מהדורה מהודרת לכבוד יום הולדתו השמונים של ס. יזהר, תשנ"ו 1996

ל־צ'

הוֹ, הִשְׂתָּעֵר לִמְקוֹם שָׁם יֵשׁ מֶרְחָב לְמַדַּי וְאַוִּיר לְמַדַּי סוֹף סוֹף!

[ו. ויטמן, תרגם ש. הלקין]

וְכָל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ,

בְּסַגְרִירֵי אֲבַק הַצָּהֳרַיִם,

יִסְתָּעֵר אֶל אֱלֹהִים,

יְפַחֵד,

שֶׁמָּא יְאַחֵר לָבוֹא,

יִתְיַפֵּחַ בִּבְכִי,

יְנַשֵׁק לְיָדוֹ מְשׂרֶגֶת־הַגִּידִים,

יְבַקֵּשׁ –

שֶׁיְּהֵא כּוֹכָב, וִיהִי מָה!

יִשָּׁבַע –

לֹא יוּכַל לָשֵׂאת אֶת יִסּוּרֵי הָאֵין־כּוֹכָב!

[ו. מאיאקובסקי, תרגם א. שלונסקי]

פרק ראשון

יום חמישי, כ"ו באלול, שתים אחר־הצהרים

עד שלא בא יום חמישי בצהרים ושני קרונות נרעשים טיפסו והגיעו למעלה, ומוֹטָה הרים קולו ושאג לאמור – הה, קומו, בני־החַיִל! – לא נמצא איש שהיה נותן לב לא אל כל אותן השמועות שהיו פורחות ומנשבות זה כמה, כאילו מתעתד לבוא משהו, או כאילו עוקרים מכאן לאן שהוא, ולא אל כל שאר סימנים מעידים, שהיו לכאורה מרובים ומפורטים דיים – כל־כך היו כל הנימוקים וכל ההגיון כנגד מעשה נמהר כזה.

הגע בנפשך: לצאת עתה לבקש צרות! ומי? שוב אותם, שאם יש מעשה ראוי להם כערכם, אינו אלא לחיצת־יד, משא־פרידה קצר אך נרגש, ושילוח לחופשת שבועים־שלושה. תחת זאת, באים פתאום צהרים בהירים, ולוקחים וזורקים אתכם מי יודע אנה – כאילו לא־כלום. כאילו הייתם עדיין אותו בוסר ירוק, שקצת חוצבים להבות באזניו והוא תופס סטן וקופץ ומגמא ארץ ורץ־רץ עד נפלו. אדרבא – היה שאול ממשיך, בשלולית הצל מתחת האשל, לרטון ולמחות – אם חשבונות בואו חשבון: כל סיכום ישר אומר – חופש, כל בדיקת עובדות אומרת – חופש, ואם לצדק – בודאי חופש. זה הכל. ואשר לשאר – הֲתַמו דרדקים וכל מיני פרצופים מן הארץ, תמיד תמיד אנחנו?

ועם זה, ובלא למעט כלום מערכם של דברי טעם, לא השפיעו אלה הרבה על מהלך־הדברים ההכרחי, ואותם הנהגים במשאיות הגדולות כבר שילחו ראשיהם והציצו איש מדלת תאוֹ, והפשילו פרצופים מהופכים לאחור ובניגון מנועים גבוה הרתיעו והסיעו בתנופה עזה את אחורי הקרונות עד שהגישום הלום, והדמימו אותם, כבנפילה לריקות, ובאותה תנופה מצוינת, אחת ומסקנית, הלכו וחלצו רַתוֹקי הדופן האחורית והפכוה, בקיאים ורגילים, על פניה, והקפידו לבל תחבוט תחתיה, וספקו כף בכף, וכף בירך, ורקקו איש ניעו תחת האופנים, והידרו איש פני רעהו בסיגריות וגם באש, ומשתענים אל ארגז הקרון, קימטו מצחיהם, בני־החַיִל, והשקיפו סביב לדעת אם נותר ספק למישהו, טענה או חילוקי דעות – או שמא מתחזקים גם האלה הסרוחים להם מתחת העץ להיות לאנשים מוצקים – כאשר הוראו הנה זה עתה.

עד כדי כך חוסר התחשבות – גיבֵּר שאול טיעוּנוֹ, ואפילו התרומם מרבצוֹ כדי היתמכוּת במרפק – כל־כך הפקר העולם! כאן יש לך מקום מאורגן, וכל דבר יושב בו על מקומו ועל אופניו, התעלות עשויות ועמוקות, השבילים דרוּכים ומפורשים, הנוף מוּכר וממושטר, הדרך לריכוז שמאחור בטוחה וקלה, הכל מתגלגל ובא מאליו, ואפשר להישען שעות ארוכות ורצופות תחת העץ ולהתוַכּח על העתיד, ועל ההכשרה כשתצא לבסוף מן הקרבות ותגיע אל פרשת דרכי ההתנחלות, ועל ה’צביות' שלנו, על מה שיש עמן ועל מה שנעדר מהן – לקום עתה לפתע, לנטוש כל אלה ולצאת השד יודע אנה – בשביל זה צריך אותנו? ואת מי יביאו לכאן – תראו אם לכאן לא יביאו דרדקים טריים, שממחטתה של אמא עוד רכוסה להם לכותנתם, ולזה ייאמר סדר! אדרבא, הרי לך מוֹטה: הוא דווקא מרוצה מכל העסק! שמחה גדולה אצלו!

אכן מוֹטה היה ניצב פתח אהלו ונושא קולו על־פני השטח ושואג רמות מלוא עבי קולו, וגם מעווה פניו כמי שרחב לו לבו בחזהו: טוב – היה שואג מוֹטה – קומו כולכם, חבובים, מה הרביצה לעת כזאת! ואיפה גידי? גידי! בוא, בּני, הראנו את מראיך– שאג מוֹטה בבאס שלו, מפריח כה וכה פסוק ופורפו בנקיפת אצבע לתוך שאגותיו, ככה שיסתבר כי אינו אחרת אלא לצון דק, די למבינים – וקח־נא, גידי, את בניך את יחידיך אשר אהבת, וזוזו־נא והתחילו לעשות משהו שיצדיק את קיוּמכם – לַמ־שֶׁ השמש הזאת שֶשָׁמה רצה לה אל האופק ההוא שֶשָׁמה, ואתה, שאול, חדל לילל כאילו זינבְּבוּ לך בזנב, שווה רגליך כאיילות, בּני, והרפה מנפשי. – וגידי, מרגמה תקח מעמדה שתים, גם הפגזים שמה. שייקה! איפה שייקה? הנה שייקה, שייקה מחמד נפשי – והקשר יקום כאשר דיברנו? לא תפיל דבר ארצה? הכל תבדוק עוד כאן, בטרם תצאו – ואוי לך אם יהיו צרות, שומע? ואולי אתה פה תחדל להיות תלמיד־חכם ותתחיל להיות בן־אדם, והוצא את הידיים מן הכיסים ועשה־נא מעשה גבר! שאול, אל תוריד ביללתך שיבתי ביגון שאולה! מי ראה את קובי? איפה קובי?

משלט־העץ התחיל רוחש חיים. שׂרוֹכי־נעליים היו נקשרים ועצמות נחלצו בפַהַק, קולות רידפו קולות, וכרסו של אוהל אחד היתה מפרפרת פתאום, תופחת ופוחתת ונאבקת על קוֹנאוּת דמותה. ורוח אחר־הצהרים שמילאה את האזניים פרצה לה מבוהלת הלאה, דרומה מזרחה, על־פני עמק קפלי השדות, משוּתכים בין תבל לחלודה, וממשיכים עכירוּת צוֹהב קמל אל פאתי אופק, עד החומה המעומעמת תכולה של ההרים והשמים האפורים.

מיטב השאגות תאבדנה ברוח. וגידי נלבט רצוא ושוב, עד הקרונות ועד העץ, צועק צרודות ומתוַכּח קצובות, ואבק רגליו היה מוּכה תחתיו מיד, נתלש ומסוער, נהדף הלאה כשבוי, וכל צעקותיו מושתקות. ‘אז בלי ענינים, חבריה!’ מוסיף גידי, מטיח קולו לאבק ולרוח. ‘מכאן תקחו שלושה ג’ריקנים למים, ולסגור היטב! ואתם שם לוקחים את הסירים ואת האוכָלים – אתה שמוליק אחראי!’ – ראשו של גידי תפארתו, ושׂיער ראשו – נזרו. סבך מופלא של קרזוּלים, שפעת קיווּצים שאין להם קץ, קילקי אַלית הכבש, מסרק לא יבקיעם, ואצבעות לא יעברום, לא לפסס ולא לפספס, מין כָּכוּת כללית שהקרישה בימים הרבים האלה ונעשתה סבך אטום ומלובד ואחד, שכל יתר שרטוטי פניו שבצער חננתו אמו, תפלים אבדו למטה, בלא חוט של יָחוּד, מתחת פאר מצנפת־השיער הזו, המולכת מגבות עיניו, בלא שיור של מצח, ומתגבהת ויורדת עד מעבר לערפו, היא סימנו והיא דגלו – לבד מקולו שנצרד לנצח, לבד ממכנסי קטיפה מתולמת שמצא לו אי־בזה, ושיווּ לו דמות הַלֶךְ־חֵלֶךְ, וכן לבד ממוניטין שלו, מם־כַּף מחושל קרבות וויכוחים.

נושא על ראשו מזרן חבוט ומולט בו, מפסיע מעדנות אחד גבהתן אל הקרונות, טופף מראשי אצבעות רגליו ועד עקביו ושר זמר מועם בחביון המזרן, בא וניער משאו והטילו בבת־ראש אל תוך הקרון, וגילה שׂיער בהיר, ספק דהוי ספק מאובק, עם תכול עיניים וספיח זקן דהוי או מאובק, פינה לו עתה רגע לנשום מלא ולשיר מלא את הסלסול האחרון שבזמר שנשתחרר מכיבושו. – ‘אתה, קובי, דואג קודם־כל לשינה!’ נטפל אליו פלוני שפרק מכתפו ג’ריקן נוטף – ‘ולמה אתה דואג?’ – ‘אני, מרגיזה אותי כל הנסיעה הזאת – עוול!’ – ‘חוסך כעסו מאריך ימיו.’ – ‘כן, לך כל זה ככה – ואני אומר לך: עוול!’ – ‘יעבור, זה יעבור!’ שר קובי לשאול הזועם, וחזר להטפיף הילוכו, ואילו שאול הפגין ותחב ידיו לכיסיו במשמע לא־משחק וביקש לו אוזן שומעת אחרת, שתקשוב עד תכלית, ואין לו אלא אותם שני הנהגים ששפפו בינתים וישבו בצל הקרון מחופים מרוח, והללו גם הסכימו לו בנידי־ראש, ובאותו גחך־עידוד שמקניטים בו כַּלבון כדי שינבח. – ‘אני, בעצם, לא צריך לנקוף אצבע – הסביר להם שאול – ששה שבועו שלמים מבלי שיחליפו אותנו. אפילו ליום אחד. איפה נשמע כזאת, איזו רשות להם לומר לי כעת כלום? ‘שוב אתה כאן? – בא עליו לפתח גידי – גמר לסחוב משם הכל?’ – ‘אני, בעצם, לא חייב לנקוף אצבע!’ נשתלח שאול בגידי. – ‘טוב טוב,’ פטרו הלה אין־חפץ, ‘שמענו כבר.’ – ‘אני, בעצם, צריך שאשב ואצפצף עליכם – הטיח לשון רבים לאחר שהלה הפנה ערפו והלך – ותגידו תודה שעוד אני עוזר לכם!’ – אמר והלך אחריו כדי שלא יחסיר הלה דבר – ‘גם זה יותר מדי!’ – הוסיף ואמר ותלש יד אחת מכיסו כדי לתאר בה רבע מעגל, נמרץ מאד. – ‘טוב טוב – פיטר גידי לאחוריו – תסחב מכאן את כל אלה.’ – יבשות ופסוקות. – ‘אני אסחב כשיהיה תורי, ולא אסחב במקום אחרים כשזה תורם. אני צריך, בעצם, לרדת מכאן, ואתם לא תרכבו עלי. אני, בעצם, גמרתי כאן.’ – וכשתגמור פה, קח עוד משם. ושתוק קצת, נמאסת.’ אמר לו גידי. ‘אני אשתוק כשארצה ואגמור כשארצה. לא חייב לסחוב בעד אחרים. אני יכול לשבת פה על הארץ ולצפצף עליך, מה תעשה לי?’ – ‘תשב ונראה.’ – ‘טוב אני אשב. בוא הראה לי מה!’ צווח שאול והרים ג’ריקן ולפתו בידיו על כרסו ונשאו במאומץ אל הקרון, ‘נדמה להם שאני חמור שעושה מה שצועקים עליו!’ אמר שאול מתוך יגיעה ומתוך מאמץ הליכה כושלת.

ובינתים, אם מכוח ריצתו של גידי, או מכוח אלה משאגוֹתיו של מוֹטה שנמלטו מן הרוח ולא נטרפו בה, נתממשה תנועה, ומכל עברי השטח התחילו דשדושים מצטרפים ונקמצים בסופם אל דופן הקרון השמוטה, מתמידים כהֶרחש נמלים עמוסות, ובאים ועוגנים שם כדי שמיטת מטען איש מעליו, אמירת דיבור או דיבורים, וחזור לחבט סלילי אבק, שהרוח אינה מחמיצה ועטה עליהם לשמוט גרגרתם ארצה, למעך פגרם ולהסיעם על גחונם בחפזון, הרחק הרחק במדרון הגבעה. התחילו מגיעים מזרנים, ג’ריקנים ושמיכות, הביאו אהלי־סיירים מגולגלים כראוי ושלא כראוי, ומוטות ויתדות וכלים שונים, הביאו דף קרשים שיהיה כמדומה שולחן, והביאו סירים גדולים ומפוחמים, והיו שגררו כבר נשק ותחמושת, באים ושומטים משאם לקרון, וחוזרים ומעלים אבק הנקטל עם צמיחתו ונידף למדרון. ‘הו, הנה הוא!’ התפעל גידי המם־כַּף למראה קובי הארוך המטפיף פסיעותיו מתחת תיבת־תחמושת נושנה, שמנעולה מעיד בה כי אינה אלא להכלת מיטב רכושו וסגולות אוצרותיו. – ‘במה אתה עוסק?’ – סמוך עלי – ענה לו קובי – עסק מצוין!' – סידרת כבר מה שצריך?' – ‘הבאת לי ארגז?’ – מדד לו שאלה תחת שאלה. – ‘מניין אקח לך ארגז?’ – חזר ושאל גידי. – ‘מניין אקח אני?’ חזר ושאל קובי. – ‘תקח איפה שהוא’. – ‘תביא לי מאיפה שהוא’ – ‘שמע קובי’ – ‘שמע גידי’ – ‘לך תשיג, תחפש, תשדוד – מה אתה יורד לחיי – אני צריך לדאוג לארגזים שלך?’ – ‘לְמָה אתה צריך לדאוג?’ – שיהיו לי מוקשים על המשלט ההוא כשאצטרך – ותפסיק לקצר את חיי.' – ‘זה יקרה בין כך ובין כך – כשיבוא יומך ותעלה על מוקש שלי!’ – ‘בלי טובות, לי אַל תחשוש.’ – ‘למי, אם לא לך – לי?’ – ‘קובי!’ צרח גידי בקוצר־רוח. ‘גידי!’ צרח הלה לעומתו בחדוָה בהחשפת־שיניים – ‘טוב’ – נעתר לו קובי הארוך – ‘ומה אקח יותר: נגד־טנקים, או נגד־אנשים?’ – ‘כרגיל: קצת מזה וקצת מזה – ובעיקר מהר!’ – ‘יש, חבר מם־כַּף!’ אמר לו קובי וחזר לכתוש אבק בטפיפה.

אצל הקרון היה שייקה הקשָר נאבק עם כריכות חוטים ועם תופי־כריכה גדולים, מטלטל ומגלגלם בנשימה יגעה ובחֵפֶז מוּאָץ, שבא למלא מקצת מה שהחסירו בוראו בקומה ובחוסן, ועם זאת אינו רוטן ולא נרגן אלא נפתל בשקידה ובתחבולות עם משׂאו. זה שייקה שקוראים לו ‘קילומטר’ (קילו לכובד ומטר לגובה), ואף מראים לו בהנאה רווח מועט שבין אגודל לאצבע, כדי ביצת כינה או חראי זבוב, כדי שלא יישכח ערכו, ולא יחכה שיבוא איש לעזוב עמו. אין זה שעשוע כלאחר־יד לקחת ולהרים תופי־כריכה עמוסים, ולפיכך שופע שייקה אמצאות מקדימות רעה, למוד נסיונות חרוקי־שינים, כגון שמשחילים מוט בניקבת התוף הבהמי, תומכים קצהו ברצפת הקרון מזה, ומתגברים ומשקיעים כל כוח שמתגייס לך מכולך מזה, מעומדים על במת ג’ריקן מגביהה, עד שיהיה המועט נוטה באלכסון והתוף מחליק לארכו, ואז בהדיפה בריאה, שומטים אותו לפנים כדי שיתהפך על מפתן הקרון ויתישב נכונה על מעגלו מבית לקרון. קצת תתרשל ויישמט לך החוצה, קצת תתלהב ויטה על צדו ולא יגיע – הרי שכולך בריכוז, על קצה האצבעות, בנשיכת שפה תחתונה, ברגליים מאומצות שרירים נמתחות מתוך מכנסים קצרים, פעורים בתי־רגל רחבים מדי, שקוע מלוא קומתו הילדותית, היתושית, בתושית מלאכתו ובקידומה, ואינו יכול גם להפנות ראש אל זה הנוזף בו עתה מאחוריו. ‘מה נתקעת פה, אולי תזוז ותתן גם לבני־אדם לגשת!’ כעת כשפגיעה כלשהי הורסת כל מפעלו – ‘הנה, כבר! – מתיר שייקה שפתו התחתונה מבין שיניו ומקנח בלשונו זיעת שפתו העליונה – כבר גמרתי!’ – מתנשף שייקה בקושי. – ‘איזו ערבוביה בפנים! – נוזף בו אורי, כשמטיל פנימה ארגז תחמושת, משא גבר כהלכתו – מי יוכל למצוא כאן משהו!’ – ‘שלי כולם בפינה פה!’ – ממהר שייקה להתנצל. ‘ואני שוב אסדר אותם ביחד!’ – חוזר ומקנח זיעתו בכסכוס כתף בלחי. ‘כמו למזבלה’ – מתאונן אורי לרוח – ‘לעזאזל, לאיש לא איכפת!’ אומר וחוזר על עקביו, אלא שנתקל אז בזה הבא לקראתו, שפוף אף הוא מתחת ארגז תחמושת, ואחזו ושאג באזניו דברי אזהרה ואתראה, שאבדו כולם ברוח, לבד ממעוגי־הידיים הרחבים, שגם מהם לא נותר הרבה, והביאו את הבא לתרעומת כזו, אשר בשמטו ארגזו מכתפו אל תוך הקרון, ויפול באשר יפול ובאשר יפגע ירשיע – נאפד הלם זעם אדיר וצעק: ‘מה הוא מבלבל הקשקשן ההוא – ומה אתה כאן מתלבט בין הרגליים!’ – ‘נוּ, עבור!’ ממלמל שייקה בשארית כוחות משוקעים במוט המוגבה מעל ראשו בשתי ידיו, משתדל ומתרומם עוד על אצבעות הרגליים הרוטטות בתוך החותלות הרחבות, עוד רגע וימסו – ולוקח נשימה אחרונה וכמתנפל אל יהי־מה, הדף לבסוף את המוט אל הקרון, והתוף נסתחרר כדי כלום ונתישב יפה תחתיו. – ‘אתה משוגע’ – אומר לו אז הבא ומושך כתפיו בתמהון – ‘מה אתה מזיע לבד, קח מישהו שיעזור לך!’ אמר וקינח חטמו בסיפוק – ושייקה חזר וכיסכּס לחיוֹ פעם בכתף זו ופעם בכתף זו, מתנשם ומלקק שפתיו שיָבשו.

ואחר־כך היה נלבט אבק סביב רגלי שמוליק הטבח, בחור מזוקנן בזקן ‘חיות הנגב’, שהיה רץ ומַצויח רוֹש ולענה ומקציב פרסים למי שיובילוֹ בעקבות אותו שודד שלקח והפך את כל מה שהוא הכין בארגז הגדול, ואשר מה היה זה שהפך ועשק אם לא כל פרנסת הכלל: כל קופסות השימורים וחפיסות הביסקויטים, ושעל־כן ‘תאכלו כעת קדחת כשתרצו לאכול!’, כך רץ ושאג והוסיף ופיזר כמה ציורים ומשלים לחלל, שֶנֵס היה כי הרוח הנושבת החרישה מרביתם בטרם יפגעו ויזיקו – וכך עד שהגיע אל הקרון, וכאן ספק כפיו לעומת ארגזו הגזול – ‘הנה! תראו! – צווח שמוליק – בואו הנה ותראו!’ צווח ותפש לו לארגז לנַעֵר תכנו בטלטלה אחת ולערוֹתוֹ חוצה בנקמה ובשאט – לולא ענתה מקרבי הארגז בת־קול ברזלית מסוימת שריפתה ידיו מיד וכנכוה. – ‘למה אינך שופך?’ – צמח והופיע אז אצלו קובי החבלן – ‘שפוך, נו!’ – ‘מעיך שיישפכו!’ – סינן אליו שמוליק. – ‘אתה עוד צוחק!’ – ‘תן’ת היד!’ צהל אליו קובי מלמטה. – ‘אתה – רתח שמוליק אין־אונים – עוד תראה! אתה את הברזל הזה תאכל – ממני אַל תבקש אוכל!’ – אמר ומשך ויִשב מכנסיו על מתניו, וקפץ והלך משם בחרי־אף להגיש התפטרותו למוֹטה, ושימצאו להם טבח אחר, ושיעשו להם סידורים אחרים, הוא גמר מעשהו כאן, ואם דווקא – אז דווקא, ושייחנקו בתוך המהומה שלהם, ויאכלו מן הנזיד שזבדו לעצמם. קובי היה גועה בצחוק. וקובי שאג לו לשמוליק דברים עם סימני־קריאה, ורק הרוח, גם הפעם, זו הרוח האצה לה, מחקה כל מלה טובה והאפיסה אותה לאבק, הפיחה בה אי לשם הרחק ממדרון הגבעה והלאה. ‘חכה רגע,’ אמר קובי לשייקה, בטרם סיים הלה לתכנן העלאת כריכת־חוטים גדולה – ‘תן יד והוֹפּלָה!’ אמר קובי וגחן והרימה כמעט לבדו והדפה פנימה באותה תנופה ארכנית. שייקה היה נדהם עד כדי שלא מצא אלא רק לומר – ‘אני כבר אסדר בפינה, שלא יפריע!’ אבל כשהציץ בו קובי, בברנש המועט, ראה לפתע שתי עיניים ניבטות בו, ירוקות, מעוטרות זר כהה, רוחץ בלובן הגלגל, עיניים כה נקיות, כה רוחצות ומביטות בו, קצת משתוממות ותמימות מאד – עד שבלא משים חש איך עיניו שלו עומדות משום־מה להתמלא דמעות – ואותו ברנש קטן, שייקה זה, הניד ראשו ולא אמר כלום וגנז מבט עיניו הירוקות לתוך כלל דמותו הפעוטה, במכנסים הקצרים, וחזר ונתקפל וכבה ושב והיה שייקה ‘קילומטר’, שאינו נושך כשצוחקים לו. וקובי מנשם, משך כתפיו בתמיהה, כאילו מי יודע מה, והעיר סתמית ‘יופי! – אמר במבוכה – עוד מעט וגמרנו.’

שתי אלונקות מקופלות לו על כתפו, הגיע עמיחי החובש, לא הספיק ומיד זכה וסייעו בידו ונטלו, וקשרו אותן היטב אל סולם הקרון: חובש, הכל מהדרין פניו. אכול נבלה בשדה – ומצא־חן לפני החובש. עמיחי נוטל סיגריה לעצמו ואחת מציע לקובי. – ‘מה בעצם יש שם? לאן נוסעים?’ וקובי, מתעניין בהצתת הסיגריה, אינו עונה אלא לאחר שהאחיז את האש היטב, ותיקן את החריכה המעוּותה שהרוח קילקלה – ‘כלום. לוקחים שם איזו גבעה,’ אמר קובי. – ‘מה הענינים, לכבוד מה?’ – ‘לכבוד הענינים, שיהיה שמח.’ – ‘ועולים ככה, לאור היום?’ – ‘לוקחים גם פנסים. נישאר גם בלילה.’ – ‘ריקה ואין שם איש,’ סיפר במומחיות בחור שמנגב כאן פניו מזיעה, ‘עולים על ריק.’ הוא יודע לומר. – ‘ובשביל זה צריכים אותנו?’ – שייקה הגוץ שפסחו אליו בסיגריות מחמת קטנו, טרח וכיבד עצמו באחת משלו, גם הדליקה גם התחכם לרוח, וגם לגם להנאתו שתים־שלוש לוגמות ארוכות, מיטיבות לייגע, התערב ואמר בפנים מסבירות: ‘אנחנו רק נתבסס שם, ותיכף יחליפו אותנו.’ – ‘כן – הסכים עמיחי מיד – לנו מכבר מגיע חופש!’

‘הצדה!’ ביצבצה ועלתה חבילת־תיל גדולה ו’הוֹפּסָה!' נזרקה פנימה וצדיק מצרה נחלץ, זה דויד שהתגנח עתה רווּחוֹת – ‘ימח שמה, סורטת!’ קרץ דויד והעביר עיניו על כל סריטותיו. ‘תראה איך שזרקת אותה פנימה!’ – ‘אל תדאג. היא לא תפול.’ – ‘אי הסדרים שלנו.’ – סתם עמיחי ולא פירש, ‘בכלל, אומרים שמתכוננים למבצע גדול בדרום, כזה שישנה פני כל התמונה מעיקרה.’ – ‘גם אתה שמעת?’ – אמר דויד וליקק את החשובה שבסריטותיו כדי להתחיל ברפאותה – ‘יא־חביבי, הוסיף דויד, כמה שנתמאסו כבר המשלטים והרביצה בהם, מי יכול לשאת עוד!’ – ‘אל תאמר – ענה לו עמיחי – אלף פעם משלטים משעממים, ולא קרב אחד מעניין.’ – ‘חדל. אם לא תיפטר מהם מיד – לא תיפטר עוד מהם.’ – ‘אִמרו – התערב עתה עוד אחד שהגיע, ונתעכב כיוָן שראה מועצה, והוא חובב גדול של כל מועצה שהיא – אם נוסעים רק ליום, למה כל אלה הסירים והג’ריקנים והארגזים – ללילה אחד?’ התחיל להיות מעניין ליד הקרון. גילויי־דעת חשובים נוספו והתחרו זה בזה, וכמה וכמה השערות דעתניות מאד של בני־סמך נקבעו מלא חומרתן, וחיכו כל רגע להצהרות נוספות, חשובות עוד יותר, ובא לכאן ברזילי שרק אתמול היה ב’ריכוז' וראה ‘חֶברֶה’, ושמע מפי שונים, ובהם גם ‘יהודים’ אחראים ורציניים, משכמם ומעלה, וגם אמנם דברים מתרחשים לבוא, וזה המשלט החדש שעומדים לאסוף אותו עד הערב, אינו אלא פרט, לא מופרז בערכו אם גם לא מבוטל מכל וכל, פרט בשרשרת גדולה, לא רק ‘אִבטוּח האגף’, אלא ממש הכשרת ‘מסע הפתיחה’ – אם אנחנו לא נשב על הגבעה ההיא – יעלו הם לשבת, וזה שורש פורה קשיים, צרות ועיכובים. גם נחום וגם דויד נתפרצו לחלוק איש מנימוקיו, איש לשיטתו, איש כצווחתו, אבל עד שהם הודפים איש קול רעהו לקחת להם מקום פנוי – מגיע כמובן, ובריצה, גידי, ונזר שׂערו המסובך על ראשו, וקולו החרוך שלוח לפניו, צועק יותר מכפי הצורך: ‘מה כאן האסיפות – מה העמידות פה, אני אומר!’ פתיחה שגררה לא בלבד נענועי־ידיים לפנים ולאחור, במשמע: כך עובדים? סיימתם להעמיס? אלא הוסיפה עוד התלקחות צודקת עד אין מענה: ‘דווקא להגיע בחושך מתחשק לכם, דווקא רוצים צרות?’ – ‘לא לא, – נכנע לפניו דויד פיוסין – אבל ספר לנו מה כל זה, מה הרעש ולאן? בוא ספר משהו, גידי!’ – ‘אין מה לסַפֵּר ננער ממנו גידי, ושלח יד שוכחת אל ערפו העטוף צמר מקולק, לגרד תמימות – בסך־הכל “מקומיים” אחדים, ומסתובבים שם כל מיני טיפוסים, וגם מוצב מצוין על־פני כל העמק ההוא, וחשוב להקדים כל צרה שלא תבוא, וזה הכל. ואל תעמדו עכשיו ככה. ובואו נגמור, בואו נזוז.’

– ‘אה אתה סתם! – נתאכזב ממנו דויד – אני, למשל, הייתי אוסף את כולם, מסביר ועונה על שאלות…’ ואילו קצת בעומק, והרבה ברטינה, היתה בת־קול מומכת אומרת: ‘עזוב את גידי, מה הוא כבר יודע…’ וגידי, המם־כַּף, צימצם עיניו הקטנות, הקיפודיות, ודבר לא אמר אלא אך זאת: ‘די לקשקש, בואו!’ ושוב היו סלילי־תיל, וארגזי־תחמושת וזבילי־פגזים נישאים על כתף ומובאים אל הקרונות, ושוב הגיע אורי ושאג שאגות מרדות על הערבוביה ועל המהומה, ושוב בא גידי והתוַכּח מרוֹת עם אחד שנתפס ממש כשהיה מטיח פנימה משאו, בכל הלא־איכפת האפשרי, ושוב באה הרוח ושיבשה הכל לפקעות־אבק שטוחות, שהופרחו מיד ובהגסה למטה. ואחר־כך בא אורי ומצא את גידי, והלכו שניהם כאחד ובאו אל הדופן השמוטה של הקרון, והציצו פנימה, והדליקו סיגריות, וביקשו לאמוד מה לקחו ומה שכחו לקחת, ומה עוד אפשר להוסיף לקחת, וניסו לפקח את הערבוביה, ולהתיר כמה דברים מסובכים בפנים, לישר את זה ולקומם את ההוא, ונואשו עד מהרה, ורטנו בקול והאשימו בזויות עיניים איש את זולתו, ומה היה לאמור אם לא ‘לעזאזל הבאלאגאן’ כולל ורב־פשר, וגידי חיכך בערפו הצפוף, ואורי כוסס רבע צפורן קמיצתו – ונמנו וגמרו שאין מה לעשות אלא לראות מה חסר כשיפרקו, ונטלו והפנו ערפם והלכו לחפש את מוֹטה וגם מצאו אותו גחון על מפה מתחת לעץ, אותו אשל רם־ימים וגדל פארות חבוט־רוחות ומכורסם־גמלים – שפוף־רובץ באותה שקערורית טובה שבצלו, שהִקותה בה והחלימה במעגלה יגעי־חום, ותשושי־יום, רווּיה שיחות ומלמולים, ושתיקות וחלומות, ופֶרץ שיחות וסיפורי נוראות, וסיפורי־עגבים מתוקים, והרבה זנבות סיגריות מעוכות בחול – שם כרעו גם ישבו, והכבידו על קצות המפה צרורות אבן מפני הרוח, והרבו להשתדל כדי שיתאם גליון־מפה אחד לשני, שכּן כשם שהיה בהרבה קרבות חשובים, גם המעשה הקטן שלפנינו שרוע על תפר שתי מפות, סמוך לשוליהן. והתירו אצבעות מכותמות־טבק ושחורות־צפרניים, והעבירו על־פני כל האפשרויות הפתוחות מכוח סברות שונות.

– ‘אה, איך שגוררים אותנו בחוֹטם – יִבּב כל אותה העת שאול, אצל האסיפה הגדולה שמנוכח הדופן השמוטה – ואתם שותקים: מה השתיקה הזאת? תוֹרנו לצאת? לא די עשינו? פלוגה “בית” מה עשתה? ופלוגה “גימל” איפה היא, ומחלקה “אלף” שלנו – ואחרים, וכולם, בני כל העולם – למה תמיד אנחנו?’ – ומעֵבר מזה, על־יד הקרון השני, הטעון רק למחצה, הואיל ורחוק היה מקודמו כדי שש פסיעות שלמות, היו מנסים להציל דבר מפי הנהגים, זה העם השורץ על־פני מלוא הארץ והכל גלוי לפניהם. אבל לך שוֹחח עם נהגים! עד שאתה שואל שאלה, בוא השב להם תחילה על כל שאלותיהם, ומה זה עסקם לעזאזל, ובכמה קרבות כבר השתתפו הם, ומה הם לאחר ככלות הכל, אם לא משתמטים גמורים, ושעל־כן שתקו כשאתם מדברים אלינו! – גם אלה בני־אדם! והללו מצדם קשה להניח כי דבקה לשונם לחיכם, וענו גם הם מענה של ממש, וכבר תגרה ממשמשת ובאה, לשעשע לבבות קנוטים, ולהוציא מרת נפש חוּצה, אילמלא אך הגיעו הדברים לנקודה חביבה זו – חזרו הנהגים ואמדו שיעורם ושקלו ערכם ונמלכו וקיפלו זנבם – ‘חכו חכו, – אמרו – תבואו פעם אצלנו: כל כלב מגיע יומו!’ – ‘יומכם כבר הגיע מזמן!’ אמר להם פינילה, והפנה עורף לחזור אצל המקהלה הגדולה.

ושם גם נתבהר בינתים משהו, לפי שכבר צחוקים היו מהלכים שם, ומישהו והוא מוֹטה, בקולו הבאסי היה אומר אמירות והעם היה עושה אזניים ונענה בגיחוכים שונים וגם בצחוקים. חבורה נקודה וברודה למדי, לבושה מכל הבא ליד, ומראיתה, משום־מה, יותר כמראית ילדים מוזנחים מאשר כחיילים. וכבר יש שם גם החבריה מן ה’מסייעת', וברזילי שלהם היה מתלהב לרגעים, והיו מהסים אותו כדי לשמוע את מוֹטה, אשר היה מצביע פעם באגודלו ופעם באצבעו, ומספר כי על התל ההוא שמימין יושבים אחינו אנשי ‘גימל’, והנה גם על התל ההוא משמאל, וכי אנחנו משאירים מחצית שלנו כאן, ומוציאים כיתה אחת, ועליה לבדה לקחת ולעשות, ולתועלתה מספחים לה מרגמה אחת, שלושה אינטש, ומקלע בינוני אחד מן ה’מסייעת', ומגמת פניהם אינה רחוק, אלא אך לתל ההוא – שם, הנה הביטו, נקודת־גובה מאתים־ארבעים־וארבע שמו, ההוא שמה: תל אחד קדימה. אבל שאול נבעת למשמע הדבר, ושאול התחיל מלפני שלושה שבועות, ומה הבטיחו אז, וכי גם אז לא טענו אלא רק תל אחד קדימה כדי לאבטח את קודמו שמאחוריו, – הבטיחו או לא הבטיחו? – כדי שיהיה קצת יותר נוח מאחור, אמרו, פחות לוחץ – אמרו או לא אמרו? – והרי לך היום. שוב זזים תל אחד קדימה שיהיה פה קצת יותר נוח! ומה מחר? – ‘הי! – צווח לעומתו ברזילי – מחר נזוז עוד תל אחד קדימה ואחריו עוד אחד, על־פני כל התלים שלפנינו! – וכשנגמור אותם נגיע אל ההרים, נעלה על ההרים ונבוא אל חברון ושם אחימן, ששי ותלמי ילידי הענק – עוד קפיצה קלה וים המלח – ושם ממול נחל ארנון, ארץ מואב, הה לבי למואב יזעק – ומשם עוד האין תלים משם והלאה?’ – – ‘חדל! – זעק אליו שאול – צחוק הוא לך? שלושה שבועות כאן, ושלושה שבועות קודם, ובלא הפסקה ישר הלאה, ועוד אומרים מבצע גדול הולך לבוא: תנו קצת אויר לנשום!’ – ‘אויר דוקא יימצא לך שם כמה שתרצה’ – אמר מוֹטה וגרם לצחקת־סתם, הידור פניו יותר מחדוָה.

לא, אין כל זה מרווה צמאוֹ של פינילה המקלען. פינילה הולך ומוציא מהמעגל את בן־זוגו למקלע, את דויד, במבע כה רָצין עד שהלה נחרד אליו וחיוך הכלל שעל פניו מוביש כרגע: ‘מה קרה?’ הולך דויד אחר פינילה ומצטדד עמו – ‘נוסעים כעת’, אומר פינילה בחומרה. – ‘נוסעים כמו כלום,’ – אומר דויד ותמה אל רעהו. – ‘אח – פותח הלה בשטף לשון, כמדלג על מעצורים – מה עושים? דווקא עכשיו. אני נדברתי עם מישהו.’ אומר פינילה משפטים קצוצים. ‘עם מישהי. עם אורה. כן, החלטנו להיפגש פה ביום ששי, מחר. סידרנו שתבוא הנה’ – אומר פינילה ומכוסס גבעול שבא לידו, ונמנע מהביט מישרין אל דויד, אלא אל כלל המרחבים המרוחקים שהרוח תועה בהם בריגשה, ויודעת הרבה דברים יותר. – ‘עד מחר נחזור,’ מנחמו דויד רעהו. ‘ואם לא?’ וזה לא הכל. בכלל, הם, לאמור אורה והוא, וכך גם הבטיחו להם, שיוכלו שניהם, יחד, כלומר, לטוס צפונה. מה? והיו יכולים, הוֹ, סמוך, היו יכולים, לעזאזל – לא יודע מה, ככה, בבית, ומה עוד? לא־כלום. לא חשוב, אבל היא הזמינה אותו שיבקר בבית שלה, את הוריה, והם גם כתבו לה, והיו יכולים אולי… ‘להתחתן?’ קרץ דויד קריצת חפזה, פרוצה למדי, והלה, פינילה, לא שש אל הקריצה, ופרש אצבעות יד אחת והפכה כה וכה. אתה צוחק? זה עוד לא. אבל שמע, חבל כל כך. אילו רק ידעת. אמר פינילה. ושלח יד אל גבהי פדחתו להתגרד. וקימט מצחו. והביט נכחוֹ. והיה רציני. והצית סיגריה.

– ‘אה, לא־כלום! – לקח דויד לשונו וסיגריה ואמר ניחומים. – ענין של יוֹמַיִם ומחליפים אותנו.’ – אמר והאחיז מאִשוֹ של רעהו. מה עוד? אם באמת מתכוננים למבצע גדול – הסביר דויד – יתנו חופש לפניו. ואם אנחנו עושים ברצינות – הרי נתחבר לצפון. ותגיע הביתה בנסיעה באוטו. לא באוירונים, ולא בזחילה על הבטן. בנסיעה שקטה, שאפשר להירדם בה, מרוב שקט. – אבל פינילה לא שת־לב לתכניות המלחמה. פינילה מבקש, כנגד זה, כיוָן־שכך, לדעת איך הדברים בין דויד ובין רותי ואם הם אינם חושבים ברצינות כזאת או כזאת. הה, מה, איזו רצינות – נרתע ממנו דויד – מה החפזון, תיגָמר קודם המלחמה! – ‘אתה אל תחכה – לימדו פינילה דעת – אל תחכה יותר מדי, שמע לי. לעולם אין אדם יודע מה יהיה!’ והיה נראה לוֹ כי נותר עוד דבר נכבד לומר עתה, כיוָן־שכך ומנפש אל נפש, אבל דויד כבר ננער ואמר לעזאזל גדול, ונעתק ממנו. ופינילה הסכים מיד, ‘ימח שמם!’ אמר פינילה בלי ליתן כתובת מסוימת – ‘יש לי הרגשה שהסוף קרוב – שייגמר בקרוב, הרבה קודם ממה שחושבים!’ אמר פינילה אגב לכתו, ועוד אמר ככה: ‘הה, אין לי חשק, לוּ רק ידעת!’

ואחר־כך הגיעה העת לעלות על הקרונות. ואותם הנהגים קמו מרבצם בנחת גדולה, ומאליהם, בלא לבקש חסדו של איש, הניפו בהרמה אחת, קב ונקי, את הדופן הכבדה, והדפוה למקומה וחזרו וריתקוה בווים, בחריצות ובבקיאות, ובאותו צחצוח שמשמעו, הה לו התחלתם אתם להיות מוצלחים ככה! וגידי, חוגר סוודר חום על גבו ושרווליו קשורים מלפניו – כאָפנת ‘הבינונית’ – ומנסה להצפין פאר ראשו בתוך כובע אוסטרלי משומש מאד ורחב־שוּלים שמיחק לו מתוך כך כל טעם פרצופו, לולא שצונח מיד לאחורי ערפו ולא מותיר לו אלא את רצועתו ממתגת את פיו. והוא סימן ידוע לכל בן־חיִל, מכל־מקום. וכזֹה וכזֶה ניצב פה גידי ומציע לכל לקחת סוודרים כי קר בלילה, וגם צועק עד שגיד נמתח לאלכסון גרונו, שיבדוק כל איש אם לקח עמו הכל, אם לא שכח דבר, ופירוש ההכללה הזאת שפשוט בושה כבר לחזור ולנקוב ללוחמים מנוסים שַם כל חפץ שכדאי לזכרו, הללו שיש להם מאחוריהם שלושים קרבות ומעלה (מה שלושים! לכל הפחות שלושים!), ומי שכבר קשר את הסוודר על גבו וכתפיו נוסח ה’בינונית', או על שַתוֹ ושרווליו עקודים על טבורו, נוסח השִכבה ה’מתבגרת', ומי שגילגלוֹ וּטמנו בשק החפצים, או בילקוט, ומי שחבש כובע, ומי שהיתה לו דרך־פלא קסדה, ומי שגירבב ראשו בגרב נושן, ומי שהיה לו אפילו מעיל־סיירים אמריקאי טוב ונפלא עם סימני־דרגה מהודרים וציץ ופרח, ומי שלא היה לו כלום אלא רק מדחק לו כתפיו בחולצתו לבשרו, וסומך על מה שסומך, ובעיקר על השמיכות של חבריו – הכל היו גונחים בינתים ומחרפים ומטפסים ועולים בקרון – ורק אנשי ה’מסייעת' עוד עיכבו, וכן עדיין אותו שמוליק הטבח לא נתפייס עד תומו, וכן אותם שיישארו כאן על משלט־העץ (שמתחיל להיראות ישן־נושן, וגם יקר מכל יקר), והיו מתבדחים, ורוח חכמה יתירה ניצנצה בהם, משום־מה, דווקא כעת, והכל היה מצחיק אותם לתיאבון.

אנשי ה’מסייעת' ניצבו למטה זועפים ושותקים. ואף שכל טענותיהם כבר בלו משימוש ומכבר הפסידו טעמם, עדיין עוזי, סמל־המרגמה הבריא, רחב־הכתפים וגלוּח־הראש עד קרקפתו, מתמיך סנטרו על חזהו וראשו נטוי לנגח כפר בן־בקר: אם הולכים שמה ‘על־ריק’ – למה לסחוב ‘מסייעת’? אם סוחבים ‘מסייעת’ למה לא עושים ‘סידורים’? ואם אין עושים ‘סידורים’ – למה לעזאזל סוחבים ‘מסייעת’? ואילו, אצלו, שילב ידיו על חזהו בֶּני המכונאי, ולחץ שיניו על מקטרתו. זו מקטרתו – היא חותמו, היא סגולתו, שאינה בוחלת מעשן בה כל שייתחב, טבק וסיגריה מפותתת, ובשעת־הדחק גם עשבים ועלים יבשים, שכבר נתמחה בהם ודיוֹ בהצצת־חטף ובעקימת־חוטם כדי לדעת איך ירמיץ כל עשב עשנו – ומקטרת, אפילו היא כבויה, לעולם יש בה משהו יותר מאשר בלעדיה, שלא לפרסם את הלעז שמפיצים פחותי שונאיו, כי כבר היה מעשה וטעם ועישן גם גללי גמל וצפיעי עזים, בתוך חיפושיו אחר הטוב. עיניים לבני שחורות וקטנות ונוצצות מאוד. וגומת־חן חבויה לו בשולי אופל ספיח זקנו. מניח הוא לעוזי את כל המיקוח והטיעון, ואינו אלא להעיד בעמידתו על אחוָתו, על מקומו מעבר מזה למתרס האחוָה, ולהזיז לפרקים מקטרתו וללעוס פִּיָתה, בשתיקה, אף כי ברור לגמרי שהקרב אבוד. וכך גם אומר להם ברזילי, והוא מן המחנה שלהם, טוַוח ה’מסייעת': ‘הרי מחליפים את כולם בתוך יום־יוֹמַיִם – ולמה כל הרעש!’ אומר ברזילי תמצית דברי שכל־ישר, אבל עוזי מהדק סנטרו אל חזהו, ואין בו אלא מצח לנגח. אחת היא לו לעוזי דברי ברזילי, היותו מצויד במיטב השמועות, אוצֵר כל ידיעות יום־אתמול בריכוז – עוזי לא יפשיר. מה ברזילי יודע, מה כל־כולו אם לא חובב־צמחים אחד, מין צייד־חרקים שכזה, עם מקל ורשת, אחד שגוחן להריח פירורי אדמות והופך אבנים ואפילו לוקק להן פה ושם, ומפליט מתוכו מיני ביטויים, והולך תמיד ומשוטט, ותחת גומת־חן אחת יש לו שני חריצי־חיוך מוארכים מעברי פיו, לשעות של חיוך, ולעולם יש בכיסו בקבוקונים ומַבחנות ומלקחַיִם קטנים, ויודע ללכת בעקבות אנשים וחיות, צופה בעבים ומכיר את הארץ, ושר שירים תמהוניים לא שמעם איש, ואולי היו שרים ככה לפני שלושים שנה ומקובלים הם בפיו מאביו, גם הוא מין צמחוני לבוש־בדים, אֵי־שם בשכונת־ירק, וכשמתאספים פעם החבריה לעשות שמח, ויעקבסון מתחיל בהלצותיו נוטפות הריר, והחבריה נחנקים מצחוק ומשאגות ‘ממזר־שכמותך־יעקבסון’ וחובטים בכפיהם באדמה מעצמת הדגדוג שמדגדגם הלה, השאגון שמשאיגם, מה עושה אז ברזילי – לא זו בלבד שפורש ומשתטח מן הצד, אלא תמצא אותו מעיין בספר קטן שהוציא מאחד מכיסיו המרובים, ואַל תתפלא אם תגלה שאין זה אלא תנ"ך קטן שקיבל לבר־מצוָה אולי, מעיין בספר יהושע או בדברי־הימים, משוך תמשוך כתפיך בתמיהה, אולי, אבל זה ברזילי וזה טיבו, ועד כדי כך.

ואחר־כך בא מוֹטה, ומוֹטה נתן בקולו הבאסי ואמר ככה: ‘מה הקדרוּת, עוזי?’ ועוזי עיקם פיו כדי שלא יראו שכבר הוא רוצה לחייך: ‘הסידורים האלה!’ הפטיר עוזי שתי מלים בנביחת קרב. ‘למה לך סידורים – בּיסבֵּס לו מוֹטה ועדיין עיניו מחייכות – יש לנו אֵל בשמים והוא רחום ורב להושיע! אתה רוצה שאנאם לך נאום? אינך יודע למה אין סידורים? איפה אנחנו ומה זה כאן ומה עושים כשצריך פתאום לזוז – וכאן קפץ פתאום פיו וחתך לאמור: ותפסיקו עם ההצגות שלכם – ודאיוֹש, עלו למעלה!’ – ‘טוב – נרתע עוזי ותלש סנטרו והגביה כתפו עם זרועותיו – אבל דע שאני לא אחראי!’ – ‘ממתי אתה אחראי – כאן אני אחראי, עלי ועל ראשי. וקפצו עלו, חבל על כל רגע!’ כזה הוא מוֹטה המם־מם וכן טעמו. ועם שאלה מושכים את המרגמה אל הקרון השני, ואת המכונה על חצובתה, ואת זביליהם ואת יתדות הסימון והכלונסאות ואת השרשרות עם הארגזים, סבב מוֹטה והבעית את שמוליק הטבח: ‘גמרת לבכות? קפוץ ועלה!’ לא, הוא לא גמר, ולא יעלה, אם אין ארגז אין מזונות, ואם אין מזונות למה לך טבח! – כאן נתכעס אורי, סגנו של מוֹטה, עד שקפץ ורץ וחזר עם שק והניע את השק מתחת חטמו של שמוליק לאמור: ‘קח שק, פרצוף, ושים בשק, ואף מלה נוספת! קח ושים בשק!’ – תמו טענות הטבח אף כי לא נשלמו – ‘חכו, רוטן שמוליק, חכו כשתבואו לבקש אוכל – נראה מה תאכלו אצלי, ומי יצחק אחרון!…’ – כך אמר וכך שתק, ונשתקע באריזת השק.

לבסוף לא נותרו למטה אלא חוג הלצים שאינם נוסעים, מתמסרים בינתים לשעשוע הנצחי, להטיל חצץ בגבות הנוסעים ולהעמיד פני תם. ועוד עמדו למטה מוֹטה ואורי וגידי, בשיחת־פרידה, וגם שני הנהגים שכבר כלה כוחם מעשות פנים משועממות ונכזבות, כאלה שכבר ראו גדולות בימיהם ונדונו לראות בקוצר־יד, ואז קפץ גידי ונתלה לעלות בדופן, והסטן שלו נתנער וחבט מישהו, ואחרים נזעקו ותפשו את גידי בידיו כדי שלא יחזור וישתמט לאחוריו מן הדופן בהתבזות, וכששככה המהומה הקלה, נשא מוֹטה מלמטה דברי־פרידה ככה: ‘אז, גידי, הכל ברור?’ וגידי ענה לו ‘מְ’הָחוּז.’ ומוֹטה הוסיף עוד: ‘עד הבתים שעל הדרך.’ וגידי ענה: ‘כן.’ ומוֹטה אמר: ‘ושם יורדים.’ וגידי ענה: ‘כן.’ ומוֹטה אמר: ‘ומשם עולים!’ וגם גידי אמר ‘כן, עולים.’ ואחר־כך אמר מוֹטה אל שייקה, שהסמיק מיד: ‘אתה, שייקה, תיכף תתחיל להקים קשר, ותתקשר. ושלא יהיו צרות!’ ושייקה ענה לו ‘טוב’ פעוט אבל ישר־מבט ומוֹטה אמר: ‘מה עוד?’ וגידי ענה לו: ‘זה הכל.’ ‘נו – אמר מוֹטה – כבר כמעט שתים וחצי! אז קומו בני ואחזו בסנסיניו, חילפו מחצו רקתו!’ אמר והניע אגרוף באויר, והכל חייכו, והיה אפשר לצאת בתנופה, לולא, כמובן, קילקל כאן הקרון הראשון ומנועו מרד ולא אבה להידלק. – ‘מה הענינים?’ שאג מלמעלה גידי. – ‘ה"סֶלְפ״ לא בסדר!’ ענה לו ברזילי מאצל הנהג, לפי שהוא בקי בדרכים והוא ינחה את הנהג – ‘אז מה אתה ישבת עד עכשיו כמו השולטן באמבטיה – התנפל על הנהג אורי קצר־אפיים – מה עשית עד עתה?’ – ואילו הנהג שרף את אורי במבט בוז כזה שמלים הן למותר, ואף־על־פי־כן מצא לנחוץ לסַנן: ‘אתה רגיל רק ל"סלפ" בסדר? אחרת לא?’ ושיחרר בבת־אחת את הקרון מבלָמָיו, כדי להתניעו מתוך תנועתו, וגרם להתמוטטות כללית בתוך הקרון למעלה, אנשים וחפצים, – וכל מעמד הפרידה הפך והיה למהומה ולציוחַת־חירופים נטרפת ברוח, והאופנים החלו לתחח תחתיהם את העפר, והעפר הודק לקמח, וזה נתרגש בן־רגע ונתרומם מאליו, ואך נָרוֹם אחזה בו הרוח, והערימה אותו והגרישה אותו צעיפים צעיפים עשניים, מתאבכים, מסתבכים, מליטים ומשתרכים בשובל נמוך, מעובה וצונח ומופץ אל השדות החיורים, הרחוקים, הריקים כל־כך.

פרק שני

יצאנו בדרך־העפר הכבושה, ההולכת לה ומוליכה אל ה’ריכוז', אשר ממנו פתוחות כל הדרכים לכל עבר, וגם אל שדה־החניה המטיס הביתה, עם שתי הבקתות המנמנמות שם לעולם, ומיד חרק הקרון, צלע ופסח כבדות ויצא ממיחרץ האופנים, הטוב והכבוש הזה, שריח החופש והשלום לו, ומשהו ירוק וכחול ולבן וקריר ובטוח מנצנץ במרחקיו, ונטה בטלטלה עזה וביבבה מחריקה שמאלה, מזרחה, אל שביל מפוקפק מאד, שעדיין קרוּם עפרו מהודק, ומוליך אל מי יודע אנה, מבלי שעברו בו ימים רבים, ושמתחיל עושה לך תהוי בלב. ועד כך הוסיף הקרון והטה חרטומו עוד יותר, ונסב ימינה למטה, אל מדרון התל הגדול הזה, משלט־העץ והגומה שבצל עפאיו, והתחיל משתלח ויורד, מפציע נפצים מאחוריו, חולף מחשופי שכבות סלע, המשוות קצת צבע טרי לגוון העכור הכללי, שנלאָה מהיות לו גוון כלשהו, ונסגר במעי קרבם של ענני אבק, שהרוח המערבית עטה וריטשה אותם מיד להיוָלדם. יורדים בטרשים ובגבשושים המיובלים אבנים מנותקות, מדורדרות, מיטלטלים בתוך פחיסת קרקע שהשביל הזנוח מיטשטש בה ורץ למטה בקפיצה מעוררת חששות, אבל עוד מעט והפחיסה הופכת שלוחה יוצאת, ואינך מספיק להינער ממַפל האבק הצונח, וחוצים שדה־קוצים מאובק ומתעלף – וכבר נפער לרגליך ערוץ הואדי הגדול, זה האפיק העמוק, אותו ששרשיו הרחק בהרים, וסופו בים, ויורדים לתוכו בזהירות מרובה, ובחריקה, ובצויחת בלמים, ובתנודה גדולה, ובתרועת מנוע, ומזדעזעים על הדורי חלוקיו ומצע חצציו, ומשכשכים באיזו שלולית מעופשת של מי־ירקת, בין החלוקים ובין חציר־הסוף, ירוק ורענן, נורא לא שייך לכאן, נלפתים בניתור קשה, ויוצאים בגדתו שמנגד, בהזדעזעות נוספת וברוב כוח שואן, על־מנת לחזור ולרדת מיד אל גור־אפיקים, המתחכך בצד אמו־הורתו, וחוזרים ועולים ממנו אל שדה־רגבים צהבוני, עם חנוכיות של בּוצינים מעופּרוֹת, וכשהרוח חוטפת רגע את עמוד־האבק ומוליכה אותו ביד חזקה הצדה, מייד מתגלה מאחור התל הגדול מלוא קומתו האפורה, נישפֶה וכיפח, ובראשו אותו אשל כמוּר־כותרת, שמצל על גומת הרביצה רווית־החלומות, שנעשו אבודים כנראה.

ברזילי נותן עיניו בנהג קפוץ־השפתיים, קושר עמו דברים במתק: ‘גם אתי אתה ברוגז?’ – 'לא ברוגז עם אף ‘חד’. מנבּח הנהג וחוזר וחורז שפתיו. – ‘ולמה אתה חמוץ?’ – ‘שלא ילקקו אותי יותר מדי.’ מנבּח הלה. – ‘סיגריה, לפחות, תעשן? הו, אתה רואה, אז בכל־זאת אפשר לדבר אתך!’ – טיפסו בגבעה נוחה. מימין גשר הרוס של סוללת מסילת־ברזל נטושה, ומשהו, מעֵין מפולת טירה, תלוי בו. רצו בצדו של חריץ אחד קטן, אחד מחבורת חריצים קטנים שהיכן שהוא להלן יצטברוּ לחריץ גדול יותר, ויתגדלו להיות ערוץ כּרוּי לעומק ולרוחב, אשר עם שיקלוט ערוצים וחריצים בכל אחד מכפפיו, ילפת דרכו, בטרם יקפוץ ויפרוץ במגח־ראש, אל לב העמק שאינו נראה מכאן, ושם כבר פרק אחר, מחוץ לתחום. – ‘יש לכם כאן חבילה של פזיזים!’ פרק הנהג אבן מעל לבו בגילוי־דעת קצר. ‘יש ברוך השם’. פרק ברזילי בנחת את נשקו של הלה. ‘אבל לוחמים טובים!’ הוסיף כדי להזכיר. – ‘תהיה עוד מלחמה?’ שלח הנהג מבט אליו. וברזילי ביטבט שפתיו והפך כפות־ידיו וכך השיב לו. מטפסים במעלה גבעה. תלמים צהובים־אפורים נוקשי קרום. דרדרים מאוכלסי חלזונים. סניפי שבילים באים פתאום ומתכנסים יחד בלב השדה, שבילים אילמים באין דורש, מפריאים וחוזרים לקדמותם. ואחר־כך עלו על סוללת הרכבת התורכית הנושנה, אשר כרסומי נגיסות הזמן ניכרים בשפך עפרה ובגבב חצציה, ועד שמספיקים לראותה מתמשכת מזה עד עיקולה בחיק מחפורת, ומזה עד היעלמה על־גבי סוללה מוגבהת – הממשיכה נְהִיָה סתומה – כבר יורדים וכבר רצים בשדות האפורים, שחתימת עשב קמל מַדהה בו גוון פה גוון שם, בצדי שרשי ואדיות עקלתניים, מתגיידים לכאן ולכאן. כמובן היו לברזילי גם רעיונות אחדים בענין המלחמה וסיכוייה, ולא מן הנמנע היה להציעם לפני הנהג, אך יתר האבק יִבּש חום המנוע, ולא נותר לפניו אלא למלט פרצופו בעד האשנב, לחטוף ולסנן לו מַשב־רוח מצן מתוך האבק ההומה. אבל הנהג לא חש לזה, והיה מוסיף ומרצה מאצל ההגה, בתוך כבשן התא המוסק, בלי לבקש לו יותר מקצת נידוֹת־ראש כה וכה, או ‘צודק’ לסירוגין, שחויבו על־פי מידת ההגינות, ושברזילי פרָעם כסדר. ומי יאמר, אגב, אימתי יחזרו שדות אלה להיחרש, מי יחרשם, ומה יהיה אז בכלל? רוח זו כבר של סתיו היא. איש אחר גמלו, איש אחר צעד בקרו, היו נוהגים לפשוט כאן בשדות לחרוש, כל זוית וכל פאה שהשיגה המחרשה. משהו באדמה יש, בהשתאוּתה הלא־אומרת־כלום, באותו מבע של בהמה שלא אָבסוּ לה אכלה היום כתמול־שלשום, ויותר מזה: כמבּע פרה לא־נחלבת. עד כדי צעקה. ‘כן־כן’, אמר ברזילי לנהג. אבל נוכח כי הלה מכבר סיים, ומתנדנד ונוֹבק־רוח החריש משקיף נכחו. וכשמוצאים אחר־כך דברים לקשור אליו מחדש – כבר מתגלית על קמר הגבעה בקתת־חומר אחת שדלתה הפרוצה מעידה על קורותיה – ואלה כבר שדות ההפקר, שאפילו אין בהם כלום, הרי הם נוגעים כבר בלא־שלנו, במחוץ לנו, זה שהכל ייתכן בו.

עברו על־פני הבקתה והציפוה אבק. ומעל קו הגבעה הבאה כבר היו מסומנות שתי בקתות נוספות, משוכת־צבר, ועץ דל אחד. – ‘ריקות?’ שאל הנהג ובלא אדישות. ירדו לקער ומיד היו מעפּרים על־פני הבקתות השתים. דגל לבן תקוע במקצוע האחת. בת בוגרת לשידוכין. ערימת־תבן מעבישה־משחירה. ג’אָרה גדולה ושחורה הפוכה ולועה פוהק שוממות. עוגות גללים מיובשים. אבק אבק. ואילו על קו הגבעה הסמוכה כבר כמה בקתות יושבות יחד. ‘אלה!’ הצביע ברזילי, מוציא ראשו ורובו בעד האשנב, לצעוק לגידי שמאחור, ולהחוות לו במו אגודל מהופך. עוצרים, ומסתבר במוחש כי אמנם מכאן ולהלן כבר אחרת לגמרי. משום־מה נעשה צר על כי הנה תתם הנסיעה ותתחיל, מי יודע מה תתחיל. ועוד צר על כי אי־אפשר, בדיוק כעת, קצת להצטנף פה בתא החם הזה, על מושב־העור המרופט, זעוף־הקפיצים, ולהסמיך את הראש לפינה ולנמנם כלשהו, פשוט לשקוע בנמנום עז שמרחיק את הכל. ממש כעת צריך להתנער ולצאת ולהתחיל. הה, איזו רוח בחוץ!

גידי כבר היה למטה. כנפות הסוודר המאוגדות על חזהו מתרעשות, ותפארת שערו הסבוך מזדעזעת זעזועי שיח נמוך, והוא שואג עם הרוח וכנגדה, לאלה לרדת ולאלה להישאר. עברו־חלפו הימים שיורדים בקפיצה ומוכנים לרוץ. יורדים בכבדות, בגניחות, בביקוש מדרך־רגל, כנשים הרות, רגל אחר רגל, מאטב אל בורג, ומצמיג אל סרן, וכמטרוניתות כבודות, משומלנות, משתרכים בתהלוכה שמזכירה הכל ורק לא שורת אנשי־צבא צועדת. איש בטלטול נשקו המזולזל, ובלא־חמדה לא מוסתרת. רק גידי התמלא עזוז יותר ויותר, וקרא לברזילי, וצירף אליהם את הראשון שנקרה תחת ידו, אף כי הלה הסתייג אין־מלים וניסה להיטשטש הצדה, ושלחָם לפנים, לבדוק את הבקתות. ‘אנחנו נחפה עליכם!’ עודדם גידי, ובשאר צעקותיו העיז את החבורה ואירגנה למסע ההתקרבות, וחתם הכל בחציבת להבה: ‘ואל תהיו באבעס, בחורים, קדימה!’ נאם גידי והלהיב לקרב. ונלהבים ככה יצאו גיבוריו ומשכו רגליהם במעלה הגבעה, בתוך הדרדרים היבשים, השוממים. אלה מהם מעשנים סיגריה אחרונה שלפני הענינים, וראשונה לאחר אבק המסע, והמקלענים הפשילו מקלעיהם על שכמם, ויעקבסון הרכיב את מרגמת השנַיִם על כתפו, וכבר התחיל בסדרת רקיקותיו, קצרות ונפלצות לצדדין, בהיטח לשון זריזה מבין השינים, כמיץ נְטְץ שוללני אין־קץ. גם הרוח השתדלה ובאה מאחור לסייע לעלות, להמריץ יותר, לפי שחזוּת השורה ההולכת היתה כמסיימת מסע מיגע ולא כיוצאת לדרך. כפיה אדומה התנשבה על צוארי פינילה, מסוערת מדוגלת קדמה־מזרחה, והוא כשבוי בה, מעקם צוארו להמעיט טרדתה, שכן ידיו תפושות בנטל ‘ארגזי הפעולה’. וגם אם הולכים, ‘על ריק’, כמדובר – חוזרת לה בצנעה, משום־מה, ריגשה כלשהי, זו הידועה, שבטרם, שלא ברצונך, כבוּשה למדי, ואינה, כנראה, אלא מחמת הרגל. המדרון קל, ההליכה נוחה, ועם זה כבר עייפים, עייפים מראש, – ‘לעזאזל – סח דויד אל פינילה, והמקלע מחתך בכתפו – אני מת לישון.’ אחרון החשקים להתלחם דעך. ובינתים מתגלים ברזילי ורפי למעלה בין הבתים מניעים זרוֹעיהם: הכל ריק, והסיכום, כי כל זה אינו אלא מטופש ללא הכיל, ומיותר, ומכל־מקום – נתגדש. קבוצת הבתים. וזאת פה הדרך הגדולה מן הדרום לצפון, אשר סוללות־העפר מעבריה מעידות על טיבה יותר מאשר היא גופה שאין בה כלום אלא עפר מהודק עד החורף. הבקתות, כרגיל, קצת חסרות מבע וקצת יתומות, כאלה שלא מגיע להן אלא, אולי, בעיטה, ושתפסקנה להיות מרגיזות במסכנוּתן. משהו שהוא לא זה. נופפו למטה אל המכוניות. והתחילו מצטפפים סביב גידי שכרע על ארבעותיו מעל המפה, מעיין בה ובשטח שלפניו חליפות.

– ‘ההיא שמה!’ – קבע גידי. – ההיא? – ‘כן, זוהי’. נקודת־גובה מאתים ארבעים וארבע. וזה הכל? כן, זה הכל. שני קילומטרים מכאן, זה הכל. ונלך ככה עד שם? – כן. דויד יחפה במקלע שלו ואנחנו נאגף שמאלה. אם תהיה התנגדות ידפוק משם גם צ’יבי. וזה בודאי יספיק. אחר־כך נתבסס שם. זה הכל. יש שאלות. שאל גידי בלי סימן־שאלה. המתינו למכוניות, וגידי נטרד להסביר ולארגן. ישבו על האדמה בצל השמש והרוח. ‘וזה הכל?’ אמר נחום וגרד כתפיו בקיר. ‘מה רצית עוד?’ אמר לו רפי, ממחה זיעתו ומטלטל זרועיו להחזיר את מירוץ הדם. – ‘לא כלום’, אמר נחום. ‘חשבתי שמי יודע מה שם.’ – אמר עוד, וגם: ‘ואם זה רק ככה – למה שתקנו ולא לקחנו אותה מזמן?’ – ‘נקח היום. ומחר נצא לחופש.’ – ‘אה, לעזאזל.’ – ‘נוכל לגשת לשם ישר במכונית – למה להיסחב ברגל.’ גנח יעקבסון והתריז רוקו לצדו. מן הדרך ומטה גלש השדה ואחר־כך נכלא בין ירכי שתי גבעות מתקרבות. ושוב התרומם להלן ונעשה גבעה של כלום אשר בראשה התגבבו בתים אחדים, והם הם. והכל היה צרוב חום עכוּר, השמש היתה עומדת לה חמה והאדמה היתה חמה לה, ומחוץ לשמש החמה ולאדמה החמה, המתגבּעת ומתקמרת כה וכה, לא היה כלום. ורק רחוק־רחוק, יותר ממה שנוגע ישרות, התנשאו הרים תכלכלים, וגם עננות אחדות. 'אז למה לא יוצאים? אמר שאול, שכבר קצרה רוחו לגמור ולשוב. ישבו בצל הבקתה, וריח טַאבּון כָּבֶה נידף במציאות של חולי, מוללו רגבים לשַחָק עפר, הטילו זוטי אבנים אל מעבר סוללת הדרך, פלוני פיהק, ורעהו השעין גבו בקיר. ‘מלחמות כמו שהיו לנו – כבר לא יהיו.’ גנח פינילה. – ‘אל תתגעגע יותר מדי.’ הציע מישהו. ‘איפה,’ ענה לו פינילה בשלילה גמורה, ואחר־כך בא גידי וצעק ואמר שיקומו ויסתדרו, ושיאללה נצא לדרך – וגם הפך ראשו המסובך לאחור וצעק למי שעשוי אולי לשכוח דבר מאחור, וגידי צוארו נמתחו, והרוח טילטלה את סבך ראשו ואת כובעו האוסטרלי, כאילו מי יודע מה.

ושוב שורה יורדת במדרון השדה, המתולם לארכו תלמי אביב שלא הספיקו לזרעם דורה עד הסתיו, ונשתדפו לחום־אפור מקוּמח. ושוב ברזילי בראש ורפי נגרר אחריו מן הצר, ושוב פתוח מכשיר־האַלחוט על גבו של שייקה המשתדל בכל קטנו שלא לפגר, ולא למעוד בהרחיבו צעד, שעה שהוא מתקשר וחוזר: חוה אחת, חוה אחת, חוה אחת (וגם נעשה חשק, כמו תמיד, לבוא קרוב, ולשמוע מה אומרים לו, לקשוב: אולי מלה חשובה מתבשרת שם…), ושוב מתעקלת השורה, ומאליה, פרי הרגל מר־נסיון, מתרווחת, ואיש מרעהו מתרחק, וכן בודקים את הנצרה, את הבריח, מתחילים מטים אוזן אל המרחקים, משהו קפיצי הולך וניתן בצעדים. מימין מרובע של בוסתן, ירוק תמהוֹני, מכותר משוכת־צבר, אשלים משתחווים ברוח, יחידים בכל המרחב, ולשמאל קפלי גבעות קמוטות בנוח ועינן כעֵין האוֹכרה, ואין כל דבר אחר לצוּד את העין או לעכבה. מאליה, בלא פקודות נפרקת השורה, מגמישה יותר, מפזירה, נכונה לכל הפתעה. כשהרוח, כל אותה שעה, הודפת בגב, מחרישה וממלאה את האזניים. מחטטים בעיניים בקמטי הגבעה. אדמת־חומר חולית שעקבות לֶס פתוכים בה, שהולכת הלאה ונעשית סידית יותר, וכובד השחמוּת שמאחור מַחויר. ואדי מטיל עצמו פתע לרוחב ערוץ הפקר צר וחותרני: תם המדרון. עלעוֹל־אבק כונף קוץ ונישובת, רץ עולה מלפנים בצדי השביל, במעלה הגבעה. עלעוֹל אחר, לא צפוי, מתפרץ פתאום אל תוך השורה, מטיח משב חם ומעופר, כמגע נשימת כלב שוטה, ונסער אל תוכו בכוח סחרורו, מתכרכר ופורץ הלאה על רגלו העקלקלה. מציצים לאחור ושם המערב מזהיר בשמש המנמיכה ואופק גבעה אחת חתוך עליו. השביל מתחיל מטריש. רוח באזניים. איש לנפשו.

עכשיו נראה אם זו באמת פשיטה על ריק, ואם נוכל לגמור תיכף. – נפתח במקלע – חוזר גידי ומשנן באזני ברזילי שאצלו – נראה מי ישיב. נסתער ותיכף נתחפר. כן, עד שתבוא השמש כבר נהיה מחופרים – אמר, ובלי דחיות. – הדרך אינה ארוכה, ההליכה לא קשה, והרוח הודפת בגב. – רק האֵתים הקטנים הללו – משחק־ילדים ולא אתים – כן. הואדי הזה עלול להפריע למכוניות? לא, דל מדי. – להתחפר ולארגן אבטחה היקפית, ובלי פזיזות, כן. – חלק חשוב מן המלים הולך ברוח. – האם הבאנו הכל אתנו? אצלנו תמיד ככה, בבהלה. – מעלה הגבעה כולו חרוש. שקט. כן, וגם אין כבר חשק. הרוג אותם, אין להם חשק. – אולי דווקא יריות קצת יעוררו, יועילו. – וזאת שם – היא כבר ‘הבקתה הבודדת’? – נראה שכן. ‘דויד! אתה עולה שמה, אל תתחיל לפני שנהיה למעלה. וצ’יבי אתה אל השלוחה ההיא. וזזנו!’ צעק גידי לאלכסון הרוח. טרשים צפים־עולים מעל העפר המַחויר. האחרונים באגף נחפזים להשיג, להיות. הבקתה הבודדת במגע, שקטה, עדיין טריה ונושמת. רפי וברזילי רצים, נבלעים בצלה, גידי עוצר והשורה משתטחת. דומה לתרגיל אימוני־שדה. לא יאומן שברצינות. אחר־כך רץ גידי ומצטרף לשנַיִם, שוכב אצלם בצל שריח רקב דבק בו. זאת היא? ההיא חשופה למדי, שלוש־מאות מטר מאתנו, גבעה ובקתות אחדות על ראשה. העמק מקוער חוגר מרגלותיה סביב, מוצל קוצים אפורים, מימין אוכף מטריש, גדרות־אבנים מלבינות, פה ושם זיקור קלחי סוככנים גבוהים, שום תנועה לא נראית, וטוב שהשמש מאחורינו. ‘ריק?’ לוחש גידי ותופש עצמו בלחישתו, ומכעכע ושונה בקול עמוק, אבל לא בלחישה: ‘לא רואים איש.’ – והשנַיִם מניעים ראש לשלילה. ופתאום, בהמשך המבט, מתגלה כי עיניו של רפי תכולות הן, וריסי שמורותיו מאוגדים לקווּצוֹת מחודדות, ובעצם עדיין נורא ילד צעיר, ומתאים יותר מכל היה לשחק עמו בג’ולות, או סתם במחבואים. פתאום. החבריה שמאחור כבר מצייצים זה לזה. אין מה לראות, צריך להתחיל.

יורדים. למטה תשש כוחה של הרוח, והיה שם שדה־שלף חם, מנומר קוצים אפורים, צרורות אבנים, וחרגולים אדומי־גף שניתרו מתחת הרגליים. תמוהות מאד, מבהילות מאד, זרמו פתאום שריקי היריות מעל הראש, ונפץ קולן, שבושש רגע, נפל הודד בכל העמק, כל־כך לא צפויות, לא הולמות את השעה. צרור שואג אחר צרור, וביניהם מפל שקט שאץ למלא חלל ריק, ואת העמק, את המיית השדה, את אין־המגע, דפיקת לב מלוּוה הכרה מתמהמהת: זה מתחיל. ומשיכה אחת מדגדגת להתפרץ ולרוץ, ביחד עם משיכה אחרת להתנפל ולשכב ארצה ולהטמין ראש באדמה. עוד צרור זורם ומפח אויר אחריו. גידי מנפנף בידיו לכאן ולכאן, וכולם מתפזרים לצדדים בריצה קלה, הנעלים מתנגפות באבנים, צליל שדה בריא. רכס הגבעה ריק. קלחי סוככים גבוהים. עוד כמה צרורות איבחו פרצוּ דחופים, ועדיין אין מענה. מטפסים בקמר הגבעה, זרוּע־האבנים. קצת מעשיב־מאפיר, וריח־זבל. צ’יבי נחפז אל גבּחת הגבעה והשאר רצים מימינו. קצת חשוּף החזה, לכל מפגע, ערום אין־לבוש. ובבת־אחת צצים ורצים על־פני במת המישטח שלמעלה, אל מול בקתות גדולות, לא צפויות, מתוַדעות בהיתקלוּת. והלאה, בהמשך גבה של גבעה זו – מצטפפות בקתות נוספות, קטנות יותר. – ‘אהלן ערבושקים!’ צהל פתאום צ’יבי ממקומו וצירף מכת־אש לצהלתו. ומבין הבתים הרחוקים ההם נתגלוּ שתי דמויות, קופצות ורצות למטה לעבר המדרון, דמויות השייכות לסמוי הבלתי־שייך אלינו. ‘דפוק אותם מהר!’ נתלהב שאול, מכניס כדור ויורה ברובהו אחת ושתים ושלוש. ואחרים אחריו. – ‘הביטו שמה!’ – צווח צ’יבי ממקומו, ועוד דמות אחת רצה מבקתה קטנה ונעלמת מיד במדרון ואחריה עוד דמות שחורה. ‘אשה!’ צועק מישהו. ‘עוד אחת!’ צועק אותו בחור כשדמות שחורה אחרת, מבין הבקתות, מתקפצת ורצה ריצה רדופה ולא מהירה, נלבטת, ונעלמת מעבר לבקתות. ‘הנה! שם!’ יצור רץ ואחריו עוד אחר, יצאו, נפלו רגע, ושפופים ומדלגים בחפז רב, פרצו וקפצו והלבן שבבגדם הצהיב. צ’יבי משלח בהם צרורות דשנים, וגם האחרים אינם טומנים רוביהם, ויורים ככל שמספיקים. אבל מישטח הגבעה נערף שם באחת אל מדרון, ומעלימם מיד. בתנופת־יד מזעיק גידי את דויד מאחור ומוסיף וצווח אל צ’יבי לקפוץ ולתפוש את הכיפה שלפניו שמאלה, והלה מזנק מעשה אמן וכבר הוא שם בתוך טרטוריו. אלא שאין עוד אל מי. נמלטו. ‘כמה היו?’ שואל מישהו. ורפי מחשב: ‘אחד ואחד. ואשה ועוד אחת, ועוד שנַיִם, כמה זה?’ – ‘כלבים!’ צועק צ’יבי ומוסיף לטרטר במקלע ארוכות וקצרות, מרתיק על כל בקתה וממשש באִשוֹ כל פתח וכל קרן־זוית. מפעם לפעם מצטרף מישהו ומרים רובהו ויורה, מעמיד פנים כאילו גילה מי־יודע־מה. אבל אין איש. ‘די! – זועק גידי – אתם תחפּוּ – פקד על מחצית הכיתה משמאל – ואנחנו ניגשים לראות’.

קבוצת בקתות קרובה. אחת מוארכת וכמה צמודות לה כאפרוחים ודוגרת. כל גב הגבעה מתעקם והולך ונוטה צפונה, כדמות כִּלְיָה כפופה במוגזם, או כקטנית שטבורה לחוץ מאד, ושתי תפיחות לה, זו המערבית וההיא הצפונית, ששמה, שגם עליה קבוצת בקתות. סלעים משַטחים גבם הלבן מעל העפר האפור. והרוח ממלאה הכל עד כי אין עוד מבלעדיה. מעבר לגבעה והלאה ובמרחק – שם נוף הארץ־לא־לנו, הכומסת סודותיה בחוביה, גבעות גבעות ועמק גדול, כנראה, בינינו לבינם. עדיין צ’יבי ורפי מטרטרים מאחור על הבתים. ופלוני כבר מפרק חותלות נעליו, וגם חולצן לנערן מחצץ. וכבר החבורה מסתובבת בין הבקתות הקיצוניות, ונראה שזה הכל. – ‘הו! – שורק נחום – בקלי קלוּת!’ – וגוחן ומרים חרס מחרסי האדמה – ‘ראית כמה חרסים?’ אומר אל ברזילי שאצל כתפו. ‘תל עתיק’, משיב ברזילי וחטמו מרחרח סביב. ‘לא מבין למי הפריע התל הזה – אומר נחום הרהוריו – ולא יודע למי תצמח טובה מכל זה’. אבל ברזילי כבר שפף והגביה חרס והפכו לכל צד: ‘תראה מה מצאתי!’ – ונחום גחן לראות בפלא. אין הם אלא חריצים בחרס ולא שום ראשית של כתובת. ‘יהיה נפלא אם נגלה כתובת!’ אומר ברזילי והופך מכיתת־חרס אחרת – ‘הכל כאן עתיק סביב. לא רחוק מכאן – אמר ברזילי – לכיש, בצד ההוא, ושם מצפון – גת, והתל ההוא, ממערב, הוא עגלון, כנראה, – ואם ככה, הלא כאן צקלג!’

‘צקלג’, – שנה נחום בלא התפעלות – ‘אולי! – התפעל מאד ברזילי – למה לא? אולי כאן צקלג!’ – וגחן להגביה יד של כד, גם הגישה בעיון אל חטמו, והשתדל להטות אור נכון על פניה. – ‘תל צקלג או תל־בטיח – מקום מחורבן’, פסק ואמר נחום. – ‘הו, אם באמת צקלג – טען ברזילי – ואנחנו נלחמים על צקלג – הרי הכל מצלצל אחרת!’ – אבל נחום היה אדיש: ‘לא מצלצל כלום.’ אמר על גבול הזלזול. – ‘אולי יתמזל לנו מזל – אמר ברזילי בהתעוררות לא מוסברת, שוקד לנקר בין החרסים – ונמצא מציאה!’ – ‘תראה! – התלהב כעת ברזילי – כמה יפה! המירוק האדום, והקישוט הזה! עוד נמצא כאן כתובת! אינך זוכר מה היה בצקלג? את מלחמות דויד המלך? לא נראה לך שיפה לדעת כי שוב נלחמים יהודים בצקלג של דויד?’ –’יופי חי' – פטר לו נחום וסטה מעליו.

מבין הבקתות הרחוקות היה גידי מוסיף ומנפנף ידיו בעצמה לגשת אליו. היו מדשדשים והולכים בין הבקתות הקרובות. מטמורת לאחסנת תבואה פערה פֶה חשוך וחשוק טבעת אבנים, ועוד אחת (שים־לב, שלא לצנוח שמה בלילה), ריחות טַאבּוּן עם ריח תבן ישן, גללים ועפר אפור מַחויר, פָריר ותחוח, נָקוּד שברי חרס וצרורות. בקתה זו כולה גללי־בהמות, קש רקב וצחנה אטומה. אבל הבקתה השניה, ארוכה ואפלוּלית. מחצלות מצהיבות על רצפתה, נורא זרה ולא מענינת. יוצאים ומיד מתעקם גב הגבעה, כמין נעל־עבודה שכובה, תפוחת־חרטום ומופשלת־צואר. קצת יורדים והכל מטריש, ומשטחי־סלע חלקים מבהירים בשמש, וחוזרים ועולים בתיפוח השני של הגב המעוקם, בין שיחי־צָלָף מדולדלים. גבעולים חרבים של מָרווֹת אבוקות. ובאים אל בין בקתות אחדות, שלוש או ארבע, בנויות אבנים משוקעות בטיט, וטוחות טיח מתקלף. וקצת מן הצד מעורמים גלי־עפר ומצבות־אבן, שדה־קברות ישן אבל לא נושן, נצרי דקל כפופים חררים נעוצים, וישני־עפר מעורבים חדשים בישנים. תמוה־תמוה. מכאן והלאה משפילה הגבעה מזרחה ומיד צונחת נערפת במדרון תלול, שבעומקו מקוער הגיא הלא־נראה, ומעבר לו חוזרת מתרוממת גבעה, שמדרונה עולה בשלושה גלי קפלים עד ראשה המגובשש צמר נטש נמוך, ושביל חותך לאלכסונה רץ דרום־מזרחה אל ההרים הרחוקים, עמעום תכלכל־אפור. ואילו ישר לצפון, שָכוּב מרגליך והלאה, שדה נוח וחרוש, נוח וחרוש בלא בעיות, כשלוחה מאוצבעת, אשר ממפרקתה ומזרחה היא מתאשדת לגיא במצוקים נישפּים, וממפרקתה ומערבה משתפעת קלות כמין מרזבה נרחבה, רדודה ונוחה לבריות, ומאכסנת לצלעה שביל הולך ובא מהיכן שהוא בעולם, ומה שם הלאה? מה היא הבקתה והעץ ההוא, החתוכים כצללית וכמין ענין של חשיבות יתירה בתוך המרחב הריק, בלב שמי האופק על קדקוד גבעה רחוקה, בין שילובי קוי גבעות רבות? – לא, על־פי המפה לא תזהה מאום, אלא רק עוד נקודת־גובה פלונית: מאתים ושתים. זה הכל. בקתה אחת ועץ אחד. וכך גם רואים ברור במפה של גידי ועל הכל מתפרחת הרוח, מוטות כנפיה כמלוא העולם, הולכת וסוחפת לה בתנופה, ואשר עצם אין־המעצור לפניה מגרה אותה ולהוסיף ולהשתולל כסייח פרא, ולנגוח בשטף הלאה מזרחה. ושם, במזרח, שם הכל מרחיק ומתנכר, עוטה ערפל לועז, ומתראה כאילו שפתיו צרובות וסדוקות מחרבונים ומצמא. אכן, הופכים וחוזרים להביט מערבה, שכּן שם יותר בית, והאבק שם רותח זהרורים מסמאים, של שעה ארבע אחר־הצהרים, וקו חיתוך גבעות השפלה משורטט כהה, תחתיו עמקות סגולה, מעליו כחלוּת מזהירה, ורוחו של ים, ואדמות תנובות כאילו לחות יותר, והכביש שם, והדרך הביתה. כן. לא, אין איש עוד על הגבעה, אין גם מסתתר או נחבא, אפילו לא תרנגולת. ומוזר הדבר, קצת מוזר, בכל־זאת. כיוָן שכך – הרי זה סוף פסוק. מתחילים מתלקטים אצל הבקתה הקיצונית, לומר דברים, להביע סברות על מה שהיה ועל מה שיהיה, ובעיקר להשיא עצות טובות לגידי. היו שאמרו כי אם זה הדבר – הרי שאינו שווה בטרחתו. והיו שאמרו כי ריח־רע תופס אַפּם, בכל־זאת, ואין יודע מה ייצא. והיו שחששו לצרות לא מפני כלום אלא מפני שנכון הוא לחשוש לצרות. ואילו שאול היה טוען מעל כולם כי עתה, כיוָן שתם המפעל, מה עוד יכול למנוע מהחליף את המנצחים, שעשו את הנצחון, בבטלני כל הפלוגות? ונמצאו גם כאלה שהקיפו את גידי ולימדו אותו במפורט איך לארגן מעתה כל דבר ודבר, והיכן להציב את ה’בֶּזָה', ואת המרגמות כשתבואנה. ואילו גידי מיתח צוארו, התנער מכוּלם, וצווח ברעש גדול שישתקו רגע ושיתנו לו לעשות משהו, ושלח מיד את דויד ואת פינילה ואת מקלעם להשגיח ולשמור את המדרון לגיא, ואת צ’יבי ואת רפי ומקלעם שלח סמוך לשדה־הקברות לאָבטח צפונה, ואת כל השאר, כאת להקת אַוָזים, היסה בקולו והקהילם ונהגם ביד רמה ובהמולה מרובה לאחור, לקדם פני הקרונות כשיבואו ולפרקם. מיד מצאו פינילה ודויד ומקלעם מקום טוב וגם מחופה מרוח, שם הציבו את המקלע, שם הציתו סיגריות, ופינילה פשט רגליו מלוא ארכן והסעיד גבו אל תלולית שנמצאה לו, והיה הכל נוח ורוגע, עד ההרים מרחוק, הללו התכלכלים, שצלעותיהם בהירות־מַורידות. ואפשר היה להתמסר בלב שלם לתכנית הטיסה הביתה, שנתבטלה כמעט, ביד המקרה. ‘נורא מרגיז’, אומר כעת דויד. ‘מה?’ – ‘זה. דפקתי שני סרטים מלאים. רצו ששה ערבּושים אחד אחר השני. ואף אחד לא’. – ‘מה לא?’ – ‘מה לא! אף אחד לא נדפק! – כועס דויד – בפחות מחמש מאות מטר – ונמלטו!’ ‘זה רחוק – ניחמו פינילה – והמדרון היה כל־כך קרוב!’ – ‘איזה רחוק – לא מקבל דויד תנחומים. – פחות מחמש מאות, וששה, ששה שלמים, אחד אחר השני!’ – ‘אבל הם רצו, רצו וקפצו, וקשה היה לפגוע!’ – ‘אל תספר לי – זועף דויד – מאה כדורים על שש מטרות מחורבנות, וכלום! ממש לא אני! בושה לסַפּר!’ אמר דויד, מזיח את הגררה למקומה, ומוסיף ומפרק את הקנה כדי להשקיף לתוכו מול האור. ‘לעזאזל, נבלות! – אמר דויד – ברחו כמו כלבים!’ –

– ‘גם אצלנו מתחילים כעת, סוף ספטמבר, לחרוש,’ – סיפר רפי לצ’יבי, מורה על התלמים החרושים במישטח הרכס שממול, שמימינו מתמוטט המדרון לגיא ולשמאלו שופע במרזבה הנוחה. – ‘כל־כך מקדימים אצלכם?’ אומר צ’יבי אגב טרחה סביב המקלע. – ‘מקדימים? אחרת לא נספיק כלום. השטחים מפוזרים מאד. וביחוד כעת שלא נשאר מי שיעבוד בכפר. כולם הלכו.’ – ‘הזאת שכאן, אינה הכי־הכי, האדמה הזאת שכאן.’ – ‘סידית – אמר רפי – אבל לרגלי משלט־העץ־שלנו היתה לא רעה כלל, נקיה, עמוקה, יפה, לא רעה כלל, ראית את גובה הקוצים שם?’ – ‘אני כבר לעזאזל רעב כהוגן.’ – אמר צ’יבי וטפח על כרסו. – ‘הו, היית צריך פעם לבוא אצלנו לראות.’ אמר רפי ובלע רוקו. – ‘ממה חיו כאן הערבּושים האלה? – סקר צ’יבי סביבו – קצת תבואה, קצת צאן ומתו בזה אחר זה.’ הצביע בּהנוֹ על הקברים: ‘חצי תריסר בקתות ותראה כמה קברים!’ – ‘היו קוברים פה את מתי כל הסביבה, ככה זה אצל הבידואים. כאן ישב כנראה השייח.’ – ‘מקום לא יפה כאן – אין מה לראות!’ פסק ואמר צ’יבי וכירכּם פרצופו כנגד כל הגבעות החמות באי־נחת. נטלו והפכו שניהם עיניהם שמאלה, אל המערב הזוֹהֵב ואל חיתוך צללית מירשם הגבעות שמתחת לזוהר. האהילו עיניים, בדקו שם היטב, ושתקו איש להרהוריו. ואחר־כך דיבר צ’יבי לאמור: ‘טוב, נראה, נראה’. שאינו צריך פירושים – ‘גם בג’וליס היה משלט בבית־קברות, ראית? – אמר צ’יבי מתוך הרהוריו. – חפרו שוחה ־יצאה יד, פתחו תעלה – יצאה רגל. ולך תשכב שם לעשות מלחמה.’ – רפי צבט קצה חטמו, והסיע עיניו משדה־הקברות אל השדה שלהלן ואמר: ‘מי עושה מלחמות מי. אלה שפה מתו ואין עוד עם מי להילחם.’ – ‘מה מוסיף למישהו כל המשלט הזה? אמר צ’יבי מזעיף, מתכוון ב’מישהו’ להללו שמתחת לזהרי המערב, השולחים בחורים ומצווים עליהם דברים. – ‘חדל – התוַכּח רפי – משלט עצום, תראה איך הוא שולט על כל הואדי הגדול, סביב־סביב!’ – חַרבּן על הואדי הגדול – מי צריך אותו!' אמר צ’יבי והזעיף יותר.

אבל לא קודם שהגיעו הקרונות אל תחתית קבוצת הבקתות המערביות, שכבר קוראים להן ה’משלט הערפי' (ולאלה שכאן – ה’קדמי') – וכל כבוּדתן נפרקה, הושלכה וגם הוטחה, הכל לפי טיבה ולפי קוצר אפיו של משמשה (וגם היה מוזר לראות קרונות שלנו במחוז מיוחד זה). ועד שלא מיהרו וחזרו והפכו חרטומיהן מכאן לעבר השמש המשפילה, וקודם שתיעלם, ורק לאחר שהתחילו מרקדות להן ריקניות וצלצלניות על מהמורות הדרך בחזרה, וענני האבק פרצו ונהדפו גלגלים גלגלים גדולים לאחור – רק אז פירכסה ויצאה לה הכרה מודחת אחת והתפרשה פתאום כולה: נשארים. שיש בה גם קצת משום נלכדנו. לא עוד כל מיני דברים, כאלה או כאלה, אלא אך פשוט: נשארים. ויותר מזה לא הבטיח לך איש ולא־כלום. לא, חביבי. אולי לכן, כשהיו גוררים כל דבר למקומו היתה שרויה קצת שתיקה. מחוץ לקולו של גידי שהתמיד וקירקר זירוזים לארגון ולהדרכה. והתחיל יוצא ומתחוור הדבר, כי לא לחוות דעת או לעיקומי־חוטם של חכמים הובאנו הנה – אלא כדי להישאר כאן, ולקחת בעוד רגע אתים, ולהתחיל לחפור בטרשים, כן, חבר יקר, והרחק כל ספק מלבך. ‘כן כן – הלאה, עוד עוד, שם, כן!’ הוסיף גידי וקירקר. בכל מקום שם הוא ובכל מקום לא טוב בעיניו, ואינו מניח לאיש בלא לתקוע באוזניו עד מפלת חומות יריחו. ואחר־כך התחיל עוזי, סַמל־המרגמה הגוץ, נכרך ונסחב אחר גידי בשיטוטים על־פני כיפת הגבעה למצוא מקום יאה למרגמה־שלושה, שוטט והצבע אנה ואנה לעבר מקום אויב משוער, וחזור והדגש: לואדי, אל מקום חיבור שני הערוצים שמה, ואל השטח המת שבואדי, ואל הנפתול ההוא שלהלן – אבל עוזי כולו ‘ברוגז’, רק רטן, רק פסל כסדר, כל מה שזה נתן לו. – ‘זה בשביל מרגמה? לי יש מרגמה ולא תותח!’ – או בחילוף: ‘אם אתה יודע יותר ממני להציב מרגמה – אז בבקשה’. – וכיוצא בהם פזמוני־אהבה רכים מני רוך, עד שקצרה רוחו של גידי, ופנה וצעק אל עוזי ככה: ‘די! לך קח וסַדר בעצמך – ורק שתתן לי אש לואדי!’ – ‘הו, הנה – ענה והביע עוזי – ככה היית צריך לדבּר מהתחלה!’ – וגידי סטה מעליו בחרי־אף ובעוז גובר, רוטן רטינות לא מסוימות. מיד מצא עוזי בור טוב, מן המוכן, שאין צורך לטרוח עליו, אלא רק קצת להרחיבו, קצת לשפצו, ובעיקר להישמר בו מעקרבים, והרי לך עמדת מרגמה כבדה, שאם גם אינה מאה־אחוז, ואשר אותו עוזי עצמו כבר חפר וכבר פעל בראויות ממנה שבעתים, וכן קצת גבוהה היא מדי, ועלולה להתגלות ולהיפגע מהר – הרי ראשית היכן בעולם מוצאים מאה־אחוז, שנית, מה כבר יוכל לקרות במקום סרוח וריק זה שערבּושיו נמלטו בלי יריה, ולוּ רק לתפארת הכבוד בלבד. השד יודע למי צורך בכל ערימת־אבנים זו, בכל אלה הבקתות המזוהמות, ולמה יחוּיב אדם להתאמץ ולהזיע תמצית כוחו עליהן – כשמחר בבוקר באים אחרים תחתיך. ויקומו־נא המה, אם טוב בעיניהם, ויעשו גם הם מעשה בחייהם התפלים, ולוּ אך רביע מכל מה שאנחנו כבר עשינו ופעלנו בימינו – לנו כבר די, כבר עשינו למדי בשביל חיינו הקצרים. כזה וכזה אמר עוזי ואמרו בחוריו, וכזאת וכזאת הלכה הרינה בתוך הבור של ה"מסייעת", כשרטנו והוסיפו במזועף על גידי, על האתים ועל האבנים, ועל החיים הללו הגומלים עטרת קוצים למי שראוי לו זר־דפנים לא אחד – והתחילו מתרווחים להם בחלל הבור.

הואיל ומראש שיער גידי סירובו של כל אחד אחר פקד על עובדיה, והוא זבלגן וגם חטמו רר, ואשר כל שאר סימניו מטושטשים, חשובים כאינם, לסייע בידי שייקה ולגלגל עמו במוט בשנַיִם כריכות חוטי־טלפון מן ה’ערפי' ל’קדמי'. וכך בחשו שניהם את העפר הממוקמק ועשו מלאכתם בשתיקה, כששייקה משתדל בכל שלא להכביד על אותו עובדיה כדי שלא ירגז ולא יעזבנו לפתע לנפשו. אבל לעובדיה יש חשבון משלו, ועובדיה אומר כך: ‘מוטב לעבוד אתך, מאשר להיות סַבּל וללכת ולחזור מאה פעמים עלה ורדת’. ומשמע הדבר – מה החפזון, נעבוד קצת וננוח, נגלגל ונשהה – כוונה ששייקה נפתל עמה במדיניות של הסחה: ‘טוב, אבל נגיע קודם עד האבן ההיא – אי־אפשר להפסיק פה!’ – הכל כדי שעובדיה לא ירגז בדרך. קובי הארוך, זה החבלן, שראשו הבהיר מפורע לרוח, וארגז־מוקשים לו על כתפו, עובר בצעדיו הטופפים על־פניהם, וקובי אומר להם: ‘משלט אדיר, מה? אומרים שזו צקלג של דויד’. – ‘איזה דויד?’ – מגביה שייקה ריסיו אליו – ‘מה איזה? דויד המלך! דויד מלך ישראל חי, חי וקיים!’ מזמר להם מעֵבר ערפּוֹ קובי ומרחיק ועובר לפניהם והרוח מתפיחה חולצתו ועושה בה גלי קפלים נרדפים. ‘מ’כפת לי דויד המלך,’ – גנח עובדיה ובלם חטמו במשיכה עזה, ושוכח אגב כך ופוסח על האבן המדוברת.

את הבקתה המרכזית שב’קדמי', אשר בחצרה עוד רמצו גחלים מתחת פארור מפוחם, וצחנת עשן גללים אטומה עוד היתה חונה באוירה, וכמה מצעות־צבעונין היו פרושים בחדר האפל, ומחצלות בלות, עם צינת טיט מחופה אריג־עכבישים עבה, ואבנים עירומות – אותה הועיד גידי להיות למַטֶה, למחסן, למבשלה ולמחבשה – ולקול דבריו נבהלה סיעת־יונים מעל חומת החצר והטפיחה כנפיה ונתנפנפה לרוח. וכבר מגובבים כאן סירים ואלונקות, שקי מזונות, ג’ריקני מים, ארגזי תחמושת וארבעה־חמישה בחורים כבר בעצם תוך ויכוח, טוענים חבילי־חבילות של טענות על כל הנחה והנחה שמניח גידי. ונכנס אז בחור ומנפנף בידיו שני רובים שמצא אֵי־בזה, אחד רובה אנגלי חדש, והשני טופס ישן־נושן, שעוד נפוליון, או שמא אלכסנדר מוקדון, ניפנפו בו, וצ’יבי שנזדמן שמה, זילזל בו עד עפר וגם זרקו לקרן־זוית (בעוד שלפני ששה חדשים בלבד היה גורם חדוה ועסק גדול להצפינו), ופינו מקום לקובי שייכנס וארגז המוקשים על כתפו. לא רק מראה הארגז הגעיש את שמוליק הטבח אלא עצם הרעיון החצוף, שנוסף על כל שותפיו דוחסים לו עוד מוקשים בצדו, מפגע לכל רסיס, לכל כדור תועה, והשד יודע מה, פה על־יד הפרימוסים שלו, וקץ כל הקצים! לא, לעזאזל, או הוא או הם! יותר לא יוכל כּלכּל! – זה לא הכל – ניחמוֹ קובי – יש עוד שני ארגזים קטנים, וגם שלושים ושנַיִם קילו חומר־נפץ בשקיות. ותיכף יהיה הכל פה, וכשיתפוצץ – עד הירח יתפוצץ! הו, לא! קובי שייצא מכאן! הוא, פרצופו וקניניו, האין בקתות אחרות כאן! צעק שמוליק. מזוקנן זקן ‘חיות הנגב’, ונס נעשה שמוקשים הם אלה, שלא נטלם וביעטם כולם כרגע. רק בדי צַעַק התערב גידי להזכיר כי לחינם הרעש, שכן בתוך שעה־שעתים יהיו כל אלה מטומנים במערכת הגנת המשלט. ואת קובי, שפתח לענות חלקו – הקדים גידי ודחפו משם, ולא יוסיף צרה לצרותיו.

'נו, מה נשמע בצקלג? עצר קוֹבּי ועמד על־גבי ברזילי, שהיה גחון ומעיין במרחבים ובמפה, שהשאילו גידי לצורך קביעת המרחקים. – אבל ברזילי מניע ראשו בצער: צקלג? חושש הוא שנחפז מדי – לא כאן צקלג. – למה לא כאן? – הרבה מזרחה מזה, ממש לרגלי ההרים שם, יושבת על מקורות מים רבים… – חבל, הצטער קובי על שם כה עז־צלצול שנשמט הפעם מידיהם, אם לא יתחרט ברזילי ויחזיר עטרה לישנה? – הו, לא, צר לו שהטעה בחפזו את הכלל – ועל שכבר קפצו ונטלו את הטעות ועשאוה קבע. מכל־מקום כאן וכזה הוא נוף חייהם של דויד ושל פלשתים – אמר והחוָה ידו על כל האפקים סביב, מחשופי גבעות רוגעות באור שמש יורדת. כאן היו וכאן עשו מלחמות, כאן גִדלו תבואות ונהגו צאנם, וחושב כי דבר לא נשתנה פה, מאז ועד היום הזה. – ‘חוץ מאתנו…’ התחיל קובי, אבל ברזילי לא נפנה אל זה, ותחת זאת הזכיר לקובי מעשי דויד בברחו מפני שאול אל אכיש מלך גת. מעשה בהורדת ריר על זקן. ומאכיש אל המדבר, ומן המדבר אל הישימון, ומן הישימון אל אכיש, והלה נתן לו את צקלג: על הגבול בין האדמות הנחרשות שבעולם מדי שנה בשנה, ובין האדמות הנחרשות רק אחת לכמה שנים. מכאן היה פושט דרומה, קוטל בכל אותם העמלקים, הגרגשים והפריזים למיניהם, ומעלים מעלליו, גוֹלֵש לאכיש על נגב הירחמאלי – דואג להשמיד קרבנותיו עד האחרון, שלא ישרד מהם מלשין. – ‘הה, דויד המלך…’ – גנח קובי, סחוף לסיפור. – 'אינך זוכר? – תמה ברזילי. זוכר ולא זוכר. בחור רב־הרפתקות היה, לא?… שלושים נשים, כמדומה, שלו ושל אחרים, ונפתוליו עם המלך הזקן, עם שאול, פה הכה ושם נלחם, ואת מעשה רצפה בת איה, ושר שירים ובכה בכיות ורקד ריקודים, ברכה על ראשו – ומה לא? – הו, גיחך אליו ברזילי – בחור סוער היה, אותו דויד מלך ישראל, לא?… ומניחים לו לדויד המלך, וברזילי שב לכרוע על מפתו, כצמא על עין־המים, נלהב ממה שמוצא בה ואינו יכול למנוע טובו מקובי – בוא תראה – הוא קורא מתוך קפלי הגליון המרשרש, מוליך ומביא קנה־קש לסימוּן – בוא תראה כיצד: כל שרשי הערוצים שלרגלי במת ההר, אלה המנקזים את נֶגֶר מימי מערב הר־חברון, יוצאים להם עם קפלי השוּליִם, במגמה כללית מדרום־מזרח לצפון־מערב, רצים ומצטרפים לשני ענפים עיקריים, זה שבגיא הזה וזה שבגיא ההוא, הנה, ממש בשחי השלוחה הזאת (וזה פשר תלילות המדרון ומצוקיו אל הגיא: מיפגש שני זרמי־הר צעירים ורבי־כוח!) – מכאן ומערבה יורד הנחל למישרין, במיפשק הגבעות ההן, עד התל שאצל הדרך הגדולה, והלאה אל התל שאצל המישור, שם מתחבר אליו אותו ערוץ שחצינו לרגלי משלט־העץ שלנו. רואה? וככה מפרידה מערכת הנחלים הללו את אזור הנוקשה מאזור התחוח, את סלעי הרי־הגיר מעפר גבעות־החומר, קו גבול שאת כל פיתוליו סימנו פעם מבצרים, תריס לאדמת המזרע מפני השוסים. כל אותם תלים: אחד, שנַיִם, וגם זה, וזה, ועוד זה, והנה – בלי סוף – סיפר ברזילי ונשא עיניו אל קובי, שכרע אצלו וכוסס צפורן ידו. – ‘כן – אמר לו קוֹבּי – הרים, נחלים ואנחנו.’

כעת קם קובי והלך אל ה’ערפי' להביא את יתר אוצרותיו. הטפיף רגליו על גב הרכס, בין מַערי־סלע מלבינים, רקועי קרקע אפורה, ואגודות מלעניים מרתתים ברוח, עד כי מתלחש בלבך להתעכב עליהם רגע לקשוֹב אל דקות ילל הרוח סביב כל קנה רותת, ולהציל פתאום מאבדנוֹ דבר מעט, שאף כי אינו מסוים, הריהו ישנו פה, מיוחד ושונה מן התמיד, דבר שאינו משתנה כפי שדברים משתנים, ניגון־דקוּת נצחי, אחד ולא מתחלף בכל פינה ופינה שבעולם. מנוכח היה הכל סמאונֵי־שמש, זהרוֹנים עוקצניים ויבשים, שהרוח הוסיפה וטישטשה אותם אל הפנים. והיה פתאום במַשבה השוטף, לא ברור מדוע, כמין אישור לחששות סמויים, או אולי כמין תוכחה אילמת שיצאה והשיגה אותך לבסוף. מה כאן לא היה נכון? או מה כאילו צריך היה להיות אחרת? – התנער ומשך דרכו הלאה. יש ומנגינת הרוח נעשית כזו ששמע רובינזון קרוזו כשעלה להשקיף – והנה הים ריק ומקיף סביב־סביב. סביב ערימת החפצים התלקח שאון, ואלה מהם שאינם של איש נדחפו אין־חפץ עד שיבוא איזה גידי ויצעק ויכריח לקחת גם אותם. בּני ורעהו, מאצל מכונת־היריה, קראו אליו קריאות־צהלה, אלא שלא אמרו שום דבר שיש בכוחו לעבור ולצלוח את נהמת הרוח, ודי להם גם בהינע־יד. החיתוך שמחָתך הארגז הכבד בעורף, אינו מעכב שילוח מבט אל רחוק, עד תכלוּת ההרים המאפירים. צקלג זו על שתי קבוצות בקתותיה העלובות, כבר היה ריח של עזובה ושל אבדן בעליה מהלך בה, משהו שמתפרק ומתבלה ואינו מתנגד עוד לכליונו. לא זו בלבד אלא גם, כאילו, כבר הולכים ומתרגלים לאסון. רמץ הגללים שנדבק בכנף הרוח מצחין על סביבותיו כספחת. את ארגזו פרק קובּי חרש, וכמתגנב חמק־יצא עד שלא יתערב בכל המתרגש בפנים. הקיף את הבקתה, דילג על תעלה כרויה אחת, ויצא מאחור, מחופה מן הרוח, להביט אל חזוֹת הגבעות שממול, שטופות ומזהיבות בהרי השמש היורדת מאחור.

אכן, שני ערוצים עמוקים ונרחבים הם, ושם משמאל הם מתחברים. חותרים עד מחשוף הסלע, טעונים לבנוּת גבב־גרף כרסתני, ועושים בין שתי שוקיהם משולש מתרומם לאִטוֹ ומתגבַּע בהדרגה. על מדרגתו התחתונה יושבות תאומות־בקתות אבן כפולות חצר, וצמתי־שבילים מתאספים שם; מעליהם, בהמשך הגבעה הזאת, הופך המדרון למצוק תלול, מקוער מכוח זרמי מים קמאיים, ומעבר להן מתעלם הואדי הרחוק, ברוב נפתולים, ובכל מקום שהוא מתחַכּך בצלע גבעה, ממהרת זו ופורקת לבושה וניצבת לפניו חשוּפת חזה גיר לבן, בוהק בצחוּתוֹ כנגד השמש עד סמאון כחלחל. שלושה מצוקים כאלה, בזה אחר זה, ועל גב כל אחד חטוטרת גבעה שחומה. מיד אחר־כך נוטה כל העמק ומתקפל לו, כמי שגמר דבריו, ונעלם בתוך סבך גבעות אין־קץ, אשר רק ברחָקים, כמין חומה מופרשת לעצמה, התגבּהוּ ההרים התכולים ואליהם ולקראתם המתה כל־כך הרוח בכנפיים גדולות, שאתה נכמר יוצא אחר מהלכה הסוחף, מלוא רוחב הארץ. אבל מושך את הלב יותר מכל הוא דווקא השביל הזה היוצא ופונה דרומה־מזרחה, במרחב הפנוי בין הגבעות, וקורא לבוא וללכת על־פניו, לצאת בפשטות ישר הלאה, לרדת עמו ולעלות עמו, לפנות פעם כה ופעם כה, בתוך השלווה הפרושה, מסע שביל עפר רוהט, קייצי ועליז ללא דיבור, שדות חרושים ושלפי־קיץ מזהירים, וכנשימת גלי ים שליו, כבטרם היות כל מאומה, ללכת הלאה, ופולי־עפר תמימים נשחקים מתחת כפותיך אין־רטינה, שכּן כך ברגיל הן דרכי־העפר, אין הן משומשות מלוא רחבן, ורק נתיב צר, כרוחב מפסעי איש, הולך שחוּק באפיקן המנמנם, ועד שלא תפצענו עגלה, או טלפי חמור סורר, שנשמט בהתנמנם בעליו על מרדעת השק, נוטה פתע ומתפרץ לעבט דרכו, ומצריך מלקות מרדות ונאצות לא־מעט, ולעתים אף ריצה יחפנית אחריו ברשרוש בגד – וחוזר, לבסוף, בהינע אזניים פחודות, להליכה התמה, הטובה, המרקידה טלפים בפציעות מצומצמות וחפוזות, בסדרה קצובה, מתחת שתי רגליים נצבתות ונפשקות חליפות מכרסו ולצדדים; ועד אז תהיה דרך־עפר קרוּמת ציפוד, עד שלא תתוה עליה שיירת־נמלים נושאת־גרגרים את קִוָה האדמדם, הרחוש, או עד שלא יבקיענה תל תיחוח של חולד שאך הציץ וכבר נפגע בדריסת פרסת גמל, ממעכת כובשת תחתיה – ועד שלא באוה כל אלה ועד שלא יקרום עליה קרום אדום שלם ושליו, תראֶה הדרך כשדה נרדם לכל דבר, ואפילו עשב כה ועשב כה יתחזק להיעגן בה, מסוער ברוח, כמו כלל העשבים, כאילו לא דבר הוא, ורק זה מוטל עליו, ובאותה צייתנות עשבית עצמה, התעלמות שתבוא, יום אחד, על ענשה בתלישה אחת, בשיני־גמל גדולות וחוטפניות… כן. מה? לא! עוד שני ארגזים עליו להביא, לבד משקיות חומר־הנפץ, ועם זה נטל והתישב בצלע המדרון, עקבי סנדליו הרחק מוגבהים שם בניחותא על אבן אחת שנעצרה באמצע דרדורה, תמוך לו ולאחוריו, ובכיסוס צפורן היה לוטש עיניו על חזה הגבעה המתרוממת מנגד. מנוחה יסודית כל־כך היתה שרויה שם עד ריגשת אי־מנוחה. שלווה שיש בה כאחד נמנום עם עֵרנות חשודה.

כלום אינך תופש ריח נרגש, פתאום, כריח געגועים – עד שנעשה צרוד לך בתחתית הגרון, ואין פתאום במה להיאחז. אסף ברכיו וכינסן אליו נתן סנטרו בכפותיו, ואת כפותיו על ברכיו, ותהה מכווץ ומחריש. אחר־כך מישש בכיס חולצתו, המכופתר תמיד. וברר שם מתוך כמה עפרונות־פיצוץ ופצצים זעירים הצריכים עיון, וגם הופרדו לצורך זה, ומצא שם זנב עפרון וגם פנקס קטן ונטלם בראשי אצבעותיו הארוכות, והבליש מבט לאחור אם אין משגיח בו, ועילעל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחזה הבקעה נשוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רפרופי כקורי־עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא, אם רק תדע לקשוֹב בלי פניות – ותוכל אולי גם לתפוש נכון, בלי להזיק, או לבתק, וחזר ורשם שורה, ואותה גבעה שממול שהתרוממה לפניו לאטה מצהיבה־משחימה, ושביל אחד הולך לצלעה, מרחיק אל המרחקים ולקראת תִכלות ההרים האפורים, וחזר ובדק מה שהיה רשום על הדף:

הריק הגדול הזה, אלוהים,

עמק שטוח וגבעות שטוחות

ובאים אחריהם אפקים שטוחים

וגם הלאה מהם למרחקים

עולם כולו שטיחות אין־קץ.

זה קודם־כל. ואחר־כך התפרצו שורות אחרות. כאלה:

לאן איפוא, לאן הערגה

הצורך המציק ללכת עוד ועוד

אם ריק ומחוק ושטוח כזה…

מחק את ‘הערגה’, וחסרה היתה מלה מכרעת. או, אולי למחוק הכל ולכתוב לא כך. אלא שהדף כמעט מלא. משהו, שיהיה אמור בו ‘מרחבים מרחבים’, ומסית לעוּף. או לפחות להשלים את השורה… משהו פותח יותר… עומדת שהות שמתמסרים בה לניקוד הכתוב, בשקדנות, בהפקעת עצמו מכל העולם, בדייקנות שלא איכפת לה שום כללי הדקדוק. שדשה בעקביה קמצים ופתחים בלי נקיפת־הרהור. וכמעט שעגה עוגה סביבו, כגון זו שהיו עגים הצדיקים להרחיק רוחות רעות, לבל יזידו להרוס פנימה. ואחר־כך קיפל את הפנקס ומחץ בו את העפרון, ותקעם כמו שהם לכיסו ופרף את הכפתור, וקפץ בלי לתת זמן להתישב בדעתו, ומסנן חירוף שהוא, נחפז והשיט צעדיו הטופפים ובשתי קפיצות אל מעבר לבקתה, ועוד הלאה אל כתף הבקעה המערבית, שכבר קוראים לה ה’ערפי'.

פרק שלישי

לא, גידי אינו נותן מנוח. מיד ניגש לארגון המשלט ולהצבת כלי־הנשק. פשוט מכולם הוא המדרון המזרחי, אל הגיא, ואם אך תוסיף ותמַקשהו קצת – ופתרת כל צרכיו. קשה יותר קדימה צפונה. בשלוחה החרושה הזאת, וכן דרומה־מזרחה, בקער המדרון היורד אל מירדד הואדי הגדול: מכאן פתוחה הדרך לכל בא. גם שריון, אם ירצה, יוכל לעלות מכאן ולתמרן בלא קושי. אך ראשית מה פתאום שריון, ושנית מה תוכל לעשות כנגד שריון? אין בידיך אלא כנגד הסתננות־פתע, וכנגד זו מובטח הצפון, הואיל וקל לצפות למרחוק. מה מתקבל איפוא? מקלע אחד ישלוט על שולי הבקתות מקרוב ועל המדרון המערבי של הגבעה ממול. מקלע שני יועתק עד שיוכל לכסות באִשוֹ את פני השלוחה ואת מרזבתה. אל תוך הואדי תגיע המרגמה־שלושה שמאחור, ואילו על השטח שמעבר לואדי, החל מן העמק שבצל השלוחה ודרך מזלג פגישת הנחלים עם הבקתה הכפולה והשבילים המרובים, וטפס במעלה הגבעה האחת והמצוקים שמעבר מזה – בכל אלה ישלוט המקלע הבינוני, ומקומו קדימה משהו, כדי להיטיב את הטווח. ואילו המרגמה הקטנה ‘שנַיִם’ תצטרך ‘להחיות’ את המדרון המת של הואדי. הבה נציץ רגע בואדי. תלול לכל אָרכּוֹ. כולו קשה למַעבר. גדה שטוחה אין בו אלא במקום אחד: בדיוק מול אותו קער, שפירושו אחד – כאן יוצב הפיאט. מה חסר עוד? חסר עוד אגרוף אחד. כוח נייד לתמרן בו. ולהתחפר! אלוהים וכל כרוביו: להתחפר! קודם־כל להתחפר. בואו בחורים, הפשילו שרוולים בחורים: זיעה חוסכת דם! ונכין משהו לאכול. כשיבוא מוֹטה יהיה הכל יושב כבר במקומו. ועוד צריך לסייר הכל, לדעת מה בדיוק בואדי למטה, מה בבקתה הכפולה ההיא. והכל הפעם ילך למישרין, ויאללה.

כל זה כרגיל טוב ויפה עד שבאים ולכל אחד כמובן הערות משלו וערעורים שונים על גידי, על תכניתו ועל הסדרים כולם, בכלל ובפרט. מובן שבני של הבֶּזָה יטען כי לעולם אין מוציאים מכונת־יריה קדימה ולא נשמע כזאת, ולא רק שניחא לו פה במשלט ה’ערפי', אלא כדאי גם להרהר מה אם תבוא ההתקפה מן העורף דווקא, ממערב או מצפון־מערב, וכאן, למרבה המזל, שדה־אש נבחר ואדיר – מניין הבטחון שדווקא מכאן לא יבואו? לחינם, דבר לא הועיל לבֶני. גם חוַת־דעתם של בחורי המרגמה הגדולה, הערומים עד מתניהם, לא הועילה, והיו נאלצים להסתפק בהגנה על עמדתם שלהם, ובפרסום הצהרה זו: ‘אנו נראה מי יזיז אותנו מן הבור הזה!’ – ואולם לא איש גידי וישעה אליהם. אינו אלא מטיח לעברם לחפור לחפור ולהתחפר ולהתחיל לטווח אל הואדי וברזילי יהיה להם לעיניים. – לעשות, להתחיל, לעשות! דברים בוטים שמתגלגלים כרגע במדרון הרגיל – לחפור? במה? צחוֹק! באתים האלה? כן. באתים האלה. – ולמה לא במעדרים? – למה שאין. – ולמה אין? – עד אין קץ. וגידי כבר הפנה אליהם עורף מצומר, וצעק מרחוק אל שייקה, להתקשר עם מוֹטה, לאמור: מתבססים והכל בסדר. – ‘זה נקרא אצלו סדר!’ קָבַל בּני מתחת לגוף המכונה הכבדה, באזני רחמים הכפוף תחת החצובה הכבדה. ‘רוכב קשות!’ אמר רחמים בכללוּת. ‘כשמם־כּף של רובאים מתחיל להתערב בנשק־כבד…’ התמרמר בּני אל מקטרתו. ‘תמיד משלמים ביוקר.’ ידע רחמים להשלים את הזמר בן־האלמוות. וגם כשבאים אל המקום המיועד למטה, במשלט ה’קדמי', ונוכחים עד כמה צדק גידי, ואיך רק מכאן מתחילים השטחים להיפתח ולהתגלות לפניו – אין זה אלא רק כדי להגביר זעפו; ועצם הידיעה כי אין טעם לזעף – משלחוֹ פרא, כאש לוהבת. מרדוּת גוֹאֶה לבו עד מעֵבר שתיקתו קפוצת־השפתיים, וכל־כך חבל שאין תואנה למהלומות. – ‘אל תהיה ילד!’ מוכיח בּני את לבו הכעוס, לולא שיש גם איזו שביעות־רצון, בנקודה רחוקה אחת, על שזעמו גובר על דברי־הגיון, שכולו פתוח הפקר למרי פרוע, מגרה ומסית לקטטה ושיתפוצץ משהו, עד כדי שדמעות ממלאות לפתע עיניו, והוא אץ לבלען אל תוכו ביחד עם גידוף חרוק־שינים. ועמוס זעם. מכונת־יריה, ורחמנות על עצמו הגיע עד לפני הבקתות הקדמיות. והואיל וגידי לא נראה, נטל וישב בצל בקתה, ובשתיקה אוכלת כליות וחדרי־לב, פטם פיטם לו מקטרת בסיגריה מפוררת – לינוק קצת מַרגעה. ולרחמים המבקש לדעת בזהירות מה יהיה עליהם ומה יעשו בטרם חושך, הוא משיב בשני נידי־שפתיים: ‘מַ’כְפַּת.’

רחמים מושך כתפיו, מפשיל שפתו התחתונה ומתיז רוּקוֹ לצדדים. ואחר־כך פותח רחמים ונושא קינה ממושכת וחדגונית על המצב ועל הדברים. ותיבה אחת חוזרת ומתנגנת בפיו כבת־בית מורגלת: קיפוח, קיפוח רודף קיפוח, עד שלא יצא קיפוח זה קופץ ובא קיפוח זה, ואין לקיפוח סוף. הכל בשפה רהוטה, במעוגי אצבעות נכפפות למנין, נפשקות לתמיהה, ומתקמצות לנתינת טעם, ולפרקים אף נשלחות לצבוט קצה חטמו, ליתן פוגה שבין סדרת־קיפוחים אחת לאחרת – אלא שגם כאן הוא מקופח: קהל־שומעיו יושב מחריש כאבן. – ‘אז מה?’ חותם לבסוף רחמים באמירה שאינה שייכת למה שדיבר קודם, אלא רק לחששות, לאכזבה ולבקשת־עצה. צר לבני על שהתיר לענן לרדת ולהעטיף אותו, נראה לו כי אין בודד וזועף ממנו, והכל פתוח עתה לפני אותה דמות ישנה להגיח, לצאת ולבתק את כל קרומי הכאילו־הַגלדה, חוזרת ונחשפת אותה שהות שרטונית שעיכבה בחטף־אחד את מירוץ הזמן, אשר לאחריה, כאילו, נתפצל שטף הזמן להלן להרבה פלגים קטנים, מתנפצים ועוקפים סביב השרטון. ואילו הזרם האחד, השלם, שמקודם – נפסק, ואינו קיים עוד. אותה שהות קרדומית בקרב על המאתים־ושמונה־עשרה, כשנשאר לחפות במקלע על הנסיגה. והיה ברור, וגם אמרו לו כך אחר־כך, שהוא לא יחזור עוד, שהוא גזור ונגזר לו, שהוא אבוד, כשאֶלי שוכב נתמך בגבו, ומספיג דרך חולצתו נזילוּת חמה ומפסיק לגנוח, ובין גניחה לגניחה חלל מתמשך, בור אין־קץ, אם תבוא או לא תבוא עוד אחת – ופתאום פגע פגז מקרי אחד במשוריין ההוא שממול. ואפשר היה לקפוץ ולרוץ בחזרה ולהינצל – שהות קטנה של זמן שנעצר אז ולא חזר עוד לתיקנו, ושצריך לעשות כעת הכל כדי להיפטר מעינוי זה, ואין מצליחים אלא לשקוע בו יותר. מדוע לא יעבור כעת מישהו ויקרא לו, יתן דבר לעשות שיסיח את הלב. קום חפור לך שוחה. כאן לא כמו שם. שם היה סגור וכאן פתוח. ולא יחזור דבר פעמַיִם. כאן שקט, כאן כולם, וכאן כלום, קום, לך חפוֹר!

‘אין זמן לשבת!’ ניצב עליהם פתאום גידי ממרוצתו, מצמצם עיניו הקטנות מחמת קרני־השמש המאוזנות כבר כמעט. ופושט יד אחת להתחיל להסביר, וניחם על דיבורים ועל אמירות ושומט ידו, ולוקח נשימה אל תוכו, ותולה מבט בבני הלז היושב לרגליו, והמכונה מלחיתה לרגליו ככלב. ביד רועדת מגיש בּני גפרור נוסף אל רמץ הטבק המפוקפק, ועורך מלים לאמירה נכונה, אבל גידי גוחן אז ומשפיל בסיגריה שלו אל בליחת האש של בּני, וינקו להם איש מעברו, וחמיצות זיעה זרה צרבה רגע איש חוטם רעהו, ונפרדו ושהו מיושבים כדי לפלוט לוגמה ראשונה של עשן, ותוך כך היה נראה לבני כי גידי הלז שממולו, מה הוא בסך־הכל אם לא בחור עייף, בלתי־חדל מתרוצץ, ועוד יוסיף ויתרוצץ ארוכות. וגם כי, מעיקרו, אינו בחור רע, וראוי שקצת פחות יציקו לו, ואין זו כלל אשמתו אם הכל ככה, וצריך לבלוע את כל השאר פנימה. ואולי אפילו למצוא פעם שעה, ולחטוף שיחה עם גידי זה עצמו, כפי שהוא. בדידות עלי. אחוז בדידות אני. – ‘אהלן!’ – קרא פתאום רחמים – ‘תראו מי זה בא!’ – ואכן על המישטח ברווח שבין הבקתות היו באים ומתקרבים, הלוך ודקוֹר את האופק בהחוָיות אצבעות נטויות, הלוך והתוַכּח בחום, מי אם לא מוֹטה ואורי סגנו ועוד פלוני אחד לבוש פלדס קצר – מראה שעקר והקפיץ את גידי בלא אָבּד מלה, וכבר הוא משולב ביניהם וגם אצבעו כבר מוחצת אפקים ומתנופפת הלום ואילך.

פלוני לבוש הפלדס מיהו אם לא מישקה, מם־פא המסייעת, אחד יחיד ומיוחד במינו, שלבד מקרחת עם ציצת־שיער דלה מתנשבת מעליה היה כולו מצוין במעלות, וידוע בשתקנותו, בתאבונו, ובפיוֹפֶת שאינה מָשה מבין שיניו המצהיבות. ועד שהכל מניפים ידיים ושואגים, מניד הלה ראשו לאִטוֹ מטלטל בפיוֹפת האמורה, ולבסוף פורש כדי שלוש־ארבע פסיעות מנויות, חוטט שם בעקב נעלו ומחטט גומה קלה בעפר, וממשיך ומניף יד אחת וחוטט ברגלו עד שמשגיחים בו ומבינים כי זה הוא מקום הבחירה, אשר בו ראוי לדעתו לחפור את שוחת הפיקוד, אבל כשאין תומך בשיקול־דעתו החשוב, הוא מניח וסר שתים־שלוש פסיעות וחוטט שם בעקבו ומחטט גומה בעפר, אולי זו תסכון יותר, עומד ומניף יד קוראה לשימת לב. אבל הלבבות שועים עתה אל גידי, שכל תכניותיו וכל מסקנותיו נראות להם בכללן הן בעריכת האנשים, והן בהצבת הכלים, זולת מה שאורי סובר קצת להיפך, לאמור: להחליף את מקום המרגמה שנַיִם בפיאט, וכן גם להעתיק את מקלע א' לאחור, ואילו את מקלע ב' להוציא טיפה קדימה, כדי שיחַיֶה את השטח היורד מן הבקתות, וליצור קשת נרחבה שבראשה תעמוד המכונה ובאגפיה הרובאים. והיה לזה הסבר מפורט ונלהב שאורי התמסר לו בלהט, עד אשר מוֹטה, שהצמיד משקפת לעיניו ובדק את הגבעות, נהם אליו בּאסית לאמור, חדל אורי, הנַח לגידי לסדר כפי שהוא מבין. – הערה שהוכיחה אין־מסתור כי מאוֹס מאסוּ כאן בהגיון הבריא – ומאלצת את אורי ללחום לכבוד האמת המושפלת, ולתקוף מכל האגפים כאחד. וכך היו הדברים רותחים ומתלבנים, ופה ושם אף נשמעו דעות אפיקורסיות עד חדוה, ופה ושם יצאו אף להגן בעקיבוּת על אמיתוֹת ועקרונות קבועים. אכן, פה ושם גם ישבו בחורים והמתינו בשלווה ובקצת נמנום, נוכח השמש היורדת, לסוף התחרות, והיו גם שטענו כי כבר כלה כוחם מרעב. עד המדרון שמתחת הבקתות הגיעו הארבעה וניצבו שם והשקיפו מן הגיא אל הערוץ המלבין ועד הגבעה המתרוממת, ששביל חוֹצה שיפוליה ובורח אל המרחק ואל ההרים, וקורא לרדוף אחריו ברגל קלה – ומשם הצפינו מבטיהם אל מזלג הנחלים עם הבקתה הכפולה, ואל המצוקים המצהיבים בלָבנם, והסכימו כי מכאן אין לחשוש. ודויד שהיה משוטח מן הצד על האדמה החמה ואבן מאבני השדה מראשותיו, מעוּצם־עיניים וכמעט נוחר, נפנה אז ואמר באי־שביעות־רצון גדולה ככה: – ‘מה כל ההכנות – מה כבר יכול להיות כאן?’ – ‘נראה נראה’ – אמר לו מוטה. ‘מה נראה – נקום ונחזור.’ אמר פינילה. – ‘מה רע לך פה?’ נהם מוטה מעבר למשקפת שעל עיניו. – ‘טוב לי במקום אחר.’ רטן ואמר פינילה, שהיה מיושב ומשחק לו באבנים קטנות.

– ‘הי, פינילה! – נזכר אורי למראהו – כמעט שכחתי! נחש מי ביקר אצלנו לפני שעה קלה במשלט־העץ?’ – פינילה מנחש מיד, אך שונא שיכירו בו ומקמט מצחו: ‘מי? אף ‘חד’!’ ‘אחד לא – קורץ אורי – אבל אחת כן!’ – אך פינילה ממאן להילעֵס בפומבי ומבקש לקצר כּכל האפשר מעמד זה. וביחוד כשחש כמה לחייו הבוערות מפרסמות הכל – ‘נוּ, אז מה?’ הזעיף פינילה ביבשות משועממת ככל האפשר, שמעניקה לו מבעו של קטן שנתפס בקלקלתו. – נוּ, אז ככה!' שמח אורי למציאה נחמדה זו שנתגלגלה לידיו, ואומר למתחהו בפני קהל נאור זה, ולהנותו בפקחותו מזה ובמבוכת הלה מזה, וקצת יהיה צחוק: ‘שמע – אמר לו אורי – היא יופי של בחורה, שוחחנו קצת… – אומר ואורב לרושם – היא בכלל לא רעה!’ – ‘אז מה יש!’ מתכעס פינילה ומנַעֵר כתפיו. ‘לא־כלום. אדרבא, אבל לא טיפה שמנמונת, לדעתך? מה אתה כועס? כל אחד וטעמו! אסור לחוות דעה? והיא דווקא ביקשה ממני למסור לך – –’ ‘– – נשיקות!’ קופץ אחד מן הקהל, והכל מתפעלים לחכמתו. ואורי ממשיך באמנותו הדקה, בז למלאכה הגסה, ומספר כי יש בידיו מכתבון, פתק קטנצ’יק, שמסרה בידו, למסור מיד ליד, בשבועה ובקונם, והרי לך המכתב’לה, וכולם כאן עדים כי נמסר בשלמות – וגחן והושיט לו על טס כף־ידו, במעוג־מלצרים ובקידת־ברך, פתק מקופל שבעתים, שפינילה חטף אותו באמצע הגיחוך, וקרע והעיף את הקרעים, וסגר שני אגרופיו ושיכּלם על ברכיו ונעץ מבט ישר קדימה, חרש־אילם. ‘אה, – אמר אורי – כך אומרים תודה?’ – ופינילה מיצמץ ואמר ישר לפניו: ‘טוב טוב.’ – ‘לך עשה טובות למישהו!’ אמר אורי וקרץ על סביבותיו רמזי בדיחות ופרש והלך לו. ואין ספק כי מאחור כבר הולך אורי ומדקלם את הכתוב, קטעים נבחרים ומרמזים, תפח רוּחו! אבל אך נוכח כי אין עוד איש עליו, ועין זר לא צורבת גבו, פרץ פינילה אגרופיו מעל ברכיו, שהתחילו להזיע מעצמת קפיצוּתם, וקפץ והתחיל מלקט בחפז את הפיסות הקרועות, בטרם יסוערו ברוח.

לסוף היו הקרעים מאוחים ומיושרים, והכתובת ‘לפנחס ש. – אישי’ היתה כה ענוגה, כה אלכסונית ודקה על הנייר הממועך וממוסמס, שצריך להחפיז מבט אל דויד שמאחור אם לא הרגיש כמה, אבל הלה שוכב אפרקדן עצום־עיניים ושותק. ‘פינילה שלי – היה כתוב שם – באתי אליך לאמור שלום, וכבר לא הייתם. נורא חבל, נורא רציתי לספר לך משהו. תהיו שם עוד הרבה? נכון שאתה רוצה אלי כמו שאני רוצה אליך? ואני רוצה אליך נורא נורא! שלך נורא שלך, ותשמור את עצמך ותשתדל לבוא! – א.’ פינילה קורא, ובסוף הפתק, על־יד הא' מרגיש מסמוּס בעיניו ובגרונו, עד שחייב שוב להפנות ראש להשגיח בדויד. והלה אמנם פקח עיניו, וכאילו ממתין למלה שלו, לבשורה. ומושם עליך, לעזאזל, ככל הנראה, להסביר משהו, או להכחיש משהו – ‘מה!’ – פותח פינילה וחש כי התחיל חזק מדי, – כל העסק הזה כאן! – אומר ומישר באצבעותיו את הקרעים עם הכתב הדק, האלכסוני, האחר, המיוחד הזה – ימח־שמם! – הוא אומר – דפקו אותנו כמו חמורים!' – אומר ובוחן את פני דויד. ואי־אפשר עוד להחריש: ‘לעזאזל – מספר לו פינילה – היינו יכולים להסתלק לנו בשקט לואדי, היינו יכולים כל מיני דברים. מזל של כלבים. היינו יכולים להסתובב לנו פה ושם, והיה יכול להיות טוב כל־כך!’ – ומחזיר עיניו אל ‘שלך נורא שלך’, שמעורר ליטול ולהריח את הפתק, עד עצימת עיניים. – מה אמרת?' נבהל פינילה ומחזיר עיניו אל דויד. וזה פוקח במחצית עפעף עמוס: ‘אני אמרתי?’…

כעת נקבע הכל וסומן סופית, ואפשר היה להתחיל לחפור שוחות, גידי יצא ללוות את הבאים אל ה’משלט־הערפי', ובלכתו נמצא מצטדד עם מוטה שזקף אצבע אחת והתחיל מונה על־פיה, כפוֹף וזקוֹף, מה אסור לשכוח. ואורי היה מוכיח בהתלהבות ובטלטול־ידיים, דברים שמישקה, מ"פ המסייעת, שמָעם בקור, ובלא להפנות ראש. ולא לשכוח – הוסיף מוֹטה המם־מם אל גידי – שבסיסי האויב אינם רחוקים כעת אלא עשרה־שנים־עשר קילומטר בלבד, והוא גידי, קרוב אליהם כעת יותר ממישהו. מצד שני – אמר מוֹטה – אין כל זה אלא ארעי, שכּן בקרוב משתנה הכל מיסודו, ולא מושם עליהם אלא לצלוח איך־שהוא את פרק הזמן שבינתים. וגידי היה מהנהן הנים לרוב, והראה במעוג־יד על הגבעה הזאת כדמות כִּלְיָה הפוכה במופרז, ושתי תפיחות לה, ערפית וקדמית, והכליל כל השטח המעוקם הזה במעגל תנופת־ידו, והוסיף ואמר ‘אבל’ ממושך, שמשמעו הוא: אנחנו ארבעה־עשר ב’קדמי', ושמונה ב’ערפי' וזה כל כולנו. כן, – הסכים מוטה – אבל מניין נמצא אנשים נוספים? כשכל הארץ הגדולה הזאת, מן הגבעות שבצפון ועד ירכתי הנגב מוחזקת בכוח גדוד אחד בלבד! היכן נשמע כזאת! וגידי כיסכס ספיח זקנו בידו ושתק, ושניהם שתקו יחדיו. אבל כלום לא יקרה – חיזק אחר־כך מוֹטה את הלב – ובינתים יעשה לנסות שיחליפו אותנו באחרים, אם יצליח. כך כך. משקיפים אגב הליכה על השטח. ובבואם אל בין הבקתות, על כיפת ה’ערפי', שלח מוֹטה וטפח לגידי על שכמו, לאות כי לא יטוש ולא יזנח ולא יפיל דבר ארצה מכל אשר הבטיח. וכך גם אמר לבסוף מישקה, מם־פא המסייעת, אל עוזי. ואל שני חבריו שיצאו ערומים עד שתותיהם מתוך בורם, להטעים באזניו משפטים תכליתיים אחרים. עוזי מרצה והשנַיִם מחזקים כל טענה בהינד־ראש נמרץ. אפשר, אמנם, לכרות שוּחה אחרת, טובה יותר – וטוב שיעשו כך אלה שיחליפו אותם מחר, ואם העמק יעמיקו, ואם הרחב ירחיבו, וטוב מכל אם יביאו המחליפים כלי־עבודה, פשוט טוריות ומכושים; זאת ועוד אם אמנם מחכה מישהו שיהיה כאן משהו (שטויות!) – למה מסתפקים רק במרגמה־שלושה אחת? הצר השטח לשתים? – על הכל ניענע מישקה בקנה הפיופת שלו וידיו שלובות לאחוריו, אפס כי עיקר נענועיו לא הגיעו אלא כשהכריז עוזי, וחבריו אישרו בזעף, כי למם־כּף של רובאים אין, ואסור שיהיה, פתחון־פה אצל חוּלית־’מסייעת' מחושלת־קרבות! – אכן. כאן הוא אִתם בכל. ומעווה שפתיו ומניע ראשו להדגשה, סינן באזניהם, מעֵבר הפיופת, נאום כזה: ‘צודקים. מוֹטה, בוא נזוז. יהיה טוב.’ ומיתח את הפלדס הקצר שלו, והשקיט בכובעו הנאה את ציצת־השיער המתנשבת – ונעשה ברור אז באמת שיהיה טוב.

– ‘ובכן, מה?’ עמד מוֹטה להיפרד. אורי יישאר על המשלט הערפי. אתו כאן צוות המרגמה, שייקה הקשר, קובי החַבְּלן, עמיחי החובש, ושמוליק הטבח. כאן יהיה המטה. שמונה אנשים, טלפון ואלחוט. זה הכל. ומה עוד? ישתדל לראות אם אפשר לשדך מכונית קבועה למשלט. ידאג לחבית מים. למזונות. לכל השאר. גם לעתונים. ויהיה טוב. באמת. כעת רץ שייקה הקשר נכרך אחר מוֹטה וממתין שזה יפנה אליו, פוער פיו לומר דבר, פוער וסוגר. עד שהבחין בו מוֹטה ונפל עליו באחת: ‘אהה! – שאג מוֹטה – המכשיר לא בסדר! בן נעוַת המרדוּת! לא אמרתי לך לבדוק תחילה!’ – ושייקה מסמיק כליל ואץ להסביר, אולם כבר אין סבלנות לשמוע כל טרחנותו, היטב המאיס עצמו, ומוטה אחזו לשחר אזניו מוסר: ‘מתי אתה שייקה תגדל ותהיה בן־אדם! מה עושים עם טיפוס כמוך!’ – ‘לא לא! – משווע הלה תחנונים – לא זה!’… – ‘מה לא זה? אתה שמע מה שאומרים לך!’ – ‘אבל’ – ‘אין אבל. תפסיק.’ – ‘המכשיר כן בסדר!’ צווח שייקה – ‘כן? אז מה אתה צועק?’ – ‘לא, התנצל שייקה, לא צועק: אפשר למתוח קו טלפון עד משלט־העץ, ורק אילו היתה מכונית… זה הכל!’ – ‘אהה! – אמר לו מוֹטה – ככה! ולמה לא אמרת תיכף? – גם זה בשעתו. לאט־לאט, חברים. המהירות מן השטן. ואץ ברגליים חוטא. ויש אשר יצא הגמל לבקש לו קרניים ונקטפו לוֹ גם האזניים!’ – ובכך קפץ מוֹטה נוטף חיוכים אל הג’יפ, שמישקה, מם־פה המסייעת, המצוין בכמה מעלות, כבר התניעו וכבר היה יושב בקוצר־רוח, כסוס רוקע מתפרץ לדרך, ועוד קריאה של אורי, ועוד שאגה של גידי, והרוח נושבת אל פניהם, והג’יפ פרץ יצא במדרון אל השדה הפתוח בין הגבעות, אבק נמעך אחריו, זריז קטן וחומקני, וממול, ומלוא האופק, היה מכה צורבני זהב השמש.

אח, זה ג’יפּ. את מוֹטה יוריד במשלט־העץ. ומישקה יסע בו וירחיק עד הריכוז. ויבוא אל המחנה, ויתקלח ויתגלח. ויחליף בגדים, ויאכל וישבע. ואם יציגו שם סרט הערב ילך לראות סרט, או אולי באו אמנים הערב, או אולי אפילו הצ’יזבטרון, ומשם יוסיף וילך לישון שׂבע ונקי ועיף ורב־עלילות. ומישהו ימלא לו בנזין בג’יפ, ומישהו יבדוק את השמן, ומישהי תתקתק לו על מכונת־הכתיבה במשרד המאובק דוח קצר בן שורה אחת, כי במשלט מאתים וארבעים וארבע הוצבו: מרגמה־שלושה אחת, ומקלע בינוני אחד, ואין מה להודיע. ואולי לא כך, אלא יטפיח מישקה הלז את ציצת־שער ויפרשׂנה היטב על ערוַת קרחתו, ובמקום לישון יצא דווקא לחפש איזו צביה מודחה, ואם אין כוחו גדול בשיחה, אפשר כוחו עמו בדברים אחרים, וכי אין כל מיני שמועות וסיפורים, וכי אין כל־כך הרבה גדיות נעלסות וכל־כך מעט תיישים, ולכל מבחר חמודותיהן הבשלות אין דורש? הלוך וקרטע תלכנה חבוקות אשה רעותה, צוחקות עד בכי – אח, לעזאזל, איזה חיים יפים מחמיצים! – הלוֹך ושרוֹק יורד גידי אל המשלט ה’קדמי' שלו, כובעו רחב־השוּלים נאחז בצמר ערפו בכוח הרצועה המהדקת סנטרו, ושני בהניו נעוצים לו בחגורתו. אין איש נראה. ארבעה־עשר אנשי כיתתו בצלע תפיחת הכִּלְיָה הצפונית בטלים במרחב. כמין רעיון־רוח: לעשות את אלה תריס בפני הכל, סכר לארץ הנגב! מצד שני: נסה־נא וסובב את הארבעה־עשר (אין למצוא יותר)! כרצונך – סופו שתערכם כשם שהם ערוכים – אין דרך אחרת. גרגרים בודדים על צלע עולם הגבעה והגבעות. זה כל היותנו. ונתחיל לטווח תיכף אל הואדי, אל מזלג הנחלים ואל המצוקים ההם, בטרם חושך. מה עכשיו? חמש. בחמש וחצי שוקעת השמש. עד שש חושך. מה עוד ניתן להספיק? כוח נייד תחת היד אילו היה. לתור ולראות. ולהיות מוכן. וצריך להתחיל למקש לפני החושך. ולהתחיל לחפור. בלי ענינים. לא להרפות. ועוד דברים חשובים – שלא נימצא בלתי־מוכנים. ובלי פזיזות, רבותי. אבל גם בלי להרפות! חכה קצת, חשוב קצת – ועשה מהר! איפה קראתי? כמובן ‘אנשי פנפילוב’. ‘הנצחון מתחיל עד לקרב’ כתוב שם, וכן גם: ‘לעולם אַל תוַתר’, וגם: ‘לא למות כי לחיות’ – דברים אדירים. ספר עצום. חבל שאינני קורא דיי. בכלל אינני יודע הרבה. אחר המלחמה, הו, כן.

