א    🔗

האמנם עת משתים היא?

כל עת היא עת משתים, הכל לפי סוג המשתה. עת עת ומשתיה. והמשתים רבים הם מלהימנות עד תום. על כן נמנה כאן רק שלושה סוגים מהם: משתה נוסח הסימפוסיון של אפלטון, משתה בשעת דֶבֶר ומשתה להדברת הדֶבֶר.

משתה נוסח אפלטון מה הוא? לאמיתו של דבר הרי זו מסיבה לכבוד… דהיינו לציון יובל, לציון מאורע, לציון אישיות, לציון הצלחה. אי-שם באתונה נתקיימה בסוף המאה החמישית לפני ספירת הנוצרים הצגת תיאטרון והטרגיקון אגאתון קצר בה הצלחה. נתכנסו מרעיו בביתו, זבחו זבח וערכו משתה, וכטוב לבם במאכל ובמשקה הביעו אמרי שפר על הארוס ועל האהבה, על היפה ועל הנשגב, ובעקיפין גם על הטוב ועל האמת, או ביתר דיוק על הכרת היופי, הטוב והאמת בעיקר בדרך, שהמליצה עליה דיוטימה, אשה נכריה ממאנטיניאה, “שהיתה חכמה מאד בדברים כאלה וכדומה להם, והיא היא שעל ידה באה הנחה ממחלה לעשר שנים בשביל בני אתונה, על ידי הבאת הקרבן נגד המגפה, והיא היא שלימדה את סוקראטס את מהותה של האהבה”. והדרך שהמליצה עליה דיוטימה להכרת היפה, הטוב והאמיתי היא שיטת האינדוקציה והניסוי, שיטת ההכללה מן הפרט אל הכלל, מן התופעה אל סיבתה, מן ההתרחשות הבודדת אל החוק הכולל, לאמור: “להתחיל מן העצמים היפים הללו ולעלות תמיד לקראת היופי ההוא כעל מעלות; מן הגוף היפה האחד אל השניים, ומן השניים אל כל הגופים היפים, ומן הגופים אל המעשים היפים ומן המעשים היפים אל ההכרות היפות, עד שמגיעים מן ההכרות סוף סוף אל הכרת היופי כשהוא לעצמו. ואז, רק אז… שווים הם החיים, שיהא האדם חי אותם כשהוא מסתכל ביופי עצמו”.

אכן, משתה מרשים הוא וראוי לכל הזמנים – על מועדיהם, ימיהם ושנותיהם – כל עוד טרגיקונים כאגאתון מנצחים את יריביהם בתחרות תיאטרונית, כל עוד חכמים כפיידרוס, הבסאניוס, ארוכסימאכוס ואריסטופאנס מוכנים להתדיין בסימפוסיון עיוני על מהותם של האהבה והיופי ולתת לסוקראטס להכריע ביניהם וכל עוד נערי חמד גיבורי חיל כאלקיביאדס עשויים להתפרץ אל תוככי המשתה, נשענים על מחללת בחליל, ראשיהם עטורים זרי קיסוס וסיגליות ומעוטפים בסרטים הרבה, שיכורים מיין ומשפע של חיים ואהבה; ודוקא הוא, אלקיביאדס, שלא ככל המסובים עתירי השנים והחכמה, אינו נואם נאום בשבחו של הארוס, כי אם מעלה על נס את סוקראטס, ישיש חרומף, קירח וכרסתן, שחכמתו היא יופיו, היא קסמו, היא גדולתו. נפנה איפוא אל הסוג השני של המשתה הקרוי בשם “משתה לעת דבר”. והדבר אינו המוות השחור דוקא. יש שהדבר מתבטא ב"חיים לבנים". בשעה גורלית לעם ולעולם, לחבל ארץ ולכדור הארץ אין תימה שבהלה אוחזת בציבור: בהלת דירות פאר, בהלת קניות, בהלת נסיעות לחו"ל, בהלת זלילה, סביאה, הוללות, שביתות, סנקציות… הנה הנו המשתה לעת דבר. קטע דרמתי בשם זה מצוי בין כתבי המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין, שרובו שאול ממחזהו של ג’ין וילסון ־ משורר אנגלי בן המאה הי"ח.

וכשם שלתיאור משתהו של אפלטון עיינתי במרופרף בכתביו של אותו פילוסוף דגול, כך למיצוי מהותו של המשתה לעת דבר דפדפתי באחד מכרכי יצירותיו של פושקין. לאחר שקראתי אותו קטע דרמתי נתקלתי ב"אחרית דבר" של המהדיר, המנסה לעמוד על טיבו של המחזה, לאמור:

ב"משתה לעת דבר" מתאר פושקין את נפש האדם במצב של מתח קיצוני. הסיבה למתח זה נעוצה בסכנת האבדון בשל הדבר, הצפויה למין האנושי, ובעצם הפחד מפני המוות. במחזהו מצביע המחבר על שלוש דרכים שבעזרתן ניתן להתגבר על אימת המוות. הראשונה – דרך האמונה והדת – מגולמת בדמותו של הכוהן, שהגיע אל “משתה הלצים”, כדי לדבר על לבם של הנאספים, שיחזרו אל בתיהם, ישובו אל אלוהיהם ויגיעו אל המדרגה הגבוהה שבצידוק הדין. בדרך השנייה בחרו המסובים במשתה: מנסים הם להטביע את מוראותיהם ביין, באהבים, בדברי בדיחות וליצנות, להחריש את קול האימה שבקרבם ולהסיח כליל את דעתם מן המוות.

בדרך השלישית נקט זה שניהל את המשתה וישב בראשו. הוא אינו מוכן להפנות את גבו אל הסכנה. הישר בעיניה של זו נועץ הוא את מבטו ומנצחה בעוז ותעצומות רוחו של אנוש. הוא יוצר המנון למען הדבר, כיוון שהדבר וההכרה בסכנת המוות הצפויה הם המאפשרים לאדם, שנחן באומץ לב של אמת, לצלול אל נבכי נשמתו, לאמוד את מלוא עומקם של כוחות נפשו ולהוכיח את ממדי גבורתה של רוח האדם.

מאבק זה עם סכנת המוות (בקרב, על עברי פי תהום, באוקיינוס סוער וכו') נוסך בו תחושת סיפוק עילאית:

יש שכרון בקרוב ולחום,

על סף השאול, על פי התהום,

ברהב ים כחיתו טרף,

בזדון גלים בליל חרי,

ובסערות תימן וערב,

ונשוף הקטב המרירי.

