א    🔗

המדובר הוא באברהם אבינו… אך לא אברהם אבינו הפרט, כי אם אברהם אבינו כדמות ייצוגית, ואף למעלה מזה: אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה.

עוד אפלטון עצמו ניסה לא אחת להגדיר את האידיאות שלו בדרך מתימטית או לפחות להציגן בצורה גיאומטרית. לוא היו בימיו נוסחאות אלגבריות חזקה שהיה משתמש גם בהן. אף אנו נעשה את כל אשר ביכלתנו כדי למצוא נוסחה מתימטית בתורנו אחרי האידיאה של אברהם כשלעצמה, דהיינו “האברהמיות” המופשטת. אם יעלה בידנו להגיע לידי נוסחה כזאת מה טוב. אם לאו נסתפק בהגדרה פחות מדעית ופחות מדויקת. מכל מקום, עוד בראשית דרכנו נצטייד במכשירים מתימטיים, או לפחות באחד מהם, אחד מכלי הצור הקמאיים שלה: המיספר.

המיספר, שבו בחרנו, הוא 10, שכן מיספר זה מסמל את דמותו של אברהם הן לפי מאמרי חז’ל והן על פי דבריהם של חוקרי המקרא בימינו בשל עשרת הנסיונות שאברהם אבינו נתנסה בהם לכל הדעות.

פרופסור קאסוטו פירט נסיונות אלה ותיארם. לפני שנביא פירוט זה כלשונו מספרו של פרופיסור קאסוטו “מנוח עד אברהם” נקדים ונאמר כי בהמשך סיפורנו זה נרבה במובאות מספרים ופרסומים שונים. ודומני כי יש צידוק לדבר: בהפליגנו למסע ההרפתקאות להשגת גיזת הזהב של הנוסחה האברהמית שומה עלינו לעבור בכמה וכמה דרכים לפני שניטול את הקרדום |(קרדום מתימטי או אמנותי) כדי לפלס בו נתיב עצמאי משלנו ביער הבראשית המקיף את הדרכים הסלולות.

"1) הנסיון הראשון, שהיה על אברהם לעמוד בו מיד לאחר ההבטחה, שניתנה לו בדברי אלהים בחרן, היה נסיעתו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ חדשה, לא ידועה לו. הוא האמין בהבטחה ועמד בנסיון, ולפיכך ניתנה לו ההבטחה השניה, הבטחת קניין הארץ תמורת ארץ מולדתו.

2) לאחר שעבר בכל ארץ כנען, וכאילו קנה אותה קניין אידיאלי, המסומל במזבחות, שבנה עליה לכבוד ה', מיד נאלץ לעזוב אותה מפני הרעב ולרדת מצרימה, ושם נמצאה שרה אשתו בסכנה. אבל ה' הגן עליה, ואברם חזר בשלום עם כל משפחתו אל מקום המזבח, אשר בנה על יד בית אל.

3) הארץ לא היתה מספקת לו וללוט בן אחיו יחדיו, והוא הוכרח להיפרד מלוט ולהשלים בלבו עם ויתור על חלק מן הארץ מפני דרכי שלום; אבל לוט בחר לו חבל אדמה, שלא היה שייך לארץ כנען ממש, וה' חזר והבטיח לאברם את כל הארץ כולה, וזרע רב, תמורת בן אחיו, שנפרד ממנו.

4) כדי להציל את לוט הוכרח אברהם להסתכן במלחמה קשה נגד מלכי המזרח, אבל ה' “מיגן” את צריו בידו, ואחר כך הבטיחו שהוא “מגן” לו, ואישר, ואף הרחיב ופירט עוד יותר, את ההבטחות על קניין הארץ ועל רוב הזרע.

5) בשעה שעתיד היה להיולד לו בנו הראשון מהגר, עמד בן זה להילקח ממנו מחמת מריבה במשפחה; אבל הסכנה חלפה, וה' הבטיחו שייצא ממנו המון גויים, לא רק על ידי בנו הראשון אלא גם על ידי בן שני, שתלד לו שרה, ובבן זה תתקיים ברית ה'.

6) שוב נתנסה אברהם במצוות המילה, ועמד בנסיון, ואז הוא זכה לביקורם של שלושת “האנשים”, והיעוד על לידת בנו הנבחר נתאשר ונתבאר לו ולשרה.

7) שוב נמצא לוט בסכנה בגלל רשעת שכניו, אבל גם סכנה זו חלפה, ולוט נושע בזכות אברהם.

8) בו בזמן שלידתו של יצחק מתקרבת, נמצאה שוב אשת אברהם בסכנה אצל אבימלך מלך גרר, אבל גם מסכנה זו היא נושעה, ויצחק נולד בשלום.

9) לידת יצחק גרמה לו לאברהם את הרחקת בנו בכורו, אבל תנחומים באו לו על־ידי כריתת ברית עם שכניו ובניין מקדש חדש בבאר שבע, והכרזת ה' שם.

10) לבסוף בא הנסיון העולה על כולם: עקידת יצחק; אברהם עמד אף בנסיון נורא זה וקיבל בזכותו את הברכות הנשגבות ביותר ואת ההבטחות הרחבות ביותר, הכוללות והמסכמות את כל אשר נאמר לו קודם לכן.

… יש לשים לב גם אל ההקבלה הכיאסטית, שבין עשר האפיזודות:

הנסיון האחרון מקביל לראשון (לך לך מארצך… לך לך אל ארץ המוריה; שם מצוות הפרידה מן האב, וכאן מצוות הפרידה מן הבן; בשתי האפיזודות ברכות והבטחות דומות אלו לאלו בתכנן ובביטוייהן); זוג הנסיונות שלפני האחרון מקביל לזוג הנסיונות שלאחר הראשון (שם סכנת שרי אצל פרעה והפרידה מלוט; כאן סכנת שרה אצל אבימלך ופרידה מהגר וישמעאל; גם שם וגם כאן ייסוד מקדש וקריאה בשם ה')."

עד כאן דברי פרופיסור קאסוטו. עברנו עם הפרופיסור הדגול כברת דרך זו על עשרת תמרוריה, והנה נוכחנו לדעת כי הגענו למטרה הפוכה מזו שאליה כיוונו פעמינו, שכן לא מצאנו מה שביקשנו ומצאנו מה שלא ביקשנו. יצאנו לחפש את נוסחת האברהמיות, את הייחוד שבכוחו עשוי האדם ליהפך לאברהם, ואלו מה שמצאנו הוא היסוד האנושי שבאברהם, אותה כוללות סוגית ההופכת את אברהם לאנוש, לאחד האדם.

בתחילה נישאר על קרקע המתימטיקה וניתן את דעתנו על ההקבלה הכיאסטית שבעשרת הנסיונות, שלנוכח השיטה, שבה נקטנו, דהיינו שיטת החיקוי למדעים מדויקים, רשאים אנו לקרוא להם בקורטוב של יומרה בשם עשרת הניסויים. הקבלה כיאסטית זו אינה אלא סימטריה. והרי הסימטריה היא אחת מסגולות היסוד של האדם באשר הוא אדם, ורבות דשו בה חכמי עולם מימי קדם ועד ימינו אנו בדברם על הגזע האנושי. גדולה מזו: רוב רובם של חכמים אלה סברו שסימטריה זו היא היא היסוד המשותף שבין האדם לבוראו, אלא שהראשונים סברו שהקדוש ברוך הוא, שהוא כליל השלמות של הסימטריה, (ועיין, למשל, באילן הספירות שבקבלה) האציל קורטוב משלמותו זו על ילוד אשה, ומתוך כך דוקא הסימטריה עדות חותכת היא לכך שבצלמו וכדמותו נבראנו; ואלו האחרונים סבורים שהאדם בבואו כדרכו להאניש את אלוהיו שיווה לו בין שאר השלמויות שהעניק לו בדמיונו, גם את הסימטריה בטהרתה. על־על־פנים, אין בה בסימטריה זו כדי להגדיר את האברהמיות או לייחד את אברהם משאר ילודי אשה. וכשם שאין בה בכולה אלא מה שיש בבן־תמותה ההולך על שתיים, כך אין בכל אחד מעשרת רכיביה אלא אות ודגם הבאים ללמדנו שבשר ודם הוא אברהם אבינו ותו לא.

הבה ונבחן את עשרת ניסויי הסימטריה אחד אחד. לשם כך שומה עלינו לצאת מתחום המתימטיקה (מיספרים, הקבלות סימטריות) ולעמוד על נסיונותיו של אברהם אבינו במישור הפסיכולוגי, הפיסיאולוגי והחברתי. נתחיל איפוא בניתוח הנסיונות ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ראשון ראשון. נסיונו הראשון של אברהם אינו עושה עלי שום רושם. נסיעה מארץ מולדת אל ארץ לא נודעת – היש מי שיראה בכך ייחוד או נסיון יוצא דופן? תולדותיו של המין האנושי הן היסטוריה של נדידות שבטים ועמים. ואפילו אדם הראשון עצמו נתכבד בצו “לך לך”, שלפי טיבו ומהותו היה גורלי יותר ואכזרי יותר מזה של אברהם. וקין שארץ שבתו היתה נוד ודאי שניידותו אף היא יש בה מן היסוד הטרגי במידה גדושה לעומת מסעו התכליתי והמכוון של אברהם. וכלום חייבים אנחנו לנבור בימי קדם ולהזדקק למיתוסים שעה שבמאתנו אנו עדים היינו לנדידה הגדולה בנתיב היסורים של צאצאי אברהם באירופה שלאחר השואה. האמנם נוכל להתרגש למקרא הדברים על הליכתו של אברהם “כאשר דיבר אדני”, והבטיח לו מכל הטוב שבעולם יחד עם הארץ אשר יראהו. כותב השורות האלו אף הוא נתנסה בעלומיו בהליכה מבית אביו, החם והמרווח אל ארץ לא נודעת לו על פי צו פנימי. ואביו עשה כן לפניו, ומשום כך נולד אביו בליטא, כותב השורות הללו בסיביר ובתו בירושלים. המסקנה ברורה היא, ואין מנוס ממנה. נסיונו הראשון של אברהם מלמדנו לא על המיוחד שבו אלא על המשותף, שבינו לכל אדם אחר בעולמו של הקדוש ברוך הוא מאז ומעולם.

והיה רעב בארץ וירד אברהם מצרימה… אל ארץ השפע. הכלכלנים אומרים לנו כי עוד בימינו אנו שני שלישיה של האנושות רעבים ללחם. לוא יכלו אף הם לרדת אל ארצות השפע היו יורדים, אלא שארצות השפע היו אז הופכות מיד לארצות המחסור. אברהם נהג כפי שכל אדם היה נוהג במקומו לוא היתה לו אפשרות כזאת. נסיונו השני של אברהם היה איפוא אף הוא אנושי מאד. כל הפרשה יש בה נקודה אנושית מובהקת, Human touch כמו שנוהגים לומר האנגלוסכסים. נקודה זו בולטת ביחוד בעניינה של שרה. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: “הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים, ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא, אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.”

שני שבטי נוודים, שבראשם שייחים הקרובים איש לרעהו קרבת דם, פרצה ביניהם מריבה, ומשום כך נפרדו זה מזה. השייח האחד שמו אברהם והאחר שמו לוט. מתקשה אני להבין במה נבדל ריב זה מכל ריב משפחתי אחר? לבי סמוך ובטוח שאין לך בעולם אדם בעל משפחה גדולה וענפה שלא נתנסה בנסיון כגון זה. שוב רשאים אנו לקבוע בבירור כי נסיונו השלישי של אברהם אינו נבדל מקודמיו ולתת את דעתנו על הבא אחריו.

