אחים, אחיות, עמלים ודחוקים,

כולם עוד יבואו, קרובים ורחוקים,

ביחד הדגל מוכן, לא יידום

רועד עוד בזעם, מדם הוא אדום,

שבועה בחיינו ועד הגרדום!

שמים וארץ שמעו את קולנו

כוכבי השמים הֱיו לעֵדינו,

שבועה בְדַמֵנוּ

ושבועה כי דָמענו

נשבענו, נשבענו, נשבענו.

נשבענו לחופש וצדק ללחום

בכל עריצים ושפלים בלי לרחום,

נשבענו לגבור עד כל כוח השחור

או במותנו בשדה קרב לבחור,

שבועה בחיינו ועד הגרדום!

בים הדמעות המלוּח תראינה

עיניךָ תהום איומה.

ואין עמוקה וקודרת ממנה

ודם מְדַמֵם בַּדּוּמָה.

אלפי השנים שעברו כבר כָּרוּהַ

בצער, שנאה ותקווה,

טיפה לְטיפה השנים פורְרוּהַ

וים הטיפות בה נקווה.

אתה הפועל, העובד עוד בַּפֶּרֶך,

מי יצילךָ מרעב?

ומי ישחרר ויראה את הדרך

ללכת לַדּרור אחריו?

אחרי ששקעת עד תוֹם ועליתָ

תלך לשחרור העולם,

ביחד מרוסיה, פולין ומליטא

הבונד יאחד את כולם!

      למשה אחי

אדון, תן אור ביום בלבד,

ואת החושך תן בלילה.

ושמלתי דלה, ודי לה

לנוח על כיסא בלילה.

שפעמון הכנסייה ישקוט,

וששכני איוואן בו לא ייגע;

יישנו בעריסה התינוקות

ורוח לילה תירגע.

תרנגולות על הסולם,

סוסים בתוך אורווה –

הנח להם לישון בלילה;

אבן טול מנתיבהּ,

שלא ימעד גנב בלילה.

השקֵט את השמים על הלילה,

עצור ברק, השקט גם רעם;

שלא תחרד הפעם

אף יולדת, אוי ואיי לה.

שלא יידע גוזל שום חרדה

על עץ גבוה שם ביער;

ולא יציף הנחל שום גדה

בלילה, גם אם יאחזנו סער.

וגם אותנו שמור ממים, מברק,

ומן האש בגג למעלה;

ושמלתי דלה, ודי לה

גם לנוח על כיסא בלילה.

צאן, תרצי, או עדֶר? יש לי!

ציפור יפה לְפלֶא? יש לי!

צאן – כל ילד ש"בחדר",

הם שרים שם, איזה פלא,

אֶלֶה בֶּלֶה!

אהבתְּ את זה, היכוני,

אהיה עוד קצת אירוני:

אֶלֶה בֶּלֶה, עוני עוני,

אין לך כלום

ולי כל אלה!

גם אם תקפצי בלי הרף

עוד אני אשיר פי אלף,

אֶלֶה בֶּלֶה!

רציתְּ כמה מיליונים, יש לי!

רציתי גם גרמופונים – יש לי!

ילדַי שווים מיליונים,

הם שרים כמו גרמופונים,

אֶלֶה בֶּלֶה!

רצית פנינים, עני נא – יש לי!

לתכשיט את מייחלת – יש לי!

כלתי, הן שְׁמהּ הוא פנינה,

יש לה “תכשיט”, איזה ילד,

אֶלֶה בֶּלֶה!

מֵעֵת לְעֵת אֲנִי רָעָה.

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת טוֹבָה,

אַךְ שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ עוֹזֵר:

זֶה כְּבָר בַּדָּם שֶׁלִּי טָבַע.

אֲנִי כּוֹעֶסֶת עַל חָבֵר,

אוֹמֶרֶת לוֹ דְּבַר־מָה סוֹנֵט.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה רַע,

וְאֶת עַצְמִי אֲנִי שׂוֹנֵאת.

רָצִיתִי אֶת עַצְמִי, בְּמוֹ יָדַי,

לְהַעֲנִישׁ – שֶׁאֵרָתַע.

אֲבָל בָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי

הַרְחֵק לְאֶרֶץ־חֲרָטָה.

מִשָּׁם חָזַרְתִּי רַק טוֹבָה,

וְהָרָעָה בִּכְלָל אֵינָהּ.