כל הנושא בו אבדון

לנפש בן תמותה יצפון

תענוגים עד אין הביע –

אולי הוא סוד חיי עולם;

אשרי בסעור רוחו השביע

נפשו בהם לנחלם.

התרגום הוא, כמובן, של שלונסקי. אין תימה, איפוא, שהמובאה הבאה היא משל אלתרמן. וזאת לא רק משום שהדרך משלונסקי אל אלתרמן קצרה היא וטבעית, אלא גם משום שאצל אלתרמן חוזר הדֶבֶר אל מקורו האותנטי בספרות העברית ובדברי ימי ישראל. הרי זו מכה ממכות מצרים – מכת הדבר:

יש וירדוף האיש, הלום וקרוע סגור

שמחת הבלות אחת, קטנה מן האנקור,

אבל בליל הנגף, כמודע בעם,

פושטת השמחה כשודדי הים.

– אבי, גופי רונן כחלילי אגמון

– בלפידים, בכורי, שוצפת עיר אמון

– מכים תופיה, אב, וחצוצרות קלל.

– עלי ספיה, בן, גם שמחתה חלל.

כך ב"שירי מכות מצרים". ואילו ב"שיר עשרת האחים" אלתרמן אופטימי הרבה יותר:

וקול אחד ישאו היין,

הכתב, הדרך ושאונה,

השוק, הסער, השמים,

שאח ואח אותם מנה:

להיות כגשר, לא כחיץ,

בין הנשמה לבין קונה.

הנה כי כן התקרבנו בלי משים אל המשתה מסוג שלישי, הוא המשתה להדברת הדבר, שעליו, ולאמיתו של דבר רק עליו, יסוב חיבורנו זה. אך לפני שנדווח עליו באריכות מן הראוי שנתאר בקצרה את מהותה של המחלה האיומה, שאלפי שנים עשתה שמות במין האנושי ונסקור את הדרכים להדברתה.

הגורם לדבר הוא מתג, שנתגלה על ידי הצרפתי א. ירסן והיפאני קיטאסאטו בשנת 1894. הדבר מועבר מנברן לנברן ומנברן לבן אדם על ידי עקיצת פרעושים.

עובדת יסוד זו גילה היפאני אוגטה ב-1897 והוכיח בראיות מכריעות הצרפתי פול סימוז ב-1898. כרוב התגליות החשובות בעולם אף תגלית זו לא זכתה בתחילה לתשומת לב הראויה לה. רק ב-1905 אישרה ועדת מחקר הודית את ממצאיו של סימון, ומאז נפתרה חידת מגפות הדבר. הדרך היעילה ביותר למניעת הדבר היא מלחמה נגד גורמיו וחסימת דרכי הפצתו: ביעור חולדות וסקר מוקדם של חולדות ופרעושים לשם קביעה מוקדמת של סימני התפרצות המגפה.

לאחר סקירה זו רשאים אנו לגשת במישרין אל נושא חיבורנו, דהיינו משתה להדברת הדבר, שהוא דומה לשני הסוגים האחרים ושונה מהם כאחד. לסימפוסיון של אפלטון דומה הוא בכך שיש בו צירוף של מסיבת רעים ודברי הגות, ושונה הוא מן הסימפוסיון בכך שדברי ההגות לא בצורת ויכוח נאמרו כי אם בצורת הופעות – ספק נאום, ספק דקלום, ספק הרצאה, ספק מופע דרמתי-אמנותי, לפעמים ללא קשר הגיוני ביניהם. אשר לדמיון ולשוני שבין משתנו זה לבין המשתה לעת דבר – מניח אני לקורא לענות בעניין זה לאחר שיתבשם מכל שהושמע באותה מסיבה, שהרי אנו ממציאים לו בזה תמצית מרוכזת של דברים אלה, כפי שהוקלטו ברשמקול שהפעלנו באותו מעמד בזכות ולא בחסד, ברשות ולא מתוך הסגת גבול.

 

ב    🔗

את המסיבה פתח בחור צעיר, שגבות לחייו עבותות, שערו מגודל פרע על חטמו מורכבים משקפיים במסגרת מתכתית וכיפה סרוגה טובעת אי שם בבלוריתו. הוא אמר:

– מורי ורבותי. נתכנסנו כאן כדי לחוג את ביאת המשיח. כן. לא פחות ולא יותר. אני, רבותי, לפי מקצועי איני אלא מהנדס חשמל ומוכן אני להוכיח בדרך מדעית כי ימינו ימות המשיח ודורנו דור הגאולה. כיצד? על פי גזירה שוה, אנאלוגיה בלעז. אנאלוגיה ממדעי הטבע ומתופעות פיסיקאליות אל תהליכים היסטוריים. עוד הנביאים ידעו שהגאולה אינה אלא אור. “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם” – אמר ישעיהו. והנה בתורת החשמל ידוע זה מאה וחמישים שנה מיתקן המאפשר נוגה אדיר, ושמו קשת וולטה. שתי לוחיות פחם, שבקצותיהם שתי אלקטרודות, משהן נמצאות במרחק מסוים זו מזו, יוצרות קשת של גזים בוערים המאירים על סביבותיהם. קשת זו הריהי מאבות אבותיה של התאורה החשמלית, ואינה אלא פרי של מתח גבוה בין האלקטרודה החיובית לבין השלילית, יציר העימות הפורה והמפרה שבין החיוב והשלילה העומדים זה מול זה ערוכים לקרב. ומן הגזירה השוה אל ההיסק, מן האנאלוגיה אל המסקנה: דוחה אני את מאמר התלמוד שאין בן דויד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. אדרבה, המשיח בוא יבוא בדור, שמתח הניגודים בין אלה שכל כולם זכאים לבין אלה שאין בהם מתום שאינו חייב, יגיע בו לשיאו. אנו – הדור ההוא. דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. לא ארבה בהוכחות ואסתפק בשתי הדגמות מכריעות ומשכנעות – אחת בקוטב השלילי, אחת בחיובי ושתיהן פסגות ושיאים.

