונה על אשתו, ותצהל רוחם עוד יותר, ורבים מהם לא יכלו להתאפק מצחוק וימהרו למצֹא אמתלאות נאות לצחוק זה. כאשר הלך לו הדוקטור והוליך אשתו עמו אל העגלה הקטנה, שכבו להם האופיצרים במלון והתכסו באדרות מָרטָבות; אך זמן רב לא נרדמו. פעם דברו זה עם זה והזכירו את בהלת הדוקטור ואת צהלת אשתו, פעם רצו ויָצאו אל מרפסת המבוא והודיעו מה שנעשה בתוך העגלה. פעמים אחדות נתעטף רוסטוב באדרתו וחבש גם ראשו בה, כדי להֵרָדם, ובכל פעם הפריעוֹ אחד מחבריו במלה קצרה אחת, ושוב נכנסו בדברים ושוב נתנו קולם בצחוק־ילדים, שֶׁכֻּלּוֹ אך תרועת־שמחה.

יד    🔗

בשעה השלישית בלילה עוד לא נרדם איש מהם, והנה בא ראש־הצופים ויגד, כי נצטוו לנסוע אל העירה אוֹסטרוֹבנה.

האופיצרים נחפזו להִכּון לדרך, בעודם משוחחים וצוחקים כבראשונה, וּשוב הרתּיחו מֵחַם מלא מים עכורים. אך רוסטוב לא המתין עד שיוכן הַטֵּה וילך לו אל האסקדרון. וכבר עלה עמוד־השחר והגשם חדל והעבים החלו להתפזר. בחוץ היה לח וקר, ביחוד בבגדים אשר לא חֹרָבוּ. רוסטוב ואִילְאִין הביטו שניהם בדמדומי־השחר לתוך העגלה העשויה עור והנוצצת מִמֵּי־הגשם, אשר מתחת לסִנּוֹרה יצאו והֻבלטו רגלי הדוקטור, ומאמצעיתה נשקף שביסהּ של אשתו על הכר ונשמעה נשימת־תרדמה.

– אכן נחמדה היא! – אמר רוסטוב אל אִילְאִין, שנלוה אל רוסטוב בצאתו.

– אשת־חמד נפלאה! – ענה אִילְאִין בקול סֶריוזי של בן שש־עשרה שנה.

בעוד חצי־שעה עמד האסקדרון מסֻדר ללכת. לקול הפֻקדה “שֵׁב!” הצטלבו אנשי־הצבא והתחילו עולים על סוסיהם. רוסטוב יצא בראש ויקרא: “מַרש!” וההוזרים נסעו הלכו ממקומם, שורות שורות של ארבעה אנשים, בשעטת פרסות במסלה הלחה, בצחצוח חרבות ובלחישת משׂוחחים, והמסלה רחבה, ועצי־לִבְנֶה נטועים משני עבריה, והרַגלִים ובעלי כלי־התותח נסעו ראשונה.

כִּתְרֵי העבים הַלִּילָאיים־כחֻלים, אשר אדמו בפאת מזרח, נִשְּׂאו במהירות על כנפי הרוח, האור הלך ורב. העשב הדק המסֻלסל, הצומח בכל המשעולים המוליכים אל הכפרים, אשר עוד לא יבשו מי הגשם עליו, נראה בבֵרור; דליות עצי־לִבנה לחות נעו מפני הרוח וטפות נוצצות נפלו מעליהן. פני אנשי־הצבא נראו יותר ויותר. רוסטוב רכב בצד המסלה בין טור־עצים כפול עם אִילְאִין, אשר לא סר מאצלו.

רוסטוב הרשה לעצמו לרכֹּב בשעת מלחמה זו לא על אחד מסוסי־הצבא, כי־אם על סוס של קוזַקים. לפני ימים מעטים קנה לו, באשר היה בקי בטיב סוסים ויודע־ציד, סוס דוֹנִי אביר, גדול וטוב, אשר ברָכבו עליו לא יכֹל איש להעבירו. עֹנג היה לו לרוסטוב לרכוב על סוס זה. מהרהר היה בסוס, במראה השחר, באשתו של הדוקטור, אבל גם פעם אחת לא העלה על לבו את הסכנה שלפניו.

בראשונה היה רוסטוב מפַחד בלכתו לַקרב; עתה לא היה בו כל רגש־פחד. לא בגלל אשר הֻרגל לצאת לקראת נשק לא ירא לבו עוד (אי־אפשר להתרגל לסכנה), כי־אם בגלל אשר למד למשול ברוחו לפני סכנה. הוא הֻרגל להרהר בצאתו לַקרב בכל דבר, חוץ ממה שהיה ראוי להעסיקו יותר מכֹּל – מהסכנה הקרובה. כּמה יגיעות יגע בשׁביל זה, כמה חרפות חרף את עצמו על מֹרֶךְ־לבו, ובכל־זאת לא יכֹל בימי עבודתו הראשונים לבוא לידי־כך, אבל עתה מקצה שנים נהיה הדבר מאליו. הוא רכב מצד אִילְאִין בין עצי־הַלִּבנֶה, ולפעמים קטף עלים מן הבדים, אשר באו בידו, לפעמים נגע ברגלו ביֶרֶך סוסו, לפעמים מסר את שפופרתו, בגמרו לעַשֵּׁן, להוּזר שרכב מאחוריו, ועשה זאת בלי הסב פניו ובמנוחה שלֵמה כל־כך, כאִלו היה רוכב לטַיֵּל. בחמלה הביט אל פניו המלאים פחד של אִילְאִין, אשר דִבּר הרבה ובדאגה; על־פי נסיונותיו ידע את המצב הנורא הזה של אימת סכנת־מות קרובה, אשר נמצא בו האופיצר הצעיר, וגם ידע, שרק בִּרְבות הימים ירוַח לו.

כאשר אך הציץ השמש מבין העבים ברצועת שמים טהורים, שכך הרוח וכמו לא נועז להשבית מִטָּהרו את בֹּקר־הקיץ הנחמד הזה שאחרי הגשם השוטף; עוד נפלו נטפי־גשם, אבל בקו ישר מלמעלה למטה נפלו. והשמש יצא ונראה כֻלו בקצה האֹפק ושוב התכּסה ברצועת־עב צרה וארֻכּה, שהשׂתּרעה שם. אחרי רגעים אחדים חזר ונראה השׁמש בשפת יריעת־העב וַיַּחַץ את קְצֵה הָעָב באור בהיר עוד יותר. הכֹּל האיר וַיַּזהֵר. ובאותה שעה הגיעו לאזנים, כמו בתשובה על נֹגה־האור הזה, קולות יריות כלי־תותח מלפנים.

עוד לא הספיק רוסטוב להתבונן ולברר בלבו את מרחק היריות האלה, והנה האדיוטנט של הגרַף אוֹסְטֶרמַן־טוֹלסטוֹי בא מבֹהל מִוִיטֶבּסק ופקֻדה בפיו לנסוע הלאה במרוצה.

האסקַדרון העביר את הרַגלִים ואת בעלי כלי־התותח, אשר נחפזו גם בנסיעתם, וירד אל תחתית הר, ויעבֹר דרך כפר שומם מאין יושב, וַיָּשָׁב ויעל על הר. הסוסים התחילו מתכּסים באבעבועות של זֵעה והאנשים האדימו.

– עמוֹד, הִכּוֹן! – נשמעה קריאת ראש־הדיביזיה.

– הכתף השמאלית לפנים, פסיעות בינוניות, מַרש! – קראו בראש המחנה.

וההוּזרים עברו לפני שורת החיל וַיָּסֹבּוּ אל צַלְעוֹ השמאלית ויעמדו מאחרי האוּלַנים, והאוּלנים עמדו בשורה הראשונה. מִיָּמִין עמדו הרַגלִים צפופים, הם היו חֵיל־הָרֶזֶרְוָה; למעלה מהם על ההר, בקצה האֹפק ממש, נראו כלי־התותח באויר הטהור והצח לאור הבֹּקר הבהיר, ההולך ומתפשט מן הצד. מלפנים, מאחרי עֵמֶק, נראו פלֻגות האויב וכלי־תוֹתָחו, ומן העמק הגיע שאון שורת־החיל הראשונה הרוסית, שכבר החֵלָּה להִלָּחם מלחמת־רובים עם האויב ברוח־גבורה.

רוסטוב נמלא שמחה על הקולות האלה, אשר לא שמעה אזנו זה ימים רבים, כעל נגון יפה משׂמח־לב. “טְרַפ – טַ־טַ־טַפ!” נשמע פעם בבת־אחת ופעם כקול־שברים זה אחר זה. ושוב דממה מסביב, ושוב קול־התפוצצות, כאלו נתפקעו שלחופיות ברגלי עובר עליהן.

ההוזרים עמדו כשעה אחת במקום אחד. והנה הוּחלה גם ירִיַּת כלי־תותח. הגרף אוֹסטֶרמַן עבר עם בני־לויה מאחרי האסקַדרון; בעָברו עמד ודבּר דברים אחדים עם ראש־הגדוד ויָּשָׁב וירכב אל כלי־התותח שעל ההר.

אוֹסטרמַן חלף עבר, ומיד נשמעה קריאות־פקֻדה אל האוּלנים: “התלכּד, הכּון להשׂתּערות!” הרַגְלִים שלפניהם נֶחצו ויתנו ידים לפרשים לעבור. האולנים נסעו ממקומם ודגלי חניתותיהם התנפנפו ברָכבם וירדו במרוצה לקראת פרשי צרפת, אשר נראו בתחתית ההר משמאל.

אך ירדו האוּלנים מן ההר, וההוּזרים צֻוּוּ להגביה עלות עוד ולהיות לתריס לבעלי כלי־התותח. כאשר נִצבוּ ההוּזרים במקום שעמדו בו האוּלנים לפניהם, עפו ממרחק, מקצה המערכה, רִשְׁפֵּי־רובים צורחים ושורקים, בלי הגיע אל מטרתם.

הקול הזה, שלא שמע רוסטוב זה ימים רבים, שִׂמח את לבו וחִזֵּק את ידיו עוד יותר מקולות־הירִיָּה הקודמים. בזקיפת־קומה התבונן בשדה־המלחמה, שנגלה לפניו בתחתית ההר, ובכל קרביו השתתף ברכיבת האוּלנים. והאוּלנים קרבו ויתנפלו על הדרַגוּנים הצרפתיים, ושם בעשן הסתּבּך דבר, ובעוד חמשה רגעים עפו האוּלנים אחור, אך לא אל המקום אשר עמדו בו, כי אם הִשְׂמְאִילו קצת. בין האוּלנים האלה, הרוכבים בלבוש אדמדם־צהֹב על סוסיהם האֲדֻמים, ואחריהם נראתה שפעת דרַגונים צרפתים כחֻלים על סוסים אפורים.

טו    🔗

רוסטוב היה, בעינו, עֵין־צַיָּד בוחנת מרחוק, מן הראשונים שראו את הדרַגונים הכחֻלים האלה רודפים אחרי האוּלנים הרוסיים. הלוך וקרוב בהמונים סבוכים הלכו האוּלנים הרוסיים והדרגונים הצרפתיים הרודפים אחריהם. כבר היה אפשר לראות את האנשים האלה, שנראו כנַנסים בתחתית ההר, מתנגשים ורודפים זה את זה ומנופפים ידיהם או חרבותיהם.

רוסטוב הביט אל כל אשר נעשה לפניו כצַיָּד אל רדיפה אחרי חיתו־יער. הוא הרגיש, כי אם יתנפלו עתה עם ההוזרים יחד על הדרגונים הצרפתיים, לא יעמדו הדרגונים לפניהם; אבל אם כן, הֻצרכו להתנפל מיד, ברגע, ואם אַין, לא יצליחו עוד, ויפן כה וכה, והנה הרוטמיסטר, שעמד אצל רוסטוב, גם הוא לא גרע עיניו מעל רוכבי הסוסים מתחת.

– אנדרֵי סֶוַסטיַניץ', – אמר רוסטוב, – הלא הָדֵק נָדֵק אותם…

– נוראות נוכל לעשות, – אמר הרוטמיסטר, – ובאמת…

רוסטוב לא כִלה לשמוע מה שיאמר וַיִּדחף את סוסו וַיֵּצֵא בקפיצה בראש האסקדרון, ובטרם עוד הספיק לצַווֹת, לזוז, התחיל כל האסקדרון לנסוע אחריו, כי אנשיו הרגישו גם הם מה שהרגיש הוא. ורוסטוב לא ידע בעצמו, איככה ולמה עשה זאת. כדרכו בַצַּיד עשה כל זאת בלי עיון וחשבון. עיניו ראו, כי הדרַגונים קרובים, כי מקפּצים הם ומפֹרָדים הם; הוא ידע, כי לא יוכלו עמוד; הוא ידע, כי רק רגע אחד היה לו, רגע אשר יעבור ולא ישוב, אם יתמהמהו. כדורי־המות צרחו וישרקו סביבו בקול מעורר קנאה כל־כך, וסוסו התאמץ כל־כך ללכת הלאה, שלא יכֹל להתאפק. בהרף־עין אחד הזיז את סוסו ונתן קולו אל חילו ושמע מאחריו את קול שעטת כל האסקדרון בנסעו והתחיל יורד במרוצה עזה אל הדרגונים שמתחת להר. הם אך הגיעו אל הגיא ומרוצתם נהפכה מאליה לדהָרה, והדהָרה הלכה וחזקה יותר ויותר במדה שהרוכבים הלכו וקרבו אל האוּלנים שלהם ואל הדרגונים הצרפתיים, שדלקו אחריהם. הם קרבו, והקדומַניים שבדרגונים ראו את ההוזרים ויחֵלו לפנות עֹרף, והאחורַניים שבהם החֵלו לעמוד. באותו הרגש, שהפסיק בו את דרך הזאב ביום־הציד ההוא, הרעיש רוסטוב את סוסו הדוֹני וידהר לַחֲצוֹת את שורותיהם הפרועות של הדרגונים הצרפתיים. אוּלַן אחד נתעכּב, אחד השתטח רַגְלִי על הארץ, לבלתי הִמָּעֵך, וסוס אחד תעה בלי רוכב בין ההוזרים. כמעט כל הדרגונים הצרפתיים חזרו ודהרו אל המקום, שבאו משם. רוסטוב בחר לו אחד מהם, איש רוכב על סוס אָפוֹר, וירדֹף אחריו. ברדפו עלה על שׂיח, אך סוסו הטוב העבירו בלי פגע, וכמעט שהספיק להתקין עצמו במרדעת, אחרי הִכָּשלו בשיח, ראה, כי בעוד רגעים אחדים ישיג את האויב, אשר בחר בו למטרה לו. הצרפתי ההוא, שלפי הנראה מִלבושו היה בודאי אופיצר, רכב בדהירה על סוסו היפה וֶהֱרִיצוֹ מעט בחרבו. בעוד הרף־עין נָגַף סוסו של רוסטוב בחָזֵהו את ירכי סוסו של האופיצר ההוא, ועוד מעט והפילו ארצה, ובהרף־עין זה ממש הניף רוסטוב חרבו וַיֵּך על הצרפתי, בבלי־דעת בעצמו, למה זה לו.

אך כעשותו זאת נשבת פתאם כל ששון־לבו. האופיצר נפל לא אך ממכת החרב, אשר חָתכה חֲתָך קל בזרועו ממעל למרפק, כי־אם ביחוד מדחיפת הסוס ומֵאֵימָה. ורוסטוב עצר את סוסו ויחפּשׂ בעיניו את אויבו, לראות, את מי הכניע תחת ידו. האופיצר הדרַגוני הצרפתי רקד ברגלו האחת על הארץ, ובשנית נאחז בטבעת המרדעת. בבהלה עצם עיניו, כְּנָכון בכל סקונדה למכה חדשה, ויקַמט פניו ויבט באימה מלמטה למעלה אל רוסטוב. פניו החִורים והמרֻפּשים – פנים צהֻבּים מלאים עלומים, שכמין סדק בסנטרם ועיניהם כחֻלות ומאירות – היו לא פני איש־קרב בשדה־קטל, לא פני אויב, כי־אם פנים פשוטים של איש תם אוהב־מנוחה. עוד בטרם החליט רוסטוב מה לעשות בו, קרא האופיצר: " je me rends! ". הוא נחפז והתאמץ, אך לא יָכֹל להוציא את רגלו מטבעת מרדעתו. הוזרים אחדים מִהרו אליו ויוציאו את רגלו ויושיבוהו על המרדעת. בכל עֵבר נראו הוזרים מטַפלים בדרַגונים: האחד היה פצוע ופניו מכֻסים בדם שותת, ועם זה לא נתן לקחת ממנו את סוסו; השני החזיק בהוזר אחד וְיָשַּׁב על ירכי סוסו של זה; השלישי טִפּס על סוסו של ההוזר, שתמך בידו והיה לו לעֵזר. מלפנים נָסוּ וְיָרוּ במנוסתם רַגלִים צרפתיים. ההוזרים דהרו בחפזון לאחוריהם עם שבוייהם. רוסטוב דהר לאחוריו גם הוא עם שאר ההוזרים, אבל רגש קשה דכּא את לבו. דבר סתום וסבוך, אשר בכל יגיעתו לא יכֹל לברר לנפשו מה הוא, נגלה לו, בשבוֹתו את האופיצר הזה וּבַמַּכָּה אשר הכּה עליו בחרבו.

הגרף אוֹסטרמַן־טולסטוי קִדם את פני ההוזרים השבים, קרא אליו את רוסטוב ויודה לו ויאמר לו, כי יגיד גבורתו לקיסר ויבקש בעדו צְלָב־גיאורג. כאשר נקרא רוסטוב אל הגרף אוסטרמַן, זכר, כי השׂתּער ולא צֻוָּה, וברור היה לו, שהשר קורא לו לענשו על המעשה הזה שעשה שלא ברשות. בגלל זה ראוי היה לו לשמוח שמחה גדולה על הטובות אשר דבּר אתו אוסטרמַן ועל השכר הטוב אשר הבטיח לו; אבל אותו הרגש הקשה והסתום תָּקף אותו ולא הִרפּה ממנו. “מה זה אפוא יָצֶק־לי?” שאל את לבו בדרך בצאתו מלפני הגנרל. “אִילְאִין? לא, שלום לו. החִללתי את כבודי בדבר־מה? לא, כל זה לא כן!” רגש אחר, כמין חרטה על חטא, הציק לו. “כן, כן, האופיצר הצרפתי הזה, בעל הסנטר המסֻדק קצת. ואני זוכר, כי ידי נתעכּבה בהרימי אותה”.

ראה רוסטוב את השבויים המוּבלים משם וירכב אחריהם, לראות את הצרפתי שלו בעל הסנטר המסֻדק בתחתיתו. השבוי הזה ישב בלבושו המשֻׁנה על אחד מסוסי־התרבות של ההוזרים והיה פונה וכה וכה בדאגה. הפצע, שנפצעה ידו, כמעט לא היה פצע. כראותו את רוסטוב צחק לקראתו צחוק קל מעֻשֶּׂה וַיָּנֶף יד לו דרך ברכת־שלום. ורוסטוב לא חדל להרגיש רגש בַּישנות וחרטה על דבר־חטא.

כל היום ההוא והיום השני ראו רֵעֵי רוסטוב וחבריו, כי לא משתּעמם הוא ולא כועס, אבל ממעט בשיחה, מַרבּה להרהר ומעַיֵּן באיזה דבר. באותם הימים שתה שלא לתאבון, והתאמץ להיות בדד והיה אך מהרהר בלי־הפסק.

בלי־הפסק הרהר רוסטוב במעשה־גבורתו, אשר המציא לו שלא מדעתו צלב־גיאורג וגם עשה לו שֵׁם גבור מפֻרסם, וימצא בזה דבר, אשר לא יָכֹל לעמוד עליו. “אם־כן, גם הם ירֵאים ועוד יותר ממנו!” אמר רוסטוב בלבו. “אך זהו אפוא מה שבני־אדם קוראים לו מעשה־גבורה!” אמר בלבו. “וכלום עשיתי זאת לשם ארץ־מולדתי? ומה פשעו של בעל הסדק והעינים הכחֻלות הלזה? ומה מאד נבהלה נפשו! הוא דמה, כי אהרגהו. על מה אהרגהו? ידי רעדה. ולי נִתַּן צלב גיאורג. אינני מבין, אינני מבין מאומה!”

אך בעודו מְעַיֵּן וחוזר ומעַיּן בשאלות האלה, בלי בָרר לעצמו למַדי, מה הדבר אשר הפריע את מנוחתו, הוסב הגלגל במהלך עבוֹדתו, כמו שיקרה לעתים קרובות, לטוב לו. אחרי הקרב שבאוסטרובנה נִשְׂאוּ אותו ויתנו לו בַּטַּליון הוזרים, ובכל פעם שהֻצרכו לאופיצר גבור, נִתְּנו לו פקֻדות מיֻחָדות.

טז    🔗

כאשר נודע לגרפינה, כי נַטַּשה חולה, באה, בעודנה חולה במקצת ורפת־כֹּח, עם פֶּטיה ועם כל אנשי־הבית למוסקבה, וכל משפחת הרוסטובים עבר מבית מַריה דמיטריֶבנה אל הבית אשר היה לרוסטוב במוסקבה.

מחלת נטשה היתה קשה כל־כך, שלטוב לה ולקרוביה נדחה, מפני הדאגה לה, זֵכר המעשה אשר הביא עליה את מחלתה – זכר פִשעהּ והפרת ארושׂיה. לא היה אפשר להתבונן, עד כמה היתה אֲשֵׁמָה בכל אשר נעשה, בימים אשר לא אכלה ולא יָשנה והלכה הלוך וכחֹש מיום ליום והשתּעלה והיתה, כפי מה שנראה מדברי רופאיה, חולה מחלה שיש בה סכנה. בעת ההוא הֻצרכו אך לבקש עזרה לה. דוקטורים באו לראות את נטשה גם ביחידות גם במוֹעצות וַיַּרבו לדבּר גם צרפתית גם אשכנזית גם לַטינית וַיְּגַנּוּ איש את רעהו ויכתבו לה סַמים מִסּמים שונים לכל החליים הידועים להם; אך לא עלה על לב איש מהם הרעיון הפשוט, שאי־אפשר להם לדעת את חָליה של נטשה, כשם שאי־אפשר להם לדעת כל חֳלי אשר יחלה אדם חי: כי כל אדם חי יש לו תכונות מיֻחדות לו ויש לו חלי חדש וכמוס מיֻחָד לו לבד, חלי שאינו ידוע לתורת־הרפואה – לא מחלת רֵאָה, כָּבֵד, עור, לב, עצבים וכו', כי־אם מחלה, שהיא אחת מההרכבות הרבות לאין־מספר שבלקויי האברים הפנימיים האלה. הרעיון הפשוט הזה לא יכֹל לעלות על דעתם של הדוקטורים (כשם שעל דעתו של מכשף לא תעלה לעולם, שאינו יכול לעשות נפלאות), לפי שאֻמְנותם היתה בכך לרַפֵּא חולים; לפי שהיו מקבלים שׂכר עליה ולפי שבּלו עליה מבחר שנות־חייהם. אך בעִקרו של דבר לא יכלו הדוקטורים להעלות כזאת על לבבם, על כי ראו, שהם מועילים בלי כל־ספק, והיו מועילים באמת לכל בני בית הרוסטובים. מועילים היו לא בזה, שהטילו על החולָה לבלוע סממנים, שֶׁרֻבּם קשים לגוף (הפסדהּ זה הֻרגש אך מעט, כי הסממנים המזיקים נִתְּנו במדה קטנה), אבל בזה היו מועילים, נחוצים והכרחיים (ומטעם זה היו ויהיו בכל עת רופאי־אליל, מלחשים, הוֹמֵאוֹפַּטים ואַלּוֹפַּטים), שהיו מְסַפְּקִים את צרכם המוסרי של החולה ואוהביה הדואגים לה. מְסַפְּקִים היו להם את הצֹרך הטבעי שיש לו לאדם לקוות לִרוָחה בשעת צַערו, את צֹרך ההשתתפות בצערו והעסקנות למענו, שיש לא בשעה כזאת. מסַפּקים היו להם את הצֹרך הטבעי שיש לו לאדם – הנראה בתמונתו הפשוטה והקדמונית בילדים – לשוּף את גופו במקום שהתנגף בו. ילד כי יתנגף, ירוץ כרגע אל זרועות אמו או אומַנתו, למען תִּשַּׁקנה לו ותשפשפנה את המקום, שנפגע בו; ואחרי השפשוף או הנשיקה ירוַח לו. הילד לא יאמין, כי אין להם לחזקים ולחכמים ממנו תחבולה לעזור לו במכאובו. והתקוה למצֹא רְוָחה והבעת ההשתתפות, בשעה שאמו משפשפת את חַבּורתו, מנחמות את נפשו. הדוקטורים היו מועילים לנַטַּשה במעשיהם הדומים לנשיקת החַבּורה ולשפשופה, באמרם, כי הכאב יעבור כרגע, ובלבד שימהר הָרַכָּב אל האפתֵּיקה שברחוב־אַרבַּט ויקח שם ברֻבּל ושבעים קופיקות אבקות־מרפא ופלפלי־סממנים בקֻפסה יפה, והחולה תבלע את האבקות האלה, כשהן בלולות במים מבֻשָּׁלים, פעם בשתי שעות בדיוק גמור, לא פחות ולא יותר.

מה היו סוניה והגרף והגרפינה עושים, אנה היו באים, מבלי עשות מאומה, אִלו לא היו להם אותם הפלפלים בשעות הקבועות, אותו המשקה החם, הקצִיצה הקטנה של בשר־תרנגֹלת ושאר פרטי החיים כהלכתם על־פי הדוקטור, ששמירתם העסיקה והרגיעה את משמשי החולה הקרובים אליה? איככה היה הגרף יכול לנשׂא את מחלת בתו האהובה לו, אִלו לא ידע, שעלתה לו מחלתה באלפי רֻבּלים ושלא יִמָּנע מהוציא עוד אלפים, ובלבד שיהי להועיל לה; אלו לא ידע, שאם לא ירוַח לה, לא יִמָּנע מהוציא עוד אלפים ויוליכנה אל מחוץ־לארץ ושם יקרא למועצות־רופאים; אלו לא היה יכול לספּר, עד כמה מֵטִיבְיֶה ופֶלֶר לא הבינו, ופְריז הבין, ומוּדרוֹב בֵּרַר עוד יותר את המחלה? מה היתה הגרפינה עושה, אלו לא יכלה לריב לפעמים עם נטשה, על כי לא דקדקה למדי במצוות הדוקטור?

– אם ככה אתּ עֹשָׂה, לא תֵרָפְאִי לעולם – אמרה ושכחה צערהּ מתוך כעס, – אם לא תשמעי ולא תקחי את הסמים בעִתּם! הן לא צחוק הוא, אם אפשר שתבואי לידי פְּנִימוֹנִיָּה, – אמרה הגרפינה, וגם בבטאה את המלה הזאת, הסתומה לא ממנה לבד, מצאה תנחומים לנפשה.

מה היתה סוניה עושה, אלו לא יכלה לשעשע את נפשה בזה, שבראשונה לא פשטה את בגדיה שלשה לילות רצופים, כדי להיות נכונה בכל רגע למלא את מצוות הדוקטור בכל דקדוקיהן, ושאינה ישֵׁנה עתה בלילה, כדי שלא לעבור על זמני נתינת הפלפלים, שאין הפסדם מרֻבה, מתוך הקֻפסה המצֻפּה זהב? גם נטשה בעצמה, שהיתה אומרת, שכּל סמי־המרפא שבעולם לא ירפאוה ושכּל זה הבל וריק, שמחה בלבה עם זה, על כי יגעו למענה יגיעות רבות כל־כך ועל כי הֻצרכה לבלוע סמי־מרפא בשעות ידועות. וכן שׂמחה בלבה, על כי בזלזלהּ במצוות רופאיה יכלה להראות, שאינה מאמנת בהם וחייה לא יקרו בעיניה.

הדוקטור היה בא לראותה בכל יום וממשש את דפקה ומסתכל בלשונה, ובלי שׂים לב לרֹעַ פניה היה מדבר מהתַלות עמה. אבל בצאתו אל חדר אחר, היתה הגרפינה ממהרת אחריו, והוא היה מעמיד פניו בדאגה ומניע ראשו בעיון ואומר, כי אף־על־פי שיש סכנה בדבר, הוא מקוה לפעֻלתו של הסם האחרון הזה, וכי צריך להמתין עד שיתברר; כי המחלה מוסרית היא בעִקרהּ, אבל…

הגרפינה היתה תוחבת מטבע של זהב לתוך ידו בצניעות, שלא לעיניה ושלא לעיניו, ושבה אחרי־כן בכל פעם החולה בלב מֻרְגָּע.

סִמני מחלתה של נטשה היו, שאכלה מעט ויָשנה מעט והשתעלה, ולא חָיתה רוחהּ כל היום. הדוקטורים אמרוּ, כי אין לעזבה בלי עזרה מדיצינית, ובגלל זה החזיקו אותה באויר־העיר המחניק; ולא יצאו הרוסטובים בשנת 1812 אל הכפר.

אבל אף־על־פי שבלעה פלפלי־סמים הרבה והרבה טפות ואבקות מתוך צלוחיות קטנות וקֻפסאות – אשר אספה מַדַּם שוס, שהיתה מחבּבת דברים כאלה, קולֶקציה גדולה מהן – ואף־על־פי שנעדרו ממנה חיי־הכפר, שהיתה רגילה בהם, עשה כֹח ימי־העלומים את שלו: צָרַת־לבבה של נטשה החלה להתכּסות בשכבת רשמים מימי חייה האחרונים וחדלה להיות משׂא כבד לוחץ ומכאיב תמיד ותהי מעט־מעט לאחד מדברי הימים שעברו, וככה החלה נטשה לשוב לאיתנה.

יז    🔗

נטשה היתה אז שוקטת יותר, אך לא שמֵחה מבראשונה. לא רק מנעה עצמה מכל כנסיה לשם שמחה: מנשפי־מחול, משדות־קרח, מקונצרטים, מתיאטראות, כי־אם גם לא צחקה אפילו פעם אחת צחוק שאין עמו בת־קול של דמעות. לשיר לא יָכֹלָה. כאשר החֵלה לצחוק או נסתה לתת בשיר קולה בינה לבין עצמה, שׂמו דמעותיה מחנק לה: דִּמְעות־חרטה, דמָעות לזֵכר ימים טובים וטהורים, אשר לא ישובו עוד; דמָעות מתוך צער, על כי האבידה את חיי־עלומיה, אשר יכלו להיות טובים ומלאי־עדן. צחוק ושירה היו בּעיניה כלעג מהוֹלָל על צרת נפשה. בקשת חן ואהבה לא עלתה על לבה; גם להתאפק מזאת לא הֻצרכה עוד, היא היתה אומרת בפיה ומַרגשת בלבה, שבימים האלה היו כל הגברים בעיניה כאותו הבדחן, שהסבּו את שמו נַסטַסיה איבַנובנה. יִצרהּ הטוב אסר עליה כל שמחה. גם לא היה בה עוד מאומה מהחִבּה הקודמת לענינים, שהיו מתאימים אך לשלות חיי נעוריה, המלאים תקוות טובות. לעתים קרובות ביחוד ובדאבון־נפש מיֻחד זכרה את חדשי הבציר, את הצַּיִד, את הדוֹד ואת חגי צאת השנה באוֹטרַדנוֹיֶה עם ניקולי. מה כלתה נפשה להשיב לעצמה יום אחד מהימים ההם! אבל זה היה דבר שֶׁכָּלָה לנצח. נכונה היתה נבואת־לבה אז, כי מצב החֹפש והתקוה הקרובה לכל מיני השמחה לא ישוב לה עוד לעולם. אבל צריך היה לחיות.

למשיב־נפש היה לה הרעיון, שלא טובה היא, כמו שחשבה לפנים, כי־אם רעה וגם רעה הרבה מכל הבריות אשר בארץ. אך ספוק לא מצאה בזאת. כבר ידעה זאת ושאלה את נפשה: “מה עתיד להיות עוד?” ולעתיד לא נראה מאומה. לא נראתה כל שמחה בחיים, והחיים הלכו ועברו. נטשה השתדלה, לפי הנראה בבֵרור, אך שלא להיות למשׂא על איש ושלא להפריע איש ממעשיהו, ולנפשה לא דרשה מאומה. מכל אנשי־הבית היתה מתרחקת, ורק בחברת פֶּטיה אחיה היה נוחַ לה. עמו אהבה לשבת יותר מעם אחרים, ולפעמים, באין איש עמהם, גם שָׂחקה בהיותה עמו. כמעט לא יצאה מפתח ביתה לשַׁחֵר פני איש, ומן הבאים לשַׁחֵר פניה בביתה שמחה אך על איש אחד, אך על פּיֶר לבד. הוא התנהג עמה בחִבּה ובזהירות ועם זה גם בסריוזיוּת שאין למעלה מהן. נטשה הרגישה חִבּה זו בדרכו עמה שלא מדעתה, ועל־כן מצאה עֹנג רב בחברתו. אך גם לא החזיקה לו טובה על חִבּתו. כל טובה, שעשה פּיֶר, לא כָבדה עליו בעיניה. בעיניו היה דבר טבעי כל־כך להיות טוב לַכֹּּל, שלא היה ראוי לכל תודה על טוּב מדותיו. לפעמים התבוננה נטשה, כי פּיֶר נבוך ובישני במעמדהּ. ביחוד כשרצה לעשות דבר אשר ינעם לה או כשהיה מתירא, שמא יביא אותה איזה דבר מדברי השיחה לידי זכרונות קשים. בכל פעם שהתבוננה בזאת חשבה, שאין זו אלא מדת טוּבו ובישנותו ושכדרכו עמה כך דרכו עם כל אדם. אחרי המלים הנמרצות בלי־גבול אשר התמלטו מפיו, ברגע שנהמת לבה גברה כל־כך, – אחרי אמרו לה, כי אִלו היה חפשי, היה כורע על ברכיו ומבקש ידה ואהבתה, – לא הוסיף לדבּר לאיש מאומה על־אודות רגשות־לבו לנטשה; ובעיניה היה ברור, כי דבריו אלה, שהשיבו את נפשה ברגע ההוא, לא נאמרו אלא ככל מיני הדברים בלי־טעם, שמנחמים בהם ילד בוכה. לא מאשר היה פּיֶר בעל־אשה, כי־אם מאשר הרגישה נטשה בינה ובינו במדרגה גבוהה עד־מאד את כֹּחם של אותם הקירות המוסריים, שהרגישה את חסרונם בינה ובין קורַגין – לא עלתה על דעתה מעולם, שאפשר שתצא מן היחסים שביניהם לא רק אהבה מצדה או, עוד פחות מזה, מצדו, כי־אם אפילו אותה החִבּה המיֻחדה, הנחשבת לידידוּת פיוטית בין גבר ואשה, אשר ידעה נטשה מעשים אחדים לדֻגמה על־אודותיה.

בסוף ימי־הצום שעל שֵׁם פטר באה למוסקבה אַגְרַפֵנָה איבַנובנה בּיֶלוֹבה, שׂכֶנתּם של הרוסטובים באוטרַדנוֹיֶה, “להשתחוות לקדושים המוסקבאיים” ⁴. היא הציעה לנַטַּשה לנהֹג אִתָּהּ יחד מנהגי ימי־התענית, וייטב הדבר מאד בעיני נטשה. בלי שים לב לאִסור שאסרו עליה הדוקטורים לצאת בּבֹּקר השכם, עמדה נטשה על דעתה לְקַיֵּם כל דיני התּעניות, ולא כמו שנהגו בבית הרוסטובים לצאת ידי־חובתם בשלש “עבודות” ערוכות בבית, כי־אם לעשות כאַגְרַפֵנָה איבַנובנה, הַינו ללכת אל בית־התפלה כל ימי השבוע הזה ערב ובֹקר וצהרים, בלי עַדֵּר אפילו תפלה אחת.

הגרפינה שמחה על שקידתה זו של נטשה; היא קותה בלבה, אחרי אשר לא הועילה חכמת הרופאים, כי תפלה תועיל לה יותר מסַממניהם, ואף־על־פי שנתיראה והסתירה את הדבר מהדוקטור, הסכימה לבקשת נטשה וַתַּפקִידֶהָ בידי בּיֶלובה. בשלש שעות בלילה היתה אגרַפֵנה איבַנובנה באה לעורר את נטשה, ועל־פי רֹב מצאה אותה נְעוֹרָה, כי יראה נטשה פן תעבור על זמן תפלת־שחרית. בחפזון רחצה בקוּמהּ ובענותנות לבשה את הרָעָה שבשׂמלותיה ושׂמה עליה אדרת ישנה ויצאה, כשהיא רועדת מקרירות אויר־הבֹּקר, אל הרחובות הריקים, המוּארים באורו השקוף של עמוּד־השחר. בעצת אגרַפֵנה איבַנובנה התפללה נטשׁה לא בבית־התפלה שבשכונתם, כי־אם בהיכל־תפלה אחד, שהכֹּהן שבו היה, לפי דברי אַגרַפֵנה איבַנובנה, מצֻיָּן בחסידות ובפרישות. הצבור שבַּהיכל היה קטן ככל פעם; נטשה וביֶלובה עמדו במקום האחד שהֻרגלו בו, לפני “צלם אֵם אֱלוֹהַּ”, הקבוע מאחורי הבימה השמאלית, ורגש חדש לנטשה, רגש הכנעה לפני דבר נעלה בגדלו מהשׂגת־אדם, היה תוקף אותה בשמעהּ, בעוד עיניה מביטות אל “קלסתר פניה השׁחור של אֵם אֱלוֹהַּ”, כשהוא מוּאר גם בַּנֵּרות הדולקים לפניו גם בזהר השחר השופע ויורד מן החלון, את קולות הרִנה והתפלה, אשר התאמצה להקשיבם ולהבינם כסדרם. כשהבינה אותם, נלוו רגשותיה הפרטיים השונים בעניניהם אל דברי תפלתה; וכשלא הבינה, התענגה עוד יותר, בהשיבה אל לבה, כי התשוקה להבין הכֹּל גאוה היא, כי להבין הכּל אי־אפשר, כי אין לו לאדם אלא להאמין ולהפקיד רוחו ביד אֱלֹהִים, אשר הרגישה בעצמה ברגעים ההם, שהוא המושל ברוחה. היא הצטלבה והשתַּחותה בשעת העבודה, וכשלא הבינה בה דבר, בקשה רק מאת האלהים, באימתה מפני חטאות־נפשה, כי יסלח לה את הכֹּל, את הכֹּל, וִירַחֲמֶנָּה. יותר מכֹּל כִּוְּנָה לבה בתפלות של חרטה על עווֹנות. ובשובה הביתה בשעת־בֹּקר מֻקדמת, בשעה שאך גודרים יוצאים לעבודתם ושוערים מטַאטאים נפגשים בחוצות, ובַבּתים עוד יָשׁנו איש על מטתו, בא בקרבה עוד רגש חדש לה, רגש אפשרות תשובה מהדרכים הרעים ואפשרות חיים חדשים של טָהֳרה ואֹשר.

בכל השבוע אשר התנהגה כן, היה הרגש הזה הולך וגדל בה מיום ליום. והָאשֶׁר שב"תקון ההתמזגות", שדבּרה בו אגרַפֵנה איבַנובנה בשמחה רבה ובלשון מיֻחדת לה, היה גדול בעיניה כל־כך, שנדמה לה, שלא תגיע “ליום הראשון המבֹרך” הזה.

אבל יום־השמחה ההוא בא, וכאשר שבה נטשה ביום הראשון ההוא, הגדול לה, בשמלת־מַלמָלה לבָנה מ"תִּקון ההתמזגות", הרגישה בעצמה, בפעם הראשונה אחרי חדשים רבים, שהיא שוקטת והחיים העתידים אינם למשׂא עליה.

וכשבא הדוקטור ביום ההוא, התבונן היטב בנַטַּשה ויצַוֶּהָ להוסיף להתרפא בָּאֲבָקות האחרונות, אשר רשם לה לפני שני שבועות.

– הוסיפי ואל תחדלי בבֹּקר ובערב, – אמר הדוקטור, ונִכּר היה בו, שבכל לבו הוא שׂמח במה שעלתה בידו.

– אבל דקדקי־נא יותר.

– אל תיראי, גברתי הגרפינה, – אמר הדוקטור כמשַׂחק, באחזו במהירות את מטבע־הזהב בכף־ידו, – מהֵרָה תשוב לשיר ולהתהולל. הסם האחרון מועיל הרבה לה, הרבה מאד. רוּחָהּ חיתה מאד.

הגרפינה הביטה אל צפרניה וַתָּרָק ותָּשב בפנים צוהלים אל חדר־האורחים.

יח    🔗

בראשית ימי יולי עברו ונתפשטו במוסקבה יותר ויותר שמועות מבהילות על־אודות מהלך המלחמה: דבּרו על־אודות קריאת הקיסר אל העם ועל ביאת הקיסר בעצמו מתוך החיל למוסקבה. ולפי שעד אחד־עשר יום ביולי לא נתקבלו המַּניפסט והקריאה במוסקבה, עברו שמועות נפרזות על־אודותם ועל־אודות מצבהּ של רוסיה. כבר אמרו, כי הקיסר נפרָד מן החיל, יען כי החיל בסכנה; עוד אמרו כי סמולֶנסק נסגרה בידי האויב, כי מִליון אנשי־צבא יש לו לנפוליון, וכי רק בדרך־נֵס אפשר שתִּנָּצל רוסיה.

באחד־עשר ביולי, שחל בשנה ההיא בשבת, נתקבל המַניפסט, אך עוד לא נדפס; ופיֶר היה ביום ההוא בבית הרוסטובים וַיַּבטַח לבוא למחר ביום הראשון לסעֻדת־הצהרים ולהביא את המניפסט ואת כתב־הקריאה, באמרו, כי הגרף רַסטוֹפּצ’ין יתּנם לו.

ביום הראשון ההוא נסעו הרוסטובים כדרכם לתפלת־הצהרים אל היכל־התפלה שלבית הָרַזּוּמוֹבסקים. יום־חֹרֶב גדול, חֹרֶב יוּלי, היה היום ההוא. בעשר שעות ירדו הרוסטובים מן המרכבה לפני ההיכל, וכבר הֻרגשה באויר החם, בקריאות נושאי־הַמִּקָּחות, בבגדי־הקיץ הלבנים והבהירים של העוברים ושבים, בעלים המחֻפּים אבק שעל עצי הבּוּלוַר, בקולות המנגנים ובמכנסים הלבנים של הבַּטַּליון, שעבר באותה שעה לעבודת־התרגלות, בהשתּקשקות המרכבות ובנֹגה אור השמש הלוהט־אותה כבֵדות הקיץ, שיש עמה גם נחת גם זעף על ההוה ושפעֻלתה העזה מֻרגשת ביותר ביום חם ובהיר בעיר. בבית־תפלתם של הרַזּוּמוֹבסקים נמצאו כל נכבַּדי מוסקבה וכל מיֻדעיהם של הרוסטובים (בשנה ההיא נשארו בעיר הרבה משפחות עשירות, שהיו רגילות לצאת בקיץ אל הכפרים, כמו חִכּו הפעם למקרה מיֻחד). ונטשה שמעה, בעברה אצל אמה אחרי משרת לְבוּש לִבְרֵי, שהלך הלוך וְחָצֹה את ההמון, קול איש צעיר, שאמר עליה בלחישה נשמעת מאד לאֹזן:

– זאת רוסטובה, היא היא.

– מה כָּחֲשָׁה, ובכל־זאת יפה היא!

היא שמעה או נדמה לה, שהָזכּרו שמות קוּרַגין ובולקונסקי. ואולם בכל עת נדמה לה כזאת. בכל עת נדמה לה, שהכֹּל מהרהרים בהביטם אליה אך במעשה שהיה בה. בלב נשבר ונדכּא, כבכל פעם שנמצאה בתוך המון־אדם רב, הלכה לה נטשה בשמלת־מִשיָהּ הַלִּילָאית, המקֻשטת במעשה־סריגה שחורים, כמו שיודעות ללכת אך נשים בלבד: בּמנוחה יתרה ובגאוה יתרה, במדה שהדאבון והבושה חזקו בקרבה. היא ידעה ולא נכחַד ממנה, כי יפה היא, אך לא שמחה על זה כבראשונה. להפך, הדבר הזה הדאיב נפשה יותר מכֹּל בימים האחרונים, וביחוד ביום־החֹרֶב הבהיר הזה בעיר. “עוד יום ראשון אחד, עוד שבוע תמים עבר, – דבּרה אל לבה, בזכרה, כי היתה במקום הזה ביום הראשון הקוֹדֵם, – ועַד כֹּה עוד אותם החיים שאינם חיים, ואותם התנאים, שהיו החיים נוחים בהם כל־כך לפנים. יפה, צעִירה, ואני יודעת, כי עתה גם טובה; בראשונה הייתי רָעָה, ועתה אני טובה, ידעתי זאת – אמרה בלבה – והַשָׁנים הטובות, מבחר השנים עוברות לשוא, בלי כל תועלת לאיש”. ותעמוד אצל אמה וַתַּרכֵּן בראשה אל מיֻדעיהן, שהיו סמוכים להן. כרגילותה התבוננה בתלבָּשתּן של נשים כבודות וגִנְּתָה בלבה את תנועותיה ודרך הצטלבותה של אשה אחת סמוכה לה, ושוב זכרה והצטערה, שדנים אותה, והיא דָנָה אחרים, ופתאם נפלה עליה אימה לקול הרנה והתפלה, אימה מפני טֻמאת־נפשה, אימה על כי חזרה ונטמאה אחרי טהרתה.

הכֹּהן, איש זקן קצר־קומה, נאה ונקי בלבושו, מִלא את סדר עבודתו באותה החגיגיות הענותנית, שיש בה השפעה מרגעת נשגבה כל־כך על הבאים להתפלל. “דלתות המלך” נסגרו. הַפָּרֹכֶת הוּרמה מעט־מעט; קול טָמִיר לחש דברים משם. דמעות, אשר לא הבינה נטשה בעצמה על מה הן, עמדו בקרבה, ולבה הָמָה מֵרֶגש־שמחה מעיק.

“הורני־נא, מה אעשה, במה עלי לבַלות ימי חיי, במה אָזַכֶּה לעולם, לעולם!…” אמרה בלבה.

סגן־הכּהן יצא על הבימה וַיּוֹצֵא את שׂערו הארֹך מתחת למעיל־קדשו, ואצבעו הגדולה מוּרמה ומבֻדלת היטב, ובשימו את הצלב על לבו החל לקרֹא בקול רם וחגיגי את דברי התפלה:

– “נתפלל בקהל־עם לאלהים”.

“בקהל עם, כֻּלנו יחדו, בלי הבדל מעמדים, בלי איבה, כי־אם מאֻחדים באהבת־אחים!” – אמרה נטשה בלבה.

– “על העולם העליון ועל הצלת נפשותינו!”

“על עולם המלאכים ונפשות כל הבריות בלי־גופים אשר ממעל לנו” – התפללה נטשה.

כשהתפללו על הצבא, הזכירה את אָחִיהָ ואת דֶניסוב. כשהתפללו על יורדי־הים ועברי־אֳרָחוֹת, זכרה את הנסיך אנדרי ותתפלל עליו וגם התפללה על נפשה, כי יסלח לה אלהים על הרעה אשר עשתה לנסיך אנדרי. כשהתפללו “על האוהבים אותנו”, התפללה על אנשי־ביתה, על אביה, על אמה, על סוניה, ובפעם הראשונה הבינה באותה שעה, מָה רבה חטאתה לפניהם ומֶה עָצמה אהבתה להם. כשהתפללו “על השונאים אותנו”. יגעה ומצאה לה דורשי־רעה ושונאים, כדי להתפלל עליהם. בין דורשי־רעתה מָנְתָה את נוֹשי אביה ואת כל בעלי־דינו, ובכל פעם הזכירה, בעלות דבַר דורשי־רעה ואויבים על לבה, את אנַטול, אשר עשה לה רעה רבה כל־כך, ואף־על־פי שלא אויב היה לה, התפללה עליו, כאלו היה אויב לה. רק בתפלה מצאה און בקרבה להזכיר בלשון ברורה ובמנוחה גם את הנסיך אנדרי, גם את אנַטול, כאנשים שרגשותיה אליהם עברו ובטלו כנגד יראתה את אלהים ורוממותו. כשהתפללו על בית הקיסר ועל הַסִּינוד, העמיקה בכריעות והצטלבה ואמרה אל לבה, כי אם אינה מבינה, אינה יכולה להטיל ספקות, וסוף־סוף היא אוהבת את הסינוד השליט בארץ ומתפללת עליו.

כשגמר הסגן את הפזמון, העביר את סמן־הצלב סָביב לְלִבּו על הַסֶּרֶט הנתון על כתפו השמאלית ויקרא:

– “את עצמנו ואת חיינו נמסֹר לָאֵל המשיח”.

“את עצמנו נמסֹר”, שָׁנתה אחריו נטשה בלבה. “אלי, אני מוסרת לך את עצמי לעשות בי כרצונך – אמרה בלבה – אינני חפצה במאום, אינני מבקשת דבר, הורני־נא, מה אעשה, כיצד אשתמש ברצוני הנתון לי! קחני־נא אפוא, קחני־נא!” – אמרה נטשה בקֹצר־רוח מתוך התעוררות, בלי הצטלב, ותורד את ידיה הדקות וכמו חִכּתה, שכֹּח נעלם יקחֶהָ ברגע ויחַלצֶהָ ממנה בעצמה, מחרטותיה, ממאוַייה, מתלונותיה, מתקווֹתיה ומחטאות־נפשה.

הגרפינה הביטה פעמים אחדות בשעת העבודה אל פני בתה המלאים התעוררות ואל עיניה הנוצצות, ותתפלל אל אלהים, כי יעזור לה.

פתאם, בתוך העבודה ושלא כסדרה, שהיה ידוע לנטשה היטב, הביא אחד הַשַׁמשים את השרפרף, העומד לתפלה על ברכַּים ביום חג־הַשִּׁלּוּש, ויעמידהו לפני דלתות המלך. והכֹּהן יצא באפוד־הקטיפה הלילָאי שלו ויתקן את שׂערו ויעמד ביגיעה על ברכיו. כל הנאספים עשו כמוהו ויביטו ויתמהו זה אל זה. תפלה חדשה היתה זאת, – תפלה על הצלת רוסיה מהאויב הבא עליה, – שהובאה באותה שעה מהסינוד.

– “אֵל אלהי הכֹּחות, אלהי־ישעֵנו”, – החל הכהן בַּקול הברור, הפשוט והענותני, שרק כֹּהנים סלַוִּים קוראים בו ושפעֻלתו גדולה כל־כך על לב אישׁ רוסי.

"אֵל אֱלֹהֵי הכֹּחות, אלהי־ישעֵנו! הַבִּיטה היום ברחמיך ובחסדיך אל עֲנָוֶיךָ ובאהבתך לבני־אדם שמע־נא, חמל־נא ורחמנו. הנה קם עלינו אויב פורע פרעות בארצך וחפץ לשׂים תבל כֻּלה לשממה; הנה אנשי־חמס נועדו להשחית קנינך, להחריב את ירושלים עירך הישרה, את רוסיה האהובה לך: לחלל את היכליך, להרוס את במותיך ולחרף את קדשינו. עד מתי רשעים, ה', עד מתי רשעים יעלֹזו? עד מתי תהי יד עַוָּל רוממה?

"אל מלך עולם! שמע קולנו בהתפללנו אליך, חַזֵּק בכֹחך את מלכנו החסיד, את הקיסר החסיד אלכסנדר פַּבלוביץ'; זכָר־לו אֲמִתּוֹ ועַנוָתו, גָּמְלֵהוּ כצדקו, בצדקו גְנוֹן עליו, על ישראל אהובֶך. בָּרך מועצותיו, מַעבדיו ומעשיו; כונן בזרוע ימינך את מלכותו ותנה לו להכניע את אויביו כמשה את עמלק, כגדעון את מדין וכדוד את גלית. הֱיֵה מגן לצבאותיו ונִחתה קשת נחושה זרועות אנשי־חילך, שנחלצו בשמך, וְאַזרם חַיִל למלחמה. החזֵק מגן וצנה וקוּמה בעזרתנו; יבושו ויכּלמו החושבים רעה עלינו. יהיו לפני צבאותיך הנאמנים לך כעפר לפני רוח ומלאכך, מלאך גבור, יהי דוֹחָם ורודפם; תבוֹאֵם שוֹאה לא יֵדעו ורשתם אשר ממנו תִּלכּדם; יפלו לרגלי עבדיך ויהיו למרמס לחילנו, אלהים! הן אין מעצור לך להושיע ברב או במעט; אתה אלהים, ואיש לא יוכל לעמוד לפניך.

"אלהינו אבינו! זכור רחמיך וחסדיך, כי מעולם המה; אל תשליכנו מלפניך, לא כחטאינו תעשה לנו, כי־אם כגֹדל חסדך וברֹב רחמיך. העבֵר פשעינו וחטאינו מנגד עיניך. לב טהור בְּרָא לנו ורוח נכון חַדש בקרבנו, חַזק את כֻּלנו באמונה בך, אמצֵנו בתקוה, הֲרִיחֵנוּ באהבת־רֵעים נאמנה, אזרֵנו בלב אחד להגן על מה שנתַתָּ לנו ולאבותינו: למען לא ינוח שֵׁבט הרֶשע על גורל הצדיקים.

“אלהים אלהינו, בו נאמין ואליו ניַחל, אל תבישנו, כי צִפִּינו לך, ועשֵׂה עמנו אות לטובה; ויראו שונאינו ושונאי אמונתנו הפּרַווֹסלַוית ויכָּלמו ויאבדו, וידעו כל גויי הארצות, כי שמך ה' ואנחנו עַמֶּךָ. הראנו, אלהים, חסדך היום וישועתך תנה לנו; שַׂמַּח לב עבדיך בחסדך. הפץ אויבינו ודַכְּאֵם מהרה תחת רגלי אֱמוּנֶיך. אתה מגן, עֵזר ומעוז לָחוסים בך ולך נביע תהלה, לאב ולבן ולרוח הקדושה גם היום גם לעד ולעולמי עולמים. אמן”.

התפלה הזאת השפיעה השפעה עזה על נַטַּשה, שהיתה נוחה לבוא לידי התעוררות באותה שעה. היא הקשיבה כל מלה על־דבר הנצחון שנצח משה את עמלק, וגדעון את מדין, ודוד את גלית, ו"החרָבַת ירושלים עירך", ובָעֵדֶן ובָרֹך אשר מלאו את לבבה חִלתה פני אלהים; אך לא הבינה היטב, מה בִּקשה מאלהים בתפלה הזאת. בכל לבה השתתפה בבקשה על רוח נכון, על אִמּוּץ הלבבות באמונה ובתקוה ורגשות־האהבה. אך לא יכלה להתפלל, כי יהיו אויביה למרמס לרגליה, אחרי אשר לפני רגעים אחדים בִּקשה לה אויבים רבים, בחפצה להתפלל עליהם. אך לא יכלה גם להטיל ספק בישרת התפלה, שנקראה בכרוע על ברכָּים. יראה ורעד־קֹדש באו בה מפני המגפות, שנִגפו אנשים על חטאותיהם, וביחוד רגזה מפני חטאות נפשה, ותבקש מאלהים, שיסלח לכֻלם ולה עמהם ויתן לכֻלם ולה עמהם מנוחה ואשֶׁר בחיים. ונדמה לה, כי שומע אלהים את תפילתה.

יט    🔗

מן היום אשר הביט פּיֶר – בצאתו מבית הרוסטובים ובזכרו את מבטה המלא תודה של נטשה – אל כוכב־השבט, שעמד ברקיע־השמים, והרגיש בעצמו, שנגלה לו דבר חדש, חדלה השאלה על־דבר ההבל והרִיק שבכל עניני העולם, אשר הציקה לו כל הימים, לעלות על לבבו. השאלה האֲיֻמָּה: למה ועל מה? שהיתה עולה על לבבו עד העת ההיא באמצע כל עבודה, התחלפה לו עתה לא בשאלה אחרת ולא בתשובה על השאלה הקודמת הזאת, כי־אם בקלסתר־פניה שֶׁלָּהּ. בשמעו או בשׂוחחו בעצמו שיחה בטֵלה, וכן בקראו או בשמעו על־דבר מעשי עמל ואָון, לא השתומם לבו בתוכו עוד; לא שאל עוד בלבו על מה הבל ייגעו בני־אדם בעולם, שהכֹּל קצר ונעלם בו כל־כך, – אך זכר אותה, כפי שראה אותה בפעם האחרונה, וכל ספקותיו כָּלו לזִכרהּ, לא באשר מצא בה תשובה על שאלותיו, כי־אם באשר דמות־דיוקנה העבירה אותו כהרף־עין אל מקצוע אחר, אל מקצוע עסקנות רוחנית מלא אורה, שאין בו לא זכאי ולא חַיב, אל מקצוע היֹפי והאהבה, שכדאי היה לחיות בעבורו. על כל תועבה מתועבות בני־האדם, שבאה לפניו, אמר לנפשו:

“אף אמנם פלוני גנב מאוצר־הממלכה ומהקיסר, והממלכה והקיסר נותנים כבוד לו; אבל היא חִיְּכה לי אתמול ובקשה מאתי לבוא לפניה, ואני אוהב אותה, ואיש לא יֵדע זאת לעולם”. ומנוּחה ושַׁלְוה היו בלבו.

פּיֶר היה נוסע כבראשונה אל מיֻדעיו ומרבה לשתות ולפַנות לבו לבטלה ולחיים בלי־סדרים כבראשונה, יען כי מלבד השעות, אשר בִּלה בבית הרוסטובים, הֻצרַך לבַלות גם את שאר שעות היום, והמנהגים שהֻרגל בהם והמיֻדעים שקנה לו במוסקבה משכו אותו בכֹח, אשר אין לעמוד לפניו, אל החיים, אשר אחזו בו ולא הרפוהו. אולם בימים האחרונים, כאשר הגיעו ממערכות המלחמה שמועות משמועות קשות, ונטשה החלה להֵרָפא ולא הוסיפה עוד להעיר בו את רגש הזהירות מתוך חמלה, התחילה דאגה, אשר לא הֻברר לו ענינהּ, תוקפת אותו יותר ויותר. הַרגֵּש הרגיש, כי מצב זה, שהוא נמצא בו, לא יוכל להִמָּשך הרבה, כי מהפכה קרובה לבוא, והיא עתידה לשַׁנות את כל חייו, ובקֹצר־רוח בקש בכל דבר סִמנים לַמהפכה המתקרבת הזאת. מפי אחד האחים הַמַּסוֹנים נגלה לפיֶר דבר־נבואה זה, שיצא לו על נפוליון מחזונו של יוחנן.

בחזון הזה בפרק השלשה־עשר בפסוק השמונה־עשר נאמר: “פה חכמה צפונה, והמשכיל יחַשב את מספר החיה, כי מספר אדם הוא, ומספרו שש מאות ששים וששה”.

ובפרק ההוא בפסוק החמִשי נאמר: “ולה נִתַּן פה מדבר גדולות וגדופים וכֹח נִתּן לה לעשות כרצונה שנים וארבעים חֹדש”.

האותיות הצרפתיות תֵּחָשבנה למספרים כאותיות העבריות, עשר הראשונות ליחידות, ושאר האותיות לעשיריות, וזאת הוראתן המספרית:

על־פי זה יוצא, כי l’Empereur Napoléon עולה בגימטריה 666, והוא אפוא החיה, אשר נאמרה עליה הנבואה הזאת בחזון. מלבד זאת יוצא עוד, כי הקץ quarante deux (ארבעים ושנים), שהושׂם לחיה המדברת גדולות וגדופים, גם הוא עולה בגימטריה 666, וזאת אומרת כי קץ שלטונו של נפוליון בא בשנת 1812, שבה מלאו לו לקיסר צרפת שתים וארבעים שנה. על הנבואה הזאת השתומם פּיֶר, ופעמים רבות שאל בלבו, מה הדבר אשר ישׂים קץ לשלטונה של החיה, הַינו שׁל נפוליון, וגם על השאלה הזאת, אשר העסיקה אותו, השתדל למצֹא תשובה בגימטריאות על־פי היסודות האלה. לתשובה על השאלה הזאת כתב: L’empereur Alexandre? La nation russe?. אך הסכומים, שיצאו לו, היו מרֻבּים או פחותים מ־666. פעם אחת רשם, בעסקו בּחשבונות אלה, את שמו Comte Pierre Besouhoff ויצא לו סכום שאינו מתאים, וישַׁנה את האורתּוגרפיה ויכתֹּב z תחת s ויוסף מלת “de” ומלת הידיעה “le”, ובכל־זאת לא העלה בידו מאומה. אז עלה על לבו, כי אם יש בשמו תשובה על שאלה זאת, בודאי ימצא בתשובה גם שם עַמו. וירשם le russe Besuhof, והנה סכום האותיות 671; רק חמשה עודפים, ולחמשה תחשב אות " e ", היא האות הנשמטת במלת L’empereur. וכאשר השמיט את האות " e " לפני שמו, אף־על־פי שהוא שלא כדין, וכתב l’russe Besuhof, יצא לו הסכום המבֻקש 666. וַיִּסָּער לבבו בקרבו על הדבר הזה. איככה, במה יְחֻבַּר אל המעשה הגדול הזה, שֶׁהֻגַּד מראש בספר החזון, לא ידע; אך לא פקפק גם רגע אחד בחבּור זה. אהבתו לרוסטובה, האנטיכריסט, פולמוס של נפוליון, כוכב־השבט, 666, l’Empereur Napolèon עם l’russe Besuhof – כל זה יחדו התעתּד לגמוֹל, להִבָּקע ולהוציאו מתוך קסמי עולם־ההבל, עולם מנהגי מוסקבה, אשר היה בו כמו בשבי, ולהביאו לידי מעשה גדול ואֹשר גדול.

ביום שלפני היום הראשון ההוא, שקראו בו את התפלה, הבטיח פּיֶר לרוסטובים להביא להם מבית הגרף רַסטוֹפּצ’ין, אשר היה פיר מקֹרב אליו היטב, גם את כתב־הקריאה אל רוסיה גם את הידיעות האחרונות ממערכות־החיל. וכשבא פיר בַּבֹּקר אל הגרף רַסטופצ’ין, מצא אצלו את אחד הרצים, שבא לפני רגעים מעטים מן המחנה. הָרָץ ההוא היה אחד ממיֻדעי פיֶר, מן המחוללים בנשפי־המחול המוסקבאיים.

– בשם אלהים, אולי תוכל להקל מעלי מעט? – אמר הָרָץ: – ילקוטי מלא מכתבים אל הורים.

בין המכתבים האלה היה מכתב מניקולי רוסטוב אל אביו. את המכתב הזה לקח פּיֶר ממנו. מלבד זאת נתן לו הגרף רסטופצ’ין את קריאת הקיסר אל מוסקבה, שנדפסה ביום ההוא, את הפקֻדות האחרונות לפלֻגות־הצבא ואת הודעתו האחרונה של הגרף רסטופצ’ין בעצמו. בקראו את הפקֻדות לפלֻגות הצבא, מצא באחת מהן בין הידיעות על־דבר הפצועים וההרוגים והמכֻבָּדים בשׂכר טוב את שֵׁם ניקולי רוסטוב, שזכה לאורדֶן גיאורג הרביעי על מעשה־גבורתו בקרָב שעל־יד אוסטרובנה, ובפקֻדה ההיא בעצמה גם את שם הנסיך אנדרי, שנמנה למצביא הגדוד הַצַּיְדָנִי. אמנם לא רצתה נפשו להזכיר לפני הרוסטובים את בולקונסקי, אך לא יכֹל להִמָּנע מִשַּׂמח את לבבם בהודעה על־דבר הכבוד שנעשה לבנם, וַיַּנח אצלו את קריאת הקיסר ואת הודעת רסטופצ’ין עם עוד פקֻדות על־מנת להביאן לסעֻדת־הצהרים ואת הפקֻדה הנדפסה עם המכתב שלח אל הרוסטובים מיד.

השיחה עם הגרף רַסטופּצ’ין והדאגה והחפזון שהֻבּעו בקול־מִדבָּרו; ההזדמנות עם הרץ הזה, אשר ספּר במנוחה, עד כמה רע מצב הענינים בצבא; השמועות על־דבר מרַגלים שנמצאו במוסקבה, על־דבר גליון עובר מיד ליד במוסקבה, שנאמר בו, שנפוליון מבטיח לבוא עד הבציר בשתי ערי־המלוכה הרוסיות; השׂיחה על־דבר ביאת הקיסר, שחִכּו לה ליום מחר, – כל זה הוסיף לעורר ולחַזק בלב פיֶר את ההתרגשות ואת הצִפִּיָּה, אשר לא הרפו ממנו משעת הופעת כוכב־השבט וביחוד מתּחִלת המלחמה.

זה ימים רבים היה עולה על רוחו להִכָּנס לעבודת הצבא, ונכון היה לעשות כן, אִלו לא הפריעו אותו, ראשונה, התחברותו אל חברת הַמַּסּוֹנים אשר הביאה אותו באָלָה ואשר הטיפה לשלום־עולם ולהשבתת־מלחמה, והשנית, מה שלמראה המוסקבאים הרבים, שלבשו מעילי־שׂרד והטיפו לפטריוטיות, לא מלָאו לבו, מפני רגש נסתר, להתיצב על דרך זה. אבל הַסִּבּה העִקרית, שלא מִלא בגללה את מחשבתו להכּנס לעבודת־הצבא, היתה אותה הסברה, שלא הֻבררה לו בעצמו, כי הוא – l’russe Besuof בגימטריה 666 שנרמז בחיה, כי השתתפותו בדבר הגדול הזה, בהכנעת שלטונה של החיה המדברת גדולות וגדופים, כבר נחרצה מראש, וכי על־כן אין לו לעשות מאומה, בלתי־אם לחכות למַה שעתיד להֵעָשׂוֹת.

כ    🔗

כבכל יום ראשון לשבוע אכלו את לחם־הצהרים בבית הרוסטובים גם אחדים ממיֻדעיהם הקרובים.

פּיֶר הקדים לבוא, בחפצו למצֹא אותם לבדם.

בשנה ההיא עָבָה פּיֶר כל־כך, שהיה מכֹער בגלל זה, אִלו לא היה גדָל־קומה וגדל־אֲבָרִים כל־כך ואלו לא היה רב כֹּחו כל־כך, שראו כל רואיו שאין עָביוֹ משׂא כבד לו.

בנשימה כבדה עלה במעלות עָלֹה ודַבּר אל עצמו. רַכָּבו לא שאל עוד, הימתין לו שם. כבר ידע, כי בבוא הגרף אל הרוסטובים, ישהה עד שתים־עשרה שעות. משרתי הרוסטובים מהרו אליו להסיר את אדרתו ולקחת את מטהו ואת כובעו, כי היה מניח את מטהו ואת כובעו בפרוזדור הפנימי, כמו שהֻרְגַּל בקלוּבּים.

ראשונה ראה את נַטַּשׁה בבואו אל בית הרוֹסטובים. עוד בטרם ראה אותה, שמע, בהסירו מעליו את אדרתו, את קולה, כי שׁרה סולפֶדזִ’י בטרקלין. הוא ידע, כי לא שׁרה עד כה מאז נפלה למשכב, ועל־כן תָּמַהּ וישמח על קולה בשירה. ויפתח בלאט את הדלת וירא את נַטַּשה מתהלכת בחדר ומזַמרת בשמלתה הלילָאית, אשר לבשה בבואה אל תפלת־הצהרים. בפתחו את הדלת היו אחוריה מוּסַבּים אליו בלכתה, אך כאשר נָסַבּה פתאם וראתה את פניו העבים, המביעים תמיהה, האדימה ותקרב אליו במהירות.

– חפצה אני לנַסות שוּב לשיר, – אמרה אליו. – הלא עבודה היא, – הוסיפה כמצטדקת.

– אין טוב מזה.

– מה מאד אשמח, כי באת! אני מאֻשרה היום כל־כך! – אמרה ברוח עליצותה הקודמת, אשר לא ראה בה פּיֶר זה ימים רבים. – הלא ידעת, כי נִתּן לניקולי צלב־גיאורג. אני מתגאה בו.

– הלא אני שלחתי לכם את הפקֻדה. אולם אין את נפשי להפריעך, – הוסיף פּיֶר וישׂם פניו לעבור אל חדר־האורחים.

נַטַּשה עצרה אותו.

– אדוני הגרַף! האם לא טוב הדבר, כי שָׁרָה אני? – אמרה ונסתמקה, אך לא הורידה עיניה, ותבט דרך־שאלה אל פּיֶר.

– לא… מאיזה טעם? להפך… אך למה זה תשאליני?

– לא אדע בעצמי, – השיבה נַטַּשה בחפזון. – אך רצוני, שלא לעשות דבר שלא כרצונך. אני מאמנת לך בכל דבר. אתה יודע, מה יקרתּ בעיני ומה הגדלתּ לעשות למעני!… – היא דבּרה בחפזון ובלי התבונן, כי האדימו פני פּיֶר לדבריה. – בפקֻדה הזאת ראיתי, כי הוא, בולקונקסי (מלה זאת הוציאה מפיה בלחישה רהיטה), ברוסיה ועובד גם עתה בצבא. מה דעתך, – אמרה בחפזון, כי דאגה, לפי הנראה, פן לא יעמוד בה כֹּח, – היסלח לי באחד הימים? האם לא יהיה רגש רע בלבו עלי? מה דעתך? מה דעתך?

– דעתי… – אמר פּיֶר. – אין לו מה לסלוח… אִלו היתה נפשי תחת נפשו…

מענין לענין עבר פּיֶר בזכרונותיו כהרף־עין אל השעה, שאמר לה בה בדבּרו על לבה, כי אִלו היה לא מה שהוא באמת, כי־אם הטוב מכל בני־האדם אשר בארץ, ואִלו לא היה בעל־אשה, היה כורע ומבקש את ידה; ואותו רגש החמלה והחִבּה והאהבה חזר ותקף אותו ואותם הדברים חזרו ועלו על שפתיו. אך היא לא הספיקה בידו לאמרם.

– אבל אתה… אתה… – אמרה והתּיזה בעליצות מלה זו (בלשון רבים), – אתה ענין אחר. איש טוב, מעביר על מדותיו וישר ממך לא ידעתי ולא יִמָּצא בארץ. לולא אתה שהיית לי בעת ההיא ועד היום הזה, אינני יודעת, מה היה לי, כי על־כן…

ודמעות פרצו פתאם אל עיניה; ותִּסֹּב ותרם את גליון־הזמרה עד לפני עיניה ותתן בשיר קולה ותוסף להתהלך בחדר.

באותה שעה יצא פֶטיה במרוצה מחדר־האורחים.

פֶּטיה היה אז נער בן חמש־עשרה שנה יפה ואדמוני, בעל שפתים עבות ואדֻמות ודומה לנַטַּשה. הוא התקין עצמו להִכָּנס לאוניברסיטה, אך בימים האחרונים גמר בסתר עם חברו אוֹבּוֹלֶנסקי להִכּנס לעבודת־הצבא בין ההוּזרים.

פֶּטיה קפץ ויצא אל פּיֶר לדַבּר עמו בענינו. הוא בקש מפּיֶר, שיחקור, אם יקבלוהו בין ההוּזרים. פּיֶר התהלך לו בחדר־האורחים ולא שמע לדברי פֶּטיה. פֶּטיה משך בידו של פּיֶר, לבעבור ישׂים לבו עליו.

– ומה דבַר בקשתי, פטר קיריליץ', בשם אלהים! כל תקווֹתי אשׂים בך.

– בקשתך, כן. בין ההוּזרים? אָמֹר אֹמַר. היום אֹמַר הכֹּל.

– ומה יקירי, מה נשמע, הַמַּניפסט בידך? – שאל הגרַף הזקן. – והגרַפינה שלי באה אל בית־תפלת הרַזּוּמוֹבסקים ושמעה את התפלה החדשה. תפלה יפה מאד, אומרת היא.

– בידי הוא, – ענה פּיֶר. – מחר יבוא הקיסר… אספת אצילים מחוץ־לזמנה, ויש אומרים, כי עשרה לאלף יִלָּקחו לצבא. כן, ברכת מזל־טוב לך.

– כן, כן, תודות לאל. ומתוך החיל מה נשמע?

– צבאותינו נסוגו עוד. יש אומרים, כי עד סמולֶנסק הגיעו, – ענה פּיֶר.

– אלי, אלי! – אמר הגרף. – ואַיה הַמַּניפסט?

– הקריאה! כן, כן!

פּיֶר התחיל מחפּשׂ בכיסיו ולא יכֹל למצֹא את הניָרות אשר בקש. בין כה נכנסה הגרפינה הזקנה, והוא נשק לה על־גב ידה, בעודנו מְטַּפֵּח על כיסיו כדרך המחפּשׂים ומביט בדאגה סביבו, ונראָה בו, שהוא מחכה לנַטַּשׁה, אשר לא הוסיפה לשיר עוד, אך גם לא באה אל חדר־האורחים.

– אכן לא אדע איפה הנחתיו, – אמר פּיֶר.

– זה דרכו תמיד לאַבֵּד מה שנותנים לו – אמרה הגרַפינה.

נַטַּשה נכנסה בפנים מלאים רֹך והתרגשות ותֵּשב ותבט אל פּיֶר בלי דַבּר דבר. היא אך נכנסה, ופני פּיֶר, שהיו זעומים לפני כניסתה, נהרו מיד, וישׂם עיניו עליה פעמים אחדות, בעודנו מוסיף לחפּשׂ את הניָרות.

– אין טוב כי־אם אסע הביתה, שם הנחתיו ושכחתי. נסֹע אסע…

– הלא תאחר לבוא אל הלחם?

– אכן גם הרַכּב נסע מזה.

אבל סוניה, שהלכה אל הפרוזדור לחפשׂ את הניָרות, מצאה אותם בכובעו של פּיֶר, שטמן אותם בו תחת הרפידה הפנימית לשמירה מעֻלה. וכבר אמר פּיֶר לקראם בקול.

– לא, אחרי הלחם, – אמר הגרַף הזקן, ונראה בו בבֵרור, שחזה לנפשו עֹנג גדול בקריאה זאת.

בסעֻדה שתו יין־שמפּניה לשלום הַקַּוַּלֶּר הגיאורגי החדש, ושִׁינשִׁין סִפּר חדשות מדברי העיר: על מחלתה של הנסיכה הגרוּזינית הזקנה, על מֵטִיביֶה כי נתעלם ויצא ממוסקבה, ומעשה באשכנזי שהובא לרַסטופצ’ין, ואמרו לו עליו, שהוא שמפּיניון ⁵ (כן ספר רסטופּצ’ין בעצמו), והגרַף רסטופּצ’ין צִוָּה להַנִּיחַ לו, ואמר לַנִּקהלים עליו, כי לא שַׁמפיניון הוא, כי־אם פִּטרִיה פשוטה, אשכנזי זקן בלבד.

– תופשים ותופשים, – אמר הגרַף. – הלא זה הדבר אשר אני אומר אל הגרפינה, שתמַעט בשיחה צרפתית. לא זו העת.

– השמעתם? – אמר שִׁינשִׁין. – הנסיך גַליצין לקח לו מורה רוסי – לשון רוסיה הוא לומד. עוד מעט והמדבר צרפתית בחוץ יבוא לידי סכנה.

– ואתה, הגרַף פטר קִיריליץ', כשיתחילו לאסוף את החלוצים, עתיד גם אתה לעלות על סוס? – אמר הגרף הזקן, בפנותו אל פּיֶר.

פּיֶר היה מחשה ומהרהר הרבה בכל שעת הסעֻדה. וכאשר פנה הגרף אליו בדברים האלה, נתן פּיֶר עיניו בו כמי שאינו מבין מה שנאמר לו.

– כן, כן, למלחמה – אמר פּיֶר. – לא כן! איזה איש־חיל אני! ואולם אך זרות, אך זרות מסביב! אינני מבין בעצמי. אינני יודע, אני רחוק כל־כך מדרכי הצבא; אבל בעתים האלה אין אדם אחראי על עצמו.

אחרי הלחם ישב לו הגרף על כסא־כבוד ויבקש בפנים סריוזיים מסוניה, שתקרא באזניהם, וסוניה נודעה לקוראה נפלאה.

"אל מוסקבה עיר־מלכותנו הראשית.

“האויב בא בחיל גדול בגבול רוסיה. הוא הולך לרושש את ארץ־מולדתנו האהובה לנו”, קראה סוניה בקולה הדק מתוך השתדלות. הגרף שמע בעינים עצומות ונאנח לפרקים אנחות קטועות. נטשה ישבה ישיבה מיֻשרה והביטה בעינים בוחנות ומכֻוָּנות פעם אל אביה ופעם אל פּיֶר. פּיֶר הרגיש את מבטה המכֻוָּן אליו וַיִּמָּנע מֵהָסֵב עיניו אליה. הגרפינה הניעה ראשה בתלונה ובזעף לכל מאמר נמרץ מדברי הַמַּניפסט. בכל המלים האלה ראתה אך דבר זה, שהסכּנות היכולות לבוא על בנה לא במהרה תעבורנה. שִׁינשִׁין העקים פיו לחיוך לגלוגי, ונראָה בו, שהיה נכון לצחוק למַה שיוכל לצחוק ראשונה: לקראתה של סוניה, למה שיאמר הגרַף, גם לכתב הקריאה בעצמו, אם לא תִמָּצא לו אמַתְלה אחרת נאה מזו.

אחרי קראהּ על־דבר הרעות המתרגשות לבוא על רוסיה והתקוות אשר ישים הקיסר במוסקבה, וביחוד באציליה המפֻרסמים, הוסיפה סוניה לקרֹא בקול רועד, שסִּבּתו העִקרית היתה הכַּוָּנה הגדולה, שבָּהּ הקשיבו לכל היוצא מפיה, את הדברים האלה: “אנחנו לא נתמהמה לעמוד בעצמנו בתוך עמנו בעיר־המלוכה הזאת ובמקומות אחרים בממלכתנו להִוָּעץ וְלַנְחוֹת את כל צבאותינו, גם את הגודרים היום בעד האויב את דרכי הארץ, גם את החדשים המסתדרים להכותו בכל מקום אשר יֵרָאה. תשוב נא הרעה, אשר הוא אומר להדיח עלינו, על ראשו, ואירוֹפּה, שתצא מעבדות לחֵרות, תרומם את שֵׁם רוסיה!”

– הנה כן הוא! – קרא הגרף, בפקחו עיניו הרטֻבּות, ובהפסקות אחרות בשביל נשימה כבֵדה, כאלו הגישו אל חָטמו צלוחית של מלח־חֹמץ חריף, אמר ברהיטות: – אך יאמר־נא הקיסר, וכל אשר לנו נקריב ולא נחוס על כֹּל.

עוד לא הספיק שִׁינשִׁין לאמר את הַמַּהֲתַלָּה אשר הכין על פטריוטיותו של הגרף, ונַטַּשה קפצה ממקומה ותָּרָץ אל אביה.

– מה נחמד אבּא זה! – אמרה ברהיטות ותִּשק לו; ושוב שׂמה עיניה על פּיֶר באותה בקשת האהבה שלא־מדעת, שחזרה ונמצאה בה בַּחֲיות רוחה בימים ההם.

– אך זאת אשה פטריוטית! – אמר שִׁינשִׁין.

– לא פטריוטית כלל וכלל, כי־אם בפַשׁטות… – ענתה נַטַּשה מתוך עלבון. – בעיניך הכֹּל מגחך, אך לא דבַר־צחוק הוא לנו…

– איזה דברי־צחוק! – נַענה אחריה הגרף. – יאמר־נא אך מלה אחת, וכֻלנו נלך… לא אשכנזים אנחנו, לא גֵרִים…

– השַׂמתם לבכם, – אמר פיר, – כי נֶאמר “להִוָּעץ”?