הפעם מדובר על השתתפותו של אברהם במלחמה. אכן, אין לזלזל בנסיון זה, אלא שגם בו אין מן הייחוד ולא כלום. לדאבוננו ולמגינת לבנו ההיסטוריה האנושית אינה אלא דברי ימיהן של מלחמות, ובתקופת חייו של הכותב שעדיין לא הגיעו לסיומו של העשור החמישי בשעת כתיבתם של דברים אלה, השתוללו שתי מלחמות עולם הרסניות ועשרות מלחמות מקומיות עקובות מדם. לפיכך יהיה זה אבסורד גדול אם נראה באדם היוצא למלחמה בראש פקודיו אחד מסימני ייחודו אל אברהם כדמות, כאידיאה, כנוסחה. רבבות רבות עשו זאת לפניו ומיליונים אחריו. מהם הובסו ומהם ניצחו, מהם ניספו ומהם נותרו בחיים. מבחינת הנסיון כשהוא לעצמו אין הבדל בין אלה לאלה. ואם נרצה לעמוד על חוויותיהם בעת נסיונותיהם הקשים, מהומירוס ועד טולסטוי, ודוגמה ישמש לנו לא אברהם אבינו אלא הקטור בן פריאם והנסיך אנדריי בולקונסקי.

בדחילו ורחימו מתקרבים אנו אל הנסיון החמישי, אל פרשת הגר וישמעאל, כלומר אל כל אותו המכלול המסובך של בעיות פסיכולוגיות הנעוצות בנבכיה הקמאיים של חוויית היחיד בחברה האנושית: אהבה וקנאה, חיבה ושנאה, נשים ופלגשים, אבות ובנים וכולי וכולי. אני מודה ומתוודה: משמגיע אני אל תיבת פנדורה זו, הריני מגייס את מלוא יכולתי למשול ברוחי ולהבליג על יצרי כדי להימנע מתיאורים של דמויות פלאסטיות והתפתחויות דרמתיות, עלילות גבורה וסופות תאווה, סערות רגש ולבטי רוח, כלומר מכל אותה מערבולת ספרותית־פסיכולוגית, שלתוכה נגרר אני בשל הפיתוי להזדהות עם אברהם ובשל עיסוקי במלאכת הכתיבה, שדרכה בימינו לפשוט את עורה של נפש האדם ולהציג לראווה את יצריו החשופים בעודם שותתים דם – של עצמם ושל זולתם – כגוויית בן בקר התלויה באונקל באחד האטליזים. אכן, לוא סבור הייתי כי תסביכים היוליים אלה, הקובעים לא במעט את מהלך חייו של אדם, מיוחדים היו לאברהם אבינו והסובבים אותו, הייתי מאמץ כוחותי, מפעיל את כשרוני ומנסה ליצור דמות ספרותית חד־פעמית, שטובי הפסיכולוגים בעולם יתחקו על שרשרי נפשה ומערכי לבה, ולא עוד אלא שהייתי מקיפה בדמויות שתהומות נפשותיהם ועצמת יצריהם אינן נופלות מאלה של אברהם. כגון הגר ושרי, יצחק וישמעאל, לוט ואליעזר. אך דא עקא, כל אותן תנועות הנפש ותהפוכות החיים מוכיחות את ההיפך מן המבוקש על ידנו, והוא: אברהם אבינו אינו אלא אחת הוואריאציות הרבות עד אין ספור על הנושא: אנוש. התר אחרי נושא זה יתדפק על שער לבו של עצמו. ואם חושש הוא מחדרי לבו שלו, יקיש על דלת הדירה של שכנו. אנו מחפשים נושא אחר.

ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהימול בשר ערלתו. אפילו בימינו, שבהם לכל הדעות הוארך גילו הממוצע של אדם בשתי עשרות שנים לעומת התקופות שקדמו לתקופתנו, אין נימולים בני אדם בגיל זה, אלא על־פי רוב מתנסים בניתוח הערמונית, ואף זאת כעשרים, שלושים ואפילו ארבעים שנה לפני כן. יודע אני כי לא רק הגיל המופלג מעיד על תופעה חד פעמית, אלא עצם עניין המילה כרוך במושגי בראשית שעל סף גיבושן של תרבויות ודתות, אמונות ודעות, מנהגים ופולחנים – ברית בין אדם לבוראו ובין עם לאלוהיו, שעד היום הזה מסמלת היא את הייחוד, ההיבדלות, ולא את הכללי והמשותף. ואולם המדובר הוא בנסיון האישי ולא בתופעה המיתית או ההיסטורית. דווקא כאן הנסיון האישי הוא עניין של כאב פיסי. והרי מבחינה זו ודאי שאין הבדל בין מילה לניתוח הערמונית. ואם יש הבדל מובטחני כי ניתוח הערמונית כרוך בייסורים הרבה יותר קשים.

חושש אני שהנסיון השביעי מדומה הוא וכל כלו לא נוצר אלא על־ידי המפרשים, כדי לקיים את המספר 10 במלואו וכדי לשמור על ההקבלה הכיאסטית. ואם היה כאן נסיון הרי נסיונו של לוט היה ולא של אברהם, ואלו אברהם כל חלקו בפרשת סדום הצטמצם למעשה בדאגה. אכן, גם דאגה לשלומו של מכר, ידיד או קרוב, שסכנה נשקפה לו, הנה נסיון קשה, אלא שספק הוא אם היה בזמן מן הזמנים אדם עלי אדמות, שלא נתנסה בכך.

פרשת שרה ואבימלך הריהי כידוע חזרה כמעט מדויקת על עניין שרה ופרעה מלך מצרים, שלגביו אמרנו כבר מה שאמרנו. אולם, אני מוכן הפעם להשקיף על הפרשה מזווית אחרת, שונה לחלוטין מזו שמתוכה השקפתי על הפרשה הקודמת. מוכן אני לפרש את המילה “אחותי”, כ"אהובה", בחירת־לב, כמקובל בשירה הלירית של עמי הקדם, ביחוד במצריים העתיקה וכמובא במשמעות זו בשיר השירים: לבבתיני, אחותי כלה. אם ננקוט פירוש זה נלקחה שרה לארמון אבימלך לא משום שאברהם אמר אחותי היא, כי אם דווקא חרף אמירתו זו ואברהם אינו אלא בעל מרומה, בעל שאשתו ואהובת לבו נתנה את דודיה לאחר. ואפילו עשתה כך שלא מרצונה אלא בעל כרחה אין עובדה זו ממעטת את סבלותיו של הבעל המתייסר והמקנא, אלא מעט מזעיר, וכאן המקום להעיר שבתורה אין זכר להתנגדותה של שרה.

כשאני לעצמי הרי בפעם הראשונה בימי חיי נתקלתי בתיאור כזה בספרו של הסופר הרוסי הקלאסי טורגנייב “קן האצילים”. נער הייתי בן שתי־עשרה, ועד היום לא נמחה מלבי רושמם של הדברים. כיוון שכבר בראשית סיפורי איימתי על הקורא במבול של מובאות, מתגבר אני על היסוסי ומביא דברים אלה בתרגומי העברי:

"פעם אחת נכנס לנשכתה של ברברה פבלובנה בהיעדרה וראה על הרצפה פיסת נייר מקופלת בקפידה. הוא הרימה מיכנית, מיכנית יישר אותה וקרא את הדברים הבאים, כתובים בלשון צרפת:

" מלאכי הטוב בטסי (איני מרהיב עוז בשום פנים לקרוא לך ברה או ברברה). לשוא חיכיתי לך בפינת הכיכר. בואי מחר באחת וחצי לדירתנו הקטנה. הכרסתן טוב הלב שלך (Ton gros bonhomme de mari) בשעה זו נקבר על פי רוב בתוך ספריו; שוב נשיר שנינו את שירו של המשורר שלכם פוסקין (de votre poéte Pouskin), זה השיר שלימדתיני “אישי הזקן, אישי הנורא!” אלף נשיקות לידייך ולרגלייף. אני מחכה לך

ארנסט."

לא בבת אחת הבין לאברצקי מה הוא הדבר, שזה עתה קרא בו; הוא קרא בשנייה, וראשו הסתחרר. הרצפה החלה מהלכת מתחת לרגליו כסיפונה של אניה המיטלטלת בלב ים. הוא פרץ בצעקה, נחנק, ילל ומירר בבכי בעת ובעונה אחת.

בינתו נסתתרה. הוא האמין באשתו אמונה כה עיוורת שאפשרות של מרמה או בגידה מעולם לא עלתה על דעתו. ארנסט זה, המאהב של אשתו, היה עלם לבקוני וחינני בן עשרים ושלוש, שחטמו מורם כלפי מעלה שפמו דקיק, והוא עצמו אפשר שהיה האפסי שבכל מכריה. עברו דקות אחדות, עברה חצי שעה; לאברצקי עמד על עמדו, הידק בידו את הפתק הגורלי ונעץ מבט נטול משמעות ברצפה; בתוך מערבולת אפלה דמדמו לעיניו פנים חיוורות; הלב התאבן ביסוריו; דומה היה עליו כאלו הוא נופל, נופל, נופל… ואין לדבר סוף. רשרוש של שמלת משי, רשרוש קל ומוכר, הוציא אותו מקפאונו. ברברה פבלובנה, חבושה כובע ולבושה סודר, חזרה בחפזון מטיולה. לאברצקי נרעד בכל גופו, אץ החוצה; הוא הרגיש שברגע זה יכול הוא לקרוע אותה לגזרים, להכותה כמעט עד מות, כאיכר גס רוח, לחנוק אותה במו ידיו. ברברה פבלובנה נדהמה וניסתה לעצרו, אך הוא פלט בלחש “בטסי” ויצא במרוצה מן הבית.

לאברצקי שכר מרכבה וציווה להסיעו מחוץ לעיר. כל שארית היום וכל הלילה עד הבוקר היה מהלך בחוץ, נעצר בלי הרף וסופק כפיו. יש שהיה משתולל, יש שהיה נתקף במשהו מעין צחוק ויש שהיה חש אפילו עליצות. בבוקר אחזה בו צינה. נכנס לפונדק גרוע שמחוץ לעיר, הזמין לעצמו חדר וישב בו בכיסא שליד החלון. עוויתות של פיהוק תקפו אותו. במאמץ רב קם על רגליו; גופו לאה היה עד אין־אונים, ואלו הוא אפילו לא חש בעייפותו; אף־על־פי־כן עשתה העייפות את שלה. הוא ישב, הביט נכחו ולא הבין דבר; לא הבין מה אירע לו; מדוע נותר פתאום לבדו בחדר ריק וזר, אבריו בולי עץ, בפיו מרירות ובחזהו אבן. לא הבין מה כפה אותה, את וואריה, להתמסר לצרפתי זה, וכיצד יכלה, מתוך ידיעה שהיא אינה נאמנה לו, להיות שקטה, אדיבה כלפיו ורוחשת לו אימון. “איני מבין דבר – לחשו שפתיו החרבות – מי יערוב עתה לי כי בפטרבורג”… לא היה מסיים את שאלותיו ושוב היה מפהק עם שכל גופו רועד ומתכווץ. זכרונות נעימים וקשים, אור וחושך המשמשים בערבוביה, ייסרוהו במידה שווה. נזכר בארשת פניה, בברק המוזר שבעיניה ובסומק שבלחייה. הוא קם מכסאו. רצה ללכת ולומר להם: “לא היה לכם כדאי להתלוצץ עמי. אביו של סבי היה תולה את שניהם. ויש שהיה פתאם נדמה לו שכל הנעשה עמו אינו אלא חלום, ואפילו לא חלום, כי אם סתם הבל הבלים; אין הוא צריך אלא להתנער; להביט על סביבותיו… מביט היה על סביבותיו, וכשם שהנץ נועץ צפרניו בציפור שתפס, כן העמיק הצער להינעץ בלבו. למרבה הצער, קיווה לאברצקי להיות לאב בעוד חדשים מיספר… העבר, העתיד, כל החיים היו נגועים, פשה בהם הארס והרעילם”…

התיאור שהובא הוא משל טורגנייב אך ורק משום שכותב השורות האלה קיבל חינוך רוסי בילדותו ובנעוריו. לוא הייתי אנגלי הייתי ודאי מצטט אחד מהמונולוגים רבי הרושם של אותלו הכושי, ולוא חונכתי על ברכי תרבותה של צרפת חזקה עלי שלא הייתי יכול התעלם מייסורי הקנאה שאכלו בכל פה את גיבורו של פרוסט באהבתו לאברטין.

אשר לאברהם העברי סבור אני כי בשעה שנכנס האוהלה ונוכח לדעת כי שרה נלקחה אל אבימלך לאחר שאמרה כי אחותו היא (היה זה משחק מלים, שהעיד על גמישותה של שרה, שהרי אברהם, באמרו “אחותי” נתכוין, כאמור, למשמעות אחרת מזו ששיוו לאותה מילה האנשים שאבימלך שלחם לקחתה – עובדה ששרה יכלה בנקל לצפותה מראש), היו חוויותיו של אברהם דומות מאד ליסורי נפשו של לאברצקי, והעובדה, שהלה נדד בסביבות פאריס אף כי זר היה בצרפת, והלה בסביבות באר שבע, אף כי זר היה בכנען, אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי בנפש של אדם עוסקים אנו ולא בנוף של ארץ.

נוף זה, אם יש לו משמעות בנסיונותיו של אברהם, הרי זה דווקא בנסיון הבא: נסיון הגר וישמעאל. המדבר, החמת, הצמא, אחד השיחים, באר המים – כל אלה יוצרים אותה אווירת מדבר מיוחדת הגוזרת על כל האיזור הזה של כדור הארץ את נופו הייחודי ומשווה לפינה זו של היבשת ששמה ארץ ישראל את גופה ולכל אשר עליה את נפשותיהם. ועיין בשירו של זרובבל גלעד “הרותם”, שמצויים בו, בין השאר, שני בתים אלה:

קשיות צרובה בשרב המדבר,

בזעף חמה ורוח,

עשתה את הרותם עקשני ומר,

כזעקה בגיא הפרוע.

שרביטיו אפורים, נחושים למגע

וצילו מתרסק בשמש.

ומכאוב עתיק בבשרו מקועקע,

זכר לנער וחמת.

ויש שנדמה לי כי אברהם עצמו הוא הרותם הזה, שהמכאוב העתיק נתקעקע בנפשו עוד באותו בוקר, שבו השכים ולקח לחם וחמת מים, “שם על שכמה ואת הילד וישלחה”. מכאוב זה ומכאוב עקדת יצחק מכאוב אחד הוא; ועל עקדת יצחק כתבתי כבר בספרי “אבות ובוסר” לאמור:

“וישם אותו על המזבח. עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי השמים, שהרי אין לך אב שלא התנסה בעקדת יצחק. בשעה שהניח לבתו לצאת מן העריסה, בשעה שנתנה לחצות את הכביש, בשעה ששלחה לגן, לבית ספר, לאוניברסיטה, לצבא, ללידה”…

אחטא לאמת ולצדק אם אסיים פרק זה בלי שאזכיר כי הדעה המקובלת, הן של קדמונים והן של בני הזמן החדש, דעה של גדולים וטובים על אברהם ונסיונותיו הפוכה היא מזו שהבעתי כאן אני, ומסקנותיהם מנוגדות למסקנותי. אביא כאן את דבריו של אבי אבות האכסיסטנציאליזם סרן קירקגור, שהיטיב לבטא את היפוכה של השקפתי במלים נאצלות ובהשראה נשגבת בזו הלשון:

“אברהם האב הנעלה! אתה העד הראשון של התשוקה הכבירה, המואסת בקרב הנורא באיתני הטבע ובכוחות הבריאה, כדי לשרות עם אל; אתה שהיית הראשון שידע את התשוקה הגבוהה ביותר, את הביטוי הקדוש, הטהור, הצנוע לטירוף האלוהי, שעובדי האלילים העריצוהו – סלח נא לזה שרצה לדבר בשבחך, אם לא עשה זאת כראוי – אבל לעולם הוא לא ישכח, שהיית צריך לחיות מאה שנה, כדי להשיג את בן זקונך, שהיית מוכרח לשלוף את המאכלת לפני שזכית ביצחק, הוא לא ישכח שבכל השנים הללו לא התקדמת יותר מאשר אל האמונה”.

כאמור, רגש נעלה שבוטא בעוז רב ובמלים נשגבות. ואף־על־פי־כן אני לשיטתי אלך, שכן עדותו של אליעזר, עבדו הנאמן של אברהם, נאמנה עלי יותר מעדותו של קירקגור מעריצו. ומעדותו של אליעזר למדים אנו כי מלבד האמונה התקדם אברהם במידה ניכרת מאד גם בשטחים אחרים, והיו לו גם צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים. מתוך נאמנות לשליחותו העדינה – בחירת כלה ליצחק – נמנע אליעזר מלהזכיר את מספר נשיו של אברהם, אולם התורה עצמה מספרת לנו על אשה אחת – קטורה – נוסף על שרה, שכנראה כבר נפטרה אז, ועל מיספר פלגשים נוסף על הגר. ואף אם לעת זיקנה מופלגת נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (ולבני הפילגשים נתן מתנות וישלחם), הרי הכתוב עצמו אומר בפירוש, כי מת בשיבה טובה, זקן – בן מאה שבעים וחמש שנה! – ושבע.

 

ב    🔗

ארך מסענו על פני ארץ נסיונותיו של אברהם, ומשחזרנו משוט בארץ זו ומלהתהלך בה נוכחנו לדעת כי בסיורנו העלינו חרס בידנו. ואף אם לא העלינו חרס, את נוסחת ייחודו של אברהם ודאי שלא זכינו לדלות מן הבארות שפגשנו בדרכנו. אדרבה, דומה כי התרחקנו ממנה ונתקרבנו אל נוסחת כלליותו של אדם הראשון, שהוא אביו הביאולוגי של כל המין האנושי ולאו דווקא של עם נבחר, שאברהם היה לא רק אביו הביאולוגי אלא גם האידיאולוגי, ראשון הנבחרים. אף ההקבלה הכיאסטית שבעשרת הנסיונות עניינה, כפי שכבר הראינו לעיל, האדם באשר הוא אדם.

אף־על־פי־כן עדיין אין אנו מוכנים להניח את נשקנו. ואולם, מוכנים אנו להחליפו. מניחים אנו לנסיונות שבהם נתנסה אברהם ופונים אל הברכות, שנתברך בהן, שמא מהן תצמח הישועה.

מיד לאחר שצעדנו צעד זה נמצאנו עומדים בספירה אחרת. ראשית כל, החלפנו את התחום המיספרי. את המיספר 10 המרנו ב־7, זה המיספר המקודש של תרבויות הקדם משחר לידתן, שקדושתו נשתמרה בתורה ביום השביעי, אשר בו שבת אלהים מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את היום השביעי ויקדש אותו.

כמה וכמה דברים מעידים על אהבתו של הקדוש־ברוך־הוא למיספר שבע, וביניהם עניין חנוך שהוא השביעי ברשימת האבות מנוח ועד אברהם, אותו חנוך, שהתהלך עם האלהים, “ואיננו, כי לקח אותו אלהים”.

אין תימה איפוא שאברהם נתברך מפי הגבורה שבע פעמים בשבע ברכות, שכל אחת מהן מצויות בה שבע לשונות של ברכה.

ניטול את הברכה הראשונה (בראשית י’ב ב' ואילך) ונפרקה ללשונותיה – רכיביה:

1. ואעשך לגוי גדול

2. ואברכך

3. ואגדלה שמך

4. והיה ברכה.

5. ואברכה מברכיך

6. מקללך אאור

7. ונברכו בך כל משפחות האדמה.

והנה ככל שנעיין עיין היטב בלשונות ברכה אלו כן תפשה בנו ההרגשה שהדברים הם כלליים, מנופחים ואינם מחייבים עד כד טאטלוגיה נטולת משמעות: ואברכך… והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ונברכו בך… ואלו באותה מידה זעומה, שיש בהם משמעות, הרי היא באנלית, והיתה שחוקה ונדושה כבר בימים ההם. מי משליטי הקדמונים לא התברך – אם לא בפי אלהיו הרי לפחות בלבו – בכל הברכות הללו?

האל אמון־רע פונה אל מייסד הקיסרות השלישית של מצרים העתיקה ומברכו בזו הלשון: “אשכינך לבטח במקום שבתי… אעניק לך גבורה ותנצח את כל הארצות. אשכין תהילתך בלב כל העמים… אתן יראתך בכל הגופים” וכו' וכו'… אין צריך אדם להיות היסטוריון חוקר כדי להיווכח שלא רק הנעימה דומה, אלא גם התוכן אינו שונה. אף כי בברכתו של תחותמס מובלטים יותר המומנטים של כוח הזרוע, האימה והפחד, אלא שגיוון דקיק זה אין בו כדי לשמש גביש עּוּבָרִי להתהוות האברהמיות, שאנו רודפים אחריה בפה פעור ובלשון מלחיתה. אף־על־פי־כן דווקא עכשיו אין מקום לאכזבה. אדרבה, דומה כי זו לנו הפעם הראשונה שכריות אצבעותינו חשות בקצה אחד של חוט אריאדנה, העשוי להוציאנו מן המבוך, שאנו נתונים בו; שכן הברכות הללו משום גבישים אין בהן, אך משום חץ כיוון או תמרור יש בהן, אם נלמד לא לחתור אל משמעותן, אלא לעקוב אחר דרכי התגשמותן, כלומר: כיצד השתקפו ופעלו הברכות – תהיה אשר תהיה לשונן – בחייו של אברהם ומפעלו.

ברם, לשם כך שומה עלינו לצאת מתחום המקרא ולהזדקק למקורות מאוחרים. אנו נתחיל במאוחרים יותר.

באנציקלופדיה העברית בערך “אברהם” נאמר בין השאר: “אין לפקפק בדבר כי אברהם היה גדול באמונת אלהים ופותח דרך חדשה בדת. על סמך הרשמים הנראים כעיקריים ומקוריים יש להחליט כי אברהם הכיר אל עליון אחד, בורא שמים וארץ, ואותו בלבד היה עובד, ועליו היה מכריז נגד ריבוי האלילים בסביבתו. לפיכך יש לראות את אמונת אברהם כיסוד ובנין אב לדת משה וישראל”.

דומני כי הגדרות אלה קידמונו אל מחוז חפצנו כדי קפיצת דרך של ממש, ואם לא יכולנו להגיע אל קוויה של דמות מעין זו מתוך מה שנאמר על אברהם בתורה, הרי לא ייבצר מאתנו לעצבה על פי האגדות שרקמה על אישיותו היצירה היהודית הבתר־מקראית לדורותיה. הבה ונביא את עיקר תמציתן של האגדות הללו עם שנסתייע שוב באנציקלופדיה העברית:

לפני לידתו צפו האצטגנינים וראו כי עתיד להיוולד מי שיתקומם לנמרוד המלך. נמרוד, שחשב עצמו אלוה, ציווה להרוג כל בן זכר שיוולד. אמו של אברהם הסתתרה במערה ושם ילדה אותו. היא עזבה את הילד במערה, ובא גבריאל המלאך ופרנסו. בן עשרים יום כבר ידע אברהם לדבר והכיר את בוראו. לפי אגדה אחרת הסתיר תרח את בנו במערה שלוש שנים, כדי להצילו מידי נמרוד. כשהיה אברהם בן שלוש שנים יצא מן המערה. הרהר בלבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש; לערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח; כשראה את הירח וכוכבים מסביב לירח אמר: זה שברא השמיים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. לבוקר שקע הירח במערב וזרח במזרח. אמר: אין ביד אלו כוח, אדון יש עליהם, אליו אתפלל ואליו אשתחווה.