מאצל סימון השוחה הראשונה של צ’יבי ורפי יצא גידי אל מקום השוחה השניה, ואת שאול קרא אליו והשיט עיניו ומצא את עובדיה מגחך אי־כאן בצל מצבת־אבן גדולה, גיחוך שבשלהי הלצה מנובזת, שיעקבסון הרוכב על מצבה אחרת פלטה לחלל העולם, וישני־העפר שמתחת רצונם יתהפכו מצער, רצונם גם עצמותיהם הנמקות ירוו פעם שמועה טובה. וככה נוטפי חיוכי־זימה הביאם גידי, ושאול נרגן ככלב, והראה להם מקום בעפר הארץ וגיזרה בשלוחה הזאת עד פאתי האופק, ואין עוד ספק: כאן תיכרה עמדת־רובאים, לקשר בין המקלע משמאל והבֶּזָה מימין. בּני ורחמים כבר היו טורחים במקומם מאליהם, ומקום עמדתם שהיה פשרה מצוינת בין כמה סברות, שגם ראשיהם הטובים של מוֹטה ושל מישקה מ"פ המסייעת שותפו בהן. ואין עוד אלא רק לחקוק בעפר כמין חי"ת הפוכה שעל לשונה תוצב המכונה – ולמה שפת יֶתֶר? ימינה אחריהם תוצב המרגמה ‘שנַיִם’, ויעקבסון בעל פני העכבר, משוּפּד־הפה, רך־השפם ומרוח־הסנטר על כל מטען הלצותיו, רמזיו, סימניו וקריצותיו, עם ידידו לנצח אברום הגדול, השופך ריאותיו בגעש צחוק רועם וקצר, שכהתלקחו באחת כן דעיכתו באחת – ‘שמע, כזאת עוד לא סיפרת!… ע־צוּ־מה!…’ הוא שואג ונרגע, ומפעם לפעם אף מתחח בעפר כה וכה באֵת, הנראה כצעצוע בידיו השמנות. אחריהם וקצת לאחור, כנטות הקשת דרומה, חופרים דויד ופינילה – ואם בזריזות או בעצלתים – טוב שיהיה ידוע להם – מזהיר גידי – כי לא נאכל אלא רק לאחר החפירה! – ומניין יהיה כוח לחפור? – יהיה יהיה. ואילו אנשי הפיאט, נחום וחיים, גבוה וגוץ, מלפפון ועגבניה, או כרצונכם, – בואו ראו איך נתברך מזלם! תעלה ערבית היתה כרויה שם לצורך מה – שאין מה להוסיף לה זולת שיפורים זעיר כאן זעיר שם, והדבר מושלם בידך – דבר שמביא אותם לשמחה ולשירה ולעבודה מזורזת ולקריאות עפות עם הרוח אל המדרון שמעבר לגיא ומגלגלות שם הרים משונים. – תענוג לעבוד עבודה כזאת! הכל? לא, אצל קיר הבקתה יחפור ברזילי שוחה לטווח ממנה את המרגמה, והטלפון ייצא אליו מן הבקתה ואין עליו אלא קצת להרחיק כדי שלא יחזור על ראשו מה שיוטח (אם יוטח) בקיר. ובאמצע כל זה, במרחק נוח מכל אחד, יחטט לו גידי את נקיקו, שוחה קטנה ונאוה, והיא תהיה לשוחת הפיקוד, השלטת על הכל.

כף אֵת־החפירה הקטן עשויה להזדוות וליהפך למעדר סגלגל חוד, ובו מכישים תחילה ומתחחים את המקום המסומן, וחוזרים והופכים את המעדר לאֵת ורוחתים בו את המפותת ומטילים החוצה. ונקל מאד לסָפּר כזאת, אבל לך נסה לעשות. אבנים, חרסים וקרום מהודק הם הפתיחה, ובשטף זיעה ובניצוצות נמלטים, מתגברים ומפנים ומעמיקים כדי טפח, על־מנת שתתגלה מיד רצפת־סלע, שלמה ואטומה. לא כל־שכן כשברזילי חס מהכות בחמת־כוח, שמא ישחית חלילה אחת המציאות אם תצוף אליו, חרס, כדידה, פך, בקבוק, אגרטל או חלקיהם, או שמא פסיפס או גלוסקמא, שבר אפריז או נתח כתובת, ולוּ לפחות, רק ‘למלך’ שמוצאים פה ושם על בדל אוזן־חרס, או גם מטבע־מטבעוֹתים – בקצרה: אשרי המחטט בזהירות ובעיון קפדני. מכאן לכאן התחילו שפתיו מרחשות ומזמזמות, ואחר־כך הוסיף והתחיל מפזם תחת חטמו בלא מלים, להגביר קצב עבודתו, ונסחף בשירה, וכבר מִזֶמר לשיר ומשיר לזמר. ואילו עמיחי החובש שעבר שם לרגל מלאכתו, הגביה גביניו בתמיהה לשמע הזמרה ובא ועמד על גבו, וכשנשא ברזילי עיניו הזדקף וגיחך במבוכה אל עמיחי לאמור: ‘עובדים ושרים קצת…’ ועמיחי באחוָה: ‘לא ידעתי שאתה חסיד של בראהמס!’ – ‘בראהמס? למה בראהמס?’ – ‘בודאי. לא שרת מן החלק הרביעי של הראשונה!’ – ‘באמת? – אמר ברזילי – לא הרגשתי…’ ועמיחי כבר התישב על־גבי ראשית התלולית הטריה המצטברת – ‘שמעת הרבה מוסיקה?’ – וברזילי גחן לחטט בעפר ומשם גם ענה: ‘לא כל־כך. פה ושם’. – אבל עמיחי לא קיבל הפחתת־ערך עצמית כזו. ועד שהלה ממשיך במעדר ובאת ובעפר המיובל אבנים – התחילו בודקים זה אוצרות זה, ועמיחי כבר היה שר כל דבר – לדוגמה ולהיזכרוּת – וגם מניע כבר, מניה וביה, שתי ידיו לניצוח, ונכנס והולך להתלהבות שבדבקות ובשכחת הנעשה סביב. וכבר הגיעו עד מיטב היצירות שברומו של עולם, ועמיחי כבר צמצם שפתיו להשריק את הסָרבַּנד מתוך הסויטה לחליל של באך, מושך גביניו, מושך נשימתו, ובניד אצבעות ימינו כשהגיע לקונצ’רטו לכינור – היה כמעביר שרביט הקשת, חוצב אקורדים ומתיזם כיאות, לא פוסח על רטט אצבעות שמאל על כאילו המיתרים. והיה מפסיק מפעם לפעם רק כדי לצווח: ‘וכעת, תשמע כעת – תשמע מה בא כעת…’ ונעשית סביבם רוח אחרת, חוֹנה ומשתהה, ולא היתה עוד הגבעה מאתים ארבעים וארבע, צקלג או לא צקלג, ונעשה להם היפוכו של אין־סדרים, היפוכן של קטטות, חרפות וזוהמה, היפוכו של חול נושב ברוח, של עיניים מודלקות, של ניבול־פה, היפוכו של מרחב גבעות נמוכות, חשופות ורחוקות כל־כך, היפוכם של ערבּוּשים בורחים וערבּוּשים נדפקים – ונתקשר ביניהם מעגל מליאוּת טובה, ואך נגמר הקונצ’רטו, וברזילי מתוך הבור, ביראת־כבוד לכוחו של רעהו מלמעלה, שאל את עמיחי החובש דעתו על בטהובן. הו, בטהובן, בודאי, אלא מה, וכבר הוא נכון להתחיל ולפתוח בקונצ’רטוֹ לכינור ברה מג’ור, וגם העיר, משום־מה, שאת זה היה שומע תמיד בבית חברה אחת שלו, מוסיקלית מאד כשם שנחמדה מאד, כשהוא רבוץ על סַפת־צבעונין שלהם, ושמי יודע מתי יחזור לשמוע אצלה – אבל זה באגב – ואשר לקונצ’רטו הרי כבר משך אליו ג’ריקן ריקן, שהיה שכוב שם מָשמים ותופף עליו את חמש פעימות הפתיחה, ומיד צירף את התזמורת בשפתיים קמוצות, כדי לחסוך את הלהט להלן, למה שעוד יבוא, ובמקומות הדרושים השכיל לעשות כמו אבוב, וגם ברזילי היה מפסיק לעתים, ומאנפף לעומתו את המקומות שלסברתו קלרינט מאנפף בהם, והגיעו עד למקום שהכינור נכנס, וכאן לא הספיקה עוד השירה. ניסו בשריקה ולא הספיקה השריקה, ונזקקו לתנועות ידיים שיתארו במוחש את עליית הכינור וירידתו וכיצד נעשה הכל גבוה ודק ונוהה אל רכסי יופי, והצטרכו לצויחה ולנפתולי גו, עד שנתבלבלו עליהם הדברים, והתחילו מפה ומשם ועזבו ועברו אל השביעית. וממנה אל האלגרטו של השמינית. והעירו על ההבדל בניצוחו של טוסקניני לעומת ביצ’אם הזקן. ובקפיצה אחת והם בתשיעית. – ‘מה החלק האהוב עליך בתשיעית?’ חקר ברזילי לדעת ונטש עבודתו מכל וכל. ‘בתשיעית – פרץ עמיחי כאילו מכבר סדורה התשובה על פיו – הראשון, הראשון! כולה, בעצם, אבל הראשון! “אלגרו מא־נון טרופו!” כל השאר כמו עולם מסודר לאחר ימי בראשית! כמו לאחר תום הקרב! – גם השני, מולטו־ויוָצֶ’ה, כביר כמובן (התופים, הה התופים!) גם האַלֶגרוֹ, השלישי, יפה והרמוני כל־כך – פעימת צביטות המיתרים – אבל מה כל זה לעומת הראשון, הה, הראשון – גלי־ים סוער, המיית ים עולה… הכל זורם גועש, הכל תופח עולה, כמו שמים ומים ביום הבריאה…’

– ‘אני, בכל־זאת בעד האחרון – התוַכּח ברזילי בחשק ובשכחת כל – קול האדם! הלא זה הדבר! צירוף קול תזמורת עם קול האדם! וההתפעלות של התגלות הקול פתאום!…’ – ‘לא – שאג עמיחי – טוב לדעת פחות ולהרגיש יותר! טוב להתגעגע מהיות לאחר החיבוקים והנשיקות, טוב לרצות מלקחת –’ – ‘הו – אמר לו ברזילי – אני לא…’ – מכונת־היריה התחילה פתאום מתקתקת בזעף. ושניהם נבעתו עד העתק מכאיב של הנשימה, אבל אין זה אלא בּני המנסה את המכונה לאחר שהציבה. צרור ארוך ועוד אחד. ועמיחי קם מעל התלולית ורצה לומר משהו. וגם ברזילי היה חבל לו שהנה נגמר – והשקיפו שניהם לעבר השמש המשפילה, שכבר אפשר להביט אל מלוא צלחתה האדומה בלי להסתנוור, ובושו שניהם להוסיף מלה, כי על־כן אמר עמיחי, ‘מה אני יושב כאן – הלא צריך לרוץ!’ אמר וקפץ ורץ משם והלאה.

פרק רביעי

גמיש ומדדה על כרעיו הקיפחות יורד קובי אל המדרון הנערף לרגליו וארגז על כתפו. אך יורד אדם מלוא קומתו והרוח תשה, ונעשה לו כאילו טבל בשקט חמים, עד כי מדמה בצעדים מעטים להרחיק הרבה ולהיוָתר בדד בשטח. אלה ואלה מן הדגניים, שִׁבלים ואשבולים דלולים ורוטטים, נתכרכו להירתק אל הרגליים, ושיכי סוככיים נמוכים אף נצמדו בפועל למכנסים, שפעים רבים וטורדניים. עיקומו של המדרון היה כה תלול עד כי הכרח לפסוע על צלעי הסנדל, ולפרוש זרוע לאיזון שיווי־המשקל. אחר־כך מצא מקום בתוך שפיעת המדרון הנוקשה וחנה בו לתור סביב ולשער כיצד יוכלו להתגנב חורשי־רע ותופפי־לב במעלה התלול הזה, והיכן על־פי מבנה הקרקע, עקמומיות גבה, סלעיה ושיחיה, ועל־פי טיבו של האדם המטפס בתלול, ודרך ראייתי ונשימתו הכבדה, עד שלא יהיו לפניו אלא אותם פתילי־נתיב שהוא יקדים ויטמין בהם פח יקוש, ועד כדי שאם גם יערים, אותו מטפס משוער, לפסוח ולנטות – הערים יערים עליו שבעתים ויקדמהו – והנס מן הפח יפול אל הפחת ואין מנוס, וגם אם ינסה חברו לבוא להושיעו, גם לצעדיו נכונה מלכודת, כאילו חישב השטן כל הליכותיהם! כאותו אִשקוֹקן המחבל מראש דרכי יריבו, לסתור תחבולותיו ולקדמן – כך הוא החבלן – אם אך אינו סתם פרצוף עצלן, אחד מגושם וגס־מלאכה, שתמטן אחר, המנער מוקשיו משרוולו ובורח – החבלן חייב לזרוח בתחבולות־ערמה מדהימות, כשם שחייב לשאת את בדידות ההליכה לפני כולם, בהתקפה, מתחת האש הגדולה, כשיוצא להפעיל את הבּונגלו מתחת גדר־התיל, בלב כל המהומה, בהבלגה האונסת להיות שקט, זהיר ולא הססן; או בהיוָתרוֹ אחרון אחר הנסיגה, להטמין מוקשי־השהיה, לערוך את הפצץ בידיים בטוחות כשהכל בוער מנוסה, לתחבלהו בשנינות ולאשורו, ולכסות ולטשטש, ולחרות בלב את מקומו שמא אתה גם תלך לפרק את קורי העכביש שרקמת – ולרוּץ ולהניח אחד נוסף ושנַיִם על קו־ההתקדמות המשוער – ורק פתאום, באמצע כל זה, יש אשר תתפרץ מכאן או מכאן, ומעבר לכסות מגע הסכנה, מעבר לבהילות העבודה, מעבר לרתת מועם, אך לא נכחד, של פחד כוסס, – איזו התבררות מפורשה – בן־אדם! – ועד תכלית האכזריות הפעורה, עד כדי שאין לך תקומה אלא לחפוז ולהימלט אל בהילוּת העבודה, אל תחושת הסכנה, ואל ריגשת הפחד העמום המאיץ, ולטשטש הכל בטרחה הנמרצת, הנועזת, ולכפר על האשמה בסיכון נוסף, ולהינתק מכל מראה של ממש, מכל צורת איש של ממש שיתרסק בממש על ערמתך המתוחבלת, ערמת פתנים ועכבישים, שתיהפך ותתגשם לקרעי־בשר שותתים, ללא הכר. לא זו בלבד. אלא שברוב הימים כבר התרגלת גם להרגשה זו הצפה לה פתאום, גם לצלילותה המבעתת, גם לצלילתה התכופה להתכסות בשאון – עד שנעשתה לואי מוכרח למלאכה, פעמים כאילו אי־אפשר בלעדיה ותמיהה מדוע בוששה ולא באה עוד, ולפעמים, לא זו בלבד, אלא כמין שׂאור היא, המתסיס עצבות אל הבדידות הזו שחבלן מנוי לה בצאתו, עצבות המולידה ערמה מושחזת יותר, תחבולה נועזת יותר, נוקבת עד תהום, ואף אם מאה פעם גמלה בלב ההחלטה לצאת ולנטוש את החבלנות ולחמוק מידיה שעה אחת קודם – גוברת התשוקה למשחק המחשמל, לטירוף שבסכנה, לרטיטה על כפי פסגה מעל התהום (לבד מן הסכנה לעוזב מקצועו שיעזבנו גם מזלו, זה גורל אין־פשר שהוציאך משבעים ושבע אימות־מוות כפשׂע ממך, והותירך עד היום הזה, ואשר מוּשׂם על אדם למהר ולהשתחוות דומיה אפיים ארצה ולבלתי הרגיזו בכלום). – זה הכל. ועד היום גם לא שרטת. ואין מנוס. זו מנתךָ.

צללים ארוכים זוחלים. הגבעה שממול שוב אינה מוארת אלא פּוֹשרוֹת ותלמים שכוּחים מוּתוים שם הפקר. וגם השביל ההוא הנטוש, שותק והולך מרחיק מזה. מי יודע אנה. בשתיקה וקל־מהרה שתל והטמין את כל שמונת מוקשי־הנעל אשר הביא בארגזו, מפוזרים במדרון המעשיב, מתואמים זה לזה וחופפים כראוי, כל אחד ומזימתו במעיו, כל אחד מחריש מתאפק על שאת ההרס שבו – ורק כשהתכוון לעלות ולהביא טַעַן נוסף למיקוש שיפולי המדרון אל הגיא, נחרזה בו פתאום והשתרגה ריגשה סמויה. וקראה מבפנים לשהות עוד רגע, להישאר עוד רגע רבוץ בעשב, אצל המוקש האחרון שאך זה הוטמן – כשנתקבע פתאום האויר מעל הראש בנהר זורם תקתוקי מכונת־יריה שחלף מלמעלה אל עומת הגבעה הזו שממול, והעלה שם מסמרים מקפצים של אבק בהיר, בטלים לגמרי על־פני המדרון הנרחב – גם אז לא נתעורר וצפה בהם כלא נוגע. השתטח לאחוריו, יִשר רגליו לפניו והשמים למעלה התנקו ואין בהם עתה לא תכלת ולא כחול ולא־כלום, לבד מקצת חוטים בדידיים בהירים ולא מפורשים, מיטשטשים בתוך האפור הדהה הכללי, חרוך השמש ויגע היום. כעת להירדם ולישון – אין יפה וכשר מזה. אילמלא היה הדבר כרוך במאמץ, אפשר היה מביא ידו אל כיסו לשלות את הפנקס הקטן, כל עוד נותר אור כלשהו, לראות בו שורה פלונית, אחת, שזכרה מטעין הרגשת חובה לא נוחה, כזכר כלי לא מתוקן, שמוסיף מיאון על ההתקוממות הרגילה שיש בלב אדם כנגד מזג־נפש מתרפרף זה בכללו, וכנגד פנקס רגשני בפרט, איבה לקיומו, למשמעו, לעדותו, למלים שכבר הן חיות בו, חיי עוּברים סמויים ומצפצפים – איבה עוינת כזו שיש הכרח מיד לשלוח את האצבעות המעופרות פנימה, ולתלוש לאותה מחברת דקה וצרה, בהרחקה ממנו, בהסתייגות וכמן הצד – ולעלעל בדפים הללו, על הטורים הדקים והזהירים המשורטטים בהם קורא שתים־שלוש דלתות מכאן והופך בריגשה מהם והלאה, אולי תציץ גם מלה אחת, מלה אחת של בגרוּת־אמת, שתיראה אמת יציבה גם מעֵבר לרגע היכתבה, אמת חזקה, אמורה היטב, קולעת, יבשה מרגשנות ולא מתפייטת בשווה־פרוטה. ממקום אחד חטף תמונת שורות, לא גמורות, כרגיל, שעצם צורתן הזכירה משהו, ושסיומן נדחה, כרגיל, ליום יבוא. איזה יום־יבוא נצחי, ושאמור בהן –

האם אני רק אני רואה זרות יכאב עלי גופי מרוב ראות

האם אני רק אני מדמה מדוחים כאילו בדות היתה עליל

האם אני רק אני רואה ופורץ לזעוק

ונפסק השטף הרחב בלא סימן הפסק, כשם שאין בו סימן כלשהו קודם, בשבירת ההטעמה הפנימית, בלא להותיר אלא חותם אצבעות מעופרות, ורמזי מלים בצד, שהיו צריכות – כשיבוא לבסוף היום־יבוא ההוא להוליך אל ההמשך – ‘שטופים במחולות’ – מזה, ולהלן, מן הצד ככה: ‘רוך קטיפת נערות כענבים לבנים’ – ומלים אחרות מחוקות, שמכולן ניצלו אחדות:

ירעד פתאום רעם – פוצץ!

ככה, וסימן־קריאה, שאם אינוֹ רמז ברור למקצוע, מה הוא? ואצלו שרטוט, טיוט סוער פורץ למעלה ונקטם, כאילו נשבר חוד העפרון. ומיד סגר בלחיצת אצבעות את הפנקס ופרף עליו את כפתור הכיס, במין כך־יאה־לו נקמני. ופתאום נתמלא לבך חום געגועים אל השיר שלא מצאת, שעדיין לא כתבת, שהיה יכול אולי להיות כבר כתוב אבל אינו, זה שיהיה לבסוף נכון מכל הקודמים, שיהיה שיר שאין בושים בו לעולם, שיהיה אחד שלם וסגור, שיהיה אומר הכל ולא נותן כלום, לא נוקק לרטטים ופחות ביש־גדא. כוסס שפתו התחתונה ישב והציץ בחזה הגבעה ממול, המַחוירה. שיר אחר, נכון יותר, ובעצם בושה שבכלל צורך לך בשירים. על שאינך יכול בלי ‘להתבטא’. גועל. על שפי־אלף מוטב להיות סתם בחוּר. סתם חייל. ולקחת רגליך ולשאת עצמך ובזה הרגע מיד למעלה אל בין הבריות, ולא להיות אף רגע נוסף חמוֹר מתפייט (יריה בודדה שרקה אי־מזה). או אולי להשתרע אפרקדן בפישוט אברים בתוך שקערורית קטנה זו, שאינה מכילה לא את רגליך ולא את גבך וראשך, בין העשבים, ולתלות מבט מעומעם בשמים, גם להתנמנם עד תרדמה, מוגן מרוח, מאבק, מהוויה, וקצת לישון. עמוק העמק היטב. או, לפחות, אילו היה שם למעלה אחד חבר שאפשר לצחוק אתו, צחוק גדול ואדיר המגלגל אבנים כבדות כאילו היו קליפות ריקות. לעזאזל הבדידות הכלבית. משהו עיקרי לא נכון כאן. משהו אינו כאן נכון. חיי אינם ערוכים נכון. התלוּת במזלות בלתי פתוּרים. הדרכים הנפתחות, הדרכים הנסגרות, הדרכים הנוטות לכאן, הדרכים הנוטות לשם. ולי אין מה. בכל דרכי תמיד כאילו פחסתי ולא פניתי במפנה הנכון, המיועד. כאילו החמצתי. כאילו ביזבזתי. ועד כה בא ארעי אחד וקפץ ונטל הכל. או, למשל, השירים שלי (עוד יריה שרקה). יורים יורים. לעזאזל מה אני הולך לעשות. מה הולך לבוא. לקום ולחזור למעלה.

גם למעלה התחילה הרוח פוחתת והחופרים היו מחרפים בכל מאודם את האתים ואת האבנים, ואת מה לא. כל־כך מיותר היה נראה כל המעשה הזה, כל־כך חסרי טעם ושדופים היו פתגמי גידי: ‘הבא לרגע – מתכונן לכל פגע.’ גילוגי סבתא. אף בּני ורחמים אך הציבו את המכונה על כנה, ולאחר שניסו בצרור או שנים, היו מגבבים אבנים גדולות מסביבם, לבנות להם בור אבן תחת לחפור בסלע, ומשדה־הקברות גררו כמה אבנים מהוקצעות, שהיו מציינות אולי את מראשותי הנפטר ואת מרגלותיו, ויהיו עתה, עד בוא יום הדין הגדול, מפסיקות משממונן ומביאות קצת תועלת – והקימו ובנו מהן ככל שיכלו מעֵין סוללה, והיו מחטטים באתים הטיפשיים לצרור קצת עפר למלא בו את הרווחים, ואפילו מעט זה לא קל להשיגוֹ. קצת אתה מחשיף את המקמקת המפוררת שלמעלה והכל לקראתך אטוּם, מהודק ומסולע ללא תקנה – ורחמים כבר נקף אצבע אחת עד הכחל הצפורן – כשבא עליהם אותו עובדיה מן השוחה שלשמאלם, שצריכה לגונן עליהם, בבוא עת, ואשר לא הוא ולא שאול שותפו לעמדה, לא טרחו לבזבז כלום מכוחם לחפור מתחת לאותו הטפח הנוח הראשון, והסתפקוּ בתל כלשהו, ובהצהרה כי הם את עצמם לא ירמו, אלא רק טובה עשו לו לגידי, כדי שלא יצעק, וחיטטו לכבודו בקצה האֵת, עד שפקעה שותפותם וסבלנותם וזה נדד בכה וזה פנה כה. ועובדיה בא וצחק אל בּני הנושך קנה־מקטרתו בשתיקה יסודית וטורח בעפר ובאבנים, ואמר אליו ברעוּת גדולה: ‘נוּ, בּני אתה דוקא צריך להיות מרוצה.’ – בּני שוהה רגע ונותן בו עיניו הקטנות, ממתין לפרוש. – ‘נוּ כן – ממשיך עובדיה לטוות את הבדיחה – תראה איזו ערימת זבל יש לך כאן!’ – ‘מה?’ חשף בּני שיניו לעומתו – ‘בחיי, הבט! – תוכל לעשן כמו מלך!’ – אמר עובדיה בלא לשער עד היכן יגיע חידוד קטן זה. – ‘שתוק! מי שואל אותך!’ – נפחד רחמים למראה עיניו הקטנות של בּני – נוצצות עד להטיל שריפה – ‘עזוב אותו’ – המשיך רחמים לדבר על לבו של בּני – הוא סתם בהמה!' – ‘אביך בהמה!’ נעלב עובדיה ונתכעס. ‘אתה על אבי שלא תדבר!’ – קפץ מן השוּחה רחמים והביא את חטמו אצל חטמו של הלה – ‘מה יש? מי היה אביך?’ ענה עובדיה ונרתע צעד אחד לאחור. – ‘תן לי אותו – סינן אז בּני – אני אגמור אתו.’ אמר וזינק על אותו בחור שחפז ונרתע עוד כשני צעדים, ולא אמר די אלא פשוט הפך והוסיף והתחיל דוהר כאייל משולח, ובני אחריו מרכז כל כוחו וכל מאודו בריצה, ונותן בה כל מה שנותר בנפשו ובקומתו הדקה. וברוצו יגחן ויתפוש אבן, בכל גודל שתזדמן, ויטיח לפניו להרסיק עצמותיו של פלוני, שהיה מקפץ ומעוות רוצו כדי לתעתע רודפו ולהינצל מפגיעה, ורחמים מאחור היה רץ ושואג ‘תפוש אותו, חסל אותו, גמור עם הנבלה!’ ועוד קריאות־קרב כאלה, והכל הפסיקו עבודתם והריעו תרועת תרדפה והמתה הארץ – עד שנזעק גידי ממקום שהיה ושיוֵע מה ששיוֵע, וגם האחרים יללו ככל שהשיג גרונם, אלא שלא כל אלה כי אם רגליו המהירות של עובדיה הושיעו לו, לפי שכבר הרחיק עד כיפת ה’קדמי', ואילו רוחו של בּני נתקצרה ונשתנקה, ולפיכך עצר ושילח אל הנמלט אחריו ככה: "אתה נבלה הנה לא תחזור!' ועוד יִדה בו אבן שהשקיע בה כל שארית כוחו עד תום, ורק אז חזר וסבב היישר אל שוחתו בלא לשעות לכל חוות דעות המבקרים מעברים. מתנשם ושותק תפש את האֵת השמוט, רקק אל שתי כפות־ידיו רקיקות של ממש והתחיל חופר ומתחח כאילו זה כל יעודו.

צליף כדור תיזז אי־מכאן, שרק וחלף. רצפות־הסלע מתחת שנַים־שלושה טפחי העפר נמשכת לכל עבר – אין לאן להעתיק מפניה. כבר בשלושה מקומות ניסו רפי וצ’יבי להתחיל ומדי פעם צף הסלע סמוך אל פני הקרקע. אף לא מכוש אחד, לא גררו הנה הממולחים – מתמרמר רפי – גם לא טוריה אנושית אחת. – ‘במקום לצעוק פה אילו היה גידי מביא מכושים!’ – ‘מזל שמחר כבר מחליפים אותנו.’ – ענה לו צ’יבי. שריקה של כדור עברה חתכה סמוך. משתוללים. כל אחד דופק יריה לפי שמתחשק לו. לא מספיקים לבוא וכבר מצחקים ברובים. עוד לא נתמאסו עליהם היריות. וזו אינה עבודה אלא הרגזה: כך עובדים? וכן גם מכבר, חביבי, לא החזקת מעדר בידיך. אתה תצא מן המלחמה בטלן מפונק לתפארת, עצלן חולה מרירות. ובבית, אבא לבדו. ובלבד שלא יפסיק לחרוש על־פי קווי־הגובה בגבעה שלנו, נאחז בתירוץ שאין לו עתה לא פנאי ולא כוח לאמצאות חדשות – וילך ויחרוש עם המדרון. ויוצא שכל הטרחה וכל המדידות ירדו לטמיון. אינו מסוגל לצאת מגדרו הזקן שלי – תיכף לחרוש כמו הערבים, כמו אברהם אבינו ותרח אביו. אה, באיזה חשק הייתי בא לעשות עמו כעת. שנה־שנתים וישכחו בכלל איך אפשר היה לחרוש פעם לא לפי קוי־הגובה. ובכלל, כל המשק. לסיים את ימי־הבינַיִם ולהגיע אל העת החדשה. שריקת כדור תיזזה ונדמה כאילו נתקע בקורת הבקתה מאחור, ואפילו כאילו נרום שם סליל אבק. מה המשחק הזה? לעזאזל מי זה יורה על האנשים? צליף ממזרי. איפה גידי? מה כל זה! אבל, שמע־נא! ייתכן שזה ‘הם’? מי צולף פה? – ‘הם’? – היכן? – כעת נזכרו להתגונן? אִיולת, השמש הנה היא כבר שוקעת. ויימאס להם, יקחם השד. וממרחק כזה! מה נדמה להם פתאום: לעזאזל ועדיין אין לנו שוחות כלל! קליע רחוק כזה גם במעופו ייתפש בכף, כמו חיפושית בלילה, ויוחזר בזריקה לבעליו. נחטט גם מצד זה באדמה ונערום מכל שנמצא תל־חזה. ייצא בולט נורא. אבל כנגד צליפות, עד מחר, יספיק. גיבורים כאלה. יצלפו קצת וילכו הביתה מרוצים. בושה להם שעד עתה לא ירו אפילו אחת. בעצם, איפה כעת ‘הביתה’ שלהם, וכי לא כאן הבית שלהם? טוב. ילכו הלאה. לאיזה שהוא מקום, לעזאזל. אני צריך לדאוג להם? מי צריך אותם. לי אלה הן סתם בקתות־סרחון־מפורעש, ויש כאלה שלהם – משונה – כאן זה לב עולמם וביתם. אני ברצון הייתי משאיר לכם את זה – ורק שתפסיקו ונוכל לשוב הביתה. שבו פה במזבלה שלכם ואני הולך לי הביתה. תארו לכם, תארו לכם: המשק החורק מיוֹשן – שֶמן פתאום על גלגליו ותנופה חדשה. הכל־הכל מחדש. ותמרלה עם עוד תרצה להביט עלי. – 'טַח!… תראו – צולפים ממש! – ‘צ’יבי, מה דעתך עליהם!’ – ‘הרבה אומץ!’ השיב צ’יבי וקצת השקיט ראשו, עם זה, אל בין כתפיו, ועיצם עין אחת, כדי שיהיה מעֵין מחסה. – ‘רואה מישהו?’ – ‘אף לא כלב.’ משונה. תמרלה. לא רוצה להעלות בדעתי שלא תרצה להביט בי עוד. ולא רוצה גם לחשוב על אחרת זולתה. אין. לעזאזל אני כרוך אחריה, כמו, לא יודע כמו מה. וזו האמת. טח! צולפים בּני־הכלבים. ‘צ’יבי – מה קרה להם?’ – ‘ימח שמם’ – השיב צ’יבי והסביר הכל.

‘מתחיל להיות עסק?’ אמר גידי בספק שאלה, מתוך ראשית המחפורת שכרה לעצמו, באותה כברת־ארץ האמורה להיות מרכז המַערך, ושהשד גרר לתוכה והכניס את האבנים הגדולות והמחורבנות ביותר, ולא עוד אלא שאף אסור לו להיאנק. ‘מי רואה משהו?’ – צעק גידי, והציץ בשעון (חמש ומחצה), ודבר התחיל תופף בלבו. כאילו לא על כל מה שצריך היה לחשוב – חשב, וכאילו מתקשרת איזו אחריות לא חזויה מראש. וסקר את השלוחה שמקרוב ואת החלל הרחוק. ‘זה מרחוק רחוק.’ הגיע מאחוריו ברזילי, מזדקף מתוך מַחפּרתוֹ שהיתה כבר מועמקת למדי, הואיל ומזלו שׂיחק לו ולא בא אליו הסלע (אם יקרה משהו יש כבר לאן לקפוץ! עבר הרהור של קרן־זוית). – ‘משם, – סבר מישהו בחלל – מקצה השלוחה.’ – ושוב נשמעה שריקה והכדור חלף הלאה. ‘אני דופק אותם!’ – התיצב דויד מעל המקלע הימני. – ‘אל תעשה טובות! – צעק אליו גידי – שב בנחת וחפור.’ לא, אין איש חופר. הכל היו לוטשים עיניים לפנים. הרוח נרגעה, והשמש הנה היא נושקת לקו גבעות מערב, בסתר מקום אחד, שלא יודעים עליו כלום. סברות היו מעופפות ובאות לרוב. היו שהציעו לפתוח אש כבדה כדי שיידעו שלא כדאי להם. היו שטענו כי אין כל זה אלא גישוש לדעת אם לא הסתלקנו מכאן. ואמרו שאין זו אלא אתראה לנקמה, מחר. ועוד סברו כי לא באו הללו אלא לבדוק את מַערך־האש שלנו – אם ניוָאֵל לפתוח ולגלות קלפינו. ושוב היו שהציעו למרגמה ‘שלושה’ שתטיל לתוך עיקוף הואדי שלושה וארבעה פגזים – וזה יסלק אותם חיש־קל (עוד כדור זימזם תיזז). והיו גם הצעות אחרות. אבל גידי צעק לכולם להמשיך לחפור בלי סיפורי מעשיות, כל עוד נותרה טיפת אור. ואל שאול צעק שיקח רובה ויצפה בשטח, ושיכוון היטב, ושידפוק את מי שיראה, ושברזילי, מאחור, יצלצל ל’ערפי' מה בדבר האוכל. סוף־סוף. אכן, מלה אחרונה זו קנתה לבבות, ואפילו אותם שכבר היו מקוננים על מזלם, על החופש שברח, ועל הבוץ החדש שהנה נכנסים לתוכו בסמאוֹן – חדלו והתחילו חופרים.

חופרים וקושבים לשריקי הצליפות. ברזילי נזהר בכרי קטן של חרסים. בגיחוֹ מן השוחה, מועט שהופרש מכל הרבים שהושלכו אין־חפץ. אבל אך החל טוחן בידית הטלפון ושייקה הקטן צץ, מגרד ערפו בעצב ומספר כי חוט שהוא מנותק ועדיין לא מצא את הפגם, ואילו עשר דקות מכאן – שעת ההתקשרות באלחוט, ואיננו יודע איך יספיק זה וזה כאחד – אבל הנה הוא רץ ויוכל למסור כל דבר שליחות… מישהו דרך כנראה וניתק את החוט ו… – ‘אין דבר – הרגיעו ברזילי – לא בוער. מה דעתך שהתחילו לצלוף?’ – שייקה נפתע על כי שואלים לדעתו, ואין דבר עולה בדעתו לומר – ולפיכך אינו אלא שותק במבוכה: ‘צולפים… אבל אני כבר רץ לסדר… זה החוט הישן הזה… נקרע מכל דבר… וחוט אחר לא נותנים…’ כך הסביר שייקה והוציא מטפחת לקנח חרש את חטמו ואת זיעתו וחזר והטמינה חרש, וכרע אצל המכשיר, ממשמש בקרביו בין כה וכה, מחזק כמה ברגים, ונושא עיניו אל ברזילי באותה שחקת־מבוכה, כמתנצל על הכל, הצביע על כרי־החרסים הצבור ואמר: ‘מה זה אלה?’ – ‘אה – נבוך ברזילי ופטרוֹ בהינע־יד – שום דבר. חרסים.’ – ‘עתיקים?’ – ‘כן, כלומר: לא שווים כלום.’ – ‘ונכון מה שאומרים, שכאן גר פעם דויד המלך?’ – לא, ברזילי אינו בטוח בזה. חשב כך בתחילה ונראה שלא. – ‘מצויר עליהם משהו, או כתוב?’ – לא. אין כלום. רק קישוט מקוּוקו, צריך לבדוק היטב. – ‘אני קצת מתעניין בזה – נפתל ברזילי ואמר – אתה יודע, זה הכל…’ – ‘ואני – סיפר אז שייקה – מתעניין בבולים. שלושה אלבומים מלאים יש לי אצלנו בבית!….’ – ושתי תיבות אחרונות אלה צילצלו פתאום ככה שנתחמץ משהו בלב, ואילו היה אפשר להקיץ אֵי־בזה רחוק ואחר – ‘נו, כן.’ התחיל ברזילי, והתכוון למצוא מלה מפורטת יותר של אחוָה, או להצית לו סיגריה, כשהציץ הלה בשעונו ונחרד לקפוץ ממקומו, ורץ לאורך החוט ושוחה־גוחן בדרכו זעיר פה זעיר שם. וכמי שהוטל עליו עוד למצוא ניסוח חשוב ונחוץ – נותר ברזילי כורע ומהרהר, אבל דבר לא נתנסח, ורק פיהוק שומם נבקע פתאום, ובגניחה חזר אל שוחתו. עוד שריקה אחת חלפה הגבּה, ועוד שתים אחריה. – ‘הטלפון לא פועל – הודיע ברזילי לגידי – שייקה רץ לתקן.’ – ‘אה, כמו תמיד! – ענה גידי – מתי בדיוק אין קשר? כשצריך אותו! תמיד.’ – ‘מה בעצם הם מבקשים להשיג בנדנוד הזה?’ אמר ברזילי וגידי הפנה אליו את עטרת השיער המגובבת מעל פניו המחוקים ואמר: ‘כשערבושים באים לצלוף, סימן שיש משהו.’ – אמר ומיד התחרט על מה שאמר, לפי שמם־כּף רציני מחריש ואינו אומר ממה שמנסר בלבו. ההוא מ’אנשי פנפילוב' מעולם לא פיטפט דברים. כשם שלא נתקע למצבים מפוקפקים, לצליפות בלי־טעם, בלא ששיער דבר מראש. כן. ואיזה מין חרבון מינה לו השד כשהשיאוֹ לחפור שוחה במקום הזה: אבן על אבן! לך תחפור בשינים ובצפרניים!

הברכה אינה שורה בעבודה, אבל הזיעה שוטפת פלגים פלגים. ואם מכבר קצה נפשך בבאוש החמיצות היוצא מבשרך – שלושה שבועות בלא רחצה – הרי לך זיעה נוספת עליה להתפגל בה. נס שלא נפגשתי היום עם אורה. עד שהייתי מתקרב – כבר היתה נסוגה: ‘אוּף אתם!’ – לך תסביר לה שלא רק שאין במה להתרחץ על משלט־העץ ומה להחליף, אלא שגם אין בשביל מי להתרחץ ולכבוד מי להחליף. ולהתחיל להתיגע, לחפש ג’ריקן טוב, לסחבו מבלי להיתפש, למלאו מים מחבית העוקב המאובק ודולף, ובקופסה ריקנית לשאוב ולהזדלף, ולעמוד עירום ורטוב ברוח, ופלח־הסַבּוֹן מחליק ומשתמט ארצה ומתעפר כחזיר, ולטרוח לשטפו מחלאתו, ולהיות מטרה ללשון רבים – ‘למי אתה מחכה, פינילה?’ ‘היא תבוא אליך היום?’ ועוד ועוד. מי שוטה יתיש כוחותיו על תגלחת או על מברשת־שינים, כשאפשר ובלא כל יגיעה בעשן סיגריה אחת ובהתעטפות בשמיכה כחום היום, מפני האבק והזבובים, להתכרבל עד הירדמוּת סלעית, וככה להתרחק בפשטות ובבת־אחת מזוהמות, מצחנות, מליעוגים, ממשלטים ומכל וכל – למה לך איפוא להתגנדר? כשתבוא פעם לריכוז תיכנס למקלחת, תתרחץ, תכבס, תתגלח (אם לא מתברר לך פתאום בראי שדווקא הזקן יאה יותר להופעותיך!), תצטחצח, תתמרח, תסתרק, תנער את הסוודר מאבק לקשרו לנוי על מתניך (אפנת ה’בינונית'), ותצא נקי ככה, רחוץ וקריר, וכאילו ירוק יותר, קל יותר, ומהודר כטווס זה, תשרוק לאורה שתצא מצריף הקשר: פינילה! הו! – לא. כעת באים הסלעים האלה והאבנים האלה והאֵת הזה, ודויד הזה, שעושה הכל שאתה תחפור והוא ישיא לך עצות. ‘זוז קצת!’ חורק פינילה אל דויד לא בחיבה מופלגה. ‘תפדל – משיבו הלה ברוחב־לב – עד קצה הארץ!’ – ‘אינך צריך לומר – רואים את זה!’ – ‘טַה טַה! – אומר דויד קרירות – אפשר לחשוב!’ – ‘לעזאזל – מַבעה פינילה – העבודה הזאת!’ – כדור שרק באויר ונפץ היריה בא קצת אחריו. – ‘כבר לא נזוז מכאן כל־כך מהר’ – הביע דויד סברה. ופינילה נטל סיגריה והצית לו, והצן ברוח זיעתו, מעוות פניו ללחש מררתו העמוסה. תראה כמה שחורות צפרני הידיים. ראה מה לא מזוהם פה עד כלה. החפירה, המשלט, הצקלג, או שאול ואבדון. מין מזל. מין חיים. מי שאינו מזוהם לא יוכל להתקיים. תתחיל לרדוף נקיון – סופך רודף מה שאין כאן, ובורח מכאן, רץ ככלב, רץ כצבי, כסוס שנפל רוכבו וחוזר לבדו בריצה הביתה אל השוקת שלו – אה, אין סבלנות, כלום לא זז, לא הולך, מוטב כבר לחטוף קצת כדור, קצת פצוע, בבית־החולים. באים לביקור, מביאים פרח… ‘לא רואים כלום – אמר דויד שהשחיז עיניו כל הזמן לעבר הצולפים – שיַראו רק חתיכה מהם – ואני מחטיף להם צרור, שתצא להם קצת הנשמה!’

‘לעזאזל, נורא רעבים!’ הרים מישהו פתאום קולו. וגידי נזדקף וביקש מסביבו וגילה את נחום הפיאטניק, הוא שהאלוהים זימן לו תעלה נושנה בצל הבקתה הקיצונית הנשקפת אל המדרון, עד שנגאל מעבודה ומחפירה, וכבר הכין הכל לנמנום גדול בצד חיים רעהו, כשרק לועו של הפיאט ישקיף ממעל וישגיח על הענינים, ודווקא כשהתרומם לרגע לנער את השמיכה – צד אותו גידי ונאחז בו מיד, נטפל ולא הרפה: ‘מנַערים שמיכות, מה? טוב לכם, לא? הולכים לישון, כן?’ גזר עליו לצאת כרגע, ללכת אל הבקתה לקחת שם חפיסות ביסקויט וקופסות מיץ ולחלק לחבריה, עד שיגיע האוכל שמכין הטבח, איש קופסתו איש חפיסתו. ונחום הפיאטניק, שכבר היה מוכן להשיב מלחמה שערה ולפתוח ב’למה דווקא אני', שאין משער מראש אחריתו, ברוב צדק וכעס, הקדים חישוב קטן ומצא כי שכר מחלק מזונות יוצא תמיד בהפסד הליכתו, לפיכך הפקיד בידי חיים הוראות ועצות לארגון התעלה לקראת הבאות, וקפץ ויצא ברגל קלה, וכמעט בא אל הבקתה כשכדור אחד השריק פתאום סמוך־סמוך, והשיגו ביבבה חדה, ונתקע ממש בקיר שלפניו, ולא עוד אלא שהאבן הזו נתפקעה ורסיסיה הִכּוּ בבגדיו. – 'טוּך! – זעק נחום בפתיעה – ‘ראיתם!’ ונשתמט באחת על כרסו טומן ראשו בעפר, ועם צליף הכדור השני באויר, חש איך מטיח לבו תופף אל האדמה. ‘אני? אלי? – ימח שמם!’ והפך ראשו להציץ אל הגבעה שמעבר לגיא, אבל זו היתה מתגבהת בלא לשעות אליו וכלום לא נודע על פניה. התאזר וקפץ על רגליו ורץ כבחלום רע והקיף את הבקתה. כשכף לא נראית מדגדגת בגבו. הנה זה וכמעט היה רצוע בשפוד קליע טס, וכניצול שהה רגע, מעותק נשימה מאחורי הבקתה, וזז התקרב לעבר גידי וברזילי, ונרגש מצא לשונו לומר: ‘שמעתם? מן הצד ההוא! עלי! שתי יריות!’ – מה! – נזדקפו הללו לקראתו. – ‘כן, משם – טח, וכמעט פגעו!’ – גידי בודק את צלע הגבעה המאפילה, וגם ברזילי, ואילו נחום הפיאטניק מוכרח לכרוע ארצה קודם שיציץ גם הוא שמה. וחוזרים וסוקרים פני נחום במבע שאינו רחוק מאמור: נתפחדת, ילד. היטב נתפחדת. ותחת זאת אומר גידי: ‘נוּ טוב. אז קח וחַלק לחם לאנשים.’ – איזה לחם? נו, כן, ביסקויט ומיץ. נחום מוכן להתוַכּח עוד, אך אינו אומר עוד, והולך אל הבקתה ובא אל החצר פנימה, ומצית סיגריה, ויושב על אבן אחת, בתוך ריח התאבּוּן, הריח הבוכה, סוקר את הקירות שטיחם התקלף, ונעשה לו בודד וריק ועזוב, וענן אפלולית כוֹסה כבר את החצר ואת הבקתה. וכאילו צופה בו מישהו חרש ובתוכחה, ומרעיד משהו, קם מהר, אוסף ככל שיוכל קופסות מיץ וחפיסות מַציוֹת לתוך כלשהי שׂקית־בד, שאולי היתה בשעתה, כשנשמה וחָיתה, ציפית־צבעונין. ויד נעלמה יצאה ונגעה בגבו, נגעה ולא נגעה, כשהוציא עצמו ויצא מתוך הפנים הסגור, מפתח החומה החוצה, ונחשף כדי כלום אל מול הגבעה, ועצר נשימתו ורץ עד ששב ונסתר בקיר החיצון מעבר מזה. ואחר־כך שמט את הסיגריה ודרסה בעקבו, והיה נראה לו כאילו עוולו לו, ואין איש רוצה לשים־לב, ומשהו גם היה בזה מזכיר את הימים הראשונים, את הקרבות הראשונים, את פחד היריות, פחד השדה הפתוח, פחד הגורל העיור המשוטט אכזרי ושליט יחיד, ואת טלטלת נבואת־הלב כל הזמן: תשוב לא תשוב, תשוב לא תשוב – מצב־נפש שכבר החלים ממנו לכאורה משכבר ימים רבים; ושתי יריות פרקו את כל החוסן וחשפו אותך עירום, שתי יריות שכּוּונוּ אליך, שהצביעו עליך, שידעו אותך ואליך רצו, נבחר מכל העולם, מיועדות אך לך, שלוחות לשמך, מובדל מכל העולם. כל העולם מזה ואתה מופרש מזה. לעזאזל: קור רץ לאוֹרך המפרקת על־פני עמוד־השידרה. החיש צעדיו, ונכפף במופרז וטילטל צרורו אל עמדת־המקלע של צ’יבי ושל רפי, על שפת שדה־הקברות. שריקה נוספת זימררה באויר, תהויה ולא מסוימת. את הצעדים האחרונים רץ נחום, ואל השוחה הגיע בתנופת קפיצה ארוכה.

הייפלא איפוא אם העירה כניסה מבוהלת כזו את צ’יבי ואת רפי מקהוּת־מה שהעטיפה אותם ואת מלאכתם העצלה, ושניהם נפנו אליו כשמיתר אזעקה ניתר בהם, ופרץ חששות רעים נרוֹם, וכל כמה שניסה נחום בשפה רפה לתרץ או למעט קפיצתו הפתאומית והשק בידו – התעבה ערפל חשדות ומבוכה. בלא תודה נטלו את הקופסות השתים ואת שתי החפיסות והטמינו אותן בצל המקלע מחופה השמיכה, והשביעו אותו כי לא יכחד דבר מהם, ויספר בדיוק מה אירע, מה נודע לו, ומה כל זה אומר. אבל נחום שאף רוח וביטל במנוד־יד: הבלים. שלא סילק אף חשש אחד מכל אותם שניעורו. – ‘המקום שלנו קצת מחורבן – אמר צ’יבי מתוך שרעפים – הקברים המחורבנים הללו… יוכלו לזחול מתוכם ישר על הראש, בסכינים!’ – ‘מי? המתים?’ ניסה נחום כבר להתלוצץ. ‘השד יקח אותם!’ אמר צ’יבי בלא כתובת מפורשת. וגם רפי נאנח ורצה לומר יותר ולא אמר אלא: ‘אנחנו צריכים עוד המון לעשות…’ – ומשום־מה היה חוט־מחשבותיו מוסבר מאד לכל ארכו. – ‘לך תחפור בתוך כל־זה!’ השיב לו צ’יבי מקצה חוט מחשבותיו שלו. ונחום היה קצת יותר מנבוך כשהיה צריך לעזוב עתה ולקפוץ מכאן אל השוחה הבאה, אבל התרומם מלוא קומתו בהתגרות ומיד חיסר ממנה את ראשו שהשקיטו לבין כתפיו המוגבהות, וחמק ובא אצל שאול הרבוץ על גחונו במחפורת־אפסַיִם מגוחכת בקלישותה. – ‘זאת כל החפירה?’ תמה נחום כשבא וישב אצלו. ‘בטח – ענה שאול ואמר – אמרו לי לעקוב אחר הצולפים. ועובדיה התַיִש הסתלק ואיננו!’ – ‘איננו?’ – ‘איננו. בּני גירש אותו. ואני לי נמאסו כל המשחקים האלה. הצליפות האלה. החפירות. הערבושים, הכל. מדוע נדחקנו הנה. מי קרא לנו? למוטה הכי קל – הוא שולח אחרים!’ – ‘כן,’ ענה ואמר לו נחום. ברצון היה מצטרף לשיר־מזמור זה, בכמה בתים משל עצמו, אך מחשה הוציא קופסת מיץ וחפיסת ביסקויט. – ‘מה אתה נותן לי?’ – ‘קח, אכול ושתה.’ אמר לו נחום, ועוד אמר: ‘לא רואים אותם כלל? הם אותנו רואים כל הזמן!’ – ‘בקלות. צמד זאטוטים, די שירבץ בעשב, והנשמה שלנו תצא.’ – ‘לא. מחר, לאור היום, נצא אליהם.’ – ‘מחר? נצא? לא נצא אלא נחזור. – אמר שאול – אחרים ייצאו אם ירצו. אנחנו לא. אנחנו נחזור וזה הכל.’ – מכאן נדד נחום אל עמדת מכונת־היריה של בּני ורחמים ומצא את השנים שותקים וחוצבים בטרשים, ואילו כבחצי גוֹרן עגולה היו לפניהם שתי שורות אבנים נדבך על־גבי נדבך, מעשה־חושב חזק ומתואם, כמעט מבצר. ועל־גבי האבנים הערו עתה עפר (סגולה כנגד רסיסים), ועם שהמחפורת אינה עמוקה עדיין מגובה הברך, יש בה כבר סדר ובטחון וגם שתיקת מנזר. – ‘מה היה לעובדיה?’ חקר נחום, ואיש לא השיבו. לשוא שוטט עיניו מזה אל זה, זה מחריש על מקטרתו וזה מחריש על תאבונו לספר. ‘ואוכל קצת רוצים?’ פתח ממקום אחר, ומיד הותרה לשונו של רחמים: ‘מה יש לך שמה?’ ולא עוד אלא שתבע במפגיע: ‘לנו מגיע שנַיִם מכל דבר: תראה איזו עבודה קשה!’ – את יעקבסון ואת אַברוּם הגדול מצא נחום עסוקים בהטחת פתותי־עפר באֵת שבידם, נוסח מחבט של טניס, ולא מהם המחפורת העלובה, שבבתוליה, ולא מהם הצליפות הטסות בבואן הגבּה מעל הכל, שפוטרים כל אחת מהן ב’ילען אבּוּ' כללי וכולל. את המזון קדמו בצהלה, ומיד גילו לנחום שאם אמנם יהיה משהו של ממש, אין לך נקל מתפוֹש את המרגמה ‘שנַיִם’ בשנים ולהימלט עמה מעֵבר לבקתות, וחוסים בצל הקיר העבה יטיחו משם פגזיהם, שהרי לכך מרגמה היא, להפריץ אש מעל מחסה אל מעבר למחסה! ויעקבסון חשף כמה שינים מצהיבות בשחוק של נחת, ואילו אברוּם פשוט פרץ בצחוק רועש וקצר מאד, שעבר ממנו בקצרה לעברה וזעם: מה? זה כל האוכל לאכול? זה נקרא אוכל? אוכל כזה תוכל לקחת בחזרה ולתת לגידי שיאכל! – ‘מה אני אשם?’ – ‘זו נבזות להביא את זה ולקרוא לזה אוכל. בושה וחרפה!’ – ‘לא מוצא חן בעיניך?’ – ‘מה הם חושבים להם, לעבוד כמו חמורים ולהיות שבע מקופסת מיץ שכבר נמאס לראות אותה, שעושה לי רק שלשול!…’ – ‘מי צועק שם?’ – באה פתאום גערת גידי משוּחתוֹ במעלה השטח מאחור. ‘הנה לך! – אמר אַברוּם בבוז – כך דואגים לבני־אדם. קופסת מיץ!’ אבל נחום כבר השקיף אל המשך דרכו וחיפש בלבו החלטה אמיצה לקום ולרוץ אל הפתוח. דרך חשופה עד שוּחַת־המקלע השניה של דויד ופינילה, כולה מנוֹכח הגבעה ההיא, וגם אופק דרום ניבט הנה. ברגליים עצבניות, כשאותה כף־יד עלומה מדגדגת בגב רץ ובא אליהם, וכשנתן להם מנתם נוכח כי אין בידיו אלא עוד מנוֹתים לוֹ ולחיים, כי אם לתת גם לגידי ולברזילי יהיה מושם עליו לחזור אל הבקתה ולחזור על עקביו דרך כל הפתוח. מכאן כבר נראה מקום התעלה שלו, שחיים מוטל בקרקעיתה, ושלוע הפיאט נשקף מראשה. ‘דפקו עליך קודם?’ חוקרו דויד ונוגע ממש במיתר הנכון. ‘כן.’ – ‘מניין?’ – ‘משם.’ – והחוָה בהכללה על חזה הגבעה שממול, שרובה כבר משוקע בצל ורק ראשה עוד מבהיר, עד כי הופכים ראש ורואים במערב כתם אור נרחב על מקום היעלם השמש – כתם תרוֹג ופוֹשֶה לכל עבריו בהחוָרה נוטה לירוק, גם מזכיר לרגע דברים אחרים, רחוקים מאד, שנותנים פתחון־פה לרחמנות בוכיה עליך, על עצמך המסכן. – ‘אתם ראיתם איך ירו בי!’ חוקר נחום כבאגב ומחטט בפיו בקנה־עשב על־פני המבוכה. – ‘שמענו יריה וראינו אותך נופל. רגע חשבנו שספגת אותה. אבל תיכף קפצת ורצת. ממרחק כזה לקלוע ככה – לא רע! יישר כוחם!’ הילל דויד בלא להסתיר הערצתו. לעזאזל. ספג אותה. קל להגיד. כך היה נראה להם. ואני כבר לא הייתי. טפשוּת נוראה! פתאום, בבת־אחת וסתם! לא, הו, לא ולא. אל הבקתה ההיא לא יחזור. אינם חולים לקחת לעצמם. לא רחוק מהם. הוא בקפיצה אחת ואחרונה אל התעלה שלו. בעצם קצת מבודדה היא מכולן. יהיה אשר יהיה. בבת־ראש נטל נחום, חבק את הקופסות הנותרות, וקפץ ודהר מתוח שפוף לאָרכּוֹ, והיד ההיא מגששת בגבו, וזינק פנימה, אל חיים שצווח מתדהמת־פתע. אבל כשכבר היה נכון לרבוץ תחתיו ולהירגע למנוחות, נתחוור לו פתאום כי אין לו שלווה, ומכרסם בו דבר לא נוח ולא גמור, וכמנסה לישר את הקמט, קירטע קצת כה וקצת כה, ולא מצא מקום עד שחזר וקפץ על רגליו וגאל עצמו בקריאה רבה שקרא לעבר גידי ככה: ‘גידי! כבר חילקתי לכולם בסדר!’ בקול גדול שהטמין בתוכו בנקל את הערמה הקטנה: ובשבילך קח־נא בעצמך! – והמתין רגע לשמוע מה ישיב לו גידי, כתפיו מוגבהות כמי שקר לו, ואימת זמזום מנסרת סביב ראשו הלא מחופה, המוגבה לפתיחות שמעל המחופה, ולא ניחא לו עד בחילה, ודומה אז בעיני עצמו כנוגע בהרגשה שכוחה ורחוקה של תינוק שסרח, בין אימה לצעקה שבחושך – אבל גידי זרק לעברו: ‘או־קיי!’ רחב ובוטח, והודד הדים שכזה, עד שנחום התנשם עמוקות, וצלל מיד לתוך התעלה.

פרק חמישי

כשעוד בהרת־אור מוריקה דועכת מעל קו האופק המדוקדק — אפסה הרוח באין יודע, ונתפרשה דממה ענקית עד פאתי עולם, עמוקה כעומק הים, ומלוא רום עולם היה תפוש נהרה שפחתה לעברים ולגבהים, כמין אפור כספי, שהיתה דוממת לגמרי למרות הריצודים הלבנוניים שבזקו ורחשו כשפעת דגיגים בבריכה. ונתממשה רחבוּת שוחקת וחגיגית. נושמים בשקט ורואים איך כל האדמה על גבעותיה ועמקיה נתפחסה, והאנשים והבקתות והצליפות והחששות והכל, נמסו ומשקלם בטל והיה נראה רק כמעמיד פנים, כמשהו נבוב ומתנפח, לנוכח החלקות העצומה המאפילה, הקטיפתית וחמה כירך של סוס, אותם הגבהים האמיתיים, אותם הרחקים האמיתיים, מלוא שלוותם,שלוות כוכבים, עד שכמעט והיית מיבּב געגועים מהרגשת קטנוּת זקוקה לבית, מחריש ושובת מעבודה ופניו טבולים בתוך התאַפּלוּת שרידי האור המרוקע — היה ברזילי מרגיש היטב בהיאפס דבר אחד, חומק מתחת היד, אינו נאחז בכלום ואינו מותיר עקבות אחריו, לבד מכמה בהרות על שיאי הגבעות, שביניהן ובין התכלת המוריקה וכבה היה הולך זה ואָפס, הולך ותם. עומד בתוך הבור, נשען מחריש אל דפנו החמה ופרירה — לא יותר מזה. וכשהגיע רגע והדממה צללה מסביב, והעולם נתקלף מבלויי יומו, וזכּוּת גדולה יותר ופנימית יותר החלה מתפרשת — צלצל פתע הטלפון שמן הצד ונתערערו הדברים, מתוך סחרחורת והירתעות — והיה ברור מאד שצריך למהר ולטווח את המרגמה עד שלא ירדה חשכה גמורה. וכך ממש גם היה דובר אליו בטלפון אותו אורי, סגן־מפקד המחלקה, וקבע את הבקתה הכפולה במזלג הנחלים למטרה ראשונה לטיווח, והוסיף ושיער כי גם כנגד אותם צולפים מחציפים יהיו פגזים אלה להועיל. וברזילי חש איך איש אחד בתוכו נתכווץ ונאסף לתוכו ולא נותר ממנו אלא כזנב עכבר חמקמק, ואיש אחר נכנס ועטה בגדיו להיות הוא. –

‘גידי — קרא ברזילי — מטווחים את המרגמות!’ — ‘סוף־סוף.’ עונה לו גידי וקפץ ויצא, שׂשׂעל התואנה להפסיק, ובא לשבת בחולסית העפר של ברזילי, אשר עוד הסב פניו באגב אל קלישות סומק מסולקת שהיתה תלויה מעל ערבת אופק מערב השטוח.

ואז יִבּב הפגז באויר, צרב אותו במעופו וחלף הלאה נפל למקום שנפל והִכה עוד נפץ עמום, שמינית רגע לאחר שפרצה שם פתאום בשתיקה בליחת אש מרשיפה. והסתבר כרגע שעדיין אנחנו כאלה ששוכחים כי עברו הימים ההם שלא היה בידינו כלום, שעדיין פגז שלנו מעורר התפעלות מחדש וגם גאוה. ברזילי הגיה בטלפון את הטווח, וכבר חותך צורב מעל הראש הפגז השני ומתפוצץ מעבר מזה בשביבי־הֶבהק מתלקחים לכהרף. — ‘לא רע’ — אמר גידי — חבל שיוציאו עוד אחד.' וכך גם אמר ברזילי בטלפון אל אורי (גם החסכנות עודנה מן הימים ההם שלא היה כלום!). חָלָק, כמשוח בשמן, נוצץ המערב. הדי הרעש אפסו בתוך עצירת נשימה של כלל העולם כולו, אשר אי־שם כבר ביצבצו בו הכתמים הלימוניים־ירקרקים, שהנה יציפו ויכבו הכל וגם הם עצמם יכבו ויתכסו אפלה. האומנם חדלו הצליפות? פתאום היה ברור שהמקום הזה אינו אלא מקום קטן מאד ורחוק מאד, שישקע תיכף במצולות לילה וחושך. גידי קם ממקומו לסוב על העמדות, ובתוך כמה צעדים חדל והפך להיות צללית אחת של בחור לא־גבוה, חסון־כתפיים ופרוע־ראש, הצועד יחידי מול האופק הזך, השעיע כאספקלריה מאפילה. אדם בעולם. הירהר רגע ברזילי, ואילו גידי גופו לא הירהר בכלום אלא הגה תוגות כי אין מנוס אלא לכתוש בכל הכוח ובסבלנות אין־קץ בטרשי הגיר החיוור הזה, ולכבוש פירור אחר פירור, עד שתהי מחפורת, ושאסור להניח לאיש לשבת בשלווה ולא לחפור. — ‘מה אתה רובץ לך?’ — התחיל גידי בשאול — ‘לא אמרת לי?’ — השיב שאול מלמטה למעלה — ‘מה אמרתי לך? לחפור אמרתי! ואיפה השני, איפה עובדיה שלך?’ — ‘שלי? קח אותו לך. שאל את בּני איפה הוא.’ —הפך פניו לעֵבר בני בשוחה מימין. — הוא לא יחזור הנה1' נבח בני ממקומו. ‘נרסק לו את הפרצוף!’ צווח־החרה אחריו רחמים.

‘אל תהיו ילדים, ותפסיקו לשחק’ — נזף גידי. — ‘הנה לא יחזור!’ שנה רחמים, ובני הניע ראשו כפר נגח. הלך והאפיל. ‘כמו ילדים.. דיבר גידי רתת — ולאן הוא נעלם?’ — ‘ברח — אמר שאול— אם לא חטף בדרך צליפה ונפל.’ — ‘נחמד — התחיל גידי, ונזדעף פתאום וצעק: אתם תעבדו כל הלילה ותתחפרו. אף אחד לא יודע מה יהיה פה בבוקר מחר!’ — ‘מחר? לא יהיה כלום — אמר שאול — מחר יתיבשו פה בשמש תריסר שוטים אחרים, בלי שאף אחד יידע למה.’— ‘חדל! — נקעה ממנו נפש גידי — שמענו כבר הכל.’ — אמר גידי. וחש היטב במרחק שבין הדיבורים המחוקים האלה ובין כלל הדברים העומדים פה, בפתיחות העצומה בשתיקת המרחבים לרוחב, לגובה ולעומק, ובחוסר הישע בכל אשר תמצא לומר.

לך התוַכּח עם כל אחד, לך הוכח לכל אחד — כשהאדמה טרשית, האֵת איננו את, והכל יודעים כי לבוקר אנו נוסעים! אתה טוען בהתחפרות — והם טוענים במכושים, באוכל לאכול, ובגדר־תיִל, להפריד בין פֹּה לבין אין־סןף שם, המאפיל. אתה מפתה, מאיים, מסביר ותובע — והאדמה עדיין טרשית, והאֵת עדיין לא את, ואין לדבר קץ. אותם כתמים לימוניים וירוקים שהמתינו בפאת השמים, יצאו עתה, כצפוי, והיו מתפשטים ולוחכים וסוגרים את חישוק אופק המערב, כשמעליהם כחול וסגול כבד בטבעת נמוכה צפופת־אופל. ומקום אחד למעלה יש שנצרבה בו כווית אדום, ואף הוא מַווריד מהר ודועך, ושייריו מתרופפים ומוריקים. גם הגבעות הקרובות, גם מיתארי הרחוקות התחילו פושטים ולובשים פנים אחרות, כאילו אינם הם. וכך נתגלה כעת מישהו גדול מאוד ומוזר מאד יורד ובא בשריקה חדשה אל הבקתות — ותמוה מאד, כמעט מאכזב היה כי אינו אלא אחד קובי עם ארגז על שכמו, וטופף ושורק ובא, כאילו לא הוא אלא מישהו אחר, בן מהות אחרת, היה אמור לבוא. — ‘גידי?’ פסק קובי משריקתו ואמר, וקולו, שוב, היה כה בהיר וכה מוגדל בתוך הריק והדממה, דממה קיצית חמה של שדות — עד כי פסקו הכל ממעשיהם והמתינו לשמוע מה אמר ומה יבשר הקול הבהיר הזה, שכה יפה להיות קושבים לו בדממה. אבל, גם הפעם, לא אמר הקול אלא ‘איפה אתה, גידי?’ — ונענה ב’הנה כאן' צרוד יותר מדי, כמימים ימימה. וגידי קם ממקום שהיה כורע ומתוַכּח בלחישה נזופה עם יעקבסון ואברוּם הסרבניים, ובא לקראתו. ריח הבקתות העזובות היה נודף, וקלישוּת עשן טאבּוּן נתנה טעמה במקווה הדממה, והעלתה על הדעת, משום־מה, יתמות ודמעות אלמנות, ובו בזמן העלתה כאילו הנה תישמע פעיית צאן, צהלת ילדים, ועגלה מאחרת תרקד על אבני־הדרך, ומישהו יצעק לחברו צעקה נפרדת ומכה עיגולים, ויעלו אור במנורות ויהיה לילה מתחיל, ליל־קיץ והמונו. — — בשיירי האור אפשר היה לראות את צלליתו של קוֹבי, מסַפרת בתנועות־יד מתונות עם צלליתו של גידי שאגרופיו בחלציו וראשו גדל מאד — מטכסים עצה אנה ובמה ממשיכים במיקוש. מרחוק־מרחוק עלתה פתאום נעירת חמור וכיסתה הכל בצל מעלותיה ומורדותיה, מודיעה כי עוד יש חיים בארץ הזאת, וכי לא כל מה שמתראה ממש — ממש הוא. ‘אולי אצא אני עם קוֹבּי — בא ברזילי ביניהם — יהיה קל יותר ונגמור קודם.’ — ‘אתה? — פיקפק גידי — ותסתבכו שם בין המוקשים?’ — ‘יחד נגמור מהר.’ ענה ואמר ברזילי. שתקו רגע והדממה הקיצית צללה. מישהו השתעל. פלוני הצית לו סיגריה אֵי בזה. מיד בזקה יריה חדה וחריפה, וחלפה בשריקה נוקבת. — ‘אה־ה הם עוד כאן!’ התכופפו בבהלה השלושה. ‘לעזאזל — איך ששומרים עלינו.’ עיגולי־דממה ריצרצו בנחת מטופשת, ישנה מיושנת שאין לה מקום, והשמים האפילו יותר. והיה רצוי שיימצא מיד מישהו שידע יותר ויאמר דבר לאשורו. וקוֹבּי אמר: ‘נזוז — מחר לא יהיה כבר קל להסתובב.’ וגידי רצה מאד לומר אל תלכו, חכו, אל תלכו כעת, או לעכב אצלו, בתואנה זו או אחרת, את ברזילי, ולא אמר אלא: ‘לאט לכם, שלא תסתובבו יותר מדי!’ ולבו הכביד, וכבר היה מבקש לראותם חוזרים, ונתמאסה עליו מראש כל שהות הזמן המפרידה. איש מעברו נטלו את הארגז ביניהם, פניהם אל השלוחה, ובן־רגע נבלעו באפלה.

– ‘אתם יורדים?’ שאל אותם דויד כשעברו על־פניו. — ‘כן,’ ענה קובי בקול בהיר וחרישי. — ‘עדיין צולפים!’ הזהיר דויד. — ‘לילה.’ הרגיעוֹ קובי. ‘גם להם לילה.’ לא נרגע דויד, כשכעברו מעל פניהם, רטן באזני פינילה המחטט באתוֹ באפס־יד, כי קובי קצת פזיז, קופץ מדי בראש, ומוטב לו שלא יקפוץ ככה. ופינילה לא השיב מיד אלא לאחר זמן:"‘תֵר טוב ל’סְתובב — מֵ’שֵלגָרֵד’ ת ‘אדמה’ זאת’— אמר בחטף. מחטטים בחוּדוֹ של האֵת עד הצטבר קצת תחיחות, ורודים אותה ומטילים על שפת המחפורת, משתדלים לא להרבות רעש, קושבים אל המדרון שבלע את השנַיִם. משהו השתנה פתאום, אבל לא היה זה אלא צרצר שכיוֵן מיתריו בכמה פריטות־אקדמה. — ‘לילה נחמד.’ גנח פינילה והפסיק לחפור. פיסות המכתב הקרוע צעקו פתאום מכיסו. משום־מה מסומנים ממול שני דקלים גבוהים כאותם שבחצר ביתם, צמד וַשינגטוניות ברשרוש כותרת סוערה. אותו רשרוש שפעמים הוא בכאים וגלי־ים על חוֹף בודד. ופעמים הוא נהמת אוקינוס עולה על גדותיו, מוסף על גניחות התריסים, כקרשי אניה חורקת, ופעמים הם לחישת סוד והמיית יונים מתרפקות, ויש פעמים אחדות והם מנבאים את בוא אורה הביתה. עד מחצית קורתם נתערטלו מגידמות הכפות, ואילו ממחציתם ומעלה צריך לטפס ולגדם, ויש מציעים לשרוף. נפלא לישון בבית הישן מתחת השמיכה, כשהדקלים בחוץ מתרעשים כאילו נהפכם ונעקרים ברוח. ובבוקר, תמיד, הם רחוצים ומנטפים ומבהיקים, וכן לאור הירח — וביחוד כשבאה אורה. ‘יהיה איזה ירח הלילה?’ שאל פינילה פתאום והתנער. ‘לא’ השיב דויד. ועוד אמר משהו נוסף שיש לו כנראה קשר למשהו. ואחר כך אמר עוד: ‘מה הוא אמר לך היום על אורה שלך?’ — ופינילה שלא פילל פנייה כזו לפתע, רצה להתכווץ ולהתנער ב’מי?' ולעבור ‘אנ־’דע!’ — והמו מעיו ואמר אחרת: ‘אה? לא כלום, שטויות. מה איכפת לי דעתו עליה. שמנמונת? לא שמנמונת. כל כל הבחורות כך: קצת שמנמונות וקצת נמוכות. זה ככה הן. כאלה.’ — ‘אה.’ אמר דויד. ‘כן.’ אמר פינילה, ועוד אמר: ‘חרבון עצום שלא נפגשנו. אילו יצאנו רק כעבור שעה, כבר היינו מסתלקים לנו, ועד שהייתם מוצאים אותי…’ — גם אני את רוּתי שלי לא ראיתי הרבה זמן.' התוַדה פתאום דויד פשוט ובלא שום רתיעה עד כי נתמלא לבו של פינילה ונתחמם לספר לו לרעהו דבר אחד ודברים רבים אחרים, כיון שנפתחו הלבבות — אלא שממרחק, מן הצפון, עלו פתאום צעקות, כמו מישהו שצועק וקורא למישהו.

אזני כל נזדקפו. כעת יתרחש כנראה דבר. חבל שככה מוכרח להיות. חששות משתרגים מכל צד. ומתגנבת חרטה שהיא, עד רפיון־ידיים. האומנם מתחיל? הו, שלא יתחיל. ואחר־כך נתגלגלו רגעים ריקים ושותקים וכלום לא נתברר. גם לא התחיל. ואחרי זה היה קשה להתמיד ולכלוא את הנשימה, וחזרה זו ממילא לתיקונה, וגם חזרו ונתפצחו נקיפות ברזל האתים בברזל האדמה, ופה ושם השתרקו לחישות צייצניות. ועם זה כבר הפכה תרקית השמים לאפר עמום, פרט לחישוק חוַרור ועקשן אחד במערב, שאף הוא האפיל ברום צהרו, והבהובים מבליחים רפויים בו של כוכבים ראשונים. לחינם קוסס גידי ציפורן זרתו בבקשה לקבוע דעה שקולה — דעתו פזורה עליו, ורק רגש סמוי מבחש ממעמקיו קרעים מוזרים ומשתנים. פסוק אחד ממכתבו של אבא מצייץ עתה בו: ‘ואם רק תרגיש אמא יותר טוב — כבר יהיה הרבה יותר קל.’— שפירושו פשוט: קשה עתה מאד, ואמא חולה, ודואגים לך — ואתה צריך רק להידפק אֵי־פה הלילה או מחר — והסאה נגדשת. ‘כבר יהיה הרבה יותר קל.’ ולעולם לא יאמר ‘קשה’ במפורש. עדיין רוצה להיות האבא הגדול שיכול להסתדר לבדו, שאין צורך לדאוג לו, האבא שאינו מצטנן, האבא שאינו עייף, האבא שאינו נופל ברוחו, האבא שתמיד אפשר לסמוך עליו, שאין לו דרך ארוכה מדי, או גשם חזק מדי, או לילה מסוכן מדי — כשחובה ללכת. עוול שלא כתב אליו זמן רב כל־כך. עודו בחוץ יקשקש לאמא בתריס: ‘מכתב, ברכה, מכתב!’ וזה לאחר שכבר קרא, וכבר נוכח שהכל כּתִקְנוֹ, וגם לאחר שבטוח בקולו שלא יסגיר התרגשותו — אה, בחור נחמד אבא. וחיזורי־האהבה שעושה לעתים לאמא, עם שמות מימות תרח, כאילו… המתן! שוב קולות רחוקים קוראים בלילה. מישהו קורא ואחר, כמדומה, משיב לו ממרחקים רבים. מתוך תוכי הלילה, ממקום שיודעים בו, שהלילה לא מפריע לדעת, ואינו לועג לאיש, ונופלת שתיקה מתוחה. ואחרי זה קורא פתאום בּני מן המכונה: ‘גידי? איפה אתה?’ — וגידי נודד אליו ובא ויושב על שפת המחפורת, וקודם־כל משבח הישגיהם, אף כי בּני ורחמים מבטלים ואומרים כי לא לכרוע ולא לשבת ולא לשכב בשוחה — ומה טוב בה? אבל לא זה, כי אם זה: ארגזי התחמושת שנשארו ב’ערפי' למעלה. גם לא אחד כאן. אה, זה לא טוב. אומר גידי. ‘זה רע’. קובע בּני. — ואולי יגש אחד מכם ויביא? מנסה גידי, בדרך־כלל. ‘תשלח מישהו ויביא.’ — ‘את מי? כולם חופרים.’ — ‘גם אנחנו.’— ‘כן, גם אתם.’ אמר גידי. כאן כולם מיוחסים, זרע אצילים, עתירי זכויות וותק, וראויים למצבת־זכרון בעוד בחיים חַיתם. ‘תקום אתה!’ גזר גידי יבשות על רחמים להביא ארגז, ולקחת שם את עובדיה לשאת עמו בשנַיִם. — ‘לא בא בחשבון.’ — נעלב הלה ונרתע, לא רק שעוול להישלח להביא, אלא עוד לזווגו אל אותו שוטה! אבל גידי אינו מרפה: אם שוטה הוא יבוא־נא לחפור קצת ויירפא מאִיוַלתוֹ. זה כבר צלצל אחרת, להעמיס על עובדיה, בצו מלכות, ארגז תחמושת ולחמר אחריו, וכאן להורידו למחפורת ושיחפור — זה באמת מצלצל אחרת. ומה אומר בּני? בני לא אומר הרבה, בני אומר ככה: ‘יבוא ויחטוף כל מה שמגיע לו. —’שמע, בּני!’ נתקצף גידי וקולו הצרוד תמיד, היה צרוד עד כאב לשמעו. לאטו מתרומם רחמים, מתגנח בינו לבין עצמו. — ‘אל תגנח— הוכיחו גידי — זה לא נורא.’ שעורר מיד את יעקבסון משמאל לספר סיפור שאף בסופו אומרים לה, לפלונית כך־וכך, ממש כזאת: אַל תבכי, חַבּוּבּה — זה לא נורא! שמוליד מעברים התפוצצות צחוק זימתי. ומסתבר כי הכל השתדלו עד הנה לשתוק, להתכופף ולהימחק מאד, כדי שלא יעלה זכרם לפני גידי ויצוד מי מהם לשלחו לגרור ארגזים — אבל התירו לעצמם עתה חירות כפולה לצחוק, על ההצלה ועל ההלצה, צחוק גדול מן הראוי — ורק רחמים יצא נזוף, משל עליו ועל מזלו צוחקים.

נעלמה הגבעה כולה, נקודת גובה מאתים ארבעים וארבע פלונית, אחת מנוף־גבעות נרחב, נעלמה ונותרו רק אלף הפרטים הנמוכים, הנוגעים ומתממשים במעגלים צרים ואופפים כל הזמן. ורק לרגעים היתה המציאות הלילית, כמעֵבר מזח, משיבה פניה מגע נוכחות אחרת, גדולה ואין־חופית, עד חששות ופחדים. ועד כה צילצל הטלפון ושייקה סיפר כי מוֹטה שאל באלחוט לשלום כולם, ומה למסור לו. וגידי הילל את שייקה על הטלפון וביקש לקרוא את שמואליק הטבח. האפרכסת מאַוששת ריקנות, וגידי הסמיך גבו אל הבקתה, מעיין בשמי הכוכבים. שבע ורבע, רבע שעה לצאת החַבּלנים, השוחות כמעט ולא נחפרו, מצב־הרוח מפוקפק למדי, צליפות בלי הסבר מספיק, שטח עצום ולא נודע — אח, שכבר יהיה מחר. כעת בא שמואליק ופותח בדרשה ארוכה למה אין לו אוכל לשלוח, וכשגידי מתמרמר, הוא מודיע כי לו יש השקפה אחרת על כל העסק מתחילתו, חשבונות שונים שראשיתם רחוקה וסופם לא הגיע, וכשמתקצרת רוחו של גידי מקצר גם הוא ומעמיד תנאיו על שנַיִם: הוא יכין — אבל אחרים יסחבו. וכשצעק גידי שאינו רוצה לשמוע כלום אלא לראות פה את האוכל, ענה הלה שאם לא רוצים לשמוע אז אין לו מה לומר. וכששיסעו גידי לאמור עשה אוכל ואל תאמר דבר, טען אותו שמוליק כי אחד קשור בשני. וכאן עלתה חמת גידי להשחית: ‘אני עולה תיכף למעלה ואראה לך מה קשור במה!’ צעק, וביקש לטלפון את אורי. והמתין שהות־מה והטלפון אִיושש ריקן. לעזאזל כולם. ‘אנשי פנפילוב’ היו לוקחים ברנש כזה וחוסלים אותו לראוָה בתופים ובקול תרועה. אורי? כן, מוטב. אורי יתן עיניו בשמוליק שלא ישתולל (למה לא נתן עיניו עד הנה?) ומה נשמע בדרך־כלל, והצליפה הזאת —משחק־ילדים, לא שוה תשומת־לב, ואם יעלה גידי אליו יכין הוא, אורי, קצת קפה, כיד אלוהים הטובה עליו, ויקישו קצת בלשונות לפני כיבוי אורות — ‘אז להִתְ’!' וגידי החזיר את השפופרת למקומה ברטינה. אורי, איכפת לו כל הדבר. המשלט, הצליפות, השוחות והאנשים — כשאפשר לעשות קומזיץ קטן לשנַיִם, להשיח שיחת־חכמים על נושא נבחר כגון המם־כַּף והמם־מם, גורל הפרט בהכשרה המגויסת, ואולי אפילו איזה־מין־יצור־היא־הבחורה, לכל הרוחות. ויצא לראות את שוחת הפיאט, שכן קיצונית היא, ומבודדת קצת, ואם יירדמו יושביה — אפשר לשחטם שם ככבשים אין־הגה. ולעזאזל שיחזרו כבר השנַיִם מלמטה ותהיה פחות דאגה אחת ויותר שלמות כוללת. בחורים חבובים הם, בעצם, כל אלה שפה, כל אחד על משמרתו, וחייל טוב כאן גם יהיה חקלאי טוב שם, ורק שכבר יחזרו ויהיו פה. — ‘נחום?’ — ‘הו, מי זה?’ — ‘אני. מה נשמע?’ — ‘גידי? כלום. לא נשמע כלום.’ — ‘מי זה אתך? חיים?’ — ‘חיים כמו כלום.’ — ‘אכלתם?’ — ‘יש מה לאכול? כירסמנו קצת.’ — ‘רואים מאצלכם משהו?’ — ‘לא רואים כלום.’ — ‘גם לא שם, מן הצד ההוא?’— ‘אין שם כלום, אבל צריך להשגיח.’ — ‘אה.’ — ‘כן. עוד לא חזרו השנַיִם?’ — ‘לא.’ — ‘איך הם רואים דבר בחושך?’ — ‘סמוך על קובי: חבלן זקן.’ — ‘כן.’ — ושתקו כולם. ‘חם, לא?’ אמר אחד לאחר זמן, ושתקו. ‘אצלכם — פתח גידי — חפירה נאה. מתי הספקתם?’ — ‘חפרנו קצת — וקצת מכאן סתמנו.’ — אמר חיים ככה שלא ייחשב כאילו לגמרי באו על המוכן, ולסלק בכך גם אפשרות שיכולה לעלות בדעת גידי להטיל עליהם ‘משימה’ לאיזון שיווי־המשקל — והוסיף במעוג־יד כולל: ‘די עבדנו על זה!’ — אבל, נראה שגידי לא הגיע עדיין אל עשיית הצדק, ופניו אל חיים: ‘אתה צריך לסַפּר לי פעם איך הצלחת לדפוק את המשוריין ההוא בשני פגזים?’ — וחיים אמר: ‘לא משוריין —כי אם זחל.’ — ‘זחל, כן לסַפּר לי פעם איך זה היה?’ — ‘לא היה שום דבר. בעצמי לא יודע. הפגז הראשון דפק בשרשרת, כנראה, וההוא הסתובב על מקומו וגילה את צלעו — תיכף הכנסו בו את השני ופרצה אש.’ — ‘זה היה מאה אחוז!’ — לא הספקנו לחשוב כלום — וכל היה גמור.' התוַדה חיים. — ‘כן. — אמר גידי — וזה למעשה סיים את ההסתערות שלהם. האחרים רק הריחו את האש ונרתעו. הכל נגמר בשני פגזים.’ — ‘נורא מהר נגמר. לא האמנו למראה עינינו. כאילו רימו אותנו. התכוננו למי יודע מה.’ — ‘לך תראה — התפלסף גידי — במה מוכרעים קרבות!’ — ‘כן.’ אמר חיים. והשתוחח בפאת התעלה להצית סיגריה במחתרת, וקם ותחב אחת ואחת לידי השנַיִם והאחיז אותן באִשוֹ, ומצצו בתוך גביע האגרוף להאפלה, וככה חגגו את זכר אותו נצחון גדול, כשפתח גידי ואמר: ‘נוּ, טוב. אתם תצטרכו לעזור לבני בחפירת שוחת המכונה, ולהביא לו ארגזי התחמושת.’ והיתה פתיעתם כה יסודית, עד כי הספיק גידי להיעלם בטרם מצא חיים לפטור: ‘שמעת מימיך?’ —

ואחר־כך נשמעו שלוש צליפות שרוקות מאד בזו אחר זו, ללא כל סיבה ופשר, חלפו בחלל הלילה השחור. לעזאזל — חירף רפי ונשען על האֵת לראות ולדעת — כמו קרציות נטפלו! וצ’יבי לא התאונן אלא שוב ושוב — על המצבות והקברים הללו, לו לפחות היינו לפניהן והן מאחורינו — יזחלו ויבואו מתוכן ישר על הראש, ובסכין! מעשה החפירה לא התקדם כלל. מכים וכותשים עד שברון הזרועות ומעלים חופן עפר מועט. צ’יבי כבר הטיל ספק בכל ההכרח או החכמה לתפוש את הגבעה הזאת, בכוח ראִיית הנולד של גידי החל ובמוֹטה לא כילה, דברים ארוכים בלא שום חידוש, שאינם אלא חלק הכרחי מן המצב כולו. לעומת זה מעלה העפר החפור, וריח הלילה החם, הספוג טעם קש טחוב ואבקת שדות — נדיפת בציר, ניחוח חריש הסתיו. אורו מרקד עלה ורדת, מתנגח על שרשרותיו, יונק שמנו, קולט ניצוציו, מפחם רסיסי הדלק ומציתם להדף־לחץ על הבוכנות — הולך־מושך הטרקטור, והדיסקוס מאחור, לאור פנס העורף, בותר שוקע־צף ועל אפו נגרר בכוח, וריח אדמה ולילה של קיץ, ורק אתה באליפסת האור ואתך כוחו של הטרקטור, מסע הנחרש על־פני השלף, והלילה הגדול. גומרים לפנות בוקר. אבא בא להחליף, משמנים, יוצקים דלק, מנקים את הדיסקוס, מספרים קצת. קרירה כשיקוי וערפל־בוקר. על־יד המחלבה פוגשים בתמרלה נושאת כדי החלב, יפה בבגדי־העבודה לא פחות מבשעות הערב. רגליה המדויקות בהידורן, שערה הערמוני וזקיפוּת העורף, לא יודעים איך לומר לה יותר מ’בוקר־טוב, תמרלה' והיא ‘בוקר אור, רפי.’ התריסים בבית מוגפים אפלולית, זבובים ניעורים, חמימות אטומה קצת — ונרדמים כמו אבן עד הצהרים. הה, רעיונות לתיקון כללי ויסודי. מתחילה עד הסוף. כל מה שלמדתי וחשבתי. אם יכולים לעשות משקים למופת באמריקה ורוסיה מה סיבה שאצלנו לא נצליח מהם. במטע, בלול, בחצר המשק. את ‘חוכֶם’ הפרד הזקן למכור — ולקנות ‘אליס ארבע’ קטן הקץ לרומנטיקה של בהמות־הבית. לשרוק לו שישתה, לשרוק לו שישתין, לשרוק לו שיסחב מכונה מספיקה יותר, עושה שבעתיים ובלא שגעונות. עבודה אדירה תהיה. נתחיל בשריפה גדולה: את כל הגרוטאות, את מחסני־העץ והפחים והקרשים והטלאים והבלאים המתגלגלים, אחת ולעולם — ובאש, ולעולם לא עוד סידורים של בינתים. רק את היסודי נשאיר, רק את האיתן, את המוצק, לדורות ולדורי־דורות. יהיה קצת קשה להם, לאבא ולאמא. אבל תמרלה תבוא אלינו, והיא תיפּה את כל החיים, ויהיה כדאי כל דבר ודבר — אני משוגע להתחיל ואליה. ורק שלא יעקוץ אותה יתוש ותסע פתאום ללמוד בסמינר בתל־אביב, ושלום על הכל. כולן נוסעות ללמוד, ומי יעבוד בכפר? צריך לדבר אתה, לראות אותה, להיות שמה. ושיתנו פעם חופש. לאבדון הסלע הזה, החפירה הזאת — מהו מנדנד על הנשמה צ’יבי. והנה גם גידי עליך — לא נותנים לחיות!

גידי בא וישב בחולסית החפירה, ובסבלנות אין־קץ הקשיב לכל תהלוכת התלונות של צ’יבי. תהלוכה כה שוממה עד כי היה נדמה, לכאורה, כי הנה נרדם לו תחתיו. שומע ואינו משיב ואינו מוכיח ורק מאריך להחריש. גם צ’יבי נרגע מעט־מעט כדברו, עם שהודיע שגם את החצי לא הגיד עוד — ודמם לבסוף והחריש. והתחיל אז דובר העולם הגדול והשותק, אילם וכבוי אורות, ומאותם מרחקים אין־מגע, שנראו לא נושָבים ומחוץ לכל התחומים — מבחינים כעת צרצר מצרצר, ונביחות־כלב רחוקות עולות ובאות רצופות, כה שלומיות וביתיות, ועם זה כמתוך חלום, גם ריח החרסית שנידף מן החפירה, לח וחיוַרייני, היה קרוב ונכון. לא כנדיפת עשן־התאבּוּן, שרמץ עוד אֵי־בזה, מעפעף ומקטר זרות, רפי נטל את האת וחזר לכתוש בסלע. — ‘לעזאזל — אמר —כל המלחמות האלה. מי המציא את החכמה הזאת!’ — ‘גם אני אלך לחפור קצת,’ אמר אז גידי והתרומם וטיאטא בכף־ידו את מושב מכנסיו. —’אתם שמעו מה שאוֹמַר לכם — הוסף גידי דברי־פרידה — מוטב שלא להשתעשע בתקוות שונות — שלא יהיה חמוץ בלב אחר־כך. תשמעו לי.' אמר ולא פירוש מה, וסבב ופרש ונעלם. וצ’יבי התגנח לאִטו ועימעם: ‘הוא קצת ככה, גידי זה.’ ונפנה צעדים אחדים להטיל מימיו. וכשחזר, קפץ לבור, לא כדי לעבוד אלא כדי להצית סיגריה בתוך אגרופו, ואחוז הרהורים שונים ישב וריטן כי מיהו גידי זה סך־הכל, אם לא אחד שנלקח, כמו רבים אחרים מבית־הספר החקלאי ל’שלושה ימים בערך' — וכמדומה אנו אלא ‘אליף’, אפילו לא ‘בּטיח’, ורק לאחר הקרבות בעמק נשלח לקורס מ"כּפים — זהו כל גידי כולו: ‘אליף’ של בית ספר חקלאי, בקושי ‘בּטיח’ (שכן הענינים הלא התחילו בראשית דצמבר, ממש לאחר ריקודי כ"ט בנובמבר). מה פלא איפוא שהוא כזה, ושנדמה לו מי יודע מה וכמה חכם הוא ומנוסה! (צריך יהיה לחטוף פעם שיחה עם גידי זה — לשמוע מה דעתו על תכניות המשק, המטע החדש, והכל. נשמע דעה נוספת — לעזאזל, הלא לא לנצח נשב בחפירות!) — מעבר כיפת המשלט הערפי נשמעה אז שירה, פשוט שירה רמה ומשתוררת, שהיתה כנראה מושרת עוד קודם־לכן ברטן־קול, עד שהגיעו למקום אחד שרטן־קול אינו די בו, ופצו פה לשיר מלוא רוחב הקול והלב, בהתכחשות מבטלת למשלט, ללילה, לצליפות ולכל מכל. — ‘מי משתפך שם?’ אמר רפי והזדקף מעל אתו, ‘זה בודאי ההוא הג’ינג’י מן המרגמה — אמר צ’יבי — הוא זמר ידוע שכבר ניסו עליו הכל ולא הועילו כלום.’ — ואותו זמר השפיל כמּעט קולו על־מנת לחזור ולעלות ולהחזיק רגע שלם קולו ברמה וברטט ככל הנהוג אצל זמרים קודם סיום. ‘איך שהוא גועה שם.’ התפעל רפי וחזר לעבוד. ‘כל החכמים האלה — אמר צ’יבי — חושבים עצמם מי יודע מה!’ והשיב תמרת־עשן מסורעפת מאד. ורפי אמר: ‘מוכרחים לשיר לפעמים — אלא מה? תמיד בתוך הזפת?’ —

שוב צלצל הטלפון. שמוליק הטבּח. הכל בסדר. פרט לנפט שלא הביאו. מה פירוש, לעזאזל, נפט? ואיך ידליק את הפרימוס? טוב טוב. לא צריך לצעוק עליו, מה הוא אשם אם שכחו לקחת נפט, במים פרימוס לא בוער, ולצעוק בכל־זאת לא צריך! גם אורי סבר שאין צורך להתרגש, ושיכולים פעם אחת לאכול בשר קר מן הקופסה, ולעשות מדורה ולטגן — זה מפעל שלם כעת. גם הוא, כשהכין לו לפני שעה קלה ספל קפה, עם הרגמים, היה צריך לאלף תחבולות שהאש לא תתגלה ורק גחלים לוחשות יהבהבו (אולי זה מקור ריח הטאבּון?) — מעט הקפה יצא אמנם לא־רע, אבל מכאן עד הכנת תה להמון אנשים — זה עסק שלם באמת, ולא כדאי לריב סתם. אם גידי עומד על זה — אפשר לנסות, וזמן רב יידרש לכך, אבל חייל שלא יידע פעם לחיות בלי תה! זה כל־כך נורא? מעולם לא נשמע? בזמנו היינו עוברים את כל מדבר יהודה!… ‘טוב־טוב — קצרה רוחו של גידי — אז אתה לא שולח תה?’ — ' אני יכול לשלוח, אבל, באמת… הלוֹ, הלוֹ. אתה שומע? גידי? מה זה, הלוֹ?' — אבל גידי סגר את הטלפון ולבו גאה חרון. אתוֹן סרוּחת־פרצוף. יחזרו השניִם מלמטה והוא יעלה להראות להם, פרות מזוהמות. וגלל מעל לבו עוד ביטויים משובצים ערבית ורוסית, ונוכח כי עוד מעט שמונה, וכי כמעט שעה עברה מאז צאתם. האם כל מה שצריך היה להיעשות נעשה? האם חשב היטב על כל מה שצריך מחשבה? (כלבים מזוהמים!) והצליפות נגמרו כנראה, הלכו הביתה עד בוקר אור. הלילה רק התחיל (אני עוד אראה להם — נבלות שמנות — שרים להם! שותים קפה!) — ושכבר יחזרו, כלו עצביך מיחל, לילה אין־קץ. עבודת־פרך החפירה (שותים קפה! עושים חיים!) מתחשק ללכת עד שפת המדרון המזרחי. ולצעוק אליהם, משם ולמטה: חִזרו כבר, שומעים? חִזרו כבר! עזבו הכל וחִזרו מיד! חַבּלן — מלאכה נוראה. כל מה שעושה חַבּלן – עושה בידיו ממש. לא ממרחק. לא מטווח רובה ולא מטווח מרגמה. בלי שום טווח שהוא — במגע ידים. ויום אחד, קצת מעייפות או קצת מפיזור־דעת — ובוּמס — הלך חַבּלן לשמים. כלום לא נשאר להביא הביתה. לעזאזל, שיחזרו. כל האבנים של העולם נתקבצו לחור הזה ואין למי לומר מלה (אני אראה להם עוד! סרחנים שמנים).

גם דויד היה מעכב מפעם לפעם את פינילה מחפוֹר מנשף לו שְ־שְ־שְ פסקני, ונוטה אזנו לקשוֹב לקולות מן המדרון, וכמה פעמים היה מדומה כאילו נשמעים לו קול דברים, או קול צעדים מתנגפים באבן, ואחר־כך היתה צוללת דממה מנוקדת־צרצורים, צוללת ומתרחקת כעיגולים על־פני חלקת־מים. והיו חוזרים ואוספים איש נשימתו לתוכו, וכורעים איש מול פני רעהו באפלה, ומקשיבים עוד רגע, וחוזרים לחפור כמקודם. דעתו של דויד אנה נוחה מכל המעשה הזה. סבכי־תיִל, לדעתו, על שפת המדרון, יפים לא פחות ממוקשי־נעל, ומכל־מקום קודמים להם בסדר ההתבססות. חוץ מזה אינו אוהב מעשי הסתכנות איזה שיהיו. לעולם, לדעתו, אינם משתלמים. ודוגמאות למכביר. סתם התעללות בחיי בחורים, בלי פרי ישווה לו. דוגמה אחת עולה בדעתו כעת. מעשה באחד יוסף, צלם. שלחוהו לצלם במצלמה רחקת־טווח את מערכות האויב, מעל מגדל־מים נתוץ בתוך מחנה האויב. בלילה זחל אותו יוסף והתגנב אל המגדל, טיפס ועלה והתכווץ לו שם. כשהאיר היום והשמש הגיעה לצד הנכוון בשביל הצילום, התחיל לצלם, לצייר תרשימים, להשוות למפה, ובתוך כדי העבודה הוא רואה משוריין אחד יוצא מן הצריפים ולאן פניו? — ישר אליו. קודם הסתובב כאילו מחפש משהו, ואחר־כך פנה ישר אל המגדל שלו. שם נעצר, ושם ירדו שלושה שחורים. — ־’נוּ?' — קצרה רוחו של פינילה. חַכּה. התישבו בצל המגדל לאכול כריכים. שכבו קצת, צחקו וסיפרו מעשיות. כל רגע כמו שנה. ואחר־כך עלו למשוריין. זה שישב בצריח הביט סביב, והרים עיניו ויוסף נשבע שהוא נאחז כבר ונפל לתוך עיניו — אבל לא־כלום: נסעו. עד חשכה ישב למעלה, ובלילה ירד וחזר לקוים שלנו. – ‘נו ולקחו ושמו את כל התצלומים בספירט?’ נשף פינילה. — ‘לא אמר דויד, עשו מהם הגדלות יופי, תלו בכל המשרדים, והתגאו לפני כולם. בעצם לא היו צריכים להם. זאת היתה רק מחשבה שעברה רגע בחדר־המבצעים.’ ‘כן — אמר פינילה. — לך תסתכן ותיהרג, או רק יד או רגל תאבד. לעזאזל — כמה קל לשלוח אנשים, וכמה בנקל קופצים תמיד טיפשים ומתיצבים לכל שגעון שהוא!’ ואחר־כך נחלץ מן האפלה קול צעדים של ממש, ברורים וכבדים, אבל לא מן המדרון, כי אם מאחור, מן הבקתות, והיתה המתנת־רגע נחפזת נטעמת, עד שהסתבר כי אין זה אלא מישהו ההולך ובא ממשלט ה’ערפי' ועוד רגע נדע בדיוק מהו.

בודאי: הרי הם שְׁנַיִם שביניהם מיטלטל ארגז, ושגידי פוגש אותם בדברי תוכחה מרים ככל שהם לחושים־רחושים, זנב עקרב מגולל. מיד גם מסתבר כי רחמים מכאן ועובדיה מכאן, וארגז התחמושת למכונה מתמצע ביניהם. ושסיבת תלותו בין שניהם אינה אלא אי־אֵמון, חשש האחד שבאו לסדר אותו ושנתקל בחשש השני שאותו מסדרים, ושעל־כן התחכמו ואחזו שניהם בארגז האחד, והביאו אותו כשהם משגיחים זה בזה: הנה הביאו, ובכך גמרו תפקידם. ואם מישהו מתחשקים לו עוד ארגז או ארגזים— יבושם לו ואדרבא! אלא שבכך לא תמו כלל חשבונות אחרים, קודמים — עם עובדיה הלז, ואף הוא יש לו חשבונות עם רחמים זה, ועוד מעט גם בּני, מסתבר, יוצא משוחתו ובא לפרסם ברבים הצהרת־גנאי. ואולי גם לפרשה הלכה למעשה — אלא שגידי, שלחשיו הפכו חריקות צרומות ונוקשות כמעוצדות בעץ יבש, לא הניח להם ולא החריש מחרוק עד שאותו עובדיה שחה ונטל אֵת בידיו וירד למחפורת הרדודה, הכלומית, ולא היה חסר דבר שיתחיל במלאכה, אלא קצת חשק. ותחת זאת נשלח שאול ונקרא גם חיים מעמדת הפיאט — ונצטוו במפגיע לעלות ולהביא ארגזי תחמושת, והפעם בפירוש: איש ארגזו איש ארגזו, ויתר חשבונות התור על דקדוקיו, זכות וחובה, עשה יעשו מקץ כל הימים, לא יפול דבר ארצה, והראוי יזכה ושמו יירשם בדיו של זהב בדף של זהב ועל ספר הזהב. ככה אמר וככה חרק גידי — והיתה על כל דבריו וסביבם תנועת רגליים וקולות, והתרגשות, ודעות שונות, והצעות שונות להועיל, ושבתה החפירה, ולא נודע בתוך כל אלה כיצד צמחו פתאום מעל שפת המדרון המזרחי שני צללים על רקע השמים, שכבר מלאו כוכבים מפה לפה, כאילו התיזו על פניהם ניקודי זוהר בסנקוּר מכחול רוה, וכשפנה דויד באקראי לאחוריו — קפא לבו רגע: ‘מי שם!’ חנוק פלט וידיו חפזו לתפוש בנשק, כשהכיר וצהל לקראתם: ‘קובי! אתה? נבהלתי! ברזילי?’ — ‘מה הרעש אצלכם?’ התקרב קובי ודיבר מרום קומתו אל ירכתי הבור שאינו נחפר. ‘לא כלום — אמר דויד — כרגיל.’ – ‘עליז אצלכם,’ שפף ברזילי והתישב על דופן הבור ושילשל רגליו פנימה. ‘עליז’ תמה פינילה, וההד המיוחד של ‘אצלכם’ לא נעלם מאזניו. ‘אוּף — הסביר ברזילי — שם למטה מחניק והעלייה תלולה מאד,’ — ‘לא צלפו עליכם? לא ידענו שתשהו שם כל־כך הרבה.’ אמר דויד, וקובי התנמך והתישב והוסיף להשתטח, והחנה כל גופו לאורך צלעו ולחיו תמוכה בכך ידו, ואילו בידו השניה גישש כנראה אחר הסיגריות והגפרורים. ‘אני אדליק למטה – שלא למשוך אש,’ התנדב דויד וכרע והדליק ומצץ והגיש להם, ויניקה ראשונה היתה טובה מאוד. – ‘לא. היריות חלפו למעלה. ללא ראינו מנין.’ – ‘והכל גמור?’ – ניסה פינילה לפשר איזה קושי או מתיחות שהיא. – ‘קצת פה וקצת שם.’ –’וצעקות לא שמעתם?' – ‘צעקות? מי צעק? – לא שמענו.’ – ‘לא יודע. הכל משונה. היו צעקות. יש משהו באויר. לא ברור מה. הרבה זמן הסתובבתם.’ – ‘כן – אמר קובי– כמעט שעה.’ ומצצו בשקט מן הסיגריות ולא דיברו דבר. כאילו הצפינו השנים דבר ביניהם, בעלותם מן הגיא.

קובי אמר: ‘יש לכם דבר לכרסם?’ – ביסקויט. אוכל ממש עוד לא הביאו.' פצחו בשיניהם ונגסו, ועדיין מדומה כאילו הם פוסחים ואינם מספרים מה שנודע להם שם למטה, בגיא המבודד. והיה נראה עוד כאילו יאה היה שיפסיקו עתה וידברו לא כרגיל, ולא בכל הידוע, ואם עדיין מדברים כתמול־שלשום – אין בזה אלא לבטי־התחלה בלבד, ולא איזה התחמקות מן העיקר הנסתר. ויש כבר בלבו של אותו פינילה עצמו תחושה של דברים באים להיאמר, סוף־סוף להיאמר, שאינם כרגיל, שאינם מכל אותם דברים הלא־נוצצים הדהויים כתמיד, אלא ממש דברים חדשים ומיוחדים, ובהם גם אותם שצריך להכניע עצמך ולתתך פתוח לפני רעיך, והיה גם רכרוכי ומשתפך, ובלבד שאומר ומספר אמיתות שהן אמת, אמיתות מודחות, אבל שרק הן נוגעות במיתר האמיתי שבלבך… הזה, התרגשות כסילית! נורא נזכרים איך היה כשהיינו אז בתנועה. בערבים, לפעמים, בימי־גשם, כשהתאספו שלושה־ארבעה והתחילו מסַפרים מיני דברים. אבל לך תתחיל אתה להשתפך כשכולם כאן שותקים כאבן. – ‘מרגיז נורא,’ דיבר פתאום דויד. –’מה?' – נשאו אליו עיניים כל השלושה. –’זה. – אמר דודי – איך ההם ברחו. דפקתי בהם שני סרטים וכלום! ששה בזה אחר זה – ושני סרטים! וכלום. – לא מצאתם בדרך איזו גויה, לא הרחתם ריח?' – אמנם לא זה מה שמתבקש היה להיאמר, ולא זה הוא שמזכיר ערב־גשם בצריף־הקן כששרים בשני קולות ‘בינות גלי עופרת’ – אבל אולי זה יתיר ויגבר על השתיקה. אך הללו רק משכו כתפיהם ופסחו על שאלתו במנוד־ראש. בתחילה היו שרים שירי־חסידים. עם שמתנקה האויר מכל מיני ויכוחי־נצח, על הרקע ועל התפישה ההיסטורית, יושבים ופשוט שרים שירי־חסידים ומתנועעים בדבקות. ואחרי זה היו באים שירים אחרים, מתוקים לא פחות. ואם נמצאו בנות אחדות היו תיכף שרים בקולות אחדים, ומישהו היה מתחיל להתפלסף, או לסַפּר כזבים, ואחר־כך היינו מדברים איך נהיה רועי־צאן בגולן. – איפה הם כולם? אלה שנותרו חיים, ויש להם כל מלוא הידיים והרגליים ושאר העצמות – רועי־צאן בגולן כבר לא יהיו. בכלל מי יודע מה יהיה. הכל השתנה, ובסך־הכל בכמה? – בפחות משנה. וגם את הבנות לא תכיר עוד. היום לא מחפשים בנות בשביל לשיר. וגם הן לא מתכוונות לזה. מדברים אתן אחרת, והן שומעות אחרת, עונות אחרת וצוחקות לגמרי אחרת. הה, לעזאזל, לאן שהאלוהים מוביל אותנו כולנו. מסתבר כי גם דויד התגבר עד כה על ההתחלה ופתח פיו והיה דובר זה כמה, ואין צורך כלל להתאמץ כדי לתפוש אנה הוא שוזר חוטו, ובתוך כדי כלום, אתה עמוק בתוך השקפתו שלו על בחורות. איך הן היום, מה נעשה מהן, איך פתאום נעשו כל הילדים לנשים זקנות וחכמות, נורא יודעות הכל, עד שמתחשק לפעמים פשוט לקחת אחת ולתקוע לה בפרצוף שלה, וגם לומר לה מילים אחדות שאת פירושן היא יודעת אל־נכון, עדי שיימאס עליה כל הטַ־טַ־טַ הזה שלהן הפיקח והאינטליגנטי הזה, ושתהיינה להן סתם בחורות כמו שבחורות הן, לשם מה שבחורות הן בחורות, ולא כדי לבלבל דברים פשוטים ולסלף את הנכון. הנה לכם רותי זו. נחמדה, לא? ושתים־שלוש נשיקות והיא מתחילה להתפלסף לך ולהיעלב ולהצטברח, וצריך להתחיל הכל מהתחלה ושיחות שיחות שיחות. הה, השיחות האלה, עד חושך בעינים, ולא די לה. לעזאזל, טוב שלא כולן כאלה. אנה היינו באים לוּ כולן פתאום התחילו להיות ידעניות ומלומדות ובקיאות בפסיכולוגיה. פי אלף טוב מזה ומשעשע מזה, על־כן, לדפוק ערבושים מסריחים. כאן אין איש שואל אם גמרת גימנסיה או שכבר אתה ‘שנה שניה’ במדעי־הרוח, ולאף אחד לא איכפת אם ברחת להכשרה ישר מן השביעית באמצע השעמום של ההיסטוריה, ולא איכפת לאף אחד מה דעתך על אלוהים ועל האדם בכתב טולסטוי, ימח־שמם. מתחיל להיות לי מצב־רוח, וזה לא טוב. בכלל מין מקום הוא המקום הזה. מין חרבּוֹן של מזל ללכת את מקומות מחורבנים. וכבר לא כל־כך מהר נצא מן המקום הזה. זכרו את דברי. – אמר דויד והביט אל שלושת היושבים, ורק אז הרגיש כי אולי לא הבינו מה הקשר בין זה לבין מה שמקודם, וגם זה לא הועיל לבדר את הדעת – אה, מה. אחרת לגמרי – המשיך בשטף, כיון שכך – זה היה כשהיתה רוחקה, היא היתה בחורה. אינכם מכירים אותה? איך שהיה לנו טוב. יופי של בחורה. לא כל־כך יפה אולי, למראית־עין, כמו ששמח להיות אתה. חמד של בחורה, ובלי שום סיבוכים. אוהבת להיות מה שהיא, פשוט מה שהיא, בכל לבה, ויש לה לב. אנשים טובים. לב גדול וחם ושמח. אז לוקחים ומורידים אותך לנגב הזה, לארבעה חדשים, וכשעולים פעם הביתה מתברר שכבר די, ושכבר היה לה אחד קבוע, ושתהיה חתונה ושלום על ישראל. אה, היא היתה בחורה. מה אתחיל לספר. אין כמו רוחקה. ושתהיינה כולן כמו רוחקה ויהיה טוב בעולם. חבובה שכזאת. נעשה רטוב בלב לזכור אותה. איכפת היה לה לרוחקה שקספיר ומתי נולד, ומה כתבו על זה שבעים חכמים – כמו לזקנתי. אבל להיות בחורה טובה היא ידעה, כולן יכולות ללמוד ממנה. בלב טוב, בשמחה בלב, בצחוק אמת, בתיאבון לאכול, בשמלה יפה, ובחכמה לכייף יפה בעולם! אז הלכה ונדבקה לנוד ההוא שם, ולי, נשארה פה רותי עם התסביכים, עם כל החיטוטים, עם שירי רחל, עם הדמעות והפחדים, עם מותר לנו? ועם יסורים: למה אתה כזה, ולמה אני כזאת, בחיי! לולא היתה מתוקה שכזאת לפעמים, שרק היא יודעת ככה, היתי מזמן זורק אותה, או לעזאזל מביא בחורה אחרת לאוהל שלה. ועל המיטה שלה, לנגד עיניה הרואות, היית מראה לה פעם שתדע לה איך זה! עדיין כולה פספוסית קטנה. ותישאר כך כל ימיה. רותי פוטי, טי־טי־טי… ושכבר יהיה מחר. ושיהיה מחרתים ושנסע מהר, ושיתנו פעם לחיות! מה השעה כבר? אמר דויד. וצבר רירו בפיו והטילו לרחוק.

– ‘כבר ממש שמונה!’ אמר ברזילי מעל שעונו. ‘הזמן לא זז.’ אמר פינילה מפינתו. ‘לא זז? – דיבר קובי – לא הספקת לפנות ימינה ושמאלה וכבר שמונה!’ – החשכה היתה שלמה וצפופה, וכל הכוכבים הבהיקו. ואותם שסמוך לאופק רתחו מאד. נדף ריח אדמה טריה. ‘הייתי קצת שוכב לישון,’ אמר קובי מפשח בידיו גוש עפר. ‘עוד המון דברים לסדר.’ אמר אחרי־כן. אותן נביחות־כלבים רחוקות חזרו ועלו כאילו היו תפיפות חלולות ורחוקות מאד. ריח של צאן ושל שלום. קולו של כלב ערבי זקן וזועף. גם זה מזכיר גדר־אבנים ועץ־אורן אחד משתחווה ומתחַכּך קצובות בקורת־הגג. ושוב עלתה אותה הרגשה שמשהו כאן אינו כרגיל, והיה צריך למתוח הרבה את הקשב, ובדאגה לברר קול מקול ורחש מרחש, ולא לדעת עד מה. משהו ילדותי מאד היה מתגנב בך ומציץ בהיחבא אל הלילה וגם להיפך: מציץ מן הלילה אליך. והיה טוב מאד שארבעה אנחנו כאן כאחד, ולא שנַיִם ולא אחד. נורא היה להיוָתר פה פתאום אחד. פינילה פתח ודיבר לאמור: ‘לא כאילו הסביבה הזאת מתנגדת שנהיה כאן?’ כך אמר. והיה ברור, תוך כדי דיבור, שאמר שטות ושלא אומרים ככה, אפילו אם ככה אתה חושב. ואיש לא יעיר על כך ששטות היה לומר כך, גם זה כדי שלא להרגיז את המזל. שטות מטופשת לומר דברים בקול רם. כאילו צריך מישהו לדעת. לא נותר אלא ללבוש פנים כאילו לא־כלום, ושגם הוא יראה ובכך יתעלם, כאילו דבר לא נאמר. ‘צריך לקום,’ אמר קובי והתרומם. ושוב נתקפו הקשבה מתוחה אל משהו שמעבר לואדי הגדול הזורם חשכה עמוסה, ושוב אימצו חושים וגם את פעימות הלב השקיטו, כדי להיטיב שמוע, ומשהו רחוק מאד וחרישי מאד ריפרף בתוך הלילה – ויותר אי־אפשר היה להציל דבר. קובי התנער, וברזילי קם, והמעגל שלנו מתפורר, אבל עם שאספו כליהם גירשו גם משהו מן האטימוּת הרעה שנתחשלה כמעט. משהו מתכתי צילצל ביניהם בארגז, ובכפם הפנויה מחו עפר מבגדיהם, ופינילה קצת השתעל, מאיזו התרגשות לא מוּחורת שחינקה גרונו, וחזר ונתבצר בעיגול של בטחון – וכשעבר השנַיִם ופסחו מעל השוחה ונבלעו באפלה שלהלן – חזר דויד אל האת וחבט תחתיו, ונתקל בזיז־סלע נוקשה שהמליט ניצוצות אש, ואמר לעזאזל זעוף וקצר וחזר וחבט, וכשנזדקף נוכח כי אין עוד אותו עיגול של בטחון, וכי הכל רק פתוח אין־מעצור, פתוח מלוא רחבו לכל, וכי גם פינילה יושב למעלה דל וריק וחולם. כאילו היינו בנים־יקירים זנוחים, ואין לנו לאן לפנות, ולא־כלום מאחור ולא־כלום מלפנים, ואין את מי לשאול, ואין מי שיבוא ויאמר מה – וככה נותרנו לחפור באתים הקטנים שוחה כלשהי בטרשים, וסביב לילה לא־מוכּר, בודדים כמו כלבים. ‘לעזאל – אמר דויד – זפת מזופתת!’

פרק ששי

גידי זיקף גוו לשמוט רגב־אבן שנעקר לבסוף וטולטל ממוֹשבו, וסקר את השוחה שרגליו נעוצות מעוקמות בפערה, והיא כולה חיגרת ומשובשת. מזה אין בה אלא אך כמדרך־רגל ומזה היא כרויה בתוך צֶבֶר אבנים גלמיות שנפרטוּ אחת לאחת והוטלו החוצה בפציעת אצבעות, פצימת עור ורעיצת צפרניים. ומראיתה שלה יותר כזעיר אַנפּין של מכרה נטוש מאשר כשוחה לחייל יחיד. וזה לך פרי טרחת למעלה משעה עבודה רצופה וכשרה ומאומצת וחרוקת־שינים, מופת לכל. קוסס זנב סגריה כבויה וטפוחה, וסוקר את מלוא שטח המשלט שלפניו, הטובע כולו בחשכה צפופה מתחת קמרון שמים בהירי ירוקה חיורת, שנטפי־זוהר רועדים תלויים לה בשפע על פני קטיפתה. (רק לשפת השמים היה חגור חישוק אפור ולא מכוּכּב, פרט לעגלה הגדולה הטובעת בצפון על ירכה, מבליחה בטרם תאבד, אל כוכב הציר מלמעלה, אשר תחת לנוּד ולבכות לשוקעת הריהו מפריח כבר קריצת עגבים אל צרתה העולה – קסיופיה.) זה מרחוק. ואילו מקרוב הכל שטופים בשיחות, בלחצים, בצחוקים, בשיעולים, בריטון ובהגיה. וכמה אפשר לריב עם הכל? ואילו לפחות כלי־עבודה היו כאן! לשלוח מישהו להביא כלי־עבודה, לצלצל, לשדר שיביאו מחר כִּלְחוֹך? שטויות. יצחקו לך. כל השומע יצחק. מי ישלח לך. למי איכפת. למי יש כלי־עבודה. היכן ישיגו. מי יתן. מי יחתום על הלקיחה ומי יחתום על הנתינה. המשקים לצבא? מלאה סאתם. לא יתנו עוד. הצבא גופו? מנין יש לו? רק מכושים אחדים, רק כמה טוריות, זה הכל! חיי אדם! אין. עבוד בלי, כשם שפעם נלחמת בלי. ואורי למעלה – הוא יכול לרבוץ במנוחה. וכבר שכב לישון בודאי, עטוף שלוש שמיכות (שכּן לאנשים נתנו רק שתים) שתה קפה עם הרגמים, וטוב לו. מה פירוש להיות אחראי לחיי אנשים. לעזאזל, לא זה קשה מכל, אלא זה: לשלוח אנשים לסכנה ולהמתין לשובם. זה נורא. פי אלף קל לצאת אתם יחדיו. החלטותיך אז אינן רק חכמת מי שהוא עצמו בטוח מרע. ומניין כל־כך שקט בלבו של אורי, לחגוג לו עם הרגמים. את המרגמה ‘שנים’ שלו נצטרך לטווח בבוקר. מה עוד צריך לעשות בהצבת הנשק? הפיאט אל המדרון הנוח, המכונה אל השלוחה, המקלע לאגפים. מה אפשר אחרת? לא נמקש עוד הלילה. הצליפות הללו. ואולי בכל־זאת אינן סימן־אתראה, אלא אות־פרידה? לילה ניתן להתחפר. מה תבוא אחר־כך לספר ולהצטדק – שהאדמה היתה קשה? אסור שאתחיל גם אני לפקפק אם מוכרחים. מוכרחים. נצא לסובב בשוחות. מקום מצאתי לי לחפור שוחה – לאבדון!

אבל ממש כך היה סבור גם כל צמד שהתחבט בחפירת שוחתו: לו ניתנה החלקה הגרועה מכולן, לא בלי ניגון הרשעה מרמזת על כוונה תחילה, כששידכו אותו למקום רע זה דווקא. מה עוד אפשר להמציא כנגד קשיוּת־לבה של האדמה? מכונסים אין־חפץ בתוך שליש או רביע החפירה העלובה, שותקים וממלמלים חליפות, ולעתים תופשים באת וכותשים בחימה ומעלים חופן עפר וחדלים. והיו כבר פה ושם כאלה שסברו שממשל הגיעה העת לסור אל הבקתה ולבור להם מאצלה איש מזרנו ולשטחו כאן, ולהתעטף בשתי השמיכות, וגם את הראש לעטוף, ולחלוץ את הנעלים ולהתקפל יפה, וצלול ולישון בדבקות ובמסירות ובשכיחת־כל. לשוא כל השידולים כנגד כל דיבור נמצאים בלא קושי שבעה על פניו; על כל תירוץ – עשר הוכחות שכנגד, וכל מלה של כעס גוררת אין־קץ כעס כפול כעס. – ‘מה תעשה מחר כשיתחילו הצליפות – לאן תידחק?’ – התוַכּח גידי עם שאול במרירות. – ‘אַל תהיה ילד – מחר לא נהיה כאן, – השיבוֹ זה בנחת – מלבד מה שמחר לא יבואו. די להם במה שעשו היום, מצפונם כבר נקי. ואם גם יבואו – גם לנו יש מה לומר להם.’ – ‘לא כדאי להם – התערב גם עובדיה – לא כדאי להם להתחיל אתנו. חבל עליהם.’ צ’יבי ורפי היו מוכנים לחפור, וכך גם הודו ברבים, רק תן להם מכוש ומעדר של ממש, ולא משחק־ילדות זה, וכך עד אין־קץ. אבל גידי לא נח, יגע ומצא לו פסוק וחיזר בו בפסוק על כל קשת השוחות ולחש אותו לכל אחד ואחד לבדו? ‘אין ברירה! אם תרצה ואם לא – חפוֹר תחפור, אין ברירה!’ – זה הכל. ומתוך שהיה מלא עוז כזה, היה נראה לו שהעוז שוצף ממנו וחודר ופורץ באנשים, ומרימם ממקומם ומלהיבם לעבוד, מה שגרם לו להוסיף עוז ולהרבות ריצה וסימני־קריאה תוקפניים, וביתר עוז לדמות כי כבר הכל סחופים בו בעוז הגדול ההוא. – ‘זוכרים את בית־זיתא – התקיף גידי את בּני ואת רחמים שלו – זוכרים את היום הנורא ההוא? ביום ההוא נשבעתי לחפור, לחפור אם יהיה קשה, לחפור אם לא יהיה כוח, ולחפור בידיים ריקות, לחפור גם כשבטוחים שכלום לא יקרה מחר – לחפור ולחפור, יהיה מה – ולחפור!’ – ‘אתם תחפרו! – צעק חרש גידי אל יעקבסון ואל אַברוּם הגדול בחשכה שהיתה מעובה למדי, אך לא עד כדי הכהות את אפס־חפירתם, את רוחם הנובקת, ואת התנומה הקושרת ועוטפת דמותם המכוּוצת חשופה על הארץ – אתם תחפרו ולא יעזור לכם כלום! אם לכם לא איכפת שידפקו אתכם מחר – לי איכפת שלא להתעסק מחר בנבלות הגדולות שלכם, ושיהיו לי רגָמים חיים – תקומו שניכם ותתחילו לחפור!’ – וכך הלם גידי במקבת עוזו בכל השוחות, ולא שהה באחת מהן יותר מכדי פסיקת פסוקו. וכלום לא כדי שמיעת דברי נרגנים, דברי מרי ומרדות. ורק כשהגיע פעם אחת אל תעלת חיים ונחום, חש כי הנה תש כוחו ונס ליחו, ויפה לו מכל שיישב קצת ויחריש קצת, כי אין כל זה אלא בכדִי.

גם השניִם למטה, חיים השמן ונחום הגבוה, ישבו מכונסים והחרישו בתחתית התעלה. היה חשש בלבם שהתעלה הגמורה שלהם מרגיזה את גידי, ולא ישקוט ולא יחדל עד אם ימצא להם עבודה נוספת, או מיוחדת, שליחות או סיוע, וקשה לדעת במה תיגמר שִבתו ככה מעליהם ושתיקתו הגדולה. ואילו כל דיבור ודיבור שלהם עלול רק לעורר אותו לגזור גזירה – וכי על־כן לא יפתחו ולא יאמרו דבר עד אם סר צלו מעליהם. איך שאינו נרגע על שנתמזל להם מזל, איך שאיכפת לו ומדאיג אותו שטוב להם, שיכולים שנַיִם לשכב בנחת ולגלגל שיחה נאה ויסודית, מתון־מתון, ולהשלים כמעט את רשימת הטובים והראויים לשמש בנבחרת הפלוגה בכדור־עף, לאחר ששקלו וערכו זה מול זה כל יתרון־סגולה וכל סימן־יקר של כל אחד ואחד מן השחקנים, מזכירים מעשים שאירעו, מגנים את הראוי לגנאי, ומהללים מאד ומתפעלים מאד חזוֹר והתפעל מכל מה שעשה בידיו ובניתוריו ובתחבולותיו פלוני שלמה ממחלקה בֵּית, והסכימו כי אחד הוא בדורו, איש־מעלה, משכמו ומעלה, אשר כל הרואה פעם בהנחתת מכתו מתוך קפיצה גמישה לא רק הנאה אמיתית לו, אלא מקור התלהבות, ומופת עילאי מצדיק עליה לרגל והערצה אין־קץ – וכך עטופים יפה איש בצמר שמיכותיו כבר היו קרובים מאד להירדמוּת בתוך החריץ שמתחת השמים המכוכבים – לולא גידי זה היושב לו למעלה ומחריש לו. הוא מחריש והם מחרישים לעומתו, עד שנעשה לך משובש בפנים, ואתה חייב ונאלץ להתרומם ולשבת, ולגרד בפדחת ולשתוק נוספות, ולחשוש ולהמתין לו שינחית לבסוף מכתו בהם. ואמנם מה אומר גידי כשפותח לבסוף את פיו לדבר? – ‘אתם כבר ישנים שניכם?’ – כך אומר גידי בקול עייף, והנה עתה יתגולל עליהם. – ‘לא ישנים,’ עונה זועף חיים מתוך הבור. ‘אחד מכם צריך כל הזמן לצפות על המדרון הזה, וגם לדרום,לעורף.’ הרי לך. גידי בא – צרה באה. נחום מתרומם ממרבצו, מוציא ראשו וכתפיו מן הבור, כצב מנרתיקו, וקר לו, וחמיצות שלפני שנה בפיו, וחמיצות רבה מזו בלבו. – ‘מה הענינים – אמר נחום – יש משהו בסביבה?’ – ‘אין כלום – אמוֹר גידי – אבל לצפות צריך.’ – ‘אמוֹר, גידי – דיבר נחום עתה, כיוָן שאין עוד מה להפסיד – מה כל הרעש של הגבעה הזאת, למי היא כל־כך חשובה, מה היא נותנת? אף אחד לא אמר לנו.’ – ‘איכפת לך שהגדלנו את המדינה בעוד אלפי דונם אחדים?’ – אמר גידי בלא חשק. – ‘לא. לא לזה אני שואל מבחינה צבאית.’ – אבל גידי לא השיב על בחינה חשובה זו. כאילו לא שמע, או כאילו מה ששמע פחות הוא מכדי תשובה. לא די לך בחמיצות אחת הרי לך חמיצות נוספת. למה לנו הגבעה – אמר גידי בעייפות אחרי כן – ולמה לנו המלחמה הזאת אנך שואל? ושסגרו את כל דרכי השיירות שלנו אתה יודע? ושהאחרונה עלתה על מוקשים, ושלוש מכוניות נדפקו ושני בחורים הלכו, אתה יודע? ושהשחורים הקימו משלט על דרך־ המעַבר האחרונה בחירבה ההיא שעל הגבעה ההיא, ושאנחנו כאן דחוקים כמו עכברים במלכודת, ורק באוירונים שלנו עוד מחזיקים אותנו בלילות – אז אלה באים ושואלים למה לנו זה? צריכים הסבר למה לצפות אל המדרון, לא ברורה להם הסיבה, חסרה להם – חרק גידי – ‘שלא ישחטו אתכם פתאום! חרק גידי, ולא ייפלא אם היתה אחר־כך שתיקה גדולה וקשה שנתמשכה ונתמשכה ומי יודע אם תוכל להיגמר פעם, לולא בא פתע קולו של ברזילי: – גידי, טלפון, גידי!’

זה היה אורי. ואורי הציע לגידי שיעלה אליו לברר דברים לקראת מחר, ולעשות סידורים לקראת הלילה. וגידי סינן ואמר לברזילי שהאלוהים יודע על מה ולמה רק לו מכל האנשים היושבים כאן איכפת לו כל הדברים, ועל מה ולמה אין אחר מבלעדיו שיקח אל לבו קצת מכל הדברים, ויקח־נא השד את הכל, ושהוא הולך ויחזור במהרה. כך לחש בשפל־קול, נמוך מקולות הצרצרים שהתמידו לנסר סביב. ועם זאת לא הרחיק גידי כלום באפלה – והשמועה כבר היתה כללית: הלך האיש. והתחילה נשימה אחרת. פלוני הצית סיגריה באגרופו, ופלוני ינק מקופסת המיץ, ואלה ואלה חילצו עצמותיהם והחלו כבר מצחקקים, ולברזילי נמאס היות האדם לבדו בשוחתו בצל הבקתה שנדיפת עשן וריח זר לא חדלו ממנה, ויצא ובא אל בּני ורחמים שממולו, וישב אצלם על שפת המבצר. וגם שאול בא משמאל, עודנו הולך, לא הספיק לשבת וכבר אמר: ‘מה גידי לוקח הכל כל־כך אל הלב? זה יזיק לבריאותו!’ וברזילי אמר: ‘אין לו מנוחה.’ ובני אמר: ‘אולי הוא יודע משהו על מחר.’ ושאול אמר: ‘איזה מחר, אופי הוא זה, הכל איכפת לו.’ ואילו יעקבסון התערב משוחתו מימין: 'שמעתם את הסיפור על: ל’כפת לי כלום? שהוליד כרגע התפוצצות צחוק מוקדם אצל אברוּם, צחוק שהיה קולני אפילו לגבי שעה שגידי איננו. ועד שהיסוהו ואמרו עליו דעות הפסידו ולא זכו לשמוע סיפור על ‘ל’כפת לי כלום’. ואילו אך הגלידה חבלת הרעש ונתקרמה, פתח בּני והחיה דיון עתיק על הנושא הפורה – מה מ"מ ומהו מ"כ, ושאול מכולם נלחם ותפש לו את חוט השיחה, ולא מנע כלום מעושר הלכותיו כשהתחיל והכריז כי ‘יש מ"מים ויש מ"מים. מ"מ טוב מרגישים בו מהר, אבל כשהוא רע – תיכף משלמים למחרתו.’ וכשלא נתגלה סימן התנגדות להנחה ראשונה זו, פנה ועבר אל העיקרים הבאים: העיקר שמ"מ לא יהיה פזיז,מוטב שיהיה לא־חבּובּ, לא מתרצה אל פקודיו לא־כלום – ובלבד שיידע לשמור את האנשים ושימצא עצה תמיד. ביחוד שקשה ולא יודעים מה. כשכולם מבולבלים שידע לצעוק צעקה נכונה ברגע הגדול. הכל תלו בצעקה אחת כזו – אם יופסד או יילקח – ‘זה נכון,’ הודה רחמים מכל לבו. והסכמה זו עודדה נקודות נוספות: ושלא יזרוק אנשים לעשות גבורות, השד יודע למה (‘כמו מוֹטה!’ גילה רחמים יותר מטפח). לא חשוב מי – נזף בו שאול – ושלא יהיה חכם גדול להוציא את הנשמה כשיושבים בבית, וכשבשדה וביריות יהיה הוא הראשון לעשות במכנסים. עליו להיות גבר שקט… לכל הרוחות: שיהיה על מי לסמוך!

– ‘אתם שמעו לי’ – בא אליהם אז ממרחק שתי שוחות משמאל צ’יבי, אשר שיחה כזו לא הניחה לו עוד להמשיך באֵת האווילי שבידו ולהסתפק בשמועות מקוטעות: לא המ"מ אלא המ"כ עיקר. נפל מ"מ איש לא חש, המ"כ הלך – תיכף דם!' – כך אמר צ’יבי, אף כי שאול סירב ודחה בכל כוחו, והתמיד להוכיח כי עד לקו־ההסתערות זה המ"מ, משם והלאה זה כל אחד ואחד. כמובן שנזכרים במעשים שהיו. דוגמאות־מופת. וכמובן נזכרים מיד בשוקי, שיותר מדי טוב היה לנו ולקחו ועשאוהו מ"פ בגדוד השני. אפילו שאול חם לבו לקראתו: וזוכרים בשיירות? – שר שאול – ובפשיטות? ועל המאתים שמונה־עשרה, איך הוביל אותנו בלילה, ישר קדימה בלי פקפוק – הה, ‘ידיים בטוחות על ההגה!’ – ניסח שאול פתגם לחקוק על טבעת. ' זוכרים איך הוליך אותנו דרך הצבר? איפה אַברוּם, זוכר אַברוּם?' – ואַברוּם ביטא אז בקול אחר מקולו תמיד: ‘תמיד. כל חיי.’ שצילצל פתאום נמלץ מדי וזר מאד. מן הכיתה שלנו – זכר צ’יבי – נשארנו רק אנחנו שנינו, רפי ואני, וגם איצ’ה. אז הלך איצ’ה ועלה על המוקש. ועלולה ליפול כעת שתיקה לא נוחה, לולא שאול שאינו יכול לשקוט ‘גם אז היה שוקי בסדר – מסַפּר שאול – כשהפעיל את הויקרס על הערבּושים, ישר עליהם. וכשרצינו להתפרץ ולרוץ אחריהם – עצר אותנו. חשבנו שאנחנו רוכבים עליהם. והוא עצר אותנו. צעקנו שאין לו דם. והוא עצר אותנו. ואם נשארנו בחיים – בזכותו נשארנו. הוא הריח את המוקשים. היינו רצים ועולים על המוקשים – כמו פרה על עשב. בחור עצום ואדיר!’ – ‘זאת הרבקלה שלכם, לא היתה מושכת לו בחבל?’ שאל אז עובדיה מן השוחה משמאל, ואילו יעקבסון מן השוחה מימין העיר אז משהו מנוזל, שלא רק אברוּם פרץ לקראתו בצחוק שהיה יותר מדי.

ברזילי היה מרותק לזכרונות: ‘תופת היה שם על המאתים ושמונה־עשרה. גיהנום!’ אבל יפה יותר להפסיק ולא לזכור כעת, מטעמים שונים וברורים. לפיכך מתחיל בּני כאת אחרת: ‘לא יודעים מה זה הרס עד שבאים פעם אל בארות־יצחק.’ ‘בארות־יצחק? – תמה צ’יבי – יותר מאשר נגבה?’ – ‘מה נגבה ומה בארות־יצחק – אמר רחמים – בבארות־יצחק היו כבר בפנים, ובנגבה ירו מרחוק!’ – ‘מה אתה מדבר! –נזעק צ’יבי – היית שם? ראית? עד לגדר הגיעו! ועד הבתים הראשונים! סביב־סביב ישבו עליהם, כמו עורבים על פגר. הכל נחרב. הכל. רסיסים וזנבות פגזים יותר ממה שראית כל חייך!’ – ‘חכה רגע עם נגבה – נעור רחמים – אתה יודע איפה עזה, ואתה יודע איפה בארות־יצחק – אז תבין מה עשו בתותחים שעל המוּנטַר. מאה ליטראות, עשרים וחמש ליטראות, מרגמות, אוירונים, ובכל מה שיש להם – ולבסוף הצליחו להתפרץ לחצר, קרב מבית לבית, ובאמצע מתבקע פתאם מגדל־המים כולו והמים, כמה מאות מעוקבים, בבת־אחת, מתחילים שוטפים לך בחצר, כמו שגעון, בתעלות־הקישור, בבונקרים, הנשק, התחמושת, הכל בזרם, בשטפון הפראי, וזה באמצע הקרב ברגע המכריע ו…’ – ‘איך באמת יצאו מזה?’ אמר שאול שבוי לסיפור. – יצאו. עוּבדה, בחור אחד היה שם. איזה חיימ’ל אחד, עם דם קר. וכשהמכונה היתה רטובה וגמורה, לקח אותה חיימ’ל, והתחיל מפרק אותה על־פי החוש, חושב ומפרק, מפרק וחושב, בתוך כל המהומה, עד שגמר לפרק ולנגב והרכיב אותה, מרכיב וחושב, חושב ומרכיב, וגמר, וניסה, והציב אותה בתוך בית הרוס אחד. והתחיל, כך מספרים דופק עליהם…' – ‘אדיר!’ אמר שאול מכל לבו. ‘כמובן – אמר רחמים – ואל תספרו לי על נגבה.’

‘אני בנגבה לא הייתי בשעת הקרבות – התוַדה צ’יבי – אבל הייתי שם כשהתחילה ההפוגה הזאת לפני חָדשיִם, תיכף לאחר עשרת הימים. מה אוֹמַר לכם!…’ – ‘ומה בנירים – אמר בּני – גילחו אותה מעל־פני האדמה.’ – ‘ואת יד־מרדכי – הוסיף רחמים – כאב לב לראות מרחוק מעל הגבעה של גברעם, עוד הבריכה עומדת שם וגם את הבתים רואים.’ – ‘אבל מה כל אלה לעומת בארות־יצחק!’ אמר רחמים בתקיפות, שלא יסיגו גבולו. – 'חכה רגע – אמר צ’יבי – באנו לנגבה , וכבר הכביש פצוע במכתשי־פגזים. העצים במטע – בכניסה למשק – מוכים ונופלים יבשים. יש להם שדרת חרובים, כמדומה לי חרובים, דפוקים כמעט כל אחד, ויבשים. אין לך מטר בלא פגיעה. והמגדל! הראו לנו איפה עמד צופה אחד שלהם, בחורצ’יק שחטף כדור ונפל והתקפל על הכניסה חציו תלוי החוצה. זה שנשלח להחליף היה צריך לקפוץ מעליו או לסלק אותו. ולשבת שם למעלה, זה כמו להיות בלון צבעוני תלוי בראש העולם כד שכולם יראו מטרה יפה ויפגעו בדיוק. אז בא אלינו חבר מן המשק להוליך אותנו סביב סביב. היתה להם שם תערוכה קטנה מכל מיני המתכת שהגיעה אליהם, מפוצצת, עקרה וחיה, עשרים מילימטר, עשרים וחמש ליטראות, פצצות־אויר ומה לא. זנבות מרגמה היו שם כמו בצלים בערימה, על כל צעד. טוב. יצאנו אתו: כאן – הראה הבחור על ערימת פחים עקומים ושרופים – כאן היתה לנו מסגריה; וכאן – הראה – כאן היה הדיר, הדיר בגוש, צאן מפורסם ועצום, וזה מה שנשאר: מקלות בודדים מן הגדר; וזו – הראה לנו – זו הרפת, שמונים פרות נפגעו, נהרגו, השתוללו והסריחו!…הלולים, הנה זה הר האפר הזה. מחסן־קירור היה להם – שכוב על הארץ, הרוס חציו וחציו שרוף, ולבנה על לבנה אינה עומדת. נחילי־אוירונים קפצו עליהם בלי סוף ובלי מעצור. פעם, עוד בהתחלה, יצאו עם מקלע לדפוק את האוירון. אבל הוא הקדים ודפק אותם כולם כאחד. (חפרו אז תעלות ישרות, בלי זיגזגים, שכן לא רצו לקלקל את שדרת הרימונים היפה שלהם, “היה להם יחס” אליה, אמרו, שם היו יושבים בצל יומם, ושם היו הזוגות מתלחשים בלילה. חבל היה להשחית ועשו תעלה ישרה בין הרימונים. עדיין היו הימים שחסו על אדמה, על דשא, על פרחים, על הסדר במשק. וכשנפלה הפצצה עפו הרסיסים לכל אורך התעלה הישרה והרבו בה את כולם…) וראינו את הבננות – חורבן – ואת הממטרות העקומות בגן־הירק, דרכן עלו הטנקים על הבתים שממולם. ומה נשאר מהם? הכל קרוע ומושלך, וכל מה שמסתירים אנשים במגירות, מפוזר ועף ברוח. חוּרבן, אני אומר לכם, חרבּוֹן שכזה, זוועָה! 'צ’יבי נשתתק. והיה נדמה כאילו עוד מישהו שוהה כאן וקושב בחשיכה. אחד שאינו שייך, שלא ידוע מהו ומיהו, או שאין זו אלא רק הרגשה כזאת. וכן היה ברור כי כל החשבון עוד לא נגמר, ושאנחנו, אנחנו כולנו, יושבי בתוך תוכי אותו חשבון עצמו, הלא נגמר, הרחק מסיכום, ומי יודע אחרית. ונעשה קר קצת וגם, לומר אמת, קצת פחדים. והטוב היחיד שאפשר היה להעלות על הדעת היה שאינך יחידי אלא חברים אתך, יבורכו החברים היושבים יחדיו.

– ‘לעזאזל מתחיל להיות קר.’ אמר אז שאול. ובבת־אחת נתפרש הדבר ונתברר מאד עד כה האימה ועד היכן אין־אונים אתה כנגדה. שְריצת ההתנכלות לחייך היתה פתאום מוחשית ביותר, ועיניה פקוחות עליך. אך יגמרו לטווח חרש את הרשת סביב נפשך וברגע אחד היא לכודה וחסל. צ’יבי אמר: ‘לפעמים נדמה לי שכל המלחמה רק אצלנו, ובכל שאר הארץ יושבים מרוצים שזה הרחק מביתם. אי־שם בנגב.’ – ‘עזוב.’ אמר מישהו שתי הברות, שיותר מהן לא כדאי היה להטריח. ועם זאת שאול לשיטתו: ‘הייתי נותן המון בשביל לדעת איך כל זה ייגמר, מה יהיה כאן הסוף.’ – ‘תתן, עוד תתן. יהיה לבך סמוך ובטוח.’ אמר לו מן הצד בּני. אבל לשאול יש בחוּבּוֹ צחוק מר שעשוי להיצמד לכל דברי אמונה ותקוה: ‘כלום לא ישתנה. רק אנחנו לא נהיה עוד.’ הארץ תיחרב, ואנחנו ניחרב ושמנו יימחה, והכל יישרף – ואין מוצא. ליל אפלה. פירור פעוט שכזה אנחנו בתוך החלל הזר, המַחשה, שלוַת־כסילים. איך לא לחרוד, לא לצעוק: רק אנחנו נמות וכלום לא ישתנה. ואולי זו חובתנו, כיון שכך הם הדברים, לקום ולהזהיר, לפקוח עיני תמימים, כסילי שלווה, לאמור באזניהם דברים עד תומם. האם לא תחת להתפזר ככה, קומץ בחורים כאן, ועוד קומץ בחורים הלאה שם, רחוק, ועוד יותר רחוק, ויותר שמה, ויותר הלאה – שוב קומץ קטן – האם תחת זאת לא נכון יותר להתרכז, לעשות על הר גבוה אחד מעגל צר של בטחון, מבוצר, משוריין, מחוּפּר מתחת לקרקע, מבוטח עד כמה שאפשר ובמה שאפשר, ובו נחזיק מעמד – כדי שלא נמות ככה, אחד־אחד, רחוקים, מפוזרים, וחלשים כל־כך? יד על הלב ודברי אמת: וכי מה יש בידינו, כנגדם? קצת רובים וקופסות מיץ? מה בכוחנו לעשות להם – מדוע זה לעזאזל חיינו שלנו הצעירים צריכים לשמש חומת־מגן נגד שטפון פרא שאין מעצור לפניו? – מדוע מרמים אותנו: הלא אנחנו אבודים? שאול בולע רוקו. לבו פועם בו. תריסר שוטים אבודים בצלע גבעה שוממה ומסרחת. מפטפטים. שלוים. כסילים. כסילים. אבודים.