– לכל אשר יאמר…

ברגע ההוא נגש פֶּטיה, אשר לא שׂם איש לב אליו, אל אביו ויאמר בפנים מסֻמקים ובקול מתחלף, מקצתו גס ומקצתו דק, של נער מתבגר:

– עתה, אבּא, אֹמַר ולא אבוש, גם לך, אמא, אֹמַר, כי תתני לי להכּנס לעבודת־הצבא, כי אינני יכול… לא אוכל עוד…

הגרפינה הרימה עיניה באימה אליו ותספֹּק כפיה ותפן בזעם אל אישהּ.

– זה פרי שׂיחתך! – אמרה אליו.

אבל הגרף התחזק כרגע.

– נו, נו, – אמר לו. – עוד איש־מלחמה אחד. עזוב דברי־אִוֶּלֶת אלה: עליך ללמוד.

– לא דברי־אִוֶּלֶת הם, אבא. אובּולֶנסקי פֶדיה צעיר ממני, וגם הוא הולך, והעִקר הוא, כי אם כה ואם כה אינני יכול ללמוד דבר בעת הזאת. בשעה… – פה עצר במלים ויסתמק עד הֲזָעָה ובכל־זאת סִיֵּם לאמר: – בשעה שארץ־המולדת בסכנה.

– רב לך, רב לך להביע אִוֶּלֶת…

– הלא בעצמך אמרת, כי לא נחוס על כֹּל.

– פֶּטיה! אני אומר לך, שתֹק! – נתן עליו הגרף בקולו ויתבונן באשתו, אשר הסתכלה בפנים חִורים ובעינים קמות בבנהּ הצעיר.

– ואני אומר לכם. הנה גם פטר קירילוביץ' יאמר…

– ואני אומר לך – הבל ורִיק, עוד לא יבש החלב מעל שפתיו, ורצונו ללכת לעבודת־הצבא! זאת אני אומר לך, – אמר הגרף ויקח עמו את הניָרות, כנראה, על־מנת לחזור ולקראם לפני משכב־הצהרים, ויצא מן החדר. – פטר קירילוביץ', הבה נלכה לעַשן קצת…

ופיֶר מָלֵא ביום ההוא מבוכה ורפיון־ידים. עיני נטשה, שהיו נוצצות ומלאות־חיים יותר מבכל עת ונסבו אליו בלי־הפסק בחִבּה גדולה ויתֵרה, הן שהביאו אותו במצב זה.

– לא, אני, כמדֻמה לי, אסע הביתה…

– איך זה, הלא אתנו כל הערב אמרת… בכלל החִלות להוקיר רגליך מביתנו. והיא… – אמר הגרף בטוּב־לב ורמז על בתו, – אינה שׂמֵחה אלא בשעה שאתה עמנו.

– אבל, שכחתי… עלי ללכת הביתה… טרוד… – אמר פיר בחפזון.

– להתראות אפוא, – אמר הגרף ויצא מן החדר.

– מפני מה אתה יוצא? מפני מה אתה נבוך? מפני מה?… – שאלה נטשה את פיר והביטה אל עיניו כתובעת תשובה.

“על כי אני אוהב אותך!” רצה להשיב לה, אך לא אמר זאת ויסתמק עד הורדת דמעה וַיּוֹרֶד עיניו.

– על כי טוב לי למַעט לבוא לפניך… על כי… לא, טרוד אני בעסקים…

– מפני מה? לא, אֱמָר־נא, – החֵלה נטשה ברוח־עֹז, ופתאם עצרה במלים.

שניהם הביטו זה אל זה בפחד ובמבוכה. הוא נִסה לחַיֵּך ולא עלתה בידו: חיוכו הביע דאבון, וישק לה על־גב ידה ויצא בלי אמור דבר.

ובלבו גמר, שלא לבוא עוד אל הרוסטובים.

כא    🔗

פֶּטיה הלך לו, כאשר השיב אביו את פניו בהחלטה גמורה, אל חדרו וינעל את הדלת ויבך במרירות. ובבואו אחרי־כן אל הַטֵּה מחריש ומַשמים ורֹשם בִּכיו על עיניו, עשׂו כל המסֻבּים את עצמם, כאלו לא ראו זאת.

ממחרת בא הקיסר למוסקבה. אחדים ממשרתי הרוסטובים בקשו וקבלו רשות ללכת לראות את הקיסר. באותו הבֹּקר האריך פֶּטיה בלבישת בגדיו ובסריקת שׂערו ובעריכת קצות צַורוניו כדרך שהגדולים עושים; וַיַּרעם פנים לפני הראי ויתנודד בהעויות וימשֹׁך כתפיו, ולאחרונה שׂם את מצנפתו על ראשו ויצא מן הבית בְּהֵחָבֵא דרך המבוא האחרון. הוא גמר ללכת אל המקום שהקיסר נמצא בו ולהגיד בלשון פשוטה לאחד הַקַּמֶּרהֶרים (הוא דִמה, כי קַמֶּרהֶרים סובבים תמיד את הקיסר), כי הוא, הגרף רוסטוב, חפץ, בלי שׂים לב לצעירוּתו, לעבוד לארץ־מולדתו, כי אין הצעירוּת יכולה להיות מעצור לעבוד באמונה וכי הוא נכון… בשעה שהתקין פֶּטיה את עצמו ללכת, הכין לו הרבה מלים יפות לאמרן לַקַּמֶּרהֶר.

פֶּטיה קוה להצליח בהתיצבו לפני הקיסר דוקא מפני שהוא ילד (וגם הרהר, עד כמה יתמהו הכֹּל על צעירותו); ואף־על־פי־כן השתדל גם בעריכת קצות צַורוניו, גם בתִּסרָקתּוֹ, גם בהליכתו המתונה והממֻשָׁכה, להֵרָאוֹת כאחד מזקני הדור. אך כאשר הוסיף ללכת, כן הוסיף להִטָּרֵד על־ידי המון־העם, אשר הלך הָלוֹך וְרַב אצל הקְרֶמֶל, ולשכוח לדקדק בַּמתינות ובַהִתמהמהות, שהגדולים רגילים בהן. בקָרבו אל הקְרֶמל התחיל דואג, שלא יהדפוהו הצדה, ויעמֵד ברוח־עֹז ובפנים מלאי־זעם את מרפקי זרועותיו מזה ומזה. אולם בשַׁעַר טרוֹאִיצְקִי לחצו אותו אנשים, אשר לפי הנראה לא ידעו את המטרה הפטריוטית שהלך בשבילה אל הקרֶמֶל, בלי שׂים לב אל עֹז־רוחו, בכֹח גדול כל־כך אל הקיר, שנאנס להִכָּנע ולעמוד בעבוֹר המרכבות בשריקתן תחת כִּפּת השער. על־יד פֶּטיה עמדה אשה פשוטה עם איש בלבוש משרת, שני סוחרים ואיש־צבא, שכָּלו ימי־עבודתו. אחרי עמדו מעט בשער ההוא, בטרם תעבורנה כל המרכבות, רצה ללכת הלאה ראשונה ויחל לדחוק בחזקה במרפקי זרועותיו, אבל האשה שעמדה ממולו, אשר כונן אליה ראשונה את מרפקיו, גערה בו בזעם:

– מה זה תִּדָּחֵק, נער משׂתּרר. הלא תראה, כי הכֹּל עומדים. ולמה תקפוץ בראש!

– כן יקפצו הכּל, – אמר המשרת ויחל גם הוא לדחוק במרפקי זרועותיו וילחץ את פֶּטיה אל קרן־זוית סרוחה בשׁער.

פֶּטיה מחה בכפות־ידיו את הַזֵּעה, אשר כסתה את פניו, ויתקן את צַורוניו, אשר היטיב לערכם בבית כּמנהג הגדולים ועתה נטפחו ונתמעכו.

הַרגֵש הִרגיש פטיה, כי לא נכבד הוא למראה, ולבו ירא, כי אם יֵרָאֶה במראהו זה לפני הַקַּמֶרהֶרים, לא יתנוהו לבוא לפני הקיסר. אך להתקין עצמו ולעבור אל מקום אחר לא יָכֹל מפני הלחץ הרב. אחד הגנרלים, שעברו במרכבות דרך השער, היה ממיֻדעי הרוסטובים. פטיה רצה לבקש עזרה מאתו, אבל השיב אל לבו, כי לא מדת גבורים היא בקשה כזאת. כאשר תמו כל המרכבות לעבור, פרץ ההמון כפרץ־מים וַיַּעְתֵּק גם את פטיה אל המישור, אשר מָלֵא כֻלו אנשים. לא רק על המישור, כי־אם גם על גבעותיו העקֻמות גם על גגותיו עמד עם רב. אך הובא פטיה אל המישור, וקולות הפעמונים אשר מִלאו את כל הקרֶמֶל, הגיעו לאזניו כרגע עם קול שיחה מתוך שמחה מכל עבר.

זמן קצר עמדו רְוַחים, אך פתאם נחשׂפו כל הראשים, וכל העם פשט וירץ לפנים. פטיה נלחץ כל־כך, שלא יָכֹל לשאף רוח, וכל הקהל קרא כאיש אחד: “אוּרַא! אוּרַא! אוּרַא”! פטיה עמד על קצות אצבעותיו וידחק וימעך את הסובבים אותו, אך לא יכֹל לראות מאומה מחוץ להם.

על כל פנים מסביב היה רֹשם אחד של חבּה יתרה ושמחה גדולה. אשה סוחרת, שעמדה אצל פטיה, בכתה בקול ודמעות נזלו מעיניה.

– אבינו, מלאך־אלהים, אבּא! – אמרה ברהיטות, במחוֹתהּ באצבעותיה את דמעתה.

– אורא! – צעקו מכל עברים.

כרגע אחד עמד ההמון ולא זז ממקומו, אבל אחרי־כן פרץ עוד הפעם הלאה.

פֶּטיה פרץ גם הוא הלאה, בבלי דעת מה היה לו ובשִׁנים לחוצות ועינים לטושות כעיני חית־יער יגע בזרועותיו וצעק: “אורא!” וכמו היה נכון ברגע ההוא לטרוף נפשו ונפש כל חי מסביב לו; אבל מעבריו דחקו וזחלו עוד פרצופים כאלה של חיות בצעקות "אורא! כאלה.

“זה אפוא משפט הקיסר! – אמר פטיה בלבו. – לא, לא אוכל להגיש לו בעצמי בקשה, עזות מרֻבָּה היא!” בכל־זאת הוסיף לחרף נפשו לבקוע הלאה ומבין גבּי העומדים לפניו הופיע לעיניו מקום ריק ובו כמין מסלה מכֻסה ארג אָדֹם; אך ברגע ההוא נסוג ההמון כֻּלו אחור (שוטרי הפוליציה התחילו הודפים את הקרובים הקרֵבים אל הַמַּעבר, בעבוֹר הקיסר מן ההיכל אל מקדש אוּספֶּנסקי) ופֶּטיה הֻכָּה פתאם על צלעותיו מכה גדולה כל־כך וַיִּלָּחץ בכֹח גדול כל־כך, שכָּהו עיניו פתאם ויתעלף. כאשר שבה אליו רוחו, ראה והנה הוא אחוז בידי איש לבוש בגדי־כהֻנה, לפי הנראה אחד הַשַּׁמשים – שקוֻצה קטנה של שֵׂער לבן לו מאחוריו, ומעילו מעיל־תכלת מגֹרד, והאיש מחזיק אותו בזרועו האחת תחת אצילי־ידיו וגונן עליו בזרועו השנית מפני ההמון, ההולך והודף בחזקת־היד.

– נער בן־חורים מֵעכוּ! – אמר הַשַּׁמָּש. – מה זאת אפוא… הרפּו מעט!… מֵעכו, מֵעכוּ באמת!

הקיסר עבר אל המקדש האוּספֶּנסקי. ההמון חזר והתחיל מסתּדר, והַשַּׁמש הוציא את פֶּטיה מתוך ההמון, ויביאהו אל כלי התותח הגדול, והנער היה חִור וכמעט לא נותרה בו נשמה. אנשים אחדים חמלו על פֶּטיה, ופתאם פנה כל ההמון אליו, וכבר התחילו דוחקים זה את זה סביבו. הסמוכים לו שמשו אותו ויתּירו את מעילו ויושיבוהו על ראש כלי־התותח ויוכיחו את אחד האנשים, אשר לחץ אותו.

– הלא ככה אפשר ללחֹץ איש עד מות. מה זאת אפוא! מעשה־רצח! האֻמלל לבן כמטפחת, – אמרו אחדים.

פטיה התחזק מהר, אדמימות פּניו שבה אליו, מכאובו עבר, וחֵלף צערו הזמני הזה נִתּן לו מקום על כלי־התותח, אשר קִוה לראות משם את הקיסר, שהיה עתיד לשוב בדרך אשר עבר. במסירת כתב־בקשה לא הרהר פטיה עוד. כל חפצו היה אך לראות, ומאֻשר היה בעיניו גם בזאת, כי תעלה בידו.

בשעת ה"עבודה" בהיכל־התפלה אוּספֶּנסקי – תּפלת־הודאה כפולה נערכה שם: על ביאת הקיסר ועל השלום עם טורקיה – נתפזר ההמון קצת; אז התחילו נראים מוכרי תמָד, דובשניות, פרָגִים – ופרגים אהב פטיה מאד – ושיחות בטלות מצויות הגיעו לאזנים. סוחרת אחת הראתה את מטפחתה הגדולה הקרועה וסִפּרה, עד כמה הרבתה במחירה; השנית אמרה, כי כל מיני ארג־משי נתיַקרו מאד. הַשַּׁמָּש, שהציל את פטיה, דבּר עם פקיד אחד בשאלת מי ומי המשתתפים היום ב"עבודה" עם הכֹּהן הראשׁי. הַשַּׁמָּש אמר בשיחתו פעמים אחדות מלת " собоне " (במקהלת כֹּהנים), ופֶטיה לא ידע מה פֵּרושה של מלה זו. שני עירונים צעירים דברו מהתלות עם נערות משרתות, שהיו מפַצעות אגוזים בשִׁנֵּיהֶן. כל השיחות האלה וגם המהתלות עם הנערות, שהיו מסֻגלות ביחוד למשוך את לבו של פטיה בימיו אלה, לא העסיקוהו לגמרי בפעם הזאת; הוא ישב על בָּמָתוֹ – על כלי התותח – וכֻלו היה עסוק ונסער על־דבר הקיסר ואהבתו אל הקיסר. הזדמנות זו של רגשי הכאב והפחד בשעה שנלחץ עם רגש השמחה הגדולה חִזקה בקרבו עוד יותר את הכרת ערכו הגדול של אותו הרגע.

פתאם נשמעו יריות כלי־תותח מאצל הנהר (יריות לפִרסום דבַר השלום עם טורקיה), וההמון פרץ כשטף אל שפת הנהר – לראות את מעשה היריה. גם פטיה רצה לרוץ שמה, אך הכֹּהן הַשַּׁמָּש, אשר היה למגן לו, לנער בן־חורים זה, לא נתן לו. עוד נמשכו היריות, ומהיכל־התפלה האוּספּנסקי רָצוּ וְיָצאו אופיצרים, גנרלים, קַמרהֶרים, אחרי־כן יצאו אחרים ולא בחפזון כזה, ושוב הוסרו המצנפות, והאנשים שרצו לראות את כלי־התותח חזרו ורצו משם. לאחרונה יצאו עוד ארבעה אנשים לבושי מעילים וסרטים מפתח ההיכל. “אורא! אורא!” התחילו קוראים שנית.

– איזה מהם? איזה? – שאל פטיה בקול־בכי את הסמוכים לו, אך איש לא ענהו: כֻּלם היו טרודים עד־מאד; ויבחר לו פטיה את אחד מארבעת האנשים האלה, אשר לא יכֹל פטיה להסתכל בו כראוי בעיניו המלאות דמעות־גיל, ועליו כונו כל צהלת־רוחו, אף־על־פי שלא זה היה הקיסר, ויקרא “אורא!” בקול משתולל ויגמור בלבו, כי ממחרת יהיה לאיש־צבא, ויעבור עליו מה.

וההמון רץ אחרי הקיסר עד בואו אל ההיכל ויחל להתפרד. כבר היתה השעה מאֻחרת, ופטיה עוד לא אכל מאומה, וזֵעה כברד נזלה מעליו; עם זה לא שׂם פניו ללכת הביתה, כי־אם עמד עם ההמון, אשר הלך ופָחת, אך עוד היה רב למדי לפני ההיכל, בשעה שהקיסר אכל את סעֻדת־הצהרים וַיַּבֵּט אל חלונות ההיכל ויחכה עוד לאיזה חזיון ויקנא במדה אחת גם בשׂרים, שנגשו במרכבותיהם אל המרפסת החיצונה לבוא אל סעֻדת הקיסר, גם במשרתים, שהיו משמשים את המסֻבּים ונראו בעד החלונות בעשותם הֵנה והֵנה.

בשעת סעדתו של הקיסר אמר וַלּוּיֶב בשימת־עין על החלון:

– עוד לא חדל העם מִיַֹחֵל לראות את הוד־רוממותך.

הסעֻדה נגמרה, והקיסר קם ויצא אל המרפסת העליונה, כשהוא גומר לאכֹל פַּכסם, וַיָּשָׁט כל העם ופטיה בתוכו אל המרפסת.

– מלאך־אלהים, אבּא, אורַא! אבינו!… – קראו כל העם ופטיה בתוכם, ושוב התחילו הנשים וגברים כושלים אחדים ופטיה עמהם בוכים בעליצוּתם.

פרוסת פַּכסם גדולה למדי, אשר אחז הקיסר בידו, נפרכה ונפלה על מעקֵה המרפסת ומן המעקה על הארץ. רַכָּב לבוש מעיל גס, שעמד סמוך למעקה יותר מכל העם, נפל על חתיכה קטנה זו ויחזֵק בה. אחדים מהמון־העם נזעקו על הרַכּב. כשראה זאת הקיסר, צוה, שיתנו לו קערה מלאה פכסמים והתחיל זורק אותם מעל המעקה. עיני פֶּטיה נמלאו דם, הסכנה להִמָּעך עד מות חִזקה את ידיו עוד יותר וַיַּעַט אל הפכסמים. למה זה ועל מה לא ידע, אבל גזר על עצמו לקחת פכסם אחד מידי הקיסר בלי שוב מפני כֹל. ויתנפל וַיַּפֵּל ארצה זקֵנה אחת, אשר פשטה את ידה להחזיק בפכסם אחד. אבל הזקנה לא חשבה את עצמה למנֻצַחַת גם בשכבה על הארץ: עוד השתדלה לחטוף פכסמים, אבל קצרו ידיה להחזיק בהם. פטיה דחה את ידה בבִרְכּוֹ ויחזק בכִיסָן, וכמו מיראה, פן יאחר, חזר וקרא “אורא!” בקול שכבר נצרד.

הקיסר הלך לו, ואחרי־כן החל רֹב העם להתפרד.

– הלא אמרתי, כי יש להמתין עוד, וכן היה, – דברו זה אל זה בשמחה מעברים שונים.

בכל עליצותו של פטיה התעצב אל לבו על כי באה העת ללכת הביתה וכל עֹנֶג היום ההוא חלף הלך לו. מהקרֶמֶל הלך פטיה לא אל ביתו, כי־אם אל אובולנסקי חברו, שהיה בן חמש־עשרה שנה ושגם הוא אמר להִכּנס לצבא. בשובו הביתה אמר בלשון החלטה גמורה, כי אם לא יתנו לו, יברח. וביום השני נסע הגרף אִילִיה אנדרֵיֶביץ' לחקור, אף־על־פי שעוד ללא נכנע בפֵרוש, איך יוכל להכניס את פטיה לעבודת־הצבא במקום שהסכנה מועטת.

כב    🔗

בחמשה־עשר לחֹדש ההוא בבֹּקר, ביום השלישי אחר הדברים האלה, עמדו מרכבות רבות לאין־מספר אצל ההיכל הסלוֹבּוֹדסקי.

הטרקלינים היו מלאים. בראשון היו אצילים לבושי מעילי־שרד; בשני – סוחרים מקֻשטים במֵדַלִּיות, בעלי זְקָנים ולבושי קַפטַנים כחֻלים. בטרקלינה של אספת האצילים רבּוּ השאון והתנועה. אצל השלחן הגדול תחת תמונת הקיסר ישבו גדולי העיר על כסאות גבוהי־גב, אבל רֹב האצילים התהלכו הנה והנה.

כל האצילים, כל אותם האנשים אשר ראה פּיֶר יום־יום פעם בקלוב, פעם בבתיהם, היו מלֻבּשים מעילי־שׂרד, זה בשֶׁל ימי יקטרינה, זה בשֶׁל ימי פַּוֶּל, זה בחדשים שֶׁיִּסד אלכסנדר, זה בלבוש אצילים משֻׁתּף לכלם; ואָפיָם המשֻׁתּף הזה של בגדי־השרד שִׁוָּה מראה מוזר בחזיון דמיוני על אותם הפנים השונים אלה מאלה תכלית שנוי, פני זקנים וצעירים ידועים לו. מתמיהים ביחוד היו הזקנים, אותם העִורים למחצה, חסרי־הַשִּׁנים, הַקֵּרחים, אותם המכֻסים חֵלֶב כָּתֹם או המקֻמָּטים והצנוּמים. על־פי רֹב היו הזקנים האלה יושבים ומחרישים, ואם הלכו ודִבּרו, היו מתחבּרים אך אל צעירים. גם על כל הפנים האלה נראתה, כעל פני אנשי־ההמון, אשר ראה פטיה במישור, הַסתירה המַתמיהה הזאת: צִפִּיה לחזיון גדול מְשֻׁתֶּפֶת לכֻלם ושיחת־חֻלין נהוגה מתמול שלשום – במִשׂחק בוסטון, בַּטַּבָּח פֶּטרוּשקה, בבריאותה של זינַאידה דמיטריֶבנה וכיוצא בדברים כּאלה.

פּיֶר, שמתח עליו עוד בבֹּקר־השכם, את מעיל־האצילים שלו, שכבר נעשה צר לגוִיתו, היה בטרקלינים. לבו סער בו: האספה הזאת, שלא היתה כמוה עד כֹּה, שהשתתפו בה לא רק האצילים, כי־אם גם הסוחרים – אספת הַמַּעמָדים états généraux – העירה בקרבו המון רעיונות עזובים זה ימים רבים, אבל חרותים עמֹק על לוח־לבו על־דבר contrat social והרֵבולוציה הצרפתית. הדברים, אשר התבונן בהם בכתב־הקריאה, – מה שנאמר בו, כי הקיסר יבוא אל עיר המלוכה לְהִוָּעֵץ את עַמו, – היו ראיה בעיניו לדעתו זאת. ובחשבו, כי הולך וקרב ברוח זה איזה דבר גדול, שחִכּה לו זה ימים רבים, היה הולך ומתבונן ומקשיב, אך לא מצא בטוי לרעיוני־לבבו אלה.

נקראה מודעת הקיסר ונתקבלה בעליצות, ואחרי־כן שׂחוּ והלכו איש למקומו. מלבד הענינים התדיריים שמע פיר שאלות, איפה יעמדו ראשי־האצילים בשעת כניסת הקיסר, מתי יערכו לכבודו ליל־מחול, הֲיֵחָלקו למחוזותיהם, אם כל הפלך יחד… וכיוצא בהן, אך כשנגעו במלחמה ובַדבר שנאספו האצילים בשבילו, התחילו מתנהגים בזהירות וסותמים דבריהם. כֻּלם בקשו לשמוע הרבה ולדַבּר מעט.

ואיש בחצי־ימיו, גבור למראה ויפה־פנים, בלבוש פְּקִיד־אניות משֻׁחרר, דִבּר באחד הטרקלינים, ורבים נאספו מסביב לו. ויגש פיר אל החבורה, שנוצרה מסביב לדבּרן הזה, וַיֵּט אזנו. והגרף איליה אנדרֵיֶביץ', שהיה מהלך בצחוק נעים על שפתיו בתוך ההמון הנאסף, וקַפטן של שׂר־צבא שבמלכות יקַטרינה עליו, והכֹּל היו ידועים ומיֻדָּעִים לו, נגש גם הוא אל החבורה הזאת ויחל להקשיב בצחוק מתוך בקשת־טובה, כדרכו בכל מה שהיה מקשיב, ולהרכּין ראשו לאות הסכמה ושבח לדברי הנואם. פְּקִיד־האניות המשֻׁחרר דבּר עַזּוֹת; זאת ראה פיר בפני השומעים וגם התבונן, כי הענָוים והזהירים שבהם, שהיו ידועים לו לפיר היטב, פורשׁים דרך־מחאה מאצלו או נחלקים עליו. וַיִּדָּחק ויכָּנס לתוך החבורה וַיֵּט אזנו וַיִּוָּדע לו, כי אמנם לִבֶּרַל היה הדבּרן ההוא, אך לא ברוח שֶׁדִּמה פיֶר, כי־אם ברוח אחרת לגמרי. הפקיד המשֻׁחרר דבּר בקול־הזמרה הבַּריטוני הרם ובהברה הצרפתית ובהבלעת האותיות, שהיו האצילים רגילים בהם. הוא דִבּר בקול אדם הרגיל להשתובב ולהשׂתּרר.

– ומה בכך, אם בני־סמולֶנסק אמרו לקיסר לתת חלוצים מקרבם. האם בני־סמולֶנסק למופת הם לנו? אם יראו אצילי הפלך המוסקבאי בנדיבותם צֹרֶך בדבר, יוכלו להראות אמונתם לאדוננו הקיסר בדרכים אחרים. האם שכחנו את חלוצי שנת הַשֶּׁבע? אך שַׁמָּשי בתי תפלה וגנבים שודדים מִלאו כיסיהם כסף…

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' הרכּין ראשו דרך־הסכמה בצחוק עָרֵב.

– האם הביאו חלוצינו תועלת לממלכתנו? לא הועילו מאומה! הם אך רוששו את אדמתנו. מוטב למסור עוד אנשי־צבא… אך מהחלוצים ישובו אלינו לא אנשי־צבא ולא אכרים, כי־אם משוּבה נצחת. האצילים אינם חסים על חייהם, כֻּלנו יחד נלך, ועוד אנשי־צבא חדשים נִתֵּן. אך דבר יֵצֵא מפי הקיסר וכֻלנו נחרף נפשנו למות בעדו, – הוסיף הנואם בהתלהבות.

אִיליה אנדרֵיֶביץ' בלע רֻקו מרֹב נחת ודחף את פּיֶר, אבל פּיֶר רצה לדבּר גם הוא. הוא נדחק ויצא בראש, כי בא לכלל התעוררות, בבלי דעת עוד במה וגם בבלי דעת עוד מה יאמר לשומעיו. הוא אך פתח שפתיו לדבּר, והנה סֶנַטוֹר אחד, איש בלי כל שֶׁן בפיו, בעל פנים מביעים בינה וזעם, שעמד סמוך לו, נכנס לתוך דבריו. כאדם שדרכו בכך להתוַכּח ולשאֹל שאלות, החל בקול שפל, אבל נשמע היטב:

– אני חושב, אדון נכבד, – אמר הסנַטור בהברת בעל פה שאין בו שִׁנַּים, – שנקראנו הֵנה לא לדון בשאלה, מה יפה לממלכתנו ברגע זה – מֶכֶס־אָדָם או התנדבות חלוצים. אנחנו נקראנו להשיב על הקריאה, אשר כּבּדָנו בה הקיסר. ולדון בשאלה, מה יפה יותר – מֶכֶס־אָדָם או חלוצים מתנדבים, נניח לממשלה הרוממה…

בזה מצא פּיֶר פתחון־פה פתאם להביע התרגשותו. חמתו בערה בו על הַסֶּנַטוֹר, אשר בא להכניס לעבודתם העתידה של האצילים את הדקדקנות הזאת ואת דלוּת השקפותיו, ויצא בראש ויעצרהו. עוד לא ידע בעצמו מה הוא עתיד לאמר, אבל החל בהתעוררות, ויערבּב לפעמים מלים צרפתיות, ולשונו הרוסית היתה לשון־ספרים.

– סלח־נא לי, אדון מרומם, – החל פּיֶר (הסנטור הזה היה ממיֻדעיו הקרובים, אבל פה חשב לנחוץ לערוך דבריו אליו בסגנון הרשמי), – אף־על־פי שאיני מסכים לאדון… (פה נסתּתּמו דבריו רגע קטן: הוא רצה לאמר mon trés honorable préopinant – הנכבד אשר קדם לי בדבריו) לאדון… אשר לא נכבדתי להיות ממיֻדָּעָיו, אבל אני חושב, כי מעמד־האצילים נקרא לא רק להביע השתתפותו והערצתו, כי־אם גם לדון בַּתַּחְבּולות, אשר נוכל לעזור בּהן לארץ־מולדתנו. אני חושב, – אמר בהתרגשו, – כי גם רוח הקיסר לא היתה נוחה ממנו, אִלו מצא בנו אך בעלי אִכּרים, שאנו נכונים למסרם לו, וגם בר… “בשר לכלי־תותח” שלנו בעצמנו, ולא מצא בנו עֵ… עֵ… עֵצָה.

רבים סרו מן החבורה, בראותם את צחוק הבוז של הסנַטור ובשמעם, כי פּיֶר מדבּר ברוח חֹפש; רק איליה אנדרֵיֶביץ' שמח על נאומו של פּיֶר, כאשר שמח גם על נאומֵי פקיד־האניות והסנַטור ועל כל נאום ששמע לאחרונה.

– אני חושב, כי בטרם נדין בשאלות האלה, – הוסיף פּיֶר, – עלינו לשאל את הקיסר, לבקש בהכנעה גדולה מהוד־רוממותו להודיע לנו, כמה אנשי־צבא לנו, מה מצב צבאותינו ומחלקות חילנו, ואז…

אך עוד לא הספיק פּיֶר לגמור את הדברים האלה, והנה התנפלו עליו פתאם משלשה עברים. יותר מכל החולקים התנפל עליו אחד ממיֻדעיו הישנים, המשַׂחק בבוסטון סטֶפַּן סטֶפַּנוביץ' אַדְרַקסִין, שהיה מחבּב תמיד את פּיֶר. סטֶפַן סטֶפַנוֹביץ' היה לבוש מעיל־שׂרד, ופיֶר ראה בו עתה, אם מפני המעיל הזה אם מפני סִבּות אחרות, איש אחר לגמרי. סטֶפַּן סטֶפַּנוביץ' נתן בקולו על פּיֶר בחמת־זקנים, שנראתה על פניו פתאם:

– ראשונה, אני מגיד לך, כי אין לנו רשות לשאֹל כזאת את הקיסר, והשנית, אִלו היתה לו, למעמד אצילי רוסיה, רשות לשאֹל, אין הקיסר יכול להשיב לנו. הצבאות משַׁנים את מקומותיהם על־פי נסיעות מחנות האויב, הצבאות מתמעטים ומתרבים…

איש אחר, בעל־קומה ממֻצַּעת כבן ארבעים שנה, שבימים הקודמים היה פּיֶר רואה אותו אצל צוענים וידע, שהוא משׂחק בקלפים שלא כהוגֵן, קרב אל פּיֶר, גם הוא משֻׁנה במעילו, ונכנס לתוך דבריו של אדרַקסין.

– גם לא עת לדַבּר היא, – אמר האציל הזה, – כי־אם עת לעשות: המלחמה היא בתוך רוסיה. אויבנו הולך להאביד את רוסיה, לחלל את קברי אבותינו, להוליך את נשינו ובנינו. – האציל סָפַק על לבו. – כֻּלנו נקום, כֻּלנו נלך כאיש אחד, כֻּלנו בעד אבינו־מלכּנו! – צעק ולטש את עיניו שנמלאו דם. קולות אחדים מְשַׁבּחים נשמעו מתוך ההמון. – רוסים אנחנו ולא נחוס על דמנו להגן על האמונה וכסא־המלוכה וארץ־המולדת. אנחנו נַראה לאירוֹפה, איך תקום רוסיה להלחם לרוסיה, – צעק האציל.

פּיֶר רצה להשיב, אך לא יכֹל לאמר גם מלה אחת. הוא הרגיש, כי קול דבריו – בכל רעיון שיביע בהם – נשמע פחות מקול דברי האציל שנתרגש.

אליה אנדרֵיאיץ' הביע הסכמתו מאחורי החבורה; אחדים הפנו כָּתֵף ברוח־עֹז אל הנואם בסוף מאמר, שישר בעיניהם, ואמרו:

– ככה, ככה! כך נכון!

פּיֶר רצה לאמר, שהוא לא יִמָּנע מהתנדב גם בממונו גם באִכָּריו גם בגופו, אלא שראוי לדעת את מצבו של דבר, כדי להיות לעזרה; אך לא יכֹל לדבּר. הרבה קולות צעקה ודבּור נשמעו יחד, כל־כך הרבה, שלא הספיק איליה אנדרֵיֶביץ' להרכין בראשו לכֻלם, והחבורה הלכה וגדלה, ונפרדה וחזרה ונאספה, וכֻלה הלכה הלוך ודַבּר ועברה אל הטרקלין הגדול, אל השלחן הגדול שבו. פּיֶר לא רק לא הספיק לדַבּר, אבל גם נכנסו לתוך דבריו בגסות וידחפוהו ויפנו עֹרף אליו כמו אל איש אויב לכֻלם. וכל זה היה, לא מפני שחרה להם על תֹּכן נאומו – כבר נשכח נאומו אחרי הנאומים הרבים שנאמרו אחריו – אבל נחוץ היה לחִזוק ההתעוררות בקרב ההמון, שֶׁיִּמָּצא לו דבר ממשי חביב ודבר ממשי שׂנוא לנפשו. ופיֶר נעשה לדבר הממשי השני הזה. הרבה נואמים נשאו דבריהם אחרי האציל הרַגְשָׁני ההוא, וכֻלם דברו ברוחו. רבים דברו יָפוֹת וחדשות.

גלִינְקה, בעל ה"רוּסקי וֶסטניק", אשר הֻכּר כרגע (“סופר, סופר!” נשמע בקרב ההמון), אמר, כי “על אֵש־תֹּפת יש לבוא באש־תֹּפת”, כי הוא ראה “ילד מחַיֵּך לנֹגה־ברק ולקול־רעמים”, וכי “אנחנו לא נהיה כילד הזה”.

– כן, כן, לקול רעמים! – שָׁנו אחריו דרך־הסכמה בשורות האחרונות.

ההמון קרב אל השלחן הגדול, אשר ישבו אצלו שׂרים זקנים, אנשי־שׂיבה בני שבעים שנה, קֵרחים לבושי מעילי־שׂרד וסרטים עליהם, ואשר ראה פּיֶר כמעט את כֻּלם בבתים שונים, שיש בהם בדחנים, או בקלוּבּים בשַׂחקם בבוסטון. ההמון קרב אל השלחן ולא חדל לפטפט בקול שאון ורעש. נואם אחר נואם דבּר ולפעמים דבּרו גם שנים יחד, כשהם לחוצים על־ידי ההמון מאחריהם אל גביהם הגבוהים של הכסאות. העומדים מאחרי הנואם היו מרגישים מה שלא הספיק להוציא בשׂפתיו וממהרים למַלא את הנשמט. אחרים פשפשו במוחם באותו החֹם והלחץ, וכשמצאו רעיון כל־שהוא, מהרו להשמיעו. השׂרים הזקנים, שנודעו לפיֶר, ישבו והביטו פעם אל זה ופעם אל זה, ופני רֻבּם הביעו אך דבר אחד, שֶׁחַם להם מאד. אבל פֶּיר התרגש באמת, והתשוקה הכללית להראות, כי לא נֵחַת מפני כֹל, שהֻבּעה בקולות וברשמי־הפנים יותר מבדברי הנאומים בעצמם, דבקה גם בו. הוא לא חזר מדעותיו, אבל הרגיש איזה חטא בעצמו ורצה להצטדק.

– לא אמרתי אלא שמוטב לנו להתנדב, לכשנדע במה יש צֹרך, – אמר ברהיטות ובהשתדלות להגביה קולו מחבריו.

זקן אחד, שהיה סמוך לו, נתן עיניו בו, אבל נטרד מיד על־ידי צעקה, שנהיתה בקצהו השני של השלחן.

– כן הוא, מוסקבה תִמָּסר! היא תהיה כַּפּרתנו! – צעק האחד.

– הוא אויב המין האנושי! – צעק השני, – תנו לי לדַבּר… אדונַי, אתם לוחצים אותי!…

כג    🔗

באותה שעה נכנס הגרף רַסטופּצ’ין בצעדים מהירים לעיני המון האצילים, אשר נֶחצו הֵנה וָהֵנה בעברו בתוכם, ומעיל־גנרַל עליו וסרט מתוח מעל כתפו, וסנטרו בולט ויוצא ועיניו מתרוצצות.

– אדונֵנו הקיסר יבוא מיד, – אמר רַסטופּצ’ין, – אני בא משם. אני חושב, כי במצב זה, שאנו נתונים בו, אין לנו לדון הרבה. הקיסר זִכָּה אותנו ואת הסוחרים באספה זאת, – אמר הגרף רסטופצ’ין. – משם ישטפו מליונים (אמר ורמז על טרקלינם של הסוחרים), ועלינו להעמיד חלוצים בלי חוס על נפשותינו… זאת אנו יכולים לעשות לכל־הפחות!

אז החלו אך השרים, שישבו אצל השלחן, להִוָּעץ. כל אותה ההתיעצות עברה כמעט בחשאי. גם כמו עצבון נראה בה, כשנשמעו אחרי הרעש הקודם קולות הזקנים באמרם – זה: “אני מסכים”, וזה, לשֵׁם שנוי־לשון בלבד: “גם אני מחזיק בדעה זאת” וכיוצא בזה.

המזכיר נצטַוּה לכתוב את החלטת אצילי מוסקבה, כי המוסקבאים מתנדבים גם הם כסמולֶנסקים נדבת עשרה אחוזים לאלף אִכּרים עם כל המלבושים. האדונים חברי המועצה הזאת קמו כאנשים שנתקררה דעתם, ובקומם גררו איש כסאו ברעש והתחילו מתהלכים בחדר לפַשט את העקמומיות שברגליהם ותופשים איש בטוב בעיניו מן המזדמנים לפניהם בזרועו והולכים הלוך ודַבּר.

– הקיסר! הקיסר! – נשמע פתאם בכל החדרים, וכל ההמון רץ אל המבוא. על כל פנים הֻבְּעָה סקרנות מתוך כבוד ויראה. פּיֶר עמד במקום רחוק ולא יכֹל לשמוע היטב את נאום הקיסר. הוא אך הבין על־פי מה שהגיע לאזניו, כי הקיסר דבּר על־אודות הסכנה, שהממלכה נמצאת בה, והתקוות שהוא מקוה מאצילי מוסקבה. לקיסר השיב קול אחר והודיע את ההחלטה, שנתקבלה ברגע ההוא

– אדונַי! – אמר הקיסר בקול רועד.

ההמון השמיע קול אִוְשָׁה וחזר ושתק, ופיֶר שמע בבֵרור את קולו הפשוט והנעים של הקיסר, קול יוצא מן הלב, באמרו:

– מעולם לא פקפקתי בשקידתם של אצילי רוסיה. אבל ביום הזה מצאתי יותר ממה שדמיתי. אני מודה לכם בשם ארץ־המולדת. אדונַי, נעשה, העת יקרה מכּל…

הקיסר נשתתק. ההמון החל להִדָּחק מסביב לו, ומכל עברים נשמעו קריאות התרגשות.

כן הוא, יקרה מכֹּל… אִמְרַת הקיסר, – אמר בבכי מאחריו אִילִיה אנדרֵיֶביץ', אשר לא שמע מאומה, אבל באר לנפשו הכֹּל על־פי דרכו.

מטרקלינם של האצילים עבר הקיסר אל טרקלין־הסוחרים. שם שהה כעשרה רגעים. בין שאר הרואים ראה גם פּיֶר את הקיסר יוצא מטרקלין־הסוחרים בדמעות תודה וגיל על עיניו. אחרי־כן נודע, כי כאשר אך החל הקיסר לשאת את נאומו, פרצו דמעות מעיניו, ובקול רועד גמר אותו. בשעה שראה פּיֶר את הקיסר יצאו עמו שני סוחרים. אחד מהם היה ממיֻדעי פּיֶר, מוֹכסן מסֻרבּל בבשר, והשני – ראש־העירונים, בעל פנים דלים וכתֻמִּים וזקָן קטן. שניהם בכו. עיני הסוחר הָרָזֶה מלאו דמעה, אך המוכסן בעל־הבשר בכה כנער קטן ואמר ושָׁנה בלי־הפסק:

– גם חיינו גם כל קנינינו קחה־נא, אדוננו הקיסר!

פּיֶר לא הרגיש ברגע ההוא דבר חוץ מתשוקה להַראות, שגם הוא לא ישוב מפני כּל ונכון הוא לִנְדֹּב כל מה שיש לו. נאומו ברוח הקונסטיטוציה נדמה לו כדבַר־אָוֶן מַחְפִּיר, ויבקש לו תקון־תשובה. וכאשר נודע לו, כי הגרַף מַמוֹנוֹב מעמיד גדוד מִשֶׁלו, אמר מיד לגרף רַסטופּצ’ין, כי הוא נותן אלף איש וכל מחסורם.

הזקן רוסטוב לא יכֹל לספר לאשתו מה שהיה שם בלי דמעות, ומיד הסכים לבקשת פֶּטיה וגם נסע בעצמו לרָשמו.

ביום השני יצא הקיסר ממוסקבה. כל האצילים הנאספים ההם הסירו מעליהם את מעילי השׂרד וישובו איש אל ביתו ואל קלובּו ובאנחות צִוּוּ את סוכניהם על־דבר ההִתחַלצות ויתמהו בלבם על עשׂותם כן.

 

חלק שני    🔗

א    🔗

נפוליון התחיל במלחמה עם רוסיה, משום שאי־אפשר היה לו שלא יבוא לדרֶזדן, אי־אפשר היה לו שלא יעבירוהו הכִּבּוּדִים היתֵרים על דעתו, אי־אפשר היה לו שלא ישים עליו את מעיל־השרד הפולני ושלא תצלח עליו רוח־גבורה מיֻחדת בּבֹקר יום־הקיץ ההוא. אי־אפשר היה לו לכבֹּש כעסו במעמדו של קוּרַקין ואחרי־כן במעמדו של בַּלַּשוב.

אלכסנדר מֵאֵן להכּנס במשא־ומתן, משום שהרגיש בעצמו, שהוא נעלב. בַּרקלֵי־דֵי־טוֹלִי התאמץ לנהל היטב כפי האפשר את החיל, כדי לעשות את המוטל עליו וגם לעשות לו שֵׁם מצביא גדול. רוסטוב דהר להתנפל על הצרפתים, משום שלא יכֹל לכבֹּש את תאותו לדהֹר קצת בשדה־מישור. וכן היו מעשיהם של כל האנשים הרבים לאין־מספר, שהשתתפו במלחמה הזאת, אך פרי מדותיהם ומנהגיהם ותנאי־חייהם ומטרותיהם הפרטיים. הם פחדו, התגדלו, שׂמחו, זעמו והתברכו בלבבם, כי הם יודעים מה שהם עושים וכי עושים הם הכֹּל לעצמם, ובאמת היו אך כלי־מלאכה בידי ההסטוריה והוציאו לפעֻלה את המעשה, שהיה נסתר מהם, אך נתברר לנו. זה גורלם של כל העסקנים המעשיים, ובמדה שהם מגביהים לעמוד בהנהגת עניני צבור, בה במדה תמעט עמידתם ברשות עצמם.

עתה כבר ירדו עסקני שנת 1812 ממקומותיהם, עניניהם הפרטיים נשכחו לנצח, ולפנינו אך תוצאותיה ההסטוריות של העת ההיא.

אך נסכים־נא, שאנשי אירופה היו מֻזקקים להִכָּנס הרחק לתוך רוסיה ולהִשָּׁמֵד בה, וכל עסקנותם המלֵאה אכזריות ומעשי־שטות וסתירות של האנשים, שהשתתפו במלחמה הזאת, תתברר לנו על־פי מסקנה זאת.

ההשגחה העליונה הכריחה את כל האנשים האלה, שיעזרו, בשאיפותיהם אל מטרותיהם הפרטיות להוציא לפעֻלה דבר גדול ונשׂגב אחד, אשר לא יָדַע איש בארץ (לא נפוליון, ולא אלכסנדר, וקל וחֹמֶר לאיש אחר מן המשתתפים בַּמלחמה) אפילו ידיעה כל־שהיא על־אודותיו.

עתה ברור לנו, מה הדבר אשר הביא את חיל צרפת בשנת 1812 לידי כליה. איש לא יחלוק, כי סבּת מפלתם של צבאות נפּוליון היתה, מצד אחד, כניסתם לתוך רוסיה הפנימית באחרית ימי־הקיץ בלי הכנה נחוצה למלחמת־חֹרֶף; ומצד אחר, אָפְיָהּ המיֻחד של מלחמה זו, שנהיה על־ידי שרֵפת ערי רוסיה והתעוררות השנאה הגדולה לאויב בקרב העם הרוסי. אבל בעת ההיא לא רק לא הבין איש מראש (מה שנדמָה לנו עתה כדבר ברור לַכֹּל), כי רק בדרך זה היה אפשר, שחַיל של שמונה מאות אלפי איש, אשר לא היה כמוהו בימים ההם באירופה ואשר בראשו עמד המעֻלה שבמצביאים, יאבד במלחמה עם חיל רוסיה הקטן ממנו למחצה, שהיה חיל שאינו רגיל בידי מצביאים שאינם רגילים; לא רק לא ראה איש זאת מראש, כי־אם עוד התאמצו הרוסים בכל כֹּחם להפריע מהוציא לפעֻלה את הדבר האחד, שהיה בכֹחו להציל את רוסיה, והצרפתים התאמצו – בכל בקיאותו וגאונוּתו המדֻמה של נפוליון בעניני מלחמה – לפרושׂ מֻטּוֹת כנפיהם בסוף ימי־הקיץ עד מוסקבה, כלומר, לעשות את הדבר האחד, שהיה עתיד להאבידם.

בחבּורים ההסטוריים על־אודות שנת 1812 אוהבים המחברים הצרפתים מאד לבאר, כי הרגיש נפוליון את הסכנה שבהִתְמַתְּחוּת שורת חילו, כי בקש לבוא בקרָב בכל מקום, כי מַרְשַׁלָּיו יעצוהו להתעכּב בסמולֶנסק, ולהביא עוד ראיוֹת מוכיחות כאלה, שכבר הבינו באותם הימים, מה גדלה הסכנה; והמחברים הרוסים אוהבים עוד יותר לבאר, שעוד בתחלת מעשי־המלחמה נטו אחרי הטכסיס הסקִתִי, והוא, למשוך את נפוליון אל רוסיה הפנימית, ומיחסים הם עצה זאת – זה לפּפוּל, זה לצרפתי אחד, זה לטוֹל, וזה לקיסר אלכסנדר בעצמו, ומוצאים סיוע לדבריהם ברשימות, בהצעות ובמכתבים, שיש בהם באמת רמזים לטכסיסיות כזאת. אבל כל הרמזים האלה לבינת דברים מראש נזכרים עתה, גם בכתבי צרפתים גם בכתבי רוסים, רק מפני שהמעשה שהיה אחרי־כן בא וקִיֵּם אותם. ואִלו לא נתקַימו הנבואות שברמזים ההם, כבר נשכחו כֻּלם, כמו שנשכחו כל הרמזים וההשערות, שנאמרו לאלפים ולרבבות נגדם, מפני שבאו המעשים והִכְזִיבוּם. על סוף כל מעשה יֵאָמרו בתחלתו כל־כך הרבה דברי השׁערה, שבכל אֹפן שֶׁיִּגָּמֵר, יִמָּצאו אנשים שיאמרו: “עוד ביום ההוא אמרתי, שכך יהיה”, ויִשָּׁכַח לגמרי, שבין ההשערות הרבות לאין־מספר נאמר גם להפך.

ההשערות, כי נפוליון ראה את הסכנה שבהתמתחות שורת חילו וכי הרוסים התאמצו למשוך את אויבם לתוך רוסיה הפנימית, הן בלי כל־ספק ממין זה, ורק בפלפולים רחוקים יכולים ההסטוריונים ליַחֵס סברות כאלה לנפוליון ותחבולות כאלה למצביאי חֵיל רוסיה. כל המעשים הידועים לנו בדבר הזה סותרים לגמרי את ההשערות האלה: הרוסים לא רק לא רצו מעולם למשוך את הצרפתים אל רוסיה הפנימית, כי־אם גם עשו כל מה שמצאה ידם, מתּחִלת כניסתם של הצרפתים לרוסיה, לעצרם מלכת הלאה; ונפוליון לא רק לא ירא מפני התמתּחות שורתו, כי־אם גם שמח על כל צעד שצעד לפנים כעל נצחון, ובעצלות מרֻבָּה בקש לבוא בקרָב, ולא כדרכו במלחמותיו הראשונות.

בתחלת המלחמה צבאות רוסיה מפֹרָדים הם ומטרתה האחת של הממשלה היא אך לחַבּרָם, אף־על־פי שאין כל טובה נשקפת מחִבּור הצבאות, בזמן שמתכַּונים להסוג אחור ולמשוך את האויב לתוך הארץ פנימה. הקיסר נמצא אצל החיל על־מנת לחזק את ידיו להלחם על כל מדרך כף־רגל רוסי, ולא על־מנת שֶׁיִּסוג אחור. על־פי תכניתו של פּפוּל מִתכונן מחנה גדול על שפת הדרִיסה, ואין חושבים להסוג יותר. הקיסר מוכיח את המצביאים הראשיים על כל פסיעה ופסיעה לאחור. לא רק שׂרֵפת מוסקבה, כי־אם ביאת האויב עד לפני סמולֶנסק אינה יכולה לעלות על דעתו של הקיסר. וכשהצבאות מתחברים, זועֵם הקיסר על כי נלכדה ונשרפה סמולֶנסק בלי רעש־מלחמה לפני חומותיהָ.

כן חושב הקיסר, אבל שרי־הצבא הרוסיים וכל אנשי רוסיה זועמים עוד יותר, בהעלותם על לבם, כי צבאותיהם נסוגים והולכים אל תוך הארץ.

נפוליון הולך, אחרי בקעו את צבאות רוסיה, אל הארץ פנימה, ופעמים אחדות יש בידו לערוך קרב ואיננו עורך. באוגוסט הוא בסמולנסק וכל מחשבותיו אך ללכת הלאה, אף־על־פי שהליכה זו, כמו שאנו רואים עתה, מְחִתָּה היא לו בלי כל־ספק.

המעשים האלה מעידים בבֵרור, כי נפוליון לא ראה מראש את הסכנה שבהליכתו למוסקבה ואלכסנדר ושרי־הצבא הרוסיים לא העלו על דעתם בעת ההיא למשוך את נפוליון, כי־אם חשבו מחשבות מתנגדות לזה. לפנים הארץ נגרר נפוליון לא בתחבולת־אדם (איש לא האמין, כי אפשר הדבר), כי־אם על־ידי התרכּבות סכסוכיהם ומטרותיהם ושאיפותיהם השונים של האנשים שהשתתפו במלחמה, אשר לא הבינו מה צריך להיות ומה היתה התחבּולה האחת להציל בה את רוסיה. הכֹּל נִהְיָה שלא בידיעה מֵראש. הצבאות מפֹרָדִים בתחלת המלחמה. הרוסים מתאמצים לחַבּרם במטרה ברורה לערוך קרָב ולעַכּב את האויב ההולך וכובש, אבל בשאיפה זו להתחבר, באותה ההשתּמטות מִבּוֹא בקרָב עם האויב העצום במספרו ובהתחמקות הצדה בדמות זוית חדה הם מביאים את הצרפתים עד סמולנסק. אך מלבד הנטיה הזאת, שהם נוטים הצדה בדמות זוית חדה, מפני שהצרפתים נוסעים בין שני הצבאות הרוסיים, עוד הזוית הזאת הולכת ומתחדדת יותר, והרוסים מרחיקים ללכת הלאה, מפני שבַּרְקְלַי־דֵי־טוֹלִי, האשכנזי שקנה לו שֵׁם לא־טוב, שָׂנוּא לבַגרַטיון (העתיד להיות משֻׂעְבָּד לו), ובגרטיון, שהחיל השני בידו, מתאמץ לדחות כפי האפשר את התחבּרותו עם בַּרקלֵי, כדי שלא להיות סר אל משמעתו. ימים רבים אין בגרטיון מתחבר (אף־על־פי שזאת מטרתם העִקרית של שרי־הצבא), יען כי נראֶה לו, שׁבהליכה זו הוא מעמיד בסכנה את חילו וכי אין טוב לו מנטות שמֹאלה ודרומה, כי אז יהי הולך ומבהיל את האויב מצדו ומאחוריו ויאסוף את חילו באוקרַינה. אך כמדֻמה, שאין זו אלא עִלָּה שמצא, מפני שאינו רוצה לקבל מרותו של בַּרקלַי האשכנזי שְׂנוּא־נפשו, הקטן ממנו במדרגת־התְּאָרים.

הקיסר נמצא אצל החיל כדי לחזק ידיו, ומציאותו שם וחסרון ידיעתו במה לבחור ורִבּוי היועצים והעצות מְרַפּים ידי החיל הראשון, והחיל נסוג אחור.

במחנה הדריסה אומרים להתעכב; אבל פתאם משפיע פַּאוּלוּצ’י, המצַפּה להיות למצביא ראשי, על אלכסנדר באֹמץ־לבו, וכל תכניתו של פּפוּל נעזבת, וכל הנהגת הענין נמסרת בידי בַרקלַי. אך מאשר אין בוטחים בבַרקלַי, מגבילים את שלטונו. הצבאות נחלקים, אין שלטון מאֻחָד, ברקלי איננו חביב לבריות; אך מאותה ההסתּבּכות וההתפרדות והמשטמה למצביא הראשי האשכנזי יוצאות מצד אחד פקפקנות והתרחקות מתִּגרת מלחמה (שלא היה אפשר להִמָּנע ממנה, אִלו היו הצבאות מאֻחָדים ולא ברקלי היה בראשם), ומצד אחר – חֵמה הולכת הלוך וגדול על האשכנזים והתעוררות פטריוטית.

לאחרונה יוצא הקיסר מאצל החיל ולאמתלה נאה, שהיא גם יחידה, ליציאתו בוחרים ברעיון, שהוא צריך לעורר את העם בעיר־המלוכה לצאת למלחמה עממית. ונסיעתו זו של הקיסר למוסקבה משַׁפּרת כֹּחו של החיל הרוסי.

הקיסר יוצא מאצל החיל, כדי שלא להצר צעדי המצביא הראשי מהיות שליט יחידי, ומקוה, שמעתה יאחזו בתחבולות יותר נמרצות; אך מַצב השלטון על הצבאות מסתּבּך ומתרופף עוד יותר. בֶּניגסֶן, הנסיך הגדול ועדת גנרל־אדיוֹטַנטים נשארים אצל החיל על־מנת להשגיח על מעשי המצביא הראשי ולאַמֵּץ רוחו, ובַרקלַי מרגיש בעצמו, שהוא משֻׁעבָּד עוד יותר, בעוד כל עיני הקיסר האלה מביטות ומתבוננות אליו כל היום, ונעשֶׂה זהיר ברוחו עוד יותר ומתרחק מעריכת קרָב.

בַּרקלַי יועץ עצת זהירות. יורש־העצר (קונסטַנטין) רומז על חשד בֶּגֶד ודורש קרָב גדול. ליוּבּוֹמירסקי, בּרוניצקי, ולוֹצקי וחבריהם מגדילים את הרעש הזה כל־כך, שבַּרקלַי משלח מעל פניו את הגנרַל־אדיוטנטים הפולניים לפטרבורג – באמתלה של הגשת ניָרות לקיסר – ונכנס במחלֹקֶת גלויה עם בֶּניגסֶן ועם הנסיך הגדול.

בסמולֶנסק מתחברים הצבאות לאחרונה, אף־על־פי שלא חפץ בַּגרַטיון בזה כלל וכלל.

בַּגרַטיון קָרֵב במרכבה אל הבית, אשר בַּרקלַי יושב בו. ברקלי שָׂם עליו סוּדָר ויוצא לקראתו ומרצה לפני בַּגרַטיון, הגדול ממנו במדרגת־התּארים. בַּגרַטיון מעביר על מדותיו ומקבל מרותו של בַּרקלַי הקטן ממנו; אבל עם זה הוא ממעט עוד יותר להסכים לדעתו. בַּגרַטיון בעצמו מגיש הרצאות לו, כמצות הקיסר. אבל הוא כותב לארַקצֵ’יֶב: “אמנם רצונו של אדוני הקיסר הוא, אך אני לא אוכל בשום אֹפן להתחבר עם המיניסטר (עם בַּרקלַי). בשם אלהים, שְׁלָחֵני אל אחד המקומות, נכון אני גם להצביא גדוד אחד, ופה אינני יכול לשבת; וכל המעון הראשי מלא אשכנזים, ואי־אפשר לרוסי להתקַיֵּם, ואין סדר ואין טעם. אני דמיתי, כי אני עובד לקיסר ולארץ־המולדת, ולבסוף אני עובד לבַרקלַי. אכן, אינני רוצה”. עדת הבּרוניצקים, הוִינצֶנגַרוֹדֶאים ודומיהם מגדילים עוד יותר את הרוח הרעה שבין המצביאים הראשיים, והאחדות רופפת עוד יותר. אומרים הם להשׂתּער על הצרפתים לפני סמולֶנסק, וגנרל אחד נשלח לתור את המקום. הגנרל הזה בשׂנאתו את בַּרקלַי רוכב אל רעהו, מצביאו של קָרפּוס אחד, ויושב אִתּו יום תמים וחוזר אל בַּרקלַי ומגַנה בכל פרטיו את שְׂדֵה־הקרָב, אשר לא ראה בעיניו מעולם.

ובעודם מתוַכּחים ומקפּחים זה את זה בסכסוכים על־דבר מקומו של הקרָב העתיד להיות, בעוד הרוסים מחפּשׂים את הצרפתים וטועים ואינם יודעים איפה הם נחִתּים, פוגעים הצרפתים בדיביזיה של ניֶויֶרוֹבסקי וקרֵבִים אל חומות סמולֶנסק.

צריך לצאת לקרָב שעל־יד סמולֶנסק, כדי להציל את הדרכים הנחוצים. הקרָב נֶעֱרָך. אלפי חללים נופלים מזה ומזה.

סמולנסק נעזבת נגד רצונם של הקיסר ושל כל העם. אבל בני העיר שׂורפים אותה בעצמם, אחרי אשר הטעה אותם שר־פִּלְכָּם, ובחֹסר־כֹּל הם נוסעים למוסקבה, למופת לרוסים אחרים, וכל מחשבותיהם אך בנזקיהם, ובכל דרכיהם הם מעלים אף ומגדילים חֵמה על האויב. נפוליון הולך הלאה, והרוסים נסוגים אחור, ויוצא מזה, מה שהיה עתיד להכניע את נפּוליון.

ב    🔗

ביום השני אחרי יציאת בנו קרא הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' לַנסיכית מריה.

ומה תאמרי, עתה נוֹחה דעתך? – אמר אליה. – הפרדתּ אותי מבני! שׂמֵחה אַתּ! אך זאת חפצת! שׂמחה אַתּ?… אני מצטער, מצטער הרבה. אני זקן וחלש, ואַתּ חפצת בזאת. שׂמחי, אפוא, שׂמחי…

ואחרי־כן לא ראתה הנסיכית מריה את אביה שבוע תמים. חולה היה ולא יצא מחדר־עבודתו.

ולתמהונה התבוננה מריה הנסיכית, כי גם למַדמוּאזֶל בּוּריֶן לא נתן הנסיך הזקן לבוא לפניו בימי־חליו אלה. רק טִיחוֹן לבדו היה משַּׁמשו.

אחרי השבוע ההוא יצא הנסיך וחזר למנהגיו הקודמים ובשקידה מיֻחָדה עסק בבניניו ובגַניו, אף שׂם קץ לכל מה שהיה בינו ובין מַדמוּאזֶל בּוּריֶן. מראהו וקרירות מִדבּרו עם מריה הנסיכית כמו דבּרו אליה: “עתה תראי, כי בדית עלי דברים אשר לא כן ואמרת לנסיך אנדרי על־דבר התיחסותי אל הצרפתית הזאת; ועיניך רואות, כי אין חפץ לי לא בך ולא בַצרפתית”.

חצי־היום היתה הנסיכית מבַלָּה אצל ניקולושקה בלִמוד שִׁעוריו, בעצמה לִמדה אותו לשון רוסיה ומוסיקה ושוחחה עם דֶּסַּל; וחצי־היום השני קראה בספרים ושׂוחחה עם אומנתה הזקנה ועם אנשי־האלהים, שהיו באים לפניה לפעמים דרך המבוא האחורני.

בַּמִּלחמה הרהרה הנסיכית מריה כמו שדרכן של נשים להרהר בְּמִלחמה. היא דאגה לאחיה הנמצא שם, ומבלי הבין את המעשה מלאה אימה מפני אכזריות בני־האדם, המסיתה אותם להרֹג איש את אחיו; אך לא הבינה ערכּהּ של מלחמה זו, שהיתה דומה בעיניה לכל המלחמות הקודמות. היא לא הבינה ערכּה של מלחמה זו, אף־על־פי שאיש־שׂיחהּ התּדיר דֶּסַּל, שהיה מעַיֵּן בתאוה מרֻבּה במהלך המלחמה, היה מתאמץ להסביר לה את דעותיו וחשבונותיו ואף־על־פי שמשַׁחרי פניה, אנשי־האלהים שלה, דברו כֻלם כאחד בפחד וברעד, לפי דרכם, על־אודות השמועות שנתפשטו בעם על־דבר האנטיכריסט, ואף־על־פי שרעותה זִ’ילִי, היא הנסיכה דרוּבֶּצקיה, שחזרה ונכנסה בחליפת־מכתבים עמה, כתבה לה ממוסקבה מכתבים פַּטריוטיים.

"אני כותבת לך, ידידתי הטובה, רוסית, – כתבה לה ז’ילי – כי שונאת אני את כל הצרפתים, ויחד עמם גם את לשונם, אשר לא אוכל לשמעהּ, לדבּר בה… אנחנו פה במוסקבה כֻּלנו מלאים רוח־עֹז ושׂמחים בקיסרנו הנערץ.

"אישי האמלל נושא עמל ורעב בבתי־המלון של הז’ידים; אבל החדשות, שנגלו לי, מחַזקות לבי עוד יותר.

“בודאי שמעת על־דבר מעשה־גבורתו של רַיֶּבסקי, שחבק את שני בניו ואמר: אֶסָּפֶה עמהם יחד, אך לידי פקפקנות לא נָבוֹאָה!” ובאמת לא באנו לידי פקפוק, אף־על־פי שרַבּו אויבינו ממנו כפלים. אנחנו מבלים ימינו כפי שאפשר לנו; אך במקום־המלחמה כמנהגי מקום־מלחמה. הנסיכית אלינה וסופיה יושבות עמי ימים תמימים, ואנחנו אלמנות אֻמלָלות, שבעליהן חיים, יושבות ופוצעות כְּתִיתִים ומשׂוחחות שׂיחה נאה; רק אַתּ ידידתי, אינך עמנו…" וכיוצא בזה עוד.

ביחוד לא יכלה הנסיכית מריה להבין את כל ערכה של המלחמה הזאת, יען כי הנסיך הזקן לא דבר על־אודותיה מעולם, לא הודה במציאותה והיה מלגלג בשעת סעֻדת־הצהרים על דֶּסַּל, שדבּר בה. והנסיך דבּר בקול שוקט ובוטח כל־כך, שהנסיכית מריה האמינה לו, בלי הרהר בדבר זה עוד.

בכל החֹדש יולי היה הנסיך הזקן עסקני יותר ממנהגו וגם הזדרז יותר. עוד גן חדש נטע ובנה אגף חדש, בנין מיֻחד למשרתי הבית. רק דבר אחד זה העיר בה דאגה, והוא, מה שהיה יָשֵׁן אך מעט, וכאשר חדל לישון כרגילותו בחדר־עבודתו, החליף בכל יום את מקום־משכבו. פעם צוה להכין לו משכב־קיץ ביציע העשויה לדבר; פעם נשאר על הדרגש או על הכֻּרסה הווֹלטֵרית שלו ונמנם בלי התפשט את בגדיו, ובאותה שעה קרא לפניו הנער פֶּטרוּשה, ולא מַדמואזֶל בּוּריֶן; ופעם לן כל הלילה בחדר־האֹכל.

בראשון באוגוסט בא מכתב שני מהנסיך אנדרי. במכתב הראשון, אשר בא ממנו מהר אחרי צאתו לדרך, בקש בלשון־הכנעה סליחה מאביו על הדברים אשר הרשה לעצמו לאמר לו, ויבקש מאתו להשיב לו חסדו. על המכתב ההוא השיב לו הנסיך הזקן במכתב־חִבּה, ואחרי־כן הרחיק את הצרפתית מֵעַל פניו. במכתבו השני של הנסיך אנדרי, שנכתב על־יד וִיֶטבּסק, לאחר שנכנסו הצרפתים לתוכה, נמצא תאור קצר של כל מעשי המלחמה עם תכנית משֻׂרטטת בתוך המכתב והשערות על־אודות המעשים העתידים להעשות. במכתב ההוא הסביר הנסיך אנדרי לאביו, עד כמה מצבו קשה, בשבתו סמוך למערכות המלחמה, בתוך שורת מסעי־הצבאות, וַיִּיעֲצֵהו לעבור למוסקבה.

כשאמר דֶּסַּל ביום ההוא בשעת סעֻדת־הצהרים, שלפי הנשמע כבר נכנסו הצרפתים לוִיטבּסק, זכר הנסיך הזקן את מכתבו של הנסיך אנדרי.

– קבלתי היום מכתב מהנסיך אנדרי – אמר הזקן אל מריה הנסיכית, – הלא קראת?

– לא, אבי, – ענתה הנסיכית בבהלה.

הן לא יכלה לקרֹא את המכתב, אשר גם לא שמעה על־אודותיו שנתקבל.

– הוא כותב על־דבר המלחמה הזאת, – אמר הנסיך בבת־צחוק מתוך בוז, שהֻרגל בה בדבּרו במלחמה הזאת מדי פעם בפעם.

– בודאי הוא מענין מאד, – אמר דֶּסַּל. – הנסיך יכול לדעת…

– אַה, מענין מאד! – אמרה מַדמואזֶל בּוריֶן.

– לכי והביאיהו לי, – פנה הנסיך הזקן אל מַדמואזֶל בּוריֶן. – הנה הוא על השלחן הקטן, תחת הַפְּרֶס־פַּפּיֶה.

מדמוּאזל בּוריֶן קפצה בשמחה ללכת.

– לא, לא, – קרא הזקן בפנים נזעמים. – לכה אַתּה, מיכַאיל איבַניץ'!

מיכאיל איבַנוביץ' קם וילך אל הַקַּבּינֶט. אבל הוא אך יצא, והנסיך הזקן פנה כה וכה בדאגה וישלך את מטפחתו וילך בעצמו.

– לא יצלחו למאומה, יבלבּלו הכֹּל.

בלכתו הביטו זה אל זה בשתיקה הנסיכית מריה, דֶּסַּל, מַדמואזֶל בּוּריֶן וגם ניקולושקה עמהם. הנסיך הזקן שב בצעדי־חפזון, ומיכַאיְלו איבַנוביץ' עמו, והמכתב והתכנית בידו, וישׂם אותם אצלו ולא נתן לאיש לקראם בשעת הסעֻדה.

ובעברם אחרי־כן אל חדר־האורחים, מסר את המכתב לַנסיכית מריה ויִפרֹשׂ לפניו את תכנית אחד מבניניו החדשים, ובעינים מכוֹנָנוֹת אל התכנית הזאת צוה אותה לקרֹא בקול. כשגמרה שׂמה עיניה על אביה דרך־שאלה. הוא הביט אל התכנית, ונראָה בו, שהוא צולל בהרהוריו.

– מה דעתך על זה, אדוני הנסיך? – נועז דֶּסַּל לפנות אליו בשאלה.

– דעתי? דעתי?… – אמר הנסיך כנֵעור משנתו למֹרת־רוחו, בלי הורד עיניו מתכנית בנינו.

– אפשר מאד, שמערכת המלחמה תקרב אלינו כל־כך…

חַא־חַא־חַא! מערכת־המלחמה! – אמר הנסיך. – אני אמרתי וחוזר ואומר, כי מערכת־המלחמה היא בפולין, ולעולם לא ירחיק האויב להכּנס יותר מאשר עד הַנֶּמַן.

דֶּסַּל שׂם עיניו בתמיהה על הנסיך, שדבּר על הַנֶּמַן, בשעה שהאויב כבר הגיע אצל הדניֶפּר, אבל הנסיכית מריה שכחה את מקומו הגיאוגרפי של הַנֶּמַן וחשבה, שנכונים דברי אביה.

– בשעת הפשרת־שלגים יטבעו בבצות פולין. רק הם יכולים להתעלם מזאת, – אמר הנסיך ברהיטות, ונראה בו, שהרהר במלחמת שנת 1807, שלפי מה שנדמה לו, היתה לפני ימים מעטים כל־כך. – חַיב היה בֶּניגסֶן להקדים להכּנס לפרוסיה, אז נָסַב הדבר באֹפן אחר…

– אבל, אדוני הנסיך, – אמר דֶּסַּל בקצת מֹרֶך, – הלא בַמכתב ידֻבּר בויטֶבּסק…

– בַּמִּכתב? כן… – אמר הנסיך ברהיטות כמתרעם. – כן… כן… – פניו נעשו זועפים פתאם וישתֹּק רגע. – כן, הוא כותב, הצרפתים נפוצו, אצל איזה נהר?

דסל הוריד ראשו.

– הנסיך איננו כותב דבר על־אודות זאת, – אמר בלחש.

– האמנם איננו כותב? ואני הן לא בדיתי זאת מלבי.

כֻּלם החרישו זמן רב.

– כן… כן… עתה, מיכאילו איבַניץ', – אמר פּתאם בהרימו את ראשו וברמזו על תכנית הבנין, – סַפּר־נא, איככה אתה אומר לשַׁנות זאת…

מיכאיל איבַנוביץ' נגש אל התכנית, והנסיך דבּר עמו מעט על תכנית הבנין החדש וישׂם עיניו בזעם על הנסיכית מריה ועל דֶּסַּל וילך לו אל חדרו.

הנסיכית מריה ראתה את מבטו של דֶּסַּל, מבט מבוכה ותמיהה מכוֹנָן אל אביה, ותתבונן בשתיקתו ותשתומם, על כי שכח אביה את מכתב בנו על השלחן בחדר־האורחים; אבל לבה ירֵא לא רק לדבּר ולחקור את דֶּסַּל על־דבר מבוכתו ושתיקתו, כי־אם גם להרהר בזה.

בערב בא מיכאיל איבַנוביץ' לפני הנסיכית בשם הנסיך לקחת את מכתב הנסיך אנדרי, אשר השאיר בחדר־האֹכל. הנסיכית מריה נתנה לו את המכתב. אמנם קשה היה לה הדבר, עם־זה ערבה את לבבה לשאול את מיכאיל איבַנוביץ', מה אביה עושׂה.

– “עסוקים הם” כל היום – אמר מיכאיל איבַנוביץ' בבת־צחוק מתוך כבוד שיש עמו גם לגלוג קל, והנסיכית מריה ראתה ויחורו פניה. – “דואגים הם” מאד לבנין החדש. הנה “קָרְאוּ” מעט, ועתה – אמר מיכאיל איבנוביץ' בהשפלת־קול – “הם” אצל ארון־הסופרים והתחילו עוסקים, כנראה, בַּצַוָּאָה. (בימים האחרונים היה הנסיך עוסק בחִבּה יתֵרה בַכְּתָבִים, שהיה עתיד להניח אחריו, ולהם קרא צַוָּאָה).

– ואת אַלְפַּטִּיץ' שולחים לסמולֶנסק? – שאלה הנסיכית מריה.

– בודאי כן, הוא מחכה זה־כמה.

ג    🔗

כאשר שב מיכאיל איבנוביץ' אל הַקַּבּינט והמכתב בידו, ישב הנסיך במשקפיו אצל ארון־הסופרים הפתוח, ואַבַּז’וּר על עיניו ועל הנרות שלפניו, וניָרות בידו הפשוטה למרחוק, ובמעמד חגיגי קצת קרא את נירותיו (את הערותיו, כפי שהיה קורא להם), אשר צוה להמציאם אחרי מותו לקיסר.

כשנכנס מיכאיל איבנוביץ', עמדו בעיני הזקן דמעות לזֵכר הימים, אשר כתב בהם מה שקרא באותה שעה. והנסיך לקח מיד מיכאיל איבנוביץ' את המכתב וישימהו בכיסו, אחר השיב את הניָרות למקומם ויקרא לאלְפַּטיץ', שחִכּה שם זמן רב.

על גליון קטן היה רשום אצלו כל מה שדרוש היה לקנות בשבילו בסמולנסק, והוא הלך בחדר הֵנָּה וָהֵנה לפני אלְפַּטיץ', שהיה עומד ומחכה אצל הדלת, וַיָּחֶל לצווֹתו על־דבר שליחותו.

– ראשונה, ניָר־פוסטה, התשמע, שמונה ספרים ממין זה; ניר מֻזהב בקצותיו… הֵא לך דוּגמה, כזה דוקא; שָׁשַׁר, חֹמר־חותם – על־פי רשימת מיכאיל איבַניץ'.

הזקן התהלך עוד מעט בחדר וישׂם עיניו ברשימתו.

– ולשׂר־הפלך תמסור בעצמך את המכתב על־דבר הרשימה לצבא.

ועוד דרושים היה בריחים קטנים לדלתות הבנין החדש, ודוקא על־פי התמונה, שהמציא הנסיך בעצמו. וארגז מעשֵׂה־כורֵך צוה להזמין, להחזיק בו את הַצַוָּאה.

הצווּיים לאלְפַּטיץ' נמשכו יותר משתי שעות והנסיך לא שִׁלחָהו עוד. הוא יָשַׁב לו, שקע בהרהורים, עָצם עיניו ויתנמנם. אלְפַּטיץ' התחיל זז ממקומו.

– עתה לֶך־לך, לֶך־לך; אם יהיה צרך, אשלח.

אלְפַּטיץ' יצא. הנסיך חזר וקרב אל ארון הסופרים וַיַּבֶּט־בו ויגע בידו בניָרותיו, ושוב סגר את הארון וישב אצל השלחן ויחל לכתוב את המכתב אל שׂר־הפלך.

בשעה מאֻחרת חתם את המכתב ויקם ממקומו. רצונו היה לישון, אבל נפשו ידעה, כי לא יֵרָדֵם, וכי רעיונות קשים ומכאיבים באים בו על משכבו. ויקרא אל טיחון וילך מחדר לחדר על־מנת לאמר לו, איפה יציע לו את המטה בלילה הזה, וילך הלוך והתבונן היטב בכל קרן־זוית.

כל מקום לא ישַׁר בעיניו, אבל קשה מכל המקומות היה לו הדרגש שבחדר־עבודתו, שהיה רגיל לשכב עליו עד כה. אימות הפיל עליו הדרגש הזה, ולפי מה שראוי לשער, מפני ההרהורים הקשים, שהרהר בימיו בשכבו עליו. מקום טוב לא מצא לו, אבל נִבְחֲרה לו מכֹּל קרן־הזוית שמאחרי הפסנתר בחדר־הדרגש: מימיו לא ישן עוד בקרן־זוית זו.

טיחון הביא עם האופיציַנט⁶ את המטה והתחיל מעמיד אותה.

– לא כן, לא כן! – נתן עליהם הנסיך בקולו ובעצמו הסיע אותה הלאה כרביעית־אַמה מקרן־הזוית וחזר והקריבהּ קצת.

“עתה שִׁנִּיתי הכֹּל, עתה אנוח”, אמר הנסיך בלבו ויתן לטיחון להפשיט אותו את בגדיו.

בעקימת־פנים מתוך כעס, על כי בכבדוּת עלתה בידו להסיר מעליו את הַקַּפְטַן ואת המכנסים, התפשט הנסיך את בגדיו וַיּוֹרֶד גוִיתו כמשא כבד על מטתו ובהביטו בבוז אל רגליו היבשות והכּתֻמות מִזֹקן, כאִלו התחיל מהרהר באיזה דבר. אך באמת לא התחיל מהרהר, כי־אם שהה לפני היגיעה הנחוצה להרים את הרגלים האלה ולזוז על המטה. “הה, מה קשה! ולוּ נגמרו מהר היגיעות האלה וַהֲנִיחוֹתֶם לי!” דבּר עם לבו. בלחיצת־שׂפתים מִלא את העבודה הקשה הזאת בפעם העשרים אלף וישכב. אבל כשכבו החֵלה כל המטה להתנודד תחתיו פתאם הֵנה וָהֵנה תנודה מסֻדרת כנושמת בכבדות וכדוחקת. זאת מצאתהו כמעט בכל לילה. ויפקח עיניו, שנעצמו רגע קטן.

“אין מנוחה, הוי ארורים!” – רטן בזעם על מי־שהוא. – “כן, כן, עוד דבר חשוב אחד היה בלבי, דבר חשוב מאד, אשר חָשַׂכתי לשעת־משכבי בלילה. הבריחים הקטנים? לא, בזה דברתי. לא, איזה דבר מיֻחָד, מעשה שהיה בחדר־האורחים. הנסיכית מריה פטפטה באזני. דֶּסַּל – אותו הַטִפּש – דבּר. דבר־מה בכיסי – איני יכול לזכור”.

– טישקה! במה דברו בשעת־הסעֻדה?

– בנסיך מיכאילו…

– שתוק, שתוק. – הנסיך סָפַק בידו על השלחן. – כן, ידעתי, מכתב הנסיך אנדרי הוא. הנסיכית מריה קראתהו. דֶסַּל הזכיר את וִיטֶבּסק. עתה אקראהו.

ויצו הנסיך להוציא את המכתב מכיס־בגדו ולהגיש אליו אל המטה את השלחן הקטן עם בקבוק לימוֹנַדה וצנֵפַת נר־שעוה וישׂם על עיניו את משקפיו ויחל לקרֹא. רק באותה שעה, כשקרא את המכתב בדממת הלילה לָאור הכּהה העובר בעד הַגֻּלָּה הירֻקה, הבין בפעם הראשונה להרף־עין את היוצא מדבריו.

– הצרפתים בוִיטֶבּסק, בארבעה מַהֲלָכִים הם יכולים לבוא עד סמולנסק; אפשר שכבר באו. טישקה! – טיחון קפץ – לא, אין צֹרך, אין צֹרך! – צעק הזקן.

הזקן הסתיר את המכתב תחת המנורה הַמִּטַּלטֶלת ויעצֹם עיניו, והנה נהר הדוֹנוי עלה על זכרונו ונראה לו בחזון־לבו: השעה שעת־צהרים יָפָה, לפניו קנה וסוּף ומחנה רוסי, והוא – גנרל צעיר בלי כל קמט על פניו, טוב־לב, עלז, אדמוני – נכנָס לאהלו המצֻיָּר של פוֹטיוֹמקין ורגש בוער, רגש־הקנאה בשׂר המגֻדָּל הזה, העז בקרבו עוד כמו בימים ההם, מרגיז את רוחו. והוא זוכר את כל הדברים, שנאמרו ביום ההוא, בבואו בפעם הראשונה לפני פוֹטיוֹמקין. ולנגד עיניו האשה הבריאה והעבה, שפלת־הקומה, שפניה השמֵנים צהֻבּים קצת – היא הָאֵם הקיסרית, והוא זוכר את חיוכיה ואת דבריה, בקבּלהּ אותו בחִבּה בפעם הראשונה, וכן הוא זוכר את פניה בַאֲרוֹנהּ ואת ההתנגשות עם זוּבּוֹב אצל ארונה בשֶׁל הזכות לגשת אל ידה.

“הה, מי יתן ושבו במהרה הימים ההם, והעת הזאת תעבור ותכלה במהרה, במהרה, למען יַנִּיחו לי כל אלה”.

ד    🔗

אחֻזת הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בולקונסקי, שנקראה “ההרים הַקֵּרחים”, נמצאה מאחרי סמולנסק במרחק ששים תחומים מהעיר ושלשה תחומים ממסלת מוסקבה.