הדגמה א' – הקוטב – פלוס או מינוס – לפי השקפת עולמו של הקורא. המקור: הרבעון “קשת” גליון מס. 60, שיצא ממש ערב מלחמת יום הכיפורים (עמ' 56) מתוך סיפורו של איתן איתן “עברי הנהר”. הסכיתו איפוא ושמעו:

“…ושמוקלר, שיושב כאחד שממתין לדבר הבאי שיחלוף, מתרומם כשזיק מוזר נדלק בעיניו ואומר אנחנו לא מאמינים בדת, אין סיכוי שנאמין בדת, עם כל הכבוד, ד”ר מירב, גם אתה לא מאמין בדת ואחרי מה שקרה בגרמניה אין סיכוי שישובו אל הדת, ומירב – שמע או לא שמע את שמוקלר – לא חשוב אם אנחנו דתיים או לא דתיים ולא חשוב מה נעשה ומה לא נעשה, אבל חשוב שנזכור, שנדע, שמה שכתוב כאן – והוא מרים את הספר בכריכה הקשה השחורה ודופק בו על השולחן – חשוב שנדע שמה שכתוב כאן הוא נכון. אחרת אין לנו זכות לחיות כאן, ופונה לצאת, וחיים אומר הוא לא ענה על השאלה, הממזר הזקן לא ענה על השאלה, ואני מפטיר אלוהים יענה עליה אם ימצא לנחוץ, ושומע מישהו צועק: ומה על מיליון אנשי צבא שהיו ליהושפט, אנחנו צריכים לדעת שזה נכון או לא נכון, וחיים מוסיף: מיליון ומאה ששים אלף לבד מחיילי המצב בערי המבצר, ומירב כבר אחר הדלת, בחוץ, שמע או לא שמע מה שלא רצה לשמוע, ושמוקלר ממהר אחריו אל הדלת, מספיק להפטיר יפה יפה, הערב הזה יירשם בהיסטוריה של הפנימיה כערב תנ"ך בודד שנשאלה בו איזו שאלה. ובחוץ בתאורה הצהובה שמאירה חיורת את האפלה מתפזר גוש החניכים, שממהרים לצאת מן הדלת, מתפזר לגושים כהים בודדים, נפרדים, וחיים ואני יוצאים אחרונים בלי לדבר ואחר-כך, הרבה הרבה אחר כך, בחדר, בחדר המגורים, כשכל הצריף בא אלינו, מתפרץ חיים פתאום בלי סיבה נראית ובלי גורם נראה ואומר בשקט, שמרוב כבוד למקרא הוא מתכבד להשתין עליו ועל מי שמלמד אותו, ומישהו שולף מהארון את הספר ושואל מי מצטרף? ומי שמצטרפים עומדים חצי גורן עגולה במרחק עשרה צעדים ממלבן האור שתוחמת הדלת הפתוחה, שעליה אני נשען ומביט איך הם משתינים ואחר כך מתפזרים, מביאים ניירות וענפי ארנים, הצריף עמד בין ארנים בתוך חורש ארנים, מדליקים אש ויושבים סביבה להתחמם מעט, לשיר מעט בקולות צרודים ושמוקלר מופיע פתאום הולך לאורך המרפסת ושואל אותי למה אני עומד בודד בפתח הדלת ומתבונן בלי להצטרף ואני צוחק צחוק קל ואומר, אולי תשאל אותם והוא מצטרף לחצי המעגל שמסביב לאש הקטנה, ריח השתן נמוג הרבה לפני בואו, ושר אתם את שירי המולדת ואת השירים הגסים אחריהם, ואחרי הבדיחות הגסות, שאפילו אחד לא מוצא לנכון לצחוק מהן בגלל נדושותן הוא מתחיל לספר סיפורי מלחמה, לא, לא סיפורי מלחמה אלא סיפורי קרבות, משהו על שיירות, מחסומים, נשק, שהחביאו מתחת לבגדים, ומישהו אומר לו שכך כבר לא יילחמו עוד"…

עד כאן הדגמה א'.

הדגמה ב' – הקוטב – פלוס או מינוס – הכל לפי השקפת עולמו של הקורא. המקור: הרבעון “מנורה”, יוצא לאור בירושלים בלשון הרוסית, גליון מס. 4, שהופיע כחודש ימים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, עמ' 67. אני מתרגם:

"בימי חול המועד, בעיצומה של המלחמה נתפרסמה בעיתונות ידיעה בזו הלשון:

“יחידת תותחנים שבחזית הגולן ניצלה הפוגה קצרה בקרבות כדי להקים סוכה. החיילים קירבו תותחים זה לזה, כיסו את הקנים המורמים ברשת הסוואה ובסוכה מאולתרת זו חגגו את חגם מעל לארגזי תחמושת הפוכים, שהוגשו עליהם ואפלים, כמה בקבוקי מיץ ועוד מיני מאפה בלתי מוגדרים. אמנם, לא היו בידיהם ארבעת המינים, ואף לא יין לקידוש, אך מצב הרוח היה מרומם והתפילות הושרו ברגש רב, ולא עוד אלא בכמה נוסחים”.

ההיסטוריון לעתיד לבוא, שיחקור את תקופתנו אנו חזקה עליו שיקרא בעניין רב ידיעה זו, ואם היקף בקיאותו ההיסטורית ותנופתה יהיו רחבים למדי, מיד יצוף בזכרונו “מקור ספרותי” אחר מדברי ימי עמנו, שנשתמר ונתגלה באחת ממערות מדבר יהודה. המדובר הוא במכתבו של מנהיג המרד האחרון של היהודים נגד רומא, שמעון בר-כוכבא, לאדם ששמו יהודה בר-מנשה מקרית ערביה, שבו מצווה עליו המצביא לספק לצבאו את ארבעת המינים ־ “לולבין ואתרוגין, הדסין וערבין”. בר-כוכבא עצמו נמצא אותה שעה בירושלים. המצב היה מתוח. הרומאים ריכזו כוחות צבא גדולים מסביב לעיר, כדי להדביר את המורדים החצופים במכת מחץ מכריעה. ואף שבר-כוכבא היטיב לדעת שהמשימה שהוא מטיל על אחד מפקודיו כנראה כרוכה בסכנת חיים לשלוחיו, ראה צורך לדאוג לאספקת ארבעת המינים לחייליו כדי לקיים את מנהגי חג הסוכות כהלכתם.

משמעמידים אנו – אלו מול אלו – את לוחמיו של בר-כוכבא, שלא ידע פחד מימיו, המבקיעים להם דרך בין שורות לגיונותיה של רומי במדבר יהודה, כדי להשיג תשמישי פולחן כגון אתרוגים ולולבים, ואת חיילי צה"ל שפרשו סוכה על קני תותחים ברמת הגולן, מוחקים אנחנו במחי-יד תקופה של 1840 שנה, המפרידה בין שני מאורעות אלה ושוב הופכים את דברי עמנו ותולדות ארצנו לחטיבה שלמה אחת שאין לחלקה לשיעורים וקני-מידות, לתופעה שהיא מעל ומעבר לזמן ולחלל המתגלמת בסמלי מסורת, שבמבט שטחי נראים תמימים עד גיחוך, ואילו לאמיתו של דבר רוויים הם משמעות עמוקה, ומשמשים עדות חיה כי “נצח ישראל לא ישקר”.

עד כאן הדגמה ב', ומי שעדיין לא השתכנע, כי מתח ניגודים כה אדיר שומה עליו לחולל את קשת נוגה הגאולה בין שני הקטבים, אם נעמידם במרחק נאות זה מזה, אות הוא כי טפש כחלב לבו, עיניו טחו מראות ואזניו אטומות משמוע, שאם לא כן היאך אין הוא שומע את פעמי המשיח? אפשר, אמנם, שאין הוא שומע את פעמיו של זה, משום שבן דויד כבר בא. אינו עומד לבוא, כי בא, בא – פשוטו כמשמעו. אין לנו אלא להתבונן על סביבותינו בעין בוחנת; שהרי מצינו במסכת סוטה דף מ"ט, כי בעקבות משיחא חוצפא יסגא, (שימו לב! לא לפני שיבוא המשיח, כי אם בעקבות ביאתו תרבה החוצפה) ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת-בית, וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

משל למה הדבר דומה? לדברים שאמר בשעתו אותו חכם הודי אגדי, ששמו ידז’ניאוואלקיה, בבואו לתאר את מהותו של אטמן, מקורו ונושאו של כל היש, לאמור: כשם שמן האש, שהוטלו בה זרדים לחים, מתנשאות תמרות עשן בזו אחר זו, כך נפלטו מנשימתו של אותו אדיר ריגוודה, ידז’ורוודה, סאמאוודה ושאר כתבי הקודש ההודים – הלא הם כתובים באחת האופאנישאדות, דהיינו ספרי המוסר של חכמי הודו העתיקה.

ואני בקראי את הדברים האלה הרהרתי בסנה, שהיה בוער במדבר סיני ואיננו אוכל, שמא לח היה הסנה מטל הבוקר?

זכורני, ביום קיץ לוהט עליתי למצדה. צמא הייתי עד עלפון, כל עוד נפשי בי רצתי אל מיכלי המים לשתייה, המצויים שם בצל מתחת ליריעת אברזין. ספלי מתכת היו רתוקים אליהם בשרשראות. אכן, חסים על המים במצדה ואף על פי כן לאחר כל ספל שנתמלא מטפטפות מן הברז כמה טיפות. ובו במקום, מתחת לברז, באדמת טרשים שדופת עידנים וחרוכת שמש, בקע שיח, שפירותיו קטנים, רכים ועגולים, סופגים ונוצרים כל רטט של לחות. רעי, שנתלווה עמי לאותה עליית מצדה, אמר: “גם אם לא תרצו אין זו אגדה”, ואילו אני התחלתי מדקלם בקול רם את ישעיהו ל"ה:

“ישושום מדבר וציה ותגל ערבה, תגל ותפרח כחבצלת… אז תיפקחנה עיני עוורים ואזני חרשים תיפתחנה… כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים”… וגומר עד סוף אותו פרק, שהביאני הנה מארץ של צינת חורף משיבת נפש לאמור: “ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה”.

ולמען אלה, המחייכים כאן נכחי בבת-צחוק לגלגנית של איש נבון, רווי וחכמה וספקן, והמאשימים אותי ברגע זה – במידה לא מעטה של הצדקה – בבלבול יוצרות, באנדרלמוסיה של מושגים, בבלילת רעיונות, בקירוב רחוקים, בזלזול בתבונה, בהתעלמות מחוקי הגיון יסודיים ובהתעללות בתורת הלוגיקה, אסיים במעשה שאירע בי אי-שם בכפר נופש שוויצרי מנומנם ורגוע, שאפילו מאות הנופשים, שנהרו אליו בעונת הקיץ, לא הדירוהו מרגעונו ונמנומו. שתי כנסיות היו בכפר – האחת קתולית והאחרת פרוטסטאנטית. הקתולית היתה מוקפת בית-קברות פעוט – מטופח, מטופל ומרהיב עין בפסליו, אבניו וערוגות פרחיו. נוהג הייתי לרדת אליו ממלוני ולהביט במצבותיו, ששמות הקבורים תחתיה היו חרותים עליהן בצירוף כמה מילות שבח לאפיים ודברי צער על פטירתם. והנה אחת המצבות היתה ללא שם והכתובת שעליה תמוהה עד גיחוך: פה נקבר איש, אשר לא כתב שירים. על יד הקבר ניצב כומר עול-ימים ובריא-בשר, פניו שזופות, עיניו חייכניות וצווארונו – צווארון גבוה ושחור – עוטף את צווארו עד חנק. שאלתי אותו: “וכי כל שאר הטמונים באדמה זו כתבו שירים?” הוא ענה לי: “כאן, אדוני, לא אקדמיה לתורת ההגיון, כאן – בית קברות”.

ואם כברת ארץ שנועדה למתים כך, מים חיים המפכים במדבר להפרותו על אחת כמה וכמה. הבה, איפוא, נרים כוסנו, נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו, נקדש על היין, שהרי הגפן נותנת פריה, ומה לנו יוקר, אם יש תוספת יוקר ליין אשר ביוקר, וככל שיאמיר היוקר כן ימלאו אסמי כרסנו דגן, בתי-בדיה יצהר ויקביה תירוש.

 

ג    🔗

ואכן, המסובים היטו אוזן קשבת לנואם הראשון, לפחות לגבי הסיפא של נאומו, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. איש מהם לא ערער על דבריו ולא הקשה על קביעותיו, אפילו אותו גבר מרשים, שגילו בין זיקנה לשיבה, אשר קם לנאום אחריו, לא התייחס אל דבריו כלל. נפנף ברעמת השיבה שעטרה את קרחתו, עצם רגע קט את עיני התכלת הדהויות שלו, ובקול צרוד ונרגש פתח ואמר:

לפני מאה שנה כתב גאון סופריה של רוסיה, פיאודור מיכילוביץ' דוסטוייבסקי, מאויביו המשובעים של עם ישראל – דתו, תורתו ותרבותו – את הדברים הנמרצים האלה: “לייחס את ה-Status in statu (של היהודים) לרדיפות וליצר ההשתמרות בלבד אין די בכך. והרי לא היה די תוקף להשתמרות המשתרעת על פני ארבעים מאות שנה; נמאס היה להשתמר תקופה כה ארוכה. הציביליזציות החזקות ביותר בעולם לא הגיעו לכדי מחצית של ארבעים מאות שנה וקיפחו את כוחן המדיני ואת זהותם השבטית. כאן לא ההשתמרות היא הסיבה העיקרית אלא, רעיון מסוים, רעיון מניע ומושך, משהו היורד לעומק וחובק זרועות עולם, אשר האנושות עדיין אין בכוחה לומר עליו את דברה האחרון”.

ולאחר שציטט הנואם את דוסטוייבסקי עשה לו קפיצת דרך, הגיח אל הקוטב השני של ההגות האנושית במאת השנים האחרונות ובמשפטים קצרים וממצים קיפל את כל החשוב שבספרו של הרברט מארקוזה “האדם החד-מימדי”, שבו מתריע המחבר על ההתדלדלות הרוחנית של בן דורנו בחברה התעשייתית המפותחת, שהרווחה השיוויונית, אשר הביאה לה הטכנולוגיה המודרנית, ביטלה בה את מתח הניגודים הדיאלקטי, שהוא – והוא בלבד – הנו המניע הבלתי מונע והדחף הנצחי לשינוי, לשכלול, להתקדמות, לקידמה. חברה זו עלולה להגיע לנקודת קיפאון ולעקרות, שכן תוצרה העיקרי הוא ברייה נטולת מאוויים מעבר לעצמה, ברייה ששאיפותיה באו על סיפוקן ואישיותה איבדה את הממדים המשווים לה חיות יוצרת, וכל עצמה אינה מתקיימת אלא במישור אחד – בקיצור, אדם חד-מימדי. וכאן הגביה הנואם את קולו והטיל בחללו של האולם, שאפילו קישקוש הסכינים והמזלגות וחריקת הלעיסה והכירסום נדמו בו לכדי הרף-עין, את הכרזתו הנועזת:

תורתו של מארקוזה תורת אמת היא, אך כאמיתות רבות אחרות, אף תורה זו אין ליישמה אלא אליהם, אל עולם-הגויים; עלינו, עדת בני-ישראל, אין היא חלה אף כהוא זה, כיוון שהיהודי – אף אם ירצה – נבצר ממנו להיות אדם חד-ממדי, שכן עצם היותו יהודי מעניקה לו מימד נוסף: מימד הזמן; ולא סתם זמן, אלא גולת כותרתו של הזמן בקוסמוס – הזמן ההיסטורי. יהודי הוא יהודי משום שהוא מרכז בקרבו את העבר ההיסטורי כאותו עובר החוזר על ההשתלשלות הביאולוגית מן האמיבה ועד האדם, ויהודי הוא יהודי משום שסירב לקבל את הגירסה שהאנושות כבר נגאלה, והוא נושא את נפשו אל העתיד, אשר בו יתגשם החזון המשיחי, כאותו עובר ברחם אמו שמגמת פניו לצאת לאוויר העולם. על כן אין חשש לקפאון החברה האנושית כל עוד קיים בה יהודי אחד, ויהא שמו אפילו הרברט מארוקזה. על כן צדק היטלר מבחינתו שלו בהכריזו, שאין לו תקווה להשליט את תורתו על המין האנושי כל עוד מהלך עלי אדמות אדם אחד, שדם יהודי זורם בעורקיו.

– אני חוזר – הדגיש הנואם – אין חשש לקפאון החברה כל עוד משרך בה את דרכו היהודי הנצחי, אף אם כופר הוא ביהדותו, ואין סיבה לחשוש מפני ההתאבנות ההיסטוריה, כל עוד מתפקד בה בית-יוצר ליהודי באשר הוא יהודי, יהיו אשר יהיו תוכנו וצורתו של בית יוצר זה: מלכות בית-דויד המטילה ביצי ערכים חדשים לסל האנושות תוך כדי מאבקה הנואש נגד כליונה, חברת גיטו סגורה ומסוגרת, המתקיימת בכוח חוקיה האימננטיים ללא עם וללא ארץ, או מדינת ישראל הנצורה, שנגזר עליה להיות קיסרות בכל כורחה.

כה אמר הנואם השני, ולאחר שעשה אתנחתא קלה הציג למסובים שאלה נוקבת לאמור: כלום יכול אדם בן ימינו – יהיה אשר יהיה: יהודי או יווני, מאמין או כופר – למצוא את הגאולה האישית בתורתה של היהדות? בהזדמנות זו הזכיר את פירושו של רבי שניאור זלמן מלאדי על שאלתו של הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון: “איכה”, דהיינו היכן אתה בחלל ובזמן? סיפור זה מוכר לכם מכתביו של בובר – הוסיף לכאורה כהערת אגב, אלא שניכר היה בו שנתכוון בכך לעקוץ קמעה את הנוכחים, שרובם אינם נזקקים למקורות ושואבים את ידיעותיהם על הראשונים מדבריהם של האחרונים.

מכל מקום, כיוון שעמד בפרשת בובר, תיאר מפיו של זה את תפישת מהותו של הפרט האנושי ביהדות והזכיר את רבי שמחה בונם מפשיסחה, שאמר כי לא היה רוצה להתחלף בתפקידים עם אברהם אבינו, שכן כל אדם חייב להגשים את ייעודו היחודי שלו, ובהקשר זה הביא כמובן את דבריו המפורסמים של רבי זישא מהאניפול, שאמר על ערש מותו: בעולם הבא לא ישאלוני “מדוע לא היית משה רבנו?” אלא “מדוע לא היית זישא?”. והרי כולכם יודעים – העיר שוב, לא בלי אירוניה מוסתרת, כיוון שלפי כל הסימנים פקפק מאד אם אמנם לכל המסובים ידוע דבר זה – כי אין זה אלא אותו רבי זישא, שגרס כי האדם עשוי להיות ברייה יותר נעלה מן המלאכים; ובדברו הסתמך על הפסוק בבראשית י"ח “והוא עומד עליהם תחת העץ”. המדובר הוא באברהם אבינו, שעמד על המלאכים, שבאו אליו לשרתם. מכאן הפליג הנואם אל העבודה בגשמיות, ועוד דברים כהנה וכהנה, שהחסידות בהידורם המודרניסטי של מלומדי זמננו, מורה בהם כביכול את הדרך לאדם בן זמננו, וחתם את הרצאתו בבקשת רשות מן הנאספים הנכבדים לערוך נסיון צנוע של סיכום מהותה של היהודת בחמישה סעיפים דלהלן:

א. היהדות מושתתת על שיויון מוחלט של כל בני האדם בפני האלוהים.

ב. היהדות מכריזה ללא הסתייגות על העקרון, שהעדה-הקולקטיב ואישיותו של היחיד שוות-ערך הן.

ג. היהדות מכירה באדם לא רק כבנזר הבריאה של העולם הגשמי, אלא כבברייה העומדת על המדרגה הגבוהה ביותר של ההוויה הרוחנית, שמעליה ניצב רק האלוהים לבדו. משום כך האדם, אשר לעולם, בשום מקום ובשום דרך לא יוכל להיות לאלוהים, עשוי להגיע לידי מידה כה גבוהה של שלמות, שהוא הופך נעלה מן המלאכים. ולאו-דוקא בעולם האמת שלאחר המוות, אלא בהוויה החמרית, בחיי יום-יום, בלא שיתנזר מן העולם הזה ותענוגותיו; דהיינו לא בדרך של פרישה וסיגופים, אלא בדרך של אורח-חיים מוסרי בחברה הבנויה על אשיות המוסר.

ד. דרך השלמות המוסרית והקמת חברה על יסודות הטוב והצדק לא זו בלבד שאינה מובילה אל שלילה עצמית של היחיד בתור שכזה, כי אם להיפך: עיקר מטרתה – ביטוי מוחלט, ממצה של ה"אני" שלו, כלומר של אישיות ערכית, שקיומה הוא מאורע חד-פעמי בחלל ובזמן, בהיסטוריה ובקוסמוגוניה, מאורע שאין עליו חזרה עולמית.

ה. ביטוי כה חובק-כל של האישיות עשוי להתגשם הודות להכרה, שעל כל אדם מוטלת משימה אחראית בתכנית הכללית של קיום הבריאה כולה והתפתחותו של המין האנושי. תכנית זו נתונה להשגתו של השכל האנושי, אך לא תמיד ניתנות להשגה החוליות המקשרות חיי יחיד – את חיי, את חייך, את חייו – אל ההכוונה התכליתית של העולם.

– מה שניתן להשיג הוא החדרת ההכרה בדבר עצם קיומו של קשר כזה ובדבר המשימה המוטלת על האדם, שעיקר מילויה – היכולת למצות את כל כוחות הרוח באותה צורה מיוחדת, שבה גובשו בנפשי, בנפשך, בנפשו. הן לולא תכנית עולמית זו, לא אני, לא אתה ולא הוא לא היינו ניחנים דוקא בסגולות אלו, ולא אחרות. משום כך חייב כל האדם לנהוג בכל מעשה ממעשיו, כאילו הוא עובד עבודת קודש, כפי שמורה תורת העבודה שבגשמיות בתנועה החסידית.

 

ד    🔗

הנואם השני במשתינו לא התייחס, כאמור, אל דברי הנואם הראשון כלל ועיקר, ואילו הנואם השלישי – גבר נמוך-קומה ועגלגל, שלחייו בולעות את עיניו, ושערו גזוז קצר כדרך תסרוקתם של פקידי ממשלת המנדאט בארץ-ישראל של שנות השלושים – נואם שלישי זה פתח בהתקפת-מצח על דבריו של קודמו. בבאריטון נמוך ועמוק – שעמד בסתירה מוחלטת להופעתו החיצונית – הביע את פליאתו על שנאלץ היה לשמוע דברים תמוהים שכאלה מפיו של הוגה-דעות ישראלי, שכן מדינת ישראל היא תוצר של הציונות, שכל מגמתה לעשות את בני ישראל עם ככל העמים, הרוקמים את חיי החברה והתרבות שלהם במדינה משלהם, ולשים לאל את כל תורות-התעודה בישראל, הנס לגויים, המשיחיות וגאולת האנושות. מכאן התחיל סותר את קביעותיו של קודמו בזו אחר זו. כל בן-עם, שפיתח תרבות לאומית, הריהו ממילא גם בעל המימד של הזמן ההיסטורי, שכן תרבות לאומית, לשון לאומית, עבר לאומי – פירושו ממילא היסטוריה. כל סוציאליסט – יהודי ושאינו בן-ברית – שואף לגאולת העולם בעתיד, ואם מארכסיסט הוא, הריהו רואה את העבר כשלבי התפתחות לקראת חברה אידיאלית, המושתתת על יסודות של צדק, שכל תכליתה היא לאפשר ביטוי עצמי מלא לכל אישיות מהאישים, שהיא מורכבת מהם. כישלונם של המשטרים הסוציאליסטיים של היום בבניית חברה כזאת אינו הוכחה לכישלון התורה, כשם שחורבן הבית – הראשון והשני – אינו הוכחה לכישלון היהדות, לכל היותר הוכחה הוא לסטייה מעקרונותיה. על כל פנים: השאיפה לחברה אידיאלית קיימת בין כל הגויים, ועצם לידתו של השמאל החדש מעידה עליה. אשר לחסידות, הרי לדעתו של הנואם השלישי, אין זו אלא נטע זר ביהדות, וכל עולמה מצוי בדתות ותנועות מיסטיות שונות, החל במיסטריות גנוסטיות וטרום-גנוסטיות של העולם העתיק וכלה בתורותיהם של חכמי הודו וסין מבודהא עד לאו-טסה ועד רבים אחרים. אם נחפש, למשל, את המושג עבודת הגשמיות נמצאנו על נקלה הן בכתביו של קונפוציוס והן בהגיגיו של לאו-טסה שכל אחד מהם רואה על פי דרכו שלו בכל פעולת אנוש מעין עבודת קודש. הסיכום הוא, איפוא, שכל התחכמויותיו של היהודי האינטלקטואלי בן-ימינו, המשליך יהבו על דוסטייבסקי, שהוא מגדולי שונאי ישראל שבכל הדורות, או על מארקוזה, המתכחש ליהדותו מכל וכל, אינם אלא להטוטים וירטואוזיים בשדה הרוח, שהמלה רעות-רוח הולמת אותם. היהדות היא דת והיהודים הם עם. כל הרוצה להשתייך לעם, טוב יעשה אם יעלה לישראל ויחיה חיי עם תקין על אדמתו; כל הרואה עצמו בן דת משה מוטב שיחדל מהתפלספות ויקיים את תרי"ג המצוות של תורת משה. “ואני מבקש סליחה ומחילה – סיים הנואם השלישי – על שבאווירת התחכום המודרני בא אני עליכם באמרים בוטים ובדברים כדרבונות, שפשטותם עלולה להיראות כפשטנית בעיני מסובים כה נאורים ומלומדים”.

 

ה    🔗

עוד זה מדבר ופתאום נרעדו הכוסות והצלחות, הבקבוקים והצנצנות, המזלגות, הכפות והסכינים, שהיו ערוכים על גבי שולחנות המשתה. גביעים, שהיו מלאים, יינם נטף על פיותיהם והכתים את המפות הלבנות; וכותב השורות הללו, שהיה אחד מן המסובים, תדהמה גדולה נפלה עליו כשנוכח לדעת, כי הוא, הוא עצמו ולא אחר, הלם באגרופו על השולחן וגרם את כל המהומה הגדולה הזאת.

מדוע אני, שלא הוזמנתי למשתה אלא כדי לדווח על מהלכו, הלמתי לפתע על השולחן? לאלוהים פתרונים. על כל פנים, לא לי, שכן מכשיר הייתי בידי כוח עליון ממני, ועתה לא נותר לי אלא לדווח על מעשי ודברי כשם שדיווחתי על דבריהם – לאו דוקא מעשיהם, משום שלא היו מעשים – של אחרים.

ובכן, הלמתי באגרופי על השולחן וזעקתי זעקה גדולה ומרה.

– די! לא סימפוסיון הוא זה, רבותי, כי אם משתה להדברת הדֶבֶר! לא ויכוח אקדמי ולא הזיות מיתולוגיות-שגיוניות ידבירו את הדבר, כי-אם מעשים. שמענו על הגאולה ושמענו על בוא המשיח, שמענו על חזון האדם היהודי ושמענו על תרי"ג המצוות. אכן, שמוע שמענו. זה כשלושת אלפים שנה היטינו את אזנינו ושמענו, – והנה המאזן, רבותי המסובים: מחשבי-הקיצין למיניהם הולידו את ישו ואת מוחמד, חזון האדם היהודי הביא לידי מהפכת אוקטובר (מארכס, טרוצקי, קאמיניב, זינובייב), רוב מקיימי תרי"ג המצוות בעולם ניספו בשואה, וההרגשה שככל הגויים בית-ישראל ילדה את מלחמת יום-הכיפורים.

– מעשים! – צרחו כל המסובים בעוד פיותיהם מלאים נתחי המעדנים, שהוגשו באותו משתה – מעשים!

מעודד מן ההד, שמצאו דברי בלב המאזינים, פתחתי אני בהרצאתי שלי:

– בנוהג שבעולם בנאום נוסח “אני מאשים” של זולא, קונה הנואם את עולמו. ואילו אני אנהג בדרך הפוכה: אני מצדיק. מצדיק אני את ממשלת ישראל על שלא פתחה במלחמת מנע ועל שלא גייסה מילואים ערב יום הכיפורים. מצדיק אני ממשלה זו, משום שהעילית האינטלקטואלית של הארץ הזאת יצרה אוירת טירור שמאלני, מתוך הכרה שעמנו עם ככל העמים ומדינתנו מדינה ככל המדינות – עם שעמים פירושו – עמי אירופה, כמובן, ומדינות משמען – מדינות אירופה. ואם כן הדבר, אין לנו אלא למגר את הקאפיטליסם, לעודד את הפאנתריסם, לערער את המימסדיזם ולהעביר ממשלת זדון תוקפנית-גנרלית-מילטאריסטית – ממשלת גולדה-דיין מן הארץ. ואני, רבותי המסובים, במו אזני שמעתי מפיו של פרופיסור באוניברסיטה העברית – ועוד במוצאי יום-הכיפורים! – כי כל עניין ההתלקחות כביכול על הסואץ וברמה אינו אלא תכסיס של משה דיין, שבא להסיח את הדעת מבעיותיה האמיתיות של מדינת ישראל אל התחום הבטחוני, כדי לזכות בקולות בדרך זו. היזכרו נא בנחשול הזעם, שהציף את כל אניני-הנפש בארץ ובעולם, כאשר שבועות מספר לפני מלחמת יום-הכיפורים הופל מטוס לובי מתוך נסיון להקדים רפואה למכה אפשרית! והרי המטוס הלובי אות ודגם הוא למה שעשוי היה להתרחש במלחמת יום-הכיפורים, לוא נהגו בה באותה הדרך. אכן, גבירותי ורבותי, כל זה בא עלינו משום שלא לסדום היינו ולא לעמורה דמינו, כי אם – גרוע מזה! – לפאריס היינו וללונדון דמינו. ואולי אפילו לרומא, שהרי לבי סמוך ובטוח, גבירותי ורבותי, כי אי-שם במחסני הוואתיקן מוכנים כבר כמה דגמים של חצאי סהר, שנועדו להחליף את הצלבים בכנסיותיה של רומא ־ ובראש ובראשונה בסאן-פטרוס – תמורת כך וכך טונות נפט גלמי מקאדאפי ועדת מרעיו.

ומכאן, רבותי, אל תרי"ג המצוות. לשם קיום תרי"ג המצוות אין צורך במדינת ישראל. אדרבה, רוב רובן של המצוות נוצרו, כדי שעם ישראל יתקיים גם ללא מדינה, ומדינת ישראל נוצרה כדי שעם ישראל יתקיים גם ללא תרי"ג המצוות. כי בעולם, שבו נתנו בני אדם את נפשם על צלב ועל חצי סהר, פעלו המצוות כמלט חזק פי כמה מכל מדינה. אבל בעולם, שבו מוכנים יוצרי התרבות האנושית למכור נשמתם לבעלי שדות נפט, לא זה המלט.

מה הוא איפוא?

דומני, שבאחת מרשימותי, שנתפרסמה כחמש שנים לאחר מלחמת ששת הימים וכשנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים, ניסיתי לתארה בדו-שיח אחד, לאמור:

– האמנם עוד מלחמה לפנינו?

– אני מקווה שלא.

– אם כן?

– אם כן, ננצח גם הפעם.

־ ואם לא ננצח?

– אות הוא שמלאו הימים: מחמדי העירום של השבועון הפורנוגראפי “בול” ייהפכו במרוצת הדורות ל"שיר השירים", ואחד הפנתרים השחורים יהיה לאלוהי הגויים.

– זה אבסורד.

– אמת, זה אבסורד, ועל כן ננצח.

ננצח משום שעם ישראל הוא השאור, שהופך את עיסת האנושות לגורם משמעותי במערכת הקוסמוס. לשם כך שומה עליו לשכון לבדד ולא להתערב בעמים. ולא נוצרה מדינת ישראל אלא כדי ליצור את הכלים, שבעזרתם ימשיך עמנו למלא את יעודו בעידן הטכנולוגי, כשם שמילאו בעידן הדתות המונותיאיסטיות. וסימנכם: האנטישמיות. חזונו של הרצל היה חיסול האנטישמיות בדרך ההקמה של מדינת היהודים והפיכתו של עם ישראל לעם ככל הגויים. וראה זה פלא: מדינת ישראל לא זו בלבד שלא פתרה את בעיית האנטישמיות, כי אם יצרה אנטישמיות חדשה – ארסית, חובקת-כל, פראית-אסייתית-אפריקנית – לא עוד עם רוצח אלוהים כי אם עם משעבד עמים, מנצל, משתלט, מדביר, משפיל. שנאה תהומית זו היא שנוסכת בי את הבטחון כי במדינת ישראל של ימינו – בה ורק בה – טמון עתידו של עמנו, שהרי כל בר-בי-רב יודע מה היה עולה בגורלו של עם ישראל אלמלא האנטישמיות והתלמוד: הוא היה נכחד ולא היה נשאר ממנו שריד ופליט.

אזי קם ממקומו הנואם השלישי – אותו גבר נמוך קומה ועגלגל, שלחייו בולעות את עיניו ושערו גזוז קצר כדרך תסרוקתם של פקידי ממשלת המנדאט בארץ-ישראל של שנות השלושים – שאל:

– האנטישמיות של ימינו ברורה לנו; מה הוא התלמוד של ימינו? – זאת היא השאלה, אם נשתמש בלשונו של האמלט.

עניתי לו:

– שאלה טובה, אלא שתקופתנו מקבילה לזו של דויד המלך, ולא לזו של התהוות התלמוד, אם כי לבי סמוך ובטוח, שאלמלא דויד המלך לא היה התלמוד נוצר לעולם. ודויד היה שואל, כידוע, באפוד. אם נוח אתה להירמז אספר לך, כי לפני שבועות מספר קראתי בעיתון על פרופיסור ישראלי המציע לתכנת מערכת מוסר נורמאטיבית שתעובד באמצעות מחשב. בין אביתר הכוהן, שהיה מגיש את האפוד לדויד המלך, לבין רב אשי ורבינא, שחתמו את התלמוד, מפרידה תקופה של כ-1500 שנה. אני מאמין שהזמן ההיסטורי ניחן בתאוצה פרוגרסיבית ומקווה שבגלגול זה יתקצרו המועדים.

מששמע הנואם השני – גבר מרשים, שגילו בין זיקנה לשיבה ושעיניו תכולות-דהות ורעמה לבנה עוטרת את קרחתו – את קושיותיו של הנואם השלישי נתרומם גם הוא ממקומו והקשה את קושיותיו שלו:

– בתקופת שקיעתה של מלכות בית דויד מצא יאשיהו המלך ספר תורה בהיכל; האם לעת שקיעתה של מדינת ישראל יימצא גם בהיכלה (היכן? בכנסת? במוזיאון ישראל? בהיכל הספר? בבנייני האומה? בתיאטרון ירושלים? בהיכל שלמה?) ספר-תורה, תהא מה שתהא משמעותו של המושג “תורה” באותם הימים שלעתיד לבוא?

– כן – השיבותי קצרות ונמרצות, והתחלתי מצפה לקושייתו של הנואם הראשון, זה שגבות לחייו עבותות, שערו מגודל פרע, על חטמו מורכבים משקפיים במסגרת מתכתית וכיפה סרוגה טובעת אי-שם בבלוריתו. הקושיה לא אחרה לבוא:

– אדוני – שאל, ספק בדחילו ורחימו, ספק בהתרסה לגלגנית – לפני שעה קלה זעקת זעקה גדולה ומרה לאמור: “לא הזיות מיתולוגיות-שגיוניות ידבירו את הדבר, כי אם מעשים.” לא כן? מה הם המעשים, איפוא? מה שומה עלינו לעשות? להתיישב ביהודה ובשומרון?

לא בבת ראש השיבותי לו. הרהרתי שעה קלה ורק לאחר מכן עניתי ואמרתי:

– לאו דוקא. כי אותה חברה, אשר תיצור את הכלים, שבעזרתם ימשיך עמנו למלא את יעודו בעידן הטכנולוגי, כשם שמילאו בעידן הדתות המונותיאיסטיות, תהיה חברה פתוחה וממילא תקלוט את תושבי יהודה ושומרון ותעכלם בקרב עם ישראל העתיד לקום, כשם שיהודה בתקופת בית שני קלטה את האדומים, גיירה ועיכלה אותם, מרצונה או בכל כרחה, עד כדי כך שהורדוס “העבד האדומי” הוא שבנה אותו בית מקדש, שבלעדיו במחציתו של התלמוד לא הייתה קיימת (קדשים וטהרות וחלק ניכר משאר הסדרים), ולא עוד אלא שהאדומים הם הם שלקחו את החלק הפעיל ביותר במרד היהודים נגד הרומאים ולא נפלו אלא מן הקנאים עצמם.

– אם כן, מה עלינו לעשות? היום, הערב, מחר, מחרתיים, מה עלינו לעשות? להדברת הדבר, מה עלינו לעשות?

הפעם שאל לא רק הנואם הראשון, שאלו כל שלושת הנואמים קול אחד.

לא היה מענה בפי. עברו כמה דקות עד ששלושת הנואמים נוכחו לדעת, שלא היה מענה בפי. לאחר זמן-מה נשתכנעו גם כל שאר המסובים בכך. ואז ניתכו עלי כל מיצרכי חברת השפע, שהמשתה נתברך בהם: החל בקליפות תפוזים, שמני שימורים ורוטבי בשר וכלה בקונכיות במיץ פורטוגזי, סרטנים במיונז, בף א-לה סטרוגנוף בשמנת ומרק של שריון צבים. הרבה אסוציאציות הצטופפו במוחי בעת הרגימה ההמונית הזאת, החל ב"עוד מעט וסקלוני" וכלה ב"אינם יודעים מה שהם עושים!". על כל פנים, לא התגוננתי אף כהוא זה. כדי הרף-עין חלפה בקרבי המחשבה, שמעדנים אלה, המבוזבזים על סקילתי, עשויים להקל על פרפורי הגסיסה מרעב של כמה וכמה ילדים מוכי כפן בהודו, בסין ובאפריקה, אך בו ברגע נצטיירה בדמיוני, כמו בראי, דמותי שלי: מעין יצירה של אמנות-פופ מודרנית ־ ערב-רב של צבעים “טבעיים”, החל בעגבניות ארגמניות מרוסקות וכלה בביצים סרוחות הצהובות זו לזו.

ומכל דברי החכמים מכל הדורות, העמים והתקופות שהצטופפו באותה שעה במוחי ייחדתי מקום בראש לקטע ממאמרו של הוגה-דעות רוסי גולה – הפילוסוף ברדייב, שנכתב בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914), לאמור:

“כשעמדתי לנוכח תמונותיו של פיקאסו, נוכחתי לדעת, שלא הכל כשורה בעולמנו זה. יגון וצער מילאו את לבי על שהיופי העתיק של עולמנו – נגזרה עליו כליה; אלא שתוך-כדי-כך נתמלאתי חדווה רבה על שמשהו חדש הולך ונולד”.