רחמים היה פשוט צרוב עלבון כשדימה שהנה הצליחו לדחוק רגלי בארות־יצחק וכאילו כבר נתקבלה סברת־השוא שנגבה כביכול נהרסה יותר. גם כבודה של אמת גם כבודו שלו נזדלזלו. ורחמים ממתין לאתנחתא שתפול בשיחה כדי לחזור ולהניף נס האמת, אבל אין עתה אתנחתא ולא סימן לה. דברים נתעוררו בלבבות והכרח להגידם. לא נותר רווח פנוי אלא רק לחילופי קריאות קצרות ונרגשות, נתחבות כטריזים לכל סדק. ומי מרחיב פה מכולם, מי לא נותן לאיש לפצות פיו ולצפצף – כמובן צ’יבי. וצ’יבי ממשיך ואומר – כי מרחוק אנחנו נראים מופלאים. מדברים עלינו שאנחנו מכייפים כאן עד האף. כל בחור גרב לו על הראש, כל בחורה בכפיה לבנה, וזוגות־זוגות עם סטנים הולכים ושרים בערבות־הנגב־איש־מגן־נפל, ובין קוּמזיץ אחד לאחר יוצאים ועושים גבורות על הערבושים, וחוזרים ומנגנים באקורדיון ושרים הרוח נושבת קרירה נוסיפה קיסם למדורה עד חצות. וכשבא חצות פורש כל זוג אל ערבת־נגב אחרת. ‘לעזאזל, טוב להם להיות שם ולתאר אותנו כאן. טוב להם שאנחנו כאן.’– ‘כל־כך רע לך כאן?’ הצליח בּני לדחוק חמש תיבות. – ‘רע? מי מדבר על רע או על טוב? מדברים על מה מגיע ומה לא מגיע! יש גדודים, חטיבות שלמות, שלא עזבו מימיהם את השרון ואת השפלה, רובצים בבית ומעמידים פני גיבורי מולדת.’ – ‘את ההם לא ישלחו הנה – כאן צריך בני־אדם!’ הסביר אברוּם מעבר השוחה שלו מימין. ‘תראו, תראו – את הבן־אדם! – חרה אפו של צ’יבי – אנחנו נפלאים בשביל הנגב, ממש נולדנו בשבילו! אבל, מה סוף־סוף הוא הנגב הזה? שטחים ריקים. שמש בוערת, מדבר אין־מים, מבחינה משקית אפס, מבחינה חברתית אין אדם, שעמום חם וגדול כל הנגב הזה, שעמום חם ומאובק! מי יבוא לגור כאן? אתם? למי תספרו? אני – לא.’ – ‘נוּ נוּ –אמר אז ברזילי– לאטל־לאט.’ – ‘מה לאט־לאט – התקיף צ’יבי בלחיישה – זאת אמת.’ נפל רגע שתיקה תוססת ראשי־דברים להיאמר – צורך להטיח מלה אחת מכריעה, מוחצת, פוסקת, שאין עוד פקפוק אחריה. – ואל הרגע הממתין הזה אץ רחמים לתפשו, לחשוף ולטעון לזכות האמת שלו שרוצים לכפור בה, לולא מקדימו שאול שמתנער מקדרות שתיקתו ומתגנח לאמור: ‘אח, לעזאזל, מה יהיה עלינו.’

– ‘הו אתם כאן!’ – בא ממרחק שתי שוחות שמאלה רפי – מה אתם כאן כמו באבעס זקנות, מה ההתאנחות הזאת כמו ינשופים בלויים, מה יש? מה קרה? “נגב”, “שמגב”. מה יהיה עלינו! מה יש? נפלה אחת משערות ראשך הנחמד ארצה? הרעו לך משהו. חסר לך משהו? ומה אתה מספר על “בחינה משקית” – איזו בחינה משקית, מה אתה מבין בבחינה משקית, באיזה משק גדלת? מה אתה מבלבל את המוח! קצת אדמה קשה לחפירה – וסוף העולם?' – ‘כן כן – רגן צ’יבי בדחיה ובבוז. – מה כן־כן, מה יש? – אחזו רפי ולא הרפה. ‘שמענו, כבר שמענו כל זה!’– אמר צ’יבי. – מה שמעת? כלום לא שמעת.’ – כל מה שאמרת, כל מה שתאמר, כל מה שתתחכם ותאמר –כבר שמענו!' – אמר צ’יבי. היתה הרגשה שעכשיו יתחיל להיות כאן מעניין ומותח. אבל ברזילי התערב כאן והעיר כי שנַיִם כאחד, רפי וצ’יבי, לעזוב את העמדה ואת המקלע – זה קצת יותר מדי, אפילו לצורך ויכוח חשוב כזה. ‘חַכּה רגע – התרגש רפי – רק רגע, אומר מלה ואני חוזר, רק רגע אחד…’ – ‘התקוטטו לכם בשוחה שלכם עד אור הבוקר.’ – ‘טוב – היה רפי נסער מכּדי שמוֹע – רגע אחד: כל הדיבורים האלה! הלא גם הערבושים כשברחו מכל הכפרים שלהם, למה ברחו? לא מפני שהיה נראה להם שאי־שם יש מקום אחר בטוח יותר, מחוץ להם, באיזה מקום שהוא? לא מפני שלא קם איש ביניהם לצעוק: חמורים, אין מקום אחר, אין לאן לברוח, כאן תישארו, כאן תילחמו, אפילו כאן תהיה קבורתכם, כאן תישארו? – אז איפה הם היום הערבּוּשים ההם, שהיה להם מקום אחר?!’ – ו’גם את זה שמענו מכבר. – אמר לו צ’יבי צונן־צונן – ואתה רוצה להיות לנו ההוא שצועק: “לאן אתם בורחים?” ומציל את המצב?' – ‘אני לא חשוב – חשוב שאתה פחדן גדול!’ – 'יותר ממך? ליעג צ’יבי, וכל הדבר התקרב בבת־ראש למהלומות כשם שהרחיק מהיות ראוַת ויכוח נאה, וברזילי חש להתרומם ונגע בכתפו של רפי הנרגש להרגיעו, וגם לצ’יבי אמר כי כעת הכל כבר ברור, ורק צריך לפקוח אזניים, שכּן לא ברור כלל איך יעבור הלילה על הגבעה המיוחדת הזאת. מאתים וארבעים וארבע או שמא צקלג או מה שהיא. ‘הייתי נותן המון בשביל לדעת מה יהיה סוף כל זה.’ – אמר שאול נכאים וממושכות, ובני השיבו גם הפעם: ‘עוד תתן!’ וכיון שחזרו רפי וצ’יבי בשתיקה יהירה למקומם, משך שאול את עצמו למקומו, וגם ברזילי הפנה ערפו וחזר למקומו.

נפוח־שתיקה יושב צ’יבי על שפת השוחה. רוצה רפי לחפור על־מנת להוכיח לו – יחפור ויבוּשׂם לו. רצונו להתפייס – שיתחיל הוא. הוא, צ’יבי, לא יוַתר. אף פעם לא. וגם ישיג מה שירצה. לו לא יספרו מעשיות ואותו לא יוליכו שולל. הוא לא ילך. הוא ילך העירה, הוא יחיה את חייו שלו, לפי טעמו, לפי שרירו רצונו, ואיש לא יאמר לו מה. שלושים שנה סבל אביו הזקן ומה יש לו כעת? תור בקופת־חולים וחובות. לא הוא, ולא בימיו. תיגמר המלחמה ותראו לאן יגיע. קרוב לארבעים קרבות כבר מאחוריו, וגם המאתים ושמונה־עשרה, ואין בו אלא השריטה הקטנה הזאת שביד, קטנה ואפילו סימפטית, תמיד יהיה מה לספר עליה, ומי יוכל לטעון נגדו? דבר אינו מבקש מידי איש, אלא רק להיות לא תלוי באיש. רק לעשות כטוב וכישר בעיניו. שלא יבואו להגיד לו דעות מה ומי. שלא יהיה מישהו חושב שיש לו זכות לבוא ולהתערב ולהגיד דעות. שונא סידור־עבודה שמסדרים בשבילו. בעצמי לעצמי. זה הכל. לא תלוי באיש. זהו. בתכלית הקיצור. כלב חפשי ולא סוס מפוטם על אבוס הכלל. אני אשיג לי ‘סוּפּר־וַאיט’, או ‘דיזל־מק’, מכונה בריאה מאד, לא ‘פורד’ ולא ‘שברולט’ ולא שום טרַנטֶה. קצת במזומן, קצת בהלואות וקצת ממה שיתנו לחיילים לאחר המלחמה. ותהיה לי מכונה. אני אמצא לי עבודה של הובלות ארוכות וכבדות ושלא להתעסק בחבילות ובקשירת חבלים, לא בקבלות ולא בסימטאות צרות ורחובות צפופים. מנוף יטען לי ומנוף יפרוק לי. בלי טובות של מישהו. אוביל מלט מחיפה לכל הארץ. לנגב, לירושלים. ומן הנמל. נסיעה אחת ליום. יום עבודה בריא. יום גדול ומלא. בכל שעה אני יורד לי בדרך על־יד קיוסק, המכונה מתקררת ואני שותה ולועס לי, והלאה. ככה, ללא ממהר ולא לאט. חפשי. זהו. אקח טרמפיסטים. ביחוד טרמפיסטית. היא תשמח בי ואני בה. בערב הביתה, רחיצה, חולצה לבנה, מכנסים אפורים, ארנק מלא בכיס, יוצא לאכול, לסינימה, אל הצביוֹת, מבלי להידבק אל אחת דווקא, היום חנה מחר פנינה, ואחת מהן מצטיירת כבר, בסוודר לבן ומתוח, כפרי בשל במלואו, ויהיה יופי, יופי של חיים! – ‘מה?’ אמר לו רפי כבושות. 'מה, מה? תמה צ’יבי כנופל ממרומים, אבל לא בלי אבק של בוז. ‘אמרת משהו?’ – ‘אני אמרתי? לא אמרתי כלום. נדמה לך. אין לי מה לומר.’ ואחר־כך גנח צ’יבי בלא שום טעם נראה לעין לאמור: ‘אח, לכל השדים והרוחות!’

– 'מה השעה? –אמר שאול לבסוף אל עובדיה שכנו, לאחר ישיבה ארוכה בשוחה השטוחה מאד בלא לנקוף אצבע להעמיקה. – 'ממתי יש לי שעון? ענה עובדיה קצרות. ‘כבר מאוחר כנראה.’ לא הניח שאול לשקט לחזור. ‘תראה לפי הכוכבים.’ יעצו עובדיה סתמית. – ‘איזה כוכבים – התנכר שאול – לי הכוכבים לא אומרים כלום. אני לא מאמין בכוכבים.’ – ‘אתה אינך מאמין בכלום.’ אמר עובדיה יותר ממה שהתכוון. ‘זה דווקא לא נכון – נעלב שאול – אבל כל מה שאתה מתחיל להאמין בו באים ומאכזבים אותך. תמיד.’ – ‘אי־אי־אי.’ אמר עובדיה. – ‘אל תגיד אי־אי־אי. במי להאמין? במפקדים שלנו, למשל? באלה שסחבו רכוש נטוש ככל שמצאה ידם ושלחו במכוניות הגדוד לביתם? במנוּולים שחוטפים להם תמיד, או באלה שמבטיחים ולעולם לא מקיימים?’ – ‘נוּ – אמר עובדיה בלא־ענין –אתה סתם מפריז.’ – ‘אני מפריז? – התגעש שאול – טוב, אני מפריז. טוב.’ שאול אין לו מנוח. אבל עובדיה לא יבין. מיהו עובדיה זה. סתם זב־חוטם אחד. כלומאי. אפס. שעושה מה שאומרים לו וגם זה לא. ואתו צריך לחיות. והוא לך בן זוגך לחיים ולמוות. – ‘לא מאמין – אמר שאול ושוב התקרטע תחתיו בלא שלווה – איך אפשר להאמין. במי אפשר להאמין. עיוור וחירש אולי יאמין. מי שרואה ושומע איך יאמין? כולם משקרים. כולם שולחים אחד את השני, אם יש להם שני. כולם מנצלים. כולם פרזיטים. גם אתה. גם אני. כן.’– ‘אני לא.’ – מחה עובדיה. ‘טוב, אתה לא. אני כן. אבל מפקד אסור לו להיות ככה. אם אתה מפקד אז תהיה בן־אדם. מפקד אסור שישקר. אף פעם לא. אם גם הוא ישקר לא יוכל להוליך אנשים לקרב וכשהוא אומר: יוצאים לחופש, אז יוצאים לחופש ולא יוצאים לקרב. אסור שיעשה מעשי־ערמה קטנים. שדיבור שלו יהיה דיבור. זה העיקר. אחרת לא אשמע לו. תמיד רק אחשוב איך להיזהר ולהציל את עורי. שיהיה איש אמת!’ – ‘אמן!’ – אמר עובדיה. – ‘אתה סתם חמור!’ עמדו דמעות בעיני שאול. ‘ואתה חמור־חמוֹרותיִם.’ לא טמן עובדיה לשונו בחיכּוֹ. שאול גישש בכל כיסיו אחר הסיגריות, אבל הקופסה כבר היתה ריקה והוא השליכה בכוח שנתבזבז ויצא לבטלה עם היפרש הקופסה ונפלה כאַמתיִם ממנו. ‘אתה יכול לבקש סיגריה ואתן לך.’ אמר עובדיה ואחז והגיש לו בידו סיגריה אחת, ושאול נתאנח עמוקות ופיקפק רבע־רגע ולקח, ועד שהציתה ועד שינק לוגמה ראשונה לא אמר דבר, ורק לאחר כל זה ענה שאול ואמר משהו מעין ‘תודה,’ שהוא הדבר האחרון שפיללת לשמוע, ואף נשמע תמוה למדי וגם עקום למדי.

עובדיה התחיל שורק מבין שיניו חרש, ציוץ סתם שאינו מצטרף למנגינה. על צד האמת אילו היה שומע באחת השוחות מספרים על בחורות היה קם והולך שמה ברצון, עוזב את שאול ואת קדרותו. דיבורים, דיבורים, דיבורים, בואו נדבר על בחורות, למה לכם כל מיני דיבורים כשאפשר לדבר על בחורות. הו, על כל אחת ועל כולן, על היפות ועל הלא־כל־כך. לסַפּר עליהן, לתאר אותן, להשוות זו אל זו, ולצחוק צחוק תוסס עד מחיאת כף באדמה מעוצם ההנאה ומקוצר הביטוי. בואו נעשה בירור ודיון בנושא: כל נערה – יפה. ואני אוכיח לכם. ואני אוכיח לכם. הוכח אוכיח לכם כי אין נערה שאין בה טעם חן – אם רק נערה היא. שכל נערה – נערה היא. וסימניה סימני נערה. סוף העולם! שמלות בלבד כבר יש בהם מגעיש את הלב, מוכנים לשבת לדון, לסַפּר, לתאר, להתַוכּח על שמלות? קחו, לדוּגמה, חולצה לבנה אביבית של נערה, מגוהצת, מעומלנת, מיוחסת, ריחנית, שקטה, קרירה: או ממש להיפך: חולצת־צבעונין דווקא, שכולה דמיון נועז ופיתויי ראוה; או למשל חצאית של קפלים, או שמלה של משבצות תכלת ולבן, או אדומות ולבנות, או כחולות, שׂיער מסורק למשעי, רך וחלק ומלא, או כתפיים מלאות ונאות, קרירות, מעוגלות, ורגליים, אותה ישות מחוטבה ומלהיבה, שאין קץ לפרטי הנוי בה, אין צורך לומר צואר צח, תפארת צואר מחוטב, צואר מפוסל לתפארת, המעיד על כל שֵיש העירום כולו, המרמז על קטיפת־שדיים בהירה, המרמז עד התבלע הדעת, נערות־נערות…לאו דווקא זו, ולא דווקא ההיא, אלא כל אחת בניסוח אחר של אותו משהו־של־נערות מפעים, שאין לו אחיזה ולא קץ, בהילוך, ובלבוש, ובתנועות, ובשיער, ובקומה, ובחיוך, ובניע־מתניים, ובהצבת רגל מנועלת עקב, ובמה עוד, ובמה לא, לעזאזל. להתרגש, לחשוב, להתוַכּח על דברים – כשיש נערות, עולם מלא נערות, ולך אפילו לא אחת, כל כלב יש לו מלונה ולך אין אפילו חברה, רעב שנצמד אל גן עמוס פרי. אבל גם לא זה הקובע – אלא הן. רק הן כפי שהן, עדי שאין לך כמעט צורך לקחת או לגעת באחת מכולן, או לחבק דווקא או לנשק דווקא, אלא רק לפקוח עיניים ולהביט בהן יוצאות ובאות, עוברות ושבות, פותחות דלת וסוגרות אחריהן, מדברות, שוחקות, מניעות ידיהן, רגליהן, ירכיהן, די לך אילו היית יושב בחור המנעול ומביט בהן מקרוב, ואפילו אם אין בזה שום ממש – אין ממש ממשי מזה, או יפה מזה, או מרגש את הלב מזה. ולא חפירת שוחות, ולא עניני מפקדים ולא התעסקות ביללות – אלוהים, איזה מין אנשים הם בעולם, מה שמעסיק אותם עד אכילת עצמם, כשיש עולם מלא פלאי נערות! מעולם לא אהבת נערה, שאול, וכנראה לא תאהב לעולם, לכן אתה חמוץ ומילל בזה, מה פה אתה מקרר כמו דוגרת – ‘מה יש לך?’ נזף עובדיה בשאול –’מה אוכל אותך?' – ‘עזוב כלום. הכל.’ מזעיף שאול והולך. – ‘מה יש מה?’ – ‘אין. זיפת גדול.’ – ‘חדל, למה לך כל זה?’ – ‘קל לך לאמור.’ אמר שאול ונשתתק. וגם עובדיה שתק. היכן שהוא התלחשו. היכן שהוא פצח אֵת קול נקישה באבן. צרצרים ניסרו רצופות, כמעולם, ואולי אפילו בהתלהבות גוברת. – ‘לא יודע, – דיבר פתאום שאול – לא יודע איך זה ייגמר כאן. יש לי מין הרגשה.’– ‘חרבן על ההרגשות.’ אמר עובדיה. ‘לבי מנבא לי, לעזאזל.’ – חַרבּן על נבואות־הלב – אמר עובדיה וחיטמם. –נבואות־הלב – מעשיות.' – אתה תראה שהפעם לא יעבור ככה.' – אבל עובדיה התעטש כעת, ולא היה לו עוד מקום יבש בשרוולו – ‘אמור לי אסותא!’ אמר והתעטש שנית – ‘ימח שמה – חירף עובדיה – אני מנוזל כמו חמור!’ – ‘ואני לא יודע מה.’ השיבו שאול ברוגז.

אחרת לגמרי לחפור כשסלעים אינם יוצאים לקראתך. מעיקים בכף־הרגל על כתף האֵת ומעלים מנת־עפר גדושה וריחנית, ומרבּצים אותה על הסוללה מלפנים, וכבר העמקת עד ירכותיך, וכמה מרענן להיות עובד כשהעבודה הולכת. וביחוד לאחר כל מיני הדיבורים. איזו רוח רעה נכנסת בנו לפעמים. את הכל מכרסמים וגורסים. גם אני עצמי מתחיל (ולא פעם!) לחשוב אז על עצמי כאילו הייתי קודם לכל דבר. כאילו באמת ‘רע־לי’ ו’טוב־לי' הם אַמַת־המידה לדברים. אבל כל אלה דברים מוקצים מחמת מליצה הם. והשתיקה יפה להם. ישתוק הים מעלינו. הים הסוער. יונה הבורח. מה יונה כנגד כל הים הגדול. רק לו איכפת. איכפת קטנטן וחסר־ערך על גבי כל גלי האוקינוס. מוצאים צדפים נפלאים לאחר הסערה. מצאתי אז את חלזון־הארגמן, היפה, עדין־הקוצים, מורקס טרונקולוס. אני מתרחק מכל מה שהיה. כאילו בן תקופה אחרת וארץ אחרת. ובסך־הכל פחות משנה. היינו בני שמונה־עשרה ואך סיימנו את הגימנסיה ומתכוננים להיכנס לאוניברסיטה. בחורים אחרים, הלך־נפש אחר, התרגשות לא־פוסקת, כקדחת תופשת ומרפה, המיה מתרחבת בלב. הליכה לקראת דבר מלהיב. מעולה, גדול – אפופים זוהר, ממש הילת אמונה עוטרת לראש, תום־לב מאיר סביבו, מסלק כל ספק, נופח עוז, הכל רוטט, מדברים הרבה על האדם, על ‘אני מאמין’, על גדולה ועל קדושה, ועל מה לא, ועל האמת, על האמת, עד חצי הלילה, ולאחר חצות, בין ארנים וקאזוארינות, התשוטטות מפועמת כל הלילה, ערב הוויה גדולה, ערב מעשים נכונים, התרוננות שלך ושל כולכם, הרגשת כוח צמיחה, חשק לנצח על תזמורת מתפרצת, ולהרקיע שחקים בכל הלב, לא פחות מבכל הלב, ובאמת, באמת! שבועה להיות איש־אמת, שבועה להיות תמיד אנושי, על צד החלשים ולימינם, לא להרע לעולם, גאנדי, מופת שלו, ועבודה, לילות רוטטים, ימים עמוסים פעלנות טובה, ואוהבים את גילה – אה, גילה, אוהבים את גילה – עלה ורדת מסתובבים סביב ביתה, סחור־סחור. ועד פתחה לא מרהיבים לגשת, עטופה לבונה וראשי בשמים, אוהבים את גילה כמו בז’אן כריסטוף, כמו באַנה קרנינה, כמו בהיכלי־ירק, אוהבים בדמעות טוהר בעיניים, עד מתיקוּת בלבך האוהב עד טיפוּס באורן שממול ביתה וישיבה בין מחטים וּשׂרף גזעו המדבק, והתבוננות מרחוק, בחלון שאם אינו חלונו של המטבח הרי ייתכן שרצה אלוהים והוא חלונה, ככלב נאמן ומרחוק! תקופה של טהרה, בטהובן מימינך וטוֹלסטוי משמאלך, ספרי־מדע, קונצרטים קאמריים, ריחו של צ’לו ממורק, שיחות על המדרכות עד שתים אחר חצות, על מיטב הנושאים הנפלאים, ובכל חום תום הלב, באמונה בכל מלה, ברצון להיות טוב, ורק טוב, ויותר טוב, ויותר הולך עם קִידמת האדם, עד צאת הנשמה, אלא שצאת הנשמה אינה אלא רק הלך־רוח מופשט, טהור ומאושר, קיצוני ככל השאר, עד דבקות דתית. משתכר ממילים מרהיבות, יפות, עצובות, גדולות. אוהב היום את כל האדם, ונתקף מחר בדידות של נזיר סגור. התקפות צער ואושר, כגשמי אביב בטרם החמסינים, עולם עשיר וזורם, נשגב, מלא על גדותיו, כשהכל עוד לא ידוע, והידוע מרמז על יפה, רק על יפה, על יפה יותר ויותר, על עולם מלא על גדותיו ושוקק להימלא עוד ועוד. עולם צדיק ויפה־לב. גילה, גילה! לא היה כוח לקרוב אליך מרוב עטרות שקשרתי לראשך, היית נשגבת מהיות ככל־האדם, היית מִקדש טהור (היום בודאי עקרת־בית אחת, אַוזית שהיא, מטליאה גרבּים בכל עוז!) – כל הקָרב יִשל נעליו מעל רגליו – – הה, ועל הכל צווחנו בלהט, על הכל היתה לנו דעה מתוך בוּרוּת נפלאה. ולכל מרחק היינו מפליגים במלוא יכולת הלשון והדמיון, על היהדות, על האנוֹשוּת, על האדם, האדם בכלל והאדם בפרט, ועל האהבה, ועל האמת־יפה־צודק, רק אמת־יפה־צודק ולא פחות, ועל הפילוסופיה, תופרים שיטות מקרעי־פסוקים. מבשרו של פרוֹיד היינו מכרסמים ומדמו שתינו, איש לרעהו פתרנו חלומות, התרנו תסביכים, ומחינו פינו ושוב היינו מוצפים וצפים בין אידיאלים, סוציאליזם, הוּמַניזם וקידמה. בחבורה וביחידוּת – והמכוער והשפל והרע לא היו אלא אך סמל מופשט, ועל דל שפתינו לא העלינו שמץ מנהו! ומה לא היה סמל מופשט? לא זיהמנו ידינו בגשמיות! מלים שיכרו אותנו כיין. בלילה־בלילה יושבים לוהטים לכתוב מכתב אל גילה, מכתב שיפתח לבסוף את סגור הלב, ולא יפול מכל מכתבי אנשי־השם מאז ומעולם, להניח את הלב חם ומפרפר לרגליה… ועם כל זה, בוקר־בוקר ובתיאבון גובר, היית טורף את החביתה על הסלט העשיר ומנומר הזיתים, שאמא ערכה לפניך ובלגימה אחת את כוס החלב, ואת הלחם בריבה, בזלילת אריה צעיר, וחוזר אל היום החדש, המבורך, המבטיח, שסופו סודי וסגול בשעת השקיעה, ומושך להגיע, לראות, להציץ, להיות בתחומו. בסודו, בחפני הששון והצער – מוזרים, עזי־טעם, חריפים, נשמעים, אך לא ידועים שמביכים כשם שמשכרים בעצם היותם, עד תוך תוכי הלילה המכוכב, כשבאזניים צוללים עו צלילי ה’אפסיונֵטה', ותאוַת הניצוח, ורצון הדעת, והעפלת הרגשות וחפץ האמירה, בפרכוס, בשירה, ממך אל מלוא תבל – רגע! מי שם – מי שם! גידי? אה גידי! מה זה כל־כך מאוחר גידי?'

פרק שביעי

שתיקת־הלילה צירצרה עלה ורדת. השמים בכלל אינם שחורים כאדמה. זו נקרשה לעיגול אטימות צפופה, שחורה ובלי כל המשך הלאה. ואלה היו אפורים, פתוחים מפורשים ונמוגים בקמרון רוטט גבהות, מטפטף טיפי־אור ודממה אחרת. אשרי יודע סימני הלילה ואותותיו. זרע אור בנפשו. קוֹצר־של־כלום, רמש קל מרחיש, ומזמר עם שמים וארץ, קולו נבלע בהמיית הסיבוב. אשרי מי שיש לו מקום בתוך גבהות הלילה ורחבו, ואינו רק מעוך, בודד, שכוח וגם ירא, ושאינו לאה עד יבושת. מצוץ על רצונו עד תחתית, לא מיחל לכלום, לא יודע דבר, רק מכווץ כתפיו כָּנוּע לצינה הגוברת, רמוס עקת הלילה, הה לישון, לו רק הניחו להתמצע בין מזרן לשתי שמיכות, מכוּוץ להיעלם מכל מגע – אבל גידי, הה, היטב היטב נתמאס גידי זה לזרא, עקשן כעשרה פרדים, לא יניח ולא יתיר ליום להאיר בטרם תהיינה השוחות מוכנות. למה לך כל זה, גידי, הנח, מה הבהלה על ראשך, למה לא לתת קצת פוגה ליגע, יום גדול שלם לפניך, לא, גידי לא ישמע ולא יפותה לכלום. כך כתוב שם בספר הגדול: ‘הנצחון מתחשל עד לקרב!’, ועוד כתןב שם: ‘לעולם אל תותר.’ הן שתי האמיתות שנותרו לנו בטשטוש הגדול, הצונח מעייפות. הו, נקל לו למי שאין אבן האחריות על לבו. נקל להיפתות לשתי השמיכות למי שלא היה על המאתים ושמונה־עשרה. ועלוב מאד למי שחייב עוד להיפתל ולהתעסק עם כל המעט האלה שנותרו חיים על האדמה. ולא טבעו במבול, ואשר צורתם, אם עוד צורה להם, של כאלה שאינם לא זה ולא זה, לא עובדים ולא ישנים, משוטחים להם נובקי־רוח, מרי־נפש וזעופים מאד, וחוץ ממכות מרדות, אולי, דבר לא יזיזם עוד. שתים־שלוש שוחות ירדו כבר עמוק מברך, והן המשובחות, וכל השאר אפס מאופס, להוציא את תעלת חיים ונחום, מציאה שמצאו באפס־יד ושוחת ברזילי שנתברך וצלל בתחוח, להמציא את ביצורי האבן שהתקינו בני ורחמים מבעוד ערב, שוחות אם כן – אין. גם תחמושת אין די, לא למכונה ולא למקלעים. גם האוכל היה תשוש הערב. ועוד דברים רבים שצריך כנראה לחשוב עליהם פעם כשיהיה כוח לחשוב. המדרון הזה היורד אל הגיא, למשל. המיקוש. העורף הדרומי המופקר. אפס כוח הנייד, להטילו כשיתבקש. ועוד דבר נחוץ מאלה, שמונח על־יד הלב אבל לא זכור מהו: רק הרגש מרגישים בו היטב. בליטה נאה עשינו כאן לצדם. עשרה קילומטר בלבד מקויהם. דבר אחד חדש ממה שהיינו עושים עד הנה, אפילו אם עוד לא מורגש. אבל עוד נרגיש. זכרו את דברי. הרגש נרגיש. כיוון, כאילו, תוקפני יותר, כאילו מתוך בטחה מוגברת (אלוהים כמה הרבה כאילו כמה מעט בטח!) – ואולי זה כבר יוליך אל איזו הכרעה שהיא. כל מערך משלטי הכביש הגדול שלהם – סיכה זו שלנו תדגדג לו בצדו. קשה לשער שלא יתפעלו מאתנו, משבתנו פתאום אצלם, או שמא רק יעתיקו אי־בזה משלט אחד שלהם קדימה, לקראתנו? נראה. הפעם הנה אנחנו זזנו, וזה אולי טוב. רע הוא שעלי מוטל להיחנק עם הטוב הזה. אח, לך עשה משהו. מה? כבר קרא תרנגול? יש עוד מקומות שתרנגולים קוראים בהם. גם כלב אחד נובח שם, מי יודע מה. אם אינו אומר דבר שקשור בנו. מי יודע מה. מי ומי הולכים שמה לרקום דברים בלילה, לקראת הבוקר, אלוהים יודע. הכלב הזקן ההוא יודע.

מישהו קם ויצא והחתיל הולך. – ‘פּסט – שירקק לו גידי – לאן?’ – ובני השיב לו: לצוד צפרים בשדה.' – אל תרחיק יותר מדי – יעצו גידי – ושים לב שלא יחטיף לך מישהו משהו כשתשוב.' ובני עבר את הבקתה האחרונה, והרחיק עוד קצת, והלילה התרומם פתאום וכנגדו שחור מוחשי מאד. זומם וזר, וטל כוכבים רחוקים בצמרתו למעלה כבר, אינך בטוח אם אין מישהו עומד שם. או שוכב וכדור בקנה רובהו, והנה הוא לוחץ וגומר אותך. או בסכין ממורטה. קר לכל אורך עמוד־ השידרה. פה אצל הסלע הזה. שביל־החלב כולו. צרצרים המון. צפרדע אחת, נביחות־כלב רחוקות: נושם שקט הלילה. לעזאזל, אולי באמת מישהו שורץ כאן. אני אסיך את רגלי והוא יקפוץ עלי, מיתה מבישה. אבל אין לך שעה יפה מזו להתבונן אל שביל־החלב לכל פרטיו, ולהיות לבד בהרהורים לכל ארכם, חרש בינך לבין עצמך, בכריעה ירך על שוק. כשמתרגלים למקום לא פוחדים. כשנמוכים – פחות נראים יותר רואים. להכין אבן של ממש על־ידי, לכל צרה. אף כי מצחיק לפחוד. כל־כך רחוק כאן מן הכל. הצד הזה לא מובטח לגמרי. לא מבין את גידי איך לא ראה. אנחנו מעטים כאן. והמון פתוח לכל רוח. יופי השמים. כל־כך מעט אנחנו ארבעה עשר היינו מן ‘ההכשרה’ שלנו. שבעה נשארנו. שמונה עם גידי. ומה צורתנו כעת? מיום שנהרג עמוסיק אין לנו עוד צורה. ואיש אין תחתיו. הוא היה הכל. מתרוצץ ונפגש ומעורר ומקשר, מוציא ומביא והכל היה איכפת לו. אין איש אחריו. (למה לא אתה? – אני? מה פתאום! מי אני? – השתמטות! – דווקא הייתי עושה, אלא שלא לפי יכלתי – השטמטות, השתמטות. כרגיל). או קח את הבנות שלנו" כולן בריכוז – ומרכז אין. מתקוטטות כעורבים. אסור להשאיר בנות לבדן, בינן לבין עצמן. רוח תשוב והן עפות, ושלום. כאילו שאנחנו טובים מהן. כולנו יחד לא שווים הרבה. ההכשרה שלנו אלוהים יודע לאן תגיע, אם בכלל תגיע. אם נישאר בחיים. וכשנישאר מה? אנחנו נבנה את הארץ? מה נעשה אז בחיינו? זאת כבר פילוסופיה. כמה גדולה מזו היא פשוט להישאר חי. עם שתי ידיים ושתי הרגליים. (על גבי פתאום מת אלי. כולי הייתי מרוטב בדמו…) השטחים האלה שכאן. אדמה גדולה ושמים גדולים היינו יכולים לקבל עד כמה שנוכל לחבק. צאו ובררו לכם אדמה ככל שתוכלו לחרוש. כן, ומים? גם מים יהיו. אם יש מים בגבעות מערב, למה לא יהיו גם כאן. הירדן והירקון לא יוכלו לזרום לכאן בנחת? ועצים וירק כמה רוע בצ’יבי. לבעוט בדברים ולזלזל, ומה טוב בעיניו? נוחיות שלו. (כמוך! – חבר יקר, ממש כמוך! אינך טוב ממנו. למה? אני לפחות שותק! – זה לא אומר כלום.) ומה בכל־זאת העיקר? מהו הנחוץ מכל? מה אני יודע. ההכשרה שלנו? והכשרות אחרות טובות משלנו, עומדות מכוח עצמן? הכשרת ‘מגדל־עוז’ למשל? הם מאורגנים. ויחסים טובים ביניהם. והם עוד יעשו מעשה. לא יתפזרו כמוץ ברוח. אלהים, הייתי נותן המון לדעת איפה אהיה בעוד שנה. יום חמישי בערב כמעט כבר יום ששי. בסתיו בעוד שנה. או שיגיע יום השנה לבנימין גולדברג, היה בחור טוב, ז"ל. ואולי רק נדמה כך, ולהם, מבפנים, נראה לא אחרת מאשר לנו מבפנים. לכולם אותן צורות, רק בחוץ שונה הרושם. רושם אדיר עושה שולה. אישיות. חכמה ומבינה. לדעת לפזר כל מיני עננים שפרצופונים שונים מביאים (אני, למשל) האופן שלה לשמוע ולהיות בדבר. אתה צריך פעם לשוחח. בלילה כזה. שנינו. חבל שיאננה כאן. היינו גלויים לגמרי. יושבים בצוותא לחרבן ולשוחח. בלילה כזה. מה זו הקדרות שבי שאינני עוד, שאסור לי, כאילו, לצחוק עוד, שאסור עלי, שאני צריך, שמוטל עלי כאילו. כאילו נחתם עלי ואני כבר. האם זה שהיה שם בגבעה – הוא שחתם אותי בחותמו, לנצח? לא. לא להתחיל. ואולי גם מקודם הייתי כזה ורק נחשפתי פתאום שם על הגבעה. תהום נחשפה. תהום שמהוֹם, איזה תהום. מעשיות. לא שום תהום. מלים יפות. מותר על כל אלה. למצוא מישהו לדבר אתו, לפני ולפנים. מה חסר לי. מה לא־כל־כך. אני כמו. כל־כך כמו. כבר דמעות בעיניים. מה יש? נפש שבלול, מה יש! מה זז בי, תפוש ונהג בו ביד קשה, ובלי רחמנות. כל־כך אני נעשיתי כזה. בושה. ואולי לא? ואם ככה דוקא יותר? ורק להיות פתוח לה, יותר ויותר, ואולי דווקא מכאן והלאה, וחדלתי להיות סתם והתחלתי להיות משהו. הבלים. אני מדבר הבלים. בנימין גולדברג מדבר הבלים. מוטב שילך מהר, הולך. שמים יפים כל־כך. מרגע לרגע יותר. חופשים כמה יותר. וכל־כך לבד. מי שם מדבר? או אולי הולכים? – שיפגעו, אבל בבת־אחת. בלי עינויים. הנה אני. עומד גלוי. קחו תירו. אם מגיע לי. לא בורח. הנה אני. פה.

הבקתה. לבקתה, אל ג’ריקן המים. עדיין שרידי עשן מעבישים דוממים ושקופים. צללים באפלה. קופאים אין־נוע, קפיאת רפאים. להדליק גפרור? פתאום יואר הכל ואולי סוף־סוף תתגלה הדמות המחליקה פה אחרי בדממה, כמו שהיא… הי, עמוד, כמי אתה, בוא היגלה. אמור מי אתה. כשהייתי קטן, לפני שהעלו את האור להראות כי באמת אין אף אחד. וליל מנוחה, תוכל לישון, ילדי. אחד מכולם נרתע כעת! ברגע זה, שם, הרטיט ונלפת, וחזר וקפא תחתיו בפינה. צא, טיפש, מה אתה מפחד. צא עמוֹד, נראה אותך. לעזאזל. לך מצא משהו בחושך הזה. חסר שאיתקל כעת במשהו – מיד יתבהלו בחוץ, ועד שאספיק להסביר – מחסלים אותי. טעות ‘טרגית.’ חבל עליו, בחור־טוב היה, ז"ל. מה עם הג’ריקן? ואפשר, בכל רגע שאתה מתחיל מסבך דברים ונאחז בדמיונות –לפורץ ולרוץ אל שולה. אל היוֹתה, השקולה, המאוזנת יפה, והיא אלוהים, מה? מי שם! צנוף פה יושב מביט. אח, אותי? לא, שטות, לא זז. הרגלים נמסו. אולי נרדם לו? אין נשימה. להתקרב. אז פגעו כאן באחד מהם, בכל־זאת? כאן? גויה? מת? – חשכה… – ימח שמה! שמיכה מסרחת של ערבושים מסריחים! לצאת מכאן. מה נדחקתי. הנה הג’ריקן, שלא יהיה נפט! בטעות שתה. וביסורים מת, בחור טוב היה. ז"ל. אני חמור מוחלט. איך נבהלתי. אני כמו אנ’ל’דע מה. כולי כזה. כולי. מכאן השמים בהירים, ירוקים כמעט. שלולית שלמה וגם את הפנים להרטיב, לשלום לשלום. הוי כל צמא למים. החוצה ישר נפשוט החוצה. בקתה גדולה: משפחה שלמה. דורות. טוב בחוץ. קצת להישען כאן. עוד דבר חמור. פטור, ריק, שקט, לא נוגע, ועייף מאד. אדם טוב ועייף. פתוח כל־כך. צוק מעל הים, ואתה עף ועף ועף. אין קרקע. תהום עד האלוהים. שוּלה, טובה, בהירה, עצורה. שלום שולה, רציתי לומר לך. יודעת מה? מה בעיקר אני לא רוצה, יותר מכל? לא רוצה סערה. לא רעש לא שום מהומה. לא מהפכות ולא תרועות. לא שום דבר שצועק, שמרים צווחה, שמשווע ובסימני־קריאה. רק פשוט שלום, פשוט חיים שקטים, אטיים בינוניים למראית־עין. בלי קרעים, צנועים מאד, ויורדים וחותרים פנימה, לא מרעים לאיש, לא לזבוב על הקיר. הוויה פנימית ואחת ושלמה. ישיבה בלילה שקט אל השולחן המואר וללמוד למשל. בחוץ מסתובבים אנשים ואינך לבד. בחדר־האוכל שרים וקצת צוחקים בקול. אוטו, לאטו, מתקשה לעלות בגבעה. יושבים בחדר המואר. מתוך רווחה. אשה צעירה יפה וחרישית. חוסים באור המנורה: זה קורא וזו רוקמת. בינוני מאוזן כפלס. מה זה שלום? שלום זה הליכה לאט. לא שום צורך חשוב בוער. הליכה שלוָה וכבדה בהיסח־דעת, יום שלם שקט – מקלחת שופעת. בזבוז מים. שהות להסתבן ולחזור ולהסתבן תפנוקים, לשפוך מים, לא צעקות ובלי שירה. לבד והשקט. להחליף בגדים, נקי לחדר. את הקבקבים ובגדי־העבודה על המפרסת, ככוהן גדול נבוא החדרה. מן החלון להתבונן במשחקי הילדים, לפנות ערב, בצל העץ. לא בשמש הלוהטת, לא באבק, על הדשא, לא בצעקות, לא בילל פרחחים, לא… אתה לא תשחק עוד. לא תהיה עוד ילד. גמרת. יצאת ילד. ומה תהיה בעולם לא ברור. מבחר הגבורה בעולם הוא ללכת בדרך היותר פשוטה, היותר לא נועזה, היותר שכיחה בחיים, המפכה כמי תעלה ישנה ומעשיבה ירוקת. ללא סחף, צלולה מרוב נחת, לא שום פרץ צינור חומר זונק קציף. אושר הוא פולחן ההרגלים היותר רגילים של אדם שכיח כעת מבינים כך. לחיות בצל מעשי יום־יום לא נוצצים. כבדים שותקים כדבש יורד־נוזל. כלום לא להצטער עליו. כלום לא להחרט עליו, כלום לא להתרגז. לישון הרבה. מיטה מוצעת כהלכה. סדינים מגוהצים לריבועים. מרשרשים. חלון פתוח לניחוח מחלים של דשא רטוב. המיית חתול מתפנק. ריח־קש מתוק מן המזרן. נקיון רך ואור בהיר לקריאה. נהנים מעצם ההירדמות הבריאה על הספר. מתהווה עוד שהות־בינתים מדומדמת, בין קריאה לתנומה, בינתים שהוא, מעורפל ומשכיח, וכבד, מתנערים רגע, ומפלבלים אל הספר. אפשר גם להוסיף לקרוא ואפשר גם לחזור ולהתהפך ולישון. זה טוב וזה טוב, בשווה. שום דבר אינו מכריע. זה תמצית אשרו של איש. ככה זה ריחו של שלום. או עבודה נאה כגון פתיחה של שחר את דלתי האורוה, לפני כולם, למען כולם. בנעל הודפים אבן אל צלע הדלת שלא תוזח, בחריקתה הידועה. או רחיצת ידיים מעל החבית אחוזת־הירוקת. הישנה הקבועה. או פגישה של השכמה, מכּר ישן, שיח קצר וחד־הברתי. או, זה ריחו של השלום. ככה זה השלום. זו צורתו וזה נוֹיו של השלום. אח, מה, נחזור. או אילו עבודה בחדר־הוכל, בבוקר. טרם באו האנשים. קישוט השולחנות בערימת ירקות רעננים, צבעוניים, בזרי־פרחים, מעוררי־תיאבון ועשירי־חיוּת. עד שלא באו ועירבבו הכל בהמיה. בגרגרנות ובקליפות. ואולי ללמוד? שעות ארוכות דולקת המנורה בחדר. מתמיד ישקוד על ספריו. גליונות נייר, מחברות, רשימות. כותבים. קוראים. רושמים. הכל כבר ישנים. אור דולק של מתמיד. מתגלים דברים. קשרים, נפתחים – באויר לחנוק. ספרי־עיון. מילונים. קוראים. רושמים. כובד־ראש. הכל כבר ישנים, מנורת המתמיד. עובר השומר, מציץ רגע, אומר מלה. הולך עובר. מן המאפיה ריח לחם טרי. נערות לוחשות בחוץ. וגם ראשי דקלים. שקוע בעבודה הרצינית, השקודה, רעיונות. אפקים, מתרחבים, נפתחים, מתנשמים, ביולוגיה. כן, צמחים וחרקים ותורשה. או אולי דווקא היסטוריה. כן, עיון במקורות. הדרך הגדולה. שעות־שעות. אל חקר הדברים. אל העיקר הרציני, העמוק, שביסודו של האדם והעולם. אל חקר נפשי… זהו, כן, פעם אחת, כל־כך, כל־כך. מי יוכל לומר. שוב מלאו דמעות. מה אתי. מה הענינים אתי. מה אני פתאום, הגד!

– ‘מי שם!’ – נבהל לקראתו קול מן החשכה, כשחרקו פתע צעדיו באנבנים, וקול אחר יגע מאד וצרוד הסביר מן החושך בשקט: ‘זה בני, חוזר מן הציד’ – ‘בני? – תמה אלין אותו קןל ראשון, והיתה אחוָה בקולו ושאילת־השלום קרובה ופשוטה – בוא שב פה רגע’ בני בא להציץ מדמות אל דמות שהיו רבוצות סביב שוחתו של ברזילי, אשר ראשו מסולסל־השיער צמח מתוכה כצללית. ושתי צלליות ראשים נוספים התגבהו מעל ערימת־העפר הריחנית, ראשו הבהיר של קובי מזה, ומצח אחר, בוהק כאילו לח מזה, ‘עמיחי? – תהה בּני אל בוהק המצח – מה חדש, ועמיחי – ‘השבח לאל.’ אמר עמיחי וגיחך באפלה בגילוי שנים. ‘ספר משהו, .ונשמע.’ השתופף בּני לרגליו והבעה אף הוא שיניו בחיוך – שום דבר – אמר הלה – מכים באויב ובונים את הארץ,’ קובי בהיר־השיער הגיש ידו אל פיו וזו הסמיקה על הרומץ בחובה, נהם בנשיפה, ‘המס’ ממושך שאפשר לפרשו שונות וגם לא לפרשו כלל. ואילו בני כיוץ ברכיו כשישב וחבקן בידיו, ואת ראשו הפשיל לאחור עד שנתמך בגבו של אותו קובי, ומתוך נוחיות כזו היה פתוח אל רום שמי הכוכבים, ונדמה היה כי כלום אינו רחוק, וכי לעתים טועים ןמדמים דברים שאינם פוסחים על דברים שישנם, וכי טוב לו לאדם שיש לו אדם. וטוב הצוותא ויפה לשיחה על מיטב הנושאים, ישיבה גלויה, רעותית וכבדת־ראש, שונה לגמרי ממה שמבקשים כשיושבים עם נערה בלילה מאהבת הנערות – דבר אחר ומיוחד וחשוב לעצמו – שצריכים לו לא פחות אהבה ומסירות, שהנה יושב לו בזה עמיחי, ולבו חם ורחב, ומדבר הרבה בשקט הלילה, פטור מחפירה לפי שהוא חובש, באזני פטור אחר לפי שהוא חבלן, והלילה המכוכב מכיל את הכל בלא מאמץ, רגע מאזין ורגע חדל מהאזין, ולא יוצר זמן רב והכל שטופים בבירור יסודי של שאלות ההכשרה שלנו, – אנה פני ההכשרה? וברור כי הבירור הרציני הזה אינו רק חשוב לעצמו ורציני לעצמו, אלא גם פתח מוצע למבּע ידידות־אמת ודרך לוידוי־של־אהבה, זר לא יבחין בה. העמק מתחת לשטף הדברים הנכוחים מאד, פורץ מגיע מפעם לפעם עד עבי מיתרי הקול, משהו בפרץ צחוק לא נשמע, מובלג בקושי. המרתית ומרתת ואין לו די מוצא פתוח ככל שפע הדיבור. עמיחי חושש לדלדול השורות. דואג כי לא יהיה לבסוף מנוס, ואת שארית ההכשרה שלנו ישדכו עם גרעין כלשהו, שאין איש מכיר ואין יודע, אנשים שאולי אך זה תמול ירדו מן האניה או אולי זקנים בני שלושים, הם עם ילדיהם, ואנחנו נאבד ביניהם. ובני יש לו השקפה על זה, וברזילי יש לו השקפה. ומראש צופים לקשיים גדולים, גם חברתיים, גם משקיים. והרבה תלוי הדבר במקום שיתנו להתנחל בו. צפונה או דרומה, או הרחק־הרחק דרומה, בנגב, – הערה שברזילי קופץ לקראתה נרגש: לכאן – הוא מצביע בחושך– כאן, הוא טוען, חדלה הארץ להיות קטנה, כאן, הוא טוען, לא תראה את הגבול אשר תפנה, כאן נמשכת הארץ גם הלאה לארבע רוחות השמים, שטחים יפים וגדולים, שמחייבים ערנות וחכמה ויזמה – וכאן עתיד להיות המקום היפה ביותר בארץ! כך היה קורא מוסיף ברזילי מתוך הבור, גם אם, מטעם זה או אחר, ביתקה הודעה נלהבה זו איזה מובן־מאליו שהוא, שהיה שורר קודם, ואף עדיין לא נדלה כלום מכל מה שלכאורה יש לאמור בכל צדדי הענין – כבר מתהוית שתיקה, שעמיחי פלט מתוכה 'אם המלחמה תימשך הרבה – יישאר מאתנו כל־כך מעט. שכבר לא נוכל לשנות כלום…" – וקובי נעץ את אוד הסיגריה שלו לתוך העפר הרטבובי וזו כבתה בתסיסה של כלום. –ונתחיל לבקש כל אחד לעצמו, לדאוג כל איש לנפשו…" אמר בּני בהרהורים. שלפוחיות ענקיות תפחו בחלל והתפקעו. האזניים צללו משמע מפלי־דממה, הנופלים גדשים־גדשים בין הצרצורים. מוחשי מאד היה אז העדרו של עמוסיק, מוחשי כמו הצללית השחורה של הבקתה הגדולה מאחור. ישות גדולה ומחרישה ושחורה. עמוסיק עם החולצה הכחולה מתחת למעיל הצבאי. עמוסיק עם העיניים השחורות והשיער המתולתל. עמוסיק שפותח וסוגר אסיפות, כנסים ופגישות, שנפגש עם כולם ועם כל אחד, והכל רשום אצלו בראש, דבר לא נעדר, עמוסיק שנשאר ממנו תל־עפר וקובע־פלדה מנוקב עליו.

–’ככה – אמר עמיחי – לעתים חושבים שהמלחמה היא כל מיני דברים, באמת זו חיה אחת גדולה ורעה.' – אבל בני החזיר אל אפיק הדיונים על ההכשרה, אפיק עמוק ורחב וישר, שכל הפקפוקים והסטיות והדברים שלא כדאי או שלא צריך לחשוב, והחיטוטים, רעים ושונים, באים בו ונבלעים בזרם המישרין הטוב. שכן החיים חיים, והרעיון רעיון, ולא החיים ולא הרעיון אינם עומדים על איש אחד. נאום בּני. כל־כך קבלו והסכימו לאמת פשוטה זו, שקובי, זה הארוךהשותק, פתח, פעם אחת, קצת בקשר נראה לדבר, וקצת לא כל־כך קשור ורטן ואמר מעין: חיילים וגיבורים גדולים והכל – וגם תינוקות של אמא’לה.' פסחו על הערה מוזרה זו, גם משום שאינה שייכת לענין וגם משום שכל אותו קובי לעתים אינו שייך לענין, ולהכשרה מכל־מקום לא. הכל היה עומד להימשך הלאה. ושוב באפיקו הישר והרחב, שעות ארוכות עד שתחטוף תנומה, ולא קודם, לולא גם הפעם, אותו גידי. מן השוחה שמלפנים, עשר שעות קדימה, ואשר דמות כלשהי היתה מתלבטת שם היעלם והזדקף על רגע השמים, יצאה כעת בת־קול צרודה ונוזפת ושוממה מאד. מתוך מעגלו הפרטי העצוב כנראה מאד. אל תוך תחומי מעגלם שלהם הפרטי הרחב מישרין, דיברה כזאת לאמור: ‘עד מתי תקשקשו אתם שם, מתי תחפרו מתי.’ – אני כמעט גמרתי!' הכריז ברזילי ממקומו. היה ברור אז כי רק בּני מכולם אין לו מה להשיב דברי־טעם. ‘אני כבר הולך’ אמר בּני וקפץ שפתיו וגישש בהיסח־יד אחר המקטרת שלו בכיס, וענן שחור ונידח בגודל כף־היד התחיל פושה בלב ועולה. ‘פתאום עם החפירות שלו. כאילו שמשהו יקרה.’ כך ריטן בּני וכל־כך לא רצה לקום מטביעת מושבו שהטביע בחולסית העפר. אני אומר לך מה – דיבר אז גידי, ומוכר היה בקולו שלא רק אחרים אפוטרופסים להתמרמרות הם – תדע: אלה שלא עובדים בחפירות כאן, לא עבדו בשום דבר, בשום מקום, בשום זמן. אי־אפשר לזייף – אמר גידי מתוך שפע גדול שהיה לו לומר וחילחל בירכתי קולו – להתוכח הם אוהבים, לטעון, לילל – לעבוד מניחים לאחרים שיעבדו – רק פה אתה רואה עד כמה בדם שלנו לא לעבוד. עד כמה הבן־אדם עצל כל־כך!' – ככה אמר וככה הצרים גידי מעט מהרבה, בנשימה יגעה מאד, עד כי איש לא יוכל לשער כמה רשמה בזה דווקא אותה שוחה ארורה שלו, שאבן אינה נעקרת מתוכה, שאת לא נתחב לתוכה, ושכל תחבולותיך לתוהו כנגדה, עד כי מידים אותה, את האבן שנחלצה בסוף, בחמת זעם לטווח עשרה קילומטר מכאן, הכות ופצפץ בשונאי ישראל. בני הזדקף, בלא מלה נוספת, כמגורש, קם ויצא אל שוחתו שלו ואל רחמים שלו, אשר נעלם ולא נמצא בשום מקום, אלא, בסוף, והוא רחוק מן הצד אל אבן אחת גדולה, מכווץ רכיו אל חזהו, וישן שנת מעמקים. וגידי, גם אחר הדברים האלה, לא נרגע, ואף כי יצאו כמה רגעי שקט, ואיש לא דיבר דבר, רק הלילה זימר את זמרתו הרוטטת, וגם אותו כלב רחוק, שגם אם יש איש אחד שמבין לו אאֵי־בזה בלילה הגדול, גם הלז איש רחוק הוא ואיננו כאן. אף כי יכול הכל, לכאורה להימשך ולהימשך כך אין־קץ. קפץ ברגע תמים אחד, אותו גידי עצמו, מן המחפורת שלו, עקוץ וכלא שום אזהרה, ולא מן הנמנע כי דווקא בשל אותן אבנים מחורבנות שבמחפורת המחורבנה שזיכהו בה האל, אבני כל העולם הודחסו בכוח לחור אחד – קפץ ויצא, רוחש בשפתיו דיבורשאינו כל־כך אשירה־נא־לידידי, והחיש ופרץ כמעט רץ, ישר נכחו אל אשר יהיה רק ברגע האחרון הספיק להתעשת ובלם צעדיו ועשאָם נעים במחזור השגור, על־פני כל מערך השוחות כסדר, זה גידי צמור־השיער, צרוד־הקול, ונשוי־המנוֹח.

ואילו אותה שתיקה לא נשתנתה סביב שוחת ברזילי. איש מן השלושה, הפטורים מן הספירה, לא מצא דבר להפר בו את היאלמות הדיבור שנותרה תלויה שלא בנוח. לשוא המשיך עמיחי וטיפל ברגבי עפר לפורם בידיו, מנשנף חטמו תכופות ובלבד שלא ייזקק להטריח ממחטה: דומם מבריג קובי באצבעותיו המעופרות פצץ פסול אחד. שעשוע של היסח־דעת, אשר בידיים לא אמונות עשוי לגרום בהלה לא־מעט עם עשן ואש; רק ברזילי לא החריש מטרחתו בעיצוב דפנות השוחה והקצעתם האחרונה, להיות המלאכה מתוקנת עד גמירה. נעשתה קרירות. עת רדת הטל ממשמשת ובאה. העשן הערבי מעפּיש כל הזמן. לח ונסחב. משום־מה עלה בדעת כי אינך בתוך שלך. וכי מקומך – על־צד־האמת הרחק־הרחק מזה, מקום אחר שדווקא טוב־טוב היות בו הקרב קרוב. ולא פחות מאשר בתוככי תוכו, אי־שם הרחק צפונה, מעבר לגבעות ולחושך, באות גבעות אחרות. וכבישים שחורים רצים שם, מהם תחומים שדרות אקציות, מהם תחומים שדות טעוני חשכה בלבד, ריקים מכל דבר אחר, ואם דהור תדהר על־פני הכבישים הריקים הללו, בשטיפה נחפזת, בכבישים הליליים ההם, הלחים, הנדלקים וזורחים חריפות למגע הפנסים. עד אמצע עיקול הדרך הטובעת מכל צד בחשכה שאין לה סוף, עד שיבואו בתים, בודדים מתחילה, ועבי עיבורו של ישוב אחריהם, ושוב ידללו לאחור, וגשר יהמה להלן, וברושים ועוד בתים, חומת ברושים עבותה, והלאה־הלאה, הגע תגיע בסוף אל מקום אחד, ובין אם זה מאוחר־מאוחר בלילה, בין אם עוד טרם כבו האורות – יש שם מישהו שלשריקתך המלוחשת יקפוץ בתרועה, לקראתך, אושר, ויקבל אותך ויפתח לך, וינשק לך, ויחבק, וילטף פניך, וימשש כולך בעיניים ובידיים, ויגיל עליך נורא, וישאל אלף בבת־אחת, אם אכלת, ומה נשמע, לכמה באת ומה תשתה, ויתגאה במראה פניך, בכולך, כפי שאתה, חביב אתה, ויודה לאל ששמרך וחננך והביאך עד הלום, ויתן לך הכל, כל מה שיש בידו לתת ומה שיש בנפשו לתת, ואחר כך תיסגר הדלת מאחוריך ותהיה בפנים, תתחיל להיות בפנים, ואש קטנה תפרוץ לעת־לילה מאוחרת לשריפה אוכלת שניים – עשן רטוב. כל מיני דברים. ככה או ככה. מישהו היה שורק חרש־חרש, וזה היה עמיחי. שותקים ושומעים כל מה ששורק ואין דובר. אבל. אבל כשחזר ושנה מה ששרק מראשית, התערב ברזילי: ‘מה זה שאתה שורק, עמיחי? – ‘יפה, לא? נטל עמיחי נשמת־רוח ואמר – יפה, באמת.’ –אה, זה נפלא… תקשיב רגע פה –’ שרק חרש את כל הנפלא, וגאה לבו בתוך כך, ושינה והחליף ובשפתיים חשוקות, התיבּב ויבּב את המנגינה, קושר בניע־יד טעמים שאובדים בחשכה, וכשסיים, מתוך שנתערבב עליו ההמשך, ורק ידו שטה נוספות אחר הצלילים שנשתמטו, הרהיב ברזילי: ‘נראה כל־כך מוּכּר…’ – שמעת פעם? אדיר! אבל איך אני יכול למסור תזמור שלם?… ותשמע איך זה כאן:" והתיבּב בשפתיים חשוקות בהרבה כוונות טובות, שוב עד שנעתקה נשמתו ורוחו קצרה – ‘עד לפני שנה היה אצלי הכל בטהובן ורק בטהובן. לפני שנה נתגלה עלי בראמס. מה אתה יודע! פתאום האיר האור! וכל־כך עמוק נתקע בי זה, תשמע: – – לא מתיפח – הסביר עמיחי – גברי, ורציני, חסר פה מאד הליווי.’ – אני מעולם עוד לא שמעתי.' – לא כיחד ברזילי קנאתו, – אח, כמה יש עוד לשמוע ולשמוע. כמה עולמות של יופי יש. עולמות אלוהים. לי זה פותח את השמים, כמו מאמין בהתפללו לאלוהים. אתה יודע?' – התוַדה עמיחי מכל לבו. – ‘מה זה שאתה מזכיר כל רגע את אלוהים? – שוב נתעורר קובי שהיה שותק עד הנה, כאילו נעדר, והיה דומה עתה כאחד מלגלג לו מן הצד. – ‘לא שמתי לב.’ התנצל עמיחי, אחר־כך התעשת ואמר: ‘במה דיברנו קודם? בראהמס. קח את החמישיה שלו לקלרינט..’ – ‘המתן – אמר קובי ולא הרפה – אמרת: תפילות לאלוהים.’ – ‘אני? – תמה עמיחי – תפילות? מה עולה על דעתך?’ – ‘לא עולה, אתה מאמין בתפילה, קצת? – ‘קצת? אני לא מאמין לאף־אחד שאומר על עצמו שהוא מאמין!’ – ‘זה מדוע?’ – ‘מפני שלהיות מאמין ולהכריז שאתה מאמין, זה כמו להיות צנוע ולהכריז, רבותי צנוע אני.’ – משכנע לגמרי’ – אמר קובי. מלבד מה שבעיקרו של דבר אין במה להאמין.’ – ‘אין?’ –’לא, בודאי לא. יש? – ‘מה אני יודע.’ – אז מה אתה רוצה? – ‘לא רוצה כלום’ – נדמה כאילו לך יש איזו חכמה להגיד…' – טעות. אין לי כלום.'

מה יש? מה הוא מגחך מתחת חטמו קובי זה. הייתי מסביר לו משהו. אבל סופך מתחרט על כל מלה ומלה. ריח דוחה של חכמנות ומליצנות פוגל מראש כל מה שאפשר לומר. וכל מה שתאמר יהיה כנקרא מעל הספר. ‘אני אגיד לכם – פתח עמיחי ונחפז ללחוש – אינני יודע למה אתה מתכוון, קובי. אבל מי מאתנו לא נתפש לעתים, בינו לבין עצמו, בתוך כל הענינים האלה, מי לא נתפש פתאום והוא מהרהר בדברים מוזרים, מנחש ניחושים, נשבע שבועות, נודר נדרים משונים, שבושה אחר־כך לזכרם, להעלותם בישוב־הדעת, או לספּרם למישהו, מעשה תינוקות; איזה זרות ומוזרות מזלות לא זימזמו פעם בלב מי… ביחוד לעת פגזים ויריות ופחדים. כשהכל תלוי כחוט השערה. לא קרה לכם? למי לא קרה? עשרים פעם, מאה פעם קרה לי! – האם זו אמונה או תפילה לאלוהים? לזה את מתכוון, קובי?’ – לא רק קובי לא ענה. איש לא ענה לעמיחי. בודד נשאר בנאומו וריח חרטה כבר מתקשר אל מה שאמר ובין מה שאמר, ואפילו יצר מתעורר להתוכּח לתיאבון ולהביע דעות מלוא חפנים – ידיך קשורות, וחיכך סולד מכל דיבור צורם, כאילו לא הגון או מנומס, או מה. אלא שעמיחי כיון שפתח, התיר לעצמו עוד שני משפטים או שלושה, ממילא כבר נבאש ריחו, ככה הוא לוחש באזני השותקים כנגדו: ‘מה אלוהים ומה לא אלוהים, אבל דבר אחד ברור לגמרי, מעל לכל ספק: לא דת! הו, לא. דת – היא שקר. כן, לא דת אחת היא שקר, ודת אחרת אמת, אלא כל דת ודת היא שקר. שקר עגול ושלם. עצם היותה דת של רבים הוא בדיה מחוכמת. וזה בודאי אינני – אינני דתי. אדרבא, דוחה כל מה שהוא דתי! אונאה מאורגנת!’ – ככה אמר עמיחי בלחישה, אבל כיון שאיש לא השיבו דבר, ורק לחישתו שלו תמה אל הדממה, אין לו מנוס והוא לוחש נוספות, מוחה כנגד כל התובעים להם כתר של זכויות על דתם – מה דל ומה משוקר מזה! הנה מה שעלה להם כתר של זכויות על דתם – מה דל ומה משוקר מזה! הנה מה שעולה על דעתו לומר כעת: אין אלוהים אחד לשני אנשים. לא כל־שכּן אלוהים אחד לעם אחד, לכפר אחד, לקבוצה אחת! לאיש אחד – אלוהים אחד! אלוהים לאחד! זה הכל. איך זה נשמע? לא אלוהים קובע – אלא דווקא הפונה אליו. והאיש עושה אותו, את אלוהיו, לא להיפך. במות האיש – גם אלוהיו מת. וגם אין שום יתרון לאל על אל. ולא שום יתרון ליהדות על הנצרות, או לנצרות על אלילות ויהודי, המהדר בכל תרי"ג או כמה המצוות לפרטיהן, אינו עדיף בדתיות בכלום על פרא ירא עץ ואבן, המהדר פני אלו שלו. האחרון, אולי, עוד יפה יותר, אמיתי יותר. טבעי פי כמה. ועוד יש לעמיחי לומר: אמונה לא מקבלים בירושה. מצחיק. לא בהשאלה, לא מן המוכן, ולא בבית־הספר ולא משום ספר, ואין אמונה מלידה, היולד לאמונה, מפני שזקניך היו מאמינים – בשום פנים לא. כשמסבירים שחשוב הדבר ונחרץ מאד ממאה סיבות נכבדות ואחת ועוד: בין השקרים אין לך שקר גדול מאמונה אחד כללית לכל. איך אפשר? יש רק אמונה פרטית, אחת, שלך, אתה לפי מה שאתה, זה הכל, או אין. כשאני אומר אלוהים – ליחש עמיחי והלך – אינני מתכוון לשום דבר כזה או אחר. שישנו או איננו, אלא רק מין דיבור הוא! צורת דיבור. אני מכבד את האדם המבקש קדושה, שצריך קדושה, יותר מאשר את האדם שכבר מצא ויש לו. זה הכל. בשבילי – ליחש עמיחי בשטף – מוסיקה של בּאך היא קדושה, וכל תרי"ג המצוות חולין. מוסיקה של באך מרימה את כולי להתלהבות חגיגית, שכלום לא יכול להידמות אליה. רקווים של מוצארט משפיע עלי באמת דתית יותר מכל ציצית, טלית, כיפה, מגן דויד, כפרות, עלינו לשבח, כשר לפסח, כל עבודת הקודש, שקצתה מוזרה־עתיקה, קצתה עלובה, קצתה מעליבה. אני רוצה לנתק את אלוהים מן הדת. פשוט לשחררו. ואת הדת לנתק מן המסורת. מכל יהירות של כלל אנחנו. להשאיר לכל אדם שמים פתוחים לאלוהים שלו. הוא לבדו אלוהים שלו, אם צורך לו דווקא באלוהים. מה?' אבל ה’מה?' לא הוליד תגובה ושום סימן של השתייכות. ועמיחי ליחש ועוד, זאת כזאת, היה ברור עוד מתחילה, כי אך יגמור, אם יידע איך לגמור, צריך יהיה לקום מהר ולהתפזר. לא רק מחשש שובו הזועם של גידי, דבר שאמנם עלול להתחולל כל רגע, אלא משום שכלום לא יצמח מזה מחוץ לדקלומי־סרק או השתפכות מחורבנת. – ‘אתה נשאר?’ אמר אז קובי והתפהק אל עמיחי. ועמיחי בלע לשונו ושמט ידו המוכיחה, ואמר במטושטש: ‘אני אלון בבקתה הזאת, באלונקה אחת.’ וניסה לחייך. 'ואני חוזר למעלה – אמר קובי והתארך והתרומם והתמתח, ופיהק וחילץ עצמותיו – ‘יש לי עוד להתפלל תיקון חצות – אמר קובי – להכין ולהכין להת’ – ' אמר וניער אחוריו בכף־ידו מן הפתוֹתים, וסבב ונעלם מיד בחשכה, וצעדיו חרקו קצת ונאטמו.

יופי – סך קובי עם לבו בלכתו – דברי אלוהים חיים. אלוהים אחד לאיש אחד. קב ונקי, משנה תורה. כל־כך נקי עד שמתחשק לך קצת ללכלך. ולמה לא ככה: גם לא אל אחד גם לא לאיש אחד? לא מצלצל נקי? אלוהים? היעלה בדעתו כי אני הייתי דווקא רוצה להתפלל, אפילו… כן, אילו. מה זה פותר לי. השאלה הפשוטה. והתשובה? מי יודע מה. אני לא יודע מה. אני עייף מאד. איזה חושך בתוכי. לא בהיר לי כלום. אבל עמיחי איש מסודר. איש שיטה וסדר, נהנה בודאי מיכלתו לנסח בחריפות. החריפות בעיניו, כמוה כאמת, ויש לו דבר שהוא בעד ודבר שהוא נגד, וטוב לו. הוא יאריך ימים ויהיה אדם מפורסם. לי אין. לי האל עצמו יודע מה טוב ומה לא טוב. ואני עוד הרבה לפני כן־טוב. לא־טוב. אני עודני ב: מה כן יש ומה לא יש. ממני, על־כן, לא ייצא כלום. קצת שירים של כלום. עושים קצת רעש ולא אומרים כלום, וצריך פעם לקחת ולעשות מהם מדורה קטנה, אלא שאפילו מדורה לא יספיקו, שירים. סתם התפנקות. הערכה עצמית מתגדלת הנחפות לרשום טשטושי רעיון עמום כאילו הנה גילית ערך גדול, כאילו חבל שיאבד נכס! אני כל־כך רחוק ממשהו. כל־כך כלום לא השגתי. כל־כך עברו עלי ימים רבים, לא רבים מדי אולי, אבל הרבה למדי כדי לדעת בלא השליה שלא כלום. הכל יחלוף ומה יישאר? מה לי ולכל הרעש הגדול הזה? לא לי הוא. פתאום מתברר שבכל הדבר הגדול הזה, אני ורק אני אבדתי, לא מפני שהייתי ואבדתי, אל מפני שלא הייתי, ועל מה כילה אדם מיטב ימי בחרותו? נער אנוכי ולא ידעתי דבר. והה, אדוני אלוהים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי! וכך צריך היה להתחיל, הנה לא ידעתי דבר. טוב, אל תדבר. מי הכריח אותך? שתוק קצת. הנאה לך והנאה לעולם. עייפנו מדיבורים. העולם הזקן הזה. יש בחורים אחרים. הנה אורי. הנה ק’יבי. בחור שמאיר כשיש אור. וטוב לו כשטוב לו,וצר לו כשצר לו, ויש לו כל מה שיש לו – כשיש לו. בלי התפרצות דברים שאינם קשורים. אליו דברים לא באים פתע להסיתו, לקרוץ לו, לקרוא לו, ולא יבוא עליו פתאום באמצע דבר שאינו קיים, או שרק עלול להיות, ויעיק כאילו הוא ממש שיודע לחיות את מה שהיום מגיש לו. ששר כששרים, במלוא גרונו, ואוכל כשאוכלים, ובמלוא לועו, שמכה באגרופיו כשמרגיזים אותו, במלוא אונו. ואם בחורה לפניו, קופץ עליה היישר. בלי להתבלבל ובלי שום גלמיות בתנונותיו, לקחתה כקחת אשה. לא יותר ולא פחות. ונרדם ברגע אחד וישן כאבן, נוחר על סביביו, רחוק משאול שאלות ופטור מצורך בתשובות, כמו סוס השדה, כמו צפור, כמו רגב אדמה. לעולם לא מתחלחל בו פתאום כמעין שיר, מציק כמצפון מיוסר, כחטא שלא הוסתר. אני עייף מאד. מה כאן, איפה זה כאן? תעיתי בדרך? רק זה חסר לי. מה סביב? הו, ככה. שמים ענקיים. אפקים פתוחים, קרועי פתיחות, אור נוצץ רחוק. האם כבר חצות? מה כעת? עשרים שנים שלמות ומלאות והלאה מה? הייתי כמעט. טוב, צידד דרכו בראש מורכן, בין הקוצים היית משהו, כעת, אוכל, או שותה, או צועק, קורע לשמים. על מה? על הא ועל דא,

חבר חברי, חבר יקר

אם ככה פתוח העולם,

אם כה רחב הוא – –

אז מה? ככה להתחיל. בקצב פועם והולך. מה ‘או־מה?’ לא יודע. טל יורד כבר. אדמה לחה ויבשה ביחד. חכו לי עוד רגע. ככה רגע קצת, לא. כבר איננו, ברח. פירפר וברח. נשימה עמוקה. כרסה של גבעה. בינת צרצרים שקולה. חבר, חברי.חבר יקר. מכווץ כתפיים ופוסע חרש בא קוֹבּי הארוך אל בין הבקתות. נמשך אל אור מועט שהיבהב מפתח בקתה קטנה. בתוך עלטת־אור ירקרקה, ישב צנוף, כאשף בין אביקיו, שייקה הקטן, ודיבר בקול של אחר־חצות אל תוך האפרכסת, שבוי בין אור־צל ובין הד־קול, ואושרת־מרחקים מפכה כקונכיה. קובי הסמיך כתפו אל הקיר, כשהצית סיגריה נתגלה כל שייקה, נפנה אליו והאוזניות הגדולות דבוקות לצדעיו, חקוק צללים מוזרים. ומיד חישף שיניו בחיוך. וגם קובי חייך אליו, קרץ לו אחת ושתים, והגפרור הגיע עד האצבעות ודעך, ושייקה חזר ונגע בכפתור והגיד אל האפרכסת בקולו שנשמע כעת רונן מדי ‘רות, רות, עבור’ ונטפל לעפרון והרכין ראשו לרשום. והיתה סביבו דממת אחר־חצות, עייפה וריקנית, ורחוקה מאד, ושייקה לא נפתע כלל כשבא אצלו קובי, וכרע אצלו, ונטל סיגריה מקופסתו, והביאה ונעצה בפיו של הלה, אשר רק בעיניו חייך, ובשפתיו היטיב מושבה בפיו, והניע ריסיו ברצון, שינק מן האש שבגפרור, שהגיש לו קובי, וחזר והניע כל ראשו עם רתמת האוזניות, אל קובי, לתודה. וקובי ניער את הגפרור לכבותו, ותיעתע צללים מוזרים, ועד שכיבה, עד שנפל חושך סוגר, ענה ואמר לו שייקה – ‘לילה טוב’ והניע כף־ידו לפרידה, וחזר ויצא החוצה אל הלילה המחריש ויודע.

פרק שמיני

יום ששי, כ"ז באלול, ארבע לפנות בוקר.

אשמורת שלישית נאספת. שביל־החלב כניתוזי סיד. הבהובים אחדים גבוהים מאד. היה נדמה כאילו באצבעו הכפופה, המיוחדת לו, בא אבא והרחיק בכתפך: ‘קום, רפי, קום!’ ובמלבושיו כתמיד, ריח רפת, והם מכסכסים בדחס נוקשה, קרוש בוץ, ואפודת פרות־הכבש הקצרה יורדת יורדת מכתפיו, וכבר הספיק לשפות קומקום על הכופח שבמטבח, ועד שאתה מתלבש יהיה התה מוכן בספלי־החרס העבים, וגם דבלי תאנים בצלחת־הפח (אין כתאנים – משנן אבא – לא יודעים מה טוב!), ולאחר שהרטנת ‘תיכף’ ניחר שינה, יש לך עוד, כרגיל, שתי דקות לחזור ולעצום ולצלול בו במקום אל נבכי החלום והשמיכה, ולהתקפל קיפול אחר, שמתוק מאד להתחיל לישון ממנו התחלה אחרת, חריפת הנאת חידוש, חום חמיץ קצת בבית המוגף, ורק אור המנורה מן המטבח מתעקם וחוזר ובא לכאן – אבל בחוץ אשמורת שלישית במילואה. הכל אספלטי, מצוחצח, רועד טוהר רוטט גבהוּת, מלוא החזה אויר־לילה. היכן שהוא כבר מרחיקים בגרירה כדי חלב, מכסה של אחד מהם מוטח בהברה צווחנית, היכן שהוא כבר נוזף פלוני בפרתו לאמור: ‘את שחורקה, בלי כחכמות!’ היכן שהוא התחילו מתניעים טרקטור של שחרית. הלז מתעטש ומתעקש ומסרב להישמע, אחר כל טרקטור סרבני נופלת דממת־בּינָים מתוחה, ומלווים את פלוני, שמעבר להרבה חצרות ברושים, בגישושי אצבעותיו בכרסו של הממרה – – עד שבסוף הוא פורץ בשאון חי ופועם, וקוצץ בבת־אחת את כל הלילה ומתחיל יום העבודה. שחרית. קר. הכוכבים האלה דומים לאלה שלנו, אבל שונים מהם מאד, עם זאת. בעוד כשבועות אחדים כבר ימלאו תמונות כוכבי החורף את שמי הבוקר, הכסיל והכימה והשור ושני הכלבים, מעבר לאופק הקיץ, מתוך קרבם הסגרירי של לילות חנוכה, לילות עננים רצים טרופים. לילות־גשם שאפשר להאריך שינה למחרתם, ושם דבר לא בוער במיוחד במשק. לילות סתיו. החצב כבר פורח, בקרוב מציצים בצלצולי זנב־נחש, ויקינטונים לילכיים ובר־היורה. סתונית בר־היורה. המורה זאב: ‘להביא עם הבצל ולא לתלוש.’ פינת הצומח, לוחות החודש, כמה שהיינו קטנים משחקים ב’סוס ארוך מתחת לברוש. הבנות מגלגלות חבל. תמרלה מנתרת ושרה, שלמה קצרצרת וסרט בצמותיה. תמיד נקיה ומסודרת. לעולם לא לא רבב. גם לא בבגדי־העבודה. כמו שהיתה כשעלינו כולנו באוטו לנסוע, על־יד המחלבה, שותקת וקצת מן הצד, והמטפחת האדומה על ראשה. כאילו המתינו והמתינו השמים עד שיסתלק אחרון הזרים, עד שיעזבום כולם לנפשם, עד שלא תשגיח בהם עין אורבת, להתחיל נשף־חשקם. מתחילה, במעבר לא מורגש כמעט, פתחו התהומות שבין גבהות השמים ובין ריקוע הארץ, מלא תהומות הדממה, והתחילו נושמים אחרת, עלה ושקוע, אחר־כך נתלקחו הכוכבים, בכל כוח אשם העצורה, הזורחת, וגדולים שבהם אף ירדו למטה ונתקרבו מאד, והצינה המטוננה הכפילה כל נוגה באספקלריאתה, והכל נעשה ברור יותר, מסוים יותר, עד כדי שנהיה כאילו התרומם רקיע השמים והגביה הרחק אין־תכלה, והכוכבים נשארו באמצע, לרחף ולזהור, כחבל נערות יורדות לבריכה, ורק אתה פה, יחידי ולא יודע, מתוך הסדק שבאדמה, על גבעה אחת רחוקה ושכוחה מכל, שכל מה שנשתייר ממנה עתה אינו אלא מעגל שחור ומבוטל בתחתית קמרוני העולם הגבוה, שכל נברשותיו הועלו וכל נרותיו הוטבו. ומפלי דממה כוילאות ניגרים־צונחים שקופים שופעים, וחוזרים ומתנשבים ומתנחשלים ומתערבלים משובצים ניקודי צרצרים מעולפים, כמין הבהובי יהלומים קורצים – ואין עוד זולתך רואה ויודע, לא שום נוכחות זרה בארמון הכחלחל הזה, המתלקח ועולה בערכובית ריצודים ריחופיים לא ממשיים, שהולכים ומתעצמים, עם זאת, כנחיל עולה וגועש אין קול, שבוער בו צורך מפורש, חשק השגת דבר שהוא, כיסופי אמירת דבר מיוחל, כערגת אילים מיוחמים. בשקיקת אהבה. בחיזור סוס גמיש אחר ריחה של סוסית שמעבר לגדרות. במחולות־מחולות הכונסים הכל מאופק עד אופק, ואת שמי־השמים – קול רודף ןקןרא, קול מתעלם ורומז, קול־בינַים שממלא את כל הבינים במהות חומרת, רותחת שנשימתה נעתקת והולכת – עד כדי שפתאום אתה נמעך תחת אשמת אורח־לא־קרוא, זר במחולות נשפם של בני הנפילים, ילדי הרפה, אם ימצאוך– יפצפצוך!… הו, איך הכל מפרכס ונכמר למעלה… לעולם לא ישיגו זה את זה, תמיד בתרדפה לוהטת… מחיצות נושרות, ועטיפות שונות, ועוד רגע ייודע הדבר, יתפקח, יתגלה, יסנוור במערומיו – עצור רוחך, התכווץ, שתוק החרש, מה יבוא כעת? – – תנועה נרגשת ואשכולות הכוכבים הלבנים. קטיפת הצחות הירקרקה הזרויה אבק זהרורים, בזוק מעין חידקים, חלל אין־סופי, לא־חופי, לא־במגע עם שום־קרקע… כל שראית אי־פעם – כלום לא ראית, כלום אינך יודע, ורק אם תאריך רוח תזכה, תדע את הדבר ההוא – הבט אל הכוכבים!…

קול הצרים ניחר פתאום, משהו זע מקרוב: ‘מה אתה ככה מסתכל שמה? ורפי התכווץ ונתנשם כחוזר ממרחקים. ‘קר נורא.’ מצא רפי ואמר אמירה. ‘קור־אימים. – חירף עמו הלה – שוכבים על הארץ כמו כלבים.’ – ‘עוד מעט בוקר.’ הימהם רפי סתומות. ואילו צ’יבי הלז, התלבט ושינה מקומו וחזר והתכווץ, וגנח וחירף וניסה לקשור שינה מחדש: ‘לא לישון ולא לא־לישון – רטן צ’יבי – אז מה לעזאזל? רטן וחזר והתלבט להתעטף בשמיכה, ונלחם ברגליו על קצותיה שיתקפלו היטב מתחת לרגליו, והתכרבל עד מעבר ראשו, ועוד הוסיף ורטן תחתיה: ‘מה השעה מה?’ – כבר הטל יורד.’ – אמר רפי – נחטוף כולנו דלקת־ריאות ונמות.’ אמר צ’יבי בטרם נרדם. במרחקי האפקים התעבה חישוק בהיר חלבי של ערפל, אבל למעלה היה הכל עדיין צח ובוהק ורחוץ. משהו לא נח בך. משהו אינו נרגע. שום מחשבה מסוימת אינה מתקשרת. רק ציפיה מתלחלת. הרגשתמגע עם עצם הלילה בטרם אור וימוג. אולם ממעמקים התחיל קול אחר פורט ומעיד על עצמו, לא ידוע מה, ולא ידוע בשל מה. עצם עיניו ומיושב התכרבל עד חטמו, השמיכה שצ’יבי הפריש ממנו מן השתים שסחב לכאן, מתחת חטמו של גידי הרוגז, אשר דמותו התועה, הסהרורית, שנדדה כל הלילה על־פני העמדות, זה כבר לא נתגלתה, ומסתבר שגם הוא, קנוט־הנפש, נרדם לבסוף אי־שם בחור מחורי האדמה. ומה מתגלה עוד כעת? כי זה שנראה כסתם רקע שחור שפזורים בו הכוכבים, איננו כלל ריקוע שחור אספלטי, אלא הוא קמרון רוחש מיליוני הבהובים זעירים יתושיים, אבק פיטוטים פעוטוטים, ונשימה גדולה ולא בלומה ולא מתויגת ולא מאופקת, שנפתחת חגיגית מאופק אל אופק, ממלאה כל רווח שבין הכוכבים, אלה הגדולים, היוקדים בתוך הלחות, ועושה לך הרגשה כה חדשה, מיוחדה ומופלאה שקשה להחריש עוד ולשאתה לבדך, ומוכרחים למצוא מישהו ולעוררו על הדבר הגדול הזה, אולי לכתוב מחר הביתה, אם יהיה מתי, ונייר ועפרון, ואולי יותר מזה, להעז לכתוב פשוט אליה. אל תמרלה, ובלי חשוב פעמים, שלום תמרלה, תתפלאי בודאי מי כותב לך, ותמהרי לסופו לראות מיהו זה, ותאמרי: רפי? מה פתאום? ואינני יודע אם אצליח להסביר לך, גם האופן שבו אני כותב לך אינו מקל – פיסת נייר על ברכי וזנב עפרון בידי, בחפירה קטנה אחת, הרחק בדרום… באמת אוכל לכתוב לה? מה אמצא לומר לה, בלי להתבייש? במה אצדיק עצמי? שלא תצחק עלי. תצחק? למה? כדבר חבר אל חבר אכתוב לה, פשוט ואמיתי בכל האמת. תדע לה פעם, אם לא אשוב, והיא כלל לא תדע שהייתי אליה, ואף אחד לא… כל הלילה חשבתי עליך. תמרלה. שכבתי והבטתי בשמים. הם מיוחדים ביפיים כאן. לא יודע לתאר איך. אצלנו לא רואים שמים כאלה. כל־כך פעוט כאן האדם, כנגד הכל, כנגד השמים, מרחבי הארץ, והמרחקים שבין כל דבר ודבר, אדמות אדירות וגדולות כאן, בקרוב יחרשו אצלנו, ואני אחזור הביתה… את כל זה תכתוב? למה לא! זה ועוד הרבה. מה רע בזה? ואל תיעלמי לך ממני, תמרלה, הכל, ולא זה. אל תלכי לך פתאום אחרי מישהו. אני פה קשור אליך, דרך הלילה, דרך החושך, נוגע בך, אוחז בך, מפציר בך: אל תיעלמי לי. אותם הכוכבים עלי ועליך. אותו הלילה לשנינו. גם אותה אדמה גדולה. גם אצלנו שומעים צרצרים וטל יורד כעת – אל תהיי כל־כך רחוקה… שלך רפי. ככה. ככה? ישנה כעת בודאי, בפיג’אמה מפורחת, עטופת סדינים וציפות, נקיה, ביתית, טהורה, רכה וחמה כל־כך, מתחת לפרחים, בכל אותה לבנוניות סודית ומופלאה שלה… אני על־ידך! על־ידך, על־ידך אני! –הו, מה אני כעת, כמעט משורר כעת, איך שבחור מחוסר שינה ומקור… שלך רפי! צחוק? זה מדגדג לחשוב אים היא שמה, במיטה הנקיה שלה, בפרחי הפיג’אמה. ואיך אני אולי אהיה עם אולי, מי יודע, אצלך, אתך, בפרחים… אלוהים!… הכלב שבמרחקים התחיל נובח מחדש, ובקצף גדול, כאילו בא מישהו או הלך מישהו, הבוקר קרוב־קרוב, אין עוד סימן לאור, כאילו שכח הלילה סדריו ולא יחלוף לעולם,,, מה? לא, לא־כלום, רק צ’יבי התחיל לנחור. שלך, רפי.

לא! הקברים! מי שם? תן? כאן הרובה שלי. נמלים בבטן, השקט אינו שקט. (אני אחזור הביתה.) שעמום של פחד. או באמת מתהלכים שם? לגשת לראות, להעיר את צ’יבי. בלי עצבנות. סתם עצבנות. נתפחדתי. כעת זה מצד זה. מישהו מתלבט בשנתו. זה הפשר? הה, שאול? – ‘טסס!’ לחש רפי אל צלליתו של שאול, שהתרומם וישב במעוקם, מנער גוו מן הצינה שדבקה בו. ‘מי נוחר פה ככה? – רטן שאול נרכן על רפי. – שש! – היסהו רפי – זה החבר הכי טוב שלי,’ – ‘פקוק לו במשהו. – הציע הלה במטושטש ושיקשק שפתיו וליקק בלשונו להריח טעם פיגולים – איזה נחרות! – ‘עייף הנער.’ – איך אפשר לישון ככה! כולי עקום קופא וכואב.’ הוא יכול. כמו סוס. אני מקנא בו.' – נשמע מטח כנפיים של צפור מתנערת בטרם יקיצת חמה. עקבו אחר מקומה, אבל החושך עודו מולך בכיפה. טוב שיש עוד אחד ער בלילה הזה. צית־לילה שוממה. שותקים. – ‘בטח חולם על נערות.’ אמר שאול השערת־פתע. – 'כשנוחרים לא חולמים." חזרו ושתקו. – ‘לילה בלי סוף.’ גנח שאול והתכווץ בתוך מעיל־חיילים שיש לו. ועודו מטלטל ידו לנערה מתרדמתה, מעוקצת אלפי סיבות. – ‘למה אינך ישן?’ – ‘לאיודע. קר. פתאום התעוררתי, ודי.’ – אחר־כך בלע שאול מנת תפלות לתוכו ואמר: ‘אח, מה רוצים מחיינו?’ מתכוצים ונוכרים בפיג’אמה המפורחת, במיטה הנקיה, המוצעת, המלבבת. אבל שאול אינו חש ואינו יודע דבר. ביני לבינו רק כמה טפחים אדמה, ומרחק עולם מלא בינינו. והוא אינו יודע, את החשוב שבי – אינו יודע. שמי כוכבים לוהטים כגחלים ‘היה מגיע לי לטוס לפני שבוע. – סיפר שאול – הסכמתי לדחיה של יומים, והרי לך!’ והוסיף ועילע משהו בגרונו. – ‘אני סתם רעב.’ אמר רפי וליקלק שפתיו. – ‘לא לחם ולא חופש.’ הצהיר שאול ברגש. אבל מתחת שמיכתו של צ’יבי שנחרותיו נשבתו קצת קודם, עלתה אז רטינת־זעם: ‘אולי אתם, נבלות, תשתקו ותתנו לבן־אדם לישון?’ ורפי משך בכתפיו בביטול, אבל ניצנץ בו רעיון שגם שאול שש עליו, והתנערו והעבירו איש ידיו בפרעות שערו וקירצפו בלחי מוזפת, ופנו לעלות אל הבקתה המרכזית לחפש קופסות מיץ. ועד כך היה ברור שהלילה משתנה והולך, עדיין כולו בעיצומו, ועם זאת כבר מפשיר, כזרם שעדיין רץ בגבורתו שעה שלמעלה כבר סגרו את הברז. כדי רגע עוד מציץ רפי בהם, בשמים, כמי שיש לו בינו לבינם דבר פרטי, ואלה חזרו והקריצו לו הבהקות. וגם, למטה, בירכתי למטה, במזרח, כבר מציץ, אכן, הנהו – הכסיל! אהלן, כסילון, שלום, חורף! ובאה הבקתה. ונכנסו וגיששו באפלתה, ונתקלו פתאום בפח שנתרעש בשאגה, ומישהו קפץ בבהלה לקראתם אלוהים אדירים: מי שם?! וגם הלה שנתבהל החריק לעומתם: מי זה? – אהלן, עמיחי! – מה קרה? – בוקר אור, – מה השעה? – נבהלתי, נבהלתי נורא – קופסות מיץ? שם באיזה שק – פיהוק אדירים: איזה קור, חברים, איזה קור! – יופי של שמים, תראה איזה יופי! – ומתוך התכרבלות והתעטפות מחדש: – הקשיבו, רגע, שמעו! – הצפור ההיא! – שומעים? – תן גם הנה קופסה אחת: לחיים חבריה! –

אותה צפור תהויה, שברגבי השדה, עפרוני מצויץ כמדומה, שהיתה מצווצת הברות בודדות מתוך תנומה מופרת כמתוך תמהון לילי, הרגישה, כנראה, שמה שמתרחש בעולם מרובה הוא ממה שהיתה משערת, כי על־כן ציחצחה מקורה וליקטה כל התחלותיה המקוטעות ושאפה רוח וצווחה ציוחַת התפעלות אחת עליזה וגבוהה – אני כאן! – ונשתתקה לרגע, והתחילה מגדת בהתלהבות כמה וכמה פסוקים, שוב שאפה רוח וידעה עוד דבר שהוא וחזרה ועצמה עיניה ואמרה שיר־מזמור שלם: חלף הלילה, גם אם עוד חושך, עוד אמרה, קרוב היום גם אם עוד לא אור, וגם אמרה, בוקר הנה בא, כמעט קט וזה יש! עורו, נרדמים, עורר־נא! – כי אכן כבר הקיצו והתחיל ועונים לה מעברים, קצת כה וקצת כה. ציוצים משתאים ומתחזקים, זה ממלא מה שזה מחסיר. וכנפיים התחילו חובטות בסילוד, ובא והיה רגע כאילו כל השדה כולו אמר צויצה מנותזת, קול־זמרה חד כשברי זכוכית נוצצים, איש קופסתו בידו שפפו ישבו השנַים בצדו של עמיחי, שהתחכם ופרש מצעו על־גבי אלונקה, וישן שם ברווחה כעולל בחיק הורתו (רק חובש מרהיב עוז לישון באלונקה בלא לחשוש להרגיז את מזלו!), ובקולי־קולות היו מניחים אף הם את הקופסות, מתעטפים בשמיכות ומכווצים ונדחקים לפינה סגורה במיטה, ונרדמים ברגע ועל המקום, כאילו לא הם ולא מהם ולא מהמהם, ישבו והנידו במעגלים קטנים את תחתית הקופסה, מתקשרים והולכים חבלי־שינה. מטשטשים והולכים הפקר לקול מצהלות הציוצים הגוברים בחוץ. אחר־כך התחזק מישהו ופיהק עד נקיעת הלסתות וסיים בנהמה פוחתת, אחריו השיב רוחו רעהו בפיהוק שבגויעה, גניחתו נתדובבה למעין ‘לעזאזל הייתי…’ לא יודע, מה. מישהו, כמדומה שאול, רטן משהו על נסיעה הביתה רק עוד יום אחד כזה ולילה אחד כזה – וזהו…' אמר, ואחר גימגם כנגדו על מה ראוי היה וטוב לאכול כעת. וגם ניסה לספר על ארוחת־בוקר אפשרית, חמה ועסיסית, עם קפה בסופה. עד כי חילחלו המעיים. ושוב פיהקו לסירוגין, על מה מבזבז אדם ימיו. על מה זורה אדם כוחו בנעוריו. אחר־כך חזרו ועלו נביחות כלב, אותו כלב־לילה רחוק. מישהו נזכר וסיפר כי כל הלילה הסתבבו אי־בזה אנשים. מי יודע מה. ושוב צפה הרגשה כמה זר אתה כאן, לא במקומך. חזרו ופירקו לאמור: הנה עובר הלילה. – ‘אם השחורים נלהבים למלחמה כמוני…’ התחיל לשאול ולא גמר. נשימת אויר לילה מפשיר ומחויר. – את השחורים לא שואלים אם יש להם חשק.' לימלם רפי. ‘ואותנו שואלים?’ – ‘אה!’ אמר לו רפי, וחש כי יבשה נפשו בו, ‘ולנו אין ברירה.’ רטן ועצם עיניו. העפרוני שבחוץ הגדיל צהלתו, וחבריו עלצו עמו בלב עובר על גדותיו. חשרות אדי בוקר הלבינו נתלו מעל כרכוב שער חצר הבקתה. וכבר היה אפשר להבחין באפרוריות צפה בחשכה. העולם טרי כל־כך ואתה מטושטש כל־כך. וכשאתה חושב כי כל זה עלול להימשך ולהימשך… למה לא? וכי לא היו מלחמות בנות שנים ארוכות, שבע שנים, שלושים שנה, ומאה שנה – ויכול להתמשך ולהיסחב אין קץ ואין תכלה… צונח עוטפך כהיון חונק. יום זה ולילה אחריו, עוד יום ועוד לילה, אולי יהיו יריות. אולי יהיו צליפות, אולי כלום לא יהיה, אבל יחזיקו בך, החזק היטב, ותהא מוקף כל מה שאתה מוקף, ולא יהיה איכפת לאיש אם כך טוב בעיניך ואם לא, ומעבר לכל הגבעות האלה שמה יתנהלו החיים האחרים, שנעקרת מתוכם, בלעדיך. כאילו אפשר מאד ואפשר בלעדיך – בחימה שפוכה אתה פורץ להתוכח עם פלוני רשע ומרושע: למה מחזיקים אותי, בחור צעיר ובריא, כאן באפס הזה, ושם אבא זקן שלי מתפקע לבדו, להספיק יחידי מה שנבצר משלושה, אתה יודע מה זה עונת חריש הסתיו? מה בוקר כזה עבודה! אגרופים תחשוק מעוצם אמת צדקך, ומעוצם קשיחות לבו של מרושע, אגרופם תחשוק, אבל לבך מערים להחריש על האמת השניה, הלא מוּגדרת, שממלאה קפיצים ובני־קפיצים, המיית געגועים מעתיקי־נשימה, ששותקים עליהם בחזקה ולא צועקים תמרלה, לפי שזה אינו מענינו של אותו נבל שמחזיק בך כאן, ואתה נכון כבר לקפוץ ולשמט גרגרתו – כשמסתבר שאם לא היתה זו ממש תנומה, מכל־קום צריך להתעורר ולהציל את הגולגולת מסכנת השתמטות. מה? תוחבים את שני האגרופים עמוק בארבות העיניים ומעכים שמה, עד פרוץ שפעת קוים וקוי־קוים צבעוניים, הדלק ורצד והתהפך. ועד הישטפו בלחות דומעת. חוזרים ופוקחים ומציצים עד שער הבקתה החוצה, אל הלילה העובר. עמיחי חזר ונרדם, אף שאול ראשו על ברכיו וברכיו אסופות בידיו, ורפי קם בכבדות ויצא החוצה.

צינת טרם שחר מטוללת. אפלה מחוירה מכל צד. פרחי כוכבים וכל זאטוטי השמים מדליחים ונמוגים, אילו גדולים שבהם בוערים עדיין במדורות גדולות. כוח לרוב יש בך, אלא שאין צורך כלל בכל־כך הרבה. מוכן היית להתחיל עתה דרך ארוכה, רגלי, ולבד. אבל גם להצטנף ולישון בפאת מכונית רצה צפונה. בפינת הבקתה שוכב גולם גלום בשמיכה, וכשעובר רפי על פניו מציץ הלה ראשו. והוא ברזילי שאומר: ‘שמעת את העפרוני? ממש העיר מן השינה!’ – ‘הצפור הזאת?’ – כן – איזו שירה!' – יש לו קול חזק…' מניע רפי ומוסיף כלאחר־יד:‘מחפש ודאי את הנקבה שלו,’ אומר ומחריש על איזו פיג’אמה מפורחת אחת, סדינים צחים, וחמימות גוף גמיש, מסעיר נפש וקרביים – והמשיך דרכו לעבר שוחתו, והרהור שהוא נכרך אחריו, לא בלי נעימתרוגז שהיא, מה יפה יותר לומר: קור־כלבים הקיצני, או רינת־צפור הקיצתני?… והמשיך בדרכו. אכן, הצינה נתהדקה עד החרד כל ישן מרבצו, וגרמה שיתחילו פה ושם להתהפך ולהתכווץ, להתפרש אחרת בשמיכות, ומישהו גם הרים קולו בשיעול־לח, ואחר השתעל לעומתו מהלאה, ורטינות ושברי רגינות נחרפות התגלגלו והיו אחדים שאפילו שמטו את השמיכה מעל חטמם ופילבלו רגע, מבט יגע, אל אפרורית הבוקר, אד חלבי קידמם צונן ומטונן וצונח בעפעוף, וגם כוכבים אחרונים הספיקו לשאוג אליהם דבר בטרם כלו, וטחב האדמה הדיף אליהם ריח, ומיד נחפזו להינער מכל זה, להתכרבל בשמיכה עד אין סדק, למחוק הכל ולהימחק להם, הה, שיימשך הכל ככה בלי השתנות, שלא יתם הלילה שלא יתחיל היום, תנו מנוח ימח שמכם. כל השמים נסגרו באד הזה, כבו בטרם אור, ותחת זאת התחילו הדי אור חיוריין כספי, שאין להם מקור, נובעים וניצוקים מכל העברים, כבבואות אור אחר, רחוק, ירחי, שאינו כאן, או כאילו נובע מתוך עצם היותו. (ומי יערוב לך שבערפל הזה לא יתקרבו אליכם, מפה ומשם, ויפלו עליכם פתע? לאן להימלט? לאן תירה? פתאום והם עליכם כאן בצחוק פראי ובצויחת בלהות) – וייכנס בהם הרוח. אני מתכסה ושוכב לישון. יש מישהו שצריך לדאוג – וידאג־נא. אתה תצלול מתחת לשטח, בטרם יטרידוך, או יעמדו על גבך לכפותך לכל מיני מעשים חסרי־שחר ונטולי־טעם. קר כל־כך, הצלקת הישנה מתכאבת. מכווצים את האצבעות לאגרוף, ומקמצים את האגרוף בחזקה, נושפים הבל־פה אל תוכו, ללבות את החום הכמוס, המועט הזה, רק־שלך הזה, מכווצים ברכיים וכתפיים, מצמצמים בכוח את שמורות העפעפים, וחשים אל תוכי תוכך – לא תגעו בי! – ומחליק מהר לתפוש, אם אפשר, ולהחיות זכר מראה רך אחר, מפנק מאד, לטפני מאד, שהולך ונעשה קרוב לאיזו התחבקות לא־רתויה, הולכת וחמה – הה, לישון, לישון, עוד טיפה לישון!

לעזאזל מי יכול לישון! העפרוני הלז לא רק שהאור לא הדמימו, אלא הרנינו, והכפיל שבעתים כל ניתוזי ציוציו הרמים, החדים, הוי־וי־אוּוּ שלו, נפוצים ומתנפצים, על כל טיפת טל כבר היתה תלויה מרחפת מפרפרת לה פזיזת ציוץ מותזת. אילו היה מישהו מתנדב להעלות מדורה, לשפות עליה סיר מים לעשות תה… אלא שאיש אינו חפץ להעיד בכלום על קיומו. משלט של נרדמים. וגידי מה? מי ראה את גידי? זה גידי שאבד באחת השעות הקטנות של הלילה, וקולו אבד, אשר אם עוד בחיים חיתו, כאן או בכלל בעולם – מה יאמר ומה יצוח כשישוב ליפול עלינו לאור היום, מצביע מה דלו מעשינו לילה. הה גידי, מכל מה שטרח והשתדל לא יצא דבר ולא חציו, וכל הלילה, וכל אי־השינה, וכל העבודה הטרחנית לא הולידו אלא חריץ דל, מעליב בשטיחותו, בכלומיותו, בריקותו, זה מצד אחר, מצד אחר כל מה שצעק והתרה כי איש לא יישן עד אם כילה, שלא יקבל איש שמיכות בטרם מילא מכסתו, וכי הוא גופו לא יישן ולא יתן לישון עד אם השלימו – גם זה יצא לריק – הרי לך כולם סרוחים מכורבלי שמיכות בצד השוחות הנלעגות, שראשית האור מגלה חרפתן עוד יותר. ואף הוא עצמו, גידי, כרוּע נרדם וישן כעולל־טיפּוחים, בהבדל מועט זה שאם כל האחרים חמקו באפלה ומשכו להם איש שמיכותיו, הוא לא התיר לעצמו, לפיכך דחק אל צלע הבקתה בגופו, חבוי מן העולם, וישן מהודק ולחוץ בסודר שלו הממורט בכובעו הגדול על ראשו, בקופיה שתלש אי־מזה, מכווץ טחוב וקפוא – אחר כל הדברים האלה שער־נא, כיצד יקום וכיצד יבוא וכיצד יצריך עלינו צרדות! הו, שוא דימית כך! גידי, כשם שאיש לא ראה במפלתו, כך לא ידע איש בקומו, ומהיכן זה צץ ועלה, עד שקולו כברמנסר ברמה, כמו לא היו דברים מעולם, גדולה מזו: צרוד ומחוק יצא, צלול וצח נכון חזר, בבת־ראש פרץ גידי למרחב, ורוחו חיתה רגע, צוהל ומלא עזוז ושיפשף עיניו באגב אגרוף, ואף ניסה להעביר חמש אצבעותיו בתוך אטימת־קדקדו המסובכת, קם ופינה חטמו בנשיפה מצודדת אחת. וכבר היה מדדה בכל שלמותו ומציץ בעפרוני של בוקר: ‘אז מה, חברים, מה נשמע בצקלג?’ קריאה נאה ולבבית מאין כמוה, שרגע ראשון היא נשארת בקול קורא במדבר, גם משום שכך באמת, וגם משום שמוטב ולא אתה תיראה ראשון לעיניו, לולא חלשה דעתו של מישהו מכל השותקים דמויי־הפגרים, והמליט רטינה קלה, פטר רטן לגניחות נוספות, כלליות, שבאו נמשכו כשובל כבד. קולות חלודים החריקו יותר ויותר בטענות וריגונים, אשר גידי נוטלם בחיוך ומוחה את כולם במנוד־יד רחב וכולל אחד. ואומר עליהם ככה: ‘ע־זבו! בוקר נפלא. נספיק לעשות המון. מה דעתכם על ארוחת־בוקר קלה?’ – זהו, אלה מלים!' – קפץ מישהו בהתפעלות, ואפילו התישב מכורבל בשמיכתו וחטמו מבצבץ – וגם שתיה חמה, גידי? – אלא מה! – התעורר אחד ועמד בתוך האד החיור – לשכב ככה ולקפוא? יַה־בּה־יֶה כמה שאני הרוס מן הלילה!" אמר והתחיל מדדה ומקפץ מרגל אל רגל ומקיש בפיו כדי לרפא הריסותיו.

הלוך ומחוא כף אל כף טפף אז גידי משוחה אל שוחה, נדוד והרצה תכניתו לסדר היום, קהל מאזיניו בין מתרוממים למחצה ובין דמויי פגרים גמורים אשר לא ישמעו ולא יאבו – ועל כל הפסקה קלה בשטף הרצאתו עט אותו עפרוני ומצויץ ציוץ עז, וכאילו קם ופורח כשמבקשים אחריו במבט־עין. פשוטה לפשוטה תכניתו של גידי. ראשית חכמה מזון, שמוליק הממזר עשה יעשה (ותה, גידי, שיעשה תה, תה רותח, גידי!), כן כן, יש ביצים ויש שמן, ויש ריבה ויש בצלים, ויש לחם ויהיה תה – ויהיה כאן משתה־רוזנים. וגם נחפור קצת, עד אז לאחר־מכן, לא הרבה, אבל שלא תישארנה השוחות עקומות כאלה, חרפה לעושיהן וכלימה לשמם הטוב, וכבר שלח תשדורת אמש להביא מכושים ומעדרים – ועד מהרה יגיעו, וגם מוקשים נניח למטה, ומשהו על דרכי הגישה הרחוקות, קצת תלתלי תיל דוקרני נסבך פה ושם. לא נספיק הרבה ויחליפו אותנו ואנחנו נשאיר אחרינו סדר, שיטה ובטחון, והנה האד עובר עולה, השמש תזרח בגבורתה, וקומו־נא עוּרוּ לעבודת הבורא! – ‘יהיה בסדר גמור!’ טפח גידי מחיאות־כפים של סיום, וסבב־פנה אל הבקתה לשטוף פיו במעט מים ולרחוץ שמורות עיניו, ‘יהיה בסדר גמור’ לחש גם אל לבו ומחא כף בקרבו. ויבוא מוטה ונסביר לו את המצב. מוכרחים למצוא מישהו שיחליף אותנו, לא עוד אנשים אנחנו בשביל לשבת במשלט. תמו לנו העצבים לשבת במשלטים. אנחנו כולנו כבר גנרלים גדולים, ולא נסכון עוד להיות חיילי־שוחות פשוטים, כן, חברים. כשיבוא מוּטה נסביר לו הכל היטב. וכאן, כנראה, לא יהיה כלום, אם עד הערב שקט – משמע עבר הכל בשקט. והצליפה של אתמול? – אולי, אבל לא מוכרח, באמת לא. לא־כלום. מכל אותו הענין לא ישארו אלא אותן שורות ספורות בדוח־המודיעין השיגרתי, הבלתי־נקרא מחוסר כל ענין בו: גבעה מאתים ארבעים וארבע, – אין מה להודיע. אחר־כך פורטו שם מה שמפורט תמיד: שלושים מכוניות נסעו דרומה, – עשרים וחמש חזרו צפונה, ופטרול של שיגרה יצא לאורך קו־המים, אפשר מצא מוקשים ואפשר הניח מוקשים. אין טעם להחזיק בחורים כאלה בשביל אין־מה־להודיע. אנחנו עוד נצא לדברים הגדולים, לענין שיתפרץ, לזה שעומד לבוא, ושם נכריע את הכף בעצם נוכחותנו מלומדת־הקרב. כן, אח, מה אנחנו. גיבורים ידועים, שכבר הרגו הרבה, וכבר הרגו הרבה, שכבר קברו הרבה וכבר קברו הרבה. איזה פרצוף יהיה לכולנו כששיבוא יום ונחזור הביתה מן המלחמה?

– מי זה? גידי? – ‘גידי ולא אחר – ענהו הלה ואמר – בוקר טוב.’ – בוקר אור – נתגנח עמיחי בהתפנקות – מה כעת? – מאוחר יותר – כמעט חמש וחצי!" – ‘צריך לקום?’ – ‘צריך ועוד איך!’ – ‘הו, מה שאני חלמתי כעת… מוזר שכזה…’ – על הג’ינג’ית שלך?' – לא. בכלל לא, כבר מתחיל לעוף. מוזר שכזה…' – עזוב את החלומות ועמוד על רגליך – יעץ לו גידי כשהפנה ערפו לצאת – איזו שלולית עשו כבר פה, כמעט ולא השאירו מים.' – אני אוכל להביא – התנדב במפתיע עמיחי – גם מברשת־השינים שלי נשארה שם.' – ‘מברשת השינים?’ – ‘למה לא?’ – שכחתי איזו צורה יש לזה. אז אתה מביא מים?' – ‘כן… מה שבני־אדם מסוגלים לחלום!…’ – ‘רקוק לימין ואמור: אעוז באללה מן אש־שטן!’ – פסק ויצא ברגל קלה מן הבקתה. כבר היה אור, והאויר הצלול וטלול קרא לפעולות ומעשים. – אתה ישן, ברזילי? קרא אל תוך השוחה שבצלע הבקתה ועד שאיזו בת־קול שהיא התחילה מתלבטת בירכתי הבור מתוך גיבוב השמיכה, נטפל גידי לטלפון שבנרתיק־העור. אבל הרבה היה צריך לטחון בידית עד שנענה מישהו מקצה החוט במשלט הערפי, גם כשבא בסוף אותו קול, עלוב ומיושן כל־כך, לא היה זה אלא קולו של אותו שייקה הפעוט, והלז היה מבולבל למדי: לקרוא לשמוליק הטבח?… אבל הוא ישן! לנעיר אותו? הוא לא ירצה לקום!… – לימלם שייקה באי־חשק – אלך לראות אם איננו ישן – הוסיף בפקפוק, היה ברור כי הוא חושש מפני נעל פורחת גמוּל־שליחות. – ‘איזה לראות! אתה אל תראה לי, אתה רק הער אותו וזה הכל! אמור לו שאני נותן לו שלש דקות, בן־כלבים, להגיע לכאן! הכל ברור?/ – אמר גידי בעוז. ככה נסדר הכל. כבר ממש שחרית. רגע עברה־חלפה הרגשה קרה בלב. שריד מאותם בקרים נוראים שדמדומי־בוקר עלו בהם בטרם זמן. ונתגלינו על המדרון, וזה היה סופנו! אה,אלוהים,אותם דמדומי־בוקר שבטרם מועד… החפזון, היאוש, העלבון, הפחד אם עוד נצליח להינתק ולצאת, הפצועים החיורים שבעתים מן האור החיור – אה, לא נגלדו עוד פצעי דמדומי־הבוקר. – ‘הו, איזה ערפל! – גח וביצבץ לבסוף שערו המדובלל־מסולסל של ברזילי מן השוחה – יהיה חם היום!’ – ‘שכבר יהיה, נראה אותו! – ואיזה טל מחורבן!’ – ‘אל תאמר – נזף ברזילי – זה ברכה ולא טל! הוא זה שמצמיח כאן את הדורה ואת האבטיחים, לפעמים עד שלושה מילימטר טל ללילה!’ – עזוב את הדורה ואת האבטיחים – ושתצא כבר השמש הזקנה לחמם.’ אור בעולם, מתנערים כה וכה בשוחות. שם כבר עומדים בשורה כמה בחורים להטיל מימיהם ולשוחח קלות. מישהו פה הנהו מחלץ עצמותיו בעסק גדול וגם מנתר לסירוגין ומנפנף זרועותיו, להריץ דמו ועורקיו. ריח הבוקר עולה צמרמורות־צמרמורות. והטל נזרה שעירים ורביבים, מאליהן דעכו כל מיני רגינות וערעורים. פלוני כבר הוא מפזם. אחר צוחק, משום־מה, שחוק שאין לו הרבה נימוקים מאחוריו, אפילו אותם שהיו מחרפים את הצינה, קשה ולחה ככל שהיא, היו מחרפים בעליזות, כאילו בדיחות בפיהם, והכל היה נראה הולך בבוקר של טיול, מלפני שתים־שלוש שנים ( אה, לפני שתים־שלוש שנים – כשהיו אומרים לנו: טיול לנגב… הלא היינו נכונים לקום באמצע הלילה וללכת ברגל שלושה וארבעה וחמישה ימים, מאה קילומטר ליום, לא לאכול ולא לשתות, ורק בכוח שם הנגב למשוך וללכת!… היום… כן). ויש גם כמה בחורים שממאנים להראות כל סימן חיים. אפילו נסתלקה השינה מעפעפיהם. ואת שמיכת צ’יבי, למשל, לא יפשיל איש ואין מי שיאלצו להפקיע ראשו מעיטופה, שכוב ושכב דומם בין ישן ובין חצי ישן, ולא ניתן לאיש פתחון־טענה כי תם הלילה ובא היום. ואילו יעקבסון התעורר לפני רגע תחתיו, ואחר חזר והתנפל ארצה והתהפך אחרת והתעטף מאד, והרחיק עצמו מן הבוקר, מן הטל ומן הכל – וגם מה שנגף בנעלו אגב כך את אברום שכנו, שהתעורר ופער עיניים מפולבלות ודלוחות ורירו שותת מפיו: ‘מה יש? מה זה? בהה טפוש סביבו. שכב, טיפש, שתוק.’ נער בו יעקבסון והלה מיהר לעשות כך. ואף־על־פי־כן היה הבוקר גובר והולך ומאיר. נחום שכבר רקד דיו מרגל אל רגל, נטל עתה לשם שינוי והתחיל מטיח אבנים לתוך מרבץ האד שבוואדי, קולע ומשיח עם חיים רעהו הגוץ, שהצית לו למטה סיגריה של שחרית וקיפל תחתיו רגליו, ואת השמיכה כרך סביב כתפיו, כאפנדי פתח בוסתנו, ורק שיביא מישהו ספלול קפה! ואילו למעלה יצאה אז שריקה חדה, וזה היה עמיחי שבקע ויצא מן הבקתה ונתמלא עזוז, הפריח מריח הבוקר, ועודנו עולה בגבעה, לעבר מברשת־השיניים, פוצח בשריקת צאת השמש מבין העבים של ה’פסטוֹרָלה'. היא הששית של בטהובן הגדול, וקול שריקתו מחריש אף את העפרוני, ככל שרם וחד ציוצו, הלוך ושרוק הלוך והעלות במעלה הגבעה.

לא תאמין! שמוליק עם זקן ‘חיות־הנגב’, יורד ובא עמוס סירים וכלים ובני־כלים! מאיץ פסיעות גסות ומדבר בשטף עוד מרחוק. מה אתם עומדים שם מרחוק כגלמים, תוכלו לבוא לקחת משהו ולעזור, לא יזיק לאיש אם ינקוף פעם בחייו אצבע קטנה למפעל גדול, אשר מהו אם לא פיטום כרסכם שלכם, וילך מישהו כבר להביא מלמעלה את שק הלחם, וארגז קטן עם קופסות, מימין לבקתה, קל מאד למצוא, היכן הוא גידי, הנה הוא כאן, איפה לשים כל דבר, ולמה אינו שולח מישהו למעלה להביא את השאר, לא הוא ישא אשם אם תתמהמה הארוחה בשל כך, כן ככה. רגע־רגע, תפוש מכאן, לאט־לאט, לא כמו פרד משתולל, ובארגז ההוא שלמעלה כל הביצים ולהיות זהירים בו, זהירי־זהירים, ועכשיו שילך מישהו לקושש לנו עצים, או לעקור מניין שהוא חלון או דלת אם יש כאן, ומישהו שיביא מעדר ויחפור פה תעלה קטנה ומוארכת, מה אתם עומדים כאן כולכם ומביטים בי כאילו הייתי רקדנית בשוק הפרסי – איפה גידי. אולי, גידי, תעזור לארגן משהו? כזאת וכזאת טירטר שמוליק עד שעמד ועגן תחתיו, פרק מעל עצמו, שלה חפיסה אחת מכיס אחד, וחבילה אחת מכיס ואחר מתוך חיק חולצתו דלה כריכה שהיא, וספק כף אל כף כדי להעיר על הצינה ועל סיפוק הנפש שקודם לכל התחלת מפעל. מובן שבואו של שמולי’ק עורר התפעלות, וקריאות מרובות עפו אליו, והוא לא פסח גם על אחת מהן, קולטן במעופן ומחזירן לבעליהן, בתוספת פלפל ומלח, בידו הטובה של טבח אנין־טעם, והתחיל נעשה מסביבו עיגול של צופים במחזה, עובדה שמביאה חריצות־יתר למפעליו ופלפל יתר לשפתיו. ובאותו אח קטן וצנוע (שזכה מפיו להגדרה פרוצה למדי), תיחח עפר ופתח תעלה, לא עמוקה ולא ארוכה כמקובל אלא רק כזו עד סף הקושי הראשון, ושם נשף במקצועיות, כידען שהאת מתנגן בידיו, ומסביר כל שימת יד ואת שלו, טעם בצד טעם, נימוק אחר נימוק על־פי הפשט ושכל הישר, הוא השואל הוא המשיב, הוא הנזכר בבדיחות, הוא הפורץ בשוועת צחוק ראשון, וגם הוא התמה היכן כל אותם שאינו רואה ניצבים סביבו, וכן מחווה דעתו על מצבנו הצבאי בחבל זה של הארץ, וחוזה חזות מזג־האויר, איך יתהפך עלינו בקרוב מטחב ליקוד כבשן, ממש הגיעה עת להעלות אש בזרדים היבשים, שהוא ואחרים קוששו כל אותה שעה, כל נסר, קוץ ושיירי קש נמצאו, אגב דיון בנושא הרחב והעשיר: העלאת אש במוקד במו גפרור אחד, בכל רוח או גשם, או מה שיהיה – ומי שרוצה להמר בתחרות יקום ויהמר: גפרור אחד ולהבה! תורה היא, רבותי, תורת חיים, לא בקורסים של מחנאות תלמדוה, ולא אצל בידואים במדבר יהודה – הרי זה ענין של אופי, כשרון טבעי, חוש ששי! ורק אצבע השטן היא שהאש לא עלתה הפעם בגפרור הראשון וגם לא בשני, אף לא בשלישי וברביעי, רק בחמישי, וכדי עמל, ואף זו כבתה ברגע ולא נאחזה; אבל זה, כידוע, אשמת הגפרורים של ימינו אלה, וכן משום שכולם יושבים על הראש, ומבלבלים את המוח! תימר עשן, היבהבה אש, מיד נאספו והונסו כל פושטי־היד שביקשו להתחמם, וסיר גדול נשפת על פי התעלה הדולקת כל שארית מימי הג’ריקן הוערו לתוכו, וצריך שמישהו ידאג ויביא עוד מים שמא יקום מישהו ויתנדב למען הכלל? טוב. כעת עיקר המלאכה החביתה. מי ילך להביא את הביצים? היכן גידי, אולי תשלח מישהו, אני מוכרח להשגיח כאן. תודה רבה, אתם אל תשגיחו, אני משגיח ומישהו ילך, אל תתחילו לטלפן, אף אחד שמה לא איכפת לו כל כולכם. פינילה, אתה הולך? (הה, כמה קריצות סביב: מכתב הוא ימסור לשייקה בשביל אורה, נוסח שדגר עליו הלילה) נפלא. ומי מכם טיגן מימיו חביתה, בת חמישים ביצים על קרקעית סיר אחד? שמוליק כבר טיגן וכבר עשה. ואין לך פשוט מזה לעומדים מן הצד, ואין לך אמנות דקה ומעודנת מזו כשאתה העושה. לא קעקוע קליפת הביצים, ולא ערבולן כאחת, ולא יציקת השמן, אלא הבחנת הרגע הגדול להערותן פנימה – כאן סוד האמנות, כאן אחד והשני כשרונך להפוך במו מקל את העיסה על פניה, קודם שתיחרך ולא לפני שנאפתה כל־צרכה, לבל תיותרנה שלוליות־ביצה נרפשות בתווך – כאן נבחן האדם, דמיונו, עוז־לבו ותושית־ידו! איפה פינילה? עיקר שכחנו: מלח! וכל החבורה שאגה אחרי פינילה המחרחיק: מלח! קריאה שיצאה אל תוך האד הנמוג. האור המתרבה שקווים ושרטוטים מימיים התחילו צפים מתוכו ומרמזים על קווים ועל שטחים ועל צורות, התפוגגה לה וצוהלת מכה גלים עליזים לחים. הכל כעת למישרין, מישהו יוכל להתחיל לפרוס לחם, מישהו ימרח כל פרוסה, ואפשר לפתוח את קופסת־הריבה הזאת, לאט־לאט, כן, מה עוד?

– רוצים לשמוע סיפור? – בא אז ביניהם ברזילי ואצבעו כלואה בין דפי ספר קטן, והוא זורח מהנאה – אקרא לכם על המקום הזה על צקלג (אם נניח שזו צקלג היא). על דויד. פלשתים נאספים למלחמה על שאול בגלבוע. דויד מצליח לחמוק מחיל המשלוח ולחזור לכאן, ועד שיתנגח שאול בפלשתים, ושב הוא כאן לפקח על הענינים. ושמעו: “ויהי בבוא דויד ואנשיו צקלג ביום שלישי ועמלקי פשטו על נגב ואל צקלג, ויכו את צקלג וישרפו אותה באש' – הכל היה כאן! – מתפעל ברזילי בסוגרים. והמלחמה בצפון, הצבא רחוק, הכל נשאר פתוח, רק נשים וילדים – שעה יפה לבידואים לחטוף לעצמם! הנה “הנה: 'וישבּוּ את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול. לא המיתו איש וינהגו וילכו לדרכם!” – לא רע!” התמוגג מישהו ברגש מנוזל למדי והפטירו אליו הברה של תרעומת, ושלחו ידיים אל הלהבות שמתחת לסיר, לקטוף להם קצת חום, וניענעו אל ברזילי להמשיך, אף הוא ניענע והמשיך: “ויבוא דויד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש. ונשיהם בניהם ובנותיהם נשבּוּ. וישא דויד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כוח לבכות, (מישהו הפטיר הברת־צחוק.) ושתי נשי דויד נשבו. אחינועם היזרעאלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי, (‘אחינועם?’ תמה מישהו – והיסו אותו בקיצור). ותצר לדויד מאד. כי אמרו העם לסקלו. כי מרה נפש כל העם. איש על בניו ועל בנותיו, ויתרזק דויד בה' אלוהיו.”' – ‘סַלַמתוֹ, דויד’ – העיר פלוני וקטף לו שלהבת לתוך כפו. עולם מואר ולא מואר. חיוורה לימונית צהבהבה מוריקה. שטחים רכי־תואר. כלחי עלמה ישנה. לא רע להתחמם כנגד האש, לא רע לשמוע סיפורים על דויד המלך, וגם לא רע להביט אל נחום זה, העומד פה תמיד, ומתגלה כי כולו גמיש וזקוף, רחב־כתפים וצר־מתניים, רעמת שערו צונחת לאלכסון מצחו, וספיח זקן עוטר פניו, וכשות שפם רק בהיר, האם לא כזה היה גם דויד? עומד לו פה קל, נעתק בנוחות מרגל אל רגל, מחייך בשיניים לבנות ובעינים מחייכות מתחת קשתות קמורות – שמת לב מימיך כמה בחור נאה הוא נחום זה? – ולא רע הוא ועוד מעט קט תהיה ארוחה ונאכל ונשתה: אחרי הכל. בכל זאת, היכן אנו יושבים אם לא בעמדת־חלוץ רחוקה ונאה, נעוצים בצלע האויב – לפעמים. בשל מיני זוטות, מוכנים לשכוח עיקר זה! ארבעה־עשר בחור על חוֹד חניתה של האומה! מה? לא־רע להיות כאן, לא רע לחיות בצוותא, ומהר גם יחליפו אותנו מזה, גם האד מתפוגג ועולה קרעים־קרעים – ועולם חדש ולא ידוע מתחיל מתקלף מתגלה. אותה אורה לימונית – מצהבת ומתרבה. אברום גוחן ונוטל לו אוד מהבהב להצית סיגריה, והאור נודד מאיש אל אחיו. סביב צוארו של עובדיה כרוכה מטפחת אדומה בזוקת ניקודי לובן, והוא מתמוגג והולך, כמלקק חלבה ממוסמסת. ואילו שאול ישב וחלץ נעל אחר נעל, מנערן מפתותים, וחזר ונועל ועוקד שרוכי הנעל בקפדנות, ורבים מלווים בעיניהם כל אחת מתנועותיו, כאילו מי יודע מה. ברזילי ממשיך: “וירדוף דויד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתים איש אשר פיגרו מעבור את נחל הבשור (השריע! ואחרים אומרים: ואדי שנק־שללה, – שם, לעבר מישורי אימָרה!) וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דויד ויתנו לו לחם ויאכל, וישקוהו מים, ויתנו לו פלח דבלה ושני צימוקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם, לא שתה מים שלושה ימים ושלושה לילות.” –"טוב לו" – אמר שמוליק הטבח. – ‘זכרתם שיש בתנ"ך סיפור כזה? התודה גידי שהיה בא ויוצא, וחוזר ונד לתכלית נודעת לו לעצמו. “ויאמר לו דויד – ממאן ברזילי להישסע – למי אתה ואי־מזה אתה?” – למין אנתה, ומן איין אנתה?’ תרגם רחמים מניה וביה כשבא אליהם אותו רגע: ‘מה זה, שיעור תנ"ך?’ – ‘שתוק!’ גזרו עליו קצרות, ‘תמשיך!’ אמרו לברזילי, והוא המשיך: '“אנחנו פשטנו בנגב הכרתי ועל אשר ליהודה, על נגב כלב ואת צקלג שרפנו באש” (הכל כאן סביבנו, אולי בעצם המקום הזה! ןכלב – של עכסה בת כלב, ריח של קדומים לאדמה הזאת! נפלא!), התלהב ברזילי בסוגרים והמשיך, כשמנסים לשוטט עיניים ולמצוא את כל המקומות היפים והמפורשים האלה, בא האד הזה וחותם במעגל סביב, ומשאיר הכל לדמיונך, אם קצת דמיון לך (שכן אפילו בחור יורד מן הגבעה ושק לחם על שכמו, אין רואים עוד!), ברזילי נשא קולו ותיאר לפרטיה את פרשת המלחמה והמכה הגדולה אשר הכה דויד מהנשף ועד הערב למחרתו, “ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש־נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו. ויצל דויד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דויד.”

עובדיה משך בשרוולו של שאול שהיה מסיים משאו ומתנו עם שרוכי נעליו, ורמז לו להרכין ראשו ולהטות אוזן אל דבר סתר, והלה מופתע ופנה, גחן אליו וקימט מצחו בקשב, עובדיה, כמי שמכבר הציקוהו דברים, לחש אליו בשפל קול שאלה פשוטה: מה היה עושה הוא, שאול, אילו נקרתה לו שבויה… אחת יפה, צעירה ומפתה?… – מה פתאום!" נבהל ממנו שאול ונרתע, ואחר־כך שב וקימט מצחו, כאילו רק עתה התחיל יורד לעומק השאלה, והתחיל לגשש ומציב תנאים שונים לייתכנות מקרה זה, אם ואם ואם, עד שקצרה רוחו של עובדיה – ‘היית, או לא היית!’ – תבע ממנו עובדיה, ושאולל ביקש לפטור הכל בהלצה. אלא שזו לא נמצאה לו, ונותרה על פניו רק כמין העויה לא גמורה: ‘מה אני יודע – נפתל שאול – לא עמדתי בנסיון. ואתה? כן, לזה רק חיכה עובדה. ‘אני! –שש עובדיה לומר, כמי שתשובתו ערוכה לו מכבר – הכל תלוי בה! – אמר – איך היא!’ – זה הכל? התאכזב ממנו שאול פושרות. ‘חכה…’ – אמר עובדיה, אבל שאול אינו חפץ לחכות. שאול הירהר בינתים ומצא לומר דברים אחרים, מענין לענין: בעצם – אמר שאול – למה אינני מסוגל עוד? הלא עשיתי כבר דברים שמעולם לא חלמתי שאהיה מסוגל לעשות. אני? כולנו! כבר הרגנו, מרחוק ממגע, ברובה וברימון, בכידון ובאגרוף, לא? ולא שרפנו? ולא פרצצנו? אז למה לא לאנוס? – פעם לא יכולתי להרוג זבוב על הקיר, הייתי שוקל ומצטער אם יש לי זכות, הייתי מזדעזע על כל תן מרוח על הכביש… מי היה יכול להאמין שכאלה אנחנו, שנוכל כל זה? אבל, אין שום קושי כנראה, אלא רק הפעם הראשונה! – כן – אמר עובדיה – כמו בקרב־כידונים, ותלה עיניו באד שמלפנים. מה לא עשינו כבר – חזר שאול לשטפו, אף שלא שיערו מראש – לפני שבועים כשהחרבנו להם את באר־המים שלהם למטה, חשבתי לי: באר־מים! הגזמנו: באר־מים בנגב! או, מה כבר נורא מקבור גויה נרקבת מתפוררת עד להקיא?’ – ‘כן’, – אמר עובדיה לא מרוב הסכמה או הקשבה. עובדיה אמר: ‘וגם אנחנו תמיד על־יד הבחורות שלנו, ולא צריכים אחרות, וצרות’ – ‘מי שם מקשקש ומפריע?’ רגז עליהם פתאום שמוליק הטבח – אתם שמה, כמו שתי יונים, תנו לשמוע!' אבל מסתבר כי גם האחרים כבר הסיחו דעתם מדויד המלך והתחילו דנים בכה ובכה, ומישהו צחק פתאום, בלי שום קשר, ואחר, בשוחחו, פתח בזמר המהולל שלנו – 'קו־קה קו־קה, שבי בצד! – והיה מנער את שמיכתו. מיד יצאה זמרתו ודבקה ברעהו שפתח ושרק כנגדו, ואף את שמיכתו גרר לנערה. ונראה היה שלברזילי לא תהא ברירה, אלא לסיים את הפרשה בנהמה, בינו לבין עצמו, ודווקא כשבאה הפרשה הנכבדה מכל, מצד עצמה ומצד יחוסה, המדיני־צבאי, כולל אותה רשימה מפעמת את הלב הרגש. רשימה זו המונה בתנופה מרהיבה, את רמות הנגב, ואת יתיר, ואת ערער, ואת שפמות ואת אשתמוע, ואת רָכָל, ואת ערי הירחמאלי, ואת ערי הקיני, ואת חרמה ואת בור עשן (הו) ואת עֲתָך ואת חברון, כל המקומות אשר התהלך שם דויד הוא עכשיו, בואכה הפרק הקודר, ואובד בבדידות גאוָתו נופל שאול דקור חרב, עד עלילת הסיום בבית־שאן, עלילה אפלה שתופים עמומים מגויעים אותה תחת האשל ביבש־גלעד. הה. לך ספר לאזניים ערלות!

מדומה שכבר עלתה השמש, לפי שאיזה זיו ורוד נתלה באיבכות האד ממזרח, מיד נהפך והיה רפידה בהירה ומצהבת. הנה כבר פינלה יורד ובא מן הגבעה. המים בסיר עוד רגע ירתח. שמוליק מפרנס את האש בזרדים והאש נשמעת לו צייתנית. – ‘נו, ככה’ – מדבר אז גידי מעל הסיר הרותח לא אל מישהו במיוחד, כאילו קורט ליחה מונח בגרונו, נזקק מאד לכחכוח ולבעבוע כדי להציל את קולו הממורח, עד כדי כך שכל אחד משומעיו מתכווץ גרונו לכחכח תחתיו –ורק הוא לא איכפת לו, ומדבר לשיטתו: כיצד ומה יהיה וייעשה כאן במשלט לאחר ארוחת־הבוקר, איך נמשיך להתחפר, בלי המתין לבוא המכושים, איך נוריד מלמעלה את אהלי־הסיירים, את התחמושת, את המזונות, ואיך נארגן לנו משלט למופת, מוּסווה, ערוך, מקושר, נקי, מסודר – ואלה שיבואו אחרינו, מחר או מחרתים ימשיכו… ‘מחרתים?’ – התחמצו אליו מיד כל פנים, איזה מחרתים? התקוממו אליו – מה פירוש מחרתים? רק לתפארת המליצה? אנחנו הלא דיברנו על היום, לכל היותר מחר! ואל־נא תשדך לנו פתאום איזה מחרתים שהוא! עוד ישמע מישהו – ויפול על המצאה! אבל פינילה הנהו כבר כאן. בא וזורק במרי־רוח, מסיבה פלונית, את הארגז מעל שכמו. חמור! אתה זורק – הלא אלה ביצים! היכן שק הלחם? – איזה שק לחם? – מה פירוש איזה? שאמרו לך להביא – אף אחד לא אמר – מה פירוש אף אחד לא אמר, הלא כולם שמעו! – מי ששמע שמע, אני לא שמעתי – איפה השכל שלך? – אין לי. אני עושה מה שאומרים לי, ומה שלא אומרים איני נביא לדעת – ומה יהיה בלי לחם? – לא עסקי – שמעתם! – פעם שניה אל תבקשו ממני ללכת! – אתה עוד בוכה? – אמור תודה שהבאתי לך את זה – לעזאזל: תראו כעת! הלך להביא לחם וביצים והביא מצב־רוח, – אתה לא איכפת לך מצב הרוח שלי ואל תדחף את האף! – האף שלי נקי מדי בשבילך – הו, די די! תפסיקו פה אתם השנים עם האף – בוא הראה לנו איך אתה עושה חביתה מחמישים ביצים! – לכל השדים! בואו תראו מה! תראו מה עושה החמור הזה! הלא כולן שבורות! תראו איזה חורבן! הלא דוב משתולל לא היה מצליח יותר מזה! לך תסמוך על מישהו, לחם לא הביא, מצב־רוח, את הביצים שיבר, מצב־רוח, אז מה שווה כל ההליכה שלך? מצב־רוח? מה זה שם עם ההיא שלו? השמנה הקטנה ההיא? מה אני אשם? הנה הסיר על האש, הנה המרגרינה, שפוך אתה את השלמות לסיר הקטן הזה, ואם יש עוד טיפת מים אז שטוף ויהיה נקי – אין? – לך בצע משהו – אז תאכלו עם ויטמינים, ומה יהיה עם הלחם? גידי, איפה גידי, תשלח מישהו להביא את הלחם, אני גומר מיד ותוכלו להתחיל, מי הולך להביא? איפה גידי עוד פעם – אף אחד? אני? השתגעת? אני? טוב, טוב, שמענו כבר. טוב. טוב. זה עסקי ולא עסקך. טוב. טוב. שמענו כבר. טוב. אני אלך להביא. ואתם שלא תבכו עלי אם תמותו כאן מרעב. כשאחד צריך לעשות הכל בשביל כולם. טוב, אני הולך. כאן המים ירתחו והביצים יתקלקלו, הכל, טוב, אני הולך. אי אפשר שמישהו, בכל־זאת? לא? כאלה אתם כולכם: לדבר הרבה אתם יודעים, טוב לכם שיש לכם אחד שאפשר לסמוך עליו, עומדים כולם בידיים בכיסים, מחכים שהוא לבדו יעשה הכל. אז ככה: אני עולה, ומי ידאג למים? אני לא. חמור אינני. מישהו שישמור על האש, חבר עצלים שמוטי־ידיים, טוב, טוב. – רגע! לא נדמה היה שחלף דבר שהוא באויר דומה מאד לדבר ידוע, מאד. כשהפסיקו ונשאו הכל עיניים משתאות ראו כי האד נקרע ונרום עוד יותר, ושלוחת הגבעה שמלפנים נתערטלה מכסותה הלחה, ונתגלתה כמו שהיא, חלקת־שדה לא מעובדה, רחוקה ולא נודעת, שאינה שייכת, מכל־מקום, לשאון החבורה שכאן וזה להוייתם, אפורה ומעשיבה קצת, ועד שהכול מתברר ככה פרט לפרט, הוצלף עוד קול שריקה טסה תמוהה ומרגזת כאילו להכעיסך במיוחד באה, אחריה התפרצו פתאום בשטף הרבה נקישות צולפניות, ולא היה עוד כל ספק שהוא. לכל־הרוחות, מה פתאום? וגידי שהשתטח מלוא קומתו הרים ראשו כדי לצווח במרום קולו, ציוחַת איש־למקומו, רוצו!

פרק תשיעי

הרי לכם ענין. בקפיצות ובריצות גלושות נפוצו לשוחות. היריות היו נמוכות למדי והשריקו על־פני הקרקע כצליפות שוט. ועם זאת לא נראה, בכל השטח הגדול, הגבעי, שנחלץ מן האד, לא איש ולא כל סימן לכלום, רק תלמים ארוכים על השלוחה, עיגול בֶּרֶך גבעה מכאן, ושרטוטים מימיים של הגבעות שמעבר לגיא – ולכאורה אין כל כי אם שלוַת־בוקר מפויסת. קליעים אחדים חבטו אֵי־בּזה קרוב מאד, ואילו רֶתַע אחד ניתר פתאום בחילוף ניגון, חד כמכוַת־אש, צלול כאילו פגעו בך. אַברוּם שהיה מיושב בגדלו על שפת אותה פחיסה מחוקה דמוית גומה מוארכת, ממולאה מעל קיבולה שמיכה שגלמה בקרבה את רמ"ח אביו של יעקבסון – קפץ כהרף להתכווץ ולהידחק אף הוא אל אותו חופן רדוּד, אלא שאותו יעקבסון, שרשמית הוא ישן, אינו נדחק מפניו ובהתנגדות ערה למדי. ‘זוז, זוז טיפה!’ מאיץ בו אברוּם, בכל נפח גוייתו המלאה, ולא ברוב דרך־ארץ – ‘מה יש?’ רוגן יעקבסון וממאן ולא נעתק – ‘יורים, יורים!’ – ‘אז מה אתה רוצה ממני? – מגלה יעקבסון עין מעוכה אחת מסדק השמיכה – מי יורה?’ – ‘זוז זוז, השדים יורים, זוז!’ – ‘לאן אזוז לך?’ – ‘זוז לעזאזל, זוז! הלכה לה ארוחת־הבוקר שלנו! זוז!’ – ‘תפסיק להידחק! מה נטפלת! תן לבני־אדם לישון!’ – ‘שמעת! זו היתה נמוכה! היתה חוטפת אותי! ילען אבוה! זוז! חסר לי רק לחטוף כדור באחורי!’ – ‘לא יזיק לך. לאן אזוז? זאת שוחה זאת?’ – ‘צריך למצוא מקום בלי סלע ולחפור אחרת!’ – ‘לך תתחיל!’ – ‘זוז, תן גם לי לשכב!’ – ‘אין מקום לשנַים. אתה בחורה אתה? השמן המטומטם הזה! לך תידחק בחור אחר! שמע! באמת צליפות של ממש? רואים משהו?’ – ‘לא רואה כלום. זוז!’ – ‘לאן אזוז? ילען אבו־אם־אבוהם! מה נטפלו, זונות סרוחות!’ – ‘אה – קונן אברום בקול בוכים – כמה שאני רעב! – סרוח על בטנו דבק בארץ וראשו בין מרפקיו – הביסקויטים שלהם כאילו נטבלו במאזוט!’ – ‘שתוק כעת – גער בו יעקבסון וחזר והליט ראשו בשמיכה, – שתוק אתה והם!’ – ‘רק שלא יתחילו להפגיז…’ – ‘איזה להפגיז? יוציאו את חמישים הכדור שלהם וילכו הביתה מרוצים.’ – ‘ילען אבוהם. לא פה הוא הבית שלהם?’ אמר אברום והגביה ראשו לראות מה רואים, אבל לא רואים. לא ממול בשלוחה הזאת, ולא בגבעות שמעבר לגיא, לא לכאן ולא לכאן, אין זאת כי אם שוכבים להם הרחק מאחורי שיח או אבן ויורים בעולם, תיבשנה ידיהם השחורות. – ‘אתה את המטפחת האדומה שלך תוריד, אתה שמה!’ צעק אברום לעבר מטפחת אדומה שצצה באחת השוחות עלה ורדת, ויותר מזה לא היה לא לראות ולא לומר ולא נותר אלא להשתופף מחדש ולנסות להיעלם בשוחה. – ‘נוּ מה?’ שאל יעקבסון – ‘שום מה!’ השיב אַברוּם, לא יודע את מי לחרף מעתה: אם את הרעב, אם את השוחה־לא־שוחה, את חברו הממלא את כל מיעוטה, או את הכלל כולו, את החיים האלה, אם לשכאלה חיים ייקרא.

אבל דויד משוחתו שעל שפת המדרון הנופל לגיא, אך פיזזו שרקו הכדורים, נשל מעליו את שמיכתו ואת שנתו וכצייד שהריח טרף, צימצם עיניו, צפופות הגבינים, והתרומם לבלוש ברוב עיון אחר הבהק אש היורים, ואף תופף כעבור מה על כתף פינילה, המרחיש לרגליו למטה, סר־רוח ודוגר על שנאת האפשרות שעתה הנה יסתבכו הדברים – ‘בוא תראה!’ – והלה האריך צואר, הציץ למקום שאצבעו הנטויה של דויד שלוחה, אי־שם בקרבת ה’בקתה הכפולה', אצל מזלג הנחלים, בין מצוקי הגבעות שנוסרו, נחתכו עד לָבנן, בתוך אותו נוף לא־מוּכּר אשר במשך הלילה נתעמעמה תמונתו, ופרצופו היה זכור כאילו הוא אחר לגמרי, עד שנראה כאילו עתה השתנה – ‘שם!’ סינן דויד חרש, כדי שלא להבריח את הטרף, ונטל את המקלע שלו וכוננו בלא שאון, מגביה את הגררה בכמה שנתות, – ‘הצץ מכאן – רואה?’ אמר בלא ניד־שפתיים, כשפינילה מציץ דרך אותן הכוונות, ודויד ממשיך להגיד באזניו, כקורא מעל הכתב: ‘תשע מאות, הפינה השמאלית של הבקתה, ושתי אצבעות ימינה, בשיחים!’ – ‘אה־ה! – נדלק פינילה – יש! הנה! גידי! – סבב וזעק לאחוריו – יש! על־יד הבקתה הכפולה, למטה!’ – ודויד הזעיף עפעפים. למה לצעוק. עכשיו יתערב החכם הזה גידי. אבוד. ההם יברחו. ואפשר היה לדפוק אותם בכמה צרורות. מה שפוספס אתמול מחמש־מאות נוכל לזכות היום מתשע־מאות. לא בלתי־ניתן. מיד היה נעשה כאן שקט. קילשן באצבעותיו בשער־ראשו הזקור קיפודי ודהה־גון, וקיצץ שפתיו. וגידי שהגיע מיד בריצה גחונה ובא להציץ אף הוא, משך בחטמו לא אחת ולא שתים בטרם יחווה דעתו כי מוטב להמתין ולא לגלות את סדר הצבת כלי־הנשק. ‘כל הלילה הסתובבו אנשים – סיפר פינילה תוגות – היו צעקות, כלבים נבחו, השד יודע מה.’ – ‘נחכה ונראה מה.’ – נשאר גידי בשלו, וחקר יפה את נוף הגבעות, שנתלו מעליו פקעות צמר של עננות הולכות ונמוגות אפורות, כמסולקות בקוצר־רוח. – ‘רק שלא יתחילו עסקים.’ עיבּה פינילה את קולו ואמר ממעמקיו. ודויד השיב מתוך שפתיו החרוזות: ‘וגם אם יסתובבו שם – לא לדפוק?’ – ‘כל זמן שהם רחוק – תן להם.’ צליפה אחת פרחה מעליהם הגבה, ומאליהם הורכנו שלושת הראשים. ‘אתה חושב שיהיה משהו?’ רצה פינילה לשאול לולא שכך לא שואלים. ולפיכך דיבר אחרת ובמורת־רוח גלויה: ‘כמו קרציות נטפלו.’ שלא יתחילו ענינים. לא־רוצים מלחמות. לעזאזל, לא. מבחישים בגורלו של אדם כאילו היה תבן פורח. אין ערך לתכניות שלך. הו, שלא ייצא מזה משהו, אלוהים, שלא יתפתחו ענינים. ‘מה רואים, גידי?’ בא קולו של אברוּם מן השוחה שמשמאל. ‘לא־כלום,’ סיכּם גידי את ניתוח המצב. ‘אני רץ אליהם – צעק אברוּם גדול הגויה והאַפּיים – ומחטיף להם בעיטה באחוריהם שיסתלקו.’ – ‘קרא להם הנה – ונראה אותם’. – הציע מישהו. ‘מה זה? כועסים עלינו? או משעמם להם מן הבוקר?’ בא קול אחר, וניכר כי בהלת הרגע הראשון נתפוגגה, וגם השכיבה בשוחות העקומות נתמאסה, וכן גם מי לא ראה ולא שמע מימיו יריות וצליפות – ולא שום חידוש עוד בהן, לעזאזל, מתחיל משעמם כל הדבר הזה. בדיחות התחילו ממלאות את כל הרווח שבין הצליפות, וכוללות אף אותן בעליזות גסת־מראה, ואף השמש שהבקיעה בינתים ויצאה מעֵבר כל ערימות הצמר והדחס הכהות מרוב אפוֹרוּת, במין זוהר נקי ושעיע ובוהק וצהוב מלבין, עד כי הכל נעשה מהר ממשי יותר ויותר, עד שאין עוד מקום לשים אליו לב ונשכח, ומתחיל גם להיות ברור שלא יהיה ולא יקרה, יותר ממה שאפשר שיהיה ויקרה, כרגיל, כן כרגיל.

פתאום צווחו ‘גידי’ מעֵבר הבקתה המרכזית. אבל אין זה אלא קובי שבא וניפנף ידו הפנויה: ‘גידי, הבאתי סחורה!’ וגידי פינה מפיו את צפורן זרתו: ‘אני בא!’ צעק גידי. ‘ומה כאן?’ – החזיקו דויד בכיווּץ גבינים, כמי שאומר: הבל הבליך – מראש כל דבריך הבל! וגידי לא נרתע מחזור ואמור כי אין מה לעשות עוד, אלא רק לעקוב אחריהם. ובכך סבב וצעק לעבר שוחת הפיאט של נחום וחיים בצלע הבקתה על פי המדרון – שלא לשכוח להשגיח על העורף, והיה ברור לכל שאין די בזה, וראוי היה להוציא עתה חוליה אל השטח, אילו היה מניין לקחת חוליה. מה צורך במ"כ כשאין בידיו במה לתמרן? ישיבה בשוחות נעשית מאליה. לעזאזל ההגנה הסבילה, מלחמת העכברים בחוריהם. לוּ מחצית תריסר אנשים בידיך – וכבר היינו יוצאים אל הצלפים ההמה, וקצם מקיץ עליהם. ותיכך גם ממקשים להם את הבקתה ההיא, פנים ואחור. בריצה שפופה חמק גידי אל הבקתה המרכזית. צליפות אחדות ליווּ אותו. משמע עקוֹב עוקבים. ומרוחק כזה! כואב לספוג כדור מתשע־מאות? בעצם: צלפו עד חשכה, צולפים כעת מחשכה, הרי זו אותה צליפה עצמה, והמסקנות? מתנשף הקיף את הבקתה ובא בצל היריות והשמש. גם ברזילי בא שמה, ונתאספה מועצת מלחמה. ‘אז מה?’ פתח גידי את הישיבה. ‘הבאתי עוד, וכמעט לא נשארו למעלה מוקשים.’ דיוַח קובי בתמצית. ‘חבל שלא עשינו בלילה.’ התוַדה גידי. ‘הלילה אבוד.’ – ‘כן. כן, נחכה קצת ונראה.’ פיזם להם גידי פזמונו. – ‘מה רצונם לומר בצליפה הזו?’ עבר ברזילי לסעיף הבא. – ‘הטרדה.’ שיער קובי. הטרדה? הטרדה בשביל מה? לבדוק את כוחנו? להחזיקנו בלא־נוח עד שיגמרו איזה הכנות? משהו מתקשר פה נגדנו? או אולי אין זה אלא ריכוך לקראת מה? ריכוך ברובים? מתשע־מאות? – ‘משהו מסריח מכל זה.’ סיכם ברזילי וצירף הסבר: ‘סוף־סוף אותם הערבושים המקומיים, אלה שבורחים שבע פעמים בכל יום משבעה מקומות בנגב – מתגרשים ונעלמים ושקט ושלווה; מה אלה פתאום באו לצלוף?’ – ‘כן.’ שפך גידי לבו בקיצור ניכר. ‘אלה קצת קרובים מדי אל צבא־השחורים. אולי זה מסביר משהו?’ – העיר קובי הערה מצוינת לפתיחת ויכוח, אלא שגידי לא נענה, כי אם לאחר זמן, ושוב באותו מזמור: ‘כעת אין מה לעשות. נראה איך יתפתח.’ – ‘חבל שאין משקפת.’ אמר ברזילי ותם הסעיף. ‘ואנה נעלם שמוליק הטבּח?’ פתח גידי סעיף חדש. – ‘אה, הלא הוא למעלה. – חייך קובי – הגיע כצבי משולח!’ – ‘כן? כעת יחזור עם לחם, וצידה ונאכל משהו.’ – אמר גידי והציץ לעבר תעלת־הבישול ששממה ואשר מישהו בחפזו הפך את סיר המים על־פני מדורת־האש. – ‘עכשיו אין גם טיפת־מים לרפואה’, הלך ברזילי בעקבות מבטו. מה איפוא על הפרק כעת? עמיחי יביא מים, אנשי ה’ערפי' – צריך שישגיחו הם על העורף שלנו. ואנחנו כאן – רק לחפור, רק להעמיק. קודם לכל דבר אחר. ולא לגלות בטרם מועד את מערך האש שלנו או את עצמתה (אולי זאת כוונתם?). ואל מוטה נשלח לבקש כחצי כיתה לסיור ולתמרון. שלא נרבץ ככלב אסור בשלשלת. ולהוריד, צריך, את כל ארגזי התחמושת. ולגדור את המשלט ולמקשו. ומה עוד? יום מלא עבודה. ברזילי הלך לטלפן, וקובי וגידי ישבו ועישנו דומם.

מרחוק מיטשטשים ופגים כל אותם ערפלים ואדים ולא נשתייר מהם אלא משקע מלוכלך בפאתי־אופק, וזוהר סנוורים מעליו, מכהה כל מראית־עין מזרחה. מצנפת שערו הצמיר של גידי מעוטרה מעגל היקף שולי המגבעת המופשלת על ערפו ורצועתה על פיקת גרגרתו – מעין מעגל ההילה שסביב ראשי הקדושים. שרוע לאורך צלעו וראשו מרופק בכף ידו ממתין קובי לגידי – שיפתח זה ויאמר דבר. אך, משום־מה, מתמשכת ביניהם השתיקה, ואף מתחילה מורגשת ומתוך כך מכבדת. גם קולו של ברזילי הטוען טענותיו בטלפון – לא מתאחז בשתיקה. ויבבת צליפה, חותכת מפעם לפעם, כאילו חולפת בריקות, ולא־נוגעת, מכל־מקום. לפתוח לדבר אליו דברים, או איך לפחות ירגיש כי אנו שנַיִם הם הרובצים כאן בצל הבקתה, או להצליח ולהביאו לחיוך של רגע, להפשלה של שפתיים, ואחר־כך לצחוק מלוא הפה. ולתרועת צהלה ולשאגות – ושידע כי אינו חייב לשאת לבדו, ויש עמו אחים למעשים… אבל פתח להתחיל אין, וכל מה שנראה למראית־עין כאילו עשוי להיות כזה – נפסל במחשבה שניה, מחמת רחיקות, פחיתות ערך, או מה. גידי. מי גידי אחר ככלות הכל אם לא ילד שנלקח מחצר בית־הספר והוּשׂם להיות מ"כ. האינו חש עצמו פתאום כמי שיד אבא נשמטה פתאום מידו? לא, לא זו קפיצת־השפתיים. העודו זוכר שאני עמו כאן? איכפת לו שגם אני שותק? יפול ממרומים אם אגע בו? בתכניות הקרב הוא שוגה? שיקולים טקטיים ופתרונות למהלך הבא? או כלל לא זה. אלא מעבר לזה – דברים שבין אדם לבין עצמו. הכרה מפולשת פתאום בהעדר כל נימוק של טעם להרבה דברים מכובדים שכביכול הם הם וזולתם אין. קצב אבוד פתאום של שיר נשכח. וכמעט נתפש ביד… הו, אני הופך אותו לאני. יפול ממרומים? או רק יבסור עלי בעקימת חוטם ובמבט אחד, מתוך שכרגע מתפרסם גלוי כי אני כלום איני מבין בכל השיקולים המכובדים, או כאותו אפרוח שבא ללמד את הורתו התרנגולת. חיוך מטופש על שפתי – ובו אני בא לצודד לבבות. וכמה הם כחולים השמים. בצהרים יהיו לבנים כמעט, מסמאים. שיר נשכח. כאילו אפשר פתאום להקיש ברגל קצב ולשיר בעיניים עצומות. עוד רגע אני נרדם. לא ישנתי הלילה כמעט. ולמה לא יודעים להיות ולהרגיש חברים גם בתוך כדי שתיקה. לשבת ולשתוק ולהיות חברים. ממש כאילו היינו שואגים יחדיו. אה, פיהוק שכזה. מה הוא אומר? – ‘לא ישנת בלילה?’ אומר אז גידי. ‘קצת פחות מן העפרוני.’ – ‘תראה את השוחות – התאונן גידי קודרות – הלילה יצא לבטלה.’ – ‘כן,’ השיב קובי וגייס כל עשתונותיו לפרנס את השיחה, והיה נדמה לו כאילו מרחיק ומרחיק, מרחיק בטיסת נפילה, שמובטח שקולו לא יישמע אם יצעק מלוא חרדתו – ולפיכך מוַתר ומחריש, נמסר לצניחה נחפזת צונחת עד בלי תחתית.

– ‘ראיתם!’ – חזר ברזילי אליהם נרגש – שרק לי על־יד האוזן, שמעתם! פתאום טזז שכזה! הייתי יכול כמו ציקי אז במשלט המסרק! כדור רחוק ותועה ולא ידוע מניין ולשם מה – ונקטל הבחור!' – ‘טילפנת?’ קיצץ גידי את ההספד. – ‘כן, הו, לדבּר דבר עם אורי, להתוַכּח על הכל. איזה צליפות, מה צליפות. נתפחדתם לכם שם. ושמוליק כן יירד ושמוליק לא יירד. איך שזה היה קרוב! פ־זז על־יד האוזן!’ – ‘הממזרים הללו בצליפות שלהם…’ אמר גידי בלא להכריע אם משפט גמור כאן או רק פתיחה לדברים שיבואו, לפי שלפתע קם, זרק את הסיגריה, ופנה אל השנַיִם לאמור: טוב. הוא יסדר הכל. והם מתבקשים לצאת ולרדת דרומה, להשקיף מעבר הגבעה. לראות מה יש שם. ‘קחו רובה אתכם, ותבואו לספר.’ אמר וגחן ויצא ורץ. לקובי היה סטן, וברזילי שהה רגע והתחכך בראשו קודם שהעז ורץ להביא את שלו. המורד הדרומי של הגבעה נשתפע וחזר והתרומם ממול דמוי־אוּכּף, והיה עשוי כולו צרורות אבנים פזורות, ומהן מגובבות רגמים־רגמים, כאילו פעם התחילו מקימים שם גדר־שקיפים, או אולי התחילו לסקל שם חלקה. מן האוכף ומזרחה ירד שיפוע אחד אל הואדי הגדול, ושיפוע קל וחרישי ירד מן האוכף מערבה, ונהפך עד מהרה והצטמק לחריץ, שיצא ורץ והעמיק לרגלי המשלט הערפי ונעלם בעקפוֹ את הגבעה עם הבקתה הבודדה, על השביל, ומרחוק מתגלית קבוצת בקתות אפורות, והן כנראה אותן שעל הדרך הראשית, הרי שזה שרואים באופק – אין הוא אלא משלט־העץ שלנו! הו! כל־כך לא רחוק! הרי שאנחנו במגע עם מקומנו. וזה אחרת לגמרי לדעת כך. סלעים אחדים באים (‘נארי’ – רטן ברזילי מלה סתומה), ומתגלה גם כוך חצוב בסלע, שמחַיה את רוחו של ברזילי לגמרי: אות נוסף לישוב עתיק. גת חצובה, שמזכירה פסוקים שונים והקשרי־דברים לא מעטים, ומשוטטים בשנַיִם לכאן ולכאן, מחוּפּים מן השאר, מן הכל ומן היריות, שאין מהן פה אלא נקישות עמומות מפעם לפעם, מתפצחות וחדלות בלא הד. וגם צפור פלונית דולגת ניתרת פתאום מן האבנים ומתפרחת בטפיחת כנפיים כבדות, רועשות. ‘תרנגולת־בר?…’ הכריז קובי – ‘חגלה’ תיקן לו ברזילי, והוסיף: ‘ושמעת בבוקר את העפרוני?’ וכשנוגע אדם בצפרים בפרק עשיר נגע, לא מוגבל ברשמים שאפשר להחליף, לולא שהלה, קובי, משום־מה, קצת שותק בשתיקה הוא. למה? הרחק מזרחה נמשכת הבקעה עד מרגלות הגבעות ההרריות, והשמש מעליהן מכהה את העיניים מראותן כמו. ריח בוקר ושדה. לטפס עד למעלה? לא תראה משם אלא גבה של גבעה אחרת, ומגבעה אל גבעה עד ההרים. קובי פורש פתאום וסר אל מאחורי סלע. וברזילי מוסיף לשוטט, מכריז בתחילה רמות על קוֹבּי, מה הוא רואה ומוצא, ומחריש לאט־לאט ואינו עוד אלא בינו לבין עצמו. אבל מגיע רגע והוא גוחן ומכריז בתמיהה: ‘הו! פלא! לא הייתי מאמין!’ וכל זה על שבלול אחד שליקט בין האבנים. קדמום? כאן קדמום? נפלא! הלא אין כאן אלא מאתים וארבעים מעל הים! מסתבר: סלסולנית. סוג אחד מאלה שנדבקות באלפיהן בשרון ובשפלה לחילף, לדרדרים ולכל עמוד שהוא. כמה יפה הנפתול שלמעלה, והקדקוד העדין, מדויק־החיטוב! נרגש חוזר ברזילי אל קובי להראותו את שקיפוּת צבע הקונכיה אל מול השמש, בטרם יטמינה במַבחנת־הפח הפקוקה, השמורה עמו בכיסו תמיד – ‘תראה איזה פלא!’ הוא מפקיד מציאתו בין אצבעותיו הארוכות של החבלן, וגם מוסיף כי בבואו הביתה יראנה למורו הזקן, שעמו תמיד הוא נועץ ומברר פרטים לא ידועים לו; וכן גם קשה לשער בסקירת־עין כמה ניתן ללמוד משבלול אחד שנמצא במקום מן המקומות, ועם כל מיעוטו עדות מקור־ראשון הוא לאקלים, לאדמה, לתולדותיה, לקורותיה, לאלף נושאים שונים, מספר ברזילי ומשוטט עיניו שמא מתגלה לו עוד דבר־חפץ, ועוד הוא אומר ברוחב־רוח – עוברים פה ונלחמים ומרעישים שמים וארץ, ולאלה יש שלום לא מופר, אטי מאד, לטוב ולרע, ולא משתנה עד כדי כך שהם־הם המנצחים את הסלעים הגדולים! ועוד אומר ברזילי דברים רבים ונלהבים, עד שתופש רגע את מבע פניו של קובי: ‘לא מעניין אותך כל זה?’ – ‘לא! למה לא? אדרבא!’ אמר קובי ברישול לשון. ואילו ברזילי הטמין את הקדמום הלז, או הסלסולנית הלזו, בזהירות במבחנה ופקקה. וחזר ורכס עליה את כפתור הכיס.

הוסיפו שוטטו עוד קצת על שפת השיפוע אל הגיא, אשר בשתי זרועות ובקמר משולש נלחץ ביניהן, התכווץ וירד אל אפיק אחד, וזה, עד מהרה, חתך משעול מלבין שטיפס ועלה בחריצות אל עורף המשלט הערפי, ונבלע בגיא הגדול. פני הגבעה שמעבר לגיא היו מוצלים קרירות, אבל שמיה ממעל היו שטופי נהרה עזה עד שחור – והרחק לימין ופנימה עד ממש מתחת השמש נהר לו אבד בסמאון הגיא הזה. ורק קני עשבים יבשים במדרונות היו יכולים לשאת ולהביט ישר בפניה, ואף החזירו נכווים הבהקות ריטוטים־ריטוטים. ‘ג’יפ עשוי לעבור בנקל את הואדי הזה ולהגיע לכאן!’ – סח קובי בשפתיים מהודקות. – ‘המשלט הזה, פרשת שבילים חשובה הוא – העיר ברזילי על־פי שיטתו – השביל שממזרח, זה שמדרום וממערב, והללו שבשלוחה מצפון, ומצפון־מזרח – אלה מעלים את ערך הישוב שהיה פה פעם. שבילים אינם משתנים. וזכור את בורות המים שבגיא. גבעה, צומת שבילים ומים – הם שעושים סתם מקום למקום ישוב.’ ואחר־כך הפכו וחזרו למעלה, לחפש את גידי. מוזר לבוא מצד זה ולראות הכל כך. מה השעה? שמונה. ומה החבריה? בשוחות, שוב מתעסקים באתים הקטנים. ומה באויר? שורקים את ‘קוקה־קוקה, שבי בצד’. גם גידי טורח בשוחתו קשת המצח. וכששמע מה סיפרו לו, הניד ראש ואמר להם, אם לבם טוב עליו, לקחת מן הבקתה מה שנשאר בה, ביסקויטים ומיץ וכל דבר, ולחלקו לאנשים, הרי הם גוועים ברעב. ונשאו שלשתם עיניים כאילו אפשר לראות את הקליע שזימזם בו ברגע, במעופו. ‘אם מוֹטה ישלח עוד אנשים’ – אמר גידי – ‘נצא אל הצולפים. אורי אינו מאשר יציאה מיד עם האנשים שכאן, בכלל נראה לו, מלמעלה, שאנחנו רגשניים מדי ומתפעלים מצליפות עלובות. אצל אורי רק החל מתותחים מתחיל דבר נראה ראוי לטיפול. וגם לשמוליק אין לו הרבה מה לומר, נתפחד השמוליק ולא ירד.’ ובכך נפרדו והלכו אל הבקתה. מה אנחנו עושים כעת? – סח גידי אל לבו בלשון רבים כשנותר לבדו, סוקר את כל מערך השוחות שלפניו ואת השדות שמהלאה להן, ואת הגבעות הבאות להלן, על קויהן הרכים. הנכפפים ומתעגלים בגלים רחבים ועדינים, מתוארים במכחול רפה. הכל נסחב לו מעצמו. אומר גידי ומציץ אל גובה השמש, שכבר היתה מנסרת ברבע השמים, כאילו מעולם היתה שם, כאילו לא היו לה כל אותם חבלי יקיצה וערפלי שחר. שמש טרודה ושימושית, בלא שום פניות. ולפחות כמה מכושים. דיבר גידי, כששחה להרים אבן ולהטילה לפניו. ולא לשבת לחכות למשהו, אלא לקום ולעשות משהו. אמר והיה נכון לקפוץ ולעזוב את כל מעשה החפירה, להקיף כה ולרוץ כה, ובלבד שלא פה. ששלושה ערבושים מחורבנים עם שני רובים עתיקים יחזיקו אותנו בגרגרתנו. אני אכניס להם, ביניהם שם, פגזים אחרים של מרגמה. ונשא עיניו אל מעוף קליע שליחשש־ריפרף למעלה.

לא קודם שהגיעו מלוא קרני השמש ונרעצו כולן בשמיכה, רעוץ ושפוד החלה זו זעה ומתלבטת וממליטה מתוכה את צ’יבי, שנאלץ לגלות סימנים ברורים של יקיצה. ולבסוף גם נשלף פרצוף משובש שׂיער צונח ושחור־שפם והתחיל בוהה סביבו, ובמצמוצי שפתיים טורדות תפלוּת מתוכן, נטל והקשיב להתעשת ולדעת עד מה ‘רפי?’ הגה לבסוף כשמשך והתישב כולו וגילה את הלה מן הצד. ‘אה,’ ענתה לו מלמעלה בת־קול זעופה וכמו נפתעת. ‘מה אתה מונח שם ככה?’ – שכן רפי, ככל שנתגלה, היה מוטל על כרסו והרובה מצולב לו בינו לבין ידיו, כאילו היה משחק בתרגיל לקיחת מחסה מאש. ‘יורים.’ ענה רפי, והיה דומה מאד כאילו אף הוא ניעור אך זה משינה. ‘לקחת הכל לעצמך,’ מוסיף רפי עוד ורוגן רגינת הסבר, מתכוון אל השוחה אשר צ’יבי מילא בגשמיותו את כל חללה השטוח למדי, אבל גם מתכוון אל דברים שאירעו בו עצמו כה וכה, באחת השעות שבין לילה לבוקר, כיצד היה ניזוז אי־פעם לבקש לו פינה, נדחק אחת הנה ואחת הנה, עד שנמצאה לו פשרה במין הסיבה עקומה ונסעדת בגב סוללת השוחה בצלע מצבת־קבר קרובה וכנוסע המתנמנם באוטובוס כך נשתמט ונתדלדל ראשו אל תוך שינה עמוקה, אף כי לא נוחה, שיש בה כל הזמן טרדה שאסור לך להיות ככה, וגם צורך להעמיד פנים, בתחילתה, כי לא תנומות כאן אלא אך חקרי־לב גדולים והרהורים נחוצים. וכשהתחילו היריות נתערבב בבת־אחת מכמה חלומות מסוכסכים, ומתוך בעתה וחרדה צנח אל תוך השוחה, אל צדו העקשני של צ’יבי, וגם זה אבד בתהום שינה אחרת, ובהתכחשות לניקור מרגיז בלב, הכרת חובה לקום ולעשות דבר שהוא, למצוא כרגע ולדעת דבר דחוף, מעין מה שחש אדם שהוטל עליו לסגור ברז בחצי הלילה, או את דלת הרפת, ועם זה, כרגיל, מתגלית בכל כלימתה אזלת־יד מעכבת, לא ידוע מי ומה, וכשברווח שבין זה לזה מתעוררת והולכת הרגשת אשמה שהיא – אובד הכל וחדלים לדעת מה. ואחר־כך שוב התעורר, ממצמץ בעין אחת מטושטשת ומכפילה כל מראה, לעומת פיסת אדמה וקצת שמים, לא מוּכרים כלל, וחזר ודיבק מצחו בקרקע, כמוסלמי בתפילתו, למשמע שריקת צליפה לא מוגדרת, והיה נראה כאילו עתה אין עוד לפניו אלא אחת: להפשיל רגליו וחיש־קל להימלט ולהימלט, ולדהור הרחק מעבר מזה, וגם יש מקום אחד, מחופה וחרישי מאד, אשר מיד כשנזכרים בו – עולה גל חם ומציף פיוסין, כמי שעולמו נתישב עליו לחלוטין ותמו כל ספקותיו; וחזר ונרדם מכווץ ומאושר למדי. ושוב נבעת להתעורר ותהה מסביב שהות שהיא, וגם הפעם, אף כי בלא אותם נפתולים מוזרים, חזר וניטשטש לתוך נומה. אז ניעור ומצא עצמו מיושב בעומק השוחה, לחוץ בין דפנה המעוקש ובין שמיכתו של צ’יבי, כמטפס על הקיר, או כיַתוש מוכה מפושח אליו, וזה היה מופלא ומפליא לא מעט. טיפס לאִטוֹ וחילץ כל אשר לו, מלקק וחוזר ומלקק שפתיו. בשוחה שממול היה גלוי שאול והיה כנראה מושם לשאול אותו פירושים לדבר שנשתכח מה הוא, אבל נמנע מהסתבך בדיבור, ותחת זאת עקב במסירות אחר כמה וכמה שריקי כדורים. השפיל מבטו ועיין ברעהו הישן מתחת השמיכה, והיה במהותו דבר שהניע להפטיר עליו יד בבוז לא־בּלוּם וגם לנַפּח כנגדו שפתיו במין ‘אה!’ מבטל – טיפס ועלה ורבץ על כרסו ואת ראשו זיקף לראות דברים רחוקים, שמעבר מזה, ואף נטל רובהו ופירנסוֹ בכדורים מעשה אוטומט, והגיף את הבריח, והיה מרוצה מזה. ומאחר שעוד היה עליו, בלחץ מפורש, לתפוש מחשבת־נמלטת אחת, נמלטת לא בפעם הראשונה, ולתפוש אותה זאת הפעם ולדעת דבר לאשורו – הניח רגע ראשו על ידיו המשוכלות, כדי להרהר בשקט, וקצת כיוץ ברכיו, וקצת דיחק שכמו לפנות מתחתיו אבן קטנה דוקרנית, ונרדם כרגע. – ‘אה־ה־ה,’ פיהק עתה צ’יבי ארוכות עד גויעה ונתמודד, וביעט בשמיכה לנערה מעל רגליו ואמר: ‘מה זה שקט כזה מסביב? איפה שמעת שיורים?’ – לעזאזל – התפלל פתאום רפי בלבו – אנ’ל’רצה לקום, ל’רצה להתחיל, ל’רצה שיתחילו, רוצה רק שתהיה מנוחה, שיניחו לנו קצת, שלא יתחילו, ואנ’ל’רצה! – במין יִבּוּב של ילד אשר הכל סביבו הקשיחו לבם אליו, ואשר לא נותר לו עוד כלום זולת אשר להתעקש, להתעקש ורק להתעקש, לבעט רגליו ולמרר בבכי מרגיז ורע, שאין לו ריצוי.

כנגדו שפרה עליו מאד רוחו של צ’יבי לאחר השינה, וקם שוחר שלום ודורש טוב לכל אדם, וגם היה משהו שמנוני בקולו, קולו של אדון בשעת רצון, ולאחר שהתמודד די שבעו, התיר חגורתו ומכנסיו והיטיב ומיתח כל לבושיו מחדש, אגב חשׂיפת בטן שׂעירה ושרירי גו, ושב ומשך ולבש והידק חגורתו, ערוך ומתוקן למדי ליום החדש, ובקפיצה זריזה יצא ופנה אל הקברים להטיל מימיו ולהצית סיגריה של השכמה ולהשקיף על במת המחזה בכללה ולפרטיה ולעשות לעצמו דעה משלו על הכל, בלא להפסיק מפרסם חוות־דעת פסוקות וקצרות. אילו הייתי בחורה היה לוקח אותי ומתנער מעלי בתוך חצי שעה, משתדל רפי להינתק מן האון השופע מצ’יבי מאליו, כמו חום מתנור, וחש איך מתרבה בו רוגז ואיננו יכול אלא למצוא טעם לפגם בכל אשר יעשה הלה. והיריות הללו ימח שמן. כאילו נכנסנו לעסק ביש, ולא נצא מכאן מהר. אה, כמה שאינני רוצה, אלוהים, כמה שלא, גם לא להתחיל, כולי הולך לא לכאן, לא לכאן, ולא לזה. כולי לא ככה. מי יודע אם אעשה עוד דבר שאני רוצה, דבר שאני כולי בו והוא סופג אותי כולי, כאדמת סתיו את היורה. ‘אנחנו בשטח מת לגבי הצליפות – חזר צ’יבי מן הקברים – כדאי להעתיק את השוחה קדימה כעשרים צעדים, נשיג שדה־אש טוב ונרגיש טוב.’ גם קובי שמגיע כעת בגלישה עם הצידה – ממליץ על מעשה זה. ואילו על הטענות שטוען צ’יבי אליו על האוכל – משיב לו קובי כי לעומת זה הרי ישן כל הלילה. ‘מה שייך שינה לאכילה?’ אומר צ’יבי, ומפקיע כבר עטיפת חפיסה אחת ונוגס ומפצח מן הביסקויט הנוקשה. ‘אני מוכן לטרוף כעת כמו גור אריות!’ ותאבונו מעורר את בלוטות הרוק של השניִם זולתו, והם מצטרפים מיד לגריסה הרעבה. הה, כמה צ’יבי דבר אחד ורפי דבר אחר. צ’יבי שחור, שפמו שחור ושׂיער ראשו נערם פרע מעורבב ושחור, ורק שיניו בקרען את הפכסם מנצנצות לבנות וחזקות, ולכאורה אין לך בחור טוב, גלוי־לב וחסון ממנו, אשר אוהבו. לעומתו רפי כאחד בן־בלי־שם, פניו בזוקות הכא והתם סובין ובהרות־שמש צהבניות, שערו מיובש שמש, וספיח זקנו חום אדמוני, ורק עיניו עוטות ריסים ארוכים ומקוערים זהבוניים, ואולי אפילו במופרז, וכף־ידו המלעיטה כפעם בפעם את פיו רחבה היא וסדוקת עור תבני וכבדה. גרסו בשתיקה. מוצצים מפעם לפעם להשקיע את הלעס. קובי כבר הוא שטוח, כדרכו, לאורך צדו ושערו הבהיר צונח עד מהרה לגבת עינו, ומתערב ברפרוף שמורותיו, הרחק פשוטות רגליו המסונדלות ואצבעותיהן, ארוכות ורווחות, מגששות־ממששות בזחיחוּת את גלד הסוליה. ואחר־כך נטל מכיסו אולר, ופערו באצבעותיו מגובעות הצפרניים הסגלגלות, המוארכות, ובנידי־יד לא עזים אך מכוּונים יפה קירקר נקבים בקופסת המיץ ומפשיל ראשו לינוק, והשמים הגדולים המהבהבים תכלת שטופת־אור מציפים עיניו עד עצימה. היו מדיינים במצב. לא הצולפים מדאיגים. לזה הכל מסכימים. כלב נובח אינו נושך. אלא מה שעלול להיות, ומה שעלול להיות, לאחר הצליפות – הוא הדבר. וגידי קצת מתרגש מדי, כשם שאורי קצת אדיש מדי. כל עוד לא הגיעה שעת הרפתקאות והעזה – לא הגיעה שעתו של אורי. פעולות של שיגרה ממנו והלאה. לפשיטות – בג’יפ דוהר, להכות כחתף ולהתנדף – באלה גדול כוחו. ‘תפארת סוסים וברק ארגמן’ מדקלם קובי פסוק ששייך כנראה לטיבו של אורי, ובדברו מלקט צרור קופסותיו ומשלח קומתו הארוכה חפשי, ובקפיצה או שתים הריהו מחליק כבר אל שוחתם של עובדיה ושאול.

הנקל להגזים ‘להחליק אל שוחתם’ כשאין שם אלא בדומה לתלם ראשון והשנַיִם כפופים ומשתדלים להגביהו, לא בהעמקת החפירה אלא בגיבוב עפר מכל הבא ליד והסעתו אל התלולית להגביהה. קובי יושב ביניהם ומניד ראשו בספקנות. ושואל פשוט, את מי הם מרמים בזה, ומה יעשו לעת פגזים? – מה שעולה על דעתך! – מתרעם עליו שאול – איזה פגזים! בערב אנו נוסעים מכאן! – אף פעם אי־אפשר לדעת… אמר קובי. ואילו עובדיה המתה נפשו בו פתאום, והתחיל נזכר זכרונות, והגיע עד ערב־התותחים הראשון, הפגזת־התותחים הראשונה, לפני כחמישה חדשים רחוקים־רחוקים, ובכוח שימוש חוזר ב’זוָעה' היה מבקש להזכיר דברים שהיו ואֵימוֹת שהיו, אומר ומקנח את חוטמו הבלום מאד – ‘אה, הימים ההם – זוָעה לזכור אותם!’ אבל קובי לא זו בלבד שאינו נתפש להלך־רוח יפה־נוגה זה, אלא שעוד ניגע את שאול בקוצר־רוח רחוש קשב ודאגה. אי־אפשר לכפּוֹר עתה כי היריות נעשו סמיכות יותר וחצופות מאד, והענין כולו הולך ונעשה מוזר. ‘הייתי רוצה להיות כבר זקן בשני ימים – התפלל שאול לאמור – איפה נהיה בעוד שני ימים?’ ולא טוב לשמוע כזאת. נעשה חם בעולם. הסוודרים מיותרים. קוצר־רוח קדחתני. כל צינת הבוקר המטולל נשכחה כלא היתה. אפילו אותו לכלוך שנשתייר עד הנה בפאת חישוק האופק, גם הוא נמוג, ולבנת־הספיר שהתכילה אך רגע או שנַיִם קודם, נשחתה, העכירה, והופסדו השמים. על גדות הגבעות הרחוקות כבר התחילו מתבעבעים ריטוטים מימיים, מדבריים. מתנפל בפרץ חימה באֵת שבידו ומתחח כל כוחו רגבים יבשים ונראה שדברי קובי נכנסו ללבו, קוצף ועובד שאול ואינו מתישר עד כלות נשימתו. אז בא עובדיה ומרחת ורוֹדה את העפר המפורך ומערמוֹ על הסוללה. אפס כי כבר במחזור השני מתגלעים פני הסלע החיוַרייין, ותבואת האֵת אפסית עד עלבון. ‘אני אראה לה!’ מחרף שאול ומתנפל על הסרבנית, וזו לא תדע בושת, משיבה מכה תחת מכה, צור חלמיש, האֵת יישבר, הידית תתרעץ, והיא לא תתפצח. בנשימות מפוח זוקף שאול רגע גווֹ, ובלא קושי אפשר לחוש כי יש דבר באויר, אחר מאד, לא ברור מה. ועובדיה מתחכם ויוצא ועובר לפני השוחה וגורף תלי אדמה עליונה לגבבה בחפז על הסוללה, ומעוצם התאוצה שוכח דבר היגלותוֹ חשׂוּף על־פני השטח, אבל צליפים אחדים, נמהרים מאד, וחותכניים עוד יותר מקפיצים אותו, ובלא שום העויות של גבורה נשתטח על פניו וליחך עפר הארץ העתיקה, וכשנסבו העיניים לאחור, אל הבקתות, לראות בשל מי הקצף הגדול הזה, היה שם אחד שרץ גחון מאד וחמק אל מעבר לכותל השקמה להינצל. ‘איך שהם רואים הכל!’ התפעל עובדיה כשהעֵז להגביה ראשו, אשר עם ה’גרב' החבוש עליו היתה מראיתו, יותר מכל, כגנב־כיס שנתפס בכף. ואילו שאול רמז לו לסור מזה, ולקח את המעדר והתנפל בכול כוחו וחצב להבות.

לשוחת מכונת־היריה אין עומק, אבל יש לה עובי. לכך דאג בּני כשגיבבו כל אותן האבנים המסותתות מן הקברים, ודייק של עפר חוגר להן משולש רוחות, וידו הקפדנית של בּני משליטה סדר ומשטר בכל. ארגזי הפעולה ערוכים בסך, השמיכות מקופלות כהלכתן, ואחת מהן חופה על המכונה. וכך אירע שקובי, כשבא ביניהם, חש מיד אשמה, וכשהמשיך והלך עם מבטיהם הזעפים של השנים הניצבים עליו שותקים – הגיע אל חָרוט של עפר שרגליו הזיחו פנימה בכוח כניסתו המבוהלת; אמור לא אמרו לו דבר, אבל דווקא זה הגביר הרגשת אורח־לא־קרוא. נחפז לתקן שגיאה ראשונה זו קפץ קובי על שגיאה נוספת עליה, כשנטל את האֵת לפנות את שקילקל – ופרע בכך את סדר השמיכות וגם עיוות את אנך קיר המחפורת. ‘חה…’ הצטחק קובי בבקשת־פיוסין שיצאה עקומה ולא היא. ‘מה אתם ככה – אצלכם כמו בית־מרקחת!’ וכנראה שגם זו היתה שגיאה, לפי שבני חרז שפתיו על־פי מקטרתו הכבויה, לאחר שקודם רק שיניו היו נושכות. – ‘נוּ, אל תכעסו כל־כך – השתדל קובי להינתק ממעגל קורי השתיקה שנסתבך בהם – הבאתי לכם אוכל!’ – משל כאילו ניסה לשעשעם בעורב שפרח. ‘לא רוצים?’ – ‘שים את זה פה.’ נבח רחמים הברות וחדל. ‘תודה!’ – אמר לו קובי – יפה מצדכם לקבל.' בּני הסב פניו הצדה, כופר במציאותו מעיקרה, ושילב זרועותיו ועיין במרוכז בשלוחה הזאת שמלפנים ובפינילה ודויד מימין, שהיו צמודים להתבוננות קשובה. ‘מה דעתך עליהם?’ התחיל קובּי ראש־פרק אחר ושירבב חוד סנטר לעבר ‘עליהם’. על זה השיב רחמים בלשון ‘אנחנו’ לאמור: ‘זה מה שאנחנו רוצים לדעת!’ – ‘רואים משהו?’ הרחיב קובּי את הבקיע הצר. הפעם טרח בּני עצמו להשיב ואף ענה במנוד־ראש שולל. שוב הוטל לאויר מטח סוער של צליפות גבוהות למדי, שגרמו להרכנת־ראש פזיזה. ‘ימח שמם – אומר רחמים בהתרת חרצובות – נראה שיבואו לכאן! קציצות נעשה מהם!’ בּני טילטל את פיית המקטרת וריחקה לזוית פיו כדי שבזוית האחרת יהמהם: ‘חדל!’ – ‘למה? – צלחה כאש לשונו של רחמים – המכונה לא מוכנה? אנחנו גידמים? יבואו ויטעמו טעם! בני הכלבה, ממזרים סרוחי־פרצוף!’ בּני תלש את המקטרת מפיו ובפייתה הלחה הצביע על ארגזי התחמושת זעף מאד: ‘זאת כל התחמושת. השאר למעלה.’ – והחוָה אל ה’ערפי'. – ‘מדוע לא מורידים?’ – תמה קובי, ובני משך כתפיו: ‘תשאל את גידי ובצליפות האלה.’ וקובי נטל כמה קופסות וחפיסות וקרא ליעקבסון לפרוש כפיו ולקלוט מנתו. – ‘מה יש לך שם?’ נפנה אליו יעקבסון בנשימה קצרה, בזיעה ובאֵת בידיו. – ‘חלב צפרים וצפיחית בדבש.’ השיבו קובי. ‘אה, לא צריכים את זה.’ – אמר יעקבסון, אבל אברום הגדול, שהיה טורח מן הצד בנסיון חלוצי לכרות שוחה חדשה, מתוך תקוה מפורשת לא להיתקל בסלע ולהיות אדון לעצמו בשוחה ובלא שותף – התרומם בחרי־אף – ‘זרוק אלי, הוא עוד יבוא לבקש חתיכה.’ – ‘מצפצף על החתיכות שלך.’ ענהו יעקבסון בכפל־לשון ובהפניית־גב אדישה. כדור שרק ונתקע היכן שהוא קרוב. ‘מה ייצא מכל זה?’ – שאל אברום את קובי כשהגביה ראשו – ‘כל זה ייצא – וזה הכל.’ אבל אברוּם לא הבין את החידוד, אם חידוד הוא. ‘למה אנחנו שותקים?’ – אמר רחמים והביט כמבקש תשובה מכל הסובבים אותו, ובבני כילה, ועם עיניו של בּני הלך עד ארגזי התחמושת ונדם. ‘חמוץ לך.’ אמר פתאום קובי אל בּני, והלה לא פילל לשאלה כזאת, והשפיל ריסיו, ושב והשיט מבט חומקני על קובי וחזר וריכס ריסיו על עיניו הקטנות, העכבריות, שחורות ונוצצות, וצימת שפתיו על פית המקטרת. ‘אני אביא לך ארגז.’ אמר פתאום קובי. ‘אתה?’ קימט בּני מצחו, ורחמים אמר אחרת – ‘השתגעת?’ – ‘בכלל לא – ענה קובי עליז – בין כך ובין כך אני חייב לעלות למעלה וכשאחזור אביא. הנה כל הקופסות והחפיסות – העבירו בזריקה משוחה לשוחה לכולם.’ אמר קובי וניער אחורי מכנסיו בכפו הארוכה, ויצא בריצה קלה לעבר הבקתה. ‘מה קרה לו?’ אמר רחמים וכיוץ כתפיו עד אזניו, אות לסילוק וניתוק כל קשר. אבל עד שיצאה הרינה ונפוצה בשוחות כי קובי נשתגע עלתה קריאה אחרת לגמרי, נחפזת־נמהרת, ובגבהי קול: ‘גידי! – צעק נחום מעמדת הפיאט מימין – בוא תראה! הנה הם! במדרון שמה!’ והמקלע של דויד פתח כעת והתחיל מקרקר, עד פרכּוּס המעיים.

פרק עשירי

אכן, מובלעים בגון הגבעה המעושבת ובאור השמש השוטף דשנוני, היו דמויות קטנות אצות מעבר לגיא, במדרון הגבעה הגדולה, ולאחר שהצלחת להבחין בראשונים, מתגלים מיד עוד שכמותם, רוחשים רחש נמלים נחפזות. – ‘יה־בּה־יֶה, כמה!’ התלהב חיים הגוץ, והתחיל הופך ובודק בחפז שטח אחר שטח. מסתבר כי הללו צצו מתוך הואדי הרחוק, הנעוץ ויוצא מבין הגבעות מזרחה, לרגלי המצוקים הלבנים משמאל. ועתה התחילו יורים גם ממדרון הגבעה הקרובה שמעבר לגיא, כמטחווי שבע־מאות, בלי הרבה גינוני הסתר ומחסה. אולם אש המקלע כבר היתה מנתרת ביניהם, וכבר הצרורות הראשונים הטילו ביניהם מהומה, וכבאיבחת חרמש נחתכה כל הריצה הגלויה הזאת להתרקעות כללית ארצה. וכעבור רגע נתהפכה זו לרחישה־דליגה, מעין חסילים רטובים, שנראתה מכאן נלעגת למדי. נחום, על שפת התעלה שלו, שיכל שתי ידיו ואת סנטרו הציב עליהן, וצפה במחזה בסקרנות תאבה, והיה מתרומם וצועק כל רגע אל דויד עצות־חדוה ודברי־עידוד, כשם שצועקים על מגרש הכדורגל אל הקיצוני הדוהר עם הכדור, למהר ולמסור לאמצע בטרם יוקף, או לחדול מהתעסק בכדור ומהסתבך ברגלי יריביו, עד שלא יהיה כדורו לבז – ולהבעיטו לעזאזל היישר לשער! – כך היה צועק לדויד בהתפעלות, אנה ירביץ ואנה יתקע. אלא שלא דויד הוא ויִשעה לעצות איש, אף לא אל פינילה הרובץ בצדו ומגיש לו רצועת כדורים אחר רצועה, משרבב לשונו מרוב מאמץ, ומוחרש אזניים מריע גם הוא דברי התלהבות באזני דויד, אשר בצמצום עיניים ובכיווץ פה ובקימוט שורש חוטם היה מכוון וקולע והופך בתחבולות צייד, ומפתיע במכות אש כל מי שדימה לו רגע כי מותר לו כבר להגביה ראש אף לרוץ על נפשו, אורב אל מקום נפלם של רצים שצנחו מאימת אשו, ותופש ומקלחם בסילון אש – וממשיך והולך לשיטתו בדקדקנות מקצועית, בלא לשים לב כי מה שמכאן נראה כצלפוּת סוג אלף – שם דווקא נראה כמלאך־המוות מכה בחרמשו. לעזאזל זה מתחיל. הנה זה כבר מתחיל. שום דבר לא ימנע וזה מתחיל. המזל שלו. בכל מקום בואנו – מתחילים הענינים. והנה זה מתחיל פה. לא כדאי להתרגש, ובכל־זאת הנה זה מתחיל. שעותיו של מי הולכות אל סופן? טוב. חמישים או מאה, כמה הם שם? כך זה מתחיל. לפני רגעים היה הכל עוד אולי, כעת כבר זה ודאי. – ‘ראית – שואג נחום – מה שמקלע אחד יודע לעשות! איזו מהומה נפלה בכל כנופית הגיבורים האלה!’ ולשאלת גידי מרחוק מי ומי הם הללו? משיבו נחום בהגסת־לב: ‘ערבּצ’וקים! סתם מקומיים, יחפים, בשמלות, מחורבנים! יאללה – הפנה וצעק אל מעבר לגיא הנמוך. אל אותם עצמם, ואין ספק ששמעו קולו שהלך עם הרוח – בואו גשו אלינו! אתם עם הרובים המחורבנים – ובואו ישר מכאן מול המכונה – ותראו מה טוב ומה יפה! כמו ככה – שחה נחום והכריז בשטף והתיז בכף־יד חותכת־נמהרת שפעת ראשים – או התכנסו־נא לריכוז בריא, לטיפול במרגמה!’ – ‘כן, אמר לו חיים, כשאתה מבוצר יפה באדמה ולך יתרון בנשק – הכל נראה אחרת.’ – ‘בטח!’ – אמר נחום – ועוד איך! שיבואו ויחטפו את כולה!' – מתחיל, מתחיל, מתחיל.

אלא שאותה רחישה חגבית בין עשבי הגבעה שמעבר לגיא, לא נקל להדבירה. לך צוד כמה עשרות מוטמעים ברחבי השטח הענק הזה. כל כמה שתכה תאבד מכתך ויצא רוּבה לריק. וכך היו הולכים הללו ונקבצים אצל אותה בקתה כפולה שבמזלג הנחלים, ועוד קפיצה או שתים והם מתעלמים בשטח המת. מעבר לעורף השלוחה שמלפנים. ומשם כבר פתוחות לפניהם כמה וכמה אפשרויות לזנק לפתע אי־מזה מקרוב. לפיכך נוטש דויד כל מיני בוקי־סריקי ואינו מרפה מאצל אותה בקתה. מטח לכאן וסילון לשם, צרור גדול וצרור קטן. ריח אבק־שריפה ודרדור תרמילים ממלא את השוחה. גידי צמוד לדופן השוחה על־יד דויד. את כובעו חיבש בעל־כרחו על ראשו, ואת רצועתו לעס בפיו. מקומיים שכאלה, אם שמקלע אחד דיו לגרשם, או שיש לחכות להתפתחות רצינית יותר. כלום אין מישהו מאחוריהם עומד ומלהיב? מבטיח הבטחות וצופה במשקפת מעל אחת הגבעות לרשום דוח הצבת כוחותינו? ואילו פינילה היה רוצה לקחת את כל הכוחות שיש, ושאפשר להזעיק קל מהרה, להפעיל מיד את המרגמה, את המכונה ומקלע אחד, ולצאת במקלע השני ובכל יתר הרובים עד קצה השלוחה, ולזנק משם זינוק נמר עליהם! אל אלוהים, לתת להם ככה שיימאס עליהם מיד, ושנרויח עוד יום שקט ועוד לילה שקט ונספיק לצאת מכאן, ומה שיהיה אחר־כך, ימצא עצה מי שעל־ראשו יהיה למצוא. אל אלוהים ורק לא להסתבך, לא להתחיל בצרות חדשות – כל עוד ניתן בידיך לגרשם ולחסל כל התחלה אפשרית שהיא. – ‘אתה יודע מה חסר לנו?’ – פנה פינילה אל גידי, בין תפיפת הצרורות. ‘כן.’ אמר גידי. ‘לא.’ אמר פינילה. ‘אני מתכוון לג’יפּ’ – ‘לג’יפּ?’ – ‘כן.’ – ‘למה ג’יפּ?’ – ‘הו – היינו מרכיבים עליו שני מקלעים וכמה בחורים וקופצים בדהרה עליהם! היו נפוצים לכל רוח – והכל היה מתחסל!’ – ‘לכך אין צורך בג’יפּ – אמר גידי – די לנו בכמה זוגות רגליים.’ ‘נוּ?’ – האיץ פינילה. ‘נוּ, נוּ’. השיב לו גידי כמתאר את הנמנע, והוסיף: ‘משקפת חסרה לנו. לראות ולדעת מה רואים.’ אמר גידי. אני צריך להתנדב עם עוד מישהו, להיות במקום המשקפת החסרה, לצאת עד שם ולראות מקרוב. בזקה מחשבה סוערת בלבו של פינילה. כמה שאנחנו עוד לא צבא. גנח בלבו גידי. ודויד הוסיף וכיון את המקלע בדקדקנות ושילח צרורות מטרטרים, טורפניים. ‘לא רואים אם פוגעים.’ – אמר פינילה חסר־מנוח – ‘אילו דפקת עשרה מהם, אמר אל דויד, היו מתקפלים ובורחים כל השאר.’ ‘בחייך – אמר פינילה – כוון היטב, ודפוק עשרה לעזאזל, שתצא נשמתם ויהיה לנו אויר לנשום!’ – ‘חושב שהשכבתי אחדים.’ אמר דויד בשרבּוב־שׂפה, כאיש־מדע המרצה הישגיו בזהירות. – ‘אותי מכעיסה הישיבה הצמוקה כאן.’ אמר גידי והתחרט מיד על גילוי־לבו. לועס את רצועת כובעו חקר את מבנה הגבעות עד שגם בחלום לילה ייזכרו שרטוטיהן לפרטים. הגבעה המעורמת מעבר לגיא, הנגזרת במירוצו לשפת המצוקים הלבנים, העומדים שלושה בזה אחר זה, מדרון רחב־ידיים ורחב־שרטוטים, עולה וגונז בו כמה קפלים זה מעל זה, עד הרכס הרחוק, עד בואכה צפונה, אל השלוחה הרצה מתחת רגלינו ונפסקת באחת כעבור שש־מאות, וגידמתה תלויה מעל מזלג הנחלים, אשר קצת בצדו רובצת אותה הבקתה הכפולה, זו אשר אליה אצות ככה הנמלים השחורות הללו בחפזה. ושמא נניח להם ולא נפריע ריצתם? שמע! בואו נעשה מעשה! שיצטברו שם, ושם נכתוש אותם במרגמה ‘שלושה’! ירוצו ירוצו. והבה־נא נפסיק אש, כי אש־סתם, לא פגענית, משיגה את היפך תכליתה: רק מעודדת. כבר נודע להם כי שוכן כאן בולדוג בעל שיניים. וירוצו־נא ויתאספו, ונוריד עליהם שם פגזים מתפגזים אחדים!

המשלט הקדמי נשם לרווחה כשצעק גידי לברזילי מה שצעק – שכן מכבר תמהו מה לו בושש גידי זה, ועל מה הוא מתמהמה מעשות דבר פשוט זה, מאחר שהולך ונוצר ריכוז צפוף, בָּשֵל למכה קטלנית! ובעוד ברזילי טורח בטלפון, היה דויד מוסיף ומריץ במקלעו את המפגרים אל הבקתה הכפולה, לבל יחמיץ גם אחד מהם את שחוק שמשון המזומן לו שם. ‘הפעם יטעימום טעם!’ התפעל נחום מראש באזני חיים הגוץ. ועוד הרים קולו ונטה אצבע וקרא אל דויד: ‘שמה! הנה תראה, שם רץ אחד, על־יד האבן ההיא, דפוֹק אותו ארצה!’ וחיים היה עוקב אחר הדברים המסעירים ובקצה לשונו היה חש כיצד סתימה אחת נתערערה בשן שלו, וכאב מחלחל יותר, מפורש יותר, דוחה יותר ומושך יותר, ובידך להגדילו ולהפחיתו, וזו נחמה כלשהי, שאינך מש מנסות וחזור ונסות קיומה. כל כמה שתציץ אנה ואנה – הכל רחוק, ואין דבר להיתפש בו. שוב גבעות ושוב עמקים, עד כי העץ הרחוק ששם, על ראש גבעה אלמונית, מתראה פתאום כאילו הוא העיקר. חשוב עד לאין שיעור, מרכז העולם והבריאה. והכל שרוף־שמש, והכל חשׂוּף־פּתיחוּת, רק חריצים יבשים משתוללים על אדמת הפרא, הגדולה, גדולה לכל צד ולכל מידה, אדמה גדולה, חום גדול, שמש גדולה, אופק גדול, עם כל הערבים האלה הקופצים להם פתע בשדה הזה משום־מה, מתנפלים אל הבקתות העלובות האלה שלנו, – שאתה תקוע ביניהן עד מתניך באדמה, שאינך יודע מה לך ביניהן, ומה המקום הזה כולו, ולא יניחו ולא ירפו עד שמישהו ייפגע ומות ימות הרחק מן הבית; ואילו זה שידחַף ראשו פנימה, העמק באדמה, הוא יישאר, אולי. מה עוד קובע רצון אדם? לא־כלום. אין כאן אלא התמשכות והתמשכות עד שתתם מאליה, אתך ובלעדיך. ולרגעים עוברת הרגשה ילדותית שכזאת, שאולי יקרה ותתעורר פתאום, תפקח עיניים, ויתברר כי אחרת, כי באמת הכל לא כל־כך כמו שהוא, אם תתעורר. יורד ועוטף ענן טשטוש. מתחיל הכל נעשה תלוש, קצת זר יותר מקצת מוזר. כתעיה בתוך ערפל בלא דעת, בלא צורך לדעת. בהתעלמות זידונה מכל מיני סימנים מפורשים ומובהקים. בהתרופפות קרקע מדומדמת, סיוטית. וכאותה תולעת שהשילה כותנתה אֵי־בזה והלכה לה, כך הולכת ממך צורתך שלך המוּכּרה לך ולכל, ונותר כאן בן־בלי־שם אחד, מופסד הכרת היותו, נֶשֶל ריק. שפופרת חיצונית מושלכת בתוך החפירה, מעורבת בקריאות ובצווחות, מפגיע לכל הרוחות הרעות שאין מנוס מעמוד ניכחן – לבוּש ריק, הוא כפרתך והוא חליפתך; ואתה, שבאמת, נעלמת, הערם הערמת על כולם והשארת פגר עומד על מקום היותך החיה, האמיתית, שברחה לה, הפגר יומת ואתה תינצל. וכתום כל האֵימוֹת והמוראות, כמתעלף שחזר וניעור, שרגע עודו בוהה תמיה סביבו, ומשנהו כבר מתאושש – אף אתה, כשוך הסערה תשב מאזין בפליאה לסיפורי הנפלאות שהוו בך, אך בלעדיך, מאזין ומסגל הכל לעצמך, וכשיחזור הסומק על דמך, כבר אתה עשוי לספר ככולם, בתרועת דברים, כאילו מבשרך אתה יודע ולא שמועות הן ששמעת. רגע עוד צפה עולה הבחילה, וחוזרת גוססת לה. עד שאתה מתמלט מן הפגר הריק שלך. צועקים כעת מאחור. מי צועק בקולי־קולות? זיק עובר בלב. לא. אין זה אלא ברזילי, ברזילי שצועק אל גידי: ‘בוא גידי – הוא צועק – דבר אתה עם אורי, אני לא יכול עוד!’ –

וגידי מחרף וקופץ אל הטלפון. מיד חוזר כובעו וצונח אל חֲנוֹת ערפו, ומצנפת־השׂיער מתנערת חוזרת למלכותה. ‘הלו, אורי?’ קוצץ גידי במלים ומושך בחטמו. אכן, אורי חפץ לדעת למה רגשו, ומה כל המהומה אצלו במשלט. ‘יש ריכוז של שלושים־ארבעים ערבים.’ לא. אורי רוצה לדעת יותר פרטים: איזה מין ערבים הם, ומה הנשק שבידם? מקומיים עם רובים? – כן כן כן! הרגיש גידי בקוצר־רוחו. – ‘נוּ?’ אומר אורי. ‘מה נוּ?’ – מתקצף גידי. ‘אז מה יש?’ אומר אורי. ‘מה אז מה יש?’ ‘אז מה כל הרעש? – ומה עוד מחוץ לזה, בסביבה?’ וגידי מסביר בחימה כבושה, כי היתה תנועה ניכרת בשטח, וכעת יש ריכוז טוב לרגימה. אבל אורי אינו מסתפק ואינו שבע־רצון. נראה לו כי גידי ואנשיו פזיזים ונלהבים מדי. אך, כשמציע לו גידי, בקול שאינו בדיוק שחוק־של־טוב־לב, להטריח עצמו ולרדת לראות כאן במו עיניו, עונה אורי מיד: חדל, מה אתך! ארבעה־עשר אתם, ואתה צריך שני מפקדים! ערבושים קטנים אחדים ירו ברובים – וסוף העולם? כבר אזעקה, כבר פאניקה, כבר תגבורת ומרגמות! ומה תעשה בגאון הירדן? – קשה לדעת איך תירגמה שפופרת הטלפון את החריקה שחירק אז גידי, אך לשמעה שאג אורי כנכוה: ‘מַ’־תַ’־מרת?’ וגידי נשף ונחר ואמר: ‘וקשה לך לשלוח מישהו עם ארגזי התחמושת, ואת הנבלה שמוליק, ומה עם המים? קל לך לדבר!’ – אתה מדבר כמו ילד. גידי! – חזר אורי אל ההתחלה – יש בידך ארבעה־עשר איש. ואינך יכול להסתדר ולשרת את עצמך? באמת, גידי! – ‘טוב. – צעק גידי. – תודה. תן לי את עוזי מן המרגמה. זה הכל.’ – ‘מה קרה לך, גידי?’ – ‘לא קרה.’ – ‘מה אתה רוצה ממני?’ – ‘לא רוצה ממך כלום לא רוצה.’ – ‘אז מַ’תַ’צועק?’ – ‘לַמ’שֶ’ מתחשק לי לצעוק.' – ועל זה השיב אורי, ועל זה השיבו גידי, ולבסוף נפרד ממנו אורי ובטרם מסר מקומו לעוזי אמר: ‘הכל עובר, חביבי, חבל על הדמעות.’ לעומתו הבין עוזי הכל קל מהרה, ואפילו טען כי מכבר הוא תמה למה אין מפעילים את הנשק הנכון, ברגע הנכון למקום הנכון, – שהרי זה מושכל ראשון – ואפשר לסמוך עליו בשקט, ולבטוח – וכולי, והכל יהיה מאה אחוז, ולא פחות. כמעט הספיק גידי להניח את האפרכסת וקול אחר, שהאוזן כמעט ושכחה קיומו, בא חופז: ‘הלו, הלו, גידי, גידי.’ והרי זה שייקה הקטן מן הקשר, בעוד עשר דקות ההתקשרות שלו באלחוט – ומה ימסור למוטה, מפקד המחלקה? – הה. ואת מה שמסר לך ברזילי העברת? – עוד לא. אורי טוען כי מוטה יגיע בצהרים, אם כך ואם כך, וחבל להוציא את הסוללות למברקים סתמיים. ‘שמע־נא, שייקה – פקעה סבלנותו של גידי – מה אתם כולכם שמה רוצים מחיי מה?’ – ‘אני לא…’ התחיל שייקה ברהיטה. – ‘טוב שאתה לא. כולכם כן. נמאסתם. עשו מה שתרצו.’ – ‘יהיה בסדר,’ אמר שייקה חרש, וקולו היה דווקא טוב ומיטיב, אלא שגידי כבר זרק מידו את השפופרת, ורץ משם, הלאה.

אחר־כך סקר גידי את כל המשלט הקדמי, בצלע שדה־הקברות. בשוּחת רפי וצ’יבי החל, ובפינת הבקתה הקיצונית המסתירה מחצית שוחת נחום וחיים כילה. וחזר ובדק כל אחת לבדה, היא וגיזרתה היוצאת לפניה, עד פאתי אופק. היכן שהוא עוד הונפו אתים, היכן שהוא עוד היה גב כפוף בטרחה, ופה ושם ראשים הציצו מומרצי סקרנות לדעת. ואילו שוחות אחרות היו שנדמו כריקות, ולבעליהן נמצא, מסתמא, עיסוק מעניין יותר בתחתיהן. משוחה לשוחה נודד גידי, במסלול שמתחיל להיות נדוש, אחוז לאות ולא־מעט נקמנות: ‘זה מה שהספקתם!’ אומר גידי פה, כשם שאומר שם, כשם שחוזר ואומר בכל שוחה, אחת היא מה פני יושביה ומה מענה יענו על פניו, ובאותה רגינה, באותה הטפה חרולית, באותו אכזב עצמו, סובב־סובב כנידון במסלולו, מרחש ואומר מִדבּר שלם של דברים, ישימון אין קץ, לא מעלים ולא מורידים, שאין רוח למנעם או להחליפם בטובים מהם. ‘איך הקרקע אצלך?’ חזר גידי אל אברוּם, המתיגע בכריית שוחה חדשה, וזה מזדקר בזיעת אַפּיו: ‘מנוּולת כמו בכל מקום – אמר הלה נוצץ כנגד השמש – את הנשמה היא מוציאה.’ הערה שאינה נמלטת מאזני יעקבסון בשוחתו, ואינה חולפת בלא רמז נכלולי שתולה בה, על פי דרכו, אותו נוטף־שפם ומשורבב־שפתיים; ואברוּם, כנגדו, כתמול־שלשום, נרמז מיד וצוהל צהלה גדולה שמתאפסת כרגע, כברז שנסגר. טוב להם – סח גידי אל צ’יבי – טוב להם כאן. יש להם מישהו שיהיה אחראי וידאג. ומה איכפת לי יותר מאשר להם. ואיכפת. אני ילדתי אותם? אני חייב יותר? בואו תהיו אתם מ"כ, ואני אשב ואבכה לכם על הראש. או למה לא אשב כמו אורי, שקט ונרגע. – ‘בדקת את הטווחים?’ צעק גידי לברזילי, מבליג על צעקות אחרות. נוריד עליהם פגזים אחדים, הם יסתלקו ואנחנו נתעורר. לא טוב לחשוף כלי־נשק. בכלל, טוב היה בלי זה. אילו עבר היום בשלום עד הערב. ורק שלא נסתבך. בינינו לבין עצמנו: מי מבין למה באו הנה? וזה מרגיז, שלא מבינים, שמכים בחושך. ‘חפור, חפור – אין דבר,’ המריץ גידי את אַברום ופנה לרוץ הלאה. ואַברום, תוך שהיה מוסיף לגנוח על נשמתו שכבר הוצאה, שירבב עבי צוארו לראות אנה נעלם יעקבסון, והשתטח על כרסו מלוא קומתו, רגליו במחפּרתוֹ העלובה, וראשו אצל עליבוּת המחפורת של יעקבסון. ‘מה אתה עושה מה?’ – תמה אברום מתוך התנשפות מאמץ התרגיל. וקולו של יעקבסון עלה קצת חנוק. ‘לא־כלום.’ אבל כשניזוזה גוייתו הגדולה עוד קצת, וראשו בא פנימה, נדהם מפליאה: ‘אה? תראו! מה אתה טורף מה?’ – ‘שתוק! מה את צועק?’ פלט יעקבסון באי־חשק מפה עמוס. – ‘בשר? מניין השגת בשר? תראו תראו!’ – ‘ש־ש־ש – כעס יעקבסון – מה אתה צועק כמו חמור! רד ושב פה, ותקבל קצת ואל תצעק ככה. אל תעלה אבק, בהמה שמנה! שמעת פעם את הסיפור: מַ’תְ צ’עקת – הלא זה נשאר בינינו?’ – ואחר־כך טען יעקבסון, כשפי שניהם גורס ומעלע שומן, ומעלים מן הקופסה בכוח שברי הביסקויט נתחים־נתחים, כי לא צריך להסתכל עליו בעיניים כאלה, כי עד שפה יגמרו כולם את כל הרעש על היריות ועל החפירות – יכול אדם לגווע דומם, ולא יחושו בו עד עם הצחין – ולעבוד בלילה ולעבוד ביום מבלי לאכול – איפה נשמע כזאת! ויעקבסון גיהק, וטפח בידו הפנויה על כרסו כדי להקל ולהחיש את עליית פקעת הגוֹסי הנגהקת, וצימד שפתיו המרובבות־שמן אל נקב קופסת המיץ. וכשכילה לאחר שתי פוגות נשימה, ורקיקת פירור שנטפל ללשונו – הגיש את שאריות הקופסה הנמצצת אל אברוּם הגדול, והוכיחו לאמור: ‘אל תביט ככה. לאכול אתה מוכן תמיד, אבל כשצריך לסחוב את זה – איפה אתה? אז אתה צדיק. אתה מאלה שמעולם לא סוחבים, אבל שאוכלים מן הסחוב בכל כוחם, הא? תיאבון דווקא יש לך כמו לעשרה סוסים! קח תשתה קצת – יש לזה טעם של שתן. – לעזאזל, איפה מותאים כעת קצת צל, להימלט מן השמש הזאת!’

בשעה עשר יִבּב וצרב את האויר, בשקיקת אש בשדה־קוצים יבש, הפגז הראשון, ופטרית־אבק נעלתה וצמחה מיד, מלוא קומתה, אצל הבקתה הכפולה, והשאיגה ברעם, כעבור מה, את הגיא כולו, ועד שלא נתמטמט עשן כותרתה הפורצת, צמחה בצדה אחרת, אפורה ומלבינה, מקציפה בתסס, ועוד זו רועמת ושלישית באה עליה, והיה נראה כאילו מתוך הבקתה הכפולה עצמה נרומה והכל נתעלם שם בכליל העשן. ‘אדיר!’ התפעל נחום בצויחה, וקשר מיד כתרי תשבחות למלאכתם הנאה של העוזיים, אשר יהירים ככל שהם – במרגמה רבה להם ידם, ידיים של זהב! – ‘על הפרצוף! – התמוגג נחום ונאק לכל עבר – קחו לכם! כתוֹש אותם, עוזי! מרח אותם! הדק היטב! חשבתם שאצלנו ככה? – פנה פעם למעלה ופעם למטה – הפקר? אה? אז קחו לכם על הראש, בשביל הפעם ובשביל כל הפעמים! כשבאים אלינו לא שבים ריקם! מי שבא חוטף! – יאללה הביתה! – התגבר קולו – הביתה, סַרחנים, פחדנים מזוהמים, ער־בּוּשים!’ וטען בוז כה רב במלה אחרונה זו עד שנשתברה לשתים וסופה נשמע כמין התרזת רקיקה! אכן, כשנמוג האבק נתהוותה שם בין הנמלים הכהות בהלה ומהומת מנוסה, עד שגידי סבב וצעק אל ברזילי, כאילו היה הלה מלצר שרץ למטבח להביא: ‘עוד שלוש כאלה! אייזן!’ ושוב נצרב האויר ונתפלח. ושוב הובקעו ועלו שם פטריות־אבק שרעמן שוב התמהמה כלום והתפקע מלוא הגיא והדיו רצו־דלגו על כל המדרונות, מכים הדים ובני־הדים. והנמלים הנמלטות אצו אל הואדי, מתחת למצוקים הלבנים, הנישאים גאים ומסנוורים, להיסתר בו ולצאת מן הטווח. בכניסה לא צפויה פתח עתה גם המקלע ושירשר מטחים עזים אחדים, לפי שעינו החדה של דויד, לא כשל חבריו אטומי חוש הצייד, שאינם אלא מוקסמים ולא ניתקים כצפור מעיני הנחש, ומן המעגל המועט של מפגע הפגזים בבקתה, עינו עוברת ואצה במעגלים הגדולים על־פני כלל נוף הגבעות, ותרה אחרי הנמלטים, כל אותם שלא הקפידו ולא נזהרו, אלה שנואלו לשכוח אותו, את דויד, שאצה להם הדרך להינצל – אותם לוכד עתה המקלע, והולם בהם בברד־נוקדני. קמוץ שפתיים, מעובה גבינים ומרוכז כמכהן בקודש, כחוקר על המיקרוסקופ – מוליך דויד את קנה המקלע ומכה, ומה צר שהטווח שלו כה מוגבל, שאין לאל ידו אלא להכות באפס קצה השוט, נוגע ואינו נוגע, מצליף ואינו מצליף ומנוע מהוכיח כל נפלאות כוחו ועוז זרועו. וזה, אולי, מעורר את גידי לבקש מברזילי עוד מנה משולשת אחת של פגזים, קצת יותר גבוה, ברדיפה אחר המתברחים, אל פנים הואדי שביקשו בו מפלט – ומיד כבר נוטים וגם פורחים ומלבלבים ונכמשים מסתרחים שלושה נופי אילני עשן, ושרידי היותם נסחבים ברוח שכבר התחילה מתנשמת כה וכה ומנפנפת אנה ואנה, ועוד תוסיף ותגבר מעתה, ועמעום עופרת יוסיף יינתן ויכביד יעכיר הכל מעברים, הדלֵח והקדֵר. וכשמצטרף המקלע אל המרגמה, והגיא שלמטה נעשה ממש גיא חזיון, וכה נקל לרבוץ ולראות בשחוק הציִד הזה – עד שמתגנב, עם זאת, מניין שהוא, חשש צהוב, נטול כל הגיון, שחובה להיזהר מאד שלא ייגמר השחוק רע, שזה קל מדי, שזה ‘הולך’ יותר מדי, ושהמזל עלול להתעורר ולהיזכר פתאום בנו – מה אלה יושבים להם פה בשקט וצוחקים… ההה, רק שלא יצמח מזה דבר שאחריתו מי ישורנה. נחום, נחום, אַל תצחק יותר מדי. אַל תשמח אל גיל – ברחו, ברחו! אל תרגיז את המזל, כבוש עצמך, שלא ייזכר בנו, שישכחנו כליל. הרוח היתה לוטפת את הלחיים הלוהטות, ויורדת, בנהמה כלשהי, למטה, ושם נעשית דהה יותר ומוחשית, וקצת אפילו פראית, פורקת עול וכל הדעות שיש למישהו עליה, ונכנסת לתחום שהוא רק שלה, רק בינה לבין האדמה כפי שהיא מגובעת ונטושה, וקופצת ונוגחת קדימה ונפוצה ומתפשטת, ונעשית עירומה לגמרי, עירום מפחיד. מדאיג לא מעט, ואולי אף מכוער מרוב פריעוּת קשה. ועוברת לה הלאה, עשן מועט נמוג בין כנפיה, כנוצה מבין רגלי דיה וחרטומה, ומי יודע, מי יודע מה עוד יהיה, לאן הם כל הדברים האלה שבעולם, כאן, וגם שם, הרחק, וגם עוד הלאה, הרחק מאד, מה כל אלה ולאן הם כולם?

– ‘מסתלקים!’ שאג פינילה. ‘כמו כלום!’ התיר דויד לעצמו לבסוף שמינית של חיוך, וליחלח שפתיו שפקחן עתה מקמיצתן. וגם מימין וגם משמאל באו קריאות־חדוה, ונחום הצביע פתאום למטה והתלהב: ‘הביטו! סוחבים שמה, סוחבים פגרים, הביטו שמה!’ – ‘יאללה לכו הביתה!’ שאג פינילה (ונוכח שוב בהרהור בורק: איפה ‘הביתה’ שלהם? לא כאן?), והיתה הרגשה נדושה של שחרור, ונהיה קל ומדגדג להתחיל לספר בדיחות, ולצחוק על כל דבר שהוא, מצורתו המיוזעת של אַברום, כשם שמקמטי הדאגה במצחו הקצר של גידי, שתחת מצנפת שערו הנערם. הה, אב לבנו יספר, ואיש לשכנו – מתלהלה שם פלוני בצהלה – איך לא כדאי להתעסק עם היהוד או להסתובב סביב הבקתות האלה שלנו (שלנו? באמת שלנו? מאימתי?), וכבר היו ששאלו על הארוחה המובטחת ועל קוצר ידי האחראים לרווח האנשים, הנה אלה שאך זה גירשו לכם וקטלו באויב, כבנשיפת רוח עזה; ואחרים היו שהוסיפו ולא נרגעו מהתפעל מידי הזהב של עוזי הרגם וחבריו, והגביהו אצבעות לקילוס – זה היה: פ־ס־ס־פלאים! ועוד אחרים היו, שהיה נראה להם כדאי שיצפינו מהרה עצמם ויעמידו פנים רגילות, פן ייוָתר מקום להיטפל אליהם ולשלחם להביא משהו, או לעשות דבר. אבל דויד, מנוער מכל אלה, ראה פתאום כמה יצורים שרחשו עדיין בפאת הגבעה בלא מגמה ברורה, או באבדן־עצות, ולא שהה מהכּוֹתם ארצה, במכּוֹת־אש עזות, כשפינילה דברים עוברים בלבו בלא להתעכב: נוּ, אם בורחים – שיברחו להם… ולקטול בבורחים לא חכמה… – הרהור לא מסוים, לא נחשב, שחולף בלא התעכב, שהוא, כנראה, שריד מטופש לסיסמאות מתנועת־הנוער ולא נמחה עדיין כל־צרכו, ויפה לו שחלף בלא שידע איש. מיד הצית לעצמו סיגריה, והפנה גבו בהתרסה אל הבקעה ההיא, ונפנה לבקש על־פני השטח שלנו מלפנים דברים מלבבים יותר, לצעוק אל מישהו או לצחוק משהו, או להשתעות באשר יהי. ימח־שמם, מן הבוקר הרגיזו עד שנמאס – תפש עצמו מסַפּר לאורה קטע מסיפור גדול, ואולי אף משהו מהצטדקות נדרשת משום־מה, קטע אחד שישתלב בכל פרטי המאורעות שבאו ואירעו לאחר היוָדע דבר החרבון הגדול: אורה באה אל משלט־העץ רבע־שעה לאחר צאתם! הו, שיעבור, שיעבור, שיעבור הזמן המפריד. ואנא, לא להסתבך בכלום – שיעבור! – ‘נו, מה?’ שאג גידי אל דויד בבקשת ‘דוח־הרעשה’ – ‘כמעט נקי,’ השיבו דויד דברים מלאים. ‘נקי כמו קרחת!’ השלים מן הצד נחום. ‘הסתלקו?’ – ‘אלא מה?’ התגאה נחום. וחיים שעל־ידו התחיל כעת מחייך ופצה פיו לאמור: ‘פו, איזה כאב־ראש היה!’, ודחיקת הלשון בשן הרעה, העבירה עווית בכל השידרה, ועם גויעתה גוועו דברים נוספים עמה, שאין להם לא שיעור ולא דיבור. – ‘אז מה? – הוסיף חיים ואמר – זהו? בסך־הכל?’ – ‘דפקנו אותם עד העצם!’ הסביר לו נחום בתמצית, וחילץ עצמותיו והרחיב חזהו בהנאת שרירים צעירים. והיה צריך מאד כעת שיהיה משהו להעיד כי אכן נפל דבר, כי אכן היתה רוח אחרת, לא קרב גדול ולא הכרעה מפוארת ועם זה הצלחה, תרדפה שעלתה, ציִד שלא נחרך רמיה, הלא דבר הוא! – אפס כי בתוך כדי רגע או שנַיִם, נדעך הכל, כרע תחת החום, העייפות והרעב, ולא נודע עוד. אך כמלוא יִדוּי־אבן משוחת נחום – שוחת צ’יבי ורפי והם גם ראה לא ראו דבר, לא שותפו בכלום, ומה להם ולכל אותו מחזה שנתרחש מי יודע היכן שהוא בגיא, טובע בצווחות מופרזות, לא להם ולא מהם, ואל נא לערבּבם במשחקים לא להם, כאילו דברים שאירעו אי־שם בשיפולי הצד המזרחי של המשלט אמנם יכולים להעסיק את לב הצד המערבי בו, לעוררו להתלהבות ושמא גם לאיזו הוּררא רבתי, שפֶּתי יכול לדמוֹתה בלבו התם, או כמין דיצת חדוה מתפשטת בחבורה – חבורה! מה חבורה היא לך כאן? מה לשאול, נאמר, ולציוחַת שור עקוד של, נאמר, פלוני נחום, הקופץ חשׂוּף גוף מפריח הבל בסימני־קריאה! – הו, לא, הנח, פטורים, כאן, פטורים לגמרי, גם מן הצורך לחוות דעה. לאבדון: איזה חיים תפלים, המעט לך העייפות, הרעב, העבודה ובא החום הזה, אה, השמש הקופחת הזו – אלוהים, מי צריך את השמש!

אבל גם בצד המזרחי דעכה עד מהרה כל הריגשה. גידי הוטרד אל הטלפון, אל אורי שאינו חפץ לדעת דבר אלא מפיו של גידי בלבד, וזה בא חורק־איבה מראש. דויד ופינילה טוענים את הרצועות שנתרוקנו ונוכחים כי כמעט וכלתה תחמשתם, טוענים ומחרפים מלאכה בזויה זו ואת מישהו שהיה צריך להיות אחראי לכל יותר מהם. חיים ונחום שנצטווּ לא להמיש עיניים מן הגבעה שמעֵבר לגיא, ולעקוב בדקדוק אחר כל המתהווה שם – השמש חורכת ריסיהם המצומצמים עד תכלית. הו, הגביהה כבר השמש, והיום התחיל יוקד דומם, ואותה רוח דרומית לא השביחה כלום אלא הוסיפה אבק על החום עד החלא כל נשימה. מה עוד נותר לאדם על־פני חשׂפוֹן המשלט הזה, על צלעו העקומה וגוהרת דרום־מזרחה – אם לא לפשוט כותנתו ולהתקין ממנה ומאֵת־החפירה ומן הרובה וממקל שנקלע ליד, סככה של כלום, פיסת־צל דקה, נחרדת על כל זעזוע, ובה להתכנס ולהמתין עד עבוֹר, השד יודע מה, עד עבוֹר, עד עבוֹר. ירד על הגבעה אותו קהיון ואפס־רצון לכלום. אותה נַבֶקת נובלת תחתיה נלאָה. שממון בהמי, נכנע ומקבל עליו ומשלים מראש עם אשר יהיה. רובצים ונושאים את העול לא באורך־רוח ולא בקוצר־רוח כי אם בחוסר־רוח. כפגר מוּבס. כאותו צמח־מדבר, המתחזק להתקיים בחרבוני ציחחון זלעף – שחס מבּזבז כלום מלחוּתוֹ, שאוטם כל היקפו לשמור על פנימו, שמותיר מגשמותו החיצונית רק אותו מועט שבלעדיו אי־אפשר כלל: עלה דק ומועט, מצומצם וקוצי, פיוניות מוצנעות ככל יכלתו – כזו נעשית עתה נפשו של אדם, כרותם, כמיתנן או כלענת־המדבר – גלדנית, נוקשת־רקמה, מדונגת ואטימה ומוגפה, ולבד ממעט חושים, נובלים למחצה, שהותיר החוצה, משוקעים אל עצמם, כמושים וגלולים, חסים על כל הפסד מאמץ, עד שתעבור ותעבור עת השדפה הרעה, כולו כמתעלף, קהה וסרוח, בכה או בכה, ובהמתנה. חשאית ולא מורדת, לזמן שיחלוף. וכשמגיע אדם עד כך, הוא הופך להיות צמח הארץ החרבה, קצתו סגור, קצתו מתעלף, קצתו מסולק, ורק שאריתו, וכמתוך חלום, נוכחת מבפנים, מבית כל הקליפות, במגע וחוץ למגע, ואולי אפילו זחוחה שם למדי, אף כי מצומצמה לכמעט שלהבת פעוטה, בין מהבהבת למעמעמת, ומה ייבצר ממנו משאת ככה כל תלאובות שהן, קהה ונסרח, מה ייפלא ממנו מהיות נוטל והולך ישימון אין־קץ, מטומטם והולך, ועד קצווי ארץ ועד מעֵבר להם, מהתנסה ועמוד במדווים, מסבוֹל סחי מחליא, משאת סופות עזות, כובד שרב, שממון מכלה־כל, חסלני וצר־עין, והולך והולך, בעקשנות שוחקת אבן, מכרסמת ומכלה הכל, בנצחון גובר וכובש, צרור אנוש מועט זה, מצומק ונכמש בצלהוּבי השמש, ורק בחובי חובו פנימה עדיין מהבהב זה הזיק שלו, קצת חיותו זו אשר לריח טיפת מים תפריח, או למַשב רוח טובה, או למראה שדה ירק, או לשחוק טוב־לב, ולעתים אף תשגא להיות צהלת פתאום, בלב כל היבושת, כפרח על קוץ־ישימון, נקודת־אוֹדם דובבת, זיק חפשי מכל אשר אינו מן ההכרחי ביותר, פטור מכל אשר אינו בין חיים־לא־חיים, וחוגג חירות משוחררת, שתכליתה בה ובתוכה. לעזאזל, מי יכול לשער מראש עד היכן יכול אדם לעמוד בסבל; מי היה מעלה על לבו כי אתה, הבן־יקיר לאִמך, היית יכול לשאת כל אלה? ושוֹחה אדם, בן־הטיפוחים, ועומד בכל; צועק ועומד ברָעָה; שותק ועומד בה; משתעמם ועומד בה, מת ועומד בה, אחד בחרפה גדולה ואחד בחרפה קטנה; אין לך רעה שאין מתרגלים בה ולא עומדים בה, חוץ מ… או עד אשר… לא יודע חוץ ממה, או עד אשר מה. לאן הגעתי. לעזאזל, ורוח ואבק וחייך המתבזבזים… ברזילי אינו יכול עוד, וקופץ מן השוחה הולך נכחוֹ, לבוא אל צל הבקתה.

איזה בטלן נעשיתי, מדבר רפי אל לבו. קצת חום ואבק ואני הרוג. הלא בבית עובדים גם בכבד מזה, תמיד. מה יוצא ממני כאן. על מה עוברים ימים גדולים (ולאן אני רץ, בעצם?) אבל אינני יכול עוד לשבת. יש דברים שאסור גם להתחיל להתרגל ולהשלים. לבית־סוהר, למשל. או להתרגל לקבצנות. ואני מתעב להתרגל, תנו לי ללכת הביתה. או לאן־שהוא. לא לאן־שהוא אלא בדיוק: הביתה. לעבוד. שונא את הככה הזה. גם כשהוא בבית. זכר שבת אחר הצהרים בבית, כשחם, כשאין לאן ללכת, כשהכל סרוחים על ערשׂוֹתם ועל הרצפה, בתחתונים וביחף, ובעתונים מליטים על הראש מפני הזבובים, ומנפנפים כנגד החום, ואין מה לעשות. כלום לא, תשתגע ואין מה, ולא לאן ללכת, ולא לקרוא. ומוכנים לנפץ קירות מאיבה, לבעוט ולהכות. וההרגשה כי החיים אינם חיים, אינם שווים קליפת אבטיח אכולה, שבמטבח, שגם הזבובים מאסו בה, שצריך לברוח מפני כל זה, השד יודע אנה. ולרוץ, כך, נדמה, עם הבחורים לאן־שהוא, או לרתום את הסוס, לולא שהוא הרוס מכל השבוע, או לעזוב את המושב ולעבור לקיבוץ, או לנסוע לעזאזל, לחיפה, אלוהים, שעות־הריק הכבדות האלה (לאן אני הולך, בעצם?). ואחר־כך חוטפת התנומה, או קוראים את העתון הממורטט של יום ששי במהופך, ראשו למטה, בשקידה, בהתלהבות, בחידוש נועז עד תרדמה… ‘הלוֹ!’ אמר אליו פתאום קול אחר, ובחור נעצר עליו ואַרגז על כתפו, יורד ובא במדרון. תמיד קובי ארגז על כתפו, כעת ארגז תחמושת, עד יום יבוא ויחליף וירכיב על כתפו גור־אדם קטון וירקיד אותו הוֹפּלָה־הוֹפּלָה. ‘הלו,’ השיב רפי. ‘הסתלקו, אה?’ קשר קובי שיחה קלה, וחטמו נוטף זיעה. ‘הסתלקו לכל רוח.’ מפטיר רפי פשרה, בין צורך נוקמני לצעוק דברים כמתלהמים ובין הידיעה כי מה קובי אשם. וקובי טילטל כתפו להיטיב מושב הארגז וחייך לאמור: ‘נוּ, בקרוב גם אנחנו מסתלקים.’ מלים שמזילות טוב על הלב, לולא שהיצר מחייב לומר אחרת, דווקא: ‘לא כל־כך מהר.’ בלא לחייך שום חיוך שהוא. ‘אל תהיה בטוח.’ אמר קובי לאחוריו, שכן כבר עבר והרחיק וכבר התחיל צועק אל גידי ואל בּני שיבואו לקחת. אלא שאז התפרץ פתאום הויכוח כעתר־הכבשן – למי תהא תיבת־התחמושת הזו: לבני, כמובטח, או לדויד שהריק אשפתו. קובי מוריד תיבתו ארצה, ומציג עליה רגל אחת, לבל תברח, ובידיו על חלציו משקיף על הרעש ועל המריבות, ועל הנשכנות. כאבן אל ביצת צפרדעים, בא אז רפי ומטיל משפט תמוה כזה: ‘טוב, אני אלך להביא עוד ארגז.’ מלים ספורות שהולידו תמיהה, משיכת־כתף ומנוד־ראש, וגם הרהור או שנַיִם, וצ’יבי שותפו של רפי, הגביה צוארו להעיר כי אם צבר לו רפי עודף מרץ – הנה, יש לו מן המוכן חפירה, להתכבד בה, חפירה שלו ולא של אחרים! וההטעמה, כמובן, על אחרים. ואילו רפי טילטל מתניו והיטיב מכנסיו ויצא, בלא השב דבר, במעלה הגבעה. ואך יצא את הבקתות ובא לפתיחוּת שלהלן, שהה לחלץ עצמותיו, ברוב התמכּרוּת, ומתנער מכל שיירי עבישוּת הויכוחים המשיך דרכו ברגל קלה, מקרטם לו, באקראי, זלזל אחד מראשו של עשב אחד, שנד ברוח, ומגישו בהיסח־יד אל חטמו, שאוף והָרֵח פלומת אבק־דק עד התעטשות. אבל כשמולל באצבעותיו את הזלזל הזיל לו הלז קורט מוהל והדיף ריח קטקט, שהעלה והזכיר דברים עד שחס לבו מהשליכו, והוסיף לרצצו בחיבת־רוֹך, רצץ והגש לחוטם. נתברר חשק ונתממש לעשות משהו שיהיה אחרת. שיעיד על ניתוק שייכותו מדברים לא שייכים. או אילו נמצא כאן עץ או צל כלשהו, לגהור לשעה קלה, ולהתהפך אפרקדן צופה בשמים הלבנים, כשהידיים משׂוּכּלות מתחת העורף – לולא שהאדמה חשׂוּפה כולה, ואפורה, וסלעית, ואגודות פה ושם של סירות־קוצניות נמוכות ועוד שכּמוֹתן, וזעיר כאן אותם שבטים דגניים, רוטטים ברוח. תתלוש לך גבעול כזה, ותפשיל נדנוֹ מעל מפרקו, ותעקור לך קצה חיוַריין ירקרק, שבהילעסוֹ יניב לך ליח־דמע מתקתק וריח תפל, שבכל־זאת יש בו משהו שהוא אחרת. תלעס ותרקק ותגחן ללקט צידה לדרך, ולקראתך מזנק פתאום חרק אחד, חרגול תְמיר־משושים מעֵין הקש, והוא ממתח אליך משושיו הללו, ומניע ראשו חשובות, ובאותה עסקנות נחוצה, שבינו לבין ההויה, עד שמן הראוי להושיט לו אצבע, כדי שיבוא זה ויטפס בה, ולכרוע בצדו ולבחון הכל מקרוב; ולחטט בעפר היבש שבין העשבים המאובקים היטב, שמתחת לאבקיהם הם חנוּנים כולם באותו ריח חריף של תבלין מזרחי, תמציתי. ואחר־כך תופשים פתאום, שהכל, כל שמחוץ, נמחק ואיננו מזה הרגע ואילך, נשכח לתיאבון. המלחמה, והצליפות, והפגזים, והלכלוך, וההלצות והויכוחים וההידחקוּת, והכל, – שכל אלה אך עראי, בלא סיכוי אחר, ואילו זה שכאן לא ימיר ולא ישתנה והוא העיקר הגדול. וריח סתיו בא כעת לאף. נושאים עיניים ומבקשים את פרחי החצב, שזו עונתו, מחפשים ומוצאים את ריח האדמה, ונוטלים רגב קטן ומלקקים אותו ומיד נעשית נדיפת חרסית רטובה, זעיר־אנפין של ריח גשם ראשון. זוכרים שטחים וזוכרים שדות, וזוכרים שלווה גדולה ומרובה, ונעשה טוב, ומדיחים זוהמה מן הלב, ויודעים ויודעים, שזה, ככלות הכל, רק זה, הוא, זה. אבל אך מפנים מבט אל השמים ממעל, מוּעמי־הרוח, הנישאים מעל גבולות הגבעה והגבעות והשדות החרוכים כולם, עם ריטוט האופק הרחוק, וכל־כך ריק, וקלוּי ושחמוּת חמה, – נופלת רוחך מהר, ולבך נרתע ממגע, וכל הרגע הקודם מתהפך ונעשה פתי, ורפי מנער ידיו מן החרגול, זה שגוֹנוֹ כגון הקש, ומשושיו ארוכים, ונפטר ומזדקף ומחיש פעמיו אל המשלט הערפי.

הרוח מתחבטת, וכדי לשמוע מה רוצה גידי צריך לרצות מאד, וגם אז נדמה כי עיקר דבריו לרוח. כל אותם נסיונות קטנים שיכולת לראות מקודם בהתחפּרוּת ובהעמקה – מכבר ניטשו וחדלו. והקהיון הכביד רבצוֹ בכל. ערומים למחצה, שזופי־גו ומאובקי־בלורית, נתקמטו פרצופים כנגד העכירוּת המסמאת. ולא הרבה יותר מזה. רק שאול לבדו יושב בגיגית־מחפרתו הדלה, בחולצתו ובנעליו, גם משום שכבר אחת היא לו הכל, וגם משום שלא כדאי, ואך יוּתן אות – ראשון יהיה לקפוץ לאוטו החוזר ולהפליג מזה. הוא מכאן, ומכאן עובדיה, ורק מכנסיו לבשרו, ורגליו היחפות כוברות עפר, ונוטלות ונוטלות הנאות חמות ממגעי העפר הרופס, בעירום כף־הרגל, מתוך ספק נמנום שמעלה הד בת־שחוק זנוחה הפקר על פניו שטופי־השמש, בלא איכפת שמעֵבר לכל איכפת שהוא, בלא צל דאגה על הלב להטרידו. או חובה או אחריות, הוֹ, כאשר היינו פעם מתפלשים בחולו של הים, חוגגים ומשׁתכרים מן הבטלה, מן החול, מן הים המבהיק, מן השכיבה ההפקרית, מן הבחורות העוברות כבדות־תפארת ושנַיִם או שלושה עלי־התאנה שלהן לא יעימו זריחת חִוְרַת שַישָן, או בשלוּת פריין השזוף, – או, כאשר היינו מוטלים ימים שלמים בואדי מלבין־החול של דורות, בערבים פשיטות, טיסה בשדות בג’יפים, לא ברור לך היכן אתה ולאן פניכם, וחוזרים לפנות בוקר, ושוכבים בצל התאנים והשקמות, השמש סובבת והצל סובב, ואתה נשאר בשמש, רחוץ בשמש, שטוף שמש, מוצף שמש, ולא זז ולא תזוז ולא יזיזוך בצמד סוסים. עד הצהרים, ואחר הצהרים מתחילים מתאספים, עושים קפה, מספרים מעשיות, שרים שירים, והבחורות היו בינינו, ורק אלי אף אחת לא נדבקה ולא אני אל אחת מהן, כולן לאחרים והאחרים להן. אה, מרפא השמש לנַזלת שלי. נזלת נדבקת אלי תמיד. היא כן. ראשון מבין כולם. והייתי שוכב לפעמים ומחכה, מבקש סימנים שונים, אותות בשמים ובארץ: היום אפגוש לי אחת. משהו יתחיל היום. ואם יש אל בשמים, ואם לא איכפת לו, שיהיה פוקד ושולח נערה אחת, נערה נאה אחת, לכי ילדה ושם בשדה מחכה לך אחד בחור, קצת ביישן, קצת שתקן וקצת מחכה לדבר שיִקרה – חייכי אליו קצת, והוא יחייך אליך, אלַי, בלי להשפיל עיניים, היא שיער נהדר לה, והיינו נפגשים לנו, היא לקראתי ואני אליה. שלום לך. אני אומר. או משהו. והיא תחייך לה, עם גומות־חן ושמלה לה צהובה, וזרועותיה עגולות, וסנדלים לרגליה, רגליים שכאלה, וככה היא תחייך שכבר ברור שלא אוכל ואתבלבל לגמרי, ולא אמצא מלה להגיד, הכל יהיה מתיבש על השפתיים, אבל כעת היא צוחקת ואומרת אלי. ואני מניע ראש ויודע לומר לה: בואי נלך לאיזה מקום. בואי נעשה דבר יפה שהוא. וככה היה מתחיל. הכל הייתי נותן לה. כל מה שיש לי, מה שלמדתי, מה ששמעתי, מה שראיתי, מה שאני יודע, הייתי עושה מכל אלה דבר אחד – ונותן לה. פרח אחד, לבן. הה, נערה אחת שלי, שהאֵל שולח לקראתי, כטוב עליו לבו, יום שמש צהוב אחד, והכל יכול להיות פשוט כל־כך, מתקבל כל־כך יפה, כמו שיש לכולם, כדרך שיש להם, למה לא, למה רק אני לא, סתם אחד, נוד בארץ, תמיד להסתובב, לחכות, להסתובב, להסתובב.

אינו דומה זעם ברפוֹת השמש לזעם כחום היום; צולה ומתמוסס מיד, מאָבּד צורתו ומתרפש למעיסה צמיגה בגוף ובנשמה, ובנקל יהפוך מזעם לשנאה עיורת וכל־כוללת. מה רוצים מנשמתו של בּני! למה מנסים להסביר לו ולשכנעו בשכנועים? בּני לא ישלים. למי הובטח ארגז התחמושת? וכי חולה דויד להביא ארגז לעצמו, כשם שרחמים הביא בלילה? וכי משום שדויד צעקן זכה? או מפני שגידי מסתובב רק אצלו תמיד כל היום? מה כאן? שוּחוֹת בודדות ולא משלט אחד? והמכונה לא תירה בשביל כולם ולמענם? המכונה כאן לטובתה שלה, ענינה הפרטי התחמושת? – על צד האמת יכול הוא לקפל את כל רכושו ולעלות למעלה. גם משם אפשר לירות, ושם כל התחמושת, פטור מטובות שיעשו לו, ושם גם כל חוּלית ה’מסייעת' אשר אליהם הוא שייך, בשר מבשרם, מה רוצים ממנו מה? ככה רוגש, וככה מחריש בחזקה בּני, וכזאת, ולא פחות מכזאת, צריך להבין את אשר ביטא בקול לבסוף, לאמור: ‘כך, בהחלט לא בסדר!’ כל מלה כקרדום וכאבן גלל. לשוא משתדל עמו גידי. כל הסבר הוא שמן למדורה. וכי זלל דויד את הכדורים לכרסו והתפטם בהם? וכי לא הוא שלקראתו עלולים הצולפים לחזור בכל רגע? זו ועוד זו: כמה היא כל הדרך ל’ערפי' – לא רק כמה מאות צעד בסך־הכל!… רמז שלא הועיל, כמובן, אלא לגדש את הסאה המגודשת: ‘די, לא צריך.’ צווח בּני, שלוש מלים בלבד, אוכלות קרביים ולב, ממלאות עיני עצמו דוֹק, ולוּ רק עוד מלה אחת נוספת, לא היתה זו כבר אלא מכות או התיפחות גלויה, פרוֹץ ומרר בכי. קמט נחרץ מעל חטמו של בּני. תלש את המקטרת מכיסו ונעצה ריקה בפיו. וקובי חש עצמו מיותר לגמרי, ופרש זרועיו. כמי שעשה כל שהשיגה ידו, אף כי חפצו לא עלה – והריהו קם ומנער אחורי מכנסיו, ואומר: ‘בבקשה, כל אחד לוקח כחפצו.’ ויוצא. בחור. בּני זה. מאז אותו קרב נורא – נקרע בו קרע ולא נתאַחָה. נשאר נדהם, ועוד לא ניעור. כסדן של איטליז נפשו של בּני: מכל השור הגדול נותרו בו צלקות הגרזן וכתמי הדם. גם בי. אבל אצלי כבר הרחיק. לא סותם את כל האופק. יפה־יפה נתכתשנו. לעולם לא נוכל להסביר כמה. רק אנחנו נדע, ועמנו תמות הידיעה. מה כבר מתחיל אוכל לי בפנים, רעב? (איפה גידי?) כמו מה היה הדבר עלינו או פתאום? כמו התגלוּת־פתאום – אף אם אחדים היה להם הדבר דווקא כהסתתמות, כמו להיקבר חיים – לאחדים היתה זו התגלוּת, נוראה, פותחת, תופשת הכל בכל, אור־ברק פתאום. חבר, חבר, חבר שלי יקר אנחנו נישאר בעולם עם כתמים אפלים בלב. לא נדע לספּר דבר עליהם, והם לעולם יפרידו אותנו מכל האחרים. מה נדע לספּר? אך מסַפּרים על גדול ונורא? במלים שכיחות וקרות. במידות מדודות. ולא רק הירתעוּת אימה היתה שם אלא גם זיע לפנים. הוד פסגות. מלים, מלים. איך פתאום אדם כולו בהליכה אחת וגמורה, בלי ספקות, בלי ברירות, בלי דליגות – רק זה שהוא עושה – הוא הוא, שאפשר לעשות, והוא כל החיים, והוא מה שיש בכולו, כעת ולעתיד לבוא, הכל בכל מוּטל על כף אחת. בלי קשרים, בלי ספקות, בלא שום מנוס מפני מה שיש, פטור – רק כיווּן אחד פתוח לפניך, רק אליו אפשר, רק לקראתו. העולם כולו אפלה ורק שם אור. הכל נוהר שם, וחופש עצום, חופש של חיה, כאילו אין מצוין מזה. ושום דבר לא ייבצר. מה זה למות, את מי זה מפחיד, מי זוכר את זה. בבטן, וישר בלב, ובצעקות לא נרגעות, עד הערב תלוי בחוטי הגדר וצועק, עד השתתקו, – כאילו בעולם בדוי, בן חוקי־כובד אחרים, זה אינו זה, ורק פעם אחת, פעם אחת חיים כל זה – וחבל שחיים ככה רק לאור המוות… שאחרת לא באים עד רגלי הר־האלוהים… איזה הר־האלוהים? לאן באתי? מי ראה את גידי? גידי! איפה גידי?

– ‘גידי! אהלן, חיפשתי אותך בכל מקום!’ – נשתאג פתאום קובי על פלוני שהיה מיושב כורע אצל שוּחת ברזילי – כאילו את ידידוּת נפשו ראה. אבל גידי מילט מפיו קנה־קש שקסס וסקר אותו גם בלא התחלה של התלהבות־גומלין, בקצתו של מבט עומם שפירושו אחד: קַצֵר! – ‘מה הענינים?’ חרק ואמר גידי, והשיט שאלתו בין קובי לברזילי. ענן של רוגז תלוי, גם הטלפון נראה כאילו אך זה הוטחה שפופרתו והוחבטה לתוכו בנזיפה. וקנה־הקש המסכן. ועשן הסיגריה של ברזילי, ומבטיהם התועים משהו שבנלעגוּת דלה ואווילה, במחילה. וכשנתקל מבטו המשתמט של ברזילי בעיני קובי, ובבוּאָת עצמו נסתברה לו, מיצמץ עיניו כדי שלא יתגלה כי אף הוא כבר התחיל מגחך, ורק גידי נותר מחוּק וסַרבּן: ‘אז מה?’ נחר אליו גידי דיבור, שהוא גם ‘דבּר!’ וגם ‘שתוק’ כאחד. אבל קובי אינו מבקש אלא לדעת מה על המשך המיקוש, ומה על החומר הנוסף המתבקש לו לעבודתו? וכן הצעה לו, לצאת ולהרחיק אל השבילים המרוחקים, ואל צמתי הדרכים – ושם, בהפתעה, למַקש, להכשילם בטרם יקרבו. וזה רעיון עזיז, עצה מלהבת, שמרימה את ברזילי ופותחת סגור לשונו. ורק גידי נפשו עוד יבשה בו לחלוטין: ‘יש המון דברים לסַדר.’ זה כל מה שמוצא גידי לומר. עדיין שקוע בפזמוניו, כגמל במשעולו השומם, הוא מהלך נדושות־נדושות, שצריך להגיע לאיזה סיום של התחלות, הוא חורק, שמֵעבר להן נצא כבר לדרך השיגרה, ושחייבים להיפטר קודם מחובות ישנים, הרובצים כנטל, ושאין עם מי לעבוד כאן, ושכולם כאן אפרתים ומיוחסים גדולים, ושאולי נכון מכל היה לצעוק ולאסוף את הבחורים ולערכם בשורה ולעלות למעלה בשמאל־ימין, ולא לרדת משם בלא שירכיב כל אחד על צואריו ארגז תחמושת, מזון ומים, ולקחת משום, כפוּת, את הנבלה שמוליק, ולסַדר, ולארגן, ולהתחפּר, ולגדור גדר־תיל סביב. ושיהיה כאן משלט ולא בית־הפקר, לא־יודע־מה, וככה, ועוד. ואולי גם לשנות מקום המקלעים, ואולי להזיז פה ושם, או לתקן מה שניתן – מגילה שלמה, מחוקה ועגומה, שמסתיימת לפני שנשלמה: ‘לעזאזל – חורק גידי – כל העסק הזה!’ ומתגבהת השתיקה שאך קודם נפלה. וגם חם כל־כך. ולא יאה למנהיג העדה – לדבר כך, לכבס נשמתו לעיני כל.

אויר אפוי, רוח מאובקת, קמשונית. האזניים לוהטות וחייך למעמסה. אין זה עתה חום חמסיני, נשיפת פר אדיר מיוּחם, כבימי לבלב התות ופרוֹח התפוז, חום שיכור זמזום דבורים; ולא אותו חום קורא־תגר, חום גיבור, חום נער, של ימי קציר, זהור, ברחשי, אצור פתיחות שמים; אף לא אותו חום בהיר, זיוָני ועולז, מוצלף מַפּחים קצרים של רוח־ים, של ימי תמוז, בציר וכרמים וממטרות סובבות על האספסת – אלא הוא רק סמאוֹן צחיח, עפרורית מלובנה ואביקה, איבה עקרבית, נמוך כזה, מעיק, אופף אין־מפלט, זועף ורעב וחסר־חנינה כתן שוטה שאחזך בעקבך. – ‘אני צריך לעלות למעלה – חוזר גידי אל פזמונו – לסַדר שמה. ולא אזוז עד שיזוזו הדברים.’ דברים ישנים, דיבורים ישנים, שנשדפים תוך פליטתם, מצהיבים כרגע, משחימים ועוממים. הרוח המהמה. אוקינוס שלם זרם נשפך לגיא. ‘אז מה? – אומר קובי – צריך לעשות משהו.’ – ‘טוב. תכין הכל.’ אומר גידי ומחנק סוגר סביב. לצאת כעת. להסתובב כעת. להתעסק במלאכה הלוהטת. עדיף מזה עתה, לאין שיעור, בית־אבנים כבד ורצפת־אבן קרירה. להשתטח בתוך הצל העבה, החשך כמעט, ולגעת במצח באבן… הו, קודם־כל צריך לקום, להגיע לכלל קימה, וכשקמים ומתחילים, כבר מתגלגלים דברים והולכים מאליהם. מפתה את הלב הרהור חטא אחד: לחמוק בחשאי אל הבקתה, למצוא את צד הצל ולהתכנס בו, ולהיטמן בו, ולהימוג… והרהור חטא אחר מנסה לתקן בפשרה: להשאיר במשלט צופה או שנַיִם, ולהתיר לכולם להימלט אל הצל ויחד שמה… אה, אותו אֵשל עתיק שעל משלט־העץ! קובי קם. שב, קובי, אנא שם, ואַל תקום. אַל תחייב אותנו לקום. אין לנו כוח. גם את השמש לא רואים עוד מרוב חום. כאילו לא ממנה. אני מוכרח לעלות – מפתה גידי את לבו. שב לך כאן – מפתה אותו לבו של גידי. למה לך, לעזאזל, למה לך. וגידי מעביר ידו על פניו, ושוהה כך רגע. וזבוב אחד נשמע כעת זמזומו מנסר בכוח, מאותם הזבובים הגדולים וכחוּלי־הכרס. נו, מה? אח, מתנער גידי וקם ויוצא ללכת. ובצמר פרעות ראשו, ובמגבעתו הגדולה שעל ערפו – נלבטת לה הרוח.

פרק אחד־עשר

גידי לא הלך. מוזרה מאד, לא תיאָמן מרוב פליאה, בתוך כל החום העכור הזה, בתוך אותה יבבה דקה שבנפש – חלפה אז פתאום ועברה, שנונה כחוד של מחט, שריקת כדור. צמרמורת־פתע, וכנחבט על ערפו קרס גידי, ובשתי קפיצות, שמישהו ולא גופו, ניתר אל תוך שוחת ברזילי, ושחה עד תחתיות ביגיעה מנושפת. – ‘ראית? – התנשף כקטר – המשחק נמשך!’ ועוברות דקה ודקוֹתיִם. ועוד צליפה אחת. ואחריה עוד. לא נחום ולא דויד יודעים לצעוק מניין. האומנם זה היה המיוחד, שנועד לו? מי לעזאזל יורה? הגבעה, השממה, החום הדלוח, המתים שכתשנו בפגזים? זרים אנחנו ורחוקים. אפילו טיפת־מים להרטיב שפתים מבוקעות אין לנו. לאבדון, הלב דופק כמו. גם הברכיים קצת. מרטיטות האצבעות בהדליקן סיגריה. היה גומר אתי. מנוּולים. צריך לקפוץ אל דויד לראות. עוד קצת לשבת. לא כוח גם להגיד מלה. תתגבר, אתה שומע! נבהלת? היה בדיוק אלי! הו, ישר אלי. רואים כל צעד שלנו. ואנחנו אותם – לא־כלום. הו, מזיע כעת. מתחיל להזיע. עוד קצת לשבת, לשתוק. ‘אז מה?’ מציץ ברזילי אל גידי. אבל גידי אינו יכול להשיב. ‘לא רואים דבר,’ מתאונן לפניו ברזילי. וגידי מניד ראשו. קבס גוסה עולה בוושטוֹ, וזיעה עוטפת. בושה להגיע עד כך. בושה לבקש מברזילי שיצעק הוא אל דויד מה נשמע. וחובה לקום, לזוז. הו, לא, הכל יבוא מאליו. חום ארור, רוח מחניקה. וצליפות נוספות שאינן אומרות אלא: אנחנו כאן. את הנשמה נוציא לכם. לאט־לאט. לאסוף מחצית כיתה ולצאת עליהם. להוכיח להם כי. ואותי יסחבו באלונקה למעלה. או רטוש בשמיכה. יקברו אותי כאן. שכח אבא את גידי. מה אתי, למה אני כזה. ‘אין אף טיפת מים.’ נזכר ברזילי משום־מה. ‘לא,’ חזר פתאום הדיבור לגרון המכוּוץ. ‘נשאר לך קצת מיץ?’ הביע גידי אל ברזילי. המיץ מר, וחם ודביק, וריחו רקֵב. טינופת ולא מיץ. מתעווה גידי. יריות נוספות חילחלו בחלל בזו אחר זו. ‘לכבוד מי הפעם?’ מישהו רץ מעבר לבקתה. הו, רק שלא צרות, או שמועות רעות. לא, זה רפי. רפי הביא ארגז תחמושת. כולו זיעה. חביבי, רפי, בחור הגון. גידי מגיח מן הבור. לאבדון ההרגשות והחולשות. עוזב עם רפי להוריד ארגזו, ואוחזים איש בחבל הצמיד, רצים ונושאים בפסיעות מדשדשות את הארגז אל דויד. בנשימה קצרה מתנפלים אל שוחתו. – ‘נוּ מה?’ – ‘תפח רוחם, ממזרים.’ דויד ערום למחצה. את החולצה ענד לראשו כפיראט במימי המַשוה. ‘חזור למקומך, רפי.’ אומר גידי. וצריך להוסיף משהו לרפי יותר, דיבור של חיבה ושל תודה, ומשום שאינו נמצא, מניד ידו לאמור: ‘זה בסדר גמור’ וצריך ללקט מזה את ההדגש הנכון. ורפי מחייך בענווה, כדוחה שבח לא לו לאמור: ‘הנה עמיחי בא עם המים.’ וגוחן ואץ לאורך השוּחוֹת. יריה בזקה אחריו. השתטח ונפל רגע. ורץ גחון לדרכו.

בּני מגביה ראשו. מבקש לדעת למה גם ארגז זה לדויד? ‘למנצח, לדויד,’ מגחך דויד אל בּני מעל השוחוֹת, ומנפנף לו בידו מעין פריסת־שלום. כמובן שבּני נובח הברות אחדות. כמובן שגידי משיב לנביחות קצרות, ולבו חוזר לתיקונו ומתאושש לגמרי. ‘שוטה, – מעקם צ’יבי פניו אל רפי המזיע שחזר אליו, – למה לא הבאת בשבילנו?’ – ‘שם יורים ולא כאן.’ – ‘חכם אתה, מה אתה יודע מה יהיה?’ ושאול הרים רגע ראשו וחירף: ‘יהיה! כלום לא יהיה. חסר לך שיהיה משהו?’ ורחמים אל בּני: ‘אז מה?’ – אבל בּני נחנק מזעם. ועיני גידי משוטטות. חוזר ומקיף במבטו את השוחות. אצל שוּחת יעקבסון הוא מתעכב. ‘יעקבסון!’ פוקד גידי פתאום. והלה מרים ראשו נפתע ‘אה?’ – ומתחרט מיד על שנגלה לעיני גידי, פורענות באה על ראשו. ‘קום. לך הבא ארגז.’ – ‘אני? מה פתאום?’ – ‘קום – ממסמר גידי – ולך.’ – ‘למה דווקא אני? אני מקלען אני?’ – ‘אתה. קום ולך.’ – ‘בדיוק עכשיו, בצליפות האלה?’ – ‘בדיוק עכשיו, בצליפות האלה.’ – ‘ראית אותי ונזכרת פתאום?’ – ‘בדיוק. קום ולך.’ – ‘אני רעב כמו חמור!’ – ‘טוב טוב.’ – ‘מה טוב טוב. בקושי אני מחזיק בי את הנשמה.’ – ‘טוב טוב, תלך.’ – ‘ומה אם תצטרך פתאום למרגמה “שנַיִם”? – ‘אצעק לךָ. לֵךְ.’ עתה הנה הרגע לומר: ואם לא? – שאחריו כרגיל באה ההתפוצצות. והכל היו קשובים. אבל יעקבסון נמלך ואמר אחרת: ‘לך, לך, איך שנטפלים. בחום הזה. ובאש, ועל בטן ריקה, ללכת להביא לך. אני מקלען אני? ייגמרו פגזי המרגמה ירוץ מישהו להביא בשבילי?’ – ‘שמענו. לך.’ – עוד עתה מועד אחרון ל’ואם לא,’ ואחרי זה – רק כניעה. ‘להתחיל להסתובב שם – אמר יעקבסון – ואולי כבר אין שם, ואני סתם אלך?’ – ‘חדל. ולך.’ הה, הלה כבר ילך. הלוֹך ילך. ‘אני כאן רגָם ולא סַבּל – קם יעקבסון – תראה פה את זה הבהמה השמנה – הראה על אַברוּם רעהו – שוכב לו ושוכב. מה אתה שוכב מה, נהנה מן החיים, מה אתה נהנה? שכזה יוכל לסחוב לך במקום שנַיִם! קום בהמה ולך לסחוב! מה אתה מביט? בֶּ־הֶ־ה! אני הולך. טוב. אַל תצעק עלי. אני הולך. אפילו קצת מים להרטיב שפתיים אין. סידורים. טוב טוב, אני הולך.’ – ‘אתה הולך – וחוזר מיד!’ הזהיר גידי כקורא מחשבות־סתר. ‘ומה!’ טען יעקבסון. – ‘בלי ענינים: הולך וחוזר.’ – ‘נוֹ, אז מה?’ – ‘הולך וחוזר – חזר גידי – זה הכל. אני לא מתלוצץ.’ – ‘גם אני לא’. אמר יעקבסון בהעויה כזו, שאַברוּם, למרות הכל, צעק צעקת־צחוק קצוצה, שכן יעקבסון רמסוֹ בעברוֹ, דרך על קיבּוֹרת רגלו השמנה, עד כי ניתר זה בזעקת־כאב – אלא שיעקבסון, בפרצוף של שאט־נפש, פסח ועבר ואילפהו מרחוק לאמור: ‘אתה רובץ כמו חמור וצועק כמו פרה!’ אמר ופתח בריצה כפופה, מפני הצליפים, קטנת־פסיעות, עד מעֵבר לבקתות. ומיד כשנסתלק נתברר היטב, כי גם החום העמום, וגם ההתכפשות העלובה בעפר הלוהט – טובים פי כמה מכל ריצה, ומכל עשיית פקודות. לעזאזל, כשאדם שוכב מתרגל הוא לגומה שבעפר והכל, ורק לא להתחיל לרוץ ריצות. אה, עצלות נרפשת.

אין מה לשבת אצל דויד. דבר לא נראה. אחת־עשרה ועשר דקות. היום אינו זז. ועוד יהיה חם הרבה יותר. לזו שוּחה ייקר? רמאות ולא שוּחה. עד ברכיים. יחזור יעקבסון וילך אַברום. ואני אל בּני. חמוץ כמו נערה שבגדו בה. עדיין הברכיים חלשות. לא. אין דבר נראה לא בגיא ולא על־יד הבקתה הכפולה ההיא, התפזרו להם בעשבים ומשגיחים בנו. והלואי רק שמלכודת לא מתהדקת סביבנו. בלא־נראה, בחום העמום, בשקט המיגע. היטב־היטב צריך לרחרח. הוֹ, מה, היטב־היטב יצא הכל מאפּי. ואני לא צריך להתחיל ככה. אתחיל גם אני – ולאן נגיע. נתבהלת מכדור אחד, חבר אמיץ. פתאום כאילו: לא כל מה שחשוב – באמת חשוב, וכנגד זה: לא כל מה שכאילו לא־חשוב – באמת אינו חשוב. וגם לא זה. כאילו שכחתי דבר. אה, לא להתחיל להסתבך בהרהורי־סרק. לרוץ, לעשות, ולא לחטט. אני האחראי כאן – לעזאזל. מה יש – כדור זימזם? אלוהים, הייתי משתרע כעת לי אי־בזה ו… די. ‘אז מה?’ אמר גידי פתאום אל דויד. ודויד מצומצם פנים מחמת סנוורי הלהט המלבין – לא השיב אלא משך כתפיו. ותחת זאת פתח פינילה ואמר להם מלב עמוס, ולא כל־כך לעניין: ‘רק שיעבור ככה היום, עד הלילה. שיחכו קצת.’ ואלה הם הגיבורים, מאותם שכותבים עליהם ‘גיבורינו’ בעתונים. ‘ואיך שהיה קר בלילה,’ אומר גידי, גם זה לא לגמרי לענין. גיא חם ויבש. רוח כמתוך תנור מוסק. בעצם, טוב שאין כאן מטעים – היו נובלים. אדמה זו נועדה לצלייה, מאום אין עליה – ומאום לא יאבד מעל פניה. אנחנו, אולי. ‘תשגיחו היטב.’ אומר גידי אמירה, ומגיח החוצה, כפוף במעוּות, ורץ מעוּות, ושוֹחה לארץ ומגיע אל מחפורת בּני. ‘אתה “ברוגז”, בּני?’ – אה, משחקי־התינוקות הללו. המעיים מתחלחלים אין־מנוח. הפקר פתוח הכל. עוד יקרה משהו, תראה. חדל, נבואות־שקר. מי ששמר אותי עד עכשיו… פסוק ההשבעה שלי… אני חייב לגמור: ישמור אותי תמיד. אם לא בשבילי, אז… גם אני במשחקי־תינוקות… אז בשביל אבא ואמא: מה הם אשמים?… זהו. הפסוק שלי. בושה וכלימה. אבל אמרתי. חיות אנחנו. לא יודע מה. – ‘אני לא ברוגז,’ אמר עתה בּני, גחמני וצייקן. הו, כמה רחוק הוא וגחמנוּתוֹ. מה תלוי באויר? – ‘ולמה אתה ככה?’ – ‘שום ככה.’ ומנפח שפתיו, כמי שחוסך אמריו על־מנת שיוסיפו ישאלו. וצריך להיעתר לו ולתת לו לטיפה. – ‘מורידים כעת את כל ארגזי התחמושת – ותקבל את כל המגיע לך.’ דברים פשוטים וישרים. ובּני מגביה ריסיו. מוכן להתפייס? עוד סוכריה? והלא בחור חסון וחייל טוב! יהא אלוהיו עמו. מה אני אשם? שמוֹר סלסלותיך לעצמך ולאשת־חיקך. מה אני כאן. ואולי אפתח אני ואספר לו. הה, לא, נמאס עלי. ריבון העולמים, נמאס עלי. צליפים חותכים. מי רץ? שולטים על כל תנועותינו. הו, סוף־סוף, עמיחי! ‘הלוֹ – שאג הלה מעֵבר קיר הבקתה – באתי!’ אם כך יש מים. לאט־לאט הכל. – ‘מה הענינים?’ שואל גידי כנגד הרוח. ‘לא־כלום.’ שואג עמיחי עם הרוח וצוחק. צחוק שכבר נשכח סברו. ומוסיף ומפטפט עוד דברים אחרים בשאגות, כי כבר רצה לרדת עוד מקודם, וכי חיכה להתקשרות עם מוֹטה, וכי מוֹטה עצמו יבוא אחר הצהרים, וכן, גם זה, חם היום, חם נורא, לא? – ‘אנחנו לא יודעים מה זה משלטים.’ – התחיל גידי במה שנראה כי יוכל למלא משא־נאום גדול ושלם. – ‘אנחנו התרגלנו לרוץ ממקום למקום. מתרוצצים ונעלמים כמו שודדים, או כצפרי־דרור. לטוס על קו המים. לזנק לפשיטות. תמיד בזרם המהיר, בתוך הריתחה, עושים רושם אדיר ולא אחראים לכלום.’ ובּני מניע ראשו בהסכמה. טוב לו שגידי עמו, יושב ומספר עמו בכובד־ראש על דברים שברומו של עולם. וגם לך יש דברים. ומענין לענין נגלגל דברים על ההכשרה שלנו. נשכח את החום, את העולם המחוּרבן, את העלבונות, את אי־הסדר. – ‘אנחנו כבר, חוששני, – ממשיך גידי – לא נדע לחיות אחרת. בלי רעש ובלי טיסה. ישיבה במקום אחד – תיראה מועטה מדי. יום דומה ליום – ייראה בעינינו פחיתוּת של חולשה. נתעב כל עבודה רצופה וחיים של קבע. כל מה שאינו כרוח־השדה – יהיה עוֹל ושלשלאות וכלא. יצאנו כבר לפראות. אחדים כבר לא יוכלו בחייהם בלי אוֹטוֹ, ואחרים לא ימצאו להם עוד טעם בשום עבודה, והכל יהיה משעמם ומעליב. “לנו מגיע אחרת” – נתאונן ונתמרמר בכל מקום…’ בּני מכווץ מצחו. האם הוא עצמו נרמז כאן? אבל רחמים שמן הצד אומר: ‘אתה מפריז.’ כדי לאמור משהו בשפתיו הצפודות, שהן עם ההתנוצצות בעיניו השחורות – היו כל מה שאפשר להבחין בפניו המכורכמות מחום. – ‘מפריז? – דחה גידי – בתוכי אני מרגיש גם אני ככה…’ בּני מחריש. ישרה בעיניו השיחה הזאת, הרצינית, הכנה. לבו תמיד אחר שיח־חברים, שיח שבוידוי, שיח שבסליחה לחולשות אנוש. – ‘אנחנו רוצים – מוסיף גידי – להיות יחד, ועם זה כל איש לנפשו. לא לקבל הוראות. לעשות רק כטוב בעיניך. הקפריזה שלי – מלך. (בני משפיל ריסיו) וגם… הלואי ואתבדה: תראו מה תהיה צורתנו כשנצא לבסוף מן המלחמה. מה יהיה גורל ההכשרה שלנו גם כשכולנו נישאר חיים. כל קושי שניתקל בו – יעיף מתוכנו שנַיִם־שלושה או מחצית התריסר. בהתחלה כמתגנבים, בבושה, בתירוצים, בסתר־פנים, ואחר־כך בגלוי, ישר, דרך השער הראשי, בדרך־המלך, ומי יהיו הראשונים להתפזר? הבחורות שלנו. תראו. ואחר הדלי ילך החבל.’ רחמים הפליט הברת־צחוק מרמז שנרמז, אבל בּני כבש ראשו ושירטט באצבעו בחול ומשם גם אמר: ‘אינך רואה שחורות מדי? אינך לומד קל־וחומר על־פי דוגמה מקרית? אולי אחרים טובים ממנו?’ – ‘טובים? מי? איפה ראית? כולנו, כאלה. אַל תשעשע נפשך בשוא. וכולנו בטוחים בעצמנו. ומצפצפים על מה שלא נוגע לנו. ואוהבי נוחיות. כמו חזירים. ויותר מכל אנו שונאים שיבוא מישהו לומר לנו דעות, ויתערב בחיינו. הגד: מה יש לנו, דבר שהוא, מעלינו? אנחנו בעצמנו מעל הכל. כל אחד לבדוֹ. וכל אחד לא יזוז אלא כשיעלה רצון מלפניו. כשיתחשק לו. וכדי שיתחשק לו ויעלה רצון מלפניו – צריך קודם לבוא ולשוחח עמו, להלהיב אותו, לשיר לו. לרקוד לפניו, להכות בתוף, ולהבטיח לו, ולשלם לו – אז אולי יזוז – יעשה טובה ויזוז. אמת, יש וגם הוא יקפוץ לעשות דברים, ועוד בטרם יישאל, אבל אז רק לעלילת־גבורה חשובה, להרפתקה מיוחסת, למשהו שמביא התפעלות, או, לענין של הפקר ולהדגמת איפכא־מסתברא, להכעיס את הדודות, ואפילו אם תמצא התנדבות אחרת, חלוצית, טהורה, כנה, אנושית – הרי גם זו רק פעם אחת. ואל פעם אחת של הוד והדר – כולנו נלך. וגם אז – רק כשיתחשק לנו. – ולעולם לא כשהמצב, או המציאות, יאמרוּ: חובה.’ – ‘יה חביבי, אתה עושה מאתנו עפר ואפר!’… אמר בּני. ‘אני? אני עושה?’ – זעק גידי, ובלבו זעק קול אחר כי מוטב שיגמור ויחריש, ולא נכון ולא צודק לדבר ‘ככה’, כל־כך הרבה ‘ככה’ – ‘אתה אינך רואה את זה? לפעמים אני מהרהר על משטר של ברזל. ושלא תהיה לנו ברירה לבחור. וגם אנחנו אוהבים כשאין לנו ברירה לבחור. אז קל לנשום: אין ברירה. והולכים ועושים. אלא שגם כך – לא יימשך הרבה. מהר מאד נמצא פרצות וסדקים ותחבולות להתחמק. ושוב תישאר לבדך עם כל הנטל. כמו בהתעמלות־בוקר.’ – ‘לעזאזל התעמלות־בוקר! – אמר רחמים מכל לבו. – רק זה חסר לנו.’ היה חם. הפה היה ציחה. גם רוֹק לכחכח אין. יש בתוכך עוד משא־גמל נאומים לנאום. – ‘לא שיערתי שאתה מרחיק כל־כך – אמר בּני – מה בעצם אתה מבקש?’ לשיחה כזאת פיללנו. ואף אם לא ברור עוד אם כוונתו לטובת הכלל כולו, או לחינוך פרטי – מענין לענין הגע נגיע עד היסודות. – ‘אני מרחיק? – טוען גידי – הלא אני מדבר עלינו, על עצמנו ועל בּשרנו!’ – והיה טוב יותר אילו כבשתי את פנַי בין בירכי, וידבר אחר תחתי, זה או השני, והייתי יושב לי אין־נוע ומחריש. – ‘אנחנו לא טובים ולא רעים מאחרים – מדבר בּני – לא יוצאים מן הכלל, וגם לא לא יוצאים מן הכלל, אנחנו, כרגיל, פחות או יותר.’ ואולי יהיה אפשר מכאן לגלוש אל קרבת הנקודה החבויה ומחלחלת. לשאול פשוט, כשאוֹל אח את אחיו, אם סבור מישהו שאני אשם בענין אֵלי, כיון שמבררים דברים, אם באמת סבורים הם שאני חייב, ובלי לרחם ברחמים, ובלי עקיפי סחור־סחור, ובלי לכזב, יביטו בי היישר ויגידו: אשם או לא אשם? לעזאזל, רק בלי דמעות, בן־אדם! ואילו גידי אמר: ‘כן, ואף־על־פי־כן. את עצמנו אני יודע ועל עצמנו מדבר. נדמה לי ששרו לנו יותר מדי שירי־הלל, עד כי התחלנו מאמינים בהם. או אולי יותר מדי דם ראינו כבר מכפי שנותינו. ואולי סיבה אחרת. תדע שתמיד יש סיבות לכל. ואולי מפני שאין כאן לנו כל כסות של סביבה ושל גינונים – ואנחנו נראים בעירומנו. – אמר והתוָה מעגל על־פני העולם, וכעת רק נחשׂף הדבר.’ – ‘מה נחשׂף, מה?’ – אמר בּני בהתעוררות ותלה עיניו בגידי היישר, עין בעין. וגידי משך כתפיו. – ‘הוֹ – אמר – נמאס. זה הכל. לך להילחם כשהאנשים ישנים. לא איכפת להם כלום. יש גידי וישבור הוא את הראש. וכך גם למעלה. הלא לפעמים אני…’ די, יותר לא אוֹמַר דבר. וגם לא נאה שאני מדבר סרה באנשים. רק עוד זה, ודי: ‘אנחנו הלא רוצים לבנות לנו חיים… אנחנו הלא חושבים על המשך גדול, לאחר כל זה…’ שוב תזזו כדורים, וקור רץ פתאום בגב. ונשתתקו. אתה חושב שאני אשם בכלום? פתאום התכופפתי, והרגשתי שהוא שוכב על גבי, והגב היה נרטב במהירות, נשטף במהירות, היה מוזר מאד, ולא תפשתי מה, – ומסביב היה גיהנום – מה יכולתי לעשות? התכופפתי לפני ש… האם יכולתי לדעת?… רגע לפני זה דיבר, אמר: ‘שיספיקו הכדורים,’ ושמעתי, כנראה, משהו, והתכופפתי, וכבר היה על הגב שלי, ודמו שוטף כמתוך דלי… הייתי המום, מן הפגז, מן הכל, לא ידעתי כלום – והוא ספג את מה שהיה מגיע לי. כיונוּ אלי. ואת שלי הוא ספג. זה הכל. אז מה? הגידו, חברים – הגידו. תנו לי שאוּכל לדבר פעם. שאוּכל לסַפּר הכל בקול. תשמעו ותשפטו ותגידו מה. בּני מוציא מקטרתו מכיסו ותוחב לפיו. פתאום ואני סגור בתוך זה. ואין לי לאן. ולא יודע עוד איזה צד בי פוחד, ואיזה צד רוצה לברוח, ואיזה צד נחנק. ואיזה צד מתקומם ואומר: אינך אשם בכלום. טהור כתינוק שנולד תנו לי לפתוח פי ולומר. רחמים פתח עתה ואמר: ‘אגיד לכם מה אני חושב: מלחמה בלי מלחמה – זה שהורס את האנשים. אם מלחמה – אז מלחמה. אז תפול כל החלודה.’ אמר וביקש הסכמה. – ‘הה, מוחל לך עליה. עוד קצת מלחמה ואנחנו נגמרים.’ – ‘עדיין לא נרפאנו ממותו של עמוס.’ אמר בּני מהורהר מאד. – ‘סוס רתום, המתג בפיו, ואין מי שיוליכו – כך אנחנו כעת.’ המשיך רחמים בשלו. אבל גידי לא השיב, זעֵף הצית את הסיגריה, וישב לפרק את הגפרור הכבוי בתשומת־לב. בּני עקר רגלו מתחתיו וקיפלה אחרת. – ‘בכיתות אחרות ובמחלקות אחרות – אמר רחמים עוד – חושבים בודאי כי בכיתה שלנו אחרת לגמרי. כיתה למופת!’ – ‘כן – ענה גידי – גם בבית־הספר היה נדמה לי תמיד שהכיתה שלפנינו מוצלחה פי כמה, מגובשת יותר, ובכלל אנשים טובים יותר. ככה זה תמיד.’ – ‘אבל הבחורות של הכשרת “מגדל־עוז” – נפלאות! אחת ואחת!’ – התלהב עתה רחמים. ‘מה שמה – שוּלה, אין כמוה. כולם תמיד: שוּלה אמרה, שוּלה תאמר, תפנה לשוּלה, נשאל את שוּלה. אליה באים לשפוך את הלב, אצלה באים לבכות. היא עושה שלום. היא פותחת פתחים וחובשת פצעים. פשוט בושה לעשות שטות כשחושבים ששוּלה תדע.’ בּני עצם עיניו, שלא להיתפש. ‘איזה אבק…’ רוטן בּני ושף אגרוף בעיניו. ‘מי נותן לי סיגריה?’ אומר בּני. כדור זימזם. חם חום נמוך, מאפיר, עכור, ומועך תחתיו.

‘אחד מכם צריך לעלות כעת להביא ארגז תחמושת.’ אמר פתאום גידי דברים כרעם ביום בהיר. וקם וניער אחורי מכנסיו ונטל ויצא לעבר שוּחַת עובדיה ושאול, בלא להמתין לדעת מה תלד תדהמתם לטושת־העיניים. גם בשוחה הסמוכה שהה רגע, הציץ במנוד־ראש אל עובדיה שהיה מנמנם תשוש ומוּנס־ליח ורק מפטיר בידו בכמעט ניע, כמניס זבובים. ואילו שאול נשא אל גידי עיניים שואלות. לוּ הכריזו עתה: ‘קום, חוזרים!’ – אין לו אלא לטאט בכפו אחורי מכנסיו והריהו מוכן וערוך לנסיעה. – ‘צריך להביא ארגז תחמושת,’ אומר גידי לשאוּל, ואינו משתהה אלא כדי הוספת: ‘ובלי דחיות – קוּם ולך.’ ומסב אליו מיד ערפו, לא לשמוע ולא לדעת, ובא אל שוּחַת צ’יבי ורפי – תעלה עלובה וממוסמסת־דפנות, שהיתה ריקה כולה, פרט לשני זקיפים חמושים: המקלע מחוּפה־השמיכה מכאן ורובה קלוי בשמש מכאן. אבל הלאה קצת, מוצלים קלושות בצלע מצבת־אבן, וברווח שבינה ובין תל־עפר, שפֶּלח־אבן אחד מנקד מראשותיו ופלח אבן אחר מנקד מרגלותיו של נפטר עליו השלום – היו שרועים שכובים על כרסם רפי וצ’יבי, באחוה גדולה, ובשכחת כל חשבונות־עבר, וברעות שבהסמכת ראש אל ראש, ועוד התקינו מעליהם חוּפת חוּלצוֹתיִם אחוזות וחוברות אשה רעותה ונישאות במקל שהוא ובענף, ואילו למטה ביניהם מתמצע מוּתוה בהתלמת אצבע בעפר שרטוט הקוַיים הניצבים, זוג מוצלב לזוג, ואשר בתשע משבצותיו משמשים שלושה רגבי־עפר כנגד שלושה צרורי־אבן לעַצמֵי־משחק, ושקועים ומסורים להזזתם, גוחנים עליהם השנַיִם, רבוצים על כרסם, כשכפות הרגליים היחפות מחַכּכוֹת דרך חירות אשה רעותה, פטורים מכל וכל, ונתונים־נתונים להעתקת אבן אחר רגב, איש בתורו, ועד שיצעד האחר מפזמים בזמזום אותו שיר־זמר שזה לא כבר הביאוהו ‘חברה’ מן הצפון, ועם שעדיין לא כל מלותיו שגורות, אלא על־פי הבנות בלבד, הרי הבית חוזר מאיר ושמח: ‘שמע־נא, איציק, מה־יש, רינה, קח־קצת שמאלה, קחי ימינה –’ ואותו צ’יבי שחרחר ושעיר מגחך בהנאה ובפירוש לזכרמעשה שהיה בו וממש באיזו פלונית רינה, אשר אין להיזכר בה בלא קריצה. וכלום לא מוטל עליך מחוץ לזה. אינך חייב כלום. לא לחשוב מחשבות ולא להרהר הרהורים. והכל תם ומתמוסס תחת השמש. לשכב ולהזיז אבן אחר רגב. לעשות שורה ישרה בת שלוש. פטור מכל השאר ולא שייך. ואם לא יפריעו לך עשה תעשה שורה בת שלוש אחר שורה בת שלוש, הלוֹך וצלוֹל בלי צורך לצוף, הרחק מפני החום, התלאובות והשדפה, גלד חבוי בתוך גלד כבצל, ולוּז־היותך האמיתי חבוי העמק פנימה, שליו, רוגע ובריא ולא ניזוק מן החום ומכלום לא, והזמן, נמוג ותש לו – אם לא יפריעו לך… אבל הנה גידי: ‘הלוֹ! – מבעית פתאום גידי מעל הראש – איך זה הולך?’ – ‘אהלן!’ אמר צ’יבי והפזיל למעלה ניצוץ מבט. ‘כמה כמה?’ – אמר גידי וכרע אצלם על שתו. ‘שלוש שלוש,’ השיב רפי בלא חמדה, כנתפש. ושותקים. אין מה למהר. המון זמן מת. לא איכפת כלום. לא קשורים לכלום. חופש גדול ורחב. אינך צריך לכלום. כלום לא חשוב. חם עד כי רק את עצמו יכול אדם לשאת, בשעה שהוא שוכח את עצמו. – ‘יש כבר מים – אומר להם גידי – אם אתם צמאים.’ נפשו גואה ידידוּת פתאום. אין ריב ואין מדון. הכל בילע החום. ותחת זאת נשיא עצות איך יגברו הרגבים על האבנים. ואולי גם בזמזום נזמזם: שמע־נא, איציק, מה־יש רינה. וכלום לא יהיה כבד. שרב אפור רובץ אין־חפץ עד טמטום. בפנים־בפנים, בתוככי תוככיך משהו מאוּשש ונרדם. בסך־הכל מה? אחת־עשרה ושלושים! כביכול הכל עוד לפניך. מלוא כל יום השמש. עד שתרד השמש מעבר לישימון הזמן. ולא להפריע ולא לעכב אלא שתעבור לה ותעבור. הכובע האוסטרלי הגדול יושב על ראשו של גידי ומצל על פרצופו, אשר מחוק רעמת שערו האדירה – נעשים פניו מיד חסרי סימן, ריקים, כתרנגולת מרוטה. גם השפם התִבני וספיח הזקן הדהה, הפלחי, לא יועילו. יושבים בשמש אפופי חום אפור. מי היה סבור שרע להיות כבהמה? כל מה שנדרש ממך אינו אלא להיות. השאר – אין. לא מעיק. לא מחויב. לא נדרש. רק להיות. רק. קל נורא.

ושוב צעקו מלמעלה: ‘גידי, איפה אתה?’ ושוב זה קובי, שבא מעבר לקיר הבקתה מלוא אָרכּוֹ, משיט מבטו מלוא רוחב המשלט. וכשגידי סימן מקומו ב’הו' ובסימן־שאלה, המשיך: ‘אני עולה להכין.’ – ‘רגע. אני בא.’ אמר גידי והתנער בחפזה ונטל ושפף ורץ אליו, על־פני האדמה הממוקמקת וכביכול וילאות של חום נרעדו בעברו ונסגרו אחריו. קיר הבקתה לא הותיר תחתיו אלא אך פסיעה אחת של צל חיוַריין, ומאחורי גבו של קובי נראו מרובצים בה עמיחי וברזילי, ונראה שלא היה די להם בחום היום ובאו והוסיפו עליו להט של ויכוח. – ‘אתה חושב עוד להספיק היום?’ נכנס גידי לעבי הקורה, ובא בצל הבקתה מצומד לכותל, המשיב נגדו הבל חום מאפיה, והצביע באגודלו לאחור, לעֵבר הנעלם. – ‘להכין צריך מכל־מקום.’ – ‘לא תוכל לצאת לפני הלילה.’ – ‘נראה.’ אמר קובי והיה כמי שקצרה רוחו, וגם הסב מיד גבו ויצא ופרש והרחיק בפסיעותיו הטופפות, וחם היה לראותו שוקע בצלהובי החום הפתוח. וגידי בא וישב רגע בצל הדק, בין אותם השנַיִם המחרישים על הפוגת הויכוח. שתים־שלוש יריות העידו מיד כי עדיין משגיחים בנו. וכל היוצא יירה, וכל חלקת גבעה המומת־חום זו, גלויה היא ונצפית. קובי לא טרח להתכופף ורק הפנה ראשו ברוגזה וטרד בידו כמניס צרעה. העולם כולו היה כל־כך רדוד, שטוח כפיתה. הבל עכור תלוי כבר באין שמים ממעל. רקיע אחד של תכלת גבוהה ובהירה נסתר ולא נראה עוד. ורקיע אחר של עכירוּת אפורה היה תלוי סרוח אין חיים, ואזניך ליהטו מהבל חומו, כאילו נסטרו. מתקבצת הרגשה מסכנה כי אינך אלא אנוש זנוח בעולם. ואולי יהיה נכון להפסיק ולשבת רגע או שנַיִם בצל העשבים האלה. עשבים דקים ורוטטים, עם צל שקוף, אשלית צל, דומם חיוור לרגליהם אין נשימה. יש דבר פראי וענק בערבה החמה הזו. יופי בלתי צריך לאדם. ממדים אחרים מיכלתו. מחוץ לרשותו. מה אני יודע. עמיחי – הוא יודע. יש לו השקפה על החיים, על העולם ועל האדם. כל דבר שהוא נופל אצלו תחת סימן שיש לו בשבילו מן המוכן. מגרה־מגרה לדבר. לעת זיקנה יערוך הכל לפי אלף־בית, למען תהא תורתו סדורה. יבורך עמיחי. אצלו אין דבר לחוד, לעצמו. כל דבר שייך למסגרת דברים שכמותו, ונערך ונמדד בה לפי גדלו ולפי משקלו, עד שיאורגן בארגונו הטוב. אשרי אדם שיש לו השקפה וארגון. אשרי אדם שיש לו תורה. ואני לא מקנא בו. לי לא כואב לחיות מן היד אל הפה. ובלבד שיהיה דבר ביד לתתו אל הפה. לעזאזל, אצלי הכל אחרת. אני בחור מעניין יותר. אילו מכרו בשוק שכּמוֹתי – אני לא הייתי קונה בשום הון. למי בעולם אני טוב? למי בעולם אני מביא משהו? מי בעולם ירגיש בהעדרי. לא. במה הירהרתי קודם. לא זוכר, נשתדף. כשהייתי בבית וכל החבריה כבר היו בחזית, נדמה היה שאני מפסיד עולם. בדד נשארתי על מי־מנוחות, וכולם בים הסוער וברוחות הגדולות. אָבֵל ישב בחור במשק כ’חיוני' ולא זכאי להתגייס – והשקיף בקנאה אל מחוץ למקומו, לאי־שם הרחק, אל מקום שהכל בו תוסס שוצף קוצף נבטי דברים גדולים ומיוחדים, בוער באמונה והקרבה – ורק קפוץ וחטוף וחיה בעוז; נדמה היה שהמרחק מן הבית השקוע בשִגרתו ועד מקום הקרבות – מופסק מרחבי־מרחבים חדשים ונוראי־תהומות. שם יוצאים, לבסוף, ממעגל הבינוניוּת השוממה, האבוסית, הנוחה, פורצים את המעגל הגמור, ומתחילים לראות ולחיות, ולעמוד על חייך. וכך אמנם גם היה נראה כל השבוע הראשון וחלק מן השני. לאיזו פעולה נועזת לא קפצת? מפני איזו סכנה נמנעת ולא קיבלת על עצמך? מאיזו עבודה קשה ושחורה ברחת? והיום היה מלא וגדוש, לא בעלילות מיוחדות ולא במעשים נוראים – אלא בשפע זמן דומם, שאין במה למלאו, שאין לך אפילו די הרהורים די מלואו, אבוס עצום וריק. התגלו דברים. רגעים אחרים אדירים ואיומים. גם אנשים נדלקו פתאום באור. אבל זה שאליו יצאת מן המשק, מצפצף על כל ההחלטות ונספחת אל החבריה – זה הדבר הרחוק – הרחיק עוד יותר, משום־מה, ממך, ונדד אי־לאן. מסתבר כי מה שאין בבית אין כנראה גם מעֵבר להררי־חושך. ואם בבית אינך מן הנהנים ומן השבעים – אף כי השולחן מלא ודשן – לא תהיה כזה בשוּם מקום. בכל מקום מתוך סיבה אחרת. ואולי מאותה סיבה עצמה. נולדת כזה מין. מה בעצם אתה? לא חשוב. העולם אינו כה רחב, כנראה, כמו שכתוב בספרים. או אם רחב הוא – אתה לא יודע לצאת מן המיצר שלך אל הים הפתוח. איני מפחד מכלום. נכון לכל. בשבילי ללכת – אינו דבר מפחיד. אם ללכת – נכון להליכה. תמיד. באמצע הלילה ובאמצע היום, עם שחר, וכנטות היום. אם לקום ולעשות – אני בכל כוחי נכון לעשות. אילו הייתי בטוח בו, בדבר אחד, בדבר אחד שהוא, אילו האמנתי בו. במה? לאן אוליך עצמי? זו השאלה. מהו זה שאם הוא אתי הכל מתחיל להיות, וכלום לא נבצר מכוחי, ואם איננו גם את קלוּת עצמי יכבּד ממני לשאת. לעזאזל, עומד ובוהה פה בחום היום. עלי להכין. אילו ידעתי מה עלי. מה לא – ומה כן אמת. נתפש בי קודם בקצב ברור. אבל לא אעמוד לכתוב פה שיר. שירים הם של צל ולא של שמש בוערת. ושירים הם של מי שיודע ולא של מי שאין לו. איפה שמעת כי ישיר משורר עומד בצהרי יום שיר על כלום. משורר לא – ואני כן. לא משורר. רוצה לכתוב כאילו היה מישהו ואליו. חבר חברי, חברי היקר, אם ככה פתוח העולם, אם כה רחב הוא… אז מה? הנה כבר קפץ ובא הפנקס הקטן הזה, מרעיד כבתולה נפעמת. שקט, בתוּלוֹנת, מה הרעש. ולהניח על הכף ולקחת את העפרון, ולשנוא פתאום את כל זה, ולהרגיש את עומק השטות התמימה שבכל המעמד הזה. את חוסר־הישע העלוב שבכל הכתבנות הזו, ולעצום את העיניים, ולנשום את החום המהבהב הזה. עד שכולך פוחת משדפה. אח, ריבון העולמים, אני והבתולה שלי. הפנקסון. לא יעשו לך כלום, טיפשה. לא יותר משעשו לכל הטיפשות שבעולם, ולחכמות. ואפשר לעשות כל דבר – תראי – בלי להסמיק דווקא, הנה אני כותב שיר:

חבר חברי חבר יקר

אם ככה פתוח העולם, אם כה רחב הוא –

השמים גדולים ורחוקים – וקורתם נמוכה על הראש

האופק המהביל, הרומז למרחקים – צר ולוחץ

יוקדים מערומי השמש – וטחב לך וקר

ורוח־הבּר מתהוללת לה על שבע כנפות עולם

ואין מַשב ולא זיע, דממה מאופּסת על כל…

לעזאזל הכל. לא כך. מה פה, ספרוּת פה, או אמת פה. זו מליצה, וגם כל מה שקודם. לעזאזל לסגור ולשים בכיס ולכפתר, כלימת המשפחה. נוּ, כָּאַב? עשו לך משהו, בתוּלוֹנת, לא נשארת בבתוליך? לא צווח לך כעת בלב – לעשות מעשה ולחדול מבתוליך? עד כאן. מבוי סתום. לא זה. גם שום קצב נכון. רק מצב־רוח רע. זה הכל. שום אמת. לא אמת מכרעת, מכל־מקום. יש כל מיני אמת. וזו אמת לא חשובה היא, ושאלה אם גם אמת מעיקרה. כמו נער שיצא לצוד פרפר. פרפר־תכלת. ומסתפק בחיפושית חיגרת. נער עלוב. חבל שנתחשק לו לצוד. היה יכול לשבת בית אביו ולגדל בצלים בנחת. הה, טוב. חם. לא מַשב ולא זיע ודממה מאופּסת על כל… מלים רמות. מלים נפוחות. מצלצלות מדי. עקרות. לא יפרו גם שבלול המפרה את עצמו. לא יודע עוד. פעם אחרת אולי. שלום עליך, פעם אחרת. מתי נראה אותך? מה שלומך במרחקים? כלום. הלאה. נלך. למוקשים. יש אדם אוהב את האדמה שמתחת רגליו, ויש אוהב את רכס הגבעה שבאופק. אני.