בערב ההוא, בשעה שצִוָּה הנסיך את אלְפַּטיץ' על־דבר שליחותו, נכנס דֶּסַּל בבקשת־רשות אצל הנסיכית מריה ואמר לה, כי באשר אין הנסיך בריא כל־צרכו ואיננו עושה דבר להגן על נפשו מפני הסכנה, וממכתבו של הנסיך אנדרי נראה, כי הישיבה בהרים הַקֵּרחים בחזקת סכנה היא, הוא מתכבד לִיעַץ אותה לכתוב בעצמה ולתת ביד אלפַּטיץ' מכתב אל שׂר־פלך סמולנסק ולבקש בו מאתו, שיודיע לה, מה מצב הענינים ועד כמה הם נתונים בסכנה בהרים הקרחים. ויכתֹּב דֶּסל בעד הנסיכית מריה מכתב אל שר־הפלך, והיא חתמה עליו, והמכתב נִתַּן ביד אַלְפַּטיץ', ויצווהו למסרו לשר־הפלך ולשוב, אם שעת־סכנה היא, כפי האפשר במהרה.

אחרי שמעו את כל אשר צֻוָּה, יצא אלפַּטיץ', ואנשי־ביתו אחריו, וכובע לבן של מוך (מתנה מהנסיך) על ראשו ומַטה בידו, כדרך שהנסיך היה יוצא, לשבת בעגלתו, עגלת־עור קטנה רתומה לשלשה סוסים שׂרֻקִּים בריאים.

הפעמון הֻדבַּק מתחתיו לבלתי הִנוע, והזוגים הקטנים היו פקוקים בחתיכות־ניָר. הנסיך לא התיר לאיש לעבור בהרים הקרחים בעִנבּל מקשקש. אבל אלפַּטיץ' אהב להשתמש בזוגים גדולים וקטנים ביציאתו לדרך רחוקה. מקֹרָבָיו של אלפַּטיץ', פקיד הקהִלה הכפרית, הלבלר שבלשכת האחֻזה, שתי הטבחות – אחת פשוטה ואחת להכנת מעדנים – שתי זקנות, נער לבוש קוֹזַקִּין ⁷, רַכָּבִים ומשרתים שונים נלוו אליו לשַׁלחו.

בתו הניחה מאחריו ותחתיו כרים של ספוגי צמר־גפן ושל נוצה דקה. גיסתו הזקנה התקינה בסתר את החבילה הקטנה, שהֻנְּחָה בעגלה. אחד מֵהָרַכָּבים החזיק בזרועו ויסמכהו בעלותו.

– נוּ, נוּ, הכנות של נשים! הוי נשים, נשים! – בִּטֵּא אלפַּטיץ' ברהיטות בלשונו ובכל תנועותיו של הנסיך וַיֵּשב בעגלה.

אחרי צַוּוֹתוֹ בּפעם האחרונה את פקיד־הקהלה על־דבר העבודה הנחוצה לימי פרידתו, הסיר את כובעו מעל ראשו הַקֵּרֵחַ ויצטלב שלש פעמים, ובזה לא חִקה את הנסיך כלל וכלל.

– אם יקרה דבר… חִזרו לאחוריכם, יעקב אלפַּטיץ; למען הגואל. חוסה עלינו, – קראה אליו אשתו ורמזה בזה על השמועות על־דבר המלחמה והאויב.

– הוי נשׁים, נשים, הכנות נשים! – בטא אלפַּטיץ' כמדַבּר אל עצמו ויסע לדרכּו נסֹע והתבונן אל השדות סביבו, שבמקצתם גדל שִׁפּוֹן, שכבר נעשה כתֹם, במקצתם – שבֹּלת־שועל עֲבֻתָּה וירֻקָּה עוד, ומקצתם עוד היו שחורים, כי אך החלו לחרשם חרישה שניה.

בנחת־רוח היה מתבונן בנסעו, מה מאד עלה יפה מִזְרַע האביב בשנה הזאת, ומסתכל בחלקות שדות השפון, שבקצת מקומות כבר החלו לקצור בהם, ומחשב דרכיו על־אודות הזריעה והקצירה ומשתדל לזכור, אם לא שכח דבר מאשר צוהו הנסיך.

שתי פעמים נתן מספוא לסוסים בדרך, וברביעי באוגוסט בערב בא אלפטיץ' העירה.

בדרך פגע והשאיר מאחריו שורות עגלות־משא ופלֻגוֹת־חיל. בקרבו אל סמולנסק שמע קול יריות מרחוק, אך על הקול הזה לא השתומם. יותר מכּל השתומם על כּי ראה, בקָרבו אל סמולנסק, אנשי־צבא חונים בשדֵה שבֹּלת־שועל יָפֶה וקוצרים את הקָּמָה הזאת, לפי הנראה בבֵרור, למאכל לסוסים; על זאת תמה אַלפַּטיץ', אבל מהרה שכח גם זאת והוסיף להרהר במה שהוטל עליו לעשות בעיר.

כל עניני חייו של אלפַּטיץ' התרכזו זה יותר משלשים שנה ברצונו של הנסיך בלבד, ולעולם לא יצא מתוך המעגל הזה. כל מה שלא היה נוגע במִלוּא פקֻדותיו של הנסיך לא היה ענין לו ולא נחשב בעיניו למאום.

אלפַּטיץ' התאכסן, בבואו בערב ברביעי לאוגוסט לסמולנסק, מעבר לדניֶפר, בפַרְוָּר גַּצֶ’נְסִקוֹיֶה, בבית־מלונו של בעל־החצר פֵרַפּוֹנטוֹב, וזה שלשים שנה היה נוהֵג להתאכסן אצלו. פֵרַפונטוב קנה לפני שתים־עשרה שנה בעזרת אלפַּטיץ' חלקת־יער מהנסיך, ובעת הזאת היו לו בית, בית־מלון וחנות־קמח בפלך סמולנסק. הוא היה אכר בן ארבעים שנה, בריא, שחור, אדמוני, בעל שפתים עבות וחֹטם גס בדמות פיקה, ופיקות דומות לזו ממעל לגַבּות־עיניו השחורות והזועפות ובטן עבה.

פֵרַפּונטוב עמד אצל חנותו הפתוחה מצד הרחוב, ועליו ז’ילֶט וכֻתֹּנת של צמר־גפן. בראותו את אלפַּטיץ' נגש אליו.

– בואך לשלום, יעקב אלפַּטיץ'. העם יוצא מן העיר, ואתה בא אל העיר, – אמר בעל־הבית.

– מה זאת אפוא, מן העיר? – אמר אלפַּטיץ'.

– גם אני אומר – שוטים כֻּלם. מפני הצרפתי הם יראים.

– פטפוטי נשים, פטפוטי נשים! – אמר אלפַּטיץ'.

– גם אני סובר כן, יעקב אלפַּטיץ'. אני אומר, יש פקֻדה, שלא יתנו לו לבוא, נכון הוא אפוא. גם דורשים הם האכרים שלשה רֻבּלים לעגלה – אין אלהים בלבם!

יעקב אלפַּטיץ' שמע בלי תשומת־לב. הוא דרש, שיכינו חמים ויתנו חשש לסוסים, ואחר שתותו שכב לישון.

כל הלילה עברו פלֻגות־חיל ברחוב לפני בית־המלון. ממחרת שם עליו אלפַּטיץ' קָמזוֹל ⁸, שלא היה לובשו אלא בעיר, וילך לעשות את שלו. הבֹּקר היה בהיר, ובשמונה שעות כבר גבר החֹם. יום טוב ויפה עד־מאד לקצירה, – אמר אלפטיץ' בלבו. מאחרי העיר נשמעו קולות יריה עוד משעת עלות הבֹּקר.

משמונה שעות והלאה נוספה ירית כלי־תותח עזה על יריות הרובים. ברחובות היו הרבה אנשים נחפזים ללכת לדרכם, הרבה אנשי־צבא, אבל מרכבות נסעו הנה והנה כבכל יום, הסוחרים עמדו אצל חנֻיותיהם כדרכם, ובבתי־התפלה נערכה “העבודה” בזמנה וכסדרה. אלפטיץ בא בחנֻיות, בבתי־הפקֻדות, אל הפוסטה ואל שר־הפלך. גם בבתי־הפקֻדות גם בחנֻיות גם בפוסטה דברו כל הנכנסים והיוצאים על־אודות המלחמה ועל־אודות האויב, שכבר נגש אל העיר להלחם עליה; כֻּלם שאלו זה את זה מה לעשות, וכלם התאמצו להרגיע זה את זה.

אצל בית שר־הפלך מצא אלפַּטיץ' המון־אדם רב, קוזקים ומרכבה עשויה לנסיעה רחוקה, מרכבת שר־הפלך. במרפסת המבוא פגע יעקב אלפַּטיץ' שני אצילים חשובים, ואחד מהם היה יָדוע לו. האציל הידוע לו, מי שהיה שר־מחוז, דבר בהתלהבות.

– הן לא התוּלים הם, – אמר. – אשרי מי שהוא פנוי. אדם יחידי כי יפול ברעה, אך יחידי הוא, אבל בני־ביתי שלשה־עשר איש, וכל רכושי מה תהא עליו… הֵביאו לידי כך, שנֹאבד כֻּלנו; מה הם אפוא מושלי המקום הזה?… הלא בני־תְלִיה הם, השודדים…

– אבל רב לך, – אמר השני.

– ומה מני יהלוך? ישמע גם הוא! הן לא כלבים אנחנו, – אמר שר־המחוז ויפן כה וכה וירא את אלפַּטיץ'!

– אַה יעקב אלפַּטיץ', אתה מה לך פה?

– בפקֻדת הוד־נסיכותו אל האדון שר־הפלך, – ענה אלפַֹטיץ' בהרמת־ראש מתוך גאוה וַיָּבֵא ידו בחיקו, כמו שהֻרגל לעשות בכל פעם בהזכירו את הנסיך – “הם” הואילו לצַוות לחקור מה מצב הענינים, – הוסיף.

– דע לך אפוא, – צעק בעל־האחֻזה, – הביאו לידי כך, שאין עגלות ואין כל מאומה!… זאת לנו, התשמע? – אמר ורמז אל הָעֵבֶר, אשר נשמעו יריות משם.

– הביאו לידי כך, שאין מָנוֹס… הוי שודדים! – אמר שנית וירד מעל המרפּסת.

אלפַּטיץ' הניע ראשו ויעל במעלות. בחדר־הקבלה נמצאו סוחרים, נשים, פקידים, וכֻלם הביטו לרגעים זה אל זה. והנה נפתחה דלת הקבּינט; כֻּלם קמו איש ממקומו והתחילו הולכים אל מול הפתח. משם יצא במרוצה פקיד וידבר דברים אחדים עם אחד הסוחרים ויקרא אל פקיד אחד, איש בריא, וצלב על צוארו, לבוא אתו, וַיָּשָׁב ויסגֹר את הדלת, והכֹּל ראו בו, שהוא מתחמק מכל המבטים ומכל השאלות, שנערכו אליו. אלפַּטיץ' קרב ועמד בראש, וכשחזר ונראָה הפקיד, פנה אלפַּטיץ' אליו, אחרי הביאוֹ את ידו אל מתחת למעילו הָרָכוּס עליו כמנהגו, ויתן לו את שני המכתבים ויאמר:

– אל האדון הבּרון אַש מהגנרל־אַן־שֶׁף הנסיך בּוֹלקוֹנסקי, – קרא בקול חגיגי מעורר כל־כך, שהפקיד פנה אליו ויקח את מכתביו.

בעוד רגעים אחדים קבל שר־הפלך את אלפַּטיץ' ויאמר אליו בחפזון:

– אמֹר לנסיך ולנסיכית, כי אני לא ידעתי דבר: אני עשיתי כאשר צֻוֵּיתי מלמעלה – הֵא לך… – הוא מסר גליון לידי אלפַּטיץ'. – ואולם, באשר הנסיך חולה, עצתי להם לנסוע למוסקבה. גם אני נוסע מיד. אמֹר…

אך לא נִתַּן לו לשׂר לגמור את דבריו; אופיצר מכֻסה אבק וזֵעה נכנס במרוצה והתחיל מדבר צרפתית, ופני שר־הפלך הביעו אימות־מות.

– לֵך מזה, – אמר בהרכּנת־ראש לאלפַּטיץ' והתחיל שואל דבר את האופיצר.

מבטי כליון־עינים, בעָתה ויאוש נערכו אל אלפַּטיץ' בצאתו מחדר־עבודתו של שר־הפלך. שלא־מדעת הִטּה אזנו עתה אל קול היריות הקרובות ההולך וְחָזֵק, וימהר אל בית־המלון. בגליון, אשר נתן שר־הפלך לאלפַּטיץ', נאמר:

“אני מבטיחך, כי אין עוד כל סכנה נשקפת לעיר סמולנסק, ורחוק הדבר שתבוא בסכנה. אני מזה והנסיך בַּגרַטיון מזה הולכים להתחבר לפני סמולנסק, וההתחברות הזאת תצא לפעֻלה בעשרים ושנים לחֹדש הזה, ושני הצבאות האלה יָגֵנו יחדו על בני ארץ־מולדתם שֶׁבַּפֶּלֶךְ הַמֻּפקָד בידך, עד אשר יָניסו ביגיעתם את אויבי המולדת או עד אשר יפלו כל הגבורים האלה חללים עד אחד. אתה רואה מזה, שיש לך רשות גמורה להרגיע את בני סמולנסק, כי מי ששני צבאות־גבורים כאלה מָגִנִּים לו, יכול להיות מֻבטח בנצחונם”. (פקֻדת בַּרקלַי־די־טוֹלי אל שר־הפלך האזרחי הסמולנסקי הבּרון אַש, שנת 1812).

העם שוטֵט בחוצות בלי־מנוחה.

עגלות גדושות בכלי־בית, בכסאות ובארונות קטנים, יצאו בכל עֵבר ופִנה משערי הבתים ועברו ברחובות. בבית הסמוך לבית פֵרַפּונטוב עמדו עגלות ונשים נפרדו זו מזו וגעו בבכיה ובאמרי־קינה. כלב־חצר רץ הֵנה והֵנה רוּץ ונבוח לפני הסוסים האסורים.

אלפַּטיץ' נכנס לחצר בפסיעה פזיזית יותר מכפי הליכתו התדירה וילך לו אל סוסיו ואל עגלתו, שעמדו ברפת בית־המלון, היעודה לעוברי דרכים. הָרַכָּב ישֵׁן; אלפּטיץ' העירו משנתו ויצוהו לרתום את העגלה ויבוא אל הפרוזדור. מדירת בעל־הבית נשמעו בכי ילד ויִבּובי אשה מתיַפַּחת וצעקת פֵּרַפּוֹנטוֹב בקול־חֵמה צרוד. המבשלת התחילה מרוצצת בפרוזדור כתרנגֹלת נבהלה, כשנכנס אלפטיץ' לשם.

– עד מות הכּה – הָרֹג הָרַג את בעלת־הבית!… כל־כך הכה, כל־כך גֵּרַר!…

– על מה? – שאל אלפַּטיץ'

– לנסוע מזה בקשה מאתו. דרך נשים הוא! הוציאני מזה, אמרה לו, אל תשחיתני עם הילדים הקטנים יחד; כל העם יצאו, אמרה לו; ואנחנו על מה? אמרה לו. והנה החל להכותה. כל־כך הכה, כל־כך גֵּרַר!

אלפטיץ הרכין בראשו לדברים האלה כמו דרך קִלוס, ומבלי בַּקש לדעת דבר עוד קרב אל החדר אשר ממול דלת דירתו של בעל־הבית, שהיו חפציו הקנוים מֻנחים בו.

– רשע, רוצח! – צעקה באותה שעה אשר צנומה חִוֶּרת, מחזקת ילד על זרועותיה, אשר פרצה ויצאה מפתח דירת בעל־הבית ורצה במעלות למטה אל החצר, ומטפחת־ראשה נתוקה מעל גֻּלגָּלתה.

פֵרַפּונטוב יצא אחריה, ובראותו את אלפַּטיץ' התקין על עצמו את הז’ילֶט ואת שׂערו ויפַהק ויבוא אחריו אל החדר.

– מה זאת, הנחפז אתה לנסוע? – שאל אותו.

בלי הָשיב לו על שאלתו ובלי שׂים עין עליו, שאל אותו אלפַטיץ', באספו את חפציו, כמה עולה שֹכַר־אכסניה.

– עוד נחַשֵּׁב! אבל היית אצל שר־הפלך? – שאל פֵרַפּוֹנטוֹב. – ומה ההחלטה?

אלפטיץ' השיב, כי לא אמר לו השר דבר.

– בעסקנו זה כלום אפשר להוציא הכּל? – אמר פֵרַפֹונטוב: – עד דוֹרגוֹבּוּז' שבעה רֻבּלים לעגלה. ואני אומר: אין אלהים בלבם! סֶליבַנוב הצליח ביום החמישי, הוא מכר את קמחו לַחַיִל בעשרה רֻבּלים לשׂק. וחמים תשתה? – הוסיף פֵרַפּונטוב.

בשעה שאסרו את הסוסים שתו אלפטיץ' ופרפונטוב חמים יחדו ונדברו במחיר התבואה, בטיב הקמה ובמזג־האויר היפה לקצירה.

– אף־על־פי־כן התחיל שותק, – אמר פֵרַפּונטוב, אחרי שתותו שלש כוסות, – נראה, כי אנחנו גָבַרנו. אמֹר נאמר, שלא יתנו לבוא. אכן יש בנו כֹח… זה מעט אמרו, כי מַטְוֵי איבַנוביץ' פְּלַטוב הניסם אל הנהר מַרִינה, כשמונה־עשר אלף טִבַּע, כמדֻמה, ביום אחד.

אלפטיץ' אסף את חפציו וימסרם לידי רַכּבו, שנכנס בין כה לחדר וישלם לבעל־הבית את שכרו, ועוד מעט ובשער נשמעו חריקות אופנים ושעטת פרסות וקשקוש זוגים של עגלה יוצאת.

כבר עברו שעות אחרי־הצהרים; חצי הרחוב היה בַצֵּל, ועל חציו השני נָגַהּ אור בהיר. אלפַּטיץ' השקיף בעד החלון וילך לו אל הדלת. פתאם נשמע מרחוק קול שריקה משֻׁנֶּה והַקָּשָׁה, ואחריו מַשַּׁק יריות כלי־תותח, אשר נזדעזעו שמשות החלון לקולו.

אלפּטיץ' יצא החוצה; שם רצו שני אנשים אל הגשר. מעברים שונים נשמעו שריקות הַקָּשות כדורי־תותח והתנפצות גרַנַּטות, שנפלו בעיר. אך הקולות האלה כמעט לא נכנסו לאזנים ולא העירו את לבות בני־העיר כקולות היריה הצבורית, שנשמעו מחוץ לעיר. זאת היתה הַהַרְעָשָׁה, אשר צוה נפוליון להרעיש את העיר בשעה החמשית ממאה ושלשים כלי־תותח, והעם אשר בעיר לא הבין בראשונה, מה היריה הגדולה הזאת.

קולות מפלת הגרנטות וכדורי־התותח לא העירו בתחלה אלא סקרנות בלבד. אשת פֵרַפּוֹנטוב, אשר לא חדלה עד כה ליַבּב תחת הרפת, נשתתקה ותצא אל השער, כשהילד על זרועותיה, ותתבונן בעם ותט אזניה לקולות בלי דַבּר דבר.

גם המבשלת והחנוני יצאו אל השער. כל העם התאמץ בסקרנות משׂמחת־לב לראות את כדורי הנפץ, אשר עופפו על ראשיהם. מאחרי אחת הפִּנות יצאו אנשים אחדים, כשהם שָׂחים מתוך התעוררות.

– אך זה כֹּח! – אמר האחד. – את הגג ואת התקרה יחד נִפֵּץ לשבבים.

– כחזיר נובר קִעקע את האדמה, – אמר השני. – אכן הגדיל הפליא לעשות! – אמר בצחוק. – מה טוב, כי קפצתי הצדה, עוד מעט והודיעני את ידו.

כל העם פנה אל האנשים האלה. והם עמדו מלכת ויספרו מעשה בכדורי־תותח, שנפלו על בית לפניהם ממש. ובין כה עפו בלי־הפסק ממעל לראשי העם פעם כדורי־תותח בשריקה נמהרה וכהה ופעם גרנטות בשריקה דקה ונעימה. אך גם אחד מאלה לא נפל במקום קרוב, כֻּלם חלפו הלאה. אלפַּטיץ' עלה על עגלתו, ובעל הבית היה נצב בשער.

– מה תראי פה! – נתן בקולו על המבשלת, אשר יצאה בשמלה אדֻמה קצרה, בשרווּלים מסֻלָּקים למעלה, יָצֹא ונַענֵעַ במרפקי־ידיה החשופים, ותגש אל קרן־הזוית לשמוע מה שמספרים.

– פלאים, – ענתה חלקהּ אף היא בגשתה, אך בשמעה את קול אדוניה חזרה לאחוריה והתקינה את שמלתה, שנתקפּלה קצת.

ושוב נשמעה שריקה, ובפעם הזאת מקרוב מאד, כמין צפצוף צפור, שפרחה מלמעלה למטה, וברַק־אש נהיה באמצע הרחוב, וכקול יריה הגיע לאֹזן והרחוב נמלא עשן.

– רשע, מה זאת עשיתָ? – צעק בעל־הבית בקרבו במרוצה אל המבשלת.

ובאותו הרף־עין התחילו נשים בוכות במרירות מעברים שונים, הילד התחיל בוכה מתוך פחד, והעם נקהל בפנים חִורים מסביב למבשלת, ואין דובר דבר בהם. יותר מכֹּל נשמעו מתוך ההמון הזה אנחותיה וקריאותיה המקֻטעות של המבשלת.

– אוי – אוי – אָח, יונותי! יונותי הלבָנות! אל תתנוני למות! יונותי הלבָנות!…

בעוד חמשה רגעים לא נשאר איש ברחוב. המבשלת, שנשברה אחת מצלעותיה בפֶלח גרַנַּטה, נִשְּׂאָה והוּבאה אל בית־הכירים. אלפּטיץ' ורַכָּבו ואשת פֵרַפּוֹנטוב וילדיו והשוער ישבו במרתף והטו אזניהם. משק כלי־התותח, שריקת הכדורים ונאקות המבשלת, אשר גברו על כל שאר הקולות, לא פסקו אפילו כהרף־עין. ובעלת־הבית פעם נדנדה ושִׁדלה בדברים את הילד, פעם שאלה בלחישת־תחנונים את כל הנכנסים למרתף, איה בעלה, אשר נשאר ברחוב. החנוני נכנס למרתף ואמר לה, כי בעל־הבית הלך עם העם אל היכל־התפלה, ששם הקימו את האיקונין הסמולנסקית הָעושָׂה נפלאות.

בין־השמשות החֵלה היריה להתמעט. אלפַּטיץ' יצא מן המרתף ויעמוד בפתח. שמי־הערב, שהיו בהירים קֹדֶם לזה, הוּעבוּ בֶּעָשָׁן. ומבעד העשן נגה באור משֻׁנה במרום־הרקיע חֶרְמֵש־הירח של תחלת החֹדש. אחרי הַמַּשק הנורא ההוא של כלי־התותח, שהרעימו ממעל לעיר, כמו נהיתה דממה מסביב, שהֻפרעה אך על־ידי אִוְשַׁת צעדים ואנחות וצעקות רחוקות ופִרצֵי בעֵרות, וּכאִלו הלכה ונתפשטה בכל העיר. באותה שעה פסקו אנחות המבשלת. משני עברים באו ונפצלו עמודי־עשן שחורים, שעלו מן הבעֵרות. ברחוב עברו ורצו אנשי־צבא, לא שורות שורות, כי־אם איש לעברו, כנמלים שנהרסה תלוליתן, במעילים שונים ובדרכים שונים. לעיני אלפַּטיץ' רצו ונכנסו אחדים מהם לחצרו של פֵּרַפּוֹנטוב. אלפּטיץ' יצא אל השער. גדוד אחד דחוף ומבֹהל מִלֵּא את הרחוב בשובו בדרך אשר בא בה.

– העיר נמסרת, צְאו, צֵאו, – אמר אליו אופיצר אחד, אשר נתן עיניו בו באלפַּטיץ', וברגע ההוא פנה בגערת־זעם אל אנשי־הצבא:

– אל החצרות אתם רצים, גורו לכם מפָּנָי! – קרא אליהם.

אלפטיץ' שב אל הבית ויקרא אל רַכּבו ויצַוֵּהו לנסוע. אחרי אלפטיץ' ורַכָּבו יצאו גם כל בני־ביתו של פֵּרַפּוֹנטוב. למראה העשן והלהבות, שנראו גם הן בשעת בין־השמשות זו, נשאו הנשים, אשר החרישו עד כה, קול־ילל פתאם, בהביטן אל הבעֵרות. ויללות כאלה נשמעו גם בשאר קצות הרחוב, כאלו נתכַּונו שם לענות אחריהן. אלפּטיץ' התקין יחד עם הרַכּב בידים מרתתות את עבות העגלה ואת רצועות הסוסים תחת הסוכך.

בצאתו בעגלתו מן השער ראה אלפַּטיץ', והנה כעשרה אנשי־צבא ממַלאים שׂקיהם ותרמיליהם קמח־חטים ושֻׁמשמין ומדברים בקול־רם בחנותו הפתוחה של פֵרַפּוֹנטוב. ברגע ההוא שָׁב פֵרַפּוֹנטוב מן הרחוב ונכנס לחנותו. כראותו את אנשי־הצבא אמר לגעֹר בהם, אבל עמד פתאם וַיַּחזק בשׂעַר־ראשו ויצחק צחוק גדול מתוך יללה.

– קחו לכם, קחו את הכּל, בני־חיל! אל תהי שלל לַשֵּׁדים, – צעק וחטף בעצמו שׂקים והשליך החוצה.

אחדים מאנשי־הצבא נבהלו וינוסו, ואחדים הוסיפו למַלא שׂקיהם. כשראה פֵרַפּוֹנטוב את אלפַּטיץ' פנה אליו.

– רוסיה החליטה! – קרא אליו בקול צעקה. – הֶחֱלִיטה, אלפַּטיץ'! בעצמי אשׂרוף. הֶחֱלִיטָה… – קרא וירץ אל החצר.

ברחוב נהרו אנשי־צבא בלי־הפסק וימלאוהו מקצהו ועד קצהו, ולא יכֹל אלפּטיץ' לעבור, כי־אם הֻכרח להמתין. אשת פֵרַפּוֹנטוב ישבה גם היא עם ילדיה בעגלה וחכתה עד שיוכלו לנסוע.

וכבר היה לילה. הכוכבים יצאו והירח המתחדש הגיה אורו, ואך לפעמים הָחְתַּל בעשן. במדרון הפונה אל הדניֶפר הֻכרחו עגלות אלפּטיץ' ובעלת־הבית, שנסעו לאט בין שורות החיל ועגלות אחרות, לעמוד מלכת. לא רחוק מפרשת־הדרכים, שעמדו העגלות אצלה, בערו בית וחנֻיות בַּסִּמטה. הבעֵרה כבר קרבה אל קִצהּ. פעם רפתה הלהבה ונתעלמה מן העין בעשן השחור, פעם פרצה פתאם באור בהיר, ובדיוק נפלא נראו לנָגההּ פני האנשים, שנקהלו במקום ההוא. לפני הבערה התנוססו צלמיהם השחורים של אותם האנשים, ומבין קולות הַנִּפּוץ, אשר לא חדל רגע בתוך האש הגדולה, נשמעו שׂיחות וצעקות. אלפַּטיץ' אשר ירד מעגלתו, בראותו, כי לא במהרה ינתן לה לעבור, סר גם הוא אל הסמטה לראות את הבערה. אנשי־צבא נהרו בלי־הפסק הֵנה וָהֵנה לפני הבית הבוער באש, ואלפּטיץ' ראה בעיניו שני אנשי־צבא ואיש בלבוש־לֶבֶד גס עמהם, שנטלו קורות בוערות מתוך האש ונשאו אותן דרך הרחוב אל החצר הסמוכה; ואחרים נשאו חבילות־חשש.

אלפַּטיץ' נגש אל כנופיה גדולה, שעמדה ממול מַמגוּרה גבוהה בוערת מכל צד. בכל דפנותיה נִשׂקה אש, דָפנהּ האחרונה נפלה, גג־הנסרים שלה נהרס וקורותיו בָּערו באש־להבות. ברור היה שכל ההמון הזה חִכּה לרגע שיִּפֹּל הגג. גם אלפטיץ' חכה לזה.

– אלפּטיץ! – קרא אליו פתאם קול, שהיה אותו זקן רגיל בו.

– אבא, הוד־נסיכות, – ענה אלפטיץ', כי הכיר כהרף־עין את קול אדוניו הנסיך הצעיר.

הנסיך אנדרי ישב באדרת אֲרֻכָּה על סוס שחור מאחרי המון־העם והביט את אלפטיץ'.

– אתה מה לך פה? – שאל הנסיך.

– הוד… הוד־נסיכות, – אמר אלפטיץ' ויתן קולו בבכי. – הוד… הוד… האמנם אבדנו? אבא…

– מה לך פה? – שאל הנסיך אנדרי שנית.

הלהבה גברה ברגע ההוא והגיהה אור בהיר לעיני אלפטיץ' על פני אדוניו הצעיר הלבָנים והרזים. אלפטיץ' ספר לו, לשֵׁם מה נשלח ומה קשה היה לו לחזור.

– ומה, הוד־נסיכות, האמנם אבדנו? – שאל שנית.

הנסיך אנדרי לא השיב דבר וַיוצא את פנקסו הקטן מכיסו ויכתוב בעט־עופרת על עָלֶה, שעקר מתוכו והחזיק על ברכו שהרים לשֵׁם זה, את הדברים האלה אל אחותו:

“את סמולנסק מסגירים. ההרים הַקֵּרחים יהיו בידי האויב בעוד שבוע אחד. מהרו וצאו למוסקבה. השיבי לי מיד, מתי תצאו, על־ידי שליח מיֻחד לאוּסְוְיַז'”.

אחרי כתבוֹ ומָסרוֹ לידי אלפַּטיץ' את הפתקה, אמר לו, כיצד יוציא לפעֻלה את נסיעת הנסיך והנסיכית ובנו ומורהו וכיצד ולאיזה מקום ישלחו לו מיד את התשובה. עוד לא הספיק לגמור דבריו אלה, והנה איש רוכב־סוס, אחד משׂרי־השטבּ, נגש אליו בדהָרה, ובני־לויה עמו.

– אתה ראש־הגדוד? – צעק שר־השטבּ בהברה אשכנזית ובקול ידוע לנסיך אנדרי. – בפניך מבערים אש בבתים, ואתה עומד? מה זאת אפוא? מידך יבֻקַּש, – צעק בֶּרג, אשר היה בעת הזאת סגן ראש־השטַבּ לאגף השמאלי של צבאות הרגלים שבחיל הראשון, – “משמרת נעימה מאד ופֻמבּית”, היה בֶּרג אומר על משמרתו זאת.

הנסיך אנדרי הציץ עליו ובלי הָשיב לו הוסיף לדַבּר אל אלפַּטיץ'.

– אמָר־לה, כי עד העשירי אני מחכה לתשׁובה, ואם לא יֻגד לי עד העשירי, כי יצאו כֻלם, אצטרך לעזוב הכֹּל ולבוא בעצמי את ההרים הַקֵּרחים.

– לא אמרתי זאת, אדוני הנסיך, אלא בשביל כך, – אמר בֶּרג, בהכירו את הנסיך אנדרי, – בשביל שעלי למַלא מה שנוטלים עלי, כי אני ממַלא תמיד בדיוק… ואתה, סלח־נא לי, – הצטדק בֶּרג בלי הגד על מה.

מתוך האש עלה קול־התנפצות. כהרף־עין שככה האש, עמודי־עשן שחורים פרצו מתחת לגג. עוד קול התנפצות נורא נשמע, וכמו הר נעתּק וַיִּפֹּל.

– אוּררוּרוּ! – הריע ההמון לקול מפלת גג הממגורה, אשר נתנה ריח־עֻגות, ריח הדגן הנשׂרף. הלהבה חזרה ונעורה והגיהה אור על הפנים הצוהלים והעיֵפים, פני הנצבים מסביב לַבּעֵרה.

האיש לבוש מעיל־הַלֶּבֶד הרים ידיו למעלה ויצעק:

– יפה! הֲרוֹס וְכַלֵּה! יפה, אחי!…

– בעל־הבית בעצמו הוא, – נשמעו קולות מסביב.

– כן, כן! – אמר הנסיך בפנותו אל אלפטיץ', – אֱמֹר ככל אשר אמרתי לך. – ובלי השיב דבר לבֶרג, אשר עמד ושתק אצלו, עורֵר את סוסו וירכב אל הסמטה.

ה    🔗

מסמולנסק הוסיפו הצבאות להִסוג אחור. והאויב הלך הלוך ונסוע אחריהם. בעשירי באוגוסט עבר הגדוד, שֶׁנִּתּן ביד אנדרי, במסלה הגדולה לפני השׂדֵרה ההולכת אל ההרים הַקֵּרחים. החֹם והחֹרב נמשכו יותר משלשה שבועות. בכל יום עברו עננים מקֻטעים על־פני הרקיע, אף כסו לפעמים את השמש; אך לפנות־ערב טהרו השמים מדי פעם בפעם, והשמש בא בחתֻלָּה כֵהָה־אדַמדֶּמת, רק הטל הרב, שירד בלילות, הרטיב וצִנן את האדמה. תבואת השדות שלא נקצרו נשרפה ונתפזרה על הארץ. הבִּצות חרבו וַיִּיבָשו. הבָּקר והצאן געו מרעב, כי לא מצאו מִרעה בכּרים, שנִּחֲרו מחֹם השמש. רק בלילות וביערים, בטרם ייבש הטל, הָרגש מעט צִנה. אבל בדרך, במסלה הגדולה, שעברו הצבאות בה, לא היתה צִנה זאת גם בלילות וגם ביערים. לא הָרגשו רסיסי־טל באבק־החול שבדרך, שנכתּשה אדמתה יותר מבעֹמק רביעית אמה רוסית. כאשר אך האיר הבֹּקר, החל הצבא ללכת. העגלות וכלי־התותח הלכו בלי השמיע קול בגלגלים שקועים עד חִשּׁוּרָם הפנימי, והרַגלִים הלכו ברגלַים שקועות עד הערקֹב בחול הרך והחם, שהיה מעלה הבל ושלא הספיק להצטַנן בלילה. מקצת אבק־החול הזה נָלוש ברגלים ובגלגלים, ומקצתו עלה והיה לעב־ענן ממעל לצבא ודבק בָּעינַים, בַּשֵּׂער, באזנים, בנחירי־האף, והעִקר – גם ברֵאותיהם של האדם והבהמה, בעברם בדרך הזה. במדה שהגביה השמש לצאת, הגביה גם ענן־האבק לעלות, ובעד האבק הדק והחם הזה היה אפשר להביט בעינים אל השמש גם בזמן שאין כל עב מכסה אותו. השמש נראה ככדור אדֹם גדול. כל רוח לא נשב, והאנשים הרגישו מחנק בגרונם באויר הקופֵא הזה. האנשים הלכו במטפחות קשורות על נחיריהם ועל פיותיהם. בבואם אל כפר רצו כֻלם כאחד אל הבאֵרות. על מים נאבקו זה עם זה ושתו את כל אשר מצאו בבארות ולא השאירו בהן אלא רפש.

הנסיך אנדרי נִהֵל את הגדוד, והנהגת הגדוד הזה ומצב אנשיו והנחיצות להצטַווֹת ולצווֹת העסיקוהו כל היום. שרפת סמולנסק והיציאה מן העיר היו לו לנסיך אנדרי כמו ראש תקופה חדשה. הרגש החדש הקצף העז על האויב, השכיחו את צרת־נפשו. כֻּלו היה עסוק בשקידה בעניני גדודו, דואג לאנשיו ולאופיצרים הנתונים בידו ומתנהג עמהם בחִבּה. אנשי־הגדוד היו קוראים לו נסיכֵנו ומתפארים בו ומחבּבים אותו. אבל חבּה ורדיפת־שלום היה נוהג רק באנשי־גדודו, בטִימוֹחין ובַדומים לו, באנשים חדשים ובחבורה זרה לו, באנשים אשר לא יכלו לדעת ולהבין את דברי ימיו הקודמים; אך בפגעו באחד ממיֻדעיו הקודמים, מהעובדים בַּשטַבּ, חזר כרגע לרגזנותו, ושוב נעשה מלא זעם, אוהב להתקלס ומביע בוז. כל מה שהיה מעלה על זכרונו מה שעבר עליו הרגיז את רוחו, ועל־כן התאמץ אך להִמָּנע מעשות עָוֶל בדברים שבינו לבין עולמו הקודם הזה ולעשות את המוטל עליו בלבד.

אמנם הכֹּל נראה לו לנסיך אנדרי במראה כהה ואפֵל, ביחוד אחרי אשר עזבו בששי באוגוסט את סמולנסק (אשר לפי דעתו וטעמו יכלו והֻצרכו להגן עליה), ואחרי אשר נאנס אביו החולה לברוח למוסקבה ולעזוב למשִׁסה את ההרים הַקֵּרחים, אשר אהב ואשר הִרבּה לבנות בהם ולהושיבם; אך אף־על־פי־כן הועיל הגדוד לו בזה, שבשבילו היה יכול להרהר בדבר שאינו תלוי לגמרי בשאלות הכלליות, הַינו בגדודו זה בעצמו. בעשירי באוגוסט הגיעה פלֻגת החַיל, שגדודו נמצא בו, לפני ההרים הַקֵּרחים. שני ימים קֹדם לזה הֻגד לו, לנסיך אנדרי, כי אביו ובנו ואחותו יצאו למוסקבה. אף־על־פי שלא היה לו מה לעשות בהרים הקרחים, החליט, כדרכו לעשות בכַוָּנה כל מה שהיה מסֻגל להגדיל עגמת־נפשו, כי הוא צריך לסור אל ההרים הקרחים.

ויצַו לחבוש לו סוס וַיֵּט מאצל החיל וירכב אל כפר אביו, אל המקום, אשר נולד בו ואשר בִּלה בו ימי ילדותו. בעברו לפני הבּרֵכָה, אשר בכל עת היו עשרות נשים משׂוחחות שם ומקישות בבַדי־הסחיטה ומכבּסות את הַלְּבָנִים שלהן, ראה, כי אין איש, והַשֶּׂכֶר הקטן נעתּק והוא מֻטֶּה על צדו ושקוע עד חציו במים ושט באמצע הברֵכה. משם בא אל מלוּנַת השומר. איש לא היה אצל שער־האבנים שבמבוא החצר, והדלת היתה פתוחה. משעולי הגן התכסו דשא, והעגלים והסוסים התהלכו בפרדס האנגלי. אחרי־כן קרב אל גן־החֹרף, והנה הזכוכיות שבורות, והעצים הנטועים בחביות מקצתם נפלו ומקצתם יָבֵשו. הנסיך נתן קולו אל הַגַּנן טַרַס. אך איש לא ענה על קריאתו. כאשר סבב את גן־החֹרף עד מִבְחַר קבוצות הנטיעות, ראה, כי כל גדר־נסריו, העשויה מעשה־פִתּוּחים, נהרסה, ושזיפיו וכל פִּריוֹ קטופים עם שׂריגיהם יחד. ואכר זקן (אשר היה הנסיך אנדרי בילדותו רואה אותו אצל השער) ישב וקלע לו סנדל של סִיב על האצטַבּה הירֻקה.

האכר ההוא היה חֵרֵש ולא שמע את קול הנסיך אנדרי בגשתו על סוסו. הוא ישב על האצטבּה, שהיה הנסיך הזקן אוהב לשבת עליה, וסִיב היה תלוי אצלו אל ענפי מַגנוֹלִיָּה שבורה ויבשה.

הנסיך אנדרי קרב אל הבית. תְּרָזוֹת אחדות נגדעו, סוסה ברֻדה התהלכה עם סיָח בין שיחי־השושנים על־יד הבית. חלונות הבית היו סגורים וסתומים בתריסיהם. רק אחד החלונות התחתונים היה פתוח. נער אחד מבני האכרים משרתי־החצר ראה את הנסיך אנדרי וירץ ויבוא אל הבית פנימה; אלפַּטיץ' שִׁלַּח את כל בני־ביתו וַיִּשָּׁאר לבדו בהרים הַקֵּרחים ויהי יושב בבית וקורא ב"חיי הקדושים". כאשר שמע, כי בא הנסיך אנדרי, יצא מן הבית יָצֹא ורָכֹס את לבושו, ומשקפיו על אפו, ויגש בחפזון אל הנסיך, ובלי דַבּר דבר נתן קולו בבכי וישק לנסיך אנדרי על ברכו.

אחרי־כן נָסב בחרי־אף, על בכותו כאחד הילדים, ויחל להרצות לפני הנסיך על־אודות מצב הענינים. כל מה שחשוב ביחוד או יקר במחירו הובא לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ. גם הַשִּׁפּון, שהיה כמאה רביעיות, הוּצא מן המקום; החציר ומִזְרַע־האביב, שלפי דברי אלפטיץ' נעשה יפה להפליא בשנה הזאת, נלקח ונקצר בעודו יָרֹק בידי אנשי־הצבא. האכּרים רֻשָּׁשו; מקצתם הלכו גם הם לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, ומעטים נשארו.

הנסיך אנדרי שאל אותו בטרם יגמור דבריו:

– באיזה יום יצאו אבא ואחותי? – וְכִוֵּן בזה ליום יציאתם למוסקבה.

אלפַּטיץ' חשב, כי שואלים אותו על־דבר יציאתם לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, ויאמר לו, כי יצאו בשביעי בחֹדש, ויוסף להַעְתִּיר דבריו בעניני הנהגת האחֻזה וישאל מה לעשׂות עוד.

הַתְּצַוֵּני לתת שבֹּלת־שועל בשטר־קבלה למנהלי החיל? עוד נשארו בידנו שש מאות רביעיות – שאל אלפּטיץ'.

“מה אֹמר לו?” שאל הנסיך אנדרי בלבו, בהביטו אל ראשו הַקֵּרֵח הנוצץ בנֹגה אור־השמש ובקראו על פניו של הזקן הזה, שהוא מבין מדעתו, עד כמה אין שאלותיו אלה דברים בעִתּם, ושאינו מכַוֵּן בהן אלא להפיג צערו, שגם הוא מצטער בעצמו.

– תנה להם, – אמר אליו.

– אם ראית פרעות בגן, – אמר אלפַּטיץ', – הרי זה דבר שלא היה אפשר לעשות נגדו מאומה: שלשה גדודים עברו וילינו, והדרַגונים הגדילו. אני רשמתי את כִּנּוּיוֹ ושמו של ראש החיל, כדי להגיש קֻבלנה.

– ואתה מה תעשה? התשאר פה, לכשיכנס האויב? – שאל אותו הנסיך אנדרי.

אלפּטיץ' הסב פניו אל הנסיך אנדרי וישׂם עיניו עליו ופתאם הרים ידיו למעלה דרך התעוררות.

– הוא מָגִנִּי, הטוב בעיניו יֵעָשֶׂה! – אמר ברהיטות.

המון אכרים ומשרתים הלכו בגִלוי־ראש על כר־החציר, הָלוֹך וקרוֹב אל הנסיך אנדרי.

– שלום לך, אפוא! – אמר הנסיך אנדרי בגחנו אל אלפּטיץ'. – צא גם אתה; קח עמך מה שתוכל, ואת העם תצוה ללכת אל הכפר הרְיַזַּני או אל זה הסמוך למוסקבה.

אלפַּטיץ' נלחץ אל רגלו ויבך בכי גדול. הנסיך אנדרי הִטָּהו מאצלו בנחת ויעורר את סוסו וירכּב בדהרה במורד דרך־השׂדֵרה.

ובראש גן־החֹרף עוד ישב אותו הזקן במנוחה כבתחלה, כזבוב על פני מֵת יקר, והכה על הסנדל המתוח על האֵמום, ושתי ילדות נושאות בשוליהן שזיפים, אשר קטפו מעצי גן־החֹרף, רצו משם ופגעו בנסיך אנדרי. הגדולה שבהן ראתה את האדון הצעיר ובפנים מביעים בהלה אחזה ביד רעותה הקטנה ממנה ויחד עמה התחבאה מאחרי עץ־לִבְנֶה, ולא הספיקה ללקוט את השזיפים הירֻקים שנפלו ונתפזרו לעיניה.

הנסיך אנדרי מִהר ויט מאצלן בבהלה, כי לא אבה לתת להן להכיר בו, שראה אותן. רחמיו נכמרו על הילדה היפה, שנבהלה מפניו. ירא היה לשׂים עין עליה, ונפשו אִותה זאת מאד. רגש חדש נעים ומרגיע תקף אותו בהביטו אל הילָדות האלה ובהבינו על־פי מראיהן, כי יש בעולם ענינים אנושיים אחרים, שהם זרים לו ושעם־זה הם ראוים לעסוק בהם לא פחות מהענינים המעסיקים אותו תמיד. הילדות האלה התאווּ, כפי הנראה, תאוה גדולה לדבר אחד זה – לקחת אִתָּן את השזיפים הירֻקים האלה ולאכלן בלי הִתָּפּשׂ, והנסיך אנדרי בקש עמהן יחד, כי יצלח חפצן בידן. ואולם לא יכֹל להתאפּק מלהציץ עליהן שנית. והילדות דִמו, כי עברה הסכנה, ותקפוצנה ותצאנה ממחבואן וַתָּרוֹצנה בצהלה ובחפזון ברגליהן היחֵפות והשזופות על העשב, וברוּצן צפצפו איזה דבַר־שיר בקולותיהן הדקים ובידיהן אחזו את שולי שמלותיהן.

הנסיך אנדרי התחזק מעט, בצאתו מגבול אבַק המסִלה הגדולה, אשר עברו הצבאות בה. אך מאחרי ההרים הַקֵּרחים בא מהר שנית אל המסלה הגדולה וַיַּשֵּׂג את גדודו בּשעת מנוחתם אצל שֶׂכֶר בּרֵכָה קטנה. השעה היתה השניה אחרי־הצהרים. השמש, בדמות כַּדור אָדֹם עוטה אבק, לִהֵט והכה על גבו בעד מעילו השחור. האבק לא נשתנה ועמד בלי־נוע ממעל לצבאות, שנתעכּבו ושׂוחחו בקול רם. כּל רוח לא נשב. בעברו על הַשֶּׂכֶר עלה באפו ריח חֵמּר וצִנת מֵי־הבּרֵכה. הוא נכסף אל תוך המים – גם כי יהיו מרֻפּשים עד־מאד; ויסב עיניו אל הבּרֵכה, אשר הגיעו אליו משם צעקות ורעש קול־צחוק. הברֵכה הקטנה העכורה, שעלה עליה מעט ירק, גבהה כחצי־אמה יותר מבכל עת ותכס את הַשֶּׂכֶר, כי מלאה אנשי־צבא ערֻמים, שהתהפכו בה בגוִיותיהם הלבָנות ובזרועותיהם ופניהם וצואריהם האדֻמים כלבֵנים. כל הבשר הזה, כל קהל הלבָנים החשופים האלה, התהפך בצחוק גדול ובשאון עליזים בגֵבֶא הרֶפֶש ההוא, כקוֹרַשְׁיות צפופות בתוך דלי. אותה ההתהפּכות היתה דרך־עליצות, ועל־כן העירה עצב מיֻחד.

צעיר צהֹב אחד – והנסיך אנדרי גם ידע אותו – מבני הרוֹטה השלישית, אָזוּר ברצועות קטנות תחת ארכּובוֹת רגליו, הצטלב ונסוג אחור, כדי לקפוץ המימה מתוך מרוצה עזה; וצעיר אחר שחור, אוּנטר־אופיצר ששערו פרוע בכל עת, שקוע במים עד מתניו, נהם נהמת־גיל והניע יָפֶה מאד בגִזרתו השרירית, ובידיו השחורות עד שרשי־אצבעותיו שפך מים על ראשו. וקול התחבּטות נשמע וצוָחות מטוּב־לב.

גם על גדות הברֵכה, גם על הַשֶּׂכר, גם על־פּני הברֵכה – בַּכֹּל היה בָּשר לבן, בריא ושרִירִי. האופיצר טימוֹחין, בעל חֹטם אדמוני קטן, הסתּפּג במטפחת־יד על הַשֶּׂכֶר ונתבַּיש בראותו את הנסיך אנדרי, אבל התחזק ויפן אליו:

– אך זה טוב, הוד נסיכות, הואֶל־נא גם אתה! – אמר.

– מרֻפּש, – אמר הנסיך אנדרי בכִוּוּץ־מצח.

– אנחנו נפַנה מקום לך מיד, – אמר טימוחין, וירץ בעודנו עָרֹם לפַנות מקום.

– הנסיך רוצה.

– איזה? נסיכנו? – ענו קולות משם, והכֹּל נחפזו, ובקֹשי הספיק הנסיך אנדרי לעצור ברוחם. הוא בחר לו לשפוך מים על עצמו ברפת.

“בשר, גוִיה, בשר לכלֵי־תותח!” אמר בלבו, בהביטו גם אל גוִיתו הערֻמה, ונזדעזע לא מִצִּנה בלבד, כי־אם יותר מאיזה רגש שלא הֻברר לו, מרגש גֹעל־נפש ואימה שבא בו למראה הגויות הרבות האלה, המתהפכות בַּבּרֵכה.

בשביעי באוגוסט כתב הנסיך בַּגרַטיון במקום־חֲנִיָּתו במיכַאיְלובקה את הדברים האלה:

"אדוני היקר הגרף אלכּסי אנדרֵיֶביץ'.

(את דבריו ערך אל אֲרַקצֵ’יֶב, אבל ידע, כי הקיסר יקרא את המכתב, על־כן עִיֵּן, במדה שהיה מֻכשר לזה, בכל מלה ומלה שכתב בו).

"אני חושב, כי כבר הודיע לך המיניסטר על־דבר עזיבת סמולנסק לפני האויב. מדאיב הוא, מעציב, וכל החיל שרוי ביאוש על כי עזבו חנם את המקום היותר חשוב. אני מצדי בקשתי מאתו ופצרתי בו גם בפי וגם בכתב; אך כל דברי היו לרִיק. אני נשׁבע לך בכבודי, כי נפוֹליון נסגר בשׂק, אשר לא היה לו כמוהו מימיו, יכֹל היה להאביד חֲצִי חילו ולא ללכוד את סמולנסק. צבאותינו נלחמו ונלחמים גם עתה בגבורה גדולה מבכל עת. בחמשה־עשר אלף עִכַּבתים יותר משלשים וחמש שעות, אף הכיתי אותם; אבל הוא מֵאֵן להִשָּׁאר גם ארבע־עשרה שעה. חרפה היא וכלִמת־עולם לחילנו, ולו, בעצמו, כמדֻמה לי, אין לחיות עֲלֵי־ארץ. אם הוא אומר, כי רַבּו החללים – שקר הוא; אפשר שנפלו כארבעת אלפים, לא יותר, אבל בודאי פחות מזה; ואִלו גם נפלו עשרת אלפים? הלא מלחמה היא. אך מחיל האויב נפלו לאין־מספר.

"מה היינו מפסידים, אִלו נשארנו עוד שני ימים? לכל־הפחות היו הולכים משם ברצונם, כי לא היו להם מים לשתות ולהשקות את סוסיהם. הוא הבטיחני, שלא יסור משם, ופתאם שלח פקֻדה, שהוא נסוג בלילה ההוא. כך אי־אפשר להִלָּחם, ויכולים אנחנו להביא את האויב מהר למוסקבה…

"הקול עובר, כי אתה, אדוני, חושב מחשבות־שלום. להשלים – חלילה לנו מאלהים! אחרי כל הקרבנות ואחרי נסיגות של שגעון כאלה תעשו שלום: את כל רוסיה תעירו עליכם וכל אחד מאתנו יחשוב לו לחרפּה לשאת לבוש צבאי. אם כך עלתה לנו, צריך להִלָּחם, כל עוד יש כֹּח ברוסיה ואנשיה עומדים על רגליהם.

“צריך שיהי דַבָּר אחד ולא שנים. המיניסטר שלך אפשר שיכשַׁר במיניסטריון, אבל בתור גנרַל הוא לא גרוע, כי־אם קל שבקלים; ובידו הפקידו גורל ארץ מולדתנו… אני, האמינה לי, משתולל מנהמת־לבי; סלח־נא לי, שאני מֵעֵז פני בדבָרָי. נראֶה לי, כי אך שונא לַקיסר ודורש רעה לכֻלנו הוא היועץ לעשות שלום ולתת לַמיניסטר לנהל את החיל. ובכן אני כותב לך דברי־אמת: הָכִינָה חלוצים. כי המיניסטר מוליך אחריו בהתחכּמות נפלאה את האוֹרֵחַ אל עיר־המלוכה. חשד גדול מעורר בקרב החיל האדון הפליגל־אדיוטַנט ווֹלצוֹגן. עליו אומרים, כי לנפוליון הוא יותר ממה שהוא לנו, והוא היועץ את המיניסטר בכל דבר. אני לא רק מתנהג עמו בנמוסיות, כי־אם גם סר אל משמעתו כדין קַפְּרַל, אף־על־פי שאני זקן ממנו. רע עלי המעשה, אך באהבתי את הקיסר אדוני ואיש־חסדי אני מקבל עלי את הדין. אולם צר לי על הקיסר, כי הוא מפקיד את החיל בידי אנשים כאלה. שׂים־נא על לבך, כי בשובנו אחור אבדו ממנו יותר מחמשה־עשר אלף כושלים ושוכבים בבתי־חולים, ואִלו ערַכנו קרָבות לא באַתנו זאת. אמָר־נא, בשם אלהים, מה תאמר רוסיה אִמֵּנוּ, על כי אנחנו נבעָתִים כל־כך, ובשביל מה אנחנו נותנים את ארץ־מולדתנו הטובה והנאמנה למנֻוָּלים ומעירים שנאה וכלִמה בכל אחד מהנתינים? למה יֵרַך לבבנו וממי נירא? לא בי האשם, כי המיניסטר הוא פקפקן, פחדן, חסַר־טעם, מתמהמה בכל מעשיו וכל המדות הרעות בו. כל החיל בוכה בכיה ממש, ומחרפים אותו בשנאת־מות”.

ו    🔗

מלבד המדרגות הרבות לאין־מספר, שאפשר למצֹא במיני חזיוֹנות החיים, אשר לחלק את כֻּלם לחזיונות, שהתֹּכן עִקר בהם, ולאחרים – שהצורה עִקר בהם. בין האחרונים האלה אפשר לחשוב – בנגוד לחיי הכפרים והַזֶּמסטוות והפלכים וגם לחיי מוסקבה – את החיים הפטרבורגיים, וביחוד את החיים הטרקליניים שבה. משנת 1805 והלאה השלַמנו גם נלחַמנו עם בּוֹנַפַּרטי, עשינו קונסטיטוּצִיות ובטלנו אותן, והַסַּלון של אַנה פַּבלובנה והַסַּלון של אֱלֶן היו כמו שהיו – זה לפני שבע שנים, וזה לפני חמש שנים. כבאותם הימים ממש דברו ותמהו בבית אַנה פַּבלובנה על נצחונותיו של בּוֹנַפַּרטי וראו גם בנצחונותיו גם בסיוע, שסיעו לו מלכי אירוֹפּה, קשר־רשעים, שכל מטרתו אך לגרום צער ודאגה לחבורה חצרנית זו, שאַנה פבלובנה עמדה בראשה. וכן לא שֻׁנה דבר בבית אֱלֶן, אשר רוּמיַנצֶב בעצמו היה בא לבַקרה וחשב אותה לאשה חכמה מצֻינת; שם הפליגו גם בשנת 1808 גם בשנת 1812 במדה אחת ממש בשבחם של העם הגדול והאדם הגדול והביטו בצער אל המחלֹקת עם צרפת, אשר על־פי דעת האנשים, שהיו מתאספים בטרקלינה של אֱלֶן, היתה אחריתהּ להִגָּמר בשלום.

בימים האחרונים, לאחר שבא הקיסר ממערכות־החיל, נהיתה מהומה קטנה בשתי החבורות הטרקליניות האלה, שהתנגדו זו לזו ודֶמונסטרציות ערכו זו לעֻמת זו, אך לא חדלו החבורות ללכת כל אחת בדרכה. בחבורתה של אַנה פַּבלובנה לא נתקבלו מן הצרפתים אלא לֶגיטימיסטים אדוקים והֻבַּע בה הרעיון הפטריוטי, שלא טוב ללכת את התיאטרון הצרפתי ושהחזקת המשַׂחקים בו עולה כדי החזקת קָרְפּוּס שלם. שם התבוננו בתאות־נפש במעשי המלחמה ונתפשטו שמועות לכבוד ולתפארת לצבאות רוסיה. ובחבורת אֱלֶן, היא חבורת רוּמיַנצֶב, שהיתה צרפתית ברוחה, הֻכְחְשו השמועות על־אודות אכזריות האויב וקְשִׁי המלחמה, ונחקרו כל נסיונותיו של נפּוליון להגיע לידי שלום. בחבורה הזאת היו מערערים על אותם, שיעצו לצווֹת בפּזיזות יתֵרה להִכּוֹן ולהעביר לקַזַּן את בתי־הספר שלבני־החצר ולנערות, העומדים תחת חסותה של הקיסרית הזקנה. בכלל נחשבו בטרקלינה של אֱלֶן כל מעשי־המלחמה לדמונסטרַציות ריקות, שעוד מעט ויבוא שלום בארץ תחתיהן, ומקֻבֶּלֶת היתה בו דעתו של בִּילִבִּין, שהיה בעת ההיא מבני־ביתה של אלֶן (כל מי שנחשב לפִקח היה חַיָּב להיות מבאי־ביתה), שלא באבק־השרפה, כי־אם במַמצִיאָיו תלוי הדבר. בחבורה הזאת לגלגו במהתלות יפות ובפקחות מרֻבּה, ואמנם גם בזהירות מרֻבּה, על ההתעוררות המוסקבאית, אשר באה השמועה על־אודותיה יחד עם הקיסר לפטרבורג.

אבל בחבורתה של אַנה פַּבלובנה הביעו עליצות על דרכי ההתעוררות האלה ודברו בהם כמו שידַבּר פְּלוּטַרְךּ בַּקַּדמונים. הנסיך וַסִּילי, אשר עוד היו משמרות פקֻדתו החשובות בידו, היה טבעת מחַבּרת בין שתי החבורות האלה. הוא היה נכנס גם אצל “ידידתי הטובה” אַנה פַּבלובנה גם “אל טרקלינה הדפלומטי של בתי”, ולעתים קרובות היה נוֹקָש בּלשונו, בעברו תמיד ממחנה אל מחנה, ואומר בבית אלֶן מה שהיה צריך לאמר בבית אַנה פַּבלונה, ולהפך.

באחד הימים הראשונים שאחרי בוא הקיסר נכנס הנסיך וַסילי בדברים, בהיותו בבית אַנה פַּבלובנה, על־אודות עניני המלחמה וגִנָּה בלי־חמלה את בַּרקלַי־די־טולי ולא יכֹל לבוא לידי החלטה, את מי למַנות למצביא ראשי. אחד מהאורחים, שהיה ידוע בשם “אדם הגון מאד”, סִפּר, כי ראה ביום ההוא את קוּטוּזוֹב, שנבחר לשׂר על חלוצי פטרבורג, בהיכל גנזי־הממלכה, כשהוא יושב ומקבל חלוצים, ובדבּרו בזה התיר לעצמו להביע השערה, שקוטוזוב הוא האיש, שהיה אפשר למצֹא בו את כל המעלות הנדרשות.

אַנה פַּבלובנה צחקה צחוק קל מתוך עצבות ותאמר, כי אך עמל וכעס הביא קוטוזוב לקיסר.

– אני דברתי יום־יום באספת האצילים, – נכנס הנסיך וַסילי לתוך דבריה, – ולא שמעו בקולי. אני אמרתי, כי אם יִבָּחר לשׂר על החלוצים, לא ייטב הדבר בעיני הקיסר. והם לא שמעו בקולי.

– כל זה מין שגעון של הבעת התנגדות לממשלה – הוסיף הנסיך וַסילי. – ולפני מי? כל זה אך מפני שאנו רוצים לחקות כקופים את דרכי ההתעוררות הנבערה השוררת במוסקבה, – אמר הנסיך וַסילי ונכשל בלשונו ושכח רגע אחד, כי בבית אלֶן היה ראוי להביע קצת לעג על ההתעוררות השוררת במוסקבה ובבית אַנה פַּבלובנה הֻצרך לשַׁבּחהּ ולפארהּ. אבל כרגע תִּקן את המעֻוָּת. – האם לפי כבודו של קוטוזוב הוא, לפי כבודו של אותו זקַן גנרלֵי רוסיה, לשבת בוַעד היכל־הגנזים, וסוף־סוף ייגע שם לרִיק! האפשר למנות למצביא ראשי איש אשר לא יֵדע לעלות על סוס, אשר יתנמנם בוַעד־המועצה, איש בעל מדות רעות, שאין כמוהן לרֹעַ. ומה יפו מעלליו בבוּקַרֶשט! לא אדבר עוד, עד כמה הוא גנרל טוב או רע, אבל כלום אפשר להפקיד על הצבא ברגע כזה זקן אין־כח ואין־עינים, איש עִוֵּר כפשוטו של דבר? מה יפה יהיה גנרַל עִוֵּר! הוא איננו רואה מאומה. אך למִשׂחָק בסַנוֵרים הוא… איננו רואה לגמרי.

איש לא השיב דבר על זה.

בעשרים וארבעה ביולי היו הדברים האלה אך אמת. אך בעשרים ותשעה בו הוּרַם קוטוזוב למעלת נסיך. עלִיָּה זו יכלה להחשב גם לאות, שרָצו להסתלק ממנו, ועל־כן עוד היתה דעתו של הנסיך וַסילי נכונה, אף־על־פי שלא נחפז עוד להשמיעה ברבים. אבל בשמיני באוגוסט נאסף ועד לדון בעניני המלחמה, וחבריו היו הגנרל־פֶלדמַרשַׁל סַלְטִיקוֹב, ארַקצֵ’יֶב, וְיַזמִיטִינוֹב, לוֹפּוּחִין וקוֹצֻ’בֵּי. הועד הזה החליט, כי הכשלון במלחמה היה פרי התחלקות ההנהגה, ואף־על־פי שידעו כל חברי הועד, שאין רוח הקיסר נוחה מקוּטוּזוב, הציע אחרי התיעצות קצָרה לשים את קוטוזוב למצביא ראשי. ובעצם היום ההוא הָפקַד קוטוזוב למצביא ראשי יחידי על כל הצבאות ועל כל חבל הארץ, שהצבאות באו בו.

בתשיעי באוגוסט נזדמן הנסיך וַסילי שנית בבית אַנה פַּבלובנה עם “האדם ההגון מאד”. האדם ההגון הזה היה משַׁדל בדברים את אנה פבלובנה, יען כי רצה להִמָּנות למנהל ראשי בבית־ספר לנערות. הנסיך וַסילי נכנס בפנים צוהלים של מנצח מאֻשר, של אדם שיגע ומצא את כל אשר בִּקש.

– הידעתם את החדשות הגדולות. הנסיך קוטוזוב נמנה למַרשַׁל! עתה בטלו כל המחלוֹקוֹת. מה מאֻשר אני, מה מאד יַעֲלֹץ לבי! – אמר הנסיך וַסילי. – אכן זה האיש הראוי לכך, – הוסיף ויתבונן דרך הדגשה ואזהרה בכל הנמצאים בחדר־האורחים.

“האדם ההגון מאד” לא יכֹל להתאפּק, בכל תאותו למשמרת הפקֻדה ההיא, לבלתי הַזכּיר לנסיך וַסילי את דבריו הקודמים (לא מדת דרך־ארץ היתה זאת גם בפני הנסיך וַסילי בחדר־האורחים של אַנה פּבלובנה, גם בפני אנה פבלובנה בעצמה, אשר שׂמחה אף היא על השמועה הזאת; אך להתאפק לא יכֹל).

– אבל אומרים עליו, אדוני הנסיך, שהוא עִוֵּר? – אמר אותו האיש כדברים אשר שמע מפי הנסיך וַסילי בעצמו.

– חדל־לך, הוא רואה למדי, – אמר הנסיך וַסילי בקול־הבַּס הנמהר שלו, שנלוה אליו קצת שִׁעול, באותו הקול ובאותו השעול, שהיה מסתלק בהם מכל מכשול.

– חדל, הוא רואה למדי, – שָׁנה הנסיך וַסילי. – וביחוד אני שמח, – מִלא את דבריו, – על כי נתן לו הקיסר שלטון גמור על כל הצבאות, על כל חבל הארץ, שלטון, אשר לא היה כמוהו מעולם למצביא ראשי. הרי זה מושל יחידי שני, – סִיֵּם בבת־צחוק של נצחון.

– יתן אלהים, יתן אלהים, – אמרה אנה פבלובנה.

“האדם ההגון מאד”, אשר לא היה עוד בקי ורגיל במנהגי הצבור החצרני, אמר, בחפצו להחניף לאנה פבלובנה על־ידי סיוע לדבריה הראשונים בענין זה:

– אומרים, כי לא ברצון מסר הקיסר את השלטון בידי קוטוזוב. אומרים, כי נסתּמק כעלמה שקראו באזניה דבר ז’וֹקוֹנדה, כאשר אמר לו: הקיסר וארץ־המולדת עושים לך את הכבוד הזה.

– אפשר שלא מן הדברים שבלב היה זה, – אמרה אַנה פבלובנה.

– לא, לא, – קרא הנסיך וַסילי בהתלהבות. כבר נתחבב קוטוזוב עליו כל־כך, שלא יכֹל לתת לפגוע גם פגיעה כל־שהיא בכבודו. על־פי דעתו של הנסיך וַסילי היה קוטוזוב לא רק טוב מצד עצמו, כי־אם גם מהֻלל ונערץ בפי כֹל. – לא, זה אי־אפשר, הקיסר השכיל להוקירו כל־כך עוד קֹדם לזה, – אמר.

– לוּ אך יתן אלהים ולקח הנסיך קוטוזוב באמת את השלטון בידו, – אמרה אַנה פּבלובנה, – ולא יתן לשום איש לשים לו קני־מעצור בגלגלים.

הנסיך וַסילי הבין מיד, מי הוא “שום איש” זה, ויאמר בלחישה:

– אני יודע בבֵרור, כי בפֵרוש התנה קוּטוּזוב, שלא יהי עמו יורש־העצר במערכה. הידעת, מה שאמר לקיסר?

הנסיך וַסילי שָׁנה את הדברים, שלפי הנשמע אמר קוטוזוב אל הקיסר: “אינני יכול לא לענשו, אם יעשה שלא כהוגן, ולא לתת לו מתן־שכרו, אם יעשה כהוגן”.

– אכן חכם מחֻכּם הוא הנסיך קוטוזוב, אני ידעתיו זה ימים רבים.

– גם יש אומרים, – אמר “האדון ההגון מאד”, אשר עוד לא קנה לו את הטכסיסיוּת החצרנית, – כי הנסיך הִתנה תנאי מפֹרש, שלא יבוא הקיסר בעצמו אל המערכה.

הדבר יצא מפיו, וכהרף־עין הסַבּו הנסיך וַסילי ואַנה פַּבלובנה פניהם ממנו וישימו עיניהם זה על זה באנחה מתוך צער על תמימותו היתֵרה של אדם זה.

ז    🔗

בימים אשר נהיה כל זה בפטרבורג, כבר עברו הצרפתים דרך סמולנסק וילכו הלוך וקרוב אל מוסקבה. טיֶר, הִסטוריונו של נפוליון, אומר, בחפצו להצדיק את גבורו החביב לו, יחד עם שאר כותבי קורותיו, כי נמשך נפוליון אל חומות מוסקבה שלא בכַונתו. הוא יצדק בדבריו אלה, כמו שיצדקו כל ההסטוריונים המבקשים באור למעשים הסטוריים בכַוָּנותיו של אדם אחד; הוא יצדק, במדה שיצדקו ההסטוריונים הרוסיים, האומרים, כי בחכמת שרי־צבא רוסיה נמשך נפוליון למוסקבה. מלבד ההשקפה מן התוצאות אל מה שֶׁקָּדם להן, שעל־פיה נראה כל מה שעבר כהכנה מראש אל המעשה שנעשה אחרי־כן, יש בזה גם ההתבוננות אל מעשי האויב, המקלקלת את השורה. משַׂחֵק מהיר, שהפסיד במִשׂחַק־הַשַׁחמַט, מֻבטח, שהפסדו בא לו מתוך שגיאה שנכשל בה, והוא מבקש את השגיאה הזאת בתחלת משׂחקו, בלי שים לב, שבכל אחת מפסיעותיו במשׂחק הזה היו שגיאות כאלה, שלא פסע אפילו פסיעה אחת הגונה מכל צד. השגיאה, שהוא שׂם לבו אליה, אינה נִכֶּרֶת לו אלא משום שאיש־מלחמתו נעזר בה. אבל עד כמה מֻרכָּב יותר ממשׂחק־הַשַּׁחמַט משׂחק־מלחמה ממש, שהוא נעשׂה בתנָאֵי־זמן ידועים, שלא רצונו של יחיד מניע בו דברים שאין בהם רוח־חיים ושהכֹּל תלוי בו בהתנגשות כַּוָּנות הרבה של אנשים רבים לאין־מספר.

אחרי סמולנסק בִּקש נפוליון לבוא בקרָב מעֵבר לדוֹרוֹגוֹבּוּז' על־יד וְיַזְמָה, אחרי־כן על־יד צַריֶב־זַימִישְׁץ; אך מִסִּבּות שונות ורבות לאין־מספר, שנתחברו יחדו, לא יכלו הרוסים לצאת לקראת נשק עד בואם לבוֹרוֹדינוֹ, הרחוקה מאה ושנים־עשר תחומים ממוסקבה. מויַזמה צִוָּה נפוליון את צבאותיו לנסוע הלוך ונסוע למוסקבה.

“מוסקבה, עיר־הבירה האַסִּיַּטית של הממלכה הגדולה הזאת, עיר־קדשם של עַמי אלכסנדר, מוסקבה עם בתי־תפלתה הרבים לאין־מספר, אשׁר דמותם כדמות פַּגּוֹדות חינאיות!” – מוסקבה זאת לא נתנה מנוחה לכֹח־דמיונו של נפוליון. בשעת הנסיעה מויַזמה לצַריֶב־זַיְמִישׁץ רכב נפוליון על סוסו הרַקדן⁹ הכתֹם־כהה והמאֻנְגָּל, בלוית גוַרדיה, צופים, פַּזִּ’ים ואדיוטַנטים. ראש השטַבּ בֶּרטיֶה פִּגֵּר מלכת אתו, כי הֻצרַך לחקור את איש רוסי, שנפל שבי בידי הפרשים. בדהָרה השיג אחרי־כן בלוית המתֻרגמן לֶלוֹרְס ד’אִידוִיל את נפוליון ויעצור את סוסו בפנים שמֵחים.

– ומה תגיד? – אמר נפוליון.

– קוֹזַק מאנשי פְּלַטוב אומר, כי קָרפּוּסוֹ של פְּלַטוב מתחבר אל החיל הגדול, כי קוּטוּזוב הָפקד למצביא ראשי. הוא נבון־דבר מאד ופטפטן.

נפוליון צחק צחוק קל ויצו לתת לַקוֹזַק סוס ולהביאו לפניו; כי בקש לדַבּר בעצמו עמו. אדיוטַנטים אחדים קפצו על סוסיהם, ומקצה שעה אחת קרב לַברוּשקה – משרתו ובן־אחֻזתו של דֶּניסוב, אשר נְתָנוֹ דֶניסוב לרוסטוב – ומעיל קצר של משרת צבאי עליו, ופניו פנים שמחים של רמאי ושכּור. נפוליון צוהו לרכֹּב מצִּדו ויחל לחקרו.

– קוֹזַק אתה?

– קוֹזַק, אדון נדיב.

“הקוֹזק, אשר לא ידע עם מי הוא רוכב יחדו, כי בפשטות דרכי נפוליון לא נמצא דבר, אשר יכֹל להיות לאות על־פי כֹח־דמיונו של איש־מזרח, כי הקיסר בעצמו הוא המדַבּר עמו, דִבּר בעניני המלחמה בקלות־ראש נפרזה”, אומר טיֶר בהרצותו את המקרה הזה. אבל באמת כך היה מעשה זה: לַברושקה שתה לשכרה ביום הקודֵם ולא הכין את סעֻדת־הצהרים לאדוניו ובגלל זה הֻלקָה באותו היום ונשלח אל הכפר להביא תרנגולות, אבל נכשל שם במעשי־חמסנות ונשבּה בידי הצרפתים. ולַברושקה היה אחד מאותם המשרתים הגסים והחצופים, הבקיאים והרגילים באֻמנותם, שכּל מה שהם עושים הם חושבים להם לחובה לעשות במרמה ובכחש, שבכל דבר שבעולם הם נכונים לעשות נחת־רוח לבעליהם ושבערמתם הם מבינים מדעתם את מחשבותיו הרעות, ביחוד אותן של התהדרות וקטנוּת־המוח.

כשהובא לַברושקה זה לפני נפוליון, הכיר וידע מיד ובבֵרור לפני מי הוּבא, אך לא נבהל כלל וכלל, כי־אם השתדל בכל אַוַּת־נפשו לשאת חן וחסד לפני אדוניו החדשים.

הוא ידע היטב, כי נפוליון בעצמו הוא המדַבּר עמו, אך מעמדו של נפוליון לא יכֹל להבהילו יותר ממעמדו של רוסטוב או של וַכְמִיסטר בא בשבטים, כי לא היה לו דבר, אשר לא יכֹל נפוליון, והוא הדין לוַכמיסטר, להוציא מידו בכֹח שלטונו.

הוא דִבּר בלי־מעצור כל מה שהיו משרתי האופיצרים מסַפּרים זה לזה. הרבה דברי־אמת היו בזה. אך כאשר שאל אותו נפוליון, מה דעתם של הרוסים, היוכלו לבונַפַּרטי אם אַין, קִמט לַברושקה את מצחו והתחיל מהרהר.

בשאלה זאת ראה דבר־תרמית, כדרכם של אנשים כלַברושקה למצֹא תחבולות־מרמה בכל דבר, וַיִּתכַּוֵּץ וַיִּדֹּם.

– זה הדבר: אם יהי קרָב, – אמר דרך־עיון, – ומהרה, תגברו אתם. זה ודאי. אך אם יעברו שלשת ימים, ואחר היום ההוא, אז בודאי יִמָּשֵׁך הקרָב הזה בעצמו.

לנפוליון תרגמו את תשובתו כך: “אם יהי הקרָב בטרם יעברו שלשת ימים, יגברו בו הצרפתים, ואם אחרי־כן, אלהים יודע, מה תהי אחריתו” – כן תרגם לֶלוֹרם ד’אִידוִיל בצחוק קל. נפוליון לא צחק, אף־על־פי שנראה בו בבֵרור, שהיה לבו שמח בקרבו מאד, ויצַו לִשְׁנות באזניו את הדברים האלה.

לַברושקה התבונן בזה, וכדי לשַׂמחו, עשה את עצמו כאינו יודע מי לפניו ואמר:

– ידענו, כי יש עמכם בונַפַּרטי, הוא הכּה את כל העמים אשר בארץ, אבל אנחנו ענין אחר… – אמר מבלי דעת בעצמו, כיצד ומפני מה נצנצה פטריוטיות זו של התהוללות בסוף דבריו.

המתֻרְגְּמָן מסר לנפוליון את הדברים האלה בהשמטת סיומם. “הקוזק הצעיר הביא את איש־שיחו העִזוּז והגבור לידי חיוך קל”, אומר טיֶר. אחרי עברם צעדים אחדים בשתיקה, פנה נפוליון אל בֶּרטיֶה ואמר לו, כי הוא חפץ לראות את הרשֶׁם, אשר תעשה “על ילד זה של נהר דון הידיעה, שאותו האיש, שֶׁיֶּלֶד זה של נהר דון מדַבּר עמו”, הוא הקיסר בעצמו, הקיסר אשר כתב על הפּירַמידות את שם־העולם אשר עשה לו בגבורת־ימינו.

הידיעה נמסרה לו לַקוזק.

לַברושקה (אשר הבין, כי נתכַּונו בזה להתמיהו, וכי נפוליון חושב, שיִּבָּהֵל משמוע) עשה את עצמו כרגע – כדי לעשות נחת־רוח לאדוניו החדשים – כמשתומם ומשתולל וַיַּבלֵט עיניו ויעמֵד פניו, כַּפָּנִים שהֻרגל בהם, בשעה שהיה מוּבל למלקות. “אך הגד הגיד לו זאת מְתֻרגמָנו של נפוליון, – אומר טיֶר, – והקוזק הֻכּה במין התאבּנות ולא הוציא מפיו מלה עוד ויוסף לרכֹּב על סוסו בעינים מכוֹנָנות אל לוכד־הארצות, אשר הגיע שמו לאזניו דרך ערבות המזרח. כל דבּרנוּתו פסקה פתאם ונדחתה מפני רגשי־הערצה הדיוטי ושתקני. נפוליון נתן לו מתּנה וישלחהו לחפשי, כמו שמשַׁלחים צפור אל שׂדות־מולדתה”.

נפוליון רכב הלאה, רָכֹב והַרהֵר במוסקבה, אשר העסיקה כל־כך את כֹּח־דמיונו, ואותו “העוף, שהושב אל שדות־מולדתו”, רכב בדהָרה אל השורות הקדומַניות וחִשֵּׁב מראש כל מה שֶׁיִּבְדה מלבו וִיספר לחבריו. מה שקרה לו באמת לא רצה לספּר, לפי שזה לא היה כדאי בעיניו לספּרו. ויבוא אל הקוזקים וידרֹש למקום הגדוד, שהיה בחיל פּלַטוב, ועוד ביום ההוא בערב מצא את ניקולי רוסטוב אדוניו, אשר חנה ביַנקוֹבוֹ ואשר ברגע ההוא עלה על סוסו לטַיֵּל עם אִילאִין בכפרים הסמוכים. רוסטוב נתן סוס אחר ללַברושקה ויקחהו עמו.

ח    🔗

הנסיכית מַריה לא היתה במוסקבה ובמקום שאינו בחזקת סכנה, כמו שדִּמה הנסיך אנדרֵי.

אחרי שוב אלפַטיץ' מסמולנסק כמו נֵעור הנסיך הזקן פתאם משנתו. הוא צוה לאסוף חלוצים מן הכפרים ולזַינָם ויכתֹּב אל המצביא הראשי ויודיעהו במכתבו, כי גמר לשבת בהרים הַקֵּרחים כל עוד יעמוד בו כֹח ולהִלָּחם על נפשו, והוא נותן לו, למצביא הראשי, לאחוז או שלא לאחוז בתחבולות־הגנה על ההרים הַקֵּרחים, שעתיד בהם אחד הזקנים שבגנרַלי רוסיה להִלָּקח בשבי או לֵהָרג, ויגד לבני־ביתו, כי לא יֵצא מההרים הַקֵּרחים.

אבל בשעה שגמר להִשָׁאר בהרים הַקֵּרחים, צוה לשַׁלֵּחַ את הנסיכית ואת דֶּסַּל עם הנסיך הקטן לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ ומשם למוסקבה. הנסיכית מריה, שנבהלה מֵראות את עסקנותו העזה והנמרצת של אביה, שנגלתה בו אחרי רשלנותו הקודמת, לא יכלה להסכים לעזבו ובפעם הראשונה בימי חייה הרשתה לעצמה לַמרות את פיו. כאשר אמרה לו, כי לא תצא משם, הִרעים הנסיך עליה בעברתו רעמים נוראים. את כל הדברים, אשר חטא הוא לה בהם באמת, הזכיר לפניה. בהתאמצו להרשיעהּ אמר לה, כי דלדלה את כֹּחו, כי שלחה מדנים בינו ובין בנו, כי חשדה אותו בדברים מכֹערים, כי שׂמה לה למטרת־חייה למרר את חייו, ויאמר לה, כי אם לא תסע מזה, לא ישים לב, וַיגרשהּ מחדר־עבודתו. עוד אמר, שאינו רוצה לדעת על־אודותיה דבר, אך מזהיר הוא אותה מראש, שלא תזיד להזדַמן לפניו. מה שלא צוה להוציאה על־כרחה, כמו שדאגה הנסיכית מריה, ורק אסר עליה להֵרָאות לפניו, שִׂמַּח את לבבה. היא ידעה, כי זאת אומרת שבסתר לבו שָׂמַח על כי נשארה בבית ולא יצאה מן האחֻזה.

