אחים, אחיות, עמלים ודחוקים,

כולם עוד יבואו, קרובים ורחוקים,

ביחד הדגל מוכן, לא יידום

רועד עוד בזעם, מדם הוא אדום,

שבועה בחיינו ועד הגרדום!

שמים וארץ שמעו את קולנו

כוכבי השמים הֱיו לעֵדינו,

שבועה בְדַמֵנוּ

ושבועה כי דָמענו

נשבענו, נשבענו, נשבענו.

נשבענו לחופש וצדק ללחום

בכל עריצים ושפלים בלי לרחום,

נשבענו לגבור עד כל כוח השחור

או במותנו בשדה קרב לבחור,

שבועה בחיינו ועד הגרדום!

בים הדמעות המלוּח תראינה

עיניךָ תהום איומה.

ואין עמוקה וקודרת ממנה

ודם מְדַמֵם בַּדּוּמָה.

אלפי השנים שעברו כבר כָּרוּהַ

בצער, שנאה ותקווה,

טיפה לְטיפה השנים פורְרוּהַ

וים הטיפות בה נקווה.

אתה הפועל, העובד עוד בַּפֶּרֶך,

מי יצילךָ מרעב?

ומי ישחרר ויראה את הדרך

ללכת לַדּרור אחריו?

אחרי ששקעת עד תוֹם ועליתָ

תלך לשחרור העולם,

ביחד מרוסיה, פולין ומליטא

הבונד יאחד את כולם!

      למשה אחי

אדון, תן אור ביום בלבד,

ואת החושך תן בלילה.

ושמלתי דלה, ודי לה

לנוח על כיסא בלילה.

שפעמון הכנסייה ישקוט,

וששכני איוואן בו לא ייגע;

יישנו בעריסה התינוקות

ורוח לילה תירגע.

תרנגולות על הסולם,

סוסים בתוך אורווה –

הנח להם לישון בלילה;

אבן טול מנתיבהּ,

שלא ימעד גנב בלילה.

השקֵט את השמים על הלילה,

עצור ברק, השקט גם רעם;

שלא תחרד הפעם

אף יולדת, אוי ואיי לה.

שלא יידע גוזל שום חרדה

על עץ גבוה שם ביער;

ולא יציף הנחל שום גדה

בלילה, גם אם יאחזנו סער.

וגם אותנו שמור ממים, מברק,

ומן האש בגג למעלה;

ושמלתי דלה, ודי לה

גם לנוח על כיסא בלילה.

צאן, תרצי, או עדֶר? יש לי!

ציפור יפה לְפלֶא? יש לי!

צאן – כל ילד ש"בחדר",

הם שרים שם, איזה פלא,

אֶלֶה בֶּלֶה!

אהבתְּ את זה, היכוני,

אהיה עוד קצת אירוני:

אֶלֶה בֶּלֶה, עוני עוני,

אין לך כלום

ולי כל אלה!

גם אם תקפצי בלי הרף

עוד אני אשיר פי אלף,

אֶלֶה בֶּלֶה!

רציתְּ כמה מיליונים, יש לי!

רציתי גם גרמופונים – יש לי!

ילדַי שווים מיליונים,

הם שרים כמו גרמופונים,

אֶלֶה בֶּלֶה!

רצית פנינים, עני נא – יש לי!

לתכשיט את מייחלת – יש לי!

כלתי, הן שְׁמהּ הוא פנינה,

יש לה “תכשיט”, איזה ילד,

אֶלֶה בֶּלֶה!

מֵעֵת לְעֵת אֲנִי רָעָה.

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת טוֹבָה,

אַךְ שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ עוֹזֵר:

זֶה כְּבָר בַּדָּם שֶׁלִּי טָבַע.

אֲנִי כּוֹעֶסֶת עַל חָבֵר,

אוֹמֶרֶת לוֹ דְּבַר־מָה סוֹנֵט.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה רַע,

וְאֶת עַצְמִי אֲנִי שׂוֹנֵאת.

רָצִיתִי אֶת עַצְמִי, בְּמוֹ יָדַי,

לְהַעֲנִישׁ – שֶׁאֵרָתַע.

אֲבָל בָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי

הַרְחֵק לְאֶרֶץ־חֲרָטָה.

מִשָּׁם חָזַרְתִּי רַק טוֹבָה,

וְהָרָעָה בִּכְלָל אֵינָהּ.

יוֹשֶׁבֶת לָהּ יַלְדָּה שְׁחוּחָה,

דִּמְעָה תְּלוּיָה לָהּ בְּעֵינָהּ.

לָכֵן רִחַמְתִּי עַל עַצְמָהּ,

הִשְׁלַמְתִּי כְּבָר אִתָּהּ מִיָּד.

וְאָז חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי:

אֲנִי אֶהְיֶה טוֹבָה לָעַד.

לַשֶּׁמֶשׁ בָּא בְּאֹפֶן פִּתְאוֹמִי

לָצֵאת לִנְדֹּד

כַּמָּה שָׁנִים

לַקֹּטֶב הַדְּרוֹמִי.

שָׁמְעוּ הָעֲנָנִים,

עָמְדוּ בְּתוֹר אָרֹךְ מְאֹד,

פָּגְשׁוּ אוֹתָהּ וְהִתְנַשְּׁקוּ.

וְהַלְּבָנָה, מִשֶּׁנּוֹדַע לָהּ

שֶׁצָּרִיךְ לָקוּם,

לֹא יָשְׁנָה כְּבָר כָּל הַלַּיְלָה.

אַתֶּם יוֹדְעִים כְּבָר, מִן הַסְּתָם,

שֶׁאַף אֶחָד מִן הַמּוֹשְׁלִים –

קְרִילוֹב, אוֹ לָה פוֹנְטֶן, אַיְסוֹפּוֹס –

לֹא כָּתַב מִשְׁלֵי הִיפּוֹפּוֹטָם.

תּוּכְלוּ לִמְצֹא שָׁם שׁוּעָלִים,

אַרְיֵה, זְאֵב וָדֹב, וְעוֹף אוֹ סוּס,

וּלְהַבְדִּיל, חֲזִיר אֲפִלּוּ,

אֲבָל עַל סוּס־יְאוֹר אָפֹר לִכְתֹּב –

אֶת זֶה עֲדַיִן לֹא הוֹאִילוּ.

וְזֶה חָרָה לוֹ – כָּכָה טוֹב.

“מַדּוּעַ זֶה”, תּוֹהֶה הָיָה,

"אֲנִי חַיָּה לֹא רְאוּיָה?

הֲרֵי אֶפְשָׁר לְהִתְפּוֹצֵץ!״

אָז צָב אֶחָד יָצָא אֵלָיו חוֹצֵץ:

"אִם נַפְשְׁךָ חָשְׁקָה מָשָׁל

(אוֹ סְתָם לִזְכּוֹת בְּכוֹתָרוֹת)

הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ רַק שְׁתֵּי בְּרֵרוֹת:

לִהְיוֹת מַצְלִיחַ אוֹ נִכְשָׁל,

מַלְאָךְ אוֹ שֵׁד; לְמַעְלָה, מַטָּה.

אִם אֵין לְךָ שׁוּם מַעֲלָה,

תַּגִּיד תּוֹדָה שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ

רַע מְאֹד לִתְהִלָּה.

תִּהְיֶה סְתָם גֹּלֶם, בְּלִי מִלִּים,

וְלֹא נָבָל בֵּין הַגְּדוֹלִים".

הָרִים וּדְרָכִים נִצְמָדִים זֶה לָזֶה וּמְגָרְדִים,

מֵעָרְפָּם הֵם פּוֹרְקִים אֶת הַיּוֹם לִנְדָבוֹת וּוִדּוּי;

לְשׁוּקֵי עֲרָבִים שֶׁבַּגַּיְא גַּלְגַּלִּים מוֹרִידִים,

בְּאַשְׁפַּת יְרִידִים מִסְתַּחְרֶרֶת אֲנִי כָּאן יָדוּי!

הֵיכָן הִיא אַרְצָם שֶׁל רוּחוֹת רְפָאִים שִׁמְשִׁיּוֹת?

וְהַדֶּרֶךְ הַחוּצָה? מַדּוּעַ נִסְתֶּרֶת מֵעַיִן?

הָרֵי הַגָּלִיל וְנִמְלֵי הַסְּלָעִים שֶׁבִּצְפַת,

שָׁם נָחוֹת בַּלֵּילוֹת הָרוּחוֹת מִירוּשָׁלַיִם.

קַח אוֹתִי, יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁהָעֶצֶב מוֹלִיךְ אֶת הַלֵּב!

קַח אוֹתִי בְּשָׂדוֹת יְרֻקִּים כְּמֵעֵין קַעֲקוּעַ,

וּכְבָר לֹא נִתְעַכֵּב כָּאן אֲפִלּוּ בֵּינְתַיִם.