יוֹשֶׁבֶת לָהּ יַלְדָּה שְׁחוּחָה,

דִּמְעָה תְּלוּיָה לָהּ בְּעֵינָהּ.

לָכֵן רִחַמְתִּי עַל עַצְמָהּ,

הִשְׁלַמְתִּי כְּבָר אִתָּהּ מִיָּד.

וְאָז חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי:

אֲנִי אֶהְיֶה טוֹבָה לָעַד.

לַשֶּׁמֶשׁ בָּא בְּאֹפֶן פִּתְאוֹמִי

לָצֵאת לִנְדֹּד

כַּמָּה שָׁנִים

לַקֹּטֶב הַדְּרוֹמִי.

שָׁמְעוּ הָעֲנָנִים,

עָמְדוּ בְּתוֹר אָרֹךְ מְאֹד,

פָּגְשׁוּ אוֹתָהּ וְהִתְנַשְּׁקוּ.

וְהַלְּבָנָה, מִשֶּׁנּוֹדַע לָהּ

שֶׁצָּרִיךְ לָקוּם,

לֹא יָשְׁנָה כְּבָר כָּל הַלַּיְלָה.

אַתֶּם יוֹדְעִים כְּבָר, מִן הַסְּתָם,

שֶׁאַף אֶחָד מִן הַמּוֹשְׁלִים –

קְרִילוֹב, אוֹ לָה פוֹנְטֶן, אַיְסוֹפּוֹס –

לֹא כָּתַב מִשְׁלֵי הִיפּוֹפּוֹטָם.

תּוּכְלוּ לִמְצֹא שָׁם שׁוּעָלִים,

אַרְיֵה, זְאֵב וָדֹב, וְעוֹף אוֹ סוּס,

וּלְהַבְדִּיל, חֲזִיר אֲפִלּוּ,

אֲבָל עַל סוּס־יְאוֹר אָפֹר לִכְתֹּב –

אֶת זֶה עֲדַיִן לֹא הוֹאִילוּ.

וְזֶה חָרָה לוֹ – כָּכָה טוֹב.

“מַדּוּעַ זֶה”, תּוֹהֶה הָיָה,

"אֲנִי חַיָּה לֹא רְאוּיָה?

הֲרֵי אֶפְשָׁר לְהִתְפּוֹצֵץ!״

אָז צָב אֶחָד יָצָא אֵלָיו חוֹצֵץ:

"אִם נַפְשְׁךָ חָשְׁקָה מָשָׁל

(אוֹ סְתָם לִזְכּוֹת בְּכוֹתָרוֹת)

הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ רַק שְׁתֵּי בְּרֵרוֹת:

לִהְיוֹת מַצְלִיחַ אוֹ נִכְשָׁל,

מַלְאָךְ אוֹ שֵׁד; לְמַעְלָה, מַטָּה.

אִם אֵין לְךָ שׁוּם מַעֲלָה,

תַּגִּיד תּוֹדָה שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ

רַע מְאֹד לִתְהִלָּה.

תִּהְיֶה סְתָם גֹּלֶם, בְּלִי מִלִּים,

וְלֹא נָבָל בֵּין הַגְּדוֹלִים".

הָרִים וּדְרָכִים נִצְמָדִים זֶה לָזֶה וּמְגָרְדִים,

מֵעָרְפָּם הֵם פּוֹרְקִים אֶת הַיּוֹם לִנְדָבוֹת וּוִדּוּי;

לְשׁוּקֵי עֲרָבִים שֶׁבַּגַּיְא גַּלְגַּלִּים מוֹרִידִים,

בְּאַשְׁפַּת יְרִידִים מִסְתַּחְרֶרֶת אֲנִי כָּאן יָדוּי!

הֵיכָן הִיא אַרְצָם שֶׁל רוּחוֹת רְפָאִים שִׁמְשִׁיּוֹת?

וְהַדֶּרֶךְ הַחוּצָה? מַדּוּעַ נִסְתֶּרֶת מֵעַיִן?

הָרֵי הַגָּלִיל וְנִמְלֵי הַסְּלָעִים שֶׁבִּצְפַת,

שָׁם נָחוֹת בַּלֵּילוֹת הָרוּחוֹת מִירוּשָׁלַיִם.

קַח אוֹתִי, יוֹם, כְּשֵׁם שֶׁהָעֶצֶב מוֹלִיךְ אֶת הַלֵּב!

