תמונה.22.1

לזכר ג’ון קמפבל

*

למי שאינו מסתפק בתרשים ‘איך לכתוב סיפור מד"ב’ המופיע בגליון זה, מוגש בעמודים הבאים מרשם מפורט יותר, פרי עטו של בארי מאלצברג, הנמנה עם אנשי ‘הגל החדש’ במד"ב. יצירותיו החלו להופיע בשנת 1969, והוא התפרסם בעיקר בזכות ספרו ‘מעֵבֶר לאפולו’ משנת 1972. את הספק־סיפור־ספק־מאמר שלפנינו הקדיש מאלצברג לדמותו הכמעט אגדתית של ג’ון קמפבל, עורכו הראשון של המגזין ‘אסטאונדינג סיינס פיקשן’, גלגולו הקודם של כתב־העת ‘אנלוג’.

* * *

[תמונה.22

 

1    🔗

זהו איננו סיפור, כי אם סדרה של הערות. סיפור זה לא יכול היה להיכתב באמת ובתמים, שכן הוא מהווה חלק מן הזמן אותו הוא מתאר, זמן מרוחק אותו ניתן להבין רק באמצעות הלשון וצורות הביטוי של אותה תקופה.

כך שחיבור זה, בשל סיבות אלו וסיבות אחרות, שהינן אישיות יותר מדי אפילו לגבי סוג כזה של ‘רומן מן החיים’, הינו רק מעט יותר מאשר שלל רישומים, המכוונים לעבר משהו פחות מהותי, ואותו, כמו את מחברו, לא ניתן להשלים.

 

2    🔗

הסיפור יסתמך רבות על שני מאמרים מאת ג’ון קמפבל המנוח, מי ששימש במשך שלושים שנה כעורכו של מגזין המד"ב ‘אסטאונדינג’ (שהפך אחר כך להיות ‘אנלוג’), אשר נכתבו זמן קצר לפני שנפטר בטרם עת ב־11 ביולי 1971, הופיעו מאוחר יותר אותה שנה במגזין שלו כמאמרי מערכת, ואשר השני שבהם היה ככל הנראה המאמר האחרון שנשא אי פעם את חתימת ידו. הם מתארים גלקסיה שחורה הנוצרת כתוצאה מהתפוצצות כוכב ניוטרון, התפוצצות אדירה כל כך עד כי כוחות הכבידה שישתחררו, יְכַלו לא רק את האור עצמו, אלא גם את החלל והזמן; ‘גלקסיה ושמה רומא’ היתה כותרת המאמר הנדון, שכן הוא מתאר שם חללית, הנלכדת בתוך גלקסיה שחורה שכזו בלא שתוכל לצאת משם. שכן מהירות ההימלטות חייבת להיות גדולה ממהירות האור. כל דרכי הנסיעה יובילו, משום כך, לעבר גלקסיה זו, ואף לא אחת תוביל ממנה והלאה. גלקסיה ושמה רומא.

 

3    🔗

עכשיו, תארו לעצמכם חללית שמהירותה גבוהה ממהירות האור, שתיקָלע אל תוך הגלקסיה השחורה ולא תוכל לצאת. ההיקלעות תהיה דבר של מה־בכך, ואפילו בלתי נמנעת, באשר אחת התכונות המאפינות את הגלקסיה השחורה היא היותה בלתי נראית לעין, והחללית תהיה שם. הסיפור יתמקד אז על מאמצי ההחלצות של הצוות. החללית קרויה סקיפסטון. היא הושלמה בשנת 3892. חמש מאות איש מתו על מנת שתוכל להמריא, אך בעידן זה פחוּת ערכם של החיים אף יותר מאשר היום.

כשמשאירים את העניין לשיקול דעתי, אני עשוי להתעניין בבעית ההימלטות פחות מאשר בבעית ההסתגלות. הימצאות בחלקו הקדמי של היקום; כניעה לאיתני הטבע; ייאוש סיפרותי, אירוני ומעודן. ואולם זה אינו מדע בדיוני. המדע הבדיוני נוצר על ידי הוגו גרנסבק, כדי להצביע בפנינו על דרכי מוצא מן המבוי־הסתום הטכנולוגי. אז שיהיה כך.

 

4    🔗

ככל שהחומר הינו מעניין, נרתעתי מלכתוב אפילו סדרה זו של הערות, שלא לדבר על עבודה שלמה ומלוטשת. חֲיי האישיים הינם – החור השחור שלי. חשתי בצורך לציין (אך מי יקשיב לי?), שבנותי מספקות התפוצצויות מסובכות, הרבה יותר מכל כוכב ניוטרון שהוא, וצליל הפולסארים הוא כאין וכאפס לעומת המוסיקה בכרי הדשא שליד מסלול המֵרוצים שבאוזון פרק, קווינס, ביום שלישי קיצי ושטוף שמש. “די לנו ממושגים עוצרי נשימה אלה – מרחקים אינסופיים, דילוגים קוואזאריים, תעלומות השזורות בזרועות הערפילית הספיראלית,” יכול הייתי לציין. “ידוע לי כי ישנם כאלה אשר מוצאים שם את האמת המוחלטת, אך אני אינני נמנה עימם. הייתי מעדיף להקדיש את שארית שנותי (הסגנון המלודרמטי שלי) לעמידה על טיב יסוריה של עיירה זו של המעמד הבינוני, בצפון ניו ג’רסי. עד שלא אוכל להבין זאת, איך אוכל לטפל בבעיות ריג’פילד פארק, שלא לדבר על בעיות היחס בין אנרגיות הפיצוח לגאזים הכבדים?” ואכן כמעט ונכנעתי לכך, עד אשר עלה בדעתי שריג’פילד פארק יישאר עבורי מסתורי לנצח, לא פחות מן הכוכבים וכי אדם אינו יכול להתכחש לאין סוף רק כדי לנסות לטפל בפרט כלשהו אשר יִשָאר בלתי חדיר עד ליום מותו.

אז החלטתי לנסות את הסיפור, לפחות בצורתו זו, כסדרת הערות, אם כי ברטט־מה. אך הרטט לא הפריע לי על אף שדאבתי, שכן חיי אינם יותר מאשר סידרה של הערות על החיים, וריג’פילד פארק הינו רק דגם, בקווים כלליים, של טרנטון העיר, שבה, בכל אופן, חיים כמה אלפי אנשים שאינם יכולים להבדיל בין ימינם לשמאלם, וכן כמות גדולה של ראשי בקר.

 

5    🔗

השנה 3895. החללית סקיפסטון, השוהה בטיסת ניסוי במרחבי הגלקסיות הקטנות והגדולות המקיפות את שביל החלב, נופלת אל תוך הגלקסיה השחורה של כוכב הניוטרון, ונעלמת.

ראש חללית זו, התודעה החיה היחידה על גביה, היא המפקדת לנה תומס. נכון, בטן החללית מכילה חמש מאות וחמישה עשר מן המתים, חתומים בתוך חומר ג’לטיני שיספוג לתוכן קרני גאמה. נכון, קרנַיִם אלה יעזרו להם, בזמן כל שהוא בעתיד, לזרז את תהליך החלמתם. ושוב נכון, שבחלק אחר של בטן החללית נמצאים שבעה מהנדסים מיומנים, נקבות וזכרים, אותם ניתן לעורר עם התעוררות הבעיה הקלה ביותר, ואשר מסוגלים לספק ללנה לא רק את התשובה לכל תקלה טכנית שעשויה לקרות, אלא גם חברה שתסייע לה להעביר את שעות הטיסה הארוכות והמשמימות על גבי הסקיפסטון.

לנה, בכל אופן, איננה משתמשת בהם ואף אינה חשה בשום צורך בכך. היא בהחלט מאומנת ומיומנת, לפחות עד כמה שהדבר נוגע למשימות השגרתיות שיש לבצע בעת טיסת מבחן זו, והיא חשה שכל קריאה לעזרה מבחוץ תהווה רק הודאה בחולשה, תדוּוח חזרה ל’משרד' ותפחית את סיכויי הקידום שלה. (והיא צודקת; ה’משרד' עוקב אחרי כל סנטימטר מעוקב של חללית זו, ויזואלית כמו גם ביולוגית. כל דבר שהיא רואה או עושה נרשם במחשב; דעתם לא תהיה נוחה ממנה אם תהיה תלויה בעזרה מבחוץ). רגשותיה כלפי החנוטים חיוביים מעט יותר; נראה שמצבה בחללית הטסה בהנעה טאכיונית דומה במידה מסוימת לזה שלהם: על אף שהינם חסרי תודעה, נראה שאין לתכונה זו כל רלוונטיות בתנאֵי העל־חלל; ולו היתה קימת דרך כלשהי לגשר על הפער שבינה לבין המסתורין שלהם, היא היתה פונה אליהם. במצב כמות שהוא, היא חייבת להסתפק בדיאלוגים דמיוניים ובתקופות ארוכות ושקטות, בהן תביט בלוח הפיקוד, תשקיף על קשת העל־חלל, על התנגשות הספקטרום, ולא תאמר מאום.

אבל לא יתכן שהיא תשתוק, והעובדה היא שלפעמים מפטפטת לנה ללא הפסק, אם כי עם עצמה בלבד. זה טוב, שכן בסיפור צריך שיהיו דיאלוגים רבים. התרחשויות דרמטיות מועלות בצורה הטובה ביותר באמצעות קביעה ישירה של איפיונים, והצורך הכפייתי שלנה חשה, מדי פעם בפעם, לקבוע את מצבה ואת התיחסותה אל החלל שהיא תופסת, יספק צורך זה.

בשיחותיה פונה לנה, כמובן, מדי פעם אל החנוטים. “שימו לב,” היא אומרת להם, (כמה מהם מתים זה שמונה מאות שנה, אחרים מתים זה שבועות מספר בלבד, כולם מסודרים בבטן החללית לפי המעמד החברתי שלהם בחיים ויכולתם לאגור מספיק נכסים על מנת לשלם עבור התהליך שיחזיר אותם לחיים.) “שימו לב לְמָה שמתרחש כאן,” כשהיא מצביעה החוצה, על הצבעים הזורמים מבעד לאשנבים ומאירים את פרקי ידיה. עיניה נראות מלאות ומטורפות באור זה, דבר שאין בו כדי להצביע על כך שהיא מטורפת, אלא שהמצב הקיומי בעל־חלל הוא עצמו מטורף, שכן לאפקט מיכלסון־מורלי מוענק כאן קיום פיסי ופסיכולוגי כאחד. “הרי יכולתי אני להיות מתה ותקועה בבטן החללית, ואתם כולכם כאן על הסיפון, מביטים בצבעים המסתובבים, הכל אותו דבר, הכל מהיר יותר מן האור.” ואכן, ההשפעות המעַוותות והמחליקות של ההנעה הטאכיונית הינן כאלה, שבאותו רגע בו מדברת לנה, הצדק עימה.

המתים חיים. החיים מתים. הכל מחליק ומתערבל יחדיו, כפי שהיא ציינה; ולולא העובדה שקוטבי התודעה האוביקטיביים שלהם נקבעו באמצעות שנים של אימון ומשמעת, בדיוק כשם שקטביה שלה נקבעו באמצעות סוג שונה של אימונים ומשמעת, היא היתה לוחצת על המנועים שהשליכו את המתים אחד־אחד אל תוך ארון המתים הגדול יותר של החלל, פעולה הננקטת אך ורק כאמצעי לשעת חרום, בתנאים חמורים ביותר, ושבעטיה תסולק מן ה’משרד' מיד עם חזרתם ארצה. המתים מהווים מטען יקר ערך; הם, למעשה, משלמים עבור הניסוי ויש לטפל בהם בזהירות מירבית. “אני אטפל בכך בזהירות מירבית,” אומרת לנה בעל־חלל, “ולעולם לא אתן לכם ללכת, חבילות קטנות בכלא הקטן שלי,” וכך הלאה, שרה ומזמרת תוך שהחללית מתקדמת במהירות העולה על מיליון מייל לשעה, ובתאוצה מתמדת; ובכל זאת, פרט לצבעים, לבחילה, אובדן האורינטציה והטרוף ההולך וגואה בה, היתה יכולה באותה מידה להימצא ברחוב הראשי של העיר, בשעת השיא, נוסעת באיטיות אל מחוץ לעיר, כשגלי הקבס נעים מבעד למכונית ובקרביו של הקיץ.

 

6    🔗

היא בת עשרים ושמונה. בתקופה שבעוד כמעט אלפיים שנה בעתיד, כאשר המין האנושי כבר ייסד מושבות על ארבעים כוכבים בשביל החלב, איכלס בשלמות את מערכת השמש, ועתה מבצע ניסויים בתנועה במהירות גדולה ממהירות האור. הרפואה של אותם ימים אינה טובה בהרבה מזו שלנו כיום, ותוחלת החיים האנושית לא הוגדלה בהרבה, ואפילו המחלות שהמין האנושי מכיר אותן כיום כתורשתיות לא נמחו מעל פני הארץ. רוב החנוטים היו בשנתם השמונים או התשעים; כמה מהם, במיוחד אלה שמתו לאחרונה, היו כמעט בני מאה, אך תוחלת החיים הממוצעת עדיין נעה היכן שהוא מתחת לשמונים. רובם מתו מסרטן, התקפת לב, אי־ספיקת כליות, שטף דם במוח וכדומה. יש אירוניה מסוימת בעובדה, כי על אף העובדה שכף רגלו של האדם דרכה בכל רחבי הגלקסיה, שהוא פתר את מסתורי התנועה במהירות גדולה ממהירות האור, הוא עדיין עומד נבוך ונדהם מול הביולוגיה שלו עצמו, כפי שעמד במשך כל ההיסטוריה. אבל הרי הסוציולוגים מבין החיים בתרבות מסוימת, הם הפחות מוכשרים לבקר אותה (שכן הם הטמיעו בקרבם לחלוטין את התפיסה של אותה תרבות, גם לגבי ביקורת), ולכן לנה אינה מבחינה כלל באירוניה זאת יותר מן ההכרחי בכדי שהקורא יוכל להעריך את האירוניה העמוקה יותר והמטפיסית יותר של סיפור זה, שהינה כדלקמן: מהירות גדולה יותר, חלל גדול יותר, קידמה גדולה יותר, כל אלה לא הביאו להרחבה מוגדרת כלשהי של גבולות התודעה והאישיות, וכי לגבי לנה כל התנועה המהירה מהאור הינה מילכוד גדל והולך.

חשוב להבין שהיא בסך הכל טכנאית; שעל אף היותה בעלת מיומנות גבוהה ואימנוה במשך שנים רבות לקראת תפקיד זה, אין היא אמורה להיות בעלת ידע טכנולוגי השווה אפילו לזה של מדען בעל תואר ראשון בימינו אלה… שהעבודה שלה, שעיקרה העמסה והטסה, יכולה להיות מבוצעת על ידי נער מתבגר; ושכל אימוניה לא עזרו לה ליצור הגנה בפני השיעמום והדיכאון הכרוכים במשימה שלה.

כאשר תביא מטען זה ליעדו, היא תחזור לאורנוס ותקבל חופשה של שישה חדשים. היא מצפה לכך בכליון עיניים. ההזדמנות קורצת לה. היא בת עשרים ושמונה והיא עייפה מלהישלח יחד עם המתים להתעופף בתוך הספקטרום במשך שבועות רצופים, ועכשיו היתה רוצה מאד להיות אישה צעירה. לחיות בשקט, להיות נאהבת, לקיים יחסי מין. יש לטפל גם באלמנט המין שבסיפור זה, במיוחד לאור העובדה שהגיבור הראשי הוא אישה; ובהתאם למסורת המד"ב הספרותי המודרני, אשר מקנה חשיבות לכל מיגוון הצרכים וההתנהגויות האנושיים, יהיה זה חובבני ומגושם להתעלם מן הנושא. ודאי שאפשר לכתוב את הסצנות הקלות ביותר בצורה שתַקְנה להן השפעה חזקה: לנה מאוננת תוך שהיא לוטשת עיניה מבעד לאשנב; לנה חולמת אודות משגל כשידיה מעסות, ללא משים, את פטמות שדיה, החללית חודרת עמוק יותר ויותר (עדיין ללא ידיעתה) אל תוך הגלקסיה השחורה; הגלקסיה השחורה כמין סמל וָגינלי, שאת משמעויותיו הפרוידיאניות לא תוכל מערכת הדימויים של סיפור זה להזניח… אכן, ניתן לחשוב אודות לנה, כושלת לעבר הכפתור שיוציא אליה את אחד החנוטים, אודות הפנטסיות הקודרות והנקרופיליות שלה המתרוצצות במוחה כאשר הגופה מטפסת באיטיות כלפי מעלה על פני המשטח המבהיק שלה, אודות הצורה בה יֵרָאוּ עיניה כאשר תשוב לעשתונותיה ותגלה מה הפכה להיות… הו, זו באמת תהיה סצינה רבת עוצמה. כמעט כל מה שקשור למין בחלל הינו רב עוצמה (חייבים, כמובן, להתעכב גם על השפעת העל־חלל על האורגזם. האם יהיה זה אותו אורגזם שכולנו מכירים ואוהבים כל כך, או אולי משהו שונה לחלוטין. שמא סתם התרככות הזיקפה, או שמא התעלות הנשמה?), ואני הייתי מוכן לטפל בנושא זה ישירות, אילו רק יכולתי, ולאור הצורך האמיתי שלסיפור זה יהיה דיאלוג אפקטיבי ורב עוצמה. “בשם אלוהים,” היתה לנה אומרת לבסוף, המוסיקה של אותה מלכודת הסוגרת עליה, עוטפת אותה, לוחצת עליה, מוחצת אותה עד כליון. “בשם אלוהים, כל מה שהיינו צריכים זה זיון, זה מה ששלח אותנו לחלל, זה הכל, ואני מוכרחה מין, מוכרחה, מבין?” תוחבת את אצבעותיה אל תוך משטחיה הלחלוחיים –

– אך כמובן שזה לא ילך, לפחות לא בסיפור אותו אני מנסה לגבש. החלל הינו עקר; זה היה סודו של המדע הבדיוני במשך ארבעים וחמש שנה; לא היו אלה רמאות, התחשבות בקוראים המתבגרים, או צנזורה, ששללו מרוב ספרות המדע הבדיוני את מגוון התחושות המיניות, אלא העובדה כי בחלל הריק והאין סופי שבין הכוכבים אין למין, אותה תכונה של אנושיותנו הפרברטית וחסרת התחליף, כל תפקיד שהוא. לא לשווא חזרו האסטרונאוטים על מנת לספר לנו אודות חזונותיהם בנוגע לעולם אחר, לא לשווא כשלו בציוד הנחיתה המגושם שלהם כאשר פנו לעבר הצדעתו של הקולונל, לא לשווא סבלו כל אותם נישואין וכל אותם ילדים מלחצים שכאלה. פשוט אין לכך מקום. זה אינו מתאים. לנה היתה מבינה זאת. “מעולם לא הרהרתי אודות מין,” היתה אומרת. “אף פעם אחת לא הרהרתי בזה, אף לא בסוף, כאשר הכל היה סביבי ואני רקדתי.”

 

7    🔗

לכן, יהיה זה הכרחי למצוא דרך אחרת לאפיין את לנה, והזדמנות זו תיקָרֶה בפנינו רק עם רגע המשבר, הרגע בו נמשכת הסקיפסטון אל תוך הגלאקסיה השחורה של כוכב הניוטרון. רגע זה יתרחש מוקדם למדי במהלך הסיפור, אולי בעומק של חמש מאות או שש מאות מילים (חייה הקודמים על גבי החללית והתרשמותה מן העל־חלל יובאו בנתחים השלובים בתוך מגזרים שונים של הפעולה תוך כדי התהוותה), והאינדיקָציה היחידה שתהיה לה אודות מה שקרה, תהיה כאשר בחללית יחלוף רעד עמום ועמוק, שיתחיל בדיוק מן המקום בו שוכנים החנוטים, וכאשר היא תחוש שהיא נופלת.

על מנת להסביר תחושה זו, חשוב להסביר את העל־חלל הנורמלי ואת הנעת־הקפיצה שפירושה פשוט להגיף וילונות ולהיות בתוך תא. בעל־חלל לא קיימת תחושת תנועה. היא לא יכולה להתקיים, בשעה שההנעה נוטלת את הסקיפסטון מעבר לכל מושג של צליל ואור ואל אזור בו הלשון לא תוכל לתאר והבלוטות לא יוכלו להגיב. לו היתה מגיפה את הווילונות (אשר למרבית הפלא דומים בצבעיהם וצורתם לווילונות שניתן לראות בימינו אלה תלויים בחלונותיהם של בתי המעמד הבינוני מהסוג שאני מתגורר בו), לא היתה חשה כל תחושה שהיא. אך כמובן אין היא יכולה לעשות זאת. היא חייבת להסיט אותם על מנת לצפות מבעד לאשנבים, ובעצם היא תוכל לראות את שורת הצבעים אליהם התייחסתי לעיל. בפנים שוכנת תחושת מסכנות עמוקה ומדכאת, תחושה של אבדן נורא (דבר שעשוי להסביר מדוע שוקלת לנה את האפשרות להעיר את החנוטים מקברם), שניתן לתלות אותה בהשפעת העל־חלל על הגוף; אך ניתן להסתיר את התחושות הללו, מבחוץ הן אינן נראות לעין, והן נמצאות לחלוטין בשליטת הטיפוסים הפלגמטיים, וכאלה הם מרבית טייסי טיסות ניסוי אלה. (לנה הינה פלגמטית למדי בעצמה. היא אמנם רגישה למתח יותר מאשר כמה מעמיתיה, אך רגישות זו נמצאת בהחלט בתוך התחום שנקבע על ידי ה’משרד', אם כי יש להודות, הבדיקות ש’המשרד' מבצע הינן שטחיות למדי).

ואולם השפעותיה של נפילה לתוך הגלקסיה השחורה הינן שונות לחלוטין, וזה המקום בו המטען הרגשי של לנה משתחרר לחלוטין.

 

8    🔗

בנקודה זו צריך היה לשלב בספור ערמות אשפה גדולות של אינפורמציה פיסיקלית, אסטרונומית ומתמטית, תוך תקווה שהדבר ייעשה בצורה שתצליח לספק לספור את הבסיס המדעי האמין שלו, בלא לדחות ממנו את הקוראים.

כמובן, אין לחשוש יתר על המידה מפני דחיית הקורא; רוב קוראי המדע הבדיוני עושים זאת מתוך חיפוש אחרי סוג כזה בדיוק של ספקולציה (בדרך כלל הם מתאכזבים, אבל לרוב אחרי זמן־מה הם שוכחים מה היתה הבעיה), והם מוכנים לשבת בשקט ולהקשיב להרצאה יותר מאשר, נאמר, קוראי הסיפורת של צִ’יבֶר, שבקושי רב היתה מסוגלת לסבול שילוב של בקורת חברתית בתוך החזון האין סופי של פֶהֶנָה, שהוא המתנה שמעניק צ’יבר למעריציו. לכן, בלי להֵרָאות מגוחך, אפשר להביא לידיעת הקוראים את העובדות הבאות, אותן ניתן בהחלט להפריד לחלוטין מגוף הסיפור ולהציגן בצורה הבאה:

נתון שבגלקסיות אחרות קיימים כוכבי ניוטרון, וכוכבים שגודלם פי ארבע מאות או חמש מאות מהשמש שלנו או שמשות ‘נורמליות’ אחרות, אשר במשך התהליך הגרעיני שלהם, תוך שהם בוערים ובוערים על מנת להפיק את האור, יתמוטטו לאחר עשרה או חמישה עשר אלף שנות קיום. המימן שלהם יותך להליום ואחר כך לחנקן ואחר ליסודות כבדים יותר ויותר עד אשר יום אחד, הם יקרסו האחד אל תוך השני בפיצוץ פנימי אדיר, ויגרמו שואה נוראה. שואה לא רק לעצמם, אלא אולי לכל הגלקסיה שבה הם נמצאים, שכן כח הכבידה שיווצר על ידי ההתפוצצות יהיה גדול כל כך, עד כי יחתום את האור בתוך הכוכב. ולא רק את האור, אלא גם את הקול והתכונות האחרות של כל הכוכבים… כך שהגלקסיה עצמה תישאב אל תוך המשפך הגרביטציוני שיווצר על ידי ההתמוטטות, ותיסָפֵג בתוך ליבו המהבהב ואחוז היאוש של הכוכב שכבה.

ניתן לבצע מספר אקסטרפולציות מעובדת קיומם של כוכבי הניוטרון – ולגבי קיום כוכבי הניוטרון עצמם, אין לנו שום ספק. ידוע כי חלק מתכונות נובה ו’סופרנובה' נוצרו בדיוק על ידי אפקט זה – לא התפוצצות, אלא קריסה – והנה כמה מהן:

(א) הכוחות הגרביטציוניים שנוצרו, כמו ווים גדולים הנשלחים מתוך הכוכב, יגררו לתוכו את כל חלקי הגלקסיה שבהישג ידם; ובגלל כח הכבידה, הגלקסיה תהיה בלתי נראית לעין… כוחות אלה, כפי שכבר צויין, יגרמו לכך שהאור לא יוכל להיפלט מתוך הכוכב.

(ב) כוכב הניוטרון, שיפעל כמו שואב־אבק קוסמי, עלול, פשוטו כמשמעו, להרוס את היקום כולו. ואכן ייתכן שברגע זה ממש נמצא היקום בתהליך הריסה איטי, כאשר מאות מיליוני שמשותיו וכוכביו נמשכים ללא רחם אל תוך מערבולות ענק אלו. התהליך הינו איטי, כמובן, אבל חסר רחמים. כוכב ניוטרון אחד יכול, תיאורטית, לספוג את היקום כולו. ביקום קיים יותר מכוכב ניוטרון אחד.

(ג) ייתכן, אולי שהיקום כולו נוצר על ידי אימפלוזיה (פיצוץ פנימה) כזאת, שהשליכה החוצה רסיסים קוסמיים ענקיים אשר, תוך פרק זמן הנראה לנו כעידן ועידנים (אך מהווה אך הרף־עין לגבי היקום), נשאבים חזרה אל תוך הכוכב. ייתכן שהיקום כולו אינו אלא תאונה.

(ד) נעזוב לרגע את הקוסמולוגיה. חללית שתילָכֵד בתוך מערבולת שכזו, בתוך גלקסיה ‘שחורה’, או בלתי־נראית־לעין שכזו, ואשר תימשך לעבר גרעינו הקטלני של כוכב הניוטרון, לא תוכל לצאת משם באמצעות הנעה במהירות הגדולה ממהירות האור, אם זו מבוצעת בדרך הנורמלית… מאחר שהכבידה תספוג את האור, לא ניתן יהיה ליצור תאוצה כלשהי (אם בנקודה כלשהי היא תהיה במהירות קטנה ממהירות האור) על מנת להימלט ממנו. כדי שאפשר יהיה להימלט משדה הכוח, צריך יהיה לבצע זאת רק באמצעות מעבר מיידי להנעה טאכיונית בלא לפתח תאוצה… תהליך אשר יוציא את הנוסע מדעתו ואשר, בכל מקרה, לא תהיה בו כל תועלת שהיא. החור השחור של הכוכב המת הינו פשוט ואקום המרחף לו בחלל… ניתן ליפול מבעד לחור, אבל אז, לאן בעצם אפשר ללכת?

(ה) עצם ההימצאות בשדה הכוח של הכוכב המת עלולה להוציא את האדם מדעתו.

מסיבות אלו אין לנה יודעת שהיא נפלה לתוך שדה הכוח של גלקסיה ושמה רומא, עד אשר החללית הגיעה לשם. ואז, בו במקום, היא תהפוך למטורפת חסרת תקנה.

 

9    🔗

עתה, לאחר שהאינפורמציה הטכנולוגית הוגשה, והמשבר המרכזי בסיפור – ההתמוטטות לתוך הגלקסיה – התרחש בשלב מוקדם למדי, חובתו של המחבר היא לתאר את התחושות הכרוכות בנפילה אל תוך הגלקסיה השחורה. מאחר שמעט, בעצם לא־כלום, ידוע אודות מהותן של תחושות אלו – פרט לכך שברור כי לא תתעורר כל בעיה של גלישה לתאורים סוריאליסטיים בנקודה זאת; לנה יכולה לראות מפלצות זוחלות על גבי הקירות, זאת אומרת מפלצות דו־מימדיות, או קטעים מחייה; לחזור ולראות את כל חייה, מן העריסה ועד הקבר, חוזרים ומתגלגלים לנגד עיניה, תוך שהיא נמצאת בתודעה מלאה; גופה עלול להתהפך, ככפפה, מפנימו החוצה ולנה עשויה, בדמיונה או בפועל, לחבל בגופה חבלות חמורות; יכולה היתה לחיות ולמות אלפי פעמים בתוך מרחביה העל־אוריים ואל־זמניים של התהום… כל זה ניתן היה לביצוע במסגרת גבולותיו של סיפור זה, וזה ללא ספק, היה תורם לסיפור חומר רב עוצמה. ניתן היה לתאר זאת בצורה ציורית, פרברסיה אחת או טרוף אחד בכל פרק – זאת אומרת, פרקים בהם משולב מידע נוסף על הכוחות הגרביטציוניים, וכן העובדה שכוכבי הניוטרון (וזה דבר מעניין) הם קרוב לודאי הפולסרים אותם זיהינו – כוכבים אותם ניתן לגלות ממרחקים בל יאומנו, לא באמצעות האור, אלא באמצעות גלי רדיו בלבד. המחבר יכול היה לבצע דברים מסוג זה על הצד הטוב ביותר; הוא כבר עשה זאת מאות פעמים לפני כן, אך בכך תהיה משום התעלמות מלנה. צרכיה של לנה דחופים יותר מאלה של המחבר, ואף מאלה של העורך. היא חשה בכאב איום. היא סובלת.

ובנפילתה, היא רואה את המתים; ובנפילתה, היא שומעת את המתים; המתים פונים אליה מתוך בטן החללית, והם צורחים, “שחררי אותנו, שחררי אותנו, אנחנו חיים, אנחנו סובלים, אנחנו מתייסרים.” בתוך הג’לטין שלהם, גפיהם הצבות תפורות באמצעות אצבעות הידיים והרגליים אל הממברנות האחוזות בהם, חוזר הרקבון שפשט בהם על עקבותיו שכן, המערבולת לתוכה נזרקו הפכה את כיוון הזמן: והם מתחננים אל לנה מתוך יסורים אותם אינם יכולים לבטא, שכן הם עמוקים כל כך; קולותיהם נמצאים בראשה, מצלצלים והולמים בה כפעמונים מעוותי צורה, “שחררי אותנו! תרועת השופר של יום הדין נשמעת!” וכך הלאה וכך הלאה, אבל לנה פשוט אינה יודעת מה לעשות. היא אובדת עצות. במסע אימים זה היא אינה יותר מאשר הנהגת; היא איננה מומחה רפואי; אין לה כל מושג שהוא אודות שיטות מניעה או שיקום, ושיחזור; וכל נסיון שתעשה על מנת לשחרר אותם מתוך הג’לטין בו הם כלואים, יפגע ללא ספק במבנה הביולוגי שלהם, יהיה אשר יהיה מצבם הנפשי.

אך אפילו לא היה המצב כך, אפילו היתה מסוגלת להעניק להם שלווה באמצעות הוצאתם לחופשי, היא אינה יכולה לעשות זאת, שכן היא נכנעת לתגובותיה שלה בחור השחור. אם המתים התעוררו, העֵרים ללא ספק מתו; והיא מתה בחלל זה; היא מתה אלף פעם במשך תקופה של שבעים אלף שנה (מאחר שזמן אובייקטיבי איננו קיים כאן, הכרונולוגיה מווסתת אך ורק באמצעות המוח, וללנה יש אלף תקופות חיים מלאות ואלף מיתות מלאות), וזה נורא, כמובן, אך זה גם מעניין, שכן עבור כל מוות קיימת תקופת חיים, שבעים שנה בהן היא יכולה להגות בבדיקות מצבה, ובהגיע המוות המאתיים, השנה הארבעה עשר אלף או יותר (או פחות, כל אחת מתקופות החיים היא עצמאית, כמה מהן ארוכות יותר, ומהן קצרות), מצליחה לנה להבין בדיוק היכן היא נמצאת ומה אירע לה. העובדה שנדרשו לה ארבעה עשר אלף שנה לשם כך הינה מדהימה, מבחינה מסוימת, אולם היא מפליאה באותה מידה, שכן ביקום אין סופי ובעל אין סוף אפשרויות, קיים סיכוי קטן ביותר שאפילו בתוך ארבעה עשר אלף שנה היא תיתקל בתשובה הנכונה, וזה לא היה קורה לולא העובדה שהיא נחונה בכוח רצון חזק באורח בלתי רגיל, וכמה מן הדמויות באמצעותן היא חיה הינן יצירתיות ביותר, בעלות שליטה עצמית וחשיבה רצינית. נוסף על כך, ניתן להעביר אינפורמציה מחיים לחיים, על אף השתנות אישיות הדמויות, כך שהיא יכולה להסתייע גם בנסיון שנצבר בתקופות חיים קודמות.

רוב הדמויות, כמובן, הינן חלשות, לא מעט מהן מטורפות וכמעט כולן פחדניות, אך גרעין מסוים נותר בהן; אפילו בגרועות שבהן קיים גרעין כלשהו הממשיך להעביר הלאה את הידע שנצבר, וכך קרה, שבשנה הארבעה עשר אלף, כאשר היא מגלה לבסוף מה קרה לה ומה מתרחש ומה היא חייבת לעשות כדי לצאת מכאן, אוזרת לנה את כל רצונה ואת הכוח שנותר בה וכושלת לעבר לוח הפיקוד (היא נמצאת עתה בשנה השישים ושמונה של תקופת חיים זאת ובדמות זקן יבבן ויפחני, בעצמו טייס חלל לשעבר), וקוראת למהנדס הראשי, המפקח. במשך כל אותו הזמן המשיכו המתים לצרוח ולהקיש באזניה, ארבעה עשר אלף שנות יסורים מהדהדים מבטן החללית ומקיפים אותה בסדינים קשים כברזל; וכאשר המהנדס הראשי, בדיוק כפי שהיה ביום שראתה אותו לאחרונה לפני ארבעה עשר אלף שנה ושבועיים, יצא החוצה ממקומו שמתחת ללוח הפיקוד, מלווה בצלילי המכונות המהמהמות ברכות. היא נושמת לרווחה, חלושה אפילו מכדי להגיב בהנאה לכך שבתנאי אנטיזמן, אנטיאור ואנטיסיבתיות אלה, המכונות ממשיכות עדיין לפעול. אלא שזה היה צפוי. המכונות תמיד פועלות, אפילו בסיפור מדע־בדיוני־קשה נורא וסופי שכזה. לא המכונות הן אלה שנכשלות, אלא מפעיליהן, או במקרים קיצוניים, היקום כולו.

“מה קרה?” שואל המהנדס הראשי.

הטמטום שבשאלה זאת, התמימות שלה וחוסר השייכות שלה באמצע הגהינום בו היא נמצאת, מהממת את לנה, אך מבעד לערפל היא נוכחת לדעת שהמהנדס הראשי יצא, כמובן, ללא כל זיכרון באשר למאורעות שקרו, וצריך יהיה לעדכן אותו. הדבר בלתי נמנע. גונחת ומתיפחת, היא מספרת לו, בקולו של האיש הזקן שבדמותו היא נמצאת, אודות אשר אירע.

[תמונה.27

“הרי זה נורא!” אומר המהנדס. “זה איום ונורא.” ומתנהל בכבדות לעבר האשנב, מציץ החוצה אל הגלקסיה השחורה, גלקסיה ושמה רומא, ומבט אחד אליה גורם לו לקפוא על עומדו ואחר כך להתפרק, לא בגלל שהמכונות נכשלו (המכונות אף פעם לא נכשלות, לא לחלוטין) אלא בגלל שהדבר חזר ויצר אצלו מהות אנושית אשר לא יכלה לעמוד בשום אופן מול המראה שמחוץ לאשנב.

לנה נשארת אז שוב לבד, וצעקות המתים נמשכות.

היא מבינה בן־רגע את אשר אירע לה – ארבעה עשר אלף שנות הגות יוצרות (לפחות זה) זמן תגובה מהיר הרבה יותר – היא חוזרת ללוח הפיקוד וקוראת לשלושה מהנדסים נוספים. סגניו של המהנדס איתו שוחחה לפני כן. (לא נתעלם כאן מן הדמיון בין שלושתם לבין שלושת רעיו של איוב, ועוד תהיה הזדמנות לשלב כאן כמה אלגוריות דתיות מהירות, דבר שהינו שימושי בכל סיפור שאפתני, ומעניק לו רובד נוסף של משמעות). על אף שאין הם מיומנים או החלטיים בדיעותיהם כמו המהנדס הקודם, פקחותם רבה הרבה יותר והם מצליחים להבין את הסבריה, ונשמעים מבעוד מועד לאזהרותיה שלא לגשת לאשנבים ולא להציץ החוצה לעבר הגלקסיה. הם ניצבים שם בתנוחותיהם הקפואות, ממתינים כאילו לדברי לנה.

“אז אתם מבינים,” היא אומרת לבסוף, כאילו לסיכום שיחה ארוכה וסבוכה, (דבר שהינו נכון). “עד כמה שאני יכולה לראות, הדרך היחידה להחלץ מהגלקסיה השחורה הזאת היא באמצעות מעבר ישיר להנעה טאכיונית, בלא שום הפעלת תאוצה כלשהי.”

שלושת מביעי התנחומים מנידים ראשם באיטיות, בעגמומיות. הם אינם מבינים על מה בדיוק היא מדברת, אולם לרשותם לא עמדו ארבעה עשר אלף שנה להרהר בדבר.

“אם לא תצליחו למצוא משהו אחר,” אומרת לנה. “אם לא תחשבו על משהו שונה, אנחנו נישאר כאן לנצח, ואינני יכולה לסבול זאת עוד. ארבעה עשר אלף שנה הן די והותר.”

“ייתכן,” מציע הרֵעַ הראשון ברכות. “ייתכן שזהו גורלך ויעודך, לבלות את זמנך עד אין־סוף בחור שחור זה. ייתכן, שבצורה כלשהי את קובעת את גורל היקום. ככלות הכל, הרי את זו שאמרת כי ייתכן שהכל אינו אלא תאונה ענקית, אה? ייתכן שסבלך מעניק לכך משמעות.”

“ונוסף לכך,” מגמגם השני. “את חייבת להתחשב גם במתים ששם למטה. לא קל להם, את יודעת, עכשיו כשהוחזרו לחיים וכל זה, ומעבר מיידי להנעה טאכיונית עלול להרוס אותם לנצח. זה לא ימצא חן בעיני ‘המשרד’, ואת תהיי צפויה לתשלום פיצויים כבדים ביותר.” “לו אני במקומך, הייתי נשאר עם המתים,” מסכם השלישי, וקול מלמול רועם עולה מבטן החללית כהד לדבריו, על אף שאין להבין מכך אם הדבר מעיד על הסכמה או על סבל איום. כושר ההבעה של המתים מוגבל ביותר.

“בכל אופן,” אומר השלישי, מנפנף תלתל סורר מעל עיניו, מסיט מבטו מן האשנבים ומנוכחותם המאיימת. “אין הרבה מה לעשות בנוגע למצב זה. את נפלת לתוך כוכב ניוטרון, לתוך משפך שחור. הדבר נמצא מעל ומעבר ליכולתו ולאפשרויותיו המוגבלות של האדם. הייתי מקבל עלי בהכנעה את גורלי, לו במקומך הייתי.” דמות המהנדס עוצבה אמנם על פי דמותו של מדען בכיר שעסק בתאורית הקוואזרים, אך במציאות הוא נראה כמישהו העוסק במטאפיסיקה. “קיימות בהוויה האנושית פינות, אליהן אין האדם יכול לתעות בלא שייענש על כך קשות.”

“קל לכם לדבר כך,” אמרה לנה במרירות, יבבתה הופכת לגְלִיסָנְדוֹ צלול, “אך אתם לא סבלתם כמוני. נוסף על כך קיימת לפחות האפשרות התיאורטית שאצליח להיחלץ מכאן, אם אצליח לעבור להנעה טאכיונית ללא תאוצה.”

“אך היכן תנחתי?” אמר השלישי, מניף לעברה אצבע רועדת. “ומתי? כל חוקי הזמן והחלל נהרסו כאן; נותרה רק הכבידה. את יכולה ליפול מבעד למרכזה של שמש זאת, אך אינך יודעת להיכן תגיעי ובאיזה עידן. לא יעלה על הדעת שתצאי אל תוך החלל הנורמלי בעידן שאליו את מתיחסת כאל העידן הנוכחי?”

“לא,” אומר השני. “לא הייתי עושה זאת. אַת והמתים מחוברים עתה; נגזר עליך להישאר עימם. מהו המוות? מהם החיים? בגלקסיה ושמה רומא כל הדרכים מובילות לאותו מקום, את מבינה. יהיה לרשותך זמן די והותר על מנת להגות בבעיות אלה, ומשוכנע אני כי תעלי בחכתך משהו שניתן לחיות עימו, משהו בעל עניין רב.”

“נו, טוב,” אומר הראשון, מביט לעבר לנה. “אם את מוכרחה לדעת, יהיה זה הרבה יותר אצילי מצידך אם תישארי כאן; למיטב ידיעתנו, נוכחותך היא המעניקה מהות וחיים ליקום. ייתכן שאַת היקום עצמו. אך את, בין כה וכה, אינך מטה לי אוזן, ולכן לא אתווכח איתך בעניין זה. בהחלט לא,” הוא אומר בקול רוגז למדי ומחווה אל שני האחרים בידו.

שלושתם צועדים בריכוז לעבר אחד האשנבים, מסיטים את הווילון ומביטים החוצה. לפני שלנה מסוגלת לעצור בעדם – לא שהיא בטוחה שהיתה עושה זאת, לא שהיא משוכנעת שזה אינו מה שהיא היתה רוצה שיקרה – הם הופכים לאפר. והיא נותרת לבדה עם צרחות המתים.

 

10    🔗

נראה, כי ניתן לחלוב משמעויות עמוקות מהאספקטים הסאטיריים של הסצינה דלעיל, ואם ההשגחה על החומר לא תֵעָשה ביד קפדנית ומיומנת, תִדרדר העלילה בזה הרגע לכדי פארסה. אפשר, כפי שכל קומיקאי יודע, להוריד (או להעלות) את העניינים הנוראים ביותר לכלל של סְקֵאטוֹלוגיה או פארסה, פשוט על ידי יחוסם לדמויות ספציפיות; וקשה יהיה שלא להשתמש בסצינה זו לצורך אתנחתא קומית. וזו בהחלט נדרשת בסיפור שהינו, ככלות הכל, מדכא ביותר; במיוחד בגלל העובדה שהוא משתמש ביריעה הרחבה ביותר שאפשר על מנת לשרטט את המסר שלו, שתמיד יתגמד האדם בפני הקוסמוס. (לפחות, זה המסר שניתן לסחוט אותו מן החומר בקלות הרבה ביותר; למעשה יש לי דברים אחרים בראש, אך כמה מן הקוראים יוכלו לגלותם?)

מה שעשוי להציל את הסצינה ואת הספור עצמו, בנקודה זאת, יהיה תיאור שופע של הגלקסיה השחורה, כוכב הניוטרון, השפעותיהם המשתנות על תפישת המציאות וכדומה. כל תחבולה מילולית, כל אמצעי טיפוגרפי, כל ניואנס של שפה וזכרון שהמחבר יזדקק להם, ישמשו בפרק זה לצורך תאור הופעת החור השחור והשפעתו על תודעתה (המעוותת) של לנה. יהיה זה חזון קודר, כמובן, אם כי לא בהכרח מעורר יאוש; הוא ידגים כי המושגים שיש לנו לגבי ‘יופי’ או ‘כיעור’ או ‘טוב’ או ‘אהבה’ או ‘מוות’, אינם יותר מאשר מטאפורות מוגבלות מבחינה סמנטית, ממוסגרות על ידי ציוד הקליטה העלוב המותקן בראשינו; ותועלה האפשרות, שהחור השחור אינו מראה לנו מציאות שונה או אלטרנטיבית, אלא את המציאות היחידה שאנו מכירים, אם כי מורחבת! מורחבת עד אין־סוף, כדי שהסיפור יוכל להעניק לנו, כפי שעושה כל סיפור מדע בדיוני טוב, נקודת מבט אל אפשרויות הנמצאות מעבר לנו. נוסף על כך, בנקודה זו של הסיפור, יתכן שהגיעה העת לאפיין את לנה בצורה חמה ו’סימפטית' יותר, כך שהקורא יוכל להתייחס אליה כאל יצור אנוש הראוי להערכה, בעלת אומץ לב על אף כל האסונות שנפלו בחלקה ארבעה עשר אלף שנות חייה ומאתיים המיתות שמתה. דבר זה ניתן להֵיעשות באמצעות טכניקה סיפורית קונבנציונלית: העמקת הדמות באמצעות תאור והגדרת רגשות, תכסיסי דיבור, הרגלים, מנהגים וכה הלאה. בהתאם לכללי הספרות היום־יומית, יכולים היינו להעניק לה גמגום חביב, נקודת חן על השד השמאלי, אהבה לשוטרים, פחד מפני מכוניות ספורט אדומות, ולהשאיר אותה כך. בסיפור זה, בגלל נושאו הרחב הרבה יותר, יתעורר ההכרח להיטיב יותר לעשות זאת. למצוא קווים מקוריים אשר הפליאה שבהם, המבט הישיר לעבר האפשרויות הפנורמיות, יאפשרו לנו במקורב, להכיר את החור השחור… אך לא חשוב. לא חשוב. דבר זה ניתן לעשותו; הפרק שישלב את לנה עם החזון שלה אודות החור השחור יהיה המבריק ביותר ויגרוף את מירב ההערצה, אך לאמיתו של דבר הוא יהיה הפרק אותו יהיה הכי קל לכתוב, ואני משוכנע שלא הייתי נתקל בכל בעיות עימו אם – כפי שכבר ציינתי קודם – היה זה סיפור, ולא סתם סדרה של הערות לסיפור, (כשהסיפור עצמו נמצא הרחק מעבר לזמן ולחלל שלנו וניתן לראותו אך ורק כהבהובי אור קטנים וריקים, בדומה לצורה שבה רואה לנה את החור השחור, בדומה לצורה בה היא יודעת את כבידת כוכב הניוטרון. גם לנה עצמה לא תגיע קרוב לחזון של הסיפור, יותר מאשר הערות אלה).

עתה, כשפרק זה מגיע לסיומו, ברור שלנה החליטה לעזוב את הגלקסיה השחורה באמצעות מעבר מיידי להנעה טאכיונית. אין לה מושג להיכן תגיע או כיצד, אך היא יודעת שאין היא יכולה לסבול זאת עוד.

היא מתחילה לכוון את לוח הפיקוד, אך לפני כן חיוני לתאר את הדיאלוג עם המתים.

 

11    🔗

קרוב לודאי שאחד מהם יְמַנה עצמו לדובר הקבוצה, ויופיע לפני לנה בחלל חדש זה כאילו בחלום. “הקשיבי,” יאמר לה מת זה, שנולד בשנת 3361, נפטר בשנת 3401, וממתין זה שמונה מאות שנה להחזרה־לחיים בחברה שתצליח לשחרר את גופו מן הלאוקומיה (אין ספק שיתאכזב). “את חייבת להבין את המצב. אנחנו לא יכולים ככה. טוב לנו המוות המוכר לנו, מן המוות שתביאי עלינו את.”

“ההכרעה נפלה,” אומרת לנה, אצבעותיה מונחות על המקשים. “אין כל דרך חזרה.”

“אנו מתים כעת,” אומר החולה. “לפחות הניחי לזה להמשיך. בקרביה של גלקסיה זו, בה הזמן אינו קיים, רכשנו לעצמנו מעין חיים או לפחות מין אי־קיום, כפי שחלמנו מזה זמן רב. הייתי יכול לספר לך רבים מן הדברים שלמדנו במשך ארבעה עשר אלף שנה אלה, אך לגביך הם יהיו כמעט חסרי משמעות, כמובן. למדנו את הריחוק. רכשנו הבנה עמוקה. מובן שכל זה הינו מעבר להבנתך.”

“שום דבר איננו מעבר להבנתי. שום דבר. אך אין זה משנה.”

“הכל משנה. אפילו כאן קיימות תוצאות, קיימת סיבתיות, תחושת אנושיות, תחושת אחריות. את יכולה להשעות את חוקי הפיסיקה, את יכולה להשעות את החיים עצמם, אך אינך יכולה לנתק את האנושיות מן הציווּיים המוסריים שלה. אלה הינם מוחלטים. תהיה זו כפירה בעיקר לנסות ולעזוב.”

“האדם חייב לעזוב,” אומרת לנה. “האדם חייב להאבק, האדם חייב לנסות לשלוט בתנאים הסובבים אותו. אף אם יובל לאבדון, עדיין זה יהיה גורלו.” יתכן שהדיאלוג כאן הינו מליצי מעט. בכל אופן, זה, פחות או יותר, יהיה תוכנו. יש לציין, כי ייחוס השקפה זאת לאישה, יוסיף עוד אחד מאותם רובדי אירוניה, החייבים להופיע בסיפור בשפע, על מנת שיהיה זה יותר מאשר הצגת קרקס, מפל של פליאה קלוקלת המוצגת מתחת ליריעותיו המוגפות של אוהלי… אך האירוניה תעניק לכך לגיטימציה. “לא אכפת לי מהמתים,” אומרת לנה. “אכפת לי רק מאלה שעדיין חיים.”

“אז צריך שיהיה אכפת לך מהיקום,” אומר המת. “מהיקום, אם לא ממשהו אחר. על ידי נסיון לפרוץ מבעד למרכזו של החור השחור את עלולה לפרק את המארג העדין של הזמן והחלל עצמם. את עלולה להרוס הכל. עבר, הווה ועתיד. ההתפוצצות עשויה להגדיל את משפך הכוח הגרביטציוני למימדים אינסופיים, והיקום כולו ייבָּלע בתוך החור.”

לנה מנידה בראשה. לנה יודעת שהמת אינו יותר מאשר אחד מפיתוייה שלבש דמות ערמומית יותר. “אתה משקר לי,” היא אומרת. “זו רק עוד אחת מהשפעותיה של הגלקסיה ושמה רומא. אני אחראית לעצמי, ולעצמי בלבד. היקום אינו הנושא העומד לדיון.”

“זוהי רציונליזציה גרידא,” אומר המת, חש בהיסוסה – חש בניצחונו. “ואת יודעת זאת לא פחות טוב ממני. אינך יכולה להיות אגוצנטרית מושלמת. את אינך אלוהים, אלוהים אינו קיים, לא כאן. ולו היה קיים, זאת לא היית את. את חייבת להתחשב ביקום שמסביבך.”

לנה מביטה במת, המשיב לה מבט; ובעימות זה, בצל עיניו, היא רואה כי הם עומדים לפני קירבה כה נוראה, עד כי היא תהפוך לאחדות, תהפוך לקשר… כי אם תמשיך להאזין למת, ולו למשך רגע קט נוסף, היא תטבע בתוך עיניים אלה כפי שהסקיפסטון טבעה בתוך החור השחור; והיא אינה יכולה לקבל זאת, זה לא ייתכן… היא חייבת להאחז באמונה, שקיימת הפרדה כלשהי בין החיים לבין המתים, וכי הפרדה זו טומנת בחובה כבוד, כי החיים אינם המוות אלא דבר מה אחר, שכן אחרת היא תתכחש לעצמה… ואז במהירות, לפני שתוכל להרהר בכך רגע נוסף, היא לוחצת על המקשים שיעבירו את החללית בהבזק אחד אל מעבר למהירות האור; ואז, בהתפוצצות אלפי שמשות, שאולי אינה אלא קול הלמות ליבה, היא טומנת ראשה בזרועותיה וצורחת.

והמת צורח יחד עימה ואין זו צרחת אושר, אך גם לא צרחת אימה… זוהי צרחת הלידה האמיתית, תלויה ועומדת בין רגעי הלימבו, החיים וההיכחדות, וזעקותיהם משתרגות ברחם הסקיפסטון המחלחלת מבעד לאור שנגאל.

 

12    🔗

סיום של ספור זה נשאר פתוח, כמובן.

ייתכן שלנה חוזרת ומגיעה לזמן ולחלל שלה, וכל זה לא היה אלא כיסוי למציאות גדולה. ייתכן שהיא מגיעה למשהו אחר. וייתכן שהיא איננה יוצאת כלל מן החור השחור אלא נשארת לחיות שם, והסקיפסטון הינה כוכב ביקום הצינורי של כוכב הניוטרון, הראשונה או האחרונה בסדרת כוכבי לכת המתמוטטים אל תוך השמש הגוססת שלהם. אם הסיפור ערוך היטב, אם הנקודות המעורפלות מוצגות כראוי, אם האינפורמציה הטכנולוגית מוגשת כיאות, אם החומר מוצג באור הנכון… ובכן, אזי אין זה משנה מה קורה ללנה, לסקיפסטון שלה ולמתים שלה. כל סיום יהיה הולם. ויהיה מספיק ויסַפֵּק את רגשותיו של הקורא.

בכל זאת, ישנו סיום בלתי נמנע.

נהיר לו למחבר, שלא יכול היה לכתוב סיפור זה. שכן, אילו היה כותב אותו, היה הסיפור מובילו לסיום אחד, לסיום הברור, שנרמז כבר מלכתחילה, והשזור לחלוטין בתוך הטקסט.

אז הניחו למחבר לסיים אותו.

 

13    🔗

באינסוף של הזמן והחלל, הכל ייתכן. וכשהם מוקאים מתוך החור השחור הגדול, מושלכים מתוך פי טבעת זה של כוכב הניוטרון (אני לא אחמיץ, עד כמה שאני יכול, אף אימפליקציה פרוידיאנית אחת), משתתפים לנה והמתים שלה באינסוף זה, נוטלים חלק ביריעת האפשרויות הנרחבת. עתה הם נמצאים בצביר ‘אנטארס’, מהבהבים כנורה; הנה הם בלב סיריוס וכוכב הכלב, חמש מאות צרחות מבטן החללית; הנה הם שוב ברומא העתיקה, צופים בישו, משרך דרכו בכבדות, נושא על גבו את הצלב בגולגולתא… ושוב, בגלאקסיה עלומה אחרת, במרחק ביליוני שנות־אור משביל החלב, סובבת בין מאה אלף כוכבים מיושבים, כל אחד מהם גולגולתא שלו… ועדיין לא באו על סיפוקם.

בהיותם בני אנוש, אין הם מסוגלים ליטול חלק באינסוף; הם יכולים לקחת חלק אך ורק במה שהם יודעים. מאחר שנוצרו במוחו של המחבר, אין הם יכולים לקחת חלק במה שהוא איננו יודע, אלא רק קרוב אליו. לכודים בתודעת המחבר, בתוך מושבת העונשין של קיומו, כפי שהמחבר עצמו לכוד בסקיפסטון של היותו בן מוות, מגיעים לנה והמתים שלה לשנת 1975, אל העיר ריג’פילד פארק, ניו ג’רסי, ושם הם מאכלסים את גופות חמישה עשר אלף תושביה, ושם הינם כעת, מתגוררים בינות לבתי הזיקוק, מטיילים ברחוב הראשי, יושבים בתיאטרון ‘ריאלטו’, קונים בסופרמרקטים, מזדווגים ואוחזים זה בזו במיטותיהם, בעצם הלילה הזה, בעצם הרגע הזה, כפי שאותה תאונה – המחבר, שהוא עצמו אחד מהם – יצרה אותם.

לא יעלה על הדעת שהם יבואו, לנה והמתים, מלב גלקסיה ושמה רומא, להתגורר בריג’פילד פארק, ניו ג’רסי… אך עוד פחות סביר הוא, כי מכל הריג’פילד פארקים של זמננו, נבוא ונתכנס, ונבנה מכונות גדולות שישאו אותנו אל הכוכבים, וכמה מן הכוכבים יביאו עלינו מוות, וכמה מהם יביאו עלינו חיים, וכמה מהם לא יביאו מאום, אך המכונות ימשיכו לפעול ולפעול, וכך – פחות או יותר, בדרכנו שלנו – נעשה גם אנו.

[תמונה.31