בָּרֶגֶל! רַק עַיִר קָטָן, עָצוּב בְּגוֹרַל הָעוֹלֵב,

וּפֶרֶא אָתוֹן שֶׁל בֶּדְוִי פָּרוּעַ,

אוֹ גָּמָל מְאֹהָב, שֶׁאֵלַיִךְ הוֹלֵךְ מֵאֵלָיו, יְרוּשָׁלַיִם!

צפת, 1922

מִיכַל, מִיכַל, מִיכַל, מִיכַל –

רָאִית כְּבָר אֶת סִפְרֵךְ בִּכְלָל?

תִּרְאִי אֵיךְ הַכְּרִיכָה שְׁבוּרָה,

וְאֵין גַּם לַדַּפִּים צוּרָה.

אֵין שׁוּם צוּרָה, הַכֹּל נִקְרַע,

נָשַׁךְ אוֹתָם מִין כֶּלֶב רַע?

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלָל לִרְאוֹת

מֵרֹב כְּתָמִים אֲפִלּוּ אוֹת?

הַסֵּפֶר:

אֲנִי הַסֵּפֶר, כֵּן, מִיכַל –

וְעַל הַכֹּל אֲנִי אֶמְחַל

אִם רַק תַּקְשִׁיבִי לִי מְעַט,

נַרְוִיחַ – גַּם אֲנִי, גַּם אַתְּ.

כְּשֶׁגַּם אֲנִי וְגַם הַדָּג

עַל הַשֻּׁלְחָן – אֲנִי מֻדְאָג,

כִּי אָז יָדַיִךְ הַיָּפוֹת

נוֹגְעוֹת בִּי כְּשֶׁאֵינָן שְׁטוּפוֹת!

וּפַעַם, עַל חַלּוֹן פָּתוּחַ

הִשְׁכַּבְתְּ אוֹתִי, מִיכַל, לָנוּחַ –

הַגֶּשֶׁם אֶת כֻּלִּי אָכַל!

שָׁכַחְתְּ אוֹתִי, מִיכַל, מִיכַל?

עַל עֵץ אֶחָד בַּיַּעַר הַיָּרֹק

הֵחֵלָּה לָהּ צִפּוֹר יָפָה לִשְׁרֹק:

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

מִיָּד רָץ יֶלֶד לִקְרָאתָהּ,

אֲבָל אוֹתָהּ צִפּוֹר כְּבָר נִמְלְטָה:

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

"אוֹי, לָמָּה אַתְּ בּוֹרַחַת, מָה קָרָה?

הַאִם רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת לָךְ רַע?״

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

“תִּשָּׁאֲרִי, צִפּוֹר!” – אַךְ הִיא עוֹנָה:

"סַפֵּר לַסָּבְתָא, לֹא מַאֲמִינָה!״

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

חַיִּים הֵם מִין מִשְׂחַק צְבָעִים – אֶחָד

חוֹשֵׁב – מִשְׂחָק נוֹצֵץ וּמְסַנְוֵר.

אֲנִי הָיִיתִי צַעֲצוּעַ רַק,

כְּמוֹ שְׁבָב – מִשְׂחָק לָרוּחַ הָעוֹבֵר.

אֶחָד הוֹלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר כּוֹכָב.

אַחֵר חַיָּב לִלְחֹם, לְהִשָּׁמַע

לְצַו גּוֹרָל אָפֹר. אֲנִי צָרִיךְ

לִחְיוֹת קָרוֹב לְרֶגֶב אֲדָמָה.

אָז זָר לִי שִׁיר עַל כְּחֹל שָׁמַיִם,

קֶסֶם שֶׁל יָרֵחַ, אוֹר כּוֹכָב.

אֶחָד חַיָּיו הֵם מִין מִשְׂחַק צְבָעִים,

אֲנִי – חַיַּי קָשִׁים, חַיִּים שֶׁל קְרָב.

תָּמִיד אוֹמְרִים לוֹ בַּבְּקָרִים:

"אֲנַחְנוּ, בֶּנִי, מְאַחֲרִים!

"הִתְחִילוּ כְּבָר לִלְמֹד וַדַּאי.

עֲזֹב אֶת הַמִּזְחֶלֶת, דַּי!״

אָז הוּא הוֹלֵךְ, כִּי אֵין בְּרֵרָה.

אֲבָל כָּל צַעַד – עֲצִירָה.

"תִּרְאוּ, הַבַּיִת כָּאן חָדִישׁ!״

וְלָרַכֶּבֶת הוּא אָדִישׁ.

"תִּרְאוּ, עוֹרְבִים שְׁחֹרִים מִשְּׁחוֹר,

וְזוּג נוֹסָף – אֶפְשָׁר לִבְחֹר!״

בְּתֵשַׁע הוּא מַגִּיעַ – נֵס!

אַךְ לֹא נוֹתְנִים לְהִכָּנֵס.

"אֵחַרְתָּ שׁוּב אֶל הַכִּתָּה!

אַתָּה לֹא קָם מֵהַמִּטָּה?"

אוֹמֵר לוֹ הַמּוֹרֶה, וּבֶנִי:

"הַשָּׁעוֹן שֶׁלִּי, מַטְעֵנִי:

אֶתְמוֹל הוּא רָץ – מָצָא תֵּרוּץ –

אָז גַּם אֲנִי צָרִיךְ לָרוּץ?

הַיּוֹם עָצַר לוֹ, הֶחָצוּף.

אָז מָה: אֲנִי יָכוֹל לָעוּף?"

הוּא כְּבָר אֵינֶנּוּ מִתְבַּיֵּשׁ.

הוֹלֵךְ עִם שַׂק, עִם מָה שֶׁיֵּשׁ,

נִכְנָס, יוֹצֵא בְּכָל חָצֵר,

נוֹשֵׂא עֵינָיו וְלֹא עוֹצֵר.

קוֹלוֹ עָצוּב. תָּמִיד הוּא שָׁר,

וְהֵד בְּכָל חָצֵר נִשְׁאָר:

אַלטע זאַכן!

"מִנַּיִן בָּאתָ, מָה שִׁמְךָ?

וּמָה הַפֵּשֶׁר שֶׁל שִׁירְךָ?"

"בִּסְמוֹצֶ’ה, שָׁם בֵּיתִי מֻשְׁלָךְ

בְּתוֹךְ מַרְתֵּף אָפֵל וְלַח,

עִם בְּנֵי בֵּיתִי, שֶׁכֵּן יִרְבּוּ.

הַקַּיִץ לֹא מַגִּיעַ כְּלָל,

וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כֹּה אֻמְלָל,

רוּחוֹת הַחֹרֶף בּוֹ נִשְׁבּוּ.

דַּרְכִּי תָּמִיד נוֹדֶדֶת הִיא,

קוֹלִי נִשְׁמָע רַק בְּבוֹאִי:

אַלטע זאַכן!

אוֹי, יֵשׁ לִי עוֹד הָמוֹן מִלִּים,

אֲבָל הַשֶּׁקֶט מַעֲלִים

אוֹתָן כִּי לֹא צָרִיךְ עַכְשָׁו.

בַּלַּיְלָה, בְּשׁוּבִי מִכָּאן,

עָיֵף, מֻתָּשׁ וּמְרֻקָּן

אֲנִי לוֹחֵשׁ אוֹתָן לַשָּׁוְא…

אַךְ אֵיזֶה מִין פִּטְפּוּט עַקְשָׁן…

הַאֵין לָכֶם בִּגּוּד יָשָׁן?

מִטָּה, אוֹ נַעֲלַיִם יְשָׁנוֹת?

אֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל לִקְנוֹת –

אַלטע זאַכן!"

לִי אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בִּנְיָר.

אִם יֵשׁ מִכְחוֹל, הַכֹּל בְּסֵדֶר.

אֲנִי אוֹהֵב קִיר מְצֻיָּר,

עַל דֶּלֶת – לְצַיֵּר בַּחֶדֶר.

אִם יֵשׁ לִי צֶבַע, יֵשׁ לִי סִיר,

גָּדוֹל כְּמוֹ רֹאשׁ וַעֲסִיסִי,

וּמִתְבַּשֵּׁל בּוֹ מִין סֶגוֹל,

וְנֶשֶׁר פָּז מֵעַל הַכֹּל.

אַחַת וְעוֹד אַחַת זֶה אַף,

עִם קְצָת דִּגְדּוּג הוּא לֹא יִזְעַף.

רְצִיתֶם פֶּה? הִנֵּה פַּתָּח,

אוֹתוֹ מִתַּחַת שָׁם אֶמְתַּח,

בַּסּוֹף – הָאַף אוֹהֵב לִקְרֹס.

עַכְשָׁו אֲנִי מוֹסִיף עוֹד כּוֹס,

הִנֵּה צִיַּרְתִּי גַּם צַוָּאר.

וְסִיר נוֹסָף – יֵשׁ בֶּטֶן כְּבָר.

בַּבֶּטֶן מִתְבַּשֵּׁל חִירִיק,

וְיֵשׁ פֹּה פּוּפִּיק, זֶה הַטְּרִיק.

עַכְשָׁו רַק צֶבַע יֵשׁ לִזְרֹק

מִפֹּה לְשָׁם, אָדֹם, יָרֹק,

וְיֵשׁ מִכָּל הַבָּא לַיָּד

וְגַם לָרֶגֶל כָּאן, הֵידָד!

אבד לנו מכבר ראשו הלא־נשמע,

שבו הבשילו אז עיני התפוחים.

אבל אורות הטורסו עד עכשיו זורחים

ומבליחים, ומבטו שעל בלימה

נוגֵהַ. כי אחרת איך יכול היה

לסנוורך כך כל קימור של החזה?

מתוך פיתול המותן איך היה חוזר

חיוך אל חלציו, אל שורש הרבייה?

אחרת גוּץ־האבן, בִּיציבה רפה

היה עומד, כתפיו בנפילה שקופה,

ולא היה נוצץ כעור חיה רעה.

אחרת לא היה פורץ מן הפינות

כאילו הוא כוכב, כמו לו אותך ראה

תמיד. עליך את חייך לשנות.

אִם תִּרְצִי

אוּכַל לְחַבְּקֵךְ

בְּרַכּוּת, בְּרַכּוּת,

כְּמוֹ נִמְנוּם

שֶׁחִבֵּק אֶת הַיֶּלֶד בָּעֶרֶשׂ.

אִם תִּרְצִי

אוּכַל לְחַבְּקֵךְ

בְּחָזְקָה, בְּחָזְקָה,

כְּמוֹ שֶׁרוּחַ

כְּרוּכָה אַחֲרֵי לֶהָבָה

כְּשֶׁנִּשְׂרֶפֶת סְפִינָה

בְּלֵב יָם וְשָׁמַיִם.

אַךְ עָדִיף לְחַבְּקֵךְ

כְּמוֹ חִבּוּק שֶׁל אָדָם

שֶׁעָנְשׁוֹ גַּעֲגוּעַ,

וְהוּא בִּרְכָּתוֹ.

הָעֵצִים הַצּוֹמְחִים שׁוּב גּוֹבְהִים, מִתְרַחֲבִים,

וְאִם לֹא יִכְרְתוּ וִינַסְּרוּ גַּם אוֹתָם,

אָז אוּכַל לְשַׁוּוֹת אֶת כָּל מִי שֶׁשָּׁבִים

בֵּין רוּחוֹת הָרְפָאִים הָעוֹלִים בַּסִּמְטָה.

וְאֹמַר לַבָּאִים שֶׁבִּכְלָל לֹא נָחוּץ

הַחַלּוֹן שֶׁנִּבְקַע כָּאן בְּתוֹךְ זִכְרוֹנִי.

הַכְּאֵב הַפָּרוּעַ מִמֶּנּוּ לַחוּץ,

מִשְׁתּוֹלֵל כְּמוֹ הָרוּחַ בְּתוֹךְ הַשָּׁנִים.

בְּחַלּוֹן־זִכְרוֹנִי מִסְגְּרוֹת מִתְרַחֲבוֹת,

וְהִנֵּה לְפָנַי הָאוֹרְחִים מִגַּן עֵדֶן.

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ הֵם רוֹצִים לְלַוּוֹת

גַּם אֶת כָּל שִׂמְחוֹתַי הַבָּאוֹת כְּמוֹ מִקֶּדֶם.

הֵם כְּבָר לֹא יְדַלְּגוּ עַל מִפְתָּן – כָּל כֻּלָּם

הִנֵּה כָּאן, וְכָל מִי שֶׁהָיָה הוּא שׁוּב יֵשׁ.

הֵם בָּאִים לְנַחֵם, לְאַיֵּם – לְעוֹלָם,

שׁוּב וָשׁוּב, הֵם יָבוֹאוּ אֵלַי מִן הָאֵשׁ.

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,

הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.

וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז

בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ’ה, הַחוֹרְקוֹת.

כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,

כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה

אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –

כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ.

וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת

עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,

שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת

שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,

לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.

בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן

וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה

וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.

אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה

וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.

אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ

שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.

– – – – – – –

וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,

כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי.

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,

לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.

כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,

יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

הוֹ סְמוֹצֶ’ה שֶׁל בֵּיתִי בִּשְׁנוֹת יַלְדוּת –

אַתָּה עוֹלֶה בָּעַיִן, מִתְרוֹצֵץ

וּמְדַלֵּג מִנֶּגֶד, בְּעֵדוּת

נִמְחֵית, בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת הָעֵץ.

אֲוִיר וְאוֹר אֵין טַעַם לְחַפֵּשׂ

בְּתוֹךְ חָצֵר סְגוּרָה, אָז מָה? אָז בָּא

בְּלֵיל קֵיצִי הַשֶּׁמֶשׁ וּמְטַפֵּס

לְמַעְלָה־מַעְלָה, אֶל הָאֲרֻבָּה.

בְּכָל חַלּוֹן פָּתוּחַ יֵשׁ צְלָלִים,

שִׁמְשָׁה תְּלוּיָה בּוֹ בְּפִרְפּוּר.

וִילָדִים עַל מַדְרֵגוֹת גְּדֵלִים

שְׁקוּעִים בְּתוֹךְ פִּלְאֵי סִפּוּר.

"אָז בָּא שׁוֹדֵד פְּרָאִי צוֹחֵק,

מַחְזִיק סַכִּין חַדָּה בְּיָד רָמָה" –

פִּתְאוֹם שְׁתִיקָה. רָקִיעַ מִתְרַחֵק

כִּי שִׁיר הַיְּלָדִים עַכְשָׁו נִשְׁמָע.

קִירוֹת, גַּגּוֹת בְּזֹהַר אַרְגָּמָן

וְקוֹל הַלְמוּת סַנְדְּלָר עוֹלֶה בְּקוֹל

וְשִׁיר נִשָּׂא לְמַעְלָה – אַךְ לִזְמַן

קָצָר שָׁתַק לְרֶגַע, זֶה הַכֹּל.

בְּכָל חַלּוֹן פָּתוּחַ יֵשׁ צְלָלִים,

טִרְטוּר שֶׁל מְכוֹנַת תְּפִירָה.

שִׁירֵי עָמָל וְדֹחַק כָּאן עוֹלִים –

עוֹלֶה אִתָּם קוֹלָהּ שֶׁל נַעֲרָה.

וּכְבָר אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם בַּמַּדְרֵגוֹת,

כִּי שָׁב לַיַּעַר כָּל מִי שֶׁשָּׁדַד,

בְּכָל חַלּוֹן – צְלָלִים, כְּעֵין תּוּגוֹת,

וְעוֹד מְעַט הַלַּיְלָה בָּא, מִיָּד.

הַאִם הִיא רְחוֹקָה שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה?

רְחוֹב אוֹ שְׁנַיִם, הַמֶּרְחָק לֹא רַב.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ עַד לְשָׁם הֵשִׁיבָה

בִּי שָׁנִים שֶׁל שֶׁלֶג וְרָעָב.

בִּקְצֵה הַיָּם, הַמָּוֶת וְהַנֶּהִי

בְּאוֹר הָעֲשָׁשִׁית נִרְאָה

מַרְאֵה אִמִּי הָעֲנִיָּה – הִנֵּה הִיא

אֶת בְּגָדַי עַכְשָׁו הִיא מַטְלִיאָה.

הָרוּחַ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת מֵרִיעַ:

הִיא נוֹשֵׂאת אֵלָיו מַבָּט נִפְחָד.

לַיֶּלֶד, הִיא יוֹדַעַת, לֹא מַפְרִיעַ

כְּלוּם: אָשְׁרוֹ, חַיָּיו, לֹא אַף אֶחָד.

גְּבִינָיו קְפוּצִים כֵּהִים. יֵשׁ לוֹ אֲרֶשֶׁת

שֶׁל קְרִיאָה, וְגַם שְׂפָתָיו נָעוֹת.

אִמּוֹ, לוּלֵא הָיְתָה כָּל כָּךְ חוֹשֶׁשֶׁת

הָיְתָה אוּלַי שׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלוֹת.

הַאִם הִיא רְחוֹקָה שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה?

רְחוֹב אוֹ שְׁנַיִם, הַמֶּרְחָק לֹא רַב.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ עַד לְשָׁם הֵשִׁיבָה

בִּי שָׁנִים שֶׁל שֶׁלֶג וְרָעָב.

בִּקְצֵה יָמִים, מֵתִים וּמִי יוֹדֵעַ

מָה וּמִי הָיְתָה מַאֲמִינָה:

אֲנִי עוֹד מְחַפֵּשׂ אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ

שֶׁל אִמִּי, שֶׁאֶת בְּגָדַי תִּקְּנָה.

אוֹתָהּ דַּלּוּת חָזְרָה מֵאָז וְחָשָׁה

שׁוּב, וּבַחַלּוֹן זֶה הוּא, אָכֵן –

הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי אָז בְּוַרְשָׁה

עֲדַיִן עַל סִפְרוֹ רוֹכֵן.

מָה עוֹשָׂה צִפּוֹר

כְּשֶׁמֵּתָה לָהּ צִפּוֹר קְרוֹבָה?

מְאוֹד קְרוֹבָה.

הַאִם יוּבָא

לָהּ אֹפֶק,

לְנֶחָמָה?

הַאִם צִפּוֹר שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְבַד

תֵּדַע לִבְכּוֹת?

אוּלַי הִיא תַּעֲקֹר נוֹצוֹת

כְּמִין קְרִיעָה.

תָּשִׁיר

אֶל הַשְּׁקִיעָה.

פִּתְאֹם דִּבְּרָה בִּי הַזִּקְנָה,

כְּמוֹ לֹא נִפְגַּשְׁנוּ מִיָּמַי.

וְהִיא זָרָה וּמְשֻׁנָּה

וּלְבוּשָׁה כְּחֹדֶשׁ מַאי.

אֲבָל שָׁמַעְתִּי בֶּאֱמֶת,

מִתַּחַת לְתַחְפֹּשֶׂת־מַאי,

שֶׁאֵין זֶה רֶמֶז, אֶלָא מֵת

מִזְּמַן כְּבָר פֶּרַח עֲלוּמַי.

וְאָז, בְּאֶצְבַּע לוֹהֲטָה

קָרַעְתִּי לָהּ אֶת בַּת הַקּוֹל.

הִבְטַחְתִּי לְלַמֵּד אוֹתָהּ

אֶת זֶמֶר שִׁיר פְּרִיחַת אֶתְמוֹל

וְהַתָּוִים הַצְּעִירִים,

וּלְעוֹלָם לֹא לְזַיֵּף:

יְמֵי אָבִיב מִתְעוֹרְרִים

לִפְרֹח בֶּעָבָר עָיֵף.

בְּתוֹךְ מַבָּט עֵינַי טְוֵה נֶחָמָה כְּחֻלָּה.

מִין נֶחָמָה כָּזֹאת הָיְתָה מֻנַּחַת

בְּעֵינֵי אָבִי. עַכְשָׁו עֵינִי כְּלוּלָה

בְּכִסּוּפָיו, וְגַם אֲנִי כְּבָר מְנֻצַּחַת.

אֲנִי רוֹאָה אֶת אַבָּא עוֹד, יָפֶה כַּהֹגֶן,

עָטוּף טַלִּית, הָאֵל וְהוּא לֹא רְחוֹקִים.

אַךְ פַּעַם הוּא הֶחְלִיט לִהְיוֹת בְּרֹגֶז,

לֹא הִתְפַּלֵּל. רַק נֶאֱנַח לֶאֱלֹקִים,

וְכָל הַיּוֹם הוּא בִּמְקוֹמוֹ קָפָא.

לְמַרְאֵהוּ אָז, הַפַּחַד בִּי גָּבַר:

אַךְ הוּא הֵשִׁיב מַבָּט וּבְלִי לוֹמַר דָּבָר

אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי, יָדוֹ בְּרֹךְ לִטְּפָה.

אוֹתוֹ מַבָּט עָשָׂה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ

עַד אֵלַי, כְּשֶׁבִּי בּוֹעֵר לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ.

1.

ביום קיץ, בלהט השמש הבסראבית, יוצא יוסל בודיצקי מן הבית הקטן שירש בקצה העיר, והולך אל הטחנה בת חמש הקומות, הנעה בקצה האחר של העיר. בבתים האמידים שבדרך מכוונים אותה שעה את השעונים לשלוש וחצי בדיוק. על המשרתות מצווים להציב את הסמובר, ואומרים להן:

– החתן כבר עבר.

מבעד לחלונות הפתוחים צצים הראשים.

העיר הבסראבית – המרוצפת למחצה, הכפרית למחצה – שוממה מכל עבר. הרחוב החם, המוחרם, חולם על עובר אורח. בכל החצרות השוממות עומדים להישרף מאליהן פיסות הדשא המאובק, העשב, כפיסי העץ שבפינות. פה ושם, מבעד לחלונות הפתוחים, אפשר לשמוע נערות מתבגרות הלומדות לנגן בפסנתר. תיבה צולעת של ואלס שבור נבללת בצלילי “אייזיק מזיק”¹ שמישהו מתאמץ לתופף באצבע אחת. אוזנו של יוסל בודיצקי מתעלמת מכל הצלילים האלה ומחפשת שניים בלבד; אלה הם צלילי פסנתר ילדותיים וקלושים הבוקעים מאחד הבתים, מלווים בנגינתה המיומנת והאיתנה של המורה למוזיקה שרה בריסקין. הצלילים האיתנים הללו, הוא מרגיש, אינם מכוונים לאף אחד בעיר מלבדו; הם מלווים אותו כברת דרך ואינם מפסיקים לצעוק אחריו, כמו מבעד לשיניים חרוקות:

– יוסל בודיצקי, אני שונאת אותך! אני שונאת! שונאת!

בודיצקי חש הנאה ארסית מן התשובה שישיב למורה למוזיקה שרה בריסקין:

– גם אני אותך! גם אני! קשה לדעת עדיין מי שונא יותר.

הוא מתנשם בקושי מרוב הנאת הנקמה, ממש כאילו אכן אמר זה עתה למורה בריסקין את המלים הללו. עכשיו לא נותר לו אלא להישמר שלא יבטא באוזני עוברי אורח את שנאתו למורה למוזיקה. לכן הוא מתחיל ללכת בזהירות רבה יותר, כמו חושש שבכל רגע הוא עלול לשים רגל למישהו. בכל רגע הוא נכון לומר:

– סליחה!

ברצונו להיראות לכולם – חוץ מאשר למורה למוזיקה – כאדם הגון, הוא מעלה על פניו חיוך קל ונוח לבריות. אבל לאט נשמט ממנו כוח הרצון; חיוכו הקטן נעשה מרגע לרגע דוקר וארסי. בדעתו הוא אומר למורה למוזיקה:

– טוב, את צודקת, מדמואזל בריסקין. אני לא יפה, אני גם לא יהלום. מה שנכון נכון. אבל יש לי מעלות אחרות: אני איש רציני, מיושב, יש לי מעמד בעיר, אני קורא הרבה. לא מזמן אמרת בעצמך (תודה לאל, מספרים לי כל מה שאת אומרת): “בודיצקי”, את אמרת, “קורא הרבה בכוונה, כדי שיוכל לומר אחר כך שכל הספרים הם סמרטוטים”. נו, אז מה? מה אני צריך לעשות שאין לי שכל של עֵז, ואני לא מצליח להתפעל מכל מיני ספרוני־מעשיות שנכתבו לסכלים? “יש יתום במלוא מובן המלה”, התלהבת לא מזמן בביתו של הדוקטור רכליס, “ובודיצקי”, אמרת, “הוא מנהל חשבונות במלוא מובן המלה. מנהל חשבונות בטחנה, ומנהל חשבונות בהשקפת העולם שלו”. אבל, מורה נכבדה למוזיקה, מי אמר לך שרע להיות מחושב בחיים? אני יכול להציג לך הרבה דוגמאות הפוכות, אדרבה – שום דבר טוב לא יוצא מאנשים בלתי מחושבים. אבל מי צריך הרבה דוגמאות? קחי למשל את אביך זכרונו לברכה, אברהם בריסקין מהכפר השכן. כל השנים הוא היה שמח וטוב לב, אבל כסף, תסלחי לי, אומרים שאף פעם לא היה לו. נו? הוא לא היה צריך אחר כך לעבור עם כל המשפחה לעיר הגדולה, ולגווע שם ברעב שבע פעמים ביום, יחד אתך, בתו היחידה? את אומרת: “בודיצקי שונא אנשים, לכן הוא לא מכיר אותם”. נו? ומי היה הראשון שהכיר אותך כאן בעיר, ידידתי היקרה? מי, אם לא אני, היה הראשון שאמר עלייך: “בחורה מגודלת, שלובשת צווארונים גבוהים בכל מעיל, סימן שהצוואר הגבוה שלה לא מוצא חן אפילו בעיניה”. מי היה הראשון שאמר: “שרה בריסקין, כשאתה רואה אותה בפעם הראשונה, אתה מתאהב בה ומחמיא לה. כשאתה רואה אותה בפעם השנייה כבר חורה לך משהו ואתה לא מרגיש טוב. כשאתה רואה אותה בפעם השלישית, אתה כועס כל כך, שאתה עובר למדרכה השנייה”. כן, מה אמרנו, פרויליין בריסקין היקרה?

בודיצקי כמעט אינו מרגיש שהוא כבר בטחנה, שהוא כבר יושב שלוש שעות בחדר החשבונות שלו, ועמל על הכרכים העבים. מרוב שנאה למורה בריסקין חולפות לו השעות ביעף, ממש כשם שהן חולפות לאוהב במחשבות על אהובתו. נוסף על כך, המשרה שלו פה בטחנה (משרת מנהל חשבונות – מומחיות נדירה) קבועה ובטוחה, ואין זו רק משרה; הטחנה בת חמש הקומות מחזיקה שמונה בעלים, והם שותפים גם בו וזקוקים לו יותר משהוא זקוק להם. לולא הוא ויישוב הדעת שלו היו בעלי הטחנה מתקוטטים ונִצים ביניהם כל היום, ולולא הוא, שמקלל אותם כל אחד לחוד וכולם ביחד ומשלים ביניהם, היתה הטחנה כבר מזמן יורדת לטמיון. לכן מתחנף אליו כל אחד מהבעלים כמו עובד למעביד, והוא נוהג בחומרה בכל אחד מהם כמו מעביד בעובד.

– עזוב אותי כבר, הוא עונה לאחד הבעלים הנדבק אליו, אין לי זמן היום.

אותה עת הוא מצטער שלא עומדת לצדו עכשיו אויבתו הגדולה ביותר פה בעיר – המורה למוזיקה בריסקין – ואינה רואה כמה הוא נחשב כאן:

– את רואה, העלמה בריסקין? כולם פה פוחדים ממני ומעריכים אותי, אפילו הבעלים שלי.

והוא כמעט אינו מבחין בכך שיום העבודה נגמר.

עכשיו, אחרי שלא הותיר בדעתו למורה למוזיקה אף לא הערה שנונה אחת כמעט, הוא חוזר לביתו שבע רצון – ושוב הוא הולך לכל אורכה של העיר.

השעה שבע לפנות ערב. הרחוב משלים עם הבריות וקם לתחייה. מבעד לחלונות הפתוחים נשמעים רק צלילי פסנתר אחדים ויגעים; הם גוועים בזה אחר זה ונותרים רק האקורדים הכפולים האחרונים, המחפשים ברחוב את אוזניו של בודיצקי ומספרים לו על שנאתם אליו; המורה בריסקין מסיימת באחד הבתים את השיעור האחרון. הצלילים יגעים, כלאחר יום חריש קשה. אבל בודיצקי נמשך אל הצלילים הללו, כשם שאדם נמשך ללכת אל אויבו ולהתנפל עליו. הוא הולך כמו במכוון סמוך מאוד לאותו בית ששרה בריסקין נמצאת בו. הוא אינו מביט בבית הזה, ומרגיש חזק, כמו בכל עת תמיד שהוא גאה בעצמו.

לא פעם כבר קרה שבדיוק ברגע שחלף נקטעו צלילי הפסנתר. מהבית יצאה שרה בריסקין, נערה מגודלת וחלשה, שחוברת תווים בידה האחת ושמשייה בידה האחרת; בראותה את בודיצקי עבר בה רעד והיא קפאה במקומה. בפנים חיוורות וברגליים כושלות נאלצה לחזור אל הבית שזה עתה יצאה ממנו, ושם צנחה בעילפון על כיסא ועצמה בעילפון את עיניה.

– אלוהים, לחשה בשקט ואחזה בלבהּ, שוב אני אהיה חולה מחר כל היום… ורק בגלל הפגישה אתו… רק בגלל המבט בדבר הזה…

*

לפני שנים אחדות הגיע יוסל בודיצקי לגיל שבו אדם אומר לנפשו:

– עכשיו, או לעולם לא להתחתן.

זה קרה פתאום, ביום שבו קיצץ לו הספּר את השפם, והוא הציץ במקרה במראה.

ואך אמר זאת לנפשו, ומיד עמדו שנותיו מלכת.

כלפי חוץ הוא נעשה שלֵו ומיושב יותר, אבל בתוכו – קפריזי ובררן עוד יותר. הוא החל לישון ביום, להשמין ולחסוך כסף. ובדיוק באותה עת הגיעה לכאן שרה בריסקין. אך הגיעה לכאן והחלה לתת שיעורי נגינה, ומיד חשו כולם חמלה כלפיה: המציאו לה תלמידות, חיפשו לה חדר אי־שם, והביטו בה בחיבה רבה כל כך, כאילו היתה בת יחידה בעיר. כולם דאגו לעתידה והתקבצו סביבה כל ערב בביתו של הרופא המקומי, דוקטור רכליס. הם חיפשו לה שידוך הגון, ולא בלי כוונת מכוון הכירו לה מיד את יוסל בודיצקי. אבל בודיצקי, איש נוח לבריות בדרך כלל, כבר בשיחה הראשונה עם שרה בריסקין הצליח לריב אתה ולהגיע כמעט עד מכות. מאז הפעם הראשונה, במין הנאה משונה, החל ללעוג לכל מלה שאמרה, לנהוג בה בחומרה, ברוע, כמעט בגסות, ולהתבונן בה באכזריות. נדמה היה שבכל רגע הוא יאמר לה:

– העיקר שהיתה כביכול בת יחידה של אבא. על סמך מה?

וכמעט אותו דבר אפשר היה להבחין בשרה בריסקין – היא נמנעת מלהישיר מבט בפניו של בודיצקי; היא מסרבת לשמוע את קולו; כשבודיצקי מתחיל לדבר בארשת רצינית וכל סובביו מתחילים להאזין לו בכובד ראש, היא פונה הצדה, מתיישבת ליד הפסנתר ופותחת פתאום בנגינת כמה אקורדים, הולכים ורבים וגוברים מאוד. כבר אז הרגיש בודיצקי שהאקורדים צועקים אליו כמו בשניים חרוקות:

– אני שונאת אותך! שונאת אותך!

אבל בעיר החליטו בכל זאת, בוודאות עיקשת, שאין ליוסל בודיצקי שידוך טוב יותר משרה בריסקין, ולשרה בריסקין אין טוב מבודיצקי.

וכך אמרו:

– זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת.

– הם יתחתנו?

– איזו שאלה!

ומאחר שההחלטה התקבלה על דעת כל העיר ועל דעתו של אף אחד; מאחר שהכל חשבו על כך, אבל לאף אחד מהם – בודיצקי ובריסקין – לא הגיעה שום הצעה להתחתן, חרה להם עוד יותר כל העניין, ושנאתם ההדדית הלכה וגברה. ומאחר שהחלו לגלות זה לזה שנאה עזה כל כך, גדל העניין שגילתה העיר בכל פגישה ופגישה שלהם, וגדלה גם התשוקה הסקרנית לזמֵן אותם יחד. בשמחה גלויה החלו הבריות לספר זה לזה:

– הערב “הם” ייפגשו אצל הדוקטור רכליס.

– בטוח?

– כמו שהיום שבת.

אנשים החלו להכין במו ידיהם את הפגישות ההן; הם החלו לעקוב אחריהם באותה סקרנות שעיר פרובינציאלית קטנה עוקבת אחר רומן מקומי של זוג מאוהב – רומן שיש בו הרבה מכשולים ועדיין לא ברור אם יהיה לו סוף טוב, או להפך – גיבוריו ייאלצו להיפרד לְעולם ולהתגעגע זה על זה עד קבר. אותה עת הודבקו להם בעיר כמה כינויים –

תחילה:

“הזוג”.

אחר כך:

“החתן והכלה”.

ולבסוף, בפשטות:

“הרומן”.

בהנאה גלויה העבירו זה לזה את החדשות:

– ה"רומאן" באמת נפגש אתמול בערב אצל דוקטור רכליס.

– נו?

– אל תשאל. הם רבו כמו חתולים.

2.

למרבה המזל עסוק יוסל בודיצקי מדי יום ביומו במשך שלוש־ארבע שעות בטחנה, ושעה וחצי ביום בהשכנת שלום בין בעלי הטחנה, שקוראים זה לזה בפשטות “גנב”.

למרבה המזל הוא גם איש רציני, חושב, מתורבת.

לולא כן היה יושב וחושב כל היום ללא הרף על אויבו המר ביותר בעיר – על שרה בריסקין:

– אילו חיים מטומטמים היא בחרה לה, הילדה הזאת!

מאחר שהתרגלה בעבר להיות בת יחידה, היא קמה בכל יום מאוחר, בתשע וחצי, בעשר.

יוסל בודיצקי מרגיש בכך מפני שהוא עצמו משכים בכל בוקר בשש; הוא מרגיש שהיא עוד ישנה.

הוא כבר יוצא לטיול, ובביתה עוד מוגפים התריסים.

זה לא אכפת ליוסל. להפך: הוא נהנה עוד יותר מטיפשותה; השעות הטובות של הבוקר הולכות לה לאיבוד.

החדר שלה בעיר שוכן בבית הגרוע ביותר; אפשר לומר: בגרוע שבכל בתי העיר. היא מתגוררת אצל האלמנה קיילֶה שפירא, רבנית זקנה שמתפללת כל הבוקר כמו גבר בסידור “קרבן מנחה” העבה שלה. אפילו לא היו לשרה בריסקין חסרונות אחרים, די היה לבודיצקי בכך שבחרה לה פה בעיר בדירה שכזאת.

– מטומטמת, הוא אומר בלבו. לא יכלה למצוא לעצמה דירה גרועה יותר. אבל בעיניה, החיים בדירה כזאת הם אידיאל.

בודיצקי נשמר מדברים מרגיזים כאלה בזכות הרגלו לקרוא ספרים בכל מיני תחומים.

דווקא! הוא חושב על המורה בריסקין: ייתכן שאני באמת מאמין שספרים הם סמרטוטים. אבל אני קורא לפחות.

וחוץ מזה, המצפון שלו נקי: מה שהוא חושב, הוא אומר. לדעתו: אהבה היא אחד הדברים המטופשים בחיים. יתרה מכך: לאהוב מישהו, הוא מהרהר, פירושו של דבר בעצם להיות עיוור אליו, לא לראות את חסרונותיו, ובכל מקרה להיות אדיש לחסרונותיו. אני מתאהב במישהו – מה זאת אומרת בעצם, כשחושבים על זה? אדם רגיל, בעל חסרונות אנושיים רגילים, פתאום נראה בעיני נעלה יותר, נאצל יותר, טוב יותר, יפה מכל האחרים, ואך ורק בעיני. מה זה אומר? זה אומר שביחס לאדם מסוים נעשיתי קצר רואי, שווה נפש, הפסקתי להרגיש אותו ולראות כראוי, בקיצור – התרחקתי ממנו מפני שאחרים, שאינם “אוהבים” אותו, רואים את חסרונותיו. וכך גם להפך: לשנוא אדם זה אומר לראות בבירור את המגרעות שלו, כלומר – להתקרב אליו, להצטער על כך שיש לו מגרעות. יוצא מכך שמה שמכונה בדרך כלל “אהבה” אינו אלא אדישות, כלומר – לעמוד מצדו של מישהו; מה שאתם מכנים “אהבה גדולה” אינו אלא המדרגה הכי גבוהה של שנאה, ולהפך: מה שאתם מכנים בדרך כלל “שנאה”, אינו אלא המדרגה הגבוהה ביותר של אהבה, של קירוב אדם אל לבך. האישים הדגולים ביותר בעולם, כמו ניטשה ודוסטויבסקי, הצטיינו בשנאה, כלומר: הם הביטו בבריות בעיניים פקוחות, ובזאת היתה גדולתם – לכן הם היו אנשים מתקדמים.

בערב, בשעת הרהורים קודחים, חולק יוסל בודיצקי את המחשבה הזאת עם הנוכחים בביתו של דוקטור רכליס:

– בחברת העתיד, הוא אומר, האהבה לא תשחק אפילו תפקיד שולי, כי אנשים יראו זה את זה בעיניים פקוחות.

סביב השולחן יושבים הדוקטור רכליס, רעייתו, אחיה הסטודנט, שרה בריסקין ועוד כמה מאנשי הבית, המתבוננים בפניו של בודיצקי, מגניבים מבט בשרה ומחכים בסקרנות: איך זה ייגמר? שרה בריסקין, הם רואים, יושבת בחוסר רצון, אינה מביטה באיש, ואצבעותיה המורטות דף נייר לפיסות רבות, רומזות ללא הרף:

– אני שונאת אותו. הוא מכוער בעיני כמו עכביש.

עיניה נוצצות ורוטטות, ובכעס הן מביטות בבודיצקי מן הצד.

– מנהל חשבונות, היא לוחשת לבסוף באוזנה של אשת הרופא – מחשב לו חישובים… מנהל חשבונות של העולם… אהבה והנהלת חשבונות. את שומעת, אני מבקשת ממך, את שומעת? מה הקשר בין אהבה להנהלת חשבונות? תשאלי אותו, אני מבקשת ממך…

“חברת העתיד”, היא לוחשת שוב ומחקה אותו – בשביל מה בכלל הוא צריך חברה? בלי חברה הוא לא יכול להסתדר.

בכל רגע היא נכונה לקום ולהיעלם; אם היא אינה עושה זאת, הרי זה רק מפני שללכת “בגללו”, פירושו של דבר לחלוק “לו” כבוד רב מדי.

אשת הרופא מחזיקה בידיה את בתה הקטנה, מאכילה אותה בדייסה סמיכה, ומתחת לשולחן היא בועטת ברגלו של בעלה, כדי שיפקח את אוזניו לשמוע איך כל זה ייגמר הערב.

אך הרופא קר רוח למתרחש. הוא עייף; הוא מחייך ורוצה לישון.

– לכן, אומר יוסל בודיצסקי, בחברת העתיד יעריכו אחרת לחלוטין את בני האדם.

– לעזאזל! שרה בריסקין אינה יכולה כבר להתאפק, והיא מנערת מעליה בכעס את פיסות הנייר. לעזאזל חברת העתיד שלך.

פניה לוהטות.

יוסל בודיצקי מביט בה, פוגש בעיניה – עיניים כועסות, שטופות דם.

– ידידתי היקרה, הוא מחווה לה בשלווה.

אך ככל שהוא מנסה לומר זאת בשלווה, מתפרצת מריבה.

בודיצקי אומר:

– ידידתי היקרה, כדי להבין עניין צריך יותר מסתם ראש; צריך שבראש יהיה גם שכל.

אבל שרה בריסקין כבר אינה יכולה לשבת ליד השולחן. היא יוצאת בריצה אל חדר הקבלה של הרופא, מרימה שם בחשיכה ברעש גדול את מכסה הפסנתר ומתחילה לנגן. תחילה זורמים הצלילים בשקט ובשלווה. פתאום נקטעים הצלילים ואפשר לשמוע שהיא פורצת שם, בחדר האפל, בבכי היסטרי, וכולם רצים אליה: הרופא, אשתו ושאר האורחים.

– מה הוא רוצה ממני? נחנקת שרה בבכי ובגלי התייפחויות חדשים. מה כבר עשיתי לו? אני שואלת: מה עשיתי לו?

בודיצקי נותר לבדו בחדר, פוסע הלוך ושוב, ועל פניו נסוך חיוך מר של מי שחש ברע כלפי חוץ, אך בעצם הוא מרוצה לגמרי:

– אתם רואים? הוא מהרהר על הנערה הבוכה. היסטרית… עוד אמצעי לחימה…

אחר כך הוא נוטל בחטף במסדרון את כובעו ומסתלק הביתה בכעס, בלי להיפרד לשלום.

*

למחרת, כל העיר מדברת על הפרשה:

– אתמול בערב זה כבר היה כמעט –

– ממש שם, בדירה של הדוקטור רכליס.

– עוד רגע כבר היו כותבים תנאים ושוברים צלחת.

– אשתו של הרופא אשמה. היא לא בן אדם.

– היא ראתה שזה קרוב כל כך, אז למה היא הניחה לו?

– גם הרופא חדל אישים. למה הוא לא עשה משהו בעצמו?

– הרי שמעתם: “הייתי עייף”, הוא אומר, “כל כך רציתי לישון”. תירוץ.

כל יום המחרת באים לרופא ולאשתו מקורבים שונים וטוענים שהרופא ואשתו הם פושעים:

– הרי ראיתם שזה קרוב כל כך, למה עמדתם בידיים שלובות?

– אתם לא רואים שהם מתים אחד על השני?

– צריך להיות עיוור כדי לא לראות שזו בעצם אהבה.

– הם נמשכים זה לזה כמו במגנט.

– אתם לא זוכרים איך הוא נראה בשנה שעברה, כשהיא נסעה לשלושה חודשים לקונסרבטוריון? זאת אומרת, יוסל בודיצקי – הוא נראה כמו מת… הוא היה חיוור, קשר משהו לצווארו והיו לו צעיף על הכתפיים וצמר גפן באוזניים, ולא דיבר מלה עם אף אחד. לא ראיתם שהוא מתגעגע? הוא דעך כמו נר.

– וגם שרה בריסקין!

– כמובן! היא התחננה בכל מכתב שיכתבו לה “מה נשמע… בעיר”. “מה נשמע”! בפירוט!

הוחלט אפוא עכשיו לכנס אותם שוב בדירתו של הדוקטור רכליס. העילה לכינוס היא יום ההולדת לבתו של דוקטור רכליס, שאוכלת דייסות סמיכות. בעיר תולים ביום ההולדת הזה תקוות גדולות. אבל מהצד האחר כולם בטוחים:

– אם לא הפעם, זה יקרה בפעם הבאה.

– כך או אחרת, הם מוכרחים להתחתן.

– זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת.

בקוֹטבּוּסֶרדַם,¹ במטבחה של הגברת הילדֶה גינטר, רובץ על שטיחון סרוג טֶל השעיר – כלב זאב גדול, שפיו חד ומחודד, והוא זוקף את ראשו על כפות רגליו הקדמיות הפשוטות. טל מעמיד פנים שהוא מנמנם. האמת היא שהוא ער. עיניו הקטנות, האנושיות כמעט, נסגרות בכעס וננעצות בעצלות בכל פעם שמישהו מבקש להתבונן בתוכן.

ולהתבונן בתוך עיניו של טל ביקשו רבים־רבים: טל הוא הנודע מכל שש מאות אלף הכלבים הנמצאים בעיר ברלין; עליו כתבו בעיתונים לפנים ובגללו נשלחו מברקים בכל המדינות; בגללו אמורים היו להיערך משפט וחקירה, עם מגינים ותובעים. אם לא התקיים המשפט הרי זה רק מפני שטל הרוצח אינו בסופו של דבר אלא כלב; אבל אכזריותו הוציאה לו שם בכל העולם, ועוד יותר מזה.

הגברת הילדה גינטר, שטֶל שייך לה, היא אלמנת מלחמה. בעלה, הצלם הרברט גינטר, נפל במלחמת העולם² בגבורה, אפשר לומר, כמו דבורה על הכנת הדבש. הגברת הילדה גינטר היא גרמנייה בעלת קומה ממוצעת שהעלתה בשר, שעיניה שחורות ומימיות, שיש לה חזה נכבד וסנטרים כפולים. היא אשה טובת לב, כשם שטבחית בבית עשירים נעשית טובת לב בזמן שבעלי הבית שלה נוסעים לפרק זמן ממושך ואינם מניחים לה עבודה. היא אומרת “יוּט” במקום “גוּט”, ואחרי כל כמה מלים היא מוסיפה במין הבעה, כאילו באמת רצתה להיוועץ בכם: “לא?” “לא כן?”

היא מתקיימת על הקצבה שהיא מקבלת כאשתו של לוטננט שנפל במלחמה, ונוסף לזה היא משכירה את החדר הגדול והאפל בשלושת חדריה. ילדים אין לה.

כעת מתגורר אצלה בחדר המהגר האוקראיני אנטון זַרֶמבּוֹ – כתב מחוזי לשעבר, הֶטמן³ נמלט של כנופייה קטנה, ששדדה ושחטה בעיירות יהודיות באוקראינה. זרמבו מקושט תמיד בכותונת צבעונית רקומה, מפני שהוא שייך לחבורת “הגוורדיה הלבנה”⁴ שמנגנת בללייקה, שמנגנת כל הלילה מתוך שכרות, אי־שם בקברט־מסעדה לילי. פניו המחוטטות מנומנמות מאוד מפני שבליל אמש לא ישן ומפני שגם בלילה הנוכחי הוא אמור להישאר ער ולשמח בשכרותו את אורחי המסעדה. בברלין הוא נמצא זו השנה החמישית, ובקושי־בקושי למד להבין ולגמגם קצת גרמנית. אצל הגברת גינטר הוא מתגורר זה היום השלישי. עכשיו, אחרי שאיחר לקום, הוא יושב אצל הגרמנייה במטבח, והגרמנייה עושה לו מה שהיא עושה בהתחלה לכל דייריה החדשים – היא משקה אותו עדיין בקפה אמיתי ומספרת לו את סיפורו של כלבה המהולל, החכם והפושע:

“כלב”, אומרת גברת גינטר, “דומה לבן אדם, לא? כולם יודעים את זה, לא כן? אבל שכלב יקנא כמו בן אדם נבון, נניח, כמו גבר ועוד יותר מגבר – על זה אף אחד אפילו לא חלם, לא כן?”

היא מביטה בטל במבט כזה, כאילו רצתה לומר: “אתה ממזר!” ורוכסת את הפה השמן כמו לנשיקה:

“ורק לי טל מקנא, רק לי ולא לאף אחד אחר”.

היא מושיטה לזרמבו יד קצרה ואדומה, קמוצה לאגרוף רך ורופס, כמו של קצבית, אומרת לו ומסתכלת הצדה כביכול:

“נו, נסה אפילו לרצות לנגוע בי ביד…”

זרמבו המחוטט עושה זאת באטיות רבה, בעצלות רבה, אבל בהנאה. בעלת הבית הטובה, על שמונים קילוגרם משמניה הרכים, מוצאת חן בעיניו. האופן המסקרן שבו היא מגרגרת גרמנית מזכיר לו את גרגורן המוכר של נשים יהודיות בעיירות האוקראיניות הקטנות, שהוא וכנופייתו שדד ושחט; וכל זה מעורר בו געגוע לכפר מולדתו.

אבל עוד לפני שהוא מספיק לאחוז כהלכה בידה של הגברת גינטר, פוקח טל את עיניו המנומנמות. שפתיו הרכות שמסביב לפיו החד חושפות את אודם הדם הלח שבפנים, ומעומק גרונו ובין קרביו נשמעת נהמה רוגזת כל כך, כאילו מניין אנשים שלם החל פתאום לכחכח בגרונם:

“חררררר… חררררר”, הוא מתרגז בלי לשאת את ראשו מעל כפות רגליו הקדמיות הפרושות, ולוטש בזרמבו עיניים מלאות בחמת זעם. “חררררר…”

“אתה רואה?” אומרת הגרמנייה השמנה. “אתה רואה או לא?”

ובחיוכן של עיניה השחורות, המימיות, אפשר להיווכח שהיא מרוצה מאוד שהכלב מאוהב בה ומקנא לה כל כך.

“הוא לא יעזוב אותי”, היא אומרת, “בשום מקרה”.

זרמבו מצטער על כך שהכלב מונע ממנו את ההזדמנות להתקרב אל בעלת הבית. עליו לסרב לקחת את ידה. מניסיונו העשיר ורב־השנים הוא זוכר שכל הדברים הטובים מתחילים ב"הושטת היד".

כלב הזאב הגדול והשעיר מטיל עליו מורא. ומה עוד שהגברת גינטר מחזיקה ברשותה חבילה שלמה של גזרי עיתונים – חבילה שלמה של הוכחות לכך שהדבר הנורא שהיא מספרת על כלבהּ הפושע הוא אמת לאמיתה; בקצרה: מרוב קנאה לגברת גינטר שיסע טל את גרונו של תינוק בן שמונה חודשים.

פעם כבר כמעט נמאס לגברת גינטר לספר על כך לכל אחד ואחד. מבוקר עד ערב נהרו אליה אז עיתונאים, ולפני כל אחד מהם היתה צריכה לגולל את הסיפור מתחילתו ועד סופו. הכל בלעו את דבריה וכתבו אותם בחטף.

אבל מאז ועד היום עברו ימים רבים. את טל, שצויר וצולם אז בכל מיני תנוחות, שכחו כבר כל כפויי הטובה, כפי שהם שוכחים בדרך כלל מאורעות נדירים שכאלה.

טל נעלב כנראה מאותם אנשים, וגם הגברת גינטר, ובהנאה רבה היא מספרת עכשיו מחדש את הסיפור לדייר החדש שלה. מי היה טל בזמן שנפל לידיה? – שום דבר הוא היה; יצור בן שנה בקושי, שהצטיין רק בכך שהוא כלבלב חכם וסקרן – מוקיון. הוא אהב לתחוב את אפו בכל מקום, לשוטט סביבה, סביב הגברת גינטר, וללקק בלי הרף, ללקק את ידיה.

היא קנתה אותו אחרי שבעלה נפל במלחמה והיא נותרה גלמודה. בכל פעם שהיתה משאירה את טל לבדו בדירה הנעולה ושבה אחר כך, היה הוא קופץ עליה בשמחה גדולה – והרי זה כל כך משעשע, לא כן?…

ככה נשאר טל בדירתה במשך שלוש שנים. אבל פעם אחת, ביום ראשון, הלכה הגברת גינטר עם שכנותיה לבקר בבית יתומים וראתה שם כמה רכים נולדים, והרי גם הם כל כך משעשעים, לא כן?… יותר מכל מצא שם חן בעיניה תינוק בן שבעה חודשים. הפעוט השכוב בין כריות דחף את אגרופו הקטן לפיו הקטן וקשקש בשמחה רבה כל כך, עד שהשכנות החלו לפתות אותה לקחת את התינוק ולגדלו בבית. היא אמרה אז לשכנותיה שטל כבר נמצא אצלה, אבל השכנות שכנעו אותה בכל זאת לקחת את הילד, שהוא כל כך “מדהים”, לא כן?… חוץ מזה היא ידעה שאם לוקחים תינוק מבית היתומים מקבלים תשלום על כל ההוצאות. לכן לקחה את הילד. היא הביאה אותו לביתה בתוך הכריות והציגה אותו לטל. תחילה רחרח אותו טל בשלווה, פחות או יותר, אבל אחרי שנוכח לראות כי מבין הכריות התגלה ילד חי, הוא החל לנבוח עליו בחוזקה, לנבוח ולקפוץ, עד כדי כך שהיא נאלצה לכעוס על טל, לרקוע עליו ברגליים ולצעוק:

“פוי, פוי!…”

אבל זה לא עזר. טל נרגע כאשר הניחה את הילד, ושב לקפוץ ולעורר מהומות גדולות בכל פעם שחזרה ולקחה את הילד בידיה.

כך עברו שבוע ויותר – שבוע של מהומה רבתי, עד שהשכנים בדירות הקרובות החלו להתלונן עליה במשטרה. אז לא נותר לה, לגברת גינטר, אלא לקנות לטל שוט עור אמיתי, מפני שבבית היתומים חתמה כי בטרם ימלאו לילד שנתיים לא תחזיר אותו אליהם, ומה שחותמים חייבים למלא, לא? לא כן?… בשוט הזה החלה להצליף בטל בכל פעם שהתחיל לעורר מהומה מפני שלקחה את הילד בידיה. תחילה הצליפה בטל בקלילות, אך ככל שטל הוסיף לנבוח כך גדלה בה העיקשות ללמד אותו שלא לחשוש בכל פעם שהיא לוקחת את הילד בידיה. היא הצליפה בו בשוט חזק יותר ויותר, עד שלימדה אותו לבסוף; שעה שהיא לוקחת את הילד בידיה, עליו לדעת שהוא צריך ללכת למטבח ולשכב שם מתחת לשולחן על השטיחון. בימים הראשונים, בשוכבו שם על השטיחון, עוד עקב אחריה בעיניו, ובכל פעם שלקחה את הילד בידיה, חרחר שם: חרררר!… חרררר!… ממש כמו שעשה עכשיו, כשהוא – זרמבו – רצה לקחת את ידה. אבל לאט־לאט חדל גם מזה. הוא נהיה כלב נרפה ושקט. תמיד שכב במטבח, מתחת לשולחן, ראשו נסמך על כפות רגליו הקדמיות ועיניו עצומות ומנומנמות, עד שכל השכנים הבחינו בכך. כל השכנים אמרו עליו שנהיה עצל. “פוי, טל”, נהגו לומר לומר. “פרווה נרפָּה”. טל לא העיף בהם מבט. אבל לפעמים היתה הגברת גינטר מבחינה, באופן טלטולו את הזנב הארוך, שהוא מתגעגע… מתגעגע מאוד… היא חשבה שכבר גמרה אתו. אבל פעם אחת, בבוקר יום ראשון…

פעם אחת בבוקר שכב התינוק במיטה בין הכרים ושיחק באגרופו, דחף את האגרוף לתוך פיו הנוטף רוק. היא, הגברת גינטר, נזכרה שעוד חסרים לה כמה דברים לארוחת הצהריים והשעה כבר עשר כמעט; עוד מעט תיסגר חנות המזון. היא סגרה את הדלת בחדר השינה, שבו שכב הילד, וירדה במרוצה אל החנות.

ואז… אז זה קרה… כעבור כמה רגעים, כאשר חזרה הביתה, היה זה כבר ככלות הכל: טל רבץ, כמו תמיד, על השטיחון שמתחת לשולחן המטבח, אבל הדלת בחדר השינה היתה פתוחה, ועל הרצפה שכב הילד מת, שטוף דם, וגרונו משוסע… היא הקימה קול צעקה. השכנים נכנסו במרוצה. גם המשטרה, כמובן מאליו, הגיעה מיד. דו"ח נרשם. השופט החוקר הגיע גם הוא, כמובן מאליו, עד מהרה. גם הוא רשם דו"ח. טל נלקח לימים אחדים למשטרה, אבל אחר כך הוחזר הביתה – הווטרינר מצא שטל הוא כלב בריא ואינו משוגע.

הגברת גינטר מספרת שחיכתה אז למשפט. גם עכשיו היא מחכה, והיא מתלוננת:

“שום משפט לא היה…”

*

פניו המחוטטות של אנטון זרמבו מלאות תוגה וגעגועים – תוגה על לילות שכרות רבים שחלפו, תוגה על לילות השכרות המחכים לו עדיין. עיניו אפופות בשקיות נפוחות ומסתכלות על טל. הסיפור על הילד שטוף הדם, ששכב כאן בחדר על הרצפה וגרונו נשוך, מזכיר לו סיפורים רבים דומים באותן עיירות יהודיות באוקראינה, שהוא וכנופייתו שחטו ושדדו בהן. דם… דם בכל בתי היהודים, הוא נזכר, דם ברחוב, ובין זכוכית מנופצת למיני גרוטאות אחרות וסמרטוטים יהודיים מתגוללות גופות מדממות שתלוי עליהן מין ראש כרות – ראש עם זקן מאפיר, וכולם ביחד שיכורים או פיכחים, הוא וכל החבורה שלו, וגם כשהם שיכורים וגם כשהם פיכחים אין הם חדלים לשיר את השיר המשונה הזה מאז:

"תפוחון, תפוחון!

איך אתה מתגלגל…"

התוגה והגעגועים הגדולים מעוררים בו חשק לספר לבעלת הבית הפטפטנית איך קרה הסיפור:

“לא?” הוא שואל אותה שוב ושוב בדרכה, “לא כן?”

הגרמנייה טובת הלב והחרוצה מבינה בקושי רב את הגרמנית הרצוצה שלו. דברים רבים לא מובנים לה, ובמיוחד לא מובן לה מי אשם, ומדוע שפכו שם דם. רק דבר אחד ברור לה: גם סביב הדייר הזה שלה התגוללו על הרצפה ילדים שטופי דם – ילדים רבים־רבים שטופי דם, שגרונותיהם משוסעים.

“נו, ומשפט”, היא שואלת בעניין רב את זרמבו, “משפט היה?”

זרמבו שותק.

הגברת גינטר מתבוננת בפניו המחוטטות, מהרהרת, ומשהו שוב אינו מחוור לה לחלוטין. היא פונה לצאת לאי־שם.

עכשיו הם נותרים שניהם יחדיו במטבח – זרמבו וטל. האחד יושב על כיסא ליד השולחן, האחר רובץ על השטיחון הקצר ומחזיק את ראשו על כפות רגליו הפרושות. שתיקה מכל עבר. שניהם מביטים זה בזה בצער רב, בגעגועים.

1924

שָׁמַעְתִּי בַּמִּזְרָח שֶׁעַכְבְּרוֹשׁ,

שֶׁכְּבָר נִלְאָה מֵרֹב שֶׁנָּד וָנָע,

הֶחְלִיט מִן הָעוֹלָם הַזֶּה לִפְרֹשׁ,

וְהִתְיַשֵּׁב לוֹ בְּחָרִיץ גְּבִינָה.

שָׁכַן בִּבְדִידוּתוֹ הַמַּזְהִירָה,

שֶׁאֵין מָשָׁל לְהַחְבִּירָהּ,

כָּרָה לוֹ מְחִלָּה, וּבִמְחִילָה,

הֵחֵל לִזְלֹל בְּתוֹךְ זְחִילָה,

עַד שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה כָּל כָּךְ רָזֶה –

הֲיֵשׁ מִנְזָר טָעִים יוֹתֵר מִזֶּה?

הַלֹּא הָאֵל מַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע רַב

עַל אִישׁ חַסְדּוֹ, וְגַם עַל מְקֹרָב.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבָאוּ לַפָּרוּשׁ

רָאשֵׁי־עַכְבְּרוֹשִׁים, אֲשֶׁר דָּרוּשׁ

הָיָה לָהֶם לִמְצֹא מְעַט צְדָקָה.

אָז הֵם יָצְאוּ לְאֶרֶץ רְחוֹקָה

מִן הַמֵּצַר, מֵאֶרֶץ נְצוּרָה

כִּי חֲתוּלִים גָּרְמוּ צָרָה צְרוּרָה,

וְהֵם אִלְּצוּ, בְּאֵין אוֹנִים,

לָבוֹא וּלְבַקֵּשׁ בְּתַחֲנוּנִים

עֶזְרָה זְמַנִּית קְטַנָּה מִן הֶחָסִיד;

דָּבָר כְּבָר לֹא נוֹתַר עוֹד לְהַפְסִיד.

“אַחַי”, אָמַר לָהֶם הָעַכְבְּרוֹשׁ,

"דָּבָר אַרְצִי אֵינוֹ מֵעִנְיָנִי.

וְאֵיךְ בִּכְלָל יוּכַל נָזִיר עָנִי

להיות לְעֵזֶר? הֵן מָה אֶפְשָׁר לִדְרֹשׁ

מִלְּבַד לְהִתְפַּלֵּל לֶאֱלֹהִים?

אוּלַי הוּא יְחוֹלֵל לָכֶם פְּלָאִים?"

כְּכַלּוֹת הָעַכְבְּרוֹשׁ אֶת כָּל דְּבָרָיו

סָגַר הוּא אֶת דַּלְתּוֹ מֵאֲחוֹרָיו.

אֶת מִי תֵּאַרְתִּי כָּאן וּמִי הָאִישׁ

שֶׁלַּעֲזֹר אַף פַּעַם אֵין לוֹ עֵת?

חָלִילָה לֹא נָזִיר, אֶלָּא דַּרְוִישׁ.

נָזִיר הֲרֵי חָסוּד הוּא בֶּאֱמֶת.