קַח אוֹתִי בְּשָׂדוֹת יְרֻקִּים כְּמֵעֵין קַעֲקוּעַ,

וּכְבָר לֹא נִתְעַכֵּב כָּאן אֲפִלּוּ בֵּינְתַיִם.

בָּרֶגֶל! רַק עַיִר קָטָן, עָצוּב בְּגוֹרַל הָעוֹלֵב,

וּפֶרֶא אָתוֹן שֶׁל בֶּדְוִי פָּרוּעַ,

אוֹ גָּמָל מְאֹהָב, שֶׁאֵלַיִךְ הוֹלֵךְ מֵאֵלָיו, יְרוּשָׁלַיִם!

צפת, 1922

מִיכַל, מִיכַל, מִיכַל, מִיכַל –

רָאִית כְּבָר אֶת סִפְרֵךְ בִּכְלָל?

תִּרְאִי אֵיךְ הַכְּרִיכָה שְׁבוּרָה,

וְאֵין גַּם לַדַּפִּים צוּרָה.

אֵין שׁוּם צוּרָה, הַכֹּל נִקְרַע,

נָשַׁךְ אוֹתָם מִין כֶּלֶב רַע?

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלָל לִרְאוֹת

מֵרֹב כְּתָמִים אֲפִלּוּ אוֹת?

הַסֵּפֶר:

אֲנִי הַסֵּפֶר, כֵּן, מִיכַל –

וְעַל הַכֹּל אֲנִי אֶמְחַל

אִם רַק תַּקְשִׁיבִי לִי מְעַט,

נַרְוִיחַ – גַּם אֲנִי, גַּם אַתְּ.

כְּשֶׁגַּם אֲנִי וְגַם הַדָּג

עַל הַשֻּׁלְחָן – אֲנִי מֻדְאָג,

כִּי אָז יָדַיִךְ הַיָּפוֹת

נוֹגְעוֹת בִּי כְּשֶׁאֵינָן שְׁטוּפוֹת!

וּפַעַם, עַל חַלּוֹן פָּתוּחַ

הִשְׁכַּבְתְּ אוֹתִי, מִיכַל, לָנוּחַ –

הַגֶּשֶׁם אֶת כֻּלִּי אָכַל!

שָׁכַחְתְּ אוֹתִי, מִיכַל, מִיכַל?

עַל עֵץ אֶחָד בַּיַּעַר הַיָּרֹק

הֵחֵלָּה לָהּ צִפּוֹר יָפָה לִשְׁרֹק:

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

מִיָּד רָץ יֶלֶד לִקְרָאתָהּ,

אֲבָל אוֹתָהּ צִפּוֹר כְּבָר נִמְלְטָה:

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

"אוֹי, לָמָּה אַתְּ בּוֹרַחַת, מָה קָרָה?

הַאִם רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת לָךְ רַע?״

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

“תִּשָּׁאֲרִי, צִפּוֹר!” – אַךְ הִיא עוֹנָה:

"סַפֵּר לַסָּבְתָא, לֹא מַאֲמִינָה!״

טְרִילִילִי, טִרְלָלָה.

חַיִּים הֵם מִין מִשְׂחַק צְבָעִים – אֶחָד

חוֹשֵׁב – מִשְׂחָק נוֹצֵץ וּמְסַנְוֵר.

אֲנִי הָיִיתִי צַעֲצוּעַ רַק,

כְּמוֹ שְׁבָב – מִשְׂחָק לָרוּחַ הָעוֹבֵר.

אֶחָד הוֹלֵךְ שׁוֹלָל אַחַר כּוֹכָב.

אַחֵר חַיָּב לִלְחֹם, לְהִשָּׁמַע

לְצַו גּוֹרָל אָפֹר. אֲנִי צָרִיךְ

לִחְיוֹת קָרוֹב לְרֶגֶב אֲדָמָה.

אָז זָר לִי שִׁיר עַל כְּחֹל שָׁמַיִם,

קֶסֶם שֶׁל יָרֵחַ, אוֹר כּוֹכָב.

אֶחָד חַיָּיו הֵם מִין מִשְׂחַק צְבָעִים,

אֲנִי – חַיַּי קָשִׁים, חַיִּים שֶׁל קְרָב.

תָּמִיד אוֹמְרִים לוֹ בַּבְּקָרִים:

"אֲנַחְנוּ, בֶּנִי, מְאַחֲרִים!

"הִתְחִילוּ כְּבָר לִלְמֹד וַדַּאי.