תרח מוכר פסילים היה ומסרם בידי אברהם למכרם. כשהיו באים לקוחות היה אברהם מוכר להם מה שביקשו, אבל בשעת מעשה היה מלגלג באזניהם על האלילים ועובדיהם, והקונים היו מחזירים את הפסילים. פעם אחת שיבר אברהם במקל את כל הפסילים חוץ מן הגדול שבהם; נתן את המקל של זה, ולשאלתו של תרח השיב כי הפסילים התקוטטו ביניהם. משום שכל אחד רצה לאכול ראשון עד שעמד הגדול ושיבר את כולם; וכשהעיר האב: “כלום יכולים הם?” אמר הבן “ולא? ישמעו אזניך מה שפיך אומר”. אז מסר האב את בנו בידי נמרוד. נמרוד ציווה להשליך את אברהם לכבשן האש; אבל העצים, שבהם הוסק התנור, הוציאו פירות, והכבשן נהפך לגן, שבו ישב אברהם עם המלאכים. לפי אגדות אחרות ניסה נמרוד להמית את אברהם גם בדרכים אחרות, אבל הקדוש־ברוך־הוא הצילו. כשהלך אברהם מאור כשדים לכנען עבר בארם־נהריים ובארם נחור וראה את אנשי הארצות האלה אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהיה לי חלק בארצות אלו. וכשהגיע לסולמה של צור ראה את אנשיה עסוקים בעבודת אדמה. אמר: הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת! אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת. בכל מקום, שקבע בו דירתו, היה ביתו פתוח לרווחה מד' רוחותיו ואברהם עצמו היה מכניס את האורחים, מאכילם ומשקם וממריצם לברך למי שאכלו משלו, וכך היה מגיירם.

עד כאן האגדה היהודית. איני יודע אם האגדה המוסלמית הוסיפה משהו מהותי לרקמה זו, מלבד הפרט המעניין, שנמרוד ביקש להרוג את אברהם בעודו במעי אמו. בדרך זו מדגישה היא את המוטיב, המצוי גם בדברים שהבאנו לעיל, בדבר הרדיפה שלפני הלידה, שהיא תופעה משותפת לכמה וכמה בחירי היסטוריה ומיתולוגיה, מסרגון מלך אכד ועד ישו הנוצרי וממשה רבנו ועד אדיפוס, שעצם ההריון של אמותיהם היה בו איום לשלטון עריצים, אם משום שהעתידים להיוולד עתידים גם לתפוס את מקומם של השליטים הללו ואם משום שעתידים הם לערער את אשיותיה של העריצות באשר היא עריצות.

תרומה חשובה לאברהמיות הרימה השקפת העולם הנוצרית, שאת ניסוחה הקולע מוצאים אנו בסיכום גופי תורתו של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שנעשה ביד היסטוריון אחר בשם סומרוויל, לאמור:

“עלייתן ונפילתן של הציביליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוליך קדימה את רכב הדת. ההתקדמות הדתית, המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי ההתפוררות של החברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו חברותיהן של שומר, מצריים, בבל ויוון. האם איחוד העולם של ימינו העתיד לבוא, צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח קשה”.

דעתי היא כי לא לקח שומה עליהם ללמוד, כי אם לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה ברביעיה: אברהם־משה־נביאים־ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח ישומה של הנוסחה הזאת, דהיינו: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו, ומה היה טיבו של אברהם, שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על בימת ההיסטוריה, וכלום ייתכן שכמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו. גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית, אלא גם בהתפתחות הביאולוגית. אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו בדומם – פעלו אברהמים משלהם?

ספק אם נוכל להשיב על כל השאלות הללו. מכל מקום, אף לפני שננסה לענות על כמה מהן, שומה עלינו לחזור אל אברהם המקורי, אברהם אבינו שבתורה שבכתב, אברם המקראי ולהעביר את דמותו ואישיותו תחת שבט הביקורת של המדע ההיסטורי המודרני.

עוד לפני שנים אחדות היו רוב החוקרים רגילים לחשוב כי לסיפורי המקרא על אברהם אין ערך היסטורי. אחדים ראו בהם רמז למיתוסים על איתני הטבע (אב־רם, כלומר השמים). אחרים סברו כי דמותו של אברהם היתה מעיקרה דמות אל או אל למחצה, שנתמעטה עד לדרגת אנוש ונתפשטה בישראל כדמות אבי האומה; יש שהבינו את סיפורי אברהם ושאר סיפורי האבות כסמלים לתולדות השבטים; והיו שראו בסיפורים אלה בדיות עממיות מסוג סיפורי העם שמטיבם מהלכים הם ממקום למקום. כל ההשערות הללו חסרות היום נקודת אחיזה. התעודות הקדומות, שנתגלו בזמן האחרון במיסופוטמיה (ביחוד של מארי ושל נוזו) איפשרו לנו להכיר את החברה המסופוטמית על מנהגיה ותנאי חייה במחצית הראשונה לאלף השני לפנה’ס. והרקע התרבותי, החברתי, האתנוגרפי והגיאוגרפי של סיפורי ספר בראשית על אברהם דומה ממש לרקע שבאותן התעודות. החוקרים נוטים איפוא היום לראות באברהם אישיות שבמציאות ולחשוב כי התגליות הארכיאולוגיות עולות בקנה אחד עם המסורת הישראלית שלפיה באו אבותיהם הראשונים של ישראל מחרן.

אברהם אבינו היה איפוא חי וקיים. האם קיים גם מעבר מאשיותו של אברהם זה אל נוסחת האברהמיות, כשם שקיימת הזיקה בין הפירמידה של חפרע לבין מושג הפירמידה שבהנדסה האוקלידית? ואם כן, הנוכל עתה, לאחר נדודינו הרבים במדבר הנורא הזה של מובאות וקטעים, להצביע על כמה מרכיבה של נוסחה זו? אכן, הפעם בשורה בפינו: יכול נוכל. שניים מרכיביה נהירים לנו עכשיו: האחד הוא במישור הקוסמי והשני במישור החברתי.

נפתח במישור הקוסמי, הדו של זה נשמע עוד בכתביו של יוסף בן מתתיהו המספר כי אברהם אבינו, משירד למצרים, לימד את תורת התכונה לכוהנים מצריים. על אף הסתייגויותינו מהשקפותיהם של החוקרים, הרואים באברהם התגלמות מיתוסים על איתני הטבע, אין אנו רשאים להתעלם מן היסוד האסטראלי, (דהיינו הקוסמי לפי מושגי הקדמונים), שבו ספוגה האוירה האופפת את אברהם. מלבד האסוציאציה אב־רם=שמי־רום, שכבר הזכרנוה, עמדו פרשנים רבים על הקשר, הלשוני והמשמעותי, ועל כל הכרוך בקשר זה שבין שרה לשרת, שפירושה מלכה באכדית. השם שרת קשור בפולחן צבא השמים ובו היו מכנים את כוכב הנוגה. על השם תרח, שמוצאו מירח ועל נושאו הנודד על פני ארם נהריים כלבנה על פני הרקיע, נכתבו מחקרים רבים עוד במאה הקודמת, וסבורני שכמה ממחבריהם זכו בתואר דוקטור. יסוד התנועה, או בלשון מאונשת יותר ייצר הנדידה, אברהם קיבלו ודאי בירושה מאביו. תומאס מאן מכנה אותו בשם “הנודד הירחי”, ויש גורסים שהשם “עברי” אף הוא גזור מן השורש “עבור” כמשמעותו בבראשית י’ב ו', לאמור: ויעבור אברהם בארץ… עד אלו מורה" – כלומר הלך, נדד, נע בחלל. ואפילו המקום אלון מורה מתפרש לפי גירסה זו כמשהו המתקרב אל מושג החלל בימינו, שכן לפי תרגום אונקלוס (מישר מורה") ותרגום יונתן (“מישר דהוה”) אין אלון אלא מישור כהוראתו ביוונית ꜹγων, ואלו מורה פירושו גזור, חתוך (ומורה לא יעלה על ראשו"). הווה אומר שהחלל שבו נע אברהם חלל בר סיום הוא, שאינו משתרע עד לאין סוף, ולא זו בלבד אלא שאף מעוגל הוא כחללו של איינשטיין – דבר המסומל בברית מילה, שהנוטים לסימבוליקה מיתית רואים בה טבעת קידושין שהקדוש ברוך הוא משחיל באברו של בן בריתו, והרי הטבעת היא סמל של עיגול; הגבלה של שטח הסוגר על עצמו מסביב למרכז מסוים, בניגוד לחץ או לכל כלי בעל חוד, שהוא דרוך להבקיע את כל אשר בדרכו ולהתוות את הקו הישר ננעץ באין סוף.

כל האמור לעיל מוכיח לפחות את האסוציאציה עם המישור הקוסמי־אסטראלי, עם מושגי החלל הסופי בבריתו עם הזמן, שדמותו של אברהם היתה מעוררת ברוחם של חוקרים רבים הן מן הראשונים והן מן האחרונים. ואפילו חז"ל לא היו נקיים מחטאה של אסוציאציה זו (אם אמנם יש בה חטאה), אלא שחז"ל לא קשרו את האבות עם מסלול הלבנה, כי אם בנתיבות החמה שאמרו שאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה ויעקב תפילת ערבית: שחר, צהריים, ערב – זריחה, זנית, שקיעה.

ועוד אמרו חז’ל: אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם; כל חולה הרואה מיד נתרפא. כשמת קבעה הקדוש־ברוך־הוא בגלגל חמה.

מאמר זה עשוי לשמש לנו מעבר מן המישור הקוסמי אל המישור החברתי. האבן, שאברהם ריפא בה חולים, נקבעה בגלגל חמה, כשם שהאלהים, שהפעים את רוחו של אברהם, אלהי שמים וארץ היה. וכיוון שרוחו היתה נפעמת “הקריא אברהם אבינו שמו של הקדוש־ברוך־הוא בפי כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו ועמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם משל אל עולם אכלתם; הודו ושיבחו ובירכו מי שאמר והיה העולם”.

הרי לפנינו אברהם, ששדה פעולתו החברה האנושית. אברהם המיסיונר העושה נפשות בדרך של גיור (“שהכניסן תחת כנפי השכינה – אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים” – רש"י), אברהם הפילוסוף המוכיח, כדברי הרמב’ם, במופתים עיוניים את דבר קיומו של אל אחד בלבד, ואברהם האידיאל המוסרי, שאת מידותיו התרומיות מסכם יחזקאל קויפמן בזו הלשון: רודף שלום, מכניס אורחים, מתפלל על אנשי סדום, מצווה לבניו לעשות צדקה ומשפט.

 

ג    🔗

אחד מגדולי הפיסיקאים והמתימטיקאים של מאתנו ארתור אדינגטון ניסה לתאר את טבעו של העולם הגשמי, כפי שהוא מצטייר בפיסיקה המודרנית. לאחר ששחה באוקיינוס של עקרונות המדע בין ימינו וחתר בו על פני כמה מאות עמודים אל מחוז חפצו הגיע לידי מסקנה בזו הלשון:

“גילינו בטבע עקב מיוחד במינו. כדי להסביר את מהותו המצאנו תורות עמוקות מני ים בזו אחר זו. סוף סוף עלה בידינו לשחזר את הדמות שהטביעה עקב זה. והנה – ריבון העולמים! – אין זו אלא דמותנו אנו”.