ביום השני אחרי יציאת ניקולושקה לבש הנסיך הזקן בבֹּקר את מעיל־שׂרדו בשלמותו וַיִּכּון לנסוע אל המצביא הראשי. כבר הֻגשה המרכבה. הנסיכית מריה ראתה אותו יוצא מן הבית במעיל־שׂרדו ובכל האוֹרדנים שלו ונכנָס אל הגן לבדוק את האִכּרים ומשרתי־החצר המזֻיָּנים. הנסיכית מריה ישבה אצל החלון והטתה אזניה לשמוע את קולו העולה מן הגן. פתאם פרצו אנשים אחדים מתוך השדֵרה בפנים נבהלים.

הנסיכית מריה יצאה במרוצה אל מרפסת המבוא, אל משעול הפרחים ואל השדרה. לקראתה נהרה כּנופיה גדולה של חלוצים ומשרתים ובאמצע הכנופיה הזאת סחבו אנשים אחדים איש זקן קטן־קומה, לָבוּש מעיל־שׂרד ומקֻשט באורדנים, סָחֹב והחזֵק בזרועותיו. הנסיכית מריה רצה ותגש אליו, ובתנועת עִגוּלי־האור הקטנים, שנגהו בצל שדרת התּרָזות, לא יכלה לברר לעצמה, איזה שִׁנוי נהיָה בקלסתר פניו. הדבר האחד, שראתה בו, הוא, שתחת רשֶׁם הקפדנות והַנַּצחָנות, שהיה על פניו עד היום ההוא, נראה רשֶׁם פחדנות והכנעה. בראותו את בתו התחיל מנענע בשפתיו בלא־כֹח ומוציא קול־נחרה. אי־אפשר היה להבין, מה רצה בזה. האנשים הרימוהו על ידיהם ויביאוהו אל חדר־עבודתו וישימוהו על הדרגש, אשר העיר בו פחד גדול כל־כך בימים האחרונים.

הדוקטור, אשר הוּבא שמה בלילה ההוא, הקיז לו דם ואמר, כי מחצית גופו הימנית של הנסיך הֻכּתה בשבץ.

סכנת הישיבה בהרים הַקֵּרחים הלכה וגדלה, וממחרת היום ההוא הובל הנסיך לבוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, והדוקטור נסע עמו.

כשבאו לבוגוצַ’רובו, כבר נסע משם דֶּסַּל עם הנער הנסיך למוסקבה.

שלשה שבועות שכב הנסיך הזקן אֲחוּז־שבץ, בלי כל שנוי לרעה או לטובה, בבוגוצ’רובו, בבית החדש אשר בנה שם הנסיך אנדרי. הנסיך הזקן היה במצב של טֵרוף־דעת; הוא שכב כפּגר שנשחת תארו. בלי־הפסק השמיע קול הברה סתומה והניע גבּות־עיניו ושפתיו, ואיש לא יכֹל לדעת המבין הוא מה שמסביב לו אם אַין. אך זאת היה אפשר לדעת בבֵרור, שהוא מרגיש צער וצֹרך להביע דבר. אבל מה היה הדבר ההוא, לא יכֹל איש להבין: התלונת־חנם של חולה מטֹרף למחצה, אם דבר נוגע במהלך־הענינים הכללי, או בעניני משפחתו.

הדוקטור אמר, כי לא היה כל תֹּכן מיֻחד להצטערותו, שהֻבּעה בזה, וכי סִבּותיה היו אך גופניות; אבל הנסיכית מריה שִׁערה (ומה שבמעמדה התחזקה הבעת הצטערותו זו מדי פעם בפעם היה ראיה להשערתה), שרצה לאמר דבר לה.

נראה בו בבֵרור, שהוא מצטער צער גופני ומוסרי יחד.

כל תקוה שֶׁיֵּרָפֵא לא היתה. להוליכו במרכבה היה אי־אפשר. ומה היו עושים, אִלו מת בדרך? “אולי טוב שיבוא קֵץ, קץ גמור!” דברה הנסיכית מריה עם לבבה לפעמים. יומם ולילה, כמעט בלי תֵת שנת לעיניה, התבוננה אליו ופעמים רבות התבוֹננה אליו – הדבר מבהיל – לא בתקווה למצֹא סִמני רְוָחָה, כי אם ברצונהּ למצֹא סִמני התקרבות הקץ.

משֻׁנָּה מאד היתה בעיניה הכרת הרגש הזה בקרבה, אבל אותו הרגש היה בה, ומה שהיה נורא עוד יותר בעיני הנסיכית מריה, הוא המעשה, שמיום שחלה אביה (ואולי גם קֹדֶם־לזה, אולי בשעה שהחליטה, מפני דבר שלא הֻברר לה, להִשָׁאר עמו באחֻזה) נעורו בה כל תשוקותיה ותקוותיה הפרטיות, שנרדמו בה ונשכחו מלבּה. דברים שלא עלו על רוחה שנים תמימות – רעיונות על־דבר חיי חֵרות, שאין בּהם מורא אביה, גם רעיונות על־דבר אפשרות אהבה וחיי־נשואים שיעלו יפה – רִחֲפוּ לפניה בדמיונה בלי־הפסק כמו במעשה־שטן. בכל יגיעותיה, שיגעה להסיח דעתה מהרהורים כאלה, לא פסקו מֵעֲלות על רוחה שאלות על־אודות הסדרים אשר תעשה בחייה אחרי־כן. מעשה השטן היה זה, והנסיכית מריה ידעה את הדבר. היא ידעה, כי התחבולה האחת נגדו היא התפלה, על־כן נסתה להתפלל. אף אמנם עמדה כדרך המתפללים. הביטה אל הצלמים, קראה את דברי התפלה, אך לא יכלה להתפּלל. היא הרגישה, כי עולם אחר לִפֵּף אותה, עולם העסקנות המצויה, שיש בה עבודה וחֵרות, שהוא עולם הפוך לגמרי לעֻמת אותו העולם, שהיתה סגורה בו קֹדֶם־לזה ושהתּפִלה היתה בו מבחר תנחומיה. ולא יכלה הנסיכית מריה להתפלל ולא יכלה לבכות, וטרדת־החיים החזיקה בה.

והישיבה בבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ נעשתה לדָבר שיש בו סכנה. מכל עֲבָרים נשמע על־דבר הצרפתים הקרֵבים, ובכפר אחד רחוק חמשה־עשר תחום מבּוגוצ’רובו נָשַׁם בית בעל־האחֻזה בידי שודדים צרפתים.

הדוקטור טען ודרש, שיוליכו את הנסיך משם; ראש־האצילים שלח פקיד אל הנסיכית מריה לדַבּר על לבה לנסוע משם כפי האפשר במהרה; שר־המחוז בא לבוגוצ’רובו ודרש גם הוא כזאת, באמרו, כי הצרפתים רחוקים אך ארבעים תחום, כי פרוקלַמַּציות צרפתיות מתפשטות בכפרים וכי אם לא תצא הנסיכית עם אביה עד חמשה־עשר יום בחֹדש הזה, אינו אחראי על שום דבר.

בחמשה־עשר יום גמרה הנסיכית לצאת. כל היום ההוא הטרידוה עניני ההכנות והפקֻדות, אשר בקשו מאִתּה כל אנשי־הבית. את הלילה שבין הארבעה־עשר לחמשה־עשר בּלתה, כדרכה, בלי פְשוֹט את בגדיה, בחדר הסמוך לַחדר אשר שכב בו הנסיך. פעמים אחדות שמעה בהֵעוֹרָהּ משנתה את נחרתו וקול־מלמולו, חריקת מטתו וקול צעדיהם של טיחון והדוקטור, שהיו מהפכים אותו. פעמים אחדות הטתה אזניה אל הדלת, ונדמה לה, שבלילה ההוא גָבַהּ קול־מלמולו והִרבּה להתהפּך יותר מבימים האחרונים. לישון לא יכלה עוד, ופעמים אחדות נגשה אל הדלת והטתה אזנה ורצתה להִכּנס לחדרו ולא ערבה את לבבה לעשות זאת. אמנם לא דִבּר הנסיך בשפתיו, אבל הנסיכית מריה ראתה וידעה, עד כמה היתה קשה לו כל הבּעת חרדה עליו. היא התבוננה, באיזו התרעמות היה מֵסב פניו ממבטה, אשר כּונֵן אליו לפעמים שלא בכַוָּנתה, אך בלי נטות הצדה. היא ידעה, שכניסתה בלילה, שלא בשעה הנהוגה, תרגיז את רוחו.

אך מעולם לא היה צר לה כל־כך, לא היה נורא בעיניה כל־כך להִשָׁאר בלעדיו. היא זכרה את כל ימי חייה עמו ובכל אחד מדבריו ובמעשיו מצאה הבּעת אהבתו אליה. אך לפעמים רחוקות נצנצו בדמיונה בין הזכרונות האלה גם מעשי־שטן, הרהורים במה שיהיה אחרי מותו ובהסתדרות חייה החדשים, חיי חֻפשׁהּ. אבל היא גרשה את ההרהורים האלה בתועבת־נפש. לעת הבֹּקר שקט הזקן, והיא נרדמה.

היא נעורה בשעה מאֻחרת. רוח האמת, המצויה באדם בהֵעורו משנתו, הודיעה לה בבֵרור, מה הדבר המעסיק אותה יותר מכֹּל במחלת אביה. כאשר נעורה, הטתה אזניה לשמוע מה שמאחרי הדלת, ובשמעה את נחרתו אמרה אל לבה באנחה, שהכֹּל כמו שהיה.

– אבל מה צריך להיות? ובמה חפצתי? אני חפצה במותו, – קראה בקול בגֹעל־נפש מכֻוָּן לה לעצמה.

היא לבשה את בגדיה ותרחץ ותקרא את תפלותיה ותצא אל מרפסת המבוא. אל המרפסת הֻגשו מרכבות בלתי־רתומות לסוסים וחפצים הוּשׂמו בהן.

הבֹּקר היה חם ומעֻנן קצת. הנסיכית מריה עמדה במרפסת ולא חדלה להשתומם על רֹעַ־נפשה ותתאמץ לשׂים סדרים ברעיוניה בטרם תבוא לפניו.

הדוקטור ירד מן המעלות ויגש אליה.

– היום טוב לו קצת, – אמר הדוקטור. – בקשתי אותך. אפשר להבין מעט מדבריו. דעתו צלולה קצת. נלכה־נא. הוא קורא לך…

לבה של הנסיכית מריה התחיל פועם בקרבה בכֹח גדול כל־כך, בשמעה את הבשורה הזאת, שהלבּינה ונשענה על־הדלת, כדי של לנפֹּל. לראותו, לדבר עמו, לעמוד לנגד עיניו עתה, בשעה שכל נפשה מלֵאה הרהורים רעים ונוראים אלה – שׂמחה מכאֶבֶת היתה זאת ונוראה מאד.

– נלכה־נא, – אמר הדוקטור.

הנסיכית מריה נכנסה אצל אביה ותגש אל מטתו. הוא שכב פרקדן על מצע גבוה, וידיו הקטנות והצנומות, המכֻסות גידים כחַלחַלים משׂרגים, על השמיכה, עינו השמאלית מבטת נִכחהּ ועינו הימנית מעֻקֶּלת, וגבות־עיניו ושפתיו בלי כל תנועה. כֻּלו היה רָזֶה, קטן ואֻמלל כל־כך למראה. פניו כמו נצטמקו או נתמסמסו, ומשום־זה מעטו ודלו רשמיהם. הנסיכית מריה נגשה ותּשק את ידו. ידו השמאלית לחצה את ידה כך, שנראה מלחיצה זו, שחִכּה לה זה זמן רב. הוא התחיל מזעזע את ידה וגבותיו ושפתיו התחילו נעים בזעם.

היא הביטה אליו בבהלה והתאמצה להבין, מה בקש מאתה. כאשר שִנתה את מצבה ומקומה באֹפן שעינו השמאלית ראתה את פניה, שָׁקַט סקוּנדות אחדות ולא גרע עינו זאת ממנה. אחרי־כן התחילו שפתיו ולשונו נָעות, וקולות־דבּור נשמעו, והוא התחיל מדַבּר ומביט אליה מתוך דאגה ותחנונים, ונראָה בו, שהוא מתירא, שמא לא תבין מה שהוא אומר אליה.

הנסיכית מריה הביטה אליו בכל עֹז שימת־לבה. היגיעה המבַדַּחַת, שֶׁיָּגע להניע לשונו, הזקיקה את הנסיכית מריה להוריד עיניה ולעצור בכֹח את געיות הבכי, שהתפרצו לעלות מגרונה. הוא אמר לה איזה דבר וחזר על כל מלה פעמים אחדות. הנסיכית לא יכלה להבין את דבריו כמו שהם, אבל התאמצה לעמוד על כַּוָּנתם ושָׁנתה דרך־שאלה את המלים, שיצאו מפיו.

– הַנְ – דָ… דָ… – הוציא בשפתיו פעמים אחדות.

אי־אפשר היה להבין בשום אֹפן את הברותיו אלה. הדוקטור חשב, שעמד עליהן וַיִֹשְׁנֶה אותן וישאל: “הנסיכית דואגת?” הנסיך הניע ראשו דרך־שלילה ושוב בִּטא את ההברות האלה…

– הַנֶּפֶש דּוֹאֶבֶת, – הבינה ואמרה הנסיכית מריה.

הנסיך הוציא געיה מקרבו דרך־הודאה ויקח את ידה ויחל ללחצה אל לבו במקומות שונים וכמו בִקש את המקום הנאֶה לה באמת.

– אך רעיונות! על־אודותיך… רעיונות… – בטא אחרי־כן בהברה טובה ומובנת מבראשונה, כשהֻברר לו, שדבריו מובנים.

הנסיכית מריה נלחצה בראשה אל ידו והתאמצה להסתיר את בִּכיהּ ואת דמעותיה.

הוא העביר את ידו בכבֵדות על שׂערהּ.

– כל הלילה קראתי לך… – מִלט מפיו.

– אִלו ידעתי… אמרה בדמעה. – ואני יראתי להִכָּנס.

הוא לחץ את ידה.

– ואַתּ לא ישנתּ?

– לא, לא ישנתי, – אמרה הנסיכית מריה והניעה ראשה דרך־שלילה.

בהשפעת אביה התאמצה גם היא שלא־בכַוָּנה לדַבּר כמוהו ברמיזות יותר מבדבָרים וכאלו קשתה גם לה להניע לשונה.

– מחמדי… או: ידידתי… – הנסיכית מריה לא יכלה לדעת בבֵרור, איזו מִלה אמר; אבל ידעה על־פי מבטו, שדבר־חִבּה והבעת־אהבה היה זה, מה שלא אמר לה עד כֹּה מעולם. – למה לא באת?

“ואני חפצתי, חפצתי במותו!” אמרה הנסיכית מריה בלבה.

הוא החריש רגע.

– תודה לך… בתי, ידידתי… על הכֹּל, על הכֹּל… סלחי־נא… תודה… סלחי…. תודה! – ודמעות פרצו מעיניו. – קִראו לי לאנדריושה, – אמר פתאֹם ורֹשֶׁם ילדותי של בַּישנות וסַפּקנות נראה על פניו באמרו זאת.

הוא כמו ידע בעצמו, שדרישה זו אין טעם בה. על־כל־פנים נדמה כן לנסיכית מריה.

– אני קבלתי מכתב ממנו, – ענתהו הנסיכית מריה. הוא הביט אליה בתמיה ובפחדנות.

– ואַיֵּהוּ?

– הוא במערכות החיל, אבי, בסמולֶנסק.

זמן רב החריש הנסיך בעינים עצומות; אחרי־כן הרכין בראשׁו דרך־הודאה, כמו בתשובה על ספקותיו ובהעדאה על עצמו, שהכֹּל הֻברַר לו ונזכַּר לו עתה, וַיִּפקח עיניו.

– כן הוא, – אמר בלשון ברורה ובלחישה. – אבדה רוסיה! הֶאֱבִידוּהָ!

ושוב התחיל בוכה ועיניו זלגו דמעות. הנסיכית מריה לא יכלה עוד להתאפק ותּבךְ אף היא, בָּכֹה והבט אל פניו.

הוא חזר ועָצם עיניו. קול בכיו פסק וירמז בידו על עיניו, וטיחון הבין את כַּונתו וימח את דמעותיו.

אחרי־כן פקח עיניו ויאמר דברים, אשר לא יכֹל איש זמן רב להבינם ולאחרונה עמד על סוף דעתו אך טיחון, והוא הגיד לנִצבים עליו. הנסיכית מריה בקשה בֵאור לדבריו בהלך־נפשו, שהֻבּע במה שדבּר לפני רגע אחד. פעם שִׁעֲרה, שהוא מדַבּר ברוסיה, פעם – בנסיך אנדרי, פעם בה, בנכדו, פעם – במיתתו. ובגלל זה לא יכלה לעמוד על דבריו.

– לבשי את שמלתך הלבנה, אותה אהבתי, – זה הדבר אשר אמר אליה.

כאשר הבינה את הדברים האלה, התחילה בוכה בקול רם עוד יותר, והדוקטור אחז בזרועה ויצא אִתּהּ מן החדר אל האכסדרה וידבר על לבה להרגיעהּ ולעסוק בהכנות לנסיעה. כאשר יצאה הנסיכית מריה מלפני הנסיך, חזר והתחיל מדַבּר בבנו, במלחמה, בקיסר והניע גבות־עיניו בזעם והתחיל מגביה קולו, ושנית הֻכָּה מַכַּת־שבץ, וזאת היתה המכה האחרונה.

הנסיכית מריה עמדה באכסדרה. יום־שמש יפה היה, יום בהיר וחם. היא לא יכלה להבין דבר, להרהר בדבר ולהרגיש בדבר חוץ מאהבתה העזה לאביה, אשר לפי מה שנדמה לה לא ידעה אותה עד הרגע הזה. במרוצה יצאה אל הגן ותרץ בבכי במורד אל הברֵכה בין התּרָזות הצעירות, אשר נטע הנסיך אנדרי.

– כן… אני… אני… חפצתי במותו! כן, אני בקשתי, שיִּגָּמר הדבר מהר… ואני אָנה אני באה? מה תסכֹּן לי מנוחתי, אם הוא לא יהיה עמי! – דובבה הנסיכית מריה בקול, בלכתה בצעדים מהירים בגן, ולחצה בידיה את לבה, אשר פרצו מתוכו געיות־בכי שלא־ברצונה.

כאשר סבבה בגן והגיע עד לפני הבית, אל המקום שיצאה ממנו, ראתה את מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן (אשר נשארה בבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ ומֵאנה לנסוע משם) הולכת לקראתה עם איש זר. האיש היה ראש אצילֵי המחוז, והוא בא בעצמו לדבּר עם הנסיכית מריה ולהסביר לה, עד כמה נחוצה הנסיעה בלי אִחור כל־שהוא. הנסיכית מריה שמעה בשׂים־לב, אך לא הבינה מה שהוא מדבּר, ותביאהו אל הבית ותזמינהו לסעוד ותשב עמו. אחרי־כן בקשה סליחה מאתו ותגש אל דלת חדר הנסיך הזקן. הדוקטור יצא אליה בּפנים מלֵאים דאגה ואמר לה, כי אין לבוא.

– סורי־נא, גברתי הנסיכית, סורי, סורי!

הנסיכית מריה הלכה שנית אל הגן ותשב על העשׂב בתחתית ההר אצל הברֵכה, במקום אשר לא יכֹל איש לראותה. כמה ישבה שם, לא ידעה. צעדי אשה רָצָה במשעול העירוה מִטִּרדת־לבה, ותקם ותרא, והנה דוּניַשה, מְשָׁרַתָּהּ המיֻחדת, שרצה אחריה לפי הנראה בבֵרור, עמדה פתאם, וכמו נבהלה בראותה, מה רעו פני גבִרתּהּ.

– הואילי־נא, גברתי הנסיכית… הנסיך… אמרה דוניַשה בקול נפסָק.

– כרגע, אני הולכת, הולכת, – השיבה הנסיכית בחפזון ולא נתנה לדוניַשה לגמֹר מה שהיה לה לאמֹר, ותרץ הביתה.

– גברתי הנסיכית, רצון אלהים נעשֶׂה, עליך להיות נכונה לַכֹּל, – אמר ראש־האצילים, בצאתו לקראתה אל פתח הבית.

– הניחה לי; לא כן הדבר, – גערה בו בזעם.

הדוקטור רצה לעצרהּ. אך היא הֲדָפַתהו ותרץ אל הדלת. “ולמה עוצרים אותי האנשים האלה בפניהם הנבהלים? אין חפץ לי באיש! ומה להם פה!” אמרה בלבה ותפתח את הדלת, והאור הבהיר, אור־היום בחדר הזה שהיה אָפֵל למחצה, הפיל עליה אימות. בחדר היו נשים והאומנת כֻּלן נטו מאצל הַמִּטה ופִנו דרך לה. הוא שכב על מטתו כבראשונה. אבל מראה פניו השוקטים והָאֲיֻמים יחד עצר אותה על מפתן החדר.

“לא, הוא לא מת, זה אי־אפשר!” אמרה הנסיכית מריה אל לבה ותקרב אליו וַתַּבלֵג על הרעדה אשר אֲחָזַתָּה, ותלחץ את שפתיה אל לחיו. אבל כרגע נטתה מעליו. כל תֹּקף חבּתו עָלֶיהָ, אשר הרגישה בקרבה, אבד כהרף־עין, ותחתיו בא רגש־אימה מפני המראה, שהיה לנגדה. “איננו, איננו עוד עמנו! הוא איננו, ופה, במקום אשר היה קֹדֶם־לזה, יֶשנוֹ איזה דבר זר ומלא־איבה, איזה סוד נורא, מחריד ומעורר גֹעל־נפש!” והנסיכית מריה כסתה פניה בכפיה ותּפֹּל על ידי הדוקטור, אשר החזיק בה לבלי תפֹּל.

במעמדם של טיחוֹן והדוקטור רחצו הנשים את גוף המת וחבשו את ראשו במטפּחת, כדי שלא יקפא הפה הפתוח, ואסרו במטפחת אחרת את רגליו, שנתפַּשְּׂקו. אחרי־כן הלבישו את הגוף הקטן המצֻמָּק מעיל־שׂרד עם אוֹרדנים ויניחוהו על השלחן. לא נראָה ולא הָרגש מי השתדל בזה ואימתי, אבל הכּל נעשָׂה כמו מאליו. בערב דלקו נרות מסביב לארון, ומִכסה היה על הארון, על הקרקע היו קטעי זמורות מפֻזָּרים, מתחת לראשו המצֻמק של המת הֻנחה תפלה מֻדְפֶּסת, ובקרן־זוית ישב כֹּהן־שַׁמָּש וקרא תהלים.

כדרך שסוסים רוקעים בפרסותיהם ונקהלים בהמון ונוערים מסביב לסוס מת, כך נקהלו מסביב לָאָרון זרים ובני־בית יחדו – ראש־האצילים, זקן־הכפר ונשים זקנות; וכֻלם הצטלבו, גחנו ונשקו את ידו הקרה והקפואה של הנסיך הזקן בעינים קמות ומלאות פחד.

ט    🔗

בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ היתה כל הימים, עד שבא הנסיך אנדרי לשבת בה, אחֻזה שאין עיני בעָלֶיהָ עליה, ואכּרי בוגוצ’רובו היו שונים לגמרי באָפיָם מאכּרי ההרים הַקֵּרחים. מצֻיָּנים היו גם במִדבָּרָם, גם בלבושם, גם במדותיהם. האכּרים האלה נקראו מִדבָּרִיִּים. הנסיך הזקן היה משַׁבּחם על אֹרך־רוחם בעבודה, כשהיו באים אל ההרים הַקֵּרחים לעזור לאוספי־הַבָּר או לחפור ברֵכות ותעלות, אך לא אהב אותם על פרָאוּתם.

ישיבתו האחרונה של הנסיך אנדרי בבוגוצַ’רובו עם תקנותיו החדשות – בתי־החולים, בתי הספר והקָלת עֹל־המס – לא שִׁפּרה את דרכיהם, כי־אם להפך, חִזקה בהם עוד יותר את מדותיהם המיֻחדות, שהיה הנסיך הזקן מכַנה בשם פְּרָאוּת. כל הימים היו עוברות ביניהם שמועות סתומות: פעם – שעתידים לספוח את כֻּלם אל הקוזקים, פעם – שעתידים להעבירם אל אמונה חדשה, פעם – על־דבר איזה כתבי־דת חדשים מאת הקיסר, פעם – על־דבר שבועה לפַוֶּל פֶּטרוביץ' בשנת 1797 (ואמרו, שעוד בשנה ההיא נִתַּן חֹק־השחרוּר, אלא שבאו האדונים ובטלוהו), פעם – שבעוד שבע שנים ימלוך פטר פיאודורביץ', ובימיו יהי הכֹּל מֻתָּר ופשוט כל־כך, שלא יהי עוד דבר. גם השמועות על־דבר המלחמה ובונַפַּרט ועלותו על הארץ התערבו אצלם בחזיונות סתומים על־אודות האנטיכריסט וחֻרבּן־העולם וחֵרות גמורה.

בסביבי בוגוצַ’רובו נמצאו אך כפרים גדולים של הממלכה ושל בעלי־אחֻזות מקַבּלים מס מיושביהם. בעלי־אחֻזות יושבים בעצמם במקומות האלה מָעֲטו מאד וכן מעטו שם “משרתי־חצרות” ¹⁰ ואנשים יודעי־ספר, ובחיי האִכּרים שבמקומות האלה היו מֻרגשים וחזקים יותר מאצל אִכּרים אחרים אותם הזרמים הַמֻּפְלָאִים שבחיי רוסיה העממיים, שאין בני־דורם יכולים לעמוד על סִבּותיהם וענינם. אחד מהחזיונות האלה היתה התנועה שנראתה לפני שָׁנִים עשרים בין אכּרי המקומות ההם, לעבור אל איזה נהרות חמים. מאות אכרים, ובתוכם גם מבני בוגוצַ’רובו, החֵלו פתאם למכור את בהֶמתּם ולנוד עם בני־בתיהם אל אחד המקומות מזרחה. כצפרים עפות אל מעֵבר לַיַּמִּים, כן שׂמו פניהם האנשים האלה עם נשיהם ובניהם דרומה־מזרחה, אל מקום, אשר לא היה בו איש מהם. אורחות אורחות יצאו, איש את נפשו פָדו בכסף מאדוניהם, גם בורחים היו ביניהם, גם נוסעים בעגלות, גם הולכים ברגליהם אל המקומות ההם, אל הנהרות החמים. רבים מהם לָקוּ ושֻׁלחו לסִבִּיריה; רבים מתו בדרך בקֹר וברעב; רבים שבו בעצמם. והתנועה שָׁבתה מאליה, כשם שבאה מאליה בלי סבּה מגֻלה. אבל הזרמים התחתיים הסמוים מן העין לא פסקו בקרב העם הזה ויהיו הולכים ונִקוִים בשביל כֹּח חדש, שהיה עתיד להִגָּלות גם הוא באֹפן משֻׁנֶּה ובפתע־פתאם, ועם זה גם במהלך פשוט טבעי ונמרץ. בעת ההיא, בשנת 1812, היה מֻרגש למי שיָּשב בתוך העם, שהזרמים התחתיים האלה פעלו פעֻלה עזה והיו קרובים לְהִגָּלוֹת.

אלפַּטיץ', שבא לבוגוצַ’רובו ימים מעטים לפני מיתת הנסיך הזקן, הרגיש, כי התעוררות שׂוררת בין בני־העם ובה בשעה שמגליל ההרים הַקֵּרחים, הרחוק ששים תחום מבּוגוצ’רובו, נדדו כל האכּרים (ועזבו את כפריהם למשִׁסה לקוזקים), היו לאכּרי גליל המדבר הזה, גליל בוגוצ’רובו, לפי הנשמע, דברים עם הצרפתים, ואיזה כתבים היו באים אליהם ומתפשטים ביניהם, והאכּרים האלה נשארו איש במקומו. מפי משרתי־חצרות נאמנים לו ידע, כי האכּר קַרפּ, שהיה נוסע באותם הימים באחת מעגלות־הממשלה ושהשפעתו היתה מרֻבּה על אספת האכרים, הודיע בשובו, כי הקוזקים שוסים את הכפרים, שיושביהם יוצאים מתוכם, אך הצרפתים אינם נוגעים בהם לרעה. הוא ידע, שאכּר אחר הביא אתמול גם מכפר וִיסְלוֹאוּחוֹב, שצרפתים חנו בו, כתב מאת הגנרל הצרפתי, שנאמר בו לאנשי המקום, שלא יעָשׂה להם כל רע ושישֻׁלַּם להם בעד כל מה שיִּלָּקח מהם, אם יִשָּׁארו במקומם. לראיה הביא אותו האכּר מאה רֻבּל אסיגנַציות (והוא לא ידע, כי היו מזֻיָּפות), שנתנו לו מראש במחיר חשש.

ולא זאת בלבד, אלא שידע אלפַּטיץ', שבאותו היום, שצוה את זקן־הכפר להביא עגלות להוצאת מִטַּלטליה של הנסיכית מבוגוצַ’רובו, היתה אספת־עם בַּכּפָר, והָחלט בה, לשבת איש תחתיו ולחכות. והשעה קצרה בין כּה. ביום־מיתתו של הנסיך, בחמשה־עשר לאוגוסט, הזהיר ראש־האצילים את הנסיכית מריה, שתצא משם עוד ביום ההוא, כי קָרבָה הסכנה. אף אמר לה, כי אחרי היום הששה־עשׂר אינו אחראי על שום דבר. ביום מיתתו של הנסיך יצא ראש־האצילים משם בערב, והבטיח לבוא למחר להלוית המת. אך למחר לא יכֹל לבוא, כי על־פי הידיעות, שהגיעו אליו בעצמו, נסעו הצרפתים פתאם, ולא הספיק אלא להוציא מאחֻזתו את בני־ביתו ואת כלי־יקרו.

כשלשים שנה היה דְרוֹן, זקן־הכפר, מנַהל את עניני האחֻזה בוגוצ’רובו, והנסיך הזקן היה קורא לו דְרוֹנוּשקה.

דרוֹן היה אחד מאותם האִכּרים החזקים בגופם וברוחם, שמזמן שהם מגיעים לשנות־גבר ופניהם מתכּסים בחתימת־זקן הם חיים בלי השתַּנוּת עד שנת הששים או השבעים לימיהם, בלי שׂערה לבָנה אחת, בלי חסרון שֵׁן אחת, וקומתם זקופה וכֹחם אִתּם בהיותם בני ששים שנה כמו בהיותם בני שלשים.

ימים מעטים אחרי יציאה אחת אל הנהרות החמים, אשר השתַּתּף בה דרון גם הוא עם אכּרים אחרים, נמנה לזקַן־הכפר בבוגוצ’רובו, ומן העת ההיא, זה שלשה ועשרים שנה, עמד על משמרתו זאת, ולא נמצא בו כל שמץ דבר לא־טוב. האכּרים היו ירֵאים מפניו יותר ממה שיראו מפני בעל־האחֻזה. כל האדונים, גם הנסיך הזקן, גם הנסיך הצעיר, גם הסוכן היו מכבדים אותו וקוראים לו בבדיחה מיניסטר. בכל ימי עבודתו לא היה אפילו פעם אחת שִׁכּור או חולה; מימיו לא הראה כל סִמן עיפות, גם לא אחרי לֵילות בלי־שֵׁנה, גם לא אחרי יגיעות קשות, ובלי דעת סֵפר לא שכח מימיו אפילו סכום אחד של מעות ופוּדֵי קמח, אשר מכר במספר גדול מאד של עגלות, או כְרי־דגן אחד באחת מִדֶּסיטַנות שדות־התבואה הבוגוצַ’רוביים.

את דרוֹן זה קרא אליו אלפטיץ', אשר בא מההרים הקֵּרחים שֶׁנְּשַׁסּוּ ויצַוֵּהו, ביום הלוית הנסיך, להכין שנים־עשר סוסים למרכבות הנסיכית ושמונה־עשרה עגלות להוצאת המשא מבוגוצַ’רובו. אף־על־פי שהאכּרים היו משַׁלמֵי מס־כסף, לא היה קשה למַלא פקֻדה זאת, כי מאתים ושלשים זוגות ¹¹ היו בבוגוצ’רובו, והאכּרים היו אמידים. אבל דרוֹן שמע וַיּוֹרֶד עיניו. אלפַּטיץ' קרא בשמות אכּרים אחדים ידועים לו ויצַוהו לקחת עגלות מהם.

דרון השיב לו, כי סוסי האכרים האלה מסורים לעגלונים. אלפַּטיץ' קרא בשמות אכרים אחרים. אך לאלה לא היו סוסים, לפי דברי דרון: מקצתם נאסרו לעגלות הממשלה, מקצתם כושלים, וגם יש אכרים, שמתו סוסיהם מבלי מספוא. על־פי גִלוי־דעתו של דרון, לא היה אפשר להמציא סוסים לא רק בעד עגלות־המשׂא, כי־אם גם לא בעד המרכבות.

אלפַּטיץ' הציץ על דרון בתשומת־לב ויקַמט מצחו. כשם שהיה דרון זקַן־כפר משֻׁבָּח, כך היה אלפַּטיץ' סוכן משֻׁבָּח ולא לשוא נִהל עשרים שנה את אחֻזות הנסיך. מאד־מאד היה מסֻגל להרגיש ולהכיר את צרכיו ותאֻנת־נפשו של העם, אשר היה לו, לאלפטיץ', עסק עמו, ועל־כן היה סוכן מצֻיָּן. הוא אך הציץ על דרון וַיָּבֶן כרגע, כי תשובותיו לא הבעת הגיון־לבו הן, כי־אם הבעת רוחה הכללי של אספת העם הבּוֹגוֹצַ’רובי, שתקפה גם את הזקן בעצמו. אבל יחד עם זה ידע, כי דרון העשיר והשׂנוא לצבורו היה מֻכרח לנוע בין שני המחנות – בין האדונים ובין האכרים. פסיחה זו על שתי הסעִפים ראה אלפּטיץ' גם במבטו, ועל־כן קִמט פניו ויקרב יותר אל דרוֹן.

– אתה, דרוֹנוּשקה, שמעני־נא, – אמר אליו. – אל־נא תדבּר אלי דברי־רוח. הוד־הנסיך אנדרי ניקולַיֶּביץ' “צִוּוּני בעצמם” לשַׁלַּח את כל העם ושלא להִשָּׁאר בידי האויב, גם מצות הקיסר היא. ואשר יִשָּׁאר, בוגד בקיסר הוא. השמעת?

– שומע אני, – השיב דרוֹן בלי הרים עיניו.

אלפַּטיץ לא מצא סִפּוק לו בתשובה זאת.

– הוי, דרון, הִשָּׁמֶּר־לך! – אמר אלפַּטיץ' ונענע בראשו.

– השלטון בידך! – אמר דרוֹן בעצב.

– הנח לי, דרון! – קרא אלפַּטיץ' והוציא את ידו מחיקו ורמז בה אל הקרקע שמתחת רגליו של דרון. – רואה אני לא רק כל מה שבך, כי־אם גם כל מה שמתחת לך בעֹמק שלש אמות, – אמר והביט אל מתחת לרגלי דרון.

דרון בא במבוכה וישׂם עיניו על אלפּטיץ' ושוב הוריד עיניו.

– עזוב דברי הֲבָליך ואמור לעם, כי יִכּוֹנו ויצאו מבתיהם ללכת למוסקבה, ועגָלות הַמְצֵא מחר בבֹּקר להעברת מִטַּלטליה של הנסיכית; גם אתה אל תלך אל האספה. השמעת?

דרון נפל פתאֹם לרגליו.

– יעקב אלפַּטיץ', פָּטְרֵני־נא! קח־נא מידי את המפתחות, פָּטְרֵנִי, בשם הגואל!

– חדַל־לך! – אמר אלפַּטיץ בזעם. – שלש אמות מתחת לך אני רואה, – חזר ואמר, בדעתו, כי על אֻמנותו להתנהג עם דְּבורים וידיעתו, אימתי טוב לזרוע שבֹּלת־שועל, ועל שהשכיל לצאת ידי־חובתו לגבי הנסיך הזקן עשרים שנה כבר קנה לו שֵׁם מכשף וכי על המכשפים יֵאָמר, שהם יכולים לראות בעֹמק שלש אמות מתחת לאדם.

דרוֹן קם ורצה לאמר דבר, אך אלפַּטיץ לא נתן לו.

– מה זאת עלתה על רוחכם? מה? מה אתם חושבים לעשות? מה?

– מה אעשה לעם הזה? – אמר דרוֹן. – נטרפה דעתם לגמרי. אני אומר להם…

– אומר אתה, – אמר אלפּטיץ'. – שותים הם? – שאל בלשון קצרה.

– כֻּלם יצאו מדעתם, יעקב אלפּטיץ'; כבר הוּבאה חבית שניה.

– שמע־נא אפוא. אני אסע אל שר־המחוז, ואתה הגד לעם, ויחדלו מזה, ועגלות הביאו.

– שומע אני, – ענה דרון.

יותר לא הפציר יעקב אלפַּטיץ'. ימים רבים משל בעם וידע, כי התחבולה האחת להזקיק את האנשים להכּנע היא, שלא להראות להם, שמפקפקים בדבר, הישמעו אם אַיִן. כשעלתה בידו, שיאמר לו דרוֹן דרך־הכנעה “שומע אני”, עשה את עצמו כאִלו נתקררה דעתו, אף־על־פי שבאמת לא רק פקפק בדבר, כי־אם גם היה ברור לו כמעט, שלא ימציאו עגלות בלי עזרת אנשי־צבא.

ובאמת לא הוּבאו עגלות בערב. אצל בית־היין שבכפר חזרו ונאספו, ובאספה זו הָחלט לנהוג את הסוסים היערה ושלא לתת עגלות. בלי הַגיד דבר מזה לנסיכית צִוה אלפַּטיץ' לפרוק את חפציו, שהביא מההרים הַקֵּרחים, ולהכין את הסוסים האלה בעד מרכבות הנסיכית, ובעצמו נסע אל בעלי־השלטון.

אחרי קבורת אביה נסגרה הנסיכית מריה בחדרה ולא נתנה לאיש לבוא לפניה. נערה נִגשה אל הדלת ואמרה, כי אלפַּטיץ' בא לשמוע מה שתצַוֶּה על־דבר היציאה. (הדבר היה לפני שיחת אלפַּטיץ' עם דרוֹן.) הנסיכית מריה התנשאה קצת מעל הדרגש אשר שכבה עליו ואמרה בעד הדלת הסגורה, כי לא תצא לעולם מן המקום הזה והיא מבקשת, שלא יטרידוה.

חלונות החדר, אשר שכבה בו הנסיכית מריה, היו בפאת מערב. היא שכבה על הדרגש, ופניה אל הכֹּתל, וידיה מגַששות את כפתורי כַּר־העור, ורק את הכר הזה ראו עיניה, ורעיוניה המבֻלבָּלים נתרכּזו בדבר אחד: מהרהרת היתה בנצחיותו הַמֻּחלטת של המות וברֹע יֵצר־לבה, אשר לא ידעה על־אודותיו ואשר נגלה לה בשעת חֳלִי אביה. ברצונה היה להתפלל, אך לא ערבה את לבבה, לא נועזה לפנות אל אלהים במצב־נפשה זה. ככה שכבה זמן רב.

הַשֶּׁמש ירד אל מֵעֵבר הַשֵּׁני לַבָּיִת, ובקרני־ערב מעֻקָּמות הגיה אורו בחדר ועל מקצת כר־העור המאָדם, אשר הביטה אליו הנסיכית מריה. מהלך־רעיוניה נפסק פתאם. שלא־מדעת התנשׂאה קצת ותתַקן את שׂערהּ ותקם ותקרב אל החלון ושלא־בכַוָּנה שאפה אל קרבה את קרירות הערב, אשר היה בהיר, אבל מצֻנן על־ידי הרוח הנושבת.

“כן הוא, עתה טוב לך להתענג על הנשף! הוא איננו עוד, ואיש לא יפריעך”, אמרה אל לבה ותצנח על כסא ותפּל בראשה על אדן החלון.

איזה אדם קרא בשמהּ מצד הגן בּקול רך ושפל וישק לה על ראשה. ותפן ותרא והנה מַדמוּאזֶל בּוּריֶן לפניה בשמלה שחורה מעֻלפת ציצים לבנים ¹². בּלאט נגשה אל הנסיכית מריה ותשק לה באנחה ומיד התחילה בוכה. הנסיכית מריה הֵסַבּה עיניה אליה. את כל מקרי ההתנגשות עמה והקנאה, שקנאה אותה, זכרה הנסיכית מריה; גם זאת זכרה, שהוא שִׁנה את יחסו בימים האחרונים אל מַדמואזֶל בּוּריֶן ולא יכֹל להביט אליה, ונראה מזה, עד כמה לא נכונו התרעומות, שהיא, הנסיכית מריה, התרעמה עליה בלבה. “וכלום ראוי לי, לי, שחפצתי במותו, לדון את מי שיהיה לכף־חובה!” אמרה בלבה.

וכמו חי נגלה לה בדמיונה מצבה של מַדמואזֶל בּוּריֶן, שהֻרחקה בימים האחרונים מחֶבְרָתהּ, ועם זה נשארה תלויה בה ויושבת בבַיִת אשר לא לה. ורחמיה נכמרו על העלמה הזאת, וַתָּצֶץ עליה בעיני רצון ושאֵלה ותּוֹשט ידה לה. ומיד התחילה מדמואזֶל בּוריֶן בוכה ומנשקת ידה של הנסיכית ומדַבּרת על־אודות הצרה, שבאה על הנסיכית, כשֻׁתֶּפֶת לה בצרה זאת. בדבריה אמרה, כי זאת הנחמה האחת לה בּאֶבְלָהּ, שהתּירה לה הנסיכית להתאבל עמה יחד. עוד אמרה, כי כל דברי־התרעומות הקודמים צריכים להִבָּטל לפני האֵבֶל הגדול הזה, כי לבה יודע, שהיא נקיה לפני כֹל, ושהוא רואה משם את אהבתה ורגשי־תודתה. הנסיכית שמעה ולא הבינה את דבריה, אך לפעמים רחוקות הסתכלה בה והקשיבה לקולות־מִדבָּרָהּ.

– מצבֵך, נסיכית נחמדה, נורא כפלים, – אמרה מדמואזֶל בּוּריֶן אחרי שתיקה קצרה. – מבינה אני, כי לא יכֹלתּ ואינך יכולה גם עתה לדאֹג לנפשך; אך אני באהבתי אליך חַיֶּבֶת לעשות זאת… ההיה אלפַּטיץ' אצלך? הדִבּר עמך על־דבר יציאה? – שאלה אותה.

הנסיכית לא ענתה. היא לא הבינה, אָנה ועל מי לצאת. “כלום אפשר לעשות עתה דבר, להרהר באיזה דבר? האם לא אחת היא?” אמרה בלבה ולא ענתה דבר.

– הידעת, מריה יקירתי, – אמרה מדמואזֶל בּוריֶן, – הידעת, כי בסכנה אנחנו, כי סבבונו הצרפתים; סכנה היא לצאת עתה לדרך. אם נצא, נפֹּל כמעט בלי־ספק בשבי, ואלהים יודע…

הנסיכית מריה הביטה אל רעותה, בלי הבין מה שאמרה לה.

– הה, לוּ ידע איש, עד כמה אין חִלוק לי, אין כל חִלוק לי עתה, – אמרה הנסיכית. – מובן מאליו, שאיני רוצה לצאת מאצלו בעד כל הון… אלפַּטיץ' דִבּר אלי על־אודות יציאה… דַבּרי־נא עמו; אני אינני יכולה ואינני רוצה דבר…

– דבּרתי עמו. הוא מיַּחֵל, כי נספיק לצאת למחר; אבל אני חושבת, כי עתה טוב לנו להִשָּׁאר פה, – אמרה מדמואזֶל בּוּריֶן. – כי על־כן, בִּיני־נא, מריה היקרה, אם נִפֹּל בדרך בידי אנשי־הצבא או האִכּרים הקושרים, הלא נורא הדבר.

מדמואזֶל בּוריֶן הוציאה מילקוטה הודעה (לא על ניָר רוסי מצוי) מאת הגנרל הצרפתי רַמוֹ, שלא יעזבו אנשי־המקום את בתיהם, ושבעלי־השלטון הצרפתים יהיו להם למחסה, וַתִּתֵּן אותהּ לנסיכית.

– אדַמה, כי טוב לפנות אל הגנרל הזה, – אמרה מדמואזֶל בּוריֶן, – ובטוחה אני, שֶׁיֵּחָלֵק לָך הכבוד הראוי.

הנסיכית מריה קראה את הגליון. ופניה נַעוו מיִבּובים יבשים.

– על־ידי מי קבלת זאת? – שאלה הנסיכית.

– בודאי הֻגד להם, כי צרפתית אני, על־פי שמי, – אמרה מדמואזֶל בפּנים מסתּמקים.

הנסיכית מריה קמה מאצל החלון, והגליון בידה, ותצא מחדרה בפנים לבָנים ותבוא אל החדר, אשר היה לקבּינט לנסיך אנדרי.

– דוניַשה, קראי לי לאלפַּטיץ', לדרוֹנוּשקה, למי־שיהיה! – אמרה הנסיכית מריה. – ואמרי לאֲמַליה קַרלוֹבנה, כי לא תִכָּנס אצלי, – הוסיפה בשמעה קול מדמואזֶל בּוריֶן. – לנסוע במהרה! למהר לנסוע! – אמרה הנסיכית מריה באימה מפני הרעיון, כי יכלה להִשָּׁאר בידי הצרפתים.

“שיֵּדע הנסיך אנדרי, כי בידי הצרפתים היא! שהיא, בתו של הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בולקונסקי, תבקש מאת האדון הגנרל רַמּוֹ, שיהי לה למחסה, ותתן לו לעשות חסדים אתה!” הרעיון הזה הפיל עליה אימות וֶהֱבִיאָהּ לידי חלחלה והסתמקות והעיר בה רגשי חֵמה עזה וגאוה, אשר לא היו בה מימיה. כל הקשי, וביחוד כל העלבון, שבמצבה נגלָה והֻברר לה. “הם, הצרפתים, ישימו מושבם בבית הזה; האדון הגנרל רַמּוֹ יחזיק בַּקַבּינֶט של הנסיך אנדרי; לשֵׁם צחוק יוציאו ויקראו את מכתביו ואת נירותיו. מדמוּאזֶל בּוּריֶן תדרֹש לפניו בכבוד האכסניה בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ. לי יתנו חדר קטן דרך־חנינה; אנשי־הצבא יהרסו את קבר אביה בעודנו חדש, כדי להפשיט מעליו את צלביו ואת כוכביו; הם יסַפּרו לי על־דבר הנצחונות שנצחו את הרוסים, יביעו לי בשפת־חנפים השתתפות ביגוני…” דִבּרה הנסיכית מריה אל לבה לא ברוחה, כי אם ברוח אביה ואחיה, כי בו חשבה לה לחובה לדַבּר אל לבה. לה בעצמה לא היה כל חִלוק בדבר, איפה תִשָּׁאֵר ומה יגיע אליה; אבל עם זה הרגישה בעצמה, שהיא בָאַת־כֹּחם של אביה הנפטר והנסיך אנדרי. שלא ברצונה סִגלה לה את רעיוניהם ואת רגשותיהם. מה שהם היו אומרים ומה שהם היו עושים בשעה זו היה נחוץ גם לה על־פי רגשותיה לאמר ולעשות. בשביל זה נכנסה לקבּינט של הנסיך אנדרי ובהשתדלות לעמוד על דעותיו התבוננה במצבהּ.

דרישות־החיים, אשר דִּמְתָה, כי היו לאַיִן במות אביה עליה, חזרו ועמדו לפניה ותקפוה פתאם בכֹח חדש, אשר לא נודע לה עד כֹּה.

נפעמת ומסֻמקת הלכה הֵנָּה והֵנָּה בחדר ושלחה לקרֹא לה פעם לאלפַּטיץ'. פעם למיכאיל איבַנוביץ', פעם לטיחון, פעם לדרוֹן. גם דוניַשה, גם האומנת, גם כל הנערות לא יכלו להגיד, עד כמה נכון כל מה שאמרה מדמואזֶל בּוריֶן. אלפַּטיץ לא היה בביתו כי נסע אל בעלי־השלטון. הארכיטֶקטון מיכאיל איבַנוביץ', שנקרא ובא לפני הנסיכית מריה בעיני־תנומה, לא יכֹל להגיד לה מאומה. בחִיוך קל זה של הסכמה, שהֻרגל בחמש־עשרה שנה להשיב בו בלי הביע דעתו על דברי הנסיך הזקן אליו, השיב גם על שאלותיה של הנסיכית מריה, ואי־אפשר היה לבוא לידי שום מסקנה ברורה על־פי תשובותיו. הקַּמֶּרדינֶר הזקן טיחון, שנקרא ובא בפנים נופלים ורעים, שחותם יגון שאין לו מרפא עליהם, ענה “שומע אני” על כל שאלותיה של הנסיכית, וכמעט לא יכֹל להתאפק מבכי בהביטו אליה.

לאחרונה בא הזקן דרוֹן החדרה ואחרי גחינה עמֻקה נִצַּב אצל המזוזות.

הנסיכית מריה עברה בחדר ותעמֹד ממולו.

– דרונוּשקה, – אמרה הנסיכית מריה, אשר ראתה בו דורש טוב לה בלי כל־ספק, את דרוֹנוּשקה זה, שהיה מביא ונותן לה בצחוק־קל שנה שנה, בשובו מויַזמה מִימֵי־השוּק, דֻבשניות ממין מיֻחד. – דרוֹנוּשקה, עתה אחרי אסוננו… – התחילה ונשתתקה מבלי יכֹלת להוסיף דבר.

– כֻּלנו בידי אלהים, – אמר דרון באנחה.

שניהם שתקו רגע.

– דרוֹנוּשקה, הנה אלפּטיץ' יצא לדרך, ואין לי אל מי לפנות; האמת הוא מה שאומרים לי, שאי־אפשר לי גם לצאת מזה?

– מפני מה אין לך לנסוע, הוד־נסיכות? לנסוע אפשר, – אמר דרון.

– ולי אמרו, כי סכנה היא מפני האויב. ידידי, אני אינני יכולה מאומה, אינני מבינה מאומה, ועִמָּדי אין איש. רוצה אני לנסוע בלי התמהמה בלילה הזה או מחר בבֹּקר השכּם.

דרון החריש וַיָּצֶץ מתחת למצחו על הנסיכית מריה.

– אין סוסים, – אמר לה, – גם ליעקב אלפַּטיץ' אמרתי זאת.

– ומפני מה אין סוסים? – אמרה הנסיכית.

– הכֹּל מֵחֲמַת אלהים, – אמר דרון. – מקצת הסוסים נלקחו לצבא, ומקצתם מתו: כך עלתה לנו בשנה הזאת. לא רק אין מספוא לסוסים גם בעצמם יכולים הם למות ברעב! יש אשר ישבו שלשת ימים בלי אכילה. אין כֹּל, עד בלי שארית רוששו אותם.

הנסיכית מריה הקשיבה דבריו בתשומת־לב.

– האכּרים מרֻשָּׁשים? אין להם לחם? – שאלה הנסיכית.

– גוְֹעים ברעב הם, – אמר דרון, – לא רק עֲגָלות…

– ולמה לא הגדת, דרונושקה? כלום אי־אפשר לעזור? אני אעשה כל אשר תמצא ידי…

משֻׁנה היה הרעיון בּעיניה, שברגע כזה, ברגע שיגון גדול כזה מִלֵּא את לבה, יכלו להִמָּצא עשירים ועניים בארץ וכי העשירים לא יכלו לעזור לעניים. במקצת ידעה ושמעה, כי יש דגַן אדונים (דגַן בעל־האחֻזה), שנוהגים לתתו לאכּרים. וכן ידעה, כי אביה ואחיה לא היו קופצים ידיהם מאכּריהם בשעת־דחקם; אבל יראה, שמא תכּשל בלשונה בדבר חלוק הדגן בין האכרים, אשר חפצה לעסוק בו בעצמה. שׂמֵחָה היתה, על כי בא לידה מעשה כזה, שבשבילו יכלה להתיר לעצמה לשכוח את יגונה, ותחל לחקור את דורונושקה על פרטי צרכי האכּרים ועל־דבר דגַן האדונים בּבוגוצ’רובו.

– הלא יש פה דגן־אדונים, דגַן אחי? – שאלה אותו.

– דגן־האדונים כֻּלו בשלֵמותו, – אמר דרון בגאוה, – הנסיך לא צוה למכרו.

– תְּנֵהוּ לָאִכָּרים, תנה את כל אשר יֶחסָרו: אני מרשה לך בשם אחי, – אמרה הנסיכית מריה.

דרון לא ענה דבר ויאנח אנחה עמֻקה.

– חַלֵּק להם את הדגן הזה, אם יספיק להם, חַלק הכֹּל. אני מצַוָּה אותך בשם אחי, ואמֹר להם, כי שֶׁלנו שלהם. לא נחוס על כֹּל למענם. כה תאמר להם.

דרון הביט בעינים מכֻוָּנות אל הנסיכית בדַבּרה אליו.

– פִּטְרִינִי־נא, אמי, בשם אלהים; צַוִּי לקחת ממני את המפתחות, – אמר אליה. – שלש ועשרים שנה עבדתי, רעה לא עשיתי; פִּטריני־נא, בשם אלהים.

הנסיכית מריה לא הבינה, מה דרש ממנה ומפני מה בקש פטורים, וַתָּשֶׁב לו, כי לא פקפקה מעולם באמונתו וכי היא נכונה לעשות הכֹּל בשבילו ובשביל האכּרים.

יא    🔗

שעה אחת אחרי־כן באה דוניַשׁה אל הנסיכית והגידה לה, כי בא דרוֹן וכל האכּרים נאספו אצל האַמבָּר במצות הנסיכית על־מנת לדַבּר דבריהם עמה.

– אך אני לא קראתי להם כלל, – אמרה הנסיכית מריה, – אני אך אמרתי לדרוֹנושקה, שיחַלק להם דגן.

– אך בשם אלהים, אמי הנסיכית, צַוי לגרשם ואל תלכי אליהם. כל זה אך מרמה, – אמרה דוניַשה, – יעקב אלפַּטיץ' יבוא ונסע… ואתּ אל־נא תואילי…

– איזו מרמה? – שאלה הנסיכית בתמהון.

– אני יודעת היטב, אך שמעיני־נא, בשם אלהים. שאלי־נא את האומנת. אומרים הם, שאינם רוצים לנסוע מזה כאשר תצוי.

– שלא כענין תּדברי. אין לא צויתים מעולם לנסוע מזה. – אמרה הנסיכית מריה. – קראי לי לדרוֹנושקה.

דרון נכנס ואמר כדברי דוּניַשׁה: האכּרים באו במצות הנסיכית.

– הן לא קראתי להם כלל, – אמרה הנסיכית. – בודאי מסרת להם את דברַי שלא בדיוק. אני רק אמרתי, שתתן להם את הדגן.

דרון נאנח בלי השיב דבר.

– אם תצוי, יסורו מזה, – אמר דרון.

– לא, לא, כי אצא אליהם, – אמרה הנסיכית מריה.

בלי שים לב לדברי דוניַשׁה והאומנת, שהניאו אותה, יצאה הנסיכית מריה אל מרפסת המבוא. דרוֹנושקה, דוניַשׁה, האומנת ומיכאיל איבַנוביץ' הלכו אחריה.

“הם חושבים בודאי, שאני אומרת לתת להם דגן, על־מנת שיִּשָּׁארו במקומותיהם, ובעצמי אצא מזה ואעזבם בידי הצרפתים, שיעשו בהם כרצונם, – אמרה הנסיכית מריה בלבה. – ואני אבטיחם לתת להם מִחְיַת חֹדש באחֻזה הסמוכה למוסקבה ודירות; מֻבטחה אני, שהיה אנדרי עושה יותר במקומי”, הוסיפה לדבר אל לבה בגשתה בשעה בין־השמשות אל ההמון, אשר עמד אצל האַמבָּר.

ההמון התחיל מתנענע ומתנגש, והכובעים הורמו במהירות. הנסיכית מריה קרבה אליהם בעינים מוּרָדות ורגליה נתעבּטו בשמלתה בלכתה. כל־כך הרבה עינים שונות של זקנים וצעירים כוננו אליה, וכל־כך הרבה פנים שונים היו שם שלא ראתה גם פני אחד מהם, ובהרגישהּ את הנחיצות לדַבּר פּתאֹם עם כֻּלם לא ידעה מה לעשות. אבל אותה ההכרה, שהיא בָאַת־כֹּח אביה ואחיה, נתנה כֹח לה, ותחל לשאת את נאומהּ ברוח עז.

– אני שׂמחה מאד, כי באתם, – החֵלה הנסיכית מריה בלי הרים עיניה ובאותה שעה הרגישה, עד כמה פעם לבה במהירות ובעֹז. – דרוֹנושקה אמר לי, כי המלחמה רוששה אתכם. הרי זו צרתנו הכללית, ואני לא אחוס על כֹּל, כדי לעזֹר לכם. אני יוצאת מזה, כי סכנה היא לשבת פּה… והאויב קרוב… יען כי… אני נותנת לכם את הכֹּל, ידידי, ומבקשת מכם לקחת את הכֹּל, את כל דגננו, לבלתי יהיה לכם מחסור. ואם אמרו לכם, שאני נותנת לכם את הדגן, על־מנת שתִּשָּׁארו פֹּה, שקר הוא. להפך, אני מבקשת מכם, שתצאו עם כל אשר לכם אל אחֻזתנו הסמוכה למוסקבה, ושם אני מקבלת עלי ומבטחת אתכם, שלא תחסרו דבר. גם בתים גם דגן יִנָּתנו לכם.

הנסיכית שתקה רגע. בתוך ההמון נשמעו אך אנחות.

– לא מעצמי אני עושה זאת, – הוסיפה הנסיכית, – אני עושה זאת בשם אבי, זכרונו לברכה, אשר היה לכם אדון טוב, ובשם אחי, ובשם בנו.

ושוב שתקה רגע ואיש לא הפריע את שתיקתה.

– צרתנו משֻׁתּפת לכֻלנו, ויחדו נַחֲלֹק הכּל. כל אשר לי לכם הוא, – אמרה והסתכלה בפני העומדים לפניה.

עיני כֻלם הביטו אליה והביעו דבר אחד, אשר לא יכלה להבין מה הוא. ההיתה זאת הבּעת סקרנות, אֵמון, החזקת־טובה או בהלה ודאגה, אבל דבר אחד משֻׁתּף לכֻלם הֻבַּע בכל הפנים ההם.

– שמחים אנחנו מאד על חסדיך, אבל אין לנו לקחת את דגַן־האדונים, – אמר קול מאחריהם.

– ומפני מה? – אמרה הנסיכית.

איש לא ענה, והנסיכית מריה הסתכלה בהמון וראתה, כי כל העינים, שהיו לפניה קֹדם־לזה, הוּרדו מיד.

– אבל מפני מה אינכם רוצים? – שאלה שנית.

איש לא ענה.

קשה נהיָה לנסיכית מריה לשאת שתיקה זו; ותתאמץ לפגוש במבטו של אחד מהם.

– למה אינכם אומרים דבר? – פנתה הנסיכית אל זקן מֻפלָג, אשר עמד לפניה נשען על מקלו. – אמֹר, אם חושב אתה, שנחוץ עוד איזה דבר: אני אעשה הכֹּל, – אמרה בפגשהּ את מבטו.

אבל הוא הוריד ראשו לגמרי, כמו חרה לו על זה, ויאמר ברהיטה:

– מה לנו לקבל, אין אנו צריכים לדגן.

– למה לנו לעזוב הכֹּל? איננו רוצים. איננו רוצים… אנחנו לא נסכים. צר לנו עלַיך, אך אנחנו לא נסכים. סעי לך לבדך, אַתּ לבדך… – נשמע מתוך ההמון מעבָרים שונים.

ושוב נראתה על כל פני ההמון הזה הבעת דבר אחד, אבל זאת היתה בודאי לא הבעת סקרנות והחזקת־טובה, כי־אם הבעת התחזקות מתוך שנאה כבושה.

– אבל בודאי לא הבינותם כראוי, – אמרה הנסיכית מריה בחיוך מתוך דאבון. – מפני מה אינכם רוצים לנסוע? אני מבטחת להושיבכם, לכַלכֶּלכם. ופה יבוא האויב וירושש אתכם…

אך קולהּ נחבא בקולות ההמון.

– אין אנו מסכימים, יבוא וירושש! איננו לוקחים את דגנֵך, אין אנו מסכימים!

הנסיכית מריה התאמצה עוד הפעם לפגוש את מבטו של אחד מההמון, אך גם מבט אחד לא כונֵן אליה; נראה בבֵרור, שהעינים התחמקו ממנה. משֻׁנֶּה וקָשֶׁה נעשָׂה מצבהּ.

– עצה טובה היא יועצת, לֵך אחריה והִמָּכר לה! הַחריבו את הבתים והיו לעבדים. מה לכם עוד? את הדגן אתן לכם! – נשמעו קולות בקרב ההמוֹן.

הנסיכית מריה הורידה את ראשה ותצא מתוך הנצבים עליה ותלך הביתה. ותצו שנית את דרוֹן להכין סוסים למחר ליציאה ותלך אל חדרה וַתִּשָּׁאר שם לבדה עסוקה בהרהורי־לבה.

יב    🔗

זמן רב ישבה הנסיכה מריה בלילה ההוא בחדרה אצל החלון הפתוח והִטתה אזנה לקולות האכּרים המדַבּרים, שהגיעו אליה מן הכפר, אך לא הִרהֲרה בהם. היא הרגישה, שגם כי תרבה להגות בהם, לא תעמוד על דעתם. היא הרהרה אך בדבר אחד – ביגונהּ, שאחרי הפסקה זו בשֶׁל עניני ההוה נעשָׂה לה לעָבָר. באותה שעה כבר יכלה לזכֹּר על־אודותיו, לבכות ולהתפלל. עם שקיעת־החמה שכך הרוח. הלילה היה שוקט וקריר. בשעה השתים־עשרה החֵלו קולות המדַבּרים להתמעט; התרנגול קרא את קריאתו; מבין התְּרָזות החל לצאת הַיָּרֵחַ במלואו; אֵד־טַל חִוַַּרְיָן עלה, ודממה התחילה שׂוררת ממעל לכפר ולבית.

זה אחר זה עמדו לנגדה מַראות מדִּברי העבר הקרוב – מימי מחלת אביה ורגעיו האחרונים. ובשמחה מתוך דאבון העמיקה במראות האלה ורק את האחרון שבהם, את מראה מיתתו, גרשה מלפניה באימה, כי ידעה בעצמה, שלא היה בה כֹּח להסתכל בזה גם בדמיונה בשעת־לילה זאת, שעת דממה וסודות כמוסים. והמראות האלה עמדו לפניה ברורים ומפֹּרָטים כל־כך, שנראו לה פעם כדברים הולכים ונעשים לעיניה, פעם כמעשים שהיו, ופעם כעתידים להיות.

פעם ראתה בבֵרור את הרגע, אשר אחזהו השבץ, ואנשים סחבוהו, בהחזיקם בזרועותיו, מן הגן שבהרים הַקֵּרחים, והוא בִטא איזה דברים בלשונו הנאלמה ונענע בגַבּות־עיניו הלבָנות והביט אליה בדאגה ובבֹשת־פנים.

“גם ברגע ההוא רצה לאמֹר לי, מה שאמר לי ביום מותו, – אמרה בלבה, – כל ימיו הגה לבו מה שאמר לי”. ובכל פרטיו זכרה את הלילה בהרים הַקֵּרחים שֶׁלִּפני היום, אשר אֲחָזו השבץ בו, כאשר נשארה עמו נגד רצונו, לפי שֶׁלִבּהּ נִבּא לה רעות. בלילה ההוא לא יכלה לישון, ופעם אחת ירדה על קצות אצבעותיה ותגש אל דלת חדר־הפרחים, אשר לן בו אביה בלילה ההוא, ותּט אזניה לשמוע את קולו. הוא דִבּר עם טיחון בקול עָיֵּף ויָגֵעַ. הוא דִבּר על קְרִים, על הלילות החמים, על הקיסרית. נפשו חשקה לדַבּר, לפי הנראה בבֵרור, בלילה ההוא. “ומפני־מה לא קרא לי? מפני־מה לא נתן לי להיות שם במקום טיחון?” דִבּרה הנסיכית מריה עם לבבה גם אז, גם בלילה הזה. “לעולם לא יגיד עוד לאיש כל אשר היה בלבבו. לעולם לא ישוב עוד לו ולי אותו הרגע, שהיה יכול לאמר בו כל אשר חפצה נפשו לאמר, ואני, ולא טיחון, יכֹלתי להקשיב ולהבין את דבריו. מפני־מה לא נכנסתי באותה שעה לחדרו? אפשר שהיה אומר לי אז, מה שאמר לי ביום מותו. גם אז, בשיחתו עם טיחון, שאל פעמַיִם על־אודותי. נפשו חשקה לראותני, ואני עמדתי שם מאחרי הדלת. צר היה לו, כָּבַד עליו לדַבּר עם טיחון, אשר לא הבין דבריו. אני זוכרת, שהתחיל מדַבּר עמו בלואיזה, כאלו היתה בחיים – הוא שכח, כי מתה – וטיחון הזכיר לו, כי איננה עוד, והוא נתן עליו בקולו: “שוטה”. קשה היה לו. מבעד הדלת שמעתי אותו עולה באנחה על המטה וקורא בקול “אֵלִי!” מפני־מה לא נכנסתי אז? מה היה עושה לי? מה הייתי מפסדת? ואפשר שהיה מתנחם ואומר לי בלילה ההוא את המלה הזאת”. והנסיכית מריה בטאה בקול את מלת־החִבּה שאמר לה ביום מותו. “מַחְ־מַ־דּי!” שָׁנתה הנסיכית את המלה והתחילה בוכה בדמעות מפַכּחות־צער. ברגע ההוא ראתה את פניו, לא את הפנים אשר ידעה מיום עמדה על דעתה ואשר ראתה אותם תמיד מרחוק, כי־אם את הפנים הפחדניים והחלשים, אשר התבוננה מקרוב בהם לכל קִמטיהם וסִמניהם המֻבהקים בפעם הראשונה בימי חייה, בגחנה אל פיו לשמוע מה שדִּבּר אליה.

“מחמדי”, שָׁנתה הנסיכית.

“במה הרהר באמרו מלה זאת? במה הוא מהרהר עתה?” נצנצה בה שאֵלה פתאם, ובתשובה על שאלה זו ראתה אותו לפניה, ועל פניו אותו הרֹשם, אשר היה עליהם בארון, כשהיו חבושים במטפחת לבָנה. ואותה האימה, אשר נפלה עליה אז, בשעה שנגעה בו. והֻברר לה, שלא רק לא הוא היה אותו הגוף, כי אם גם שהוא – גוף זה – איזה דבר־סתר מבהיל, תקפה אותה גם ברגע זה. נפשה חפצה להרהר בדבר אחר, לקרֹא תפלה, אך לא יכלה לעשות מאומה. בעינים גדולות ופקוחות הביטה אל אור־הירח ואל הצללים, בכל רגע חִכּתה לראות את פניו המתים והרגישה, כי הדממה, אשר שׂררה ממעל לבית ובתוך הבית, שׂמה אֲסוּרִים עליה.

– דוּניַשה! – לחשה הנסיכית. – דוּניַשה! – צעקה בקול פרוע ותפרֹץ מתוך הדממה הזאת ותרץ אל חדר־הנערות לקראת האומנת והמשרתות שנחפזו אליה.

יג    🔗

בשבעה־עשר באוגוסט יצאו רוסטוב ואִילְאִין מיַנקוֹבוֹ מקום חנִיָּתם, שהיה רחוק חמשה־עשר תחומים מבּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, בלִויַת לַברושקה, הַשָּׁב זה־מעט מן הַשֶׁבִי, והוּזַר משרת אחד, לרכיבת־טִיוּל – לבחון את הסוס החדש אשר קנה אִילְאִין ולחקור, אם אין חֲשַׁש מוּכן בכפרים.

בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ נמצאה בשלשת הימים האחרונים בין שני מחנות האויבים, ועל־נקלה יכֹל להִכָּנס לשם המאסף הרוסי מזה והחלוץ הצרפתי מזה; ורוסטוב, כראש־אסקַדרון שוקד על תקנות חֵילו, רצה להחזיק במספוא, שנמצא בבוגוצ’רובו, בטרם יחזיקו בו הצרפתים.

רוסטוב ואִילְאִין היו שׂמחים וטובי־לב. בדרך, ברכבם לבוא לבוגוצ’רובו, אל אחֻזת־נסיך זו, שבית־אדונים גדול בה ושֶׁקִּוּוּ למצֹא בה משרתים רבים ונערות יפות, חקרו לפעמים את לַברושקה על־אודות נפוליון וצחקו לסִפּוריו, ולפעמים התחרו זה עם זה בדהָרה, כדי לבחון את סוסו של אִילאִין.

ורוסטוב לא ידע ולא עלתה על דעתו, כי הכפר, שהוא רוכב שמה, הוא אחֻזתו של בּולקונסקי, זה שהיה חֲתַן אחותו.

בפעם האחרונה הרעישו רוסטוב ואִילאִין את סוסיהם בעלותם על הגבעה שלפני בוגוצַ’רובו, ורוסטוב העביר את אילאין ובא ראשונה על סוסו הדוהר אל רחוב הכפר.

– אתה הקדמת, – אמר אִילאִין, שֶׁכֻּלּוֹ נסתמק.

– בכל מקום הקדמתי; גם בכר־הדשא, גם פֹּה, – ענה רוסטוב והחליק בידו את סוסו הדוֹני המכֻסה קצף.

– ואני, הוד־נסיכות, על צרפתית זו, – אמר לַברושקה מאחריהם, וכִנָּה בזה בשם צרפתית את סוסתו העומדת למשיכת־משא, – יכֹלתי להעביר, אך לא חפצתי לעלוב.

אחרי־כן קרבו במתינות על סוסיהם אל האַמבָּר, אשר עמד לפניו המון גדול של אִכָּרים.

אחדים מהאכּרים הסירו את כובעיהם, ואחדים הביטו אל הרוכבים הקרֵבים ולא הסירו את כובעיהם. שני אכּרים זקנים, ארֻכּים, בעלי פנים מקֻמטים וזקָנים דַּלי־שׂער, יצאו מבית־היין ויקרבו אל האופיצרים בפנים צוחקים, ובלכתם נעו ימינה ושמאלה ושָׁרו מין שיר.

– בני־חיל! – אמר רוסטוב בצחוק. – היש חשש?

– וכמה הם דומים זה לזה… – אמר אִילאִין.

– רַזוֶסָ־אָ־אָ אָ… אָלַיַה… בֶּ… סיֶ… בֶּ… סיֶ… – שָׁר אִכָּר אחד בחִיּוּך מתוך שמחה גדולה.

אחד האכּרים יצא מתוך ההמון וַיִּגַּש אל רוסטוב.

– מאיזה חיל אתם? – שאל.

– צרפתים, – ענה אִילאִין בצחוק. – הנה גם נפוליון בעצמו עמנו, – אמר ורמז בידו על לַברושקה.

– רוסים אתם אפוא, – חזר ושאל האכּר.

– ורבים אִתּכם פה? – שאל אכּר אחר, שפל־קומה, שקרב אליהם.

– רבים, רבים, – ענה רוסטוב. – ואתם על מה נאספתם פה? – הוסיף רוסטוב, – החג לכם היום?

– הזקנים נאספו בענין־הצבור, – ענה האכּר ויסר מאצלו.

באותה שעה נראו במסִלה ההולכת מבית־האדונים שתי נשים ואיש בכובע לבן, ופניהם מועדות אל האופיצרים.

– אשר בשׂמלה הוְרֻדה לי היא; אל תָּעֵז למשכהּ אחריך! – אמר אילאין, בראותו את דוּניַשה רָצָה אליו ברוח־עֹז.

– לנו תהיה! – אמר לַברושקה בקריצות־עין אל אִילאִין.

– מה חפצך, יפתי – אמר אִילאִין בבת־צחוק.

– הנסיכית צִוַּתני לשאלכם, מאיזה גדוד אתם, ומה שֵׁם משפחתכם.

– זה הגרַף רוסטוב, ראש־האסקַדרון, ואני עבדֵך.

– בֶּ… סיֶ–יֶ–דוּ… שקַה! – שָׁר האכּר הַשִּׁכּור וחִיֵּךְ מתוך שמחה והביט אל אִילאִין, כשֶׁדִּבּר זה עם הנערה. אחרי דוּניַשה קרב אלפַּטיץ' אל רוסטוב ואת כובעו הסיר עוד בהיותו רחוק ממנו.

– ארהיבה־נא להטרידך, אדון נדיב, – אמר אלפַּטיץ' דרך־כבוד, אבל גם בקצת קלות־ראש בגלל צעירותו של אופיצר זה, ואת ידו שם בחיקו, – גבירתי, בתו של הגנרל־אַן־שֶׁף הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בּולקונסקי, שנפטר בחמשה־עשר לחֹדש זה, היא עתה במבוכה בשֶׁל גַּסותם של האנשים האלה – הוא רמז על האכּרים – והיא מבקשת מאתך, כי תואיל לבוא לפניה… אולי ייטב בעיניך, – אמר אלפַּטיץ' בחִיּוּך מתוך עגמת־נפש, – לנטות מעט הַצִּדה, כי לא טוב כל־כך בפני… – אלפַּטיץ' רמז על שני האכּרים, אשר הלכו ולא נטו מאחריו כַּטַּבְנוֹנִים ¹³ המעופפים מסביב לסוס.

– אַה!.. אלפַּטיץ'… אַה יעקב אלפּטיץ'… יפה! סלח־נא בשם הגואל. יפה! אַה?… – דִבּרו האכּרים אליו בחיוך מתוך שמחה.

רוסטוב הציץ על האכּרים השכּורים ויצחק צחוק קל.

– או אולי ימצא הוד־נסיכותו נחת־רוח בזה? – אמר יעקב אלפַּטיץ' והעמיד פניו כאדם חשוב והורה בידו השניה, אשר לא בחיקו, על אותם הזקנים.

– לא, אין כאן נחת מרֻבּה, – אמר רוסטוב וַיֵּט משם. – ומה נהיה פה? – שאל את אלפּטיץ'.

– אני מוצא עֹז בנפשי להגיד להוד־נסיכותך, כי העם הגס אשר בזה אינו רוצה לתת לגברתנו לצאת מן האחֻזה ומאַיֵּם הוא, שיפַתַּח את הסוסים, ומאז הבֹּקר הכֹּל מוכן לנסיעה, והוד־נסיכותה אינה יכולה לצאת.

– אי־אפשר! – צעק רוסטוב.

– אני מתכבד להגיד לך את האמת הטהורה, – אמר אלפַּטיץ'.

רוסטוב ירד מעל הסוס וימסרהו לידי משרתו וילך עם אלפַּטיץ' אל בית הנסיכית, ובדרך חקר אותו על־אודות פרטי המעשׂה. ובאמת קלקלה הנסיכית, באמרהּ אתמול לאכּרים, שיקחו להם את דגנהּ, ובדבריה עם דרוֹן ועם האספה, את השורה כל־כך, שדרוֹן מסר לגמרי את המפתחות ויתחבר אל האכּרים ולא בא כשקרא לו אלפַּטיץ', ובבֹּקר, כאשר צותה הנסיכית לרתום את המרכבות לנסיעה, יצאו האכּרים בהמון גדול אל האַמבָּר וישלחו להגיד, כי לא יתנו את הנסיכית לצאת מן הכפר, כי יש כתב־דת שלא לצאת, וכי יפַתּחו את הסוסים. אלפּטיץ' יצא אליהם לדַבּר על לבם, אך השיבו לו (יותר מכֻּלם דִּבּר קַרפּ; דרוֹן לא יצא כלל מתוך ההמון), כי אי־אפשר לתת לנסיכית לצאת, כי יש כתב־דת על זה, וכי עליה להִשָּׁאר, והם לא יחדלו לעבוד לה ולשמוע בקולה בכל אשר תצַוֵּם.

ברגע שרוסטוב ואִילאִין דהרו ועברו בדרך ההיא, צותה הנסיכית מריה, בלי שׂים לב לפגיעותיהם של אלפּטיץ' והאומנת והנערות, לרתום את העגלות ואמרה לנסוע; אך כשנראו שם הפרשים האלה, חשבו אותם לצרפתים, וינוסו הרַכָּבים, וקול נשים בוכות קם בבית.

– אבא! אב רחום! אלהים שְׁלָחֲךְ הֵנה, – נשמעו קולות מביעים תודה וברכה, בשעה שעבר רוסטוב דרך הפרוזדור.

הנסיכית מריה, שהיתה אובדת־עצות וקצרת־יד, ישבה בטרקלין, בשעה שהביאו לפניה את רוסטוב. היא לא הבינה מי הוא ובשביל מה, ומה יֵעָשֶׂה לה. בראותה את קלסתר־פניו הרוסי ובהכירהּ אותו, על־פי כניסתו ועל פי הדברים הראשׁונים אשר שמעה מפיו, לאיש מבני־חבורתה, הציצה עליו במבטה הֶעָמֹק והמפיץ קרנים וַתָּחל לדַבּר בקול פּוסק לרגעים ורועד מנהמת־לב. לרוסטוב נדמה מיד כמין ענין רומַני בפגישה זאת.

“נערה בודדת בלי־מחסה, נמַקה ביגונה ונתונה בידי אכּרים גסים מתקשרים! ואיזה מַזל משֻׁנֶּה הדפַני ויביאני הֵנה!” אמר רוסטוב בלבו, בשמעו את קולה ובהביטו אליה. “וכמה ענותנות ונדיבות בתָוֶיהָ ובמראה פניה!” הוסיף לדַבּר אל לבו, בהקשיבו את אשר ספרה בשפל־רוחה.

כאשר הזכירה, שכל זה נהיָה ביום השני אחרי קבורת אביה, התחיל קולה רועד. מפני זה סַבּה קצת מאצלו ואחרי־כן הציצה עליו דרך שאלה ובהלה, כמו מדאגה, שמא יחשוב, שכַּוָּנתה לעורר בו רחמים בדבריה. בעיני רוסטוב עמדו דמעות. הנסיכית מריה התבוננה בזה וַתַּבֵּט אליו מתוך החזקת־טובה במַבָּטהּ המפיץ קרנַים, שהיה מַשְׁכִּיחַ בנָעמו את רֹעַ מראה־פניה.

– אינני יכול להביע לך, גברתי הנסיכית, מה מאֻשר אני בזה, שנקרֵיתי פה ואוכל להראות לך, עד כמה אני נכון לשרתך, – אמר רוסטוב בקומו. – סעי לך, ואני אחראי לפניך בכבודי, שלא יָעֵז איש לעשות לך כל דבר רע, אם אך תַּרשי לי לשַׁלְּחֵך, – וַיִּגחן לפניה בכבוד הנהוג לפני גבירות קרובות במוצאן לבית הקיסר, וילך לו אל הדלת.

בּטוֹן זה של חִלוּק־כבוד כמו השתדל רוסטוב להראות, כי אף־על־פי שהיה חושב לו לאשֶׁר להתוַדע להּ, איננו רוצה להשתמש בצרתהּ, כדי להתקרב אליה.

הנסיכית מריה הבינה והעריכה כראוי טוֹן זה.

– מאד מאד אני מודה לך, – אמרה לו הנסיכית צרפתית, – אבל אני מקַוה, כי כל זה היה בשגגה וכי איש איננו אשם בזה. – ופתאם התחילה בוכה. – סלח־נא לי, – אמרה לו.

רוסטוב לבש עֹצֶב ויגחן שנית גחינה עמֻקה וַיֵּצא מן החדר.

יד    🔗

– ומה תאמר, נעימה היא? לא, אחי, וְרֻדָּה זו שלי – מחמד היא, ודוניַשה שמהּ…

אבל כאשר שׂם אִילאִין עיניו על פני רוסטוב, עצר במלים; כי ראה, שֶׁגִּבּורו ומַצְבִּיאו עסוק ברעיונות שלא ברוח זה.

רוסטוב הסב עיניו בזעם אל אילאין ובלי הָשיב לו החיש פעמיו אל הכפר.

– אני אוֹרֵם, אני אשיב להם כגמולם, לשודדים האלה, – דִבּר עם לבבו בקול.

אלפַּטיץ' הלך אחרי רוסטוב בפסיעות קלות, מהירות מאד, אלא שנזהר שלא לרוץ, וישיגהו ביגיעה.

– איזו החלטה הואלת לקבל? – אמר אלפּטיץ', כאשר השׂיגו.

– החלטה? איזו החלטה? שוטה זקן! – נתן עליו רוסטוב בקולו. – ואתה מדוע חבקת את ידיך? מדוע? האכּרים מתקשרים, ואתה אינך יודע מה לעשות. גם אתה בקושרים! ידעתי אתכם, את עורכם אפשיט מעל כֻּלכם… – וכמו מיראה, פן יְכַלֶּה חמתו לריק, עזב את אלפּטיץ' וַיֵּלך מהר הלאה.

אלפּטיץ' כָּבַש רגש־עלבונו וַיֵּלך בקפיצות נוחות אחרי רוסטוב ויוסף להגיד לו את סברותיו. הוא אמר, כי האכּרים נתעקשו לפי־שעה; כי ברגע הזה לא היה יפה להתקומם להם בלי פּלֻגָּה צבאית; כי אפשר, שמוטב להביא פלֻגָּה צבאית תחִלה.

– אני אורֵם לדרוש פלֻגָּה צבאית… אני אתקומם להם… – מִלֵּל ניקולי דברי־רוח וכמעט נחנַק מחֵמה עִוֶּרת של חיה ומרֹב תשוקה לשפוך את חמתו.

בלי עַיֵּן במה שהוא עתיד לעשות, הלך אל ההמון בצעדים מהירים ועַזים, שלא הכיר בהם בעצמו. וכאשר הוסיף ללכת הלוך וקרוב אל ההמון, כן הוסיף אלפּטיץ' להרגיש, שמעשהו זה, שהוא עושה לא בהשׂכּל, יכול להביא לידי תוצאות טובות. וזאת הרגישו גם האכּרים הנקהלים, בהביטם אל הליכתו הנמהרה והעַזה ופניו הנזעמים והמלֵאים אֹמץ.

כאשר נכנסו ההוּזַרים לכפר, ורוסטוב הלך לו אל הנסיכית, נהיו מבוכה ומריבה בקרב ההמון. אכּרים אחדים אמרו, כי רוסים הם הפרשים האלה וכי אפשר שיִּחַר להם על כי לא יִנָּתן לעלמה לצאת. בדעה זו החזיק גם דרוֹן; אבל כאשר אך הביע דעתו זאת, התנפלו קַרפּ ואכּרים אחרים על מי שהיה זְקֵנָם.

– כמה שנים אכלת את הצבור ולא חמלתּ? – צעק עליו קַרפּ, – לך אחת היא. אתה תחפור ותוציא את הכד ¹⁴ ותקח עמך. אם יחריבו את בתינו אם אַין, מה אתה יכול להפסיד?

– אחת החלטנו, שלא לשַׁנות מן הסדר; אל יצא איש מביתו; אסור להוציא אפילו שוה פרוטה, כן הָחלט! – צעק השני.

– בנך היה חַיָּב ללכת, ואתה חסת על בּחוּרךָ, – התנפל פתאם בלשון נמהרה זקן קטַן־קומה על דְּרוֹן, – ומסרת את וַנ’קה שלי. אכן מות נמות!

– כן, כן, מות נמות!

– אני לא אשתמט מהחלטות הצבור, – אמר דרון.

– הוא לא ישתמט, כבר מִלֵּא כְרֵסו!…

שני האכּרים הארֻכּים ענו אף הם חלקם. כאשר אך קרב רוסטוב בלוית אִילאִין ולַברושקה ואלפַּטיץ' אל הנקהלים, יצא קַרפּ בראש בחיוך קל על שפתיו, ואצבעותיו מוּרָדות תחת חגורתו. ודרון לא כן עשה, הוא הלך לו אל השורות האחרונות, וכל ההמון נעשה צפוף יותר.

– הֵי! מי זקַנכֶם פה? – קרא רוסטוב בגשתו בחפזון אל הנקהלים.

– הזקן? מה לך ולו?… – שאל קַרפּ.

אך לא הספיק קַרפּ לגמֹר, ומצנפתו עפה מעליו, וראשו נרתּע הַצִּדה מִמַּהלוּמָה עזה.

– מצנפותיכם הסירו, בוגדים! – נתן רוסטוב בקולו, קול בריא מלא־לֵחַ – אַיֶּה הזקן? – צעק כמשתולל.

– לַזָּקֵן, לַזָּקֵן הוא קורא… דרוֹן זַחַרִיץ', לֶךְ, – נשמעו קולות חפּזון והכנעה, ומצנפות התחילו מוּסָרות מעל הַגֻּלגָּלות.

– חלילה לנו לקשור, אנחנו שומרים את הסדרים, – אמר קַרפּ, וכהרף־עין התחילו קולות אחדים מדַבּרים מאחריו:

– כמו שהחליטו הזקנים. רבים אתם, בעלי־השלטון…

– מדַבּרים אַתֶּם?… קשר!… שודדים! בוגדים! – צעק רוסטוב בלי־טעם ובקול מוזר, באחזו בפי לבושו של קַרפּ, – אסרוהו, אסרוהו! – צעק עוד, אף־על־פי שלא היה אִתּו איש לאסרו חוץ מלַברושקה ואלפַּטיץ'.

אך לַברושקה רץ אל קַרפּ וַיַּחזק בזרועותיו מאחריו.

– התצוה לקרֹא לאנשינו מתחת ההר? – קרא לברושקה.

אלפּטיץ' פנה אל האכּרים וקרא לשנים מהם בשמותם לאסור את קַרפּ. האכּרים יצאו נכנעים מתוך ההמון ויחֵלו לפַתֵּחַ את חגורותיהם.

– אֵי זקַנכם? – צעק רוסטוב.

דרון יצא מתוך ההמון בפנים זועפים וחִורים.

– אתה הוא הזקן? אסרֵהו, לַברושקה! – צעק רוסטוב, כאלו היתה גם מצותו זאת דבר אשר לא יוכל להִבּצר ממנו.

ובאמת החֵלו שני האכּרים לאסור את דרון, אשר הסיר גם הוא את חגורתו ונתן להם, כמו נתכַּוֵּן לעזור להם בעצמו.

– ואתם שמעו כֻלכם בקולי, – פנה רוסטוב אל האכּרים, – לכו כרגע איש לביתו, ואל יִשָּׁמע קולכם באזני.

– הן לא נגענו באיש. אנחנו אך באִוַּלתֵּנו. אך הבל עשינו… ואני אמרתי, כי הפרָעַת סדרים… – נשמעו קולות מקנטרים זה את זה.

– הלא אני אמרתי לכם, – אמר אלפּטיץ' כחוזר לגדֻלתו. – לא טוב, בָּנַי.

– אִוַּלתֵּנו היא זאת, יעקב אלפּטיץ', – ענו קולות, וההמון החל להִתפָּרד ולהִתפַּזר בכפר.

שני האכּרים האסורים הובלו אל חצר בית־הנסיך. שני האכּרים הַשִּׁכּוֹרים הלכו אחריהם.

– תָּמֹהַּ אתמַה בהביטי אליך! – אמר אחד מהם בפנותו אל קַרפּ.

– וכי כך מדַבּרים עם אדונים? מה דִּמִית בנפשך? טפּש, – מִלא השני את דבריו, – אכן טפּש ולא יותר.

בעוד שתי שעות עמדו עגלות בחצר בית־הנסיך הבּוֹגוֹצ’רוֹבאי. אכּרים הוציאו וטענו בהשתדלות יתֵרה את חפצי בעלי־הבית בעגלות, ודרוֹן, אשר על־פי הנסיכית הוצא לחפשי מִמַּסגרו הצר, עמד בחצר ונִצח על האכּרים.

– אל תזלזלי בו כל־כך, – אמר אחד האכּרים, איש רם קומה, בעל פנים עגֻלים וצוחקים קצת, בקחתו ארגז אחד מידי משרתת. – הלא גם זה שוה כסף. ואַתּ תטילי אותו בלי הִזָּהר או אל תחת חבל וישתפשף. כן לא אהבתי. צריך שיהיה הכֹּל ביֹשר, על־פּי הדין. כך כך, אל תחת המחצלת, וכַסי בחשש, זה יצלח.

– ספרים הרבה, כל־כך הרבה, – אמר אכּר אחר, אשר הוציא את ארונות־ספריו של הנסיך אנדרי. – אל תעכב! אבל כבד הוא, אחי; ספרים בריאים הם!

– כן הוא, לא התרשלו הכותבים! – אמר האכּר רם־הקומה ועגל־הפּנים בקריצת־עין מתוך חשיבות ורמז על הַלֶּקסיקונים, שהיו נתונים למעלה.

רוסטוב, אשר לא רצה להתוַדֵּע לנסיכית כמו על־כרחהּ, לא נכנס אצלה, כי־אם נשאר בכפר וחכּה ליציאתהּ. כשהגיעה שעת יציאת מרכבותיה של הנסיכית מריה, עלה על סוסו וירכב וישַׁלחֶהָ עד הנתיב, שחָנו בו צבאות רוסיה, דרך שנים־עשר תחום מבּוֹגוֹצ’רוֹבוֹ. ביַנקוֹבוֹ התפַּטר מאִתּהּ בכבוד, ושם, בחצר המלון, הרשה לעצמו בפעם הראשונה לנשוק את ידה.

– איך לא יֶחרף לבבֵך, – ענה את הנסיכית על התודה, אשר הביעה לו על הצלת נפשה (כן קראה למעשהו) ופניו הסתמקו בדַבּרו, – כל שוטר ראשי היה עושה לך כן. אִלו הֻצרכנו אך להִלָּחם עם אכּרים, לא היינו נותנים לאויב להרחיק לבוא כל־כך, – אמר ברגש־בֹּשת נסתר ובהשתדלות להשׂיאה לדבר אחר. – אבל מאֻשר אני, שנזדמן לידי מקרה להִתוַדַּע אליך. שלום לך, גברתי הנסיכית, אני מברכך, כי תמצאי אֹשֶׁר ונחומים, וחפץ אני להזדמן עמך בתנאים משַׂמחים יותר מאלה. אם אין רצונך להביאני לידי אדמימות, אל־נא תודיני.

אך אם לא הוסיפה להודות לו בדברים, לא חדלה להודות לו בכל פניה, אשר נהרו מהחזקת־טובה ומחִבּה יתֵרה. היא לא יכלה להאמין לו, שאין לה על מה להודות לו. להפך, לה היה ברור, כי בלעדיו היתה אחריתה להכרית גם על־ידי הקושרים גם על־ידי הצרפתים; כי הוא, בחפצו להושיעה, העמיד עצמו בסכנות גלויות ונוראות; וברור עוד מזה היה בעיניה, שהוא איש בעל נפש גבוהה ונדיבה, אשר השׂכּיל להבין את מצבה ויגונה. עיניו הטובות והישרות עם הדמעות, שפרצו בהן בדַבּרה עמו בבכי על אבֵדתה הגדולה, לא סרו מדמיונה.

כאשר נפרדה ממנו ונשארה לבדה, הרגישה דמעות בעיניה פתאֹם, ומיד נצנצה בה בפעם הראשונה השאלה המשֻׁנה: האוהבת היא אותו?

בדרך, בנסעם הלאה לבוא למוסקבה, התבוננה בה דוניַשה, אשר ישבה עמה במרכבה, פעמים אחדות, כי אף־על־פי שהיה מצבה מדאיב־לב, הוציאה ראשה בעד החלון וצחקה צחוק קל מתוך נחת ועצב גם־יחד.

“ומה אִלו אהבתי אותו?” – שאלה הנסיכית מריה בלבה.

בכל בָּשתָּה להודות בפני עצמה, כי אהבה איש, אשר אולי לא יאהבנה לעולם, נִחמה את נפשה ברעיון, שלעולם לא יִוָּדע הדבר לאיש ושלא תהי אֲשֵׁמָה בדבר, אם תאהב עד בּוא קִצָּהּ, בלי הַגיד לאיש את אשר נשא חן בעיניה בפעם הראשונה והאחרונה לימי חייה.

לפעמים זכרה את מבטיו, את השתתפותו, את דבריו, ונדמה לה, שהאֹשֶׁר הזה איננו מן הנמנע. ברגעים ההם ראתה אותה דוניַשׁה נשקפת בעד חלון המרכבה בצחוק קל על שפתיה.

“וכמו בכַוָּנה בא לבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ ובאותו הרגע! – אמרה הנסיכית מריה… – וכמו בכַוָּנה השיבה אחותו את פני הנסיך אנדרי!” ובכל זה ראתה הנסיכית מריה את רצון ההשגחה.

הרֹשם אשר עשתה הנסיכית מריה על רוסטוב היה נעים מאד. בזכרו אותה באה שמחה בלבו, וכאשר הֵתֵלו בו חבריו, בשמעם את המעשה שהיה בו בבוֹגוֹצ’רוֹבוֹ, ואמרו עליו, שבנסעו לבקש חשש, תפשׂ במצודתו את אחת מהכּלות היותר עשירות שברוסיה, בא לכלל כעס. ואך בגלל זה כָעס, בגלל אשר הרעיון לשאת את הנסיכית מריה הנעימה לו והענותנית, אשר לה עֹשר גדול, כבר עלה על רוחו פעמים אחדות שלא־ברצונו. לעצמו לא יכֹל לבקש אשה טובה מהנסיכית מריה: בנשאו אותה היה ממציא אֹשֶׁר לאמו הגרַפינה ומתַקֵּן את עסקי אביו וגם – ניקולי הרגיש זאת – היה ממציא אֹשֶר לנסיכית מריה.

אבל סוניה? והבטחתו לה? ובגלל זה בא רוסטוב לכלל כעס, כאשר דִבּרו מהֲתַלות על־דבר הנסיכית הבּולקונסקית.

טו    🔗

כאשר קבל עליו קוּטוּזוֹב את הנהגת הצבאות, זכר את הנסיך אנדרי וישלח לו כתב־פקֻדה לבוא אל המעון הראשי.

הנסיך אנדרי בא לצַריֶבוֹ־זַיְמִישׁצֶה באותו היום ובאותה השעה, שבִּקר קוּטוּזוֹב בפעם הראשונה את מערכות הצבא. הנסיך אנדרי נתעכב בכפר אצל בית הכֹּהן, אשר עמדו אצלו מרכבותיו של המצביא הראשי, וישב על האצטבה הקטנה שעל־יד השער ויחכה להודו הנעלה, כמו שקראו בימים ההם לקוּטוּזוֹב. בשׂדה מאחרי הכפר נשמעו פעם קולות כלי־הזמר הצבאיים, פעם נַהַם קולות כבירים קוראים “אוּרַא!” למצביאם החדש. אצל השער הזה, במרחק עשרה צעדים מהנסיך אנדרי, עמדו שני משרתים צבאיים, אחד רָץ ואחד משרת ביתי, ונהנו בשעת־חֻפשם זו, בעוד אין הנסיך המצביא בבית, ממזג־האויר היפה. סגן ראש־גדוד הוּזַרי קטן. שחרחר ומגֻדּל שׂפם וזָקָן, קרב על סוס אל השער וישׂם עיניו על הנסיך אנדרי וישאל: הפֹה חונה הודו הנעלה ואם במהרה יבוא?

הנסיך אנדרי אמר, כי הוא איננו מאנשי השטַבּ של הודו הנעלה וכי גם הוא אורֵחַ. סגן ראש־הגדוד פנה אל המשרת המיֻחד, ומשרתו המיֻחד של המצביא הראשי אמר לו בדרך הבוז הנהוג, שמשרתי המצביאים הראשיים מדַבּרים בו עם אופיצרים:

– מה? הודו הנעלה? כנראה יבוא מהר? ומה חפצך?

הסגן ההוּזַרי צחק לתוך שפמו לטוֹן זה של המשרת הצבאי, ירד מעל סוסו וימסרהו ליד משרתו ויגש אל בולקונסקי, בגחנו לו גחינה קלה. בולקונסקי נטה קצת הצדה על האצטבּה. הסגן ההוּזַרי ישב אצלו.

– גם אתה מחכה למצביא הראשי? – אמר הסגן ההוזַרי. – אומרים עליו – דִבּר הסגן בר' רפה מאד – שהוא נוח לכל אדם, תודה לאֵל. עם בעלי־הכרכשאות ¹⁵ אי־אפשר כלל. לא חנם רצה יֶרמוֹלוֹב להִמָּנות עם אשכנזים. עתה אפשר שֶׁיִנָּתן לדַבּר גם לרוסים. הלא נורא הדבר אשר עשו. הם אך נסוגו, אך נסוגו. ההשתתפת במלחמה? – שאל הסגן ההוזַרי.

– התענגתי, – ענה הנסיך אנדרֵי, – לא רק להשתּתּף בנסיגה לאחור, כי־אם גם לאַבֵּד בה בנסיגה זו את כל אשר היה יקר לי, מלבד אחֻזותי ובית־מולדתי… את אבי, אשר מת מצער. סמולֶנסקי אני.

– אה?… הנך אפוא הנסיך בולקונסקי. אשׂמח מאד להתוַדע: סגן ראש־הגדוד דֶּניסוב, הידוע יותר בשם וַס’קה, – אמר דֶּניסוב בלחצו את ידו של הנסיך אנדרי והסתכּל בפניו בתשומת־לב מיֻחדת של חִבּה. – כן, שמעתי, – אמר בהשתתפות, וַיּוֹסף אחרי שתיקה קצרה: – הרי זו מלחמת־סקִתִּים. כל זה טוב, אך לא למי שלוקה בגופו. ואתה אפוא אדוני הנסיך אנדרי בולקונסקי? – דֶּניסוב נענע בראשו. – אני שׂמח מאד, אדוני הנסיך, להתוַדע, – הוסיף בלחצו שנית את ידו בחיוך מתוך צער.

הנסיך אנדרי ידע את דֶּניסוב על־פי סִפּורי נַטַּשה על־אודות חֲתָנָהּ הראשון. הַזֵּכר הזה הֵעיר בקרבו, להנאתו ולצערו יחד, את הרגשות הקשים, אשר זה ימים רבים לא הִרהר בהם ואשר בכל־זאת לא נמחו מקרב לבו. בימים האחרונים עברו עליו הרבה הרפתקאות אחרות, ובהן סריוזיות כל־כך, כמו היציאה מסמולנסק, ביאתו אל ההרים הַקֵּרחים, השמועה הקרובה על־דבר מיתת אביו – כל־כך הרבה רגשות תכפו עליו, שהזכרונות האלה לא עלו על לבו זה ימים רבים, ובשעה שעלו לא חזקה השפעתם עליו כלל וכלל כבראשונה. ולדֶניסוב היו כל אותם הזכרונות, שנתעוררו בו לשם בולקונסקי, עָבָר פיוטי רחוק, זֵכר דברי היום, אשר אחרי סעֻדת־הערב ושירת נַטַּשה השתדך פתאם אל אותה הילדה בת חמש־העשרה. הוא צחק צחוק קל לזכרונות הימים ההם ואהבתו שאהב אז את נטשה, ומיד עבר אל הענין האחד, אשר מִלֵּא את לבו עתה. הענין הזה היה תכנית הנהגת המלחמה, אשר הִמציא בעבדו במחנות הקדוֹמַניים בשעת הנסיגה. את התכנית הזאת הגיש לבַרקלַי־די־טוֹלִי ועתה היה נכון להגישהּ לקוטוזוב. התכנית הזאת נוסדה על הסברה, ששורת מערכת הצרפתים ארֻכה יותר הרבה מהראוי ושבגלל זה נחוץ, תחת מעשי־המלחמה נגד המערכה או יחד עם המעשים האלה, החוסמים את הצרפתים מִלֶּכת הלאה, להשתער על שורות החִבּור שבין צבאותיהם. וככה החל להסביר את תכניתו לַנסיך אנדרי.

– הם אינם יכולים להחזיק בכל השורה הזאת. זה אי־אפשר, אני אחראי בדבר, שאֶחֱצֶה אותם; הבו לי חמש מאות איש, וחָציתי אותם, ברור הוא! רק על־פי השיטה הפַּרטיזַנית.

דֶּניסוב קם והִרצה את תכניתו בהעויות לפני בולקונסקי. באמצע הרצאתו נשמעו ממקום בַּקָּרַת הצבא קריאות פרועות יותר מהקודמות ונפוצות יותר ומתבוללות בַּנגינות ובַשירים. ובכפר נשמעו שעטות פרָסות וקריאות.

– הנה הוא בא בעצמו, – קרא הקוֹזַק, שעמד אצל השער, – הוא בא!

בולקונסקי ודֶניסוב קרבו אל השער, אשר עמדה אצלו חבורה קטנה של אנשי־צבא (משמר־הכבוד), ויראו את קוּטוּזוֹב ברָכבו ברחוב על סוס אדמדם־כהה ושפל־קומה. חבורה גדולה של גנרַלים בני־לויה רָכבה אחריו. בַּרקלַי רכב כמעט מצדו; המון אופיצרים רצו אחריהם וסביבם רצוא וקָרֹא “אוּרַא!”

לפניו דהרו ונכנסו האדיוטַנטים לֶחָצר. קוּטוּזוֹב דחף קצת בקֹצר־רוח את סוסו, אשר קפץ קפיצות קטנות תחת רוכבו הכבד, ובלי־הפסק נענע בראשו והרים ידו אל מצנפתו הלבָנה, מצנפת קַוַּלֶּרגַּרדית (שחִשׁוּקהּ לבן וּמִצְחִיָּה אין לה), שהיתה על ראשו. בגשתו אל משמר־הכבוד, שהיה כֻלו גְרֵנַדירים בני־חיל, ורֻבּם קַוַּלֶּרים, שחלקו לו את הכבוד הראוי, הביט אליהם רגע אחד בשתיקה ובעיון הבטה מכֻוֶּנת של שַׂר ומצַוֶּה, ויפן אל המון הגנרַלים והאופיצרים, שעמדו מסביב לו. פתאם נראה על פניו רֹשם רעיון מסֻתָּר, וינע כתפיו דרך תמיהה גדולה.

– ועם בני־חיל כאלה הולכים ונסוגים עד אין־סוף! – אמר קוּטוּזוֹב. – נוּ, להִתרָאות, אדוני הגנרל, – הוסיף וַיִּנהג את סוסו לתוך השער לפני הנסיך אנדרי ודֶניסוב.

– אוּרַא! אוּרַא! אוּרַא! – קראו מאחריו.

מהעת, אשר ראהו הנסיך אנדרי בפעם האחרונה, עָבָה קוּטוּזוב ויכבד וישמן עוד יותר. אך עינו הלבָנה הידועה לו לאנדרי ופצעו ורֹשם העיפות על פניו ועל כל תארו לא נשתנו. עליו היה מעיל שׂרָדו (רצועת־חובלים אחוזה ברצועה דקה היתה מֻפשלת על כתפו אל עֵבר פניו) ומצנפת קַוַּלֶּרגַּרדית לבָנה. הוא ישב על סוסו הקטן והקל ברגליו, כשהוא נשען בידיו ומתנודד.

“פיוּ.., פיוּ… פיוּ…” התחיל שורק בקול דממה דקה בהגיעו אל החצר. על פניו הֻבְּעָה שמחת המרגוע המצוּיה באדם, בזמן שהוא נכון לנוח אחרי התיצבות פֻּמבית. בכל גופו נשעַן וַיּוֹצא את רגלו השמאלית מן הָרְכֻבָּה, ופניו קֻמטו מרֹב התאמצות, וביגיעה הביא אותה על־גבי המרדעת ויסמוך על ברכו ויאנח וַיֵּרד על כַּפֵּי הקוזקים והאדיוטַנטים שתמכו בו.

אחרי־כן התחזק ויבט כֹה וכֹה בעיניו הממצמצות וַיָּצֶץ על הנסיך אנדרי, ונראָה בו, שלא הכירוֹ, ויצעד בהליכתו, שֶׁדָּמתה קצת לשׂחיה, אל מרפסת המבוא.

“פיוּ… פיוּ… פיוּ…” שרק לו וַיָּצֶץ שנית על הנסיך אנדרי. רֹשם פני הנסיך אנדרי נתחבר אחרי סקונדות אחדות (מה שמצוי אצל זקנים) עם זֵכר אישיותו של זה.

– אַה, שלום לך, הנסיך (בלשון־יחיד דִבּר אליו); שׁלום לך, מחמדי; נלכה־נא… – אמר ברהיטה ובלשון עיפה ויפן כֹה וכֹה ויבוא אל המרפּסת, אשר חרקה תחתיו.

שם פִּתַּח את מעילו וישב על הספסל שעמד במרפסת.

– ומה שלום אביך?

– תמול הֻגד לי, כי איננו עוד, – אמר הנסיך אנדרי בלשון קצרה.

קוּטוּזוב הציץ בעינים פקוחות מתוך בהלה על הנסיך אנדרי, אחרי־כן הסיר את מצנפתו ויצטלב.

– מנוחתו במלכות השמים! יִֵעָשֶׂה רצון אלהים לכֻלנו! – קוּטוּזוב נאנח בכבֵדות בכל חלל־לבו וישתֹּק רגע. – אני אהבתיו וכבדתיו ממעמקי לבי, ובכל נפשי אני משתתף בצערך.

קוּטוּזוב חבק את הנסיך אנדרי וילחצהו אל לבו המכֻסה חֵלב, וזמן רב לא הִרפה ממנו. כאשר הניח לו, ראה הנסיך אנדרי, כי שפתיו העבות של קוּטוּזוב רעדו ובעיניו היו דמעות. הזקן נאנח וַיַּחזק בשתי ידיו בספסל על־מנת לקום.

– נלכה־נא, נלכה אל חדרי ונדַבּרה, – אמר קוּטוּזוב.

אך ברגע ההוא עלה דֶניסוב, – אשר לא התירא מפני בעלי־השלטון, כשם שלא התירא מפני האויב, אף־על־פי שהאדיוטַנטים מחו בו בלחישה מתוך כעס, – באֹמץ־לב, עָלֹה והַקֵּש בדרבנותיו, במעלות הקטנות על המרפסת. קוּטוּזוב הביט בתרעומות אל דֶּניסוב, וידיו עוד היו נשענות על הספסל. דֶּניסוב קרא לעצמו בשמו ואמר, כי יש לו להגיד להודו הנעלה דבר גדול מאד לטובת ארץ־המולדת. קוּטוּזוב החל להביט אל דֶּניסוֹב במַבָּט עיף ויסר ידיו בתנועת־זעף מעל הספסל וישׂם אותן על כרסו ויאמר: “לטובת ארץ־המולדת? מה הוא אפוא? אמֹר” (בלשון יחיד) דֶּניסוֹב נסתּמק כנערה (מראה משֻׁנה היה זה על אותם הפנים מגֻדלי־השׂפם, המלאים זֹקֶן ושִׁכּרון) וַיָּחל להרצות באמץ־לב את תחבולתו לשַׁסֵּעַ את שורת צבאות־האויב בין סמולנסק ובין ויַזמה. דֶּניסוב ישב במחוזות האלה וידע את המקום היטב. תכניתו נראתה יפה בלי־כל־ספק, ביִחוד על־פי ההוכחות, שהביע בדברים היוצאים מן הלב. קוּטוּזוב הוריד עיניו ולפעמים הסתכל בחצר הבית הסמוך, כאלו חִכּה לאיזה דבר לא טוב, שיבוא משם. באמת יצא מן הבית, אשר הביט אליו, גנרַל וחפיסה תחת זרועו, בשעת הרצאתו של דֶּניסוב.

– ומה? – אמר קוּטוּזוב באמצע הרצאתו של דֶּניסוב, – הגמרת?

– גמרתי, הוד־נסיכות, – אמר הגנרל.

קוּטוּזוֹב הניע ראשו, כאלו נתכַּוֵּן לאמר: “איכה יספיק כל זה איש אחד”, ויוסף לשמוע את דברי דֶניסוב.

– אני מבטיח בהן־צדק של אופיצר רוסי, – אמר דֶּניסוב, – כי אֲשַׁסַּע את שורת חִבּורו של נפּוֹליוֹן.

– האוֹבּר־אינטֶנדַּנט קיריל אנדרֵיֶביץ' דֶּניסוב מה הוא לך? – נכנס קוּטוּזוב לתוך דבריו.

– דוֹד, אחי־אבי הוא, הוד־נסיכות.

– ידידים היינו זה לזה, – אמר קוּטוּזוב בשמחה. – טוב, טוב, מחמדי; הִשָּׁאר פה, בשטַבּ, מחר נדַבּר.

קוטוזוב הרכין בראשו לדֶניסוב ויפן ויושט ידו את הניָרות, אשר הביא לו קוֹנוֹבְנִיצִין.

– הואל־נא, הוד נסיכות, ובואה אל החדרים, – אמר הגנרל אשר על המשמר בקול מתרעם: – נחוץ לעַיֵּן בתכניות ולחתום על ניָרות אחדים.

האדיוטַנט, שיצא מן הפתח, הודיע, שהכֹּל נכון בבית. אך קוּטוּזוב רצה, לפי הנראה, להִכָּנס לחדרו לכשֶׁיִּפָּטר מכל עבודה, ויקמט פניו…

– לא, צַו, מחמדי, וְיגישו שלחן קטן הֵנָּה; ואני אתבונן פה, – אמר קוּטוּזוב. – ואתה אל תסור מזה, – הוסיף בפנותו אל הנסיך אנדרי.

הנסיך אנדרי נשאר על המרפסת ויקשב לדברי הגנרל אשר על המשמר.

בשעת ההרצאה שמע הנסיך אנדרי מאחרי הדלת לחישת אשה ואִושת שמלת אשה. אחרי הציצוֹ פעמים אחדות אל המקום ההוא ראה מאחרי הפתח אשה בריאה, אדמוֹנית ויפה, לבושה שמלה וְרֻדָּה ומטפחת־משי לִילָאית על ראשה, וקערה בידה, ולפי הנראה בבֵרור, חִכּתה לכניסתו של המצביא הראשי. האדיוטַנט של קוּטוּזוב הסביר בלחישה לנסיך אנדרי, כי היא אשת הכֹּהן בעלת־הבית, והיא עומדת להגיש לחם ומלח להוד־נסיכותו. בעלהּ קִדֵּם את פני הוד־נסיכותו בהַגָּשת צלב בבית התפלה, והיא תקדם פניו בבית… “יפה מאד”, הוסיף האדיוטַנט בבת־צחוק. קוּטוּזוב הסב עיניו לדברים האלה. את הרצאת הגנרל אשר על המשמר (שֶׁתָּכנהּ העִקָּרי היה בקֹרת הפּוֹזיציה שעל־יד צַרְיֶבוֹ־זַיְמִישְׁצֶה) שמע קוּטוּזוב כדרך ששמע לפני שבע שנים את וִכּוּחי המועצה הצבאית באויסטרליץ. ברור היה, כי שמע את הדברים רק מאשר היו לו אזנים, אשר לא יכלו לבלתי שמוע, אף־על־פי שאחת מהן היתה פקוקה; אבל נראה בבֵרור, שלא רק גם אחד מהדברים, אשר יכֹל הגנרל לאמר לו, לא יכֹל להפליאו או להעסיקו קצת, אלא שגם נודע לו מראש כל מה שיאמרו לו, ולא שמע כל זה אלא מפני שצריך לשמוע, כשם שצריך לשמוע שיר־תפלה בזמנו ובמקומו. כל מה שאמר דֶּניסוב היה טוב ויפה. כל מה שאמר הגנרל אשר על המשמר היה טוב ויפה עוד יותר, אבל ברור היה, כי קוטוזוב היה בז גם לַמַּדָּע גם לַשֵּׂכל ויודע איזה יסוד אחר, שהדבר היה תלוי בו, איזה יסוד שאינו תלוי לא בשׂכל ולא במדע. הנסיך אנדרי התבונן בשׂום־לב ברשמי פני המצביא הראשי, והרֹשם האחד, אשר יכֹל למצֹא בו, היה של שעמום, של סקרנות על־דבר לחישת האשה שמאחרי הדלת ושל כַּוָּנה לשמור מנהגי דרך־הארץ. בבֵרור נראָה בו, שהיה בז לַשֵּׂכל ולַמַּדע וגם לָרגש הפטריוטי, אשר הראה דֶניסוב בדבריו, אך בז היה לכל זה לא בשכלו ולא ברגשותיו ולא במדעיו (כי על־כן גם לא התאמץ להראותם), כי־אם באיזה יסוד אחר. הוא היה בז לדברים האלה בזקנותו, בנסיונות החיים שקנה לו. הפקֻדה האחת, אשר פקד קוטוזוב על דעת עצמו בשעת ההרצאה הזאת, היתה בענין המשִׁסה אשר שָׁסו אנשי־צבא רוסיה. הגנרל אשר על המשמר הגיש להוד־נסיכותו בסוף הרצאתו טופס כתב־פקֻדה לחתום עליו בדבר גְּבִיָּה משׂרי־החיל על־פי בקשת בעל־אחֻזה אחד בעד שִׁבֹּלת־השועל, שקצרו וגזלו בעודנו יָרֹק.

קוּטוּזוֹב התחיל שורק בשפתיו ומנענע בראשו אחרי שמעו זאת.

– אל התנור… אל האש. וכלל גדול אני אומר לך, מחמדי, – אמר אליו, – את כל הכתבים האלה הַשלך אל האש. יקצרו להם קמה ויבַערו עצים כטוב בעיניהם. אני אינני מצַוה ואינני מתיר לעשות כן, אבל גם לגבות אינני יכול. אי־אפשר בלעדי זאת. כשמבקעים עצים נופלים קִסְמִים ארצה. – וישם עיניו שנית על הניָר ויאמר ברהיטה במנוד־ראש: – הוי דקדקנות אשכנזית!

טז    🔗

– עתה נגמר הכֹּל, – אמר קוּטוּזוב, בחתמו על הניָר האחרון, וַיָּקם בכבֵדות ויתַקן כִּפְלֵי צַוָּארו הלבן והרך וַיֵּלך לו בפנים צוהלים אל הדלת.

הכֹּהֶנת קפצה בפנים שנסתּמקו פתאום ואחזה בקערה, אשר אחרי כל ההכנה הארֻכָּה, שהכינה את נפשה לזה, לא הספיקה לתִתָּהּ בזמנהּ. ובגחינה עמֻקה הגישה אותה לפני קוּטוּזוב.

עיני קוטוזוב מצמצו קצת, ויחַיֵּך וַיַּחזק בכף־ידו בסנטרה ויאמר:

– ומה יפית! תודה לך, יונתי.

ויוצֵא מכיס מכנסיו הרחבים מטבעות־זהב אחדים וישׂם על קערתהּ. “ומה שלומך?” אמר לה בלכתו אל החדר, אשר יִחדו לו. הכֹּהֶנֶת עברה אחריו והלכה אל חדרה, ושתי הגומות הקטנות שבלחייה האדֻמות מלאו צחוק קל. האדיוטַנט יצא אל הנסיך אנדרי אל המרפסת לקראו לסעֻדת־הבֹּקר; אחרי חצי־שעה חזרו וקראו לאנדרי לבוא אל קוּטוּזוב. וקוּטוּזוב שכב על הכסא באותו המעיל הפתוח, שהיה עליו קֹדם־לזה. בידו החזיק ספר צרפתי, וכשנכנס הנסיך אנדרי, שם שׂכּין בו לסִמּן ויסגרהו. אותו הספר היה, כפי מה שראה הנסיך אנדרי בשַׁערו, חִבּורהּ של מַדַּם דֵי־זַ’נליס, Les chevaliers du Cygne.

– עתה שבה־נא, שבה פֹה ונדַבּרה, – אמר קוּטוּזוב. – צר לי, צר מאד. אבל זכָר־נא, ידידי, כי אני אב לך, אב שני…

הנסיך אנדרי סִפּר לקוּטוּזוב את כל אשר ידע על־אודות מיתת אביו ואשר ראה בהרים הַקֵּרחים בעברו שם.

– עד היכן… עד היכן הביאו! – אמר קוּטוּזוב פתאם בקול נהמת־לב, ונראה בו, שמהרצאת דברי הנסיך אנדרי שִׁוָּה לנגדו היטב את מצבהּ של רוסיה.

– חכּה־נא מעט, חכּה, – הוסיף בפנים מביעים חֵמה, ומאשר לא רצה, לפי הנראה, להמשיך שיחה זו, שהרגיזה אותו, אמר: – קראתי לך, על־מנת להשאירך אצלי.

– אני מודה להוד־נסיכותך, – ענה הנסיך אנדרי, – אבל ירא אני, פן לא אצלח עוד לעבודה בשטַבּים, – אמר בצחוק קל, וקוּטוּזוב התבונן בצחוקו זה.

קוּטוּזוב נתן עיניו בו דרך־שאלה.

– והעִקר, – הוסיף הנסיך אנדרי, – כבר הֻרגלתי בגדוד, אהבתי את האופיצרים, והאנשים אהבו אותי, כמדֻמֶּה לי, גם הם. צר היה לי לעזוב את הגדוד! אם אֶמָּנע מקבל את הכבוד להיות במחיצתך, האמינה נא לי…

על פניו הנפוחים של קוּטוּזוב נראה רשֶׁם של בינה, בקשת־טובה וגם לגלוג דק, ובלי תת לו לגמור דבריו אמר:

– צר לי, דרוש הנך לי עתה, אבל צדקת, צדקת. לא להביא הֵנָּה אנשים אנו צריכים, בעלי־עצות יש לנו הרבה בכל עת, ואנשים אָיִן. גדודים אחרים לגמרי היו לנו, אִלו עבדו כל בעלי־העצות שם, בגדודים, כמוך. אני זוכר אותך עוד מימי אויסטֶרליץ… זכֹר אזכֹּר, עם הדגל, זוכר אני, – אמר קוּטוּזוב, ואדמימות מתוך שמחה נראתה על פני הנסיך אנדרי לזֵכר אויסטֶרליץ.

קוּטוּזוב משך אותו בידו אליו וַיַּגש לו את לחיו, ושוב ראה הנסיך אנדרי דמעות בעיני הזקן. אמנם ידע הנסיך אנדרי, כי קוּטוּזוב היה נוח להוריד דמעה וכי הוא מראה לו סִמני־חִבּה ומביע צער על פּרידתו, בחפצו להראות השתתפות באֶבלו, ובכל־זאת הרגיש הנסיך אנדרי שמחה וגאוה בהזכירו את מעשהו באויסטֶרליץ.

– לך לדרכך ויהי אלהים עמך. ידעתי, כי דרכך דרך־כבוד. – הוא שתק רגע. – הצטערתי על כי לא היית עמי בבוקרשט: הֻצרכתי לשלוח. – ומענין לענין החל קוּטוּזוב לדבר על־אודות מלחמת טורקיה והשלום, שנעשׂה עִמה. – הרבה הוכיחו אותי גם על המלחמה גם על השלום… והכֹּל נהיָה בזמנו. הכֹּל בא בשעה הנכונה למי שיודע להמתין, – אמר צרפתית. – גם שם היו יועצים לא פחות מבזה… – הוסיף בענין בעלי־העצות, אשר הגה בהם, כפי הנראה, לא מעט. – הוי היועצים הללו! אִלו שמענו לכֻלם, לא היינו עושים שלום שם בטורקיה וגם לא היינו גומרים את המלחמה. ממהרים הם תמיד, והכֹּל נמשך מתוך מהירות יתרה. אִלו לא מת קַמֶּנסקי, היה אובֵד. בשלשים אלף איש הרעיש מבצרים. ללכֹּד מבצר לא דבר קשה הוא, קשה לגמֹר מלחמה בנצחון. אך בעבור זה נחוץ לא להרעיש ולהשׂתּער, נחוצים אֹרֶך־רוח וזמן. קַמֶּנסקי שלח אנשי־צבא לעלות על רוּשׁצוּק, ואני אך שני אלה (אֹרך־רוח וזמן) שלחתי ולכדתי מבצרים יותר מִקַּמֶּנסקי והֶאֱכַלְתִּי את הטורקים בשׂר־סוסים. – באמרו זאת הניע בראשו. – וגם הצרפתים עתידים, האמינה לִדבָרִי, – אמר קוּטוּזוב בהתרגשו ויספֹּק על לבו – לאכול בשר־סוסים. – ושוב התחילו עיניו נוצצות מדמעה.

– אף־על־פי־כן הלא נצטרך לקבל קְרָב? – אמר הנסיך אנדרי.

– נצטרך, אם הכֹּל יבקשו זאת; אין מה לעשות… אבל האמינה לי, מחמדי: אין חזק משני הגבּורים האלה, מאֹרֶך־רוח ומזמן; הם יעשו ויוכלו הכּל. אבל בעלי־העצות אינם שומעים באֹזן הזאת, זאת היא הרעה. יש רוצים ויש ממאנים. ומה לנו לעשות? – שאל, כפי הנראה, על־מנת לשמוע תשובה, – כן הוא, ומה תצַוֶּה לעשות? – שאל שנית, ועיניו נוצצו והביעו הסתכלות וערמה. – אני אֹמר לך מה לעשות, – אָמר, באשר לא ענהו הנסיך אנדרי דבר. – אני אֹמַר לך מה לעשות ומה אני עתיד לעשות. “בשעת ספקנות, יקירי, התאפק”, – אמר את הפתגם הצרפתי אחרי שתיקה קצרה בדִבּור ממֻשך. – שלום לך, אפוא; זכור, כי בכל נפשי אני שֻׁתָּף לך באֶבלך וכי לך אני לא הוד נעלה, לא נסיך ולא המצביא הראשי, כי־אם אב אני לך. אם תצטרך לדבר, פּנֵה אלי בעצמי. שלום לך, מחמדי!

עוד פעם אחת חִבּק לו וישק לו. ובטרם עוד הספיק הנסיך אנדרי לצאת מפתח החדר, נאנח קוּטוּזוב אנחה מרגעת וחזר לקרֹא את הרומַן מאת מַדַּם זַ’נליס Las chevaliers du Cygne אשר לא גמר עוד.

כיצד ומאיזה טעם, לא היה הנסיך אנדרי יכול לבאר בשום אֹפן, אבל כך היה מעשה; אחרי בואו הפעם לפני קוטוזוב שב אל גדודו נרגע על־דבר מהלך הענינים ועל־דבר האיש, אשר נמסרה הנהגתם בידו. במדה שנתברר לו, עד כמה אין כל דעה פרטית באותו זקן, שלפי הנראה, לא נשארו בו אלא מנהגי התלהבות, ותחת השׂכל (המחַלק את המעשים למיניהם ובא לידי מסקנות) נשאר בו אך הכשרון להסתכל במנוחה במהלך המעשים, בה במדה הֻבטח, שהכֹּל יהיה כראוי. "הוא לא יתן מאומה משלו. הוא לא ימציא מאומה, לא יתחיל בשום דבר, – אמר הנסיך אנדרי בלבו, – אבל יקשיב וישמע הכֹּל, יזכֹּר הכֹּל, יסַדר הכֹּל כראוי, לא יפריע כל מה שיש בו תועלת ולא יתן לעשות מה שיוכל להזיק. הוא מבין, שיש דבר חזק ואמיץ מרצונו, – והוא מַהלך המקרים, אשר לא יֵט מדרכו; והוא יודע לראות את המקרים, יודע להבין את ערכם, ומפני ערכם זה הוא יודע להסתלק מהשתתפות במעשים, לבטל את רצונו הפרטי, בזמן שהוא נוטה לדרך אחרת. והעִקר, – הוסיף הנסיך אנדרי לדַבּר אל לבו, – שבשבילו אני מאמין לו, הוא מה שהוא רוסי, אף־על־פי שהוא קורא את סִפורהּ של זַ’נליס ומשתמש בפתגמים צרפתיים; מה שקולו התחיל רועד באמרו: “עד היכן הביאו!” ומה שהתחיל בוכה באמרו, שהוא “עתיד להאכילם בשר־סוסים”.

על הרגש הזה, שבמדרגות שונות היה משֻׁתּף לכֹּל, נוסדה אותה האחדות וההסכמה הכללית, שנראתה בכל מקום לבחירת קוטוזוב, שנבחר למצביא ראשי בתור מרֻצֶּה לעם ולא על־פי חשבונות חצרניים.

יז    🔗

אחרי יציאתו של הקיסר ממוסקבה חזרו החיים המוסקבאיים לסִדרם הקוֹדֵם, ומהלך החיים האלה היה כל־כך כנהוג, שקשה היה לזכור את ימי החגיגה וההתלהבות הפטריוטית, שעברו זה מעט, וקשה היה להאמין, שרוסיה שרויה באמת בסכנה ושחברי הקלובּ האנגלי הם גם בנים לארץ־מולדתם, הנכונים להקריב כל קרבן בעדה. הדבר האחד, אשר הזכיר את ההתלהבות הפטריוטית הכללית, שנראתה בימי ישיבת הקיסר במוסקבה, היה דרישת נִדבוֹת נפשות וכסף, והנדָבות האלה כְּשֶׁנִּתְּנוּ לבשו מיד צורה רשמית קבועה על־פי חֻקים ונראו כמעשים שאי־אפשר בלעדיהם.

כאשר קרב האויב הלוך וקרוב אל מוסקבה, לא רק לא החֵלו המוסקבאים לשׂים לבבם יותר על מצבם, כי־אם להפך, עוד נעשתה דעתם קלה מִקֹּדם־לזה, כדרכם של בני־אדם בכל עת, בראותם סכנה גדולה הולכת וקרֵבה אליהם. בכל שעה שסכנה מתרגשת לבוא על אדם, מדברים בקִרבּו שני קולות חזקים שָׁוים זה לזה בכֹחם: האחד מדַבּר תמיד בהַשׂכּל ומבאר, כי ראוי לאדם לעַיֵּן בעצם דבַר הסכנה ולבקש תחבולות מסֻגָּלות להִנָּצל מפניה; והשני מדבּר ביתר הַשְׂכֵּל, כי קשה ומכאיב הרבה מאד להרהר בסכנה, בשעה שלראות הכֹּל מראש ולהִנָּצל ממהלכו הכללי של הענין לא בידי אדם הוא, וכי על־כן מוטב להתעלם מן הרעה בטרם תבוא ולהרהר במה שינעם לאדם. ביחידות מקשיב האדם על־פי רֹב לַקול הראשון, ובַצבור – לקול האחרון. וכך היה גם בעת ההיא בבני־מוסקבה. זה ימים רבים לא התעלסו במוסקבה כמו בשנה ההיא.

הודעותיו של רַסטוֹפּצ’ין, שבראשן היו צורות בית־יין־דגן ומוזג ועירוני מוסקבאי בשם קַרפּוּשקה צִי’גִירִין, “שהיה מן החלוצים ובשמעו בברכים כושלות מכוס מיֻתֶּרת שהביא אל קרבו, שבּונַפַּרט אומר לעלות על מוסקבה, כָּעס כעס גדול ויגדף גדופים נתעבים את כל הצרפתים ויצא מבית־היין וידַבּר אל העם הנקהל תחת הנשר” – ההודעות האלה נקראו והיו דנים בהן, כשם שהיו דנים בחרוזיו האחרונים של וַסי’לי לבוביץ' פושקין¹⁶.

בקלובּ היו נאספים בחדר זָוִיתִי לקרֹא את ההודעות האלה, ומקצת הנאספים מצאו נחת בַּמַּהֲתלות, שנאמרו בשם קַרפּוּשקה על הצרפתים, כי “מכּרוּב יתנפחו, מִמִּקְפָּה יתפקעו ומציר־ירקות יֵחָנקו, כי כֻלם נַנסים, וכי אשה אחת תהדֹף שלשה מהם בקלשון שבידה”. מקצתם גִּנּוּ את הטון הזה ואמרו, כי אין זה אלא דברים חסרי־טעם ונבערים. בחבורות כאלה סִפּרו, כי רַסטוֹפּצ’ין שִׁלַּח ממוסקבה את הַגֵּרים הצרפתים וגם את כל בני הארצות האחרות; אבל בעִקרו של דבר לא נתכַּונו אלא לִשְׁנות את דברי־הלצון, שאמר רַסטופּצ’ין בשַׁלחו אותם. את הַגֵּרים ההם שלחו בספינה לניז’ני, ורַסטופּצין אמר להם: ¹⁷Rentrez en vous même, entrez dans la barque et n’en faites pas une barque de Charon. עוד ספרו, שכבר הוציאו ממוסקבה את כל בתי־הפקֻדות, ועל זה הוסיפו את דבַר לצונו של שִׁינְשִׁין, שגם בגלל זה לבד חַיֶּבת מוסקבה להודות לנפוליון. עוד סִפּרו, כי גדודו של מַמוֹנטוֹב יעלה לו בשמונה מאות אלף; כי בֶּזְאוּחוֹב הוציא עוד יותר על חלוציו; אך כי מעֻלה מכֹּל במעשהו של בֶּזְאוּחוֹב הוא מה שהוא בעצמו ילבש מעיל צבאי וירכב בראש־גדודו ולא יטול כל שְׂכַר־מקומות מן האנשים, שיביטו אליו באותה שעה.

– אינכם נושאים פני איש, – אמרה ז’ילי דרֻבֶּצקַיה, בצָברה ובכַוצהּ באצבעותיה הדקות, המכֻסות טבעות, חבילה קטנה של כתיתים.

ז’ילי נָכונה לצאת ביום השני ממוסקבה וערכה נשף־פּרידה.

– בֶּזְאוּחוֹב est ridicule (מגֻחך), אבל טוב הוא ונוח לבריות כל־כך. ואיזה עֹנג הוא להיות כל־כך caustique (בעל לשון־הרע)?

– קנַס! – אמר איש צעיר בלבוש מעיל־חלוצים, אשר קראה לו ז’ילי mon chevalier (פָּרָשִׁי) ואשר נסע עמה יחד לניז’ני.

בחבורת ז’ילי וכן בהרבה חבורות במוסקבה היה לחֹק לדַבּר אך רוסית, ומי שטעה והשמיע מלה צרפתית בפיו היה משלם קנַס לוַעד־הנדבות.

– עוד קנס על גַליציזמוס, – אמר סופר רוסי, שנמצא שם בחדר־האורחים. – “עֹנג להיות” לא לשון־רוסים הוא.

– אינך נושא פני איש, – הוסיפה ז’ילי לדַבּר אל החלוץ, בלי שים לב להערת הסופר. במלת caustique חטאתי, – אמרה ז’ילי – ואני משלמת, אבל בעד העֹנג לאמר לך את האמת אני נכונה לשלם עוד יותר; על גַליציזמים אינני אחראית, – אמרה אל הסופר: – אין לי לא מעות ולא פנאי, כמו שיש לו לנסיך גוֹלִיצין, כדי לשׂכּור מורה וללמוד לשון־רוסיה. והנה גם הוא Quand on… (כְּשֶׁ…) לא, לא, – פנתה אל החלוץ, – לא תתפְשֵׂני הפעם. כשמדברים בשמש רואים את קרני־אורו, – אמרה בעלת־הבית בצחוק חִבּה אל פּיֶר. – ברגע זה דִבַּרנו בך, – אמרה ז’ילי בשפת־השקר השגורה בפי נשים כבודות. – אמרנו, כי גדודך ייטב בודאי מגדודו של מַמוֹנטוֹב.

– אל־נא תדברי אלי על־אודות גדודי, – ענה פּיֶר בנשקו לה על־גב ידה וישב אצלה. – כל־כך היה עלי למשׂא.

– הלא בודאי תצביא אותו בעצמך? – אמרה ז’ילי והציצה בערמה ובגִחוך על החלוץ.

במעמדו של פּיֶר לא היה החלוץ עוד caustique כל־כך, ובפניו הבְּעָה תמיהה על חיוכהּ של ז’ילי. בכל טרדת רעיוניו וטוּב־לבו של פּיֶר היה מראהו משבית כרגע כל נסיון להתל בו בפניו.

– לא, – ענה פּיֶר בצחוק והסתכל בגוִיתו הגדולה והעבה. – כי יֵקַל לצרפתים יותר מהראוי לירות בלי־החטיא. גם ירא אני, פן לא אמצא מושב לי על סוס.

בין האנשים, שהיו חֹמר לשיחה בחבורת ז’ילי בערב ההוא, נזכרו גם הרוסטובים.

– עסקיהם, לפי הנשמע, רעים מאוד, – אמרה ז’ילי. – והגרף בעצמו חֲסַר־דֵּעַ בעסקים. הרַזוּמוֹבסקים רצו לקנות את ביתו ואת אחֻזתו הסמוכה למוסקבה, והדבר הולך ונמשָׁך. מַרבּה הוא במחיר.

– לא, כמדֻמֶּה שבימים האלה תִגָּמֵר המכירה, – אמר אחד מבני־החבורה. – אף־על־פי שאִוֶּלת היא לקנות עתה דבר במוסקבה.

– מפני מה? – אמרה ז’ילי. – וכי תעלה על דעתך, שמוסקבה בסכנה?

– ומפני־מה אַתּ יוצאת?

– אני? שאֵלה משֻׁנָּה. אני נוסעת מפני… מפני שהכֹּל נוסעים; ומלבד זאת – אינני לא יַ’נָּה ד’אַרְק ולא אֲמַזּוֹנָה.

– כן, כן. הבי־נא עוד סמרטוטים קטנים.

– אם ישכיל בהנהגת עסקיו, יוכל לשלם את כל חובותיו, – הוסיף החלוץ על־אודות רוסטוב.

– זקן טוב הוא, אבל דל מאד. ולמה הם יושבים פה ימים רבים כל־כך? זה זמן רב שרָצו לנסוע אל הכפר. נַטַּלִּי, כמדֻמה לי, בריאה עתה? – שאלה ז’ילי את פּיֶר בבת־צחוק של ערמה.

– הם מחַכּים לַבֵּן הצעיר, – אמר פּיֶר. – הוא נכנס לחֶבֶר הקוֹזַקים של אוֹבּוֹלֶנסקי ונסע לבּיֶלַּיה־צֶרקוֹב. שם מסתדר גדוד. ועתה העבירוהו אל גדודי, והם מחַכּים לו בכל יום. הגרַף רצה לנסוע זה כבר, אך הגרפינה לא תאבה לצאת ממוסקבה, בטרם יבוא בנם.

– שִׁלשום ראיתי אותם בבית האַרְחַרוֹבים. נַטַּלִּי חזרה ליָפיהּ ולשמחת־לבה. היא שָׁרָה רומַנס. יש אנשים, שהכֹּל עובר אצלם על־נקלה.

– מה עובר? – שאל פּיֶר בתרעומות.

ז’ילי צחקה צחוק קל.

– דע לך, אדוני הגרַף, שפרשׁים כמוך אינם מצוּים אלא בספוריה של מַדַּם סוּזַא.

– איזה פרש? מפני־מה? – שאל פּיֶר והתאדם.

– חדל־לך, גרַף יקר, מוסקבה כֻלה יודעת זאת. אני מתפלאה עליך, בהן־צדק שלי, – אמרה ז’ילי צרפתית.

– קנס! קנס! – קרא החלוץ.

– טוב אפוא. אי־אפשר לדַבּר; משעמם הוא מאד.

– מה יודעת מוסקבה כֻלה? – אמר פּיֶר בקומו בזעף.

– חדל־לך, גרַף. ידעת!

– אינני יודע מאומה, – אמר פּיֶר.

– ידעתי, כי התהלכת בידידות עם נַטַּלִּי ועל־כן… לא, אני קרובה תמיד יותר לויֶרה. ויֶרה היקרה הזאת – גמרה צרפתית.

– לא, מַדַּם, – הוסיף פּיֶר בתרעומות. – לא קבלתי עלי כלל תפקיד של פרש לרוסטובה, וזה כחֹדש ימים לא הייתי בביתם. אבל אינני מבין אכזריות זו…

– מי שמצטדק מלמד חובה על עצמו (משל צרפתי ידוע) – אמרה ז’ילי בבת־צחוק ונענעה כתיתים בידיה, וכדי שתצא מִשׂיחה זו כמנצחת, עברה מיד אל ענין אחר. – הנה נודע לי היום, כי מַרִי בולקונסקיה האֻמללה באה אתמול למוסקבה. הלא שמעתם, כי אביה מת עליה?

– האמנם! איפה היא? חפץ אני מאד לראותה, – אמר פּיֶר.

– תמול ישבתי עמה כל הערב. היום או מחר בבֹּקר היא נוסעת עם בן־אחיה אל אחֻזתם הסמוכה לָעיר.

– ומה, השלום לה? – אמר פּיֶר.

– אין דבר, עצובה היא. אך הידעת, מי הציל אותה? רומַן שלם הוא. ניקולַי רוּסטוב. קושרים סַבּוּהָ, חשבו להרגה, פצעו את אנשיה. והוא קם ויושיעהּ…

– עוד רומַן אחד, – אמר החלוץ. – אכן המנוסה הכללית הזאת לא נבראה אלא כדי שתהיינה כל העלמות הזקנות לאנשים. קַטִּיש – אחת, הנסיכית בולקונסקיה – שתים.

– דע־לך, שאני חושבת באמת, שהיא un petit peu amoureuse du jeune homme (אוהבת קצת את האיש הצעיר הזה).

– קנס! קנס! קנס!

– אך כיצד אֹמַר זאת רוסית?

יח    🔗

בשוב פּיֶר לביתו, נִתּנו לו שתי הודעות של רַסטופּצ’ין, שהובאו ביום ההוא.

בראשונה נאמר, כי השמועה, שהגרַף רַסטופּצ’ין אסר את היציאה ממוסקבה, איננה נכונה, וכי, להֶפך, שָׂמֵחַ הוא הגרַף רַסטופּצ’ין, שהגבירות ונשי־הסוחרים יוצאות ממוסקבה. “תמעט החרָדה, תמעַטנה החדשות, – נאמר בהודעה, אבל אחראי אני בחיי, כי אותו רשע לא יהיה במוסקבה”. המלים האלה הראו לדעת את פּיֶר בפעם הראשונה, כי אמנם בוא יבואו הצרפתים למוסקבה. בהודעה השניה נאמר, כי מעוננו הראשי בויַזמה, כי הגרַף וִיטהֶנשטֵין גבר על הצרפתים, אבל מפני שרבים מבני־העיר מבקשים להזדַין, נכונו כלי־זין אלה בעדם בבית־הנשק: חֲרָבות, אקדחים, רוֹבים, ובזוֹל ינתנו לבני־העיר. סגנון ההודעות האלה היה לא כל־כך בדחני כבשיחות צ’ינגירין שבהודעות הקוֹדמוֹת. פּיֶר התחיל דואג אחרי קראוֹ את ההודעות האלה. הֻברר לו, שהעננה הנוראה, אשר חפץ בה וחִכּה לה בתאות־נפש ואשר עם זה הפילה עליו גם אימה גדולה, הקריבה לבוא.

“הַאֶכָּנס לצבא ואסע אל המערכה, אם אחכה לאחרית דבר?” – שאל פּיֶר בלבו בפעם המאה. ויקח את כרך־הקלפים, אשר היה לפניו על השלחן, וַיָּחל לערוך פַּסיַנס.

– אם יעלה יפה פַּסיַנס זה, – אמר אל לבו בהחזיקו בידו את כרך־הקלפים, אחרי טָרפוֹ אותם, ובנשאו עיניו למעלה, – אם יעלה, הרי זה אות… איזה אות?…

הוא לא הספיק להחליט, איזה אות הוא, ומאחרי דלת חדרו נשמע קול הנסיכית הבכירה בשָׁאֳלָהּ, אם אפשר להִכָּנס.

– זה יהיה לי האות, כי עלי לנסוע אל המערכה, – סִיֵּם פּיֶר דבריו אל לבו. – בֹּאי, בֹּאי, – הוסיף בפנותו אל הנסיכית.

(רק הנסיכית הבכירה בעלת הַמָּתְנַיִם הארֻכּים והפנים המאֻבָּנים ישבה עוד בבית פּיֶר; שתי הצעירות נִשְׂאוּ לאנשים).

– סלח־נא לי, שאֵרי, כי נכנסתי אצלך, – אמרה בקול תרעומות ומבוכה. – הלא צריך להחליט דבר. מה תהי עלינו? הכֹּל יוצאים ממוסקבה, והעם מתקַשר. ועל־מה אנחנו נשארים?

– להפך, הכֹּל, כמדֻמה לי, אך טוב, שאֵרָתִי, – אמר פּיֶר בסגנון הלגלוגי, אשר הֻרגל לבו בדבּרוֹ עם הנסיכית, מתוך בַּישנותו שהיה בוש בתפקיד איש־חסד שהוטל עליו.

– כן, אך טוב… רֹב טובה הוא זה! היום ספּרה לי וַרוַרה איבַנובנה את הגדולות, אשר יעשו צבאותינו. אכן יש לנו במה להתפּאר. גם העם קָשַׁר כֻּלו, חדלו לשמוע: נַעֲרָתִי גם היא החלה לדַבּר עַזּוֹת. עוד מעט ויחלו גם להכּותנו. אי־אפשר לעבור בחוצות. והעִקר – הלא היום או מחר יבואו הצרפתים, ומה לנו להמתין? אחת אשאל מאתך, שאֵרי, – אמרה הנסיכית, – צַו־נא להובילני לפטרבורג: אמור עלי מה שתאמר, ואני אינני יכולה לחיות תחת שלטונו של בּוֹנַפַּרט.

– אבל רב לך, שאֵרָתִי, מאין אַתּ שואבת את ידיעותיך? להפך…

– אני לא אכּנע מפני נפוליון שלכם. אחרים יעשו להם כטוב בעיניהם… אם אתה אינך רוצה לעשות זאת…

– עשׂה אעשׂה, כרגע אצווה…

הנסיכית הצטערה, כפי הנראה, על כי לא היה לה על מי לכעוס; ותשב לה על כסא בשׂפתים לוחשות.

– אבל אומרים לך דברים אשר לא כן, – אמר פּיֶר. – העיר שוקטת ואין כל סכנה. ברגע זה קראתי… – ופיֶר הראה לה את ההודעות. – הגרַף כותב, כי הוא אחראי בחייו, שלא יבוא האויב למוסקבה.

– הוי, אותו הגרַף שלכם, – אמרה הנסיכית בזעם, – חָנֵף הוא, איש־חמס, בעצמו הביא את העם לידי קשׁר. האם לא הוא כתב בהודעותיו הטפשיות, כי יהיה מי שיהיה אחֹז בקוֻצותיו וּסְחָבֵהו אל השוטרים (ומה נבער הדבר!). אשר יאחז, הוא אומר, לו כבוד ותהלה. עתה זה פריו. וַרְוַרה איבַנובנה אמרה, כי עוד מעט וַהֲרָגוּהָ על כי התחילה מדברת צרפתית…

– אבל כל זה רק… אַתּ מדקדקת יותר מדַי. – אמר פּיֶר וַיָּחל לערוך את הַפּסיַנס.

אף־על־פי שהפַּסיַנס עלה יפה, לא נסע פּיֶר אל המערכה, כי־אם נשאר במוסקבה, שנתרוקנה מיושביה, ולא חדל להיות כל היום דואג, מפקפק, מפחד וגם שָׂמֵחַ בלבו לקראת איזה דבר נורא ואָיֹם.

ביום השני נסעה לה הנסיכית בערב, ואל פּיֶר בא סוכנו הראשי והודיע לו, כי אין למצֹא את הכסף הדרוש להלבשת גדודו, אם לא ימכרו אחת מאחֻזותיו. בכלל הסביר הסוכן הכללי לפיֶר, כי כל מעשיו אלה בענין הגדוד עתידים לרוששו. פּיֶר שמע דבריו ובכבֵדות הסתיר את חִיּוּכו.

– מכור אפוא, – אמר פּיֶר. – ומה אעשה; לא אוכל לשוב עָתָּה.

במדה שהוּרע מצב כל העסקים, וביחוד מצב עסקיו, בה במדה היה נעים לו יותר, בה במדה הֻברר לו יותר, כי המהפֵּכָה, שחִכּה לה, קרובה לבוא. לא היה בעיר עוד כמעט איש ממיֻדָּעיו. ז’ילי יצאה, הנסיכית מריה יצאה. מהקרובים לו ביותר נשארו אך הרוסטובים לבדם, ואליהם לא היה בא.

ביום ההוא נסע פּיֶר לשם שעשועים אל הכפר ווֹרוֹנצוֹבוֹ לראות את הכדור הפורח הגדול, שבנה שם לֶפִּיךְ להכחיד את האויב, ואת הכדור למבחן, שהיו עתידים להפריח למחר. הכדור הזה עוד לא נגמר; אך הוא נבנָה, כפי שנודע לפיֶר, ברצונו של הקיסר. הקיסר כתב לַגרף רַסטופּצ’ין על־אודות הכדור הזה את הדברים האלה (צרפתית):

"כאשר אך יַשלים לֶפִּיךְ את מלאכתו, הָכינה לסירתו אנשים אֱמוּנים ונבונים ושלַח רָץ אל הגנרל קוּטוּזוב להגיד לו. אני כבר הודעתי לו על־אודות הדבר הזה.

“העירה־נא את לֶפּיךְ, כי ישית לבו היטב לַמָּקום, אשר יֵרד בו בפּעם הראשונה, לבלתי שגות ולבלתי נִפֹּל בידי האויב. נחוץ שיחַשֵׁב את נסיעותיו על־פי נסיעות המצביא הראשי”.

בשובו הביתה מִווֹרוֹנצוֹבוֹ ובעברו במישור בּוֹלוֹטנַיה ראה פּיֶר המון־עם על־יד מקום־הַהֲרֵגָה, ויעמוד וירד מעל המרכבה. שם הֻלְקָה טבּח צרפתי, שיצא חַיב על מעשה־רִגול. ההלקאה זה אך נגמרה, והתַּלין התּיר מעל ספסל־הלוקים איש בריא נאנק במרירות, בעל פאות־זקן אדֻמות, באנפילאות כחֻלות ובחָזִיָּה ירֻקה. שם עמד עוד חוטא אחד, איש רזה וחִוֵּר. שניהם היו צרפתים על־פי מראיהם. בפנים נבהלים ומצֵרִים, שנדמו לפניו של הצרפתי הרזה ההוא, נדחק פּיֶר ועבר בתוך ההמון.

– מה זאת? מי? על־מה? – שאל פּיֶר.

אך ההמון – של פקידים, עירונים, סוחרים, אִכּרים ונשים לבושות אדרות ארֻכּות וקצרות – שׂם עיניו ולבו כל־כך אל הנעשׂה במקום־הַהֲרֵגָה, שאיש מהעומדים שם לא ענהו דבר. האיש הבריא קם וַיָּנע כתפיו בזעף ובחפצו, לפי־הנראה, להתנהג באֹמץ־לב החל לתקן על עצמו את החזיה; אך פתאֹם רעדו שׂפתיו וַיָּחל לבכות בחֵמה על נפשו, כדרך שאנשים גדולים סַנגוִיניים בוכים. העומדים התחילו מדַבּרים בקול רם, כדי לכבוש רחמיהם, כן נדמה לפיֶר.

– טַבּח לאחד הנסיכים…

– ומה, מוּסיוּ, הַצִּיר הרוסי חָמֵץ הוא, כנראה, לצרפתי… הַשִּׁנים קהו? – אמר פקיד כְּווּץ־פנים, שעמד אצל פּיֶר, בשעה שהצרפתי התחיל בוכה.

הפקיד פנה כה וכה, לראות בודאי, עד כמה מצאה מַהֲתַלָּתוֹ חן בעיני השומעים. אחדים צחקו, ואחדים הוסיפו להביט בחרדה אל התלין, אשר הפשיט את החוטא השני את בגדיו.

פּיֶר נָשם בחזקה באפו ויקמט פניו, ובפנותו בחפָּזון שב וַיֵּלך אל המרכבה, ובלכתו ובעלותו על המרכבה לא חדל לבַטא דברים אל לבו. בדרך נזדעזע וגער פעמים אחדות בקול גדול כל־כך, שהרַכָּב שאל אותו:

– מה תצַוֶּה, אדוני?

– אנה אפוא אתה נוסע? – נתן פּיֶר בקולו על הרַכָּב, בבואו לרחוב לוּבּיַנקה.

– אל המצביא הראשי צוית, – ענה הרכּב.

– טִפּש! בהמה! – גִדף פּיֶר את רכבו בקול־צעקה מה שלא היה רגיל כלל. – הביתה צויתי לנסוע; מַהֲרָה אפוא, בּול־עץ. עוד היום עלי לצאת, אמר פּיֶר ברהיטה אל עצמו.

למראה הצרפתי הַמֻּלקה וההמון, שהקיף את מקום־ההרגה, החליט פּיֶר החלטה גמורה כל־כך, שאי־אפשר לו להִשָּׁאר עוד במוסקבה ושהוא נוסע בעצם היום הזה אל המערכה, שנדמה לו, שכבר הגיד זאת לרַכָּבו או שהרַכָּב היה חַיָּב לדעת זאת מאליו.

בבואו לביתו צִוָּה את יֶבְסְטַפְיֶבִיץ' רַכָּבו – אדם יודע הכֹּל, משׂכיל בכל מלאכה ונודע לכל בני מוסקבה – ואמר לו, כי בלילה יסע למוֹזַ’יְסְק אל החיל וכי שמה יש לשלוח לו את סוסיו העומדים לרכיבה. כל זה לא היה יכול להֵעָשות ביום אחד, ועל־כן הֻזקק פיֶר, על־פי מה שהסביר לו יֶבסטַפיֶביץ', לדחות את נסיעתו ליום השני, למען תַּספֵקנה העגלות לצאת לדרך.

בעשרים לחֹדש (אוגוסט) טהרו השמים אחרי הסגריר, ובעצם היום ההוא אחרי לחם־הצהרים יצא פּיֶר ממוסקבה. בלילה, בשעת החלפת הסוסים בפֶּרחוּשְׁקוֹב, שמע פיֶר, כי קרָב גדול היה בלילה ההוא. אנשי המקום סִפּרו, כי רעדה האדמה, שם, בפֶּרחוּשקוֹב, מהַיְריות. על שאלות פּיֶר, מי גבר בקרָב, לא יכֹל איש להשׁיב לו (זה היה הקרָב שבארבעה ועשרים יום על־יד שֶוַּרְדִּינוֹ). לפנות־בֹּקר קָרַב פּיֶר אל מוזַ’יסק.

כל בתי מוֹזַ’יסק מלאו אנשי־צבא, ובאכסניה, אשר קִדמו בה פני פּיֶר מנהיג סוסיו ורַכָּבו, לא היה מקום לו בחדרים: כל הבית היה מלא אופיצרים.

במוזַ’יסק ובסביבֶיה עמדו ועברו צבאות בכל מקום. קוֹזַקּים, רַגְלים, רוכבי־סוסים, עגלות, תֵּבות וכלי־תותח נראו מכל עֲבָרים. פּיֶר נחפז לנסוע הלאה מהר, וכאשר הוסיף להתרחק ממוסקבה ולהִכָּנס למעמקי יַם־הצבאות הזה, כן גברה בו סערת־לבו יחד עם רגש־שמחה חדש, אשר לא היה בו עד כֹּה מימיו. הרגש הזה היה דומה למַה שהרגיש בהיכל סלוֹבּוֹדסקי בשעת ביאת הקיסר – רגש נחיצות להתחיל באיזה דבר ולהקריב איזה קרבן. הוא התענג על נֹעם רגש ההכרה, שכּל אֹשֶר בני־האדם – מנעמי החיים, עֹשר ונכסים וגם החיים בעצמם – הבל־הבלים הוא, שנעים לאדם להשליכו אחרי גֵווֹ בהשׁוָאה לאיזה דבר… לאיזה דבר לא יכֹל פּיֶר לדעת בעצמו וגם לא השתּדל לבאר לעצמו, למי ועל מה יפה בעיניו להקריב הכֹּל. לא העסיקה אותו השאלה, בשביל מה הוא חפץ להקריב קרבן, אבל ההקרבה בעצמה היתה רגש־שמחה חדש לו.

יט    🔗

בארבעה ועשרים יום (באוגוסט) היה הקרָב אצל מצוּרַת שֶׁוַּרְדִּינוֹ, בעשרים וחמשה לא יָרוּ אפילו פעם אחת לא מזה ולא מזה, ובעשרים וששה היה הקרָב הבּוֹרוֹדִינָאי.

בשביל מה וכיצד הועידו ויצאו לַקרָבות על־יד שֶׁוַּרְדִּינוֹ ובורודינוֹ? בשביל מה נערך הקרָב הבורודינאי? לא היה בו אפילו טעם כל־שהוא לא לצרפתים ולא לרוסים. תוצאתו הקרובה היתה בפֹעל ובהכרח: לרוסים – שנתקרבנו לאבדן מוסקבה (וזה היה נורא בעינינו יותר מכּל צרה שבעולם) ולצרפתים – שנתקרבו לאבדן חֵילם (מה שהיה נורא בעיניהם גם הם יותר מכל צרה שבעולם). תוצאה זאת היתה גלויה מראש, ואף־על־פי־כן הועיד נפוליון לַקרָב הזה, וקוּטוּזוב הואיל לצאת לקראתו.

אִלו היו שרי־הצבא מתנהגים על־פי הוראות הַשֵּׂכל, כמדֻמֶּה, שהיה נפוליון זקוק לראות בבֵרור, שבהרחיקו ללכת כאלפים תחום ובערכוֹ קרָב באפשרות קרובה לאַבֵּד רביעית חילו, הלך על־מנת לנפּול בלי־קום; וכן היה קוּטוּזוב זקוק לחשוב, שבצאתו לקרָב זה בסכנה קרובה גם לו לאַבֵּד רביעית חילו, הוא מסגיר בלי־ספק את מוסקבה. לקוּטוּזוב היה דבר זה ברור כחשבון מדֻיָּק, כשם שברור במשׂחק־הַפְּסִפַּסִּים, בזמן שאני חסר פְּסִפָּס אחד, שאם אהיה הולך ומחליף אחד באחד אֲנֻצַּח בלי כל־ספק, ועל־כן אין לי להחליף.

בזמן שלמתנגדי ששה־עשר פּסִפּסים ולי ארבעה־עשר, אני חלש ממנו אך בחלק אחד משמונה; וכשאחליף שלשה עשר פּסִפּסים, יחזק ממני שלש פעמים.

עד הקרָב בבורודינוֹ היו צבאותינו נגד צבאות צרפת שקולים בקֵרוב כחמשה נגד ששה, ואחרי הקרָב – כאחד נגד שנים, כלומר: לפני הקרָב מאת אלף נגד מאה ועשרים אלף, ואחריו – חמשים אלף נגד מאת אלף. ואף־על־פי־כן קִבּל קוטוזוב הפּקח והמנֻסֶּה את הקרָב. ונפוליון המכֻנה שׂר־צבא גאוני הועיד לקרָב, אשר אִבֵּד בו את רביעית חילו ומתח עוד יותר את שורתו. אם יאמרו, כי חשב, שבלכדו את מוסקבה ישׂים קץ למלחמה, כאשר עשה בלכדו את וִינה, יש הרבה ראיות לסתור סברה זאת. הסטוריוניו של נפוליון מספרים בעצמם, כי עוד בצאתו מסמולנסק רצה להתעכב, כי ידע את הסכנה שבמצב שורתו הארֻכּה וידע, שלכידת מוסקבה לא תהי אחרית המלחמה, כי ראה בסמולנסק, באיזה מצב נמסרו לו ערי רוסיה, ועל הודעותיו, שהודיע פּעמים אחדות, שהוא רוצה להִכָּנס בדברי־שלום, לא הוּשב לו דבר.

בקריאה ובהסכמה לקרָב הבּוֹרוֹדינָאי עשו קוטוזוב ונפוליון מה שעשו לא בדעת ולא בחשבון, אך ההסטוריונים בפלפוליהם הביאו ראיות אחרי־כן על־פי המעשים שהיו, עד כמה הפליאו שרי־צבאותיהם לראות מראש ולחבּל תחבולות; בשעה שבאמת היו שרי־הצבאות משֻׁעבּדים ונכנעים בלי־חשבון במעשיהם יותר מכל שאר כלי־החפץ לדברים העומדים ברומו של עולם.

הקדמונים הניחו אחריהם שירי־גבורים, שעל־פּיהם רק הגבורים הם כל־עִקר תּכנהּ של ההסטוריה, ואנחנו גם היום עוד לא הֻרגלנו להבין, שבימינו, ימי בני־אדם פשוטים, אין כל טעם בהסטוריה ממין זה.

גם על השאלה השניה – כיצד נערכו הקרָב הבורודינָאי והקרָב הַשֶּׁוַּרדינאי הקודֵם לו – יש תשובה ברורה מאד וידועה לכֹּל, שכֻּלהּ חזון־שוא. כל ההסטוריונים מתארים את המעשה כך:

החיל הרוסי בהִסּוגו מסמולֶנסק בקש לו את הפוזיציה היותר טובה לקרָב גֶנֶרַלי, ופוזיציה כזאת נמצאה לו על־יד בּוֹרוֹדינוֹ.

הרוסים בִּצרו מראש את הפוזיציה הזאת משמאל לַמסִלה (ההולכת ממוסקבה לסמולנסק), כמעט בדמות זוית ישרה לה, מבוֹרוֹדינוֹ לאוּטִיצה, במקום אשר היה הקרָב אחרי־כן.

לפני הפוזיציה הזאת הָעֳמַד מחנֵה־צופים לחקור צעדי האויב, מחנה בָּצוּר על תֵּל שֶׁוַּרדִּינוֹ. בארבעה ועשרים יום השתער נפוליון על המחנה הקדומַני ההוא וילכּדהו; ובששה ועשרים השׂתער על כל החיל הרוסי, אשר עמד בפוזיציה שבשׂדֵה בּוֹרוֹדינוֹ.

כן יֵאָמר בספרי ההסטוריה, וכל זה שקר גמור, כמו שיוכל לברר לעצמו על־נקלה כל מי שיחפוץ להסתכל בדבר כראוי.

הרוסים לא בקשו להם את הפוזיציה היותר טובה, כי־אם להפך, בהִסּוֹגם עברו על פוזיציות רבות טובות מסביבי בּוֹרוֹדינוֹ. והם לא שׂמו לב אפילו לאחת מהן: גם מאשר לא אבה קוטוזוב לקבל פוזיציה, שלא בחר בה הוא בעצמו, גם מאשר עוד לא חזקה עליו למַדי דרישת הקרָב העממי, גם מאשר לא הגיע שמה עוד מִילוֹרַדּוֹבִיץ' עם חלוציו ועוד מפני סִבּות הרבה לאין־מספר. אבל זה מעשה שאין להכחישו – הפוזיציות הקודמות היו עַזות יותר, והפוזיציה הבּוֹרוֹדינאית, המקום שֶׁנִּבחר לעריכת הקרָב, לא רק איננה עזה, כי־אם גם איננה פוזיציה יותר מכל מקום אחר בארץ ממשלת רוסיה, שאפשר לרמוז עליו בנעיצת פריפה במַפּה בלי־חשבון.

הרוסים לא רק לא בִצרו את הפוזיציה משמאל לשׂדֵה בורודינוֹ בזוית ישרה מצד המסִלה (ששם היה הקרָב), כי־אם גם לא עלתה על דעתם עד חמשה ועשרים יום לאוגוסט בשנת 1812, שאפשר שיהיה קרָב במקום הזה. והראיה, ראשונה: שלא רק ביום 25 לא היו מצודות במקום הזה, אלא שגם אותן, שהתחילו לבנות ביום 25, לא נגמרו עוד גם ביום 26; השנית: מקומה של מצורת שֶׁוַּרדִּינוֹ יוכיח: מצוּרת שֶׁוַּרדִּינוֹ לפני הפוזיציה, שיצאו בה לקרָב, היא דבר בלי כל־טעם. בשביל מה היתה מצוּרה זו בצורה יותר מאחרות? ובשביל מה יגעו בכל היגיעות ואִבּדו ששת אלפי איש בהגנה זו, שהֵגֵנוּ עליה עד חצי הלילה בעשרים וארבעה לחֹדש? לחקור צעדי האויב היה מספיק חֶבֶל קוזקים רוכבים. והשלישית: ראיה בידינו, שלא ידעו מראש את הפוזיציה של הקרָב ההוא ושֶׁמצוּרת שֶׁוַּרדינוֹ לא היתה המחנה הקדוֹמַני של הפוזיציה הזאת, מה שבַּרקלֵי־דֵי־טוֹלִי ובַגרַטיון חשבו עד יום העשרים וחמשה, שמצוּרת שֶׁוַּרדינוֹ היא שורתה השׂמאלית של האופוזיציה, ומה שקוּטוּזוב בעצמו קורא לה, בהודעתו לקיסר שנכתבה בפזיזות אחרי הקרָב, למצורה זו שורתה השׂמאלית של הפוזיציה. אך זמן רב אחרי־כן, כשנכתבו במתינות הודעות על־דבר הקרָב הבורודינאי, נִבְדְתָה (לפי מה שראוי לשער, כדי לזַכּות את המצביא הראשי, שעל־פי הדין אי־אפשר לו שישגה) העדאת־שקר משֻׁנָּה זאת, שהיתה מצורת שֶׁוַּרדינוֹ מחנה קדוֹמַני (בשעה שבאמת היתה אך מקום בצור באגף השׂמאלי) ושֶׁלַּקרָב הבּוֹרוֹדינאי יצאנו בפוזיציה בצורה, שנבחרה לזה מראש, בשעה שבאמת נערך הקרָב במקום אשר לא שערנו ואשר כמעט לא נתבצר כלל.

וברור הדבר, שכך היה מעשה זה: פוזיציה נבחרה בעֵבר נהר קוֹלוֹצ’ה, החוֹצה את המסלה הגדולה לא בזוית ישרה, כי־אם בזוית חַדה, והיה קצה האגף השמאלי בשֶׁוַּרדינו, הימני – על־יד הכפר נוֹבוֹיה, והמרכז – בבוֹרוֹדינוֹ במקום התחברות נהר קוֹלוֹצ’ה ונהר ווֹיְנה. הפוזיציה הזאת, שנהר קוֹלוֹצ’ה מחסה לה, לַחַיל החפץ לעכּב את האויב ההולך במסלה הסמולנסקית למוסקבה, נראה בבֵרור לכל מי שישׂים עינו בשׂדה בּוֹרוֹדינו וְיִשכּח את פרטי הקרָב, כפי שהיה באמת.

נפוליון לא ראה, בצאתו ביום עשרים וארבעה לכפר וַלּוּיֶבוֹ, את הפוזיציה של הרוסים בין אוּטיצה ובין בורודינו, כמו שֶׁיֵּאָמר בספרי ההסטוריה (לראותה לא יכֹל, כי לא היתה שם), ולא ראה את מחנהו הקדוֹמַני של חיל הרוסים, אבל פגע ברדפו את המאסף הרוסי בשורתה השמאלית של הפוזיציה הרוסית – במצורת שֶׁוַּרדינו, ופתאם ראו הרוסים, שהעביר את צבאותיו את נהר קוֹלוֹצ’ה. הרוסים לא הספיקו לבוא בקרָב גנרלי וַיִּסוגו באגַפּם השׂמאלי מהפוזיציה, אשר אמרו לחנות בה, ויחנו בפוזיציה חדשה, אשר לא בחרו בה מראש ולא בִצרו אותה. כשעבר נפוליון אל עֶברו השמאלי של נהר קוֹלוֹצ’ה, משמאל למסִלה, העביר את כל הקרָב, שהיה עתיד לערוך, מִיָּמין לשׂמאל (לשמאל החיל הרוסי), אל השׂדה שבין הכפרים אוּטִיצה, סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה ובוֹרוֹדינוֹ (אל שׂדה זה, שבתור פוזיציה אין לו כל יתרון מכל שׂדה אחר ברוסיה), ובשׂדה הזה היה כל הקרָב שביום 26.

אִלו לא יצא נפוליון בארבעה ועשרים יום בערב אל נהר קוֹלוֹצ’ה ולא צִוָּה להשׂתּער מיד בערב ההוא על המצודה, כי אם היה מתחיל להשׂתּער למחר בבֹּקר, לא היה איש מטיל ספק בדבר, שמצוּרת שֶׁוַּרדינו היתה קצה אגַפּה השׂמאלי של הפוזיציה שלנו, והקרָב נהיָה כמו ששערנו מראש. אִלו היה כך, היינו מתחזקים בודאי עוד יותר בעד מצוּרת שֶׁוַּרדינו – שהיתה קצה אגַפּנו השמאלי – ומשתערים על מרכזו או אגַפּו הימני של נפוליון, והקרָב הֵגֶּנֶרלי היה פורץ בעשרים וארבעה בפוזיציה, שנתבצרה ושנבחרה לזה. אך מאשר השׂתּערו על אגַפּנו השמאלי בערב, אחרי נסיגת המאסף הרוסי, הַינו מיד אחרי הקרָב אצל גְרִידְניֶוָה, ומאשר לא הספיקו או לא רצו שׂרי צבא רוסיה להתחיל בַּקרָב הַגֶּנֶרלי עוד בַּיום הארבעה ועשרים ההוא בערב, נִגְּפוּ הרוסים בראשיתו ובחלקו העִקרי של הקרָב הבּוֹרוֹדינאי עוד ביום 24, וברור הוא, כי מגפה זו היא שגרמה להם להִנָּגף גם בקרָב, שנערך בעשרים וששה לחֹדש הזה.

אחרי אָבדן המצורה הַשֶּׁוַּרדינאית בעשרים וחמשה בבֹּקר נשארנו בלי פוזיציה בקצֵּה אגַפּנו השׂמאלי והֻכרחנו להטות את אגַפּנו השׂמאלי ולבַצרו בחפזון במקום אשר נזדמן בו.

ומלבד אשר לא נשׂגבו צבאות רוסיה בעשרים וששה באוגוסט אלא בצל מצוּרות רפות, שלא נגמרה מלאכתן, גָדַל קשי מצבם עוד יותר בזה, ששׂריהם הראשיים לא הכירו את המעשה שכבר נעשה (את אבדן הפוזיציה בשורתם השמאלית ומַעְבַּר כל שׂדה־הקרָב מִיָּמין לשמאל) ונשארו בפוזיציה הארֻכָּה שלהם שמכפר נוֹבוֹיֶה עד אוּטִיצה, ובגלל זה הֻזקקו להסיע את צבאותיהם מימין לשמאל בשעת הקרָב בעצמו. כך נתגלגל הדבר, ובכל שעת הקרָב היה חיל הרוסים כאחד נגד שנים מחיל הצרפתים, אשר כּוֹנַן כֻּלו אל אגַפּנו השׂמאלי.

(מעשיהם של פּוֹניַטּוֹבסקי ממול אוּטִיצ’ה ושל אוּבַרוֹב בשורתם הימנית של הצרפתים היו מעשים בפני עצמם, שאינם מצטרפים למהלך הקרָב הזה). ובכן לא היה הקרָב הבּוֹרוֹדינאי כלל וכלל כמו שמתארים אותו (בכַוָּנה לכסות את שגיאות שׂרי־צבאנו ובהמעטת כבוד הצבא והעם הרוסי על־ידי זאת). הקרָב הבּוֹרוֹדינאי לא נערך בפוזיציה, שנבחרה ונתבצרה לשמו, ובחיל פחות אך במקצת מחיל צרפת; לקרָב הזה יצאו הרוסים, אחרי אָבדן מצורת שֶׁוַּרדינו, במקום מְגֻלֶּה, שלא נתבצר כמעט לגמרי, ובחיל שלא היה בו אלא כחצי החיל הצרפתי, הַינו בתנאים שלא רק לא נראתה בהם אפשרות להִלָּחם עשר שעות ולעשות את תוצאות הקרָב למוטלות בספק, אלא שלא היה ראוי לשער, שאפשר להחזיק בהם אפילו שלש שעות את החיל בלי הביאוֹ לידי מפלה גמורה ומנוסה.

כ    🔗

בחמשה ועשרים יום בבֹּקר יצא פּיֶר ממוֹזַ’יסק, במורד ההר הגדול הזקוף והעקלקל, ההולך מהעיר לפני בית־התפלה שמימִינוֹ, ירד פּיֶר בשעת העבודה וצלצול הפּעמונים שבבית־התפלה מן המרכבה וַיֵּלך ברגליו. אחרי פּיֶר ירד מן ההר גדוד רוכבי סוסים, ומשוררים לפניהם. לקראתו עלו עגלות מובילות פצועי־מלחמה, שנפצעו אתמול. האכּרים העגלונים רצו מעֵבר לעֵבר וגערו בסוסים והִכּו אותם במַגלביהם. העגלות, אשר שכבו וישבו עליהן שלשה שלשה וארבעה ארבעה פצועים לעגלה, רִקְּדוּ על האבנים המפֻזָּרות בדמות רצפה במעלֵה ההר הזקוף. הפצועים – שהיו מחֻבָּשים בסמרטוטים, חִורי־פנים ושפתיהם לחוצות וגבות־עיניהם מביעות זעף – רקדו ודחקו איש את אחיו בעגלות, וידיהם אחוזות בדַפנותיהן. כֻּלם הביטו כמעט בסקרנות ילדותית מתוך תמימות יתרה אל הכובע הלבן והפְרַק הַיָּרֹק של פּיֶר.

רַכָּבו של פּיֶר צעק בזעם אל מובילי הפצועים, שילכו בצד אחד. גדוד הרוכבים הגיע, ברדתו בשירים מן ההר, עד מרכבתו של פּיֶר ויהי למעצור בדרך. פּיֶר עמד מִלֶּכת וַיִּלָּחץ אל קצה המסִלה החפורה בתוך ההר. מבעד בליטת ההר לא הגיע השמש אל־תוך המסִלה – שם היו קֹר וטחב; ממעל לראש פּיֶר נראָה בֹקר בהיר של יום אוגוסט ונשמע קול פעמונים משַׂמח־לב. עגלת־פצועים נתעכבה בקצה המסִלה אצל פּיֶר בעצמו. העגלון רץ בנעלי־סיב שלו בנשימה כבֵדה אל עגלתו וישׂם אבן תחת גלגליה האחרונים – גלגלים בלתי מחֻשָּׁקים – והתחיל מתקן את הַמַּרצוּעה שעל־גבי סוסו הדל והנחשל.

אחד הפצועים, איש־צבא זקן, שהלך אחרי העגלה ביד חבושה, התחיל עוזר בידו הבריאה ויתן עיניו בפיֶר.

– ומה, חביבי, הֲיַשכִּיבוּנוּ פֹה? אולי עד מוסקבה? – אמר אל פּיֶר.

פּיֶר שקע בהרהורים כל־כך, שלא שמע את השאלה. הוא הביט פעם אל גדוד־הרוכבים, שפגש עתה בעגלות־הפצועים, פעם אל העגלה, שהוא, פּיֶר, עמד אצלהּ ושבתוכה ישבו שני פּצועים ואחד שכב, ונדמה לו, שפֹּה, בפצועים האלה, פתרון השאלה, אשר העסיקה אותו. אחד משני היושבים נפצע, כפי הנראה, בלֶחיו. כל ראשו היה מחֻבָּש בסמרטוטים, ואחת מלחייו צבתה ודמתה לראש ילד. פיו ואפּו היו מָפנים הַצִּדה. השני, עלם צעיר, טירון, צהבהב ולבן, כאִלו בלי טִפת־דם בפניו הדקים, הביט אל פּיֶר בחִיוך קל טוב וממֻשָּׁך; השלישי שכב על פניו ולא נראה פרצופו. הרוכבים־המשוררים עברו ממעל לעגלה.

הם שָׁרו שיר־מחול גס של אנשי־צבא, וכמו בכַוָּנה למַלא את דברי שמחתם אך ברוח אחרת, ענו הפעמונים ממעל אף הם בקול־צלצולם. ועוד ברוח אחרת של שמחה יצקו קרני־השמש החמות את נָגְהָן על בליטת ההר שלעֻמת המקום הזה. אבל מתחת הבּליטה הזאת אצל עגלת הפצועים, על־יד הסוס הדל והנלאה, שעמד פּיֶר אצלו, היו טחב, קדרוּת ועצבון.

בעל הלחי הַצָּבָה הביט בזעם אל הרוכבים־המשוררים.

– הוי, מתהדרים! – אמר בהתרעמות.

– היום ראיתי, והנה לא רק אנשי־צבא, כי־אם גם אכּרים! מנַהגים גם אכּרים, – אמר בצחוק קל אל פּיֶר איש־הצבא, שעמד מאחרי העגלה. – אין מבדילים היום… רוצים להתנפל בכל העם; במלה אחת – מוסקבה. רוצים לשׂים קץ אחד.

אף־על־פי שהדברים היו סתומים קצת, הבין פיֶר את כל מה שרצה איש־צבא זה לאמר בהם והרכּין לו בראשו דרך הסכמה ותהלה.

הדרך נתפַּנתה, ופּיֶר ירד במורד ההר וַיִּסע הלאה.

בנסעו היה פונה כה וכה לשני עֶברי המסִלה ומבקש פנים ידועים לו ומוצא בכל מקום רק פני אנשי־צבא זרים לו ממיני צבא שונים, שכֻּלם כאחד הביטו בתמיהה אל הכובע הלבן ואל הפְרַק הַיָּרֹק שלו.

אחרי עברו כארבעה תחומים פגש את אחד ממיֻדעיו ויפן אליו בשמחה. מיֻדָּעוֹ זה היה אחד הדוקטורים הראשיים בצבא. הדוקטור נסע לקראתו בעגלת־סוסים פשוטה, ומצדו ישב דוקטור צעיר, וכשהכּיר את פּיֶר צוה את הקוזַק שלו, שישב בראש העגלה במקום עגלון, לעצור.

– אדוני הגרף! מה אתה, הוד־נסיכות, עושה בזה? – שאל הדוקטור.

– נפשי חשׁקה לראות קצת…

– אכן הָיֹה יהיה מה לראות…

פּיֶר ירד ויעמוד ויבוא בדברים עם הדוקטור ויגד לו, כי יש את לבבו להשתּתּף בקרָב.

הדוקטור יעץ את בֶּזְאוּחוֹב לפנות אל הוד־נסיכותו הנעלה בעצמו.

– ולמה לך לשבת בשעת הקרָב בַּמִּסְתָּרים בלי עשׂוֹת לך שֵׁם, – אמר והחליף מבט עם חברו הצעיר, – והוד־נסיכותו סוף־סוף יודע אותך ויקַבֶּלך ברצון. כן תעשה, חביבי, – אמר הדוקטור.

הדוקטור נראה כעָיֵף ונחפז.

– כך דעתך… ואני רוצה עוד לשאלך, איפה היא הפוזיציה? – אמר פּיֶר.

– הפוזיציה? – אמר הדוקטור, – זאת לא אוכל לדעת. עבֹר לך דרך טַטַּרינוֹבה, שם הם חופרים הרבה. עלֵה שם על הַתֵּל: משם נראֶה, – אמר הדוקטור.

– ונראֶה משם?… אִלו הסכּמתָ…

אבל הדוקטור נכנס לתוך דבריו והתחיל הולך אל העגלה.

– נכון הייתי ללכת אִתָּך, אבל חֵי אלהים – עד כֹה (הוא רמז בידו על צוארו), אני מקפץ אל מצביא הַקָּרפּוּס. הלא אלה סדרינו… הנה מחר, אדוני הגרף, יום־קרָב לנו; למאת אלף איש יש לחַשֵּׁב לכל־הפחות עשרים אלף פצועים. ואין לנו לא מִטות־משׂא, לא מטות־משכב, לא חובשים ולא רופאים גם לששת אלפים. עשׂרת אלפי עגלות יש לנו, אבל הלא נחוצים עוד דברים שונים. אין עצה ואין עֵזר.

הרעיון המשֻׁנֶּה, שבתוך אלפי האנשים החיים, הבריאים, הצעירים והזקנים, אשר הביטו אל כובעו בתמיהה שיש בה שמחה, נמצאו בודאי עשרים אלף עתידים להִפָּצע ולמות (ואפשר שהם אותם שראה בעיניו) – הרעיש את לבו של פיֶר.

“אפשר שמחר ימותו; ולמה הם מפַנִּים לבם לאיזה דבר שיהיה חוץ מעִנין המיתה?” ופתאם עמד לנגד עיניו – בהשתלשלות רעיונות מֻפלאה – מורד ההר המוֹזַ’יסקי עם עגלות־הפצועים וקול־הפעמונים וקרני־השמש העקומות ושירת הרוכבים.

“הַקַּוַּלֶּרִיסטים הללו הולכים לקרָב ופוגעים בפצועים ואינם מהרהרים אפילו רגע אחד במה שעתיד לבוא עליהם, אך עוברים הם וקורצים בעיניהם אל הפצועים. עשרים אלף מהם מֻקדשים לַהֶרֶג, והם מביטים ומתפלאים אל כובעי! משֻׁנה הוא!” אמר פּיֶר בלבו, בנסעו הלאה לטַטַּרִינוֹבוֹ.

אצל בית בעל־האחֻזה משמאל לַמסִלה עמדו מרכבות ועגלות מְקֹרוֹת פשוטות והמון משרתים צבאיים וצופים. שם התאכסן “הודו הנעלה”. אך בשעת ביאתו של פּיֶר לא היה בבית, וכמעט לא היה שם איש מאנשי השטַבּ. כֻּלם הלכו לעבודת בית־התפלה. ויסע פּיֶר ראשונה לגוֹרְקִי.

בעלותו במרכבתו על ההר ובבואו בתוך רחובו הקטן של הכפר ראה בפעם הראשונה את האכרים החלוצים במצנפות מסֻמָּנוֹת בצלבים ובכֻתָּנות לבנות, והם דברו בקול רם ובצחוק גדול והיו צוהלים ומזיעים ועסוקים באיזו עבודה מימין לַמסִלה על גל־קברים גדול, שעלה עשׂב רב על כֻּלו.

אחדים מהם עדרו במעדרים את ההר, אחרים הביאו עפר בעֶגלות־יָד, ואחרים עמדו ולא עשו מאומה.

שני אופיצרים עמדו על הגל ונִצחו עליהם. בראותו את האכרים האלה, שהיה נִכָּר בהם, שעודם מוצאים נחת במצבם החדש להם, במה שנעשו אנשי־צבא, זכר עוד הפעם את הפצועים שראה במוֹזַ’יסק וַיָּבֶן מה שרצה להביע אותו איש־הצבא בּאמרו: “רוצים להתנפל בכל העם”. מראה האכרים האלה, מגֻדלי־הַזָּקָן, העובדים בשדה־הקרָב, ונעליהם הגסות והמשֻנות וצואריהם המזיעים וּפִיוֹת־כָּתנוֹתֵיהֶם העקומים, שהיו פתוחים אצל אחדים מהם ושנשקפו מבעדם עצמות־בְּרִיחים שזופות מֵחֹרֶב – המראה הזה השפיע על פּיֶר יותר מכל מה שראה ושמע עד כֹּה על־אודות גָּדלו וחשיבותו של רגע זה.

כא    🔗

פּיֶר יצא מתוך המרכבה ויעבֹר לפני החלוצים העושים במלאכה ויעל על התֵּל, אשר אמר לו הדוקטור, כי שׂדֵה־הקרָב נראֶה מעליו.

הדבר היה באחת־עשׂרה שעות בַּבֹּקר, השמש עמד נטוי קצת לשמאלו ולאחוריו של פּיֶר והגיה אור בהיר בעד האויר הצח והרך על המראה הגדול, שנגלה לפניו בַּכִּכָּר המִדרוֹנית בדמות אמפיתֵּיאטרון.

למעלה ושׂמֹאלה מעבר פניו חָצְתָה המסִלה הגדולה הסמולנסקית את האמפיתֵּיאטרון הזה בדמות יריעה ארֻכּה עֲקַלקַלה ופגעה ועברה בכפר גדול, אשר בו בית־תפלה לבן, והכפר דרך חמש מאות צעדים מן התֵּל ושָׁפָל ממנו (זה היה בּוֹרוֹדינוֹ). המסִלה עברה אל מאחרי הכפר דרך גשר ודרך מורדות ומעלות התעקלה ועלתה אל הכפר וַלּוּיֶבוֹ, שנראה ממרחק ששה תחומים (שם חנה נפוליון). אחרי וַלּוּיֶבוֹ נבלעה המסִלה ביער, שמראהו הפך כָּתֹם, בקצה האֹפק. ביער הזה – יער לִבְנִים וַאֲשוּחִים – מימין למקום המסִלה נוצצו באור־השמש צלב רחוק ומגדל־פעמונים של בית־הנזירים שבקוֹלוֹצ’ה. בכל המרחק האוִירִי הַכָּחֹל הזה מימין ומשמאל לַיַּעַר וְלַמְּסִלה נשקפו ממקומות שונים מדוּרוֹת עֲשֵׁנוֹת והמוני־חיל מִשֶּׁלָּנו ומשל אויבינו ממינים שלא הֻכְּרוּ מרחוק. מימין לנהרות קוֹלוֹצ’ה ומוסקבה היה מקום סעיפים וגבעות. מבין הסעיפים נראו הכפרים בֶּזְזוּבּוֹבוֹ וזַחַרִינוֹ. משמאל היה המקום מישוֹרִי יותר, שם היו שׂדי־תבואות ונראה כפר נשׂרָף עָשֵׁן – הכפר סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה.

כל מה שראה פּיֶר מימין ומשמאל היה כל־כך בלתי־ברור, שגם בעֵבר השמאלי גם בעֵבר הימני מצא לא כל מה שדִּמָּה למצֹא. בכל מקום היה לא שדה־הקרָב, אשר שער לראות, כי־אם שדות, חֶלקות־שׂדה, צבאות, יערים, עמודי עֲשַׁן מדוּרות, כפרים, גלי־קברים, נחלי־מים; ובכל יגיעתו להתבּונן בדבר, לא יכֹל למצֹא פּוזיציה בַּכִּכָּר הזאת המלאה חיים וגם לא יכֹל להבחין בין צבאותינו לצבאות האויב.

“יש לשאֹל את איש בקי”, אמר בלבו ויפן אל אופיצר, אשר הביט בסקרנות אל גופו הגדול של פּיֶר, שלא היה גוף צבאי בתארו.

– אשאלך־נא, – פנה אליו פּיֶר: – מה שֵׁם כפר זה שלפנינו?

– בוּרְדִּינוֹ, הלא כן? – אמר האופיצר ופָנה דרך־שאלה אל חברו.

– בּוֹרוֹדִּינוֹ, – ענה השני דרך־הגהה.

האופיצר, שֶׁנִּכַּר בו שהוא שׂמח על המקרה לדבּר קצת, קרב אל פּיֶר.

– שם מִשֶּׁלָּנוּ? – שאל פּיֶר.

– כן, ושם בקצת מרחק מהם גם הצרפתים, – אמר האופיצר. – הנה הִנם, שם הם נראים.

– איפה? איפה? – שאל פּיֶר.

– נראה בלי כל שפופרת. הנה פה.

האופיצר רמז בידו על עמודי העשן, שעלו מאחרי הנהר משׂמאל, ועל פניו נראה הרֹשם הקפדני והַסֶּריוזי, שראה פּיֶר על הרבה פרצופים, שנזדמנו לפניו.

– אַה, אלה צרפתים! ושם?… – פּיֶר רמז על תֵּל אחר רחוק עם עץ גדול על־יד כפר אחד, שנשקף מתוך סעיף, אשר גם אצלו עָשְׁנוּ מדוּרות ונראה איזה דבר שחור.

– גם זה הוא, – אמר האופיצר (זאת היתה מצוּרת שֶׁוַּרדִּינוֹ). – תמול היתה לנו, והיום לו.

– והפוזיציה שלנו מה תהי עליה?

– הפוזיציה? – אמר האופיצר בבת־צחוק מתוך נחת־רוח, – זאת אוכל לסַפּר לך בבֵרור, כי אני בניתי כמעט את כל המצודות. ראה־נא, מרכזנו בבוֹרוֹדינוֹ, פה. – הוא רמז על הכפר בעל בית־התפלה הלבן שבראש הַכִּכּר. – פה המעבר דרך הנהר קוֹלוֹצ’ה. הנה פה, במקום שמוטלות בו עוד בבקעה הקטנה שורות של חציר שנקצר, הנה פה גם הגשר. זה מרכזנו. שורתנו הימנית פה (הוא רמז ימינה בתנועה נמהרה אל מרחק רב בתוך סעיף); שם נהר־מוסקבה, ושם בנִינו שלש מצוּרות חזקות מאד. השורה השׂמאלית… – פה נסתתמו קצת דברי האופיצר. – הנה זאת קשה לבאר לך… תמול היתה שורתֵנו האחרונה שם, בשֶׁוַּרדִּינו; שם, הלא תראה, אצל האלון; ועתה השיבונו אחור את האגף השׂמאלי; עתה שם, שם, ראה את הכפר ואת העשן, – זאת סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה; הנה פה, – הוא רמז על תֵּל רַיֶּבסקי. – אבל מסֻפּקני, אם יהי פה קרָב. מה שהוא העביר את הצבא הֵנה, אין זה אלא מרמה; הוא יַסֵּב בודאי מימין את מוסקבה. אבל באיזה מקום שיהיה, יִפָּקדו ממנו רבים מחר! – אמר האופיצר.

אונטר־אופיצר זקן קרב אל האופיצר בשעת סִפּורו וחִכּה לסוף דבריו של הממֻנה עליו; אך במקום הזה חרה לו, כנראה, על דברי האופיצר וַיִּכָּנֵס לתוך דבריו.

– צריך לנסוע להביא מגדלות¹⁸ – אמר בהתרעמות.

האופיצר נראה כבא במבוכה, כמו הבין, שאפשר להרהר כמה יִפָּקדו מחר, אך אין לדַבּר בזה.

– כן הוא, שְׁלח עוד הפעם את הרוטה השלישית, – אמר האופיצר בחפּזון.

– ומי אתה, לא מן הדוקטורים?

– לא, לא מאלה, – ענה פּיֶר.

וברדתו עבר שנית לפני החלוצים.

– הוי, ארורים!.. – אמר האופיצר, שהלך אחריהם ולחץ את חָטמו ועבר לפני העובדים.

– הנה הִנם!… נושאים, הולכים… הנה שם… כרגע יבואו… – נשמעו קריאות פתאם ואופיצרים ואנשי־צבא וחלוצים רצו בראש דרך המסִלה.

מתחתית ההר מצד בּוֹרוֹדינוֹ עלתה תהלוכה דתית. בראשה הלכו בַמְּסִלה הַמַּעלָה אָבָק רַגלִים חוצצים חשופי־ראש ורוביהם מוּרָדים. מאחרי הרַגְלִים נשמעו שירי־תפלה.

אנשי־צבא וחלוצים רצו לקראתם בלי מצנפות על ראשיהם ויעבירו את פּיֶר.

– את האֵם הרחמניה נושאים! את הַמַּמְלֶצת… את הָאִיוֵירִית!

– את האֵם הסמולֶנסקית. – הגיה אחד.

כל החלוצים – גם הנמצאים בכפר גם העסוקים בשפיכת הסוללה – השליכו מידיהם את מעדריהם וירוצו לקראת התהלוכה. אחרי הַבַּטַּליוֹן, אשר הלך במסלה הַמַּעלָה אבק, הלכו הכֹּהנים במעילי־כהֻנתם, – זקן שפל־קומה במגבעת־נזירים עם שַׁמָּשים ומשוררים. אחריהם נשאו אנשי־צבא ואופיצרים איקוֹנין שחורת־פנים במסגרת. זאת היתה האיקונין שהוּצאה מסמולנסק והוּבלה מהעת ההיא אחרי הצבא. אחרי האיקונין – מסביב לה, מלפניה, מכל עבריה – הלכו, רצו והשתחוו אפים ארץ המוני צבאיים חשׂופי־ראש.

כשהגיעו אל ראש ההר, נתעכבה האיקונין. האנשים שהחזיקו אותה באלונטיות נתנו לאחרים לקחת מקומם, הַשַּׁמָּשים חזרו והֶעֱלו אש בלבונה, ועריכת תפלה הוּחַלָּה. קרני־השמש החמות הכּו כאנָך מלמעלה; רוח קלה משובבת־לב נפנפה בשׂערות הראשים החשׂוּפים ובסרטים, שהיתה האיקונין מקֻשטת בהם; השירה נשמעה תחת כִּפת השמים בקול נמוך. המון גדול מאד של אופיצרים ואנשי־צבא וחלוצים חשׂופי־ראש סבב את האיקונין. מאחרי הכֹּהן ואחד הַשַּׁמָּשים עמדו פקידים במקום מפֻנה להם. גנרַל קֵרֵחַ בעל אוֹרדן גֵיאורגי על צוארו עמד מאחרי גַבּו ממש של הכֹּהן, ובלי הצטַלב (ברור היה, שהוא אשכנזי) חִכּה באֹרך־רוח לסוף התפלה, שֶׁחָשב לו לחובה לשמעהּ עד סופהּ, כדי להעיר בזה, לפי מה שראוי לשער, את פּטריוטיותו של העם הרוסי. גנרל אחר עמד עמידת גבור נכון לקרָב ונענע בידו לנגד לבו ופנה כה וָכה. בחבורה זו של פקידים הכיר פּיֶר, אשר עמד בהמון האכּרים, אחדים ממיֻדעיו; אך הוא לא הביט אליהם: כל לבו היה אל הרֹשֶם הַסֶּריוֹזי שעל כל פנים בהמון זה של אנשי־צבא וחלוצים, שהביטו כֻלם כאחד בכליון־נפש אל האיקונין. בכל פעם אשר הֵחֵלּו הַשַּׁמָּשים העיֵפים (שכבר שָׁרו את התפלה העשרים) לשיר בעצלתַּיִם וברגילות יתֵרה: “הושיעי מצרות את עבדַיִך, יולדת אלהים” והכֹּהן וסגנו נחפזו ואמרו: “כשם שֶׁכֻּלנו באלהים פונים אלַיִך כאל חומה נשגבה ומחסה” – התלקח על כל פנים עוד הפעם רֹשֶׁם זה של הכרת גֹדל הרגע הבא, אותו הרֹשֶׁם, אשר ראה בתחתית ההר במוֹזַ’יסק ולקטעים על הרבה פרצופי־פנים, שֶׁפָּגע בַּבֹּקר הזה; ולרגעים יותר קרובים הוּרְדוּ ראשים ונזדעזעו שׂערות ונשמעו אנחות וספיקות־כַּפַּיִם של מצטַלבים על לִבְבֵיהֶם.

ההמון, אשר סבב את האיקונין, נבקע פתאם ולחץ את פּיֶר. איזה איש, אדם חשוב מאד, לפי הנראה מהחפזון הרב שנחפזו הנקהלים לפַנות מקום לו לעבור, נגש אל האיקונין.

האיש הזה היה קוּטוּזוב, אשר סִיֵּר את האוֹפּוֹזיציה. בשובו בַמסלה הפונה אל טַטַּרִינוֹבוֹ, נגש אל התפלה. פּיֶר הכיר את קוּטוּזוֹב מיד על־פי תארו המיֻחד, שהיה מצֻיָּן בו מכל האנשים.

במעיל אָרֹך על גויתו הגדולה עד מאד בעביהּ, בגב מעֻקם קצת, בראש לבן חשׂוף ובעין לבָנה סמויה על פניו המסֻבּלים בחֵלב, נכנס קוּטוּזוב בהליכתו התדירית, הליכת־נדנוד דוֹמָה לצלילה, לתוך הַחֲבוּרה ויעמוד מאחרי הכּהן. בגשתו שמה הצטַלב כרגיל בתנועה זו, וידו נגעה בארץ, ובאנחה כבדה הוריד את ראשו הלבן. אחרי קוטוזוב באו בֶּניגסן ובני־הלויה. אך אף־על־פי שהיה המצביא הראשי באותו מעמד והשרים שמו לב לזה כֻלם כאחד, לא הביטו אליו אנשי־הצבא והחלוצים ולא הפסיקו להתפלל.

כשנגמרה התפלה נגש קוטוזוב אל האיקונין וַיִּפֹּל ויכרע על ברכיו וישתּחו ארצה, וזמן רב יגע ולא יכֹל לקום מִכֹּבֶד ומחסרון־כֹּח. ראשו, ראש־שׂיבה, רעד מיגיעותיו. לאחרונה קם וַיִּשַּׁק לאיקונין בהַטָּיַת־שפתים מלאה חמימות ילדותית, ושוב כרע ונגע בארץ בידו. כל הגנרלים ראו ממנו וכן עשו; אחרי־כן נגשו האופיצרים, ואחריהם לחצו ודחקו זה את זה וקרבו בפסיעות כבֵדות ובנשימה כבֵדה ובפנים נלהבים אנשי־הצבא והחלוצים.

כב    🔗

פּיֶר פנה כה וכה בנענועים מרֹב הלחץ אשר נלחץ מכל צד.

– גרַף, פטר קיריליץ'! אתה מה לך פה? – אמר איזה קול.

פּיֶר הסב פניו. בּוריס דרֻבֶּצקוֹי נִקה בידו את ברכיו, אשר טִנֵּף קצת (בהשתַּחֲוָיָתוֹ, שהשתחוה בודאי גם הוא לפני האיקונין), ובבת־צחוק על שפתיו קרב אל פּיֶר. בּוריס היה מלֻבּש בגדי חמודות, שנרמזה בהם גבורת־מלחמה: מעיל ארֹך היה עליו ורצועת־חובלים תלויה לו על כתפו, ובזה היה כמוהו כקוּטוּזוב.

וקוטוזוֹב קרב בין כה אל הכפר וישב בצל הבית הראשון על הספסל, אשר הביא לו במרוצה קוֹזַק אחד ואשר מהר קוֹזק אחר ויפרֹשׂ עליו יריעה קטנה. חבורה גדולה של בני־לויה סבבה את המצביא הראשי.

האיקונין נסעה הלאה בתוך המון רב. פּיֶר עמד במרחק שלשים צעדים מקוטוזוב ודִבּר עם בּוריס.

פּיֶר אמר לו, כי הוא נכון להשתּתּף בקרָב ורוצה לראות את הפוזיציה.

– זה הדבר אשר תעשה, – אמר בוריס. – אני אביאך אל המחנה. הכֹּל תראה יפה ביותר מן המקום אשר יִמָּצא בו הגרף בֶּניגסֶן. הלא אני מֻפקד אצלו. אני אגיד לו. ואם חפץ אתה לסַיֵּר את הפוזיציה, נִסְעָה יחדו: הנה אנחנו נוסעים עתה אל השורה השמאלית. ואחרי־כן נשוב, ואני מבקש מאתך, כי תואיל ללין אצלי, ומִשְׂחָק נערוך. הלא מיֻדָּעים אתם, אתה ודמיטרי סרגֵיֶביץ'? הנה הוא חונה פה, – אמר בּוריס ורמז על הבית השלישי בגוֹרקי.

– אבל רוצה אני לראות את השורה הימנית; עליה אומרים, כי בצורה היא מאד, – אמר פּיֶר. – רצוני לעבור מנהר־מוסקבה בכל הפוזיציה.

– זאת תוכל אחרי־כן, והשורה העִקרית – השמאלית…

– כן, כן. ואיפה גדודו של בּוֹלקונסקי, הלא תוכל להראות לי? – שאל פּיֶר.

– של אנדרי ניקוֹלַיֶביץ'? בדרכנו נעבור לפניו, אני אביאך אליו.

– ומה חפצת לאמר על השורה השמאלית? – שאל פּיֶר.

– על־פי האמת אֹמר לך, בינינו לבין עצמנו, יש לנו להתאונן הרבה על מצב שורתנו השמאלית, – אמר בוריס בהשפלת־קול של גלוי־סוד לצנועים: – הגרַף בֶּנִיגְסֶן חשב מחשבות אחרות. הוא אמר לבצר את התֵּל הלזה ובדרך אחרת לגמרי, אבל… – בוריס הניע כתפיו, – הודו הנעלה לא נֵאות לו, או לשון־סֵתֶר היתה בזה. הלא… – בוריס לא גמר דבריו, כי ברגע ההוא נגש קַיְסַרוֹב, אחד מאדיוטַנטיו של קוּטוּזוב, אל פּיֶר. – אַה! פַּאִיסִי סֶרגֵיאִיץ', – אמר בוריס בפנותו אל קַיסַרוב בחיוך קל של דובר־אמת. – הנני מתאמץ לבאר לגרַף את הפּוזיציה. נפלא הוא, כיצד השכיל הודו הנעלה לעמוד כל־כך על דעתם של הצרפתים!

– כַּוָּנתך על השורה השמאלית? – אמר קַיסַרוב.

– כן, כן, עליה. שורתנו השמאלית עזה עתה מאד מאד.

אף־על־פי שהיה קוּטוּזוב מרחיק מן השטַבּ את כל האנשים המיֻתָּרִים, שנאחזו בו, עלתה בידי בוריס להשאר אצל המעון הראשי גם אחרי השנויים, שעשה שם קוּטוּזוב. בוריס מצא לו משמרת אצל הגרַף בֶּניגסֶן. הגרַף בֶּניגסֶן חשב, ככל האנשים שנמצא בוריס בקרבם, את הנסיך דרֻבֶּצקוֹי לאיש יקר־ערך.

בהנהגת הצבא נמצאו שתי מפלגות ידועות נחלקות זו על זו מחלֹקת עזה וברורה: מפלגת קוּטוּזוב ומפלגת בֶּניגסֶן, ראש־השטַבּ. בוריס היה במפלגה השניה הזאת, ואיש לא השׂכּיל כמוהו להביע התרפּסות לקוּטוּזוב ולרמוז באותה שעה, כי הזקן לא יצלח למאומה וכי בֶּניגסֶן הוא המוציא והמביא. עתה הגיע הרגע המכריע, רגע־הקרָב הזה, שהיה עתיד או לשים קץ לגדֻלת קוּטוּזוב ולמסֹר את המִּשּׂרה לידי בֶּניגסן, או להראות לפחות – אם גם יגבּר קוּטוּזוב בקרָב זה – שהכֹּל נעשה על־ידי בּניגסן. על־כל־פנים נודַע, כי ביום מחר היו מַתְּנֵי־שָׂכָר גדולים עתידים להנתן ואנשים חדשים עתידים לעלות לגדֻלה. ובגלל זה היה בוריס מתרגש ומתרגז כל היום ההוא.

אחרי קַיסַרוב נגשו אל פּיֶר עוד אנשים ממיֻדעיו, והוא לא הספיק להשיב על השאלות על־דבר מוסקבה, אשר הקיפוהו בהן, וכן לא הספיק לשמוע את כל הספורים, אשר סֻפּרוּ לו. בכל פרצוף־פנים הֻבְּעו התרגשות ודאגה. אבל לפּיֶר נדמָה, כי סבּתה של התעוררות זו, שהיתה על פני אחדים מהם, נמצאה ביחוד בשׁאלות נוגעות בהצלחתם הפרטית, והוא לא יכֹל להסיח לבו מרֹשֶׁם אחר של התעוררות, אשר ראה על פנים אחרים ואשר העיד על שאלות לא פרטיות, כי־אם כלליות, על שאלות חיים ומות. קוּטוּזוב הרגיש בצורתו של פּיֶר ובחבורה, אשר נאספה סביבו.

– קִראו לו אלַי הֵנה, – אמר קוּטוּזוב.

האדיוטַנט הודיע את בקשת הודו הנעלה, ופיֶר הלך לו אל הספסל. אבל ראשונה נגש אחד החלוצים אל קוּטוּזוב. החלוץ הזה היה דוֹלוֹחוֹב.

– מה לו לזה פה? – שאל פּיֶר.

– נחש ערום זה ימצא נתיב לו אל כל אשר יחפֹּץ! – השיבו לפיֶר על שאלתו. – הלא הוא מוּסָר מאופיצר. עתה עליו לחזור לגדֻלתו. גם הצעות הגיש, גם אל שורת האויב זחל בלילות… אבל בן־חיל הוא!…

פּיֶר הסיר כובעו ויגחן בכבוד לפני קוּטוּזוב.

– אני גמרתי, שאם אגיד להוד־נסיכותך, תוכל לגרשני או לאמר, שידעת מה שאני מגיד לך, ואז לא יִגָּרע ממני מאומה… – אמר דוֹלוחוב.

– כן, כן.

– ואם צדקתי, הלא אביא תועלת לארץ־מולדתנו, שאני נכון למות בעדה.

– כן… כן…

– ואם יצטרך הוד־נסיכותך לאיש, אשר לא יחוס על עצמו ועל בשרו, הואל־נא וזָכְרֵנִי… אולי ימצא הוד־נסיכותך חפץ בי.

– כן… כן… – חזר ואמר קוּטוּזוב והביט אל פּיֶר בעין צוחקת ומתכַּוֶּצת.

בין כה קרב בוריס בזריזותו היתֵרה החצרנית יחד עם פּיֶר עד לפני הָרָשוּת ובאֹפן היותר טבעי ובקול נמוך, כממשיך שיחה שהתחיל בה, אמר אל פּיֶר:

– החלוצים האלה לבשו בכַוָּנה כֻּתָּנוֹת לבָנות נקיות להתקין עצמם לָמוּת. כמה גבורה יש בזה, אדוני הגרף!

ברור היה, שלא אמר בוריס זאת לפּיֶר אלא בשביל שישמע הודו הנעלה. הוא ידע, כי קוטוזוב ישים לב לדברים האלה, והודו הנעלה פנה אליו באמת:

– מה אתה אומר על החלוצים? – אמר אל בוריס.

– הם מתקינים עצמם למות מחר, הוד־נסיכות, ולבשו בשביל זה כֻּתָּנות לבָנות.

– אַה!… עַם נפלא שֶׁאֵין כמוהו, – אמר קוטוזוב ויעצֹם עיניו וינַע ראשו. – אֵין כמוהו! – חזר ואמר באנחה.

– להריח קצת באבק־שׂרפה אתה רוצה? – אמר קוטוזוב אל פּיֶר. – אכן ריח נעים הוא. אני מתכבד להיות ממעריצי רעיתך, השלום לה? הנה מְלוֹנִי לפניך.

וכדרך זקנים רבים התחיל קוטוזוב פונה כה וכה בטרדה, כאִלו שכח כל־מה שהיה לו לאמר או לעשות.

ובזָכרו, לפי־הנראה, מה שבִּקש לזכור, קרא ברמיזה לאנדרי סרגֵיֶביץ' קַיסַרוֹב, אחי האדיוטנט שלו.

– מה חרוזיו של מַרִין? מה החרוזים האלה? אותם שכתב על גֵּרַקּוֹב: “בקָרְפּוּס תהיה מלַמֵּד…” אֱמָר־נא, אֱמֹר, – אמר אליו קוטוזוב, ונִכָּר היה בו, שהוא נכון לצחוק מעט.

קַיסַרוֹב קרא לפניו… קוטוזוב חִיֵּך ונענע בראשו על־פי משקל החרוזים.

כאשר נטה פּיֶר מאצל קוטוזוב, נִגַּש אליו דולוחוב וַיַּחזֵק בידו.

– אני שמח מאד, שנזדמנתי עמך פה, אדוני הגרַף, – אמר אליו בקול רם ובהתחזקות מיֻחדת ובפֻּמבִּיוּת, בלי בוש מפני הזרים שהיו באותו מעמד. – בערב היום, אשר לא נוכל לדעת, מי ממנו ישאר בחיים בו, אני שמח בהיות לאל־ידי להגיד לך, כי מצטער אני על דברי־המחלֹקֶת שהיו בינינו, ורצוני שלא יהיה בלבך עלי. אני מבקש ממך, שתסלח לי.

פּיֶר הביט אל דולוחוב בצחוק קל, מבלי דעת מה לאמר לו. דולוחוב חבק וישק לפּיֶר ודמעות נקוו בעיניו.

בוריס אמר דבר לגנרל שלו, ומיד פנה הגרַף בֶּניגסֶן אל פּיֶר ויעירהו לנסוע עמו יחדו אל שורת החיל.

– זה יעַנין אותך, – אמר לו.

– אכן הוא מעַנין מאד, – אמר פּיֶר.

בעוד חצי שעה נסע קוּטוּזוב משם לטַטַּרינובוֹ, ובֶניגסֶן נסע עם בני־לויתו, ופיֶר בתוכם, אל שורת חילו.

כג    🔗

מגוֹרקי ירד בֶּניגסֶן במסִלה הגדולה אל הגשר, אשר הראה האופיצר את פּיֶר מן התֵּל ואמר לו עליו, שהוא מרכז הפוזיציה, ואשר היו מוטלות אצלו על עֵבר הנהר שורות חציר קצור נותן ריחו, ריח־חשש. בעברם את הגשר באו אל כפר בּוֹרוֹדינוֹ, משם פנו שמאלה ויעברו לפני חיל רב וכלי־תותח מרֻבּים ויבואו אל תֵּל גבוה, אשר חפרו עליו חלוצים את האדמה. התֵּל הזה היה המצוּרָה, אשר נקראה אחרי־כן מצוּרַת רַיֶּבסקי או סוללת־התּללים.

פּיֶר לא שׂם לב הרבה אל התֵּל הזה. הוא לא ידע, כי התֵּל הזה יהי נזכָּר לו יותר מכל המקומות שֶׁבִּשְׂדֵה בּוֹרוֹדִינוֹ. אחרי־כן עברו דרך בקעה אל הכפר סֶמיוֹנוֹבסקוֹיֶה, ובו שללו ונשאו אנשי־הצבא את הקורות האחרונות שנשארו מבתיו ומִגָּרנוֹתיו. אחרי־כן עברו הלאה במוֹרָד ובְמַעֲלֶה, בשדה־דגן, שהֻכָּה ונסתּחף בברד, במסִלה החדשה שסללו בעלי כלי־התותח דרך שׂדֵה־התבואה אל המצוּרות הצדדיות, שעדַין עסקו בחפירתן.

בֶּניגסֶן נתעכּב אצל המצורות הצדדיות האלה והביט לפניו אל מצורת שֶׁוַּרְדִּינוֹ (שעוד ביום אתמול היתה ביָדֵנוּ), אשר נראו עליה פרשים אחדים. האופיצרים אמרו, כי נפוליון היה שם או מוּרַט. והכּל הביטו בתאוַת־נפש אל חבורת פרשים זו. גם פּיֶר הביט אליה והתאמץ להבין בהבטה זו, מי מהאנשים האלה, שאינם נראים כמעט, הוא נפּוליון בעצמו. לבסוף ירדו הפרשים מעל התֵּל ונתעלמו מן העין.

בֶּניגסֶן פנה אל הגנרל, אשר קרב אליו, והתחיל להסבּיר לו את כל מצב צבאותינו. פיר שמע את דברי בֶּניגסֶן והשתדל בכל כֹּח־בינתו להבין את תכונת הקרָב הקרוב, אך לדאבון־נפשו הרגיש, כי אין כשרונותיו מספיקים לזה, כי לא הבין מאומה. בּניגסֶן חדל לדַבּר, ובהתבוננו בפיֶר השומע ומקשיב פנה אליו פתאֹם ויאמר:

– אותך, כמדֻמֶּה לי, אין זה מעַנין?

– לא, כי מעַנין הוא מאד! – אמר פּיֶר שנית ולא בכל לבו.

מהמצורות הקטנות השׂמאילו עוד יותר ונסעו במסִלה מתפתּלת והולכת דרך יער עצי־לִבנה שפלים ומּרֻבּים. באמצע היער הזה קפצה ארנבת חוּמה לִבְנַת־רגלים והפסיקה אותם בדרך, ובַבֶּהלה הגדולה, שנבהלה משעטת פרסות הסוסים הרבים, רקדה לפניהם זמן רב, מבלי דעת מה לה לעשות, והעירה בזה תשומת־לבם וצחוק גדול, ואך כאשר גערו בה אחדים בקול, נסה הַצִּדה ונעלמה בַעֲבִי־היער. אחרי עָברם כשני תחומים ביער יצאו אל השדה, אשר עמדו בו צבאות הַקָּרפּוּס של טוּצְ’קוֹב, שהוטל עליו להיות למחסה לשורה השמאלית.

פּה, בשורה השׂמאלית הקיצונה, דִבּר בֶּניגסֶן הרבה ובהתלהבות ותקן, לפי מה שנראה לו לפיֶר, תקון חשוב למעשי־המלחמה. לפני מחנה טוּצ’קוֹב היתה גבעה, ואנשי־חיל לא נמצאו על הגבעה הזאת. בּניגסֶן הכביר מלים בקול רם על־דבר השגיאה הזאת ואמר, כי אִולת היתה זאת לעזוב את הגבעה, שכל המקום אשר מסביב לה תלוי בה, בלי משמר ולהעמיד את החיל בתחתיתה. גנרלים אחדים אמרו כמוהו. ביחוד הִרבָּה אחד מהם להסביר בהתלהבות, שהם נתונים לטבח במקום הזה. בּניגסֶן צִוָּה להעתיק בשמו את החיל על הגבעה.

הצווּי הזה בשורה השׂמאלית הכריח עוד יותר את פּיֶר להטיל ספק בכשרונו להבין עניני מלחמה. בשמעו מה שדבּרו בּניגסן והגנרלים, שערערו על העמדת החיל בתחתית ההר, הבין את דבריהם היטב והסכים לדעתם; אבל בגלל זה לא יכֹל להבין, כיצד יכֹל המעמיד את החיל פּה לרגלי ההר להִכָּשל בשגיאה גלויה וגסה כזאת.

ופּיֶר לא ידע, שהחיל הזה הָעֳמַד שם, למען יהיה לא למחסה לפוזיציה, כמו שֶׁדִּמה בֶּניגסֶן, כי־אם למארב, למען יהיה במסתר ויתנפל פתאם על האויב הבא. בֶּניגסֶן לא ידע זאת וַיַּעְתֵּק את החיל הזה הלאה מטעמים מיחדים, ולַמַּצביא הראשי לא הגיד זאת.

כד    🔗

הנסיך אנדרי שכב בערב הבהיר ההוא, ערב יום כ"ה לאוגוסט, נשען על זרועו, ברפת רעועה בכפר קְניַזְקוֹב בקצֵה מחנה גדודו. בעד פרץ אחד בכֹּתל השבור השׁקיף על חלקת היער הנמשכת לאֹרך הגדר – יער עצי־לִבנה בני שלֹשים שנה, שענפיהם התחתונים קצוצים, על שׂדה־התבואה עם ערֵמות שבֹּלת־השועל, שהיו בה, ועל יער־השׂיחים, שנראו בו תימרות עשַׁן המדוּרות, שהן בתי־המבשלים לאנשי־הצבא.

אף־על־פי שצרים ומיֻתָּרים וכבֵדים עד־מאד היו חיי הנסיך אנדרי בעת ההיא בעיניו, הרגישׁ גם הפעם, בערב שלפני הקרָב, כמו לפני שבע שנים באויסטרליץ, רֹגֶז וסער בקרבו.

כבר צִוָּה וְנִצְטַוָּה על־דבר הקרָב הנועד ליום מחר. יותר לא היה לו מה לעשות. אבל רעיונות פּשוטים וברורים מאד, שמשום־כך גם נוראו מאד, לא נתנו מנוחה לנפשו. הוא ידע, שהקרָב הנועד למחר עתיד להיות נורא מכל הקרָבות, שהשתּתּף בהם עד כה, ואפשרות מיתתו, בלי כל צֵרוף לעניני העולם שמסביב לו, בלי הרהורים על־דבר השפעתה על אחרים, כי־אם על־פי מה שהיא נוגעת בו בעצמו, בנפשו הפרטית, נראתה לפניו בפעם הראשונה בימי חייו בבֵרור, כמעט כדבר נחרץ מראש, כמו שהיא בפַשׁטותה ובנוראותיה. ומֵרוּם המראה הזה פָּרַש פתאם אור קַר לבן בלי צללים, בלי פֶּרספֶּקטיבה, בלי שנויי שרטוטים, על כל מה שהרגיז והעסיק את רוחו קֹדֶם־לזה.

כל חייו נראו לו כפַנָּס של קסמים, שהביט בו בזמן רב בעד זכוכית לאור מעֻשֶּׂה. עתה ראה פתאם את הציורים הכעורים האלה לנֹגה אור־היום ובלי זכוכית. “כן, כן, אלה הן התמונות הכוזבות, אשר הרגיזוני, לִבְּבוּני והדאיבו את נפשי”, אמר אל לבו, בהתבוננו ברוח דמיונו אל הציורים הראשיים שבפַנַּס קסמי־החיים שלו, שהביט אליהם באותה שעה לָאוֹר הקר והלבן הזה, לאור הרעיון הברור על־דבר המיתה. “אלה הן הצורות הצבועות בלי־טעם, אשר נראו לי כדבר יפה ומלא סוד כמוס. כָּבוד, טובת־הכלל, אהבת־נשים, ארץ־המולדת – מה גדלו בעיני כל התמונות האלה, מֶה עָמַק טעמם בעיני! וכל זה פשוט, חִוֵּר וגס כל־כך לאורו הקר והלבן של הבֹּקר הזה העולה לי, כפי שאני מרגיש”. שלש הצרות העִקריות, שמצאוהו בימי חייו, נזכרו לפניו ביחוד: אהבתו את נַטַּשה, מיתת אביו ועלִיַּת הצרפתים, אשר כבשו את חצי רוסיה. “האהבה!… הנערה, אשר היתה בעיני כמלֵאה כֹחות נסתרים! הלא כן הוא? אהבתי אותה, מחשבות פיוטיות חשבתי על־דבר אהבה, על־דבר חיים טובים עמה. הוי ילד נעים!” – אמר בזעם בקול. – אמנם כן! האמנתי באהבה אידיאלית, אשר עליה לשמור לי אמונת אהובתי בהפָּרדי ממנה שנה תמימה. כַּיוֹנה הרכּה במשל הידוע היה לה לְהִמֵּק בגעגועים עלי ברחקי ממנה. וכל זה פשוט יותר הרבה… כל זה פשוט ונורא, תועבת־נפש!"

“ואבי בנה בתים בהרים הַקֵּרחים וחשב, כי לו המקום, לו האדמה, לו האויר, לו האכּרים; והנה בא נפוליון ובלי דעת, כי יש איש כזה בעולם, נָדַף אותו ברגע אחד כצרור ממסִלה, ויתערערו הָרָיו הַקֵּרְחִים וכל חייו עמהם. והנסיכית מריה אומרת, כי נסיון הוא, שנגזר מלמעלה. נסיון זה למה הוא אפוא, אם הוא איננו ולא יהיה? לעולם לא יהיה עוד! מי אפוא נתנסה נסיון זה? – ארץ־המולדת, מפלת מוסקבה! ומחר אֵהָרֵג אני, וגם לא בידי צרפתי, כי־אם בידי אחד מִשֶּׁלָּנו, כמעשה שהיה אתמול, שאחד מצבאנו הֵרִיק את רובהו אצל אזני; וצרפתים יבואו ויאחזוני ברגלי ובראשי וישליכוני אל בור, כדי שלא יעלה בָאשי באפם; ותנָאֵי חיים חדשים יִוָּצרו, ואנשים יהיו רגילים גם בהם, ואני לא אדע על־אודותם, ולא אהיה לגמרי”.

הנסיך אנדרי נתן עיניו בחלקת עצי־הַלִּבְנֶה, שהבריקו לאור השמש בנצניהם הכּתֻמים והירֻקים ובסִיבָם הלבן. “למות… להָרֵג… מחר… כדי שלא אהיה… שכל זה יהיה, ואני לא אהיה”. בבֵרור חזה בלבו את בטול מציאותו בחיים האלה. גם עצי־הַלִּבנה האלה עם אורם וצִלם, גם העבים המתפצלים האלה, גם עשַׁן המדורות – כל אשר מסביב לו לבש צורה חדשה לעיניו ונראה כחזיון נורא ואָיֹם. קֹר גדול עבר בגבו, וימהר וַיָּקם ויצא מן הרפת וַיָּחל להתהלך.

מאחרי הרפת נשמעו קולות.

– מי שם? – קרא הנסיך אנדרי.

הקפיטן טִימוֹחִין אֲדֻם־האף, שהיה ראש־רוטה לדולוחוב, ועכשו, שנתמעטו האופיצרים, נעשה לראש־בַּטַּליון, נכנס לרפת ברוח שפלה. אחריו נכנסו אדיוטַנט וגזבר־הגדוד.

הנסיך אנדרי קם בחפזון ויקשב מה שהיה להם לאופיצרים לאמר לו על־פי משמרותיהם ויצו אותם עוד דברים אחדים, ויהי נכון לשַׁלחם, והנה קול ידוע לו הגיע לאזנו מאחרי הרפת, קול שיש בו לחישה.

– לַשָּׂטן, – אמר קול איש, שנִּתקַל בדבר־מה.

הנסיך אנדרי השקיף מתוך הרפת וירא והנה פּיֶר הולך אליו: הוא נתקל בזמורה מוטלת, ועוד מעט ונפל. קשה היה לנסיך אנדרי בכלל לראות אנשים מבני חבורתו, וביחוד לראות את פּיֶר, אשר העיר בו זֵכר כל הרגעים הקשים, שעברו עליו בבואו בפעם האחרונה למוסקבה.

– אתה הוא אפוא! – אמר הנסיך אנדרי. – איככה באת הנה? ואני לא פללתי.

באמרו זאת הביעו עיניו וכל פניו לא אך קפדנות, כי־אם שנאה כבושה, אשר התבונן בה פּיֶר כרגע. בקרבו אל הרפת היה פּיֶר מלא רוח־עֹז עד מאד, אך בראותו את פני הנסיך אנדרי הרגיש בעצמו, שנעשה בַישני וּכְבַד־תנועה.

– באתי… בלי חשבון… לא בכַוָּנה… באתי… מְעַניֵן אותי… – אמר פּיֶר, אחרי הוציאו מפיו ביום ההוא זה כמה פעמים מלת “מְעַנְיֵן” – חפצתי לראות את הקרָב.

– כן, כן, והאחים הַמַּסּוֹנים מה הם אומרים על המלחמה? כיצד אפשר להבּטל ממנה? – לגלג עליו הנסיך אנדרי. – אבל מה נשׁמע במוסקבה? ומה שלום בני־ביתי? הבאו סוף־סוף למוסקבה? – שאל בכֹבד־ראש.

– באו. ז’ילי דרֻבֶּצקַיה אמרה לי. אני באתי לראותם ולא מצאתים. אל האחֻזה הסמוכה למוסקבה נסעו.

כה    🔗

האופיצרים רצו ללכת לדרכם, אך הנסיך אנדרי בִּקש מאִתּם, כמו בכַוָּנה שלא להִשָּׁאר לבדו עם רֵעו, שׁיֵּשבו מעט אִתּו וישתו טֵה. ומיד הֻגשו ספסלים וטֵה. האופיצרים הביטו ותמהו על גופו הגדול והֶעָבֶה של פּיֶר ושמעו בשׂום־לב מה שסִפּר על־אודות מוסקבה ומצב צבאותינו, שעלתה בידו לעבור לפניהם ולהתבונן בהם. הנסיך אנדרי החריש, ופניו רעמו כל־כך, שבחר לו פּיֶר לפנות בדבריו יותר אל טימוחין, הנוח לבריות, מאשר אל בּולקונסקי.

– ובכן הבינות את כל מצב הצבאות? – נכנס הנסיך אנדרי לתוך דבריו.

– כן הוא, הַינו, – אמר פּיֶר, – באשר לא איש צבאי אנכי, אינני יכול לאמֹר, שהבינותי הכֹּל, אבל את המצב הכללי הבינותי.

– אם כן, ידעת יותר מכל אדם, – אמר הנסיך אנדרי.

– האמנם? – אמר פּיֶר בתמהון, בהביטו בעד משקפיו אל הנסיך אנדרי. – ומה תאמר על התמַנות קוּטוּזוב?

– אני שמחתי מאד על התמַנות זו, זהו כל מה שאני יודע, – אמר הנסיך אנדרי.

– ומה דעתך, הגידה־נא, על בַּרקלַי די־טולי? במוסקבה מדַבּרים בו נוראות. מה הוא בעיניך?

– שאל את אלה, – אמר הנסיך אנדרי ורמז על האופיצרים.

פּיֶר שׂם עיניו על טימוחין בצחוק קל, שיש בו שאלה וקצת לגלוג, כשם שהיו כל יודעי טימוחין פונים אליו.

– אור היה לנו, הוד־נסיכות, משנמנה הודו הנעלה, – אמר טומיחין ובדַבּרו נשׂא עיניו בדאגה שאינה פוסקת אל ראש־גדודו.

– ובשֶל מה? – שאל פיר.

– גם לענין עצים או מספוא, אגידה לך. הלא עזבנו את סוֶנְצְיַני, ואסור היה לנגוע בזרד או במעט חשש. הלא יוצאים אנחנו, ולוֹ יהיה כל מה שנשאיר, הלא כן הוא, הוד־נסיכות? – פנה טימוחין אל נסיכו, – ואף־על־פי־כן, אַל תָּעֵז לנגוע! בגדודנו נמסרו שני אופיצרים לבית־דין על מעשים כאלה. אך משנמנה הודו הנעלה, אין משגיחים על זה. אור היה לנו…

– והוא מפני מה אסר?

טימוחין פנה כה וכה בבֹשת־פנים, מבלי דעת איך ומה להשיב על שאלה כזאת. ופיֶר שאל שאלה זאת את הנסיך אנדרי.

– שלא לרושש את חבל־הארץ, אשר עזבנו לאויב, – אמר הנסיך אנדרי בזעם ובלעג. – הלכה נכונה מאד היא: אין להתיר לָשֹׁד בארץ ואין לצבא להתרגל במעשי־חמס. וגם בסמולֶנסק צָדַק באמרו, כי הצרפתים יכולים לעשות דרכם סביב סביב וכי רבים הם ממנו. אך זאת לא יכֹל להבין, – צעק הנסיך אנדרי פתאם בקול דק, אשר כמו פרץ מקרבו שלא־מדעתו, – אך לא יכֹל להבין, כי זו הפעם הראשונה נלחמנו שם בעד ארץ רוסיה, כי נמלא החיל רוח־גבורה, אשר לא ראיתי כמוה מימי, כי שני ימים רצופים היינו הודפים את הצרפתים, והדבר הזה הגדיל את כֹּחנו עשר פעמים. הוא צִוָּה להסוג אחור, וכל היגיעות והאבדות היו לריק. כל מחשבת־בֶּגד לא היתה בו, הוא השתדל לעשות הכֹּל יפה כפי האפשר, הוא עִיֵּן בכל הפּרטים; אך בגלל זה לא יצלח לנו. עתה לא יצלח לנו דוקא משום זה, משום שהוא מעמיק לעַיֵּן ומרבה לדקדק בכל דבר, כראוי לכל אשכנזי. במה אסביר לך זאת… הנה לאביך משרת אשכנזי, ומשרת יפה הוא ויודע לדאוג לכל צרכי אביך יותר ממך, ועל־כן אין טוב לו ממנו; אך אם אביך חולה גוסס, תשַׁלַּח את המשרת ובידיך הכבדות, שלא הֻרגלו בעבודה זאת, תשַׁמש בעצמך את אביך ותצלח להרגיעו יותר מאותו המשרת הזר, המהיר במלאכתו. כן עשו גם לבַרקלַי. כל הימים אשר היתה רוסיה בריאה יכֹל איש זר לעבוד לה וגם היה מיניסטר יפה; אך בשעת סכנה היא צריכה לאיש מִשֶּׁלָּהּ, לאחד מבני־עמה. ובקלוּבּ שלכם בָּדוּ עליו, שהוא בוגד! בדִבּה זו שהוציאו עליו יביאו רק לידי־כך, שיהפכוהו אחרי־כן, בבשתם על דִבּת־שִׁקרם, מבוגד לגבור משכיל או לגאון, וזה יהיה משפט מעֻקָּל עוד יותר. הוא אשכנזי ישר ומדקדק במעשיו מאד…

– אבל אומרים עליו, שהוא מצביא אָמָן, – אמר פּיֶר.

– אני אינני מבין, מה הוא מצביא אמן, – אמר הנסיך אנדרי בלעג.

– מצביא אָמָן, – אמר פּיֶר, – מי שֶׁרָאָה מראש את כל המקרים… מי שהבין את מחשבות האויב.

– אבל זה אי־אפשר, – אמר הנסיך אנדרי, כדבר שהֻברר זה ימים רבים.

פּיֶר נתן עיניו בו בתמיהה.

– אף־על־פי־כן, – אמר פּיֶר, – הלא ממשילים מלחמה למשחק־שַׁחמט.

– כן הוא, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל יש ביניהם דבר קטן זה, שבשַׁחמַט אתה יכול לעַיֵּן בכל פסיעה כטוב בעיניך, שאינך תלוי בו בתנאי הזמן, ועוד דבר אחד יש ביניהם: הסוס הַשַּׁחמַטי חזק בכל שעה מהחַיָּל, ושני אכּרים חזקים בכל שעה מֵאֶחָד, מה שאין כן במלחמה, שֶׁבַּטַּליון אחד חזק בה לפעמים מדיביזיה ולפעמים הוא חלש מרוטה. ערך כֹּחם של צבאות מלחמה זה לעֻמַּת זה אי־אפשר לאיש לדעת. האמינה לי, – אמר הנסיך אנדרי, – כי אִלו היה הדבר תלוי קצת במעשי השטַבּים, הייתי גם אני שם וגם אני הייתי מצַוה צִוּוּיים, אבל אני מתכבד לעבוד פּה בגדוד עם האדונים האלה וחושב, כי יום מחר יהי תלוי באמת בנו ולא בהם… מעולם לא היה ולעולם לא יהיה הנצחון תלוי לא בפּוזיציה, לא בנשק וגם לא במספר החיל; ופחות מכֹּל הוא תלוי בפּוזיציה.

– ובמה אפוא?

– ברגש אשר בי, בו – הוא רמז על טימוחין – ובכל אחד מאנשי־הצבא.

הנסיך אנדרי שׂם עיניו על טימוחין, אשר הביט בבהלה ובתִמָּהון אל ראש־גדודו. אחר שַׁתקנותו הקודמת מתוך מתינות נראָה אנדרי עתה כמְלֵא־רֹגז. ברור היה, שלא יכֹל להתאַפּק מהביע את הרעיונות, אשר עלו על רוחו פתאום.

– מנַצח בקרָב מי שגמר והחליט לנַצֵּח בו. מפני־מה נִגַּפנו על־יד אויסטרליץ? מספר הנופלים שֶׁלָּנו היה כמעט כמספר החללים הצרפתים, אבל אנחנו מִהרנו מאד לאמר לנפשנו, כי נִגַּפנו, ועל־כן נִגַּפנו. ומפני־מה אמרנו זאת? מפני שלא היה לנו שם על מה להִלָּחם: לסור מהר חפצנו משדה־הקטל. “נִגַּפנו – ננוסה!” אמרנו וַנָּנָס. אלו לא אמרנו זאת עד ערב, מי יודע, מה היה. אבל מחר לא נאמר זאת. אתה אומר: הפּוזיציה שלנו, השורה השמאלית רפה, השורה הימנית מתוחה, – הוסיף הנסיך אנדרי, – כל זה הבל, לא היו דברים מעולם. ומה עתיד להיות לנו מחר? מאה מליוני מקרים ממקרים שונים, אשר יתבררו כהרף־עין במנוסת חילנו או חילם, בנפֹל חלל אחד ועוד אחד; ומה שעושים עתה אינו אלא שעשועים. פשר דבר זה הוא, כי האנשים, אשר נסעת עמהם אל הפוזיציה, לא רק אינם מְסַיְּעִים למהלך הענינים, כי־אם אך מפריעים הם. הם עסוקים אך בעניניהם הקטנים.

– ברגע כזה? – אמר פּיֶר בתלונה.

– ברגע כזה, – נענה אחריו הנסיך אנדרי, – להם אינו אלא רגע מֻכשר לטמון מוקשים איש לשׂנוּא־נפשו ולִנְחֹל צְלָב או סֶרֶט קטן. אני זה הדבר אשר אֶחזה ליום מחר: מאה אלף אנשי־חיל רוסיה ומאה אלף אנשי־חיל צרפת נועדו לרוצץ אלה את אלה, וברור הוא, שמאתים אלף איש אלה יתרוצצו, ואשר יַרבה לרוצץ וימעיט לחוס על נפשו הוא העתיד לנַצח. ואם חפץ אתה, אגיד לך, שעל־כל־פנים, אחרי כל נפתולי העומדים שם במרומים, נגבּר אנחנו מחר. מחר נגבר בקרָב על־כל־פנים!

– אכן, הוד־נסיכות, אמת הוא; אמת גמורה, – אמר טימוחין. – מי יחוס עתה על נפשו? אנשי הבַּטַּליון שלי מֵאֲנו לשתות יין־דגן: לא זה היום, אומרים הם.

כל המסֻבּים החרישו. האופיצרים קמו. הנסיך אנדרי יצא אחריהם אל מחוץ לרפת וצוה בפעם האחרונה לפני הקרָב את האדיוטַנט. כשהלכו להם האופיצרים, נגש פּיֶר אל הנסיך אנדרי, ואך רצה להִכָּנס בדברים, והנה שעטת פרסות שלשה סוסים נשמעה מן המסלה ממקום קרוב לרפת, והנסיך אנדרי נשׂא עיניו אל המקום ההוא וַיִּכּר את ווֹלצוֹגֶן, שֶׁרָכב עם קלוֹזֶוִיץ', וקוֹזַק אחריהם. הם קרבו ועברו בעודם מדַבּרים, ופיֶר והנסיך אנדרי שמעו שלא־בכַוָּנה את המאמרים האלה:

– צריך להעביר את המלחמה למרחב. אינני יכול לשַׁבֵּחַ למַדַּי את הדעה הזאת, – אמר האחד.

– אכן, אמת הדבר, – אמר השני, – המטרה היא אך להחליש את האויב, ובודאי אין לשׂים לב לאבדן אנשים פרטיים.

– אמנם כן, – מִלא אחריו קול הראשון.

– כן הוא, “להעביר למרחב”, – שָׁנה הנסיך אנדרי וְנָחַר באפו בזעם, לאחר שעברו הרוכבים. – באותו “מרחב” היו לי אב ובן ואחות בהרים הַקֵּרחים. לו אין חלוק בדבר. הוא אשר אמרתי לך, האדונים האשכנזים האלה לא ינַצחו מחר בקרָב, כי־אם אך יקלקלו, ככל אשר יהי לאל־ידם; כי אין לו בראשו של האשכנזי אלא סברות פחותות משוה פרוטה, ובלבו אין הדבר האחד הנחוץ באמת ליום מחר, מה שיש בטימוחין. את כל אירוֹפּה נתנו לוֹ, ועתה בא ללַמדנו – מורים נפלאים הם! – ושוב היה קולו קול־שריקה.

– ובכן תחשוֹב, שֶׁנִּגבַּר מחר? – אמר פּיֶר.

– כן, כן, – אמר הנסיך אנדרי בלב נטרד. – דבר זה הייתי עושה, אִלו היה השלטון בידי, שבוים לא הייתי לוקח. שבי זה מה הוא? אין זה אלא מנהג פּרשים. הנה הצרפתים החריבו את ביתי והולכים הם להחריב את מוסקבה; הם עֲלָבוּנִי ובכל סקונדה הם עולבים אותי. הם שונאי, פושעים כֻּלם על־פּי דעותי. וכך דעתו של טימוחין ושל כל הצבא. בני־מות הם. אם שונאי הם, אינם יכולים להיות לי לאוהבים, גם כי ידַבּרו מה שֶּׁידַּבּרו בטִילְזִיט.

– כן, כן, – אמר פּיֶר בהביטו בעינים נוצצות אל הנסיך אנדרי, – אני מסכים לדעתך הסכמה גמורה.

השאלה, אשר הטרידה את פּיֶר משעת רדתו מֵהַר מוֹזַ’יסק וכל היום ההוא, נראתה לו עתה כברורה לגמרי וכנפתרה בכל פרטיה. עתה הבין את כל טעמם וערכם של מלחמה זו ושל הקרָב הקרוב. כל מה שראה ביום ההוא, כל רשמי העיון והזעם, שראה אגב־אורחא על פּני אנשי־החיל, נראו לו בצורה חדשה. עתה הבין, מה הוא החֹם העצור הזה – כמו שאומרים בפיסיקה – חֹם הפַּטריוטיות, הנמצא בכל האנשים, שראה ביום הזה, ואשר הסביר לו, בשביל מה התכּוֹננו האנשים האלה במנוחה וכמו בקלות־דעת ללכת למות.

– אין לקחת שבוים, – הוסיף הנסיך אנדרי. – הדבר הזה בלבד היה משַׁנֶּה את כל המלחמה וממעיט את האכזריות שבה. ואנחנו עשינו את המלחמה למין מִשְׂחָק – זה ענין רע. אנחנו מתנהגים בוַתּרנות מדֻמָּה ובמדות דומות לזוֹ. הרי זו וַתּרנות ורגשנות ממין וַתּרנותה ורגשנותה של אשה כבוּדה, שדרכּה להתעלף בזמן ששוחטים לעיניה עגל; היא רחמנית כל־כך, שאינה יכולה לראות דם שפוך, אבל אוכלת היא את העגל הזה לתאבון כשהוא מצֻמָּק וְרָטֹב כל־צרכו. מדבּרים אלינו על־אודות חֻקי־מלחמה, מנהגי פרשים, סדרי פַּרלַמֶּנט, חנינת אֻמללים ועוד ועוד. בשנת 1805 ראיתי מנהגי פרשים וסדרי פַּרלמנט: הם רִמּוּנוּ, ואנחנו רִמִּינוּ. שוסים הם בתים, מוציאים אסיגנציות מזֻיָּפות, ולא עוד אלא שהם הורגים את בָּנַי, את אבי, ומדברים על־אודות חֻקי־מלחמה וחנינת אויבים. אין לנו לקחת שבוים, כי־אם להרֹג ולהכּוֹן לֵהָרֵג. מי שהגיע לידי־כך, כדרך שהגעתי אני בצרות כאלה…

הנסיך אנדרי, אשר דִמה, כי אחת היא לו, אם ילכדו את מוסקבה כאשר לכדו את סמולנסק, אם אין, עצר פתאם במלין, מאשר תקפוהו זעזועים פתאם בגרונו. פעמים אחדות עבר הֵנה והֵנה בלי דַבּר דבר, אבל עיניו נוצצו בברק־קדחת ושפתו רעדה, כשחזר והתחיל מדַבּר:

– אלמלא וַתּרנות זו במלחמה, לא היינו הולכים להלחם אלא בזמן שהשעה צריכה לכך, שנלך למיתה ודאית, כשעה זו. אז לא היה אפשר למלחמה בגלל שאיזה פאוּל איבַנוביץ' פגע בכבודו של מיכַאיל איבַנוביץ'. אך אם מלחמה לנו, כמלחמתנו זאת, תהי מלחמה ממש. ואִלו היה העולם נוהג כך, לא היו הצבאות נגררים על־נקלה אחרי הנוהגים בהם. אז לא היו כל אותם הַוֶּסטפַליים וההֶסֶנִיים המובלים על־ידי נפוליון הולכים אחריו לרוסיה, ואנחנו לא היינו הולכים להלחם לאוסטריה ולפרוסיה, בבלי דעת בעצמנו בשביל מה. המלחמה אינה מנהג נמוסיות, כי־אם התועבה הגדולה שבתועבות החיים; וצריך להבין זאת ולא לעשות משחק במעשי־מלחמה. צריך לקבל בדקדוק ובסריוזיות את הנחיצות הנוראה הזאת. זה הכלל: הסר שפת־שקר, ואם למלחמה – למלחמה ממש ולא לְמִשְׂחָק. אך על־פי המנהג אין מלחמה אלא שעשועים נעימים לבטלנים קלי־דעת. הנה מעמד פקידי־הצבא הוא הנכבד במעמדים – והמלחמה מה היא, במה יצלח איש בעניני הצבא ומה דרכי המוסר המקֻבּלים בצבור הצבאי? מטרת המלחמה – רֶצַח; כלי־מלאכתה – רִגּוּל, בגד וחזוק ידי בוגדים, רִשּׁוּש יושבי הארץ, משִׁסּה או גנבה לכלכלת החיל, מרמה ושפת־שקר, שקוראים להן תחבולות־מלחמה; מדות פקידי־הצבא – עבדוּת בשם דיסצִפלינה, בטלה, בערות, אכזריות, זמה ושכרות. ואף־על־פי־כן הוא המעמד המרומם והמכֻבּד בעיני כֹל. כל המלכים, חוץ ממלך חינה, לובשים מעיל צבאי, ומי שהִרבה להפיל חללים מתן־שׂכרו מרֻבֶּה. נועדים הם, כמו שֶׁיִוָּעֲדו מחר, לרצוח איש את אחיו, הורגים ועושים לבעלי־מומים עַשְׂרוֹת אלפי איש, ואחרי־כן יערכו תפלות־תודה על ההרג הרב אשר הרגו (ויפריזו עוד על מספר הרוגיהם) ויפרסמו, שהם המנצחים, בחשבם, שלפי רֹב ההרוגים תגדל פעֻלת הנצחון. ואיככה יביט אלהים משם וישמע את דבריהם! – צעק הנסיך אנדרי בקול־שריקה דק. – הוי, מחמדי, בימים האחרונים קשו החיים עלי. רואה אני, כי החִלותי להבין הרבה יותר מדי. ולא טוב לאדם לאכֹל מעץ הדעת טוב ורע… אכן, הן לא לימים רבים! – הוסיף. – אבל נרדם אתה, וגם לי עת לנוח; לֶךְ־לך לגוֹרקי, – אמר הנסיך אנדרי פּתאם.

– לא ולא! – ענה פּיֶר והביט אל הנסיך אנדרי בעיני פּחד והשתתפות.

– לֵךְ, לֵךְ: לפני קרָב צריך לישון, – אמר הנסיך אנדרי שנית; ויגש מהר אל פּיֶר ויחבק לו וינשק לו.

– שלום לך, לֵך, – קרא בקול. – אם נראה עוד איש את אחיו, אם אין… – וַיִּסֹּב בחפזון וַיֵּלך לו אל הרפת.

כבר היתה עלטה, ולא יכֹל פּיֶר לדעת את הרֹשֶׁם אשר היה על פני הנסיך אנדרי, אם של זעם היה או של חִבּה.

פּיֶר עמד והחריש זמן מועט והתיַשֵּׁב בַּדָּבר, הֲיֵלך אחריו אם אַיִן. “לא, הוא אינו צריך לזה! – גמר פּיֶר בלבו, – ואני יודע, כי ראינו זה את זה בפעם האחרונה”, וַיֵּאָנַח אנחה כבדה ויסע לשוב לגוֹרקי.

והנסיך אנדרי שב אל רפתו וישכב על יריעה, אך לא יכֹל להֵרָדם.

הנסיך אנדרי עצם את עיניו. מַראות מִמַּראות שונים עמדו לפניו. באחד מהם עִיֵּן זמן רב בשמחה. ערב אחד בפטרבורג נזכר לפניו ושעשע את נפשו זמן רב. בו סִפּרה לו נַטַּשה בפנים מלאים התעוררות וסערת־לב מעשה שהיה בה בקיץ הקוֹדֵם, שהלכה ללקוט פּטריות ותעתה ביער גדול. בדברים בלתי־מסֻדרים תֵארה לפניו גם את דִּממת היער, גם את רגשותיה, גם את שיחותיה עם מגַדל־הדבורים אשר פגשה ובכל רגע הפסיקה את סִפּוּרהּ ואמרה: “לא, אינני יכולה, לא כך אני מסַפּרת; לא, אינך מבין כראוי”, אף־על־פי שהוא השתדל להרגיעהּ באמרו, שהוא מבין, וגם הבין באמת כל מה שֶׁנִּתְכַּונה לאמר לו. נַטַּשה לא מצאת קֹרת־רוח בדבריה, – היא הרגישה, שלא נמצא בהם כל אותו הרגש הפיוטי הנלהב, שהיה בה ביום ההוא ושרצתה להביעו כמו שהוא. “נחמד היה כל־כך אותו זקן, וחשֵׁכה היתה ביער… ועיני הזקן היו טובות… לא, אינני יודעת לסַפּר כראוי”, אמרה והסתמקה ובאה במבוכה. הנסיך אנדרי חִיֵּך גם עתה, כמו שחִיֵּך מתוך שמחה אז, בשעה שהביט לתוך עיניה. “אני הבינותי את דבריה, – אמר הנסיך בלבו, – לא רק הבינותי, כי־אם גם אהבתי בה את הכֹּח הנפשי הזה, את שפת־האמת הזאת, את התגַּלות הלב, את הנפש הזאת, אשר היתה כמו כווּצָה בתוך גופה, את נפשה זאת אהבתי בה… אהבה עזה ומשׂמחת־לב כל־כך…” ופתאום זכר מה היתה אחרית אהבתו. “לוֹ לא היה צֹרֶך בכל זה. הוא לא ראה ולא הבין דבר בזה. הוא ראה בּה אך ילדה יפה ומלאה חיים, אשר לא חשב לפי כבודו לשׂאתה לאשה. ואני?… ועד היום הזה הוא חי ושָׂמֵחַ”.

הנסיך אנדרי קפץ, כאלו כָּוָהוּ אדם באש, ושוב התחיל מהלך לפני הרפת.

כו    🔗

בעשרים וחמשה לאוגוסט, ביום שלפני הקרָב הבּוֹרודינאי, באו מוסיֶה דֵי־בּוֹסֶה, הפְּרֶפֶקט אשר על ארמון קיסר צרפת ופַבְּוְיֶה ראש־הגדוד – הראשון מִפַּריז והשני מִמַּדריד – אל הקיסר נפוליון, אל תַּחֲנָתוֹ על־יד וַלוּיֶבוֹ.

מוסיה די־בּוֹסֶה לבש מעיל חצרני ויצו לשאת לפניו את החבילה, אשר הביא אתו בעד הקיסר, ויבוא אל מחלקתו הראשונה של אֹהל נפוליון ושם התחיל לפתוח את הארגז ובאותה שעה עסק בדברי־שיחה עם אדיוטַנטֵי נפוליון אשר סבבוהו.

פַבְּוְיֶה לא נכנס לתוך האֹהל, כי־אם עמד מלכת אצל מבואו ונכנס בדברים שם עם גנרַלים מיֻדָּעים לו.

הקיסר נפוליון עוד לא יצא מחדר־משכבו ועוד לא גמר ללבּוש את בגדיו. בנעירות ובנחרות קצרות הִפנָה פעם את עֲבִי־גבּו ופעם את לבו הַשָּׂעיר המסֻבּל בחֵלב אל המגרֶדֶת, אשר שפשף בה משרתו המיֻחד את גויתו. משרת מיֻחד אחר זרק מי־קולוניה על גוִיתו המעֻנָּגה של הקיסר ובאחת מאצבעותיו תמך את הצלוחית העשויה לדבר, ובכל תנועותיו הביע בשעת מעשה זה, שרק הוא לבדו יכול לדעת כמה לזרוק ואנה לזרוק. שׂעָרו הקצר של נפוליון היה לח וסבוך על מצחו. אבל פניו, אף־על־פי שהיו צָבים וכתֻמּים, הביעו הרגשת עֹנג חָמרי. “הֶרֶב־נא, הֶרֶב יותר…” דִּבּר בהתכַּוְּצות ובנַחֲרה אל המשרת המשפשף. האדיוטַנט, שנכנס לחדר־המשכב להגיד לקיסר, כמה נִשבּוּ בידי הצרפתים בקרָב שביום־אתמול, אמר מה שהיה עליו לאמר ועמד אצל הדלת וחִכּה, שתּנתן לו רשות לסור משם. נפוליון הביט אל האדיוטַנט מתחת למצחו בפנים מתקמטים.

– אין שבוים, – שִׁנה נפוליון את דברי האדיוטַנט. – הם מזקיקים אותנו להשחיתם. בזה תגדל הרעה על צבא רוסיה. הֶרֶב־נא, הֶרֶב יותר, – אמר ברהיטה אל המשרת וכפף קומתו והִטה אליו את כתפיו השמֵנות.

– טוב. תן להִכָּנס למוסיֶה די־בּוֹסֶה וגם לפַבְּוְיֶה – אמר אל האדיוטנט בהרכּנת־ראש.

– הִנֵּני, אדוני הקיסר, – אמר האדיוטנט ויסר אל פתח האֹהל.

שני המשרתים הלבישו מהר את הקיסר, והוא יצא בצעדי־אוֹן מהירים אל חדר־הקבלה, ומעיל־גוַרדיה כָּחֹל עליו.

בּוֹסֶה נֶחְפַז באותה שעה לערֹך את התשורה, אשר הביא מאת הקיסרית, על שני כסאות, שתהי נֹכח פני הקיסר בבואו אל החדר. אבל הקיסר לבש את בגדיו ויצא מחדר־משכבו מהר כל־כך, שלא הספיק בּוֹסֶה להכין את הופעת התשורה פתאם ככל חפצו.

נפוליון ראה כרגע מה שעושים לו, וַיָּבן, כי עוד לא הספּיקו לגמור; ולא אבה למנוע מהם את העֹנג להמציא לו שמחת־פתאם; בגלל זה עשה את עצמו כאינו רואה את בּוֹסֶה ויקרא לפַבְּוְיֶה לגשת אליו. בפנים נזעמים ובשתיקה שמע נפוליון מה שדִּבּר אליו על גבורתם ואמונתם של צבאותיו, שנלחמו על־יד סַלַּמַּנְקָה¹⁹, בקָצֶהָ השני של אירופה, אשר אך רעיון אחד היה בלבם – להיות ראוים לעבוד את הקיסר שלהם, ואך דאגה אחת – שמא לא יזכו בעיניו. אחרית הקרָב הזה היתה רעה. בשעת הרצאתו של פַּבְּוְיֶה הֵעיר נפוליון הערות־לעג, שעל־פיהן גם לא שָׁער, שהיה אפשר להצליח בקרָב שלא בפּניו.

– עלי לתקן זאת במוסקבה, – אמר נפוליון. – להתראות, – הוסיף ויקרא לדי־בּוֹסֶה לגשת אליו, וזה הספיק בין כה לסַדר את התשורה, כבר העמיד איזה דבר על הכסאות ויעטהו.

די־בּוֹסֶה השתחוה בהשתחויה החצרנית הצרפתית המיֻחדת, שרק זקני עבדי הבּוּרבּוֹנים היו יודעים לקַימה כראוי, וַיִּגש ויתן קוֹנוֶרט לאדוניו.

נפוליון פנה אליו בשמחה ויתלֹש באזנו.

– מִהרתָּ לבוא, אני שׂמח מאד. ופַריז מה אומרת? – אמר נפוליון והעמיד פּתאם פנים של חִבּה תחת הפנים של רֹגז, שהיו לו קֹדם־לזה.

– אדוני הקיסר, פַּריז כֻּלה מצטערת על הִפָּקדך, – ענה די־בּוסֶה כדין.

אך אף־על־פי שידע נפוליון, שחַיב בּוֹסֶה לאמר דבר זה או כיוצא בזה, אף־על־פי שידע, ברגעים שהיתה דעתו צלולה, שלא כן הוא באמת, היה נעים לו לשמוע זאת מפי די־בּוֹסֶה. ושוב כִּבְּדוֹ בתלישה קטנה באזנו.

– צר לי, כי הטלתי עליך דרך רחוקה כזאת, – אמר אליו.

– אדוני הקיסר! אני דִמיתי, כי אמצא אותך לכל־הפחות אצל שערי מוסקבה, – אמר בּוֹסֶה.

נפוליון צחק צחוק קל וירם ראשו כנטרד בהרהוריו וַיַּסֵּב עיניו ימינה. אז קרב אליו אדיוטנט בפסיעות קלות וַיַּגֶּש לו קֻפסת־טבק של זהב, ונפוליון לקח אותה מידו.

– הדבר יֵצא לטוב לך, – אמר נפוליון בהריחו מן הַקֻּפסה הפתוחה, – הן אוהב לנסוע אתה, בעוד שלשת ימים תראה את מוסקבה. בודאי לא פִללתָּ לראות את הבירה האסיַטית. נסיעה נעימה תהיה זאת לך.

בּוֹסֶה השתחוה בתודה על שׂימת־לב זו אל אהבתו את הנסיעות, אשר באמת לא הכיר בה בעצמו עד היום ההוא.

– אַה! מה זאת? – אמר נפוליון, בראותו, כי כל חַצְרָנָיו הביטו אל דבר מכֻסה במעטה.

בזריזות חצרנית, בלי פְנוֹת עֹרף, פסע בּוֹסֶה שתי פסיעות אחורנית ונטה הַצִּדה, ובהרימו בו־ברגע את הַמִּכְסֶה אמר:

– תשורה לרוממותך מהַקֵּיסָרִית.

זאת היתה תמונה מצֻיֶּרֶת בידי זֶ’רַר, תמונת הילד, אשר ילדה בת קיסר אוסטריה לנפוליון ואשר נקרא בפי כֹל מלך רומי.

הנער – נער מסֻלְסַל־שֵּׂעָר נחמד למראה, שמבטו דומה למבטו של המשיח בַּמַּדּוֹנה הַסִּיקְסְטִינית – היה מצֻיָּר כשהוא מצחק בבִילְבּוֹקֶה. הכדור שבידו האחת היה דמות כדור־הארץ, והקנה שבידו השנית – דמות שרביט.

אמנם לא היה ברור למדי, מה נתכַּוֵּן הַצַּיר בהַראותו את המכֻנֶּה בשם מלך רומי כשהוא קודח בקנה את כדור הארץ, אך האלֵגוֹריה הזאת נראתה, לפי הנראה, כדבר שאינו צריך באור גם לכל רואֵי הציור גם לנפוליון, אף מצאה חן רב בעיניהם.

– מלך רומי, – אמר ורמז על הציור בתנועת־יד מבּעת גאוּת ועֹז. – מחמדים!

בכשרון המיֻחד לאיטלקים לשַׁנּות כרצונם את הרֹשם שעל פניהם קרב נפוליון אל הציור ויעמֵּד פנים של הרהורי־חִבּה. הוא הרגיש, כי מה שׁיאמר ויעשה בשעה זו הוא פרק בהסטוריה. ונראה לו, כי מוטב לו מכֹּל ברגע זה, שבכל גדֻלתו, שבשבילה נִתַּן כדור־הארץ בידי בנו למִשׂחק בבִילבּוֹקֶה, יביע במראהו לא תפארת גדֻלה, כי־אם אהבת־אב פשוטה ותמימה. עיניו עטו מעטה כֵהֶה וַיָּזָז ממקומו וישׂם עיניו על כסא (והכסא כמו נִתַּר והֻגַּש אליו) וישב עליו ממול הציור. הוא אך הביע רצונו בנדנוד קל – וכל הנמצאים שם יצאו על קצות אצבעות רגליהם, למען יִוָּתר האדם הגדול לבדו עם הרגש אשר תקף אותו.

אחרי שבתו רגעים אחדים ואחרי נגעו, בבלי דעת לָמָּה, בצורת־הפנים הגבשושית קצת, קם ויקרא שנית לבוֹסֶה ולפקיד אשר על המשמר וַיְצַו להוציא את הציור ולהעמידו לפני האֹהל, כדי שלא למנוע מהגוַרדיה הישָׁנה, שעמדה לפני אהלו, את האשֶׁר לראות את מלך רומי, את בנו ויורשו של הקיסר הנערץ בקרבם.

וכאשר דִמה כן היה: בסעדו סעֻדת־שחרית עם בּוֹסֶה, שזכה לאותו הכבוד, נשמעו מלפני האֹהל מצהלות האופיצרים ואנשיהם, בני הגוַרדיה הישנה, שנקהלו אצל הציור.

– יחי הקיסר! יחי מלך רומי! יחי הקיסר! – נשמעו קולות־צהלה.

אחרי סעֻדת־הצהרים הכתיב נפוליון במעמד בּוֹסֶה את פּקֻדתו אל הצבא.

– לשון קצרה ונמרצה! – אמר נפוליון, אחרי קראו בעצמו את כתב־הקריאה, שכתב בבת־אחת בלי הגהות. ואלה דברי הפקֻדה:

“אנשי־חיל! הנה זה הקרָב אשר חכיתם לו כל־כך. הנצחון תלוי בכם. נחוץ הוא לכם; הוא ימציא לנו את כל צָרְכֵּנוּ, דירות טובות ושִׁיבָה במהרה לארץ־מולדתנו. עשׂו כאשר עשיתם על־יד אויסטֶרליץ, פרידלַנד, ויטֶבּסק וסמולֶנסק. למען יזכיר דור אחרון בגאוה את מעשי־גבורתכם ביום הזה. למען יאמרו על כל אחד מכם: הוא היה בקרָב הגדול על־יד מוסקבה!”

– על־יד מוסקבה! – שָׁנה נפוליון את סוף דבריו ויקרא לבוסה, אוהב הנסיעות, להִלָּווֹת אליו בטיולו ויצא מן האֹהל אל הסוסים החבושים.

– רב טובך מאד, אדוני הקיסר, – השיב בּוֹסה על קריאה זו, שנקרא להִלָּווֹת אל הקיסר: באמת בקש לישון, גם לא ידע לרכֹּב על סוס ומפַחֵד היה לרכֹּב.

אבל נפוליון הרכּין בראשו לנוסע הזה, ולא יכֹל בּוֹסֶה להמנע מֵרכוֹב אתו. כאשר יצא נפוליון מאהלו, גברו עוד הקריאות לפני תמונת בנו. נפוליון הרעים פניו.

– הורידוהו, – אמר ורמז בתנועה יפה מבּעת־גאון על הציור. – עוד לא עת לו לראות שׂדֵה־קרָב.

בּוֹסה עצם עיניו וַיּוֹרֶד ראשו ויאָנח אֲנָחָה עֲמֻקה, ובזה נתכַּוֵּן להַראות, עד כמה ידע להעריך ולהבין את דברי הקיסר.

כז    🔗

כל היום ההוא, יום עשרים וחמשה לאוגוסט, בִּלה נפוליון, לפי דברי כותבי ההסטוריה שלו, על סוסו, והיה תָר את המקום, מתבונן בתכניות, אשר הגישו מַרשַׁליו לפניו, ומצַוה בעצמו את גנרַליו.

השורה הכללית שנערכה ראשונה במחנה צבאות רוסיה על שפת נחל קוֹלוֹצ’ה, נשברה, ומקצתה – היא שורתו השמאלית של הצבא הרוסי – הֻטְּתָה לאחור, כאשר נלכדה מצורת שֶׁוַּרְדִּינוֹ ביום כ"ד. חלקהּ זה של השורה הכללית היה בלתי־בָצוּר, הנחל לא היה לו עוד למחסה, ולפניו בלבד השׂתּרע מישור פתוח יותר. ברור היה לכל איש, גם למבין גם לבלתי מבין בעניני־מלחמה, כי צריכים היו הצרפתים להשׂתּער על חלק השורה הזה. כמדֻמה, שבשביל זה לא הֻצרך איש לחשוב מחשבות הרבה, לא הֻצרכו הקיסר ומַרשַׁליו להשתדל ולשקֹד כל־כך, ואין כל־צֹרֶך לזה בַכִּשרון הנשגב המיֻחד המכֻנה גאוֹנוּת, שאוהבים כל־כך ליחס לנפוליון; אבל ההסטוריונים, שתֵּארו את המעשה הזה אחרי־כן, והאנשים שסבבו את נפוליון בעת ההיא, והוא בעצמו עמהם, לא כן הביטו אל זה.

נפוליון רכב בשדה וכמו בעיון רב התבונן במקום והניע ראש כמדבר עם לבבו פעם דרך־הסכמה ופעם דרך־פקפוק ובלי הודיע לגנרַלים הסובבים אותו את עֹמק מהלך רעיוניו, שהביא אותו לידי החלטותיו, שׂם לפניהם אך את מסקנותיו בתמונת צִוויים. על הצעת דַווּ, המכֻנה הרצוג אֶקְמוּלִי, להקיף את שורתם השמאלית של הרוסים, אמר נפוליון, שאין לעשות כן, ולא פרש טעמו של דבר, מפני־מה אין לעשות כן. אך על הצעת הגנרַל קוֹמְפַּן (שהוּטַל עליו להשׂתּער על המצורות הצדדיות), להעביר את הדיביזיה של דרך היער, הביע נפוליון הסכמתו, אף־על־פי שהמכֻנה הרצוג אֶלחינגֶני, הוא נֵי, ערב את לבבו להעיר, שהליכה זו דרך היער יש בה סכנה ויכולה היא להביא פרעות בדיביזיה.

אחרי התבוננו בסביבי המקום אשר ממול מצורת שֶׁוַּרדינוֹ, הרהר נפוליון קצת וַיּוֹר את המקומות, שהֻצרכו לערוך בהם ליום מחר שתי בַּטַרֵיוֹת ליריה על המצודות הרוסיות, ואת המקומות, שהתותחנים המיֻעָדִים לשדה־קטל צריכים להסתדר בהן בשורה אחת עם הבַּטַּרֵיות האלה.

אחרי צַוּוֹתו את הצוויים האלה ואחרים כמוהם שב אל מעונו וַיַּכְתֵּב את הדיספוזיציה של הקרָב הקרוב.

וזאת הדיספוזיציה, אשר יעריצוה ההסטוריונים הצרפתים וגם הסטוריונים אחרים יביעו כבוד לה:

"כעלות הבֹּקר תָחֵלנה שתי הבַּטַּרֵיות, שנערכו בלילה במישור, שהפרינץ האֶקמוּלי חונה בו, לירות על שתי הבטריות העומדות לעֻמָּתָן במחנה האויב.

"באותה שעה יסע הגנרַל פֶּרְנֶטִי, ראש הארטילריה של הַקָּרפּוס הראשון, עם שלשים כלי־התותח של הדיביזיה שבידי קוֹמְפַּן וכל כלי־התותח הבינונים שבדיביזיות דֶּסֶּה ופְרִיַּן לפָנִים וְיָחל לירות וִיזָרֶה גרַנַּטות על הבַּטַּרֵיָה של האויב, אשר ימטירו עליה:

24 כלי הארטילריה הגוַרדית,

30 כלי הדיביזיה של קוֹמְפַּן,

ו־8 כלי דיביזיות פְרִיַּן ודֶסֶּה.

בס"ה 62 כלי־תותח.

"הגנרַל פוּשֶׁה, ראש הארטילריה של הַקָּרפּוס, יעמיד את כל כלי־התותח הבינונים של הַקָּרפּוס השלישי ושל הרביעי – שהם ששה־עשר – מצדי הבַּטַּרֵיָה היעודה לירות על המצודה השמאלית, והיו נגדה ארבעים כלי־תותח.

"הגנרַל סוֹרְבְּיֶה צריך להיות נכון לצאת כרגע, כאשר יצֻוֶּה, עם כל כלי־התותח הבינונים של הארטילריה הגוַרדית נגד מצודה זו או זו.

"בשעת היריה בכלי־התותח ישׂים הנסיך פּוֹניַטוֹבסקי פניו אל הכפר, אל תוך היער, וְיָסֹב את הפּוזיציה.

"הגנרל קוֹמְפַּן ילך דרך היער ללכֹּד את המצודה הראשונה.

"אחרי היציאה לקרָב בסדר זה יִנָּתנוּ צווּיים על־פי פעֻלות האויב.

"היריה בשורה השמאלית תּוּחַל, כּאשר אך יִשָּׁמַע קול ירִיַּת האגף הימני. רוֹבֵי הדיביזיה של מוֹרַן ודיביזיות הַמִּשנה־למלך יָחֵלו לירות ירִיָּה עזה, בראותם תחִלת השׂתּערותו של האגף הימני.

"המשנה־למלך ילכֹּד את הכפר (בּוֹרוֹדינוֹ) ויעבור את שלשת הגשרים שלו וילך בגֹבַהּ אחד עם דיביזיות מוֹרַן וּפְרִיַּן, והן תֵּלַכנה בהנהגתו אל המצורה וְתִכָּנֵסנה אל השורה עם שאר צבאות החיל.

"כל זה צריך להֵעָשות בסדר הראוי ( le tout se fera avec ordre et méthode ), בהשארת חיל כפי האפשר לשעת־צֹרך.

“במחנה הקיסר, סמוך למוֹזַ’יסק, 1 לספּטמבּר בשנת 1812”.

הדיספוזיציה הזאת, שנכתבה בלשון סתומה וסבוכה מאד, אם נרשה לעצמנו להתבונן בפקֻדות נפוליון בלי יראת־הרוממות מפני גאונותו, היתה של ארבעה סעיפים או ארבעה צווּיים. אבל גם אחד מהם לא יָכֹל להֵעָשׂות ולא נַעשָׂה.

בדיספוזיציה נאמר, ראשונה, כי הבַּטַּרֵיות, שנערכו במקום אשר בחר לו נפוליון, יחד עם כלי־תותחם של פֶּרְנֶטִּי ופוּשֶׁה, שנועדו להיות עמהן בגֹבַהּ אחד, בסך־הכול 102 כלים, יָחֵלּוּ לירות וימטירו כדורים על המצורות הרוסיות. זאת לא יכלה להֵעשות, כי מן המקומות אשר יָעַד נפוליון לא היו הכדורים מגיעים אל חפירות הרוסים, ומאה ושנים כלי־התותח האלה ירו לריק, עד אשר העתיק אותם הממֻנה עליהם לפנים ועבר בזה על מצות נפוליון.

הצווי השני היה, כי פּוֹניַטוֹבסקי ילך אל הכפר לתוך היער ויָסֹב את אגפּו השמאלי של חיל רוסיה. זה היה אי־אפשר ולא נעשָׂה, כי פּוֹניַטוֹבסקי פגש בלכתו אל הכפר לתוך היער, את טוּצְ’קוֹב, אשר גדר את הדרך לפניו, ולא יכֹל לָסֹב ולא סבב את הפוזיציה הרוסית.

הצווי השלישי: הגנרל קוֹמְפַּן ילך דרך היער ללכֹּד את המצודה הראשונה. הדיביזיה של קוֹמְפַּן לא לכדה את המצודה הראשונה, כי־אם נהדפה אחור, כי בצאתה מן היער הֻצרכה להסתדר תחת מְטַר כדורי־נפץ, ונפוליון לא ידע זאת.

הרביעי: המשנה־למלך ילכֹּד את הכפר (בּוֹרוֹדינו) ויעבור את שלשת הגשרים שלו וילך בגֹבַהּ אֶחָד עם דיביזיות מוֹרַן וּפרִיַּן (אשר לא פֹרַש, אנה ובאיזו שעה תלכנה) והן תֵּלַכנה בהנהגתו אל המצורה וְתִכְּנַסנה אל השורה עם שאר צבאות החיל.

כפי מה שאפשר להבין, אם לא מהמאמר הסבוך הזה, על־כל־פּנים מהנסיונות שֶׁנִּסה המשנה־למלך למלא את הפקֻדות שֶׁנִּתּנו לו, היה עליו ללכת דרך בּורודינו שמאלה אל המצורה, ודיביזיות מוֹרַן וּפרִיַּן הֻצרכו ללכת באותה שעה מהשורה הקדומנית.

וגם כל זה, כשאר סעיפי הדיספוזיציה, לא נמלא ולא יכֹל להִמָּלא. כשעבר המשנה־למלך דרך בורודינו, נהדף אחור על שפת נחל קוֹלוֹצ’ה ולא יכֹל לעבור הלאה; ודיביזיות מוֹרַן ופרִיַּן לא לכדו את המצורה, כי־אם נהדפו משם, והמצורה נלכדה בסוף הקרָב בידי הפרשים (ולפי הנראה, לא עלתה כזאת על דעתו של נפוליון). ובכן לא נעשה ולא יכֹל להֵעָשות גם אחד מדברי הדיספוזיציה. אבל נאמר בה בדיספוזיציה, כי אחרי היציאה לַקרָב בסדר זה יִנָּתנו צווּיים על־פּי פעֻלות האויב, והיה אפשר לדַמות על־פי זה, שבשעת הקרָב יצַוֶּה נפוליון כל מה שיצטרכו לצַוּוֹת; אבל כזאת לא היתה ולא יכלה להיות, כי בכל שעת הקרָב היה נפוליון רחוק כל־כך ממנו, שכפי מה שנודע אחרי־כן, לא יכֹל לדעת את מהלך הקרָב, ודבר אחד מדבריו בשעת הקרָב לא היה יכול להֵעָשות.

כח    🔗

הסטוריונים רבים אומרים, כי הצרפתים לא נצחו בקרָב הבורודינאי מפני שאחזה נַזֶּלֶת את נפּוליון; כי אִלו לא אחזַתּו נַזֶּלֶת, היו פקֻדותיו לפני הקרָב ובשעת הקרָב גאוניות עוד יותר, ורוסיה היתה נופלת לבלי קום עוד ופני הארץ היו לובשים צורה אחרת. ההסטוריונים המאמינים, כי רוסיה נוצרה ברצונו של אדם אחד, – של פטר הגדול, – וכי צרפת נהפכה מרֶפֻּבּליקה לקֵיסָרוּת וצבאותיה הלכו לרוסיה ברצונו של אדם אחד, – של נפוליון, – אם יאמרו הסטוריונים כאלה כדבר הזה, שרוסיה לא חדלה להיות ממלכה אדירה, יען כי נַזֶּלֶת קשה תקפה את נפוליון ביום כ"ו לאוגוסט, אינם אלא הולכים לשיטתם.

אם היה תלוי ברצונו של נפוליון לערוך קרָב בבורודינו או שלא לערוך, והיה יכול לצַוּוֹת לעשות כה או כה, ברור הוא, שאותה הַנַּזֶּלֶת, שהשפיעה על הבעת רצונו, יכלה להיות לסִבּת הצלת רוסיה, ואותו המשרת, ששכח לתת לנפוליון ביום כ"ד נעלים שאינן סופגות מים, הוא שהציל את רוסיה. בדרך־הִגָּיון זה היא מסקנה שאינה מוטלת בספק; ברורה היא על־פי זה כמסקנתו של ווֹלְטֶר, שהביע בלעגו (בבלי דעת בעצמו, מה הלעג הזה), שמעשֵׂה לֵיל בר־תלמי יָצָא מקלקול קֵבָתוֹ של קַרל התשיעי. אך בעיני אנשים, שאינם מקבלים דעה זו, שרוסיה נוצרה ברצונו של אדם אחד, של פּטר הראשון, ושהקיסרות הצרפתית קָמָה והמלחמה עם רוסיה נעשתה ברצונו של אדם יחידי – של נפוליון, לא רק לא נכוֹנה סברה זו, כי־אם גם מתנגדת לכל הטבע האנושי. על השאלה, מה היא סִבַּת המעשים ההסטוריים, עולה תשובה אחרת, והיא, שמהלך מעשׂי־עולם נוֹעָד מראש מלמעלה ותלוי הוא בהצטרפות כל רצונותיהם של האנשים המשתתפים בהם, והשפעת הנפוליונים על מהלך המעשים האלה אינה אלא חיצונית ומדֻמָּה.

אמנם לכאורה משֻׁנָּה מאד היא ההשערה, כי מעשה ליל בר־תלמי, שֶׁקַּרל התשיעי צוה לעשותו, לא ברצונו נעשׂה, ורק נדמה לו, שהוא המצַוֶּה, וכי הַמַּטְבֵּחַ הבּורודינאי, שנפלו בו שמונים אלף חללים, הוכן לא ברצונו של נפוליון (אף־על־פי שהוא צִוה על התחלת הקרָב ועל מהלכו), ורק נדמה לו, שהוא המצוה, – אמנם השערה זאת נראית כמשֻׁנָּה מאד, אבל כבוד האדם, המדַבּר אלי, כי כל אחד מאתנו אדם הוא, אם לא יותר, על־כל־פנים לא פחות מכל נפוליון שבעולם, מצַוה לקבל תשובה זו על השאלה הזאת; וחקירות הסטוריות מסַיעות הרבה להשערה הזאת.

בקרָב הבּורודינאי לא ירה נפוליון ולא הרג איש. כל זה עשו אנשי־הצבא. לא הוא אפוא הפיל חללים.

אנשי צבא צרפת הלכו להרוג בקרָב הבּורודינאי, לא מאשר צוה אותם נפוליון, כי־אם מתַּאֲוַת־לבם. כל החיל – הצרפתים, האיטלקים, האשכנזים, הפולנים, כל אותם הרעֵבים, הלבושים קרעים והמיֻגָּעִים מרֹב מעשי־המלחמה – הרגיש למראה החיל הגודר בעדו את הדרך למוסקבה, כי “נפתח הבקבוק וראוי לשתות את היין”. אִלו אסר להם נפוליון באותה שעה להִלָּחם עם הרוסים, היו הורגים אותו והולכים להלחם עם הרוסים, כי זה היה נחוץ להם.

בשמעם את פּקֻדת נפוליון, אשר נִחם אותם על המומים שֶׁיֵּעָשו בהם ועל מיתותיהם בדברי הדור הבא, שֶׁיּאמַר עליהם, שגם הם היו בַקרָב על־יד מוסקבה, קראו: “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר”, כשם שקראו “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר” למראה צורת הנער הקודח את כדור הארץ בקנה־משׂחק הבִּילְבּוֹקֶה, וכשם שהיו נכונים לקרֹא “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר” לכל דבר־שׁטות, שהיו אומרים להם. לא היה להם מה לעשות בלתי־אם לקראֹ “וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר” וללכת להִלָּחם על־מנת למצֹא אֹכל לנפשם ומנוחת־מנצחים במוסקבה. זאת אומרת: לא משום פקֻדת נפוליון הרגו נפשות.

ולא נפוליון היה המוציא והמביא בקרָב ההוא, כי לא נעשָׂה דבר מדברי הדיספּוזיציה ובשעת הקרָב לא ידע מה שנעשֶׂה לפניו. וזאת אומרת, שגם אֹפן ההרגה, שהרגו האנשים האלה איש את אחיו, נבחר לא ברצונו של נפוליון, כי־אם בלי שׂימת־לב אליו, ברצונם של מאות אלפי האנשים, שהשתתפו באותו המעשה שלהם. לנפוליון אך נִדמָה, שהכֹּל נעשה ברצונו. על־כן אין השאלה, אם אחזה נַזֶּלֶת את נפוליון או לא, חשובה בהסטוריה יותר מהשאלה על־דבר נַזַּלְתּוֹ של הקטן שבקטנים שבחֵיל מובילי־עגלות.

ונַזַּלְתּוֹ של נפוליון ביום כ"ו באוגוסט היתה קלת־ערך ביחוד, לפי שהַעדאות הסופרים, שבגללהּ היו הדיספוזיציה שלו (שנערכה לא כל־כך יפה כקודמות) ופקֻדותיו בשעת הקרָב לא כל־כך טובות כקודמות להן, אינן נאמנות כלל וכלל.

הדיספוזיציה, הַמָּעְתָּקָה למעלה היתה לא גרועה, כי־אם גם יפה מהקודמות, שהביאו לידי נצחונות. פקֻדותיו המדֻמות בשעת הקרָב גם הן לא רָעוּ מהקודמות, כי היו ככל פקֻדותיו. אבל הדיספוזיציה והפקֻדות האלה אך נראות כגרועות מהקודמות, מפני שהקרָב הבורודינאי היה הראשון, אשר לא נִצח בו נפוליון. כל הדיספוזיציות והפקֻדות היותר יפות ועמֻקות נראות כרעות מאד, וכל צבאי מלֻמד מוצא בהן חסרונות בפנים מלאים כבוד לעצמו, בזמן שלא הביאו לידי נצחון, ואנשים בעלי־דעה מוכיחים בספרים שלמים, כמה מעלות טובות לפקֻדות בלי־טעם, בזמן שהפקֻדות האלה הביאו לידי נצחון.

הדיספוזיציה של וַיְרוֹיטֶר בקרָב האויסטרליצי היתה משֻׁכללת במינה, ואף־על־פי־כן פסלו אותה מפני שִׁכלולהּ, פסלו אותה מפני הפֵּרוּט המרֻבּה שבה.

נפוליון עשה יפה את שלו בקרָב הבורודינאי בתור שר־הצבא וגם יותר יפה משבשאר הקרבות. לא עשה כל דבר, שיש בו כדי להפריע את מהלך הקרָב; לא נמנע מִקבּל דעות טובות מדעתו; לא נסתבך, לא דִבּר דברים סותרים זה את זה, לא נבהל ולא נס מן המערכה, כי־אם מלא בטכסיסיותו הגדולה וברגילותו במנהגי־המלחמה במנוחה ובדרכי־כבוד את תפקידו, תפקדי השׂתּררות מדֻמָּה.

כט    🔗

נפוליון שב מִתּוּר שנית את שורת מחנהו בעיון רב ויאמר:

– הַשַּׁחמַט מְסֻדָּר, הַמִּשׂחק יוּחַל מחר.

ויצו להביא פוּנשׂ ויקרא לבוֹסֶה וַיִּכָּנס בשיחה עמו על־אודות פַּריז ועל־אודות שנויים אחדים, שיש את לבבו לעשות בחבורת רֵעוֹת הקיסרית ומקֹרָבֶיה, והשׂר שמע והתפלא על זכירה זו, שהוא זוכר את כל הפּרטים הקטנים שבענינים החצרניים.

להבלי העולם פִּנה את לבו, הביע מהתלות על־דבר אהבת בּוֹסֶה את הנסיעות ויפטפט ככל העולה על רוחו, בדרך שרופא נַתָּח מפֻרסם, בטוח בכֹחו ובקי במקצועו, עושה בשעה שהוא חושף זרועותיו ולובש סִנר, והחולה נֶאֱסָר אל מטתו. “הדבר כֻּלו בידי ובלבבי, וברור הוא ומחֻוָּר. כשאצטרך לגשת אל העבודה, אשכיל לעשותה יותר מכל איש, ועתה יכול אני להַתֵל; וכאשר אַרבּה להתל ולהתנהג במנוחה, כן עליכם להרבות להיות בטוחים ושוקטים ולהתפּלא על גאונוּתי”.

אחרי שתותו כוס שניה הלך לו לנוח לפני העבודה הגדולה, אשר, כפי מה שנדמה לו, נועדה לו ליום מחר.

העבודה הזאת העתידה לו, העסיקה את לבו כל־כך, שלא יָכֹל לישון, ואף־על־פי שחָזקה נַזַּלְתּוֹ מחמת הטחב שבלילה, יצא בשלש שעות אל החדר הגדול שבאֹהל, יָצֹא ומָחֹט בקול רם, וישאל, אם לא נסוגו הרוסים. השיבו לו, שֶׁלַּפִּידֵי האויב עודם במקומותיהם הקודמים, והוא הרכּין בראשו כשָׂמֵחַ על זה.

האדיוטנט אשר על המשמר נכנס לאֹהל.

– מה דעתך, רַפּ, הנצליח בִדְרָכֵינוּ היום? – פנה אל האדיוטנט.

– בלי כל־ספק. אדוני הקיסר, – ענה רַפּ.

– נפוליון נתן עיניו בו.

– זכָר־נא, אדוני הקיסר, מה שאמרת לעבדך בסמולנסק, – אמר רַפּ: – הבּקבּוק נפתח ויש לשתות את היין.

נפוליון נעשָׂה זָעֵף וזמן רב ישב ושתק, וראשו מוּרד על ידיו.

– החיל המעֻנה הזה, – אמר פתאם, – נתמעט הרבה בדרך מסמולנסק. המזל דומה לאשה סוררת. כל ימי אמרתי זאת, ועתה הַחִלֹּתי לראות זאת בי בעצמי. אבל הגוַרדיה, רַפּ, הלא הגוַרדיה במלואהּ? – אמר דרך־שאלה.

– כן, אדוני הקיסר, – ענה רַפּ.

נפוליון לקח פַּסְטִילָה קטנה אל פיו וישׂם עיניו על השעון. לישון לא בקש, עד הבֹּקר היה עוד זמן רב; וּלְצַווֹת צִוויים, כדי לבלות את הזמן, לא היה אפשר עוד, כי כבר נִתּנו כל הצוויים, ובאותה שעה עסקו בהוצאתם לפֹעל.

– החִלקו את הפַּכְסָמִים ואת האֹרֵז בין גדודי הגוַרדיה? – שאל נפוליון בקול קפדני.

– כן, אדוני הקיסר.

– ואת האֹרֶז?

רַפּ ענה, כי מסר את דברי הקיסר על־אודות האֹרז; אבל נפוליון הניע ראש בתרעומות וכמו לא האמין, שנעשתה מצותו. המשרת נכנס והגיש פּוּנש. נפוליון צוה לתת כוס גם לרַפּ וישתּ מעט־מעט מכוסו בלי דַבּר דבר.

– אין לי לא חוש־הטעם ולא חוש־הריח, – אמר נפוליון וְהֵרִיחַ בכוסו. – נַזֶּלֶת זו נלאיתי נשוא. מדברים הם על־אודות תורת־רפואה. איזו תורה היא, אם אינם יכולים לרַפֵּא איש מִנַּזֶּלֶת! קוֹרְוִיזַר נתן לי פַּסְטִילות אלה, והן אינן מועילות כלל וכלל. מה הם יכולים לרַפֵּא? אי־אפשר לְרַפֵּא. גופנו מכונת־חיים הוא. לכך נוצר, זה טבעו; הניחו לחיים שֶׁבּוֹ ויָגֵנּוּ על עצמם, הם יעשו יותר מאשר אם תמַלאו את הגוף סממנים. גופנו דומה לשעון עשוי ללכת זמן ידוע; האמן איננו יכול לפָתחוֹ, יכול הוא לכוננו אך בגשוּש ובעינים מחֻבָּשׁות. אכן מכונת־חיים הוא גופנו ולא יותר.

וכמו מכיון שבא לדרך ההגדרות, שהיה אוהב תמיד, המציא פתאם הגדרה חדשה.

– הידעת, רַפּ, מה היא תורת־המלחמה? – שאל נפּוליון. – היא הכשרון להיות חזק מהאויב במומֶנט ידוע. זוהי כל התורה כֻלה.

רַפּ לא ענה מאומה.

– מחר נִתְחָרֶה עם קוּטוּזוֹב, – אמר נפוליון. – נראה־נא. התזכור, בברוֹינוי היה הוא המצביא ואפילו פעם אחת בשלשה שבועות לא עלה על סוס לראות את המצודות. נראה־נא!

נפּוליון שׂם עיניו על השעון. אך ארבע שעות היו. לישון לא בקש, את כוסו כבר שתה, ועוד לא היה לו מה לעשות, ויקם וילך לו הנה והנה, אַחַר שׂם עליו מעיל חם ויצא מן האֹהל. הלילה היה לֵיל חֹשֶׁך וטחב; מטר דק, שכמעט לא נשמע קולו, ירד ממעלה. המדוּרות שבמחנה הגּוַרדיה הצרפתית בערו מקרוב באור לא בהיר, ואותן שבשורה הרוסית נוצצו מרחוק מבעד העשן. דממה שׂררה מסביב בכל מקום, ובבֵרור נשמעו אִוְשָׁתָם וקול צעדיהם של צבאות צרפת, שהתחילו משַׁנים את מקומותיהם ותופשׂים את הפוזיציה.

נפוליון עבר לפני האֹהל וישׂם עיניו על המדורות ויט אזנו לשמוע את קול הצעדים, ובעברו לפני הגוַרדי רם־הקומה, שעמד אצל אהלו על המשמר ונזדקף בדמות עמוּד שחור למראה הקיסר, התיצב לנגדו.

– מאיזו שׁנה אתה עובד? – שאל אותו בסגנון הצבא המעֻשּׂה, הגס והמבּיע חִבּה, שהיה רגיל לפנות בו אל אנשי־הצבא.

איש־הצבא ענהו.

– אַה! אחד הזקנים! הֲנִתַּן אֹרֶז בגדודכם?

– נִתַּן, אדוני הקיסר.

נפוליון הרכּין בראשו ויט מאצלו.

בחמש שעות וָחֵצִי רכב נפוליון אל כפר שֶׁוַּרְדִּינוֹ.

השחר החל לעלות, השמים טהרו, רק עָב אחד רִחַף במזרח. המדורות הנעזבות, שעוד לא כבו לגמרי, בערו עוד לאור־הבֹּקר הרפה.

מימין נשמעה יריה אחת מעֻבָּה בודדת, והקול חלף הלך לו בתוך הדממה שמסביב. רגעים אחדים עברו. ירִיָּה שניה נשמעה, ושלישית אחריה; האויר נזדעזע; וירִיָּה רביעית וחמישית נשמעו מימין מקרוב, כמו דרך־חגיגה.

עוד לא נשתּתּקו לגמרי היריות הראשונות, והנה עוד יריות ועוד ועוד, והקולות מתערבים ונכנסים זה בזה.

נפוליון קרב עם בני־לויתו אל מצורת שֶׁוַּרְדִּינוֹ וירד מעל סוסו. הַמִּשׂחק הוּחָל.

ל    🔗

פּיֶר שב מאצל הנסיך אנדרי לגוֹרקי ויצו את מנהיג־סוסיו להתקין את הסוסים ולהעירו בבֹּקר־השכּם וַיֵּרָדֵם כרגע מאחרי המחיצה בּפִנה, אשר הִקצה לו בּוריס במעונו הארעי.

כאשר נעור פּיֶר ממחרת, לא היה עוד איש בבית. הזכוכיות זעו ורעשו בַחַלונות הקטנים. מנהיג־הסוסים עמד לפניו וטלטל אותו להעירו.

– הוד־נסיכות, הוד־נסיכות, הוד־נסיכות… – דִּבּר אליו האיש והניע אותו בכתפו, בלי הביט אליו, ולפי הנראה בבֵרור, בלי יַחֵל עוד, שתעלה בידו להעירו.

– מה, הֵחֵלּו? עֵת? – אמר פּיֶר בהקיצו.

– הנה אדוני שומע את קול היריות, – אמר מנהיג־הסוסים, איש־צבא משֻׁחרר, – כבר יצאו כל השרים, גם הודו הנעלה בעצמו כבר עבר פה.

פּיֶר שׂם בגדיו עליו מהר ויצא במרוצה אל מרפסת המבוא. בחצר היה אור, קרירות קלה, טל ורוח־שׂמחות. השמש, אשר ברגע ההוא פרץ מאחרי העב, שהיה חוצץ בינו ובין הארץ, הִתִּיז את קרניו, שנשברו עד חֶציָן בעברן בעד העב, דרך גגות הרחוב שממול המקום ההוא, על האבק המחֻפּה טל, על כתלי הבתים, על חלונות הגדר ועל סוסי פּיֶר, שעמדו אצל הבית. רעם כלי־תותח נשמע בחצר בקול ברור מבראשונה. ברחוב רכב ועבר בדהָרה אדיוטַנט עם קוֹזַק.

– עֵת, אדוני הגרַף, עֵת! – קרא האדיוטנט בעברו.

פּיֶר צוה לנהֹג את סוסו אחריו וילך דרך הרחוב אל התֵּל, אשר הביט מעליו אתמול אל שׂדֵה־הקרָב. על התֵּל הזה היה המון אנשי־צבא, ונשמַע הַדִּבּור הצרפתי של אנשי השטַבּ, ונראָה ראשו הלבן של קוּטוּזוֹב עם מצנפתו הלבָנה וזֵרָהּ האדֹם ועם ערפו הלבן, השקוע בין כתפיו. קוּטוּזוֹב השקיף נִכחו בעד קנה־ראי על־פני המסלה הגדולה.

כאשר עלה פּיֶר במעלות הקטנות אל התּל, נשא עיניו, ולבו פחד ורחב ליפי החִזָּיון, שנגלה לפניו. החִזָּיון היה מה שהיה אתמול בהתבוננו אליו מעל התּל הזה; אבל בפעם הזאת היה המקום כֻּלּוֹ מכֻסֶּה חַיִל ותימרות עֲשַׁן יריות, וקרניו הָעֲקֻמות של השמש הבהיר יָרוּ עליו באויר־הבֹּקר המנֻקֶּה אור בוקע ומתפשט, מעֹרָב בזהרורי זהב וּוְרָדִים, וצללים כהים ארֻכִּים. היערות הרחוקים שבקצה החִזָּיון נשקפו בראשי עציהם הסובבים אותו באֹפק כצלמים מחֻטבים, צלמי אבן יקרה מיֻחדת, אבן כּתֻמָּה־ירֻקה, וביניהם, מאחרי וַלּוּיֶבוֹ, עברה המסלה הסמולנסקית הגדולה, וכֻלָּהּ מלאה צבאות־חיל. במקומות הקרובים יותר התנוססו שדמות־זהב וָחֳרָשִׁים קטנים ביניהן. מכל מקום – מִפָּנים, מיָּמין ומשמאל – נשקפו צבאות־חיל. כל זה היה עָלֵז, נשׂגב ומתמיה; אך יותר מכֹּל התמיה את פּיֶר מראֵה שׂדה־הקרָב בעצמו, מראה בורודינו ונהר קוֹלוֹצ’ה עם העֵמק שבשני עֶברי הנהר.

ממעל לקוֹלוֹצ’ה, בכפר בורודינו ומשני עבריו, במקום שהנחל ווֹינה, היורד בין גדות בִּצָּתו, נופל אל הקוֹלוֹצ’ה, שָׁכַן הערפל, העשוי להִמוג ולהתפזר ולהעביר קרני־זֹהר בצאת השמש בגבורתו והמשַׁוֶּה הוד וזיו־מקסים על כל מה שנשקף בעדו. אל הערפל הזה נלוה עשַׁן היריות, ומבעד הערפל והעשן נוצצו ברקי אור־הבֹּקר פעם על־פני המים, פעם על הטל, פעם על כידוני אנשי־הצבא, שנקהלו המונים המונים בעברי הנהר ובבורודינו. מבעד הערפל הזה נראו בית־התפלה הלבן, גגות בתי־כפר רחוקים זה מזה, פלֻגות־צבא רחוקות זו מזו, תֵּבוֹת ירֻקות, כלי־תותח. וכל זה היה הולך ונע או נראה כנע, יען כי פשטו הערפל והעשן בכל המרחב הזה. גם באותם העמקים המכֻסים בערפל שעל־יד בורודינו, גם מחוץ להם, במקומות הגבוהים, וביחוד משמאל, על־פני כל השורה, ביערים, בשדות, בעמקים, על ראשי הגבעות, עלו לרגעים תכופים, כמו מאליהן, תימרות עֲשַׁן כלי־תותח, פעם בודדות, פעם חוֹבְרוֹת, פעם רחוקות זו מזו ופעם סמוכות, ובעלותן התרחבו, התרוממו, התאבּכו, התמזגו ונשקפו בכל רֹחַב המקום הזה.

תימרות־עשן אלה של היריות, וגם – מה מוזר הדבר! – קולות היריה, הם אשר שִוּוּ את ההוד העִקרי על החִזָּיון הזה.

“פּוּף!” – נראָה פתאום עשן עגֹל מְעֻבֶּה, ומראהו לִילָאִי, אפור ולבן יחד, ובעוד סקונדה אחת נשמע “בּוּמְם!” – קול העשן הזה.

“פּוּף־פּוּף!” – עלו שני עמודי־עשן ודחקו זה את זה והתלכדו יחד, וקולות “בּוּם־בּוּם!” ענו מיד לקַים דבר המראה הזה.

פּיֶר התבונן בעשן הראשון, אשר הפנה עיניו ממנו בעודו כדור קטן ומעֻבּה, והנה כבר נמצאו שם תחתיו כדורי עשן, שהיה נמשך הצדה, וּ־"פּוּף… (בהפסקה) פּוּף־פּוּף!" ועוד שלשה ועוד ארבעה, ועל כל אחד ענו בהפסקות דומות זו לזו “בּוּם… בּוּם־בּוּם!” – קולות יפים, עזים ונאמנים. פעם נדמה, שֶׁעֲשָׁנים אלה רצים, ופעם – שהם עומדים, והיערים והשׂדות והכידונים הנוצצים רצים לפניהם. משמאל היו העשנים הגדולים האלה פורצים זה אחר זה בקולותיהם החגיגיים בלי־הפסק על־פני השדות והשיחים, ועל־פני העמקים והיערים הקרובים מאלה פרצו משוּאות עשן של רובים, משואות קטנות שלא הספיקו להתעגל, וגם עמהן נלוו קולות קטנים. “טרַח־טַ־טַ־טַח” – השמיעו הרובים בתכיפות, אך בלא־סדר ובעצלתַּיִם בהשוָאה לכלי־התותח.

פּיֶר התחיל משתוקק להיות במקום הָעֲשָׁנים והכידונים הנוצצים והתנועה המרֻבּה והקולות האלה; וישׂם עיניו על קוטוזוב ועל בני־לויתו, לראות, מה בינו ובין אחרים. והנה כֻלם השקיפו כמוהו על שׂדֵה־הקרָב, ולפי מה שנראה לו, גם הרגישו מה שהרגיש הוא. על כל פנים האיר באותה שעה הַחֹם העצור, חֹם־הרגש, אשר התבונן בו פּיֶר אתמול ואשר עמד עליו כראוי אחרי שׂיחתו עם הנסיך אנדרי.

– רכַב, מחמדי, רכַב, הגואל עמך, – אמר קוטוזוב, בלי הסב עיניו משדה־הקרָב, אל הגנרל, אשר עמד אצלו.

הגנרל שמע את אשר צֻוָּה ויעבֹר על פּני פּיֶר אל מורד התֵּל.

– אל המעבּרה! – השיב הגנרל בקרירות ובזעף לאחד מאנשי השטַבּ, אשר שאלוֹ, אנה הוא הולך.

“גם אני, גם אני,” אמר פּיֶר בלבו וילך בדרך ההוא אחרי הגנרל.

הגנרל עלה על הסוס, אשר הגיש אליו קוֹזק אחד. פּיֶר נגש אל מנהיג־סוסיו, אשר החזיק את הסוסים, וישאלהו, איזה מהם נוח יותר, ויעל על הסוס, אשר נתן לו, ויאחז ברעמתו, ובלחצו עקבי רגליו המעֻקָּמות אל בטן הסוס דהר אחרי הגנרל, ונפשו ידעה, כי משקפיו נופלים מעל עיניו, והוא איננו יכול להסיר את ידיו מרעמת הסוס וממושכותיו, ויהי לצחוק לאנשי השטַבּ, אשר הביטו אליו מעל התּל.

לא    🔗

הגֶנֶרל, אשר דָהר אחריו פּיֶר, ירד אל תחתית ההר וַיָּסָב בבת־אחת שׂמאלה, ופיֶר, אשר לא ראהו עוד, רכב ויבוא בתוך שורות הָרַגְלִים, אשר הלכו לפניו. הוא נִסה לצאת מתוכן פעם לפנים פעם שׂמאלה ופעם ימינה; אך בכל מקום היו אנשי־צבא, וכֻלם כאחד בעלי פנים מלֵאים דאגה ועסוקים באיזה דבר נעלם, אבל גדול, כפי הנראה. כֻּלם כאחד הביטו דרך שאלה ותרעומות אל האיש הבריא הזה, לְבֶן־הכּוֹבַע, הפּוסע על ראשיהם בסוסו, ואין יודע בשביל מה.

– מה זה ירכּב בתוך הַבַּטַּליון! – נתן עליו אחד בקולו.

השני דחף את סוסו ביד רוֹבֵהו. ופיֶר נלחץ אל עִקּוּל המרדעת וביגיעה עצר את הסוס, שנדחה לִנְפּל, וידהר ויצא לפני הרגלִים, ושם מצא מקום מֶרְחָב.

לפניו היה גשר, ועל־יד הגשר עמדו אנשי־צבא אחרים וירו משם. פּיֶר קרב אליהם. מבלי דעת זאת, קרב פּיֶר אל הגשר, שהיה על נהר קוֹלוֹצ’ה בין גוֹרקי ובין בּוֹרוֹדינוֹ ואשר השׂתערו עליו הצרפתים במעשה הקרָב הראשון, בּהִכָּנסם לבוֹרוֹדינו. פּיֶר ראה, כי גשר לפניו וכי בשני עֶברי הגשר ובכר־הדשא, בשורות החשש המוטל שם, אשר לא התבונן אליו אתמול בתוך העשן, היו אנשי־הצבא עסוקים באיזה מעשה; אך אף־על־פי שלא נפסק קול היריות שֶׁיָּרו במקום הזה, לא עלתה על דעתו, שזה הוא שׂדה־הקרָב בעצמו. הוא לא שמע את הקולות של כדורי־הרובים, ששרקו מכל עברים, ושל כדורי־הנפץ, שהיו מעופפים וחולפים עליו; לא ראה את האויב, שהיה מעֵבר לנהר, וזמן רב לא ראה את החללים ואת הפצועים, אף־על־פי שרבו הנופלים מקרוב לו. בבת־צחוק, אשר לא סרה מעל פניו, הביט אל מסביב לו.

– למה ירכב האיש הלזה לפני השורה? – גער בו שנית איזה איש.

– שׂמֹאלה, ימינה פּנֵה לך… – קראו אליו.

פּיֶר פנה ימינה, ופתאם פגע באחד ממיֻדָּעיו, והוא אדיוטַנט לגנרל רַיֶּבְסְקִי. האדיוטנט שׂם עיניו בחֵמה על פּיֶר, ונִכּר היה בו, שגם הוא היה נכון לגעור בו, אך כאשר הכירו, הרכין לו בראשו.

– אתה, מה תעשה בזה? – אמר האדיוטנט וירכב הלאה.

פּיֶר הרגיש בעצמו, שהוא מחוץ למקומו ובלי עבודה, וכדי שלא להפריע איש ממעשהו, רכב בדהָרה אחרי האדיוטנט.

– מַה יֵעָשֶׂה פה? האוכל לרכֹּב עמך? – שאל פּיֶר.

– כרגע, כרגע, – ענה האדיוטנט וידהר אל ראש־גדוד בריא אחד, שעמד על כּר־הדשא, ויאמר לו דבר ואחרי־כן פנה אל פּיֶר.

– אתה, אדוני הגרף, מה לך פה? – אמר אליו בצחוק קל. – עודך מְסַקֵּר?

– כן, כן, – אמר פּיֶר.

אך האדיוטנט הִפנה את סוסו וירכּב הלאה.

– פה תודה לאֵל, – אמר האדיוטנט, – אולם באגף השׂמאלי שביד בַּגרַטיון הֶרג נורא.

– האמנם? – שאל פּיר. – אבל איפה הוא?

– נרכבה־נא יחדו אל התֵּל. הנה הוא נראה מאצלנו. אצלנו על הסוללה עוד לא גדולה הרעה מנשׂא, – אמר האדיוטנט.

– כן, אני רוכב עמך, – אמר פּיר, בפנותו כה וכה ובחַפּשׂו בעיניו את מנהיג־סוסיו.

ברגע זה ראה פּיֶר בפעם הראשונה, כי פצועים נודדים ברגליהם ופצועים נשואים באלנקאות במקום הזה. בכר־הדשא, שעברו בו אתמול בין שורות החשש, שכב בלי־נוע לרחבן של השורות האלה איש־צבא בראש מֻטה ומעֻקָּם וכובעו מוטל ארצה.

– ואת זה מפני־מּה לא הרימו? – פתח פּיֶר שפתיו לשאֹל; אך בראותו את פני האדיוטנט הנזעמים, אשר הֵסב עיניו גם הוא אל העבר ההוא, לא השמיע את שאלתו.

את מנהיגו לא מצא פּיֶר ויחד עם האדיוטנט ירד דרך העמק אל תֵּל מחנה רַיֶּבסקי. סוסו של פּיר היה הולך ונשאר מאחור ומתרחק מהאדיוטנט ומנדנד את רוכבו נדנוד מסֻדר.

– לפני הנראה אינך רגיל ברכיבה, אדוני הגרף? – שאל האדיוטנט.

– לא, לא זה; אבל מרקד הוא מאד, – אמר פיר בתמיהה.

– אֶ־אֶה!… הלא פצוע הוא – אמר האדיוטנט: – הקדוֹמַנית הימנית, ממעל לַבֶּרֶךְ. כדור הוא, בודאי. מזל־טוב, אדוני הגרף, טבילת־אש היא.

מאחרי בעלי כלי־התותח, אשר הָעָמְדוּ בראש והרעישו ארץ ביריותיהם, עברו לפני הַקָּרפּוּס הששי אל מקום העשן ויבואו אל יער קטן. ביער היה אויר קריר ודממה וריח בציר. פּיֶר והאדיוטנט ירדו מעל סוסיהם ויעלו ברגל על ההר.

– הגנרל פה? – שאל האדיוטנט בגשתו אל התּל.

– לפני רגע “היו” פה, הֵנָּה “נסעו”, – השיבו לו והורוּ ימינה.

האדיוטנט נתן עיניו בפּיֶר וכמוֹ לא ידע מה יעשׂה בו עתה.

– אל תדאג לי, – אמר פּיֶר. – אני אלך אל התּל, הֲמֻתָּר לי?

– כן, לֶךְ־לְךָ, שם הכֹּל נראֶה, והסכנה אינה גדולה כל־כך. ואני אבוא לקחתך משּם.

פּיֶר הלך אל הסוללה, והאדיוטנט רכב הלאה. יותר לא ראו עוד זה את זה, ואחרי ימים רבים נודע לפיֶר, כי ביום ההוא נעקרה אחת מידיו של האדיוטנט הזה.

התּל, אשר עלה עליו פּיֶר, היה המקום המפֻרסם (שהיו הרוסים קוראים לו אחרי־כן סוללת־התּללים או סוללת רַיֶּבְסְקִי, והצרפתים קראו לו המצורה הגדולה, מצורת־הפֻּרעניות, מצורת־המרכז), אשר עשרות אלפי חללים נפלו סביבו ואשר נחשב בעיני הצרפתים למשׂגַּבּהּ המעֻלה של הפוזיציה.

המצורה הזאת היתה תֵל, שנעשו עליו תעָלות משלשת עברים. במקום מֻקָּף תעלות עמדו עשרה כלי־תותח וְיָרו בעד הנִּקרה הַמְפֻלֶּשת, העשויה לדבר, בַּסוללות השפוכות מסביב.

בשורה אחת עם התּל עמדו כלי־תותח משני עבריו וגם אלה ירו בלי־הפסק. לא רחוק מאחרי כלי־התותח עמדו רַגלִים. וּפיֶר לא שער בעלותו על התּל, כי המקום הזה, שתעלות קטנות היו חפורות סביבו וכלי־תותח אחדים עמדו ויָרו מעליו, היה היותר חשוב בקרָב הזה.

לו נדמה, להפך, שהמקום הזה (מפני שהוא, פּיֶר, נמצא עליו) היה מן הפחותים שבפחותים לענין מעשי־הקרָב.

בעלותו על התּל ישב לו בקצֵה התעלה שמסביב לכלי־התותח, ובבת־צחוק מתוך שׂמחה בלי־דעת הביט אל מה שנעשה מסביב לו. לפעמים רחוקות היה קם ומהַלֵּך לפני הַבַּטֵּרִיָּה הזאת בזהירות, שלא להפריע את אנשי־הצבא הממַלאים והמכוננים את כלי־התותח, שהיו עוברים ושבים על פניו במרוצה בלי־הפסק וילקוטים וכדורים בידיהם, ואותו החִיּוך לא סר מעל פניו. כלי־התותח שבאותה הַבַּטֵּריה יָרו בלי־הפסק זה אחר זה והרעישו ברעמיהם וכסו בעשן אבקת־השרפה את כל סביבי המקום.

תחת הרוח הכֵּהה הַקָּשָׁה, אשר הֻרגשה בין הָרַגְלִים שבַּחַיִל הסוכֵך, הֻרגשה פה בַּבַּטֵּרִיָּה, שחבורה קטנה של אנשים טרודים בעבודתם הֻגְבְּלָה והֻבְדְּלָה בה משאר הבריות על־ידי תעלה, התחזקות מאֻחדת של בני בית אחד, שנאספו לשֵׁם דבר משֻׁתּף לכֻלם.

הופעת פּיֶר, איש לא־צבאי, שכובע לבן על ראשו, הרעימה קצת בראשונה את האנשים האלה. החַיָּלים, שעָברו על פניו, הציצו עליו מן הצד בתמיהה וגם בחרדה. אופיצר ראשי של ארטילריה, רם־קומה, אֶרֶך־רגלים ובעל־בֶּהָרות, עשה את עצמו כמתכַּון להתבונן בפעֻלת כלִי־התותח הקיצון, ובין כֹּה קרב אל פּיֶר ויתן עיניו בו בסקרנות.

אופיצר עֲגֻל־פנים, קטן וצעיר, שהיה עוד כמעט ילד, ונראה בו בבֵרור, שזה עתה יצא מהַקָּרפּוס, נִצַּח בהשתדלות יתֵרה על העבודה בשני כלֵי־התותח, שֶׁנִּתּנו בידו, ופנה בקול־רֹגז אל פּיֶר:

– אדוני, אבקשה־נא מאתך לנטות מן המסִלה, – אמר אליו, – פֹּה אסור.

הַחַיָּלִים הביטו אל פּיֶר והניעו ראשיהם בתלונה. אך כשהֻברר לכֻלם, שהאיש הזה בכובעו הלבן לא רק איננו עושה כל דבר רע, כי־אם או יושב במנוחה בצֵלע הסוללה השפוכה או מְהַלך בצחוק קל בישָׁנִי על־יד הבַּטֵּרִיה בתוך היריות במנוחה שלֵמה, כמטַיֵּל בבוּלוַר, ונסוג הצדה בנהיגת כבוד מפני החַיָּלִים, החל רגש התמיהה והתלונה לֵהָפֵך מעט־מעט לרגש השתתפות בדחנית מַבַּעת־חִבּה, דומה להתיחסות חילים אל בעלי־החיים המצוים אצלם: אל הכלבים, אל התרנגולים, אל התיָשים ובכלל אל בעלי־החיים הנמצאים במערכות־צבא. החַיָּלים האלה קבלו מיד את פּיֶר כבן־בית להם ויתנו שֵׁם לו. “האדון שלנו” קראו לו וצחקו עליו בחִבּה איש אל אחיו.

כדור אחד קִעֲקַע את האדמה במרחק שׁני צעדים מפּיֶר. ופּיֶר נִער את העפר אשר זֹרַק על לבושו ויפן כֹּה וכֹה בצחוק קל.

– ואיככה לא תירא אדוני, לא אבין! – פנה אליו חַיָּל אֲדִם־פנים ורְחַב־גוף ויגַל את שִׁניו הלבנות והחזקות.

– ואתה האם תירא? – שאל פּיֶר.

– ואיך לא אירא? – ענה החַיָּל. – הן הוא לא ירחם. הוא יך מכה אחת וְיִשָּׁפכו המעַים ארצה. – מי לא יירא? – אמר בצחוק.

אנשי־צבא אחדים עמדו לפני פּיֶר בפנים שׂמחים ומביעים חִבּה. הם כמו לא שָׁערו, שידַבּר כאחד האדם, וכשנגלה הדבר להם, שמחו על זה.

– אנחנו חַילים. ואתה, אדון, זה פלא! אך זה אדון!

– איש למקומו! – גער האופיצר הצעיר בנאספים מסביב לפיר.

אותו האופיצר הצעיר מִלא את תפקידו, כנראה, בפעם הראשונה או השנית, ועל־כן התנהג בדיקנות יתרה גם עם החַיָּלים גם עם השַׂר המוּרם עליו.

היריה מזה ומזה, ירִיַּת כלי־תותח ורובים משני הצדדים יחד, הלכה הלֹך וחזֹק ביחוד משמאל, במקום מצורותיו הצדדיות של בַּגרַטיון; אבל מבעד עשַׁן היריות לא היה אפשר לראות כמעט מאומה מן המקום, אשר עמד בו פּיֶר. וההתבוננות בּחבורה זו (שהיתה כמין משפחה מֻבדלת לבדה) של האנשים הנמצאים אצל הבּטריה משכה את כל לבו של פּיֶר. הרגש הראשון, רגש השמחה בלא־טעם, שנתעורר בו למראה שדה־הקרב ולקולות המלחמה, נהפך עתה, ביחוד אחרי ראותו את איש־הצבא העזוב לבדו, כשהוא מוטל בכר־הדשא, לרגש אחר. בשבתו עתה במורד שעל־יד התעלה התבונן בפני האנשים אשר סבבוהו.

עד עשר שעות כבר הורדו כעשרים איש מעל הבַּטריה; שני כלי־תותח שֻׁבּרו, ובתכיפות הוֹלכת ומתרַבּה נפלו שם כדורים ונִחתו רִשּפּי־רובים רחוקים בקול זמזום ושריקה. אך האנשים אשר על הבּטריה כמו לא ראו זאת: מכל עבר נשמעה שיחה עליזה ושפת־לצון.

– בדרך־ארץ! – קרא אחד אל גְרַנַּטה מעופפת וקרֵבה בקול שריקה.

– לא הֵנָּה! אֶל הָרַגְלִים! – הוסיף השני בצחוק גדול, בראותו, כי הגרַנטה עברה במעופה אל הַחַיִל הסוֹכך.

– ממיֻדעוֹתֶיךָ? – צחק חַיָּל אחר אל אכּר אחד, אשר כרע וַיִּשַׂח תחת כדור מעופף, שחלף ממעל לראשו.

חַיָּלִים אחדים נאספו אצל סוללת־העפר והתבוננו אל אשר נעשָׂה לפניהם.

– גם את שורת המשמר הסירו; אחור הלכו להם, – אמרו ורמזו אל מאחרי הסוללה.

– את אשר לך לעשות ראֵה, – גער בהם אונטר־אופיצר זקן. – אם הלכו אחור, אות הוא, כי יש מה לעשות מאחור.

והאונטר־אופיצר אחז את אחד מהם בכתפו וידחפהו בברכּו, וצחוק גדול נשמע.

– אל הכלי החמישי, עִרְכוּהוּ! – קראו מצד אחד.

– יחד, באהבה, כבוּרְלַקִּים²⁰, – נשמעו קריאות־שמחה, שקראו מוליכי כלֵי־התותח.

– אֵי, עוד מעט והסיר את כובעו של האדון שלנו, – אמר לֵץ אֲדֻם־פנים בצחוק והביט בשִׁנים מגֻלות אל פּיֶר. – הוי סורר, – הוסיף בתלונה על כדור, שנפל בגלגל כלי־התותח וברגל אדם.

– הוי שועלים! – צחק אחד החַיָּלים לַחֲלוּצִים, שגחנו ועלו על הַבַּטֵריה לקחת את הפצוע.

– הַאִם לא עָרֵב הנזיד? הוי, עורבים, מה זה תתמהמהו! – צעק אל החלוצים, אשׁר נבוכו בבואם לפני החַיָּל שנעקרה רגלו.

– בְּכֹה וּבְכֹה, בן־חיל, – הִתְּלוּ החַיָּלים בּאִכּרים (בחלוצים, שלא היו רגילים בעבודה) – לא נעים להם כלל וכלל!

פּיֶר התבונן, כי אחרי כל כדור, שֶׁנִּחַת שם, ואחרי כל נֶגֶף גדלה והתלקחה רוח־הגבורה בכֻלם יחד.

כמו מֵעַנְנַת־חזיזים הולכת וקרֵבה פרצו על פניהם של כל האנשים האלה לרגעים יותר ויותר קרובים ובאור הולך וגדל בכל פעם (כמו דרך התקוממות לכל אשר יֵעָשֶׂה) ברקי אש לוהטת בסתר בקִרבּם.

פּיֶר לא השקיף לפניו אל שׂדה־הקרָב ולא התאמץ לדעת מה נעשה שם: כֻּלו צָלל בהסתכּלותו באש העולה ולוהטת הזאת, אשר הלכה והתלקחה (הוא הרגיש זאת) יותר ויותר גם בקרבו.

בעשׂר שעות נסוגו הרַגְלִים, אשר היו לפני הַבַּטריה בין השׂיחים ובעֶברי נחל קַמֶּנקה. מהבּטריה ראו אותם רָצִים על־ידה לאחוריהם ונושאים פצועים מֻשְׁכָּבים על רוֹבים. גנרל אחד עלה עם בני־לויתו על התּל וידבר דברים אחדים עם שׂר־גדוד, בתתּו עיניו בזעם בפיֶר, ויצַו את החַיִל הסוכך, אשר עמד מאחרי הבּטריה, להשתּטח על הארץ, כדי להקטין את סכנת היריות, וַיָּשָׁב וַיֵּרד מן התּל. ומיד נשמע בשורות הרגלִים מימין לַבַּטריה קול תֹּף וקריאות מפַקדים, ושורות רגלִים הולכים הלאה נראו לעיני הנמצאים על הבַּטריה.

פּיֶר השקיף בעד סוללת־העפר. איש אחד משך את עיניו של פּיֶר עליו ביחוד. זה היה אופיצר בעל פנים חִורים צעירים, אשר הלך אחורנית ונשא בידו את חרבו המוּרֶדֶת ופנה כה וכה בדאגה.

שורות הרַגלִים כֻּסוּ בעשן, אך קול צעקתם הממֻשך נשמע וירִיַּת רובים לפעמים קרובות. בעוד רגעים אחדים עברו משם המוני פצועים וַאֲלַנקָאות. על הבטריה נפלו כדורי־נפץ לרגעים קרובים עוד יותר. פצועים אחדים היו מוטלים עוד על הארץ. מסביב לכלי־התותח שטו, התאמצו והתגברו החַיָּלים יותר מבראשונה. איש לא שׂם לבו עוד אל פּיֶר. שתי פעמים גערו בו בזעף על כי עמד בדרך. האופיצר הראשי עבר בפנים נזעמים ובפסיעות גסות ומהירות מכלִי־תותח אל כלִי־תותח. האופיצר הצעיר האדים עוד יותר והיה מנצח על אנשיו בהשתדלות מרֻבּה עוד מקֹדם לזה. הַחַיָּלִים הגישו כדורים, נָסַבּו הֵנה והֵנה, מִלאו כלי־תותָחָם ועשו את שלהם בהתהדרות נמרצה. בדרך הלוכם פּזזו קצת, כאלו דָרכו על קְפִיצִים.

עַנְנַת־החזיזים קרבה ובאה, והאש, אשר התבונן בה פּיֶר בהתלקחהּ בסתר, בערה באור בהיר על כל פּנים. באותה שעה עמד פּיֶר אצל האופיצר הראשי. האופיצר הצעיר והקטן בא במרוצה אל הממֻנֶּה עליו וידו מוּרמת אל כובעו.

– אִכָּבדה־נא להגיד, אדוני ראש־הגדוד, כי רק שמונה כדורים לנו. התצַוה להוסיף לירות? – שאל הצעיר.

– קַרְטֶץ'! – צעק האופיצר הראשי, אשר השקיף בעד סוללת־העפר, בלי השיב לזה על שאלתו.

פתאם נהיָה דבר; האופיצר הקטן נאנק ויתקפל ויצנח ארצה, כצפור שירו בה בעוּפהּ. לעיני פּיֶר שֻׁנה הכֹּל, נִטַּשטש והקדיר.

כדורים שרקו זה אחר זה והכו בסוללה הסוככת, באנשי־הצבא, בכלי־התותח. פּיֶר, אשר לא שמע בראשונה את הקולות האלה, שמע עתה רק אותם בלבד. מאצל הבטריה, מימינהּ, רצו אנשי־הצבא בקריאות “אוּרַא” לא לפנים, כי־אם, לפני מה שנדמה לפּיֶר, לאחור.

כדור אחד הכה על קצה הסוללה, אשר עמד פּיֶר לפניו, וַיִּגרֹף את העפר למטה, וכדור שחור קטן נראה לעיניו וכהרף־עין נפל על איזה דבר. החלוצים, שעלו זה מעט על הבּטריה, שבו משם במרוצה.

– הכֹּל בקַרטֶץ'! – צעק האופיצר.

האונטר־אופיצר רץ ובא לו אצל האופיצר הראשי ובלחישה מתוך בהלה (כמשרת ראשי, שמודיע לבעל־הבית בתוך הסעֻדה, שהיין הנדרש אזל מן המרתף) אמר לו, כי אין כדורים עוד.

– הוי מרַצחים, מה הם עושים! – צעק האופיצר בפנותו אל פּיֶר.

פני האופיצר הראשי היו אדֻמים ומזיעים ועיניו הנזעמות נוצצו.

– רוּצה אל הרֶזֶרוִים והביאה תֵבות! – צעק ופסח במבט־זעם על פּיֶר ופנה אל החַיָּל שלו.

– אני אלך, – אמר פּיֶר.

האופיצר לא ענהו והלך בפסיעות גסות אל עבר אחר.

– אל תּוֹרוּ… הַכּוּ! – צעק האופיצר.

החַיָּל, אשר צֻוָּה להביא כדורים, פּגע בפּיֶר.

– הוי, אדוני, לא מקום לך פֹּה, – אמר אליו וירץ למטה.

פּיֶר רץ אחריו מסביב למקום, אשר ישב בו האופיצר הצעיר.

כדור אחד, שני ושלישי חלפו עפו ממעל לו ונפלו לפניו, מצדדיו, מאחריו, והוא רץ למטה. “אנה אני רץ?” שאל את נפשׁו פתאֹם, כשכבר קרב במרוצתו אל התּבות הירֻקוֹת, ויעמוד מֵרוּץ ולא יכֹל להחליט מה יעשה, הישוב אם ילך הלאה. פתאם נהדף והָשלך אחורנית בכֹח נורא ארצה. וכהרף־עין נָגַהּ עליו אור אש גדולה וקול רעם וחריקה ושריקה בא באזניו ויהלמהו.

כאשר נעור פּיֶר, ראה, והנה הוא יושב על אחוריו ונשען בידיו על הארץ; התֵּבה, שהיה אצלה, לא היתה עוד לפניו; רק נסרים ירֻקּים חֲרוּכִים וסמרטוטים היו מוטלים על העשׂב השרוף, וסוס מנַענע במוטות עגלה, שהיה אסור בה, חלף בדהָרה מאתו וסוס אחר רבץ על הארץ כפּיֶר בעצמו ויִלֵּל בקול מר ממֻשך.

לב    🔗

פּיֶר נבעת עד לבלי דעת מה היה לו ויקפֹּץ ממקומו וירץ לשוב אל הבַּטריה, אל מפלטו האחד מכל הַבַּלָּהוֹת אשר הקיפוהו.

בשעת כניסתו לחפירה התבונן, כי לא נשמע קול יריות מעל הבַּטריה, ורק איזה אנשים עסקו שם באיזה דבר. אך לא הספיק פּיֶר להבין, מי ומי האנשים האלה. הוא ראה את ראש־הגדוד שוכב על הסוללה ואחוריו אליו, אל פּיֶר, וכמו יתבונן באיזה דבר שלמטה משם, ואת חַיָּל אחד ראה והנה הוא מתחזק להנצל מידי אנשים אוחזים בזרועו וצועק “אַחַי”, ועוד דבר זר אחד ראו עיניו.

אך לא הספיק לברר לעצמו, שראש־הגדוד נהרג, שהקורא “אַחַי” היה שָׁבוּי, ושאיש־צבא אחד נדקר לעיניו בכידון בגבו. הוא אך נכנס במרוצתו לתוך החפירה, והנה איש רָזֶה וכָתֹם, שפניו מזיעים ומעיל כָּחֹל עליו וחרב שלופה בידו, רץ אליו בצעקה ומַשׂיג אותו. פּיֶר שלח ידיו בתנועת הֲגָנה אינסטינקטיבית, כי שניהם רצו זה אל זה בּלא־ראות, וַיַּחֲזֵק פּיֶר באיש ההוא (שהיה אופיצר צרפתי), בידו האחת החזיק בכתפו של זה וּבַשנית – בצוארו. האופיצר הניח את חרבו ויתפּש את פּיֶר בקצות צַורון־מעילו.

סקונדות אחדות הביטו שניהם בעיני בְעָתָה איש אל פני רעהו הזרים לו, ושניהם כאחד לא ידעו מה עשו ומה היה להם לעשות. “האני נשבֵּיתי, אם הוא נשבָּה בידי?” אמרו שניהם איש אל לבו. אבל נִכָּר היה, כי האופיצר הצרפתי נטה יותר אחרי הרעיון, שהוא השבוי, כי ידו החזקה של פּיֶר, שנפלה עליו אימה שלא־מדעתו, לחצה את צַוָּארו יותר ויותר. הצרפתי רצה לאמר דבר, ופתאם שרק כדור ממעל לראשיהם מקרוב ובאִיּוּם, ונדמה לו לפיֶר, שנעקר ראשו של הצרפתי: כל־כך מהרה כּפף זה את ראשו.

פּיֶר כפף ראשו גם הוא וַיורד את ידיו. בלי חקור עוד מי שָׁבָה את מי, חזר הצרפתי במרוצה לאחוריו אל הבּטריה, ופיֶר רץ במורד ההר, וברוצו היה נתקָל בחללים ובפצועים, ונדמה לו, שהם מתכַּונים לתפשו ברגליו. אך עוד לא הספיק לרדת למטה, והנה המוני חַיָּלים רוסים לקראתו, המונים צפופים נופלים, נתקלים וצועקים, אבל רצים ועולים בצהלה וברעש אל הבּטריה (זאת היתה אותה ההשׂתּערות, שהיה יֶרמוֹלוֹב מְּיַחֲסָהּ לעצמו, באמרו, כי רק באֹמץ־לבבו ובטוּב מזלו היה אפשר לעשות כזאת, ושאמרו עליו בשבילה, שזרק על התּל צַלְבֵי־גיאורג, שהיו לו בכיסו).

הצרפתים, שתפשׂו את הַבַּטריה, נסו מעליה. צבאותינו עלו עליהם בקריאות “אוּרא” וַיְּניסום אל מאחרי הבּטריה הרחק כל־כך, שקשה היה להעמידם.

מעל הבּטריה הובלו שבוים, ובתוכם גנרל צרפתי פצוע, ואופיצרים רוסיים סבבוהו. המוני פצועים ידועים ולא־ידועים לפיֶר, שנשחתו פניהם ממכאוביהם, הלכו, זחלו וְנִשְּׂאוּ באלנקאות. פּיֶר עלה על התּל ושהה שם יותר משעה תמימה, ומבני החבורה הקטנה, אשר קבלה אותו, לא מצא איש. הרבה מתים היו שם, אשר לא היו ידועים לו. אבל את אחדים מהם הכיר. האופיצר הצעיר ישב עוד מקֻפּל אצל קצת הסוללה בשלולית של דם. הַחַיָּל אֲדֻם־הַפָּנים עוד פִּרְכֵּס, אך אותו לא הרימו.

פּיֶר ירד משם במרוצה.

“אכן עתה יעזבו זאת; עתה יִבָּהלו וישתוממו על המעשה אשר עשו!” אמר פּיר בלבו בלכתו בלי כַוָּנה ידועה אחרי המוני האלנקאות, שנהרו משׂדה־הקרָב.

אבל השמש המכֻסֶּה עשן עמד עוד בגֹבה הרקיע, ומלפנים, וביחוד משמאל, על־יד סֶמיונובסקוֹיֶה, כמו רֻתַּח דבר בתוך העשן, וקשקושי יריות הרובים וכלי־התותח לא רק לא רפו, כי־אם גם הלכו הָלֹך וְחָזֹק עד אין־תקוה, כאדם הצועק במר־נפשו בכל שארית כֹּחו.

לג    🔗

המעשה העִקרי של הקרב הבּורודינאי נעשֶׁה בחלקת ארץ של אלף סַזֶּ’נים בין בּורודינוֹ ובין מצוּרותיו הצדדיות של בַּגרַטיון. (מחוץ לַחֶלקָה הזאת נערכה בצהרים מצד אחד דמונסטרציה רוסית על־ידי פרשי אוּבַרוֹב, ומצד אחר, מאחרי אוּטיצה, התנגש פּוֹניַטובסקי עם טוּצ’קוב; אבל נפרדים וקטנים היו המעשים האלה נגד מה שנעשה באמצע שׂדה־הקרָב). בשׂדה בין בּורודינוֹ ובין אותן המצורות, אצל היער, בַּחֶלקָה הגלויה והנראית משני עבריה, נהיָה המעשה העִקרי של אותו הקרָב בָּאֹפן היותר פשוט ונהוג במלחמות.

הקרב הוּחל בּיריה תותחָנית משני הצדדים על־ידי מאות כלי־תותח.

אחרי־כן, כאשר כסה העשן את כל השׂדה, התחילו נעים בתוך העשן (מצד הצרפתים) שתי הדיביזיות של דֶּסֶּה וקוֹמפַּן מימין, אל מול המצורות, וגדודי הַמִּשְׁנֶה־לַמֶּלֶך משמאל, אל מול בּורודִינוֹ.

ממצורת שֶׁוַּרדינוֹ, אשר עמד עליה נפוליון, היו המצורות הצדדיות האלה רחוקות תחום אחד, וכפר בּורודינוֹ היה רחוק ממנה יותר משני תחומים בקו ישר, ועל־כן לא יכֹל נפוליון לראות את אשר נעשה שם, ולא עוד אלא שהעשן, שנלוה אל הערפל, כסה את כל המקום הזה. אנשי הדיביזיה של דֶּסֶּה, אשר הוּעֲדוּ פניהם אל המצורות, היו נראים רק עד רדתם אל השוחה, אשר הבדילה ביניהם ובין המצורות. וכאשר אך ירדו אל השוחה, נִתּעַבָּה עשַׁן יריות כלי־התותח והרובים, שעלה מן המצורות, כל־כך, שכּסה את כל מורד השוחה בצד זה. מבעד העשן נשקף כעין דבר שחור, דמות אנשים, לפי מה שהיה ראוי לשער, ולפעמים גם ברק כידונים. אבל ההולכים הם אם עומדים, הצרפתים הם אם רוסים, לא היה אפשר לראות ממצורת שֶׁוַּרדינוֹ.

השמש יצא באור בהיר והכה על פני נפוליון בקרנים עקֻמות, שהיו כמכֻוָנות אל פניו, בהשקיפו מתחת לכף־ידו אל המצורות הצדדיות. העשן היה הולך וְנֶעֱרָם לפני המצורות, ופעם נדמה, שהעשן הוא העובר ממקום למקום, ופעם נדמה, שהצבאות מְשַׁנִּים את מקומם. לפעמים נשמעו צעקות בין קולות היריה, אך לא היה אפשר לדעת, מה נעשָׂה שם.

נפוליון עמד על התּל והשקיף בשפופרת, ובעִגּוּלָהּ הצר ראה עשן ואנשים, פעם מבני־חילו ופעם מחיל רוסיה; אבל איפה היה מה שראה, לא ידע, כשחזר והשקיף אל המקום ההוא בעיניו בלבד.

אחרי־כן ירד מן התּל והתחיל מהלך לפניו הֵנה והֵנה.

לפעמים רחוקות עמד מלכת והטה אזנו ליריות ונתן עיניו בשׂדה־הקרָב.

לא רק מן המקום הזה בתחתית התּל, שעמד בו נפוליון; לא רק מעל התּל, שעמדו עליו באותה שעה אחדים מגֶנֶרַלָיו, כי־אם גם מן המצורות בעצמן, שנמצאו עליהן גם רוסים גם צרפתים, פעם יחדו ופעם חֲלִיפוֹת – בהם חללים, פצועים וחיים, נבעָתים או משתוללים – לא היה אפשר להבין מה שנעשָׂה במקום ההוא. שעות רצופות אחדות נצנצו אנשי־צבא במקום הזה, בתוך יריה שאינה פוסקת של רובים וכלי־תותח, פעם אך רוסיים ופעם אך צרפתיים, פעם רגלִים ופעם פרשים; נצנצו, נפלו, ירו, התנגשו, ומבלי דעת מה לעשות איש באחיו צעקו וחזרו ורצו למקום שבאו משם.

משׂדה־המערכה דהרו ובאו אל נפוליון זה אחר זה אדיוטַנטים שלוחים מאתו ושְׁלוּחֵי מַרְשַׁלָּיו להרצות לפניו על מהלך הקרָב; אך כל ההרצאות האלה היו דברי־שקר: גם משום שאי־אפשר להגיד בשעת שְׁאוֹן קרָב, מה נעשה ברגע זה או זה; גם משום שהרבה אדיוטַנטים לא הגיעו למקום המעשה ואמרו אך מה ששמעו מאחרים; וגם משום שבשעה שאיזה אדיוטַנט עבר את התחומים השנים או השלשה, שהבדילו בינו ובין נפוליון, נשתנו הדברים, והידיעה שהביא נכזבה בין כה. הנה קפץ ובא אדיוטַנט מלפני המשנה־למלך והודיע, כי נתפש כפר בּוֹרוֹדינוֹ והגשר שעל נהר קוֹלוֹצ’ה בידי הצרפתים. אותו האדיוטַנט שאל את נפוליון, אם הוא נכון לצוות את החיל לעבור. נפוליון צוה להסתדר בעֵבר הזה ולהמתין. אולם לא רק בשעה שנפוליון צוה זאת, כי־אם עוד ברגעים אחדים אחרי צאת האדיוטַנט מבּוֹרוֹדינו נתפש ונשרף הגשר בידי הרוסים בַּתִּגרה, אשר השתתף בה פּיֶר בתחלת הקרָב.

מאצל המצורות הצדדיות בא אדיוטַנט בפנים חִורים ומלאים בהלה והגיד לנפוליון, כי ההשׂתּערות נהדפה וכי קוֹמְפַּן נפצע וְדַווּ נהרג; אבל המצורות נתפשו בידי פלֻגה צרפתית אחרת באותה שעה, שהֻגד בה לאדיוטַנט, כי הצרפתים נהדפו, וְדַווּ היה חי ורק נפגע קצת. על־פי ידיעות כוזבות ביסודן כאלה צוה נפוליון מדי פעם בפעם את הדברים, אשר או נעשו עוד בטרם יְצַוה או לא יכלו להֵעָשׂות ולא נעשו לעולם.

הַמַּרשַׁלים והגנרַלים, שהיו קרובים יותר אל שׂדה־הקרָב, אך לא השתתפו בקרָב עצמו, כשם שלא השתתף בו גם נפוליון, ורק באו לפעמים תחת מטַר כדורי־המות, עשו סדרים על דעת עצמם וצוו על דעת עצמם אל איזה מקום ומאיזה מקום לירות ואנה ירכבו בעלי־הסוסים ואנה ינוסו הרגלִים. אבל גם מצוותיהם כמצוות נפוליון בעצמו רק במדה מעטה מאד ולעתים רחוקות הוצאו לפעֻלה. על־פי־רֹב יצא להפך מה שצוו לעשות. חַיָּלים, שנצטוו ללכת הלאה, באו אל מקום שׁיָּרו עליו ירית־קַרטֶץ' וחזרו במנוסה; חַיָּלים, שנצטוו לעמוד במקומם, ראו ממולם רוסים, שבאו שמה פתאם, והחלו לרדוף אחריהם לפעמים, ורוכבי־סוסים התחילו דוהרים בלי־פקֻדה להשיג את הרוסים הנסים. ככה דהרו שני גדודי־רוכבים דרך השוחה “סֶמיונובסקי”, וכאשר אך הגיעו אל ההר, שבו ודהרו בכל כֹּחם למקום שבאו משם. וככה הלכו גם פלֻגות רגלִים ובאו במרוצתם לפעמים לא אל המקום אשר צֻוו ללכת. כל הפקֻדות על־דבר המקומות והזמנים למסע כלי־התותח, לשליחות רַגלִים לירות ופרשים לרמוס את הרַגלִים הרוסים – כל הפקֻדוֹת האלה נתנו שרי־הפלֻגות שבשורות הצבא על דעת עצמם, בלי שאֹל גם את נֵי, דַווּ ומוּרַט, ולא כל־שכן שאת נפוליון לא שאלו. לא יראו יראת העֹנש על כי יעברו מצות הגבוהים מעליהם או על כי יתנו פקֻדות שלא ברשות, כי בשעת קרָב דואג האדם למה שיקר לו מכֹּל – לחיי ראשו; לפעמים נראה שההצלה תלויה במנוסה, ולפעמים – שהיא תלויה במרוצה לפנים, ועל־פי רגשותיהם ברגע זה או זה עשו האנשים הנמצאים במערכה בשעת רעש המלחמה מה שעשו. ואולם באמת לא הֵקֵלו ולא שִׁנוּ כל אותן ההליכות לפנים ולאחור את מצב החיל. כל מרוצותיהם וקפיצותיהם זה על זה לא הזיקו להם כמעט, אבל הזיקו, הרגו והשחיתו כדורי־הנפץ והָרְשָׁפִים, אשר עפו בכל רֹחב השדה, שהיו האנשים האלה משוטטים ומתרוצצים בו. וכאשר אך יצאו האנשים האלה מן המקום, שהיו כדורים ורשפים מעופפים בו, היו השרים העומדים מאחריו מסדרים אותם מיד ומטילים עליהם עֹל דיסצִפּלינה, ועל־פי הדיסצִפּלינה הזאת השיבום לגבול האש המעופפת, ובתוך הגבול הזה חזרו ועזבו (מאימת המות) את הדיסצִפּלינה והתחילו רצים הֵנה והֵנה על־פי הרוח שעברה עליהם ברגע זה או זה.

לד    🔗

הגנרַלים של נפוליון – דַּווּ, נֵי ומוּרַט, אשר היו קרובים אל גבול האש הזה וגם באו בו לפעמים – הביאו פעמים אחדות פלֻגות־חַיִל מסֻדָּרות ועצומות לתוך הגבול הזה. אבל נגד כל המעשים, שהיו בכל הקרָבות הקודמים, לא באו הפעם בשׂורות על־דבר מנֻסת האויב, כי־אם הפלֻגות המסֻדָּרות בעצמן שבו משם בדמות המונים פרועים ונבהלים. הגנרלים האלה חזרו וסדרום כפעם בפעם, אבל האנשים הלכו הולך וחסור. בחצי־היום שלח מוּרַט את האדיוטנט שלו אל נפוליון ודרש מאִתּו הוספת חיל.

נפוליון ישב תחת התּל ושתה פונש, והאדיוטנט השלוח אליו מאת מוּרַט בא בדהָרה והבטיח, שהרוסים יִפּוֹצוּ, אם יתן הוד־רוממותו עוד דיביזיה אחת.

– הוספת חיל? – אמר נפוליון בתמיהה קפדנית, כמו מבלי הבין את דבריו, והביט אל הנער האדיוטנט, שהיה טוב־רֹאִי ושׂערו השחור אָרֹך ועשוי כשׂערו של מוּרַט.

“הוספת חיל! – אמר נפוליון בלבו – איזו הוספת חיל הם מבקשים, בשעה שבידיהם חצי החיל הערוך לקראת אגף־הרוסים הָרָפֶה, שאינו בָצור”.

– אמֹר למלך ניאפּול, – אמר נפוליון בזעף, – כי עוד לא צהרים וכי אינני רואה עוד בבֵרור את אשר על לוח־הַשַּׁחמַט שלי. לֶךְ־לְךָ…

הנער היפה ואֶרֶך־השׂער – האדיוטנט – לא הסיר ידו מאצל כובעו וַיֵּאָנַח אֲנָחה כבדה וישב וידהר אל המקום, שעסקו בו בהרֵגת בני־אדם.

ונפוליון קם ויקרא אליו את קוֹלֶנקוּר ואת בֶּרֶטְיֶה וידבר עמהם בענינים, שאינם נוגעים בקרָב.

באמצע השיחה, אשר החלה להעסיק את נפוליון, נָסַבּוּ עיני בֶּרטיֶה על גנרל אחד, אשר רכב בדהָרה על סוס מכֻסֶּה זֵעָה אל התּל ההוא. זה היה בֶּלְיַר. הוא ירד מעל סוסו ויגש אל הקיסר בצעדים מהירים וברוח עֹז התחיל מוכיח בקול רם, כי נחוץ להוסיף חיל. בכבודו נשבע, כי אין תקוה לרוסים, אם אך יתן הקיסר עוד דִיביזיה אחת.

נפוליון הניע כתפיו ויוסף לְטַּיֵּל ולא השיב דבר. בֶּלְיַר התחיל מדבר בקול רם ובהתעוררות עם גנרלי בני־הלויה, אשר סבבו אותו.

– נוח להתלהב אתה מאד, בֶּלְיַר, – אמר נפוליון, בגשתו עוד הפעם אל הגנרל, שֶׁקָּרַב אליו על סוסוֹ. – נקל לשגות מתוך התלהבות. רכַב שמה והתבונן, ואחר תבוא אלי.

עוד לא הספיק בֶּלְיַר להתעלם מן העין, והנה רָץ בא משׂדה־הקרב מעֵבר אחר.

– ומה לך? – אמר נפוליון, כאדם שמתרעם על כי מרבים להפריעו.

– אדוני הקיסר, הפרינץ… – החל האדיוטנט.

– מבקש הוספת חיל? – אמר נפוליון ברהיטות מתוך כעס.

האדיוטנט גחן ראשו דרך־קיום והתחיל מַרצה; אך הקיסר פנה עֹרף אליו, צעד שני צעדים ויעמוד וַיָּשב ויקרא אל בֶּרטיֶה.

– צריך לתת את הרֶזֶרְוִים, – אמר ופָרשׂ כּפיו קצת. – את מי נשלח שמה, מה דעתך? – פנה אל בֶּרטיֶה, אל אותו “האפרוח, אשר עשיתי לנשר”, כאשר היה מכַנה אותו אחרי־כן.

– אדוני הקיסר, צריך לשלוח את הדיביזיה של קְלַפַּרֶד, – אמר בֶּרטיֶה, אשר זכר על־פה את כל הדיביזיות לגדודיהן ולבַטַּליוניהן.

נפוליון הרכין בראשו דרך־הסכמה.

האדיוטנט דהר אל הדיביזיה של קְלַפַּרֶד. ובעוד רגעים אחדים נסע יצא ממקומו חיל־הגוַרדיה, אשר עמד מאחרי התּל. נפוליון השקיף אל המקום הזה בלי דַבּר דבר.

– לא, – פנה נפוליון פתאם אל בֶּרטיֶה, – אינני יכול לשלוח את קְלַפַּרֶד. שלח את הדיביזיה של פְּרִיַּן – אמר.

אף־על־פי שלא היה כל יתרון בזה, שתִּשָּׁלַח הדיביזיה של פּרִיַן תחת הדיביזיה של קְלַפַּרֶד, וגם ברור היה, כּי אין זה אלא טרחה יתרה ואבּוד־זמן לעצור את קְלַפַּרֶד, אחרי החִלו להסיע את מחנהו, ולשלוח את פּרִיַּן תחתיו, אבל הפקֻדה נמלאה בדיוק. נפוליון לא ראה, כי הוא עושה בצבאותיו מעשה דוקטור זה, שדרכו אך להפריע בסממניו, – הוא המעשה שהיה נפוליון מבין ומגַנה בצדק גמור כל־כך.

הדיביזיה של פרִיַּן כֻּסְּתָה גם היא כשאר הדיביזיות בעשן שדה־הקרב. מעברים שונים הוסיפו לבוא אדיוטנטים על סוסים דוהרים וכֻלם אמרו דבר אחד, כמו עשו קנוניה ביניהם. כֻּלם כאחד בקשו חיל־עֵזר, כֻּלם כאחד אמרו, כי הרוסים מתחזקים ומְזָרים אש־תֹּפת, אשר חיל־צרפת הולך ונמס בה.

נפוליון ישב שקוע בהרהוריו על כסא מתקפּל.

מוֹסיֶה די־בּוֹסֶה האוהב לנסוע, אשר לא אכל משעת הבֹּקר וירעב, נִגש אל הקיסר וימצא עֹז בנפשו להציע להוד־רוממותו לאכול פת שחרית.

– אקוה, כי עתה כבר אוּכל לברך את הוד־רוממותו ברכת־נצחון – אמר די־בּוֹסֶה.

נפוליון החריש וינע ראשו דרך־סתירה. האדון בּוֹסֶה חשב, כי סתירה זו היא לענין הנצחון ולא לענין האכילה, ועל־כן הרשה לעצמו להעיר בשפת־בדיחה נמוסית, שאין בעולם סבות מספיקות להפריע מֵאֱכֹל פת־שחרית, בזמן שאפשר לאכול.

– לֵך לַ… – אמר נפוליון פתאם בזעף וַיִּסֹּב מאצלו.

בת־צחוק של צדיק תמים מתוך הצטערות וחרטה ויראת־הרוממות הזהירה על פני האדון בּוֹסֶה, וַיִּסֹּב בפסיעות קלות אל הגנרלים האחרים, שהיו שם.

נפוליון היה מלא רגש קשה, דומה למה שמרגיש מְשַׂחֵק בקלפים, שהיה מצליח כל הימים וזוכה במשׂחק, אף־על־פי שנהג לסַכֵּן את מעותיו בלי־חשבון, ופתאם הכיר פעם אחת, דוקא בשעה שהביא בּחשבון את כל המקרים היכולים לקרותו במִשׂחָקו, שבמדה שהוא מרבה לדקדק במעשיו, בה במדה הוא נעשה עתיד בודאי להפסיד.

אותם הצבאות, שהיו בידו עד כה, היו גם הפעם, אותם הגנרַלים, אותן ההכנות, אותו המשטר, אותה הפרוקלַמַּציה הקצרה והאֱנֶרגית; גם הוא בעצמו היה מה שהיה עד כה, והוא ידע זאת; הוא ידע בעצמו, שגם נעשה מנֻסֶּה ומשכיל באמנותו יותר מִקֹּדם לזה; גם אויבו היה מן הקודמים, אותו שעל־יד אויסטרליץ ופרידלַנד, – אבל תנופת־ידו הנוראה אבדה הפעם לריק, כאלו נעשו לו מעשי־כשפים.

כל אותם הטכסיסים הקודמים, שהיה מצליח בהם תמיד: גם רִכּוז הבַּטרִיות במקום אחד, גם השׂתּערות הָרֶזֶרְוִים לבקוע את שורת האויב, גם השתערות “אנשי־הברזל” רוכבי־הסוסים – כל הטכסיסים האלה כבר נסדרו ונעשו, ולא רק לא הביאו עוד לידי נצחון, כי־אם עוד באו מכל עברים שמועות על שמועות על־דבר גנרַלים שנהרגו ונפצעו, על־דבר נחיצות הוספת חיל, אי־אפשרות להדוף את הרוסים והריסות צבאות המלחמה.

עד כה היו מַרשַׁלִּים ואדיוטַנטים דוהרים ובאים בפנים צוהלים ובברכות־נצחון – אחרי כל שתים או שלש פקֻדות ומליצות יפות – ומודיעים על־דבר שלל רב: קָרפּוסי שבוים, חבילות חבילות של דגלים ונשרים לקוחים מידי האויב, וכלי־תותח ושורות עגלות, – ומוּרַט היה אך מבקש רשות לשלוח רוכבים לקחת את העגלות. כן היה על־יד לוֹדִי, מַרֶנְגּוֹ, אַרְקוֹל, יֶנָה, אויסטֶרליץ, וַגְרַם וכל שאר מקומות מלחמותיו. אבל הפעם נעשו זרות בצבאותיו.

בלי שׂים לב לשמועה על־דבר לכידת המצורות הצדדיות, ראה נפוליון, שאין זה כלל וכלל מה שהיה בכל מלחמותיו הקודמות. הוא ראה, כי הרֶגש שבקִרבּו ישנוֹ גם בכל הסובבים אותו, ככל אותם הבקיאים בעניני־מלחמה. כל הפנים היו עצובים, כל העינים השתמטו מהביט אלה אל אלה. רק בּוֹסֶה לבדו יכֹל לבלתי הבין את ערך הנעשֶׂה מסביב לו. אבל נפוליון ידע היטב, על־פי נסיונותיו הרבים במלחמות, מה הוא קרָב, שנמשך שמונה שעות ושאחרי כל היגיעות שיגעו בו המשׂתּערים, לא באו לידי נצחון. הוא ידע, שכמעט נִגַּף בַּקרָב הזה ושמקרה קטן שבקטנים יָכול – במצב נדנוד מסֻכּן זה של שִׁווי־משקל מצֻמצם – להאביד אותו ואת צבאותיו.

כאשר חזר בדמיונו על כל המלחמה המשֻׁנָּה הזאת עם רוסיה, אפשר לא נִצח בה אף בִּקרָב אחד, אשר בשני חדשים לא נלקחו בה לא דגלים ולא כלי־תותח ולא קָרפּוּסים שלֵמים; כאשר הביט אל פניהם הזועפים בחשאי של האנשים הסובבים אותו ושמע את המוֹדָעות, שהרוסים עומדים ואינם נסוגים, – תקף אותו רגש נורא, דומה למה שאדם מרגיש בחלומות קשים, וכל המקרים הרעים היכולים להאבידו עלו על לבו יחד: כי הרוסים יכלו להתנפל על אגפו השמאלי; כי יכלו לבקוע בחילו האמצעי; כי כדור תותח יכֹל לנפצו בעצמו. כל זה היה אפשר. במלחמותיו הקודמות היו מעלה על לבו רק מקרים מועילים לנצחונו, ועתה ראה לפניו פגעים רעים רבים לאין־מספר, וכֻלם נראו לו כעתידים לבוא עליו. אכן כמו בחלום היה הדבר, כאשר יחלום אדם והנה שודד בא עליו, והוא, החולם, התחזק וַיַּך את מבקש־נפשו בתנופת־יד נוראה, אשר ידע, שיש בה כדי להמיתו, ועם זה הוא מרגיש, כי ידו רַכּה ונופלת בלא־כֹח כסמרטוט, ואימת האבדון בלי־מנוס תוקפת אותו.

הידיעה, שהרוסים משׂתּערים על אגפו השמאלי של חיל־צרפת, היא שהעירה בו את האימה הזאת. בלי דַבּר דבר ישב תחת התּל על כסא מתקפל בראש מוּרד, ומרפקי זרועותיו על ברכיו. בֶּרטיֶה נגש אליו ויעירהו לרכוב מעט לפני שורת המערכה ולראות מה מצב הדבר.

– מה? מה אתה אומר? – אמר נפוליון. – כן הוא, צַו להגיש לי סוס.

– נפוליון עלה וירכב אל כפר סֶמיונובסקוֹיֶה.

בעשן אבק השרפה, שהתפּזר מעט מעט, היו פגרי סוסים ואנשים מוטלים לאחדים ובצבורים בכל המקום אשר עבר בו נפוליון על סוסו. מראה אָיֹם כזה, כל־כך הרבה חללים בחלקת־ארץ קטנה כזאת, לא ראו עוד מימיהם לא נפוליון ולא איש מהגנרלים שלו. רעם כלי־התותח, אשר לא פסק עשר שעות רצופות והֶלאָה את האזנים משמוע, חִזֵּק את השפעת המראה (כנִגון כלֵי־שיר בתערוכת ציורים חיים). נפוליון הגיע עד גבעת כפר סֶמיונובסקוֹיֶה ובעד העשן ראה שורות אנשים לבושי־מעילים, שלא הֻרגלה עינו בצבעיהם. האנשים היו רוסים.

הרוסים עמדו בשורות צפופות מאחרי כפר סֶמיונובסקוֹיֶה והתּל שעל־ידו, וכלי־תותחים הרעימו והעלו עשן בלי־הפסק בכל מערכְתָּם. קרָב לא היה שם עוד, כי־אם הֲרֵגָה, שנמשכה בבלי יכֹלת להביא תועלת כל־שהיא לא לרוסים ולא לצרפתים. נפוליון עצר את סוסו ושוב צלל בהרהורים, עד שהעירהו בֶּרטיֶה; ידו קצרה מהַפְסִיק את המעשה, אשר נעשָׂה לפניו ומסביב לו ואשר נחשב לדבר מֻנהָג על־ידו ותלוי בו, והמעשה הזה נראָה לו בפעם הראשונה, מאשר לא הצליח בו בפּעם הזאת, כדבר מיֻתָּר ואָיֹם.

אחד מהגנרלים, שקרבו אל נפוליון, ערב את לבבו להציע לשלוח את הגוַרדיה הישָׁנה אל הקרָב. נֵי ובֶרטיֶה, שעמדו אצל נפוליון, הציצו זה על זה וצחקו צחוק קל של בוז להצעה חסרת־טעם זו של הגנרל הזה.

נפוליון הוריד ראשו וַיַּחרש זמן רב.

– במרחק שׁמונה מאוד מיל מצרפת לא אתּן להכחיד את הגוַרדיה שלי, – אמר וַיַּהֲפֹך וירכּב וַיָּשָׁב אל כפר שֶׁוַּרְדִּינוֹ.

לה    🔗

קוּטוּזוֹב ישב במקום, אשר ישב בו פּיֶר ביום ההוא בבֹּקר, וראשו הלבן מוּרד, וגוִיתו הכבֵדה עמוסה על הספסל המכֻסה ביריעה. הוא לא צִוָּה דבר, אך פעם הסכים ופעם לא הסכים למה שהציעו לו.

“כן, כן, עשו זאת”, השיב על הצעות שונות. “כן, כן, רכב־נא, מחמדי, וראֵה”, פנה פעם אל זה ופעם אל זה ממקֹרָביו; או: “לא, אין צֹרֶך, מוטב שנמתין מעט”, אמר לַפּונה אליו. הוא הקשיב ושמע מה שהודיעו לו וצוה צוויים, בשעה שהפקידים הכפופים לו דרשו זאת; אך בשעה שהיה שומע את הרצאותיהם, נדמה, שלא תֹכן הדברים שהם אומרים לו העסיק אותו, כי־אם איזה דבר אחר, שנמצא ברשמי פניהם ובקול־דבּורם של הַמַּרצים. בנסיונו, שקנה לו בשנות עבודתו הרבות בתור איש־מלחמה, ידע ובתבונת איש־שֵׂיבה הבין, שאי־אפשר לאיש אחד לנהל מאות אלפי אנשים נלחמים על נפשותם, גם ידע, שאחרית כל קרָב תלויה לא בפקֻדותיו של המצביא הראשי ולא במקום שׁהצבאות עומדים בו ולא במספר כלי־התותח והחללים, כי־אם בַּכֹּחַ הנעלם הנקרא רוח־הצבא, וּבַכֹּחַ הזה היה מתבונן ואותו היה מכונן כפי שמצאה ידו.

הרֹשם הכללי שעל פני קוטוזוב היה של הסתכלות מרֻכֶּזת בענין אחד ושל התאמצות יתֵרה, שבכבדות מרֻבּה יכלה לחזק לפי־שעה את גופו העיף והחלש והבּלה מִזֹּקֶן.

באחת־עשרה שעות בבֹּקר באו והגידו לו, כי המצורות הצדדיות, שנלכדו בידי הצרפתים, נלקחו מהם, אך הנסיך בַּגרַטיון נפצע. קוטוזוב נאנק אנקה קצרה וינע בראשו.

– רכב־נא אל הנסיך פטר איבַנוביץ' וראֵה וחקור מה היה שם, – אמר אל אחד האדיוטנטים ומיד פנה אל הפרינץ הַוִּירטֶמבֶּרגי, אשר עמד מאחריו:

– אולי ייטב בעיני רוממותך לקבל עליך את הנהגת החיל השני?

מהרה אחרי יציאת הפרינץ, כל־כך מהרה, שלא יכֹל עוד להגיע עד הכפר סמיונובסקוֹיֶה, שב האדיוטנט של הפרינץ ויאמר להודוֹ הנעלה, כי הפרינץ מבקש חיל.

קוטוזוב קמט פניו רגע קטן וישלח כתב־פקֻדה אל דָחְטוּרוֹב, שיקבל עליו את הנהגת החיל השני, ומאת הפרינץ בקש, שישוב אליו, באמרו, שאי־אפשר לו בלעדיו ברגעים גדולים כאלה. כאשר הֻגד לקוטוזוב, כי מוּרַט נִשׁבָּה, ואנשי השטבּ באו לברכו, צחק צחוק קל.

– המתינו־נא, אדונַי, – אמר להם. – בקרָב גבַרנו, מה שנשבה מוּרַט אינו מן המקרים שאינם מצוים. אך מוטב שלא נִבָּהל ברוחנו לשמוח.

אף־על־פי־כן שלח את אחד האדיוטַנטים לרכֹּב לפני הצבאות ולפרסם את הבשׂורה הזאת.

כאשר בא שצֶ’רְבּינין מהשורה השמאלית להגיד, כי תפשו הצרפתים את המצורות הצדדיות ואת סֶמיונובסקוֹיֶה, הבין קוטוזוב על־פי הקולות, אשר הגיעו אליו משׂדה־הקרָב, ועל־פי מראה פני שצֶ’רְבּינין, כי לא לבַשׂר טובות בא זה, ויקם, כמו בכדי לְפַקְפֵּק רגליו, וַיַּחזֵּק בזרועו את שצֶ’רְבּינין ויטהו הצדה.

– רכב־נא, מחמדי, – אמר אל יֶרמוֹלוֹב, – וראה, מה אפשר לעשות שם.

קוטוזוב היה בגוֹרקי, במרכז מערכות הצבא הרוסי. ההשׂתּערות, אשר כונן נפוליון אל שורתנו השמאלית, נהדפה פעמים אחדות. במרכז לא עברו הצרפתים מבּורודינו והלאה. מהשורה השמאלית הניסו פרשי אוּבַרוֹב את הצרפתים.

בשעה השלישית פסקה השתערות הצרפתים. על כל פני האנשׁים שבאו משדה־הקרָב ועל אותם שעמדו מסביב לו ראה קוטוזוב רֹשם התרגשות, שהגיעה למדרגה היותר גבוהה. קוטוזוב שמח בתוצאות מעשי היום ההוא יותר מאשר קִוה. אבל כֹּחותיו הגופניים של אותו זָקֵן עזבוהו הלוך ועזוב. פעמים אחדות הוּרד ראשו מאד כמו דרך־נפילה, והוא התנמנם לרגעים. והנה הֻגְּשָׁה לו סעֻדת־הצהרים.

הפליגל־אדיוטַנט ווֹלְצוֹגֶן, אותו שאמר בעברו ברכיבה לפני הנסיך אנדרי, כי יש “להעביר את המלחמה למרחב”, ושהיה שנוא כל־כך לבַגרַטיון, קרב על סוסו אל קוטוזוב בשעת סעֻדתו של זה. ווֹלצוֹגן בא במַלאכוּת בַּרקלַי להגיד את מהלך הענינים בשורה השמאלית. בַּרקלַי־די־טוֹלי הפִּקח ראה המוני נפצעים נסים והריסות סדרים בעקֵבו של החיל וַיַּחלט על־פי כל הפרטים, כי נִגפו הרוסים, וישלח את אהובו להגיד זאת לַמצביא הראשי.

קוטוזוב לעס בכבדות את תַּרנְגָלתּו הצלויה וַיָּצֶץ על ווֹלצוגן, ועיניו נתכַּוצו ונמלאו גיל.

ווֹלצוגן נגש אל קוטוזוב בפסיעות של חֵרות יתֵרה ובצחוק קל, שיש בו קצת בוז על שפתיו, ויגע בידו נגיעה קטנה אל מִצְחִיָּתו.

ווֹלצוֹגן התנהג עם הנסיך המרומָם בקצת גסות־לב מגֻלָּה, שנתכַּוֵּן בה להראות, שבתור שׂר־צבא, שקנה השכלה לָרֹב, הוא מניח לרוסים לעשות את הזקן הזה, אשר לא יצלח למאומה, לפֶסל קדוש להם, ובלבו הוא יודע מה טיבו של אדם זה. “דער אלטע הערר (כן היו האשכנזים בחבורתם מכנים את קוטוזוב) מאכט זיך גאנץ בעקוועם” (האדון הזקן יושב לו בשלוה), אמר ווֹלצוֹגן וישם עיניו דרך־תוכחה על הקערות, שעמדו לפני קוטוזוב, ויחל להרצות לפני האדון הזקן את מצב הענינים שבאגף השמאלי, כאשר שׂם בַּרקלַי בפיו וכאשר ראה והבין בעצמו את המצב הזה.

– כל פנות הפּוזיציה שלנו בידי האויב, ואין בידנו במה להשיבן, כי אין לנו אנשי־חיל; נָסים הם ואי־אפשר לעָצרָם, – הִרצָה ווֹלצוגן.

קוטוזוב חדל ללעֹס ויתן עיניו בווֹלצוֹגן בתמיהה, כמו מבלי הבין מה שנאמר לו. ווֹלצוגן ראה, שהאדון הזקן מתרגז, ויאמר בבת־צחוק:

– לא הייתי רשאי בעיני לכסות מהוד־נסיכותך מה שראיתי, הצבאות פרועים ומפֹרָדים.

– ראיתָ? ראיתָ?… – קרא קוטוזוב בפנים נזעמים ויקם במהירות ויגש אל וולצוגן כמתנפל על אויב – איך… איך תָּעֵז פניך!… – צעק והניע תנועות מאַימות בידיו המרתתות – איך תָּעֵז פניך, אדון נכבד, לדבּר כזאת אֵלָי. אינך יודע מאומה. אמֹר בשמי לגנרל בַּרקלַי, כי ידיעותיו אינן נכונות וכי מהלך הקרָב ידוע לי, למצביא הראשי, יותר ממה שהוא ידוע לו.

ווֹלצוגן רצה להשיב דבר, אך קוטוזוב לא נתן לו לדבּר.

– האויב נהדף בשורה השמאלית וְנִגַּף בימנית. אם לא ראית היטב, אדון נכבד, אל תַּרשה לעצמך לאמר מה שלא ידעת. רכב־נא אל הגנרל בַּרקלַי ואמֹר לו, כי החלטתי החלטה גמורה להשׂתּער מחר על האויב, – אמר קוטוזוב דרך־אזהרה.

כל הנצבים שם החרישו, ונשמעה אך נשימתו הכבדה של הגנרל הזקן בהתלהבותו.

– נהדפו בכל מקום, ואני מודה על זה לאלהים ולאנשי־חילנו הגבורים. האויב מנֻצָּח, ומחר נָחֵל לגרשו מאדמת רוסיה הקדושה, – אמר קוטוזוב והצטלב ופתאם התחיל בוכה, כי נקוו דמעות בעיניו.

ווֹלצוֹגן הניע כתפיו וַיְעַוֶּה שפתיו ויט הצדה בלי דַבּר דבר, והוא תָּמֵהַּ בלבו על משובתו זו של האדון הזקן.

– הנהו, הנה גבּורִי בא, – אמר קוטוזוב אל הגנרל הבריא, היפה ושחור־הַשֵּׂעָר, אשר עלה על התּל ברגע ההוא.

זה היה רַיֶּבסקי, אשר בִּלה כל היום ההוא בפִנָּתו הראשית של שׂדֵה בורודינוֹ.

רַיֶּבסקי בא להגיד, כי הצבאות עומדים על מקומותיהם בחָזקה וכי הצרפתים אינם נועזים להשתּער עוד.

וקוטוזוב אמר צרפתית אחרי שמעו זאת:

– אינך סובר אפוא כָּאֲחֵרִים, שאנו מֻכרחים להסוג אחור?

– להפך, הוד־נסיכות, כשאין להכריע יד מי על העליונה, מנַצח בכל־עת מי שֶׁמַּקשה לבו יותר, – אמר רַיֶּבסקי, – ודעתי…

– קַיְסַרוֹב! – קרא קוטוזוב אל אחד משלישיו. – שבָה וכתוב את הפּקֻדה ליום מחר. ואתה, – פנה אל אחר, – רכַב לאֹרך השורה והודיעה, כי מחר אנחנו משתּערים.

השיחה עם רַיֶּבסקי והַכְתָּבַת הפקֻדה עוד לא נגמרו, וּוֹלצוֹגן שב מאצל בַּרקלַי ויאמר, כי הגנרַל בַּרקלַי־די־טולי מבקש תעֻדה בכתב על פּקֻדתו האחרונה של המצביא הראשי.

קוטוזוב לא הביט אל ווֹלצוֹגן, אבל צוה לכתוב את הפּקֻדה הזאת, אשר בִּקשָׁהּ מאתו המצביא הראשי הקודֵם בצדק, בחפצו להסתלק מהאחריות.

ועל־ידי הקשר הסתום והנעלם, המחזיק בכל חיל את הרגש הצבורי שבו, הוא הרֶגש הנקרא רוח־החיל והפועל במלחמה פעֻלת עורך ראשי, נודעו דברי קוטוזוב ופקֻדתו להשתער ביום מחר בכל קצות החיל ברגע אחד.

אולם לא הדברים בעצמם ולא הפקֻדה בעצמה נמסרו בשַׁלשַׁלתּוֹ האחרונה של הקשר הזה. גם לא היה בספורים, שספרו זה לזה במקומות שונים, לא דבר ולא חצי־דבר ממה שאמר קוטוזוב; אבל תכנם הכללי של דבריו נמסר בכל מקוֹם, כי מה שאמר קוטוזוב יצא לו לא מסברות פלפוליות, כי־אם מהרֶגש, אשר נמצא גם בלב המצביא הראשי גם בלב כל אחד מבני־רוסיה.

וכשנודע לאנשים המיֻגעים וקצרי־הרוח, כי מחר אנחנו משׂתּערים על האויב, בשמעם מהספירות הגבוהות שבצבא, כי היֹה יהיה מה שלבם חפץ להאמין, מצאו נחומים לנפשם וחזוק־ידים.

לו    🔗

גדודו של הנסיך אנדרי היה בין הרֶזֶרְוִים, אשר עמדו באפס מעשׂה מאחרי הכפר סֶמיונובסקוֹיֶה כמטרה ליריה החזקה מתוך כלי־התותח. בשעה השנית הֻסַּע הגדוד הזה, שכבר נפקדו ממנו יותר ממאתים איש, לפָנִים, אל שׂדה שבֹּלת־שועל שֶׁנָּדוֹש ברגלים, אל הרֶוַח שהיה בין סֶמיונובסקוֹיֶה ובין הַבַּטריה שעל התּל, אל המקום, אשר נפלו בו אלפי חללים ביום ההוא ואשר כּוֹנְנָה אליו בשעה השנית יריה חזקה ומרֻכֶּזת מתוך מאות כלי־תותח.

בלי סוּר מן המקום הזה ובלי הוציא אפילו כדור אחד האביד הגדוד פֹה עוד שלישית אנשיו. מלפנים וביחוד מימין הרעימו כלי־תותח בתוך נֵד העשן, ומִמִּסתרי העשן הזה, אשר כסה את כל המקום מלפנים, עפו בלי־הפסק כדורים שורקים במהירות שריקת־לחישה וגרַנַּטות שורקות במתינות. לפעמים, כמו בכַוָּנה לתת לנוח, עברה רביעית שעה, שכל הכדורים והגרַנטות שעפו בה חלפו ממעל הלאה, אך לפעמים נעקרו אנשים אחדים זה אחר זה ברגע אחד, ובלי־הפסק נסחבו חללים ונִשְּׂאוּ פצועים משם.

אחרי כל רעם חדש נתמעטה יותר ויותר תקוַת החיים לאותם שעוד לא נהרגו. הגדוד עמד מסֻדר בבַטַּליונים רחוקים זה מזה שלש מאות צעדים, ואף־על־פי־כן היה לב אחד לכל האנשים האלה. כֻּלם כאחד, כל אנשי הגדוד, היו מחרישים וזועפים. לפעמים רחוקות נשמע קול־דברים בין השורות, אבל קול זה היה נפסק בכל פעם שנשמעה מכת־כדור וקריאת: אֲלַנְקָה! על־פי רֹב היו אנשי הגדוד יושבים במצות שׂריהם על הארץ. זה הסיר כובעו ופִשֵּׁט וחזר וקִפּל את הקִּפּולים שבתוכו; זה מֵרט את כידונו בחֵמר יָבשׁ מפוֹרָר בכַפּיו; זה רִפָּה את הרצועה והעביר את שֶׁנֶץ חבילתו ממקום למקום; זה התקין וקִפֵּל קפּול חדש את חִתּוּליו וחלץ וחזר ונעל את נעליו. אחדים בנו בתים קטנים מרגבי עפַר שׂדֵה־התבואה או סרגו סריגות מגבעולי־קש. כֻּלם נראו כעסוקים בכל לב בעבודה הזאת. כאשר נפצעו ונהרגו אנשים, כאשר נִשְּׂאוּ אלנקאות, כאשר שבו אנשי־צבאנו בפחי־נפש, כאשר נראו מרחוק בעד העשן המוני חֵיל האויב, לא שׂם איש מהם לב לדברים האלה. אך כאשר נסעו בראש החיל הרוסי בעלי כלי־התותח והפרשים ונראו הליכות הָרַגְלִים שלנו, נשמעו הערות של קִלּוּס מכל עֵבר. ואולם יותר מכל דבר משכו את לבם מקרים צדדיים לגמרי, שלא היה להם כל יחס אל הקרָב. כמו מצא לבם של יגעי כֹח מוסרי אלה מנוחה באותם המקרים הקלים המצוּים בחיים. באחת העגלות העשויות כמין תֵּבה של בעלי כלי־התותח נאחז הסוס המסֻפָּח בשַׁרְשׁוֹר הָרִתְמָה. “הוי, הוי, את המסֻפּח!… הוציאהו! נָפֹל יִפֹּל… אינם רואים!…” קראו כאיש אחד מכל שורות הגדוד. פעם אחרת משך את לב כֻּלם עליו כלב חוּם קטן, שנזדמן ורץ בראש החיל בזנב מוּרם ופתאם צעק צעקת־יללה לקול כדור, שנפל מקרוב לו, וַיּוֹרֶד זנבו וַיָּנָס הַצִּדה, ויהי צחוק גדול וקריאות־צהלה בכל הגדוד. אבל שעשועים ממין כזה נמשכו אך רגעים והאנשים כבר עמדו יותר משמונה שעות בלי אֹכל ובלי עשות דבר ובאימת־מות, אשר לא סרה מעליהם, ופניהם החִורים והזועפים הלכו הלוך וחָוֹר, הלוך וזעֹף.

הנסיך אנדרי, שהיה גם הוא זָעֵף וחִור ככל אנשי הגדוד, הלך הֵנה והֵנה על כּר־הדשא אצל שׂדה שבֹּלת־השועל מתחום זה לתחום זה, וידיו מֻפשלות לאחוריו וראשו מוּרד. מה לעשות ומה לצַווֹת לא היה לו. הכֹּל נעשָׂה מאליו. החללים נסחבו והובאו אל מחוץ לשורה, הפצועים הוצאו באלנקאות, והשורות חזרו ונסגרו בכל פעם. אם נסו אנשי־הצבא, מִהרו וחזרו למקומם כרגע. בראשונה היה הנסיך אנדרי מתהלך לפני שורות חילו, כי חשב לו לחובה לעורר באנשיו רוח־גבורה ולהיות להם למופת; אבל אחרי־כן ראה, כי אין לו מה ובמה ללמדם. כל כֹּחות נפשו – וכמוהו ככל אחד מהם – היו מכֻוָּנים אך להִמָּנע מהתבונן מה אָיֹם ונורא מצבם. הוא הלך על הכּר הלוך וסחוב רגליו ונִעֵר את העשב והתבונן באבק, אשר כסה את נעליו: פעם פסע פסיעות גדולות, כדי ללכת בָּעקֵבות, שהשאירו קוצרי העשב על הכּר; פעם סָפַר את פסיעותיו וחִשֵּׁב, כמה פעמים עליו לעבור מתחום לתחום, כדי שתעלה הליכתו כמדת תחום־דרך רוסי. פעם קטף ראשי־לענה, שגדלו על התחום, ושפשף את הציצים האלה בכפיו והריח באפו את הריח העז, החריף והמר. מכל עבודת עִיּוּנוֹ שביום־אתמול לא נשאר לו מאומה. בשום דבר לא עִיֵּן עוד. באֹזן יְגֵעָה הקשיב הלוך והַקשֵׁב את הקולות, אשר לא נשתנו, והבדיל בין שריקת המעוף ובין רעם היריות והביט לרגעים אל פני אנשי הבּטליון הראשון, וככה היה מחַכּה. “הִנֶּהָ… גם זאת אלינו!” אמר בלבו בהקשיבו לקול שריקה הולכת וקרֵבה מתוך מסתרי נֵד העשן. “אחת, שנית! עוד! נִחתה…” הוא שהה ויבט קצת אל השורות. “לא, חלפה לה. אבל זאת נִחתה”. ושוב התחיל מְהַלֵּך ומתאמץ לפסוע פסיעות גסות, כדי להגיע אל התחום בשש־עשרה פסיעות. והנה שריקה וקול חבטה! במרחק חמשה צעדים ממנו נֶחְטְטָה האדמה היבֵשה, וכדור נשקע שם. קֹר עבר בבשרו. ושוב הביט קצת אל שורות אנשיו. בודאי נעקרו שם רבים; המון גדול נאסף אצל הַבַּטַּליון השני.

אדוני האדיוטַנט, – נתן קולו, – צַו להם, אשר לא יִקָּהֵלוּ.

האדיוטַנט עשה כאשר צֻוה ויקרב אל הנסיך אנדרי. מצד אחר קרב ראש־הבּטליון על סוסו.

“השמרו לכם!” נשמעה קריאת איש־צבא מבֹהל, וכצפור מצפצפת ועפה במהירות ויורדת ממרומים ארצה לנוח נפלה גרַנַּטה בקול שָׁפָל אצל סוסו של ראש־הבּטליון במרחק שני צעדים מהנסיך אנדרי. הסוס נבעת ראשונה, ובלי שְׁאֹל, אם נאה להראות אותות פחד אם אין, נָער ונזדעזע ועוד מעט והשליך את הַמַּיּור מעליו, ויקפֹּץ הצדה. אימת הסוס דבקה גם באנשים.

– אַרְצָה! – נשמע קול האדיוטַנט, אשר גחן ושכב על הארץ.

הנסיך אנדרי עמד בבלי דעת מה לעשות. הגרַנַּטָּה העלתה עשן והתהפכה כסביבון בינו ובין האדיוטַנט, אשר שכב בקצה השׂדה והבּר אצל שׂיח־הלענה.

“האמנם המות הוא זה?” אמר הנסיך אנדרי בלבו בהביטו מבט חדש לגמרי, מבט מתוך קנאה, אל העשב, אל הלענה ואל תימרַת־העשן הדקה הסובבת ועולה מן הכדור השחור המתהפך. “אינני יכול, אינני רוצה למות, אוהב אני את החיים, אני אוהב את העשב הזה, את הארץ, את האויר…” בזה הרהר ובאותה שעה זכר, כי מביטים אליו.

– חרפה הוא, אדוני האופיצר! – אמר אל האדיוטַנט, – מה מאד…

אבל פתח ולא סִיֵּם. ברגע ההוא נשמעו קול־נפץ ושריקת שברי כלי מבֻקָּע, וריח מחניק עלה, ריח אבק־השׂרפה, והנסיך אנדרי נִתֵּר הצדה וביד מוּרמה למעלה נפל ארצה על לבו.

אופיצרים אחדים מהרו אליו. מימין בטנו יצא ונתפשט על העשב כתם גדול של דם.

החלוצים בעלי־האלנקאות, שנקראו אל המקום ההוא, באו ועמדו מאחרי האופיצרים. הנסיך אנדרי שכב על לבו, ופניו מוּרדים עד העשב, וַיִּנשֹׁם בכבדות ובקול־נַחֲרָה.

– ולמה זה עמדתם, גשו הֵנה!

האכרים נגשו ויחזיקו בו בכתפיו וברגליו, אבל הוא נאנק כמתחנן, והאכרים נתנו עיניהם זה בזה ויניחוהו.

– קָחוּהוּ, שימוּ, אחת היא! – נשמע קול קורא אליהם.

ויחזיקו האכרים בו שנית בכתפיו וישׂימוהו על אלנקה.

– אֵלִי, אלי! מה זאת אפוא… בבטן! קץ הוא! הה אלי! – נשמעו קולות בין האופיצרים.

– אצל אזני ממש זמזמה ועברה, – אמר האדיוטַנט.

האכרים התקינו את האלנקה על כתפיהם וימהרו וילכו במסלה, שנדושה ברגליהם, אל בית־החִבּוש.

– בפסיעות מְכֻוָּנות…. הוי!… בני־חָם! – גער בהם אופיצר וביד על כתפיהם הניא את האכרים נושאי האלנקה, שהלכו בלי סדר וזעזעוה.

– כַּוֵּן, חוֶדוֹר, הלא תכַוֵּן, חוֶדוֹר (פּיאודור) – אמר הנושא ההולך ראשונה.

– כך, כך, יפה, – אמר בשמחה ההולך אחרונה, כשהתחיל מכַוֵּו פסיעותיו יפה.

– הוד־נסיכות, הנסיך? – אמר טימוחין, אשר נגש במרוצה והביט אל האלנקה, בקול רועד.

הנסיך אנדרי פקח עיניו וַיָּצֶץ מבעד האלנקה, אשר נשקע ראשו בעָמקָהּ, על הדובר אליו ויעצֹם עיניו שנית.

החלוצים הביאו את הנסיך אנדרי אל היער, אל מקום מעמד העגלות, ששם היה בית־החִבּוש. ובית־החבוש – שלשׁה אֹהלים נטוים בקצה חֹרֶש־לִבְנִים, ויריעות האֹהלים מֻפשלות על קרקָעָם לרצפה. בחֹרש עמדו עגלות וסוסים. הסוסים אכלו שבֹּלת־שועל מתוך אמתחותיהם, וצפרים ירדו אליהם ולקטו את הגרעינים, שנפלו על הארץ באכלם. העורבים הריחו את ריח־הדם ועפו מִלִּבנֶּה אל לִבנה וקרקרו בקֹצר־רוח. מסביב לָאֹהָלִים בשטח של יותר משתי דֶסיַטינות שכבו, ישבו ועמדו אנשים מגֹאלים בדם ולבושים בגדים שונים. מסביב לפצועים עמדו המוני חַיָּלִים־סַבָּלים, בפנים עצובים וסקרניים, ולשוא יגעו האופיצרים שומרי הסדרים להרחיקם משם. החַילים ההם עמדו נשענים על האלנקאות, בלי שמוע בקול האופיצרים, והביטו והתבוננו היטב אל מה שנעשה לעיניהם, כאלו השתדלו להבין את ענינו הקשה של החזיון הזה. מתוך האֹהלים נשמעו פעם נאקות גדולות של זעם, ופעם אנחות מרות. לפעמים רחוקות יצאו משם חובשים במרוצה להביא מים והורו, את מי ראוי להכניס פנימה. הפצועים, שחִכּו לפני האֹהל לשעת כניסתם, נחרו, נאנחו, בכו, צעקו, הביעו גדופים ובקשו יין־דגן. אחדים דברו בדעה מטֹרָפֶת. את הנסיך אנדרי, באשר היה ראש־גדוד, נשׂאו בין פצועים אשר לא חֻבּשו עוד ויקָרבוהו אל אחד האֹהלים ויחכו למה שיצַווּ על־אודותיו. הנסיך אנדרי פקח עיניו וזמן רב לא יכֹל להבין את אשר נעשה מסביב לו. הכּר, הלענה, שדה־התבואה, הכדור השחור המתהפך ותשוקת־החיים, שחזקה עליו, עלו על לבו יחד. במרחק שני צעדים מאתו עמד נשען על ענף אונטר־אופיצר גבַה־קומה, שחור־שֵׂער וטוב־רֹאי, וראשו מחֻבּש, ודבּר בקול רם, וכל העינים היו מוּסַבּות אליו. הוא נפצע בראשו וברגלו בכדורי־רובים. מסביב לו נאספו הרבה פּצועים וסַבּלים ושתו בצמא את דבריו.

– אנחנו חטפנו אותו משם כך, שהשליך הכּל, את המלך בעצמו לקחנו עמנו, – צעק הַחַיָּל ההוא בעינים בוערות והביט כֹה וכֹה. – אִלו אך באו הַלֶּזֶרְוִים באותה שעה, כי עתה, אָחי, לא נותר ממנו שריד ופליט, כי אמת אדבר אליך.

הנסיך אנדרי הביט אליו במבט נוצץ ככל הסובבים אותו והרגיש רגש־נחומים לנפשו. “אך האם לא אחת היא עתה? – אמר בלבו – ומה יהיה שם, ומה היה פֹה? למה היה צר לי כל־כך להפּרד מן החיים? דבר־מה היה בחיים האלה, אשר לא הבינותי ואינני מבין”.

לז    🔗

אחד הדוקטורים יצא מן האֹהל בסִנּוֹר מגֹאל בדם וידיו הקטנות מגֹאלות בדם, ובאחת מהן החזיק סיגַרָה בין הזרת ובין האגֻדל, כדי שלא לטַנפה. הדוקטור הזה הרים ראשו וַיַּבּט בה וכה, אך ממעל לפצועים. נִכָּר היה בו, שרצה לנוח קצת. אחרי הַפנותו את ראשו זמן מועט ימינה ושׂמאלה, נאנח וַיּוֹרד את עיניו.

– כרגע, – השיב הדוקטור על דברי החובש, אשר רמז לו על הנסיך אנדרי, וַיְצַו לשׂאתו אל האֹהל.

שאון־תלונה קם בתוך המון הפצועים המחַכּים.

– נראה, שגם בעולם־הבא אין חיים אלא לאדונים – אמר אחד מהם.

הנסיך אנדרי הוּבא והָשכּב על השלחן, אשר פִּנוּ זה־עתה ואשר הדיח מעליו החובש איזה דבר. הנסיך אנדרי לא יכֹל לראות בפרטות מה שהיה באֹהל. האנחות המרות מעברים שונים והכאב הקשה בַיָּרך, בבטן ובגב הפריעוהו. כל מה שראה מסביב לו התלכד והיה לעיניו לחזיון אחד כללי של גוף־אדם עָרֹם מגֹאָל בדם, אשר מִלֵּא, כמדֻמה, את כל האֹהל השפל, כמו שֶּׁמִּלֵּא הגוף הזה בעצמו לפני שבועות אחדים ביום חם את הבּרֵכה המרֻפֶּשֶׁת שבמסִלה הסמולנסקית. כן הוא, אותו הגוף היה זה, אותו “הבשׂר המוכן לכלי־תותח”, אשר הפיל עליו אימות עוד ביום ההוא, וכמו הֻגד לו בו מה שהיה עתיד לראות עתה.

באֹהל היו שלשה שלחנות. שנים מהם היו תפוּשׂים, ועל השלישי הָשכּב הנסיך אנדרי. זמן מועט השאירוהו לבדו, ושלא־ברצונו ראה מה שנעשה על שני השלחנות האחרים. על השלחן הסמוך ישב טַטַּרי, שהיה, כנראה על־פי המעיל המוטל אצלו, מן הקוזקים. ארבעה חַיָּלים החזיקו בו. דוקטור בעל־משקפים עשה איזה נתוח בגבו השרירי החוּם.

– אוּךְ, אוּךְ, אוּךְ!… – כאִלו חִרְחֵר הטַּטַּרי, ופתאם הרים פרצוף־פניו רְחַב־הלחָיַיִם, השחור והֶחָרוּם וגִלָּה שִׁניו הלבנות והתחיל מפרכּס ומפרפר וצועק צעקה ממֻשכת, צוֹללת וחודרת־לב. על שלחן אחר, אשר נקהל סביבו עם רב, שכב פרקדן איש גדול בעל־בשׂר וראשו נטוי לאחוריו (שׂערו המסֻלסל ומראֵה שׂערו ותמונת ראשו נראו לו לנסיך אנדרי כידועים לו באֹפן תמוה). חובשים אחדים התנפלו על חזֵהו של האיש הזה והחזיקו בו. רגל גדולה ולבָנה, מסֻבֶּלת בבשׂר, פרכּסה הרבה במהירות ובלי־הפסק זעזועי־קדחת. האיש בכה ויֵּילִיל באנחות־חניקה. שני דוקטורים – אחד מהם היה חִור ומרַתּת – עשׂו איזה מעשה, בלי דַבּר דבר, ברגלו השנית האדֻמָּה של אותו האיש. אחרי כַלותו את מעשהו בַטַּטַּרי, אשר נתנו עליו אדרת במהירות, מחה הדוקטור בעל־המשקפים את ידיו ויגש אל הנסיך אנדרי.

הדוקטור הציץ בפני הנסיך אנדרי וַיִּסֹּב בחפזון.

– הפשיטוהו! על מה עתם עומדים? – גער הדוקטור בחובשים.

קַדְמַת ילדותו הרחוקה עלתה על זכרונו של הנסיך אנדרי, בשעה שהחובש התיר את כפתוריו בזרועות חשׂופות קלות והפשיט אותו את בגדיו. הדוקטור גחן על הפצע בהשפלת־ראש וימֻשֵּׁהו ויאנח אנחה כבֵדה. אחרי־כן רמז לאחד הנצבים עליו. והנה נטרפה דעתו של הנסיך אנדרי מרֹב מכאוב בתוך בטנו. כאשר נֵעור, כבר הוצאו שברי עצמות יְרֵכו, דלדולי־הבשׂר הוסרו, והפצע חֻבַּש, ומים זֹרקו על פניו. הנסיך אנדרי אך פקח את עיניו, והדוקטור גחן עליו וישק לו על שפתיו באין־דברים וימהר וַיֵּט מאצלו.

אחרי הכאב הגדול אשר נשא הרגיש הנסיך אנדרי עֹנג בנפשו, אשר לא היה לו כמוהו זה ימים רבים. כל הרגעים היותר טובים ונעימים שהיו לו בחייו, ביחוד דברי ראשית ילדותו, – בימים אשר היו מפשיטים אותו את בגדיו ומשכיבים אותו על מטתו הקטנה, בימים אשר היה משקיע את ראשו בכָרֵי משכבו ומרגיש, כי מאֻשר הוא וטוב לו באשר הוא חי – הדברים האלה נצבוּ לנגדו גם לא כדברי ימים עברו, כי־אם בדמות הֹוֶה. מסביב לאותו הפצוע, ששרטוטי ראשו נראו לו לנסיך אנדרי כידועים לו, חגו ונעו דוקטורים; הם הרימוהו ודברוּ על לבו.

– הראוני… אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ! אוֹ! אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ! – נשמעו אנחותיו, אנחות נבהל ונכנע מפני מכאוביו,שנפסקו לרגעים על־ידי קול־בכיו.

הנסיך אנדרי שמע את האנחות האלה ובקש לבכות. אם על כי הוא מת לא מות־גבורים ממש; אם על כי היה צר לו לפרוש מן החיים; אם על כי היה כואב, על כי אחרים היו כואבים ועל כי נאנק לפניו האיש הזה במרירות כזאת – אך נפשו בקשה לבכות בדמעות־ילד, בדמָעות של אהבה, כמעט מתוך שמחה.

בין כה הראו לַפּצוּע את רגלו הכרותה, שהיתה נתונה בנעל, ודם קרוש עליה.

– אוֹי! אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ אוֹ! – התחיל בוכה כאשה מְצֵרָה.

הדוקטור, אשר עמד אצל הפצוע וכסה בגופו את פניו, נטה משם.

– אלי! מה זאת? מה לו פה? – אמר הנסיך אנדרי בלבו.

באותו האֻמלל הבוכה בלא־כֹח, אשר נִטְּלָה רגלו לפני רגע אחד, הכיר את אֲנַטּוֹל קוּרַגִּין. את אנַטול החזיקו על כפים והגישו לו מים בכוס, והוא לא יָכֹל לתפֹשׂ את פי הכוס בשפתיו הַצָּבות והמרַתּתות. אנַטול התיַפּח. “כן הדבר, זה הוא. כן הוא. האיש הזה קרוב לי וקשור בי קֶשר קשה”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, מבלי הבין עוד בינה ברורה מה שהיה לפניו. “מה הקשר שבין האדם הזה ובין ילדותי, בין חיי?” שאל את נפשו ולא מצא תשובה. ופתאם עלה לפניו מהעולם הילדותי הטהור והמלא אהבה זכרון חדש, אשר לא הרהר בו קֹדם־לזה ביום ההוא. הוא זָכר את נַטַּשה, כמו שראה אותה בפעם הראשונה בנשף־המחול בשנת 1810, בצַוָּארה הדק, בזרועותיה הדקות, בפניה הנבהלים, השׂמֵחים והעליזים, והאהבה והחִבּה היתֵרה אליה נעורו בקרבו עוד במדה גדולה ומרֻבּה מאשר באיזה זמן שהוא. ועתה זכר את הקשר אשר היה בינו ובין האיש הזה, אשר הביט אליו בלי ידיעה ברורה בעד הדמעות, אשר מלאו את עיניו הצבות. את הכֹּל זכר הנסיך אנדרי, ורחמנות ואהבת־אדם מלאו את לבו הֶעָלֵז.

ולא יכֹל עוד הנסיך אנדרי להתאפק ויבךְ בדמעות חבּה ואהבה על בני־האדם, על עצמו ועל שגיאותיהם ושגיאותיו.

“רחמנות, אהבה לאחים, לאוהבים; אהבה לשונאים אותנו, אהבה לאויבים; כן הוא, האהבה, אשר הטיף לה אלהים על הארץ, אשר לִמְּדַתְנִי הנסיכית מַריה ואשר לא הבינותי מה היא, – זה הדבר, אשר הצטערתי בגללו על החיים, אך זה נשאר לי, אלו חייתי עוד. אך עתה כבר עברה העת. ידעתי זאת!”

לח    🔗

מראהו הָאָיֹם של שדה־הקרָב המכֻסה חללים ופצועים יחד עם כבדות־הראש ועם הידיעות על־דבר עשרים גנרלים מיֻדעים לו, שמקצתם נהרגו ומקצתם נפצעו, והכּרת קֹצר ידו, שהיתה חזקה כל־כך קֹדם־לזה, עשו רֹשם חדש על נפוליון, אשר עד היום ההוא היה אוהב להתבונן בחללים ובפצועים ולנַסות בזה את אֹמץ־רוחו (כפי מה שחשב). ביום ההוא גבר מראהו האָיֹם של שדה־הקרב על אֹמץ־רוחו זה, שחשב לו לתהלה ולתפארת. בחפזון נטה משדה־הקרָב וַיָּשב אל תּל שֶׁוַּרדִּינו. בפנים מכֻרכּמים, בגוף צָבֶה וכבד, בעינים עכורות, באף אָדֹם ובקול צרוד ישב על הכסא המתקפל ושלא־בכַונה ובלי הָרים עיניו הקשיב לקולות היריה. בדאבון־נפש חכּה לסופו של מעשה זה, שנעשה לפי־דעתו בהשתתפותו, אלא שלא יכֹל להפסיקו. הרגש האנושי הפשוט גבר לרגע קטן אחד על חזיון החיים המדֻמים, אשר עבד לו ימים רבים. הפעם העביר בדמיונו על עצמו את המכאובים ואת המות, אשר ראה בשדה־הקרב. הכבדות, שהרגיש בראשו ובלבו, הזכירה לו, שמכאובים ומות יכולים לבוא גם עליו. ברגע ההוא לא בקש לנפשו לא לכידת מוסקבה ולא נצחון ולא שֵׁם־תּהִלה (איזה שֵׁם־תּהלה, היה דרוש לו עוד!). הדבר האחד, שבקש לנפשו עתה, היה מָנוֹחַ, שֶׁקט וָחֹפֶש. אבל בהיותו על גבעת סֶמיונובסקוֹיֶה, יעץ אותו ראש בעלי כלי־התותח להעמיד בַּטריות אחדות על הגבעות, כדי להגדיל את היריה על צבאות רוסיה, שנאספו לפני קניַזקוֹבוֹ. נפוליון הסכים על ידו ויצוהו להודיע לו על־ידי רוכב את פעֻלת הבַּטריות האלה.

ואדיוטנט בא להגיד, כי במצות הקיסר כּוֹנְנו מאתים כלי־תותח אל הרוסים, אך הרוסים עומדים על עָמדָם.

– יריתנו עוקרת שורות שורות מתוכם, והם עומדים – אמר האדיוטנט.

– מבקשים הם נוספות!… – אמר נפוליון בקולו הצרוּד.

– כן, אדוני הקיסר? – שָׁנָה האדיוטנט אחרי דבריו מבלי שמוע.

– מבקשים הם נוספות, – נָחַר לו נפוליון בקולו העמוּם, – הוסיפו להם אפוא.

גם שלא במצוֹתו נעשָׂה מה שלא חפץ בו, והוא לא צִוָּה אלא מפני שלפי דעתו היו מחַכּים למצותו. ושוב חזר אל עולמו הקוֹדֵם, אל עולם מחזות־השוא של איזו גדֻלה, ושוב התחיל ממַלא בעבדות נאמנה (כַּסוס המהַלֵּך על־גבי גלגל של מכונה ומדַמה, שהוא עושה מה שלבו חפץ) את תפקיד־האכזריות הקָּשׁה והכבֵד והזָר לרוח האדם, אשר נועד לו.

ולא רק בשעה ההיא בלבד וביום ההוא בלבד הָקְדְּרוּ שִׂכלו וְיִצרו הטוב של אדם זה, שנשׂא עליו יותר מכל המשתתפים באותו מעשׂה את כל קְשִׁי הענין הַנַּעשֶׂה; כי־אם כל ימיו עד בֹּא קִצּוֹ לא יכֹל להבין לא את הטוב, לא את היֹפי, לא את האמת ולא את ערך מעשיו, אשר היו מתנגדים לַטוב ולאמת ורחוקים מכל רוח אנושי במדה גדולה הרבה מאד מכדי שהיה יכול לעמוד על ערכם. הוא לא היה יכול לסלק ידיו ממעשיו, המהֻללים בפי חצי יושבי תבל, ועל־כן הֻכְרַח לסלק ידיו מאמת ומטוב ומכל מה שמיֻחָד למין האנושי.

לא רק ביום ההוא בלבד, בְּתוּרוֹ על סוסו את שׂדה־הקרָב המכֻסֶּה חללים ומרֻטשי־אברים (שעל־פי דעתו נהיָה כל זה ברצונו), חִשֵּׁב, בהביטו אל האנשים האלה, כמה רוסים בהם נגד צרפתי אחד, ומתוך אונאת עצמו מצא יסוד לו לשמוח על כי נגד צרפתי אחד נפלו חמשה רוסים. לא רק ביום ההוא בלבד כתב במכתב לפַּריז, כי שׂדה־הקרָב היה נשגב למראה, באשר היו עליו חמשים אלף חלל; גם בשבתו בדד באי “הֱלֶנה הקדושה”, במקום אשר אמר, כי הוא נכון להקדיש בו את ימי־חֻפשו להרצאת המעשים הגדולים אשר עשה, כתב את הדברים האלה:

"המלחמה הרוסית התעתּדה להיות רצויה לבריות מכל מלחמות הימים האחרונים: זאת היתה מלחמה לשׂכל הישר ולצרכי הצבור האמִתּיים, מלחמה למנוחה ולשַׁלות־השקט לַכֹּל; כֻּלָּהּ היתה בקשת שלום ושמירת סדרי־עולם.

"היא היתה מכֻוֶּנת למטרה גדולה, להשבתת הסכסוכים המקריים ולהתחלת חיי־מנוחה. אֹפק חדש היה נפתָּח ועבודות חדשות מלֵאות אשֶׁר וברכה לַכֹּל. שיטת סדרי אירופּה כבר נוסדה ולא הֻצְרְכוּ אלא להנהיגהּ בחיים.

"אִלו נמלא סִפקי בשאלות הגדולות האלה ונהייתי שאנן בכל מקום, היו לי גם אני קונגרס ואגֻדה קדושה. הרעיונות האלה גֻנבו ממני. באספה זו של גדולי מלכי־ארץ היינו דנים בענינינו כבני־משפחה אחת ומדקדקים בצרכי העמים כלבלר בצרכי אדוניו.

"במהרה היתה אירופה באמת לעם אחד, וכל נוסע בה היה נמצא בכל מקום ובכל עת בארץ־מולדתו. וּמַתְנֶה הייתי אז, שיהיו כל הנהרות נתיבות לאניות כל העמים, שיהי הַיָּם משֻׁתָּף לַכֹּל, שיהיו הצבאות הגדולים מֻמְעָטִים עד שִׁעור הגוַרדיה של המלכים.

"בשובי אל צרפת, אל ארץ־מולדתי הגדולה, החזקה, הנהדרה, השְּׁלֵוָה והמהֻלָלָה, הייתי גוזר ועושה את גבוליה קבועים לעד; את כל מלחמה לעתיד – למלחמת הגנה; את כל הוספת ארץ חדשה – לחטאה לאֻמית; את בנִי הייתי סופח אל הנהגת הקֵּיסָרוּת; הדיקטַטורה שלי היתה נגמרת בזה וממשלתו הקונסטיטוציונית היתה נכנסת תחתיה.

"אז היתה פַריז לבירת כל הארץ, והצרפתים – לעַם שכּל עמי הארץ מקנאים בו.

“אחרי־כן היו שעותי הפנויות וימי האחרונים מֻקדשים לסַיֵּר מעט־מעט, בעזרת הקיסרית גם בימי חנוכו של בנִי למלוכה, על סוסינו, כאיש ואשתו מבני־כפר ממש, את כל פִּנות הממלכה, ובדרכנו היינו מקבּלים קֻבְלָנוֹת, טפירים מחשבות־עָוֶל ומַרבּים בנינים ומעשים טובים בכל מקום”.

אותו האיש, הנועד על־ידי ההשגחה לַתּפקיד העלוב של מַכּה עמים שלא־ברצונו, התברך בלבבו, כי מטרת מעלליו היתה ברכה לעמים וכי יכול היה להשפּיל ולרומם מליוני בני־אדם ולעשות טובות ביד חזקה.

“מארבע מאות אלפי האיש, שעברו את הַוִּיסלה, – כתב שם עוד על־אודות המלחמה ברוסיה, – היו מחציתם אוסטריים, פרוסים, סַכּסוֹנים, פּולַנים, בַּוַּרִיים, וִירטֶמבֶּרגים, מֶקלֶנבּוּרגים, אספַּמיים, איטלקים ונֵיאפוליטַנים. שלישית צבא הקיסר היתה הולַנדיים, בֶּלגיים, יושבי עֶברי הרֵינוס, פּיֶמוֹנטיים, שׁוֵיציים, גֶ’נֵיביים, טוֹסְקַניים, רומיים, יושבי ארץ הדיביזיה השלשים ושתים, יושבי בּרֶמֶן, הַמבּורג ועוד, ואפשר שלא היו בה גם מאה וארבעים אלף איש מדַבּרים צרפתית. האֶקספּדיציה ברוסיה עלתה לצרפת בעצמה בפחות מחמשים אלף איש; מהחיל הרוסי אבדו בהִסּוֹגוֹ מִוִּילנה למוסקבה בקרָבות שונים ארבע פעמים יותר ממה שאבד מחיל צרפת; הבּעֵרה במוֹסקבה האבידה מאת אלף רוסים, שֶׁמֵּתו בקֹר וברעב ביערים; ולא עוד אלא שהחיל הרוסי לקה גם הוא מקשִׁי תקופת השנה בעבֹר החיל הזה ממוסקבה אל נהר אוֹדֶר; בבואו לוִילנה היו בו אך חמשים אלף איש ובקַלִּיש – פחות משמונה־עשר אלף”.

הוא דִמה, כי ברצונו היתה המלחמה עם רוסיה, ועם זה לא נבהלה נפשו מהמעשה הנורא הזה. ברוח אמיץ קבל עליו את כל אחריות הדבר ושִׂכלו המוּעָם מצא לו זכות בזה, שבמספר מאות אלפי האנשים האובדים מעטו הצרפתים מבני הֶסֶן ובַוַּרִיָּה.

לט    🔗

עשרות אלפי חללים היו מוטלים במצבים שונים ובמעילי־שׂרד שונים על שׂדותיהם וכָרֵיהֶם של האדונים הַדַּוִּידוֹבים ואכּרי הַמַּלכוּת, על השדות והכרים, אשר מאות שנים היו אכרי הכפרים בּורודינו, גוֹרקי, שֶׁוַּרדִּינוֹ וסֶמיונובסקוֹיֶה אוספים תבואה ורועים מקנה בהם. במקומות־החִבּוש היו העשׂב והאדמה ספוגים דם בשטח דֶסיַטינה שלמה. המוני אנשים בני פלֻגות שונות, פצועים ובלתי־פצועים, רצו בפנים מלאים בהלה, אלה לאחור מזה – למוֹזַיסק, ואלה לאחור מזה – לוַלּוּיֶבוֹ. המונים אחרים הלכו כושלים ורעבים, ושׂריהם בראשם, לפנים. והמונים שלישיים עמדו במקומותיהם עָמֹד ויָרֹה כבראשונה.

על כל השדה, אשר היה יפה מאד ומשַׂמֵּחַ־לב ביום ההוא לאור הבֹּקר בכידוניו הנוצצים ובתימרות עֲשָׁנוֹ, שכנה חשכת טחב ועשן, וריח מַחמֶצת משֻׁנה של סַלפֶּטֶר ודם נָדף שם. עבים קטנים עלו וגשם דק ירד על החללים, על הפצועים, על הנבהלים ועל הכושלים, ועל המפקפּקים שבין האנשים האלה. הגשם הזה כמו דבּר אליהם: “רב לכם, אנשים, רב לכם, חֲדָלוּ…. שימו לבבכם על דרכיכם. מה אתם עושים?”

העיֵפים מבלי אֹכל ומבלי מנוחה שבשני הצדדים יחד התחילו מפקפקים, אם ראוי להם עוד להשמיד אלה את אלה, ועל כל פנים הֻרגש פּקפּוק, ועל כל לב עלתה השאלה: “למה ובעד מי לי להרוג וְלֵהָרֵג? הִרְגוּ לכם את אשר תחפוצו; עשו את הטוב בעיניכם, ואני אינני רוצה עוד!” לפנות ערב גמל הרעיון הזה בלב כל אחד. בכל רגע יכלו האנשים האלה להִבָּהל מֵראות את אשר עשו ולעזוב הכּל ולנוס אל אשר ינוסו.

אך אף־על־פי שבסוף הקרב הרגישו האנשים, עד כמה נורא ואָיֹם המעשה שהם עושׂים, אף־על־פּי שהיו נכונים לחדֹל בשׂמחה, הוסיף עוד כֹּח נסּתר לִנְהֹג בהם, וארטילֵריסטים מכֻסֵּי־זֵעה ומגֹאָלִים באבק־שרפה ובדם, שנשארו אחד משלשה, הלכו הלוך וכָשֹׁל ונשמו בכבדות קרובה לחניקה מרֹב יגיעה, ועם זה היו מביאים כדורים וממַלאים ומכוננים ומגישים פתילות; והכדורים עפו כבראשונה משני העברים במהירות ובאכזריות וְהֵדַקּו בשַׂר אנשים חיים, וככה הוסיף להֵעָשוֹת אותו הדבר הנורא, הנעשה לא ברצונם של בני־אדם, כי־אם ברצונו של מנהל בני־האדם והעולמות.

אִלו היה אדם מציץ על אחורי חיל־רוסיה, היה אומר, כי אין להם לצרפתים אלא להתחזק עוד התחזקות קלה, והחיל הרוסי יאבד כרגע; ומי שהיה מציץ על אחורי חיל־צרפת היה אומר, כי אין להם לרוסים אלא להתחזק עוד התחזקות קלה, כדי להשמיד את הצרפתים. אבל גם הצרפתים גם הרוסים לא עשו כזאת, ולהבת הקרב גמרה לִבְעֹר מעט־מעט.

הרוסים לא עשו כזאת, כי לא הם השׂתּערו על הצרפתים. בתחלת הקרָב אך עמדו במסלה ההולכת למוסקבה וגדרו בעדה. וגם בסוף הקרב עמדו כמו שעמדו בתחלתו. אך גם אִלו היתה מטרת הרוסים להדוף את הצרפתים, לא היו מֻכשרים להתחזקות כזאת, יען כי נפוצו כל צבאות רוסיה, לא היתה אף פלֻגָּה אחת, אשר לא לקתה בקרָב הזה, ואף־על־פי שנשארו הרוסים על מקומותיהם, אבדו חֶצְיָם בקרָב.

לצרפתים, שזכרו את כל ניצחונותיהם הקודמים שבחמש־עשרה השנה והיו מֻבטחים בגבורתו הַנִצַּחַת של נפוליון וגם ידעו, שכבשו את מקצת שׂדֵה־הקרב, שנפקד מהם אך אחד מארבעה ושיש להם עוד גוַרדיה שלֵמה של עשרים אלף איש, היתה התחזקות זאת דבר קל. ראוי היה לצרפתים להתחזק, כי על־כן השׂתּערו על חיל רוסיה על־מנת להדפו מהפּוזיציה, וכל עוד שָׂכוּ הרוסים את המסלה ההולכת למוסקבה כְּבִתְחִלַּת הקרָב, לא הֻשְּׂגָה מטרת הצרפתים וכל יגיעותיהם ואבודתיהם היו לריק. אולם הצרפתים לא התחזקו. הסטוריונים אחדים אומרים, כי די היה לנפוליון להוציא לקרָב את הגוַרדיה הישָׁנה והשלֵמה שלו והוא היה המנַצֵּח בו. אך אם נדבר במדה שהיה יכול להיות, אלו הוציא נפוליון לקרב את הגוַרדיה שלו, הרי זה כאלו דברנו במה שהיה, אלו בא האביב בימי הבציר. הדבר הזה לא יָכֹל להיות, לא נתן נפוליון את הגוַרדיה שלו מפני שלא רצה לתִתָּהּ, כי־אם אי־אפשר היה לעשות זאת. כל הגנרלים והאופיצרים והחַיָּלים שבצבא הצרפתי ידעו, שלא היה אפשר לעשות זאת, כי רפיון ידי הצבא היה מעַכֵּב.

לא בנפוליון לבדו היה רגש זה, רגש דומה לחלום־חזיון־לילה, שתנופת־היד האיֻמה לריק היא; כי כל הגנרלים, וכל החילים שבצבא צרפת, שהשתתפו במלחמה ושלא השתתפו בה, הרגישו, אחרי כל נסיונותיהם שבקרָבות הקודמים (שאויביהם נסו בהם אחרי יגיעות פחותות מזו אלף פעמים), כֻּלם כאחד, רגש אימה מפני אויב זה, אשר בנפֹל מחצית חילו עמד כצור־מכשול בסוף הקרב כמו שעמד בתחלתו. כֹּחו המוסרי של החיל הצרפתי כָּלָה וַיִּתֹּם. לא נצחון בדמות תפישׂת חתיכות־ארג אחוזות במקלות, שקוראים להן דגלים, ושטח־אדמה, שאנשי־צבא עמדו ועומדים עליה, נצחו הרוסים על־יד בּורודינו, כי־אם נצחון מוּסרי, שהשונא מכיר בו, שאויבו עולה עליו ברוחו והוא לא יעמוד לפניו. חיל־צרפת הרגיש, כחיה רעה מתמרמרת, שׁנפצעה פּצע־מות בשטף מרוצתה, כי בא קצו; אך לא יכֹל לעמוד מהִלָּחם, כשם שלא יכֹל החיל הרוסי, שהיה רפה ממנו פַעמַיִם, לנטות מפניו. אחרי הדחיפה הראשונה היה אפשר לחיל־צרפת להגיע עוד במרוצתו עד מוסקבה; אבל שם היה עתיד להִשָּׁמד בלי יגיעות חדשות מצד החיל הרוסי, רק מיציקת דם מַכּת־המות, שהֻכּה בבורודינו. תוצאתו הישרה של הקרב הבורודינאי היתה מנוסת נפוליון בלי רודף ממוסקבה, שִׁיבַת החיל במסִלה הסמולנסקית הישנה, אָבדן חמש מאות אלף אנשי־הצבא ומפּלת צרפת הנפּוליונית, אשר אצל בּורודינו נִחֲתָה עליה בפעם הראשונה יַד אויב חזק ממנה ברוח.

תם כרך ג

המשך הכותר בכרך ד'. פרויקט בן־יהודה