עֲזֹב אֶת הַמִּזְחֶלֶת, דַּי!״

אָז הוּא הוֹלֵךְ, כִּי אֵין בְּרֵרָה.

אֲבָל כָּל צַעַד – עֲצִירָה.

"תִּרְאוּ, הַבַּיִת כָּאן חָדִישׁ!״

וְלָרַכֶּבֶת הוּא אָדִישׁ.

"תִּרְאוּ, עוֹרְבִים שְׁחֹרִים מִשְּׁחוֹר,

וְזוּג נוֹסָף – אֶפְשָׁר לִבְחֹר!״

בְּתֵשַׁע הוּא מַגִּיעַ – נֵס!

אַךְ לֹא נוֹתְנִים לְהִכָּנֵס.

"אֵחַרְתָּ שׁוּב אֶל הַכִּתָּה!

אַתָּה לֹא קָם מֵהַמִּטָּה?"

אוֹמֵר לוֹ הַמּוֹרֶה, וּבֶנִי:

"הַשָּׁעוֹן שֶׁלִּי, מַטְעֵנִי:

אֶתְמוֹל הוּא רָץ – מָצָא תֵּרוּץ –

אָז גַּם אֲנִי צָרִיךְ לָרוּץ?

הַיּוֹם עָצַר לוֹ, הֶחָצוּף.

אָז מָה: אֲנִי יָכוֹל לָעוּף?"

הוּא כְּבָר אֵינֶנּוּ מִתְבַּיֵּשׁ.

הוֹלֵךְ עִם שַׂק, עִם מָה שֶׁיֵּשׁ,

נִכְנָס, יוֹצֵא בְּכָל חָצֵר,

נוֹשֵׂא עֵינָיו וְלֹא עוֹצֵר.

קוֹלוֹ עָצוּב. תָּמִיד הוּא שָׁר,

וְהֵד בְּכָל חָצֵר נִשְׁאָר:

אַלטע זאַכן!

"מִנַּיִן בָּאתָ, מָה שִׁמְךָ?

וּמָה הַפֵּשֶׁר שֶׁל שִׁירְךָ?"

"בִּסְמוֹצֶ’ה, שָׁם בֵּיתִי מֻשְׁלָךְ

בְּתוֹךְ מַרְתֵּף אָפֵל וְלַח,

עִם בְּנֵי בֵּיתִי, שֶׁכֵּן יִרְבּוּ.

הַקַּיִץ לֹא מַגִּיעַ כְּלָל,

וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כֹּה אֻמְלָל,

רוּחוֹת הַחֹרֶף בּוֹ נִשְׁבּוּ.

דַּרְכִּי תָּמִיד נוֹדֶדֶת הִיא,

קוֹלִי נִשְׁמָע רַק בְּבוֹאִי:

אַלטע זאַכן!

אוֹי, יֵשׁ לִי עוֹד הָמוֹן מִלִּים,

אֲבָל הַשֶּׁקֶט מַעֲלִים

אוֹתָן כִּי לֹא צָרִיךְ עַכְשָׁו.

בַּלַּיְלָה, בְּשׁוּבִי מִכָּאן,

עָיֵף, מֻתָּשׁ וּמְרֻקָּן

אֲנִי לוֹחֵשׁ אוֹתָן לַשָּׁוְא…

אַךְ אֵיזֶה מִין פִּטְפּוּט עַקְשָׁן…

הַאֵין לָכֶם בִּגּוּד יָשָׁן?

מִטָּה, אוֹ נַעֲלַיִם יְשָׁנוֹת?

אֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל לִקְנוֹת –

אַלטע זאַכן!"

לִי אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בִּנְיָר.

אִם יֵשׁ מִכְחוֹל, הַכֹּל בְּסֵדֶר.

אֲנִי אוֹהֵב קִיר מְצֻיָּר,

עַל דֶּלֶת – לְצַיֵּר בַּחֶדֶר.

אִם יֵשׁ לִי צֶבַע, יֵשׁ לִי סִיר,

גָּדוֹל כְּמוֹ רֹאשׁ וַעֲסִיסִי,

וּמִתְבַּשֵּׁל בּוֹ מִין סֶגוֹל,

וְנֶשֶׁר פָּז מֵעַל הַכֹּל.

אַחַת וְעוֹד אַחַת זֶה אַף,

עִם קְצָת דִּגְדּוּג הוּא לֹא יִזְעַף.