דומני שאף אנו אין אנו רחוקים ממצבו של אדינגטון. גילינו שני רכיבים לנוסחת האברהמיות, וככל שאנו מנסים להפעילה הרינו מידרדרים אל עצמנו ובשרנו. מעצבים אנו אישיות בצלמנו וכדמותנו, שמידת הבאנליות שבה הולכת וגדלה ככל שאנו מייחסים לה מידות תרומיות על פי מיטב העקרונות של המוסר השימושי הרווחים מימי ספרות החכמה של עמי הקדם – כגון משלי אמון־אם־אופה המצרי ושלמה העברי – ועד לסיפורי הילדים של טולסטוי בתקופת התנוונותו. רודף שלום, מכניס אורחים, מצווה על בניו לעשות צדקה ומשפט. יש להניח שאין הוא שוכח גם את כללי המוסר הפרוטסטנטי, שהסוציאולוגים תולים בו את רווחתה הכלכלית ושגשוגה של יבשת אירופה, ומלבד עשיית צדקה ומשפט מצווה הוא על בניו גם להשכים קום בבקרים ולהקדים לישון בערבים בחינת:Early to bed, and early to rise makes a man wealthy, healthy and wise. החריזה עוד לא היתה ידועה בימיו של אברהם. אף־על־פי־כן ייתכן שגם הוא השתמש בחרוזים למען ייקל לציווי להיכנס ללב הבנים ולמען ייחרת בזכרונם, לאמור: המשכים קום והשוכב מוקדם סופו להיות בריא, עשר וחכם.

אכן, פתגם זה הוא פרי נסיון חיים עשיר, אלא שכידוע לא את בעל הנסיונות אנו מחפשים (אותו מצאנו כבר בפרק הראשון ואף ניתחנו כל נסיון ונסיון לחוד), לא את בעל הנסיון בחיים, אלא את בעל הניסויים שמעבר לחיים. את אברהם, שעיקר עיסוקו הוא בתחום הקוסמי או האסטראלי, ואף־על־פי־כן – או דווקא משום כך – היה המין האנושי מקופח, גזול, שדוד, ואולי גם קופא על שמריו ואפילו מתנוון לולא היה אברהם חי וקיים בעולם. ולא עוד אלא שכל יחיד, כל פרט ופרט המשתייך לחברה האנושית, היה רואה עצמו בודד, גלמוד ועזוב לנפשו ללא אברהם. זה אברהם המקראי הטהור, שגדולתו בספירת כוכבים (“וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם”) ובמניית הגרגרים שבעפר הארץ “אם יוכל איש למנות את עפר הארץ”) ולכאורה אין לו עניין־על כל פנים לא יותר מאשר לכל אדם אחר בעולם – ביצירי אנוש על דאגותיהם, ייסוריהם וסבלותיהם, שאף הם לא ייספרו מרוב ואין איש בעולם שיוכל למנותם. מדוע איפוא חש האדם את עצמו גלמוד אלמלא היה אברהם אבינו בעולם?

הצייר הבאווארי יוסף שארל, שצייר בשנת 1927 את דיוקנו של איינשטיין, ברח בשנת 1938 מבית כלא נאצי והגיע לפרינסטון. כאן פנה אל זקן אחד ושאלו מדוע הוא מתפעל על כך מאיינשטיין, אף כי אין לו שמץ של מושג על תורתו ומפעלו המדעי. הזקן השיב: כשאני מהרהר בפרופיסור איינשטיין הריני מרגיש מיד ששוב אינני גלמוד.

מעשה זה מסופר בספרו הרוסי של ב.מ. קוזנייצוב “איינשטיין” ומשמש אפיגרף לפרק העשרים ושלושה בו. אין תימה איפוא, שתשובתי על השאלה שנשאלה לעיל ושאר מימצאי לגבי נוסחת האברהמיות סדורים וערוכים לפי טבלת העימות שלהלן:

טבלת העימות

ההתנגשות, שבין האמת המדעית לבין האמת הדתית, שימשה מאז ומתמיד נושא לוויכוחים והצמיחה תורות פילוסופיות מרובות ומישנות תיאולוגיות לא מעטות. בימינו ובארצנו נמנה פרופיסור ישעיהו לייבוביץ עם הדוברים המבריקים מבין העוסקים בסוגיה זו. פרופיסור לייבוביץ' גורס שהאמת המדעית, כלומר אותה אינפורמציה שבאה לספק את ייצר סקרנותו של בשר ודם בדבר הוויות העולם והתהוותו, הרי היא עניין לפרופיסורים לענות בו באוניברסיטאות, ואלו הקדוש־ברוך־הוא אינו פרופיסור ותורתו לא ניתנה לנו לשם קבלת אינפורמציה. ואם דיברה תורה כפי שדיברה וסיפרה מה שסיפרה לא עשתה כן אלא על פי בחירה, שתכליתה לכוון את לבו של עם עולם אל מי שאמר והיה העולם, ולא כדי שבניו יצברו ידע על דברים שאירעו ועל הדרכים שעל פיהם התרחשו.

לא נבוא כאן להכריע אם צודק פרופיסור לייבוביץ' או לאו. מכל מקום, אף הוא מודה שאנו בני תמותה סקרנים הננו לדעת את האמת כמות שהיא ומשום כך הקימונו את כל אותו הבניין המדעי הגדול, שפרופיסור לייבוביץ' הוא אחד מרבבות העובדים בו. ואם אמנם לא נתכוון הקדוש־ברוך־הוא לספק את יצרנו זה בסיפורי התורה שבכתב ובפירושי התורה שבעל פה אין לנו ברירה אלא לפנות מן האמת הדתית אל האמת המדעית.

היה מי שאמר כי עיקרו של המדע הוא למצוא את הדומה בשונה. בדרך זו הלכנו משערכנו את הטבלה דלעיל ורשאים אנו לציין בסיפוק שלא מעט התקדמנו בה אל מחוז חפצנו. עתה נחווה קידה לכל מה שהשמיעה לנו התורה האלוהית על אברהם אבינו וננסה להרים את תרומתנו לסקרנות האנושית עם שנביא ונספק נתוני מידע, שיחשפו לנו כמה פרשיות מחייו ופעולתו.

נעלה מכל ספק שחוקר עתיקות, היודע לצלול אל מעמקי ההתרחשות ההיסטורית, לקלוף ממנה את האירועים החיצוניים מאותו סוג ורמה, המשמשים בימינו נושאים לכותרות עיתונות, לחדשות ולמאמרים ראשיים, ולהגיע אל הגרעין שבתוך התרחשות זו ואף לפרקו לתהליכי יסוד גרעיניים, חוקר כזה בבואו לשקול את הגורמים, שקבעו את שדות המתח ההיסטורי בתקופתו של אברהם אבינו, יווכח על נקלה כי הכוח העיקרי, שפעל באותם הימים, היה המתח הגבוה עדי קֶצֶר של התפוצצות, ששרר בשיאה של התקופה בין אברהם אבינו לבין נמרוד הרשע. מתח זה עובר כחוט השני לכל אורך העידן ההוא ומשתרע הרחק מעבר לאורך ימיהם של שני האישים, שהיו מחולליו. דומה הוא למיתר שנמתח עד אפקיעה בשני קצותיו. המיתר רוטט ומכה גלים במרחביה, וכל אשר בה נסחף במערבולת, אלא שמפאת המתיחה היתרה תדירותם של הגלים היא מעבר לכושר קליטתה של האוזן, והבריות הנתונות במערבולת אינן קולטות את הצלילים, שמרחביה זו רוויה בהם והמערבולת היא תוצאתם הישירה.

אטימותה של תקופה ללחן הראשי של עצמה תופעה ידועה היא בהיסטוריה, וימיה כימי הציביליזציה האנושית. היא שגרמה לשתיקתו של המקרא על נמרוד בהקשר זה, כלומר בכל הכרוך באברהם אבינו. מאידך גיסא, האגדה המאוחרת, שאזנה כרויה למוטיבים העיקריים שבתקופות שקדמו לה מפאת המרחק המאפשר סינון והבלטה והפרדת העיקר מן הטפל, מגזימה בעניין זה, ואף דבר זה חזון נפרץ הוא דברי הימים.

ניטול לדוגמה את הסיפור על התנכלותו של נמרוד לאברהם בעודו בבטן אמו או עוד לפני כן, משנודע לו כי עתיד אברהם להיוולד. סיפור זה אין לו שחר משום שנמרוד צעיר לימים היה מאברהם. שנים רבות לפני מות אברהם מת נמרוד ושנים רבות אחרי לידת אברהם נולד.

לאמיתו של דבר שתי הלידות לא עשו כל רושם על בני הדור וודאי שלא נראו בעיניהם כמאורעות היסטוריים. תרח היה עוסק במסחר וכאחד הסוחרים נודד היה מעיר לעיר במסופוטמיה. ואף כי טרוד היה בעסקי פרנסה לא חשך חינוך והשכלה מבניו. ילדותו של נמרוד לוטה בערפל. מצויים בידינו קטעי טכסטים, שמתוכם רשאים אנו להסיק שבעוד תינוק נתייתם מאביו וגדל כפרא אדם שידו בכל ויד כל בו. אברהם אבינו אף הוא לא הצטיין בלימודיו בימי ילדותו בארם נהריים – לא בתכונה ולא בכהונה – על־כל־פנים כך מעידות התעודות שנשתמרו עד ימינו אנו. בסופו של דבר בחר בתכונה, אלא שתוך כדי לימודיו בחל בתורותיהם של מוריו ורבותיו שגרסו כי כל המתרחש בשמים – ובמקביל לו גם עלי אדמות – אינו אלא פרי רצונותיהם ועלילותיהם של גרמי שמים מואלהים, הדוחים זה את זה או נמשכים זה לזה, אוהבים או שונאים, מתחככים או מתנגשים. בא אברהם ועל סמך ניסויים של הוברים שקדמו לו קבע כי השמים והארץ וכל צבאם משועבדים לאל עליון קונה שמים וארץ – הוא שבראם, הוא שהתווה אורחותיהם ומסלוליהם והוא שחוקק חוקים לעצם קיומם.

אברהם יצאו לו מוניטין בזכות תורתו החדשה, וכשהגיע לפסגת תהילתו עדיין היה נמרוד בן בלי שם, חייל אלמוני בצבאותיו של אמרפל מלך שנער, בן בריתו של אריוך מלך אלסר, זו אלסר שבה נולד נמרוד. ואולם, לא ארכו הימים ונמרוד השתלט על אור כשדים. מיד פשטו קלגסיו על כל ארם נהריים, הכריזו מלחמת השמד על אברהם ותורתו ושבועה נשבעו לעשות כלה בתורתו ולמגר את אברהם ואת זרעו עד אשר לא יישאר להם שריד, שהרי לדידם אין אלהים קונה שמים וארץ, המפלס נתיבים לכוכבי שחקים ומחוקק חוקים ליושבי כרכים, אין ולא היה אל, כי אם רק מלך וגיבור ושמו נמרוד. על פיו ישק כל אשר בשמים ובארץ, קשתו וחרבו תעשה את כל אלה.

יעקב, נכדו של אברהם אבינו, ברגעי איתערותא־דלעילא, שזכה לה על ערש מותו, התפאר לאמור: אשר לקחתי מיד האמורי בקשתי ובחרבי. כיוון שדמותו של יעקב המקראי היא היפוכו של דורך קשת ותופש חרב, פירש רש’י: זו חכמתו ותפילתו. אפשר שפירוש זה נכון ואפשר שאינו נכון לגבי יעקב, אך ודאי שהולם הוא את אביו זקנו, את אברהם אבינו. כנגד קשתו וחרבו של נמרוד העמיד את חכמתו ותפילתו אל האלוהים, שגילה ברוב חכמתו.

כל דורך קשת עושה מלאכתו במהירות, ואלו פעולת החכמה הריהי תהליך איטי, שהאבות זורעים, הבנים קוצרים והנכדים אוכלים את פריו. לפי שעה נאלץ אברהם אבינו לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אביו ולערוך גלות. נמרוד לא רדף אחריו. מי שתיכן בלבו להתמלך על העולם כולו קטן היה אברהם בעיניו מכדי שירדפנו אישית. זאת ועוד: לבו של הרשע, המוכה שגעון גדלות, היה סמוך ובטוח כי בבוא השעה היעודה תשיגנו ידו; והשעה היעודה – כך היה סבור – ממשמשת ובאה, כי קרוב היום בו תיכון מלכותו של נמרוד על תבל ומלואה.

ואכן, לא ארכו הימים ומלחמת אימים פרצה בעולם, זו המלחמה היחידה, שבה לקח חלק אברהם אבינו עם שהריק את חניכיו.

התורה, כידוע, מייחסת את השתתפותו של אברהם לא למלחמת נמרוד כי אם למלחמה הראשונה: מלחמת אמרפל ושלושת בעלי בריתו נגד הקואליציה של חמשת המלכים. גם כל שאר הקונפרונטאציות בין אברהם לבין נמרוד התורה מתעלמת מהם התעלמות מוחלטת – ואני בכוונה משתמש במילה קונפרונטאציה, שכן פגישות של ממש, עימותים פנים אל פנים לא נתקיימו בין שני האישים. על מקצת מגורמיה של התעלמות זו עמדנו כבר לעיל דרך אגב, ועתה נייחד את הדיבור עליהם.

הנטייה למחות את זכרו של אחד העריצים האיומים ביותר, שקמו למין האנושי מיום שהתחיל להיבדל מן הפרימאטים ואולי עוד לפני כן, רשע צמא דם, שפגיעתו היתה רעה ביחוד באברהם אבינו, בתורתו ובחכמתו, בשבטו ובמשפחתו, בגזעו ובענפיו, שהשתער עליהם במלוא העצמה של משטמת השאול שבו וניסה לעקרם מן השורש – נטיית השכחה הזו מובנת לנו בהחלט ואף אהודה עלינו. תורה, המנסה להציג את דברי ימיה של האנושות כהתגשמות הרצון האלוהי, ודאי שנוח לה להעמיד את נמרוד מחוץ להיסטוריה, להקצות לו מקם בתחום הזואולוגיה ולהפכו בדרך זו משופך דם האדם לגיבור ציד – “על כן ייאמר כנמרוד גיבור ציד לפני יהוה”.

ניתנה האמת להיאמר: התורה היתה פחות קיצונית מהרבה אסכולות היסטוריוגרפיות אחרות, החל במצרים שמלפני שלושת אלפים שנה, שבה מחקו כוהני אמון את שמו של פרעה איחנאתון, זה המלך אשר ניסה לשוא להנהיג בארצו פולחן אל יחיד – אתון המתגלה בדיסקוס השמש – וכלה בברית המועצות של ימינו אנו, שההיסטוריוגרפיה הרשמית שלה מתעלמת מדמותו של טרוצקי, אשר חולל את מהפכת אוקטובר יחד עם לנין ובשנותיו הראשונות של השלטון הסובייטי היה מן הדמויות הראשונות במעלה בצמרת המנהיגות הבולשביקית.

על־כל־פנים, המלחמה, שבה הריק אברהם את חניכיו, לא היתה מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה בעמק השדים אלא מלחמה שבאה אחריה. אמנם, גם במלחמה זו לקחו חלק כמה וכמה מלכים וארצות, אך המאבק המכריע נטוש היה בין נמרוד לבין שני אויביו הגדולים: הקיסרות המצרית, שפרעה שלט בה ביד רמה, והברית הצעירה של הערים הפלשתיות, שבראשה עמד נשיא נבחר. נשיא זה הוענק לו תואר “אבימלך”, כפי הנראה כדי להודיע בעמים, שאף־על־פי שהעם בוחר בו ושלטונו אינו שלטון מלכות, אפשר שגדול הוא מכל מלכי העולם.

אלוני ממרא, מקום מושבו של אברהם בתחומה של פלשת היה. אפשר שנתקרא ממרא על שום שאברהם, המורה הגדול ישב בו.

היה זה בעיצומה של המלחמה. אברהם ישב פתח האוהל כחום היום, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו… השלושה מחניכיו היו, אך אברהם לא הכירם, לא משום ששכח את מראיהם אלא משום שמעולם לא ראם. לא חניכיו הישירים היו אלה, כי אם שילשים וריבעים. מתלמידי תלמידיו ומן התלמידים של תלמידי תלמידיו.

שלושתם היו עייפים ויגעים. סבורים היו שאברהם שוכן באחת מעריה הגדולות של פלשת, חיפשוהו בגרר, חיפשוהו בערים אחרות ולא מצאוהו, עד שנודע להם שאברהם מתייחד עם קונו במדבר. מיד כיתתו רגליהם לשם – חמת מים אחת לשניהם¹ וגמל אין להם להסיעם בחולות.

לאחר שלוקח מעט מים ורוחצו הרגליים חילק אברהם עם שלושת החניכים את הצידה שלקח עמו לאלוני ממרא. בדחילו ורחימו סעדו השלושה ולא פצו פיהם לדבר. המתין אברהם עד שסיימו ומשסיימו שאלם:

– מה הביאכם הלום, אנשי נוד?

– חניכיך אנו, אברהם.

– המאור כשדים נמלטתם?

– עד אשר נטה נמרוד ידו באור כשדים היינו, ועתה שוכנים אנו בפלשת.

– מה מעשיכם בפלשת?

– הוברים אנחנו… לדעת מערכי לב אלוה…

– השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

– את כתב השמים קראנו ואת אותות הרקיע שנינו.

– התכבד המלחמה?

– תכבד עד מאד.

– את קשתו נתן אלוה בענן. זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר.

– מבול לא יהיה. מהפכת אלהים תהיה.

– במה?

– לא במים, באש. באש ובגפרית.

– מי יתיך אש וגפרית מן השמים?

– נמרוד.

– איך?

– ידרוך הקשת.

– הקשת אלהים קשתו?

– לא את קשתו ידרוך נמרוד. אכן, קשת אלוהים ידרוך. הקשת אשר בענן.

השמש עברה את הזנית. בעודה לוהטת זזה קמעה מערבה, אל האופק.

כשאכלו אורחיו הצעירים היה החיוך נסוך על פניו. משהתחילו לדבר נגוז החיוך. עתה חזר והופיע.

– מי הוא נמרוד כי ידרוך את קשת אלוה? מי הוא נמרוד כי יירה חיצי גפרית מן הקשת אשר בענן?

אברהם לא ראה את נמרוד החי. אך ככל אחד מבאי עולם שבימים ההם היו פניו של המלך מוכרות לו מן הפסלים הרבים שעיצבו את דיוקנו. לא היה מנוס מפסלים אלה. אפילו במצרים ובפלשת היו הקדרים והפסלים עושים תרפים ופסילים – במצרים את שת אלוהי הרע ובפלשת את מולך הניזון מפרי בטן – בצלמו וכדמותו של נמרוד: שפם מרובע מתחת לחוטם וציצת שיער מלוכסנת על המצח. השפם והציצה הפסלים צבעום בגחלים מפוחמים כדי להשחירם.

– אלהים לבדו ידרוך את קשתו.

החניך, שעד כה ענה כמעט על כל השאלות, נשתתק. שרטט באצבעו על פני החול וכבש עיניו בשרטוטו. עתה פתח את פיו חברו, שישב מימינו. הלה הישיר מבטו באברהם ואמר:

– כל מי שילמד דרכי אלוהים יידע לדרוך את קשתו. ואשר יידע לדרוך את הקשת יוכל להמטיר חיצי אש וגפרית על האדמה למען תהיה כמהפכת אלהים. נמרוד יידע. וגם אנחנו לא ייבצר מאתנו לדעת, אם נאבה… אם תאבה… אם אתה תאבה.

אברהם הזדקף. קרב אל החניך שדיבר, אחז בידו והקימו על רגליו. שעה ארוכה הביטו זה בזה הזקן והצעיר. החניך לא צידד פניו, לא הסטה מבטו. אדרבה, דומה כי קשתו שלו נדרכה בקרבו וירתה את החצים שנזרו מעיניו.

בא החניך שלישי וניצב ביניהם. משכמו ומעלה גבוה היה מחברו, ואפילו על אברהם, שהיה גבה־קומה ותמיר, עלתה קומתו של זה. מגולח היה כפלשתי, וטיפות זעה הבהיקו על פניו הנשיות.

– אבינו מורנו! – פתח בנחת – מפי תלמידיך למדנו כי אלהים אש־דת הוא. והנה אם אש דת הוא הבה ונהפכנו לדת אש.

– ומי גבר יהפוך אש דת לדת אש?

– אשר ידע למזג את האש אשר בשמים – אש השמש, הירח וכל צבאם – עם האש, אשר מתחת לשמים – אש העץ הבוער, אש החול הלוהט – ועם האש אשר בלב, הוא יהפוך אש דת לדת אש, הוא ימטיר גפרית ואש על ערי אויביו וכפריהם עד אשר ישחיתם כלה, יהפוך את יושביהם ואת צמח האדמה. וראשונים יכחיד את אברהם ואת עמיתיו, את חניכיו ואת בית אביו, את זרעו ואת צאצאיו. אך אם נקדימו אנחנו, והיתה ישועה לעולם.

– את קשתו נתן אלהים בענן לא למען יירו בה חיצי גפרית ואש. את קשתו נתן למען לא ישבות זרע וקציר. ההופכים אש דת לדת אש, למה באתם אלי? הפכו את אשר תהפכו. לא אתן ברכתי לכם.

רק עתה קם על רגליו גם ראשון הדוברים.

– לא את ברכתך באנו לבקש – אמר בהדגישו הדגשה יתרה את המלים “ברכתך” ו"לבקש" – את עזרתך לקבל באנו – הפעם הדגיש רק מלה אחת: “לקבל”.

– עזרתי? גם אם אחפוץ במה אוכל לעזור לכם?

– מקדש, קודש קדשים, צאן ובקר, קרבנות, מזבחות – כל הדברים האלה נחוצים לנו כמים לצמא במדבר. נמרוד נותן לכוהניו את הכל. איכה נקלוט את אש השמים, במה נדלה את אש האדמה, איך נמצה את אש הלב, איך נמהול את כל אלה בלעדי כוהנים וקדשות, מזבחות וצאן, מקדשים ובמות? ואתה… נשיא אלהים אתה בעיני אבימלך… את כל אשר תאמר לו יעשה…

לפתע שלה מכיסו מגילת גומא, פרשה והתחיל קורא בקול רם:

– לאבימלך נשיא ברית הערים שלום. יאציל אל עליון ברכתו עליך ועל כל אשר ייצא מחלציך. מטל השמים ומשמני הארץ. תהילה לערי פלשת, ואבדן לאויבי דגון ומשנאי בחירו אבימלך. חניכי דיברו אלי לאמור: אם נאבה יהיה אלהים־אש־דת לדת־אש־אלהים. אז תודרך הקשת אשר בענן וגפרית ואש יומטרו להשחית ארץ. נמרוד דורש באוב, הולך אל מעשים, שואל במעוננים ויצוום: הפכו מהפכת אלהים! אני אומר: עשה כמוהו פן תאחר, תישחת ארצך וייכחד עמי. אל תתמהמה! צו ללבון לבנים ולשרוף שרפה למען ייבנה מקדש ההפיכה. אתה תדרוך את קשת אלהים. אתה תמטיר גפרית ואש על אור כשדים ובנותיה עד אשר תעשה כלה בנמרוד ומלכותו…

– די! – שיסע אברהם את הקורא – מי כתב אגרת זאת?

– אתה!!! – זעקו כל השלושה פה אחד.

אחד מהם כופף עצמו לפני אברהם, השני הניח את הגומא על גבו של הרכון והשלישי תחב צנצנת דיו בידו האחת של אברהם וחרט מצרי בידו האחרת.

מיכנית נטל אברהם את הכלים בידיו, הדקם בכפותיו, מש ממקומו והלך. אל השמש השוקעת, אל הים, אל המקום, שממנו באה הרוח. רוח משיבת נפש. מן האופק האדום… אדום כדם. כאש. אש־דת, דת־אש… אש… אש…. ובתוך האש לובנים לבנים ושורפים לשרפה… לבנים אדומות. מקדש… מקדש… לאלהים־אש־דת… אש־דת־דת־אש… לא. לא מקדש הוא זה כי אם כבשן. ויהי השמש לבוא ועלטה שחורה, סמיכה, צמיגה, לפפנית…והכבשן בוער בעלטה. ובני אדם לרבבות – זקנים ותינוקות, אנשים ונשים, שלדי אדם, חצאי אדם, סכופים, דוויים, עגולי עיניים עמוקות ועבי שפתיים תפוחות ניצבים דומם ומחכים לתורם.

למה מחכים הללו?

המחזה עוועים הוא זה או תרדמה, שנפלה על אברהם?

בפתח הכבשן עמד נמרוד. ציצתו מלוכסנת על מצחו, שפמו מרובע כאחת הלבנים, שמהן נבנה הכבשן, ובלהט האש הבוערת – אש יקוד השקיעה החורצת לשונותיה מפי הכבשן – מבהיקות עיניו השחורות בברק הרשע הגדול, הרשע הקמאי, ההיולי, הרשע שלפני היות תבל.

אחד אחד נוטל הוא בזרועותיו את העומדים בתור, מבתרם בתרים בתרים ומשליכם אל הכבשן. הבתרים נחרכים והתנור עשן, מדמיע את העיניים, מגרה את האף, זבח, אשה, קרבן עולה… כליל.

כליל תפארת גזעו של אברהם לדורותיו.

כשחזר אברהם אל חניכיו הבהיקו כוכבי המדבר כגולות זהב מלוטשות. השלושה חיכו לו. הגוויל היה פרוש בידיו של הראשון. אברהם חש את החרט בידו. טבלו בצנצנת הדיו וחתם בקצה הימני של המגילה: אב־המון־גויים, אברהם העברי, אב־רם נשיא אלהים.

השלושה הרכינו ראשיהם.

– ברכנו, אברהם, בניך אנחנו.

– בקלף הזה ייקרא זרע לפרי רוחי. כל אשר ייצא ממעי אותיותיו הוא יירשני ומלכי עמים ינקו חיותם ממנו. מי מילל לאברהם כי הרה אש־דת וילד דת אש. ח־ח־ח!

ויפול אברהם על פניו ויצחק. והיה נדמה לחניכיו כי אחד מן הצבועים יושבי המדבר מרטיט בשאגתו מרחבה שוממת. אילן גדול שנגדע לארץ מפאת דליקה, שפרצה ביער לוא יכול היה לצחוק היה צוחק כך ומנפנף בענפי צמרתו האדירים שנשארו עוד לפליטה.

 

ה    🔗

² במקור חסר פרק ד'.

המרד של דור הפלגה מוסבר בזוהר בכך, שהשתמשו לרעה בחכמת הסוד שהשיגו, שהרי משום שהוריד הקדוש־ברוך־הוא רזי החכמה לעולים, התקלקלו בה בני האדם וביקשו להתגרות בו. חטאיהם של אדם ונוח נגרמו בידיעת הסודות, ואפילו אברהם, יצחק ויעקב נכשלו בהם. “רק משה היה שמש נאמן בכל המדרגות ולא סטה לבו בתשוקה של אחת מהן, אלא עמד באמונה עליונה כיאות. ולעתיד לבוא הקדוש־ברוך־הוא יעיר חכמה בעולם ויעבדו אותו בה… ולא כראשונים שהשחיתו בה את העולם”

י. תשבי. “משנה הזוהר”.

עברו שנים ושוב ישב אברהם בפתח האוהל כחום היום. קטורה, אשתו עולת הימים, הגישה לו ספל משקה ריחני ומהביל – מאבות אבותיו של הקפה בן ימינו – השתפלה על החול סמוך לבעלה הישיש, פרשה על ברכיה בד שחור, קצתו רקום ארגמן, ונטלה מחטה בידיה כדי להמשיך במלאכת הרקמה. אצבעותיה עושות במלאכה ועיניה מפזילות מבטים לעברו של אברהם. וכל אימת שמבט כזה נורה בו, היה הישיש מקרב שפתיו אל הספלון המהביל ומרטיבן קמעה. לאחר מכן היה מניח את הספלון על היריעה, שנפרשה לפניו על החול, קופץ ידו ומקנח שפמו באגרוף. היו כתמי המשקה החומים ניתקים מזיפי השיער הלבן ונתקעים בגומה, שבין האצבע והאגודל. בין גמיעה לגמיעה היה שוקע בהרהורים, כלומר חוזר אל עיסוקו היחיד בשנים האחרונות.

אכן, זה המקום וזה הזמן. באלוני ממרא ובעונת הקיץ באו אליו שלושת החניכים, שנעשו מלאכים. מלאכי אלוה דת האש ומלאכיו של אברהם אל אבימלך. מלאכים נושאי גוויל גומא חתום בידי אב־המון־גויים, אברהם, אב־רם, נשיא אלהים. ואף־על־פי־כן נבצר מהם להגיע אל ארמונו של אבימלך הטרוד בעסקי מלחמה. לפיכך הביאו את הגוויל אל לוט, אחד העברים, מגדולי הסוחרים אשר בפלשת ומרואי פניו של אבימלך, שהיה יוצא ובא בארמון הנשיא. ובבוקר בהיר שמש, כטוב לב אבימלך ביין, אשר לוט הביא לו ממיקני, נקרא גם לוט אל שולחן הנשיא לטעום מן היין. בעודם אוכלים מפת הנשיא ושותים מיין הסוחר מסר לוט בידי אבימלך את המגילה הכתובה. הנשיא מאצילי פלשת היה. קווי פניו עדינים, עיניו עצובות ורגליו ענוגות עד נכות. אפילו בעתות מלחמה לא היה נוהג לקרוא גווילי גומא בשעת סעודה. לפיכך קרא אליו את שר צבאו פיכל, נתן את הקלף בידו, העלה על שפתיו את בת צחוקו, שהיה בה כדי לשבות לבבות של זולתו אך לא כדי לעקור את העצבות מעיניו שלו, והגה את המלים, שנכנסו להיסטוריה:

– אחוז בזה, פיכל, ואל תנח ידך.

בתרגום ללשון ימינו הדברים נשמעים כך:

– דבר זה דורש פעולה פיכל.

ופיכל פתח בפעולה. אחז במגילה ולא הניח ידו. הלבנים נלבנו, השרפה נשרפה, המקדש נבנה, האש אשר ממעל נמזגה באש אשר מתחת ונתמזגה עם האש אשר בלב, וכל ההוברים העובדים בעבודת הקודש למדו לדרוך את קשת האלהים למען תירה חצי גפרית ואש. היתה אש הדת לדת אש.

אך בעוד הוברי פלשת וכוהניה חוזים בכוכבים ובוחשים באשים כבש נמרוד ארצות והחריב ערים, ומקומות יישוב הפך לעיי מפולת, ובכל אשר דרכו רגלי צבאותיו הובערה אש בכבשנים, וכל אשר דם אבותיו של אברהם בעורקיו ואלוהי אברהם בלבו הושלך אל האש והיה לשרפה.

בימים ההם כתב אברהם על ספר את הדברים האלה:

"ויכרות נמרוד ברית עם מלך סדום ועמורה ויבוא בחיל גדול להשמיד את ארץ מצרים, למען יהיו יושביה מס עובד לאור כשדים, למלכה ולאלוהיה.

ופרעה מלך מצרים גם הוא מתנשא לאמור: לא נמרוד אלהים, אני, פרעה מלך מצרים, אני האלהים, אין עוד מלבדי. והמצרים עובדים את פרעה מלכם ואלוהים שנים אלפים, גם כאשר קשתה ידו עליהם אין פוצה פה ומצפצף. ככל אשר יעבידם בפרך, יהרוג כל בחור וטוב בהם, יקח לו את נשיהם, ואת בניהם יתן לרוץ לפני מרכבתו, ככל אשר יענם וייסרם, כן, ירבו להללו בכינור ועוגב, לשיר גדולתו ותפארתו ולעבדו בלב שלם.

ובבוא נמרוד עם צבאותיו ויכבוש את ארצם וירדה בהם ברמה. ויקומו המצרים כאיש אחד, ויגרשוהו מארצם וירדפוהו עד חרמה, ובחרמה בא חיל פלשת ויכהו מכה רבה.

ותהי אור כשדים כלא היתה וקרנה נגדע עד עפר. אז יבואו תלמידי אל אבימלך ויאמרו: שלמה המלאכה. ידענו גם לדרוך את קשת האלהים אשר בענן ולהמטיר על הארץ חיצי אש וגפרית".

אברהם לא הוסיף לכתוב על ספר. כפי הנראה נמנע מלהעלות על הכתב את אשר התחולל בנפשו לשמע הבשורה כי חיצי האש והגפרית הומטרו על סדום ועמורה, שעדיין לא פתחו את עריהם בפני חילה של פלשת. לא על נמרוד, לא על כבשוניו, לא על עריו ובני עמו, שריטשו נשים הרות וניפצו עוללים בסלע, כי אם על אנשי סדום ועמורה.

על כן ייאמר: כנמרוד גבור ציד לפני יהוה וכאנשי סדום רעים וחטאים ליהוה. מה לא יעשו כותבי העתים כדי לטהר את המעשים אשר נעשו תחת השמים!

גם אברהם ניסה לטהר את מעשיו. עשרות אגרות הריץ לאבימלך וביקשו שיהרוס את אשר בנה על פי בקשתו, ינתץ את המקדש, אשר הקים על פי עצתו, אך אבימלך לא שעה לו. אדרבה, כיוון שלפני המלחמה וגם אחריה היו הפלשתים עוינים את המצרים ואת פרעה מלכם, חושש היה אבימלך שמא גם פרעה ילבון לבנים וישרוף שרפה ויקים מקדש לדת האש, שבו ילמדו אף חניכי אברהם המצריים לדרוך את קשת האלהים וישחיתו את פלשת כשם שפלשת השחיתה את סדום ועמורה בהמטירה חיצי אש וגפרית מן הקשת אשר בענן; לפיכך עוד הגדיל והאדיר את מקדש דת האש, הושיב בו את כל ההוברים והכוהנים, שילשים וריבעים לחניכיו של אברהם והקיפם חומה בצורה וגבוהה לבל ייצא החוצה שמץ דבר מרזי תורתם. ואפילו אברהם בכבודו ובעצמו לא נוקה. בו אישית חשש אבימלך לפגוע בשל יוקרתו הרבה בעולם כולו, אך שרה אשתו, אף כי נכה היתה ורתוקה למיטת חוליה זה שנים רבות, נלקחה אל ארמון אבימלך ונחקרה שם. ורק לאחר שחוקריה נוכחו לדעת כי אכן המבעיר את אש הדת אינו יודע את סוד הפיכתה לדת אש, שחררוה והחזירוה אל ביתה.

