חלק ראשון    🔗

א    🔗

בראשית שנת 1806 נִתַּן חֹפש זמני לניקולי רוסטוב לשוב לביתו. גם דֶּניסוב נסע אל ביתו אל עיר וורוניֶז', ורוסטוב הטה את לבבו לנסוע עמו עד מוסקבה וללון בביתם. בתחנה שלפני האחרונה פגש דניסוב את אחד מחבריו וישתּ וישכּר עמו, כי שלשה בקבוקים באו אל קרבּם, וכשקרבוּ בעגלת־החֹרף אל מוסקבה שכב אצל רוסטוב על קרקע העגלה ולא נעור משנתו על־ידי המעקשים הרבים שבּדרךְ, ורוסטוב התגעגע ונפשו קצרה יותר ויותר, במדה שהלכו הלֹך וקרֹב אל העיר.

העוד מעט? העוד אך מעט? הוי רחובות, חנֻיות, חלות־לחם, פנסים ורַכָּבים, מי ישא את כֻּלכם!" אמר רוסטוֹב בלבו, אחרי רשמם את כתבי־חֻפשם בשער העיר ואחרי כניסתם לתוכה.

– דניסוב, הנה זה באנו! ישן הוא! – אמר רוסטוב וַיָּכָף את כל גוִיָּתו לפניו, וכמו קוה להחיש בזה את תנועת העגלה.

דניסוב לא ענהו.

– הנה הזוִית שבפרשת הרחובות, המקום שהרַכּב זַחַר עומד בו; הנה גם זַחַר בעצמו, וזה סוסו, אותו הסוס עצמו. הנה פה גם החנות הקטנה, שהיינו קונים בה דֻּבשניות. העוד מעט. חוּשׁה!

– אל איזה בית? – שאל הָרַכָּב.

– הנה שם בקצה הרחוב, אל הבית הגדול, האינך רואה? זה ביתנו, – אמר רוסטוב, – הלא ביתנו הוא זה! דניסוב! דניסוב! בוא נבוא כרגע!

דניסוב הרים ראשו, גנח קצת ולא ענה מאומה.

– דמיטרי, – פנה רוסטוב אל המשרת, שישב על דָּפְנָהּ הקדום של העגלה. – הלא אור הנר הזה בביתנו הוא.

– כן־הוא, גם בחדרו של אבּא נראה אור.

– עוד טרם ישכבו? מה תאמר? מה דעתך? ראה־נא אפוא, אל תשכח, מְצָא לי מהר מעיל אונגרי חדש, – הוסיף רוסטוב וימשמש בשפמו החדש. – עתה נְהַג ולֵך, – נתן קולו אל הָרַכָּב. – אבל הָקיצה, וַסיה, – פנה אל דניסוב, אשר הוריד ראשו עוד פעם. – נְהַג אפוא, שלשה רֻבּלים ליין־דגן אתן, נהג מהר! – קרא רוסטוב בשעה שהגיעה העגלה אל הבית השלישי שלפני פתח ביתם, כי נִדמה לו, שהסוסים אינם זזים ממקומם. לאחרונה נטתה העגלה ימינה אל מול הפתח החיצון, ורוסטוב ראה ממעל לראשו את המסגרת הידועה לו שנתקלקל הטיח עליה ואת המרפסת התחתונה ואת העמוד שבצד הרחוב במקום ההוא ויקפוץ וירד מעל העגלה בעודה הולכת ויבוא במרוצה אל הפרוזדור החיצון. הבית עמד בלי־נוע כדרכו, בלי כל סִמן להכנסת אורחים, ונִראָה בו, שלא רצה לדעת כלל את האיש אשר נכנס לתוכו בבואו מן הדרך. בפרוזדור לא היה איש. “אֵלִי, אלי! השלום לכֻלם?” התחיל רוסטוב מהרהר ויעמוד רגע אחד בלב חרד ומיד הוסיף לרוץ בפרוזדורים ובמדרגות הידועות לו, שנתעקמו מרֹב ימים. כף־המנעול הישנה, שהיתה מביאה את הגרפינה לכלל כעס, על כי לא נֻקתה כל־צרכה, נפתחה בקֹשי כבימים הקודמים. בחדר הראשון דלק אך נר־חֵלב אחד.

הזקן מיכיאלו ישן על־גבּי התבה. פרוקוֹפי, המשרת המיֻחד לשעת־נסיעה, אשר ברָב כֹּחו היה אוחז באחורי מרכבה ומרימהּ, ישב וסרג סנדלים של שולי־ארג. כשנפתחה הדלת נשא עיניו, ורֹשֶם קרירות־הדעת ובקשת הַשֵּׁנָה שהיה על פניו נהפך לרֹשֶם גילה ורעדה.

– מה אני רואה! הגרף הצעיר! – קרא בהכירו את אדוניו. – מה־זאת אפוא? מחמדי! – פרוקופי רעד מסערת־לבו וירץ אל פתח חדר־האורחים, בהתכַּונו בודאי להודיע שם את דבַר בוא האורח, אך כנראה נִחם וַיָּשָׁב ויפּוֹל על כֶּתֶף אדוניו הצעיר.

– השלום? – שאל רוסטוב בהוציאו את ידו מידי פרוקופי.

את דניסוב שכח רוסטוב לגמרי, ומאשר לא רצה שיקדמוהו אחרים מִהר ויסר מעליו את אדרתו וירץ על אצבעות רגליו אל הטרקלין הגדול הָאָפֵל. שם היה הכל כבראשונה, גם שלחנות־המשחק, גם המנורה הלוטה בחִפּוי, כל דבר על מקומו; אך בין־כה כבר ראה איש את האדון הצעיר, ובטרם יגיע רוסטוב במרוצתו אל חדר־האורחים, והנה דבר־מה פָּרץ כסער מאחד הפתחים מצדו ויפּוֹל עליו ויחבקהו ויחל לנשק לו. ועוד יצור כזה, ושלישי אחריו, קפצו יחד מפתחים שונים, והתחילו מחבקים ומנשקים וצועקים ומורידים דמעות־שמחה. ניקולי לא יכול גם להבחין בין אביו לנַטַּשׁה ולפֶטיה. כֻּלם צעקו ודבּרו ונשקו אותו בערבוביה. רק אמו לא היתה בתוכם – זאת ראה היטב.

– ואנכי לא ידעתי… ניקולושקה… מחמד־נפשי!

– הִנהו… הנה זה בא… קוֹליה חביבי… ומה־נשתנה! נרות אין! טֵה!

– ולמה לי לא תִשק?

– מחמדי… ולי?

סוניה, נַטַּשה, פטיה, אנה מיכאילובנה, ויֶרה והגרף הזקן חבקו אותו כֻלם כאחד; גם המשרתים והמשרתות מלאו את החדרים והשתתפו בשיחה ובאנחות.

פטיה נתלה ברגליו של ניקולי.

– ולי! – קרא פטיה.

נטשה נִתְּרָה מאצלו, אחרי אשר כפפה אותו אליה ונשקה לו נשיקות רבות על כל פניו, ותאחז בכנף מעילו האונגרי בקַפּצהּ כעֵז בלי סור ממקומה ובהוציאה מפיה קולות חודרים.

מכל עבָרים כוננו אליו עינים מלאות אהבה ונוצצות משמחה; מכל עבָרים הֻגשו שפתים נכונות לנשיקה.

סוניה החזיקה גם היא בידו ופניה אדמו כתולע, ובמבטה המכוֹנָן אל עיניו, אשר חכתה להן, הֻבּעו אורה ושמחה. שש־עשרה שנה מלאו לסוניה בעת ההיא, ויפה היתה מאד, ביחוד ברגע ההוא של התעוררות וצהלה. בלי גרֹע עיניה הביטה אליו ותחַיֵּך ותעצור את נשימתה. והוא שָׂם עיניו עליה דרך הודָיָה אבל עוד היה מצפה ומחכה, כי הגרפינה הזקנה עוד לא יצאה אליו. והנה נשמע קול צעדים. הצעדים היו מהירים כל־כך, שלא יכול לשער, שצעדי אמו הם.

אבל היא היתה זאת ועליה שמלה חדשה לו, אשר נתפרה אחרי צאתו. כל הנצבים עליו עזבוהו, והוא רץ אליה. כאשר התנגשו נפלה על לבו ותבך. להרים פניה לא יָכלה ואך לחצה אותם אל המיתרים הקרים שעל מעילו האונגרי. דניסוב נכנס לחדר ואיש לא שָׂם לב אליו, ויעמוד גם הוא בין שאר בני־הבית ויבט אליהם וישפשף בידיו את עיניו.

– וסילי דניסוב, מידידי בנך, – אמר בהברתו המיֻחדת לו אל הגרף הזקן, אשר הביט אליו דרך שאלה.

– הואל־נא וּשבה אתנו. ידעתי, ידעתי, – אמר הגרף וישק ויחבק לניסוב. – ניקולושקה כתב לנו… נטשה, ויֶרה, זה דניסוב.

וכל אותם הפנים הצוהלים והשמחים חשו מהרה אל דניסוב השעיר ויסבּוהו.

– דניסוב, מחמדי! – קראה נטשה בקול־שריקתה ומבּלי התבונן במה שהיא עושה חבקה לו ותִּשק לו. כל האנשים שאשר בבית השתוממו על המעשה הזה. גם דניסוב נסתמק, אבל צחק ויאחז את ידה של נטשה וישק לה על־גב ידה.

דניסוב הובא אל החדר, שֶׁיִּחדוּ לו, וכל הרוסטובים נאספו בחדר־הדרגש מסביב לניקוֹלוּשקה.

הגרפינה הזקנה ישבה אצלו ולא הוציאה מידה את ידו ובכל רגע ורגע נשקה אותה; השאָר נקהלו סביבם והתבוננו בתאוַת נפש בכל אחת מתנוּעותיו, בכל מלה שהוציא מפיו ובכל אחד ממבטיו, ולא גרעו ממנו עיניהם המלאות גיל ואהבה. אֶחיו ואחיותיו נדונו זה עם זה והחזיקו במקומות קרובים אליו אף התקוטטו על דבר הזכות להגיש לו טה, מטפחת או מקטרת.

רוסטוב שמח שמחה גדולה על האהבה, אשר הראו לו כֻלם; אבל הרגע הראשון לפגישתם היה מלא עֹנֶג רב כל־כך, שהשמחה הזאת נדמתה לו כקטנה והיה מחכה לנוספות עליה בלי־קץ.

ביום השני בבֹקר יָשׁנו שני האורחים העיֵפים מדרכם עד השעה העשירית.

בחדר שלפני חדרי־משכבם היו מוטלים על הארץ חרבות, ילקוּטים, מרצופים, תַּרְמִילִים פתוחים ונעלות מלֻכלכות ברפש. שני זוג־נעלים מצֻחצחים בעלי דרבוֹנות הושמו זה לפני רגע אצל הכֹּתל. המשרתים הביאו כיורים לרחצה, רותחים להתגלחות ובגדים מנֻקים.

– גרישקה, מקטרת! – קרא וַסקה בקולו הצרוד. – קום, רוסטוב!

רוסטוב מחה את ריסי־עיניו, שדבקו זה בזה, וירם את ראשו מעל הכר, שנתחמם תחתיו.

– מה, השעה מאֻחרת?

– מאֻחרת, השעה העשירית, – ענה קול נטשה ובחדר הסמוך נשמעה אִוְשַת שמלות מגֹהצות ולחישה וצחוק של נערות, ובפתח שנפתח ברֹחב סְדָק נראה מין דבר כָּחֹל וסרטים ושער שחור ופנים צוהלים: נטשה, סוניה ופטיה באו יחד לראות, אם לא קם ניקולי משנתו.

– ניקולינקה, קוּמה! – נשמע קול נטשה שנית מאצל הדלת.

– הנני!

בין־כה ראה פטיה בחדר הראשון את החרבות וברֹב שמחתו, שמחת נער למראה אחיו הגדול הנוהג בעצמו מנהגי גבּור־חיל, שכח, כי לא נאה לאחיותיו לראות גברים עֲרֻמים, ויפתח את הדלת.

– החרבּך זאת? – שאל בקול רם.

הנערות נרתעו לאחוריהן. דניסוב הסתיר את רגליו השעירות תחת השמיכה בעינים מלאות בהלה ויבט אל רעו כמבַקש עזרה מאתו. כשנכנס פטיה, נסגרה הדלת אחריו, וצחוק נשמע מאחורי הדלת.

– ניקולינקה, שים עליך חֲלַט וצא אלינו, – קרא אליו קול נטשה.

– החרבּך זאת? – שאל פטיה. – או לך היא, אדוני? – פנה דרך כבוד והכנעה אל דניסוב בעל הפנים השחורים והשפם המגדל.

רוסטוב מִהר וישם נעליו על רגליו וילבש מעיל־בית ויצא. נטשה שׂמה נעל־גבר בעלת־דרבן על אחת מרגליה והחלה להכניס את רגלה השנית בנעל השנית. סוניה סבבה במקום אחד, וברגע שיצא ניקולי מחדר־משכבו, נָכוֹנה להרים את שולי שמלתה ולשבת. שתיהן היו מלֻבָּשות שמלות כחֻלות חדשות, דומות זו לזו, ושתיהן היו רעננות, אדֻמות וּשמֵחות. סוניה נסה בצאתו, ונטשה לקחה את אחיה תחת זרועה ותביאהו אל חדר־הדרגש, ומיד החלו לשוחח. אלפי דברים קלי־ערך היו להם, אשר יכלו להעסיק רק אותם לבד, בהם דבּרו ולא הספיקו לשאל ולהשיב זה לזה על־אודותם. נטשה צחקה לכל מלה שאמר הוא ושאמרה היא, לא מאשר היו הדברים מגחכים, כי־אם מאשר היה לבה שמח, ולא יכלה להתאפק, ובצחקה אך הביעה שמחתה.

– מה־טוב, מה־נעים! – אמרה לכל אשר שמעה מפיו.

רוסטוב הרגיש, כי חֹם קרני האהבה אשר מצא בבואו העלה בקרבּו ועל פניו בפעם הראשונה אחרי שנה וחצי את נֹעם צחוק־הילדוּת, אשר לא עלה עליהם ולא נעור בו גם פעם אחת מיום עזבו את בית אביו.

– אך אתה שמעני־נא, – אמרה אליו, – עתה הנה בָגַרתָּ לגמרי: מה־מאד ישמח לבי, כי אחי אתה. – ובאמרה זאת נגעה נגיעה קלה בשפמו. – רוצה אני לדעת, מָה אַתם הגברים? הכמונו כמוכם? אם אין?

– למה־זה ברחה סוניה? – שאל רוסטוב.

– זה טעון הרצאה ארֻכּה! איך תדבר אליה, בִּלשוֹן יחידה או בלשון רבּות?

– כפי שיזדמן, – אמר רוסטוב.

– דבּר־נא אליה בלשון רבּות, אחרי־כן אֹמַר לך. אך הבה אגידה־נא עתה. הלא ידעת, כי סוניה היא ידידתי, ידידה אהובה לי כל־כך, שאני נכונה לצרוב את זרועי למענה. ראה־נא.

נטשה הסירה את שרווּלה הדק ותַּראהו על זרועה הארֻכּה, הרזה והרכה, תחת כתפה, למעלה הרבה מִמַּרפקה (במקום שאינו מגֻלה גם בשמלות נשפי־מחול) כתֹבת־קעקע אדֻמה.

– צָרֶבֶת זו עשיתי לי להראותה את אהבתי. סַרגֵּל לִבַּנתּי וצרבתּי בה.

בשבתּו בחדר־למודו הקודם, על אותו הדרגש, שֶׁכָּרים קטנים על ידותיו, ובהביטו אל עיני נטשה, אשר נמלאו רגש וחיים עד־בלי־חֹק, נכנס שנית לעולמו הביתי שמימי־ילדוּתו, לאותו העולם המיוחד, שכּל איש זולתו לא היה יכול למצֹא טעם בו ושהיה ממציא לו מבחר תענוגיו בחיים; גם צריבת הזרוע בסרגל המלֻבָּן לא נחשבה בעיניו לדבר אין מועיל בו: הוא הבין מה זאת ולא תמה על החפץ.

– ומה בכך? רק זאת בלבד? – שאל ניקולי.

– כל־כך אנו מחבבות אשה את אחותה, כל־כך! המעשה בסרגל אך הבל הוא; אבל ידידות אנחנו עד־עולם; היא כאשר תאהב, תאהב לעולם; ואני לא אבין זאת, אני אשכח מיד.

– אבל מה בכך?

– זה דרכה, ככה היא אוהבת אותי ואותך.

נטשה נסתמקה פתאם.

– הלא תזכור, לפני צאתך… עתה היא אומרת, כי לך ראוי לשכּוח כל־זאת… כה אמרה לי: אני אֹהֲבֵהו כל הימים, והוא מוטב שיהי חפשי לנפשו. הלא יפה הוא, דרך נדיבות! האין זאת? נדבנוּת מרֻבּה? כן? – שאלה נטשה בכֹבד־ראש וברגשנות גלויה כל־כך, שהיה נכּר בה, שכבר דבּרה כדברים האלה בדמעות.

רוסטוב התחיל מהרהר.

– אני באמרי דבר לא אשוב ממנו לעולם, – אמר אליה. – מלבד זאת, הלא יפה ונחמדה היא, ואי־זה פתי ימנע טוב מנפשו?

– לא כן, לא, – קראה נטשה. – כבר דברנו עמה על־אודות זאת. אנחנו ידענו, כי תאמר כן. אבל זה אי־אפשר, כי, בינה בדבר, אם ככה תדבר אלינו, אם אתה חושב לך לחובה להקים את דברך, הרי זה דומה כאלו בכַוָּנה אמרה זאת. יוצא מזה, שסוף־סוף תהי אנוס לקחתה, והיא לא נתכַּונה לזה כלל וכלל.

רוסטוב ראה, כי השכילו במחשבותיהן בכל זה. סוניה עשתה עליו רֹשֶם גדול גם אתמול, ובחלפה על פניו באותו הבֹּקר יָפְתה בעיניו עוד יותר. עלמה בת שש־עשרה שנה נחמדה למראה היתה סוניה, ונראה בה בברור שהיא אוהבת אותו אהבה עזה (בזה לא הסתפק גם רגע אחד). למה־זה יִמָּנע מאהוב אותה עתה או גם מנשֹׂא אותה בלי התמהמה, דבּר רוסטוב עם לבבו, אך לפי־שעה עוד כל־כך הרבה שמחות אחרות ועסקים אחרים נכונים בידו! “אכן צדקו והשכילו לדַבּר”, גמר בלבו, “עוד לי להיות חפשי”.

– טוב הדבר, – אמר לה, – עוד נדַבּר בזה אחרי־כן. אבל מה אשמח בראותי אותך לפני! – הוסיף לאמר.

– ואתּ לא בגדתּ בבוריס? – שאל אותה.

– הבלים! – קראה נטשה בצחוק. – לא אהגה ולא אחפּוץ להגות לא בו ולא במי שיהיה.

– זה דרכך עתה! ומה אתּ אפוא?

– אני? – שָׁנתה נטשה אחריו ובת־צחוק של גיל הזהירה על פניה. – הראית את דיפּור?

– לא.

– את דיפּור המפֻרסם, את המחולֵל, לא ראית מעולם? אם־כן, לא תבין. אני… זאת אני!

נטשה כפפה זרועותיה בדמות עִגול ובאחזה בשמלתה כדרך המחוללות רצה מאצלו כשעור פסיעות אחרות ותסֹב ותצעד “אַנְטְרְשַׁא” וַתַּקֵּש את רגליה הקטנות זו בזו ובעמדה על קצות כפות־רגליה, על קצות קצותיהן, פסעה פסיעות אחדות.

– הלא עומדת אני? הלא כן־הוא, – אמרה אליו; אולם לא עצרה כח לעמוד עוד. – עתה דע לך, מה אני! לעולם לא אהיה לאיש, כי מחוללת אהיה. אולם אל תגד זאת לאיש.

רוסטוב נתן קולו בצחוק גדול ודרך שמחה גדולה כל־כך, שדניסוב בחֶדרו התחיל מקנא בו, ונטשה לא יכלה להתאפק ותצחק אף היא עמו.

– הלא טוב הדבר? – הוסיפה לדבר אליו.

– טוב. ולהנשא לבוריס לא תרצי עוד?

נטשה באה לכלל כעס.

– אין את נפשי להִנשא לאיש. זאת א­ֹמַר גם לו, כאשר אראהו.

– האמנם כן! – אמר רוֹסטוב.

– אבל כל זה הבל, – הוסיפה נטשה לפטפט. – ודניסוב איש טוב? – שאלה אותו.

– איש טוב.

– עתה שלום לך, לבש בגדיך. הנורא הוא דניסוב?

– למה תאמרי נורא? – שאל ניקולי. – לא, וַסקה איש טוב וחביב הוא.

– אתה קורא לו “וַסקה”?… זה פלא. והוא טוב מאד?

– טוב מאד.

– בֹּאָה מהר לשתות טה, כֻּלנו יחדו.

נטשה קמה עָמדה על קצות אצבעותיה ותצא מן החדר, כדרך שמחוללות יוצאות, אבל חִיְּכָה בשעת מעשה זה, כדרך שרק נערות בנות חמש־עשרה שנה מחַיכות בזמן שלבּן טוב עליהן. בחדר האורחים ראה רוסטוב את סוניה ויתאדם, כי לא ידע, איך יתנהג עמה. תמול ברגע הראשון נשקו זה לזה לשמחת הפגישה, אך היום הרגישו, כי כן לא יעשה; הוא הרגיש, כי כֻלם, גם אמו גם אחיותיו, מביטים אליו דרך שאלה ושואפים לראות את דרכיו עמה. הוא נשק לה על־גב ידה ופנה אליה בלשון רבּות ובשם סוניה. אבל בעיניהם דבּרו זה לזה בלשון יחיד ונשקו זה לזה נשיקות חבּה יתרה. היא בקשה סליחה מאתו במבטה, על כי בַדְּבָרים אשר שָׂמה בפי נטשה ערבה את לבה להזכיר באזניו את הבטחתו והביעה תודה לו על אהבתו אותה, והוא הודה לה במבטו על החֹפש, אשר אמרה לתת לו, ואמר לה, שעל־כל־פנים לא יחדל לאהוב אותה לעולם, לפי שאי־אפשר להִמנע מאהוב אותה.

– אבל מה־משֻׁנה הדבר, – אמרה ויֶרה בכַונה ברגע שכֻּלם החרישו, – שסוניה וניקולינקה נדברים עתה בלשון רבּים ונוהגים כזרים זה לזה.

הערת ויֶרה היתה נכונה ככל הערותיה; אך גם בה, כמו ברֹב הערותיה, הביאה במבוכה את כל הנמצאים שם, ולא רק סוניה ונטשה, כי־אם גם הגרפינה הזקנה, אשר דאגה מפני האהבה הזאת, כי יכלה להטות את לב בנה מאחרי שדוך גדול, נסתמקה כנערה קטנה. דניסוב נכנס לחדר־האורחים במעיל חדש, וּמְרוּק־ראש היה ומבֻשם, מיֻפה ומקֻשט כמו בצאתו לקרָב, והוא התנהג בנעימות עם הנשים במדה כזו שלא שִׁער רוסטוב מימיו לראות בו, ויהי הדבר לפלא בעיניו.

ב    🔗

רצוי וחביב היה ניקולי רוסטוב בשובו למוסקבה ממערכות הצבא: לאנשי ביתו – כבן יקיר גבּור־מלחמה ומחמד לנפשות הוריו; לקרוביו – מנֻמס ונעים ומכַבּד את הבריות; ולמיֻדעיו – כלֵיטנַנט הוּזַרי טוב רֹאִי ומחוֹלֵל מהיר ואחד ממבחר החתנים שבמוסקבה.

ומיֻדעים היו לרוסטובים כל נכבַּדי מוסקבה. כסף נמצא ביד הגרף הזקן בשנה ההיא למדי, כי מִשְׁכֵּן שנית את כל אחֻזותיו, על־כן מצאה יד ניקולושקה להחזיק סוס אביר לעצמו ולעשות לו מכנסי־רכיבה על־פי המודה האחרונה שבאחרונות, אשר לא היו כמוהן לאיש זולתו במוסקבה, ונעלים חדשות שבחדשות, שקצותיהן היו חַדּוֹת מכל קצות הנעלים שבעולם ודרבנות־כסף קטנים להן, ויבַלה ימיו בטוב ובנעימים. בחזרו אל בית־אבותיו הרגיש את הנֹעם המיחד, שאדם מרגיש בשובו אחרי הפסקה קצרה לדרכי־חייו הקודמים. נדמָה לו, שבאותם הימים נתבַּגר וגדל הרבה. הצער הגדול על המבחן בתורת־הדת, שלא עלה יפה בידו, המעשה במִלוה המעוֹת מאת גברילא לשכירת רַכָּב, הנשיקות במסתּרים שבּינו לבין סוניה – כל אלה היו לו לזכרונות מעשי־ילדוּת, שרחקו ממנו עתה מרחק שאין לשערו. עתה הוא לֵיטנַנט הוזַרי במעיל קצר משֻׁבּץ כסף, ואות־הכבוד “גיאורגי” של איש־צבא פּשוט לו, והוא מלַמד למֵרוץ את סוסו הקל יחד עם צַיָּדים נודעים לשֵׁם, קרובים לימי־זקנה ונכבדים בעדתם. יש לי מיֻדעת בבוּלוַר, שהוא בא אל ביתה בערב. כבר נִצַּח על מַזורקה בנשף־מחול בבית הָאַרְחַרוֹבים, כבר דבר עם הפֶלדמַרשַׁל קַמֶנִסְקי על־אודות המלחמה והיה מצוי בקלוב האנגלי ומדבּר בלשון־יחיד עם ראש־גדוד בן ארבעים שנה, אשר נִתְוַדַּע לו על־ידי דֶניסוב.

אהבתו העזה אל הקיסר רפתה קצת במוסקבה. אך מאשר לא ראה את הקיסר ולא בא מקרה לידו לראותו, היה מרבה לספּר על־אודותיו ועל־דבר אהבתו אליו, ובספּרו היה רומז, שעדַין אינו מסַפּר הכֹּל, שיש ברגש אהבתו אל הקיסר דבר שלא כל השומע יוכל להבינו; ובכל נפשו העריץ גם הוא ככל מוסקבה בעת ההיא את הקיסר אלכסנדר פַּבלוביץ', שהיו קוראים לו שם בימים ההם “מלאך בגוף־אדם”.

בימים המעטים, שישב בהם רוסטוב במוסקבה עד שובו אל מערכות הצבא, לא רק לא נתקרב יותר לסוניה, כי־אם גם נתרחק ממנה. אף אמנם יָפתה ונעמה מאד, וברור היה, שנפשה דבקה בו; אך הוא היה אז בתקופת החיים, שאדם מדמה בה, כי הוא עסוק כל־כך שאין לו פנאי לעסוק בכגון זה, ושאדם מתיָרא בה לבוא בברית, לפי שהוא מוקיר את החֹפש הנחוץ לו להרבה ענינים אחרים. בימים ההם היה אומר לנפשו בהרהרו בסוניה: “עוד תִּמָּצאנה שם, באחד המקומות, רבּות כזאת, אשר לא ידעתין. עוד אספיק לכשארצה, לעסוק גם באהבה, ועתה אין לי פנאי”. מלבד זאת נדמה לו, שלא לפי כבוד גבורתו הוא לשבת במושב נשים. בבואו אל נשפי־מחול ואל חברת נשים היה עושה את־עצמו כפורע את חובו שלא ברצונו. לא כן מֵרוּצֵי תחרוּת, הקלוב האנגלי, בזבוז ותענוגים בחברת דֶּניסוב, נסיעה אל המקום ההוא – זה שאני, זה נֶחְשַׁב לדבר נאוה לבן־חיל הוזַרי.

בראשית ימי מַרס עסק הגרף הזקן איליַה אנדרֵיאיץ' רוסטוב בעשית משתה בקלוב האנגלי לכבוד הנסיך בַּגְרַטיון.

הגרף התהלך בטרקלינו לָבוש חֲלַט וצִוה את סוכן הקלוב האנגלי ואת הַטַּבּח הראשי על־דבר אספַּרגוס, קשואים חיים, גרגרי־אדמה, עגל ודגים למשתה הנסיך בגרטיון. הגרף היה חבר וגבאי בקלוב הזה מיום הִוָּסדו. עליו הוטלה עריכת החגיגה לכבוד בגרטיון, יען כי בקֹשי יכלו למצֹא איש יודע לעשות משתה גדול ביד רחבה כמוהו וביחוד היה קשה למצֹא איש יודע ונכון להוסיף כסף מִשֶּׁלּוֹ, אם יהיה צֹרך בדבר, לתִקון המשתה. הטַּבּח והסוכן שמעו בפנים שמחים את מצוות הגרף, מדעתם, כי איש זולתו לא יתן להם להרויח במדה שירויחו על־ידו במשתה הזה, שעלה לאלפי רֻבּלים.

– זכֹר, אל תשכח, כַּרבָּלות, כַּרבָּלות תשים בטוֹרטִי.

– מעשי־לִפְדָה קָּרים… שלֹשה? – שאל הטבּח.

הגרף הרהר קצת.

– אי־אפשר בְּפָחוֹת, שלֹשה… מַיּוֹנֵיז' – אחד, – אמר הגרף ויכף אצבע אחת.

– ואת הַסְּטֶרְלַדים הגדולים תצוה לקנות? – שאל הסוכן.

– ומה לעשות? קח, אם ימאנו להוזיל. אבל, חביבי, עוד מעט ושכחתּי. הלא עוד אַנְטְרֶה אחד יש להעמיד על השׁלחן. אויה לי! – קרא וישם ידו על ראשו. – ומי יביא לי פרחים? מיטינקה! גם הנה מיטינקה! רְכַב מהרה אל האחֻזה הסמוכה למוסקבה וצַו את מַקסימקה הגַּנן לעשות לי מהרה את שלו. צו אותו להסיע ולהביא את כל פרי ערוגות־החֹרף. אך יעטה כל־זה לְבָדִים. וליום הששי ימציא לי הנה מאתים עציצי־פרחים.

אחרי עוד צִוּוּיים רבים ושונים יצא אל הגרפינה לנוּח מעט, אבל כרגע זכר עוד דברים נחוצים וַיָּשָׁב, וַיָּשֶׁב גם את הטַּבּח ואת הסוכן וַיוסף לצאת. והנה קול צעדי־גבר קלים וקשקוש דרבנות נשמע בפתח, והגרף הצעיר בא, והוא יפה ואדמוני, ושֵׂער שחור דק על שפתו מזה ומזה, ונראה בו, שכבר החליף כֹּח והתעדן הרבה בימי מנוחתו במוסקבה.

– הוי, אחי! ראשי סובב עלי, – אמר הזקן ויחַיֵּך, כמתוך בושה, לפני בנו. – לוּ עזרתּ לי אתה לפחות! הלא עוד אנוּ צריכים למזמרים. מנגנים יש לי, ואולי נקרא גם לצוענים? אחיכם בני־הצבא אוהבים זאת.

– אבל, אבּא, כמדֻמה לי, שהנסיך בגרטיון, בשעה שהכין את נפשו לקרָב בשֶׁנְגרַבּן, דאג והשתדל בדבר פחוּת ממה שאתה דואג ומשתדל היום, – אמר הבּן אל אביו בבת־צחוק.

הזקן העמיד פנים ככועס.

– דַּבּר כטוב בעיניך, אבל נַס־נא בעצמך.

הגרף פנה אל הטַּבּח, והלה הסתכל בָּאָב וּבַבֵּן בעיון ובחבּה ובפנים מלאים פקחוּת ורגשי־כבוד.

– ומה תאמר, תּיאוֹקטיסט, על הצעירים? – אמר הזקן. – צוֹחקים הם עלינו על הזקנים.

– כך דרכם, אדוני הגרף; הם אין להם אלא לאכול את המטעמים, וכיצד עושים ומגישים אותם, אין רצונם לדעת.

– כן, כן, – קרא הגרף בקול רם ויאחז בשמחה בשתי ידי בנו וַיוסף לקרֹא בהרמת קולו: – הנה נפלתּ בידי! קח לך עגלת־חֹרף רתומה לשנַים ובֹא אל בֶּזאוּחוֹב ואמָר־לו, הנה הגרף איליה אנדריאיץ' שלחַני אליך לבקש מאתך גרגרי־אדמה ואנַנַּסים חיים. איש חוץ ממנו אין לו מאלה. הוא בעצמו איננו בעיר. אך אתה פנֵה אל הנסיכיות ובַקּש מהן, ומשם תסע ל"רַזגוּלַי", – הרַכּב אִפַּטְקַה יודע את הדרך, – שם תמצא את הצועני איליוּשה, הוא הצועני אשר רקד ביום ההוא בבית הגרף אורלוב בלבוש לבן, הלא תזכור, ואחזתּ בו והבאתו אלי הנה.

– הגם עם צועניות אביאנו הנה? – שאל ניקולי בצחוק.

– נוּ, נוּ!…

ברגע ההוא באה אנה מיכאילובנה החדרה, וקולה לא נשמע בצעדה ופניה כבכל עת: עסקניים, מביעים דאגה וענותנוּת נוצרית. אף־על־פי שבכל יום היתה אנה מיכאילובנה מוצאת את הגרף כשהוא לבוש חֲלַט, היה מתבַּיש בבואה בכל פעם ומבקש סליחה על מלבושו זה.

– אין דבר מחמדי הגרף,– אמרה ותעצום עיניה במחילה גמורה. – ואל בֶּזאוּחוֹב אסע אני, – אמרה לו. – פּיֶר בא, ועתה ינתן לנו הכּל אשר נבקש מערוגות־החֹרף אשר לו, אני צריכה לראותו גם בלעדי זאת. מכתּב מבּוריס שלח לי. בוריס עתה, תודה לאל, עובד בשטַבּ.

הגרף שמח, כי קבּלה עליה אנה מיכאילובנה את מקצת שליחותיו, ויצו לרתּום בשבילה את המרכבה הקטנה.

– אמרי־נא לבֶזאוּחוֹב, כי יבוא גם הוא. אני ארשֹׁם אותו. היחד עם אשתו הוא? – שאל הזקן.

אנה מיכאילובנה העמידה עיניה, ובפניה הֻבּעה עצבת עמֻקה.

– אהה, ידיד, אֻמלל הוא מאד, – אמרה לו. – אם אמת הדבר, אשר שמענו, נורא הוא מאד. העָלתה על דעתנו כזאת בעת אשר שמחנו על הטובה הבּאה עליו! והוא, בֶּזאוּחוֹב הצעיר הזה, בעל נפש יקרה ונשגבה כל־כך! צר לי עליו מאד, ואני אתאמץ להמציא לו נחומים ככל אשר תמצא ידי.

– אבל מה־זה קרהו? – שאלו שני הרוסטובים, הזקן והצעיר יחדו.

אנה מיכאילובנה נאנחה אנחה עמֻקה.

– דוֹלוֹחוֹב, בן מַריה איבַנובנה, – אמרה בלחישה כמגַלה סודות חשובים, – העטה עליה חרפה. הוא עשה את דולוחוב לאיש ויקרא לו לשבת עמו בביתו בפטרבורג… ובבואה הֵנה רץ אחריה הפוחז הזה, – אמרה אנה מיכאילובנה, בחפצה להביע את השתתפותה בצערו של פּיֶר, אך בנגינותיה ובבת־צחוקה המכֻסָּה למחצה הֻבּעה השתתפות לאותו הפּוחז, לדולוחוב. – אומרים עליו על פּיֶר, שהוא הולך קודר בלחץ יגונו.

– אף־על־פי־כן, אמרי לו, כי יבוא אל הקלוב – שם יפֻכּח צערו. המשתה גדול יהיה.

ביום המחרת, בשלישי למַרס, בשעה השנית אחרי הצהרים חכו מאתים וחמשים חברי הקלוב וחמשים אורחים לְבוא האורח היקר הנסיך בגרטיון, גבור המלחמה באוסטריים, אל המשתה.

בראשונה אך השתוממה מוסקבה על שמועת הקרָב האוֹיסטֶרליצי. הרוסים היו בימים ההם מלומדים בנצחונות כל־כך, שמקצתם לא האמינו לגמרי לשמועה על־דבר המגפה ההיא, ומקצתם בקשו סבּות שאינן מצויות לאותו המאורע המשֻׁנה. בקלוב האנגלי, שכּל נכבדי העיר בעלי הידיעות הנכונות והברוּרות היו נאספים בו, לא נֶאמר בימי דצמבּר, הם הימים שהתחילו שמועות מגיעות, דבר על־אודות המלחמה והמעשים האחרונים, כאִלו התנוּ כֻלם ביניהם להמנע מִדַּבּר בהם. ראשי המדברים שבקלוב: הנסיך יוּרי וְלַדימירוֹביץ' דולגורוּקי, וַלוּיֶב, הגרף מַרקוב והנסיך וְיַזֶּמְסְקִי לא נראו בימים ההם בקלוב, כי־אם נאספו בבתי יחידים, בחבורות קטנות של מיֻדעים צנועים, ואותם המוסקבאים (שגם איליַה אנדרֵיאיץ' רוסטוב אחד מהם), אשר לא היה בפיהם אלא מה ששמעו מפי אחרים, לא ידעו ימים אחדים מה לשער על־אודות המלחמה. הרגֵּש הרגישו בני מוסקבה, כי קרה דבר רע וכי קשה לחַוּוֹת דֵּעַ על־דבר השמועות הרעות. ועל כן אין טוב להם משתיקה. אך בעוד ימים אחדים הופיעו גם הגדולים, ראשי המדברים שבקלוב, כַּשופטים הַמֻּשבּעים היוצאים מחדר־המועצה, ואז התחילו הכּל מדבּרים דברים ברורים ומפֹרשים. אז נמצאו סבות לתלות בהן את מגפת הרוסים, שנחשבה לדָבר שלא נשמע כמוהו ושאי־אפשר לסברו כמו שהוא, והכּל הֻסבּר על־פי הסבּות ההן, ובכל פִּנות מוסקבה התחילו מדבּרים בהן בנוסחה אחת. ואלה הן הסבּות: האוסטריים בגדו ברוסים, החַיל לא נזון כראוי, הפולני פשיבִּישֶׁבסקי והצרפתי לַנְזֶ’רון בגדוּ, קוּטוּזוב לא היה מֻכשר למִשְׂרָתו, והקיסר (זאת אמרו בלחישה) צעיר ובלתּי־מנֻסה ובָטח באנשים שאינם מהֻגנים. אבל הצבאות, צבאות רוסיה – אמרו כֻלם פה־אחד – נלחמו בגבוּרה ועשו נפלאות. אנשי־הצבא, האופיצרים, הגנרלים – כֻּלם גבּורים. אך לגבּור שבגבּורים נחשב הנסיך בגרטיון, אשר עשה לו שֵם בקרָב על־יד שֶנגרֵבן ובשיבתו מאצל אויסטרליץ, כי אך הוא השיב את חילו בסדר נכון משם וכל היום הלך והדף מאחריו את חיל האויב, אשר גדל ממנו כפלַים במספר. גם מה שלא היה דר במוסקבה, מה שלא היו לו בתי מיֻדעים בעיר, הועיל לו להֵחשב בה לראש הגבורים. בכבוד אשר נעשה לו הֻבַּע הכבוד הראוי לאיש־הצבא הרוסי הפשוט, שעלה לגדֻלתו לא על־ידי מקֹרבים ולא על־ידי אינטריגות ושהיה שמו קשור בשם סוּבוֹרוֹב ובזֵכר מלחמת איטליה. מלבד זאת היה הכבוד הגדול, שנעשה לו, מסֻגל יותר מכל להביע בו את הטינה שבלב ואת התלונה על קוטוזוב.

– אִלו לא היה בגרטיון בעולם, היה צֹ­רך בדבר לבראו, – אמר הבדחן שבחבורה שִׁינשִׁין צרפתית על־פי פתגמו הידוע של ווֹלְטֵר. את שֵׁם קוּטוּזוב לא הזכיר איש מהנאספים, ואחדים מהם גדפו אותו בלחישה וקראו לו חָנֵף חַצרני וסַטִּיר זקן.

בכל העיר נאמרו ונשנו דברי הנסיך דולגוֹרוּקוֹב: “כזֹה וכזֶה תאכל החרב”, שהיה מתנחם בזֵכר נצחונות ראשונים, ודברי רַסְטוֹפְּצִ’ין, שהיה אומר, כי אנשי־הצבא הצרפתים צריכים שיעוררום במליצות רמות למלחמה, כי האשכנזים צריכים שיסבירו להם בהוכחות הגיוניות, שהמנוסה סכנה גדולה היא מההליכה לפנים, וכי לא כן הרוסים, שאותם צריכים אך לעצור תמיד ולבקש: לאט לכם! מכּל עֵבר נשמעו הרבה ספּורי־מעשים חדשים, מעשים באנשי־צבא נמוכים וגבוהים, שהראו גבוּרה נפלאה על־יד אוסטרליץ. זה הציל דגל, זה הרג חמשה צרפתים, זה מִלא בעצמו חמשה כלֵי־תותח ואיש לא עזר לו. גם על בֶּרג אמרו אנשים, אשר לא ידעו אותו, כי כאשר נפצעה ידו הימנית, לקח את חרבו בידו השמאלית וילך לפניו. על־אודות בוֹלקוֹנסקי לא דבּרו דבר, ורק אותם שידעוהו היטב, הביעו את צערם על כי מִהר למוּת והניח את אשתו המעֻבּרת בבית אביו המתנהג בשגעון.

ג    🔗

בשלישי למַרס עָמדה המֻלת שיחה רבָּה בכל חדרי הקלוב האנגלי, וחברי הקלוב ואורחיו, אנשים מלֻבָּשים מעילי־שׂרד או פְרַקים ויחידים בתוכם מלֻבָּנִים בפוּדר ולבושים קַפטַנים, רצו רצֹא ושוֹב, כַּדבוֹרים המעופפות בימי האביב אלה ישבוּ, ואלה עמדוּ, אלה התאספו, ואלה התפרדו. משרתים לבושי לִיבְרֵיוֹת, ופֻזמקאות ומסָאֲנות ברגליהם, עמדוּ אצל כל־אחד מפּתחי החדרים ובכל־כֹּחם התאמצו להתבונן אל כל תנועה קטנה של כל־אחד מהחברים ומהאורחים. רֹב הנאספים היו אנשים זקנים ומכֻבָּדים, שפּניהם רחבים ומביעים בטחה וגאות, אצבעותיהם עבות וקולותיהם ותנועותיהם מלאים עֹז. האורחים והחברים ממין זה ישבו במקומות ידועים שהֻרגלו בהם ונאספו בחבורות ידועות שהֻרגלו בהן. בתוך הקהל הזה נמצאו מעט אורחים ארעיים, ורב המעטים האלה היו מצעירי הדור, ובתוכם דֶּניסוב, רוסטוב ודוֹלוחוֹב, שחזר ונמנה לאופיצר בגדוד הסֶּמיוֹני. על פני הצעירים האלה, וביחוד על פני הצבאיים שבהם, נראה אותו הרֹשֶׁם של כִּבּוּד זקנים מתוך בוז, אשר כמו יֵאָמַר בו לזקני הדור: לַחלוק לכם כבוד והדר אנו נכונים, אבל זִכרו ואל תשכחו, כי בכל־זאת לנו העתיד.

גם נֶסְוִיצְקִי נמצא פה, כי היה אחד החברים הישָנים. פְּיֶר הלך מחדר לחדר, ובעת ההיא גִדַּל שערו ואת משקפיו הסיר מעל עיניו ומלֻבּש היה על־פי המודה, כי כן צותה אותו אשתו, אבל פניו מלאו עצב ורוח נכאה. גם פה, כבכל מקום אשר דרכו בו רגליו, סבּוהו אנשים כורעים ומשתחוים לפני רֹב עשרו, והוא נהג בהם מנהג בוז שלא בכַוָנה, כמלך רגיל שדרכּו בכך.

על־פי שנותיו הֻצרך להתחבר עם הצעירים, אך על־פי עשרו ומיֻדעיו היה מבני חבורת האורחים הזקנים המכֻבּדים, ובגלל זה הלך ועבר מחבורה לחבורה. הזקנים הגדולים מאחיהם נעשו מרֻכָּזים לחבורות, אשר קרבו אליהן דרך־כבוד גם אנשים זרים להן, על־מנת לשמוע לשיחת גדולי העיר. חבורות גדולות נאספו מסביב לגרף רַסטוֹפּצ’ין, לוַלוּיֶב ולנַרִישְׁקִין. רַסטוֹפּצ’ין ספּר על־דבר האוסטריים, אשר פנו עֹרף ורמסו בנוּסם את הרוסים והזקיקו אותם לעשות להם דרך ביניהם בכידוניהם.

וַלוּיֶב ספּר בדרך־סוד, כי אוּבַרוֹב נשלח מפטרבורג הֵנה לדעת, מה יאמרו המוסקבאים על־דבר אוסטרליץ.

בחבורה שלישית דבּר נַרִישקין על ישיבת המועצה הצבאית האוסטרית, אשר קרא בה סוּבוֹרוֹב פתאום קריאת תרנגול לתשובה על דברי אִוַּלתּם של הגנרלים האוסטריים. שִׁינשִׁין היה באותו מעמד ואמר בשפת־לצונות, כי לפי־הנראה לא יכול קוּטוֹזוֹב ללמוד מסוּבוֹרוב גם מלאכה קלה זו, לקרֹא קריאת תרנגול; אבל הזקנים שמו עיניהם בקפֵדה על אותו הלץ ורמזו לו בזה, כי לא זה המקום ולא זה היום לדַבּר בקוּטוּזוב בשפה כזאת.

הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' רוסטוב הלך־לו בדאגה ובחפּזון מחדר־האֹכל אל חדר־האורחים בנעליו הרכות, ובלכתו שאל בשלום והשיב שלום במהירות ובאֹפן אחר לגמרי לגדולים ולקטני־ערך, שהיו כֻלם ידועים לו, ולפעמים בקש בעיניו ומצא את בנו המתנוסס ביפִי־תארו והעמיד את מבטו עליו בשמחה וקרץ אליו בעיניו. רוסטוב הצעיר עמד אצל החלון עם דולוחוב, שנתקרב אליו רוסטוב לפני ימים מעטים ושמח על התקרבות זו. הגרף הזקן נגש אליהם וילחץ את ידו של דולוחוב.

– בֹּאָה נא אלי, הואל־נא ובֹא, הנה ידעת גם את בנִי בן־החיל… – דבּר אליו בלשון־יחיד, – יחדו הייתם שם, יחדו עשיתם גדולות… אַה! וַסילי איגנַטיץ'… שלום לך, זקן, – פנה אל זקן מֻפְלָג, שעבר לפניהם ברגע ההוא, אך הוא טרם כלה את שאלת־שלומו ותנוּעה היתה בכל הבית ומשרת בא במרוצה ואמר בפנים מבֹהלים: “הנה זה בא!”

קשקושי פעמונים נשמעו; ראשי החברים חשו אל צד המבוא; האורחים הפזורים בחדרים שונים נאספו ויהיו כרגע לחבורה אחת, כדגן הנצבר על יָעֶה מוּנף, ויעמדו בחדר־האורחים הגדול אצל פתח הטרקלין.

בפתח הפרוזדור נראה בַּגרַטיון בלי כובע ובלי חרב, כי הִנִּיח את כובעו ואת חרבּו בידי שומר הסף, כמנהג באי הקלוב. הפעם בא לא במצנפת עור־כבשים וברצועה מֻפשלת על כתפו, כמו שראה אותו רוסטוב בלילה שלפני יום אויסטרליץ, כי־אם במעיל צר חדש, מקֻשט באורדני רוסיה וממלכות אחרות ובכוכב גיאורגי על חזהו משמאל. נכּר היה בו, שגזז קצת את שער ראשו ואת פאות זקנו לפני המשתה, והדבר הזה שִׁנה את קלסתר־פניו לא לטובה. כמין רֹשֶׁם של שמחה מתוך תמימות הֻרגש על פניו, ובצרוף תוֵי האֹמץ והעֹז שהיו עליהם, נעשו הפנים האלה מגֻחכים קצת. בֶּקְלֶשוֹב ופיוֹדור פטרוביץ' אוּבַרוב, שבאו עמו יחדו, עמדוּ בפתח, לבעבור יעבור הוא, באשר הוא האורח הראשי, ראשונה. בגרַטיון בא במבוכה, כי לא רצה לקבל את הכבוד הזה, שחלקוּ לו בנמוסיות יתרה; בשביל זה נתעכבו בדרך, וסוף־סוף עבר בגרטיון לפניהם. בצעדו על רצפת חדר־הקבלה היה נבוך ומתבַּיש ולא ידע מה לעשות בידיו: רגיל ומהיר היה יותר ללכת תחת רשפי רובים על אדמה חרוּשה, כמו שהלך לפני הגדוד הקוּרסקי בשֶׁנגרַבּן. ראשי הקלוב יצאו לקראתו אל הפתח הראשון ואמרו לו מלים אחדות על־אודות שמחתם, בראותם אורח יקר כזה, ובלי המתּין לו, עד שישיב דבר, סבבוהו כמו בחֹזק־יד וינהגוהו ויביאוהו אל חדר־האורחים. בפתח חדר־האורחים לא היה אפשר לעבור מרֹב הנקהלים, שדחקו זה את זה ונשאו עיניהם להביט ולהתבונן זה מאחרי כתפו של זה אל בגרטיון. כמו שמתבונים אל חיה שאינה מצויה. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' הגדיל לצחוק יותר מכל הנאספים ויבקע בהמון העומדים צפופים ובבקשות “תנה נא, יקירי, תנה נא” העביר את שלֹשת האורחים אל תוך החדר והושיבם על הדרגש האמצעי. הגדולים והמכֻבּדים שבחברי הקלוב סַבּו את שלֹשת האורחים החדשים. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' חזר ובקע בתוך ההמון ויצא משם, ובעוד רגע אחד חזר ונכנס עם עוד אחד מגבאי הקלוב ובידיו קערת־כסף גדולה, וַיַּגש את הקערה לנסיך בגרטיון. על הקערה היו גליוני חרוזים, שחֻבּרו ונדפסו לכבוד הגבור. בגרטיון ראה את הקערה ויפן כה וכה בבהלה כמבקש עזרה. אבל עיני כל דרשו מאתו, שיקבל עליו את הדין. בראותו, כי הוא בידם, התחזק ויקבל את הקערה בשתי ידיו ויבט כמקפּיד ומתרעם אל הגרף, אשר הגישָׁהּ אליו. אחד מהנאספים עשה חסד עם בגרטיון וַיּוֹצֵּא את הקערה מידיו (ואלו לא הוציאוּה מידיו היה נכון, לפי־הנראה, להחזיקה עד הערב וגם בגשתו אל השלחן הערוך) ויעירהו להתבונן בחרוזים. “גם קרֹא אקרא”, כמו אמר בגרטיון ויכונן את עיניו הָעֲיֵפות על הניָר ויחל לקרֹא בפנים מלאים עיון וכַוָּנה. ויקח המחבר בעצמו את החרוזים ויחל לקרֹא בקוֹל והנסיך בגרטיון הטה ראשו ויקשב.

"לְדוֹר אֲלֶכְּסַנְדֶר עֹז וְהָדָר תֵּנָה

וּלְכִסְאוֹ, כֵּס טִיטוּס, מָגֵן הֱיֵה־נָא,

הֱיֵה נוֹרָא לָאוֹיְבִים וְאִישׁ טוֹב יָחַד,

עוֹשֶׂה צְדָקוֹת בְּאַרְצוֹ וּבִשְׂדֵה־קֶטֶל מַפִּיל פָּחַד,

כְּבָר הִכִּיר וַיֵדַע הַצוֹלֵחַ נַפּוֹלֵיוֹן

כַּמָה גָדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל בַּגְרַטּיוֹן,

וְלֹא יָעֹז עוֹד לְהַרְגִּיז אֶת הָאַלְקִידִים,

אֶת גִּבּוֹרֵי רוּסִיָה הַמַּחֲרִידִים"…

אך עוד טרם כלה את החרוזים, וראש המשרתים בעל קול רם הכריז: “הסעֻדה נכונה!” הדלת נפתחה ומחדר־האורחים הרעים הנגון הפּולני לשיר הרוסי: “רעם הנצחון, הִשָּׁמֵעַ! שְׂמַח, גבּור רוסי”; והגרף איליַה אנדרֵיאיץ' שם עיניו בקפֵדה על המחבר, אשר הוסיף לקרֹא את חרוזיו, וַיִּקֹּד לפני בגרטיון. כל הנאספים קמו, כי הרגישו כֻלם, שהסעֻדה חשובה מהחרוזים, וילכו אל השלחן, ובגרטיון בראשם גם הפעם. אותו הושיבו בראש השלחן בין שני אלכּסַנדרים – בין בֶּקְלָשוֹב ובין נַרישקין – זֵכֶר לשם הקיסר; שלש מאות האיש ישבו מסביב לשלחן, איש כתֹאַר כבודו וכמעלת גדֻלתו: כל מי שגדול מחבֵרו קרוב יותר אל האורח המכֻבּד, כשם שהמים מעמיקים להשתפך במקומות העמֻקים.

לפני תחלת הסעֻדה הציג הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' את בנו לפני הנסיך, ויכירהו הנסיך ויאמר לו דברים אחדים, חסרי טעם וסדר, ככל מה שהוציא הנסיך מפיו ביום ההוא. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' הסתכל בשמחה ובגאוה בפני כל המסֻבּים, בשעה שבגרטיון דבּר עם בנו.

ניקולי רוסטוב ודֶניסוב ומיֻדעו החדש של רוסטוב דולוֹחוֹב ישבו יחדו כמעט באמצע השלחן. לעֻמתם ישבו פיֶר והנסיך נֶסוִיצקי זה אצל זה. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' ישב עם שאר באי הקלוב ממול בגרטיון והִרבה לעוררו לאכול ולשתות, כמדת הכנסת־האורחים הנהוגה במוסקבה.

עמלו לא היה לריק. כל מטעמיו, גם תבשילי ימי־התענית גם תבשילי הבשר, עלו יפה עד־מאד, אף־על־פי־כן לא נחה דעתו כל־צרכו עד סוף המשתה. לרגעים קרץ בעיניו לאשר על המזנון וצוה בלחישה את המשרתים וחִכּה בלב נפעם לכל אחד מתבשיליו, שהיו כֻלם ידועים לו. הכּל עלה יפה. כשהובא התבשיל השני, והוא סטֶרלַד גדול, עֲנָק במינו (ולמראהו האדימו פני איליַה אנדריאיץ' משמחה ומבַּישנוּת), התחילו המשרתים מטַפּלים בפקקים ומוזגים יין־שמפַּניה. אחרי הדג הזה, אשר עשה רֹשם קצת, נתנו הגרף איליַה אנדריאיץ' ושאר הגבאים עיניהם זה בזה. “הנאומים ירבּו, – לחש הגרף להם, – עת להחל!” ויאחז כוס בידו ויקם. כל המסֻבּים קמו ויחכו לדבריו.

– לחיי אדוננו הקיסר! – קרא בגֹבה קולו וכרגע רָטבו עיניו היפות בדמעות גיל וחדוה. ובאותו הרגע התחילו מנגנים: “רעם הנצחון, הִשָּׁמֵעַ”. כל המסֻבּים קמו ממקומותיהם ויקראו “אוּרא!” ובגרטיון הגביה קולו בקראו “אוּרא!” כמו בשדה שֶׁנְגְרַבֶּן. קולו של רוסטוב הצעיר בקע ועלה מתוך כל שלש מאות הקולות, ועוד מעט ובכה מרֹב שמחתו. “לחיי אדוננו הקיסר, אוּרא!” קרא ויגמע את כוסו בבת־אחת וישליכה ארצה, ורבים ראו ממנו יעשו כמוהו. וזמן רב נמשכו הקריאות והצוָחות. כאשר נדַמו הקולות, לקטו המשרתים את שברי הכלים, וכל המסֻבים שבו וישבו ובצחוק על שפתיהם על־דבר צִוְחָתָם החלו לשוחח. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' חזר ועמד על רגליו וישם עיניו על הפתקה, שהיתה מוטלת לפני קערתו, וישא נאום־ברכה “לחיי גבור מלחמתנו האחרונה פטר איבַנוביץ' בגרטיון”, ושוב רָטבו עיניו היפות בדמעות. “אוּרַא!” חזרו וקראו שלש מאות קולות, אך תחת נגינות כלי־המנגנים נשמעו הפעם קולות מזמרים, אשר שרו את הַקַּנְטַטה, שחבּר פַּאול איבַנוביץ' קוטוזוב, שתחלתה דברים כאלה:

"שָׁוְא כֹּל־הַמּוֹקְשִׁים הַנְכוֹנִים,

בְּאֹמֶץ־לֵבָב בְּכָל־עֵת נַגְבִּירָה,

יֵשׁ בְּקִרְבֵּנוּ בַּגְרַטִּיוֹנִים,

כָּל־אוֹיֵב תַּחְתֵּנוּ נַדְבִּירָה" וגו'.

אך כִּלו המזמרים וברכות־כוס חדשות נשמעו, ברכות מרֻבּות זוֹ אחר זו, והגרף איליה אנדריאיץ התרגש יותר ויותר, וכלים מרֻבִּים עוד יותר מבראשונה נֻפּצו, וקול הקריאות היה הולך וחזק, וישתו לחיי בֶּקלֶשוֹב, נַרישקין, אוּבַרוב, דולגורוּקוב, אַפְּרַקסין וּוַלוּיֶב, לחיי גבאי הקלוב, לחיי מנהל הקלוב, לחיי כל החברים, לחיי כל האורחים, ולאחרונה כוס מיֻחדת לחיי עושה המשתּה הגרף איליַה אנדרֵיאיץ'. לברכה זו הוציא הגרף את מטפחתו ויכַס פניו בה ויתן את קולו בבכי.

ד    🔗

פּיֶר ישב ממול דוֹלוֹחוֹב וניקולַי רוסטוב, וכדרכּו בכל־עת אכל ושתה הרבה כרַעבתן. אך כל יודעיו באמת ראו, כי נהיָה בו ביום ההוא שנוי גדול. בכל שעת הסעֻדה שמר מחסום לפיו ויבט סביבו בעינים עצומות למחצה ובמצח מתקמט, או העמיד עיניו כמו בלי ראות את אשר לפניו מתוך טרדה יתרה, ויחַטט באצבעו בנחיריו. פניו היו עצובים וקודרים. לפי־הנראה, לא ראה ולא שמע מאומה ממה שנעשה מסביב לו, כי־אם הרהר אך בדבר אחד, באיזו שאלה קשה שאין עליה תשובה.

השאלה הקשה, אשר עִנתה את נפשו, באה לו מרמזי העלמה הנסיכית על־דבר קִרבה יתרה בין אשתו ובין דולוחוב וממכתב אַנונימי שבא אליו ביום ההוא בבֹקר ונֶאמר בו עליו, בסגנון הבדחני המנוָּל הנהוג בכל המכתבים האנונימיים, כי אינו רואה יפה במשקפיו וכי הדברים שבין אשתו ובין דולוחוב דברי־סתר הם אך לו לבדו ולא לאחר בלעדיו. פּיֶר לא האמין כלל וכלל לא לרמזיה של הנסיכית ולא לדברי אותו המכתב, אבל יִראָה ורַעד באו בו למראה דולוחוב היושב ממולו. בכל פעם שפָּגע מבטו בעיניו היפות והמחֻצָּפות של דולוחוב הרגיש בעצמו, שמין דבר נורא ומכֹער מתחולל בקרבּו, ועל־כן מִהֵר להסב פניו ממנו. ובזכרו שלא ברצונו את כל דברי ימי אשתו ואת דרכיה עם דולוחוב, ראה בבֵרור, כי מה שנאמר באותו המכתב היה יכול להיות אמת, ועל־כל־פנים להֵרָאוֹת כדבר אמת, אלו היה נוגע לא באשה הנשואה לו. עוד זכר פּיֶר באותה שעה שלא ברצונו, כי סר אליו דולוחוב מיד בבואו מן הדרך, כשהושבו לו כל זכֻיותיו אחרי מעשי המלחמה, והוא, דולוחוב, חזר ובא לפטרבורג. בגלל מנהגי־הרֵעוּת, שהיו רגילים בהם בימי הוללותם, בא אליו דולוחוב מיד במרכבתו, כמו לאכסניה מוכנת לו, ופיֶר הכניסו וגם הלוָהו מעוֹת. עתה זכר פיֶר, כיצד הביעה אֱלֶן, מתוך בת־צחוק, את תרעומותיה, על כי דולוחוב יושב בביתם, וכיצד היה דולוחוב מהלל את יפיה לפניו בלשון צינית, וכי מן העת ההיא לא סר מאצלם אפילו רגע אחד עד בואם למוסקבה.

“אכן יפה הוא מאד, – אמר פיֶר בלבו, – אני ידעתיו. הוא היה נהנה הנאה יתרה, אלו עלתה בידו לָשׂום כבודי לכלִמה ולהתקלס בי בפרהסיה, דוקא משום שהשתדלתי למענו ועשיתי חסד עמו, משום שתמכתי בידו. ידֹע אדע, בִּין אבין, עד־כמה היתה מרמה כזאת מתוקה לו ביחוד, אלו כך היה מעשה באמת. כן־הוא, אלו כך היה מעשה. אך לא אאמין, איני רשאי ואיני יכול להאמין”. ובאותה שעה זכר את הרֹשֶם, אשר היה נראה על פני דולוחוב ברגעי אכזריותו, כמו באותם הרגעים שאסר בהם את ראש־השוטרים הרִבעוני אל הדֹב ויביאהו על הנהר, או בשעה שקרא מלחמת־שנַים על איש, אשר לא עשה לו מאומה, או בשעה שֶׁיָּרה והרג באקדוח את סוסו של רַכָּב עובר בחוץ. הרֹשֶׁם הזה נראה על פני דולוחוב פעמים רבות בהביטו אל פּיֶר. “אכן שואף־קרבות הוא, – אמר פּיֶר בלבו, – כשחוק בעיניו לרצוח נפש־אדם, בודאי הוא חושב, שהכּל יראים מפניו. ובודאי ינעם לו הדבר הזה. בודאי ידַמה, שגם אני יָרא מפניו, ובאמת אני יָרא מפניו”, – אמר פּיֶר עם לבבו, ובאותה שעה חזר והרגיש, כי מין דבר נורא ומכער מתחולל בקרבּו. דולוחוב, דֶּניסוב ורוסטוב ישבו ממולו, ולפי־הנראה עלץ לבם בקרבּם. רוסטוב דבּר בשמחה עם שני רעיו, שאחד מהם היה הוזַר גבּור למראה. והשני – שואף־קרבות ושובָב מפֻרסם, והביט לפעמים דרך־לגלוג אל פּיֶר, אשר משך אליו עיני רואיו בשעת הסעֻדה ההיא בעבי גוִיָּתו וברשמי הטרדה והדאגה שהיו עליו. רוסטוב הביט אל פּיֶר בעין לא־יפה, מאשר בעיניו עיני הוּזַר, היה פּיֶר אך אזרח עשיר, בעל אשה נאה, ובכלל איש אשר לב־נשים לו; ושנית, מאשר לא הכירו פּיֶר מטרדת רעיוניו ופזור־נפשו ולא השיב לו על קִדָּתו. כשהתחילו שותים לחיי הקיסר, היה פּיֶר טרוּד כל־כך בהרהורי־לבבו, שלא קם ולא לקח כוס בידו.

– מה לך אפוא? – נתן עליו רוסטוב בקולו ויבט אליו בעיני זעם של מצַוה. – האינך שומע: לחיי אדוננו הקיסר!

פּיֶר נאנח ויקם כשומע ועוזב וישתּ כוסו, וכאשר ישבו כל המסֻבּים, פנה אל רוסטוב בבת־הצחוק הטובה, שהיתה מצויה על שפתיו.

– ואני גם לא הכּרתּיך, – אמר אליו. אך רוסטוב לא יכול לשעות אליו, כי היה עסוק בקריאת “אוּרַא!”.

– ולמה לא תשוב להתקרב? – אמר דולוחוב לרוסטוב.

– יהי אלהיו עמו, שוטה הוא, – אמר רוסטוב.

– יש להוקיר בעלי נשים יפות, – אמר דֶּניסוב.

פּיֶר לא שמע את דבריהם, אך ידע ידע, כי בו נדברו, ויתאדם וַיַּסב פניו.

– עתה לחַיי הנשים היפות, – אמר דולוחוב ויפן אל פּיֶר בכוסו מתוך כֹבד־ראש, אבל בשני קצות פיו נראתה בת־צחוק.

– לחַיי הנשים היפות, פֶּטרוּשה, ועוגביהן, – אמר אליו.

פּיֶר הוריד עיניו ויגמע מכוסו ואל דולוחוב לא הביט ולא השיב לו דבר. המשרת, אשר חלק את גליונות הַקַּנְטַטָּה של קוטוזוב בין חבורות המסבּים, הניח גליון אחד לפני פיֶר, כראוי לפני גדול שבחבורה. פיֶר רצה לאחוז בגליון, אך דולוחוב כפף את גופו על־גבּי השלחן ויחטוף את הגליון מידו ויחל לקרֹא. פיֶר שָׂם עיניו על דולוחוב ועפעפיו הוּרדו: הדבר הנורא והמכֹער, שהרגיז את רוחו בכל שעת הסעֻדה, תקף אותו ויכבשהו, וַיִּכַּף על השלחן בכל עבי גוִיָּתו ויקרא בקול גערה:

– לא תזיד לקחת!

נֶסוִיצקי והיושב מימינו שמעו את קול הגערה וַיראו במי הוא גוער ויפנו אליו בבהלה ובחפזון.

– חדל־נא, חדל, מה־זה ועל־מה? – לחשו לו אחדים בקול־פחד.

ודולוחוב הציץ עליו בעינים בהירות מביעות שמחה ואכזריות, ובת־צחוק לא סרה מעל קצות פיו וכמו אמר לַכֹּל: “זה הדבר, אשר אחפץ בו”.

– לא אתן, – אמר ודקדק באותיות.

פּיֶר נִתֵּק מידו את הגליון בפנים חִורים ובשפה מרַתֶּתת.

– אתה… נבל אתה!… אני מועיד אותך, – אמר וַיָּזֶז את כסאו ויקם מאצל השלחן.

הוא אך עשה זאת, אך יצֹא יצאו הדברים האלה מפיו, ולבו הגיד לו, כי שאלת “חַיֶּבת או זכאית”, שהרגיזה אותו כל היום ההוא, נפתרה לחובה בבֵרור ובלי שום פקפוק, וישנא את אשתו שנאה גדולה וידע, כי נפרַד ממנה לנצח. בלי שוּם לב לבקשות דֶּניסוב, שבקש מרוסטוב, שלא יתערב בדבר הזה, הסכים רוסטוב להיות הַסֶּקונדַנט של דולוחוב ואחרי הסעֻדה דבּר עם נֶסויצקי, הסקונדַנט של בָּזאוחוב, בתנאי הדוּאֶל. פּיֶר נסע הביתה, ורוסטוב ודולוחוב ודניסוב אחרוּ לשֶׁבת בקלוב ולשמוע זמירות צוענים ומזַמרים שונים.

– מחר אפוא, בסוֹקולניקי, – אמר דולוחוב, בהתפרדו מרוסטוב במרפסת מבוא הקלוב.

– ואתה שוקט? – שאל רוסטוב.

דולוחוב עמד מלכת.

– בֹּא וּראה, בשתי מלים אגַלה לך את כל סודו של דוּאֶל. אם בלכתך לקרָב אתה כותב צַוָּאות ואגרות ברכה ותחנונים לאבותיך, אם אתה מהרהר בזה שיכולים להמיתך, טפש אתה ואין לך כל תקוה; אבל הכן לבבך אך להרוג את אויבך מהר ובבטחה, והכּל יצלח בידך. וכך היה צַיַּד־הדֻּבִּים שלנו בקוֹסטרוֹמה אומר לי: מי לא יירא מפני דֹב? היה אומר לי. אך כשתִּראהו בעיניך, לא תיראהו עוד, ולוַאי שלא ינוּס! כן גם אני. עד למחר, יקירי!

ביום השני, בשמונה שעות בבֹקר, באו פיֶר ונֶסויצקי אל יער סוקולניקי ומצאו שם את דולוחוב ואת דֶּניסוב ואת רוסטוב. פּיֶר נראה כאיש טרוד במחשבות שאינן נוגעות כלל בדבר שהוא בא בשבילו. פניו נפלו ונתכרכמו. נכר היה בו, שלא ראה שֵׁנה בעיניו כל הלילה. כטרוד בהרהוריו הביט אל סביבו וקִמֵּט פניו כמו מפני קרני אור החמה. שני דברים בלבד העסיקוהו: אשמת אשתו, שהֻבררה לו לגמרי בלי כל־ספק קל אחרי ליל־הנדודים ההוא, וצדקת דולוחוב, אשר לא הוטל עליו כלל להגן על כבוד איש זר לו. “אפשר שגם אני הייתי עושה כמוהו במקומו”, אמר פּיֶר בלבו. “גם בודאי הייתי עושה כן; ולמה לנו דוּאֶל זה ורציחה זאת? או אני אהרוג אותו או הוא יפגע בראשי במפרק ידי, בברכִּי. יש לסור מזה, לברוח, להִטמן באחד המקומות”, עלה על לבו. אך דוקא באותם הרגעים, שעלו רעיונות כאלה על לבו, שאל בפנים שוקטים וטרודים ביחוד, אשר העירו אליו רגשי־כבוד בלב הנצבים עליו, לאמר: “הבמהרה והכּל נכון?”

כאשר הוכן הכל, וחרבות מעוכות בשלג סִמנוּ את הגבול שנקבע בין הנלחמים, והאקדוחים הֻתְקְנוּ ליריה, נגש נֶסויצקי אל פיֶר.

– אדוני הגרף, – אמר נֶסויצקי בקול נכה־רוח, – אני לא הייתי ממלא את חובתי ולא הייתי ראוי לבטחון שבטחתּ בי ולכבוד הזה שעשיתי לי, בבחרך בי לסַקונדנט לך, לוּ לא הגדתּי לך ברגע הגדול הזה, ברגע הגדול מאד, את כל לבי. אני חושב, שאין לדבר סבות מספיקות ואינו כדאי שישפך דם בגללו… אתה העוית, אתה לא צדקת למדי, באת לכלל כעס…

– אכן אולת נוראה היא… – אמר פיר.

– אגידה נא אפוא בשמך, כי צר לך על אותו מעשה, ואני בטוח כי בעלי־דברינו יסכימו לקבל תשובתך, – אמר נסויצקי (גם הוא כחבריו וככל המשתתפים במעשים כאלה לא האמין עוד, כי יבואו לידי דואל באמת). – הלא ידעת, אדוני הגרף, כי נאוה להודות עלֵי שגיאה מבוא לידי מעשה שאין לו תקנה. עלבון לא היה פה לא לזה ולא לזה. אלכה נא ואדברה…

– לא, מה תוכל דבר! – אמר פיר. – אין חלוק עוד… נכון אפוא הכל? עתה אך הגידה לי, איכה ואנה אלך ואל איזה צד אורה, – אמר בבת־צחוק עַנְוְתָנִית משֻנה.

ויקח בידיו את האקדוח וישאל וידרש, כיצד מושכים בו, כי לא אחז אקדוח בידיו מימיו, אלא שלא רצה להודות על־זה.

– כן הדבר, כן, כן, ידעתי היטב, אבל שכחתי, – אמר לו.

– לא אחפוץ לבקש סליחה, לא מניה ולא מקצתיה, – אמר דולוחוב לדניסוב, – אשר נסה גם הוא להשלים בין האויבים, – ויגש גם הוא אל המקום הנועד.

מקום הקרָב נבחר ביער עצי־אֹרן במרחק שמונים צעד מן המסלה, אשר עמדה בה עגלת־החֹרף, במישור קטן מכֻסה שלג שנמס למחצה, כי היו הימים האחרונים ימי הפשרה. האויבים עמדו בקצות המישור וביניהם כארבעים צעד. הסקונדנטים מדדו את המערכה בפסיעותיהם, אשר הניחו אחריהן רִשומים ברורים בשלג הלח והעָמֹק, בין המקום אשר עמדו האויבים ובין חרבותיהם המעוכות של נסויצקי ודניסוב, שהֻצבו לתחומים והיו רחוקות זו מזו עשרה צעדים. ההפשרה והערפל לא חדלו, ובמרחק ארבעים צעד לא היה אפשר לראות דבר. בשלשה רגעים הוכן הכל, ובכל־זאת התמהמהו ולא חשו להחל. כֻלם החרישו.

ה    🔗

– הבה נָחֵלָּה! – אמר דולוחוב.

– הנני, – אמר פּיֶר ובת־צחוקו לא סרה מעל פניו.

אימה נפלה על כֻּלם. ברור היה, כי אותו הדבר, שהיתה תחלתו קלה כל־כך, לא יכול עוד להִדחות בכל תחבולה שבעולם, כי הלך לו דבר זה במסלתו מאליו, שלא על־פי רצונם של בני־אדם, ועתיד היה להֵעשות על־כל־פנים. דניסוב יצא ויגש ראשונה עד לפני התחום ויקרא באזני חבריו בהברתו המקֻלקלת:

– לפי שבעלי הדברים מאנו לעשות שלום, יואילו נא להחל: לקחת את האקדוחים ולהתנגש מעט מעט לקריאת “שלֹש”.

– אחת! שתים! שלֹש!… – קרא דֶניסוב דרך־כעס ויט הצדה.

שני האויבים הלכו במסלות הנדושות, הלֹך וקרֹב זה אל והכירו זה את זה בתוך הערפל. על־פי התנאים הֻרשו לירות בגשתם עד לפני התחום, איש בשעה שירצה. דולוחוב הלך במתינות, בלי הרים את האקדוח, הלֹך והתבונן בעיניו הכחֻלות, הבהירות והנוצצות, אל פני אויבו. על פיו היה כמין צחוק קל כבכל עת.

לתֵבת “שלֹש” הלך פּיֶר הלאה בצעדים מהירים, ובלכתו נטה מן המסלה הנדושה ויצעד על שכבת־השלג, שלא נגעה בה רגל. את ימינו האוחזת באקדוח פשט לפניו, כנראה, מיראה פן יִיָּרֶה בידי עצמו באקדוח זה. את שמאלו הטה אחורנית, כי היתה נכונה לתמוך את ימינו והוא ידע, כי כן לא יֵעָשה. כששה צעדים צָעד ונטה מן המסלה אל השלג, אחרי־כן הביט אל מתחת לרגליו וחזר והביט במהירות אל דולוחוב, וימשֹׁך באצבעו, כמו שהורוהו, ויּוֹר, לקול יריתו נזדעזע, כי לא שִּׁער שיחזק קול היריה כל־כך, ואחר צחק בעצמו על התרגשותו ויעמוד מלכת. העשן, שהיה מעֻבֶּה מאד בתוך הערפל, הפריע אותו מֵראות בסקונדה הראשונה; אבל היריה השניה שחכּה לה לא נשמעה. רק צעדי דולוחוב שצעד בחפּזון נשמעו, ותארו נראה מבעד העשן. בידו האחת החזיק בצדו ובשנית לחץ את האקדוח המורד למטה. פניו היו חִורים. רוסטוב נגש אליו במרוצה ויאמר באזנו דבר.

– ל… לא, – ענה דולוחוב בשִׁנים לחוצות קצת, – לא, לא נגמר, – וברגלים כושלות פסע פסיעות אחדות, ובהגיעו אל החרב המעוכה, נפל אצלה על השלג. ידו השמאלית היתה זבת דם והוא מחה אותה במעילו וישען עליה. פניו היו חִורים, נזעמים ומרַתּתים.

– הוֹאִי… – התחיל דולוחוב ולא יכול לבטא את המלה בפעם אחת. – הואילה נא, – גמר בכבדות.

פּיֶר רץ אל דולוחוב, הוא כמעט לא יכול להתאפק מבּכות, וכבר היה נכון לעבור את הרֶוַח שבין התחומים, והנה קול דולוחוב קורא אליו: “אל התחום!” ויבן פּיֶר פשר דברו ויעמוד אצל חרבּו. רק עשרה צעדים היו ביניהם. דולוחוב השח ראשו אל השלג ובנפש שוקקה מִלֵּא לוגמיו שלג ממנו, ושוב הרים ראשו, התקין עצמו ויאסוף אליו רגליו וַיֵשֶׁב בבקשו לגופו מצב נאמן. הוא בלע וימץ מן השלג הקר; שפתיו רעדו, ועם־זה לא סרה בת־צחוקן מעליהן, ועיניו היו נוצצות באספו שארית כֹּחו וכל אש עברתו. וירם את האקדוח ויחל לכוננו.

– צַדֵּד, התכַּסה באקדוח, – מִלט נֶסויצקי מפיו.

– התכַּסה! קרא עליו גם דֶּניסוב איש־מלחמתו מבּלי יכֹלת להתאפק.

פּיֶר פשט ידיו והעמיד רגליו בבלי דעת להִזהר, ועל שפתיו בת־צחוק קלה של הצטערות וחרטה, ובכל רֹחב חזהו עמד ממול דולוחוב ויבט אל אויבו בעינים מביעות עצב. דֶּניסוב, רוסטוב ונֶסויצקי עצמוּ עיניהם. ברגע אחד שמעו שניהם את קול היריה ואת גערת זעמו של דולוחוב.

– החטֵאתי! – נתן דולוחוב בקולו קול־צעקה ויפול בלא־כֹח על השלג ופניו למטה.

פּיֶר שָׂם ידו על ראשו וַיָּשב אחור אל היער ויצעד על־פני השלג צעֹד וקרֹא בקול את הדברים המקטעים האלה:

– דרך אִולת… אִולת! מות… שקר… – מלמל בשפתיו והתכַּוץ. נֶסויצקי עצר בעדו והובילהו הביתה.

ורוסטוב ודניסוב הובילו את דולוחוב הפצוע.

דולוחוב שכב בעגלת־החֹרף בעינים עצומות ולא השיב אף מלה אחת על השאלות אשר שאלוהו; אך כשנכנסו למוסקבה, התעורר פתאם וירם ראשו בכבדות ויאחז ביד רוסטוב, שישב אצלו. ורוסטוב השׁתומם על הבעת פניו של דולוחוב, הבּעה חדשה לגמרי של חבּה ורֹך, שנראתה בהם פתאם.

– ומה? מה הרגשת־עצמך עתה? – שאלהו רוסטוב.

– רע לי! אך לא זה העִקר, ידידי, – אמר דולוחוב בקול נפסק לרגעים, – אַיֵּנוּ? במוסקבה אנחנו, ידעתי זאת. לנפשי לא אדאג, אבל אותה הֵמַתִּי, הֵמַתִּיהָ… היא לא תחיה בהִודע לה זאת. לא תחיה…

– מי? – שאל רוסטוב.

– אמי, אמי, מלאָכי הטוב, מלאָכי היקר, אמי, – ענה דולוחוב והתחיל בוכה, וידו לחצה את ידו של רוסטוב.

כאשר נחה דעתו קצת, הגיד לרוסטוב, כי הוא יושב עם אמו בבית אחד וכי אם תראהו אמו מת לעיניה, לא תחיה אחרי ראותה זאת. ויתחנן לרוסטוב כי יסע אליה ויכין אותה לַדָּבר.

ויסע רוסטוב ראשונה לעשות את דבר דולוחוב ולתמהונו הרב נודע לו, כי עז־נפש זה, השואף קרָבות כל היום, ישב במוסקבה עם אמו, אשה זקנה מאד, ועם אחותו, עלמה גִבֶּנֶת, והיה בן ואח נאמן ומלא אהבה.

ו    🔗

בימים האחרונים היה פיר רואה את אשתו אך לעתים רחוקות שלא בפני זרים. גם בפטרבורג גם במוסקבה היה ביתם מלא אורחים בכל עת. בלילה שאחרי הדואל לא הלך אל חדר־המשכב, כי־אם נשאר בחדר־העבודה הגדול, שירש מאביו, הוא החדר שמת בו הגרף בזאוחוב, וכך היה עושה פעמים רבות בימים ההם.

בחדר הזה שכב לו על הדרגש על־מנת לישון ולשכוח את כל אשר קרהו, אך זאת לא עלתה בידו. סערת רגשות ורעיונות וזכרונות קמה בקרבּו פתאום, סערה גדולה כל־כך, שלא רק לא יכול לישון, כי־אם גם לא יכול לשבת על מקום אחד, ועל־כרחו נִתּר מעל הדרגש וילך בחדר הנה והנה. פעם נצבה נגדו דמות־דיוקנה שבימים הראשונים שאחרי חתֻנתם, בכתפים חשׂופות ובמבט עיף מלא תאוה עזה, ומיד נראו אצלה פני דולוחוב היפים והמלאים חֻצפּה, התקלסות ועֹז, כמו שהיו בשעת הסעֻדה, ופעם חזרו ונראו פני דולוחוב אך כשהם חִורים, רועדים ומבּיעים כאֵב אנוּש, כמו שהיו בשעה שנהפך ונפל על השלג.

– מה היה אפוא? – שאל בלב. – הרגתי את עוגבהּ, את עוגבהּ של אשתי הרגתּי. כן־הוא, כך היה מעשה. על־מה? כיצד הגעתּי לידי־כך? – על כי נָשאת אותה, – ענהו קול מקרבּו.

– אבל מה חטאתי? – הוסיף לשאֹל. – חטאת, כי לקחתּ לך אשה אשר לא אהבתּ, כי רִמית אותה ואת נפשך יחד, – ובכל פרטיו זכר את הרגע שאחרי סעֻדת־הערב שבּבית הנסיך וַסילי, את הרגע, אשר אמר לה בו צרפתית את המלים “אהבתּי אותך”, שלא נשכחו מלבו אפילו שעה אחת. הכּל בגלל זה! “גם אז הרגשתּי, – אמר אל לבו, – הרגשתּי גם באותה שעה, שלא כן דברתּי, שלא היתה לי רשות לאמר לה זאת. וזה גמולי”.

ואת “ירח־הדבש” זכר, ובוּשה כסתה פניו. ברור ומדאיב ומחפיר ביחוד היה לו זֵכר כניסתו, שנכנס באחד הימים הראשונים שאחרי חתֻנתו בשעה השתים־עשרה בבֹקר בחֲלַט של משי מחדר־משכבו אל חדר־עבודתו ומצא שם את סוכנו הראשי, והסוכן גחן גחינת־כבוד ויתבונן בפניו ובחֲלַט שלו ויצחק צחוק קל, וכמו הביע בצחוקו רגשי כבוד והשתתפות יחד לאדונו המאֻשר.

“וכמה פעמים התגָּאיתי בה, התגאיתי ביפיה הנעלֶה, בטיב מהלכה עם הבּריות, – אמר אל לבו. – התגאיתי בביתי הגדול, שהיתה מקבלת בו את כל בני פטרבורג; התגאיתי ברוממות צניעותה וביפיה. והנה זה הדבר אשר התגאיתי בו?! אני חשבתי אז, כי לא אבין דרכּה. כמה פעמים דבּרתּי עם לבבי, בהתבונני באָפיהּ, כי חטאתי לפניה, כי אינני מֵבין דרכּה, אינני מבין את המנוחה התמידית הזאת, את קרירות־דעתה ונזירותה מכּל מיני שאיפות ותשוקות מיֻתּרות, אבל כל סודה של חידה זו נמצא במלה הנוראה, כי אשת־זנונים היא: אך אמרתּי אל לבי מלה נוראה זאת והכּל הֻברר מאליו!”

“אנַטול היה נכנס אצלה לִלווֹת ממנה מעות והיה מנשק לה על כתפיה החשופות. מעות לא נתנה לו, אך לנַשק לה נתנה לו מדי פעם בפעם. אביה היה מהתל בה, כמעורר אותה לקַנא את אישה; והיא השיבה בצחוק קל מתּוך מנוחה, כי לא שוטה היא כל־כך, שתקַנא את אישה: “יעשה מה שלבו חפץ”, אמרה עלי. פעם אחת שאלתּי אותה, אם אינה מַרגשת בעצמה סמני הריון; על־זה צחקה צחוק־בוז ואמרה, כי לא שוטה שבעולם היא, שתבקש לה ילדים, כי ממני לא יהיו לה ילדים”.

אחרי־כן זכר את הגסות והבּרירות היתרה שבמחשבותיה ואת הדבּורים ההמוניים, שהיתה רגילה בהם, אף־על־פי שנתחנכה בחבורה אריסטוקרַטית גבוהה שבגבוהות. “לא איזו שוטה שבעולם אני… לֵךְ ונַסה בעצמך… כלך לך”, היתה רגילה לאמר. פעמים רבות תמה, בראותו, עד־כמה היא נושאת חן בעיני אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ולא יכול להבין, מפני־מה לא אָהַב הוא אותה. – “אכן לא אהבתּי אותה מעולם, – אמר פּיֶר עם לבבו, – אני ידעתי, כי אשת־זנונים היא, – אמר וחזר ואמר פעמים אחדות, – אך לא ערבתּי את לבבי להודות על־זה. – ועתה בא דולוחוב, הנה יושב הוא על השלג וצוחק קצת ביגיעה וגוֵֹע, ואפשר שהוא עונה בדברי גבוּרה מעֻשָׂה על חרטה זו שאני מתחרט!”

פיר היה אחד מאותם האנשים, אשר בכל חלישות־דעתם המדֻמה, הנראה לעין, אינם מבקשים להם איש־סוד להגיד צרתם לפניו. לבדו נשא את תוגת נפשו.

– היא אֲשֵׁמה בַכֹּל, בַּכֹּל היא אשֵׁמה לבדה, – אמר אל לבו. – אבל מה־בֶּצע? למה־זה באתי בברית עמה, למה אמרתי לה “אהבתּיך”, והדבר היה שקר וגם רע מדבַר־שקר? – הוסיף לדבּר עם לבבו. – אני אשמתּי ועלי לשאת… מה אשא? חרפת שמי, צרה ויגון? אבל הכּל הבל, – אמר בלבו, – גם השם הַנִּתָּן לחרפה, גם הכבוד, הכּל רק דבר שבהסכמה הוּא, דבר שאינו תלוּי כלל בי.

לוּאי הששה־עשר הוצא להורג, משוּם שהֵם אמרו עליו כי היה איש עַול ורשע (עלה על רוחו של פיר), והם צדקו על־פי יסוד השקפתם, כשם שצדקו גם אותם שמסרו נפשם עליו וַיִּמְנוּהוּ עִם קדושים. אחרי־כן הומת רוֹבֶּספְּיֶר, על כי היה מושל עריץ. מי יצדק, ומי ירשע? אין צדיק ואין רשע. אבל אם חי אתה, חֲיֵה ורב לך: מחר תמות, כאשר יכולתּי אני למוּת לפני שעה אחת. הֲשׁוֶה הוא לשאת מכאובים בחיים, שהם אך סקונדה אחת כנגד הנצח?

אך באותו הרגע, שלפי מה שנדמה לו נחה דעתו בסברות כאלה, נראתה לו דמות־דיוקנה פתאם, כמו שהיתה בשעה שהִרבה להתכחש לה באהבה מעֻשָּׂה, ומיד הרגיש בעצמו, שדמו זורם אל לבו, ואנוס היה לחזור ולעמוד, ללכת ולשַׁבֵּר ולקרוֹע את כל מה שבּא לידו. למה־זה אמרתי לה: “אהבתּיך”? שאל וחזר ושאל בלבו. וכשחזר על שאלה זו בפעם העשירית, זכר את שאלת מוֹלְיֶר: mais que diable allait-il faire dans cette galère? והתחיל צוחק על עצמו.

בלילה קרא אליו את משרתו המיֻחד ויצוהו לחבשׁ את החפצים, על־מנת לנסוע לפטרבורג. הוא לא יכול לשוות לנגדו, כיצד יוכל להכּנס בדברים עמה עוד; על־כן גמר, כי יסע למחר ויניח לה מכתּב, אשר יודיע לה בו, שהוא רוצה להפּרד ממנה לעולם.

כשנכנס משרתו המיֻחד בבֹקר לחדר־עבודתו של פיר והביא לו קהוה, מצא אותו שוכב על הדרגש האוטומַני וספר פתוח בידו וישן.

פיר נֵעור, וזמן רב הביט כה וכה בבהלה, מבּלי יכֹלת להבין היכן הוא.

– הגרפינה צִוַּתני לשאֹל, אם הוד־נסיכותו בבית, – אמר המשרת.

אך עוד לא הספיק פיר לגמור בלבו מה להשיב, והנה הגרפינה בעצמה נכנסה לחדר במנוחה ובגאון, ועליה שמלת־שחרית לבָנה, עשוּיה אטלס ומרֻקמת כסף, וּשערהּ עשוי בלי התחכמות (שתי מקלעות כבירות הקיפו כנזר פעמַים את ראשה הנחמד); רק על מצחה, מצח־שַׁיִשׁ בולט קצת, נראה קמט דק של כעס. במנוחתה, אשר לא סרה מפני כֹל, לא נחפזה לדבּר בפני המשרת. כבר ידעה את דבר הדוּאֶל, ולדבּר בזה באה שָׁמה, אבל המתּינה, עד שֶׁסִּדֵּר המשרת את כלי־הקהוה ויצא. פיר שָׂם עיניו עליה בעד משקפיו מתוך פחדנות, וכארנבת שסבבוה כלבים רבים, שדרכּה לרבּוץ עוד על מקומה באזנים נלחצות, כן נִסה גם הוא להוסיף לקרֹא בספרו, אבל הרגיש, כי הוא דבר זר וְנִמְנָע וישם עיניו עליה שנית. היא לא ישבה, ובבת־צחוק של בוז הביטה אליו עד שיצא המשרת.

– מה המעשה החדש הזה? מה־זאת עשית, אני שואלת אותך! – אמרה ברֹגז ובלשון־רבּים.

– אני? אני מה? – אמר פיר.

– הראיתם גבּור חדש זה! הָשיבה לי דבר, מה הדוּאֶל הזה? מה חפצת להוכיח בו? מה? אני שואלת אותך.

פיר נהפך בכבדות מצדו אל צדו על הדרגש ויפתח פיו, אך לא יכול להשיב.

– אם אתה אינך משיב, אגידה אני לך… – הוסיפה אֱלֶן. – אתה מאמין לכל אשר יאמרוּ לך; והנה אמרו לך… – אֱלֶן התחילה צוחקת – כי דולוחוב עוגב לי, – אמרה צרפתית ובטאה מלת “עוגב” באותה הברירות הגסה, שהיתה מבַטאה כל מלה ומלה, – ואתּה האמנתּ! ומה אפוא הוכחתּ בזה? מה הוכחתּ בדוּאֶל הזה? כי טפּש אתה, – אמרה רוסית ושָׁנתה צרפתית, – זאת מוּדעת לַכֹּל מכּבר! ומה תוצאותיו של מעשה זה? תוצאותיו, שאהיה לצחוק לכל יושבי מוסקבה; תוצאותיו, שכל השומע יאמר עליך, שנטרפה דעתך בשעת שִׁכרוּתך וקראת לדוּאֶל את איש אשר קִנֵּאתָ קִנְאַת חנם, – אֱלֶן הרימה קולה והתלהבה יותר ויותר, – את איש טוב ממך בכל־דבר.

– המ… המ… – געה פיר ויקמט פניו מבּלי הַבּיט אליה ומבּלי הניע גם באחד מאבריו.

– ולמה יכולתּ להאמין, כי עוגבי הוא?… למה? על כי אהבתי לשֶׁבת עמו? אלו חכמתּ ונעמתּ יותר, כי־עתה בחרתּי לשבת עמך.

– אל תדברי עמי… בבקשה ממך, – לחש פיר בקול צרוד.

– למה לא אדבר? יכולה אני לדבּר ובלי כל פחד אֹמַר לך, כי קשה למצֹא אשה, אשר בהיותה לאיש כמוך לא תקח לה מְאַהֲבִים, ואני לא עשיתי זאת, – אמרה אֱלֶן.

פיר רצה לאמר דבר ויסתכל בה בעינים משֻׁנות, אשר לא הבינה מה הן מבּיעות, וַיָּשָּׁב וישכב. כואב היה ברגע ההוא: מועקה באה בלבו ולא יכול לנשֹׁם. ידֹע ידע, כי עליו לעשות דבר, אבל המעשה אשר רצה לעשות היה נורא ואָיֹם.

– מוטב לנו שֶׁנִּפָּרֵד, – אמר בשפה מקֻטעת.

– שנפרד, הואל־נא, ובלבד שתתן לי הון מספּיק, – אמרה אֱלֶן… – להפּרד, בזה אמרתּ להבהילני!

פיר נִתּר מעל הדרגש וירץ אליה בברכים כושלות.

– המת אמיתך! – צעק ויחטוף לוח־שיש מעל השלטן בכֹח גדול, אשר לא ידע עד־כה בעצמו, ויצעד צעד אחד אליה וַיָּנֶף את הלוח עליה.

פני אֱלֶן לבשו חרדות, ובקול־צעקה קפצה וַתִּסב מאצלו. גזע אביו נגלה בו. ברגעים ההם הרגיש את העֹנג והנֹעם הצפוּנים בהשתוללות מתּוך חֵמה עזה וישלך את הלוח וינפצהו ויגש אליה בידים פתוחות ויקרא: “צאי!” בקול נורא כל־כך, שהקול נשמע וַיַפּל אימה בכל הבית. אך אלהים יודע, מה היה פּיר עושה ברגע ההוא, אלו לא יצאה אֱלֶן במנוסה מן החדר.

* * *

בעוד שבוע אחד נתן פיר לאשתו הרשאה למשֹׁל בכל אחֻזותיו שברוסיה הגדולה, שהן היו מחציתם הגדולה של נכסיו, ויצא בגפו לפטרבּורג.

ז    🔗

שני חדשים עברו למן היום אשר באו אל “ההרים הַקֵּרחים” השמועות על־דבר הקרָב האויסטרליצי ואבדן הנסיך אנדרֵי, ואחרי כל האגרות שנשלחו על־ידי המלאכוּת וכל יגיעות החפּוּשׂ לא נמצאה גויתו ולא נגלה שמו במספר השבוים. קשה מכֹּל היה לבני־ביתו מה שבכל־זאת עוד יכלו לקוות, כי אנשי המקום אספו אותו מעל שדה־המערכה, ולשער, שהוא שוכב ומתרפא או גוסס באחד המקומות בדד בין זרים ובלא כֹח להודיע דבר לקרוביו. בעתונים, אשר נודע על־ידם ראשונה לנסיך הזקן דבַר המגפה, שנגפו הרוסים באויסטרליץ, נכתב, כמו שנהגו לכתּוב, בלשון קצרה ומקֻצרת ובדברים לא־ברורים, כי אחרי מעשי־מלחמה נפלאים הֻכרחו הרוסים להִסוג אחור, ובסדר גמור נסוגו משם. הנסיך הזקן הבין על־פי הודעה זו, שהודיעה הממשלה, כי הרוסים הֻכּו וַיָפוּצוּ. ומקץ שבוע אחד, אחרי הִוָּדעוֹ על־ידי העתון על־דבר הקרָב האויסטרליצי, בא אליו מכתּב מקוּטוּזוֹב להודיעו את גורל בנו.

“בנך – כתב לו קוּטוזוב – נפל בראש הגדוד לעיני, והדגל בידו, כנפֹל גבור נאמן נאוה לבית אביו ולארץ־מולדתו. לצערי ולצערו של כל החיל לא נודע עד היום, החי הוא אם אָיִן. אני מנחם את נפשי ואת נפשך בתקוה, כי בנך חי, כי אם אַיִן, היה גם שמו ברשימת האופיצרים שנמצאו בשדה־הקטל, שנמסרה לי על־ידי מלאכי־השלום”.

הנסיך הזקן קבּל את המכתב הזה בשעה מאֻחרת בערב, בהיותו לבדו בחדר־עבודתו, וממחרת יצא לטַיל כדרכו בבֹקר בבֹקר; אבל היה ממעט בשיחה עם הסוכן, הגנן והארדיכל, ואף־על־פי שהיו פניו נזעמים, לא הגיד לאיש דבר.

כשנכנסה אצלו הנסיכית מַריה בשעה הקבועה עמד אצל מכונת המריקה ומָרַק כמעשהו יום יום, אך כדרכו לא הפנה עיניו אליה.

– אה! הנסיכית מַריה! – אמר פתאם בהברה משֻׁנה וַיַשלך את העֹקֶץ. (הגלגל היה חוזר עוד בכֹח הדחיפה הקודמת. מריה הנסיכית זכרה זמן רב את חריקת הגלגל ההולכת ופוחתת, שהתערבה בזכרונה עם מה שהיה אחרי־כן).

מריה הנסיכית נגשה אליו ותרא את פניו וימת לבה בקרבּה ועיניה חדלו לראות בבֵרור. בפני אביה, שהיו לא עצבים ולא מדֻכּאים, אבל הביעו זעם והתאפקות שאינה טבעית, הכירה, כי צרה נוֹראה מתרגשת ובאה עליה, צרה גדולה מכל הצרות המצוּיות בחיים, צרה אשר לא מצאַתּה עוד כמוה, צרה אשר אין לה תקנה ואין להבינה, והיא מיתת נפש אהובה.

– אבי! אנדרֵי! – אמרה הנסיכית רעת־המראה והמתנהלת בכבדות בעצבון יפה ומלַבּב כל־כך, שלא יכול אביה לשאת את מבטה ויבך וַיִסב מאצלה.

– קבּלתּי ידיעה. במספר השבוים איננו, במספר החללים איננו. קוּטוּזוב כותב, – נתן בקולו קול צעקה חודרת כאלו נתכַּון לגרש את מריה בזה, – נהרג!

הנסיכה לא נפלה, לא הגיעה לכלל התעלפות. כבר חָורו פניה קֹדם לזה, אך כאשר שמעה את המלים האלה, שֻנוּ פניה וכמין זֹהר נראה בעיניה היפות והקורונות. כמו שמחה מיֻחדת, שמחה נשגבה שאינה תלויה בצרות ובשמחות שבעולם הזה, הוצקה בה ממעל ליגון העז, אשר היה בקרבּה. בכֹחה זה שכחה את כל היראה הגדולה אשר יָראה מפני אביה ותגש אליו וַתַּחזק בידו ותמשכהו אתה ותּחבק את צוארו היבש והמרֻבֶּה בגידים.

– אבי, – אמרה לו, – אל תִּסַּב מעלי, נבכּה־נא יחד.

– נבלים, בוגדים! – צעק הזקן ויסתר פניו ממנה. – מאבּדים את הצבא, רוצחים נפשות־אדם! על־מה? לכי, לכי הגידי לליזה.

הנסיכית נחתה בלא־כֹח על הכסא על־יד אביה והתחילה בוכה. דמות־דיוקנו של אחיה נראתה לה, כמו שראתה אותו בשעה שנפרד ממנה ומליזה, במראהוּ המלא רֹך וגאון יחד. היא ראַתהו לפניה במראהו שבאותו הרגע שנתן עליו בחבּה ובלעג את הצלב הקטן. “ההאמין? ההתחרט על כפירתו? השָׁם הוא עתה? שם במשכן מנוחת הנצח והנעם בלי קץ?” שאלה בלבה.

– אבי, הַגידה נא לי, איך היה הדבר? – שאלה מתוך דמעות.

– לכי, לכי, הוא נהרג במלחמה, אשר הוליכו בה לַהֲרֵגה את מבחר בני־רוסיה ואת כל כבוד רוסיה. לכי לך, מריה הנסיכית. לכי והגידי לליזה. בוא אבוא.

כאשר שבה מריה הנסיכית מלפני אביה, ישבה הנסיכה הקטנה עסוקה במלאכת־יד ותּשׂם עיניה על מריה הנסיכית במבט מביע שלוָה ושמחת־לבב, שאינו מצוי אלא בעיני נשים מעֻבָּרות. נכּר היה בה, שלא ראו עיניה את מריה הנסיכית, כי־אם לתוך עצמה העמיקה להביט בהן, אל איזה דבר נעים ונסתר שמתחדש בקרבּה.

– מריה, – אמרה וַתֵּט מעט מאצל מסגרת הסריגה וַתִּכַּף אחורנית על כסאה, – הבי נא את ידך.

הנסיכה לקחה ותשם על כרֵשָׂהּ את כף־ידה של מריה הנסיכית. עיניה מלאו צחוק קל בחכותה לתשובתה של זו ושפתה הקטנה בעלת־השפם הורמה ועמדה בהבעת גיל־ילדות.

הנסיכית מריה עמדה על ברכיה לפניה ותסתר את פניה בקפולי שמלת גיסתה.

– עתה, עתה – התשמעי? מה־נפלא הדבר. וּדעי לך, מריה, כי מאד מאד אֹהֲבֵהוּ, – אמרה ליזה בהביטה אל גיסתה בעינים מלאות גיל.

הנסיכית מריה לא יכלה להרים ראש, כי התחילה בוכה:

– מה לך, מַאשה?

– אין דבר… נעצבתּי מֵאֵלָי… נעצבתּי על אנדרֵי, – אמרה ותמח את דמעותיה בברכי גיסתה.

פעמים אחדות החלה מריה בבֹקר ההוא להכין את גיסתה ובכל פעם החלה לבכּות. הדמעות האלה, אשר לא ידעה הנסיכה הקטנה את סבּתן, הבהילו אותה, אף־על־פי שלא היתה לה עין בוחנת למדי. בפיה לא אמרה מאומה, אבל בעיניה פנתה כה וכה בדאגה כמחַפּשׂת דבר. לפני לחם־הצהרים נכנס לחדרה הנסיך הזקן, אשר יָראה ממנו תמיד, ובפעם הזאת היו פניו רעים ונזעמים ביחוד, ובלי אֹמר ודַבּר דבר חזר ויצא. כצאתו שָׂמה עיניה על הנסיכית מריה, אחרי־כן שקעה בהרהוריה ועיניה מביעות התבוננות פנימית עמֻקה של אשה מְעֻבֶּרת, ופתאם התחילה בוכה.

– הקבּלתּם דבר מאנדרי? – אמרה הנסיכה.

– לא, הלא ידעת, כי עוד לא יכלה לבוא ידיעה מאתו, אבל אבי דואג, וגם אני מפחדת.

– אין דבר אפוא?

­ – אין דבר, – אמרה הנסיכית מריה ותכונן את עיניה הקורנות אל גיסתה.

היא גמרה, שלא להגיד לה, וַתַּט את לבב אביה לכסות ממנה את דבַר הידיעה הנוראה עד לדתּה, וימיה מלאו בעת ההיא. הנסיכית מריה והנסיך הזקן נשאו והסתירו שניהם את יגונם איש על־פי דרכו. הנסיך הזקן לא רצה לקוות: הוא גמר, שהנסיך אנדרי נהרג, ואף־על־פי ששלח בעצמו איש לאוסטריה לבקש את עקבות בנו, הזמין מַצֵבָה לזִכרו במוסקבה ויאמר להציבהּ בגנו, והיה אומר לַכֹּל, כי בנו נהרג. הוא התאמץ להתנהג בכל סדרי חייו כבראשונה, אך לא עמד בו כֹח, ויהי ממעט בהליכה, ממעט באכילה, ממעט בשֵׁנה, וגופו דלל מיום ליום. והנסיכית מריה לא חדלה מִיַּחל, ותהי מתפללת בשלום אחיה, כמו בשלום איש חי, ומחכּה בכל־שעה לידיעות על־דבר שִׁיבתו.

ח    🔗

– ידידתי, – אמרה הנסיכה הקטנה בתשעה־עשר למַרס בבֹקר אחרי אכלהּ, ושפתהּ הקטנה השְּׂעירה הורמה בכֹח הרגילוּת; אך כשם שהיה עצב שׂוֹרר בבית הזה, מאז באה השמועה הנוראה, לא רק בכל בת־צחוק קלה, כי־אם גם בכל הגה ובכל דריסת־רגל, כך היתה גם בת־צחוקה הרגילה של הנסיכה הקטנה אשר נגררה גם היא אחרי הרוח השוררת הזאת, אף־על־פי שלא ידעה את סבּתה, מסֻגלת אך להזכיר עוד יותר את העצבון הכללי.

– ידידתי הטובה, יגֹרתּי, כי ה"פְרִישְׁטִיק" (כמו שאומר הַטַּבָּח פוֹקַא) שבבֹקר הזה יָרַע לי.

– ומה לך, חמדת־נפשי? הנה חָורו פניך, אבל מאד חָורו פניך, – אמרה הנסיכית מריה בבהלה ותָּרץ אליה בפסיעותיה הכבדות והחשאיות.

– הוד־נסיכוּת, אולי נקרא למריה בוגדַנובנה? – אמרה אחת המשרתות, שהיו עמה בחדר. (מריה בוגדַנובנה – שֵׁם המיַלדת מעיר־המחוז, שישבה ב"הרים הקרחים" זה השבוע השני).

– ובאמת, – מִלאה הנסיכית מריה את דבריה, – אוּלי כן הוא. אלכה נא. אל תיראי, חמדָּתי! – הנסיכית נשקה לה וַתִּכּוֹן לצאת מן החדר.

– לא, לא, לא! – קראה הנסיכה הקטנה, ועל פניה נראה מלבד הַחִוְרָה ורשמי המכאובים גם פחד של יַלְדָּה מפני הכאב העתיד לבוא.

– לא, אין זה כי־אם הַקֵּבה… אמרי נא, כי הוא מן הַקֵּבה, אמרי נא, מריה, אֱמֹרִי… – אמרה הנסיכה הקטנה והתחילה בוכה בקול ילדה כואבת, מִתְחַטֵּאת וגם מתכחשת קצת, ותפָרש בידיה הקטנות.

מריה הנסיכית יצאה במרוצה מן החדר להביא את מריה בוגדנובנה.

– אֵלִי! אֵלִי! – אָה! – שמעה קול מאחריה.

ובצאתה, כבר הלכה לקראתה המיַלדת הָלֹך ומָחֹה את כפות־ידיה הקטנות והלבנות זו בזו בפנים מלאים מנוחה של חשיבוּת.

– מריה בוגדנובנה! כמדֻמה לי, שהתחיל… – אמרה הנסיכית מריה ותּבּט בעיני־פחד פתוחות לרוָחה אל המיַלדת.

– טוב להודות לאֵל על זה, – אמרה מריה בוגדנובנה מבּלי הרחיב צעדיה יותר מבתחילה. – לכֶן, עלמות, אין ענין באלה.

– אבל מדוע לא בא עוד הדוקטור ממוסקבה? – אמרה הנסיכית (על־פי בקשתם של ליזה והנסיך אנדרי שלחו להביא רופא מְיַלֵּד ממוסקבה ובכל רגע ורגע חכו לו שיבוא).

– אין דבר, גבִרתי הנסיכית, אל תיראי, – אמרה מריה בוגדנובנה, – גם בלי דוקטור יעלה הכּל יפה.

בעוד חמשה רגעים שמעה הנסיכית בשבתּה בחדרה, כי נושאים איזה דבר כבד, ותשקף ותרא, והנה משרתים נושאים אל חדר­־המשכב את דרגש־העור, שהיה עומד בחדר־עבודתו של הנסיך אנדרי. על פני הנושאים נראה רשם של טרדה חשובה וחשאית.

הנסיכית מריה ישבה לבדה בחדרה והקשיבה לקולות הבאים מן הבית ולפעמים פתחה את הדלת, בשעה שעברו אנשים לפני חדרה, והשקיפה לראות מה שנעשה בפרוזדור. נשים אחדות עברו ושבו כל היום בפסיעות חשאיות, פעם הביטו אל הנסיכית ופעם הסבו עיניהן ממנה. והיא לא ערבה לבבה לשאל, כי־אם סגרה את הדלת וחזרה ונכנסה לחדרה לא אחת ולא שתים, פעם ישבה על כסאה, פעם לקחה את סדור תפילותיה ופעם עמדה על ברכיה לפני ארון־קדשהּ. לצערה וּלתמהונה הרגישה, שאין התפלה מַשְׁבַּחַת את סערת־לבבה. פתאם נפתחה דלת חדרה בלאט, ועל המפתן נראתה אומנתּה הזקנה פרַסקוֹביה סַוִּישְׁנה, ומטפַּחת חבושה על ראשה, והזקנה הזאת לא נכנסה כמעט מעולם לחדר ההוא, כי מטעם הנסיך הזקן נאסר עליה לבוא שמה.

– לשבת אתך, מַאשֶׁנקה, באתי, – אמרה הזקנה, – והבאתי אתי את הנרות המעֻטָּרים של הנסיך.

– מה רבּה שמחתי, אומנתּי.

– אלהים ירחם, יונתי.

האומנת הדליקה לפני הארון את הנרות המחֻפּים זהב ותשב אצל הדלת ופֻזמק בידה. הנסיכית מריה לקחה ספר והתחילה קוראת בו. אך כאשר נשמע קול צעדים או קול דברים, הביטו זו אל זו: הנסיכית מריה בפחד ודרך שאלה, והאומנת דרך הרגעה. בכל פִנות הבית היה יצוק ושרר אותו הרגש, אשר הרגישה מריה הנסיכית בשבתה בחדרה. בשל האמונה הטפלה, שבמדה שימעטו האנשים היודעים את חבלי היולדה ימעטו חבליה, התאמצו כל בני־הבית לעשות את־עצמם כאינם יודעים; איש מהם לא דבר בזאת, אך בכֻלם הֻרגשו, חוץ מהזהירות ומנהגי־הכבוד היפים, איזו דאגה כללית, איזה רך־לבב והכרה שדבר גדול ונשגב הולך ונעשה ברגע הזה.

בחדר־הנערות הגדול לא נשמע קול־צחוק. בחדר־המשרתים ישבו כל הנמצאים שם והחרישו כמחכים לדבר. בחצר הבעירו שבבי־עצים ונרות, ואיש לא נתן שנָת לעיניו. הנסיך הזקן התהלך בחדרו על עקביו וישלח את טיהון אל מריה בוגדנובנה לשאֹל: מה? – כן תאמר: הנסיך צוה לשאֹל – מה? ושבת והגדת לי, מה שתאמר לך.

– הגד לנסיך, כי חבלי הַלֵּדה באו, – אמרה מריה בוגדנובנה ותבט בעינים מסבירות אל השליח.

טיחון הלך ויגד לנסיך את דבריה.

– טוב, – אמר הנסיך ויסגור את הדלת בעדו, ולא שמע טיחון כל הגה עוד מתוך החדר ההוא.

טיחון המתין קצת ויבוא אל החדר כמו על־מנת להיטיב את הנרות. בראותו, כי הנסיך שוכב על הדרגש, הביט אליו, אל רֹעַ פניו, וינד ראשו ויגש אליו בלי דבר דבר וישק לו על כתפו ויצא, ולא היטיב את הנרות ולא אמר, למה בא שמה. הסוד הנשגב שבסודות העולם היה הולך ונעשה עוד. הערב עבר ויהי לילה, ורגש השאיפה לסוף מעשה והכנעת הלבבות לפני הסוד הכמוס לא רפה, כי־אם היה הולך וחזק. ואיש לא נתן שנָת לעיניו.

* * *

הלילה היה אחד מאותם הלילות המצוים במַרס, שהחֹרף כמו חוגר בהם שארית כֹחו ומשליך שלגיו וסערותיו האחרונים בחֵמה נמרצה בלי־חֹק. לקראת הדוקטור האשכנזי המוסקבאי, אשר חכו לו בכל רגע ואשר נשלחו לו סוסים אל המסלה הגדולה, נשלחו רוכבים אל ראש המשעול ההולך אל הכפר, ופנסים בידיהם לַנחותו בדרך המעקשים והגבאים המכֻסים שלג.

הנסיכית מריה כבר הניחה את ספרה ותשב ישֹב וְהַחֲרֵשׁ ועיניה הקורנות מכוננות אל פני אומנתה המקֻמטים הידועים לה בכל הסמנים המֻבהקים שבהם: אל קוֻצת השער הלבן, הפורצת ויוצאת מתחת למטפחת, ואל כפל העור, התלוי לה תחת סנטרה בדמות כיס קטן.

אומנתה סַוישנה ישבה וספרה לִה בקול שפל, ופֻזמקה בידה, – מבלי השמיע לאזניה ומבלי הבין בעצמה מה שהיא מוציאה מפיה, – מה שכבר ספרה לה מאות פעמים, על־דבר הנסיכה הנפטרה, שילדה את מריה בקישינוב על ידי אִכָּרָה מולדובַנית, שלא היתה אפילו מיַלֶּדת כפרית מֻמחה.

– האלהים ירחם, אין צֹרך בדוקטור בשום אֹפן, – אמרה הזקנה. פתאם נשבה הרוח בחזקה במסגרת חלון אחד, שהיתה מֻבלֶטֶת כלפי חוץ (בפקדת הנסיך היו מבליטים בכל חדר מסגרת אחת מראשית ימי שיבת החוגות), וַתַּסַּע את האונקלי המבריח, שלא היה תחוב כל־צרכו, ותנענע את המסך, וקֹר ושלג פרצו החדרה ויכבו את הנר. הנסיכית מריה נזדעזעה; האומנת הניחה את הפֻזמק, קרבה אל החלון ותרכן ראשה לצד חוץ ותתאמץ לחטוף ולאחוז את המסגרת הדחויה. הרוח הקר נדנד את קצות מטפחתה ואת השער הלבן, שפרץ ויצא מתחת למטפחת.

– נסיכית יקרה, נוסעים ברחוב! – אמרה באחזה במסגרת החלון, מבלי השיב אותה אליה. – עם פנסים, בודאי הדוחטור…

– הה אלי! ברוך אלהים! – אמרה הנסיכית מריה. – עלי לצאת לקראתו: איננו שומע רוסית.

הנסיכית מריה שמה עליה סודר ותרץ לקראת האורחים. בעברה דרך הפרוזדור ראתה בעד החלון, כי מרכבה ופנסים עמדו אצל הפתח החיצון, ותצא אל המעלות. על אחד מעמודי המעקה עמד נר־חלב עבה, והחלב שותת לארץ מפני הרוח. המשרת פיליפ עמד למטה מן העמוד הזה על הרחבה הראשונה שבּין המעלות, ונר אחר בידו, ופניו הביעו בהלה. מלמטה ממנו, מאחרי הַפִּנָּה, נשמע קול רגלים צועדות בנעָלות חמות וקול ידוע קצת, – כן נדמה למריה, – קול דברים.

– ברוך אלהים! – אמר בעל הקול ההוא. – ואבּא?

– שָׁכבוּ לישון, – ענה קול דֶּמיַאן המשרת הראשי, שכבר בא שמה גם הוא.

אחרי־כן השמיע הקול ההוא עוד דברים, ודֶמיאן השיב עוד דברים, וצעדי הדורך בנעלים החמות החישו ללכת הלֹך וקרֹב במעלות שאינן נראות מאחרי הפִּנה.

“אנדרי הוא!” אמרה הנסיכית מריה בלבה. “לא, זה אי־אפשר, זה מקרה משֻׁנה שבמשֻׁנים”, ובאותו רגע, שאמרה כזאת בלבה, נראו ברחבה, שעמד בה המשרת והנר בידו, פניו ותארוֹ של הנסיך אנדרי, מעֻטף באדרת־שֵׂער וצַורונהּ מכֻסה פתּי־שלג. כן, הוא ולא אחר נראה שם, אבל חִור היה ודל־בשר, ורשׁם חדש של דאגה מסֻתּרת שלא כראוי על פניו. הוא עלה במעלות ויחבק את אחותו.

– מכתּבי לא בא אליכם? – שאל אותה ובלי חכות לתשובתה, אשר לא השיבה לו, מבּלי יכֹלת לדבּר דבר, ירד וחזר ועלה, והדוקטור המיַלד אחריו (הם נזדמנו יחדו בתַּחנה האחרונה), ובצעדי־חפּזון חזר ובא אל הרחבה העליונה ויחבק את אחותו שנית.

– מה־נפלא המעשה! – אמר הנסיך אנדרי. – מַאשה, מחמדי! – ויסר את אדרתו ואת נעליו החמות וילך אל חדרי הנסיכה.

ט    🔗

הנסיכה הקטנה שכבה על כָּרֶיהָ ושביס לבן לראשה (חבליה הרפּו ממנה לפני רגע אחד), שערותיה השחורות התפתלו בקוֻצות קטנות אצל לחייה האדֻמות והמזיעות; פיה הקטן, האדֹם והנחמד עם השפה הקטנה המכֻסה ציצי־שֵׂער קטנים היה פתוח, וצחוק גיל נראה על פניה. הנסיך אנדרי נכנס לחדר ויעמוד לפניה, למַרגלות הדרגש, אשר שכבה עליו. עיניה הנוצצות, אשר הביטו דרך־יַלדוּת בפחד וברגזה, העמידו מַבָּטן עליו, והבִּטוּי שבהן לא נשתנה. “אני אוהבת את כֻּלכם, אני לא הרעוֹתי לאיש מכּם, על־מה אני כואבת? הושיעו נא”, נאמר בבטוי הזה. היא ראתה את אישה, אך לא הבינה את ערכּה המיֻחד של כניסתו זו שנכנס ועמד לפניה בפעם הזאת. הנסיך אנדרי עבר אליה מסביב לדרגש וישק לה על מצחה.

– מחמד־נפשי, – פנה אליה במלה שלא אמר לה מעולם, – אלהים ירחם…

היא הביטה אליו דרך שאלה והתרעמות ילדותית.

“אני צפּיתי לעזרתך, והנה אין כֹּל, גם בך אין עזרה!” דבּרו עיניה אליו. היא לא תמהה, כי שב אל ביתו; היא לא הבינה, כי מִדֶּרֶךְ הוא בא. בשִׁיבָתו זו לא היה כל יחס אל מכאוביה ואל הֲקָלָתָם. חבליה חזרו ובאו לה, ומריה בוגדַנובנה יעצה את הנסיך אנדרי לצאת מן החדר.

הדוקטור המְיַלֵּד נכנס, והנסיך אנדרי יצא ויפגע בנסיכית מריה ויגש אליה שנית. הם החלו לדבּר בלחש, אך שיחתם נפסקה בכל רגע: מחַכּים היו ומטים אזניהם לרגעים.

– לֶך־לך, – אמרה לו הנסיכית מריה.

הנסיך אנדרי חזר והלך אל אשתו והתחיל יושב ומחכה בחדר הסמוך. אשה אחת יצאה מחדרה של היולדת בפנים מלאים בהלה, ובראותה את הנסיך אנדרי נבוכה. הוא כסה את פניו בידיו וַיֵּשב כך רגעים אחרים. אנקות מעוררות חמלה של בעל־חיים כואב, שאין בו כֹח להושיע לנפשו, נשמעו מאחרי הדלת. הנסיך אנדרי קם ויגש אל הדלת ויאמר לפָתחה. אך ידים אחזו בדלת מבפנים.

– אין לבוא, אין לבוא! – נשמע משם קול בהלה.

הנסיך אנדרי התחיל מהלך בחדר. הצעקות חדלו, עוד סקונדות אחדות עברו. ופתאם והנה צעקה גדולה נשמעה בחדר הסמוך, – והקול לא קוֹלה, היא לא יכלה לצעוק כן. – הנסיך אנדרי רץ ויגש אל הדלת; אותה הצעקה נפסקה, וצעקת ילד נשמעה.

“למה־זה הביאו הנה ילד?” – שאל הנסיך אנדרי בלבו בסקונדה הראשונה. “ילד? איזה ילד?… מה לילד במקום הזה? או ילד זה נולד עתה?”

אז הבין פתאם את כל נֹעם ערכה של צעקה זו; דמעות שמו מחנק לגרונו, וישען בשתי זרועותיו על סף החלון ויתן קולו ביבובים ויבך כאחד הילדים. והדלת נפתחה, והדוקטור יצא מן החדר, ושרוולי כֻתנתו מֻפשלים, ומעיל אין עליו, ופניו חורים, ולחיו מרתתת. הנסיך אנדרי פנה אליו, אך הדוקטור שם עיניו עליו במבוכה ויעבור על־פניו מבלי הוציא דבר מפיו. ואשה אחת יצאה במרוצה ותרא את הנסיך אנדרי ותעמוד רגע במבוכה על המפתן. הנסיך נכנס לחדר אשתו, והיא שכבה מתה באותו המצב שראה אותה לפני חמשה רגעים, ואף־על־פי שקמו עיניה, ולחָייה חָורו, עוד נשאר גם אותו הבֹטוי על פניה הנחמדים, פני ילדה בעלת שפה קטנה, מכסה ציצי־שער שחורים.

* * *

בעוד שתי שעות נכנס הנסיך אנדרי בפסיעות חשאיות לחדר אביו. הזקן כבר ידע הכל. הוא עמד אצל הדלת, וכאשר נפתחה חבק הזקן גם את צואר בנו בידיו היבשות והקשות כמו במַכבש והתחיל בוכה בקול כילד.

* * *

בעוד שלשת ימים הובלה הנסיכה הקטנה לקברות, והנסיך אנדרי עלה במעלות ארונה להפרד ממנה. גם בארון היו לה פניה הקודמים, אף־על־פי שהיו עיניה עצומות. “הה, מה־זאת עשיתם לי?” דברו הפנים האלה ולא חדלו, והנסיך אנדרי הרגיש, כי נעקר איזה דבר בקרבו, כי אשם הוא במעשה, אשר אין לאל ידו לא לתקנו ולא לשכחו. לבכות לא יכול. גם הזקן נכנס וישק את היד הקטנה, המורמת ומונחת על־גבי חברתה במנוחה ומראיה כמראה דונג, וגם אליו אמרו פניה: “מה ועל־מה עשיתם לי זאת?” והזקן נטה משם בכעס, בראותו את הפנים האלה.

* * *

בעוד חמשת ימים הטבילו את הנסיך הרך ניקולי אנדריביץ'. המינקת החזיקה בסנטרה את חתוליו, בשעה שהכֹּהן משח בנוצת־אַוָּז את כפות ידיו ורגליו האדֻמות והמקֻמטות.

הסנדק, אבי־אביו, נשא אותו מסביב לַכִּיור הַנָשוֹף, כיור של פח, ורועד היה מיראה, פן יפיל את הילד, וימסרהו לסנדקאית שלו, היא הנסיכית מריה. הנסיך אנדרי ישב וחכה בחדר הסמוך לגמר התקון הדתי, ולבו נמס מפחד, פן יטַבְּעו את הילד. בשמחה שם עיניו על הילד, כאשר הביאתהו האומנת משם, וינע בראשו לאות הסכמה, כאשר הגידה לו, כי כשהוטלה התמונה העשויה דונג ושערות קטנות אל הכיור, לא טבעה במים, כי־אם שטה מלמעלה בכיור.

י    🔗

דבר השתתפותו של רוסטוב בדואל שבין דולוחוב ובין בזאוחוב נשתקע בהשתדלותו של הגרף הזקן, ולא הוסר רוסטוב מאופיצר, כאשר דמה, וגם נמנה לאדיוטנט לגנרל־גוברנטור המוסקבאי. בגלל זה לא יכול לעבור אל הכפר יחד עם כל בני־הבית, כי־אם נשאר במוסקבה על משמרתו החדשה לכל ימי הקיץ. דולוחוב נרפא, ורוסטוב נעשה אוהב לו יותר מבתחלה בימי התרפאו. ודולוחוב שכב בחליו בבית אמו, אשר אהבתהו אהבה עזה בכל נפשה. האשה הזקנה הזאת, מריה איבנובנה שמה, דבקה ברוסטוב על ידידותו עם פדיה שלה ולעתים קרובות דברה אליו על־אודות בנה.

– כן־הוא, גרף, נדיב הוא ובר לבב יותר מדי, – היתה אומרת עליו, – יותר מהראוי לדור הזה, דור שטוף בהוללות. אין אוהב צדק: הצדק מזכיר עָוֹן הוא לַכֹּל. אמֹר־נא אתה, הגרף, הבצדק הוא, הדרך ישֶׁר הוא מעשהו של בֶּזאוּחוב? ופֶדיה בנדיבת־לבו אהב אותו, וגם עתה איננו אומר עליו כל דבר רע. מעשי המשובה בפטרבורג, מה שעשו להם צחוק שם באותו השוטר הרִבעוני, הלא שֻׁתּפים היו באותו מעשה? אבל בזאוּחוב יצא נקי, ופֶדיה סבל את כל העון לבדו! ומה־קשה היה גזר־דינו! אמנם השיבוהו, אך כלום היה אפשר שלא ישיבוהו? אדַמה, כי לא רבּוּ שם בנים גבורים ונאמנים לארץ־מולדתם כמוהו. ומה המעשה הזה – אותו הדוּאֶל! היש רגש, היש ישֶׁר בקרב האנשים האלה! מוּדעת זאת, שהוא בן יחיד, ואיך אפשר להועידו לקרָב ולירות בו יריה ישרה כל־כך! אשרינו שחמל אלהים עלינו. ועל־מה? למי אין “אינטריגה” בימֵינו? מה בזה, אם הוא קַנָּא כל־כך? הלא יכול היה לרמוֹז לו קֹדם לזה, והדבר נמשך שנה תמימה. ומה עשה? בא והועידו לקרָב, בחשבו, כי פֶדיה לא ילחם עמו, יען כי יש לו בידו מעות. מה־מגֻנה הדבר! מה־נתעב! ידעתי, כי אתה, גרַף יקר, תִּכּנתּ את רוחו של פדיה, על־כן אהבתּיך בכל לבבי, הַאמינה לי. אך מעטים מבינים את לבבו. נפש גבוהה ונשגבה היא זאת!

גם דולוחוב בעצמו דבּר אל רוסטוב בימי התרפאותו דברים, אשר לא היה אפשר לשַׁעֵר בשום אֹפן שיאמרם.

– אני נחשב לאיש רע, ידעתי זאת, – היה אומר באזניו, – ואינני מצטער על זה. אני לא אביט אל איש, מלבד האנשים אשר אהבתּי; אך כאשר אֹהַב איש, אני נכון להקריב נפשי למענו, ואת כל שאר האנשים אֲחַנֵּק עד־אחד, אם יעמדו לי לשִׂטנה בדרך. יש לי אֵם יקרה, שאני מעריץ אותה, ושנים־שלשה אוהבים, שאתה אחד מהם, ואל שאר בני־האדם לא אשים לב אלא במדה שהם מועילים או מזיקים. ומזיקים הם כמעט כֻּלם, וביחוד מזיקות הנשים. כן־הוא, מחמדי, – הוסיף, – בין האנשים מצאתי מלאי אהבה, נדיבים, בעלי נפש יקרה; אך נשים שאינן נכונות למכּור את־עצמן – כגרפינות כטַבּחות, אין ביניהן ולא־כלום – לא ראיתי מִיָּמָי. עוד לא ראיתי אותה הַטָּהֳרָה הנשגבה, אותה האמוּנה השלֵּמה, שאני מבקש באשה. אלו מצאתי אשה כזאת, הייתי מקריב את נפשי למענה. והנשים האלה!… – קרא בתנועת־בוז. – הַאמינה לי, אם עוד יקרים לי החיים, אני מוקירם רק מאשר עודני מקוה למצֹא בארץ נפש נשגבה, אשר תחַדשני, תטַהרני ותרוממני. אך אתה לא תבין זאת.

– לא, כי מבין אני מאד, – השיב לו רוסטוב, אשר גברה עליו השפעת אוהבו החדש.

* * *

בימי הסתָו שבו בני בית־רוסטוב למוסקבה. בראשית ימי החֹרף שב גם דֶּניסוב ויתאכסן בבית־הרוסטובים. ימי החֹרף הראשונים האלה של שנת 1806, שישב בהם ניקולי רוסטוב במוסקבה, היו מן הטובים והנעימים ביותר לו ולכל בני־ביתו. אחרי ניקולי נהרו הרבה אנשים צעירים אל בית־אביו. וירה היתה עלמה יפה בת עשרים שנה; סוניה – בת שש־עשרה, מלאה הוד של פרח, אשר אך זה פִּתּח; נַטַּשה – נערה שחֶציה ילדה, שלעתים היא מביאה לידי־צחוק בילדוּתיוּתה ולעתים היא לוקחת נפשות כבוגרת.

כמין רוח מיחדה רוח של אהבה, לָנָה בעת ההיא בבית הרוסטובים, היא הרוח המצוּיה בכל בית, שיש בו עלמות נעימות מאד וצעירות מאד. כל גבר צעיר, שבא אל בית־הרוסטובים, היה טועם גם הוא – בהביטו אל פניהן הרעננים, הרגשניים והשוחקים (לפי הנראה, מרֹב אֹשֶׁר) של הנשים הצעירות ההן, אל אותה המרוצה הרַבָּה המלאה חיים, בשמעו את פטפוטן הבלול, המלא רצון וחבּה לַכֹּל, וַתרנוּת ותקוה לכל טוב, ובשמעו את הקולות השונים בלי־סדרים, פעם קול זמרה ופעם קול נגון בכלי־שיר – את הרגש האחד של בקשת אהבה וְצִפִּיַּת אֹשר, שֶׁטָּעמוּ והרגישו גם צעירות בית־הרוסטובים.

במספר הצעירים, שהובאו שמה על־ידי רוסטוב, בין הראשונים שבהם, היה דולוחוב, והוא נשא חן בעיני כל בני־הבית, חוץ מִנַּטַּשה. בגלל דולוחוב היתה קרובה גם לבוא בריב עם אחִיה. היא טענה ועָמדה על דעתה, שהוא איש רע, שבאותו הדוּאֶל היה פּיֶר הצדיק ודולוחוב הרשע, שהוא חסר־טעם ומתחַפּשׂ.

– אין לי מה להבין, – צעקה נטשה בקשיות־עֹרף של נערה סַרבנית, – אדם רע הוא ובלי רגש־אדם. הלא אוהבת אני את דֶּניסוב שלך; הנה מרַדף־תענוגים הוא, וכל מה שיאמרו עליו, וּבכל זאת אני אוהבת אותו, מבינה אני אפוא. לא אדע, איך אֹמַר לך זאת… אבל הכּל קצוב אצלו מראש, וזאת לא אהבתּי. את דֶּניסוב…

– דניסוב באמת ענין בפני־עצמו, – ענה ניקולי ונתכַּון לרמוז, שלגבֵּי דולוחוב גם דניסוב כמוהו כאין, – צריך להבין, מה־נפלאה נפשו של דולוחוב, צריך לראותו בחברת אמו, אך זה לב טוב!

– זאת לא אדע, אבל קשה לי לשבת עמו. ואתה ידעת, כי הוא אוהב את סוניה?

– הבלים…

– מֻבטחת אני, ראֹה תראה.

נבואתה של נטשה באה. דולוחוב, שהיה מתרחק קצת מחברת נשים, החל לשחר לעתים קרובות את בית רוסטוב, והשאלה, בשביל מי הוא בא, נפתרה מהר (אף־על־פי שאיש לא דבּר בזה בהחלטה, שהוא בא בשביל סוניה). וסוניה, אף־על־פי שלעולם לא היתה מעִזה פניה לאמר כזאת, ידעה את הדבר, ובכל פעם האדימו פניה כתולע בבואו.

דולוחוב אכל את לחם־הצהרים לעתים קרובות בבית־הרוסטובים, לא הניח חזיון תיאטרוני, שנמצאו בו בני הבית הזה, ונהג לבוא אל נשפי־המחול שבבית יוגֶל, שנערכו בעד “המתבגרים” וששם באו הרוסטובים בכל פעם. ביחוד היה נוהג כבוד בסוניה ומביט אליה בעינים, שלא רק היא לא יכלה לשאת את מַבָֹטן בלי הסתמק, כי־אם גם הגרפינה הזקנה ונַטשה היו מסתמקות בראותן מבט זה.

נכר היה, כי גֶבר חזק ומשֻׁנה זה אינו יכול לעמוד בפני ההשפעה העזה, שֶׁמַּשפעת עליו הנערה הקטנה, השחורה והנחמדה הזאת, האוהבת איש אחר.

רוסטוב ראה והתבונן, כי חדשה נהיתה בין דולוחוב ובין סוניה; אך לא בֵרר לעצמו, מה היחס החדש הזה. “יחד כֻּלן אוהבות את אחד הצעירים”, אמר בלבו על סוניה ועל נטשה; אך לא היה עוד חפשי כבראשונה בפני סוניה ודולוחוב והתחיל ממעט בישיבת־בית.

מימי הסתו לשנת 1806 חזרו והתחילו הכּל מדבּרים במלחמה עם נפּוליון, ובהתלהבות מרֻבּה עוד יותר מבשנה הקודמת. בימים ההם נקראו לצבא לא רק עשרה טירונים לאלף, כי־אם עוד תשעה לאלף מחיל־המלוּאים. בכל מקום ירדו קללות על ראש בּונַפַּרטי, ובמוסקבה נדחו כל השיחות מפני המשא־והמתּן על־אודות המלחמה הקרובה. לבית־הרוסטובים נכלל כל ענין ההכנות למלחמה במעשה זה, שניקולושקה גזר אֹמֶר ולא שב ממנו, שלא ישאר במוסקבה, ואך המתין עד שֶׁיִּתַּמו ימי חֻפשו של דֶּניסוב, כי עמו אמר לנסוע יחדו אל גדודו אחרי החגים. נסיעה זו, שהיה עתיד לנסוע, לא רק לא הפריעה אותו מלהיטיב לבּו, כי־אם עוד חִזקה את ידיו בדבר הזה. רֹב שעתו בִּלה מחוץ לביתו, בסעֻדות־צהרים, בנשפים ובמחולות.

יא    🔗

ביום השלישי לחג־הַלֵּדָה אכל ניקולי את לחם־הצהרים בבית, מה שלא היה רגיל כלל בימים האחרונים. סעֻדת־פרֵדה רשמית היתה הסעֻדה ההיא, כי היה נכון לנסוע אל גדודו עם דניסוב אחרי חג־הטבילה. כעשרים איש אכלו אתם ביום ההוּא, ובהם גם דולוחוב ודניסוב.

מעולם לא הֻרגשו בבית־הרוסטובים אותו רוח של אהבה ואותה אטמוספירה של התאהבוּת בתֹקף רב כזה שהרגשו שם בימי החגים ההם. “חֲטֹף וּשמַח ברגעי האֹשֶׁר, התחבב בחזקה וחַבֵּב בעצמך! רק זה לבד הֹוֶה בארץ, וכל אשר מחוץ לזה – הבל וריק. ובזה לבד אנחנו עסוקים פה”, אמרה אטמוספירה זו.

ניקולי אֵחר לבוא הביתה, כמשפטו, ברגע האחרון שלפני הסעֻדה, וכבר הֶלְאָה שני צמדי־סוּסים ועוד לא הספיק לבוא אל כל המקומות שהֻצרך ושנקרא להֵראות שם. הוא אך נכנס לביתו ומיד ראה והרגיש, כי עזה האטמוספרה של ההתאהבות בבית, אך מלבד זאת הרגיש, כי מבוכה משֻׁנה שולטת בין אחדים מבני החבורה. ביחוד היו נבוכים סוניה ודולוחוב והגרפינה הזקנה, וגם נַטשה במקצת. ניקולי הבין, כי קרה מקרה מיֻחָד לפני הלחם בין סוניה ובין דולוחוב, ובטוּב לבבו הרַגשני התנהג בזהירות ובחבּה יתרה עם שניהם בכל שעת הסֻעדה. ובעצם היום ההוא, בשלישי לחג־הַלֵּדה, בערב נקבע אחד מנשפי־המחול בבית יוֹגֶל (מורה־המחולות), שהיה עושה בחגים לכל תלמידיו ותלמידותיו.

– ניקולינקה, התסע אל בית יוגל? בֹּאָה נא שמה, – אמרה אליו נטשה, – אותך בִּקש לבוא בבקשה מיֻחדת, גם וַסילי דמיטריץ' (הוא דניסוב) יבוא שמה.

– לאן לא אסע במצוַת הגרפינה! – אמר דניסוב בהברתו המקֻלקלת, והוא נהג בעצמו בדרך־שחוק מנהג פָּרש משֻׁעבּד לנַטַּשה, – נכון אני לחול פַּה־דֵי־שַׁאל.

– אם אספיק! אני הבטחתּי לבוא אל הָאַרחַרוֹבים, נֶשף בביתם היום, – אמר ניקולי.

– ואתה?… – פנה ניקולי אל דולוחוב. וכאשר אך שאל שאלה זאת, התבונן כרגע, כי לא היה לו לשָׁאלהּ.

– כן, אפשר… – השיב דולוחוב בקרירות ובכעס, אחרי שׂוּמוֹ עיניו על סוניה, וַיַּרעֵם פניו וישם עיניו גם על ניקולי ומבטו כַּמַּבָּט ששלח אל פּיֶר בשעת הסעֻדה בקלוב.

“יש כאן מאורע”, אמר ניקולי בלבו, והדבר נעשה ברור לו עוד יותר בראותו, כי מִהר דולוחוב לעזוב את הבית מיד אחרי הלחם. אז קרא לנַטַּשה אליו וישאלֶהָ: – מה זאת?

– ואני בקשתיך ולא מצאתיך, – אמרה נטשה בצאתה עליו במרוצה. – אני אמרתּי לך, ואתה מאנתּ להאמין, – אמרה בקול־נצחון. – הוא בקש את ידה של סוניה.

אף־על־פי שבעת ההיא היה ניקולי ממעט מאד להגות בסוניה, הרגיש לשמע הדברים כאלו נעקר דבר בקרבו. דולוחוב היה שדוך יפה, ואפשר לאמר גם נפלא, לסוניה היתומה בלי נדוניה. על־פי השקפת הגרפינה הזקנה וכל בני ה"עולם" הזה לא היה אפשר להשיב את פניו. על־כן היה הרגש הראשון, שנצנץ בקרב ניקולי בשמעו זאת, חמה על סוניה. וכבר עלה על רוחו לאמר: “יפה הדבר; כמובן, יש לשכוח את הבטחות ימי־הילדות ולהסכים”; אך לא הספיק לאמר זאת.

– הלא תבינה! היא השיבה את פניו, השיבה לגמרי! – אמרה נטשה. – היא אמרה, כי היא אוהבת איש אחר, – הוסיפה אחרי החרישה מעט.

“לא יכלה סוניה שלי להשיב תשובה אחרת!” – אמר ניקולי בלבו.

– אמנו הכבירה עליה בדברי בקשה, והיא מאנה להסכים, ואני ידעתי, כי לא תשוב מדברה, אם אמרה פעם אחת…

– ואמנו בקשה זאת מאתה! – אמר ניקולי בתרעומות.

– כן, – אמרה נטשה. – ואתה, אל־נא יחר לך; אבל יודעת אני, כי לא תשא אותה. יודעת אני, לא אדע בעצמי מדוע, אבל יודעת בברור, כי לא תשאנה.

– לא, זאת לא תוכלי לדעת בשום אֹפן, – אמר ניקולי; – אבל עלי לדבר עמה. מה־נחמדה היא סוניה! – הוסיף בצחוק קל.

– היא נחמדה מאד! הנני לשלחה אליך.

נטשה נשקה את אחיה ותרץ משם.

בעוד רגע אחד נכנסה סוניה, והיא היתה נבהלה ונבוכה ודומה לחוטאת שנלכדה בעֲוֹנה. ניקולי נגש אליה וישק לה על־גב ידה. זאת הפעם הראשונה אחרי שובו מן המערכה אשר נדברו בהיותם לבדם ועל־דבר אהבתם.

– סופיה, – אמר אליה בתחלה בקצת מֹרך־לב ואחרי־כן באֹמץ הולך וגדל, – אם חפצה את לדחות לא רק שדוך נפלא, שדוך טוב לך… אבל הוא איש יפה, איש נדיב… הוא ידידי…

סוניה נכנסה לתוך דבריו.

– כבר השיבותי את פניו, – אמרה בחפּזון.

– אם בגללי אתּ ממאנת, יראתי, כי לי…

סוניה נכנסה שנית לתוך דבריו. במבט של תחִנה ובהלה שָׂמה עיניה עליו.

– ניקולי, אל־נא תאמר לי זאת, – אמרה אליו.

– לא, חַיָּב אני לאמר. אפשר שהוא דרך יהירות מצדי, אף־על־פי־כן טוב להגיד זאת. אם ממאנת אתּ בגללי, עלי להגיד לך את כל לבי. אהבתּי אותך, אדַמה, יותר מכֹּל…

– וְדַי לי בזה, – אמרה סוניה ונסתמקה.

– לא, אבל אלף פעמים אהבתּי ועתיד אני לאהוב, אף־על־פי שרגש ידידות ואֵמון ואהבה עז כזה אין בי אלא לך לבד. חוץ מזה הלא צעיר אני. אמי לא תחפוֹץ בזה. כללו של דבר, אינני מבטיח מאומה. והנני מבקש מאתּך לעַיֵּן בהשתדכותו של דולוחוב, – אמר ניקולי ויבַטֵּא בקשי את שם־המשפחה של ידידו.

– אל־נא תאמר לי זאת. אינני מבקשת מאומה. אני אהבתיך כאח לי, וכל יָמַי אֹהַב אותך, וחוץ מזה איני צריכה למאומה.

– מלאך־אלהים אתּ, אני אינני ראוי לך, אבל יָראתי פן אַשלה את נפשך.

ושוב נשק לה ניקולי על־גב ידה.

יב    🔗

נשפי־המחול של יוגל היו העליזים ביותר במוסקבה. כן היו האִמות אומרות בהביטן אל בנותיהן המתבגרות והמיטיבות “צַעַד”, כפי מה שלמדו בשעה האחרונה ממש; כן היו אומרים גם המתבגרות והמתבּגרים בעצמם בחוללם עד כלות כֹּחם; כן היו אומרים גם העלמות הבוגרות והבחורים הגדולים, שבאו אל המחולות האלה על־מנת לחלוק כבוד לשעשועי הצעירים מהם ומצאו שעשועים נעימים גם לנפשם. בשנה ההיא נעשו שם גם שני שדוכים. שתי עלמות נסיכיוֹת יפות־מראה מבית גוֹרצַ’קוב מצאו להן שם חתנים ונִשאו להם, ובזה הגדילו עוד יותר את תהלת נשפי־המחול האלה. יתרונם המיֻחד של הנשפים האלה היה בזה, שלא נמצאו בְעָלים בבית: לא נמצא שם אלא זה האיש יוֹגֶל הֶעָלֵז והטוב לכֹּל, איש מעופף כנוצה דקה, כורע ומשתחוה על־פי כל דקדוקיה של הלכה זו ומקבל תשלומי שעוּריו מכּל הבאים שמה; גם עוד יתרון אחד היה להם, שעדַין באו אליהם אך אנשים שרצו בכל לבם לחול ולשמוח, כשם שרוצות בזה נערות בנות שלש־עשרה וארבע־עשרה, בזמן שהן לובשות בפעם הראשונה שמלות ארֻכּות. כל הנערות האלה, חוץ מיחידות מעטות, היו יפות־מראה או נראו כיָפות: כל־כך צהלו פניהן והתלהבו עיניהן הקטנות. לפעמים חוֹללוּ המעֻלות שבתלמידות – המעֻלה שבכֻלן היתה נַטַּשה, שהצטַינה בנֹעם תנועותיה – גם פַּה־דֵי־שַׁאל; אבל בערב ההוא חוֹללוּ רק מחולות שוטלֵנדיים ואנגליים ומַזוּרקה, שבּעת ההיא אך החלה להתפשט. את הטרקלין לנשפיו שָׂכַר יוגל בבית בֶּזאוּחוב, והנשף עלה יפה מאד, לדעת כל הנאספים. הרבה נערות יפות היו שם ובנות בית־רוסטוב היו מן המעֻלות שבהן. שתיהן היו מאֻשרות ועליזות ביחוד. סוניה, שֶׁגָּבַהּ לבה בערב ההוא בהשתדכותו של דולוחוב ובמֵאוּנהּ ובשיחתה עם ניקולי, רקדה עוד בבית ולא נתנה למשָׁרתת לגמור את סריקת מחלפותיה, ועתּה נגה ונשקף אור שמחתה הרַבָּה מכל יצוּריה.

נטשה, אשר גָּבַהּ לבה גם היא על בואהּ בפעם הראשונה בשמלה ארֻכּה, שָׂשָׂה ושָׂמחה בנשף הזה עוד יותר מסוניה. שתיהן היו לבושות שמלות־מַלְמָלָה לבָנות ומקֻשטות בסרָטים ורֻדים.

נטשה נמלאה אהבה ברגע שנכנסה לטרקלין. לא את איש אחד פרטי אָהבה, כי־אם את כל הנאספים כאחד, בכל איש אשר הביטה אליו דבקה נפשה בשעת הבּטתה אליו.

– מה־טוב ומה־נעים! – אמרה פעמים רבות ברוּצה אל סוניה.

ניקולי ודניסוב התהלכו יחדו בחדרי הבית הלֹך והתבונן בחבּה ובגֹדל־לבב של גדולים בשָׁנים אל המחוללים לפניהם.

– מה נחמדה היא, עתידה היא להיות יפת־תֹּאַר, – אמר דניסוב.

– מי?

– הגרפינה נַטשה, – ענה דניסוב.

– ומה־מפליאה היא לחוּל, כמה הוד ונֹעם! – הוסיף אחרי שתיקה קצרה.

– במי אתה מדַבּר?

– באחותך, – קרא דניסוב בקול־זעם.

רוסטוב צחק.

– גרף יקר, אתה אחד המעֻלים שבתלמידַי, צריך שתצא במחול, – אמר יוגל קטן־הקומה בגשתו אל ניקולי, – ראֵה כמה עלמות יפות פה.

ובבַקָּשה זאת ממש פנה גם אל דניסוב, שגם הוא היה מתלמידיו.

– לא, יקירי, אני אשב מנגד, – אמר דניסוב. – הלא תזכור, עד־כמה לא השׂכּלתי ללמוד ממך.

– לא, – מהר יוֹגֶל לנחמו, – רק תלמיד מקשיב לא היית, אבל כשרונות היו לך, כן, היו לך כשרונות.

ושוב התחילו מנגנים מַזורקה, שהֻנהגה אך זה מעט בעת ההיא. ניקולי לא יכול להשיב פני יוגל ויּוֹעֶד את סוניה. ודניסוב ישב אצל הזקנות, כשהוא נשען על חרבּו ורוקע קצת ברגלו על־פי קִצבת הנגון, מסַפּר ומתלוצץ ומבַדֵּח את דעתן של הנשים הזקנות ומביט לרגעים אל הצעירים המחוללים. יוגל רקד בזוג הראשון עם נטשה, הנכבדה והמעֻלה שבתלמידותיו. הוא עָף ראשונה ברחבי הטרקלין בתנועותיו הקלות והרכּות, תנועות פעָמָיו הקטנות בנעליהן הנאוות להן, עם נטשה, אשר יָראה קצת, אבל דִּקדקה היטב בכל פסיעותיה. דניסוב לא גרע עיניו ממנה ובדפיקותיו, שדפק בחרבּו על־פי הַטַּקט, הראה לדעת, שהוא אינו רוקד בעצמו אלא מפני שאינו רוצה ולא מפני שאינו יכול. באמצע ה"פיגוּרה" קרא אליו בלחש את רוסטוב, שעבר לפניו.

– לא זאת היא, – אמר אליו. – הזאת מַזוּרקה פולנית? אבל מרקדת היא יפה מאד.

וניקולי ידע, כי דניסוב נתפּרסם בשבתּו בפולין במפלאות אמנוּתו במַזורקה הפולנית, וירץ ויגד לנַטַּשה.

– לכי ובחרי בדניסוב. מיטיב לחוּל הוא! מפליא לעשות! – אמר לה.

כשחזר והגיע תור נטשה, קמה ועברה בטרקלין לבדה במרוצה ובקלוּת מיֻחָדה בנעליה הקטנות, המקֻשָׁטוֹת בסרטים קטנים, ובפנים מבּיעים מֹרך הגיעה אל קרן־הזוִית, שישב שם דניסוב. היא ראתה, שהכּל מביטים אליה ומחַכּים. ניקולי ראה, כי דניסוב ונטשה מחַיכים ונדונים וכי דניסוב מסָרֵב, אבל צוחק מטוּב־לב, וירץ ויגש אליהם.

– הואל־נא, וַסילי דמיטריץ', – אמרה נַטשה, – נלכה נא.

– הניחי נא, גרפינה, – אמר דניסוב.

– חדל־לך, וַסיה, – אמר ניקולי.

– לפַתּותני אומרים, כמו שמפַתּים חתול, – אמר דניסוב בצחוק.

– כל הלילה אשיר לך, – אמרה נטשה.

– קוסמת היא, כל אשר תחפוץ תעשה בי! – אמר דניסוב ויתפרק את חרבו.

הוא יצא מאחרי הכסאות, אחז ביד בת־זוגו בחזקה, הרים קצת את ראשו וַיַּט את רגלו האחת מחברתּה ויחכה לשעת התחלתו. רק בשבתּו על סוס ובהשתתפו במַזורקה לא נכּר קֹצר קומתו, כי־אם נראָה כאיש־חַיל, כמו שהיה בעיניו באמת. כשהגיעה שעתו שָׂם עיניו על בת־זוגו מן הצד כמנַצח ומצַחק וידפוק פתאום דפיקה מהירה ברגל אחת וַיִּתַּר ממקומו ככדור־משחק ויעף לאֹרך העִגול ואת בת־זוגו משך אחריו. מבּלי השמיע קול, עבר במעופו את חצי הטרקלין על רגל אחת, ונדמָה, שלא ראה את הכסאות שעמדו לפניו, כי־אם טס אליהם בלי התבונן; אך פתאם קשקש בדרבנותיו ויפרשׂ רגליו ויעמוד על עקֵביו סקונדה אחת, ברקעו ברגליו תחתיו ודרבנותיו נקשו זה בזה בקול, אחר נסב במהירות ויוסף לעוּף לאֹרך העִגול, ורגלו השמאלית הלכה הלֹך ודפֹק קצת בימנית. נטשה הבינה בכל שעת רקוּדם, מה שהוא נכון לעשות מדי פעם בפעם, ובלי דעת בעצמה, כיצד עלתה זאת בידה, נגררה אחריו ותֵּדֶא עמו יחד. פעם סִבּב אותה רגע על ימינו ורגע על שמאלו, פעם כרע על ברכיו והעבירהּ מסביב לו וחזר וקפץ והתחיל טָס לפנים במהירות נמרצה, כאלו נתכַּוֵּן לעבור במרוצתוֹ דרך כל החדרים בנשימה אחת; ופעם חזר ועמד מרוּץ ושב ועשה נפלאות כאלה בפתע־פתאום. וכאשר סִבּב את בת־זוגו בעֹז־רוח לפני כסאה וַיִּקד לפניה בקשקוש דרבן, לא הספיקה זו גם להשיב לו בקִדָּה כהלכה, כי־אם נתנה עיניו בו בתמהון ובצחוק קל, כאִלו לא הכירה אותו.

– מה־זאת אפוא? – מלטה מפיה.

אף־על־פי שיוֹגֶל לא הכיר את המַּזורקה הזאת למַזורקה כהלכה, תמהו ויעלצו כל הנאספים על אמנוּתו היתרה של דניסוב, המחוללות הרבו לבחר בו עד בלי תת לו מרגוֹע, והזקנים התחילו מזכירים בצחוק קל על שפתיהם את פּולין ואת הימים הראשונים הטובים. ודניסוב ישב לו על־יד נטשה וימח במטפחתו את פניו המסֻמקים מעמל המחול ולא סר מאצלה כל הנשף ההוא.

יג    🔗

שני ימים לא ראה רוסטוב את דולוחוב אחר הדברים האלה, לא ראהו בבית־הרוסטובים, אף לא היה מוצאו בביתו; ביום השלישי קבּל פתקה זאת מאתו:

“מאשר בגלל הדברים הידועים לך אין את נפשי להיות עוד בין באי ביתכם, ואני נוסע אל החיל, אני עושה היום בערב משתה־פרֵדה קטן לרעי. בֹּא־נא אל בית המלון האנגלי”.

בערב ההוא בשעה העשירית יצא רוסטוב מן התיאטרון, שהיו שם חבריו עמו ודניסוב בראשם, ויבוא במרכבה אל בית־המלון האנגלי. שם הובא מיד אל המעֻלה שבחדרי הבית, כי את החדר הזה שָׂכַר לו דולוחוב ללילה ההוא. מסביב לַשּׁלחן נאספו כעשרים איש, ודולוחוב ישב בראשם בין שני נרות. על השלחן היו מוטלים מטבּעות־זהב ושטרות־הממון, ודולוחוב “הֵטיל את הבַּנק”. אחרי השתדכותו של דולוחוב ומֵאוּנה של סוניה לא ראהו ניקולי עד השעה ההיא, על־כן הרגיש מבוכה בקרבּו בהרהרו על־דבר פגישתם.

בפתח פָּגע בו מיד מבטו הבהיר והקר של דולוחוב, כאלו חכּה לו זה זמן רב.

– זמן רב לא ראינו איש את אחיו, – אמר דולוחוב, – תודה לך כי באת. אני אך אגמור להטיל, ואיליושקה יבוא עם המזמרים.

– אני הייתי בביתך, – אמר רוסטוב ונסתמק.

דולוחוב לא ענהו.

– יכול אתה “להעמיד”, – אמר דולוחוב.

ברגע ההוא זכר רוסטוב שיחה אחת תמוהה, שֶׁשָּׂח עמו דולוחוב פעם אחת. “לסמוך במשחק על המקרה יכולים אך טפּשים”, אמר דולוחוב בשיחה ההיא.

– שמא מתיָרא אתה לשַׂחק עמי? – אמר דולוחוב אליו ויצחק צחוק קל, כמו הבין מה שבלבו של רוסטוב.

על־פי הצחוק הזה ראה בו רוסטוב את הרוח, אשר נחה עליו בשעת הסעֻדה שבקלוב ובכלל באותן השעות, שֶׁקָּצה נפשו בחיים שבכל־יום והרגיש כמו נחיצות לצאת מגבוּלם על־ידי איזה מעשה משֻׁנה, על־פי־רֹב על־ידי מעשה אכזריות.

רוסטוב נבוך; הוא בקש ולא מצא בו מהתלה הגונה לתשובה על דברי דולוחוב. אך בטרם הספיק להשיב דבר, אמר אליו דולוחוב בעינים מכוָּנות אל פניו של רוסטוב במתינות ובהפסקות נכונות, בדבּור מסֻגל להכּנס באזני כל הנמצאים בחדר:

– התזכור, כי דבּרנו עמך על־דבר הַמִּשְׂחָק… טפּש רוצה לשַׂחק על־פי המקרה; יש לְשַׂחֵק בבִטחה, ואני רוצה לנַסות.

“לנסות על־פי המקרה או בבטחה?” – שאל רוסטוב בלבו.

– ומוטב שלא תשַׂחק, – הוסיף ויך על השלחן בקבוצת־הכרטיסים הפתוחה ויוסף: – בַּנק אדוני!

דולוחוב סלק מאצלו את הכסף וַיִּכּון להטיל, ורוסטוב ישב אצלו ובתחִלה לא השתתף במשחק. דולוחוב נתן עיניו בו לרגעים.

– למה אינך משַׂחק? – אמר אליו דולוחוב.

והנה נדמה לו לניקולי, שנחוץ לו לקחת כרטיס ולהעמיד עליו סכום קטן ולהחל במשחק.

– אין כסף תחת ידי, – אמר רוסטוב.

– אקיף!

רוסטוב העמיד חמשה רֻבְּלִים על כרטיס והפסיד, אחר־כך חזר והעמיד וחזר והפסיד. דולוחוב “הִכָּה עשרה כרטיסים”, כלומר, זכה בעשרה כרטיסיו של רוסטוב זה אחר זה.

– אדוני, – אמר דולוחוב אחרי הטילו זמן מעט, – אני מבקש מכם לשים על השלחן את סכומי־הכסף, כי אם אַיִן, אוּכל לבוא לכלל טעות בחשבונות.

אחד המשַׂחקים אמר, שהוא מקַוה, שאפשר להקיף לו.

– להקיף אפשר, אבל חוששני לטעֻיות, בבַקָּשה לשים את סכומי הכסף, – השיב דולוחוב. – ואתה אל תשית לב, עמך נעשה חשבּון, – הוסיף בפנותו אל רוסטוב.

המשחק נמשך; המשרת הגיש שַׁמְפַּני הלֹך והַגש.

כל כרטיסיו של רוסטוב הכּוּ, ונזקף עליו כשמונה מאות רֻבּל. הוא כבר רשם 800 רבּל על כרטיס אחד, אך בשעה שהגישו לו שַמְפַּנִי נִחם ויכתוב עשרים רבּל כפעם בפעם.

– אל תִּנָּחם, – אמר דולוחוב, אף־על־פי שנדמה, שלא התבונן אל רוסטוב ואל מעשהו, – ככה יִמָנֶה חסרונך מהר. לאחרים אני נותן, ושלך אני מכּה. או שמא מתיָרא אתה ממני? – שָׁנה דולוחוב.

רוסטוב שמע בקולו ולא מחה את מספר 800 ויעמֵד כרטיס של לֵב (Coeur) בן־שבע עֲקוּר קרן אחת מארבע קרנותיו, אשר הרים מן הארץ. את הכרטיס הזה זכר אחרי־כן היטב. את כרטיס־הלב בן־השבע העמיד ורשם עליו בשבר קנה־קרטון 800 בציוּני־מספר עגֻלים וישָׁרים, אחר שתה את כוס היין המחֻמָּם, חִיֵךְ לדברי דולוחוב ובלב נמס חכּה לבן־שבע ויבט אל כפּות ידי דולוחוב האוחז בקבוצת הכרטיסים. שאלת הזכות וההפסד על־ידי בן־השבע ההוא היתה חשובה מאד לרוסטוב. ביום הראשון לשבוּע הקודם נתן הגרף אִיליה אנדרֵיאיץ' אלפַּים רֻבּל לבנו ואמר לו, אף־על־פי שלא היה דרכו לדבּר על־אודות מבוכותיו בעניני כסף, שהמעות האלה הן האחרונות עד חֹדש מַאי, וכי בגלל זה הוא מבקש מאתו לקַמץ קצת הפעם בהוצאה. וניקולי אמר, שגם זה הרבה יותר מהנחוץ לו וכי הוא מבטיח בהן־צדק שלו, שלא יקח ממנו עוד מעות עד ימי האביב. עתה נותרו לו מאותן המעות רק אלף ומאתים רבּל. ובכן יָכוֹל הכרטיס בן־השבע הזה לא רק לגרום לו נזק ממון של אלף ושש מאות רבּל, כי־אם גם להביאו לִידי חלול מוצא־שפתיו. בלב נמס הביט אל ידי דולוחוב ודבּר אליו בלבו: “מַהרה אפוא וּתנה לי את הכרטיס, ולקחתי את מצנַפתּי ונסעתּי הבּיתה לאכול את לחם־הערב עם דניסוב ונטשה וסוניה, ואין כל ספק בדבר, שלא תגע ידי בכרטיס עוד לעולם!” ברגע ההוא נצבו לנגד עיניו חייו הבּיתיים – המהַתלות בשיחה עם פטיה, השיחות עם סוניה, הזמירות עם נטשה, מִשְׂחַק הפּיקֶט עם אביו וגם משכּב מנוחתו בחדר שהוקצה לו – בכֹח קסם, בברירות ובהוד נפלא, כאלו היה כל זה אֹשֶֹר גדול אין־ערוֹך־לו, שאבד ממנו לפני ימים רבים. ולא יכול להאמין, שמקרה חסר־טעם יוכל לקחת ממנו את כל האֹשֶׁר הזה, אשר אך עתה הֻברר לו בכל הודו וזיוו, ולהורידו למצולות יגון ואנחה, אשר לא הרגיש ולא ידע מימיו, הוא מקרה עלית הכרטיס ראשונה ימינה ואחרי־כן שמֹאלה. זה נראה לו כדבר שאי־אפשר, ואף־על־פי־כן חכּה בלב נמס לתנועת ידי דולוחוב. הידים האלה האדמדמות ורַחבות־העצמות, שנראו עליהן שערות מתחת לַכּתֹּנת, הניחו את קבוצת־הכרטיסים ואחזו בכוס ובמקטֹרת.

– אינך יָרא אפוא לשַׂחק עמי? – אחר דולוחוב שנית וינח את הכרטיסים, כאלו רצה לסַפר דבר משַׂמח־לבב, ויט אחורנית על גב כסאו ויחל לסַפּר במתינות ובצחוק קל על שפתיו.

– כן, אדוני, הגֵּד הֻגַּד לי, כי העבירו קול במוסקבה, כי משַׂחק רמאי אני, על־כן אני יועץ אתכם להִזהר קצת מפָּני.

– הָטִילָה, אל תאחר! – אמר רוסטוב.

– זה דרך הדוֹדות המוסקבאיות! – אמר דולוחוב ויאחז בבת־צחוק את הכרטיסים.

– אַאַאַח! – כמעט נאנק רוסטוב וירם שתי כפּות ידיו אל שְׂעַר ראשו. הכרטיס בן־השבע, אשר חכּה לו רוסטוב, כבר היה מוּטל למעלה וראשון היה בקבוצה. ככה הפסיד יותר מאשר מצאה ידו לשלם.

– אף־על־פי־כן אל תתחמק, – אמר דולוחוב בהבטה חולפת על רוסטוב וַיוסף להטיל.

יד    🔗

בעוד שעה וחצי חדלו רֹב המשחקים לעַיֵּן איש באשר לו.

כל הַמִּשׂחק נתרכז ברוסטוב. תחת האלף ושש המאות, שהפסיד בראשונה, נרשם עליו עמוּד ארֹך של מספָּרים, והוא מנה אותם עד הגיעו לעשרת אלפים, אבל כבר הגיע אחרי־כן, על־פי מה שֶׁשִׁעֵר בלי חשבּון, עד חמשה־עשר אלף. באמת כבר עלה סכום חובותיו יותר מעשרים אלף. דולוחוב לא שמע ולא ספר עוד מעשיות, כי־אם התבונן אל כל אחת מתנועות ידי רוסטוב ולפעמים עִיֵן במהירות ברשימת חובותיו של זה. הוא גמר להמשיך את המשחק, עד אשר תגיע רשימה זאת לשלשה וארבעים אלף. במספר זה בחר לו, משום ששנות חייו וחיי סוניה יחד עלו לשלש וארבעים. רוסטוב ישב בראש נשען על שתי זרועותיו לפני השלחן המכסה ציוּני־מספָּרים, קלוחי מפּות־יין וכרטיסים. רעיון אחד הכאיבוֹ ולא הרפה ממנו: הידים האלה, האדמדמות ורחבוֹת־העצמות, ששערותיהן נראות מתחת לַכֻּתֹּנת, הידים האלה, אשר אהב ושָׂנא יחד, החזיקו אותו והשתררו עליו.

“שש מאות רבּל, טוּז, זוִית, בן־תשע… להשיב את ההפסד אי־אפשר!… ומה־טוב היה לשבת בבית… וַלֶּט מלמעלה… זה אי־אפשר!… ולמה־זה יעשה לי כה?…” דבּר רוסטוב עם לבבו. יש אשר יעמיד כרטיס גדול; אך דולוחוב ימאן להכותו ויעמיד בעצמו סכום ידוע. ניקולי נכנע לפניו, ופעם התפּלל בלבו, כמו שהתפּלל בשדה־הקטל על גשר אַמְשְׁטֶטֶן; פעם נִחש, כי הכרטיס, שיבוא לידו ראשונה מן הכרטיסים הכפופים הצבורים תחת השלחן, הוא העתיד להצילו מרעתו; פעם עשה חשבּון, כמה פתילים נמצאו על מעילו הקצר, ונִסה להעמיד כרטיס של מספר “עינים” כזה נגד כל הסכום שהפסיד עד־כֹּה; פעם התבונן אל שאר המשַׂחקים כמבקש עזרה מהם; ופעם הביט אל פני דולוחוב, שנעשו קרים בין־כה, ויתאמץ לראות בעדם, מה יֵעשה בקרבּו.

“הן הוא יודע הפסד זה מה הוא לי. הלא אי־אפשר לו שיחפוץ באָבְדָנִי? הן רֵע היה לי. הלא אהבתי אותו… אבל גם הוא איננו אשם: מה יעשה, אם השעה משחקת לו? וגם אני אינני אשם, – אמר אל לבו. – אני לא עשיתי כל רע. האם הרגתי איש, או עלבתּי או בקשתּי רעה לאיש? על־מה־זה באה עלַי צרה נוראה כזאת? ובאיזה יום החלה לבוא עלי? זה לפני ימים אחדים נגשתי אל השלחן הזה על־מנת לזכות במאה רֻבּל, לקנות לאמי את הסִּפְטה ליום־הַשֵּׁם שלה ולנסוע הביתה. מה־מאֻשר הייתי, מה חפשי, מה עָלֵז! ואני לא הבינותי בעת ההיא עד־כמה הייתי מאֻשר! באיזה יום אבד האֹשר ובאיזה יום הוּחל המצב החדש הנורא הזה? במה נסמן השנוי הזה? גם אז ישבתי כן במקום הזה, אצל השלחן הזה, וכן בחרתי והסעתי את הכרטיסים, אף הבטתי אל הידים רחבות־העצמות והמהירות האלה. מתי אפוא נהיתה זאת ומה נהיה? בריא אני וחזק, כאשר הייתי לכל דבר, והכּל על מקומו כבתחלה. לא, זה אי־אפשר! בודאי לא יצא מזה מאומה”.

הוא היה אָדֹם וזֵעה כסתהו, אף־על־פי שלא היה חם בחדר. ופניו היו נוראים והעירו חמלה עליו ביחוד בגלל אשר התחזק להֵרָאות כשוקט ולא עלתה בידו.

הרשימה הגיעה עד המספר החרוץ ארבעים ושלשה. רוסטוב הכין כרטיס, על־מנת להחל בשלשת האלפים שנתּנו לו ברגע ההוא, והנה דפק דולוחוב בקבוצה שבידו ויסלקנה הצדה ויקח קנה־קרטון ויחל לחבר ולרשֹׁם באתיותיו הגדולות והחזקות את סכום חשבּונו של רוסטוב, והקרטון נשבר קצת מחמת מלאכת הכתיבה.

– עת לסעוד, לסעוד! גם הצוענים באו!

ובאמת התחילו איזה אנשים ונשים שחורים נכנסים ומכניסים קֹר ומדברים בהברתם הצוענית. ניקולי הבין, כי נגמר הכּל; אבל בפיו אמר בקול מנוחה:

– והַמִּשחק לא יִמָּשך עוד? ואני הכינותי כרטיס נפלא. – כאלו היסוד המשַׂמח שבמשחק היה עִקר לו.

“הכּל נגמר, אבדתּי, – אמר בלבו. – עתה אין לי אלא לירות במצחי”, ועם־זה אמר בקול שמחה:

– נוסֶף־נא עוד כרטיס קטן אחד.

– טוב, – ענה דולוחוב ככלותו לרשֹׁם את הסכום, – טוב! במחיר אחד ועשרים רבּל, – אמר וירמוז על מספר 21 העודף על סכום האלפים 43 ומקלקל את השורה. רוסטוב קבּל מָרותו וַיְפַשֵׁט את קרנו הכפופה של כרטיסו וירשֹׁם עליו בכתב ברור 21 תחת 6000 שכתב קֹדם לזה.

– אל זה לא אביט, – אמר רוסטוב, – אין רצוני אלא לדעת, התַכּה את בן־העֶשֶׂר הזה אם תתנהו לי.

דולוחוב החל להטיל בשׂום לב. מה־מאד שנא רוסטוב ברגע ההוא את הידים האדמדמות האלה, בעלות האצבעות הקצרות והַשֵׂער הנראה עליהן מתחת לַכּתֹּנת, אשר השתררו עליו בחזקתן… בן־העֶשֶׂר נתּן לו.

– שלשה וארבעים אלף לי בידך, הגרף, – אמר דולוחוב ויתמודד ויקם מאצל השלחן. – אכן מיַגַּעת היא ישיבה ארכּה כזאת, – הוסיף.

– כן־הוא, גם אני עיף, – אמר רוסטוב.

דולוחוב נכנס לתוך דבריו, כמו להזכירו, שלא נאה לו לדבּר מהתלות, ויאמר לו:

– למתי יצַוני הגרף לקבל את הכסף?

רוסטוב נסתמק וַיֵּט את דולוחוב אל חדר אחר.

אינני יכול לשלם הכּל בבת־אחת, שטר־חוב תקח מאתּי, – אמר רוסטוב.

– שמע־נא, רוסטוב, – אמר אליו דולוחוב ויבט לתוך עיניו בבת־צחוק גלויה, – הלא ידעת את המשל: “הצולח באהבה לא יצלח בכרטיסים”. בת־דודך אוהבת אותך. ידעתי זאת.

“מה־נורא לדעת, כי האיש הזה הוא הַשַּׁליט בך”, אמר רוסטוב אל לבו. הוא הבין, עד־כמה יפליא את מכות אביו ואמו בהודיעו להם את הפסדו זה; הוא הבין, מה־טוב היה לו להנצל מכל זה, וכן הבין, כי יודע הוא דולוחוב, שבידו להצילו מהחרפה והצרה הזאת, ועתה הוא חפץ גם לשַׂחק בו כשַׂחק החתול עם העכבר.

– בת־דודך… – החל דולוחוב לאמר לו, אך רוסטוב נכנס לתוך דבריו:

– בת־דודי אינה ענין לכאן, ובה אין לנו לדבּר, – נתן עליו בקולו בקצף גדול.

– ומתי אפוא עלי לקבל? – שאל דולוחוב.

– מחר, – אמר רוסטוב ויצא מן החדר.

טו    🔗

לאמר “מחר” ולדקדק בדבורו שיהי לפי־כבודו לא קשה היה לו; אך לבוא לבדו הביתה, לראות את אחיותיו, את אָחיו, את אמו, את אביו, להגיד את אשר עשה ולבקש כסף, אחרי הבטיחו בהן־צדק שלו שלא יוסיף לבקש, היה דבר נורא ואָיֹם.

בביתו לא שכבו עוד לישון. הדור הצעיר של בית־הרוסטובים ישב, אחרי שובו מהתיאטרון ואחרי אכלו את לחם־הערב, אצל הקלַוִּיר. כשנכנס ניקולי לטרקלין לִפפה אותו כרגע רוח האהבה והפיוט, אשר שררה שם בחֹרף ההוא ואשר אחרי השתדכותו של דולוחוב ונשפו של יוֹגל נתעבּתה עוד יותר ממעל לסוניה ולנַטַּשה, כשם שהאויר מתעַבּה לפני קולות וברקים. סוניה ונטשה עמדוּ אצל הקלַויר בשמלות הכחֻלות, אשר לבשו בלכתן אל התיאטרון, ויפות היו שתיהן, והן ידעו זאת, וייטב לבּן, וצחוק קל היה על פניהן. ויֶרה שִׂחקה עם שִּׁינשִּׁין בחדר־האורחים בשַׁחמַט. הגרפינה הזקנה, שהמתינה לבנהּ ולאישהּ, סִדרה פַּסְיַנס עם האצילה הזקנה, שֶׁדָּרה בביתם. דניסוב ישב בעינים נוצצות ובשֵׂער פרוע וברגלים נטויות לאחור אצל הקלַויר וידפוק באצבעותיו הקצרות על פַּסָּיו וַיוֹצֵא מקרבּו אקוֹרדים ובעינים נשואות למעלה זִמר בקולו השפל והצרוד, אבל נאמן, שיר חדש בשם “הקוסמת”, אשר השתדל למצֹא לו נגון מתאים.

הַגִּידִי לִי, קוֹסֶמֶת, מָה הַכֹּח

הַשָּׁב וּמוֹשְׁכֵנִי אֶל כְּלֵי־נְגִינֹותָי;

מָה הָאֵשׁ זָרַקְתְּ בִּי, בְּלִבִּי לִקְדּוֹחַ,

מָה הָעֲלִיצוּת, הוּצְקָה בְאֶצְבְּעוֹתָי!

דניסוב זִמר בקול תאוה עזה ועיניו, אבני־חן שחורות, היו נוצצות ומכֻוָּנות אל נטשה, שעמדה נבהלה ועליזה יחד.

– טוב! יפה מאד! – קראה נטשה. – עוד בַּית אחד, – אמרה בלי התבונן, כי ניקולי בא החדרה.

“כאן לא השתַּנה דבר”, אמר ניקולי בלבו בהביטו אל חדר־האורחים ובראותו שם את ויֶרה ואת אמו עם הזקנה.

– אַה! הנה גם ניקולינקה פה, – קראה נטשה ותמהר אליו.

– אבּא בבית? – שאל ניקולי.

– מה־מאד אשמח, כי באת! – אמרה נטשה מבּלי השיב לו על שאלתו. – אנחנו שמחים פה כל־כך. וַסילי דמיטריץ' נשאר פה למעני עוד יום אחד. הידעת זאת?

– לא, עוד לא בא אַבָּא, – אמרה סוניה.

– קוֹקוֹ, עתה באת, גשה הֵנה, ידידי! – קראה אליו הגרפינה מחדר־האורחים.

ניקולי נגש אל אמו וישק לה על־גב ידה ובלי דַבּר דבר ישב לו אצל שלחנה והביט אל ידיה המסדרות את הכרטיסים. מן הטרקלין לא חדלו להִשמע צחוק וקולות מדבּרים בשמחה ופוצרים בה בנַטַּשה.

– טוב, טוב, – קרא דניסוב בכל עֹז־קולו, – עתה אין לסָרֵב, עלַיך לשיר לפנינו את הַבַּרְקַרוֹלָה, תפּל־נא תחִנתי לפניך.

הגרפינה הֵסַבָּה עיניה אל בנה המחריש.

– מה לך? – שאלה אותו אמו.

– אין כל־מאומה, – אמר כאיש אשר כבר נלאה להשיב על שאלה זאת. – אבּא ישוב מהר?

– בודאי מהר.

“כאן לא השתַּנה דבר. הם אינם יודעים מאומה! אנה אני בא?”, אמר ניקולי בלבו וַיָשָׁב אל הטרקלין, שהקלַויר עמד בו.

סוניה ישבה אצל הקלַויר ונגנה את הפתיחה של אותה הבַּרקַרוֹלָה, שאהב דֶּניסוב ביחוד. נטשה עָמדה נכונה לזַמר ודניסוב הביט אליה בעינים מלאות רגש.

ניקולי הלך הנה והנה בחדר.

“מה התשוקה הזאת להזקיקהּ לשיר! מה היא יכולה לשיר? אף אין בזה כל שמחת לבב”, אמר ניקולי בלבו.

סוניה השמיעה את האקורד הראשון שבפתיחה.

“אֵלי, אבדתּי, אבדתּי, עַוָּל אני, אין לי כי־אם לירות בעצמי אל מצחי, ולא לשיר בשירים, – אמר אל לבו. – הַאֵצא? אך אנה אצא? אך אחת היא, ישירו להם!”

ניקולי הוסיף ללכת בחדר הנה והנה ולרגעים הסתכל בפנים זועפים בדניסוב ובשתי הנערות, אך השתדל שלא לפגֹש את מבטיהם.

– ניקולינקה, מה לך? – שאל אותו מבטהּ של סוניה המכונָן אליו. היא ראתה מיד, כי קרהו דבר.

ניקולי הֵסב פניו ממנה. נטשה ראתה בבינתה היתרה גם היא את מצב אחיה כרגע. רָאֹה ראתה את הדבר, אך לבה היה טוב עליה ברגע ההוא כל־כך, כל־כך רחקה אז מצרה ומיגון ומדברי־ריב, שבכַוָּנה שִׁקרה לעצמה (כמו שאנשים צעירים רגילים לעשות). “לא, שְׂמֵחָה אני עתּה שִׂמחה גדולה, ואין לי להשבית ששון־לבי על־ידי השתתפות בצערו של איש זולתי”, הרגישה ברגע ההוא ואמרה אל לבה:

– לא, בודאי אני טועה, בודאי ישמח גם הוא כמוני. נוּ, סוניה, – אמרה ותעמוד באמצע החדר ממש, ששם היה הרֶזוֹנַנס יפה, על־פי דעתה, יותר מבכל החדר.

בראש מוּרם קצת ובידים תלויות כמו בלי כל רוח־חיים, כמנהג ה"רקדניות" המזמרות על בימותיהן, עברה נטשה באמצע החדר בפסיעות אנֶרגיות מן העקב אל האגוּדל ותעמוד.

“אני, אני היא!” כמו הֵשיבה בעמידתה על מבטו הרגשני של דֶניסוב, שהיה צופה ומביט אל כל תנועותיה.

“ולמה־זה תגיל ותשמח! – אמר ניקולי בלבו בהביטו אל אחותו. – ואיככה לא תקוץ נפשה ולא תקוט בפניה!”

נטשה אך הרימה קולה וגרונה רָחַב, וְלִבָּהּ נתפשט, ועיניה התחילו מבּיעות עיון רב. ברגע ההוא לא הרהרה בשום איש ובשום דבר, ומתוך פיה, שנהיה כמצַחֵק, פרצו קולות, אותם הקולות, שכּל אחד יכול להשמיעם בשהִיות כאלה ובאינטֵרוַלים כאלה; אלא שאלף פעמים ישמעם איש ולא ירגיש מאומה, ופעם אחת אחרי־כן יביאוהו לידֵי רֶטֶט ובֶכִי.

בחֹרף ההוא החלה נטשה בפעם הראשונה לעסוק בזמרה חמוּרה וביחוד עשתה זאת בעטיו של דניסוב, שהִרבה לשַׁבּח את זמרתה. בעת ההיא לא זִמרה עוד כיַלדה, לא הֻרגשה בזמרתה עוד אותה ההשתדלות הילדותית המגֻחכת, שהיתה בה קֹדם לזה; אך עוד לא היטיבה לזַמר, לפי דברי כל השומעים הבקיאים. “הקול איננו מעבָּד, אבל יפה הוא, יש לעבּדו”, אמרו כֻלם. אך רגילים היו לאמר זאת זמן רב לאחרי שנפסק קולה. ובשעה שנשמע אותו הקול שלא עֻבַּד עם הנשימות הפסולות על־פּי הדין והַמַּעברים שנעשו בכבדוּת, החרישו גם הבקיאים האלה, ואך התענגו על אותו הקול אשר לא עֻבּד, וכל חפצם היה אך לשמעו עוד פעם אחת, בקולה היתה אותה הטבעיוּת של קרקע־בתולה, אותה ההשתבשות בַּהַעֲרָכה העצמית ואותה המתיקוּת שעוד לא עֻבּדה, אשר בהתחברן עם הלִּקויים האמנותיים נדמה על־פיהן, שאי־אפשר לשַׁנות דבר בקול זה בלי קלקל אותו.

“מה־זאת אפוא? – אמר ניקולי בלבו, בשמעו את קולה, וַיַּרחב עיניו. – מה־זה היה לה? מה־מאד תיטיב לשיר היום!” ופתאם נתרכז בעיניו כל העולם בצִפִּיָּתו שֶׁצִּפּה לַנּוֹטָה הסמוכה לַדִּבּוּר הנגוני הסמוך, וכל מה שיש בעולם נחלק בלבו לשלש מדרגות אלה: Oh, mio crudele affetto… אחת, שתים שלש… אחת, שתים… שלש… אחת… Oh, mio crudele affetto… אחת, שתים, שלש… אחת. אכן חיי־הבל חיינו! ­ אמר ניקולי בלבו. – כל זה, גם הצרה, גם הכסף, גם דולוחוב, גם החֵמה, גם הכבוד – כל זה הֶבֶל וריק… אך פֹּה החיים הגמורים… הבה, נטשה, הבה, יונתי! אל תתמהמהי!… איכה תשמיע “si” זה. הנה השמיעתהו! ברוך אלהים!" – ולחזק “si” זה הרים קולו בעצמו בנוטה גבוהה זו במדרגה השניה שבשלישִׁיָּה, מבּלי התבונן, כי הוא מזַמר. – “אֵלִי! מה־יפה הוא! האמנם זה קולי? כל־כך עלתה בידי!” אמר אל לבו.

שלישיה זו היתה כקול־זעזועים לרוסטוב והעירה כמין יֵצר טוב בקרבּו. אותו היצר היה מחוץ לכל מה שבעולם ונעלה על כל מה שבעולם. “מה לי ולנזקי־ממון ולדולוחובים ולהן־צדק!… הכּל הבל! אפשר לרצוח, לגנוב ולהיות עם־זה גם מאֻשָּׁר…”

טז    🔗

זה ימים רבים לא מצא רוסטוב עֹנג רב לנפשו במוסיקה כמו ביום הזה. אבל כאשר אך גמרה נטשה את הבַּרקַרוֹלָה שלה, חזרו ונזכרו חיי ההֹוֶה שלו לפניו. מבּלי אמֹר מאומה יצא וַיֵּרד אל חדרו. מקצה רבע שעה שב הגרף שמח וטוֹב־לב מהקלוב. וניקולי שמע קול שובו וילך אליו.

– התעלסתּ מעט? – אמר איליַה אנדרֵיאיץ' ויבט בצהלה ובגאוה אל בנו אהובו.

ניקולי רצה לאמר: “כן”, אך לא יכול: עוד מעט וגעה בבכיה. הגרף העלה אש במקטרתו ולא ראה, מה יֵצֶר לבנו.

“אין עצה אחרת!” אמר ניקולי אל לבו בפעם הראשונה והאחרונה. ופתאם אמר אל אביו בקול מנוחה שלמה כל־כך, שהיה נבזה בעיני עצמו בגלָלו, וכאלו לא בא לבקש אלא שתנתן לו מרכּבה לנסוע אל אחד המקומות בעיר:

– אבּא, דבר לי אליך. עוד מעט ושכחתּי. למָעות אני צריך.

– כן אפוא, – אמר אביו, אשר בערב הזה היה לבו טוב עליו ביחוד. – הלא אמרתּי לך, כי לא יספיק. הרבה אתה חסר?

– הרבה מאד, – אמר ניקולי בפנים מסתמקים ובצחוק קל טפשי של בטול בלב, אשר אחרי־כן לא יכול לסָלחו לעצמו ימים רבים. – הפסדתי מעט במשחק, כלומר הרבה, גם הרבה מאד, שלשה וארבעים אלף.

– מה זאת? עם מי?… מְשַׁטֶּה אתה! – צעק הגרף, וכאלו אחזתו עֲוִית, נסתמקו פתאם צוארו וערפּו, כדרך שהזקנים מסתמקים.

– הבטחתּי לשלם למחר, – אמר ניקולי.

– נוּ!… – אמר הגרף הזקן ויפרש כפיו וַיִּשַׁח בלֹא־כֹח על הדרגש.

– ומה נעשה! את־מי לא קרה כדבר הזה! – אמר הבּן דרך חֵרוּת ואֹמֶץ־לבב, בשעה שעל־פי הכרתו הפנימית נחשב בעיניו לנָבל ולבן־עַולה, אשר בכל חייו לא יוכל לכפר על מעשה־רשעו זה. נפשו חפצה לנשק את ידי אביו, לכרוע על ברכיו לפניו ולבקש סליחה מאתו, ובפיו אמר דרך־בטול וגם בקצת גסות, כי את כל איש יִקרה כדבר הזה.

הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' הוריד עיניו בשמעו את דברי בנו אלה והתחיל מפשפש בחפּזון כמחפּש דבר.

– כן, כן, – אמר ברהיטה, – קשה, חוששני, כי יקשה למצֹא… את־מי לא קרה! כן, את־מי לא קרה…

והגרף הציץ אל קלסתר פני בנו ויצא מן החדר. ניקולי היה נכון להשיב על תוכחות, אך לא עלתה על רוחו, שאביו ידבר אליו רכּות כאלה.

– אבּא! אבּא! – קרא ניקולי אחריו בבכי. – סלח־נא לי! – ויאחז ביד אביו וַיִּלָּחֵץ אליה בשפתיו ויבך.

* * *

בשעה שהאב דבּר עם הבּן, דבּרה האם עם הבת בענין חשוב לא פחות מזה: נטשה באה במרוצה אל אמה ואמרה לה:

– אמא!… אמא!… הוא הציע לי…

– מה הציע?

– הציע, הציע להנשא לו. אמא! אמא. – קראה בקול.

הגרפינה לא האמינה למשמע אזניה. דניסוב הציע להנשא לו. למי? לילדה הזאת, לנטשה, אשר עוד לפני ימים מעטים היתה משתעשעת בְּבֻבּוֹת ועדַין היא לומדת מפי מורים.

– נטשה, רב לך, הבלים! – אמרה אליה בתקותה, שאך צחוק עשתה לה הנערה.

– איזה הבלים! דבר כהויתו אמרתּי לך, – אמרה נטשה בכעס. – אני באתי לשאלך מה לעשות, ואתּ אומרת לי: “הבלים”…

הגרפינה הניעה בכתפיה.

– אם אמת הדבר, כי “מוֹסיֶה” דניסוב הציע לך להנשא לו, אמרי לו, כי הוא טפּש, ודי בזה.

– לא, הוא איננו טפּש, – אמרה נטשה בתרעומות ובתם־לבבה.

– ומה אפוא תבקשי מאתי? כֻּלכן אוהבות בימים האלה. אם אהבתּ אותו, לכי והנשאי לו! – אמרה הגרפינה בצחוק מתוך כעס. – יברכך האלהים!

– לא, אמא, אינני אוהבת אותו, כמדֻמה לי, שאינני אוהבת אותו.

– וזאת אמרי לו.

– כועסת אתּ, אמי? אל־נא תכעסי, יונתי, במה אשמתּי אני?

– לא, אבל מה אעשה לך? אם טוב בעיניך, אלך אני ואמרתּי לו, – אמרה הגרפינה בצחוק קל.

– לא, כי בעצמי אדבר עמו, אך לַמדִיני מה להשיב. הכּל נקל בעיניך, – הוסיפה בתשובה על צחקהּ לה. – אך לוּ ראית, כיצד אמר לי זאת! הלא ידעתי, כי לא רצה לאמר לי זאת, אך הדברים התמלטו מפיו.

– ובכל־זאת יש להשיב את פניו.

– לא, אין להשיב. צר לי עליו כל־כך! הוא נוח לבריות כל־כך.

– אם כן, קבלי את הצעתו. באמת עת להִנשא, – אמרה האֵם בכעס ובלעג.

– לא, אמי, צר לי עליו כל־כך. לא אדע, איך אֹמַר לו.

– גם אין צֹרך לך לאמר לו דבר, אני בעצמי אֹמר לו, – אמרה הגרפינה, אשר היטב חרה לה, כי נועזו לחשֹׁב את נטשה הקטנה הזאת לעלמה גדולה.

– לא, לזאת לא אוּכל להסכים, אני בעצמי, ואתּ הקשיבי מאחרי הדלת, – אמרה נטשה ותרץ דרך חדר־האורחים אל הטרקלין, ששם ישב דניסוב על הכסא שישב עליו קֹדם לזה אצל הקלַוִּיר וכפות־ידיו על פניו.

לקול צעדיה הקלים נִתּר ממקומו.

– נַטַּלִּי, – אמר בקָרבו אליה בצעדים מהירים, – הוציאי משפּט גורלי, הנה הוא בידיך.

– וַסילי דמיטריץ', צר לי עליך כל־כך!… לא, אבל איש־חמודות אתה… אך אין צֹרֶך… לא כן!… אך אֹהַב אותך כל הימים בלעדי זאת.

דניסוב כפף ראשו על ידה, וקולות משֻׁנים, אשר לא הבינה מה הם, הגיעו לאזניה; וַתִּשק לו על ראשו השחור, הסבוך והמסֻלסל. באותה שעה נשמעה אִוְשַׁת שמלתה של הגרפינה מתוך הליכה נמהרה. היא נגשה אליהם.

– וַסילי דמיטריץ', אני מודה לך על הכבוד, – אמרה הגרפינה בקול־מבוּכה, אשר נדמה לדניסוב כקול־התרעמוּת, – אבל בתי צעירה כל־כך, ואני דִמיתי, כי באשר אתה מידידֵי בנִי, תפנה בראשונה אלי. אִלו עשית כן, לא היית מזקיקני להשיב את פניך.

– גרפינה, – אמר דניסוב בעינים מֻשְׁפָּלות ובפנים עלובים של חוטא ורצה לאמר עוד דבר, אך מליו נעתּקו.

נטשה לא יכלה לראותו בכך במנוחה והתחילה גוֹעָה בבכיה.

– גרפינה, אני חטאתי לך, – הוסיף דניסוב בקול הולך ונפסק, – אך דעי לך, כי אני מעריץ את בתך ואת כל ביתכם כל־כך, שאני נכון לתת את כל חיי פעמַים… – הוא שָׂם עיניו על הגרפינה וראה את פניה הנזעמים… – נוּ שלום לך, גרפינה, – אמר וישק לה על־גב ידה ויצא מן החדר בצעדים מהירים ועזים, מבּלי שים עין על נטשה.

* * *

ביום השני שִׁלח רוסטוב את דניסוב לדרכּו, כי לא רצה דניסוב לשבת עוד במוסקבה גם יום אחד. כל רעיו המוסקבאים שִׁלחו אותו במשתה־צוענים, ואחרי־כן לא זכר, כיצד הוּשַׂם בעגלת־חֹרף וכיצד הובל בשלש התַּחנות הראשונות.

אחרי יציאתו של דניסוב בִּלה רוסטוב עוד שני שבועות במוסקבה, כי חכּה לכסף, והגרף הזקן לא יכול לאסוף את כל הסכום בבת־אחת, אך בימים ההם לא יצא ניקולי רוסטוב מביתו והיה יושב על־פי־רב בחדר־הנערות.

סוניה התהלכה עמו בחִבּה ובאֵמוּן עוד יותר מבראשונה. לפי מה שנדמה, רצתה להראותו לדעת, כי הפסדו היה מעשה־גבורה, שבגללו היא אוהבת אותו עוד יותר; אך ניקולי חשב את־עצמו לבלתּי־ראוי לה עוד.

הוא מִלא את אלבומיהן של הנערות חרוזים ונגונים בכתב־ידו, ומבּלי התפטר גם מאחד ממיֻדעיו יָצא את העיר – אחרי שלחו את שלשה וארבעים האלף לדולוחוב ואחרי קבּלו את שוברו של זה – בסוף חֹדש נובמבר להשיג את גדודו, שכבר היה בעת ההיא בפּולין.

תּם החלק הראשון    🔗

 

חלק שני    🔗

א    🔗

אחרי שיחו וכעסו עם אשתו נסע פּיֶר לפטרבורג. בטוֹרְזָ’ק לא נמצאו סוסים בתחנת הפוסטה או לא רצה המשגיח לתת סוסים ביום ההוא, ופּיֶר הֻכְרַח לחכות. בלי פשֹט את בגדיו שכב על הדרגש המחפֶּה עור, שעמד לפני שׁלחן עָגֹל, וישם על השלחן את רגליו הגדולות הנתונות בנעלות חַמות, וישקע בהרהורי לבבו.

– התצוה להביא את תרמיליך? התצוה להציע את המטה להביא טֵה? – שאל משרתו המיחד.

פּיֶר לא השיב לו, כי לא שמע ולא ראה מאומה. בתּחנה הקודמת שקע בהרהוריו ולא חדל מֵהַרְהֵר בדבר האחד אשר עִיֵּן בו. ומרֹב חשיבותו של הדבר ההוא לא נתן לבו למה שנעשה מסביב לו, בגלל־זה לא רק לא שם לב לדעת, הַיְאַחֵר אם יקדים לבוא לפטרבורג, או הֲיִמָּצא לו מקום להִנפש בתחנה הזאת אם אין, כי־אם גם השאלה, אם רק שעות אחדות או כל ימי־חייו יבלה בתחנה הזאת, לא נחשבה בעיניו למאום נגד הרעיונות אשר העסיקוהו באותה שעה.

המשגיח ואשתו של המשגיח ומשרתו המיחד של פּיֶר ואשה זקנה מוכרת מעשי־רוקם טורזָ’קיים נכנסו לחדרו זה אחר זה והציעו לו את שֵׁרוּתם; והוא לא חדל לשכּב ברגלים מוּרמות ויבט אליהם בעד משקפיו ולא הבין, מה הם יכולים לבקש מאתו ואיככה יכלוּ כֻלם לחיות מבּלי דעת מה להשיב על השאלות שהעסיקוהו. והן היו אותן השאלות, אשר התעוררו בו בעצם היום אשר שב בו מסוקולניקי ובִלה את הלילה הראשון בלי שֵׁנה ובמכאובי־לב קשים; אך באותה שעה, בהיותו בדרך לבדו, תקפוהו רעיונותיו אלה בכֹח גדול ביחוד. מכּל רעיון, שהחל להגות בו, היה שב אל השאלות ההן, אשר אי־אפשר היה לו לא לפָתרן ולא להִמנע משאֹל אותן. כמו נעתק ממקומו הַמֻּגְבָּל הבֹּרֶג הראשי, שכּל חייו היו אחוזים בו. אותו הבֹּרֶג לא נכנס ולא יצא, אך סובב סובב היה בחריץ אחד מבלי אֳחֹז במאומה, ולחדול מִסַּבְּבוֹ לא מצאה ידו.

המשגיח בא והתחיל מתחנן לפני הוד־נסיכותו, שימתֵּן לו אך שתי שעות כי אחרי־כן יתן בשביל הוד־נסיכותו סוסי־רָצִים (וְיַעבור עליו מה!). ברור היה, שהמשגיח כִּחֶש־לו ולא נתכַּון אלא להוסיף על שכרו.

“הרע היה הדבר אם טוב? – שאל פּיֶר בלבו. לי יִיטב, לנוסע אחר יֵרַע, ולמשגיח בעצמו הוא דבר שבהכרח, כי אין לו מה לאכול: הוא אמר לי, כי אופיצר הִכּה אותו על־זה. והאופיצר הכּהו, יען כי הֻצְרַךְ למהר לנסוע. ואני יריתי על דולוחוב, יען כי נעלבתי לפי־דעתי, ולוּאי הששה־עשר הוּמת, יען כי נחשב לחוטא; ומקצה שנה אחת הומתו גם ממיתיו, כי נמצא עָוֹן גם בהם. מה רע? מה טוב? מה יש לאהוֹב ומה לשנֹא? מה חֵפץ בחיים ומה אני? מה הם החיים ומה הוא המות? איזה כֹח נוהג בכֹּל?” ­ שאל בלבו בלי הפוגות.

ולא נמצאה תשובה גם על אחת מהשאלות האלה, חוץ מתשובה אחת שאינה הגיונית, שלא על השאלות האלה כלל. זאת התשובה: “לכשתמות – יִגָּמר הכּל. לכשתמות, תדע הכּל או תחדל לשאֹל”. אבל גם למוּת חרד לבו.

אשה רוכלת טורזָ’קית הכריזה על סחורתה בקול־צפצוף חודר וביחוד שִׁבּחה את סנדלי עור־התּיָשים. “לי מאות רבּלים, שאין לי מה לעשות בהם, והיא עומדת באַגְנִינָה קרועה ומבטת אלי בפחדנות, – אמר פּיֶר בלבו. – ולמה לה כסף זה? היוכל הכסף להוסיף לה אֹשר ומרגוע לנפשהּ כמלֹא שערה אחת? היש בארץ דבר אשר בכֹחו להרחיק מעט אותה ואותי מן הרע ומן המות? והמות, העתיד לשים קץ לַכּל, הלא בוא יבוא היום או מחר – והוא כהרף־עין לעֻמת הנצח”. ושוב התחיל לוחֵץ את הבֹּרֶג, אשר לא נאחז במאומה, והבֹּרֶג הוסיף להתהפך במקום אחד.

המשרת הגיש לו את הרומן במכתבים של מַדַם סוּזה, והספר היה גזוּר לְעָלָיו אך עד מחציתו. פּיֶר התחיל קורא על־אודות צרותיה ומלחמתה עם היצר של אשה אחת, ושמה אֲמֵלִיה מַנְסְפֶלְד. “ולמה־זה נלחמה עם הבּא לפַתּותה, – אמר בלבו, – אם אהבה אותו? אי־אפשר, שנתן אלהים בלבה שאיפה שלא כרצונו. אשתי הקודמת לא נלחמה, ואפשר שֶׁצָּדקה בזה”. “לא מצאתי מאומה, – חזר ואמר בלבו – לא גליתי דבר. אין אנו יכולים לדעת אלא שאיננו יודעים מאומה. וזה מרום מדרגת חכמת־אנוֹש”.

כל מה שנמצא בו ומסביב לו נראה לו כמסֻבּך וחסר־טעם ונתעב. אבל ברגש זה של גֹּעַל־נפש בכל אשר מסביבו מצא לו מין עֹנג מיֻחד, עֹנג מרגיז־לב.

– אֲבַקשה־נא מהוד־נסיכותו להצטמצם קצת בעבור האדון הזה, – אמר המשגיח בבואו אל החדר וַיָּבֵא שמה עוד עובר־אֹרַח אחד, שנתעכב בדרכו מחסרון סוסים.

האורֵח ההוא היה זקן קצר־קומה ורחַב־עצמות, מכֻרכָּם ומרֻבּה קמטים, וגבּות לבנות סורחות קצת ממעל לעיניו הנוצצות, שמראיהן כמין מראה אֵפר.

פּיֶר הוריד את רגליו מעל הַשּׁלחן ויקם ויסר משם וישכב על המטה אשר הֻצעה לו, ואל האורח הנכנס הביט אך הבטות קלות לפעמים, והלז לא הביט אליו, כי־אם פשט את בגדיו בעזרת המשרת בכבדות ובפנים נזעמים של עיף ויָגֵע. כאשר נשארו עליו אך אַגְנִינה קצרה ישָׁנה, מְחֻפָּה נַנְקָה, ונעלי־הלבדים הגבוהות שעל רגליו הכחושות, אשר שֻׁפּוּ עצמותיהן, ישב לו האורח על הדרגש ויסמוך על־גב הדרגש את ראשו הגדול והרחב מאד ברַקותיו והכּסוּם במספרַים כמו בתער וישם עיניו על בֶּזאוּחוֹב. מבטו, מבט פִּקח עמקן ודקדקן, הפליא את פּיֶר. נפשו חשקה להכּנס בדברים עם האורח, אך כאשר אמר לפנות אליו בשאלה על־אודות הדרך, כבר עצם האורח את עיניו ובשלבו את ידיו המקֻמטות, אשר על אצבּעהּ של אחת מהן היתה טבעת גדולה של ברזל מוצק ותמונת “ראש אדם הראשון” בה¹, ישב בלי־נוע, אם בחפצו לנוּח או, כפי מה שנדמה לפּיֶר, הָגה באיזה דבר בעיון עמֹק ובמנוחה. משרתו של האורח היה כלו מכֻסה קמטים וגם הוא זָקֵן מכֻרכם, בלי שפם ובלי זָקָן, אשר לפי־הנראה לא העלה עליהם תער, כי לא צמחו מעולם. המשרת הזקן הזה, איש קל ומהיר, פָּתח את קֻפְסַת הבּקבּוקים ויערוך את שלחן־הטה ויבֵא מֵחַם רותח. כאשר הוכן הכּל, פתח האורח את עיניו ויט אל השלחן וימסוך לו כוס אחת, וכוס שנית מסך לזקן שלא צמח זקנו ויתן לו. פּיֶר הרגיש חשק עז וצֹרך גדול וגם הכרח להכּנס בדברים עם הנוסע הזה.

המשרת השיב את כוסו המוּרקה וההפוכה עם חתיכה קטנה של סֻכּר, שלא גמר לכססהּ, וישאלהו, אם לא יצטרך לדָבר.

– לכל־מאומה לא אצטרך.

המשרת הגיש לו את הספר, והוא התחיל קורא בו, ונדמה לו לפּיֶר, שהספר הוא דתי. פיר הביט אליו. פתאם הֵטִיל אותו האיש סִמָּן בספר ויסלקהו ויסגרהו, ושוב עצם את עיניו וַיִּסָּמֶךְ על גב הכסא וַיֵּשׁב כמו שישב קדם לזה. פיר הביט אליו ועוד לא הספיק להסב את פניו, והנה פקח הזקן את עיניו ויכונן את מבטו, מַבָּט של עֹז ודקדקנות, ישר לפני פיר.

פיר הרגיש בעצמו שהוא בא במבוכה ויאמר לנטות מנגד מבט זה, אבל עיניו הנוצצות של אותו זקן משכו אותו אליהן בכֹח, שלא יכול לעמוד לפניו.

ב    🔗

– לשמחת־לבבי אני מדבר עם הגרף בֶּזאוחוב, אם לא אשגה, – אמר האורֵח במתינות ובקול רם.

פיר החריש והביט דרך־שאלה במשקפיו אל הדובר אליו.

– שמעתי על־אודותיוך – הוסיף האיש – ועל־אודות הצרה הבאה עליך, אדוני. – מלה “הצרה” הדגיש כמו בכַוָּנה, כמו אמר בזה: “אכן צרה היא, קְרָא לה באיזה שם שתקרא; ידעתי, כי מה שבא עליך במוסקבה הוא צרה”. – צר לי על זה מאד, אדוני.

פּיֶר נסתמק וַיורד בחפזון את רגליו מעל המטה ויגחן אל הזקן בחיוך משֻׁנה ופחדני.

– לא מסקרנות הזכּרתּי זאת לפניך, אדוני, אך מסבּות חשובות יותר.

הזקן שתק מעט, מבּלי הסב מבטו מפּיֶר, וַיָּזָז קצת על הדרגש, ובתנועה זאת רמז לפּיֶר, שֶׁיֵּשב אצלו. לא נעים היה לפיֶר להכּנס בשיחה עם הזקן, אך נכנס שלא מדעתו מפני רצונו של זה ויגש וישב אצלו.

– אמלל אתה, אדוני, – הוסיף הזקן. – אתה צעיר ואני זקן. – חפצי לעזור לך במדה שיש בכֹחי.

– כן אפוא, – אמר פּיֶר בחיוך שאינו יוצא מן הלב. – אני מודה לך מאד… אֵי מזה אדוני נוסע?

פני הנוסע הזה לא הביעו חבּה, גם קרים היו וקפדניים, אך בכל־זאת משכו גם דבריו גם פניו את לבו של פּיֶר בכֹח גדול, אשר לא יכול לעמוד לפניו.

– אבל אם מפני איזה סבּות קשה עליך השיחה עמי, – אמר הזקן, – הגידה, אל תכחד ממני, אדוני.

ופתאם צחק צחוק קל מתוך חבּה גדולה ומגֻלה.

– לא, לא, חלילה לי, להפך, שמֹח אשמח מאד להתוַדע לך, – אמר פּיֶר וישם עיניו שנית על ידיו של מיֻדָּעוֹ החדש ויתבונן יותר בטבּעתּו, וירא את תמונת ראש־האדם, שהיא סמל הַמַּסּוֹנוּת.

– אשאלך נא, – אמר אליו, – הֲמַסּוֹן אתה?

– כן הדבר. אני אחד האחים הגודרים, – אמר הזקן ויתּן עיניו יותר ויותר בעיני פּיֶר. – גם בשמי גם בשם כל החובה אני פושט לך את ידי, יַד־אָח.

– יָרא אני, – אמר פיר בצחוק קל ובפסיחה על שתי הסעִפּים בין האֵמוּן שהעיר בו הַמִּסון הזה ובין רגילותו לתת לשחוק את אמונות הַמַּסונים, – ירא אני, שמא רחוק אני מאד מהבין, כלומר, כַּוָּנתי, שאני ירא, שדעותי על־דבר העולם כֻּלו רחוקות כל־כך מדעותיכם, שלא נשמע איש את שפת רעהו.

– ידעתי את דעותיך, – אמר המַּסון – והדעות האלה, שאתה מדבּר בהן וחושב אותן לפרי יגיעתך העיוּנית, הן דעות רֹב בני־האדם, והן הפרי האחד, היוצא מן הגאוה והעצלוּת והבּערוּת, אותו הפרי, שדמוּת אחת לו, בכל מקום ובכל שעה. סלח־נא לי, אדוני, אִלו לא ידעתי זאת, לא הייתי עורך דברים אליך. דעותיך שגיאה מַעֲצֶבֶת הן.

– כשם שאני יכול לחשֹׁב גם עליך, שאתה הוא הטועה, – אמר פּיֶר בצחוק קל ורפה.

– לעולם לא אעז פָּני לאמר, שאני יודע את האמת, – אמר הַמַּסון ובדברו הפליא יותר ויותר את פיר בלשונו הברורה והנמרצה. – אין אדם יחיד יכול להגיע אל האמת; רק אֶבֶן לאבן ולבֵנה ללבֵנה, בהשתתפות כל הצבּור, בכל מיליוני הדורות שמאדם הראשון עד היום הזה, יִבָּנה ההיכל להיות למָעון לאֵל הגדול, – אמר המַּסון ויעצום עיניו.

– עלי לאמר לך, כי אינני מאמין, אינני… מאמין באלהים, – אמר פיר בצער, ובקֹשי הוציא את הדבר בשפתיו, אבל הרגיש, כי נחוץ לו להגיד את כל לבו.

המַּסון נתן עיניו בפיֶר וַיצחק צחוק קל, כמו שהיה צוחק איש עשיר בעל מיליונים לעני שבעניים, אלו אמר לו זה, שחמשה רֻבּלים יכולים לעשותו למאֻשר בארץ.

– אתה, אדוני, לא ידעת אותו, – אמר המַּסוֹן. – לא תוכל לדעתו. אינך יודע אותו, ועל־כן אתה אמלל.

– כן, כן, אמלל אני, – הסכים לו פיר, – אבל מה אעשה?

– לא ידעתּ אותו, אדוני, על־כן אתה אמלל מאד. אתה אינך יודע אותו, והוא נמצא פה, בקרבּי הוא, בדבָרַי הוא, בך הוא, וגם בדברי־הגִּדוּף האלה, שהוצאת מפיך ברגע זה! – אמר הַמַּסון בקול־נגידים רועד.

רגע קטן החריש ויאָנח, ונראָה בו, שהתאמץ לשוב לקרירות־דעתו.

– אִלו לא היה, – אמר בקול נמוך, – לא היינו נדברים בו, אדוני. במה, במי דבּרנו? במי כָפַרְתָּ? – אמר פתאם בקול מנַצח מלא עֹז וּשׂררה. – מי בדה אותו, אם איננו במציאות? מפני־מה נוצרה בך השעָרה זו, שיש מצוּי מֻפְלָא כזה? מפני־מה שערתּ אתה וכל יושבי תבל עִמך, שיש בָּעולם מצוּי זה, שקשה כל־כך להשיגו, שהוא כֹל יכול, קַיָם לנצח, בלי ראשית ובלי תכלית בכל מדותיו?…

הוא עצר במלים וַיִּשְׁתּוֹק זמן רב, ופיֶר לא יכול ולא רצה להפריעו משתיקתו זאת.

– הוא נמצא, אך להבין דרכּו קשה, – חזר והתחיל המַּסון דובר אליו, ובדבּרו הביט לא אל פני פיר, כי־אם נִכחו, ובידיו, ידי־זקן, אשר בחמת־רוחו לא יכלו להִמנע מִבַּקש להן עבודה, פשפש בדפּי הספר אשר לפניו. – לוּ באיש נדברנו, ואתה הטלתּ ספק במציאותו, כי־עתה הבאתיו אליך ואחזתּי בידו והצגתיו לפניך. אבל איככה אוּכל אני, בן־תמותה, שכמוהו כאין, להראות את כל כֹּחוֹ וגבורתו, את כל נִצחוּתוֹ, אל כל חסדו – לאיש עִוֵּר או לעוֹצם עיניו בכַוָּנה, כדי שלא לראותו, שלא להבין דרכּו, וכדי שלא לראות ושלא להבין, עד־כמה הוא בעצמו נתעב וכבד־עָוֹן? – הוא שתק רגע וַיוסף: – מי אתה? מה אתה? הנך מתברך בלבבך, כי חכם גדול אתה, כי על־כן מלָאך לבך להוציא מפיך דברי־גדוף אלה, – אמר בלעג־זעם ובוז, – ואתה נבער וחסר־דעת יותר ממה שהיה נחשב נער קטן, אלו השתעשע בחלקיו של שעון משֻׁכלל, ומבּלי הבין מה טיבו נועז לאמר, שאינו מאמין במציאותו של האמן, שעשה את השעון. לדעת אותו קשה… זה מאות שנים, מדורו של אדם הראשון עד יָמינו אלה, אנחנו יגֵעים לקנות לנו ידיעה זאת, ואנחנו רחוקים עד־אין־קץ מהגיע אל מטרתנו; אבל אנחנו רואים בזה רק את קֹצר השגתנו ואת נפלאות גדֻלתו.

פּיֶר הביט בעינים נוצצות אל פני המַּסון ובלב נסער הקשיב אמריו ולא הפריעו ולא שאלו דבר, כי־אם האמין בכל נפשו לדברי האיש הזר הזה. אם סברותיו הישרות נכנסו אל לבו, אם כהַאמן ילדים האמין להרגָּשותיו, לאמונתו השלמה ולתָם־לבבו, שהֻבּעו באמריו, לרעידת קולו, אשר לפעמים כמעט הפסיקה את דבּוּרו, או לברק עיניו, עיני זקן שנשתּרש בדעותיו מכבר, או לאותה המנוחה והבִּטחה והכּרת העבודה המוטלת עליו מטבע ברִיָּתו, אשר נשקפו מכּל הליכותיו של אותו מַסּוֹן ואשר הפליאו את פיר במדה מרֻבּה ביותר על שהוא, פיר, בעצמו היה שפל־ידים ואֹבד־עצות, – אבל בכל לבבו ובכל נפשו רצה להאמין וַיַּאֲמֵן וַיִּנְעַם לו רגש המנוחה וההתחדשות והתחיה שהרגיש בזה.

– לא בחכמה יֻשַּׂג, כי־אם על־ידי החיים, – אמר המַּסון.

– אני לא אבין, – אמר פיר, בהרגישו לחרדת לבו, כי פקפוק מתעורר בקרבּו. לבו חרד מפני דקוּתן ודלוּתן של הַסְּבָרות ששמע מפי איש־דברו, ירא היה פן יחדל להאמין לו. – אני לא אבין, – אמר לו, – איככה יקצר שֵׂכל האדם מהגיע אל הידיעה, אשר דבּרתּ בה.

המַּסון צחק צחוק־חבּה קל כדרכּו.

– החכמה העליונה והאמת דומות לשִׁקוי זך ומזקק, שרצוננו להביא אל קרבֵּנו, – אמר הזקן. – היכֹל אוּכל לשתות את השקוי הזך והטהור הזה בכלי מסֹאָב ולחַוּוֹת דֵּעַ על מדת טהרתו? רק בזמן שאטַהר לבי אוּכל להביא למדרגה ידועה של טהרה את הַשִּׁקוי הבּא בקרבּי.

– כן, כן, אמת הדבר! – אמר פיר בשמחה.

– החכמה העליונה מיֻסֶּדת לא על השכל בלבד, לא על התורות החלּוֹניות, תורות הפיסיקה, ההיסטוריה, החימיה וכיוצא בהן מחלקי המדע הנקנה על־ידי השֵׂכל. החכמה העליונה אחת היא. החכמה העליונה תורה אחת לה – תורת הכל היא, התורה הַמַּסְבֶּרּת את כל הבריאה ואת תפקידו של האדם בה. החָפץ לקלוט בקרבּו את התורה הזאת, עליו להִטַּהֵר ולהתחדש בקרבּו, על־כן עליו להאמין ולהתקין את נפשו בטרם יקנה לו דעת זו. ולבעבור נגיע אל המטרות האלה, הוּשׂם בלבנו נר־אלהים המכֻנה יֵצר טוב.

– כן, כן, – הסכים לו פיר.

– הַביטה בעיני־רוח אל קרבּך ושאל את־עצמך, אם טוֹבוּ דרכיך בעיניך. מה עלתה בידך, בהשענך על בינתך? מה אתה? הנה צעיר אתה, עשיר אתה, פִּקח, בעל השכלה מרֻבּה. מה עשית בכל המתּנות הטובוֹת האלה, הנתונות לך? הישמח לבך בך ובחייך?

– לא, מאֹס אמאס את חיי, ­ אמר פיר ברהיטה.

– אם תמאסם, שַׁנֵּה אותם, הִתקדש מִטֻּמאתך, ובמדה שתתקדש תדע חכמה ומוּסר. שים־נא לבבך על חייך, אדוני. במה בלית אותם? בהוללות ובזדון ובזמה. כאשר קבּלתּ כל צרכיך מידי הצבּור בבלי תֵת לו מאומה, קבּלתּ ממנו גם עֹשֶׁר ונכסים. וכיצד השתּמשתּ בעשרך? מה עשית בו לרֵעך? השמתּ לבך אל עשרות אלפי עבדיך, ההמצֵאתָ להם עזרה גופנית או מוּסרית? לא. בפרי־עמלם מצאה ידך ללכת שובב בדרכי לבך. זה הדבר אשר עשית. הבָחרתּ לך מקום־עבודה, אשר יכולתּ להועיל בו לרֵעך? לא. בבטלה בלית ימי־חייך. אחרי־כן נשאת לך אשה, אדוני, ובזה הטלתּ עליך את החובה להורות את האשה הצעירה את הדרך אשר תלך בה, ומה עשית לה? לא היית לה, אדוני, לעֵזר למצֹא את דרך האמת, כי־אם הדחתּ אותה אל תהום של שקרים וכל רָע. הנה פָּגע איש בכבודך ואתה הֵמַתָּ אותו, ועתה הנך אומר, כי אינך יודע את האלהים וכי שָׂנֵאתָ את חייך. אין כל פלא בזה, אדוני!

הַמַּסון, אשר כמו עָיפה נפשו מרֹב דברים, חזר ונשען על גב הדרגש ויעצום עיניו. פיר הביט אל פרצוף פניו, פנים נזעמים של זקן מפלג, שלא נראתה כל תנועה עליהם וכמעט היו כפני מת, וינע שפתיו מבלי הוציא הגה. בלבבו היה לאמר: “אכן, חיים של גנוּת ובטלה וזמה הם” – ולא נועז להפריע את הדממה.

– הַמַּסון השתעל בקול צרוד של זקן ויקרא אל המשרת.

– היש סוסים? – שאל בלי הביט אל פיר.

– הֵביאו מן המוּכנים, – ענה המשרת. – האם לא תשכב פּה?

– לא, צַו לרתּום.

“האמנם יצא מזה ויעזבני לבדי ולא יגמור דבריו אתי ולא יבטיח להיות לי לעזר?” אמר פיר בלבו ויקם ויתהלך בחדר בראש מוּרד, בשימו עיניו לפעמים על המַּסון. “כן־הוא, אני לא נתתי לבי לזאת, כי־אם הלכתי בדרכי קלון וזמה, ואותה לא אהבתּי, גם לא בקשתּי לאהוב אותה, – אמר בלבו, – והאיש הזה יודע את האמת, ואלו רצה, היה יכול לגַלותה לי”.

פיר רצה, אך לא נועז לאמר זאת לזקן. ואותו זקן אסף והניח את חפציו בידים רגילות וירכּוס את אגנינתו הקצרה. ככלותו את מעשהו, פנה אל בֶּזאוּחוב וישאלהו בנחת ובדרך־כבוד:

– אנה אתה נוסע עתה, אדוני?

– אני?… אני לפטרבורג, – ענה פיר בקול ילד, שאינו בוטח בבינתו. – אני מודה לך. אני מסכים לך בכל דבריך. אך אל־נא תדַמה, כי רשַׁעתי הרבה מאד. בכל לבי אבקש להיות מה שאתה רוצה לראות בי; אבל מעולם לא מצאתי תומך בידי… ואולם אני בעצמי אשם קֹדם־כֹּל בכל הדברים האלה. עזרני נא, הורני מה לעשות, ואפשר, שאהיה…

פיר לא יָכול לדבּר יותר, התחיל נושם בחזקה וַיַּסב שכמו.

המַּסון החריש זמן רב ונראָה בו, שהוא חושב מחשבה.

– אך אלהים לבדו עוזר ותומך, – אמר אליו, – אבל במדה שהאורדן שלנו יכול להמציא עזרה, ימציא לך, אדוני. כשתבוא לפטרבורג, תמסור זאת לגרף וִילַרְסקי (בדבּרו הוציא את ארנקו ויכתוב מלים אחדות על גליון גדול כפול ארבעה). אך עצה אחת איעצך נא. בבואך אל עיר־המלוכה, הַקדישה את הימים הראשונים להתבודדות, לחשבּון־הנפש, ואל תוסף ללכת בדרכיך הראשונים. אני מברכך בדרך טובה, אדוני, – אמר בראותו, כי משרתו נכנס לחדר, – והַצְלַח…

שֵׁם הנוסע ההוא היה, כמו שנודע לו לפיֶר אחרי־כן על־פי פנקסו של המשגיח, אוֹסִיפּ אלֶכְּסֵיֶביץ' בַּזְדֵּיֶב. הוא היה אחד מן המפֻרסמים שבַּמַּסוֹנים ובַמַּרטִינִיסטים, בני־דורו של נוֹביקוֹב. זמן רב אחרי צאתו התהלך־לו פיר בחדר־התַּחנה ולא שכב לישון וגם לא שאל על־דבר סוסים, כי־אם תהה על דרכיו הרָעים, שהלך בהם עד העת ההיא, ולבו עלץ בקרבּו בשיתו לנגד עיניו את הימים הטובים הבאים לקראתו, ימי אמת וצדק ומעשים טובים. נדמה לו, שלא הלך בדרכי־רשע אלא מפני שבמקרה נשכח מלבו, מה־טוב לעשות צדקה וחסד. מספֵקותיו הקודמים לא נשאר בו כל זֵכר. באותה שעה האמין בכל־לבו באפשרות אחוָה לבני־אדם, שמטרתם לעזור זה לזה ללכת בדרך טובה מאחדת אותם, ואחוָה כזאת ראה לבו בחבורת הַמַּסונים.

ג    🔗

כאשר בא פיֶר לפטרבורג, לא הודיע לאיש על־דבר בואו ולא יצא להֵרָאות אל איש, אך קרא ימים תמימים בספרו של תּוֹמשׂ הַקֶּמְפִּי, אשר הֻמְצָא לו שלא מדעתו. בקראו בספר הזה, הבין בכל מקום בו אך את הדבר האחד הזה: את העֹנג אשר לא טָעם עוד מימיו הבין בקראו בו, את העֹנג להאמין, שאפשר להגיע לשלמוּת מוּסרית ושאפשר לבני־אדם שיתנהגו זה עם זה באהבת־אחים שיש עמה מעשים טובים, כמו שהגיד לו אוסיפּ אלֶכְּסֵיֶביץ' את דבַר האפשרות הזאת. מקצה שבוע אחד אחרי בואו נכנס אצלו לחדרו בערב גרַף פולני צעיר, וילַרסקי שמו, אשר ידע אותו פיר במקצת על־פי השדֵרות הגבוהות הפטרבורגיות, ופניו היו בשעת כניסתו רשמיים וחגיגיים, כפני הסֶּקונדַנט של דולוחוב בבואו אליו בדבַר הדוּאֶל, ויסגור את הדלת בעדו ויתבונן וירא, כי אין איש בחדר זולתי פיר, ויפן אליו בדברים האלה:

– באתי אליך, הגרף, בפקֻדה ובהצעה, – אמר אליו בעמידה. – איש גדול מאד בחבורת אחוָתנו השתדל, שתּקֻבּל בחבורתנו קֹדם לזמן הקבוע, ויבקש מאתי, כי אהיה לעָרֵב בעדך. אני חושב לי לחובה קדושה לעשות את רצונו של האיש הזה. החפץ אתה להכּנס בערבוּתי לחבורת הגודרים החפשים?

מדבָּרו הקר והדקדקני של אותו האיש, שהיה פיר רואה אותו בנשפי־מחול כמעט תמיד בשפתים צוחקות מתוך חבּה נמוסית בחברת גבירות גדולות שבגדולות, התמיה את פיר.

– כן, חפץ אני, – אמר פיר.

וִילַרסקי הרכין ראשו.

– עוד שאלה אחת, אדוני הגרף, – אמר וילרסקי, – ועליה אני מבקש מאתך, לא באשר אתה עתיד להיות מַסּוֹן, כי־אם באשר אתה איש ישר (galant homme) להשיב לי בשפת־אמת גמורה: העזבתּ את דעותיך הראשונות, המאמין אתה באלהים?

פיר התחיל מעַיֵּן בדבר.

– כן… כן, מאמין אני באלהים, – אמר פיר.

– אם כן… – התחיל וילרסקי, אך פיר נכנס לתוך דבריו.

– כן, מאמין אני באלהים, – אמר פיר שנית.

– אם כן, אנחנו יכולים לנסוע, – אמר וילרסקי. – הנה מרכבתי לפניך.

בכל שעת הנסיעה שתק וילרסקי. על שאלותיו של פיר, מה לו לעשות ומה ישיב לשואליו, ענהו בלשון קצרה, כי אחים טובים ממנו ינַסו אותו, את פיר, וכי אין לו אלא לדבּר אמת.

הם באו במרכבה בשער הבית הגדול, אשר נמצא בו תָּא הַמַּסוֹנים, ויעלו במעלות אפֵלות ויבואו אל פרוזדור מוּאר קטן, שם הסירו מעליהם בלי עזרת משרת את אדרותיהם. מן הפרוזדור באו אל חדר אחר, ואיש מוזר בתלבּשׁת משֻנה נראה אצל הפתח. וילרסקי מִהר אל האיש ההוא וילחש לו דבר בלשון־צרפת, אַחַר נגש אל ארון־בגדים קטן, ופיר התבונן וראה, כי מלבּושים משֻׁנים בארון. וילרסקי הוציא משם מטפּחת קטנה וישם אותה על עיני פיר ויענוב קצותיה מאחורי קדקדו, ובעניבה זו נאחזו שערותיו, מה שגרם לו כאֵב. אחרי־כן כפף אותו וילרסקי אליו וַיִּשָּׁקהו ויאחז בידו וַיִּנהגהו. פיר הרגיש כאֵב מחמת הִדּוּק שערותיו, ופניו התקמטו מחמת כאֵב זה אף צחקוּ קצת מבֹּשׁת. גוִיָּתו הגדולה נגררה והלכה אחרי וילרסקי בפסיעות רפות ופחדניות, ידיו מוּרדות ופניו מקֻמָּטים ומחַיכים.

כעשרה צעדים צָּעד וילַרסקי עמו ויעמוד.

– יִקרך מה שיקרה, – אמר וילַרסקי, – ועליך לשאת הכּל באֹמץ־לבב, אם באמת ובתמים גמרתּ להכּנס לחבורתנו. (פיר הרכין בראשו לאות־הסכמה). כשתשמע קול־דפיקה על הדלת, תסיר את הַמִּכסה מעל עיניך, – הוסיף וילַרסקי, – אני מברכך באֹמֶץ־לבב ובהצלחה. – וכאמרו זאת לָחץ את ידו של פיר ויצא.

כאשר נותר פיר לבדו, הוסיף לחַיֵך כבראשונה. שתי פעמים הניע כתפיו וַיַּגֶּשׁ ידו אל המטפחת, כאלו רצה להסירה מעל עיניו, וַיָּשָׁב וַיורד ידו. חמשה רגעים עמד שם בעינים חבושות ויהיו בעיניו כשעה תמימה. ידיו קפאו, ברכיו פקו, ונדמה לו, שהוא עיף. רגשות שונים וסבוכים מאד היו בו. לבו חָרַד בקרבּו מפני מה שעתיד לקרותו ועוד יותר חרד לבו, פן יכירו בו שהוא מְפַחֵד. נפשו נכספה לדעת, מה יִקרהו, מה יִוָּדע לו. אבל עוד יותר עָלְצָה נפשו על כי הגיע הרגע, אשר יתיצב בו על דרך ההתחדשות והחיים של מעשים טובים, אשר חזה ברוחו משעת פגישתו עם אוסיפּ אלכּסֵיֶביץ'. קולות־דפיקה עזים נשמעו בדלת, פיר הסיר את המטפחת מעל עיניו ויבט מסביב לו. חשכת־ערפל היתה בחדר, רק במקום אחד האירה מנורת־קֹדֶש מתוך דבר לבן. כאשר קרב מעט, ראה, כי המנורה עומדת על שלחן שחור ועל השלחן ספר פתוח. אותו הספר היה האבנגליון; הדבר הלבן, אשר עָמדה המנורה בו, היה גֻלגֹלת אדם בחוריה ובשִׁניה. בספר הפתוח ראה את תחִלת הפסוק “בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים”, וַיִּסֹּב מֵעֵבֶר לַשׁלחן, והנה תבה גדולה פתוחה ומלֵאה. התבה היתה אֲרון־קבורה מלא עצמות. פיר לא תמה ולא התפלא על המראות האלה. בתקותו להכּנס לחיים חדשים ומחַדשים, שאינם דומים בשום דבר לחייו הקודמים, היה מוכן ומזֻמן לראות כל מיני זרות ומשֻׁנות, חזיונות זרים ותמוהים עוד יותר ממה שראה לפניו. למראה הגלגֹלת והארון והאבנגליון נדמה לו, שֶׁשִּׁער מראש כל־זה וגם יותר מזה, ובכַוָּנה לבוא לכלל התעוררות־נפש פָּנה ויתבונן על סביביו. “אלהים, מות, אהבה, אחוָה” – דבּר עם לבבו ויבקש וימצא במלים אלה זֵכר לחזיונות לא ברורים, אבל משַׂמחי־לב. והנה נפתחה הדלת, ואיש בא החדרה.

באור הכּהה, שהֻרגל בו פיר בין־כה, ראה, כי נכנס איש שפל־קומה. ברור היה, כי מפני כניסתו ממקום־אור לחשֵׁכה, עמד האיש מלכת. אחרי־כן צָעד בזהירות ויקרב אל השלחן וישם עליו את כפּיו הקטנות, הנעוּלות נעלי־עור.

שפל־קומה זה היה חגוּר סינר־עור לבן, אשר כסה את חזהו וירד מעט על רגליו, על צוארו היה לו כמין ענק, ומִבּעד הענק התנוססה רקמה לבנה גבוהה והכתּירה את פרצוף־פניו הָאָרֹך קצת והמוּאר מלמטה.

– בשביל־מה באת לכאן? – פנה האיש אל מול פני פיר על־פי האִושה, אשר השמיע זה, וישאלהו: – בשביל־מה, אדם שאינו מאמין בדברי־האמת המאירים ושאינו רואה את המאורות, באת לכאן, מה אתה מבקש ממנו? חכמה, מעשים טובים, השכּלה?

ברגע שנפתחה הדלת ונכנס האיש, הרגיש פיר בקרבּו ממין היראה וההערצה, שהיה מרגיש בילדותו בשעת הַוִּדּוּי: באותו הרגע ראה את־עצמו מתיַחד עם אדם זר לו לגמרי על־פי מנהגי העולם וקרוב לו על־פי אחוַת בני־האדם. בלב נפעם ובנשימה נעצרת שָׂם פעמיו אל הַמֵּליץ (בשם זה נקרא בחבורת הַמַּסונים הָאָח המכין את “המבַקש” לכניסה לתוך האגֻדה). כאשר קרב פיר אל המליץ, ראה, כי ממיֻדָּעָיו הוא, ושמו סמוֹליַנִּינוֹב, אך גנאי היה בעיניו לחשֹׁב, כי הנכנס הזה הוא ממיֻדָּעיו: רק אח ומורה־צדק ראה בוֹ. זמן רב לא יכול פיר להוציא מלה מפיו, והמליץ הֻצרך לִשנֹות את שאלתו.

– כן, אני… אני מבקש התחדשוּת, – הוציא פיר בשפתיו ביגיעה.

– טוב, – אמר סמוליַנינוב וַיוסף מיד: – היודע אתה מעט את הדרכים אשר בהם יעזור לך האורדָן הקדוש שלנו להגיע אל מטרתך? – אמר המליץ במנוחה ובמהירות.

– אני… אקוה… להדרכה… לעֵזר… בהתחדשוּת, – אמר פיר בקול רועד ובדבּור מגמגם מנהמת־לב ומאשר לא היה רגיל לדבּר רוסית בענינים מֻפשָׁטים.

– מה תֹּכן שיטת־הגודרים בעיניך?

– אני סובר, כי הוא אחוָה ושווי לבני־אדם על־מנת לעשות מעשים טובים, – אמר פיר, ובדברו התבַּיש, כי התבונן, עד־כמה אין דבריו מתאימים לכבוד רגע גדול כזה. – אני סובר…

– טוב, – אמר המליץ בחפּזון, ונראה בו, שנתקררה דעתו לגמרי בתשובה זאת. – הבקשתּ דרכים להגיע בהם אל מטרתך על־ידי הדת?

– לא, את הדת חשבתּי לדבר־שקר ולא הלכתי אחריה, – אמר פיר בקול שפל כל־כך, שלא שמע המליץ את דבריו והזקק לשאלו, מה הוא אומר. – אַתֵּיאיסט הייתי, – ענה פיר.

– אתה מבקש אמת על־מנת ללכת בדרכיה במעשה; אם כן, אתה מבקש חכמה וצדק, האין זאת? – אמר המליץ אחרי שתיקת רגע אחד.

– כן, כן, – הסכים לו פיר.

המליץ השתעל וישם את כפיו הנעוּלות על לבו ויחל לשאת מְשָׁלו:

– עתה עלי לגלות לך את מטרתו העִקרית של האורדן שלנו, – אמר המליץ, – ואם מַתאמת המטרה הזאת למגמת פניך, תהי כניסתך לחבורתנו לטובה. מטרתו הראשונה העִקרית, שהיא גם יסודו של האורדן שלנו, היסוד שאותו האורדן עומד עליו ושכּל כֹּח אדם לא יזיזנו ממקומו, היא החובה לשמור ולמסור לדורות־עולם סוד גדול אחד… שהוא מסֹרת בידינו מדורות ראשונים, וגם מאדם הראשון בעצמו, ואפשר שגורל כל מין־האדם תלוי בו בסוד הזה. אך מפני תכונתו המיֻחדת, שאין אדם יכול לדעתו ולהשתמש בו אלא אם־כן התקין עצמו לזה ימים רבים בטהרה ובהתקדשות, לא כל הרוצה יכול לקוות, שיעמוד עליו במהרה. על־כן יש לנו עוד מטרה אחת, שעניָנהּ הוא להתקין כפי־האפשר את בני־חבורתנו, לצרף את לבם, לטהר ולזקק את שכלם בסגֻלות שקבּלנו איש מפי איש מגדולי העולם, שיגעו ומצאו את הסוד הזה, ולהכשירם לעמוד עליו ולקבּלו. ובשעה שאנו מצרפים ומתקנים את בני־חבורתנו, אנו משתדלים אגב־אורחא – וזוהי מטרה שלישית – לתקן גם את כל מין־האדם, כי נותנים אנו את בני־חבורתנו למופתים לו בדרכי אמת וצדק ומתאמצים בזה בכל כֹּחנו להלחם עם הרַע השוֹרר בכל הארץ. עַיֵּן בדבר, ואני אשוב אליך, – אמר האיש ויצא מן החדר.

– להלחם עם הרע השורר בארץ… – שָׁנה פיר את דבריו, ובדמיונו ראה את העבודה, שהוא עתיד לעבוד במקצוע זה. בדמיונו עמדוּ לפניו אנשים כמוהו, כמו שהיה הוא בעצמו לפני שני שבועות, והוא הביע להם, לאנשים ההם, דברי מוּסר ולֶקח טוב. אנשים חטאים ונמַקים בעֲוֹנותיהם שִׁוָּה לנגד עיניו כשהוא עוזר להם בדבּור ובמעשה, ועושקים ורוצצים ראה לפניו, כשהוא מציל עשוקיהם ורצוציהם מידם. משלֹש המטרות, שהודיע לו המליץ, משכה את לבו ביחוד האחרונה שבהן, והיא תקון מין־האדם כֻּלו. הסוד הנשגב, שהזכיר המליץ בדבריו, אמנם העיר בו חשק לדעתו, אך לא נחשב בעיניו לעִקר גדול; והמטרה השניה – ההזדקקות המוּסרית – לא העסיקה אותו הרבה, כי ברגע ההוא הרגיש בעצמו לעֹנג־נפשו, שכבר טָהַר כל־צרכו מחטאיו הראשונים ושהוא מוכן ומזֻמן אך למעשים טובים.

כעבור חצי שעה שב אליו המליץ להורותו את שבע המדות הטובות, – כנגד שבע מעלות בית־המקדש שׁבָּנה שלמה, – שחַיָּב כל מַסון להתרגל בהן. ואלה הן: 1) הַצנע לכת וכַסות סוד האורדן, 2) משמעת לשׂריו הגבוהים של האורדן, 3) זהירות בדרכי המוּסר, 4) אהבת הבּריות, 5) אֹמץ־לבב, 6) נַדבנוּת, 7) ואהבת הַמָּות.

– השביעית היא, – אמר המליץ, – שתַּרבה לעַיֵּן בדבר המות ותשתדל להגיע בעיון זה לידי־כך, שיהי המות בעיניך לא עוד כאויב נורא, כי־אם כאוהב…, הבּא לפדות את הנפש, היגֵעה במעשים טובים, מחיי־המכאובים שבעולם הזה ולהביאה אל מקום מתּן־שׂכרה ומנוחתה.

“כן, בודאי כן־הוא, – אמר פיר בלבו, כשחזר ויצא המליץ מעל פניו אחרי אמרו את הדברים האלה, על־מנת שיוסיף פיר לעַיֵּן בדבר בבדידות. – בודאי כן־הוא באמת, אבל עודני חלש כל־כך, שאני אוהב את חיי, אשר אך עתה מתברר לי עניָנם מעט מעט”. אבל את שאר המדות, אשר מנה באצבעותיו וזָכר חמש מהן, מצא בנפשו: גם אֹמֶץ־לבב, גם נדבנוּת, גם זהירוּת בדרכי המוּסר, גם אהבת מין־האדם, ומשמעת יותר מכֻּלָּן, זאת נחשבה בעיניו לא למִדה טובה, כי־אם לאֹשֶׁר לבעליה. (הן לששון גדול היה לו עתה להפּטר משרירוּת־לבו ולבטל רצונו מפני רצונם של יודעי האמת הברורה). אולם אחת משבע המדות, שנאמרו לו, נשכחה מלבו לגמרי, ובכל יגיעו לא יכול לזכרהּ.

בפעם השלישית מִהר המליץ לשוב וישאל את פיר, אם עודנו מחזיק במחשבתו ואם יואיל לקבּל עליו כל מה שידרֹש מאתו.

– נכון אני לַכֹּל, – אמר פיר.

– עוד עלי להודיע לך, – אמר המליץ, – כי האורדן שלנו מביע דעותיו לא בדברים בלבד, כי־אם גם באמצעים אחרים, שעל המבקש חכמה ומוּסר באמת הם יכולים להשפיע עוד יותר מדבר־שפתים. ההיכל הזה בודאי כבר הסבּיר בכל מה שיש בו יותר ממלים ללבך, אם אך לב תמים לך; אפשר שבסדר התקבלותך לחבוּרתנו עוד תשוב ותראה דרכי הסבּרה כזאת. האורדן שלנו הולך בדרך החבורות הקדמוניות, שהיו מלמדות תורתן על־ידי הירוֹגליפים. הירוגליף, – אמר המליץ, – הוא שֵׁם דבר, שאין החוּשים שולטים בו ושיש בו תכונות דומות לצורת הדבר המצֻיָּר.

פיר ידע היטב, מה הוא הירוגליף, אך לא ערב לבבו לדבּר; הוא אך התבַּיש וישמע את דברי המליץ ויבן על־פי כל זה, כי עוד מעט יָחֵלו לנַסותו.

– אם אתה מחזיק במחשבתך, עלי להחל להכניסך בבריתנו, – אמר המליץ ויקרב יותר אל פיר. – לאות נַדבנותך אני מבקש מאתך לתת לי את כל כלֵי־חמדתך.

– אבל אין תחת יָדי מאומה, – אמר פיר, בחשבו, כי דורשים מאתו, שימסור אל כל אשר לו.

– מה שיש תחת ידך: את השעון, את הכסף, את הטבּעות…

פיר מִהר וַיוצא מכיסיו את ארנקו ואת שעונו וזמן רב לא יכול להסיר מעל אצבעו השמנה את טבעת־הקדוּשין. אחרי־כן אמר אליו הַמַּסון:

– לאות משמעת אני מבקש, שתפשֹׁט את בגדיך.

פּיר פשט את הַפְרַק, את החזיה ואת נעלו השמאלית, כי כן הורהו המליץ. וזה, המַּסון, גִּלה את כֻּתּנתּו של פיר על חזהו השמאלי ויגחן וירם את בית־רגלו השמאלי שבמכנסיו עד למעלה מארכובתו. פיר רצה להסיר מיד גם את נעלו הימנית ולחשׂף את רגליו עד ברכיו, כדי שלא להטריח את האיש הזר לעשות לו כן, אבל אותו האיש אמר לו, שאין צֹרך בזה, ויתן לו סנדל לשים על רגלו השמאלית. בבת־צחוק של ילד מתוך בַּישנות וספקנות ולגלוּג על עצמו, שנראה על פניו נגד רצונו, עמד פיר לפני “הָאָח המליץ” ויחכה למוצא־פיו וידיו מוּרדוֹת ורגליו מפֹרָדות.

– ולבסוף אני מבקש מאתּך, לאות תֹּם לבבך, להגיד לי, מה היא תאותך העִקרית, – אמר האח המליץ.

– תאוָתי! תאווֹתי רבו עַד כֹּה כל־כך, – אמר פיר.

– אותה התּאוה, אשר הכריחה אותך יותר מכֻּלן לפסוח על שתי הסעִפּים בדרך הצדקה, – אמר המַּסון.

פיר החריש מעט ופשפש במעשיו.

“יין? גרגרנוּת? בַּטָּלה? עצלות? רַתְּחָנוּת? חֵמָה? נשים?” – מנה בלבו את מדותיו הרעות ושָׁקל אותן זו כנגד זו ולא ידע, איזו יחשֹׁב לקשה מכּלן.

– נשים, – אמר פיר בקול נמוך, שנשמע בקשׁי.

המַּסון לא זז ולא דִבּר דבר זמן רב אחרי התשובה הזאת. לבסוף נגש את פּיר ויקח את המטפחת, אשר היתה מֻנַּחת על השלחן, וישב וַיַּחְבְּשֶּׁהָ על עיניו.

– עתה אֹמַר לך בפעם האחרונה: יהיו עיניך ולבך תמיד על דרכיך, שים כבלים על רגשותיך ובַקש את הטוב לך לא בתאווֹת גסות, כי־אם בקרב לבך. מקור האֹשר הוא לא מחוץ לנו, כי־אם בקרבּנו.

וכבר הרגיש פיר בקרבּו פנימה את מקור החיים הזה, את מקור האֹשֶׁר ההולך וממלא את נפשו שמחה ונחת.

ד    🔗

זמן־מה אחרי־כן בא אל פיר אל ההיכל הכּהה לא אותו המליץ, כי־אם וילַרסקי, האיש אשר עָרב בעדו, ויכירהו פיר על־פי קולו. על השאלות, אשר הוסיף זה לשאלו, אם בכל לבבו ובכל נפשו הוא נכון להכּנס בברית, השיב: “כן, כן, רוצה אני” ובאוֹר צחוק־ילד הלך לפנים בזהירוּת, הלֹך וְצָלֹעַ קצת ברגליו, שאחת מהן היתה יחפה והשנית נעולה, וחרבו השלופה של וילַרסקי מכוננת אל חזהו הַשָּׁמֵן והחשׂוּף. מן החדר ההוא הובילוהו במסדרונות וילכו אתו הלֹך ושוב עד שהגיעו אל דלתות הַתָּא. וילרסקי השתעל, ויענוהו בדפיקות פטישים קטנים, כמנהג המסונים, ודלת נפתחה לפניהם. קול בַּסיסטי של איש לא נודע לו לפיֶר (עוד היו עיניו חבושות) עָרך אליו שאלות, מי הוא ואיפה ובאיזה יום נולד וכיוצא בזה. אחרי־כן הוסיפו להוליכו בעינים חבושות, ובשעת הליכתו דבּרו אליו בחידות וברמזים על נסיעתו הכבדה, על הידידוּת הקדושה, על יוצר העולם ומנהיגו, על הגבורה הדרושה לו לשאת את כל היגיעות והסכנות. ופיר התבונן, כי בשעת הנסיעה הזאת קראו לו פעם “מבַקש”, פעם “כּוֹאב”, פעם “תּוֹבֵע” ועל כל כנוי וכנוי דפקו דפיקות שונות בקורנסים ובחרבות. מנהליו הגישוהו אל דָּבר אחד והוא התבונן, כי נתעלמה מהם הלכה ונבוכים הם בגלל זה. באזניו שמע, שהתחילו מתלחשים וחולקים זה על זה ושאחד מהם דרש בחזקה, שיעבירוהו על איזו יריעה. אחרי־כן אחזו את ידו הימנית וישימוה על איזה דבר וּבשמאלו צווהו להגיש מחוגה אל חזהו השמאלי ושיביעוהו שבועת־אמונה לחֻקי האורדן שלהם: אחד מהם קרא, והוא צוָּה לִשנות אחריו מלה במלה. אחרי־כן כִּבּוּ את הנרות וידליקו ספירט, – זאת ידע פיר על־פי הרֵיח, – ויאמרו לו, כי ראֹה יראה אור קטן. אז הסירו את החִתּול מעל עיניו, וכמו בחלום ראה פיר לאורהּ המעט של האש הבוערת בספירט, והנה אנשים אחדים חגורי סינרים כאותו המליץ עומדים נכחו ומחזיקים חרבות מכוננות אל לבו. אחד מהם עמד בכתֹּנת לבָנה, מגֹאָלה בדם. כראות פיר זאת הלך נגדו אל החרבות על־מנת להִדקר בהן. אבל החרבות נטו הצדה, וכרגע הוּשב החִתּוּל על עיניו.

– עתה ראית אור קטן, – אמר אליו אחד מהנצבים עליו. אחרי־כן הדליקו נרות שנית ויאמרו, כי ראוי לו לראות אור גדול, ושוב הסירו את החִתּוּל מעל עיניו, ופתאם אמרו יותר מעשרה אנשים יחד: sic transit Gloria mundi (ככה יחלוף כבוד העולם הזה).

מעט מעט החל פיר להשיב רוחו אליו ולשים עיניו על החדר, שהובא לתוכו, ועל האנשים הנמצאים בו. מסביב לשלחן ארֹך, מכסֶּה שחורים, ישבו שנים־עשר איש, כֻּלָּם לבושים כאותם שראה קֹדם לזה. אחדים מהם היו ידועים לפיֶר מכבר בתוך הצבּור הפטרבורגי. בראש ישב איש צעיר לא נודע לו וּצלב מיֻחָד על צוארו. מימין ישב ה"אבּא" האיטלקי, אשר ראהו פיר לפני שתי שנים בבית אַנה פבלובנה. עוד שר גדול אחד היה שם ומורה ביתו בן־שוֵיציה, שישב קֹדם לזה בבית הקוּרַגינים. כל אלה ישבו והחרישו בכבוד והקשיבו לדברי היושב־ראש, אשר החזיק פטיש קטן בידו. בקיר היה כמין כוכב דולק; מצד אחד אצל השלחן היתה יריעה קטנה, מצֻיֶּרֶת ציורים שונים, וממשנהו – כמין מזבּח, ועליו אבנגליון וגֻלגֹלת. מסביב לשלחן עמדוּ שבע מנורות גדולות בדמוּת מנורות בתי־תפלה. שנַים מהאחים הגישו את פיר אל המזבח ויעמידו את רגליו בדמות זוִית שוה ויצווּהו לשכּב, באמרם לו, כי הנהו מתנפל לפני שער ההיכל.

– עוד לא נִתַּן לו מַעדר, – אמר אחד האחים בלחישה.

– הבל וריק! חדל־נא, – אמר השני.

פיר פנה כה וכה בעינים קִצרות־ראות ונבוכות ומבּלי עשות כאשר צֻוָּה, ופתאם התעורר בו ספק.

“היכן אני? מה אני עושה? אולי צוחקים הם לי? האם לא אֵבוש אחרי־כן בזכרי זאת?” שאל בלבו. אבל ספקנות זו נמשכה אך כהרף־עין. כי מיד התבונן בפניהם הַסֶּריוזיים של האנשים הסובבים אותו ויזכּור את כל אשר כבר נעשה לו וַיָּבֶן, כי לא יוכל לעמוד בחצי הדרך. פלצות אחזתהו, בבוא ספק זה בלבו, ויתאמץ לשוב וּלעורר בקרבּו את התרגשותו הקודמת ויתנפל לפני שער ההיכל. ובאמת התעורר בו רגש דבקות חזקה עוד יותר מהקודמת. אחרי שכבו רגעים אחדים צווהו לקום וילבישוהו גם הוא סִינר־עור לבן כסינרים שהיו על כֻּלם ומַעדר נתנו לו ושלשה זוגי נעלי־יד, ואז פּנה אליו הגודר הגדול. הוא אמר לו, שֶׁיִּזָּהֵר בסִינרו הלבן שלא יגָאלהו, כי הוא בחינת הגבורה והטהרה; אחרי־כן אמר על המעדר, שלא הֻסבַּר עניָנו, שישתדל לטהר בו את לבו מחטאים ולחַפּות בו על לב רעהו בהטיה כלפּי חסד. אחרי־כן דבּר על נעלי־הידים ואמר על הזוג הראשון, – של גבר, – שאינו יכול לדעת את ענינן, אבל עליו לשמרן; על הזוג השני אמר, שעליו לשים אותן על ידיו בבואו אל האספות, ועל השלישי, שהיה של נשים, אמר: “אחי היקר, גם נעלי ידי אשה אלה נתונות לך. תנה אותן לאשה, אשר תּכַבּד יותר מכּל הנשים. בתשורה הזאת תביע לאשה, אשר תבחר לך לגודרת־חֲבֶרֶת ראויה לך, את הבטחתך, כי לב טהור לך”. ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: “אבל הִשמר לך, אחי היקר, פן תהיינה נעלי־יד אלה לויַת־חן לידים מסֹאָבות”. בשעה שאמר הגודר הגדול את המלים האחרונות האלה, נדמה לו לפיֶר, שהיושב־ראש בא במבוכה. פיר נבוך עוד יותר ויסתמק עד כדי הוֹרדת דמעות, כדרך שהילדים מסתמקים ויפן כה וכה בדאגה מגֻלה, ושתיקה מתוך מבוכה היתה בחדר.

שתיקה זו הֻפרעה על־ידי אחד האחים, אשר הגיש את פּיר אל היריעה ויחל לקרֹא באזניו מתוך מחבּרת את פֵּרוּשי הצורות המצֻיָּרוֹת, הן צורות השמש והירח והפטיש והאֲנָךְ והמעדר ואבן השדה והאבן המעֻקֶּבת והעמוד ושלשת החלונות ושאר הדברים השונים. אחרי־כן יעדו לו מקום וַיַּראוהו את סמני הַתָּא שלהם ויגידו לו את הַסִּסמה, ולאחרונה נתנו לו רשות לשבת. הגודר הגדול התחיל קורא בקול את ספר־התקנות: הקריאה נמשכה זמן־רב, ופיר לא יכול להבין מרֹב שמחה ורֶגש ובֹשֶׁת מה שקראו לפניו, רק את הדברים האחרונים שבספר־התקנות הקשיב כראוי והם נשארו בזכרונו.

“בהיכלינו אין אנו יודעים מדרגות אחרות, – קרא הגודר הגדול, – חוץ מאותן שבין דרך צדקה ודרך רֶשע. הִשמר לך שלא תבדיל הבדלה כל־שהיא, שתוכל לבַטל את השווי. חוּשה לעזרת אחיך, וִיהי מי שיהיה, לַמד תּוֹעֶה בינה, הָקֵם כושל, ולעולם אל יהי בך רֹגז על אחִיך ואל תשנא את אחִיך בלבבך. התנהג בחבּה ובסבר פנים יפות. הַעֲלֵה אֵשׁ־צדקה בכל הלבבות. חֲלק טובך יחד עם רעך, ולעולם אל תתן לקנאה להשבית את השמחה הטהורה הזאת. סְלַח לשונַאֲךָ, לא תִקֹּם בו אלא על־ידי מעשה חסד וַהֲשָׁבַת טובה. אם ככה תשמור את החֹק המרומם, תמצא את גדֻלתך הקדמונית, אשר אבדה ממך”.

ככַלותו לדבּר, קם ויחבק את פיר וַיִּשָּׁקֵהוּ. פיר הביט מסביב לו בדמעות־גיל על עיניו ולא ידע מה להשיב על הברכות ועל דברי התחדשות־הידידות, אשר הֻבּעו לו מכּל עבָרים. הוא לא הכיר כל מְיֻדָּע עוד; כל האנשים היו בעיניו אך אחים, ובקֹצר־רוח חכה לשעה שיקרב אל העבודה.

הגודר הגדול הקיש בפטישו הקטן, וכל הנאספים ישבו איש על מקומו ואחד מהם דרש לפניהם בנחיצות מדת־הענוָה.

הגודר הגדול העיר למלא את החובה האחרונה, והשר הנכבד הנודע לו, אשר נקרא בשם קובץ־נדבות, התחיל הולך וקובץ מהאחים. פיר רצה לרשֹם על גליון־הנדבות את כל סכום הכסף הנמצא תחת ידו, אבל התיָרא, שמא ינהג בזה יהירות בעצמו, ועל־כן רשם לא יותר ממה שרשמו אחרים.

הישיבה נגמרה, וכשובו הביתה, נדמה לו לפיֶר, שהוא בא מנסיעה ארֻכּה, ממקום שישב בו עשרות שנים, נשתנה לגמרי בכל דבר, והסדרים הקודמים ומנהגי החיים זרו לו בין־כה.

ה    🔗

ממחרת היום שנתקבל בו אל “התּא” ישב פיר בביתו וקרא בספר והתאמץ לעמוד על ענין צורת המרֻבּע, שבצלעו האחת נרמז אלהים, בשנית – היסוד המוּסרי, בשלשית – היסוד החמרי, וברביעית – תערֹבת היסודות. לפעמים הסיח דעתו מן הספר ומן המרֻבָּע וצִיֵּר לו בדמיונו תָּכנית־חיים חדשה. אתמול נאמר לו בַתָּא, כי השמועה על־דבר הדוּאֶל הגיעה עד הקיסר וכי מוטב לו לפיֶר, שֶׁיֵּצא מפטרבורג. בגלל זה אמר ללכת אל אחֻזותיו הדרומיות ולעסוק שם בעניני אכריו. בלב שמח עִיֵּן בחיים החדשים האלה, והנה נכנס הנסיך וַסילי לחדרו.

– ידידי, מה המעשה הזה אשר עשית במוסקבה? על־מה התעבַּרתּ, יקירי, באֱלֶן? טעות היא בידך, – אמר הנסיך בהכּנסו. – אני חקרתי וידעתי הכּל, ויכול אני להבטיחך, כי נקיה היא אלֶן לפניך, ככריסטוס לפני הז’ידים.

פיר רצה להשיב, אך הנסיך לא נתן לו.

– ולמה לא פנית בדרך ישרה ופשוטה אלי, אל אוהבך? אני יודע הכּל, אני מבין הכּל, – אמר הנסיך, – אתה עשית כמו שֶׁנָּאֶה לאדם שכבודו יקר בעיניו, אפשר שבִּהַלתּ ברוחך יותר מהראוי, אך בזה לא נָדין. אולם שים לבך אך לדבר הזה לבד, מה הבּריות אומרים עליה ועלי בכל הצבּור וגם בחצר, – הוסיף בהשפלת־קול. – היא יושבת במוסקבה, ואתה פה. זכר־נא, מחמדי, – הנסיך משך אותו קצת בידו כלפי מַטה, – אין כאן אלא טעות; בודאי גם אתה בעצמך מרגיש זאת. נכתּב־נא שנינו כרגע מכתּב, ואז תבוא הֵנה, והכּל יתברר, ואם אין, דע לך, כי אפשר מאד, מחמדי, שימצאך עָוֹן.

הנסיך וסילי הביט אליו דרך־אזהרה.

– ממקורות נאמנים ידעתי, כי הקיסרית האלמנה מתעסקת בשימת־לב מרֻבה בכל הדבר הזה. ואתה ידעת, כי היא מושכת חסד רב לאֱלֶן.

פעמים אחדות רצה פיר לדבּר אליו, אבל מצד אחד לא נתן לו הנסיך וסילי לדבּר, ומצד שני היה פיר ירא לפתּוח שפתיו עם חותנו על־מנת להשיב את פניו בהחלטה גמורה, כמו שגמר בלבו לענוֹתו. מלבד זאת זכר את דברי ספר־התקנות של הַמַּסונים: “התנהג בחבּה ובסבר פנים יפות”. ויהי מתכַּוֵּץ, מסתַּמק, עומד וחוזר ויושב מתוך התחזקות לעשות את הדבר, שהיה קשה לו מכֹּל בעניני החיים, והוא – לענוֹת קשה, לאמר לאיש בפניו דברים שלא כרצונו וכתקותו של אותו איש, וִיהי מי שיהיה. ולשמוע בקולו החפשי והבטוח של הנסיך וַסילי הֻרגל פיר כל־כך, שגם עתה הרגיש, שלא יוכל לעמוד לפניו; אבל נפשו ידעה, כי בתשובה זו, שישיב מיד, תלוי כל גורלו בימים הבאים: הֲיֵלֵךְ בדרך הישנה, שהלך בה עד־כּה, אם בדרך החדשה, אשר הורוהו הַמַּסונים בדברים מושכים את הלב כל־כך ואשר האמין בבִטחה, שימצא בה ארחות חיים חדשים.

– נוּ, מחמדי, – אמר הנסיך וסילי דרך־שחוק, – אמר־נא לי “הן”, ואני בעצמי אכתוב לה, ואך טוב ושלום ירדפונו.

אך עוד לא הספיק הנסיך וסילי לגמור התוליו, ופיר לחש לו בפנים מלאים זעם נורא, אשר דָּמוּ ברגע ההוא לפני אביו, ומבּלי הרים עיניו אל עיני הדובר אליו:

– אדוני הנסיך, הן לא שלחתי לקרֹא לך אלי, לֵךְ מזה, לך נא מהר! – פיר קפץ ויפתח לו את הדלת. – לך־לך, – אמר שנית מבּלי האמין בעצמו, שהוא יכול להעז פניו כל־כך, וישמח על המבוכה והבהלה, שנראו על פני הנסיך וסילי.

– מה לך? החולה אתה?

– לֵךְ מזה! – קרא פיר עוד פעם בקול רועד. והנסיך וסילי הֻכרח לצאת ולא זכה לשמוע מענה על דבריו.

בעוד שבוע ימים נפרד פיר מרעיו החדשים הַמַּסונים וכסף רב הפקיד על־ידם לנדבות ויסע אל אחֻזותיו. אחיו החדשים האלה נתנו לו מכתּבים אל המסונים הנמצאים בקיוב ובאודֶסה ויבטיחוהו לכתּוב לו ולהורותו את המעשים אשר יעשה בעסקנותו החדשה.

ו    🔗

הדבר אשר נעשה בין פיר ובין דולוחוב נשתקע ובכל החֹמֶר שהיה הקיסר מחמיר בימים ההם בדין בעלי דוּאֶל, לא נענשו על זה לא שני הנלחמים בעצמם ולא הסֶּקוּנדַנטים שלהם. אבל מעשה הדוּאֶל נתפרסם בצבּור, כי הפֵּרוד בין פיר ואשתו היה ראיה ברורה עליו. פיר, אשר בימים שהיה בֵן לא־כָשֵׁר הביטו אליו דרך חנינה ומשיכת־חסד, וכשנהפך למעלה שבְּחַתנֵי כל ארץ רוסיה רַבּוּ מחַבּביו ומסַפּרי תהלתו, הפסיד הרבה מכבודו בצבּור אחרי חתֻנתו, כשאבדו כל התקוות שֶׁקִּוּוּ לו עלמות ואמותיהן, והוא גם לא ידע וגם לא בקש להטות את לבב הצבּור אחריו. ועתה, בהיות המאורע הזה, תלו את כל הקולר בו לבד ואמרו עליו, שהוא קַנָּא חסר־טעם, ודרכּו להשתולל ולהתאכזר בשעת כעסו לא פחות מאביו. וכאשר שבה אלֶן לפטרבורג, לאחר שיצא פיר משם, קבּלוה לא רק בחבּה, כי־אם גם במין חִלוק כבוד מיֻחָד לה על הרעה הבאה עליה. בכל פעם שנסַבּה השיחה על־דבר אישה השכּילה בטכסיסיותה היתרה להעמיד פניה לפי כבודה, אף־על־פי שלא הבינה בעצמה מה שהֻבּע בהעמדת־פנים זו. פניה הביעו בזה, כי החליטה לשאת את הרעה אשר מצאתּה בלי התאונן, וכי אישה הוא גורלה הקשה, אשר הטיל עליה אלהים. הנסיך וַסילי היה מגלה דעתו בשפה ברורה מזֹאת: בכל פעם שהתחילו מדברים בפיֶר, היה מניע כתפיו ומורה בידו על מצחו ואומר צרפתית:

– משֻׁגע למחצה – אני אמרתּי זאת תמיד.

– אני אמרתּי מראש, – אמרה אנה פבלובנה על פיר, – עוד בעת ההיא אמרתּי מיד וקֹדם לַכֹּל (בטענת “קֹדם לַכֹּל” החזיקה ולא הִרפַּתָּהּ), כי עלם אין־בִּינה הוא, שמשובות תורות הדור הזה השחיתו את נפשו. עוד בעת ההיא אמרתּי זאת, בימים שהכּל שבּחוהו ורוממוהו על שפתם, והוא אך שָׁב אז מחוץ לארץ, ובביתי בערב, הלא תזכרו זאת, התנהג כשֻׁתָּפוֹ של מַרַט. ומה אחרית דבר זה? גם אז לא יָשרה בעינַי חתֻנה זאת, ומראש הגדתּי כל מה שיהיה.

אנה פבלובנה הוסיפה לערוך נשפים בביתה בימי חֹפֶש, כמו שנהגה קֹדם לזה, נשפים שרק היא לבדה השכילה לערוך כמוהם, – נשפים שנאספו בהם סָלתּוֹ ושַׁמנו של מרום־עם־הארץ האמתּי, תפארת גאון האינטליגנציה הפטרבורגית, כמו שהיתה אומרת אנה פבלובנה בעצמה. ומלבד אותו הדקדוק הרב בבחירת הקרואים הצטַינו נשפיה גם בזה, שבכל פעם הִמציאה לנאספים פנים חדשות מושכים את הלב, ושבשום מקום אחר לא היתה מתגלה ומתבררת כל־כך מעלת הטֶּרמוֹמֶטר הפוליטי, שעמד עליה רוח הצבּור הפטרבורגי המקֹרָב והנאמן למלכות.

בסוף שנת 1806, כשכבר נתקבלו כל הידיעות המפֹרָטות על־דבר חיל־פרוסיה, שהשמיד נפּוליון על־יד יֶנה ואוֹיאֶרְשְּׁטַט, ועל־דבר מבצרי־פרוסיה, שרֻבָּם נלכדו לפניו, כשכבר נכנסו צבאות־רוסיה לפרוסיה וּמלחמה שניה היתה בין רוסיה ובין נפּוליון, ערכה אנה פבלובנה נשף בביתה. “סלתּו ושמנו של מרום־עם הארץ האמתּי” היו אֱלֶן הנחמדה והאמללה, העזובה מאישהּ, מוֹטְיֵמַר, הנסיך הנחמד הִפּוֹלִיט, שבּא בימים ההם מוִּינה, שני דִפּלומַטים, הדודה, איש צעיר אחד, שקראו לו בחדר־האורחים “איש רב־פעלים”, עלמה, שזה מעט נתּן לה שם “פְרֵילִין”, ואִמה של עלמה זו, ועוד אחדים קטנים מאלה במעלה.

הפנים החדשות, שהמציאה אנה פבלובנה לקרואיה בנשף ההוא, היה בוריס דְּרוּבֶּצְקוֹי, שבּא בימים ההם בתור ציר שלוח מחיל־פרוסיה והיה אדיוטַנט לשר גדול מאד.

וזאת היתה פרשת מעלת הַטֶּרמוֹמֶטר הפוליטי, שנתגלתה לנאספים בנשף ההוא: גם כי יַרבּו מלכי אירופה ושרי־צבאותיהם לחַזק ידי בונַפַּרטי בכַוָּנה לגרום לי ולנו בכלל את הדאגות והצרות האלה, אי־אפשר שתשֻנה דעתנו על בּוֹנַפַּרטי. אנחנו לא נחדל לחוות דעתנו על־אודות הדבר הזה בלי־כַחד ולמלך פרוּסיה וחבריו אנו יכולים אך לאמר: זה גמולכם. מידך זאת לך, ז’וֹרְז' דַּנְדֵּין, זה כל מה שאנחנו יכולים לאמר. כזאת הורה הַטֶּרמוֹמֶטר בנשפהּ של אנה פבלובנה. כשנכנס בּוֹריס, שהיה עתיד להיות מֻגָּש לפני האורחים כמאכל־תאוה, לחדר־האורחים ההוא, כבר נמצאו שם כמעט כל הקרואים, ובשיחתם, שהתנהלה על־פי אנה פבלובנה, עסקו בדברי המשא־ומתן שבין רוסיה לאוסטריה וּבַתּקוָה לבוא בברית עם אוסטריה.

בוריס נכנס לחדר־האורחים בבִטחה, לבוש מעיל־שרד מהֻדר של אדיוטַנט, והוא כבר נתבגר למראה, ורענן היה ואדמוני, ויובא לפני הדודה לבָרכהּ כדין, ואחר הוּשב אל שאר בני־החבורה.

אנה פבלובנה נתנה לו את ידה הצנומה לנשיקה ותקָרבהו אל האנשים האחרים, אשר לא היו ממיֻדעיו, ועל כל אחד ואחד לחשה לו באזנו מה טיבו.

– הנסיך הִפוליט קוּרַגין – איש צעיר נחמד. האדון קרוּג – שלוּחהּ של קוֹפּנהַגן, בעל שֵׂכל עמֹק. האדון שִׁיטוב – אדם הגון מאד.

בהשתדלותה של אנה מיכאילובנה, בטעמו המיֻחד לו ובדעתו למשֹׁל ברוחו הספּיק בוריס בימי־עבוֹדתו המעטים ההם להעמיד עצמו במצב היותר מועיל לראות סמני־ברכה לנפשו בעבודת־הממלכה. אדיוטנט היה לשר גדול, ובמלאכות חשובה מאד נסע לפרוסיה וישב משם זה־עתה בתור “קוּריֶר”. את תורת־המשמעת אשר לא־כתובה ואשר נשאה חן בעיניו באולמִיץ קנה לו בכל פרטיה, היא התורה שעל־פיה יכול דּוגֵל צעיר לעמוד למעלה הרבהו מִגֶּנֶרַל ושכּדֵי לעשות חיל בעבודת־הצבא, הֻצרכו על־פיה לא ליגיעה יתרה, לא לעבודה, לא לגבורה, לא לשקידה, כי־אם אך לדעת להתנהג כראוי עם המשַׁלמים לעובדים את הַשָּׂכר הטוב, ופעמים רבות התפלא בעצמו על כי הוא ממהר כל־כך לעלות ולהצליח בעבודת־המלכות ועל כי לא יֵדעו אחרים להשכיל ולהצליח כמוהו. משנגלה לו הדבר הזה נשתנו לגמרי כל דרכי חייו, כל יחסיו אל מיֻדעיו הקודמים וכל מחשבותיו על אודות הימים הבאים. עֹשֶׁר לא עשה, אך את כל שארית מעותיו היה מוציא, כדי להתנאות יותר מחבריו בבגדים יפים; נִבחר היה לו למנוע מנפשו הרבה תענוגים מלהרשוֹת לעצמו לנסוע במרכבה שאינה מתֻקנת או להֵרָאות ברחובות פטרבורג במעיל ישן. התקרבות וידידות בקש לו רק בין גבוהים ממנו, ועל־כן יכלו להועיל לו. אוהב היה את פטרבורג, ואת מוסקבה שנאה נפשו. זֵכר בית־הרוסטובים ואהבתו שאהב דרך־ילדוּת את נַטַּשה היה לו למֹרת־רוח, ולמן היום אשר יצא אל חיל־המערכה לא בא אל הרוסטובים אפילו פעם אחת. בבואו אל חדר־האורחים של אנה פבלובנה, אשר חשב לו את כניסתו לשָׁם לעליה גדולה במדרגות עבודת־המלכות, הבין מיד מה תפקידו ונתן לה לאנה פבלובנה למצֹא בו טובת־הנאה זו וּלהפנות עליו את עיני האורחים, ובאותה שעה התבונן בשוּם לב בכל פנים וחִשֵּׁב שכרה ואפשרותה של התקרבות עם כל אחד ואחד מהם על־פי ערכּו. הוּא ישב במקום אשר בחרה לו אצל אֱלֶן היפה ויקשב וישמע מה שֶׁשָּׂחוּ הנאספים יחד בלשון־צרפת.

– וִינה חושבת, שיסודי הברית הַמֻּצעת קשים כל־כך, שאין להגיע אליהם גם אחרי הרבה נצחונות גדולים ותכופים, והיא מטילה ספק בטיבם של האמצעים היכולים להמציאם לנו. כך אמר הַקַּבּינֶט הוינאי בפרוש, – אמר שלוחהּ של דַּניה.

– ספק זה לכבוד הוא לנו, – אמר בעל הַשֵּׂכל העָמֹק בחיוך דק.

– יש להבדיל בין הַקַּבּינט הוינאי ובין קיסר אוסטריה, – אמר מורטֶמַר. – מעולם לא יכול קיסר אוסטריה לחשֹׁב כזאת, הקבּינט לבדו הוא שאמר כן.

– אבל, יקירי הגרף, – התערבה אנה פבלובנה בדבר, – אירופּה לא תהיה לנו לעולם לבעלת־ברית בכל לבה.

אחרי־כן הֵסבּה אנה פבלובנה את השיחה אל דבר אֹמץ־לבבו ותֹקף־דעתו של מלך פרוסיה, כדי לתת פתחון־פה לבוריס להכּנס בדברים.

בוריס הקשיב בשום לב וחכּה לרגע, שיוטל עליו לענות חלקו, ובין־כה הספיקה לו השעה להתבונן פעמים אחדות באלֶן היפה בנשים היושבת אצלו, אשר הפנתה עיניה בבת־צחוק אל עיני האדיוטנט הצעיר והיפה הזה לא אחת ולא שתים.

בדבּרה במַצָּבה של פרוסיה, שאלה אותו אנה פּבלובנה שְׁאֵלה כעִנין, שיספר על־דבר נסיעתו לגלוֹגוֹי ומצב חֵילהּ של פרוסיה, כפי שנראה לו שם. בוריס ספר במתינות, בלשון צרפתית יפה ומדֻיֶּקֶת, הרבה פרטים חשובים על־אודות החַיל והחצר, ובכל שעת הרצאתו נזהר ונמנע מכּל גִּלוי־דעת על־אודות ערכּם של המעשים, שהרצה לפני שומעיו. זמן מֻעט הקשיבו כל הנאספים כאחד לקול־דברו, ואנה פבלובנה הכירה בהם, שכֻּלם נהנים מאד מִמָּנה יפה זו, שהגישה להם, אך יותר מכֻּלם הקשיבה אלֶן להרצאתו של בוריס. פעמים אחדות ערכה אליו שאלות על־אודות אחדים מפרטי נסיעתו, ולפי־הנראה משך מצב החיל הפרוסי את לבה מאד. ככלותו לספר, פנתה אליו בבת־צחוקה הרגילה אצלה:

– נחוץ הוא מאד, שתבוא להֵראות לפָני, – אמרה לו צרפתית בקול־דבּור, שהיה אפשר לסבּור על־פיו, שמפני טעמים אחדים, שאינו יכול לדעתם, נחוץ הדבר באמת.

– ביום השלישי בערב בין שמונה שעות לתשע. עֹנג גדול תעשה לי בזה, – הוסיפה צרפתית.

בוריס הבטיח לעשות את בקשתה, ובאותו הרגע הטתהוּ אנה פבלובנה הצדה, באמרה לו, כי דודתה מבקשת לשמוע מה בפיו.

– הלא ידעת את אישהּ? – אמרה אנה פבלובנה ותרמוֹז בעינים עצומות על אלֶן. – הה, מה אמללה וּמה־נחמדה אשה זאת! אל־נא תזכיר שמו לפניה, אל־נא תדבר בו. קשה לה מנשֹא.

ז    🔗

כשחזרו בוריס ואנה פבלובנה אל החבורה, היה הנסיך הִפּוליט ראש־המדבּרים בה.

הוא הטה את גופו בכסא לפניו ויאמר צרפתית: מלך פרוסיה! – וכאמרו זאת התחיל צוחק, וכֻלם פנו אליו.

– מלך פרוסיה? – שאל הִפּוליט וחזר והתחיל צוחק ושוב נטה לאחוריו וישב במנוחה ובכֹבד־ראש על כסאו. אנה פבלובנה חכּתה לו מעט בדברים, אך מאשר לא רצה הִפּוליט, לפי־הנראה, לפתּוח פיו עוד, החלה לדבּר במעשה בונפרטי הבליעל, שגזל בפוטסדַם את חרבּו של פרידריך הגדול.

– חרב פרידריך הגדול היא… – החלה אנה פבלובנה, אך הִפוליט נכנס לתוך דבריה:

– מלך פרוסיה… – אמר ועוד פעם בקש מחילה, כאשר פנו אליו, וישם מחסום לפיו.

אנה פבלובנה קמטה פניה קצת. מורטֶמַר, חברו של הִפוליט, פנה אליו בלשון־תוכחות:

– הַגידה נא אפוא, מה לנו ולמלך פרוסיה שלך?

הִפוליט התחיל צוחק וכמו התבַּיש בצחקו.

– אני אך רציתי לאמר… (הוא נתכַּון לאמר בשם עצמו את המהתַלה אשר שמע בוִינה ואשר בקש לו כל הערב ההוא פתחון־פה להשמיעה). אני אך רציתי לאמר, כי לא בצדק אנחנו עושים מלחמה בשביל מלך פרוסיה².

בוריס צחק צחוק קל בזהירות, ואפשר היה לראות בו בצחוק קל זה או סיוע למתלוצץ או מחאה על מי שיסכים לו, כפי מה שתקבּל הלצה זו. הכּל התחילו צוחקים.

– לא טובה הלצתך, מחֻדָּדָה היא, אך לא נכונה, – אמרה אנה פבלובנה ותאַיֵּם עליו באצבעה הקטנה והמקֻמטה. – נלחמים אנחנו לא “בשביל מלך פרוסיה”, כי־אם בשביל עִקרים טובים. מה־שובב הוא נָסיך הִפּוליט זה!

השיחה לא פסקה כל אותו הערב, ועל־פי־רֹב נגעה בחדשות פוליטיות. לבסוף התעודדוּ המשיחים ביחוד, כי החלו לדבּר במתּנות־שָׂכר בשם הקיסר.

– הן בשנה שעברה נִתּנה קֻפסת־טבּק, שצוּרת הקיסר עליה, ל NN, – אמר בעל הַשֵּׂכל העָמֹק, – ומפני־מה לא יוכל SS לקבּל גם הוא מתּן־שכר כזה?

– סלח־נא לי, קֻפסת־טבּק, שצורת הקיסר עליה, מתּן־שכר היא, אך לא הַעֲלָאָה, – אמר הדִּפּלוֹמַט, – מוטב לקרא לה מַתָּנה סתם.

– כבר היו מעשים כאלה, אזכירה־נא את שְׁוַרְצֶנְבֶּרג.

– זה אי־אפשר, – השיב אחד מהנאספים.

– נתערבה־נא. אין זה דומה לפתיל…

כאשר קמו כל הקרואים ללכת איש לביתו, פנתה אֱלֶן, אשר המעיטה מאד לדבּר כל הערב ההוא, עוד פעם אל בוריס בבקשה ובצווי של חבּה ורמיזה, שיבוא אל ביתה ביום השלישי. – הדבר נחוץ לי מאד, – אמרה בבת־צחוק ותבט אל אנה פבלובנה, ואנה פבלובנה עשתה חזוק לבקשתה של אלן באותה בת־צחוק של עצבת, שהיתה משתמשת בה בדבּרה על־אודות אשת־חסדה המרומָמה.

דומה היה, כאלו מתוך דברים, שאמר בוריס בערב ההוא על־אודות צבא־פרוסיה, נגלתה לה פתאם לאלן נחיצות זו לראותו, ובבקשתה כמו הבטיחה לו, שבבואו לפניה ביום השלישי תגיד לו פשר דבַר הנחיצות הזאת.

כאשר בא בוריס ביום השלישי בערב אל טרקלינהּ המפֹאָר של אלֶן, לא פֹרַשׁ לו בשביל־מה הֻצרך כל־כך לבוא שמה. אורחים אחרים היו שם, והגרפינה דבּרה עמו מעט, ורק בשעת התפטרותו, בנשקו לה על־גב ידה, לחשה לו פתאם ובלי כל בת־צחוק צרפתית: – בֹּאָה־נא מחר לסעֻדת־הצהרים… בערב. צריך שתבוא… בֹּאָה־נא.

בבואו לפטרבורג בפעם הזאת נעשה בוריס למקֹרָב בבית הגרפינה בֶּזאוּחובה.

ח    🔗

המלחמה התלקחה, והמערכה הלכה הלֹך וקָרֹב אל גבולי רוסיה. בכל מקום נשמעו קללות לבונַפַּרטי, אויב מין־האדם; בכפרים נאספו אנשי־צבא ישנים וחדשים, וּמן המערכה הגיעו שמועות שונות, והשמועות היו שקר כנהוג, ומשום־זה נתפרשו בדרכים שונים.

חיי הנסיך הזקן בולקונסקי והנסיך אנדרֵי והנסיכית מַריה נשתנו בדברים הרבה משנת 1805.

בשנת 1806 נמנה הנסיך הזקן לאחד משמונת המצביאים הראשיים של חיל־המלואים, שנמנו בימים ההם בכל רוסיה. הנסיך הזקן לא שָׂם לב לכשלון כֹּחו מחמת זקנה, שהֻרגש בו ביחוד בימים אשר חשב את בנו לנספּה במלחמה, ולא התּיר לעצמו להִמנע מקבּל עליו את הפקֻדה הזאת, אשר שָׂם עליו הקיסר בעצמו, והעסקנות החדשה הזאת, אשר באה לידו, העירתהו ותחַזקהו. כל הימים היה נוסע ממקום למקום בשלשת הפלכים, אשר נמנה עליהם; בחובות פקֻדתו היה מחמיר על עצמו בדקדקנות מֻפְרֶזֶת, קשה וכמעט מתאכזר לפקידים המשֻעבדים לו וּמשגיח בעצמו על פרטי כל ענין ופרטי פרטיהם. הנסיכית מריה חדלה ללמוֹד מפיו שעורי מַתּמַטיקה ורק בבֹקר בבֹקר נכנסה לחדרו, בזמן שלא היה בדרך, ועמה המינקת והנסיך ניקולי (כן קרא הזקן לנכדו הקטן). הנסיך היונק ניקולי ישב עם מינקתו ועם סַוִּישְׁנה האומנת באגף הנסיכה הנפטרה, והנסיכית מריה בִלתה את רֹב היום בחדר הילד ובמדה שעלתה בידה היתה לאֵם לבן־אחיה היונק. מַדמוּאזֶל בּוּרְיֶן אהבה גם היא, לפי מה שנדמה, אהבה גדולה את הילד, והנסיכית מריה נתנה לה לידידתה פעמים רבות להתענג תחתיה על טִפּוּחוֹ של המלאך הקטן (כן קראה לו הנסיכית) ולהשתעשע עמו.

עִם בּימת בית־התפלה שבּ"הרים הקֵּרחים" היה מגדָּל בנוּי על קברה של הנסיכה הקטנה, ובַמִּגדל מצבת־שיש, שהובאה מאיטליה, דמות מלאך פורש כנפיו ונכון לעוּף השמימה. שפתו העליונה של המלאך היתה מוּרמה קצת, וכמו רצה לְחַיֵּךְ, ופעם אחת הודוּ הנסיך אנדרי והנסיכית מריה גם שניהם, בצאתם מתוך המגדל, כי ראו בפני המלאך הזה דמיון מַתמיה לקלסתּר־פניה של הנסיכה הקבורה שם. אבל חזיון מתמיה עוד יותר, אשר לא דבּר הנסיך אנדרי אל אחותו על־אודותיו, היה מה שאותם הפנים, שיצר הפַּסָּל על־פי רוחו, הביעו לנסיך אנדרי גם הם את דברי־התּרעומות, אשר הביעו לו פני אשתו המתה ביום ההוא לאמר: “הוי, למה עשיתם לי ככה?…”

ימים מעטים אחרי שוב הנסיך אנדרי הנחילו הנסיך הזקן בחייו ויתן לו את “בּוֹגוּצַ’רוֹבוֹ”, היא אחֻזה גדולה, רחוקה ארבעים תחומים מ"ההרים הקֵּרחים". הנסיך אנדרי הלך־לו אל אחֻזתו, – במקצת מפני זכרונותיו הקשים הקשורים ב"הרים הקרחים", במקצת, מאשר לא בכל־עת עצר כֹּח לשאת את אפיוֹ המשֻנה של אביו, ובמקצת, גם מאשר הֻצרך לבדידות – ויכונן בנינים בה ויבַלה בה רֹב עתותיו.

אחרי מלחמת אויסטרליץ גמר הנסיך אנדרי בלבו, שלא יוסיף עוד לעבוד בצבא; וכאשר הוּחלה המלחמה אחרי־כן והכּל נתחַיבו לעבוד, קבּל עליו, כדי להפּטר מהעבודה במערכה, משמרת פקֻדה תחת ידי אביו בסדור קריאת חיל־המלואים. אחרי מלחמות שנת 1805 כמו החליפו הזקן ובנו את תפקידיהם וחזרו להורות זה כדברי זה. הנסיך הזקן קִוָּה אך לטובות מהמלחמה הזאת, כי חזקו ידיו בעסקנותו; והנסיך אנדרי, אשר לא השתתף במעשי המלחמה והצטער על זה בסתר־לבו, ראה אך מגור מסביב.

בששה ועשרים יום לפברואר בשנת 1807 יצא הנסיך הזקן לתוּר את גלילו. הנסיך אנדרי נשאר ב"הרים הקרחים", כדרכו על־פי־רֹב בשעת נסיעות אביו. ניקוֹלושקה הקטן היה חולה זה היום הרביעי. הרכּבים, שהוליכו את הנסיך הזקן, שבוּ מן העיר והביאו לו לנסיך אנדרי ניָרות ואגרות.

המשרת המיֻחד, שהביא את המכתבים, ראה, כי אין הנסיך הצעיר בחדר־עבודתו, ויעבור אל אגפּהּ של הנסיכית מריה, ולא נמצא הנסיך גם שם, אך שם אמרו למשרת, כי הלך הנסיך אל חדר־הילדים.

הואילה־נא, הוד־נסיכוּת, פֶּטרוּשה בא והביא ניָרות, – אמרה אחת הנערות העוזרות על־יד האומנת אל הנסיך אנדרי, אשר ישב באותה שעה על כסא־ילדים קטן והטיף בידים רועדות סמי־מרפא מצלוחית קטנה אל כוס, שהוצק בה מים עד חֶציה.

– מה נהיה? – אמר בזעף וינע ידו ולא נזהר, וטפות מְיֻתָּרות נפלו אל הכוס. וישפוך את מי־המרפא מן הכוס ארצה וַיָּשָׁב וישאל מים, והנערה נתנה לו.

בחדר עמדוּ מטת־ילדים, שתי תבות, שלחן, שלחן־ילדים וכסא קטן, הוא הכסא, אשר ישב עליו הנסיך אנדרי. וילוני החלונות היו מוּרדים, ועל השלחן דלק נר וספר מכֹרך של נגינות מָעֳמָד אצלו וחוצץ בין אורו ובין המטה הקטנה.

– יקירי, – אמרה אליו מריה הנסיכית, אשר עָמדה אצל מטת הילד, – מוטב שנמתין קצת… אחרי־כן…

– עשי־נא למעני וחדלי לך לדבּר הבלים, כבר המתּנתּ למדי, וזאת העלית בידך, – אמר הנסיך אנדרי בלחישת־זעם, ונראה בו, שנתכַּוֵּן לעָקצהּ.

– יקירי, באמת מוטב שלא נעוררהו, הנה נרדַּם עתה, – אמרה הנסיכית בקול־תחנונים.

הנסיך אנדרי קם ויגש על קצות אצבעותיו אל המטה והכוס בידו.

– אולי נִמָּנַע באמת? – אמר מתוך פקפוק.

– כטוב בעיניך – אכן… לדעתי… אך כטוב בעיניך, – אמרה הנסיכית מריה, ונראה בה, שהיא חוששת ומתבַּישת, על־כי נתקבלה דעתה, ותרמז לו על המשרתת, אשר קראה לו בלחישה.

זה הלילה השני, אשר לא נתנו גם שניהם שנת לעיניהם בגלל הילד החולה, אשר אחזַתּו חַמָּה עזה. כל היום ההוא, מבּלי האמין ברופאם הביתי ומבּלי דעת מה לעשות עד שיבוא הרופא ששלחו לקרא לו מן העיר, אחזו פעם בתחבולה זו ופעם בתחבולה זו. ובעטֹף נפשם מבּלי שֵׁנה וברֹב דאגתם לילד החולה היו תולים את הקולר זה בזה ומתרעמים זה על זה ובאים לידי קטטה.

– פֶּטרוּשה הביא ניָרות מאבּא, – לחשה המשרתת.

הנסיך אנדרי יצא.

– השטן הביא אותם! – אמר בצאתו, וישמע מה שצוהו אביו ביד שלוחו ויקבל את הקוֹנוֶרטים ואת מכתב אביו וישב אל חדר־הילדים.

– ומה? – שאל הנסיך אנדרי.

– כבראשונה, חכה־נא, בשם אלהים. קַרל איבַנוביץ' אומר מדי פעם בפעם, כי אין טוב מִשֵׁנה, – לחשה מריה הנסיכית באנחה.

הנסיך אנדרי נגש את הנער וימשֵּׁהו. החֹם גבר בו.

– גשי הלאה עם קרל איבַניץ' שלך! – קרא הנסיך אנדרי ויקח את כוס מי־המרפא וַיָּשב ויקרב אל הנער.

– אנדרי, חדל־לך! אמרה הנסיכית מריה.

אבל הוא נתן עיניו בה בזעם ובמרירות ויגחן אל הילד והכוס בידו.

– ואני, זה רצוני, – אמר אליה. – אנא, השקיהו־נא.

הנסיכית מריה הניעה כתפיה, אבל נכנעה מפניו ותקח את הכוס ותקרא לאומנת, ותחל לתת מן הסמים. הנער התחיל צועק ונוחר. הנסיך אנדרי קמט פניו, ובשימו ידו על ראשו יצא מן החדר וַיֵּשב בחדר הסמוך על הדרגש.

והמכתבים היו עוד בידו, ויפתחם שלא בדעה מיֻשבת ויחל לקראם. ואלה הדברים אשר כתב לו הנסיך הזקן באותיותיו הגדולות והַשְּׂרועות קצת ובקצורי־תבות אחדים:

“בשורה משַׂמחת מאד הביא אלי אחד הרצים ברגע זה, אם אך לא שמועת־שקר היא. על־פיה נצח בֶּניגסֶן את בּוּאוֹנַפַּרטי על־יד אֵילוֹי נצחון גמור, בפטרבורג צהלו כל פנים, ותשורות לאין־מספר נשלחו אל החיל. אף־על־פי שהוא אשכנזי, אני שמח על זה. שׂר־קוֹרצֶ’וָה, הַנְדְריקוֹב שמו, אינני יודע במה הוא עסוק. עד היום הזה לא הובאו לא אנשים נוספים ולא צידה. חושה וּרכב שמה ואמָר־לו, כי אסיר ראשו מעליו, כי בעוד שבוע אחד לא יֵעָדֵר דבר. על־דבר הקרָב באֵילוֹי שבפרוסיה כתב לי גם פֶּטֶנקה, בעצמו השתתף בו, – כל זה אמת. בזמן שאותם שאין להם להתערב אינם מפריעים, יכה גם אשכנזי את בּואוֹנפּרטי. אומרים, שהוא נס, שֶׁנָּפוֹץ הוא מאד. אל־נא אפוא תתמהמה, רְכַב יד לקורצֶ’וָה ועשֵׂה את המוטל עליך”.

הנסיך אנדרי נאנח ויפתח את הקוֹנוֶרט השני. בו היה מכתּב מבּיליבּין בשני גליונות קטנים כתובים מזה ומזה באותיות קטנות מאד. את המכתב הזה קפּל ולא קראוֹ ותחתיו חזר וקרא את מכתּב אביו, שסוף דבריו היה: “רְכַב מיד לקוֹרצֶ’וָה ועשֵׂה את המוטל עליך!”

“לא, הפּעם לא אחוש, לא אסע עתה, עד אשר יֵקַל לנער”, אמר בלבו ויגש את הדלת וַיָּצֵץ אל חדר־הילדים.

הנסיכית מריה עוד עמדה אצל העריסה ונדנדה בלאט את הילד.

“אבל מה הדבר הקשה השני, שהוא מודיע לי?” שאל הנסיך אנדרי בלבו והשתדל לזכּור את כל תכנו של מכתּב אביו. “כן־הוא, עתה גברו צבאותינו על בּונפּרטי, בימים שאני אינני עובד בצבא. כן־הוא, כן, הכּל מכוָּן להרעימנו… מה בכך, יהי להם אשר להם…” הוסיף לדבּר אל לבו ויחל לקרֹא את מכתבו הצרפתי של ביליבין. ובקראו את המכתב לא הבין גם למחצה את דבריו, וכל חפצו היה להסיח דעתו לפחות לרגע אחד מן הדבר האחד, אשר העסיקו והדאיב לבו זמן רב מאד.

ט    🔗

ביליבין עָבד בעת ההיא במעונו הראשי של חיל המלחמה בתור פקיד דִּפּלוֹמַטי, ובמכתבו תאר את כל מעשי המלחמה בלשון־צרפת, בסגנון הצרפתי ובמהתלות קלות צרפתיות, אך בשפת־אמת רוסית, שאין עמה כל פחד מפני הבּעת דברים, שיש בהם גנאי ועלבון לבעליהם. בתחלת דבריו כתב, כי חובתו הדִּפּלוֹמטית להסתיר דבר תמיד קשתה עליו מאד וכי שמח שמחה גדולה בהִמָּצא לו רֵעַ הגון כַּנָּסיך אנדרי, אשר יוכל להערות אל חיקו את כל המרירוּת, אשר נאספה בקרבּו למראה המעשים הנעשים בצבא. המכתב היה ישן ונערך עוד לפני הקרָב האֵילוֹיִי. ואלה דבריו:

"הלא ידעת, יקירי הנסיך, כי אחרי הגדולות, אשר עשינו באוסטֶרליץ, אינני יוצא עוד מן המעונות הראשיים. אכן נתחבבה המלחמה עלי, ואני שמח על־זה מאד. מה שראיתי בשלשת החדשים האלה, לא תאמין כי יְסֻפָּר.

"אספרה נא דברים כסדרם. “אויב מין־האדם” משתער, כאשר ידעת, על הפרוסים. הפרוסים הם בעלי־בריתנו הנאמנים, אשר לא כִחֲשׁוּ לנו אלא שלש פעמים בשלש שנים. אנחנו סובלים כל מיני פורענויות בגללם. אבל המעשים מעידים, כי אויב־מין־האדם הלזה לא ישים לב אל נאוּמינו היפים, והנהו מתנפל על הפרוסים בכל גסותו ופראותו, מבלי תת להם זמן לגמור את החגיגה אשר החלו לערוֹך, ומכה אותם ומפיצם ומֵכין מושבו בהיכל הפּוֹטסדַמי.

“תאות־נפשי היא, – כותב מלך פרוסיה לבונַפַּרטי, – שיקדמו פני־הודך בהיכָלִי באֹפן היותר נעים לך, ואני מצדי עשיתי בעבוּר זה ככל אשר מצאה ידי על־פי מצב הענינים שבעת הזאת. מי־יתּן ועלתה זאת בידי”. הגנרלים הפרוסים נוהגים כבוד גדול בצרפתים ולדרישה ראשונה מניחים נשקם מידם.

"ראש חֵיל העיר גלוֹגוֹי, אשר עשרת אלפי איש אתו, שואל את מלך פרוסיה, מה לו לעשות, אם יצטרך להכּנע?… כל זה אמת ברורה.

“בקצרה, קוינו אך להטיל אימה במצב חילנו, והנה אנחנו נלחמים באמת והמלחמה היא בגבול ארצנו, ולא עוד, אלא שאנו נלחמים יחד עם מלך פרוסיה ו”בשביל מלך פרוסיה". הכּל מוכן בידינו במדה מרבּה, ואין אנו חסרים אלא דבר קטן אחד, והוא מצבּיא ראשי. באשר הֻבְרַר, כי באויסטרליץ יכולנו להגיע לידֵי תוצאות חשובות יותר, אלו לא היה המצביא הראשי צעיר כל־כך, התחילו חוזרים אחרי גנרלים בני שמונים שנה, וכשנתנו עינים בפרוֹזוֹרוֹבסקי ובקַמֶּנסקי בחרוּ באחרון. הגנרל הזה הנה בא אלינו בעגלת־צָב פשוטה כמנהגו של סוּבוֹרוֹב, ואת פניו מקדמים בקריאות־שמחה ובחגיגה גדולה.

"ביום 4 בא הָרָץ הראשון מפטרבורג. התרמילים מובאים אל חדרו של המצביא, כי אוהב הוא לעשות הכּל בעצמו. אני מתבקש לעזור בבדיקת המכתבים ולקחת מתוכם את הערוכים אלינו. המצבּיא נותן לנו את העבודה, מביט עלינו ומחכה לַקוֹנוֶרטים, שנועדו לו. אנחנו מבקשים, והנה אין גם אחד. המצביא נִלְאֶה נשׂא ונִגָּשׁ בעצמו אל המלאכה ומוצא מכתּבים מאת הקיסר אל הגרף ט., אל הנסיך ו. ואל אחרים, והוא נִמְלָא רֹגֶז, ובאש־חמתו הוא אוחז במכתבים ופותחם וקורא את מכתבי הקיסר אל אחרים. “ככה יֵעָשֶׂה לי! – הוא קורא – אין סומכים עלי! לבדוק אחרַי נצטוו, טוב הדבר; צאו לכם!” והנהו כותב לבֶניגסֶן את פקֻדתו היומית המפֻרסמת:

“אני נפצעתּי, לא אוּכל לִרְכּב, ובכן לא אוּכל גם לנהל את הצבא. אתה הבאת את חילך הַנָּפוֹץ לפוּלטוּסק: במקום הזה אין מחסה לו, גם עצים ומספּוא אין לו, על־כן יש לחוש לעזרתו, ואחרי אשר פנית אתמול בעצמך אל בּוּקְסְהֶוְדֶן, עלינו לשים לב לשוב אל גבולנו, וזאת עליך לעשות היום”.

"מכּל נסיעותי – הוא כותב אל הקיסר – הנחלתּי לי סִקְבָּה על־ידי המרדעת, והיא מפרעת אותי לגמרי – מלבד משאותי הקודמים – לרכּב על סוס ולנהל צבא רב כזה, על־כן שמתי את עבודת ההצבאה על הגרף בּוּקְסְהֶוְדֶן, שאין גנרל גבוה ממנו אחרי, ומסרתי בידו את כל שרי־המשמר ועוזריהם ויעצתי אותם להסוג אחור, אם לא יהיה לחם לצבא, ולהכּנס יותר לתוך פרוסיה, כי לחם נשאר אך ליום אחד, ויש גדודים שלא נשאר להם עוד מאומה, כאשר הודיעו לי אוֹסְטֶרְמַן וסֶדְמוֹרֶצקי מצבּיאי הדיביזיוֹת; ולאכּרים אין כֹּל עוד; גם אני אֶשָּׁאֵר בבית־החולים באוֹסְטְרוֹלֶנְקָה, עד אשר אֵרָפֵא. מן היום, שאני מגיש בו בהכנעה גמורה את ההרצאה הזאת, אני מודיע, כי אם יעמוד הצבא במקום שהוא חונה בו עתה עוד חמשה־עשר יום לא יִשָּׁאֵר בו עד האביב גם איש בריא אחד.

“תנה־נא לזקן ללכת אל הכפר, הנה גם בלעדי זאת כבודו מחֻלל, באשר לא יכול למלא את העבודה הגדולה והמרוממה, אשר נבחר לה. לרשיונך שתתן לי על־זה בגֹדל חסדך אחכה פה בבית־החולים, כדי שלא למלא בצבא תפקידו של לבלר תחת תפקיד מצבּיא. פרידתי מחיל־המערכה לא תעשה כל רשֶׁם, הרי זה כאלו נפרד מתוכה אדם שנסתמא, יש אלפים כמוני ברוסיה”.

"המצביא הראשי רוגז על הקיסר ועונש את כֻּלָּנוּ; האין זה דרך הגיון!

“זהו המחזה הראשון. המחזות הבאים אחריו חשובים ומגַחֲכִים, כמובן, יותר ויותר. אחרי פרידת המצביא מתברר, כי נִגְלִינוּ אל האויב ונחוץ לעלות עליו מיד. בּוּקְסהֶוְדֶן הוא המצביא הראשי על־פי שנותיו, אבל הגנרל בֶּניגסֶן חולק על זה; ולא עוד, אלא שהוא, הגנרל בֶּניגסֶן, והקורפּוס שבידו סמוכים לאויב ורצונו להשתמש במקרה הזה ולערוך קרָב על־דעת־עצמו, “אויס אייגענער האנד” כמו שאומרים האשכנזים. והוא עושה כן. זהו מעשה הקרָב הפוּלטוסקי, שאומרים עליו, שנצחנו בו נצחון גדול, ושלדעתי אני, אין בו לא מניה ולא מקצתיה. אנחנו הפקידים האזרחיים, כמו שידעת, מנהג מגֻנֶּה מאד בידינו בהערכת תוצאותיו של קרָב. הנסוג אחור אחרי הקרָב הוא הַנִּגָּף בו, כן אנחנו דוברים, ועל־פי זה הלא נִגַּפְנוּ בפולטוסק. כללו של דבר, אנחנו נסוגים אחרי הקרָב הזה ושולחים רָץ לבַשֵּׂר בפטרבורג בשורות־נצחון. והגנרל בֶּניגסֶן איננו מוסר לגנרל בּוּקסהֶוְדֶן את המשרה על הצבא, כי מקוה הוא, תנתן לו מפטרבורג מִשרת המצביא הראשי בשכר נצחונו. ובשעת בֵּין־מלכֻיוֹת זאת החִלּוֹנוּ לעשות מעשי־מלחמה נפלאים ומשֻׁנים עד־מאד. מטרתנו עתה לא כמשפט לאנשי־מלחמה לנוּס מפני האויב או להשתער עליו, כי־אם לנוס מפני בוּקסהֶוְדֶן, שהוא הזקן ולו משפט המשרה על־פי רֹב ימים. ומתחזקים אנחנו בדבר הזה כל־כך, שבעָבְרֵנו נהר אשר לא יֵעָבֵר ברגל, אנחנו שורפים את הגשר, כדי להרחיק ממנו את האויב, כלומר לא את בונַפַּרטי, כי־אם את בּוּקסהֶוְדֶן, שלפי־שעה הוא אויבנו. וכבר היה מעשה, שעוד מעט והשתערו עליו האויבים במספּר רב ועצום ולקחו אותו בשבי על־ידי אחד המעשים האלה, שבהם אנחנו ממלטים את נפשותינו ממנו. בּוּקסהֶוְדֶן רודף אחרינו ואנחנו נָסים. כמעט שיעבור אל עבר נהר, שאנחנו חונים עליו, אנחנו עוברים אל העֵבר השני. לאחרונה הִשּיגנוּ בוּקסהודן אויבנו וישתּער עלינו, ויקצפוּ שני הגנרלים, וכבר הועיד בּוּקסהודן את אויבו לדוּאֶל, ובֶניגסן נפל נפילת נִכפה. אבל ברגע הקשה הזה שב הרץ המבשר בשורת־נצחוננו הפולטוסקי מפטרבורג, ובידו פקֻדת הרוממות על־דבר מִנוי המצביא הראשי, ואויבנו הראשון – הוא בּוּקסהודן – נמצא מנצָּח; ועתה אנו יכולים לחשֹׁב מחשבות על אויבנו השני, על בּוֹנַפַּרטי. והנה נגלה לנו, שברגע ההוא התחיל אויב שלישי עולה עלינו מתוך העם הפרַבוסלַוי בעצמו והוא דורש לו בקול רם לחם, בשר, פַּכְסָמִים, חשש, ומי יודע מה יבקש עוד! המגוּרות ריקות. הדרכים מקֻלקלים עד לאין מעבר. העם הפרבוסלַוי שולח ידיו במשִׁסה, והמשִׁסה מגיעה למדרגה, שאין אתה יכול לשערהּ גם במקצת מן המקצת על־פי מה שראו עיניך במלחמה האחרונה. חצי הצבא היה לחברֵי לסטים מזיָּנִים, והם משוטטים בארץ ומרצחים ומשַׁלחים באש כל אשר ימצאו לפניהם. אנשי המקום מרוֹשָׁשים כֻּלם, בתי־החולים מלאים עד אפס מקום, והרעב שורר בכל פנה. שתי פעמים התנפלו שודדים גם על המעון הראשי, והמצביא הראשי היה אנוס לקחת לו בַּטַּליוֹן אנשי־צבא, כדי להניסם. באחד ממקרי־ההתנפלות האלה נגזלו ממני תרמילִי הרֵיק והחֲלַט שלי. הקיסר אומר לתת רשות לכל ראשי־הדיביזיות להמית מיתת יריה את השודדים, אבל יָראתי, שעל־פי־זה יצטרכו חצי אנשי־הצבא לָדין ביריה את כל שאר אחיהם”.

בראשונה קרא הנסיך אנדרי את המכתב אך בעיניו בלבד, אבל אחרי־כן התחילו הדברים מעסיקים אותו יותר ויותר (אף־על־פי שידע, עד־כמה ראוי להאמין לביליבין). כשהגיע עד המקום הזה, מעך את המכתב וישליכהו, ולא הדברים שקרא בו הכעיסוהו, כי־אם על עצמו כָעס, על כי אותם החיים הזרים לא יכלו להרגיז את רוחו, ויעצום את עיניו ויעבֵר ידו על מצחו, וכמו נִתכַּוֵּן לגרש מלבו כל רגש השתתפות בענינים שקרא על־אודותם, ויט אזנו לשמוע מה יֵעָשה בחדר־הילדים. פתאם נדמה לו, שהוא שומע קול משֻׁנה מאחרי הדלת. אימה נפלה עליו, ירא היה, שמא אֵרע דבר לילד בשעה שקרא את המכתב, ויגש על קצות אצבעות־רגליו אל הדלת ויפתּחֶהָ.

ברגע שנכנס ראה, כי האומנת הסתירה דבר בחיקה בפנים מלאים בהלה, ומריה הנסיכית איננה אצל העריסה.

– יקירי, – שמעה אזנו מאחריו לחישת מריה, ונדמה לו, שהיא לחישה מתוך יאוש.

אימה בלא־טעם נפלה עליו, האימה המצוּיה אצל בני־אדם אחרי הרבה נדודי־שֵּׁנה וימי־רֹגז; על דעתו עלתה, שמת הילד. כל מה שראה ושמע היה בעיניו לאות נאמן, שמגורתו באה.

“איננו עוד”, אמר בלבו וזֵעה קרה כסתה את מצחו. נדהם נגש אל העריסה, וברור היה לו, כי ימצא אותה ריקה וכי האומנת הסתירה את גוִיַּת הילד, ויגַל את הוילונות וזמן רב לא יכלו עיניו המרוצצות בבהלה למצֹא את הילד. לאחרונה ראה אותו: הנער האָדֹם שכב בפִשוט ידים ורגלים לרֹחב העריסה, וראשו הוּרד למַטָּה מן הכר, ובשפתיו הקטנות מצץ בשנתו, ונשימתו היתה כתִקוּנה.

הנסיך אנדרי ראה את הנער וישמח עליו שמחה גדולה, כאלו אבד ממנו וימצאהו. ויגחן וימשֵּׁהו בשפתיו, כמו שהורתהוּ אחותו, לָדעת הֲרַב חֻמו עוד. מצחו הרך של הילד היה לח, וכאשר נגע בידו בראש הילד, ראה, שגם שערוֹ לח" כל־כך הִרבה להזיע. לא רק לא מת, כי־אם גם נגלה לו בברור, שנהיה המשבר ועברה המחלה. עתה חשקה נפשו לחטוף, לחבק בכח וללחוץ אל לבו את היצור החלש הקטן הזה, אך לא נועז לעשות זאת, ויעמוד על הנער ויתבונן אל ראשו ואל ידיו ואל רגליו, שנראתה צורתן בעד השמיכה. והנה נשמע רשרוש אצלו, ואיזה צל נראה תחת וילון העריסה. אנדרי לא הסב עיניו, כי־אם הוסיף להביט אל פני הנער ולשמוע את נשימתו הסדורה. הצל הכהה ההוא היתה הנסיכית מריה, היא נגשה בלאט אל העריסה והרימה את הוילון וחזרה והורידתהו אחריה. מבלי הסב עיניו אליה, הכירה הנסיך אנדרי ויושט לה את ידו, ותלחצה.

– הִזיע – אמר הנסיך אנדרי.

– הלכתי אליך להגיד לך זאת.

הילד נע בשנתו תנועה קטנה מאד וַיִּצחק צחוק קל ויתחכך קצת במצחו בַכָּר.

הנסיך אנדרי נתן עיניו באחוֹתו. עיניה הקורנות היו נוצצות יותר מבכל שעה באור הכהה שמבפנים לוילון מדמעות־הגיל, שנקוו בתוכן. וַתֵּט מריה אל אחיה ותשק לו, אך פגעה פגיעה קלה בוילון. הם רמזו זה לזה דרך־אזהרה ויעמדו יחד עוד זמן מעט באוֹר הכּהה שמתּחת לוילון, וכמו מֵאנה נפשם להפּרד מהעולם המיֻחד הזה, אשר התבודדו בו שלשתם יחד מחוץ לעולם כֻּלו. נסיך אנדרי נטה ראשונה מאצל העריסה, וּשׂערו נאחז קצת בעברו בַּמַּלְמָלָה שבשפת הוילון.

– אכן, אך זה לבד נשּאר לי עתה, – אמר במנוחה.

י    🔗

ימים מעטים אחרי הכּנסו לאגֻדת הַמַּסונים יצא פיֶר מפטרבורג, ובידו ספר־תקנות שכתב לעצמו על־דבר המעשים אשר עליו לעשות באחֻזותיו, ויסע לפלך קיוב, ששם נמצאו רֹב אִכָּרָיו.

כבואו לקיוב, קרא אליו אל לשכתו הראשית את כל סוכני אחֻזותיו ויגד להם את מחשבותיו ואת מאוַיי־לבו ויאמר להם, כי יחוש ולא יתמהמה לעשות את כל הנחוץ, כדי לשחרר את האכרים שחרור גמור משעבודם, כי בין־כה אין לתת על האכרים עבודה קשה, כי אין לשלוח נשים וילדים לעבודה, כי יש להמציא עזרה לאכרים, כי אין ליסר אלא בדברים ולא ביסורי הגוף, כי יש ליַסד בתי־חולים, בתי־מחסה ובתי־ספר בכל אחֻזה. אחדים מהסוכנים (בהם היו גם סוכנים יודעי־ספר במקצת) שמעו ונבהלו, כי היו סבורים, שהגרף הצעיר מביע בדבריו אלה תרעומות על עבודתם ועל מעשי־מעילתם; אחדים צחקו בלבם, אחרי הבּהלה הראשונה, על מִדְבָּרוֹ הַלַּחֲשָׁנִי ועל מליו החדשות, אשר לא שְׁמָעוּן מימיהם; למקצתם אך נעים היה לשמוע בדַבֵּר האדון לפניהם; והפקחים שבהם, ובתוכם גם הסוכן הראשי, הבינו מנאומו זה, במה יצליחו דרכיהם וישיגו את מטרותיהם בדברים שבּינם לבין האדון.

הסוכן הראשי הביע השתתפות מרֻבּה במחשבות פּיֶר הטובות; אבל העיר, כי מלבד התקונים האלה יש לשים לב לעניני האחֻזות, כי לא טוב מצבן.

בכל עשרו הרב של הגרף בֶּזאוּחוֹב הרגיש בעצמו, מאז בא העשֶׁר הזה לידו ויאמרו עליו שהיה מרויח חמש מאות אלף לשנה, את עשירותו פחות הרבה מבאותם הימים, שהיה הגרף הנפטר ממציא לו את עשרת האלפים, שקצב לו לשנה. בכלל ידע ידיעה שאינה ברורה את התקציב הזה: אל המועצה היו מעלים כשמונים אלף מכּל האחֻזות יחד; כשלשים אלף היו מוציאים על החזקת האחֻזה הסמוכה למוסקבה והבית שבמוסקבה והעלמות הנסיכיות; כחמשה־עשר אלף על פרסים לזקנים ועוד סכום כזה על מוסדות דתיים; לגרפינה היו שולחים מאה וחמשים אלף לפרנסתה; רבּית קצוצה היו משלמים כשבעים אלף; בניין בית־התפלה, שהתחילו בו, עלה בשתי השנים האלה כעשרת אלפים; עוד כמאה אלף יצאו, וכיצד יצאו לא ידע בעצמו, וכמעט בכל שנה הֻזקק ללוות. מלבד זאת כתב לו הסוכן בכל שנה פעם על־דבר בְּעֵרות, פעם על־דבר בַּצָּרוֹת, פעם על־דבר תקונים וחדושים נחוצים בבתי־עבודה שונים. הענין הראשון, שבא לידו של פיר, היה הדבר, אשר לא ידע ולא אהב ולא הֻכשר לו כלל וכלל, והוא לעסוֹק בעניני אחֻזותיו.

פיר היה עוסק בזה עם סוכנו הראשי בכל יום ויום. אבל הרגיש, כי אין עבודתו מועילה מאומה לָעִנין. הוּא הרגיש, כי עבודתו לחוד, ואותו העִניָן לחוד, כי איננה נוגעת בפֹעל במהלך העסקים ואיננה מביאה לידֵי תנועה. מצד אחד היה הסוכן הראשי מתאר את הענינים במצב היותר קשה ומראה לפיֶר את הנחיצות לשלם את החובות ולגשת אל מלאכות חדשות על־ידי האכרים, ולזה לא הסכים פיר מעולם; ומצד אחד דרש פיר, שיתחילו במעשה השחרור, ועל זה היה הסוכן מעיר ומזכיר, כי בראשונה נחוץ לשלם למועצת־האפיטרופסים את החוב, ועל־כן אי־אפשר למהר בדבר השחרור.

הסוכן לא אמר, כי זה אי־אפשר לגמרי; הוא יעץ למכּור לשם־זה את היערות שבפלך קוֹסטרוֹמה, את חלקות האדמה שבשפֵלה ואת האחֻזה שבקרים. אך כל המעשים האלה היו תלוּים, לפי מה שיצא מדברי הסוכן, בתקונים מרֻבּים ומָרְכָּבים כל־כך, בבטולי מַשכָּנות, בתביעות, ברשיונות וכיוצא בדברים האלה, שנבוכו רעיוניו ולא אמר עוד אלא: “כן, כן, כה תעשה”.

לא היתה לו לפיֶר אותה ההתדבקות בעסקים, שאנשי־מעשה מצֻיָּנים בה, שבעזרתה היה יכול לגשת אל עבודתו, ועל־כן לא אהב את העבודה הזאת ורק התאמץ להעמיד פנים לפני הסוכן, כאלו הוא עסוק בעבודה הזאת. והסוכן התאמץ להעמיד פנים לפני הגרף, כאלו הוא חושב את העבודה הזאת למועילה מאד לאדוניו ולמכשול ולמשא לעצמו.

בעיר הגדולה הזאת נמצאו לו מיֻדעים; אנשים אשר לא ידע מהרו לבוא ולהִוָּדע לו ובשמחת־לב קדמו את פני האורח העשיר, שלא נמצא כמוהו בעל אחֻזות רבות בכל הפלך הזה. גם פִּתּויי הַיֵצר לאותה התּאוה, אשר הודה עליה בשעת התקבלותו אל ה"תָּא", חזקו עליו מאד, ולא יכול לעמוד בנסיונות האלה. ככה עברו גם פה ימים, שבועות וחדשים מחייו בטרדות ובעסקים שונים בין נשפי־חשק ומִשתֵּי צהרים ובֹקר ונשפי־מחול, מבּלי תֵת לו שעה פנויה לשים לבבו על דרכיו, כמו בפטרבורג. תחת החיים החדשים, אשר קוה להתחיל, הוסיף ללכת בדרכיו הקוֹדמים, אך בשנוי מקומות וחבורות בלבד.

פיר ידע, כי את האחת משלש תעודות המַּסוניוּת, את החובה המוטלת על כל מַסון להיות למופת בחייו המוּסריים, לא היה ממלא, ומִשֶּׁבע המדות הטובות, שאמרו לו, נעדרו בו שתים אלה לגמרי, והן: הזהירות בדרכי־המוּסר ואהבת המות. אבל התנחם בזה, שהוא ממלא את התעודה האחרת, והיא: תקוּן מין־האדם, ושיש בו המדות הטובות האחרות, והן: אהבת הבּריות, וביחוד, נדבנוּת.

בשנת 1807 באביב גמר פיר לשוב לפטרבורג. בדרכו היה את לבבו לסַיֵר את כל אחֻזותיו ולראות בעיניו, מה נעשה בהן מן הדברים אשר צוה ומה עתה מצבו של העם אשר נמסר בידו ברצון אלהים ואשר הוא שואף עתה לעשות חסד לו.

הסוכן הראשי, אשר חשב את כל המעשים שרצה הגרף הצעיר לעשות כמעט למעשי־שטוּת ולהפסד מרֻבֶּה גם לו, גם לגרף בעצמו, גם לאכרים, בִּטל דעתו קצת. בשעה שהוסיף להסביר לאדוניו, כי שחרור האכרים הוא דבר שאי־אפשר, צוה עם־זה, לְבוֹא האדון, לבנות בכל האחֻזות בנינים גדולים לבתי־ספר, לבתי־חולים ולבתי־מחסה; בכל מקום עָרך קבלות־פנים בלֹא הוד והדר, מדעתו, כי פיר לא באלה יחפוץ, כי־אם ברוח הכּרת טובה והודאה לאלהים, בהוצאת צלבים ולחם ומלח, כי ידע על־פי השקפתו על אדוניו, שדברים כאלה יעשו רֹשֶם עליו ויוליכוהו שולל.

אֲבִיב ארצות־הדרום, הנסיעה במנוחה ובמהירות במרכבה וִינאית והבדידות שבשעת הנסיעה שִׂמחו את לבבו של פיר. האחֻזות אשר לא ראה בעיניו עד העת ההיא היו כֻלן נחמדות למראה עד־מאד; העם נראה לו בכל־מקום כשבע־רצון ומלא רגשי־תודה מקרב לב על החסדים שנעשו לו. בכל־מקום יצאו לקראתו, וקבלות־הפנים האלה אמנם הביאוהו לכלל בַּישנוּת, אבל העירוּ גם רגש שמחה במעמקי לבבו. במקום אחד הגישו לו האכרים לחם ומלח וצֶלם תמונות פֶטר ופאול, ובקשו מאתו רשיון לבנות על חשבּונם – על שם מַלְאָכוֹ פטר ופאול, לאות אהבה ותודה על מעשי צדקתו להם – עזָרה נוספת חדשה בבית־התפלה. במקום אחר יצאו לקראתו נשים מיניקות וילדיהן על זרועותיהן והודו לו על כי פטר אותן מהעבודה הקשה. באחֻזה השלישית קִדם הכֹּהן פניו בצלב, וילדים סביב לו, הם הילדים אשר לִמְּדָם הכּהן ספר ודת בחסדי הגרף. בכל האחֻזות ראה פיר בעיניו בתי־אבן נבנים או בנוּים על־פי תכנית אחת ועתידים להפתח בקרוב בתור בתי־חולים, בתי־ספר ובתי־זקנים. בכל־מקום ראה פיר חשבּונות של סוכנים על־דבר הנחות לאכרים בעבודתם ושמע דברי־תודה נכנסים אל הלב, שהביעו לו דֶפּוֹטַציות של אכּרים לבושי קַפטַנים כְּחֻלִים.

אולם לא ידע פיר, כי במקום אשר הֻגשו לו לחם ומים ונבנתה עזָרה על שם פטר ופאול היה כפר של מסחר, ויריד קבוע היה שם ביום־פטר, כי את העזָרה התחילו לבנות מכבר, ועשירֵי הכפר, אותם האכרים שבאו לפניו, הם שהתחילו בדבר הזה, וכי תשע עשיריות של האכרים בני הכפר זה מרוֹשָׁשים הם עד לאין־מרפּא. הוא לא ידע, כי מִשֶּׁחדלו בגזֵרתו לשלוח נשים מיניקות לעבודת בעל־האחֻזה הוטלה על הנשים האלה עבודה קשה יותר מבראשונה בחלקות אדמתן. הוא לא ידע, כי הכּהן, אשר קִדם פניו בצלב, הכבּיד על האכּרים במתנות כהֻנתו, וכי הילדים הנאספים אליו היו נמסרים לידו בדמעות, ואבותיהם היו פודים אותם בכסף רב. הוא לא ידע, כי בתי־האבן, הבנוּים על־פי התכנית הידועה לו, נבנו בידי פועליו האכרים, ועבודתם כָּבדה בזה ולא הֻמְעֲטָה אלא על־גבּי הַנְּיָר בלבד. הוא לא ידע, כי במקום שהראה לו הסוכן בפנקסו המעָטַת תשלומי־כסף מאת האכרים בשליש מלגו, כאשר צוהו, נוספה להם עבודת־חובה בשליש מלבר. על־כן היה פיר אך שמח בסִיּוּרו זה, שֶׁסִּיֵּר את אחזותיו, ויוסף להָניח דעתו במחשבון צדקה כבימי צאתו מפטרבורג ויכתוב מכתּבי־עליצות ל"אחיו ומורו", – כן קרא לגודר הגדול.

“מה־קלה היא ומה־מעַטה ההתחזקות הדרושה לעשות טובה רבה כל־כך, – אמר פיר בלבו, – וכמה ממַעטים אנו להשתדל בזה!”

שמחה גדולה שמח על התודה, שֶּׁהֻבְּעָה לו, אך מתבַּיש היה בשעת קבלתה. התודה הזאת הזכּירה לו, עד־כמה היה בידו להיטיב עוד יותר לאנשים הטובים והפשוטים האלה.

הסוכן הראשי, שהיה טפּש גדול מלא מרמה, הבין היטב את רוח הגרף, שבכל תמימותו היה פִקח באמת, וישַׂחֶק בו כמו בכלי שעשועים, ובראותו את הרשֶׁם, שעשו אותן הפגישות המסֻדָּרות מראש על פיר, הוסיף עוד להעתּיר עליו טענות והוכחות, שאי אפשר ואין כל צֹרֶך לשחרר את האכרים, בשעה שגם בלעדי זאת אשריהם וטוב להם.

פיר הסכים בסתר־לבו לדעתו של הסוכן, שקשה למצֹא אנשים מאֻשרים יותר מאלה ושהשחרור יכול להביא עליהם רעות שאין לשערן; אף־על־פי־כן הוסיף לצווֹת, אם גם לא בלבב שלם, שָׁיֵּעשה מה שחשב לצדקה. הסוכן הבטיח להתאמץ בכל כֹּחו לעשות רצונו של הגרף, ונפשו ידעה בבֵרור, כי עד־עולם לא רק לא יוכל הגרף לבדוק ולדעת, אם נעשה כל הדרוש למכירת היערות והאחֻזות ולפדִיַּת הנכסים הממֻשׁכָּנים, כי־אם גם בודאי לא יחקור ולא יִוָּדַע לו, שהבתים הבנוּים על־פי מצוָתו ריקים הם והאכּרים מוסיפים לעבוד ולשלם ככל מה שאכרי שאר האחֻזות עובדים ומשלמים לבעליהם, כלומר, ככל מה שיש בכֹחם.

יא    🔗

שמֵח וטוב־לב היה פיר בשובו מנסיעתו זו שנסע דרומה ובדרך הקים את מחשבתו אשר חשב מכבר לסור אל ידידו בולקונסקי, והוא לא ראה את בולקונסקי זה שתי שנים.

בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ נמצאה באדמת־מישור, לא יפה למראה ומכֻסָּה שדמות ויערי אשוּחים ולִבנים, שמקצתם חטובים ומקצתם אינם חטובים. בית־האדון נמצא בקצה כפר ארֹך, משתרע על־יד המסלה, מאחרי בְּרֵכָה חדשה מְמֻלָּאה מים על גדותיה, אשר עוד לא הספיקו להדשיא דשא, ועצים צעירים מסביב לבית, וביניהם אֳרָנִים אחדים.

בחצר בית־האדון היו גֹרֶן, בניני־שמוּש שונים, ארווֹת־סוסים, בתי־מרחץ, אגף מיֻחָד ובית־אבנים גדול בעל חזית עגֻלה למחצה, שעוד לא נגמרה מלאכתו, וגן חדש נטוּע מסביב לבית. הגדרות והשערים היו חזקים וחדשים; תחת רִקּוּעַ סוכך עמדוּ שני צנורי־מְכַבִּים וחבית צבועה יָרֹק; המסלות היו ישרות והגשרים חזקים ובעלי־מַעקות. על הכּל נראה חותַם השגחה דקדקנית. בשאלו את משרתי החצר, אשר נִקרו לפניו, היכן דירת הנסיך, הורוּהו את האגף החדש הקטן שעל שפת הבּרֵכָה. אנטון, מדריכו הזקן של הנסיך אנדרי, הוריד את פיר מתוך המרכבה ויאמר לו, כי הנסיך בבית, וינהגהו ויביאהו אל פרוזדור קטן ונקי.

פיר השתומם על מדותיו המצֻמצמות של הבית הקטן הזה אשר היה אך טוֹב־טעם, לעֻמת ההוד וההדר, שראה מסביב לידידו זה בפעם האחרונה בפטרבורג. בחפּזון נכנס אל הטרקלין הקטן, אשר עוד נתן ריחו, ריח־אֹרֶן, ועוד לא נטוֹחוּ קירותיו, ויאמר ללכת הלאה, אך אנטון הקדים וירץ לפניו על אצבעות רגליו ויתדפק על הדלת.

– מה נהיָה שם? – נשמע קול־רֹגז קשה לאֹזן.

– אורח, – ענה אנטון.

– יחכה־נא רגע, – וקול כסא מוּזז ממקומו נשמע עם תשובה זו. פיר נגש אל הדלת בפסיעות מהירות, ופניו פגעו בפני הנסיך אנדרי, אשר יצא אליו עצוב־רוח וכמו קפצה זִקנה עליו. פיר חבקו וירם את משקפיו וַיִּשָּׁקהו ויתבונן בו בהקרבת־פנים.

– אכן לא חכיתי לך, שמֹח אשמח מאד, – אמר הנסיך אנדרי.

פיר לא אמר דבר; בתמהות הביט אל ידידו ולא גרע עיניו ממנו. לבּו השתומם על השנוי שנהיה בנסיך אנדרי. הדברים שדבּר אנדרי היו דברי חבּה, על שפתיו ועל פניו רִחף צחוק קל, אבל מבטו היה נדעך, בלי רוח־חיים, ובכל חפצו הגלוי לשים לו ברק שמחה ונחת־רוח, לא עלתה זאת בידו. אף אמנם לא כָחַש בשרו, לא חָורו פניו ולא רָחַב תארו מבראשונה; אבל המבט הזה והקמט הקטן שעל מצחו, אשר העידו על התרכזות הרעיונות בענין אחד לזמן רב, לא חדלו להתמיה ולהרחיק את לב פיר ממנו, עד שהֻרגַּל בהם.

כבכל פגישה שאחרי פרֵדה אֲרכָּה לא יכלה השיחה זמן רב להִכּוֹנן כראוי; שניהם שאלו וענו זה את זה בלשון קצרה דברים, אשר ידעו בעצמם, כי הֻצרכו להאריך בהם. לאחרונה החלו לחזור מעט מעט לדברים, שנגעו בהם ברמזים קצרים, וידברו בשאלות הימים הקודמים, במחשבות על־אודות הימים הבאים, בנסיעתו של פיר, בעבודתו, במעשי המלחמה ועוד בענינים כאלה. התרכזות־הרעיונות והרוח הנכאה, אשר מצא פיר במבטו של הנסיך אנדרי, הֻבּעוּ עתה עוד יותר בצחוק הקל, שהיה על שפתיו בשעה שדבּר פיר בעליצות מרֻבּה במה שהיה או במה שיהיה. הנסיך אנדרי כאלו רצה ולא יכול להשתתף בשיחתו זאת. פיר התחיל מרגיש, שבפני הנסיך אנדרי לא נאוה להביע גיל והרהורים נעימים ותקוות־אֹשֶׁר. לחטאה חשב לו לגַלות לפניו את כל רעיונותיו החדשים המַּסוניים, שנתחדשו ונתחזקו בקרבּו עוד יותר על־ידי נסיעתו האחרונה, הוא התאמץ לשלוט ברוחו, מיראתו לנהוג מנהגי נַעֲרוּת; ועם־זה נכספה נפשו להראות מהר לידידו, כי נהפך לאיש אחר, כי פיר חדש הוא עתה, טוב ויפה מאותו הקודֵם שהיה בפטרבורג.

– אינני יכול להגיד לך, מה רבו הרפּתקאותי בימים האלה. איש אחר אני בעיני עתה.

– כן־הוא, הרבה הרבה נשתנינו מהעת ההיא, – אמר הנסיך אנדרי.

– ואתה? – שאל פיר. – מה מחשבותיך לימים הבאים?

– מחשבותי? – שָׁנה הנסיך את דבריו דרך־התּול. – מחשבותי? – חזר ושנה וכמו תָמה על הוראתה של מלה זאת. – הנה בונה אני בית לשִׁבתּי ולשנה הבאה אני חושב לעבור הֵנה לגמרי…

פיר החריש ונתן עיניו בפני אנדרי, שהזקינו בלא־עת.

– לא, שואל אני, – אמר פיר, אך הנסיך נכנס לתוך דבריו:

– מה חֵפץ לדבּר בי… ספּרה נא אתה, סַפּר על־דבר נסיעתך, על־דבר כל המעשים שעשית באחֻזותיך.

פיר החל לספּר מה שעשה באחֻזותיו, ובדבּרו התאמץ להסתיר כפי־האפשר את השתתפותו בתקוניו הטובים. הנסיך אנדרי גמר פעמים אחדות בעצמו מה שהתחיל פיר, כאלו היו כל אותם המעשים דברים שנתפרסמו מכבר, והוא לא רק לא יכול לשמעם בשימת־לב, כי־אם גם נראָה כמתבַּיֵּש במה שספר לו פיר.

פיר הכסיף קצת וגם קשתה עליו חברת ידידו ויחדל לדבּר.

– זאת נעשֶׂה, מחמדי, – אמר הנסיך אנדרי, ונִכָּר היה בו בבֵרור, שגם עליו לטֹרח ולמשא היא ישיבתו עם אורחו, – אני יושב פה ישיבת־עראי ולא באתי הנה אלא לסִיוּר בלבד. היום אני שָׁב אל אחותי. אֲקָרֶבך־נא אליהם, כמדֻמֶּה לי, שאתה מְיֻדָּע להם, – אמר בכַוָּנה גלויה להעסיק בדברים את אורחו, שנעשה מוּזר לו, לנסיך, לגמרי. – אחרי לחם־הצהרים נִסע שמה. ועתה, החפֹץ תחפוץ לראות את בית־כפרי?

שניהם יצאו ויתהלכו עד סעֻדת־הצהרים וידברו בחדשות פוליטיות ובמיֻדָּעים משׁתָּפים להם, כאנשים אשר מעולם לא היו מקֹרָבים הרבה זה לזה. לקצת התעוררות מתוך כַּונת־הלב לא הגיע אלא בדבּרו בבית־כפרו המתוכנן ובשאר מעשי בניָנו, אך גם באמצע השיחה הזאת, בתארו לפני פיר את צורת הבית בהִבּנותו לפרטיו, והם עמדוּ על נדבכי העצים, הפסיק פתאם ויאמר:

– אולם אין בזה כל ענין חשוּב, נלכה־נא ונסעדה ונִסָּעָה.

בשבתּם אל הלחם נסבּה שיחתם אל דבַר נשואי פיר.

– אני התפלאתי בשמעי זאת, – אמר הנסיך אנדרי.

פיר נסתמק, כמו שהיה מסתמק בכל פעם לזֵכר המעשה הזה ויאמר בחפּזון:

– באחד הימים אספּר לך, איככה נהיָה הדבר, הן ידֹע תדע כי כל זה נגמר לעולם.

– לעולם? – אמר הנסיך אנדרי. – אין לך דבר שהוא לעולם.

– הלא ידעת, איך נגמר כל זה? שמעתּ על־דבר הדוּאֶל?

– גם זאת בָּאַתְךָ!

– אך על זאת לבד אודה לאלהים, על כי לא המַתִּי את האיש הזה, – אמר פיר.

– ומה בכך? – אמר הנסיך אנדרי. – להמית כֶּלב רַע מצוָה רבּה היא.

– לא, להמית נפש אדם לא טוב, עָול הוא.

– איזה עָול? – שָׁנה אחריו הנסיך אנדרי. – אין הבּריות יכולים להבחין בין יֹשֶׁר לעָוֶל. תועים היו הבּריות ועתידים לתעות כל הימים ויותר מבכל־דבר יתעו במה שהם חושבים לישֶׁר ולעָוֶל.

– עָוֶל הוא כל מעשה, שהוא רַע לאיש אחר, – אמר פיר והרגיש לשמחת־לבו, כי מאז בא הנה זו הפעם הראשונה החל הנסיך אנדרי להתרגש ולדבּר, ויהי נכון להגיד ולבָרר כל מה שהפך אותו לאיש חדש, כמו שהוא בעת הזאת.

– ומי הגיד לך, מה רַע לאיש אחר? – שאל הנסיך אנדרי.

– רע? רע? – אמר פיר. – כֻּלנו יודעים, מה רע לנו לעצמנו.

– כן־הוא, יודעים אנחנו, אבל את הרעה, שאני יודע בה, שהיא רעה לעצמי, אינני יכול לעשות לאיש אחר, – אמר הנסיך אנדרי, ובדבּרו התרגש יותר ויותר, ונראה בו, שרצה לגלות לפיֶר את השקפתו החדשה על עניני העולם. – איני יודע בחיים, – אמר צרפתית, – אלא שתי צרות גדולות באמת והן מוּסר־כליות ומַחלה. ואין טובה אלא הַעדר שתי הצרות האלה. לחיות בשבילי בלבד ולהתרחק משתי הצרות האלה: זאת כל חכמתי עתה.

– ואהבת רע? ומסירות־נפש? – התחיל פיר. – לא, אני לא אוּכל להסכּים לדעתך! לחיות רק על־מנת לסור מֵרָע, על־מנת שלא להתחרט, מעט הוא מאד. כן הייתי אני חי, הייתי חי אך בשבילי ואִבַּדְתִּי חיי בזה. רק עתה, כשאני חי, על־כל־פנים משתדל לחיות (תקן פיר בעצמו את דבריו בענותנותו) בשביל אחרים, רק עתה טעמתי וארא, מה־טוֹבוּ החיים. לא, לא אסכים לך, גם אתה בעצמך לא תאמר כן בכל לבבך.

הנסיך אנדרי הביט אל פיר בבת־צחוק מתּוך לגלוג.

– עוד מעט תראה את אחוֹתי, את מריה הנסיכית. שניכם תּתכַּונו לדעת אחת, – אמר הנסיך אנדרי. – אולי צדקתּ על־פי רוחך, – הוסיף אחרי שתיקה קצרה; – אבל כל־אחד חי על־פי רוחו: אתה חיית בשבילך, ואתה אומר, כי עוד מעט ואבּדתּ חייך בזה, ולא ידעת את נֹעם החיים עד שהחִלּוֹתָ לחיות בשביל אחרים. ובי היה להֶפך. אני שאפתּי לעשות לי שֵׁם. (ושֵׁם טוב מה הוא? הלא גם הוא פרי אהבת הבּריות, בקשת טובה להם, בקשת תהלה מהם). ובכן חיית בשביל אחרים, ולא כמעט אבּדתּי חיי, כי־אם אבּדתּים לגמרי, ודעתי הוּנחה קצת בימים האלה, כשאני חי בשבילי בלבד.

– ואיככה תוכל לחיות בשבילך בלבד? – שאל פיר בהתלהבות. – ובנך? ואחותך? ואביך?

– כל אלה בכלל “אני” לא אחֵרים הם, – אמר הנסיך אנדרי, – אך האחרים, הרֵעים, בלשונך ובלשונה של מריה הנסיכית, הם ראש מקוֹרי השגיאות והָרָע. הרֵעים הם אִכָּרֶיךָ הקיוֹבים, שאתה מבקש להיטיב להם.

וכאמרוֹ זאת נתן עיניו בפיֶר דרך לגלוג וקריאה להִתְוַכְּחוּת. למלחמת־שפתים הועיד אותו בנתינת־עיניו זו.

– מצַחק אתה, – אמר פיר וַיוסף להתרגש בדבּרו. – איזו שגיאה ואיזו רעה יש להן מקום בבקשה זו שבקשתּי (מעט מאד ושלא כהוגן מִלאתי זאת), אבל בקשתּי לעשות טובה, ובמקצת גם עשיתי בודאי? איזו רעה יכולה להיות בזה, שאכרינו האמללים, שהם אנשים כמונו, והם גדֵלים ומתים בלי דעת אלהים ואמת חוץ ממצוה מלֻמָּדה ותפלה חסרת־טעם, ילמדו אמונות משעשעות־נפש על־דבר העולם הבא ומתּן־שכר וקֹרת־רוח ותנחומים? איזו רעה ושגיאה היא, אם בזמן שאנשים מתים בחָלְיָם מאין עֵזר, אף־על־פי שנקל מאד לעזור להם, אתן להם רופא ובית־חולים ומחסה לזקנים? וכלום לא טובה מָרגשת שאינה מוטלת בספק היא, אם יש אכר ואשה מֵינקת, שיומם ולילה אין להם מנוחה, ואני נותן להם מנוחה ושעה פנויה?… – אמר פיר בחפּזון ובהברה שורקת. – ואני עשיתי זאת, אם גם לא כראוי, אם גם מעט, אבל סוף־סוף עשיתי קצת בשביל זה, ואתה לא רק לא תוכל להטות את לבבי מהאמין, כי מה שעשיתי טוב הוא, כי־אם גם לא אֲפֻתֶּה להאמין, שאין גם אתה חושב כן באמת. והעִקר, – הוסיף פיר, – זה הדבר שאני יודע, ובבִטחה אני יודע, כי העֹנג שבעשִׂיַת הטובה הזאת הוא לבדו האֹשֶׁר הנאמן האחד שבחיים.

– אכן, אם ככה נשאל שאלה זאת, אין לפקפק עוד, – אמר הנסיך אנדרי. – אני בונה בית, נוֹטע גן, ואתה מכונן בתי־חולים. שני אלה מסֻגלים לבַלות זמן בהם. אבל מה ישר ומה טוב – ישפוט מי שהכּל גלוי לפניו, ולא אנחנו. אכן, חפץ אתה להתוַכּח, – הוסיף הנסיך אנדרי, – הנני.

שניהם קמו מאצל השלחן וישבו במבוא הפתח, שהיה משַׁמש גם מרפּסת.

הנני, לכה ונִוָּכחה, – אמר הנסיך אנדרי. – אתה אומר בתי־ספר, – הוסיף וַיָכָף אחת מאצבעותיו, – למוּדים וכיוצא בהם, כלומר, חפץ אתה להוציא אותו – אמר ברמזו על אכּר אחד שהסיר מצנפתו ועבר לפניהם – ממצבו, מצב בהמה, ולעורר בו צרכים מוּסריים, ולי נדמה, כי האֹשֶׁר האחד, שאפשר לאדם להגיע אליו, הוא אֹשר הבהמה, ואת זה אתה בא לקחת ממנו. אני מקַנא בו, ואתה רוצה לעשותו לאיש כמוני, אך בלי תֵת לו מה שיש לי. עוד דבר אחד אתה אומר לעשות לו: להקל את עבודתו. ועל־פּי דעתי נחוצה לו עבודת־הגוף, נחוצה לקיומו, כמו שעבודת־המוח נחוצה לי ולך. אתה מְהַרְהֵר על־כרחך. אני עולה על מטתי בשעה השלישית ורעיונות עולים על רוחי ואינני יכול לישון, מצדי אל צִדִּי אֵהָפֵךְ ואינני ישן בטרם יעלה השחר, יען כי אני מהרהר, ואי־אפשר לי שלא אהרהר, כשם שאי־אפשר לו, שלא יחרֹש ולא יקצור עשב לבהמה; אם לא יעשה את מלאכתו, ילך־לו אל בית־היין או יֶחלה. כשם שאני לא אעצור כֹּח לעשות את עבודתו הקשה והנוראה, הלא מות אמות מקץ שבוע אחד, אם אעשה בה, כך לא יעמוד בו כֹח להבּטל מכּל מלאכת־עבודה כמוני, כי־אם ישמַן וימות. השלישית, – מה אמרתּ עוד? – הנסיך אנדרי כפף את אצבעו השלישית. – אכן זָכֹר אזכור, בתי־חולים, סמי־מרפּא. הנה אחזַתּו עֲוִית, והוא גוסס, ואתה הקזתּ לו דם ותרפאהו. עתה יהיה נע ונד עשר שנים ביד או ברגל יְבֵשה, למַשָׂא על כּל. נוֹח לו ויפה לו הרבה שֶׁיָּמוּת. עוד יִוָּלדו אחרים, רבים הם גם בלעדיו. אִלו היית מצטער על כי נפקד אחד מפּועליך, – כדרכי אני במקרה כזה, – אבל אתה אומר לרפֹּא מאהבה, לטובתו ולהנאתו. והוא אין חֵפץ לו בזה. גם מה החלום הזה, שבאחד הימים היה מעשה באדם אחד, שנרפא על־ידי תורת־הרפואה! – אך להמית היא יודעת! – סִיֵם הנסיך אנדרי בחֵמָה וַיַּסֵּב פניו מנגד פיר.

הנסיך אנדרי הביע רעיוניו אלה בדברים ברורים ומחֻדדים בפיו כל־כך, שנראָה בו, שהרהר בענין הזה לא אחת ולא שתים, והוא דבּר בנפש חפצה ובמהירות, כאיש אשר לא דבּר זה זמן רב. מבטו נִמלא חיים יותר ויותר במדה שהדעות אשר הביע רָעוּ וּמָרוּ יותר ויותר.

– אבל נורא הוא, נורא מאד! – אמר פיר. – אני לא אבין, איך אפשר להתקַים ברעיונוֹת כאלה. רגעים כאלה באו גם עלי, הדבר היה לפני ימים מעטים, במוסקבה ובַדֶּרך, אבל באותה שעה אני נבוך ונדכֶּה כל־כך, שחיי אינם חיים, הכּל נמאס בעיני… ויותר מכֹּל אני בעצמי. באותה שעה אינני אוֹכל, אינני רוחץ… ואתה איככה?…

– למה לא ארחץ, אין זו מדת נקיוּת, – אמר הנסיך אנדרי. – להֶפך, יש להשתדל להנעים איש את חייו ככל אשר תמצא ידו. חי אני, ואינני אָשם בזה, ועל־כן עלי לחיות עד יום מותי, מבּלי היות למכשול לאחֵרים, אבל גם בטוב ובנעימים כפי־האפשר.

– אך למה לך להחזיק ברעיונות כאלה? על־פיהם אין לנו אלא לשבת בלי־נוע, בלי הֵחל בכל מעשה…

– החיים בעצמם אינם נותנים לשבת במנוחה. חפץ אני להמנע מכּל עבודה, והנה מצד אחד כבּדוני אצילי המקום ויבחרוני לראש, וביגיעה עלתה בידי להסתלק. הם לא יכלו להבין, כי אין בי מה שנצרך, אין בי מן התמימוּת הידועה של קטני־המוח העוסקים בצרכי־צבּור. ומצד אחד יש לי בית זה, שהֻצרכתּי לבנותו, ולבעבור תהיה לי ברשותי קרן־זוית, שאפשר לשבת בה במנוחה. עתה קוראים לאנשי־צבא.

– למה אינך עובד בצבא?

– אחרי אויסטרליץ! – אמר הנסיך אנדרי בפנים נזעמים. – לא, תודה רבּה לך, אני קבּלתּי עלי, שלא אעבוד בחיל־המלחמה הרוסי. ולעולם לא אעבוד בו; אלו היה בונפּרטי חונה פה, על־יד סמולֶנסק, ומביא בסכּנה את “ההרים הקרחים”, גם אז לא הייתי עובד בחיל־רוסיה. הנה השיבותי על שאלתך, – אמר הנסיך אנדרי כשנתקררה דעתו, – עתה קוראים לאנשי־צבא. אבי ממֻנה למצבּיא ראשי על הגליל השלישי, והתחבולה האחת, שאני יכול להִפטר בה מהעבודה בצבא־המלחמה, היא להיות אצלו.

– אם כן, עובד אתה?

– עובד אני.

הנסיך אנדרי החריש מעט.

– בשביל־מה אפוא אתה עובד?

– זה הדבר, שאני עובד בשבילו. אבי הוא אחד מן המצֻיָּנים שבדורו. אבל הולך ומזקין הוא, והוא אמנם איננו אביר־לב, אך שקדן מֻפלג בכל דרכיו. נורא הוא ברגילותו לשלוט בלי־מעצור, ועתה בשלטון מצבּיא ראשי על הנקראים לצבא, הנתון לו מאת הקיסר. אִלו אחרתּי פעם אחת לפני שלשה שבועוֹת בשתי שעות, היה תולה את הפּרוֹטוֹקוֹליסט שביוּחֲנוֹבה, – אמר הנסיך אנדרי בבית־צחוק. – אני עובד אפוא, על כי איש בלעדַי אין לו השפעה על אבי, ואני אצילהו לפעמים ממעשה, אשר היה מצטער עליו אחרי־כן.

– אתה רואה אפוא!

– כן־הוא, אך לא מטעם זה, שאתה חושב, – הוסיף הנסיך אנדרי. – לא בקשתּי ואינני מבקש גם עתה לעשות טובה כל־שהיא לאותו הפּרוֹטוֹקוּליסט המנוָּל, שגָּנַב נעלים מאנשי־הצבא; גם נעים היה לי לראותו כשהוא תלוי, אבל חס אני על אבי, והרי זה כאלו חסתי עלי בעצמי.

הנסיך אנדרי התרגש יותר ויותר. עיניו הבריקו כמו מתוך קדחת, בשעה שהתאמץ להוכיח לפיֶר, כי מעולם לא נתכַּון במעשיו להיטיב לאיש זולתו.

– הנה רוצה אתה לשחרר את האכרים, – הוסיף לדבּר אליו. – זה טוב מאד; אך לא לך (הן אתה בודאי לא הלקיתָ אנשים, כדי להמית, ולא שִׁלַּחְתָּ לסִבּיריה) ופחות מזה ייטב לאכּריך. אם מֻכּים הם, מֻלְקִים או משֻׁלָּחִים לסִבּיריה, חושב אני. שלא יֵרַע גורלם בזה. בסִבּיריה הוא מתנהג בכל דבר כבהמה, כמו שהוא מתנהג פה, ופצעיו יֻרָפאו, והיה שמֵח בחייו כבראשונה. אבל צריכים לזה אותם האנשים, שבּהיות לאֵל־ידם לשפוט משפטי־מות בלי כל מַעצָר לרוּחם, הם יוצאים מֵרָעָה אל רעה ובאים לידֵי חרטה בלב וכובשים את חרטתם ומתנַוְּלִים במדותיהם. רק על האנשים האלה צר לי ובגלָלם אני חפץ בשחרור האכרים. אתה אפשר שלא ראית מימיך, אבל אני ראיתי, עד־כמה אנשים טובים, שגדלו כל ימיהם ברוח המסורות האלה של שלטון־בלי־מעצור, מתאכזרים ומתנַוְּלים בבואם בימים, כשהם נוחים לכעוס יותר מבראשונה, והם יודעים זאת ואינם יכולים להתאפק, ובגלל זה הם הולכים וּנְמַקים.

הנסיך אנדרי אמר זאת בהתרגשות מרֻבּה כל־כך, שהֻזקק פיר לשַׁעֵר, שהרעיונות האלה באו בו באנדרי על־ידי מעשי אביו.

פיר לא השיב לו דבר.

– על זאת אני מצטער, על כבוד האדם, על מנוחת הנפש, על טהרת המדות, ולא על גַּבֵּיהֶם ומצחֵיהם של הבּריות הללו, אשר אחרי כל המכות והגִּלּוּחִים יהיו כמו שהיו לראשונה.

– לא, לא ואלף פעמים לא, לעולם לא אקבל דעתך, – אמר פיר.

יב    🔗

בערב ישבו הנסיך אנדרי ופיר במרכבה ויסעו אל “ההרים הקרחים”. הנסיך אנדרי הביט לפעמים אל פיר והפריע את שתיקתם בדברים, אשר הראו לדעת, כי לבו טוב עליו.

הוא דבּר על התקונים הטובים, שתּקן בעסקי כפרוֹ, ורָמז לו על השדמות.

פיר החריש בפנים נזעמים והשיב תשובות קצרות ומקֻצרות, ולפי־הנראה צלל בהרהוריו.

ומהרהר היה אחרי הנסיך אנדרי, כי אמלל הוא, כי תועה הוא, כי איננו יודע את האור הנאמן, וכי חַיָּב הוא, פיר, לבוא לעזר לו, להשׂכּילו ולהרימו משפל מצבו המוסרי. אך בכל פעם אשר מצא מה לדבּר ובמה להסביר, ראה לבו, כי הנסיך אנדרי יהרוס במלה אחת או בסברה אחת את כל שיטתו, ויירא להחל, פן יתן לו בזה פתרון־פה לשפּוך לעג על מקדָּשו החביב לו.

– לא, למה תחשֹׁב כזאת, – החל פיר פתאם וַיּוֹרֶד ראשוֹ ויהי דמיונו כשור נוֹגח, – למה תחשֹׁב כזאת? אין לך לחשֹׁב כזאת.

– על מה אני חושב? – שאל הנסיך אנדרי בתמיהה.

– על החיים, על תעודת האדם. זה אי־אפשר. גם אני חשבתּי כן, והנה נצלתי, הידעת במה נצלתי? הַמַּסּוֹניוּת הצילתני. לא, אל־נא תחיך. הַמַּסּוֹניוּת לא כִתּה דתית של מצוות מלֻמדות היא, כמו שחשבתי גם אני, כי־אם הַבָּעָתָן המעֻלָּה היחידה של מבחר המדות, שיש בו במין האדם בכל דור ודור.

ומיד התחיל מַרצה לפני הנסיך אנדרי את תורת המַּסוֹנים, כפי מה שהבין אותה, ויאמר, כי היא תורת הנוצריוּת, שהשליכה מעליה את עבותי הממלכיוּת והדתיוּת; תורת השווי והאחוָה והאהבה.

– רק אגֻדתנו הקדושה יש לה טעם באמת בחיים; זולתה אין לנו אלא חלום, – אמר פיר. – בינה־נא, ידידי, שכּל מה שמחוץ לאגֻדה זאת מלא שקר ועָול, ואני מסכים לך, שמי שהוא פִקח ומבקש טוב אין לו אלא לבַלות ימי־חייו כמוך ולהשמר אך מהיות למכשול לאחרים. אולם קבּל־נא את דעותינו היסודיות, הכּנס לאגֻדתנו, הֱיֵה חבר לנוּ, תנה לנו לַנְחוֹתְךָ בדרכינו, ומיד תרגיש בעצמך, כמו שהרגשתּי אני, שאתה אחד מחלקיה של השלשלת הגדולה הנעלמה, שראשה מֻסתָּר בשמי־שמים, – אמר פיר.

הנסיך אנדרי שמע והחריש בדבּר פיר אליו, ועיניו הביטו לפניו. פעמים אחדות לא הגיעו לאזניו דבריו במלוּאם, מפני שאון המרכבה, וחזר ושאל את פיר מה שלא שמע. על־פי הבּרק העז, שהתלקח בעיני הנסיך אנדרי, ועל־פי שתיקתו ראה פּיֶר, כי דבריו אינם לריק, כי לא יפריעהו הנסיך אנדרי ולא ילעג להם.

הם באו אל נהר אשר פָּרץ על גדותיו ואשר הֻצרכו לעָברו במעבּרה, ובשעה שעסקו אנשיהם בהעמדת המרכבה והסוסים, ירדו שניהם אל המעבּרה.

הנסיך אנדרי נשען על המעקה ויבט אל שטף־המים, הנוצץ לנֹגה החַמה השוקעת, מבּלי דַבּר דבר.

– ומה דעתך על זה? – שאל פיר. – למה־זה תחריש?

– מה דעתי? שומע אני את דבריך. כל זה נכוֹן, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל אתה אומר אלי: הכּנס לאגֻדתנו, ואנחנו נַראה אותך את מטרת החיים ואת תעודת האדם ואת חֻקי הנהגת־העולם. אבל מי אתם, הלא רק אנשים? ואיככה אתם יודעים הכּל? ולמה רק אני לבדי אינני רואה מה שאתם רואים? אתם רואים את ממשלת הטוב והאמת בארץ, ואני אינני רואה אותה.

פיר נכנס לתוך דבריו.

– המאמין אתה בחיי העולם הבּא? – שאל אותו.

– בחיי העולם הבּא? – שָׁנה הנסיך אנדרי את דבריו, אך פיר לא נתן לו זמן להשיב ויקבל את חזרת השאלה כתשובת כפירה; הן הוא ידע מכּבר את דעותיו האַתֵּיאיסטיות של הנסיך אנדרי.

– אתה אומר, כי אינך יכול לראות את ממשלת הטוב והאמת בארץ. גם אני לא הייתי רואה אותה לראשונה ואי־אפשר לראותה בזמן שחיינו נחשבים בעינינו לסוף כל המעשים. בארץ, בארץ הזאת ממש (פיר הורה בידו אל השדה) אין אמת – הכּל שקר ורע; אבל בעולם, בכל העולם, יש ממשלת האמת, ואנחנו אך כָּעֵת בני־הארץ, ולנצח אנחנו בני־כל־העולם. כלום אינני מרגיש בלבי, שאני אחד מחלקיו של אותו הדבר השלם, הגדול וההרמוני? האם אינני מרגיש, שבאותם היצורים הרבּים לאין מספּר, שמתגלה בהם האלהות – או הכֹּח הנעלה, כטוב בעיניך, – אני אך טבּעת אחת, אך מדרגה אחת בין היצורים השפלים ובין הגבוהים שבגבוהים. אם רואה אני, אם אני רואה בבֵרור את הסּלָֻּם הזה, המעלה מן הצמח אל האדם, מאיזה טעם אֲשַׁעֵר, שהַסֻּלָּם נגמר בי ואיננו הולך וּמַעֲלֶה עוד ועוד? אני מרגיש, שלא רק לא אוּכל לִכְלוֹת, כשם שאין שום דבר כָּלֶה בעולם, אלא שגם אהיה וגם הייתי בכל־עת. אני מרגיש, שממעל לי חיים עוד רוחות ושיש אמת בעולם הזה.

– כן, תורת הֶרְדֶר היא זאת, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל, ידיד־נפשי, לא זה מוכיח, כי־אם החיים והמות מוכיחים. ההוכחה היא, שאתה רואה בריה יקרה לך ומחֻבּרת אליך, שלא יצאת ידֵי חובתך לפניה וקִוִּיתָ להצטדק (באמרו זאת רעד קולו וַיַּסֵּב פניו), ופתאם אוחזים אותה צירים וחבלים ואיננה… על מה? אי־אפשר שלא תהיה תשובה על זה! ואני מאמין, כי יש תשובה… זה מוכיח, הדבר הזה הֶראני לדעת, – אמר הנסיך אנדרי.

– כן־הוא, כן־הוא, – אמר פיר, – הלא גם אני אומר כדבר הזה ממש.

– לא. אני אומר, כי לא בסברות מתבררת לאדם נחיצות העולם הבּא, כי־אם בזה, שבעוד הוא הולך בדרך החיים שלוב־זרוע עם רֵעַ, הָרֵעַ ההוא עולה פתאם שָׁמָּה בַתֹּהוּ, והוא, הנשאר בחיים, שוהה לפני התהום הזאת ומסתכל בה. גם אני נתתי עיני…

– ומה בכך! נפשך יודעת, כי יש איזה שָׁם ויש יוֹשב שם. שָׁם – העולם הבּא. והיושב שָׁם – אלהים.

הנסיך אנדרי לא ענה. המרכבה והסוסים כבר הֹעלוּ לָעֵבר השני ונאסרו, וכבר הסתתר השמש עד חציוֹ, וקָרת הערב כסתה כוכבים את פני השלוליות שעל־יד המעבר, ופיר ואנדרי עמדוּ עוד על המעבּרה, והמשרתים והרַכּבים ותופשי־המשוטים ראו ותמהוּ.

– אם יש אלהים ויש עולם הבּא, יש אמת וצדק; ואשרי האיש אשר ישאף להגיע אליהם. יש לִחיות, יש לאהוב, יש להאמין, – אמר פיר, – כי חיים אנחנו לא רק היום, על רצועת־ארץ קטנה זו, כי־אם חָיִינו ועתידים אנו לחיות לעולם, שָׁם, בַּכֹּל (ובידו הורה למעלה).

הנסיך אנדרי עמד נשען על מעקה המעבּרה ושמע את דברי פיר ומבּלי הוריד עיניו הביט אל אֹדֶם זהרורי־החַמה על המים הכחֻלים, הפורצים על גדות הנהר. פיר חדל לדבּר. דממה גמורה היתה. המעבּרה כבר הגיעה ועָמדה אצל החוף, ורק גלי הזרם התדפקו בשאון קל בקרקעיתהּ. ונדמה לו, לנסיך אנדרי, שקוֹל שֶׁטֶף זה הולך ומסכּים לדברי פיר לאמר: “אמת, אמת, הַאֲמֵן לזה”.

הנסיך אנדרי נאנח וישם עיניו במבט רך ונוצץ של ילד על פני פיר, המסֻמָּקים והנלהבים, שבכל־זאת הֻבּעה בהם גם קצת יִראָה מפני ידידו, הגדול ממנו במעלה.

– כן, מי־יתּן והיה כן באמת! – אמר הנסיך אנדרי. – אבל נלכה־נא ונֵשבה, – הוסיף ויעל מן המעבּרה וישא עיניו למעלה, כאשר הורהו פיר, ובפעם הראשונה חזר וראה אחרי מלחמת אויסטרליץ את גֹּבַהּ שמֵי־הנצח, אשר ראה אז בשכבו בשדֵה אויסטרליץ, ופתאם נעור בקרבּו, מלא גיל ונֹער, איזה דבר מעֻלֶּה, שהיה בו לפנים ונרדם זה ימים רבים. הרגש הזה נעלם שנית בשובו אל דרכי חייו התדיריים; אבל יָדֹע יָדַע, כי חַי בקרבּו הרגש הזה, אף־על־פי שלא השׂכּיל לחַזקו. הראיון הזה עם פיר היה לו לַנָּסיך אנדרי לראש תקופה חדשה בחייו, אשר אמנם למראה־עין לא נשתנו בשום דבר, אך בעולמו הפנימי היו לחיים חדשים.

יג    🔗

כאשר הגיעו הנסיך אנדרי ופיר אל מבוא פתחו הראשי של בית “ההרים הקרחים”, כבר היה ערב. בשעה שקרבה מרכבתם שמה, הֵעיר הנסיך אנדרי את פיר בבת־צחוק על שפתיו על המהומה, שנהיתה אצל מבוא הפתח האחורני. אשה זקנה כפופה, וחבילה על שכמה, ואיש שפל־קומה, לבוש שחורים וארך־שֵׂעָר, ראו את המרכבה הקרֵבה וימהרו וירוצו אל תוך השער. שתי נשים יצאו במרוצה אחריהם, וארבעתם נתנו עיניהם במרכבה וירוצו ויבואו בבהלה אל מבוא הפתח האחורַני.

– אנשי־האלהים הם אשר למַאשה, – אמר הנסיך אנדרי. – הם חושבים, כי אבינו הוא הבּא עתה. והדבר הזה הוא האחד, שאין אחותי נשמעת לו: הוא מצַוה לגרש את הנודדים האלה, והיא מַכנסת אותם.

– אבל מה הוא “אנשי־אלהים”? – שאל פיר.

הנסיך אנדרי לא הספיק להשיב לו, כי יצאו משרתים לקראתם, והוא שאל אותם, איפה הנסיך הזקן ולמתי יחכּו לו.

הנסיך הזקן שהה עוד בעיר, ובכל רגע חכּוּ לו שיבוא.

הנסיך אנדרי הביא את פיר אל החדרים המיֻחָדים לו בבית־אביו, שהיו מוכנים ומזמנים לו בכל־עת, וילך־לו אל חדר־הילדים.

– נלכה־נא אל אחותי, – אמר הנסיך אנדרי אל פיר בשובו משם. – עוד לא ראיתי אותה, מסתתרת היא עתה ויושבת עם אנשי־האלהים שלה. כפָעלָהּ ינתן לה, היא תתבַּיש, ואתה תראה את אנשי־האלהים. כדאי הוא, הַאמינה לי.

– מה טיבם של אנשי־אלהים? – שאל פיר.

– עתה תראה.

הנסיכית מריה נתבַּישה באמת, וכתמים סמֻקים נהיו על פניה, כשנכנסו אצלה. בחדרה המרוָּח למַדי, שנמצאו בו ארונות־איקונין ומנורות לפניהם, ישב מצדה על הדרגש, לפני המֵּחַם, עלם צעיר בעל חֹטֶם אָרֹךְ ושֵׂעָר אָרֹךְ, ומעיל־נזיר עליו.

על־ידם ישבה על כסא אשה זקנה רָזָה ומקֻמָּטָה, ופניה, פני־ילדה, מבּיעים ענותנוּת.

– אנדרי, למה לא הודעתּני תחִלה? – אמרה צרפתית בקצת התרעמות ותעמוד בין הנודדים שלה, כתרנגֹלת לפני אפרוחיה.

– שמֵחה אני מאד לבואך, שמֵחה מאד, – אמרה לפיֶר, בשעה שנשק לה על־גב ידה. היא ידעה אוֹתו עוד בהיותו ילד, ועתה נטה לבבה אחריו בגלל הידידוּת שבּינו ובין אנדרי, בגלל הרעה אשר מצאתהו בנשואיו וביחוד בגלל פניו הטובים והפשוטים. בעיניה היפות והקורנות הביטה אליו וכמו אמרה לו: “אהבתּי אותך מאד, אך אל־נא תצחק על אֲנָשַׁי”. אחרי ברכות־הידידוּת הנהוגות ישבו שלשתם.

– גם איבַנושקה פה! – אמר הנסיך אנדרי וירמוז בצחוק קל על הנודד הצעיר.

– אנדרי! – אמרה מריה הנסיכית בקול־תחנונים.

– דע לך, כי האשה הזאת… – אמר אנדרי אל פיר.

– אנדרי, בשם אלהים, – חזרה מריה הנסיכית.

נכר היה, כי דברי־לצוֹנוֹ של הנסיך אנדרי על הנודדים וסנגוריוּתה של הנסיכה מריה עליהם, אשר היתה לריק, היו מן הדברים התדיריים שבֵּינו לבֵינה.

– אבל, ידידתי היקרה, – אמר הנסיך אנדרי, – מן הדין הוא, שתחזיקי לי טובה על כי אגיד לפיֶר, עד־כמה אתּ מקֹרבת לצעיר הזה.

– האמנם? – אמר פיר ויבט בעד משקפיו בסקרנות ובתָם־לבב (ועל זה החזיקה מריה הנסיכית טובה לו ביחוד) אל פני איבַנושקה, וזה הבין, כי ידֻבּר בו, ויתבונן בכֻלם בעיני־ערמה.

הנסיכית מריה נבוכה חנם בגלל “אנשיה”. הם לא הרגישו כל רגש־מבוּכה. הזקנה הורידה עיניה, אבל הביטה לרגעים מן הצד אל הנכנסים, ואת כוֹסה המוּרקה הפכה על־פיה על־פני הַקַּערית, ובהניחה אצל זו את שיור חתיכת־הסֻּכָּר הקטנה, שהיתה נושכת ממנה בשתוֹתה, הוסיפה לשבת על כסא־כבודהּ במנוחה ובלי נוע ותחכּה לרגע שיאמרו לה לקחת עוד טֵה. ואיבנושקה שתה מעט מעט מקעריתו שָׁתֹה והַבּט מתחת למצחוֹ בעיניו, עיני־אשה מלאות מרמה, אל האנשים הצעירים.

– איפה היית, בקיוב היית? – שאל הנסיך אנדרי את הזקנה.

– הייתי שם, אבי, – ענתה הזקנה בתשוקה להרבות שיחה. – בעצם יום חג־הַלֵּדה זכיתי לפני החסידים לקבּל סוֹדות־הקֹדש שבשמים. ועתה אני באה מקוֹלְיַזין, שם נגלה שפע ברכה…

– ואיבַנוּשקה הולך עמך?

– אני הולך לבדי, איש־חסדי, – אמר איבנוּשקה בהשתדלות לדבּר בקול־בַּס. – רק ביוּחנוֹבה נפגַּשנו אני ופֶלַגֵיוּשקה.

פֶּלַגֵיוּשקה נכנסה לתוך דברי חבֵרהּ; נראה היה בה שרצתה לספּר מה שראתה.

– בקוֹלְיַזין, אבי, נגלה שפע ברכה.

– ומה נגלה, עצמות קדושות חדשות? – שאל הנסיך אנדרי.

– חדל־לך, אנדרי, – אמרה הנסיכית מריה. – אל תספרי, פֶּלַגֵיוּשקה.

– מ… מפּני־מה, אמי, לא אספּר? ואני אהבתּיהו. הוא איש טוב, אהוּב לאלהים, איש־חסדי, עשרה רֻבּלים נתן לי, זכֹר אזכור. כשהייתי בקיוב, אמר אלי קִיריוּשה המסתגף – איש־אלהים גמור, הולך יחף בחֹרֶף ובקיץ. “למה תלכי – אמר לי – לא אל המקום הנכון, קוֹלְיַזינה לֵכי, שם נגלָה איקונין עושה־נפלאות, אֵם־אלהים הקדושה שם נגלתה”. ומיד התפטרתי מהחסידים ואלך־לי.

כל הנמצאים בחדר החרישו, רק האשה הנודדת בלבד דבּרה בקול מתון ושאפה רוח בחזקה בדַבּרהּ.

– הלכתי גם באתי לשם, וכל העם אומרים לי: “שפע ברכה נגלָה, מֹר מטפטף מִלֶּחיהּ של האֵם הקדושה”…

– טוב, טוב, אחרי־כן תספרי, – אמרה מריה הנסיכית בפנים מסתמקים.

– אֶשְׁאָלֶהָ־נא דבר, – אמר פיר. – הראית בעיניך? – שאל אותה.

– כן, כן, אבי, זכיתי בעצמי, על פרצוף הפנים נֹגַהּ כזֹהר הרקיע, וּמִלְחִי האֵם טיף־טיף, טיף־טיף…

– הלא מרמה היא, – אמר פיר בתמימות, והוא שמע את דברי האשה בשום לב.

– מְרַמִּים בזה את העם, – חזר ואמר.

– אדוננו ישוע המשיח! – אמרה הנודדת והצטלבה. – הה, אל תאמר כזאת, אבי. מעשה בְאַנַרַל אחד שלא האמין ואמר: “הנזירים מְרִמִּים”, וְנִתעַוֵּר מיד. וראה בחלומו, כי האֵם שבבית־הנזירים הפֶּצ’וֹרִי באה אליו ואמרה לו: “האמיני בי, אני ארפּא לך”. התחיל מתחנן ואומר: “הוליכו אותי, הוליכוני אליה”. אמת גמורה אני אומרת לך, בעיני ראיתי. הביאו את העִור לפניה, קרב אליה, נפל ואמר: “רפאי־נא לי! אתן לך כל מה שנתן לי הקיסר”. בעיני ראיתי, אבי, כוכב קבוע בה. והוא חזר לפקחותו. חֵטא הוא לאמר כן. אלהים יענשׁ, – דבּרה הזקנה אל פיר תוכחות.

– אבל מה לכוכב בצלם־האיקונין? – שאל פיר.

– גם את האֵם שָׂמוּ לגנרל? – אמר הנסיך אנדרי בצחוק קל.

פֶּלַגֵיושקה חָוְרָה פתאם ותּספוק את כפיה.

– אבי, אבי, למה תחטא, הלא בֵן לך! – התחילה מדבּרת, ולאחר שֶׁחָוְרָה הזהירו פניה פתאם. – אבי, מה־זאת אמרתּ, יסלח לך אלהים. – הזקנה הצטלבה בדבּרה. – אל־נא, סלח־נא לו. מה־זאת אפוא, אמי?… – פנתה אל מריה הנסיכית ותקם ותחל לאסוף את חפציה ביַלקוטהּ הקטן וכמעט בכתה בעשותה זאת. נראָה בה, שֶׁיָּרְאָה לנפשה וגם נכלמה על כי קבּלה טובה בבית, שיכלו לדבּר בו כזאת, וגם הצטערה על כי הֻזקקה לחדול מעתה לֵהָנות מבּית זה.

– ומה חֵפץ לך? – אמרה הנסיכית מריה. – בשביל־מה נכנסתם אצלי?…

– לא, הלא משַׂחק אני, פֶּלַגֵיוּשקה, – אמר פיר. – גבִרתּי הנסיכית, אני מבטיחך, שלא נתכַּונתי לעלבהּ, בלי־חשבּון דבּרתּי. אל תשימי לב, אני אך צחוק עשיתי לי, – אמר בצחוק קל מתוך זהירות וכַוָּנָה לבטל את עֲוֹנוֹ. – הן אני וגם הוא אך דרך־צחוק דבּרנו.

פֶּלַגֵיוּשקה עמדה ולא האמינה לו בראשונה, אך פני פיר הביעו חרטה יוצאת מן הלב כל־כך, והנסיך אנדרי הביט בסבר פנים יפות כל־כך, פעם על פֶּלַגֵיוּשקה ופעם על פיר, שנחה דעתה מעט מעט.

יד    🔗

הנודדת נרגעה, וכשחזרו והשיאוה לדבר שיחתה, ספרה הרבה על־אודות האב אַמְפִּילוֹחִי, שהתנהג בקדֻשה רבּה כל־כך, שהיה ריח־לבונה עולה מכּף־ידו, ועל־אודות עצמה, שבנסיעתה האחרונה לקיוב נתנו לה מְיֻדָּעֶיהָ הנזירים את מפתחות־המערות והיא לקחה בידה פַּכְסָמִים קטנים וּבִלְּתָה שני ימים רצופים במערות עם החסידים. “התפללתי לאחד, קראתי מעט, והלכתי אל השני. נמנמתי ושבתי ללכת ולכרוע על ברכי; וּדממה שם, אמי, דממת־ברכה, נעימה כל־כך, שאין הלב רוצה לחזור ולבוא לעולם הזה”.

פיר שמע את דבריה בשום לב ובעיון. הנסיך אנדרי יצא מן החדר. ומיד עזבה הנסיכית מריה את אנשי־האלהים, בעודם גומרים את שתית הַטֵּה, ותנהגהו ותביאהו אל חדר־האורחים.

– איש טוב אתה, – אמרה לו מריה.

– אכן באמת לא היה את לבבי לעלבהּ, אני מבין ומוקיר כל־כך את הרגשות האלה!

הנסיכית מריה החרישה ותבט אליו ותצחק צחוק־חבּה קל.

– הן אני ידעתיך מכבר ואהבתיך כאח לי, – אמרה לו מריה. – מה תאמר עתה על אנדרי? – שאלה בחפּזון ולא הספיקה בידו להשיב מאומה על דברי חבּתה. – אני דואגת לו מאד. בחֹרֶף רָוַח לו, אבל באביב האחרון נפתח פצעו, והדוקטור אמר, שהוא צריך לנסוע להתרפא. גם למצבו הרוחני אני חוששת מאד. הוא איננו כמונו הנשים, שדרכּנו להרגיש צרה בשעתה בשלמותה ולהתנחם בבכי. הוא נושא אותה בקרבּו. היום הוא שמח וטוב־לב; אבל בִּקּוּרך הוא שהשפיע עליו: רק לעתים רחוקות הוא כן. לוּ יכולתּ להטות את לבבו לנסוע לחוץ־לארץ! עסקנות נחוצה לו, והחיים המסֻדרים השוקטים האלה אבדון הם לו. אחרים אינם רואים זאת, ואני רואה.

בשעה העשירית רצו ראשי־המשרתים דחופים אל מבוא הפתח החיצון, כי שמעו קול פעמוני מרכבתו של הנסיך הזקן, שהלכה הלֹך וקרֹב. הנסיך אנדרי ופיר יצאו גם הם אל המבוא.

– מי הוא זה? – שאל הנסיך הזקן ברדתו מן המרכבה ובראותו את פיר.

– אַה! אשמח מאד! שְׁקָה לי! – אמר, בהִודע לו, מי הוא הצעיר המוזר לו.

לב הנסיך הזקן היה טוב עליו ביום ההוא ויקַדם את פני פיר באהבה רבּה.

בשוב הנסיך אנדרי אל חדר־העבודה של אביו לפני סעֻדת־הערב, מצא אותו מתוכּח בהתלהבות עם פיר. פּיֶר הביא ראיות, שיבואו ימים, שלא תהיה עוד מלחמה בעולם, והנסיך הזקן צחק לו, אך לא בא לכלל כעס, ונחלק עליו.

– הוציאה את הדם מתוך הגידים וּתנה מים תחתיו, אז לא תהיה עוד מלחמה, פטפוטי־נשים, – אמר בשפתים מהירות ועם־זה טָפח לו לפיֶר על כתפו דרך־חבּה ויגש אל השלחן, אשר בכַוָּנה גלויה להמנע מהשתתף בשיחה זאת התעסק שם הנסיך אנדרי בניָרות, שהביא הזקן מן העיר. הנסיך הזקן נגש אליו ויחל לדבּר בעניני העבודה.

– ראש־האצילים, רוסטוב־גְּרַף, לא העמיד אף את חצי מספּר האנשים. הוא אך בא העירה, ועלתה על רוחו לקרֹא אותי אל משתה, – אך אני עשיתי לו משתה, אשר… אכן ראֵה־נא זאת… אבל, אחי, – פנה הנסיך ניקולי אנדרֵיאִיץ' אל בנו וַיוסף לטפּוח לפיֶר על כתפו, – בן־חַיל הוא ידידך זה, אהבתּי אותו! אֵש יצית בי. יש אשר ידבר איש חכמות, ואין הלב רוצה לשמוע את דבריו, והוא הבל יפצה פיו, ועם־זה יצית אש בי בזִקנתי. לכו לכם אפוא, לֵכוּ, – אמר אליהם, – אפשר שאבוא ואשב עמכם לפַת־ערבית שלכם. אף אוסיף לחלוק. את בתי השוֹטָה, את הנסיכית מריה, אֱהָב, – קרא אל פיר מתוך פתח החדר.

רק עתה, בבואו אל “ההרים הקרחים”, העריך פיר את כל כֹּחה ויָפיה של ידידוּת זו שבינו ובין הנסיך אנדרי. יפיה הֻבַּע לא בדברים שבינו לבין אנדרי בלבד, כי־אם עוד יותר בדברים שבינו לבין כל קרוביו ובני־ביתו של זה. כידיד ישן נהיה פיר בעיניו מיד גם לנסיך, הזקן הקפדן, גם למריה הנסיכית, הנוחה והמְפַחֶדת קצת, אף־על־פי שכמעט לא ידע אותם. כֻּלם נעשו לו לאוהבים. לא רק הנסיכית מריה, שנתחבב עליה על היותו נוח לַנּוֹדדוֹת, והיא הביטה אליו במבטה הקורן ביותר, כי־אם גם הנסיך הקטן ניקולי, – כן קרא לו אבי־אביו, – שהיה אז בן־שנה, הביט אל פיר בבת־צחוק ונֵאות לו להִלקח על זרועותיו. מיכאיל איבַנוביץ' ומדמוּאזֶל בּוריֶן הביטו אליו בצחוק קל מתוך שמחה, בדבּרו עם הנסיך הזקן.

הנסיך הזקן יצא לאכול פת־ערבית: זאת הבין פיר בבֵרור. בחבּה יתֵרה התנהג עמו הזקן בשני הימים, ששהה ב"הרים הקרחים", ויצַוהו לבוא אליו לעתּים.

כאשר יצא פיר משם וכל בני־הבית נאספו יחדו, התחילו מדבּרים בו כנהוג אחרי יציאת פנים חדשות, וכלם דבּרו עליו אך טובות, מה שאינו מצוי ביותר על־פי מנהגו של עולם.

טו    🔗

בשוב רוסטוב הפעם אל משמרתו אחרי ימי־חֻפשו, הרגיש וידע בפעם הראשונה, מה־מאד דבקה נפשו בדניסוב ובכל גדודו.

בשעה שהלך וקרב במרכבה אל הגדוד, הרגיש מעין אותו הרגש, שהיה בו בקָרבו אל הבית “פּובַרסקי”. בראותו את ההוּזַר הראשון מהוּזַרֵי גדודו במעיל בלתּי־רָכוּס, בהכירו את דֶּניסוב הָאָדֹם, בראותו את האסורים על רגלי הסוסים האדמונים, כשקרא לַבְרוּשקה בקול־צהלה אל אדוניו לאמר: “הנה הגרף בא!” ודֶניסוב השָּׂעיר, שהיה ישן על מטתו, רץ לקראתו מבית־החמר שלהם ויחבקהו, והאופיצרים נאספו לקַדם פניו, – הרגיש רוסטוב שנית מה שהרגיש בשעה שחבקוהו אמו ואביו ואחיותיו, ודמעות סתמו את גרונו ולא נתנוהו לדבּר. גם הגדוד היה לבַיִת לו, לבַיִת חביב ויקר כבית־אביו.

וכשבּא אל ראש הגדוד ונמנה באסקדרון הקודם והלך למשמרת־יומו ולכלכלת הסוסים והשתתף בכל הענינים הקטנים שבצרכי הגדוד והרגיש בעצמו, שֶּׁנִטְלָה חֵרותו, והוא עצור בתחום צר אחד, שלא יֵעָתֵק ממקומו, מצא פה את המרגוע ואת הבטחון ואת נֹעַם ההכרה, שהוא בביתו ובמקומו, כמו שמצא כל זה בצל קורת בית־אביו. פה לא שלטה כל אותה הערבוביה שבעולם החפשי, שלא מצא בו רוסטוב מקום לעצמו ולא ידע, מה לבחוֹר בו; לא נמצאה פה סוניה, שהֻצרך או לא הֻצרך להצטדק לפניה. לא היתה פה אותה האפשרות לנסוע או שלא לנסוע אל בית פלוני; לא היו פה אותן עשרים וארבע השעות, שהיה אפשר להשתמש בהן בדרכים שונים כל־כך; לא היה פה המון האנשים הרבּים לאין־מספּר, שגם אחד מהם לא היה לא קרוב לו ולא רחוק ממנו יותר מחברו; לא היו פה אותם הדברים הסתומים והחתומים שבינו לבין אביו בעניני ממוֹנות, ואיש לא הזכיר את הפסדו הנורא במשחקו עם דולוחוב! פה בגדוד היה הכּל ברור ופשוט. כל העולם נחלק לשני חלקים, שאינם שָׁוִים זה לזה: האחד הוא “הגדוד הפַּבלוגרַדי שלנו”, והשני – כל העולם כֻּלו. ואל החלק השני הזה לא היה לאיש דבר. בגדוד היה הכּל גלוי וידוע: מי לֵיטֶנַנט, מי רוֹטמִיסטר, מי איש טוב ומי איש רע, ועִקָרוֹ של דבר – מי חבר טוב ומי איננו חבר טוב. הרוכל מקיף, הַשָּׂכר מתקבל בשלישית החֹדש; אין מה לבקש ואין במה לבחור, ובלבד שלא תַעשה מה שאין רוח הבּריות שבגדוד הפבלוגרַדי נוחה ממנו; וכי יִשְׁלְחוּךָ בעלי־השלטון, עשֵׂה מה שיצווּך, כפי שיאמרו לך בפֵרוש, בבֵרור ובדיוק – וטוב לך בכל אשר תפנה.

כשחזר רוסטוב אל מנהגי החיים האלה, מנהגי־הגדוד הקבועים, הרגיש שמחה ונחת־רוח ממין רגשותיו של איש עיף ויָגע בשכבו לנוּח. חיי הגדוד נעמו לו בפעם הזאת יותר הרבה, לפי שאחרי הפסדו הגדול שהפסיד בשַׂחקו עם דולוחוב (על מעשהו זה לא יכול לסלוח לעצמו, אחרי כל התנחומים שנחמוהו קרוביו) גמר לעבוד, לא כמו שעבד עד העת ההיא, כי־אם בשקידה מרֻבּה, כדי להרצות עֲוֹנוֹ, להיות חבר ואופיצר מן המעֻלים באמת, והוא להיות אדם כָּשר, מה שנדמה לו לדָבר קשה כל־כך בין הבּריות שבעולם ואפשרי כל־כך בגדוד.

אחרי הפסדו גמר לשלם לאבותינו את נִשְׁיוֹ זה בחמש שנים. עשרת אלפים לשנה היו שולחים לו למחיָתו, ועתה גמר לקבּל מהם אך אלפַּיִם, לבעבור ישַּׁלמו בַנּוֹתָר את החוב.

* * *

אחרי הרבה נסיגות ועליות וקרָבות על־יד פולטוּסק ועל־יד אֵילוי שבפרוסיה, נתרכז צבא רוסיה בסביבי בַּרְטֶנְשְׁטֵין. שם חכּוּ לקיסר, שהיה עתיד לבוא אל חיל־המערכה, ולהתחלת המלחמה החדשה.

הגדוד הפַבלוגרַדי, שהיה ממחלקת־הצבא, שהשתתפה במלחמת 1805, חזר ונתמלא ברוסיה ולא הספיק לבוא בפעם הזאת אל מעשי המלחמה הראשונים. הוא לא השתתף בקרָב לא על־יד פּולטוסק ולא על־יד אֵילוי, ובהתחברו, במחציתם השניה של מעשי המלחמה הזאת, אל צבאות המערכות, נספח אל חיל פְּלַטּוֹב.

חיל פּלַטוב לא השתעבד במעשיו לכל צבא־המלחמה. פעמים אחדות באו הפבלוגרַדיים בתגרות־יריה עם האויב וישבּו ממנו שבי, ופעם אחת תפשו גם את עגלות הַמַּרְשַׁל אוּדִינוֹ. בחֹדש אפריל חנוּ הפבלוגרדיים על־יד כפר אשכנזי רֵיק, שהיה לחָרבה ולשַׁמה, ולא זזו משם שבועות אחדים.

והימים ימי הפשרת־שלגים, רפש וָקֹר, הנהרות נבקעו, הדרכים התקלקלו עד לבלתּי הֵעָבֵר; ימים רצופים אחדים לא נִתַּן אֹכל לא לסוסים ולא לאנשים. מאשר לא היה אפשר להביא אֹכל מאֵין דרך לעבור בה, שטו האנשים לבקש תפוחי־אדמה, אבל גם מאלה מצאו אך מעט.

הכּל נֶאכל, וכל אנשי המקום נדדו ברחו, והנשארים דַּלּוּ יותר מן המחזירים על הפתחים, ואיש לא יכול לקחת מהם דבר, ומעשים מצוּים היו גם באנשי־צבא בלתּי רחמנים ביותר, שלא רק לא נהנו מהנשארים האלה, כי־אם גם נתנו להם את פרוסתם האחרונה.

בתגרות־קרָב נפלו מהגדוד הפבלוגרדי אך שני פצועים, אך ברעב ובחלָיים מתו כמעט חֲצִי אנשי הגדוד. השוכבים בבתי־החולים היו צפוּים למָות בטוח, עד שֶׁמֻּכֵּי־קדחת וּתְפוחי־בשר מחֹסֶר מזון בחרו להם לעבוד עבודת־משמרתם ולסחוב את רגליהם ביגיעה קשה בשוּרת החיל מִלֶּכת אל בית־החולים. כשהגיעו ימי־האביב, התחילו אנשי הצבא מוצאים מין צמח דומה במראהו לאספַּרגוס, שהיו קוראים לו, מטעם בלי־נודע, שֹׁרֶשׁ־מַשְׁקָה המתוק, והיו שטים בַּכָּרִים ובשדוֹת לבקש את הַשֹּׁרש המתוק הזה (אשר היה באמת מר מאד) וחופרים בחרבותיהם ועוקרים ואוכלים אותו, אף־על־פי שנצטוו שלא לאכול את הצמח המזיק הזה. באביב נגלתה מחלה חדשה בין אנשי־הצבא, תפיחת ידים ורגלים ופרצוף־הפנים, והרופאים שערוּ, שאכילת הצמח המזיק הזה היא סבּת המחלה הזאת. אך אף־על־פי שנאסר “שׁרש־מַשקה” המתוק, היה שׁרש זה רֹב מאכלם של אנשי אסקדרונוֹ של דניסוב, מאחר שזה השבוע השני, שהיו נותנים להם ליום אך חצי ליטרה לאיש משיָרי הפכסמים, ותפּוחי־האדמה, שהובאו בפעם האחרונה, נשחתו מקֹר או העלו צמחים.

הסוסים נזונו זה השבוע השני בגגות־התבן, שהוסרו מעל הבתים, והיו רָעים למראה עד לגֹעל־נפש ומכֻסים עוד דלדולי שְׂעַר־החֹרֶף שלהם.

בכל הרעה הגדולה הזאת התנהגו אנשי־הצבא והאופיצרים גם בעת ההיא כבכל הימים; גם בעת ההיא היו ההוּזַרים, אף־על־פי שפניהם חָורו וצבו, ומעיליהם בָלוּ עליהם, מתיצבים למנין, הולכים להיטיב את ראשיהם, מפַרכּסים את סוסיהם מצחצחים את כלי־מלחמתם, נושאים תבן־גגות לסוסים במקום מספּוא, הולכים אל הדוָדים ללחם־הצהרים, אלא שהיו שָׁבים משם רעבים כשבאו ומלגלגים בעצמם על מזונם הנתעב ועל רעבונם. גם בעת ההיא היו אנשי־הצבא בשעת חֻפְשָׁם מציתים מדוּרות, מתחממים עֲרֻמִּים אצל האש, מעַשנים טבּק, בוזזים, צולים תפּוּחי־אדמה רקובים, שהעלו צמחים, ומסַפרים במעשי מלחמות פּוֹטיוֹמקין וסוּבוֹרוֹב או באגדות על־אודות אליוֹשה הרמאי או על־אודות מיקוֹלקה נער הכֹּהן.

האופיצרים דרו כבימים הקודמים שנים או שלשה יחדו בבתים פתוחים וַהֲרוּסים למחצה. הגדולים מאחיהם השתדלו למצֹא תבן ותפּוחי־אדמה, בכלל, להמציא מזון לאנשי־החיל, והצעירים עסקו כדרכם, אלה בכרטיסים (כסף נמצא בידיהם לרֹב, אף־על־פי שלא היה להם מה לאכול), אלה במשחָקים שאין עמהם שׂכר והפסד – ב"כלונסה קטנה" וב"עֲיָרוֹת קטנות". במהלך הענינים בכלל דבּרו אך מעט, במקצת – מפני שלא ידעו מאוּמה בבֵרור, ובמקצת – מפני שהרגישו שלא מדעתם, שמהלך המלחמה בכלל רע ולא טוב.

רוסטוב דָּר עם דניסוב כקֹדם לזה, וידידוּתם גברה אחרי ימי־חֻפשם עוד יותר מבראשונה. דניסוב לא נשא על שפתיו שֵׁם איש מבית רוסטוב, אך על־פי הידידות המרֻבּה והחבּה היתרה, שהראה לו ראש־הגדוד, הרגיש רוסטוב, כי האהבה הנכזבה, שאהב ההוּזַר הזקן את נטשה, הועילה גם היא לחִזּוּק ידידותם. בבֵרור נראה, שהיה דניסוב משתדל למַעט כפי־האפשר להעמיד את רוסטוב בסכּנה וגונן עליו ושמח שמחה גדולה בכל פעם על שובו מתִּגרה בשלום בלי־פגע. באחת משליחיּוֹתיו מצא רוסטוב בכפר שומם, שבא שמה לבקש דגן לאנשים, משפּחת איש פולני זקן עם בנותיו, ויוֹנֵק לאחת מהן. כֻּלם היו עֲרֻמִּים ורעבים ולא יכלו ללכת משם ולא מצאה ידם לצאת אל מקום אחר. ויביאם רוסטוב אל מחנהו ויושיבם בבית־דירתו ויכלכלם שבועות אחדים, עד אשר התחזק הזקן. אחד מחבריו של רוסטוב התחיל משַׂחק בו בשעת שיחת־חֻלין על־דבר נשים ואמר עליו, כי ערום הוא מכֻּלם וכי לא נגד הישֶׁר הוא, שיקָרב את חבריו אל הפולנית היפה, הַמֻּצֶּלת על־ידו. ורוסטוב ראה עלבון לעצמו בהלצה זו ויקצוף קצף גדול וידבר אל האופיצר ההוא קשות הרבה כל־כך, שאך ביגיעה עלתה בידי דניסוב למנעם מדּוּאֶל. כאשר הלך־לו האופיצר, ודניסוב, אשר לא ידע גם הוא את דרכי רוסטוב עם אותה הפולנית, החל להוכיחו על רתחנותו, אמר אליו רוסטוב:

– אמֹר מה שתאמר… היא כאָחות לי, ואינני יכול לתאר לך, מה־קשה היה עלבוני… כי על־כן… בגלל זה…

דניסוב טפח לו על כתפו והתחיל מתהלך במהירות בחדר, מבּלי הביט אל פני רוסטוב, וכך היה רגיל לעשות ברגעי התרגשות.

– אכן רוח־שטוּת מיֻחדת היא למשפחת הרוסטובים, – אמר דניסוב, ורוסטוב התבונן, כי דמעות בעיני דניסוב.

טז    🔗

בחֹדש אפּריל באה רוח חיים בצבאות רוסיה, כי שמעו, כי בא הקיסר אל חיל־המלחמה. רוסטוב לא זכה לראות את בקור החַיִל על־ידי הקיסר בבַרטֶנשטֵין: הפבלוגרַדיים חָנוּ בַמערָכות הראשונות הרחק מאצל בַּרטֶנשטֵין.

תחת כפּת השמים חנוּ שם. דניסוב ורוסטוב דרו יחדו בבית־חמר חפור בידי אנשי־הצבא ומכֻסֶּה בענפים ובשִׁכְבַת אדמה מַדשיאה. וזה מעשה בית־החמר כמנהג הימים ההם: נֶחפּרה תעלה שרחבּהּ אמה רוסית וחצי, ואמתים עמקהּ, ושלש אמות וחצי ארכּהּ. מקצה התעלה האחד נעשו מעלות קטנות, והן היו מורַד־מָבוא לַבַּית. והתּעלה בעצמה היתה לחדר, ובחדר מקצה מזה מנגד למעלות, – בזמן שדרו בו בחדר מיחידי סגֻלה, כגון ראשי־אסקדרון, – הוּשׂם נֶסֶר על יתדות עומדות, וזה היה שלחן־הבית. לאֹרך התּעלה משני עבריה הוּסר העפר בגֹבה אמה רוסית אחת, וככה נוצרו שתי מטות ודרגשים מזה ומזה. התּקרה נעשתה על־מנת לשיוכלו לעמוד באמצע החדר, ועל מטה יכלו גם לשֶׁבת, אלא שהֻצרכו לשֵׁם־זה להיות סמוכים לשּלחן. לדניסוב, שהֻרגל בתפנוקים, יען כי אהבוהו בני אסקדרוֹנוֹ, היה עוד נֶסר אחד באמצע התּקרה, ובו לוח־זכוכית שבור, אבל מחֻבָּר בדֶבק. בשעת קֹר גדול הובאו אל המעלות (אל “חדר־הקבלה”, כמו שקרא דניסוב למחלקה זו) על טס־ברזל כְּפוּף־קְצָווֹת גחלי־אש ממדוכותיהם של אנשי־הצבא, ואז נהיה חֹם גדול כל־כך, שהאופיצרים, שנמצאו בכל־עת רבּים מהם אצל דניסוב ורוסטוב, ישבו בכָתנותיהם לעוֹרם.

בחֹדש אפּריל היה יום־מִשמר לרוסטוב. בשוּבו בשעה השמינית בבֹקר, אחרי בַלותו את הלילה בלי שֵנה, צווה להביא גחלי־אש, חִלף את לְבָנָיו השטופים בגשם, התפלל תפלה קצרה שלו וישתּ טה, וַיֵחַם לו, אחר סִדר את חפציו בקרן־זוית שלו ועל השלחן וישכב פרקדן ועליו אך כֻּתָּנתּו, ופניו אֲדֻמִּים מנשיבות הרוחות הקרים ומחֹם הגחלים יחד, וידיו תחת ראשו. בנחת־רוח זכר, כי בעוד ימים מעטים יעלוהו מעלה אחת בשְׂכַר מעשה־רִגּוּלוֹ האחרון, ויחכה לתשובת דניסוב, שיצא אל אחד המקומות, ורוסטוב רצה לדבּר עמו.

מאחרי האֹהל נשמע קול דניסוב, כשהוא גוער ומרעים, וברור היה, שבּא לכלל כעס. רוסטוב נטה אל החלון, לראות, מי בעל־דברו של דניסוב, וירא את הַוַּחְמִיסטר טוֹפּצֶ’יֶנְקוֹ.

– הלא צויתיך, שלא תתנם ללעוט את הַשֹּׁרש הזה, שהם קוראים לו מַשְׁקָאִי! – צעק דניסוב. – הן בעיני ראיתי זאת, לַזַרצ’וּק סחב והביא מן השדה.

– צַוה צויתי, אדוני הרם, – שומע אין לי, – ענה הַוַּחמיסטר.

רוסטוב חזר ושכב על מטתו ואמר בלבו בשמחה: “עתה ייגע ויעמול הוּא, ואני עשיתי את שלי, והנני שוכב – מה־טוב לי!” ואזניו שמעו מאחרי המחיצה, כי מלבד הַוַּחמיסטר דִּבּר שם גם לַברושקה, משרתו הזריז והרמאי קצת של דניסוב. לַברוּשקה ספּר מעשים בעגלות בפַכְסְמִים ובשוָרים, שראה בדרך בנסעו להביא צֵדָה.

ושוב נשמעה גערת דניסוב בלכתה הלֹך ורחֹק וקול דברו לאמר: “חֲבֹש! אל החבל השני!”

“אנה פניהם מוּעדות?” שאל רוסטוב בלבו.

בעוד חמשה רגעים נכנס דניסוב לתוך האֹהֶל, עלה ברגלים מטֻנפות על המטה, עִשֵּׁן שפופרתו בזעם, חגר רצועתו וחרבּו וישם פניו לצאת משם. על שאלת רוסטוב – אָנה? – השיב בזעם ובלשון לא־ברורה, כי יש לו דבר.

– ישפטני אלהים והקיסר הגדול! – אמר דניסוב בצאתו, ורוסטוב שמע שעטת פרסות סוסים אחדים, שהתחילו דוהרים ברפש, ולא שם לבו גם לחקור, אנה רכב דניסוב. הוא התחמם היטב בקרן־זוית שלו ויישן, ואך לפנות־ערב יצא מן האֹהל, ודניסוב עוד לא שב. הערב היה שעת־הוללות כבכל יום; מסביב לבית־החמר הסמוך שִּׂחֲקוּ שני אופיצרים עם יוּנקר אחד ב"כלונסה קטנה" ונטעו מתוך צחוֹק צנונות באדמת־הרפש הַמְרֻכָּכָה, ורוסטוב התחבר אליהם. באמצע המשחק ראו האופיצרים והנה עגלות קְרֵבוֹת אליהם: כחמשה־עשר הוּזרים רכבו אחריהן על סוסים דלי־בשר. העגלות, שהובלו בלוית ההוזרים, קרבו אל מקום אֲסוּרֵי־הסוסים, והמון הוּזרים כִּתְּרוּ אותן.

– ודניסוב התעצב כל היום, – אמר רוסטוב, – סוף־סוף. בא מָזוֹן.

– מה־טוב! – אמרו האופיצרים. – כמה גדולה השמחה לאנשים האלה!

במרחק מעט מאחרי ההוזרים רכב דניסוב, ושני אופיצרים מחיל הרַגלִים נלוו אליו, והוא נשא ונתן עמהם.

רוסטוב הלך לקראתו.

– אני מזהירך, רוטמיסטר, – דבּר אליו אחד משני האופיצרים, איש רָזֶה וקצר־קומה, שנראה בו, שנמלא חֵמה.

– הלא אמרתּי, כי לא אשיב, – ענה דניסוב.

– עתיד אתה לִתֵּן את הדין, רוטמיסטר, מעשה־אלמוּת הוא, כיצד נתפֹּשׂ עגלות־מזון משלנו! אנשינו לא אכלו זה שני ימים.

– ואנשַּׁי לא אכלו זה שני שבועות, – ענה דניסוב.

– חמס הוא, עָנֹש תֵּעָנש, אדוני! – שָּׁנה האופיצר הָרַגְלִי והגבּיה קולו מבראשונה.

– אבל אתּם מה לי ולכם? מה? – צעק דניסוב בחרות אפו פתאם. – אני אתן את הדין, ולא אתּם, ואתם אל־נא תזַמזמו פה, בעודכם חיים ושלמים, מַהְשְׁ! – נתן עליהם בקולו בהברתו המשֻׁנה.

– טוב אפוא! – צעק האופיצר הקטן בלי ירֹא וּבלי נטות מפּניו – אם לֶחָמָס, הבה נראה…

– לאבדוֹן, מַהְשְׁ, חושה מהרה, בעודך תמים, – קרא דניסוב וַיַּסב פני סוסו אל מול פני האופיצר.

– טוב, טוב, – אמר האופיצר דרך־אִיּוּם ויהפוך את סוסו וירכב משם בדהָרה, רָכֹב והַרתֵּעַ על המרדעת.

– כֶּלֶב על גָּדֵר, כלב חי על גדר, – קרא אחריו דניסוב את קריאת־הלגלוג היותר קשה של פָּרָשׁ על רַגְלִי רוכב ויקרב אל רוסטוב ויתן קולו בצחוק.

– תפשתי מאשר לָרַגְלִים, תפשתי בחזקה את הטרַנספורט! – אמר דניסוב. – האם נתּן לאנשינו למות ברעב?

העגלות, אשר קרבוּ אל ההוזרים, נועדו בשביל גדוד־רגלים, אך כאשר נודע לדניסוב מפי לַברוּשקה, כי טרַנספּוֹרט זה הולך לבדו, תְּפָשׂוֹ דניסוב עם ההוזרים בחזקה. ביום ההוא נתּנוּ לאנשים פַּכְסָמִים ככל אשר שאלה נפשם, וגם לאסקדרונים אחרים העניקו מהם.

ביום השני קרא ראש־הגדוד לדניסוב ובעינים מכֻסות באצבעות ידיו המפֹרָדות אמר אליו: “אני כָּכָה אביט אל זאת, אינני יודע מאומה ולא אתבּע איש לדין; אבל איעצך לרכּוב אל השטַבּ ולתקן שם במחלקת־הכַּלכּלה את הענין ולחתּום, אם אפשר, שנתקבל כך וכך; אם אין, הלא נרשמה הדרישה על חשבּונו של גדוד־הרגלים, והדבר יֵחָקר, ואפשר שרעה תהיה באחרונה”.

דניסוב יצא מעל פניו וירכב מיד אל השטַבּ ובלב שלם אמר לעשות כעצת ראש־הגדוד. בערב שב דניסוב אל מערת דירתו במצב, אשר עוד לא ראהו בו רוסטוב מימיו. באותה שעה לא יכול דניסוב לדבּר, ונשימתו כבדה כדֵי להֵחנק. כאשר שאלוֹ רוסטוב, מה היה לו, בטא בקול צרוד ורפה אך גדופים ודברי־אִיום, אשר לא יכול איש להבינם.

רוסטוב נבהל מֵראות וייעצהו לפשֹׁט את בגדיו ולגמוע מעט מים וישלח לקרֹא לרופא.

– לתבעני לדין הם אומרים על מעשה־חמס – אויה! הבה עוד מים, – יתבעו ויָדִינו למו, ואני אכה את הנבלים כל ימי וגם לקיסר אֹמר כן. הבו קרח, – אמר אגב־אורחא.

רופא־הגדוד בא ויאמר, כי נחוץ להקיז דם. קערה עֲמקָּה נמלאה דם שחור מתוך זרועו השעירה של דניסוב, ורק אחרי־כן יכול לספּר את כל אשר קרהו.

– באתי, – ספּר דניסוב. – “והיכן השר?” שאלתּי וַיּוֹרוּני. “רצונך להמתין קצת?” – “עבודת־משמרת לי שלשים תחומים עברתּי, אין לי פנאי להמתין. לך והגד”, טוב, יצא אלי אותו הראש, הגנב הראשי, והנהו מדַבּר אלַי תוכחות: “חמס הוא!” – “חומס הוא – אמרתּי לו – לא מי שלוקח ומאכיל את אנשיו, כי־אם מי שלוקח ונותן לתוך כיסו”. – “הואל־נא וּשתֹק”. – “טוב”. – “לֵךְ וחתֹם אצל הקומיסיונֶר, – אמר לי, – ודינך יִמָּסר להנהגת־הגדוד”. באתי אל הקומיסיוֹנר, והנה אצל השלחן… מי יושב? הגע בעצמך!… מי הוא המעַנה את נפשנו ברעב, – צעק דניסוב ויך באגרוף ידו החולה על השלחן בכֹח גדול כל־כך, שעוד מעט ונפל השלחן, והכוסות רקדו על־גבּו, – טֶליַנִּין!!… “מה־זאת, אתה מעַנה אותנו ברעב?!” אחת ושתים על סנטרו, יפה עלה הדבר כל־כך… “הוי, כזה וכזה”, והַחִלּוֹתִי להמטיר. אכן שבעתּי נקם, אמת הדבר, – צעק דניסוב ויגַל שִׁניו הלבנות בצחוק גיל וזעם מתחת לשפמו השחור. – הרֹג הרגתּי אותו, אִלו לא הוציאוהו מידי.

– אך למה־זה תצעק, הֵרָגע, – אמר רוסטוב. – הנה הדם חוזר ושותת. הַמתּינה, צריך לְחַדֵּשׁ את החִבּוּשׁ.

דניסוב חבַּשׁ שנית והֻשכַּב לישון. וכשנעור ביום השני, היה שמח ושוקט.

אך בצהרים בא האדיוטנט שבגדוד אל אֹהל דניסוב ורוסטוב בפנים מלאים דאגה ועצב ובהבּעת צער גדול שָּׂם לפניהם גליון ערוך אל הַמַּיּוֹר דניסוב מאת ראש־הגדוד ובו שאלות על־דבר המעשה שהיה אתמול. האדיוּטנט הגיד להם, כי אפשר שירע הענין מאד, כי נועדה וְעָדה צבאית וכי על־פי מה שנוהגים עתה להחמיר בדיני גזלה ופריקת־עֹל בצבא, אפשר שבמדת־הרחמים יִגָּמר דינו להסירו מאופיצר.

על פי טענות הנעלבים נראה, כי אחרי תפישת הטרנספורט בא המיוֹר דניסוב בשעת שכּרותו אל ה"אָבּער־פּראָוויאנט־מייסטער" מבּלי הִקָּרֵא וקרא לו לזה גַּנָּב וְאִיֵם עליו שֶׁיַּכֵּהוּ, וכשהוציאוהו משם, רץ אל לשכת־הסופרים וְחָבַל בשני פקידים וגם הִקִּיעַ זרועו של אחד מהם.

כאשר הוסיף רוסטוב בגלל זה לשאלו על־דבר המעשה, אמר דניסוב בצחוק, כי נדמה לו, שבאמת נזדמן לידו גם איש אחר, אבל כל זה הבל וריק, כי לא תעלה על דעתו לדאֹג בפני כל נתינת־דין וכי אם יזידו הנבלים האלה להקניטו, ישיב להם תשובה, שיזכְּרוּהָ ולא ישכְּחוּהָ לעולם.

דניסוב דבּר דרך־בוז על כל אותו הענין, אבל רוסטוב ידע אותו היטב ויבן, כי חרד לבו מפני המשפט (אך כסה זאת מרֵעיו) והצטער הרבה על הדבר הזה, אשר היה עלול בודאי להביא לידֵי תוצאות רעות. בכל יום באוּ אגרות־שאלות ותביעות לבוא לבית הדין, ובאחד לחֹדש מַאי נצטוה דניסוב למסור את האסקַדרון לגדול שבמשֻׁעְבָּדים לו ולבוא אל שטַבּ־הדיביזיה ולהצטדק על מעשה־האלמוּת שעשה בועָדה הכלכלית. בערב שלפני היום ההוא רִגֵּל פּלַטֹוב את מערכות האויב בשני גדודי קוזקים ושני אסקדרוני הוּזרים. דניסוב יצא על סוסו אל מחוץ לשוּרת הצופים כדרכו להתהדר באֹמץ־לבּו. אחד מכדורי המורים הצרפתים נִחַת בחֶלקהּ העליון של אחת מרגליו. אפשר שבשעה אחרת לא היה דניסוב נפרד מן הגדוד בגלל פצע קל כזה, אבל עכשיו השתמש במקרה הזה וַיִּמָּנע מֵהֵרָאוֹת לפני הדיביזיה וילך־לו אל בית החולים.

יז    🔗

בחֹדש יוני היה הקרָב הפרידלַנדי; בו לא השתתפו הפַּבלוֹגְרַדיים, ואחריו הֻכרז מיד שלום זמני. רוסטוב, אשר קשתה עליו מאד פרֵדת ידידו ולא ידע מה היה לו מיום צאתו ואשר דאג למהלך דבר משפטו ופצעו של זה, השתמש בשעת השלום ויבקש וינתן לו רשיון ללכת אל בית־החולים לבקר את דניסוב.

בית־החולים נמצא בעירה פרוסית קטנה, שנחרבה פעמַים בידי חֵילוֹת רוסיה וצרפת. באשר היה הדבר בקיץ, בימים שהַשָּׂדוֹת פורחים והוד ונֹעם מסביב, עשה מראֵה העירה הקטנה הזאת, בגגותיה ובגדרותיה ההרוסים, במבואותיה המטֻנָּפים, ביושביה הלבושים קרעים ובאנשי־הצבא השכּורים והחולים המשוטטים בה, רֹשם קשה ביותר.

בבית־אבנים, בחצר עם שארית חלקי גָדֵר הרוסה, עִם שיוּרי מסגרות־חלונות וזכוכיות שבורות, נתיחד מקום לבית־החולים. אנשי־צבא אחדים, מחֻבָּשים, חִוְרֵי־פנים ונפוחים, טִיְלוּ וישבו בחצר בַּחַמָּה.

רוסטוב אך נכנס בפתח הבית וריח רְקַב־בשר ובית־חולים עלה באפו מכל עבָרים. על המעלות פָּגע בדוקטור צבאי רוסי, שהחזיק סיגַרה בפיו. אחרי הדוקטור הלך חובש רוסי.

– הן לא אוּכל לגזור את נפשי לגזרים, – אמר הדוקטור; – בֹּאָה בערב אל מַקַּר אלכּסֵיֶביץ', שם תמצאני.

החובש שאל אותו עוד דבר.

– כן אפוא! עשֵׂה כטוב בעיניך! האם לא אחד הוא? – בין־כה ראה הדוקטור את רוסטוב עולה במעלות. – ואתה, אדוני הנכבד, מה לך פֹּה? – אמר אליו. – אתה מה לך פה? אולי מאשר לא פגע בכך כדוּר, אתה חפץ להִפָּגע בטיפוּס? בית־מצֹרעים פה, חביבי.

– במה? – שאל רוסטוב.

– טִיפוּס, חביבי. כל העולה – מות ימוּת. רק שנינו לבדנו, אני ומַקֵּיֶב (הוא רמז בידו על החובש), מטפּלים פה. כבר מתו פה מאחֵינו חמשה דוקטורים. חָדָש כי יִסָּפַח, בשבוע אחד יבוא קִצּוֹ, – אמר הדוקטור בקֹרת־רוח מגֻלָּה. – לדוקטורים פרוסים קראנו, אך אין בני־בריתנו אוהבים זאת.

רוסטוב אמר לו, שרצונו לראות את הַמַּיּוֹר דניסוב, השוכב פה.

– ידֹּע לא ידעתי, שמֹע לא שמעתי, חביבי. הגע בעצמך, שלשה בתי־חולים בידי לבד, יותר מארבע מאות חולים! טוב לנו, שנשים צדקניות פרוסיות שולחות לנו קהוה וּכְתִיתִים, כל־אחת שתי ליטראות לחֹדש, בלעדיהן לא יכולנו עשות מאומה. – הוא צחק. – ארבע מאות, חביבי; ועוד שולחים לי חדשים. הלא יש ארבע מאות? מה? – פנה הדוקטור אל החובש.

החובש נראה כאיש אשר כלה כֹחו מרֹב עבודה. נכּר היה בו, שקצרה רוחו לחכות, עד שילך־לו הדוקטור הזה, שהִרבה לפטפט בפעם הזאת.

– המַּיּוָר דניסוב, – שָׁנה רוסטוב, – הוא נפצע על־יד מוליטֶן.

– כמדמה לי, שֶׁמֵּת. מה תאמר, מַקֵּיֶב? – שאל הדוקטור את החובש במנוחה.

אבל החובש לא אִשֵּׁר את דברי הדוקטור.

– הוא אָרֹךְ, אדמדם? – שאל הדוקטור.

רוסטוב תאר לו את מראהו של דניסוב.

– היה פה, היה איש אשר כזה, – אמר הדוקטור כמו בשמחה, – הוא, כנראה לי, מֵת. אבל חקֹר אחקוֹר, רשימות היו בידי. הבידך הן, מַקֵּיֶב?

– הרשימות בידי מַקַּר אלכּסֵיאיץ', – אמר החובש. – אולם סורה־נא אל חדרי האופיצרים, וראית בעיניך, – הוסיף בפנותו אל רוסטוב.

– אכן טוב אשר לא תלך, חביבי, – אמר הדוקטור, – פן תשאר פה גם אתה.

אבל רוסטוב השתּחוה לדוקטור ויבקש מאת החובש, כי יובילהו שמה.

– חלילה לך, אפוא, להתאונן עלי, – נתן הדוקטור קולו מתחת למעלות.

רוסטוב והחובש נכנסו למסדרון.

ריחו של בית־חולים חָזַק במסדרון האפל הזה כל־כך, שֶׁנֶּחְפַּז רוסטוב לשים ידו על חטמו והֻזקק לעמוד קצת, כדי להחליף כֹּח וללכת הלאה. מימִינו נפתחה דלת, ומשם נסתמך ויצא על פלָכים איש רזה וְכָתֹם, יחף ולבוש לבנים בלבד. האיש ההוא נשעַן על האַסקֻפָּה ויבט בעיני־קנאה נוצצות אל העוברים עליו. בעד הפתח ראה רוסטוב, כי חולים ופצועים שכבו שם, אלה על הקרקע, אלה על תבן ואלה על אדרות.

– האוּכל להכּנס ולראות? – שאל רוסטוב.

– ומה תראה שם? – אמר החובש.

אבל דוקא מפני שהיה נכּר, שלא רצה החובש לתת לאיש לבוא שמה, נכנס רוסטוב לחדרי אנשי־הצבא הפשוטים. הריח, שהֻרגל בו קצת במסדרון, חָזַק פה עוד יותר. אותו הריח שֻנָּה פה מעט והֻרגש בו היטב, שֶׁפֹּה מקורו.

בחדר ארֹך, מוּאר באור השמש דרך חלונות גדולים, שכבו חולים ופצועים בשתי שורות ומַעבר ביניהן, וראשיהם אצל הקירות מזה ומזה. רֻבָּם היו מטֹרפי־דעת ולא שמוּ לב אל הנכנסים. כל אותם, שהיתה דעתם מיֻשֶּׁבת עליהם, זקפו קצת או הרימו את פניהם הדלים והכּתֻמים, וכלם כאחד הביטו אל רוסטוב בלי גרוע עין ממנו ובהבּעת תקוה ותלונה וקנאת חולים בבריאים. רוסטוב עבר לאמצע החדר והציץ אל פתחי החדרים הסמוכים, הפתוחים לרוָחה, ומשני העבָרים ראה גם שם ככל מה שראה פה. ויעמוד ויפן כה וכה בלי דַבּר דבר. כזאת לא שִׁער מימיו לראות. לפניו, סמוך לו מאד, שכב חולה אחד על הרצפה כמעט לרחבּו של המעבר התיכון, ולפי־הנראה מתּספּרתּו היה קוזק. אותו קוזק שכב פרקדן וידיו ורגליו הגדולות פרושות הנה והנה, פניו אדמו כדם, עיניו נִטו לאחוריהן לגמרי ורק הלֹבֶן שבהן נראה מתּוכן, ועל רגליו היחפות וידיו, אשר אדמו עוד, צָבו ונתעגלו גידיהן כעבותים מתוחים. ברגע ההוא התנגף ערפּו ברצפה ובקול צרוד בִּטֵּא איזו מלה והתחיל חוזר ומְבַטְּאָהּ. רוסטוב הטה אזנו ויקשב, והֻבְרַר לו, מלה זו מה היא. אותה המלה היתה: “לִשְׁתּוֹת – לשתּוֹת!” רוסטוב פנה כה וכה על־מנת למצֹא את האיש, אשר יוכל להשכיב את החולה הזה כראוי לו ולתת לו מים.

– מי שומר פה את החולים? – שאל רוסטוב את החובש.

כרגע יצא מן החדר הסמוך איש־צבא פוּרְשְׁטַדטי, שהיה משרת בבית־החולים, ויקרב בצעדי־און מסֻדרים ויזקוף קומתו לפני רוסטוב.

– שלום עליך, אדון נעלה! – קרא האיש בקול וילטֹש עיניו לרוסטוב, כי חשב אותו, כנראה לשר בית־החולים.

– קחהו מזה, תנה לו מים, – אמר רוסטוב וירמוז על הקוזק.

– שומע עבדך, אדון נעלה, – אמר האיש בנחת־רוח וילטֹש עיניו וזקוֹף קומתו עוד יותר, אך לא זז ממקומו.

“אין כל עצה פה”, אמר רוסטוב בלבו וַיורד עיניו, וכבר אמר לצאת אך הרגיש מַבָּט מסבּיר מְכוֹנָן אליו מִיָּמִין וַיַּסֵּב עיניו שמה. כמעט בתוך קרן־הזוית ישב על אדֶּרת איש־צבא זָקֵן בעל פנים כתֻמים כפני מת גמור, צנומים ונזעמים, וזָקָן לָבָן אשר לא גֻלַּח, ויבט אל רוסטוב הבטה שאינה פוסקת. והחולה הסמוך לו לזקן לחש לו לזה איזה דבר ורָמז על רוסטוב. ויבן רוסטוב, כי נכון הזקן לבקש ממנו דבר, ויקרב אליו וירא, כי רק רגל אחת כפופה תחתיו ושנית לא היתה לו למעלה מהארכובה. שכנו השני של אותו הזקן, אשר שכב בלי־נוע רחוק ממנו, וראשו מוטל כאבר מדלְדָּל, היה איש־צבא צעיר, ולֹבֶן־שַׁעוה על פניו חרומי־האף המכסים עוד בהרות־קיץ, ועיניו נטויות לאחור תחת ריסיהן. רוסטוב שָׂם עיניו על איש־הצבא הֶחָרוּם הזה וקֹר עבר את גבּו.

– הלא כמדֻמה לי, הוא… – פנה רוסטוב אל החובש.

– מה־מאד בקשנו, אדון נעלה, – אמר הזקן ולחיו התחתונה רעדה. – הוא גוע עוד בבֹקר. הלא גם אלה אנשים, ולא כלבים…

– הבה נלכה, – אמר רוסטוב בחפּזון וַיּוֹרֶד עיניו ויתכַּוֵּץ ויתאמץ ויעבור מבּלי הָסֵב לב עליו בין שורות העינים האלה, עיני תלונה וקנאה המְכוֹנָנוֹת אליו, ויצא מן החדר.

יח    🔗

אחרי עברם דרך המסדרון הוביל החובש את רוסטוב אל מחלקת האופיצרים, והיא שלשה חדרים, שחלונותיהם פתוחים. בחדרים האלה עמדו מִטות, ואופיצרים פצועים וחולים שכבו וישבו עליהן. מקצתם התהלכו בחדרים האלה בלבוש חולים. הראשון, שנזדמן לפני רוסטוב בחדרי האופיצרים, היה איש קטן, דל־בשר וחסר־יד, ומצנפת־חולים על ראשו ומעיל־חולים עליו ומקטֹרת בין שִׁניו, והוא התהלך בחדר הראשון. רוסטוב נתן עיניו בו ויתאמץ לזכּור, איפה ראהו.

– זה המקום אשר הִקְרָנו אלהים, – אמר האיש הקטן. – טוּשין, טוּשין, התזכור, כי הובלתּיך על־יד שֶׁנְגְרַבֶּן? וממני חתכו חתיכה קטנה, זאת היא… – אמר בצחוק קל וירמוז על השרוול הריק שבלבוּשו. – את וַסילי דמיטרִיֶּביץ' דניסוב אתה מבקש, – משכנינו הוא! – אמר טוּשין, בהִודע לו, אל מי בא רוסטוב. – פֹּה, פֹּה, – וטוּשין נִהֲגָהוּ אל חדר אחר, שנשמעו משם קולות צוחקים.

“ואיככה יוכלו לא רק לצחוק, איככה יוכלו לחיות פה?” שאל רוסטוב בלבו, והוא עוד הרגיש את ריח בְּשַׂר־הָרָקָב, אשר בא אל קרבּו בהיותו במחלקת החולים הפשוטים, ועוד ראה לפניו את מבטי־הקנאה, אשר לווּהו משני העבָרים, ואת קלסתר־פניו של אותו הצעיר ואת עיניו הנטויות לאחור.

דניסוב, ראשו מכֻסה בשמיכה, ישן על־משכבו, אף־על־פי שהגיעה השעה השתים־עשרה.

– אַה, הוסטוב? שלום, שלום! – קרא קול גדול כדרכּו בגדוד. אך רוסטוב ראה לדאבון נפשו, כי מאחרי הצהלה והעליצוּת הזאת, שהוא רגיל בה, נשקף מין רגש חדש קשה ומסֻתָּר גם ברשמי פניו, גם בקולו גם בדבריו של דניסוב.

פצעו הקל עוד לא החל להרָפא, אף־על־פי שעברו ששה שבועות תמימים מיום הִפָּצְעוֹ. פניו חורו וצבו כפני שאר החולים. אך לא על זה השתומם רוסטוב; הוא השתומם על כי כמעט לא שמח דניסוב לקראתו ולא צחוק טבעי צחק בבואו לפניו; גם לא שאלו דניסוב לא לשלום הגדוד ולא למהלך הענינים בכלל; וכאשר דבּר רוסטוב בזה, לא הקשיב דניסוב לדבריו.

גם ראה רוסטוב, כי לא נָעַם לו לדניסוב, כשהזכירו לפניו את הגדוד ובכלל את החיים האחרים, את חיי־החֵרות שמחוץ לבית־החולים. הוא כמו התאמץ לשכּוח את החיים הקודמים האלה, ורק דבַר משפטו עם פקידי מחלקת־הכלכלה העסיק אותו. כאשר שאלהו רוסטוב מה מצב דבַר משפטו, הוציא מִיַּד מתחת הכר אשר למראשותיו את הניָר, אשר בא אליו מהועדה ואת תשובתו הטיוּטָאית עליו. כשהתחיל לקרא את תשובתו, בא לכלל התעוררות וביחוד הדגיש באזני רוסטוב את העקיצות, אשר הביע בה לאויביו. חבריו החדשים של דניסוב, שוכני בית־החולים, שבראשונה סבבו את רוסטוב, באשר היה להם פנים חדשות מתוך העולם המרוָּח, התחילו מתפזרים מעט מעט, כשהתחיל דניסוב קורא מעל הניָר שלו. בפניהם ראה רוסטוב, שכּל האדונים האלה כבר שמעו את המעשה הזה לא אחת ולא שתים וכבר קָצה נפשם בו. רק שכנו הקרוב אליו במשכבו, אוּלַן בעל־בשר, ישב על מטתו והרעים פּניו ועִשֵּׁן מקטרתו, וטוּשין הקטן וחסר־היד הוסיף להקשיב במנוד־ראש של התנגדות. באמצע הקריאה נכנס האוּלַן לתוך דבריו של דניסוב.

– ואני אומר, – אמר האולן בפנותו אל רוסטוב, – יש לבקש חנינה מהקיסר ולא יותר. עתה נשמע, שעתידים לתת מתנות גדולות, ובודאי יסלחו…

– עלי לבקש מהקיסר! – אמר דניסוב בקול, אשר התאמץ להכניס בו את חמת־רוחו והתלהבותו הקודמות ואשר לא נשמעה בו באמת אלא רגזנות שאין תועלת בה. – מה אבקש? אלו הייתי שודד, הייתי מבקש חנינה, אבל אני נדון על כי אני מפרסם את השודדים. יבואו וידינוני, אני לא אירא מפני איש: אני עבדתּי באמונה לקיסר ולארץ־מולדתו ולא שלחתי את ידי בגנֵבה! ואותי יאמרו להסיר, ואני… שמע־נא, כך אני אומר להם בפֵרוש, אלה דברי: “אלו הייתי מגַנֵּב מנכסי הממשלה”…

– כתוּב הוא בהשׂכּל, זה ודאי, – אמר טוּשין. – אך לא בזה תלוי הדבר, וַסילי דמיטריץ', – וגם הוא פנה אל רוסטוב, – צריך להכּנע, והנה וסילי דמיטריץ' אינו רוצה. הלא האוידיטור אמר לך, כי דין קשה דינך.

– וְיַעבור עלי מָה, – אמר דניסוב.

– הנה האוידיטור ערך לך כתב־בקשה, – הוסיף טושין, – ועליך לחתּום ולשלוח. להם (טושין רמז על רוסטוב) יש בודאי מיֻדָּע תַּקִּיף בשטַבּ. אין לך מקרה טוב מזה.

– הלא אמרתי, כי חלילה לי להתכחש, – נכנס דניסוב לתוך דבריו וַיוסף לקרא את כתב־תשובתו.

רוסטוב לא נועז לדבּר על לב דניסוב, אף־על־פי שלבו אמר לו, כי אין טוב לו מעשות את עצת טושין ושאר האופיצרים, ואף־על־פי שהיה חושב את־עצמו למאֻשָּׁר, אלו יכול להיות לעֵזר לדניסוב, אבל הוא ידע את עֹז רצונו של דניסוב ואת חֹם לבו הישר.

כשנגמרה קריאת ניָרותיו המלאים עקיצות, שנמשכה יותר משעה תמימה, לא אמר רוסטוב מאומה, ויבַלה את שאר שעות היום ההוא ברוח נכאה מאד בין חבריו החולים של דניסוב, שחזרו ונאספו מסביב לו, ויספר באזניהם מה שֶׁיָּדע וַיִּשמע מה שֶׁסִּפּרו לו הם. ודניסוב החריש בפנים זועפים כל הערב ההוא.

בשעה מאחרת בערב קם רוסטוב ללכת וישאל את דניסוב, אם אין לו מה לבקש מאתו שיעשה לו.

– אכן, המתֵּן לי מעט, – אמר דניסוב ויתן עיניו באופיצרים ויוצא את ניָרותיו מתחת כָּרו ויגש אל החלון, אשר עמדה עליו קסת, וישב לכתּוב.

– נראה, שאין לָדִין הרבה עם תקיפים, – אמר בסורו מאצל החלון ויתּן קונבֶרט גדול ליד רוסטוב, בו הוּשׂם כתב־בקשה על שֵׁם הקיסר, שנתחבר על־ידי האוידיטור, בקשת־חנינה, בלי כל רמז לחטאיה של מחלקת־הכלכלה.

– מסר־נא, נראה…

דניסוב לא סִיֵּם דברו ויצחק צחוק קל חולני ומעֻשֶּׂה.

יט    🔗

רוסטוב שב אל גדודו ויגד לראש־הגדוד מה מצב משפטו של דניסוב ויסע לטילזיט והמכתב אל הקיסר בידו.

בשלשה־עשר יום ליוּני נועדו שני הקיסרים, הצרפתי והרוסי, בטילזיט. בוריס דרוּבֶּצקוֹי בקש מאת התַּקיף, אשר הָעמד דרוּבֶּצקוי אצלו, שימנוהו בין בני־הלויה העתידים להִמצא בטילזיט.

– חפץ אני לראות את האדם הגדול, – אמר בדבּרו בנפּוליון, אשר היה קורא לו עד העת ההיא בּוּאוֹנַפַּרטֵי, כמו שקראו לו כל חבריו.

– כַּונתך: בּוּאוֹנַפַּרטי? – אמר אליו הגנרל בבת־צחוק.

בּוריס שָׂם עיניו דרך־שאלה על הגנרל שלו ויבן כרגע, כי הוא כמנַסה אותו דרך־צחוק.

– אדוני הנסיך, כַּונתי: הקיסר נפּוליון, – ענה בוריס. הגנרל טפח לו בבת־צחוק על כתפו.

– עתיד אתה לגדולות, – אמר לו הגנרל ויקחהו עמו.

בּוריס היה אחד מן המעטים, שנמצאו על הַנֵּימַן ביום פגישת הקיסרים; הוא ראה את הרפסודות המקֻשָּׁטוֹת בסבכי אותיות, את רכיבת נפוליון לפני הגבַרדיה הצרפתית מעבר לנהר ואת פניו המלאים מחשבות של הקיסר אלכסנדר בשבתּו במלון על שפת הנימן, יָשֹׁב והמתּן לביאת נפּוליון; הוא ראה את ירידת שני הקיסרים אל הסירות ואת הליכת נפּוליון, שמשום שסירתו הגיעה ראשונה אל הרפסודה, עלה והלך בצעדים מהירים לפנים ויפגֹש את אלכסנדר ויתן לו ידו, ואת כניסתם שנכנסו שניהם לתוך האֹהל. בּוריס נהג, מאז נכנס לעולמות העליונים, להתבונן היטב במה שנעשה מסביב לו ולרשֹׁם הכּל. בימי פגישת הקיסרים בטילזיט היה שואל וחוקר לשמות האנשים, אשר באו עם נפּוליון, ולמעילי־השרד אשר היו עליהם, ומקשיב בשום לב אל הדברים, שנאמרו מפי נכבדי־הארץ. כשנכנסו הקיסרים לאותו האֹהל, שָׂם בּוריס עיניו מיד על שעונו ולא שכח לעשות כן גם בשעת יציאתו של אלכסנדר מן האֹהל. הראיון נמשך שעה וחמשים ושלשה רגעים, וזאת רשם בערב ההוא בתוך יתר המעשים, שהרגיש בהם ערך היסטורי. מאשר מעטו מאד בני־לויתו של הקיסר במקום הזה, היה דבר חשוב מאד לרודף אחרי הגדֻלה שבעבודת־הממלכה להִמצא בטילזיט בשעת פגישת הקיסרים, ובוריס הרגיש בבואו לטילזיט, שבאותה שעה נעשה מצבו איתן. לא רק ידעו אותו שם, כי־אם גם הסכינו לראותו והֻרגלו בו. שתי פעמים נשלח אל הקיסר בעצמו, ובזה נודע בפניו לקיסר, וכל המקֹרָבים לא רק לא התרחקו מאתו כבראשונה, בחשבם אותו לפנים חדשות, כי־אם גם היו תמהים, אלו לא נמצא בתוכם.

בּוריס דר יחד עם גרף פולני, ז’ילינסקי שמו, שהיה גם הוא אדיוטנט. ז’ילינסקי, איש פולני שנתחנך בפריז, היה עשיר, אוהב גדול לצרפתים, וכמעט בכל יום ויום מימי שבתּם בטילזיט נאספו במעון ז’ילינסקי ובוריס אופיצרים צרפתיים מחיל הגבַרדיה ומהשטַבּ הראשי הצרפתי לסעֻדות צהרים ובֹקר.

בעשרים וארבעה ליוני עשה הגרף ז’ילינסקי, שֻתָּפוֹ של בּוריס בדירה, סעֻדת־ערב למיֻדעיו הצרפתיים. אל הסעֻדה הזאת בא אורח הגון אחד מאדיוטנטיו של נפוליון, אופיצרים אחדים מחיל הגבַרדיה הצרפתית ונער צעיר, בן משפּחה אריסטוקרַטית נושנה צרפתית, שהיה פַּז' לנפּוליון. ובעצם היום ההוא בא רוסטוב לטילזיט בערב, כדי שלא יכירוהו, בלבוש אזרח, וילך אל בית־דירתם של ז’ילינסקי ובוריס.

בלב רוסטוב וכן בלב כל החיל שהלך רוסטוב משם עוד לא נגמר כלל אותו שנוי ההתיחסות לנפוליון ולצרפתים, שנהפכו מאויבים לאוהבים, שנהיה במעון הראשי ובלב בוריס. בקרב החיל עוד נשאר הרגש המעֹרָב, רגש החֵמה והבוז והיראה מפני בונפּרטי והצרפתים. עוד לפני ימים מעטים נחלק רוסטוב על אופיצר קוזַקי מאנשי פלַטוב, בדבּרם זה עם זה, ואמר, כי אִלו נלקח נפוליון בשבי, היו נוהגים בו לא דין קיסר, כי־אם דין חוטא. עוד לפני ימים מעטים התלהב רוסטוב, בפגשו בדרך ראש־גדוד צרפתי פצוע, והביא לו ראיות, שאי־אפשר לשלום בין קיסר יורש־עצר ובין בונפּרטי הפושע. על־כן היה מְשֻׁנֶּה בעיני רוסטוֹב למצֹא בבית בּוריס אופיצרים צרפתים באותם המעילים שהֻרגל להשקיף עליהם מתוך שורת הצופים הרוכבים. הוא אך רָאָה אופיצר צרפתי, שיצא מפתח אחד מבפנים, ורגש־המלחמה הזה, רגש־השנאה, שהתעורר בו מדי פעם בפעם למראה איש־מלחמתו, תקפוֹ פתאם, ויעמוד על המפתן וישאל רוסית, אם פה ידור דרובּצקוי. בּוריס שמע קול זר בפרוזדור ויצא לקראתו. ברגע הראשון, כשהכיר את רוסטוב, הביעו פניו מֹרת־רוח.

– אַה, אתה הוא, אשמח מאד, מאד אשמח לראותך, – אמר עם־זה בצחוק קל ובהתקרבו אליו. אבל רוסטוב רָאָה את תנועתו הראשונה.

– כמדֻמה לי, שלא בשעה רצויה, – אמר רוסטוב, – אך לא באתי אלא משום שיש לי ענין, – אמר בקרירות.

– לא, אני רק מתפַּלא, איככה באת מן הגדוד. – כרגע אבוא אליך, – פנה לקול קורא אליו.

– רואה אני, שבאתי בשעה שאיננה רצויה, – חזר ואמר רוסטוב.

הרֹשֶם של מֹרת־רוח נמחה מעל פני בוריס; במנוחה מיֻחדה, כמי שהספיק לעַיֵּן בדבר ולגמור מה לעשות, אחז בשתי ידיו של רוסטוב ויובילהו אל החדר הסמוך. עיני בוריס הביטו אליו במנוחה ובבטחה, אבל כמו פֹרַשׂ עליהן דבר, כאלו איזה מעטה שקוף – המשקפים הכחֻלים של מנהגי דרך־ארץ – הושם עליהן. כך נדמה לרוסטוב.

– חדל־נא, מה לך, האתה תבוא אלי בשעה שאינה רצויה, – אמר בוריס.

בוריס הֱביאו אל החדר, שנערך בו השלחן לסעֻדת־הערב, ויקרבהו אל אורחיו ויקרא בשמו ויגד להם, כי לא אזרחי הוא, כי־אם אופיצר הוזרי, אחד מאוהביו הישנים.

– גרף ז’ילינסקי, לֶה קוֹנט נ. נ., לֶה קַפִּיטֶן ס. ס., – קרא בוריס בשמות אורחיו. רוסטוב הביט אל הצרפתים בפנים זועפים וישתּחו כפורע את חובו ולא דִבּר דבר.

ז’ילינסקי קבל, כפי־הנראה, לא בשמחה את הפנים החדשות, את הרוסי הזה, בחבורתו ולא אמר לרוסטוב מאומה. בוריס כאִלו לא התבונן במבוכה, שנהיתה על־ידי הפנים החדשות, ובאותה המנוחה הנעימה והמסכה השקופה הנסוכה על עיניו, שֶׁקִּדֵּם בהן את פני רוסטוב, התאמץ לפחת רוח־חיים בשיחה. אחד מהצרפתים פנה בנמוסיות הנהוגה בצרפת אל רוסטוב, אשר החריש ולא פתח פיו, ויאמר אליו, כי בודאי בא לטילזיט על־מנת לראות את הקיסר.

– לא, כי דָבר לי פה, – השיב רוסטוב בלשון קצרה.

רוסטוב בא לכלל קפֵדה מיד אחרי ראותו, כי פני בוריס זועפים, וכדרך כל איש, בשעה שרוחו סרה, נדמה לו, שהכּל מבּיטים אליו בקצת איבה ושהוא לשטן לַכֹּל – ובאמת היה לשטן לכל הנמצאים בחדר, ורק הוא לבדו לא השתתף בשיחה הכללית שנתחדשה; ובשביל־מה הוא יושב בזה? – שאלו עיני האורחים במבטיהן, שזרקו עליו. הוא קם ויגש אל בוריס.

– אבל מפריעך אני, – אמר אליו בלחש, – נלכה־נא ונדברה בעניננו, ואחר אלך מזה.

– לא כן, אין דבר, – אמר בוריס. – אולם אם עיף אתה, נלכה־נא אל חדרי, ושכבתּ לנוּח.

– באמת…

שניהם באו אל חדר קטן, אל חדר־משכבו של בוריס. רוסטוב לא ישב והתחיל מסַפּר לו מיד בהתרגזות – כאלו חטא בוריס לפניו חטאה גדולה או קטנה – את דבר משפטו של דניסוב, וישאלהו, אם הוא יכול ורוצה לבקש מלפני הקיסר על דניסוב על־ידי הגנרל שלו ולמסור על־ידו את מכתב־הבקשה אל הקיסר. כאשר נשארו לבדם, הֻברר לרוסטוב בפעם הראשונה, שהוא נבוֹך בהביטו אל עיני בוריס. בוריס הפשיל את רגליו זו על זו וַיַּחלק בידו השמאלית את האצבעות הדקות של ידו הימנית ויקשב את דברי רוסטוב, כמו שמקשיב גנרל את הרצאת המשֻׁעבדים לו, פעם הביט הצדה ופעם נִכחו אל תוך עיני רוסטוב במבטו המסֻכָּך. רוסטוב נבוך בכל פעם למראה הזה ויּוֹרֶד את עיניו.

– שמעתי על־דבר משפטים ממין זה וידעתי, כי הקיסר מחמיר מאד במעשים כאלה. אני חושב, כי ראוי שלא להביא את הדבר לפני הוד־רוממותו. לדעתי, מוטב לבקש מאת ראש־הקוֹרפּוּס בעצמו… אך בכלל אני חושב…

– אינך רוצה אפוא לעשות מאומה, אֱמֹר לי דבר כמשמעו, – כמעט צעק רוסטוב מבּלי הַבּיט אל עיני בוריס.

בוריס חִיֵּךְ לו.

– להפך, עשה אעשה, כל מה שאני יכול, אבל דִּמיתי…

בין־כה נשמע קול ז’ילינסקי קורא אל בוריס.

– לֵךְ אפוא, לֵךְ, לֵךְ… – אמר רוסטוב, אך לא אבה לסעוד עמו וַיִּוָּתר לבדו בחדר הקטן, וזמן רב הלך בו הנה והנה ויקשב לקול צהלת השיחה הצרפתית מן החדר הסמוך.

כ    🔗

אותו היום, שבא בו רוסטוב לטילזיט, היה מסֻגל פחות מכּל יום אחר להועיל להשתדלותו בעד דניסוב. הוא בעצמו לא יכול ללכת אל הגנרל היומי, כי מלֻבָּשׁ פרַק היה ושלא ברשותו בא לטילזיט, ובוריס, גם אלוּ רצה, לא יכול לעשות זאת ביום השני אחרי בוא אליו רוסטוב: ביום ההוא, בעשרים ושבעה ליוני, נחתמו תנאי־השלום הראשונים. הקיסרים נתנו אורדנים זה לזה: לאלכסנדר נִתַּן אורדן של לגיון־הכבוד, ולנפוליון – של אנדרֵי מהמדרגה הראשונה, ובעצם היום ההוא נועד משתה לַבַּטַליון הפְּרֵאוֹבְּרַזֶ’ני, אשר עשה לו הבַּטליון של הגבַרדיה הצרפתית, והקיסרים היו עתידים לבוא אל המשתה הזה.

הַשְּׁהִיָּה עם בוריס קשתה על רוסטוב כל־כך, שבשעה שנכנס אצלו בוריס אחרי הסעֻדה, עשה את־עצמו כאלו ישן, וממחרת השכים בבֹקר וילך־לו מבּלי ראות את פניו עוד. בִּפְרַק ובכובע עָגֹל שוטט ניקולי כל היום בעיר ויהי מתבּונן בצרפתים ובמעיליהם, בחוצות ובבתים, שישבו בהם קיסר רוסיה וקיסר צרפת. במגרש ראה שלחנות מָעֳמָדִים והכנות למשתה, ובחוצות – מעשי מקלעות־ארג עם דגלי רוסיה וצרפת לְצִבְעֵיהֶם וסבכי אות “A” ואות “N”, סְבָכִים גדולים עד־מאד. גם בחלונות הבתים היו דגלים וסבכי אותיות.

“בוריס אינו רוצה לעזור לי, וגם אני אינני רוצה לפנות אליו. זה דבר ברור, – אמר ניקולי בלבו, – אין לנו זה אל זה דבר עוד, אך אני לא אסע מזה, עד אשר אעשה כל אשר תמצא ידי בעד דניסוב, והעִקר, עד אשר אמסור את המכתב לקיסר. לקיסר?! הלא הוא פה!” אמר בלבו בקָרבו שלא בכַוָּנה שנית אל הבית, אשר ישב בו אלכסנדר.

לפני הבית הזה עמדוּ סוסים לרכיבה, ובני־הלויה הלכו הלֹך וְהֵאָסֵף, ונִכָּר היה, שהם מזַמנים עצמם ליציאת הקיסר.

“בכל רגע אני יכול לראותו, – אמר רוסטוב בלבו. – מי יתן ויכולתּי למסור את המכתב מידי לידו ולאמר לו הכּל, האמנם היו כולאים אותי על־דבר הפרַק? זה אי־אפשר! הוא היה מבין, את מי הצדק. הוא מבין הכּל, הוא יודע הכּל. ומי יוכל להיות ישר ונדיב יותר ממנו? וגם כי יכלאוני, על כי באתי הֵנה, מה מני יהלוך?” הרהר בהביטו אל אופיצר אחד, שנכנס לעיניו לתוך הבית, שישב בו הקיסר. “הלא נכנסים לשם. אכן הכּל הבל! אני אלך ואמסור בעצמי את המכתב לקיסר: בזה תגדל רעת דרוּבּצקוי, שהביאני לידֵי כך”. ופתאם מצא בנפשו עֹז אשר לא שִׁער בעצמו וימשש את המכתב שבכיסו וישם פעמיו אל הבית אשר ישב בו הקיסר.

“לא, עתה לא אחמיץ עוד, כאשר החמצתּי את המקרה אחרי אויסטרליץ”, אמר בלבו, בחשבו, שבכל סקונדה יוכל הקיסר להִקָּרות לפניו, ולרעיון זה הרגיש פריצת זרם דם אל לבו. “נפֹל אפּול לרגליו ואבקש מלפניו. הוא ירימני וישמע וגם יודה לי על זה”. “אני מאֻשָּׁר בשעה שאני יכול לעשות טוב, אך לתקן מעשה־עָוֶל, אין אֹשֶׁר גדול מזה”, – את הדברים האלה שָׂם בדמיונו בפי הקיסר אליו, ויעבור על־פני הנצבים שם, אשר הביטו אליו בסקרנות, אל המרפסת שבמבוא בית־מעונו של הקיסר.

מן המרפסת עלו במעלות רחבות אל המדור העליון; מימין נראתה דלת סגורה. למטה, מתחת למעלות, נמצא פתח המדור התחתון.

– אל מי? – שאלהו איש.

– למסור מכתּב, בקשה להוד־רוממותו, – אמר ניקולי בקול רועד קצת.

– בקשה – אל היומי, עבָר־נא הֵנה! (הורוּהו את הפתח התחתון). אך לא יקבלו.

רוסטוב שמע את קול המדַבּר אליו בקרירות־דעת כזאת ונפשו נבהלה מפני המעשה אשר עשה; הרעיון, שהוא יכול לראות בכל רגע פתאם את הקיסר, משך את לבו ובגלל זה גם היה נורא לו כל־כך, שהיה נכון לברוח, אבל הַ"קַּמֶּר־פוּרְיֶר", שקבּל פניו, פתח לו את הדלת אל חדר־המשמר, וַיִּכָּנֶס.

איש כבן שלשים שנה שפל־קומה ובעל־בשר, במכנסים לבנים, בבוֹטְפוֹרְטים ובכֻתֹּנת של בַּטִיסט בלבד, שלפי הנראה לְבָשָׁהּ אך זה עתה, עמד בחדר; משרת מיֻחָד רכס לו מאחוריו את כתפות מכנסיו, כתפות יפות חדשות מרֻקמות משי, שנמשכו עיני רוסטוב עליהן בלי טעם. האיש סִפֵּר עם איזה חבר, שנמצא בחדר אחר.

– טובת־תֹּאַר ויפת־מראה נפלאה, – אמר האיש צרפתית ובראותו את רוסטוב חדל לדבּר ופניו רעמו.

– מה תשאל נפשך? מכתּב־בקשה?

– מה זאת? – שאל איש מחדר אחר צרפתית.

– עוד בעל־בקשה אחד, – ענה בעל־הכתפות צרפתית אף־הוא.

– אֳמָר־לו, כי אחרי־כן. כרגע יֵצֵא, צריך לנסוע.

– אחרי־כן, אחרי־כן, מחר. אֵחַרְתָּ…

רוסטוב נסב ללכת, אך האיש בעל־הכתפות עצר אותו.

– ממי? ומי אתה?

– מהַמַּיּוֹר דניסוב, – ענה רוסטוב.

– ומי אתה? אופיצר?

– לֵיטנַנט, גְּרַף רוסטוב.

– כמה עֹז־רוח! תנה על־ידי הממֻנים עליכם. ואַתּה לֶךְ־לךָ, לֵךְ… – והאיש החל לשים עליו את המעיל, אשר הגיש לו משרתו.

רוסטוב חזר ויצא אל הפרוזדור ושם ראה, כי כבר נאספו על מרפסת המבוא הרבה אופיצרים וגנרלים מלֻבּשים בגדי־חג, ועליו לעבור לפניהם.

בלב הוגה נזיפה לעֹז־רוחו הנמהר, בחרדה גדולה מפני הרעיון, שבכל רגע ורגע הוא יכול לפגשׁ את הקיסר ולהיות לבוז ולהנתן במשמר במעמדו, בהכּרת כל הגנוּת שבמעשהו זה ובחרטה גמורה עליו חָמַק רוסטוב מן הבית הַמֻּקף המון נהדר של בני־לויה, והנה קול ידוע לו קורא אליו, ויד אחזה בו ותעצרהו.

– אתה, חביבי, מה לך פה לבוש פרַק? – שאלהו קול בַּס.

זה היה גנרַל־הפרשים, שזכה במלחמה ההיא לחסד מיֻחד מאת הקיסר, ושקֹדם לזה היה ראש־הדיביזיה, שעבד בה רוסטוב.

רוסטוב נבהל והתחיל מצטדק, אך בראותו את פניו הטובים והגחמניים של אותו הגנרל, נטה עמו הצדה ויספר לו בקול סערת־לב את כל הדבר ויבקש מאתו להגן על דניסוב הנודע לו. הגנרל הניע ראש בדאגה.

– צר לי, צר לי על בן־חיל זה; הבה את המכתב.

רוסטוב אך הספּיק למסור את המכתב ולספּר את כל דבַר משפטו של דניסוב, והנה קול צעדים נמהרים ודרבונות נשמע מעל המעלות, והגנרל סר מאצלו וישׂם פעמיו אל מרפסת המבוא. בני לוית הקיסר ירדו במרוצה מעל המעלות וילכו אל סוסיהם. נוהג הסוסים אֱנֶה, שהיה גם באויסטרליץ, הגיש את סוס הקיסר, ועל המעלות נשמעה חריקת־פסיעות קלה, ורוסטוב הכיר חריקה זו מיד. וישכח רוסטוב את הסכנה, שיכולים להכירו, ויקרב יחד עם סקרנים אחדים מאנשי המקום אל המבוא ועוד פעם ראה, מקץ שתי שנים, את התָּוִים המרוֹמָמים בעיניו, את קלסתר־הפנים, את ההליכה, את התאחדות הרוממות והחסד – ככל אשר ראה אז… ורגש השמחה ואהבת־הקיסר חזר ונעור בקרבּו בכל עֻזו כבראשונה. הקיסר יצא אל המרפסת במעיל “פּרֵאוֹבּרַזֶּ’נִי”, במכנסים לבנים, עשוּים עור צבי־סוּס, בבוֹטפוֹרטים גבוהים ובכוכב שלא נודע לרוסטוב מה טיבו (כוכב לגיון־הכבוד), כובעו תחת זרועו, והוא מתח נעל־יד על אחת מכּפּות־ידיו. בצאתוֹ עמד ויפן כה וכה וַיָּאֶר במבטו על כל סביבו. לאחדים מהגנרלים אמר מלים אחדות. גם את הגנרל, שהיה קֹדם לזה ראש־הדיביזיה של רוסטוב, הכיר ויקרא לו בבת־צחוק אליו.

כל בני־הלויה פִּנו מקום, ורוסטוב ראה, כי הגנרל דבּר אל הקיסר זמן רב בענין אחד.

הקיסר אמר לו מלים אחדות ויפסע פסיעה אחת על־מנת לגשת אל הסוס. ושוב קרבוּ המון בני־הלויה והמון אנשי־המקום, ורוסטוב בתוכו, אל הקיסר. והקיסר נגש אל הסוס ויעמוד ויאחז בידו במרדעת, ובפנותוֹ אל הגנרל ההוא אמר בקול, בכַוָּנה גלויה, שישמעו הכּל את דבריו:

– אינני יכול, גנרל, ומטעם זה אינני יכול, מפני שהחֹק חזק ממני, – כה אמר הקיסר וירם רגלו וישימנה ברכֻבּה.

הגנרל הרכין ראשו בכבוד, והקיסר ישב וירכב בדהרה, ורוסטוב רץ אחריו עם כל ההמון וישמח שמחה גדולה בלי־חֹק.

כא    🔗

על המגרָש, אשר בא אליו הקיסר אלכסנדר, עמדוּ זה לעמת זה הבַּטליון הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ני מימין, והבַּטליון הגבַרדי הצרפתי במצנפות עור־דֹב משמאל.

בה בשעה שקיסר רוסיה קרב על סוסו אל הבטליונים האלה מעֵבר מזה, והם התיצבו דרך כבוד צבאי, רצו אליהם המון רוכבים גם מעֵבר מזה, ובראשם ראה והכיר רוסטוב את נפּוליון. הוא ולא אחר היה זה. הוא רכב בדהרה, וכובע קטן על ראשו ופתיל אנדרי מֻפשל על כתפו ומעילו, מעיל־תכלת, פתוח לו על אפֻדתו הלבנה, וסוסו סוס אָפור ערבי, מעֻלה שבמעֻלים, וכַר סוסו אָדֹם־כָּחֹל ומרֻקם זהב. בקָרבו אל אלכסנדר הרים קצת את כובעו, ובשעת תנועתו זאת לא יכלה עין רוסטוב, עין־פָּרָשׁ מְלֻמָּדָה, לבלתּי התבונן, כי הוא יושב על הסוס שלא כהוֹגֵן ושלא בבטחה. הבטליונים קראו “אוּרַא!” וּ"וִיו ל’אַמְפֵּרֵיר!" נפּוליון אמר איזה דבר לאלכּסנדר. שני הקיסרים ירדו מעל סוסיהם ויאחזו איש ביד אחיו. על פני נפּוליוֹן נראה צחוק קל בלתּי־נעים ובלתּי יוצא מן הלב. אלכסנדר דבר אליו בפנים מביעים חבּה.

רוסטוב התבונן אל כל אחת מתנועותיהם של הקיסר אלכסנדר ובונַפַּרטי, מבּלי גרוֹע עין מהם ומבּלי שׂים לב לשעטת פרסות סוסיהם של הַזַ’נדרמים הצרפתיים, בהרחיקם את המון הפורצים לגשת. דבר משֻׁנה, אשר לא יכול איש לשערו, היה בעיניו, מה שאלכסנדר התנהג עם בונפּרטי כחבר לו, ובונפּרטי התהלך עם קיסר רוסיה גם הוא בחֵרות גמורה כדומה לו במעלה, כאִלו היתה לו קרבת מלך מנהָג טבעי, שהֻרגל בו.

אלכסנדר ונפּוֹליוֹן נגשו עם קבוצת בני־לויתם הארֻכּה, שנמשכה אחריהם, אל עברו הימני של הבַּטליון הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ני ויבואו על המון הנצבים שם. ההמון הזה נמצא פתאם סמוך כל־כך לקיסרים, שרוסטוב, שעמד בשורותיו הקדומות, ירא לנפשו פן יכּירוהו.

– אדוני, אני מבקש רשות ממך לתת את האורדן של לגיון־הכבוד לַגִּבּור שבאנשי־חילך, – אמר קול שׂורט, ברור ומדַקדק באותיות.

זאת אמר בונפּרטי שפל־הקומה והביט הבטה ישרה מלמטה למעלה אל עיני אלכסנדר. אלכסנדר הקשיב וישמע בהטית־ראש למטה וַיִּצחק צחוק נעים.

– לַאשר הִרבּה להראות גבורה מאֶחיו במלחמה האחרונה הזאת, – הוסיף נפּוליון בהדגשת כל הברה, ובדבּרו התבונן במנוחה ובבטחה, אשר הרגיזו את רוסטוב, בשורות אנשי־הצבא הרוסיים, אשר השתרעו לפניו ולא חדלו לעמוד דרך כבוד צבאי ויביטו בלי־נוע אל קֵיסָרָם.

– הֲיַרשה לי הוד־רוממותו לשאֹל את פּי ראש־הגדוד? – אמר אלכסנדר ויצעד צעדים אחרים בחפּזון אל הנסיך קוֹזלוֹבסקי ראש־הבַּטליון.

בין־כה החל בּוֹנַפַּרטי לחלוֹץ את נעל־היד מעל כפּו הקטנה והלבנה ויקרעה וישליכה ארצה. ואדיוטַנט שעמד מאחריו מִהר וירץ וירימֶהָ.

– למי לתת? – שאל הקיסר אלכסנדר את קוזלובסקי בשפל־קולו ברוסית.

– למי תצַוה, הוד־רוממות?

הקיסר קמט פניו בקפֵדה ויפן כה וכה ויאמר:

– הלא צריך להשיב לו.

קוזלובסקי התבונן בשורות האנשים ברוח עז ומבטו פָּגע גם ברוסטוב.

“אולי יבחר בי?” אמר רוסטוב בלבו.

– לַזַּרְיָב! – קרא ראש־הגדוד ופניו נתכַּוצו קצת, והראשון שבשורה יצא לפנים בצעדי־אוֹן.

– אנה אתה הולך? פֹּה עֲמֹד! – התחילו לוחשים לו, והוא לא ידע אנה ילך. לַזַּרְיָב עמד ויבט הצדה אל ראש־הגדוד בפחד ופניו רעדו, כדרך אנשי־הצבא בשעה שהם נקראים לצאת ולהתיצב לפני שוּרת החיל.

נפוליון הטה ראשו הטיה קלה אחורנית ושלח אחורנית את ידו הקטנה, רוצה לקבּל בה דבר. בני־לויתו הבינו באותה הסקוּנדה מה חפצוֹ והתחילו זעים ומתלחשים ומוסרים איזה דבר זה לזה, וּפַז' אחד, אותו הצעיר שראה רוסטוב ביום אתמול במעוֹנו של בוריס, פרץ מתּוכם ויגחן בכבוד רב על היד השלוחה וישם בה, מבּלי תת לה לחכּות אפילו סקונדה אחת, אורדן אחוז בפתיל אָדֹם. נפּוליון לא הביט, אך קפץ שתים מאצבעותיו, והאורדן נאחז ביניהן; נגש אל לַזַּרְיֶב, אשר לא חדל להביט בעינים נטויות אל קיסָרוֹ, וַיַּסֵּב עיניו רגע קטן אל הקיסר אלכסנדר, להגיד בזה, שֶּׁמַּה שהוא עושה עתה הוא עושה למען בעל־בריתו. היד הלבנה והקטנה, שהאורדן היה בה, נגעה באחד מכפתוריו של איש־הצבא לַזַּרְיֶב. כאלו ידע נפּוליון, שכדי שיהי איש־צבא זה מאֻשָּׁר ומקַבֵּל־פרס ומצֻיָּן בין כל באי־עולם, לא חסר לו אלא שתזַכֵּהו ידו, יד נפוליון, לנגוע בלוח־לבו. נפּוליון אך שם את הצלב על חזהו של לַזַּרְיֶב ויסר את ידו ויפן אל אלכסנדר, כאלו ידע כי ידבק הצלב מאליו אל חזֵה האיש. הצלב דבק באמת.

ידים ממהרות, ידי רוסים וצרפתים, החזיקו בו בצלב כהרף־עין וידביקוהו בַמעיל. לַזַּרְיֶב שָׂם עיניו בזעף על האיש הקטן בעל הידים הלבנות, אשר ידע בו, כי עשה לו דבר, וַיוסף לעמוד בלי־נוע דרך כבוד צבאי, ועוד פעם הביט בעינים מְיֻשָּׁרוֹת אל עיני אלכסנדר, וכמו שאל אותו: העוד עליו לעמוד, או עתה יצוֶּה להתהלך או לעשות דבר? אך דבר לא צוו אותו ויעמוד כֹּה עוד זמן רב.

הקיסרים עלו על סוסיהם וירכבו וילכו להם. הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים התפרדו והתערבו בגבַרדיים הצרפתים וישבו אל השלחנות, שנערכו להם.

לַזַּרְיֶב ישב במקום מכֻבּד; אופיצרים רוסיים וצרפתיים חבקוהו ויברכוהו וילחצו את ידיו. המוני אופיצרים ואנשים מן הרחוב קרבו להסתכל בלַזַּריֶב. קול דברי־שיחה רוסיים וצרפתיים וצחוק גדול נשמע במגרש מסביב לַשּׁלחנות. שני אופיצרים מסֻמְּקי־פנים עברו שמחים וטובי־לב לפני רוסטוב.

– מה תאמר על משתה כזה? הכּל בכלי־כסף, – אמר האחד. – הראית את לַזַּריֶב?

– ראיתי.

– יש אומרים, כי מחר יעשו הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים משתה.

– אבל מה־טוב חלקו של לַזַּריֶב! אלף ומאתים פרַנק לשנה כל־ימי־חייו.

– אך זאת מצנפת, אחי! – קרא פּרֵאוֹבּרַזֶּ’ני אחד בשימו מצנפת שעירה של צרפתי על ראשו.

– יפה להפליא, נחמדה עד־מאד!

– השמעת את התהלה? – אמר אופיצר גבַרדי לרעהו. – שלשוֹם קראו: “נפּוליון, צרפת, גבוּרה”; “אלכסנדר, רוסיה, גדֻלָּה”; יום אחד מְהַלֵּל קיסרנו, וממחרת – נפּוֹליון. מחר ישלח הקיסר אורדן של גיאורג לַגִּיבּור שבגבַרדיים הצרפתים. אי־אפשר בלעדֵי זאת! צריך להשיב לו כמתנת־ידו.

בוריס בא גם הוא עם ז’ילינסקי רעהו לראות את משתה הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים. בשוּבם ראה בוריס את רוסטוב עומד אצל פנת־בית.

– רוסטוב! שלום; אנחנו גם לא ראינו זה את זה, – אמר אליו ולא יכול להתאפק וישאלהו, מה נהיָה לו: ככה נפלו ורָעוּ פני רוסטוב.

– אין דבר, אין דבר, – ענה רוסטוב.

– התבוא?

– כן, אבוא.

זמן רב עמד רוסטוב אצל הפּנה ההיא והביט מרחוק אל החוגגים. עבודה מַכאבת העביד את מוחו ולא יכול להגיע בה לידי גמר. ספקות נוראים התעוררו בקרבּו. פעם זכר את דניסוב ואת השתנות פניו ואת הכנעתו ואת כל בית־החולים עם הידים והרגלים העקוּרות, עם כל הזוהמה והחליים שבּו. כל־כך נדמה לו בבֵרור, שהוא מרגיש עתה את הריח ההוא, ריח בשר מת, של בית־החולים, שפָּנה כה וכה, כדי להבין, אי זה מקור הרֵיח הזה. פעם זכר את בּוֹנפּרטי בעל היד הקטנה והלבנה, השמח בדרכיו, אשר הוא קיסר עתה, אשר הקיסר אלכסנדר אוהבו ומכבּדו. אם כן, על־מה כל אותם הידים והרגלים העקורות והאנשים ההרוגים? ופעם זכר את לַזַּריב שקבּל פרס, ואת דניסוב, שנענש ולא נסלח לו. ובהרהוריו אלה גִלה בקרבּו רעיונות משֻׁנים כל־כך, שחרד לבו מפניהם.

ריח אכילת הפּרֵאוֹבּרַזֶּ’ניים ורעבון נפשו העירוהו ממצב־רוחו זה: לאכול הֻצרך בטרם יֵצא לדרך; וילך־לו אל בית־המלון, אשר ראו עיניו בבֹקר. שם מצא כל־כך הרבה אורחים אופיצרים, שבאו כמוהו לבושי בגדי־אזרחים, שביגיעה עלתה בידו, שתּנתן לו סעֻדת־צהרים. שני אופיצרים מהדיביזיה שלו נלווּ אליו. הם התחילו משיחים, כענין היום, על־דבר השלום. האופיצרים, חברי רוסטוב, היו, כרֹב העובדים בצבא, מתאוננים על השלום, שנעשָׂה אחרי הקרָב הפרידלַנדי. הם אמרו, כי אִלו התחזקו עוד מעט, לא עצר נפּוליוֹן כֹּח לעמוד נגדם, כי לא היו עוד בחֵילו לא פכסמים ולא כדוּרים. ניקולי החריש ואכל, ויותר ממה שאכל שתה בסֻעדה זו. כבר שתה לבדו שני בקבוקי־יין. העבודה הקשה שבמוחו לא נגמרה ולא חדלה להציק לו. ירא היה ללכת אחרי הרהורי־לבבו ולא יכול להפּרד מהם. ופתאם התעורר על דברי אחד האופיצרים, כי עלבון הוא להביט אל הצרפתים, והתחיל צועק בהתלהבות, שלא היה לה כל טעם ושמחמת זה תמהו עליה האופיצרים מאד.

– ואיככה תוכל לָדין, מה מוטב לנו! – צעק רוסטוב ופניו נסתמקו פתאם כמראה דם. – איככה תוכל להרהר אחרי מעשי הקיסר, איזו רשות יש לנו לדבּר? אין אנו יכולים להבין לא את מטרתו ולא את מעשיו של הקיסר!

– אבל אני לא אמרתי דבר על־אודות הקיסר, – הצטדק האופיצר, אשר לא מצא טעם אחר לרגזנותו של רוסטוב, בלתּי אם כי שכּור הוא.

אך רוסטוב לא הקשיב.

– לא פקידים דִּפּלוֹמַטים אנחנו, כי־אם אנשי־צבא בלבד ולא יותר, – הוסיף לדבר דבריו. – כי יצַוּוּנוּ למוּת – עלינו למוּת; איש כי יעָנש, אות כי הוא אשֵׁם; לא לנו לָדין. אם טוב בעיני הקיסר להכּיר את בּונַפַּרטי לקיסר – בודאי כך יפה לנו. ואם אַיִן, אם אנו באים להרהר ולָדין בכל דבר, לא ישאר כל קֹדש לנו. אם כן נאמר, כי אין אלהים, אין כל־מאומה! – צעק ניקולי והכה באגרופו על השלחן שלא כענין כלל על־פי רוח האנשים שדברו עמו, אבל בקשר הגיוני נכון מאד על־פי מהלך רעיוניו. – עלינו למלא את חובתנו, להלחם בלי הרהורים, אך זאת לבד, – סִיֵם את קריאותיו.

– ולשתות, – אמר אחד האופיצרים, אשר לא רצה לבוא בריב.

– כן, ולשתות, – נענה אחריו ניקולי במהירות. – הו! עוד בקבוק אחד! – נתן בקולו.

תּם החלק השני    🔗

 

חלק שלישי    🔗

א    🔗

בשנת 1808 נסע הקיסר אלכסנדר לאֶרפוּרט לראיון חדש עם הקיסר נפּוליון, ובשדרתו הגבוהה של הצבּור הפטרבורגי היו מסַפּרים הרבה ביקר־תפארתו של הראיון הזה.

בשנת 1809 הגיעה קִרְבָתם של שני אדירי־העולם האלה, כמו שהיו קוראים בימים ההם לנפּוֹליון ולאלכסנדר, לידי־כך, שבשעה שקרא נפּוֹליון בשנה ההיא מלחמה על אוסטריה, יצא הקוֹרפּוּס הרוסי אל מחוץ לארץ לעזור לבוֹנַפַּרטי, אויבהּ הקודם של רוסיה, במלחמתו עם קיסר אוסטריה, בעל־בריתה הקודם; לידי־כך, שבשדרות הגבוהות דבּרו באפשרות נשואים בין נפּוֹליוֹן ואחת מאחיותיו של הקיסר אלכסנדר. אבל עוד יותר מאשר אל עניני הפוליטיקה החיצונה, היה לב הצבּור הרוסי בימים ההם נתון אל התקונים הפנימיים, שנעשו בעת ההיא בכל מחלקות הנהגת־הממלכה.

והחיים, חייהם האמתיים של בני־האדם עם הענינים העִקריים שבהם, עניני הבריאות והחליים, העבודה והמנוחה, עם עניני החקירה והמדע והפּוֹאֶזיה והמוסיקה והאהבה והשנאה, נהגו כמנהגם בכל עת, בפני עצמם ומחוץ לַקִרבה או לאיבה הפּוֹליטית לנפוֹליוֹן בּוֹנפּרטי ומחוץ לכל מיני התקונים שבעולם.

הנסיך אנדרי ישב בכפר ולא יצא משם שתי שנים רצופות.

כל המעשים הטובים, שהתחיל בהם פיר באחֻזותיו ולא הצליח בהם, מאשר עבר כל הימים ממעשה אל מעשה, נעשו ונגמרו בלי פרסום כל־שהוא ובלי יגיעה מֻרגשת על־ידי הנסיך אנדרי.

העקשנות המעשית, אשר חסרה לפיֶר, נמצאה באנדרי במדרגה היותר גבוהה, ובכֹחה הצליח באשר חפץ, בלי הפרזות ובלי יגיעה יתרה.

אחת מאחֻזותיו, בעלת שלש מאות נפש אכר, נרשמה על־ידו בתור נחלת עובדי־אדמה בני־חורין (בדבר הזה היה אחד מן הראשונים ברוסיה) ובשאר אחֻזותיו החליף את מס־העבודה בתשלומים קצובים. בבוֹגוֹצַ’רוֹבו הובאה על חשבּונוֹ מְיַלֶּדֶת מְלֻמָּדָה לשבת שׁם ישיבת־קבע, ולכֹהן נקצב שכר־למוד והוטל עליו ללַמד ספר את בני־האכרים ומשרתי־החצר.

חצי זמנו בִלה הנסיך אנדרי ב"הרים הקרחים" עם אביו ובנו, אשר היה עוד על כַּפֵּי אוֹמנוֹת; וחצי זמנו – בבית־הנזירים הבּוֹגוֹצַ’רוֹבאי, כמו שכִּנה אביו את הכפר הזה. אף־על־פי שנהג לפני פיר כאדם, שכּל מה שנעשה מחוץ לביתו אינו מעסיק אותו כלל וכלל, היה שקוד ללמוד את דברי הימים ההם ומקבּל ספרים הרבה, וכּשבאו אליו או אל אביו אנשׁים חדשים מפטרבורג, ממקור זרם החיים, ראה ויתמה, כי האנשים האלה נופלים הרבה ממנו בידיעת כל מה שנוצר ונעשה בפּוליטיקה החיצונה והפּנימית, ממנו, היושב ישיבת־קבע בכפר.

מלבד עבודתו בעסקי אחֻזותיו, מלבד קריאת ספרים מספרים שונים, עסק הנסיך אנדרי בעת ההיא בבקֹרֶת שתי המלחמות האחרונות, שֶׁנִּגפה רוסיה בהן, ובחבּור הצעת־חֹק על־דבר שנויים בספרי חֻקי־הצבא שברוסיה ובתקנותיה הצבאיות.

בשנת 1809 נסע הנסיך אנדרי בתור אפיטרופוס אל האחֻזות, שירש בנו מאמו בפלך ריַזַן.

בנֹעם חֹם שמש־האביב ישב במרכבתו הפתוחה והתבונן לרגעים על הדֶּשא הראשון, על עֲלֵי הַלִּבְנֶה הראשונים ועל קבוצות העננים הלבנים, קבוצות האביב הראשונות. באותה שעה לא הרהר בשום דבר, כי־אם הביט על עבריו בלב שמֵח ובלי דעת וחשבּון.

ככה עבר במעבּרה, אשר עליה עמד ודבּר לפני שנה אחת עם פיר, ויעבור דרך כפר מְטֻנָּף, לפני גרנות, לפני כרים ירֻקים, במוֹרָד עם שְׁיָרֵי שלג אצל גשר, במַעֲלֵה חֵמָר מֻרבּך, לפני שדות־קש ושׂיחים מפֻזָּרים שהתחילו מוריקים, ויבוא במסלה הולכת דרך יער עצי־לבנה. ביער היה כמעט חֹם־קיץ וכל רוח לא נשבה בו. עצי הלבנה עמדו בלי־נוע במעטה עלים ירֻקים דַּבְּקָנִיִּים, ומתחת לעלי־אשתקד נדחקוּ וזחלו ועלו עשבים חדשים ומוריקים ופרחים לילאיים. רק ארנים קטנים מעטים נראו פזורים ביער הַלִּבנים, והם הזכירו בירַק לבושם הגס והתמידי את הַזֵּכר הקשה של החֹרף. הסוסים התחילו נוערים בבואם אל היער וַהֲזָעָתָם נראתה לעין יותר.

המשרת פטר אמר דבר לרַכָּב, והרכּב השיב לו תשובת־הסכמה. אבל, כנראה, לא נתקררה דעתו של פטר בהסכּמתו של הרכּב, ויפן על מושבו אחורנית אל אדוניו.

– הוד־נסיכות, מה־קל! – אמר בבת־צחוק של כבוד.

– מה?

– קל מאד, הוד־נסיכות.

"מה הוא אומר – שאל הנסיך אנדרי בלבו. – כַּונתו בודאי על האביב, – השיב אל לבו ויבּט אל עבריו. – באמת כבר הוריק הכּל… מה־מהרה! גם הַלִּבנה, גם העֻזְרָד, גם האַלמוֹן מתחיל… והאלון אינו נראה. אבל הנהו, הנה האלון!”

בקצה המסלה עמד אלון. הוא היה זקן בודאי עשר פעמים מהַלִּבנים, שביער עצי־הלבנה ההוא, ועשר פעמים היה רָחָב ופי־שנַים גבוה מכּל אחד מהם. עץ־מדות היה האלוֹן ההוא, שש אמות רוסיות בהקפו, ושׂוכות עבות, שלפי הנראה נקטמו קצותיהן זה ימים רבים, היו לו, וכל עורו קָרָחוֹת וְיַבָּלוֹת נושנות. בזרועותיו ובאצבעותיו הגסות, הַנַּעֲקָשות, המנֻגָּעוֹת בעקצים והפרושות בלי־טעם, עמד, כזקן משחת־מראה, שׂבע־רֹגז ומלא־בוז, בין הַלִּבנים השמחים בחייהם. רק האֳרָנים היבֵשים והארנים הקטנים והירֻקים תמיד, שהיו מפֻזרים ביער, רק אֵלֶּה יחד עם האלון הזה, מאנו להכּנע מפני הדר האביב ולא רצו לראות לא את האביב ולא את השמש.

“האביב, האהבה והאֹשֶר! – כמו דבּר האלון הזה. – עד־אנה לא תקצר נפשכם בשקר הנבער והתָּפֵל הזה, שאתּם חוזרים עליו תמיד. כל זה נשנה כל הימים וכֻלו אך שקר. אין אביב, אין שמש ואין אֹשֶר. הַביטו וּראוּ, הנה ארנים יבשים ומדֻכּאים, בודדים הם תמיד, הנה גם אני פרשתּי את אצבעותי הקטומות, הגרודות והחשופות, אשר גדלו עלי, על גבּי ועל צלעותי; כאשר גדלו – כן אני עומד, ואינני מאמין לתקוותיכם ולכזביכם”.

הנסיך אנדרי נתן עיניו, בעברו דרך היער, פעמים אחדות אל האלון הזה, כאלו חִכּה לדָבר ממנו. פרחים ועשב היו גם תחת האלון, אבל הוא עמד בתוכם כמו תמיד בזעף, בלי נוע, בלי חן ובלי רוח־חיים.

"אכן הוא יצדק, האלון הזה יצדק מאד, – אמר הנסיך אנדרי בלבו. – ילכו להם אחרים, הצעירים ילכו להם עוד אחרי השקר הזה, ואנחנו יודעים את החיים, – חיינו תָמּוּ!” וזֶרם רעיוני יאוש חדשים, רעיוני עצבת נעימה, פָּרץ בלב הנסיך אנדרי למראה האלון הזה. בשעת נסיעתו זאת כמו חזר והתבונן בכל דברי ימי־חייו, ובא לידֵי המסקנה הקודמת, שנפגשו בה מרגיע ויאוש, והיא, שאין חֵפץ לו להחל דבר, שאין לו אלא לגמור שעוּר חייו, בלי הָרֵעַ, בלי דאֹג ובלי בַקש מאומה.

ב    🔗

לשֵׁם עסקי האפּיטרופסות על האחֻזה שבפלך ריַזַן הֻצרַך הנסיך אנדרי לראות את ראש־האצילים המחוזי. ראש האצילים היה הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' רוסטוב, ובאמצע חֹדש מַאי נסע הנסיך אנדרי אליו.

כבר הגיעה תקופת החֹם שבאביב. כל היער כבר עטה מעטהו, אבק עלה בדרך, והחֹם גדל כל־כך, שהנסיעה על־יד מים הֵעירה תאוָה לרחוֹץ בהם.

הנסיך אנדרי הלך הלֹך וקרֹב במרכבתו אל בית הרוסטוֹבים שבאחֻזה אוֹטְרַדְנוֹיָה דרך מסלת הגן, ובעצבת־לב חִשב דרכיו, מה ועל מה ישאל את ראש־האצילים. והנה מאחרי העצים מימינו קול צהלת נשים באזניו, ועיניו ראו המון נערות רצות אל מול מרכבתו. ברֹאשן קרבה במרוצתה אל המרכבה נערה שחוֹרת־שׂער, דקה מאד, משֻׁנָּה בדקוּתה, ועיניה שחורות, ועליה שמלת־מַלמָלה כתֻמה, חגורה במטפחת־אף לבָנה וקצות שערות נפרדות יוצאות מתחת לחגורתה זאת. הנערה קראה בקול גדול איזה דבר, אך בראותה את פני האורח, לא שׂמה עיניה עליו, וַתָּשב אחור במרוצה ובצחוק.

הנסיך אנדרי הרגיש פתאם דאבון מֻפלא. היום היה יפה כל־כך, השמש הזהיר כל־כך, כל אשר מסביב עָלַץ כל־כך; והנערה הדקה והיפה הזאת לא ידעה ולא חפצה לדעת את מציאותו ותשמח ותתעלס בחייה הפרטיים, שהם בודאי חיים של שטוּת, אבל של שמחה ואֹשֶׁר. “מה השמחה הזאת לה? במה היא מהרהרת? לא בספר חֻקי־הצבא, לא בתקנת האכרים הרְיַזַניים. במה היא מהרהרת? ובמה היא מאֻשרה?” שאל הנסיך אנדרי את־עצמו בסקרנות.

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' נהג באוֹטרַדנוֹיֶה בשנת 1809 כמנהגו עד העת הזאת, כלומר בבית פתוח כמעט לכל בני־הפלך, ביציאות לציד, בתיאטראות, בסעֻדות ובמנַגנים. בבוא אליו הנסיך אנדרי, שמח לקראתו, כשם ששמח לקראת כל אורח חדש, וכמעט כָּפָה אותו ללין אצלו.

ביום המשַׁעֲמֵם ההוא, שהגדולים שבבני־הבית והנכבדים שבאורחים, אשר מִלאו את בית הגרף הזקן בגלל יום־השֵׁם שקרב לבוא, התאמצו להעסיק את הנסיך אנדרֵי, נתן הנסיך עיניו פעמים אחדות בנַטַּשה, אשר צחקה ושָׂמחה בתוך הַמֶּחֱצָה השניה שבחבורה, בתוך הצעירים, וַיוסף לשאֹל בלבו: “במה היא מהרהרת? למה היא שְׂמֵחָה כל־כך?”

בערב, כאשר נשאר לבדו במקום החדש הזה, נדדה שנתו זמן רב. בראשונה קרא, אחרי־כן כִּבָּה את הנר, אחרי־כן חזר והדליקוֹ. בחדר ההוא, שתריסי חלונו סֻגרו מבית, גָּבר החֹם. הנסיך התרעם על הזקן השוטה הזה (כך כִּנה את רוסטוב), אשר עצר אותוֹ, באמרו, כי הניָרות הנחוצים לו בעיר הם ועוד לא הובאו משם, והתרעם על עצמו, על כי נשאר ללון.

הנסיך אנדרי קם ויגש אל החלון לפתחו. הוא אך פתח את התריסים, ואור הירח פָּרץ אל החדר, כאִלו ארב אצל החלון וחכּה לזה מכבר. וַיפתח הנסיך אנדרי את החלון. הלילה היה ליל קרירות קלה, ליל שֶׁקֶט ואור. סמוך לחלון השתרע טור אילנות מְזֹרָדִים, שחורים מעבר אחד ונֶחפּים בנֹגה־כסף מהעבר השני. תחתיהם גָּדַל מין צמח מלא לֵחַ, רטֹב ומסֻלסל, עם מעט עלים וגבעולים, שעינם כעין הכסף. מאחרי האילנות השחורים נשקף גג נוצץ ברסיסי־טַל, מימין לַגַּג עץ עָנֵף גדול, שגזעו וענפיו לבנים ובהירים, וממעל לו הירח כמעט בכל מלואו בשמי־אביב מזהירים, שכמעט לא נראו כוכבים עליהם. הנסיך אנדרי נשען בזרועותיו על החלון ועיניו נתעכבו על רקיע זה.

חדרו של הנסיך אנדרי היה במדור האמצעי; גם בחדרים שממעל לו לא יָשנו עוד. משם הגיע אליו קול שיחת נשים.

– רק עוד פּעם אחת, – אמר קול אשה ממעל, והוא הכיר את הקול מיד.

– אבל מתי תישני? – ענה קול אחר.

– אני לא אישן, לא אוכל לישון, ומה אעשה! עתה בפעם האחרונה…

שני קולות הנשים שרו נגוּן קצר, סוף נגון אחד.

– אבל מה־נחמד הוא! עתה עת לישון, רב לנו.

– אתּ ישני לך, ואני אינני יכולה, – ענה הקול הראשון, שקרב בין־כּה אל החלון. היא הוציאה, כנראה, את ראשה ורֻבּה בעד החלון, כי נשמעה אִוְשַׁת שִׂמלתה וגם נשימתה. הכּל נאלם ויהי כמו אבן, הכּל נהיה כַיָּרֵחַ, כאורו וכצללי הליל. הנסך אנדרי ירא גם הוא להזיז אבר, פן יגַלה בזה שהוא כאורב ושומע.

– סוניה! סוניה! – נשמע עוד הקול הראשון. – איככה תוּכלי לישון! הביטי וראי מה־יפה! מה־יפה ונחמד! עורי־נא, סוניה, – אמרה כמעט בקול שיש עמו דמעות. – הן ליל־חמד כזה לא היה מעולם.

סוניה השיבה איזה דברים שלא ברצון.

– לא, הביטי נא, מה־נחמד הירֵח הזה! גשי הֵנה. מחמד־נפשי, יונתי, גשי־נא הנה. התראי עתה? מי־יתן וישבתי כה על ברכי ואחזתי בזרועותי את ברכי, – בחזקה, בכל כֹּחי, בכל שארית כֹּחי – ועפתּי כצפּור. ככה!

– חדלי־נא, נפֹל תפּלי…

אִושת התאבקות נשמעה וקול תלונת סוניה: הלא השעה השנית.

– אך מקלקלת אתּ, מקלקלת בכל־עת. לכי־לך, לֵכִי.

עוד פעם נאלם הכּל, אך הנסיך אנדרי ידע, כי היא עודנה יושבת, הוא שמע לפעמים תנועה חרישית, ולפעמים אנחות.

– אַה, אלי! אלי! מה זאת באמת! – נתנה קוֹלה פתאם. – סוף־סוף עת לישון!ֹ קראה ותסגור את החלון בדפיקה.

"ומציאוּתי כְאַיִן בעיניה!” אמר בלבו הנסיך אנדרי, אשר בכל עת שמעוֹ את דבּוּרה חִכּה וגם התיָרא, שתאמר דבר על־אודותיו. “ועוד פעם היא! וכמו בכַוּנָה!” הוסיף בלבו.

ובקרבּו פרץ פתאם זרם רעיוני־נעורים ותקוות־עלומים מתנגדים לכל דרכי חייו, ונפשוֹ ידעה, שאין בכֹחו לבאר לעצמו, מה־זה היה לו, ויישן מיד.

ג    🔗

ממחרת נפרד הנסיך אנדרי מהגרף לבדו ולא המתין עד שתצאנה נשי הבית, ויסע לדרכו.

בראשית ימי יוני עבר הנסיך אנדרי שנית, בנסעו לשוב הביתה, דרך יער־הַלִּבְנים, אשר בעברו בו בפעם הראשונה השתומם והשתאה אל האלון הזקן והמנֻגע, אשר ראה בו. הזוּגִים שבצוארי הסוסים צלצלו ביער בקול הברה לחוצה יותר מאשר לפני חֹדש ימים וחצי. הכּל היה מלא, מֵצַל ומְעֻבֶּה; גם הארנים הצעירים, המפֻזָּרִים ביער, לא השביתו את ההוד הכללי, כי־אם נעשו שֻׁתָּפים בו גם הם בנֹעַם יְרַק נצָריו הַשְּׂעירים.

כל היום היה חֹם גדול, אף התכוננו קולות וברקים באחד המקומות, אבל רק עב קטנה זרקה מעט מים על אבק המסלה ועל העלים המלאים לֵחַ. עֶברו השמאלי של היער היה כהה, שרוי בצל; ועברו הימני, הלח והנוצץ, התנוסס בזֹהר השמש בתנועות קלות מאד מפני הרוח. הכּל צץ ופרח; זמירים צפצפו ויריעו פעם מקרוב ופעם מרחוק.

“כן, פה, ביער הזה היה האלון הזה, אשר הסכמתּי עמו, – אמר הנסיך אנדרי בלבו. – אבל אַיֵהו, – הוסיף לדבּר אל לבו, בהביטו אל עבר המסלה שׂמֹאלָה, ויתבונן בקֹרת־רוח אל האלון אשר בקש ולא ידע, כי זה הוא ולא הכירוֹ. האלון הזקן נהפך לאחר ובדמות אֹהל גדול של יֶרֶק רטֹב וכֵהֶה נרדם בקרני שמש־הערב בתנועות שאינן מֻרגשות כמעט לעין. לא נראו עליו לא אצבעותיו המנֻגעות ולא יבּלותיו, ולא סמני יאושו ויגונו – כל־מאום לא נראה מזה. בעד עורו הקשה, שעברו עליו מאה שנה, בצבּצוּ ויצאו בלי בַדים עלים צעירים מלאי־לֵחַ, ולא היה אפשר להאמין, כי הזקן הזה הוא מולידם. “אכן זה הוא האלון ההוא”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, ורגש גיל בלי־טעם, רגש תחית־אביב, בא בקרבּו פתאם. מבחר הרגעים הטובים שבימי־חייו נקבצו ונזכרו לפניו פתאם יחד כֻּלם. גם אויסטרליץ עם השמים הגבוהים, גם פני אשתו המתה המלאים תלונה, גם פּיֶר על המעבּרה, גם הנערה הצעירה שהתרגשה על הוד־הלילה, גם הלילה ההוא בעצמו, גם הירח שנראה בו, – כל זה זכר פתאם.

"לא, לא תמו החיים באחת ושלשים שנה, – גמר הנסיך אנדרי פתאם בהחלטה שלא נִתְּנָה להשתנות. – מעט הוא, מה שאני בעצמי יודע מה שיש בי, צריך שידעו זאת הכּל: גם פיר, גם הנערה שחפצה לעוּף השמימה; צריך שידעוני כֻלם, שלא יהיו חַיַּי עוברים אך למעני לבדי, שלא יהיו חיים נפרדים כל־כך מחיי, שיהיו חַיַּי משפיעים על כֻּלָּם ושׁכֻּלָּם יחיו עמי יחדו!”

* * *

בשובו מנסיעתו גמר לנסוע לפטרבורג בימי הסתו הזה ונמוקים שונים מצא להחלטתו זאת. הרבה טעמים טובים ונכוחים נמצאו לו בכל רגע לברר, לשֵם־מה זקוק הוא לנסוע לפטרבורג וגם לעבוד לממלכה. ולא עוד, אלא שלא הבין, כיצד יכול להטיל ספק אפילו שעה אחת בַּנחיצות להשתתף במעשה בחיי העולם, כשם שלא הבין לפני חֹדש ימים, כיצד אפשר שתעלה על דעתו לצאת מן הכפר. עתה היה ברור בעיניו, שכל נסיונותיו בחייו יאבדו לריק וכל חֵפץ לא יהיה בהם, אם לא ישתמש בהם למעשה ולא ישוב להשתתף בעניני החיים. וגם לא הבין עתה, כיצד חשב קֹדם לזה, על־פי סברות דלות וטובות כאלה ממש, לדבר ברור, שהיה משפיל את־עצמו, אלו חזר להאמין, אחרי כל המוצאות אותו בחיים, שאפשר לו להועיל ואפשר לו עוד למצֹא אֹשר ואהבה. עתה נתנה בו בינתו רוח אחרת לגמרי. אחרי נסיעה זאת התחיל להשתעמם בכפר, עבודותיו הקודמות לא משכו את לבבו עוד, ובשבתּו לבדו בחדר־עבודתו היה נִגָּשׁ פעמים רבות אל הראי ומסתכל בפניו זמן רב. אחרי־כן היה פונה ומסתכל בתמונת ליזה הנפטרה, אשר הביטה אליו מתוך מסגרת־הזהב במחלפות־ראשה התּפוחות בטעם בנות־יָוָן, ופניה מלאים חבּה ושמחה. היא לא דבּרה אליו עוד את הדברים הנוראים שדבּרה עד־כה, כי־אם הביטה אליו הבטה פשוטה בשמחה ומתוך סקרנות. ובידים חבוקות מאחוריו היה הנסיך אנדרי מתהלך אחרי־כן זמן רב בחדרו וחוזר בלבו, פעם ברֹגֶז ופעם בבת־צחוק על פניו, על אותן המחשבות הנבערות, שאין להביען במלים, והמסֻתָּרות כדברי־פשע, שׁנִּתְלוּ בפיֶר, ברדיפת הכבוד, בנערה שהשקיפה בעד החלון, באותו האלון, ביִפעת־נשים ובאהבה, הן המחשבות, אשר שִׁנו עתה את חייו. וברגעים אלה, אם נכנס איש אצלו, היה מלא תלונה, נמהר בגזרותיו וקשה ביחוד בהגיוניותו.

– יקירי, – תבוא ותאמר לו, למשל, הנסיכית מריה ברגע כזה, – אי־אפשר לניקולושקה לטַיֵּל היום: קר מאד.

– אִלו היה חם, – ישיב לה הנסיך אנדרי על זה בתלונה עזה ברגע כזה, – היה יוצא בכֻתּנתו לבד, עכשו שֶׁקַּר בחוץ, צריך להלביש בגד חם, שלכך נוצר בגד כזה. מַסקנה זו יוצאת מדבר הַקּר, ולא להִשאר בבית, בזמן שהילד צריך לאויר, – ככה ידבּר בהגיוניות מיֻחדה, כמו נתכַּון לענֹש בזה את מי־שהוא על עבודת־מוחו המסֻתּרת בקרבּו, שאינה יכולה לעמוד בפני ההגיון.

הנסיכית מריה הרהרה בשעת־כעס כזאת על סגֻלתה של עבודת־המוח להוביש את לֵחַ הגבָרים.

ד    🔗

הנסיך אנדרי בא לפטרבורג באוגוסט שבשנת 1809. הימים היו ימי מרום גדֻלתו ועזוז עלילותיו של ספֶּרַנסקי הצעיר. בחֹדש ההוא היה מעשה בקיסר אלכסנדר, שנפל מתוך מרכבתו בשעת נסיעתו בה, ונפצעה רגלו קצת, ונשאר בגלל זה שלשה שבועות בפֶטֶרהוף, ובכל יום ויום בא ספֶּרַנסקי לפניו ורק הוא לבדו. בעת ההיא נערכו לא רק שתי הפקֻדות המפֻרסמות, אשר הבהילו את הצבּור, הן הפקֻדות לבטל את תארי־הכבוד של החצרנים וליסד בחינות לכנויי האֲסֶסּוֹרִים הקולֵגיים ויועצי־הממלכה, כי־אם גם קונסטיטוציה שלמה, שנועדה לשַׁנות את סדרי בתי־הדינין והאדמיניסטרציה והכספים ברוסיה ממועצת־הממלכה עד הנהגת־הכפרים. באותם הימים השתדלו להוציא לפעֻלה ולגַשם את השאיפות הליברליות הסתומות, אשר היו בו בקיסר אלכסנדר בעלותו על כסאו ואשר חשקה נפשו לַהֲקִימָן על־ידי צַ’רְטוֹרִיזְ’סקי, נוֹבוֹסִילְצֶב, קוֹצֻ’בֵּי וּסְטְרוֹגונוֹב עוזריו, שהיה קורא להם בצחוק comite' du salut publique (ועד לטובת הצבּור).

באותם הימים נכנסו בִמקום כל־אלה ספֶּרַנסקי לעניני־האזרחים וַאֲרַקְצֵ’יֶב לעניני הצבא. הנסיך אנדרי מִהר להֵרָאות, בתור קַמֶּרְהֶר, בחצר ובשעת יציאת הקיסר. אך הקיסר לא כִבְּדוֹ גם במלה אחת, אף־על־פי שנפגשו פעמָים. גם קֹדם לזה נדמה תמיד לנסיך אנדרי, שהוא לא טוב בעיני הקיסר, שפניו וכל מראהו אינם רצוים לקיסר. בַּמַבָּט הקר והדוחה, שהביט הקיסר אליו, מצא הנסיך אנדרי עדוּת להשערתו זאת. החצרנים אמרו לנסיך אנדרי, כי הקיסר מסתיר פניו ממנו, משום שלא לרצון הוּא להוד־רוממותו, שלא עָבד בולקונסקי בצבא בשנת 1805.

“יודע אני בעצמי, עד־כמה אין בידנו לאהוֹב ולשנֹא אל־פי בחירתנו, – אמר הנסיך אנדרי, – ועל־כן לא תעלה על־דעתי עוד להגיש לקיסר בעצמו את כתב הרצאתי על ספר חֻקי־הצבא, אבל הדבר ימליץ על עצמוֹ”.

הנסיך אנדרי הגיד על־דבר הרצאתו לַמצביא הזקן, שהיה רֵעַ אביו. המצביא יעד לו שעה ויקבלהוּ בחבּה ויבטיחהוּ להביא את הדבר לפני הקיסר. בעוד ימים אחדים הודיעו לנסיך, כי עליו לבוא אל המיניסטר לעניני־הצבא, הוא הגרף אֲרַקצֵ’יֶב.

* * *

ביום הנועד בא הנסיך אנדרי בתשע שעות בבֹקר אל חדר־קבלתו של הגרף ארַקצֵ’יֶב.

הנסיך אנדרי לא ידע את ארַקצ’יב פנים ולא ראהו מימיו, אבל כל מה שידע על־אודותיו לא העיר בו כבוד רב אל האיש הזה.

“הוא המיניסטר לעניני־הצבא, מאנשי־סודו של אדוֹננו הקיסר; אין לאיש דבר אל מדותיו הפרטיות של זה; עליו הוטל לעַיֵּן בהרצאתי, ואם כן, אך הוא לבדו יכול לתת לה לבוא לִפְנִים”, אמר הנסיך אנדרי בלבו, בהמתינו יחד עם הרבה גדולי־עולם וקטני־עולם בחדר־קבלתו של הגרף ארַקצ’יב.

הנסיך אנדרי ראה בימי עבודתו, שׁרֻבָּהּ היתה עבודת אדיוּטַנט, הרבה חדרי־קבלה של שָׂרים גדולים, ונהירוֹת מאד היו לו הרוּחות השונות השוררות בהם. בחדר־קבלתו של הגרף ארַקצ’יב שׂררה רוח מיֻחֶדֶת לגמרי. על פני הקטנים שבין המחַכּים לראיון בחדר־קבלתו של הגרף ארַקצ’יב נראה רֹשם של בושה והכנעה; על פני הגדולים מאלה נראה רגש אחד משֻׁתָּף לכֻלם, רגש כסיפוּת מסֻתֶּרת במעטֵה מנהגי חֵרות של מתקלסים בעצמם, במצבם ובמי שהם מחַכּים לו.

אחדים הלכו הנה והנה, כעסוקים במחשבות־לבם, אחדים התלחשו וצחקו, והנסיך אנדרי שמע גם את הכנוי “סִילה אנדריאיץ’” גם את הקריאה: “הדוד יודיע את את ידו”, שהיו מכֻוָּנים לגרף ארַקצ’יב. גנרל אחד (אחד הגדולים), שנראָה בו, שנעלַב במה שהֻזקק להמתין זמן רב כזה, ישב ברגלים מֻפשלות וצחק צחוק־בוז בינו לבֵין עצמו.

אבל מדי פעם בפעם, כאשר נפתחה הדלת, נראה כהרף־עין רשׁם אחד על כל פנים, רֹשם של אימה. הנסיך אנדרי בקש מהפּקיד היומי להודיע על־אודותיו שנית, אך על־זה הביטו אליו בלעג ואמרו לו, כי בוֹא יבוא זמנו. אחרי אנשים אחדים, שהובאו והוצאו בידי אדיוטנט, נִתַּן לבוא בפתח הנורא לאופיצר אחד, והנסיך אנדרי השתומם על מראהו של זה, כי היה כֻלו בֹשֶת וחרדה. הראיון של האופיצר הזה נמשך זמן רב. פתאם נשמע מאחרי הדלת רעם קול קשה לָאֹזֶן, והאופיצר יצא משם ועבר דרך חדר־הקבלה בפנים חִורים, בשפתים מרתתות, וידיו על ראשו.

אחריו הֻגש הנסיך אנדרי אל הדלת, ופקיד היום לחש לו: “יָמינה, אל החלון".

הנסיך אנדרי נכנס לקַבִּינֶט פשוּט, אבל נקי, ואצל השלחן שבּו ראה איש כבן ארבעים שנה אֶרֶךְ־מתנים, אֶרֶךְ־ראש וקצר־שׂער, שקמטי פניו עבים, גבּות עיניו מבּיעות זעם, עיניו ירקרקות־ערמוניות ומעֻרפלות ואפּו אָדֹם וסָרוּחַ. ארַקצ’יב הפנה ראשו אליו, ואל פניו לא הביט.

– מה בקשתך? – שאל ארַקצ’יב.

– דבר לא… אבקש, הוד־נסיכות, – אמר הנסיך אנדרי.

עיני ארַקצ’יב נסבו עליו.

– שבה־נא, – אמר ארַקצ’יב. – הנסיך בולקונסקי?

– אינני מבקש דבר, אבל אדוננו הקיסר הואיל לשלוח להוד־נסיכותך את כתב־ההרצאה שהגשתי…

– זה פשר הדבר, חביבי, את הרצאתך קראתי, – נכנס ארַקצ’יב לתוך דבריו, ואחרי הוציאוֹ מפיו דברים אחדים דרך־חבּה, חזר לדַבּר מבּלי הביט אל פניו, כשהוא עובר יותר ויותר אל קול תלונה ובוז. –

חֻקי־צבא חדשים אתה מציע? החֻקים רבּים, אין לנו מי שיקַיֵּם את הישָׁנים. הכּל כותבים חֻקים היום; נקל לכתּוב מִלְּקַיֵּם.

– אני באתי ברצון אדוֹננו הקיסר לשאֹל את פי הוד נסיכותך, מה אתה חושב לעשות בכתב־ההרצאה שהגשתי, – אמר הנסיך אנדרי בנמוסיות.

– על כתב־הרצאתך רשמתי תשובה ושלחתי אל הועד. אני אינני מסכּים, – אמר ארַקצ’יב ויקם וַיוצא ניָר אחד מתוך שלחן־הסופרים שלו. – זאת היא, – קרא ויתן לנסיך אנדרי את הניָר.

על הניָר נרשם בעט־עופרת לרחבּו, בשבושים ובלי סמני־הפסקה: “נערך בלי־יסוד, כי מָעְתָּק הוא דרך חִקוי מִסֵּפר־חֻקי־הצבא הצרפתי ונוטה בלי־צֹרך מדינֵי הצבא".

– אל איזה וַעד נמסרה ההרצאה? – שאל הנסיך אנדרי.

– אל הועד לסֵפר־חֻקי־הצבא, ואני הצעתי למנותך בין החברים, אך בלא שׂכר.

הנסיך אנדרי השיב בבת־צחוק:

– גם לא אחפוץ בשׂכר.

– חבר בלא שׂכר, – אמר ארקצ’יב שנית. – שלום. הו! קְרָא הֵנה! מי שם עוד? – נתן קולו בהרכינו ראשו לנסיך אנדרי.

ה    🔗

בימים אשר חכּה הנסיך אנדרי להודעה על־דבר התמנותו לחבר הועד, התקרב שנית אל מיֻדעיו הישנים, ביחוד אל אותם האנשים, אשר ידע, כי ידם תקיפה ואפשר שיהיה צריך להם. בעת ההיא הרגיש בפטרבורג ממין הרגש, אשר היה בו בערב יום־קרָב, כשנכספה וגם כלתה נפשו אל הספירות הגבוהות, אל החבורות היוצרות את העתיד, שגורלם של מיליוני אנשים תלוי בו. על־פי התרגזות הזקנים, על־פי סקרנותם של העומדים מחוץ לפרגוד, על־פי זהירותם של העומדים בפנים, על־פי החפזון והשקדנות שנראו על כל פנים, על־פי רבּוי הועדים והועדות, אשר נגלה לו על־אודותם בכל יום, הרגיש, כי בזמן הזה, בשנת 1809, הוכן פה, בפטרבורג, קרָב אזרחי גדול, אשר מַצבּיאו הראשי היה ספֶּרַנסקי, איש לא נוֹדע לו, איש פֶּלִאי, אשר היה גאון בעיניו. גם עצם עניַן התקונים, אשר לא נודע לו על בֻּריו, גם עסקנו הראשי ספֶּרנסקי לקחו את לבבו כל־כך, שענין חֻקי־הצבא החל להִדָּחות מפניו בלבו למקום שֵׁנִי במעלה.

הנסיך אנדרי היה מסֻגל ביחוד להתקבל בכבוד בכל החבורות השונות ביותר והגבוהות ביותר שבצבּור הפטרבורגי בעת ההיא. מפלגת המתַקנים קבּלה אותו באהבה רבּהּ ומשכה אותו אחריה, ראשונה, מפני שנחשב לבעל שֵׂכל מיֻחד ולבקי גדול בספרים, והשנית, מפני שכבר קנה לו שֵׁם ליברַל בשחרור אכּריו. מפלגת הזקנים המתרעמים פנתה אליו בדרישת השתתפות בתלונתם על התקונים, באשר הוא בֵן לאביו. חבורת הנשים, המכֻנָּה “העולם”, קבּלה אותו בחבּה יתרה, כי היה חָתָן עשיר ומיֻחָס, וכמעט פנים חדשות, ומפאָר במעשה שהיה בו, שנחשב בַּמֵּתים, ובמיתתה הטרַגית של אשת־נעוריו. מלבד זאת אמרו עלו כל יודעיו מהימים הקודמים, כי נשתנה הרבה לטובה בחמש השנים ההן, כי רַכּה נפשו ויהי לאיש, כי לא החזיק עוד בדרכי ההתכחשות והגאוה והלצון, כי־אם התנהג במנוחה הנקנית ברֹב ימים. בגלל כל־זה התחילו מדבּרים בו והוּשׂם לב אליו, והכּל בקשו לדעת אותו.

ביום השני לבואו לפני הגרף ארַקצ’יב בא בערב אל הגרף קוֹצֻ’בֵּי ויספר לו את דבר ראיונו לפני "סִילה אנדרֵיאיץ’” (כן קרא קוֹצֻ’בֵּי לארַקצ’יב באותו הלצון שלא הֻברר עִנְיָנוֹ, שראה הנסיך אנדרי בחדר־קבלתו של המיניסטר לעניני־הצבא).

– יקירי, גם בדבר הזה לא תוכל לפסוח על מיכאיל מיכאילוביץ'. הכּל נעשֶׂה על־ידו. אני אגיד לו. הוא הבטיח לבוא אלי בערב הזה…

– ומה לספֶּרַנסקי ולחֻקי־הצבא? – שאל הנסיך אנדרי.

קוֹצֻ’בֵּי הניע ראש בבת־צחוק, כּתָמֵהַּ על תמימותו של בולקונסקי.

– באחד הימים האחרונים דבּרנו עמו על־אודותיך, – הוסיף קוֹצֻ’בֵּי, – על־אודות עובדי־האדמה החפשים שלך…

– כן, אתה הוא, אדוני הנסיך, המשחרר את אכּריו? – אמר זקן אחד מבני דור יֶקַטרינה ויפן דרך־בוז אל בולקונסקי.

– אחֻזה קטנה, שלא הכניסה מאומה, – ענה בולקונסקי, בחפצו להקטין את המעשה אשר עשה בעיני הזקן לבלתי הַרגיזוֹ חנם.

– ירא אתה פן תאַחר – אמר הזקן בהביטו אל קוֹצֻ’בֵּי.

– דבר אחד לא אבין, – הוסיף הזקן: – מי יחרֹש את האדמה, אם הם ישֻׁחְרֶרוּ? נקל לכתּוב חֻקים, אך להעמיד ארץ קשה. וכן אני שואל אותך, אדוני הגרף, מי יהיה ראש פַּלַּטִּין, אם הכּל יהיו חַיבים בבחינה?

– אותם שיצליחו בבחינה, כן אדַמה, – ענה קוֹצֻ’בֵּי וישם רגלו על רגלו ויבט כה וכה.

– הנה עובד אצלי אדם הגון מאד, פְּריַאנִיצְ’נִיקוֹב שמו, אדם נעלה, והוא בן ששים שנה, ההוא ילך להבּחן?…

– אכן קשה הוא, באשר לא נתפשטה ההשכּלה, אבל…

הגרף קוֹצֻ’בֵּי לא גמר דבריו ויקם, ובאחזו ביד הנסיך אנדרי הלך לקראת האיש הבא אל הבית ברגע ההוא, והאיש כבן ארבעים שנה, גבה־קומה, קֵרֵחַ ומצחו גדול ורחב, ופניו ארֻכּים קצת ומשֻׁנים בלֹבֶן מראיהם, ועליו פְרַק כָּחֹל וּצלב על צוארוֹ וכוכב על חזהו בצדו השמאלי. זה היה ספֶּרַנסקי. הנסיך אנדרי הכירוֹ מיד, ורַעד עבר בקרבּו, הרעד המצוי ברגעים החשובים שבחיים. ההיה זה רגש כבוד או קנאה או התאפקות – לא ידע בעצמו. לכל תארו של ספֶּרַנסקי היה טפּוס מיֻחד, שעל־פיו היה אפשר להכירו מיד. אף באיש אחד משדרת הצבור, שנמצא בה הנסיך אנדרי, לא ראה את המנוחה הזאת ואת הבטחון הזה בתנועות כבדות וגסות; אף באיש לא ראה מבט כזה, מבט עז ורך כאחד, של עינים עצומות למחצה ולחות קצת, לא ראה עֹז כזה של בת־צחוק שאינה אומרת מאומה, לא שמע קול דק, מסֻדר ומתון כזה, ומה שחשוב מכֹּל, לא ראה לֹבֶן־פנים נעים כזה וביחוד לֹבֶן זה של הידים, שהיו רחבות קצת, אבל רכות מאד, מעֻדָּנות ולבנות. פנים לבנים ומעֻדנים כאלה לא ראה הנסיך אנדרי אלא אצל אנשי־צבא, שנמצאו ימים רבים בבית־החולים. זה היה ספֶּרַנסקי, מזכיר הממלכה, המרצֶה לפני הקיסר ובן־לויתוֹ של זה באֶרפוּרְט, ששם ראה את נפוליון ודִבּר עמו לא אחת ולא שתים.

ספֶּרַנסקי לא הריץ עיניו מפָּנים אל פנים, כדרך שבני־אדם עושים שלא מדעתם בהכּנסם לחבורה גדולה, ולא נחפַּז לדבּר. הוא דבּר בקול נמוך, בלב בטוח, שיקשיבו לקולו, והביט רק אל האיש, אשר דבּר אליו.

הנסיך אנדרי התבונן בשׂימת־לב מיֻחדת בכל מלה מדברי ספֶּרַנסקי ובכל אחת מתנועותיו. כדרך אנשים רבּים, ביחוד מן המדקדקים עם הבּריות, היה הנסיך אנדרי נכון למצֹא בכל פנים חדשות, שנזדמן לפניו, וקל־וחֹמר באיש כספֶּרַנסקי, שנודע לו בשמו הגדול, את כליל המעלות הטובות הראויות למין־האדם.

ספֶּרַנסקי אמר לקוֹצֻ’בֵּי, כי צר לו על כי לא יכוֹל להקדים לבוא, יען כי עצרוהו בארמון. אך לא אמר, כי הקיסר הוא שעצר אותו. והנסיך אנדרי התבונן גם בגאוַת־צְנִיעוּת זאת. כאשר קרא קוֹצֻ’בֵּי לפני ספֶּרַנסקי בשם הנסיך אנדרי, הסב ספֶּרַנסקי עיניו אל זה במתינות ובבת־צחוֹקו הקודמת והתחיל מסתכל בו בלי דַבּר דבר.

– אני שמח מאד להתוַדע, שמעתי שִׁמעך גם־אני ככל הבּריות, – אמר ספֶּרַנסקי.

קוֹצֻ’בֵּי אמר דברים אחדים על־אודות הקבלה, שקבּל ארַקצֵ’יֶב את בולקוֹנסקי. ספֶּרַנסקי צחק צחוק מֻרגש קצת יותר.

– ראש הועד לחֻקי־הצבא ידידי ורעי, האדון מַגְנִיצְקִי, – אמר ספֶּרַנסקי בהברות שלמות ובמלים שלמות, – ואם תחפוץ בזה, אני יכול לְקָרֶבְכֶם זה אל זה. (ספֶּרַנסקי החריש קצת להפסקת המאמר). אני מקוה, כי תמצא בו השתתפות ורצון לעזור לכל דבר הגון.

מסביב לספֶּרַנסקי נוצרה כרגע חבורה קטנה, וגם הזקן, אשר דבּר על־אודות פְּריַאנִיצ’נִיקוב פקידו, פנה בשאלה אל ספֶּרַנסקי.

הנסיך אנדרי התבונן, מבּלי הכּנס בשיחה זו, אל כל תנועותיו של ספֶּרַנסקי, האיש, אשר לפני ימים מעטים היה סֶמִינַרִיסט נִקלֶה, ועתה החזיק בידיו, בידים הלבנות והרכות האלה, את גורלהּ של רוסיה . הנסיך אנדרי השתומם על המנוחה המשֻנָּה, מנוחת־בוז, אשר עָנָה בה ספֶּרַנסקי את הזקן הזה. כמו מגֹּבַהּ־שחקים השיב אמריו לו בגֹדֶל חסדו. כאשר החל הזקן להגביה קולו יותר מדי, אמר לו ספֶּרַנסקי בבת־צחוק, כי אינו יכול לָדין בשׂכרו או בהפסדו של דבר, שׁחָפֵץ בו הקיסר.

ספֶּרַנסקי קם, אחרי דבּרו זמן מעט בחבוּרה זו, נגש אל הנסיך אנדרי ויקרא לו ויט עמו אל קצהו השני של החדר. נִכּר היה, שראה צֹרך בדבר להכּנס במשא־ומתן עם בולקונסקי.

– לא הספקתי לדבּר עמך, הנסיך, מתוך השיחה הנלהבה שהכניסני בה אותו זקן נכבד, – אמר בבת־צחוק קצרה של בוז וכמו הטעים בצַחקו, שהוא מבין יחד עם הנסיך אנדרי, כמה נִקְלִים הם האנשים, אשר דבּר עמהם לפני רגע אחד. מנהג זה, שנהג בו, חשב הנסיך אנדרי לכבוד לעצמו. – אני ידעתיך מכבר: ראשונה, על־פי מה שעשית לאכריך, ראשון אתה בזה, ומי יתן ורבו ההולכים בדרכך אחריך; והשנית, על כי אתה אחד מאותם הַקַּמֶּרהֶרים, אשר לא חשבו להם לעלבון את הפקֻדה החדשה על־אודות הפקידים החַצרנים, אשר העירה הרבה טענות ותלונות.

– כן־הוא, – אמר הנסיך אנדרי, – אבי לא רצה, שאשתמש בזכות הזאת; ממדרגת פקידים נמוכים החלותי בעבודתי.

– אביך, בן הדוֹר הישן, עומד לפי־הנראה למעלה מבּני־דורנו, המערערים כל־כך על תקנה זו, שאינה אלא חֲזָרה למדת הישׁר הטבעי.

– עם־זאת אדַמה, כי יש יסוד גם לערעוריהם… – אמר הנסיך אנדרי, בחפצו להתגבר על השפעתו של ספּרַנסקי, שהתחיל מרגיש בעצמו.

למֹרַת־רוח היתה לו להסכים עמו בכל דבר: נפשו חשקה לחלוק עליו. בכל עת דבּר במהירות ובלשון יפה, ועכשו, בדבּרו עם ספּרַנסקי, הרגיש כבדות להביע את רוחו. ההתבוננות באיש המפֻרסם הזה הטרידה אותו.

– לענין הרדיפה אחרי הגדֻלה, אפשר, – נענה אחריו ספּרַנסקי.

– במקצת גם לענין צרכי הממלכה, – אמר הנסיך אנדרי.

– מה כַּונתך​… – אמר ספֶּרַנסקי וַיּורד עיניו מבּלי הוסיף דָּבָר.

– אני ממכַבּדֵי מוֹנְטֶסְקְיֶה, – אמר הנסיך אנדרי, – ודעתו, שיסוד המוֹנַרכיה הוא רגש־הכבוד, נכונה בעיני מאד. יש זכֻיּות ויפּויי־כח, שאני רואה בהם סיָגים לרגש הזה בקרב האצילים.

הצחוק הקל סר מעל פניו הלבנים של ספּרַסקי, והדבר הזה הועיל הרבה להיטיב את מראהו. לפי־הנראה מָשך רעיון זה של הנסיך אנדרי את לבו.

– אם כך אתה מסתכל בדבר הזה, – התחיל משיב לו צרפתית ומבַטא בכבדות גלויה וממשיך עוד יותר מבשעת דבּרו רוסית, אך עם־זה דבּר במנוחה שלמה.

בתשובתו אמר, כי רגש זה, l’honneur ', אין לעשות חזוק לו ביפּויי־כֹח, שדרכם לקלקל את שוּרת העבודה לצרכי הצבּור, כי הוא או רק ענין התרחקות מן העבֵרה או מקור תחרוּת על־מנת לקבּל תודה ופרסים לאות־תודה. הוכחותיו היו קצרות, פשוטות וּברורות.

– מוסד שיש בו חזוק לרגש־הכבוד הזה, – אמר ספּרַנסקי, – מקור תחרוּת נאמנה, הוא הדומה ל"לגיון־הכבוד", שיסד הקיסר הגדול נפּוליון, מוסד שאינו מזיק, אלא מועיל להשכיל בעבודה, ולא יפּוי־כֹח של מעמד או של חצרנים.

– אינני חולק על זה, אבל אין לכחד, כי גם יפּוי־כֹחם של החצרנים הביא אל המטרה הזאת, – אמר הנסיך אנדרי: – כל בעל־פקידוּת בחצר חושב לו לחובה להתנהג לפי כבוד מצבו.

– אך אתה, הנסיך, לא רצית להשתמש בוֹ, – אמר ספֶּרַנסקי בצחוק קל, שנתכַּון להראות בו, שרצונו לשים קץ לשיחה הזאת, הקשה לאיש־דברו, על־ידי הבּעת חבּה. – אם תכבדני לבוא אלי ביום הרביעי, הוסיף ספּרַנסקי, – אודיע לך, אחרי דַבּרי עם מַגניצקי, מה שתוכל לחפוץ לדעת, ומלבד זאת אתענג לדבּר עמך בפרטות מרֻבּה מזאת.

ספרַנסקי גחן בעינים עצומות וכמנהג צרפתים יצא מן החדר בחשאי בלי ברכּת־פרֵדה.

ו    🔗

בימים הראשונים לשבתּו בפטרבורג ראה הנסיך אנדרי, שכּל חזון־לבו, שיצר לו בחקירותיו בחיי־בדידותו, הוּעם בחזקת יד הענינים הקטנים, אשר סַבּוּהוּ בפטרבורג.

בערב בערב, בשובו הביתה, היה רוֹשם בפנקסו הקטן ארבּעה או חמשה בקוּרים נחוצים או פגישות בשעות יעודות. סדוּר החיים, חלוקת היום על־מנת לבוא אל כל מקום בעתּו, נטלו את רֹב כֹּח־החיים שבּו. הוא לא עשה מאומה, גם לא הרהר ולא הספיק להרהר במאום, כי־אם דבּר כל היום, אף עלתה בידו להביע בלשון יפה, מה שהספיק לברר לעצמו קֹדם לזה בכפר.

לפעמים התבּונן למֹרַת־רוחו, שביום אחד אמר ושׁנָה דבר אחד בחבורות שונות. אבל טרוד היה כל־כך ימים תמימים, שלא הספּיקה לו השעה לשים לב לזה, שאינו מְעַיֵּן בשום דבר.

ספֶּרַנסקי עשה עליו רֹשֶם חזק, גם בפגישתם הראשונה בבית קוֹצֻ’בֵּי גם אחרי־כן ביום הרביעי, כאשר קבּל אותו ספֶּרַנסקי בביתו שלא בפני אחרים ודבּר עמו זמן רב בלבב שלם.

הנסיך אנדרי חשב כל־כך הרבה אנשים לבריוֹת שפלות ונבזות, כל־כך חשקה נפשו למצֹא באיש את ההשתלמות, אשר שָׂם לו למטרה, עד שהאמין על־נקַלה, שמצא בספּרַנסקי את דמות איש־המופת אשר בקש, דמות גבר חכם גמור ורודף־צדקוֹת בכל לב. אִלו היה ספֶּרַנסקי מבני השדרות, שיצא הנסיך אנדרי מתוכן, והתחנך והתרגל בדרך אחד עמהם, אזי מצא בולקוֹנסקי מהר את המדות השפלות, מדות אדם בינוני שבּו, שאינן מדרכי גבורים, אבל עתה היה השֵׂכל המשֻנה בהגיוניותו, שמצא באיש הזה, מעורר בו רגשי כבוד ביותר, משום שלא הבין אותו כל־צרכו. מלבד זאת היה ספּרַנסקי – אם מאשר הבין להעריך את כשרונותיו של הנסיך אנדרי, אם מאשר מצא צֹרֶךְ בדבר להטות לבבו אחריו – מתהדר לפניו בשכלו הנאמן והמתון ומחליק שפתיו עמו בחנופה דקה זו שיש עמה יהירות, והיא הודאת אדם לאיש־שׂיחו, הודאה לא בפֵרוש, כי אך הוא עמו, אך שניהם לבדם, מֻכשרים להבין, מה־נבערו כל הבּריות זולתם ומה־טּוֹבוּ ועָמקו הדעות, ששניהם מביעים כאחד.

בשעת השיחה הארֻכּה שביום הרביעי בערב אמר ספּרַנסקי לא אחת ולא שתים: “אצלֵנו מביטים על כל מה שאינו כמנהג המקֻבּל הנושָׁן…” או בבת־צחוק: “אבל אנחנו רוצים, שגם הזאבים ישׂבּעו: וגם הכבשים לא יִגָּרעו…” או "הם אינם יכולים להבין…” ובכל זה הֻבַּע פֵּרוש המלים: “אנחנו: אתה ואני, אנחנו יודעים, מה הם ומי אנחנו ".

השיחה הארֻכּה הראשונה הזאת עם ספֶּרַנסקי אך הוסיפה עֹז לָרֶגש, אשר היה בו בנסיך אנדרי, בראותו את ספֶּרַנסקי בפעם הראשונה. הוא ראה בו איש־בּינות, מדקדק בעיונו, בעל שֵׂכל כַּבִּיר, אשר בכֹחו ובשקדנותו הגיע לשִׁלטוֹן ואשר ישתמש בשלטונו אך לטובת רוסיה בלבד. ספֶּרַנסקי היה בעיני הנסיך אנדרי אותו האיש המפָרֵשׁ בהַשְׂכֵּל את כל חזיונות החיים, המכבד רק מה שנעשה בהַשכֵּל והיודע לָמֹד כל דבר באַמת־מדה זאת, שהוא, הנסיך אנדרי, התאוה להיות בעצמו. הכּל נראה כל־כך פשוט וברור בהרצאת ספּרַנסקי, שהנסיך אנדרי הסכים לו בכל־דבר שלא ברצונו. אם השיב וטען נגדו, לא נתכַּון אלא להיות עומד ברשות עצמו ושלא להכּנע לגמרי מפני דעות ספּרַנסקי. הכּל היה כראוי, הכּל עלה יפה, אך דבר אחד הרגיז את הנסיך אנדרי: והוא מבטו של ספּרַנסקי, מבט קר, שאינו שקוּף ואינו נותן לעמוד על דעת בעליו, וידו הלבנה והעדינה, אשר הביט אליה הנסיך אנדרי שלא ברצונו, כמו שרגילים הבּריות להבּיט אל ידי בעלי־שלטון. המבט שאינו שקוף והיד העדינה הזאת הרגיזו את הנסיך אנדרי, והוא לא ידע במה. קשה היה בעיני הנסיך אנדרי גם אותו הבוז המרֻבּה שראה בספּרַנסקי לבני־אדם, ורבּוי מיני הראיות, שהיה מביא לדעותיו. הוא היה משתמש בכל מדות ההגיון, חוץ מֵהַשְׁוָאָה, ועובר ברהיטות מֻפְרֶזֶת – לפי מה שנדמה לו לנסיך אנדרי – ממדה למִדה. פעם עמד על יסודו של עסקן מעשי ודרש בגנוּתם של בעלי־חלומות, פעם בחר לו שפת־לצון ויהתל בחולקים עליו, פעם נעשה הגיונִי־דַיְקָן, ופעם עלה פתאם אל ערפל המטפיסיקה. (במדה זו הִרבה להשתמש). אז היה מביא את השאלה שדן בה אל מרומי המטפיסיקה ועובר אל הגבָּלות מֻשגי המקום והזמן והרעיון ולוקח משם סברות לסתּור וחוזר ויורד אל ענין השאלה.

בכלל היתה מדתו העִקרית של ספֶּרַנסקי, אשר הפליאה את הנסיך אנדרי, האמוּנה העזה בלי־חֹק שהאמין בכֹחו ובזכותו של שֵׂכל האדם. נִכּר היה בו, שמעולם לא יכול לעלות על רוחו הרעיון הפשוט בעיני הנסיך אנדרי, שסוף־סוף אי־אפשר לאדם להבּיע כל מה שבלבו, ומעולם לא התעורר בו ספק, “אולי אך הבל נדף הוא כל מה שאני חושב וכל מה שאני מאמין בו?” ומדתו זו של ספֶּרַנסקי בשִׁקול־הדעת היא שמשכה אחריו יותר מכֹּל את הנסיך אנדרי.

בימים הראשונים להתוַדעותם היה הנסיך אנדרי אך מעריץ ומרומם בלבו את ספֶּרַנסקי, כמו שהיה מעריץ לפנים את בּוֹנַפַּרטי. מה שהיה ספֶּרנסקי בן־כֹּהן, שבגלל זה יכלו השוטים – ורבים נהגו כן באמת – לבזות לו ולקרֹא לו בלבם בכנוּיים המיֻחדים לזה, השגורים בפי הדיוטים גֵּאים, הזקיק את הנסיך אנדרי להִזהר ביחוד ברגש־הכבוד שבּו אל ספֶּרנסקי ולחַזק בקרבו שלא בכַוָּנה ברוּרה את הרגש הזה.

בערב הראשון ההוא, כשישב בולקונסקי בבית ספֶּרַנסקי, ספר לו זה בלעג, בדבּרו על־אודות הועד לעריכת חֻקים, כי וַעד לָחֹק חֻקים מתקַיֵם ברוסיה זה מאה וחמישים שנה ועוד לא עשה מאומה, וכי רוֹזֶנְקַמְפְּף הדביק פתקאות על כל סעיפי השוָאת חֻקי־העמים.

– וזה כל פרי העבודה, שהממלכה הוציאה עליה מיליונים! – אמר ספֶּרַנסקי. – חפצים אנחנו לתת לַסֶּנַט שלטון־בית־דין חדש, וחֻקים אין לנו, על־כן חֵטא הוא לאנשים כמוך, הנסיך, אם אינם עובדים עתה.

הנסיך אנדרי אמר, שדרושה לזה ידיעת תורת־החֻקים, והוא לא יֵדָעֶהָ.

– אין איש יודע אותה, ומה־זה תבקש לך? הרי זה מעגל־קסמים, שצריך לצאת מתוכו בחָזקה.

* * *

בעוד שבוע אחד נמנה אנדרי לחָבר בוַעד לעריכת ספר חֻקי־הצבא וגם, מה שלא עלתה על דעתו כלל, לראש מחלקת הועד לעריכת חֻקים. לבקשת ספֶּרַנסקי קבּל עליו את חלקו הראשון של ספר־חֻקי־האזרחים, שעסקו אז בחבּורו, ובעזרת ספר־החֻקים של נפוליון וספר־החֻקים של יוּסטִיניַנוּס עסק בחבּור מחלקת: זכֻויות האִישִׁים.

לפני שתי שנים, בשנת 1808, שב פּיֶר מִסַּיֵּר את אחֻזותיו ויעמוד כמעט שלא ברצונו בראש הַמַּסּוֹנים הפטרבורגיים. ויכונן בתי־תמחוי ותאים נסתרים ויעש נפשות לחבורה וישתדל לאַחֵד תאים שונים ולרכּשׁ כתבי־תעודה נכונים ויתן מכספו ליסוד היכלי־תפלה אף מִלא כפִי יכולתו את סכומי הנדבות, בשעה שרֹב החברים היו קופצים את ידיהם ומתרשלים לשלם את נדבותיהם. כמעט הוא לבדו החזיק בכספו את בית־המחסה לעניים, שיסד האורדן בפטרבורג.

חייו התנהלו בין־כֹּה כבראשונה, מבּלי סוּר מדרכי הפריצות והמשובה. אוהב היה לאכול מעדנים ולשתות הרבה, ואף־על־פי שחשב זאת לפריעת־מוּסר ולחרפה, לא יכול להמנע מהתחבּר עם בחורים הוללים ולהשתתף במעשי עליצותם.

בכל עסקיו הרבים ועלילות התלהבותו התחיל מרגיש מקץ שנה אחת, כי קרקע הַמַּסוֹניוּת, שעמד עליו, נטה מתחת רגליו במדה שהתאמץ להאחז בו היטב. ובאותה שעה הרגיש, שבמדה שהקרקע הזה היה הולך ושוקע תחת רגליו, הוסיף שלא ברצונו להאחז ולדבּוק בו. בשעה שדבק במַסוניות היה דומה ברגשותיו לאדם שהעמיד רגלו על אדמת־בצה, שבחלקת שטחה היתה בעיניו כֶּחָרָבָה, ונדחה לנפּול, ובחפצו להִוכח, כי המקום, אשר עמד עליו, יַבָּשָׁה גמורה היא, העמיד את רגלו השנית, ויטבע בשתי רגליו, ועל־כרחו הוסיף ללכת ולטבּוע בַּבֹּץ עד ברכיו.

יוסיף אלֶכּסֵיֶביץ' לא היה בפטרבורג. (בימים האחרונים סלק ידיו מעניני התּאים הפטרבורגיים ולא יצא ממוסקבה). כל ה"אחים", חברי התּאים, היו אנשים ידועים לו לפיֶר, וקשה היה לו לראות בהם אך “אחים גודרים” ולא את הנסיך ב. ואת איבן וַסיליֶביץ' ד., אשר ידע בהם, שאינם אלא אנשים דלי־כֹח וקלי ערך. מבעד לסִינרים ולשאר סִמָּנֵי הגודרים ראה עליהם את מעילי־השׂרד ואת צלבי־הכבוד, אשר רדפו והשיגו בחייהם. לעתים קרובות היו מעשים, שבאספו נדבות וברשמוֹ עשרים או שלשים כסף שנדבוּ – ועל־פי־רֹב לא במזֻמנים – עשרה חברים, שרֻבּם היו עשירים כמוהו, זכר את שבועת הַמַסּוֹנים, שכּל “אח” קבּל עליו בה לתת את כל אשר לו לרעהו העני, ואז התעוררו בקרבּו שאלות, אשר התאמץ לדחותן ולהסירן מלבו.

את כל ה"אחים", אשר ידע, חלק לארבע מפלגות. למפלגה הראשונה חשב את האחים, שאינם משתתפים הרבה לא בעסקי התּאים ולא בעסקי בני־אדם משוק־החיים ואין עיניהם ולבם כי־אם אל סודות חכמת האוֹרדֶן, אל שאלות השם המשֻׁלש או שלשת יסודי הגופים, שהם גפרית, כסף חי ומלח, או ענין המרֻבָּע וכל צורות בית־מקדש שלֹמה. פיר הוקיר את מין האחים הזה, שרֹב מניָנו היו האחים הזקנים וגם יוסיף אלכּסֵיֶביץ' בעצמו, על־פי דעתו של פיר, אבל לא נגרר אחריהם. לבו לא הלך אחרי הנסתרות שבתורת הגודרים.

למפלגה השנית חשב את־עצמו ואת הדומים לו, שהיו אחים מבקשים, מפקפקים, שלא מצאו עוד את הדרך הישר והברור להם אל הַמַּסוניות, ומיַחלים למצֹא אותו.

למפלגה השלישית חשב את האחים (והם היו הרֹב הגדול שבהם), אשר לא ראו במסוניות מאומה, חוץ מתמונתה החיצונית ומנהגיה, והיו זהירים בכל פרטיהם ודקדוקיהם, בלי שים לב אל התֹּכן והכַּונה. כן היה וִילַרסקי וגם הגודר הראשי שׁבַּתּא הראשי.

ולמפלגה הרביעית נחשבו האחים המרֻבּים גם הם, שנתרבו ביחוד בימים האחרונים. הם היו, על־פי מה שהכיר בהם פיר, אנשים שאינם מאמינים במאומה ואינם מבקשים מאומה, שלא נכנסו לחבורה אלא על־מנת להתקרב אל האחים הצעירים, העשירים והתקיפים ברֹב מיֻדעיהם ובכבוד משפחתם, אשר נמצאו לָרֹב באגֻדה.

פיר החל להרגיש, שאין דעתו מתקררת בעסקנותו. הַמַסּוֹניות, לפָחות אותה הַמסּוֹניות, אשר נודעה לו בפטרבורג, נוסדה, כמו שנראה לו לפעמים, על החיצוניוּת בּלבד. לא עלתה על דעתו להטיל ספק בטיב הַמַּסוניות בעצמה, אבל חשד את הַמַסּוֹניות הרוסית, שהלכה בדרך שקר וסרה מאחרי מקורה. על־כן נסע פיר באחרית השנה ההיא אל מחוץ לארץ לקנות לו את רזי תורת האוֹרדֶן.

ז    🔗

בשנת 1809, עוד בטרם יעבור הקיץ, שב פיר לפטרבורג. על־פי המכתבים שבּין מַסוני רוסיה לאותם שבחוץ לארץ נודע, כי בֶּזאוּחוֹב נשא חן לפני רבּים מגדולי הארצות, וסודות רבים נגלו לו, ולמדרגה גבוהה שבגבוהות העלוהו, והוא מביא בידו הרבה דברים מועילים למצב הגוֹדרים שברוסיה. כל המסונים הפטרבורגיים השכימו לפִתחו והתרפסו לפניו, ונדמה לכֻלם, שהוא מכַסה ומכין איזה דבר.

ישיבה גדולה נועדה לְתָא המדרגה השנית, ופיר הבטיח להודיע בה, מה שיש לו לאמר לאחים הפטרבורגיים בשֵׁם העומדים בראש האורדן. הישיבה היתה בּרָב־עם. אחרי המנהגים המקֻבָּלִים עמד פיר על רגליו ויחל לשאת את נאומו.

"אחים חביבים! – פתח ואמר בפנים מסתמקים, ומגמגם היה בדברו, ואת כתב־הנאום החזיק בידו. – מעט הוא מה שאנו זהירים בדינינו במסתרי תאֵינו, אנו חַיבים לעשות… לעשות. מנמנמים אנחנו, ועלינו לעשות”. פיר לקח את מחברתו והתחיל קורא.

"להפצת האמת הטהורה ולהשלטת הטוב על הרע, – קרא פיר, – אנו חַיבים לטהר את בני־האדם מהדעות המשֻׁבּשות, להפיץ את הדעות המתאימות לרוח הזמן, לקבל עלינו את חנוּך הילדים, להתחבר במוֹסרות אשר לא יִנתקו עם חכמי־ארץ, להתגבר באֹמץ־לבב וגם בהשכּל על הבלי־השוא, על הכפירה ועל הטפשות, לעשות את האנשים הנאמנים לנו חברים קשורים זה בזה באחדוּת מטרתם ובעלי שלטוֹן וכֹח.

"להשגת המטרה הזאת צריך להגדיל כֹּח הטוב על הרע, צריך להשתדל, שהאיש הישר יקבל עוד בעולם הזה גמול טוב לנֶצח בשכר מעשיו הטובים. אבל במחשבותינו הגדולות האלה מפריעים אותנו מוסדות פּוליטיים חיצונים רבּים עד־מאד. מה לעשות לנו בדבר הזה? הנסַיֵּע לריבולוצויות, להרוס הכּל, לדחות יד חֲזָקה בְּחָזְקָה​… לא, רחוקים אנחנו מאד מזה. כל שנוי־משטר בחֹזֶק־יָד מגֻנֶּה הוא, יען כי לא יתקן את הרע כל־עִקר, כל־זמן שבּני־האדם יהיו כמו שהם עכשו, ויען כי החכמה אינה צריכה למעשה־אלמוּת.

"כל פעֻלת האורדֶן צריכה להיות מכֻוֶּנת לגַדּל אנשי־לב, עושי צדקה וקשורים זה בזה באחדוּת הדעה הפנימית, שחַיבים הם לצרור בכל מקום ובכל כֹּח את הרִשְׁעָה ואת הטפשות ולהיות למחסה לבעלי־כשרון ורודפי־צדק: להרים מעפר את הישרים והטובים ולהביאם בברית האחים. רק אז יהיה באורדן שלנו כֹח ועֹז – לאסור בלאט את ידי הגוננים על הסדרים הרעים ולמשֹׁל בהם שלא מדעתם. כללו של דבר, צריך ליַסד סדר־ממשלה כללי, אשר יתפשט בכל העולם, מבּלי הרוס את יסודי חיי־האזרחים, ואשר יחד עמו תוכלנה כל שאר הממשלות להוסיף ללכת בדרכן הכבושה ולעשות כל מעשה, חוץ ממה שמעכּב את אגֻדתנו מלהגיע אל מטרתה הגדולה, שהיא השלָטַת הטוב על הרע. למטרה הזאת נתכַּונה גם הַנצרוּת בעצמה. היא לִמדה את בני־האדם לַחְכֹּם ולהיטיב וללכת, לטוב להם, בדרכם ובתורתם של המעֻלים והמחֻכּמים שבמין האדם.

"אז, בימים שהחֹשך כסה הכּל, היה דַי, כמובן, בדבר־שפתים: החדוש שנמצא באמת הזאת הגדיל כֹּחה, אבל בימֵינו אלה אנו צריכים לתחבולות, שפעֻלתן חזקה הרבה יותר. בימינו צריך שהאדם, שחושיו מושלים בו, ימצא עֹנג גשמי במעשים טובים. אי־אפשר לעקור את התאוות מעִקרן; אך עלינו להשתדל לכונן אותן אל מטרה טובה, ועל־כן צריך שיוכל כל אדם למלא את תאוותיו בגבולי הישר והטוב ושימציא האורדן שלנו את הדברים המוליכים לידי־כך.

“כשתהיה לנו חבורת אנשי־מעשה בכל ממלכה וממלכה, וכל אחד יעשה מהם עוד שתי נפשות לנו, וכֻלם יתחברו בקשר אמיץ, אז לא יבּצר דבר מהאורדן, אשר כבר הספיק לעשות בסתר הרבה לטובת מין־האדם”.

הנאום הזה לא עשה רֹשֶׁם גדול, כי־אם גם הרעיש את התָּא. אבל רֹב האחים ראו בדבריו מחשבות האִלּוּמינַטים³ , שנחשבו למסֻכּנות, ויקבלום בגלל זה בקרירות, ותהי לפֶלא בעיני פיר. ראש התּא החל להשיב לו על דעותיו. פיר הסבּיר ומִלא את דבריו ובדבּרו התלהב יותר ויותר. זה ימים רבים לא היתה שם ישיבה סוערת כזאת. הנאספים נחלקו: מקצתם לִמדו חובה על פיר, באמרם עליו, כי הוא מן האִלּוּמינַטים, ומקצתם סִיְּעוּ לו. באספה ההיא השתומם פיר בפעם הראשונה בימי־חייו על הַשִּׁנוי המרֻבּה בלי־קץ שבּין לבות האנשים, שבגלל זה אין גם דבר־אמת אחד נגלה לשני אנשים בפֵרוש אחד. גם אותם החברים, אשר לפי־הנראה עמדוּ לימִינו, הבינו את דבריו איש על־פי דרכו, במִעוּטים ובהגהות, אשר לא יכול להסכים להם, כי צרכּוֹ העִקרי של פיר היה למסוֹר לרעהו את הרעיון שבּו בדיוק גמור, כמו שהבין בעצמו את רעיונו.

ככלות הישיבה הֵעיר ראש התּא את בֶּזאוּחוֹב בתלוּנה ובלעג על התלהבותו היתרה ואמר לו, כי לא אהבת הטוב בלבד, כי־אם גם תאוַת הנצחון השיאתהו במחלֹקת הזאת. פיר לא ענהו, אך שאל בלשון קצרה, התקֻבּל הצעתו. כאשר אמרו לו, כי לא תקֻבּל, לא המתין עד שיקַימוּ את כל המנהגים ויצא מן התּא ויסע הביתה.

ח    🔗

העצבת, אשר יָרֵא פיר ממנה, שבה ובאה עליו. אחרי נשאו את נאומו בתָא־האחים שכב שלשת ימים על הדרגש ולא נתן לאיש לבוא לפניו ולא יצא מפתח ביתו.

בעת ההיא בא אליו מכתּב מאשתו, ובו התחננה אליו, שיתן לה לראותו, וכתבה לו, שהיא נעצבת עליו ומבקשת להקדיש לו את כל חייה.

בסוף מכתּבה הודיעתהו, שבעוד ימים אחדים תשוב לפטרבורג מחוץ לארץ.

אחרי קבלו את המכתב הזה דחק ונכנס אצלו לחדר־בדידותו אחד האחים המַּסונים, מן הפחוּתים בעיניו, ויכונן שיחתו אל הדברים שבינו לבין אשתו ובדרך עֲצַת־אָח טובה אמר לו, כי לא בצדק הוא מתנהג עם אשתו במדת־דין קשה כזאת וכי במאנו לסלוח לה כשהיא מתחרטת הוא עובר על ראשית תורת המַּסונים.

ובאותם הימים שלחה חותנתו אשת הנסיך וַסילי לקרֹא לו ותתחנן אליו על־ידי שלוחיה לבוא לפניה לפָחות לרגעים אחדים על־מנת לשאת ולתת בענין חשוב מאד. ופיר ראה, כי נוסדו עליו להזקיקו לעשות שלום לאשתו, וגם לא רע היה הדבר הזה בעיניו באותה שעה. דעתו נתקררה אז עד־מאד: לא נחשב דבר בעיניו בחיים, ובעצבת־לבו, אשר תקפה עליו, לא הוקיר לא את חרותו ולא את החלטתו העזה לענֹש את אשתו.

“אין זכּאי ואין חַיָּב בעולם, ואם כן, גם היא איננה חַיבת” אמר בלבו.

אמנם לא הביע פיר מיד הסכּמה להשלים עם אשתו, אבל רק מאשר בעצבת־לבו לא עצר כֹּח להתחיל בשום דבר. אלו באה אליו אשתו, לא היה משַׁלחהּ הפּעם. האִם לא אחת היתה בעיניו, אם תהיה אשתו עמו אם אין, לעֻמת הדבר אשר העסיק אותו?

מבּלי השיב דבר לא לאשתו ולא לחותנתו יצא פעם אחת בערב בשעה מאֻחרת ויסע למוסקבה לראות את יוסיף אלכּסֵיֶביץ'. ואלה הדברים אשר כתב פיר בספר־זכרונותיו.

"מוסקבה, 17 בנויַבּר.

“בשעה זו באתי מאיש־החסד, ואני ממהר לכתּוב את כל אשר הרגשתי בהיותי אצלו. יוסיף אלכּסֵיֶביץ' מתפרנס בצמצום, וזה השנה השלישית הוא כואב בחלי־שלפוחית. איש לא שמע מעולם אנחה מפיו או דבר־תלונה אחד. מבֹּקר ועד שעות מאֻחרות בלילה חוץ מהשעות שהוא אוכל בהן את מאכלו הדל, הוא עָמֵל במדע. הוא קבּל אותי ברצון ויושיבני על המטה, אשר שכב עליה; אני נתתי לו שלום על־פי מנהג פָּרָשֵׁי המזרח וירושלים, והוא החזיר לי שלום גם־הוא כמנהגם, ובבת־צחוק קצרה שאל אותי, מה נודע ונגלה לי בתאי פרוסיה ושוטלנדיה. אני ספּרתי לו, כפי שיכוֹלתּי לסַפּר; הגדתי לו את יסודי התקנות, אשר הצעתּי בתָאֵנו הפטרבורגי, וספרתּי לו על־דבר הקבלה הזעומה שקבּלוני בה והפֵּרוד שנהיה ביני ובין האחים. יוסיף אלכּסֵיֶביץ' החריש ועִיֵּן בדבר היטב ואחרי־כן הביע לי השקפתו על כל זה, והיא הפיצה אור כהרף־עין על כל דברי הימים שעברו ועל כל הדרך שאני עתיד ללכת בוֹ. הוא הפליא אותי בשאלה ששאלני, אם זוכר אני, מה היא מטרתו המשֻׁלשת של האורדן, שהיא: 1 ) שמירת הסוד הדתי וידיעתוֹ, 2 ) טהרה והתקדשות לקבלת הסוד, 3 ) ותקון מין האדם על־ידי השאיפה לטהרה זו. איזו היא המטרה העִקרית והראשונה בשלש אלה? העִקר הוא בלי כל־ספק להתקין ולטהר את־עצמנו. רק אל המטרה הזאת אנו יכולים לשאֹף בכל עת ובכל מצב. אֹבל המטרה הזאת דורשת מאתנו גם יגיעות מרֻבּוֹת יותר משאר המטרות. ועל־כן אנחנו, התּועים בגאות רוחנו, פוסחים עליה ורודפים אחרי הסוד, כשאין אנו ראוים לקבּלו מפני טֻמאתנו, או באים לתקן את מין־האדם, כשאנו בעצמנו הולכים בשרירות־לבּנוּ ומשַׁקצים את נפשותינו בכל תועבה. האִלּוּמינַטיות תורה לא־טהורה היא, כי נטתה אחרי העסקנות הצבּורית, וכל דרכיה גאוָה וגֹדל־לבב. על־פי יסוד זה גִּנָּה יוסיף אלכּסֵיֶביץ' את נאומי ואת כל עסקנוּתי. ואני הסכמתי לו במעמקי לבי. בדבּרנו בעניני ביתי אמר אלי: “חובתו העִקרית של מַסּון נאמן היא, כאשר אמרתי לך, לקשט את־עצמו, אך רגילים אנו לחשֹׁב, כי אם נסיר מעלינו את כל סבל פגעי־החיים, נקדים להגיע אל מטרתנו. להפך הוא, אדוני, – אמר לי, – רק בתוך סערות העולם הזה אנו יכולים להגיע לשלש המטרות העִקריות האלה: 1 )לידיעת עצמנו, כי אין אדם יכול לדעת את־עצמו אלא על־ידי השוָאה; 2 ) להשתלמות מוּסרית: היא נקנית אך במלחמת החיים, 3 ) ולַמִּדה הטובה הראשית, שהיא אהבת הַמָּות. רק החליפות הקשות המצוּיות בחיים יכולות להראות לנו, עד־כמה כֻלם הבל וריק, ולסַיע בזה לאהבה הנטועה בקרבּנו מעודֵנו אל המות או אל מֵעבר לחיים חדשים”. הדברים האלה ראוּים לשימת־לב ביותר, מאשר בכל מכאוביו הקשים אין יוסיף אלכּסֵיֶביץ' קָץ בחייו, ואת המות הוא אוהב, אף־על־פי שבכל טהרת נפשו הנשגבה איננוּ מרגיש עוד בעצמוֹ, שהוא מוכן למות כל־צרכו. אחרי־כן הסבּיר לי איש־חסדי זה היטב את ענין הרִבּוּע הגדול שבבריאה ויורני, כי מספרי השלשה והשבעה הם יסודו של כל העולם. הוא יעצני, שלא להתרחק מחבוּרת האחים הפטרבורגיים, כי־אם לקבל בתא אך משמרות ממדרגה שניה ולהשתדל להרחיק את האחים מן הגאוה ולהדריכם בדרך־אמת של ידיעת־עצמם והשתלמות מוּסרית. מלבד זאת יעצני לטובת נפשי לשים לבבי קֹדם כל־דבר על דרכי אני, ולשֵם־זה נתן לי מחבּרת, היא המחבּרת הזאת, שאני כותב בה ועתיד לכתּוב בה מעתה את כל מעשָׂי".

"פטרבורג, 23 בינואר.

“אני יושב עם אשתי כבראשונה. חותנתי באה אלי בעינים דומעות ואמרה לי, כי אֱלֶן פה וכי היא מתחננת אלי, כי אשמָעֶנה, כי נקיה היא, כי אמללה היא בסוּרי מעליה, ורבּות כאלה. אני ידעתי, כי אם אך אתּיר לעצמי להביט אליה, לא יעמוד בי כֹח עוד להשיב את פניה. במבוכת־לבי לא ידעתי, אל מי אפנה לבקש עזרה ועצה. אלו היה איש־חסדי פה, היה אומר לי מה לעשות. סרתי אל חדרי ואקרא את מכתבי יוסיף אלכּסֵיֶביץ' ואזכור את שיחותינו ומכּל זה יצא לי, שאיני רשאי להשיב פני מבַקש וחַיב אני לפשֹׁט ידי לעזרה לכל איש, קל־וחֹמר למי שנקשר בי כל־כך, ולשאת מה שנגזר עלי. אבל אם סלחתי לה לשם רדיפת טוב, תהי התחברותי עמה אך למטרה רוחנית בלבד. כן גמרתי וכן כתבתי ליוסיף אלכּסֵיֶביץ'. אמרתי לאשתי, כי אני מבקש מאתה לשכּוח כל מה שהיה, אני מבקש מאתה, שתסלח לי על מה שיכולתּי לחטֹא לה, וכי אני אין לי על מה לסלוח לה. לשמחת־לבב היתה לי לאמר לה זאת. טוב אשר לא תדע, מה־קשה היה לי לשוב לראותה. הכינותי מושבנו בבית הגדול בחדרים העליונים ואני מוצא עֹנג רב ברגש זה של התחדשות הרוּח”.

ט    🔗

כבכל העתים, נחלקו העליונים שבצבּור, בהִוָּעֲדָם באחד ממשכנות החצר ובנשפי־המחול הגדולים, גם בעת ההיא לחבורות קטנות אחדות, שצביון מיֻחָד לכל אחת מהן. המרֻבּה שבכֻלן היתה החבורה הצרפתית או האגֻדה הַנַּפּוליוֹנית של הגרף רומיַנצֶב וקוֹלֶנקוּר. את אחד המקומות החשובים והראשונים שבחבורה זאת תפשה אֱלֶן מיד אחרי עברה עם אישהּ לפטרבורג. אצלה היו מצוּים נכבדי הַמַּלאכוּת הצרפתית והרבה אנשים ידועים בטוּב שִׂכלם וטעמם מבּני סיעה זו.

אֱלֶן נמצאה באֶרפוּרט בימי ראיון־הקיסרים המפֻרסם, ושם זכתה להתקרב אל כל נכבַּדי אירופה שבסיעתו של נפּוֹליון. באֶרפוּרט נשאה חן וחסד עד־מאד. נפּוֹליוֹן בעצמו אמר עליה, בראותו אותה בתיאטרון: “זאת נפש חיה יפה". על החן הרב, אשר מצאה בתור אשה יפה וכבֻדה, לא תָמַהּ פיר, כי בשנים האחרונות יָפתה למראה עוֹד יותר מבראשונה. אך לפלא היה בעיניו מה שקנתה לה בשתי השנים האלה שֵׁם “אשת־חמד, שחכמתה רַבּה כְיָפְיָהּ”. הנסיך הנודע דֶּה־לִין כתב לה מכתּבים בני שמונה עמודים, ביליבין היה חושׂך “אֲמָרָיו” ( mots ) על־מנת להשמיעם בפעם הראשונה בפני הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה. מי שנתקבל בטרקלינה של הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה קנה לו בזה חזקת חכם; צעירי־הדוֹר היו קוראים בספרים לפני נשף בבית אֱלֶן, לבעבור יהי להם במה לדבּר בטרקלינה, ומזכּירי מַלְאֲכֻיּוֹת, וגם מלאכי־ממלכוֹת בעצמם, היו מגַלים לה סודות דִּפּלוֹמַטיים, ובזה היתה כמעט לבעלת עֹז ומִמְשָׁל. ופיר, אשר ידע, כי סכלה היא מאד, היה משתומם וחרד בהִמצאו לפעמים בנשפיה ובסעֻדותיה אשר עשתה, שהיו משׂיחים בהם בפוליטיקה, בפּואֶזיה ובפילוסופיה. בנשפים האלה היה בו רגש דומה למַה שמרגיש בודאי מי שעוסק באחיזת־עינים, בדאגו בכל פעם, פן תִּגָּלה מרמתו פתאם. אבל המרמה הזאת, – אם מאשר נדרשה סכלות להנהגת טרקלין מאותו המין, אם מאשר מצאו המרֻמים בעצמם נחת בה במרמה זו, – לא נִגְלֶתָה, ושֵׁם “אשה נחמדה וחכָמה גדולה” נקבע לה לְיֶלֶנַה וַסיליֶבנה בֶּזאוּחובה כל־כך, שיכלה להכביר דברי ריק ואִולת מגֻנים שבמגֻנים, ועם־זה היו הכּל משבּחים ומרוממים כל מלה שיצאה מפיה ומוצאים בה רעיון עמֹק, אשר לא עלה על דעתה מימיה.

פיר היה אותו הבעל, שהֻצרכה לו האשה הכבֻדה והמרומָמה הזאת. הוא היה אותו האדם המשֻנה הטרוד בהרהוריו, אותו אדון־הבית, בעל הגבירה, שאינו מַכלים דבר ולא רק אינו מקלקל את הרֹשֶם הכללי שחדר־האורחים עושה בַטעם הטוב השורר בו, כי־אם גם מועיל הרבה בהַראוֹתו ובהדגישו במנהגיו המשֻׁנים את טוּב־טעמה וטכסיסה של בעלת־הבית. בשתי השנים האחרונות סִגל פיר לו – באשר היה עסוק תמיד בענינים מָפשָׁטים ובז בלבו לכל ענין אחר, – בשבתּו בתוך אורחי אשתו, הזרים לו ברוּחם, מנהג קרירות־דעת וחֵרות וחבּה לכל בריה, שאינו נקנה על־ידי למוד ושבגלל זה פאר מיֻחד הוא לבעליו. כאדם שנכנס לתיאטרון היה נכנס אל חדר אורחי אשתו, מקֹרבים היו לו כל הנאספים, לכל אחד מהם אמר בשפה אחת, שהוא שמח עליו, וכֻלם כאחד רחקו מלבו. לפעמים העסיקה אותו השיחה והתחיל משתתף, בה, ואז לא שׂם לב לעַיֵּן, אם היו פקידי מַלְאֲכֻוּת באותו מעמד אם אין, והשמיע בהברתו הגרועה את דעותיו, אשר לפעמים לא התאימו כלל וכלל לרוח החבורה ברגע ההוא. אבל כבר הֳחֳזַק בעלה של חַכְמַת נשי פטרבורג כל־כך לבריה משֻׁנָּה, שאיש לא בא בטענות עמו על חטאת־שפתיו.

בתוך הצעירים הרבּים, אשר שקדו יום יום על דלתותיה של אֱלֶן, היה בּוריס דרוּבֶּצקוי, שכבר עלה הרבה במעלות המשׂרה אחרי שוב אֱלֶן מאֶרפוּרט, מקֹרָב יותר מכֻּלם בבית הבֶּזאוּחובים.

אֱלֶן קראה לו "מוֹן פַּז’” והתנהגה עמו כמו עם ילד. בת־צחוקה, בפנותה אליו, היתה זו שפנתה בה אל כל איש זולתו, אך לפעמים היה קשה לו לפיֶר לראות בת־צחוקה זאת. בוריס נהג בו בפיר מין כבוד מיֻחד, שהֻרגש בו דרך עצב. אותו הכבוד המיֻחד גם־הוא הרגיז קצת את פיר. לפני שלש שנים נשא פיר מכאובים קשים כל־כך מהעלבון שעלבה אותו אשתו, שהֵגֵן על עצמו עתה מאפשרות עלבון כזה בשני דברים אלה: הוא לא היה בעל לאשתו ואסר על נפשו לחשדה.

“לא, – היה אומר בלבו, – עכשו שנעשתה “פֻּזְמָק כָּחֹל”, כבר עזבה לנצח את שגיאותיה הקודמות. בנשים מתחכמות לא היו מעשים כאלה מעולם”, – היה משַׁנן לעצמו חֹק זה, שלא נודע מִנַּין היה לו ושהאמין בו בלי כל־ספק. אבל נפלא הדבר, מציאותו של בוריס בחדר אורחי אשתו (והוא נמצא שם כמעט תמיד) פגעה בו פגיעה גשמית: היא אסרה את כל אבריו ולא נתנה להם לנוע כדרכם מאליהם.

“מה־משֻׁנה שנאת־חנם זו – אמר פיר בלבו, – וקֹדם לזה נשא גם חן בעיני”.

בעיני הבּריות שבעולם העליון ההוא היה פיר אדון גדול, בעל אֵשֶׁת־שֵׁם, שעיניו עִורוֹת קצת, איש משכיל משַׁנה טעמו, שאינו עושה כל מלאכה, אבל גם אינו גורם רעה לאיש, בן־חיל טוב ונעים. אך בקרב לבו עֻבְּדָה בכל הימים ההם עבודה גדולה ומָרכֶּבת, עבודת ההתפתּחות הפנימית, אשר גִּלתה לו הרבה והביאה אותו לידֵי הרבה ספקות ורעיונות משַׂמחי־לבב.

י    🔗

פיר הוסיף לכתּוב את ספר־זכרונותיו, ואלה הדברים אשר כתב בו בימים ההם:

"24 בנויַבּר.

"קמתּי בשמונה שעות ואקרא בכתבי־הקֹדש, ואחרי־כן הלכתי אל משמרתי (בעצת איש־חסדו קבּל עליו עבודת משמרת באחד הועדים) ואשוב לסעֻדת־הצהרים וָאֹכַל את לחמי לבדי (אל הגרפינה באו הרבה אורחים שנוּאים לי), במדה אכלתי ושתיתי, ואחרי האכילה העתקתי חזיונות פיוטיים בעד האחים. בערב ירדתי אל הגרפינה ואסַפּר שם מעשׂה מגֻחך בב., ורק כשכבר צחקו כל הנאספים בקול רם, זכרתּי, כי לא היה לי לעשות זאת.

“אני שוכב לישון בלב טוב ושוקט. עזרני־נא, אל גדול, ללכת בדרכיך: 1 ) לכבּשׁ כעסי ברוח שפלה ובמתינות, 2 ) לכבּשׁ את התאוה על־ידי התגברות ושנאת־חטא, 3 ) להתרחק מהבלי העולם הזה, אך לבלתי השתמט א) מעבודת הממלכה, ב) מדאגות הבית, ג) מאחוָה ורֵעוּת, ד) ומעבודות אֱקונומיות”.

"27 בנויַבּר

“הקיצותי בשעה מאֻחרת ובהקיצי שכבתי זמן רב על מטתי בעצלתים. אֵלִי! עזרֵני וחזקֵני, למען אוּכל ללכת בדרכיך. קראתי בכתבי־הקֹדש, אך בלי רגש נכון. האח אוּרוּסוֹב בא ושׂוחַחנו בהבלי העולם. הוא ספר לי על־דבר מחשבות הקיסר החדשות. אני החלותי לגַנותן, אבל זכרתי את הכללים שלי ואת דברי איש־חסדי, שאמר לי, כי מַסּוֹן נאמן חַיב לעסוק בצרכי הממלכה באמונה, בזמן שהשתתפותו נדרשת, ולהתבונן במנוחה במה שלא הוטל עליו. לשוני – מְחִתָּה לי. האחים ג., ב. וא. באו אלי לשיחת הכנה לקבלת אח חדש. הם דורשים מאתי להיות למליץ. אני מרגיש בי, שאיני כדאי והגון לכך. אחרי־כן נסַבּה השיחה לבֵרור שבעת העמודים והמעלות של בית־המקדש. שבע החכמות, שבע המדות הטובות, שבע המדות הרעות, שבע השפּעות רוח־הקֹדש. האח א. דִבּר רמות בלשון־לִמודים. בערב נערכה קבלת האח החדש. יפּוי החדרים המחֻדשים הועיל הרבה לִפְאֵר המחזה. האח המקֻבָּל היה בוריס דרובֶּצקוי. אני הצעתיו, ואני הייתי גם המליץ בשעת קבלתו. רגש משֻׁנֶּה סער בקרבּי בכל שעת עָמדי עמו במקדש האפל. הכּרתּי בי רגש־איבה אליו, אשר אני מתאמץ עוד לכבשו ואינני יכול. בגלל זה חשקה נפשי להצילו מן הרע הצלה גמורה ולהציבו בדרך האמת, אבל הרהורַי הרָעים על־אודותיו לא עזבוני. נדמה לי, שלא נכנס לאגדֻתנו אלא כדי להתקרב אל אנשים. להתחבב על הנמצאים בתוך התּא. חוץ מהמעשים האלה, הַינו, ממה ששאל אותי פעמים אחדות, אם לא יִמָּצאו פלוני ופלוני בתָאֵנו (שאֵלָה שלא יכולתּי להשיב עליה), ושלפי מה שהתבוננתּי בו איננו מסֻגל לכבד בלבו את אגֻדתנו הקדושה ועסוק הוא יותר מדַּי ושמֵח שמחה יתרה בחיי האדם כמו שהם, שילך לבקש לו תקנה רוחנית, לא היו לי יסודות להטיל ספק בו; אבל נדמה לי, שאין פיו ולבו שוִים, ובכל אותה השעה שעָמדתּי עמו פנים בפנים באין זר בינינו בַמִּקדש האפל, נדמה לי, שהוא צוחק צחוק־בוז לדברים שאני דובר אליו, ונפשי חשקה לשׂרוט את חזהו בחרב השלופה, אשר החזקתי ממולו. אני לא יכוֹלתּי לדבּר רמות בערב ההוא וכן לא יכוֹלתּי להגיד בשפת־אמת לאַחַי ולַגּוֹדר הראש מה שבלבי עליו. אַרכִיטֶקטוֹנָהּ הגדוֹל של הבריאה, עזרני נא למצֹא את הדרכים הנכונים, המוציאים את האדם מנבכי השקר”.

אחרי הדברים האלה שלשה דפּים חלקים בספר־הזכרונות, וכתוּב אחריהם:

“שיחה חשובה וארֻכּה שַׂחְתִּי לבדי עם האח ב., והוא יעצני לבלתי סור מאחרי האח א. הרבה נגלה לי, אף־על־פי שאיני כדאי והגון לכך. אֲדֹנָי – שֵׁם בורא־העולם. אלֹהים – שם המנהיג המושל בַּכֹּל. השם השלישי, אשר לא יבֻטָּא, הוראתו “הכֹּל”. השיחות עם האח ב. משיבות את נפשי וּמחזקות את לבבי ללכת בדרך הטוב. בפניו אין בי כל פקפוק. ברור לי מה בין התורה הדלה, העוסקת בעניני הצבּור, ובין תורתנו הקדושה, המקפת את הכּל. המדעים האנושיים מחַלקים כל דבר כדי להבינו, ממיתים כל דבר כדי להסתכל בּו. אך בתורתה הקדושה של אגֻדתנו הכּל מאֻחָד, הכּל מתברר בשלֵמותו ובחייו. הַשִׁלּוּשׁ הוא שלשׁת יסודי הגופים – הגפרית והַמֶּרְקוּר (כסף חי) והמלח. הגפרית מַרְאֶיהָ כשמן ותכונתה כאש; בהתאחדה עם מלח היא מעוררת בו צמא בכֹח האש שבּה, ועל־ידי הצמא הזה היא מושכת אליה את הַמרְקוּר ותופשת אותו ומַחזקת בו ויחד עמו היא יוצרת גופים שונים. הַמֶּרקור הוא נמצא רוחני נוזל ומעופף. – המשיח, רוח־הקֹדש, הוא בעצמו”.

"3 בדיקַבּר.

“הקיצותי בשעה מאֻחרת, קראתי בכתבי־הקֹדש, אך לא הרגשתי מאומה. אחרי־כן יצאתי ואתהלך בחדר הגדול. חפצתי להרהר, אך דמיוני שִׁוָּה לנגד עינַי מעשה שהיה לפני ארבע שנים. האדון דוֹלוֹחוב אמר לי, בפגשו אותי במוסקבה אחרי הדואֶל, כי הוא מקוה, כי אך שלום ושלוָה בקרבּי עתה, אף־על־פי שאין אשתי עמי. באותה שעה לא עניתי אותו דבר. עתה זכרתי את כל פרטי הפגישה הזאת ובלבי דבּרתּי אליו דברי זעם וחֵמה יורדים חדרי־בטן; ולא נחתי ולא נטשתי את הרעיון הזה, עד שהרגשתּי בעצמי, שחמתי בוערת בי; אולם לא התחרטתי על זה למַדי. אחרי־כן בא בוריס דרוּבֶּצקוי ויחל לספר לי מעשים שונים שהיו בו; ואני התרעמתי על בקורו מיד וָאֹמַר לו דבר שלא כרצוֹנו. הוא השיב, ואני קצפתי ואדבר אליו הרבה קשות וגם גסות. הוא שתק, ואני שמתי לבי על דרכי עמו רק אז, כשעברה השעה. אלי, אלי, אינני יודע לגמרי להתנהג עמו. סבּת הדבר היא התכבדותי היתרה. אני גדול בעיני ממנו, על־כן אני נעשֶׂה שפל ממנו, כי הוא מוחל לי על גסותי, ואני להפך בז לו בלבי. אלי, יהי רצונך, שבעודו לנגדי אראה יותר את קשי־לבבי ואתנהג עמו במדה שתהי להועיל גם לו. אחרי לחם־הצהרים נרדמתי, ובנפול התרדמה עלי שמעתי קול אומר אלי באזני השמאלית: “יום זה לך הוא”.

“ראיתי בחלומי, והנה אני מהלך באפלה, ופתאם סבּוני כלבים רבים, אך אני אינני ירא; פתאם אחז כלב קטן בשִׁניו במתני משמאל ולא הרפּה ממני. החלותי לחנקו בידי. אני אך הסירותיהו מעלי, והנה כלב אחר גדול מזה החל לנשֹׁך אותי. החלותי להרימו, אך כאשר הוספתי להרימו, כן גָּדַל וכָבד. ופתאם בא האח א. ויקחני תחת זרועי ויוליכני עמו ויביאני אל בית, שהֻצְרַכנו לעבור על נֶסר צר, כדי להכּנס לתוכו. אך דרכוּ רגלי עליו, והנסר נטה הצדה ויפּול למטה, ואני החלותי לטפס על הגדר, אשר כמעט לא הגיעו ידי אליה. אחרי יגיעה רבה סחבתּי והעברתּי את גופי באֹפן, שהיו רגלי תלויות בעבר מזה, וגוִיָּתי מעבר מזה. נשאתי עיני וארא, והנה האח א. עומד על הגדר ומַרְאֶה אותי מסלה גדולה דרך גן, ובתוך הגן בית גדול ויפה. ואיקץ. אֵלִי, ארכִיטֶקטוֹנהּ הגדול של הבריאה! עזרֵני להסיר מעלי את הכלבים – את תאוותי, ואת האחרונה שבהן, שכֹּחה גדול ככֹחותיהן של כל הקודמות לה יחד, ועזרני להכּנס אל היכל המעשים הטובים, אשר זכיתי לראותו בחלום”.

"7 בדיקַבּר.

“בחלומי, והנה יוסיף אלֶכּסֵיֶביץ' יושב בחדרי, ואני שמח מאד וחפץ לכבּדו. והנה אני מפטפט עם אנשים אחרים מבּלי הַחריש רגע, ופתאם אני זוכר, כי בודאי לא טוב הדבר בעיניו, ואני חפץ לגשת אליו ולחבקו. אך כשנגשתי אליו, ראיתי, כי נשתנו פניו והיו לפנֵי איש צעיר, והוא לוחש לי דברים מתורת אגֻדתנו, לוחש בקול נמוך כל־כך, שאיני יכול לשמוע. אחרי־כן ראיתי, כי יצאנו כֻלנו מן החדר, ואיזה דבר נפלא נהיה. אנחנו ישבנו או שכבנו על הקרקע. הוא דבּר אלי. ואני בקשתי ברגע ההוא להראותו את רגשנותי ומבּלי הקשיב את דבריו החלותי לתאר לנפשי את האדם הפנימי שבּי ואת חסד האלהים שנגלָה עלי, ודמעות נָראו בעיני. ואשמח על כי התבונן בזה. אבל הוא נתן עיניו בי בתרעומות ויקם ולא גמר דבריו. ראיתי וַיִֵרַךְ לבי, ואשאלהו, אם לא אלי נערכו הדברים שאמר; אבל הוא לא השיב דבר וישׂם פניו אלי בחבּה, ואחרי־כן נמצֵאנו פתאם בחדר־משכבי, שֶׁמִּטַּת־שנַיִם עומדת בו. הוא עלה וישכב על עברהּ האחד, ואני כמו נכספה נפשי להראותו אותות־אהבה ולעלות ולשכּב שם. והוא כמו שאלני לאמר: “הגידה, אל תכחד, איזו תאוה ראשית חטאת לך? הידעתּ איזו היא​? אדַמה, כי כבר נודעה לך”. אני נבוכותי בשאלו אותי זאת ואענהו, כי העצלוּת היא ראשית חטאת לי. הוא הניע ראש כמפקפק בדבר. ואני נבוכותי עוד יותר וָאָשֶׁב לו, כי אף־על־פי שאני יושב עם אשתי כאשר יעצַני, אך לא כשֶׁבת איש עם אשתו. על זה השיב, כי אין לאיש למנוע אהבתו מאשתו, וירמֹוז לי, כי חובתי היתה זאת. אך אני השיבותי, “והחיים הם אור האדם, והאור זורח בחשׁך; והחֹשך לא יכילנו”. פני יוסיף אלכּסֵיֶביץ' היו מלאים נֹעַר ואור. ביום הזה בא אלי מכתּב מאיש־חסדי, והוא כותב לי בו על חובות חיי־הנשואים".

"9 בדיקַבּר.

“חלמתי חלום, אשר הקיצותי על־ידו בלב חרד. ראיתי, והנה אני בביתי במוסקבה, בחדר־הדרגש הגדול, ומחדר־האורחים יוצא יוסיף אלכּסֵיֶביץ'. ואני הכּרתּי בו מיד, שכבר נגמרה התחדשותו, ואחוש לקראתו. אני נושק לו ונושק את ידיו, והוא אומר: “הראית כי נהפכו לי פנים אחרים?” שמתי עיני עליו, בעודנו מחֻבּק בזרועותי, והנה פני צעיר לו, אבל שֵׂער אין על ראשו, ותוֵי פניו אחרים לגמרי. אמרתי לו: “אלו פגשתיך פתאם, הכּרתּיך”. ובלבי שאלתי: “האמת אתי?” ופתאם ראיתי, והנה הוא שוכב כמת; אחרי־כן התחזק מעט מעט ויבוא עמי אל הַקבּינֶט הגדול, וספר גדול בידו, וכתוּב הוא במדת גליון אלכּסנדרי. אמרתי לו: “אני כתבתי זאת", והוא הרכין לי בראשו. פתחתי את הספר, והנה צורות יפות בו על כל עמודיו. ואני יודע, כי הציורים האלה הם עניני אהבה בין הנפש ואהובהּ. ועל העמוּדים ראיתי תמונת עלמה, ששמלתה שקוּפה וגןִיָּתה שקופה, והיא מעופפת אל העננים, ואדע, כי העלמה הזאת היא תמונת שיר־השירים. ובהביטי אל הציורים האלה כאִלו הרגשתּי, כי חוטא אני בזה, אך לא יכוֹלתּי להפּרד מהם. אֵלִי, עזר־נא לי! אֵלִי, אם אתה הוא העוזב אותי, יעָשׂה רצונך; אך אם בעצמי גרמתּיּ לי זאת, הורני מה לעשות. אָבֹד אֹבַד במשובתי, אם תטשני ולא תושיעני".

יא    🔗

עניני הממון של הרוסטובים לא שֻׁנו לטובה בשתי השנים אשר ישבו בכפר.

אף־על־פי שניקולי רוסטוב לא נטה ממחשבתו וַיוסף לעבוד בגדוד נשכּח, מבּלי עלות במעלה, והוצאותיו היו מעטות לפי הערך היה מהלך־החיים באחֻזה “אוֹטרַדנוֹיָה” ובפרט מנהג מִיטֶנקה בעסקי האחֻזה כמו מכֻוָּן לזה, שיהיו החובות העמוסים על בעליה הולכים ורבּים משנה לשנה. התחבולה האחת, שיכול הגרף הזקן לבקש עזרה בה, היתה עבודת הממלכה, ועל־כן בא לפטרבורג לבקש לו משמרת־פקֻדה, ובאותה שעה בקש, לפי דבריו, גם לעשות בפעם האחרונה נחת־רוח לעלמות.

ימים מעטים אחרי בוא הרוסטובים לפטרבורג השתדך בֶּרג לויֶרה, והשתדכותו נתקבלה.

אף־על־פי שבמוסקבה היו הרוסטובים מבּני הצבּור העליון, מבּלי דעת בעצמם ומבּלי שׂים לב לדעת מבּני איזה צבּור הם, היתה חבורתם בפטרבורג מעֹרֶבת בלי זִקּוּק. בפטרבורג נחשבו לקרתנים, ואותם האנשים, שהיו הרוסטובים מאכילים על שֻׁלחנם במוסקבה מבּלי שְׁאֹל את פיהם אי מזה צבּור הם, לא השפילו את כבודם להיות בבאי־ביתם בפטרבורג.

גם בפטרבורג נהגו הרוסטובים מנהג הכנסת־אורחים כמו במוסקבה, ובסעֻדות־הערב שלהם נאספו אורחים שונים מאד: שכנים קרובים ל"אוטרַדנוֹיֶה" אחֻזתם, בעלי־אחֻזה זקנים ודלים עם בנותיהם העלמה החצרנית פֶּרוֹנסְקַיה, פּיֶר בֶּזאוּחוֹב ופקיד פטרבורגי מבּני פּוֹסטמֵיסטר מחוזי. לבני־ביתם הקבועים בפטרבּורג נהיו מהרה: בוריס פיר, אשר פגשוֹ הגרף הזקן בחוץ ויביאהו בחזקה אל ביתו, ובֶרג, אשר היה מבַלה ימים תמימים בבית הרוסטובים ומתנהג עם ויֶרה בתּם הבכירה כמנהג איש צעיר עם עלמה, שדעתו להשתדך לה.

לא לשוא היה בֶּרג מראה לַכֹּל את ידו הימנית, שנפצעה בקרָב האויסטֶרליצי, ומחזיק את חרבּו, אשר לא הֻצרך לה כלל, בידו השמאלית. את המעשה הזה היה מסַפּר לַכֹּל בקביעות מרֻבָּה ובדרך כבוד לעצמו כל־כך, שכל שומעיו האמינו בתועלתו ובגֹדל־ערכּו של אותו מעשה, ושני פרסים נִתּנו לו לברג על־דבר אויסטֶרליץ.

גם במלחמה הפינלַנדית עלתה בידו להצטַין. הוא הרים פּלח של רִמּוֹן, שנהרג בו אחד האדיוטנטים אצל המצביא הראשי, וימסרנו לידי השר הממֻנה שלו. גם את הדבר הזה ספר ימים רבים ובהשתדלות יתרה, כאשר נהג בימים שאחרי הקרָב האויסטרליצי, וגם עליו האמינו הכֹּל, שהיה ראוי לעשות כן, וגם על־דבר המלחמה הפינלַנדית נתנו לו לבֶרג שני פרסים. בשנת 1809 היה קַפּיטַן גבַרדי בעל אורדֶנים, ומשמרות מיֻחדות ששׂכרן מרֻבּה היו לו בפטרבורג.

אף אמנם לֵצָנִים אחדים היו מחַיכים לשֵׁמע מעלליו של בֶּרג, אבל הכּל הודוּ, שבּרג זה היה אופיצר זריז וגבּור, רצוי מאד לשׂריו ואיש צעיר ישַׁר־דרך, עתיד להצליח בכל אשר יפנה ולהיות מן העליונים שבצבּור.

לפני ארבע שנים פגש בֶּרג את אחד מרעיו האשכנזים במדורו התחתון של התיאטרון המוסקבאי וירמוז לו על ויֶרה רוסטובה ויאמר לו אשכנזית: “דאס זאָלל מיין ווייבּ ווערדען”, ומן הרגע ההוא גמר לקחתה לו לאשה. עתה עִיֵן במצב הרוסטובים, בבואם לפטרבוּרג, ובמצבו, ויגמור, כי באה העת, וישתדך.

השתדכותו של ברג נתקבלה בראשונה בתמיהה, שהיתה לא לכבוד לברג. תמוהּ היה בראשונה בעיני הרוסטובים שבנוֹ של אציל ליפלַנדי בלי־שֵׁם משתדך לבתּם, לגרפינה רוסטובה; אבל בראש מדותיו של ברג היה אגוֹאיזמוּס מתוך קֹצר־דעת ותמימות יתרה, ואפיוֹ זה הטה את לבבות הרוסטובים אחריו, באמרם, שאם ברור בעיניו כל־כך, שטוב הדבר, וגם טוב מאד, בודאי טוב הוא באמת. מלבד זאת זכרו, כי עסקיהם מקֻלקלים, והחתן ידע זאת בלי כל־ספק, וסוף־סוף היתה ויֶרה בת ארבע ועשרים שנה ובאה להֵראות בכל מקום, ואף־על־פי שהיתה יפה ומשכילה בלי כל־ספק, לא השתדך לה איש בלעדיו. על־כן נתנו לו את הסכמתם.

– שמע־נא, – אמר בֶּרג אל חברו, אשר קרא לו ברג “רֵעַ” רק מאשר ידע, שכּל האנשים יש להם רֵעִים, – שמע־נא אפוא, אני שׂמתּי לב לכל זה, ואני לא הייתי נושׂאהּ, אִלו לא שמתּי לב לַכֹּל, מה שהיה קשה לי מטעמים אחדים. ועתּה היתה להפך. אבי ואמי בטוחים מדאגת פרנסה, אני הִמצאתי להם חכירה זו בחבל הים הבּלטי, ואני בשׂכָרי, בעָשְׁרָהּ ובזהירותי, יש־לי במה להתפרנס בפטרבורג. אפשר להתפרנס ברֶוַח. אני נושאהּ לא בשביל מעותיה, אני חושב זאת למגֻנה, אבל צריך שתּהי האשה מַכנסת את שלה, והבּעל את שלו. לי עבודת־משמרת, – לה קִרְבַת גדולים ומעט עֹשֶר. הרי זה דבר שיש לו ערך בזמננו, הלא כן? והעִקר – היא עלמה יפה וכבֻדה ואוהבת אותי…

בֶּרג נסתמק וצחק צחוק קל.

– ואני אוהב אותה, על כי לבה לב מבין וטוב מאד. לא כן אחותה – אחות היא לה, ואחרת היא לגמרי, גם אָפיה לא נעים, גם שִׂכְלָהּ לא כן, כי־אם כזה וכזה, התבין?… קשה הוא… אבל כלתי… כשתּהיה בא אלינו… – הוסיף בֶּרג והיה נכון לאמר “לאכול לחם”, אבל נִחם ויאמר: “לשתות טֵה", ובלשון מהירה הכין וַיוצא טבּעּת־עָשָׁן קטנה מפיו, שראה בה את כל סמל האֹשֶׁר, אשר יצר לו בחזון־לבו.

אחרי רגש־התמיהה הראשון, שהעירה השתדכותו של ברג בלבות הוריה, באו חגיגה ועליצות בביתם, כנהוג בשעת מעשים כאלה, אבל עליצות זו לא יצאה מן הלב, כי־אם נתכַּונה כלפי חוץ. מבוכה ובֹשת נראו ברגשות קרובי הכלה על־דבר חתֻנתה. כמו נקוטו בפניהם על־כי לא אהבו למַדי את ויֶרה ועתה ישישו, כי יפּטרו ממנה. יותר מכֻּלם נבוך הגרף הזקן. אפשר לשער, שלא היה יכול להגיד בעצמו, מה שֹׁרש דבַר מבוכתו, אבל שֹׁרש דבר זה נמצא בעסקי ממוֹנו. הגרף הזקן לא ידע לגמרי, מה יש לו, כמה הוא חַיב לשלם וכמה יוכל לתת נדוניה לויֶרה. כשנולדו בנותיו, נועדו “שלש מאות נפש” לכל אחת מהן לנדוניה; אבל אחד מהכפָרים האלה כבר נמכר, והשני נתמַשכן, וזמן פדותוֹ עבר זה ימים רבים, והוא עמד להִמכר מאין ברֵרה, על־כן לא היה אפשר לתת את האחֻזה הזאת לנדוניה. אך גם מעות לא היו לו לגרף.

זה יותר מחֹדֶש ימים היה ברג לחתן ארוס, ורק שבוע אחד נשאר לפני יום חתֻנתו, והגרף עוד לא פתר בלבו את שאלת הנדוניה ולא דבּר בה עם אשתו. פעם אמר לתת לויֶרה את אחֻזתו הריַזַנית, פעם אמר למכּור את היער, פעם – לִלווֹת בשטר. ימים אחדים לפני יום חתֻנתו בא בֶרג בבֹקר אל הגרף אל חדר־עבודתו ובבת־צחוק נעימה ובדרך־כבוד בקש מהעתיד להיות חותנו להגיד לו, כמה ינתן לגרפינה ויֶרה. הגרף נבוך כל־כך לשאלה הזאת, אשר נבּא לבו לו עליה מכּבר, שהשיב, בלי עַיֵּן בדבר, מה שנזרק מתוך פיו.

– טוב בעיני, כי שמתּ על לב, טוב בעיני, דַּי תאמר…

כה ענה ויטפח לו לברג על כתפו ויקם בחפצו לשים קץ לשיחה זאת. אך ברג הסבּיר לו בצחוק קל ונעים, כי אם לא ידע בבֵרור כמה ינתן לויֶרה ולא ינתן לו לפחות חלק מזה מראש, יהיה אנוס לחזור בו.

– כי, הגע בעצמך, אדוני הגרף, אלו הרשיתי לעצמי לקחת לי אשה, בטרם יהיה בידי בבֵרור במה לפרנסהּ, הייתי עושה מעשה־נבל.

השיחה נגמרה בזה, שהגרף אמר, בחפצו להגדיל חסדו ולהִשמר מבּקשות חדשות, כי יתן לו שטר על שמונים אלף. ברג צחק צחוק קל וקצר וישק לגרף על כתפו ויאמר, כי הוא מחזיק טובה לו מאד, אך איננו יכול להִכּוֹן לחייו החדשים, אם לא יִמָּסרו לו שלשים אלף במזֻמנים.

– לפָחות עשרים אלף, אדוני הגרף, – הוסיף ברג, – ושטר תתן לי על־פי־זה אך על ששים אלף.

– טוב, טוב, – אמר הגרף בלשון מהירה, – אבל סלח־נא, ידידי, עשרים אלף אתן וגם שטר על שמונים אלף. כן־הוא, שקָה לי.

יב    🔗

נַטשה היתה בת שש־עשרה שנה בשנת 1809, היא השנה אשר יעדו להם לפני ארבע שנים היא ובוריס על־פי מנין אצבעות, אחרי נשקם זה לזה. מן העת ההיא לא ראתה את בוריס אפילו פעם אחת. בפני סוניה ובפני אמה אמרה דרך החלטה גמורה, בהזכּירן את בוריס, כי כל מה שהיה בינו ובינה היה אך מעשה ילדות, שאינו ראוי גם לדבּר בו ושכבר נשכח כָּלה. אבל עמֹק עמק בסתר־לבה הציקה לה השאלה על־דבר התחַיבותה לבוריס, אם היה לה דין הלצה בטלה או דין הבטחה, שאין לעבור עליה.

מן היום, אשר יצא בו בוריס בשנת 1805 ממוסקבה אל הצבא לא נראה לפני הרוסטובים. פעמים אחדות בא למוסקבה, גם נקרה לא רחוק מאוטרַדנוֹיֶה, ואל הרוסטובים לא בא אפילו פעם אחת.

לפעמים עלתה על דעתה של נטשה, שאין רצונו לראות פניה ולהשערותיה אלה נמצא סיוע בטון עצוב זה, שהיו מדבּרים בו הגדולים שבבית על־אודותיו:

– בימים האלה אין זוכרים את הידידים הישָׁנים – אמרה הגרפינה הזקנה, כשהזכירו את בוריס.

אַנה מיכאילובנה, אשר הוקירה את רגליה קצת בימים האחרונים מבית הרוסטוֹבים, נהגה גם היא כבוד מיֻחד בעצמה ומתוך התלהבות והחזקת־טובה דִּבּרה בכל פעם במעלות בנה ובגדֻלה הרַבּה, שזכה לה. כאשר באו הרוסטובים לפטרבורג, בא אליהם בוריס לבקרם.

לא בלי סער בלב נסע אליהם. זֵכר נטשה היה מרומם ומשובב את נפשו יותר מכּל שאר זכרונותיו. אבל עם־זה גמר בלבו בנסעו אליהם לרמוז ברמזים ברורים גם לה גם לקרוביה, שיחוסי הילדוּת שבינו ובין נטשה אינם יכולים להֵחשב לחובה לא לה ולא לו. מצבו בצבּור היה יפה עד־מאד בגלל קרבתו אל הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה, ומצבו בעבודת־הממלכה – בגלל חִנּוֹ בעיני אחד התקיפים, אשר בָּטח בו בבוריס בכל לבו, ותקוה היתה לו בעת ההיא לקחת לו אחת מבנות גדולי עשירי פטרבורג לאשה, תקוה קרובה מאד להִמלא. בשעה שנכנס בוריס לחדר־האורחים שבמעון הרוסטוֹבים, היתה נטשה בחדרה. כשנודע לה דבר בואו, נסתמקה ונכנסה כמעט במרוצה לחדר־האורחים, ופניה נהרו בצחוק קל, שהֻבְּעָה בו לא חבּה פשוטה בלבד.

בוריס זכר את נטשה בדמוּתה לפני ארבע שנים, בשמלה קצרה, בעינים שחורות נוצצות מתחת תלתליה ובפה מלא צחוֹק גדול של ילדה, ועל־כן נבוך בבוא לפניו נטשה אחרת, ופניו הביעו תמהון ורגשי־כבוד. ונַטשה שמחה על הרשׁם הזה שנראה על פניו.

– התכּיר את רעותך השובבת הקטנה? – אמרה הגרפינה.

בוריס נשק לנַטַּשה על־גב ידה ואמר, שהוא מתפלא על השנוי שנשתנתה.

– מה הוּטב מראיך! – אמר בלשון־רבּות.

– זה ודאי! – השיבו עיניה הצוחקות של נטשה.

– ואבא הִזקין? – שאלה נטשה וַתֵּשב לה, ומבּלי הכּנס בשיחת בוריס עם הגרפינה, התבוננה בחתַן־ילדותה בפרטות מרֻבּה וגמורה. הוא הרגיש את כל כֹּבֶד מבּטה זה, מבט־חבּה שאינו פוסק, וישם עיניו עליה לפעמים.

מעילו, דרבנותיו, עניבת צוארו ותסרָקתּו של בוריס – כל זה היה על־פי המודה האחרונה ו- comme il faut. זאת ראתה נטשה מיד. הוא ישב מָפנה קצת הצדה על הכסא אצל הגרפינה ובידו הימנית תקן לרגעים את נעל־היד המנֻקָּה והמתוחה כל־צרכה על השמאלית, ודבּר בלחיצת־שפתים מיֻחֶדת מלאה טעם על חיי־העליצות של הצבּור העליון הפטרבורגי ובהלצה קלה הזכיר את הימים הקודמים במוסקבה ואת המיֻדעים המוסקבאים. אך שלא בכַוָּנה, כמו שהרגישה נטשה, הזכיר, בקראו בשמות גדולי־העיר, את נשף־המחול בבית אחד הצירים, שהיה בו גם־הוא, ואת נשפי נ. נ. וס. ס., שנקרא אליהם.

נטשה ישבה והחרישה בכל העת הזאת והביטה אליו מתחת למצחה. מבטה זה הרגיז והביא במבוכה את בוריס יותר ויותר. בגלל זה הִרבה להסב עיניו אל נטשה ולהפסיק את ספוריו. הוא ישב לא יותר מעשרה רגעים ויקם ויתפטר. אותן העינים הסקרניות, המרגיזות והגחכניות במקצת, הביטו אליו עד צאתו. אחרי בקורו הראשון אמר בוריס אל לבו, כי נטשה עודנה נחמדה בעיניו כבראשונה, אבל אין לו לָתוּר אחרי הרגש הזה, כי אם ישָּׂאֶנָּה – והיא נערה שכמעט אין לה כֹּל – ישּחית את כל תקוותיו הגדולות, ולחַדש את דרכי־ההתקרבת הקודמים בלי מטרה הוא מעשה־עָוֶל. ויגמור בוריס בלבו להמנע מֵהֵרָאות לפני נטשה, ובכל־זאת חזר ובא אל הרוסטובים בעוד ימים אחדים ויחל לבוא שמה לעתים קרובות ולשבת שם ימים תמימים, נדמה לו, שהֻצרך מאד לדבּר עם נטשה בדברים שבינו לבֵינָהּ, להגיד לה, שעליהם לשכּוח כל מה שהיה, שעל־כל־פנים… לא תוּכל להיות לו לאשה, שהוא איש אשר אין לו כֹל, ועל־כן לא תנתן לו. אך לא עלתה בידו לאמר לה זאת, וקשה היה לו להכּנס בשיחה כזאת. מיום ליום נסתבך יותר ויותר. נטשה אהבה את בוריס, על־פי ראות עיני אִמָּהּ וסוניה, כבימים הקודמים. היא היתה משוררת לו את השירות אשר אהב וּמַרְאָה אותו את אלבּומהּ ומזקַקתּו לכתּוב באלבּוּם ומסבּרת לו ברמָזֶיה, מבּלי תת לו לזכּור את העבר, מה־נחמד ההוֶֹה בעיניה; ובכל יום ויוֹם היה יוצא מעל פניה כּחוֹלֵם, מבּלי אמֹר לה, מה שהיה עם לבבו לאמר, ומבּלי דעת בעצמו, מה עשה פה, למה בא הנה ומה תהיה אחרית הדבר. בימים ההם חדל לשחר פני אֱלֶן, ופתקאות של תרעומות באו אליו ממנה בכל יום, ועם־זה היה מבַלה ימים תמימים בבית הרוסטובים.

יג    🔗

פעם אחת בערב, בשעה שהגרפינה הזקנה התפללה תפלת ערבית באנחות וּבגניחות ובהשתחויות של פִּשוט ידים ורגלים על יריעה קטנה, וצניף־לילה על ראשה וּלְסוּטָה קצרה עליה, ותחת התלתלים הנכרים המכתירים את ראשה ביום יצא אך צרור־שֵׂער דל אחר מתחת לִצְנִיף־הַקַּלִּיקָה הלבן שלה, חרקה דלת חדרה חריקה קצרה, ונטשה נכנסה במרוצה לתוך החדר, וסנדלי־בית על רגליה היחפות, ולסוּטה קצרה עליה, ומַחלפות ראשה כְּבוּנוֹת בפַפִּיליוֹטִים. הגרפינה הֵסבה פניה ותתרעם. היא קראה את סוף תפלתה האחרונה, תפלת “האמנם תהי מִטה זאת ארון־קבורה לי?” וכַונת־לבה הֻפרעה על־ידי הפסקה זאת. נטשה רצה ונכנסה בפנים אדֻמים וצוהלים ובראותה את אמה מתפללת עָמדה פתאם במרוצתה וַתִּכַּף רגע קטן, ושלא מדעתה שִׁלְּחָה את לשונה קצת, כמאַיֶמֶת על עצמה. בראותה, כי אמה לא הפסיקה, רצה וקרבה אל המטה וַתָּסַר את סנדליה בנָקשה את רגליה הקטנות זו בזו ותקפוץ ותעל על המטה, אשר התפללה הגרפינה עליה, שלא תֵעָשֶׂה קברָהּ. המטה ההיא היתה גבוהה, בעלת־כסתות ועליה חמשה כרים עשוים כמגדל, קטנים על־גבּי גדולים. נטשה עלתה בקפיצה ושקעה בכסת ונהפכה אל המחיצה והתחילה משתעשעת תחת השמיכה, פעם השתרעה, פעם כפפה את ברכיה אל סנטרה, פעם בעטה ברגליה וצחקה בקול נמוך, אשר כמעט לא נשמע לָאֹזֶן, פעם התכסתה כֻלה על ראשה ופעם נתנה עיניה באִמה. הגרפינה גמרה את תפלתה ותגש אל משכּבה בפנים נזעמים. אך בראותה, כי נטשה מכֻסָּה על ראשה, צחקה צחוק קל בסבר פנים יפות שלה.

– נוּ, נוּ, נוּ, – אמרה הזקנה.

– אמא, הנוכל לָשִׂיחַ, נוּכל? – אמרה נטשה. – אֶשָּׁקֵךְ נא כראוי פעם אחת, עוד פעם, ורב לי. –

הנערה גפפה את צוארי אמה וַתִּשָּׁקֶהָ מתחת לסנטרה. בדרכיה עם אמה התנהגה בגסות למראה־עין, אבל רגשנית היתה ומהירה בתנועותיה כל־כך, שגם בתפשה ובחבקה את אמה בשתי זרועותיה בחָזקה, ידעה והשכּילה להִזהר, שלא לגרום לאִמה כאֵב או צער או כבדוּת כל־שהיא.

– נוּ, במה נשיח היום? – אמרה הזקנה, כאשר שכבה כראוי על כָּרֶיהָ וזכתה, שגם נטשה שכבה אצלה, אחרי התהפכה פעמַים כגלגל, תחת השמיכה בידים מוּצאות החוּצה ובפנים סריוֹזיים.

בִּקּוּרֵי־לילה אלה בשעות שלפני חזָרתו של הגרף מן הקלוב היו מתענוגיהן האהוּבים להן ביותר לאם ולבת יחד.

– במה אפוא היום? אבל עלי לאמר לך….

נטשה כסתה בידה את פי אִמה.

– על־אודות בוריס…. ידעתי, – אמרה בכֹבד־ראש, – לשֵׁם־כך באתי הֵנה. אל־נא תדברי, ידעתי. לא, אמרי־נא! – אמרה ותסר את כַּפּה – אמרי־נא, אמא, הלא נחמד הוא?

– נטשה, בת שש־עשרה שנה אתּ, אני הייתי לאיש בשנותיך. אמֹר תאמרי, כי נחמד הוא בוריס. הוא נחמד מאד, ואני אהבתיהו כבן, אבל מה תאמר נפשך?…. מה מחשבתך? אכן לקחתּ את לבבו, אני רואה זאת….

הגרפינה נתנה עיניה בבתּה באמרה זאת. נטשה שכבה והביטה בלי־נוע נִכחה אל אחד הספינקסים העשוים עץ אָדֹם, המחֻטבים על קרנות המטה, והגרפינה יכלה לראות רק את עֵבר פניה. הפנים האלה התמיהו את הגרפינה בָּרשֶׁם המיֻחד של הסתכלות ועיון, שנראה עליהם.

נטשה שמעה וחשבה מחשבות.

– ומה בכך? – אמרה נטשה.

– הנה לקחתּ את כל לבבו, לשם מה? מה אתּ דורשת ממנו? הלא ידעת, כי לא תוכלי להִנשא לו.

– מפני־מה? – אמרה נטשה, מבּלי שַׁנות את מצב שכיבתה.

– מפני שהוא צעיר, מפני שהוא עני, מפני שהוא קרוב… מפני שגם אתּ בעצמך לא תאהביהו באמת.

– במה ידעת זאת?

– אני ידעתי. לא טוב הדבר, בתי.

– ואם חפֵצה אני… – אמרה נטשה.

– חדלי לדַבּר הבלים, – אמרה הגרפינה.

– ואם חפֵצה אני….

– נטשה, אני באמת…

נטשה לא נתנה לה לגמור ותמשֹׁך אליה את ידה הגדולה של הגרפינה וַתִּשָּׁקֶהָ על גבּה ועל תוכה, אחרי־כן חזרה והפכה אותה והתחילה נושקת על ראש פרקה של אחת מאצבעותיה, ואחרי־כן על הרֶוַח שבין ראש פרק־האצבע הזה ובין הסמוך לו, ואחרי־כן על ראש הפרק השני, ובין נשיקה לנשיקה לחשה ואמרה: יַנואר, פֶברַל, מַרט, אפּריל, מַאי", דבּרי־נא אמי,למה־זה תחרישי? דבּרי, – אמרה ותסב עיניה אל אמה, אשר הביטה אל בתּה במבט מלא חבּה וכמו שָׁכחה, בהתבוננה בה, על אשר חפצה לאמר.

– זה לא יצלח, חמדת נפשי. לא הכּל יבינו את ידידוּת ילדוּתכם, ומה שיראו אותו קרוב אליך כל־כך יהיה לך למכשול בעיני שאר הצעירים הבאים אלינו, והעִקר הוא, שהוא יתענה בזה לַשָּׁוא. אפשר, שכבר מצא לו שדוך הגון, שיש עמו עֹשֶׁר; ועתה הוא משתּולל.

– משתּולל? – שָׁנתה נטשה.

– אספרה־נא לך מעשה שהיה בי. היה לי קוּזִין אחד…

– ידעתי – קירילה מַטוֵיאיץ'; הלא זקן הוא?

– לא כל ימיו היה זקן. אבל שמעיני, נטשה, אני אדבּר עם בוריס. אין לו להרבות כל־כך לבוא אלינו.

– מפני־מה אין לו, אם הוא רוצה בכך?

– מפני שידעתּי, כי לא יֵצא מזה מאומה…

– במה ידעת זאת? לא, אמי, אל תדבּרי עמו. מה ההבלים האלה! – אמרה נטשה, כאדם שבאו לקחת ממנו את שלו. – הנה לא אִנָשא, על־כן יוסיף־נא לבוא אלינו, אם לששון הוא גם לו גם לי. – נטשה הביטה אל אִמה בבת־צחוק.

– לא אִנָּשא, כי־אם ככה, – שָׁנתה.

– איככה, חמדָּתי?

– ככה. מה מני יהלוך, אם לא אִנָּשא לאיש, אבל…ככה.

– ככה, ככה, – שָׁנתה הגרפינה אחריה והתחילה צוחקת פתאם צחוק אשה זקנה דורשת טוב וכל גוִיָּתה נזדעזעה בצחקה.

– רב לך לצחוק, חֲדָלי, – נתנה עליה נטשה בקולה, – אתּ מנענעת את כל המטה. דומה אתּ מאד לי, צחקנית כמוני ממש… המתּיני – היא אחזה בידי אמה וַתִּשק על עצם הזרת של אחת מהן. – יוּני, – אמרה ותוסף לנַשק על אצבעות היד השנית, – יוּלי, אוגוסט; – אמי, והוא אוהב אותי מאד? מה דעתך? אותך אהבו כל־כך? ונחמד הוא מאד, מאד מאד נחמד! אך לא על־פי טעמי בכל־דבר הוא – דק הוא כשעון שעל־גבּי שלחן…. לא תביני? צר הוא, אפור, בהיר…

– מה־זה תפַטפּטי! – אמרה הגרפינה.

ונטשה הוסיפה:

– האמנם לא תביני? ניקוֹלֶנקה היה מבין… בֶּזאּוּחוֹב – כָּחֹל, כָּחֹל־כֵּהֶה הוא ואדמדם, וזה רָבוּעַ.

– גם עמו תפטפטי בחבּה, – אמרה הזקנה בצחוק.

– לא, הוא פרַנְמַסּוֹן, הדבר נגלה לי. הוא בן־חיל, כָּחֹל־כהה ואדמדם… איככה אסביר לך…

– גרפינה חביבה, – נשמע קול הגרף מאחרי הדלת. – לא ישֵׁנה אתּ? – נטשה קפצה יחפה ותאחז את סנדליה בידיה ותרץ אל חדרה.

זמן רב לא יכלה לישון, היא אך הרהרה בזה, שלא יוכל איש להבין, מה שהיא מבינה ומה שיש בה.

“סוניה?” – אמרה בלבה, בהביטה אל רעותה הַיְשֵׁנָה רבת־הַשֵּׂער, אשר שכבה מקֻפָּלָה כחתולה קטנה. – “לא, לא לה להבין כזאת! היא ישרה ותמימת־דרך. היא אוהבת את ניקולֶנקה ורב לה. אמי, גם היא איננה מבינה. נפלא הדבר, כמה חכמתּי אני ומה…. נעימה היא”, – הוסיפה לדבּר עם לבבה על עצמה, אך בגוף שלישי ובדמיונה צִיְּרה לעצמה, כאלו פִקח גדול, גבר חכם וטוב שאין כמוהו, אומר עליה כדברים האלה… “הכל, כל המעלות הטובות נמצאות בה, – הוסיף אותו האיש: – פִּקחת, נעימה עד להפליא ויפת־מראה, יפה מאד, מהירה, – שׂוֹחה בנהר ורוכבת יפה יפה, וקולה מה עָרב! הלא נפלא קולה !”.

נטשה שרה את הנגון הקצר האהוב לה מהאֹפּירה של כַּרֻבִּינִי ותפול על משכבה ותצחק צחוק־שמחה, על־כי עוד רגע ותישן, ותקרא אל דוּניַאשה וַתְּצַוֶּהָ לכַבּות את הנר ובטרם הספיקה דוניאשה לצאת מן החדר, עברה נטשה אל עולם אחר, טוב ונעים עוד יותר, אל עולם־חלומות, שהכּל היה קל ויפה בו כבעולם־המעשה, אבל עוד יותר יפה, באשר היה בו הכּל בדרך אחרת.

* * *

ביום השני קראה אליה הגרפינה את בוריס ותדבר עמו, ומן היום ההוא חדל לבוא אל בית הרוסטובים.

יד    🔗

באחד ושלֹשים לדיקַבּר בערב ראש שנת 1810, בחצי־הלילה, היה נשף־מחול בבית אחד מגדולי תקופת יֶקַטרינה. אל הנשף הזה היו כל צירי הממלכות עתידים לבוא וגם הקיסר בעצמו.

בעֵבר הנֵּיבה “האנגלי” התנוסס ביתו הידוע של אותו האדון באבוּקות רבות לאין־מספר. אצל המבוא החיצון המוּאר, המקֻשט בארג אָדֹם, עמדה פוליציה, ולא ז’נדרמים בלבד היו שם, כי־אם גם הפּוֹליצמַיסטר בעצמו עמד בפתח המבוא ועשרות אופיצרי פוליציה. מרכבות נטו הצדה, ומרכבות חדשות קרבו תחתיהן בלוית משרתים לבושי־ארגמן ומשרתים שנוֹצות להם בכובעיהם. מתוך המרכבות יצאו אנשים במעילי־שׂרד, בכוכבים ובפתילים; ונשים לבושות אַטְלַס ועורות חֹלד־הרים ירדו בזהירות על הַדְּרָגוֹת, שהוּרדו לפניהן ברעש, ותעבוֹרנה בחפּזון על מצע־הארג מבּלי השמיע קול בלכתן.

כמעט כל פעם שקרבה מרכּבה חדשה נשמעה לחישה מתּוך המון הנצבים שם והמצנפות הוּסרו.

– הקיסר?… לא, מיניסטר… פּרינץ…. מלאך…. הלא עיניך רואות את הנוצות…. – דבּרו זה אל זה.

אחד הנצבים, שהיה מלֻבש יפה מחבריו, ידע לפי־הנראה את כל הבאים וקרא בשמותיהם את גדולי שרי־הדור.

כבר באו שלישית הקרואים אל הנשף הזה, והרוסטובים שהֻצרכו לבוא שמה גם הם, עוֹד עסקו בחפּזון בהכנות לחִלוף שמלותיהם.

הרבה שיחות שָׂחו והרבה הכנות נעשו בבית הרוסטובים בשביל הנשף הזה והרבה דאגות דאגו: שמא לא תבוא הזמָנה אליהם, שמא לא תגָּמר מלאכת השמלות ושמא לא יהיה הכּל כתקונו.

יחד עם הרוסטובים התכוננה לנסוע אל הנשף הזה מריה איגנַטיֶבנה פֶרונְסְקַיה, אחת מידידותיה וקרובותיה של הגרפינה, עלמה רזה וכתֻמה, מעלמות החצר שבתקופה הקודמת, יועַצתּם ומַדְרַכְתָּם של הרוסטובים הקרתנים בצבּור העליון הפטרבורגי.

בעשר שעות בערב הֻצְרכו הרוסטובים לבוא במרכבה אל הגן הטַּברי ולקחתה אתם משם, וכבר היו עשר שעות בלא חמשה רגעים,והנערות עוד לא היו לבושות.

נטשה נסעה בפעם הראשונה לימי־חייה אל נשף גדול. ביום ההוא קמה בשמונה שעות בבֹקר, וכל היום לא נחה ולא שקטה מסערת־לבב ומרֹב עבודה. כל כֹּחה היה מכֻוָּן מֵעלות הבֹּקר ממש לדבר אחד זה, שתהיינה שלשתן – היא ואִמה וסוניה – לבושות יפה במדה שאין למעלה ממנה. סוניה והגרפינה נתנו לה לעשות בהן כרצונה. על הגרפינה הזקנה הוטל ללבּשׁ “מַסַּקַּא”, שמלת־קטיפה, ושּתי הנערות הֻצרכו לבוא בשמלות לבנות של ארג שָׁקוף נתונות על מַעֲטֵי־משי וְרֻדִּים, ורקמות שושנים על חֲזֵהֶן, ואת שְׂעָרָן הֻצרכו לעשות a la grecque .

כל הנחוץ כבר נעשה: ידיהן ורגליהן וצואריהן ואזניהן רֻחֲצוּ רחיצה מעֻלָּה שלפני נשף־מחול ונמרקו במי־בֹשֶׂם ובאבקת־לֹבֶן; כבר הושמו על רגליהן פֻּזמקאות של משי מעשה־שׂבכה ונעלות־אַטְלַס לבנות מְיֻפּוֹת בפתילים קטנים, וכמעט נגמרה עשית שׂערן. סוניה עסקה בגמר לבישתה, גם הגרפינה הגיעה לזה. אך נטשה, שהשתדלה בעד שלשתּן יחד, עוד לא הספּיקה כל־כך. היא עוד ישבה לפני המראה ופֶניוּאַר רחב על כתפיה הרזות. סוניה עמדה במלבושיה באמצע החדר ובאחת מאצבעותיה הקטנות פרפה בלחיצות מכאיבות את הפּתיל האחרון, והפּתיל השמיע קול־שפשוף תחת ידה.

– לא כן, לא כן, סוניה, – אמרה נטשה בהסבת־כראש כלפּי סוניה וַתַּחזק בידיה את שׂערהּ, אשר לא הספּיקה המשרתת להרפותו בהפנותה את ראשה. – הפתיל איננו כראוי.

סוניה גנחה ונַטשה פרפה את הפתיל באֹפן אחר.

– שמעי־נא, גבירה, כך אי־אפשר, – אמרה המשרתת, שאחזה את שׂערהּ של נטשה.

– הוי, אֵלִי, בעוד רגע! כן, כן, סוניה.

– מהֵרנה, – נשמע קולה של הגרפינה, – כמעט עשר שעות.

– כרגע, כרגע. ואתּ גמרתּ הכּל, אמי?

– אך את הצניף אפרוף.

– אַל בלעָדַי, – זעקה נטשה: – לא תצליחי!

– אבל מלאו עשר שעות.

הָחלט לבוא אל הנשף בעשׂר שעות וחצי, אבל עוד הֻצרכה נטשה ללבּשׁ את שמלותיה ועוד היה עליהן לסור אל הגן הַטַּברי.

כשנגמרה עשִׂיַת שׂערה, רצה נַטשה אל סוניה בשמלה תחתונה קצרה, אשר נראו מתחתיה נעליה הקטנות ובלסוּטָתָהּ הקטנה של אמה, ותתבונן בה בסוניה היטב, ותרץ מאצלה אל אמה, ובהסִבָּהּ את ראשה של זו פרפה את צניפה וַתִּשק לה בחפּזון על שערהּ הלבן וַתָּשב וַתָּרץ אל המשרתות, אשר עסקו בחבוּר מַעֲטֵה־שמלתה.

לא נתעכבו עוד אלא בשביל שִׂמלה זו בלבד, שהיתה ארֻכּה יותר מדי. שתי נערות חבּרו אליה את חִפּוּיָהּ הפנימי, ובהחפזָן קצצו את החוטים בשִׁנֵּיהֶן. נערה שלישית רוצצה מהגרפינה אל סוניה והחזיקה פריפות בשפתיה ובשִׁניה, ונערה רביעית החזיקה ביד מוּרמת את כל שמלת הארג הדק והשקוף.

– מִברושה, מהרי, יונתי!

– הגישי־נא, גבירה, את האצבעון משם.

– היהיה סוף לַדָּבר? – אמר הגרף בצאתו מאחרי הדלת. – הֵא לָכֶן מֵי־בֹשם, כבר נלאתה פֶּרונְסְקַיה לחכּות.

– נגמר, גבִרתּי, – אמרה המשרתת ותרם בשתי אצבעות את השמלה המחֻפה מתוכה ותנשֹׁף עליה וַתִּנְעָרֶהָ קצת, לאות, שהיא יודעת ומבינה, מה אוירי וזך דבר זה, שהיא מחזקת בידיה.

נטשה החלה לשים עליה את שמלתה.

– כרגע, כרגע, אל תבוא הֵנה, אבּא, – קראה נטשה מתוך השמלה, אשר כסתה את כל פניה, אל אביה, בפתחו את הדלת.

סוניה סגרה את הדלת. בעוד רגע נתנו לו לגרף להכּנס. הוא בא בפְרַק כָּחֹל, בפֻזמקאות ובנעלות נמוכות, ומָרוּק בבשָׂמים היה וּשערו משוּח.

– אבל מה־יפיתָ, אבּא, מה־נהדרתּ מאד! – אמרה נטשה בעמדה באמצע החדר ובמתחה בידיה את כפלי הארג השקוף, המכתירים את שמלתה.

– תני־נא, גבירה, תני־נא, – אמרה הנערה המשרתת, שעָמדה אצלה על ברכיה ומשכה את שולי השמלה ופִשְּׁטָה את עקמומיותם בפריפה שבידיה.

– אמרי מה שתאמרי! – קראה סוניה במרירות אחרי בדקה בדיקה מעֻלָּה את שמלת נטשה. – אמרי מה שתאמרי, סוף־סוף ארֻכּה היא.

נטשה נטתה מאצלה ותסתכל בראי הגבוה. השמלה היתה ארֻכָּה באמת.

– חי אלהים, גבִרתּי, איננה ארֻכָּה, – אמרה מַברושה, שזחלה אחריה על הקרקע.

– ואם ארֻכָּה היא, נתַקן, ברגע אחד נתַקן, – אמרה דוניאשה באֹמץ־רוּחה ותוצא מחט מן המטפחת הצרורה שעל לבה ותוסף לתפור על הקרקע.

ברגע ההוא נכנסה הגרפינה בלאט ובבַישנות בצניפהּ ובשמלת־הקטיפה אשר עליה.

– הו הו! יפתי! – קרא הגרף. – יפה היא מכֻּלכן!….

הוא נגש לחבקהּ, אבל היא נסתמקה ונטתה מפניו, שלא לקמט את תלבָּשתה.

– אמי, את הצניף יוֹתר הצדה, – אמרה נטשה. – הנני לתקן, – קראה ותט בחפּזון אליה, והנערות העושות במלאכה לא הספיקו לרוץ אחריה, וחתיכת־ארג קטנה נעקרה.

– אלי, אלי! מה זאת אפוא? חי האלהים, כי לא באשמתי…

– אין דבר, אתקן, ולא יֵרָאֶה לעין, – אמרה דוניאשה.

– יפתי, מַלְכָּתִי, – אמרה אומנתּה של נטשה מאחרי הדלת בהכּנסה לחדר, – וסוניושקה מה־נחמדה, יפות בַּבָּנוֹת!…

בעשר שעות ורביעית ישבו במרכבות וַיִּסָּעוּ. אך עוד הֻצרכו לסור אל הגן הטּבַרי.

פֶּרוֹנְסְקַיה היתה נכונה לדרך. אף־על־פי שהיתה זקנה ורעת־מראה, נעשה גם אצלה ככל מה שנעשה בבית הרוסטובים, אמנם לא בפזיזות כזאת (היא היתה רגילה בדבר), אך גם גוִיָתה הַיְבֵשה והכעורה נמרקה במי־בֹשׂם, רֻחֲצה ונָשוֹפה באבקת־לֹבן, גם עליה שקדו לרחצה מאחרי אזניה, ולא עוד, אלא שהמשרתת הזקנה שלה גם־היא שמחה והתפלאה על תלבֹּשת גברתּה כשנכנסה זו לחדר־האורחים שלה בשמלה צהֻבה ובמשבצת־כבוד, – הכּל כמו בבית הרוסטובים. פֶּרונסקַיה שִׁבחה את תלבָּשׁתּם של הרוסטובים.

הרוסטובים שִׁבּחו את טוב־טעמה ואת תלבּשתּה ובאחת־עשרה שעה ישבו במרכבות בזהירות יתרה, שלא לקלקל שֵׂעָר ושִׂמלה, וַיִּסְּעו.

טו    🔗

מֵעלות הבֹּקר לא היה לה לנַטַּשה ביום ההוא גם רגע־מנוחה אחד, ולא הספּיקה להרהר קצת אפילו פּעם אחת במה שמוכן לה בלילה.

באויר הלח הקר, בלחץ ובערבובית האור והחשׁך שבמרכבה המרַקדת שִׁוְּתָה לנגד עיניה בפעם הראשונה מה שמוּכָן לה שם בנשף־המחול, בַּטרקלינים המלאים אור – מקהלת מנגנים, פרחים, מחולות, הקיסר, כל מבחר צעירי פּטרבורג. כל מה שהוכן לה שם, היה יפה כל־כך, שגם לא האמינה שהוא עתיד לבוא באמת, – כל־כך היה דבר זה רחוק מאותו הקֹר והלחץ והחשׁך שמצאה במרכבה. היא לא הבינה מה הוּכן לה, אלא לאחר שעברה על היריעה האדֻמַּה שבמבוא ונכנסה לפרוזדור והסירה את אדרתה ועלתה יחד עם סוניה, ואמה אחריהן, במעלות המוּארות ומהעֻטָּרות בפרחים. רק באותה שעה זכרה, כיצד ראוי לה להתנהג בנשף כזה, ותשתדל לעַדוֹת גֹבה וגאון, מה שהיה נחוץ על־פי דעתה לעלמה בנשף־מחול. אך לטוב לה הרגישה, כי עיניה התחילו מרוֹצצות: דבר לא נראה לה כמו־שהוא, דָּפְקָהּ התחיל דופק מאה פעמים ברגע, ודָמהּ התחיל הולך והולם בלבה. בגלל זה לא יכלה להעמיד פניה כמו שנתכַּונה מתּחלה ולהיות באמת אך לצחוק, כי־אם הלכה בלבב סוער והתאמצה בכל כֹּחה אך להסתיר סערת־לבבה. והתאמצותה זאת היתה נָאוָה לה יותר מכּל העמדת־פנים שבעולם. לפניהן ומאחריהן נכנסו עוד אורחים, וגם הם התלחשו כמוהן והיו מלֻבָּשים בגדי־חגיגה כמוהן. במראות שבצִדי המעלות נראו הנשים בשמלות לבנות, כחֻלות וּוְרֻדּוֹת ואבנים טובות ומַרגליות על זרועותיהן וצואריהן החשׂופים.

נטשה הביטה אל המראות ולא יכלה להבדיל בין תמונתה ובין תמונות אחרות. הכל התבולל בעיניה והיה לתהלוכה נהדרה אחת. בהִכּנסה לטרקלין הראשון צללו אזניה לשאון המאֻחד, שאון קולות דברים, צעדים וברכות־פגישה; האור והזֹהר סִנְוְרוּ עיניה עוד יותר. בעל־הבית ואשתו, שזה חצי שעה עמדו אצל הפתח ודבּרו אל כל אחד מהנכנסים בנוסחה אחת לאמר: “שמֵחים מאד מאד לראות פניך”, קִדמו במאמר זה גם את פני הרוסטובים וּפרונסקַיה הבאה עמם.

שתי הנערות גחנו באֹפן אחד בשמלותיהן הלבנות ובשושנים הדומות זו לזו שבשערותיהן השחורות, אבל בעלת־הבית נתנה עיניה שלא בכַוָנה יותר בנַטַּשה הדַּקה. עליה שׂמה עינה ולה לבדה צחקה צחוק קל מיֻחד נוסָף על צחוק הכנסת־אורחים שלה. אפשר שבּהבּיטה אליה זכרה גם את תור־הזהב שלה עצמה, את ימי עלוּמיה. שעברו לבלתּי שוב עוד, ואת נשף־המחול הראשון שלה. בעל־הבּית גם הוא הביט אחרי נטשה וישאל את הגרף, מי משתֵּי אלה בתּוֹ.

– פלאים! אמר וישק את קצות אצבעותיו.

בטרקלין עמדוּ האורחים צפופים אצל הפתח ויחכו לקיסר. הגרפינה נִצבה בשורותיו הראשונות של ההמון הזה. נטשה שמעה והרגישה, שקולות אחדים שאלו על־אודותיה והביטו אליה, וַתָּבֶן, כי נשאה חן בעיני האנשים, אשר שָׂמוּ אליה לב, והדבר הזה הרגיע את רוחה מעט.

“יש עוד כמונו, ויש גם רעוֹת־מראה ממנו”, אמרה בלבה.

פֶּרונסקַיה הודיעה לגרפינה את שמותיהם של החשובים שבקרואים אל הנשף.

– הנה זה ציר הולנדיה, התראי, איש־הַשֵּׂיבה, – אמרה פֶּרונסקיה ותרמוז על זקן אחד שפל־קומה, שֶׁשְּׂעָרוֹ שְׂעַר־כסף רב ומסתלסל, אשר סבבוהוּ נשים, והוא בדבריו הזקיקן לצחוק.

– וזאת מַלכַּת פטרבורג, הגרפינה בֶּזאוחובה, – אמרה ותרמוז על אֱלֶן, שנכנסה ברגע ההוא.

– מה־יפה היא! לא נופלת היא מִמַּריה אנטוֹנוֹבנה; הַבּיטו, עד־כמה רצים אחריה צעירים וזקנים יחדו. גם יפה היא גם חכמה…. יש אומרים, שהפּרינץ… שוגה באהבתה עד לאין־מרפּא. וּשתי אלה אמנם אינן יפות, אבל סובבים אותן עוד יותר.

פֶּרונסקַיה רמזה על אשה ובתּה, עלמה מכֹעֶרֶת, שעברו דרך הטרקלין.

– זאת כַּלה בעלת־מיליונים, – אמרה פֶּרונסקַיה, – ואלה חתנים כֻּלם.

– זה אחיה של בֶּזאוֹחובה, אנַטול קוּרַגִּין, – אמרה ותרמוז על קַוַּלֶּרְגַּרְד יפה־מראה, שעבר לפניהן בקומה זקופה ובעינים נטויות אל דבר מיֻחד ממעל לראשי הנשים והלאה. – מה־יפה הוא! האין זאת? אומרים עליו, שמשיאים לו את העשירה הזאת. והקוּזין שלכם, דרוּבֶּצקוֹי, גם הוא רץ אחריה. אומרים, כי מיליונים לה. הלא זה ציר צרפת בעצמו, – ענתה על שאלת הגרפינה. ששאלה על קוֹלֶנְקוּר, מי הוא זה. – הביטו־נא אליו, דמיונו כאחד ממלכי־ארץ. בכל־זאת נעימים הם הצרפתים, נעימים עד־מאד. אין נעימים לצבּוּר יותר מהם. הנה גם היא! ומה־פשוטה תלבָּשתה. אכן היא אשת־חמדה! והבּריא הזה בעל־המשקפים, אותו פַרמֵזון⁴) מפֻרסם. – אמרה פֶּרוֹנסקַיה ברמזה על בֶּזאוּחוֹב. – השווּהו־נא לאשתו. אך זה שוטה שבעולם!

פּיר הלך התנודד בגוִיָּתו גסה, ובעברו דָחֹק ועָבֹר בין הנאספים הרבּים הִרכּין בראשו ימינה ושמֹאלה במנוחה שלמה ובדרישת־טובה לכל בריה, ויהי כעובר בתוך המון־אדם בשוק. אבל נראה בו בְּבָקעו בהמון הזה, שהוא מחַפּש אדם ידוע לו.

נטשה הביטה בשמחה אל פני פּיר הידועים לה, אל פניו של אותו שוטה שבעולם בלשׁונה של פֶּרוֹנסקַיה, והיא ידעה, כי אותם וביחוד אותה, חפּש פּיר בתוך ההמון הזה, כי הבטיח אותה פּיר לבוא אל הנשף ולהציג קַוַּלֶרִים לפניה.

אך בטרם יקרב בֶּזאוחוב אליהם נתעכב לפני גבר שחַרחר שפל־קומה וטוב־רֹאי מאד במעיל־שרד לָבָן, אשר עמד אצל אחד החלונות ודבּר עם איש גבה־קומה מעֻטָּר בכוכבים ובפתיל. נטשה הכירה מיד את הגבר הצעיר שפל־הקומה המלֻבּש מעיל לבן: הוא היה בולקונסקי, ונדמה לה, שנעשה צעיר למראה ועלז ויפה הרבה מבּראשונה.

– הנה עוד אחד ממיֻדָּענו, בולקונסקי, התראי, אמא? – אמרה נטשה ותרמוז על הנסיך אנדרי. – הלא תזכרי, הוא לן אצלנו באוטרַדנוֹיָה.

– הידעתן אותו? – אמרה פֶּרונסקַיה. – לא אוכל שׂאתו. בעת הזאת הוא מוריד הגשם והוא המאיר לארץ⁵). וגאותו רבה בלי־חֹק! כמוהו כאביהוּ . הוא התחבר עם ספֶּרַנסקי, יחדו הם כותבים הצעות־חֻקים. רְאֶינָה דרכיו עם נשים! היא מדַבֶּרת אליו, והוא פנה אליה עֹרף, – אמרה ברמזה עליו. – אני הייתי יודעת מה לאמר לו, אִלו התנהג עמי, כמו שהוא מתנהג עם אלה.

טז    🔗

פתאם התנודד הכּל, ההמון השמיע קול־דברים, התנגש וחזר ונתפרד, וּלבין שתי שדרות הנאספים, שהשתרעו ופִנו מקום זו לעֻמת זו, נכנס הקיסר, והמנַגנים החלו לנַגן בבואו. אחריו הלכו בעל־הבית ואשתו. הקיסר הלך הלֹך והרכֵּן ראש קצת ימינה ושמֹאלה במהירות, כמו התאמץ להפּטר כפי האפשר במהרה מרגע ראשון זה של שעת־הפגישה. המנגנים נגנו מחול פולני, שנודע בימים ההם על־פי השיר שנתחבר לו. דבריו הראשונים של אותו השיר היו: “אלכּסנדר, יֶלִיסַוֶּטה, עלֹץ נעלוץ בכם…” הקיסר עבר אל חדר־האורחים, וההמון פָּרץ אל פתח החדר ההוא; אחדים מהרו ונכנסו מאצל פתח חדר־האורחים, כי הקיסר נראה בפתח עם בעלת־הבית בדבּרו עמה. איש צעיר אחד נגש אל הנשים בפנים מביעים מבוכה ובקש מאתן לנטות הצדה. נשים אחדות דחקו והלכו נֶגְדָּן בפנים נלהבים, שאין עמהם כל זהירות בהלכות דרך־ארץ, וגם קלקלו את תלבּשתן בלי שים על לב. הגברים החלו לגשת אל הנשים ולהסתדר זוגות זוגות לַמָּחול הפּולני.

כל ההמון נחלק ופִנה מקום, והקיסר יצא מפתח חדר־האורחים בפנים צוחקים והוליך את בעלת־הבית בפסיעות לא־מדֻיָּקוֹת על־פי הנגינות. אחריהם הלכו בעל־הבית ונַרישקינה, ואחריהם צירי־ממלכות, מיניסטרים, גנרלים שונים, ופֶרונסקַיה קראה את כֻּלם בשמותיהם בלי הפסק רגע קטן. יותר מחצי הנשים כבר זכו לקַוַּלֶּרִים והלכו או נכונו לצאת במחול הפולני. נטשה ראתה, כי היא ואמה וסוניה הן בתוך מִעוט הנשים, שנלחצו אל הקיר ולא נלקחו אל המחול. היא עמדה, וזרועותיה הדקות היו מוּרדות, ובחזה שלא נִכַּר עוד רִשׁוּמוֹ למַדי ובנשימה עצורה הביטה לפניה. ועיניה נוצצות מדאגה ומפּחד, ופניה העידו בה, שהיא נכונה לשמחה גדולה או ליגון גדול לאין־ערוך. היא לא שָׂמה את לבה לא אל הקיסר ולא אל כל השרים הגדולים, אשר רמזה פֶּרונסקַיה עליהם וקראה בשמותיהם, – אך רעיון אחד היה בלבה: “האמנם לא יגש אלַי איש, האמנם לא אהיה בין המחוללות הראשונות, האמנם לא ישימו לב אלַי כל הגברים האלה, אשר, לפי מה שנדמה לי, אמנם רואים אותי, וכשהם מביטים אלי, כמו יביטו ויאמרו: לא זאת היא, ועל־כן אין לנו גם להביט. לא, זה אִי־אפשר! – אמרה בלבה. – הלא עליהם לדעת, מה מאד תְּאַוֶּה נפשי לחוּל, ומה־ינעם להם לחוּל אתי”.

נגינות המחול הפולני, שנמשך הרבה, החלו להביע באזני נטשה עצב וזכרונות קשים, ותבקש לבכות. פֶּרונסקַיה סרה מאצלם, הגרף היה בקצהוּ השני של החדר, והגרפינה וסוניה והיא עמדוּ לבדן, כמו בתוך יער, בהמון הזה הזר להן, לא הוּשם לב אליהן ולא הֻרגַּש כל צֹרך בהן במקום הזה. הנסיך אנדרי עבר עם אשה אחת על־פּניהן, ונראה בו בעברו, שלא הִכִּירָן. אֲנַטּוֹל בַּחוּר־החֶמֶד דבּר בצחוק קל עם האשה אשר הוביל,ועל נטשה שָׂם עיניו במבט שעיני אדם מביטות אל הכתלים שלפניו. בוריס עבר על־פניהן פעמַים ובכל פעם פנה מאצלן הצדה. בֶּרג ואשתו לא השתתפו במחול, ורק הם לבדם נגשו אליהן.

נטשה ראתה עלבון בהתקרבות זו של בני־הבית ביניהם במקום הזה, בשעת־הנשף, כאִלו אין מקום אחר לדבּר עניני־בית פּנימיים חוץ מזה. היא לא השקיפה וגם לא הביטה אל ויֶרה, בדבּרה אליהן על־דבר שמלתה הירֻקה.

לאחרונה נתעכב הקיסר אצל בת־זוגו האחרונה למָחול (והיא היתה השלישית לו), והנגינות חָדֵלוּ; אדיוטַנט שוקד רץ ובא אצל הרוסטוביות ובקש מאתן לנטות עוד, אף־על־פי שעמדו אצל הקיר, ומעל הבימה נשמעו קולות נגינת הַוַּלְס, קולות ברורים, מדֻיָּקים, מדוּדים ונעימים. הקיסר שָׂם עינו על הטרקלין בבת־צחוק. רגע אחד עבר ואיש לא התחיל במחול. אדיוטנט־מנַצח נגש אל הגרפינה בֶּזאוחובה וַיַּזמינה. היא הרימה את ידה בבת־צחוק ותשימהּ על כתפו של האדיוטנט מבּלי הביט אל פניו. האדיוטנט־המנצח, שהיה מחולל מצֻיָּן, החזיק בכֹח בבת־זוגו וַיָּשְׁט עמה בבִטחה, במתינות וכהלכה, בראשונה דרך־גְּליסַד בקצה גבול העִגול, ובפנת הטרקלין אחז במהירות את ידה השׂמאלית וַיְסִבֶּנָּה, ומתוך קולות הנגון, שנעשו רהוטים יותר ויותר, נשמעו רק הקשותיהם המדוּדות של דרבנות רגלי האדיוטנט המהירות והקלות, ואחרי כל שלשה טַקטים התנפנפה וכמו התלקחה שמלת־קטיפתה של בת־זוגו בסִבּוּבם. נטשה הביטה אליהם ותהי נכונה לבכות על כי לא היא המחוללת בהקּפה ראשונה זו של הַוַּלְס.

הנסיך אנדרי עמד שמח וטוב־לב במעילו הלבן, מעיל ראש־גדוד־רוכבים, בפֻזמקאותיו ובנעלותיו הנמוכות, בשורות הראשונות שבעִגול המחולות, לא־רחוק מהרוסטוביות. הבַּרון פּירהוף דבּר עמו על־אודוֹת ישיבתה הראשונה של מועצת־הממלכה, שאמרו להכּנס לה למחרת היום ההוא. הנסיך אנדרי, שהיה מקֹרב לספֶּרַנסקי ומשתתף בעבודת הועד למַתַּן־חֻקים, יָכול להודיע דברים נאמנים על־אודות הישיבה, שנועדה למחרת היום ההוא, אשר עברו עליה שמועות שונות. אך הוא לא שמע מה שדבּר אליו פּירהוף, כי־אם הבּיט פעם אל הקיסר, פעם אל הבחורים, שרצו לחוּל ולא ערבו את לבבם להכּנס לָעִגּוּל.

הנסיך אנדרי התבונן באותם הַ"קַּוַּלֶּרים" והַ"דַּמוֹת", שאֵימת הקיסר כבדה עליהם ונפשם התעטפה בתשוקתם להִקרא למחול.

פּיר נגש אל הנסיך אנדרי וַיַחזק בידו.

– אתה רגיל לחוּל. הנה פה רוסטובה הצעירה, והיא מקֹרֶבת לי, הַזמן־נא אותה, – אמר פּיר אליו.

– אַיֶּהָ? – שאל בולקונסקי. – סלח־נא, – אמר בפנותו אל הבַּרון, – את השיחה הזאת נגמור במקום אחר, ופֹה יש לחוּל, – ויפן וילך אל אשר הורהו פּיר. פני נטשה, המלֵאים יאוש ושִּׁמָּמוֹן, משכו עליהם את עיני הנסיך אנדרי, ויכִּירֶהָ וירא את לבבה וַיָבן, כי היא אך החלה להֵרָאוֹת בצבּור, ויזכור את דברי שיחתה בחלון ויגש בפנים שְׁמחים אל הגרפינה רוסטובה.

– הרשני־נא להציגך לפני בתּי, – אמרה הגרפינה בפנים מסתּמקים.

– לשמחת־לבבי אנחנו יודעים זה את זה מכבר, אם תזכרני הגרפינה, – אמר הנסך אנדרי בגחינת־כבוד עמֻקה, אשר היתה סתירה גמורה לדברי פֶּרונסקַיה על אודות גסות־רוחו, ויגש אל נטשה וירם ידו לחבק את גִזְרָתָהּ עוד בטרם גמר את הזמנתו לַמָחוֹל. הוא קרא אוֹתה אל הקפת וַלְס. רשֶׁם השממון על פני נטשה, שהיה נכון להביע יאוש או עליצות, עטה פתאם אור צחוק קל מתוך שמחה והחזקת־טובה של ילדה.

“מכּבר חכּיתי לך”, כמו אמרה הנערה הצעירה הנבהלה והמאֻשרה הזאת בצחוקה זה, שנראה מאחרי הדמעות שכבר נכונו לפרוץ. ותרם את ידה על כתפו של הנסיך אנדרי. הם היו הזוג השני מן הנכנסים לעִגול. הנסיך אנדרי היה אחד מן המחוללים המעֻלים שבדורו. נטשה היטיבה מאד לחול. רגליה הקטנות, הנעוּלות נעלי אטלס עשו את שלהן שלא מדעתה במהירוּת ובקלוּת, ופניה נהרו מטוּב־לב. צוארה וזרועותיה החשופים היו דלים וכעוּרים לעֻמת כתפיה על אֱלֶן. כתפיה דַּלּוּ, לבה לא הֻבלַט, זרועותיה דקו; אך על אֱלֶן כמו כבר עלה צפּוי נוצץ מכּל אלפי המבטים אשר שטו ועברו על חלקת גופה, ונטשה דמתה לילדה, שהפשיטוּה ערֻמה זה הפעם הראשונה ושהתבוששה בודאי מאד בזה, אלא שהבטיחוה, שנחוץ הדבר.

הנסיך אנדרי אהב לחוּל, ובחפצו להשתמט מהר משיחות פּוֹליטיקָנים וחקרנים, שפָנו אליו בהן כל באי־הבית, בחפצו לשים קץ מהר לאותה המבוכה הקשה בעיניו, שנוצרה בכל הקהל ההוא, משום שהקיסר היה באותו מעמד, הלך־לו לחוּל, ובנַטַּשה בחר על כי פּיר הורהו אותה ועל כי היא נקרתה לפניו ראשונה; אבל כאשר אך חבק את גִּזרתה הדקה והמהירה, והיא התחילה מפזזת כשהיא סמוכה לו כל־כך וצחקה אליו מקרוב כל־כך, נעשה שכּור פתאם מִיֵין חִנָּהּ, וכשהניח לה ועמד להִנפש והתחיל מסתכל במחוללים, הרגיש כי חיתה רוחו ועלומיו שבוּ עליו.

יז    🔗

אחרי הנסיך אנדרי נגש בוריס אל נטשה וַיַּזמינה למחולות, גם האדיוטנט־המחולל, אשר פתח את הנשף, נגש אליה, ועוד צעירים אחרים, והיא מסרה את הַקַּוַּלֶּרים המיֻתָּרים לסוניה, וכל הלילה לא חדלה לחוּל, ופניה אדמו ונָהָרו. מכּל מה שהעסיק את כל קרואי הנשף הזה לא ראתה מאומה. לא רק לא התבוננה בְּדַבֵּר הקיסר עם ציר צרפת, בדבּרו בפנים מלאים רצון עם אחת הנשים הכּבֻדות, במעשים שעשו ובדברים שדבּרו הפּרינצים פלוני ופלוני, בהצלחה הגדולה שהצליחה אֱלֶן ובהסתכלותו היתרה של פלוני בה; גם את הקיסר לא ראתה, וכאשר נסע משם, לא הרגישה בזה, אלא משוּם שאחרי יציאתו גברו התנועה והעליצות בבית. באחד הקוֹטיליוֹנים המשַׂמחים, לפני סעֻדת־הערב, חזר הנסיך אנדרי ויצא לחוּל עם נטשה. אז הזכיר לה את פגישתם הראשונה במסלת הגן שבאוטרַדנויֶה וכי לא יכלה לישון בליל־הירח ההוא, והוא שמע שלא בכַוָּנה את דבריה. נטשה נסתמקה לַזֵכר הזה ותתאמץ להצטדק, כאלו היה לה לֵבוש בדברים, אשר שמע מפיה הנסיך אנדרי בלילה ההוא שלא בכַוָּנה.

הנסיך אנדרי מצא נחת, ככל האנשים שגדלו בשדרות הגבוהות, בראותו בהן לפניו אדם, שאין עליו חותמן הכללי של השדרות האלה. וכזאת היתה נטשה, בתמיהתה, בעליצותה, בבַישנותה וגם בשגיאותיה בלשון הצרפתית. בחבּה יתרה ובזהירות יתרה התנהג ודבּר עמה. בשבתו אצלה ובדבּרו עמה בענינים פשוטים שבפשוטים, דברים של מה־בכך ממש, התענג על ברַק־החדוה שבעיניה ובצחוק הקל שצחקה לא על הדברים שנאמרו באזניה, כי־אם מטוּב־לב. בשעה שהזמינוּה והיא קמה וכִרכּרהּ בבת־צחוק על־פני הטרקלין, התענג הנסיך אנדרי ביחוד על הודהּ הענותני. באמצע הקוֹטיליוֹן, ככַלותה פיגוּרה אחת, שבה אל מקומה, בעודנה נושמת בקשׁי. והנה בא קַוַּלֶּר חדש וַיזמינה. היא עָיפה ואָדמה ונראה בה, שאמרה להשיב את פניו, אך כרגע חזרה והרימה את ידה בפנים שמחים על כתפו של זה ותבט בצחוק קל אל הנסיך אנדרי.

“חפצה אני לנוּח ולשבת עמך, עיֵפה אני; אבל עיניך רואות, כי בוחרים בי, ואני שמחה על זה, ולבי טוב עלי, ואני אוהבת את כל אדם, ואני ואתה שנינו מבינים כל זאת”, ועוד הרבה הרבה ברוח זה הֻבּע בבת־צחוק זו. כאשר הניח לה הַקַּוַּלֶּר הזה, רצה דרך הטרקלין לבקש שתי נשים נחוצות לפיגוּרות.

“אם תגש ראשונה אל הקוּזינה שלה ואחרי־כן אל אשה אחרת תהיה לי לאשה”, אמר הנסיך אנדרי אל לבו פתאם בהביטו אליה. היא נגשה ראשונה את הקוזינה.

“איזה רעיון־רוח עולה על הדעת לפעמים! – אמר הנסיך אנדרי בלבו. – אבל ברור הוא, שהעלמה הזאת נחמדה כל־כך, נבדלה לטוב כל־כך, שעד שלא תחול פה חדש אחד, תהיה לאיש… הרי זה דבר שאינו מצוּי פה”, אמר בלבו, בשעה שתִּקנה והשיבה למקומה את השושנה, שנעתקה מעל לבה, וישבה אצלו.

בסוף הקוֹטיליוֹן קרב הגרף הזקן בַּפְרַק הַכָּחֹל שלו אל המחוללים. הגרף קרא אליו את הנסיך אנדרי, ואת בתו שאל, אם לבה טוב עליה. נטשה לא ענתה על זה ורק צחקה צחוק קל, שקֻבְּעָה בו התרעמות לאמר: “כיצד אתה שואל כזאת?”

– מימי לא היטבתי את לבי כל־כך! – אמרה לו, והנסיך אנדרי ראה, כי זרועותיה הדַּלות הורמו במהירות, על־מנת לחבק את אביה, וחזרו והורדו מיד. מְאֻשָּׁרה היתה נטשה במדה שלא היתה מאֻשרה מימיה. היא הגיעה באָשרה לאותה המדרגה, שהאדם נעשה בו אך טוב לַכֹּל ואינו מאמין באפשרות רעה וצרה ויגון.

* * *

פיר הרגיש בנשף הזה בפעם הראשונה, כי עלוב הוא בכבוד זה, שיש לה לאשתו בספירות הגבוהות. על־כן היה סר וזעף, על מצחו נראה קמט רחב, והוא עמד אצל החלון והביט בעד משקפיו ולא ראה מאומה.

נטשה עברה על־פניו בלכתה אל לחם־הערב.

– מה־טוב פה, אדוני הגרף, – אמרה לו, – הלא כן הוא?

פיר חִיֵּךְ מתוך טרדת־לב, ונראָה בו בבֵרור, שלא הבין מה שנאמר לו.

– כן, שמֹח אשמח מאד, – אמר לה.

“כיצד הם יכולים להתרעם על דָּבר? – דבּרה נטשה עם לבבה. – בפרט איש טוב כבֶזאוחוב זה”. בעיניה היו כל הנמצאים שם בנשף עמה, כֻּלם כאחד, אך אנשים הגונים, טובים. תמימים ומחבּבים זה את זה: איש מהם לא יכול לעלוב את רעהו, וממילא הֻזקקו להיות מאֻשרים.

יח    🔗

ביום השני זכר הנסיך אנדרי את נשף המחול שהיה אמש, אך לא הַרבה הִרהר בו. “כן, נשף יפה מאד היה זה. ולא עוד, אלא… כן, רוסטובה זו נעימה מאד. יש בה מין יסוד־עלומים חדש, מיֻחד, לא פטרבורגי, ומצֻיֶּנת היא בזה”. רק זאת אמר בלבו על־אודות הנשף הזה וישת טֵה וַיֵּשב לעשות את מלאכתו.

אבל, אם מאשר היה עיף, אם מאשר נדדה שנתו בלילה (לא מסֻגל היה היום ההוא לו לעבודה ולא יכול לעשות בו דבר), אך שגיאות בקש ומצא במלאכתו, כמו שהיה רגיל לעתים קרובות ושמח בשמעו, כי איש בא אליו.

שֵׁם האיש הבא אליו היה בִּיצקי, איש עובד בועָדות שונות, מצוי בכל החבורות שבצבּור הפטרבורגי, אדוק בדעות החדשות ובספֶּרַנסקי ומבַשֵּׂר־חדשות קבוע לפטרבורג, אחד מאותם האנשים, שבאמת הם בוחרים להם שיטה בחיים, כמו שבוחרים בגד, כלומר, על־פי המודה, אלא שדוקא משום זה הם נראים כנלהבים שבנלהבים בין היוצאים למלחמה לשיטה זו. נחפז ומבֹהל נכנס אצל הנסיך אנדרי, כמעט שלא הספיק להסיר את כובעו, והתחיל מדבּר מיד. לפני רגע אחד נודעו לו פרטי ישיבתה של מועצת־הממלכה, שנפתחה ביום ההוא בבֹקר על־ידי הקיסר, וזאת ספּר לנסיך אנדרי בשמחה ובצהלה. נאום הקיסר היה שלא כנהוג. הנאום ההוא היה מאותם שאינם נאמרים אלא על־ידי מלכים קונסטיטוציונים. “הקיסר אמר בפֵרוש, כי המועצה והַסֶּנט הם מַעמָדים ממלכתיים; הוא אמר, כי צריך שתִּכּוֹנֵן הממשלה לא על שרירוּת־לב, כי־אם על מוֹסדים חזקים. הקיסר אמר, כי צריך לשַׁנות את הנהגת עניני־הכסף וצריך לפרסם את ההתחשבונות”, ספר בּיצקי בהדגשת מלים ידועות ובהרחבת־עינים ליתר באוּר.

– אכן ראש תקופה חדשה הוא המעשה הזה, ראש תקופה גדולה, שלא היתה כמוה לפניה בהיסטוריה שלנו, – סִיֵּם בּיצקי.

הנסיך אנדרי שמע את הרצאת פתיחתה של מועצת־הממלכה, אשר חכּה לה בקֹצר־רוח וחשב אוֹתה לדבר גדול כל־כך, ותמה על־עצמו, שהדבר הזה, עכשו לכשנעשה, לא רק לא העיר בו כל רגש שמחה, כי־אם גם נדמה לו לפָחות מדָּבר של מה־בכך. בלעג עצור שמע מה שהרצה לפניו בּיצקי מתּוך שמחה גדולה. רעיון פשוט מאד עלה על רוחו: “אני וביצקי מה לנו ולדברים, אשר הואיל הקיסר לאמר במועצה? – היוכל כל זה לעשותני לאיש מאֻשר טוב ממה שהייתי עד־עתה?”

והרעיון הפשוט הזה שָׂם לְאַל פתאם את כל החבּה היתרה, שחבב עד־כה את התקונים הנעשים בימיו. ביום ההוא היה עתיד לאכול לחם בבית ספֶּרַנסקי “en petit comite” (בחבורה קטנה), כמו שאמר לו זה, בקראו אותו לבוא אל הלחם. סעֻדה זאת בחבורת בני־ביתו ומקֹרביו של האיש, אשר העריץ בלבו כל־כך, היתה נכבדה מאד בעיניו קֹדם לזה, נכבדה ביחוד, באשר לא ראה עד־כה את ספֶּרַנסקי בחבורת בני־בּיתו; ועתה לא חפצה נפשו לבוא שמה.

אף־על־פי־כן בא הנסיך אנדרי בשעה הקבועה אל הבית הקטן, שהיה לו לספֶּרנסקי על־יד הגן הַטַּברי. בחדר־האֹכל, הרצוף פַּרְקֶטִים שבמעון הקטן והמנֻקֶּה בדקדוק מרֻבּה (כמעט כמנהג נזירים), מצא הנסיך אנדרי, שאֵחר קצת לבוא, בחמש שעות, את כל “החבורה הקטנה”, חבורת אנשי־סודו של ספֶּרַנסקי בשלֵמותה. נשים לא היו שם חוץ מבתו הקטנה של ספֶּרנסקי (אֶרְכַת־פנים כאביה) ומוֹרָתָהּ. והקרואים – זָ’רְוָה, מַגניצקי וסטוֹליפּין. בעודנו בפרוזדור שמע הנסיך אנדרי קולות רמים וצחוק מצלצל ומדֻקְדָּק, – דומה לצחוק שמשמיעים מעל בימת־חיזיון. אחד מהנמצאים בִּפְנים השמיע בקול דומה לקולו של ספֶּרַנסקי: חַה… חַה… חַה… בדקדוק גמור. מעולם לא שמע עוד הנסיך אנדרי את קול ספֶּרַנסקי בצחקו, והצחוק הדק והמצלצל הזה מפיו של חכם־מדינה זה התמיה אותו כדבר מֻקְשֶׁה ומשֻׁנֶּה.

הנסיך אנדרי נכנס לחדר־האֹכל, כל החבורה עמדה בין שני החלונות אצל השלחן הקטן, ועל השלחן מיני מזונות. ספּרנסקי עמד שם בפנים צוהלים, בפרַק פור, מעֻטר בכוכב, ולפי הנראה בבֵרור, באותו הז’ילֶט הלבן ובאותה העניבה הלבנה, שהיו עליו בישיבתה המפֻרסמת של מועצת־הממלכה, וקרואיו עמדוּ עליו מסביב. מַגניצקי ספּר אוניקדוטה בפנים מוּסַבּים אל מיכאיל מיכַאלוביץ'. ספּרנסקי שמע וצחק מראש לְמַה שהיה מגינצקי עתיד לספּר. בשעה שנכנס הנסיך אנדרי לַחדר, נחבא עוד פעם קול דברי מַגניצקי מפני קול הצחוק. סטוליפין לעס פרוסת־לחם בגבינה וצחק בקול בַּס בהרחבה; זָ’רוָה צחק צחוק־לחישה, וספרנסקי צחק צחוק דק ומדֻקדק.

ספרנסקי נתן ידו הלבנה והענֻגה לנסיך אנדרי בעודנו צוחק.

– מאד אשמח לראותך, אדוני הנסיך, – אמר אליו. – רגע אחד… – פנה אל מַגניצקי בכניסה לתוך דבריו. – תנאי התנינו היום: סעֻדת־עֹנג, אף לא מלה אחת בעניני־חֹל. – ושוב פנה אל המסַפר ושוב התחיל צוחק.

הנסיך אנדרי שמע קול צחקו והביט אליו, אל ספרנסקי הצוחק, בתמהון ובפחי־נפש שלאחר תקוה גדולה. נדמה לו, שלא ספּרנסקי עומד לפניו, כי־אם איש אחר. כל מה שהיה נשגב ונעים בעיניו בדרכי ספּרנסקי הֻברר לו פתאם ונתחלל בעיניו.

בשעת הסעֻדה לא נפסקה השיחה אפילו כהרף־עין, וכֻלה היתה בקבוצת אניקדוטות גחכניות. עוד לא הספּיק מגניצקי לגמור את ספורו, וכבר קבּל עליו אחר לסַפּר מעשה מגֻחך עוד יותר מזה. רֻבּן של האניקדוטות ההן היו מכֻוָּנות, אם לא כלפי עבודת הממלכה בעצמה, על־כל־פנים כלפּי האנשים העוסקים בה. לפי הנראה, היו האנשים האלה בטלים ומבֻטלים כל־כך בעיני בני החבוּרה הזאת, שרק דרך לגלוג וקלות־ראש היה אפשר לזכרם ולדבּר בהם. ספּרנסקי ספּר מעשה בשַׂר חֵרֵש אחד, ששאלוהו מה דעתו, בישיבת־המועצה שביום ההוא בבֹקר, וענה, שגם הוא מסכּים. זֶ’רוֶה ספּר מעשה רב בבדיקה אחת, שכּל העוסקים בה לא ידעו מה עליהם לעשות. סטוליפּין גמגם והתערב בשיחה והתחיל מדבּר בהתלהבות על החטאים, שנעשו על־פי הסדרים הקדומים,ועוד מעט והיה רוח סֶריוזי לַשיחה. אך מַגניצקי התחיל מלגלג על התלהבותו של סטליפּין, וזֶ’רוֶה נטפּל אליו בהלצה אחת, והשיחה חזרה לרוח־בדיחותה הקודם.

נכּר היה בבֵרור, שספֶרַנסקי היה אוהב לנוּח ולשעשע את נפשו בחבורת רֵעים, וכל קרואיו הבינו זאת ויתאמצו לשַׂמחו ולשמוח בעצמם, אך בעיני הנסיך אנדרי היתה שמחתו זאת קשה ומַעצבת. הצלצול הדק שבקולו של ספֶּרַנסקי העיר בו תמהון מכאיב, ואותו הצחוק אשר לא פסק עשה עליו רֹשם קשה של צהלה שאינה יוצאת מן הלב. הוא לא צחק, ועל־כן דאג, פן יהיה למשא על החבורה הזאת. אבל איש לא התבונן, שאינו מתאים לרוח הַשׂורר בכל החבורה. לפי הנראה, היו כֻלם שמחים.

פעמים אחדות רצה להכּנס בשיחתם, אך מה שהוציא מפיו נסוג אחור בכל פעם, כפקָק מתוך מים, ולא יכול להתלוצץ אתם יחד.

לא היה כל רע וכל דבר מגֻנה במה שאמרו, הכּל היה מחֻדָּד, מפֻלפָּל ומסֻגל לעורר צחוק; אך איזה עִקר, שאי־אפשר לשׂמחה נאמנה בלעדיו, לא רק נעדַּר מהם, כי־אם גם לא ידעו, שהוא נמצא לפעמים.

אחרי הסעֻדה קמה בתו של ספֶּרַנסקי עם מורתה. ספֶּרַנסקי העביר בחבּה את ידו הלבנה על בתו וישק לה. גם התנועה הזאת נראתה לו לנסיך אנדרי כבלתּי־טבעית.

הגברים נשארו אצל השלחן ואצל כוסות פּוֹרְטְוַין, כמנהג אנגליה. באמצע שיחה חדשה, שדבּרו בה על מעשי נפוליון באספמיה וכֻלם שבּחו אותם פה־אחד, התחיל הנסיך אנדרי חולק עליהם, ספרנסקי חִיֵךְ קצת ובכַוָּנה גלויה לשַנות את השיחה ספּר אנקדוטה שלא כענין. רגעים אחדים שתקו כֻלם.

וספֶּרַנסקי פָקַק בקבוק של יין, אחרי שִׁבתּו מעט אצל השלחן, ויאמר “אין מזלזלים ביין טוב בימים האלה” ויתן למשרת ויקם. ויקומו כֻלם וילכו אל חדר־האורחים הלֹך ושׂוחח ברעש. בין־כה נתּנוּ לספּרנסקי שני קונבֶרטים, שהובאו על־ידי שליח מיֻחד; ויקח את הקונברטים ויסר אל חדר־עבודתו, הוא אך יצא, והשמחה הכללית נפסקה, והקרואים התחילו מדבּרים זה אל זה בקול נמוך.

– עתה דֶקְלַמַּצְיָה! – אמר ספּרנסקי, בצאתו מחדר־עבודתו. – כשרון נפלא! – אמר אל הנסיך אנדרי. מַגניצקי עמד כרגע עמידה ראויה לַדָּבָר ויחל לקרֹא חרוזי־בדיחה צרפתיים, אשר חבּר בעצמו על אחדים מנכבדי פטרבורג, ופעמים אחדות הפסיקוהו במחיאות־כפים. כשנגמרה קריאת החרוזים, נגש הנסיך אנדרי אל ספּרנסקי להפּרד מאתו.

– לאן אתה ממהר ככה ללכת? – אמר ספֶּרַנסקי.

– הבטחתּי לבוא אל הנשף….

שניהם שתקו רגע. הנסיך אנדרי הביט מקרוב אל העינים הנוצצות האלה, שלא נתנו להשקיף לתוכן פנימה, ולצחוק היה בעיניו, מה שחכּה לתועלת כל־שהיא מספֶרַנסקי ומכּל אותה העסקנות הקשורה בו, שהוא, הנסיך אנדרי בעצמו, השתתף בה, ומה שחשב את מעשי ספֶּרַנסקי גם לענין גדול. אותו הצחוק המדֻקדק, אותו הצחוק בלי־שמחה, לא חדל זמן רב לצלצל באזניו, אחרי צאתו מלפני ספֶּרַנסקי.

בשובו אל ביתו, החל לזכּור את דברי ימיו בפטרבורג בארבעת החדשים האחרונים כדברים שלא נודעו לו עד־כה. באותה שעה זכר את יגיעותיו ובקשותיו, את המעשה בהצעת החֹק הצבאי שלו, אשר הוּשם לב אליה ועם־זה התעלמו ממנה, רק מפני שכבר נתחברה והוּבאה לפני הקיסר הצעה אחרת גרועה מאד; ואת ישיבות הועד, שאחד מחבריו היה בֶּרג, זכר לפרטיהן, עד־כמה הרבו ויָגעו לָדין בכל מה שנוגע לסדריהן ולמנהגיהן של ישיבות הועד הזה ועד־כמה השתדלו לקַצר בכל מה שנגע בתָכנו של דבר. ואת מעשהו בעריכת־חֻקים זכר, עד־כמה דקדק לתרגם רוסית את סעיפי החֻקים הרומיים והצרפתיים, ויתבַּיש בזכרו זאת. אחרי־כן שִׁוָּה לנגדו את בּוֹגוֹצַ’רוֹבוֹ, את עבודתו בכפר, את נסיעתו לריַזַן, ויזכור את האכרים ואת דְּרוֹן זקן־הכפר, ובהתבוננו אל ערכן של זכֻיות האנשים האלה, שֶׁסִּדר בסעיפים, תמַה על עצמו, כיצד יכול לעסוק זמן רב כזה במלאכה בטֵלה כזאת.

יט    🔗

ביום השני נסע הנסיך אנדרי לבקר בתים אחדים, אשר לא בא שמה עד־כה, ובתוכם גם אל הרוסטובים, אשר חדש את התקרבותו אליהם בנשף־המחול האחרון. מלבד אשר הוטל עליו על־פי חֻקי הנמוסיות לבוא אל הרוסטובים, חשקה נפשו לראות בביתה את העלמה המצֻיֶנת ברוח־החיים שבּה, אשר השאירה זֵכר נעים בלבו.

נטשה היתה מן הראשונים שיצאו לקראתו. שמלת־בד כחֻלה היתה עליה, ובה מצאה חן בעיניו עוד יותר מאשר בשמלת־המחול. גם היא גם כל בני־הבית קבּלוהו כידיד ישן בנמוסיות פשוטה ובחבּה נאמנה. כל בני הבית הזה, אשר עד־כה היה הנסיך אנדרי שופט קשה לו בלבו, נראו לו כאנשים הגונים, פשוטים וטובים. מדת הכנסת־האורחים ונדבת־הלב, שראה בו בנסיך הזקן ושנפלא בעיניו ביחוד בראותו אותו בפטרבורג, משכו את לבו כל־כך, שלא יכוֹל להמנע מאכול אתם את לחם־הצהרים. “כן, הם אנשים טובים ונחמדים, – אמר בולקונסקי בלבו. אמנם אינם מבינים הבנה כל־שהיא, איזה אוצר יקר היא נטשה; אך אנשים טובים הם, ואין כמוהם סביבה מסֻגלת להראות חין־ערכה של העלמה הפיוטית המצֻיֶּנת הזאת, המלאה חיים ויֹפי!”

הנסיך אנדרי הרגיש בה בנַטַּשה מציאות עולם מיֻחד וזר לו לגמרי ומָלֵא שׂמָחות אשר לא יְדָעָן, הוא העולם אשר הפריעוֹ ממנוחתו אז באוטרַדנוֹיֶה בין השדרות ועל החלון בליל־הירח. אותו העולם לא הוסיף עוד להפריעו, אבל עוד היה זר לו; אך כשנכנס לתוכו, מצא בו עֹנג חדש לנפשו.

אחרי הלחם הלכה נטשה, לבקשת הנסיך אנדרי, אל הקלַוִּיר והתחילה מזַמרת. הנסיך אנדרי עמד אצל החלון ודבּר עם הנשים, ואזניו היו נטויות לקול־זמרתה. באמצע דבּור אחד נשתתק הנסיך אנדרי והרגיש פתאם, כי דמעות תוקפות את גרונו, והוא לא ידע, כי אפשר לו שיקרהו כמקרה הזה. הוא שׂם עיניו על נטשה בזַמרה, ודבר חדש ונעים עד־מאד נהיה בו. מאֻשר היה, ובאותה שעה גם נעצב. לא היה לו על־מה לבכות כלל וכלל, אבל נכן היה לבכות. על־מה? על אהבתו הקודמת? על הנסיכה הקטנה? על מחשבותיו הגדולות, שהיו לאַל?… על תקוותיו לימים הבאים? הן ולאו! בעִקרו של דבר בקש לבכות על התהום שנגלה לו פתאם בין איזה תֹכן גדול ועמֹק עד־אין־חקר, שנמצא בו, ובין התֹּכן הדל והחמרי, שהיה הוא בעצמו וגם היא כמוהו. הכרת התהום הזה הדאיבה ושִׂמְּחָה את נפשו יחד בשעת זמרתה.

כאשר אך כלתה לזַמר, קרבה אליו ותשאלהו, אם טוב קולה בעיניו. הדברים יצאו מפיה ותבוא במבוכה, כי הבינה מיד, שלא היה לה לשאלו זאת. הוא הביט אליה בבת־צחוק ויאמר, כי זמרתה טובה בעיניו ככל מה שהיא עושה.

בשעה מאֻחרת בערב יצא הנסיך אנדרי מבית הרוסטובים. על משכבו עלה בשעה שהיה דרכו לשכּב, אבל מהרה ראה, שאינו יכול לישון. פעם העלה נר וַיֵשב על משכבו, פעם ירד ופעם חזר ושכב, ונדודי־שנתו לא היו עליו למַשָּׂא, – כי לבבו פחד ורחב, כאלוּ יצא מחדר מחניק אל רחבי־עולם. לא עלתה על דעתו, שהוא אוהב את העלמה הרוסטובית; הוא גם לא הרהר בה, ורק שִׁוה אותה לנגדו, ובזה עטוּ כל חייו מַעטה חדש בעיניו. “מפני־מה אני עמל ויגע בַּגבול הצר והמסֻגר הזה, בשעה שהחיים, כל החיים פתוחים לפַני עם כל שמחותיהם?” דבּר עם לבבו. ובפעם הראשונה אחרי ימים רבּים החל לחשֹׁב מחשבות משַׂמחות־לבב לימים הבאים. במחשבותיו אלה החליט, כי נחוץ לו לשים לב לחנוּך בנו, למצֹא לו מחַנך ולהפקידו בידו ולהתפטר אחרי־כן מעבודת־הממלכה, לנסוע אל מחוץ לארץ, לראות את אנגליה, את שוֵיציה, את איטליה. “עלי לֵהָנות מחֵרותי, בעודני מרגיש בעצמי כל־כך הרבה כֹח ועלומים, – דבּר עם לבבו. – פּיר צָדַק באמרו, שכדי להיות מאֻשר צריך להאמין באפשרות האֹשֶׁר, ואני מאמין עכשו באותה האפשרות. נניח למתים לקבור את המתים, ובעוד אדם חי עליו לחיות ולמצֹא אֹשֶׁר”, אמר בלבו.

כ    🔗

בבֹקר אחד בא ראש־הגדוד אדולף בֶּרג אל פּיר, במעיל־שרד חדש נקי וּמנֻקה ובמחלפות קטנות עשויות על צדעיו ומוסַבּות אל עבר פניו כמחלפות הקיסר אלכסנדר פַּבלוביץ', ופּיר ידע אותו, כשם שידע את כל יושבי מוסקבה ופטרבּורג.

– אני בא עתה מלפני רעיתך הגרפינה, ומָלֵאתי דאבון, כי לא יכלה בקשתי להֵעשות; אקוה, כי לפניך, הגרף, אצליח יותר, – אמר בצחוק קל.

– מה בקשתך, אדוני השר? הנני לשרתך.

– הנה כבר כוננתי הכּל בדירתי החדשה, – אמר לו ברג, ומֻבְטָח היה, כנראה, שהוא דָבר, שכּל השומע ישמח עליו, – ועל כן חפצתּי לערוך נשף קטן למיֻדָּעַי ולמיֻדָּעֵי רעיתי (והוא צחק צחוק נעים עוד יותר), חפצתּי לבקש מהגרפינה ומאתך לעשות כבוד לי ולבוא אלינו לשתות כוס טֵה ולסעוד עמנו בערב.

רק הגרפינה יֶלֶנה וַסיליֶבנה, בחשבה, שלא לפי כבודה הוא לבוא בחבורתם של איזה בֶּרגים, יכלה להתאכזר ולהשיב את פניו בקראו לה בדברי־תחנונים כאלה. בֶּרג הסבּיר בלשון ברורה כל־כך, מפני־מה הוא רוצה לאסוף בביתו חבורה קטנה של נכבדים, מפני־מה ינעם לו הדבר הזה ומפני־מה הוא חס על מעותיו לענין כרטיסים וכל־דבר שאינו הגון, ונכון עם־זה גם להוצאה מיֻתֶּרת בשביל חבורה נכבדה, שלא יָכוֹל פּיר להשיב את פניו וַיַּבטיחהו לבוא.

– אך אל־נא תאחר, אדוני הגרף, אם יש לי רשות לבקש, בשמונה שעות בלי עשרה רגעים. מִשְׂחק נערוך, הגנרל שלנו יבוא. הוא טוב אלי מאד. יחדו נסעד, אדוני הגרף. עשה־נא אפוא חסד.

ביום ההוא נטה פּיר ממנהגו לאַחֵר תמיד ויבוא אל הבֶּרגים בשמונה שעות בלי רבע שעה ולא בלי עשרה רגעים.

הבֶּרגים הכינו את כל צרכי הנשף וכבר היו מוכנים ומזֻמנים לקבל את קרואיהם.

בחדר־עבודתו החדש, הנקי, המלא אורה והמקֻשט בפרוֹטוֹמות קטנות ובציורים קטנים וברהיטים חדשים ישב בּרג עם אשתו. בֶּרג ישב במעילו החדש, שהיה כֻלו רכוס עליו, אצל אשתו והסבּיר לה, שבכל־עת אפשר ונחוץ לאדם לקנות לו מיֻדָּעים גבוהים ממנו, לפי שרק במיֻדָּעים כאלה נמצא נחת. “מהם נוכל ללמוד דבר, מהם אפשר לבקש דבר. בֹאִי וראי, כיצד נהגתי מימי תְאָרַי הראשונים. (והוא היה מונה ימי־חייו לא לשָנים, כי־אם לתשורות הָרומְמוּת שנתּנו לו). חברַי עודם […]⁶ גם־עתה, ואני ממלא מקום מצבּיא־גדוד, אף זכיתי להיות אישֵׁך. (באמרו זאת, קם ונשק את ידה של ויֶרה, אך אגב־אורחא פִּשֵׁט עקמומית בקרן־זוית אחת בַּשְּׁטִיח). ובמה קניתי כל זה? בעִקרו של דבר אך בדעתי לבחוֹר לי מיֻדעים. מובן מאליו, שצריך לעשות טוב ולהתנהג בזריזות”.

בֶּרג חִיֵך מתוך הכרת יתרונוֹ, יתרון האיש מן האשה, שהיא רפת־כֹּח בטִבעה, ולא תוכל להבין את כל הכשרון הגדול המיֻחד לאיש, – איין מַאנן צו זיין. ויֶרה חִיְכה גם היא באותה שעה מתוך הכרת היתרון שיש לה מאישה, שבכל ישרוֹ וטובוֹ היה טועה, על־פי דעתה, ככל הגברים, בהבנת החיים. בּרג חשב, מדעתו את אשתו, שכּל הנשים רפות וסכָלות כמוה. והיא, מדעתה רק את אישהּ, הקישה לו את כל הגברים וחשבה, שכֻּלם כאחד פִּקחים לבדם בעיניהם, ועם־זה אינם מבינים מאומה וגאים הם ואֶגוֹאיסטים.

בּרג קם ויחבּק את אשתו בזהירות, שלא למַעך את הפֶּלֶרִינה של מעשה־סריגה, שקנה בדמים מרֻבּים, וישק באמצע שפתיה.

– ובלבד שלא יהיו לנו ילדים במהרה, – אמר בעברו מענין לענין שלא מדעתו.

– כן, – ענתה ויֶרה, – אני איני רוצה בזה כלל, יש לִחיות בשביל הצבּור.

– כזאת ממש לבשה הנסיכה יוסוּפוֹבה, – אמר בּרג ובבת־צחוק מתוך קֹרת־רוח וחבּה רָמז על הפּלרינה.

ברגע ההוא הודיעו, כי הגרף בֶּזאוּחוֹב בא. שניהם שׂמו עיניהם זה על זה, וכל אחד דִּמה, כי בשֶׁלו הכבוד הזה.

“זה שכרו של יודע לקנות לו מיֻדָּעים – אמר בּרג בלבו, – זה שכרו של יודע להתנהג כראוי עם הבּריות!”

– אך זאת אבקש ממך, – אמרה ויֶרה, – כשאני מַעסקת בשיחה את הקרואים, אל־נא תכּנס לתוך דברי, כי אני יודעת במה להעסיק את כל אחד ומה טוב לדַבּר בחבורה זו או זו.

בּרג השיב בבת־צחוק.

– הלא זה אי־אפשר: לפעמים דרושה לגברים שׂיחת־גברים, – אמר לה.

פּיר נתקבל בחדר־האורחים, שהיה כֻּלו חדש ושלא יכול איש לשבת בו, מבּלי קַלקל את הסימֶטריה, את הנקיון ואת הסדר, ועל־כן היה מובן מאד ולא דָבר תמוה, מה שהציע ברג בנדבת־לבו להרוס את הסימטריה של אחד מכסאוֹת־הכבוד או של הדרגש בגלל האורח היקר, ומבּלי יכֹלת, לפי הנראה, לבוא בעניות־דעתו לידֵי החלטה בדבר הקשה הזה, אמר לאורח לפתּור את השאלה הזאת על־פי בחירתו. פּיר הרס את הסימֶטריה בלי פקפוק, כי הגיש לעצמו כסא, ומיד פתחו ברג וּויֶרה את הנשף ונכנסו זה לתוך דבריו של זה בהשתדלם להעסיק את האורח בדברי שיחה.

ויֶרה החליטה בלבה, כי עם פּיר טוב לדבּר במלאכוּת צרפת, ובשׂיחה זאת הֵחֵלה כרגע. וברג החליט, שגם שיחת־גברים נדרשת ברגע כזה, ועל־כן נכנס לתוך דברי אשתו ונגע בשאלת המלחמה עם אוסטריה ובלי התבונן עבר בקפיצה מענין כללי זה לעניניו הפרטיים על־דבר ההצעות, שהציעו לו להשתתף במעשי המלחמה הזאת, והטעמים שלא קבּל בשבילם את ההצעות ההן. אף־על־פי שאותה השיחה היתה מסֹרסת מאד, וּויֶרה כעסה על ערבוב זה של עסקי־גברים, הרגישו שניהם, האיש ואשתו יחדו,כי אף־על־פי שרק אורח אחד היה לפניהם, עלתה תחלת הנשף יפה מאד, וכי דומה היה נשפם כשתי טפּות מים לכל נשף אחר גם בַּשיחות, גם בַּטֵה, גם בנרות שהֻדלקו לפניהם.

מהרה בא שמה בוריס, חברוֹ הישן של בֶּרג. הוא התנהג עם בּרג ועם אשתו בקצת יהירות ומשיכת־חסד של אדם, שידו תקיפה. אחרי בוריס באה אשה כבֻדה עם ראש־גדוד, אחרי־כן בא גם הגנרל בעצמו, אחרי־כן באו הרוסטובים, והנשף נדמה בכל הפרטים ובלי שום ספק לכל הנשפים. בּרג וּויֶרה לא יכלו להתאפּק מצחוק קל של שמחה למראה התנועה הזאת שבחדר־האורחים, לעֵרוּב קולות המשׂוחחים, לאִוְשַׁת השמלות והגחינות. הכּל היה כמו אצל שאר בני־אדם, ואת הדמיון הזה הגדיל ביחוד הגנרל שלהם, אשר שִׁבַּח את דירתם וטפח לו לברג על כתפו וסִדֵּר על־דעת־עצמו, כאב בבית בו, את העמדת שלחן־הבּוֹסטוֹן. הגנרל ישב־לו אצל הגרף אִליַה אנדרֵיֶביץ', באשר הכּיר אותו הגנרל לגדול שבחבורה זאת אחריו. הזקנים התחברו אל הזקנים, הצעירים עם הצעירים, בעלת־הבית ישבה אצל שלחן־החמים, ועל השלחן מעשי־אוֹפֶה בְּקֶלֶת של כסף, כאותם שנתּנו בנשף שבבית הפַּנִּינִים – כללו של דבר: הכּל היה כבכל הבתים.

כא    🔗

פּיר היה חַיב, בתור אחד מן מהמכֻבּדים שבאורחים לשבת ולשַׂחק עם איליה אנדרֵיֶביץ' והגנרל וראש־הגדוד. מקומו אצל שלחן־הבּוֹסטוֹן נזדמן ממול נטשה. וישתומם על השנוי הנפלא, שנהיה בה אחרי ראותו אותה בנשף־המחול. שתקנית היתה נטשה בפעם הזאת, ולא רק לא יָפְתָה כמו בנשף־המחול ההוא, כי־אם גם יכלה להחשב לכעוּרה, אִלו לא היו לה פניה הנוחים כל־כך והמבּיעים קרירות־דעת לכל דבר.

“מה לה?” אמר פּיר בלבו בשימו עיניו עליה. היא ישבה על־יד אחותה אצל שלחן־הטה ושלא ברצון, מבּלי הביט אל פני הדובר אליה, השיבה איזה דברים אל בוריס, אשר נגש וַיֵשב אצלה. פּיר רכש לו רק חמשה כרטיסים מכּל המין הנדרש לו, לשמחת־לב איש־מִשְׂחקו, ולקול ברכות־שלום וצעדים של אורח, שנכנס לחדר באותו הרגע, חזר ונתן עיניו בה.

"מה־זה היה לה? " אמר אל לבו ויתמה עוד יותר.

הנסיך אנדרי עמד לפניה ודבּר עמה דרך זהירות וחבּה יתרה. היא הרימה ראשה והביטה אליו בפנים מסֻמָּקים, ונראה בה, שהתאמצה לעצור בנשימתה ההולכת ונפסקת. ושוב נָגה עליה אור בהיר של מין אֵש פנימית, שכָּבתה בה קֹדם לזה. כֻּלה נהפכה לאחרת: מעלמה כעוּרה חזרה והיתה כבנשף־המחול ההוא.

הנסיך אנדרי נגש אל פּיר, ופּיר מצא רשׁם חדש של עלומים גם על פני ידידו.

בשעות הַמִּשׂחק שִׁנה פּיר פעמים אחדות את מקומו, פעם הפנה שכמו אל נטשה ופעם היו פניו ממוּלה, אך לא חדל להסתכל בה ובידידו בכל שעַת ששת ה"רָבֶּרִים".

“דבר גדול נהיֶה ביניהם”, אמר פּיר בלבו, ורגש מעֹרָב של שמחה ומרירות יחד הסעיר את לבו וישכיחהו את דבַר משחקו.

אחרי ששת ה"רָבֶּרים", קם הגנרל ואמר, שכּך אי־אפשר לשַׂחק, ובזה הביא גאֻלה לפּיֶר. מצד אחד דבּרה נטשה עם סוניה ובוריס, ומצד אחד דבּרה ויֶרה בצחוק דק על שׂפתיה עם הנסיך אנדרי. פּיר נגש אל ידידו וישאלהו, אם לא דבר־סתר הוא הענין שהם מדבּרים בו, וַיֵשב אצלם. ויֶרה ראתה, כי מַרבּה הנסיך אנדרי להתבונן בנטשה, וַתָּשׂם על לבה, כי בנשף הזה, שהוא נשף ממש, אי־אפשר בלי רמזים דקים לרגשי־אהבה, ותכַוֵן את השעה, שנפנה בה הנסיך מכּל שיחה עם איש, ותכּנס עמו בשיחה על־דבר רגשות בכלל ועל־דבר אחותה. עם אורח פִּקח כזה (ולפִקח חשבה ויֶרה את הנסיך אנדרי) הֻזקקה להשתמש בכל תֹּקף אֳמָנוּתה הדִּפּלומַטית.

כאשר נגש פּיר אליהם, התבונן, כי ויֶרה דבּרה בהתרגשות של אשה חכָמה בעיניה, והנסיך אנדרי (שלא היה נוח לבוא במבוכה) נראָה כנבוך מדבריה.

– מה דעתך? – אמרה ויֶרה בבת־צחוק דקה. – אתּה, הנסיך, בעל בינה עמֻקה ומהיר כל־כך לעמוד על אָפיָם של בני־אדם. מה תאמר על נַטַלי: היכולה היא להיות נאמנה ברגשות חבּתה, היכולה היא כנשים אחרות (בזה נתכַּונה על עצמה) לאהוֹב איש פעם אחת ולשמור אמונתה לו לכל ימיה? אך זאת אַהבה נכונה בעיני. מה תאמר, אדוני הנסיך?

– אני יודע את אחותך ידיעה פּחותה מאד, – ענה הנסיך אנדרי בבת־צחוק לגלוגית, שנתכַּון להסתיר בה את מבוכתו, – שאין בה כדי לפתּור שאלה דקה כזאת; מלבד זאת ראיתי פעמים רבות, כי במדה שאשה אינה נושאת חן, בה במדה היא אדוקה יותר ברגשותיה, – הוסיף וישׂם עיניו על פּיר, אשר נגש אליהם ברגע ההוא.

– כן, אמת הדבר, אדוני הנסיך; בימינוּ – הוסיפה ויֶרה (שאהבה להשתמש במלה זאת, ככל קצרי־הדעת, החושבים, שעלתה בידם להכיר ולהעריך כראוי את המדות המיֻחדות לימי דורם ושתכונות בני־האדם משתנות במרוצת הימים), – בימינוּ יש לעלמה חֹפש מרֻבּה כל־כך, שקֹרת רוּחה על שיש רָצים אחריה מעַבירה אותה לעתים קרובות על הרגש האמתּי. ונַטַלי, צריך להודות, רגשנית מאד לענין זה. – הזכָּרַת שֵׁם נַטלי הביאה את הנסיך אנדרי עוד פעם לידֵי התרעמות גלויה; הוא רצה לקום, אבל ויֶרה הוסיפה בבת־צחוק דקה עוד יותר.

– אדַמה, כי אין עלמה זולתה, שכּל־כך רבו הרצים אחריה, – אמרה ויֶרה, – אך מעולם, עד הימים האחרונים ממש, לא מצא איש חן בעיניה באמת. אתה, הגרף, דע לך, – פנתה אל פּיר, – גם בוריס הקוּזין הנעים שלנו, אגַלה לך סוד, היה קרוב מאד לשערי האהבה.

הנסיך אנדרי החריש, ופניו רעמו.

– הלא ידידים אתם, אתה ובוריס? – אמרה לו ויֶרה.

– כן, ידעתי אותו….

– בודאי דבּר עמך על־אודות אהבת ילדותו לנַטַּשה?

– ואהבת־ילדות היתה כאן באמת? – שאל הנסיך אנדרי פתאם ויסמק.

– כן, הלא ידעת, קרבת קוּזין וקוּזינה מביאה לפעמים לידֵי אהבה: שכנוּת שיש בה סכּנה היא, האין זאת?

– בלי כל־ספק, – אמר הנסיך אנדרי ופתאם נעשה עלֵז שלא כדרכו והתחיל מצחק בפּיר ואמר לו, שהוא צריך להַזהר בקוּזינותיו המוסקבאיות בנות החמשים, ומתוך שיחת־מהתלות זו עמד ויאחז בזרועו של פּיר ויטהו הצדה.

– ומה? – אמר פּיר, אשר הביט ויתמה על צהלה זו, שבּאה על ידידו פתאם, וגם התבונן אל מבטו של זה, שזרק על נטשה בקוּמו ממקוֹמו.

– הריני צריך, צריך אני לדבּר עמך, – אמר הנסיך אנדרי. – הלא ידעת את נעלי־היד של הנשים אשר לנו. (בדבריו אלה נתכַּון לנעלי־היד של הַמַּסונים שהיו נִתָּנות לכל אָח חדש על־מנת למסרן לָאשה אשר תיטב בעיניו). והנה… אך לא, אחרי־כן אדבר עמך… – ובברק משֻׁנה בעיניו ובתנועות מבּיעות דאגה נגש הנסיך אנדרי אל נטשה וישב אצלה. ופּיר ראה, כי הנסיך אנדרי שאל אותה דבר, והיא השיבה לו בפנים מסֻמקים.

אך באותה שעה נגש בּרג אל פּיר ובקש מאתו בחָזקה להשתתף במחלֹקת הגנרל וראש־הגדוד, שנחלקו בעניני אספמיה.

בּרג שמח שמחה גדולה. הנשף עלה יפה מאד וַיִדְמֶה בכל־דבר לשאר הנשפים אשר ראה. הכּל היה דומה למה שראה שם: גם השיחות הדקוֹת של הנשים, גם הכרטיסים, גם הגנרל המגביה קולו בשעת המשחק, גם הַמֵחם, גם מעשי האופה; אך דבר אחד נעדר מן הדברים שראה בכל־פעם בנשפים אשר רצה לחַקותם, והוא: שיחת־גברים בקול רם ומחלֹֹקת בענין שִׂכלי חשוּב. בשיחה כזאת נכנס הגנרל, ואליה משך בּרג את פּיר.

כב    🔗

ביום השני בא הנסיך אנדרי אל הרוסטובים אל לחם־הצהרים, כי קרא לו הגרף איליה אנדרֵיֶביץ', וישב שם כל היום. כל בני־הבית הבינו, בשביל מי בא שמה, והוא התאמץ להיות כל היום עם נטשה, ולא הסתיר חפצו זה. לא רק בלב נַטַּשה, אשר היתה נבהלה, אבל מאֻשרה ועליזה, כי־אם גם בכל הבית הֻרגשה יִראָה מפני דבר גדול, שנועד להֵעשות. הגרפינה הביטה אל הנסיך אנדרי בעינים עצובות ומבּיעות דאגה ואזהרה בדבּרו עם נטשה, וברוח נמוכה ובלב ולב החלה לשׂיח שיחה בטלה בכל־פעם אשר הֵסב עיניו אליה. סוניה יָראה לסור מלפני נטשה וגם יָראה, פן תפריע בשעה שנטשה היתה עמו. נטשה היתה מפחדת ומַלבֶּנת, מבּלי דעת איך יפּוֹל דבר, בכל פעם שנשארה עמו לבדה. הנסיך אנדרי התמיה אוֹתה בפחדנותו. היא הרגישה, שהֻצרך לאמר לה דבר, אלא שלא מצא עֹז בנפשוֹ.

כשיצא הנסיך אנדרי משם בערב, נגשה הגרפינה אל נטשה ולחשה לה:

– ומה?

– בשם אלהים, אמי, אל תשאלי אותי עתה דבר. אי־אפשר לאמר זאת.

אך אף־על־פי־כן שכבה נטשה בלילה ההוא זמן רב על מטת אמה, פעם ברגזה ופעם בפחד, ועיניה הביטו נִכחה בלי־נוע. פעם ספרה לאמה, כמה שִׁבּח אותה, פעם – כי אמר, שהוא נכון לנסוע לחוץ לארץ, פעם – כי שאל, איפה יֵשבו בקיץ הזה, ופעם – כי שאל אותה על־אודות בּוריס.

– אך כזאת, כזאת… לא היתה לי מִיָמי! – אמרה נטשה. – אבל חרֵדה אני בעודו לנגדי, בכל פעם אני חרדה בשבתּי אתו מה זאת? אות הוא, כי היא האמתּית, כן? אמא, הישֵׁנה אתּ?

– לא, מחמד־נפשי, גם אני חרֵדה, – אמרה אמה. – לכי־לך.

– אם כֹּה ואם כֹּה לא אישן. הבלים, מה אישן היום? אמי אמי, כזאת לא היתה לי מימי, – אמרה נטשה בתמיהה ובחרדה על אותו הרגש אשר הכירה בקרבּה. – וכלום יכוֹלנו לשַׁעֵר!…

נדמה לה לנטשה, שעוד בראותה את הנסיך אנדרי בפעם הראשונה באוטרַדנויֶה אהבה אותו. עתה כמו חרד לבה מפּני האֹשר הזה אשר לא קִותה לו, שאותו האיש, אשר בחרה בו אז (מֻבטחה היתה בזאת), נזדמן לפניה שנית, ולפי הנראה נשאה חן בעיניו.

“וכמו בכַוָּנה בא לפטרבורג בעת הזאת, כשגם אנחנו פה וכמו בכַוָּנה נפגַּשנו בנשף־המחול הזה. כל זה על־פי המזל. ברור הוא כי על־פי המזל נתגלגל הדבר ובא לידֵי כך. עוד באותה שעה, כאשר אך ראיתי אותו, הרגשתּי רגש מיֻחָד”.

– ומה אמר לך עוד? מה החרוזים האלה? קִראי־נא… – אמרה על־דבר החרוזים. אשר כתב הנסיך אנדרי לנַטַּשה באלבּום.

– אמא, לא חרפה היא, כי הוא אלמן?

– חדלי־נא, נטשה. התפללי אל אלהים. הזווגים הם מן השמים.

– אמא, יונתי, מה אהבתּי אותך, מה־טוב לי! – קראה נטשה ותבך משמחת־לבה ותחבק את אמה.

ובאותה שעה ישב הנסיך אנדרי בבית פּיר וידבר אליו על־אודות אהבתו את נטשה ומחשבתו לקחתּהּ לו לאשה, אשר לא ישוב ממנה.

* * *

ביום ההוא היה רַאוּט בבית הגרפינה יֶלֶנה וַסיליבנה; בין הנאספים היו ציר צרפת, פּרינץ אחד, שנעשה בימים האחרונים אורח בבית הגרפינה, ועוד הרבה אנשים ונשים ממרום־עם־הארץ. פּיר היה במדור התחתון ועבר מחדר לחדר, וכל הנאספים תמהו על מראהו, מראה טרוד בהרהורים וזָעֵף מאד.

אחרי נשף־המחול ההוא הרגיש, כי פגעי מרה שחורה עתידים לבוא עליו במהרה, ובכל כֹּחו התאמץ להרחיקם מעליו. אחרי התקרבותו היתרה של הפּרינץ אל אשתו הֹעֲלה פּיר פתאם למדרגת קַמֶּרְהֶר, ומן העת ההיא היה מרגיש צער ובשֶׁת בתוך צבּור גדול, ומשום זה התחילו עולים על רוחו לעתים יותר קרובות רעיוני־עָצבּו הקודמים על־דבר ההבל שבכל עניני האדם. בעצם העת ההיא התבונן אל היחס שבין נטשה, שהוא היה למגן לה בנשף־המחול, ובין הנסיך אנדרי, והכרת הַהֵפֶך שבמצבו מִמצב ידידו זה הגדילה עוד יותר את עצבת־לבו. במדה אחת התאמץ להסיח דעתו גם מאשתו גם מנטשה ומהנסיך אנדרי. ושוב נראה לו, שהכּל הבל הוא בפני הנצח, ושוב עמדה לפניו שאלת “בשביל מה?”. וימים ולילות העביד את נפשו בעבודות מַסוניות , בתקותו לגרש מעליו את הרוח הרעה, הקְּרֵבָה אליו. בערב ההוא ישב פּיר, אחרי צאתו בשתים־עשרה שעות מחדרי הגרפינה המרֻוָּחים, במעונו שבמדור העליון בחדר שפל,מלא עשן־טבּק, בחֲלַט ישן ונשוף אצל שלחן והעתיק תעוּדות שוטלַנדיות ממש, והנה איש בא אליו אל חדרו. זה היה הנסיך אנדרי.

– אתה הוא אפוא, – אמר פּיר בפנים מביעים טרדה והתרעמות. – ואני עסוק בעבודה, – אמר וירמוֹז על המחברת, כדרך שכּל מרי־הנפש מביטים אל המלאכה שהם מבקשים בה מפלט להם מעמל־חייהם.

הנסיך אנדרי עמד לפני פּיר בפנים מלאים אורה ושמחה והתעוררות לחיים חדשים, ובאֶגואיזמוּס המיֻחד לכל מוצא עשׁר רב לא ראה את העצב שעל פני ידידו.

– הנני, מחמד־נפשי, – אמר אליו, – אתמול חפצתי לאמר לך, והיום באתי אליך לשֵׁם זה. מעולם לא היה לי כרגש הזה, אוהב אני, ידידי.

פּיר נאנח פתאם אנחה כבדה וינחת בכל כֹּבד גופו על הדרגש אצל הנסיך אנדרי.

– את נטשה רוסטובה, כן? – אמר פּיר.

– כן, כן, את־מי זולתה? מימי לא הייתי יכול להאמין, אבל הרגש הזה חזק ממני. תמול התעניתי, נשאתי מכאובים, אבל גם את המכאובים האלה לא אתן לקחת ממני בעד כל הון. חיי לא היו חיים עד־כה. רק עתה אני חי, אבל אינני יכול לחיות בלעדיה. אולם היכולה היא לאהוֹב אותי?… ואני זקן לעֻמתה… למה אתה מחשה?…

– אני? אני? – אמרתי לך, – אמר פּיר פתאם ויקם ויחל להתהלך בחדר. – אני ראיתי זאת תמיד… הנערה הזאת היא אוצר יקר כל־כך, ש… היא נערה נפלאה… ידיד יקר, אני מבקש מאתך, אל־נא תתחכּם, אל תסתפּק, נשָׂא אותה מהר, אל תאַחר… ואני בטוח, כי לא יִמָּצא איש מאֻשר ממך בכל הארץ.

– אבל היא!

– היא אוהבת אותך!

– אל־נא תדבר הבלים… – אמר הנסיך אנדרי בבת־צחוק ויבט אל עיני פּיר.

– אוהבת היא, ידעתי זאת, – קרא פּיר בכעס.

– לא כן, שמע־נא, – אמר הנסיך אנדרי ויאחז בידו ויעצרהו. – הידעת, מה מצבי עתה? עלי להגיד לאיש הכּל.

– טוב, טוב, דַּבר, אני שמח מאד, – אמר פיר (ובאמת שֻׁנוּ פניו, והקמט אשר נהיה עליהם נתפשט) ויקשב בשמחה מה שדבּר אליו הנסיך אנדרי. והנסיך אנדרי נראה והיה באמת כאיש אחר, כאיש חדש. אנה פנה עצבונו, אותו הבוז לחיים והיאוש אשר נואש מכֹּל? פּיר היה האדם האחד, אשר הואיל הנסיך אנדרי לגלות לו סודותיו; רק לו לבדו הגיד את כל לבו. פעם הביע בקלות וברוח עז את מחשבותיו לימים רבים ויאמר, כי לא יוכל לוַתֵּר על אשרו בשביל עקשות אביו, כי הוא יכריח את אביו להסכים לנשואיו אלה ולאהוב אותה או יִשָּׂאֶהָ שלא בהסכמתו, ופעם הביע תמיהה כעל דָּבר משֻׁנה, כעל דָּבר זר לו, שאינו תלוי בו, על הרגש העז, אשר משל בו.

– אני לא הייתי מאמין, אלו אמר לי איש, שאני יכול לאהוֹב כך, – אמר הנסיך אנדרי. – אין זה כלל אותו הרגש, אשר היה בּי קֹדם לזה. כל העולם נחלק בעיני לשנַים: מחציתו האחת – היא, ושָׁם כל האֹשֶׁר והתקוות והאור, ומחציתו השניה – כל אשר מחוץ לה, שם אך עצבון וחשֵׁכה….

– חשׁך אפלה, – שָׁנה אחריו פּיר, – כן, כן, אני מבין זאת.

– אי־אפשר לי שלא אֹהַב את האור, אני אינני אשם בזה. ואני מאֻשר מאד. התבין את אשר בלבי? ידעתּי, כי תשמח בשמחתי.

– כן, כן, – קִיֵּם פּיר דבריו ויבט בעינים מלאות חבּה ועצב אל ידידו. במדה שגורל הנסיך אנדרי נראה לו כמלא אורה ושמחה, בה במדה היה גורלו הוא חשׁך ולא אור.

כג    🔗

על־דבר הנשואים הֻצרך הנסיך אנדרי להסכמת אביו, ועל־כן נסע ביום השני אל אביו.

אביו קבלּ את דבריו במנוחה מגֻלה, אבל בחֵמה מסֻתּרת. הוא לא יכול להבין, כיצד אדם רוצה לשַׁנות את חייו, להכניס בהם איזה יסוד חדש… בשעה שחייו הוא כבר הגיעו אל קצם. “לוּ נתנו לי אך לגמור חיי כרצוני, ועשו אחרי־כן מה שלבם חפץ”, אמר הזקן אל לבו. אף־על־פי־כן השתמש גם בדבר הזה באותה הדִּפּלומַטיה, שהיה רגיל להשתמש בה בכל ענין חשוב. כמו מתוך מנוחה שלמה נשא ונתן עמו בכל פרטי הדבר.

ראשונה, הן לא היה זה שדוך נהדר מצד היחס והעשׁר והגדֻלה. שנית, לא צעיר היה עוד הנסיך אנדרי ולא בריא כל־צרכו (הזקן הדגיש זאת ביחוד), והיא היתה צעירה מאד. שלישית, הלא היה לו בן, שלא טוב לתתו בידי נערה קטנה. “רביעית – אמר הזקן בהבטה לגלוגית אל בנו, – אני מבקש מאתך, דחֵה־נא את הדבר לשנה אחת, צא־לך לחוץ לארץ, התרַפּא קצת, בחַר־לך מדריך אשכנזי לנסיך ניקולי כאשר אמרתּ, ואחרי־כן, אם האהבה או התאוה או העקשות גדולה כל־כך, תהיה לך לאשה. וזאת מלתי האחרונה, דע לך, היא האחרונה….” – גמר הנסיך הזקן שנראה מתוכה, שלא ישַׁנה החלטתו זאת בשום אֹפן.

הנסיך אנדרי ראה בבֵרור, כי הזקן קוה, שאותו הרגש לא יעמוד בו או בה בנסיון זה של שנה שלמה, או שהוא הזקן בעצמו ימות בין־כה, וַיגמוֹר לעשות רצון אביו, הַינו, להשתדך ולדחות את החתֻנה לשנה הבאה.

מקץ שלשה שבועות אחרי היותו בפעם האחרונה בערב בבית הרוסטובים שב הנסיך אנדרי לפטרבורג.

* * *

בּיום השני, אחרי אשר דבּר בולקונסקי עם אמה של נטשה. חכּתה לו נטשה כל היום, והוא לא בא. כן היה גם ביום השני גם ביום השלשי, גם פּיר לא בא שמה, ונטשה לא ידעה, כי נסע הנסיך אנדרי אל אביו, ולא יכלה להבין, מפּני־מה חדל לבוא אליהם.

ככה עברו שלשה שבועות. נטשה לא רצתה לצאת מפתח ביתה ותתהלך כצל בחדרים בטֵלה ועצובת־רוח, ובערב בכתה במסתרים ותחדל לבוא אל אמה ותהי מסתמקת ורוגזת כל היום. היא דִמתה, שהכּל יודעים, שנכזבה תוחלתה, וצוחקים לה וחומלים עליה, ובכל עֹז עצבונה הפנימי גדלה תוגתה עוד יותר מפני אותה הפגיעה בכבוֹדה.

פעם אחת באה אל הגרפינה על־מנת לאמר לה דבר, ופתאם התחילה בוכה. דמעותיה היו דמעות ילדה נעלבה, שאינה יודעת בעצמה על־מה עֲנְשׁוּהָ.

הגרפינה החלה לדבּר על לבה ולהרגיעה. היא הקשיבה בראשונה בשׂום לב, ופתאם נכנסה לתוך דברי אמה:

– חדלי־נא, אמי, אני גם לא אשית לבי, גם לא אחפוץ לשית לב! מה בכך, היה בא וחָדל, חדל לבוא, חדל…

קולה התחיל רועד, כמעט התחילה בוכה, אבל התחזקה והוסיפה במנוחה:

– – איני רוצה להִנשא לגמרי. גם ירֵאה אני מפניו; עתה נרגעתי לגמרי, לגמרי נרגעתי..

ביום השני אחרי השיחה הזאת שָׂמה נטשה עליה את השמלה הישנה, שהיתה ידועה לה יותר משאר שמלותיה, לפי שהֻרגלה ללבשה בבֹקר בבֹקר ולהיטיב את לבה בה, ומשעת הבֹּקר ההוא חזרה למנהגיה הקוֹדמים, אשר סרה מהם אחרי נשף־המחול. אחרי הטֵה הלכה אל החדר הגדול, אשר נתחבב עליה בגלל הרֶזוֹנַנס החזק שבּו, ותחל לזַמר את תרגילי זמרתה. ככַלותה את השעור הראשון, עמדה באמצע החדר ושָׁנתה קטע נגון, שמצא חן בעיניה ביחוד. בְּקֹרת־רוח הטתה אזנה אל הוד הקולות הנכנסים זה בזה (כאִלו היה זה חדש לה), אשר מלאו את הבית ונחבאו מעט מעט, ופתאם עלץ לבה בקרבּה. “מה לי להרהר בזה הרבה, גם כך טוב לי”, אמרה אל לבה ותחל ללכת הנה והנה בחדר, ולא פסיעות פשוטות פסעה על הרצפה הפועמת תחת הרגלים, כי־אם בכל אחת ואחת עברה מֵעֲקֵב הנעל אל קְצֶהָ (נעלות חדשות ואהובות לה היו על רגליה), וגם אל הקולות המסֻדרים האלה, אל קול דריסת העקב וחריקת קצֵה הנעל, הטתה אזנה בקֹרת־רוח כמו אל קולות זמרתה. ובעברה לפני הראי נתנה עיניה בו.

“זאת אני!” – כמו הביעו פניה בראותה את־עצמה. “גם רב לי, ואיני צריכה לשום אדם שבעולם”.

המשרת רצה להכּנס, כדי לתקן דבר בחדר, אך היא לא נתנה לו ותסגוֹר את הדלת אחריו ותוסף להתהלך בחדר. בבֹקר ההוא שָׁבה אל מצבה האהוב לה, אל הגיוני האהבה והתהלה לנפשה. “מה־נחמדה היא נטשה זאת! – אמרה עוד פעם על עצמה בשם אחד הגברים, בשם כל הגברים יחד. – יפה היא, בעלת־קול, צעירה, נוחה לכל בריה, ובלבד שתַּניחו לה”. אולם, לוּ גם הניחו לה כל הימים, לא יכלה עוד לנוּח, וזאת הרגישה מיד.

והנה נפתחה דלת הפרוזדור, ושאלת “הבבַּית?” נשאלה, וקול־צעדים נשמע. נטשה הביטה אל הראי, אך לא ראתה את־עצמה. לבּה הלך אחרי הקוֹלוֹת שבפרוזדור. וכשראתה את־עצמה, היו פניה חִורים. “הוא” היה הבּא שמה. בברור ידעה, כי הוא ולא אחר היה זה, אף־על־פי שכמעט לא שמעה את צלצל־קולו מבעד הדלת הסגורה.

בבהלה ובפנים חִורים רצה ובאה נטשה אל חדר־האורחים.

– אמא, בולקונסקי בא! – אמרה. – נורא הדבר, אמי, נורא מנשׂא! איני רוצה… לשאת מכאובים! מה אעשה אפוא?

הגרפינה עוד לא הספּיקה להשיב לה, והנסיך אנדרי בא אל חדר־האורחים בפנים מבּיעים דאגה וכֹבד־ראש. אך ראֹה ראה את נטשה, ופניו נהרו, וישק להן, לגרפינה ולנטשה, על־גבּי ידיהן וַיֵּשב אצל הדרגש.

– זה ימים רבים לא התענגנו… – התחילה הגרפינה, אך הנסיך אנדרי נכנס לתוך דבריה בתשובה על שאלתה, ונראה בו בבֵרור, שנחפז לאמר מה שהֻצרך.

– לא באתי אליך כל הימים האלה, יען כי הייתי אצל אבי, הֻצרכתּי לדבּר עמו בענין חשוב מאד. אך אתמול בלילה שַׁבתּי הֵנה, – אמר בשימת־עין על נטשה. – אני צריך לדבּר עמך, גבִרתּי הנסיכה, – הסיף אחרי שתקוֹ רגע אחד.

הגרפינה נאנחה אנחה כבדה ותּורֶד ראשה.

– הנני, – אמרה הגרפינה.

נטשה ידעה, כי עליה לסור משם, אך לא יכלה לעשות זאת: כמו מַחנק הוּשׂם לגרונה, ותבט אל הנסיך אנדרי בעינים פקוחות ומכֻוָּנות אליו, שלא כנמוס.

“מיד? כרגע!…זה אי־אפשרי….” – אמרה בלבה.

הוא שָׂם עיניו עליה שנית, ושִׂימת־עינים זו הגידה לה, כי לא טעתה. כן היה באמת, באותה שעה, באותו רגע הוּטל גורלה.

– לכי לך, נטשה, קרֹא אקרא לך, – לחשה לה הגרפינה.

נטשה הביטה הבטה אחת בעיני פחד ותחנונים אל הנסיך אנדרי ואל אמה ותצא.

– באתי לבקש מאתך, גבִרתּי הגרפינה, את יד בתך, – אמר הנסיך אנדרי.

פני הגרפינה האדימו, אך היא לא אמרה מאומה בראשונה.

– הצעתך….– החלה אחרי־כן דרך התכבדות. הוא החריש והביט אל עיניה. – הצעתך… (אמרה ונתבַּישה) נעימה לנו וַ… אֲנִי מקבּלת את הצעתך, אני שמֵחה. גם אישי… אני מקוה… אבל בה בעצמה יהיה תלוי….

– לה אֹמַר אחרי־כן, כשתנתן לי הסכמתכם…. התתּני הסכמתך? – אמר הנסיך אנדרי.

– הן, – אמרה הגרפינה ותפשֹׁט את ידה לו וברגש מעֹרב, רגש זָרוּת וחבּה יחדו, נלחצה בשפתיה אל מצחו, בגחנו על־גב ידה. נפשה חפצה לאהבו כבן, אבל הרגֵּש הרגישה, כי איש זר ונורא הוא לה. – בטוחה אני, כי אישי יסכים, – אמרה הגרפינה, – אבל אביך….

– אבי התנה עמי, כשהגדתי לו את אשר בלבבי, שתהי חתֻנתנו לא קֹדם למקץ שנה אחת, ורק על־מנת־כן הסכּים לי. וזאת חפצתי להגיד לכם, – אמר הנסיך אנדרי.

– אמנם נטשה עודנה צעירה, אבל זמן רב כזה.

– זאת לא יכוֹלתּי לשַׁנות, – אמר הנסיך אנדרי באנחה.

– אני אשלחנה אליך, – אמרה הגרפינה ותצא מן החדר.

– אֵל־נא, רחמֵנו־נא, – קראה הגרפינה פעמים אחדות, בלכתה לבקש את בתה.

– סוניה אמרה, כי נטשה בחדר־המשכב. ונטשה ישבה על מטתה בפנים לבנים ובעינים יבשות ותבט אל הצלמים ותצטלב בחפּזון ותלחש דברים בפיה. כראותה את אמה, קפצה ותרץ אליה.

– מה. אמי?… מה?

– לכי, לכי אליו. הוא מבקש את ידך, – אמרה הגרפינה, וכפי מה שנראה לה לנטשה, לא בשמחה גדולה אמרה זאת, – לכי… לֵכי, – אמרה בעצב ובתרעֹמת אל בתה ותאנח אנחה כבדה, וזו רצה ותסר משם.

נטשה לא זכרה, כיצד נכנסה לחדר־האורחים. כאשר באה בפתח וראתה אותו, עמדה מלכת. “האמנם נעשה לי עתה האיש הזר הלזה כל אשר לי?” – שאלה בלבה וכהרף־עין ענתה: “כן, הכּל: הוא לבדו יקר לי עתה מכל אשר בארץ”. הנסיך אנדרי הוריד עיניו ויגש אליה.

– אני אהבתיך מן הרגע הראשון אשר ראיתי אותך; היכול אוכל לקוות?

הוא שׂם עיניו עליה וישתומם על רֹשם התאוה העזה, שהיה על פניה. פניה אמרו אליו: “מה השאלה הזאת? מה חֵפץ לפקפק במה שגלוי וידוע? מה חֵפץ לדבּר, בשעה שאין להבּיע במלים, מה שהלב מרגיש?”

היא קרבה אליו יותר ותעמוד. הוא אחז את ידה וישק.

– האוהבת אתּ אותי?

– הן, הן, – אמרה נטשה בחפּזון כמתרעמת ותאנח בקול אנחה אחת ושנית, ועוד ועוד בתכיפות הולכת ורבה, ותתן קולה בבכי.

– על מה? מה לך?

– אבל מאֻשרה אני כל־כך, – ענתה ותחַיֵּךְ מתוך דמעות ותגחן אליו בקרבה מרֻבּה מקֹדם לזה ותהרהר סקונדה אחת, כמו שָּאלה בלבה, אם מֻתָּר לה, ותשקהו.

הנסיך אנדרי אחז את ידיה ויבט אל־תוך עיניה ולא מצא בלבו את אהבתו הקודמת אליה. איזה דבר נהפך בקרבּו פתאם. הנֹעם הפיוטי והכמוס, נֹעם התשוקה, לא היה לו עוד, ותחתיו באה בו גם חמלה עליה, על תאותה, – תאות אשה שעודנה ילדה, – גם יִראָה מפני אמונתה לוֹ ובטחונה בו, וגם הכרת החובה המוטלת עליו לדבּוק בה כל ימיו, – הכרה זו כָבדה עליו ונעמה לו יחד. הרגש החדש הזה, שלא היה בו כל־כך הרבה אורה ופיוטיות, היה עם־זה חזק ואמיץ מהקוֹדֵם.

– האמרה לך אמך, כי אי־אפשר, שיהי קֹדם למקץ שנה אחת? – אמר הנסיך אנדרי וַיוסף להביט אל־תוך עיניה.

“האמנם אני היא, הנערה־הילדה הזאת (הלא כן היו הכּל מדבּרים בי), – אמרה נטשה בלבה, – האמנם אני מעתה, מרגע זה, אשה לָאיש הזר הזה, לאיש הנחמד והפִּקח הלזה, המכֻבּד גם בעיני אבי? האמנם כן־הוא? האמנם לא לי עוד לשַׂחק בחיים, באשר אני גדולה מעתה ואחראית על כל מעשה ועל כל מלה שלי? אבל איזו שאלה שאל אותי?”

– לא, – השיבה לו, אך לא הבינה את שאלתו.

– סלחי־נא לי, – אמר הנסיך אנדרי, – אבל אתּ צעירה כל־כך, ואני כבר הרביתי כל־כך לראות חיים. דואג אני לך ויָרֵא אני מאד. עוד לא ידעתי את נפשך.

נטשה הקשיבה בכל לבה והתאמצה להבין פשר דבריו ולא הבינה.

– אף אמנם קשה עד־מאד תהיה לי השנה הזאת, שאחכה בה לימי אָשרי, – הוסיף הנסיך אנדרי, – אך בין־כּה תבחני את לבך. אני מבקש מאתך לכונן אָשרי בשנה הבּאה; אבל חפשית את לנפשך: ארושׂינו יהיו בסתר, ואם יִוָּדע לך, כי לא תאהביני, או אם תאהבי איש אחר… – אמר הנסיך אנדרי בבת־צחוק, מעֻשָׂה.

– למה תאמר כזאת? – נכנסה נטשה לתוך דבריו, – הלא ידעת, כי מן היום אשר באת בפעם הראשונה לאוטרַדנויֶה, אהבתּי אותך, – אמרה אליו, וברור היה לה, כי אמת בפיה.

– בשנה תספּיקי לדעת את נפשך….

– שנה תמימה! – אמרה נטשה פתאם כי רק מדבָרו זה הבינה, כי חתֻנתם נדחֵית לשנה. – אך מפני־מה לשנה שלמה? – הנסיך אנדרי התחיל מסבּיר לה את טעמי הדחיה הזאת, אך היא לא הקשיבה.

– ואין לשַׁנות? – שאלה נטשה. הנסיך אנדרי לא ענה דבר, אך בפניו הֻבַּע, שהחלטה זו לא תְשֻׁנה.

– נורא הדבר! נורא ואָיֹם! – אמרה נטשה פתאם ושוב התחילה בוכה. – מוֹת אמות, בטרם תעבור השנה: זה אי־אפשר, נורא הוא. – וכאמרה זאת שׂמה עיניה על חֲתָנָה ותרא רֹשֶם חמלה ותמיהה על פניו.

– לא, לא, הכּל אעשה, – אמרה ותעצור בדמעותיה פתאם. – ואני מאֻשרה כל־כך!

באותו הרגע נכנסו אביה ואמה לחדר ויברכו את החתן ואת הכלה.

מן היום ההוא היה הנסיך אנדרי בא אל הרוסטובים בתור חתן.

כד    🔗

ארושׂים לא נערכו, ולא הֻגד לאיש, כי אֵרַש בולקונסקי את נטשה; כן דרש הנסיך אנדרי ועמד על דעתו. הוא אמר, כי מפני שהדחיה היא בשבילו, עליו לשאת את כל חֹמר הדין: על־כן הוא מקבל עליו לעמוד כל ימיו בדבּורו בענין הארושׂים, אבל אינו רוצה להטיל חובה זו על נטשה, והריהו נותן לה חֹפש גמור. אם מקץ חצי שנה תרגיש, כי איננה אוהבת אותו, תהיה הרשות בידה להשיב את פניו. מוּבן מאליו, שגם אביה ואמה, גם נטשה בעצמה מאנו לקבל דבריו אלה, אבל הוא לא חדל לדרוש זאת. הנסיך אנדרי היה בא בכל יום אל הרוסטובים, אך לא מנהג חתן נהג בנטשה: בלשון־רבּות היה מדבּר אליה ולא נשק אותה אלא על־גב היד. אחרי יום ההשתדכות התכוננו בין הנסיך אנדרי ובין נטשה יחוסים חדשים לגמרי, מנהגי־קרבה פשוטים. הם נהגו כאִלו לא ידעו זה את זה עד־כה. שניהם אהבו להזכיר, כיצד היו מביטים זה אל זה, בימים אשר לא היו עוד מה שנהיו אחרי־כן. עתה הרגישו שניהם בעצמם, שנעשו ליצורים אחרים: לפנים היו מתכחשים, ועתה הם פשוטים ומדַבּרים מה שבלבם. בראשונה היו אנשי־הבית מרגישים קצת בַּישנוּת בבואם בדברים עם הנסיך אנדרי; הוא נדמה להם כבן עולם אחר, וזמן לא מעט הרגילה אותם נטשה אל הנסיך אנדרי ובגאוה הבטיחה את כֻּלם, כי הוא אך נראֶה כמין יצור מיֻחד, וכי כמוהו ככל האנשים, וכי היא איננה יראה מפניו, וכי אין לאיש בעולם לירֹא מפניו. אחרי ימים אחדים הֻרגלו אליו ובלי התבַּיש חזרו למנהגי חייהם הקודמים, והוא השתתף בעניניהם. הוא ידע לדבּר בעסקי האחֻזות עם הגרף ובתכשיטי־נשים עם הגרפינה ועם נטשה ובאלבּומים וסריגת־יד עם סוניה. לפעמים היו הרוסטובים גם ביניהם לבד גם בפני הנסיך אנדרי מבּיעים תמיהה על כל אותו המאורע ועל כי נראה בבֵרור, שהיו הרבה סמנים לַדָּבר; גם ביאת הנסיך אנדרי לאוטרַדנויָה, גם ביאת הרוסטובים בעצמם לפטרבורג, גם הדמיון שבין נטשה ובין הנסיך אנדרי, אשר התבוננה בו האומנת בבוא אליהם הנסיך אנדרי בפעם הראשונה גם התנגשות אנדרי וניקולי בשנת 1805 ועוד הרבה סמנים כאלה, שהיו קֹדם לאותו המאורע, הובאו בחשבּון בפי אנשי־הבית.

בבית שררו העצבוּת הפיוטית והשתקנוּת, המצוּיות בכל עת במקום שחתן וכלה בו. פּעמים רבות ישבו אנשי הבית יחדו ושתקו כֻּלם. ויש אשר יקומו וילכו להם, והחתן והכלה ישארו לבדם ובכל־זאת יחרישו. רק לעתים רחוקות נדברו בחייהם לימים הבאים. הנסיך אנדרי היה ירא ונזהר מִדָּבֵּר בענין זה. נטשה הרגישה גם היא בדבר הזה, כי השתתפה בכל רגשותיו וידעה אותם בטרם יגיד לה. פּעם אחת החלה לשאלו על־דבר בנוֹ. הנסיך אנדרי הסתמק – בימים האחרונים קרהו מקרה כזה לעתים קרובות, ונטשה אהבה זאת ביחוד, – ויאמר, כי בנו לא יהיה עמהם.

– מפני־מה? – שאלה נטשה בבהלה

– אינני יכול לקחתו מידי זקֵנו, ומלבד זאת…

– מה־מאד הייתי אוהבת אותוֹ! – אמרה נטשה, אשר הבינה כרגע את כַּונתו. – אבל ידעתי, אין רצונך לתת פתחון־פה לדַבּר רעות עליך ועלי.

הגרף הזקן קרב לפעמים אל הנסיך אנדרי וישקהו וַיִּוָּעץ אתו על־דבר חנוכו של פֶּטיה או עבודת־משמרתו של ניקולי. הגרפינה הזקנה נאנחה בהביטה אליהם. סוניה פחדה בכל רגע, פּן תהיה מיֻתֶּרת, ועל־כן בקשה תואנות להשאירם לבדם, גם בשעה שלא היו צריכים לזה. בשעה שדבּר הנסיך אנדרי (והוא ידע לספּר דבר בטוּב־טעם), היתה נטשה שומעת בגאוה; אך כשדבּרה היא, התבוננה בכל פעם ביראה ובשמחה יחד, שהוא מסתכל בה כבוחן ובודק. בתמיהה שאלה בלבה: “מה הוא מבקש בי? הן הוא דורש דבר במבטו זה! ומה, אם אין בי מה שהוא מבקש במבּטו”? לפעמים נחה עליה רוח צהלה זו בלי־טעם, שהיתה מיֻחדת לה, ואז אהבה ביחוד לשמוע ולראות את חיוכו של הנסיך אנדרי. הוא היה צוחק אך לעתים רחוקות, אבל בזמן שצחק, היה כֻלו אך צוחק, ואחרי צחוק זה היתה מרגשת בכל פעם, שהיא קרובה אליו מבראשונה. מאֻשרת היתה נטשה לגמרי, אלו לא היה הרעיון על־דבר הפּרֵדה ההולכת וקרֵבה מביא בה יִראָה, באשר גם הוא היה מַלבּין ומרגיש צִנָה באבריו לזֵכר הדבר הזה.

ביום שלפני יציאתו מפטרבורג הביא הנסיך אנדרי אתו את פיר, אשר לא בא אל הרוסטובים אחרי נשף־המחול אפילו פעם אחת. פיר נראה כנכלם ונבוך. הוא דבּר עם הָאֵם. נטשה ישבה עם סוניה אצל שלחן־הַשַּׁחמַט, ובזה נתנו אות לנסיך אנדרי, שהן קוראות לו, וַיִּקרב אליהן.

– הלא ידעת את בֶּזאוּחוב מכּבר? – אמר הנסיך אנדרי. – הטוב הוא בעיניך?

– כן, הוא איש טוב ויפה, אבל מגֻחך מאד.

וכמו בכל פעם, בדבּרה בפיר, התחילה מסַפֶּרת מעשים שהיו בו ומעשים שלא היו מעולם על־דבר טרדת רוחו.

– דעי לך, כי הגדתי לו את סודנו, – אמר הנסיך אנדרי. – אני ידעתיו מימי ילדותו. אין כמוהו טוב־לבב. אני מבקש מאתך, נַטַּלי, – אמר פתאם בכֹבד־ראש, – הנה אני יוצא מזה, ואלהים יודע מה שיכול להיות עוד. אפשר שתחדלי לֶאֱ… אכן ידעתי, כי אין לי לדבּר בזה, אחת אֹמַר לך, כל אשר יקרֵך בימים אשר לא אהיה…

– מה אפוא יִקרני?

– איזה דבר רע שיהיה, – הוסיף הנסיך אנדרי, – מאתך אבקש זאת, מַדמוּאֲזֶל סוֹפִי, איזה מקרה שיקרה, פְּני־נא אך אליו בבקשת עצה ועזרה. אין כמוהו נטרד ומגֻחך, אבל אין כמוהו גם טוב־לבב.

גם אביה ואמה, גם סוניה, גם הנסיך אנדרי בעצמו לא יכלו לשער את הפעֻלה, שתפעל על נטשה פרֵדת חֲתָנָהּ. כל היום ההוא התהלכה בַבּית אֲדֻמה ונסערה, אך בעינים יבשות, ועסקה בענינים קטנים שבקטנים, וכמו לא הבינה מה יֵעָשֶׂה בה, ולא בכתה גם ברגע אשר נשק לה על־גב ידה בפעם האחרונה בהפּרדו מאתה.

“אל תסע!” – רק אמרה לו, ובקול מיֻחד, אשר העירוֹ לעַיֵּן קצת, אם לא ראוי לוֹ באמת להִשאר בעיר, ואשר זכר אותו ימים רבים אחרי־כן. גם אחרי צאתו מן העיר לא בכתה, אבל ימים אחדים ישבה בחדרה ולא שׂמה כל דבר על לבה, וגם אז לא בכתה, ורק אמרה לפרקים:

– הה, למה־זה נסע!

אך מקץ שני שבועות אחרי יציאתו התעוררה ממחלת רוּחה, – גם זאת נהיתה פתאם, בשעה שלא שערו הסובבים אותה, – ותהי כבראשונה. רק פּרצופה המוּסרי נשתנה, כדרך שילָדים יורדים מעל מטתם אחרי מחלה ממֻשכה בפרצוף־פנים חדש.

כה    🔗

בריאותו ואפיוֹ של הנסיך ניקולי אנדרֵיאיץ' בולקונסקי רפו מאד בשנה אחרונה הזאת אחרי יציאת בנו. בעת ההיא נעשה נוח לכעוס עוד יותר מבראשונה, וכל חמתו, חמת־חנם, העיר על־פי־רֹב על מַריה הנסיכית. דומה היה כאלו התאמץ בכל כֹּחו למצֹא את הדברים, אשר יוכל על־פיהם להפליא כפי האפשר את מכותיה המוּסריות. שני דברים חביבים ומשַׂמחים היו לה למַריה הנסיכית בעולמה: בן־אחיה ניקולושקה והדת, ושני אלה היו למקור דברי ריב ומהתלות לנסיך. כל דבר, שנגעו בו בשיחה, היה תואנה בפיו לעבור אל אמונות־ההבל של העלמות הזקנות או אל פִּנוק הילדים והשחתת דרכיהם. – “רצונך לעשותו (את ניקולנקה) לעלמה זקנה כמוך; והיא לא תצלח: הנסיך אנדרי לבֵן הוא צריך ולא לעלמה” – היה אומר לה; או היה פונה אל מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן ושואלהּ בפני הנסיכית מריה, עד־כמה טובוּ בעיניה הכמרים והצלמים הרוסיים, ומהָתֵל…

הוא היה עולב את הנסיכית מריה עלבון קשה כל היום, והיא גם לא הֻצרכה להתחזק, כדי לסלוח לו. האפשר היה לאביה, שיחטא לה, וכלום יכול אביה, אשר בכל־זאת ידעה בו, שהוא אוהב אותה, לעשות דבר שלא על־פי הישֶׁר? גם מה הוא הישֶׁר? הנסיכית לא הרהרה מימיה במלה גאותנית זו, במה שקוראים “ישׁר”. כל חֻקיו הַמָּרכָּבים של מין־האדם נתרכזו ברוּחה בחֹק פשוט וברור אחד – “בחֹק האהבה ומסירת־הנפש, אשר הוֹרה לנו מי שסבל באַהבה בעד מין־האדם, בשעה שהוא בעצמו – האלהים”. מה לה וליָשְׁרָם או לַעֲוָתָתָם של אנשים אחרים? היא הֻצרכה לסבּול ולאהוב בעצמה, וזאת היתה עושה.

בחֹרף בא הנסיך אנדרי אל “ההרים הַקֵּרחים”, ושמה היה ומתנהג בנעימות ובחבּה, במדה שלא ראתה בו הנסיכית מריה זה ימים רבים. היא הכירה בו, שקרהו איזה מקרה חשוב, אך הוא לא אמר לה מאומה על־דבר אהבתו. לפני יציאתו דִבֵּר זמן רב עם אביהם, והנסיכית מריה התבוננה, כי לשניהם היו תרעומות זה על זה.

באחד הימים שאחרי יציאתו של הנסיך אנדרי כתבה מריה הנסיכית מ"ההרים הקרחים" לידידתה זִ’ילִי קַרַגִּינה בפטרבורג, אשר קותה הנסיכית מריה – כדרך כל העלמות – להַשִּׂיאהּ לאחיה, ואשר בעת ההיא נהגה דין אבלוּת על אָח שנפל חלל בטורקיה, את הדברים האלה:

"צרה ויגון הם, לפי־הנראה, גורל כֻּלנו, ז’ילי ידידתי האהובה והיקרה.

“אבדתך נוראה כל־כך, שאיני יכולה לראות בה אלא חסד מיֻחד מאת האלהים, שבאהבתו אֶתכן – אותך ואת אמך היקרה בנשים – הוא רוצה לנסותכן. הה, ידידתי, האמונה, ורק האמונה לבדה, יכולה, אם לא לנחמנו, על־כל־פנים, להצילנו מן היאוש; רק האמונה לבדה יכולה לבאר לנו מה שאי־אפשר לאדם להבין בלעדיה: למה־זה ועל־מה זה מתבקשים לפני אלהים אנשים טובים ונעלים, שבידם למצא אֹשר בחיים, שלא רק אינם מְרֵעים לאיש, אלא שהם גם נחוצים לטובת רעיהם, בשעה שנשארים בחיים אנשים רָעים, אשר לא יועילו, כי־אם יזיקו, או אנשים שהם למַשָׂא גם על עצמם גם על אחרים. המיתה הראשונה, שראיתי בחיי ושלא אשכחנה לעולם – מיתת גיסתי הנעימה – עשתה עלי רֹשם כזה. כשם שאתּ שואלת את גורל בני־האדם, בשביל מה היה לו לאחיך הטוב למוּת, כך שאלתּי אני, בשביל מה נגזרה מיתה על ליזה הטהורה כמלאך אלהים, אשר לא רק לא עשתה רעה לאיש, כי־אם גם לא עלה על רוּחה מימיה כל רעיון שאינו טוב. אבל, ידידתי, הנה עברו חמש שנים מן העת ההיא, ואני, בעניוּת דעתי, כבר החלותי להבין, בשביל מה הוּטל עליה למוּת, וכיצד נגלתה במיתה זו שפעת חסדי הבורא, שכּל מעלליו, אף־על־פי שברֻבּם אין אנו מבינים אותם, אינם אלא גִלּוּיֵי אהבתו את ברואיו, הגדולה בלי גבול, אפשר, אני אומרת בלבי לעתים קרובות, שהיתה תמימה וטהורה יותר מהראוי, כדי לשאת את כל החובות המוטלות על אֵם. בתור אשה צעירה היתה זכּה וישרה: אפשר שבתור אֵם לא יכלה להיות כזאת. עתה, מלבד אשר השאירה בלבנו, וביחוד בלב הנסיך אנדרי, רגש אֵבֶל טהור וזֵכר טוב, שאין למעלה מהם, יִנָתן לה שּׁם בודאי מקום, אשר לא אערוב לבבי לקוות, שינתן לי כמוהו, אך מלבד כל מה שאפשר לשער עליה בעצמה, עוד השפּיעה מיתתה המֻקדמת והנוראה השפּעה טובה ומועילה עלי ועל אחי בכל יגוננו הגדול. אז, ברגעים הראשונים, לא יכלו הרעיונות האלה לבוא בקרבּי; אִלו באו כי אז, הייתי מגרשתם מלבי בחרדה גדולה, ועתה הדבר כל־כך ברור ונעלה על כל ספק. אני כותבת לך כל זאת, ידידתי, רק על־מנת לברר לך, עד־כמה נכון הפתגם האבַנגליוני הזה, אשר היה לי לחֹק קבוע בחיי: לא תפּול מִשַּׂערת־ראש ארצה שלא ברצון הבּורא. ורצונו תלוי אך באהבתו, שהוא אוהב אותנו בלי גבול, ועל־כן מכֻוָּן כל מקרה שיקרֵנו אך לטובתנו. הנה שְׁאַלְתִּנִי, הֲנֵשֵׁב בחֹרף הבא במוסקבה? בכל חפצי לראותך לא אחשֹׁב ולא אֹבֶה לבוא שמה. ולפֶלא יהיה בעיניך, אם אֹמַר לך, כי בְשֶל בּוּאוֹנַפַּרטֵי ההוא, וזה פֵּשר הדבר: אבי הולך ורָפֶה; הוא איננו יכול לשאת דברים שלא כרצונו והנהו בא לידי רגזנוּת. רגזנותו זאת, כאשר ידעת, מכֻוֶנת כלפּי עניני פוליטיקה. הוא איננו יכול לשאת כל זֵכר לַדָּבר, שבּואונפַּרטי נושא ונותן, כאיש עם רעיו, עם כל מלכי אירופה, וביחוד עם מלכּנו, עם נכדהּ של יֶקַטרינה הגדולה! אני, כאשר ידעתּ, אין לי עסק בפוליטיקה, אך מדברי אבי ומשיחותיו עם מיכאיל איבַנוביץ' אני יודעת את כל הנעשֶׂה בארץ ובפרט את כל הכבוד הנעשה לבואוֹנַפַּרטי, אשר, לפי־הנראה, רק ב”הרים הַקֵרחים" בלבד, מה שאין כן בכל כדור הארץ, לא יֵחשב לאדם גדול ועוד פחות מזה יֵחשב לקיסר צרפת. ואבי אינו יכול לנשׂא זאת. כמדֻמה לי, שביחוד מפני השקפתו על עניני הפוליטיקה ומפני שהוא רואה מראש, שיבוא לידֵי התנגשות בדרכו להביע כל־רוחו, בלי שאֵת פני איש, הוא ממַעט בדברים על־אודות הנסיעה למוסקבה. כל שכרו במה שהוא מתרפא יצא בהפסדו על־ידי המחלוקות על־אודות בּואונפּרטי, אשר לא ימלט מהן. בכל־אֹפן תפּתר שאלה זאת במהרה. בחיינו הביתיים אין שִׁנויים חוץ מזה, שאחי אנדרי עמנו עתה. הוא נשתנה הרבה בימים האחרונים. אחרי הצרה אשר מצאתהו, חיתה רוחו אך עתה, בשנה הזאת. עתה הוא שנית כמו שידעתּי אותו בעודו נער קטן: איש טוב, עָדין ונדיב־לב, אשר לא ידעתי דומה לו בזה. עתה הוא מבין, כמו שנראה לי, כי עוד לא תמו חייו. אבל יחד עם השנוי הרוחני הטוב הזה הוּרע כֹּחו הגשמי, כָּחוש הוא מבראשונה ורגשני יותר. דואגת אני לו מאד, ושמֵחה אני על כי הוא יוֹצא לחוץ־לארץ, כמו שיעצוהו הרופאים מכבר. אני מקוה, כי ירוַח לו בזה. הנך כותבת לי, כי בפטרבורג חושבים אותו לאחד הצעירים המצֻיָּנים בעסקנותם ובהשכלתם ובפקחותם. סלחי־נא על התכבדותי בקרובַי – אני לא הטלתי ספק בזה מעולם. אין מספּר לטובות, אשר עשה פה לַכֹּל, מהאכרים שלו ועד האצילים. בבואו לפטרבורג לא לקח עמו אלא מה שהגיע לו. תמהה אני, כיצד מגיעות שמועות מפטרבורג למוסקבה ובפרט שמועות־שוא כשמועה זו שכתבת לי על־דבר אחי, שהוא נושא את רוסטובה הקטנה. אני לא אאמין, כי יקח לו אנדרי עוד אשה, וביחוד, כי יקח אותה. וזה טעמי: ראשונה, ידעתי, כי אף־על־פי שהוא מדבּר אך לעתים רחוקות באשתו הנפטרה, נקלט ונשרש יגונו על האבדה הזאת כל־כך במעמקי לבו, שלא יֵאות כל־ימיו, שתירש אחרת את מקומה ותהי לאֵם חורגת למלאך הקטן שלנו; ושנית, כפי מה שידיעתי, אין הנערה הזאת ממין הנשים המסֻגלות לשאת חן בעיני הנסיך אנדרי. לא אאמין, כי יבחר בה הנסיך אנדרי לקחתה לו לאשה, ולא אכַחד ממך, כי אינני חפצה בזה. אבל כבר הרביתי לפטפט, הנני גומרת גליון שני. שלום לך, ידידתי הנעימה; יָסֶךְ־לך אלהים באברתו הקדושה והחזקה. ידידתי הנעימה מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן מנשקת לך.

מַריה".

כו    🔗

באמצע ימי־הקיץ בא פתאם מכתּב אל מריה הנסיכית משוֵיציה, מאת הנסיך אנדרי, ודבר זר ומשֻׁנֶּה כתב לה בו. הוא הודיע לה כי אֵרֵשׂ את רוסטובה. כל המכתב היה מָלֵא אהבה וכבוד לכלתו וחבּת־ידידות ואמוּן לאחותו. הוא כתב, כי מימיו לא אהב כמו שהוא אוהב עתה וכי רק עתה הוא מבין ויודע את החיים. הוא בקש מאתה, כי תסלח לו על כי בבואו אל “ההרים הקרחים” לא אמר לה מאומה על־דבר החלטתו זאת, אף־על־פי שדבּר בזה עם אביהם. הוא באר לה, כי נמנע מהגיד לה זאת, מאשר ידע, כי היא תבקש מאביהם שיסכים לו ולא תצליח, כי־אם תרגיז את אביהם, והוא ישפוך כל חמתו עליה. “ואולם – כתב לה עוד, – בעת ההיא עוד לא היה הדבר מָחלט כל־כך. אז נתן לי אבינו זמן שנה אחת, ועתה כבר עברו ששה חדשים, חצי הזמן אשר יָעַד, ואני מחזיק בהחלטתי עוד יותר מבכל הימים הקודמים. אִלו לא עצרו אותי הרופאים פֹּה, במקום המעינות, הייתי עתה בעצמי ברוסיה, אך עלי לדחות את שִׁיבתי לשלשה חדשים. הלא ידעת אותי ואת דרכי עם אבינוּ. אינני מבקש מאתו בעדי דבר. ברשות עצמי עמדתּי ועתיד אני לעמוד תמיד, אך אם אעשה דבר נגד רצונו, אם אעיר חמתו עלי, בשעה שאפשר שלא ימים רבים לו עוד להיות עמנו, יִשְׁבֹּת ששון־לבי למחצה. אני כותב לו עתה מכתּב בענין זה, והנני מבקש מאתך, כי תבחרי רגע רצוי לזה ותמסרי לו את המכתב ותודיעי לי, מה הדבר כֻּלו בעיניו, ואם יש תקוה, שיסכים לקצר את הזמן בארבעה חדשים”.

אחרי הרבּה פקפוקים וספקות ותפלות מסרה מריה הנסיכית את המכתב לאביה. ביום השני אמר הנסיך הזקן במנוחה:

– כתבי לאחיך, שימתין קצת עד שאמות…. לא יִמָּשכו הימים הַתֵּר אַתִּיר במהרה….

הנסיכית רצתה להשיב דבר, אך אביה לא הניח לה וַיוסף לדַבּר, וקולו היה הולך ורם.

– קח לך, יקירי, קָחֶהָ, אל תאחר… המשפחה יפה!… אנשים פקחים, הלא כן? עשירים, כן? אֵם חורגת טובה תהיה לניקולושקה! כתבי לו, כי יִקָּחֶהּ מחר, אם טוב בעיניו. אֵם חורגת לניקולושקה תהיה היא, ואת בּוּריֶנקה אקח אני לאשה!… חַה, חַה, חַה, ובלבד שלא יהיה בלי אֵם חורגת! אבל דבר אחד – בביתי אין חֵפץ בנשים נוספות; יקח לו אשה וידור בדירה אחרת. אולי תעברי גם אַתּ אליו? – פנה אל הנסיכית מריה. – בשם אלהים, צאי לך, צאי לך….אל אשר ייטב בעיניך!…

אחרי דברי־הזעם האלה לא דבּר הנסיך בענין זה עוד אפילו פעם אחת. אבל חמתו העצורה על בנו הֻבְּעָה בדברים שבינו ובין בתו. אל תואנות לגלוגו הקודמות נמצאה תואנה חדשה – שיחה באם חורגת והבּעת־חבּה למַדמוּאזֶל בּוּריֶן.

– מפני־מה לא אשאנה? אמר אל בתו. נסיכה הגונה תהיה!

ובימים האחרונים ראתה מריה הנסיכית לתמהונה הרב, כי אביה התחיל מקָרב אליו באמת יותר ויותר את הצרפתית. מה שאמר אביהם על המכתב כתבה מריה לאחיה, אבל השתדלה לנחמו ולעורר בו תקוה, שתרגיל את אביהם לרעיון הזה.

ניקולושקה וחנוּכו, אנדרי והאמונה – הם הדברים אשר היו תנחומים ושעשועים למריה הנסיכית; אך לפי שכּל אדם צריך גם לתקוות פרטיות מיֻחדות לו, היתה לה למריה הנסיכית, חוץ מהתנחומים והשעשועים ההם, עוד תשוקה ותקוה מסֻתּרת במעמקי לבה לפנֵי וְלִפְנים, והתקוה הזאת הִמציאה לה את הנחמה הנבחרה שבחייה. את התשוקה והתקוה המנחמת הזאת העירו בה “אנשי האלהים”, הם המסתּגפים והנודדים, שהיו באים לפניה שלא בידיעתו של הנסיך. כאשר הוסיפה מריה הנסיכית לחיות, כאשר הוסיפה לדעת את החיים ולהתבונן בהם, כן הוסיפה לתמוה על סמיוּת־עיניהם של בני־האדם, שהם מבקשים תענוגים ואֹשֶר בעולם הזה ויגעים ונענים ונלחמים ומרֵעִים זה לזה, כדי להגיע אל אותוֹ האֹשֶׁר הנמנע, הדמיוני והמחטיא את בעליו. הנסיך אנדרי אהב את אשתו, והיא מתה עליו, והנה אין זה די לו, רוצה הוא לתלות את אשרוֹ באשה אחרת. האב איננו חפץ בזה, כי מבקש הוא לאנדרי אשה יחסנית ועשירה מזו. וכֻלם נלחמים ונענים ומציקים ומשחיתים את נפשם, את הנפש הנצחית, כדי להגיע לקנינים שאינם מתקַימים אלא כהרף־עין. מלבד אשר אנחנו יודעים זאת בעצמנו – הלא המשיח בן־אלהים ירד על הארץ ואמר לנו, כי חיי העולם הזה הם חיים להרף־עין, נסיון הם לנו, ואנחנו דבֵקים בהם כל ימינו וחושבים למצֹא בהם אֹשֶׁר. “איככה לא הבין כל איש את הדבר הזה? – אמרה מריה הנסיכית בלבה. – כל איש חוץ מהַנִּקלים האלה, אנשי האלהים, הבאים אלי בילקוטיהם על כתפיהם דרך המבוא האחרון. כדי שלא יֵרָאו לעיני הנסיך, וירֵאים הם לא פן יָרֵעַ להם, כי־אם פן יביאוהו בזה לידי עֲבֵרָה: לעזוב את בית־האב, את המולדת, את כל הדאגה לקניני העולם הזה, על־מנת לנוד ממקום למקום בלבוש בַּד של שַׂק, מבּלי הִצָמֵד לשום דבר, מבּלי הִוָּדע בשם, מבּלי נגוֹע לרעה באנשים, ולהתפלל עליהם, להתפלל גם על המגָרשים גם על התומכים: אין אמת ואין חיים למעלה מאמת זו ומחיים אלה!”

נודדת אחת היתה בין הבאות אליה, פֶדוֹסְיוּשְׂקה שמה, אשה בת חמשים שנה, קטנה, נגועה בשוּמות רבות ושפלת־רוח מאד, אשר הלכה יחפה ומסֻבּלת באזִקי־הסתגפות יותר משלשים שנה. אותה חבבה מריה הנסיכית חבה יתרה. פעם אחת ספּרה פדוֹסיושקה בדברי ימי־חייה, והחדר היה אפל, רק פַּנַּס־הקֹדש האיר בו, ופתאם עלה על רוּחה של מריה הנסיכית, שפדוסיושקה לבדה מצאה את דרך־החיים הנכונה, והרעיון הזה תקף אותה בכֹח גדול כל־כך, שגמרה ללכת לנוד גם־היא. כאשר שכבה פֶדוסיושקה לישון, עִיְּנה מריה הנסיכית זמן רב בדבר, ולבסוף החליטה החלטה משֻׁנה זו, שעליה לנוד בארץ. את מחשבתה זאת הודיעה אך לכֹהֲנָהּ ואיש־סוֹדה הנזיר אבּא אֲקִינְפִי, והוא הסכים על־ידה. אז הכינה לעצמה – בשם מַתָּנות לנודדים – את כל הבגדים הנחוצים לנודדת: כֻּתֹּנֶת, נעלות של סִיב, קַפְטַן ומטפחת שחורה; ופעמים רבות עמדה ושאלה בלבה, בקרבה אל הארגז, שנמצאו בו הבגדים האלה, אם לא הגיעה העת להקים את מחשבתה.

פעמים רבות התרגשה כל־כך בהקשיבה את ספוריהן הפשוטים של הנודדות, שספּרו אותם בלי הטעמה מיֻחדה, והיא מצאה בהם רעיון עמוֹק, שכבר נכונה היתה לא אחת ולא שתים לעזוב את הבית ולברוח. בדמיונה כבר ראתה את־עצמה כשהיא צועדת יחד עם פֶדוֹסיוּשקה בלבוש־הארג הגס, ומַקל בידה וחבילתה עליה, ואבק רב בדרך, ובלי קנאה, בלי אהבה אנושית, בלי בקש דבר, היא מכוננת פעמיה מנזירים אל נזירים, ולאחרונה אל המקום, אשר אין בו לא יגון ולא אנחה, אך שמחת־עולם ונעימות־נצח.

“אל מקום אחד אבוא ואתפלל; טרם אספיק להתרגל בו ולחבבו, אלך־לי הלאה. וככה אלך ולא אחדל, עד אשר לא תעצורנה רגלַי כח עוד, אז אשכב ואמות ואבוא אל המנוחה הנכונה, אל המקום אשר אין בו יגון ואנחה…” אמרה מריה הנסיכית בלבה.

אבל בראותה בכל פעם אחרי־כן את אביה וביחוד את קוֹקוֹ (ניקולושקה), לא עמד בה כח להקים את מחשבתה, ותבך בלאט וַתַרגש, כי נפש חוטאת היא, כי אביה ובן־אחיה אהובים לה יותר מהאלהים.

תּם החלק השלישי    🔗

 

חלק רביעי    🔗

א    🔗

האגדה הבִּבּלית אומרת, כי חיים שאין בהם עבודה – חיים של בטלה – היו עִקר אָשרוֹ של אדם הראשון קֹדם שנטרד מגן־העדן. אהבת הבַּטָּלה הזאת נשארה באדם גם לאחר שנטרד, אבל הקללה שנתקלל עמוסה עליו עד היום הזה, ולא רק באשר עלֵינו לאכוֹל לחם בזעת אפּינו, כי־אם באשר על־פי תכונותינו המוסריות אין אנו יכולים להיות בטֵלים ושלַוים בשעה אחת. קול מִסֵּתר לבנוּ אומר לנו, שיש בנו חֵטא בזמן שאנו בטלים. אִלו יָכוֹל האדם למצֹא לו מצב, אשר ירגיש בו, שהוא, האדם, מועיל וממלא חובתו, כשהוא הולך בטל, היה מוצא בזה מֵעֵין הָאֹשר הקדמוני. ובמצב כזה של בטלה שהיא חובה ואין בה גנוּת לבעליה נמצא מַעמָד שלם בצבּור, הוא מַעמָד העובדים בצבא. באותה הבטלה לשם חובה שאין עמה גנוּת תלוי בכל־עת הכֹּח המושך העִקרי שלעבודת־הצבא.

ניקולי רוסטוב הרגיש את העֹנג הזה במלואו, כאשר הוסיף לעבוד אחרי שנת 1807 בגדוד הפַּבלוגרַדי, שכבר היה בו למצבּיא האֶסקַדרון, אשר נלקח מיד דֶּניסוב.

רוסטוב נעשה לבן־חיל שהֻרגל בגַסות המדות, לאיש אשר אלו בא בין מיֻדעיו המוסקבאים, היה בעיניהם שלא כהוגן קצת, אבל חבריו והמשֻעבדים לו והממֻנים עליו אהבוהו וכבּדוהו כֻלם, והוא היה שמח בחלקו. בימים האחרונים, בשנת 1809, הרבה למצא במכתבים, שבאו אליו מבית אבותיו, דברי תלוּנה מאמו, כי העסקים הולכים ומתקלקלים וכי עת לו לבוא הביתה לשַׂמֵּח ולהרגיע נפשות הוריו הזקנים.

מתיָרא היה ניקולי, בקראו את המכתבים האלה, שמא רוצים להוציאו מתוך הסביבה, שמצא בה מפלט מכּל התלאה המצויה בחיים ושישב בה בשלום ובשלוַת־השקט. הוא הרגיש, שבעוד ימים מעט או הרבה יוטל עליו לשוב ולהתיצב על דרך החיים של קלקולי־עסקים ותקוני־עסקים, של חשבונות סוכנים וקטטות וסכסוכים וקרבת תקיפים וחבורות מיֻדעים ואהבת סוניה והבטחה לה. כל זה היה כבד וסבוך עד־מאד, ועל־כן היה משיב על מכתבי אמו דברים נמוסיים, שתחלתם “אמי החביבה” וסופם “בנך הנשמע לך”, ועובר בשתיקה על השאלה, מתי הוא נכון לבוא הביתה. בשנת 1810 באו אליו מכתּבים מבני־ביתו, ובהם הודיעו לו, כי אֹרשׂה נַטַּשה לבולקונסקי וכי חתֻנתם תהיה מקץ שנה אחת, יען כי הנסיך הזקן אינו מסכים. הדבר הזה העציב והרגיז את רוחו. ראשונה, מאשר היה צר לו על נטשה, כי תצא מביתם, ואותה אהב יותר מכּל שאר בני־הבית; ושנית, מאשר, על־פי השקפתו ההוּזַרית, הצטער על כי נעשה הדבר שלא בפניו, כי הוא היה מראה לו, לבולקונסקי זה, שאין ההתחתנות עמו כבוד גדול כל־כך ושאם הוא אוהב את נטשה אינו זקוק לרשיון אביו המשתגע. רגע אחד עלתה על דעתו לבקש חֻפשה, כדי לראות את נטשה בתור כַּלה, אבל ימי מַסּוֹת־הצבא קרבו בעת ההיא, גם רעיונות על־אודות סוניה והעסקים המסֻבָּכים עלו על לבו, ועל־כן חזר ודחה את נסיעתו. אך בימי האביב שבשנה ההיא בא אליו מכתּב מאמו, אשר כתבה לו שלא בידיעתו של הגרף, והמכתב הזה הטה את לבבו לנסוע מיד. בו כתבה לו, שאם לא יבוא ולא יחל לעסוק בעניני האחֻזה, תִּמָּכֵר כל אחֻזתם בהכרזה והם יצטרכו לחזור על הפתחים. הגרף קצַר־כֹּח כל־כך, מאמין למיטנקה כל־כך, נדיב־לב כל־כך והכּל מרַמים אותו כל־כך, שכּל עסקיו הולכים ומתקלקלים מיום ליום. “בשם אלהים אני מתחננת לך, בֹּא הֵנה מיד, אם אין רצונך להביא את הרעה עלי ועל כל ביתך”, כתבה הגרפינה.

המכתב הזה עשה את פּעֻלתו על ניקולי. שֵׂכֶל בריא של אדם בינוני היה לו, ושִׂכלו זה היה מורהו מה לעשות.

חַיָב היה לנסוע, אם לא בהתפטרות, לפָחות בדין חֻפשה לפי־שעה. בשביל מה הֻצרך לנסוע, לא ידע, אבל בקומו ממשכב הצהרים אחרי שֵׁנה מַספּקת צוה לחבש את סיחו האָפור, המשתובב עד להשחית, אשר לא רכבו עליו זה ימים רבים, ובשובו אחרי־כן על אותו הסיח, שנתכסה זֵעָה בין־כה, הודיע ללַברושקה (משרתו של דניסוב נשאר אצל רוסטוב) ולחבריו, אשר באו אליו בערב, שהוא מבקש חֻפשה ונוֹסע הביתה. אף־על־פי שקשה ומשֻׁנה מאד היה הרעיון, שהוא עתיד לנסוע מזה בטרם יִוָּדע לו על־ידי השטַבּ (מה שחשקה נפשו לדעת ביחוד), אם יעלוהו למדרגת רוטמִיסטר או פתיל־אַנה ינתן לו בשׂכַר מַסּוֹת־הצבא האחרונות; אף־על־פי שמשֻׁנה מאד היה הרעיון, שהוא עתיד לנסוע מזה, בטרם ימכור לגרף גוֹלוּחוֹבסקי את שלשת סוסיו השׂרֻקים, אשר עמד הגרף הפּולני הזה על מקחם, והוא, רוסטוב, התערב עליהם שימכרם באלפּים כסף; אף־על־פי שנראה כדבר שאינו עולה על הדעת, שהוא לא ישתתף בנשף־המחול, שההוּזרים צריכים לערוך בשביל פַּנּה פְּשַׁזְדֶצְקה, כדי להקניט את האוּלַנים, שערכו נשף בשביל פַּנּה בּוֹרז’וזובְסְקה שלהם, – בכל־זאת ידע ניקולי רוסטוב ידיעה קרובה, כי עליו לצאת מן העולם הבּהיר והטוב הזה וללכת שמה, אל המקום שהכּל הבל בו ומבוכה רבה.

מקץ שבוע אחד נִתּנה לו חֻפשה. חבריו ההוזרים, לא בני גדודו בלבד, כי־אם בני כל הבּריגַדה שלו, עשו לכבודו משתה, שעלה בחמשה־עשר רֻבּלים לאיש מהם, ושתי מקהלות־מנגנים נגנו ושתי מקהלות־מזמרים זמרו במשתה ההוא. רוסטוב רקד רקידת “טרֶפַּק” עם הַמַּיּוֹר בַּסּוֹב; אופיצרים שכּוֹרים נענעו את רוסטוב ויחבקוהו עד שהוטל ארצה; אנשי־הצבא של האסקַדרון השלישי חזרו ונענעוהו וקראו אוּרַא. אחרי־כן הוטל רוסטוב לתוך עגלת־חֹרף וַיּוּבא אל התַּחנה הקרובה.

עד חצי הדרך, מקרֶמָנצ’וּג עד קיוב, היו עוד כל רעיוני רוסטוב – כפי טִבעו של אדם – בעיניו שבּמקום שהלך משם, באסקַדרון. אך כאשר עבר יותר מחצי הדרך, החל לשכּוח גם את שלשת סוסיו השׂרֻקים, גם את דוֹז’וֹזיבֵיקה הַוַּכמִיסטר שלו, ובדאגה החל לשאֹל בלבו מה יִמְצָא ומה נהיה בין־כה באוֹטרַדנוֹיֶה. במדה שהלך הלֹך וקרֹב אל ביתו, בה במדה הוסיף להרהר והעמיק לעַיֵּן בו (כאלו היה נוהג גם ברגש המוסרי חֹק הִתְחַזקות מהירוּת הנפילה על־פי התמעטות המרחק ביחס המדות המרֻבּעות). בתחנה האחרונה שלפני אוטרַדנוֹיֶה נתן לָרַכּב שלשה רֻבּלים לשתיה, וכנער קטן קפץ ובא בנשימה קצרה אל מרפסת פתח הבית.

אחרי שמחת הפגישה ואחרי הרגש המשֻׁנה והקשה קצת של תקוה שבאה, אך לא במלואה הדמיוני – “הן כֻּלם כמו שהיו, ולמה־זה ככה נחפזתי!” אמר בלבו – החל להֵאחז בעולמו הישן, אשר מצא בביתו. אביו ואמו היו כְּשֶׁהָיוּ, רק הזקינו קצת. חדשה היתה הדאגה שנראתה עליהם והמחלֹקת שנפלה ביניהם לפעמים, מה שלא קרה קֹדם לזה מעולם, ועתה היה, כפי שנודע מהר לניקולי, אך פרי רֹע מצב העסקים. סוניה הגיעה לשנת העשרים. היא עָמדה ביָפְיָהּ ולא הוסיפה עוד, לא יכלו לקוות עוד ליותר ממה שהיה בה, אבל די היה גם בזה. כֻּלה מָלאה אֹשֶׁר ואַהבה מן היום אשר בא ניקולי, ואהבתה הנאמנה והעזה נתנה שמחה בלבו. פֶּטיה ונטשה נפלאו בעיניו יותר מכּל בני־הבית. פֶּטיה כבר היה בן שלש־עשרה שנה, נער גדול, יפה, שמח, ערום ומתהולל, שכבר התחיל קולו משתנה. אל נטשה הביט ניקולי ויתפלא וַיצחק זמן רב.

– אַחֶרֶת לגמרי, – אמר עליה.

– בודאי כעוּרה מבראשונה?

– להפך, אבל כבֻדה כל־כך. נסיכה! – אמר לה בלחש.

– כן, כן, כן, – אמרה נטשה בשמחה.

נטשה ספּרה לו את ה"רומן" שבֵּינה ובין הנסיך אנדרי, את דבַר בּואו לאוטרַדנויֶה, וַתַּראהו את מכתּבו האחרון.

– ומה, התשמח על זה? – שאלה נטשה. – אני שוקטת עתה ומאֻשרה כל־כך.

– שמֹח אשמח מאד, – ענה ניקולי. – הוא איש נפלא. ואתּ אוהבת אותו מאד?

– מה אֹמר לך, – ענתה נטשה, – אהבתּי את בּוריס, את מורי, את דֶּניסוב, אבל הפעם ענין אחר. שוקטת אני, בטוחה. אני יודעת, שאין אנשים טובים ממנו, ושלֵוה אני וטוב לי. אין זה כלל כבראשונה…

ניקולי אמר לה, שלא טוב בעיניו מה שנדחתה החתֻנה לשנה; אך נטשה התמרמרה על זה אל אחיה והתחילה מביאה ראיות שבאֹפן אחר לא היה אפשר, שלא טוב להכּנס למשפחה למרות עיני אביה, שהיא בעצמה בקשה זאת.

– אין בּינה בך, אין כל בינה, – אמרה לו.

ניקולי נשתתק והסכּים לה.

אחיה הביט אליה והתפלא. קשה היה לו להאמין על־פי מראיה, כי היא כַלה שחתָנהּ האהוב לה מרֻחק ממנה. מתוּנה היתה, שוקטת ושמחה כקֹדם לזה ממש. ניקולי התפלא על זה וגם לא יכול לבטוֹח בגלל זה בהתחתנותו של בולקונסקי. הוא לא האמין, כי כבר נגמר הדבר, וביותר הֻקשה לו להאמין בזאת, משום שלא ראה את הנסיך אנדרי עמה. לבו דבּר לו, שיש בהתחתנות זו איזה דבר שאינו מתֻקן.

“בשביל מה דחיה זו? בשביל מה לא נִשאוּ?” שאל בלבו. ובדבּרו פעם אחת עם אמו על־אודות אחותו, ראה ויתפלא, ובמקצת גם שמח, כי גם אמו מפקפקת לפעמים במעמקי־לבה בקיומו של השדוך הזה.

– הנה הוא כותב, – אמרה הגרפינה, בהראותה לבנהּ את אחד ממכתביו של הנסיך אנדרי ברגש הקנאה המסתּרת, המצויה תמיד בלב אם לבִתּה, הנכונה להִנָּשא, – שלא יבוא קֹדם לדיקבּר. איזה עסק יכול לעצרו? בודאי איזו מחלה! חלש הוא מאד. אל תַּגד לנטשה. אל תּראֶנה שהיא שׂמֵחה; הן הימים ימי־בתוליה האחרונים, ואני ידעתי את לבה בכל פעם שמכתּביו באים אלינו. אולם האלהים יתן, והכּל יהיה לטובה, – היתה גומרת דבריה בכל פעם: – הרי זה איש טוב ונפלא.

ב    🔗

בימים הראשונים לבואו היה ניקולי סריוזי ואפילו משַׁעמם. זֵכר הנחיצות הקרובה להתערב בהבלי עסקי האחֻזה, שקראה לו אמו בשבילם, הֵמַר את רוחו. בחפצו להשליך מהר את המעמסה הזאת מעל כתפיו, קם ביום השלישי לבואו וילך בזעף ובגבּות־עינים מוּעמות, – מבּלי השיב דבר על השאלה, אָנה הוא הולך, – אל האגף, שֶׁדָּר בו מיטֶנקה, וידרֹש מאתו את “כל החשבּונות”. מה־זה “כל החשבּונות”, ידע ניקולי פחות עוד ממיטנקה הנבהל והמשתומם. השיחה ונתינת־החשבּון נמשכו זמן לא רב. “הזקנים”, הנבחר ופקידי הַזֶּמסטבה, שהמתינו שם בפרוזדור, שמעו באימה ובנחת־רוח יתר, בראשונה, כשהתחיל הגרף הצעיר שורק וחורק פתאם בקול הולך וחזק, ואחרי־כן את הגדופים ואת המלים הנוראות, שהתמלטו מפיו זה אחר זה.

– שודד! בריה כפוּיַת־טובה!… לגזרים אגזור את הכלב… לא אַבָּא אני… גנבתּ את הכּל… – וכיוצא בזה.

אחרי־כן ראו האנשים האלה בנחת־רוח ובאימה לא פחותות מבתחלה בִסְחֹב הגרף הצעיר, אשר כֻּלו הֶאדים ועיניו מלאו דם, את מיטנקה בצַורונו, סחֹב והוֹצֵא החוצה, ובהדפו אותו אגב־אורחא במהירות נפלאה בין דבּור לדבּור ברגל ובברך תחת יְרֵכָיו, ואחר נתן עליו בקולו: “צא, צא, לא תֵרָאֶה ולא תִמָּצֵא פה, נבל!”

מיטנקה נפל מעל שש המעלות וַיִּמָּלט אל ערוּגת הפרחים. (הערוּגה הזאת היתה מקלט ידוע לבעלי עבֵרה באוטרַדנויֶה. גם מיטנקה בעצמו היה מסתתר בה בבואו שכּור מן העיר, גם רבים מבּני אוטרַדנויֶה, שהֻצרכו להסתתר מפני מיטנקה, ידעו את סגֻלָּתה זו של הערוּגה להיות למסתּור).

אשתו וגיסותיו של מיטנקה הֵגיחו בפנים מלאים בהלה מפתח החדר אל הפרוזדור החיצון, ששם רתח הַמֵּחַם הנוצץ, ומטה מֻצעת גבוהה עָמדה שם ועליה שמיכה תְפוּרה תְפָרִים עֲמֻקים ועשויה חתיכות קטנות וקצרות.

הגרף הצעיר עבר על־פניהן בצעדי־און ובנשימה כבדה, ובלי שים לב אליהן הלך־לו הביתה.

הגרפינה שמעה מיד מנערותיה מה שנעשה שם, ומצד אחד התנחמה, כי מעתה יתֻקן מצבם, אך מצד אחד דאגה לבנהּ, פן תכבד העבודה עליו מנשֹא. פעמים אחדות קרבה על אצבעות רגליה אל דלת חדרו והטתה אזנה ושמעה אות מקטר שפופרת אחרי שפופרת.

ביום השני הטה הגרף הזקן את בנו הצדה ויאמר לו בצחוק קל ורפה:

– אבל דע לך, מחמדי, כי קצפתּ חנם! מיטנקה ספּר לי הכּל.

“ידעתי, – אמר ניקולי בלבו, – כי לעולם לא אבין פה מאוּמה בעולם זה של שטוּת”.

– הנה קצפתּ על כי לא רשם את שבע מאות הרֻבּלים, אבל רשומים הם בטרַנספּורט, ואתה לא שמתּ עינך על העמוד השני.

– אבי יקירי, הוא נבל וגנב, ידעתּי זאת. ואני מה שעשיתי עשיתי. ואם לא טוב בעיניך, לא אֹמַר לו עוד דבר.

– לא, מחמדי (הגרף היה במבוכה גם הוא. הוא ידע, כי שלא כהוגן נהל את אחֻזת אשתו וחָטא בזה לילדיו, אך לא ידע במה לתקן זאת), לא, אני מבקש מאתך לעסוק בעניני האחֻזה, אני זקן, אני…

– לא, אבי יקירי, סלח־נא לי, אם גרמתּי לך צער; אני יודע פחות ממך.

“ילכו לאבַדון, הם עם אכריהם ומעותיהם וטרַנספּורטים לעמודיהם, – אמר בלבו. – רשימות סכומי מִשחק בכרטיסים הייתי מבין לפנים, אבל בדין טרנספורט ועמודיו אינני מבין מאומה”. ומן היום ההוא לא הוסיף עוד להתערב בעסקים. אך פעם אחת קראה הגרפינה לבנהּ אל חדרה ותגד לו, כי יש בידה שטר־חוב של אלפּים רֻבּל על אנה מיכאילובנה, ותשאלהו, מה הוא אומר לעשות בו.

– זאת נעשה, – ענה ניקולי. – הנה אמרתּ לי, כי הדבר תלוי בי; אני אינני אוהב את אנה מיכאילובנה ואינני אוהב את בּוריס, אבל הם היו מאוהבינו, ועניים היו. על־כן זה הדבר אשר נעשה! – קרא ויקרע את השטר, והגרפינה הזקנה ראתה ותתן קולה בבכי מתוך שמחה. אחרי־כן לא התערב רוסטוב הצעיר עוד בעניני הבית והתחיל עוסק בהתלהבות בעניני צַיִד על־ידי כלבים, שהיו ענינים חדשים לו, והגרף הזקן הנהיג בביתו צַיִד זה במדה רחבה.

ג    🔗

כבר קרבו ימי החֹרף, הקרירות שבשעת הבֹּקר הקפיאו את האדמה המרֻכָּכָה בגשמי הסתָו, כבר עלה ירַק־דשא מבהיק למעלה משטח האדמה השחומה, אדמת זרע־החֹרף, שנדושה ברגלי הבהמה, וממעטה הקש הַצָּהֹב שעל שדות זרע־האביב ואדמימות שדות החטה היוָנית. ראשי העצים וחֶלקות היערים, אשר עוד בסוף אוגוסט התנוססו כאיים ירֻקים בין שדות־זרע־החֹרף השחורים והכָּרים המכֻסים קש, היו לאיים מֻזהבים ומְאָדָּמים בצבע אָדֹם מבהיק בתוך ירַק מִזְרַע־החֹרף. הארנבת האפורה כבר החליפה חצי שערהּ, גוּרי־השוּעלים החלו להתפרד, והזאבים הצעירים גדלו ממדת כֶּלב בינוני. העת היתה טובה עד־מאד ליציאת צַיָּדים. כלביו של רוסטוב הצעיר, שנעשה לצַיָּד נלהב, לא רק הֻכשרו לעבודתם, כי־אם גם השתלמו כל־כך, שהָחלט במועצת הַצַּידים לתת להם לנוּח שלשת ימים ולצאת בששה־עשר לספטמבר, ולהחל ביער־האלונים, כי שם נולדו זאבים, ואיש עוד לא החרידם.

כך היה מצב הענינים בארבעה־עשר לספטמבר.

כל היום ההוא היה מחנה הַצַּיִד בבית; שעת־קֹר היתה ובקיעים נהיו על־פני הארץ, אך בערב החלה האדמה לעטות גליד דק, והאויר נתמזג. בחמשה־עשר לספטמבר בבֹקר השקיף רוסטוב הצעיר בַּחֲלַט בעד החלון, וירא והנה הבֹּקר יפה לציד במדה שאין למעלה ממנה: השמים היו כמתמוֹגגים ויורדים ארצה בלי כל רוח נושבת. התנועה האחת שהֻרגשה באויר, היתה ירידת טפּות מִקְרוֹסְקָפּיּוֹת של אד או ערפל. על ענפי הגן הנחשפים היו טפּות שקופות תלויות ונופלות על העלים, שנשרו זה מעט. אדמת הגן היתה רטֻבּה־שחורה ונוצצת כשֻמשמין, ובמרחק לא רב נפגשה והתאחדה עם מעטה הערפל הכּהה. ניקולי יצא אל מרפסת הפתח החיצון, הלחה והמלֻכלכת ברגלי הנכנסים; ריח יער עלה באפו עם ריח כלבים. הכלבה המטֻלָּאָה השחורה מִילקה, כלבה שירכיה רחבות ועיניה גדולות, שחורות ובולטות, ראתה את אדוניה ותקם וַתִּסֹּג אחור וַתִּרבץ, כדרך שהארנבות האפורות רובצות, ואחר קפצה פתאם וַתָּלָק בלשונה את אפו ואת שפמו. הכלב הַזַּרזִיר השני ראה ממשעול הפרחים את אדוניו וַיָּכָף גבּו וירץ ויבוא כברק אל המרפסת ובזנב מוּרם התחיל מתחכך ברגלי ניקולי.

– אוֹ, הוֹי! – נשמעה ברגע ההוא קריאת צַיָּדים נפלאה זו, שיש בה גם בַּס עָמֹק שבַּעֲמֻקים גם טֶנוֹר דק שבדקים, ומאחרי קרן־זוית יצא דַנילוֹ אשר על הכלבים, איש־שֵׂיבה שראשו כסום ומֻקף בטעם בני אוקרַינה, פניו מקֻמטים ובידו רצועה כפופה, ועליו אותו רֹשֶׁם החֵרוּת והבוז לכל דבר, שאינו מצוי אלא על צַידים בלבד. הוא הרים לפני אדוניו את מצנפתו, מצנפת צֶ’רקַסים, וישם עיניו עליו בבוז. אבל אדוניו לא נעלב במבט־בוּזו: הן הוא ידע, כי דַנילו זה, הבּז לַכֹּל והגדול בעיניו, הוא סוף־סוף משָׁרתו וצַיָּדוֹ.

– דַּנילו! – אמר ניקולי בקצת מֹרך, ובאותה שעה הרגיש, כי למראה מזג־האויר הזה, היפה לצַיָּדים, והכלבים האלה ומשרתו זה נחה עליו רוח הַצַיָּדוּת העזה, שהאדם שוכח בה את כל מחשבותיו הקודמות כאוהב במעמד אהובתו.

– מה תצַוני, אדוני הגרף? – שאל אותו דַּנילו בקול בַּס, שנצרד מרֹב גערות, ושתי עינים נוצצות הביטו כמתגנבות אל האדון, שרצה לאמר דבר ולא אמר. “מה תאמר, אולי לא תַעֲצוֹר כֹּח?” כמו אמרו שתי העינים האלה.

– יום יפה הוא, האין זאת? יפה לכל דבר, הלא כן? – אמר ניקולי ויגרד את מילקה מאחרי אזניה.

דַּנילו לא ענה דבר, אך קָרץ בעיניו.

– את אוּבַרקה שלחתי לשמוע בעלות הבֹּקר, – אמר בקול בַּס שלו אחרי שתקו רגע אחד, – מֻבטחני, כי הֶעֱבִירָה אל המּקְצֶה שבאוטרַדנויה, שם נשמעה יללתם. (הוראת דבריו היא, כי הזאבה, שידעו שניהם על־אודותיה, עברה עם גּוּריהָ אל היער שבאוטרדנויה, יער קטן, רחוק שני תחומים מבית הרוסטובים, שהֻקצה לצוּד בו).

– הלא עת לנסוע? – אמר ניקולי. – בֹּאה אלי עם אוּבַרקה.

– כאשר תצַוני!

– אם־כן אל תמהר להאכילם.

– שומע עבדך.

– בעוד חמשה רגעים עמדוּ דַנילו ואוּבַרקה בחדר־עבודתו הגדול של ניקולי. אף־על־פי שדַּנילו היה קטן־קוֹמה, עשתה עמידתו בחדר רֹשֶׁם של חזיון משֻׁנֶּה, כאלוּ נמצא סוס או דֹב רובץ בין כלי־בית ותשמישי בני־אדם בבתיהם. גם דַּנילו בעצמו הרגיש זאת ועמד, כמנהגו, סמוך לדלת והשתדל, שלא להגביה קולו קצת בדַבּרו, שלא לזוז ממקומו, כדי שלא לקלקל את חדרי אדוניו, אף התאמץ לאמר את כל אשר בלבבו מהרה ולצאת למרחב, מתחת התּקרה אל תחת כפּת־השמים.

כאשר כלה ניקולי לחקור ולדרשׁ והזקיק את דַּנילו להודות כי הכלבים יצלחו לעבודתם (גם דנילו בעצמו התאוה לנסוע), צוה לחבֹש את הסוסים. אך ברגע שאמר דַּנילו לצאת מן החדר, נכנסה נטשה לשם ברגלים ממהרות, והיא עוד לא סרקה את שערהּ ולא לבשה את שמלותיה, ורק מטפחתה הגדולה של האומנת היתה עליה. יחד עמה נכנס במרוצה גם פֶּטיה.

– אתה יוצא לצוד? – אמרה נטשה. – אני ידעתי זאת! סוניה אמרה, כי לא תצאו. אני ידעתי, כי יום זה אי־אפשר שלא לצאת בו.

– יוצאים אנחנו, – ענה ניקולי שלא ברצון, כי בחפצו לערוך ציד כָּבֵד, לא רצה לקחת את נטשה ואת פּטיה עמו. – יוצאים אנחנו, אבל רק לקראת זאבים: לשעמום יהיה זה לך.

– הלא ידעת, כי אין לי עֹנג גדול מזה, – אמרה נטשה. – לא טוב המעשה הזה, הוא יוצא, וכבר צוה לחבש, ולנו לא הגיד דבר.

– “לא יצלחו על רוסים כל המוקשים”, נוסעים אנחנו! – קרא פטיה בקול רם.

– הלא לָךְ אי־אפשר! אמנו אמרה, כי אי־אפשר לך, – אמר ניקולי אל נטשה.

– לא, כי נסֹע אסע, – אמרה נטשה באֹמץ־לבב. – דַּנילו, צו לחבֹש לנו, ואת מיכַאילה תצוה לצאת עם כלבי, – פנתה נטשה אל אשר על הכלבים.

גם בלעדי זאת נדמה לו לדַנילו, שלא נאה ולא טוב לו להִמצא בחדר, אך לבוא במשא־ומתּן עם העלמה הגבירה נראה לו כדבר אי־אפשרי; וַיּוֹרֶד ראשו וימהר לצאת, כאִלו אין דבריה נוגעים בו, ובצאתו נזהר מאד, שלא לגרום לה איזו רעה בשגגה.

ד    🔗

הגרף הזקן, אשר החזיק בכל־עת מחנה־צַיִד גדול ועצום, ובימים ההם הפקיד את כֻּלו ביד בנו, אמר כטוב לבו ביום ההוא, בחמשה־עשר לספּטמבר, לצאת לציד גם הוא.

בעוד שעה אחת נאסף כל המחנה אצל מרפסת הפתח החיצון. ניקולי עבר בפנים נזעמים קצת וסריוזיים, כאיש אשר לא עת לו עתה לעסוק בדברים של מה־בכך, לפני נטשה ופטיה, אשר ספּרו לו דבר, שלא נכנס באזניו. הוא בדק את כל חלקי המחנה וישלח עדת כלבים וצַידים עמהם לפניו וַיֵּשב על סוסו הדוֹנִי האָדֹם, ובשרקו לעדת כלביו עבר דרך הגֹרן אל השָּׂדה הפונה אל היער המֻּקְצֶה שבאוטרדנויה. את סוסו של הגרף הזקן, סוס מסֹרָס אדמדם, שקראו לו וִיפְליַנקה, נהג חובשם המיֻחד של סוסי הגרף; והוא בעצמו נסע במרכבה קטנה אל המוצא⁷, אשר השאירו לו.

כל הכלבים הָרַדפנים, שהוּצאו למחנה הזה, היו חמשים וארבעה, ועמהם רכבו ששה אנשים נוהגים ומשגיחים. נוהגי זרזירים היו שם, לבד מבעליהם, שמונה אנשים, ומספר הזרזירים, שרצו אחריהם, יותר מארבעים, וכל הכלבים, יחד עם ההולכים לרגלי אדוניהם, כמאה ושלשים, וכעשרים צַיָּדים רוכבי־סוסים נוהגים בהם.

כל כלב ידע את בעליו ואת השם שקראו לו. כל אחד מהַצַידים ידע את מעשהו ואת מקומו ואת פקודתו. כצאתם אל מחוץ לגדר, השתרעו כֻלם מיד בלי רעש ובלי שיחות, בסדר ובמתינות, דרך המסלה והשדה, הפונים אל יער אוטרדנויה.

כעל שְׁטִיחַ שָׂעִיר הלכו הסוסים דרך השדה ורק בעברם במסלות שִׁכשכו לפעמים בגְבָאים. השמים המעֻרפּלים הוסיפו לשקוע מעט מעט בלי כל שנוי נראה לעין; באויר שררו שקט, חֹם ודממה. לפעמים נשמעה שריקה דקה של צַיָּד, נַחרת סוס, חביטת רצועה או צעקת כלב מֻכֶּה על נטותו ממסלתו.

כאשר עבר מחנה רוסטוב בתחום אחד, יצאו לקראתו מתוך הערפל עוד חמשה רוכבים עם כלבים. בראשם רָכב זקן רענן יפה־מראה בעל שפם גדול ולבן.

– שלום לך, דוד יקר, – אמר ניקולי, כאשר קרב אליו הזקן.

– כך יפה מַרְשְׁ!… אני ידעתי, – אמר לו הדוד (הוא היה בעל־אחֻזה דל, שָׁכֵן וקצת קרוב לרוסטובים), – ידעתי, כי לא תתאפק וטוב צאתך עתה. כך יפה מַרְשְׁ! (זאת היתה קריאה שגורה בפי דוד זה). תְּפֹשׂ את היער המֻּקצה ואל תאחר, כי גִירְצִ’יק שלי הודיע לי כי הָאִילַגִּינִים ומַחֲנֵהֶם עומדים בקוֹרְנִיקִי; הם – כך יפה מַרְשְׁ! – מנגד עיניך יקחו את הגוּרים.

– שמה אני הולך. הנחַבּר את הכלבים? – שאל ניקולי. – הנחַבּרם?

את הכלבים הרדפנים עשו למחנה אחד, והדוד וניקולי רכבו זה אצל זה. נטשה מִּהרה אליהם על סוסה, והיא עָטתה מטפחות, ומתחתיהן נשקפו פניה המלאים חיים ועיניה הנוצצות, ועמה קרבו פֶּטיה ומיכאילה הַצַּיָּד, אשר לא משוּ מאצלה, ונוהג־הסוסים, אשר הפקידה האומנת לשומר לראשה. פֶּטיה היה אך צוחק ומכה ומושך את סוסו הנה והנה. ונטשה ישבה בקלות ובבטחה על סוסה השחור, שנקרא שמו “עֲרָבִי”, והטתה אותו אחורנית ביד נאמנה ובלי יגיעה.

הדוד הביט בקצת קפֵדה אל פֶּטיה ואל נטשה. לא טוב היה בעיניו חבּור זה של השתובבות ילדותית עם ענין גדול כיציאה לצַיִד.

– שלום לך, דודי, גם אנחנו רוכבים! – קרא אליו פֶּטיה בקול רם.

– שלום, שלום, ובלבד שלא תרמסו את הכלבים, – הזהיר הדוד בתלונה.

– ניקולנקה, מה־נחמד טוּרְנילה כַלבּי! הוא הכירני, – אמרה על כלבּה הרדפן, האהוב לה.

“טוּרנילה הוא, קדם כל־דבר, לא כלב סתם, כי־אם רדפן”, אמר ניקולי בלבו וישם עיניו בתלונה על אחותו, למען תרגיש, עד־כמה יגדל ממנה ברגע זה. נטשה הבינה זאת.

– אל־נא תדַמה, דודי, כי נהיה פה למכשול לאיש, – אמרה נטשה, – אנחנו נעמוד במקומנו ולא נזיז יד ורגל.

– וטוב תעשי, גרפינה יקרה, – אמר הדוד. – אך השמרי לך פן תפּלי מעל הסוס, – הוסיף, – הלא – כך יפה מַרְשְׁ! – אין לך במה להאחז.

אִי היער המֻּקְצֶה נראה במרחק מאה סַזֶּ’ן, ונוהגי־הכלבים קרבו שמה. רוסטוב יעד עם הדוד את המקום, אשר ישַׁלחו משם את הרדפנים, וַיּוֹר את נטשה את המקום אשר עליה לעמוד בו ואשר ידע, כי כל חיה לא תעבור בו, וירכב אל מבוא היער אשר מתּחת לבקעה.

– הנך הולך לקראת זאב גדול, – אמר הדוד, – השמר לך פן תְּנִיסֵהו.

– הרי זה תלוי במקרה, – ענה רוסטוב. – קַרַי, פְּשֹׁט! – נתן קולו ובקריאה זו נתכַּון להשיב לַדוד על דבריו. קַרַי היה כלב זקן ומכֹער, שידעו בו, שהוא תופש יחידי זאב גדול. כל בני המחנה עמדו במקומותיהם.

הגרף הזקן ידע, עד־כמה בנו רגיל להתלהב בשעת ציד, ויסע בחפּזון, כדי שלא לאַחֵר, ובטרם הגיעו נוהגי־הכלבים אל המקום הנועד, קרב איליה אנדרֵיאיץ' במרכבתו הרתומה לסוסיו השחרחורים דרך השדות הירקרקים אל המוֹצָא שהשאירו לו, ושָׂמֵחַ היה בקרבו ואדמוני ולחָייו רִתּתו, ובהתקינו את אדרתו ובשימו עליו כלי־ציד עלה על סוסו החלק, הַשָּׁמן, המתון והטוב, אשר גם שְׂעָרוֹ הלבּין כשְׂעַר אדוניו, והסוסים והמרכבה הקטנה שֻׁלחו הביתה. הגרף איליה אנדריאיץ' אשר אמנם לא היה צַיָּד על־פי רוחו, אבל את מנהגי הַצַּיָּדים ידע על־בֻּריָם, רכב ונכנס לבין השיחים החוסמים את היער וינח את המושכות וַיַּתקֵן עצמו על המרדעת, ובהרגישו בעצמו, כי הוא מוכן ומזֻמן, הביט כה וכה בבת־צחוק.

אצלו עמד משרתו המיֻחד סֶמיון צֶ’קְמַר, רוכב זקן, שהחל להתנהג בכבדות. צֶ’קְמַר נהג שלשה כלבים אבירים מחַנקי־זאבים, שגם הם שמנוּ ועבו כבעליהם וכסוסו. שני כלבים זקנים פקחים רבצוּ בלי חֶבל על צואריהם. במרחק מאה צעדים משם, בין השיחים, עמד משרתו השני של הגרף – מיטקה שמו – רוכב נפלא וצַיָּד נלהב. הגרף שתה לפני התחלת הציד, כמנהג קדמונים, כוס־כסף קטנה של יין־רֶקח, אחר סעד לבו וישתּ חצי בקבוק יין־בּורְדו, אשר אהב.

איליה אנדרֵיאיץ' היה אָדֹם קצת מיינו ומנסיעתו; עיניו הרטֻבּות היו נוצצות ביותר, ובשבתו מעֻלָּף באדרתו הקצרה על המרדעת, היה דומה לילד, שמוליכים אותו לטַיל.

וצֶ’קְמַר, איש רזה שלחָייו שקועות, סִדר מה שהיה לו לסַדר, ואחרי־כן הביט לרגעים אל אדוניו, אשר חי עמו צֶ’קְמַר שלשים שנה בידידות עזה, ובראותו עתה, מה־טוב לבו עליו, קוה להכּנס עמו בשיחה נעימה. עוד שלישי קרב שמה על סוס מן היער בזהירות איש בקי ורגיל ויעמוד מאחרי הגרף. האיש הזה היה לְבֶן־זָקָן, לבוש שמלת־אשה וכִפּה גבוהה על ראשו. הוא היה הבדחן, שהוּסב שמו נַסְטַסְיה איבַנובנה.

– עתה, נַסטַסיה איבַנובנה, – לחש לו הגרף בקריצת־עין, – אם תבריח את החיה, יודיעך דַּנילו את ידו.

– גם אני… לא קצר־יד, – אמר נַסטַסיה איבַנובנה.

– שששש!… – השתיק אותו הגרף ויפן אל סמיון.

– הראית את נטליה אִילאִיניצ’נה? – שאל את סֶמיון. – אַיֶּהָ?

– “הֵן” עמדוּ עם פּטר אילאיץ' אצל “זַ’ארוֹבי בּוּריַאני”, – ענה סמיון בבת־צחוק. – "גם הן “דַּמות” ויודעות ציד.

– ולפלא הוא בעיניך, שהיא מיטיבה לרכּוב כל־כך, הלא כן? – אמר הגרף. – כמוה כגבר!

– איך לא אתפלא? בגבורה, במהירות.

ואַיה ניקולי? במַעֲלֵה ליַדוב, הלא כן? – הוסיף הגרף לשאֹל בלחש.

– כדבריך, אדוני. יודע הוא לבחוֹר מקום לעמוֹד בו. משכיל כל־כך ברכיבה, שאני ודנילו משתוממים עליו לפעמים, – אמר סמיון, בדעתו, במה למצא חן בעיני אדוניו.

– מיטיב לרכּוב הוא, הלא כן? ומה־נאה הוא בשבתּו על הסוס! מה תאמר?

– ראוי לצַיְרוֹ למופת! ומה הפליא זה לא־כבר ללכּוד שוּעל אצל “זַוַרְזִינְסְקַיֶּה בּוּריַאני”. הוא התחיל מקַפּץ ומקיף הפלא ופלא – אלף רֻבּל מחיר סוס כזה, אך רוכבו לא יֵערך. אכן בן־חיל מאין כמוהו!

– מאין כמוהו… – שָׁנה אחריו הגרף, ונראה בו, שצר לו על כי נגמרו דברי סמיון כל־כך מהר. – אין כמוהו, – הוסיף בהרימו שולי אדרתו הקצרה להוציא קפסת־טבּק.

– זה מעט, כשיצא מתפלת־הצהרים בכל הדרו, ראה מיכאיל סידוריץ'… – פתח סמיון ולא גמר, כי שמע באויר השוקט קול רדיפה וִילֵל קצר של שנים או שלשה כלבים, לא יותר, וַיָּכף ראשו ויט אזנו וירמוז לאדוניו בלי דבּר דבר. – פגעוּ בגוּרים… – לחש לו, – עד מעלֵה ליַדוב באו.

הגרף שכח להעביר את הצחוק מעל פניו וישקף נִכחו למרחוק מבין הענפים ואת קֻפסת־הטבּק החזיק בידו ולא הריח. אחרי נביחת הכלבים נשמע קול שופרו הגס של דנילו, קול קורא להתנפל על זאב; עדת כלבים התחברה אל שלשת הראשונים, ונַהם רדפנים נשמע, זה קול הַיְלֵל המיֻחד, המעיד על רדיפה אחרי זאב. הנוהגים בכלבים קראו אליהם לא עוד בקול מעורר למלחמה, כי אם “ליוּ־ליוּ־ליוּ” דרך הרגָּעה, ומכל הקולות חזק קול דנילו, שהיה פעם כמין בַּס ופעם כקול שריקה דקה וחדה. קול דנילו היה כממלא את כל היער ופורץ ויוצא משם ונשמָע בשדה למרחוק.

הגרף ומשרתו הטו אזניהם סקונדות אחדות, והֻברר להם, שהרדפנים נחלקו לשתי חבורות: הגדולה נהמה בהתמרמרות מרֻבּה והחלה להתרחק, והשניה פשטה ועברה לאֹרך היער לפני המקום, אשר עמד בו הגרף, ומאצלה נשמעה קריאת “ליוּליוּ” של דנילו. שני מיני תרועות־המלחמה האלה נתמזגו ונכנסו זה לתוך זה, אבל שניהם הלכו הלֹך ורחֹק.

סמיון נאנח ויגחן לתקן את מוסרות כלביו, שנסבּך בהן כלב צעיר אחד. הגרף נאנח גם הוא ויתבונן, כי קֻפסת־הטבּק בידו, ויקמוֹץ מתוֹכה. “לאחור!” גער סמיון באחד מכלביו, שיצא אל מחוץ לגבול הסוכך. הגרף נבהל, והקֻּפסה נפלה מידו. נסטסיה איבנובנה ירד להרימהּ, והגרף וסֶמיון הביטו אליו.

בפתע־פתאם קרב קול הרדפנים, – מקרה מצוי במעשי־ציד – ונדמה להם, כאִלו פיותיהם הפעוּרים של הכלבים הנובחים סמוכים להם יחד עם קריאות ליוּליוּליוּ של דנילו.

הגרף פנה וירא מימינו את מיטקה, וזה הביט אל הגרף בעינים בולטות וירם את מצנפתו וירמוֹז לו להביט נִכחו אל העֵבר השני.

– שמֹר! – צעק מיטקה בקול, אשר נראה מתוכו, שזמן רב הציקה לו מלה זו עד שנתן לה לפרוץ מפיו, וישַׁלח את כלביו וירכב בדהרה אל הגרף.

הגרף וסֶמיון יצאו על סוסיהם מתוך הגבול הסוכך, והנה זאב סובב מדלג בלאט ובמתינות אל הגבול הסוכך, אשר עמדוּ אצלו אך משמאל למקום עמדתם. הכלבים המלאים חֵמה נתנו קול שריקה וָיִּנתקו ממוסרותיהם וירוצו בשטף קצפם אל הזאב מלפני רגלי הסוסים.

הזאב עמד מרוץ ובקצת כבדות, כחוֹלה מחלת דלקת־הגרון, הפך ראשו רְחַב־המצח אל הכלבים ושוב התחיל סובב במתינות, קפץ פעם אחת ושתים ויכשכש בזנבו ויבוא בין שיחי הגבול. ברגע ההוא פרץ מבין השיחים, הגובלים את היער מנגד, כלב רדפן, אחריו שני ושלישי, ואחריהם כל עדת הרדפנים, – כל אלה פשטו וירוצו דרך השדה בנַהם דומה לבכי וּבלי דעת מה לעשות, אל המקום, אשר נמלט הזאב משם. מאחרי הכלבים נטו שיחי־האגוז הֵנה והֵנה וסוסו הָאָדֹם, שהֻשחר מִזֵּעה, של דנילו הופיע משם. על גבּו האָרֹך ישב דַּנילו מכֻוָּץ וחשׂוּף־ראש, ושעָרו הלבן פרוע על פניו האדֻמים והמכֻסים זֵעה.

– אוּליוּליוּליוּ, אוּליוּליוּ!… – צעק אל עדת כלביו. אך כראותו את הגרף נראה ברק בעינו.

– ז'… – נהם על הגרף ואִיֵּם עליו ברצועה שבידו.

– גֵּרַשְׁ–תֶּם את הזאב!… צַיָּדים מהירים! – וכמו לא היה הגרף כדאי וראוי בעיניו לדבּר עמו עוד, הכה בכל חמתו, אשר בערה בו על הגרף, בצלעות סוסו הלחות וירכב בדהרה עזה אחרי הכלבים. הגרף עמד כמי שֶׁלָּקה בעֲוֹנוֹ ויפן כה וכה ובצחוק קל התאמץ להעיר חמלה בלב סמיון. אך סמיון לא היה עמו עוד: הוא רכב מסביב לשיחים, לבלתּי תֵת לזאב מנוס משם. עוד משני עבָרים סבבו הנוהגים בכלבים את הזאב. אבל הזאב הלך בין השיחים ואיש מהַצַּיָּדים לא יכוֹל לתפשו.

ה    🔗

וניקולי רוסטוב עמד בין־כה במקומו ויחכה לַזאב. על־פי התקרבות הרדיפה והתרחקותה, על־פי שנויי קולות הכלבים הידועים לו, על־פי התקרבותם והתרחקותם ומדרגות התחזקותם של קולות הנוהגים בכלבים הרגיש מה שנעשה בְאִי־הַצַּיִּד. הוא ידע, כי נמצאו בָאִי זאבים צעירים עם זקנים; הוא ידע, כי נחלקו הרדפנים לשתי חבורות, כי רדפו אחרי זאב באחד המקומות וכי קרה מקרה לא טוב. בכל סקונדה חִכּה לַזאב, כי יִקָּרֶה לפניו. אלפי השעָרות היו בלבבו על־דבר הזדמנות הזאב, באיזה אֹפן ומאיזה צד יבוא במרוצתו וכיצד ירדוף אחריו. תקותו היתה ליאוש גדול. פעמים אחדות התחנן אל אלהים, שֶׁיֵּצא הזאב לקראתו; הוא התפּלל באותה ההתלהבות והבַּישנות שאדם מרגיש, בשעה שלבו נסער על דָּבר, שאינו ראוי לכך. “הלא כאין הוא לפניך, – דבּר אֶל אלהים – לעשות זאת למעני! ידעתי, כי גדלת מאד וכי חטאה היא לבקש ממך כזאת, אך בשם אלהים, יֵצֵא־נא לְפָנַי זאב גדול, ויעלה־נא עליו קַרַי כַּלְבִּי, לעיני ה”דוֹד" המשקיף אלי משם, וינעץ שִׁניו בצוארו". בחצי־השעה ההוּא נשא רוסטוב אלף פעמים עיניו בהבטה מכֻוָּנה וממֻשכה ומלאה פחד אל גבול היערים עם שני האלונים, שעליהם מוּעטים ויונקי צַפְצָפות סביבם, ואל הבּקעה, שנסחפה שפתה, ואל מצנפת הדוֹד, אשר נשקף בקשי מאחרי הַשִּׂיחַ מִיָּמין.

“לא, לא אזכה לאֹשֶּר הזה, – אמר רוסטוב בלבו, – ומה־נקל הוא! לא יְבוֹאֵנִי! זה גורלי תמיד, גם בקלפים, גם במלחמה – אך רָעה תרדפני”. אויסטרליץ ודוֹלוֹחוֹב נצבו לנגד עיניו כמו־חיים, אבל חלפו מהר זה אחר זה. “מי־יתן ונפל אך זאב גדול אחד לפָני בחיי, יותר אינני מבקש לי!” אמר בלבו ויט אזניו ויפקח עיניו, ויפן לרגעים פעם שמאלה ופעם ימינה ויקשב לכל שנוי קל בקולות הרדיפה.

ובשימו עיניו כפעם בפעם ימינה, ראה, כי מין דבר רץ לקראתו בשדֵה־המדבר. “לא, כזאת לא תהיה!” אמר רוסטוב בלבו ויאנח אנחת אדם, שבאה תקותו אשר קוה ימים רבים. האֹשר הגדול והנפלא ההוא בא עליו – באֹפן פשוט כל־כך, בלי רעש, בלי זיו, בלי אותות מראש. רוסטוב לא האמין למראה עיניו, ופקפוקו נמשך יותר מסקונדה. הזאב רץ לפנים ובכבדות קפץ ועבר את השוּחה שמצא בדרכּו. זאב זקן היה זה, לְבֶן־גַּב ובעל בטן מלאה ואדמדמת. מרוצתו היתה מתוּנה, ברור היה לו, בלי כל־ספק, שאין רואה אותו. רוסטוב עצר בנשימתו וישׂם עיניו על כלביו. הם רבצו, עמדו בלי ראות את הזאב ובלי הבין מאומה, קַרַי הזקן הסב ראשו לאחוריו, ובגַלותו את שִניו הכתמות בקש בחֵמה את הפרעוש אשר הציק לו, ויחרוֹק שִׁניו על ירכותיו.

– אוּליוּליוּליוּליוּ! – בטא רוסטוב בלחש בקמיצת־שפתים. הכלבים זעו ויתנשאו ויעמידו אזניהם. קַרַי כִּלה לגָרד את ירכו ויקם ויזקוֹף אזניו ויכשכש כשכוש קל בזנבו, אשר דלדולי־שֵׂער עבים היו תלוים בו.

“הַאֲשַׁלח אִם לא אשַׁלח?” נמלך ניקולי בלבו, והזאב הלך הלֹך וקרֹב אליו, הלֹך והתרחק מן היער. פתאם נשתנה כל מראה הזאב, כי נזדעזע, בראותו עיני אדם – אשר לא ראה בודאי עוד מימיו – מכונָנות אליו. וַיִּסֵּב קצת את ראשו אל ניקולי ויעמוד. – “לאחור או לפנים? אין דבר! אחת היא, לפנים! בודאי…” כמו אמר הזאב אל עצמו וירץ לפנים בלי פְנות עוד כה וכה, בקפיצות קלות, רכות, רחוקות זו מזו, חפשיות, אבל בלי כל פחד.

– אוּליוּליוּ!… – צעק ניקולי בקול פחדים, וסוסו הטוב שט בעצמו בכל כֹּחו במורד ההר אל מול הזאב וידלג במרוצתו על הגְּבָאים והכלבים קַלּוּ עוד יותר ויעברו את הסוּס. ניקולי לא שמע בעצמו את קול צעקתו, לא הרגיש, כי דוהר הוא, לא ראה לא את הכלבים ולא את המקום, שהוא דוהר בו; הוא ראה רק את הזאב, אשר החיש את מרוצתו, אך לא נטה מדרכּו, בדַלגו הלֹך וַדלג בעֵמק. ראשונה נראתה מילקה הבּרֻדָּה־השחַרחֹרֶת ורחבת־הירכים מקרוב לזאב, והיא החלה לגשת אליו. הנה היא הולכת וקרֵבה… הנה השיגתהו. אבל הזאב אך כונן קצת עיניו אליה מן הצד, והיא לא רצה אליו כדרכּה, כי־אם הרימה זנבה פתאם והחלה להִשען בכֹח על רגליה הקדומַניות.

– אוּליוּליוּליוּליוּ! – צעק ניקולי.

הכלב האָדֹם “ליוּבִּים” יצא בקפיצה מאחרי מילקה ויתנפל בחמת־רוח על הזאב ויתפֹּש בארכובותיו האחורַניות, אך כהרף־עין קפץ בבהלה אל העבר השני. הזאב ישב רגע תחתיו, קשקש בשִׁניו ויקם ויוסף לקַפֵּץ הלאה, וכל הכלבים, אשר לא קרבו אליו, רצו אחריו במרחק אַמה רוסית.

“הוא יִמָּלט! לא, זה אי־אפשר!” אמר ניקולי בלבו ויוסף לצעוק בקול צרוד.

– קַרַי! אוּליוּליוּ!… – קרא ניקולי ויחַפש בעיניו את כלבו הזקן, שהיה מקור־תקותו האחד. קַרַי חגר שארית כֹּחו וימתח את גוִיָּתו כפי יכלתו וידלג בכבדות מהזאב והלאה, כדי להפסיקו בדרך. אבל מקפיצותיו הגסות של הזאב ומכבדוּתו של קַרַי נראה, שטעה זה בחשבּונו. כבר ראה ניקולי מקרוב לו את היער, אשר אם יגיע הזאב אליו, ימַלט את נפשו בלי כל ספק. והנה נראו כלבים וצַיָּד בראשם, והצַּיָּד רכב כמעט ממול הזאב. עוד נשקפה תקוָה. כלב צעיר ארֹך ושחום, אשר לא נודע לניקולי, כלב בן חבורה אחרת, עלה במעוף לקראת הזאב ממול פניו וכמעט הפך אותו ויטילהו. אבל הזאב התנשא במהירות, שלפי מראהו לא היה מֻכשר לה, ויתנפל על הכלב השחום ויקשקש בשניו, – והכלב שאג שאגה גדולה ומרה ויפּול מגֹאָל בדמו השותת ושסוּעַ־צֵלָע, וראשו נתקע באדמה.

– קַרַיוּשקה! יקיר!.. – קרא ניקולי בקול בכי.

ובאשר נשתנה המצב, הגיע בין־כה הכלב הזקן, עם דלדולי־השֵּׂער התלוים לו על ירכותיו, במרוצתו המכֻוֶּנת להפסקת הדרך, עד למרחק חמשה צעדים בינו ובין הזאב. הזאב כמו הרגיש את הסכנה וַיַּסתּר עוד יותר את זנבו בין רגליו וַיָּחֶשׁ את מרוצתו. אך כהרף־עין – ניקולי ראה שנעשה דבר לקַרַי, אך לא יכול להתבונן מה נהיה – נראה הכלב על הזאב ויחד עמו הוּטל ככדור אל הַגֶּבֶא, אשר היה לפניו.

הרגע אשר ראה בו ניקולי, כי כלבים מתגוללים בַּגֶּבֶא עם הזאב, ושערו הלבן של זה ורגל מתוחה אחת מרגליו האחורַניות וראשו הנלאה והמבּיע בהלה עם אזניו הנלחצות נראים מתחת לכלבים (וקַרַי החזיק בצוארו), אותו הרגע, שראה בו ניקולי זאת, היה הטוב והנעים שבכל רגעי חייו. הוא אחז בגב מרדעתו על־מנת לרדת ולדקור את הזאב, ופתאם יצא ועלה ראש הזאב מבּין כל הכלבים, ואחרי־כן עמדו רגליו על קצה הגֶּבא. הזאב קשקש בשניו (קַרַי לא החזיק עוד בצוארו) ויקפּוץ ברגליו האחורניות מתוך הגֶּבא ושוב נמלט מהכלבים וילך־לו הלאה וזנבו בין ירכותיו. וקַרַי עלה ביגיעה ובשֵׂעָר מסמָּר מן הגבא, ולפי־הנראה נִגף או נפצע.

– אהה אלהים! על־מה?… – צעק ניקולי מנהמת־לבו.

צַיָּדוֹ של הדוד רכב להפסיק את הדרך לזאב מעבר אחר, וכלביו עצרו עוד פעם את הזאב ויסבּוּהו עוד פעם.

ניקולי ונוהג סוסיו והדוד וצָיָּדו כִתּרו יחדו את הזאב ויקראו ויצעקו ויתכוננו לרדת בכל פעם, אשר ישב הזאב על אחוריו, ויריצו את סוסיהם בכל פעם, אשר התנער הזאב וַיוסף ללכת אל היער, אשר היה מֻכשר להיות לו למנוס.

עוד בתחלת ההתנפלות שמע דנילו את הקריאות וירכב ויבוא אל קצה גבול היער. הוא ראה בֶאֱחֹז קַרַי את הזאב ויעצור את סוסו, בחשבו, כי בזה נגמר הדבר. אך בראותו, כי הַצַּיָּדים לא ירדו מעל סוסיהם, והזאב התנער ויוסף לנוס, הריץ את סוסו, אך לא אל עבר פּני הזאב, כי־אם בקַו ישר אל היער, כדי להפסיק את הזאב, כדרך שעשה קַרַי. ובזה עלתה בידו להגיע אל הזאב בשעה שכלבי הדוד עצרוהו בפעם השנית.

דנילו רכב בלי השמיע קולו, פִּגְיוֹנוֹ שלוף בידו והוא דש ברצועתו את צלעות סוסו כדוש דגן במורג.

ניקולי לא ראה את דנילו ולא שמע את קולו, עד אשר עבר על־פניו סוסו של זה בנשימה כבדה ועד אשר שמע קול מפּלת גְּוִיָּה וראה את דנילו שוכב בתוך הכלבים על אחורי הזאב ומתאמץ לאחזו באזניו. ברור היה גם לכלבים, גם לַצַּיָּדים, גם לזאב בעצמו, כי עתה נגמר הכּל. הזאב לחץ אזניו בבהלה ויתאמץ לקום, אך הכלבים לפפוהו מכל צד. דנילו זקף קומתו קצת וַיִּפּוֹל דרך־זחילה בכל כֹּבד גויתו על הזאב ויתפשהו באזניו. ניקולי רצה לדקרו, אך דנילו לחש לו: – אין צֹרך, נתפשהו חי, – ויקם וידרוך ברגלו על צואר הזאב. וישימוּ מקל בפיו ויחזקו עליו בחבל את המקל, ויהי כרסן בפיו, ויאסרו את רגליו, ודנילו הפך אותו פעמים מצדו אל צדו.

בפנים מלאים שמחת־אֹשֶׁר וכִלְיוֹן־כֹּח מעמל רב הטילו הצידים את זאב הכּבד על סוס נוער ונכשָׁל קצת בהליכתו ויוליכוהוּ בתוך המון הכלבים, אשר לא חדלו לנהום עליו. אל המקום הנועד לכֻלם להאסף בו. כֻּלם נגשו, זה ברכיבה וזה בהליכה, לראות את הזאב, והוא הוריד את ראשו רחב־המצח במקל הנתון בין שניו הנעוצות בו והביט בעיניו, עיני־זכוכית גדולות, אל כל ההמון הזה. המון הכלבים והאנשים, אשר הקיפו עליו יחד. כאשר נגע בו איש מהם, נזדעזעו רגליו האסורות, והוא הביט הבטה פראית, אבל גם פשוטה אל כֻּלם. הגרף איליה אנדרֵיאיץ' קרב גם הוא על סוסו ויגע בזאב.

– אבל מה־גדול הוא, – אמר הגרף. – גדול, הלא כן? – שאל את דנילו, אשר עמד אצלו.

– גדול, – אדוני הנסיך, – ענה דנילו ויסר את מצנפתו בחפּזון. הגרף זכר את הזאב, אשר נמלט מידו, ואת המעשה שהיה בינו ובין דנילו.

– אבל רואה אני בך, שאתה כועס, – אמר הגרף.

דנילו לא ענהו דבר, אבל צחק מתוך בַּישנוּת צחוק־ילד רך ונעים.

ו    🔗

הגרף הזקן נסע הביתה; נטשה ופטיה הבטיחו לשוב אחריו מיד גם הם הביתה. הַצַּיִד נמשך עוד, כי היתה השעה מֻקדמת. בחצי היום שֻלחו הָרַדפנים אל בקעה צומחת עצים צעירים צפופים. ניקולי עמד בשְׂדֵה־קציר וראה משם את כל צַיָּדיו.

ממול ניקולי היו שדות ירֻקים, ושם עמד אחד מִצָּיָּדָיו לבדו בשוּחה אחת מאחרי שיח־אגוז גבוה. הרדפנים אך הוּבאו אל העמק, וניקולי שמע קול רדיפה חרישית של כלב ידוע לו, של הכלב ווֹלְטוֹרְן; שאר הכלבים נלוו אל זה, פעם נשתתקו ופעם חזרו והתחילו רודפים. בעוד רגע נשמע מן האִי קול רדיפה אחרי שוּעל, וכל הכלבים שבחבורה התלכדו וירוצו דחופים אל השדות הירֻקים מניקולי והלאה.

ניקולי ראה את המנהלים הדוהרים במצנפותיהם האדֻמות לעברי הבקעה המלאה צֶמַח עצי־יער. גם את כלביו ראה, ובכל סקונדה חִכּה לשוּעל, שֶׁיֵּרָאֶה שם על־פני ירַק השדה.

הציד, אשר עמד לבדו בשוּחה, פנה וישַׁלח את כלביו, וניקולי ראה והנה שוּעל אָדֹם, שפל ומשֻׁנה, משוטט במרוצה עזה ובזנב נפוח על הירק. הכלבים החלו לרוץ אליו. הם קרבו, והשועל החל להתהפך ביניהם, לרוץ רצוא וסב בזנבו הנפוח, וסבוביו נעשו תכופים יותר ויותר; והנה כלב לבן לא־נודע לו בא שמה כמו במעוף, ואחריו כלב שחור, וערבוביה גדולה נהיתה. הכלבים התנגשו בדמוּת כוכב, ראשיהם צפופים בַּתָּוֶךְ ואחוריהם מרֻחָקים, ורק תנועה קלה הֻרְגְּשָׁה בהם. והנה שני צַיָּדים רוכבים באו אל הכלבים: אחד במצנפת אדֻמה, ואחד זָר, בקַפטַן יָרֹק.

“מה זאת? – אמר ניקולי בלבו. – מאין בא הציד הזה? לא מאנשי הדוד הוא”.

הצידים תפשו את השועל וזמן רב עמדוּ על רגליהם ולא שמוהו בין רצועות המרדעת. סמוכים להם עמדו הסוסים החבושים, ובליטות מרדעותיהם עליהם, והכלבים רבצו אצלם. הצידים נופפו בידיהם ונראו כמטפלים בשועל. גם קול שופר הגיע משם ­ אות ריב ומַצָּה.

– אחד מִצַּיָּדֵי אִילַגִּין מתקוטט שם עם איבַן שלנו, – אמר משרתו־מנהיגו של ניקולי.

ניקולי שלח את משרתו זה לקרֹא את אחותו ואת פֶּטיה אליו וירכב בפסיעות מתונות אל המקום, אשר כָּנסו בו המשרתים את הכלבים. צידים אחדים רכבו בדהָרה אל מקום הַמַּצָּה.

ניקולי ירד מעל סוסו ויעמוד אצל הכלבים יחד עם נטשה ופטיה, אשר קרבוּ אליו בין־כה, ויחכה לידיעות על־דבר אחרית הריב. מאחרי גדר־השיחים יצא על סוסו הציד המתקוטט, והשועל אחוז ברצועות מרדעתו, ויקרב אל ניקולי. מרחוק הסיר את מצנפתו והשתדל לדבר דרך־כבוד; אבל חִור היה באותה שעה, נשימתו קצרה מאד, ופניו מלאו חמה. תחת אחת מעיניו נעשתה חבורה בהאבקו, אך הוא, לפי־הנראה, גם לא ידע זאת.

– מה נהיה שם? – שאל ניקולי.

– הכלבינוּ ירדפו, והוא יָצוד? גם כַּלְבָּתי היא, כלבתּי האפורה היא שתפשה אותו. לֵךְ והִשָּׁפט עמו! הוא אוחז בשועל! בשועל הזה בעצמו דַשְּתּי אותו. והשועל אתי במרדעת. שמא רצונך גם בזה?… – אמר הַצַּיָּד וירמוֹז על פגיונו, ובודאי נדמה לו, שעודנו מדבּר עם אויבו.

ניקולי לא דבּר עם הציד עוד ויבקש מאחותו ומפֶּטיה, שימתּינו לו, וירכב אל מקום מעשה־האיבה הזה של צַיָּדֵי אִילַגין.

הציד המנצח רכב ובא לתוך המון הצידים ובאזני אנשי־שלומו הסקרנים, הנצבים עליו מסביב, ספר את הגבוּרות אשר עשה.

וזה שֹׁרש הדבר: אילַגין איש־ריבם ובעל־דינם של הרוסטובים היה צָד במקומות, שנחשבו על־פי המנהג על נכסי הרוסטובים, ובפעם הזאת צוה את צַיָּדיו כמו בכַוָּנה לגשת אל האִי, אשר צדוּ בו הרוסטובים, ויתן להם לצוד מאצל הכלבים אשר לא לו.

ניקולי לא ראה מימיו את אילַגין, אבל מבּלי דעתו לשים גבול לדעותיו ולרגשותיו ובהאמינו לשמועות על־דבר עריצותו ומשובתו של בעל־האחֻזה הזה, היה שונאו תכלית שנאה וחושבו לאויב, שאין מבקש רעה לו יותר ממנו. מלא חמה וסערת־לב רכב אל האיש הזה, וידו הקפוצה מַחזקת ברצועה, ויהי נכון לעשות לאויבו ככל אשר תמצא ידו, בלי שים מעצור לרוחו.

הוא אך יצא מגבול היער, והנה איש בריא, וְכִפַּת־עור־בּיבר גבוהה על ראשו, רוכב לקראתו על סוס שחור יפה מאד, ושני משרתים רוכבים על־ידו.

תחת אויב מצא בו ניקולי באילַגין איש־תֹּאַר נמוסי, אשר בקש מאד להתקרב אל הגרף הצעיר. בגשתו על סוסו אל רוסטוב, הרים את כפתו ויאמר, כי הוא מצטער מאד על המקרה הזה, כי יצוה לענֹש את הַצַּיָּד, אשר נועז לצוד מאצל כלבים זרים לו, וכי מבקש הוא מאת הגרף, שיהיו מיֻדָּעים זה לזה, ומציע לו לצוד ציד באחֻזתו.

נטשה יָראה, פן יעשה אחיה דבר נורא, ובלב נסער רכבה לא רחוק ממנו. בראותה, כי האויבים נפטרים זה מזה כאוהבים, נגשה גם היא אליהם. אילַגין הרים את כִּפָּתו לפני נטשה עוד יותר ויאמר בבת־צחוק נעימה, כי הגרפינה היא דמות דִּיאַנה, גם באהבתה את הציד גם ביפיה, אשר שמע על־אודותיו הרבה.

אילַגין פָּצַר בו, בחפצו לכפר פניו על חטאת צַיָּדוֹ, לעבור אל חלקת היער אשר לו במרחק תחום אחד מן המקום הזה, אשר הִקצה אותה לעצמו ואשר מָלְאָה ארנבות לפי־דבריו בכל פנה ופנה שבּה. ניקולי נאות לו, ומחנה הצידים, אשר גָּדַל פי־שנַים, נסע הלאה.

אל יערו של אילַגין הֻצרכו ללכת דרך שדות. והצַּיָּדים נחלקו ונסתדרו בלכתם. בעלי־האחֻזות רכבו יחדו. הדוד ורוסטוב ואילַגין התבוננו בסתר איש אל כלבי רעהו וכל אחד השתדל, שלא יכירו בו רעיו, ובקש בדאגה בין הכלבים האלה כלבים, אשר יוכלו להתחרות עם כלביו.

רוסטוב השתומם ביחוד על יפיה של כלבה אחת טִפּוּסִית, שראה בתוך כלביו של אילַגין, כלבה בְרֻדָּה־אֲדֻמה, קטנה ודקת־בשר, אבל בעלת שרירים חזקים כברזל־קלל וסנטר דק ועינים שחורות ובולטות. הוא כבר שמע על־דבר מהירותם של כלבי אילַגין, ובַכַּלבה היפהפיה הזאת ראה בת־תחרות למִילְקה שלו.

באמצע שיחה מתונה, שהתחיל בה אילַגין על־אודות תבואת השנה ההיא, רמז לו ניקולי על כלבתו הברֻדה.

– יפה כלבתך זאת! – אמר כמו דרך־אגב. – מהירה?

– כלבה זו? כן, טובה היא, לוכדת, – אמר אילגין כמו בקרירות־דעת על אותה כלבה בְרֻדָּה־אדֻמה – יֶרְזה קרא לה – שנתן במחירה לפני שנה אחת שלש מִשְׁפְּחוֹת כלבי־בית. – גם אצלך אפוא, אדוני הגרף, לא רב הַדַּיִשׁ? – חזר אילַגין לענין השיחה, שנכנסו בה. ולצאת ידי חובת דרך־ארץ לפני הגרף הצעיר, אשר דבּר טוב על כלבתו, התבונן בכלביו של זה ויבחר במילקה, אשר משכה עיניו עליה ברֹחַב גויתה.

– יפה כלבתך הברֻדָּה־השחורה הזאת – יפת־תֹּאַר! – אמר אליו.

– כן, לא רעה היא, מקַפּצת כראוי, – ענה ניקולי. “מי יתן ועברה לפנינו פה ארנבת גדולה, אזי הראיתיך בעיניך, מה טיבהּ של כלבה זו!” אמר ניקולי בלבו ויפן אל משרתו הרוכב על־ידו ויאמר, כי הוא נותן רֻבּל־כסף למי שיכּיר, כלומר, למי שימצא פה ארנבת רובצת.

– אני לא אבין, – הוסיף אילגין, – מה הקנאה הזאת, שצידים אחרים מקנאים ברעיהם על־דבר חיה וכלבים. אשר לי, זאת אֹמר לך, אדוני הגרף. הנסיעה הֵנה והֵנה משמחת את לבבי; בנסיעה זאת אפשר לפגשׁ חבורה כזאת… ומה טוב לי מזה (ושנית הסיר את כפתו הבּיבְרָאִית הגבוהה לפני נטשה); אך למנות את העורות לדעת כמה הבאתי אתי – לא אשית לב לעולם.

– נכון הוא!

– או להצטער, אם כלב אחר ילכּוד ולא אחד מכלבי – אני אך אתענג על מעשה הַצַּיִד, הלא כן־הוא, אדוני הגרף? על־כן אדַמה…

– הַשֵּׂג, הַשֵּׂג! – נשמע באותו הרגע קול ממֻשך של אחד מנוהגי הכלבים־הזרזירים. הוא עמד על גבשושית בשדה ורצועתו מוּנפת בידו ויקרא שנית בקול ממֻשך: – הַשֵּׂג, הַשֵּׂג (קול זה והרצועה המוּנפת היו אות, כי הוא רואה ארנבת רובצת לפניו).

– כמדֻמה לי, שהכיר, – אמר אילַגין כמו דרך־אגב. – רדֹף נרדוף, אדוני הגרף!

– כן, עלינו לגשת… יחדו אפוא? – ענה ניקולי ויתבונן בכלבה “יַרְזה” וב"רוּגַי", כלבו של הדוד, ששני אלה יכלו להתחרות עם כלביו, ועוד לא עלתה בידו להביאם לידֵי תחרוּת אפילו פעם אחת. “ומה אם ינַתּקו את אזני מילקה לעיני!” אמר בלבו ברכבו עם הדוד ועם אילַגין יחדו אל הארנבת.

– גדולה? – שאל אילַגין, בקרבו אל הַצַּיָּד, שהכיר בה, ויבט אל כלבתו וישרוק לה ולא בלי אותות דאגה על פניו.

הדוד רכב בפנים זועפים קצת.

– מה אתערב עמכם, הן כלביכם – כך יפה מַרְשְׁ! – אלפי רֻבּלים בעד כלב אחד. תנו להם להתחרות, ואני אעמוד מנגד ואראה! – רוּגַי! הֵא, הֵא, – קרא אל כלבו. – רוּגַיוּשקה! הוסיף בלשון־הקטנה והביע בזה שלא בכַוָּנה את חבּתו לכלבו האָדֹם ואת תקותו אשר ישּׂים בו. נטשה ראתה והכירה בשני הזקנים האלה ובאחִיה, שלבבם נסער בקרבּם, אלא שהם מסתירים זאת, וַיִּסָּער לבבה גם היא.

הַצַּיָּד שעל הגבשושית עמד, ורצועתו מוּנפת בידו, והם נגשו אליו; הרדפנים, שהלכו בקצה האֹפק, נטו הלאה מאצל הארנבת; הַצַּיָּדים, חוץ מבעלי־האחֻזות, נטו משם גם הם. כל המחנה נסע במתינות ובכבוד.

– רֹאשה לאיזה צד? – שאל ניקולי בקָרבו עד כשִׁעור מאה צעדים אל הַצַּיָּד, שהכיר בה.

אך עוד לא הספיק הַצַּיָּד להשיב, והארנבת הרגישה, כי יום־קרח מחר, ולא יכלה לִשְׁכַּב עוד ותקפּוֹץ מֵרִבצה. חבורת רדפנים אחוזים במוסרות נהמו וירוצו אחריה במורד; וזרזירים, שלא היו אחוזים, התנפלו על הרדפנים וירדפו גם הם אחרי הארנבת. כל אלה הצידים, נוהגי הרדפנים, שהתנהלו במתינות ושהקהילו את כלביהם בקריאת “עֲמֹד!”, ונוהגי הזרזירים, אשר הורו דרך לכלביהם בקריאות “אֲטוּ!” (הַשֵׂג!), התחילו טסים על סוסיהם בשדה. אילַגין, הַזָּהיר ברוחו, וניקולי ונטשה והַדוד עמו טסו ארבעתם יחדו, בבלי דעת בעצמם איך ואָנָה, בבלי ראות דבר חוץ מהכלבים והארנבת ובלי ירֹא מפני כל־דבר חוץ מֵהַפְסֵד כהרף־עין ממהלך מעשה־הציד הזה. הארנבת היתה גדולה ורבת־תנועה. כשקפצה ממקומה, לא נחפזה לנוס מיד, כי־אם הניעה אזניה והקשיבה לקול הצעקה ושעטת הפרסות, שהגיע פתאם מכל עבָרים. כעשר פעמים קָפצה בלי חפּזון ונתנה לכלבים בזה לקרב יותר אליה, ולבסוף, כשבחרה לה דרך והבינה בין־כה שהיא בסכנה, הטתה אזניה ותנס בכל כֹּח רגליה הקלות. רִבְצָהּ היה בשָׂדֶה קצור, אך לפניה היו שדות, שהעלו עשבים ושהרגלים טובעות בהם. שנים מכלבי הַצַּיָּד, שהכיר בה, שהיו קרובים לה מחבריהם, התבּוננו בה ראשונה והתחילו רודפים אחריה; אך הם עוד רחקו ממנה הרבה, וְיֶרְזה כלבתו הבּרֻדה־האדֻמה של אילַגין פרצה ותדא מאחריהם ותקרב עד כדי קפיצת כלב ותקפּוֹץ במהירות נוראה, על־מנת לתפֹשׂ את הארנבת בזנבה, ומאשר נדמה לה, שהחזיקה בזנבה, התהפכה והוטלה ככדור־מִשׂחק. אך הארנבת כפפה את גבּה וַתָּחֶשׁ קפיצותיה עוד יותר. מאחרי יֶרְזה יצאה מילקה רחבת־הירכים ותרדוף אחרי הארנבת ותרץ רוֹץ וקרֹב אליה.

– מילוּשקה! מַטוּשקה! (אִמא) – נשמע קול שמחתו ונצחונו של ניקולי. ברגע ההוא נדמה, כי מילקה קופצת ותופשת את הארנבת; אבל היא אך הגיעה אליה ותשטוף במרוּצתה ממנה והלאה, כי הארנבת נסוגה אחור. ועוד פעם התנפלה עליה יֶרְזה היפהפיה ותזדקף ממעל לזנבה, כאלו נָכוֹנה לתפֹּשׂ עתה, כדי שלא לטעות גם הפעם, בירֵכה האחרונה.

– יֶרְזִינְקה! אחותי! – נשמע קול אילַגין, שהיה הפּעם קול בכי ותחנונים. אבל יֶרזה לא הקשיבה לתחנוניו. ברגע, שלפי הנראה היתה עתידה לתפֹשׂ בארנבת, נשמטה זו מתחתיה הצדה ותקפּוץ אל החריץ שבין שדות־העשבים והשדות הקצורים. ושוב התחילו יֶרזה ומילקה רצות אחריה יחדו, כשני סוסים אסורים למרכבה אחת; אבל בתוך החריץ רָוַח לארנבת, שם לא יכלו הכלבים להשיגה במהירות כזאת.

– רוּגַי! רוּגַיוּשקה! כך יפה מַרש! – נשמע קול חדש, ורוּגַי, כלבו האָדֹם והמעֻקל של הדוד, מתח את גויתו ופִשֵּׁט את העקמומיות שעל גבּו והתחיל רודף יחד עם שתי הכּלבות האלה, ומאחריהן פָּרץ וירץ לפניהן, ובמסירות־נפש נוראה רץ עם הארנבת ויעלֶהָ מן החריץ אל שדה־העשבים, ויוסף לרוץ בהתמרמרות מרֻבּה עוד מבראשונה על הירק העולה על אדמת הבצה, ורגליו טבעו ברוצו עד ברכיו, ורק נראה היה בהתגלגלו ככדור־משחק עם הארנבת וגַבּו מטֻנף ברפש. הכלבים סבבוהו בדמות כוכב. בעוד רגע אחד עמדוּ כל הַצַּיָּדים מסביב לעדת הכלבים. הדוד, המאֻשר האחד שבחבורה, ירד וַיָּסַר את פרסות הארנבת. בשעה שֶׁנִּעֵר אותה, למען יצא דמה, פנה כה וכה בדאגה ובתעופת־עינים, בבלי מצֹא מצב הגון לידיו ולרגליו, וידבר בבלי דעת בעצמו, עם מי ומה הוא מדַבּר. – כך יפה מַרְשְׁ… זה כלב… נתן לחרפה את כֻּלם, גם את בני האלָפים גם את הנמכרים ברֻבּל אחד – כך יפה מַרש", – אמר בנשימה קצרה ויפן כה וכה בחמה כקורא לריב, כאלו היו כל הניצבים שם אויבים לו, כאלו עלבו אותו כל הימים, ורק עתה עלתה בידו להצטדק. “כן הם בני האלפים – כך יפה מַרש!”

– רוּגַי, הא לך פרסה! – אמר בהשליכו פרסה אחת מלֻכלכת בעפר. – ראוי אתה לזה. כך יפה מַרש!

– עבודה קשה לקח לו, שלש פעמים נלחם לבדו, – אמר ניקולי, ואף הוא לא שמע מה שמדבּרים ולא שָׂם לבו לדעת, היש לדבריו שומע אם אין.

– הרי זו הפסקת דרך! – אמר משרתו של אילַגין.

– מִשֶּׁנרתעה לאחוריה יוכל גם כלב־חצר לתפשׂהּ, – אמר באותה שעה אִילַגין בעצמו, ופניו אדמו, ונשימתו כבדה מרכיבת־הדהָרה ומסערת־לבו. ובאותה שעה ממש צעקה נטשה בנשימה נעצרת צעקות שמחה ותמיהה חודרות כל־כך, שצללו אזני כל הנצבים. בצעקותיה אלה הביעה כל מה שהביעו שאר הַצַּיָּדים בשיחה, ששחו כלם כאחד. ומשֻׁנה היה קול צעקתה כל־כך, שבשעה אחרת היה לה בודאי לחרפה והכּל היו תמהים עליו. הדוד צרר בעצמו את הארנבת ברצועות מרדעתו, ובידים רגילות וברום־עינים הפשיל אותה לאחורי סוסו, כמו נתכַּוֵּן בהפשלה זאת להיות כמזכיר עָוֹן לכל הנצבים אתו, ויעל על סוסו האדמוני וירכב משם כאדם שאיננו רוצה לדַבּר דבר עוד עם איש מהנצבים עליו. כֻּלם, חוץ ממנו, רכבו איש לעברו עצובים ועלובים, ורק אחרי זמן רב יכלו לחזור ולהתנהג בקרירות־דעת למראה־עין. עוד זמן רב הביטו אל רוּגַי האָדֹם, אשר הלך במנוחת מנַצח אחרי סוס בעליו, הלֹך וקַשְׁקֵשׁ בחותם־הברזל שעל צוארו, וגבּו המעֻגל מלֻכְלָך ברפש.

“שלא בשעת צַיִד כמוני ככל הכלבים. אבל בשעת ציד השמרו מפָּני!” הביע מראה הכלב הזה, לפי מה שנדמה לו לניקולי.

כאשר נִגַּשׁ הדוד על סוסו, זמן רב אחרי־כן, אל ניקולי ונכנס בדברים עמו, חשבו לו ניקולי לכבוד, שאחרי כל אותו המאורע עודנו ראוי בעיני הדוד לדַבּר עמו.

ז    🔗

כשנפרדו אילַגין וניקולי זה מזה לפנות־ערב, נמצא ניקולי רחוק מביתו כל־כך, שהסכים לבקשת הדוד להפסיק את מעשי הציד וללין באחֻזתו (של הדוד) בכפרו הקטן מיכַאילובקה.

– ואלו באתם תחת צל קורתי – כך יפה מַרש! – אמר הדוד – היה מוטב עוד יותר. ראה־נא, מזג־האויר לח, הלא תוכל להִנפש, ואת הגרפינה אפשר להשיב במרכבה.

הצעת הדוד נתקבלה. צַיָּד אחד נשלח לאוטרַדנויה להביא מרכבה, וניקולי ונטשה ופטיה רכבו אל בית הדוד.

חמשה אכרים ממשרתי החצר, בהם גדולים וקטנים, רצו לקַדם פני אדוניהם אל מרפסת המבוא החיצונה. עשרות נשים, בהן זקנות, גדולות וקטנות, נשקפו ויצאו מהמרפסת שבאחורי הבית, לראות את הצידים, שקרבוּ על סוסיהם. השתתפותה של נטשה, של אצילה צעירה רוכבת על סוס, הגדילה את סקרנותם של משרתי החצר כל־כך, שרבּים מהם לא התבַּישו ויגשו אליה ויסתכלו בעיניה וידברוּ על־אודותיה בפניה, כדרך שמדבּרים בחזיון מתמיה, שאינו מבני־אדם ואינו יכול לשמוע ולהבין מה שאומרים עליו.

– ארינקה, ראי־נא, על צִדה היא יושבת! היא יושבת, והשמלה מתנפנפת… גם שופר לה!

– מה־משֻׁנֶה, וסַכּין זו…

– טַטַּרית!

– איככה זה לא הוטלתּ לאחור? – אמרה הָעַזָּה שבחבורה ותפן אל נטשה בעצמה.

הדוד ירד מעל סוסו אצל מרפסת ביתו, בית־עץ קטן מֻקָּף גן, ויתבונן במשרתיו ויתן בקולו, קול שורר ומצַוה, כי יסורו המיֻתָּרים וכי יֵעָשה כל הנחוץ לקבלת האורחים והצידים.

כּלם נפוצו לקול דברו. הדוד הוריד את נטשה מעל סוסה ויובילה בידה במעלותיה הרעועות של המרפסת. הבית, אשר לא נָטוֹחַ, וכתליו היוּ של קורות חשופות, לא הצטַיֵּן בנקיות יתרה – לא נראה בו, שתהי מטרת יושביו לדקדק, שלא יִמָּצאו בו כתמים, – אבל גם עזובה לא הרגשה בו. בפרוזדור החיצון עלה ריח תפוחים חיים, ועורות זאבים ושועלים היו תלוים בו.

דרך הפרוזדור הפנימי הביא הדוד את אורחיו אל טרקלין קטן, אשר בו שלחן מקֻפל וכסאות אדֻמים, אחרי־כן הביאם אל חדר־האורחים, ובו שׁלחַן־לִבְנֶה עָגֹל ודרגש, ואחרי־כן – אל חדר־עבודתו, ובו דרגש מחֻפּה קרעים ושטיח בָּלֶה ותמונת סוּבוֹרוֹב ותמונות אביו ואמו של בעל־הבּית ותמונת בעל־הבית בעצמו במעיל צבאי. בחדר הזה הֻרגש ריח עז של טבּק ושל כלבים. בחדר הזה בקש הדוד מאורחיו, שישבו ויתנהגו כאיש בביתו, ויצא מאת פניהם. רוּגַי נכנס לחדר־העבודה הזה בגב שאינו מנֻקה וישכב על הדרגש וישפשף את גופו בלשונו ובשִׁניו. מחדר־העבודה נמשך מסדרון, ובו נראתה מרחוק מחיצה שוילונותיה קרועים. מאחרי המחיצה נשמע צחוק אשה וקול מתלחשים. נטשה, ניקולי ופטיה התפשטו את מַלבּושיהם העליונים וישבו על הדרגש. פטיה נשעַן על זרועו וירדם כרגע; נטשה וניקולי ישבו והחרישו. פניהם היו פני־להבים, נפשם רעבה מאד, ולבם שמח שמחה גדולה. שניהם הביטו זה אל זה (אחרי הציד, בשבתּם יחד בחדר, לא חשב עוד ניקולי לדָבר נחוץ להראות את היתרון אשר לו, באשר הוא גֶבר, מאחותו). נטשה קרצה בעיניה לאחיה ושניהם התאפקו זמן מעט ויתנו קולם בצחוק גדול, אף־על־פי שלא הספיקו עוד למצֹא אמתלה לצחוקם.

אחרי זמן־מה נכנס הדוד בּ"קַזַּקִּין"⁸, במכנסים כחֻלִּים ובנעלים קטנות. ונטשה הרגישה, כי מלבּוש זה, שהיה הדוד תמוּה ומגֻחָךְ בו בעיניה באוטרַדנויה. איננו גרוע באמת בשום דבר מן ה"סֶרטוּקים" וה"פרַקים". גם הדוד היה שמח; לא רק לא ראה עלבון לעצמו בצחוק זה (הוא לא יכול להעלות על דעתו שאפשר להם, שיצחקו לדרכי חייו), כי־אם גם נעשה חבר להם בצחוק־חנם זה.

– נכון הוא, גרפינה צעירה. – כך יפה מרש – מימי לא ראיתי כזאת! – אמר ונתן מקטֹרת אֶרְכַת־קָנֶה לרוסטוב ומקטֹרת אחרת קצרת־קנה שָׂם בתנועה מהירה, מתוך רגילוּת, בין שלש מאצבעותיו.

– כל היום רכבה כאחד הגברים, ועתה כמו לא נעשה עמה דבר!

מהרה אחרי כניסת הדוד פתחה עלמה יחפה, לפי הנראה מקול רגליה, את הדלת, ואשה בריאה, אדמונית ויפה, כבת ארבעים שנה, בעלת סנטר כפול ושפתים עבות ואדֻמות, באה בפתח וטַס ערוך גדול בידיה. היא הסתכלה בָאורחים, כבעלת־בית כבדה, טובת־טעם ונעימה בעיניה ובכל אחת מתנועותיה, ותגחן להם דרך־כבוד ובבת־צחוק של חבּה. האשה הזאת (סוכַנתּו של הדוד), שמחמת עֲבִי גויתה המרֻבֶּה מהרגיל הֻזקקה להטות קצת את חזה ואת בטנה לפניה ואת ראשה לאחריה, הלכה עם־זה ברגלים קלות מאד. ותגש אל השלחן ותעמֵד עליו את הטס ובידיה המהירות, הלבנות והמסֻבָּלות בבשר הסירה מעל הטס וסדרה על השלחן בקבוקים, מטעמים ופרפראות. וַתֵּט ותעמוד אצל הדלת בבת־צחוק על פניה. “הנה גם אני! עתה הנך יודע את הדוד?” כמו אמרה הופעתה אל ניקולי רוסטוב. כלום היה אפשר, שלא לדעתו עוד: לא רק ניקולי, כי־אם גם נטשה ידעה והבינה באותה שעה, מה הדוד הזה ומה תורינה גבּות עיניו המוּעמות ובת־הצחוק מתוך קֹרת־רוח וגאותנות, שנראתה בשרטוטים דקים מן הדקים על שפתיו בשעת כניסתה של אניסיה פּיוֹדוֹרוֹבנה. על הַטַּס היוּ: יֵין מִשְּׁרַת־עשבים, יֵין מִשְׁרת־גרגרים, פּטריות קטנות, לביבות של קמח שחור ממֻלָּאות גבינה, חלות־דבש, יֵין־דבש מבֻשל ותוסס, תפוחים, אגוזים חיים, אגוזים קלוּים ואגוזים מטֻגנים בדבש. אחרי־כן הביאה אניסיה פּיוֹדוֹרוֹבנה גם גרגרים מרֻקחים בדבש ובסֻכּר, גם כּתלי־חזיר, גם תרנגֹלת צלויה אך זה מעט.

כל זה היה פרי הנהגתה, לִקּוּטהּ ורִקחהּ של אניסיה פּיודורובנה. כל זה נתן ריחו ונעם וערב ברוחה ובטעמה של אניסיה פיודורובנה. הכּל נשא עליו חותַם רעננות, נקיון, לֹבן ובת־צחוק נעימה.

– אכלי־נא, גרפינה נחמדה, – אמרה פעמים אחדות בתתה לנטשה מעל השלחן דבר זה או זה.

נטשה אכלה מִכֹּל, ונדמה לה, שלביבות־גבינה כאלה ומעשי־מרקחת יפים למראה כאלה ואגוזים מטֻגנים כאלה ותרנגֹלת כזאת לא ראתה ולא אכלה מימיה. אניסיה פיודורובנה יצאה מן החדר.

רוסטוב והדוד שתו יין מִשְׁרַת־דֻֻּבדבנים אחרי הסעֻדה ודבּרו בַצַּיד הזה ובציד העתיד להיות, ברוּגַי ובכלבי אילַגין. נטשה ישבה על הדרגש בזקיפת־ראש ובעינים נוצצות ושמעה את דבריהם. פעמים אחרות נסתה להעיר את פֶּטיה, בחפצה לתת לו מן המטעמים, אבל הוא דבּר זרות, ונראה בו, שלא הקיץ. נטשה שָׂמְחָה כל־כך, ולבה היה טוב עליה כל־כך בסביבה זו, שהיתה חדשה לה, שדאגה, פן תמהר המרכבה לבוא לקחתה. אחרי שתיקה שבאה במקרה, כמו שדרכה לבוא כמעט בכל מקום שאנשים מקבלים את מיֻדעיהם בביתם בפעם הראשונה, אמר הדוד כמשיב על הרעיון שבלב אורחיו:

– ככה אני מבַלה את שנותי האחרונות… הן אחרי המות – כך יפה מַרש! – לא יִוָּתר מאומה. ומה־בּצע כי נחטא!

פני הדוד מלאו הגיון וגם יפו למראה באמרו זאת. רוסטוב זכר באותה שעה את כל הטובות, אשר שמע מאביו ומשכניו על־אודות הדוד. בכל סביבי המקום קנה לו הדוד שֵׁם טוב של אדם מוזר בדרכיו, אבל נדיב ונקי־כפים מאין כמוהו. אותו היו מזמינים לשפוט בין קרובים, אותו היו ממנים למקים רצון המת בעניני ירֻשׁה, לו היו מגַלים סודות, הוא היה נבחר לשופט ולבעל משׂרות אחרות, אך הוא מאן ולא קבּל עליו עבודה צבּורית, את ימי הבציר והאביב בִּלה בשדות על סוסו האדֹם, בחֹרף ישב בביתו, ובקיץ שכב בגנו המכֻסֶה עשב בכל מסלותיו.

– ולמה לא תקבל משמרת־פקֻדה?

– כבר עבדתּי וחדלתּי. לא אצלח לזה, כך יפה מַרְשׁ, אינני מבין מאומה, הרי זה ענין לכם, ואני אין בּינה בי למַדי. מה שאין כן לענין ציד, פה – הכּל יפה מַרש! פִּתחו את הדלת! – קרא בקול רם. – למה־זה סגַרתם?

הפתח שבקצה המסדרון (הדוד קרא למסדרון “קולידור” בלשון ההמון תחת “קורידור”) הוליך אל חדר־הַצַּיָּדים.

הרגלים היחפות התחילו פוסעות בזריזות ויד נַעלמה פתחה את דלת חדר־הַצַּיָּדים, ונגינות בַּלַּלַּיְקָה נשמעו מהמסדרון, ונִכָּר היה, שהמנגן אָמָן הוא לאותו דבר. נטשה שמעה עוד קֹדם לזה את הקולות האלה, ועתה יצאה אל המסדרון על־מנת לשמעם יפה יפה.

– מיטקה שלי הוא המנגן, רַכָּבִי. קניתי לו מן המשֻׁבָּחות, אהבתי זאת, – אמר הדוד.

מנהג היה לו לדוד, שבּבואו מצידו, היה מיטקה מנגן בַּבַּלַּלַּיקה. הדוד אהב את הנגינות האלה.

– מה־יפה, אכן יפה מאד, – אמר ניקולי בקצת בוז שלא מדעת, וכמו חשב לו לגנאי להודות, כי נעמו לו הקולות האלה מאד.

– אך יפה מאד? – אמרה נטשה בתלונה, כי הרגישה את הבוז שבקול אחיה. – לא יפה מאד, כי־אם נחמד עד להפליא.

כשם שפטריותיו ודִבשוֹ ויינותיו של הדוד מתקו לה מכּל שאר המינים האלה, כך נדמה לה ברגע הזה, שאין למעלה גם מן המוסיקה הזאת.

– עוד, הוסיפה־נא עוד, – אמרה נטשה בפתח החדר ההוא, כשנשתתקה הַבַּלַּלַּיקה. מיטקה כונן את כלִי־נגונו וחזר ונגן בו נגון “בַּרִיניַה” במעברים ובסלסולים. הדוד ישב והקשיב בראש מֻטֶּה הצדה ובבת־צחוק דקה, שכמעט לא נראתה לעין. הנגון נשנה כמאה פעמים. פעמים אחדות כוננו את הבּלליקה, ושוב נשמעו זעזועי הקולות האלה, ונפשות השומעים לא קצרו, כי־אם התאווּ לשמוע עוד ועוד. אניסיה פיודורובנה נכנסה ונלחצה בגויתה השמֵנה אל המשקוף.

– שומעת אתּ, גבִרתּי? – אמרה על נטשה בבת־צחוק דומה מאד לבת־צחוקו של הדוד. – הוא מפליא לנגן.

– אבל בפרק זה לא ייטיב, – אמר הדוד פתאם בתנועה עזה. – פה צריך לפזר – כך יפה מַרְשְׁ – לפזר…

– ואתה יודע נַגן? – שאלה נטשה.

הדוד לא השיב לה אלא בבת־צחוק.

– לכי וראי, אניסיושקה, השלֵמות נימי הגיטַרָה? זה ימים רבים לא נגעתי בה – כך יפה מרש! עזבתיה.

אניסיה פיודורובנה נזדרזה והלכה ברגליה הקלות לעשות רצון אדוניה וַתָּבֵא את הגיטַרה.

הדוד לא נשא עיניו אל איש, נָשף באבק שעל־גבּי הגיטרה ויתופף באצבעותיו הקשות על לוּחהּ העליון ויכוננה וַיַּתְקן עצמו על כסאו. הוא תפש בגיטרה ממעל לצוארה (בתנועה תיאטרונית קצת ובהבלטת מַרפק זרועו השמאלית) ובקרצו בעיניו לאניסיה פיודורובנה השמיע אקורד עז ונקי, ובמתינות ובמנוחה, אבל גם בבטחה הֵחֵל לנגן לא נגון “בַּריניה”, כי־אם נגונהּ של השירה הידועה “על־פני הרחוב, על־פני רצפתו” בקול שפל מאד. נגון השירה עלה, כמשפטו וכמדותיו, ברוח השמחה העצורה הראויה לו (שהיה נודף גם מכּל תמונתה של אניסיה פיודורובנה) בלב ניקולי ונטשה. אניסיה פיודורובנה נסתמקה ותתכס במטפחת ותצא מן החדר בצחוק. הדוד הוסיף לנַגן בדיוק, בהשתדלות ובחֹזק־יד ויבט במבט רגשני חדש אל המקום, אשר סרה ממנו אניסיה פיודורובנה. כעין צחוק דק הֻרגש על־פניו מצד אחד תחת שפמו הלבן, ביחוד הֻרגש צחוק זה בשעה שהתרחב הנגון, והקולות יצאו דחופים יותר, ובמקומות המעברים כמו נקטע דבר.

– יפה ונחמד, דוד; עוד, עוד! – קראה נטשה ברום־קולה, בכלותו לנגן; ותקפוץ ממקומה ותחבק את הדוד ותשק לו. – ניקולנקה, ניקולנקה! – אמרה בהביטה אל אחיה, וכמו שאלה אותו: מה זאת אפוא?

גם ניקולי מצא נחת בנגינת הדוד. הדוד התחיל מנגן שנית את השירה הזאת. פניה השוחקים של אניסיה פיודורובנה חזרו ונראו בפּתח, ומאחריה נראו עוד פנים אחרים… “אחרי מים חיים קרים, עמדי, עמדי! קול ירים” נִגן הדוד, ושוב עבר בסלסול יפה וַיַּפְסֵק וַיָּנע כתפיו.

– נוּ, נוּ, יקירי דודי, – חִננה נטשה קולהּ באנחה, כאִלו היו כל חייה תלוים בזה.

הדוד קם ויהי כאלו נמצאו בו שני אנשים, – והאחד, איש־בּינות, צחק צחוק־לעג קל לַשֵּׁני, והשני, איש צוהל, עמד נכון למָחול בתמימות ועל־פי כל חֹמר הנמוס, המוטל על היוצא לָחול.

– נוּ, נוּ, בתי! – קרא הדוד וינופף ידו, אשר הפסיקה את האקוֹרד, אל נטשה.

נטשה השליכה מעליה את המטפחת, אשר התכסתה בה, ותרץ ותבוא לפני הדוד, ובסמכה ידיה על צלעותיה הניעה כתפיה ותעמוד.

באיזה מקום, באיזה אֹפן ובאיזה זמן קלטה לתוכה גרפינה צעירה זו, האֲמוּנה על־ידי צרפתּית גּוֹלָה, מהאויר הרוסי המיֻחד, שהיתה שואפת תמיד, את הרוח העממי הזה; מאין לקחה לה את התנועות האלה, ואיככה לא נדחו זה ימים רבים מפני Pas de chále? אבל הם היו אותו הרוח הרוסי ואותן התנועות הרוסיות, – שאין לחַקותם ואין ללָמדם, – שבקש הדוד למצֹא בה. כאשר אך עמדה וחִיְכה דרך נצחון וגֵאוּת ועליצוּת מכֻוֶּנת לצֹרך השעה, חלפה מיד הדאגה העזה, שתקפה בראשונה את ניקולי ואת כל הנמצאים שם, הדאגה פן תעשה לא מה שהשעה דורשת ממנה, וכֻלם אך הביטו והתענגו עליה.

יפה ובדיוק גמור עשתה את שלה, בדיוק גמור כל־כך, שעיני אניסיה פידורובנה, – שנתנה לה לנטשה מיד את המטפחת הנחוצה לדבר זה – מלאו דמעה מתוך צחוק, בהביטה אל הגרפינה הדקה והנעימה הזאת, הזרה לה בכל דבר והאֲמוּנה עלֵי משי וקטיפה, אשר השכּילה בכל־זאת להבין כל מה שבלבות אניסיה ואביה ודודתה ואמה של זו ובלב כל איש רוסי.

– נוּ, גרפינה צעירה, – כך יפה מרש, – אמר הדוד בצחוק־עליצות אחרי גמרו את המחול. – לזאת יִקָּרֵא עלמה! אך בעל בן־חיל בחרי לך – כך יפה מַרְשְׁ!

– כבר נבחר, – אמר ניקולי בבת־צחוק.

– כן אפוא! – אמר הדוד בתמיהה ובהבטה דרך־שאלה אל נטשה. נטשה הניעה בראשה דרך קיום בבת־צחוק מתוך שמחת־אֹשר.

– ועוד מי! – אמרה נטשה. אבל הדבר יצא מפיה, והמון רעיונות ורגשות חדשים פָּרץ בּקרבּהּ. “מה רמזה בת־צחוק זו של ניקולי באמרו: “כבר נבחר”? הישמח על זה אם לא ישמח? הוא כמו יְדַמֶּה, כי בולקונסקי שלי לא היה מסכים על־ידנו, לא היה מבין, מה השמחה הזאת לנו. לא, הוא היה מבין הכּל. איהו עתה?” אמרה בלבה, ופניה נעשו סריוזיים פתאם. אבל רק סקונדה אחת היו פניה אלה לה. “אין להרהר, חלילה לך להרהר בזה”, אמרה אל לבה, ובצחקה צחוק קל נגשה וַתֵּשֶׁב שנית אצל הדוד ותבקש מאתו, שינגן עוד נגון אחד.

הדוד נגן עוד שירה אחת, ואחריה וַלְס; אחרי־כן שתק רגע קטן ויחל לשיר את שירת־הַצַּיָּדים אשר אהב:

מִשְּׁעַת הָעֶרֶב שֶׁלֶג דַּק

יָרַד, יָרַד וְלֹא פָּסַק…

הדוד שָׁר, כדרך שהמון־העם משורר, בוַדָּאיוּת גמורה מתוך תמימות, שהדבָרים הם העִקר בשיר, שהנגון בא מאליו, שנגון בלבד אין בעולם, וכל עצמו אינו אלא הוספה לשם נוי. ומשום זה, משום שזמרתו היתה כצפצוף צפור בלי כַוָּנות מיֻתָּרות, הצליח בה הדוד עד־מאד. נטשה התענגה והתפלאה על זמרתו בכל לבה. היא גמרה, שלא ללמוד מהיום ההוא עוד לנגן עלי כנור ולנגן תחת זאת בגיטַרה בלבד, גם בקשה ולקחה את הגיטַרה מידי הדוד ומצאה מיד אקורדים לַשירה הזאת.

בשעה העשירית באו, להשיב את נטשה ואת פֶּטיה אל ביתם, מרכבה מסֻכֶּכֶת ומרכבה בלי סכּוך ושלשה רוכבי־סוסים – כל אלה נשלחו לחַפּשׂם. הגרף והגרפינה לא ידעו אַיָם, ולפי דברי השליח כבר דאגו להם הרבה.

פטיה נִשא על כפים והוּשם כגוף בלי נשמה במרכבה המסכּכת ונטשה וניקולי ישבו יחדו במרכבה הפתוחה. הדוד הליט את נטשה ויפּרד מאתּה בחבה מחֻדשת. עד הגשר, אשר הֻצרכו לעבור מסביב לו במי־אַפְסַיִם, הלך אחריהם ברגליו לְשַׁלְּחָם, ויצַו את צַּיָדיו לרכּוב לפניהם ולהאיר להם בפַנסים.

– שלום לך, בתי, – קרא אליהם מתוך החשכה לא בקולו הידוע לנטשה מכּבר, כי־אם בַּקול, אשר שר בו את שירת־הצידים שלו.

בכפר, אשר עברו בו, ראו אבֻקות אדֻמות, ועשן משַׂמח־לב עלה באפּם.

– מה־נחמד הדוד הזה! – אמרה נטשה, כאשר באו במסלה הגדולה.

– כן־הוא, – אמר ניקולי. – האם לא קר לך?

– לא, כי טוב לי, טוב מאד, טוב כל־כך, – אמרה נטשה וגם תמהה על הדבר.

שניהם החרישו זמן רב. הלילה היה ליל חֹשך וטַחַב. הסוסים לא נראוּ, רק קול רגליהם נשמע בְּשַׁכְשְׁכָן בָּרפש הסמוי מן העין.

מה נהיָה בלבה הרגשני הילדותי של זו, שהיה פתוח כל־כך לכל הרשמים השונים שבחיים? כיצד נתחבר ונסדר בו כל זה? אבל שמֵחה היתה מאד. בקָרבם אל הבית התחילה שָׁרה פתאם את נגון שירת “משעת הערב”, אשר התאמצה ולא יכלה לזכרו עד־כה בכל שעת נסיעתם.

– מצאת? – אמר ניקולי.

– במה הרהרתּ ברגע זה, ניקולנקה? – שאלה נטשה. שאֵלה זו אהבו לשאֹל זה את זה.

– אני? – שאל ניקולי, בהתאמצו לזכּור. – כך היה מעשה: בראשונה אמרתי בלבּי, כי הכלב האדֹם רוּגַי דומה לדּוֹד בעצמו, וכי אלו היה הכלב הזה אָדָם, היה מחזיק את הדוד על־כל־פנים; אם לא בשביל רכיבתו, היה מחזיקו בשביל נֹעם דרכיו. מה־נעים הוא הדוד, הלא כן? ואתּ במה הרהרתּ הפּעם?

– אני? – הַמְתּינָה, הַמְתּינָה. כן, בראשונה דבּרתי עם לבבי, כי חושבים אנחנו, שאנו נוסעים הביתה, ואיננו יודעים באמת, אנה אנחנו נוסעים בחשכה הזאת, אפשר שנבוא ונראה, כי לא לאוטרַדנויה בּאנו, כי־אם לממלכת־קסמים. אחרי־כן הרהרתי עוד… לא, בשום דבר לא הרהרתי עוד.

– ידעתי; בודאי הרהרת בו, – אמר ניקולי בצחוק קל, ונטשה הכירה בו בקולו, כי צוחק הוא.

– לא, – ענתה נטשה, אף־על־פי שבאמת הרהרה גם בנסיך אנדרי, גם בַּשאלה, מה היה הדוד בעיניו, אִלּוּ נודע לו, – ואני חוזרת ואומרת בלבי בכל שעת נסיעתנו: מה־יפו פסיעותיה של אניסיושקה, מה־יפו… – אמרה נטשה, וניקולי שמע קוֹל צחוקה הצלול, צחוק ללֹא־דבר, אך מטוּב־לב בלבד. – ודע לך, – אמרה פתאם, – כי שמֵחה ושוקטת כבשעה זו לא אהיה עוד לעולם.

– הבל וריק, הבלי־שוא, – קרא ניקולי ובלבו אמר: “מה־נחמדה נטשה אחותי! אין לי ולא תהיה לי לעולם עוד נפש אהובה כזאת. למה־זה תִנָּשֵׂא לאיש? מי־יתן ונסענו ככה יחדו כל הימים!”

“מה־נחמד ניקולי אחי!” אמרה נטשה בלבה.

– הנה עוד אור בחדר־האורחים, – אמרה ותרמוז על חלונות הבית, אשר הזהירו ונהדרו מאד בחשכת לֵיל הענן והערפל.

ח    🔗

הגרף איליה אנדרֵיאיץ' חדל להיות לראש־אצילים, כי משמרת זו היתה מביאה לידֵי הוצאות מרֻבּות. אבל עסקיו לא נשתנו לטובה. נטשה וניקולי ראו את אביהם ואת אמם מתלחשים בסתר ובדאגה ושמעו שמועות על־דבר מכירת הבית היקר, נחלת אֲבות הרוסטובים, וכפרם הסמוך למוסקבה. בלי משמרת ראש־האצילים לא הֻצרך לנהוג הכנסת אורחים בביתו במדה מֻרבּה כל־כך, והחיים באוטרַדנויה נעשו פשוטים וכֵהִים מִבַּשָּׁנים הקודמות; אבל עם־זה מלאו הבית הגדול ואגפיו אנשים כבראשונה, ואל השלחן עוד ישבו מדי פעם בפעם יותר מעשרים איש. כל אלה היו אורחים קבועים, שנאחזו בבית מכּבר, אנשים שנחשבו כמעט לבָנים בו, או שלפי הנראה היה מוטל על הגרף לפרנסם בביתו. כאלה היו המנגן דִּימלֶר ואשתו, מורה־המחול פוֹגֶל עם אשתו ובניו, העלמה הזקנה בּיֶלוֹבָה, שישבה ישיבת־קבע בבית, ועוד רבּים: מורי פֶּטיה, אומנתּן הקודמת של העלמות שנתבגרו, ואנשים אחרים, שיפה וטוב היה להם להיות סמוכים על שלחנו של הגרף מלשֶׁבת איש בביתו. לא רבּו עוד הבאים שמה כבראשונה, אבל מהלך־החיים לא נשתּנה בעִקרו, כי לא ידעו הגרף והגרפינה, שאפשר לחיים בלא מהלך זה. הוצאות הַצַּיִּד לא נתמעטו, כי־אם עוד נתרבו על־ידי ניקולי, באֻרוָה עוד הָחזקו חמשים סוסים וחמשה־עשר רַכּבים, ועוד נתּנו תשורות יקרות לימי חגי־הַשֵּׁמות ונעשו סעֻדות גדולות לכל בני־המחוז, כמו שהיה נהוג; עוד לא בטלו ולא מעטו מִשחקי הַוִּיסט והבּוֹסטוֹן בבית הגרף, אשר היה מחלק בהם כרטיסים בלי זהירות ונתן בזה לשכניו לִזכּות במשחק עמו מאות כסף בכל יום, והשכנים האלה חשבו את זכותם לְשַׂחֵק עם הגרף איליה אנדרֵיאיץ' לחזָקה שאין טובה ממנה.

הגרף התהלך בעסקיו כנתון במצודה גדולה, ובעודו משתדל שלא להאמין, שכבר נלכד, היה הולך ונאחז בכל פסיעה ופסיעה ויודע בלבו, שאין לאֵל ידו לא לנתק את החבלים, שנאחז בהם, ולא להתּיר בזהירות ובאֹרך־רוח את קשריהם. הגרפינה הרגישה בלבה, לֶב־אֵם מלא אהבה, כי נכסי בניה מתמוטטים, כי הגרף איננו אָשֵׁם, כי אי־אפשר לו שיהי לא כמו שהוא בטבעו, כי גם הוא בעצמו מצטער (אף־על־פי שהוא מכסה זאת) מדעתו, כי הוא ובניו יורדים מנכסיהם, ותבקש תחבולות נגד הרעה הזאת. על־פי דעתה, דעת־נשים, ראתה אך תחבולה אחת – שישא לו ניקולי אשה עשירה. היא הרגישה, שזאת תקותם האחרונה, ושאם לא יֵאות ניקולי לַשִּׁדוך אשר מצאה לו, עליהם להִוָּאש לעולם מכּל אפשרות תקנה לעסקיהם. השדוך הזה היה עם ז’ילי קַרַגינה, בת אֵם ואָב הגונים וטובים, שהיתה ידועה לרוסטובים מילדותה, ובעת הזאת מת עליה אחיה האחרון, וַתְּהי לכלה עשירה.

הגרפינה כתבה בלי התחכמות אל אמה של ז’ילי למוסקבה ושִׁדכה את בתה לבנהּ, והתשובה היתה כרצונה. קַרַגִּינה השיבה כי היא מצדה מסכמת, והכּל יהיה תלוי ברצונה של בתה, וכבר קראה קַרַגינה במכתביה לניקולי לבוא למוסקבה.

פעמים אחדות אמרה הגרפינה אל ניקולי בדמעות בעיניה, כי אחרי אשר שתי בנותיה מצאו מנוחה, כל חֶפצה אך לראותו נשוּי. אלוּ היה כן, – אמרה לו – היתה הולכת למות במנוחה. אחרי־כן אמרה, כי נתנה עיניה בעלמה יפה, ותחקרהו, מה דעתו על־דבר נשואים.

בשיחות אחרות דבּרה טובות על ז’ילי ותיעץ את ניקולי לנסוע לימי החג למוסקבה ולהיטיב לבו שם. ניקולי החל להבין את כַּונת אמו בשיחות כאלה, ופעם אחת הזקיק אותה להגיד לו את כל לבה. ותגד לו, כי כל תקותה למצֹא תקנה למצבם נוסדת על הנשואים בינו ובין קרגינה.

– ומה היה, אלו אהבתּי עלמה שאין לה נכסים, האמנם, אמי, דרשתּ ממני, כי אֲוַתֵּר על אהבתי וכל כבודי בשביל נכסים? – שאל את אמו, מבלי הבין, כמה אכזריות יש בשאלתו זאת, ומחפצו אך להראות את נדבת־רוחו.

– לא, לא הבינותָ את מחשבתי, – אמרה לו אמו, מבּלי דעת במה להצטדק. – לא הבינות את מחשבתי, ניקולנקה. אָשרך אני מבקשת, – הוסיפה על זה, ונפשה ידעה, כי מכַחֶשת היא, כי נלכדה בדבריה, ותחל לבכּות.

– אמי, אל־נא תבכי, אך אמרי־נא לי, כי זה רצונך, ואני, כאשר ידעת, אתן את כל חיי, הכּל אתן להרגיע את נפשך, – אמר ניקולי. – על הכּל אֲוַתֵּר, גם על רגש אהבתי.

אולם לא בזאת חפצה הגרפינה: לא קרבן־נדבה בקשה מבּנה; נפשה אִותה לתת לו נדבות.

– לא, לא הבינות את כַּונתי, אל־נא נדַבּר עוד בזה, – אמרה במחותה את דמעתה.

“אף אמנם אפשר, שאני אוהב עלמה עניה”, אמר ניקולי אל לבו. – “הַאֲוַתֵּר על אהבתי ועל כבודי בשביל נכסים? תמֵה אני, איככה יכלה אמי לאמר לי זאת. הבגלל אשר עֲנִיָּה היא סוניה, אינני יכול לאהוב אותה, אינני יכול להשיב על אהבתה הנאמנה והטהורה? וזה ודאי, שייטב לי עִמה יותר מאשר עם איזה פסל יפה בשם ז’ילי. לוַתּר על רגש זה או זה לטובת קרובַי אָני, יכול אני בכל עת. – הוסיף לדבּר אל לבו, – אך לצַוות על רִגְשִׁי לא אוּכל. אם אוהב אני את סוניה, חזק ונשגב הרגש הזה בעיני מכּל”.

ולא נסע ניקולי למוסקבה, והגרפינה לא יספה לדבּר אליו על־אודות נשואים, ובעצבת־לב, ולפעמים גם בחֵמה, ראתה אותות קִרבה הולכת ורבה בין בנה ובין סוניה, העלמה שאין לה נדוניה. לבה הכה אותה על כי לא יכלה להמנע מהביע תלונה חרישית ומִבַּקש תואנות לסוניה ונכנסה לעתים קרובות לתוך דבריה דרך נזיפה קלה בלשון־רבּות ובקריאת “חמדתי” על לא־דבר. יותר מכּל כָּעסה הגרפינה טובת־הלב על כי שחורת־העינים העניה הזאת היתה כל־כך נוחה לבריות, כל־כך טובת־שֵׂכל, כל־כך מַחזקת טובה בכל לבה לאנשי־חסדה וכל־כך נאמנה באהבתה את ניקולי עד למסירת־נפש, שלא היה אפשר למצֹא בה כל דבר שאינו הגון.

ניקולי כִּלה את ימי־חֻפשו בבית־אבותיו. מֵחֲתָנָהּ של נטשה, הוא הנסיך אנדרי, בא המכתב הרביעי מרומי, ובו כתב, שכבר היה נכון לשוב לרוסיה, אלא שבאקלים החם נפתח פצעו פתאם, ואנוס הוא מחמת זה לדחות את נסיעתו עד ראשית השנה הבאה. נטשה אהבה את חתנה כבראשונה, ומצאה מרגוע לנפשה באהבתה כבראשונה, גם היתה נכונה לכל שעשועי החיים כבראשונה; אך בסוף החֹדש הרביעי לפרֵדתם התחילו באים עליה רגעי עצבות, אשר לא יכלה לעמוד לפניהם. צר היה לה על עצמה; צר היה לה, כי בכל הימים האלה, אשר ידעה בעצמה שהיא מֻכשרת כל־כך לאהוב ולהיות אהובה, תם כֹּחה זה לריק, בלי שַׂמֵּחַ לבב־אנוֹש.

ובבית הרוסטובים ערבה כל שמחה.

ט    🔗

ימי צאת השנה הגיעו, וחוץ מהתפִִלה המהֻדרה, חוץ מברכותיהם הנמלצות והמשַׁעממות של השכנים ומשרתי החצר, חוץ מהשמלות החדשות שעל כל אחד, לא היה סמן מיֻחד לשמחת החג, ובַקֹּר השוקט והעז, שהגיע לעשרים מעלות, ובשמש הבּהיר, המסַמא את העינים ביום, ובזֹהר כוכבי־החֹרף בלילה הֻרגש הצֹרך של סִמן נאה לַמועד הזה.

ביום השלישי לחג, אחרי הלחם, הלכו למו כל בני־הבית איש לחדרו. השעמום גבר מאד בשעה ההיא. ניקולי, שיצא בבֹקר אל השכנים, נרדם בחדר־הדרגש. הגרף הזקן שכב את משכב־הצהרים בחדר־עבודתו. בחדר־האורחים ישבה סוניה אצל השלחן העגֹל ושרטטה צורת מקלעת. הגרפינה סדרה כרטיסים. הבדחן נַסטסיה איבַנובנה ישב בפנים זועפים אצל החלון עם שתי זקנות. נטשה נכנסה לשם ותגש אל סוניה וַתֵּרֶא את אשר היא עושה. אחרי־כן נגשה אל אמה ותעמוד בלי דַבּר דבר.

– מה־זה תנודי כמבקשת מחסה? – אמרה לה אמה. – מה לך?

– לו אני צריכה… מיד, ברגע זה אני צריכה לו, – אמרה נטשה בעינים נוצצות ובלי כל בת־צחוק.

הגרפינה הרימה ראשה ותבט אל בתה בעינים מכֻוָּנות.

– אל־נא תביטי אלי, אמא, אל תביטי, עוד מעט ואתן קולי בבכי.

– שבי לך, שבי אתי מעט, – אמרה הגרפינה.

– אמי, לו אני צריכה. על־מה אני נְמַקה, אמי?…

קולה נפסק, דמעות פרצו מעיניה, ובחפצה לכסות את דמעותיה פנתה במהירות ותצא מן החדר.

בצאתה באה אל חדר־הדרגש ותעמוד ותהרהר קצת ותלך לה אל חדר־הנערות. שם הוכיחה משרתת זקנה את אחת הנערות, אשר באה במרוצה מחבורת המשרתים והמשרתות, ופניה אדמו מקֹר.

– רב לך להשתעשע, – אמרה הזקנה. – לַכֹּל זמן.

– תני לה, קוֹנדרַטיֶבנה, – אמרה נטשה. – לכי מַבְרוּשה, לֵכִי.

ואחרי תתה את מברושה ללכת, עברה דרך הטרקלין אל הפרוזדור הפנימי. שם שִׂחקו זקן אחד ושני משרתים צעירים בקלפים. בבואה הפסיקו ויקומו.

“מה אֹמר אליהם?” אמרה נטשה בלבה.

– לך־נא ניקיטה… “אנה אשלחהו?” לֵך אל המשרתים והָבא־נא לי תרנגול, ואתה, מישה, הָביאה לי שבֹּלת־שוּעל.

– מעט שבֹּלת־שוּעל צויתִני להביא? – אמר מישה בפנים שמחים ובנחת־רוח.

– לֵך, מַהרה ולֵך, – אמר הזקן.

– ואתה פיודור, הָביאה לי קַרטון.

אחר עברה לפני המזנון ותצו להביא את הַמֵּחם, אף־על־פי שלא היתה שעת הַטֵּה כלל וכלל.

פוֹקה, אשר על המזנון, היה נוח לכעוס מכּל אנשי הבית. נטשה אהבה לנַסות כֹּחה עליו. הוא לא האמין וילך לשאֹל, האמת הדבר.

– אך זאת גבירה צעירה! – קרא פוֹקה ועשׂה את־עצמו כמתרעם על נטשה.

איש בבית לא הִרבה לשלוח ולהעביד כנטשה זו. היא לא יכלה לראות לפניה משרתים בלי שלוח אותם אל אחד המקומות. היא כמו נתכונה לנסותם, אם לא יכעס, אם לא יתרעם אחד מהם עליה. אך את פקֻדותיה הזדרזו למלא יותר מפקֻדות כל איש זולתה. “מה אעשה עתה? אנה אלך?” אמרה נטשה, בלכתה לאט במסדרון.

– נַסטַסיה איבַנובנה, מה יִוָּלֶד לי? – שאלה את הבדחן, שהלך לקראתה בלסוטו הדלה.

– פרעושים, צלָצַלים, צרצורים יִולדו לך, – ענה הבדחן.

– אלי, אלי, הכל הולך ונשנה, אנה אלך? מה אעשה לנפשי? – אמרה אל לבה ותעל במרוצה, עלֹה ודפֹק ברגליה, אל פוֹגֶל, שהיה דר שם עם אשתו.

במעונו של פוגל ישבו שתי מורות־אומנות, על השלחן עמדוּ קערות צִמוקים, אגוזי־יָון וּשקדים. המורות נשאו ונתנו בדבר, באיזו עיר פחותה ההוצאה, הבמוסקבה אם באודֶסה. נטשה ישבה אתן ותקשב לשיחתן בפנים סריוזיים וטרודים וַתָּקם.

– אִי מַדַּגַּסקַר, – אמרה בקוּמה. – מַ–דַּ–גַּסְ–קַר, – חזרה ואמרה בהברות מדֻיָּקות, ובלי השיב למַדַּם שוֹס על שאלותיה על־דבר כַּונתה, יצאה מן החדר.

אחיה פֶּטיה היה גם הוא במדור העליון: הוא הכין שם עם אוֹמנוֹ את הַמַּשּׂוּאוֹת, שאמר להשיא בערב.

– פֶּטיה! פֶּטקה! – קראה אליו בקול רם. – שָׂאֵני למטה.

פֶּטיה רץ אליה וַיַּט שכמו. היא קפצה עליו ותחבק את צוארו בידיה, והוא נשא אותה ברקידה ובמרוצה.

– לא, אין צֹרֶךְ… אִי מַדַּגַּסְקַר, – אמרה ותפוץ מעליו ותרד לה.

כאִלו סבבה וראתה את כל ארץ־מלכותה ונִסתה את כֹּחה, והֻברר לה, שהכּל שומעים בקולה, ועם־כל־זה היא משתעממת, הלכה נטשה אל הטרקלין ולקחה את הגיטרה, ישבה לה בקרן זוית אפלה מאחרי ארון קטן והתחילה פורטת על נימת הַבַּס חָרוּז נגוני, שזכרה מֵאֹפּירה אחת, ששמעה בפטרבורג יחד עם הנסיך אנדרי. באזני זרים לא היה כל טעם במה שהשמיעה בגיטַרה; אבל בדמיונה יצאו לה מהקולות האלה זכרונות רבּים זה אחר זה. מאחרי הארון הקטן ההוא ישבה בעינים מכוֹנָנוֹת אל רצועת האור, שהשתרעה מפתח המזנון, והקשיבה לקול נִגונה וזכרה מה שהיה. עסוקה היתה באותה שעה בזכרונות בלבד.

סוניה עברה דרך הטרקלין אל המזנון וכוס בידה. נטשה שמה עיניה עליה, על הסדק שבדלת המזנון, ונדמה לה, שהיא זוכרת מעשה באור, שנגה בעד הסדק הזה, ובסוניה, שעברה וכוס בידה. “כן־הוא, כך וכך ממש היה גם אז”, אמרה נטשה בלבה.

– סוניה, מה־זאת? – קראה אליה נטשה, בפרטה באצבעותיה על הנימה הַגַּסה.

– אַה, אַתְּ פה! – נזדעזעה סוניה ואמרה, ותגש וַתַּט אזנה. – לא ידעתי. סערה? – אמרה בקצת פחדנות מחשש טעות.

“כך ממש נזדעזעה וכך ממש נגשה וחִיְּכה בקצת פחדנות גם בפעם ההיא בשעת מעשה זה, – אמרה נטשה בלבה, – וכך ממש אמרתי אז בלבי, שיש בה איזה חסרון”.

– לא, כי שירת המקהלה ב"שואב המים", התשמעי? – נטשה גמרה את הנגון בפה, כדי להסביר לסוניה. – ואנה הלכת? – שאלה נטשה.

– לקחת מים חיים בכוס. עוד מעט ואגמור את השרטוט.

– אתּ עסוקה בכל עת, ואני לא אצלח לזה, – אמרה נטשה. – ואיה ניקולי?

– ישן הוא, כמדֻמה לי.

– לכי, סוֹניה, והעיריהו, – אמרה נטשה. – אמרי לו, כי אני קוראה לו לשיר.

היא עוד ישבה מעט ושאלה בלבה, מה הדבר הזה, שכּל זה כבר היה, ובלי מצֹא תשובה על שאלה זאת ובלי הצטער כלל על כי אין לה תשובה עליה, חזרה ועברה בדמיונה אל הימים, אשר היתה עמו, והוא הביט אליה בעיני אהבה.

“הה, מי־יתן ובא מהר. מה־מאד אירא, כי לא יהיה כדבר הזה! ואני הולכת וזקֵנה, זה עִקרו של דבר! לא יהיה עוד מה שבקרבּי עתה. ואפשר שיבוא היום, שיבוא מיד. אפשר שכבר בא והנהו יושב שם בחדר־האורחים. אפשר שבּא עוד אתמול, ואני שכחתּי”, אמרה עם לבבה ותקם ותנח את הגיטַרה ותלך אל חדר־האורחים.

כל בני־הבית, המורים, האומנות והאורחים כבר ישבו אל שלחן־הַטֵּה. המשרתים עמדו מסביב לשּׁלחן, והנסיך אנדרי לא היה שם, והחיים נהגו כמנהגם.

– הנה גם היא, – אמר איליַה אנדרֵיאיץ', בראותו את נטשה בבואה. – בֹּאי ושבי אצלי. – אבל היא נצבה אצל אמה ותפן כה וכה כמחַפּשת דבר.

– אמא! – קראה נטשה. – תְּנִיהוּ לי, תְּנִיהוּ לי, אמי, מהרה, מהרה, – ועוד פעם התאפקה ביגיעה מבּכות.

אחרי־כן ישבה אל השלחן והקשיבה לשיחות הגדולים ולדברי ניקולי, אשר בא גם הוא אל השלחן. “אלי, אלי, שוב אותם האנשים ואותן השיחות, ושוב אבּא מחזיק את כוסו ונופח עליה בפיו כתמול שלשום!” אמרה בלבה, ובחרדה הרגישה את גֹעל־נפשה, אשר פָּרץ בה, לכל בני־הבית על כי הם כֻּלם מה שהיו עד־כה.

אחרי הטה הלכו ניקולי, סוניה ונטשה אל חדר־הדרגש, אל פנת־חמדתם, ששם היו נכנסים תמיד בשיחות יוצאות ממעמקי־הלב.

י    🔗

– היש אשר יֵרָאה לך, – אמרה נטשה אל אחיה, כשישבו איש על מקומו בחדר־הדרגש, – היש אשר יֵרָאה לך, כי לא יהיה עוד מאומה, כל מאומה; כי כל הטוב כבר היה ועבר? וכי הכּל לא אך משַׁעמם, כי־אם מעציב?

– מאד, מאד! – אמר ניקולי. – היו מעשים בי, שאך ששון היה מסביב, הכּל שמחים, ועל לבי עולה, שכל־זה נהיה לָטֹרח ושסוף כל אדם למיתה. פעם אחת נמנעתי מהשתתף בטיול עם הגדוד, ושם נִגנה מקהלה… וכל־כך השתעממתי פתאם…

– אכן ידעתי זאת. ידעתי, ידעתי, – נכנסה נטשה לתוך דבריו. – כאשר הייתי עוד קטנה, היו בי מעשים כאלה. התזכור מעשה שנענשתי על־דבר שזיפים, וכֻלכם רקדתם, ואני ישבתי בחדר־הלמוד ובכיתי שם; עד־עולם לא אשכח זאת: דאבון וחמלה מלאתי עלי ועל הכּל, על הכּל היה צר לי. והעִקר הוא, שנענשתי חנם, – אמרה נטשה, – התזכור?

– זוכר אני, – אמר ניקולי. – אני זוכר, כי נכנסתי אליך אחרי־כן וחפצתי לנחמך, ולבי הכה אותי. מגֻחָכים היינו מאד. פּסל־שעשועים היה לי אז, ורציתי לתתּו לך. הֲתִזְכֹּרי?

– וזאת תזכור, – אמרה נטשה בבת־צחוק מתוך הרהור עמֹק, – כי לפני ימים רבים, כבירים, כשהיינו עוד קטנים לגמרי, קְרָאָנוּ דודנו אל חדר־העבודה, עוד בַּבַּית הישן, וַאֲפֵלָה היתה; וכשבאנו ראינו, והנה עומד שם…

– כושי, – גמר ניקולי בבת־צחוק, – איככה לא אזכור? גם עתה אינני יודע, אם כושי היה זה, אם חלום חלמנו או אחרים ספרו לנו.

– אפור היה, התזכור, ושִׁנָּיו לבנות, – עומד ומביט אלינו…

– ואַתְּ זוכרת זאת, סוניה? – שאל אותה בלשון־רבּות.

– כן, כן, גם אני זוכרת מה, – ענתה סוניה בקצת פחדנות.

– ואני שאלתּי על־דבר הכושי הזה גם את אבינו גם את אמנו, – אמרה נטשה. – הם אומרים, לא היו דברים מעולם. הלא אתה זוכר את הדבר!

– זָכֹר אזכור את שִׁניו, כאִלו היה הדבר ברגע זה.

– מה־משֻנה הוא, כמו בחלום היה. זאת אהַבתי.

– ואַתּ זוכרת מעשה זה, שגלגלנו ביצים בטרקלין, ופתאם באו שתי זקנות והתחילו סובבות על השטיח? ההיה כדבר הזה אם אין? ומה־יפה היה, הֲתִזְכֹּרִי?

– כן. ואתה זוכר, כי אבינו ירה ברובֶה מעל מרפסת־המבוא, ואדרת־שער כְּחֻלָּה עליו?

בחיוך ובעֹנֶג הזכירו – לא הזכּרת זקנים נוּגִים, כי־אם הזכּרה פיוטית של צעירים רעננים – את רשמי ימיהם הקדומים הרחוקים, ימים שחלומות ומעשים שהיו מִתְעַרבְּבִים בהם, ויצחקו חרש בלב שמח.

סוניה התערבה בשיחתם אך במקצת, מזמן לזמן, אף־על־פי שהזכרונות היו משֻתָּפים להם.

הרבה מהדברים שהזכירו לא זכרה סוניה, וגם מה שזכרה לא העיר בקרבּה את הרגש הפיוטי, שנהיה בהם. היא אך התענגה על שמחתם והשתדלה לעשות את־עצמה כשמֵחה אתם במדה אחת.

באמת לא השתתפה בשיחה זו אלא בשעה שהזכירו את דבַר בואה אליהם בפעם הראשונה. אז ספּרה להם, מה־מאד התיָראה מפני ניקולי, יען כי היו לו פתילים דקים על מעילו, ואומַנתּהּ אמרה לה, שעתידים לכרכהּ ולתפרהּ בפתילים.

– ואני זוכרת, כי אמרו לי, שנולדתי תחת כרוב, – אמרה נטשה, – וכי לא נועזתי שלא להאמין, אבל ידעתי, כי לא כן הוא, וקשה היה לי כל־כך משום זה.

בשעת השיחה הזאת הכניסה אחת המשרתות את ראשה מפתחו האחרון של חדר־הדרגש.

– תרנגול הוּבא, גבִרתּי, – אמרה הנערה בלחישה.

– אין צֹרך, פּוליה, צוי להשיב, – אמרה נטשה.

באמצע השיחות, שנשמעו מתוך חדר־הדרגש, נכנס דִּימְלֶר ויגש אל הכנור, שעמד בקרן זוית, ויסר את כסוי־הארג מעליו והכנור השמיע קול שלא כתקונו.

– אֶדוארד קַרליץ', נַגנָה־נא באזנינו את נגון־הליל האהוב לי של מוסיֶה פִילד, – נשמע קול הגרפינה הזקנה מחדר־האורחים.

דימלֶר השמיע אַקורד אחד ויפן אל נטשה ואל ניקולי ואל סוניה ויאמר: – הצעירים יושבים ושוקטים כל־כך!

– כן־הוא, מתפלספים אנחנו, – אמרה נטשה ותפן כה וכה רגע ותוסף לשיח. באותה שעה דנו בענין החלומות.

דימלר התחיל מנגן. נטשה נגשה אל השלחן בפסיעות שאינן נשמעות על אצבעות רגליה ותקח נר מעליו ותוצא את הנר החוּצה וַתָּשָׁב וַתֵּשֶׁב בלאט על מקומה. בחדר היה חֹשך, ביחוד על הדרגש, אשר ישבו עליו שלשה אלה, אך בחלונותיו הגדולים הגיה אור הירח המלא, כיריעת־כסף על הקרקע.

– כסבורה אני, – אמרה נטשה בלחישה ותקרב בשבתּה יותר מבתחלה אל ניקולי וסוניה, ודימלֶר כבר סִיֵּם את נגונו, אבל עוד ישב ופָרט מעט מעט, ונִכּר היה בו, שאינו יודע מה יעשה, היחדל אם יָחֵל נגון אחר, – שבזמן שמזכירים ומוסיפים להזכיר מעשים אחרי מעשים, אפשר לי להגיע לידי־כך, שאזכור דברים שהיו לי לפני הוּלֶדֶת אותי…

– הרי זו מֶטַּמְפְּסִיחוֹזָה, – אמרה סוניה, אשר למדה שעוּריה היטב וזכרה כל מה שלמדה בכל עת. – הַמִּצרים האמּינו, כי נשמותינו נמצאו בבעלי־חיים ועתידות לחזור לבעלי־חיים.

– לא, אני לא אאמין, שהיינו בתוך בעלי־חיים, – אמרה נטשה בלחישה גם זאת, אף־על־פי שנגמרה המוסיקה. – אני, ברור לי, שמלאכים היינו שם באחד המקומות, וגם פה כבר היינו, ועל־כן אנחנו זוכרים מעשים רבים…

– האוּכל להִלוות אליכם? – אמר דימלר, שקרב אליהם בלאט וישב אצלם.

– אִלו היינו מלאכים, על־מה ירדנו מטה? – אמר ניקולי. – לא, זה אי־אפשר!

– לא ירידה היא זו, מי אמר לך כי ירדנו מטה?… במה אדע, מה הייתי לפנים, – השיבה נטשה באמונה שלמה. – הן לא בת־מות היא הנשמה… ואם־כן, אם לעולם אחיה, הלא חייתי גם לפנים, בכל ימות הנצח חייתי.

– כן־הוא, אבל קשה לנו לצַיֵּר בלבנו את הנצח, – אמר דימלר, אשר קרב אל הצעירים האלה בצחוק קל מתוך בוז, אבל מיד התחיל מדבר בלחישה ובכֹבד־ראש כאחד מאתּם.

– מפני־מה קשה לצַיֵּר את הנצח? – אמרה נטשה. – היום יהיה, מחר יהיה, לעולם יהיה, גם אתמול היה, גם שלשום…

– נטשה! עתה הגיעה שַׁעְתֵּךְ. שירי־נא לי מעט, – נשמע קולה של הגרפינה. – על־מה אתם יושבים בלי סוּר ממקומכם, כמו קשַׁרתּם קֶשֶׁר כֻּלכם.

– אמא! מה־תָּקוּץ נפשי בזה עתה, – אמרה נטשה, ועם־זה קמה מיד.

כֻּלם כאחד, ועמהם גם דימלר, שלא היה עוד מן הצעירים, לא רצו להפסיק את שיחתם ולסור מהפּנה ההיא שבחדר־הדרגש, אבל נטשה קמה, וניקולי ישב אל הקלַויר. נטשה התיצבה כבכל פעם באמצע הטרקלין ותבחר את המקום המסֻגל יותר להתפּשטוּת הקול ותחל לשיר את השירה האהובה לאמה.

היא אמרה, כי אין את נפשה לשיר, אבל ימים רבים לפני היום ההוא, וימים רבים אחריו לא היטיבה לשיר כמו בערב ההוא. הגרף איליה אנדרֵיאיץ' שמע את שירתה בחדר־עבודתו, אשר דבּר בו באותה שעה עם מיטנקה, וכתלמיד נחפז ללכת למִשחק, בגמרו לחזור על שעורו, דבּר וטעה לרגעים בפקֻדותיו, שפקד על סוכנו, ולבסוף חדל לדבּר לגמרי; ומיטנקה גם הוא שתק ושמע ועמד בבת־צחוק על שפתיו לפני הגרף. ניקולי לא גרע עיניו מאחותו ויהי נושם אתה יחד. סוניה שמעה ודבּרה עם לבבה, מה־מאד היא נופלת מידידהּ ועד־כמה אי־אפשר לה להיות לוקחת נפשות כבת־דודתה אפילו במקצת מן המקצת. הגרפינה הזקנה ישבה, וצחוק קל מתוך עליצות ועצבת יחד על שפתיה, ודמעות בעיניה, וַתָּנֶד ראשה תנודה קלה לעתים. היא הרהרה גם בנטשה, גם בה בעצמה, בדברי ימי־נעוריה, גם בזה שיש צד משֻנה ונורא בנשואים העתידים להיות בין נטשה ובין הנסיך אנדרי.

דימלר נגש וַיֵּשב אצל הגרפינה ויקשב בעינים עצומות.

– לא, גבִרתּי, – אמר לאחרונה, – הרי זה כשרון אירופי, אין לה מה ללמוד, אותו הָרֹך, הנֹעם, הָעֹז…

– מה־מאד אני דואגת לה, מה־מאד אני דואגת, – אמרה הגרפינה, מבּלי זכור, עם מי היא מדבּרת. לבה, לב־אם, אמר לה, כי יש בנטשה איזו מדה מרֻבָּה יותר מהראוי וכי בגלל זה אינה עתידה לראות אֹשֶׁר. נטשה עוד לא גמרה לשיר, ופטיה, שהיה אז בן ארבע־עשרה שנה, פָּרץ אל החדר בשמחה גדולה ויגד, כי באו מתחַפּשׂים.

נטשה פסקה פתאם.

– טפּש! – נתנה עליו נטשה בקולה ותרץ אל אחד הכסאות ותפּול עליו ותתן קולה בבכי, וזמן רב לא יכלה להתאפק.

– אין דבר, אמי, באמת אין דבר, פֶּטיה הבהילני ולא יותר, – אמרה ותתאמץ לחַיֵּךְ, אבל דמעתה נזלה ולא חדלה, ואנחות שׂמוּ מחנק לגרונה.

והמשרתים המתחפּשים בדמוּת דֻּבִּים, טורקים, בעלי בתי־משתה, גבירות, ובכל מיני תמונות נוראות ומגֻחכות, שהביאו עמהם קֹר וצהלה, עמדו בראשונה צפופים ומתבַּישים בפרוזדור; אחרי־כן נדחקו ונכנסו בהסתר־פנים איש מאחרי אחיו, ושם התחילו שָׁרים וחוללים ומזמרים במקהלות ומשַׂחֲקים מִשְׂחָקים הנהוגים בחגי־החֹרף. הגרפינה הכירה את המתחפּשים ותצחק למראיהם ותלך־לה אל חדר־האורחים. הגרף איליַה אנדרֵיאיץ' ישב בַּטרקלין, ובת־צחוק נגהה על פניו, וישַׁבּח את המשַׂחקים. וצעירי הבית נתעלמו מן העין.

בעוד חצי שעה הופיעה שם בין שאר המתחפּשים גבירה זקנה בשמלה מֻרְחָבָה – זה היה ניקולי. פֶּטיה בא בדמות אשה טורקית. דימלר – בדמות בדחן, נטשה – בדמות הוּזַר, וסוניה בדמות צֶָ’רְקָס, ושפמהּ וגבּות־עיניה היו עשוּים בְּשַׁעַם קלוי.

ולאחר שאותם שלא התחַפּשו קבּלום בתמיהה של הבּעת־רצון, בהכרה מאֻחרת ובדברי תהלה, גמרו הצעירים, שלבושיהם נאים כל־כך, שעליהם להראותם עוד באחד הבתים.

ניקולי נכסף לשאת את כֻּלם בדרך־השלג המשֻׁבָּחה, אשר נָכונה אז, על צמד שלשת סוסיו, על־כן הציע לקחת עשרה משרתים מתחפשים ולנסוע יחדו אל הדוד.

– לא כן, למה תפריעו את הזקן ממנוחתו? – אמרה הגרפינה. – גם אין מקום בביתו הצר. אם תסעו, סעו לכם אל הַמֶּליוּקּוֹבים.

ומֶליוּקוֹבָה אשה אלמנה, אֵם לילדים גדולים וקטנים, שגם אוֹמנים ואוֹמנות להם, וביתה רחוק ארבעה תחומים מבית הרוסטובים.

– השׂכּלתּ לדבּר, יקירתי, – נענה אחריה הגרף הזקן ברגש. – הבה אתחפשה־נא ונסעתי עמכם כרגע. הַצהל אצהיל את פַּשֶּׁטה.

אבל הגרפינה מֵאנה לתתו לצאת לדרך אתם: רגל אחת כאבה עליו כל הימים ההם. גמרו, שאיליה אנדריאיץ' לא יוכל לנסוע ושאם תסע עמהם לואיזה איבַנובנה, היא מַדַּם שוֹס, תוכלנה גם העלמות לנסוע אל מֶליוּקוֹבה. וסוניה, השתקנית והבַּישנית, פצרה בלואיזה איבנובנה יותר מכֻּלם, שלא תשיב את פניהם.

מלבּושה של סוניה עלה יפה מכל המלבּושים. שפמהּ וגבּות־עיניה נאוו לה עד להפליא. כל בני החבורה אמרו לה, כי יפה היא מאד, ונפשה מלאה עֹז וחדוָה, שלא כפי טִבעה. קול בלבה הגיד לה, כי גורלה יבֹרַר ביום הזה או לא יבֹרר לעולם, וכבריאה חדשה היתה בכלי־גבר שעליה. לואיזה איבנובנה נאותה להם, ובעוד חצי שעה קרבוּ אל מרפסת־המבוא ארבע עגלות־חֹרף רתומות לשלשה שלשה סוסים, אזורים במצִלות שונות, בקול נסירה ושריקה של מַחֲרָצוֹת עוברות על שלג ביום־קֶרַח.

נטשה החלה ראשונה להתנהג בעליצות של חג, ועליצות זו עברה מאיש לאיש ותלך הלֹך וחָזֹק ותחזק מאד בשעה שיצאו כֻלם אל אויר־הקרח, ובחטיפת דברי־שיחה וקריאות וקולות צחוק וצהלה עלו ונסתדרו בעגלות.

שני צמדי־שלשה היו סוסי־עבודה מן המצוּים באחֻזות; הצמד השלישי היה של הגרף הזקן, והאמצעי שבּו – סוס אוֹריוֹלי קל; הרביעי – של ניקולי, וסוסו השעיר, השחור והשפל, היה האמצעי שבו. וניקולי עמד בעגלת־החֹרף שלו בַתָּוֶךְ, בשמלת האשה הזקנה אשר לבש, ואדרת הוּזַר חגורה עליו ממעל לַשִּׂמלה, וידיו אוחזות במושכות.

הלילה היה בהיר כל־כך, שראה ניקולי את ברק השהרונים שעל הסוסים ועיניהם הנוצצות באור הירח, בהביטם בבהלה אל הנוסעים, שנועדו ברעש ובשאון בצל קורת המרפסת.

בעגלתו של ניקולי ישבו נטשה, סוניה, מַדַּם שוֹס ושתי נערות משרתות; בעגלתו של הגרף הזקן ישבו דימלר ואשתו; ובשתים הנותרות ישבו משרתי־החצר המתחפּשׂים.

– לכה ראשונה, זַחַר! – קרא ניקולי אל רַכּבו של אביו בַכָּונה להעבירו אחרי־כן בדרך.

עגלתו של הגרף הזקן, אשר ישבו בה דימלר ומתחפּשים אחרים, זזה ממקומה בקול נסירה עזה, כאִלו דבקו מַחרצותיה בשלג. הסוסים הצדדיים נלחצו אל מוטות הרִתְמָה ורגליהם חִטטו והָטבעו בשלג הַמֻּצק והנוצץ כסֻכָּר.

ניקולי הסיע את סוּסיו אחרי שלשת הראשונים; מאחריו התחילו שאר המרכבות חורקות ומנסרות. בראשונה עברו במסלה צרה ונסעו בה במרוץ קל. כל־עוד נסעו על־יד הגן, נמתחו לעתים קרובות צללי העצים החשופים לרֹחב המסלה וכִסו את נֹגה אור־הירח; אך כאשר יצאו מאצל הגדר, נגלה לפניה מכּל עברים מישור שלג נוצץ כאבנים טובות בזהרור כָּחל קצת, ואור הירח נראה יָצוּק על כל המישור. פתאם נהדפה העגלה ההולכת ראשונה אחת ושתיים, כי באה בנקיק; כמוה נהדפו וחזרו ונהדפו גם הבאות אחריה, זו אחר זו ירדו ועלו והפריעו בזה בחֻצפּה את הדממה העמֻקָּה.

– עִקבות ארנבת, הרבה עקֵבות! – צלצל קול נטשה באויר הקופא בַקֹּר.

– כך נראה, ניקולנקה! – נשמע קולה של סוניה.

ניקולי הסב עיניו אל סוניה וַיִּכַּף מעט להתבונן היטב בפניה. והנה פנים נעימים חדשים, שְׁחוֹרֵי שָׂפם וגבּות, נשקפו מקרוב ומרחוק לאור הירח מבעד הַצַּוָּרון השעיר.

“לפנים היתה זאת סוניה”, אמר ניקולי בלבו ויתבונן בה יותר ויחַיֵּךְ.

– מה לך, ניקולנקה?

– אין דבר, – אמר לה וַיָּשֶׁב פניו אל הסוסים.

כשהגיעו אל המסלה הגדולה והכבושה, שכבר מֹרְטָה על־ידי עגלות־חֹרף ובפרסות סוסים נעשתה כֻלה גומות גומות, שנראו לאור הירח מרחוק, החלו הסוסים למתּוח את חבליהם ולהחיש מהלכם מעצמם. זה שמשמאל כפף ראשו ומשך את רצועות רסנוֹ בקפיצות קטנות. האמצעי התנודד והניע אזניו וכמו שאל: “הַאָחֵל אם לא עת עוד?” מלפנים נראה בבֵרור על השלג הלבן צִמדו השחור של זַחַר, שכבר הרחיק הרבה, וקול צלצולו הגס הלך הלֹך ורָחֹק. מהעגלה ההיא נשמעו קריאותיהם וצחוקם וקולותיהם השונים של המתחפשים.

– עתה, אהובַי! – נתן ניקולי בקולו על סוסיו וימשֹׁך קצת בֶּעָבוֹת בידו האחת ויט הצדה את ידו השנית, המחזקת בשוֹט.

ורק על־פי הנשיבה המדֻמָּה, שחָזקה אל עבר פני הנוסעים במרכבה עמו, ועל־פי תנודת שני הסוסים הצדדיים, שהלכו הלֹך והתחזק במשיכה ובדהָרה, יכלו הנוסעים להרגיש את טיסתה הנמרצה של מרכבתם. ניקולי הביט מאחריו. בגערות ובצוָחות, בתנוּפת שוטים ובהַרְעָשַׁת הסוסים האמצעיים רדפו המרכבות האחורניות אחרי מרכבתו. והאמצעי שבצִמדו הלך הלֹך והתעודד תחת סִמְלוֹנוֹ, בלי כל שנוי ובלי כל נטיה קלה מדרכו, ונראה בו, שהוא נכון גם להחיש עוד יותר את מרוצתו, אם יהיה צֹרֶךְ בדבר.

ניקולי השיג את הצמד הראשון. כֻּלם ירדו מאחד ההרים אל דרך כבושה רחבה בַכָּר על־יד נהר.

“איפה אנחנו נוסעים? – שאל ניקולי בלבו. – אין זה כי־אם כּר קוֹסוֹי. אך לא כן הדבר, חדש לי המקום הזה, לא ראיתיו עד־הנה. לא כר קוֹסוֹי הוא ולא הר דיוֹמקין, כי־אם מקום נעלם ממני. ארץ חדשה ומלאה קסמים. אך יעבור עלינו מָה!” ויתן קולו על סוסיו ויחל לסֹב את הצמד הראשון.

זַחַר עצר את סוסיו וַיַּסֵּב את פניו, שכבר כָּסּוּ כפור עד גבּות עיניו.

ניקולי הריץ את סוסיו, וזַחַר פשט ידיו וישרוק בשפתיו וַיָּרֶץ את סוסיו גם הוא.

– עתה התחַזק, אדוני, – אמר זַחַר.

המרכבות טסו זו אצל זו במהירות מרֻבָּה עוד מקֹדם לזה, ורגלי הסוסים המקַפְּצים עלו וירדו דחופות. ניקולי החל להריץ יותר. וזַחַר לא שִׁנה את מצב ידיו הנטויות, אך הרים קצת את ידו האחת המחזקת בָּעֲבוֹתִים.

– לא תוכל, אדוני, – קרא אל ניקולי.

ניקולי הרעיש את כל הסוסים וַיַּעֲבֵר את זַחַר. הסוסים זרקו במרוצתם שלג דק ויבש על־פני נשׂוּאֵיהֶם, ובשוּרה אחת עמהם קִשקשה ושָׁטה המרכבה, שהתאמצו להעבירה, ורגלי סוסיה וצלליהם התבוללו בתנועתם המהירה לעיני הרואים. ושריקת מחרצות עוברות על־גבּי השלג וצִוְחוֹת נשים נשמעו מעָברים שונים.

ניקולי עבר שנית את הסוסים ויפן כה וכה. מסביב נראה אך המישור הנפלא ההוא, שהיה עוטה אור הירח ומעֻלָּף נקודות מזהירות ככוכבים.

“זַחַר קורא אלי, כי עלי להשמאיל; למה אשמאיל? – אמר ניקולי בלבו. – האם אל המֶּליוקובים אנחנו נוסעים, הזאת מֶליּוקובקה? אלהים יודע אַיֵּנוּ, ואלהים יודע מה־זה היה לנו, – ומשֻּׁנה מאד וטוב ונעים הוא מה שהיה לנו”. וַיַּסֵּב עיניו אל העגלות.

– ראֵה, גם שפמו, גם ריסי עיניו – כֻּלו לבן, – אמר אחד האנשים הזרים, המשֻּׁנים והיפים, שישבו בהן, בעל שפם דק וגבּות־עינים דקות.

“זה, כמדֻמה לי, מראה נטשה, – אמר ניקולי בלבו, – וזאת מַדם שׁוֹס, ואפשר שאין הדבר כן; ואותו הַצֶּ’רקֶס בעל השפם לא ידעתי מי הוא, אבל אני אהבתיה”.

– האם לא קר לכם? – שאל ניקולי.

הן לא ענוהו, אבל התחילו צוחקות. דימלר נתן קולו מהעגלה האחרונה, ולפי הנראה אמר דְּבַר־גִּחוּך, אך ניקולי לא יכול לשמוע מה שאמר.

– כן, כן, – ענוהו קולות בצחוק.

אבל יער נפלא נראה, וצללים שחורים מתבוללים בו עם נקֻדות נוצצות, וטור מעלות של אבני־שיש וגגות־כסף של בנינים נפלאים וצוָחה חודרת של חיות משֻנות. “אם זאת מֶליוקובקה באמת, משֻנה הדבר ביותר, שנסענו בדרך אחרת, נפלאה ממנו, ובאנו למליוקובקה”, אמר ניקולי בלבו.

אכן מליוקובקה היתה זאת, ואל המבוא החיצון יצאו נערות ומשרתים ונרות בידיהם, ופניהם צהלו.

– מי־זה בא? – שאלוּ מאצל המבוא.

– מתחפּשים מבית הגרף, על־פי הסוּסים אני רואה, – ענו קולות אחדים.

יא    🔗

פֶּלַגֶּיה דנילובנה מֶליוקובה, אשה אֱנֶרגית רחבת־גֵּו, ישבה בחדר־האורחים בשמלה עליונה פתוחה ובמשקפים על עיניה, ובנותיה סביב לה, והיא השתדלה להעסיקן, שלא תשתַּעמֵמנה. הן התיכו דונַג והתבוננו בצללי התמונות, שיצאו מתחת ידיהן, ושאון צעדים נשמע מן הפרוזדור וקולות האורחים הבאים.

הוּזַרים, גבירות, מכשפות, בדחנים ודֻבּים השתעלו ומחו פניהם המכסים כפור בפרוזדור ויכּנסו לטרקלין, שבּין כה מהרו להעלות שם נרות. דימלר בדמות בדחן וניקולי בדמות גבירה התחילו מחוללים. בתוך צעקת הילדים הסובבים אותם גחנו המתחפּשים וידברו אל בעלת־הבית בשנוי־קול ויבחרו להם מקומות ויתיצבו בחדר.

– מה־קשה להכיר! וזאת נטשה! ראוּ־נא למי היא דומה? אכן דומה היא לאיזה איש! ואדוארד קַרליץ' מה־יפה! ואני לא הכּרתיהו. ומה־ייטיב לָחול! אַה, ראו־נא, גם צֶ’רְקֶס פה; מה־נאה זה לסוניה. ומי זה עוד? היטבתם עשה! את השלחנות הסירו מזה, ניקיטה, וַניה! ואנחנו ישבנו פה בדממה יתרה.

– חַה־חַה־חַה!… ההוזַר, זה ההוזַר! נער ממש, ורגלים אלה!… הבט לא אוּכל… – נשמעו קולות שונים.

נטשה, אהובת הדור הצעיר שבבית המליוקובים, חמקה ובאה עם בנות־הבית אל החדרים האחוריים, משם דרשוּ להן שַּעַם ובגדי־גבר שונים וקבּלו מה שדרשו בעד דלת פתוחה בזרועות עלמה חשופות. בעוד עשרה רגעים נלוו כל בנות מליוקובה אל המתחפשים.

פֶּלַגֶּיה דַנילובנה התהלכה בין המתחפּשים, – אחרי עשותה את שלה לענין פִּנוי מקום לָאורחים והכנת מטעמים לאדונים ולמשרתיהם, – ובלי הסיר את משקפיה התבוננה בפניהם מקרוב בבת־צחוק עצורה ולא הכירה איש מהם. לא רק את הרוסטובים ואת דימלר לא הכירה, כי־אם גם לא יכלה להכיר את בנותיה ולא את בגדי־הגבר השונים, אשר היו עליהן.

– וזאת מי היא? – אמרה בפנותה אל האומנת אשר בביתה ובהביטה אל פני בתה, שהתחפשה בדמות טַטַּרִי מבּני קַזַּן. – כמדֻמה לי אחד מהרוסטובים. – ואתה, אדוני ההוּזר, באיזה גדוד אתה עובד? – שאלה את נטשה. – תן לַטורקי, לטורקי תן מן המרקחת, – אמרה אל נושא־הממתקים: – היא לא נאסרה להם על פי חֻקיהם.

בהביטה אל פסיעותיהם המשֻנות של המחוללים, שפסעו לשם גחוך, בחשבם, כי איש לא יכירם במלבושיהם ואין להם להתבּיש, התכסתה פֶּלַגֶּיה דנילובנה לפעמים במטפחת, וכל גויתה הבריאה רעדה בצחקה צחוק זקנה מטוּב־לב ומבּלי יכֹלת להתאפק.

– סַשִּׁינֶט בתי, בתי סַשִּׁינֶט היא! – אמרה הזקנה.

אחרי המחולות והשירים במקהלות ברוח העם הרוסי הִקהילה פֶּלַגֶּיה דנילובנה את כל המשרתים והאדונים ותעש אותם עִגול אחד גדול, ויביאו טבעת ומֵיתָר ורֻבּל כסף ויחלו לשַׂחֵק יחדו.

בשעה אחת נטשטשו ונתקלקלו כל המלבושים. מִשְׁחַת הַשַּׁעַם הקלוי פשטה על הפנים הצוהלים, שנסתמקו והזיעו. אז החלה פֶּלַגיה דנילובנה להכיר את המתחפּשים ותתפלא על המלבושים, שנעשו יפה כל־כך ונאווּ ביחוד לעלמות וַתּוֹדֶה לכל הנאספים על כי הרנינו את לבבה. האדונים נקראו אל חדר־האורחים לסעֻדת־הערב, ובטרקלין נתנו אֹכֶל למשרתים.

– לא, לנַחש בבית־המרחץ דבר נורא הוא! – אמרה בשעת הסעֻדה עלמה זקנה, מיושבי בית המֶּליוקובים.

– מפני־מה? – שאלה בתה הבכירה של מליוקובה.

– הן לא תֵלֵכִי, גבוּרה יתרה דרושה לזה…

– אני אלך, – אמרה סוניה.

– ספּרי, מה היה לעלמה ההיא? – שאלה בתה השניה של מֶליוּקוֹבה.

– מעשה בעלמה אחת שהלכה־לה, – אמרה העלמה הזקנה, – גם תרנגול לקחה עמה, גם שתי קערות ערוכות כראוי וַתֵּשֶׁב. היא ישבה לה, והנה קול באזניה, קול מרכבה ופעמונים… ועגלת־חֹרף קָרבה ותעמוד. והנה הוא הולך. הוא נכנָס, ומראהו מראה איש ממש, אופיצר גמור; ויגש וַיֵּשב עמה אל הקערה.

– אַה! אַה!… – צעקה נטשה וַתִּלטֹש עיניה באימה.

– וגם דַּבֵּר ידַבֵּר?…

– כן, כאחד האדם, הכּל כראוי; גם החל לדבּר על לבה; והיא הֻצרכה להעסיקו בשיחה עד קריאת התרנגול; אבל יִראָה באה בה ותתכס בידיה, וימהר ויאחז בה. אשריה, שהנערות מהרו אליה כרגע…

– למה־זה תבַהלי אותן? – אמרה פלגיה דנילובנה.

– אמי, הלא גם אתּ נִחַשְׁתְּ… – אמרה בתה אליה.

– וכיצד מנַחשים במגוּרה? – שאלה סוניה.

– גם עתה אפשר, יש לגשת אל המגוּרה ולהקשיב. אם קול הכּאה ודפיקה יִשָּׁמע, סמן רע הוא; ואם קול זריקת דגן, הרי זה סמן טוב, ומקרה מצוי הוא.

– אמא, ספרי־נא, מה היה לך במגוּרה?

פֶּלַגיה דנילובנה צחקה צחוק קל.

– מה אספר, וכבר שכחתּי… – אמרה הזקנה. – הן אחת מכּן לא תלך.

– לא, אני אלך; הניחי לי, פֶּלַגיה דנילובנה, אני אלך, – אמרה סוניה.

– לכי־לך, אם לא תיראי.

– לואיזה איבנובנה, האוּכל ללכת? – שאלה סוניה.

גם בשַׂחקם בטבעת או במיתר או ברֻבּל גם בשוחחם שיחה זאת או אחרת, לא סר ניקולי מאצל סוניה אף רגע ובעינים אחרות לגמרי הביט אליה. נדמה לו, שבערב הזה, בעזרת השפם הַמֻּשְׁחר, נודעה לו בפעם הראשונה כמו־שהיא בכל חִנָּהּ. ובאמת היתה סוניה עליזה, מלאה תנועה ויפה בערב ההוא במדה שלא ראתה בה נטשה עוד מימיה.

“כזאת היא אפוא, ואני מה־נואלתי!” אמר בלבו, בהביטו אל עיניה הנוצצות ואל חיוּכה המלא חדוָה ורגשנות, אשר יָצר גומות נעימות מתחת לשפמהּ ואשר לא ראהו ניקולי עד־כה.

– אני לא אירא מפני כל, – אמרה סוניה. – האלך מיד? – שאלה ותקם.

אז הֻגד לה, איפֹה המגוּרה וכיצד היא צריכה לעמוד ולהקשיב, ואדרת־שער קצרה נִתּנה לה, והיא שׂמה את האדרת על ראשה וַתָּעֶף עיניה על ניקולי.

“מה־נחמדה הנערה הזאת! – אמר אל לבו. – ובמה הגיתי עד העת הזאת!”

סוניה יצאה אל המסדרון ללכת אל המגוּרה. ניקולי הלך בחפּזון אל מרפסת המבוא המהֻדר, באמרו, כי חם לו. באמת היה חֹם מחניק בבית מרֹב הנאספים.

בחצר היה אוֹתוֹ הקֹר הקופא ואותו הירח, אך האור גָּדַל עוד יותר. הואר חזק כל־כך וכוכבי־השלג רבּו כל־כך, שלא רצתה נפשו להביט אל השמים, וכוכבי־הרקיע לא נראו לעין. פני השמים היו שחורים ומעציבים, והארץ מלאה גיל ושמחה.

“טפּש אני, טפּש! למה חכיתי עד־כה?” אמר ניקולי בלבו וירד במרוצה מעל המרפסת וַיָּסב את הבית במסלה, הפּונה אל המבוא האחרון. הוא ידע, כי עתידה סוניה לעבור במקום הזה. באמצע הדרך עמדוּ מערכות עצים כרותים מכֻסות שלג ופורשות צֵל, ועליהן ומצדן השתרגו צללים, צללי תְרָזות זקנות חשופות, על השלג ועל המסלה הצרה. המסלה הובילה אל המגורה. קיר המגורה, קיר־מעשה־נַגר, וגַגָּהּ המכסֶּה שלג והנראה כעשוי אבן יקרה מחֻטבה היו נוצצים באור הירח. בגן נבקע פתאם אחד העצים, ושוב נהיתה אך דממה מסביב. נדמה, שלא אוויר נשאף שם, כי־אם איזה כֹח עלומים ועליצות שאינו פוסק.

ממבוא־המשרתות נשמע קול רגלים, שהתחילו דופקות על המעלות הקטנות ופסעו בחריקה עזה על המעלה האחרונה, שהגיע השלג אליה, וקול העלמה הזקנה נשמע באמרה:

– לְנֹכַח, לְנֹכַח, בַּמסלה. ובלבד שלא תביטי הצדה.

– אני לא אירא, – ענה קול סוניה, ורגליה הקטנות התחילו שורקות ומצפצפות בנעליהן הדקות במסלה ההיא אל מול ניקולי.

סוניה הלכה עטופה באדרת הקטנה. אך במרחק שני צעדים ממנו ראתה אותו; גם היא ראתה אותו לא בדמוּתו, שידעה מתמול שלשום ושהיתה ירֵאה קצת מפניה תמיד. שמלת אשה לבש הפּעם ושעָרו היה סבוך, וצחוק קל מתוך שמחה, שלא ראתה עליו סוניה כמוהו, היה על פניו. ותרץ אליו סוניה בחפזון.

“אחרת לגמרי, ואף־על־פי־כן היא היא” אמר ניקולי, בהביטו אל פניה המצֻפּים אור ירח, וַיִּשלח את ידיו אל תחת האדרת, אשר כסתה את ראשה, ויחבּק את ראשה וילחצהו אליו, וישק את שפתיה, מתחת לשפם, אשר עלה ריח שַׁעַם קלוי ממנו. וסוניה נשקה לו באמצע שפתיו ותּוצא את ידיה הקטנות ותֹּאחז בלחייו משני עברי פניו.

– סוניה!… ניקולנקה!… – אמרו שניהם יחדו ולא יותר, וירוצו אל המגורה וישובו איש דרך המבוא אשר יצא בו.

יב    🔗

בצאתם לשוב הביתה מבית פֶּלַגֶּיה דנילובנה ערכה נטשה, שבכל עת ראתה הכּל והתבוננה בכֹּל, את החבורה בסדר אחר, ותֵּשֵׁבְנָה היא ולואיזה דנילובנה עם דימלר, וסוניה ישבה עם ניקולי ועם הנערות.

ניקולי לא התחָרָה עוד, כי־אם נסע במהירות קבועה ולאורו המשֻנה של הירח התבונן לרגעים בסוניה והתאמץ למצֹא בה, מתחת לגבּותיה ולשפמה, לָאור הזה המשַּׁנֶּה כל מראה, את סוניה שלו, כמו שהיתה בראשונה וכמו שהיא עתה, בשעה שגמר בלבו, שלא להפרד ממנה עוד כל ימיו. לרגעים הסתכל בה בנסעם יחד, וכאשר הכּיר מדי פעם בפעם את שתי תמונותיה וזכר אותן יחד לריח הַשַׁעַם, שעלה ממנה ונתאחד עם רגש הנשיקה ההיא, שָׁאף בכל כֹּחו את אויר־הקרח אל קרבּו; ובהביטו אל האדמה, ההולכת ושָׁטה לאחוריו, ואל השמים המזהירים, נדמה לו עוד פעם, שהוא בארץ־קסמים.

– הטוב לך, סוניה? – שאל אותה לפעמים בלשון־יחידה.

– כן, – ענתה סוניה. – ולך? – שאלתהו אף היא בלשון־יחיד?

באמצע הדרך נתן ניקולי לרַכּבו להחזיק מעט את הסוסים וירץ לרגע אחד אל עגלת־החֹרף, שישבה בה נטשה, ויעמוד על יתַד־המעצור.

– נטשה, – לחש לה צרפתית, – דעי לך, כי גמרתי על־דבר סוניה.

– ההגדתּ לה? – שאלה נטשה ותנהר כֻּלה פתאם משמחה.

– אבל מה־משֻנה אתּ בשפמך ובגבּותיך, נטשה! השמֵחה אתּ על זה?

– עד־מאד אשמח, אשמח עד־מאד! כבר כעסתי עליך. אמנם לא אמרתי לך זאת, אבל התנהגתּ עמה שלא כהוגן. ולה לב טוב עד להפליא. מה־מאד אשמח! אני רעה לפעמים, אבל קשה היה לי להיות מאֻשרה לבדי ולא עם סוניה יחד, – הוסיפה נטשה. – עתה מה־יעלוץ לבי; רוּצה אפוא אליה.

– לא, המתיני קצת… מה־מגֻחֶכֶת אתּ! – אמר ניקולי, ובדבּרו לא חדל להסתכל ולמצֹא גם בה איזה רֹשֶם חדש, נפלא ומלא חן וחבּה, אשר לא ראהו בה מימיו. – נטשה, מין קסם הוא? האין זאת?

– כן, – השיבה לו, – היטבת עשֹׂה.

“אלו ראיתיה קֹדם לזה כמו שהיא עתה, – אמר ניקולי בלבו, – כבר שאלתי אותה, מה לעשות, ועשיתי ככל אשר תצַוני, והכּל היה אך טוב”.

– שמֵחה אתּ אפוא, ויפה עשיתי?

– יפה עד־מאד! זה מעט רַבְתִּי עם אמנוּ על זה. אמנו אמרה, כי היא מצודדת אותך. איככה יכלה לאמר כזאת? אני עוד מעט ודברתּי קשוֹת אל אמנו. ולעולם לא אתן לאיש לאמר ולחשב עליה דבר רע, כי אך טוב בה.

– היטבתי אפוא? – אמר ניקולי, בהסתכלו עוד פעם אחת ברשמי פני אחותו, כדי לדעת, אם בכל לבה אמרה זאת, ובחריקת נעלים קפץ מעל יתַד־המעצור וירץ אל עגלת־החֹרף שלו. הַצֶּ’רְקֶס הֶעָלֵז המחַיֵּךְ, בעל השפם הדק והעינים הנוצצות, אשר הביט מתחת לצניף־הַצָּבל, ישב שם כבראשונה, ואותו הצֶּ’רקס היה סוניה, וסוניה זו היתה העתידה בלי־כל־ספק להיות אשתו העליזה והמלאה אהבה לו.

נטשה וסוניה ספרו לגרפינה, בשובן הביתה, כיצד בִּלו שעותיהן בבית הַמֶּליוקובים, וַתָּסַרְנָה אל חדרן, ותתפשטנה את שמלותיהן, ובטרם תמחינה אשה את שפמה, ישבו ודבּרו זמן רב בטוּב גורלן. הן דבּרוּ בסדרי חייהן אחרי נשואיהן, מה־מאד יהיו בעליהן אוהבים זה את זה ומה־ייטב חלקן בארץ. על שלחנה של נטשה עמדו ראָיים, אשר הכינה דונַישה לה עוד מעֶרב, לנַחש בהם כמנהג העם בחגי־החֹרף.

– אבל מתי יהיה כל זה? יגורתּי, כי לא יהיה לעולם… טובה רבּה מדַּי היא! – אמרה נטשה ותקם ותגש אל הראָיים.

– שבי, נטשה, אולי תראיהו, – אמרה סוניה.

נטשה העלתה נֵר וַתֵּשֶׁב.

– בעל־שפם אני רואה, – אמרה נטשה, בראותה את דיוקנהּ במראה.

– אסור לצחוק, גבִרתּי, – אמרה דוניַשה.

נטשה העמידה בעזרת סוניה ונַעֲרָתָהּ את הראי במצב הראוי לו; פניה נעשו סריוזיים, ותחדל לדבּר. זמן רב ישבה והביטה אל טור הנרות, שנשקפו בתוך הראָיים, פעם חשבה (על־פי ספּורי המעשיות ששמעה), כי תראה ארון־מתים, פעם – כי תראה אותו, את הנסיך אנדרי, בָּרִבּוּע האחרון המעֻרבּב והעכור. אבל, אף־על־פי שהיתה מוכנת ומזֻמנת לחשֹׁב כל כתם קטן לדמות אדם או ארון לא ראתה כל־מאומה. לבסוף התחילה קורצת הרבה בעיניה וַתָּסָר מאצל הראי.

– מפני־מה אחרים רואים, ואני אינני רואה מאומה? – אמרה נטשה. – לכי ושבי אתּ, סוניה; היום אתּ חיבת לשבת, – אמרה לה. – אבל בעדי לבד… יִרְאָה גדולה אני יְרֵאָה היום!

סוניה ישבה אצל הראי ותעמידהו כראוי, ותחל להביט.

– סופיה אלכּסנדרובנה ראֹה תראה, – אמרה דוניַשה בלחישה, – ואתּ אך צוחקת.

סוניה שמעה את הדברים האלה וכן שמעה באמֹר נטשה בלחישה:

– גם אני יודעת, כי רָאֹה תראה; גם בשנה שעברה ראתה.

כשלשה רגעים החרישו כלן. “בלי־כל־ספק…” לחשה נטשה ולא גמרה דבריה – פתאם הדפה סוניה את הראי, אשר החזיקה, ותכס עיניה בידה.

– אַה, נטשה! – אמרה סוניה.

ראית? ראית? מה ראית? – קראה נטשה, בתמכה את הראי.

וסוניה לא ראתה מאומה, היא אך רצתה לקרוץ בעיניה ולקום, והנה שמעה קול נטשה, באמרה “בלי־כל־ספק”… היא לא רצתה לרַמות לא את דוניַשה ולא את נטשה, וקשה היה לה לשֶׁבת. גם היא בעצמה לא ידעה, איככה ובגלל מה פרצה הקריאה ההיא מפיה, כשכסתה את עיניה בידה.

– אותו ראית? – שאלה נטשה וַתַּחֲזֵק את ידה.

– כן. המתיני… רָ… ראיתי אותו, – אמרה סוניה שלא בכַוָּנה, בבלי דעת עוד, למי נתכַּונה נטשה באמרה “אותו”: הלניקולי אם לאנדרי.

“ומפני־מה לא אֹמר, כי ראיתי? הלא אחרים רואים באמת! ומי אפוא יוכל להכזיבני ולהוכיח, אם ראיתי אם לא ראיתי?” עלתה על דעתה של סוניה.

– כן, ראיתי אותו, – אמרה לה.

– וכיצד? כיצד ראית אותו? עומד או שוכב?

– לא, ראיתי… פעם לא היה מאומה, ופתאם, והנה הוא שוכב.

– אנדרי שוכב? חולה הוא? – שאלה נטשה והביטה אל רעותה בעינים שקמו מפחד.

– לא, להפך, להפך, פניו שמחים, והוא פנה אלי, – אמרה סוניה ובאותו רגע נדמה לה בעצמה, שראתה מה שאמרה.

– ואחרי־כן, סוניה?

– לא התבוננתי עוד, מראה כָחֹל ואָדֹם…

– סוניה! מתי ישוב? מתי אראהו? אֵלִי, מה־מאד אני ירֵאה לנפשו ולנפשי, אך מגור מסביב לי… – התחילה נטשה לשפּוך שיחה, ובלי השיב לסוניה דבר על תנחומיה, עלתה על משכבה וזמן רב אחר כבּוי הנר שכבה בלי־נוע בעינים פקוחות והביטה בעד החלונות המחֻפים כפור אל אור הירח שבליל־הקרח.

יג    🔗

ימים אחדים אחרי החגים הגיד ניקולי לאמו, כי הוא אוהב את סוניה וכי החליט החלטה גמורה לקחתה לו לאשה. הגרפינה, שכבר התבוננה במה שנהיה בין סוניה ובין ניקולי וידעה, כי יאמר לה בנה כזאת, שמעה את דבריו בשתיקה, ואחר־כן אמרה לו, כי יכול הוא לשאת את אשר תיטב בעיניו, אך כי היא ואביו לא יביעו לו ברכה לנשואים כאלה. בפעם הראשונה בחייו ראה ניקולי, שאין רוח אמו נוחה ממנו ושבכל אהבתה אותו לא תאבה ולא תשמע לו בדבר הזה. בקרירות ובעינים מוסַבּות מבּנה שלחה לקרֹא לאישה; ובבואוֹ רצתה להגיד לו זאת בקצוּר ובקרירות בפני ניקולי, אך לא עמד בה כֹּח ותחל לבכּות מנהמת־לבה ותצא מן החדר. הגרף הזקן החל לדבּר על לבו ברוח שפלה ולבקש מאתו לשוב ממחשבתו. ניקולי השיב לו, כי איננוּ יכול להפר דברו, והאב נאנח ובמבוכה מגֻלה מהר להפסיק וילך אל הגרפינה. בכל דבר שבינו לבין בנו לא הסיח הגרף את דעתו מחטאתו אשר חטא לבנו, בהשחיתו את נחלתו, ועל־כן לא יכול לכעוס על בנו על מאנו לקחת את הכלה העשירה ועל בחרו בסוניה המחֻסרת נדוניה; במקרה זה אך שָׂם אל לבו בבהירות יתרה, כי אִלו היו עסקיו כתקונם, לא היה יכול לבקש לניקולי אשה טובה מסוניה וכי הוא לבדו האשֵׁם בקלקול העסקים על־ידי מיטנקה שלו ועל־ידי מנהגיו, אשר לא יכול לסור מהם.

האב והאם לא יספו עוד לדבּר עם בנם בענין זה; אך ימים אחדים אחרי־כן קראה הגרפינה אליה את סוניה ותדבר אליה תוכחות באכזריות תמוהה בעיני שתיהן, באמרה, כי מצודדת נפש בנה וכפוית־טובה היא. סוניה החרישה ושמעה את דברי־האכזריות האלה ולא הבינה, מה יִדָּרֵשׁ ממנה. היא היתה נכונה להקריב כל אשר בידה לאנשי־חסדה. כל הימים אהבה להרהר במעשי מסירת־נפש; אך בדבר הזה לא יכלה להבין, למי ועל־מה עליה לוַתֵּר. היא לא יכלה להמנע מאהוב את הגרפינה ואת כל בית הרוסטובים, אך לא יכלה להמנע גם מאהוֹב את ניקולי ומדעת, כי אָשרוֹ תלוי באהבה הזאת. ותהי מחרישה ועצובה ולא השיבה דבר. ניקולי לא יכול, כמו שנדמה לו, לשאת עוד את המצב הזה וילך להִוָּכח עם אמו. פעם התחנן לפני אמו, כי תסלח לו ולסוניה ותֵאוֹת להם, פעם אִיֵּם עליה ואמר, כי אם יוסיפו לרדוף את סוניה, ישא אותה בסתר מיד.

הגרפינה השיבה לו בקרירות, אשר לא ראה בה כמוה מימיו, כי לא קטן הוא עוד, כי כשם שהנסיך אנדרי ישא אשה שלא בהסכמת אביו, כך יוכל גם הוא לעשות זאת, אבל היא לא תכיר לעולם את הַנִּרְגֶּנֶת הזאת לבת לה.

למלה “נרגֶּנת” רגז ניקולי וירם קולו יותר ויאמר לאמו, כי לא עלה על לבו, שתדרֹש ממנו למכּור בכסף את רגשותיו, וכי אם־כן הנהו מדַבּר בפעם האחרונה… אך לא הספיק לאמר את המלה הקשה, אשר נָכוֹנָה אמו באֵימה גדולה, על־פי רשמי פניו, לשמוע מפיו, ואשר יכלה להיות מזכרת נוראה להם לעולם; לא הספיק לסַיֵּם מה שפתח, יען כי נטשה נכנסה לשם בפנים חִורים וסריוזיים דרך הפתח אשר שמעה מאחריו מה שדבּרוּ שם.

– ניקולנקה, דבריך דברי־רוח; חֲדַל, חֲדַל! אני אומרת לך, חֲדַל! – קראה כמעט בצעקה, לבעבור יֵחָבֵא קולו.

– אמי, יונתי, לא בגלל זה הוא לגמרי… חמדת־נפשי, אמללה, – פנתה אל אמה, אשר הביטה באֵימה אל בנה, כי ראתה, כי עוד מעט ויפרוץ הריב עד־אין־מרפּא, ועם־זה הקשתה לבבה בחמתה ולא רצתה ולא יכלה להכּנע.

– ניקולנקה, – אני אבאר לך, סור לך מזה; שמעי־נא, אמי, יונתי, – דבּרה אל אמה.

דבריה היו בלי טעם; אבל הצליחו באשר חפצה.

הגרפינה התחילה בוכה במרירות והִסתּירה פניה על לב בתה, וניקולי קם וישם ידו על ראשו ויצא מן החדר.

נטשה התחילה משתדלת לעשות שלום ביניהם והגיעה לידֵי כך, שניקולי הבְטח מפי אמו, שלא יציקו לסוניה, והוא הבטיח, כי לא יעשה דבר שלא בידיעת אבותיו.

בהחלטה גמורה להתפטר מיד, אחרי כלותו את מעשיו הנחוצים בגדודו, ולשוב ולשאת את סוניה, יצא ניקולי אל גדודו בראשית ימי יַנואר כשהוא נעצב, סריוזי ושרוי בריב עם אבותיו, אבל מלא אהבה עזה, על־פי מה שנדמה לו.

כאשר יצא ניקולי לדרכּו, רבּה העצבת בבית הרוסטובים יותר מבכל הימים הקודמים, והגרפינה חלתה מצרות־לבבה.

סוניה התעצבה גם על פרֵדת ניקולי, וגם, עוד יותר מזה, על סגנון המשטמה, אשר לא יכלה הגרפינה לעזבו בדבּרה אל סוניה. הגרף הצטער יותר מבכל הימים הקודמים על רֹע מצב עסקיו, אשר דרשו תקנות נמרצות. נחוּץ היה למכור את הבית המוסקבאי ואת האחֻזה הקרובה אל העיר הזאת, וכדי למכּור את הבית הֻצרכו לנסוע למוסקבה. אך מפני מצב בריאותה של הגרפינה הכרחו לדחות את הנסיעה הזאת מיום אל יום.

נטשה, אשר בראשונה נשאה על־נְקַלה וגם בשמחה את פרֵדת חֲתָנָהּ, הרבתה עתה להֵעצב ורוּחה קצרה מיום ליום. הרעיון, כי כָלים לריק מבחר ימיה, אשר יכלה לבַלותם באהבה אליו, הציק לה ולא הרפּה ממנה. מכתּביו הרגיזוה על־פי־רֹב. בהם ראתה ונעלבה, כי בשעה שהיא הוגה כל היום אך בו, הוא חי חיים גמורים, רואה מקומות חדשים ופנים חדשות, שיש בהם ענין לו. במדה שהיו מכתּביו מסֻגלים למשֹך את הלב, בה במדה הרבו להרגיז את לבה. ומכתּביה אליו לא רק לא שִׁעשעו את נפשה, כי־אם גם היו עליה לחובה מביאה לידֵי שעמום והתכחשות. לכתּוב היטב קצרה ידה, כי לא יכלה להביע בשפת־אמת בכתב גם אחד מני אלף ממה שהֻרגלה להבּיע בקוֹלה, בחיוכה ובמבּטה. היא כתבה לו בסגנון היבש הנהוג מכתּבי־כַלָּה דומים זה לזה, אשר לא נחשבו למאומה גם בעיניה, ואמה היתה מתקנת בטיוטאותיהם את שבושיה האורתּוגרפיים.

ומצב בריאותה של הגרפינה לא הוטב; אך להוסיף לדחות את הנסיעה למוסקבה לא יכלו עוד. נחוּץ היה להכין את חפצי הנדוניה, נחוּץ היה למכּור את הבית, גם חשבו, שהנסיך אנדרי יבוא ראשונה למוסקבה, כי שם יָשב הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בחֹרף ההוא ונטשה היתה מֻבטחת, שכבר בא שמה הנסיך אנדרי.

הגרפינה נותרה בכפר, והגרף לקח אתו את סוניה ואת נטשה ויסע בסוף ינואר למוסקבה.

תּם החלק הרביעי    🔗

 

חלק חמישי    🔗

א    🔗

אחרי השתדכות הנסיך אנדרי ונטשה הרגיש פּיֶר פתאום, בלי כל סבּה גלויה, שאי־אפשר לו להחזיק עוד בחייו הקודמים. בכל תֹּקֶף הַכָּרָתו את דברי האמת, אשר גלה איש־חסדו, בכל השמחה הגדולה, אשר שמח בימים הראשונים על עבוֹדת השתלמותו הפנימית, אשר נגרר אחריה בהתלהבות נמרצה כל־כך, – פנה פתאם, אחרי ארושׂי הנסיך אנדרי ונטשה ואחרי מיתתו של יוסף אלכּסֵיֶביץ', שהֻגד לו על־אודותיה גם היא כמעט באותם הימים, כל הודם של חייו הקודמים. לא נשאר לו מהם אלא שִּׁלְדָּם, עצמותיהם היבשות בלבד; ביתו עם אשתו היפֵהפִיָּה, אשר בימים ההם הטה אחד הגדולים חסד לה, קרבת כל בני פטרבּורג ומשמרתו עם החוֹבות הפורמַליות התלויות בה. והחיים האלה נגלו לפניו והיו לו לתועבה בפתע פתאם. אז חדל לכתּוב את ספר־זכרונותיו והתרחק מחברת ה"אחים" ושוב התחיל נוסע אל הקלובּ, שוב התחיל לשתות הרבה ושוב נלוָה אל חֶברי בחורים ושִׁנָה את דרכּו כל־כך, שהגרפינה יֶלֶנה וַסילְיֶבנה חשבה לנחוץ להבּיע לו נזיפה. והוא ראה, כי צָדקה בתוכחתה, ויעבור למוסקבה, לבלתּי חַלל כבוד אשתּו.

במוסקבה, כאשר אך בא אל ביתו הגדול, אשר נמצאו בו העלמות הנסיכיות הַבָּלות והנובלות עם המון משרתים ומשרתות; כאשר אך ראה, בעברו בעיר במרכבה, את בית־התפלה האיבָרי עם הנרות הרבּים לאין־מספּר שלפני אפֻדות מסכות־הזהב, את רחוב קְרֶמֶל, אשר לא נדוש השלג שעליו, את הָרַכָּבים ואת בתי־הדירה הנמוכים והדלים שב"סִיבְצֶב וְרַזֶּ’ק"; בראותו את הזקנים המוסקבאים, המבַלים שנותיהם האחרונות בלי בַקש דבר ובלי הֵחָפֵז לבוא אל איזה מקוֹם שיהיה, ואת הגבירות הזקנות המוסקבאיות ואת נשפי־המחול המוסקבאים ואת הקלוב האנגלי המוסקבאי, – הרגיש, כי במקומו הוא, בנוֵהו השאנן, במוסקבה מצא מנוחה וחֹם ורוָחה וזֻהֲמָה כמו בַחֲלַט ישן.

והצבור המוסקבאי כֻלו, מִזְּקֵנוֹת ועד ילדים, קבּל את פיר כאורח, שמחַכּים לו זה ימים הרבה ושהיה מקוֹמו מוכן לו ופנוי בכל עת. בצבור העליון המוסקבאי היה פיֶר גביר רוסי מן הדור הישן, טרוד בהרהורי־לבבו, ונוח לבריות, אדם מַתמיה, אבל נחמד וטוב ופִקח ועלז ונדיב, שאין כמוהו. כיסו היה רֵיק תמיד, יען כי היה פתוח לַכֹּל.

לבֶנֶפיסים, לציורים שלא עלו יפה, לפסלים, לחברות־צדקה, לצוענים, לבתי־ספר, למשתּי־כבוד, למשתּי־הוללות, למַסונים, לבתי־תפלה, לספרים – לכל דבר היה נתבע ונותן, ולוּלא שני ידידים, שֶׁלָּווּ ממנו כסף רב ונהגו בו מנהג אפוטרופסות, היה מבזבז את כל הונו. בקלוב לא נעשה משתה ולא נערך נשף בלעדיו, כאשר אך השתרע על דרגשו אחרי שני בקבוקי יֵין־מַרְגוֹ, סַבּוהו כרגע ונכנסו עמו בשיחות, בוִכּוחים ובהלצות, בכל מקום־ריב היה עושה שלום בצחוק קל אחד שבסבר פניו היפים ובהלצה אחת כענין. תָּאֵי התמחוי של הַמַּסונים היו משעממים וַאֲבֵלים, אם לא נמצא גם הוא בתוכם.

בזמן שחזקו עליו בקשות בחורים מתעלסים אחרי סעדם יחדו בערב, והוא קם בבת־צחוק טובה ונעימה לנסוע עמהם, היו קריאות צהלה ושמחה פורצות מתוכם. בנשפי־מחול היה יוֹצא לחול בשעת חסרון קַוַּלֶּרִים. הנשים הצעירות והעלמות אֲהֵבוהו על כי התנהג בכבוד ובידידות במדה אחת עם כֻּלן, ביחוד אחרי סעֻדת־הערב, בלי בַקש אהבה מאחת מהן. “יפה אף־נעים הוא, לא אשה ולא גבר” – היו אומרות עליו.

קַמֵּרְהֶר בָּטֵל היה פיֶר, אחד ממאות בני המין הזה, המבַלים שארית שנותיהם בלב טוב במוסקוה.

מה־מאד היה משתומם, אלו אמר לו איש לפני שבע שנים, בבואו מחוץ־לארץ, כי אין לו מה לבקש ולחקור, כי מסלת־חייו סלולה וברורה מכּבר וכי בכל מאמצי כֹחו לא יט מן הדרך, שדרכוּ בה כל הדומים לו במצבם. אז לא היה יכול להאמין לזאת! האם לא הוא בקש בכל נפשוֹ פעם להקים רֶפּובליקה ברוסיה, פעם להיות בעצמו לנפוליון, פעם להיות לפילוסוף ופעם להכריע את נפוליון בשדה־מלחמה? האם לא הוא ראה את האפשרות והתאַוה תאוה עזה לתקן את המין האנושי המחולָל בעָון ולהביא גם את־עצמו לרוּם מדרגת ההשתלמות? האם לא הוא יסד גם בתי־ספר גם בתי־חולים ושִׁחרר את אכריו?

ותחת כל־זה אינו אלא בעלה העשיר של אשה בוגדת; קַמֶּרהֶר בטל, אוהב לאכול ולשתות ולחָרף קצת בשעת חדוָה את הממשלה; חבר לקלוב האנגלי המוסקבאי ואהוב לכל הבּריות שבצבור המוסקבאי. ימים רבים לא יָכול להשלים עם הרעיון, שהוא אותו הַקַּמֶּרהֶר הבטל המוסקבאי, שהיה בָז בעצמו לכל בני־מינו לפני שבע שנים ממעמקי־לבו.

יש אשר יתנחם ויאמר בלבבו, כי רק דרך־עראי, לפי־שעה, הוא נמצא בכתה זו; אבל אחרי־כן יבהלהו רעיון אחר, שבדרך־עראי ולפי־שעה כמוהו כבר נכנסו לכתה זו אנשים הרבה, בעוד כל שִׁנֵּיהֶם בפיהם וכל שְׂעָרם על ראשם, ויצאו מתוכה בלי שֵׁן אחת ובלי שערה אחת.

כאשר יהרהר במצבו ברגעי גאוה וגֹדֶל־לֵבָב, ידַמה, כי מיֻחד הוא בְכִתָּתו ואינו כלל וכלל מאותם הַקַּמֶּרְהֶרים, שהיו בזוּים בעיניו לפנים; כי הם היו פשוטים וטפשים, שמחים בחלקם, ושאננים מכּל רעיון קשה, “ואני גם עתה מלא תלונה כל היום ושואף תמיד לעשות דבר למין האנושי”, ידבר עם לבבו ברגעי גאותו. “ואפשר שגם כל חברַי אלה יָגעו יגיעות הרבה ובקשו כמוני דרך חדשה ומיֻחדת להם בחיים וגם הם הובאו כמוני על־ידי פרטי חייהם וחבורתם וטבע בְּרִיָּתם – הוא הכּח הכּבּיר, שאין אדם יכול לעמוד לפניו – אל המדרגה, אשר הוּבאתי אני אליה”, ידבר עם לבבוֹ ברגעי שפלות־רוחו, ואחרי שבתּו ימים מעטים במוסקבה לא בז עוד, כי־אם החל לֶאֱהוב, לתת כבוד ולנוּד בלבו גם לחבריו הדומים לו בגורלם, כמו לעצמו.

בעת ההיא לא הוסיפו עוד לבוא עליו רגעי היאוש והשממון ושנאת־החיים; אבל חליוֹ זה, שהיה מתגלה עד־כה ברִשומים נִכָּרִים וחדים של מכאובי־נפש, רק הֻשְׁקע בקרבּו פנימה, ובאמת לא סר ממנו אפילו כהרף־עין. “בשביל מה? למה? מה־זה נִהְיֶה בעולם?” היה שואל ותָמֵהַּ בלבו פעמים אחדות ביום ומסתכל קצת שלא ברצונו במטרת המעשים הנראים בחיים; אבל מדעתו על־פי הנסיון, כי לא היו לו תשובות על השאלות האלה, היה מתאמץ להסיח דעתו מהן מיד ולוקח לו ספר לקרא או ממהר אל הקלוב או אל אפּוֹלון נירולַיֶּביץ' לפטפט עמו בדברי לשון־הרע העוברים בעיר.

“יֶלֶנה וַסיליֶבנה, אשר לא אהבה מימיה דבר חוץ מגוּפה ואשר היא אחת מהנשים הסכָלות שבסכלות. – דבּר פיֶר עם לבבו. – נחשבת לחכָמה גדולה ולבעלת־טעם מצֻיֶּנת, ואנשים נותנים לה כבוד ויקר. נפוליון בּוֹנַפַּרט היה לבוּז בעיני כֹל, כל הימים אשר הגדיל לעשות, וכאשר נהפך לקומֶדיַנט נִקלה, משתדל הקיסר פרַנץ לתת לו את בתו לאשה בלי קדוּשין. האספַּמיים עורכים תפלות־תודה לאלהים על־ידי כֹהנים קתּולים על כי גברו בארבעה־עשר ליוּני על הצרפתים, והצרפתים מודים לאלהים גם הם על־ידי כהנים קתּולים על כי גברו על האספּמיים בארבעה־עשר ליוּני זה. אַחַי הַמַּסוֹנים נשבעים בדמם, שהם נכונים להקריב את כל אשר להם בעד רֵעָם, ואינם נותנים לקֻפת־הצדקה לעניים גם איש רֻבּל אחד ומסכסכים כתת “אֵסְטְרֵי” ב”מבַקשי הַמָּן" ומשתדלים בדבר “יריעה שוֹטלַנדית ממש” ובדבר “כתב־חוזה”,⁹ שלא נודע משמעו גם למחבּרו ושאין לאיש חֵפץ בו. כֻּלנו מחזיקים בתורת הסליחה והאהבה, היא התּורה, אשר בּנִינוּ בשמָהּ במוסקבה ארבעים פעם ארבעים בתי־תפלה, ותמול הוּמת ברצועת־חובלים איש־צבא בורח, וכֹהן לתורת האהבה והסליחה הזאת נתן לו לזה לנשׁק את הצלב בצאתוֹ לֵהָרֵג". ככה דבּר פּיֶר עם לבבו, וכל השקר הזה השורר בארץ, שהכּל מכירים ויודעים, כי שקר הוא, היה מביאו לידֵי תמהון בכל פעם כדבר חדש, אף־על־פי שהיה רגיל בו מאד. “אני מבין, כמה שקר ותהפוכות בכל זה, – אמר בלבו, – אבל איככה אסַפר להם כל מה שאני מבין? כבר נסיתי, ובכל פעם נגלה לי, שגם הם מבינים במעמקי לבם מה שאני מבין, אלא שהם מעלימים עיניהם בכַוָּנה מזה. אם־כן, כך צריך להיות! אבל אני מה אעשה, אנה אלך?” פיר טָעם וידע את הכשרון הקשה מאד לבעליו, הוא הכשרון הנתון לרבּים והמצוי ביחוד ברוסים, להאמין, כי יש טוב ואמת בעולם, ולראות עם־זה בבֵרור גמור את הרע ואת השקר שבחיים, ועל־כן לא עצר כֹּח להשתתף בחיים בכל לבו. בכל אחד ממקצועות עבודת־האדם ראה תערֹבת רֶשַׁע ומרמה. בכל מה שֶׁנִּסה להיות, בכל עבודה שהחל לעשות בה, באו הרעה והשקר שבּה והסירו את לבבו ממנה ויגדרו את דרכי העסקנות בעדו. אבל על־כרחו היה עליו לחיות ולמצֹא עבודה לעצמו. קשה ונורא היה עֹל זה של שאלות־החיים שאין להן פתרון, וכדי להסיח דעתו מהן נגרר אחרי כל ענין, שנזדמן לפניו ראשונה. על־כן היה נוסע אל כל מיני חברות ושותה לשכרה וקונה ציורים ובונה בתים ומַפְנה לבו ביחוד לקריאה.

וקורא היה כל מה שבּא בידו והיה שטוּף בקריאה כל־כך, שבבואו הביתה, בשעה שמשרתיו עסקו עוד בהפשטת בגדיו, כבר היה ספר בידו וכבר החל לקרֹא בו־ומתּוך קריאה היה נרדם, ומתּוך תרדמה היה עוֹבר לשיחה בטֵלה בחדרי־אורחים ובקלוב, ומתוך שיחה בטֵלה – למשתה־הוללות ולנשים וחוזר ממשתה לשיחה בטלה, לקריאה וליין. שתות יין נעשתה לו לצֹרֶך חמרי ומוּסרי יחד הולך וחזק מיום ליום. בלי שים לב לדברי הדוקטורים, שהיו אומרים לו, שהיין מסֻכָּן לבעלי־גוף כמוהו, הִרבה מאד לשתות. לא נתקררה דעתו באמת אלא לאחר שהריק לתוך פיו הגדול, בלי התבונן בעצמו, כוסות־יין אחדות, שבאותה שעה הרגיש חֹם נעים בגופו, חבּה לכל רעיו וכשרוֹן להבין הבנה שטחית כל רעיון חדש, בלי רדת לעֹמק תכנו. רק בהביאו אל קרבּו בקבוק־יין אחד או שנים, הכּיר הכרה בלתּי־ברורה, שאין צרור־החיים המסֻבּך והנורא, שהיה מפיל עליו אימה ופחד, נורא ואָיֹם באמת במדה שנדמה לו עד־כה. כשהיה מפטפט או שומע שיחה בטלה או קורא בספר, אחרי סעֻדת הצהרים או הערב, וראשו כָבֵד עליו, היה רואה בלי־הפוגות את הצרור הזה כשהוא מֻפנה אליו באחד מצדדיו. אך כאשר עֲבָרוֹ יין, היה אומר לנפשו: “אין בכך כלום. זאת אבָרר. הנה התשובה נכונה אתי; אך עתה עסוק אני, – אחרי־כן אתבונן בכל זה!” אולם “אחרי־כן” זה לא הגיע מעולם.

בבֹקר, בטרם יטעם מאומה, נראו לו כל שאלותיו הקודמות כחידות סתומות וַאֲיֻמּוֹת; אז יאחז בחפזון בספר וישמח בבוא אליו איש.

לפעמים זכר פיֶר מעשה ששמע, שאנשי־הצבא, העומדים במסתר בשעת מלחמה ממוּל חיל־רובים, מתאמצים, אם אין להם מה לעשות, למצֹא עבודה לעסוק בה, כי בזה יֵקל להם לשאת את הסכנה. בזכרו זאת נדמו לו כל בני־האדם לאנשי־צבא כאלה, לאנשים מְמַלטים את נפשם מן החיים, זה ברדיפה אחרי הכבוד, זה בקלפים, זה בכתיבת חֻקים, זה באהבת נשים, זה בכלי־משחק, זה בסוּסים, זה בפוליטיקה, זה בצַיִד, זה ביין, זה בעניני הממלכה. “אין בעולם לא דבר ריק ולא דבר גדול, יהי מה שיהיה, ומלבד שאֲמַלֵּט את נפשי באשר תמצא ידי!” אמר פיר בלבו, “ובלבד שלא אראה עוד אותם, את החיים הנוראים האלה”.

ב    🔗

בראשית ימי החרף בא הנסיך ניקולי אנדרֵיביץ' בולקונסקי עם בתו למוסקבה. בגלל מעשיו הראשונים, בגלל בינתוֹ היתרה ומנהגיו המשֻׁנים, ביחוּד בגלל אשר נתמעטה בעת ההיא החבּה הנפרזת למלכות אלכסנדר ובגלל השנאה לצרפתים והרוח הפטריוטי, אשר שררו בעת ההיא במוסקבה, נעשה הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' מהרה לגדול ונכבד מאד בעיני המוסקבאים ולמרכז לחבורה המוסקבאית של המתנגדים לַממשלה.

הנסיך זקן מאד בשנה הזאת. סמני־זקנה עזים ובולטים נראו בו: מקרי התנמנמות חטופה, שַׁכחנות לענין מעשים שהיו לפני ימים מעטים וזַכרנות יתרה לדברים שלפני ימים רבים וגאוה ילדותית בתפקידו, תפקיד ראש האופוזיציה המוסקבאית. אף־על־פי־כן היה הזקן הזה – ביחוד בצאתו בערב אל הַטֵּה באדרתו, אדרת־שער קצרה, ובפאה הנכרית המְפֻדֶּרֶת שעל ראשו, ובהחִלו להשמיע, כנגד המסֻבּים, את ספוריו המקֻטעים מדברי הימים הקודמים או את משפטיו המקֻטעים עוד יותר והחדים על עניני ההוֶה – מעיר בכל המסֻבּים רגש־כבוד עמֹק לו. כל הבית הַיָּשָׁן הזה, עם רְאָיַי־טְרִימו הגדולים שבּו וכל כליו העשוים לפני שנות הרבולוציה, עם המשרתים המפֻדָּרִים והזקן הפִקח בן המאה הקודמת בעצמו ובתו הענותנית והצרפתית היפה, אשר מָלאו שתיהן יראת־הרוממות מלפניו, היה חזיון גדול ונעים לאורחים הבאים בו. אבל כל האורחים האלה לא זכרו, כי מלבד שתים או שלש השעות, שראו בהן את בעל הבית הזה, היו לו ביום עוד עשרים ושתים שעות של חיים פנימיים נסתרים מעין זר.

בימים האחרונים נעשו החיים הפנימיים האלה קשים מאד למריה הנסיכית. במוסקבה נעדרו ממנה מבחר תענוגיה, הם השיחות עם אנשי האלהים וההתבודדות, אשר היו משיבות נפשה ב"הרים הקרחים", וממנעמי חיי עיר־מלוכה לא נִתַן לה מאומה. אל אספות אורחים לא באה: הכל ידעו, שאין אביה נותן לה צאת בלעדיו, והוא לא יכול לצאת מפּתח ביתו מחוֹלי, ועל־כן לא נקראה עוד לסעֻדות ולנשפים. מהתקוה להנשא לאיש כבר יַאֲשָה את לבה, כי ראתה, עד־כמה דוחה הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' בשתי ידים את הצעירים, המסגלים להיות לחתנים לה, שבאו לפעמים בביתם. גם רֵעות לא היו לה למריה הנסיכית: בבואה בפעם הזאת למוסקבה נקעה נפשה משתי העלמות, אשר היו קרובות לה מכּל בני־האדם. מַדמוֹאזֶל בּוּריֶן, אשר גם קֹדם לזה לא יכלה מריה להגיד לה את כל לבה, היתה עליה בימים ההם לָטֹרַח, ומפני סבּות אחדות החלה מריה להתרחק ממנה. זִ’ילִי, אשר ישבה במוסקבה ואשר היתה מריה הנסיכית כותבת לה חמש שנים רצופות, נמצאה זרה ומוזרה לה, כשחזרה מריה ובאה לפניה. בעת ההיא היתה ז’ילי לאחת מן הכלות העשירות שבעשירות במוסקבה, כי מתו עליה אחיה, וכל תענוגות בני מרום־עם־הארץ היו מנת חלקה באותם הימים. כל היום סַבּוּה בחורים, והיא חשבה, כי כֻלם הכירו פתאֹם את חין ערכּה. ז’ילי נמצאה אז באותה התקופה של עלמה כבֻדה מזדקנת, שהיא מרגשת בה, שהגיעה שעת תקותה האחרונה להנשא, ומשפט גורלה בדבר הזה יֵצא מיד או לא יֵצא לעולם. בכל יום חמישי בשבוע זכרה מריה הנסיכית בבת־צחוק מתוך עֹצֶב, שאין לה עתה למי לכתּוב, כי על־כן ז’ילי – ז’ילי זו, שאין קרבתה משַׂמַּחת לבבה כלל – עמה בעיר, והן נפגשות בכל שבוע ושבוע. כאותו הָאֱמיגרנט הזקן, שהיה יושב שנים אחדות בכל ערב עם אשה חשובה, כאורֵחַ בביתה, וכשבקשה להנשא לו, לא חפץ בה עוד, כן הצטערה מריה הנסיכית על כי נמצאה ז’ילי עמה במקום אחד ולא היה לה עוד למי לכתּוב. במוסקבה לא היה לה למריה הנסיכית עם מי לדַבּר דבר, לפני מי להגיד צרות לבבה, וצרות חדשות נוספו לה הרבה שם. זמן שִיבתו וחתֻנתו של הנסיך אנדרי קרב לבוא, ובין־כה לא רק לא נמלאה בקשתו להכין את אביהם לזה, כי־אם להפך, הדבר נתקלקל, כפי הנראה, לגמרי, והזכרת שמה של הגרפינה רוסטובה הרגיזה עד לבלי־חֹק את הנסיך הזקן, אשר גם בלעדי זאת היתה רוחו סרה על־פי־רֹב. הצרה החדשה, שנוספה למריה הנסיכית בימים האחרונים, באה עליה בלַמדה את בן־אחיה, והוא אז נער בן שש שנים. בדברים שבינה לבין ניקוֹלוּשקה הכירה בעצמה לחרדת־לבה את רגזנות אביה. כמה פעמים דבּרה עם לבבה, כי אין לה לבוא לכלל כעס בלַמדה את בן־אחיה, אך כמעט בכל פעם אשר ישבה אל האלפא־ביתא הצרפתית וקנֵה־הוראה בידה, גדלה תשוקתה כל־כך להריק את ידיעותיה במהירות ובקלות כפי האפשר מתוכה לתוכו, – והוא הרגיש מיד בחרדה, כי אפשר שעוד מעט ותקצוף הדודה – שבשביל התרשלות קלה מצדו נזדעזעה, נחפזה, התרגזה והגביהה קולה, אף משכה לפעמים בזעמה את ידו הקטנה ולפעמים העמידה אותו בקרן־זוית. בכל פעם שהעמידה אותו בקרן־זוית התחילה בוכה בעצמה על קשי־לבה, וניקולושקה ראה אותה בוכה ובכה גם הוא ויצא מִזָוִיתו בלי רשות והסיר את כפות־ידיה הלחות מעל פניה והתחיל מדבּר על לבה. אבל יותר מכֹּל עִצב אביה את רוחה ברגזנותו, שהיתה מכֻוֶּנת תמיד נגד בתו ושבימים האחרונים הגיעה למדרגת אכזריות. אלו היה מצַוה אוֹתה להשתחוות כל הלילות, אלו הכה אותה, אלו הטיל עליה לשאת עצים ומים, לא היה עולה על לבה לעולם, כי מצה קשה; אבל אוהבָהּ ומציקָהּ זה היה קשה מכּל המציקים שבעולם, מאשר גם אהב אותה והיה מדאיב נפשו ונפשה יחדו ומתחכם לה לא רק לעָלְבָהּ ולהשפילה, כי־אם גם להוכיח לה, שהיא הָאֲשֵׁמָה בכל עת ובכל דבר. בימים האחרוֹנים נראתה בו נטיה חדשה, אשר הדאיבה את נפשה יותר מכּל, – והיא התקרבות הולכת ורבּה אל מַדמואזל בּוריֶן. הרעיון ההתּולי, שעלה על רוחוֹ ברגע הראשוֹן, בשמעו על־דבר מחשבת בנו, מה שאמר בשפת־לצון, כי אם יקח לו אנדרי אשה, ישא הוא את בּוריֶן, יָשַר בעיניו לפי־הנראה, ובימים האחרונים הִרבּה לנהוג מנהגי חבּה במדמואזל בּוריֶן, וכל חפצו היה בזה אך לעלוב אותה, את בתו – כך נדמה לה לנסיכית מריה – ואת זעפו על בתו הבּיע, לפי דעתה, בהבּעת אהבה לבוריֶן.

במוסקבה נשק הנסיך הזקן פעם אחת במעמדה של הנסיכית מריה (ונדמה לה, שבכַוָּנה עשה זאת לעיניה) למדמואזל בּוריֶן על־גב ידה וימשכה אליו ויחבקה דרך־אהבה. הנסיכית מריה נסתמקה ותצא במרוצה מן החדר. בעוד רגעים אחדים נכנסה מדמואזל בּוריֶן לחדרה של מריה בבת־צחוק על שפתיה וספרה בקולה הנעים איזה דבר מן המבדחים את הלב. מריה הנסיכית מחתה בחפּזון את דמעותיה ותגש אל בּורין בצעדי־אוֹן ותחל, כנראה בלי דעת בעצמה מה שהיא עושה, לגעור בה בצרפתית בפזיזות מתוֹך כעס ובקול צעקני נפסק לרגעים: “נְבָלה היא, תועבה, אכזריות־רשע להשתמש בחֻלשתו של…” מאמרה זה לא גמרה. “צאי מחדרי!” נתנה עליה בקולה עוד ותחל לבכּות.

ביום השני לא אמר הנסיך דבר לבתו; אבל היא ראתה, כי בשבתם אל הלחם צוה להחל ממדמואזל בּורין בהגשת המאכלים. בסוף הסעֻדה טעה המשרת והגיש את הקהוה, כפי מה שהֻרגל, לנסיכית ראשונה, ופתאם קָצף הנסיך קצף נורא וישלך את הפלך אשר בידו על פיליפ וברגע ההוא ממש צוה למסרו לצבא.

– אינם שומעים בקולי… שתי פעמים אמרתי!… אינם שומעים! היא־ראשונה בבית הזה; היא־קרובה לי מכּל מאהבי! – צעק הנסיך, – ואם תזידי – צעק עוד בחמתו, בפנותו בפעם הראשונה ביום ההוא אל הנסיכית מריה – עוד פעם אחת, כאשר זַדתּ אתמול… להרחיב פֶה עליה, אַראה אותך לדעת, מי אדון בבית הזה. צֵאִי! אל תראי פני; בקשי סליחה מאתּה!

ומריה הנסיכית בקשה סליחה מאמַליה יֶבגֶניֶבנה ומאביה גם עליה גם על פיליפּ, כי בקש פיליפּ המשרת מאתּה, שתמליץ עליו.

ברגעים כאלה נוצר בלב מריה הנסיכית רגש דומה לגאוה מתוך מסירת־נפש. אבל ברגעים כאלה היו גם מעשים, שאביה זה, שֶׁדָּנָה אותו, חפּש את משקפיו ומשש אצלם ולא ראה, שהם מֻנחים לפניו, או שכח מה שהיה לפני רגע קטן, או פסע ברגליו הרפות פסיעה שאינה הוגנת והביט אחריו, לדעת, אם לא התבונן איש, עד־כמה כשל כֹּחו, או, מה שהיה קשה מכֹּל, התנמנם פתאם בשבתם אל הלחם, בזמן שלא היו עמהם אורחים, שעוררו אותו בשיחתם, והוציא מידו את מטפחת־פיו וכפף ראשו הרועד על קערתו. “זקן הוא וחלש, ואני נועזה לגַנותו!” השיבה אל לבה וַתָּקָט בפניה ברגעים כאלה.

ג    🔗

בשנת 1811 ישב במוסקבה דוקטור צרפתי, מֶטִיביֶה שמו, אשר בימים מעטים נהיה מרֻצֶּה לעם, איש־תּאַר גבה־קומה מאד, יפה־מראה, מדבּר רכּות כמנהג צרפתים, ובני־מוסקבה אמרו עליו, שהוא רופא מפליא לעשות. בבתי בני־מרום־העם היו מקבלים אותו לא כדוקטור, כי־אם כאחד מבני חבורתם.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶבִיץ', שהיה שוחק לתורת־הרוֹפאים, נתן בימים האחרונים, בעצת מדמואזל בּורין, לדוקטור הזה לבוא אליו וגם הֻרגל לקבּלו. פעמַים בשבוע היה מֶטיביֶה בא אל הנסיך.

ב"יום ניקולי", שהיה “יום־הַשֵם” של הנסיך, באו כל נכבדי מוסקבה לפני מבוֹא ביתו, אך הוּא צוה, שלא ינתן לאיש לבוא אליו, ורק על אחדים צִוָּה, שֶיִּקָּראו אל לחם־הצהרים, ורשימת שמותיהם של האחדים האלה נתן ביד הנסיכית מריה.

בַּבֹּקר בא מֶטיביֶה לברך את הנסיך ויאמר למריה הנסיכית, כי באשר הוּא דוקטור, נאה לו לפי דעתו לפרוץ את הגדר, ויבוא לפני הנסיך. אך בבֹקר ההוא היה הנסיך הזקן סר וזעף כבאחת משעות כעסו היותר קשות. בכל שעת הבֹּקר התהלך בבית והִתְאַנָּה לכל מי שנזדמן לפניו ועשה את־עצמו כאינו מבין מה שאומרים לו וכאדם שאין מבינים את דבריו. הנסיכית מריה ידעה היטב את מצב־רוח זה של תלונה חרישית וכבישת כעס, שסופה היה על־פי־רֹב סערת־חֵמה, וכל שעת הבֹּקר ההוּא הלכה, כמו לפני רובֶה ממֻלָּא ומוכן ליריה, בידיעה ברורה, שסוף היריה לבוא. עד שבּא הדוקטור עבר הבֹּקר בשלום. כשנתנה מריה לדוקטור להכּנס, ישבה בחדר־האורחים וספר בידה אצל הדלת, אשר יכלה לשמוע מאחריה את כל אשר היה בַקַּבּינט.

בראשונה שמעה אך את קולו של מטיביֶה, אחרי־כן שמעה את קול אביה, אחרי־כן נשמעו שני הקולות יחדו, והדלת נפתחה פתאם, ועל המפתן נראו תארוֹ היפה של מֶטִיביֶה עם תלתל שערו השחור ותארו של הנסיך בַּכִּפָּה הגבוהה שעל ראשו ובחלַט שלו, ופניו נעוִים מאכזריות־חמה ובנות־עיניו מֻשפָּלות.

– אינך מבין? – צעק הנסיך בלשון־יחיד. – ואני מבין! מרַגל צרפתי, עֶבד לבונַפַּרט, מרַגל, צא מביתי! צא, אמרתי לך!… – והנסיך סגר את הדלת בדפיקה עזה.

מֶטיביֶה הניע כתפיו בתמיהה ויגש אל מדמואזל בּוריֶן, אשר נחפזה ובאה לקול הצעקה מן החדר הסמוך.

– הנסיך אינו בריא כל־צרכּו, – הַמְּרֵרָה וזרמת דם אל המוח. אל תיראי, מחר אבוא, – אמר מטיביֶה וישׂם אצבעו אל שפתיו ויצא בחפּזון.

מאחרי הדלת נשמעו צעדים בסנדלים וצעקות: “מרגלים, בוגדים, בגד־בוגדים בכל מקום! גם בבית לא יַרְפּוּ רגע”!

כאשר יצא מטיביֶה קרא אליו הנסיך הזקן את בתו ועליה שפך כל עברתו. באשמתה נִתּן למרַגל לבוֹא אל ביתו. הן הוא אמר, בפֵרוש אמר לה, שתכין רשימה ושלא ינתן להכּנס למי שלא נמצא ברשימה. למה פתחו לו למנֻוָּל זה! היא גרמה זאת. בגללה לא יכול למצא מנוחה רגע אחד, בגללה לא יכול למוּת במנוחה, אמר.

– לא, לא, חמדתי, להפרד עלינו, להפרד! דעי לך זאת! עתה לא אוּכל עוד,– אמר הזקן ויצא מן החדר, וכמו מדאגה, פן תמצא עצה להתנחם, חזר ונכנס אצלה ובהשתדלות להעמיד פניו, כמי שנח מזעפו, הוסיף לאמר:־ואל תדַמי, כי אמרתּי לך זאת בשעת כעסי, שוקט אני, אף עִיַּנתּי בדָּבר; וכן יהי־עלינו להפּרד; בַּקשי לך מקום!… – אך לבסוֹף לא יכוֹל להתאפק עוד ובַחֵמה העזה, אשר תִּמָּצא רק בלב אוהב, הניע באגרופיו ויקרא אליה בצעָקה מתוך צער, שהצטער, כנראה, גם בעצמו:

– ומי־יתן ולקח אותה אחד השוטים לאשה! – ויסגור ברעש את הדלת ויקרא אליו את מדמואזל בּוריֶן וַיִּדֹּם אחרי־כן בקבּינט.

בשתי שעות באו ששת האנשים, אשר זכו להִקרא אל הלחם.

הקרואים האלה – הגרף רַסטוֹפצ’ין הנודע, הנסיך לָפוּחין עם בן־אחיו, הגנרל צַ’רטוב, אחד מחבריו הישנים של הנסיך בצבא המלחמה, ומן הצעירים פיֶר ובוריס דרוּבֶּצקוי – חכּו לו בחדר־האורחים.

בּוריס בא למוסקבה לפני ימים אחדים בשחרור זמני והֻצַּג בהשתדלותו לפני הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' ועלתה בידו להטות לב הנסיך אחריו כל־כך, שנגד מנהגו של הנסיך, שלא לקבּל כל בחוּר צעיר, הוציא אותו מן הכלל וצוה לקבּלו.

בית הנסיך היה לא מה שקוראים בשם “העולם”, כי־אם חבורה קטנה, שלא נשמע על־אודותיה בעיר ושאף־על־פּי־כן נחשב לכבוד גדול שאין כמוהו להתקבל בה. זאת הבין בּוריס לפני שבוע אחד, כי באזניו השיב הגרף רסטופצ’ין למצבּיא הראשי, כשהזמינו זה לאכוֹל לחם אתו ב"יום ניקולי", לאמר:

– ביום הזה אני נוסע בכל שנה להשתחוות לפני עצמותיו של הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ'.

– כן, כן, זה נכון, – ענה המצביא הראשי, – השלום לוֹ?…

החבורה הקטנה, שנועדה לפני סעֻדת הצהרים בחדר־האורחים הגבוה, הישן בטעמו והמפֹאר בכלי־בית ישנים, דמתה לועד של דַּיָּנִים עָסוּק בעניָן גדול. כל הנועדים החרישו, ואם דִּבּרוּ, היה דבּורם בלחש. הנסיך ניקוֹלי אנדרֵיֶביץ' יצא והתנהג בכֹבד־ראש ובשתקנות. מריה הנסיכית נראתה כשתקנית ופחדנית עוד יותר מבכל שאר ימות השנה. הקרואים היו ממעטים לפנות אליה בדברים, כי ראו, כי צר לה ואין לבה אל שיחותיהם. הגרף רסטוֹפּצ’ין לבדו נהל את השיחה בספּוריו על־דבר החדשות האחרונות שבעניני העיר ושבעניני הפּוֹליטיקה. לָפּוחין והגנרל הזקן השתתפו בשיחה אך בהערות קצרות ומעטות.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' שמע, כשמוֹע שופט ראשי מה שֶׁמַּרצים לפניו, ורק לפעמים הביע בשתיקה או במלה קצרה, כי הוא שומע ומקשיב את דברי ההרצאה. סגנון השיחה היה ברוח תלונה מובנת מאליה על מה שנעשה בעולם הפוליטי. המעשים, שספרו על־אודותם, היו מעשים מוכיחים, שהכּל הולך וְרָע; אך מפליא ומתמיה היה פרט זה, שבכל ספור ובכל גִלוי־דעת היה הַמַּרְצֶה מתעכב מעצמו או על־ידי אחר בכל פעם בהגיעו אל הגבול, שהדבר יָכול לנגוֹע בו בכבוד הקיסר.

בשעת הסעֻדה התחילו משׂיחים במקרה הפוליטי האחרון, בַּתּפישה שתפש נפּוליון את ארצות ממשלתו של ההרצוג האולדֶּנבּוּרגי, ובאגרת־התּלונה על נפּוליון, שערכה רוסיה אל כל ממלכוֹת אירוֹפה.

– בּונַפַּרט עושה באירופה כשודד־ים באניה שנפלה בידו, – אמר הגרף רַסטופּצ’ין במליצה שנאמרה ונשנתה בפיו זה פעמים אחדות. – ומה־נפלא אֹרֶךְ רוּחם או סמיות עיניהם של מלכי הארץ. עתה הדברים מגיעים עד האפיפיור, ובונַפַּרט אינו חושש עוד, וידו נטויה להוריד את ראש הכנסיה הקַתּולית־ואין מוחים בידו! רק אדוננו הקיסר לבדו מחה על תפישת ארצות ההרצוג האוֹלדנבּוּרגי. וגם… – הגרף רסטופּצ’ין עצר במלים, כי הרגיש, שהגיע עד הגבול, שאין שואלים ודורשים בו.

– הציעו לתת אחֻזות אחרות תחת ההֶרצוגיוּת האוֹלדנבּורגית,– אמר הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ', – ממש כאלו העברתּי אכרים מ"ההרים הַקֵּרחים" ל"בוגוצַ’דוֹבוֹ" ולאחֻזתי הריַזַּניות, כך הוא מעביר הֶרצוגים ממקום למקום.

– ההרצוג האוֹלדנבּוֹרגי נושא את צרתו ברוח עֹז ובסבלנות נפלאה,– נכנס בוריס בשיחה זו בנמוסיות הגונה.

את הדבר הזה אמר, על כי בדרך, בנסעו מפּטרבורג, זכה להֵראוֹת לפני ההרצוג. הנסיך נקולי אנדרֵיֶביץ' נתן עיניו בצעיר הזה, כמו על־מנת לאמר לו דבר, אבל השיב אל לבו, כי עודנו צעיר משמוֹע דברים כאלה.

– אני קראתי את מחאתנו על־דבר אולדנבּוּרג ותמהתּי על נוּסחתה שאינה הוגנת כלל,– אמר הגרף רסטופּצ’ין דרך בוז של בקי ומֻמחה בענין שהוא מדַבּר בוֹ.

פיר שָׂם עיניו על רסטופּצ’ין בתמיהה מתוך תמימות, כי לא הבין, מפני־מה זה מצטער על כי נוּסחת האגרת אינה הוגנת.

– האם לא אחת היא, אדוני הגרף, אך כך או כך נכתבה האגרת, בזמן שתָּכנה נמרץ? – אמר פיר.

– יקירי, בחמש מאות אֲלָפֵינו נקל הוא, כמדֻמה לי, להשתמש בסגנון יפה, – אמר הגרף רסטופּצ’ין.

ומיד הבין פיר, מפני־מה הצטער הגרף רסטוֹפּצ’ין על הסגנון שלא עלה יפה.

– הלא כתבנים נתרַבּו למדי,– אמר הנסיך הזקן: – שם בפטרבורג כותבים כל היום, ולא אגרות מדיניות בלבד, – חֻקים חדשים כותבים שם כל היום, אנדריושה שלי כתב שם כרך שלם של חֻקים לרוסיה. בימַינו כותבים בלי־הפסק, – סִיֵם הנסיך וַיִּצחק צחוק שאינו טבעי.

השיחה נפסקת לרגע אחד; הגנרל הזקן השתעל והעיר בזה לפנות אליו.

– השמעת, אדוני הנסיך, על־דבר המעשה האחרון בשעת בקוּר החיל בפטרבורג? מה־מאד הצטַין הציר הצרפתי החדש!

– מה? שמעתי שמץ דבר; הוא הוציא מפיו דבר שאינו הגון במעמדו של הוד הקיסר.

– הוד הקיסר העירו להתבונן על הדיביזיה של הגרֶנַדירים ועל ההליכה הַצָּרָמוֹניַלית, – הוסיף הגנרל, – והוא, לפי־הנשמע, לא ראה ולא התבונן וגם נוֹעז לאמר: “אצלנו בצרפת אין אנו שָׂמים לב לדברים בטלים כאלה”. אדוננו לא הואיל לאמר דבר. ובבוקר השני לא הואיל אדוננו, לפי־הנשמע, לפנות אליו אפילו פעם אחת.

כל המסֻבּים שתקו; במעשה זה, שֶׁנָּגע בקיסר בעצמו, לא הֻתּר להשמיע דבר.

– עזי־רוח הם! – אמר הנסיך. – הידעתם את מטיביֶה? היום גרשתי אותו מעל פני, הוא בא הנה, ונתּן לו להכּנס. אף־על־פי שבקשתּי הרבה, שלא ינתן לאיש להכּנס, – אמר הזקן, וישם עיניו בזעם על בתו.

– והזקן ספר את כל השיחה, ששח עם הדוקטור הצרפתי, ואת הדברים, אשר הראוהו לדעת, כי מטיביֶה מרַגל הוא, אמנם הראיות היו קלושות וסתומות מאד, אך איש לא השיב.

אחרי הצלי הובא יין־שַׁמְפַּניה. המסֻבים קמו ממקומותיהם ויברכו את הנסיך הזקן. גם הנסיכית מריה נגשה אליו.

הוא שָׂם עיניו עליה במבט קר ואכזרי וַיִּגֶשׁ לה את לחיו המקֻמטה והמגֻלחה. כל מראֵה פניו אמר לה, שלא נשכח מלבו מה שדבּר אליה בבֹקר, שהחלטתו שרירה וקַימת, ושרק בשביל שאורחים בבית איננו אומר לה זאת עתה.

כשעברו מול חדר־האורחים, ישבו הזקנים יחדו.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' התעורר יותר וגלה דעתו על־אודות המלחמה הקרובה.

הוא אמר, כי “במלחמותינו עם בּונַפַּרט לא נצליח כל הימים אשר נבקש בריתות עם האשכנזים ונתערב בעניני אירופה, אשר נאחזנו בהם על־ידי שלום־טילזיט. לא היה לנו להלחם לא לאוסטריה ולא באוסטריה. הפוליטיקה שלנו כֻלה במזרח, ולענין בּונפּרט אין לנו אלא הזדַּינות אצל הגבול ואֹמץ־רוח בפוליטיקה, ולעולם לא יָעֹז לעבור את גבול רוסיה, כמו בשנה השביעית”.

– ואיככה נוּכל ונלָּחם עם הצרפתים, אדוני הנסיך! – אמר הגרף רסטופּצ’ין, – היכולים אנחנו לצאת לקראת מורינו ואלילינו? הַביטה נא אל צעירינו, הביטה אל גבירותינו. הצרפתים הם אלהינו, ומלכות השמים שלנו היא פריז.

הוא הרים קולו יותר בכַוָּנה מגֻלה, שישמעו כל הנמצאים בחדר.

– שמלות צרפתיות, רגשות צרפתיים! הנה אתה גרשת את מטיביֶה, באשר הוא צרפתי ונבל, וגבירותינו זוחלות עפר לפניו. תמול הייתי ב"נשף" אחד, והנה בין חמש גבירות שלש קתּוליות, והן רוקמוֹת בראשון לשבוּע ברשיון האפיפיור. ויושבות הן כמעט ערֻמות, כשלטים למרחצאות ידועים, בבקשה סליחה. בהביטי אל צעירינו, אדוני הנסיך, אני אומר בלבי, מי יתן לי מקלו הישן של פטר הגדול, השמור בבית־הגניזה, ואחבוט אותם כמנהג רוסיה, ונדפה כל משובתם כמו־רֶגַע!

כל הנאספים שתקו. הנסיך הזקן הביט אל רסטופצ’ין בבת־צחוק על פניו והניע תנועת הסכמה בראשו.

– שלום לך אפוא, אדוני הנסיך; אל תֶּחֱלֶה, – אמר רסטופּצ’ין בקומו ובהושיטו את ידו לנסיך בחפּזון כדרכו.

– שלום, יקירי, דמיונו כעוּגב, נעים לשמוע בכל עת! – אמר הנסיך הזקן, בעצרו אותו בידו וַיַּגש לו את לחיו לנשיקה. יחד עם רסטופּצ’ין קמו גם שאר הנאספים.

ד    🔗

הנסיכית מריה ישבה בחדר־האורחים ושמעה את שיחותיהם וטענותיהם של הזקנים הללו ולא הבינה מאומה מן הדברים, שהגיעו לאזניה; היא אך הרהרה בשאלה, אם אין האורחים רואים כֻּלם את מנהגי השנאה, שאביה נוהג בה. היא גם לא התבוננה אל הנמוסיוּת היתרה ואותות החבּה, שהראה לה דרוּבֶּצקוי בכל שעת הסעֻדה הזאת, והוא בא אל ביתם זו הפּעם השלישית.

הנסיכית מריה פנתה במבט של שאלה ומבוכה אל פיר, אשר נגש אליה אחרון לאורחים, וכובעו בידו ובת־צחוק על פניו, כשיצא הנסיך משם, והם נשארו לבדם בחדר־האורחים.

– האוּכל עוד לשבת פּה מעט? – אמר בהורידו את גוִיתו העבה על כסא אצל מריה הנסיכית.

– כן, הואל־נא,– אמרה מריה. “האִם לא התבוננתּ?” שאלתהו בעיניה.

פיר היה טוב־לב, כדרכו של אדם בשעה שאחרי סעֻדת הצהרים, ויבט נכחו ויחַיך בלחש.

– הזה ימים רבים ידעת את האיש הצעיר הזה? – אמר פיר.

– את מי?

– את דרובּצקוי.

– לא, זה מעט…

– והוא טוב בעיניך?

– כן, הוא איש צעיר מתנהג בנעימות… למה תשאלני כזאת?– אמרה הנסיכית מריה, ובלבה הוסיפה להרהר בשיחתה עם אביה ביום ההוא בבֹקר.

– כאשר התבוננתי בַדָּבר: הצעיר הזה נוהג לבוא לימי־חֻפשו מפטרבורג למוֹסקבה על־מנת לשאת לו אשה עשירה.

– הדבר הֻברר לך? – אמרה הנסיכית מריה.

– כן,– הוסיף פיר בבת־צחוק,– וכך דרכו של צעיר זה בימים האלה, בַּאֲשֶׁר כַּלות עשירות שם הוא. אני קורא בו כקורא בספר. עתה הוא מפקפק בדבר, על מי יפרֹשׂ רשתו, העליך אם על מדמואזל ז’ילי קַרַנינה. הוא מַרבּה לנהוג בה כבוד.

– הוא בא אל ביתם?

– כן, לעתים קרובות מאד. ואת יודעת, כיצד מבקשים אהבה בימים האחרונים?– אמר פיר בבת־צחוק מתוך שמחה, ונראָה בו, שנחה עליו רוח הצהלה והלגלוג הקל, שהִרבה כל־כך להתאונן על־נפשו בגלָלה בספר־זכרונותיו.

– לא,– אמרה הנסיכית מריה.

– כל הרוצה למצֹא חן בעיני העלמות המוסקבאיות בעת הזאת עליו להיות “מֶלַנְכּוֹלִי”. הוא “מֶלַנְכּוֹלִי” מאד לפני מדמוּאזֶל קַרַגין,– אמר פיר.

– האמנם? – אמרה הנסיכית מריה, בהביטה אל פני פיר הטובים ובלי שכוח רגע קטן את מרי־שיחה. “נוח היה לי – אמרה בלבה – אלו גמרתי להגיד לאיש את כל לבי. ורוצה אני להגיד הכּל לפיֶר זה דוקא. הנה הוא טוב ונדיב־לב כל־כך. אֲזַי רָוַח לי, הוא היה יועץ אותי מה לעשות!”

– הטוב היה בעיניך להנשא לו? – שאל פיר.

– הה אלי, יש רגעים, אדוני הגרף, שהייתי נכונה בהם להנשא למי שיהיה, – אמרה מריה הנסיכית פתאם, כמעט שלא מדעת, בקול שדמעות הֻרגשו בו. – מה־קשה לפעמים לאהוב איש קרוב ולהרגיש, כי… אין בידך לעשות למענו מאומה, בלתי אם (הוסיפה בקול רועד) להדאיב נפשו; אם ברור לך, שאין בידך לשַׁנות את הדבר, הלא אין לך אלא לצאת שלא על־מנת לשוב, ואנה אצא?…

– מה זאת, מה לך, גבִרתּי הנסיכית?

אך היא לא גמרה דבריה, והתחילה בוכה.

– אינני יודעת, מֶה היה לי היום, אל־נא תשמע את דברי, שְׁכַח את אשר אמרתי לך.

כל שמחת־לבו של פיר שבתה לדבריה. בדאגה חקר אותה ויבקש מאתּה, כי תגיד לו הכּל, כי תגלה לו את צרת לבבה; אבל היא אך חזרה ואמרה, שהיא מבקשת מאתו לשכּוח כל מה שאמרה, שהיא איננה זוכרת מה שאמרה ושאין לה צרה אחרת זולת הצרה הידועה לו, היא הדאגה, שנשואי הנסיך אנדרי עלולים להביא ריב בין האב והבּן.

– השמעת על־אודות הרוסטובים? – שאלה אותו, כדי להשׂיאו לדבר אחר. – לי נאמר, שהם יבואו הנה במהרה. גם לאנדרי אני מחכה בכל־יום שיבוא. חֲפֵצה אני, שיפָגשו פה.

– ומה דעתוֹ עתה על הדבר הזה? – שאל פיר על־אודות הנסיך הזקן.

הנסיכית מריה הניעה בראשה.

– ומה נעשה? עד קץ השנה נשארו אך חדשים אחדים, וזה דבר שאי־אפשר. אני כל חפצי להציל את אָחִי מהרגעים הראשונים. מי יתן וימהרו לבוא. אני מקוה, כי נאהב אשה את אחותה. אתה יודע אותם מכבר, – אמרה הנסיכית מריה, – הַגידה נא לי בשפת אמת טהורה, מה הנערה הזאת, ומה היא בעיניך? אבל את כל האמת; כי הלא תבין, אנדרי יכול להפסיד הרבה כל־כך, בעשותו זאת שלא ברצונו של אבּא, שאני רוצה לדעת…

על־פי רגש בלתי־ברור הכיר פיר, כי באותן המודעות והבקשות הנשנות להגיד את כל האמת הֻבְּעָה משטמת הנסיכית מריה לָעֲתִידה להיות גיסתה, כי רוצה היא, שלא תיטב הנערה, שבחר לו הנסיך אנדרי, בעיני פיר; אבל הוא אמר לה דברים, שהרגישם יותר ממה שֶעִיֵן בהם.

– אינני יודע מה אשיב על שאלך, – אמר ונסתמק בבלי דעת בעצמו מפני־מה, – אינני יודע כלל וכלל מה הנערה הזאת; אינני יכול בשום אֹפן לעמוד על תכונתה. היא לוקחת נפשות, ובמה – אינני יודע. וזאת אפשר לאמר עליה.

הנסיכית מריה נאנחה, ועל פניה כמו נחרת: “כן־הוא, זאת הבינותי ומזאת יגוֹרתּי”.

– הפִקחת היא? – שאלה הנסיכית מריה.

פיר התחיל מְעַיֵּן בדבר.

– לדעתי – לא, – אמר לה,– ואם תרצי, כן. היא אינה רוצה להיות כאחת הפִּקחות המצוּיות… אכן לוקחת נפשות היא ולא יותר.

הנסיכית מריה חזרה ונענעה בראשה בתלונה.

– מה־מאד תאַוה נפשי לאהבהּ! הַגידה נא לה זאת, אם תראה אותה, בטרם אראנה אני.

– שמעתי, כי יבואו בעוד ימים אחדים, – אמר פיר.

הנסיכית מריה הגידה לפיֶר את מחשבתה, כי תתרועע מהר, בבוא הרוסטובים, עם העתידה להיות גיסתה ותשתדל להרגיל את הנסיך הזקן לְקָרְבָהּ.

ה    🔗

בפטרבורג לא קמה מחשבתו של בּוריס לשאת לוֹ עלמה עשירה, על־כן בא למוסקבה לחזוֹר אחרי אשה כזאת. במוסקבה היה פוסח על שתי הסעִפּים־בין שתי הכַּלות העשירות, בין ז’ילי ובין הנסיכית מריה. אף־על־פי שהנסיכית מריה בכל רֹעַ מראיה יָפתה בעיניו מז’ילי, היה קשה לו קצת לבקש אהבתה. בבואו לפניה בפעם האחרונה, ב"יום־הַשֵׁם" של הנסיך הזקן, השיבה לו – על כל נסיונותיו להכּנס עמה בדברים על־אודות רגשות – שלא כענין, ולפי הנראה בבֵרור, לא הטתה אֹזן לו.

לא כן ז’ילי, היא קבּלה בכל פעם את בקשת אהבתו באֹפן משֻׁנה קצת ומיֻחד לה לבד, אך בנפש חפֵצה.

ז’ילי היתה בת שבע ועשרים שנה. במות עליה אחיה היתה לבעלת עוֹשר גדול. בימים ההם היתה מכוערת לגמרי, אבל היא דִמתה, כי לא רק עודנה יפה, כי־אם גם נושאת חן יותר הרבה מבראשונה. את שגיאתה זאת החזיקו בה שתי סבּות אלה: הראשונה, מה שהיתה לכלה עשירה, והשנית, מה שבמדה שרבּוּ ימיה, בה במדה נתמעטה סכנתה, סכנת עלמה לגברים, ובה במדה יכלו גברים להתהלך עמה בלי מנהגי זהירות ולֵהָנות בלי כל חשש אחריוּת מסעדותיה, מנשפיה ומחבורת־העליזים, שנאספה בביתה. איש אשר לפני עשר שנים, בהיותה נערה בת שבע־עשרה שנה, היה ירא לבוא יום יום אל ביתה, פּן יחלל את שמה וּפן יטיל עליו חובה בזה, בא עתה לפניה יום יום ולא חשש כלום והתנהג עמה לא כעם עלמָה־כַלָה, כי־אם כמו שמתנהגים עם בעלת־בית מיֻדָעה, שאין זוכרים לה עוד, שאשה היא.

בית הַקַרַנינים היה בחורף ההוא נעים ומכניס אורחים יותר מכל שאר בתי מוסקבה. מלבד הקרואים לסעדות ערב וצהרים פומביות נאסף בכל יום בבית הקרנינים צבור גדול של אנשים – ורבּם גברים – שדרכם לסעוד בחצי הלילה ולשבת עד השעה השלישית. ז’ילי לא דלגה על כל נשף מחול וטיול וחזיון תיאטרוני. תִלבָשתה היתה תמיד על פי המודה האחרונה שבאחרונות. אך בכל־זאת נראתה ז’ילי כנואשת מכל־דבר ודבּרה אל כל אדם, כי איננה מאמנת לא ברעוּת ולא באהבה ולא בכל־מאומה משמחות החיים ומחכה היא למצוא מנוחה רק שם. היא סגלה לה סגנון של נערה, שאבדה כל תקותה, שאבד אהוב־לבה או שבּגד בה בגד אכזרי. אף־על־פי שמעולם לא מצאה אותה כזאת, הביטו אליה כאל אמללה ממין זה, וגם היא בעצמה האמינה, כי רעות רבות עברו עליה בחייה. המֶלַנכוליה הזאת, כשם שלא הפריעה אותה משמוח, כך לא הפריעה את הצעירים, שהיו מצוּים אצלה, מִבַּלות שעותיהם בקורת־רוח. כל אחד מהאורחים היה פורע בבואו שמה את חובו לרוּחה המלנכולי של בעלת־הבית ואחרי־כן היה עוסק גם בשיחת־חֻלין של השדרות הגבוהות, גם במחולות, גם במשחקים עיוּניים, גם בתחרוּת חרוּזים, שהיתה נהוגה בבית הקרנינים. אך צעירים אחדים, ובתוכם גם בּוריס, העמיקו יותר ברוּחה המֶלַנכולי של ז’ילי, ועם הצעירים הרבתה להתיחד ולשוחח בהבלוּת כל עניני העולם הזה ולהם פתחה את אלבּוּמיה המלאים ציורים, פתגמים וחרוּזים מעציבים.

חבה יתרה הביעה ז’ילי לבוריס: היא נדה לו על כי מהר להואש משמוח בחיים והציעה לו את התנחומים שבידה להציע, אחרי כל הרָעות אשר שָבעה נפשה גם היא בחיים, והם תנחומי רֵעוּת, ופתחה לו את אַלבּוּמה. בּוריס ציר לה באלבום שני עצים ויכתוב תחתיהם צרפתית: “עצים בודדים, ענפיכם האפלים מריקים עלי את החשכה ואת המלנכוליה”.

במקום אחר ציר דמות ארון־מתים ויכתוב תחתיו:

(הַמָּוֶת מַצִּיל, הַמָּוֶת מַרְגִּיעַ.

הָהּ! אֵין זוּלָתוֹ מִיָּגוֹן מוֹשִׁיעַ.)

ז’ילי אמרה, כי נחמד הוא.

– מין קסם יש בחיוּכה של המלנכוליה, – אמרה לבוריס צרפתית דברים לקוחים מספר אחד וכתובים אצלה, – קרן־אורה הוא בתוך הצל, מַעבר צלָלִי דק בין העצב ובין היאוש, אות כי אפשר להתנחם.

על זה כתב בּוריס את החרוזים האלה:

(אַתְּ, כּוֹס הַתַּרְעַלָה, מְזוֹן נֶפֶשׁ נִלְהֶבֶת,

שֶכָּל תּוֹחַלְתִּי בִלְעָדַיִךְ נִכְזֶבֶת,

בְּרַחֲמַיִךְ, מֶלַּנְכּוֹלִיָּה, בֹּאִי לְנַחֲמֵנִי;

בֹּאִי לְהָפִיג מַכְאוֹבֵי בוֹדֵד בְּמַחֲשַׁכִּים

וּמִסְכִי בְּנִפְלְאוֹתַיִךְ שִׁקּוּי מַמְתַּקִּים

בְּזֶרֶם דִּמְעָתִי, שֶׁבְּעוֹד רֶגַע יִתְקְפֵנִי.)

ז’ילי, נגנה לפני בוריס עלי נבֶל נגוּני־לַיל מלאים רוח עצב. בּוריס קרא לפניה בקול את הספור “ליזה האמללה” ולא אחת ולא שתים הפסיק מנהמת־לבו, אשר עצרה את נשימתו. בהפּגשם בחבורה גדולה היו ז’ילי ובוריס מביטים זה אל זה כאל אנשים יחידים בעולם, קרירי־דעת, שמבינים איש מה שבלב רעהו.

אנה מיכאילובנה היתה מצויה בבית הקרנינים ורֵעָה, לאֵם ז’ילי, וּבין־כה חקרה ודרשה היטב, מה ינתן לז’ילי (נתנוּ לה שתי האחֻזות שבגליל פּנזה והיערים שבגליל ניז’ני־נובגורוד). מתוך קבלת דין־שמים עליה ומתוך חבה וּלהבה הביטה אנה מיאילובנה אל העצבת הדקה, אשר אחדה את בנה עם ז’ילי העשירה.

– נחמדה ומלנכולית בכל־עת היא ז’ילי היקרה, – היו דבריה אל העלמה. – בּוריס אומר, כי רק בביתכם הוא מוצא מרגוע לנפשו. הוא נשא כל־כך הרבה עמל וכעס ורגשני הוא כל־כך, – היו דבריה אל אמה של ז’ילי. – מה־מאד, בני יקירי, נקשרה נפשי בימים האחרונים בנפש ז’ילי, – אמרה אל בנה, – לא אוכל לתאר לך! ומי לא יאהבנה? הן היא כמין בת־שמים! בּוריס, בּוריס! – רגע אחד עצרה במלים. – ומה־צר לי על אמה, = הוסיפה אחרי־כן, – היום הראתה לי חשבונות ומכתבים מפּנזה (אחזה גדולה מאד להן), ועלובה זו נושאת לבדה את כל הטוֹרח, ומרמים אותה כל־כך.

בּוֹריס חיך לדברי אמו חיוּך דק, אשר לא נראה כמעט על פניו. דרך סַלְחָנוּת צָחַק לערמתה זו ולַתמימות המעוֹרֶבת בה, אבל הקשיב וגם חקר אותה לפעמים בשימת־לב על־דבר האחזות שבפּנזה ושבניז’ני־נובגורוד.

ז’ילי חכתה זה כמה ימים להשתדכותו של מעריצה זה הַמֶלַנחולי ונכונה היתה להִדָרש לו; אבל רגש נסתר של גוֹעל־נפש בה ובתאותה המרבּה להנשא ובהתכחשותה התמידית ורגש אימה מפני החובה להתיאש מאפשרות אהבה נכונה עוד עצרו ברוחו של בוריס. בין־כה קרב קץ ימי־חֻפשתו. בכל יום ויום היה יושב בבית הקרנינים מבוֹקר ועד ערב ובכל יום היה גומר בלבבו, בחשבוֹ את דרכיו, כי למחר ישתדך. אך במעמדה של ז’ילי, בהביטו אל פניה האדמים וסנטרה, שהיה כמעט תמיד מחפּה בפוּדר, אל עיניה הלחות ואל רוֹשם פניה, שהעיד בה, שהיא מוּכנת ומזמנת תמיד לעבור כרגע ממלנכוליה לשמחה נפרזה של אשת־נעורים, לא יכול להוציא מפיו את המאמר, שהדבר תלוי בו, אף־על־פי שבדמיונו כבר היה בעיניו לבעל האחזות שבפּנזה ובניז’ני ועשה חשבון, כיצד ישתמש בהכנסותיהן. ז’ילי ראתה, שהוא מנמנם, ולפעמים עלתה על דעתה, שהיא רעה בעיניו; אבל מיד היה לבה, לב אשה בוטחת בכלי־זינה, ממציא לה נחומים, ואז אמרה, כי אך מתבושש הוא מֵאַהבה. אף־על־פי־כן החלה המלנכוליה שלה לֵהָפךְ לרגזנות, וימים מעטים לפני יציאתו ממוסקבה גמרה ואחזה בתחבולה נמרצה. בימים שקרב קץ שחרורו הזמני של בוריס, בא אנַטוֹל קוּרַגין למוסקבה, ומובן מאליו, שהופיע מיד גם בחדר־האורחים שבבית הקרנינים, וז’ילי עזבה פתאם את המלנכוליה שלה ועברה מרוח נכאה לעליצות יתרה ולסמני חבּה לקוּרגין.

– יקירי, – אמרה אנה מיכאילובנה לבנה, – ידעתי ממקור נאמן, כי הנסיך וַסילי שולח את בנו למוסקבה על־מנת להשיא לו את ז’ילי. ואני, באהבתי הרַבּה את ז’ילי, יֵצר לי עליה, אם תקרֶנָה כזאת. מה דעתך, יקירי? – אמרה אנה מיכאילובנה.

הרעיון, כי יהיה כטפּש באחריתו וכל העבודה המלנכולית הקשה שעבד לז’ילי חודש תמים תהיה לריק וכל הכנסות האחזות הפֶּנזיות, שכבר חִשב אותן והשתמש בהן בדמיונו בטוּב טעם ודעת, תהיינה בידי אחר, וביחוד מה שתהיינה בידיו של אותו שוטה, של אנַטול, היה עלבון לבוֹריס. על־כן בא אל בית הקרנינים בהחלטה גמורה להשתדך. ז’ילי קבּלה אותו בפנים שמחים ושלֵוים ותספר לו כמסיחה לפי־תֻמה, מה־מאד התעלסה אתמול בנשף המחול, ותשאלהו, מתי יצא לדרכו. אף־על־פי שלא בא בוריס אלא על־מנת לדבּר באהבתו, ועל־כן היה את לבבו להתנהג עמה בחבּה יתרה, התחיל מדבּר ברגזנות על־אודות קלוּת־דעתן של נשים, שבצחוק להן לעבור מעֹצב לשמחה ושמצב־רוחן תלוי במי שמבקש אהבתן. ז’ילי נעלבה בזה ואמרה לו, כי אמת הדבר, כי צריכה אשה לשנוי גוָנים בחיים, כי דבר אחד בכל שעה אי־אפשר שלא תקוץ נפש אדם בו.

– על־כן עצתי… – החל בּוריס בחפצו להשיב לה בעקיצה; אבל ברגע ההוא זכר את הרעיון המר, כי אפשר שיצא ממוסקבה בלי הגיע אל מטרתו ונמצא, שֶׁיָּגַע לריק (מה שלא קרהו מימיו).

בזכרו זאת הפסיק ולא סִיֵּם וַיורד עיניו לבלתּי ראות את פניה, שנתקלקלו מרֹגֶז ופחדנות, ויאמר:

– לא לריב עמך באתי הֵנה, לא למריבה כל־שהיא, להפך…

הוא שָׂם עיניו עליה, כדי לדעת בבֵרור, אם יש לו רשות להוסיף דִּבֵּר. והנה כל רגזהּ חלף עבר פתאם, ועיניה, עינים מביעות דאגה ותחנונים, היו מכוֹנָנות אליו כרוֹאוֹת וְכָלוֹת אל דבריו. “בכל עת אוּכל לסַדר מעשי, כדי לראותה אך לפעמים, – אמר בוריס אל לבו. – וכבר התחלתּי בדבר ונחוץ לגמרו!” ובפנים מסֻמָּקים הרים עיניו אליה ויאמר:

– הלא ידעת את רגשותי!

לדבּר יותר לא הֻצרך. פני ז’ילי האירו באור נצחון ושמחה; אף־על־פי־כן הכריחה את בוריס לאמר לה כל מה שנהוג במקרים כאלה, – לאמר, כי הוא אוהב אותה וכי מימיו לא אהב עוד אשה יותר ממנה. היא ידעה, כי בעבוּר אחֻזות פָּנזה ויערי ניז’יני־נובגוֹרוֹד יכלה לדרשׁ זאת, ומה שדרשה נִתַּן לה.

ולא הזכירו עוד החתן והכלה את העצים המריקים עליהם חשכה ומֶלַנכוליה, כי־אם חשבו מחשבות על־דבר עריכת בית מהֻדר ומפֹאָר בפטרבורג והלכו להֵרָאות יחדו לפני מיֻדעיהם ועסקו בהכנות הנחוצות לחתֻנה מפֹאָרה בכל פאר.

ו    🔗

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' בא עם נטשה וסוניה בסוף יַנוּאר למוסקבה. הגרפינה היתה אך חולה ולא יכלה לנסוע אתם, – להמתין עד שתֵּרפא לא יָכלו: בכל יום ויום חכו לנסיך אנדרי, שיבוא למוסקבה; מלבד זאת הֻצרכו לקנות צרכי נדוניה, גם נחוץ היה למכור את האחֻזה הסמוכה למוסקבה וכן היה נחוץ להשתמש בימי שבתּו של הנסיך הזקן במוסקבה ולהציג לפניו את העתידה להיות כּלתו. בית הרוסטובים שבמוסקבה לא הֻסַּק, ולפי שמלבד זאת לא באו אלא לזמן קצר, והגרפינה לא באה עמהם, גמר איליה אנדרֵיֶביץ' להתאכסן בבית מַריה דמיטרִיֶּבנה אַחרוֹסימובה, שכבר בקשה מהגרף, שיתארח אצלה.

בשעה מאֻחרת בערב נכנסו ארבע עגלותיהם של הרוֹסטוֹבים לחצרהּ של מריה דמיטרִיֶבנה ברחוב “סטַרַיַּה קוֹניוּשֶנַּיַּה”. מריה דמיטרִיֶּבנה ישבה בדד במעונה. את בתה השיאה לאיש, ובניה עבדו כֻלם בצבא.

עוד היתה קומתה זקופה כדרכה ועוד לא חדלה לדבּר ככל אשר בלבבה אל כל איש בקול רם וברוח עז, ובכל מהותה היתה כמזכּרת עָוֹן לבריות על כל חטא קל, על כל תאוה ותשוקה יתרה, כי כל זה היה מן הנמנע בעיניה. מֵעֲלוֹת הבֹּקר היתה לבושה לסוטה פשוטה ועסוקה בעניני הבית, אחרי־כן נסעה, אם היה היום יום־חג, לתפלת־הצהרים, ואחרי התפלה – אל בתי־הכלאים, ששם היו לה עסקים מיֻחדים, אשר לא דבּרה עם איש על אודותם; ובימי־חֹל לבשה את בגדיה וקבּלה בעלי־בקשות שונים, שהיו באים אליה בכל יום, ואחרי־כן אכלה את לחם־הצהרים; בסעֻדתה זו של מַטעמים טובים ומרֻבּים בכל־עת סעדוּ עמה בכל פעם שלשה או ארבעה אורחים; אחרי הלחם צחקה מעט ב"בוֹסְטוֹן"; בערב היו קוראים לפניה בעתונים ובספרים חדשים, והיא היתה שומעת וסורגת. אך לעתים רחוקות שִׁנתה ממנהגיה הקובעים בשביל נסיעה לבקוּרים, אך לא נסעה אלא לגדולים ולחשובים שבעיר.

היא טרם תשכב והרוסטובים באו, ודלת הפרוזדור הפנימי התחילה שורקת על מוֹטָהּ בשעת כניסתם של הרוסטובים ומשרתיהם מתוך הקֹר שבחוץ. מַריה דמיטרִיֶּבנה עָמדה בפתח הטרקלין, ומשקפיה מוּרָדים על אפה, וראשה נטוי לאחוריה, ובפנים מביעים תוכחה ונזיפה הביטה אל הנכנסים. אפשר היה לחשֹׁב, שהיא מלאה זעם על האורחים הללו ועוד מעט ותגָרשֵׁם מעל פניה, אלא שבאותה שעה שקדה וצִותה והורתה את משרתיה, כיצד יְפַנו מקומות לָאורחים ולחפציהם.

– של הגרף? שָׂא הֵנה! – אמרה ברמזה על התרמילים ובלי תת שלום לאיש. – של העלמה – הֵנה, שמֹאלה. ואתן, על־מה אתן מפהקות! – נתנה בקולה על הנערות. – לחַמם את הַמֵּחַם! עבית, יפית, – אמרה ברהיטה במשכה אליה בצניפה את נטשה, אשר אדמו פניה מהקרח. – מה־קרה אתּ! התפשט אפוא מהר, – צעקה בלשון־יחיד על הגרף, אשר רצה לגשת אל ידה. – קוֹפֵא, בודאי, מקֹר. הבו רוּם לַטֵּה! סוֹניוּשקה, בּוֹנז’וּר,– אמרה אל סוניה ובברָכה צרפתית קצרה זו הֻבְּעָה לסוניה חבּה, שיש עמה קצת בוז.

כאשר החליפו כֻלם את בגדי־נסיעתם והתחזקו ובאו אל הַטֵּה, נשקה מריה דמיטרִיֶבנה לכֻלם זה אחר זה על־פי הסדר הראוי.

– בכל לב שׂמֵחה אני, כי באתם וסרתם אלי, – אמרה אליהם. – עת היא מכּבר, – הוסיפה בהבטה מַסבּרת אל נטשה. – הזקן פֹּה, ומיום ליום מחַכּים לַבֵּן שיבוא. צריך להתוַדע לו, עת להתוַדע. אבל בזה נדַבּר אחרי־כן, – הוסיפה אחרי שׂוּמהּ עיניה על סוניה במבט, שנראה מתוכו, שאינה רוצה לדבּר בזה בפניה. – עתה שמע־נא – פנתה אל הגרף, – מה לעשות לך מחר? למי אשלח לקרֹא לך? לשִׁינְשִׁין? – אמרה וכפפה אצבּע אחת. – לאנה מיכַאילובנה הבַּכיָנית? – הרי שנים, היא פה עם בנה. הבּן לוקח לו אשה! גם לבֶזְאוּחוֹב האין זאת? אף הוא פה עם אשתו. הוא ברח מפניה, והיא מִהרה ובאה לבקשו. הוא אכל לחם אתי ביום הרביעי. ואותן – אמרה ורמזה על העלמות – אוביל מחר אל אִיבֶרסקַיה, ואחר־כן נסור אל אָבֶּר־שֶׁלְמָה¹⁰. הלא אך חדשות תעשו בלי־ספק. אלי אל תביטו; הַשַּׁרְווּלים שבּעת הזאת – כך הם! לפני ימים אחדים באה אלי הנסיכית הצעירה אירינה וַסיליָבנה: נורא המראה, דומה כאִלו שָׂמה שתי חביות קטנות על זרועותיה. הן עתה אין לך יום שאין בו מודה חדשה. ואתה בעצמך איזה עסקים לך עתה? – פנתה אל הגרף בקול־תלונה.

– הכּל נזדמן יחד פתאם, – עתה הגרף. – צריך לקנות סחבות¹¹. גם נמצא קונה לאחֻזה, הסמוכה למוסקבה, ולבית. אם תֵּאותי לי בחסדך, אבחר לי שעה ראויה לכך ואסע ליום אחד למַרינסקוֹיָה, ואת נערותי אלה אֶטֹּש עליך.

טוב, טוב, בידי לא יְאֻנה אליהן דבר. בידי תהיינה כמו במועצת אפוטרופסים. אני אובילן אל אשר ייטב להן, אני גם אגער בהן גם אַראה חבּה להן, – אמרה מַריה דמיטרִיֶּבנה ובכַפּה הגדולה נגעה בלֶחיה של נטשה אהובתה ובת־טבילתה.

ביום השני בבֹקר הובילה מריה דמיטריבנה את העלמות אל אִיבֶרסקַיה ואל מַדַּם אָבֶּר־שַׁלְמֶה, אשר יָראה כל־כך מפני מריה דמיטריבנה, שהיתה מפסדת בכל פעם בבגדי־העדיים שמכרה לה לזו, כדי להסתלק ממנה מהר. מריה דמיטרִיֶבנה הזמינה ביום ההוא כמעט את כל ה"נדוניה". בשוּבהּ הוציאה כל איש מעליה, חוץ מנטשה, ותקרא לה לאהובתה וזאת לגשת אל כסאה.

– עתה נדברה נא. מזל טוב לך. אכן בן־חיל לכדתּ לך! שמֵחה אני בשמחתך; ואני ידעתיו בהיותו עוֹד כה, – הראתה בידה כגֹבה אַמה אחת מן הארץ. נטשה אָדמה משמחה,– אני אהבתּי אותו ואת כל ביתו. עתה שמעי־נא. הלא ידעת, כי הנסיך הזקן ניקולי לא חפץ, כי יקח לו בנו אשה. זקן בעל־חֵמה הוא. הנסיך אנדרי, מובן מאליו, לא ילד הוא, ואינו זקוק לו; אך להכּנס לבית־אב שלא ברצון האב לא טוב. צריך להתנהג בשלום, באהבה, אתּ פִּקַּחַת, אתּ תשכילי לעשות כראוי. עשי בהשכל ובדעת, והכּל יעלה יפה.

נטשה החרישה, ומריה דמיטרִיֶּבנה חשבה, כי היא מתבַּישת, אבל באמת היה רע בעיניה, מה שהתערבו בדבר אהבת הנסיך אנדרי, ולה נדמה, כי ענין זה מיֻחד כל־כך, שלא יכול איש לעמוד עליו. היא אהבה וידעה אך את הנסיך אנדרי לבד, והוא אהב אותה והיה עתיד לבוא ולקחתה באחד הימים הקרובים, וחוץ מזה לא בקשה לה דבר.

– אני ידעתיו מכּבר, גם את מַשֶׁנְקָה (מריה) גיסתך אהבתּי. האחיוֹת צָרות לאֵשת אחיהן, אבל היא לא תגע לרעה גם בזבוב. היא בקשה מאתי להזמינכן יחד. מחר תסעי אליה עם אביך, התאמצי להתחבב עליה: הן צעירה אתּ ממנה. והיה ההוא אהובך וראה, כי כבר נודעתּ לאחותו ולאביו, והם אהבוּך. הלא בן־הוּא? הלא כך יפה יהיה?

– יפה, – השיבה נטשה שלא ברצון.

ז    🔗

ביום השני נסע הגרף איליַה אנדריֶביץ', בעצת מריה דמיטרִיֶּבנה, עם נטשה אל הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ'. ברוח זועף יצא הגרף לבִקור זה: לבו חרד בקרבּו. את פגישתם האחרונה בימי הקריאה לצבא, כשהשיב לו הנסיך על ההזמנה, שהזמינוֹ אל המשתה, בנזיפה נמרצת, על דבר אשר לא העמיד את אנשיו לצבא, זָכר הגרף איליה אנדריביץ' היטב. אבל נטשה שׂמה עליה את המעֻלָּה שבשמלותיה, ולבה עלץ בקרבּה. “אי־אפשר שלא יאהבוני”, אמרה בלבה: “אותי אהבו הכּל בכל־עת. ואני נכונה כל־כך לעשות בעדם כל מה שיבקשו, כל־כך נכונה אני לאהוב אותוֹ – באשר הוא אביו, ואותה – באשר היא אחותו, שלא יהיה להם כל יסוד שלא לאהוֹב אותי!”

אל בית ישן עוטה מעטה עֹצֶב ברחוב ווֹזְדְבִיזֶ’נקה נגשו במרכבתם ונכנסו לפרוזדור החיצון.

– עתה בָרֵך נא ה'. – אמר הגרף בהלצה וחציוֹ בניחותא; אך נטשה התבוננה, כי אביה נחפז בהכּנסו לפרוזדור הפנימי ובלחש ובדאגה שאל, אם הנסיך והנסיכית בבית.

אחרי ההודעה על־אודותם נהיתה מבוכה בין המשרתים. אותו המשרת, שרָץ להודיע, נעצר בטרקלין על־ידי משרת אחר, ושם התלחשו שניהם, ונערה משרתת באה במרוצה אל הטרקלין, וגם היא דבּרה בחפּזון והזכירה בדבריה את הנסיכית. לאחרונה יצא משרת זקן זעוּם־פנים ואמר להם לרוסטובים, כי הנסיך אינו יכול לקבּל, והנסיכית מבקשת מאתם שיכנסו אצלה. ראשונה יצאה לקראתם מַדמוּאֲזֶל בּוּריֶן. היא קִדמה בנמוסיות יתֵרה את האב עם בתו ותובילם אל הנסיכית. והנסיכית יצאה ורצה לקראת אורחיה בפנים נסערים ונבהלים ומכֻסים כתמים אדֻמים ובפסיעות כבדות והשתדלה להֵראות דרך חֵרוּת ועין יפה, ולא עלתה בידה. נטשה לא ישרה בעיני הנסיכית בהבטה ראשונה. מקֻשטת יותר מהראוי, צוהלת מתוך קלות־דעת וגאותנית היתה בעיניה. הנסיכית מריה לא ידעה, כי עוד בטרם ראתה את העתידה להיות גיסתה נבאשה זו בעיניה, כי מְקַנְּאָה היא בה שלא ברצונה על יפיה, צעירוּתה והצלחתה ומקַנְּאָה אותה על אהבת אחיה. מלבד רגש זה של שנאה בלי טעם ובלי יכֹלת לבַטְּלָהּ בלב, עוד נסער לבבה בקרבּה ברגע ההוא על כי צעק הנסיך, כשהודיעו לו על־אודותם, שאינו צריך להם, שיכולה הנסיכית לקבּלם, אם רצונה בכך, ושלהכּנס אצלו לא יִנָּתן להם, הנסיכית מריה גמרה לקבּלם. אבל יֶראה בכל רגע, פן יעשה הנסיך מעשה אשר לא יַעָשה, כי על־כן נראה בו, כי חרה לו עד־מאד על בוא הרוסטובים.

– הנה הבאתי לך, יקירתי הנסיכית, את המזַמרת שלי, – אמר הגרף בגחינה, ובאותה שעה פָנה כֹה וכֹה וכמו דאג, פן יעלה הנסיך הזקן שמה. – מה־מאד אשמח, כי תתוַדענה זו לזו… צר לי, צר לי, כי הנסיך חולה תמיד, – ואחרי אמרוֹ עוד דברים אחדים ממין פטוּמי־מלין קם ויוסף לאמר: – אם תַּרשי, גברתי הנסיכית, אֶטּשׁ עליך לרבע־שעה את נטשה בתי; רצוני לנסוע אל מישוֹר־הכלבים, אל אנה סָמיונובנה, אך שני צעדים הוא, ואחר אשוב לקחתה.

בעָרמה דִפלומַטית זאת השתמש אליה אנדריביץ', כדי לתת זמן לעתידה להיות אֲחוֹת בעלה של בתו לדבּר עם העתידה להיות אשת אחיה (כך אמר אחרי־כן לבתו) וגם כדי להנצל מאפשרות פגישה עם הנסיך, כי היה ירא מפניו. לבתו לא אמר זאת; אבל נטשה הבינה, כי אביה דואג ומפחד, ונפשה נעלבה בזה. על דרכי אביה אלה נסתמקה, ועל כי נסתמקה חרה לה עוד יותר, וַתָּשֶׂם עיניה על הנסיכית במבט מלא עֹז ורוּח גבורה, שהֻבַּע בו, כי לא תירא מפני כל איש. הנסיכית אמרה לגרף, כי היא שמֵחה מאד ומבקשת מאתו, שיתמהמה בבית אנה סֶמיונובנה וַיֵּצא איליה אנדרֵיֶביץ' משם.

מַדמוּאזל בּוּריֶן לא שׁמה לבה למבּטי הנסיכית מריה, שזרקה עליה במֹרת־רוח בחפצה לדבּר עם נטשה שלא בפני עֵדים, ולא יצאה מן החדר ולא הפסיקה את שיחתה על־אודות התענוגים והתיאטראות שבמוסקבה. נטשה נעלבה על־ידי המהומה, שנהיתה בפרוזדור, על־ידי מבוכת אביה וסגנון דבּוּרה המעֻשָּׁה של הנסיכית, שכפי מה שנדמה לה לנטשה, היתה כעושה חסד עמה בקבּלהּ אותה. על־כן היה הכּל רק מרגיז אותה. הנסיכית מריה לא יָשרה בעיניה. היא היתה בעיניה גם רעת־מראה מאד, גם מתכחשת גם אבירת־לב. ופתאם שִׁינתה נטשה את טעמה והתחילה מדבּרת דרך גאוה ובוז, ובגלל זה נקעה נפש מריה ממנה עוד יותר. אחרי חמשת רגעי שיחה קשה של התכחשות נשמע קול פסיעות מהירות בסנדלי־בית הולכות וקרֵבות. פני הנסיכית מריה הביעו בהלה, ודלת החדר נפתחה, והנסיך נכנס, וכִפה לבנה על ראשו ומעיל־בית עליו.

– אַה, גבִרתּי, – אמר הנסיך, – גברתּי הגרפינה… הגרפינה רוסטובה, אם לא טעיתי… סלחי־נא, סלחי… לא ידעתי, גברתּי, האלהים רואה, לא ידעתי, כי כבּדתּ אותנו לבקרנו; אל בתי נכנסתי בלבוש כזה. סליחה אני מבקש… האלהים רואה, כי לא ידעתי, – חזר ואמר בדבּור מעֻשֶּׂה כל־כך ובהדגשת מלת אלהים, והקול היה קשה לאֹזן כל־כך, שהנסיכית מריה עמדה בעינים מוּרָדות ולא ערבה את לבה לשים עין לא על אביה ולא על נטשה.

נטשה קמה וחזרה וישבה ולא ידעה גם־היא מה לה לעשות. רק מדמואזל בּוּריֶן צחקה צחוק קל ונעים.

– אני מבקש בסליחה, סליחה אבקש! האלהים רואה, כי לא ידעתי, – בִּטא הזקן בקול אוֹב ויתבונן בנטשה מראשה ועד כף־רגלה ויצא.

מדמואזֶל בּוריֶן התאוששה ראשונה אחרי החזיון הזה והתחילה מדבּרת בחָליו של הנסיך. נטשה והנסיכית מריה הביטו אשה אל אחותה והחרישו, וכאשר הוסיפו להחריש ולהביט זו אל זו בלי הוציא בשפתיהן מה שהיה להן לאמר, כן הוסיפו להרהר הרהורים לא־טובים זו בזו.

כשחזר הגרף לשם, שָׂמחה נטשה לקראתו שִׂמחה שאינה מן המדה במצב כזה ותמהר לצאת: כמעט נעשתה שונאה ברגע ההוא לַנסיכית הזקֵנה והיבֵשה, על אשר מלָאהּ לבה להביאה לידי מבוכה כזאת ולשבת עמה חצי שעה, בלי אֱמֹר דבר על־אודות הנסיך אנדרי. “הן אני לא יכוֹלתּי להתחיל בדבר בפני הצרפתית הזאת”, אמרה נטשה בלבה. ובאותה שעה הצטערה גם הנסיכית מריה על הדבר הזה עצמו. היא ידעה מה היה לה לאמר לנטשה, אך לא יכלה לעשות זאת, גם מאשר מדמואזל בּוריֶן הפריעה אותה, גם מאשר לא ידעה בעצמה, מפני־מה היה קשה לה כל־כך להחל דַּבֵּר בזִווג זה. אך בשעת יציאתו של הגרף מן החדר נגשה הנסיכית מריה אל נטשה בפסיעות מהירות ותאחז בידיה ותאמר אחרי אנחה כבדה:

– המתּיני נא, צריכה אני…

נטשה הביטה אל הנסיכית מריה דרך־לעג בבלי דעת בעצמה, על־מה היא לועגת.

– נַטַּלי הנעימה, – אמרה הנסיכית מריה, – דעי לך, כי שמֵחה אני על כי מצא אחי את האֹשר…

ותעמוד מדַּבּר, כי הרגישה שהיא מְכַחֶשת. נטשה התבוננה בזאת וגם ידעה, מפני־מה הפסיקה.

– אדַמה, גברתי הנסיכית, כי אין השעה ראויה לדַבּר בזה, – אמרה נטשה למראה־עינים דרך התכבדות והתרעמות, ובקרבּה הרגישה, כי דמעות בגרונה.

“מה־זאת אמרתּי, מה־זאת עשיתי!” אמרה בלבּה בצאתה מן החדר.

זמן רב חכּוּ ביום ההוא לנטשה לסעֻדת־הצהרים. היא ישבה בחדרה ובכתה כילדה, בָּכֹה ומָחֹט אף מתוך יִבּוּב. וסוניה עמדה עליה ונשקתּה על שׂעָרהּ.

– נטשה, על־מה־זה? – אמרה סוניה. – מה להם ולך? כל זה יעבור, נטשה.

– אִלו ידעת, כמה עלבוֹן יש בדבר… דומה, כאִלו אני…

– אל תאמרי כן, נטשה; הן אתּ לא אשַׁמתּ, ומה לך אפוא? שקי־נא לי, – אמרה סוניה.

נטשה הרימה את ראשה ותשק לרעוּתה על שפתיה ותלחץ אליה את פניה הלחים.

– אני לא אוּכל לאמר, לא ידעתי. אין אָשֵׁם פה, – אמרה נטשה, – אני האשֵׁמה. אבל כל־זה מכאיב ונורא. הה, מדוע איננו בא!…

בעינים אדֻמות באה אל הלחם. מריה דמיטרִיֶּבנה ידעה, כיצד קבּל הנסיך את הרוסטובים, ועל־כן עשתה את־עצמה כאינה רואה את רֹעַ פני נטשה ובצהלה שאינה פוסקת ובקול רם דבּרה מהתַלות בַּסעֻדה עם הגרף ועם שאר האורחים.

ח    🔗

בערב ההוא נסעו הרוסטובים אל האֹפירה, כי מריה דמיטרִיֶבנה יָגעה והמציאה בילֶט בעבורם.

נטשה לא רצתה לנסוע, אך לא יכלה להמנע מִקַּבֵּל את אות־החבּה, אשר הראתה מריה דמיטריבנה בזה בכַוָּנה מיֻחדת לה. כשבאה הדוּרה בלבוּשה אל הטרקלין והמתּינה שם לאביה, נסתכלה בין־כה בראי הגדול וראתה, כי יפה היא, יפה מאד, התעצבה עוד יותר; אבל יחד עם עצב הִרגישה גם נעימות ואַהבה.

“אֵלִי, לוּ היה הוא פה, כי עתה לא התנהגתי עוד כבראשונה בפחדנות טפשית בלי טעם, כי־אם חבּקתּי אותו כמנהג הימים האלה בלי התבַּיש, כי עתה נלחצתי אליו והזקקתּיו להביט אלי בעיניו המחפשות והסקרניות, שהיה מביט אלי בהן לעתים קרובות כל־כך, ואחרי־כן הזקקתּיו לצחוֹק, כאשר צחק באותה שעה. ועיניו – הן רואה אני את העינים האלה לפָני!” דבּרה נטשה עם לבבה. “ומה לי וּלאביו ולאחותו; אני אהבתּי אותו, אותו לבד – אותו עם הפנים והעינים האלה, עם חיוכו – חיוך גבר וילד יחד…לא, טוב לי שלא להרהר בו שלא להרהר, לשכּוח, לשכּוח לגמרי לימים האלה. אני לא אעצוֹר כֹּח לחכות, בָּכֹה אבכה כרגע” – אמרה בלבה ותסר מאצל הראי ותתאפק לבלתּי בכוֹת. “ואיככה תוכל סוניה לאהוֹב את ניקולנקה בדעה מיֻשבת כזאת ובמנוחה כזאת ולחכות ימים רבים כל־כך ובאֹרך־רוח כזה!” אמרה בלבה בהביטה אל סוניה, שנכנסה אחריה גם היא מלֻבּשת כראוי ומניפה בידיה. “אכן אחרת היא לגמרי. אני אינני יכולה!”

נטשה היתה ברגע ההוא רכה ומפֻנֶּקת כל־כך, שמעט היה לה לאהוֹב ולדעת שהיא נאהבת: נחוץ היה לה לחבק מיד את אהובה ולדבּר ולשמוע את דברי האהבה, אשר מלאו את לבה. בשעה שנסעה במרכבה וישבה מצד אביה והביטה כשהיא שקועה במחשבות אל שביבי אש הפנסים, שחלפו זה אחר זה בחלון המצֻפה קרה, חזקו עליה אהבתה ועצבונה עוד יותר ותשכּח, עם מי ואָנה היא נוסעת. ומרכבת הרוסטובים באה בתוך המון המרכבות ותקרב במתינות בחריקת גלגלים דקה אל התיאטרון. נטשה וסוניה קפצו בחפזון, ושולי שמלותיהן מוּרמים קצת בידיהן; אחריהן יצא הגרף נשען על משרתיו, ושלשתם הלכו בין עוד גבירות וגברים נכנסים ובין מוכרי־מודעות אל מסדרון התּאים התּחתּיים. מבעד הדלתות הסגורות כבר נשמעו נגינות המקהלה.

– נַטַּלִּי, שְׁעָרֵךְ… – לחשה סוניה לנטשה צרפתית.

המשרת התיאטרוני החליק ועבר לפניהן ופתח להן את דלת התּא בכבוֹד ובחפזון. קול המנגנים חָזַק באזניהן, ולעיניהן הבריקו טורי התּאים המוּארים עם הכתפים והזרוֹעות החשופות של הַדַּמּוֹת והפַּרטֶר המלא תשואות והמתנוסס במעילי־השרד. אשה אחת, שנכנסה לתא הסמוך, הסתכלה בשעת כניסתה בנַטַּשה במבט מלא קנאת־נשים. המסך עוד לא הוּרם, והנגון היה נגון־הפתיחה. נטשה התקינה על עצמה את שמלתה ותעבור יחד עם סוניה ותשב ותסתכל בטורי התּאים המוּארים אשר ממוּלה. רגש ההכרה, שמאות עינים מביטות אל זרועותיה החשופות ואל חלקת צוארה, תקף אותה פתאם, ונעים וקשה יחדו היה לה רגש זה, בהעירו בקרבּה המון זכרונות, מאוַיים וסערות־לבב מתאימים לו.

שתי העלמות היפהפיות, נטשה וסוניה, והגרף איליַה אנדרֵיֶביץ', אשר לא נראה במוסקבה זה ימים רבים, משכו עליהם עיני כֹל. מלבד זאת ידעוּ הכּל על־פי שמועות שלא נתבררו, כי אֹרשָׂה נטשה לנסיך אנדרי, וכן ידעו, כי מן העת ההיא ישבו הרוסטובים בכפר, ובסקרנות הביטו אל כַּלָּתוֹ של הנסיך הזה, שהיה אחד ממבחר החתנים שברוסיה.

נטשה יָפתה בכפר, זאת אמרו לה כל מכיריה, ובערב הזה יָפתה ביחוד בגלל סערת־רוּחה. רואיה התפלאו על החיים המלאים והיֹפי המשֻׁכלל, שנראו בה יחד עם קרירות־דעת לכל אשר מסביב לה. עיניה השחורות הביטו אל ההמון שנאסף שם, בלי חַפש כל בריה, וידה הדקה, החשופה ממעל למרפק והנשענה על המעקה המחֻפֶה קטיפה, נקפצה ונפתחה, כפי מה שנראה בבֵרור, שלא מדעתה, על־פי קולות נגון־הפתיחה, והמודעה שבידה הלכה ונתקמטה על־ידי זאת.

– ראי־נא, הנה אֲלֶנִינה, – אמרה סוניה, – כמדֻמה לי, עם אמה יחד!

– פלאים! מיכאיל קִירִילִיץ' נעשה עבה עוד יותר, – אמר הגרף הזקן.

– ראו נא את הכִּפה שעל אנה מיכַאילובנה!

– הַקַּרַגינים, זִ’ילִי ובוריס עמהם. נכּר בהם היטב, שהם חתן וכַלה.

– דרוּבּצקוֹי בקש את ידה! כן, כן, היום נודע לי, – אמר שִׁינשִׁין, אשר נכנס לתָאָם של הרוסטובים.

נטשה כוֹננה עיניה אל המקום, אשר השקיף אביה אליו, ותרא את ז’ילי יושבת אצל אמה, ופניה מלאים שמחת אֹשֶר, וחרוזי־מרגליות על צוארה האָדֹם והגס, ונטשה ידעה, כי הוא ממֹרָק בפוּדר. מאחריהן נראה ראשׂו היפה והמפֻרכּס של בּוריס בבת־צחוק על פניו ובאֹזן נטויה אל פיה של ז’ילי. הוא הביט מתחת למצחו אל הרוסטובים ודבּר אל כלתו בבת־צחוק.

“הם מדבּרים בנוּ, בִּי ובוֹ”, אמרה נטשה בלבה. “והוא מתאמץ בודאי להרגיע את כלתו, שלא תקַנאהו בשבילי: דאגת־חנם היא זו! לוּ ידעו, עד־כמה אין לי עסק עם איש מהם”.

מאחרי הַקַּרַגינים ישבה אנה מיכאילובנה וכִפה ירֻקה על ראשה ופניה צוהלים ושמחים ומצַפים לעזרת השם. באותו התּא שׂרר הרוח המיֻחד – רוח חתן וכלה, אשר ידעה ואהבה נטשה כל־כך. היא אך הסבּה פניה משם, וכל פרטי עלבונה שביום ההוא בבֹקר עלו על זכרונה פתאם.

“איזו רשות יש לו למָאֵן לקבּל אותי במשפחתו? אכן טוב לי שלא אהרהר בזה, לא אהרהר עוד עד בואו!” גמרה בלבה והתחילה מסתכלת בפני אנשי הפַּרטֶר המיֻדעים לה ושאינם מיֻדעים לה. בשורה הראשונה, באמצעיתה ממש, עמד נשען בשכמו על המעקה דולוחוב בלבוש פרסי ושׂעָרו המסתלסל סרוק מלמטה למעלה בדמות ערֵמה. הוא עמד בתיאטרון במקום גלוי ביותר, ובבטחה עמד, כאדם בתוך חדרו, אף על־פי שנפשו ידעה מאד, שהכל מסתכלים בו. עליו נצבו בהָמון מבחר בחוּרי מוסקבה, והוא היה, כנראה, ראש וראשון בתוכם.

הגרף איליה אנדריביץ' טפח לה בצחוק לסוניה, שישבה בפנים מסתמקים, ורמז לה על מעריצהּ הקוֹדם.

– ההִכּרתּ אותו? – שאל אותה. – ואי מזה בא הנה, – פנה הגרף אל שינשין, – הן הוא נתעלם מן העין?

– נתעלם, – ענה שינשין. – בקַוקַז היה, ומשם ברח, ואמרו עליו, שהיה מיניסטר לאחד הנסיכים המושלים בפרס והרג את אחד מאחֵי הַשַׁח, ועתה הוא מרומָם בפי כל הגבירות המוסקבאיות! אין גדול מ"דולוחוב הפרסי"! אין מלה בלי שם דולוחוב, בשמו הן נשבעות, עליו הן מזמינות אורחים, – אמר שינשין, – דולוחוב וקוּרַגין אנַטול הביאו את כל גבירותינו לידי טֵרוף־הדעת.

אל התא הסמוך באה אשה יפה רמת־קומה, שמקלעתה גדולה מאד וכתפיה וצוארה חשופים הרבה, ולבנים הם ומסֻבּלים בבשר, ושני חרוזי מרגליות גדולות על צוארה, וזמן רב אִוְּשָׁה בשמלתה, שמלת־משי עבה, עד שישבה על כסאה.

נטשה הסתכּלה שלא ברצונה באותו הצואר, בכתפים ובמרגליות ובמקלעת, ותתבונן בנחת־רוח ביפעת הכתפים והמרגליות האלה. בשעה שהסתכלה בה נַטשה בפעם השנית, הפנתה האשה ההיא את ראשה, וכאשר נסבו עיניה אל הגרף איליה אנדריביץ', הניעה לו בראשה בצחוק קל. זאת היתה הגרפינה בֶּזאוּחובה, אשת פיֶר. איליה אנדרֵיֶביץ', אשר כל באי־עולם היו ידועים לו, גחן אליה ממעל למחיצה ונכנס עמה בדברים.

– הזה ימים רבים באת הֵנה, גברתי הגרפינה? – אמר אליה.– בוא אבוא ונשקתי את ידך. ואני באתי לרגלי עסקַי וגם את נערותי הבאתי אתי. אומרים עליה, על סֶמיונובה, שהיא מפליאה לעשות. – אמר איליה אנדרִיֶביץ' – הגרף פטר קירילוביץ' לא שכח אותנו מעולם. הפֹה הוא?

– כן, הוא אמר לבוא, – אמרה אֱלֶן ותשׂם עינה בשום־לב על נטשה.

הגרף איליה אנדריביץ' חזר וישב על מקומו.

– הלֹא יפה היא – אמר בלחש לנטשה.

– פלאים! – אמרה נטשה. – כֻּלה מחמדים! – ברגע ההוא נגמרו נגינות הפתיחה, ושרביט המנַצח התחיל מקשקש. המאחרים שביושבי הפַּרטר הגיעו אל מקומותיהם, והמסך הוּרם.

אך הוּרם המסך ודממה נהיתה גם בתאים גם בפרטר, וכל הגברים, כזקנים כצעירים, גם לבושי “מוּנדירים” גם לבושי “פרַקים”, וכל הנשים המעֻלפות אבנים יקרות על גוִיה חשופה כוננו עיניהם ולבם אל הבימה בסקרנות מרֻבּה. ותּבּט גם נטשה.

ט    🔗

על הבימה היו נסרים מיֻשָּׁרים מֻנָּחים בַּתָּוך, מן הצדדים עמדוּ ציורים צבועים, דמות עצים, מאחור היה בד מתוח על הנסרים. באמצע הבּימה ישבו עלמות בפַקְרסִים אדֻמים ובשמלות לבנות. אחת מהן, עבה מאד, ישבה מֻבדֶּלת בשמלת־משי לבנה על ספסל נמוך, ולוח קרטון יָרֹק מֻדבָּק אל הספסל מאחוריו. כֻּלן שרו יחד. כאשר גמרו את שירתן, נגשה העלמה לבוּשת השמלה הלבנה אל צריף המלַחֵש, ואליה נגשׁ איש במכנסי־משי מתוּחים על רגליו העבות, ונוצה עליו, ורֹמח לו, ויחל לשיר ולפָרֵשׂ ידיו.

האיש בעל המכנסים המתוחים שָׁר לבדו, אחרי־כן שָׁרָה היא לבדה. אחרי־כן שתקו שניהם, ומקהלת המנגנים התחילה מנגנת, והאיש התחיל לפרוֹט באצבעותיו על ידה של בעלת השמלה הלבנה, וברור היה, שהוא ממתין לחזירת הַטַּקט, כדי להתחיל מה שיש לו לשיר יחד עמה. הם גמרו לשיר יחדו, וכל הנאספים בתיאטרון התחילו מוחאים כפים ומרימים קול המֻלה גדולה, והאיש והאשה, אשר מִלאו תפקיד אוהבים, התחילו גוחנים ומודים בבת־צחוק ובפשיטת־ידים.

אחרי ישיבת הכפר, ובפרט במצב רוּחה הַסֶּריוזי של נטשה, היה כל־זה משֻׁנה ומתמיה בעיניה. היא לא יָכלה להתבונן במהלך האֹפירה, גם לשמוֹע את הנגינות לא יָכלה: היא ראתה קַרטונים צבועים ואנשים ונשים מלֻבּשים בגדים משֻׁנים ומדבּרים ומשוררים בתנועות משֻׁנות לאוֹר הבהיר שבבית. אף אמנם ידעה מה כל זה בכלל, אבל מעֻשָּׂה היה כל זה ובאֹפן גס ובולט כל־כך, שפעם הצטערה וחָמלה ופעם לָעגה בלבה על האַקטוֹרים. לרגעים פנתה כה וכה ותתבונן בפני הנאספים על־מנת למצֹא עליהם סמני הגחוך והתּמיהה, שהיוּ בה; אבל כל פנים מלאו שִימת־לב למַה שנעשה על הבימה והביעו שמחת־עֹנג מעֻשָּׂה, לפי מה שנדמה לה לנטשה. “בודאי כך יפה להם!” אמרה נטשה בלבה. אחרי־כן הביטה פעם אל שורות הגֻלגָּלות המדֻשָּׁנות שבַּפַּרטֶר, פעם אל הנשים החשוּפות שבַּתָּאים, ביחוד אל שכנתה אֱלֶן, אשר הביטה כשהיא עֲרֻמָּה ממש, בלי גרוע עין, אל הבּימה בצחוק קל מתוך שקט ובטחה ומתוך הרגשת האור הבּהיר, היצוּק בכל הבית, והאויר המחֻמם על־ידי ההמון. מעט מעט החלה נטשה להגיע למצב השכרון, שלא היתה בו זה ימים רבים, ולא זכרה עוד מה היא ואיפה היא, ומה יֵעָשה לפניה, אך הביטה הַבט והַרהר, ורעיונות משֻׁנים שבמשֻׁנים בלי חבּור ביניהם התרוצצו בלבה פתאם. פעם עלה על רוּחה לקפּוץ על המעקה ולשיר את האַריָה, אשר שרה האקטריסה, פעם למשֹׁך במניפתה את הזקן קטן־הקומה, אשר ישב לא רחוק ממנה, פעם להגיע בגחינה אל אֱלֶן ולמַעֵך לה במתניה.

באחד מרגעי הדממה, כשכּל הנמצאים על הבימה חכּוּ להתחלת האַריָה, חרקה דלת הכניסה אל הפַּרטֶר שמצד תָּא הרוסטובים, ונשמעו משם צעדי גבר, שאֵחַר לבוא. “הנה זה בא – קוּרַגין!” לָחש שינשין. הגרפינה בֶּזְאוּחובה פנתה בבת־צחוק אל הנכנס.

נטשה הביטה אל המקום, אשר כוננו אליו עיני הגרפינה בֶּזאוּחובה, ותֵּרֶא אדיוטנט יפה עד־להפליא קָרֵב אל תָּאָם בבטחה, אבל גם בנמוסיות מרֻבּה. זה היה אנַטול קוּרֵגין, אשר כבר ראתה אותו ותתבונן בו בנשף פטרבורגי. בפעם הזאת היה לבוש מעיל אדיוטַנטי בעל אֶפֹּליטה אחת וחֵשֶׁב־כָּתֵף. הוא הלך במתינות הליכת בן־חַיל בוטח בכֹחו, ומגֻחכת היתה הליכתו זו, אִלו לא היה טוב־רֹאִי כל־כך ואִלו לא היו פניו היפים שמחים ושבעי־רצון כל־כך. בלי שים לב למַה שהדבר היה בשעת עבודת המשחקים, הלך לו בלי חפּזון על יריעת המסדרון, הלֹך וקַשקש קצת בדרבנותיו ובחרבּו, וראשו היפה והמדֻשָּׁן מוּרם ודואה בקלוּת. אחרי שִׁימת־עין על נטשה נגש אל אחותו וישם את כפו הנעולה נעל נוצצת על קצה תָאָהּ ויגע לה בראשו וַיִּכַּף וישאלֶהָ דבר, ובשאלו רָמז על נטשה.

– אבל מה־נחמדה! – אמר צרפתית, ונראה בבֵרור, כי על נטשה אמר זאת, ונטשה הרגישה זאת בתנועת שפתיו יותר ממה ששמעה באזניה. אחרי־כן עבר אל השוּרה הראשונה וַיֵשֵׁב אצל דולוחוב וידחף דחיפה קלה דרך רֵעוּת וחֵרוּת את דולוחוב זה, שכּל הפונים אליו חלקוּ לו כבוד רב כל־כך. וזה קרץ עיניו לו בשמחה וחִיֵּך לו ונלחץ ברגלו אל המעקה.

– מה־דומים הם האח והאחות זה לזה! – אמר הגרף. – ומה־יפו שניהם כאחד!

שינשין החל לספר בלחש לגרף איזה מעשה־סכסוך בקורַגין במוסקבה, ונטשה הטתה אזנה, משום שאמר עליה, שהיא נחמדה.

כשנגמרה המערכה הראשונה, קמו כל יושבי הפַּרטֶר והתערבו והתחילו הולכים ויוצאים.

בּוריס בא אל תּא הרוסטובים וקבּל ברכות מזל טוב בלי תנועות ודברים מיֻתָּרים, ובגַבּות־עינים מוּרמות וצחוק קל מתוך טרדה הביע לנטשה ולסוניה בַקָּשה מאת כּלתו, שתבאֹנה אל חתֻנתה, ויצא מן התּא. ונטשה דבּרה בבת־צחוק מטוּב־לב ובקשת־חן עם בוריס זה, שאהבה נפשה לפנים, וגם ברכה אותו לנשואיו. במצב שכרונה שבאותה שעה היה הכּל פשוט וטבעי בעיניה.

אֱלֶן הערֻמה ישבה אצלה וקִדמה כל איש בצחוק קל אחד; ובצחוק קל כזה ממש קבּלה נטשה את בוריס.

תָּאָה של אֱלֶן נמלא והֻקַּף אנשים נכבדים וחכמים מטובי אנשי הפַּרטֶר, שכֻּלם כמו התחרו זה בזה בשאיפתם להראות לעיני כֹל, שהם ממיֻדעיה.

קורֵגין עמד בכל שעת ההפסקה הזאת בראש אצל המעקה עם דולוחוב והביט אל תּא הרוסטובים. נטשה ידעה, כי הוא מדבּר בה, ונפשה התענגה על זה. היא גם נסַבּה בכַוָּנה באֹפן שֶׁיַרְאֶה הפרוֹפיל שלה לעיניו במצבו המעֻלֶּה על־פי טעמה. לפני התחלת המערכה השניה נראה פיֶר בפַּרטֶר, והרוסטובים עוד לא ראוּהוּ מיום בואם למוסקבה. פניו היו עצובים, והוא עָבָה עוד יותר מן היום אשר ראתהו נטשה בפעם האחרונה. בלי התבוֹנן באיש, עבר לו פיר אל השורה הראשונה. אנַטול נגש אליו ויחל לדבּר עמו, ובדבּרו הביט ורמז על תּא הרוסטובים. פיר ראה את נטשה ויתעורר וישׂם פעמיו בין טורי הכסאות אל תָּאָם. כאשר נגש אליהם, נשען על מרפק זרועו ודבּר זמן רב עם נטשה. בשעת שיחתה עם פיֶר שמעה קול גֶּבר בתָאהּ של הגרפינה בֶּזאוּחוֹבה והכירה, בלי דעת בַּמה, כי קול קוּרַגין הוא, ותסב פניה, ועיניהם נפגשו. הוא הביט אליה כמעט בבת־צחוק בעינים מכֻוָּנות אל עיניה ובמבט מלא כבוד וחבּה כל־כך, שנדמה לה, שמשֻׁנֶּה הוא מה שאינה מיֻדעה לו, בשעה שהיא קרובה אליו כל־כך ומבטת אליו הבטה כזאת ומֻבטחת כל־כך, שהיא נושאת חן בעיניו.

במערכה השניה הָראו צורות מַצֵבות־זכרון, וחור בּצִּיוּר העָשוי בד נראָה כַלְּבָנָה, וגֻלות המנורות שעל מעקה הבימה הורמו, וחצוצרות וקונטרבַּסים התחילו מנגנים בקול בַּס, ומימין ומשמאל יצאו אנשים רבּים באדָרות שחורות, והאנשים התחילו מנופפים בידיהם, ובידיהם החזיקו כמין רמחים; אחרי־כן רצו ובאו שמה עוד איזה אנשים והתחילו מושכים ומוציאים משם את העלמה, אשר היתה לבושה קֹדֶם לזה שמלה לבנה, ועכשו – שמלה כחֻלה. אך לא בפעם אחת הוציאוה, כי־אם שָׁרוּ עמה זמן רב, ואחר־כך הוציאוה בחֹזק־יד, ומחוץ לפרגוד הקישו שלש פעמים על איזה כלי־מתכת, וכל הנמצאים על הבימה כרעו על ברכיהם וישירו שיר־תפלה. פעמים אחדות הֻפרעו כל המעשים האלה על־ידי קריאות צהלת הרואים.

בשעת המערכה ראתה נטשה, בכל פעם אשר שָׁמה עיניה על הפרטר, את אנטול קורגין מביט אליה, וידו נטויה לאחור על גב הכסא. נעים היה לה לראות, מה־גדול חִנָּהּ בעיניו, ולא עלתה על דעתה, שאפשר למצֹא בזה דבר שאינו הגון.

כשנגמרה המערכה השניה, קמה הגרפינה בזאוחובה ותפן אל תּא הרוסטובים (וְחָזֶהָ היה כֻלו חשוף) ותרמוֹז באצבעה הקטנה שבתוך נעל־ידה לגרף הזקן, שיקרב אליה, ובלי שים לב אל האנשים, שנכנסו אצלה לתוך התּא, החלה לדבּר עמו בבת־צחוק נמוסית.

– קרבֵני נא אל בנותיך הנחמדוֹת, – אמרה אליו, – שָמְעָן הולך בכל העיר, ואנכי לא ידעתי אותן.

נטשה קמה ותגחן לפני הגרפינה הנחמדה למראה. נעים היה לה כל־כך לשמוע תהלתה מפי האשה היפיפיה הזאת, עד שנסתמקה מרֹב נחת.

– גם אני חפֵצה להיות מוסקבאית מעתה, – אמרה אֱלֶן. – הלא חֵטא הוא לגנוז מרגליות כאלה בכפר!

בצדק נחשבה הגרפינה בזאוחובה לאשה מצודדת נפשות בנֹעם דרכיה. היא ידעה להוציא בשפתיה מה שלא אמרה בלבה וביחוד לדבּר חלקות בלשון פשוטה וטבעית לגמרי.

– לא, ידידי הגרף, תנה נא לי לשים עינַי על בנותיך. אני אמנם באתי הֵנה לימים מעטים. וגם אתה כמוני. אני אתאמץ לשעשע את נפשן. גם בפטרבורג שמעתי הרבה על־אודותַיך וחפצתי לדעתך, – אמרה אל נטשה בחיוכה היפה תמיד במדה אחת, – שמעתי על־אודותיך גם מֵהַפַז' אשר לי – מדרוּבֶּצקוי. הלא שמעתּ? הוא נושא לו אשה. גם מידיד בעלי – מבּוֹלקונסקי, מהנסיך אנדרי בּוֹלקונסקי, – אמרה בהדגשה מיֻחדת, לרמוֹז בזה, שהיא יודעת מה הוא לה. ותשאל מאת הגרף, כי יתן, בכדי להגדיל את הקרבה, לאחת מהעלמות לשֶׁבת אתּה בתָאָהּ עד גמר החזיון, ומיד עברה נטשה אליה.

במערכה השלישית נראתה הבּימה בדמות היכל, ובהיכל דלקו נרות רבים והיו תלוּים ציורים רבים, צורות פרשים בעלי זקָנים קטנים. באמצע עמדוּ, כפי הנראה, המלך ומלכּה. המלך התחיל מנפנף בידו הימנית ובפחדנות גלויה שָׁר איזה דברים וישב על כסא מלכותו, כסא אדמדם־כּחלחל. העלמה, שבּתחלה לבשה לבנים ואחרי־כן כחֻלים, עמדה עכשו לבּשת כֻּתֹּנֶת בלבד ופרועת שֵׂער על־יד הכסא. היא שָׁרה באיזה ענין רע לה כמַפֶּלת תחִנתה לפני המלכּה; אך המלך הניע ידו דרך אזהרה, ומשני העבָרים יצאו גברים חשופי־רגלים ונשים חשופות־רגלים והתחילו מחוללים כֻּלם יחד. אחרי־כן התחילו הכנורות מנגנים נגון דק ומשׂמח מאד; אחת מהעלמות ההן, בעלת רגלים עבות חשופות וזרועות דקות, נפרדה מרעותיה ותט אל מחוץ לקלעים ותתקן שם את פַּקרֵסהּ וַתָּשָׁב משם אל אמצע הבימה ותחל לקַפֵּץ ולהכּות במהירות רגל אל רגל. כל יושבי הפַּרטר מחאו כפים וקראו בְּרַווֹ. אחרי־כן התיצב אחד הגברים בקרן־זוית. במקהלת המנגנים הריעו עוד יותר במצלתים ובחצוצרות, והאיש ההוא החל לקפץ ברגלים חשופות קפיצות גבוהות מאד, קפֹץ וטפֹף ברגליו. (אותו האיש היה דִפּוֹר, ושכרו היה ששים אלף לשנה בעד חכמתו זאת). כל אנשי הפַּרטֶר והתּאים והיציע העליונה התחילו מוחאים כפים וקוראים בקול גדול בכל כֹּחם, ואותו האיש עמד והתחיל מחַיֵּך וגוֹחן אל כל עֵבר. אחרי־כן רקדו שם עוד אנשים ונשים ברגלים חשופות; אחרי־כן נתן אחד המלכים שנית קולו בזמרה, וכל אנשי הבימה נתנו בשיר קולם. אבל פתאם קם סער, וגַמוֹת הרומַטִּיות ואַקוֹרדֵי סֶפטִימָה מֻקְטֶנֶת נשמעו במקהלת המנגנים, וכֻלם רצו וסחבו גם הפעם את אחד מאנשי הבּימה אל מחוץ לקלעים, והמסך הוּרד. ושוב קם שאון ורעש גדול בין הרואים וכֻלם קראו בפנים צוהלים: “דִּפּוֹר! דּפּוֹר! דִּפּוֹר!” ונטשה לא מצאה כל פלא בזה עוד, כי־אם הביטה אל סביבה בענג.

– הלא נפלא הוא דִפּוֹר? – אמרה אֱלֶן בפנותה אל נטשה צרפתית.

– אָה, כן, – ענתה נטשה.

י    🔗

בשעת ההפסקה נשב רוח קר בתָאָהּ של אֱלֶן, הדלת נפתחה ואנטול נכנס לשם בגחינה ובזהירוּת, שלא לדחות איש בעָברו.

– אציגה נא לפניך את אחי, – אמרה אֱלֶן, ועיניה עברו בדאגה מנטשה אל אנטול.

נטשה הפנתה את ראשה הקטן והנעים שעל כתפהּ החשופה אל האיש היפה ותצחק צחוק קל. אנטול, אשר היה טוב־ראי גם מקרוב כמו מרחוק, ישב אצלה ויאמר, כי זה ימים רבים הוא מתאַוה לעֹנג זה, עוד מנשף־המחול שבבית הַנַּרישקינים, שבאותוֹ הנשף מצא את העֹנג, אשר לא שכחהו, לראות אותה. עם נשים היו דברי קורַגין מֻטְעָמים ופשוטים יותר הרבה מבּחברת גברים. ברוח עֹז ובלשון פשוטה דבּר עם נטשה. ולפלא נעים היה בעיניה, מה שלא רק לא הֻרְגַּשׁ כל דבר נורא באיש הזה, שהיו מסַפרים עליו כל־כך הרבה, כי־אם גם להפך, בת־צחוק מתוך תמימות ושמחה ובקשת־טובה היתה על פניו.

קורַגין שאל אותה על־דבר הרֹשֶם, אשר עשה החזיון עליה. ויספר לה מעשה בסֶמיונובה, שנפלה בשַׁחקה בחזיון הזה בהצגתו האחרונה.

– דעי לך, גברתי הגרפינה – אמר בפנותו אליה פתאם כאל מיֻדעה מימים רבים, – הנה אנחנו עורכים קַרוּסֶל¹² בתלבּשֶׁת מיֻחדה לדבר; עליך להשתתף בזה: נעים מאד יהיה. בבית הַקַּרַגינים נֵאסף כֻּלנו. בֹּאִי־נא, הלא תבוֹאי, האין זאת? – אמר ברהיטוּת.

בדבּרו זאת לא גרע עיניו המחַיְּכות מעל פניה וצוארה וזרועותיה החשופות של נטשה. והיא ידעה בבֵרור, שהוא מביט ומתפלא עליה. נעים היה לה הדבר, אבל עם־זה נעשה צר לה המקום וקשה הישיבה אתו. בשעה שלא הביטה היא אליו, הרגישה, שהוא מביט אל כתפיה. ושלא ברצונה פגעה במבטו, כי מִזֶּה בחרה לה שֶׁיַּבּיט אל עיניה. אך בהביטה אל עיניו ראתה לחרדת לבה, כי אין בינוֹ ובֵינה מחיצת הבַּישנות, שהיתה מבדלת תמיד בינה ובין שאר הגברים. בחמשה רגעים נעשתה קרובה לאיש הזה קִרְבה נוראה, ולא ידעה בעצמה, איך נהיתה כזאת. בהסִבּהּ פניה ממנו דָאגה, פן יתפשׁ בה מאחוריה בזרועה החשופה, פן יִשק לה על צוארה. בענינים פשוטים שבפשוטים דבּרו זה עם זה, אבל היא הרגישה, שמעולם לא היתה קרובה לגבר כל־כך. נטשה נתנה עיניה באלֶן ובאביה, כמו שָׁאלה אותם, מה זאת; אך אלן היתה עסוּקה בשיחה עם גֶּנֶרל אחד ולא השיבה לה על מבטה, ומבט אביה גם הוא לא הביע לה אלא מה שהיה מביע תמיד, לאמר: “אם שמֵחה אתּ, ישמח לבי גם־אני”.

באחד מרגעי השתיקה הכבדה, כשהביט אליה אנַטול במנוחה ובלי־הפסק בעיניו הבולטות,שאלה אותו, כדי להפסיק את השתיקה הזאת, מה מוסקבה בעיניו. וּכשָׁאֲלָהּ נסתמקה מיד. נִדְמֹה נִדְמָה לה, שהיא עושׁה שלא כהוגן בדבּרה עמו. אנטול חִיֵּךְ, כמו לחַזק ידיה.

– בראשונה לא מצאה חן בעינַי הרבה, כי מה הדבר הנותן חן לעיר, הלא אך הנשים היפוֹת, האין זאת? ועתה היא טובה בעיני מאד, – אמר ויבט אליה הבטה מַסבּרת. – התבואי, גברתי הגרפינה, אל הַקַּרוּסֶל? בֹּאִי־נא, – אמר וישלח ידו אל צרור־פרחיה ויאמר בהשפלת־קול צרפתית: – אתּ תהיי היפה שבכֻלן. בֹּאִי, גרפינה יקרה, ולעֵרָבוֹן תני־נא לי פרח זה.

נטשה לא הבינה מה שאמר, כשם שלא הבין גם הוא בעצמו, אבל היא הרגישה. כי בדבריו הסתומים נמצאה כַונה שאינה הגונה. ולא ידעה נטשה מה לאמר על זה ותִּסֹּב, כאלו לא שמעה מה שאמר. אך כרגע השיבה אל לבבה, כי הוא פה, מאחריה, וקרוֹב אליה כל־כך.

“מה הוא עתה? נכלם? כועס? ראוי לתַקן זאת?” שאלה את לבה. ולא יכלה להתאפק וַתַּסֵּב פניה. ותשם עיניה על עיניו, וקרבתוֹ ובטחונו וחיוכו המביע חבּה ובקשת־טובה הכניעוה, ותחַיֵּך גם היא כמוהו בעינים מכוֹנָנות אל עיניו. ושוב הרגישה בחרדתה, שאין כל מחיצה בינו ובינה.

עוד פעם הוּרם הַמָּסָךְ. אנטול יצא מן התָּא שוקט וטוב־לב, נטשה שבה אל תּא אביה, והיא כבר נשתּעבדה לאותו העולם, שנמצאה בו. כל מה שנעשה לפניה כבר היה כמנהגוֹ של עולם בעיניה; אבל כל רעיוניה הקודמים על־אוֹדות חתנהּ, על־אודות הנסיכית מריה, על־אודות ישיבת־כפרים לא עלו על לבה אפילו פעם אחת, כאִלו היה כל זה דברי ימים קדומים רחוקים עד־מאד.

במערכה הרביעית עלה על הבימה מין שד והיה משורר ומנופף ידו, עד אשר הוסרו הנסרים תחתיו וישקע שם. נטשה לא ראתה בכל המערכה הרביעית אלא דבר זה לבד: לבבה סָער ורָגז, וסבּת הסערה היה קורַגין, אשר הביטה אחריו מרחוק. בשעת יציאתם מן התיאטרון נגש אנטול אליהם ויקרא למרכבתם ויעזור להם לעלות בה. ובהעלותו את נטשה לחץ את ידה ממעל למרפקהּ. נטשה נסערה ונסתמקה והֵסבה עיניה אליו; והוא הביט אליה בעינים נוצצות ובצחוק קל של חבּה.

* * *

רק בבואהּ הביתה יכלה נטשה להתבונן היטב בכל אשר היה לה, ופתאם זכרה את הנסיך אנדרי, וחרדה נפלה עליה, ותאנח בקול באזני כל בני־הבית, בשבתּם יחדו לשתות טה אחרי שובם מהתיאטרון, ותּתאדם ותצא במרוצה מן החדר.

“אֵלִי! אבַדתּי, אבָדתּי!” אמרה אל לבה. “איככה יכוֹלתּי להגיע לידי־כך?” זמן רב ישבה וידיה על פניה המסֻמָּקים והתאמצה לברר לנפשה, מה היה לה, ולא יכלה להבין לא מה שהיה לה ולא מה שהרגישה. הכּל נעשה מֻקְשֶׁה, סתום ונורא. שם, באותו הטרקלין הגדול והמוּאר, אשר קִפֵּץ בו דִפּוֹר לקולות המנגנים על נסרים שטוּפים במים וברגלים חשוּפות, במעיל קצר מקֻשט בקשקשים נוצצים. ונערות וזקנים צהלו וקראו ברַווֹ יחד עם אלֶן העֲרֻמָּה, הצוחקת צחוק קל מתּוך שקט וגאוה, – שם, בצל האשה הזאת, היה כל־זה ברור ופשוט; אבל עכשו, בשבתּה לבדה, באין איש אתה, נעשה כֻלו מֻקְשֶׁה. “מה־זאת? מה היראה הזאת אשר יָראתי מפניו? ומה־זה יך לבבי אותי עתה?” אמרה אל לבה.

רק לגרפינה הזקנה על משכבה בלילה היה אפשר לה לנטשה לספּר את כל אשר דבּרה עם לבה. על סוניה ידעה, כי על־פי השקפתה הדקדקנית והתמימה לא היתה מבינה מאומה אוֹ היתה נבעתת, אלו הגידה לה את הדבר. לבדה, בלי כל סיוע, התאמצה נטשה למצֹא פשר דבַר מכאובה.

“האפסה כל תקוה לאהבת הנסיך אנדרי אותי, אם אין?” שאלה את־עצמה ובצחוק מרגיע השיבה על זה:

“מה־נבערתי, כי אשאל כזאת? מה היה לי באמת? כל־מאום לא היה. כל דבר לא עשיתי ולא גרמתּי זאת בשום דבר, איש לא יֵדַע, ואני לא אראהו עוד לעולם”, אמרה אל לבה. "אם־כן ברור היא, שלא קרה דבר, שאין לי על מה להִנחם, שיכול הוא, הנסיך אנדרי, לאהבני גם כמו שאני עתה. אבל מה הוא כמו שאני עתה? הה אלי, אלי! למה איננו פֹּה! להרף־עין נרגעה נטשה, אבל אחרי־כן חזר ואמר לה איזה רגש, כי אף־על־פי שכּל זה אמת ואף־על־פי שלא נהיה דבר, אבדה כל טהרתה הקודמת של אהבתה לנסיך אנדרי. ובדמיונה חזרה על כל שיחתה עם קורַגין ושִׁותה לנגד עיניה את פניו ותנועותיו וחיוכו הנעים של אותו האיש היפה ואמיץ־הלב בשעה שלחץ את ידה.

יא    🔗

אנטול קורַגין ישב במוסקבה, יען כי שִׁלַּח אותו אביו מפטרבורג, אשר היה מוציא שם יותר מעשרים אלף לשנה במזֻמָּנים וכסכום הזה גם בהקפות, אשר דרשו נושיו מאביו שיפרע בעדו.

האב אמר לבנו, שזו הפעם האחרונה הוא פורע חצי חובותיו, אבל רק על־מנת שֶׁיֵּצא למוסקבה במשמרת אדיוטַנט למצבּיא הראשי, אשר המציא לו בהשתדלותו, וְיִתאמץ להגיע סוף־סוף לידֵי שדוך טוב, וַיְעִירֵהוּ לתת עיניו בנסיכית מַריה ובז’ילי קַרַגינה.

אנטול נאות לו ויבוא למוסקבה ויתאכסן בבית פּיֶר. פּיֶר קבּלו בראשונה שלא ברצון, אבל הֻרגל בו אחרי־כן; אף היה נוסע עמו לפעמים למעשי־הוללותו ונותן לו כסף דרך הלוָאה.

מאז בא אנטול למוסקבה הביא לידֵי טרוּף, כמו שאמר עליו שינשין בצדק, את כל הגבירות המוסקבאיות, ביחוד מאשר זִלְזֵל בהן ומאשר נראה לעיני כֹל, שהוא מבַכּר צועניות ואקטריסות צרפתיות על־פניהן, ואמרו עליו, שהוא מקֹרָב אל הגדולה שבאקטריסות האלה, אל מַדמוּאזֶל ג’ורג'. הוא לא דלג גם על אחד ממשתּי־ההוללות שבבית דַּנילוב ושאר עליזי מוסקבה, הוא היה שותה לילות תמימים ומגדיל לעשות בזה מכּל חבריו ולא נעדר בכל נשף וליל־מחול שבבתי גדולי העיר. עליו ספּרו מעשי־סכסוכים בגבירות מוסקבאיות, ובנשפי־המחול היה מבקש אהבה מאחדות מהן. אך אל עלמות, וביחוד אל הכלות העשירות, שרֻבָּן היו מכֹעָרות, לא התקרב. גם מחמת שהיה בעל אשה זה שתי שנים, מה שלא ידע איש חוץ מידידיו הקרובים שבקרובים לו.

לפני שתי שנים, כשעמד גדודו בפולין, הכריחהוּ בעל־אחֻזה אחד לקחת את בתו לו לאשה. מקץ ימים מעטים מאד עזב אנטול את אשתו ובפֵרוש התנה עם חותנו, בעד סכומי המעות, שקבּל עליו לשלוח לו לזה לעתים מזֻמּנות, שיש לו רשות להֵחָשב בעיני יודעיו לפָנוי.

אנטול היה שמח תמיד במצבו, בדרכיו ובמיֻדעיו. על־פי טבע ברִיָּתו היה ברור לו, שאי־אפשר לו להתנהג לא כמו שהוּא מתנהג ושֶׁמִּיָּמיו לא עשה רעה לאיש. הוּא לא היה מֻכשר לעַיֵן לא בהשפעה, שמעשיו יכולים להשפיע על אחרים, ולא במה שיוכל לצאת ממעשהו זה או זה. ברור היה לו, שכשם שבַּר־אַוָּז נוצר על־מנת להִמָּצא בכל עת במים, כך יְצָרוֹ אלהים גם הוא על־מנת שתּהי הכנסתו שלשים אלף לשנה ושיהי תמיד בין העליונים שבצבּור. בזה האמין באמונה שלמה כל־כך, שגם אחרים האמינו בזה, בהביטם אליו, ולא מנעו ממנו לא את גֹבה מצבו בצבּור ולא את סכומי־הכסף, שהיה לוֶֹה מכּל מי שנזדמן לפניו, בלי כל ספק שלא על־מנת לפרוע.

הוא לא היה מן המשַׂחקים בקלפים; על־כל־פנים לא התאַוה מעולם לזכוֹת בשחקו. וכן לא היה מן המתגדלים, למַה שיאמרו עליו לא שָׁת את לבו כלל וכלל. עוֹד פחות מזה היה אפשר לחשבו לרודף אחרי הכבוד. פעמים אחדות קנטר את אביו בקלקלו את ה"קַרְיֵרה" שלו, וכל הכּבּוּדים היו מִשחק לו. גם קמצן לא היה ולא השיב פני מבקש משען מאתּו. הוא אך אהב עליצות ונשים; ומאשר על־פי השגתו לא נמצא כל דבר שאינו הגון בתאווֹתיו אלה, ולעַיֵן ברעה שיצאה לאחרים מִמִּלּוּא תאווֹתיו לא הֻכשר מטבעו, היה צדיק גמור בעיניו ובכל לבבו בז לנבלים ולאנשים רעים וילך בקוֹמה זקופה בבלי דעת בנפשו כל עָוֶל.

הבזבזנים המשתובבים, אֲחֵיהֶן של הַמַּגְדַּלִּינוֹת, יש בהם רגש פנימי של רְאִיַּת זכות לעצמם, כאותו הרגש הנסתר שֶׁבַּמַּגְדַּלִּינוֹת בעצמן, ויסודו אחד, והוא התקוה לכַפָּרה. “לה יכֻפּר על כּל, על כי הרבתה לאהוֹב”, ולו יכֻפּר על כֹּל, על כי הִרבּה להתעלס.

דולוֹחוב, אשר חזר ונראה בשנה ההיא במוסקבה, אחרי גְלותו ואחרי מעלליו שבפרס, ובִלָּה ימיו שם בתענוגים, במשחק ובהשתובבות, התקרב אל קורַגין, חברו הפטרבורגי הישן, לצֹרך עצמו.

אנטול אהב את דולוחוב אהבה נאמנה על פקחותו ואֹמץ־לבו. דולוחוב היה צריך לשמו, לכבוד משפחתו וּלתֹקף מיֻדעיו של קורַגין, כדי למשֹׁך צעירים בעלי־הון לתוך חבורת מְשַׂחֲקָיו, ובלי תת לו להרגיש בדבר היה משתמש בו ומשַׂחֵק בו יחד. מלבד אשר מצא חֵפץ בו באנטול בעסקי־ממון שלו, היתה התעסקות זו בעצמה, אותה ההתעללות, שהתעלל ברעהו, עֹנג, רגילות וצֹרך טבעי לדולוחוב.

נטשה עשתה רֹשֶם חזק על קורַגין. בשעת סעֻדת־הערב אחרי החזיון בתיאטרון הרצה לפני דולוחוב כדרך מֻמחה לאותו דבר את פרשת תֹּאַר ידיה, כתפיה, רגליה וּשׂעָרָהּ ויגד לו, כי גמר לבקש אהבתה. מה יָכוֹל לצאת מהשתדלוּתו, לא יכוֹל אנטול לשַׁעֵר ולדעת, כשם שלא ידע מימיו, מה פריו של אחד ממעשיו.

– יפה היא, אחי, אך לא לנו היא, – אמר לו דולוחוב.

– אני אבקש מאחותי, שתקרא לה לאכוֹל עמה, – אמר אנטול. – מה תאמר על זה?

– טוב לך לחכּות, עד שתנשא לאיש…

– הלא ידעת, – אמר אנטול, – מחבּב אני את הקטנות: עוד מעט ותתחמץ.

– כבר נכשלתּ פעם אחת בקטנה, – אמר דולוחוב, אשר ידע, כי נָשוּי הוא אנטול. – הִשמר לך!

– פעמַים לא תקום צרה כזאת! מה תאמר? – אמר אנטול בצחוק מטוּב־לב.

יב    🔗

ממחרת יום התיאטרון לא יצאו הרוסטובים מן הבית, ואיש לא בא אליהם. מַריה דמיטרִיֶּבנה דבּרה דברי־סתר עם אביה של נטשה, ולה לא הגידה. נטשה הבינה, כי דבּרו על־אוֹדות הנסיך הזקן והתחכמו לו בגללה, והרגישה בזה צער ועלבון לנפשה. היא חכתה בכל רגע ורגע לנסיך אנדרי שיבוא ופַעֲמַים שלחה ביום ההוא את השוער לחקור בווֹדביזֶ’נקה, אם לא בא. והוא לא בא. וביום ההוא היה קשה לה מבּימים הראשונים לבוֹאהּ. אל קֹצֶר רוחה ואל געגועיה עליו נלוָה זֵכר לא־נעים על־דבר פּגישתה עם הנסיכית מריה ועם הנסיך הזקן ועוד יִראָה ודאָגה, אשר לא ידעה את יסודן. כל היום נדמה לה, כי לא יבוא לעולם או כי מקרה מיֻחָד יִקְרֶה אותה בטרם יבוא. ביום ההוא לא יכלה עוד להרהר בו במנוחה ובבדידות זמן רב. בכל פעם שהתחילה להרהר בו, נלוה אל זִכרוֹ זֵכר הנסיך הזקן והנסיכית מריה והחזיון התיאטרוני האחרון וקורַגין. ושוב התעוררה בה השאלה, אם לא חטאה לו, אם לא הוּפרה אמונתה לנסיך אנדרי, ושוב הכירה בעצמה, שהיא מַזְכֶּרֶת בלבה בפרטות מרֻבּה וּמדֻיֶקת כל דבר מדבריו, כל תנועה מתנועותיו וכל רֹשֶם דק מרשמי פניו המלאים חיים של אותו האיש, שעלתה בידו להעיר בה את הרגש הזר לה והנורא. לעיני בני־הבית היתה נטשה עליזה מבכל יום; אבל באמת לא היתה עוד כלל וכלל שוקטת ושמֵחה כקֹדם לזה.

ביום הראשון בבֹקר קראה מריה דמיטריבנה לאורחיה ללכת אתה לתפלת הצהרים אל בית־תפלתה הקבוע.

– אני אינני אוהבת את בתי־התפלה המתֻקנים שלנו, – אמרה, ונראָה בה, שהיא מתגאה בחֹפש דעותיה, – אֵל אחד בכל מקום. כֹּהנֵנוּ טוב מאד, “עובד” בטוּב־טעם, בנמוסיות הגונה, גם הַשַׁמָּשׁ עושה את שלו כראוי. האם עריכת קונצרטים על הבימה היא דבר שבקדֻשה? שָׂנאתי זאת, אך פריצות היא לבד!

מריה דמיטריבנה היתה מחבבת את השבתות הנוצריות והתנהגה בהן כראוי. כל ביתה היה מרֻחָץ ומנֻקֶּה בערבי שבתותיה; גם משרתיה גם היא לא עשו כל מלאכה, כֻּלם היו מלֻבּשים בגדי יום טוב וכֻלם היוּ באים לתפלת הצהרים. לסעֻדת־הצהרים שלה נוספו מַטעמים לכבוד היום, ולמשרתים נִתַּן יין־דגן ואַוז צלוי או בן־חזיר. אך בשום דבר בכל הבּית לא היה נִכּר רשוּמוֹ של יום טוב במדה שהיה נִכּר בפניה הרחבים והדקדקניים של מריה דמיטריבנה, שהיו מתמלאים ביום זה חגיגיות שאינה פוסקת.

כשגמרו את שתית הקהוה אחרי תפלת הצהרים בחדר־האורחים, שהוּסרו חִפּויי־הבּד מעל כסאותיו לכבוד היום, נאמר למריה דמיטריבנה, כי המרכבה רתומה, והיא קמה במעטַפתּה המעֻלָּה, שהיתה יוצאת בה לבקוּרים, ואמרה בפנים קפדניים, שהיא נוסעת אל הנסיך ניקולי אנדרֵיביץ' בּולקונסקי, לדבּר אליו תוכחות על־דבר נטשה.

אחרי יציאתה של מריה דמיטריבנה באה אל הרוסטובים אחת המודיסטיות של מַדַּם שַׁלְמָה, ונַטשה סגרה את דלת החדר הסמוך לחדר־האורחים ותחל לשים עליה למבחן את השמלות החדשות, ולבה שמח בקרבּה על כי נמצאה לה התעסקות מרגעת. בשעה שהרכינה ראשה והביטה בראי לראות, אם עולה יפה גב הַלִּיף, שעוד לא נתפר אלא תפירה קלה ובלי שַׁרְווּלים, שמעה את קול אביה מדבּר בקֹרת־רוח ועוד קול אחד, קול אשה, אשר הביא אותה לידֵי הסתּמקות. קול אֱלֶן היה זה. עוד לא הספיקה נטשה להסיר מעליה את הַלִּיף, והדלת נפתחה, והגרפינה בֶּזְאוּחוֹבה נכנסה לחדר, ופניה נהרו בבת־צחוק של נדיבות וחבּה, ושמלתה שמלת־קטיפה לילאית־כהה גִבהת־צַוָּרוֹן.

– אַה, ידידתי הנחמדה! – אמרה צרפתית אל נטשה, אשר האדימה בבואהּ. – נהדר! לא, זה אי־אפשר כלל, חביבי הגרף, – אמרה אל איליה אנדרֵיָביץ'. – מי־זה יֵשֵׁב במוסקבה ולא יצא מפתח ביתו? לא, לא ארף ממך! בערב הזה תדַקלם אצלי מדמואזל ג’ורג' ויֵאספו אחדים; ואם לא תביא אלי את בנות־החמד אשר לך, הטובות ממדמואזל ג’ורג', לא אחפוֹץ לדעתך עוד. אישי איננו, הוא נסע לִטְכֶר; אִלו היה פה, הייתי שולחת אותו להביאך. בֹּאָה נא, אל תִּמְּנע מבּוא, בשעה התשיעית.

אלֶן הרכינה בראשה לַמודיסטית, אשר היתה ידועה לה ואשר גחנה גחינת הכנעה לפניה, ותשב על הכסא שעל־יד הראי בפִשוּט קפולי שמלתה, שמלת־הקטיפה שעליה, ותפטפט בלי־הפסק בטוּב־לב ובשמחה ובפֶה מָלא תהלת יפיה של נטשה, ותתבונן בשמלותיה ותשַׁבְּחֵן ותתהלל אגב־אורחא בשמלתה החדשה מ"גַּז של מַתֶּכֶת", אשר נשלחה לה מפַּריז, ותיעץ את נטשה לעשות לה גם שמלה כזאת.

– ואולם לך, בת־חמד, נאה כל מה שתלבשי, – אמרה לה.

צחוק קל מתּוך שמחה לא סר מעל פני נטשה. היא הרגישה בעצמה, שהיא מַצְלַחַת ופורחת, בשמעה דברי־תהלה כאלה מפי הגרפינה בזאוחובה, שקֹדם לזה נחשבה בעיניה לגבירה גֵאָה ומרומָמָה עד־מאד, ועתה היתה טובה אליה כל־כך. שִׂמחה באה בלבה על זה, וכמעט מָלאה אהבה לאשה הזאת, היפה והנדיבה כל־כך. אלֶן גם היא לא כחשה בהַללהּ את נטשה ובכל לבה חפצה להמציא לה שעת־שמחה. אנטול בקש מאתה לזַמְּנוֹ יחד עם נטשה, ובגלל זה באה אל הרוסטובים. הרעיון, לזַמֵּן את אחיה עם נטשה, שִׁעשע את נפשה.

אף־על־פי שקֹדֶם לזה חרה לה על נטשה, על כי בשֶׁלָּהּ נטה בוריס מאחריה בפטרבורג, לא זכרה זאת עוד ובכל לבה דרשה טוב לנטשה על־פי דרכה. בשעת יציאתה מאצל הרוסטובים, הטתה את בת־חסוּתהּ זאת הַצִדה.

– תמול – אמרה לה – אכל אחי אצלי, אנחנו צחקנו עד־בלי־חֹק, והוא איננו אוכל מאומה ונאנח הוא בלי־הפוגות ומתגעגע עליך, יפתי. הוא יוצא מדעתו, מאהבתו אותך, יקירתי, הוא יוצא מדעתו.

נטשה האדימה כדם בשמעה את הדברים האלה.

– מה־מאד מסתמקת, מה־מאד מסתמקת, יפתי! – אמרה אלֶן ברהיטות. – אל תִּמָּנעי מבּוֹא. אם אוהבת אתּ, יפתי, את אחד האנשים, – אמרה צרפתית, – אין לך עם־זה להִנזר מבּני־אדם. גם אם כַּלָּה אתּ, בטוחה אני, כי חֲתָנֵךְ יבחר לו, שתבוֹאי בצבּור, בימים שאינו בעיר, מִשֶּׁתִּמַּקִּי בבדידות משעמום.

“יודעת היא אפוא, כי כלה אני; אם־כן צחקו גם היא גם פיֶר אשה, גם פיר התּמים הזה”, אמרה נטשה בלבה, “שניהם דבּרו בזה וצחקו. אין דבר אפוא”. ועוד פעם נראה לה, בהשפעתה של אלֶן, לדָבר פשוט וטבעי, מה שקֹדֶם לזה היה נורא בעיניה. “והיא גבירה כבֻדה נעימה כל־כך ואוהבת אותי, כנראה, בכל נפשה”, אמרה נטשה בלבה. “ולמה לא אשמח?” הוסיפה לדבּר אל לבה, בהביטה אל אלֶן בעינים מָרחבות ומביעות תמהון.

לסעֻדת־הצהרים שָׁבה מריה דמיטריבנה במעוט שיחה ובפנים נזעמים, וברור היה, כי יצאה בפחי־נפש מלפני הנסיך הזקן. עוֹד סָעַר לבבה מאד מהתנגשות זו ולא היה בה כֹּח לספר את הדבר במנוחה. על שאלת הגרף השיבה, כי הכּל עולה יפה וכי מחר תספר. בשמעה על־דבר בקוּרה של הגרפינה בזאוחובה וקריאתה אל נִשְׁפָּהּ אמרה:

– להתרועע עם בֶּזאחובה לא טוב בעיני לא לי ולא לאחרים; אך לכי לך, אם כבר הבטחתּ; תבַדרי דעתֵּך, – הוסיפה בפנותה אל נטשה.

יג    🔗

הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' הביא את שתי הנערות אל הגרפינה בזאוחובה. אל הנשף באו רבים. אך כמעט כֻּלם היוּ בלתּי־ידועים לנטשה. הגרף איליה אנדריביץ' ראה למֹרת־רוחו, שֶׁרֻבָּם היוּ אנשים ונשים מפֻרסמים בדרכי פריצותם. מדמואזֶל ג’ורג' עָמדה בחדר־האורחים בקרן־זוית, וצעירים רבים סבבוה. שם נמצאו צרפתים אחדים, ובתוכם מָטִיביָה, שהיה מבני־ביתה של אלֶן מיום בואה למוסקבה. על־כן גמר הגרף איליה אנדריביץ' לבלתּי השתתף במשחק הקלפים, לבלתּי סוּר מאצל הנערות ולצאת משם מיד אחרי גמר הדֶּקלַמַּציה של מדמואזֶל ג’ורג'.

אנטול חכּה, לפי מה שנראָה בבֵרור, אצל הדלת לכניסת הרוסטובים. אחרי נתינת שלום לגרף נגש מיד אל נטשה וילך אחריה. ונטשה אך ראתה אותו, וכרגע תקף אותה, כמו בתיאטרון, רגש של נחת־רוח וגאותנות, על כי נשאה חן בעיניו, ורגש של אימה, כי אין כל חַיִץ מוּסרי בינה ובינו.

אלן קבּלה בשמחה מגֻלָּה את נטשה והִללה בקול רם את יפיה ואת תלבשתה. אחרי בואם מִהֲרָה מדמואזֶל ג’ורג' ותצא לחַלף את שמלותיה. בחדר־האורחים החלו באותה שעה לסַדר את הכסאות ולהחזיק במקומות לישיבה. אנטול הגיש כסא לנטשה ויאמר לשבת אצלה, אבל הגרף, אשר לא גרע עיניו מנטשה, ישב אצלה תחתיו, והוא ישב מאחריה.

מדמואזֶל ג’ורג' יצאה אל המקום הריק בין הכסאות, שהשאירו לה, וזרועותיה העבות חשופות, וגוּמוֹת קטנות להן, ומעטפה אדֻמָּה סוֹרחת לה מעל כתפהּ האחת, ותעמוד עמידה שאינה טבעית, ולחישת שבח והודאה נשמעה מתוך הנאספים.

מדמואזֶל ג’ורג' התבוננה בפנים קפדניים וזועפים בנאספים והחלה לדבּר צרפתית בחרוזים על־דבר אהבת־דודים, שהיא אוהבת את בנה. לפעמים הרימה קולה; לפעמים דבּרה בלחש ובהרמת־ראש מתּוך רגש; ולפעמים עמדה מִדַּבֵּר ותנחר בהבלטת־עינים.

– נפלא. נשגב, נחמד! – נשמע מכּל עבָרים.

נטשה הביטה אל ג’ורג' המסֻבּלת בבשר, אך לא שמעה ולא ראתה ולא הבינה מאומה מכּל מה שנעשה לפניה; היא הרגישה אך דבר זה בלבד, שֶׁכֻּלָּהּ נתונה עוד פעם לצמיתות באותו העולם המשֻׁנה, הנבער, הרחוק כל־כך מעולמה הקוֹדֵם, באותו העולם, שלא היה אפשר לדעת בו מה טוב ומה רע, מה בהשכּל ומה לא בהשכּל. מאחריה ישב אנטול והיא הרגישה את קרבתו וחכּתה בחרדה לדָבר מיֻחד.

אחרי המונולוג הראשון קמו כל הנאספים ויסבּוּ את מדמואזֶל ג’ורג' בהבּעת־תהלה לה.

– מה־יפה היא! – אמרה נטשה אל אביה, אשר קם יחד עם שאר הנאספים ויתאמץ לבקוע אל האקטריסה בעד ההמון.

– אני אינני רואה זאת, כשאני מביט אליך, – אמר אנטול בלכתו אחרי נטשה. זאת אמר בשעה שרק היא לבדה יכלה לשמוע את דבריו. – אתּ נחמדה… מן הרגע אשר ראיתיך, לא חדלתי…

– נלכה נא, נלכה לנו, נטשה, – אמר הגרף בשוּבו לקחת את בתו. – מה־יפה היא.

נטשה לא אמרה מאומה ותקרב אל אביה ותבט אליו בעינים מביעות שאלה ותמיהה.

אחרי דֶקלַמַּציות אחדות נסעה מדמואזֶל ג’ורג' משם, והגרפינה בזאוחובה קראה את הנאספים אל טרקלינהּ.

הגרף רצה לנסוע משם, אך אלֶן פָּצְרָה בו, שלא יקלקל את נשף־מחוֹלהּ הדל, והרוסטובים נשארו. אנטול הזמין את נטשה לְוַלס, ובשעת הרקוּד אמר לה, בלחצוֹ את מתניה ואת ידה, כי היא לוקחת נפשות. בשעת המחול השוטלנדי, שיצאה גם בו עם קורַגין, לא אמר לה מאומה בהשארם לבדם, ורק הסתכל בה בלי־הפסק. נטשה פקפקה, אם לא אך חלום חלמה, שאמר לה אנטול מה־שאמר בשעת הַוַּלס. בסוֹף הפיגורה הראשונה לחץ את ידה עוד פעם. נטשה נתנה עיניה בו בפחד; אך במבטו המלא חבּה ובבת־צחוקו נראה רֹשֶם גֶּבֶר בוטח וְעָדִין כל־כך, שלא יכלה לאמר, בהביטה אליו, מה שרצתה לאמר לו, וַתּוֹרֶד עיניה.

– אל־נא תאמר לי דברים כאלה: מאֹרָשָׂה אני ואוהבת איש אחר, – אמרה במהירות ותשם עיניה עליו.

אנטול לא בא במבוכה ולא הצטער על אמרהּ לו זאת.

– אל תדברי אלי בדבר הזה. מה לי ולזאת? – אמר אליה. – הלא אמרתּי, כי אהבתיך אהבה בלי גבול, בלי כל גבול. הֲבִי הֶעָוֹן, כי כֻלֶּךְ מחמדים?… עלֵינו לצאת ראשונה.

בהתעוררות ובדאגה יחד ובעיני־פחד מָרחבות הביטה נטשה אל מסביב לה ונראתה כשׂמֵחה מבכל עת. כמעט לא הבינה מאומה מן הנעשה בערב הזה. שם חוללוּ “אֶקּוֹסֶז” ו"גְרוֹס־פַטֶר"; אביה קרא לה לנסוע הביתה, והיא בקשה לשהות עוד. בכל מקום אשר נמצאה בו ואצל כל איש אשר דבּרה עמו הרגישה את מבטו של אנטול המכוֹנָן עליה. אחרי־כן זכרה, כי בקשה רשות מאביה ללכת אל חדר־הלבישה לתקן את תלבשתה; כי אלֶן יצאה אחריה ודבּרה אליה בצחוק על אהבת אחיה וכי בחדר־הדרגש הקטן פגעה שנית באנטול; כי אלֶן חמקה עברה משם, והם נותרו לבדם, ואנטול החזיק בה בידה ויאמר לה בקול־חבּה:

– אני לא אוּכל לבוא אל ביתכם; אך האמנם לא אֶראֵך לעולם? ואני אהבתיך בלי גבול. האמנם לעולם?… – אמר ויגדוֹר בעדהּ וַיְקָרֶב פניו אל פניה.

עיניו, עיני־גבר גדולות ונוצצות, קרבוּ אל עיניה כל־כך, שלא ראתה מאומה חוץ מהעינים האלה.

– נַטַּלי?! – לחש קולו דרך־שאלה, וידיה נלחצו לחץ מכאיב. – נַטַּלי?!

“אני לא אבין מאומה, אין לי מה לדבּר”, אמר מבטה.

והנה שפתים דולקות נלחצו אל שפתיה, וכרגע שבה והרגישה, כי חפשית היא, ואִושת צעדי אלֶן ושמלתה נשמעה בחדר. נטשה שָׂמה עיניה באלֶן ואחרי־כן שָׂמה עיניה עליו בפנים מכֻסים בושה ופלצות ובתמיהה מתּוך פחד ותלך־לה אל הדלת.

– מלה אחת, רק אחת, בשם אלהים, – אמר אנטול צרפתית.

נטשה עמדה מלכת. צריכה היתה מאד, שיאמר לה מלה זו, שתברר לה, מה־זה נהיה, ושתוכל להשיב עליה.

– נַטַּלי, מלה אחת, רק אחת, – אמר לא אחת ולא שתים, ונראה בו, שאינו יודע מה לאמר, ויהי הולך וחוזר דברוֹ, עד שקרבה אלן אליהם.

אלֶן חזרה ויצאה יחד עם נטשה אל חדר־האֹכל. הרוסטובים לא סעדו שם, כי־אם נסעו הביתה.

כל הלילה ההוא לא יכלה נטשה לישון: השאלה, שלא יכלה לפתּור, לא נתנה לה מרגוע, השאלה, את מי היא אוהבת: את אנטול או את הנסיך אנדרי. את הנסיך אָהבה בודאי, בבֵרור זכרה, מה־מאד אֲהֵבַתְהוּ. אך גם את אנטול אָהבה, לא היה כל ספק בדבר. “בלעדי זאת, כלוּם היה כל זה אפשרי?” אמרה בלבה. “אם יכוֹלתּי אחרי־כן להשיב בהתפטרי ממנו בבת־צחוק על בת־צחוקו, אם יכוֹלתּי לתת לו להגיע עד־הלום, הלא אות הוא, כי אהבתיו מהרגע הראשון. אות, כי הוא טוב, נדיב ויפה, ולא יכוֹלתּי להִמנע מֵאָהֳבוֹ. ומה אפוא אעשה, אם אני אוהבת גם אותו גם עוד אחד?” דבּרה אל לבה, בלי מצֹא תשובות על השאלות הנוראות האלה.

יד    🔗

הבֹּקר בא ונתחדשו הטרדות והתנועה. כל בני־הבית קמו והתחילו משוטטים ומדבּרים; ושוב באו מודיסטיות, ושוב יצאה מריה דמיטרִיֶבנה, וקראו אל הַטֵה. נטשה הביטה אל כל בני־הבית בדאגה בעינים מָרְחָבות, וכמו רצתה לקַדם במהירות כל מבט מכונָן אליה, ותתאמץ להֵרָאות כתמול שלשום.

אחרי פת־שחרית ישבה לה מריה דמיטריבנה על כסאה (שעה זו היתה נוחה לה ביותר) ותקרא אליה את נטשה ואת הגרף הזקן.

– עתה, אהובַי, התבוננתּי היטב בכל הענין, וזאת עצתי, – החלה מריה דמיטריבנה. – תמול באתי, כאשר ידעתם, אל הנסיך ניקולי; אף פתחתי שפתי עמו… הוא התחיל צועק. אך גם אני שפתי אתי! את כל רוחי הוצאתי עליו.

– ומה הוא אומר? – שאל הגרף.

– הוא מה אומר? משֻׁגע הוא… אינו רוצה גם לשמוע; אך מה נשַׁחֵת דברים, וכבר הֶלאִינו את הנערה בקֹשִׁי־רוּחה, – אמרה מריה דמיטריבנה. – ועצתי, שתגמרו את העסקים ותסעו הביתה לאוטרַדנויָה… ושם תחכּו.

– לא, לא! – צעקה נטשה.

– לא, כי נסֹע תסעו, – אמרה מריה דמיטריבנה, – ושם תחכּו. אם יבוא עתה החתן הֵנה, לא יִגָּמר הדבר בלא ריב; ולבדו פה, באין איש ביניהם, יבָרר לַזָּקן הכּל, ואחר יבוא אליכם.

איליה אנדרֵיֶביץ' הסכים לעצתה, כי הבין כרגע, מה־טובה היא: אם יתפַּיס הזקן קצת, הלא מוטב לבוא אליו למוסקבה או אל “ההרים הקרחים” אחרי־כן; ואם אין, אם ינָּשׂאוּ שלא ברצונו, הלא זה בודאי אי־אפשר אלא באוטרַדנויה.

– אמת, נכון הוא מאד, – אמר. – גם צר לי על כי באתי אליו והבֵאתי גם אותה. – אמר הגרף הזקן.

– לא כן, על־מה תצטער? כשנקריתם פה, לא יכולתּם להמנע מחלוק לו כבוד. ומה שהוא אינו רוצה – הרי זה ענין לו בלבד, – אמרה מריה דמיטריבנה ומִשמשה בילקוטה כמחַפֶּשת דבר. – הן גם מלבּושיה נכונו, ומה לכם לשהות פה עוד; ומה שלא נגמר עוד, אמציא לכם. קשה עלי פרֵדתכם, אבל כך יפה לכם, סעו לדרככם, וִיהי אלהים עמכם.

בין־כה מצאה בילקוטה מה שחִפשה ומסרה לנטשה. מכתּב היה זה מהנסיכית מריה.

– לך היא כותבת. מה־מאד תצטער עלובה זאת! ירֵאה היא, פן תחשבי, כי איננה אוהבת אותך.

– וגם באמת איננה אוהבת אותי, – אמרה נטשה.

– הבלים, אל תאמרי כזאת, – נתנה עליה מריה דמיטריבנה בקולה.

– לא אאמין לאיש; ידעתי, כי לא תאהבני, – אמרה נטשה באֹמֶץ־לבב, בקחתה את המכתב, ובפניה הֻבְּעָה התחזקות מתוך קרירות וזעם, אשר הכריחה את מריה דמיטרִיֶּבנה לתת עיניה בה ולהרעים פניה.

– לי, חמדָּתי, אל־נא תשיבי כן, – אמרה לה. – מה שאני אומרת, אך אמת הוא.

נטשה לא השיבה דבר ותלך אל חדרה לקרֹא את מכתבה של מריה הנסיכית.

ומריה הנסיכית כתבה לה, שהצטערה צער גדול בלי־חֹק על הסכסוך המדֻמה, שנהיה ביניהן. יהיו רגשות אביה איזה שיהיו, כתבה לה הנסיכית מריה, היא מבקשת מאִתּה להאמין לה, שלא יכלה להמנע מאהוֹב את העלמה, אשר בחר לו אחיה, בשעה שהיא נכונה להקריב בעדו כל אשר תמצא ידה.

“ואולם, – כתבה עוד, – אל תחשבי גם על אבי, כי יש בלבו עליך. הוא זקן וחולה, וצריך לסלוח לו; אבל איש טוב הוא, נוח לרצות, ועתיד לחבּב את האשה, אשר יְאֻשַּׁר בה בנו”. ביתר דבריה בקשה הנסיכית מריה מנטשה, שתקבע זמן, שתּוכלנה לראות בו אשה את אחותה שנית.

נטשה ישבה, ככַלותה לקרֹא את המכתב, אל שלחן־כתיבתה, לערוך תשובה. “נסיכית יקרה”, החלה במהירות מֵיכַנית ותעמוד מכּתוֹב. מה יכלה לכתּוב עוֹד אחרי כל אשר נהיה אתמול? “כן, כל זה היה, ועתה נשתנה הכּל”, אמרה בלבה בהביטה אל המכתב, אשר החלה לערוך. “עלי להשיב את פניו. האמנם כן־הוא? נורא הדבר!…” ולבלתּי הַרהר הרהורים נוראים אלה הלכה לה אל סוניה ויחד עמה החלה להתבונן במקלעות־הרִקמה.

אחרי סעֻדת־הצהרים הלכה לה נטשה אל חדרה ותקח שנית בידה את מכתבה של הנסיכית מריה. “האמנם כבר נגמר הכּל?” אמרה אל לבה. “האמנם כל־כך מהרה נהיָה כל זה והכחיד את כל הקוֹדֵם לזה!” את כל עֹז אהבתה אשר אהבה את הנסיך אנדרי העלתה על לבבה, ועם־זה הרגישה, שהיא אוהבת את קורַגין. בבהירוּת שִׁוְּתה את־עצמה לעיני רוּחה בדמוּת אשת הנסיך אנדרי וראתה את תמונת חיי שלוָתה עמו, ועם־זה יחד חזרה בדמיונה בפנים מסֻמקים מסערת־לב על כל פרטי הזדמנותה עם אנטול ביום־אתמול.

“מפני מה אי־אפשר לשניהם יחד?” שָׁאלה בלבה לפעמים בבואה לכלל טרוף־דעת. “אלו היה כך, היה טוב לי באמת; ועתה עלי לבחור, ואני לא אוכל לִשְׁלות בלתּי אם יהיו שניהם יחד. ואולם, – אמרה אל לבה, – להגיד לנסיך אנדרי מה שהיה, אי־אפשר, וכן אי־אפשר גם לכחד זאת ממנו. ולזה אין כל תלונה. אך האמנם אעזוב לנצח את האֹשֶׁר הזה, את אהבתי לנסיך אנדרי, אשר חָיתה נפשי בה ימים רבים כל־כך?”

– גבִרתּי, – אמרה אחת הנערות בלחישה כדבר־סוד בהכּנסה לחדר. – איש אחד צִוַּני למסור לך. – והנערה נתנה לה מכתּב. – אך למען הַשֵׁם… – הוסיפה בשעה שנטשה הסירה בלי התבונן, בתנועה מיכַנית בלבד, את החותָם מעל מכתּב אנטול, אשר מסרה לה זו, מכתּב־אהבים, אשר לא הבינה בו דבר, ורק זאת הבינה, כי המכתב מאתּו, מהאיש שאהבה נפשה. “כן־הוא, אוהבת היא אותו; לולא אהבתהו, כלום היה אפשר, שֶׁיִקרה מַה־שֶׁקָּרה? כלום היה אפשר, שיהי בידה מכתּב־אהבים ממנו?”

בידים מרַתּתות החזיקה נטשה את מכתּב האהבה הבּוערת, אשר חבּר דולוחוב בעד אנטול, ובקראה אותו, מצאה בו, לפי מה שנדמה לה, מכּל מה שהרגישה בעצמה.

“בליל־אמש הוּטל גורלי: להיות אהוּב לך או למוּת. דרך אחרת אין לי”, – זאת היתה התחלת המכתב. אחרי־כן כתב, כי יודע הוא, שקרוביה לא יאבו לתתּה לו, לאנטול, כי יש לזה סבּות נסתרות, אשר יוכל לגַלותן אך לה לבד, אלא שאם היא אוהבת אותו, די לה שתּאמר “הן” וכֹל כֹּחות־אדם לא יפריעום מֵראוֹת חיי־אֹשֶׁר. האהבה תכניע הכּל. גָּנֹב יגנוב אותה ואל קצה־ארץ יובילֶהָ.

“כן, כן, אהבתּי אותו!” אמרה נטשה בקראה בפעם העשרים את המכתב, אשר בכל מלה שבו מצאה רעיון נשגב ועָמֹק.

בערב ההוא נסעה מריה דמיטרִיֶּבנה אל בית הָאַרחַרוֹבִים וקראה לשתי הנערות לנסוע אתּה. אך נטשה אמרה, כי ראשה כואב עליה, וַתִּוָּתר לבדה בבית.

טו    🔗

סוניה שבה בשעה מאֻחרת ובבואה אל חדר נטשה מצאה אותה ישֵׁנה בבגדיה על הדרגש וַתּתמה על זה. על השלחן הסמוך היה מוטל מכתּבו הפתוח של אנטול, ותקחהו סוניה ותחל לקראו.

בקראה שָׂמה עיניה לרגעים על נטשה הישֵׁנה, על־מנת למצֹא בפניה פֵּשר לדברים שקראה, ולא מָצְאָה. פני נטשה היו שוקטים, ענָוים ומאֻשרים. בידים לחוּצות אל לבה, לבלתּי הֵחָנק, ובפנים חִורים ישבה סוניה על הכסא, וכל עצמותיה רעדו מפחד ומסערת־לב, וּדמעות ירדו על לחייה.

“איככה לא ראיתי זאת? איככה הגיע הדבר עד־הלום? האמנם נָקעה נפשה מהנסיך אנדרי? ואיככה נתנה לקוּרַגין לבוא לידי־כך? הוא איש מִרמה ועָוֶל, זה ברור. ומה יהיה לניקולי, ניקולי הנעים והנדיב מה יהיה לו, כאשר יִוָּדע לו הדבר הזה? זה אפוא סוד המבוּכה וההתעוררות וההשתַּנות, שנראו על פניה גם שלשום, גם תמול גם היום, – אמרה סוניה בלבה, – אבל אי־אפשר לה שתאהבהו! בודאי פתחה את המכתב הזה, מבּלי דעת ממי הוא. בודאי נעלבה בזה. אי־אפשר לה שתעשה זאת!”

סוניה מחתה דמעותיה ותגש אל נטשה ותוסף להסתכל בפניה.

– נטשה! – אמרה כמעט בלי השמעת קול.

נטשה נעוֹרה וַתֵּרֶא את סוניה.

– עתה שַׁבְתּ? – קראה נטשה ותחבק את רעותה בָּעֹז ובַחִבָּה היתרה המצוּים באדם בהֵעוֹרוֹ משנתו. אך בראותה את המבוכה שעל פני סוניה, הביעו פניה גם היא מבוּכה וחשדנות.

– סוניה, הקראת את המכתב?

– קראתי, – אמרה סוניה בלחש.

נטשה צחקה צחוק קל בחדוָה.

– לא, סוניה, לא אוּכל עוד! – אמרה לה. – לא אוּכל עוד לכַסות ממך. דעי לך, כי אוהבים אנחנו זה את זה!… סוניה, יונתי, הנה הוא כותב… סוניה…

סוניה נתנה שתי עיניה בה, כשומעת דבר שאינה יכולה להאמין.

– ובולקונסקי? – אמרה.

– הוי, סוניה, לוּ יכולתּ לדעת, מה־מאֻשרה אני! – אמרה נטשה. – אתּ לא תדעי, מה היא האהבה…

– אבל, נטשה, האמנם זה כבר היה לאין?

נטשה הביטה אל סוניה בעינים גדולות ופקוחות, כמו לא הבינה את שאלתה.

– האם תשיבי את פני הנסיך אנדרי? – אמרה סוניה.

– לא תביני מאומה; אל־נא תדברי הבלים, שְׁמָעִינִי, – אמרה נטשה בתרעֹמֶת־רגע.

– לא, אני לא אוּכל להאמין לזה, – חזרה ואמרה סוניה. – אני לא אבין. כיצד אהבתּ שנה תמימה איש אחד, ופתאם… הלא אך שלש פעמים ראית אותו. לא אאמין לך, נטשה, משַׁטה אתּ בי. לשכּוח הכּל בשלֹשת ימים וכל־כך…

– שלשת ימים, – אמרה נטשה. – כמדֻמה לי, שאני אוהבת אותו זה מאה שנה. כמדֻמה לי, שמעולם לא אהבתּי איש לפניו. אתּ לא תוכלי להבין את זאת. המתּיני נא, סוניה, שבי פה. – נטשה חבקה אותה ונשקה לה.

– אָמֹר אמרו לי, שדבר מצוּי הוא, וגם אתּ בודאי שמעתּ זאת, אבל רק עתה נסיתי זאת בעצמי. אין זאת מה שהיה עד־כה. אני אך ראיתי אותו וארגיש כרגע, כי הוא אדוני, ואני שפחתו, וכי אי־אפשר לי שלא אֹהֲבֵהוּ. כן־הוא, שפחה אני לו! בכל אשר יצַוני, אעשה. אתּ לא תביני זאת. ומה אעשה? מה אעשה, סוניה? – אמרה נטשה בפנֵי שְׂמָחוֹת ופחָדים.

– אבל שימי לבבך על דרכיך, – אמרה סוניה, – לא אוּכל להניח את הדבר. מכתּבי־סתרים אלה… איככה נתתּ לו לבוא לידי־כך? – דבּרה אליה באֵימה ובגֹעל־נפש, אשר כסתה ממנה בְּקֹשִי.

– הלא אמרתּי לך, – ענתה נטשה, – כי אין לי בחירה חפשית; איך לא תביני זאת: אהבתּי אותו!

– אם־כן, לא אתן אני להגיע עד־הלום, אני אסַפרה! – צעקה סוניה ודמעות פרצו מעיניה.

– מה זאת, בשם אלהים… אם תסַפרי אוֹיַבתּי אתּ, – אמרה נטשה. – מבַקֶּשת רעתי אתּ; אתּ מבקשת, שיפרידוּ בינינו…

סוניה ראתה, מה־נבהלה נטשה, והתחילה בוכה מבּושה ומחמלה על רעוּתה.

– אבל מה היה ביניכם? – שאלה סוניה. – מה דבּר אליך? למה איננו בא אל ביתנו?

נטשה לא השיבה על שאלתה.

– בשם אלהים, סוניה, אל תאמרי לאיש, אל־נא תעַני את נפשי, – התחננה אליה נטשה. – זכרי, כי אין להתערב בענינים כאלה. אני גליתי לך…

– אך סודות אלה למה לכם! מפני־מה איננו בא אל ביתנו? – שאלה סוניה. – מפני־מה איננו מבקש את ידך בגלוי? הלא הנסיך אנדרי נתן לך חֹפש גמור, אם כך הוא באמת. אבל אני לא אאמין: נטשה, השׂמתּ לבך לדעת, איזה סבּות נסתרות יכולות להיות פֹּה?

נטשה הביטה אל סוניה בעיני תמיהה. לפי הנראה, היתה שאלה זאת חדשה לה, ולא ידעה מה להשיב עליה.

– איזה סבּות, לא אדע. אבל בודאי יש סבּות!

סוניה נאנחה ותנע ראשה מתוך חשד.

– אִלו היו סבּות… – החלה לאמר.

אך נטשה הבינה, מה שהיא חושׁדת, ונכנסה לתוך דבריה בבהלה.

– סוניה, אין לפקפק בו! אין לפקפק, התביני? – נתנה עליה בקולה.

– האוהב הוא אותך?

– האוהב הוא? – שָׁנתה נטשה דבריה בבת־צחוק מתוך חמלה על דַּלוּת בינתה של רעותה. – הלא קראת את מכתבו, הראית אותו?

– ומה אם הוא אדם שאינו הגון?

– הוא!… אדם שאינו הגון? אלו ידעתּ! – אמרה נטשה.

– אם אדם הגון הוא, עליו או להודיע חפצו או לחדול מֵראות פניך. ואם לא תרצי לעשות זאת, אעשה אני זאת: אני אכתּוב לו, אני אגיד לאַבּא, – אמרה סוניה דרך־החלטה.

– ואני לא אוּכל לחיות בלעדיו! – צעקה נטשה.

– נטשה, לא אוּכל להבין מה לך. ומה־זה תדברי! זכרי את אביך, את ניקולנקה.

– אין חֵפץ לי באיש, אינני אוהבת כל איש זולתו. איך נועזתּ לאמר, שהוא אדם שאינו הגון? הטרם תדעי, כי אהבתּיהו? – צעקה נטשה. – לכי לך, סוניה. אינני רוצה לריב עמך; לכי מזה, בשם אלהים; הלא תראי, מה־צר לי, – צעקה נטשה בקול רֹגֶז עצור ודאבון עצום. סוניה נתנה קולה בבכי ותצא במרוצה מן החדר.

נטשה נגשה אל השלחן ובלי הַרהר גם רגע אחד כתבה למריה הנסיכית את התשובה, אשר לא מְלָאָה לבה לכתּוב בכל שעות הבֹּקר. במכתב ההוא הודיעה בלשון קצרה למריה הנסיכית, כי כלוּ כל הסכסוכים שביניהן, כי היא משתמשת בנדבת־רוחו של הנסיך אנדרי, אשר נתן לה בשעת יציאתו רשות לחַשֵּׁב דרכיה, ומבקשת מאִתָּה לשכּוח הכּל ולסלוח לה, אם יש בה עָוֹן נגדה, אבל איננה יכולה להיות לו לאשה. כל זה היה בעיניה ברגע ההוא דבר קל, פשוט וברור מכּל צד.

ביום הששי לשבוּע ההוא היו הרוסטובים עתידים לשוב אל הכפר, והגרף נסע ביום הרביעי אל אחֻזתו הסמוכה למוסקבה עם קונה.

ביום נסיעתו זו של הגרף נקראו סוניה ונטשה אל הַקַּרַגַּנים למשתה גדול, ומריה דמיטרִיֶּבנה הביאה אותן שמה. גם במשתה הזה נפגשו נטשה ואנטול, וסוניה ראתה, כי נטשה דבּרה דברים שלא רצתה שישמעום אחרים, ובכל שעת המשתה נסער לבבה עוד יותר מבראשונה. בשוּבן הביתה החלה נטשה ראשונה לדבּר עם סוניה בענין, שרצתה זו לשמוע מה שתאמר לה.

– הנה אתּ, סוניה, דבּרת דברי־הבל שונים עליו, – החלה נטשה בקול ענותָני זה, שדרך ילדים לדבּר בו, בזמן שהם רוצים, שישַׁבּחום בפניהם. – היום התוַדינו שנינו.

– ומה אפוא, מה? מה אמר לך? מה־מאד אשמח, נטשה, כי לא תכעסי עלי. הגידי לי את כל לבך. מה אמר לך?

נטשה התחילה מהרהרת.

– מי יתן וידעת אותו כמוני! הוא אמר… הוא שאל אותי, מה הבטחתּי לבולקונסקי, וַיִשְׂמַח, על כי יש בידי להשיב פניו.

סוניה נאנחה בעַצְבת־לב.

– הן לא השיבות את פני בולקונסקי, – אמרה.

– ואפשר שגם השיבותי! אפשר שכבר אין לי ולבולקונסקי דבר עוד. למה תדיני אותי לכף־חובה כל־כך?

– לא אדין כלל, אבל אינני מבינה זאת…

– המתּיני קצת, סוניה, ותביני הכּל. עוד תראי מה האיש הזה. אל תדיני לכף־חובה לא אותו ולא אותי.

– איני דנה שום איש לכף־חובה; אני אוהבת כל אדם ומשתתפת בצערו של כל אדם. אבל מה אעשה?

סוניה לא נגררה אחרי קול־החבּה, שדבּרה בו נטשה עמה. במדה שהיו פני נטשה רכים ומביעים תחנונים, בה במדה היו פני סוניה סָריוזיים וקפדניים.

– נטשה, – אמרה סוניה, – הנה בקשתּ מאתּי, שלא אדבּר עמך, ולא דבּרתּי, עתה החִלות אתּ ראשונה. דעי לך, כי לא אאמין לו. סוד זה על־שום־מה?

– עוד פעם, עוד פעם! – נכנסה נטשה לתוך דבריה.

– נטשה, אני דוֹאגת לך.

– מה הדאגה הזאת?

– אני דואגת, פן תשחיתי את נפשך, – אמרה סוניה ברוח עז ובעַצמה נבהלה לקול דבריה.

פני נטשה חזרו והביעו חֵמה.

– גם השחֵת אשחית, מהֵרה כפי־האפשר אשחית נפשי. מה לי ולכם. לא לכם יֵרַע, כי־אם לי. הרפּי ממני, הרפי. שנֵאתי אותך.

– נטשה! – קראה סוניה בבהלה.

– שנֵאתי, שנֵאתי! ואויבתּי אתּ עד־עולם!

נטשה יצאה במרוצה מתוך החדר.

ולא יספה נטשה לדבּר עוד עם סוניה ותתרחק ממנה, ושוב התהלכה מחדר לחדר, כתמֵהָה מתוך סערת־לבב והכּרת חטאתה, ואָחזה פעם בעבודה זו, פעם בעבודה אחרת, וכאשר תחל כן תעזוב מיד.

וסוניה לא גרעה עיניה ותשמור צעדי רעוּתה, אף כי קשה היה לה הדבר מאד.

יום אחד לפני היום, אשר היה הגרף עתיד לשוב בו, ראתה סוניה, כי נטשה ישבה כל שעת הבֹּקר אצל חלון חדר־האורחים כמחַכָּה למעשה שיהיה, וכי נתנה אות לאיש־צבא שעבר שם במרכבה, וסוניה חשבה, כי הוא אנטול.

סוניה התחילה להתבונן עוד יותר אל מעשי רעותה ותרא, כי בכל שעת סעֻדת־הצהרים ובערב היתה נטשה במצב משֻׁנה ושלא כטִבעהּ: כי השיבה שלא כענין על מה ששאלוה, פתחה ולא סִיְּמה דבריה וצחקה לכל דבר.

אחרי הַטֵה ראתה סוניה והנה נערה משרתת מְפַחֶדת עומדת לפני פתח חדרה של נטשה וממתֶּנת עד שתעבור סוניה, וַתּתּן לה סוניה לעבור, ומאחרי הדלת שמעה, כי עוד פעם נמסר מכתּב.

ופתאם הֻברר לסוניה, כי מחשבה נוראה חשבה נטשה להקים בערב הזה. ותדפוק סוניה על דלתה ונַטשה לא פתחה לה.

“בָּרֹחַ תברח עמו!” אמרה סוניה בלבה. “היא נכונה לכל מעשה. היום נראה על פניה רֹשֶם מיֻחד של דאבון והתחזקות. כשהתפטרה מדודי, התחילה בוכה”, זכרה סוניה באותה שעה. “כן, ברור הדבר, היא בורחת עמו, – אבל מה אעשה אני?” שאלה סוניה בלבה בזכרה את כל הסמנים, אשר הוכיחו בבֵרור, כי מזמה נוראה בלב נטשה. "הגרף איננו. מה אעשה: האכתּוב לקוּרַגין ואדרשׁ ממנו תשובה?

אך מי־זה יצַוהוּ להשיב? האכתּוב לפיֶר, כאשר בקש הנסיך אנדרי לעשות בשעת צרה?… אך אולי כבר השיבה את פני בולקונסקי באמת (הן תמול שלחה מכתּב אל הנסיכית מריה). ודודי איננו…" להגיד למריה דמיטרִיֶּבנה, אשר האמינה בנַטשה כל־כך, היה נורא בעיני סוניה. “אך אם כה ואם כה”, אמרה סוניה בלבה בעמדה במסדרון, “הנה הגיעה השעה שלא תשוב עוד, שעלי להראות בה, שאני זוכרת את החסדים, אשר עשו לי אנשי הבית הזה, ושאני אוהבת את ניקולי. לא, גם שלשה לילות רצופים לא אתן שנת לעיני ולא אצא מן המסדרון הזה ובחֹזק־יד אעצרֶנה ולא אתן להעטות חרפה על ביתם”, גמרה בלבה.

טז    🔗

אנטול עבר בימים האחרונים אל מעונו של דולוחוב. תחבולת גנֵבת העלמה הרוסטובית נערכה ונסדרה על־ידי דולוחוב זה ימים אחדים, והיוֹם, אשר שמעה בו סוניה מאחרי דלתה של נטשה וגמרה לשמור אותה מזה, נקבּע להקים בו את המחשבה הזאת. נטשה הבטיחה לצאת אל קוּרַגין בעשר שעות בערב אל מרפסת המבוא האחורַני. קוּרַגין היה עתיד להושיבה במרכבה רתומה לשלֹשה ולהביאה אל הכפר קַמֶּנקה, הרחוק ששים תחומים ממוסקבה, ששם היה מוכן כּהן פּרַבוסלַוי, שהוּסר מכֹּהֵן, לסַדר קדוּשיהם. בקַמֶּנקה הוכנה עגָלה להביאם אל דרך וַרשה, ומשם היו עתידים לנסוע בעגלת־דֹּאַר אל מחוץ לארץ.

וכבר היו בידי אנטול גם פּספּורט, גם כתָב בית־הדֹאַר ועשרת אלפים כסף, שנתנה לו אחותו, ועוד עשרת אלפים, שֶׁלָּוָה בעזרת דולוחוב.

שני העדים – חבוסטיקוב, מי שהיה לבלר, שדולוחוב השתמש בו במשׂחק, ומַקַּרִין, הוּזַר שהתפטר מעבודתו, איש טוב־לב ודל־בינה, שהיה אוהב את קוּרַגין אהבה בלי־גבול – ישבו ושתו חמים בחדר הראשון.

בחדר־עבודתו הגדול של דולוחוב, חדר שכֻּלו מן הקרקע עד התּקרה מקֻשט ביריעות פרסיות, בעורות־דֻּבּים ובכלי־נשק, ישב דולוחוב במעיל־נסיעה טַטַּרִי ובנעָלות גבוהות לפני ארוֹן־סופרים פתוח, וחשבונות וצרורות־כסף על דף הארון. אנטול הלך במעיל פתוח מן החדר, אשר ישבו בו העדים, דרך חדר־העבודה אל החדר האחרון, שבּו עָסק משָׁרת צרפתי עם עוד משרתים בחבישת החפָצים האחרונים. דולוחוב מנה כסף ורשם.

– כן, – אמר דולוחוב. – לחבוֹסטִיקוב צריך לתת אלפָּים.

– תנה אפוא, – אמר אנטול.

– מַקַּרקה (כן היו קוראים למַקַּרין), זה נכון לבוא חנם בעדך באש ובמים. ככה נגמרו החשבונות, – אמר דולוחוב וַיַּראהו את הפתקה. – כן־הוא?

– כן, מובן מאליו, – אמר אנטול, אשר נראה בו בבֵרור, שאינו שומע את דברי דולוחוב, ואשר הביט נכחוֹ בבת־צחוק שלא זזה מעל פניו.

דולוחוב סגר בדפיקה את ארון־הסופרים ויפן אל אנטול בבת־צחוק מתוך לגלוג.

– ואני אומר לך – עֲזֹב כל זה: עודך יכול! – אמר אליו.

– טפש! – אמר אנטול. – חֲדַל להביע אִוֶּלת. אִלו ידעת… הַשֵׁד יודע מה הוא!

– עֲזֹב באמת, – אמר דולוחוב. – דבר כהויתו אני אומר לך; הצחוק הוא המעשה הזה, שאתה אומר לעשות?

– עוד פעם, עוד פעם תקניטני. לֵךְ אל השטן! – אמר אנטול בקִמוט פנים. – לא עת לי לשמוע את מהתלותיך הנבערות, – אמר ויצא מן החדר.

דולוחוב חִיֵּךְ דרך בוז וסַלחנוּת, כשיצא אנטול משם.

– הַמתּינה, – אמר אל אנטול מרחוק, – לא מהתל אני, כי־אם מדבּר דברים כהויתם. קְרַב הֵנה, קרב.

אנטול שב אל החדר ויבט אל דולוחוב בהשתדלות לשׂים לבו לאשר יאמר לו זה, ונראה בו בבֵרור, שהוא נכנע לפניו שלא מדעתו.

– שמעֵני, אני אומר לך זאת בפעם האחרונה. מה לי לדבּר אליך מהתלות? האם המריתי את פיך? מי התקין לך כל זה? מי מצא כֹהן, מי קבּל פַּספּוֹרט, מי מצא כסף? הלא כל זה אך אני.

– ותודה לך. התדַמה, כי לא אחזיק טובה לך? – אנטול נאנח ויחבק את דולוחוב.

– אני עזרתּי לך; אך בכל־זאת עלי לאמר לך דבר־אמת: מעשה שיש בו סכנה הוא וגם מעשה־שטוּת הוא, אם נתבונן בו. הנה תוליכנה לך, טוב הדבר. האם לא יוּשת לב לזה? הלא יִוָּדע, כי נשׂוּי אתה, הלא עתיד אתה לתּן את הדין…

– הוי, הבלים, הבלים! – החל אנטול שנית בקמוּט פנים. – הלא הסבּרתּי לך. הלא? – ובסמִיות העינים, המצוּיה בקצרי־הדעת כשהם עוסקים בסבָרה שהמציאו מעצמם, חזר והרצה לפני דולוחוב מה שכבר אמר לו כמאה פעמים. – הלא אמרתּי לךְ; זה הדבר אשר גמרתּי: אם הנשואים האלה לא יהיה להם תֹקף נשואים, – אמר בכפיפת אצבע, – הלא אהיה נקי מעָוֹן; ואם נשואים יהיו, מה בכך: מחוץ לארץ לא יֵדע איש זאת. הלא כן־הוא? אל־נא אפוא תדבּר, אל תדבּר, אל תדבּר!

– חֲדַל, אני אומר לך! אך אסורים תשים עליך…

– לֵךְ אל השטן! – אמר אנטול ויצא מן החדר וידיו על ראשו, וַיָשָׁב וַיֵשֶׁב ברגליו על הכסא הסמוך לפני דולוחוב. – השד יודע מה הוא! מה תאמר? ראֵה, מה־ידפּוק בי! – הוא לקח את ידו של דולוחוב וישימה על לבו. – איזו רגל, יקירי, איזה מבט! אֵלָה היא זו. מה תאמר?

דולוחוב הביט אליו בחיוך קר, ועיניו החצפניות היפות הבריקו, ונכּר היה בו, שרוצה הוא לצַחק בו עוד מעט.

– וכאשר יִתּם הכסף, מה יהיה אז?

– מה יהיה אז? מה? – שָׁנה אחריו אנטול במבוכה מקרב לב לזֵכר העתיד הקרוב הזה. – מה יהיה אז? זאת לא אדע… אך למה דברי־שטוּת אלה! – אמר וישׂם עיניו על השעון. – באה העת!

אנטול הלך לו אל החדר האחרון.

– ומה לכם שם? מה תתמהמהו! – נתן בקולו על המשרתים.

דולוחוב לקח את הכסף ויקרא אל המשרת, לצַוותו לתת אֹכל ויין לפני צאתם לדרך, ויבוא אל החדר, אשר ישבו בו חבוסטיקוב ומַקַּרין.

אנטול שכב נשען על זרועו בחדר־העבודה על הדרגש, ובהרהורי־לבו חִיֵּךְ לו ולחש דבר־מה בחִבּה בפני־עצמו.

– בּא הֵנה, סַעדה לבך. שתֵה! – קרא אליו דולוחוב מן החדר השני.

– איני רוצה! – ענה אנטול ולא חדל לחַיֵך.

– קְרַב הנה, בַּלַּגא בא.

אנטול קם ויבוא אל חדר־האֹכל. בַּלַּגא היה עגלון ידוע בעל צִמדֵי־שלֹשה, אשר זה שש שנים ידע את דולוחוב ואת אנטול ושֵׁרַת אותם בצְמָדיו. לא אחת ולא שתים הוביל את אנטול, בימים שגדודו של זה חנה בטְבֶר, בערב מהעיר שגדודו היה בה והביאהו בבֹקר למוסקבה וחזר והביאהו בלילה למקום שיצא משם. לא אחת ולא שתים המליט את דולוחוב מרודפים. לא אחת ולא שתים נשא אותם דרך העיר עם צוענים ועם ריבות, “דַּמות קטנות”, כמו שקרא להן בַּלַּגא. לא אחת ולא שתים דִּכּא במוסקבה עוברי־דרך ועגלונים במרוצת סוסיו בשבילם, ובכל פעם היו “אדוניו” אלה – כן היה קורא להם בגוף שלישי – לעֵזר לו בבוא עליו צרה כזאת. בשבילם הֶלְאָה עד־מָות סוסים אחדים. לא אחת ולא שתים הכוהו אדוניו אלה, לא אחת ולא שתים השכּירוהו יין שמפַּניה ומַדֵּירה אשר אהב, ועל כל אחד משניהם ידע מעשים רבים, שכּל אדם פשוט היה גוֹלה בגללם לסִבּיריה. במעשי משׁוּבתם היו קוראים לבַלַּגא לעתים קרובות ומכריחים אותו לשתות ולחול בחבורת צוענים והרבה אלפי כסף מאשר להם עברו על־ידו. בעבודתו שעָבד להם היה מחרף נפשו למות וקרוב ללקות בגופו עשרים פעמים בשנה, וכבר האביד סוסים בשבילם יותר מכדי תשלומי הכסף, ששלמו לו בשכר פּעֻלתו. אבל הוא אהב אותם, אהב את המרוצה הנִבערה הזאת של שמונה־עשר תחומים לשעה, אהב להפוך מרכבת עגלון ולדַכֵּא את אחד העוברים ברגל במוסקבה ולדאות בכל כֹּח סוסיו ברחובותיה. הוא אהב לשמוע מאחריו את קולותיהם הפרועים, קולות שִׁכּוֹרים, בקראם אליו “חוּשה! מַהֵרה!” בשעת המרוצה העזה, שלא יכול עוד לַהֲחִישָׁהּ יותר; אהב לעורר שוטו על צואר אכּר, שֶׁנִּקרה ממולו ונטה הצדה גם בלעדי זאת באימת־מות. “אדונים גמורים” היה אומר עליהם בלבּו.

גם אנטול ודולוחוב אהבו את בַלַּגַּא על אמנותו בהרצת סוסיו ועל כי אהב גם הוא מה שאהבו הם. עם אחרים היה טוען ודוֹרש הרבּה ולוקח חמשה ועשרים רֻבּל בעבוּר נסיעת שתי שעות; ולא עוד, אלא שעם אחרים היה נוסע בעצמו אך לעתים רחוקות ועל־פי־רֹב היה שולח את שכיריו תחתיו. אבל עם אדוניו – כמו שהיה קורא להם בפניהם בגוּף שלישי – היה נוסע בכל פעם בעצמו, ומעולם לא דרש מאומה בשכרו. אך בזמן שנודע לו מפי משרתיהם, שיש להם מעות, היה מכַוֵּן את השעה ונכנס אצלם בבֹקר כשהוא פִּכֵּח ומבקש מאתּם בכריעות עמֻקות להצילו בצר לו. והאדונים היו מושיעים אותו בכל פעם.

– חַלצני נא, אבּא, פיודור איבַניץ', או אתה הוד־נסיכוּת, – דבּר אליהם בשעה כזאת, – נשארתי בלי סוסים; הלווּני נא, כאשר תמצא ידכם, ואסע אל מקום השוק.

ואז היו אנטול ודולוחוב נותנים לו, אם היו מעות בידם, איש אלף או אלפים רֻבּל.

בַּלַּגַּא היה אכּר בן שבע ועשרים שנה, שפל־קומה וחרום־אף, בעל שֵׂער צָהֹב ופנים אדֻמים וצואר עָבֶה ואָדֹם עוד יותר מפניו, עינים נוצצות וזקן קטן. ולבושו – קַפטן כָּחֹל דק, תפור על ארג־משי, ותחתיו אדרת־שער קצרה.

בשעת כניסתו הצטלב בזוִית הסמוכה לפתח ויקרב אל דולוחוב ויפשֹׁט את ידו הקטנה.

– לפיודור איבַנוביץ'! – אמר בגחינה.

– שלום לך, חביבי; הנה גם הוא.

– שלום לך, הוד־נסיכות, – אמר אל אנטול, שנכנס ברגע ההוא, ויפשֹׁט ידו גם לו.

– שְׁמַע, בַּלַּגא, דבָרי, – אמר אנטול בשומו את ידיו על כתפיו, – האוהב אתה אותי אם אין? הַגידה נא. עתה עשֵׂה טובה עמדי… באיזה סוסים באת? הגידה!

– כאשר צוה שלוּחךָ, על סוסיך, על האבירים, – אמר בַּלַּגא.

– עתה שְׁמַע, בּלגא! הַאֲבֵד את סוסיך, ובלבד שנבוא בשלש שעות. מה תאמר?

– אם יאבדו הסוסים, איך נִסע? – אמר בַּלגא בקריצת־עין.

– את כל פניך אמחץ, אל תצַחֵק! – צעק אנטול פתאם בעינים מֻבְלָטות.

– מה אֲצַחֵק. – אמר העגלון בצחוק קל. – האם אחוס על הסוסים, בזמן שאדונַי צריכים לי? כפי שיעמוד בהם כֹּח נָריץ אותם.

– אם כן, – אמר אנטול, – שְׁבָה לך.

– שֵׁב, שבה לך, – אמר דולוחוב.

– יכול אני גם לעמוד, פיודור איבנוביץ'.

– שֵׁב, רב לך, שתֵה, – אמר אנטול וימסוך לו כוס גדולה מַדֵּירָה.

עיני העגלון נהרו למראה היין, ויסָרֶב קצת, לשֵׁם חובת דרך־ארץ, וישתּ כל הכוס וימח פיו במטפחת־המשי האדֻמה, שהיתה מֻנחת לו במצנפתו.

– ובאיזו שעה עלֵינו לנסוע, הוד־נסיכות?

– הנה… – אמר אנטול ויסתכל בשעון, – מיד עלינו לנסוע. ועתה, בַּלַּגא, התחַזק. מה תאמר? התספיק?

– הרי זה תלוי במזל, אך מפני־מה לא נספיק? – אמר בּלגא. – הן הגענו לטְבֶר – בשבע שעות הגענו. הלא תזכור זאת, הוד־נסיכות.

– שמע־נא. פעם אחת נסעתי מטבֶר לחג־הַלֵּדָה, – אמר אנטול בבת־צחוק מתוך זכירה נעימה אל מַקַּרין, אשר העמיק שתי עיניו בקורַגין בחבּת־הרוממות. – הַאמינה לי, מַקַּרקה, נשימתי קָצרה בעוּפֵנו, לתוך מַעגלה בקענו, ממעל לשתי עגלות עברנו בקפיצה.

– אלה היו סוסים נפלאים! – מִלא בַּלַּגא את דבריו. – אל הָאָדֹם שלי אסרתּי שני סיָחים מזה ומזה, – פנה אל דולוחוב, – והם, האמינה לי, ששים תחומים עפו ולא עמדוּ. לא יכולתּי להחזיק, ידי קפאו, הקֹר גָּדַל, ואשליך את המושכות, הַחזיקה, הוד־נסיכות, אמרתּי לו, ואני התנפלתּי אל תוך עגלת־החֹרף. והנה אין צֹרך להנהיג, גם להחזיק אי־אפשר. בשלש שעות הביאו, הַשֵׁדים האלה. אבל השׂמָאלי מת.

יז    🔗

אנטול יצא מן החדר ובעוד רגעים אחדים חזר לשָׁם באדרת־שֵׂער קצרה, ואֵזור מקֻשט בכסף אָזוּר במתניו, ומצנפת־צָבָל נטויה הצדה על ראשו הוסיפה הוד על פניו היפים, ויתבונן היטב בראי, ובַפָּנים, אשר בחר לו להעמיד לנגד הראי, עמד לפני דולוחוב ויקח כוס יין בידו.

– עתה שלום לך, פֶדְיה; תודָה לך על כּל; שלום! – אמר אנטול. – שלום לכם, חברַי, ידידֵי… – הוא הרהר קצת – נעוּרָי… שלום לכם! – פנה אל מַקַּרין ואל שאר האנשים אשר בחדר.

אף־על־פי שכֻּלם נועדו לנסוע אתוֹ, רצה אנטול, כפי מה שנראָה בו, לפנות אליהם במין ברכת־פרֵדה חגיגית, לוקחת נפשות. וידבר בקול מתון ורם, ובהבליטו חזהו בדַבּרו נענע קצת באחת מרגליו.

– קחו כוסות כֻּלכם; גם אתה, בַּלַּגא. חֲבֵרַי, ידידֵי נעוּרַי, יחדו התענגנו, ראינו חיים טובים. ועתה מתי נראה עוד זה את זה? אל מחוץ לארץ אסע מפֹּה. חיים טובים ראינו. שלום לכם, אחי. לחיים! אוּרא!… – אמר וישתּ את כל כוסו וַיְטִילָהּ ארצה.

– יהי שלום לך, – אמר בַּלגא במחותו את פיו במטפחתו, אחרי שתותו את כוסו.

מַקַּרין חבק את אנטול בעינים דומעות.

– מה־קשה עלי פרֵדתך, אדוני הנסיך, – אמר אליו.

– לכו ונִסָעָה! קרא אנטול.

בַּלַּגא החל לצאת מן החדר.

– לא כן, עֲמֹד. – אמר אנטול. – סְגֹר את הדלת, צריך לשֶׁבת. כּכה.

ויסגרו האנשים את הדלת וישבו להם כֻּלם.

– ועתה, חברים, מַרְשְׁ! – אמר אנטול בקוּמו.

המשרת ג’וֹזֶף נתן לאנטול את הילקוט ואת החרב, וכֻלם יצאו אל הפרוזדור הפנימי.

– ואיה אדרת־הַשֵּׂער? – אמר דולוחוב. – איגנַטקה! לֵךְ אל מטרונה מַטוֵיאֶבנה וּשאל, איה האדרת, מעיל־הצבָלים. אני ידעתי, כיצד גונבים אשה, – אמר דולוחוב בקריצת־עין. – הן היא תקפוץ ותצא בבגדים, שישבה בהם בבית; אם אך תתמהמה רגע, ובאו גם דמעות, גם אבּא ואמא, ואף לא תוכל לעמוד מפני הקֹר ותשוב הביתה, – אך באדרת תקבּלֶנה ותִשָּׂאֶנָּה אל עגלת־החֹרף.

המשרת בא ואדרת־שוּעלים של אשה בידו.

– טפּש, הלא אמרתּי לך של צבָלים. הֵי, מַטריוֹשקה, של צבָלים! – נתן דולוחוב בקולו קול רם, אשר נשמע בכל החדרים.

צוענית יפה, רזה וחִורת־פנים, בעלת עינים שחורות נוצצות ושֵׂער מסתלסל שחור וכָחֹל במקצת, באה במרוצה, וסוּדר אָדֹם עליה, ואדרת־צבָלים בידה.

– ומה בכך, אני לא אצטער, קח לך, – אמרה הצוענית, ונראה בה, שהיא ירֵאה מפני אדוניה ושצר לה על הכסוּת היפה.

דולוחוב לא השיב לה דבר ויקח את האדרת וישם אותה במהירות על מַטריוֹשה וילט אותה בָּאַדֶּרֶת.

– ככה, – אמר דולוחוב. – ואחר־כן ככה, – אמר ויעמֵד את צַורון האדרת מסביב לראשה באֹפן שרק פניה נשארו גלוּים קצת. – ואחר־כן ככה, התראה? – וַיְקָרֶב את ראש אנטול אל בין קצות הַצַורון, שנשקפו משם פניה היפים והצוחקים של מַטריושה.

– שלום לך, מטריושה, – אמר אנטול בנשקו לה. – הה, תמו ימי ששוני פֹה! אמרי שלום לִסְטיוֹשקה. עתה שלום! שלום, מטריושה; ברכיני נא בהצלחה.

– יתן לך אלהים, אדוני הנסיך, הצלחה מרֻבּה, – אמרה מטריושה בהברתה הצוענית.

אצל המרפסת החיצונה עמדו שתי עגלות רתומות לשלשה שלשה, ושני רַכּבים בני־חיל עצרו בהן. בַּלַּגא ישב בראשונה וירם זרועותיו היטב וַיַּחזק במושכות במתינות. אנטול ודולוחוב עלו וישבו עמוֹ, ומַקַּרין וחבוֹסטיקוב והמשרת באו אל העגלה השניה.

– הנכונים אַתּם? – שאל בַּלַּגא.

לֵכוּ! – נתן קולו בכרכו את המושכות על כּפות ידיו, והעגלה שָׁטה כרוח־סער דרך הבּולוַר הַנִּיקִיטי.

– טְפְּרְרוּ! לֵכוּ, הֵי!… טְפְּרְרוּ… – רק קולות אלה נשמעו, קולות בַּלַּגא והרַכּב הצעיר, מעל ראשי העגלות. ב"מישור אַרְבַּט" נאחזה אחת משתי העגלות במרכבה עירונית, וקול רציצה נשמע וצעקה אחריו, והעגלה עפה הלאה דרך אַרְבַּט.

אחרי עברם דרך פודנובינסקוֹיָה, החל בַּלַּגא לעצור וַיָּשָׁב ויעמֵד את הסוסים אצל פרשת־הדרכים שבפנת “סטַרַיה קוֹניוּשָׁנַּיה”.

הרַכּב הצעיר קפץ וירד להחזיק את הסוסים במוסרותיהם, ואנטול ודולוחוב הלכו בצד הרחוב. בגשתם אל השער שָׁרק דולוחוב. על שריקתו נַעֲנָה בשריקה, ומיד קפצה ויצאה אליהם משרתת.

– הכּנסו לחצר, פן תֵּרָאוּ; כרגע תצא, – אמרה להם.

דולוחוב נשאר אצל השער. אנטול נכנס אחרי המשרתת לתוך החצר ויט אל מאחרי הפנה ויעל במרוצה על המרפסת.

והנה גַברילה, משרתהּ בן־לויתהּ של מריה דמיטריבנה, איש גדל־קומה מאד, פָּגע בו באנטול.

– הואל־נא ובא אל הגבירה, – אמר המשרת בקול בַּס ויגדוֹר בעדו את הדרך אל הפתח שעלה בו.

– אל איזו גבירה? ואתה מי אתה? – שאל אנטול בלחישת־זעם.

– הואל־נא, אני צֻוֵּיתִי להביאָך.

– קורַגין! חֲזֹר! – צעק דולוחוב. – בגידה! חֲזֹר לאחוריך!

– דולוחוב נאבק אצל הפשפש, אשר עמד להמתין שם, עם השוֹעֵר, כי בקש השוער לסגור את הפשפש, כשנכנס אנטול לתוך החצר. בשארית כֹּחו הדף דולוחוב את השוער וַיַחזק בידי אנטול, אשר מהר לנוס, וַיַסִּיעֵהוּ ויוציאהו אל מחוץ לַפִּשפש וירץ עמו אל העגלה.

יח    🔗

מריה דמיטרִיֶּבנה מצאה את סוניה במסדרון ותכר בה, כי בָכתה, ותּאַלצֶהָ להודות על כֹּל. וכאשר תפסה מריה דמיטריבנה את הפתקה של נטשה וקראה אותה, נכנסה אצל נטשה והפתקה בידה.

– מנֻוֶּלֶת, בת בלי־בֹשֶׁת, – אמרה לה, – אינני רוצה לשמוע דבר! – ותהדוף את נטשה, אשר הביטה אליה בעינים מביעות תמיהה, אבל יבשות, ותנעל בפניה במפתֵּח ותצַו את השוער לתת לאנשים אשר יבואו הלילה להכּנס, אך לא לחזור ולצאת, ואת המשרתת צותה להביא אליה את האנשים האלה, ותֵּשב בחדר־האורחים ותחכּה למתנקשים.

כאשר הגיד לה גברילה למריה דמיטריבנה, כי נָסו האנשים, רעמו פניה ותקם, וזמן רב התהלכה בחדרה הלֹך והתבונן מה לה לעשות. בשתים־עשרה שעות שָׂמה ידה על הכיס אשר המפתח בו ותלך אל חדרה של נטשה. סוניה ישבה ובכתה בקול במסדרון. – “מריה דמיטריבנה, תני־נא לי לבוא אליה, בשם אלהים!” – אמרה סוניה. מריה דמיטריבנה לא השיבה לה ותפתח את הדלת ותבוא אל החדר. “נבָלה היא, תועבה… בביתי… נערה משֻׁקֶּצת… רק על אביה אני חסה!” דבּרה מריה דמיטריבנה עם לבבה ותתאמץ להשיב אפּה. “כבד הוא מאד, אבל אני אצַוה לכֻלם להחריש, וכסיתי את הדבר מהגרף”. בצעדי־און נכנסה מריה דמיטריבנה אל החדר. נטשה שכבה על הדרגש בלי־נוע וידיה על ראשה. היא שכבה במצב שהניחה אותה מריה דמיטריבנה בשעת נעילתה.

– יפה הוא, יפה מאד! – אמרה מריה דמיטריבנה. – בביתי אתּ מְזַמֶּנֶת את מאַהביך! אין חֵפץ להתכחש. שמעִיני בדבּרי אליך. – מריה דמיטריבנה נגעה בה בידה. – שמעִיני בדבּרי אליך. אתּ העטֵית עליך חרפה כנערה מגֻנה שבמגֻנות. ראויה אתּ, שאעשה לך כדַרכך, אבל חסה אני על אביך. ממנו אכסה את הדבר.

נטשה לא שִׁנתה את מצבה, אבל כל גופה התחיל מתנענע מִיִּבּוּבֶיהָ בלי קול, אשר הרעידוה ושָׂמוּ מַחנק לנפשה. מריה דמיטריבנה הֵעיפה עין על סוניה וַתֵּשב על הדרגש אצל נטשה.

– טוב לו, כי חמק ממני; אבל אני אמצאהו, – אמרה בקולה הגס, – התשמעי את דברי?

היא הכניסה את ידה הגדולה תחת פניה של נטשה ותסב אותה אליה. מריה דמיטרִיֶּבנה וסוניה תמהו שתיהן בראותן את פני נטשה. עיניה היו נוצצות ויבשות; שפתיה לחוצות ולחָייה מוּרדות.

– הַרפֶּי… נָה… מה לי… אני… אמוּת… – אמרה ובהתאמצות יתרה מתוך כעס הִסיעה את גוִיתה מידי מריה דמיטריבנה ותשכב כקֹדם לזה.

– נַטַּליה!… – אמרה מריה דמיטריבנה. – אני מבקשת טובה לך. שכבי לך, שכבי כטוב בעיניך, לא אגע בך, ושמְעי… לא אֹמַר לך, עד־כמה אתּ אשֵׁמה. בעצמך ידעת זאת. כן־הוא. עתה יבוא אביך – מה אֹמַר לו? מָה?

גופה של נטשה חזר ונזדעזע מתוך יִבּוּבים.

– הנה יִוָּדע לו הדבר, יִוָּדע לאחיך, לַחֲתָנֵךְ!

– אין לי חתן, השיבותי פניו, – ענתה נטשה בצעקה.

– אף־על־פי־כן, – הוסיפה מריה דמיטריבנה. – הן יִוָּדע הדבר להם, והם יחרישו? הלא אביך, ידעתי אותו… אם יועידהו לדוּאֶל, הֲיִיטַב? מה תאמרי?

– הוי, הניחי לי, למה הפרעתּ הכּל? למה? למה? מי בקש זאת מידך? – צעקה נטשה בהִנשׂאה קצת על הדרגש ובהבּיטה בחֵמה אל מריה דמיטריבנה.

– ומה בקשתּ? – צעקה מריה דמיטריבנה וחמתה בערה בה שנית. – כלום היו נועלים בפניך? מי הפריע אותו מבַּקר בביתנו? ולמה אפוא בא לגָנְבֵךְ, כמו שגונבים צוענית?… ואלוּ גנָבֵך, מה דעתך, האם לא היו מוצאים אותו? אביך, אחיך, חתָנֵך… והוא, נבל הוא, עַוָּל, זה פֵּשר הדבר.

– הוא טוב מכֻּלכם! – צעקה נטשה בהִנשאה ממשכבה. – אִלו לא הפרעתּם… הה, אלי, מה זאת, מה זאת! סוניה, על מה? לֵכנה לכֶן!…

וכאָמרהּ זאת התחילה בוכה באותה המרירוּת, שאין אדם בוכה בה אלא על צרה שהוא יודע בעצמו שהוא אָשֵׁם בה. מריה דמיטריבנה החלה לדבּר עוד; אבל נטשה צעקה: “לֵכנה, לֵכנה! כֻּלכם שונאים אותי ובָזים לי!” – ושוב נפלה על הדרגש.

מריה דמיטריבנה הוסיפה עוד זמן־מה לדַבּר על לבה ולהסבּיר לה, שנחוץ להסתיר כל זה מהגרף, שלא יִוָּדע לאיש דבר, אם אך תקבּל עליה נטשה לשכּוח הכּל ולבלתּי הַראות בפני איש שאֵרע דבר. נטשה לא השיבה. גם בָּכֹה לא בכתה עוד, אבל קֹר וצמרמרת אחזוה. מריה דמיטריבנה שָׂמה כר תחתיה וַתְּכַסֶּהָ בשתי שמיכות, ובעצמה הביאה לה מֵי פרחי־תִרזה; אך נטשה לא שָׁעתה אליה.

– תישן לה, – אמרה מריה דמיטריבנה בצאתה מן החדר, כי דִמתה, שישֵׁנה היא.

אך נטשה לא יָשנה, כי־אם הביטה נִכחהּ בעינים פקוחות ונשקפות בלי־נוע מתּוך פניה החִורים. כל הלילה ההוא לא יָשנה נטשה ולא בכתה ולא דבּרה עם סוניה, אשר קמה פעמים אחדות ונגשה אליה.

ממחרת בא הגרף איליה אנדרֵיֶביץ' מאחֻזתו, הסמוכה למוסקבה, בשעת סעֻדת־הבֹּקר, כאשר אמר. הוא היה שמח מאד, כי בא לכלל הסכמה עם הקונה ולא עָצַר אותו דבר עוד משוּב ממוסקבה אל אשתו, אשר התחיל מתגעגע עליה. מריה דמיטריבנה יצאה לקראתו ואמרה לו, כי נטשה חלתה אתמול מאד, כי שלחו לקרֹא לרופא, וכי עתה רָוַח לה. נטשה לא יצאה מחדרה בכל שעת הבֹּקר. בשפתים סדוקות ולחוצות זו לזו ובעינים יבשות ובלתּי־נעות ישבה אצל החלון והביטה בדאגה אל הנוסעים דרך הרחוב והֵסבה עיניה בחפזון אל הנכנסים לחדרה. נִכּר היה בה בבֵרור, שחכּתה לידיעות על־אוֹדותיו, שחכּתה לו, שיבוא בעצמו או שיכתּוב לה.

כשנכנס הגרף לחדרה, נסַבּה בדאגה לקול צעדי־גבר שלו, ופניה נעשו קרים וגם זועמים כבראשונה. ולא עוד, אלא שגם לא קמה לקראתו.

– מה לך, בתי יקירתי, חולה אתּ? – שאל הגרף.

נטשה החרישה רגע קל.

– כן, חולה, – ענתהו.

על השאלות, אשר שאל הגרף בדאגה, על־מה היא עצוּבת־רוח ואם לא קרה דבר בֵּינהּ ובין חתנהּ, הבטיחתהו, כי לא קרה מאוּמה, ובִקשה מאתּו, שלא ידאג לה. מריה דמיטרִיֶבנה הבטיחתהו אף היא, שלא קרה דבר. הגרף ראה ויבן, על־פי התחַלוּת בתו ועצבת־רוחה ובּשֶת פני סוניה ומריה דמיטריבנה, כי איזה מאורע אֵרע בוַדאי; אבל הרעיון, שבִּתּוֹ אהובתו יָכלה להכּשל בדבר־חרפה איזה שהוא, היה נורא לו כל־כך, והוא הוקיר כל־כך את מנוחתו ושמחת־לבו, שנמנע משאֹל שאלות רבות והשתדל להַשלות את נפשו ולהאמין, כי לא היה כל דבר מיֻחד, ורק התעצב על כי נדחתה שִׁיבתו אל הכפר בגלל מחלתה.

יט    🔗

מן היום אשר באה אשתו למוסקבה חשב פיר לצאת משם באשר יֵצֵא, רק לבלתּי היות עמה בבית אחד. וכשבאו הרוסטובים למוסקבה, עשתה נטשה עליו רֹשֶם, אשר הזקיקו מהרה להקים את מחשבתו בחפזון. על־כן נסע לטבֶר אל אלמנתו של יוסף אלֶכּסֵיֶביץ', אשר הבטיחהו עוד לפני ימים רבים למסור לו את נירותיו של הנפטר.

ובשובו למוסקבה, נמסר לו מכתּב ממריה דמיטרִיֶבנה, אשר קראה לו בו לבוא לפניה בשביל ענין חשוב נוגע באנדרי בולקונסקי ובכַלתו. פיר היה מתרחק מנטשה. נדמה לו, כי מה שהוא מרגיש בראותו אותה הוא יותר ממה שראוי לבעל אשה ביחס לארושׂת ידידוֹ. וכמו גרם לו מזלו לשוב ולהזדמן עמה תמיד.

“מה קרה שם? ומה להם ולי?” אמר בלבו בלבשו את בגדיו לנסוע אל מריה דמיטריבנה. “מי־יתן ובא הנסיך אנדרי ונשׂא אותה מהר”, אמר פיר בלבו בדרך בנסעו אל אחרוֹסימובה.

בַּבּוּלוַר הטבֶרי שמע קול קורא אליו.

– פּיֶר! זה זמן רב באת? – קרא אליו קול נודע לו. פיר הרים ראשו. בעגלת־חֹרף זוּגית, רתומה לשני סוסים אפורים דוהרים וזורקים פתי־שלג על קצות העגלה, חלף עבר אנטול עם מַקַּרִין, חברו הקבוע. אנטול ישב ישיבה ישרה, כדרך שפקידי־צבא הדוּרים בלבוּשם רגילים לשבת, תחתית פניו לוּטה בצַורון־בִּבָּר שלו וראשו כפוף קצת. פניו היו אדֻמים ורעננים, כובעו המקֻשט בנוצה לבנה נטוי הצדה, ומתחת לכובע מצדו האחד נשקף שערוֹ העשוּי, המדֻשן והמעֻלף רסיסי שלג דק.

“אכן חכם גמור הוא אדם זה!” אמר פּיר בלבו: “איננו רואה מאומה מחוץ לרגע ההוֶֹה של עֹנג, אין דבר מֵעיר דאגה בו, ועל־כן הוא אך צוהל, שמח בחלקו ושאנן כל הימים. ומי יתן ויכולתּי להיות כמוהו!” אמר פּיר בלבו בקנאה.

בפרוזדור הפנימי שבבית אחרוסימובה אמר לו המשרת, בהסירו מעל פּיר את אדרתו, כי מריה דמיטריבנה מבקשת מאתּו, שיסור אליה אל חדר־משכבה.

– מה נהיַה? – שאל פּיר בבואו לפני מריה דמיטריבנה.

– מעשים יפים, – ענתה מריה דמיטריבנה: – חמשים ושמונה שנה עברו עלי, ולא ראיתי חרפּה כזאת עד־כה.

וכאשר הבטיחָהּ פּיר בהן־צדק שלו, שלא יגַלה לאיש, מה שֶׁיִּוָּדע לו מפיה, הגידה לו, כי נטשה הביעה מֵאוּן לחתנהּ שלא בידיעת אבותיה, כי עשתה זאת בעטיוֹ של אנטול קורַגין, אשר קֵרבה אותה אליו אשתו של פּיר ואשר אמרה נטשה לברוח עמו בשעה שלא היה אביה בעיר ולהִנשא לו בחשאי.

פּיר שמע את דבריה בכתפים מוּרמות ובפה פעוּר ולא האמין למשמע אזניו. כלתו של הנסיך אנדרי, האהובה לו לזה אהבה עזה כל־כך, נטשה רוסטובה הנעימה הזאת, גמרה להמיר את בולקונסקי באותו השוטה אנטול, שהוא בעל אשה (פּיר ידע סוד זה), ונטשה דָבקה בו כל־כך, שהסכּימה לברוח עמו – זאת לא יכול פּיר להבין ולחשֹׁב לאפשר.

הרֹשֶם הנעים, שעשתה עליו נטשה, הידועה לו עוד מימי ילדוּתה, לא יכול להצטרף בלבו לאפשרות מעשה נבָלה ואִוֶּלת ואכזריות כזה. לענין זה זכר את אשתו. “כֻּלן דומות זו לזו”, השיב אל לבו ויתנחם, כי לא גורלו לבד הוא להיות בעל אשה רעה. אך בכל־זאת עגמה נפשו לנסיך אנדרי, עד־בְּכִי עגמה נפשו לו, מדעתו את גאון רוחו. וכאשר הוסיף להצטער על ידידו זה, כן הוסיף לבזות וגם לשַׁקֵּץ בלבו את נטשה, אשר עברה לפניו באותה שעה דרך הטרקלין בפָנים מביעים התכבדות קרה מאד. הוא לא ידע, כי לבה של נטשה היה מלא יאוש, חרפּה וכלִמה וכי לא באשמתה הביעו פניה התכבדות ושקט והטלת־אימה.

– להִנשא, כיצד? – אמר פּיר ברהיטות על דברי מריה דמיטריבנה. – הוא לא יכול לשאתהּ: נשוּי הוא.

– שמוּעה על שמוּעה, – אמרה מריה דמיטריבנה. – הנה נער בן־חיל! אך זה מְנֻוָּל! והיא מחכּה לו, זה היום השני היא מחכּה לו. לפָחות תחדל לחכּות; יש להגיד לה.

כאשר נודעוּ לה למריה דמיטריבנה מפי פיֶר פרטי נשואי אנטול, והיא שפכה חמתה עליו בגדופים, הגידה לו לפיֶר, לשם־מה קראה לו לבוא לפניה. מריה דמיטריבנה יָראה, פן יועיד הגרף או בולקונסקי, שהיה יכול לבוא העירה בכל רגע, את קורַגין לדוּאֶל, כי יִוָּדע להם המעשה הזה, שהיא חָפצה להסתיר ובגלל זה בקשה מאתּו לצווֹת בשמה את גיסו, שֶׁיֵּצא מיד ממוסקבה ולא יָעֹז להֵרָאות לפניה. פּיר קבּל עליו לעשות את בקשתה, כי אך ברגע ההוא הבין, עד־כמה שרוּים בסכנה גם הגרף, גם ניקולי, גם הנסיך אנדרי. בלשון קצרה ומדֻיקת הביעה לו את בקשותיה ותשַׁלְּחֵהוּ אל חדר־האורחים.

– הִשמר־נא לך, הגרף איננו יודע מאומה. עשֵׂה כאִלוּ אינך יוֹדע דבר, – אמרה אליו. – ואני אלך ואגיד לה, כי אין לחכּות! ואתה אכל־נא אתנו לחם, אם טוב בעיניך, – קראה אליו מאחריו.

פּיר פּגש בעָברו את הגרף הזקן. הגרף היה נָבוֹךְ ומפֻזר־דעת. בבֹקר אמרה לו נטשה, כי הבּיעה מֵאוּן לבולקונסקי.

– אויה, אויה, יקירי, – אמר אל פּיר. – אוי למי שבּנותיו לא אצל אִמָּן: מה־מאד אני מצטער על כי באתי הֵנה. ממך לא אכַסה דבר. השמעתּ – היא השיבה פני חתנהּ ולא שאלה פי איש. לא אכחד, אני מעולם לא שמחתּי ביותר על השדוך הזה. אמנם, איש טוב הוא, אבל שלא ברצון אביו בוַדאי לא היו מצליחים, ולנַטַּשה יִמָּצאו חתנים בכל עת. בכל־זאת הלא כבר נמשכו הימים, ואיככה יכלה לעשות כזאת שלא בידיעת אב ואם! ועתה היא חולה, ואלהים יודע מה זאת! קשה הוא, אדוני הגרף, קשה לבעל בנות שאין אִמָּן עמהן…

פּיר ראה, כי הגרף נדכּא מאד, ויתאמץ להשיאו לדבר אחר, אך הגרף חזר לדבַר צרתו.

סוניה נכנסה לחדר־האורחים בפנים מלאים דאגה.

– נטשה חולה קצת; היא בחדרה ורצונה לראותך. מריה דמיטריבנה יושבת עמה, וגם היא מבקשת ממך כזאת.

– הלא אתה ובולקוֹנסקי רֵעים אוהבים אתם זה לזה; בוַדאי היא רוצה למסוֹר דבר לו, – אמר הגרף. – הה אלי, אלי! מה־טוב היה הכּל!

והגרף שָׂם ידיו על שְׂעַר צדעיו המעט והלבן ויצא מן החדר.

מריה דמיטריבנה הגידה לנטשה, כי אנטול בעל אשה הוא. נטשה מֵאנה להאמין לה ותדרֹש, שיבוא פיר בעצמו ויעיד על זה. וסוניה הגידה זאת לפּיֶר, בלכתה עמו במסדרון להביאו אל חדר נטשה.

נטשה ישבה בפנים לבנים וזועמים אצל מריה דמיטריבנה, וכבוא פיר בפתח פגעה בו מיד בעינים שואלות ונוצצות כמו מתוך קדחת. גם צחוק־חבּה לא הראתה לו, גם לא הרכּינה לו בראשה, ורק הביטה אליו הבטה שאינה פּוסקת, וְהַבָּטָתָהּ זו שָּׁאלה אותו אך שאֵלה אחת: האוהב הוא לאנטול, אם שונא לו ככל שאר האנשים אשר בבית? פּיר בעצמו לא נחשב בעיניה למאומה, זה היה ברור.

– הוא יודע הכּל, – אמרה מריה דמיטריבנה אל נטשה ורמזה על פּיר. – יאמר־נא הוא לך, האמת אתי.

נטשה הביטה, כהַבִּיט חיה פצועה נרדפת אל הכלבים והצידים הקרֵבים אליה, פעם אל זה ופעם אל זה.

– נטליה אִילאִינִיצ’נה, – החל פּיר בעינים מוּרדות וברגש חמלה עליה וגֹעל־נפש במעשה־נִתּוּחַ זה, שהוּטל עליו לעשות לה, – אם אמת הדבר אם שקר, אחד הוא לך מן הדין, יען כי…

– שקר הוא אפוא מה שאומרים עליו, כי בעל אשה הוא!

– לא, כי אמת הוא.

– בעל אשה הוא, וזה ימים רבּים? – שאלה נטשה. – בהן־צדק?

פיר קִיֵּם את הדבר בהן־צדק שלו.

– הוא עודנו פה? – שאלה במהירות.

– כן, זה עתּה ראיתי אותו.

נִכּר היה, שאין בה כֹּח לדבּר, ובידיה רמזה, שיניחו לה.

כ    🔗

פּיר לא נשאר אתם לסעֻדת־הצהרים, כי־אם יצא מיד מן החדר ויסע משם. הוא נסע לחַפּשׂ בעיר את אנטול קורַגין, אשר לזכרו פרץ כל דמו בקרבּו אל לבו וכמו הוּשם מַחְנק לנשימתו. על ההרים, אצל הצוענים, אצל קוֹמוֹנֶנו לא מצא אותו. אחרי־כן בּא פיר אל הקלוב. בקלוב היה הכּל כמנהגו: האורחים, שנאספו לסעוֹד, ישבו חבורות חבורות ונתנו שלום לפיֶר ודבּרו בחדשות שבעיר. המשרת נתן לו שלום ואמר לו, בדעתו את חֶבר מיֻדעיו ואת מנהגיו, כי השאירו לו מקום בחדר־האֹכל הקטן, כי הנסיך מיכַאִיל זַחַריץ' בַּבּיבליותיקה, והאדון פַּוֶל טִימוֹפֵיֶביץ' עוד לא בא. אחד ממיֻדעיו של פיר שאל אותו אגב־אורחא, מתוך שיחה במזג־האויר, הֲשָׁמע על־דבר הגנבה שגנב קורַגין את רוסטובה, שמדבּרים בה עתּה בעיר; האמת הדבר? פיר התחיל צוחק ואמר, כי דברי־שטוּת הם וכי הוא בא עתה מבית הרוסטובים. על־אודות אנטול שאל את כל מיֻדעיו; אחד אמר לו, שעוד לא בא, השני אמר, שעתיד הוא לסעוֹד פֹּה. מראה משֻׁנה היה בעיניו המון האנשים האלה, השוקטים וקָרֵי־הדעת, שאין בהם יודע את הסער שבלבבו, ויעבור בטרקלין ויחכּה עד שנאספו כל הסועדים, ובראותו, כי לא בא אנטול, לא אכל שם ויסע הביתה.

ואנטול מבֻקָּשׁוֹ סעד ביום ההוא בבית דולוחוב וַיִּוָּעֵץ אתו, איך לתקן את המעֻוָּת. הוא דִמה, כי נחוץ לו לראות את רוסטובה. בערב נסע אל אחותו לדבּר עמה על־אודות התחבולות לבוא לידֵי פגישה זו. ובשוב פיר לביתו, אחרי חַפשׂוֹ אותו בכל העיר, אמר לו משרתו המיֻחד, כי הנסיך אנטול וַסיליֶביץ' אצל הגרפינה. וחדר־האורחים של הגרפינה היה מלא אנשים.

פיר נכנס לחדר האורחים בלי נתינת שלום לאשתו (ברגע ההוא שְׂנֵאָהּ יותר מבכל עת) וירא את אנטול ויגש אליו.

– אַה, פּיר, – אמרה הגרפינה בקָרבהּ אל אישהּ. – אינך יודע, מה היה לו לאנטול שלנו…

ודבריה נסתתמו, כי ראתה בראש בעלה המוּרָד הַרבֵּה, בעיניו הנוצצות ובהליכתו הנמרצה את הרֹשֶם הנורא, רֹשֶם ההשתוללות והכֹּח, אשר ידעה והרגישה בחושיה אחרי מלחמתו עם דולוחוב.

– באשר אַתֶּן – שם זִמה ורֶשע, – אמר פיר אל אשתו בלשון־רבּות. – אנטול, לכה אתי, עלי לדבּר עמך, – אמר צרפתית.

אנטול שָׂם עיניו על אחותו וַיִכָּנע ויקם ללכת אחרי פיר. ופיֶר החזיק בידו וימשכהו בכֹח וילך אל הפתח.

– אם ימלאך לבך בחדר־האורחים שלי… – לחשה אלֶן צרפתית ברהיטות; אך פיר לא השיב לה ויצא מן החדר.

אנטול הלך אחריו בהליכתו התדירית, הליכת בן־חיל. אך על פניו נראתה פחדנות.

כשנכנס פּיר לחדר־עבוֹדתו סגר את הדלת ויפן אל אנטול בלי הַבּיט אל פניו.

– ההבטחתּ לגרפינה רוסטובה לשאת אותה ובאת לנהגהּ בסתר מביתה?

– יקירי, – ענה אנטול צרפתית (כל שיחתם זאת היתה בלשון־צרפת), – אינני חושב את־עצמי למחֻיב להשיב על חקירות בית־דין בטוֹן כזה.

פני פיר, שגם קֹדם לזה חָורוּ, נַעווּ מאש זעמו. וַיַּחזק בידו הגדולה את אנטול בצַורון מעילו ויחל לנענעו הנה והנה, עד אשר העידו בו פניו, שנבהל למַדי.

– באָמרי, כי עלַי לדבּר עמך… – שָׁנה פיר.

– נו, מה זאת, אִולת. מה? – אמר אנטול וימשש בידו את כפתור צַורונו, שנעקר עם הארג יחד.

– אתה נבל ואיש־תועבה, ואינני יודע מה־זה יעצרני מִנַּפֵּץ את גֻּלגלתך בכלִי זה לנחת־רוח לי, – אמר פיר בסגנון יפה זה, לפי שדבר צרפתית.

הוא לקח בידו מַסְפֵּג כבד וירימהו דרך־אִיוּם וימהר וישיבהו למקומו.

– ההבטחתּ לשׂאתהּ?

– אני, אני, אני לא דִמיתי; ואולם לא הבטחתּי מעולם, יען כי…

פיר נכנס לתוך דבריו.

– היש תחת ידך מכתּבים מאִתּה? היש מכתּבים בידיך? – שָׁנה פּיר בקָרבו קצת אליו.

אנטול שָׂם עיניו עליו וכרגע הוריד ידו אל כיסו וַיוצא נרתיק של ניָרות.

פיר קבּל את המכתב שנמסר לי ויהדוף את השלחן הקטן שעמד בדרכו, ויצנח על הדרגש.

– לא בכֹח־ידי אעשה, אל תירא, – אמר פיר בתשובה על תנועת פחדוֹ של אנטול. – המכתּבים – ראשונה, – אמר פיר, כחוזר בפני עצמו על שעור. שנית, – הוסיף אחרי שתיקת רגע ויקם ויחל להתהלך שוב, – עליך לצאת מחר ממוסקבה.

– אבל איככה אוּכל…

– שלישית, – הוסיף פיר בלי שמוע דבריו, – אין לך להגיד דבר מן הדברים שהיו בינך ובין הגרפינה. ידעתי, כי אינני יכול לאסור לך זאת, אך אם יש בך זיק יראת־חטא… – פיר עבר פעמים אחדות בחדר בלי אמֹר דבר.

אנטול ישב אצל השלחן וַיִשֹּׁךְ שפתיו בשִׁניו.

– סוף־סוף אי־אפשר לך שלא תבין, שמלבד הנאתך יש בעולם גם אֹשר ומנוחה של אנשים זולתך; שאַתּה מאבּד נפש אדם בשביל רצונך לשעשע את נפשך. השתעשע עם הנשים הדומות לרעיתי, – עם אלה יש לך רשות; הן יודעות מה אתה מבקש מהן. הן כלי־זֵינָן עליהן נגדך, כי מְנֻסּוֹת הן כמוֹך בעניני זמה. אך להבטיח לנערה לשֵׂאתהּ… לרַמות… לגנוֹב נפש… איככה לא תבין, כי תועבה היא כרציחת נפש זקן או ילד!…

פיר שתק וישם עיניו על אנטול לא עוד במבט זעם, כי־אם במבט שאלה.

– זאת לא אדע. מה? – אמר אנטול, אשר התחזק במדה שפּיֶר הוסיף לכבּשׁ כעסו. – זאת לא אדע ואינני רוצה לדעת, – אמר בהביטו אל פיר, ולחיו התחתונה רעדה קצת, – אבל אמרתּ לי “תועבה” ועוד מלים כאלה, אשר אני, כאיש־כבוד, לא אֶתּן לאמר עלי.

פיר שָׂם עיניו עליו בתמיהה מבּלי יכֹלת להבין, מה הוא דורש.

– אף־על־פי שהדבר היה שלא בפני זר, – הוסיף אנטול, – אך אני לא אוּכל…

– ולפִּצוי אתה צריך אפוא? – שאל פיר בלעג קל.

– לפָחות יש לך לבטל מה שאמרתּ, האין זאת? אם רצונך שאמַלא משאלותיך. האין זאת?

– אני מבטל, מבטל אני, – אמר פיר ברהיטות, – ומבקש מאתּך לסלוח לי, – ובדבּרו הוסַבּו עיניו שלא בכַוָּנה על הכפתור הנעקר, – ומעוֹת, אם אתה צריך להוצאות הדרך…

אנטול חִיֵּךְ לו. אותו החיוך הפחדני והמנֻוָּל, הידוע לו לפיֶר על־ידי אשתו, הקדיח אש באפו.

– הוי, משפחת מנֻוָּלים אין־לב! – מלמל ברהיטות ויצא מן החדר.

ביום השני נסע אנטול לפטרבורג.

כא    🔗

ופיֶר בא אל בית מריה דמיטריבנה להגיד לה, כי מִלֵּא חפצה וַיְשַׁלַּח את קורַגין ממוסקבה, והנה אימה ומהומה בכל הבית: נטשה חלתה מאד, ומריה דמיטריבנה אמרה לו בסוד, כי בלילה, אשר הֻגד לה, כי אנטול בעל אשה הוא, בלעה זַרְנִיךְ, אשר מצאה לה בחשאי, אך בהביאה אל קרבּה שעוּר מוּעט נבהלה נפשה מאד וַתָּעָר את סוניה ותגד לה את אשר עשתה, וימהרו לרפאהּ בתחבולות הנחוּצוֹת, והסכנה עברה; אבל עם־זה עודנה חלשה כל־כך, שאין להעלות על הדעת להובילה אל הכפר, ועל־כן שלחו להביא את הגרפינה. גם את הגרף הנדהם ראה פיר, גם את סוניה הבוכיה, אך את נטשה לא יכוֹל לראות.

פיר אכל ביום ההוא בקלוב ומכּל עבָרים שמע שִׂיחות על־דבר הנסיון לגנוב את רוסטובה, והוא לא חדל מהכחיש בפה מלא את השמועות האלה, וַיַּבְטַח את כל המדברים אליו, כי לא כך היה מעשה, אלא שגיסו השתדך לה לרוסטובה ולא רצו בו. נדמה לו לפיֶר, שחובתו להסתיר את הדבר ולהשיב כבוד רוסטובה למקומו.

בפחד חכּה פיר לשִיבת הנסיך אנדרי ובכל יום ויום היה בא לשאל את הנסיך הזקן על־אודותיו.

הנסיך ניקולי אנדרֵיֶביץ' היה יודע מפי מדמואזֶל בּוּריֶן את כל השמועות, שהיו עוברות בעיר, וקרא את הפתקה אל הנסיכית מריה, אשר הביעה בה נטשה את מֵאוּנהּ בחֲתָנָּהּ. הוא נראה כשָׂמֵחַ יותר מרגילותו וחכּה לבנוֹ בקֹצר־רוח מרֻבּה.

ימים אחדים אחרי יציאתו של אנטול, באה פתקה אל פיר מהנסיך אנדרי, ובה הודיע לו דבר בואו ובקש מאתו להכּנס אצלו.

כאשר בא הנסיך אנדרי למוסקבה, נתן לו אביו מיד, ברגע הראשון לבואו, את פתקת נטשה, אל הנסיכית מריה, אשר השיבה בה פני חתנהּ (את הפתקה הזאת גנבה מדמוּאזל בּוריֶן מהנסיכית מריה ומסרה לנסיך הזקן), אף הודיע לו בהוספות את המעשה בגנֵבת נטשה.

הנסיך אנדרי בא בערב, ופיֶר בא אליו ביום השני בבֹקר. פיר חשב, כי ימצא את הנסיך אנדרי כמעט באותו המצב, שהיתה בו נטשה, ועל־כן תָּמה בשמעו, בשעת כניסתו לחדר־האורחים, את רוּם קולו של הנסיך אנדרי, כשהוא מדבּר בצהלת־רוח בסכסוך בית פטרבורגי. הנסיך הזקן ועוד איזה איש נכנסו לפעמים לתוך דבריו. הנסיכית מריה יצאה לקראת פיר. היא רמזה בעיניה על דלת החדר, שנמצא בו הנסיך אנדרי, ונאנחה כמשתתפת בצערו של זה; אבל פיר הכיר בה בפָנֶיה, שֶׁשָּׂמחה גם על אותו המאורע, גם על כי קבּל אחיה כראוי לו את הידיעה על־דבר הבגד, שבגדה בו כלתו.

– הוא אמר, כי היה נכון לזה, – אמרה מריה. – אני ידעתי, כי גאון־רוחו לא יתן לו להביע מה שהוא מרגיש, אבל הוא יפה נשא זאת, יפה יותר הרבה מאשר שערתּי. כנראה, כך היה צריך להיות…

– אך האמנם עתה בטל ומבֻטל הכּל? – אמר פיר.

הנסיכית מריה שָׂמה עיניה עליו בתמיהה. היא גם לא הבינה, כיצד היה אפשר לשאֹל כזאת. ופיֶר נכנס לחדר־העבודה. והנסיך אנדרי, אשר נשתנה הרבה ונעשה בלי־ספק בריא מבראשונה, אלא שנוסף לו קמט חדש בין גבּוֹת עיניו, עמד בלבוש־אזרחים, ואביו והנסיך מָשצֶ’רסקי ממולו, והוּא נחלק עליהם בהתלהבות ובתנוּעוֹת נמרצוֹת. הַנִּדּוֹן היה ספֶּרַנסקי, אשר בימים ההם הגיעה למוסקבה שמועת הגלוּת, אשר נגזרה עליו פתאֹם, וַעֲוֹן הבגידה, אשר נטפל עליו.

– עתה דנים ומחַיבים אותו (את ספֶּרַנסקי) כל אותם האנשים, שלפני חֹדש אחד התפלאו על גדלוֹ, – אמר הנסיך אנדרי, – ואותם שלא יכלו להבין את מטרותיו. נקל מאד לָדִין את האיש, אשר הוּרד מגדֻלתו, ולהטיל עליו את כל השגיאות, שנכשלו אחרים בהן; ואני אֹמֵר לכם, כי אם נעשָׂה איזה דבר טוב בימי המלכות הזאת, לא נעשָׂה כל הטוב הזה אלא על־ידו לבד…

ברגע ההוא ראה את פיר ויעמוֹד מִדַּבֵּר. פניו רעדו והתחילו מביעים זעם כרגע.

– והדורות הבאים יוציאו צִדקוֹ, – סִיֵּם ויפן כרגע אל פיר.

– ואתה, מה שלומך? אתה הולך וְעָבֶה, – אמר אליו בצהלה… אך הקמט החדש העמיק עוד יותר במצחו. – כן־הוא, שלום לי, – ענה על שאלת פיר והתחיל צוחק.

ברור היה לפיֶר, כי צחוק זה אומר לו: “שלום לי, אבל אין חֵפץ לאיש בשלומי”.

אחרי דַבּרוֹ מעט עם פיר בטלטולי הדרך הקשה למן גבול פולין ועל־דבר פגישתו שפגש בשוֵיצִיָּה אנשים יודעים את פיר ועל־דבר האדון דָּסַל, אשר הביא מחוץ לארץ בתור מחַנך לבנוֹ, חזר והתערב בהתלהבות בשיחה, שנמשכה בין שני הזקנים על־אוֹדות ספֶּרַנסקי.

– אִלו היה כאן מעשה־בגידה ואִלו היוּ ראיות לַדָּבר, שנשא ונתן בסתר עם נפוליון, היו מפרסמים את הראיות ברבּים, – אמר בהתלהבות ובפזיזות. – אני בעצמי אינני אוהב וגם קֹדֶם לזה לא אהבתּי את ספֶּרנסקי, אבל אוהב צדק אני.

ופיר הכיר בידידו את מדתו, הידועה לו היטב, להתלהב ולהתוַכּח על דָּבר זר לו, כדי להשקיט בזה את סערות־רוחו הקשות.

כאשר נסע הנסיך מָשצֶ’רסקי משם, אחז הנסיך אנדרי את פיר תחת ידו ויקרא לו ללכת אתּו אל החדר אשר יִחדוּ לו. בחדר עמדה מטה, ותרמילים וארונות קטנים פתוחים היו מוּטלים שם. הנסיך אנדרי נגש אל אחד מהם וַיוצא מתוֹכו קֻפסה. מהַקֻּפסה הוציא תכריך לוּטֶה בניָר. כל זה עשה בלי דַבּר דבר ובחפזון, ויקם רגע וישתעל. פניו רעמוּ ושפתיו היו לחוּצות.

– סלח־נא לי, אם אטריחך…

פיר הבין, כי הנסיך אנדרי רצה לדבּר על־אודות נטשה, ופניו הרחבים הביעוּ חמלה והשתתפות. מראה זה של פני פיר הרגיז את הנסיך אנדרי; וַיוסף בקול עַז, צולל וקשה לאֹזֶן.

– הגרפינה רוסטובה השיבה את פָּני, ושמועות הגיעו לאזני, כי גיסך בקש את ידה או כיוצא בזה. האמת הדבר?

– גם אמת גם שקר, – החל פיר; אבל הנסיך אנדרי נכנס לתוך דבריו.

– אלה מכתּביה ותמונתה, – אמר לו.

ויקח את התכריך מעל השלחן ויתן לו.

– תנה זאת לגרַפינה… אם תראֶנה.

– היא חולה מאד, – אמר פיר.

– היא אפוא עודנה פה? – אמר הנסיך אנדרי. – והנסיך קורַגין? – הוסיף לשאֹל במהירות.

– הוא כבר נסע מזה. היא היתה קרובה למות.

– צר לי מאד, כי חולה היא, – אמר הנסיך אנדרי, וצחוק קר, אכזרי וקשה לאֹזן, כצחוק אביו, פָּרץ מפיו.

– אך האדון קורַגין לא נאות אפוא לתת ידו לגרפינה רוסטובה, – אמר הנסיך אנדרי.

הנסיך אנדרי נָעַר בחטמו פעמים אחדות.

– הוא לא יכול לשֵׂאתהּ, כי בעל אשה היה, – אמר פיר.

הנסיך אנדרי התחיל צוחק בקול קשה שנית, ושוב הֻרגש בו אותו הדמיון לאביו.

– ואיפה יִמָּצא גיסך עתה, האוּכל לדעת? – אמר עוד.

– הוא נסע לפטר… ואולם אני לא אדע… – אמר פיר.

– אכן אין חִלוק בדבר, – אמר הנסיך אנדרי. – אֱמֹר לגרפינה רוסטובה, כי חפשית היתה לנפשהּ וחפשית היא עתּה, ואני מבָרכהּ בכל־טוב.

פיר לקח בידיו את תכריך הניָרות. הנסיך אנדרי הביט אליו במבט מכֻוָּן, כמתאמץ לזכּור, אם אין לו עוד דבר נחוץ לאמר, או כמחכּה, שיאמר לו פיר עוד דבר.

– שמע־נא, התזכור את מַחֲלֻקתֵּנוּ בפטרבורג, – אמר פיר, – התזכור על־דבר…

– זוכר אני, – אמר הנסיך אנדרי, – אמרתּי, כי יש לסלוֹח לאשה סוררת; אך לא אמרתּי, שאני יכול לסלוח. אני אינני יכול.

– כלום אפשר לדַמות זו לזו?… – אמר פיר.

הנסיך אנדרי נכנס לתוך דבריו ויתן בקולו קול־גערה:

– כן, לחזור ולבקש את ידה, להיות גדָל־לב וכיוצא בזה?… כן, אֹרח צדקה ונדיבות הוא, אבל אני אינני מֻכשר ללכת בעקבות אדוני. אם חפץ אתה להיות ידיד לי, אל־נא תדבר אתי באוֹתה… בכל זה. עתה, שלום לך. מָסֹר תמסוֹר אפוא…

פיר יצא וילך אל הנסיך הזקן ואל הנסיכית מריה.

הזקן נראה כשמח יותר מן הרגיל. הנסיכית מריה היתה כבכל עת, אך מפני השתתפותה במצב אחיה, ראה בה פיר, שהיא שׂמֵחה על כי בטלו נשואיו. בהביטו אליהם, הבין פיר, עד־כמה הם מלֵאים בוז וקצף על הרוסטובים, וכן הבין, שלא היה אפשר גם להזכיר את שמהּ של האשה, אשר יכלה להמיר באיש אחר את הנסיך אנדרי.

בשעת סעֻדת־הצהרים התחילו מדבּרים במלחמה, שכבר הֻברר, שהיא קרובה. הנסיך אנדרי דבּר בלי־הפסק ויתוַכּח פעם עם אביו, פעם עם דֶּסַל המחַנך הצרפתי שלו, ויהי כִמְלֵא צהלה יותר מרגילותו, ופיר ידע היטב את סִבָּתה המוּסרית של צהלה זו.

כב    🔗

ביום ההוא בערב נסע פיר אל הרוסטובים למַלא מה שקבּל עליו. נטשה שכבה על מטתה, הגרף היה אז בקלוב, ופיר הלך, אחרי מסרוֹ את המכתבים לסוניה, אל מריה דמיטרִיֶּבנה, אשר אִוְּתָה נפשה לדעת, איך קבּל הנסיך אנדרי את הידיעה. מקץ עשרה רגעים באה סוניה אל מריה דמיטריבנה.

– נטשה מבקשת לראות את הגרף פטר קירילוביץ', – אמרה סוניה.

– הכיצד? הנובילהו אליה? הלא שם בחדרכן אין סדרים, – אמרה מריה דמיטריבנה.

– לא, כי לבוּשה היא ואל חדר־האורחים יצאה, – אמרה סוניה.

מריה דמיטריבנה אך הניעה כתפיה.

– מתי תבוא הגרפינה; כבר הכשילה כֹחי. הִשמר לך אפוא, אל תגד לה הכּל, – פנתה אל פיר. – גם לחָרף אותה לא יעמוד לבי: מְצֵרָה היא, מצֵרה כל־כך!

נטשה עָמדה באמצע החדר, והיא כָחֲשָׁה, ופניה חָורו ורעמו (ולא ככלי מלא בושה, כמו שֶׁשִּׁער פיר). כשנראה פיר בפתח, נחפזה לקראתו, ונכּר היה בה, שאינה יודעת, אם עליה לגשת אליו, אם להמתּין לו קצת.

פיר מהר ויגש אליה. הוא חשב, כי תפשֹׁט ידה לו כדרכּה; אך היא קרבה אליו, ובנשימה כבדה ובידים מוּרדות לארץ כמחֻסרות־חיים עָמדה לפניו, כמו שעמדה בצאתה לאמצע הטרקלין לשיר, אך רֹשֶם אחר לגמרי היה אז בפניה.

– פטר קיריליץ', – פנתה אליו בדבּור נמהר, – הנסיך בולקונסקי היה ידיד לך; ידידך הוא גם עתה, – תִּקְּנָה את לשונה (הכּל היה בעיניה כדברים שהיו ונשתנו לגמרי). – הוא אמר לי בעת ההיא, לפנות אליך…

פיר החריש ונָשם ושאף באפו בהביטו אליה. עד השעה ההיא רגז עליה בלבו והתאמץ לבוז לה; אך עתה נכמרו נחומיו עליה כל־כך, שלא נמצא בלבו מקום עוד לרֹגֶז.

– הנה הוא עתה פה; אמָר־נא לו… כי יִס… יסלח לי.

היא עָמדה מִדַּבֵּר והתחילה נושמת בתכיפות מרֻבּה עוד יותר, אך בָּכֹה לא בכתה.

– כן… אני אֹמַר לו, – אמר פיר, – אבל…

ומה לאמר לה לא ידע.

נטשה נבהלה, לפי־הנראה, מפני הרעיון, אשר יכול לעלות על לבו של פיר.

– לא, אני ידעתי, כי הכּל מבֻטל, – אמרה במהירות. – לא, זה אי־אפשר לעולם. אך על הרָעה, אשר עשיתי לו, דָּוָה לבי. אמָר־נא לו, כי אני מבקשת מאתּו לסלוח, לסלוח, לסלוח לי על הכּל…

היא נזדעזעה כֻלה ותֵּשב על כסא.

רגש־חמלה, אשר לא היה בו כמוהו מימיו, מִלֵּא את לבו של פיר.

– אני אֹמַר לו, אני אֶשְׁנֶה לו הכּל, – אמר פיר. – אבל… רצוני לדעת דבר אחד…

“מה אתה רוצה לדעת?” שאל מַבּטה של נטשה.

– רצוני לדעת, הָאָהַבְתְּ… פיר לא ידע איך לכַנות את אנטול ויסתמק לְזִכְרוֹ, – האהבתּ את האדם הרע הזה?

– אל־נא תקרא לו רָע, – אמרה נטשה, – אך אני לא אדע דבר, כל דבר לא אדע…

ושוּב התחילה בוכה; ורגש החנינה והחבּה והאהבה תקף עוד יותר את פיר, הוא הרגיש, כי דמעות נזלו תחת משקפיו, אך קִוה כי לא יתבוננו בהן.

– לא נדַבּר בזה יותר, ידידתי, – אמר פיר.

מה־משֻׁנה היה בעיני נטשה רֹךְ קולו זה, קול חבּה מקרב לב.

– לא נדַבּר עוד, ידידתי, אני אֹמַר לו הכּל; אך דבר אחד אבקש ממך – חִשבי־נא אותי לידיד לך; ואם צריכה אתּ לעזרה, לעצה, או כי תצטרכי לשפוך נפשך לפני איש – לא עכשו, כי־אם לכשֶׁתִּתיַשב דעתך עליך – זכרי־נא אותי. – פיר לקח וישק את ידה. – מאֻשר אהיה, אם אוּכל…

פיר בא במבוכה.

– אל־נא תדבר עמי כן: אינני ראויה לזה! – קראה נטשה בקול־צעקה ותאמר לצאת מן החדר, אך פיר אחז בידה ויעצרנה.

הוא ידע, כי יש לו לאמר לה עוד דבר; אך כאשר אמר לה זאת, תָּמַהּ בעצמו על דבריו.

– חִדְלי־נא, חֲדָלי; עוד כל החיים לפניך, – אמר לה.

– לפָני? לא! לי אבד הכּל, – אמרה בבושה וברוח נכֵאה.

– הכּל אבד? – שָׁנה פיר אחריה. – לוּ הייתי לא אני, כי־אם היפה והחכם הטוב שבּבני־האדם, ולוּ הייתי היום בגפי, כי־עתה בקשתּי כרגע על ברכּי את ידך.

בפעם הראשונה אחרי ימים רבים בכתה נטשה בדמעות־תודה ונחת־רוח, ותשם עיניה על פיר ותצא מן החדר.

פיר יצא אף הוא אחריה וכמעט במרוצה בא אל הפרוזדור, ובעודו עוצר בעיניו את דמעוֹתיו, דמעות של קֹרת־רוח ועליצוּת, אשר לחצו את גרונו, ובלי יכֹלת למצֹא בידיו את שרווּליו, לבש את אדרתו וישב בעגלת־החרף.

– עתה אנה תצַוה? – שאל הרַכּב.

“אנה? – שאל פיר את־עצמו. – אנה אוּכל לנסוע עתה? האמנם אל הקלוב או אל אחד ממיֻדָּעַי?” – כל אנשי תבל היו ככה דלים ונקלים בעיניו נגד רגש הנחת והאהבה, אשר היה בו; נגד אותו המבט הרך, מבט־התּודה, אשר הביטה בו אליו בדמעות בפעם האחרונה.

– הבּיתה, – אמר פיר, ואף על־פי שהגיע הקֹר לעשר מעלות, פתח את אדרת־הדֻּבּים על לבו הרחב והעלז.

והשעה – שעת־קֹר בהירה. ממעל לרחובות המטֻנָּפים והָאֲפֵלים למחצה, ממעל לַגַּגּוֹת השחורים – שמים כֵּהים מעֻלָּפים כוכבים. רק בנשאו עיניו השמימה לא הרגיש פיר, מה־שפלים ועלובים כל עניני האדם בארץ נגד אותה הרוממוּת, אשר רחפה נפשו בה. בשעת כניסת מרכבתו ל"מישור אַרָבּט" נגלָה לעיני פיר מרחב גדול של שמים כהים מרֻבֵּי כוכבים. כמעט באמצע הרקיע הזה, ממעל ל"פרָצ’יסטֶנסקי בוּלוַר", עמד כוכב־שֵׁבֶט גדול ובהיר מֻקָּף ומעֻלף כוכבים מכּל עבריו. אבל מצֻיָּן בתוכם בקרבתו אל הארץ, בלֹבֶן אורו ובשִׁבטו הָאָרֹךְ המוּרם למעלה, הוא כוכב־השבט, שנראה בשנת 1812 ושאמרו עליו, שהוא מגיד נוראות וחֻרבּן העולם. אך בלב פיר לא העיר הכוכב הזה ושבטו הארֹך בקרני זהרוֹ כל רגש נורא. להפך, הוא הביט בעינים רטֻבּות מדמעות־גיל אל כוכב־האור הזה, אשר אחרי עברוֹ בקַו פַּרַבּוֹלִי במעוף נמהר שאין להביעו בדברים, מֶרחָבים אשר לא יִמַּדּו, כמו דבק פֹּה פתאם במקום אחד, שבחר לו בשמים השחורים האלה, כחץ שננעץ בארץ וירם שבטו למעלה בחָזקה ויעמוד משוּט בעוֹלם, והנהו מאיר ומשתעשע בלֹבֶן אורו בין הכוכבים הנוצצים האחרים שאין להם מספּר. לפיֶר נדמה, שהכוכב הזה מתאים בכל פרטיו לַשִּׁנוי שנהיה בנפשו המעֻנגה והמתעוררת, המחלפת כֹּח לחיים חדשים.

תּם כרך ב

המשך הכותר בכרך ג'. פרויקט בן־יהודה