רְצִיתֶם פֶּה? הִנֵּה פַּתָּח,

אוֹתוֹ מִתַּחַת שָׁם אֶמְתַּח,

בַּסּוֹף – הָאַף אוֹהֵב לִקְרֹס.

עַכְשָׁו אֲנִי מוֹסִיף עוֹד כּוֹס,

הִנֵּה צִיַּרְתִּי גַּם צַוָּאר.

וְסִיר נוֹסָף – יֵשׁ בֶּטֶן כְּבָר.

בַּבֶּטֶן מִתְבַּשֵּׁל חִירִיק,

וְיֵשׁ פֹּה פּוּפִּיק, זֶה הַטְּרִיק.

עַכְשָׁו רַק צֶבַע יֵשׁ לִזְרֹק

מִפֹּה לְשָׁם, אָדֹם, יָרֹק,

וְיֵשׁ מִכָּל הַבָּא לַיָּד

וְגַם לָרֶגֶל כָּאן, הֵידָד!

אבד לנו מכבר ראשו הלא־נשמע,

שבו הבשילו אז עיני התפוחים.

אבל אורות הטורסו עד עכשיו זורחים

ומבליחים, ומבטו שעל בלימה

נוגֵהַ. כי אחרת איך יכול היה

לסנוורך כך כל קימור של החזה?

מתוך פיתול המותן איך היה חוזר

חיוך אל חלציו, אל שורש הרבייה?

אחרת גוּץ־האבן, בִּיציבה רפה

היה עומד, כתפיו בנפילה שקופה,

ולא היה נוצץ כעור חיה רעה.

אחרת לא היה פורץ מן הפינות

כאילו הוא כוכב, כמו לו אותך ראה

תמיד. עליך את חייך לשנות.

אִם תִּרְצִי

אוּכַל לְחַבְּקֵךְ

בְּרַכּוּת, בְּרַכּוּת,

כְּמוֹ נִמְנוּם

שֶׁחִבֵּק אֶת הַיֶּלֶד בָּעֶרֶשׂ.

אִם תִּרְצִי

אוּכַל לְחַבְּקֵךְ

בְּחָזְקָה, בְּחָזְקָה,

כְּמוֹ שֶׁרוּחַ

כְּרוּכָה אַחֲרֵי לֶהָבָה

כְּשֶׁנִּשְׂרֶפֶת סְפִינָה

בְּלֵב יָם וְשָׁמַיִם.

אַךְ עָדִיף לְחַבְּקֵךְ

כְּמוֹ חִבּוּק שֶׁל אָדָם

שֶׁעָנְשׁוֹ גַּעֲגוּעַ,

וְהוּא בִּרְכָּתוֹ.

הָעֵצִים הַצּוֹמְחִים שׁוּב גּוֹבְהִים, מִתְרַחֲבִים,

וְאִם לֹא יִכְרְתוּ וִינַסְּרוּ גַּם אוֹתָם,

אָז אוּכַל לְשַׁוּוֹת אֶת כָּל מִי שֶׁשָּׁבִים

בֵּין רוּחוֹת הָרְפָאִים הָעוֹלִים בַּסִּמְטָה.

וְאֹמַר לַבָּאִים שֶׁבִּכְלָל לֹא נָחוּץ

הַחַלּוֹן שֶׁנִּבְקַע כָּאן בְּתוֹךְ זִכְרוֹנִי.

הַכְּאֵב הַפָּרוּעַ מִמֶּנּוּ לַחוּץ,

מִשְׁתּוֹלֵל כְּמוֹ הָרוּחַ בְּתוֹךְ הַשָּׁנִים.

בְּחַלּוֹן־זִכְרוֹנִי מִסְגְּרוֹת מִתְרַחֲבוֹת,

וְהִנֵּה לְפָנַי הָאוֹרְחִים מִגַּן עֵדֶן.

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ הֵם רוֹצִים לְלַוּוֹת

גַּם אֶת כָּל שִׂמְחוֹתַי הַבָּאוֹת כְּמוֹ מִקֶּדֶם.

הֵם כְּבָר לֹא יְדַלְּגוּ עַל מִפְתָּן – כָּל כֻּלָּם

הִנֵּה כָּאן, וְכָל מִי שֶׁהָיָה הוּא שׁוּב יֵשׁ.

הֵם בָּאִים לְנַחֵם, לְאַיֵּם – לְעוֹלָם,

שׁוּב וָשׁוּב, הֵם יָבוֹאוּ אֵלַי מִן הָאֵשׁ.

צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,

הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.

וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז

בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ’ה, הַחוֹרְקוֹת.

כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,

כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה

אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –

כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ.

וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת

עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,

שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת

שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.

הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,

לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.

בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן

וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.

וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה

וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.

אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה

וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.

אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ

שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.

– – – – – – –

וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,

כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי.

שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,

לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.

כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,

יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.

הוֹ סְמוֹצֶ’ה שֶׁל בֵּיתִי בִּשְׁנוֹת יַלְדוּת –

אַתָּה עוֹלֶה בָּעַיִן, מִתְרוֹצֵץ

וּמְדַלֵּג מִנֶּגֶד, בְּעֵדוּת

נִמְחֵית, בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת הָעֵץ.

אֲוִיר וְאוֹר אֵין טַעַם לְחַפֵּשׂ

בְּתוֹךְ חָצֵר סְגוּרָה, אָז מָה? אָז בָּא

בְּלֵיל קֵיצִי הַשֶּׁמֶשׁ וּמְטַפֵּס

לְמַעְלָה־מַעְלָה, אֶל הָאֲרֻבָּה.

בְּכָל חַלּוֹן פָּתוּחַ יֵשׁ צְלָלִים,

שִׁמְשָׁה תְּלוּיָה בּוֹ בְּפִרְפּוּר.

וִילָדִים עַל מַדְרֵגוֹת גְּדֵלִים

שְׁקוּעִים בְּתוֹךְ פִּלְאֵי סִפּוּר.

"אָז בָּא שׁוֹדֵד פְּרָאִי צוֹחֵק,

מַחְזִיק סַכִּין חַדָּה בְּיָד רָמָה" –

פִּתְאוֹם שְׁתִיקָה. רָקִיעַ מִתְרַחֵק

כִּי שִׁיר הַיְּלָדִים עַכְשָׁו נִשְׁמָע.

קִירוֹת, גַּגּוֹת בְּזֹהַר אַרְגָּמָן

וְקוֹל הַלְמוּת סַנְדְּלָר עוֹלֶה בְּקוֹל

וְשִׁיר נִשָּׂא לְמַעְלָה – אַךְ לִזְמַן

קָצָר שָׁתַק לְרֶגַע, זֶה הַכֹּל.

בְּכָל חַלּוֹן פָּתוּחַ יֵשׁ צְלָלִים,

טִרְטוּר שֶׁל מְכוֹנַת תְּפִירָה.

שִׁירֵי עָמָל וְדֹחַק כָּאן עוֹלִים –

עוֹלֶה אִתָּם קוֹלָהּ שֶׁל נַעֲרָה.

וּכְבָר אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם בַּמַּדְרֵגוֹת,

כִּי שָׁב לַיַּעַר כָּל מִי שֶׁשָּׁדַד,

בְּכָל חַלּוֹן – צְלָלִים, כְּעֵין תּוּגוֹת,

וְעוֹד מְעַט הַלַּיְלָה בָּא, מִיָּד.

הַאִם הִיא רְחוֹקָה שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה?

רְחוֹב אוֹ שְׁנַיִם, הַמֶּרְחָק לֹא רַב.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ עַד לְשָׁם הֵשִׁיבָה

בִּי שָׁנִים שֶׁל שֶׁלֶג וְרָעָב.

בִּקְצֵה הַיָּם, הַמָּוֶת וְהַנֶּהִי

בְּאוֹר הָעֲשָׁשִׁית נִרְאָה

מַרְאֵה אִמִּי הָעֲנִיָּה – הִנֵּה הִיא

אֶת בְּגָדַי עַכְשָׁו הִיא מַטְלִיאָה.

הָרוּחַ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת מֵרִיעַ:

הִיא נוֹשֵׂאת אֵלָיו מַבָּט נִפְחָד.

לַיֶּלֶד, הִיא יוֹדַעַת, לֹא מַפְרִיעַ

כְּלוּם: אָשְׁרוֹ, חַיָּיו, לֹא אַף אֶחָד.

גְּבִינָיו קְפוּצִים כֵּהִים. יֵשׁ לוֹ אֲרֶשֶׁת

שֶׁל קְרִיאָה, וְגַם שְׂפָתָיו נָעוֹת.