ברם, כל אמצעי הזהירות, שנקט בהם אבימלך, לא הועילו לו. פרעה מלך מצרים ציוה לאסוף את כל חניכיו של אברהם, אשר בגבול ארצו, מהם שנמלטו לשם מפחד נמרוד ומהם שהיו בה מאז ומתמיד. גייס אלפים מעבדיו, העמיד עליהם נוגשים וכרף עין בנה מקדש לתפארת והקים מזבחות, שכמוהם לא נראו בכל רחבי פלשת. ועל חניכי אברהם ציווה לגלות את סוד מהפכת האלוהים ודריכת קשתו, ולא – אחת דתם להמית. על־כל־צרה שלא תבוא עקר את לשונותיהם שלא יודיעו סודם לאחרים. לא יצאו שנים מעטות והקשת נדרכה.

מאז רבו מקדשי דת האש גם בפלשת, ועתה יש לאל ידם לא רק להמטיר גפרית ואש מן השמים, כי אם להתיך ארצה מטר כוכבים מכוכבי הרקיע. מקדש פלשת מתיימר כי לא ייבצר ממנו להפיל את הירח ארצה, והמצרים אומרים, כי השמש בכבודה ובעצמה, זו השמש שהמשילוה על השמים ועבדוה כשם שהמליכו את פרעה על הארץ ועבדוהו, גלגל החמה הזה כגלגל היוצר בידיהם ואם יצוום פרעה יצניחוהו ארצה על ראש פרעות אויביהם. אם למדו בני האדם לדרוך את קשת אלוה – טוענים המצרים – למה יירו בה רק חצים ולא בליסטראות מגרמי השמים?

כזאת היתה מצרים. מאז ומתמיד כזאת היא. עוד לפני ששמו של אברהם נודע ברבים היה רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי אדני. והנה פשטה השמועה כי אכן במצרים נשמע דבר אדוני. קם מלך חדש, אשר לא ידע את כל אלילי מצרים, החריב את מקדשיהם, ניתץ את פסיליהם ושיבר את מזבחותיהם, רק לאל אחד, לדיסקוס השמש השולח קרניו לכל אדם עלי אדמות – יהיה מי שיהיה – לו עבד פרעה, לו השתחוה ולו התפלל, לאמור:

יפה עלותך על כנף השמים

אטון חי, מחולל החיים…

קרניך תחבקנה כל הארצות,

כל אשר יצרת, עשית…

באהבתך תאסרם כולם,

רחקת וקרניך על פני אדמות…

מה רבו כל פעליך…

הוי אל אחד ואין אחר בלעדיו…

ושרה, כמוה כאברהם צמאת אלהים היתה. אלא שאברהם מצאו בסופו של דבר, ואלו שרה לא חדלה מלחפש עד סוף ימיה.

ירדו השניים מצרימה. אברהם הוחזר מן הגבול, ושרה נלקחה בית פרעה ונחקרה שם. לא הרי החקירה בפלשת כהרי החקירה במצרים. חקירה זאת יסודית לאין ערוך היתה מזו, ששרה עתידה היתה להתנסות בה בפלשת, ואף ארכה זמן רב הרבה יותר. עד יום מותה בזאו את גופה פסים כחולים – עקבות שבטי סריסיו של פרעה.

על כן לא הרתה שרה אלא לאחר שנים הרבה, וכשחזר אברהם מאלוני ממרא סר וזעף אחרי שחתם על האגרת לאבימלך אמר לה כי הקריב את בנו, את יחידו אשר אהב עולה לאלהים־אש־דת, – והוא התכוון אל תורתו, היא פרי רוחו – קיבלה שרה את דבריו בכובד ראש וכפשוטם, כשם שקיבלה כל דבר בחיים – בכובד ראש וכפשוטו. לפיכך לקתה בהלם ולא נתרפאה ממנו כל ימי חייה. וכשהלכה לעולמה היו עיניה רעבות לאלהים, שפתיה זועפות, עורה מתוח על לסתותיה, ידיה צמודות לירכיה ורגליה מאובנות כפי שהיו כל אותן השנים, מיום שהוכתה באותו הלם. וכך הובאה אל מערת המכפלה.

כזאת היתה שרה, אשת חיקו ורעיית נעוריו באור כשדים ובחרן, בגרר ובבאר שבע, בכנען ובמצרים. בעשר שנים צעירה ממנו היתה, ואלו קטורה זו, היושבת לימינו, במאה וחמישים שנה צעירה ממנו. מאה וחמישים…

מצאצאיה של הגר היא, דור שלישי או רביעי. הגר, ששולחה למדבר, הגיעה למצרים ונישאה שם. זה לה שנים רבות שהיא הלכה לעולמה. אחד מבניו של ישמעאל בא לבקר את אברהם והביא עמו שארת בשר צעירה זו, כדי שתהיה לו לאברהם לאשה – בת עשרים וחמש לבן מאה שבעים וחמש. למען יחם לו בלילות כבימים יושבת היא עמו במדברה של פלשת ואינה זזה ממנו. מאכילה אותו ומשקה אותו, רוקמת, כותשת וטוחנת… ואין איש עמו במדבר מלבדה ומלבד הילד הקטן, שהביאה עמה ממצרים. לדבריה משתה אותו מן המים, מן היאור, מנוּן האוקינוס הקדמוני, שבורא העולם יצא מתוכו.

יפה היא קטורה, אולי יפה כהגר ואולי אף יפה ממנה. קלסתר פניה של הגר אינו זכור לו לפרטי פרטיו ודיוקנה של קטורה מעולם לא נקלט בעיניו, שכהו מראות. אף משוי זה ודאי תינוק נאה הוא.

כשבעים נפש שארי בשר יש לו לאברהם. נתלקטו ובאו מפוט וכוש וגם מארם נהריים, ככל שנותרו לפליטה מכבשוניו של נמרוד. אף הם הקימו מחנה בסביבותיה של שכם העיר ואוהל מועד לדת האש. ולא עוד אלא ששיגרו אליו משלחת וביקשוהו שימלוך עליהם… “נשיא אלהים אתה בתוכנו והיה כי תמלוך עלינו, ורמה קרננו בין גויים”.

אבל אברהם סירב ולא זז ממדברה של פלשת.

היה בין בני המשלחת איש אחד גבה־קומה, שבלורית שיבה מתנפנפת בראשו ופיו מדבר גבוהה גבוהה, ראש וראשון הוא לאותם שבעים נפש שנתלכדו סביב המשכן לדת האש אשר על־יד שכם. איש זה פתח במפגיע:

– אתה, שלא חשכת את בנך את יחידך…

ח־ח־ח… יצחק מת בענין רע. כרבים אחרים נספה באחד מכבשוניו של נמרוד, שרה הלכה לעולמה בשל המחלה שפקדה אותה. והוא, אברהם אבינו, חי וקיים עד היום הזה. אף־על־פי־כן הכל מאמינים לשרה, שקיבלה כפשוטו דיבור שיצא מפיו. הכל סבורים שהוא, אברהם, הקריב לעולה את בנו. לא, לא בן אחד, כי אם שניים. גם את ישמעאל הקריב. את יצחק לאלהים־אש־דת ואת ישמעאל לאלהי המדבר; והוא שסופר לקטורה אשתו, שאלמלא כן לא היתה מסתירה ממנו את ילדה המשוי. ודאי חוששת היא שמא גם אותו יעלה לעולה.

באותו יום, שבאה המשלחת, הלכה קטורה ללוות את החברים ולהראות להם את הדרך הקצרה. התינוק המשוי נשאר זו הפעם הראשונה עם אברהם. צמצם אברהם את עיניו הכהות בו וראה כי משחק הוא באותה אבן שקופה ומבהיקה הקרויה זכוכית, שהמצרים ידעו לעשותה מחול. זכוכית מיוחדת היתה זו, עבה ומעוגלת.

נתקרב התינוק אל אברהם, נטל את ידו והגביה את הזכוכית למעלה. עיגול קטן נתהווה על גב ידו של אברהם משל השמש בכבודה מיעטה עצמה ובאה לשבת על ידו. לפתע חש כוויה בבשרו. פרץ בצעקה ואסף ידו.

הילד צחק.

כששבה קטורה מלוות את המשלחת לא אמר לה אברהם דבר וחצי דבר. ראתה שאברהם זועם והילד צוחק, והזדרזה להביא את משוי־המים אל האוהל.

מאז לא חדל אברהם מלהתבונן בכווייתו, כל אימת שלא היה במחיצתה של קטורה. וככל שהרבה להתבונן בה כן היה מאמץ מוחו ומעלה מחשבות רבות ועמוקות, אם אמנם בכוח הזכוכית המצרית הובאה השמש אל ידו, הרי שצודקים המצרים באמרם כי אכן יש לאל ידם להוריד את החמה. ילד זה, המשוי ממי מצריים, אפשר שעתיד הוא בלהטי זכוכיותיו לא רק להכוות את הבריות, כי אם גם להדליק אש במדבר. להט זה שהכווה את ידו אפשר שהיה שורפה אלמלא אסף אותה בעוד מועד³. ואם יד כך, מי ימנע ממנו להבעיר אש בקוצי הסנה שנשדפו בחמה.

וככל שיגדל הילד תגדל ותתעבה הזכוכית אשר עמו, וכאשר תגדל ותתעבה הזכוכית כן ירבו כוחה ועצמתה עד כי יעשה האדם זכוכית ענק שבכוחה יהי לא רק להכוות בשר חי כי אם לחרות על אבן ולא רק את אשר מקרינה השמש בלהטה כי אם את אשר אומר אדוני־אלהים־אש־חיה.

זכוכית ענק שכזאת מי ישאנה?

… ניסה אברהם להרים את ספלון המשקה ולא יכול. נדמה היה לו, שכל אבריו נתאבנו כרגליה של שרה, זכרונה לברכה, לאחר ששמעה את דבר ההקרבה המדומה של בנה, שגם לאחר מכן, ביחוד לאחר שיצחק נספה, היתה קוראת לה בשם עקדת יצחק. חש כאלו נתלהט ראשו, משל זכוכיתו של אותו משוי יאור לא בידו, אלא בראשו פגעה. ומבעד ללהט הגדול – הדומה למחזה הכבשן, שנתגלה לו במדבר בשעת ביקורם של שלושת החניכים־המלאכים, ושונה ממנו תכלית שינוי בעת ובעונה אחת – מבעד ליקוד הלהט נגלה לעיניו מחנה והיו ובניו, בני אחיו ובני בניו וצאצאיהם המרובים. והנה כל המחנה הגדול, אשר על־יד שכם העיר, נושא על כתפיו זכוכית ענק זאת, כשֵאת עבדיו של פרעה את פסל אמון אלהיהם הנעתק ממקדש למקדש. וילד קטן נוהג בהם, ילד שנמשה ממי תהומות ומשה את אש השמים. הילד מחזיק שני לוחות אבן. יהוה־אש־דת הוגה דברותיו, והזכוכית קולטתם על הלוחות; אש שחורה על אש לבנה.

ויוצא אותו החוצה ויאמר לו: הבט נא על זרעך וספור את בני עמך, אם תוכל לספור אותם.

ויאמר אברהם: למה לא? ודאי שאוכל. הרי זו פעולה פשוטה של כפל: מכפלה. עד עכשיו רק שרה היתה במכפלה, ועכשיו גם אני צועד אליה, אל מערת המכפלה, מכפלת עשרה בשבע; עשרה נסיונות ושבע ברכות. שבעים נפש נושאי־זכוכית־חורכת־דבר־אלהים־בבשר־לוחות־אבן. שבעים – זאת היא המכפלה. ואלה ימי שני חיי אברהם, אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ויגווע וימות בשיבה טובה זקן ושבע, וייאסף אל עמו, ויקברו אותו… בניו אל מערת מערת המכפלה.