בדרך הטבע משמשת מדינת הפועלים מופת לכל העמלים והנאבקים לחרות. הפרוליטאריון שבכל העולם לומד אצל חבריו עטורי־הנצחון לא רק באיזו דרך עליו לצעוד לקראת מטרתו המדינית, אלא – לפי דוגמתם של אלה, שזכו בנצחון בקרב הגדול – הוא לומד גם מה יהיה עליו לעשות וכיצד יהיה עליו לפעול למחרת הקרב האחרון והמכריע.

אם הפרוליטארים בעלי־ההכרה שבכל הארצות עוקבים במתיחות גדולה ביותר אחרי כל המתהווה ברפובליקה הפרוליטארית, מתלבטים בנסיונותיה ושמחים בנצחונותיה – הרי הם נוהגים כך לא רק משום שבפתרון זה או אחר של בעיותיו הקשות תלוי קיומה של המצודה הפרוליטארית, זו המשענת הנאמנה למלחמתו של מעמד הפועלים בעולם כולו. הם מלווים ברטט את כל המתהווה בברית־המועצות גם משום שכל המתרחש בה משמש לקח מאלף לכל אלה – כיום עדיין עבדים ומחר שליטים, – שיצטרכו לבנות את העולם החדש. על הנסיונות הנעשים בברית־המועצות כיום – יסתמך מחר המעשה־הפרוליטארי בכל אתר ואתר.

כשם שביצע שלטון־הפועלים את הרס המנגנון השלטוני הישן, הקים משטר ממלכתי חדש וחולל תמורה יסודית בנתונים וביחסים הכלכליים, – כך חידש גם ערכי־יסוד בתחום היחסים בין העמים השונים והניח יסודות חדשים לחייהם המשותפים. הענין הלאומי הגיר הרבה נחלי דיו, אך גם הרבה ימים של דמעות ודם; אנשי־מדע לרוב שברו בגללו את קולמוסיהם, אך גם שליטים לא מעטים – את צווארם ומרפקתם. גורלו של הענין הלאומי – כמוהו כגורלן של שאר הסתירות שבמשטר הקפיטאליסטי: נוכחנו לדעת, שרק שלטון הפועלים מסוגל להסדירו.

פתרונה של בעיית הלאומים במשטר הבורגני, פירושו: הידוקה של עניבת־החנק על צווארם של המיעוטים הלאומיים, על מנת להשתיק כל נסיון מחאה. בפעם הראשונה נפתחו שעריו של בית־הסוהר הכל־רוסי בו התענו עשרות עמים; שלטון־הפועלים הכריז על – זכות ההגדרה־העצמית, אפילו עד להינתקות מהמדינה הרוסית. העמים, שנשארו בחיקה של הפדרציה־המועצתית, נהנים מהאבטונומיה הרחבה ביותר. ועידה של האוכלוסיה העובדת – שבכל חבל וחבל, – קבעה את צורת השלטון העצמי של כל לאום ולאום ואת יחסיו ההדדיים עם ברית־המועצות.

עמים מדוכאים ומפגרים קמו לתחיה לרגל הנצחון הפרוליטארי. שבטים, שאת שמותיהם ידעו קודם לכן רק מומחים מלומדים, נתגלו ממש והוזמנו ליטול חלק במאמץ ובפעילות הקולקטיבית של חיי המדינה הכלליים, באמצעותם של מוסדות־השלטון העצמי שלהם. שבטים שטרם ידעו צורת אות, – זכו לוועדות־מלומדים מיוחדות, שטרחו ויצרו בשבילם אלפא־ביתא, המותאמת לשפתם; שבטים אלה אורגנו עכשיו באורח ממלכתי. הוקמה בשבילם רשת של מוסדות־מדינה אבטונומיים, שתפקידם לא רק להפיץ אלפא־ביתא חדשה זו, אלא – בראש ובראשונה – לעזור להתפתחותם הכלכלית, לגילוי כוחותיהם היוצרים ולארגונם.

טעויות רבות, ולעתים אף קשות ביותר, נעשו בתחום זה, כמו שגם – מטבע הדברים – בשטחים אחרים אי־אפשר היה להימנע מהן כליל; גם בגלל חוסר־נסיון – הן נאלץ שלטון הפועלים לפלס באורח־עצמי נתיב חדש בכל תחום ותחום – וגם בגלל נסיבותיה ותביעותיה החמורות של מלחמת האזרחים. אולם נעשים המאמצים הגדולים ביותר כדי לתקן טעויות אלו. עקרון השלטון העצמי מעמיק והולך: מרחיבים את מוסדות השלטון־העצמי ומשכללים אותם במידה גדלה והולכת. מכניסים סדר רב יותר ביחסיהם ההדדיים של האזורים האבטונומיים, במגמה להגיע לתיאום מושלם ביניהם ובין ברית־המועצות וכדי לספק במידה הרחבה ביותר את צרכיו המיוחדים של כל אחד מהם. דווקא בזמן האחרון נעשו שינויים גדולים במבנה הפדרציה המועצתית. שונתה אפילו, במידה ניכרת, חוקת היסוד של רספס"ר (הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הכל־רוסית), שהיתה לססס"ר (ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הפדרטיביות).

אולם ברשת המסועפת של מוסדות השלטון־העצמי הממלכתיים, שתפקידם לשרת את ענייניהם של העמים והעממים השונים שבקרב רפובליקת הפועלים הגדולה, – חסרים מוסדות השלטון־העצמי של אומה אחת ויחידה: האומה היהודית. וכשמתכנס המוסד הפדרטיבי העליון של העמים המשוחררים, מועצת־הלאומים, – חסרים בו נציגיהם של המוני העובדים היהודים. ועם־זאת, אין כאן מקרה של הפליה לגבי היהודים. להיפך: לא רצו לעשות יוצא־מן־הכלל לגבי היהודים, אף כי חייבים היו לעשותו; שכן, המציאות היהודית עצמה היא יוצא־מן־הכלל משווע.

על הריסותיה של הקיסרות הרוסית, “האחידות והבלתי־ניתנת־לחלוקה”¹, קמה פדרציה חפשית של עמים פרוליטאריים. אבל ביסודה של ההגדרה העצמית הלאומית הונח העקרון הטריטוריאלי. מדינת־המועצות היא ברית חופשית של עמים, הנהנים מאבטונומיה טריטוריאלית רחבה. ברם, על סמך העקרון הזה – אי־אפשר להגשים את זכות ההגדרה העצמית של ההמונים היהודים. נדחה נמרצות רעיון האבטונומיה הלאומית־הפרוליטארית, המושתת על העקרון הפרסונלי (האישי), ולו גם כהשלמה לעקרון הטריטוריאלי. כלל הפועלים היהודים כולו, בתורת מיעוט אכסטריטוריאלי, הועמד – איפוא – מחוץ למיסגרתה של ברית־הלאומים. המוני העובדים היהודים משוללים, על־כן, את האפשרות לפתור במאורגן את בעיותיהם על־ידי מוסדות שלטון־עצמי משלהם.

 

2.    🔗

דווקא ברוסיה, בתנאי החורבן והיצירה, כשיסודותיו של המשטר הישן נהרסו בקצב מהיר ואבני־היסוד של העולם־החדש הונחו לאלתר – שוותה חיוניות מיוחדת ודחופה, לפעולתם העצמית המאורגנת, הקולקטיבית, של המוני הפועלים היהודים. הצרכים והאפשרויות התבלטו בתקופה זו ביתר־שאת מאשר בכל זמן אחר ובכל מקום אחר.

מוראות־המלחמה וחבלי־המהפכה לא רק זיעזעו את החיים היהודים – אלא, פשוט, החריבום. הסערה הגדולה מיגרה את “העמדות הכלכליות” העלובות הישנות, – ובמקומן נתגלתה: תהום עמוקה. ההמונים היהודים עמדו על שפת התהום, מתלבטים בין יאוש לתקווה, ומחפשים תשובה לשאלה – הלהיות או לחדול?

ממרחקים, מהתוהו־ובוהו של המהפכה, – רמזו הבטחות גדולות בפעם הראשונה בהיסטוריה, מאז היה העם־היהודי למיעוט לאומי בכל אתר ואתר, ניתנה להמונים היהודים האפשרות להישען במאבק למען קיומם על שלטון ממלכתי ולהעזר בו במאמציהם לשנות את תנאי־חייהם ואת יסודות־קיומם. שלטון הפועלים היה יכול לסייע בידיהם; אולם, רק תוך פעילותם העצמית המאורגנת של ההמונים היהודים, פרי יוזמתם הם, יכלו להתפתח המאמצים האלה ולהגיע לכלל ביצוע. פעילותם של ההמונים היתה זקוקה למתכונת ארגונית, לכלים, למוסדות־השלטון העצמי הפרוליטארי.

אבל אזניהם של “המומחים לשאלה היהודית” נשארו אטומות והם לא קלטו את קריאת השעה הגדולה. הייבסקציה הפגינה את חוסר־אחריותה המופקר לגבי צורכיהם ושאיפותיהם של ההמונים היהודים ואת חוסר־יכולתה המוחלט לעשות משהו. לא די שהייבסקים לא עוררו את רצונם של המוני הפועלים היהודים ולא אירגנוהו, אלא – בעקשנות מטומטמת של “לא־יוצלח”, בשצף קצף על עקרותם הם – נלחמו והחניקו כל ביטוי־יוזמה של ההמונים הפרוליטאריים היהודים. תחת לפתור את בעיות הפועלים היהודים, – הציבה לעצמה הייבסקציה את התפקיד לחבל במפלגות הפועלים היהודיות – – – ואילו נצחון של הייבסקציה – פירושו: כליונה של תנועת הפועלים היהודית. הייבסקציה הריעה את תרועת הנצחון: המפלגה, שנשאה בקרב המוני הפרוליטאריון היהודי את נס הבניה והיצירה, – נדחקו רגליה משדה הקרב. ואולם, היכן הם ההמונים, שקודם־לכן, בהנהגת מפלגתם, מילאו ביושר את חובתם בכל החזיתות של המאבק הפרוליטארי? כלום זרמו דרך לשכת־התיווך הייבסקית והתמזגו במפלגה המהפכנית הארצית? להד"ם! המונים אלו גורשו – פשוטו כמשמעו – מהחיים המדיניים! והכיתות הייבסקיות, ממש כפרות בחלומו של פרעה, נשארו רזות כמקודם. – – –

הייבסקציה, שהתיימרה להחדיר את רוח־המהפכה בקרב הציבוריות היהודית – היתה, למעשה, לחייץ בין האוכלוסיה היהודית והמהפכה; פן יכיר – חלילה – שלטון־הפועלים את צרכיהם האמיתיים של ההמונים היהודים… ואילו, המונים אלה, משנוכחו לדעת, שאין מגלים שום הבנה לצרכיהם האמיתיים ואינו נעשה שום נסיון־ממשי לשנות את תנאי־חייהם, – נעשתה המהפכה עצמה זרה להם.

בתקופת הקומוניזם הצבאי נאסר המסחר כליל, והתעשיה – כולה – גם הזעירה – הולאמה. ההמונים הרחבים של האוכלוסיה היהודית איבדו כל אפשרות להתפרנס באורח חוקי ממקורות קיומם הקודמים; ברם, הם טרם הוקלטו בענפי־ייצור חדשים. קומץ קטן הועסק בבתי־המלאכה של מוסדות סובייטים. הדיבורים על כניסתם של פועלים יהודים לתעשיה הכבדה – הם מגוחכים. שכן, היו אלה ענפי־הייצור ושיטות־העבודה המסורתיות, – הוקמו רק בתי־מלאכה גדולים יותר על־ידי איחודם של בתי־המלאכה הבודדים והמפוזרים, שהיו שייכים לבעלי־המלאכה (חייטים, סנדלרים וכו'). חלק־מה מהציבור היהודי הועסק במנגנון הממשלתי שנופח יתר־על־המידה; ואולם, ההמונים הרחבים הופקרו “לחסדי שמים”.

… מאין קרקע חדשה תחת רגליהם – במקום הישנה, שנשמטה מתחתם – היו היהודים לנושאי המסחר הבלתי חוקי וההברחה; הם חיבלו לעתים קרובות במפעליו החיוניים ביותר של שלטון הפרוליטארי וניוונו את השכבות הנמוכות של מנגנון המדינה. המלחמה בתופעות השליליות האלו התנהלה בקו ההתנגדות הקלה ביותר, והתוצאה: תחת שהמוני־היהודים יהיו לנושאי הבניה־המהפכנית – היו לנשואי המשפט־המהפכני.

בתנאים אלה כל הדיבורים על דיקטטורה פרוליטארית בקרב הציבור־היהודי הופרכה כמליצה נבובה בלבד. רק מי שדרך מחשבתו רחוקה ממארכסיזם כמרחק מזרח ממערב, על אף המליצות המארכסיסטיות, אינו יכול להבין זאת. הדבר המקובל במפלגה הקומוניסטית הכללית כאמת ראשונית – נראה בעיני הייבסקים כהמצאה נגד־מהפכנית מסוכנת.

כשנימק לנין את הצורך במעבר למדיניות הכלכלית החדשה אמר:

“על מנת להגשים את הדיקטטורה שלו חייב הפרוליטאריון – כמעמד – להרגיש את עצמו, קודם־כל, איתן, לחוש קרקע בטוחה תחת רגליו. התעשיה הכבדה – היא הקרקע. אסור על־כן להרשות, שבמקום לעבוד בבית־חרושת גדול למכונות, יוכרח הפועל להופיע בשדה־הכלכלה כספסר או כיצרן־זעיר. בתקופת המעבר אין לחסוך בקרבנות ובלבד שישוחרר הפועל ממצב זה… ללא בסיס־כלכלי איתן – לא יהיה למעמד־הפועלים גם שלטון מדיני איתן”.

כמה פשוטות המלים הללו; ואף־על־פי־כן הן בלתי־מובנות לחלוטין לייבסקציה! רובה המכריע של האוכלוסיה־היהודית הופיע בשדה הכלכלה כספסרים, ובמקרה הטוב ביותר – ורק בחלקיה הקטנים – כייצרנים זעירים. אבל, לא נעשה שום נסיון ממשי לשנות את בסיסם הכלכלי. יחידים השביעו את שאיפתם לשלטון, כשהם נשענים על הבסיס הכלכלי הכללי, הלא־יהודי; בדרך הטבע עורר אצלם הדבר נטיה להתבוללות. ואולם לגבי ההמונים הרחבים – אין דרך זו מהווה כמובן מוצא מעשי. כיוון שבנתוניהם הכלכליים לא חלו כל שינויים לטובה, – ממילא גם לא יכול היה לחול שינוי בהכרתם, שיקרבם למהפכה.

הפעולה בבתי־הספר ובשדה־החינוך – תחום יחיד זה של הפעילות היהודית, שבו קצרה הצלחות רציניות – נצבר ממנה לתרום לשינויה המהפכני של הסביבה היהודית. לא לבד משום שהשפעתו של בית־הספר חלה רק על הדור הצעיר ביותר, ואף השפעה זו מתאזנת על־ידי השפעתה הנגדית של המשפחה – אלא, בעיקר, משום שבסופו־של־דבר קובעים הגורמים הכלכליים; ובעטיים – נשארו ההמונים היהודים מחוץ לתחומה של המהפכה.

לפעולותיה של חברת “אורט” (להפצת עבודה) ו"יידגזקום" (הוועד היהודי הציבורי) נודע, עד לזמן האחרון, רק אופי של “עזרה ראשונה” ללא פרספקטיבה רחבה יותר. ברם, אפילו כאן לא שימשו הייבסקים מורי־דרך, אלא כפויים בעל־כורחם על־ידי המציאות מילמלו “אמן” למעשי זולתם.

משהגיע תורה של המדיניות הכלכלית החדשה (הנא"פ) – נעשה המצב עגום עוד יותר. האמצעי, שחיזק בקרב הציבור הכללי את שלטונו המדיני של הפרוליטאריון, החיש בקרב הציבור היהודי את התהליך של נטישת־המעמד הפועלי. המסחר החפשי והוצאתם של מפעלי־הייצור הקטנים מרשותה של המדינה – חיזקו את מצבה של התעשיה הגדולה וביצרו, בדרך זו, את עמדותיו של הפרוליטאריון הלא־יהודי. אך, בו־בזמן פתחו הגורמים האלה לרווחה את השערים בשנית לסטיכיה הזעיר־בורגנית – והבעל־בית היהודי חש עצמו כדג במים. הספסרים הבלתי־חוקיים לשעבר – נשמו לרווחה. רבים מבין אלה, שבשעת צרה נדחקו איכשהו לסימטאות הייצור, – פנו עתה במרוצה לשוב לעיסקי תיווך. בדרך זו הלכו גם אלה, שבגלל קיצוצי המנגנונים הורחקו ממשרדי הממשלה. המדיניות הכלכלית החדשה הוסיפה שמן על מדורת ההווי היהודי הזעיר־בורגני.

האדם הקטן בכלכלה זכה בנצחון על האדם הקטן במדיניות. מלחמתה של הייבסקציה ב"פסיכולוגיה הזעיר־בורגנית" היתה מלחמה בטחנות־רוח. פסיכולוגיה זו היו לה שרשים עמוקים בקרקעה של הכלכלה־היהודית. רק פקודות ביורוקראטיות שימשו משענת ל"השפעתה המהפכנית" של הייבסקציה. גם כאן עלינו להזכיר את דבריו של המנהיג הגדול והדגול – לנין: “לשלטון המועצות שלושה אויבים;: בורות, שוחד והתנשאות קומוניסטית. וזו היא ההתנשאות: אנשים, שבידיהם כרטיס־חבר של רק”פ, וטרם גורשו משורות המפלגה, – מדמים בנפשם, שאפשר להשיג את כל המטרות רק על־ידי פקודות". סוג אחרון זה של אויבי שלטון־הפועלים שלט בכיפה בקרב הציבוריות היהודית; וכאן גם הבליט והוכיח את אזלת־ידו למעש.

 

3.    🔗

מהלומות החיים הוציאו את הייבסקציה מזמן לזמן משיווי־משקלה הביורוקרטי ומאדישותה המשרדית. מפעם לפעם היתה יוצאת לחפש דרכים חדשות, אבל כאילו להכעיס, – עצמה עיניה מראות את הדרך הנכונה, שאותה הורתה התנועה, הקשורה באלפי נימים בחיים היהודים. הייבסקציה לא יכלה למצוא את הדרך הנכונה, משום שנקודת־המוצא שלה היתה מוטעית מראשיתה.

נקודת המוצא, לכל פעולה שהיא בקרב הציבוריות היהודית עשויה להיות אחת בלבד: עניניהם של ההמונים היהודים. הכלל היהודי יש לראותו כמטרה בפני עצמה ולא ככלי־עזר למטרה כלשהי, ולו גם החשובה ביותר. לא תיתכן השאלה: מה עדיף – עניניהם של ההמונים היהודים או עניני־המהפכה? שני האינטרסים האלה צריכים להלום זה את זה. אלמלא־כן היתה המהפכה מאבדת את ערכה בשביל ההמונים היהודים; תחת להושיעם – היתה מסכנת את קיומם, וממילא היו פונים לה עורף תחת לשאוף אליה. שום תרעומות לא היו עוזרות, הן לא היו גם מוצדקות. חלקים – ואפילו חלקים גדולים – של קולקטיב יכולים לראות ככבוד וכזכות לעצמם את מותם למען המהפכה; ואולם, כלפי כלל שלם – אי אפשר להציג תביעה, שאותה מציגות, כרגיל, הדתות השליטות כלפי היחיד המאמין: יסתפק נא בעולם הבא. הכלל רוצה דווקא בעולם הזה – ועליו הוא נלחם.

לו בקרבות המהפכניים היו צריכים למצוא את מותם לא רק מחנות גדולים של פועלים ואיכרים רוסיים, אלא – רוב מנינו ובנינו של העם הרוסי העובד, ולו היה הדבר בגדר האפשרי, הוא היה מחוסר כל שחר. מכל־מקום, לא ייתכן כדבר הזה. במוחותיהם של ראשי המהפכה הרוסית לא היה יכול להיוולד רעיון בדבר “הקרבה עצמית” מוזרה מעין־זו, ואפילו אפשר היה להסביר, שבכך תלוי “אושרה של האנושות כולה”.

ואולם, למזלנו קשורים עניניהם של ההמונים היהודים קשר הארמוני בעניניה של המהפכה, אפילו נשים את הדגש עליה במיוחד. המהפכה הפרוליטארית עצמה מעונינת להשיג פתרון רדיקאלי גם לצרכיהם של המוני האוכלוסיה היהודית, רק בהשתכנע ההמונים, שהמהפכה פותרת את צרכיהם, – הם מתחשרים אתה, או־אז גם מכירים הם, שהכרח הוא להילחם למענה. ומשתגיע העת לעבור לעבודת־הבניה, – תוכל מדינת הפועלים לנצל את כוחות היצירה המתעוררים של כל חטיבה לאומית נוספת.

לעומת זה, אם המהפכה אינה פותרת את הצרכים, – הרי הנזק הוא כפול. הכוחות הציבוריים, שהמהפכה לא זכתה באהדתם, הולכים לאיבוד, ונשאר פצע בלתי־נרפא, המעלה מוגלה והמחליש במידה גדולה את גופה של המדינה כולה.

נקודת־המוצא של הייבסקציה לא היתה מעולם – עניניהם של ההמונים היהודים. היא הרעישה עולמות בדבר ענייניה של המהפכה; אך, גם אותם – לא השכילה להבין, אלא באורח מעוות. ממילא, חסרה לה מטרה ברורה. היא תעתה בדרכים עקלקלות והתרוצצה מקצה אחד לשני. פעם נדמה היה לה, שלמען “ענייניה של המהפכה” – חייב הכלל היהודי הלאומי להעלם ובמהירות הגדולה ביותר… וכמה מראשיה של הייבסקציה המציאו רעיון “גאוני”: התבוללות פעילה. ואולם, עתה נדמה לייבסקציה, שדרישתה של המהפכה היא שיונח טלאי על הניגודים המשוועים שבחיים היהודים, והמטליאים מתיישבים – איפוא – מסביב ל"שולחן היהודי". אחד מגדולי הייסקציה מכריז, שלמען “ענייניה של המהפכה” מוטב, שההמונים היהודים ימעיטו להתכנס בצוותא. והנה זה עכשיו צץ הרעיון בדבר טריטוריה יהודית על חופיו של הים השחור.

מעולם לא ניצבה הייבסקציה על בסיסה של המציאות היהודים, לפיכך – כל סיסמותיה, המצאותיה ותוכניותיה תלושות מן הקרקע וכל כולה אינה אלא סתירה בולטת לתעודתה של המהפכה בחיים היהודים. ברכה לבטלה הוא, איפוא, החיפוש אחר סתירות במעשיה של הייבסקציה בקרב הציבוריות היהודית. תחת לדרוש לעמוד־האש של המארכסיזם, המאיר את כל הפינות הנסתרות שבחיים החברתיים והמגיה אור על דרך שחרורו ההיסטורית של מעמד הפועלים, – דורשים הייבסקים ל"נר תמיד", שעבר להם בירושה מבית־מדרשו של ה"בונד", ומבעד לפיח של דעות־קדומות – לא הבחינו בתפקידים החשובים ביותר, שהחיים הציגום בפני ההמונים היהודים.

התוכנית להקמת ישוב יהודי טריטוריאלי בדרומה של רוסיה נדונה בזמנה בהרחבה בעיתונות היהודית כולה בארצות השונות. נמצא לה הד גם בעיתונות הלא־יהודית. ואולם מנהיגיה המדיניים של הייבסקציה ברוסיה מדברים על התוכנית לעת־עתה במאופק, בחצי־פה. משום שיודעים הם, שההמולה הגדולה מוגזמת בהרבה; ונוסף לכך, משום שעצם הצגת הענין של טריטוריה יהודית – זוהי כניעתם המדינית, ובדרך לטריטוריה בקרים – עלולים הם לאבד את שרידיו האחרונים של מטענם הרעיוני העלוב.

המומחים נציגי ה"אורט", ה"יידגזקום" ברוסיה, אומרים דברים ברורים. הייבסקים באמריקה הקימו רעש גדול; הנוסח הרשמי, שבו הם משתמשים, והעובדה שהייבסקים ברוסיה אינם נוזפים בחבריהם באמריקה ואינם מטביעים עליהם את החותם של “נגד־מהפכניים מסוכנים, אופורטוניסטים וזעיר־בורגניים”, – כל אלה מוכיחים, שעסקני הייבסקציה ברוסיה תמימי־דעים הם עם חבריהם בארצות־הברית, ואילו טענותיהם והוכחותיהם של אלה – הינן, למעשה, פשיטת־רגלה הרעיונית המוחלטת של הייבסקציה.

 

4.    🔗

במשך שנים רבות שלל חלק גדול מהייבסקציה דהאידנא נמרצות – עוד בגילגולם הבונדאי הקודם – את ייחודה של בעיית־הפועלים היהודית. השאלה היהודית היתה קיימת לדידם כשאלת הזכויות המדיניות בלבד. כאשר השאלות הדוויות של המציאות היהודית תבעו במפגיע תשובה – ואי־אפשר היה להסותן עוד – נפטרו מהן בתירוץ המוכן: המשטר הצארי הוא־הוא המקור היחידי לכל צרות היהודים. ואם שונים הם החיים היהודיים מהחיים הלא־יהודיים, – הרי זאת רק תוצאה של שלילת הזכויות המדיניות, של הגבלות מדיניות. מבנה כלכלי בלתי־נורמלי? מספר עצום של “אנשי־אוויר” מטיפוסו של “מנחם־מנדל”? – בכל אלה אשמים “תחום־המושב” וכל שאר חוקי ההגבלה. לכשתבוטלנה הגזירות החוקיות, – ממילא ישווה מצבם של ההמונים היהודים לזה של זולתם; הם יעזבו את הגיטו הכלכלי הצר, שאליו נדחקו בכוח; ייפתחו בפניהם לרווחה שערי רוסיה הגדולה והרחבה, וממילא ימצאו להם מקום די־והותר בכל ענפי הייצור.

ואף־על־פי־כן, גם משנוכחו לדעת, שעם העלמו של אחרון הצארים משושלת רומנוב לא נעלמה עדיין מאליה שאלת־היהודים, – בכל זאת אסור היה, שסוציאליסט “אדוק” יטיל ספק, ולו גם זעיר מזעיר, שאומנם העלם תעלם שאלת־היהודים עם מיגורו של השלטון הבורגני, ממש כהימוג השלג מפני להטו החם של האביב. בארץ, שבה שולט הפרוליטאריון, – אי־אפשר, שתהא קיימת בה שאלת היהודים בכל צורה שהיא. המעז להטיל ספק בדבר וטוען, שמהותה של שאלת־היהודים אינה אלא כלכלית מעיקרא (כלומר, שאין זו אלא בעיית בסיסם הכלכלי של תנאי הייצור של ההמונים היהודים) וכי עתידה השאלה לבוא על פתרונה הרדיקאלי על־ידי ריכוז טריטוריאלי, – אחד דינו: להיות מוקע כאופורטוניסט זעיר־בורגני ולאומני.

הייבסקים בפולין ניצבים עד עצם היום הזה כקפואים באותה עמדה מתה, הקרויה בפיהם – ואוי לו לאותו לעג – “נקודת־ראות מארכסיסטית”… בפרוגרמה, שנתקבלה בוועידתה השניה של המפלגה הקומוניסטית בפולין – ובה נעשה הניסיון לפתור את בעיותיהם של כל המיעוטים הלאומיים – תמצאו בשביל האוקראינים והביילורוסים הבטחה להכיר בזכותם על “אדמת אבותיהם” ועוד סידרה שלמה של תביעות ממשיות, המשמשות פיתרון לבעיות חברתיות חמורות. בחלק מהתוכנית, הדן בבעיית היהודים (והוא נוסח על־ידי “היהודונים המלומדים”), נאמר רק זה: “יש לתבוע את ביטולן של כל ההגבלות לגבי היהודים בשדה המינהל, המשפט ומערכת בתי־הספר”… נמצא, ששאלת־היהודים כל כולה אינה אלא שאלת ההגבלות המשפטיות. הייבסקים בפולין טרם הרחיקו לכת מהבורות המגושמת הזאת. הגבלות המדיניות כרוכות במשטר המדיני הקיים. על־כן, בפי כולם – החל מהמנהיגים “הגדולים” וגמור באחרוני הנערים הצעירים שבעיירה נידחת. – תשובה אחת מן־המוכן על כל קושיותיהם החמורות של החיים היהודים: המהפכה תפתור את כל הבעיות.

אין לדבר על מצע תוכניתי של פועלים יהודים, שיותאם למציאות היהודית; אין להעלות על הדעת סיסמות מיוחדות, שתצמחנה מתוך מצע תוכניתי זה. אין להמוני הפועלים היהודים שום תפקידים מיוחדים, לא בתקופת המהפכה הסוציאלית הגדולה ולא למחרת נצחונה. – זהו ה"אני־מאמין" של ייבסק. ואידך – אפיקורסות היא.

ועכשיו? בשנה השביעית לקיומו של שלטון־המועצות ניצבת במדינה הפרוליטארית שאלת־היהודים הארורה; וסיברה, דווקא, כסבר ששיוו לה פועלי־ציון במרוצת עשרות בשנים, לאמור: בעית תנאי־הייצור הבלתי־תקינים של ההמונים היהודים. הייבסק משה כץ כותב בעתון האמריקאי “פרייהייט” (“חרות”): “השאלה היהודית ברוסיה אינה כיום שאלה מדינית, גם לא לאומית, אלא – כלכלית, (ההדגשה שלנו – המע'), זו שאלת העברתם של המוני “מתפרנסי־האוויר” הרחבים היהודים לעבודה מועילה ובטוחה”.

לגופו־של־דבר, רעיון זה נכון הוא, אלא שניסוחו בלתי־מוצלח. שאלת היהודים ברוסיה אינה כיום שאלת הזכויות המדיניות, – אלא שאלה כלכלית, שהיא היא בעייתם הלאומית: המעבר לעבודה בריאה וייצרנית. הבעיה הלאומית של היהודים משתרעת בכל היקפה כ"ניגוד בין כוחות־הייצור, השואפים להתפתחות – ובין תנאי־הייצור, המפריעים להתפתחות זו" (ב. ברוכוב, “מלחמת המעמדת והשאלה הלאומית”). לנוסח הקלאסי של ב. ברוכוב, להגדרתו את השאלה הלאומית, – נתנה המציאות אישור מזהיר. בצורת זו – טרם נפתרה הבעייה היהודית הלאומית ברוסיה הסובייטית. המהפכה הסוציאלית יוצרת את התנאים המוקדמים לפתרונה, – אך, אינה פותרת אותה מאליה. על־מנת לפותרה – דרושים עדיין מאמצים – מיוחדים קולקטיביים גדולים.

לקראת מה יש לכוון את המאמצים המיוחדים הללו? האפשר לפתור את המשימה על־ידי קליטתם של “אנשי האוויר” באותם ענפי הייצור, שבהם מרוכזת כיום העבודה היהודית? האומנם זה הדרך להעברתם של המוני היהודים לעבודה ייצרנית? לא! מסתבר, שאין לספק את צורכיהם של ההמונים היהודים במעבר לעבודה בהסגרתם של ענפי־הייצור “היהודיים” שעד־עכשיו. מסגרת זו, פשוטה כמשמעה, צרה מדי מלקלוט את הזרם הגדול של האנשים הזקוקים לעבודה.

יש למצוא ענפי־ושטחי־ייצור חדשים. ואולם, אילו ענפים? שמא בתעשיה הגדולה? הן בוטלו כבר ההגבלות החוקיות לגבי יהודים. ואולם, למעשה, אין ההמונים היהודים הנעשים פרולטרים עשויים להיקלט בתעשיה הגדולה. עניינו של מעמד־הפועלים הוא להעלות את פריונה של התעשיה – ולא לדאוג סתם־בעלמא להעסקתם של אנשים. התעשיה הגדולה חייבת לקלוט פועלי־חרושת מומחים, שבתקופת המשבר של התעשיה, כשבתי־החרושת נסגרו בזה אחר זה, – נסעו לכפרים או עברו להתעסקות אחרת באותה עיר עצמה. ואפילו, משתגוייס העתודה כולה של פועלי התעשיה המקצועיים, – יגיע תורם של הפועלים הבלתי־מקצועיים, שהיו מכל־מקום קרובים יותר לתעשיה הגדולה מההמונים היהודים הנעשים פרוליטארים. זמן רב מדי יצטרכו ההמונים היהודים לחכות עד שחלקם הניכר יזכה לדריסת־רגל בבתי־החרושת הגדולים.

ואלה דברי האגרונום י. גולדה, יושב־ראש המרכז של חברת “אורט” הכל־רוסית² : “לפי־שעה אין התעשיה והמלאכה־העירונית מסוגלות לקלוט אפילו את הפועלים המקצועיים, שרבים מהם הנם, לעתים קרובות, מחוסרי־עבודה, לפיכך, נשאר מוצא אחד: עבודת־האדמה”.

נוכח ההמונים היהודים ניצבת לא לבד בעיית הפרודוקטיביזציה, כלומר – מעברם לעבודה בכללה, אלא: בעיית שידוד־המערכות הכלכליות, היינו – מעברם לתחומי־עבודה חדשים, ובראש ובראשונה – חדירתם לייצור הראשוני, לחקלאות³.

אין זה רעיון עיוני בעלמא או מסקנה הגיונית. ההמונים עצמם התחילו כבר – סטיכית – לפלס נתיב זה. בהמשך מאמרו של י. גולדה אנו קוראים: “אנו רואים, שהשאיפה לעבודת־אדמה מקיפה והולכת חוגים רחבים יותר ויותר, בערים ובעיירות הקטנות. במקומות ידועים יש ולובשת הופעה זו צורה חולנית מוזרה. די אם מן־דהוא בעיירה יפיץ שמועה, שבמקום פלוני קיימת אפשרות להתיישב על קרקע, – ומיד זעה ונעה כל האוכלוסיה היהודית שבעיר: מתכננים תוכניות, מכנסים כינוס, מחברים חבורות, משדרים שד”רים ואפילו מוכרים את הרכוש המעט – ומתכוננים כבר לצאת לדרך".

איזו סטירת־לחי היא זו בפניהם של “המארכסיסטים”, קצרי־הרואי, ששללו בעקשנות את צורכיהם הדחופים ביותר של ההמונים היהודים! השאיפה לעבור לעבודה – ודווקא: לצורות החדשות של עבודה ייצרנית – פרצה כזרם נסתר, שנחסם משכבר הימים, אל פני השטח־העליון של החיים היהודיים. והנחשול הזה – שוטף, בכוחו הסטיכי, את בניניהם העיוניים של מתנגדינו: גם את חורבותיו הישנות של ה"בונד", גם את אוהליה החדשים של ה"ייבסקציה".

 

5.    🔗

כיצד יתגשם מעברה של האוכלוסיה היהודית לעבודת־האדמה? אפשר על־ידי כך, שיהודים בודדים – ואפילו יגיע מספרם הכולל למאות־אלפים – יתחילו במפוזר ובמפורד, זעיר־פה זעיר־שם, לעסוק בעבודת האדמה? הן רבות דובר כבר פעם ברוסיה, שעל היהודים בערים ובעיירות לטפח גני־ירקות ולהתחיל לעבד נחלות אדמה קטנות בקירבת מקומות מגוריהם. ואולם, שטחי־אדמה פנויים מסוג זה נמצאים לא תמיד סמוך לערים ועיירות דווקא. ואפילו מצויים הקרקעות הללו – הרי שטחם קטן מדי לספק צורכיהם של המונים רבים. בעל־כורחם נאלצים המנהיגים לוותר על “חוק ולא יעבור”, היינו – שעל ההמונים היהודים לעבור לעבודה יצרנית במקומות־מושבם דווקא. נמצא, שאין כל ברירה אלא לנקוט באמצעי ה"איום": הנדידה. והנדידה לא נועדה להקים נקודות חקלאיות יהודיות מפוזרות, – דרכה תהא דרך ההתיישבות הצפופה.

נצטט את מאמרו הנ"ל של אותו משה כץ, שפורסם ב"פרייהייט", עיתונים של הייבסקים האמריקאים: "הקומוניסטים היהודים יודעים, שאין זה אידיאל, אלא חלום בעל־ביתי, שאינו פותר כלל ועיקר את שאלת־היהודים – הוצאתם של היהודים מהגולה ויישובם בין קברים עתיקים. ואולם הם יודעים, באותה מידה, שגם הישארותם של היהודים בפרנסות “האוויר” הישנות שלהם ופיזורם בתפוצות אינה בבחינת אידיאל כל־עיקר… (ההדגשה שלי. – י"ר).

ואכן, לאמיתו־של־דבר, אם רוצים ברצינות להעביר המונים רבים לחקלאות, – נאלצים להסיק, שהדבר יצליח רק בדרך של התיישבות צפופה. הרבה סיבות לכך. – נסתפק בציון אחדות מהן.

אפילו התנדפה לילה אחד – בדרך נס – האנטישמיות, המושרשת עמוק בלבבותיהם של האיכרים, – גם אז היה על האיש הבודד או על החבורות הקטנות, שנקלעו לסביבה לאומית זרה, לבזבז מרץ רב כדי להסתגל לסביבה זו, ופריון עבודתם היה לוקה. למותר לומר, שיצר־הקיום הטבעי של כל כלל־לאומי מתגונן בפני טמיעה בלתי־נמנעת כגון זו – על־כן נמנע הוא לכתחילה מצאת לדרך־ההתפוררות. שפתם והרגליהם המשותפים של המתיישבים מקלים לאין־שיעור – בשיטת ההתיישבות הצפופה – על שיתוף עבודתם ועזרתם ההדדית בשדה פעולתם הכלכלית. על־אחת־כמה־וכמה, שרק בשיטה זו אפשר להקים את כל המוסדות, המספקים את צורכיהם התרבותיים והציבוריים של המתיישבים. התיישבותם המרוכזת והצפופה של המונים אחידים מבחינה לאומית – היא בלבד נותנת אפשרות להשיג את התוצאות הגדולות ביותר במאמצים קטנים ביחס.

ושוב יכולים אנו להיווכח, שההמונים פונים סטיכית לדרך של התיישבות טריטוריאלית, ותחת להתפזר – מתרכזים הם בהמוניהם. כבר כיום, בשעה שמבוצעים נסיונות ההתיישבות בנפת־אודיסה, נמשכת חבורת מתיישבים אחת אחרי רעותה. אפילו מתיישבים, העוסקים במבודד זה שנתיים־שלוש בעבודת האדמה במקומות אחרים, – מחסלים את משקיהם ומצטרפים לחבורות. נוסף לכך, פועלת במקרה שאנו דנים בו עוד סיבה חשובה, הגוזרת על ההכרח שבריכוז הטריטוריאלי: במחוזות השונים, המיושבים בצפיפות, שטחם של הקרקעות הפנויים קטן מאוד, הם “נבלעים” במהרה על־ידי האוכלוסיה האיכרית שבסביבה. לפיכך, צצה התוכנית למצוא מחוז, בעל שטח גדול של אדמה פנויה, שיימסר בתורת זיכיון מטעם המדינה למוסד התיישבות מיוחד. כמו־כן זקוקים המתיישבים גם לאשראי גדול, שיותר קל להשיגו על סמך ערבות קולקטיבית מאשר על ידי כל מתיישב ומתיישב לחוד. כל הנימוקים שמנינו אותם בזה – יש בהם כדי לשכנע, במידה המניחה את הדעת, שההתיישבות כמפעל המוני, – אפשר להגשימה רק בצורה קולקטיבית־לאומית על טריטוריה מסויימת.

אותו משה כץ מספר, שהמדובר הוא “לא יותר ולא פחות, מאשר על האפשרות המלאה ליישב על האדמה מאות־אלפים – אם לא מיליונים – של אנשי־עמל יהודים, ולהקים למענם טריטוריה בחסותה של המהפכה־הסוציאלית הרוסית”. הגענו אם כן, לא רק אל התיישבות־בעלמא, אלא – במפורש – אל הטריטוריאליזם.

רעיון ריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים, בתורת הפתרון־הרדיקאלי היחידי למצוקתם הגדולה ביותר, לתלישותם מהקרקע ולהיותם משוללים בסיס כלכלי איתן, – פתרון זה שהוגי הבערות העקרונית בתנועת הפועלים היהודית שמוהו ללעג ולקלס – לא זו בלבד, שזכה עכשיו למעמד חוקי, אלא היה למשימת־יום אקטואלית ברפובליקה המועצתית. ייבסקים מכובדים מנהלים תעמולה למענו בלהט לא קטן מזה, שנלחמו בו לפנים; הכל מדברים, עכשיו, במאמריהם – דווקא על “התיישבות יהודית צפופה בקנה־מידה גדול”. הם מתבקעים ממש מעורם, כדי להוסיף ברק וזוהר לתוכנית זו על־ידי השימוש במילה “רפובליקה”. הגם, שלפי־שעה הם מתביישים ונוקטים לשון סגי־נהור.

אותו אגרונום גולדה כותב: “אין כל סיבה להניח, שיטילו הגבלות על המתיישבים היהודיים וימנעו את התרכזותם הצפופה על שטח אדמה מסויים ואת הקמתן של צורות שלטון אבטונומית”. והמחבר מוסיף מיד, כדי לסבר את האוזן, מהי משמעותן של המילים “צורות שלטון אבטונומיות”: “בברית־המועצות קיימות רפובליקות קטנות בלתי־תלויות, כגון אבכזיה, דאגיסטן, ביילורוסיה, או קומונה גרמנית אבטונומית⁴, שתהיה בקרוב לרפובליקה. משה כץ ב”פרייהייט" מצטט את השורות הללו בהתלהבות, – הייבסק האמריקאי מתמוגג מהתפעלות, מפקיר את צביעותו “המארכסיסטית” ומזמר בצליל הרם ביותר אַריות שלמות מתוך האופירה “אתחלתא דגאולה”: הוא רואה בעיני רוחו כיצד הגשמתה של התוכנית “תתן כיוון חדש להיסטוריה היהודית כולה”.

 

6.    🔗

באילו אמצעים כספיים תוגשם התוכנית? יישובה של משפחה אחת על הקרקע יעלה כאלף וחמש מאות רובל־זהב, לאמור – כ־750 דולר. זהו חישובה של חברת “אורט”; אך, ייתכן, שגם יותר מזה. גולדה כותב: “לפי החישובים, שבידי הקומיסריון לחקלאות, תעלה התיישבותה של משפחה למעלה מאלפים רובל זהב. בתוכנית להקמת מקלט למהגרים ארמניים בחבל הוולגה מחושב התקציב הממוצע של סידור משפחה לסכום של 3000 רובל־זהב, כלומר – 1500 דולר”.

במאמר הראשי ב"אויפבוי", בטאונה של הנציגות האמריקאית של “יידגזקום” באמריקה, מתנה המערכת את מצבם של ההמונים היהודים ברוסיה: “המוני היהודים באוקראינה וביילורוסיה, המעונינים חיונית בהתיישבות, – מרוששים הם. במקרה הטוב ביותר תשיג ידם של המתיישבים היהודים לכסות רק חלק מצער של ההוצאות, הכרוכות בנסיעה למקום החדש, בעלייתם על הקרקע, בקניית הכלים וצורכי המזון לפרק־זמן הראשון. ברית־המועצות, על אף רצונה הטוב ביותר לסייע להתיישבות ועל אף נכונותה להקל על עובדי־האדמה העתידים בכל מיני אמצעים, אין ביכולתה להקציב את הסכומים הגדולים, הדרושים לאירגונה של התיישבות זו וביצועה. האמצעים הכספיים הללו יכולים – וצריכים – לבוא מחוץ־לארץ ובמיוחד מאמריקה”.

ומשה כץ, ב"פרייהייט", מוסיף: “אין ביכולתם של המתיישבים להשיג את הכסף הזה. הם צריכים להשיגו באיזו שהוא מקום. עיניהם פונות לאמריקה. אותה אמריקה, שהצילה אותם ממיתת רעב, צריכה לסייע בידיהם להגיע לחיים בטוחים”. אל תטעו, חלילה, ואל תדמו בנפשכם, שהמדובר הוא באמריקה בעלמא. גולדה אומר במפורש: “הדברים אמורים בהלוואה, שההמונים היהודים ברפובליקה הסובייטית, הזקוקים לעזרה, יצטרכו להשיגה אצל האוכלוסיה היהודית (ההדגשה שלנו – המע') באמריקה”. הכוונה היא, איפוא, לההמונים היהודים באמריקה, ורק אליהם פונה משה כץ בקריאת העזרה הלוהטת: “אל כל אלה, החולמים על תקופה, שבה יחדלו ההמונים היהודים להתפרנס מאוויר ויקימו ישוב יהודי צפוף וגדול על הקרקע”.

נציגה של חברת “אורט” הכל־רוסית, מ. ראשקס, מצהיר בוועידתו של “ועד הפועלים לסיוע” באמריקה: “הפועלים וההמונים, הנכונים לעבודה ברוסיה הסובייטית, זכאים לקבל עזרת אשראי זו, – כשם שהפועלים וההמונים הרחבים היהודים באמריקה חייבים להגישה”. הייבסקים אינם טורחים אפילו להוכיח, מה הוא – בעיקר – מקורן של אותן חובות מיוחדות, המוטלות על שכמם של ההמונים היהודים באמריקה כלפי המתיישבים היהודים ברוסיה הסובייטית. לפתע־פתאום הדבר מובן להם מאליו.

גולדה מעיד: “השלטונות הסובייטיים הודיעו לא פעם, שבגלל מחסור בכספים אין כיום ביכולתה של המדינה להטיל על עצמה את הוצאות ההתיישבות”. אם כך הוא המצב, – הרי יש להגדיר את הבעיה אחרת: יש להשיג בשביל ממשלת־המועצות את האמצעים הדרושים לה כדי לבצע את תפקידיה הממלכתיים. חובתם של הפועלים היהודים באמריקה – ובשאר הארצות – להשתתף במפעל זה באותה מידה, שזו חובתם של כל הפועלים בעולם כולו. אך, מה זירמת הלהג הזה על “הלוואה, שההמונים היהודים ברפובליקות המועצתיות, הזקוקים לעזרה, יצטרכו להשיגה אצל האוכלוסיה היהודית באמריקה”?!

לו נשארו הייבסקים נאמנים – ולו רק במידה המצומצמת ביותר – לתורתם הם, שלה הירבו כה להטיף, כי אז צריכים היו להקשות: מדוע זה עליהם לפנות דווקא “לארגוני הפועלים היהודים ולאיגודי־יוצאי־הארצות”? מדוע דווקא הם “חולמים על תקופה, שבה… ההמונים היהודים… יקיו ישוב יהודי צפוף וגדול על הקרקע”? היה מענין מאוד לשמוע את תשובתם של הייבסקים לשאלה זו.

כיצד מתירה הייבסקציה, ששאלת ההתיישבות היהודית תובדל ממיכלול הבעיות הממלכתיות של שלטון־המועצות ותוצג כמשימה מיוחדת של הפועלים והמוני העם היהודים בעולם כולו? במכתב, שהמפלגה הקומוניסטית הכל־רוסית שלחה, בשעתו, למפלגה הקומוניסטית היהודית “פועלי־ציון” – ואשר הוכתב בלי שמץ של ספק על־ידי הייבסקציה – היה כתוב שחור־על־גבי־לבן: “חלוקה סכולסטית־לאומנית מעין זו של הבעיות לכלליות ויהודיות – זרה לחלוטין לרק”פ".

כיצד משתיקים, איפוא, הייבסקים את הצד העקרוני של הבעיה?! אכן, בחותמם על הפניות השניות אל הפועלים היהודים באמריקה – חותמים הם על כניעתם הרעיונית גם בנקודה חשובה זו. בכול שורה שבכרוזיהם מאשרים הם, שבפני ההמונים העמלים היהודים ניצבות משימות מיוחדות. בהישענם על שלטון־הפועלים, – יגשימו הפועלים היהודים את התפקידים הללו ביוזמתם העצמית ובמאמציהם הם. אין אלה תפקידים מקומיים, “ביתיים”, של כל קיבוץ יהודי בארצו לבדד, אלא – אם מציגים אותם במלוא היקפם – הריהם מצטרפים לבעיה כל־עולמית של כלל הפועלים היהודים בעולם כולו, שחלקיו המפוזרים והנפוצים קשורים זה בזה בצרכים משותפים וחובות הדדיות, בענינים ותפקידים משותפים.

אכן, הייבסקים הגיעו למסקנה זו – וכמותם, במידה מסויימת, גם ה"בונד", – כאשר יגיע האיכר אל אוזנו השמאלית, בהקפת הגולגולת כולה. האמת הפועלי־ציונית “הטריפה” נתגלתה להם לא מתוך המציאות היהודית – הם גילוה תוך עיון בביולטינים של הבורסה. ההמונים היהודים באמריקה מבורכים במטבע, המקובלת מאוד באירופה. על־כן, לא עמדו הייבסקים בנסיון, ו"הכל־עולמיות" פיתתה אותם. הדולר היה לנימוק משכנע, שהעבירם על דעתם מ"דרכם הישרה".

 

7.    🔗

בלחץ המציאות היהודית החיה נאלצים הייבסקים לוותר על עמדה אחת אחר רעותה. הם מתבצרים בעמדתם האחרונה – שנאת־ציון, מקיפים אותם בתיל דוקרני מוחלד, מוציאים מבית־נשקם את כל כליהם, את דלותם הרוחנית כולה, ומתכוננים להגן עליה עד טיפת הדיו האחרונה. הם ויתרו על יותר מ"חצי המלכות", – הסכימו כבר לטריטוריה יהודית מיוחדת, ואולם – בשום פנים – לא ארץ־ישראל.

לאמיתו־של־דבר, צריכים היינו דווקא עכשיו לשאול: ומדוע לא ארץ־ישראל? ניחא, כל עוד החמירו ותבעו מפועלי־ציון, שיוותרו בהחלט על “פרוגרמה כלשהי משלהם בשאלת־היהודים”; כל עוד טענו כלפיהם, שעצם הרעיון על פתרון טריטוריאלי של השאלה היהודית איננו מארכסיסטי – היתה מובנת התנגדותם לארץ־ישראל, שכן, ארץ ישראל – היא אבן־הפינה של הפרוגרמה עצמה לפתרון שאלת־היהודים; ארץ־ישראל היא הטריטוריה, שעליה יוגשם ריכוזם של ההמונים היהודים; ארץ־ישראל היא המסקנה העיקרית של שיטה אחידה שלמה. מי שהתנגד לשיטה כולה – ממילא התנגד גם לארץ־ישראל.

ואולם – עכשיו? כיום הגיעו הייבסקים לפרוגרמה משלהם לפתרון שאלת־יהודים: הם פונים אל “כל החולמים” על הגשמתו. הן היום לא יחזרו בנשימה אחת על הפסוק הארוך: “הרעיון בדבר ריכוזם של המוני היהודים הפרוליטאריים והפרוליטאריים־למחצה בארץ־ישראל… הוא אוטופיסטי ורפורמיסטי, תוצאתו המעשית היא נגד־מהפכנית במישרין” (מתוך מכתבו של הקומאינטרן אל “פועלי־ציון” מיום 26 באוגוסט 1921). הן כעת יצטרכו לפני המילה “ארץ־ישראל” להכריז על הפסקה ארוכה… כדי להוכיח – כי, אדרבא, טריטוריה היא בדרך כלל ענין כשר; ואולם, ארץ־ישראל היא טריפה.

נשאלת השאלה: מדוע? הייבסקים עצמם מבינים, שהשאלה מתבקשת מאליה ואין כל אפשרות להשתיקה. והריהם מגמגמים ומנסים לתרצה. כשמקשיבים לטענותיהם, – נדהמים נוכח צרות־אופקם וטימטומם.

נשאל תחילה את עצמנו: כשמדובר על טריטוריה בגבולותיה של ברית־המועצות – אפשר בטלה אקטואליותה של ארץ־ישראל, אפשר מיותרת היא? אולם מה מצבן של התוכניות הטריטוריאליות ברוסיה? אם נבדוק ברצינות את האפשרות האובייקטיבית של הגשמתן, – ניווכח, על־נקלה, שבשורתו של משה כץ ב"פרייהייט" “על האפשרות המלאה ליישב על הקרקע מאות אלפים, ואולי מיליונים עמלים יהודים ולהקים בשבילם טריטוריה” – נקטה לשון של גוזמה יתרה.

נכון, ישנם ברוסיה די־והותר שטחי־קרקע פנויים ואפילו כה ענקיים, עד שתריסרי מדינות אירופיות יכולות להסתתר שם. שטחי־הקרקע הגדולים ביותר, שטרם נגעה בהם המחרשה, נמצאים ברוסיה האסיאתית. בחלקה האירופי של ברית־המועצות נמצאים שטחי־הקרקע הגדולים ביותר מעבר לנהר וולגה. ואולם, לא כל השטחים מתאימים להתיישבות יהודית. לאחר בדיקה מדוקדקת מגיעים המומחים של “אורט” ו"יידגזקום" למסקנה: “המקום הטוב ביותר ליישוב יהודים הוא במחוזות הפנויים של אוקראינה. באוקראינה, בעלת אוכלוסיה יהודית ניכרת, נקלע הנודד לסביבה ביתית. הוא ימצא שם תנאי־כלכלה והווי, שהוא רגיל אליהם; הדבר יעודד אותו ויקל עליו את עבודתו בשדה החקלאות”⁵.

ואולם, "לצערנו, עתודות הקרקע באוקראינה מצומצמות מאוד. בגלל המחסור בקרקע, השורר באוקראינה שעל שפתו הימנית של הדנייפר, החליטה ממשלת־המועצות האוקראינית, כי רק לאזרחי הרפובליקה הסובייטית האוקריאינית הזכות ליהנות מהקרקע הפנויה. לאזרחי יתר הרפובליקות הסובייטיו אין זכות – ואפשרות – לקבל קרקע מעתודת המדינה האוקראינית. הם רשאים לעבור לאוקראינה רק בהסכמתן של הקהילות הכפריות, שתקבלנה אותם ותענקנה להם נחלות מקרקעותיהן הן. המושבות היהודיות הוותיקות באוקראינה – אלו הן הקהילות הכפריות, שתסכמנה לקבל את המתיישבים היהודים מביילורוסיה ומהפדרציה־הסובייטית־הרוסית; עליהם, על־כן, לנסוע למושבות היהודיות שבפלכים אודיסה, ניקולאייב וייקאטרינוסלב. שם יקבלו קרקע וייהנו מתנאים נוחים בעבודתם החקלאית. אולם, אין להגשים בקנה־מידה את יישובה של האוכלוסיה היהודית העובדת במושבות הללו, שכן לרשותנו כאן טריטוריה מוגבלת. זה יהיה שלב ראשון ופתרון חלקי של בעית הנדידה היהודית המסובכת⁶.

על סמך החומר הסטאטיסטי והחישובים המדוייקים נקבע, שבמושבות היהודיות הוותיקות אפשר ליישב עוד כ־1200 משפחות. ובכן, עדיין רחוקים אנו לא רק ממיליונים, אלא – אפילו – מרבבות מתיישבים יהודים. המחבר מודה, שזה יהיה רק שלב ראשון ופתרון־חלקי של בעית הנדידה היהודית המסובכת", בדברו על השלבים הבאים, מסתפק גולדה בהערות כלליות תוך ציון, שבחבליה השונים של רוסיה נמצאת קרקע פנויה לרוב, אך בו־בזמן הוא מעיר: “יש צורך עוד לברר, עד כמה החבלים ההם מתאימים לייסוד מושבות יהודיות. דומה, שמבחינות ידועות, מתאים יותר לתכלית זו חופו של הים־השחור, ובמיוחד – חצי־האי קרים עם אוכלוסייתו הדלילה, הקרוב מאוד לפלך אודיסה ואינו נבדל ממנו בתנאיו האקלימיים. במשא־ומתן המוקדם עם שלטונות הסובייטיים בקרים הובע מצידם יחס טוב לתוכנית של התיישבות יהודית חקלאית ניכרת במחוזותיו הבלתי־מיושבים של קרים, הזקוק לשם התפתחותו לזרם של כוחות־עבודה רעננים”.

“יש הכרח במחקר יסודי”, מוסיף גולדה: ו"אורט" החליט לשגר משלחת. לאחר שורות אחדות – הננו קוראים באותו מאמר של אותו מחבר: “בקרוב תתחיל ההתיישבות מטעם המדינה, – יגבר בוודאי גם הזרם הכללי של הנדידה. אם עוד זמן רב נדוש בתוכניות ההתיישבות, אך לא נגש לביצוען המעשי, יפחת מבחר השטחים הפנויים, ולבסוף תיפול בחלקם של הנודדים היהודים התיישבות ללא שום תוכנית, לאחדים ובמפוזר…”

לו היה הדבר מותנה בתוכניות ההתיישבות בלבד, – כי־אז אפשר היה להחיש את הכנתן. ואולם, הן דרושים סכומים עצומים, כדי להגשימן. מספרים לנו, ש"לשם יישובן של 1200 משפחות במושבות היהודיות בפלך חרסון יש צורך, במספרים עגולים, בתקציב של מיליון וחצי מיליון רובל־זהב". ובכן אילו סכומים יידרשו לשם ישובם של “מאות אלפים ואולי מיליונים”? את כל הסכומים האלה יש לאסוף בחוץ־לארץ, בעיקר – באמריקה. כלום, קיימת תקווה לאוספם במשך זמן קצר ביחס? הן הדבר עתיד להימשך ולהימשך. ואולם, בינתיים ייבלעו שטחי־הקרקע הפנויים על־ידי האיכרים הזקוקים לקרקע, “ולבסוף תיפול בחלקם של הנודדים היהודים התיישבות ללא שום תוכנית, לאחדים ובמפוזר”… והרי הייבסקים עצמם כבר הודו, “כי הפיזור והתפוצה אינם מהווים אידיאל”. והעיקר, זוהי דרך שבה לא יתקדמו ההמונים.

מהידיעות האחרונות, ממקורות מוסמכים, וביניהם גם מפירסומו הרשמי של “אורט”, הדנות באפשרויות ההתיישבות בקרים, – מתברר, שבמקרה הטוב ביותר, אם יובטחו התנאים הנוחים ביותר והאשראי הרחב ביותר מחוץ־לארץ, אפשר יהיה ליישב שם רבבה אחת של משפחות יהודיות. אין־ספק, זהו מפעל רציני וחשוב עד למאוד, הראוי לברכה חמה ולסיוע מלא. “פועלי־ציון” היו הראשונים שהכריזו על סיסמת המעבר לעבודה ייצרנית ולענפי־עבודה חדשים בכל מקום ומקום, ששם ניתן הדבר לביצוע. ואולם, אפילו תוגשם תוכנית קרים, – עוד לא תיפתר בעית העברתם של “המוני אוויר” יהודים רבים לעבודה בטוחה ומועילה. לפני ההמונים הגדולים של אוכלוסיה יהודית – ואפילו ברוסיה – תמשיך לעמוד השאלה: כיצד לספק את שאיפתם לעבור לשטחי עבודה ייצרנית חדשים, מבלי לסתור בו בזמן את שאיפתם לריכוז טריטוריאלי.

לפיכך חלקים גדולים של האוכלוסיה היהודית – גם זו שברוסיה – יפנה ויוסיפו להפנות את עיניהם אל אותה ארץ, שבה לובש ריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים צורות ממשיות ובולטות יותר ויותר. בעיתון הראשי של הייבסקציה “עמעס” (אמת) במוסקבה פורסם ב־2 באפריל 1924 דין־וחשבון על ועידתה של החטיבה היהודית שליד המפלגה הקומוניסטית הכלרוסית. המרצה מטעם הלשכה המרכזית עמד והתאונן: “נציג הלשכה המרכזית, שביקר במושבות היהודיות, קבע – השפעתה של המפלגה במושבות היא חלשה, ולעומתה חזקה השפעתן של ההסתדרויות הציוניות הבלתי־חוקיות. הוא קבע, שקיימת הגירה סודית של כוחות־עבודה לפלשתינה”… אם “מארכסיסטים” מסבירים את תופעה זו בהשפעתה של “המחתרת” הציונית ואינם מנסים אפילו לחקור את סיבותיה העמוקות, – הרי הדבר הוא יותר מאשר מגוחך. הן מול ההסתדרויות הציוניות התייצבה הייבסקציה במלוא פעולתה הליגאלית במשך שבע שנים, ונוסף לכך נקטה גם בכל האמצעים השלטוניים הנתונים בידיה.

ארץ־ישראל היא הארץ, בה גדל ומתחזק מרכז־העבודה היהודי כבר עכשיו, מדי יום ביומו. בארץ זו חודרים העולים היהודים לחקלאות – ועם־זאת גם לשאר ענפי־הייצור החשובים, המתפתחים שם הודות לעליה היהודית. בד בבד עם התפתחותה של הארץ – גדלים בה גם כוחות־העבודה היהודים, וחשיבותם עולה בכמותית ואיכותי גם יחד.