אִמּוֹ, לוּלֵא הָיְתָה כָּל כָּךְ חוֹשֶׁשֶׁת

הָיְתָה אוּלַי שׁוֹאֶלֶת שְׁאֵלוֹת.

הַאִם הִיא רְחוֹקָה שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה?

רְחוֹב אוֹ שְׁנַיִם, הַמֶּרְחָק לֹא רַב.

אֲבָל הַדֶּרֶךְ עַד לְשָׁם הֵשִׁיבָה

בִּי שָׁנִים שֶׁל שֶׁלֶג וְרָעָב.

בִּקְצֵה יָמִים, מֵתִים וּמִי יוֹדֵעַ

מָה וּמִי הָיְתָה מַאֲמִינָה:

אֲנִי עוֹד מְחַפֵּשׂ אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ

שֶׁל אִמִּי, שֶׁאֶת בְּגָדַי תִּקְּנָה.

אוֹתָהּ דַּלּוּת חָזְרָה מֵאָז וְחָשָׁה

שׁוּב, וּבַחַלּוֹן זֶה הוּא, אָכֵן –

הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי אָז בְּוַרְשָׁה

עֲדַיִן עַל סִפְרוֹ רוֹכֵן.

מָה עוֹשָׂה צִפּוֹר

כְּשֶׁמֵּתָה לָהּ צִפּוֹר קְרוֹבָה?

מְאוֹד קְרוֹבָה.

הַאִם יוּבָא

לָהּ אֹפֶק,

לְנֶחָמָה?

הַאִם צִפּוֹר שֶׁנִּשְׁאֲרָה לְבַד

תֵּדַע לִבְכּוֹת?

אוּלַי הִיא תַּעֲקֹר נוֹצוֹת

כְּמִין קְרִיעָה.

תָּשִׁיר

אֶל הַשְּׁקִיעָה.

פִּתְאֹם דִּבְּרָה בִּי הַזִּקְנָה,

כְּמוֹ לֹא נִפְגַּשְׁנוּ מִיָּמַי.

וְהִיא זָרָה וּמְשֻׁנָּה

וּלְבוּשָׁה כְּחֹדֶשׁ מַאי.

אֲבָל שָׁמַעְתִּי בֶּאֱמֶת,

מִתַּחַת לְתַחְפֹּשֶׂת־מַאי,

שֶׁאֵין זֶה רֶמֶז, אֶלָא מֵת

מִזְּמַן כְּבָר פֶּרַח עֲלוּמַי.

וְאָז, בְּאֶצְבַּע לוֹהֲטָה

קָרַעְתִּי לָהּ אֶת בַּת הַקּוֹל.

הִבְטַחְתִּי לְלַמֵּד אוֹתָהּ

אֶת זֶמֶר שִׁיר פְּרִיחַת אֶתְמוֹל

וְהַתָּוִים הַצְּעִירִים,

וּלְעוֹלָם לֹא לְזַיֵּף:

יְמֵי אָבִיב מִתְעוֹרְרִים

לִפְרֹח בֶּעָבָר עָיֵף.

בְּתוֹךְ מַבָּט עֵינַי טְוֵה נֶחָמָה כְּחֻלָּה.

מִין נֶחָמָה כָּזֹאת הָיְתָה מֻנַּחַת

בְּעֵינֵי אָבִי. עַכְשָׁו עֵינִי כְּלוּלָה

בְּכִסּוּפָיו, וְגַם אֲנִי כְּבָר מְנֻצַּחַת.

אֲנִי רוֹאָה אֶת אַבָּא עוֹד, יָפֶה כַּהֹגֶן,

עָטוּף טַלִּית, הָאֵל וְהוּא לֹא רְחוֹקִים.

אַךְ פַּעַם הוּא הֶחְלִיט לִהְיוֹת בְּרֹגֶז,

לֹא הִתְפַּלֵּל. רַק נֶאֱנַח לֶאֱלֹקִים,

וְכָל הַיּוֹם הוּא בִּמְקוֹמוֹ קָפָא.

לְמַרְאֵהוּ אָז, הַפַּחַד בִּי גָּבַר:

אַךְ הוּא הֵשִׁיב מַבָּט וּבְלִי לוֹמַר דָּבָר

אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי, יָדוֹ בְּרֹךְ לִטְּפָה.

אוֹתוֹ מַבָּט עָשָׂה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ

עַד אֵלַי, כְּשֶׁבִּי בּוֹעֵר לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ.