לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד צפון (1957)

בְּחֵיל הַקֶּשֶׁר לֹא מִזְּמַן

הָיְתָה חַיֶּלֶת לְדֻגְמָה,

הָיְתָה חַיֶּלֶת לְדֻגְמָה, קָרְאוּ לָהּ זֹהַר;

הִיא לֹא חָשְׁבָה עַל בַּחוּרִים,

לֹא הִרְבְּתָה בְּדִבּוּרִים.

בְאַחְרָיוּת וְדַיְקָנוּת טִפְּלָה בַּדֹּאַר.

הִיא לֹא הָלְכָה לְהִתְאוֹנֵן

כָּל בֹּקֶר לַמָּשָׁ"קִית-חֵ"ן:

“מַדּוּעַ יֵשׁ לִי תּוֹרָנוּת דַּוְקָא הָעֶרֶב?”

הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֶל הַכֵּלִים

וְלֹא דָּרְשָׁה מִסְדַּר חוֹלִים,

גַּם אִם הָיְתָה קְצָת אֲפֹרָה וּקְצָת חִוֶּרֶת.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר,

הָיְתָה שׁוֹנָה

מִיֶּתֶר בְּנֵי הַנֹּעַר.

אוּלַי לָכֶם נִרְאֵית הִיא

מוּזָרָה כָּעֵת;

אַךְ הִיא הָיְתָה פָּשׁוּט

חַיֶּלֶת לְמוֹפֵת.

הִיא לֹא חִפְּשָׂה כַּרְטִיסִיּוֹת

לַהוֹצָאוֹת הָאִישִׁיּוֹת

וְלֹא בִּקְּשָׁה תְּלוּשֵׁי מָזוֹן, וְגַם לֹא שֶׁ"קֶם.

הִיא לֹא הִגִּישָׁה קוּבְלָנָה

שֶׁהִיא חַיֶּלֶת כְּבָר שָׁנָה –

וְשֶׁמַּגִּיעַ לָהּ טָרָ"ש, לְפִי הַתֶּקֶן.

לֹא נִדְנֵדָה כְּמוֹ כֻּלָּם

בְּרֹאשׁ כָּל חֹדֶשׁ לַשַּׁלָּם,

וְעַל חֻפְשׁוֹת וָחֳפָשִׁים הָיְתָה מוֹחֶלֶת.

הִיא לֹא מָסְרָה בִּכְלָל כְּבִיסָה

וּמַסְטִיק הִיא לֹא לָעֲסָה,

רַק גַּרְעִינִים הָיְתָה בְּתֵאָבוֹן אוֹכֶלֶת.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר…

בְּקוּרְס הַקֶּשֶׁר, לְמוֹפֵת

קִבְּלָה צִיּוּן שֶׁל “אָלֶף-בֵּית”,

וְנִבְחֲרָה כַּ"חֲנִיכָה הַמִּתְקַדֶּמֶת".

הִדְרִיךְ שָׁם אוּרִי הָרַבָּ"ט

וְהֵם הֶחְלִיפוּ רַק מַבָּט –

אֲבָל מֵאָז הֵם נֶחְשָׁבִים כְּצֶמֶד-חֶמֶד.

זוֹ אַהֲבָה קְצָת מְשֻׁנָּה:

הוּא כֹּה גָּדוֹל – הִיא כֹּה קְטַנָּה.

“הֵם זוּג נֶחְמָד, אֲבָל מוּזָר,” אַמר הַסֶּגֶל.

וְאוּרִי לַקְּטַנָּה קָנָה

טַבַּעַת-חֵן בְּמַתָּנָה.

אַךְ הִיא עָנְדָה אֶת הַטַּבַּעַת… עַל הָרֶגֶל.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר…

וּכְשֶׁסִּיַּמְנוּ הַ"סִּדְרָה"

עָשׂוּ הַחֶבְרֶה מְדוּרָה

וְגָדִי צָד יוֹנָה נָאָה וַעֲגַלְגֶּלֶת.

וּבֶּנְץ פָּצַח בְּשִׁיר יָשָׁן,

וְרָם בָּרַח מִן הֶעָשָׁן,

וְרָפִי הִתְיַשֵּׁב לוֹ דַּוְקָא עַל גַּחֶלֶת.

הַצְּלִי הָיָה עָרֵב לַחֵךְ.

זָלַלְנוּ שׁוֹק וְגַם יָרֵךְ,

וּבֶּנְץ לָחַשׁ: "יוֹנָה צְלוּיָה,

כַּמָּה טוֹבָה אַתְּ!"

וּכְשֶׁהִתְחַלְנוּ שׁוּב לָשִׁיר

לְפֶתַע אוּרִי אָז הֶחְוִיר

וְהוּא לָחַשׁ: "הַבִּיטוּ, חֶבְרֶה…

הַטַּבַּעַת.."

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר,

כִּי זֹהַר זוֹ הָיְתָה פָּשׁוּט,

יוֹנָה-שֶׁל-דֹּאַר.

הָיְתָה דְּמָמָה. גַּם הַמְּדוּרָה

רָצְתָה לִשְׁתֹּק.

וְאוּרִי אָז פָּרַץ בְּבֶכִי

כְּמוֹ תִּינוֹק.

חיל שמספרו 281504: פזמונים ללהקות הצבאיות

להקת הגדנ"ע

להקת הנח"ל

להקת פיקוד הצפון

להקת פיקוד המרכז

להקת פיקוד דרום

להקת גייסות השריון

להקת חיל הים

להקת חיל האוויר

צוות הווי פיקוד מרכז

צוות הווי תותחנים

צוות הווי סיני, ועוד

שירות צבאי ולהקות צבאיות

במשך השנתיים וחצי של שירותי הצבאי במערכת “במחנה גדנ”ע" (קיץ 1953 – 1956) פירסמתי מדי שבועיים בעיתון זה טורים מחורזים בסגנון “הטור השביעי” תחת הכותרת “טור דני טרדני”; אך רובם לא נועדו להלחנה ולביצוע על במה. הלהקות הצבאיות שהיו קיימות אז לא קיבלו פזמונים שכתבו חיילים. כשנה לפני שחרורי מהצבא נתבקשתי לכתוב ללהקת הגדנ"ע, שקמה אז, מחזמר שלם – “סמוך על הדודה” שמו. את הלחנים ל-16 הפזמונים חיבר מאיר נוי, שהלחין לימים יותר ממאה משירַי. לעניות דעתי, היה המחזמר חביב, משעשע, עוקצני וציוני (נערה אמריקאית יהודייה חדורת ציונות, המגיעה ארצה כמתנדבת, ונדהמת מה"אמריקניזציה" של בני גילה הישראלים). אבל הרמטכ"ל דאז משה דיין, לא אהב את מה שראה ושמע, והודיע בסיום הצגת הבכורה באולם בית-צבי ברמת גן על הורדתה המיידית מהבמה.

מיד עם שחרורי התחלתי לכתוב פזמונים רבים ללהקות השונות – להקת פיקוד הצפון (שבה שירתו אז בני ברמן, לוליק, המלחין אוסקר סלדק ואחרים. שירים כ"ג’ינג’י", “חייל שמספרו 947205”, “הבת במשקפיים”, “הנהגת”); להקת פיקוד מרכז (שבה שירתו אילי גורליצקי, עודד תאומי, עודד קוטלר, אלכס פלג, אריה לבנון, מרטין מוסקוביץ ועמוס אטינגר. שירים כמו “הזקנקן”, שהיום הייתי מוותר על ה"פואנטה" בסופו, “האסקימוסים” ועוד), ולהקת המילואים של חיל הים (שהיתה מורכבת אז מחברי להקת “הגלגל” של “אגד”). שנתיים אחרי שחרורי נתבקשו יוסי בנאי ונעמי פולני לביים ללהקת הנח"ל תכנית שנקראה “בדרך כלל” (בלהקה שירתו אז יהורם גאון, גברי בנאי, עליזה רוזן, דבורה דותן, חנן גולדבלט ואחרים – רוב “התרנגולים” לעתיד). עבורם כתבתי בין השאר, את “חמור קופץ בראש”, ושני שירים לפי לחנים צרפתיים – “חולשה של בת” ו"יויו גם".

לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד המרכז (1957)

זֶה שָׁנָה אֲשָׁרֵת בִּפְלֻגַּת צַנְחָנִים,

גַּם זָכִיתִי לְאֵשׁ כְּמִקְלַחַת;

אַךְ לְכָל יְדִידַי יֵשׁ עֲטֶרֶת זְקָנִים,

וּזְקָנִי? – הוּא יָחֵף כְּקָרַחַת.

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן.

סַנְטֵרִי אֵינוֹ מַצְמִיחַ גַּם זְקַנְקַן.

חֲבֵרַי מְקַנְּאִים בִּי בְּבוֹא הַ"סִּדְרָה":

“אֶת מֵימֵי הַגִּלוּחַ חָסַכְתָּ!”

אַךְ מָתַי כְּבָר תִּלְחַשׁ לִי בְּסוֹד נַעֲרָה:

– “הֵי, דּוֹקֵר! לָמָּה לֹא הִתְגַּלַּחְתָּ?”

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן…

הַבָּנוֹת צוֹחֲקוֹת לִי: "'תָּ’גֶּבֶר, אוֹ לֹא?

הִתְלַכְלַכְתָּ מִתַּחַת לַחֶדֶק!"

מָה אֶעֱשֶׂה לְסַנְטֵרִי וְלֹא עָשִׂיתִי לוֹ?

שִׁפְטוּ נָא בֵּינֵינוּ דִּין צֶדֶק!

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן.

כְּבָר נִסִּיתִי הַכֹּל: גַּם גִּזּוּם וְחַנְקָן;

אַךְ זְקָנִי-תִּפְאַרְתִּי מִתְבּוֹשֵׁשׁ פֹּה.

מָה יוֹעִיל אִם אוֹמְרִים:

"אַל תַּבִּיט בַּזְּקַנְקַן,

אֶלָּא רַק בְּמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ?"

בַּשָּׂדֶה יָגִיחַ קוֹץ וּבַרְקָן.

מי יִתְּנֵנִי זְקָנוֹ שֶׁל חוֹזֵה הַמְּדִינָה –

כֹּה סָבוּךְ וְאָרֹךְ וְשָׁחֹר הוּא!

אַךְ רַק הַזוֹרְעִים סַנְטֵרָם בְּרִנָּה,

בְּדִמְעָה אֶת זְקָנָם יִקְצֹרוּ.

סוֹף-כָּל-סוֹף נִמְצְאָה נַעֲרַת דִּמְיוֹנִי,

וּבְרֶטֶט נָשַׁקְנוּ שְׂפָתַיִם.

– “אַלְלַי!” – “מָה קָרָה?”

– סַנְטֵרָה דּוֹקְרָנִי.

זְקַנְקַנָּה מִשֶּׁלִי רַב כִּפְלַיִם!"

לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד הצפון (1957)

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּמוֹ כָּל יֶלֶד,

אִמָּא אָז כָּל כָּךְ שָׂמְחָה –

כִּי מֵאָז דָּוִד הַמֶּלֶךְ

גִ’ינְגִ’ים יֵשׁ בַּמִּשְׁפָּחָה.

בֵּית הַסֵּפֶר רַק הִגִּיעַ,

לַמּוֹרֶה הָיְתָה שִׁיטָה:

לֹא חָשׁוּב מִי שֶׁהִפְרִיעַ –

“גִ’ינְגִ’י, צֵא מִן הַכִּתָּה!”

לְבָבִי אָז הִתְרַתֵּחַ

עַל אוֹתוֹ מוֹרֶה מַזְקִין;

הוּא אָמְנָם הַיּוֹם קֵרֵחַ,

אֲבָל פַּעַם הָיָה… גִ’ינְגִ’י.

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה אֹפִי,

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה טֶבַע.

עַל רֹאשׁ הַגִּ’ינְגִ’י בוֹעֵר הַצֶּבַע.

בַּצָּבָא הִתְחִיל לָרוּץ לִי.

הַסַּמָּל תָּמִיד קָרָא:

"מִתְנַדֵּב אֶחָד נָחוּץ לִי.

גִ’ינְגִ’י צֵא מִן הַשּׁוּרָה!"

אִם כֻּלָּם נוֹסְעִים הַבַּיְתָה –

“גִ’ינְגִ’י, תִּשָּׁאֵר תּוֹרָן!”.

אָז הֶחְלַטְתִּי אֶת הַ"פַיְטֶר"

לְלַמֵּד שִׁעוּר קָטָן:

קוּרְס קְצִינִים מִיָּד עָבַרְתִּי.

מָה זֶה גִ’ינְגִ’י הֵם רָאוּ.

לְאוֹתוֹ בָּסִיס חָזַרְתִּי. –

בַּסַּמָּל אַל תְּקַנְּאוּ…

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה אֹפִי…

כָּל חַיָּל קְרָבִי יוֹדֵעַ:

“אֵין כְּמוֹ גִ’ינְגִ’ים בַּקְּרָבוֹת!”

לָמָּה לֹא נָקִים פְּלֻגָּה פֹּה

רַק שֶׁל גִ’ינְגִ’ים, בְּלִי טוֹבוֹת?

כָּל הַגִּ’ינְגִ’ים, בּוֹאוּ יַחַד!

נִתְלַכֵּד יַחְדָּו כֻּלָּם,

וְנִהִיֶה פְּלֻגַּת הַמַּחַץ

הַנּוֹעֶזֶת בָּעוֹלָם!

וּמוּל אַדְמוֹנִי-הַנֵּזֶר

יִתְמַלֵּא גַּם נָאצֶר חִיל.

עִם פְּלֻגַּת רָאשֵׁי הַגֶּזֶר

לֹא כְּדַאי לוֹ לְהַתְחִיל!!!

כִּי גִ’ינְגִ’י זֶה אֹפִי…

לחן סשה ארגוב

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרך כלל” (1959)

עוֹד בִּ"גְדוּד נַהָגֵי-הַפְּרֵדוֹת"

הוּא צָעַד בִּפְסִיעוֹת מְדוּדוֹת,

וְהוֹבִיל אַחֲרָיו אֶת הַטּוּר

וְזָכָה לְצִיּוּן וְעִטּוּר.

נָהֲגוּ הַפְּרֵדוֹת אָז לִלְחֹשׁ:

“הוּא תָּמִיד קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁהֵקִימוּ “חוֹמָה וּמִגְדָּל” –

הוּא רִאשׁוֹן הֶעְפִּיל אָז אֶל-עָל,

וְהוֹבִיל עַל גַּבּוֹ הַחִוֵּר

עַמוּדִים וּסְלִילִים לַגָּדֵּר.

וְאָמַר אָז פַּטִּישׁ לַמַּכּוֹשׁ:

“שׁוּב, רַק הוּא קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁיָצְאָה הַבְּרִיגָדָה לֶחוֹל –

הוּא צָעַד בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל,

וְהוֹבִיל עַל גַּבּוֹ הַכָּחוּשׁ

מְכָלִים וּפְגָזִים כַּדָּרוּשׁ.

וְיָדְעוּ “הֲגָנָה” וְגַם “פוֹ”שׁ":

“הוּא תָמִיד קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כְּשֶׁהִגִּיעוּ פְּלִיטִים אֶל הַחוֹף –

הוּא נָעַר בְּשִׂמְחָה עַד אֵין סוֹף,

וְכִמְעַט שֶׁהֵעִיר מִשְּׁנָתָם

אֶת שׁוֹמְרֵי הָרָדָאר עַל הַיָּם.

וְצָהַל אָז יַלְדוֹן בֶּן שָׁלוֹשׁ:

“אִמָּא, מִי קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ?”

כְּשֶׁפָּרְצָה פֹּה מִלְחֶמֶת שִׁחְרוּר,

שׁוּב נִרְתַּם לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַטּוּר,

וּבְהֵ"א בְּאִיָּר, בְּגָאוֹן –

הוּא נָעַר אָז אֶת כָּל הַהִמְנוֹן.

וְאָמַר “מוֹטִי-מוֹטִי” לְ"שׁוֹשׁ":

“אוּף! הוּא שׁוּב קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ!”

כָּך עָבַד הַחֲמוֹר הָאָפֹר

וְנִרְתַּם לַּמְּשִׂימוֹת בְּכָל דּוֹר,

וּלְבַסּוֹף, שְׂבַע שָׁנִים וְלֵאוּת,

הִתְנַדֵּב כַּחֲבֵר-הֵאָחְזוּת!

שׁוּבּ, כְּמוֹ סוּס, הוּא עָבַד בֶּחָצֵר;

אַךְ כּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ יוֹתֵר,

וּבְבֹקֶר קוֹדֵר וְאָפֹר

הוּא נִגְרַר לִקְבוּרָה אֶל הַבּוֹר.

וְאָמַר אָז נַחוּם לְיוֹאָב:

“תְּפֹס בָּרֹאשׁ, וַאֲנִי – בַּזָּנָב!”

עַל קִבְרוֹ נֶעֱרַךְ אָז מִסְדָּר,

וּמַזְכִּיר מִן הָעִיר כָּךְ אָמַר:

"בְּנֵי אָדָם כָּאן חַיִּים בִּמְנוּחָה

רַק בִּזְכוּת חֲמוֹרִים שֶׁכְּמוֹתְךָ!"

וְהָאֹרֶן שָׁאַל אֶת הַבְּרוֹשׁ:

“מִי כָּעֵת יִקְפֹּץ בָּרֹאשׁ?”

לחן: י' קונסטנטין, מ' פרסאן (משירי “האחים ז’אק”)

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרך כלל” (1959)

בַּ-קִבּוּץ בַּ-בָּנוֹת בְּכַמּוּת,

אַךְ יֶשְׁנָה-נָה-נָה-נָה נַעֲרָה מְתוּקָה:

יֵשׁ לָהּ פַּר… יֵשׁ לָהּ פַּר…. לָהּ פַּרְצוּף דֵּי-חָמוּד,

וְגַם פִי, פִי-פִי-פִי, פִי-“פִיגוּרָה” דַּקָּה.

יֵשׁ לָהּ פֶּה, יֵשׁ לָהּ פֶּה, יֵשׁ לָהּ פֶּלֶא שֶׁל גּוּף

וְכָל שַׁד-שַׁד-שַׁדְכָן יִתְגָּאֶה בָּהּ נוֹרָא.

יֵשׁ לָהּ טַ-טַ-טַ-טַ-טַ-טַעַם רַב בְּסִפְרוּת

וְשִׁירָה.

מָה חֲבָל!

יֵשׁ לָהּ רַק חֻלְשָׁה אַחַת:

הִיא מְ-מְ-מְ… מְדַבֶּרֶת קְצָת לְאַט.

אִם הִיִא פִּי-פִּי, פִּי-פִּתְאוֹם תַּעֲבֹר,

כָּל רַוָּק מֵ-מֵ-מֵ-מֵעוֹרוֹ אָז יִקְפֹּץ.

מַצִּיגָה זוּג רַגְלַ – אוֹ-לָה-לַיִם – נָאוֹת,

וְשׁוֹק-, וְשׁוֹק-, וְשׁוֹקַעַת בַּבֹּץ.

וּכְשֶׁהִיא בְּשַׁבָּת בְּחֻלְצָה-צָה-צָה-צָה,

עִם מַחְשׂוֹף, סוֹף-סוֹף-סוֹף, אֵין לוֹ סוֹף, לַמַּחְשׂוֹׂף –

יֵשׁ לָהּ זוּג, יֵשׁ לָהּ זוּג,

זוּג הוֹרִים נֶחְמָדִים בְּתֵל נוֹף.

כֵּן, הִיא מַמָּשׁ חֲמוּדָה בְּלִי שִׁעוּר;

אַךְ תָּמִיד,בַּחֶבְרָה, כְּשֶׁפּוֹתְחִים בְּדִבוּר,

אָז גַּם לָהּ יֵשׁ פִּתְאוֹם, יֵשׁ פִּתְאוֹם בְּקִצּוּר

מָה לוֹמַר.

אָז הִיא פּוֹ-פּוֹ, פּוֹ-פּוֹתַחַת תַּ’פֶּה

זֶה לוֹקֵ- זֶה לוֹקֵ- זֶה לוֹקֵחַ הַרְבֵּה

לְהָבִין שֶׁאֶצְלָהּ בַּ-בַּ-בַּ-בַּ- בַּתֵּה אֵין סֻכָּר.

אָז פֶּה-פֶּה-פֶּפֶּה אֶחַד כָּאן הֻחְלַט,

שֶׁרַק “שׁוֹק”, הָגוּן יְרַפֵּא אֶת הַבַּת;

וְאָז בֶּנְצִי הִסְכִּים לְקַחְתָּהּ בְּלִי מִלָּה,

לְקַחְתָּהּ לַחוּ-חוּ, לַחֻפָּה כְּכַלָּה.

זֶה הָיָה “שׁוֹק” הָגוּן שֶׁהֵבִיא לָהּ מַרְפֵּא:

הִיא מֵאָז לֹא סָתְמָה אֶת הַפֶּה-פֶּה-פֶּה-פֶּה,

וְדִבְּרָה בִּצְרוֹרוֹת; אַךְ דַּוְקָא הֶחָתָן

הוּא סָפַג בַּחֻפָּה אֵיזֶה “שׁוֹק” לֹא קָטָן,

וְהִתְחִיל מִשּׁוּם כָּךְ לְמָחֳרָת

לְדַבֵּר כָּל כָּךְ לְאָט…

שיר של רביעיית “האחים ז’אק” – ששימשה מקור השראה וחיקוי ל"רביעיית מועדון התיאטרון" התל-אביבית – סיפר בהומור על השאח הפרסי המסכן, הממשיך לקדוח במדבר בחפשו מים, אך במקום מים מזנקים מהקרקע סילונים של נפט עכור. בצרפתית יש צלצול דומה למילים המשמשות ל"שאח" הפרסי ולחתולה. לבקשת נעמי פולני, שביימה אז את פזמוני להקת הנח"ל הצעירה, כתבתי שיר שרובו משחקי-לשון על מילים הקרובות בצלצולן ל"שאה" הצרפתי; היום אני חש לעתים מבוכה לשמע השיר (המופיע בעמוד ממול), שיש בו מעין לגלוג על קשיי הדיבור (או לפחות קצב הדיבור) של הנח"לאית הצעירה; אבל שובבות הנעורים של מבצעיו, קצב השה-שה-שה (צ’ה-צ’ה-צ’ה) המידבק והפואנטה שבסופו השכיחו אז נקודה זאת.

לחן: ז’ורז' בראסנס

תרגום חופשי של שירו של ז’ורז' בראסנס “אשתו של הקטור”, ששימש השראה ל"יויו גם"

כָּל יְדִידַי הַקְּשִׁישִׁים

כְּבָר נִשְּׂאוּ לְנָשִׁים.

וּנְהַרְהֵר, כַּמּוּבָן:

מִי יָפָה מִכֻּלָן?

מִי הַטּוֹבָה – אִמְרוּ, אַחַי –

בֵּין הַנָּשִׁים שֶׁל יְדִידַי?

וּמִי בְּכָל צָרָה אוֹ פֶּגַע

תּוֹשִׁיט פֹּה יָד חַמָּה בִּן-רֶגַע?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּרְנָאר,

וְגַםַ לֹא שֶל כְּרִיסְטְיָאן’ה.

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל רֵנֶה,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְדְרֶה,

וְגַם לֹא שֶׁל הוֹנוֹרֶה.

זֹאת לֹא אִשְתּוֹ שֶׁל סִימוֹן,

לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לֵיאוֹן,

וְגַם לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְטוּאָן’ה

וְגַם לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַנְרִי,

כִּי זוֹ

אִשְׁתּוֹ

שֶׁל מַר ז’וֹז’וֹ.

אִם גַּם נַרְבֶּה בַּלֵּילוֹת

לְקַפֵּץ וְלִרְקֹד–

תֶּכֶף מִזֶּה נוֹצָרִים

בַּגַּרְבַּיִם חֹרִים.

מִי מִתְנַדֶּבֶת פֹּה, אִם כֵּן,

אֶת כָּל גַּרְבֵּינוּ לְתַקֵּן?

וּמִי לִתְפֹּר כָּאן מִתְעַקֶּשֶׁת

חֹרִים בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וְאִם לְפֶתַע, סְתָם כָּךְ,

אֶל הַכֶּלֶא נֻשְׁלַךְ;

אוֹ שֶׁפִּתְאוֹם נֵעָצֵר

לְחָדְשַׁיִם הֶסְגֵּר –

מִי, כְּמוֹ כַּלְבָּה נֶאֱמָנָה,

לָנוּ בַּשַּׁעַר מַמְתִּינָה?

מִי גַּם בַּגֶּשֶׁם וּבַדֶּלֶף,

שָׁם מְצַפָּה, לְיַד הַדֶּלֶת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וּכְשֶׁפִּתְאוֹם, כָּךְ, פָּשׁוּט,

בָּא תּוֹרֵנוּ לָמוּת,

וְהַלְוָיָה שֶׁל בָּארוֹן

הִיא מִחוּץ לַחֶשְׁבּוֹן –

מִי תְּחַפֵּשׂ מִבְּלִי לַחְדֹּל

אֵיזֶה קַבְרָן הָגוּן וְזוֹל,

וְהַלְוָיָה לְפִי מָסֹרֶת –

עִם שְׁנֵי סוּסִים וְעִם תִּזְמֹרֶת?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אָבִיב

וְלוֹהֵט מִסָּבִיב,

וְכָל חַצְרוֹת הַסְּבִיבָה

שׁוֹאֲגוֹת אַהֲבָה –

מִי תְּרַחֵם עַל כָּל רַוָּק?

מִי תְּחַבְּקוּ חָזָק-חָזָק?

מִי תְּחַלֵּק מִנְּשִׁיקוֹתֶיהָ

אֲשֶׁר חָסְכָה בָּה כָּל שְׁנוֹתֶיהָ?

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

אִם תִּסְתַּכְּלוּ בָּרְחוֹבוֹת –

יֵשׁ “בֻּבּוֹת” דֵּי רַבּוֹת,

וּפֹה וָשָׁם מַבְחִינִים

בְּכַמָּה יַשְׁבָנִים.

אַךְ לְמַרְאֵה אוֹתָן נָשִׁים

אַל נְאַבֵּד אֶת הָרָאשִׁים.

כִּי רַק אַחַת שָׁוָה, רֵעֵינוּ,

אֶת הַשַּׁסְתּוֹם שֶׁבִּלְבָבֵנוּ –

זֹאת לֹא אִשְׁתּוֹ שֶׁל גֵ’רָאר…

בעקבות מלחמת סיני עמדה המחצית השנייה של שנות החמישים בסימן “ירח הדבש” בינינו לבין צרפת. אמנים צרפתים חשובים הגיעו ארצה, והפזמונאים אצלנו לא היססו לכתוב מילים משלהם ללחנים ששרו איב מונטאן, רביעיית “האחים ז’אק” וחבורת ה"קומפניון דה לה שאנסון" ושהלחינו ז’ורז' בראסנס, שרל אזנבור וחבריהם. כך, למשל, שאלנו-בלי-לשאול את הלחן העליז של בראסנס על “אשתו של הקטור” (כאן: ז’וז’ו, עבריין היושב בכלא, בעוד אשתו מבלה עם כל חבריו שעדיין לא נתפסו), והפכנוהו לשיר על התופעה הישראלית המוכרת כל-כך: ילדות וילדים ההולכים לאותו גן ילדים, בית ספר, תנועת נוער, היאחזות נח"ל וקיבוץ, ונשארים יחד עד לזקנתם.

לחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: להקת הנח"ל בתכניתה “בדרךכלל” (1959)

עוֹד כְּשֶׁהָיִינוּ קְטַנּוֹת

וְרַכּוֹת בַּשָּׁנִים,

כְּבָר אָז קָלַטְנוּ שְׁמוּעוֹת

שֶׁיֶּשְׁנָם גַּם בָּנִים.

כְּבָר אָז שִׂחַקְנוּ בַּגִּנָּה

עִם הַבָּנִים שֶׁל הַשְּׁכוּנָה,

וּכְשֶׁלַּגַּן הוֹלְכוֹת הָיִינוּ –

אָז בְּשׁוּרָה תַּ’כְּבִישׁ חָצִינוּ…

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"

וְעִם צַפְצָא “בּוּל עֵץ”

וְעִם שׁוּקִילֶ’ה “ג’וֹרָה”.

יַחַד עִם צוּצּיק “יַנְשׁוּף”

וְעִם חִילִיק “פַּרְצוּף”,

וְעִם שְׁמִיל “עֲמֹד בַּצַּד”!"

ַיַחד עִם צְבִינְגִ’י “סְתַּכֵּל”

וְעִם גִ’ינְגִ’י “מַקֵּל”

וְעִם זַלְמָן “בָּלוֹרָה”;

וְכַמּוּבָן –

גַּם עִם “שְׁפַּץ הַקָּטָן”,

וְ"אָם",

וְ"יוֹיוֹ" גַּם.

עֵת-הַיַּלְדוּת נֶעֶלְמָה

וְחָלְפָה לְאִטָּה.

יַחַד צָעַדְנוּ עִמָּה

מִכִּתָּה אֶל כִּתָּה.

וּכְשֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה –

יַחַד הָלַכְנוּ לַ"תְּנוּעָה".

עִם מִי נִפְתַּח כָּל פְּעֻלָּה עִם

“הֵי, הִנֵּה מָה טוֹב וּמָה נָעִים”?

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"…

זְמַן הַגִּימְנַסְיָה עָבַר.

בָּא הַתּוֹר לַשֵּׁרוּת.

יַחַד עָלִינוּ לָהָר

לְהָקִים הֵאָחְזוּת.

וּבְתִקְוָה וְלֵב נִרְגָּשׁ:

“סוֹף-סוֹף נַכִּיר בָּחוּר חָדָשׁ!”

אֲבָל עִם מִי שׁוּב נִפָּגֵשָה

כָּל לֵיל שִׁשִּׁי פֹּה עַל הַדֶּשֶא?

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"…

כָּכָה חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים

וְרוֹמֵז הֶעָתִיד,

שֶעִם אוֹתָם הַבָּנִים

נִשָּׁאֵר לְתָמִיד.

נוּ, לִכְבוֹד מִי כְּבָר נִתְחַנְחֵן?

יַחַד עִם מִי כְּבָר נִתְחַתֵּן?

יַחַד עִם מִי פֹּה נְתרַגֵּשָׁה

מוּל הַנְּכָדִים שֶׁעַל הַדֶּשֶׁא?

יַחַד עִם גִּיגִי הַ"לֵּץ"…

לחן: יאיר רוזנבלום

שרה: להקת חיל הים בתכניתה “וביום השלישי” (1968) ¹

שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת

אֶת כֻּלָּנוּ מְשַׁזֶּפֶת.

שׁוּב הַשֶּׁמֶש הַבּוֹעֶרֶת

אֶתֶ הַמַּיִם מְסַנְוֶרֶת.

מְסַנְוֶרֶת אֶת הַמַּיִם.

אֶת כֻּלָּנוּ מַשְׁחִימָה הִיא.

אַךְ כְּשֶׁהִיא דּוּמָם שׁוֹקַעַת –

הִיא יָפָה. הִיא מְשַׁגַּעַת!

כֵּן!

בּוֹא אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ, אֵלֵינוּ לַיָּם!

אֶל הַיָּם הַמַּלְהִיב, הַפָּרוּעַ.

אֶל הַשֶּׁמֶש הַזֹּאת,

לָרוּחוֹת הָעַזּוֹת,

כִּי הַיָּם לְכֻלָּנוּ פָּתוּחַ.

אֵיזוֹ רוּחַ מְטֹרֶפֶת

עַל פָּנֵינוּ שׁוּב צוֹלֶפֶת.

נַחְשׁוֹלִים הִיא מַעֲרֶמֶת

וּמַכָּה וּמְנַהֶמֶת.

אֵיזוֹ רוּחַ מְטֻרְלֶלֶת

אֶת כֻּלָּנוּ מְטַלְטֶלֶת.

נַעֲמֹד בְּפֶה פָּתוּחַ:

טוֹב לִגְמֹעַ אֶת הָרוּחַ!

כֵּן!

בּוֹא אֵלֵינוּ…

בּוֹא אֶל הַסִּפּוּן, וְיַחַד

נִתְבּוֹנֵן בִּמְעוֹף הַשַּׁחַף,

נִתְנַדְנֵד יַחְדָּו בְּקֶצֶב

מוּל גַּלִּים, רוּחוֹת וְקֶצֶף.

עַד מָתַי תּוֹסִיף לָשֶׁבֶת

עַל הַחוֹל וְעַל הַזֶּפֶת?

כִּי לָשֶׁבֶת כָּךְ, בַּדֹּחַק,

זֶה לֹא בִּשְׁבִיל אֶחָד כָּמוֹךָ –

לֹא!

בּוֹא אֵלֵינוּ…

לחן: בני נגרי

שרה: להקת חיל הים בתכניתה “שירת הים” (1971)

הַשַּׁחַר שׁוּב עוֹלֶה רוֹטֵט

וְיוֹם חָדָשׁ נוֹלָד וְקָם.

מִן הַגַּלִּים עוֹלֶה הָאֵד.

נַבִּיט בּוֹ – וְנִלְחַשׁ דּוּמָם:

"שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט.

שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט, שָׁקֵט.

שֶׁרַק יִהְיֶה שָׁקֵט,

שֶׁרַק יִהְיֶה שָׁקֵט הַיָּם."

שָׁקֵט – מִן הָרוּחוֹת וְהַגְּשָׁמִים.

שָׁקֵט – מֵרֹב בְּרָקִים וּרְעָמִים.

שָׁקֵט – וּמִתְרַפֵּק רָגוּעַ עַל הַחוֹל.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם כָּחֹל.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם כָּחֹל…

גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֵט

וְהַסִּפּוּן יוֹקֵד, יוֹקֵד וְחַם.

צוֹפֶה הַמַּיְמָה הַמְּפַקֵּד,

מַבִּיט בְּלוּחַ-הַמַּכָּ"ם.

שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט…

שָׁקֵט – מִסְּעָרוֹת וְנַחְשׁוֹלִים.

שָׁקֵט – לְלֹא גַּלִּים מִשְׁתּוֹלְלִים.

שָׁקֵט – וּמְחַיֵּךְ לַשַׁחַף בַּמֶּרְחָק.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם חָלָק.

תֵּן לָנוּ יוֹם בָּהִיר וְיָם חָלָק…

הִנֵּה הָעֶרֶב שׁוּב יוֹרֵד,

וְכָל הָאֹפֶק, אֹפֶק אֲדַמְדַּם.

וְשׁוּב בַּחשֶׁךְ הַכָּבֵד

נַפְלִיג אֶל הַסִּיּוּר דּוּמָם.

שֶׁרַק יִהְיֶה הַיָּם שָׁקֵט…

שָׁקֵט – מִן הָרוּחוֹת הַנּוֹרָאוֹת.

שָׁקֵט – בְּלִי סְעָרוֹת וְהַפְתָּעוֹת.

שָׁקֵט – וּמְחַמֵּם בַּחשֶׁךְ אֶת הַלֵּב.

תֵּן לָנוּ לַיְלָה טוֹב וְיָם שָׁלֵו.

תֵּן לָנוּ לַיְלָה טוֹב וְיָם שָׁלֵו.

להקת חיל הים הראשונה, שפעלה כבר בשנות החמישים, היתה מורכבת מחברי להקת הבידור של “אגד”, “הגלגל” (יאירי חרל"פ, רולף ברין ואחרים). עם מאיר נוי כתבתי לשתי הלהקות האלה כחמישים שירים (“עזרא הקטן”, “החייל הלבן”, “מיטה חמה”, ועוד). בסוף שנות השישים קמה להקת חיל הים המוכרת (שבה שירתו שלמה ארצי, ריקי גל, רבקה זוהר, יענקלה שכנר, עמוס סנטהאוז ואחרים), שלה כתבתי (עם בני נגרי ויאיר רוזנבלום) שירים כמו “בוא אלינו לים”, “שרק יהיה הים שקט” ושתי תכניות של שירי ים ובלדות. הבמאי היה דני ליטאי.

לחן: רפי בן-משה

שרה: להקת גייסות השריון בתכניתה “זמר לשריון” (1962)

כְּשֶׁבֶּנְצִי הַשָּׁמֵן סוֹף-סוֹף נוֹלַד

כָּתְבוּ עָלָיו בְּכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל:

"בְּתֵל-אָבִיב נוֹלַד תִּינוֹק נֶחְמָד.

תִּשְׁעָה וָחֵצִי קִילוֹ הוּא שׁוֹקֵל!"

בְּגִיל חָדְשַׁיִם הָרוֹפֵא טָעַן:

“יֵשׁ לְהַתְחִיל בְּדִיאֵטָה חֲמוּרָה!”

וּכְשֶׁהִגִּיעַ בֶּנְצִי אֶל הַגַּן –

קִדְּמוּ אוֹתוֹ הַחֶבְרֶ’ה בְּשִׁירָה:

"בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן,

בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן.

אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ? אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ?

‘בֶנְצִי הַשָּׁמֵן’!"

אֶת בֵּית הַסֵּפֶר בֶּנְצִי לֹא אָהַב,

וְהִתְעַמְּלוּת שָׂנָא הוּא עַד מְאוֹד.

אֶת “אוֹת הַסְּפּוֹרְט” עָבַר בְּקֹשִי רַב –

לַמְרוֹת שֶׁהוּא נִבְחַן עִם הַבָּנוֹת.

כֻּלָּם קָפְצוּ עַל חֶבֶל, בַּמִּשְׂחָק;

אָז הוּא בַּצַּד הֶחְזִיק בַּחֲבָלִים.

וּכְשֶׁכֻּלָּם רָקְדוּ בִּ"קְרָקוֹבְיָאק" –

רַק הוּא הֵזִיז אֶת כָּל הַסַּפְסָלִים.

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן…

כְּשֶבֶּנְצִי בָּא לַקֶּלֶט, כְּחַיָּל:

“אֵין בַּמַּחְסָן כָּאֵלֶּה מִסְפָּרִים!”

כְּדֵי לִתְפֹּר לוֹ בִּמְיֻחָד סַרְבָּל,

תָּפְרוּ לוֹ בַּד שֶׁל אֹהֶל-סַיָּרִים.

כְּשֶאֶת עַצְמוֹ הִסְוָה הוּא בַּסִּדְרָה,

חָשְׁבוּ שֶׁזֶּהוּ הַר לֹא מְסֻמָּן.

מִתַּחַת תַּיִל, בְּתִרְגּוּל זְחִילָה,

תָּמִיד חָטַף הוּא תִּיל בַּיַּשְׁבָן.

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן…

רָאוּ שֶׁהוּא פָּשׁוּט מִשְׁקָל כָּבֵד –

שָׁלְחוּ אוֹתוֹ לְחֵיל הַשִּׁירְיוֹנִים.

הוּא בֶּהָרִים קָשֶׁה הָיָה עוֹבֵד

לִדְחֹף אֶת כָּל הַ"סּוּפֶּרֶ-שֶׁרְמָנִים".

כָּל חֲבֵרָיו הִשְׁתַּחְרְרוּ מִזְּמַן;

אָז לָמָּה הוּא בַּחַיִל גַּם כָּעֵת?

כִּי פַּעַם הוּא נִכְנַס לְאֵיזֶה טַנְק –

וְלֹא הִצְלִיחַ עַד הַיּוֹם לָצֵאת!

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן…

לחן: רפי בן-משה

שר: “בומבה” צור בתכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה” (1968)

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי, בֵּן כָּזֶה רָזֶה,

סִפְרוּ עַל זֶה בְּרֹאש הַחֲדָשׁוֹת.

כִּי לֹא כָּל יוֹם נוֹלָד מִין שְׁחִיף כָּזֶה –

קִילוֹ שְׁמוֹנִים (כּוֹלֵל הָעֲצָמוֹת).

בְּבֵית הַסֶּפֶר עַפְתִּי לַגָּדֵר,

כְּשֶׁמָּשְׁכוּ בְּחֶבֶל בֶּחָצֵר.

וּכְשֶׁעָלִיתִי עַל הַנַּדְנֵדָה –

הִיא רַק עָלְתָה אִתִּי, וְלֹא יָרְדָה.

בֶּנְצִי הָרָזֶה,

צִמּוּק אֲשֶׁר כָּזֶה.

הִסְתַּכְּלוּ נָא, אֵיזֶה מִין צִמּוּק הוּא –

בֶּנְצִי הָרָזֶה.

גַּם הַמּוֹרָה לְטֶבַע עַל גּוּפִי

הִדְגִּימָה לַכִּתָּה מָה זֶה צְלָעוֹת.

אַחֲרֵי שֶׁהִתְפַּשַּׁטְתִּי כָּל שִׁעוּר

הִדְגַּמְתִּי גַּם דַּלֶּקֶת הָרֵאוֹת.

בְּיוֹם-שֶׁל-חֹרֶף עִם הַמִּטְרִיָּה

אָז עַפְתִּי כָּךְ בָּרוּחַ לְמֶרְחָק.

כָּל הַיְּלָדִים הִבִּיטוּ בִּפְלִיאָה:

“הֵי, מֵרִי פּוֹפִּינְס עָפָה לִבְנֵי בְּרָק!”

בֶּנְצִי הָרָזֶה…

הָלַכְתִּי לְמָכוֹן “מַשְׁמִין רָזִים”.

בַּסּוֹף לִרְאוֹת אוֹתִי קָשֶׁה הָיָה.

רַק אָז גִּלּוּ פִּתְאוֹם שֶׁבְּטָעוּת

נָתְנוּ לִי תַּרְגִּילִים שֶׁל הַרְזָיָה.

בְּצָהַ"ל הָרוֹפֵא הֶחְמִיץ פָּנִים:

“מִשְׁקָל כָּזֶה בִּכְלָל לֹא שִׁמּוּשִׁי.”

בַּסּוֹף שֵׁרַתִּי שָׁם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים

בְּתוֹר… אַנְטֵנָה עִם מִסְפָּר אִישִׁי.

בֶּנְצִי הָרָזֶה…

הָיוּ לִי גַּם צָרוֹת עִם בַּחוּרוֹת:

“זֶה גֶּבֶר זֶה? מִשְׁקַל חֲצִי נוֹצָה!”

אֲבָל אַחֲרֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה צָרוֹת

מָצָאתִּי לִי אַחַת, מַמָּשׁ פְּצָצָה!

כֻּלָּם אוֹמְרִים: "הֵן הִיא שְׁמֵנָה כָּזֹאת.

אֵיפֹה מָצָא אוֹתָה?– לֹא יִתָּכֵן."

אֲבָל עַכְשָׁו מֻתָּר כְּבָר לְגַלּוֹת:

הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן!

בֶּנְצִי הַשָּׁמֵן,

בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ בֵּן.

אֵיךְ קוֹרְאִים לוֹ? אֵיךְ קוֹרְאִים לַבֵּןֹ?

בֶנְצִי הַשָּׁמֵן. שלו בנעוריו)

המחפש “יסודות” אוטוביוגרפיים" בפזמוני ימצא אותם בקלות בשיר על “בנצי השמן”. זה היה אמנם כינויו של ילד כבד משקל אחר ברחובות של ילדותי, שהיה מוכר לכול, אבל כמה מהפרטים על “אות הספורט” והאימונים הצבאיים לקוחים מניסיוני האישי כילד עגלגל. לימים ביקש ממני “בומבה” צור (שזכה לכינוי החיבה הזה בזכות הפרופיל שלו בנעוריו) לחבר לו “שיר הפוך”. ואותו ביצע בתכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה”.

הציגו שמעון ישראלי בתכניתו (1964) ועזרא דגן בתכנית להקת גייסות השריון “טיפול זה טיפול” (1967)

רַחְמוֹ הָיָה טוּרַאי פָּשׁוּט

בַּשָּׁלִישׁוּת.

אֵיפֹה? זֶה פֹּה בַּפֶּתֶק נִרְשַׁם:

“אֵי-שָׁם”.

רַחְמוֹ הָיָה חַיָּל

שֶׁזָּכַר אֶת הַכְּלָל

הַבָּדוּק מִיָּמִים-יָמִימָה:

"הַבֵּט בְּשֶׁקֶט קָדִימָה!

אִם זֶה מִתְנוֹעֵעַ – הַצְדַע לוֹ!

אִם זֶה לֹא מִתְנוֹעֵעַ – סַיֵּד אוֹתוֹ!"

וְכָעֵת –

רַחְמוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַּיֵד.

הַיּוֹם – יוֹם לֹא קַל.

הַיּוֹם – בִּקּוּר הָרָמַטְכָּ"ל.

מִן הַבֹּקֶר

כֻּלָּם רָצִים, מִתְרוֹצְצִים,

מְסַיְּדִים אֶת הָעֵצִים,

מְנַקִּים אֶת הָאָזְנַיִם,

מַבְרִישִׁים אֶת הַשְּׁבִילִים

בְּמִבְרֶשֶׁת נַעֲלַיִם.

כִּי כָּך אָמַר

הָרָסָ"ר!

כֻּלָּם מְצֻחְצָחִים.

אֲפִלוּ הַטַּבָּחִים.

וְגַם רַחְמוֹ מְסַיֵּד אֶת הָעֵצִים

בְּמַדִּים מְגֹהָצִים

כָּל קֶפֶל – מָתוּחַ

כְּסַכִּין גִּלּוּחַ.

כָּל כַּפְתּוֹר – כַּפְתּוֹר וָפֶרַח.

הַצַּוָארוֹן – מְשֻׁרְיָן

(חֲצִי קִילוֹ עֲמִילָן)!

וְרַחְמוֹ מְסַיֵּד כָּל גֶּזַע וּקְלִפָּה –

בּוֹר סִיד שֶאֵינֶנּוּ מְאַבֵּד טִפָּה.

הוּא מְסַיֵּד כָּל גֶּזַע בָּחֹרֶשׁ,

וְלִפְעָמִים – גַּם אֶת הַשֹּרֶשׁ.

מְסַיֵּד, וְנִזְכָּר תָּמִיד

בְּסֶרֶט הַגְּבוּרָה הַסְּפָרַדִּי –

“אֶל סִיד!”

וּפִתְאוֹם,

כְּרַעָם בְּיוֹם חֹרֶף –

מַשֶּׁהוּ מוּזָר עַל הָעֹרֶף.

אֵיזֶה גֵּרוּד מְשֻׁנֶּה כָּזֶה, גָּרֶדֶת…

מִין תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה שֶׁעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת,

כְּקוֹצִים קְטַנְטַנִּים הַיּוֹרְדִים וְעוֹלִים.

הָלַךְ מִיָד. לְאָן?

לְמִסְדַּר חוֹלִים.

הָרוֹפֵא בָּדַק וְאָמַר בְּקִצּוּר:

"אִינְפֶקְצְיוּם-פְּרוֹיֶקְצְיוּם-עוֹרוּם-

מֵרֵדוּם-לֹא-לְגָרֵדוּם."

וְלַחוֹבֶשֶׁת שָׂרָה

אָמַר: "תִּרְשְׁמִי – חֲרָרָה!

זֶה מִן הָעֲמִילָן שֶׁעַל הַצַּוָּארוֹן.

אַתָּה מַזִּיעַ, בֶּן-אָדָם,

וְשׁוֹכֵחַ תְּרוּפָה יְדוּעָה:

'זֵעָה חוֹסֶכֶת דָּם,

אַבָל טַלְק – חוֹסֵךְ זֵעָה!'

הֲרֵי כְּבָר בַּתָּנָ"ךְ נֶאֱמַר:

‘הָרֵי בַּגִּלְבֹּעַ – אַל טַלְק וְאַל מָטָר!’

צָרִיךְ לְאַוְרֵר אֶת הַחֲרָרָה.

תִּפְתְּחִי לוֹ אֶת הַכַּפְתּוֹר, שָׂרָה.

לֹא אֶת זֶה. אֶת זֶה."

רַחְמוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּרְפָּאָה.

הַכַּפְתּוֹר – פָּתוּחַ,

וּמַצַּב הָרוּחַ? –

נֶהֱדָר.

פִּתְאוֹם –

הָרָסָ"ר!

"אַתָּה שָם!

בּוֹא הֵנָּה, בְּנִי.

גָמַרְתָּ בֵּית סֵפֶר עֲמָמִי?

יָפֶה!

זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ לִקְרֹא

בְּלִי נְקֻדּוֹת?

אָז לָמָּה זֶה בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא

הַּכַפְתּוֹר?!

אַפּ-שְׁתַּיִם לִסְגֹר

אֶת הַפֶּה – וְאֶת הַכַּפְתּוֹר!"

אָז רַחְמוֹ סָגַר.

יֵשׁ בְּרֵרָה? הָרָסָ"ר!

וְשׁוּב הַזֵעָה עַל הָעֹרֶף נִגָּרָה:

"אִינְפֶקְצְיוּם-פְּרוֹיֶקְצְיוּם-עוֹרוּם-

מֵרֵדוּם-לֹא-לְגָרֵדוּם."

(אַתֶּם יוֹדְעִים – חֲרָרָה!)

וְהִנֵּה –

הָרוֹפֵא.

"בּוֹא הֵנָּה, פַּצְיֶנְט.

אַתָּה רוֹצֶה נִתּוּחַ?

אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַכַּפְתּוֹר

פָּ – תוּ – חַ!"

טוֹב, מָה שֶׁפָּתוּחַ – פָּתוּחַ!

זֶה לֹא גָּמַר,

וּמִמּוּל – הָרָסָ"ר:

"בּוֹא הֵנָּה, בְּנִי,

בֵּן בְּלִי-מַזָּל.

אֲנִי רוֹאֶה שֶׁעָלֶיךָ אָמְרוּ חָזָ"ל:

'אִם אֵין אֲנִי לִי –

דֶּבִּילִי'!

לוֹחֵץ לְךָ הַצַּוָאר?

אָסוּר לְךָ לִסְגֹּר אֶת הַצַּוָארוֹן?

כְּבָר אָמַר מִי שֶׁאָמַר:

בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא…

תִּסְגֹר

אֶת הַפֶּה וְאֶת הַכַּפְתּוֹר!"

הָלַךְ? בָּא שׁוּב הָרוֹפֵא:

"זֶה לֹא יָפֶה!

טוּרַאי רַחְמוֹ – אַתָּה נוֹרְמָלִי?

מָה אַתָּה כָּל כָּךְ פוֹרְמָלִי?

הִסְתַּכֵּל קְצָת עַל הָעֹרֶף שֶׁלְךָ.

אִם הָעֹרֶף כָּזֶה –

אֵיךְ תִּהְיֶה הַחָזִית?"

כָּךְ כָּל הַיּוֹם נָע רַחְמוֹ הַסַּיָּד

בֵּין הָרָסָ"ר גֵ’קִיל

לְבֵין דּוֹקְטוֹר הַיְד.

זֶה חָטַף – וְזֶה פָּתַח.

זֶה פָּתַח – זֶה צָרַח.

עַד שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל הַמְּיֻחָל:

“הָ-רָ-מַ-טְ-כָּ”-ל!!!

טוּרִים-טוּרִים

עַל מִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים,

עוֹמְדִים בַּשֶּׁמֶשׁ,

עוֹמְדִים וּמַזִיעִים.

הַתֻּפִּים רוֹעֲמִים.

הָרוֹבִים מוּרָמִים.

הַטּוּרִים יְשָׁרִים.

מֻבְלָטִים הַסַּנְטֵרִים.

הֵם עוֹבְרִים וְסוֹקְרִים

אֶת שׁוּרוֹת הַבַּחוּרִים.

הֵם קְרֵבִים לְכָאן.

צַעֲדָם אֵיתָן.

לָרָסָ"ר עֵינַיִם שֶׁל שָׂטָן.

הֵם קְרֵבִים חִישׁ-קַל.

בְּרֹאשָׁם הָרָמַטְכָּ"ל,

וְהוֹלֵם לִבּוֹ שֶׁל כָּל חַיָּל.

טוּר אֶחָד – בְּסֵדֶר!

טוּר שֵׁנִי – בְּסֵדֶר!

טוּר…

וּפִתְאוֹם… וּפִתְאוֹם…

וּפִתְאוֹם דְּמָמָה

שֶׁכֻּלָּה אֵימָה.

וּפִתְאוֹם הִרְגִּיש

כָּל אִישׁ וָאִישׁ

שֶׁהִנֵּה קָרָה

מַשֶּׁהוּ נוֹרָא.

הוּא עָבַר!

הוּא עָצַר!

הוּא נָעַץ מַבָּט

לְכִוּוּן אֶחָד.

הוּא פָּעַר אֶת פִּיו.

הוּא צָעַק לֵאמֹר:

“רָסָ”ר!

כַּ-פְ-תּ- וֹ-ר!!!"

וְהָרָסָ"ר עָמַד שָׁם בַּמִּגְרָשׁ נָזוּף, מְבֻיָּשׁ,

וּפִתְאוֹם הִתְרַתֵחַ כְּחָלָב שֶׁגָּלַשׁ:

“טוּרַאי רַחְמוֹ – כְּך מוֹפִיעִים הַמִּסְדָּרָה?”

"הַמְּפַקֵּד, זֶה 'אִינְפֶקְצְיוּם-פְּרוֹיֶקְצְיוּם-

עוֹרוּם-מֵרֵדוּם-לֹא-לְגָרֵדוּם.'

(אַתָּה יוֹדֵעַ – חֲרָרָה!)!"

וְהָרָסָ"ר?

“הַ-מַּ-עֲ-צָ-רָ-ה!”

וְרַחְמוֹ הַמִּסְכֵּן נִשְׁפַּט מִיָּד לְלֹא וִכּוּחַ,

וּפְסַק הַדִּין הָיָה סוֹפִי, לְלֹא עִרְעוּר:

חֹדֶשׁ מַעֲצָר סָגוּר עַל צַוָּארוֹן פָּתוּחַ,

וְחֹדֶשׁ מַעֲצָר פָּתוּחַ – עַל צַוָּארוֹן סָגוּר!

(על-פי הומורסקה של מיכאל זושצ’נקו)