 

8.    🔗

אם נדון בשאלה על רקע המציאות היהודית הכלעולמית, – הרי התשובה מתבלטת בהחלטיות גדולה עוד יותר. תפקידו של הריכוז הטריטוריאלי אינו עומד לפני ההמונים היהודים בברית־המועצות בלבד, הוא אקטואלי בקנה־מידה עולמי. הן מוכרחים להודות, ששאיפתם של ההמונים היהודים לשים קץ לתלישותם מהקרקע, לפרוץ את המעגל הצר של פרנסות־אוויר ולבנות את חייהם מחדש על יסודות עבודה פרודוקטיבית בריאה – נתגלתה לא רק ברוסיה המועצתית, אלא בכל הארצות, שבהם קיימים ישובים יהודיים המוניים. אם להודות – כדברי המאמר הראשי ב"אויפבוי" של הייבסקציה האמריקאית – ש"ההתיישבות היהודית היא כבר כיום צורך כלכלי ממשי שהבשיל", הרי רק משום פחדנותם המחשבתית הם מצרפים לפסוק זה את המלים “בברית־המועצות”. הצורך הזה הבשיל בכל אתר ואתר – והוא תובע את פתרונו בכל אתר ואתר. אם ההתיישבות ברוסיה הדרומית תקיף רק חלק קטן מהאוכלוסיה היהודית ברוסיה, – הרי ברור לחלוטין, שאין להעלות כלל על הדעת, שאותה התיישבות ברוסיה־המועצתית תוכל לפתור את הבעיה בקנה־מידה עולמי.

אמנם, קוראים אנו ב"פרייהייט", שרבים השואלים, – אם יוכלו גם יהודי אמריקה לקבל קרקע ברוסיה. הבטאון הייבסקי עונה ברורות: “לא, עדיין הדברים אינם אמורים על חוזרים מאמריקה. אמנם, עובדה היא, שרבבות דוּחובורים (בני כת איכרים רוסית), שהיגרו לפני כשלושים שנה מרוסיה לקנדה, – חוזרים עכשיו לרוסיה, שבה ייתישבו בפיקוחה של ממשלת־המועצות. מובן מאליו, שבמוסקבה אין מפלים לרעה את החוזרים היהודים. אפשר שיגיע יום, שבמקום שמהגרים יהודים יתדפקו על שעריה הנעולים של אמריקה, – ישובו מהגרים יהודים מאמריקה לרוסיה, על מנת להתחיל בה בחיים חופשיים חדשים. ואולם, לפי־שעה אין עוסקים בזאת. לפי־שעה הדברים אמורים ברבבות עמלים ואנשי־אוויר יהודים ברוסיה עצמה, שקצה נפשם ב”פרנסות־רוח" והמגלים שאיפה עזה לעבור לעבודת־אדמה".

הדברים ברורים – אך, דבר אחד אינו ברור די־צרכו: מה עצתם של הייבסקים לאותם המהגרים היהודים, שלא זכו להימנות על כת הדוחובורים? האומנם נגזר עליהם להמשיך “ולהתדפק לשוא על שעריה הנעולים של אמריקה” ולעצום את עיניהם מראות את הארץ, שבה נוצרים כבר כיום חיים יהודיים חדשים? וזאת רק בשל דעותיה הקדומות של הייבסקציה לגבי ארץ־ישראל? אכן, דעות קדומות – זהו כל מטענה הרעיוני של הייסקציה. עכשיו, משנאלצה הייבסקציה עצמה להודות, שאמנם הבשיל הצורך הכלכלי בהתיישבות חקלאית – ויש להגשימה בדרך של ריכוז טריטוריאלי, אבד לדעותיה הקדומות כל טעם. מכאן חוסר־האונים הדלות־רוחנית האיומה שמגלה הייבסקציה במלחמתה בציונות.

מה טוענת הייבסקציה כיום נגד ארץ־ישראל? בראש וראשונה נאחזת היא בטענה בדבר “מגף האימפריאליזם האנגלי”. ואולם, אם ההמונים היהודים מעונינים בריכוז הטריטוריאלי, – הרי שיש לדון בארץ־ישראל רק מבחינה אחת: באיזו מדה מתאימה הארץ להתיישבות יהודית המונית? אנו מטילים ספק, אם יימצאו – דווקא עכשיו, כשהישוב היהודי בארץ־ישראל גדל מיום ליום ומפעליו מתרבים בכמות ובאיכות, – אנשים, שיבקשו לחדש את החקירות הישנות בדבר כוח־קליטתה של הארץ. לפועלים היהודים, גם בארץ עצמה, יש ענינים דחופים יותר. אך לו גילתה הייבסקציה רצון לעסוק בחקירות אלו, – לא היה איש מפריע לה. והרי החליטה מועצת “אורט” הכלרוסית לשגר משלחת כדי לחפש שטחי־קרקע מתאימים להתיישבות יהודית. אל תעצר, איפוא, המשלחת על חופו של הים־השחור – תגיע־נא גם לחופו של הים התיכון; אולם, בל תסתתר מתחת ל"מגף הבריטי".

ברם, האם התנגדותה של הייבסקציה לארץ־ישראל החלה רק מיום הכיבוש הבריטי? ומאימתי רואים מארכסיסטים את האימפריאליזם־הבריטי כתופעה ניצחית שלא תעלם לעולם? מדוע לא נכוון את האוריינטציה שלנו לפי ירידתו של האימפריאליזם – ולא נפעל בכיוון זה? אפשר יטענו הייבסקים, שלאחר מפלתו של האימפריאליזם האנגלי תעלה שאלת ארץ־ישראל על סדר־יומה של מדיניות הפועלים היהודית; אלא – שלפי־שעה – אין לנו מה לעשות בארץ? אפס, משניגשה הייבסקציה לעבד את תוכניותיה הטריטוריאליות ברוסיה, נשענת היא בעיקר על הישוב החקלאי היהודי הקיים מכבר. פה־אחד מסכימים הייבסקים שהמושבות היהודיות הוותיקות בפלך חרסון משמשות לא רק עידוד לפעולתו – אלא, גם הבסיס החשוב ביותר – של הישוב היהודי המרוכז. אל נשכח, שהמושבות הללו הוקמו בימי הצאר ניקולאי הראשון לפני מאה שנה. ובכן, מדוע אסור לצקת בארץ־ישראל היום את היסוד לחיים יהודים חדשים עתידים – בעוד העובדות מוכיחות אפשרות זו? האומנם “מגפי” הצאר ניקולאי הראשון היו נאים יותר מ"מגפיו הלייבוריסט מאקדונלד או אפילו של שמרן בריטי?

ההמונים היהודים מעוניינים בארץ־ישראל, על כן – לא יסוגו בפני האימפריאליזם הבריטי, אלא יילחמו בו. במקום להפחיד את המוני הפועלים היהודים ב"מגף הבריטי", – על האבנגרד המארכסיסטי להילחם לפינויים של המכשולים המדיניים, העומדים בדרכם של הפועלים היהודים להגשמת תעודתם ההיסטורית. דווקא התעניינותם החזקה נותנת את האפשרות למשוך את ההמונים הרחבים של פועלים יהודים למלחמה למען שינויים של התנאים המדיניים בארץ־ישראל ובדרך זו לקושרם עוד יותר במלחמתו של הפרוליטאריון הבינלאומי. ואולם, אם מתעלמים מעניינם הארצישראלי של ההמונים היהודים, – הרי מנצלת אותו הבורגנות היהודית לענייניה המעמדיים.

משום מה הצליחה הבורגנות הציונית הריאקציונית לזכות בהשפעה על המוני העם־היהודים ולרותמם במרכבתה המדינית? האומנם לא על־ידי ניצול אותו “חלום”, אשר במהותו אינו ריאקציוני – כפי שהואיל, בנדיבות רבה, לאשר גם הייבסק הכשר משה כץ? האין זה פשע של “מארכסיסטים”, אם בעטיים קוראים ההמונים את סיסמת האידיאל שלהם על דגל שונאיהם המעמדיים? משה כץ כותב: “החלום אינו ריאקציוני, אלא – התנועה, שחרתה אותה על דגלה”. זהו כתב הקיטרוג החמור על הייבסקציה, המוכנה להחכיר את הציונות, שבה מעונינים היהודים חיונית, לבורגנות הציונית.

בשעת הדחק אין הייבסקים מתביישים לזמזם אפילו את הפזמון על “קברים ישנים”. מי יתייחס כיום ברצינות ל"נימוק" הזה? הייבסקים לא היו צריכים להרחיק נסוע, כדי להיווכח, – אילו פירות רעננים ועסיסיים גדלים על “הקברים הישנים”. הם יכלו להיווכח בכך בקלות במוסקבה עצמה, בביקור בביתן הארצישראלי שבתערוכה חקלאית הכל־רוסית.

אלה הם כל התותחים הכבדים, שבעזרתם רוצה הייבסקציה להגן על עמדתה האחרונה בפני הציונות המנצחת. אי אפשר לה, להמולתה ולשאונה, לעכב את המהלך הבלתי־נמנע של התפתחות. הציונות אינה פרי של תעמולה – ואין לכלותה על־ידי תעמולה נגדית. הציונות היא בת העוני והכוח – עוניים של ההמונים היהודים וכוחות־יצירתם המתעוררים. הציונות היא התשובה הסטיכית לשאלת היהודים הכל־עולמית. התגשמותה היא הכרח היסטורי והיא נשענת על כוחותיהם האובייקטיביים של החיים היהודים.

החוברת “קרימער טעריטָריאַליזם און פּראֶלעטאַרישער פּאַלעסטיניזם” (הטריטוריאליזם הקרימאי והציונות הפרוליטארית) הופיעה בהוצאת “ארבעטער היים” (מעון הפועלים), וארשה, 1924.