עולם נידון לשריפה. פסיעת־הצל הדקה נצטמצמה לפס דל חרוך ומהבהב. נשימתך להט ונשיפתך שדפה. מאז קם פתאום קובי והלך לו וגידי בא תחתיו להישען אל הקיר – לא נופפה השיחה עוד. וכל מה שמצא ברזילי לומר עתה לא היה אלא הערה שנפתחה בליקוק שפתיים ונחתמה בליקוק שפתיים, משהו כגוֹן ששרב נמשך שלושה ימים, ומחר רק היום השני, ועלול עוד להיות גרוע מזה. שלא הועילה כלום לחַיוֹת נפשות בוקקות. ניחרו הגרונות. נשדף הויכוח הגדול וקמל. הזמן חדל מנוע. לא נאה שאלך אני לשתות מים ראשון. סח גידי אל לבו. והם גם חמים. גם לא נאה שאני יושב בצל והאנשים בשמש. סח גידי אל לבו. הצל כבר אינו צל. ולי אין מה לעשות לא בשמש ולא בשום מקום. אבל אי־אפשר שמם־כַּף יישב כאילו בצל ואנשיו בשמש. תמות נפשי עמם. עוד רגע אקום. איך עושים משהו. אין מרץ גם לחשוב. כלום לא מוכן ולא גמור. הצליפה הדלילה. איך לא בוער להם הרובה בידיהם. להם זה לא בוער. להם לא שום דבר. בני־בית ובני־חורין ביקוד הזה. תפּח רוחם השדופה. יושבים ומצמצמים עיניים עוד פחות מסדק. רוחו של הויכוח הגדול, שעוד נקלעה ונתלבטה קצת כה וקצת כה, נתקמלה על הקיר המלוהט. אף כי ראיות חדשות וטובות יותר היו מזמנות עצמן או משלות את הלב במחזה־תעתועים חולף – ואין כוח לתהות עליהן, לא כל־שכן לאחוז בהן. לבך ומוחך ממוסמסים ומתאַדים. אין לך ויכוח שיעמוד בפני השמש. גדודי זיעה ניגרים יורדים ממצחו של ברזילי מסולסל־השׂיער, ומלקק ומלקק שפתיו עמיחי – כאילו הנה זה ישוב לטעון. וגידי יודע ויודע כי עליו לקום. פתאום קורה דבר. רוח אחת מן הגליני העמום מתעוררת ושטה והולכת על־פני הארץ הלוהטת, אוספת בכנפה יקוד מוקד, ועטה מתפרצת כנגדך ומפיחה כל שריפתה כבמַכּת אגרוף, נשיפה חררה עד חנק. הגרון מתכווץ, מעלע וחוזר ומעלע ואינו קולט. מפרפר כולך לתפוש לך נשימה. ואחר־כך עוברת לה הלאה. אלוהים טובים, ביום כזה לעבוד בשדה. חריש הסתיו, או גלגול קומביין, או פיזור זבל, או עשיית תערובת ביטון. צהרים במלואם, תם כל צל. עצוֹם עיניים. דמדם. ישן. עיגולי־ארגמן דלוחים מלהטים בשמורות המעוצמות. עיגולי־אש מתהפכים במוח. הזיות זרמי־מים, ברֵכה צוהלת גופות ומַתזת ניתוזים, שכשוּך ארבות ידיים שׂוֹחוֹת, או חלקלקוּת רצפת המקלחת הגדולה, הקבקבים הרקבים מטחב, והזרזיף העז, המסמרי, המצהיל את הדם, או ‘מרק־פירות’ צונן, מיזע את הקערה, או… בעצם, אני רעב. כולנו רעבים. ריק מחלחל בבטן. והמעיים מצטמקים. זכר אוכל כבר מרעיף את בלוטות הרוֹק. אה, צריך לקום, לזוז, לעשות – לדאוג – יודע גידי. אבל יושבים סמוכים בקיר, מחרישים מצוּמתי־ריסים. חרוכים. כקוקלת של צמר צנוחה באדמה, שרוח מפריחתה מחדש, כך הדי צווחות הויכוח פתאום מתעלעלות וצונחות חרוכות־כנפיים. מלים בודדות, עקימת הוכחה שנותרה כרותה. היש הבדל בין בחורים שבאו ממשקים ובין סתם בחורים שבאו מאשר באו? התוכל להכיר, לפי הליכותיו, בחור כפרי על־פני בחור עירוני? במה? על־פי פרחחוּתוֹ, ניבּוּל־פיו, יחסו לדברים, לקנין הציבור, לעבודת חברו, לטאבו על איסורים, לרצון שרוצים עוד יותר? השפיע עלינו הבית? ניכר בנו חינוכנו? – עמיחי צווח הן, ברזילי טען לאו, קובי החריש והסתלק, גידי בא והחריש. האומנם כולנו כאחד, זה דומה לזה, בעיקרי הדברים – וכל חינוך הבית, וכל החיים אי־אז מלפני המלחמה כקליפת השוּם? בחור טוב נשאר בחור טוב, ובחור מחורבן ייצא מחורבן שבעתים. העצל – יתעצל, הישנוני – יישן. הערמומי – יערים כשועל, והנבלה – כרגיל, ידלוג מעל כל החינוכים שלכם ולחינם טרחתם טרחות. הכל ישא הרוח. הכל תטאטא המלחמה. צחוק! שמונה־עשרה או תשע־עשרה או עשרים שנה טרחו טורחים, ושמונה או תשעה ירחי מלחמה – ומה מכל אלה נשאר מתקיים, כשדה לאחר קציר, ככרם לאחר בציר, ומה נושר ועף כעלי־כותרת או כקישוטי־נייר שלאחר הנשף? הו, תחרוּת לא הוגנת: בין שבלול לסוס שוטף! טען ברזילי. הבלים! – זעק עמיחי – קח את פלוני וקח כנגדו פלמוני – והשוה! הבט בפני העוּבדוֹת! קלף קליפה והצץ פנימה! השוה כוח עבודה, כוח עמידה, וכוח ליכוד, ויכולת לשאת את הצוותא, ועוד ועוד: איך אפשר לכפור בנִגלה! – איזה נגלה? אימתי נגלה? העיני האנשים תנקר? שכחת מי ומי היו אותם שהציתו את הגורן בכפר ההוא, לשם שמחת ההצתה? או את מלחמת הבחורים ביום ההוא על חטיפת השלל? כשאדם חי וסביבו מתים בזה אחר זה – הרי זה כעץ נשיר ברוח־טבת עזה – הנכמש יעוף לו, מאומה לא יוכל הושיעו! ואַל תספרו לי על חינוך! – הה, לא, על זה עמיחי לא יוכל לשבת במנוחה, לשמוע דברי־נאצה ולהחריש! ובכן מה? – יאוש מן האדם, יאוש מן החינוך, יאוש מן הקידמה? אדם כשם שנולד כך ימות? (קצת יותר גבוה! העיר אז קובי). הו! נאחז עמיחי: הגוף גדל – והרוח נשארת מצומקת? גילויי המלחמה? – כן, גילויים מפוארים, שלא היית עלה על דעתך, נתגלו פה ושם, לרוממות האדם!… – וזאת לך כל ההוכחה? – אלא מה? מיד הביאו הוכחות, מיד כפרו וסתרו, מיד הסבירו איש מעברו, ובטלו כעפר, והשקו לעג כמים, והניפו אצבעות, וצעקו צעקות, ואחר־כך נתקצר הצל ונתארכו הדברים, וקובי הלך וגידי בא, ונותרו רתחי הדברים וריתחת היום, ובא זה וליהט אחת אַפּיים, והכריע הכל תחתיו. קנאתן הוא חום היום, לא יהיה אחר על פניו. קנא ונוקם, אש וזעם. וככה נשתמטו ראשיהם וכפותיהם קלטום, נרכן גֵוָם וּגְסָסיהם נפלו, כמי שבאו ודרכו על גבו ורמסוהו.

מי זה בא? לא יאומן: בּני ניגש ובא. גידי קופץ מיד מרבצוֹ, כנתפס בקלקלתו, ומטאט בכפו אחורי מכנסיו, ובהצטדקות שבעסקנות יתירה. אולם בּני עוד מופתע ממנו ונבוך. בּני פותח ומלמלם התנצלות כזו: ‘אני ניגש למעלה לסַדר.’ וניכר שלומר ככה קשה עליו לא פחות מעשות את הדבר. שמא שמו מזדלזל, שמא מלעיזים עליו כי חלשה דעתו מפני גידי, שמא יוחסנותו כמכונאי א' נפסדת – והרי זה מעשה של אומץ לצאת לסבול על כתפו ארגז תחמושת, ולהשתדל ולא להיראות בקלקלתו – בראש מורכן, מוּטה לנגח, הוא משתהה ואין איש מוצא דבר לומר, כדי שיפחת משאו מעליו – גם מחמת שלא מוצאים, וגם מחמש יבוֹשת הפה. אבל גידי, לבסוף, מתחכך בפדחתו עד שממעיד מגבעתו ממקומה, וכשצונחת זו פורחת תפארת מקשת שערו וגידי חוזר אל כוחו, כשמשון בשעתו: ‘ותראה מה שם כל הענינים, ולמה לא זז אצלם כלום, ומה הם חושבים על אוכל…’ אומר גידי דברים שבדרך־כלל, אשר מיטיבים מיד והופכים סַבּל רתום בעול לנושא־תפקיד אחראי שנשלח לראות בענינים. וטעוּן ערמה חרוצה זו פונה בּני אל תוך החלל הדומם, המבליח ומהבהב על־פני האדמה, המתעלפת תחתיה. וגידי אזר חלציו ובניד־מתניים ירד אל השוּחוֹת. אין כל חדש בשוּחוֹת. וכי מה יתחדש. נפולים איש תחתיו. נובלים, כמושים, עזובים לשמש. סדקים אחרונים לסימני־חיוּת קלושים, כלפי־חוץ, כרוֹתם הזה, כאותו אטד קוצני, ובלבד שתעבור עת השדפה החררה. בקושי מפטיר חיים מלה אל גידי מתחת חוּפּת השמיכה שהתקין קודם, כשעוד היה כוחו במתניו, על־פני פער התעלה. בקושי מעלה נחום העויה דחויה על פרצופו הכד, הסגור עתה בזעף. לא, לא רואים דבר. בבקשה – טול וראה. הרי לך הגבעות הצרובות. השחומות, הלוהטות האלה. הרי לפניך הגיא הבוער, המאדה ערפלי אפרורית, ועד גבב הגבעות שם, המוטלות כפגרים הפוכי־גויה. צליפות? לא, מכבר אין צליפות. ומה יש? אין שום יש. לחלוטין. כלום לא. וימח שמם ושם זכרם. זה הכל. פעם הוא מציץ, פעם חיים חליפות, בתור. וגם זה מיותר. כמוהו הכל. ובחייך: נמאס. לא־כלום ארור ובוער כזה. כעיני עכבר במחילתו עיני חיים מלמטה. אורב לפורענות שתבוא מידי גידי, כרגיל. תחנוני־מבט. הוֹ, הלא אין בי נשמה. – הבט: הנה זו לו שעה לא־קלה, מאז הביא עמיחי את המים, שהוא שוכב ומוסיף ולוטש עיניו אל המימיה, שמותר כעת להריקה, לולא שהיא בקצה החפירה מזה – ברוחק שני צעדים מידו הפשוטה, המימיה שרפידתה מרוטבת כדי שתאדה ותוצן, המוצפנת בצל, חוסה בין שתים־שלוש אבנים שהורטבו אף הן וגובבו עליה לסתרה, והריהו מוסיף ולוטש עיניו בלא הרפות ורק אין בו כל מרץ, או כוח, לקום, או פשוט מזה, לגהור אַפּיים מלוא אָרכּוֹ הגוץ, ולהושיט יד ולקחת את זו, הרטובה, המלאה קרירות נוזלת, לצלוח את רוחב שני הצעדים המפרידים, כדי לשתות. מוקסם הוא רובץ ומעפעף לעומתה – וזו, נצוּרת־הלב, מתעקשת ולא באה. משׂימה עצמה לא משגחת. בּוּשה לבקש מנחום. בּוּשה לא למצוא כוח לקום. ועם זאת הוא את עצמו לא ירים. ולמה שלא תבוא היא, המיוחסת, אליו. איש צמא מתחנן למים – וזו מלאה ונוטפת לה, נצמדה ולא תיעתר, ימח שמה. לוקק שפתיו הנרפטות. ואם יטיל בה אבן התישמט לה לכאן? או לוּ היה בידו מקל ארוך. או אילו נחום רחש לבו דבר טוב. הו, אלוהים, מות אמות בצמא… ברך בברך נוגעת ברכו של נחום בשל חיים, אבל נחום זמירות אחרות בלבו. מכונס ושטוף איבכת חום חורך. החלטתו עשויה. הוא יעזוב את חיל־הרגלים ויעבור לשריון. שכּמוֹתוֹ לא נולד למישרץ־תולעים ביבושת הזו. בדהרת מכונה יגמא ארץ. וברעש אדיר. תותח עשרים מילימטר. או דוּ־ליטרון. בצירוף מכונת־יריה. כוח, גמישות ונוי. וכשייכנסו פעם העירה, כמו מלך יסע באמצע הכביש הראשי, הכל ייחפזו לסור מפניו בדרך־ארץ, עוברים ושבים יתעכבו להשתאות. יפנוּ ראש אחריו, בחורות תתרגשנה. אמהות תזלנה דמעה. על האנטנה שני דגלונים. נערונת עטופת כפיה יושיב בצריח להגדיל רושם ולהאדיר. חיים פורחים – ולא חיי שפן בחוֹרוֹ. צליפות מחורבנות בלי סיבה או טעם. חום־כלבים ממאיר ונורא. גמור ומוחלט. כך יעשה. צלו של גידי על השנַיִם. וגידי קוסס צפורן אצבעו ובודק את הגבעה ממול. עוד רגע יפול עליהם כנפול הנץ על טרפו. אבל גידי חוזר ומושך מגבעתו על צמרת־ראשו, ומתכנף מאד ורץ אל שוּחַת דויד ופינילה.

גם כאן שותקים השלושה. מתקשרת אי־נוחוּת ומכבידה. הגבעות, גם מכאן, חרשות־אילמות. מאד לא צריך ולא ראוי לשבת ככה, כאילו ברוגז. גם אין כל סיבה לשום ברוגז. ועדיין קשה למצוא פתח־דבר. כולך תשוש מעשות כל דבר. ולמה מושם דווקא עליך לפתוח בדברי־שלום. חבל שאנו זועפים. שיתחיל מישהו לפייס. לי אין כוח. אני ריק ומרוקן. כסת עכורה של חום כפויה דוממת על כל. מעגל שקופי ואטום חובק אותך, מבודד. ואבוד לך במרחב הדלוח ומשהו, שהוא הגורל, לוחש באזניך יאוש. הרגשה מצמקת מעיים. אין טעם לכלום. כלתה הרעה. אין מנוס. אולי לא כולם נוכחו כבר בדבר. אבל בלבך נחרץ. כבלב צנחן שמצנחו לא נפתח. אין מה. אין עוד. לא, מישהו פתח לומר. ‘אז מה? מה אומר מוֹטה על מחר?’ – פינילה, וכממשיך שיחה ארוכה. ‘מוֹטה?’ – אומר גידי מתגנח. – מי זה מוֹטה? מה למוֹטה כאן? מה רוצים מחיי. ‘כן, ביחס, למחר.’ איזה מחר. מה אתה נדבקת. ‘מה יש ביחס למחר?’ – ‘שמחליפים אותנו.’ אמר פינילה. ‘אה.’ אמר גידי ושתק. ואחר־כך אמר עוד, ואיזה יצר ליחש בלבו ארס: ‘מי זה אמר שמחליפים אותנו?’ חם. חם עד שלא כדאי. ‘איך זה מי־זה־אמר? הלא כך היה מדובר!’ לשוא. כבר מרחוק ראיתי: אבוד. גזר־דין. ‘מי דיבר עם מי?’ – ‘הכל מהתחלה? – התרגש פינילה פתאום עד דמעות, בתוך הדכדוך הזה – אני שואל ברצינות, גידי: הגד באמת.’ – ‘מה אתה רוצה ממני. מי הבטיח לך משהו.’ חרון וזעם. מה אני, דוֹד שלו? איזה הבטחות יש לו. לעזאזל, האם כל זה חשוב, זה העיקר? לחנוק ולרמוס! ‘מוֹטה יבוא אחר הצהרים.’ חרץ גידי קשות. כלום לא ייצא. מכרה סתום. לא יגיעו אליך. תצעק עד שתיחנק. טפשוּת לחשוב שיהיה מישהו שיושיע לך. שהבטיח לך, שצריך לקיים. צריך להסתגל לרעיון שאבוד, ואין מנוס. ‘ככה אי־אפשר – התפרץ פתאום פינילה וזעק – ככה לא ילך!’ אבל כאילו ממרחק, כאילו היה זועק בשקט, משים עצמו זועק ואינו כלום, וזה מוזר למדי. – ‘אמרו לנו ליום־יומַיִם. – זועק פינילה לאפס – עברו יום־יומַיִם. וזה הכל. זה הכל, גידי. זה הכל!’ – ‘זה הכל.’ אומר לו גידי בקוצר־רוח, עד שנאה. עוד ויכוח. הוא יוכיח לי אני אוכיח לו. ומה תשנה במציאות? הכל יבוא עד תומו. דבר לא ייעדר. ‘אני לא יודע מה יהיה מחר.’ אומר גידי. אני לא כועס על איש. אבל מוציאים אותי מכלי. חבל שאין פה מישהו לסַפּר אחרת. דבר יפה, מצחיק. חברי. שנשמע ונפרוץ בצחוק. זה, בעצם, מוּשם על מפקד כיתה. להרים רוח נובקת. בואו נשב בשקט. ושיעבור לו. שיעבור כשם שיעבור. ואילו היה נעשה חם יותר – לא היינו עומדים? הרי שכעת כלל לא נורא. פחות ממה שיכול היה להיות. יכול עוד להיות גרוע מזה. ולא נורא. ולא להתחיל כבר להיתפש לדכדוך. אפשר לחיות. אני לא כועס על איש ותפסיקו אתם לעשות פרצופים. מה אני אחראי למחר? אם אין מי שיחליף – נשב אנחנו. זה הכל. שתים־עשרה ורבע. בערב יהיה פחות חם. זה הכל. באחת קוראת אמא לשולחן. משתרעים קצת על הרצפה הקרה, בצל הרדיו המטרטר, קוראים עתון ונרדמים בשורה השלישית עד האוכל. יוציאו בקבוק מן המקרר. ונאכל סלט של חצילים. האזדרכת תחרוק על הגג. ימזגו מים קרים במיץ־לימון. וצריך שישלחו לכאן אבטיחים. מה, אין אבטיחים? תמו אבטיחים? לא אוכלים אבטיחים ברוחמה, בדורות ובניר־עם? אז שישלחו. – ‘מה דעתך על אבטיח?’ אומר גידי פתע אל דויד. ‘יש? איפה?’ מתרומם דויד משהו. ניצת חיוך בגומות לחייו. ‘אה?’ מציע גידי את האבטיח לפינילה במאור־פנים, בשכיחת חשבונות עבר. ‘נוּ, נוּ’ – אומר פינילה. ‘אילו!’ אומר גידי. ‘אה, אילו!’ מושך מנגן פינילה באכזבה. אה, לעזאזל. ‘אדום!’ אומר גידי עוד. ‘וקר’ – אומר דויד, ‘פותחים לרוח והוא מתקרר.’ – ‘ואשכול ענבים?’ – ‘מוסקט לבן’ – ‘או המבורגי!’ – ‘לעזאזל אתם מרגיזים כבר.’ – ‘מה?’ – ‘ח־ח, מה השאלה?’ – ‘מתחשק קצת?’ – ‘חכו חכו!’ – ‘אבטיח וענבים!…’ אומר דויד. אה, מה שאפשר, מה שיש בעולם. מחרישים. יושבים ומחרישים. העולם נשכח. הזמן נשכח. לא־כלום. יושבים. ואחר־כך היה מישהו צועק על־פני הגבעה. שיצעק לו עד שייחנק. ושוב היה הלה צועק. שיצעק לו. לא שייך לנו. אבל מסתבר שזה קולו של ברזילי ושאינו אלא צועק לגידי. משהו על טלפון. או על ג’יפ מתקרב ובא. ואולי זה מוֹטה? – ‘מאה אחוז!’ הריע פינילה, והכל נעשה פתאום בהיר וקריר וקיים. גידי מתרומם. שוקל אם לומר כאן משהו, לסיום, והופך בידו קצת ככה וקצת ככה, ונמלך וחדל, ומתרומם ויוצא ועולה אל הבקתות.

פרק שנים־עשר

עוד גידי מקיף את הבקתות לעלות אל כיפת ה’ערפי', ועוד דויד יוצא אחריו אל הבקתה המרכזית לשתות טיפת מים, לא נודע בדיוק כיצד, ומי בא אחר מי – ובעפר סביב הג’ריקן, שבצל החם של חצר אותה בקתה מרכזית, נעשתה שלולית מדיפה ריח חרסית כלאחר רדת היורה. וכבר מעגל עוטר לשלולית, וצמאים נדחקים בתור, ותור נוסף של ממתינים למחזור־שתיה שני, ופה ושם גם התחילו צונחים אל אַמַת הצל לרבוץ בה רגע, ולאמור מלה, עד כי לכאורה כולם כאן ואין נעדר. וזה כשלעצמו דבר מעודד הוא. האין זאת? יהיו המים חמים כאשר יהיו, ותהא טפולה להם תפלוּת בנזין מבחיל, והצל לא יהיה כי אם מקוה חוֹם אפור – לאחר כל אלה, מעט צל, וטיפת מים והמולת חברותא, הרי הם צל ומים וחברותא, ומה לך עוד! אכן, מתחילה פורעים חוב, והכל נאנקים ומחרפים את החום, ואת הצמא, ואת המים, ואת הרעב, ואת החיים האלה, איש כגניחתו איש כמזמורו, אבל מהרה נוטשים את כל מיני התפלוּיות, ישנות־נושנות, מק ורקק, ויוצאים ונקבצים כולם אל דרך־המלך הגדולה: מה הביא מוֹטה עמו? ספקנים שעיקמו חטמם ומראש הלעיגו קשות לכל תקוה טובה. מאמינים שטילטלו ומשכו מכנסיהם אל מתניהם הזעים בריגשת דחיית הפקפוקים, עם דברים בוטים שונים, דברי מרי, קשי מצח וגאים – כולם נידחים ומסולקים, את כולם מהסה שאול, שאולי דבר היותו לבוש יחידי בין כל החשוּפים, חשוּפים עד שתותיהם וחשוּפים עד בכלל, אולי זה שעושה אותו כל־כך חם ונרגש, ואינו מניח לאיש לומר דיבור שלם, לא במעגל הגדול, ולא בכל מעגל קטן, בכל קרן־זוית מרוחקת, בכל מקום שם הוא, בכל אשר קול דברים – קולו יתנשא שם, ואין מנוס עוד מפניו, אלא להצית סיגריות ולהתחכך בכותל הפנימי המוצל, ולהניח לו להוציא רוחו ההומיה עד תומה, אם אמנם תתם פעם. וככה סמור אזניים אדומות וצנוּח שׂיער על מצחו ניצב לפניהם שאול, כאחד מוכיח בשער, וריגשת לבו מרתחת אמרי פיו, ומסעירה ניע ידיו עד כדי שכעבור רגע או שנַיִם של תמיהה, ושל משפטים קטועים ומרוסקים, חוזרים חלילה על עצמם כחתול סביב זנבו, רצוצים מעומס כליות ובטן, מלים מעין ‘מסַדרים אותנו,’ ‘רוכבים עלינו,’ ‘חמורים אנחנו,’ ושוב ‘מסדדרים אותנו,’ ‘רוכבים עלינו,’ וחוזר חלילה, עד שכעבור רגע נעשים גם דבריו וגם מעוגי־ידיו מסוכסכים ומבולבלים, ואם עוד מנסים בתחילה למשוך כתף ולקשוב על מה הוא טורף עליהם – חדלים מיד, ושועים מעליו ומסירים ממנו לב, ונעזב לטרוניותיו יגע העלוב לשוא לתת רווחה לרוחו המצקת, הוא בשלו וההמולה הכללית בשלה, מטביעה אותו בנחשולה ומציפה ועוברת גדותיה. שכּן אם יודע פה אדם לומר דבר, אם מצא מלים למה שצריך להגיד, לאלה הדברים שכולנו כאן מרגישים שצריך היה לאמור אותם, ואין יודע איך או מה – אם יודע הוא לומר, אם התבונן ומצא ויודע – יקום־נא הוא ויאמר ויגיד וידבר, ואנחנו עמו, פתוחים כולנו לפניו – אבל אם רק לבלבל את המוח, לעזאזל, יש לנו רב משלנו! אנחנו צריכים אחד שיודע, שהתבונן וראה ויודע!

מתי היו צליפות? מתי היו פגזים? אימתי היו חששות כלשהם? נשכח, אבד ואין עוד. כמתעורר משנתו וחלומו פורח נידף – כך הענין הזה כולו, המקום הזה, המשלט הזה, מאתים ארבעים וארבע, צקלג, או שאול ואבדון, – כך הוא מוזר ותמוה, יתר על־כן – חסר כל נקודה של הכרע, של דווקא, של סימן־היכּר, חשוב כולו כפליאה גדולה, אלא שפליאה שנשתכחה פליאתה. לעזאזל, כל הפליאות האלה. יש רק רגע נוכחי, תמהונתי, הנה זה, שפה, שעומד בתקפו, חם ושחון וממושך וריקן, וקיים – כשמש הזאת בשמים האלה, מעגל אור עכור בשמים עכורים ממנו. לאבדון, אנחנו נמצאים ולא שייכים. הוֹוים ולא קיימים. סביב־סביב ולא־כלום. אל לא־כלום אנו גרורים לבוא, הולכים לבוא. אם אמנם הולכים אנו. האומנם אנו הולכים? למקום שהוא? לאן? רוגשים ומדברים, מסתובבים ויושבים, שותים קצת, ויורקים קצת – ואינך יודע דבר טוב אחד שלא ידוע עליו לגמרו שאיננו כאן. אלא שכל זה באגב, ואינו חשוב. מיד אחר־כך, התחילו באים הצחוקים. מדרגת הצחוקים. ועוד רגע ובכל פינה מהלכים נופפים הצחוקים. ומישהו, אַברוּם הגדול, שואג בצווחות־צחוק חדות, ובשיהוקים גבוהים, ומישהו, עובדיה כמדומה, משתעל כאחוז עווית, כמי שלא יינצל עוד ולא יירפא משיעולו, צחוקים גדולים וצרחניים, על הכל, פה אחד ושאג אחד, אחת היא על מה ולמה. תאמר רפאל תחת רפי – והרי צחוק גדול אחד (רפי לבדו רוגן: מה זה מצחיק?); תאמר: הייתי מדחיס כעת פרה שמנה לתוכי – וזה צחוק אדיר ממנו. שפופים לאורך הכותל המחומם, על שתותיהם, וברכיהם זקורות לתמוך מרפק או מרפקיים, כורעים החבריה ותולים עיניהם בכל מי שיבוא ויעמוד לפניהם לשעשע. ונחום הוא האיש עתה. מכרכר להנאתו, מבליט כרס ומבליט אחור חליפות, מטלטל צואר וגולגולת, פוער פיו וסוגרו, והופך ידיו לכל רוח, מעין ריקוד שרומז רמזים לכל מה שלבך חפץ, וגם לדברים לא מסוימים כלל, אלא שאין כמותם משעשעים, מסיבה זו או אחרת. כורעים הכל וסוקרים אותו מן הצד, ומלמטה למעלה, בקריצה של חדוה, מזומנת מראש, ובהעויה אורבת לרקע שאפשר לצהול, עוד יותר מזה, לאֵידו של מי שיהיה, לפרוק צהלה למשבּתוֹ של מי שיאונה אלינו ויפול אל ידינו. מתבקשת כעת דרגת צהלה־פרוצה. בוערת בנו כעת צהלה־פרוצה להתקפץ החוצה. היש צורך לומר איזו צהלה־פרוצה קמה, קול גדול וצורח אחד, כששאל מי ששאל את עמיחי, כשנפלה רגע פוגת־הס: ‘ואיך זה הולך לך עם הג’ינג’ית שלך? לוהט?’ הו, צחוק אדיר ומקרקר חומה וחיל. וכשעמיחי רוגז במפורש ומקמט מצחו – הרי זה משובח יותר: תראו איך שהסמיק! – ‘תארו לכם עם ג’ינג’ית ביום חמסין!’ – הה, מעיים נשפכים ארצה מצחוק! ומיד נעשה פנוי המקום לעוד עשרים ואחד צחוקים אחרים כמותו: ‘איפה פינילה? מה כתבה לך השמנה שלך?’ – צחוק עצום ורב! – ‘עד איפה היא מגיעה לך?’ – צועק אחד – ו’איך אתם מסתדרים כשאתם…' צועק אחר – ופינילה אף הוא לא טומן ידו בצלחתו, וצועק נלחם לכל עבר: אתה מקנא? מרגיז אותך? – הוֹ, איזה צחוק, איזו מתיחה אדירה! קשות השתעל עובדיה כשהצליח לצווֹח: ‘צ’יבי, צ’יבי, ספר להם, צ’יבי, בחייך!…’ אבל לא צ’יבי איש ויימתח באפס־יד, יושב ומעשן סיגריה, ואף שמביט בעובדיה מלמטה למעלה, הרי מבטו הוא מלמעלה למטה, ואינו נעתר, הוא מספר רק כשמתחשק לו ולא כשמבקשים ממנו. תחת זאת השכיל דויד וגיהק לפניהם פקעת־גוֹסי גדולה, שקול התפצחותה הנתעב, אמור היה להרנין כל־לב עד רתת־מעיים – הוֹ אלוהים, תפארת שכזו! אפשר למות! ואולם נחום לא מיצה עוד את כשרונו. וכשהוא בא ומשתנה לפניהם ומהלך כה וכה ומסמר גביניו ואת שערו החלק הוא דוחה בידיו לאחוריו כדי שיתקפד ויזקור וצורח בקול־חרוק ‘נוּ, חבריה, למה לא חופרים!’ – נופלת שאגה אדירה של הנאה: חה־חה־חה: גידי! מ’ה־אחוז! יופי! חה־חה־חה! – עד שבא אותו אַברוּם הגדול, ונוטל את הג’ריקן ומטה והופכו אל פיו, וזה יושב בידיו כגוזל בכפות הדוב, ומחטיא ושוטף את גרונו ואת חזהו בקילוח מים, שממליט נאקת ‘אה!’ נרעשת מתוך אותו חזה וגרון חביתיים – ומעורר את הכל לשאגות נוראות, שאין עוד בהן כלום צחוק: ‘חמור! מה שפכת!’ – ‘מי ביקש ממך לשתות כמו גמל!’ ‘עכשיו תלך אתה להביא מים!’ והלה מצטדק ומגחך, ומשתדל להחזיר את הצחוק, בלא חוש כי תמה דרגת הצחוקים ובאה דרגת מעללים, לשוא ינסה עתה לסגת או לומר מלה של הסבר, רגע כועס וידיו מבקשות נושא לסנוקרת ולמהלומות, ורגע מטה ראשו לכל עֵבר אל פני כל: כשור שנלכד בין כלבים – אין שומע לו. תחת זאת בא דויד ומוציא מידיו בתפישה אחת את הג’ריקן ומכשכש בו ולשמע קול שארית המים, עלץ לבו ונטל לו לוגמת מים ופלטה בסילון על שאול הלבוש כולו, וזה קופץ כניכווה ותופש את הג’ריקן ומטיחו בו, כמו שהוא, לרוצץ קדקוד, אלא שדויד משׂכּיל לתפשו במעופו, ומערה כהרף־יד את שארית הפליטה מן הג’ריקן על ראשו של רפי שנזדמן תחתיו, אף הלה אינו שוהה מתפוש מלוא חפנוֹ מירפש־בוץ מן השלולית ומטיחו בפרצופו של אותו דויד לרקעוֹ שם, ונעשית אז מהומה גדולה, של ריצות ונפילות ושל צחוקים ושל צווחות ושל חרפות נוראות.

איזה הפסד! לולא החום הנתעב הזה, עמום ורובץ, איזה מחזה התכתשות של ראוָה, בתוך מעגל צופים מביני־דבר, ניתן היה להיות מצוחק לפנינו – והופסד. רפי שותת והולך מים, ודויד ושושנת־בוץ פורחת מנטפת על חזהו, היו קפוצים לזנק כגורי־נמרים, אבל אותו חום נתעב, עמום ורובץ, ריפה גם את הצופים מביני־הדבר, וגם את גורי־הנמרים, ואף שהטיחו זה בזה דברים נוראים משונצים זלזולים ונאצות־בוז – מעללים של ממש לא יצאו מזה. דברי־מַצה וקנטוּרים מעֵין: נוּ למה אינך בא? – או: בוא נראה אותך! – או: אז מה אתה עומד שם? – ואיומים מעין: ספוֹר את השינים שלך מקודם! – או: הצטלם לפני שאתה נגמר! לעגי־ביטול מעֵין: אתה נַגב את האף שלך מקודם! או בוז נורא כזה: אתה בקש מאמא שלך בננה! – ועוד לעגים איומים כיוצא באלה, וכן גם מיני הבטחות להיפרע לעתיד לבוא, מעֵין: חכה חכה עוד ניפגש! או: צחוק־צחוק, נראה מי יצחק בסוף! – כל אלה, מחוממים ולוהטים ככל שהם, אינם יכולים לבוא במקום התכתשות נאה אחת, מליקת חוטם וקיטוף אזניים, ומיעוך גרגרת ועיקום זרועות וכיתוש באבק – וכל שורת היושבים אצל הכותל זזה נעתקה קצת פנימה עם הצל הניסוט, והג’ריקן היה הפוך, והמים אבודים, ושתיקה סתמית מאוד וחום מסוים מאד, אף כי עמום, אָכפו על כל. ונתמשכה השתיקה, והצהיבה. ושמא נבקש מנחום לחזור ולצאת לפנינו להציג בפעם העשרים ותשע, מה שהציג תשע ועשרים פעם, אם לא תשעים ותשע? שמא נותר בו עוד צד אחד לא מצוץ עד תומו? שותקים. שתים־עשרה וחצי. היום כולו לפניך. שמא לשיר? ישיר מי שחפץ לשיר, מי ישיר? או שמא לספר בדיחות, או לשאול חידות, או משהו, או לירות אבנים. יושבים ושותקים. או שנַיִם שנַיִם נאסוף חמש אבנים קטנות ונשחק בחמש־אבנים בזוגות? הה, הכל נתנוול והעלה ניקודים, בלה מיוֹשן ומוקצה שממון. מישהו ביקש את מישהו לזוז קצת, כדי שישעין ראשו וינמנם טיפה. ומישהו נעתר וזז קצת וגרם לכך שהשורה כולה נשתמטה וזזה קמעה לעומק החצר, עם הצל הניסוט אל מתחת לגנוֹגנת הבקתה טוּחַת־החומר, או לוּ נמצאה צועניה חשוּפת־כרס לנענע לפני החבריה. דויד יושב מופרש לו ומקלף באצבעותיו את הבוץ שנתאחז ונתטייח בקילקי שער חזהו. וכיון שנשא עיניו, וסקר את מלוא השורה המלחיתה אין־אונים ובזיעה ובשממון בּוֹאֵש, מאוּבן עד יאוש, קימץ שפתיו בבוז, וקמט נחרץ מעל אפו, התרומם ועמד על רגליו, והתמתח בהפגנה, והתמודד, והפנה ערפו אל היושבים, הסוקרים כל מעשיו בסקרנות, כצפרי־שיר אל נץ עובר, וזה קם והלך ויצא מחצר הבקתה, כמי שבּוֹסר עליה ועל יושבי בה. להט יבש ונימוש הכהו אך יצא עד איבוד סדר הנשימה. התאושש והקיף את הבקתה ויצא אל מול שדה המשלט, ומישטח השלוחה היוצאת צפונה, חפופה וילון אפור דומם. מלוא עולם אפוי. והלאה מזה, והרחק, הכל אובד בתוך כביכול צחצוחי מים מאַדוים, מתנוצצים, כספיים, מתעתעים. אגם גדול וכוזב ורוטט הבהקים של כלום. מיד נופל צרצור חד אל תוך הזמן העומד, צרצור גבוה ושוה אתנחתות, כמוֹנה מנין אין־קץ, שמַפנה את הלב דווקא אל עומק הדממה המקיפה במרחביה אין־נוע וחובקת־אופפת אותו עמוד בודד של צרצורים גבוהים. בדידות. דממה. חום קליה. רעד ביעותים עבר כשפתאום היה מישהו סח מתוך מה שנראה היה כבדידות שבינו לבין העולם: ‘מה אתה רואה שם?’ וזה היה ברזילי בתוך שוחתו הכרויה סמוך אצל כותל הבקתה, שצלה כבר היה זוחל לקראתו. ‘אה, אתה כאן? – אמר דויד – כולם בפנים.’ – ‘כן – אמר ברזילי – שואגים להם שם?’ – ‘משתוללים.’ אמר דויד וסר מעליו ובא וישב והביא ראשו בצל אותו כותל, ועל רגליו המושטות הילכה השמש. ‘מה קרה לך?’ הראה ברזילי על שושנת־הבוץ. ‘אה זה כלום. חמור צעיר אחד, שם.’ – ‘ספגת?’ – ‘אח. זה כלום.’

– ‘אתה ישבת כאן כל הזמן בשמש?’ – אמר דויד אל ברזילי. ‘כן. למה?’ – ‘כולם נכנסו פנימה: לכן נשארת?’ – ‘מישהו צריך להישאר. יש לי מימיה וקצת צל.’ – ‘גידי אמר לך שתישאר?’ – ‘לא. פשוט נשארתי.’ – ‘ולמה לא הלכת עם כולם פנימה? היה איכפת לך שאיש לא נשאר על המשלט?’ – ‘נשאר: הנה גם רחמים שם על־יד המכונה.’ – ‘אתה רוצה שיאמרו עליך שאתה בחור אחראי?’ – ‘למה? נשארתי ודי.’ – ‘או אולי רצית להיות דוגמה יפה לאחרים? לנו?’ – ‘חדל, מה נטפלת?’ – ספק־ספיקה של רוח הנידה קצת את החלל, על־מנת שתתחזק לרגע ותטיח משב מאובק ומחניק ותיבטל כלעומת שבאה. אפילו לבנות עלעול לא הספיקה. משלט ריק. שני מקלעים, כמה רובים, מרגמה ופיאט. אחר־כך אמר ברזילי: ‘גם חיים ישן שם בשוחה שלו. שכחו להעיר אותו.’ – ודויד הניע ראשו: ‘ולמה לא נכנסת לקרוא מישהו שיחליף אותך? אני רק במקרה יצאתי.’ אמר דוד וחזר ונטפל באצבעותיו אל הבוץ המטייח חזהו. ‘לא נכנסתי. ודי.’ אמר ברזילי. ‘לא היה לך חשק להתעסק אתנו.’ אמר דויד, ונראה שלא ימוש עד אם כילה. ובטרם יניח לברזילי למצוא מלה להשיבו, הוסיף ואמר: ‘אני, שתדע, לא אוהב צדיקים גדולים. בסוף מתברר שזו כלל לא צדיקוּת.’ – ‘מה נדבקת אלי?’ – ‘כי צדיקים גדולים – אני לא מאמין להם. קמח־סולת. אני לא מתכוון דווקא אליך.’ – ‘תודה.’ אמר ברזילי. – ‘חה, הפטיר דויד פתאום הברת־צחוק ופיטר מעל חטמו את הקמט – ככה הם החיים אצלנו ב… צקלג? צקלג, לא?’ – ‘גם זה לא נכון. – אמר ברזילי – אתם קורים למקום הזה צקלג כאילו זה שמו. ואני לגמרי לא בטוח.’ – ‘הלא אתה המצאת את זה, נדמה לי?’ – ‘קצת נחפזתי. טעות כנראה. כשבודקים במפה – מתברר שעליה להימצא הלאה, מזרחה־דרומה. תל חוּלייפה, או קרוב לה. ממש לרגלי הר־חברון. על דרך באר־שבע – דביר (היא תל בית־מירסם, היא קרית־ספר… זכוּר לך הסיפור על עכסה בת כלב?…) – ושם בארות אחרות ומעיינות, וראשו של הואדי הגדול, שאנו פה על אחד מיוּבליו הצפוניים, המתאחד כאן עם יובל אחר. מה יוצא מזה? יוצא כי שם צקלג, במזרח, ולא כאן.’ – ‘אז שם?’ – ‘כנראה.’ – ‘ומה איכפת לך, בעצם, אם תהיה כאן?’ – ‘אבל איננה! לא כאן!’ – ‘זה כבר ישנו – שיישאר כך.’ – פסק ואמר דויד. – ‘הה, לא, זו טעות!’ – לחש ברזילי. – ‘לא משנה. – אמר דויד. הרי אינך בטוח. בין כה וכה אנחנו גומרים ומסתלקים מכאן.’ אמר לעידוד רוחו של ברזילי – ‘אבל המקום נשאר.’ – אמר ברזילי. ‘שיישאר. לא נוגע לנו. שמע לי: לא זה העיקר.’ – ‘מה העיקר?’ – ‘הו, אינך יודע? – אנחנו.’ – ותמו הדברים ושקט. המדרון הצפוני מעפעף בְּליחוֹת חום. עמודי צרצורים גבוהים, דקים ובודדים מאד. דויד פיקח קמט מעל אפו: ‘כשמתהווה דבר שאני לא תופש מהו – נדמה לי שמסדרים אותי. אני אז כמו שועל שהריח מלכודת.’ הצל יורד על גווֹ, ונחתך על שוקיו החשופות, השריריות. ‘הכל – אחרת.’ פתח ואמר ברזילי מתוך שרעפיו. ‘איך אחרת?’ – ‘אחרת ממה שחשבנו.’ – אמר ברזילי, ומשום־מה היה נראה לו כי טוב אם יסביר הכל היטב, וגם פתח בהסברים שניטשטשו מיד בחום הדומם. ובתוך כך כבר שב אל צקלג, וטרח למצוא ראיות היכן לבקשה, מקום כזה הוא שהעמלקים יכולים לפשוט אליו בנקל בהתפרצם צפונה אל בין הגבעות והמישור המעובד. עיר־שדה קטנה היא – ששדותיה, עינות מימיה, וצומת דרכיה בוראים אותה. לא עיר־מפתח מבוצרת. כזו לא היו מפקידים בידי דויד. בקצרה – תל חוּלייפה. והרי הואדי, והמעיינות והרי הדרכים, חברון ובאר־שבע. והחום ממסמס הכל. ושותקים. ‘ככה לא מנהלים קרב.’ אמר אז דויד בהמשך למה שלא אמר. ‘באנו לכאן לא כמו שנכון היה לבוא.’ – אמר והראה בחמש אצבעותיו הפשוקות על הנוף כולו. וגם זה עדיין, כנראה, איננו מן הרובד הנכון, המציק לו בחדרי בטנו. ואחר־כך אמר דויד פתאום: ‘דם חם יש לו לרפי שלכם.’ – ‘זה רפי הִמריחַ אותך?’ גיחך אליו ברזילי. – ‘סתם חמור קטן.’ אמר דויד והקמט שמעל חטמו לא נתפשט עוד. שעה המומה ולוהטת מכדי ‘שיחה נפשית.’ ובכלל לא כל־כך הכרחי. אם כה ואם כה, הכל יעבור.

יש משהו. שניהם מגביהים צואר בעיוּן, וגם סוקרים איש פני רעהו. לא, לא־כלום. נמנום כמתוך קדחת מתערפל בראש. בחצר הבקתה מבפנים, התחיל מישהו לשיר. אבל גם רחמים מן השוחה שלו, היה מקיץ ומציץ סביב בהתעוררות, מאהיל בידו על עיניו. ובעוד רגע מצמצם דויד עיניו ומצביע: ‘הה, הנה באים הגנרלים!’ – שכן מעֵבר הבקתה, בהתכחשות לכל חום, הלוך בעוז והתוַכּח בכוח, צצו הופיעו מוֹטה ואורי וגידי, וזה האחרון היה ממש כפי שנראה לאחרונה: מגבעתו הגדולה שמוטה על ערפו, ומברשת נזרוֹ סומרת זוקרת, כשל איזה בּוּשמֶני, ועל כתפו נשא תיבה, ואף אורי נשא תיבה על כתפו, רק מכנסיו לבשרו, חסון ושרירני, שערו חום ומבהיר וכוּלו אחוז בו להט היום, שׂיער מבוחש מאד ומלבלב אורות, ואילו מוֹטה לבדו היה לבוש חולצה, וכובע ‘טמבּל’ טש קלסתרו בצל והאבידוֹ, ורק המשקפת, האקדח וגרביו המתוחים לשוקיו – העידו כי אין כאן מישהו אלא בן־חיל. ‘אהלן!’ מקדמם דויד לשלום ובנפנוף־יד ויוצא לקראתם. ‘הו, דויד, איך הבריאות?’ משיב מוֹטה ברכת־שלום, ושיניו מכסיפות רגע בתוך הצל. – ‘איזו בריאות – אומר דויד – מתים ברעב!’ – ‘אל תמותו – אומר אז אורי ומוריד את התיבה מעל כתפו, ונוטל ומיַדה בו מלפפון, ואחד אל ברזילי – אִכלו מלפפונים.’ – ודויד ממעופו קולט את המלפפון ואוטם פיו בנגיסה חורקת וזבה, ובלא רווח לדיבור מוסיף ומדבר: ‘ממש מתים מרעב, פשוטו כמשמעו.’ – ‘מה נשמע, ברזילי? – שוחק מוֹטה שחקת־שלום אל סביביו – שמענו שעשיתם כאן הרג רב בבוקר!’ אבל דויד מבטל את זה. ותחת זאת מבקש עוד מלפפון. ואורי אינו אץ – הבא הביא לכולם ולא לדויד לבדו. ‘אתה תן הנה – לפני שנדבר על כולם.’ אומר דויד ומקבל, ונוגס ומוֹכיח את מוטה על הסידורים: ‘חיי כלבים!’ – ‘אַל תבכה – מנחמו מוֹטה – הכל סודר. בערב תטרפו כאריות. הגיע משלוח. בשר, נקניק, שימורים, אפילו קופסות אַננַס!’ – ‘אה, שאג דויד, אתה מזיל את הנשמה החוצה, איפה כל זה?’ – ‘יגיע, יגיע, הגע יגיע!’ – הבטיחוֹ מוֹטה. ‘אלינו זה לא יגיע – אומר דויד ומוחה סנטרו מזוב המלפפון – עד שיגיע יטרפוהו כל החיות הגדולות והשועלים הקטנים, כל הקרובים למלכות.’ – ‘חדל – אמר מוֹטה – אצלנו אין מלכות: רפובליקה.’ – ‘אני לא מכיר את החבריה שלנו? – אמר דויד – תן הנה עוד אחד!’ – ‘זה ודי – אמר אורי – תשאיר אחד גם לאחרים.’ – ‘עזוב את האחרים, תשמע איך הם שרים שם – טוב להם גם ככה.’ הצביע דויד באגודלו לאחור, לעֵבר קולות־שירה עמומים שעלו מבפנים. – ‘היו כבר ימים יותר קרים?’ הפך מוֹטה ופנה אל ברזילי. ‘מה זה היו – מחריק גידי בקולו – רק הלילה קפאנו בקרה.’ – ‘מה יהיה, מוֹטה?’ אמר אז דויד. – ‘מה יהיה? “רבה האמונה המפעמת בקרבנו!”’ אמר מוֹטה כמין הלצה. – ‘מחליפים אותנו?’ ניגש דויד אל הענין בצעד גדול. ‘מדברים על זה.’ התחמק מוֹטה. ‘בחייך, עד מתי תדברו? עשו משהו!’ – ‘יהא לבך סמוך ובטוח – אמר מוֹטה – עשה נעשה!’ – ‘ברצינות, מוֹטה, בחייך, דבּר ברצינות!’ הפציר דויד כשהקמט מעל חטמו נחרץ בין גביניו הצפופים. – ‘אהה – משך אורי בשאט – מתחיל כבר.’ – ‘אותך לא שואלים. – העמיק החריץ בין גביני דויד – הלא הסבלנות פוקעת!’ – ‘אַל־נא באַפך, בּני. – ענה ואמר מוֹטה – כי ברוב חימה רב פשע, וכעס בחיק כסילים ינוח.’ – לא ברור אם הצרצר היה שהוליך את הקול, או אזני כותל הבקתה – כי מישהו יצא מן הבקתה רגע להציץ, וחזר ונעלם, ומיד היתה הכיכר הקטנה מלאה אדם, וידיים מונפות לרוב, ואהלנים פורחים ו’איך־הענינים' ו’מה הבריאות' ו’נוּ־מה' וכיוצא באלה אותות־חיבה ושאילות־שלום, שמעכו כליל את הרגע הנכון, שהיה דויד נכון להלום בקורנס ‘כן – או לא’ ולמחוץ לחלוף רקתו. רק עֵרנותו הנמרצת של גידי, שלא להצטופף כאן בנִגלה, הועילה להעיז את העם, ולמרחו שורה אחת אל כותל הבקתה הנושב חום, ומוֹטה היה חשוף בבת־אחת לשמוע ולהשמיע, אלא שתחת זאת גחן מוֹטה אל שתי התיבות ואמר רק זאת: ‘מי רוצה מלפפונים?’ ועוד הספיק לאמור: ‘אנחנו יורדים לראות את הנוף, וכשנחזור נברר הכל.’ אמר והפנה גבו והתחיל יורד לעֵבר השוחות, וגידי אחריו. ואורי נאפד זעם סקר את כל הניצבים שם במבט מכלה, ולא לפני תום מבט־מבטל זה, מלוא עומק בטולו, סבב בהפגנה וירד אחרי השנַיִם. ‘סתם חמור.’ הלך אחריו קול הברה, שאורי לא כּיבּדוֹ בתשומת־לב כלשהי. ונותרה מאחריו גריסת מלפפונים זבי מיץ ואכזבה. ואולי יש משהו לא כשורה – ומכסים מפנינו? סתוֹם סתם לנו את פינו במלפפונים! – ‘קחו מלפפון ואִכלו חרבּוֹן!’ אמר מישהו, שאוּל כמדומה, כשנפנו מיקוד הקיר לצל המפוקפק שבפנים החצר. ואילו אורי הפסיע בזעף והלך בעקבי מוֹטה וגידי משוחה לשוחה, בלתי־נצלפים משום־מה, ועל כל רובה מופקר לשמש ולריק, ועל כל שמיכה מתגלגלת, ועל כל כולם של השוחות ומראיתן העלובה, פחוּסת־הפרצוף – עיקם את פרצופו בבוז גובר, ושלח אל גידי מבטי תוכחת וזלזול שמשמעם קולני למדי: ואתה מרשה כל זאת?! וכשהגיעו עד שוּחַת המכונה, ורחמים היה רבוץ שם, מלחית בעפר הלוהט, יבש ומיובש, כמוש ומכומש, כקש דאשתקד, אין מלה בפיו ואין זיק בעיניו. ‘אתה חולה?’ עיוה עליו אורי פרצופו בשאט כאל תועבה. – ‘מה?’ גרר רחמים הברה יבשה מחיך צחיח. ‘יש לך צורה של פגר.’ ליטפו אורי במחמאה קלה. ‘כאילו עוד מעט כבר תסריח.’ הוסיף ואמר להשלמת החיבה, ורחמים תלה בו עיניים נובלות וחזר ושמטן אין מלה, אלא בנשיפה יגיעה בלבד, שֶמֶט אדם, כשׂק ישן. וגידי מסביר והולך כל אותה שעה מלמעלה, ומראה פעם כה ופעם כה, מחווה דעתו על המצב, על “פעולות האויב”. על מגמותיו המשוערות. על הצבת הכלים כאן. על הכוח הנייד החסר לו. ועל התחמושת המועטה, ועל התיל, ועל המיקוש, ועל האתים הקטנים, ועל מכושים, ועל טוריות הגונות. וכל אותה שעה הולך ומפורר בידיו גוש עפר. ועל כך שאצלנו הכל רק ברגע האחרון, תמיד, ושלא לומדים לעולם. על שאין מחשבה אצלנו עד הסוף, וכשנמצא אחד חושב – מתחילים להתוַכּח אתו, ולנדנד לו עד צאת מחשבתו. וכל אחד ידען גדול. ובקי גדול וסמוך גדול. ועל כל הסדרים שאצלנו בכלל.

וכנראה שאורי נרמז בזה משהו, לפי שהלך והניע ראשו ככל שנמצא הנאום, והוסיף המליט מיני ‘כן־כן’ לסירוגין ו’נוּ, כן' – וכיוצא באלה קריאות של צחצוח־חרבות, עד כי חרה אַפּוֹ ואמר: ‘אני אוהב את אלה שתמיד מישהו אשם להם. מה יש? אתה והחבריה שלך! נדמה להם – אמר והראה על השוחות הריקות – שבאו לבית־הבראה! שיש מי שצריך ללכת ולחַזר אחריהם, ולדאוג להם. קר בלילה! חם ביום! אין אוכל! אין מים! מי אשם? לעזאזל – חיילים או תינוקות של גן! תמיד אנחנו כאילו עושים טובה למי! המלחמה אינה שלנו. המקום הזה לא מעניין איש. רק עושים טובה למישהו כשיושבים קצת בשוּחות הריקות. יושבים רק קצת, עד שמחר מחליפים אותם! ואני אומר לך – אצלי כשהאנשים נעשים חמוצים ומרים אני לוקח ועושה קצת תרגילי־סדר, ת"ס ותס"ח, והם חוזרים לתלם מעשה־פלאים! הבטלה אוכלת לך את האנשים שלך – וזה הכל!’ – וגידי ניכר היה בו שרק אינו מוצא את המלה האחת, החריפה למדי לצווֹח – כי מה שצווח ‘קשקושים, קשקושים!’ אינו אלא בחינת כחכּוּחַ שלפני הציווּחַ, לולא שמוֹטה נזעק להרגיע: ‘תפסיקו שניכם. אַל תהיו ילדים.’ אמר מוֹטה במלוא סמכות עשרים שנותיו וקורס המ"מים שעבר, וחזר לצפות במשקפת על־פני האבק. – ‘על הכל מתוַכּחים – חזר אורי לדבר במהירות ובשפל־קול – לכל אחד דעה, ויחס, וחשק – ומה זו פקודה, פשוט פקודה, אין איש יודע.’ – ‘אני לא יודע מה אתה רוצה – התרגש גידי – הכרחי שישבו פה אנשים וירעבו? הכרחי שלא תהיה תחמושת? הכרחי שאורי – כשקוראים לו – לא יואיל לרדת הנה? יש לו נימוקים, ויש לו פרינציפים – ואומַר לכם גלויות: אני עצמי רעב, עייף, לא ישנתי בלילה, ועוד טיפוּס כזה על ראשי – למעלה מכוחי!’ – ‘הי, גידי, בּני, – אמר מוֹטה, והתיק עיניו מן המשקפת כדי להיטיב הסבר: אַל־נא תהיה עייף, בּני. אין שום אפשרות שתהיה כעת עייף. הרי אתה יודע בדיוק שעושים כל מה שאפשר.’ – ‘בוודאי יודע. כל־כך יודע, עד ששכחתי מה יודע.’ אמר גידי והתישב על דופן השוּחה, ונטל רגב חדש לפוררו. – ‘למה לעזאזל – המשיך גידי – צריך הכל להיות איכפת רק לי. האוכל, התחמושת, המכושים, כל פרט ופרט – למה רק אני לבדי! ואורי שוכב לו שם למעלה במנוחת־הנפש!’ – ‘אני לא מבין מה אתה מרויח כשאתה מתרוצץ כמו עכבר מסומם.’ התחיל אורי ושוב התערב מוֹטה: ‘הפסיקו! – נזף מוֹטה – כולנו נחמדים – הוסיף רוח פילוסופית כחום היום – כולנו חכמים כולנו יודעים הכל. עד שבא מישהו ואומר לנו לעשות דבר. אז מיד אנו חושפים שיניים ומוכנים לנשוך. בחור שלנו שונא הוראות. להיות בלתי־תלוי בכלום ובאיש – זה הרעיון. שלא יגידו לו דעות.’ אמר מוֹטה, וגידי הִבעָה שיניו אל אורי: ‘בודאי!’ אף הלה נטה אצבעו אל גידי ואמר: ‘בודאי!’ –

– ‘רק לפני שלושה־ארבעה חדשים הלא היינו עוד כל־כך שונים – או שרק נדמה לי?’ גנח גידי. ‘נדמה לך.’ אישרוֹ אורי, והחליק בכפות ידיו את צלעותיו השחומות, הממורטות ועוטות גיזת־זהב לַחַת־זיעה. ‘בואו עשו משהו – הוסיף אורי בשלו – דבר נועז, קראו ללכת אל ענין גדול – ומיד תראו איך נושרים כל הקרומים ולפניך פתאום בחורים זהב־פַּרוַיִם, מחושלים, יודעי־מלחמה, ערוכים לקרב, גברים כהלכה. בואו אמרו מלה: “חבריה על באר־שבע!” או – “הלילה על משטרת נגבה,” אוֹ, למשל: “עזה!” – ותראו מה, בחורים חדשים – כל אותם סחוטים ומרוּחים של היום – יעמדו לפניך נוצצים כחצוצרות־תרועה של תזמורת, תנו לנו משהו גדול ויפה – ותראו איך אנחנו!’ – אמר אורי וחשק אגרוף והוליכוֹ והביאוֹ לפני חזהו וסיים כשחבט בו אל תוך סדן כפו האחרת. אבל גידי לא היה מרוצה, וגידי אמר: ‘טוב ויפה – אתה מדבר על שלהבת של פעם אחת, של יום יבוא, ואני מדבר על הסבלנות ליום האחד הזה… על יום אחד רגיל כזה. ועל איך אנחנו יודעים לחיות יחד, לוַתר זה לזה, לסבול זה את זה, למשוך וללכת זה עם זה…’ – ‘חדל, חדל. כאן מלחמה ולא בנין החברה. לא זה הדבר אלא זה: אנחנו חלשים מדי כדי להתגונן במשלטים. משלטים מכרסמים אנשים. לישיבה במשלטים צריך אלף דברים שאין לנו ולא יהיו. ואין לנו שום כוח להירקב בישיבה במשלטים. ומהו כל הדבר? להתקיף! אין דבר אחר: להתקיף! אתם שומעים: להתקיף! זה הכל. החלש ביותר – מתקיף ונעשה חזק. נעשה חזק – וחוזר ומתקיף. להתקיף, רק להתקיף. וזהו.’ – אמר אורי ככה, שגם גידי נענה: ‘זה נכון’ ברוחב־לב מתפייס. ואורי זיקף קומתו לאמור: ‘לצאת, לפרוץ, להטריד, לפשוט, ולהתקיף. להיגמל מן הרביצה המעבישה במשלטים. לחדול מן הציפיה הממארת הזו – מה יעשו השחורים, מניין יבואו, מתי יבואו, מה האבק ההוא שם, ומה האבק הזה כאן – ומניין תיפתח הרעה? יחששו הם ולא אנחנו! יקיפו הם עצמם באלף גדרות ומוקשים וירקבו בעפר – ולא אנחנו!’ – ‘אתם שניכם שוכחים – התיק כעת מוֹטה את המשקפת מעיניו – כי עצם מציאותנו כאן היא התגרות, היא התקפה. יצאנו מן המעגל שלנו המהודק סביב הריכוז והוצאנו שלוחה הנה.’ – נוּ, והלאה? – ‘הלאה? נחיה ונראה. פעולות נוספות – וסוף להפוגה. וזה בינתיים כבר מאתנו. אף כי לא יאחר לבוא. אלא שלא בכיתה אחת, וגם לא בכיתה וחצי הכיתה. גם לא בפלוגה ולא בגדוד אחד…’ – ‘ואיך לדעתך יגיבו על זה השחורים?’ – ‘הוֹ. זה נראה. זה עוד נראה. לכך אנו כאן. אנחנו הסענו חייל לבן. נראה מה יסיע השחור. לא עשינו יותר ממה שעשו הם מאה פעמים בתקופת ההפוגה. אלא שהפעם אנחנו הסענו חייל. ולזה אינם רגילים. טוב יהיה אם רק יעתיקו אף הם שנַיִם־שלושה חיילים שחורים לעומתנו, ויציבו משלט מול משלט.’ – ‘מה הטוב?’ – ‘יקטינו את העתודה הקרבית שלהם וישקיעוה באדמה, במשלטים החדשים.’ – ‘זה נראה מעשה בלי סוף.’ אמר אורי באכזבה. ‘אנחנו יותר מדי קלים לשבת במשלט הזה. תראו איזה שטחים, תראו איזה מרחבים. מה יש בידנו לעשות? לאן לפנות קודם?’ אמר גידי והראה בידיו על שדפת המרחבים העוממים בצהיבוּת שחומה, עכורה, נצורה, שרק האפקים הרחוקים לבדם יצאו ממנה בהבלוּחי רטטים מימיים, כביכול, נוצצים ומתעתעים, כמעולם אחר. ‘לעזאזל – אמר גידי – מי עוד בעולם נלחם בתנאים כאלה: כיתה וחצי מול ארץ שלמה! זפת מזופתת!’ – ‘אח, זה – אמר אז מוֹטה וטילטל אצבע דרשנית – בן־אדם: עם־סגולה אנחנו! – שכחת?’ – ואחר־כך הכריע החום. וקשה היה להמשיך שיחה חשובה זו בחכמת המלחמה. כִּהָיוֹן נזל־שתת על העיניים, ונספג פנימה – כאילו דיונן בא והפריש שמה שחוֹרוֹ. ועל הגבעות שממול תיעתעו־הלכו להן הבלחוֹת רוטטות, באדישות של יפהפיה לא־מפגינה יפיה. והתעכרויות צורבות־אטומות חליפות. ופעמים, כשהיה נדמה כאילו הנה קמה רוח שהיא לישועה, בא רק רפרוף קלוש, משיא להט על סביביו. איזו חזות קשה, כמדומה, מאד לא נוחה, מכל־מקום, מתגרדת היכן שהוא, או, להיפך, נמסה פתאום כשבלול מעוך למעיסה. אין אומר ואין דברים עקרו השלושה וסבבו יצאו לעֵבר הבקתות. רחמים עיפעף רגע – ונותר על מרבצו כחנוט מצומק. ‘חם.’ גנח ואמר פתאום מוֹטה. והלכו.

מבע פני החבריה, בחצר הבקתה, לא היה מן המעודדים לדבּר דיבורים. על צד האמת גם כניסת־התגר מעֵין: ‘מה יש! התחזקו והיו לאנשים!’ – לא תסכּוֹן עתה. ועוד בא להט החוץ והוביש יתר כוחך להעמיד פנים אמיצות ושואגות. ואילו לחמוק בפיטומי מלים של כלום ולהיפטר בשהי־פהי – לא ייתכן. ויותר מכל היית נופל עתה אַפּיים, אל אותה שלולית עצמה של צל רדוד וחיוַריין, ומגיע ראשך באבן שמא יש בה שמור קצת קרירה. אכן, טוב לגידי שהוא פטור עתה מאמוֹר דבר. רבץ לו ארצה ונשמט במין ישיבה־כריעה כזאת שהעידה מפורשות על כוח משיכת האדמה, ועל כוח התנגדות מועט ביותר לחוק מסוים זה, ועל כיסופים מפתים להוסיף ולהשתטח בפישוט־גפיים ומלוא קומה, לגהור בעיניים עצומות, לא לקשוב, ולא להזות, ולא להיות, ורק קצת סתם לא־כלום. ואילו מוֹטה תמך ידו האחת בקיר והותיר לו אחת לסיוע דבריו, והיה מושך ומפטיר למלומי דברים, שרק לאחר כמה התחלות תשושות למדי, שהנה הן נקטעות ונותרות בגידמתן – התעשות איך־שהוא והיו לניסוח שומם, ולניסור חדגוֹני של מוֹרה בכיתה, שהלב אינו סובלו, שרוח שומעיו מתקצרת, ושעוד רגע ישסעוהו בדברים. מרחוק רחוק פתח והתחיל, מן הימים אשר השיירה האחרונה עברה בהם בין משלטי השחורים, לפני כשלושה־ארבעה שבועות, זו אשר עלתה על המוקשים, והעלתה בדעתם השחורה כאילו אומרים אנו לעשות מעשה ולהשתלט על הדרך הזאת. ואיך אירע שאותו שטח שהיה עד כאן לא מבוצר, פתח פתוח בתוך חוֹמת־הביצורים הרצופה שבין מזרח למערב, קפצו עליו עתה לסתמוֹ ולפקקו בצֵר היטב. ומתוך כך, נדחתה סכנת המתקפה הכללית שלהם למועד רחוק. וחזקה עליהם שעד שלא יגמרו להתבצר מכאן ולאסוף להם כוח־אגרופים אדיר במופרז ומכאן – לא יצאו למפעלים יזומים חדשים; ודווקא בשעה לא כשרה כזו, בשעת התהדקות והתבצרות, אנו מחציפים ובאים ותוקעים להם משלט חדש כנגד חטמם, ממש ממול המקום שביצרו לאחרונה, על מה שנראה להם כדרך השיירות שלנו, תקותנו האחרונה, מציבים מישלטוֹן חצוף ושואלים אותם פתאום: שח! ועל־כן מה? הנה, נחיה ונראה מה! ולא ייפלא כלל – אם כל תגובתם לא תהא אלא להיחפז ולהשקיע בחפירות חדשות את כל שארית כוחם הפנוי לתמרון, ולגדור בתיִל, פעם ופעמַיִם, גדרות שיפועיות ועכבישיות, ולהוסיף ולחזק כל מקום־תורפה משוער – ואת הכרתי והפלתי שבסביבה, כל קשה־יום ומר־נפש, כל אותם ברנשי עַז־אל־דין, ועבדול־רחמן־אל־עַזי, וכנופית ‘אִבּרהים הקטן’, ו’עטייה שׁתוּם־העין' או יצוריו של יוּסף אבו־ג’אבר, אם לא של אחיו חסן אִבּן חסן, – את אלה הם מגייסים עתה, לנסות להציק לנו. ילך – ילך, לא ילך – לא ילך. קצת להציק. להטריד קצת. הכל בתחומי ההפוגה, המסייעת להם כל עוד הם בקדחת ההתבצרות. וכזה וכזה הוא המצב בדרך־כלל, פתוח לכל מיני אפשרויות, מתיש כוחות ושוחק, ‘ומי שיצליח להפר את שיווּי־המשקל, או מי שנשימתו תהא ארוכה יותר – הוא יגבר, ולפיכך מצוּוים אנחנו, כן, מצוּוים לאגור כוח, ולחגור כוח, ולגבור כוח, ו… עד… כן…’ אמר מוֹטה ונטל נשימה עמוקה לתוך גרונו החרב לחלוטין, כשנכנס קול ואמר: ‘אז מה?’ – לא בדרך־ארץ ולא באורך־רוח, ולא שום אסיר־תודה על חין דבריו שמקודם – ‘אז מחליפים אותנו?’ – אמירה שכזו שיתר דברי מוֹטה ויתר כוונותיו הטובות, לעו אז ונערפו באחת. ותם הניסור החדגוני, העולה ויורד, כמעט עד אמונה ושוב כפירה, והיתה יקיצה חדה, מחורבנת למדי. ‘מה זאת אומרת?’ – טען מוֹטה לאחר שלקק ולקק שפתיו – ‘הרי אני מדביר ומסביר לכם!’ – ‘עזוֹב את ההסברים. הכל מוסבר. רק רוצים לדעת: כן מחליפים או לא מחליפים.’ – כאן התכעס אורי: ‘רק זה מעניין אותך?’ – ושאול אמר: ‘אלא מה? נאומיך היפים?’ – שגרם לאורי לנבוח: ‘אז אוי ואבוי לנו!’ ולשאול לומר: ‘מזמן אני אומר ככה – ולהמשיך ולומר – אתם עם האסטרטגיה שלכם – ואני שואל פשוט: מה אתנו? אנחנו, אלה שפה? – מה עושים בנו?’ ומוֹטה פתח באורך־רוח וחזר והזכיר כי את המשלט חייבים להחזיק, וכי הוא ההגנה על המערך שלנו ועל שדה־התעופה, וכי הוא הֶסתר לתכניות הבאות, ובכלל – שלא עניינוּ את שאול כלל, ואת אורי הרתיחו: ‘למה אתה מדבר אתו? מי הוא בכלל שהוא מדבר! אתם תשבו פה עוד שנה שלמה. שנה שלמה אם לא שנתים. זה הכל. זה מקומכם לשנתים. אתם פה ואחרים שם. וכל אחד במקום שקבעו לו. וגמרנו. מה רע לך? מה אתה מילל. מה נפשך טובה מנפש אחרים, למה מגיע לך?’ – זעק אורי, ושאול לא טמן לשונו בחיכּו: ‘איזה אחרים? איפה האחרים? אנחנו, רק אנחנו, תמיד אנחנו – זה הכל! אם כה חשוב ונפלא ונחמד המקום הזה, מדוע רק בשבילנו? גם הם יכולים לבוא לשבת בו קצת! אין אחרים? רק אנחנו? בזה המקום המוצלח לכל התכניות שהיו ושיהיו…’ ומוֹטה נזעף והתערב: ‘אתה נחמד, שאול! מי זה “הם” שאתה מדבר עליהם? איפה יש “הם”? אינך יודע שאין? אין אחרים – רק אנחנו!’ – ‘מה פירוש אין – אין כיתות אחרות, מחלקות אחרות, פלוגות וגדודים אחרים? לא טסים בלי סוף צפונה, כל לילה? – מי הם אלה שטסים? אני ידעתי: אנחנו נהיה טובים ונסכים ליום־ליוֹמַיִם – וזה אבוּד. מיד אנחנו קבורים. מוֹטה, כך אי־אפשר!’ – ואורי קצרה רוחו מהעתיק מרגל אל רגל ואורי אמר: ‘מה אי־אפשר? למה מרשים לו לקשקש? אתה בדקת איפה כל כיתה יושבת, מה היא עושה ומי ומי הטסים צפונה?’ – ‘המפקים,’ סינן פלוני מלה שהולידה צחוק רע, אפילו על שפתי מוֹטה. ואורי נחר: ‘ואם לא בדקת – ואם אינך יודע – אז שתוק. מקומך שם – בחוץ! לשמור! השוחה שלך לא חפורה. וכשתתחתן תפטפט באזני אשתך. ויש עוד דין ויש דיין – וטיפוסים כמוך יכולים עוד לקבל על הראש!’ – כך נחר וכך נחנק אורי בדברו. אבל מוֹטה לא היה מרוצה ממהלך הדברים, ומוֹטה בא להרגיע את הרוחות ולסַכּם: ‘למה רגשו גויים – פתח ואמר – אני מטפל בדבר. הכשרת “לפיד”, או הכשרת “מגדל־עוז” תחליף אותנו. הם יוכלו לזוז – כשיחליפו אותם. יחליפו אותם כשיחליפו את מחליפיהם, ואת אלה יחליפו כשיהיה מי שיחליף אותם. זה הכל. ועוד הכל מפוזר פה על־פני מרחבי הנגב – מאה קילומטר לכל צד. ומטפלים כבר בדבר. התקשרתי עם מטה הגדוד.’ – ‘נוּ, ומה?’ התעורר אז פינילה ממשבּתוֹ. ‘נוּ, זה בטיפול.’ אמר מוֹטה בלא חשק. ‘עד מתי?’ – ‘עד אם שָׁאוּ ערים מאין יושב, והאדמה תִשָׁאֶה שממה,’ חייך מוֹטה משום־מה. ‘אפשר להתפקע!’ געש פינילה תחתיו. ‘לא כדאי. לא משתלם.’ אמר מוֹטה. וניסה לצחוק אל סביבותיו.

מישהו נכנס בשער חצר הבקתה ועמו משב־להט־החוץ. וזה היה חיים מפלבל בעיניו, מחמת יקיצה שהקיץ בפתע, ופחד־זועות שתקפוֹ: כולם הלכו ונותר הוא לבדו, בדד נשאר בארץ! שערו מדובלל ובלחיו מחוּקֶה תו הילחצוֹ בשנתו, ובתוך השתיקה שהיתה במלבן הצל שמתחת לגנוֹגנת־החומר – הקריב ובא, וכשראה את מוֹטה, נגה אור על פניו ועיניו האירו, וחינן קולו ופתח ואמר אליו משוכות ומתוקות ככה: ‘מה? נוסעים?’ כה תמים, כה תינוקי, וכה מרוצה – עד שהפריצו עליו הכל צחוק גדול ומתגדל יותר מכוחו. ונעשה ברור כי לחינם הכל, ואפילו תריב קשות ונוראות עם מוֹטה ותטיח בו דברי־בלע – מה ייצא מזה? הצחוק גוַע ומאום לא בא תחתיו. פינילה התרומם, וככלוּא בתא צר, ניסה להסתובב ולשוטט אנה ואנה, עלה ורדת. מישהו התחיל מרָטֵן על הרעב, לא לאכול ולא לשתות. מוֹטה חוזר ומזכיר כי כבר הגיעה אספקה, ועד הערב לא יחסר כאן דבר. ומכיר ויודע כי הגיעה שעתו לפרוש, אלא שאינו מוצא כיצד. ואל גידי הוא שולח מבט, אל אותו השמוט לו מן הצד בחיוך מטופש למדי, שאינו חיוך, אלא קפיאה של גסיסה, ופירוש מבטוֹ, כנראה, אישור כי אכן תגיע התחמושת עד הערב, וגם כלי־עבודה, אם אין פירושו אחר, מי יודע מה. ועוד מוצא עתה מוֹטה מציאה גדולה וגאונית, ואומר במאור־פנים, כי הנה ישלח את הג’יפ שלו מלמעלה, מן המשלט הערפי, ויוריד לכאן כל מה שכבר נמצא שם בעין, ולכאורה מה עוד בכוחו לעשות ולא עשה, או לא יעשה, עד הערב? ובכך טוב ונכון להיפרד, לולא צורתו המדאיגה של גידי – מונח לו מן הצד חלקו בצל חלקו הפקר לשמש, ואין לשפוט אם עיניו פקוחות עד סדק – או מעוצמות עיצום־צלמוות של פגר. ‘גידי?’ מנסה מוטה על דרך התמיהה והסקרנות, והלה רגע לא מודיע כלום, ואחר־כך מקמיט משהו בסדקי עיניו, ושום העויה של תבונה אינה מאירה פניו, ואין איש יכול לנחש כמה טוב לו לאדם להיות מן הצד. לראות במחזה הויכוח כשלא הוא גופו גיבור המשחק, אותו מסכן המבריח בלמלוּמים עדת זאבים סבים עליו סביב, אותה עמידה מבישה המנסה בהגיון ובשכל־ישר לישר עיקושי יצרים שואגים בהמון, פעם מוֹטה ופעם אורי, וזה האחרון, הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר ופרוע־הראש, בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, איך הלז שכה נקל לדמוֹתוֹ לבוש חולצה לבנה וטריה, מכנסים גהוּצים למשעי, ושערו רחוץ ולח ומסורק, בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאֶה לו אופנוע, שיאֶה לו סוס רותח, שיאים לו מכנסי־קטיפה מהודרים וחרב, שיאֶה לו מצעד עם דגלים ותופים, שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן – איך הוא אורי יוצא מכליו מקצף אין־ישע, אה אורי אורי… לא. אין עוד מה לומר, לא היה גם הרבה לומר מקודם. אין עוד שום כוח להמציא עוד דבר לאמור, לא שום פסוק הדוּר־נאה בפי מוֹטה. הכל יבש ומבוקק. בוקה, מבוקה ומבולקה. אין עוד כלום, אפס. מוֹטה מכעכע בגרונו. כאילו מה. ממתח כובעו סביב, ועומד לצאת. – ‘טוב, אומר מוֹטה, אני אסע ואסדר הכל. מה שאפשר.’ – אמר מוֹטה תמצית הכל. ‘תבינו.’ אמר והוסיף עוד מלה, משום־מה. ואילו פינילה הניד ראשו ואמר: ‘אנחנו מבינים. מבינים מצוין. מרוב שאנו מבינים – לא נישאר עוד מעט בחיים. כל־כך אנו מבינים.’ אמר פינילה. דברים מוזרים בצלצולם. ‘נוּ־נוּ!’ פייסוֹ מוֹטה. ושאול לא טמן שתי מלותיו שלו: ‘תמיד אנחנו.’ במרי ובלעג. ומזג־הרוח נעשה כזה שאיש לא יוכל להבטיחך מפני סועה של דברים, שמוטב להקדימם ולא לעמוד בנסיון. לעזאזל – הכל מן החום הנורא הזה. מוֹטה פורש על פניו העוָיַת בן־חַיִל ומתכוון למצוא מין ‘היו־שלום, החזיקו־מעמד’ מצלצל – וגם נאמר בקול גדול, אילמלא הקדימו אורי ונושא לפני החבריה משא־פרידה, כשכפות ידיו תומכות צלעותיו החומות, זהובות הפלומה, ומבע פניו דומה מאד לתוכן דבריו; ככה: ‘אתם רגילים שמוכרחים להתבסס רק לאחר שבורחים והכל מיואש, וצריך להתרגל להתבסס גם כשיוצאים קדימה. וזה הענין: להתקדם. להתקיף. להתכונן. ולא לבכות. להיות גברים.’ אמר ויצא. ובתוך המולת ‘חמור!’ – ‘טמבּל!’ – ‘שויצר!’ שנתפרחה נתגעשה אחריו, לא נותר עוד למוֹטה אלא לנפנף ידיו לשלום, להיטשטש אל הפתח, ולהפוך עורף ולצאת. אף גידי התנער מרבצו המפוגר ויצא לנחוֹת אותם דרך.

פרק שלושה־עשר

- ‘ואם כן? לא־כלום!’ סיכם צ’יבי את הכל. וגיחוך, דומה מאד לליעוג, עיוות פינות פיו. ואין משיב דבר. פינילה ממשיך לשוטט עלה ורדת. שאול הפקיע עצמו מן השאר – והשאר אינם דוברים דבר. דבוקים בגבם לכותל, בשֵתם לאדמה ובכפות רגליהם, מצומצמי־מבט, בטלי־זרועות, ואינם דוברים דבר. שורת־אנשים שפופה דבוקה אל הכותל המצל. כאשר היית יכול לראות לעת־צהרים חמה בכל כפר ערבי. צ’יבי סר אל הפינה וחוזר עם מלפפון וביסקויט ומפצח ונוגס וגם בא מול אותה שורה, וחוזר ומפצח ונוגס כנגדם ואומר להם ככה: ‘מה אתם ככה כאילו חירבּנו לכם על הראש?’ וכשאין משיב דבר, הוא מדחק מקום נוסף לדיבור נוסף: ‘לא תחזרו הביתה כל־כך מהר! שכחו! יותר טוב שלא תעשו לכם אשליות.’ ונראה שדבריו יורדים חדרי־בטן, לפי שהוא מוסיף ביתר תוקף: ‘מה קיויתם ממוֹטה? מה הוא יכול לתת לכם? זה תלוי בו? או במ"פ? או במג"ד? זה ככה.’ ומישהו מתנשף בכעין אנחה. עליו מצביע צ’יבי בגידמת המלפפון: ‘רציתם מדינה, לא? אז שבו בנחת. ובמקום לילל – אִכלו משהו. תמיד, טוב מכל לאכול ולשתות. וביחוד כשחם בחוץ. איפה אַברוּם, הפרה השמנה, - לך להביא מים!’ אבל אַברום מזעיף פניו האדומים: ‘לא שואלים אותך!’ ודוחה בשתי כתפיו. ולא הוא בלבד. הכל מזעיפים פנים. ואולי זו שארית הנחמה: שהכל זעפים, שהכל לבם מר. שהכל שדפם החום עד חרבון, שהכל, הנה, תפוסים ולכודים יפה־יפה. רק צ’יבי מסתובב, מסיים לעסוֹ, מקנח פיו באגב ידו, ובא אצל רפי, היושב ראשו בין כפותיו ומרפקיו בברכיו, וברכיו משוטחות לצדדין: ‘שמעתי שאתה מת לתת לי סיגריה.’ אומר צ’יבי אל רפי ומגהק. ורפי, שצל ההעויה שחלף על פניו העיד כי אך בקושי המיר דיבור נפשע, אדום, שעיר ורוצח, בחשיקת שפתיים, ובהטיית גו כדי תחיבת יד בכיס והושטתה אל צ’יבי אין הגה, ובהגבהה ושמיטת כתפיים לציין כי אש אין עמו, חוזר ומתמוטט תחתיו, גוף ונפש, כנאד שנבקע ונתמעך ארצה. וזה הביא את צ’יבי לידי כך שירתיק וילך בקצה הסיגריה על צפורן אצבעו, להדק את תכנה, וישוטט עיניו למצוא אש ולאמור: ‘פחד להביט, הפרצופים האלה! אתה גם כן! גיבורי ישראל! מה יש מה!’ וכשהאחיז אש באוד הסיגריה, שדויד העומד נשען לקיר, השאילוֹ לרגע, מצץ ושהה עד שפלט כמה פקיעות ואמר ככה: ‘הלא אפשר לחלות רק מהבטה בכם!’ אמר ומשך כתפיו השרירניות, השעירות ככתפי דוב, וסבב ויצא את שער חצר הבקתה כשסובכי שוקיו מרטיטים גמישים. ונתבצרה שתיקה מחוספסת וצהובה לכל העולם. אפילו לכעוס היטב, עד פריקת הכעס – אין בך רוח. ובעוד מה, כבר היו מהלכים פה ושם מיני קולות פיהוק, מיני צווחות־פרא ונהמות חיות־סוּגר, פיהוקים עד צאת הנשמה, פיהוקי אָבדנוּ, נגזרנוּ לנו. אותו עובדיה שראשו היה נסעד עקום בכותל וברכיו יוצאות מוגבהות מלפניו, היה כבר ממש ישן ופיו פעור, מחמת בלימת החוטם, שינה קשה ולא נוחה. ואי־בזה היה פלוני משריק חרש, אבל זה אינו אלא עמיחי כפוף־הראש, כאילו אמנם אין עולמו אלא מעט החלל שבין חטמו ושתי ברכיו הסמורות. קלקול של חיים. ואפשר שאין לך עתה חכמה מרובה מזו אלא אך לישון. הו, לעזאזל, מה יהיה עלינו. חיים שנשאר מיושב אצל נחום עמיתו, רק עתה התחיל תופש מה פשר, והודף במרפקו קלות את נחום: ‘מה בעצם רצה פה מוֹטה?’ אלא שנחום יבש ומיובש, מגביה כמעט גביניו וחוזר ומשפילם וקומץ שפתיו. ‘לא נוסעים?’ לוחש חיים ומכרכם פרצופו מרוב עיון והמתנה לדברי נחום, אלא שהלה אינו אלא פולט נשיפת־גניחה שפוטרת אותו מהכבּיר מלים. פיהוקים קשים מכאן ומכאן. פינילה מצא שמיכת־צבעונין של הערבים, מכותמת כתמים שונים, והציעה למראשותיו, והתרווח שכוב מלוא אָרכוֹ, שיכּל כפות־רגליו זו מעל זו. אין קול אלא שריקתו הקטנה של עמיחי. ענן התנומה עוד רגע יבלע הכל. שאול עוד מספיק להיאנח, מעֵין מי יתנני במדבר ואשא נהי. אה. לא. אפשר להתפקע.

גם ברזילי וגם דויד, שנכנסו ובאו בשעתם לשמוע מה יאמר מוֹטה, ונשענו בקיר עד תום הצעקות – הפכו ויצאו וחזרו אל הקיר החיצון שמעל שוּחַת ברזילי ואל הצל המועט שלהם, שקצת נתלכסן, וחיש־קל באה והשיגתם גם הם, אותה תנומה מכבדת וחמה, והתחילה מעמעמת סברתם בזמזום לא־איכפת ובטשטוש שאין לו סוף. נפלֶה מאד היה פתאום רחמים. כשעקר ובא וגרר עצמו והביאוֹ, נרפט ומצומק, וצנח על־ידם ולא היתה בו מלה לרפואה, אלא ביטוי יתומי שכזה, שתוקי שכזה. ועד כאן תכלית כוחו, וכאן הוא תם, עד אותו רגע שגילה את המימיה. ונטלה בשתי ידיו, וינק וינק, ארוכות וגנוחות, ינוֹק ונשוֹם עמוקות, ופיקתו מתרוצצת מחודדה, ינוק והיאנק לסירוגין. ובחוץ למטה, הוא לנפשו, היה צ’יבי מנסה להתקין לו ממקל ומשמיכה מעין סכך מעל שוחתו, הוא מקים וזו נופלת, הוא בונה וזו כושלת, פעם מחמת הרוח, פעם מחמת כבדה, ואורך־רוחו מתקצר והולך, וכל זה עשוי אולי להיראות משעשע למדי, לוּלא שהוא מעבר למרחקים, מרחק־מרחקים. פרקדן מוטל דויד, מצודד, עיניו באיבוכי האדים הבהרים הממוגמגים, שנפתלים בשמי רקיע, מעיבים במין עכירוּת נוקמנית את התכלת הגבוהה מהם. וחותלים הכל בגיזי צמר מנופץ, קלויים וצחצחים, כמין תוהו־ובוהו לא עז, קלוש ומרוּפּה חום. עולם של קווקווים מטושטשים ומתהפכים, פורחים וגואים לתוך איזה עולם אחר, מפורש יותר, שבתוך תוכו קווים מתדייתים להם ומסומנים מוּתוים יותר, כאיזו שׂדרת־ברושים מצלה מאד, כהים כשפך דיו, ואיזה יום־חמסין רחוק אחד, כבד ומהומהם, כושל ומזמזם כשיכור, והיית אז, פעם רחוקה אחת, חוזר, כאילו, מן הכרם, לעת צהרים, קצת אתה הוא לא אתה, וקצת אתה הוא אתה, ואיזו פלונית באה בשדרה, רוחקה אחת, אדומה כמוּסקה, והולכים בתוך הצל הכבד, המחניק, בוססים בחול המרופד חַטי מחטים יבשות ומתמוללות למגע, ויש בידך אשכול ענבים שחורים, מעורפל־עין, מוסקט, והלזו צוחקת פתאום, ופוערת וחוטפת לה בפיה את דד האשכול, עד שמתפצע המיץ ושוטף על פיה. ואתה צועק עליה, חמוֹרה, מה חטפת, וצוחק וגוחן ופתאום ומנשק מעל פיה את המיץ, את הנטף המתוק – והיא נענית ומחבקת אותך להתגושש, ועד הלמוּת־לב, ואחר־כך נגמרת לה הנשימה כמעט, ובקושי היא מוצאת לומר יא־חביבי, וממלאה אויר חדש את חזה, וצוחקים והולכים הלאה, יום־חמסין אדיר, שדרת־הברושים. צהרים בוערים, ומתערבבים התחומים, וכמה טוב היה להירדם עם רשרוש כְּלָך־זהורית כזה בתוך תוככיך, עד תחתית, ולשכוח ולהירדם כמעט בתוך עצם מגע־עדנים כזה, מצחיק, והיתה לה חולצה חסרת־שרווּלים, כתף חלקה ומעוגלת, ופנימה לקו השזפון מציצה חלקת־עור לבנת־צחוּת, הו־הו, ומכנסיה הכחולים היו קצרצרים מהודקים. ולעזאזל אני נמס. דממה רבה וגדולה ואחת. נמלה מטפסת ועולה בתוך סבך השׂיער שעל הרגל, תועה בסבך. מרחבי עולם נדמו. ומה יהיה? מזמן, רחוק, הרחק. הו, משעמם. והשקט. וכלום לא. כלום־כלום. אפשר להתפקע.

אחר־כך נשברה פתאום הדממה בכחכּוּחַ מנוע וטריקת מפלטוֹ, וכשקפץ ברזילי על רגליו בבהלה ורץ להציץ מפאת הבקתה, התברר שהרי זה כבר הג’יפ יורד ובא מן ה’ערפי', עמוס ומעומס ומהכּר כברוָז. ומיד גם עלה קול ענוֹת מתוך חצר הבקתה, קול עם ברעוֹ, שנתחלף כרגע והיה לרטן תרעומות וקריאות־תגר – ומסתבר שנהג הג’יפ, אותו פרצוף קובצ’יק, אין בפיו אלא שיר־מזמור אחד: יאללה הורידו ואני מסתלק – חם לו לאברך, להסתלק אִיותה נפשו, אל מקום פלגי־מים ונאוֹת־דשא, ולשהות חצי שעה במשלט קדמי – כבד ממנו, פרצוץ מחוק זה – שכדאי מאד למעכו משהו ולרקעו משהו בכמה סנוקרות הגונות, למען ייראה כפי שראוי לו להיראות; ועוד מסתבר כעת כי בבואו לכאן בדילוגים ובטלטלת מדחפות על־פני הסלעים ובני־הסלעים הפזורים כה וכה, מצולקים מהמורות סמויות – לא בגפו בא, אלא רפי בא עמו ויעקבסון בא עמו, וגם ג’ריקן מים שהתריז על סביבותיו בשחצנות לא פקוקה, וגם פח מציות־ביסקויט מעוך ענה שם בקול־הברה פחפחני על כל ניתור וניתור, וכן עוד היו שם, לא ברור מדוע, שלושה־ארבעה אהלי־סיירים מגולגלים באָנסם כבלויי מְלָחים, ובתוכם היה משוקע ורגליו חוצה, אחד בעל זקן חיות־הנגב, כולו מחרף ומזיע, חורק ושותת ארס, וגם שלושה ארגזי תחמושת, ואפילו מכוש אחד (שהוציאו בכוח מידי אנשי ה’מסייעת', שאף־על־פי שאינם צריכים לו – הרי עקרון גדול אחד שהיה נקוט בידיהם מנעם מהוציאו מידיהם: לעולם אַל תתן! וביחוד לא לגידי, שמוניטין שלו, כידוע: לעולם אַל תשיב, והדברים ארוכים וידועים), מכוש אחד נחבט שם בין כולם – ובא לך עכשיו אותו פרצוף משוקץ, קובצ’יק הנהג, כלאי כלב ושועל, וצועק יאללה הורידו ודי – עד כדי שנשכח החום ונשכח הכל, ויצאו הכל לפרוק זעמם על אותו שזימנוֹ מזלו הרע לפניהם. הה, צאו והכינו מִספד על קובצ’יק הנהג, הלה לא ייצא חי מכאן. אלוהים עֵד כי רק החום הנורא הזה, המרפא גם את העַז שבכעסים, והג’יפ החמקמק הזה – הם שעמדו לו לפרצוף הכלב להימלט בקול יבבה צורמת וחדה, בלי חוס על כלום, ומי יודע כיצד יצליח הלה להינער ולרחוץ עצמו מכל מה שהטיחו אחריו, ניווּלים ושיקוצים וביזויים נוראים, אותה שעה רותחת, לולא שממזר רגיל בהם מטבעו, ואינו חש לכלום שבעולם. בין כך ובין כך היתה קצת רוח אחרת. נתקבצו סביב אותם שהגיעו כעת לשאול ולשמוע, על הא ועל דא, ושמא אמר מוֹטה, ברגע האחרון, דבר מיוחד, או שמא שמעו, שמא נודע להם, אולי שייקה הקָשָׁר שידר משהו, או קלט משהו, או בכלל אולי משהו, אולי יש דבר כלשהו, הגידו, חברים, שמא יש משהו?… ועוד שכל זה, ועד שגוררים את החפצים כה ומסובבים לראות ולשמוע כה, ומתבוננים סביב, קרוב ורחוק, מתברר כי לא נותר כלום אחרת, אלא רק שאנחנו לכודים, נשארנו לנו תפושים. מה יש איפוא עוד אם לא להקיף את שמוליק הטבח, בעל זקן חיות־הנגב, שצוארו מזיע וכותנתו רטובה, וצהובה מעיגולי זיעה, כתובים חדש על ישן, ולהתנפל עליו כעדת כלבי־ציִד, ולהיפרע ממנו חשבון הכלל – שוב לולא הצריך זה קימה, והליכה, ומאמץ של שינוי – והיא שעמדה לו לשמוליק הטבח. לך עשה דבר או חציוֹ. אבל השתיקה ההיא, אותה שילבוקית ומתפקעת, הופרה, והתנומה נהדפה לצדדים. אחד פותח כעת ושר בערבות הנגב איש־מגן נפל – במיקצב שכל הברה בו קילומטר אָרכּה, ובמין נאקה כאילו חייו תלויים בדבר, עד שקשה לבקתה קטנה כזאת לשאתה, ומן הראוי לרגמו באבנים, זמר זה, נוסף על מה שמרגיז השיר הזה מעיקרו, הוא ומלותיו ומנגינתו, ו’לא נושם הנער' שבו, ו’אמא אמא' שבו, תיבשנה ידי מי שהמציא שיר כזה ויעמוד־נא לו הזמר בגרונו. אבל עוד שנַיִם־שלושה מצטרפים לו לזמר – כיון שכך, ובכוחות משותפים חנקו אותו בקרוב. טוב. כבר שכבנו אפרקדן, וכבר שכבנו על ימין, ועל שמאל שכבנו, וגם התהפכנו על כרסנו ושכבנו, וראשינו היו קלוטים במזחי המרפקים, ואסופים בכפות, ותמוכים באגרופים, וכבר כמעט ונרדמנו וכבר כמעט ונואשנו מתנומה, וכבר שרנו, וכבר חדלנו משיר, וכבר פיהקנו, וכבר אמר נחום כי צר מה צר ששכח לקחת עמו את מפוחית־הפה שלו, וחיים כבר ענה ואמר אל התקרה שמעליו לאמור: באמת חבל. ומה עוד? בשם האל ועדת מלאכיו: מה עוד? עמיחי לא פסק משרוק משרקתו הקלה, הדקה, שבינו־לבין־עצמו, הפרטית, שאיש לא יוכל לנחש לפיה דבר, ושום הלצה או זלזול לא ישיגוה, כשם שלא ישחיתו דמותה הטהורה של אחת אדומת־שׂיער, נערה – אגדה, שאפילו שמה לא ייאמן, ויהוּלל אביה דק־הרגש וטוב־הטעם: לילך… תחוּב לא פעם, בזר הפרחים היה כתוב שם ברהטה, בגמדי אותיות ובניקוד: הוֹ לִילָך, כּוּלֵךְ לִילָךְ, לֵיְלֵךְ לִילָךְ לִי וָלָךְ! – פֵיָה של לילה. בריה של אגדה. מה פה יודעים. מה הם מבינים. בולי־עץ. אפשר להתפקע.

שוב מכרסמים ביסקויט. אבל מנסים לשיר. יושבים שעונים בכותל. שרים את הזמר הנודע: ‘הוּ פא־פא־א־א, בילא־סאבּא־א־א - - -’ ואחד שנמלך לשאול מה בעצם פשר המלות, נענה מיד כי זו תתרית וביתר דיוק: העגה הנהוגה בחלק ההררי של אותה ארץ מהוללה. ובלשון בני־אדם, פחות או יותר, הרי זה: נשא דגלנו רם, ונבקיע למרחבי הים! שעל זה עונים הכל בקול חזה בריא: ‘הֵי!’ רם ורב, וחוזרים חלילה להתחלה, הוּ־פא־א־א בילא־סא־א־א - - - וכולי. ובעקב אותה קריאה גדולה, אותה קריאת־חזה בריאה, נזכרים ועוברים קול אחד, אל זמר קרוב יותר: ‘שושנה, שושנה־שושנה!’ וצפויה היתה עוד התרוממות קולות של ממש – אלא שזו לא באה, ונראה כי איזו הכרה מפולשת חתכה אז. אולי בעקב גניחה סתמית, זו או אחרת, כי מה לכאורה כל השירה, לכבוד מי ולכבוד מה, לשבת לשיר שירים על לב כה רע. או אולי שוב אותו חום ארור, מלהיט אזניים. או הביסקויט היבש ועבש, שריח שמן־מכונות מקולקל לו. או פיגולי ביאושי הזיעה, או העייפות. או שממון אכזרי בלא כסות. או כמה מהם יחד, אם לא כולם כאחד. ועומדת לחזור לשלטונה אותה שתיקה צהובה, שהציקד בחוץ, הוא לבדו, מתוה על פניה קוים ארוכים כרצונו. מה השעה? – אחת. מה? – אחת. אחת? ומתי שוקעת השמש? בשש בערך. אז מה עושים? לא עושים. ואם כן איפוא? לא, אין אם כן. ככה. פשוט ככה. זה ככה. בדיוק. כן. כן כן, אחת אמרת? כן. רק אחת? כן. הו. כן כן. ככה. מי שם נלבט ומדבר אין קץ, עד שנמאס להיות נוגע בהוייתו? כמובן, שמוליק הטבח, ממלמל דברים, מסביר הסברים, טורח להצדיק, טרחות־טרחות, כדשא פרא, ואתה רק גלה לו כמעט סימן הקשבה – והוא עליך, שלך לנצח, מזמזם כדבורה שאבדה כוורתה, כזבוב שנלכד בכוס, עד שיסתאב, למעלה מכוחך לשאת, או עד שתטיח בו נעל להסותו, שתוק פגע־רע! הזמן דמם. מה לא דמם. נים תנומות. תומם עד תום. שום הרהור מיוחד, גם לא מיוחד. לא הזיה. לא ידיעה. תרדמה אין־שינה. הו, תרדמה. נא לא לדפוק. בית ישן־נושן שלנו. פלא שעדיין קיים ועומד. גג רעפים אדומים, רשרוש ראשי דקלים, חרוכי־קורה (אמצאה ליפטר מכפותיו היבשות בלי לטפס ולנסרן). הבהקות רטובות, כאילו, מבליחות בכפות נוטפות ציצת השׂיער, למעשה שקע כבר אמצע הגג, ושיפועו נתערסל, עד כי האזיבו רעפי הלזבזת, וקיר המטבח העשוי לוָחים מאפירים מיושן מבחוץ, ועששית־הנפט התלויה במסמר על הקיר, עבה שכבות הסיוד מבית, ובמושב הכסא הקלוע קש רובצת מיצי ככדור־שיער מנומר. בחצר חצילים מושקים. עגבניות מושקות. תירס מושקה. ירוק־כהה. עשיר־זבל. גדילי־תפרחת לבנים. למעלה כחול, כחול עד כחלוּת. מקום נורא קטן. בית שקט. הזמן לא זז. נורא שקט. רעב מכרסם במעיים. ואולי פשוט לקום וללכת. או אולי פשוט לקרוע את הפה ולצעוק. מה אתה נדחק, נבלה. זוז קצת, מה אתה, שלך הכל? ויעקבסון מדחיק ראשו אל מצעו הצבעוני של פינילה, הכר המעופש, לאכסן ראשי שניהם, שכן עדיף רוך מעיפוש איזה שהוא. מתון־מתון מוציא חפיסת סיגריות, מגלגלה מתון־מתון בין אצבעותיו. לומד עטיפתה הנוצצת, החלקלקה, הלועזת, מכל צד, מריח ומתבשם מניחוחה, מרחקים אחוזים בה, מנסה לפענח כמה מלים נכריות, עד שלבסוף, בטקס לא קצר, ממליט מתוכה סיגריה אחת ומציתה, מוצץ ברוב קשב, מבחין חין סגולותיה, ופולט לאִטוֹ סילון שלם של הנאה שלמה. – אהה – מתנשם כעת אַברוּם ואפילו מתאמץ ומתרומם על מרפקו – למי יש סיגריות כאלה? – שכב בשקט, אומר לו יעקבסון – לא תקבל. – למה? נעלב אַברוּם בעלבון מפורש. – לךָ טוב גם לעשן עשב. חבל שתקלקל אמריקאית טובה. אמר בקריצה. – לא צריכים את הטובות שלך – נשף אַברוּם עלבונו. – או שתבקש מבּני קצת מן המין שלו. – הוסיף יעקבסון עשן כחלחל. בּני מגביה ריסיו לשמע שמו. אמרת משהו? – לא־כלום. מושך יעקבסון ומנער עצמו מן הכל, הופך גבו אל השאר, ומתמכר למציצת הניחוח שלו. – חשבתי שאמרת משהו. מפעפע עדיין בּני, ורחמים שאצל רגליו פוקח עיניו. – חשבת. אמר יעקבסון מעבר כתפו. כן – אמר בּני. כן? – אמר יעקבסון. כן – אמר בּני. נוּ – אמר יעקבסון. מה נוּ? – אמר בּני – אז מה? – אמר יעקבסון. – אז זהו. – אמר בּני. – כן זהו. אמר יעקבסון. ונמאס. ולא־כלום. מי צריך אותך. בשביל מה אתה. מה חפץ. הכל דומם תחתיו. ריבון העולמים, אז מה? אז מה? אפשר להתפקע.

אחר־כך, מתי שהוא, אירע שצ’יבי בא אל דויד וברזילי המנמנמים בחוץ בצל החיור של כותל־הבקתה הצפוני, והיה מוזר כשפתח פתאום ודיבר מעליהם כזאת: ‘גידי איננו?’ – ‘מה?’ תמה עליו ברזילי. ודויד: ‘חסר לך?’ אבל צ’יבי הוסיף ודיבר: ‘יש משהו.’ אמר צ’יבי. ‘אתה לא נותן לישון.’ התמרמר דויד. – ‘רואים גם מכאן.’ אמר צ’יבי והיה דבר בקולו. ‘מה?’ – ‘קום תראה.’ – ‘דחילךְּ. תן לישון.’ אמר לו דויד. ‘הביטו שמה.’ עמד צ’יבי על שלו. מוזר מאד. מוטב להתהפך אחרת ולשלחו לעזאזל. ברזילי מתרומם קצת, בלא־חמדה, וגם דויד מאריך צוארו, עד כי ראשם נרום מעל שלולית הצל, ורגע מתכהות עיניהם בבוהק המלוהט, הדומם, שעליו מצביע צ’יבי, ישר צפונה, מעבר לכתף השלוחה. ‘שם. מה אתם רואים?’ – ‘לא־כלום.’ מרפרף ברזילי בעיניו, אבל דויד כבר קימט בין גביניו קמט של צייד שריחרח טרף, קשוב להדרכת צ’יבי: עם הואדי, וימינה, ועד הקפל – על הרכס. ‘השיחים?’ – דיבר דויד בהתעוררות. – ‘שיחים? – ביטל צ’יבי – זה מתנועע! תראה את האבק!’ – ‘אבק? – נחרד ברזילי – מה עולה על דעתך?’ – ‘עכשיו! ראית?’ טרח צ’יבי על דויד – והלה צימת שפתיו וצימצם עיניו. ‘מכוניות? – אמר דויד – משאיות?’ – ‘מכוניות. – אישר צ’יבי – משאיות.’ – ‘מה אתם רואים – התרגש ברזילי – אני לא רואה כלום!’ לא שעו אליו. ‘שלוש.’ אמר דויד. ‘שלוש.’ אמר צ’יבי. ‘שמע!’ אמר דויד. ‘זהו!’ אמר צ’יבי. דבר שהוא נתכווץ מאד. ברזילי עדיין אינו מאמין. ‘אין משקפת – הוא מתאונן – מה יודעים בלי משקפת…’ – הוא מנסה לדחות, ‘אולי סתם מכוניות?’ – הוא מנסה אחרת. – ‘אין סתם.’ חרץ דויד קצרות. ‘אז מה?’ אמר ברזילי, טיפשי למדי. ‘עוד נראה.’ השיב דויד ונטל גבעול קש אל בין שיניו כדי להרהר, ועיניו מצומדות שמה. כעת גם ברזילי מבחין פתאום. שלושה ענני־אבק פעוטים נשתרכו שם, ישנם ואינם, על־פני קו האופק אחר שלוש צורות שחורות פעוטות. ומה שאפשר היה לדחות ולכפור בו – אי־אפשר עוד, והמעיים נלחצים פתאום מן הוַדאוּת. בן כהרף עברת קו המסיים כל מה שהיה עד הנה. סביב מבליח העולם באדים רצים, ובתעתועי הבל. אולי אדיש, אולי מחפה על הנִרקם, מעמיד־פנים, מיַשן. ואותן שלוש צורות זוחלות היו בלתי נמחקות, גם כשעוצמים ופוקחים, וקיימות כעוּבדה. הרי שזה… ברזילי קפץ לשוחה לטלפון. אחת ורבע. העברת כוחות? סיור מפקדים? הכנות, הכנות. מכינים. השקט הזה – רמאוּת. מעגלים הותווּ סביב. עד שאתה פה משתעשע בהתעלפות מן החום – סוגרים סביבך את המעגל. לבסוף בא קולו של שייקה, ואחריו של גידי, שפלט אה!' נפתע וממושך כששמע מה, אף חזר פעם ופעמַיִם, מטופש למדי, אם אמנם, אם הם בטוחים, ועוד אמר ‘נוּ נוּ’ וגם אמר שהנה הוא יורד ובא ואַל יגרעו עין. הרי לך. ובכן? ירדה בדידות צובטת ללב. או אולי להכריז בקול, להקים אזעקה. שב, שב בשקט. וגם יכול, בכל־זאת, להיות לא־כלום (וגם, עם זאת: הה, סוף־סוף יהיה ויבוא!). וגם, לא חכם, קול אחד, פנימי, מתחיל מתיבּב. טיפש אחד, שתוֹק. דויד, חרוז שפתיים, נעוץ כולו במרחק ההוא. אין עוד שום ספק, ופלא איך לא צעקו הללו לתשומת־לב עוד קודם. פתאום ושלושה אבקים פעוטים נסרחים, נעשים מרכז כל הנוף והעולם. פעוטים במרחבים הגדולים עד שאין תנועתם מובחנת כמעט – וגדולים עד הכהוֹת עין הארץ. כעת נכנסו, בזה אחר זה, מתונות, כבחלום, אך בדקדקנות של נמלה שאינה יכולה לפסוח על חריץ או גבנון, אל תוך שקע שעל דרכם, ואחד־אחד, כעל־פי אות, נבלעו ושקעו, רגע התנפנף אבקוֹ של כל אחד ומיד שקע, ואפשר בנקל לכפור בכל מעיקרו. וגם יכולים הם לפנות עתה אל אשר יפנו. לאסוף תבואות מן השדה. או אבטיחים מן המקשה. או למשוך ולנסוע חברונה, דרך דויימה, אִידנה ותרקומיה, לשתות שם בּרד קר בסככת־הקפה המרובצת מים. אהה, האם זה מוכרח, האם זה מוכרח? (עשה שלא יופיעו עוד! שלא יופיעו, שיסובו ולא יופיעו עוד!) – יושבים ולוטשים עיניים. התבוננות מרוכזת, רצינית, לא מעפעפת. כעת צף עולה אחד, ואחריו שני, ואחריו השלישי, בזחילה אטית אך רצופה, שאין במה לעצרה. נבואות־הלב הקשות ביותר – יתאמתו. לא דיברו דבר. התבוננות כה מרוכזת עד שהכל פתאום מתהפך והופך טשטושי קוים מהבהבים והעיניים מתמלאות ערפל בוער. זוחלים להם בדייקנות. ואולי אפילו יפה כך. היות נקודות שחורות פעוטות זוחלות, במרחבי העולם הקלוי. ההתמדה, העקשנות, הרצון – וכך צריך, וטוב שכך? אם יעברו את קו האופק מכאן ומזרחה – אין בהן כלום, והכל שלום. אם יתעכבו, או יפנו דרומה, אלינו הן – ומלחמה. תיק־תק השעון נעשה פתאום מוחש עד הרקות (או הולם הדם הוא?). בלא משקפת לא תבחין מכוניות צבאיות מֵאחרות. עדיין אפשרויות שונות פתוחות. וזה שלאור השמש, בלא פחד, בלא הסתר, בלא הסוָאה, – מה זה אומר? אבל כך גם סובבים האוירונים שלהם בשמים: לאור היום, נמוכים, חזור וסוֹב, הקף וצלוֹל, באין מַכלים דבר. להם ניתנה ארץ. לעזאזל, זה מרתיח אותך, ארץ ניתנה ביד רשע. והמועקה שבקיבה. הבלתי־פוסקת. האם זה מתחיל?

כובעו הגדול על ראשו והרצועה חוגרת סנטרו – הגיע גידי, מאובק, חם ומתנשף. וגם כשהבחין היטב במה שציינו לפניו, לא העיר דבר, אלא הפשיל שפתו התחתונה על העליונה ואימץ מבטו. הרכס הרחוק היה מפולג בשתי קשתות קעורות ונרחבות, שהולידו תחתיהן צמד ואדיות צרים וחסרי־דמות, ואשר כתף השלוחה העלימה את סוף נפתוליהם המכשכשים בגיא. החל מאותה פיטמת גבעה רחוקה צפונה, שיש עליה עץ וכיפת בית, רוטטים ומרחפים בחום וחוזרים ומתלקטים בקוים מעוּותים לצורה זגיגה ומרקדת, ואשר תמיד תמוה כי אינה בסופה אלא איזו גבעה מאתים ושתים סתמית, ולא כלום חשוב ומופלא מזה – ועד המצוקים הגבוהים, המסמאים בלָבנם, מזרחה, אותם שמעל אפיק הגיא היורד ועורף רכס אחר רכס, עד עצם מחשוף לבנת סלעם פנימה – ארץ חומה וצהבהבת, מתעלפת בחום, באלמוֹניות, חררה כל־כך עד כי אתה דומה לשמוע כמין רשרוש יבש ושדוף, זמר תלאובות של שדה חוֹחי סוף־קיץ נוּקשי־צחיחוּת. פתאום, בתוך כך, אובדוֹת לך שלוש הצורות, מעין החיפושיות, נמהלו באיבוכי המרחבים והמדרונות היבשים שאין להם סוף, המעלים על קו אפקם ריטוטים כוזבים כאילו מימיים, והקרקע מתחת רגליך, לרגע, כמעט חגה־מטה ורק ביגיעת־מה, תתעשת לחזור, ומיד גם נמצאות אותן שלוש חיפושיות בטלות במרחב, אך לא מבוטלות, נעות ואינן נעות, הלאה מזרחה. כאילו לא הן, ולא כאן. כאילו מעֵבר למחיצות של האפשר, או כחלום רע, שצריך להתעורר ממנו מיד. מחשבות? בלי סוף. כל קרון עשוי לשאת מחלקה. הרי שהם כמאה. פלוגה. איש נשקו בידו, נוסף על נשק הפלוגה. חיילים? מקומיים? או באמת אך קרונות של אבטיחים ופניהם חברונה? או דוּרה, או שקי תבואה? והלא לאור היום, בנגלה, ארבעה־עשר אנחנו כאן. מכונה, שני מקלעים, פיאט, מרגמה שני אינטש. שוחות עלובות, גומות ולא שוחות. חמישה־עשר פגז לפיאט. ארבעה ארגזי תחמושת למכונה. אוכל עוד אין. וכאלה עלובות השוחות, עלובות הרבה יותר ממה שתדמה. והחום הזה. וככה. מועקה בקיבה. אין מנוס. לא יהיה מנוס. מצד שני: האם מוכרח שזה מתחיל?

ברזילי כורע, פורש את המפה ומתחיל לחטט ולקבוע דברים: כשלושה ק"מ צפונה, דרך גדולה ממזרח למערב, לרוחב החזית, ממש על קו רכס הגבעות, ועל־כן גלויה ככה. להלן, מזרחה, נפרדת לשבילים רבים, אל הנחלים שלמטה, שאף הוא מסומן כצומת שבילים. אבל בשטח לא רואים כל אלה, אלא אך גבעות חמות, מהן חרושות, מהן פראיות, ארץ מלוחכה וקצורה ושותקת. ולא תכיר דבר על פניה, עד שהעיניים נובלות לבסוף מן המציאות המצולהבת ששם. ופתאום נעשה לך ידוע כי הישיבה שמאחור, זו ההמולה הרגילה, הלא־חשובה, העולה מחצר הבקתה, כחום היום – כלל אינה כזו, אלא, דווקא, פנינה של שקט היא, ושל חברותא, ושל מחסה נוח, שצריך להתפלל כי תימשך ותימשך לה בלא להתפרק, ושלא נצטרך להיסחב להיות מנוסים פתאום במַסוֹת, הו לא. בזה אחר זה חוזרים השלושה אל פיסת הצל שמתחת לכותל דבוקי גב בו, ציחי־גרון. הה, אילו ידע מי להגיד עתה דבר מכריע. בזו אחר זו, במרחקים היבשים, אך בני־החורין, ממושכי הקוים השוקטים, המתוארים מעבר לגב רכס אחד – נבלעו שלוש החיפושיות הכהות, ואבקן ניטשטש־נימוח בעכירוּת הכללית. מה נמצאת איפוא למד? מי יודע מה. אולי שכלום לא תלוי בך. ועוד זה: שכבר אינך מה שהיית אך זה קודם. ונוסף על זה: שחסר־אונים אתה בפני מה שעוד אינך, ושזה עוד אינך – הולך ומתגלגל ובא עליך, הַשקֵט והַכבֵּד (ואולי לא? מוכרח להיות?). הבלים, הו הבלים. גידי הודף תיתוֹרת מגבעתו לאחוריה ומתישב כמשתחרר. הה, מה. עברו להן שלוש מכוניות פלמוניות, חלפו עברו. ענין לדוח־מודיעין שומם. מחרישים. דומה קצת למבע הפלחים ולשתיקתם כשצופים בעבים כנטות הסתיו, בפרוס החורף. ולא עוד אלא שייתכן מאד כי לפנינו הצעד הראשון לתפישת משלט חדש כנגדנו, כמשוער מראש, על אותן הגבעות, על אותה דרך השיירות – ‘מקבילה לדרך שהשיירה שלנו עברה בה, וחוצה את גשר הגימלון…’ מסיח אז ברזילי כקורא מחשבות. גם מוֹטה רמז על אפשרות כזו. ישתקעו להם בטרשי הגבעות הללו, והואדי הגדול יפריד בינינו, ועד שייאחזו, ועד שיתחפרו, ועד שיתבצרו, ועד שייערכו, שלב א' ושלב ב', ושלב ג', ככל הכתוב בספרים, איפה נהיה אנחנו? או מה יהיה כוחנו? אנחנו כבר איננו. כמעט ואיננו. (חשבון מרושע: אתה את נפשך הצלת ואחרים יפרעו את החשבון? שלהם החשבון יותר משלך?) – הו, לא: פשוט יהיו מוכנים יותר. מחופרים יותר. יביאו יותר כלי־עבודה, יותר אנשים, יותר נשק, יתפשו את כל הגבעה, גם את השלוחה הזאת עד סופה, לא יותירו שטחים מתים, ישוטטו בשטח, יחיו קצת את הסביבה, יהיו שמחי־עלילות יותר, פה פיצוץ ושם פשיטה – הנה: ככה זה אחרת. (ועוד יותר טוב היה – פשוט בלי כל זה, מעיקרו לא!) – אהה, על זה לא מדברים. לוּ יכולתי כעת לפרוח אחריהם בחשאי לראות מה הם עושים? מה שלוש מכוניות זוחלות להן בשטח. זוחלות ובאות אין מעצור כמו איזה עונש אין־מפלט. עונש? ואולי אבטיחים? אה, לא. אין עוד אדם בסביבה, מאה על מאה, שלא שמע ויודע על קיומנו כאן, כמה אנחנו, ומה אנחנו, אין עוד תם בארץ ולא יידע. כמה מעט תלוי בך, כמה שאת פיך אין שואל. ובחשוב מכל, במכריע מכל. לחכות. וכי מה עוד? אין עוד. חלשים בשביל שום עוד. זה כמו. לא יודע מה. כמי שכבר נושא בו את המחלה – אפילו אם אינו חולה עוד, כלפי חוץ. וחום שכזה. כמו אולי גורל. ופשוט לחכות. קו אופק עכור סביב־סביב. ולמעלה ממנו עין מַשגחת. אולי. ריטוטי הבלחות מימיות. לא תהיה ברירה אלא לצאת עם חשכה לראות מה שם. לאור היום הם, ובחושך אנחנו. אני וקובי ועוד שנַיִם־שלושה, ומוקשים, ונמַקש להם פה ושם את הדרך ההיא. נתקרב להריח, לשמוע, לראות, לדעת. אורי יירד הנה. בחוליה של חמישה, שלושה־ארבעה קילומטר, הלוך ושוב שמונה, נאמר עשרה, יוצאים באחת־עשרה, חוזרים בשלוש, פשוט: ישר צפונה ובחזרה (אין ירח!) ונבדוק קצת את הבקתה הכפולה שלמעלה ופה ושם, תפח רוחם. אני בעצם עייף כמו חמור. ועד הלילה? מכאן ועד הלילה? ‘לפנות ערב – אמר פתאום גידי בקול, בלי לתת דעתו איך יתקשרו דבריו עם הדברים בכללם ועם השתיקה הארוכה – נמשיך להתחפר. כבר יש מכוש אחד. ויביאו עוד.’ – ‘נורא עלובות השוחות שלנו.’ – אמר דויד וסקר את מחגורת החפירות, כדמות שריטות עלובות בצלע הגבעה. – ‘בכלל’ אמר צ’יבי ונראה שאמר הכל. יושבים. זה סנטרו בגביע שתי כפותיו, זה הציע אגרופו בין סנטרו לסדן ברכו הזקופה, וכרעו האחרת כנוסה תחתיו, וידו רועצת קני־קש של כלום, אחר מַשחֶה ראשו וגִסְסָתוֹ מעל משולש הגומה הכלואה בין הברכיים הכפויות לחוצן, ושתי ידיו אסופות, בטלות מכל וכל, ואילו האחרון בשורה היה סועד כל גוו בכותל שמאחוריו, שתי רגליו זרוקות הרחק לפניו, קלבניות: נושקות עקב וצונחות כף לעֵבר זרתה. ארבעה שהאחריות רצועה שתיקתם. פנים לא גלוחות, חריצי קמטים ככל שיש ברשותו של פרצוף בן תשע־עשרה שנה, וצללים בחגוי הלחיים הרזות. מחרישים מצומצמי־עיניים, ואין דבר לאמור שאינו מסתבר מאליו. הרעב מתכרסם במעיים, מועקה מתחלחלת, ילדותית למדי, סביב הקיבה, ושממון שונק ומרפה בבית־הבליעה. חשבונות קטנים המנסרים מאליהם, לא חשובים מאד, שדי להם גם בחצי משפט וברסק־הגה שהוא, ולא זה העיקר. כלל לא. יושבים ומחרישים. האם זה מתחיל?

מעבר לכותל, פנימה, באו הברות רועשות וצחוק־פתאום, מפי הללו שעוד אינם יודעים. ושוועה צורמת של אַברוּם צלחה ניתרה כפעם בפעם, כאילו פצה יעקבסון שם פיו לסָפּר בדיחות. כדי כך תשושים שם, כנראה, החבריה והחום ממוֹגגם – עד כי אין עוד דבר אלא רק צחוקים כאלה יכולים להצילם מפגירה מבישה, לדחות קצת מועד קץ. אפילו דרך הכותל יכול אתה לחוש בחמיצות האויר סביב הצוחקים, בבאוש הזיעה, ברקק הרביצה המסמורטטת שם. צוחקים וצוחקים. טוב שכאן, לפחות, עולם פתוח, טוב עד שחדל להיות טוב, וטוב מזה, אולי, הוא להיות פנימה, ולצחוק. אלא שאתה חייב, לכאורה, לחשוב. אתה היודע, ועליך ההחלטות והאחריות. לולא שהכל מתפוגג. החום הורס. או הזמן מאַפּס. או החיוַריוֹנוּת המלוהטת שסביב. לא מחשבה ולא מלה של טעם. וגם מתחילה מתרקמת בתוככיך איזו מחיצה של עקשנות, או אולי של רגילות, שאפשר כמעט להיסתר מאחוריה. התחילו מופיעים בשמים רדידים דקים. וקצת מן העכירות הכללית התחילה מתקבצת כדמות בדידי כֶּלֶך נפוצים בטורים צרים וממושכים. עד שאתה נימוק בתשוש, השמים מתנאים להם בשיראין ובשקיפי רדידים. בלי שום נגיעה או התעניינות בך. אבל לפי שהשמש, באין רואה מתי, הצפינה וקצת העריבה, וצל הקיר הדרומי נסוט נתלכסן, והרגליים כבר מוּכווֹת בלהט חשוף ואין רחמים – אין מנוס מקום ועמוֹד על רגליך. ועקוֹר ועבוֹר בכבדות, וגרור את גוייתך הרזה (שרסיס קטנטן גומר אותה מכל וכל), ולנדוד עד המקצוע הדרומי־מזרחי של הבקתה, מנוכח המצוקים הלבנים, הצורחים לָבְנוּת, כמצהירים דבר מיוחד ורב, השד יקח אותם, וחזור שם ושקוֹע ארצה, בין עשבים כמושי חום ואבק, ורגע לפני שחדלים, עוד מציצים באופק האילם, אילם ולא יאמר דבר, רק מתנוצץ לו באַדווֹת לחוּת מקניטה, מעל הצחח הלוהט, והתגנח והתהפך אפרקדן, בפישוט כל אשר לך, ועָצֵם עיניים בקפידה ובגניחה נוספת – וכשעוברת שהות טשטושית שהיא, מתלבן לאין ספק ובלא חנינה – כי אתה הולך לאיבוד, לעזאזל, אח, לעזאזל.

דויד מרקיד אבן קטנה באגרופו, כקוביין את קוביתו. וכי היכן היה טוב יותר כעת לאדם? או, היכן אפשר היה אחרת? ורגע שׂנוּא אחד אתה נזכר את דירת אבא שלך, ורואה אותו, בכבודו ובעצמו, יושב אל השולחן המחופה שעוָנית, מצוירה צהוב וירוק, מזיע בגופיה, קרחתו, ערפו וצדעיו הולכים מים, וקורא עתון־ערב בתאותנוּת, ברעבתנות, כצמא על שוקת־מים, בסיפוק כל יצריו – גומע מן התה ומן העתון, ואלה הם החיים, וכך יהיו עד… אלה כל החיים, ואלה עדיפים – כביכול… אלוהים, איזה כעס ואיזה צעקות כשמישהו מונע ממנו ליהנות כך מן החיים! הרי לך תכלית הטוב. מי רוצה? מי עומד בתור? אני לא. הו, לא אני. לכל השדים: אני לא. ייגמרו פה הדברים ואני אתחיל לי. אני אטרוף כאריה. כל זמן שאוכל. כל זמן שאין לי צורה של אבא. כל זמן שאין לי קרחת. כל זמן שלא סגרו אותי בדירה צרה של שלושה חדרים, פרוזדור ומטבח. כל זמן שאין לי עלי כל הרהיטים המחורבנים, כל זמן שאינני שייך לשום אושר כזה, עם המרפסת הקטנה שבאחורי הדירה, מתחת לאותה שמעליה, מעל אותה שמתחתיה, מימין לזו שמשמאלה, ומשמאל לזו שמימינה, ומנוכח זו שממולה, מלוא הכותל מרפסות כאלה סביב, כולן עמוסות מחרוזות גיגיות ומזוָדות וכל כלים ריקים שהם, ומטאטאים ותחתונים ליבּוּש, כל פליטת הדירה וספחותיה, כל פרבר ה’סלון' המסריח שעמום, הכל על המרפסת הקטנה ככף יד־איש, ולשם עוד באה אמא ומגדלת בשלושה עציצים ובשני חצאי פחים – גירוניום אדום וקצת פטרוסיליה, גן־עדן פרטי, שטורחת להשקותו במימי שיירי רחיצת הדג על קרש המטבח (אני, תמיד, להכעיס, בא ומשתין בעציצים הללו – שימותו!) – בתוך כל זה, באמצע, מתחת נוּרת־החשמל העירומה, בתוך ג’ונגל לולי־הבטון של הדירות והמרפסות הנחמדות – שם יושב לו אבא בגופיה ומזיע, שותה תה ועושה חיים: עתון־בוקר ושני עתוני־ערב. מכל עבריו, צדדיו ומלפניו חלונות פתוחים, צהובי־חשמל, לבלוע קצת אויר, וקירות עמוסי חבלי־כביסה, ואנטנות, ושממון קבצנות, מרפסת מול מרפסת, חלון מול חלון, הולכי־תחתונים מול הולכי־תחתונים, גופיות מול גופיות, תינוק בוכה מכאן, אשה שרה מכאן, ובית־שימוש אחר בית־שימוש מוריד בשאגה מימיו – וכך פורחים החיים! על זה נלחם אדם, לכאן הוא חותר, לכך הוא יושב בתור של קופת חולים ומרפא עצמו, לכך הוא נדחק בתור לאוטובוס, מזיע, רץ ועמל – כדי לחיות, הו, אלף שדים, למה קוראים לזה חיים? למה לכם חיים אם אלה החיים? מה מושך אתכם לחיות? הלא המוות יפה פי אלף? הלא מוטב שתמותו כולכם! אני לא אגיע אל זה! טוב לי בית־סוהר מזה. אני אשתולל ולא אתן. אני ברחתי מן הגימנסיה שלכם, אני אברח מכל מקום שזה יחכה לי. שיתפוצצו. לא תצליחו לתפוש אותי. לא אב ולא אם ולא אשה. לא אתן לאף אחת למשוך אותי שמה, לקשור אותי. אתעסק עם אלף נערות – ולא עם אחת. זו שאני אדבר אתה אהבה והיא תענה לי בתליית וילאות – אשליך אותה כנצר נתעב. בחורה שתחייך אלי בדירות וברהיטים – לא תחייך עוד בימיה. לא תצליחי לקשור אותי. לעולם לא תהיה לי אחת. בחורה אחת – סיכום אחד: דירה וּוילאות. אני מכל אחת אמצוץ לי דבר יפה. אבל כולן יחד טיפשוּת וקטנות־מוחין. אקח רק את הטוב. לא אוַתר על כלום. בזו אחר זו. ולעולם לא אהיה פרפר בקופסה. ותדעי שאני תיכף אבגוד. לא אוכל אחרת. אין באף אחת כל מה שאחד כמוני מתאווה לו, והלב שלי נורא רחב ונורא רוצה. ואני אקח לי. אם אפצע – אירה בעצמי על המקום. לא רוצה לחיות חיגר או גידם. לא אהיה נכה. אפילו יבטיחו לי מי יודע מה. אירה בעצמי על המקום. לא אתן שיעשו ממני נבלה. לעזאזל, מרגיז שאין עמדת־חילופין קצת למטה מן השוחה שלי. במדרון ההוא. הייתי יכול להחיות אז את הגדה התלולה של הגיא. לתת אש לכל האורך. הייתי יכול להשחיל אז שורות שלמות של שחורים… ולא אתן את עצמי. לא אני. מה שיהיה. לא אתן שיסדרו אותי. אני אטרוף. והטיח מאגרופו את האבן הקטנה לפנים.

מי כבר נרדם? צ’יבי, כמובן. חיה שלֵוָה. מי מנמנם והמפה בידיו – זה ברזילי. מנמנם ומתבהל ופוקח וחוזר ומהפך גלגלי עיניים. גידי לבדו שואל נפשו להירדמוּת – ואינו יכול. מתכרסם. עליו ועל ראשו ורק הוא יתן את הדין. הכל יכולים ומוּתרים ברפיון – לא הוא. חם ולוהט וקשה – טוב לכל, ולא למ"כ, ששוחותיו עלובות. אילו נרדמת אך לחצי שעה הלא היית מקיץ רענן כמלפפון! ולא־כלום. ביום קיץ יום חום, עת השמש במרום… בוא אלי, בוא אלי. שלא יבוא אף אחד. שיישאר כל אחד במקומו. שיעבור היום. קל לשבת בבית ולשיר ביום קיץ יום חום. לא עצמתי עין כל הלילה. קפאתי. ולא כתוב ‘במרום’ אלא: ‘ממרום הרקיע.’ וזה חרוז? אילו ידע ‘תרח’ שלנו הזקן, שאני כאן זוכר פתאום את ביאליק שלימד. כולנו היינו ישנים על השולחנות והוא כמו דבורה סביב ברז־מים: ‘בכן תקשיבו, ילדים, תקשיבו’ בכייני. לאבא אמר שסופר גדול לא ייצא ממני, אבל שיש לי לב. הה, כל־כך מזמן. כאילו אני כבר בן שבעים. ביום קיץ יום חום. אני אינני חושב על העיקר. וטוב מזה חצי שעה לישון. האבנים הקטנות האלה. אבא מעולם לא גער בי. תמיד שקוע בצרות. ורק בשנים האחרונות התחיל להסתדר. אז אמא התחילה לחלות. כל תקוותיו – בי. אם אני לא אחזור – הם יתחסלו. הכל בנוי אצלנו שהבן יחזור. דרכנו שלנו, בכלל, סלולה וגמורה לפנינו. עוד בטרם נולד הנער – הכל פתור לו מראש. אינו צריך אלא לבוא ולשבת במשבצת שהכינו לו. הם נורא כועסים כשאומרים להם ככה, אבל זה ככה. מוכרח לישון טיפה. רואים משהו? לא־כלום. מלובן ומסמא עיניים. נתהפך על הגב. ביום קיץ יום חום. עננים גבוהים. כבשים, או נוצות. חבל שאינני טייס. אדיר להיות טייס. לא במטוס־הובלה, כי אם בקרבי. הכניסו אותנו בלילה בין ארגזים וחבילות וחביות דלק, וסגרו כבתוך דוד חם ורועש. אתה מדביק עיניך לצוהרים העגולים, ורואה בקושי כמה כוכבים. וגם למטה אורות פה ושם. וכבר נעצר הכל – ופותחים לך ואתה יורד. זה הכל. וכמה שהתכוונת להרגיש ולשאת בחויה: לטוס! אחרת היא טיסה במטוס קרבי. מהיר. כשאתה משהו בתוך העולם. אתה קובע בעולם. רואה, יודע, רוצה, מוליך, מפעיל. אחרת אילו היה טס לנו אוירון ורואה מה עושות שם המכוניות ההן. ובערב נעבוד. כמו שדים. במה? מוֹטה ישלח. צחוק. כמו כל ההבטחות. לבדך. בידיים חשופות. לא אירדם. צ’יבי נוחר. זבוב עומד על מצחו. אני אבריח. חבל שיתעורר. בחור נאה צ’יבי. שחור. מה אני יודע עליו? מה על אחרים. כל אחד לעצמו. ומפקד בודד יותר מכולם. והכל על כתפיו. איש לא יוכל לעזור. צ’יבי. בחורות צריכות להיזהר מפניו, והן דווקא נמשכות. הוא תוקפני. אמיץ ואוהב קרבות. נטוּל משמעת. רק כטוב בעיניו. אוהב? קרבות אי־אפשר לאהוב. מספיק לא להתרגש, ועל אהבה מוַתרים. כמה שאני שונה ממה שהייתי לפני חדשים אחדים. עוד לפני שנה היינו מקנאים בכל נושא סטן. ברק מקלע היה פורט על נימי שרשי הנפש. לצאת בלילה, עלילות, סודיות. גדנעים רוכבי אופניים מריצי פתקאות. ובאופק אש מדורה קוסמת: פלמח. ואחר־כך היתה טבילת־האש. והתחיל המוות. והפחד. התרגשות נוראה ופחד. ואחר־כך תקופה שניה: לחיות. רצון לחיות. תאוָה לחיות. לא ליפול. לעבור הכל מהר ולהישאר חי. תקופת שכרון. כמו כת דתית. דרוישים. בלי מה יהיה, בלי מה הסוף, רק להיכנס לקרב ולצאת חי. כעת, לאחר ההפוגה, התחילו פתאום חשבונות, שיקולים. מבוגרים. מעשיים. מפוקחים. התחיל הכל להיות שונה. וגם אתה. אתם כולכם. העולם אחר ממה שחשבנו. ופנים אחרות למלחמה. או שרק עתה מתחילות העיניים נפקחות. – ומה אחר־כך? וגם מתחילים להתרגל. מתחילים מתרגלים למה שרק אתמול עוד היה מקפיא את הדם. מעשה יום־יום. אוכלים במקום שמתים. מתים במקום שמחַרבּנים. והמשלטים והכל מתראה באור אחר. מה יישאר מכל זה? איך שהוא ישן. ואיך שאני לא. עשרים לשתים. שיעבור היום. שורות־שורות של עננים קטנטנים. לזה כבר ממש ריח של סתיו. מי יודע מה. אילו רק ישנתי טיפה. מה?

דויד חד־העין – התנער פתאום והצביע: ‘תראו!’ כשממול, על־פני אותן הגבעות הצפוניות, שבו הופיעו הכתמים החיפושיים זוחלים באיבכת־אבק, אותם שלושה קרונות, נוסעים חוזרים על עקבותיהם אין־שאון, ממזרח למערב. הרי ש… לא. אז מתחיל בכל־זאת? הורידו פלוגה וחוזרים. הפעם זה ברור: זה בשבילנו. לא יודעים מתי. – אבל זה בשבילנו. ‘הצליפות ההן – רוטן אז גידי – כל הזמן חשבתי שזה לא סתם. ערבושים אינם צולפים סתם ככה אור היום. מישהו היה מאחוריהם. תפח־רוחם.’ נאום שלם וכנראה מיותר. דויד וצ’יבי אינם משיבים. ברזילי שקוד על המפה. כאילו מכאן ניוָשע, אם נזהה מקומן על המפה. ‘אין מה לעשות – אומר דויד – רק לחכות.’ וזו אמת ישנה: ‘אז דחפו הנה פלוגה.’ אומר צ’יבי, ולחיו מעוכה מחמת שכיבה. תנועה אִטית ומתמדת, אובדת במרחב המקיף עצום סביב, תנועת אִטית אך ודאית. ‘השד יודע אותם.’ אומר גידי. אולי הובאו להקים משלט. גם אנחנו אתמול יצאנו בשעה זאת (אתמול? לא לפני שנה?). ‘יעבור זמן עד שיקימו משלט.’ אומר ברזילי. הלואי. הוֹ, הלואי, הכל ורק שלא יתחיל. מיני מחשבות שחשבת קודם, הרהורים נאצלים – פתאום והם בלויי־סחבות, פתפותי פתיוּת של הבל, האמונות והדעות, וההבעות והזכרונות: אתה עומד מול הוודאי. ‘לא חם להם?’ – אומר צ’יבי, ואוסף רגליו. בחור שקט צ’יבי. ולי מתהפכים המעיים. וצריך להיות קשה, לכל־הרוחות. מה כל הבלבולים האלה. תמול נולדנו? מכונה, ושני מקלעים, שטח פנוי לפנינו, מרגמה שלושה מעל ראשנו – אז מה יש! יקבלו על הראש. השוחות עלובות? נעמיק אותן. ולא להיות תרנגולת. המכוניות ההן ירדו להן לעמק נעלם, וחזרו כעבור שהות וביצבצו בכבדות ובשקידה בלתי־פוסקת, בלתי־נמנעת, עד שפלא הוא שאין קול יבבתן נשמע – משל היו ספינות מפרשות להן בנחת על קצווי ים. גם מטליות גיזי־הצמר החוירו והיו רחוקות ותלויות בגבהים רמים מאד ורחוקים מאד, והיו קצת כספיות ושלוות מאד. ולא לחרוד (מוחך ולבך ריקנים. וההוא מכביד במעיים, הפחד). פעמים יש פסוק ענבלי לאדם, שזכרו יוצק כוח חדש; פעמים אתה בלב הדחק והלחץ ואין לך פנאי אלא להתאמץ, בלי ציפיה של מתיחות, במגע ישר בדברים; פעמים רוח היא לא תדע אי־מזה תבוא, או החברותא כולה כאחד היא העושה והמדליקה והלוהבת ויש פעמים שאין כלום. סתם יום חד אחד. מכוניות סתמיות במרחקים. ושום דבר אינו נשאר עומד. פחדים כאן בקיבה. מה אז? לוּ ידעת להתפלל – היית מתפלל. ובכן מה?

‘ובכן – אומר אז גידי – צריך לתפוש את השוחות. השד יודע מה יהיה.’ – ‘כבר?’ – מפקפק ברזילי וניכר בו שאך עוד קול או שנַיִם אם יתמכו בו – ולא תקשה כלל דחיית כל מחשבה רעה, ולגרום ככה שהרע יבוטל ויימחה. דויד שהשתהה עד היעלם החיפושית האחרונה, ועד הימוג האבק והתעמעמו בנוף הממוגמג, קם והכריז כי הוא צמא, ולסברתו לא יארע כלום עד הבוקר, שכן כאלה הם השחורים וזו דרכם. וגידי אמר: ‘בלילה נצא לראות.’ מלים סתמיות לעתיד רחוק. אפקים רוטטים ריקוּת. ‘אז טוב.’ סח להם דויד. ויצא לבוא אל הבקתה. וכשבא פנימה קידמו פניו בכמעט צהלה, כביכול יצאה נפשם אליו: ‘תראו מי בא!’ – ‘מה יש?’ הסתייג מהם דויד וחרץ נגדם לשונו. ‘אמוֹר איזו מילה טובה.’ התחנן אליו נחום בסבר־פנים, משפל רביצתו המקופלת חציה בקיר וחציה בקרקע. היטב נסתאבו עליהם חכמותיו של יעקבסון ובדיחותיו עד חרמה. והיתה תלויה שם שתיקה, מתנדנדת ומעפעפת, מיושנת, מַצחנת, וטרחנית אין־נשוא, עד מחשׂוֹף השממון. ואותו ספק נמנום, ספק חולשה, ספק יצר־רע להכעיס, נצפד אז עליהם אכזרי, כחַית־מדבר רעבה. אלא שדויד לא התפעל ממראיתם הממורטטת, וגם לא ניסה להכחיד מבע השאט מן החריץ שבין גביניו, עד שיהיו דבריו הבאים מתלהמים כיאה: ‘קומו, צריך לתפוש את השוּחות.’ – אמר להם את הפחות צפוי מכל, ואיזה ניצוץ תעלול תיעתע בעיניו – ‘מכוניות השחורים באו.’ – 'מה פתאום? משך בהלה מתחתית לבו, פינילה. ‘אַל תמתח!’ טען אליו אחד. ‘מעשיות!’ דחה אחר. אבל דויד משך כתפיו והתעסק בצמיד מכסה הג’ריקן. ‘מה פתאום!’ – מתמרמרים אליו ואל ריבון העולמים כמה קולות כאחד – ‘איזה מין אמצאה היא!’ ומיחלים שיעתר להם דויד לבסוף וישחק – ולא יהיה להם עוד אלא לחרפו מלב קל על חכמותיו הנקלות. אבל דויד אינו נעתר. וחלל הבקתה מתחיל מקדיר. לשוא שותקים, לשוא לא שותקים. לשוא מנסים לכפור, במבע פקחוּת, לטעון מה מכוניות ומה שחורים וגם להזכיר: ‘לא אמרתי לכם!’ לחרוק: ‘כאילו שלא ידענו כל הזמן.’ – עד שחמתו של דויד צולחת והוא מַבעה שיניו כנגד הכל: ‘בכוונה הביאו אותם לכאן – כדי לסדר אתכם!’ אומר ותוחב לסתותיו אל קילוח המים שהמליט הג’ריקן המוּטה. ‘איפה גידי – התנער אז פינילה – מה הוא אומר?’ – ‘גידי בחוץ – אמר לו דויד – צא וישלח אותך לחפור קצת.’ – ‘אצלך הכל צחוק.’ אמר לו פינילה מתוך מררתו. אבל נחום התרומם עתה ועמד על רגליו: ‘שלוש מכוניות אתה אומר? עם צבא? איפה הן? אני יוצא לראות!’ וגם בּני קם ויצא, ורחמים בעקביו. ורפי שהיה ישן התעורר והתישב והציץ מבולבל סביבו. אוירת הבקתה המצחנת המשועממת – נעשתה מאוסה עוד יותר, והיתה אותה הרגשת שהות־הזמן שיש אולי לדג, כשפולטו הים אל החוף, בין פרפור לסוֹף. לעזאזל איך שהעולם המחורבן מתעלל בקצת חייך. ‘באנו הנה בלי מזל.’ סח אז שאול לא אל איש, דברים שמוטב ולא להגות בשפתיים. אין טעם עוד לשבת כאן. בזה אחר זה יוצאים החוצה.

רגע ראשון מביא אויר העולם הגדול מעין נשימת־הקלה, אך מיד זועק פלוני ומתחיל דוהר אל הצל, להציל כפותיו היחפות מצריבת הקרקע הלוהטת, ועת רבה ינַתר בצל מרגל אל רגל, כולא נשימתו מציוחַת יסורים. עולם חם. חם בחוץ. חום כללי, עבה וכבד וצפוף ולוחץ. אַמַת הצל שלרגלי הכותל מועטה ודקה. מצטפפים בה כולם, וממנה נותנים עיניהם באופק הרותח. אבל האופק כבר ריקן. רק עלעול נשכח אחד בא שמה עתה, כאילו נכמר לבו על הצופים בו בנפש בוקקה, שלא ישובו מהתבוננם בבמת העולם בפחי־נפש, והתחיל מרקד לפניהם לשעשעם כפי כוחו, אלא שכוחו לא היה רב, והרוח שבמתניו תשושה, וכל עמוד חמקמקותיו נתעקם נתרפט עד מהרה, אפסה נשמתו, ומתרפס יצא בבושת־פנים. כמוהו – ילך לנו גם הכל. כבר יודע פינילה. למטה. להיפך. להכעיס. ואילו רק הספקנו להסתלק מכאן, בטרם התחיל הדבר. משהו מסריח באויר הזה. פקח עיניים, בן־יקיר לי, לפני שאתה נאחז. מה, למשל, המרחק מכאן אל משלט־העץ שלנו? אה, לא. אני צריך להפסיק. מי שמתחיל מחשבות מסתבך. והכל יהיה מאליו, מה שמוכרח – מוכרח, ומה שלא מוכרח – לא. כמו כולם. כמו כולם כאן. ולא להיות נבלה. גם לא מוכרח שיהיה רע. לוּלא שאני מוכרח לראות את אורה. רק להגיד לה שתי מלים: שלא תדאג. ויהיה יותר קל. אסתלק בחושך. אחזור בטרם אור. אפגוש אותה במשלט־העץ. שייקה יעזור לי. נתקשר. אף אחד לא יידע. הלוך ושוב. אף לא הגה, רק שייקה. בחושך. לא רחוק. הלוך ושוב. מה יש. פינילה בולע רוקו. מנסה לשמוע מה סח גידי. לא שום דבר חשוב. מנסה לשער, גידי, כמו כולם, פניו חוסים בגלגל כובעו השמוט, והרצועה בפיו. לעומתו מרבה נחום להג. הוא השואל והוא המשיב. אילו היינו גברים, הוא טוען, כי אז היינו משאירים הכל פה, ולוקחים וקופצים עליהם – שם! – ממש ברגע זה, בטרם ידעו הם מה ומי!… לא? למה לא? או בג’יפּ, - מוַתר הלה משהו – שישלחו לנו מיד ג’יפּ, ובשני מקלעים עליהם, ובחולית־חיפוי מכאן, ועליהם: מהומה, בריחה, פחד – ועד שהם יודעים מה: אין איש! למה לא? אלא מה? נשב ונחכה להם? חשבו רגע, למה לא? – זה מצד אחד, ומן הצד השני, קצת הלאה מזה, התפתח דיון אחר, שחיים הגוץ וצ’יבי ושמוליק בעל זקן־חיות־הנגב, לקחו בו חבל, ודנו בנעימים ובהמתקת קול על תפריט אפשרי לארוחה הבאה, כרדת החום, כשאפשר יהיה לשבת ולהתפרנס, וצ’יבי אפילו מתנדב לקושש עצים, להביא מים, להעלות אש – ובלבד ששמוליק יוציא מתחת ידיו דבר מתוקן. והלה מניע בזקנו ומקבל על עצמו, זולת אשר קצרה ידו בענין הבשר, שאינו בשר כנדרש לארוחת רוזנים, ומה כבר תוכל לעשות מקופסות בשר כשר! וכשמספר להם ככה שמוליק בהלכות בשר – מתרפק עליו במבטו חיים הגוץ, בולע כל מלה לחוד. ואילו עובדיה, בלום־החוטם, שהצריב כפותיו בעפר החם, מתרפק על שאול, שכנו לשוחה, הלבוש כולו ומנועל, שיעשה עמו חסד, שיראה מה עלה לכפות רגליו המסכנות, איך כבר צצו בהן בועות, וילך ויביא לו סנדליו מן השוחה, או שיקחנו וישאנו על כתפיו ב’שק קמח' – ושאול הלבוש והמנועל, כדי שלא יצטרך להשחית זמן לריק ברגע שיודיעו ‘חוזרים’, – שומע בנפש שוממה, ומניח לו לעובדיה להרבות תחנונים. וחוץ מאלה – הכל מחרישים. משתופפים ויושבים כקודם בגב אל הכותל. צופים פני אופק צפון בעיניים לאות. ואלה הם החיים. חרבון של חיים. וכשעובר פתאום חצי הרהור, מי בעצם אשם לך בכל זה – בא גידוף שלם וצרחני כנגדו: בודאי! אלא מה? אני אשם? וככה זה. ‘איך מחזיקים משלט בלי ג’יפּ – מַחרה מחזיק פלוני אי־שם בתוכחתו – היכן כל הג’יפים של הגדוד? ה"גדולים" מטלטלים בהם בנות!’ לא חשוב. דברים נושנים. – ‘תירק על כפות רגליך ותרוץ.’ מציע לבסוף שאול לעובדיה. ‘החכמה היא לדעת לבשל ממה שיש ולא ממה שאין.’ מוכיח צ’יבי את שמוליק, בעל זקן־חיות־הנגב. ואין שום חדש באופק. לא מלה ולא בשוֹרה. סתם הבהילו. סתם מתחו. כשניסע מכאן – לעולם לא אשוב הנה. חתיכת מקום משעמם. אין כלום למשוך את הלב. אין כלום מה לראות. גבעות וגבעות וגבעות. ורחוק שם הרים. אין כלום מה לעשות. שעה שתים עשרה דקות. ‘אתה עוד תזכור אצלי!’ אומר עובדיה לשאול וקם. ונושא רגליו לעבור בריצת־חטף את המרחק שבין הצל לסנדליו שבשוחה עד כי הכל מתרעשים רגע למשמע ריצתו הפתאומית: ערום, שזוף ורזה, ורץ כנשוך ערוד. אבל כלום לפני שהגיע אל השוּחה נתהווה משהו באויר. חריף, חד, חותך ומוּכּר. – ‘התפזרו! אַל תשבו יחד!’ צועק גידי והודף את היושבים מימינו ומשמאלו. אלה נשתטחו, אלה אצו לאחורי הבקתה, ושנַיִם־שלושה דהרו פרצו קדימה אל השוחות. ‘ילען־אַבּוּכּוּם – הם עוד כאן!’ צרח מי שצרח, ושתים־שלוש יריות נוספות, שרקו בחלל.

פרק ארבעה־עשר

הרי לך ענין! מטח, צפוף למדי, ניתז עתה על כותל הבקתה, אותו שאך זה הלחיתו הכל לרגליו מוכפשים עד מעבר־ראש בשעמומים. לא גורעים עין ההם. ימח־שמם! יודעים עלינו הכל, איפה המרגמה, איפה המכונה, הבקתה המרכזית וכמה אנחנו כאן – ופה אנחנו מוטלים כפתאים, מנוכח כל העולם, ולך דע מניין, והיכן הם, ומה הם, ולאן כל זה הולך! כעל כף־ידם אנחנו כאן! לא דויד משוּחתו יודע, ולא נחום משוּחתו רואה. מישהו, ושפיגר לרוץ, קופץ עתה לרוץ, בּני, ואחריו, כעגל אחר הפרה, מעקם ברגליו הרזות רחמים. הו­־הו, שריקת כדורים! ‘יעקבסון!’ קורא גידי בתהייה. והלה מציץ ראשו ממפלתו ועדיין שוהה ממתין לרווח של הפוגה בשביל לרוץ, אבל אַבְרוּם הגדול שמאחוריו, קם ונושא עבי גוייתו ומרגיז ארץ בדהרתו וּבַּמְס – לשוחה, ויעקבסון, כאילו בצלו, פוזז שפוף ובא אחריו. הו לעזאזל, לא חשבנו די על הכל מקודם. ידעתי שלא חשבתי די. ידעתי שפרט אחד, העיקרי, נתעלם ממני, ולא אמד לי כוחי למצוא, לתפוש, לדעת… גם לא יצאתי מאתיים מטר קדימה – להיטיב ראות מקצה השלוחה. צועקים בגידי קרביו. עשרים אלף תירוצים. ואנחנו עיורים. ואין איש מאתנו צופה לעורף. אם גם משם אין משהו בינתים. הה, שטות נמרצת! – ‘רפי! קח אתך מישהו – ורוצו להוריד תיבה אל בּני!’ ועוד המַטעֵן הזה, לגלגל ולהטעין בו כדורים בסרטים. שאול ורפי גוררים תיבה. גם עובדיה ושמוליק הטבח. משהו השתנה. רבוֹץ רבצו כל היום בשמש וצפו בנו, עד שיגיע הרגע. לפחות אין עוד ספק: יהיה לא יהיה, ברור: יהיה. יש. וגם זה לטובה. ‘חזרו לשוחות אבל לא ביחד! כולם־כולם למקומות!’ – ‘חבריה! שומעים אותי? עכשיו להתחפר! כל זמן שאפשר. בלי ענינים: להתחפר. יש מכוש אחד!’ – דויד עדיין לא מכריז, וגם לא נחום. קשה לאיש אחד להקיף את כל הגיזרה: כל העולם לפניך! שתים וחצי, כמעט. האפקים ריקים. הגבעה ריקה. ומי יורה עלינו? לובן מסַנוור, צורב. ‘בּני? כל הסרטים מלאים? הכל בסדר?’ ואיפה פינילה? מי ראה את פינילה? ‘פינילה!’ – ‘אני כאן.’ הציץ פינילה מעבר הבקתה. ‘מה אתה שמה?’ – ‘כלום. סתם… שתיתי מים…’ – ‘טוב. קפוֹץ לשוּחה.’ – גם אני צמא. אחר־כך. משהו כזה פינילה. אחר־כך. גם הוא הגיע. כולם במקומות. אני לא חשבתי די על הכל מראש. דברים מפתיעים אותי בזה אחר זה. מַה בעצם יכול להיות? כמה הם שם? רק רובאים? יסתערו? – מה עוד אפשר? בלא מטרה – אינם צולפים. ניצלנו בנס. והם – לא נראים. כאילו האדמה נגדנו – ולטובתם, וגם מעמד השמש. או כאילו הקוצים יורים בנו. זה שלהם. הקרקע רותחת. הם כאן בתוך ביתם. יחזיקו אותנו שפופים, על גחוננו. ועם שחר, מחר, ההתקפה. כך זה כנראה. וכך להודיע. כל הלילה נעקוב אחריהם, נתקרב לראות. בלילה־בלילה. ומחר תגבורת. ונכון. ונהיה מוכנים. יא־חבּוּבּים, קצת אגוז קשה אנחנו. לא ילך לכם. אנחנו נלחמים. הה, הנה רוח מתחילה. רוח־רוח. אולי זו תטאטא את החום?

לא. דויד אינו רואה איש. לכאורה אנחנו גבוהים יותר, לכאורה הכל גלוי לפנינו – ועם זאת לא־כלום. תחתית הגבעה חגורת בתת־נטש שחומה מלזבזת לה, מסוליַת רגליה ועד רפות תלילותה העולה לשיפוע נוח ומתון, ושוב עוטרת מלמעלה את כיפתה הנישפת, בשחמוּת שיחים כבשׂתיים צפופים וצמריים, ואילו בין זו לזו, בתחומי שלטון המחרשה, הצהיב־הכמיש שדה־כְּרב, שהניע גדודי עשבים בוהקי־זהב, דגניים משתחווניים, כנראה, ואותם קורטמים מאפירים; ועל דרך גבעה זו גם שאר הגבעות מרגלותיהם וכיפתן שחמוּת פרא, ואמצעית צהוב אפור, שדה שהיה מעובד בחורף. כמה יכולות לאכסן בקרבן, גבעות אלה, באין מרגיש? בעשבים, או בשיחי הסירה והקורנית? או בדבשות הפרוצות לרוח, עד גילוחן למשעי. ורוץ במהלכן אל חומת ההרים הרחוקים, עירומים, גרומיים, חיוורי־דם, מסנוורים בחשׂיפותם, עוממים מתחת השמים הקלויים, ואשר ברזילי מוצא בהם ק"ן טעמים להתלהבות דווקא, משום שהם הרי־חברון אולי, יברכהו אלוהיו, ואינם אלא מישרץ כנופיות, ומאגר אויבים מתנכלים, מהלאה לשימת ידך. ושביל זה שבשיפולי הגבעה ניחת הולך לו ישר עד שם. ואילו היה ג’יפּ היה יפה אמנם לאחוז בו בשביל הזה ולצאת עמו באשר ילך, לראות ולדעת. וגם משמאל אין דבר להיתפש לו. לא בערוץ הואדי המגוּבּב אבנים וחלוקים, בוהקי לובן, ולא בין מצוקיו הצוֹוחים לבנוּת־סיד, שלושה בזה אחר זה, ולא במיפשק הגיא, המרובד אדמת סחף־הרים, שבין גבעה לגבעה, ומכאן והלאה, בארץ הגבעות המתרבות להלן, שמאחורי כתף כל אחת, מציץ גבה של אחרת, זו אחר זו, עד ירכתי האופק הרחוק, ושם מתרוממת איזו גבעה דדנית אחת, ובמרומיה רגושה פיטמת בנין קטן, מעין קבר שייח' כהה, ושיפועיה מנומרים עדשות פעוטות ושחורות, אמירי עצים כדוריים, חרובים או אלונים. וגם לדרום הכל חשוף, חשׂפוֹן חום וגלוח, אין־סוף מדרוֹנוֹת יורדים, גרמיים כולם, אכולי־סחף, בהירי צהיבוּת או אפרות חומה, ריקניים, סכופי תלאובות חום, ועולים עד קו האופק, זה המבעבע תעתועי אדים מימיים כספיים, ולמטה מהם, שכובים שם השדות החרושים מופקרי סוף־קיץ, פרוקי עול ומרמס, מגלגלי ענני אבק, רדופי בן־רוח פוקר, שפעת עננים גליים, כמין עדרי כבשים שועטים בסך. ואחר־כך, ובבת־אחת, הם תמים ומותירים ריקנות מרוקנה, ועוד שדה שטוח אחד, צהוב, ריקן, ומלהט שממון. ואילו ישר כאן, מלפנים, כאצבע נעוצה צפונה, יוצאת השלוחה הזאת, חתוכה למזרחה במצוק תלול ולא נראה, אל הגיא, שופעת למערבה ויורדת בנחת אל שדה חרוש לאָרכּוֹ, קלוט־כרס, ועשוי תלמים־תלמים, ועוד הלאה, מערבה, קו אופק הגבעות לפאתי ים, זיו כחלחל, אֵדי, שמזכיר מאד משהו, וכומס בו דברים אפשריים, פתיניים, ומסיתים, ושמים שעיעים־חיורים בוהקים מאד, עם כבשים זעירות, לבנות, פושטות ברצועות ארוכות, במין התאפקות תמה. והכל גם קרוב גם רחוק, עלוף הינומת חום, וממתין ומחשה. ואם כך מה היתה הבהלה? מה הריצה, ההתרגשות, הפחדים? גם הצליפות שככו, ונראה שאינם יורים אלא כשיש מטרה לפניהם, אף כי ממרחק עצום, כמעט בלי סיכוי פגיעה. מה עלוב מחטוף דווקא כדור אלמוני כזה – והיקטל בו! מזל, מזלו של אדם. לי אסור להתאונן. גם לא שריטה. שלוש פעמים על המוקשים. קרבות בזה אחר זה. איפה לא. בזרעין. במלכּיה. בלוד. בלטרון ערב ההפוגה כשיצאנו עם ה’קרוֹמבל', שהתחרבן. בעוד עשרים מקומות אחרים. איפה לא. וכאן על קו המים. בכל הפשיטות הללו. ויצאתי שלם. כמה שסחבתי כבר פצועים. ואיך אותו לילה נורא, כשאמרו: ‘הסתלקו אחת־שתים!’ – ‘לאן?’ – ‘ישר בכיווּן הירח!’ – והיתה בהלה איומה. ברגע ראשון אפילו השליכו את הפצועים, אבל מיד נעצרו. אי־אפשר היה לברוח. וחזרנו ולקחנו אותם על הגב. כאילו הלמו לנו על הראש. ישר לכיווּן הירח. אה, הירח ההוא. ההרגשה. הכל. ירוק וריק בלי גבול, ומפחיד יותר משאפשר. ולא האמנו שנגיע, שנצא, שאפשר. אה, אני אתבע מן החיים את פרעון הלילה ההוא, תבוֹע אתבע, אמצוץ לי כמה שאוכל. אלא מה? כל זה סתם? או לא כלום? או אל כמו קודם? לא אני. חם. מה פינילה כזה, עוד רגע יבכה. – ‘מה יש, יא־פינילה?’ – ‘אין כלום.’ – ‘אז מה אתה ככה?’ – ‘לא ככה ולא כלום.’ – ‘חבל לראות אותך כזה.’ – ‘אַל תביט.’ – ‘הצליפות מנדנדות לך?’ – ‘הצליפות והכל.’ – ‘אה, זה לא־כלום.’ – ‘חיים של כלבים.’ – ‘הבל החיים – העיקר הבריאות.’ – ‘כשאתה יושב ולא יודע כלום. מי נלחם בך, מניין נלחמים כך, ומה ייצא מכל זה. ויושבים ומחכים.’ – ‘כן.’ מושך דויד כתפיו וחוזר להשיט מבטו על־פני שיפועי הגבעות. ‘חבל על הזמן.’ אמר פינילה, וכבר בלא להישאל. ‘ואיזו צורה יש לחיים כאלה.’ – הוסיף ואמר. ולא נענה. ואחז רגב בידיו לפוררו. ‘ואיזו צורה יש לשוּחה הזאת.’ אמר. ‘מתחשק לך לחפור?’ – ‘אין לי כוח.’ גנח פינילה בקצרה. צליפות אחדות חתכו מלמעלה. ומסתבר שרץ שם מישהו למעלה. ‘מתחשק להם להתלחם – חרק פינילה – שיבואו להתלחם. לא מתחשק להם – שילכו לביתם המזוהם. כל העסק הזה. נמאס, נמאס, די!’ – ‘חכה – אמר לו דויד – רק מתחיל.’

הצליפות גברו. מדרון גבעה שקט, מעשיב – וצולף. והיכן הם, לכל הרוחות? מי רואה אותם? נחום אינו רואה לא איש, לא צל איש, ולא חשד צל איש. חיים, רובהו בשתי ידיו ומציץ מאחורי אבן אחת. ממקומם ומטה גוחן המדרון קערורי, גזור בתמרורי אבנים לחלקות חלקות, שהיו פעם שדות־תבואה. ושוב הלאה, בהמשך הגיא. גבעות מצופפות, עם עץ אחד עומד בודד, כסימן לדבר. נחום כבר ערך לפניו שורת רימונים, כאילו בעוד רגע יבצבצו ראשי המסתערים, מעפילים במדרון התלול והסכין בין שיניהם. אלא שאין כלום ועם זה מחטי־אש ארוכות ומלובנות חותכות מעל הראש. שריקה אחר שריקה. ובכן מה? גם חיים אינו רואה הרבה, יתר־על־כן: אינו מחפש הרבה. השן! הו, השן שלו! מדוע לא פנה לרופא, מה יהיה אם לא יפנה לרופא, ולמה לא יספר לגידי וגידי ישלחוֹ לרופא? לא שום עריקה: פשוט, כאב למעלה מיכולת אדם. שן שכזו, מודלקה, ממוגלית, נפוחה, מגע הלשון בה – סכין בלב! – ‘אני מוכרח למצוא אחד!’ נדר נחום, ושחה לבדוק היטב, נזהר שלא להשיק חזהו לאדמה המלוהטה. ‘כן,’ אומר לו חיים, ומסמיך חטמו אל האבן, להציץ מעברה. העיניים מסתמאות בפנותן אל מצוקי הגיא. לובן סיד. שפּוּדים וחישוקים מתהפכים בגלגל העין מרוב הבט. מכוּוצות להן בּאָרבּן, מוצלות ריסים, מגוּבּבות צל הגבינים, ותלולית מצח מקומט, וכהות מראות דבר. מעגלי־שוא מתרוצצים פתאום, חישוקים גדולים מתהפכים בסחרחרת, והולכים ומתעצמים במבהיל, רוץ והרחק, ומיד מצטמקים ומתגמדים עד אכזר, ואין לך אלא להשיע עיניך בבלבול. ‘צחוק עושים מאתנו.’ מטשטש נחום באגרופיו את שמורותיו, מרוב הבט, וחוזר ללעוס שפתו התחתונה. – ‘שמה! שמה!’ – מוזעק פתאום, נזעק, מישהו זעק. בּני זועק, אצבעו נכחו, צפונה, אבק שם, אבק מתאבך מול ממשוּת כהה, גוף שהוא, הרחק על אופק הגבעות המהבילות. מיד יש שם עוד גוף כהה כזה, אף הוא משתבר, מרחף נזיל, וחוזר לרגעים וניצוק לגוף אָשון, והאופק הכספי, הלח כביכול, מאחוריו, ועתר אבק עולה כליל. הרי שהם טוֹוים להם, טוֹוים ורוקמים, רגלי עכבישים טוֹוים מצודתם. על־פי קו האופק, ממערב למזרח, מרחישות אין שאון וענן אבק מסתכסך נלבּט סביבן. אברוּם הגדול קם כעת ונוטל בהחלטיות את האֵת, רוקק על כפותיו, ושולח לעמל זרועיו הדשנות, החלקות – מתגבר על החום, על תשישותו, על עצלותו, מרים ומניף בשקידה החלטית את האֵת חמש פעמים רצופות, ואולי אפילו שש, כשנתקל באותה רצפת־סלע שמתחת. ובחרוֹת אפו התעקש לחצוב גם בסלע ולא לוַתר ונטפי־זיעה גדולים פרצו ממצחו, מדרדרים על חטמו ואל עיניו, ונושף כמַפּוּח, חובט וכותש ויהי מה – אילמלא הסלע שנשאר שווה־נפש, כה שווה־נפש עד שהוא מפסיק פתאום ומנחר הברת מַפּוּח סדוק, ומטיח את האֵת בקרקע ועל אחת משתיהן, או על שתיהן כאחת, הוא מקרקר ניחרות: ‘זונה סרוחה, תפח רוחך!’ – ולא די בזה, אלא שצליפה אחת טסה ובאה ושוררה שיר־מזמור חד מעל ראשו, שלשמעו נטל אותו אַברום הגדול והמזיע והנוחר אין־נשימה, וקפץ והתמוטט כמו שהוא על כרסו, ושכב שם מבוטל, מטופש ונבעת, שוב, עד שיקוד האדמה הטרידוֹ, ולא היה לו עוד כלום לעשות עם כולו. שריקות קודחות, זמזמניות שכאלה. מה נרקם שם אצלם? ועד מתי נשב אנחנו ונחריש? וכי נראה להם שהותרה הרצועה? שכחו כבר איך קיבלו בבוקר על התגרותם! לא הגיעה עת להזכיר להם נשכחות? תראו באיזה שקט ומנוח מפליגות המכוניות ההן על קו האופק! וכשמחזיר בני ראשו לסקור את פני הגבעה הזאת, שלנו, ולשאוב בטחון – מתברר לו בראיה אחת כי מעוזו שלו אינו אלא חונה על אחד ממורדות צלעותיה השטוחות של גבעה, בין כמה בקתות אבן וחומר, דהות ומשוממות. פינה קטנה אחת, חיוורת־קרקע, מצמיחה קוצים אחדים וכמה קברים בצדה ובגומות, מגוחכות בכל התימרוּת שהיא, כמין גרידה או שחיקה קלה בעפר העליון, יושבים בחורים מעטים, זוגות־זוגות. וכל קיומם אינו לא־כבד, לא מקיף, ולא ניכר – זהו שיש לנו כנגד כל האופק האויב סביב. בני מטפח שפתיו בלשונו. שפתיים חרבות. מעטוּת שכזו, כזו מין דלות בתוך הכל. אל אותו רגע נשמעה תרועת קריאה מפיו של נחום לאמור: ‘אהה! הנה הם! דויד! דפוק! שם! הנה הם!’ – ואמנם, בו ברגע התחיל המקלע של דויד לשרשר צרורות בריאים.

שם! בין העשבים! שוב בין העשבים, שוב על אותה גבעה, דמויות שחורות־לבוש, וכפיות לבנות מתבדרות להן, כה חגביות עד שתמוה למה לשכאלה לירות בנו, ולמה עלינו לקטול בשכאלה ומה כל המעשה המשונה הזה. רצים ונופלים, קמים ורצים, ונראים עתה אף הרובים שבידיהם. רבוֹץ רבצו להם בין עשבי הואדי הקטן ומשם צלפו. מה צר שאין אצל דויד עוד מקלע או שנַיִם – נשמה לא נחַיה. תן את הרובה, חיים, תן ברובה עליהם! באבנים! הנה הם שם! ומאלה נתפחדנו, צחוק! ניקודי הזבובים, חראי הכינים – ביריקות אפשר לחסל שכאלה! עתה נשתכבו להם, נבלעו בין העשבים – או אולי נזדמן להם עוד בן ואדי – ולתוכו נתעלמו? קומו שנראה אתכם, קומו, נבלות! קומו שנראה אתכם – אם כאלה גיבורים אתם! טוּש! איך ששרק זה הכדור! רק שלא לחטוף פתאום כעת! למות מסרחנים כאלה! תן להם, דויד! ועתה? לאן הם עתה? או מה הקשר בין אלה לבין אותן מכוניות? להסיח את הדעת באו? או רק לגלות מהיכן יצלחוּ את הערוץ ויטפסו במדרון הזה – וייאחזו כאן, יקנו להם אחיזה? רק יתקרבו ואכניס בהם פגז פיאט אחד: לַא אללה, אִל אללה. כמו חרגולים הם מנתרים בשדה (רק ששה פגזים בזבילים האלה, והשאר על ה’ערפי'…), אדרבה, לערוך לפניהם פתיון שימשוך אותם עד כאן, דווקא לכאן, אל מול הפיאט! רעין אדיר. כמו בשחמט, כשיש לך מהלך נפלא, אילו רק הואיל חברך ללכת בדרך פלונית. וזה מזכיר את בית־התרבות בערב. כשחם וצפוף. וזה מזכיר, משום־מה את האוטובוס, ואת בוא האוטובוס לחצר המשק, ואת ריצת כל רגלי הילדים לקראת: ‘הוא בא, הוא בא!’ בתנופה כזו, שלא ייפלא מהם לקחת אותו, את האוטובוס הזר, הגדול, עם ריח המרחקים הזרים, ועם הנהג השמן בעל המצנפת – ולהפוך אותו על פיו, ולפרק כל גלגל, ולהדפו ברגל יחפה לאורך המדרון, עד בריכות־הדגים – וטוּש! ניתוזי מים עד הכהוֹת ההרים שמאחור! ומיד עולה על הדעת גם צורתה של מי? לא תאמין: של יהודית המטפלת! כן. זו עצמה: ‘ליהודית השמנה – פרצוף של גבינה!’ ועל כובעה הלבן רחב־השוליים, המַעטה צל על פרצופה הכרי, הרטיט, ועל סינרה הלבן, האזוּר מעל חצאית כחולה ורגליים מגוידות. זו יהודית החוששת, הרוטטת, הדואגת, הצוחקת ומן החכמות השדופות ביותר, הסולחת לכבדים שבחטאים, ועד דמעות בעיניה, היוצאת לתגֵר בכל סימן של גאונות שהמליט דרדק זה או אחר, המתחככת בצל אילנות הפסיכולוגיה, ופתאום גם נושרים מפיה, לתדהמת הכל, ביטויים לא צפויים כשהיא מספרת על הילדים, מי מפותח, מי חברתי, מי איבד תיאבון, מי מתלבט ומי מתבלט, ולמי חלילה יש לו נחיתוּת, ומי הפסיד במשקל ואין לו צבע, ושאינה עשויה כלל להעלות בדעתה שאותם שאך תמול עוד היו נסרחים, אשכולות־אשכולות אחריה, ומפספסים תחתיהם ושֵתם הוָרוד חשוף לשמש – שאֵלה עצמם אינם עוד אלא כבר זכרים מגודלים, לוהטים לטרף, ושניצונת שלה גופה, לא היא טומנת עצמה וכל טובה מפניהם ולא הם נטמנים מפניה ומפני טובה הגדוש, ולא עוד אלא שזו עוד קורצת ממזרית כשמעלים לפניה זכר יהודית המטפלת, וניתנת אז עילה לחיוכים מרהיבים, וכי יכולה זו לתאר איך אחד מילדי־טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וּויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון¹, וזעקתו־תהייתו של יוסף חיים ברנר, איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה הוא המצב; כשם שלא נרתעים לא מסחיבה כשנמצאת, לא ממכות כשמתבקשות, אף לא משום ‘חתיכה’ שהיא כשנקרית על דרכו – ויהא שמה ניצונת או קציצונת – או איך נימוֹק לו בחור, נחומי הנחמד, בשמש, מקלל במתועב שבשבע לשונות שונות, שאינו יודע גם אחת מהן, אלא את שיבוּשי קללותיה, לנבּל כל חלקה טובה מקרוב ומרחוק, מבית ומחוץ! הה, יהודית המטפלת – פרה זקנה ויבשה. אבל תבקש ממנה משהו קר לשתות – הו, איך היתה טסה! יה־בה־יה: זה? או זה? או גם זה וגם זה? ונו מה? ומה שלומך? ואולי עוד משהו? אבטיח קפוא? לעזאזל. מה הם סתם יורים. על מי. וגם משם? מה שם? יוּ! תראה! ‘חיים – תראה!’ על הגבעה שם! – ‘דויד, תראה שם!’ – מעל המצוק החשוף ההוא. ‘ישר! המצוק השני, למעלה! רואה?’ – מניין צצו אלה? – ‘גידי, גידי! הבט! הבט שמה, גידי!’

‘מסתובבים.’ לחש חיים. ‘מסתובבים.’ אמר נחום. ‘מסתובבים’ שב ולחש חיים. ונחום: ‘הטווח אלפיים.’ וחיים: ‘מה הם עושים?’ – מין שאלה! ובהפנית ראש לאחור, נחום: ‘רואה, גידי? אלפיים, על המצוק!’ – כן, גידי רואה וברזילי רואה (וכבר סימן בזרתו על המפה) ובני ראה לאחר חַפֶשׂ מחופש, בשתי ידיים מאהילות על עיניו, סגולה לריכוז גדול (שכּן השמש מאחוריו!). אין ספק: דמויות כהות מסתובבות, שוהות, נפרדות וחוזרות ונקבצות, זקופות־קומה, בניחותא: ‘סיור מפקדים.’ משער ברזילי. ‘לומדים אותנו.’ – ‘אה דפוֹק אותם ונפטרנו!’ צועק נחום. ‘אינם לבושים שחורים ובלי כפיות לבנות – סובר ברזילי – אלה אינם מקומיים.’ – ‘לבושי סרבלים אדומים?’ – קשה לראות.' חיילים סדירים? האמנם? לכאן? ‘תוכל להגיע אליהם, בני?’ צועק גידי. – ‘אפשר – עונה בני – לנסות.’ – ‘לא. אל תתגלה לפני הזמן.’ קבוצות קטנות בנות שלושה־ארבעה משוטטות בניחותא, אין־חשש. ומאצל דויד מה רואים? השד יקח אותם, משיב דויד. סרט שלם דפק אל העשבים ועדיין שורצים שם. ועוד צריך מישהו שיצפה לעורף, העורף שלנו מופקר. מאתים ושבעים מעלות בלא השגחה. ברזילי אינו גורע עין מעל פסגת המצוק המלבין – תנועה לא פוסקת. שקדנות של הלוך ושוב. יש, מסתבר, שביל סמוי ממקום חניית המכוניות אל במת המצוק. מחפשים מקום ראוי למשלט. ‘או דרכים להסתערות.’ בולע גידי את השערתו. ‘עוד אוטו נוסע!’ מריע כעת בּני ומצביע נכחוֹ. הלאה מן השלוחה אל קו הרכס, אבק שם נחבט מעל גוף זוחל לאטוֹ. שם־לבו מישהו כיצד או אימתי התחילה הרוח? העשבים לחושי־תנועה. וגם הזיעה מוּצנת כעת ברוח, וגם יש איזה הד־חרדוֹת עמום, עונה אי־מזה. ‘רוקחים לנו משהו.’ ריטן פינילה בינו לבין העולם. קוסס צפורן בהנו, בלא שית לב לזוהמתה. שתי יריות נמוכות תזזו ועשו זעזוע גדול באויר, קרוב־קרוב. אַברוּם הגדול, על ברכיו, נוטל את האֵת ומשקיע כל כבדו בהכאות, כפתרון יחיד נתון לו, אבל אינו אלא מעלה את רוגזו של יעקבסון, שמוטב בעיניו מות צליפה, ממיתה משונה בהישספות אכזרית במחי אתו של חברו המגושם, לבד מן האבק שמעלה הלה, ולבד מן האש שתנועות דוביות אלה עשויות למשוך. אין נחת. זוחל וזוחל שם חרק שחור על קו הרכס. המשוטטים בגבנון המצוק – משוטטים להם. וגם הצולפים צולפים, מן הגבעה שממול. והרוח כבר מהמה באזניים, נושאת בכנפיה מגע שדות המערב. ואם היית חסר עד עתה דבר מלבד החום – הרי לך מסַת אבק להתכבד בה, מטחים־מטחים, מטפחות־מטפחות. סדרים משלוֹ לעולם, אולי גם בינה משלו. תמוהה ביותר. הו, כן. גידי מישב כובעו על ראשו. הייתי פזיז. הוא אומר לנפשו. רחמים על האנשים. לא הכרחתי אותם לחפור. לא הוצאתי את נשמתם. התחשבתי בשמש, בחום, ברגינות וברטינות. שנשהה פה רק יום־יוֹמַיִם, הייתי פזיז, בכלל הייתי… הו, לא, מה שהיה – איננו. כעת, כעת מה? ‘מה כעת? – צועק דויד אל גידי – להמשיך לדפוק?’ לא, אין טעם. איבוד תחמושת. ‘רק על מטרות נגלות.’ אומר גידי ובודק את השמש: אה, שייגמר היום ויתחיל הלילה. ואז. הכל. כבר ברור שהענין לא יעבור בשלום – והלילה הוא הסיכוי שלנו. ועוד אנשים. לפחות מחלקה שלמה. ועוד נשק. תחמושת. פגזים. ומרגמות ‘שלושה’. ופיאט נוסף. ועל העורף. וסיור־לילה. ומיקוש. וגידוּר. פתוחים כעת לכל רוחות השמים. יש, יש לעזאזל, אלף יש לעשות, והלילה הוא הסיכוי, להחזיק אותם מרחוק עד הלילה – זו המטרה. להרויח לילה. ואז… גם הם בשר ודם²: גם הם יחפרו בסלע, גם להם אתים מחורבנים, וקר, וחם, ונרגנים, והכל. אלא שבהם אין איש מתחשב – אצלם יש פקודה. אצלנו יש חופש ואין שוחות. טוב. בלילה. בלילה־בלילה. שקט וחזק. ואוכל. אוכל טוב – מצב־רוח טוב. על קיבה מלאה… מה? הולך הצבא… משהו. כעת מה? שלוש היו, ושתים ועוד שתים, ואחת כעת – שמונה מכוניות הן. אם ראינו את כולן. ‘שמונה מכוניות עברו.’ אומר כעת ברזילי, על־פי שיטתו. ‘כן,’ אומר גידי. ככה זה. עד הלילה.

– ‘גידי!’ זועק נחום פתאום ומצביע מזרחה. – ‘שמה! יורדים מן ההר, לעבור אל הגבעה!’ מתחת אותו מצוק מלבין, היה הואדי מגיח מבין חומות כרותות, ולשמאלו מיפשק אדמות־סחף, ושיחים בודדים, ולרוחב הגיא, פעוטים ובטלים במרחק, רצו כמה דמויי גלמי־נמלים, חפזו חפז מבוטל לחלוף את השטח הגלוי. על־גבי המצוק עדיין שוטטו המשוטטים. אבל הכל מעבר למרחקים. אין שאון, כאילו אינם שייכים כלום להוויה כאן. קצת עפעף בריסיך ואינם. ונותר רק להט יום חשוף, ומדרונות מצריבים חשופים, מעבר חוּם שיחני וחשוף, להלן, מאפיר, שומם וצרוב. ואין לך קל מהתעלם מזה. וגם מזה ומכל זה, ולפנות אל מקומות משעשעים יותר, אילו היו, או אילו נמלים אלה לא זחלו לך בקיבתך. מכל השוחות מציצים לבדוק, למדוד, קטע אחר קטע במעגל האופק, מקרוב ומרחוק. ומתגלים הרבה דברים לא נודעים. קפלי קרקע. חלקות חרושות. שיח קטון אי־שם. גון מעכיר של מדרונות. גלגלי אבק. ורוח אחרת. נזכרים פתאום שכאן גרו אנשים, עד אתמול (אתמול?). אספו תבואות, כרו מטמורות, ילדים התרוצצו, כלבים נבחו (הסתלקו עד אחד!), עדרים באו, לילות ומדורות. אנשים שכבו את נשותיהם, הכינו אוכל, טחנו קמח, שתו קפה, חשבו חשבונות – ונגמר. רגע אחד – והשתנה ונגמר. ופתאום אתה חש איך רגעים קטנים, בזויים ומשוממים, יש להם סבר חדש של כובד וערך, לא ברור על מה ולמה. וככה, ככה זה, בדיוק, ככה זה. שאול מתקרטע כיושב אל עקרבים. נוסף על כל הרע – בוחל בשכנו, בעובדיה. על צורתו ועל חטמו המנוזל. חייך שלך מתבזים ומתפלשים בעפר כשהוא חברך שלך. אלא שהעוול משווע מהחשוֹת. ‘הלואי ואתבדה – מגיד שאול ישר נכחוֹ, בינו לבין תבל גדולה – אני מרגיש: לא ייגמר בטוב, תראה.’ – ‘אתה עם ההרגשות שלך.’ עונה הלא־כלום הזה, החמוֹר שלא שואלים אותו, שלא צריכים אותו. ‘כל־כך חמוץ לי. אילו רק ידעת. לא טוב.’ – ‘למה לך לדבר על זה?’ משיא עצה הברנש. – ‘אני מרגיש ככה. אי־אפשר לי לשתוק.’ – ‘אתה רק מציק לעצמך. למה לך, כלום לא ייצא מזה.’ – ‘לא צריכים להרגיע אותי. אני לא תינוקת.’ ‘אז תפסיק.’ – מי שואל אותו. מי צריך אותו. מה הוא נטפל אלי. מה אני מדבר אליו בכלל. מיהו בכלל. אביט הצדה. פה. לא לאופק. קורי־עכביש פה מנצנצים בשמש. רוטטים. מצולע גדול חוסם בקרבו מעגלים, גלגל בתוך גלגל. מבריקים כאילו לחים. או עשויי־משי. לאלה לא איכפת כלום. קורים של שלום. משחק בין עכביש לזבובים. ולי – אני מתפוצץ. רק מזל גדול יוכל להצילנו. שוב ושוב – רק המזל יציל. אבל גם למזל יש גבול. לא בלי סוף. אנחנו כמו חרגול בידי ילד: לא ייצא בלי רגל מלוקה, אחת או שתים, או כנף, או הכל, כולו. ולפעמים עושים אותו לצחוק – קושרים חוט ופתקה לבטנו – ומשלחים אותו, כדי שמישהו, מרוב שמחה, ימעך אותו לקוואטש. זהו. זה מצד אחד – ומצד שני העכבישים. כי לא כל החרגולים ניצודים. אבל כל העכבישים חיים על זבובים. לכל עכביש מנת זבוביו. ולכל זבוב מנת עכבישיו. סיפור ישן־נושן. בלי זבובים ימותו העכבישים. אבל תראו: אני אעשה פה צדק! זה העכביש שפה בעפר – הוא לא יטרוף עוד זבובים. הזבוב שלו יכול להתברך – ניצל. בניו ובני בניו ישירו לי. אצלי אתה לא תהיה מנוול. אקלקל לך את התכנית הקבועה, השקטה שלך – באבן הקטנה הזאת. פחות שודד מנובז אחד. האלמנה השחורה, הנדל האדום, או המוות הירוק. טח. כלום לא יעזור לו. באבן הזאת. אפגע – סימן שאנחנו לטוב. לא אפגע – סימן שאני אבוד. הכל על הקלף. לא!… עוד פעם. ביתר תשומת־לב. ההיא היתה פזיזה מדי. כן או לא. זאת תכריע. לא. לא אשליך. לא אנסה. לא רוצה לקבוע. לא מוכרח לדעת. אני עצבני כמו דוגרת. לא לחפש סימנים. והוא יינצל. שילך לעזאזל. ותכניתו תישמר. שתישמר. מה אני, אלוהים שלו? מה לי כאן. לא יודע כאן ולא רוצה כאן. הגבעות האלה. האופק ששם, ההרים. מה רוצים ממני. למה צועקים?

לא! הו, לא! הברה חלפה. הברה נוראה. מחצה כחנית מורעלה. אלוהים אדירים – היכן? רק שלא! שוב אותו מצוק למעלה, שאך זה שוטטו עליו יצורים קטנים – עמוד־אבק גדול נחבט על מקומם. לאבדון. מי צעק מי? מי ראה מה? מתחת רוב פקעת האבק הפורח יש גלעין מוצק. יכול שהוא כל מיני דברים. אבל אינו כל מיני דברים. ועמוד־אבק נוסף מתגעש ובא מאחריו. ושם גם השלישי. מכוניות? גחות באיזה עמק סמוי שמעבר לכיפת המצוק המלבין. ואחר־כך, פתאום, ניסע האבק לרגע, הכנף לצדדים, והאמת צעקה, ונתגלה במפורש הצריח שמעל הגוף הכהה: משוריינים. סמרמורים חלפו בעור. אבק אדיר. שלושה. אלינו? אלפיים וחמש מאות. אז מה? מה פתאום? ובזה אחר זה. אבק נהדף מזרחה, בעשן, בתרועת חצוצרות. משוריינים! מה מתפתח כאן. מה הולך להיות? ארבעה. ברור ככאב. לא יודעים מה. לא יודעים הרבה. מוקסמים. ו… מי יודע ו… לא. אם כן? זה זה! (לא חשבתי די! לא חשבתי די!) וכעת? התגשמות ביעותי־חלום. אנחנו עם הסטנים הקטנים. אנחנו הקומץ על צלע הגבעה. לעכב! הו לעכב, לא לתת! לא! בּני הסיר בתנופה את השמיכה מעל המכונה, בודק במדוקדק, מנשב על אבק. רחמים, רמוּז אין רמז, פותח ארגז תחמושת, מוציא את לשון הסרט הבא. ואחר־כך בכל עצמתו של הגל החוזר: אבל מי אומר שמוכרח להיות דבר, לעזאזל, יכול שגם לא יהיה כלום, עד הלילה! וזו צעקת התבונה הטהורה. הו, אַל תספרו מעשיות: מתחיל, מתחיל. הלב ממאן אבל האבן בקיבה. עדיין נעים להם ואבק מעליהם, כאילו לא גמרו אומר, חותרים כה וכה, מאושרים אולי שאנחנו רואים אותם, ואולי אפילו לא איכפת להם, ורק האבק והברזל החם מטרידים אותם. סובבים, נערכים, מתערכים. והתכלית? תדע תדע. אין ספק: תדע. כל הלא ברור – יהיה ברור, וזו אולי הנחמה. בסרעפת ובתחתית המעיים מתחלחלת הידיעה. קטוֹנת מכל זה. מי אתה ומה אתה לפני המתהווה הזה. ועוד יש לפנינו די זמן לקפל עצמנו ולהסתלק מזה, בשקט ובחשאי. הה, כן. לעזאזל: השכל מחַשבּן לחוד והמעיים מבוהלים לחוד, וגם הרגליים: לא רוצים, לא רוצים, הו, לא רוצים! לא בחוץ חם – בתוככיך חם. לוהט, כבשן. מבחיל. וזה? כן, שומעים את טרטור המנועים, טרטור טרקטורי שכזה. בין רוח לרוח. או שרק נדמה, והאזניים מחדדות יותר מדי. ‘אתה מבין מה קורה?’ פינילה אל דויד, בתליית עיניים אל מוצא פיו, בהרגשה שבין רצונו לדעת ובין מקום היותו – מרחק אין גשר, ותהום אין הבט. אבל דויד כולו עוקב אחר היצורים שבחזה הגבעה שממול, הקרובה, הזאת, בין העשבים, המדלגים במגוחך – ובקצה אצבעותיו הוא יודע איך הפעם לא יימלטו אלה מידיו. ואמנם מיד פתח ושירשר רצף דשן מאד, שהנביט ממול אבק דליל, וכמה דמויות שהיו סמויות עד הנה, נתגלתה עתה עווית בהלת הימלטם ונפלם, וגם יריות־רובה אחדות עלו משם נרגזות. ‘מה שם?’ שאג מאחורי גידי. ‘כלום’ השיב דויד שלווֹת בלא המש עין מטרפּוֹ. אלא שטרטור מקלעו של דויד פיקח קצת, בלא מתכוון, את האימה המשתקת. אברום ויעקבסון, שניהם כאחד, כמצוּוים מפי הגבורה, קפצו אל אתיהם הקטנים, ובעיקום גב, שלא להתגלות, החלו כותשים בבהילות. גם פינילה אחז באֵת מנסה לתחוח עפר תחוח מן הצד ולהערימו על התל, מבלי להפריע לריכוזו של דויד. למה גידי שותק ואינו מגיד דבר? לשם מה גררו לכאן ארבעה משוריינים, ועל המצוק ההוא דווקא, מעבר שני ואדיות עמוקים ומדרונות סלעיים תלולים? והמכוניות הרחוקות שהיו בקו האופק – מה הן היו? ומה עוד הולך ומתפתח, בטרם יירד היום? לעזאזל. לא אל הצגה שמחוץ לך אתה צופה, וחוזר הביתה אחריה בעיניים הומות, אלא כאן זה… אה, מין התגלגלות דברים, מי שיער! ‘מה יש להם בצריח?’ – שואל פינילה, מכאן והרחק מכאן, כאחד. – ‘דו ליטרוֹן או מכונה, או זה וזה, עוד מעט נדע בדיוק.’ אומר דויד ומחייך לו. מה החיוך פתאום. עתה חדלו הארבעה, שעל המצוק, מסעיהם הלוך ושוב, ונראה שהשיגו תכלית תמרוניהם, ועוד רגע ידמימו, ואבקם ישוך, ואולי נדע דבר. למה גידי שותק?

יקחני האופל – איך שמתפתח מהר! מצליפות לקרונות שבאופק, ולמשוריינים ולריכוזי רגלים – בתוך שעה אחת? מה עוד? אתמול בשעה זו באנו. הגבעה הזאת, השוחות האלה, הבקתות האלה המצחינות עשן זרים – להתקפל ולפזר רגליים בטרם! למה מצפים מאתנו – אם לא להשהות אותם עד בוא תגבורת כערכם. תגבורת? איזו? מניין? אם יש תגבורת – הנה, כעת שעתה. ארבעה־עשר אנחנו, וגם אם נהיה גיבורים גדולים… הה, צריך להחליט. מה עוד יש לעשות. מה עוד לשנות לא לחשוב בבת־אחת על דברים הרבה. להתרכז על אחד. לפתוח, ולעבור לשני. עייף מדי. מזומזם לי בראש וגם רעב. לא, לזה אין פנאי. ולא רוצים גבורות, לא רוצים גיבורים, רוצים שיעבור בלי, שיהיה שעמום של כלום ולא תפארת של גבורות, ושנישאר כולנו חיים. הו, אני צריך לחשוב אחרת. איש לא יוכל לעוץ לי. לבדי אחליט. אין מי שיאמר ואין לו מה לומר. ובלי אשליות. מה זה הולך להיות? יקימו משלט? סיור מוקדם? הייתי שופך דלי מים על הראש, להתרענן. כעת הכל בנוי על צלילות ראשי, על הערכותי, על החלטותי. טוב, אני כאן. הגבעה שממול – הצליפות. זו רק הסחת דעת. ודי אם דויד יצפה עליהם, ואש מפעם לפעם. דרומה לעורף, אין לי – נחום שיציץ גם לשם. ברזילי אולי. הם יבתרו אותנו! חלחלה בגב. יקיפו מכאן ויתחילו גם משם, ואנחנו נילָעֵס בלסתות הצבת. ינתקו את הדרך אלינו, ונתפצח… לעזאזל, חם נורא. הייתי שותה. להיוָעץ במישהו. לצלצל לאורי. לחשוב. מהר. כך יעשו: איגוף משמאל, ריתוק מימין והלם על הראש – הך וחסל. פלא שעוד לא מפגיזים. מפגיזים? ומה בעצם הביאו לשם המשוריינים? גררו תותחים? וחיל־רגלים במכוניות? אלוהים, זו התמונה. זה מה שמצטייר. מתחיל לתפוש. אשר יגורתי. הו, לא להתחיל, לא. יביאו כל מה שדרוש להם בשלמוּת, ואנשים די הצורך, וכל דבר שהוא, ואז יביטו בך ויכו בכפתור. מן המורד השטוח הזה. בלי חכמות (או מן העורף?). פשע שלא שומרים את העורף. מהר. חת שתים ולהעביר כוח. קצת מפוזרים אנחנו מדי. טיפה על כל גיזרה (אולי זה יציל מהפגזה – אם יפגיזו!). מעטים נורא. נורא מעטים. אין את מי להזיז. אה, שמוּליק, הטבח! ‘שמוליק, הי אתה, אתה שומע? קפוץ לאחורי הבקתה – ותִצפה דרומה, חַת־שתים!’ אני נרגש. להישאר שקט. – ‘נחום! אתה בתעלה שלך קפוץ עוד ימינה, ואת מקומך פנה לדויד עם המקלע – להחיות את המדרון, את העורף, ומכאן! – דויד היכּוֹן לקפיצה!’ אסור להוציא מן הפה ‘כיתור’ – אסור, ולא הוצאתי. לטלפן ל’ערפי' – ברזילי – תטלפן לערפי. שידעו מה. ואם יכולים להפסיק את הנזילה מן המצוק אל הגבעה שממול במרגמה, שלא יוכלו להתרכז בגבעה! ואם זה בטווח שלהם להוריד ממש על ראש המצוק ההוא, כעת, באמצע ההכנות! וששייקה יתקשר עם מוֹטה, שיסַפֵּר לו. ודחוּף: תחמושת. שמעת? דחוף! מידי! תחמושת! סַדר את זה, ברזילי. ושיידעו את המצב. ושאורי אולי יירד לכאן. אני לא מקיף את הגיזרה, תטלפן בבקשה.' זה הכל? משהו היה? מי יוכל להינבא איך ייגמר? – ‘כן! ופגזי־פיאט נוספים! ובכלל, תגבורת, שיידע, שיבין. מיד. שיתחילו לעשות. ואוכל. – בני! בחפירה של ברזילי יש ארגזי תחמושת – אם תצטרכו!’ מה עוד? ‘אלפיים טובים מן ה"ערפי" אל מרכז המצוק השני.’ מדד ואמר ברזילי. – ‘אם כך, ידם מגעת.’ אמר גידי. ושלא יקיפו. שלא יכתרו. צריך שנהיה גמישים. ועיניים פקוחות. ככה. ואנחנו נראה. כמשקיפים בהצגה ולא כקרבנותיה. נשב ונראה. לעזאזל. ולא נתן. לא נתן ושלא יוכלו. כל מה שאפשר. ורק שאנחנו קצת. לבד שכאלה, לבד נורא, אנחנו לבד, ואני לבד, וכל העולם כולו, לעזאזל. מוכרח להיות שקט וחושב, ואם יגשו ויבואו יקבלו על הפרצוף. יש במה. לא בידיים ריקות. אנחנו. לא נורא. תראו שלא נורא. תראו, תראו. מה נעשה. ולא בחיבוק ידיים. ‘צ’יבי – מן הצד שלכם, רק אתם! – פקחו עיניים! וכולם: קחו את האתים – כל זמן שאפשר!’

ואחר־כך צעק בני אל גידי שהם רק שנַיִם, וקצב אש של ממש רק בשלושה. וגידי היה נכון לפרוש זרועיו כי קצרה ידו מהושיע. אל עמיחי אמר: ‘אני אקפוץ אליהם!’ ותפש ארגז תחמושת ובהשתדלות שלא לכשול בחפזו תחת כבדו – אץ אל שוחת המכונה. יפה, עמיחי, בחור הגון. טוּך! צולפים! אינך יכול לעבור את השטח מבלי למשוך צליפה. יה! אש! דחפו את הראשים לאדמה! מה קרה להם? וצ’יבי לרפי: ‘זה מזמזם אחרת!’ ומגביה חטמו לרחרח, ‘כמו מקלע…’ אומר רפי. ‘מקלע או…’ אומר צ’יי ולא מסיים. ‘משם…’ אומר צ’יבי ומצביע לעבר שחי השלוחה, אצל אותה בקתה כפולה שבמזלג הנחלים. הרי לך צליפה משני כיוונים, ואנחנו אחוזים בצילובן. הרגשה משונה. אולי כמו כשקמים בבוקר וזוכרים במפורש כי שכחת לסגור בערב את הברז וכל הלילה זרמו הלכו המים, ומי יודע מה… מריצים מבט לאורך השלוחה המאוצבעת לפנים עד שלאחר שש־מאות או שבע־מאות קורסת פתאום ונכרתת אל שחיה, מנגד אותו מזלג נחלים, אשר על השרטון שבחיקו יושבת אותה בקתה כפולה, והלאה וימינה מתעקם הואדי וקולט על מקום עיקומו ואדי פעוט אחר, שיורד מנוכח פנינו, ואדיון דל אחד, שמשמש כנראה גבול שדות, לפי שאין התלמים משני עבריו עולים בכיוון אחד. וכשאתה נותן מבטך שמה, ואולי הרחישה שם היא המושכת עיניך, מתגלה כי אמנם רוחשים בו יצורים בריצה, ומגמת פניהם אותו ואדיון קטון היורד מנוכח פנינו אל אפיק הואדי הגדול. ‘גידי! – צועק רפי – הואדיון! אלף! מעל הבקתה הכפולה – שם!’ – ‘כאן – מסביר צ’יבי לרפי – יוכלו להתקבץ ולהיעלם בשטח המת ולא להיראות עוד.’ ורפי מסכים. ‘כפיות לבנות!’ מציין רפי. הענין מתחיל להתחמם. אתה בלב תכניתו של נעלם. וגידי רץ אל ברזילי וצילצל וביקש משייקה את אורי ועד שיגיע הלה, מחרף גידי חרש חרפות־חשאין בינו לבינו, לא ברור על מה ולמה. ואחר־כך השתטח מלוא קומתו על כרסו, ואגב שהצמיד את האפרכסת אל אזנו, הטמין את ראשו בין מרפקיו, באופן שיש לו גם ריכוז וגם שכיבת־נופש, ואילו ברזילי גולל את המפה ללמוד כל מה שהחסיר. ‘גידי? – זה אורי.’ פיטט הטלפון. ‘הלו אורי – אתה שומע אותי?’ – ‘שומע מצוין. מה חדש? סַפֵּר כסדר.’ הו, טוב שיש לך מישהו שקט וצלול. – ‘צלפו. והתחילו כעת בחזקה, משני כיווּנים. כעת נתגלו ארבעה משוריינים…’ – ‘משוריינים!’ – ‘משוריינים.’ – ‘נו?’ (כשאתה מספר ככה חוזר הכל לגבולות האפשר והנסבל.) ‘מרחוק נוסעות משאיות הלוך ושוב, כאילו מביאות וחוזרות, ובגבעה שממולנו מסתננים כל הזמן נוספים. – רוצים, כנראה, להקיף אותנו ו…’ – ‘חכה רגע. תאר בדיוק: איפה המשוריינים, איפה הרגלים, שתתקבל תמונה.’ – ‘עזוב את התמונות: בוא רד ותראה הכל. אני לא משתלט על כל הגיזרה.’ – ‘כבר עולים עליך? או מפגיזים אותך? או רק צולפים?’ – ‘עכשיו צולפים, אבל…’ – ‘אז מה אני אועיל לך? נראה איך זה יתפתח. ואני רוצה דוח מפורט. גם מכאן רואים את המשאיות הרחוקות…’ – ‘שמע, אורי…’ – ‘גידי, אל תתרגש!’ – ‘מי מתרגש! אתה בא או לא בא?’ – ‘מוקדם עדיין. מה אוסיף שם אצלך… הלו גידי, אתה שומע, הלו…’ – אבל גידי סגר ורחש בשפתיו לחש חורקני, קולני משהו מלחישת אפעה אך ארסי ממנו, וכפף קומתו ודהר בכל כוח רגליו ישר אל שוחת דויד ופינילה, ורק עוד הספיק לזרוק אל ברזילי: ‘ושיתחילו להפגיז את הואדיון ההוא!’ ורץ. אכן, ארבעה משוריינים. איש צריחו על שכמו. מהבהבים באדוות החום הזורמות גליות, וסביבם שריצת־נמלים שקוּדה. וככה הם עוברים. מראה דויד לגידי, וגידי לועס רצועת כובעו. ‘תיכף נתחיל להפגיז אותם.’ אמר גידי. ‘אנחנו?’ – ‘מְ’ – ‘במרגמה האחת שלנו?’ – ‘מ’ – ‘והם ישיבו לך מיד בתותחים או במכונות־ירייה אפס פסיק חמש.’ – ‘או בזה ובזה,’ הזכיר פינילה. ‘או בזה ובזה.’ – ‘הם מתנהגים בגלוי, כאילו אין להם כלום לחשוש מפנינו.’ – ‘באמת, מה יחששו?’ – ‘הה, אלה הערבושקים מסרו להם דוח מפורט עלינו.’ – ‘במה עוד יפתיעו אותנו?’ – ‘לא יפתיעו. הם מזלזלים בנו עד כי אינם צריכים להפתעות.’ – ‘הה, אילו יכולנו לתת להם על הראש! שירגישו פעם מה שאנחנו מרגישים!’ – גם לפינילה היה כנראה איזה ‘הה’ לומר – אלא שאיבחת השקיקה של הפגז הראשון מן המרגמה שלנו מאחור, זימררה אז תרועת־מלחמה, ואצה רצה לעבר הבקתה הכפולה, והקימה שם פתאום פקעת­־אבק אדירה, ורעם התבקע כעבור כלום, והידהד בכל הגיא סביב.

רוח. ‘תענוג לראות איך עוזי עובד למעלה: ידי זהב!’ דברי דויד. אף גידי ופינילה כמעט מצאו דברי קורת־רוח, לולא השתנו פתאום פני דויד ועיניו ניצתו, נצמדו אל הקיר התלול של מדרון השלוחה שלנו: סיעה של צפרים נשתלחה פתאום ופתע מתוך איזה חגו שבסלע, בטפיחת כנפיים, צרור אפור של פתקים נפוצים – מה הן? יונים? צוצלות? תורים? יופי הן! נתבהלו מן הנפץ – הנה הן מקיפות בלהקה, מתארות קשת נרחבה ונרוֹמוּ לגובה והמריאו בהחתרת אברות מאדירה, לעבר השמש, וטבעו אבדו בזהרה העמום, ובנפץ חדש שניחת תוך כדי כך והרים משאת־אבק גדולה, אצל אותו ואדיון קטון גופו – ממש כשהיתה ניכרת שם ביותר רחישת־אנשים חופזת. ‘מה דעתכם על החיים?’ – צעק אליהם נחום מזה, אל העמק ואל מלואו. וגידי סקר את המשוריינים שמלמעלה – נו? – אבל הללו החשו עדיין. ושוב נצרב האויר כבשקיקה ועוד רעם הכה, וחזר ונצרב בזרימה בוערת, וחזר והכה רעמים בזה אחר זה והגיא כולו נמלא עשן. אבק ועשן הוסעו ערבלים־ערבלים כבדים ברוח שגברה. מתחיל, כעת זה מתחיל. אני מוכרח למצוא ולמנות משהו ולחלק לשלוש – סח פינילה אל לבו – אם יתחלק ייגמר בטוב (טפשות – אבל אני אעשנה!). אין את מה למנות. אמנה את החבריה במשלט. הם ארבעה־עשר (כמה מעט אנחנו!). כמה אבנים יעלו בכף ידי כשאחפון בה עפר, בלקיחה אחת. אה. ענין בלי סוף. קטנות וקטנטנות גם גרגרי־עפר אבנים ייחשבו. כך לא ייגמר ולא יוכרע. אני אתלוש שערות מעל גב אַמַת־היד שלי. הנה כך, מלוא קומצי. כמה? כלום. יותר חזק! זה! כמה? אחת. לא נקרא. אני אחפש משהו. מה יגידו אם יידעו במה אני עוסק. האם אינני ממלמל בשפתי כמשוגע? יגידו מה שיגידו. אני מוכרח. אני מוכרח אל אורה. הנה: כמה כדורים בסרט הזה מכאן ועד כאן. תשעה. בדפיקת־לב. עצום! שלוש פעמים שלוש. שלוש משולש. מה עוד טוב מזה! הכל ייגמר בטוב. ייגמר בטוב. אני נורא טיפש. אלא שזה רק מבחוץ. מבפנים זה לא נרגע. לא מאמין שזה ככה. חושש שיהיה הרבה יותר עצוב. ואין לי כוח. למה להיות כזה דווקא. די, התעשת והיה לגבר. מחשבה פתאום בוזקת: מה, בעצם, העיקר בחיים? הו, לא. מה אני יודע. להיות גבר ולא נְבֵלה. בשבילי העיקר – להיות עם אורה, יחד. מה השעה? הואדי מלא עשן. רוח נושבת, שפתיה היפות, החמות, הרכות, המלאות, של אורה. ‘שיעתיקו כעת את האש ימינה, למעלה!’ שואג גידי אל ברזילי. עבודה נאה. אלא שתוצאותיה לא ידועות. וגם המרגמה כבר נתגלתה, ואם יש להם שם אדם כזה – כבר רשם וציין מקומה אצלנו. ואין לנו יותר מדי פגזים. טוב. מה המה אומרים? על רכס המשוריינים שוב תנועה. כדוגרת זו המתנערת ומעפרת בטרם תשלַו תחתיה. שבעה רובים, שני מקלעים, מקלע בינוני אחד. מרגמה ‘שנַים’, פיאט אחד, שלושה סטנים, רימונים – זה הדבר. לא מבוטל לגבי כיתה. אבל לגביהם שם? תחמושת מעטה. התחפרות עלובה. העדר כוח נייד. בלא עומק. מרגמה שלושה אינטש שנתגלתה. ורחוקים מן הבסיס. עדיין לא מנותקים, אבל… טוב. לא פטרול אנחנו, לא עמדה קדומנית, ולא בסיס עצמאי. אנחנו כיתה מוגברת אחת, שבאה במקום מחלקה אחת. שבאה במקום גדוד אחד, שבא במקום כוחות־המגן של הנגב. טוב. לוקחים כיתה ואומרים לה: אַת הכל. ולפחות אילו היינו מחוּפּרים. כוח נייח מחופר. לא ברור מה. ברור שחובה להיות זהירים. לא פזיזים. אילמלא כל דבר הימצאנוּ כאן דומה לפזיזות. מה עוד לעשות? לשנות? ומה השעה? הו, כבר שלוש. מתי השמש? מפגיזים ימינה מן הואדיוֹן, כמבוקש. רוח.

פשתה מבוכה במשלט. מתחיל דבר ולא ידוע מה. אינך יכול לעמוד זמן רב בחרדה הסתומה. וגם הדעת כבר מואסת ומסרבת להשערות ולניחושים – אף כי אינה פוסקת מטחינת־שוא זו, ומהרגיז עצמה בה. הכל ייתכן במידה אחת. ויותר מכל הניתוק. בקלוּת. בקלי־קלוּת. הדבר שנרקם והולך כנגדנו – הולך הלוך והתגשם, מתבצע, לא נשאר הרבה עד שיהיה בשל לחלוטין. ואז נוכרח לקבלו, להיותו, להיות לו. אולי עוד אפשר משהו. חשוֹב מהר מה. התעשת. הימלך בדבר. לשנות. להחליט. לרוץ. לצעוק. לתבוע. עוד אפשר. עוד לא סגור. שהות. רגע. אולי עוד חמישה. אולי שעה. אולי עד בוקר מחר. מה עוד אפשר. הבט. אדמה וגבעות עד השמים. השמים. גבהי השמים. הבט אל השמים. מה שם? הבט אל הדברים. סביב עוד רגע. רגע שמוצצים אותם. (רגע – זמן אין קץ הוא, מספיקים לחיות בו הרבה, להרגיש, לראות, לחשוב, לדאוג – המון). שטות שלא כתבתי מכתב הביתה. נורא דואגים. אמא אומרת: ‘שלוש מלים: “בריא ואוהב, שלום.” זה הכל כבד מנשוא?’ – אמא’לה. מה אַת יודעת. עוד אמא אומרת: ‘לי טוב ברגע שאתה בא הביתה. עד אז ואחרי זה – אני לא אני.’ מסכּנוֹנת אמא. אולי בכלל אני אבוד. אולי בכלל לא אבוד עוד. אבא לא אומר כלום. אבל אילו דיבר, אילו לא סבר שלאבא זה לא נאה לא היה אומר אחרת אלא את זה. לא הייתם מכירים אותי כאן. אני אחר מזה שאתם חושבים. ואולי דווקא אתם יודעים אותי טוב ממני עצמי. אני כפי שאני. ואני כפי שאני – לבדי. אין איש בעולם שיידע כעת לומר לי מה. וזה אולי הסוף. כאילו ריק העולם ואין בו אלא רק חכמתי, קצת חכמתי שלי. מסכן. הלב מלא חרדות. מתקרב הדבר. הפגזה דלה לא תמנע. לא תבטל. כמו אצבע צרידה את שור־הבר. מניין יתחיל. עיניים קשובות. סביב. חברים. בחורים טובים. אומץ, בחור. אופטימיות. עוד לא־כלום. ולא מוכרח שיהיה. רק שלא ינתקו – זה המחריד. ומה שמוכרח להיות – יהיה. אם כה ואם כה. פינת־צל? אין. השפתיים חרבו. ליקוק מתיבש מיד. אופק מערב מאוּיד. מפתה. כאילו משהו אחר לגמרי. קצת מים לשתות. עוד אין כלום. בית. הבחורים כולם עיניים. בית שקט. כל־כך לבד אדם. בית שחיים בו לבטח. מעל לכל, מעבר לכל, מתברר: לבד. סתום בדברים. פעוט, ולא הכרחי, כך נראה פתאום הכל. כאילו נבקע. בודד אתה בתוך, לגמרי. רק אתה תמות. זהו. וכלום לא. אתה לבד. (אם כלום – אז בערב אכתוב להם מכתב!) שלושת המצוקים הלבנים. ועל השני משוריינים. כאילו נרדמתי. חבל שאין מים. רוח. טינופת: אבק, צ’יבי, מה אתה מזיע כזה, גוף מזיע כזה, כמו סוס. ורק לא למות. לא אני. לא איש. ולא לקלל אף אחד. אני מרגיש בתוכי. נלחץ בי. ענני־ערב שם. עוד רחוק. מי יודע. אני אוהב יפה. כשדבר יפה. כשחרוש יפה. כשגזום יפה. תמרלה יפה. כולה, שהיא. להיות. להתקרב. שם. לא כאן. זר. הרבה הלאה לא כאן. הו אלוהים. אני לבד. ורוצה. מלא כמו. מלא נורא: רוצה משהו. בחיי. האמינו לי: מכאן, הלאה, ועוד, הרבה, לא אמרתי אף פעם כמה, אבל מעל כל זה, מקום שבעננים, לא אלה, האחרים, ההם, לבנים ושקטים ושטים. לא זה. לא כאן. כמו שירה רחוקה. אי־אפשר וקרוב מאד. בלי קטנות. בלי זוהמה. אני אין לי. אף אחד לא מבין, ולא יבין אולי. הכל באולי הזה. רק אני. הכל אני. מה נשאר? בהסתכלות מדוקדקת: מה נשאר לך? איפה כל ההכל? כל ההכל שצריך. שהיה צריך! איפה מה שבאמת. ועוד, ועוד, ועוד. בי. אני כבר כמו. כשהיינו במשלט שם, היתה לי שוחה לעצמי, צרה, נקיה, נפלאה. היו לה כוכים בדפנות וגם מדף חפרתי, שאפשר לשים בו ספל ונר, ולחזור בלילה, ולהדליק את הנר בספל, ולהתעטף בשמיכה ולקרוא. היה לי ‘מסתורין’, ספר מוזר. מדפדפים, סוגרים רגע עם האצבע באמצע, לחשוב, ונרדמים נרדמים. אני נרדם בעוד רגע. בלי שום התרגשות. אופק מערב, אופק ים, ים רחוק, אחרת מזה, הדרך הרצה, בין הברושים, עד הסיבוב, – הלאה. מה כל זה. הו, טוב, פעם עוד. תראו ש. אלוהים, מה מזמזם?

שריקה צורבנית אחת, מוזרה מאד, אף כי מפורשת מאד, ועוד אחת אתה, מלמעלה, כאילו שׂרטה קו שחור, ועוד אחת, רעה ומיללת, ושם הביטו, על ה’ערפי' שלנו – הוֹ: שלפוחית־אבק מחרידה קופצת, ועוד שריקה נשפכת־נשפכת ועל־גבי הכיפה שלפוחית ענן, ועוד ענן, אבקי־ענן התקפצו לשמיים ורעד־אימים: לעזאזל – ארבעה פגזים! מפגיזים! הכרת הלם: מפגיזים! תותחים? התחיל. שעה שלוש. הו, ואולי טוב שכבר התחיל. התחיל. התחיל! שוב שריקה מיללת, דרך כל דרגות גובה הצליל המחריד, הלוֹך ובוֹא, ורעם, ועוד שריקה ורעם, ארבע, לא עוד למי הרעם הזה. הכל רץ עשן, אבק, המולת בקיעה מתפלצת. מניין? מניין כל זה? מקלע פתאום מטרטר קרוב. מי? דויד. למה? על הגבעה ממול שריצה סוערת. שפכי צרורות מותרזים. הבהק אש, הבלחות פתאום! הנה שם, מאחורי המשוריינים, על־גבי אותו מצוק שני! (ובכן – את האלה הם גררו לכאן!) – סוללה שלמה, ארבעה כלי־ירי! תותחים? מרגמות? היללה של מרגמות, וברזילי אומר אז דבר מחריד ‘ארבעה פסיק שנַיִם!’ הוא צועק אל גידי. מניין לך? ולמה אתה צועק? אל אלוהים ארבעה פסיק שנַיִם עלינו! פצוֹח נתפצח! מה שם אִתם? ה’ערפי' מחוסל! את המרגמה המסכנה שלנו דפקו! אין ספק. למה דויד יורה? שוב שריצה סואנת בגיא, אצל הבקתה הכפולה ההיא. גם נחום ברובה של חיים. ופינילה ברובה. מאצל הואדיות זורמים אנשים. עשרות! גם במעבר הואדי שמתחת למצוק הראשון. בחיפוי ההפגזה מאַגפים אותנו שמאלה! ידעתי, ידעתי שכך יהיה! הו, חכו, לא כל־כך מהר! נסו לבוא כאן ממול: הסוף שלכם. גידי: ‘בּני! אצל הואדיון, לתוך הריצה, תוכל?’ ודויד דופק צרורות־צרורות. בעשב הצהוב. ועוד אחת ועוד אחת. נוראות השריקות ועוד אחת, שלוש, ארבע, בזו אחר זו. בלתי־נמנעות, מכה מרובעת. הכרחית, גורלית. רעם ורעם. ועוד רעם, ועוד רעם מאחור. שם, ופטריות־עשן מסתכסכות זו בזו. ‘ברזילי – התקשרת? מה אִתם?’ – ‘אין תשובה.’ צועק ברזילי. הה, ככה זה מתחיל. ‘אין קשר!’ צועק ברזילי. הרי לך. ‘הטלפון ניתק…’ הוא צועק ‘נקרע בהפגזה’ – הה. או אולי… שריקות־אימים רצות, נפצי התבקעות, עשן מחריד. עוד שריקות, זוחלות נוסעות, באטיוּת משגעת, כביכול, ונשפכות להן, וארבעה רסקים תכופים, מרעימים לאחר זינוקי העשן. ארבעה פסיק שנַיִם! על זה לא חלמנו! מאה ועשרים מילימטר! אנה ניסתר? במה ניחבא? – שמה, שמה! תראו, שורצים כבר בואדי! כולך לראות, לשמוע, לדעת, אינך עוד כלום, רק לראות, לשמוע. לא ברור מה נגיעתך שלך. אם יש אתה. לא! לא ולא! ‘בּני – אש! בּני!’ – הה, הנה! נביחות, המכונה. הבֶּזָה שלנו, נביחות נבצרות, בולדוֹג החצר, יופי של נביחות, ח־ח־ח, הו, בּוּלדוֹג במלוא גברותו – אש יפהפיה! ואיך? קחו לכם שמה אתם שמה משהו קחו! ממזרים! צורח קול – ממזרים בני כלבה! וארבע שריקות שלווֹת, נסוכות רוע, יבבות צמאות, חרוכות שכאלה מעל הראש, במסע הלאה, וכבר רסקים נוראים מתפצחים, עד נוע הארץ. ארבע יבבות צמאות, ארבעה רסקים אכזריים. ואבק עד השמים, ומזחיל פושט לכל צד. נפוץ, מתערבל, יוצא ופושט, מסנן אורות ומצטבע. למה, לעזאזל, שותקת המרגמה שלנו – איפה קולה שלה? הה, ארבע פסיק שנַים? כל חלומותי הרעים! מקרקר חומה וחֵל. הו, זה! מה זה? משרקה אחרת זורמת מעל הראש! יבבה אחרת! מכווֹת שוט, צליפות יוקדות, כואבות בחריף, כחוד של מחט, כברד סופה, זרמים אחר זרמים, פסוקים אחר פסוקים, אהה! מכונה שלהם פתחה עלינו! ארצה, פנימה, עלינו, אנחנו, מכונה מרתקת אותנו! איפה? מניין? ‘המשוריינים!’ שואג נחום, ‘הנבלות המשוריינים’ כן, המשוריינים פצחו קולם, הם עלינו. – ‘בני! – המשוריינים!’ ובני מַטה את הקנה. מה בעצם יעולל להם מאַלפיים? אש מול אש. שיידעו להם! והמרגמה שלנו מה? וכולם שמה מה? ארבעה פסיק שנַיִם – אין מה שעומד בפניה! והשורצים בעמק? דויד – מה שם? ודויד פתאום: ‘גידי! תדאג לתחמושת!’ השד יקח, ידעתי! אבל שכל־כך מהר? מי יביא? כעת בצליפה? אחד קופץ. מי? עמיחי – לאן? בוזק רץ בשפיפה אל הבקתה. נפצע מי? לב כל בגרונם. אבל הנהו כבר חוזר בריצה כושלת ובזרועותיו ארגז כבד. הה, עמיחי! – אין פנאי. ‘צ’יבי! – מה אצלך?’ ואם יתפרצו להסתער, נעביר אותו לצד זה. יה, איזו אש! איזו אש, עלינו, אין ראש, למטה, פנימה, ארצה, עוד. הירקע, התהדק, הימחק, היצמד רדוד, רדוד־רדוד – הו, אש חותכת! ‘ברזילי! התקשרת?’ – ‘אין קשר!’ אוף! רגע לקחת אויר. עפר מעופר, אבק מכל נֶגע. אדמה פרירנית. הה, ראית מימיך צרור ארוך שכזה. שום חשבון תחמושת! אבל תיחנקו – ולא תפגעו! לא תפגעו, ילען אַבּוּכּוּם, לא תפגעו, מנוולים! למעלה ב’ערפי': אבק עד השמים. מה אִתם? הו, מה שם? ארצה ארצה! אַברום ויעקובסון דבוקים ארצה. כפותיהם על ראשם שתלך היד ולא הראש! ארבע שריקות נוסעות, רצות, ריצת זחילה, זחילת ריצה, הישפכות צרחנית, וארבעה בּמבּוּמים נוראים. למה דווקא שמה? על המרגמה? מנטרלים אותה? כבר שיתקו אותה? מחליפים עמדה? הו, שמור עליהם… הה, שלוש ועשר דקות. רק עשר דקות? הכל אחרת, רחוק אחרת! – ‘בּני! עזוב את השריון. רק על אנשים! שומע? רק על אנשים!’ – ‘הו,’ צועק בּני. ‘ברזילי! קשר?’ – נותק. ‘לעזאזל. ראשים ארצה! ניקודים־ניקודים מאות ניקודי־אש שרוקים חותכים מזמזמים מעל הראש, סמוך מעל, כבאיבחת חרמש נמוך. רסיסים מצטעקים ברתיעה כואבת. אש, אש. אין יורה כאן. אש, אש. הכל למטה, פנימה. ‘גידי! עוד ארבעה סרטים ודי!’ דויד, אש לבטלה. לא עוד. ‘ברזילי – הטעֵן להם סרטים אצלך! דויד – הפסק אש. שומע? הפסק! כמה ארגזים עוד שם, ברזילי?’ ‘שנַיִם.’ – מישהו חייב לרוץ אל ה’ערפי’. לרוץ, להביא. מיד. לפני ש. כולנו כעת רק להסתערות, לרגע ההוא, ושיהיה לנו אז. – ולהתקשר עם מוֹטה ואורי! למה אורי שותק! למה אינו מפעיל, למה לא ישלח, הה, אני כאן, קצרה ידי לבדי… מטח, מטח, מטח, מטח. זוָעה. קר בעצמות. ארבעה פסיק שנַיִם: לכתוש במכתש אדירים נמלים קטנות. ‘להפסיק לירות! כולם. לחסוך! רק על מטרות ברורות!’ אש חולפת. ברור לכל – שידנו קצרה וקבצנית. נחום: ‘שם, למטה! גידי, למטה!’ ודויד פתח אש. ובני הצטרף. ‘למטה שם!’ אש. אש. שלנו. שלהם. קרב אש. הכל מצולב אש רצה. תוזזת. צ’יבי מן הצד, ואולי טוב: רזרבה, לשמור עד הסוף (ואולי רוצים להניס אותנו מכאן באש בלבד, באש איומה, אבל בלי הסתערות רגלים?…). ומה בעורף? שמוליק. נשכח, עזוב לנפשו. יהיה דבר – ירוץ לכאן. פינילה רץ. ‘לאן, פינילה?’ אל הבקתה. קופץ: ‘הרם לי ארגז’ לברזילי. מתנשף. – ‘פינילה, – אומר לו גידי – שמע: תן ריצה אל ה"ערפי", תראה מה שם, תקח כל מי שתוכל ותביאו ארגזי תחמושת ככל שתוכלו. טוב? בריצה. ושיודיעו למוטה. בריצה. ושאורי יעשה משהו, ולמה המרגמה, ושהקשר נותק… תן ריצה פינילה!’ – ‘לשם?’ – ‘כן, חַת־שתים.’ – ואת הארגז לדויד?' – ‘אני אביא. תרוץ בקפיצות, בעיקוף, מכאן.’ – ‘טוב.’ אמר פינילה, ומחה מצחו בכפיה האדומה הכרוכה על שכמו. ופינילה התכופף, כבמשחק המחבואים, שהה רגע, וגחון על ארבעותיו רץ מעבר לבקתה הקרובה, ואל מעבר לשניה, ורץ מהר, וכפוף, ואש איומה רצה סביבו. כדבורים נרגזות. מוכרחים. מה אפשר לעשות. מוכרחים.

אבק. ריח אבק, אבק האדמה לשמים. רעם מרובע. אש מכונות. מלחמה. מי יודע איך. מה שהתחיל כעת – מי יודע איך ייגמר. אין לי שום הרגשה מוקדמת. והתחמושת לא תספיק. לא אתן שיעבור, מי שיהיה, את קו האבנים ההן למטה. זה הכל. ולזה תספיק התחמושת. בארגז האחרון לא אגע. עד שם. לא משם והנה. כמה שנערמו כבר תרמילים על האדמה. הה, פינילה ירוץ ויידע, ונדע (רק שקובי לא נפגע!). לפני גזר־דין. צפוף כאן, רחמים מזה ועמיחי מזה. יותר מדי. אבל: הייתי צריך לקרוא לו – ארוץ אני תחתיך, ואתה שב פה. כך זה חבר: אני ארוץ. לי לא יקרה. אבק נורא שם. הייתי רץ? הגב מתכווץ ממיאוּן. מי יודע. טוב שלא היה עלי. לא לחשוב, לשכוח את שָם, ורק את פה: זה עלי. רק לכוֵון נכון. בנימין גולדברג: לכוון נכון. להיות נבון. לא לרגשות ולא למחשבות: לכוון נכון. חם וצהוב ובפינה אחת מאין־סופיות העולם – אנחנו. ומלאך־המוות עם חרמשו. ואת הקו לא יעברו. משונה אם ההם שנופלים בגיא למטה הם גם מתים. ואם הם מתים כמונו, או שרק סתם מתים – יוצאים מן המלחמה. אני רוכב על השטח גבוה. ושקט ומחזיק. רעם מרובע. פינילה (רק שלא קובי. שלא קובי). ושלא יפגיזו פתאום גם אותנו. לא נוכל. לא צודק. וגידי? פה. אנחנו יושבים. הכל יעבור. אנחנו בסדר. אהה – שם! ככה! פגעתי בטח! קצת התפזרו? (נחום: ‘ראיתם! קיבלתם קצת! בחיי!’ ועוד: ‘הה נפלו, נפלו כמו חרא! נפלו!’) – לא תעברו יותר! הזהרתי אתכם! עד הקו ההוא! זה הקו שלי – ולא תדרכו עליו. אטחן אתכם! אני יותר. ולא אתן. כאן. ולא תוכלו שמה! אתם תדלגו שם? לא תדלגו! אצלי לא תדלגו עוד! הה, יש איזו גאוָה שאתה בתוך כל זה, העסק העצום הזה! בעצם: שלא ייפסק פתאום. הו, לא. שיהיה כבר די. אני עוצם עיניים ומבקש מאדוני שבשמים: שיהיה כבר די. שיהיה די! להיות שקט. לא. לא לא. שעוד לא. שאם התחיל שיהיה עוד. שדווקא יהיה עוד. שהרבה יותר עוד, אם אפשר, שיהיה גדול ונורא עוד, שיהיה הכי הרבה שאפשר עוד, ועוד יותר מזה עוד, שנרגיש איך זה הכי הרבה שאפשר ועוד יותר, שלא יהיה עוד שיהיה יותר ממה שאנחנו נהיה בו, בהכי גבוה, הכי נורא, עד השיא, סוף כל הסופות! הכי שורף! נרגש נורא. איזו אש! ראש אל ראש, אנחנו ראש אל ראש, ושתרוץ לה מלמעלה, זה עלי הכל – אותי לדפוק. האש שלי הרגיזה אותם – שייחנקו. ואני מרים את הראש, לא מפחד מכם, לא איכפת לי אתם. אני פה, הנה אני, קחו, נָא, קחו! בגרון לי, עד הגרון. ידיים לא לרטוט. ככה. חזק. שקט. כעת. המכונה שלי – כמו שעון. יופי היא. חבּוּבּה. אוהב אותך. ויעזו לעבור! (מתו? הרגתי?) לא לחשוב מחשבות. מאחור – פחד. סדום ועמורה. מה שמוכרחים. ואם מוכרחים – מוכרחים. ודי. זה הכל. מוכרחים. ויפנו אחריהם ויראו והנה עלה העשן השמימה. יש במקום אחד. חיים? מתו? הו, לא, רק שלא! וככה. ועכשיו די. כבר באמת די. כמה עוד? שכבר די. עכשיו. להיות שקט. מי מקשיב לקולי? ארבעה אינטש פסיק שנַיִם, מאה ועשרים מילימטר: פחד־אלוהים. האזניים מוחרשות. רק את קולי אני שומע. ואני קצת… בלועי רוק. להתעשת. האדמה מריחה. אומרת: למה לכם? וגם לא איכפת לה. שכבר יהיה די. גוש גדול עצום האדמה – ושקט. סַלַמתה – האדמה שלנו. האדמה השקטה. כדור־הארץ. ששת אלפי קילומטר רדיוס, נדמה לי. יושבת לבטח, ותלויה על בלימה. הה, תני קצת מקום. נשכב יחד. כמו מלים גסות. ואולי זה באמת. תני מקום ונשכב יחד. צפוף פה. איך זה ייגמר? מה יהיה בעוד שעה? קחו שנה מחיי ואמרו מה בעוד שעה? לא העמקנו די. שטחי הכל. אני אהיה אָשם אם יקרה. למה לא חפרתי! עוד ועוד ועוד! אם אתה לא תעשה כל מה שתלוי בך – מה תצפה ממה שלא תלוי בך? הכל עלי. אני. תמיד. אני אבוד. יודע. מים עזים ולא יודע לשחות. הייתי צריך אולי. מעי מלאים. אני מת מרעד, מנרגשות. מחנק. אין לי. הו, אין לי. ואני אהיה שקט. מוכרח. הנה אני כבר. אני מחייך. רואים. מחייך. כבר שקט. לא מילל. אטום. מאובן. מוכן לאש. אם יזוזו, אם עד הקו ההוא, שלי, יעזו. תשע־מאות. והם לא יעברו. זה הכל. יטבע העולם באש. יסוער לשמים. אני את שלי. משם זה אני: עלי. ומה עוד? שייגמר. רק זה: שייגמר. מתחרט. שרציתי אחרת. מבקש בענווה, בעצימת עיניים. בחדל נשימה: שכבר! לא. רק שייגמר. הו, ההרגשה: זה יימשך בלי סוף. לא יוכל להיגמר. לא משויך לבקשות. עד שיִקרה. לא קודם. שיקרה. וגם אז לא. מי יודע, הה, כולנו במי־יודע. נושמים, חיים, הווים מי יודע. באמצע אנחנו. בתוך התוך. הכל. בעומק העומק. אנחנו. (נחום: 'שם יורדים מן הגבעה. שמה!) נכון. צרור. ארוך מדי. להיות מתון. לא נתן להם. צרור. עוד. צרור. תחמושת! צרור. מוכרחים. ומה שיהיה. כמו שיר! כמו! מה? עמיחי קפץ, למה? לאן? נפצע מי? תחמושת להביא תחמושת. בחור טוב. אמיץ. מדליה. להיות נדיב בשעת הקרב. להיות בן־אדם. לא להיסתם עם הקרב, לא: בלהט. כן. נפתחים, פותחים מלוא החיות שלך. ונכון ככה. אדם כולו ובני־אדם ככה. כפרח עם שחר. (אצלי לא. אני נסתם. קשה לי כמוות). לא. שמה למטה? קיבלתם קצת? מתפחד לכם? אז טוב, אז שבו בשקט. פה אנחנו ולא נתן לכם. שיהיה ברור. אש. זהו.אש.אני.³ עמיחי לאט. עמיחי לאט־לאט. שכב כבר, שכב! שכב, טיפש! הה, לאבדון, אַל תרוץ! ככה. כולנו. אנחנו. הנה. פתאום הכל כמעבר מרחקים מדומדמים. כבחלום. ופתאום, בלי מעבר, ועתה בעבי הקורה: שוקל שיקולים מתמיהים בהגיונם הקר. וכבר אתה מאוּחז בדמיונות־סרק. בסיוטים, נאבק בפחדים עצומים, גָליתיים! הה, סוער, הכל, סוער, ופה, סוער, ואנחנו!

אנחנו דפוקים יפה־יפה. עמיחי מתנשף בחפז־לב תופף. זיעה פורצת. תפסתהו הסופה באמצע, שכוב על כרסו, דבוק ארצה. מיבבת על סביבה כרוח שנלכדה במיצר. לוקק שפתיו. מחוץ לחשיבות או הרהור. הווה בהוויה. משֶׁלה ובה. אבל קול ניסור מעומעם טפול אליו זה כמה מאחור, וצריך להתאמץ ולהיות כאן כדי לזכור שזה ברזילי שם, ושהוא ממקומו ממלמל והולך. שיטה שלמה של דיבורים, רחוקים ככל שמקוטעים, נתפשים ברפרוף של פוגת שימת־לב ואובדים מאליהם, מיני נזיפות, מסתבר, על שהוא, עמיחי, מתרוצץ יותר מדי. על שהוא פזיז, מתגרה בסכנות, שאסור לו, הוא החובש, שאסור לו להיפגע מחוץ לתפקידו, ועוד מלמולים לא דרושים, מנושבים בממילא של רוח נושבת, ולא איכפתיים כהוא זה, אל תטיפו מוסר באמצע הריצות… בסוף מצטחק עמיחי, ומפנה ראשו קמעה, לאחור, מזיע, שלא כל־כך מהר נפגעים. הו, לא. מצטחק ואומר, דברים שאין ביניהם ובין העיקר, אותו זה שהוא הוא, אותו זה שהוא עצם תכלית העיקר, זה שלא שואלים עליו ואין מה להשיב עליו, אלא כמין בלימה של טשטוש מעורפל בכאב־ראש, שקשה לדעת אם משל גופך או של מחוץ־לך, וברור כבר שאין טעם, ולכן… רק תולעת משתיירת מן המלל, שמכרסמת פנימה, שקוססת לה, והיא אולי האמת לאמיתה, ולא נוכל לדעת מה. שרשרת שריקות צווַחַת נוסעת למעלה. רעמים אדירים מאחור. הרוח לא מחסרת דבר ממלואם. וגם ריח־עשן היא מַסחיבה הנה. רוגזת האדמה, בבטן שומעים רטינתה. עמיחי נוטל את הארגז ומנסה להגביה ראש. ‘ארצה! – שכב!’ צורח ברזילי מאחור. פחד־פרא פתאום. סירחת פחד נורא פתאום. צביטת־לב עד חוָרון. בחילה. אש חותכת. לגמרי למעלה חשוף, לא לסתרה לך אלא חולצתך הדקה. תפוש נתפשת. חולפת כאצבע מעל עורך. סריטות־סריטות טסות על הגב. מתרומם בך. האדמה גואָה אליך. אתה טובע אליה. נפץ מזעזע פתאום. היה פה. לא היה פה? הימחקות. אין מקום. לאחור? קדימה? לרוץ! כעת! להפסיק ולרוץ! הרץ אינו ניזק! לא. לא כעת. כעת לא. אילמלא הפסקת – כבר הגעת. כעת? הו, עצרו, הגידו שאי־אפשר. רגלי לא ישאו אותי! אני אפול. אַל תרשו לי. יובש ציחחון בפה. להתקבץ פנימה. מאחד עד מאה למנות בשקט. להכפיל ארבע מאות ארבעים וארבע בשלושים ושש. ארבע מאות כפול שלושים, ארבע מאות כפול ארבעים, וכפול ארבע. איפה אני. נושם עפר. אוכל עפר. את העשב הזה. ישר בשפתים מן הקרקע. ולהירגע. לזכור דברים כסדר. לעשות סדר. את הסונטות לפסנתר של בטהובן. מן הראשונה בדוֹ מינוֹר אוֹפּוּס עשר, עד אוֹפּוּס מאה ואחת־עשרה בדוֹ מינוֹר. מעניין: הראשונה והאחרונה בדו מינור. מעולם לא שמתי לב. לא ידעתי שאני… אה, כעת מעל הראש. נדפקנו היטב־היטב. פתאום ובבת־אחת. ארבע מאות ושתים־עשרה כפול… לא: שלושים ושתים סונטות לפסנתר. ארבעה איומים! לא שמעתי את השריקות. מהלומות־מהלומות בנות ארבע. אני אחשוב על הרביעיות. להירגע. זה עושה מרחק, זה מראה כמה כל מה שיש כאן עדיין אינו הכל, ולא החשוב מכל. הרביעיות. מן השש־עשרה אני מכיר את אוֹפּוּס שמונה־עשרה בפה, את שלוש הראזמובסקיות אוֹפּוּס חמישים ותשע. עם הנושא הראשון ככה. העולם הרבה יותר גדול מזה שכאן. ולא זה הממשי כלל. את זה שכאן, בקצת זהירות, אתה עובר, זה רק קצת שהוא, קצת שהוא מן הגדול והחשוב באמת. וכלום לא נגמר. שישרקו. זו כבר הבּזה שלנו. על מי? כמה שזה מרגיע כששלנו. חובש אסור לו לרוץ. אני ארוץ. רוץ ושוב. אין מנוס. ואת הרביעיה אוֹפּוּס מאה שלושים וחמש בפה מג’ור. אם אתחיל לפחד – אחטוף כדור. אבל הפוּגה הגדולה אינה נחשבת בכלל זה. בסי במול מג’ור, נדמה לי, אוֹפּוּס מאה שלושים ושלוש. (או שאין כזה?) – אני, בעצם, צלול מאד. הכל בהיר כל־כך. האם ייתכן שהיום יומי האחרון! אבסורד! ‘שהמרגמה שותקת – לא מוצא חן בעיני.’ מגיע קולו של ברזילי מאחור. שאני צריך לרוץ – לא טוב. ‘מחליפים עמדה,’ אומר עמיחי לאחור. ספק אם שמע. פזמון ידוע. אפילו כעת אנחנו מדברים בנימוס ומשקרים: מחליפים עמדה! פעמונים צועקים בלב! אני סופר חמישים ורץ. ומה שיהיה. ברזילי מאחור מדבר. המון מדבר. מה ייצא מן הדיבורים. כעת. רק עוד, ואני… זניקה. ‘עמיחי!’ מאחור. מאוחר. בכוח, בכובד. מהר. לא להיכשל. לא. אני – הו. נכשל והשתטח, ומתכחש למכאוב הנפילה, שלוח לפנים. בברך בוערת, תפש וקפץ אל שוּחַת המכונה. ‘עמיחי בסדר!’ משפיל נחום דברי־התלהבות אל חיים המרחיש לרגליו בעומק התעלה. – ‘מה?’ משיב הלה מירכתי בּוֹר. ‘רק יותר מדי הוא מתרוצץ!’ – ‘מי?’ אומר חיים מלמטה. ‘כלום. אתה שב בשקט.’ – ‘טוב.’ מקבל הלה בכיווץ־ברכיים אל סנטרו. גולם גמור, הפרצוף הזה. בלי רוח חיים. מדי פעם מושך אותך ברגל: ‘נו?’, כאילו בך תלוי איך יפול דבר. אבל אינם מעזים לעבור. נתקעו בואדי. גיבורים גדולים כשהולך להם. והשריונים אינם זזים. או שנכון להם עוד תפקיד? מרגמות איומות. עשן ואבק שם. מי יודע מה. שהם מעטים כל־כך ומפוזרים – אולי יציל אותם. כבר הייתי רוצה לראות אותם. סיפורי־זוָעה. הי, אמהות, הכינו דמעות! סירים שלמים. יהודית המטפלת! יהודית, ניצונת שלה, ניצוֹנת פיצוֹנת, איזו ניצוֹנת, איזו פיצוֹנת: חית־טרף. סוסה גמורה. סיפרו שהיא בגדוד של יורם, מנהלת את המטבח, שבע מאות איש, רוקחת תבשילים ולבבות. המג"ד והסמג"ד והשליש והרביע – משתגעים. אבק אדיר. בוער שם? עם הג’ינג’ים על האף שלה, עם הבריאות האדומה שלה, עם השינים הלבנות והחדות (נשיכה שלה!). עם השיער הגבוה שלה, סלילים חצי מטר לגובה, ועם לשונה החדה, ועם תפוחיה הגדושים, הפורצים מכל החולצות והשמלות – אה, ניצונת, פיצונת! עד שם – ומשם והלאה לא יעזו. שבו חִשבו מחשבות, חברים. היה כאדי? ומה ייצא מזה? חִשבו חִשבו. חבל שאין לי משהו אדיר לפצפץ את החושב עם המחשבות! מה היתה עושה כשהיו באים אליה מחר: שמעת? נחום! – והיא: טס־ס־ס, תשרוק, יה־בה־יה! – תאמר – מה־אתה־סח! וזהו, אפילו דמעה לא. אמא שלה – יהודית המטפלת – היא. הו, כמו ברז, כמו תשעה ברזים! יותר מאמא שלי! (אמא תתפקע ותשתוק, וביחוד לפני זרים.) אבל ניצוֹנת – אולי ככה: ‘נחומי? הלא יחד גדלנו! תנו סיגריה.’ וזה הכל. חזירים כולם. מה איכפת להם מות השני. הלך הלך. המון הלכו. לא נתחיל לבכות עליהם. עברו הימים שבכינו על כל אחד לחוד. ומי צריך לבכות על בחור אחד, כשיש כל־כך המון אחרים, לא פחות זכרים! טפו, ימח־שמם, כלב מי שימות! לא צריך את הטובות שלכם! ולא אהיה פזיז. אתכופף על כל כדור (אף שקשה להאמין שבי יפגע!). אני? לעזאזל מה עשיתי שצריך לפגוע בי! ואני לא אתכופף על כל כדור. די חיים אחד שכזה. קום, נבלה, קום הבט אל השמש. נראה מי יחיה, שמתכופף או שלא מתכופף! ושינסו לבוא מאצלי – ראיתם פעם מה עושה פגז פיאט כשחודר לתוך קבוצת אנשים! לא ראיתם זוָעה מימיכם! חורבן! איטליז! לא כדאי לכם – הו לא. כעת פתחו המשוריינים. השריקה כבר מאִתם. למעלה, הגבּה למעלה. רק שלא לחטוף אחד מן הרוח. נבזות להיקטל ככה, מכדור פורח ברוח. בזיון חייך ובזיון מותך. אם למות – אז פנים אל פנים, חרב אל חרב! כעת הם סורקים את השטח. מחלקים אש לכל מטרה ומטרה. מה אמרתי קודם? לא כשזה נופל עליך כמו גנב מוג־לב, מאחור, מן הצד. סתם! מה יוצא? – כי כמוֹת החזק מוֹת החלש, האמיץ כפחדן – וכל הדבר טפּשוּת אחת נוראה. אה, אַל תשים לב. כשמתחילים לשים לב – מתחילות הרגליים לרעוד. איזו אש! – רק מפני שלא התכופפת, או לא נטית הצד, להפסיד הכל! סנטימטר – וחסל? רֶשע, ועוול! הו, טוב, זה לא שייך. לא לזה אמא שלי ילדה אותי: למות מנשיכת כדור שוטה! לא שייך לשמי שלי. למה שאני. למה שעוד אני צריך. מישהו צריך למות על משהו. אחרי שעבר בחייו דרך. בעיניים גלויות, חברים, ולא ברמאות! נבלות. ואני לא אתן להם, ולאיש לא. לא אצלי. אני מת לחיות. תיאבון אדיר. מרגיש: לנשום ולנשום ולנשום. ושם לא זזים. ולא יזוזו. כי אנחנו פה. גם הם מתכופפים. שיאכלו עפר. מישהו יש להם מאחור שמאיץ בהם. שמרמה אותם: לא לפחד. היהוּד כבר מתו. הכל פנוי לכם – אבל הם לא יזוזו. והמשוריינים למה אינם זזים? משוריינים עשויים שיזוזו, והם כאן בשביל לזוז, ועד שלא זזו – הכל רק אקדמה. מה משתנה כעת? יש דבר משתנה כעת! הפוגת אש? וכעת? לאן לרוץ? גידי מה? איפה יש? ומאחור? שום תנועה בשטח. כאילו. ושקט. שכזה בעולם? הו, ורוח נחמדה. בחוץ כאילו כלום לא היה. שלוש ועשרים. מה עוד? מה כעת? הלוַאי וכבר. ‘חיים אתה שומע?’ – ‘מה?’ ונושא אליך עיניים רחוקות מטושטשות. ‘תשמע את השקט!’ – ‘נגמר?’ – ‘יש משהו, כנראה.’ – ‘שייגמר, שייגמר.’ מיבּב הלה מלמטה. צרור פתאום, צרור ארוך בא, צרור שרקני צורח. למה? אש. הכל. כה נמוך, שחרך את שׂער הראש, כמעט. אין אויר לנשום. איזו אש! איך שנמוכה! מה פתאום? לכבוד מי? הו, מי רץ שמה, בין הבקתות, שישכב, טיפש, שישכב מיד. הוא מושך אש־צלפים עלינו, רואים הכל – שישכב, טמבל, שכב שמה, – אהלן! זה פינילה! – ‘פינילה! – פינילה!’ נפלא. כעת נדע. שישכב. עוד. עוד. מה? רגע – שמע! תראו! הוא נדפק? ‘הביטו – פינילה – תראו: הוא נפל!’

פרק חמישה־עשר

הו, סופת אש אימים. אי־אפשר להיפנות לאחור. מה באמת עם פינילה? עמיחי. גחוּן כלטאה. חמק דהר וכבר הוא אצלו. (פזיז הבחור, פזיז!) סופת־שרקה חותכת ביִבּוב מעל הראש. אין לאן להידחק, אין חור באדמה, שום עומק. ואין מנוס אלא להתגבר. להעז ולהגביה צואר מעוקם ולהציץ. יה, כמה שהוא ערום האדם, כמה שהוא חשׂוּף. חרבון מחורבן שכזה, ובבת־אחת! צרורות ארוכים. הגבעה כולה סרוּטה. שטופה איבחת יבבות. אש מכל עבר. כמה ויקרסים יש להם כנגדנו, ימח־שמם! ומה אם יעלה על לבם גם להפגיז? התפוצצות ועוד אחת ועוד אחת. מה נשאר מהם שם? אני מוכרח להציץ. לא להיות סמרטוט – מוכרח להציץ. הנה: השלוחה שממול, ריקה, שמשית, חרושה, חמימה, מאובקת רוח. פזז־שרק צרחני. כמה שנחלש הלב. כמה שרועד. ופינילה? עמיחי אצלו (האם אינני חײב בכלום?) אין מקום לנוע. זה פה מכווץ לו כמו נבלה, ממלמל לו טפשוּיוֹת. למה דװקא אני אתו. אם יפגיזו אין לאן להדחק. וככה ײגמר הכל? את הכל תפש לעצמו. – ‘זוז קצת!’ מחרף עובדיה ומדחיק־מדחיף את רעהו. אש כזאת. תנופת חרמש קוצר. אה, לא רוצה. לא יכול לרצות! עוד בכלל לא חײתי. עוד לא היתה לי. עוד כלום לא. עוד בכלל לא. אפילו באצבע קטנה לא. ושום דבר! ואולי רק פצוע קל? נורא כשמתחילים. כשמתחילים זה כבר הולך. שיפסיקו. שתיפסק. שכבר די. שכבר לילה. שתסתלק לה הנבלה השמש שמה, שתלך לה מכאן, שחושך ײרד עלינו. רוצים להישאר חײם. הרובה שלי. מלוכלך, לא ניקיתי. לא האמנתי שאצטרך לו כבר. תהיה הסתערות? להציץ, לא מיבּב כעת, אפילו חתיכת עשב להסוָאה אין. אני כולי ערום, רוח בחוץ. רוח לה. (שלא פצוע קשה!) אני דבוק לאדמה, רק העינײם לראות. לא עושה שום בליטה, שום מפגע, קטן קטנטון – אני אינני, לא יפגע בי, יעוף לו, לתהו, לאבדון! מה עשינו להם שהם ככה! למה דווקא אני! אני מכיר אותם? הם אותי? אני אכניס כדורים. חול חורק. לא נקי. במה? בחולצה – שיהיה נקי קודם־כל. הידיים שלי שיישארו לי. שהרגליים, שכולי – אה, מה עם פניליה? עמיחי, בחייך, צעק: מה לו? לא רואים דבר. הנה גידי. שלא יקפוץ ככה! מה הם חושבים –לקפוץ ולא לחטוף? באש כזאת! גם דויד מתרומם. למה? מה קרה? אני לא רואה, מפה כלום לא רואים, רק חוטפים! (רק שלא! מה אני אשם? אף אחד אותי לא, וגם אני לא לאף אחד.) לאן הם – מה בּני דופק כמטורף? ‘רחמים, רחמים!’ לא יכול לשמוע. ‘מה אתה צועק?’ מתנער שאול מכיווּצו. צואר מגובן, מצח מקומט, פחד כמסכה על כולו, מצהיב, מנסה ואינו מעֵז להציץ. שיגידו, שיגידו מישהו, מה רואים שם? לא כאילו פחתה האש? בזהירות: צ’יבי ורפי שם. שם בּני ורחמים. עמיחי מאחור (מה אתו? מה אתו?) – הנה הוא רץ. אלונקה. לא קל. ספג אותה. פינילה, מה אתו? שיצעק משהו, שיגיד! – ‘בני!’ מתרומם עובדיה בפתע וצורח, עד שהלה שם נבעת, ומריץ אליו עיניו, עם עיני רחמים ועם ‘אה?’ קצר ומבוהל. – ‘מה שם? הגד – מה שם?’ – ואילו בּני פלט מלה אחת בלבד. שלא יאומן כי היא היא – ‘נסוגים!’ צועק בּני ומנתק את ההבטה, וחוזר אל אשר לפניו, במבע של מנגן שהושבת בחוסר הטעם, ותוקע מיד לפניו ברקי־אש מתקתקים. נסוגים? מי? הם? למה? מה היה? חיפוי אש לנסיגה – זו היתה כל היללה? אז נפלא, אז עצום, אז דפקו בהם, אז תקעו בהם, אל תחַיוּ נשמה! אז מה אנחנו שותקים! – ‘שאול, הם מסתלקים!’ – ‘אַל תאמין!’ מקרקר העורב למטה. עזוב אותו – נבלה. עד כדי כך דפקנו בהם – שהם חייבים לכסות באש תנועתם ולהיסוג? זה נשמע אחרת לגמרי. מסכן פינילה. חצי רגע אילו! המכונה שלנו – נהדרה! איננו מַשלים נפשנו בשוא? הו, אַל תהיה! – ‘הי, רפי! – רפי! הם מסתלקים!’ – ‘מי? – שואג רפי – מכאן לא רואים כלום!’ – ‘הם נסוגים!’ מריע לו עובדיה ומנקה חטמו בנשיפה גדולה. זמזום כדורים. שריקה חותכנית. אַל תשמח בטרם עת. עוד לא חושך. עוד לא יודעים מה. הם עוד כאן. אפשר שרק תנועה בחיפוי אש, תמרון שהוא! הה. יש הרגשה, כל הזמן, כאילו אתה מרומה. איוֹם־חשׂוּף, וערום ומרומה! צועקים מאחור, ‘שיבוא מישהו לעזור!’ עמיחי. פניליה. לסחוב. הה. לרוץ. לא, רפי כבר רץ. גם ברזילי כבר כפוף שם. עסק רציני. כנראה. אה, פינילה, מסכן. מזל, הה, מי יודע, הו, שלא, מבקש מבקש שלא!

לבו בגרונו הגיע רפי. סירוב נרגש לראות עם סקרנות גרויה (שבּושים בה), לראות לראות. גהור על כרסו, גוף מעוּות, ידיים שמוטות לצדדים, מחופרות משהו. מחרחר. חי? המגע הבלתי־אמצעי באדמה, חמימות המגע הנורא. הה. מחניקים את היבבה המתרעדת. רוצים כבר לעשות, להיעלם אל תוך העשיה, מעבר לרעדה, בתוך כדי מעשה הציוּת למי שיודע מה. ‘תגביהו קצת, בזהירות, קצת ואני אכניס את האלונקה.’ מסביר עמיחי ברהט. רציני. רציני נורא. זה זהו. שום השליות. התנצחות דברים בתוכך, ויותר מכל: רעד, רעד של נוכחות. וַדאוּת בבטן. כעת כבר מעֵבר למדהים, אבל עוד לא מעבר למוחלט, עד כדי כך שקרביך מרחפים בצעקות, בספקות, במחאות, בהתמוטטות, בטמטום אזלת־יד. לכהרף בוזק איזה איווּי ישועה, תובע נס, ומתהפך כהרף למנוסה אכזרית: שיהיה מנוס גמור. היכן הפצע? לא רואים דם. לאט־לאט, רגע! – הוא ממלמל. עמיחי משתחווה אליו: ‘מה פינילה? מה אמרת? אתה שומע אותי? פינילה, אמור: כואב? פינילה? – וגל דמעות מתקפץ פתאום, מתנחשל בעווית אל הגרון. מתקבץ ומכהה עיניים. אפשר למשש את ראשית המרחק אין־סוף שבינו לכאן. לא. עמיחי מבליט שפתיו באין סיכוי. אבוד (ואין שום עצה? שום תחבולה? ככה, פשוט – וייגמר, עשה משהו, עשו משהו – מה אנחנו ככה!) כעת נחלץ מפיו המיובש של רפי: ‘קשה?’ לחש שאי־אפשר להכחיש את החילול שבו, את ניסוח תהום האימה במלה קולנית. ועמיחי מושך שפתיו ואינו אלא מניד ראש. ברזילי, מצדו, עונה מלה אחת: ‘בשידרה.’ והעיניים נחפזות שמה כרגע ומגלות, מעבר לגופיה המופשלת, נטפי־דם מפכפכים מעט־מעט. ושוב אתה נתקף דחיפה למצוא מהר דבר לעשות. לא להיוָתר רגע מחוץ לעשיה. עמיחי אומר: ‘אסור להזיז אותו אסור לטלטל כלום. להשכיב על קרש. לא לגעת. רק רופא, אולי, יוכל משהו.’ ובכן מה? כדורים בודדים עודם משריקים. מנוּולים. עוד חרחור פתאום. מעין אנקת מַפוּח שנתרוקן. עמיחי גוחן למוש את הדופק. אינו מוצא מה להודיע. אינו אלא מעקם שפתיו. אחד, פתאום, בא בריצה שפופה מַבהלת, נמרצת מדי, עשירה מדי בכוח – ‘נוּ, מה?’ מתנשף הבא והוא גידי. ‘אין מה לעשות,’ עמיחי, משכמו ומעלה יודע. ‘מה אתה סח! זה… גמור?’ גחון לוחש מאצל ראשו של פינילה המדובק בעפר, המכוּוץ בין כתפיו, המוּכּה ברשעות. ‘לאט־לאט – אומר עמיחי – אסור להזיז.’ וגידי כוסס שפתו התחתונה וגם שף בהיסח־דעת ספיח שפמו. ‘בחוט־השידרה כנראה.’ אומר עמיחי, ומַחוה באגודל מהופך על שידרת עצמו. וגידי אינו יודע מה יאמר. ‘עסק ביש.’ אומר גידי, ומחזיר עיניו אל הגבעות, שהסתירו מַבּען האמיתי, הריקני, באֵד־מה. ‘גם משם יכול להתחיל בכל רגע.’ – אמר גידי, וזה טוב לפי שזה פוטר אותך מן הזה שכאן, וזה איום לפי שפוטר אותך. ‘נכניס אותו לבקתה פנימה?’ – אין מי שיקבל על עצמו אחריות. מסכן שכזה פניליה. וזה כבר קיים. זה שהיה לא יאומן עד לפני רגע. מעיק הכרח לעשות משהו. להיגאל בעשייה. להשאירו כך, מכוּוץ קצת, שטוח על כרסו, וידיו בעפר, – כמוהו כבגידה. וכבר כורעים כל הארבעה. במיטב זהירותם. בידיים מעופרות ובלשונות נשוכות. להעלותו על האלונקה. (ואין שום קרש?) וכמדומה שזה עולה יפה. בלי להזיק. אחר־כך לפתע, לפתע נורא, פלט פינילה (זה פינילה? גם לזה קוראים עוד פינילה?) הברת שיהוק, כאילו עמד להקיא. ועמיחי לא ידע מה להסביר. ומה לומר. ‘כל מה שיכול חובש לעשות כאן – אמר בכמעט לחישה – זה לא לגעת…’ כמנסה להצטדק. ומחריש. ' רץ כפוף, נטוי קדימה, והכדור, כנראה, דפק בגבו, אולי רק סריטה, ואולי…’ עמל שוא לדובב הגיון אל תוך אין־האונים המקיף סביב. נצמדים אל כל טיפת הגיון – להיאחז במשתמט וטובע. ‘אין קשר עם ה’עורפי’?' שואל גידי, שאלה שיש לה קשר לזה וקשר לאחרת. וברזילי שולל בניד־ראש. מתבקשת נורא היללה: אז מה יהיה! קובלנית, מתמרמרת וסופקת על הראש. ומציק נורא שלא לילל כך. בכלל, אנחנו יבשים, מאובנים חזירים ולא חברים. צרור חלף פתאום. מפנים מבט ורואים איך בשום מקום הדברים לא גמורים ולא פתורים. ‘מי יודע, מה שם אצלם?’ אומר גידי ונושא עיניים מכוּוצות. השמים התמלאו בוהק שמש משפילה. והיתה גם איזו תימרת־עשן סלילית מתאבכת סתמית מאד. ממש מעל המשלט הערפי. בא בשריצה, משתרץ יאוש. ילדים אובדים. עולם אבוד. איך יהיה מעתה?

עננים פזורים של הרהורים. – ‘לכסות אותו בשמיכות, לחמם כנגד ההלם.’ אומר עמיחי, והולך אל הבקתה. נזכרים פתאום באורה. באמא שלו, באבא– אם יש לו – מהרהרים מה בעצם אנו יודעים עליו, מהרהים שאםילו אם יחיה עלול להישאר משותק ממתניו ומטה, מוכנים להרהר כי אולי טוב יותר אם…, מהרהרים איך בן־רגע איך כל־כך. ומתעוררת בדידות לא נוחה, ומתעוררים רחמים עליך, על עצמך, עד כדי שטוב מזה היה ללכת לאן שהוא, לעשות דבר־שהוא, להיאחז בכל מה שאפשר, לולא נדמה פתאום כי בעיקרו של דבר – לא זה העיקר, וכי יש הרהורים חשובים מזה, נחוצים יותר, חיוניים יותר, שהם כנראה פשר קמטי מצחו של גידי, בּבוּאַת דברים פשוטים לגמרי, כגון מה יהיה על התחמושת, או מה יהיה על הקשר, הרהורים שגוערים בכל מיני הרהורים אחרים, שאין בהם אלא בכיינות, ורגשנות, ופחדנות, שמפריעים להיות נוקשים, ומציאותיים יותר, ועם זה זוועה יורדת פתע ללב משמצטיירת חריפה לפרטיה, לא מבוקשת, התמונה איך באים להודיע את אבא שלך… וכל הדרך הכושלת שלו, חיוור עד ליבו, אל אמא, למצוא מלה… – מחכים שגידי יקום ויודיע דבר מסוים זה. כן. הכל עלי. תמיד. אני לבד. כולם –ממני. גידי קם, מנסה לישר את הכובע על הראש. אלף עניינים. לעזאזל, לעמוד כאן, ככה, במקובץ, אסור. נורא־נורא אין כוח. כל סערת־האש עוד מצלצלת בשרירים. אימה, איבוד־עשתונות, ברק ישועה, נרגשות וסתימוּת של שיתוק. הכל מהומהם לגמרי. עמיחי חוזר עם השמיכות. מתבוננים בו. מרכז העולם. שקועים בו. כורע ועוטף בשמיכות, באצבעות רגישות. כאומנת. במגעיה. הו, מה. השמש לא תשקע אלא בעוד כשעתים. רק שלוש וארבעים. ומה ב’ערפי'? והתחמושת. ואין שוחוֹת. חבריה: שוּחות! שכחו הכל – ושוּחות! לעזאזל, הלא ראיתם! חפרו איפוא, חיפרו כעת! להספיק כמה שאפשר. לרוץ, להכין קדימה, מיד! (מראה חוליה מרוסקת בעמוד־השידרה: חבילות עצבים, מֵח, בשר ורסיסי עצם…) מחכים שיאמר משהו. (ואורה! יוּ. מה שמחכה היום לאורה!) – מחכים שיאמר מישהו משהו. גידי. גם אלה שכאן, גם ההם שבשוחות, למטה. וצריך להיות עניני וקשה. כן. הייתי כעת… או נודר נדר כעת… בלי רגשנות, בבקשה. כן. ‘תראו – מי רץ שמה!…’ – אמר סוף־סוף גידי כשהרים מבטו המצומצם לעבר ה’ערפי'. מי זה רץ? והרי אין זה אלא אותו פסיקון דל שייקה, וכנראה לאורך הקו המנותק של הטלפון, הרי שהם חיים?… ‘שייקה’ שואג גידי. וגם תוחב שתי אצבעות. מעופרות כמו שהן, ושורק ומוסיף וצועק: ‘שייקה!’ והלה נעצר רגע ומנפנף בידו, ומתכופף, כאילו אין די שיבטח בקטנוֹ, ומבלי לחוש לשום גיחוך שהוא, רץ שפוף ובא אליהם, מתנשם ומתגלגל כפתק רדוף־רוח: ‘מה נשמע אצלכם?’ אץ אליו ברזילי. ‘מה אצלכם?’ מחזיר ה’קילומטר' הלז שייקה, וסוקר בעיני התכלת שלו. – ‘סַפּר מה אצלכם?’ מזרז אותו ברזילי – ‘א־יום!’ עונה שייקה ומציץ אליו מלב־אל־לב היישר, וגם פורש כפיו כדי שיראו בפועל עד היכן – ‘היתה הפגזה א־יוּ־מה!’ – נוּ?' – ‘מזל שהרביצו סביב־סביב ולא פגעו, רק בחוט הטלפון! – היה א־יוֹם!’ הרצה שייקה קוים כלליים ממהלך הקרב, והמשיך: ‘פגזים אדירים שכאלה – מזל – שמאלה עפו, שמאלה ולמטה… יה, תראו, מי זה שוכה? הה! פינילה? הוא? לא! מתי? הלא זה עתה היה אצלנו… (חשבנו שאתם גמורים…) מה אתו? רק קודם היה ונתן לי פתק… לא חשוב… נורא ביקש ש… תראו תראו: א־יוֹם!’ וקולו נשתבש ונתעגלו עיניו, והוא עיפעף עיפעף, אובד־עצות, מכנסיו הקצרים רחבים מעל תפוחי־ברכיו הדלים, חותלות נעליו רפופות חפשי, והמלקחַיִם פעורים בידו, והיה הכרח שמישהו יתאמץ וימצא מלה בשבילו ויאמר לו: ‘חטף – סיפר עמיחי – וצריך להודיע שישלחו אַמבּוּלנס, מיד דחוף, רוץ: מיד!’ – ‘אני רץ’ – אמר שייקה – ‘או קודם לתקן את הקו? – חזר והפנה עיניו המבוהלות – פשוט אי־אפשר להאמין!’ – ‘מתי ההתקשרות?’ – אמר גידי. ‘בעוד רבע שעה’ אמר שייקה. היה מוזר מאד לזכור פתאום, שיש איזה זמנים קצובים שהם. חוקי־זמן קבועים, וסדרים כוללים ומקיפים, יותר ממה שהיה מדומה, לכאורה. ‘אני אעזור לך בקו’ – אמר ברזילי. ‘זה כואב נורא?’ אמר שייקה אל עמיחי בדמעות בעיניו, וגחן אל ערפו של פינילה, וניסה לשלוח קצה אצבע אל קווּצת–שׂיער שהתפרעה לה ברוח, כמו כל אגודת עשב על הגבעה, – ‘הוא אינו מרגיש –אמר עמיחי עמומות – הוא בהלם’. חמישה גחונים, מציצים. ‘המון עצבים עוברים בשידרה? אמר רפי אל עמיחי. והתקשרה, פתאום, משום־מה, הרגשת אחוָה עמוקה. מתחת הכל. ‘ועוד אפשר שהוא ייצא מכל זה?’ ניסה שייקה בהרבה תקוה. ומסתבר כי בסתר כל לב, כבר היה מה שניסה שייקה לומר, קרקע נוחה לכל תקוה. פתאום התכווצו השמיכות, ונתחרחר חרחור מעין אנקה. מעין מאמץ לתפוש. גידי התקרטע מרגל אל רגל. מיתר אחד שבלבו נפרם פתאום מעין: וכי לא אני ששלחתי אותו לרוץ?… שנקצץ בהעוָית־פה נרגזת, חדל, אַל תתחיל, ובמשיכה תוקפנית, להעלות גלד של רגילוּת. להקשות את העור הצמרמר. ‘מוכרחים להעביר אותו – אמר גידי בקול אחר – יכול להתחיל כל רגע’ ועמיחי אמר: ‘בזהירות. בזהירות. בין כה וכה…’ ולא היה צריך לגמור. ופתאום היינו כולנו יותר מדי שלמים, ובריאים, ותקינים, ומדברים עליו כעל איננו. עד כדי כך, שהאזניים, לפתע, המו מלחישת־מה, והזמן הנוכח התרופף, השתמט, ולא נותרה אלא המיה פתוחה, נהייה עצובה, שאין לה כל פשר, וגם לא מבקשים לה פשר. ורק חונקת לה, ואולי אינה אלא חונקת את יִבּוּב, האם אי־אפשר היה שיהיה גם אחרת? אחרת לגמרי מזה, בכלל, בכלל אחרת לגמרי?… ‘אז ככה.’ אמר עמיחי וקם. ‘אני אעזור לך.’ אמר רפי. ‘וגם אני.’ אמר ברזילי. ‘וגם אני’ אמר שייקה. וגידי היה נכון לומר ‘גם אני’ – אלא שגידי התנער ואמר: ‘רפי אתה, ואנחנו לארגן את המשלט. שייקה שמע: אמבוּלנס ותחמושת מיד. ורק יפעל הטלפון – תן לי את אורי. הוא רצה להיפגש עם אורה, מה? תראו, תראו מה זה נקרא…’ אמר גידי. ועמיחי מזה ורפי מזה, ובעזרת גידי מזה וברזילי מזה, ושייקה שתמך אף הוא בשתי ידיו, הרימו בלאט ככל האפשר, וזו היתה כבדה פתאום כל־כך, והכל פתאום חזר והורגש פתאום בעצמתוֹ, והדרך למעלה, אל ה’ערפי’, נראתה רחוקה כל־כך, לא תיאמן רוב רוחק, הה, ואין לאיש שום זכות, או פתחון־פה, להתאונן. זוזו. וברזילי הרפה, וגידי הרפה, ושייקה עוד נגרר צעדים אחדים והרפה, והללו מתחו זרועותיהם ונשאו והלכו בכבדות כנגד הרוח.

להחליף מקום המרגמה ‘שתים’ בפיאט. זו תחַיה את הואדי, וזה ישלוט על השלוחה. ובמכוש להעמיק. ואת שמוליק שמאחור. ולא להיות עייפים. לטאטא מן הראש עייפות ומחשבות־סרק. מחליט גידי בתוקף. ואל ברזילי: ‘קפוץ תראה מה עם שמוליק מאחור. אני יורד לארגן. למה, לדעתך, הפסיקו את האש?’ – ‘להתארגן אולי.’ – ‘אש המכונה שלנו היתה טובה.’ העלה גידי קמטי סברה על מצחו. ‘לא בגללה.’ כפר ברזילי. ‘מי יודע. אני יורד להכין.’ אמר גידי. ‘יותר מזל משכל או כוח.’ אמר ברזילי בעייפות, דבר לא מקושר למה שקודם. למה אתה מתכוון? כמעט אמר גידי ולא אמר, ונשא עיניו אחר האלונקה ההיא הנישאת בכבדות בין הסלעים והעשבים, והפך ראשו בהחלטה והלך. אני מוכרח להשאר צלול ושקט, גזר גידי על עצמו. זה המזל שלי. ומי ששמר אותי עד עכשיו ישמור אותי גם להבא. – הפסוק שלי – אני טיפש להיתפש לפסוקים, אבל לא יכול שלא לגמור: אם לא בשבילי, בשביל אבא ואמא – הם בטח לא אשמים. זהו. הייתי הולך לאיזו פינה, יושב רגע, אח, אני יודע. גנח גידי ונעצר להטיל מימיו ולהצית לו סיגריה, ובודק כיוון הרוח, החליט נחושה: לא להיות חמור. – ‘עובדיה! – צעק גידי – קפוץ אל דויד ותהיה מספר שתים.’ (וחלילה לומר: ‘ותהיה במקום פינילה!’) – 'המכוש כאן – צעק גידי – ומי שרוצה יקח. ותתחילו להעמיק! שומעים כולם? כמה עוד תחמושת נשארה לך, בּני? ואתה צ’יבי – עוד לא ירית? שאול – קפוץ אל צ’יבי עד שיחזור רפי. איפה חיים? נחום, איפה חיים? אַל תפסיקו לצפות! את פינילה מעבירים ל"ערפי", יבוא אמבולנס, ותבוא תחמושת. מה רואים כעת, דויד? – ככה נכנס גידי בעוז מחודש לעומק הדברים. עובדיה רץ מקצה מזה אל דויד. נפלא שגם שאול עובר מבלי להירגן. את המכוש נוטל אַברוּם הגדול, ואצל המכונה מטעינים סרטים. למעלה, בשמים, עננים גבוהים, עמומי חום, מתלקטים לצעיף. האם באמת יתחיל עוד מעט הכל מתחילה? שעה ושלושת רבעי־השעה לשקיעה. השמש תשקע בחמש וחצי, בערך. והחושך יירד כחצי שעה אחריה. מסתכלים בעננים והוגים בפינילה. הוגים באורה. עוד לא העלתה על לבה מה שאנחנו רוצים כבר לשכוח. אשב רגע, כאילו ניתק השרוך בנעל. אשב ואשתדל להתרגע. בכל העורקים עוד זורם קרב־האש שהיה, או אולי הוא הקרב שעוד יהיה, בעוד כלום. ינחמו אותה, כולם חכמים, יאמרו: הה, ילדה צעירה, אורה, היא תתנחם, היא תשכח, היא תמצא מישהו. בתחילה יהיה איום, כל מילה תיראה פוגעת, חצי דיבור וכולם גועים בבכי. וכעבור שנה מה? (איפה נהיה בעוד שנה? מחר איפוה נהיה!) ומה בשנה השניה? כשיבואו, ויהיה אולי חם כמו היום, יזיעו, אחדים ישימו על הראש מטפחת, ואחרים יפרשו עתון על הראש, וידברו כולם לפני האזכרה, יאמרו אהלן, יאמרו מה נשמע, יאמרו מה שלומך, ויאמרו ראית אולי את מישהו בזמן האחרון, וגם יצחקו ופתאום ישתתקו: האזכרה התחילה. אבל בשנה השלישית הכל כבר גמור ומגומר. יבואו רק מחצית הבאים, אם לא רביעיתם, ואולי רק עשרים או עשרה. ונורא לא יהיה פנאי לאיש. שלום לעפרך, עלוב־הנפש. אה, לא, פי אלף מוטב לחיות ולא למות. כלב מי שימות. שיתנו מנוחה עד הלילה. נישאר בתיקו: אפס אפס. (כמה אבידות להם? אולי דין־ודברים להם עם המקומיים שסבלו אבידות?) ישכחו אותך, פינילה. ישכחו כמו כלום (חדל, הלא עודו חי!). נגמר. לא יוכל עוד עם אורה. לא יוכל לשכב עם אף אחת. יישארו לו רק כאבים בושות וזכרונות מעלי דמעות. והיא, תבכה ותבכה, ותתחיל להתמזמז עם אחרים, בתחילה בלב שבור, בנוחם ובאשמה, ואחר־כך בזוהר של קדושה – אה, מה שעבר עליה בחיים! – ואחר־כך גם בלי זה, אלא פשוט ולתיאבון. פינילה? ההוא שנדפק שם בנגב? זה הכל. אבל אולי אורה זו תהא אחרת. תינזר מן החיים ומן הבחורים, תקדיש כולה וכל ימיה לפינילה, הלא היא אוהבת אותו, תהא צדקת ומופת לכל? הו. טוב. אמא שלי, למשל, אבודה אם לא אחזור הביתה. (ואולי לא? אולי גם לא זה… כדי כך!) מי שמת – מת. מי שצריך לחיות אחריו – הוא ש… אבל מה אני ככה, קום, טיפש, ואל תשתפך. במה מתחילים, מה קודם־כל?

אַברוּם הגדול בא ונתישב ביגיעה בעפר אצל גידי: ‘יעבוד קצת ההוא!’ אמר והתנשף, ומחה בידו זיעתו. כעת יתאספו אצלי בטלני כל העולם לשבת קצת. התאונן גידי אל עצמו. ואַברוּם הגדול מילא קומצו עפר לכבור, הפשיל בהנו אל מעבר כתפו, אל ה’ערפי', לאמור:‘נדפקנו כהוגן?’ חמיצות זיעה עולה מגשמיותו הגדולה. ‘מ־מ’ הינהן אליו גידי בקושי. ‘נוּ?’ ביקש אַברוּם יתר פרטים בקימוט־מצח. אבל גידי רק מושך בכתפיו. אין חשק לומר דבר. מה, בכלל, אתה חייב לשק המצחין הזה. שילך לעזאזל. עצם המחשבה שאתה עשוי להיות חייב לו דבר, מעלה מיאוס ושממון אין־קץ. – ‘וההם, שם?’ מוסיף אַברוּם ומצביע לפנים לעבר הגבעות. וגידי מטייט בידו מין ניד שאולי יש לו גם פירוש שהוא. אפילו רגע קטן אחד, כדי קשירת שרוך־נעל, אינך יכול לבדך. אַברוּם מערה את העפר מכף־ידו האחת לאחרת וחוזר ומערה. מצחיק לחשוב שהוא חושב משהו. סדן־האיטליז הזה. מוזר לחשוב שגם לזה יש נפש. יש לו? ואולי אפילו נפש יפה, פיוטית? וביום־כיפור הוא הולך בודאי עם אביו ועם דודו לבית־הכנסת, ומתרונן תחת טליתו בדבקוּת ואמונת אוֹמן? לעזאזל. לשים אליו לב – ותיכף מוצאים גם צד יפה בו, ואינו אלא מרתית בשרים גדולים, דדי אשה, ועיניים מימיות שטחיות כעיני בּוּבה – מה אתה מביא יפה מזה? והפה שלו. הדשן הזה, כשפתי תינוק, לחות ואדומות (פוּ! להיות מנושק בשפתיים כאלה – לביבות שמנות אלה – תועבה!), אבל מה לי ולו. וקום עשה משהו, קום התחל לזוז. אם הוא בא אליך – אתה צריך להאיר לו פנים. מי יודע למי משנינו אין אלה אלא הרגעים האחרונים, של היום האחרון, ושמש זו – השמש האחרונה. ט־ט־ט, פּוֹאֶזיה. איך שאני לא יוצא מגדרי. תמיד. תמיד אני אני, עד גועל. ויש דברים המוטלים עלי. מוּשמים עלי. ועלי לצאת מן המעגל המכובד של רק־אני, ולהיות בתוך הדבר הזה, הגדול, בכל מאודי – להצליח במשלט. רק זה. ממש ציונות. ודווקא כך. יש פתאום, במלחמה, ואתה רואה עד תוכו של אדם, דרך פצעיו ובשרו הקרוע, עד הוָרוֹד שבתוכו פנימה, הסגור, המכוסה, הפנים הפנימי שלו… ובעדינות, חבר, בעדינות! על מה אני חושב, במה אני עוסק, למה אינני קם, אינני זה! הו, טוב. הוא חבר שלי. אתה חבר שלי, אַברוּם. אני בוחל בך ואתה חבר שלי. אני אמות למענך ואתה למעני. אתה תגן על חיי ואני אלחם על חייך. שנינו נחיה בשביל… בשביל זה. אה, אתה, חבר, מטפיש והולך מרגע לרגע. כמה כבר אתה יושב כאן. מה יחשבו עליך. מה שירצו.ושלא להיגמר פתאום. לא פתאום. לא בטרם כל. פתאום מבינים כי לא כל מיני דברים הם החשובים, כאלה או כאלה. – אלא רק זה – המעט הזה: שלא להיגמר. אני שותק והוא שותק. ואני אשתוק והוא ישתוק. ונשתוק ונשתוק. ולמה לא. ראה איך אנחנו. כל־כך אנחנו, עד שאפילו כשרוצים לא יודעים מה. ומאד ייתכן כי יש לו מישהו שקורא לו אברוּמלה, או אַברוּמצ’יק, ואולי אַברוּמיניוּ. שאוהב אותו. (מבחיל לחשוב שאיזו נערה תנשק לו. שתשכב אתו. לעזאזל, לבחורות, אולי, עשוי הרגש אחרת…) – לא זה. על מה חשבתי קודם. אני מתפקע. (לחשוב שלא איכפת לבחורות להילחץ בעירום גופן אל עירום גופם של כאלה – איך הן יכולות… הרבה יותר קל לתאר להיפך: להתרפק עליהן… אני, אילו היתה לי חברה…) בעצם אני מת מפחד. זה הכל. ואסור להתחיל להיתפש. תפסיק, תפסיק נוד אחד, תינוק אחד! (חברה אוהבת, יפה, חטובת גוף לבנוּני, נקי, אוהב ו…) – אני… לאין תקנה. די. – ‘אתה עייף?’ בא פתאום אַברוּם הגדול ומדבר באזניך. קצת על דרך שאלה קצת על דרך רחמים וקצת אולי, אפילו, על דרך פיוסין, עד שגידי נבהל לקפוץ: ‘עייף? מה פתאום עייף!’ וקם מנער בכפו בפסקנות אחורי מכנסיו, וכובעו מכרכר על ערפו, ועוד הוא מוסיף, בטרם פנה והלך, ונואם אל אַברוּם הלז לאמור: ‘למה אתה אינך חופר – איפה תחביא את עצמך כשיתחיל – אתה קום ולך חפוֹר!’ ושולח קולו בצחוק־פתע מקרקר, דילג ויצא ברגל מזורזת אל שוּחת דויד, בלא לשעות עוד כלום אל זה שנותר מאחוריו, בוהה עיניים, כדי רגע שלם, עד שנמצאו לו ידיו וחיבטן מן העפר, ואף נתנגח גניחה של ממש.

כל מה שנשתנה על־פני אותו מצוק בהיר לא היה אלא משאת־אבק מתאַבּכת שציעפה את שיפולי הגבעה ששוליה נסרחו עד הואדי. חום היום נסתאב ונסתרס לאוֹבך לוהט, מנשב עגמימות, כולו צוהב ועוֹינוּת. גם הלאה, על־גבי רכסי הגבעות שבאופק, נתכסו מפחי אבק ונגררו כפויים מזרחה. ומי יודע אם קרונות נוספים עוברים המה, או אינם אלא רק שחק תעלולי רוח סתם. – ‘נדמה כאילו הם מתארגנים להמשך’. אומר דויד וקמט חרוץ מעל חטמו. סקירת האזור הקרוב, מכל־מקום, החל מן השלוחה הגדולה הזאת, ודרך שחי הגבעה לאורך מיחרץ הואדי ולהלן דרומה – אינה נתקלת בכלום שיעורר חשד. הכל כאן לעולם תמים וחף מאדם ומחשד. אבל כשהאבק מעל המצוק ניסע קצת, רואים בבירור כי המשוריינים אינם באשר היו. וכי מתמרנים הם קצת כה וקצת כה (לוּ היתה משקפת!). עדיין הקשר עם ה’ערפי' לא הוקם. אבל האלונקה, כנראה, הגיעה. ומה אם ינסו לסגור עלינו את הדרך לבסיסינו, ואז יבואו לפצח אותנו? ומה אם יציבו כאן סוללה נוספת של מרגמות ארבע־פסיק־שנַיִם, עלינו, לכבודנו? מה יש בידינו כנגדן? להעמיק את השוּחות. עבודת־כלבים במכוש אחד. ארבע ועשר דקות. השמש בחמש ושלושים. יום שישי. יום שישי? מה ההבדל. שכבר יעבור. מספיק נידנד. ‘לא היה להם אומץ לעבור באש שלנו – מסביר עתה דויד – מחפשים כעת דרך אחרת. בטוחה יותר.’ – ‘מן השלוחה הזאת’ מנחש גידי. ועוד הוא אומר: ‘לא היה ביניהם אחד שיקפוץ ראשון לרוץ, שאחריו רצים האחרים.’ – ודויד: ‘אילו עברו את הואדי, היו נעלמים מעינינו, וחוזרים וצצים כאן: מאתים צעד לפנינו!’ – ‘כן.’ – ‘הו, הייתי דופק בהם!’ אומר דויד בבולמוס ומתיז רוקו לפניו – ‘בכמה אתה מעריך אותם?’ – ‘שתים־שלוש מחלקות. אם נחשוב גם את אלה ששרצו על הגבעה. ומחוץ לצוותות המשוריינים.’ – ‘קצת חטפו מן המרגמה שלנו ומן המכונה.’ – ‘וגם מן המקלע.’ מתקן דויד בהקפדה. ‘אתה חושב?’ מחייך עליו גידי. ‘בטוח.’ אומר דויד. – ‘אלא שאין לנו הרבה תחמושת.’ אומר גידי ברוב הרהורים. ונצבט בו פתאום מראה צורתו השכובה על אַפיה של פינילה, וחרחורו לפתע־פתאום, וההכרה האיומה, אין תקן, שכּכה זה. אבל דויד אין בו סימן לחולשת־הדעת. כולו הוא כתמול־שלשום, ועלז למדי להמשך שיבוא. כך הוא נראה. ואחר־כך אמר גידי על סוללת המרגמות הגדולות להם. ודויד אמר שאין לנו מענה ראוי להן. וגידי היה שוֹחה, נועץ מרפקיו בתלולית השוּחה, וכובש, לסתותיו בין כפותיו, ומציץ בצמצום ריסים מתמסר לתחושת עייפות תהומית. אבל דויד מחטט ומוציא כעת מכיסו סיגריות, ומציתים שניהם, מתוך גביע אגרוף מקומץ ויציב, ובלתי חושש לרוח, וכשהאחיזו יפה את האש כנגד הרוח, חזרו ונזדקפו, ופלטו עשן, ושבו הציצו באופק שאין בו הרבה זולת אבק מתאבק באבק, ושמש נוטה מערבה צורבת וצהובה. עמוק נשם אז גידי. חש כי הגיע עד תחתית, ולמטה מזה לא יישפל עוד, וכי בעוד רגע הוא מתנער וגח ויוצא וחוזר לשפיוּתוֹ. וכשהעביר עיניו מתון־מתון סביב מחגורת השוחות ומצא את רחמים ואת בּני שקודים על הסרטים ועל המכונה; והלאה מהם ראה איך מכוש היה מתהפך ויורד קצובות, והידיים ידי צ’יבי כנראה, עובד לשיטתו, ומן הצד קרוּס אצלו שאול קנוט־הנפש, זה מקיש וזה מקשקש; והלאה, לאחור, צומחות מארץ קווצותיו הצמירות של ברזילי, שקוד על מפתו; ובהפיכת גרון במחוג שלם ימינה נחום על תצפיתו; וחזור אל ידו השוקטה של דויד, שהסיגריה בה, ועובדיה שמגלגל אין אומר ואין דברים במַטען, ושני היצורים יעקבסון ואַברוּם האוספים עפר ומתללים אותו לפניהם, לפני שוּחתם השטוחה – מתבצרת אז הרגשה מחלימה כאילו בעוד רגע תגענה כפות רגליך בקרקע, ותיקץ מפרפור חלום־דמדומים. הנה ככה. שלושה־עשר. לא סתם שלושה־עשר בודדים אנחנו, הנטושים נפרדים איש לפצעו, כי אם שלושה־עשר כאחד, שיילחמו על חייהם על הגבעה הזאת, ריקה ורחוקה ככל שהיא – ואין מה להתבייש; גם על הישוב שמאחור יילחמו, זה שגם קצה זנבו לא ייראה כאן, לעזאזל – אני אומר, התרגש פתאום גידי – אדם עייף מתחיל שוכח, מרוב שכפוף תחת משאו – עיניו תקועות תחתיו ולא לפניו, מתחיל נלבט ברגלי עצמו, מבוהל ומסכן – ובצלם־מראה כזה יבוא לעשות מלחמה, לנהג ולנהל לנצחון – ‘פנפילוב’ הצעיר, גור הפלמחים, הבן לאביו, מא"ז המושב הותיק – מה לך נרדם! אוּד הסיגריה, שהרוח התחרתה באיכּוּלוֹ, היבהב קרוב לשפתיים, וגידי לטש עיניו ופילבל במבוכה. דויד, שקטם את זנב סיגריתו בעפר, הפזיל אליו לאמור:‘אתה מת לישון. מה?’

דברים של כלום. אבל הנה בחור יורד ובא מעבר לבקתות, והוא רפי, והוא יסַפּר חדשות. לצלע הבקתה, מעל שוּחת ברזילי, כבר נתלקטו בכפיפה נמהרת, ובאו מכל השוחות, ורק חיים ורחמים ובּני לא באו, ורפי היה גדוש ידיעות ובידו זנב מרגמה: כבר בא הג’יפּ, ומוֹטה בא בו, והוא למעלה ומיד יירד לכאן עם אורי, והג’יפּ לקח את פינילה באלונקתו לבסיס וקובי נסע אתם. – נוּ מה אתוֹ? איך היה? סַפּר! – אה, פינילה. עמיחי יבוא תיכף ויסַפּר. אם עדיין לא נגמר – הדרך תגמור אותו. הנה לפניכם זנב פגז, תראו: כאלה גדולים! אימה ופחד. שנים־עשר וחצי קילו משקל האחד! – שייקה גומר לתקן את הקו. כן. ושמוליק שם, הנבלה שמוּליק, כמעט התפלח לג’יפּ שחזר: טען שצריך להביא מצרכים (איך הגיע לשם? בן־בליעל! וברזילי אמר: צעקתי לכל רוח ולא מצאתי – הבינותי שהסתלק!). מוטה נותן לו באבי אביו. עוד מעט יבוא הנה. ו… רפי עיניו סביב, והשיב בידו ציצת־שׂיער מעל מצחו. ‘הנהג של הג’יפּ, קובצ’יק, הוציא פתקה מכיסו, כשבאנו, ואמר: ”יש כאן אצלכם בחורצ’יק פינילה? בּוּבּה אחת נדבקה אליו שיקח מידה פתק בשביל פלוני פינילה – יש לכם פה אחד כזה?"’ – רפי משתתק והכל שותקים סביב, ועם שאין מה להוסיף עוד, מתבקש הסיפור, למַצוֹת את העצוב עד תום, ורפי מקבל וממשיך: ‘הראו לו אז את פינילה באלונקה. שוכב. על בטנו, מכוּוץ, – “זה הוא”. אמרו לו. והקוביצ’יק הזה השתתק בן־רגע. "מה?– אמר קובצ’יק –מַ’תַ’ – סח!“' רפי היה צריך להתגבר על גרונו שלעע קצת. ‘קשור אבן לפתקה ותעיף לשמים.’ אמרו לו. סיפר חרש. ועיניים אחדות הושפלו פה ושם. אבל היה זה גידי שנשא ראשו כעת ואמר לפניהם ככה: 'חבריה, תראו: ה”הם", שם, מתארגנים להמשך, ועוד שתי שעות טובות עד החושך.' דברים פשוטים ככל שקודרים. ועם זה אינם אלא מעטה שטחי ומכזב לאיזו אמת אמיתית יותר, שחלפה אי־כאן אך רגע קודם. ואיש אינו זז. אבל גידי היה כבר בתוך התנופה: ‘כל אחד יעשה חשבון של התחמושת. נחלק מה שיש בידנו. לא נישאר בלי רזרבה. מה שנשאר למעלה – יורידו אלינו. ואולי קובצ’יק כשיחזור – יביא עוד. ואולי גם תגבורת (כן? תגבורת? ברצינות? – זקף שאול אזניו) – אולי, הקפיד גידי ואמר – ונשפר את השוחות ככל שנוכל, ו…’ גידי זקף אצבע לתשומת־לב לסעיף הבא: ‘רימונים – הכינו, שיהיו לכם תחת היד.’ והעביר מבטו על־פני כל, מסכות עכורות משובשות ספיחי־זקן, פרועות־שיער, מדובללות, דלוחות־עין, מכורכמות שמש ואבק, גֵוים חשופים למחצה ולשליש, עירום מעוּפר ולא רוּחץ עומדים ונשעניםזה בכזה וזה בכה. אחד־אחד התנערו, עקרו והתחילו מתפזרים, כשנזכר גידי עוד זה: ‘צ’יבי – אתה תהיה מוכן לקפוץ בשעת הצורך לעיבוי האש, אצל נחום – אל הואדי, ולאחור. ברור? שאול, אתה אל בּני במקום עמיחי, עם הרובה שלך. ועוד רגע: נחלק את כל הביסקויט שנשאר, וזה עד הלילה. ולהגיע עד הלילה – זה הכל.’ ככה נאם גידי בעורף המתפזרים, והוא כבר שפוף ונחפז לשוחות, ומטיל מבטים דוחי־קץ פעם בגבעה, ובמצוק המאַבּק אבקים דלילים, פעם בגבעת ה’ערפי', ופעם כפעם בשמש, זו השמש היושבת לה הגבּה מעל מיתאר קו האופק, שהלך ונמלא זהרורים רוגשים ומתערסלים.

‘לך חפוֹר באבן!’ חובט צ’יבי באת שבידו את רצפת־הגיר שלמטה, וזו נענית אליו בהברת־סלע מפורשת ככל שאטומה. אם לא תלך ותנקר זרת אחר זרת במהלומות מכוש – אין לך מה שתוציא, ואת המכוש מוציאים מתוך ידך כל העומדים עליך בתור. מחטטים ועורמים עפר מכל אשר יעלה האת ובלבד שיגביהו את התלולית. ואף שרפי אינו טורח כלום לתת חיקו להיות קן רגינוֹתיו של צ’יבי – הלה אינו פוסק אלא לאִטוֹ וברוגזה, ונותרים שניהם עובדים כתף אצל כתף כבתוך שני עולמות. הזמן אינו זז. מאובן נעצר לוֹ ולא ישתנה. בעצם גם אני לא השתניתי. מנער רפי ידיו מן העפר. מעולם לא יכולתי וגם הפעם לא הבטתי. בשתי ידי נשאתי אותו ולראות לא הרהבתי. לא יאמינו לי. חייל! חייל וגם איכר! איכר שבחצרו לידה ומיתה כל יום תמיד, בלול וברפת, זריעה וקצירה – ולהביט פנים אל פנים בו עדיין איני יכול. והלא כבר ראיתי וראיתי, חמישים פעם ואולי מאה, את המַזויע ביותר, את זה שאך זה נפגע, ואת זה שכבר הרקיב, עד בחילה, משלנו ומשלהם, ועדיין אינני יכול. מי יכול היה לשער שכזה אני, בחור שאין בכוחו להביט היישר אל פני פגוע, או אל מקום פצעוֹ. אני בשום פנים לא אוכל כדרך כל אותם שבאים להציץ, לראות, להתבונן מקרוב, בסקרנות פשוטה, מצויה בין הבריות, מעירים הערה, אומרים מלה, נקהלים כמו סביב האריה שבקרקס. הם יכולים ואני לא. הה, היטב אני זוכר אותה פעם ראשונה, אם זו היתה ראשונה, כשהייתי עוד קטנטן, ולא יכולתי לראות אז את שחיטת הפרה מאחורי המחסן. כבר היתה עקודת־רגליים, וכבר היו מושכים להפכה על צדה, ועוד רגע יגחנו עליה בסכין הממורטה, ותקפה עלי התרגשות נוראה. זוכר ומתרתע. רחמים גדולים היו חונקי־גרון, עד רצון לברוח, אבל גם, לא רק רחמים, רחמים וגם היפוכם הגדול, כמין עינוג־דם תאוָני, חונק גרון, עד רצון לגעת. נורא רציתי לבוא ולראות הכל, ונורא רציתי לברוח ולא לדעת. גם ידעתי שלא יפה לראות, ושלא טוב, אפילו שלא הגון, וגם סער בתוכי חשק נורא ומתרגש דווקא, כתאוַת־בשרים, לראות, לדעת, להיות שותף… מה היה הסוף? נעשיתי צמחוני, שנה שלמה. וכמדומה שלא ראיתי. ברחתי. ועדיין לא יודע להיות אחר. הו כתפי נקרעו כמעט מסחיבת האלונקה, ולא הצצתי. מי כאן מבין מה פירוש “איננו”? אני לא. כעת הוא בא שמה שבור־גב ושותת־דם. עייף נורא בודאי, ויוצאים לקראתו כל אלה שכבר שם, שכבר יודעים, חברים, שהסתכלו וראו איך היה פה הכל עד שהגיע אליהם. יהיה לו סיפור שלם. אבל הם ראו הכל. המון חברים יש לו שם. הכל עוד חדש לו, הכל עוד לפניו, כמו לתינוק שנולד, טירון גמור, עושה שגיאות, מחייכים ומתקנים לו. כל מה שעד עתה רק שמענו סיפורי־אגדות על איך זה. הנה זה היה בתוכנו, וכבר הוא בתוכם. ומה יש שם? (הם בודאי רואים כל מה שנעשה מאחורי הגבעה, ויודעים מה שאנחנו לא יודעים, ונדע רק כעבור שעה או שעתים. הי, חברים, צעקו אלינו, צעקה! הגידו, ספרו לנו, בחייכם, הצילו, חברים, ספרו: מה אצלנו?) – נורא. כל־כך קל למות. כל־כך אחת־שתים. ומי לא? יאללה לעבוד. לא להתבלבל במחשבות. ‘צ’יבי, זוז. תן גם לי קצת.’ ‘בבקשה, בבקשה!’ אומר צ’יבי מקנח באגב ידו זיעתו וסר מפניו. העצובים מכל היו ימי הדרך לירושלים. די להזכיר את המסרק, באב־אל־ואד, הראדאר, נבי־סמואל, קסטל, או מה, ואתה נתקף רגש עמום, כמעט דמעות, יראת־כבוד. הל"ה בדרך כפר־עציון, מלחמת המעטים… או מפני שכל זה היה רחוק אז – בסוף החורף – וכעת סוף הקיץ? נורא התרגלנו כבר שמתים. מתים מתים. היום למות זה רק חוסר מזל. התכופף קצת, טיפש, ותישאר חי. לחפור ולא לחשוב. וגם לא גמרנו. עוד לא מת אחרון המתים בינינו. עד הערב. הגבעה הזאת, אנחנו, הארץ, מאופק עד אופק. מי יודע, המלחמה, המלחמות כולן. מן הצד שלנו לא רואים הרבה. כנגד מי השוּחה הזאת? ימח שמם, אני שונא את המלחמה. את כל המלחמות. את כל השחיטות. שונא שונא שונא.

ולא יפה ששנינו שותקים זה כנגד זה. ‘הו, צ’יבי!’ – ‘אה.’ – ראית את הזנב שהבאתי, איזה גודל?' – ‘אינך מכיר פגז של מאה ועשרים?’ – ‘אין לך מושג איזו הפגזה היתה שם!’ – ‘ראינו.’ – ‘זה כלום. אי־אפשר היה להוציא חוטם. גם לא לרוץ להביא פגזים למרגמה.’ – ‘מזלם שלא זזו כלום. היו נקטלים.’ – ‘צריך שיחליפו עמדה. ואינם נוקפים אצבע.’ – ‘בחור עצום עוזי, הרגם.’ – ‘אבל סומכים שם, יותר מדי, על החושך שיירד מהר, או על אחרים שצריכים, כאילו, לבוא להחליף אותם.’ – ‘כמו אצלנו.’ – ‘נעשינו כולנו בטלנים איומים.’ אמר רפי וחש כובד שתיקה חדשה ממשמשת ובאה. ‘אתה מכיר את הג’ינג’י שלהם?’ אמר רפי ומחה מצחו מתחת צית־השיער. – ‘אליהו?’ – ‘לא יודע מה שמו. סיפרו לי עליו סיפור.’ – ‘ראית ג’ינג’י בלי סיפורים?’ ־ לא. ראית את הזרועות שלו?' – ‘בחור בריא.’ – ‘כן. לא: ראית את העור שלו?’ – ‘עור מחורבן של ג’ינג’י: לבן כמו צוֹאַת עורבים.’ – ‘חה. אבל אלה צלקות כויה.’ – מי סיפר לך?' – ‘תשמע: כשעלו לכבוש את המשטרה, שכבו הרגמים למטה, ולמעלה שכב המ"כ שלהם לכוון אותם, וברגע שנפתחה ההסתערות התחיל ההוא לצעוק “קצב־אש!” ולא נתן להם מנוחה. וכשהכל נגמר ירד ומצא שזה, מה שמו…’ – ‘אליהו.’ – ‘אליהו, כן, שוכב מתעלף ומטפלים בו כולם. נתברר כי הדורגל של המרגמה נשבר עוד כשהורידו מן האוטו, ולא היתה שום אפשרות אלא לחבק את הצינור וככה לירות. הוא עטף את הזרועות שלו בחולצה, חיבק את הצינור וצרח: דִפקו, דִפקו אני אומר לכם! והם דָפקו. עד שנקעו שני מרפקיו והוא נפל בזרועות שרופות…’ – ‘ממ – אמר צ’יבי – ואתה מאמין?’ – ‘בחיי! ככה סיפרו.’ – ‘אל תאמין לעולם לסיפורים על ג’ינג’ים, ביחוד לא לסיפורי עצמם.’ – ‘אבל…’ – ‘שום אבל.’ ואותה שתיקה ירואה נפלה אַפּיים. החרסית הכבושה מלמטה היתה חיורת וקצת צמגמגת, מפולמת מלחוּת־מה. ושממון היה פושׂה כאילו זו שבת אחר־הצהרים. וטוב להעצים לרגע את השמורות. אבל הן צרובות. לא ישנת די. והלואי והיית יכול להשתטח אי־פה ולישון טיפה. וכשתפקח עיניך כבר תעמוד בעולם שעה רכה שבטרם חושך, שעה לטופה האומרת, כלום לא יהיה, הכל עבר בשלום, אבל כשפוקחים עומדת בעולם המיה לא איכפתית, ריחוּק ואִי־שייכות. הצהוב החיוַריין האפור הלוהט, אפף מכל צד. וטרחנות שהיא הטרידה על האוזן, ומתגלה כי צ’יבי לאחר שהצית סיגריה ונהנה בינו לבינו משאיפותיה הראשונות – הסתדר לרווחתו בחולסית העפר, והתחיל מבטל בזה אחר זה כל מיני ספורי־מעשיות על גיבורים, על גבוּרות, על ג’ינג’ים למיניהם, ועל כל מה שמוליך מים מעיני אמהות, קוראי עתונים ושאר כסילים. והיו לו מאה ואחד דברי־כפירה שונים, וזה אך החילוֹ. אֵל אלוהים, על מה תמים חיינו הצעירים!

ציבור תרמילי־הפליז צהובי־הבהק וריקנים, פולטים נדיפת חריכה עוקצנית של אבק־שריפה. ועוד תלוי מעל השוחה טשוש שלאחר סיום, מעין עננת שביעוּת־רצון ממוגמגת. אבל לא איש בּני ויגיד דבר. אף כי יאה היה עתה שיימצא מי לבוא להללוֹ על חין יריותיו ותושית אצבעותיו, מה יאה לו עתה משיהא מתק רַחַש־שֶבח מרחף סביבו, רועף על לב עייף, איך הפליא נגן, איך היטיב עשות – שיקוי חם ומשחרר, נלגם בלאוּת, מפוגג מתיחות ומפייס, ורק זה שהוא גדל־נפש מונעו מהיראות עורג ככה, עד כדי שאפילו אותו דחף גחך על־פני שפתיו הלא־מגלות – נאטב על המקטרת ומתהדק ככה שייראה כקפידה, אשר אין כרחמים לדעת פשרה לאשורה, ואשר על־כן הוא אץ לעשות ככל שידו מגעת לדובב אִלמוּתה. ואם קצרה ידו מאמוֹר דברי־טעם מוסברים – לא קצרה כלל מהכבּיר מלל־פטט, רב ורחב, שיירד ויפול שפעים־שפעים, וגם עקלתונים תוזזים, פה יקרקר ציחקוק, פה ישיר אלוּמת־שחוק זורחת, פה ילבּיט דיבורי איך־שהוא, ופה ושם שתים־שלוש מלים שרטוניות, מעצרות את השטף, מביאות כמעט הפסק ורגע של תמיהה, ועל הכל עושר מעוגי־ידיים מכרכר במופרז, אומר יותר ממה שניתן להיאמר – וככה ייגע ויעמוס לבדו, כפליים ממשא איש, ואין אחד לעזור עמו, לשאול, להתוַכּח, לצחוק, לצעוק, לפתוח פתח רחב יותר, קל יותר, אל לבו המכוסה של בּני, בהידוק שינים על מקטרתו. אין מי שיעזוב עמו, כי הנאד הבלה הזה, זה שאול הזה, לא די בו שהוא מה שהוא, כולו חטטים ובועות של מתבגר, מתוך שְׂחיס זיפי־זקן מעטים, שיח לסנטר שיח ללחי, – לא די לו בכך ועוד הוא מוסיף עושה פרצוף מכורכם על פרצופו המתואר, עד כי אלף פעם מוטב לשתוק ולעשות פרצופים גם אתה כנגדו – לולא בּני, שאורב וממתין למלה טובה, למלה קלילה של אחוָה. אבל כמה אפשר לטחון גמגומי רצון טוב? מה עוד יש להגיד ולא הגדנו, וכבר הגדנו ‘יה, איך שברחו,’ ו’איך לא העזו,' ו’איך חשבו שמרחוק יירו עלינו וכבר נברח,' ו’איך אנחנו מלכים על השטח,' ו’איך רגש אדיר הוא שאתה מלך,' ו’איך כל זמן שאנחנו פה יש על מי לסמוך,' ו’איך נראה שהתחמושת כבר התמעטה מאוד,' ו’איך אך יירד החושך יוסיף הכל וישביח,' ו’איך היה כשהיינו פעם,' ו’איך יהיה כשנהיה פעם', ו’איך אנחנו בכלל' ואיך ואיך ואיך – ונושאים עיניים אל ההרים לבקש מעברים, באויר היבש, ברוח המעוּפּרת, בשמים הדלוחים, בשטחים הריקים האלה, המשעממים, מלה אחת נוספת, ואיננה. או שמא לקחת עתה ולהתגולל על הברנש הזה על שאול, בטלן שפל־ברך, נבלה שכזה, יושב לבוש כל בגדיו וידיו בכיסיו – לעזאזל איך הוא יכול לשבת לו בנחת כשכולם עובדים! – ‘אתה מכוּוץ כאילו קר לך!’ – עושה רחמים פתאום זוית מלמלומו הזבובי החדגוני, וגורם זקיפת־עיניים כללית בשוּחה – ‘אה?’ – נפתע אליו שאול ־ ‘קר לך או מה?’ – ‘אני? לא. סתם.’ – ‘סתם מה.’ לא טומן רחמים שבטוֹ בחיכּוֹ. – ‘קום – מתערב עתה בּני בלא להמיש מקטרתו מבין שיניו – ותוסיף קצת עפר הנה.’ – וכאן מתרחשים פתאום דברים נפלאים ולא ייאמנו – שאול, אותו שאול עצמו, אינו פוצה פה להשיב, וקם ומוצא האת ונוֹטלוֹ, יוצא ומתכופף ומתחיל חובט בקרקע היבשה, הפרירה, הסרבנית. אבל פתאום נראית כפיפותו של שאול לא כצורך העבודה, אלא פתאום, משום־מה, כאילו יותר מזה. אולי כהירמסוּת שאנוש נרמס. צייתנות מדוכדכה זו, לבוש בגדיו כאילו אינו שייך לכאן, כאחד שנתפש ונכפה לפרך, שמביא עליו מעֵין כלשהי אשמה, כלשהי מזכרת־עווֹן, ורחמים עצובים, לעזאזל, שלשמעם מיתר נשכח אחד של אמת, שהיה כאילו במתכוון פסחו עליו עד הנה, היה מתחיל מתרעש ועונה בנות־הד, שחלל הלב מצטמצם במכאוב לשמען, והחיים כולם נעשים צהובים. נרמס האדם, נרמס, נרמס. ואם לאמת – הרי לך האמת.

הטלפון צילצל פתאום וברזילי קרא: ‘הו, סוף־סוף!’ וגידי התנשם וקם, והפך עיניו, עד שיקראו לאורי, לעֵבר מה שהיה משתנה והולך כמצוק שממול, משתדל בסיוע עיניו החדות של דויד לרדת לסוף המעשים שהאבק הגדול מעלים, אותם תנועות ותמרונים מתעצמים בתימרות גדולות הבאות מעֵבר לגבעה והלאה, שמי יודע מה בכנפן. ברזילי מקפל את המפה, שכבר נתמרטטה למדי, ונתרוותה טביעות אצבעות מעופרות, חתומות בה לרוב, ועד שיחזור הטלפון ויצלצל מתמתח לרווחה ומפהק בכל מאודו. ואחרי זה, מסתבר, לא נותר דבר לעשות, והזמן פסק ונח לרגליו נטול־מרכז, ככדור גדול שנתרוקן. חשׂפוֹן השטחים ועמעוּם האופק מרתיעים מעליהם בשממון, כל השלית מבט נאחז. גם לא כתם ירוק אחד ומועט לנחמת־רגע. לא נותר אלא לישא עיניים למעלה, אל אותם פּספּוּסי הכָּלָךְ שם, שהיו כאילו נזכרים בעננים או אולי באפשרות של נוֹי־מן־הישוב, בעולם של חשׂפוֹן. הה, קל יותר לבוא ממדבר אל ארץ נושבת. כמה דלים כל השירים ששרנו בעוָרוֹן קל־דעת. כמו הסיפורים על הבּדואים, על הסוסות, על הבּדואיות, על יקוד אהבה מדברית – עד שאתה בא ונתקל בצורתה, לוּטת־השחורים, אשכול המטבעות, על אַפּה השרוע, זבובים וידיים כעור־קלף ממורטט, חיה זקנה, צפוּדה כסנדל ישן. זו אגדה וזה שׁברה. בחור טוב שלי – ענה בבקשה: תוכל לגור כאן? היית יכול? יותר מזה: אתה רוצה? לחיות כאן? הנה, ככה, כמו שזה, כמו שיש, עם דויד המלך, עם פלישתים, והשטחים הללו, שטחים יחפים, עלה ורדת, גבעה וגבעה, עמק ועמק, אבק ואבק, ופתיחוּת פתוחה לכל רוח. ואַל תשכח את הרוח. לא בלעדיה. יבשה, אבקית, חודרת לכל. הכל שייך. ואַל־נא תחַשב חשבונות בלי זה, אלא רק כפי שהוא: שחם, שרוח, שאבק, שפתוח, שחַשׂוּף, שלא משתף פעולה. שאם לא יהיה לך אומץ אליו וכוח וסבלנות – גם תחדל מראות את יופיוֹ המיוחד, הפראי, הפתוח, רחב־המידות, האין־קצי, הלא־ניתן, שמעֵבר לכוחה של בליעה אחת, ששומט מבט שטחי רגיל, המבקש לו מיד גגות אדומים, נאות־דשא ופינת־יער כהה להיאחז בה. סבלנות לאחרת, פתיחוּת לפתוח. רחבוּת לנרחב, וגם קרירות בחם, וגם ירוק באפור, וכחול בשרוּף, ונביטה בחרוּך הזלעפות. לא כמו בבית. זה המיוחד, הקשה, והמקסים שבכאן. מקסים? כן, לבוא לביקוּר. ליום־יוֹמַיִם, לשבוע, לאסוף צמחים, לרשום ביומן. לשבועים. אבל לחיות? אני וציוֹנוּת נאבקים. נורא רוצה להיות את אשר בלבבי. ונורא לא רוצה להיות רק מתוך חובה מוטלת. רוצה שלא תהא זו חובה, אלא רצון, מתוך נשיאת־חן. הצהוב והצהבון, אין המעצור, האפיקים היבשים, הנטרפים בעיקולי־פתע בין הסלעים, האופק העכור, השגעון שבזוית הרחוקה, והאפשרות להביא מים ולהשקות ולעשות הכל אחרת – מרצון, מאהבה, מחופש… כפי שאני אוהב ולא כפי שאני חייב – זה אפשר? ואם אי־אפשר? וההכרעה כולה על שכמי… הה, נבהלתי: הטלפון! ‘גידי!’ ־ וגידי עולה ורץ משוּחת דויד, ובא מתנשם ונוטל ואומר: ‘אה, סוף־סוף, הלוֹ, מי שם?’ – והטלפון אמר:‘אהלן, גידי־גדוד־יגודנו־והוא יגוד־עקב!’ – ‘מוֹטה? – לא קלט גידי מיסבּך־הגיים זה, אלא רק את עבי קול הבּאס – מה אמרת?’ ‘אה – הוסיף הטלפון לבסבּס בנחת שבאורך־רוח – שאלתי: איך המַרגש?’ – ‘אתה רואה איך’ – ענה ואמר גידי ככה שיהיה ברור כי נקעה נפשו מהיתולים, וכובד־ראש יאה יותר. – ‘אנחנו יורדים ובאים אליך לראות.’ אמר מוֹטה. – ‘יפה מצִדכם. אתה יודע שנשארנו כמעט בלי תחמושת?’ – ‘לא לריק זרעתם!’ התחיל מוֹטה, וגידי הפסיקו: ‘ודאגתם לתוספת, לא שכחת? ולאוכל?’ – ‘גידי! אני אשכח? התשכח אשה עולה? מרַחֵם בן בטנה?’ – ‘טוב טוב, ואוכל, אוכל?’ – ‘חכה: גם אלה לא תשכחנה ואני לא אשכחךְ, הן…’ – ‘די, די!’ – הן על כפיים חַקוֹתיךְ, חומותיך נגדי תמיד. עד כאן ויותר לא זוכר. אבל אותך אני זוכר ועוד איך! הנה רק אורי גומר ואנחנו יורדים. אינך חייב להקים שער־כבוד.' וסגרו. ‘זה מוֹטה עם הפסוקים שלו!’ אומר גידי. ‘עוד מעט ארבע וחצי.’ מוסיף ואומר בנשיפה עמוקה לחלל העולם, ואולי באזני השמש התלויה. – ‘אתמול בשעה זו כבשנו את הגבעה.’ כבשנו. מלה מפוצצת. ‘כן – אומר ברזילי. – כאילו עברה שנה.’ מתוך הרהוריו שלו – ‘אה – מתגנח כעת גידי, ומישר ברכיו ־ קשים החיים בצקלג.’

פרק ששה־עשר

לא הספיקו לתהות אל היבבה שרצה פתאום וצרבה קשת נתיב צווחני, רועדת כשיר במרומי גובה קולו, לא הספיק רעם ההתפוצצות להכות הדים נחבטים ומהממים – ויבבות נוספות ושריקות חדות, כמכוות שוט, ריסקו את העולם. ענני עשן ואבק נרוֹמוּ סביב, במהומת התבקעות, צווחות צפצופים והתפוצצויות תכופות קרועות ונקרעות, זו בתוך זו, עד שהכל נסתחף ואבד. בזה אחר זה חלף מסע הפגזים למעלה בנתיבו הצרוב, המאווש בקול גמיעה שוקקת, צמאה, כקול אש פושטת בשדה יבש. פיצוצים בזינוק עמודי אבק ועשן, משתלחפים בבהלה, צונחים במטושטש, בבלבול ובמהומהם, ועד שלא הונח להם מתערבלים מחדש בהתבקעות נוספת. עוברת שהות טומטומית לא קלה, עד שניתן להבדיל באותו סדר מרובעי יבבות־התפוצצויות של סוללת המרגמות הגדולות, ובתפף הצויחות המתגרגרות של מכונות־היריה. פתוֹתי־אדמה נחרדו פתע והוקפצו למעלה עד הימוֹגם לאבק. וכדורי־רתע שנתקלו במפגע, נתעוותו ביללת־מכאוב מזועזעה, פצוּרה כדמות שיני משׂוֹר. ליותר מאוֹמץ צריך אדם, שיעֵז לשרבב ראש, לראות דבר. ואחר־כך עולה כמין תמיהה־תמומה, כאי בלב שטפון: מה פתאום?! – משל היה מוסכם שבשביל היום כבר די. רעמים מתרעמים. קרובים וטריים, רעד אדמה להלמותם. חמניות־אש אדירות, בורקות ומתנפצות בסופה חזיזה. כעובר במעי אמו קפוּל ומכוּוץ חיים, אבל גם נחום דיחק ראשו בין כתפיו והשתחוָה מתחת לפני התעלה ואין בו אלא ‘מה פתאום?’ צליל אחרון ויחיד בשפת־אנוש, וכל השאר אינו אלא עווית־בהלה מחניקה ובחילה, ותפיפות־לב, ויובש־פה, מָכוּת עד עפר. ורק כשמתחילים לחוש כי עברה שהות זמן, כשמתחיל להיתפש כי זמן חלף, נחשׂפת עוד הכרה אחת עמומה מתוך תוהו ההמהוּם, צפה שוקעת כרפסודת־הצלה: זה יעבור. מוכרח לעבור. הה, רגעים נבזים. אימה מחרידה וחוסר־ישע עד בחילה בקיומך. וגרוע מזה: יצר מביש ומחלחל להתפרק מכל גדר, ואולי אפילו פשוט להשתין תחתיך, ועוד גרוע מזה, כשתופשים מה: להשליך הכל, לברוח, לברוח, לברוח. אילו רק ידעת להזיז אבר… לצאת מן השיתוק, להמתין עד שלא תוכל עוד האימה ותהיה מוכרחה להתפוגג, עד שתגע בקרקעית התהום, ותתחיל לצוף, אי־שם למטה תתם כל התמוטטות ומוכרחה לבוא ראשית הקימה, יפשיר השיתוק ותתחיל ההתפקחות – וזה שיודעים כך – כבר נותן לך אחיזה, משאיר ראשך מעל השבולת. מניח מקום לנשימה. וכבר מנסים לשלוח אל חלל העולם משושי חלזון שמעֵז לשלפם רתת מקונכיתו. עצם זכירת הקרקעית מקרבת אותה. כבר מתנשמים אחרת. כבר אינך מאולח זיעה מסרחת. כבר שולחים גב היד אל זיעת המצח. מטפחים בלשון את השפתיים. ובעוד רגע יתחיל נחום מגביה מצחו, ואת עיניו, מעוגלות אימה זכוכיתית, לראות אם רואים, אם קלו המים מעל הארץ, בהתגברות על כל השרירים שמרדו, שמכזיבים, שאינם רוצים בשום פנים, שממאנים להם ורק רועדים, שחלושים כאילו היו ריקים – לעזאזל איזו בהלה מזוהמת! אך כיוָן שהתנערת – ניצלת. מה בעולם? צירבון צחיח. אבק. ואותו מצוק מלבין בצלע הגבעה מעֵבר לואדי. אותו אבק מתוך תנועה לא נרגעת, מאחורי המשוריינים שנתפשקו, שנתרווחו יותר, ושנַיִם מהם הקריבו אל הואדיוֹן הקטן, שדרכו נסוגו קודם הבורחים. על הגבעה ממול אין תנועה. והשלוחה ריקה עד שָחְיה. בכל המשלט אין ראש מציץ. לא, ברזילי שם, וזו שם רעמתו של גידי היא, ואילו ה’ערפי', מעֵבר לבקתות, כולו עשן, שם, כנראה, מרכז הרעה. הם, כנראה, סופגים וסופגים על ראשם. אה, אלוהים גדולים. (רק שלא עלינו!) מעלינו שורקת צליפה. נמוכה־נמוכה. אף כי לא נמוכה עד פגיעה. (מזל ממוּזל שהתעלה שלנו עמוקה וצרה ובטוחה – מוֹתק! חבּוּבּה!) קצת חזירות שלך יש ולכולם אין – אבל… אפילו לא להכיל את כל הגוף, וכשהכתפיים והראש חבויים פה, יוצא העכוז חוצץ, או אם ישפילוהו, מה יעשו בראש ובכתפיים? והלאה שם… אבל הביטו! – ‘דויד! תראה! ימינה, שם, ימינה, רצים, תראה, בגבעה, תראה תראה!’ –

ודויד כבר משרשר צרור ואחריו שנַיִם־שלושה. וגידי מאחור כבר צועק: ‘בני, שמור את הואדיוֹן, וחסכו תחמושת! יקח אותם השד!’ ברור את מי. ‘נחום, תשגיחו גם לאחור, דרומה, עד כמה שאפשר!’ וכבר. בהדגשה אחרת. אותה אימה סמיכה נתפוגגה, וידיך ורגליך נמצאות לך, אפילו איזו עליזות נמצאת, מנקרת תמוהה, חופזנית, בחזה. אם גם הפעם אינם מתכוונים ליותר ממה שעשו קודם – הרי ש… טוב. ‘לא ככה!’ נוזף דויד בעובדיה, בקוצר־רוח, שתי ידיים שמאליות, חוטם זבלגן, ‘תשים לב!’ – שואג עליו דויד. מה כעת? כעת פתח בּני דבריו, דברים מתלהמים. משמע: גם בואדיוֹן תנועה. האומנם יחזרו על כל דרכם מקודם? טיפשוּת רצינית, אבל מבורכת. – הו, איזו התפוצצות ב’ערפי'! – השמש היורדת מסַנוורת את כל המערב. וכמה עוד יימשך המשחק? טוב שמוֹטה למעלה וכולו בסידורי התחמושת והתגבורת. – ‘צלצל אליהם, ברזילי, ושיפעילו את המרגמה לואדיוֹן, ותן לי את מוֹטה!’ – ‘אני מצלצל ומצלצל.’ אומר ברזילי דברים שאינם לפי קו־הבטחון העולה. ‘צלצל צלצל – לא שומעים אותך בתוך הרעש.’ כמו במכתש כותשים אותם. – ‘מה האבק הזה – אומר נחום מלמעלה למטה, אל חיים המלחית לרגליו למטה – לא מוצא חן בעיני, זה שמאחורי המשוריינים, שם!’ – ‘מה?’ הוגה מלמטה חיים, בזקיפת ריסים מפוחדים, שמעוררים דווקא לקנטרו ולהגדיש פחדו, לולא שאין לך רגע לבלוע רוקך – ‘קום תראה, קום!’ מריץ נחום דברים אל רגליו. ‘מה יש שם?’ מבקש הלה על נפשו, ואין לך אלא להפטיר עליו בידך ולנטשו. בידיים נחפזות טוען שאול סרטים ומגישם אל רחמים, ובין הגשה להגשה צוללת ההמתנה בדממה מעיקה, אף אם מוצלפת שריקה ונהמה נוראה. הרגשה שאין כל סתרה, שאתה פרוץ לכל רע, ולרע ביותר, נוגע מגע אין חַיִץ במשתולל ביותר, הרגשה שלא תוכל עוד לשאת זמן רב, שעצביך לא יעמדו לך. את ריסיך לא תגביה, לא יעצור כוחך לשאת מבט לראות אותו בבואו, הולך ובא… ויחתוף לו באחת, יבוא ויגמור בלי יסורי־הקדמה. ‘רצים מלמעלה!’ זועק פתאום צ’יבי ומראה על ה’ערפי', ובטרם נתפשת משמעות הדברים עד תכליתם – כבר אמנם רואים יצור רץ ונושא דבר, ואין מקום לתמיהה מרובה, שכן מיד רואים כי עמיחי הוא הרץ, דוהר שפוף לכאן, ועל כתפו האלונקה המקופלת – מביאה ריקנית, כדי שימלאה מחדש – (מחשבת פיגולים!) – ורק שייזהר לו ויגחן עד עפר ברוצו! שימצא לו מחסה! שיקפוץ לו בעקלתונים, נמוכי־נמוכים. החיים אינם צחוק! לאבדון. אויר שכולו זמזום קליעי־מתכת. כנחילי צרעות עטות עליו כל אִישֵי מכונות־היריה, עליו רק עליו. רוץ, רוץ, אתה, רוץ ושכב, פול ארצה, הינצל, קפוֹץ!… העיניים מתרוצצות בין לפנים ולאחור, בּני מחפה באש צפופה מנסה לרתקם, לגרום להם שישפילו ראשיהם המנוּולים. נפצים פוקעים מתוך השרקה. ימח־שמם הכל כדי לפגוע בעמיחי! תתפקעו ולא תפגעו! על מה בעצם כל המלחמה הזאת? אה, ריבון העולמים, אתה היודע… הנה כבר הגיע אל צלע הבקתה. אוּף, נמתחנו מתיחה! תחזקנה ידיו, עמיחי! סלם ידיהו! שאלה מוזרה וטיפשית: על מה היא כל המלחמה הזאת? טוב שכבר הגיע – אבן אחת הודחה מעל הלב. אחרות כבר מכבידות יותר.

• ‘ברזילי – מה עם הטלפון?’ – ‘אין. שותק.’ – ‘ניתק?’ – ‘כנראה.’ תמיד! רק מתחיל וזה ניתק. – ‘וגם המרגמה שותקת.’ – אומר ברזילי ומצחו מעונן בצל קרזולי תלתליו. – ‘דויד – מה אצלך?’ – ‘אין אצלי.’ משיב הלה בהפנית־ראש קצרה. נחום מדווח בשטף לשון: ‘אבק ואבק. אולי תגבורת באה?’ – הם צריכים תגבורת! ‘תשגיחו גם על העורף!’ משנן אליו גידי פסוקו. מעבר הבקתה נתחב קול צועק אחר: ‘גידי!’ ופניו של עמיחי יוצאות מעבר מקצועה. – ‘אני כאן!’ מצהיר עמיחי. – ‘יופי! – שואג גידי ואפילו מחייך אליו. – אתה יופי! מה נשמע למעלה?’ – ‘לא יודע. התחיל כשכבר הייתי באמצע הדרך לכאן. שכבתי ושכבתי עד שקמתי ורצתי הנה.’ – ומוֹטה ואורי?' – ‘לא יודע, נשארו שם.’ – ‘לעזאזל. טוב. תשגיח גם אתה על העורף!’ – מסע פגזים שרק נהר מערבה־דרומה אל ה’ערפי', וארבעה עננים, בזה אחר זה, התקפצו שם, הרעימו, הודדו, והעירו כאן מצמוצי־עיניים. השמש עודה גבוהה למדי. כאילו נתקעה על עמדה, לא תוסיף לכת. וגם הרוח – חמה כמאז. ולא להתרוצץ. הו, לא. זה הפחד אומר. חובה לרוץ. חובה או טיפשוּת? – ‘גידי, נדמה שאין לי מה לעשות עוד כאן – אומר ברזילי – בלי טלפון וכשהמרגמה שותקת – ארוץ למעלה.’ – ‘השתגעת?’ – ‘ארוץ מסביב. משם אוכל אולי להפעיל את המרגמה.’ – ‘תפעיל?’ – ‘אנסה.’ – רעיון נכון. אבל לרוץ? – ‘תרוץ מסביב?’ – ‘כן, משם.’ – ‘ותיזהר לך, אתה שומע!’ אני מרשה לו – מה שאינני מרשה לי. לא אומר לו הן ולא לאו. לא אקח על עצמי. ואני אקפוץ קדימה – אם אתחיל לשמור על עצמי הענין אבוד. אדם מכדורו שלו אינו נמלט. – ‘אז אני רץ.’ גוחן ברזילי ומעלה את הסטן שלו מן השוחה העמוקה שלו. – ‘תיזהר!’ צועק אחריו גידי, והלה יוצא ורץ ריצה משונה, בקיפול אברים, אל מעֵבר לבקתה עד שמתעלם. עם ברזילי במגע־ידך תמיד קל יותר. – ‘תנועה חזקה שם!’ מדווח נחום רצופות. – ‘אני בא!’ עונה גידי וקופץ כאַייל מרוּדף עד שוּחת נחום ונופל לתוכה, והתעלה הצרה מתמלאת מיד מעֵבר להכלתה. תנועה ואבק מעל הואדיוֹן. אנשים רצים. דברים מתהווים. חזקה עליהם פקודתו של מי, מריצה אותם, מפלגת, דופקת בהם. אנה, בעצם, פניהם? אולי לכאן את המקלע של צ’יבי? אני באגף – ואקפוץ למרכז. לשלוט על כל המערך. ‘טוב, תשגיחו!’ מבט לעורף, צהיבוּת שדה חיור, צללים במדרונות. וקפיצה החוצה, וכמין שרץ, או חסיל גדול, על ידיו ורגליו רץ במשונה, למיגחך, אם זמן לגיחוכים, ועל אַפּיו אל שוּחת דויד. כולה שלושה־ארבעה טפחים מעומקים. שלשתכם בהילחצוּת לא נוחה, ובזיעה מעורבת (היש חשיבות לזיעה בימים גדולים?). מה מכאן? תנועה ותנועה. ולמעלה? אבק ואבק. ומה לדעתך? ‘לדעתי – אומר דויד – הם מכינים התפרצות בחיפוי כבד.’ – כל־כך? והשמש? אבן חדה בבטן. לעזאזל. – עובדיה משתעל ומנשנף בחטמו. מקנח בסמרטוט אדום. לא סמרטוט אלא כפיה אדומה עם גדילי־לובן. של פינילה, מתנת אוֹרה. חמוֹר, מה אתה סוחב לך, ועוד באדום: תמשוך עליך לא רק את מזלו, כי אם בעיקר אש, אש תמשוך עליך, הסר! – מסע־פגזים חולף למעלה. יבבה צרודה צרומה. רעם אחד ושני ושלישי ורביעי. כולם מכים, כולם מתפלצים, כולם רועמים, אין עקר, ואין מפגר. ימח שמם. הם בדייקנות מדוקדקת. ושוב מסע שריקות. הפגזה כבדה וצפופה. ניסוח שעושה רגע מרחק של התבוננות, אבל התבוננות כהה. לא מחכימה עד בינה. מה הם מכינים? מה הולך ומתהווה? חברים, מה הולך סוגר עלינו?

מקנח מצחו בכפיה האדומה, עם גדיליה הלבנים, משתעל עובדיה שיעול יבש, עצוּר – ומצביע על קבוצת דמויות כהות שרצה עתה בואדי. האויר מעל הראש התמלא שריקה דחוסה. כעת הלאה. בחופן השוחה גם לשנַיִם צר. כאחוזי־בולמוס הם יורים. אין כל ספק שמתכוונים לעשות, והולכים ועושים שום דבר מיוחד. (בואו נברח בעוד מועד!) תנועת איגוף מן הגבעה? או הטעיה שהיא? הטעיה למה? לשם מה? או אולי חסימה לנתק אותנו ולסגור? הפגזים הגדולים על־מנת לשתק את המרגמה היחידה שלנו, והמכונות כדי לרתק אותנו כאן, ולדבק ראשינו לעפר. ואין כל זה אלא הטרדה – עיקר השאלה: אם אין מי שבחסות כל זה כבר אינו אוגף, כבר אינו צועד, או מוּסע, מן העורף, מן הצד, מן המורד שממול נחום, ובעוד רגע ישר מכאן – מעל־גבי השלוחה הישרה הזאת, חמימת התלמים (שכבר הצמיחו צלעות צללים זה בצד זה). אנחנו נטולי כל יזמה. אנוסים לשכב דום עד שיצעדו הללו צעדם. ואולי מישהו כבר רץ להודיע בגבעה, ברזילי אולי, אם יהיה שם – ירוץ מיד להודיע, טוב שרץ שמה, והלואי ו… אילו אתה מפקד השחורים – מה היית בוחר לעשות כעת? (זו דרך נכונה למחשבה!) סוגר מאחור, מרתק, ומסתער בכל כוחי ממול נחום, אולי בהטעיה נוספת מן השלוחה. והמשוריינים מחפים עלי. ‘צפוף נורא!’ רוטן פתאום דויד. ואין זה רק רמז בלתי־סבלני. שארוץ לי כעת באש הזאת! (אפילו מחשבה נכונה אין מניחים לך לחשוב!) חריכת אבק־שריפה סביב. אני ארוץ, ארוץ (לאן? מתברר שאין לי מקום!), שלושה כאחד – מטרה בולטת מדי, וגם בולמים את תפעוּל המקלע. רעד ממושך וגועל בקרביים. מה, ובכן, הצעד הבא? השמש לא ירדה אפילו ככה. שמש בצקלג דום. זוזי, זוזי אומרים לך. ימח־שמה. ואם הטלפון יצלצל פתאום? מוֹטה ואורי והמרגמה – נבלעו באדמה. והמסקנה: לבדנו. שלוש מחלקות רגלים (לפחות!), שתי מחלקות משוריינים (אם האבק לא מכסה על יותר), סוללת מרגמות כבדות. כיתה או שתים של מכונות־יריה ו… מי יודע מה עוד. המסקנה? חסוֹך תחמושת. יותר ממה שיש – אין עוד. איש לא יורה עתה. הטווח אלף שלוש־מאות ארבע־מאות; הגבעה בין תשע־מאות לאלף. הואדי הגדול – מכשול של ממש. והשמש הלא תשקע סוף־סוף. לא תשקע לעולם? לא כל־כך חסר סיכויים. אילו… אם רק אינם זוממים אחרת, ויפתיעו. איך אחרת? איך יפתיעו? שבור את ראשי: איך? אני חייב לרוץ. – ‘נחום! אתה מציץ לעורף?’ שם מדאיג אותי. עמיחי שם. עמיחי אינו שמוליק (נבלה!). לעמיחי יש בחורה ג’ינג’ית. הוא אמיץ ומתרוצץ מדי. אני מפחד. למי תהיה הג’ינג’ית אם הוא… מחשבות! אולי ברזילי יוכל להחיות את המרגמה שלנו? לשמור את האש עד לשלב ההסתערות עלינו. לא קודם. ואז. במרגמה הגדולה, בקטנה, בפיאט, במקלע הבינוני, במקלעים השנַיִם, ברובים, בסטנים, בשני רימונים לאיש (מעט!) – הו, כן. (לא קפצנו קדימה יותר מדי ביחס לכובד האגרוף שלנו?) כמעט ואיננו מחוברים לשום גוף, משום צד. נתוקים מגוף. זנב לטאה. ואם ככה? צריך שנהיה, לפחות, גברים כהלכה. רסיס פגז שנהיה להם, חד ומרסק וקשה! הו־הו! העשבים רועדים מרוח. הרוח רצה. גם אני ארוץ. השלוחה חמה ושלֵוה. התלמים. האבק הרחוק. השמש תרד. אני כבר מפהק, אוּף, אני מפהק ועייף. ככה. אגב, מה שם בואדיוֹן? מה זז שם כעת?

גוף מקקי נמוך, חסר־צריח, היה זוחל ויורד בואדיוֹן, מגשש כמחפש מעבר נוח, והנה גם שני בא אחריו, מעפרים באבק זה את זה, נדים ויורדים בואדיוֹן. – ‘זחלים! נושאי־ברן!’ החטיפו גידי ודויד כאחד. וההד חלף כברק בשוחות – ‘בני! ראית? הַחֲזֵק שלא יזוזו!’ אם הם עוברים את הואדיוֹן הם בואדי הגדול. קפיצה אחת והם כבר בצל שְחִי השלוחה, אבודים לנו, ואחרי זה, בהעלם אחד, פתאום והם על ראשינו – כאן, ארבע־מאות מאתנו! ובכן מכאן? טוב שצ’יבי שם! והנה גם השלישי יורד. לא לא, שלא יירדו! שלא יעברו, שלא ייעלמו בשטח המת! אה, מי יתנני כעת פגזי־המרגמה שלנו על ראשם! – אני ארוץ אל הטלפון. – אם הם מכאן: במה אנחנו? פשוט כל־כך: מכאן! לא חשבתי מקודם – והלא זה הפשוט מכל – ישר על־גבי השלוחה! אותנו ירתקו באש כבדה. ואולי בעוד רגע בהפגזה – והם ישר מכאן ועלינו! הפיאט – הפיאט הזה, זה קודם־כל, הפיאט הזה. לאן? (אינני פזיז מדי? לא להמתין עוד? הרי גם את הואדיוֹן עוד לא עברו!) דפוק, בּני. אבל חסוך תחמושת. הו, אנחנו נמות רק מחוסר תחמושת! דפוק, בני, עוד! עוֹצם של בחור! יסתערו עלינו בנושאי ברן? לטאטא אותנו בכוח, ולהעיף לכל הרוחות? מה נטפלו? מה המקום הזה פתאום חשוב להם, כל־כך הרבה צבא ורעש למקום הקטן הזה, שבקושי יש לו שֵׁם, שכמעט ואינו מסומן על המפה? אבל, ימח שמכם, אם לכם הוא חשוב, גם לנו הוא חשוב! הוררא! תחי מדינת ישראל! אהה, איזו אש, איזו דפיקה נוראה – כולם עלינו? – לתת להם ידיים לקפוץ אל הואדי! מובן! בּני, בּני! שייזהר הבחור! (איך נזהרים?) לעזאזל. כלב מי שייזהר – בואו נעשה משהו – אני נדלק – נעביר את הפיאט! בתוך האש הגדולה הזאת? אלא מתי, כשיבואו נושאי הברן? – ‘נחום! הפיאט הנה! לעמדה הריקה ההיא! שהיתה של שאול ועובדיה – שם, בקפיצות!’ והאגף נשאר חשוף! אין דבר. שם רק צולפים מחורבנים אחדים, להטרדה, ולהטעיה. שיטרידו, שיטעו, שתיבשנה ידיהם! הה, זחל אחד עבר! – ‘עבר!’ – ‘עבר עבר!’ רץ בואדי, כמו ברוָז, על האבנים, על הכל, במלוא המהירות – שיתנפץ, הה שיתנפץ! ‘דפוֹק אותו, בּני, דויד, דפוֹק!’ עבר! עבר, עבר, עבר! השני יבוא אחריו – הנה, שם! – אש, אש! – עבר. אש מאֶלף מטר על שריון! דגדוג בכף הרגל! בסולית הנעל! עכשיו הם בצד שלנו, אצלנו אנחנו כבר איננו אי. הפיאט, נחום רץ. אש נמוכה. השתטח, שלא ינפץ את הכלי, קפיצה, ארצה. וחיים? איפה הנבלה חיים? פיאט בלי פגזים זה כמו. ‘חיים!’ – אהה, הנה, רוץ רוץ רוץ. לא. הוא יזחל! יזחל על בטנו ולא ירוץ. הוא ימות ולא ירוץ. רוץ רוץ, טיפש, רוץ! לא, הציונות לא תתגשם כי הוא זוחל. שורקים ושורקים. כאילו ככה מעולם לא היה אחרת, כאילו ככה מעולם. רוץ, לא יהיה לך כלום, תראה! שתי קפיצות וזה הכל! הזחל השני בואדי! ‘בּני! בּני!’ (אני צועק כמו משוגע. וצריך לא לירות: בזבוז תחמושת!) כמו דג מפרפר ביבשה הוא… ולחשוב שחיים זה דפק את המשוריין בפיאט וגמר את הקרב! – במה עוצרים אותם? מה עם המרגמה שלנו? יש פה פיאט. וכשיגמור זה לזחול יהיו פגזים לפיאט. כמה הביא אתו – שנַיִם? – הה, חכם מחוּכּם! מה נעשה בשנַיִם! למה לא שני זבילים עם ששה? – שנַיִם כבר מן הצד שלנו, לרגלינו, בשטח המת. והשמש לא יורדת. לא תרד. הסדר הזה שהשמש שוקעת – נגמר. שם קבעה מקומה, שם תישאר לנצח, זונה סרוחה. אבל עוד מעט חמש. צמא. לא חשוב. ‘חיים, חיים – זוז קצת!’ כאב־לב להביט עליו. שילך לאבדון. דויד צריך לשמור מכאן. לא צריך להגיד לו. יודע מעצמו. כמוני, אולי יותר ממני. כשסתם אומרים רק מרגיזים. בחורים נפלאים. הלב גועש. הקליעים שלנו אינם חודרי־שריון. חסוֹך. אין טעם, חסוֹך. חסכוּ, חברים, עד שיבואו לכאן, ממול. (הוֹ, לא רוצים! לא רוצים שיבואו לכאן ממול, הוֹ שיעופו מכאן – לא רוצים!) מה ב’ערפי'? ה־ה־ה, הגיע, הגיע הברנש המבורנש הזה! אני ארוץ להביא להם את השאר. בין כך ובין כך אני מיותר. טיפש. אבל נחום – לאן? – הנה כבר קפץ, הנה הוא רץ, נחומי הטוב, נחומי הנהדר, חייל, יופי, הה. רץ. שריקה וניתוזי כדורים. מאות סביב. לא יקרה לו, רק למי שמפחד. שלא מפחד – לא נדפק. יעבור גם השלישי? מה אפשר לעשות. כבר התרגלתי שהם כאן. מאחורי המשוריינים אבק. עוד אבק. נחום, שם, לקח. הנה כבר בחזרה. אנחנו כאן. ככה אנחנו. חכמה גדולה לכתוש שנים־עשר בפלוגת רגלים, בפלוגת שריון, בסוללת מרגמות ארבעה אינטש פסיק שנַיִם! עוד נראה. ונראה, לעזאזל, בואו ונראה אתכם – אם להתלחם – אז בואו נתלחם! – ‘לחינם – מסנן בּני ושיניו נושכות במקטרת העלובה – אין תועלת.’ – ‘אין כבר הרבה סרטים.’ מלקט רחמים בפיסת ידו את הזיעה מעל פניו הבורקים שחומים. ‘מטושטש לי בעיניים.’ אומר בּני וממעך שמורות עיניו. ושאול מוסיף לערוך את הסרטים התורניים. כמין עוף חובט כנפיים מדלג מאחור נחום בריצה כפויה ובידיו זבילים. האומנם נשב כעת באפס־מעשה עד בואם? עד למגע הקרב? שלושה נושאי־ברן כבר עברו את הואדי. עוד הארגז הזה – וגמרנו הכל. למה מעלימים מן האנשים? ההם מרביצים אלף ואנחנו נענים בבודדת. ‘מחוממת.’ אומר בּני ומלטף ברחף מגע את גוף המכונה. ‘כהוגן,’ שונה רחמים, ומפזיל אל ארגז התחמושת שנותר, כאומר, לא זו הצרה. – ‘ואיפה מוֹטה?’ פורץ מפי שאול בלחישה קודחת – ‘תקוע.’ פוטר רחמים ומקנח זיעתו בפיסת ידו. ‘וכל הפלוגה שלנו איפה היא? והגדוד כולו?’ – על זה אין איש משיב. בּני גם אינו שומע. כולו קשוב לואדי. – ‘אני אומר לכם ששכחו אותנו – לוחש שאול כמי שכבר אין לו מה לאבד – פשוט שכחו ששלחו כיתה וחצי אחת, לגבעה אחת, מוכן להישבע.’ גם זה נישא לרוח. ומיד: ‘בפלוגה או בשתי פלוגות – אם התחשקה להם הגבעה הזאת!’ – לא רק שאין איש עונה, גם אין איש מקשיב. מה שאומר שאול לא שייך לאיש. לא לקרב, לא ליריות, לא לשוחה, לא לכלום. עסקו הפרטי. יוכל לשבת ולקשקש בינו לבינו כל דברי־טירוף שהם. משפט אובד ומשפט ניצל, ולא זה משנה ולא זה חסר. – ‘ולמה אין כאן ג’יפ אחד לרפואה – כולם בתל־אביב להסיע בחורות לסינימה! והמשוריינים שלנו – היכן הם? על־יד מוגרבי בתל־אביב לעשות רושם! ומי כאן בשביל להילחם ולמות? – שארית טיפשי הארץ הקטנה! ומה איכפת למישהו אם ימותו על גבעה אחת, שאין איש יודע היכן היא, שלושה או חמישה, או עשרה בחורים! – ואיפה כל המפקדים הגדולים, כל הגנרלים שלנו, – כלב לא ראה אותם כאן! – שוכבים עם הראזלקס, בוחרים את הכי טובות – ולתל־אביב בטיסה! תדעו שאנחנו מנותקים כאן! – אמר שאול צרודות וגרונו סתום התרגשות – שלא ירמו אתכם! אנחנו מחוסלים. גם לא יידעו שנהרגנו. נירקב כאן כמו סמרטוטים. אני מוכרח לצעוק – אמר שאול וסנטרו פירכס – בואו נרד מכאן – ככה אי־אפשר. אמר חנוקות, צרודות. מי צריך את החירבה המחורבנת הזאת. ישוב כאן? נקודת־ישוב שממנה לא נסוגים? שכחו אותנו – זה הכל.’ – התפוצצות אדירה היתה פתאום, קרובה לכאן מכל קודמותיה. האדמה רעדה. נושא־ברן אחד רץ לעבור את הואדי הגדול, מלמטה. ‘אם אני אמות כאן – לא אסלח לעצמי כל חיי!’ התחיל שאול בשפתיים חיורות. – ‘תפסיק – צרח עליו רחמים – תפסיק לטרחן על הנשמה!’ ובּני היה שקוד לפגוע ברביעי שירד ואדי. ‘תן!’ צרח רחמים על שאול. ‘אין. – אמר שאול – בארגז הזה אין עוד!’ עונה שאול וידיו רוטטות. ‘פתחו את הארגז האחרון.’ פוקד בּני. ומוציא את המקטרת ויורק לצדו. מיד הפנה ראשו אל גידי, עד שהלה בשיטוט עיניו סביב נתקל בעיניים המופנות אליו: ‘מה?’ צעק גידי. ‘הארגז האחרון.’ השיב בּני, לא בקול. והמתין מה יאמר גידי. אבל גידי, שצמר שערו יוצא מגבות עיניו ומעלה כמין מצנפת מסולסלת בעצמה, אינו אומר כלום. השמש ממערב מאירה מלוא פניו. מעֵבר לעשרים הפסיעות שביניכם ניכר בו כי אליך היישר הוא מביט. הבטה אין חַיִץ. חוט נרקם ביניכם, שאיש לא רואה ולא יודע. חבל להינתק. אה, כלום לא יקרה. אולי השמש תשקע קודם. אולי תגיע ברגע האחרון תחמושת או תגבורת. ולא זה העיקר. העיקר הוא שאנחנו חברים. ‘טוב,’ אמר אז גידי. ‘אדאג לזה.’ והסיע מבטו הלאה. ובּני החזיר מבטו הוזה, וקצת סומא, אל אשר לפניו, בטרם יתנער לחזור אל הממשות. ‘אתה, בשוחה הזאת, שלא תפתח את פיך – שומע!’ אמר לשאול. ‘או שאני אגמור אותך!’ אמר בּני ושפתיו הדוקות. אבל סדר נשימותיו השתנה עתה, התרווח, וגם נטל ונשם אחת עמוקה מאד, ופלטה לאִטוֹ.

ממשות קודרת ושואנת. אבל אם אתה מקשיב יפה, בין כל עמודי הפלצות של ההתפוצצויות – אינך מבחין בכאלו… האין אלה צעקות? צעקות אדם, צעקות המון, כאילו… ציוחַת מרחקים, מלמטה, משם… או שאין זו אלא הרוח? הרוח? או שריקת הפגזים? שאגת חיות־טרף בצאתן לטרף – הו, בשרך נעשה חידודין. אימה נוראה. אימה ראשונית. מבטרם כל… צמרמורת ביעותים. אין ספק: דבר מתהווה, דבר מיוחד מתהווה… הולך ובא עלינו… עוד התבקעות מחרישה נפלה פתאום בתווך, בין שני המשלטים, וגלגל האבק, הֶעתים פעתי מערב, ונוגה חום קודר, פילס דרכו, נתלה מוזר, עיפעף והחויר, והכל היה לו צליל חדש. מטחים צפופים מעל הראש. צעקות אדם? צריחות המון עולה. אין ספק. כמו בחלום הרע ביותר. קר ומאוס נעשה. מקומך לא יכירנו. מעגלים־מעגלים מצטפפים, מקטינים מחוג, אך ייסגרו ונגמרת. הנמנע – הנה הוא ניצב עליך בגבהו. לא, הו לא! לא! התפוצצות חדשה בין המשלטים. טיווח? להפריד בין השנַיִם? או… אולי מסיטים לכאן, עלינו? לא! לא לא! – ‘שאול – קורא פתאום גידי, כאילו יש קול, כאילו יש דבר לומר, כאילו יש משהו לאחוז בו. ושמים וארץ מקשיבים: – רוץ אל צ’יבי, הבא ארגז לבּני!’ – מה? – ‘אני?’ – ‘אתה אתה!’ ושאול התרומם בגבו, נשימות נתגנחו מפיו, יבבה חנוקה, נשימות צרודות. ‘אני כבר לא אחזור’ אמר לא לאיש, ובלע פיקתו לחינם. שריקת שטנים התעופפה מעל הראש. אין לך כלום רק דמעות בגרון. מובל לגרדום. ארוץ ארוץ. אין כאן אלא כשלושים פסיעות הלוך ושלושים פסיעות שוב. מעקם גבו, ומעוות ערפו, כלפי מקור הרעה, ורץ שחוי עד עפר, כאילו כנגד רוח עזה. עשן מאובק זוחל אי ממול. וריצה כסיוט שאין לו סוף. ואחר־כך התמוטט פתאום, פירכס ברגליו ובידיו על האדמה. היה משהו מכוער, או שלא כתיקונו, בכל זה. הה, אבל טוב שהאדמה קשה. אדם רועד ומזיע והיא גדולה ושקטה, רק גדולה, רק שקטה, וריח לה, ריח אדמה קיצית, ריח שלשדות, ריח שלעפר־שבילים, שמזכיר כי בעצם העולם גדול ונמשך גם מעבר למקום הכואב הזה. והגיע לשוחה ונבלע בה. כנמלה אל חוֹרה. כעת יחזור. כולנו נעצור נשימה. כתישוּת הפגזים ועשנם, ויִבּוּב השריקות מעל הראש – דחויים. הה, כל שהות הזמן עד שיחזור, עד שיגיע, הה, נמאס להיות. בתחילה הוא מנסה לעבור והארגז חנוּק בידיו על כרסו, אחר נשמט הארגז מידיו, וקצת מתוכו נפזר, שכּן המכסה אינו מצומד. הוא שוחה ללקוט. וידיו לא נשמעות ללקוט. בועות־זמן ענקיות מתנפחות ופוקעות. אחר־כך הוא נוטש את הפזור, ותופש בחבל הצמיד וגורר לאחוריו, וסולל נתיבה כבושה בעפר, כגון האוטומובילים של עץ שהיינו מסיעים בחול, אז, אבל פתאום נפלה עליו בהלה, ועל כולנו, ולא היה מקום לנשום נשימה, ורק אולי לעצום עיניים, אילו זכרת כי עיניים לך, ותפש בחתף את הארגז, בביטול כוֹבדוֹ, ורץ עמו יהיה־מה־שיהיה וקפץ אל השוחה, והידד הוא עמנו, הוא שלם והארגז עמו, אבל אפילו טפיחה על גבו אינך יודע למצוא אצלך, וכך נותר מתנשף שהות ארוכה, מתנשף עד מחנק, לא פולט מלה, לא עשוי למלה, מַפּוּחַ ניחר וזיעה פורצת, כמי שראה מה שלא ישכח עוד כל ימיו, ובּני בולע רוקו, ואינו יודע, ורק רחמים לוקק שפתיו ומוצא אותה, ואומר מלה: ‘בסדר!’ אמר רחמים בשביל כולם, בטרם הפכו כולם במבוכה וחזרו להישפך שמה, ראשם ורובם לפנים – שם, הוֹ, רק שמה! והתפוצצות עצומה מחסלת כל מה שהיה בינתים, קוברת הכל במפולת פתאום. ה’ערפי' נעלם מכל וכל. מַשׂאוֹי אבק ועשן עולה לכסות. השמש מסתננת באור מגוון חום ואדמימות, בתוך תוכו, בחיק חיקו של הדבר. מציצים ברוב קשב. צעקות, כמובן, צעקות, במפורש, שום מקום לטעות. פקודות נצעקות למרחוק? מחה כל אשליה מקרבך, חביבי. אין עוד אשליות. יעקבסון מגביה ראשו השועלי, המזורבב, הטבוע לשלושה רבעיו בקסדה גדולה ומליטה אזניים, מרחרח בשקידה לכל עֵבר. ולעֵבר הבקתות, שמאחור, דווקא. ‘איום ונורא,’ פולט אַברוּם הגדול, מתוך רמישה כבדה על כרסו, בלתי־מוכל בחפירה העלובה. הולכים אתם להשתתף בהצגה גדולה מעל כל מה שאפשר לחלום. בטלים ומבוטלים כחגבים, עד כי מה הן מועקות־לב, כאלה או כאלה, והתכווצויות, ומה ערכן. כל חלל הוייתך הריקנית ממולא ריגושים עצבניים, עד קימור אצבעות הרגליים, מאין להם מקום. – כמה? חמש דקות? רבע שעה? לא חשוב. אין עוד חשוב. אתה באמצע הסוער מכל, החשוב מכל, ואולי אפילו יפה לך שכך. אחוֹז, בן־אדם, אחוֹז, בן יקיר שלי, שיר מלוא קולך, ואַל תתן עצמך בנקל להידחות – מְרֵה, בן־אדם, כן! ולמה לא? הו, ולמה לא? ומה כבר יכול להיות? המקלע שלנו עוד לא אמר הכל, ולא המכונה, ואנחנו כבר מעבר להפתעה, כבר רטובים שלא נוכל להירטב עוד, ועד האבן התקועה שם – שלוש מאות, ועד עיקום החריש סביב הסלע, שש מאות, ואל קצה השלוחה – שמונה מאות. ידנו תשיג. הראש נקי, צלול, בהיר. אנחנו לגמרי מוכנים. יש, חבר מפקד. אנחנו כאן. הננו. כאדמה וכאבנים בלתי־ניתנים לפגיעה, לשינוי, לרתיעה, לאיזה איכפת שהוא. כן. חשוקים, מבליגים, שותקים. הכל, כולנו, כולך. כל כולך כאן, כולך, מראשית עד אחרית, מוכן, וכאן. אלוהים, הלואי שלא. כפות־המאזנים. שחק מאזנַיִם, יוכרע כאשר יוכרע. הלב בגרון.

- ‘הנה־הם!’ צרח פתאום צ’יבי, ואיזה שערים שהם נפתחו אז לרווחה בפתע והמקלע התחיל משרשר ארוכות. למרגלות השלוחה הסתמנו שלוש דמויות כאחת. אבק חדש היה נכנף סביבן, קמחי וטרי – כאילו הוא העיקר. מיד נעצרו, מרביתם מכוסה ורק מכתפיהם גלויים, והתחילו מטחטחים לפניהם אלומות־אש ארוכות, שחלפו כאן מעל הראש בסופת שריקה סלקנית. שנַיִם המתינו ואילו האמצעי שביניהם חפז רהט בריצת ברוָז מתנדנד הלאה מערבה, קרוב לראשיתו של הקיעור שהמשכו, כשבא לכאן, נעשה למרגלות הכיפה המערבית, ה’ערפית' שלנו. את המבודד הזה נטל עתה צ’יבי לעצמו, נושך שפתו התחתונה, ומשליך פלָצוּרי־אש סביב אותו ברוָז ללכדו, וכה שקד על מעשהו, עד כי הלה התחיל מפקפק, בגלוי, והתחיל נרתע באבק ובשאון־מנוע, שהיה נשמע על כל דרגותיו, ובצליפות נרגזות ממקלעו, תגובות שעודדו את צ’יבי לדקדק בכיוון וסביב עינו המעוצמה־מקומצה העמיקו קמטים לבנים מאומצים. ואותו ברוָז כהה, ברוָז־בר, מעוּפּר ומאוּבּק, התקרטע רגוז בלא דעת, כנראה, היכן יעגון, והתגעש כה וכה, ואשנביו מסתמא מוגפים ואנשיו כפופים שלא להיפגע, ורק אולי האַנטנה הגבוהה שלהם מורידה להם פנימה קללות והמרצות שונות להמשיך. לסוף התעשת ותימרן ככה שנצטדד מערבה ואחורה צפונה. נטל ריחוק גדול יותר. נבלע מחציתו בכפף המדרון – ושם נשתהה מנַבּחַ במקלעיו ככלב מוּכּה. אלה מעשי צ’יבי. ואילו בּני הטיח אף הוא צרורות, פעם כנגד האחד, פעם כנגד השני, ואף הללו לא טמנו אִשם בלוֹעם ופלטו כנגדו שריקות חותכות, צרורות כה ארוכים, עד כי נראה כאילו טמנו יושביהם מרביתם מאחורי לוחות־הפלדה ורק את אצבעם העקומה הותירו בשמוּרת ההדק, סוחטת עד תום הכדורים. ואילו דויד מצידו היה שקוע כולו, כמקודם, בגיא שלמטה, בהטרדת כל אותם שרגשו ונעו בקרבת הבקתותיִם אשר במזלג הנחלים, ועל כל מסיבּיו, אפס כי בינתים הגיח גבו הקטוע, הפחוס כשל חיפושית זבלנית, של נושא־הברן הרביעי, שתוך שפלט סילוני־אש על כל הגיזרה כולה היה מתלבט ומכרכר בדרכו אל אותו זחל בודד, לארח לו חברה, ולהיות לו בן־זוג, הלה שכבר פקעה סבלנותו זחל אל זוגו, ויצא לקראתו במהלך אחורי עתיר־אבק, שאת שאגת יללת מנועו אפשר היה לשמוע באוזן־רעה עד כאן: כך נוהגים במכונה? הלא תשחית! אבל מיד נשכח הכל. נשכח ואבד במשאון. אותו רגע התהווה דבר מופלא ונורא. יללה שלא נשמעה כמוֹתה עוד, או שאבד זכרה, היתה מגמאה פתאום באויר בתאוצה רצצנית, חתרנית, שאפתנית, ועד שאתה יודע לומר מה, ובין שני זוגות הזוחלים הללו התרוממה פתאום משאת־אבק כבירה, והיתה התבקעות אדירה ומרהיבה, מקפיצת־לב מחדוה: ‘הוּרא! – קפץ נחום על רגליו – המרגמה שלנו!’ ועוד יבבה היתה נשפכת רצה והתבקעות חדשה נתפוצצה בגיהוק אדיר ובאבק־עשן וניצוצי־ברק מסַנוורים. ‘ה־ה־ה!’ נשפכה רצה, והתבקעות חדשה, כשאגת אריה, הה, מכת־אגרוף, אה, יש אלוהים בשמים ובארץ! כולך יוצא לרוץ. וכבר שֶפֶך אויר נוסף ואש עשן ואבק ורעש ואלף אלפי בני־הדים – אלה בחורים! אלה גברים! עוזי והג’ינג’י ומי עוד שם – וברזילי – יבורכו יבורכו, אהה! איך ידעו להתאפק עד עתה! איך ידעו לפרוץ לרגע! הו, איך אנחנו? הגידו! מאה אחוז אנחנו! הו – אלה בני־הדים סביב, הו, לצעוק ולשיר, איזה הוד, איזה הדר להדי הנפצים בעמק. קחו לכם, קחו לכם, נא! הה, שיתפזר כבר האבק, שייסע העשן ויעלה, ונוּ־כבר, שנראה בעינינו – אין עוד מקום בחזה – צועקים, מיללים, הברות מוזרות, חדות, צווחניות – ואת נחום מחזיר חיים לתעלה בכוח. בהידבּקוּת לרגליו, שלא יפרח למעלה, לרוץ, לראות, לראות, לראות! וגם הרוח נעתרה מהרה, והסיעה את כל נד הדוחס העבה, אותם צעיפים צימריים – ושני הזחלים שממול כמעט ונתנמכו כולם מעֵבר קו הרכס, ומשם השציפו קוי אש גבוהה, סתמית, אבל צורחת רצחנית. מאחור, בתוך קרעי לוט האבק, היה ה’ערפי' מועתם בעמודי־עשן שצמחו בו ברגע זה, אילנות נוראים, ענֵפים וצומחים, ומתבלבלים ונסתרים ונהפכים לגושי אין דמות נסרחים ארצה בסחבות עשן ובמטליות רדופות. וצ’יבי נסתלק הצחוק משפתיו כרגע: ‘בני־זנונים! גילו את עצמם!’ ומיד גם נסעה מעל הראש שלשלת־יבבות חדשה לעברם, והולידה שם מהומת אבק ורעמים בתוך התבזקות רועדת. ‘פחד אלוהים!’ צימצם רפי עיניו מול השמש היורדת, הנגלית ונאטמת חליפוֹת בעשן הנסחב ברוח. מי צועק? גידי צועק – אל עמיחי הוא צועק, שונה ושולש וקורא שמו, איש לא נפצע, אבל אולי הטלפון קם לתחיה, שירוץ עמיחי לראות! אם חיתה המרגמה פתאום – למה לא יחי הטלפון! נהמת מרובע חדש שוקקת רצה למעלה, וארבע התפוצצויות נוספות מליטות את ה’ערפי' לחלוטין, כאילו אוּכּל ואיננו. הטלפון מת גמור. לא רחש ולא אִושה. וגם מקלעי הזחלים המרוחקים, שלקו על שוקיהם בהתקרבם, לא חדלו ואינם חדלים מנבוח, כלבים מזוהמים, נבחו־נבחו, גל ראשון הדפנו מעל שכמנו! הה, הכל נרגש, נפעם, נסער, לא רגוע – ועתה?

עתה קם גידי ורץ לאחור אל שוחת ברזילי שאצל הטלפון. אולי יעלה בידו. מהו הלוחץ עלינו ביותר – התחמושת. התחמושת תיגמר בכל רגע. איפה היא השמש? מה קרה לה שאינה זזה! לשלוח מישהו? לרוץ? וברגע שתתם התחמושת – מה? נרגום באבנים. ודווקא בשלב המכריע. לפני ההסתערות. כשנצטרך לברד רצוף ולא פוסק. ביזבזנו בלא חשבון בבוקר. אבל מה ידענו. והלא הג’יפ של מוֹטה צריך לחזור. סיכום טוב, אלא ש… התפוצצות קרובה. קרובה יותר מדי. החליטו להעתיק אלינו?… אלף פעם ביקשתי מאורי – והלוואי ולא נמחקו שם! – אנחנו שלמים. ורק הידיים ריקות. עלי לשתוק, שלא ייוָדע. ידעתי כשיהיה מבחן – נעמוד. ורק שלא… בגלל… מי ירוץ למעלה? עמיחי? תמיד הוא? לא הוא, אני. אני, כמובן. לחכות. לשמש. לראות מה. אַברוּם ויעקבסון – פחות שני רובים. – ואולי מעתה רק ינבחו מרחוק, וגם הם מחכים לשמש שתרד וייפטרו. לבוקר חכמה. נחכה. הגורל. לעזאזל. אנחנו. עמיחי, בוודאי. אלא מי? בתוך ההתפוצצויות האלה. למה אני חייב להחליט בגורל נפשות! תחמושת, תחמושת, לא שום רגשנות, רק תחמושת. בלי, גמרנו – עִם, נוכל! אין פנאי – ישחטו אותנו. ידרסו בשרשרות המשוריינים! צ’יבי התחיל יורה. השנַיִם זזו שם, מרחוק. רועד להם הקורקבן. אבל מאיצים בהם. לפני שהשמש. ‘צ’יבי! חדל! חסוֹך’ – יאללה־יאללה נוגשים בהם, מלחמה עשו, ולא מַסחַרה! מלחמה זה לא כל מיני דברים – זה להרוג. ינסו לאגף מימין בחיפוי השנַיִם שממול, בחיפוי אש המשוריינים הרחוקים (למה אלה אינם מתקרבים? קשה הדרך לגלגליהם? הה, מוקשים־מוקשים!), בחיפוי המרגמות הגדולות, המרתקות את ה’ערפי'. רגלים אינם נראים, עדיין לא נראים. נחכה להם. עד שאין רגלים – הכל הקדמה. ובהקדמה לא נשתתף. רק במערכה האחרונה. ולזה – תחמושת. ‘דויד! – מה על הגבעה?’ – ‘אותם הפרצופים!’ עונה הלז מעבר כתפו. שזו תהא כוונתם לעלות עלינו בארבעה נושאי־ברן? טעות, חברים. נחום פה, והפיאט פה, ופגזים. נפלא שהעברנו את נחום! לשמור, לשמור יפה. הרגלים למטה, חבויים, מחכים לשעתם. קודם השקיעה. נראה, נראה. ושלא יתקרבו הארבעה באין מכלים עד שאיש לא יוכל כאן להגביה חוטם. ‘צ’יבי! שׂחק אִתם! בלי לבזבז!’ צ’יבי מבין ענין. חושים נפלאים. אנחנו סגורים בעצם. ולחכות. עד קרב־רימונים. הה, שונא מלחמה שמחכים בה ומחכים בה להילחם… היינו צריכים. הו, די. אין היינו. יש הננו. זה הכל. וזה אולי הטוב מכל. שאנחנו הננו. שאין לנו לא אחור ולא קדימה, לא ימין ולא שמאל, שרק אנחנו, שאנחנו המקום, הזמן, הדבר, וטעם הדבר. גם השנַיִם שממול נעתקו עתה וזזים קדימה. השפיעו עליהם שלא לפחד. נראה נראה. אה, לוּ דוּ־ליטרוֹן תחת היד, קטן, קטנטן, רק כזה מין נגד־טנקי נחמד. וישר בפרצוף המזוהם כשיתקרב! אחד יידפק – כולם מסתובבים על עקבותיהם, מנפנפים בזנב ועושים פַס. רעיון־בזק! לאסוף כעת את השנים־עשר, עם כל אשר לנו, ולצאת בריצה אליהם, אל קצה השלוחה, ביריות מן המותן, ומתוך הריצה, וברימונים, בטרם יידעו, או יחשבו, או יפללו, לכרות את המתפתח בטרם יתפתח, לקצץ מן הגזע – ולגמור! אה? בוער בלב להתפרץ קדימה, ולא לשבת למצמץ בעיניים לבואם. או מחציתנו מחפה, ומחציתנו ברובים וברימונים זונקת! מחציתנו – ששה! חמישה, עמיחי, החובש, לא. בחמישה נעצור! הו, חמישה על חודה של המדינה! הכל בוער בי לתקוף. לא לשבת לחכות. לתקוף. לתקוף בחמישה. הו, מה, בשביל שייצאו חמישה להתנפל – צריך חושך! לאור היום אין חמישה אלא רק חמישה – וכל מקלע שלהם ישחיל אחד משלנו… טוב, בכפליים: באחד־עשר! הו, מה! כחבורת משוּגעים לפרוץ! הלא ההם פחדנים עד מֵח עצמותיהם! הלא מאש מקלע משמונה מאות נרתעו! הלא אינם עשויים לזוז, בלי חסות לוחות־פלדה אצבע עביים! להתרוצץ ביניהם, להדהימם, להרויח את הזמן עד רדת השמש, להכריחם לוַתר היום, לנסות רק מחר – ועד מחר!… הו, איזו הפגזה! כותשים אותם, עד דק כותשים אותם. ועוד מעט יפנו אלינו. כעת השעה! עתה! (ותחמושת?) יפגיזו אותנו עשר דקות, ליותר מזה אין צורך כדי לרכּכנו, ויתפרצו, ברכב וברגל, במאה, במאה וחמישים, במאתים, או כמה הם, גם מכאן גם מלמטה, מן הגיא – ישטפו אותנו בבת־אחת, כזרמי מים, לאור הדמדומים – הנה, זהו. ובכן? השוחות העמוקות ביותר, החסונות ביותר אין בהן כלום שיש בהתקפה הקלושה ביותר, כולל התקפת מעטים על רבים: בלבול, מבוכה, הפחדה, ופה ושם – הצלחה של ממש, וכשיתחיל האחד לפקפק ביניהם – יברחו כולם. כאלה הם. הו. נשימה נעתקת. קודם־כל: תחמושת. מסביב ירוצו שנַיִם להביא. נקודת־אש קבועה: המכונה תישאר – והשאר, כפי שאנחנו, ובטרם כל… לא לתת לידיהם את השקיעה, את הזמן שעד חושך – לגזלו מידיהם, בכל מחיר, ובחוצפה קודם־כל, כנגד חוצפה אין להם כלום. רק כנגד שוחות קטנטנות יש: שתי פלוגות, שריון ומרגמות! אפילו מתגנב בלב: חבל שעשינו שוחות – בלעדיהן היינו קלים יותר, לא חייבים לכלום, רק לתקוף! נתקוף? ברצינות? או רעיון־רוח? אין במי להיוָעץ. אבל תחמושת מוכרחים. מי? (אין שוחות לחלשים – לחלשים רק מלוא הארץ לשסות, להתנפל! בשביל שוחות צריך להיות חזקים וכבדים!) לבדך תחליט. אין מוֹטה ולא אורי, ולא איש. רק אתה ועל־פי שיקוליך. נורא, אבל גם מרהיב. (האם לא היה כבר פעם ככה? כבחלום: היה כבר פעם ממש ככה!) – אש רצה מעל הראש. קוי זרימת אש. קשת מעוף הקליעים כולה ניקודים, צוֹוחים, בורקים. קשורים אליהם בקוי אש רצה. מי יזכה בשעה הזאת שקודם חשכה, לידי מי תפול שלל? לרגע כאילו אתה אינך אלא צופה רחוק בהצגה רחוקה, משקיף בלתי־ניזק ולא קרוא להתערב. ומיד נופלת עליך האחריות בכל כבדה, ועד בני־מעיך. אלוהים, איזו אש! איך שכותשים שם את ה’ערפי'! מזלם שהם כה דלילים – המכתש גדול מדי בשבילנו. איננו סדן מספיק לו הו, לא. מי ירוץ? אני ארוץ. הגב מתכווץ ממיאוּן. מפקד הכיתה ירוץ? אני אארגן את הפשיטה. פשיטה? רעיון־הבל. לא תצא להתקפה ישירה בחמישה. כל מקלע שלהם ישחיל כל אחד מן החמישה חמש פעמים! פשיטה שלנו צריכה עקיפה. צריכה כסות חושך. אנחנו לחושך. ולהרויח את הזמן שעד החושך. נורא שאין במי להימלך. מצד שני: העזה! הבלתי־צפוי. הכל – או לא־כלום, הסיכון, הקפיצה החצופה! אני פזיז. הו, זו לא פזיזות – זה החוש הנבון ביותר! הכל ענני־אבק, האדמה רועדת. או אולי חושבים הם ללעוס אותנו בלא לגעת בנו – מרחוק, באש בלבד. בהימום ובקטילה, ולפזרנו לכל רוח, או לאסוף כאסוֹף ביצים עזובות? טעות, חברים. אלא שהתחמושת… מישהו מוכרח לרוץ, וכעת מיד. הקץ לשיקולים. תחמושת, קודם־כל. ולהרויח זמן. את החושך. אחר־כך. מכל השוחות ראשים בהצצה. הם אינם יודעים, רק אני יודע שנשארנו בלי תחמושת. אסור לומר. ולשלוח מיד. – ‘גידי! להרביץ?’ – נחום, משם. במה? בפיאט? השתגע? מרוחק כזה? – ‘זה שמונה־מאות!’ – צועק גידי ומקמט מצחו בהתבוננות. ‘לגובה – מתלהב נחום וצועק – כמו במרגמה! שיתפוצץ באויר – צועק נחום – השפעה פסיכולוגית! מלה נפלאה. כולנו בתחבולות. כדגים במצוד. פגזים יש לו שמונה. ואולי מוטב שידעו? סוף־סוף ערבושים – לא גורי־אריות! וכבר עומד על הלשון – טוב, הרחק ככל שתוכל: תן אחד, חכּה שנַיִם! ואולי גם אל יעקבסון ואל אַברוּם שיקומו וירביצו שניִם־שלושה פגזים במרגמה שלהם – הרחק ככל שיכלו – שתשמע גם מאתנו מלה, הם ישמעו ואנחנו נשמע, כי כדורים, חברים, כמעט שאין! אה, נוקשתי בלשוני. אמרתי! נשמט מלשוני. רע. טוב שלא שמע איש. דויד כמעט גמר. בּני כמעט גמר. לצ’יבי יש משהו. ידיים ריקות. הו, איזו שריקה! שלא נאחר! – ‘עמיחי!’ – אין לי לב. ‘כן?’ – חבל, חבל נורא, אבל מה. אסור לרחם. – ‘נגמרה התחמושת.’ – נורא לבטא בשפתיים. אתה עצמך מתחוור לך הלב. – ‘כן?’. ‘כן. צריך לרוץ ל’ערפי’.’ – בעקיפין, בדרך־כלל, סתם. אין לי לב לומר. אני גם נורא עייף. והכל עלי. ‘שארוץ?’ – אומר עמיחי. – ‘אתה רוצה?’ ל’ערפי'?!' – ‘אולי נשארה אצלם תחמושת. אולי הג’יפ חזר. כמה שיש!’ – ‘כבר, כעת?’ זה כבר מיותר. חבל נורא. מסכן. שב, עמיחי, אני ארוץ. שב אתה. רצת קצת היום. פינילה! כמה מזמן! נשכח. הה, מה כעת זה חשוב? מה חשוב כעת. נפץ גדול לא הרחק. ‘כן.’ בענווה. בלי לחץ. שלא כאילו לעקידה. ואיה השה לעולה? אלוהים יראה לו השה לעולה, בּני. ‘טוב.’ אומר עמיחי. ‘עוד מעט נישאר בידיים ריקות.’ אומר גידי מלה, מלב אל לב. יש לו אבא ואמא? יש לו בחורה? איזו ג’ינג’ית שהיא, אומרים. יפה: אדומת־שיער ולבנת־חיק. (מיד אל חיקה?) – ‘תראה, מה שם!’ אומר גידי אל עמיחי ומסב ראשו, שלא להיות פנים אל פנים. אבל עמיחי לא תפש, לא השגיח. – אש ותימרות־עשן. ועמיחי גחן ויצא להקיף בריצה את הבקתה. ‘עקוף כמה שאפשר לעומק!’ צועק גידי. ולא לחשוב יותר. לא לכלות את העצבים. (חיק לבן, בטן רכה, מקומרת קצת…) אה, לעזאזל, אפשר להתפקע. כל־כך ריקות הידיים. (אם הוא לא ישוב – אולי היא תהיה… חמוֹר!) השמש? הם? הכל על כפות־המאזניִם.

‘שוב עמיחי רץ.’ אמר רחמים אל בּני. – ‘רץ? כעת?’ – ‘כן.’ – ‘לאן?’ – והפנה ראשו ל’ערפי'. – ‘להביא תחמושת.’ – ‘הה.’ – ‘לא נשאר הרבה.’ – ‘לא’ – וזהו. אין עוד מה לומר. בעצם יש המון. אבל לא לומר. ההרגשה כמו בחצות לילה, ביקיצת־פתע, ואין לא שייכות ולא תפישה, והכל מצלצל בדידות. אולי של נדון שהנה זה באים לקחת אותו. הו, אין חשק. אלוהים, שום חשק שהוא. תן להרביץ, תן לתת, תן להתפרק, לזרוק, להרוס, לרוץ מהר ולהכות. נחמה אחת – עפר־השוּחה השקט, היציב, נחמה אחרת כשזוכרים שאחרי המוות הכל ייפסק. – ורגע נושמים עוד נחמה נוספת, נשימת חירות, חוגגים כמין הרגשת שליטה בזמן, שליטה במשהו פנימי שאיש לא יוכל לקחת ממך, אפילו אינך יודע לקרוא לו שם, ואבן כבדה מתמוטטת פתאום מעל הלב, מעל הגרון, אבל זה אך רגע אחד, וחולף. ואחר־כך צוללים ומשתמט הכל, התחושות, הרצונות, הנשימות, הכל. ואין יודע כמה עובר עד שחוזרים וצפים לרגע למעלה. גל עולה, גל יורד. ובין גל לגל מישטחים רוגשים, טלוּאי־קצף, לכאן ולכאן. ‘יש עוד קופסת מיץ,’ אומר פתאום בּני, ומתחת לשק הממועך הוא נוטלה, ורחמים באולרו מנַקבה – ולפתור שאלת הבכורה ביניהם – מכבדים את הזר, את שאול, והלה עם שהוא־לא־הוא, גומע גמיעה כמקיץ, וקצת נלבט בפיקתו להבליעה, ומוסר לרחמים, וזה משכשך תכנה להפשירו, ולתת סבר אורך־רוח לקוצר־הרוח – וגומע חמש או אפילו שש גמיעות ומוסר לבּני. אבל בּני לא הספיק לשתות. השנַיִם שממול, אותם חיפושיים שטוחי־גב – התחילו פתאום זזים. אינם אלא שבע־מאות. הידיים מדגדגות לפתוח באש. וצ’יבי כבר הטיח מַכּת־אש קצרת־רוח. אבל גידי צועק: ‘לא! תנו להם להתקרב אל הפיאט!’ – וזה רעיון קר ונבון. הה, אילו הספיקה התחמושת! רגלים עוד אין רואים. מתקדמים בזוגות. ובחיפוי הדדי. אין עוד לב. אין לב לכלום. רק לזה. וגם כאן מיותר הלב. (הרהור סרחני אחד, בשיפולי הכרתך, מתגרש בלא מאמץ, אך לא בלי להותיר עקבות כלשהם, משהו מעֵין – להסתלק?…) רעם הכה קרוב, נפץ מחריש – אם תתרומם תיחתך בסער ההדף המוחצני. וסופת שרקה תכופה, וריח קשה, צורב, של אבק־שריפה. פתותי־אדמה. מכים עליך שתסתלק מכאן. מתרים בך שאם לא תסתלק – סופך בא. צפה פתאום, פתאום אין שיעור, תמונה בהירה של כבסים תלויים על חבל, עודם לחים ומכים ברוח, טופחים בהתחבטות שלֵוה, בארץ שלום. דמעות־פתאום בעיניים הצרובות. אבל הן מפירור־עפר שנסתבך בעפעף. היה בדעתך דבר, אלא שאינך זוכר. לא זה, ולא כאן. יורים יורים. כאילו מעולם היו יורים, ולעולם יהיו יורים. ואלה הם החיים. שום שינוי: זזו קצת ומחזקים את לבם בהמטרת אש עצומה, בזבזנית. בחור טוב רחמים. גם שאול. כולנו בעצם. לא אשמים בכלום. חפים מכל עווֹן שהוא. כשאתה יורה – הכל אחרת. עוד מעט יהיה נורא. עוד מעט יהיה דבר. הכל הכל ואנו. השמש? חמש. לכל זחל צל ארוך. הואדי למטה בצל. אופק הגבעות חלק ככתף אשה. קר בכתפיים. לא חשוב. מתחת קו רכס השלוחה ביצבץ כעת גב נוסף – נושא־ברן חדש. חמישי. שלום עליך. ברוכים הבאים. למה מתכוונים כשאומרים: להחזיק מעמד? לא יארך עוד זמן רב. מוכרח שיתחיל. יתארגנו קצת ויתחילו. ה’ערפי' שותק. בינינו ובינם – נותק. ואליהם עדיין שבע־מאות. ולא תתעורר פתע ואתה רחוק־רחוק. אתה כאן. ועמיחי? יש סיכוי? השוחה אדמה והאדמה רגועה. טוב לגעת בה. להיות בה. באדמה נורא טוב. לא מאמין שדווקא הפעם נחרץ. יש לי מזל. ברגע האחרון יהיה משהו. מוכרח. תראו. כמו תמיד. בוטח. ולא חשוב. להיות שקט, כאילו אמיץ, מתראה כך, מרוסן שרירים, לא רוטט. הה, שכבר יהיה. אש מנתרת סביב. כחוטי־תיִל מתוחים מאד שנקצצו פתע. אין מקום. להתרומם, אצבע מעל הראש – קוצר חרמש. אתמול אנחנו גירשנו, היום מגרשים אותנו. מחשבה שצריך לחשוב עוד פעם. אחר־כך. אם יהיה אחר־כך, ולא יהיה למחשבות דבר טוב מזה. לעזאזל, שיתקרבו. שיחטפו מן הפיאט. ותגיע תחמושת נוספת. וצקלג הזו תהיה כמו נגב, כמו כל מקום – יבואו יחטפו על הראש ויברחו. אבק כיסה אותם, איש לא מפריעם מהתארגן כרצונם. לאט־לאט. – ‘איפה הרימונים שלך, שאול?’ – ‘אה, נשארו שם!’ כמובן. הרי לך לוחם! ועם זה כולנו. כן כן. ומה עוד? אין עוד. לא חשוב עוד. איך יש לך כל־כך הרבה סבלנות ללא־חשוּב. אין כלום, תתפוצץ ואין כלום לעשות. האם באמת הכרח היה שלא יהיו כאן די כדורים לרגע המכריע? גם זה לא משנה עתה. הגידו: מה עושים? גידי – מה לעשות? הלא אנחנו יודעים לעשות, יכולים, מוכשרים, וגם רוצים! מקופלים לרגע האחרון. הכל. אנחנו, הכדורים. מתי? במטח רימונים ובקרב פנים אל פנים! מה עושים כולם סביב? מציצים. שותקים. הוֹוים. הוֹ, שכבר יהיה, שכבר יהיה אחר־כך, אלוהים, עשה שכבר יהיה – אי־אפשר! (ואילו היינו בורחים כעת – מי היה יכול להאשימנו, לידוֹת בנו אבן?)…

כעת זה בא. שריקה שטנית. שׂיער גופך סומר. הפגזה יורדת עלינו? צ’יבי מרחרח באויר. רפי מרחרח מאצלו. ‘גילו אותנו!’ מרחש צ’יבי בשפתיו כמין קללה – ‘ישר עלינו!’ הוא מרחש. נושאי־הברן מצועפים אבק ויורים. הללו שמימין מתקרבים וכל זיזה שלהם מחזקת אותם, נוסכת בהם, כנראה, אומץ נוסף. האם כבר שש־מאות? אז שירוצו! נראה, שירוצו. שיקפצו, שיתפרצו – מה הזחילה הזאת! רעמים מתגלגלים. איבחת הרסק המותז מנגנת עתה מעל הראש, כאלף סכינים ממורטות. רפיון־לב פתאום. עד תחתיות להתכופף, מתחת לקרום הארץ. מיצי החיים שבך – שדיפה חרכתם. לא מחשבה, לא חישה. לא רצון. אולי רק צורך מביש לשלשל. העוויה שהיא, נותרה מרוחה על פניך, כמין מסכה שכוּחה של מי שמכבר אינו עוד בגופיתך הזו. רובצים מכונסים, שקוטי־צואר, מציצים מדי פעם. אפס כי, גם הללו שממול, בתיבות־הברזל, אינם שׂשׂים מסתמא לרוץ אורח, ונימוקים להם משלהם לחשוש מפניך. ממתינים בקצה השדה עד שקודם ירכּכוּ אותך להם רכּך היטב – בטרם ייאותו לנעוץ שן, או לגעת באצבע. מטומטמים, נבלות. התבוננות בשדה החרוש נותנת אַרכּה לא צפויה. כולך נמשך בערגה כבושה, נהמת כליות ולב, אותו שדה תמים, חרוש לאָרכּוֹ עד שיפוליו, תלמים אצל תלמים, מצלים זה על זה בשכנות שיגרתית, ואינם מעידים על אדמה פוריה דווקא, סידית היא ושטחית וחיורת. שארית היותך, הממוסמסת, הנרעדת, נכמרת אליהם. ולא אותו ההוא – אולי הרגנו אותו בגיא, בתוך ההמון ההוא – שהשכים בוקר אחד באביב, ורתם את השור ואת החמור הסבלניים, אגב גערות מתונות, ואולי לא היה זה אלא גמל מחרחר ומתאונן, מצחין זיעה שמנונית – ושרק להם עד כלותם לשתות, והחמור פתע ריוֵח כרעיו האחוריות, וקיער גבו, וסילן ארצה קילוח דשן־צוהב, ובתנודות זנב של כלום ירדו אל השדה הזה, ובידיו הגדולות, השחומות, מגודלות הצפרניים, העיק על ידית מחרשת־העץ והתחיל פולח בשקשוק־שפתיים מזרז, עלה ורדת מכאן ולמטה, באותו אורך־רוח סגור לעצמו, אותו אורך של זה בצד זה, של זה אחר זה, שאי־אפשר להקדים בו את המאוחר, כל אחד עד תומו, אותו אורך־רוח שאינו ניזון מאיזה הלכי־נפש שהם, כי אם מכוח תקופות השנה, ואליהן הוא שייך, מעל כל הדברים המשתנים וחולפים, אפילו מעל היותך שלך, תלמים ארוכים לאורך השדה. גשמי־יורה אולי ירוו – אך שעורה לא יצמיח זאת הפעם. השתנה סדר העולם. וגם אתה, אולי. לא תהיה עוד. לבדו יחרוש אבא בשדות הסתיו. ריבון העולמים, ולכך ילדתך אמך? לכך גידלוך כמעט עשרים שנה ושנה? כדי שרגע לפני שקיעת השמש, על גבעה חשופה אחת, על שדות רחוקים – יִתמוּ חייך פתאום. הה, חדל, חדל. השמש מסתננת באבק המתגלגל, המתפרח, באור תפוז, ולרגעים מעֵין נחושת מועמה. המתן, המתן. אינם זזים. מותחים אותך. הו, זה שהיה הפעם היה איום ונורא! היכן נפל? הו, איזה אבק, פירורי־אדמה נופלים, כולך צולל – מה זה היה? צ’יבי! הלא זה היה פה! בקצה שדה־הקברים! חמישים צעד! וצעקות! שומע צעקות! עלינו! מעתיקים את האש עלינו! לא. על הקברים! להמית את המתים! נבלות, חראים, טינופות! הוי! חושך! נעשה חושך כדי כלום. התפוצצות נוראה. כולך מתקרע. קרוע. לא האזניים – כולך! השוחה השטוחה הזאת! אנחנו גמורים! מפגיזים אותנו! מנוּולים – אותנו! נחרשתי. לא שומע, צ’יבי, אתה כאן? צעק משהו, צעק אלי! איזו צורה יש לך? גם לי? אהה, זו היתה קרובה! על הראש! לא נעמוד בזה. עוד הרבה? עוד אחת ואני משתגע. אי־אפשר. זאת לא שוחה. מה אני עשיתי לכם שאתם!… א! אני… הו, אלוהים אדירים, עשה משהו! שכב, שכב, שכב, ואת הראש. רגבים עלי, פירורים, ונישפך… חיים איקבר. הו, קשה, אי־אפשר, איום! מתפלל אליך: עשה שדי, עשה שדי, עשה שדי! אַל תתן! מה אני הספקתי בחיי… צעקתי? אני צועק? לא. אין אויר. חושך. אין אויר. מכים. צריחה ורעם. אין אור. אבוד. על־ידנו. מטר! שנַיִם! לדייסה היינו אילו – אין לי יותר. שָרַק עבר. למה פתאום. למה? ואולי די? רועד, רוטט לי. טיפש, לא, חדל! לא יכול. השינים. די, טיפש. אני לא טיפש. טיפש, די! נורא, נורא. אי־אפשר עוד. אמא, זה הסוף. לא? הו, אני כבר אהיה טוב!… חדל חדל, מה עשיתי לך. ארורים ארורים! אני לוקח רובה ורץ עליהם. לשכב, להידבק, להיצמד, לא לא, לא! הו, לא! אין לי יותר. אין לי. הה, אני אהרוג אתכם! בשינים אכרסם, אשחט – ימח שמם! כלב שהתחיל מלחמות – ארורים! נבלות! חראים!

בּני פרץ פתאום באש. והיתה, כאילו, רוח אחרת. מטווח חמש־מאות התנדנד נושא־ברן אחר, והשתמט מתפש היריות בנפתולי אַוָז נרדף, ורק בלא נפנוף הכנפיים, וגם פער מקורו וגיעגע אש מצדו – בלא הבחנה, עד שהאויר התמלא שרקה, אם עוד אפשר שהיה בו מקום פנוי ממנה. אם יחטוֹף האחד – ייעצרו השאר ולא יזוזו. רק אחד אם יחטוף – וניצלנו. אלא שהמנוּול ההוא אינו אץ לחטוף. מנתר לו לכל צד בנענועים, אשר כשלעצמם אולי אפילו מגוחכים למדי, לולא שאין לך לב לגיחוכים. הה, טרטור מנועו מר צורח – שיתהפכו בני־מעיו בקרבו! עוד הצרור הזה – ודי. לא. עוד זה – לא נפגע. עוד צרור – אסור. אין עוד כמעט. לקפל את המכונה הלוהטת ולברוח. או בכדור האחרון לפוצץ את הקנה. כמו שיש בספרים. נתבהל השרץ, כנראה, וקצת נסוג, במעגל – שחשפו פתאום לפני דויד, והוא לא התמהמה, והפנה מקלעו, ונאחז בו ושלח צרור, שהרתיעוֹ, והחריקוֹ והגעיש אבק סביבו – עד שנבלע בו כמעט, - מי יתננו שש־ליטראות אחד! אבל התפוצצות הכתה פתע, והרעימה כדי ככה – שהכל בבת־אחת. כבואו כן נעלם שקע מצולות, וכשם שרגע לאחר הפגזים – נשתכחו, כך נשתכח הכל מלבד הפגזים. אותו מרובע אכזרי ונוקם ואיום שאין לך כלום עשוי לעמוד בפניו. מבולע חושך. הו, לא־כלום, רק כמה מאות כדורים יקרים אזלו ואינם. כבר זללו הסרטים את כדורי הרובים, רק אלה שבמחסנית ובכיסים, כבר ניתר גידי ורץ אל הבקתה לפשפש שמא נשתכח שם ארגז או סרט, או תלי אחד (וקפיצתו ריצתו לאחור – הבהילה למדי, כאילו מי יודע מה!…), ולא נוֹתר אלא להמתין לצעקה: גמרתי, ו… ומה?… מזלנו שאינם פורצים! והשמש? ועמיחי? מרחוק עומדים ונובחים. כמה כדורים יש להם? עמדו לכם ונבחו עד הלילה! מרגיז עד דם הלב – הידיים הריקניות האלה. מי עקשן יותר: השמש או אנחנו? רדי כבר שמה! רדי, אַת שומעת! חשופים אנחנו, כעל כף יד. ולא נזוז. שומעים! לא נזוז. תיחנקו ולא נזוז. בפיאט ובמרגמה, וברימונים, ובאבנים! אין עוד לירות מרחוק, ולא נירה. רק ממגע – ואז נראה. (ומה אם נצטרף אל ה’ערפי' ונהיה שם כולנו יחד?) לא נזוז. מי זה כעת? צ’יבי יורה. ‘תפסיק!’ התפוצצות גדולה. אי־פה. הרעש, האבק, המפולת. ועוד, ועוד, ועוד. אבק נורא להשתעל. מה? ‘צ’יבי!’ – אינו שומע, ‘הי, צ’יבי!’ – ‘גידי!’ – ‘מי זה?’ – ‘גידי!!’ – מי צועק? מאחור! מאחור? הו! עמיחי! צועק נורא, צועק נורא, מה קרה? כולי זיעה. הנה הוא. ברגע האחרון. ידעתי שכּכה: ‘אהלן! קפוֹץ הנה!’ בידיים ריקות? – ‘גידי!’ צווח עמיחי, כמי שלא הוא, בטירוף, בסערה, ומראה של אסון מכל צורתו – ‘מה קרה?’ נבהל גידי, והסב כל גופו, השתטח לקראתו, עד שראשו לא היה אלא כפסיעותיִם מראשו שלו, שטוח בעפר, והאור האלכסוני מגיה על פניו ביעותי־אימה, צעקה פעורה, חלולה, נורא לא גלוח, חולני, מעוּפּר, חיור מבט ומצהיב – ‘גידי – צורח עמיחי מבלי יכולת לשנות, וטירף בּמַפּוּחַ נשימות – שם’… וחתך בידו תנועת חיסול, והבהיל מבט קצוץ אל ה’ערפי'. – ‘סַפּר מה, הירגע…’ עיצב גידי מתוכו צרידה דומה לקול מרגיע, וידע כי הכל אבוד וקרבו נשרף. – ‘שם!’ – השתנק עמיחי – ‘גמור!’ צעק צעקה והשתדל נורא לבלוע, לנשום, לסדר משהו, להבליג, אפילו לחייך, לכהרף, מעוקמות. – ‘הכל. ראיתי. גמור. איום. לחתיכות! ומוֹטה ברח. אין. שם הכל. גידי!…’ – מחליק בידו בהיסח־דעת פיסת־קרקע קטנה מתחת – ‘גי־די!’ נצטרח עתה האויר במבוהל, מלמטה, מי? ‘גידי!’ נחר עמיחי וטילטל כף ידו להמשיך. ‘גידי!’ צעק וצעק מישהו למטה, נחום. מה זה צועק. מה כולם בבת־אחת. ‘גידי,’ התגבר עמיחי ואמר – ‘גידי איפה אתה!’ שאג נחום מלמטה. ‘פה! מה יש!’ צרח גידי עד קריעת גרונו, בזעם, במחאה, בטירוד כל הפרעה. ‘זה גמור – יבּב עמיחי – ראיתי. אורי. וקצת הצדה עוזי.’ – ‘תראה שם! תראה!’ צעק נחום מלמטה, כתוף סוער. ‘חכה רגע.’ הפנה גידי מחצית ראשו אליו. ‘גמור – יִבּב עמיחי – ופצועים, ואני מוכרח לחזור. לרוץ אליהם, אני…’ – ‘באים משם! באים!’ צעק נחום. וגידי מַפנה ראשו, מגביה, האצבע של נחום מצביעה צפונה, צועק, מטיח אליהם – ‘מכוניות! תגבורת אליהם! תראה כמה! יורדות שמה!’ הכל! די! להתחבא. מפולת. מבול. רגע אחד! תנו לי רגע אחד! ‘גידי!’ צורח נחום. ‘גידי…’ מחרחר עמיחי. רגע, רגע! אתם גם כן – אז מה אתם רוצים מה – אֵש! ‘וכדורים לא מצאת?’ – תגבורת! ומוֹטה ברח! ראש בעפר. לחשוב. לא חושב. לא נחשב. אנחנו. לא לא. אנחנו לא. אנחנו כאן. במה שיש לנו. חברים! ככה! התפוצצות. אש־סַנוורים לכהרף. וחושך. אבק ומפולת. ודממה כבדה של ריק.

פרק שבעה־עשר

רעמים רועמים. רק הם. שפכים נשפכים. דממות־בינים ענקיות, נרעדות. פיכוי עולם מחוּי־יקום. לא נושם רוח־חיים. הכל הודר רועד. כבתוך פעמון. ניפוצים רועמים לבדם. בינם לבינם. עיי עולם הרוס. אין עוד. לא יבוא ולא ילך, לא יגיע ולא יהיה. עוד אנחנו? המכוּוצים האלה? מן השמש רק עלטה חומה, עשנית, סדומית, מתוך ההפכה. מה עוד? אין. אפופים סביב, חשופים מכל צד, פתוחים לכל, בפאת שדה אחר, נישפה, גלוי, עם חושות־חומר אחדות עלובות. וריק, ריקנות, כלום־לא, לגמרי. נישובי אבק שאינו משנה כלום. אבק כה ואבק כה. ופיצוץ נורא נוסף. כבר לא נורא. אל תוך הריק. לא־כלום, לגמרי. אבל פתאום סמרמוֹרת בכתפיים. כאילו נוגע בדבר. אבל לא כואב. הוֹוים בלא לכאוב. בעפר, בפירורי־אבן. וגם לא כך. משום שיש רגעים שמתחילים כמעט לדעת. לא דבר אחד, זה או זה, אלא המולת דברים בסערה ובקולי־קולות, עד שלא יודעים. רגעים נמסים. אין שיעור, לא קצוב. וגם לא זה. כי לא יודעים. ופתאום חשבון: הרַגלִים לא יסתערו אלא מקץ ההפגזה. ויש פנאי. נשכב ונחכה בשקט. ואובד גם זה בריק. וללא חשיבות. אבודים בקרן־זוית שאין בה כלום. נתוקי קשרים או יחס. שכובים מבדיעבד. ולרגעים: נינצל מכאן? נצא? מתי? ופחר־זוָעות. פחד גלמי וענק וכבד מועך סביב. הו, אלוהים טובים, אימת מי שאיחר לתיבתו של נוח. בלא שום סיכוי ועייף מכל ניסוי. אילו היה אתך מישהו. יד גדולה ובטוחה. יודע שאתה כאן ואתה יודע שהוא. שמדפיק את הלב להאמין כי כל החשבון לא תם, וכי עוד אפשר ואפשר. פיצוץ נוסף. שחור נופל. הכל נסתם. (אם יהיו לנו די כדורים – הם לא יעברו!) בעצם: הלא הכל בידיך. שפל מזה אין. ובכן, מה תפסיד? יבואו, יסתערו – ויידעו. ואנחנו נדע. ולא יהיו שום ספקות. נהיה. השמש תשקע. אין מה לחשוב מה שם. כולם כאן בתוך הזה שיש. החושות העלובות האלה, בקתות־החומר. כולך נמשך פתאום אליהן. אל קיומן, אל מציאותן, להאריך ולרדת לחקר מבנה הקיר הזה, אשר תערובת טיט־חומר, חום־אפור מחויר, מלכדת את שקיפי־האבן הגלמיים, שהושכבו בגלמותם, בתמימותם הבתולית, בלא דיתות ובלא־נדבכים, אלא בשיכוב צלע אל צלע, ואבנים קטנות וטיט לרוב משלימים בפרצות. עד מקום שמעזיבת הגג מפסיקה, וקורות התקרה חורגות מתוך התיתורה רכוּנת־השפה, חומר ותבן מן המצוי, מבנה פשוט ונכנע ונואש משכלול. אנשים שדי היה להם בשום דבר. ילדי־עוני. פראים. (אתה כבר בנית פעם בית? אפילו כזה?) מה כל זה כעת: למי זה חשוב. מה יהיה? מה עוד? (ואחרי הכל: זה בית. ביתו של פלח. בית כלומר: שלום. מגוּרי־שלום. עוד קנאה. אשה. משפחה. הה, רחוק־רחוק בנכר.) במה מאמינות אבנים? במה הן כל־כך, ששלום להן? נתפשנו היטב. (לא נתפשנו! נשארנו. היינו יכולים לברוח. טעות: לא היינו יכולים. לא יכולים. רק הוֹוים.) מה ננשם באויר. מה נושמים בכל נשימה? חשׂפוֹן, על־גבי השטח החשוף מכולם. הגלוי מכולם. קצת אבק בינינו ובין הכל, וקצת מרחק, לא ידוע. זה הכל. לא מפגיזים עוד? זה כבר? כעת תבוא השעה? מי אמר מלה? לא. שקועים באין מלה. המלים נגמרו. אתה תשתוק ולא ידבר עוד אדם. אין עוד. אחרון בעולם ששקע. גלי מים משכשכים, סתמית, שלווֹת. לא מים כי אם סלעים נזילים. דוֹמַם נזיל. מלפני היות החי. אין מנוס, לא יבוא אדם, לא יסע אדם, לא יקרה כלום, לא יצעק כלום, הכל נפל אל זו הסוֹפיוּת החדגוֹנית שאין לה שום צעקה. מה עוד יתחולל. מה יכול עוד להתחולל. משהו צריך להתחולל מעֵבר מה שיכול להתחולל, לפני שאוכל למצוא לי מקום. שלוַת אפסוּת. אבל שלווה. כמעט תרדמה. מזלנו שאנו פזורים – וישהו אינה משגת. מכים בעיוָרון, פעם כה ופעם כה. ענק עיור רודף. למה בעצם עוד שוכבים? מוכרחים שישיגו אותנו, שידפקו אותנו? למה? הה. זו. זו כבר. אבק נורא. כך זה הסוף? צמא בפה. לא הסוף. צמא בפה. עייפות. שום סוף. רסיס יִבּב זוָעות מעל הראש, מתהפך לוהט להפגיע. חשׂפוֹן מחוּשׂף. חמש־מאות? כבר ארבע־מאות? אולי שלוש־מאות? מי יצעק פתאום: ‘כעת! עליהם!’ בוא. הוֹרד הוֹרד. הנה זה! הוֹ־וֹ אין לי.

אל פנימו פנימה, מפולות־מפולות. עד דרדור צרורות אבנים קטנות, ודממת אבק שלגי, ומוסיף ומתהפך לרעלות־משי מתנפנפות, רוחשות חרש. קשה לנשום וקל מאד. התבהרוּת־פתאום: מה הם מפחדים כל־כך? – מאתנו? ממוקשים? גיבורים גדולים. או שלא עברה אפילו דקה ומחציתה. הכל רץ ונשאר על עמדוֹ. חלום רע. ממרחקים. מרחוק. כמו מעבר ל… דויד ועובדיה ישנם הנה. שם אַברוּם הגדול והקסדה של יעקבסון. כולם כאן. ובּני ורחמים ושאול בסדר. וגם נחום וחיים. כולם. ורפי וצ’יבי. מי חסר? אני. כולנו באדמה. לא יימשך הרבה. רגעים. תחמושת. המתנה. מחוסרי תחמושת. המתנת מחוסרי התחמושת. רגעי ההמתנה של מחוסרי התחמושת. זה הכל. ופתאום. נראה כל זה, ואיך שאנחנו דחופים כולנו בעפר, ואיך שמתקרבים ובאים עלינו, לאט ובלי חשׂך, ואיך שהכל בכלל, לא יודע מה – דווקא כל זה נראה פתאום כאילו כל־כך קל, כאילו לא רק רחוק מהיות נורא אלא כמין מהתלה להתפקע מצחוק! איך ששוכבים בחורים בעפר. ואיך שמתקדמים עליהם בלי שום מעצור, והכל – לא מטופש להצחיק? איום ונורא! ובתוך כך כבר אבד הדבר, נעשה מופשט, לא מקושר, חסר שום קיום מוּמש. אין למי לחכות, אין למי לקרוא. בעצם: אין למַה לחכות. מתקרב ובא עליך. פשוט, ומעֵבר לספקות. האומנם זו כל מנת הגורל שאנחנו ראויים לה? למה? מיטשטש. ראש בעפר. ברד־מתכת מקרקש. רק כעת התפלץ הקול, נורא מהיות נשמע. ידיך ורגליך החשופות רוויות מגע אדמה. מפל אויר. שטף גולש בבזיאָה. רגע צלילות־דעת: זו עוד איננה ההסתערות. ואין עוד לא דעת ולא צלילות ולא רגע. רק פחד. נמיסות מתרפשת. הה, למה דווקא אנחנו? חשׂוּך־תקוה. לא. בודאי שלא. רגליים יש לנו… צעירות ורצות ואפשר… מרגישים איך פתאום נגעת בדבר שאִיוָה גאולה, חילחל וחילחל מחוּפה כל מיני אמתלאות והשתמטויות שהן. לברוח? עוד אחת. עוד. אבל גם משהו משתנה. מה פה כעת? לא! –יורים! דויד יורה! מה? על מי? (לברוח!) לא, זה שם. ההסתערות? כעת. כולך כולך. כולנו. התלקטות כל עצמך, כל הפירורים יחד, בכהרף, אדם שלם: ‘תפסיק!’ – בקול ניחר, לא משומש, חלוד, אבל הוא שמע. –’תפסיק!' –’כבר גמרתי!' – עונה דויד, בצליל מוזר. ‘אַל תבזבז!’ – מנסה גידי להוכיח. בצעקה, יותר מכוחם של כל טשטוש, אבק ופיצוצים. –’גמרתי'. – עונה דויד, ככה שכדאי לסטור לו על לחיוֹ! זיעה פשׂתה בלב. ובכן, הרי לך, מי מבולבל? איש לא מבולבל. הכל צלול ובהיר ועשוי לעשיות. גמרנו! אין לנו עוד מה. מישהו קם פתאום. יעקבסון. מה קמת? גחן ושילח עצמו בריצה שפושה ישר לכאן, אל הבקתה. מה קרה? נפצעת? אינו משיב, מדלג, מתחבט באבנים, וסוטה, אל מעֵבר לבקתה, בנשימות מַפּוּחַ. מה פירוש? מה קרה לו? אבל כבר גם אַברוּם הגדול דוהר דהרות כבדות, בהיחבט קורות, ורץ לכאן, והלאה. מה אתם? ‘חמורים! מה! מי הרשה לכם!’ – ברחו! ככה? חמורים! מה! חזרו! ואת המרגמה השארתם! לא לזוז – איש לא זז!' – – ‘המקלע ריקן!’ – מודיע דויד ממקומו, בנגינה כמין בדיחה. וכבר הוא יוצא, וכופף קצת קומתו, והמקלע בשתי ידיו ובמין דידוּי משונה. בתוך ענני האבק שלכל צד, עם פיסות שמים וגבעות מרחוק, כבר היה רץ ובא לכן. בורחים? ככה סתם? מאליהם? ‘לא לצאת!! – כצעקת חיה פצועה – בלי פקודה – איש לא!!’ מי הרשה, מה כולכם, כמו חיות – רגע, רגע מאוחר! לסגת מהר ולהתרכז ב’ערפי', כאן – אין מה. – אולי שם עוד ארגזי תחמושת – נמשיך – אבל בסדר, לא בבהלה, חכו, לא כמו חיות! –לעזאזל, מה שנספיק, אַל תרוצו – הכל נופל – המכונה, את המכונה: ‘בּני! –פרקו והעבירו, מאחורי הבקתה, מהר!’ מהר מהר. ולחפות. לא בפראות, בחיפוי. מהר מהר. בוער. מתפקע לחץ. ‘אתם שמה! – שמרו! ולא לבזבז! חַפה, צ’יבי, שומע?’ בזהירות. מפרקים את המכונה מעל החצובה. מהר אי־אפשר. תמיד בורק אחד מַמרה ומתעקש מבירוגו להכעיס. או משהו נופל. הלאה הלאה. ‘סמוך!’ צועק צ’יבי. בחור נחמד. אחד. דפוֹק דפוֹק. בריצה בריצה, מכאן. אהה, צועק בּני, את כתפו צרב, הִכוָה בגוף המכונה הלוהטת. רחמים עם החצובה. שאול עם סרטים. כולם. מי נשאר? נחום? חיים. מי עוד? פה, שכב פה! שרפת את הכתף! אין זמן. (לא לחטוף פתאום!) שורק שורק. ארצה! הי, ארצה! כולם. התפוצץ. הלאה. נבלות. אין עוד מה. גמור, רוצו רוצו, נבלות! אתה! תיכף תקבל בשיניים – שכב! את מעיר של יעקבסון אשפוך! לא ככה! לא כמו תרנגולות רטובות – אתה חַפּה! מנוּולים! בגידה! בסדר, בסדר, סדר שיהיה פה! איזה סדר. גמור… גמור… ברחנו… אה, גידי, גידי! – ידיים ריקות! מה אנו! רוצו רוצו. צ’יבי תן אש. אני אחרון. ספינה טובעת. להיות שקט רגע. לחשוב. הכל? אה, אילו היו לנו, ויכולנו, ואילו… תן אש, תן. בלי חשש. כבר נעצרו. כבר מפחדים. עוד מעט יפגיזו הכל מהתחלה. במקלע אחד! בהמות! במקלע אחד! ואל תשכחו כלום. (בורחים בורחים, בושה בושה!) עכשיו אתה, שאול, רוץ, כמו משוגע, אַל תעמוד, עד למעלה – רוץ! אַל תזחל, חמוֹר, רוץ! דהר! את המרגמה שכחו, בזיון, לחטוף אותה, אני חכה, חכה, עוד אני לשם, אַל תרוץ! צ’יבי! הו, תראו! נושא־הברן – כבר שם! הנה! – – הספיקו! כבר פה! – – שריקה. ארצה – – אבק, אבק. חיים, רוץ. כעת אתה, נחום. אל תדאג לי. לי אל תדאגו ורוצו רוצו, חַפּה, צ’יבי, אל תזנח, עכשיו הוא ברובה – ואתה קדימה רוץ! יהיה פה ריק. ריק יהיה. הגבעה שלנו… אחר־כך אחר־כך. – – דפקו אותנו. לרוץ. מה עוד נשאר? המרגמה – אין. – – לחשוב? אין. דפקו אותנו. ברחנו. לבד. לבדי? גשם יריות. – – אותי? הרגישו? עלי? לא תזכו! צ’יבי מחַפּה, כבר משם, מן הדרך. אני! רוץ (אם תקום תחטוף!) – אין מקום בלי כדורים. בעוד טיפה מזל – אוכל!… אין לאן, הכל! הכל! – כעת לא אוכל עוד. צוד צדוני. אימת ההתפשות. נורא – – החמצתי? הפסדתי? לא תזכו! כולי צמרמורת, העור כולו צמרמורות… תפוס את הרגע, זנק! – –לא לא. כעת? לדלוג על רגע הביש… לא לא. ריק פה. נגמר. עזוב אותי! המרגמה. – – רוץ! הכל ריק מאחורי… ברחנו, ברחנו… אבוד… רוץ! רוץ – הה!

כשהגיע גידי אל מעֵבר הבקתה האחת, ופסח ורץ אל השניה, ויצא אל מול הפתיחות של גב הגבעה – לא נראתה שם נפש. הכל היה ריק ונטוש, וכאילו מעולם עמד בנטישותו הזרה, עד שצובת את לבך חנק יתמות, בדידות, אין תקוה, ואימת־יאוש, תופסנית. אָבדן הכל. כולם ברחו. לא נפש חיה. עוד רגע ישיגוך. בור של ריק. כל שנאת היקום – אליך. מיותר ושנוא. ושתיקה משונה. כאילו יום־יומית ובעצם רגע הרת־עולם. לא נותר איש… לא! יורים! מי? ארצה! הה, צ’יבי, שם תפש עמדה – ומחפה על ריצתי. בחור טוב. בחור נחמד. נאמן. יקר. לעזאזל הבקתות השונאות האלה. מי צריך אותן. לשרוף ולהחריב. שלא יישאר דבר, עד היסוד. להתאמץ צריך בכל האומץ כדי שהרגליים ירצו לרוץ. בוגדות וממאנות. להשתטח ולא לקום. להיחבא. האדמה תופסת: שכב. כבר נגמר, כל־כך מהר! למעלה עבר מישהו כפוף ועל שכמו משאו. (את המרגמה השאירו!) נתקל פתאום באבן ונשתטח במפתי ובמרעיש. שיח מיתנן אחד, לאֶה שרב ומקומח אבק צהוב. מתהדק לאדמה ומנסה לתפוש נשימה. הפנית ראש לאחור, וצריך להתגבר כדי להביט לאחור. כאב ההבטחה לאחור, אימת ההבטה לאחור. הפנית הראש לאחור. אבל לא רואים הרבה. בקתות בדמדומי־ערב, ואבק מַוריד שלווֹת מעליהן, משל כאילו חזר הצאן. חרדה תוקפת. וגידי אוסף ברכו החבולה. לעזאזל. הימלט על נפשך. אַל תביט אחריך. הכל שם לבָרוֹת יריות קרובות. (לא הרגישו שנמלטנו?) נשימות תוכפות וכבדות: צ’יבי רץ עם המקלע. רפי רץ למטה, בין הסלעים. מהר מהר. כל איש לבדו. ברחו ברחו. רעמים אדירים. עד מתי? הכל גועש שמה. מוחצים את הריק – כדי להיכנס. צחוק הצחוקים, אין כוח בברכיים. רוץ רוץ. אין נשימה בלב. רוץ. אין די אויר. כמו כלבים ברחנו. לא נשאר מישהו מאחור? זוָעה לחשוב. לחזור לחפש? דמך מתקומם בעורקים! כולם כבר למעלה! רוץ רוץ. השיחים. הסלעים. הקרחה. ריח התבן. ריח עשן. ריח עפר אפור, מנומר זיתי צאן. יום ארוך ולא גמור. הו, כאן לבסוף, זו הבקתה, קיר, לבסוף בינך לבינם, לתפוש נשימה, מבט אחרון לאחור, קוצים גבוהים, הפסדנו שם. כאן.

קבוצים בפינה. כולם. לא־טוב. אחדים רבוצים לפלות קוצים. מתנשמים בכבדות. צריך מיד, משהו, מהר. לא להביט זה בפני זה. ערומים למחצה, מזיעים, רזים שכאלה, ילדים. כעת היא הולכת לשקוע השמש, מעֵבר כל המרחקים. נבלה! והאבק נעשה תרוג, אסוני. לארגן מהר הגנה היקפית. מבט סביב, לדעת מה. למעשה תמו כל כוחותיך, תמו ואין. היכן ברזילי כאן, ועמיחי? הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זועות. אחר־כך. צ’יבי ורפי –תפשו עמדה שם! הרובאים מכאן ומכאן! ועוד מה? תחמושת. כלו הכוחות תוּמם. ללכת לראות. הו. תחבושת על הראש אדומה. ראש חבוש אדום. פצוע ראש. ולמטה – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה. וזה אליהו הג’ינג’י. ראש אדום ושותת. שוכב פעור־פה, כבד, מאוגרף. חם כאן. קשה. אין דרך. אַל תתעסקו כעת בזה. לנו עוד מלחמה. עזבו הכל. מי מדבר? לא – שם יושב שייקה הקטן והאזניות על אזניו. מקושר? מתקשר? יודעים עלינו? במגע אצבע על כתפו, והלה נרתע מבוהל. ‘גידי!’ הוא אומר ממרחקים, ועיניו פתאום מתמלאות דוק דמעות, מצטנפות, ואחדות כבר נתכדרו ונושרות מזוית העין, מוֹתירוֹת נתיב באבק הפנים. מנסה לקום, לעמוד בפני גידי, מלקק שפתיו לומר, מרעיד, עד שמוכרחים להקשות אליו: ‘אַל תבכה כשאתה מדבר!’ ופתאום גל של חימה בחזה, גועש נלבט לפרוץ, צרחני ורע –’יש לך קשר?' –’לא. אבל מנסה!'… מנסה, מנסה. מה כולם עומדים ושותקים. במין שתיקת רטינה, במין בלבול מטופש בהוויה קטנונית. חדלו. ‘כאן! –פותח גידי – והצעקה רמה מן הדרוש הרבה יותר – שומעים? לא זזים בלי פקודה! מתארגנים להגנה. מה עם תחמושת, ברזילי?’ מוגזם מאד, צעוק מאד, צרחני יותר מדי. ‘תשתקו כאן כולכם!’ מתנפל גידי, כשמנסה מי לומר. ‘גיבורים גדולים לברוח!’ מקנטר, לא יודע את מי. או למה. ‘אני אהרוג מי שיברח!’ צועק גידי, ‘וכל אחד למקומו.’ איפה מקומו. מה המשחק הזה לעת כזאת. ‘לך תחפש מים, אתה. ואתם שם תשכבו שניכם לצד ההוא. כן. ולא רוצה לשמוע אף מלה!’ וגם זה מופרז, יותר מדי. ואחר־כך פתאום, ומזוית אחרת, וגם בקול אחר: ‘ותיכף יבוא הג’יפּ. עם תחמושת, ותבוא התגבורת. ועד חשכה אנחנו…’ מה אנחנו? רעבים, צמאים, עייפים. לא: מזועזעים, נרגשים. מוכים. ומה? עמיחי וברזילי נוטלים את הג’ינג’י הכבד בידיו וברגליו, נושאים אותו לבקתה. אלונקה אין. צריך שמיכה. בחור כבד שכזה. וגדול. והתחבושת האדומה הנוזלת. ומה לעזאזל.

מביאים ומניחים אצל הכותל. שומעים את שייקה מנסח: ‘הלוֹ, לאה שתים, לאה שתים, לאה שתים, אני אומר שנית: לאה שתים, לאה שתים…’ וקולו מחורבן שכזה שמתחשק להרים רגב ולהטיחו בו: ‘אַל תבכה, נבלה, כשאתה משדר!…’ בלי פאניקה! הו, לא לתת לאף אחד להתחיל להתיאש. או לחפש מפלט לעצמו. שיאכלו משהו. יש משהו לאכול? ומוֹטה? ברח, טיפוס נאלח! הה, ברזילי,‘נשארה תחמושת?’ עיניו פקוחות, אבל לא מוּכּרוֹת. בלי קרקע. מלקק שפתיו ומבקש את קולו, ועייף מאד: ‘אין כלום.’ והראה בידיו על הכל, סביב. סרוט, מאובק והמום. כאילו הועף ונפל. הו, וזה – זה עוזי, סַמל המרגמה. ידי הזהב. בכתפו פצע, גם על חזהו מאדימה הגופיה. כפוף ראש. שמוט. חי? סובל. וגידי בא, כרע אצלו, נגע בראשו, והלה הפקיח סדק עין ושימט עצמו ממגע, בלי נוע. וגידי אמר: ‘רוצה סיגריה?’ והלה שימט מבטו, כיבה. גידי נעץ בפיו את הסיגריה והצית, והלה נשם לתוכו. ושתקו שניהם. עופרת נצוקה לאבריך. רק מעיך רוחשים, רוצים לשלשל. טוב, אין מה לעשות. לא לשאול. הלאה. קולו של שייקה מעצבן. ‘לאה שתים לאה שתים…’ התפוצצות גדולה נפלה אי שם. והכל רעד. מישהו קפץ בבהלה. ומכונות־יריה החלו מתקתקות. אין מקום על־פני האדמה. כבר עולים עלינו? כבר גמרו עם המשלט הריק למטה? (ריק, ומרגמה שכוּחה – ימח שמם!) – לא טוב. לא טוב מכל צד. קח את חרבך ופול עליה. הנה הם כולם. שם שוכבים בהגנה. ומקלע אחד. והמכונה? בּני ממשש בכתפו, כולה כויה אדומה ושלפוחיות. אינו פולט הגה. ברזילי לוקק שפתיו. חסר־צבע, מבוקק לגמרי: ‘אני…’ התחיל וגידי לא אבה: ‘אחר־כך.’ אמר לו. מי הלך להביא מים? ולא נשארו ביסקויטים או מה? יללת פגז מלמעלה. מה? שוב? עלינו? המעיים מתהפכים. חוָרון בלב, במירוץ הדם. הִכּה! רעם. איפה. חמישים או מאה. הידיים מתרעדות. ‘כעת יסגרו אותנו.’ אומר מי. נבלה. בוגד. להרוג אותו. ומה בעצם אנחנו עושים כאן? לא תחמושת, לא מים, לא כלום. חדל, גם אתה מתחיל!… הירתעוּת בכולם. אי מי פה, אי מי שם, מנסה להתקרב, להצטופף. האדמה צרה ואין לה מקום לשאת אותנו.‘עד פֹה עף לו הדם שלו.’ מראה מי, על קיר הבקתה. עצוב, להיחנק. אגב, ושמוליק היכן? ואיה השלישי מן הרגמים, אחד מיכיק או קיקיק, או מה? אבק ורוד. השמש נמוכה למטה, גלגל חמים ושתקן. מרחוק־מרחוק קוים מאד, מסגילים, ומשהו מכחיל, עמוק ורחוק, ולא מזוהם בכלום, אה. בולעים. נזכרים שרעבים ושוכחים. האדמה נרעדה. יללה למעלה. עוד? התפוצצות אדירה. ואינם כבר רצים בעקבותינו? דולקים אחרינו? במה נוכל? מזוית זקף קמץ הבקתה – בהצצה. אבק מוּרָץ רוח. בשדה שמנגד עדיין נושא־ברן מתמהמה, וכנראה לנתק ולחפות מאגפנו. אין לך מה לחשוש, טיפש, ולא ממי. עוד רגע ישתלטו על המשלט הריק – ומיד לכאן. לנו שלושה סרטי כדורים. פיאט וכמה פגזים. וכדורים לסטן. חמישה או עשרה כדורים לרובה. צ’יבי אומר פתאום: ‘עד החושך עשרים דקה.’ וכאילו היה אומר טרחת־שוא. גידי. או אולי: ואסור שנחמיץ את המועד, גידי. משמע: להסתלק מכאן בעוד מועד. ואם כן? רפי אינו אומר כלום, אבל רואים איך הוא מתפוצץ. הו, אבל חדלו, ותנו לי מנוח! איזו אש־גיהנום כדי לקחת משלט ריק! טפוּשֵי אִיולת! ואילו היו לי עתה כדורים – הייתי לוקח עשרה, השמש מעֵבר גבנו ובלתי־נראים, היינו מתפרצים עליהם מערפם, לקצץ, לזנב, להדהים, או, היינו… התפוצצות. אבק. רפי משתעל. ומצילים את המקום – עם חשכה! אילו ו… אני צמא. הוא אומר. אני רעב. אומר לו צ’יבי. וכאילו לועג. כל הגוָנים שבין זהב לאדום נתלו בפתע בצמרת האבק, מתנדנדים ופוקעים. גוני שלכת רועדת. נזכרים פתאום בהצצה רחוקה אחת, דרך זכוכית ירוקה אז, וראיית העולם מחדש בפעם ראשונה… הה, טוב. ובכן מה? הכל נתהפך בתוך רגעים. ואין שום בהירות או הבהרה או ידיעה. הכל נשתנה ואתה לא, אינך יכול להשתנות כמו העולם. התפוצצות. יריות חולפות בחלל. כבר? יפוררו אותנו. ימחקו אותנו. ידיפו לאבק. אימה נוראה מתגנבת. מתגנבת וכבר יושבת קבע, כמימים ימימה. כאילו תמיד כאן, ורק כעת נתברר. סרחון של פחד. ‘זז!’ אומר צ’יבי בלא להגביה קול. וברור שהכוונה לאותו נושא־ברן שהיה משתהה עד הנה לחפות ואכן, ביחושי־אבק התכנפו סביבו בשדה הגדול. הכאילו ריק מכל.

מעבר הבקתה מיושבים אחדים. סיפורים מסַפרים. על איזה אחד מיכיק, או קיקיק, מן הרגמים, היה פצוע ברגל, מלמלם ברזילי, ואולי מוֹטה סחב אותו, אולם הם אי־כאן? מחכים לעזרה? ומי זה מיכיק? אין יודע. לא חבר של אף אחד. אחד חדש, מן הרגמים. איזו צורה יש לו? ואורי. אי־אפשר להביט למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר). שייקה: ‘אין תשובה. אני מתקשר ומתקשר. ואין.’ – ‘המכשיר שלך מקולקל.’ לעזאזל. איך אתה יודע? יודע, יודע. ריסיו מושפלים. כאילו עליו היה הכל. מעורר בוז במסכּנוּתוֹ הלא מוסתרת. אנחנו עודנו מדברים. זוכרים לדבר, זה אל זה, עברית, להבין כאילו, מדברים…. ופתאום התרגשה ורצה יבבה איומה, שלשמעה התרדדו הכל ארצה. נתהדקו לעפר, נעצמו עיניים, והגב הגלוי סלד מהרגשת חשׂיפוּת מדגדגת. אֵל אלוהים – הנה זה רץ עלינו! – – התבקעות קורעת שחקים, מהלאה קצת. ורק פתותי־אבן ברדו נשרו והשתקשקו על כתלי הבקתה, כשצנחו אל תהום השקט, הפעורה אין סוף. מישהו רץ. צ’יבי, ועם המקלע. רפי אחריו. למה? צ’יבי: ‘הם נכנסו למשלט!’ ובאצבע על אחור. נסגר מעגל סמוי. הכרח למהר ולומר מה. אחד קם ופוסע, מתחיל לרוץ. לאן? גידי צועק: ‘נבלה! חַכּה!’ אבל הריצה – במורד, למטה, להיעלם, בכל האומץ הגנוז. ‘חכו, מנוּולים –את הפצועים!’ כבר שלושה רצים. נגוז נגוז. חיים בתנופה את הפיאט על כתפו – כמו שבזאת פיטר עצמו ויצא חובתו – ומתפרץ כבר קדימה, למורד, בהליכה ריצה. ‘אַל תזוזו!’ צורח גידי אל מי ששומע לו. ‘אתם מחַפים!’ לצ’יבי ולרפי. רק כשנרד – תרוצו. מסתלקים. מפַנים. ‘סתלקו. מהר. דויד נוטל את המקלע והודף בכתפו פקודות או צעקות ומתחיל לרוץ. ואחריו עובדיה כקשור אליו. ‘אתה – הישאר פה! – צועק גידי – נבלה, הישאר!’ ועובדיה נבוך, לא נשאר ולא רץ, אלא מהדס לאחור, מתעכב רגע, ומרחיק פסיעותיִם, כולו קפיצים. ‘המכונה! רוץ, בּני!’ פוקד גידי –’עד הבית הבודד שמה!’ ושם אולי נתפוש עמדה. מי שוב נשאר כאן. והיכן השמיכה. עמיחי כאן. ברזילי כאן, אני כאן, צ’יבי ורפי, נזוז. ‘תוכל ללכת בעצמך, עוזי?’ –’לא צ’ך־ת’אַף־’חַד!' ענה הלז בזעף. על מי? לעזאזל! –’אתם תחפו עד שנרד למטה – ואז…' ומוֹטה עם הפצוע? נשארו כאן? לחפש? מה לא עשינו כשורה? מה עוד? הה, לא כשורה, הכל, לא בסדר, הכל, לא טוב. ואת אורי? נקח? עמיחי וברזילי מילאו איש חפנו בכנף השמיכה והרימו, ובערסל מכביד נורא הבחור ההלום, והכל כבר, חסר־תוחלת, משתמט מן הידיים. גידי בא ותופש בשמיכה, ומתחרט כרגע: איזה כובד! אינו פוסק עדיין מצעוק, מחרף, והכובד נתלה בזרועותיו, זוחל ומטפס אל כתפיו, אל גבו, אל כולו, לא צפוי ואין להיפטר ממנו, עד שעולה חמת־טירוף על כל הבורחים שפטרו עצמם, משום שיש להם איזה גידי והוא כבר ידאג בעצמו, לך צעק! על מי! עובדיה! בוא! שים יד, תסחַב, עזור! אינך רואה! רפי וצ’יבי יישארו וישיגו. ואורי. הה. דווקא אורי. מרוטש. חסוּל בבוֹר המרגמה. דמו עד הקיר. והכל נשאר. הציוד, המזרנים, המרגמה, והכל – ואולי לא לברוח? רק להיחבא ולא לברוח, להסתתר… באבי אביהם לתת להם, ברחנים מנוּולים! – אבל כבר, עד כה, בלי להרגיש מרחק. כבר אמצע המורד, בתוך הקוצים, באפלה היורדת, ואין עוד בקתות, ורק פתיחות שקטה ואדישה משועממת, או עוצרת נשימה ומביטה. מטולטל בארבעה, התחבושת האדומה דיבקה באדום את השמיכה סביב ראשו. טלטל והכשל וירוד בין הסלעים השטוחים. כבד, כבד כל־כך, כבד אין שאת. ועוזי היה הולך חבוש יד וכתף, במשולש בד, וכתפו האחרת, נדה תכופות. מרתעת לאחור, בעצבנות רגוזה. לבנונית המשולש כה מופלאה, כה נקיה, כה לא ידועה, עד כי שיוותה על הכל חשיבות יתר, נכבדוּת שהיא. לא חשוב.

לא, לא נוכל לסחוב! לא נוכל עוד שלוש פסיעות נוספות. לא נגיע לעולם. כל־כך נמוך הוא נישא עד כי נדמה כאילו הנה בגבו יחרוק באדמה. ואין שום כוח להגביה. ולא לנוח רגע? עמדו רגע לנוח. איש לא יאמר אם אחר לא יאמר. הנה אתה נופל. כורע תחתיך. זרועותיך נחלשות. המדרון לא נגמר. והקוצים והסלעים, ולא שום דרך עוד. כל השדה ההוא לפנינו, וכל מעלה הגבעה ההיא, והמדרון שאחריה, והעמק שאחריה. ומעלה הגבעה שאחריה ו… נמאס להביט לפנים. מה שהיה מאחור – כבר ישן־נושן. גועלי. רק שמים חלקים, וריקים עד בעתה. עקבות אופני הקרונות שהביאו אותנו לכאן אתמול. היה נדמה: סתם מסע־התנגשות לא־חשוב, שצריך לחשוב על אחריו יותר מאשר עליו. הג’ינג’י הזה. הבטחון העצמי של אתמול. מעוקם מכאב, פעור־פה, עד כאילו איזו תינוקיות קדמונית, או גלמיות אין בינה. ורק התחבושת האדומה, הנוזלת בלי הרף, שמה כל דימוי לאַל. אנחנו נסחַב והוא ימות פתאום! – מה אומר עמיחי? לא, עמיחי אינו עונה לשאלות כעת. סבר פניו, מתיחת גידי צוארוֹ ושרירי גבו, שאין לגעת בו. אילו היה כוח לגעת. אני שומט ומתנפל ארצה ושוכב. הה. בחור צנום עמיחי. גופיה מכותמת דם. צלעות רזות מתחת לעור הצח, מתנשמות בקושי, במאמץ. השמיכה נתלשת. לשכוח. לא לחשוב, ללכת בהירדמות, כמו בעידוּר הגדול: למשוך בלי להיות. האצבעות לא יוכלו להישאר סגורות. כאן המקום הרע ביותר בשמיכה – כל הכובד לכאן. סחב, סחב, סחב. נשוך שפתיים וסחב. המעיים מתקרעים ממאמץ. כל־כך נקל לומר אחר־כך – ‘היה כבד לשאת’ – ולגמור. וכל־כך אין זה דומה למה שזה. אין לי אויר לנשום. האצבעות נעזבות. כשנזכרים בהן הן מתעלפות מיד, נחלשות, נתלשות… נוריד רגע. רק לנשום. רק לישר את האצבעות. כל מה שהיה היום – לא היה איום כסחיבה הזאת. ומה שם מאחור? לא רודפים אחרינו? היינו עוזבים אותו ובורחים… סִחבוּ גם אתם קצת, סִחבוּ! מדרון מוצל, קוצי, עזוב, לא שייך לך, בכלום. קילומטר? עוד קילומטר? אני אספור עד אלף בעיניים עצומות. אני לא אינצל מזה לעולם. כך יהיה מעתה ועד עולם. הו. עובדיה יחף וערום. עמיחי בגופיה מכותמת דם. איזה נעלים כבדות, מסומרות, יש לג’ינג’י, בחור כבד כזה – למה לא שמעו כשאמרו להם כולם –לא לשכב בחוֹר ההוא! פיו פעור ונושם בחרחור. ימות כעת? נורא רחמנות. למה לא שמעו, למה לא שמעו, למה לא שמעו, הו, ימח שמם. אנחנו פה בכובד, והוא עם מלאך־המוות. כבר לא נמצא אתנו, ורק כבד. הה, קשה להיות טוב בקרב. קשה להיות נדיב. אם ידפקו עלינו – אני שומט ורץ. עובדיה כאילו רק בקצה האצבעות, נבלה, סחַב. סחַב! הה, קשה, כל־כך כל־כך!

ברזילי מנסה לאסוף את מרפקיו, כדי שלא תישמט השמיכה. ובטרם ניתקה זרוע מכתף. לולא האחרים – היה עליו לשאתו לבדו. לכתפו על שכמו ולזחול. כי הוא היה שם. והוא היה יכול להיות במקומו. נסי־נסים שהוא קיים. הלב אינו מאמין עד עתה, נדהם מתפוֹש. האדמה עדיין נרגשת לרגליים. פתאום והייתי מועף. פתאום היה, כבתוך יד־אדירים, בקלוּת לא תיאמן, בחושך־אימים שנפל, ואתה מועף… הו, אני אסחב ואסחב ולא ארטון ולא תעלה על לבי, את חיי אני סוחב… אני כמעט והייתי די. אפשר לתפוש? להאמין אפשר? אין לי כוח, שום כוח, ואני מוכרח. יטפלו בו, ויחשבו, והרופא יצילו, ויחיה, וישמחו בו, ויהיה – הוא אינו יודע. כמעט וגם אני. נעלים מסומרות. אולי צמא? עמיחי רואה ושותק. שיחיה. שיהיה לו טוב. כולנו כמפוּחים. לסחוב ולא להרהר. לעצום עיניים ולסחוב. כמכונה סיבובית. אולי ננוח רגע. אני לא. אני יותר מכולם. הלאה עוד. עוד. מדבּר שלם של עוד. גידי כובעו על ערפו, עיניו חשכות, מפקד מנוצח, צעדיו כושלים, לולא השמיכה היה נופל, מושך כאילו בצעד הבא נופל, וצועד, וצועד, ומוצד, וגם אני, וגם אני, שתים שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, ועוד, ועוד, וצועד וצועד – אה, אינני יודע איך. תנו לי קצת פה לבד, בלי כלום, רק אני. ברחנו. ברחנו. ברחנו. שתים, שלוש, ארבע, חמש, ברחנו, ברחנו. ברחנו, לוּ שמעו בקולי ולא הלכו לבור ההוא… בור־צלמוות. – ופינילה, ואורי, נשאר, נשאר, נשאר, ועוזי פה. והג’ינג’י – אין לי כוח, הלאה. שתים, שלוש, ארבע, אין כעת טענות. הכל גמור. גמור. ומה יכולנו לעשות? מה אני יכולתי לעשות. אה, ככה לא עושים. אסור ככה. אבל מה. גמור. ואורי. אורי. תנים יאכלו את אורי. אימה. יפצחו אותו, מן הבטן, ומן הידיים. חדל. אני לא אוכל יותר. לא לחשוב. לסחוב. לרטון קצב חדגוני. ללכת בלי השתתפותך, למנות למנות: אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש… ג’ינג’י מסכן. אני. נביא אותו נשם. יחליפו אותנו. לא יהיה קץ. לא יהיה סוף. הכל עלי, לצד שלי, רק אני, השאירו הכל עלי.

שמא מורידים רגע? שמא רגע – נחום? לא. חושקים שינים ואגרופים וממשיכים. אדם אומר לעצמו אני יכול, אני יכול, אני יכול, אלף פעם, על כל פסיעה. אני מוכרח להיות יכול, אין לי כל דרך אחרת ואני יכול, הכל סגור עלי להיות יכול, ואני יכול. רעמים רועמים מאחור, עמומים למדי, קהים ומוסעים להם ברוח. משלט ריק שגויית אורי נשארה בו למשמר. וייתכן כי עוד מעט כבר יהיו יורים בגבנו, וצריך יהיה לשאת רגליים ולרוץ כאיילות, מי שיש לו רגליים לרוץ כאיילות. – ואז ג’ינג’י… מתגברים ומתמחים וסוחבים. עוד רגע, אולי, תרד אותה קהות טומטומית, הלואי, כשל השור שבתלם. אז יהיה טוב. הכל כבר יהיה אחת־היא. אין בך עוד אפילו כדי הגבהת ריסים לראות עד היכן רחוק. אין בך כלום בשביל הצעד הבא, הזה, בשביל להרים עוד פעם את הרגל. ואפשר שתסחב כך ותסחב עד קץ כל הימים והזמנים והמקומות. לדרכים אין קץ, לזמן אין קץ – ואתה תסחב, שום מנוס אין. הייתם סוחבים גם בשנַיִם. כמו שהיה בלטרון, היית סוחב גם אתה, לבדך, מת וסוחב. ונסחב בארבעה, ונסחב, ונסחב. אה! תראו! הבקתה! כבר? זו שעל הדרך, בודדה, בין הכא להתם, שותקת בעזיבות, שלושים פסיעות, פסיעות אחרונות. מכריעות, נבצרות, ועוד עיקשות. שביב אחרון, שלא להוריד לפני כולם, שלא לשמוט שלא לגלות פתאום קוצר־רוח, עד שעמיחי מוצא לשונו ונוחר צרודות: ‘לאט־לאט.’ ומורידים לאט־לאט. ברחמי אם. ואת הבחור שבה מגיעים בגבו, בשכמו, בראשו וברגליו, כולו אפרקדן ארצה. בשלולית־דם אבוקה סביב ראשו. ומעבריו. רוצה לבכות? – בכה. כעת. כנכרתים, מתמוטטים נושאיו לארבע הרוחות, ומתרוקנים מחיים. מי יודע מתי, לבסוף, כשכבר נתפשות הנשימות מחדש, ואיזה ניצוץ כבוי של סקרנות מתבלח, מעבירים מבט, בלא לזוז מן השכיבה הפגורה, לראות מה, ורק השמים הגדולים מלמעלה, ומירוץ אובד של קו־גבעה מחשיך, ועוד מישהו שיושב מנגד ומביט בך. מי? הה, בּני, בּני פה ורחמים פה, והמכונה שלהם מלחיתה לרגליהם ככלבה. מזיעים עד הבהק. שלושים קילו המכונה? או כמה? ומה עוד? בקתה אפורה. חסרת־צורה, אבנים וטיט, ושממון. אבל כשיש בך עוד אומץ להיתמך במרפק וקצת להתרומם לראות מה, רואים כי אופק מערב מוצף נגוהות שקיעה, חסרי כל מובן, אבל שמעוררים בך הכרח לתפוש את צורתך שלך, את מקומך, ואת הניגוד בין ההוא לזה, ועד התיפחות. מפרפרים ומיללים, הו, ושאין לך כלום במה להינחם, לא מאחור ולא מלפנים. לא במעשים, ולא בתקוות. ותופשת אותך, אין רחמים, הכרה שאם לא תתאכזר מיד ותעשה ככל הקשה ביותר – אין לך מקום ולא סיכוי, וצריך פשוט לקפוץ ולרוץ הלאה אל אותו אופק בוהק, שלאחר שקיעה, שכאילו אין בו אלא ורדוּת־מה וירקוּת־מה, וקצת קרירוּת, ורחיקוּת פושרת, סתם שעת־שקיעה שהיא, בעולם, ואל הקו המתוח מלמטה, לרוחב הכל, ישר וכהה, והוא, כנראה, הדרך הגדולה, אצל אותן הבקתות, שהן כמחצית הדרך אל משלט־העץ. זה הכל. עד היכן נספיק? עד מתי נסחב. עד. בלי עד. עד אין. למי יש סיגריות. תן לכולם. האחרונות. אין דבר, העפר חם אבל לכתפיים קר. ערומים למחצה כולנו. החולצות נותרו מאחור. הסוודרים. עובדיה כולו רק במכנסי־רחצה כחולים. יחף, וכובע־גרב מתמרטט משוּך על פדחתו, שרוע על גבו. זיעת גווֹ הערום דבוקת העפר, מדוּשת רגבים. עיניו בריקנות השמים המאפירים, מעלה עשן, ואפשר לדמות כאילו שוגה בהרהורים ובשרעפים מיוחדים. קרוע עיניים אל השמים. סוד שתיקה ריקה ביניהם. עד תהום עייפות. השרירים, הזרועות, הצואר, תפיפות הלב. עמיחי מסיע עיניו מעובדיה וחוזר ומעצמן. טובה השתיקה הכללית. הבקתה העלובה הזאת. שמונה מאות מעורף המשלט ה’ערפי' – שעתה הוא ‘קדמי’ לכל דבר. הנסיגה מתחילה מנגנת בך. מִרמור הרגשת כוחות שהוצאו לבטלה. אין בה חלון בבקתה אלא פתח קרוע בלבד בלא דלת, אשר מזוזותיו ומשקופו הקמור בנויים אבני־גויל לבנות, אבן יוצאת אבן נכנסת אל תוך האריחים האפורים, בלא נדבכים. עיסת אבנים וטיט, ורק אבני־המזוזות מיושרות, מסותתות גלמית, או אולי נסחבו לכאן מאחד התלים העתיקים, ודובקו בו בטיט החיור, שבא במכביר לחפות על אזלת־יד האומנים. וחללו של הפתח משחיר, כאילו מי יודע כמה רוחק ועומק יש מבית לו. ולא רק גללי־פרות וצחנת־עשן וקורי־עכביש. בקתה מחורבנת. כל הוייתה. שממון־נפש. תבן מרקיב־מעפיש. משכבר הימים צריך לקום ולזוז.

פתאום נשמעות הברות דברים מוזרים, שלא מתוֹכנו, פורטי חרדה על כל מיתריך, וזה הג’ינג’י שבשמיכה, מגמגם פתאום גניחות אולי מלים מבוהות, ויסורים אילמים ומתפרצים נרגשים על פניו, מכורכמי־העור. עד שאנחנו מתמסרים לעייפות – הוא משוֹרע על השמיכה ומנותק ובודד, נפתל עם החרמש. פרפר ושקוֹע לתוהו. מעשנים ויונקים ארוכות. מסתכלים בו אין־ישע, אבל באריכות. מרגישים איך זיקנה יורדת עלינו. איך ששוב איננו ילדים, ואיך ששוב לא נוכל להיות מה שהיינו אי־פעם. מרגישים איך פה בינינו מתרחש אותו זה שאין עוד אחריו, ואין עוד מעליו, והוא תכלת הקצים, סוף כל הסופים, באין כל מחיצה שהיא. לזוז. לא. שיגידו לי. שינגשׂוּ בי לקום. גידי כאן. שיהיה אחראי. שידאג. אני קורדי לא איכפת כלום. מה כבר יכול להיות איכפת. לאחר כל זה. אבל אמת אחת, גדולה ממה שאפשר היה לשער פעם. ניצבת פה כעת ומתבוננת דומם גבוהה, כמדומה, עד מקום שהשמים מסגילים, ואין מנוס מפניה גם לא בזהרורי לאחר השקיעה, המתונים, הרוגעים, הנופשים להם, כאילו עשו הכל, ויותר ממה שעשו אין לעשות. רואים ברור, כבגד שהפכוהו תוכו לברוֹ – ושטחוהו. כבטן רטושה שהסגור בה נעשה גלוי לעין כל, ולרוח ולאבק. טוב. מה עוד? חכו עד שנגמור את הסיגריה. לא כבורחים, כמנוחת פועלים עייפים. כאילו מגיע לנו. אנחנו נעשן והוא יגווע, וקצרה יד אדם מהושיע. כולנו בצפרניו. נהרת אבק זהב מתעופפת על גב הגבעה ההיא. הראוּת מערבה נעתמה בהוד זהבובים. צריכים עוד להגיע צ’יבי ורפי עם המקלע, ולשמם, כנראה, ההמתנה. איש לא דיבר מלה מאז נפלנו כאן. לא הארבעה, לא השנַיִם. רק הג’ינג’י מילמל טרופות. ומן הצד עוזי כבוש לכאביו. יותר מכל דבר אחר את עצמו אוהב אדם. תגלית גדולה. וכי את מה יאהב? מה יכול להיות? העיק פתאום היות הדבר לא גמור. בָּרוּח. עלוב. חסר איזה ביטוי פשוט וממצה. שומעים אותו במטושטש, ורוצים לראותו נכון, אבל יודע מה. תחתיו באים אליך בשפעים גדולים, כבדמדום או בהזיה, כל אותם מַדוּחי־ההתחמקות הרגילים, המקובלים, תירוצים של קש, אמתלות שמתראות חדשות ומסיתות לזנוח את ההכרח לחפש ולמצוא, כחובה הגדולה ביותר, העיקרית מכולן, הנכנעת לכאורה, אך הפותחת חירות אין־אפקים ומתרוננת, עם כל החפשי ביותר שיש, שיכול להיות, ותחת זאת, כרגיל, מחליקים כשפיפונים, אל המאוּרוֹת הידועות, המוכנות מעולם, ממילא, שאין בהן כלום, חיוב לא, ופיטור קצת, ושוב לגנוח ושוב להתמרמר, ושוב להאשים, לחפש ולמצוא בלי קושי אשמים, כרגיל וכנדוש, רטינות שבשיגרה, שאפרש לאמרן בעל־פה, במהירות, בנפילה אל תהום, או אפילו, להיפך: לצאת ולהתמסר אל הגעגועים הקורצים, העוגבים ומפתים, המרגשים את לבך למתיקות, ובלבד שתחמוק ותסתלק מעמוֹד מנוכח זה, הלזה, האמיתי, היחיד והמיוחד, בפעם אחת ומיוחדה, לאחר כל מה שהיה, ועם כל מה שיש, זה שמי יודע מהו, שמי יודע מה חושבים עליו, ולמה מדמים שהוא משהו, ושהולכים הלוך והכּר בברירות כי הלה נותר לו מאחור, כי כבר איננו פה, תלוי, אולי, אי בזה מאחור, במה שהיה, כמעֵבר לחלום, וטיפשי למדי כשם שמדולדל וריקני, נכזב מאד, הה, כמעט והיית נרדם, לולא קם וצעק הלב המרומה, פתע, צעקה גדולה ומרה. אימה. פעורה וחשופה כבטן רטושה. – – ומיד נרדמים. אחת היא מה. היינו־הך. כלום לא ייצא מזה. עצבות כלבים. אלף סיבות קשות. ונורא עייפים. תשישות כלבים, ובכן?

צעדי מרוצה. צ’יבי ורפי מגיעים מתנשפים, והמקלע ביניהם. ‘לקחו אותו.’ פולט צ’יבי מתוך התנשפותם המזיעה. וברור מאד מי ומה. כשם שברור כי צריך לקפוץ ולהסתלק מכאן בעוד עת, לא פחות ממה שברור עד העצמות, כי ריקים אנו ומרוקנים, והענין שלנו גמור. לקינו על אחורינו. (מה היינו צריכים, או יכולים לעשות אחרת ולא עשינו?!) – ‘שני נושאי־ברן נכנסו. הגיעו עד הבקתות. יורים – משוגעים…’ – עצביך כולם מתפרכסים להסתלק, לברוח, לנוס. מה הוא כל המרחק בין ה’קדמי' ל’ערפי' – קפיצה והם כאן, ואתם עם הפצוע, ואין סביב אלא שטיחוּת גדולה אחת, אין לאן לברוח, וגם החושך לא יתממש אלא אחר־כך, מי יודע אימתי. עמיחי גוחן אל אליהו הג’ינג’י, למוש את דפקו. אִטי, רוטט, מתקפץ. הנשימה כבדה חנוקה מדי פעם בחרחור גונח. מסַמרר עצבי שומעיו. שטף־דם במוח? שבר לוחץ פנימה? לא צריך לחמם אותו? לעטוף בשמיכות, להימנע מטלטול, להזעיק רופא. לחלוץ נעליו ולבדוק רפלכּסים. או לבדוק אישונים. בידיים כאלה. אה, כן. ועוזי? נתמך באדמה בזרועו הבריאה, וכאילו עומד להקיא. יוכל להמשיך לבדו. סובל מן ההדף. הפצעים אינם עמוקים. אבל מי יודע. להשקות אותו קוניאק. מניין? ומזל שלא צריכים לגרור גם אותו: בחור בריא. הו, קמים. ביגיעה, בלי שום פקודה. להציץ שמה. לראות את הקו העדין הזה הנוטה קלילות וחומק ענוגות, כאילו אין בו אלא רישום של הקלה שבידיים. המדרון, חברבר סלעים לבנים. שדה שטוף קוצים יבשים, שמתראה כעת כחלקת שדה בשל. ושלושת כתמי הבקתות החיורות, המסומנות כאילו באגב מכחול מרחף – ולחשוב כי בשל אלה היה הכל! ועוד רגע יציצו גבות מקקים שחורים יורקי־אש, ויתחילו לדלוק אחריך. לזוז. לא. להאריך את הרגע. את הפתוח המיוחד שבו. את ההתמשכות אין־כלום. עוד רגע להמתין. ימתין הכל. העולם שימתין. שישתקו. שיקשיבו, שלא יזוזו. שיטעמו את הדבר. שלא יתחילו עוד הדברים שלאחר־כך. שיתמשך מאליו… אהה, טוב. הכל פולטים נשימתם הכלואה. כולם על רגליהם. עמיחי פתאום, במפתיע מדהים, דיבור: ‘לרופא. ומהר מהר.’ וזה הכל. הארבעה מתיצבים לשמיכה. עמיחי זוכר ומורה, ומחליפים מקומות, להעמיס על היד האחרת. צ’יבי והמקלע על שכמו תופש בשמיכה באמצעה, ורפי ממהר מעֵבר מזה כנגדו. ששה. יותר קל. אבל כבד נורא. כאילו לבדך. ועוזי, שחושק שינים להתגבר, קם, שוקד במופרז לטשטש סבלו, כמעט כאילו הביטו וראו מכאובי (לעזאזל. אדם עד נשמת־אַפּוֹ האחרונה עושה הצגות). יוצא ראשון, מתעוות. חמלה אחריו עד אכזריות. בּני ורחמים יישארו קצת לחפות. לא משום שצריך, אלא משום שכך. זזים. כבד. הבקתה מאחור. האדמה היבשה. השמש השוקעת בעיניים. צללים ארוכים אין־קץ. שלא יתחיל כעת. חוזרים. חטפנו. צעדים משתוחחים, כושלים. השמש שוקעת בעיניים.

פרק שמונה־עשר

אין קץ דרך. כשמתאמצים להעלות זכרון סימניה, ולשער כמה עוד לסופה – לא מעלים אלא במטושטש זכר ואדי חרוץ אחד, ומעט עצים או שיחים, בדומה לבוסתן קטן, משמאל: או שזה שייך למקום אחר, לדרך אחרת, לפעם אחרת? חסר רק שנתעה כעת בדרך, בחשכה היורדת. וגם לא שמנו לב איך הרוח תמה פתאום וחדלה. ואיך ירדה עד כה שעת בין־ערבּיִם סביב, ופאתי מערב זורו אבקת־זהב כבימי מדושת גורן, ותואר קוי הרכסים, המעוקמים רכות עד אָבדם בנהרה. הכל, לפי דרכו, מדיף קרקעיות בריאה, ראוי לאיכרים חוזרים, על־פני אפרים גדולים בארץ שוקטה – בלי שום קשר שהוא לשמיכה הזאת, שמוטל בה בחור הלוּם, ולא להליכה הנרפטת, המתנגפת, לעזאזל, הליכה קשה ונסחבת זאת. ויש כבר ונראה כאילו לא אתה אלא השמיכה גוררת אותך. העמק שרוי בצל. חמימות נושבת מן השדות האפוּיים. אבל במהרה יוצנו. מכולם רק גב הרכס מימין נותר מואר ברוך, ועוד שרטוטים בודדים בחלל, טלטלת ממשוּת שוקטת בזהרוריה ומאַשרת קיום בלתי נגוע מכל אשר אירע כאן. שקט פי אלף או אלף אלפים, אם לא למעלה מזה. רק נשיפות כבדות. הלוֹך וסחוֹב הלוך ובוֹא אל תוך מקוה צל הגבעה. רגליים באות כבדות מאחור. בני כפוף תחת עוּלוֹ, נמוך ומעוקם בזעף אילם. הולך ועובר קדימה, נחוש־החלטה, כנראה, לעבור בתנופה אחת. השביל דק וחיור. (האומנם הכל מציאות?) אחד מתגנח. הלמוּת־פתע מתפוצצת רחוקה. מטחים ארוכים של יריות. מי על מי? לכבוד מה? (מה עם מוֹטה?) כמעברו הרחוק של העולם. קור הקיף את הכתפיים, ואיזה רחמים גדולים ומוצצים. וגם הרעב הוחש פתאום ממשכּחָיו, מוגבר שבעתים, זאב־ערבות. מצמתים חזק את השפתיים היבשות. חושקים את האגרוף המקומץ על השמיכה. והולכים כמובלים במוסרות. ומעמסת החרבון הטרי. וגם: ולמה דווקא על ראשנו? הידיים ניתקות, האגרופים נפתחים וזה נשמט מידך. (אך יישמט ותתן רגליך בריצה!) – הו, אין בך כוח לצעוד צעד אחד נוסף. לא חשוב. וכלי־הנשק התלויים על הכתף השניה, מתלבטים ומיותרים מרגיזים שכאלה. ועם כבוש נזעק עתה, מתפקע ממשטמה כעקרב – מפעפע מתוך נקודה פנימית ביותר שבהווייתך. חמת פתנים ומרורתם. אבל, גם זה, רק כדי רגע. למי כוח לכל זה. מה חשיבות. בתוך שני צעדים מתנדפות המחשבה והחשיבה ואין עוד. תלויים אי־בזה הדים ובני־הדים, לא יודעים של מה. מניין תינתק ידך הסוחבת – מפּרק היד, מן המרפק או מן הכתף – כולה, שלמה, תישמט ארצה? הכנעה שוֹרית, טומטומית, של השתרכות מוכנית, בלא לדעת או לזכור, להרגיש או לרצות. ואחר־כך שמו לב כי בּני זה, שהולך פסיעות אחדות לפנים, כורע תחת נטל המכונה, הולך ורוטן כמחרף ומגדף, לא ברור את מי ואת מה, וכי רחמים שלו נעלם ואינו בשתי אמותיו. מאמץ קל והוא מתגלה נגרר מוזרות העקב החבורה, קל ונקי כתפיים ופרוק מעוֹל, ועם זה מראיתו כרמוּס. מה קרה? אה, מעשה שהיה. אבל בּני לא מרשה, ‘עזבו אותו. שילך מפה. אם יגש אני אהרוג אותו.’ מה קרה? 'שיחזור להביא! 'את מה? את מה? אבל בודאי, את החצובה, את כַּן המכונה, את רגליה. ‘ירו עלי!’ מתאונן רחמים ומוכן לפרוש מגילה שלמה. אבל אין עוד כוח לא אליו ולא בפיו, ואין עוד מסב אליו ראש, כבד מדי מזה וזר מדי מזה. הולכים בשביל הדק, החיוַריין. מיחרצי אופני המכוניות מן הצד. מוּתוים כמוגזם בצללים הארוכים. נאחזים בשמיכה ומושכים. והלה עודו בבכיו: ירו עליו: נתבהל, ברח. בלי החצובה. רץ כמטורף. לשוא תבע ממנו בּני לחזור ולהביא. אבל כולם מתרחקים והולכים. וחושך יורד, ושם יורים, ולאן יחזור… בבכי: לאן יחזור, איך אפשר? – ‘אתה, נבלה, שלא תראה פרצופך! לך ממני – ואַל תבוא!’ צועק בּני, הנמוך, המומך, המעוקם תחת הכובד, מתנשף, מזיע, חולצתו קפולה על כתפו הכווּיה, ונחנק מאיבה. לא מתערבים, – אבל איך אפשר – רץ סביבו רחמים – זוז! לך ממני! – ורחמים אבוד, מתלעלע בדמעות – עלבון, ואין־אונים. ‘אז בוא הנה גולם!’ אומר פתאום צ’יבי שבידו האחת משך בשמיכה ובשניה כיתף את המקלע, וכולו תפוח ממאמץ – ‘בוא תסחב!’ הוא אומר, והלה נכנע מהר, ונוטל את השמיכה, וצ’יבי משתחרר ומנער ידו הכבדה, ונושף ביגיעה, ‘הה – אומר צ’יבי – סחבתי כמו חמור’ – ומעתיק את המקלע לכתפו האחרת יצא בצעד גדוש קדימה, והשיג את בּני ופנה ואמר לו: ‘אל תכעס, יתנו לך חצובה אחרת!’ – אלא שלא איש בּני ויתנחם בהבל. ‘איך שוכחים!’ צווח בּני מתחת כפיפוּת משאו. ‘זוז רגע,’ אומר לו פתאום צ’יבי, וגוחן ומציב מקלעו על הקרקע, בלא שישער איש מה יתהווה מזה, ונטפל בכתפו אל המכונה, ועד שבּני תופש מה, כבר רכוב זה על כתפו שלו. ‘מה עשית!’ נזעק בּני, בלא דעת מה, – ‘קח את המקלע, אל תשאיר אותו.’ אומר לו צ’יבי ויוצא בפסיעה גסה. ובּני נשאר הלוּם, אינו מעֵז לומר, פן יפרוץ בבכי.

הולכים והולכים. הששה בשמיכה. בּני וצ’יבי. מצטדד מתנדנד שם עוזי, אבל כל זמן שמושך – ימשוך וילך. גם הזר שבשינויים נבלע מהר, ונמחק. הולכים בלי קץ. ואחר־כך נשא ברזילי עיניו והפתיעו את עיניו פתאום, עד עיכוב סדר הנשימה, השמים האלה מלמעלה, מגב הרכס הקרוב ועד רום מרומים. שמים אפורים ומאפירים. בלא גון ובלא אורות, ובלא התלקחות עננים. ריקות בוהרת־מאפירה, מקצה אל קצה, תכלת מאפירה, חדגונית אין־קץ, תומם כחלקה אחת, מפליאה בשׂגיאוּתה. ורק על הרכס לפאת מערב, חגור חישוק רחב אחד של ורדיות מסגילה, סגול מאוד ורך מאד, עם טבעות דקות ושקופות של גוֹני־מעבר צהבהבים מוריקים – שאבדו אף הם בתוך הכיפה האדירה, מאופק אל אופק, אותה פשוטה ביותר, פשוטה ושוקטה עד אין עוד. רק נסורת הזהבהובים לבדה היתה נעה ורוקדת בלא רוח, כזבובונים ביום קציר, ומבלעדם – עד שאתה הולך וקושב, הולך וכושל, הולך ונושא עיניך למעלה, נגרר אחר השמיכה כמאליך – היה העולם כולו דומם, נקי וכבד־ראש, בלא קישוט, בלא התנאוּת בכלום, ורק גדול מרחקים, ערום ופתוח, גלוי ופשוט כזה, עד שצמרמורת פוצרת חוט־שידרתך לזכר ההרגשה כי אין למעלה מזה. כי זה לא יחלוף. הכל יחלוף ולא זה. ואין כוח שישנה בו, או ימעט ממנו, או יזיק לו, וזה מובן כל־כך מאליו, נהיר כל־כך מעל ספקות, עד כי קשה לתפוש כי אכן נתפש שכך הוא. כולך מתמלא המיה, כאילו היית חלול ומפולש, וההויה, כרוח, חולפת בך בשרקה. – אבל, מסתבר, כי צ’יבי, זה כמה, היה ממשיך לסַפּר במקוטע מה אירע שם בטרם עזבו, ואת זיעתו הניגרת מקנח בעיקום סנטר ובהגבהת כתף. ונודע כי שני נושאי־ברן נכנסו, מאצל שדה־הקברים (מעל שוחתו שלו!) ושלושה חיפו עליהם מאחור, וצעקות אדם נשמעו לרוב, ומתקבל מאד כי פרצו מן השלוחה, הציפו את ה’קדמי' והמשיכו אל ה’ערפי' – ולא המתין לראות דבר לאשורו, אף כי דיגדג בכף־ידו להטעימם טעם כשיתקרבו, שכּן צרורות לתוך המון מופתע – אין לך טובחני מזה! אבל חשבון קר אמר כי מיותר. וברחו. שומעים לסיפורו ושוכחים רגע את הדרך. מציצים מעבר לכתף ורואים קו קמרונה של גבעה מצטלל באופק השוקט, הדומם, שבאמת אין כלום בתחומה. ולמעלה, כשוּט המבט המרחף, ניצודה צפור גבוהה אחת חגה במדומדם, ברחף מעגלים ללא ניד־כנף, שייכת לגוף אותה ממשוּת עצמה המתרחשת עתה בעולם. אותה החשיה של ארץ ושמים. נץ או דיה? אות־חיים יחיד במרחב. ואולי היא יורדת מיד לנקר מבשרו של אורי. (כבר נתקשה בשרו, לבנת־מוות קרה.) מהר להסתלק מכאן! מהר מכאן הביתה! – ‘עוד הרבה?’ נפלט למישהו בפתע, בהפרת כל בריתות השתיקה, בצרידוּת, ביובש שפתיים, בקוצר־רוח, בגסות־לב. מי ישיבנו מלה אם לא גידי. (גידי! הוא כאן? לא רואים אותו ולא שומעים אותו!) והלז מבקש ומוצא את קולו החרוק ‘לא־כל־כך.’ סתמי ושתמטני, ונבלע אל תוך גל השקט החוזר, הבולע ומיישר כל מעקש. לא, הלה אינו נח: ‘אין כבר כוח לסחוב.’ טיפש מטופש. על זה כבר לא עונים. אפשרות יחידה למענה: בעיטה באחוריו. מחוץ למה שבאמת כבר צריך לראות משהו היכן שהוא בסביבה. מסמאת לגמרי, מתהפכת באלפי סחרוּרי־אוֹר, וכל היקפיה שוצפים אבקת־זהב מותזת, צפופה במערבל מזהיר, מעגלים מתפשטים וקורצים כבעפעוף ריסים, קרנים ושברי־קרנים, ניקודים ורסיסי־ניקודים, כולך אחוז ברשתה של השמש. הששה הנושאים בשמיכה. השלושה מלפנים, גם ראשו החבוש של המוטל בשמיכה, אדום ואבוד, מאוחזים באדמומית הדמומה. תרדמת האדישות שכיסתה כמעט – מתפקחת. מוחש היטב כי יש בענינו דבר גדול ממה שנוכל להזיקו בצער או בלזוּת־שפתיים. הקהות המטומטמת מתפשרת להרגשה מפורשת יותר, שאולי רק כעת ניתן לראותה. מזדהר זכר ההרגשה של משלטי הדרך לירושלים. פעמוני־אזהרה שהם מזדעקים היכן שהם. אבל אתה כולך מוצף שמש, הולך ובא אל תוכה. רושפים אליך, מתנחשלים פוזזים, קורנים לכל עֵבר, מתגלגלים פורצים, נאחזים בריסי העיניים, משתברים, מתנפצים, גואים, נפוצים, כולם זהב, אבקת זהב ואודם. אתה הולך לתוכה. עם השמיכה ועם הכל, עם כולם. אתה נכנס ובא. לא ישיגך כעת. לוע אפרכסת אדירה ומסַנוורת – מבואה ארוכה פנימה, סַף זורח. כידודי אין־מנוח. באים פנימה. שאו שערים ראשיכם. מזהיבים. אל תוככיה. בצעד כבד וחגיגי. הנה כולנו. הללויה. השתחררות משום כובד. השגת חפץ־לב רחוק וחלום. פיטר חוקי המשיכה למטה. הלוך והעלוֹת, הלוך ובוא, אל תוך קונכית הרשפים המתהפכים, הלוך והתרחב ונשום למעלה. לא יימשך הרבה. עוד מחצית הרגע. ותשקע מעבר לקו הגבעה. ויתגלה אז דבר במחשך שלאחריה. אין ספק. מטיחה ורועצת חצים ממורטים מאד, מהבהבים ומתלקחים להיקפה. חצי רגע מזהיר. שמשי. שמשי ביותר. פנים אל פנים אל השמש. לא רואים אלא אור. לא יודעים אלא אור. צחצחות אור פורצים – ואנו באים אליה. עייפים וסוחבים, סוחבים בששה, אבל רוחצים בזהב המפרכס, בוערים בנגֹהות, בתוך הנה־זה־סוף־סוף. אַל תלכי כבר. אַל תרדי עוד. שקעה שהות של הקשבה. עד תום ומעבר. סחרוּרים מתאבכים לפני העיניים המסוּנוָרות. אין.

לא, לא הרבה עוד. הבחור שבשמיכה מתפתל פתאום כאילו זיק עבר בו. עמיחי גוחן מבלי להתעכב. הלה מרטיט שפתיו, בכאב אין־הגה, בחור גדול ובריא ונעליו מסומרות. הלב מתכווץ. גידי מפזיל מבט מאיש אל רעהו. אטומים כלפי חוץ. אפילו עובדיה, בכובע־הגרב התלוי מפדחתו, וגופו הערום במכנסי־רחצה כחולים לחלציו – אינו מגוחך. בשרו הצח של עמיחי נוגה בעד הגופיה האפורה, ועדנת חלקת בשר צלעותיו, מעכבת את המבט. הרהור־ברק רץ ומכה לבך כזכרה של הג’ינג’ית שלו. אותה שמעולם לא ראית ואת שמה אינך יודע – איך היא אדומת־ראש ולבנת־חיק, לובן חי וענוג כשם שמסית ומשסה, וגדול עד להכות שגעון. תעתוע־מדוחים פתייני שכזה, מסעיר שכזה. קשה להוסיף להביט בפני הבחורים – כאילו כבר חטאת. נחשול שאר לבנוני, דבשי ושוקט, עדנת רון צח, מפוקס להווריד ומגוּבּע עגולות, אלוהים אדירים, מה פתאום! כל־כך כל־כך! אני מטורף! עמיחי אומר כעת: ‘מה אני יכול לעשות…’ – ‘אולי זריקה?’ – משער גידי כאילו לא הוא. – ‘הה, לא. רק רופא, מהר רופא.’ מאליהם משתדלים להחיש קצת. ואין כוח לכך, ולא אויר לנשום, ולא שריר שהוא למתחו. האגרופים נובלים לגמרי. רפי מנקה לפתע את גרונו בהברה קולנית, ומבליע ככה ציוץ פנימי שהתפרץ פתע לא צפוי, ורק עתה תפש כי זה כמה הוא הולך ומזמזם לתוכו פיזום תפל אחד, נטחן וחוזר במעגל סומא; ופתע כשם שאירע הנה זה, מתגבר זה וגואה ומשתפך כזמר שבאופרה, אותו זמר כסל: ‘קוֹקה קוֹקה, שבי בצד!’ אבל כיוָן שקיפח את המתפרץ באותו שיעול מקדים, נתחייך אל עצמו, והספיק ונתעשת ומחה מעל פניו גם זה, לכדי מחצית הרגע, שכּן כבר הוסחה הדעת, ואותו שֵדון מזמר חזר בפנים, משתפך בילל פנימי: ‘קוֹקה קוֹקה, שבי בצד!’ הה, כמה אני כאן, וכמה רחוק מכאן! הירהר רפי והתנשם אחרת, ומסביב היה שממון. הפך ראשו מעֵבר כתפו לכדי רגע לראות בצקלג הזנוחה. – ‘כעת נתחלף!’ בא בּני אל צ’יבי במפגיע, אלא שהלה לא ניסה גם לדחות, ומשתחרר מן הגוף הכבד, התנשם בכל כוחו, ומיחה וחזר ומיחה זיעתו, ושהה רגע, ונסב והשקיף לאחור, צקלגה. והגביה את המקלע, וסב והלך נוכח פניו. כבר יורדים למטה, ושם חריץ הואדי, כמדומה, וממנו עולים למעלה ומגיעים אל הבקתות שעל הדרך הגדולה. הופכים כולם ומציצים רגע מעבר כתפם אל צקלג הזנוחה. אבק עולה, נדלק בהיתמרוֹ בורדיוּת הערב. כאילו עלה ובא לאמור משהו. גוֹן־האדמה החיוַרייני, אוכרָה חיורת, יותר לימונית מפויסת ניצוקה בו, חַורורת יותר, רחוצה והולכת לישון. הנעלים כותשות אבק, ועובדיה בוסס יחף בקמח־אבק. משמאל ישנו באמת אותו בוסתן וכמה שיחים בו, שלא ראו ולא היה להם כלום מן הזוָעה שאנו היינו בה ובאים ממנה, משוּיים ממנה כגורי־כלבים מוטבעים. עולים בשיפוע הגבעה. כבר לא רחוקים. הגב רואה בלי חשׂך את צקלג הנטושה מאחור. ומי, לעזאזל, אשם בכל זה! ציוחה פתאום: ‘תראו!!’ כזה שעוצר מיד, וזעזוע מתפלץ בשידרה עד פרכוס הכתפיים. מבין נגהות האופק הקורן, שלאחר רדת השמש, ואבק הזהרורים שעוד היה מפזז תלוי חוגג, ועדיין משיח עמה, עם השוקעת, פנים אל פנים, ושולח אחריה נשיקות אחרונות – היה מגיח לקראתם, מומטר אבק מלבין־מזהיב, גוף גדול ורועש מאד, שאינו אלא משוריין – זחל בלי שום ספקות. נוטה יורד אל הדרך.

עמדו הלומים. לא היה כוח לכלום. אפילו לא להשמיט את השמיכה מן הידיים. אבל גם הזחל הבחין כנראה במשהו, לפי שנעצר פתאום, ומעל שאון מנועו התחילו קריאות מוזרות מתפוצצות בשקט, וקול אחר שצעק מין א־הוי שכזה, שעשה מיד ככה, שבתחילה עוד היתה רק השתאוּת, ומיד הפך והיה לאפשרות לפלוט נשימה כואבת מהיכבש, ולנשום אחרת לחלוטין ולהצטווח בפראות: ‘שלנו!!’ ולרצות לזרוק הכל ארצה ולרוץ שמה קל־מהרה. ובינתים צצו מעל דופן הזחל, אותו מַזויע עצמו, צצו דמות אחר דמות, שלוש דמויות חתוכות על האופק וצעקו בהתעוֹררות, וניפנפו ידיים, להשפיע על מישהו בפנים, כנראה, אשר נפסקה־נכרתה מיד שיאמין לדברתם, מקהלה אשר נפסקה־נכרתה מיד למשמע ציוחַת ‘הי!’ שצווח בּני שכבר התקרב אצלם. ‘מה זה?’ בא אז לעומתו קול בּאס רועם אחד, מוכּר, שאינו אלא המוטאי הידוע – ‘כולכם כאן? הלא אני מביא תחמושת!’ – גועש בלב צורך זועם לקחת אבן ולהטיח בפרצופו השואל שאלות, או לצעוק צעקות־רצח – ולא מופק כלום מגרונך החנוק. מדמעות שהציפו עיניך, מתמהון משתק, מיתמוּת שנתגלעה וגם מהרגשה שאתה אולי מחמיץ משהו שהיה חייב להיות אחרת מעיקרו, ומזעיפים עפעפים, ומקדירים, ובולעים רוק תפל וחונק. ואולי, הי בחורים, בואו קחו מיד ותפשו בנשק שהביא הזחל ונרוץ ונחזור אל צקלג – קחו את הפצוע, טפלו בו – ושלום!… הרימו את השמיכה והקריבו עד הזחל. ומוֹטה מלמעלה תפש מיד מה כאן ואמר בקול אחר: ‘אני פותח מאחור.’ ופתח את הדלתותיִם הכבדות, המשוריינות, ושלח ידיו ומרבית גופו לעזור. וגם השני שהיה עמו, שהוא ידוע אבל לא זכוּר, ואותו נהג ממזרי קובצ’יק, והרימו את הבחור שבשמיכה, שלא ידע כלום, שידיו נשמטו ורגליו מבּרכיו ומטה נתדלדלו, כצלוב מוּרָד, ונטלוהו בזהירות פנימה, בהתגברות עדינה, על הכובד המגושם, ואת הארגזים השונים שהיו מגובבים שם, דחקו בהדיפות רגליים מפניהם, ופינו והניחו את הג’ינג’י על רצפת־המתכת, וניצבו עליו סביב והביטו בו, וגם אלה שמלמטה באו, ובעד הפתח הפתוח נדחקו צפופים והביטו, עד שהיתה השתיקה מקפת את ראשו החבוש אדומות ושותת עכירוּת אדומה של הבחור ההוא. עוד מעט נפרוץ כולנו בבכי. היה יותר מכפי שאפשר היה לשאת. מסכּנוּת צועקת ונוֹכחוּת גדולה מכדי שארית כוחך. ואחר־כך הרים מוֹטה את עיניו, וסקר את העומדים למטה, בפתח, מצופפים, והחוה עליהם חרש באצבעו, וקולו היה מצועף מאד כשאמר: ‘אתם כולכם ערומים ויחפים.’ שלא ברור למה מכל הדברים שבעולם מצא לומר את זה ברגע הזה, כאילו זה באמת מה שצריך לומר ומה שבוער מכל לומר. אה. מעתיקים מרגל אל רגל. נקרעים מעל השהות השותקת, הסגורה. וזה הכל? כאילו כל השאר כבר מורגל אצלנו מעולם, לבוא מוכים ונסוגים וסוחבים פצוע בשמיכה. ואיפה אתה היית?! מתנגנת פתאום, פורצת מבפנים שאלה אגרופית לאויר. מין הכרח רע להתחיל כעת ויכוח התנצחות בחימה שפוכה, לקרוע ולאבד! לולא שתשושים כל־כך, מתברר, תשושים כל־כך, שאין עוד כוח לכלום, מצוצים וריקים ונופלים תחתינו. מאליו, נושאים הכל, בזה אחר זה, מלמטה ומלמעלה, עיניים, ומשקיפים לאחור, צקלגה, אל האפלולית המאפירה שם חלקה, מעל גבעה אחת בלתי־נודעת מאחרות. נגמר. אנחנו עשינו כל מה שיכולנו. אנחנו נהיה עתה נזעפים, ולא נאבה להתפייס. אבל עוזי, שכמעט נשכח, לא נתן שיישכח, ועוזי גנח מלוא חזהו, ובא אצל הפתח לאמור: ‘זוזו, אני בקושי עומד על הרגליים’. ואולי אפילו בדמעות? מפנים לו, ותומכים בו, וידיים מלמעלה מסייעות, והוא נסתייע בכל והתישב מלוא כבדוֹ והשעין ערפו בדופן, וטרח קצת ברגליו עד שקנה ישיבה שתסכּוֹן לו, ועוד הוסיף ואמר בגניחה לא מובלגת מעבר לכל הבלגה: ‘כאבים – לוּ ידעתם…’ וגם ההעויות שחרשו פניו אמרו כך בפירוש. אז מה? מוֹטה פורש שתי כפות ידיו, זאת הפעם לא בשביל 'ספיץ'' אלא רק בשביל לומר ככה: ‘נורא מיהרתי אליכם, חשבתי שעוד נספיק.’ ובכן גם אתה לא אשם? מי איפא? – והפנה ראשו מזרחה, וכולם עמו, אותו אופק רוגע, שעיע, גבעי והולך בצללים, שאין בו כלום להיאחז בו, שנתהדק עתה למקשה אחת אפלולית מתחת צחוּת השמים האפורים, נשגבי הגות תכלת מאפילה, באותו שקט שאין לו תכלה, עד כי מי יודע איך היינו יכולים להימצא שם, במקום סגור ומהודק אל הכּללות השלמה לבדה, שאין בה כל דריסה לפחותים ולקטנים. ערומים ויחפים, וכל־כך מוכים אנחנו. כעת רק תופסים: עד עלבון עד דכא. מופלטים החוצה. – ‘אז גמור שם?’ שאל מוֹטה חרש. ופגע ככה במשהו, שאין פלא אם פה ושם החניק מחדש את הגרון בדמעות. מה יכולנו לעשות? – וגידי בלע פיקתו והניע ידו, התלושה מסחיבה, ככה, שאין מקום לשאלות נוספות. לא רק גמוּר, אלא בכלל, הכל, גמוּר ומוגמר. והרגע עמד ולא נעתק. אבל מה העמידה בזאת. ועוד רגע נתחיל להשתפך? – קדימה, זוזו, לא רוצים דיבורים ורגשות. שהיה – היה. עמיחי אומר: ‘צריך מהר רופא. חַת שתים!’ – ‘אז תיכנס’ – אמר לו מוֹטה, והושיט אליו יד לתמיכה. ועמיחי בגופיתו ובתרמילו ובסטן המתדלדל על כתפו נכנס בטלטול, ונתקל פה ושם עד שהתארגן פנימה. ומוטה, התרומם, והיו לו כנראה מחשבות משלו, אלא שויתר על הכל כעת, ורק אמר לנהג – ‘סע.’ אבל מיד שלח יד לעכב ואמר עוד ‘ותחזור מיד הנה.’ ושוב הביט בכולם, וכיוץ כתפיו רתת כשאמר: ‘חבריה, ואורי?…’ ולא השיבו לו. הכל נזדעף שבעתיִם. ‘נשאר שם?’ מילמל מוֹטה, והקול לא קולו. ולא השיבוהו גם הפעם.

– ‘אז תסע.’ לא נותר למוֹטה אלא להתנער, וקפץ למטה, ללכת עם ההולכים. ‘רגע – אמר פתאום הנהג – קחו לכם ביסקויט, וגם מים.’ אמר קובצ’יק ושחה והוריד כל דבר כאילו הוא לא הוא, וגם ראה את בּני עומד ולרגליו המכונה ושאל אם אינו רוצה שיקחנה למענו, ובּני רצה, אבל עלה על צַחפַת הזחל לעמוד שם, לבלי היפרד מנשקו – ורק אז הרעיש קובצ’יק את המנוע, ויצא והפליג במחוג גדול וסוער אל אופק מערב השעיע כאספקלריה, והתנדנד, ועבר את הדרך, וניגן במהלכים כבדים, ונעלם מעבר צלליות הבקתות האחדות ההן, ואיש לא הפר את השתיקה. קר בכתפיים החשופות. עוד לא חושך אבל יחשיך. עומדים והאזניים צוללות משקט. אחדים גוחנים ללגום מכף ידם אצל הג’ריקן. אחדים מפנים ראשם מזרחה, אל מקום שאבק קלוש נבלע אל האפלולית, ואולי זו היא. הה, אז מה עומדים עמידות. נזוז. מי מתנגח. קראו למקוננות ותבואנה. ואנחנו נזוז. ‘טוב אומר מוֹטה, בואו.’ הוא אומר. ונוטלים איש את נשקו, ומדשדשים ברגליים כבדות ולא תואמות, אל הדרך, ואל הבקתות שלאחריה. הנה, הרי הן כאן, ומוֹטה, שבידיו הג’ריקן המשכשך, כדי שלא ללכת ריקם, אומר חנוּנוֹת: ‘כאן. בואו נשב כאן.’ כאמור יבש לרטובים, ומתחילה התגנחות של כריעה ארצה. צנוח והתקפל תחתיהם. חבורה לא גדולה, אדרבא, קטנה להפליא. וזה, פתאום, מקפיץ את גידי, לאחר שהפך גרונו פעמים אחדות, וצפה לפנים ולאחור, נחרד מאד וקפץ ויצא לפנים ניצב עמד במרכז, ונשא קולו על־פני הבקתות ומעֵבר להן הרחק, וצעק אימים, אל מול גב הגבעות המתרומם הרחק מנוכח, וסוגר כחומה מאפילה, שדבשת אחת מופלה מתוכם בצורתה ונושאת עליה חיתוך מעגל נופו של עץ בודד – צעקות שנמלטות דחופות על־פני המדרון המאפיר, למטה ולצדדים, בלתי־דבקות באור־הדמדומים החרישי, מרדפות אחר כל מיני כוונות שנודעו לו, רצונות כמוסים ולא אמורים, שנתפשו מבעוד עת – ושאיש לא יזוז כעת על דעת עצמו מכאן! ואיש אַל יעלה על לבו לחמוק ברגליים קלות עד משלט־העץ, ושם להציל נפשו! וכי כל אותם שברחו ראשונים, ומתמהמהים פה אי־בזה, בבקתה או בצלה, שיתאספו מיד כולם, ויבואו לכאן, ויהי מִפקָד, ויקבלו הוראות מה ואיך, ונסתדר להגנה היקפית – כך הוא צועק – ומשתלהב, וחמתו צולחת עד שכחת עצמו, וליעקבסון ולאברוּם, הבלת־ניראים הוא צועק, שמוטב להם להופיע מעצמם כרגע, בטרם יתלשו באזניהם ויובאו לכאן לדראון – ומניף אגרופים באויר הזך: כולם לכאן, כולם הנה! והקול הנורא הולך ומרחיק, ופוחת וניצב, ונותרת דממה זכה דמדומית, ונותר איש נושם בכבדוּת, עומד באגרופים, וגלגל כובעו עושה לו ראש מוגזם ואיום. מהר מתגלה כי לשוא נצטעקו צעקות, ויש פתאום, אפילו, איזה קול בא ממרחק, מנסה לטעון במה או להודיע. אבל גידי לא ישמע. לחזור מיד, בלי שום תירוצים, עומד ומחרף ומגדף בקללות נוראות ומתפוצצות, בשברי־מלים ובחצאי־פסוקים, מה שמזדמן לפיו, בתאוה נוקמנית, ובפירוק כל לבו, בגובה קול כזה שהבל פשר המלות ולשוא נסיון להתוַכּח, נדרים ושבועות לאורך כל מרוצת הדורות על־פי אילן־היוחסין, דיבורים מרוסקים הכוללים בהם גם איומים בהעמדה לקיר, בהריגה, שחיטה ובחנק, לחזור! הוא צועק – כל מי שברח – לחזור, לחזור כולם נבלות סרוחות. לחזור אלה שמפקירים פצוע ובורחים להם! ומי יודע כמה היה נמשך, וכמה היו עונים לו, מרחוק ומקרוב, שכן אין אחד שיוַתר מניה וביה, וכבר היה העמק מתמלא צעקות ודברים עד אין הכיל – לולא התחילו מפה ומשם חוזרים ובאים אחדים, סרי־רוח ורוגנים, ולא נותרה ברירה, אלא שכולם יחזרו עד אחד, מי בבושת־גנב, ומי בקריאות תגר ומרי – למה אין מניחים להם לחיות! וגידי היה מזיע ומשולהב, ועיניו הקטנות פראיות, ועורקיו יוצאים. להצטייד בתחמושת – כולם. ולתפוש שורת עמדות כאן לפני הבקתות, לאורך סוללת הדרך הגדולה – ‘אנחנו לא גמרנו עוד – צועק גידי – לא גמרנו ולא גומרים ככה! אנחנו עוד כאן! ימח שמכם! – ככה היה צועק ספיץ’ ציוני מרוכז לתמצית – כולם לאורך הדרך, ושאיש לא יעֵז לפצות פה, חראים מגואלים!' –

ועד שהחראים המגואלים, והנבלות הסרוחות, עם הנודות הבאושים, מצטיידים נרגנים בתחמושת, מארגן גידי על רגל אחת את הגנת המקום: אם אינכם עייפים לברוח – הוא מפעפע – נראה תיכף איך תתחילו להתחפר – אני עוד אראה לכם! אומר ועושה מכל תוגת החוזרים מן הקרב – בזיון ארור ומגונה, מחרף בלא חנינה ולא חס על כלום: נחום! – צורח גידי – אתה עם הטמבּל שלך תפשו עמדה פה. לברוח אתם ראשונים – ראשונים תתחילו להתחפר, אַל תענו לי, לא רוצה לשמוע! (מי ברח! – צעק נחום בעלבון – סחבנו את הפיאט כמו חמורים!) חמורים סוחבים כמו חמורים – דוחה אותו גידי בזעם, ותשתוק כשלא שואלים אותך! ואיפה הטיפוּס יעקבסון? אתך עוד יהיה לי חשבון מיוחד! איפה המרגמה שלך? – אתה תצא עוד הערב להחזיר אותה! פה תשכב, אתה והגולם הזה! המקלעים! אחד לכאן ואחד לכאן – אַל תדבר! – ואני אהרוג מי שיעֵז לזוז מכאן. בלי שום חכמות! המכונה! כאן. הנה, פה! תרכיבו אותה. אה, חצובה! תציב אותה על הראש שלו. ותמלאו סרטים. בחושך. לא מעניין אף אחד. אחת־שתים. (אה, כל מהלך העולם ופניו היו אחרים אילו אלה הארגזים שבצל הבקתה, הזו, היו לנו בצל הבקתה ההיא, במשלט, לפני שעה, ואולי לא כך – אלא רק לא היינו עוד בחיים.) – מה ההתרגשות – מתחיל אחד – הלא איש לא רודף אחרינו! מי רודף בלילה?! – אני רודף בלילה. ולא שואלים אותך לחכמתך הגדולה. ושיהיה שקט. זה אתה, שאול? אתה שמשאיר פצועים בשדה להציל את נשמתך הסרוחה והמחורבנת? מחר תראה את האחרים בורחים ואתה תישאר שם עם בטן פתוחה! – דיבור אכזרי יורד חדרי־לב כמאכלת רוטשת. אז תשתקו. קאקערס! גידי מזיע, משולהב, ניחר, יודע שעבר גבולות, אך מעֵבר יכולת היעצר. מתרוצץ ממקום למקום בדחיפה, בהתמד כקפיץ שחרג ממסגרתו. מוֹטה וברזילי יושבים מחשים אצל הבקתה. שתיקה תלויה על כל השטח, שבתוך כלום הפך והיה מיתחם מוגן, אלה ואלה מנסים להסתדר מאחורי תלי עפר, או בתלם של כלום, וצומחת ומלבלבת, כנגד גידי וכנגד הכל, הרגשה נכזבת ורעת־לב, ואין טוב לאדם עתה אלא הירגן ורטוֹן והטל מרה בכל. מה אתה רץ? מנסה מוֹטה פעם, אבל הלה אינו יכול אחרת. אין אתים ולא מעדרים, ולא אוֹכל ולא בגד, ולא טעם לכלום, והוא רץ. אך שוכבים, עייפות מבצבצת מכל נקבי העור. אלה ואלה מגיעים מצח בעפר, נושמים עפר, וקצת חום אדמות, ודוממים תחתיהם. אלה ואלה תומכים סנטרם בכפותיהם, יושבים צנופים ומציצים מזרחה. מעמיקים במצולות האפלה המתגרענת, התוגה היורדת צעיפים־צעיפים, על שלשלת גבעות מצטרפות לקו־אופק אחד, שאחת מכולן היתה פעם צקלג. מי דובר? לא. רק רטינה היא, חריקת אברים לאים, בהתהפך גוף למצוא מנוח. אפיסת כוחות. גניחה עלובה, מצֵרה כיולדה. שוכבים צפופים למדי, אך מרירות מפרידה ודברים שנאמרו יותר מדי. וגידי עודו מסתובב אחת הנה ואחת הנה, ואינו מוצא גם דיבור אחד לרפא, גם לא מלה אחת, אפילו מכבר חש כי מוּשׂם עליו לומר גם אחרת. לבסוף הוא צונח קרוב אצל מוֹטה וברזילי, אבל לא במגע אִתם, לא אצל איש, לבדו, צונח ויושב על כרעיו וחובק בזרועותיו את ברכיו, ונשימותיו מפרפרות לא סדורות. מי בא? הו, זה קובי. איפה היית כל הזמן, קובי? גבה־קומה ובהיר־שׂיער. ‘הייתי בזחל. – הוא אומר לא־בקול. – וירדתי.’ ועוד הוא אומר: ‘כעת תאכל משהו.’ וככה הוא אומר, עד שהכל מצוֹתתים אליו. מלווים כל מעשיו. משהו שהיה חסר – מתמלא קצת. והוא עומד, בדממת הערב, וקורע מכסה קופסה, ומוציא מקרבה ואומר עוד: ‘בינתים, נאכל ביסקויט.’ ויוצא ונודד מאיש אל איש, נותן חפיסה לאיש. לזוֹעם, לחורק־השנים, לנעלב, לעלוב, לנשוּך, לעייף, לחלכה. עובר ונותן חפיסה, ואיש־איש פושט ידו ונוטל אין־אומר, ובידיים אותן ידיים שכל היום הזה דבוק בהן ולא רוחץ, מקלפים את מעטה הנייר המדוהן, ולא ממתינים לשום טקס שהוא אלא פוערים ונוגסים ביסקויט ועפר ודם. וקובי בהיר־השׂיער לא נרגע עדיין. שוב הוא פורש וחוזר עם ג’ריקן משכשך פכפוכו, ויוצא ומשוטט עד שמוצא באפלה קופסה ריקנית שהיא, מתעסק קצת במכסה עלה ורדת עד היבּקעוֹ, מערה מים – והכל עוקבים תנועותיו באפלה היורדת – ובמועל אצבע וקומץ עפר מנקה מתון־מתון כעקרת־בית טובה, ומכינה ליעודה – ושב ונודד מאיש לאיש, יוצק ונותן ומזהיר על שולי־הקופסה הפצומים שלא יזיקו, ולא נח עד ששאל מי ומי לסיבוב־שתיה שני, ולא נמצא מַכהה ומסרב. פיצחו ביסקויט נוקשה, שתו מים תפלים קצת ומנופטים, אלא שרטובים כל־צרכם, ובלעו ככל שניתן להיבלע, שכן משהו לא נבלע ולא הפשיר ונשאר בקשיוֹ תקוע בגרון. יש שכובים כרמוּסים, יש רבוצים כבהתנמנמות, ויש מכוססים ביסקויט בשממון. ונעשה ערב יותר ויותר ומחשיך יותר ויותר. ואילו נתמזלנו שם – כי אז… טוב. הולך ונעשה יותר ויותר במימי בריכה צלולה מאפילה. שום יריות. שום נפצים. שום עשן ואין אבק. רק שרטוטים מעוגלים של רכסי־גבעות מסומנים מול שמים שותקים, בלא להבחין בין רחוק וקרוב, רק ריח אדמה מפיגה חומה, ואולי טוב שנידחק עוד קצת יחד, גב אל גב, לבקש קצת חום? – אבל הלז נרתע ממנו. לועסים בשתיקה.

מוֹטה שכבר הציקתהו הישיבה והשתיקה, וביקש כבר פעם ושתים להתחיל בדברים המרובים שיש עמו, והרוח הדוממת לאורך הדרך השוממה, ולרגלי קומץ הבקתות הנטושות מנעתהוּ, מתגבר עתה, ומוצא את קולו העניני, לגוף־מעשה, אותו קול עמוק ולילי כל־כך, ופותח וקושר שיחה עם אותם שנַיִם־שלושה, היושבים אצלו; ומאליו מובן, כי אינו מתכוון אלא לגידי, הרובץ חבוק־ברכיים מן הצד. אבל מקשיבים אליו כל השנים־עשר. וכך הוא אומר: ‘אז לקחו את שני המשלטים.’ ואיש אינו משיבו. אלא באמת אותו גידי שמן הצד: ‘לקחו.’ בן הברוֹתיִם – ‘מתי עזבתם?’ ממשיך מוֹטה לחמם בדרך־כלל את האוירה, על זה אפשר שהשיב גידי בדחיקה כלשהי בכתפיו, אלא שקשה להבחין. לעומת זה עוברת שהות־מה וקולו הצרוד וצרוב מעולם של גידי, חוזר ומנסר, נטול גוון, עד קדרות לאמור: ‘לא נשארו כדורים. והתחילו לברוח.’ דברים שאין כלום מה להוסיף עליהם, אלא רק, אולי, להפוך ולהפוך בהם, וכן, אולי, גם מוּתר היה לתאר לא ברושע כזה. ומוֹטה התקרטע על מושבו והוציא חפיסת סיגריות והצית לעצמו אחת ברכינה שתחַפּה על לבּת־האש, ונטל את החפיסה ושילחה מאיש אל איש באפלולית היורדת, וגם את אוּד הסיגריה שלח אחריה להקיף, והמתין עד שתהל זו מעגל אדום פעוט אחר מעגל אדום פעוט, על הפרצופים החתומים, שארבות עיניהם מלאו אפלה ולחייהם חקוקות בשחור. וכשחזרה לבסוף, ממועכת, לידיו, מצץ מתוכה ואמר לתוך השקט: ‘ולי היה עסק שלם עם ההוא – אמר מוֹטה בשטף – ההוא, מיכיק. חטף כהוגן. פה, ברגל, חטף היטב היטב, צעק נורא, כאבים איומים…’ – ככה התחיל מוֹטה דבריו, אבל השקט מסביבו אינו נמס ואינו מקבל דבריו. נושב כנגדו קטרוג קשה וכללי. מוֹטה מוצץ מן הסיגריה ומסביר וממשיך, כביכול אל ברזילי ואל קובי שאצלו, עד שידעו איך היה הדבר בדיוק. כשראה מה קרה בבור המרגמה (פלצות!) ועמיחי קפץ אל הפצועים הקשים, משך הוא והוציא את מיכיק מן הבור, ומן הצד התגלגל ברזילי הלוּם או מתעלף, עד מאחורי הבקתה, ושם מצא את שמוליק הטבח, נבלה בן נבלה, מרטיט כחתלתול, ועשו שניהם כסא־ידיים והורידו את הפצוע למטה. כעת שקל בדעתו: המצב כזה וכזה, התחמושת כך וכך, הקשר אינו קיים (מישהו באפלה נכוָה ואמר אז: ‘אני…’ ונתהסה מאליו). למעלה פצועים, למטה כך חשב, עדיין מחזיקים מעמד, וצריך, בכל מחיר, ומהר, להחיש תגבורת… והתחילה אז ההפגזה המחודשת… – ‘וברחת.’ אמר מישהו בשקט, עד כי מותר לנהוג כאילו לא נאמר כלום. לא. החליט להרחיק את הפצוע ולחזור למעלה. שבו ושילבו כסא־ידיים, והוליכו אותו. ולא היה שום מקום אחר, אלא הבקתה הבודדת, אותה שעל הדרך, וכשבא שמה, השקיף עד רחוק והג’יפ המקוּוה לא נראה… הנשמה יצאה עד שהגיעו. כל אותה שעה היה המסכן שותת דם כמזרקה, קילוחים־קילוחים, וגונח ומילל, בלי סוף, הלכה לי הרגל, הלכה לי הרגל, ולא הפסיק ואי אפשר היה להרגיע אותו… וכך היה המצב. אבל כשביקש מוֹטה לחזור, התחיל הבחור לבכות שעוזבים אותו, ושלא יעזבו אותו, שלא ישאירו אותו כאן ככה, והתעלף… וגם היה ברור כי אך הוא, מוֹטה מַפנה גבו לחזור, ושמוליק מתנדף בו ברגע – ‘הלא אתם מכירים את הטיפּוּס.’ – מוֹטה סוקר את היושבים סביבו. סיגריות מבליחות ונעתמות. שותקים כשבת דיינים. ‘אני לא מצטדק – סח עתה מוֹטה בזעף – ולפעמים הדברים מתפתחים לא כפי שפיללת. ואינך יכול לשלוט בהם…’ אבל אין נעתר לו ואין איש בא לקראתו. לבדך תשא צלבך. מישהו אמנם מדבר. אבל זה עובדיה, מן הצד, שרוטן ‘קר לי נורא.’ – ומוֹטה נפנה אליו וסוקר אותו וגם אומר: ‘הרי אתה ערום לגמרי.’ – ‘וקר לי,’ מתאונן עובדיה. ‘אמיץ לבו בגיבורים – ערום ינוס ביום ההוא!..’ מבסבס אז מוֹטה, והקול קולו ומנסה לגחך – גיחוך שנותר ערירי ולא מתקבל. מישהו מתרומם ופורק מעל מתניו מטפחת אדומה שהיתה קשורה שם נשכחת, וזה שוב קובי, ועובדיה מכנס בשקיקות כתפיו במטפחת, מבלי לחוש למזלו של פינילה. ‘נו, כן – אמר מוֹטה, ונאומו כבר נראה ארוך מדי, הרבה יותר מדי – החלטתי אז להובילו לקראת הג’יפּ, ידעתי שעליו להגיע בכל רגע, ידעתי ששתי ידי הריקות לא ישנו כלום במשלט, אבל עם תחמושת ועם תגבורת… והבחור שותת דם, וייתכן שמהירות תציל אותו, וכל המרחק בין הבקתה הבודדת ההיא, לבקתות האלה – קילומטר אחד בסך־הכל (באמת? זה הכל?!), ותיארתי לי איך אני מספיק לחזור עם תחמושת ובא אליכם וצועק: “חברים, יש!” ומפנים מהר את הפצועים – תארו לעצמכם – ואנחנו נאחזים מחדש, ודם חדש בעורקינו, ומתחילים להמטיר עליהם – לעזאזל – אתם מבינים!’ – שותקים. וייתכן גם כי אין מקשיב כלל לדבריו. לא ייתכן! ‘ובאמת – ממשיך מוֹטה – רק הגענו הנה, והג’יפּ והזחל באו. מהר־מהר הרקנו מזה אל זה, ושיחררנו את הג’יפּ. אז התחיל הנהג להשתולל, ולא רצה לנסוע בזחל בחושך – החלפתי אותו בקובצ’יק. הוא חזר לריכוז עם מיכיק ושמוּליק, ואני וקובי שבא בזחל עם המוקשים שלו, זזים הנה, ובדיוק התחלנו לרדת – כשראינו אתכם כבר כאן. זהו. ארגזי תחמושת, מוקשים, תיִל, כלי־עבודה, מה לא – ואוכל, ופגזים למרגמה ולפיאט, גם מכשיר־קשר אחר לשייקה, והכל – ותראו! איחרנו בחצי שעה!’ – מדורה רחוקה עלתה אי־שם באופק. הרחק־הרחק. מתגעגעים פתאום הביתה. אלוהים אדירים. הביתה הביתה. לא בתוך כל זה. רק הביתה.

לא נאה לפנות כעת אל גידי ב’נוּ?' אבל ברור כי הלה אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת, ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוֹטה מה רוצים ממנו? יחפנים ובלויים וחצי ערומים. ושום דבר של ממש. מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר. מי מדבר? שייקה. איפה היה עד הנה? ‘אני התקשרתי כל הזמן – אומר שייקה – אבל לא קלטו.’ כך הוא וטען ומוסיף מעשה ב’תכפי־גלים', מעשה בפלוני ש’ירד' מאיזה גל, או להיפך ‘עלה’ על איזה גל, ועוד כיוצא באלה דברים לא מעלים ולא מורידים, שמעוררים רק שממון. קטני קטנות. קטני קטנות. שייקה משתתק. לא כל־כך קר, בעצם אפילו חמים למדי. יקוד היום עוד שמור. אבל האדמה הֵצֵנה. תמיד היא שקטה האדמה. מה שאירע קודם על־פניה קילומטר ורבע מכאן – אפס ואין. גמור ושום דבר. אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי. ושכחנו את פינילה. מתי זה היה? מי מדבר? ברזילי מדבר, מן הצד, באפלה המצטפפת: ‘כל השאלה היתה של סידורים: כדורים. זה הכל. אילו היו לנו.’ – אַל תתחיל באילו. – עונה לו מישהו, קובי כמדומה – לאן תגיע?' – ‘אבל שיפלו אנשים שנפסיד את המשלט, מפני שלא לקחנו די…’ – עוד אינך רגיל לזה?…' מי זה? היינו־הך. אמת היא כתב אשמה ישן־נושן. שכח להזכיר ענין המכושים: סידורים! אה, מישהו צריך פעם להיתלות בכיכר השוק על הסידורים! אילו יצאו עתה לרדוף אחרינו, מי היה עומד פה בפניהם ובמה? היו פורצים ושוטפים אותנו. והלאה. הלאה ועוד. עד היכן? גם משלט־העץ ריקן. היו עולים במפתיע על הריכוז. על שדה־התעופה המהולל. משתלטים על הכל בהפתעה ובקלי־קלוּת. ואין מתנגד ומניד כנף. הנגב אבוד. כולנו אבודים. מי עומד על דרכם, מי מַשלה את כל הישובים לישון בשקט בלילה? – סבורים שמשמר־קדמי מוצק להם. אנחנו השנים־עשר. האלה שפה. כפי שהם ובמה שיש להם. לא? לעזאזל, מי מדבר? מוֹטה מדבר. מנסה לסַכּם, ולכאורה בינו לבין גידי. אבל חוץ מצרצר אחד שהתחיל מכוון קטרוסו בפריטות דובבות, אין קול אחר אלא ניהומו העמוק של מוֹטה. דברי־שוא. כוחות האויב? המון: פלוגה סדירה אחת; כמאתים או שלוש מאות מקומיים – לפחות! – משוריינים מחלקה, שתי מחלקות נושאי־ברן, סוללת מרגמות כבדות. תחמושת בלי חשבון. כמה שרוצים ועוד. השיטה: צליפה שנתחלפה בהטרדה, שנתחלפה בריכוך וריתוק, כבד ומרוכז. כוחותינו? ידוע: אפס. בלי כלום. בלי נשק נגד־טנקי רחק טווח (מי חשב על שריון!), בלי מיקוש, בלי גידור, בלי כוח נייד להטרדה, גם בלי שוחות ובלי שום סדרי הגנה, ולא, ובכלל לא. זהו. אבידות. לאויב – מי יודע? לנו, שני הרוגים, שלושה פצועים. מרגמה שני אינטש (יעקבסון – נבלה!), חצובת המכונה, מזרנים, כלים, שמיכות, בגדים, גויית אורי. והנה אנחנו כאן.

מי קם? גידי קם. ‘לאן גידי?’ – ‘ככה’. והכוונה – לבדוק אבטחת האגפים. – ‘אני אתך,’ אומר מוֹטה. אבל גידי לא אומר כלום. יוצא שצריך להיגרר אחריו, הוא במקומו ואתה מיותר. עשרה אנשים ומפקדים שנַיִם. ומצב־רוח כזה. צריך להסתלק, אך יגיע הג’יפּ. וגם מה טעם לשכיבה כאן? ואוכל לא אכלו מאתמול. רק ביסקויט ומים (ומי אשם?) יוצאים ופוסעים. האברים כולם גונחים, חלודים מעייפות. לא רק עייפות גם פחד. גם זה שעוד צפוי לבוא, וזה שלא ידוע מה. רובצים ושותקים. רגוזים גם מחטוף תנומה (אסור להניח לזה!). מכרסמים קרביים ולב. וטוב שינוחו ולא יחטטו. שלא ישנאו. שלא יחלידו מאיבה. ‘רעבים?’ שואל מוֹטה את זה שהיה מסומן לרגליו. אבל התשובה באה מעֵבר לו, מאחור: ‘הו־הו!’ – אַברוּם הגדול. וגידי כרוקק לעברו: ‘יופי ברחת! אתה אייזן!’ – למה לך, גידי? די, הנח. אברום הגדול נעלב: ‘מה רצית? שאחכה “להם”?’ די. חדלו. תתחילו כעת לריב? – ‘יופי אתה, אתה יופי!’ מפזם לו גידי וסר מעליו. מישהו מרים ראשו. ‘מה השעה?’ – ‘מוקדם.’ אומר גידי. הלא אנשים אחים אנחנו, האין זאת? אִמרוּ, חברים, האין זאת? ‘ומה יהיה כעת?’ שואל מישהו כשבאים אליו. צ’יבי. ‘מחכים להוראות.’ סותם מוֹטה בעומק קולו הלילי. – ‘נשארים כאן?’ – ‘לא ידוע. מחכים.’ – ‘טפשות.’ אמר צ’יבי. זהו. כאן הכל חכמים. – ‘אנחנו חוזרים לשם.’ אמר אז גידי בחישוק־שינים. כמתוך בולמוס־פתע. ‘לאן? לצקלג? השתגעת?’ – ‘כן. השתגעתי. אלא מה? השתגעתם לברוח, תשתגעו לחזור. אלא מה? שגמרו אתנו – שגמרנו אתם?’ – ‘עוד הלילה?’ – ‘למה לא!’ להכעיס, לגזול מנוחה, לעורר מצפון, לענוש. ‘נצטייד ונחזור.’ אומר גידי שישמעו. – ‘מה אתה סח?’ קר בעצמות לשמוע. שלא ידבר אלינו ככה. הגידו לו שלא יתחכם. שלא ידבר דברים כאלה. סתם להרגיז. את מי הוא מרגיז! שלא ידבר! שישתוק, הגידו לו! ‘מחכים להוראות.’ חוזר מוֹטה אל ניסוחו המתון, הלא־מחייב. – ‘וצריך למַקש להם שם את כל הדרכים.’ ממשיך גידי. הוא מטורף. משהו עקץ אותו. הדיבוק נכנס בו. מה הדבורים האלה. ואולי צודק? בעצם הלילה הזה! שלושה־ארבעה אנשים. קצת מוקשים. פה ושם, ואצל הבקתה הכפולה למטה, על המצוק ההוא למעלה – בהלה תפול שם לבוקר! מי? קובי. מסכן קובי. מי עוד? גידי עצמו. נראה אם רק מדבר או גם יוצא! ונראה שייצא מוֹטה? – אני לא. הו, לא. אלא שלא תהא ברירה. אין לנו ברירה. יש הכל – ולא ברירה. ישאלו מי יוצא, וכולם ישתקו, ייצא שאני אצטרך לקום. כשאף אחד לא. ומה בּני? הוא אידיאליסט? אה, לא, סתם דיבורים, גידי. מכירים בך. הפסדת משלט – ומדגדג לך בקורקבן. שב בנחת, גידי. כמעט חושך. גוָנים אדמדמים אחרונים מעכירים במערב. העמק הוצף זפת דמומה. – ‘אני אומר לכם משהו.’ אומר אז גידי. אַל תאמר. מוטב ותחריש. אַל תאמר לנו כלום. – ‘אתמול – כשיצאנו לשם, לא העליתי על דעתי כמה חשוב הוא המקום ההוא, צקלג, או מה שיהיה, כעת ראיתי: אי־אפשר בלעדיו. מוכרחים לחזור.’ – מה ראית שם? למה מוכרחים? ‘כן’ אמר צ’יבי ביותר ספק מהסכמה. הה, יגיד מישהו: מה אנחנו סוף־סוף: חוטאים? ברחנים? מוגי־לב? או גיבורים שניגפו? שכוחים ומופקרים אנחנו? ראויים לאהבה או לבעיטה? או לא־כלום, ורק חיילים בתוך תמרוני הלוך־ושוב הכרחיים של המאבק הגדול? שטות. מי יודע להגיד. ומה ההבדל, בסופו של דבר? – ‘מזלנו שיצאנו ככה ולא גרוע מזה’. אומר צ’יבי מתוך הרהורים. וכשאומרים מזל אומרים יותר משמינית שבהתגרות במפקדים. ובכן שוב ויכוח? שוב התנצחות? לעזאזל לא. ומה כל השכיבה כאן? למה לא עושים משהו? גידי ומוֹטה קמים והולכים, פוסחים על אחד או שנַיִם, לראות מה בקצה האגף. (אגף! שורה שכובה עלובה!) מי כאן? בּני. והמוטל מנגד – רחמים בודאי. ועדיין ברוגז. כורעים אצלם. ניבטים אל הלילה היורד. אורי. פינילה. לא טוב. והג’ינג’י ועוזי ומה שמו, מיכיק. ברחנו. כלבים מוכים ולא נגמר. ולא גמור. ולמה שוכבים פה. גידי קם. לאן? לא רק פורש הצדה וּמסַלן מימיו. זה מעורר אחרים לזכור את עצמם. וקמים פה ושם ופורשים. להקל בדרך פשוטה על החיים. לנסות לנשום עמוק והיטב. וכשעומדים מסַלנים ככה, תוהים בכוכבים המתרבים, קופצים פתע געגועים. ניצתים פרע. מתנשאים ללא הכיל. אולי אל היותן האחרת של נערות, המַגויעה את הלב. והביתה, הביתה. כוכבים ראשונים.

וחוזרים ויושבים. אנחנו ארבעה ביחד. כך חם יותר. עצוב פחות. יש לנו איש על רעהו דברים, ועם זאת אנחנו חברים. בואו נהיה חברים באמת. חבל שאין משהו יפה להגיד. שיחה יפה, מחשבה נאה. אַל תלמד מן השתיקה על חבורה ביחד. בּני אין מלים בפיו, אבל לבו מלא. אם עוד קצת יישבו יחד, אם לא יירדמו לפתע, אפשר תמס השתיקה להבנה טובה ומיטיבה. לא לדבר על מה שהיה. אַל תחזירו פנים לאחור. שם סדום ועמורה. בואו נדבר על אחרת. בואו נהיה שלא יהיה איש לבדוֹ. שנראה כי זאת שכאן אינה אלא תגרת־מלחמה שלא לנצח תימשך, ופעם תיתם. ואנחנו נישאר, ונצטרך לדעת. אחרת לגמרי לעמוד בעצבות הזו – איש־איש ועצבּוֹ שלו, או להיות כולנו יחד, כולנו זה עם זה. שבו כולכם. אַל תקומו. מה לוחץ עליך? מה היית רוצה אתה? וגם לא זה, כי פצעים ייפתחו. אלא על הדברים שטוב היה אילו היו. וגם לא זה. אלא על דברים פשוטים, נייטרליים, שאין בהם כלום יותר מקצת שביבים למדורת הרעות, שלא תדעך. לא־כלום, זה רק הצרצר. כל־כך פתאום התחיל. ויש גם משהו אחר, נוסף באויר, בכלל, כאילו, אינכם שומעים? אבל זה רחוק מאד. אַל תקומו עוד. שבו והיה ביחד. במה אתם מהרהרים, חברים? בכלום? כולנו על דבר אחד או כל אחד בשלו? מישהו מכולנו צריך להיות בהיר ונדיב, ולהתחיל, פשוט לפתוח. וכולם ייספחו אליו. ויבואו גם השאר, ונהיה פה כולנו, כמו פעם בצריף, בתנועה. אז, מזמן, לפני כמה? האם אתם מרגישים שאני קיים, כמו שאני מרגיש בקיומכם, לא סתם קיום שהוא, אלא קיום־אמת, חלק ממני. אולי אפילו חלק מן הכל כולו. מן העולם. אני שומע את עצמי בכם. וגם בחושך, שם, בחוץ. גם אתם אותי? אם איש לא יתחיל, ואם נרבץ ונרבץ… מדורה רחוקה. בהרים. עושים להם קפה. או ארוחה. המקומיים ההם. מחלקים שלל. מסַפּרים על הגבורות. איך ברחו היאהוד (מקומיים"… ומה אנחנו, איפוא?). טוב. זה בפעם אחרת. האם אני רק נוכח ביניכם, או גם קיים? אני אֶתכם מרגיש בדם. אמת, על דברתי. כשאני תוקע עיני לחשכה, ומביט בה בשתיקה בכל כוח ריכוזי – אני רואה פתאום את עצמי. ואת כל מה שאוֹכל בי. גם אתם? הגידו משהו. רוצים לצחוק קצת? תוכלו? אם אקח כל אחד ואשביע אותו, חבר, על מה אתה? נכון שתאמרו: על כלום? לא חושבים. רק יושבים. עצובים מפני שעיפים. מפני ש… אלף דברים. הניחו לאלף הדברים. בואו דבּרוּ על משהו! דבּרוּ עלי. יש יהודים שאוהבים שידברו עליהם. יש אחרים שאוהבים על אחרים. אבל אנחנו חברים, ונשוחח עלינו, לא עלי ולא עליך, אַל תפחד, על עלינו נשוחח, על מה אנחנו, על איך נוכל פעם להיות, כשנוכל? יש גשר בינינו? או אף לא קשר? אילו הייתי פותח ואומר לכם: אני לא שווה כלום. הייתם מוחים? הייתם מוכיחים לי שלא? ולוּ רק מתוך נימוס וחברוּת? הו. טוב. פתאום אתה תופש: ארבעה נערים צעירים, על עפר פינת הארץ, מלחמה מעמעמת באפקים, ואין יודע מה. אפילו מה בעוד עשר דקות. זה תמצית הכל. ים שחור וחרישי סביב. כלום לא ניכר, ולא יוכל להיות ניכר. גם אין מה שיוּכּר. פשוט אין. ריק. ודי. פלא אם עוד קיים דבר. – ‘מתפלא שהג’יפּ עוד לא חזר.’ – הבהיל בקולו מוֹטה. מוֹטה כאן? קול עמוק ושקט. גם מוֹטה שייך? טוב שמוֹטה פה. הוא חושב על הג’יפּ. הוא בלי אורי. קר ומוטל רטוש. תמונה ברורה לפרטיה מקפיאה את הלב. נכס לכל החיים, ללילות ללא שינה. בואו נשוחח אם מתים לגמרי או… טוב. אני עוצם עיניים. מפסיק לחשוב. מגיף את תריסים. מכבה את האור. צולל־נופל, מטה־מטה, שוקע, לא מגיע לשום מקום. עוד בדרך אירדם. לפני הקרקעית. נורא קטנים. נורא לא תופשים מקום בעולם. ומה היה מוטל עלי לעשות? היה מוטל? אה, הנה אני פה. לא יודע מה. כאילו היה מוטל עלי. או כאילו תיכף (קמים? אַל תקומו עוד!)… שבו בשקט, שאוכל לשקוע לי לבטח. משתעלים. זה עובדיה. מצונן. וערום. שותקים או מקשיבים? למה מקשיבים? מה קרה? כאילו ריחו של המוות. משהו מעציר פועם הלב. הקשיבו היטב. נהימה שהיא באויר. רטינה רטנונית. מה עוול עיוָלתי? על מה מוסר־כליות? על־מה, נוסף לכל, מוסר־כליות? לא. הרהור ממושך, כמופק ממיתר עבה. זִקפוּ אזניים, חברים. יש סרט במכונה? יש כדורים בקני־הרובים? – יש. אבל חצובה אין! טיפש כזה! הלא זה חלק מגופנו, איך יכולת (ואני כבר יותר מדי על ראשו המסכּן!) צמרמורת רתיעה. הה, אין כוח להתחיל. לא כעת, הו, לא כעת. אם מוכרח – שלא כעת. מתקרב ומתקרב וכלום לא ימנע. הנה שם, ברור עד למשש. – ‘אבל זה הג’יפּ!’ קורא אז מוֹטה. ומתרומם על ברכיו. צהלה קורנת ממנו כאילו היה מזמר: עתה בא ישענו. הה, ואנחנו כבר חשבנו מי יודע מה! גם גידי קם. ורחמים מתרומם. הולך להיות נגמר. לא רק הישיבה. גם היום. גם הפרשה. המשכיוּת שהיתה רצופה והגיונית ומשתלשלת בעקיבות. וכאילו הופסד דבר. וקצת. אולי, משום־מה, כמי שנשבר לו הצעצוע שלו. ‘הה, – אומר מוֹטה בחילוץ עצמותיו – השכיבה הזאת חסרת כל טעם. אנחנו נארגן אחרת.’ ככה. דברים של סמכות. של טעם, של ארגון, של ידיעה, של מבט חודר חשכה לכל עביה, ויודע דברים עד בוקר אור. מיד עוברת רינה לאורך כל שורת השכובים, כי כל מה שהיו שכובים ורבוצים ומזועפים עד הנה לא היה אלא חוסר טעם, ושטות נמרצת, וכי כעת יתחיל דבר אחר, ומוּתר לעשות הכל בטרם יתהווה המצב החדש. מיד קמים מתחלצים, מתפהקים, מתנגחים, רפויות בתחילה וזועקות כעבור כלום, הולכת ונעשית המולה של התפרקות, כמי שחזר מן החושך אל האור. וכיון שהותרה ההתאפקות קפצה ודילגה כל הרטינה הנדושה שנסתאבה עד מאוֹס, וכל הזעפים והריגונים הוטלו לכל הרוחות – ועמדה המולה באפלה המתממשת, שלולא משהו מסויג שבה, היתה נראית אפילו המולה עליזה ובריאה, כלאחר פעולה, ואפילו צחוקים ראשונים הזידו, פה ושם, לישר עקוב ולעשות מישור. ואם בא אז מוח עקום אחד, ומנסה לשער, ייסתם לועו בגוש עפר, כאילו יבוא הג’יפּ ואנחנו מוחזרים בריצה לצקלג ההיא – מטיחים לעבר קשקשן מוכה יַלֶפֶת זה חריקות צורמות שכאלה, שהלה לא רק מתחרט על שהתעלל ביד קשה בשארית חיי אדם, וגם במידת היושר והצדק, ובכבשונו של עולם, אלא מתבהל להתנצל ולהצטדק ולהכחיש, אף כי, דווקא עתה, מתגנב חשש שמא אין הוא אלא ההכרח שמונח לך בקיבה, אם תאבה ואם תמאן, כגוש כבד, בכל תהפוכותיה להימלט, ועיווּתי מרדותה שלא להסכים, ובכי מריה שלא ללכת – עם כל זאת גוללים הכל בקללות, וסוכרים פי כל חזוּת קשה. רטינה מתרככת בעקבי מוֹטה: ‘לאן, מוטה? לאן זזים?’ בעגבנות כמעט, – בהדגשה, מכל־מקום כי אותו שואלים ולא את גידי, ואף כי הוא משתמט ברוב כּוָני־חן, ופוטר הכל ברוחב קול ובפסוק במקומו: ‘אוּנוֹ מוֹמֶנטוֹ סיניוֹרִי’ – שפירושו, אך רגע קט, רבותי, – יודעים כי חוזרים אל משלט־העץ. אלא מה? לא יקבלו אותנו עד שנתקן מנוסתנו? – איזו שטות! חוזרים, למשך הלילה לפחות. וצלו של גידי, קודר ועוטה על שפם, אינו מפחיד עוד, נגרר עובר.

עמיחי קפץ מן הג’יפּ, שנתחב פתאום ובא באמצע, בחשכה, ועשה את כל סדר המקום והרגשת רוחות השמים – אחרת, לא ברור איך, כנקודת־מרכז חדשה. ועד שלא פצה פיו, כבר היה מוקף סביבו, אפוף דמויות אפלות. 'מוֹטה? ניחש עמיחי ולא כיון. – ‘דבר בּני כי שומע עבדך.’ משיב מוֹטה דברים שאוזן בוחנת תטעם בהם, כרגיל, שנינה. – ‘זה אתה?’ מדבר עמיחי פרוזה עייפה וקהה, שמזכירה מיד את הג’ינג’י הפצוע, שראשו שותת דם, ואת עוזי הגונח חבוש ידו. ואת אורי, ואת פינילה ואת כל אותם דברים שמישהו כאן כבר כמעט נטל לו והתחיל שוכח. – ‘מה נשמע?’ אמר מוטה קצת אחרת. והלילה נראה פתאום כבד, ומעיק, – ‘אמרו שתחזור מיד לבסיס, ושגידי יקח את החבריה אל משלט־העץ, ויחכו להוראות.’ שומעים ושוקלים את הדברים. יש עתיד. האופק יתבהר. – ‘וזה הכל?’ – ‘זה הכל.’ – אבל היה דבר נוסף. אכן, החשכה פולטת בחטף: ‘ומה עם פינילה?’ ועל זה מעביר עמיחי ידו על פניו ובבלוריתו קשוּית־האבק. ‘הלך’. אמר בסוף נשימה שתוקה. ‘בערב.’ אמר עמיחי. שאלות נוספות לא באות. מתקרטעים מרגל אל רגל. לא טוב שהתחילו בזה. צריך מהר לזוז מכאן ולעזוב. להיות מעשיים. רק מעשיים. רק עושי מעשים. רק נרגנים: ‘עד משלט־העץ? להיסחב!’ מבלי ליחס חשיבות לזה. לרטון ‘עייפים כמו פגרים!’ בודאי, מוֹטה יסע בג’יפּ, ואנחנו נזחל על הארץ. ועוד עם המכונה, ועם המקלעים והרובים והכל. ככה היה נזעם ונרטן אין מלים, בשתיקה מפורשת. אבל מישהו, קשה־תפישה כנראה, רק עתה הבין: ‘הלך?’ אמר גידי – וקולו היה כל־כך עייף מאד, עייף מהיות רגשני בכלום, אבל ככה שעוברת הרגשה לא טובה, שצריך לסלקה מהר, ושיחדלו־נא מזה, ויפסיקו־נא להרגיז. אמנם היו מסוגלים גם להורות לנו לחזור, ולהטילנו צקלגה – והיינו הולכים, ולוּ גם על גחוננו – אך עתה חפשים אנו לרגוז על הכל ורק לרגוז: וכי חולים היו שם לשלוח משאית לקחת אותנו מזה? לא די עשינו היום? הם תמיד בג’יפּים, ואנחנו גם כעת ברגל? אנחנו שסבלנו ומתנו ומסרנו נפשנו! – כך היתה מתמרמרת השתיקה, שכבר חדלה, בעצם, משתיקתה ונעשתה מלמולית, יותר ויותר מפורשת. וגם לא שאול הפעם בראש הטוענים – לפי ששאול איננו כלל כאן. היכן? השד יקחהו. צ’יבי הוא הטוען עתה לכולם. הוא בשם הצדק. למה רשעים נשכרים ולישרים כּשַׂך יְקוּשים. טענות קנוטות שונות, שהן אך התחלת הפורקן. כל מיני רוגז לתיאבון, הצגת עוני לראוָה, קיפוח, עוול ואפליה, שנמצצים כסוכריות חמוצות. והיכן שאול? הו, כאן הנהו. הוא ושנַיִם־שלושה חשוכים אצל הג’יפּ החשך, במעגל פרטי קטן, סביב קובצ’יק הנהג. נהגים לעולם יודעים יותר, ומספרים יותר. קובצ’יק כאן לא בשביל להכביד על הלב, כעמיחי, או לזרוע חרדות, אלא לעסוק בשלום, פשוט בתיגור בסיגריות. חשבונות שונים לו וליעקבסון. אבל סיגריות אמריקאיות אינן צומחות על הקוצים. – ‘לא, הן נופלות מן השמים…’ – מחייך יעקבסון הלז. מה פתאום?! – ממהר קובצ’יק לכסות סתריו, – ‘מה הן עולות: בנזין או שמן?’ חוקר יעקבסון לשיטתו. וקובצ’יק מתכעס. ‘או אולי סיבוב או שנַיִם עם הראזלקס לטייסים? התוַדעוּת, היכרוּת, במחיר קופסה – או מה?…’ – ממשיך יעקבסון. ‘אם אינך רוצה, לא צריך!’ מושך קובצ’יק עצמו. ‘אתה מתחמם מהר!’ מגחך אליו יעקבסון. ‘תן. נמאס לעשן את הזבל הזה. נרגיש עצמנו פעם בני־אדם!’ ואחרי־כן התפוצצה פתאום הברת־צחוק, כנעירת חמור, שנקטעה באחת, ומסתבר שנלחשה שם, במעגל הקטן שסביב הג’יפּ, לחישה אחת שאפילו את קובצ’יק הנהג, למוד כל המעשיות, הרקידה על מושבו, בחיוך מתוק וזימתי, שמעל כל חשכה, ואילו גוש־צל גדול אחד, כמעט ונפל אַפּיים, מעוצם ההנאה.

מוֹטה כבר טיפס ועלה בג’יפּ והיה מזכיר מאד את עצמו ככל הידוע משכבר, ורוח היתה בו פתע כשאמר: ‘הביאו ושימו את כל הכבד כאן – ונעביר לכם למשלט.’ שהצריך מיד תוספת תיקון דחוף להוציא את הנשק האישי מן הכלל האמור. והג’יפּ היה עונה בהברת־פח, על כל הטלה והטלה שהטיחו לתוכו. אך בטרם תפול השתיקה, שבטרם דברי־פרידה אחרונים של מוֹטה, ובטרם תעלה על הדעת מה, קפץ דויד והתישב על כל הכבודה מלמעלה, וגם הסביר בקצרה כי צריך מישהו לפרק ולעזור כשיגיעו למקום. אמצאה מזורזה וחריפה של בחור עז ונמהר, ומה תאמר לו! ‘וגם אני’ זונק עתה יעקבסון במאוחר ומנסה לקפוץ, ואוחזים בו במחילה מכבודו ומורידים אותו, ושלא יפרוץ פרץ, ואם כבר לנסוע – יש קודמים לו שמגיע להם פי אלף. ועלולה לקלוח כעת שלהבת, לולא אותו קובצ’יק הנהג שנמלך ופתר הכל בהזזה חטופה של הג’יפּ, לפני דברי־הפרידה, ולפני קלוֹח השלהבת, והכל היה נגמר בחפזה לא נאה כלל, שוב אילמלא גידי שנתן קולו המרוסק, אותה חריקה ישנה, שמזכירה יותר מכל חירוק האֵת ברצפת הרפת, מדי בוקר כשרוחתת זבל טרי, וצעק לאמור: ‘הי! שמיכות! תביאו שמיכות! ובגדים, חכו, גם בגדים ללבוש…’ ואַברוּם הגדול פרץ וצעק ‘ואוכל, לעזאזל!’ – ‘כן ואוכל!’ צעק גידי – ‘ואת שמוליק נתלה על העץ!’ – לא צריכים אותו.' כפר גידי והוסיף כלפי פנים: ‘אנחנו זזים.’ והחושך ענה מרחוק, בקולו הידוע של מוֹטה: ‘הכל יהיה בסדר!’ נאום מוטה, ונבלעו בחשכה, בדרכים שרק קובצ’יק הנהג יודע, וכבר אין מהם אלא טעם אבק נזרה ושאון פוחת. ‘ימח שמו.’ גנח מישהו כאן, והיה ברור כי אין כוונתו אלא על זה שידע להספיק ולחטוף. אבל גידי נוגד את הברזל בעודו רותח: ‘כמה אנחנו כאן? ברזילי אתה מוליך אותנו – מי שם? בּני? אתה הסוגר. זזנו.’ מבט־חטף לאחור אינו מגלה אלא חשכה, ופס אחרון של בהירות כבה באופק. ומתחילה הליכת־לילה, שתחילתה בין שתים־שלוש הבקתות, המעלות צחנת־עשן רטבובית ישנה־נושנה, שקיימת דחויה אבל בלתי־נימרת, ומרחישה קצת שממון, קצת מוסר־כליות והרבה עגמימוּת אין־פשר, שנָדה לך מאד. ומיד יצאו לשדה אטום־החשכה, הסגור לכל צד. נביחות־כלב רחוקות, באו כמעולם אחר, והן לבדן, אולי, עדות יחידה לקיומו. הולכים בפסיעות גדולות. כל היום כולו רצינו להגיע ולהרויח לנו את הלילה. הרי לך הלילה המיוחל. כל הדיבורים, המריבות, הגניחות הויכוחים, הצחוקים, המזימות, נשתרצו מאחור, ככלים הפוכים וריקניים ואילו השתיקה שמסביב מתחילה ממלטת לקראתך טיפין טיפין שונות, שההליכה ממעכת אותן בנקל. קצת מתנגפים בשיירי התלמים. פעמים נקלעים אל תוך חובו הנרדם של קוץ. ומשיירים אצלו הברת־גידוף חופזת. פעמים גומה מַמעדת את הקרסול, וגורמת דילוג זעף. אבל הכל נגמר מהר, וגולשים במדרון, ומתהווה מאליה שורה אחת, שורה לילית הולכת. אבל אך תם המורד, וחזרו רגבי־שדה, והנשימות נתקצרו במעלה הבא, ונתערערה השורה ונתפוררה, ומישהו כבר היה מנחר לאמור: ‘מי רודף? למה רצים כמו משוגעים!’ מעל קו הרכס הקרוב מסתמנת צללית רבועה, ואליה חותר ברזילי המַשכּוּכי. אבל יוצאת שעה לא קלה, עד שבאים אצלה, והיא אינה כי אם עוד בקתה אחת שוממה כאחרות, ועגומה מאד, ומעבישה כדרכה. ומניחים לה בבדידותה מצחנת העשן המוזנח, ועוברים הלאה. ‘מה הריצה מה?’ טוען מי שטוען, בטרם חוזרת האדמה ונרכּנת, ונפתח מורד אחר, אלא שגזור כולו ומחורץ בכל מיני שרשי ורדיות קטנים, חרדליות של כלום, שקיומם אינו נחוץ לאיש, אלא להרעימך ולהמעידך בלבד. גוררים את הרגלים ברגבים שבין חריץ לחריץ. חרוש חרשו הללו כל פיסת אדמה ישרה. והיכן השביל? למה מתעללים בנו בהליכת מכשולים? יורדים ויורדים, והיקף העולם קטן. זו שממול היא העגלה הגדולה, ומעליה כוכב הציר נעוץ ביצולה של העגלה הקטנה. תביט יותר מדי – תנקוף את חוטמך. הלאה הלאה. בנסיגה. בנסיגה. תנו לי שמיכה ואני מצטנף בחריץ הזה וישן לי. למה דווקא לישון שם, ולא כאן, אדמה ככל האדמות. רכה אולי יותר. מחופה יותר. משא יום ולילה ויום על כתפיך, על שמורות עיניך, ובברכיך. הרובה כבד כספחת מיותר נורא. טוב מכל להטילו הלאה כעצב נבזה נפוץ. בכלל, כל המשחק הזה במלחמות.

תמו מעקשי הערוצים. גוררים את הרגליים בשדה פתוח. שדה שלם חרוש לתוהו: הראש צונח־נופל בעצם ההרהור. בוא נרים ראש ונביט ראש נביט בשמים. הרגליים מאליהן תלכנה ואני אלך בשמים. גם כך אפשר להגיע. שום דבר לא דוחק במיוחד, לא שום סכנה, ואינך אץ להציל. הדרך מתמשכת לה ואינך כפוף לכלום. חירות בתוך עבדות. חזקה על זה שמאחוריך, אם לא נרדם, שלא יתנך לסטות. כשהייתי מנסה לפעמים לעצום עיניים ולהגיע הביתה. כעת אני סומא בכוכבים. העגלה הגדולה הפוכה על־פי קרונה, כאילו לתיקון. ויצולה יוצא שלוח. או כמו דו־אופנית שהתירוה, אחוריה יורדים ויצולה נזרק זקור. היתה לנו פעם כרכרה כזאת. כשעוד היתה לנו שחורקה, שמתה מהרעלה. וזה שמעליה הוא כוכב הציר, וזאת, אם כן, הקסיוֹפיה, טובעת ביוון שביל־החלב. מכאן הוא מתפצל לשני שבילים, מערבה (מזלג הנחלים… הבקתה הכפולה…). קשה להביט בתוך הליכה, הכל מתעופף. וההיא שם, אינה ה’כתר'? ידעתי פעם. כוכבי סתיו. אה, מיד מתחיל מילל בקרבי כמו גוּרי־חתולים. געגועים הביתה. אך הייתי בא, הייתי נופל למיטה אין אומר ואין דברים. ההוא בודאי, כוכב־לכת: גדול, בריא כזה. נוצץ כחול כמצוחצח מחדש. האם יודעים שם מה היה כאן. בנסיגה בנסיגה. חרפה עד העצמות. בנסיגה בנסיגה. אני עייף עייף. הרובה, נחליף להחזיק ככה. אגב, כשנחזור פעם הביתה, לא נכירו עוד. כאילו יצאנו גמדים וחזרנו ענקים אל בית־גמדים? יהיה לנו שם מקום? ותמרלה? ספקות מלוא העולם. הכל על בלימה. במזל. הנה, פינילה. ואורה. בשבילו נגמר בשבילה רק התחיל. גם אתמול היתה הדרך כל־כך ארוכה? היו לו תכניות. אלף דברים. ופתאום כנגד כל רצונו או יכלתו. או שזה נורא לומר כך? כנגד הצדק – בוודאי. למה היה מגיע לו? אין סוף לדרך. (לצדק יש). מה עוד מחכה לנו. ומחר. אין לי כוח. ריבון העולמים עד מתי ההיסחבות הזאת?

הולכים. השורה קצת נפזרה. החשכה קצת נתפשרה, כאילו, ולא קר. ורק מפעם לפעם מעֵין שיח מצטייר אפל פסיעות אחדות ממך, או שמא אדם עומד שם וממתין לך? לא להיעצר לרגע, או לשבת קצת לנוח? הולכים. כבר אין נירים. חוצים שדה דרדרים נמוכים, סתבכניים, מרשרשים. מתעכּרת והולכת רוחך, מתבּהמת והולכת. רשרש ועבור, דוש ועבור, לעולם־לעולם לא ייקץ. מי זה החטוטרן הלז מלפנים? מי כאן מכתף תרמיל כבד על גבו? תראו, הלא זה שייקה קטינא, ומכשיר־השידור עליו – ‘שייקה? למה לא שמת בג’יפּ’ – ‘לא יצא – מתנצל הנער – היה כבר צפוף שם… אז…’ – ‘ויש לך עוד כוח לסחוב?’ – ‘סוחבים’. אה, שוטה, בידיך כרית לך בור, למה עוררת אותו, כעת חובתך לומר ‘תן־הנה’ פשוט ורחב – ולהיות מיד עמוס, עבד מתמוטט למשא. לא, למה דווקא אני (למה הוא?) – זה תפקידו, זה שלו ( שלו? כשלך!). חלוקה היא: כל איש בתפקידו, בלי שום רגשנות. ולא להביט לעברו. – ‘שייקה, אם כבד לך, תן אסחב אני.’ (‘אם כבד’ – טוב עקום על תנאי – איש רע!) – ‘בוא יחד…’ אומר שייקה במאמץ, ובאנקה נמלטת, ומוסר רצועה אחת לרפי ובשניה הוא נאחז, ומאַזנים את הבדלי הגובה ומעיינים את האחיזה והולכים שניהם יחדיו. אלא שנותר מזדנב אצלך ניגון פסול אחד, שמבריחים אותו בגידוף. אולי כשנעלה על גב הרכס הזה תתגלה כבר מנוכח צלליתו הגבנונית של משלט־העץ, ורק עוד עמק הואדי הגדול יישאר למאמץ אחרון. חוזרים חוזרים. נסוגים, מכל הדברים שבעולם – נסוגים. נבעטנו! כל פסיעה בחזרה מקטינה את שטחי הנגב, מרבד שדות ענקיים מתקפלים ונגולים אחרי עקבותינו. אבל אנחנו כל־כך שקועים בצרות שלנו – שלא חלים ולא מרגישים את המלחמה עצמה. בממדיה הגדולים האמיתיים. חיי וּויכוחי עם האנשים – מאפילים על כל הנגב. אומר גידי, מכוּוץ ושותק, אל חובו. הפקרנו ארץ וברחנו – ולא־כלום. רוטנים על אוכל, על עייפות, על דרך ארוכה, ואני בכלל, ולא על ההפסד. אבל… התחמושת נגמרה, נשארנו ריקים! עוד חצי שעה אילו התעקשנו… אני מתפקע! הזחל היה מגיע, החושך היה יורד והיינו, אולי… לכל הרוחות! ולמה אני לוקח הכל על ראשי! ומוֹטה הזה! מה תריסר בחורים בידיים ריקות היו יכולים לעשות כנגד שטף מאות חמושים ומשוריינים… הגידו אדרבא: שיקום מי שיודע: מה? והנורא הוא שזה לא מידי איש! מידי מי? שזה מעצמו, שכולו הכרח ואין מנוֹס! ובכל־זאת לעזאזל, למה ברחנו? מי אנחנו, שיש לנו רשות לברוח? יותר חשובים מעמידה על מקומנו, יותר מהחזקת משלט? – מי שיער שכל־כך כאלה מין כל־אחד־לנפשו אנחנו! ואיזו ואיזו משמעת, ואיזו וַכּחנוּת ונרגנוּת, וחשדנוּת ו… או שאני מפריז ומשמיץ? היכן אנחנו? – או שאני מתוך עייפות… אך עוצם עיניים ומיד הפגזים הנוראים ואורי המרוטש ש… תמיד אני לבדי. תמיד אחריות. לכולם מוּתר כל מיני דברים – ועלי… מי זה? נשא רפי עיניו – כי יד התערבה פתאום באזנו של המכשיר התלוי ברצועותיו לכאן ולכאן, וקול אמר בפשטות כך: ‘תנו רגע הנה’. והתערב ועירב כוחו, והגביה את המכשיר הזה בלא מאמץ כאילו היה דליל־נוצה, ותלאוֹ ברצועה אחת על כתפו, משל היה זה אַקוֹרדיוֹן של שעשוע, וגיחך ואמר אליהם: ‘שלום עליכם! מה אתם מסתכלים ככה?’ – והידיים כל־כך נשמו לרווחה, והגב כל־כך נחלץ מצרה, והעורף מעקמימות, עד שאין מוצאים מלה לומר לו, אלא לאחר שהות־מה, ככה: ‘עליכם השלום, קובי.’ ומוזר אפילו מחייכים אליו. ומעל גב הגבעה רואים באמת את הצללית המדובשת של משלט־העץ. כבר עולים על סוללת הרכבת הנושנה, רגבי חצץ, נתיבה מַלבנת, כמו כביש מוליך למקום שהוא, אולי הביתה, ויורדים. וגידי כעת אל קובי: ‘נצא למקש להם?’ – וקובי: ‘נצא למה לא.’ – ‘כמה דרושים לך? אנשים.?’ – ‘ארבעה יספיקו!’ – ואחר־כך: ‘לבקתה הכפולה ההיא, וקצת סביבה, שיהיה להם שמח.’ הה, נראה להם. הם לא נפטרו ממנו. כל עוד אני חי – לא. רכס הגבעות ממול. דבשת המשלט מופרשת בבירור. הרהור־זוָעה לכהרף: ואם הקדימו הם ותפשו את הגבעה! ומתגרש מהר. נושמים עמוק אויר־לילה לא־צונן, אבל קצת לח. עם ריח טַיוּן. כאילו באמת לא נורא. צעדים מתקרבים. מי זה? בּני. ‘תן קצת לי.’ אומר בּני לקובי ומושיט ידיים. קובי מנער כתפו ונחלץ מן הרצועה. ובּני מתכתף בה, משתהה רגע ליתן לשורה לעבור על פניו ולתפוש מקומו במאסף. עתה נוטש ברזילי, המַנחה את ההליכה, את תלמי המכוניות שבהם אחז, ונוטל קו ישר אל התל, ונכנסים מיד אל מירפש קוצים עד מתניים טלולים כולם וריח אבק רטוב, ויש מקום שהללו, מתגבהים עד כתף, חתכניים ופוצעניים, ומתגרה בלב גירוי מתוק־חריף: אבדנו, לא נגיע לעולם, והרגליים מוחות על אבדן השביל הישר שאין צורך כשהולכים בו בתבונת הצגת כף־רגל – אבל יצר הרפתקנות מתעורר לדעת בסקרנות איך ייגמר זה – ונעשה חם בבת־אחת, עד פרוץ זיעה. ברזילי מעקם ויורד בתלול, ונראה שריחרח שביל שהוא, שמוכרח לרוץ אי־כאן, למטה. ארץ רחבה מסביב. קרקע שלנו. יש לאן לחזור. ולכל הרוחות – לא נתן להם, ועוד ראה יראו! מדשדשים בצל חומת גבעת האפלה, שראשה בשמים. צפרדעים מקרדעות. שלוליות הנחל המעופשות. קנה וסוּף. כורעים לרגע, ברזילי יוצא לבקש מעבר בחרבה. שתיקה בצל חומת־הגבעות האפלה. העייפות אומרת שירה וגם הצפרדעים. אבל הן אהבה. הסתובבות חבוקה במתני נערה גמישה. רשרוש בגדיה, והרוֹךְ הנלהב שמתחתיהם. בשקט הלילה החם. תירדם כאן. ערפל רפיפות וטשטוש מאוחז שכרון. קושבים לצפרדעים. לרחש הסוּף לריח עיפוש המים. לנגינת יתושים דקים. חריפות טַיוּנית. רעד עייפות בברכיים. ברזילי חוזר פתאום, זר מאוד אפילו מרושע משהו, וקמים בלא חמדה לקולו, ויורדים כסהרורים, וכאחוזים בחבל, בגדת הנחל. הכל מוגזם מאד, מסובך פי כמה. אבל הרגליים ההולכות נושעות מאליהן. צועדים, לא בטוחים גם בצעד הבא, וכלום אינו באמת. בוססים פתאום בבוץ, מוֹעדים פתאום בחלוקים מגובבים, שמחריקים שירה צדפית, מקפצים מעל שלולית בוהקת מצחקקת, שמתחשק לגחון וללקק מעל אספקלרית פניה לולא ריחה המעפיש, ולולא צורך גחינה הוא, מוֹעדים לבור פתאום, וכבר מטפסים בגדה השניה, אצבע הזרם החזק חתרה כאן חריץ, הגדה שממול נראית נבצרת, מאוּימת. אלא שבלא דעת איך, ובזה אחר זה, גוששים ועולים, בוקעים שיחים שהם (והלא היתה איזו דרך טובה מזו?), ומטפסים במעלה התכוף, והנחל נשאר חצוי כמתוך חלום. החושך מלמעלה רוטט אף הוא כמתוך חלום. השמים כבר ישנים. מעגלים שתוקיים פורחים, וחודרים לאזניים כצלצולי אין־שמע, גדולים ומחוגיים. הולכים ומטפסים ביגיעה. מעלה תלול ונישפה. אבנים משתמטות. מסדה. ריחו של התל, אדמת־סיד, קדומים. אחד מעד וקרס על ברכיו, וקם בבהלה כמתוך חלום מוּשבּת. הנשימות מתקצרות, נעתקות. פוערים פה לשאוף אויר. גוששים בידיים. נתמכים ברובה, באגודות עשבים. נשגב ממנו המעלה. פעימות לב מתגעש. פטישיות. לא להיעצר. אם תיעצר – תפול, למטה־למטה בזעקה. כוח ההֶתמֵד לבדו – אינו מספיק. להתאמץ נוספות. הר שראשו בשמים. ואולי להפוך ולרדת בריצת הפקר. החיך יבש. נשימות מחרחרות. רחמנות, בני־אדם, מה עוד מוּנה לנו. מה שיהיה, נילחם. תהום מטושטשה היכן שהוא, וכברת־ארץ לא מסוימת, ולא מוסבר איך אירע ואתה פתאום במעגל אחד שכולם בו, צללים מתנשפים, וזה כנראה הסוף, ואין עוד הלאה, ואחד כבר צונח ארצה. ושני צונח, וכולם צונחים בכה ובכה, והכל מתערבל בנחשול צונח, משתטח, מתרדד, דבק לאדמה, שעוֹנה לך, כעת, בפעימות מוחשות – כאילו לבה שלה בחוּבּה, מכה אל לבך בחוּבּך. והלילה מבליע מחריש מסביב.

פרק תשעה־עשר

גחלת לא־דועכת שלחשה זה כמה סרבנית ומדריכה מנוח, נתעוררה לבסוף ונתלקחה, ומעוּנה הכרת־חובה קם גידי והתרומם עד שישב זקוף ותמוך בידו. רגע אחד אין דבר נתפש והאדמה מסיתה לחזור וליפול אל חוּבּה. ואחר־כך צף ומסתמן העץ הגדול במקומו וגולת־נופו האפלה שוֹחה על מעגל אפל שבעתים מתחתיו. ואחר־כך מתחילה נתפשת דממה גדולה, הומיה כמתוך קונכיה כבירה וריקנית, שמוסיפה וצוללת, ומסתבר על פניה רחש עמום, מצולק שלשלות דקיקות של צרצרים, שבדרך־כלל, ולא שום אחד מסוים, עד כי פושה בך הרגשת עולם נטוש ואכזב, שלחינם כל שפעת הכוכבים סביב, ומרחקיו הקיציים עד אין־חופים – ומתפקחים אז יותר, ומתעבים טעם פגול, והגב דביק מזיעה מתעורר להזכיר קיומו הדוחה, וגם בדידות צובטנית מתפרשת והולכת, עד כי לא מובן, כיצד, כפועל יוצא, מתחככת מן הגרוֹן החרוך מאד, נהימה פסולה שבסופה היא מתממשת ודובבת מלים מפורשות כדלהלן: ‘אז טוב. קומו ונתחיל להסתדר.’ – שמעידות על האיחזוּת במציאות, על קימה גונחת על רגליים, ועל וַדאוּת בקיומם הלא־מוּכח של כתריסר אנשים, שמוטים כולם באשר נפלו ואשר כל מפלת הפגרים שלהם, כאילו דבר לא שמעו, לא תצלח ולא תעלה בידיהם, ולא יתחמקו מחובתם, לקום ולהציב אבטחות ותצפיות, ולהתפזר כיאות, וטוב שלא יאריכו בהעמדת־פנים, בכל משחקי ההשתמטויות שהן – ויקומו־נא הנוגעים בדבר ויעשו. שקט אדיר ועמוק ומצורצר. אין שביב אור מאופק עד אופק. עודנו רחוקים מכל חוף. כנגד זה פרו הכוכבים ורבו ועצמו מאד – יוקדים כולם בתאוה. מי ישקני ספל קפה רותח! לשתות, להפקיד הכל בידי בחור טוב, איזה שיהיה, להתעטף בשמיכה מעֵבר לראש, להפזיל מבט של כלום אל כוכבי השמים, ולהסתלק עד קרקעית העולם. העיניים גורסות חול. הה, ובכן, שוב במשלט־העץ. הרי לך משלט־העץ האהוב! הצפרדעים שלמטה, והכוכבים שלמעלה. אפשר גם לחלוץ את הנעלים וללכת יחף. השבילים מוכרים לרגל ומפונים מקוצים. ותנשום לה הרגל המסכנה. תראו תראו איך שנשארנו יחפים וערומים – אין לנו כלום. ובזו ההכרה הריקה מנכסים חזר גידי אל המעגל, שכבר התחיל תופח וזע ומעלה בועי־חיים, אף כי נצטנף בבואו של גידי והקריש לצלוֹ, כאפרוחים מפני הנץ. אהה, כעת נוחרד מרבצנו, זה יישלח לקושש עצים, וזה למצוא ג’ריקן מים, וזה לשמור שמירות, והוא עלול להיות בן־אביך דווקא, אם לא תספיק להיעלם, להיטשטש, להתמעט, לצאת מתחום הישג־ידו, שייתפש יתוֹם אחר תחתיך. וכדי כך היתה ההתכווצות ניכרת, שגידי מעוות שפתיו לחיוך, ובא להתרצות ולקנות לב ולא להרתיע, כדבּר איש אל רעהו, בדברים כהווייתם, ובמתק קול עורב: תבינו, אין לנו לא מזרן לא שמיכה, לא כותונת ולא ג’ריקן של מים. הכל נותר שם הפקר, שלל לשחורים. ומסתבר כי אין דברים אלה יורדם כּטל דווקא על הלבבות. ואדרבא, משמע הדברים, כי מישהו יהיה חייב לקום ולצאת ולעשות משהו, ועד שלא ייתפש פלוני – המשכיל אַל ייצא מנרתיקו. ואילו לאחר שישתלח המשתלח אפשר יהיה לשמוע נאומים ביתר שים־לב, ואולי אף לשלב הערות בשולי דברים. לא נותר לפני גידי אלא להמשיך בתיאור הדברים שבדרך־כלל, כאילו יש מישהו שאינו יודע הכל מבלעדיו. הה, מי פילל שובנו ככה למחרת צאתנו! חזרנו וגבול הארץ חזר עמנו, והעורף חזר והיה חזית. ואילו המקום הזה, כיוָן שנתפנה להיות עורף עמוק – נקה ניקו אותו, כיתה שתים הידועה, את הסירים, את כלי־האוכל, את המזרנים – הכל בכל הלך. וטוב אם נשוטט בשוחות ובין השוחות שמא תזדמן מציאה עד בוא הג’יפ. מי זה כאן? אַברוּם? ואתה, עובדיה? קומו. ואחריהם נתפשו חיים ונחום ונשלחו אל עמדה שש, ואת יעקבסון העלתה ידו ואת שאול הגלה לעמדה שתים, והיתה הרווחה לנותרים וניצל להם עורם. מעתה אין עוד כלום מעכב, וטוב אשר יבוא כבר הג’יפ.

ואמנם קול גרגורו הנה זה בא. ודרכו החשכה, המוּכּרה על כל גוֹני שינויי הקול, לא היתה בודדה מבלי שותפים קשובים. כעת הוא מקיף את הבקתה במעלה התל, וכעת הוא חוגר כוח לעלות; השפלה זו של יבּוּבוֹ היא האטה בשל התעלה, שצריך פעם לסתמה בנקיפת־מעדר אחת או שתים, וכעת ירים קולו ויפרוץ היישר לכאן. אכן עד שלא הדמים הג’יפ כבר היה דויד מגחך אליהם בשינים לבנות, וקובצ’יק הנהג פיהק וקילל את החשכה, וקילל את החשכה ופיהק חליפות. – ‘אז איך החיים אצלנו?’ התבדח דויד לכל עבר. וזה דווקא הזכיר, פתאום, את כל הנורא שכבר מזמן לא הבטנו לעברו. ‘הבאנו אוצרות!’ הוסיף דויד לפטפט, והתחיל פורק עצמו ארצה. ‘איפה גידי – איפה הסַבּלים? ותיכף נאכל וגם נשתה ונעשה חיים!’ – ‘כן?’ פרץ אַברוּם את המעגל המסויג ומחריש לעומת הרמז על סַבּלים, וגם נלכד: ‘שים יד כאן – פקד עליו דויד – והוֹפּלָה! בּני? קח את החתיכה שלך – ובואו כולכם, קחו את הפֶּקְלַךְ שלכם, לפני שאני משליך.’ ריח מרחקים הביא דויד עמו. ריח מעורר תקוות ובריאות. וניגשים הכל לפירוק מזורז בחפץ־לב. ארגזי תחמושת שאינם מעניינים איש (לפני שעתים! והיינו כעת פגרים מתים), ורק גידי נלבט סביבם כזבוב לכוד. מזרנים – אין. הודיע דויד. אבל שמיכות הביא ככל שהצליח לסחוב. פשוט עבר באהלים ובצריפים ומשך מכל המיטות, כי עד שתמצא את האפסנאי ועד שיתחיל זה לחַשב חשבונות ולכתבב טפסים – עבר וסחב שמיכות, ואיש לא כיהה בידו, פרט לפלוני, קצינוֹן עם פס, שהתחיל לשאול וחדל מיד כשהסביר לו דויד ש’עושים חיטוי' ונכנע מיד. שיתעסקו הם עם האפסנאי שלהם, ואם יהיה להם קר, שיתכסו זה בזה, הבנים בבנות, הוא עצמו מוכן להתחלף. שמח אצלם ימח־שמם. אולי אפילו יציגו שם סרט. ‘סרג’נט יורק’ נדמה לו. (מישהו ראה?) הנה לכם השמיכות. וגם כמה חולצות יש. אמר דויד, ופרשׂ לראוָה בזו אחר זו חולצות טבועות היטב בעובש זיעת זרים, המעיד כמאה עדים על שנמשוּ בערמה מארגז הכביסה הצוֹאָה, ואחת־אחת הטילן לרגלי המעגל שהיה מקבל הנאה יותר ויותר. והנה קופסות הבשר – אמר דויד – כמה שיכולתי לסחוב. השד יקח אותם קמצנים. אבל לא היה לחם מוכן – אוירון לא הגיע, או שהנחתום נפל לתנור ונשרף, בקצרה: יש מַציות, אותן הנוקשות, הביסקויטים, מַשׂטמת החיך והשינים. הו, והנה המעיל שאמרתי לכם – מצאתי שם, לא־של־אף־אחד – מי רוצה? יהיה בשבילי. ואחר־כך הורידו ג’ריקן מים פקוק באגודת עשב שעדיין סבך שרשים עליה מאוחזים באדמה רטבובית, בוצית כמעט, וסיר מפויח, משחיר ידיים ומתחת המושב חיטט דויד והעלה חפיסת עלי־תה, וקופסת־סוכר ארוזה בחטף, ובלומה בצרור נייר. ‘יהיה תה – אמר דויד – ונעשה חיים!’ וגם ארבעה ספלים הביא. יותר לא היו בצריף ההוא. הוסיף דויד בהתפעלות ושיקשק בצמידיהם. הרי שאם תלקטו עוד כמה קופסות־מיץ ריקניות, מן המושלכות פה ושם, ואם מישהו – והוא עצמו מוכן לזה – ישתה ישר מן הסיר – יספיק איך־שהוא. ויש גם קופסה ריבּה. סמכו עלי! נאכל בשר, נמרח ריבה ונעשף כּיף! מה עוד? מצב־הרוח שם? ככה־ככה. בצריף המרפאה השכיבו את פינילה, והולכים על קצה האצבעות. מסַפּר דויד, שותפו של פינילה. ועם הבנות אי־אפשר בכלל לדבר מלה. ראו אותי והתחילו לילל, פחד. לא לטיפות ולא נשיקות. וכל ‘הגדולים’ יושבים להם סגורים בחדר, ועשן מן החלונות כמו בשריפה. כן, וסחבתי סיגריות. איפה הן, קובצ’יק. מזופת להם. וגם את הסרט, אולי, לא יציגו בסוף. שיביאו אותו הנה. ‘סרג’נט יורק’ – (מי ראה?) – הדֶגים ההם: לא לנו ולא להם! כן, וגידי – מוֹטה אמר שתשב תיכף בג’יפ ותרד אליהם. – התיעצות החכמים. וזהו. גידי, אמנם, התקין עצמו מיד לדרך, יִשב את כובעו על ראשו, כיפתר כפתור בחולצתו ואת מכנסיו היטיב על מתניו, ורצה לומר, לפי כמה רמזים, דברי־פרידה אחדים, אבל נמלך ונטל את מלוא שלטונו וסמכויותיו ומסרן לידי ברזילי, נוכח אלוהים ואנשים, וגם מילמל מעֵין התנצלות, כי הוא כבר לא ימתין לאוכל, וקודם יסע לראות מה, ושלא יחכו לו, ושהוא ישתדל להקדים לחזור, ובכלל, ככה – לא ידע גידי כיצד לסיים – והושיב עצמו במושב הג’יפ, ובטרם יצאו הצית קובצ’יק סיגריה, ורחש לבו דבר טוב, ונתן גם לגידי אחת. ופניו של גידי היו מצוררות כאגרוף, והמתין עד ששאב מחָפנוֹ אש, פנים קטנות ומצהיבות, מנהיג הנסיגה, אין תואר ומראה, סתם בחוּרצ’יק אחד, נוד מארץ – והג’יפ גירגר קולו ונשתלח במדרון, על כל דרגות קולו הידועות לפרטיהן.

מוטב. מוטב. צ’יבי נחלץ אז מן האפלה ובא להעלות אש בזרדים, בתוך אותה מחפורת טובה וישנה, המחוּפה מרוח מזרח, קומם הריסות אבני המערכה, שפת את הסיר המפויח, ובסיועו של רפי פיכפך לתוכו מים מן הג’ריקן הפקוק באגודת־עשב מבויצת וריחנית, ומתוך ערימת הזרדים המגובבת זה מכבר רעצו להם כפיסים, וצ’יבי גחן והצית בגביע אגרוף, והמתין עד שתיאָחז האש כראוי, והגישה למוקד, אל קומץ עשב יבש שהעלה סליל עשן לבנבן, וניפצץ קצת כה וכה, והתלבּה, ומיד פירנס ביד זריזה ובקיאה כדי שיתלקח, והגיש לו כל נתח טוב מן היבש והפריר והקל לאיכּוּל, וכל אותה שעה משריק לו צ’יבי זמר פולחן מעוּבּה בשפתיו, וכמו תמיד מישהו כבר משתופף על קופסות הבשר לפוֹקחן – הלא הוא בּני, בעל אולר אלף להב ואחד. ומיד כשמתנוססת אש צהבהבה צמודה לתחתית הסיר ומנוהלת בטוּב־טעם, מתלקטים הכל ובאים סביבה. מקצתם אורים ומרביתם אפלים. והרעב היה מקרקש יפה במעיים. וכבר אבר ואבר לאֶה עד החלדה. סחוט ומסוחט. ומאחור באו אז צעדים גדולים וכבדים, וזה אַברוּם שריח סעודה מתוקנת ועשן המדורה באו באפו, והוליכוהו שבי, ומישהו באפלה מנסה לשחר לו חינוך, והלה מתקרטע לכאן ולכאן ואינו מקבל עליו כלום – דרוך מוכן לטרף. בניחותא גדולה שף דויד ומקציע לו ענף באולרו הנוצץ, להיות לו חידוד או שפּוּד לחיטוט בקופסת הבשר. ויש כבר מישהו שעובר מאיש לאיש ומחלק חפיסות מציוֹת והוא בהיר־שיער, שצונח לו בעלות המדורה נוגה־נגד, ומצטבע קלוֹת אדום. אחד נטפל לו למימי הג’ריקן ומנסה לחלוב לו אל כפות ידיו ולרחוץ מעט. ‘השתגעת? מה אתה שופך!’ נוזף בו הקרוב אליו, ‘קצת לרחוץ,’ מתנצל הלה, אינטליגנט רקוב, עמיחי כנראה, ולא יידע בושת. גם חובש שגיאל ידיו היום בכל מיני דברים ובדם. מילא, לא חשוב. (שקט אדיר סביב!) דברים מזדמזמים סביב המדורה, מבפנים. וכשם שהמדורה הקטנה מפרידה ועגה לה מן החשכה הגדולה שמסביב מעגל מועט של אורה, כך מלמולי הדברים מפרישים להם מעגל אחר מתוך השקט הכללי, המדבּרי. פטפוטי אי־פעוט בלוע אל תוך אוקינוס דממה אין־חופית. אמירות קטנות שלא על־מנת להישמע אלא על־מנת להיאמר. דיבובים זוטים אגוזיים, נפזרים כה וכה, מהם יש להם קולט ומחזיר דבר, ומהם שיוצאים מן התחום אל מעֵבר לו, יוצאים ולא חוזרים, נופלים לברוֹת אותה דממה, המַמתנת שם טורפנית, ונחתפים מיד ואינם. וכל הדיבורים שבעולם יפים וכשרים, ובלבד שלא יהיו באים לתבוע ממך לא עצבים, לא סבלנות ולא השתתפות. מענין לענין ורק לא באותו ענין. טיוטות הרהורים קלים, משובשים כל שיוֹרת ושלכת, מיני ‘שמע אני אומר לך,’ מיני ‘זוז טיפה ותן גם לי.’ מיני ‘תן את זה הנה רגע,’ או ‘מה שם הענינים אצלך,’ וגם לפעמים גיחוכים, והערות שונות של לא חשיבות, על מזונות בכלל, על ‘בשר כשר’, על משקאות בכלל, על ספל קפה. על בחורים שאמרו אמירה נאה, ועל בחורות שיכולות, כשרוצות, לקבל פני חיילים חוזרים מן הקרב, במאכל ובמשקה ובעין טובה, וביד מרגעת, ובנשיקה או שתים, וגם דיבורים על שום דבר שהוא, ופליטות־פה שלעתים יש להן גם משמעות. ונינוחים יפה, שׂרוּעים כיוָני במסיבתו, מי לאורך צדו, ראשו בעריסת כפיו ומרפקיו באדמה, מי כולו על כרסו, סנטרו באגרופיו וראשו אל המדורה, ויש גם שהתכווצו ברגליים משוּכּלוֹת, ועמיחי נשתרע וראשו על ירך רפי, עוד רגע הקופסות פקוחות, עוד רגע המים מבעבעים, ועד כך מכרסמים בהיסח־יד מַציוֹת נוקשות ופריכות.

‘מי זה? – נתקל ברזילי כשחזר מהביא לשומרים בעמדות מנת פתם, וכמעט רמס גוף אחד שמוט על כרסו, כבוש בקרקע. – מה אתה שוכב ככה?’ – ‘אה. סתם.’ גנח מארץ קולו הממושך של שייקה קטינא, מוטל אין רוח, פסיקוֹן קל שכזה – ‘תשוש?’ – ‘ככה.’ אסף שייקה רוחו ואמר. – ‘תיכף יאכלו!’ רעף לו ברזילי עידוד. ושייקה אמר ‘טוב.’ ברזילי משתהה עוד רגע. מה עושים בו? הוא, אולי, היחיד שלא עצם עין מאז צאתנו, מתי שהוא, ממשלט־העץ הזה. פרק זמן. פיק־ברכיים לזכור איך הועפת אתה פתאום, וכל מחזה הבור. מה אתה יודע על פתאום. אגב, לא יום ששי היום? ‘תבוא אל האש, אל כולם.’ אומר ברזילי אל שייקה וקם ובא אצל המדורה, ועד שירתחו המים, כורע ונוטל מתרמיל־הצד שלו, הנצחי, ספר אחד, קטן ושחור, ועל ברכיו ועל אַמוֹת־ידיו, זוחל כמעט, השתדל להציל ולהגיה אור על הדפים, ובתוך כל הדיבורים המתעופפים מצד אל צד, פרפרי לא־כלום שסביב מדורת־אש, מהם פוסחים מעל ראשו ובהם גם עליו ועל ראשו ובגחוך לא מעט – מפקיע ברזילי עצמו ומבקש פסוקי צקלג, לסַמן ולקרוא באזני הבחורים, ליום ששי. וראשית־כל בדברי־הימים אי־כאן. הנה, פרק ד'. תחילת צקלג בחבל שמעון. בּני שמעון… שלום בנו… ובני משמָע… וכאן: וּלשמעי בנים ששה־עשר ובנות שש ולאֶחיו אין בנים רבים וכל משפחתם לא הרבו עד בני יהודה. כאן. תחרות האוכלוסיה. לבדו ישא בכובד החיכוכים עם פלשתים מיָם ועם בני יהודה מקדם. והם המצליחים באשר יפנו. להם העמקים, להם גולות המים, ורגל בעירם בקמתו, ואת גבולות שדותיו יסיגו באין מַכלים, שמעי הוא הגבר. והלאה: וַישבוּ בבאר־שבע ומוֹלָדה וחצר שועל (בלילה יפשטו לשסות שדות זרים, לשלול צאן ובקר וחמורים, לחמוס את אשר בעיר, ואת אשר בשדה יקחו) וּבבלהה וּבעצם וּבתוֹלָד. וּבבתוּאל וּבחָרמה (תל־אל־מלח?) ובצקלָג. הנה הדבר. על מצולב הדרכים. על שש עינות מים. אלא שהיא, מסתבר, תל־חולייפה, ולא החרבה המסכנה שלנו, לחינם טפלנו לה שם, גבעה מאתים ארבעים וארבע. ואולי זו היא בית־מַרכּבוֹת, או חצר־סוסים, או בית־בִּרְאִי, שעריִם, אחת הערים עד מלוֹך דויד? איזו היא מכל אותם חצרים, גדרות, או חורבות הנפוצים כאן לרוב, והמפה מלאה אותם: עיטם וָעיִן, רימון, ותוֹכן, ועשן ערים חמש. וכל חצריהם אשר סביבות הערים האלה עד בעל. זאת מוֹשבוֹתם והתיחשׂם להם. והרי רשימת הנשיאים השמעוניים, בהיות שמעון יחד: משוֹבָב ויַמלֵך ויוֹשָה בן־אמציה. ויֵהוא בן יוֹשביה בן שׂריה בן עשׂיאֵל. ואֵליוֹעינַי ויעֲקבָה וישׁוחָיָה (הה!) ועשׂיָה ועדיאל וישׂמיאֵל ובנָיָה. וזיזא בן־שִׁפעִי בן־אלון בן־ידָיָה, בן־שִמרי בן־שמעיה (נכבד ומפואר!) אלה הבאים כשמות נשיאים במשפחותם ובית אבותיהם פרצו לרוב. (וכאן פסוקים מופלאים ועסיסיים:) וילכו למבוא גדוֹד עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם. וימצאו מרעה שמן וטוב, והארץ רחבת ידיים ושוקטת ושלֵוָה, כי מן־חָם היושבים שם לפנים. (סתום. אבל הדמיון פורץ, נוף ודרכים. והארץ הרחבה ‘ושוקטת ושלֵוָה’ אה, אלוהים אדירים. בקעת גן־עדן במדבר. ופיתוי הנודד להפוך לפלח.) הרי לך סיפור לסַפּר. ולהלן ההתנגשות עם בני יהודה, ועם העמלקים. על מרעה צאן. על החרמת אהלים, על מכות. והחמש מאות ההולכים להר שׂעיר, מסע בן ישעי. ויכו את שארית הפליטה לעמלק. וישבו שם עד היום הזה. באדום. בהר שׂעיר. (בפטרה?) נורא מעניין! מרחק! וכי פלא שהם עזי־אופי וקשי־עֶברה? הורגי איש באפם ומעקרי שור ברצונם, צעירים רעבתניים, בני־דרור, נודדים גאים, לא מטים שכם לסבול עוֹל אדמה, לא להם הכּוֹת שורש, לא להם הכריס כרס בעמל נמלים, אלא רק לצעוֹת ולצעוֹן ולעבור הלאה, אל גיא ואל מישורי עלעולי הרוחות הפתוחות, ולרעות ולשסות, לבזוֹז, להתעשק ולחשוף שינים צחות בלילות אפלים, צמאי־חמס ונזופי רזון אדמה ותחרוּת שכנים – עד שיהודה דוחקם לבסוף, מן ההרים ומטה, ובא ונאחז תחתיהם בעוז ידו הקשה, ונחלת בני שמעון הופכת חבל יהודה, כי חלק בני יהודה רב מהם. ובין יהודה לפלשתים עוברת צקלג לפלשתים: מבוא השפלה. ואחר־כך נסבים הדברים כי מיד פלשתים עוברת צקלג לדויד ולמלכי יהודה עד היום הזה. והנה באנו אל המקום: שמואל ב', פרק א'. צקלג בשוב דויד מהכות את העמלק. לעולם עמלק לגבול צקלג. וצקלג לגבול הארץ הנושבת. שער הארץ השקטה ובוטחת. את זה אקרא. ‘חבריה, רוצים לשמוע דבר?’ – וכשהכל נפתעים מכניסתו ולא מוצאים רגע דבר להשיבו, מזדקף ברזילי מהשתחוותו, ונועץ אצבע בדף וקורא לפניהם בתוך השתאוּתם אליו:

‘ויהי אחרי מות שאול, ודויד שב מהכות את העמלק, וַישב דויד בצקלג ימים שנַיִם. ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה, מעם שאול, ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו. ויהי בבואו אל דויד ויפול ארצה וַיִשתחוּ. ויאמר לו דויד: אי מזה תבוא? ויאמר אליו: ממחנה ישראל נמלטתי. ויאמר אליו דויד: מה היה הדבר? הגד נא לי. ויאמר אשר נס העם מן המלחמה, וגם הרבה נפל מן העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו מתו. ויאמר דויד אל הנער המגיד לו: איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו?…’ - ‘תפסיק לטרחן על הנשמה, עם כל המתים שלך כעת! – קופץ מתפרץ צ’יבי בחרי־אף – די לנו גם בלי זה!’ – ‘אבל…’ מנסה ברזילי, כמי שסטרוהו פתע על ערפו. ‘עזוֹב. לא מעניין.’ – ‘הלא דווקא…’ חוזר ברזילי לטעון, אבל צ’יבי הוא שפוסק עתה: ‘די. האוכל מוכן. הנה הבשר, המים רותחים, בואו נשב לאכול’ – כך הוא אומר ונותן לאיש מנתו, ואל ברזילי הוא פונה וזורק אליו: ‘תאכל קודם ואחר־כך תמצא משהו אחר.’ וזה סוגר בעלבון את הספר, משהה אותו רגע בין כפותיו ומחזירו לכלא תרמיל־הצד. ברזילי כולו כבר דחוי ומדוחה, והכל מסתדרים בנוח, בשילוב־רגליים, בכריעה, בכינוס רגל אחת תחתיו, ונטפלו לקופסות. וצ’יבי נוטל גזיר־עץ ותוחבו לערימת הדשן, ולא מרפה עד שכופה פתיל שלהבת להירום ולהאיר סביב, ונושא עיניו לבדוק את המתפטמים. ‘אתה תאכל – הוא אומר לברזילי – ואל תתחיל להתנפח!’ מי חסר? נשאר פה עוד. – ‘אִכלוּ, חבּוּבּים. בשביל אתמול ובשביל היום.’ – ‘ובשביל מחר.’ אמר מישהו הלצה. יש הנוטלים באצבעותִים שני פלחי מַציות לצבוט בהם קמצי בשר מן הקופסה, ומהדרין נוטלים ומורחים על־פני מַצית אחת שכבת בשר בכוח מַצית אחרת, וגם מהדקים באצבע פה ושם, ומכלים לוּגמה אחר לוּגמה, אבל אניני־הטעם לאחר שנמלכו עם חיכּם, טייחו מירפש ריבה למטה ושכבת בשר מעליה, וכך, נסתבר, מזין יותר, טעים יותר, וגם מקל מאד על הערבּוּב הסופי במעיים. טורחים ומטריחים הרבה אצבעות ושינים, ולסתות, ולשונות, ומיצים ופיקות ושרירים, ורק כעבור מה ניתן להתחיל להתיז דיבורים מבין העיסה העמוסה, קצת לקלל את הבשר הכשר, כרגיל, ולאחל לכל הדתיים להיחנק בו, וקצת להתפלל לאֵל שישלח אל תחת ידנו את הפרצוף המשוקץ שמוּליק הטבּח, הה, יפול־נא לידינו הלז, המזוהם, השרץ הנאלח, בְּאוֹש מצחין ופיגול שומם, גמל מתויש, נבלה בן כלבה, מוכה טחורים, מְרוֹחַ אֶשֶךְ, יַלֶפֶת בוהקת, טמבּל מטומבּל, דג צהוב, זימה תורכית, עפשת מצרית, ועוד, כל מה שתרצה! – ‘למה לא סחבת איזה בצל?’ – מפמפם אַברוּם מתוך עומסו. הגיעו כבר עד תחתית הקופסה והפה היה גוסה משומן ומצחיחוּת המַציות, אבל צ’יבי הנהו כבר, בן־מחמדים, בוחש בתרוָד הספל האחד ומגריש גלים בסיר הגדול, והנה הוא מטיל מלוא חפנו סוכר, באומדנה, לסיר, וחוזר וגורשו בספל ובזרד שהוא, בחוֹש ודרוֹש באזניהם כזאת: מי שכבר יש לו במה – יבוא ויקבל, מי שאין לו ילך ויחפש לו מה. ואכן באים, בשילוח יד, בגהירה קדימה בדידוּי כמחצית אמה להתקרב, הכל ובלבד שלא לקום ולפסוע פסיעה. כל כלי יימלא, וכל לָגין וכל פחית, וכל האצבעות ינושבו למלטן מן היקוד, וכנגד נְתָזים שנוטפים למטה תוססת לה המדורה בנשיפה. וברזילי מתחזק והמשתה אך החל, ויוצא את המעגל המואר, עשיר הצללים והדמויות, לראות, הוא אומר, מה עם שייקה ולמה לא אכל הקטינא. והלה עודנו סרוח באשר היה, מלוא קטנוֹ באדמה. ‘שייקה?’ – ‘אה.’ – ‘לא אכלת?’ – ‘לא.’ – ‘לא רוצה?’ – ‘לא.’ – ‘אי־אפשר! מה לך?’ – ‘כלום.’ – ‘בוא תאכל קצת, תשתה משהו.’ – ‘אחר־כך.’ – ‘לא יישאר.’ – ‘אין דבר.’ – ‘שאביא לך?’ – ‘עוד טיפה לשכב.’ ודמעות בקולו? ברזילי חוזר לקחת בשבילו, אבל צ’יבי מתנפל: ‘אתה כבר אכלת! מה אתה סוחב עוד!’ שעל זה מתבזק לענות בהפיכת סיר הרותחים עליו, אלא שכובש עצמו: ‘שייקה לא קיבל.’ – ‘איפה הפּשפּשוֹן? ראיתי שנשאר אוכל! למה איננו בא?’ – ‘תשוש.’ 'לא סיבה. כולם תשושים. שיבוא ויקבל כמו כולם. שייקלה פייגלה, בוא מוֹתק ותקח “בּיס”! ואין שום מקום לתמהון כשאותו שנקרא כך מופיע אז, אנוס על־פי הדיבור, אל תוך מעגל האור המרצד, גמוד ומדולדל ככלבלב רטוב, ונוטל מה שנותנים בידו, וקודם־כל נצמד אל הספל המהביל בתאוָה שוקקת. וברזילי מצטדד לאפלה, לא בלי שצ’יבי ישגיח וישחר אזנו למוסר: ‘אתה אַל תהיה כזה. וכשאין כוח לעמוד על הרגליים, אַל תבוא לסַפּר איך נסו מן המלחמה, איך ששאול מת, ויונתן מת, ודויד מת, וכולם מתו – מי צריך את זה!’ וברזילי יוצא נזוף, אוסף כתפיו כמפני מכות ומרחיק. והכל טורחים ומתעסקים בקינוח־סעודה, משמע: מבקשים לספג את השמנונית שצימגה את הידיים לאחר שכבר קינחו במכנסים, ובחולצות שהביא דויד, בקצת חול, בקומץ עשב ולא הועילו הרבה, אבל אין כוח לבקש את המשופר ביותר, ומוַתרים, וחדלים מהקפיד ונופלים לאחור, איש על גבו, במקום שבתו, לנשום נשימת־רווחה, לפשט את הרגליים, את הגב ואת הצואר, ולהיאנק מלוא הלב: אח, יה אללה!

שכב על גבך, בן־אדם הבט השמימה ומצא כמה אנו ריקים ומרוקנים, כמה מנוערים מכל וכל. וטוב מזה – אַל תחפש ופטוֹר נפשך מכל וכל. כל שריר בגוף שר מכאוב. בוכה תשישות. והכתפיים. מה כעת? אמצע הלילה או רק ראשיתו? השמים שחורים, נוצצי כוכבים, ולך היה רווח אילו גג מעל הראש, ומיטה וסדיניה, ורחצה באמבטיה, וקצת בית לאדם, וסינר מלבין מגוהץ, ויד נאה… כן, ואם מחר אני מת? המון אורות מהבהבים. לשכב, להביט, לא לראות, לא להרהר, ללכת אחר מאה זנבות הרהורים, ולא ללכת, לא להקשיב, רק לקשוב אל צפרדעי הנחל למטה, ולצרצרים במרחב, ולהד חרדות מבפנים, לא נרגע. מחר. – לעזאזל מחר. לשכב לנוח, לישון. להיעלם. עוד רגע יתגנב אורי ויבוא עלינו מן האופל הזה השותק, קרוע ושותת דם, מרוסק פרצוף ורטוש, וכל הזוָעה כולה מתחילה. הו, לילה משעמם, שכבר ילך. וסוף־סוף יתעוררו אנשים ורק ילכו להם לעבודה במשק. גם אני הרגתי אנשים. טוב, לא כעת. מה לא כעת? הרגת או לא הרגת? הו, עוזב. למה נשתתקו? כבר נרדמו? רק אני לא? איש לא יישן. כולם כמוני. לשכב, לשכוח, לנוח, למצוא דבר פשוט, רגיל, בינוני, ובו להרהר, להסיח את הדעת. לנקות את המכונה, לפרק ולנקות. לא, לא לא. לא־כלום, אני שונא את המלחמה. את המלחמות. כל מלחמות שהן. כל המלחמות טינופת. אני אומר לכם. אַל תלכו, בחורים, למלחמות. תשמעו לי. לא תַראו לי מלחמה שאינה טינופת. אין, אני אומר לכם. (כשיוצאים להגן על הבית – גם אז? לא. אם כי, בעצם, מי יודע. אולי גם אז.) לא מפני שמגינים אלא מפני שהורגים. לא ברור? בפעם אחרת. (פשוט: אז אין ברירה. וכשאין ברירה הרי זה מחוץ לטוב או לרע. אבל אין ברירה לא עושה אחרת את הדבר. לא עושה רע לטוב.) הו, אני לא יודע. מסתבך. קחו הכל, הכל: ורק תנו לישון. לא להתחיל להיפתל. להיפך: להיאלם. כמו רגב אדמה. לשכב ולשתוק ולישון. מי מדבר? שם מדברים. כמו רוח על־פני חלקת מים – קצת הדיבורים האלה. שיבואו, ישבו פה וידברו, ואנו אקשוֹב בשקט, עד שאירדם, באמצע הסיפור. אסתובב ככה. ואת הידיים אקפל ככה. ואניח את כולי על האדמה. שתסחב קצת (הכתף שלי – כמו אש!). זה עובדיה. מה רוצה עובדיה באמצע הלילה, מול הכוכבים הבוערים? – ‘שמוֹטה הוא כזה – לא הייתי מאמין!’ דברי עובדיה, בחצות, מול הכוכבים. ‘למה לא מאמין – טוען זעֵף בר־פלוגתא שלו, שאינו אלא רחמים – הוא עשוי מזהב? הוא כמו כל אחר.’ – ‘בכל־זאת – מושך הלז קולו המנוזל – לא חשבתי שככה! חיווי בתבן!’ אין דבר. שידברו. כל מה שרוצים. כל־כך שלום בדיבורי־סתם, על לא שום דבר חריף ומיוחד. אני רוצה להיות שייך לשקט. לא לשום מהומה שהיא. אני מוכן לשתוק תמיד. בעדי ובעד כולם. מבקש סליחה שצעקתי על רחמים. רוע היה מצדי. (אבל הוא טיפש!) ורק רוצה שיימשך השקט, שאדם יוכל בשלום להשתרע, לעצום עיניים ולישון. תמיד לפני שאני נרדם אני אומר לך ליל־מנוחה, שוּלה, ואַת בכלל אינך יודעת. ליל־מנוחה, שוּלה. גם כשאהבתי את רוני – לא ידעה. לא ידעתי לגלות לה. והיא לא שאלה. ולא היה איכפת לה. לא ידעתי לחַזר. והיא לא עשתה כלום שאדע. (מחיזורי כולם לא התרחקה כלל!) הסתכלתי בה והסתכלתי מן הצד. חשבתי אולי תרגיש בי. אם אפשר להדליק מישהו במבטים – מכבר היה עליה להתלקח, לפיד, עמוד־אש!… איפה! בכלל לא הביטה בי. או כמו שמביטים בבית, בעץ, דרכו והלאה. ואני לא העזתי. הייתי פחדן. הייתי כסיל. הייתי חלש – וחיכיתי לה, שוטה, לחסדיה, לתשומת־לבה (לב? – לא היה לה!), התפללתי לה כאל קדושה, ליויתי אותה בדרכה, מרחוק, מעבר לקרנות הבתים והשדרות, הערצתי בה כל פרט ופרט, הכל היה מופלא ומיוחד במינו, ידעתי כל גינוניה, אופן דיבורה, צחוקה, חיוכה, לעגה, בוזה, התפעלותה, תסרקתה, הדרך שהיתה מחַכּכת מאחורי אזנה, והאופן שהיתה מישרת את שמלתה. איש לא היה מאמין שאני הייתי כותב לה פתקי שירה, ותוקע מתחת שמה בלוח סידור העבודה, חשדו בכולם ולא בי. ואני הייתי אוכל נפשי במסתרים. ציפיתי להזדמנות־פלא, לנס שיפול כברק, – ומחר, אם אידפק בצקלג, היא גם לא תדע. ואני לא אמרתי לה. מילא. כבר הבראתי ממנה. מישהו אחר יזכה לו ברוני. יבוּשׂם לו. אחד בחור יפתור חידתה וימצא שכלום לא. ואם אך קצת יתקוף, אם יעֵז בשוי פרוטה – ומיד היא שלו. האם באמת אני נופל ממישהו? או רק שונא לתקוף, להילחם, לצאת לקרבות, ולוּ גם קרב זכר על נקבה. אילו העזתי – וכי לא היתה רוני לי? שתלך רוני לכל הרוחות, מי צריך אותה. הו, לא, שלא תלך, ושתהיה רק בריאה ושמחה, ולי אסור לקלל, אסור להיות רע, – למה אני כזה, למה כולי פוֹרץ. ואיך הגעתי אל רוני? והלא אמרתי ליל־מנוחה לשוּלה. ליל־מנוחה. השקטה. השלֵוָה. הבהירה, המבינה ללב אדם. החברה. הטובה. ליל־מנוחה, שוּלה.

אותו ריטון על מוֹטה לא רק שלא דעך אלא, אדרבא, קלח פתאום והעלה גיצים. וצ’יבי נתרגש ונאם נאום שלם על מוֹטה בפני עצמו, ועל מ"מים בכללם, ועל אותם שכלום לא נעשה אצלם בלא נאום, עליהם בפרט. אותם שמתחילים להסביר לך גם כשהכל ברור. שמסבירים עד יבושת הנשמה, שיודעים לדבר על הכל־בכל, ששוכחים שאיננו לא גח"לים ולא מח"לים, ולא דרדקים של בית־ספר, שאפשר לדבר אליהם ולהפתיעם בדיבורים, ושלא קל כבר לעשות עלינו רושם, בכלום, ולא להיפטר מאתנו בדיבורים יפים. יופי הם מדברים. יכולים להיות שליחים למגבית באמריקה. ולנו שיניחו, לעזאזל – תמיד יש לך חכם שבא להסביר לך. למה זה ולמה זה, ולמה הצפור על העץ והענין בשמים, ולמה אתה שכזה. תיכף מתלבשים לך על הנשמה שלך – כל חכמי העולם! – תענוג לשכב ולשמוע את צ’יבי מחרף בשטף־לשון, מפשט עקמומיות שונות ומישר הכל בצחוקים שצוחקים אליו. אני נורא אוהב – טוען צ’יבי בשטף – את אלה שבאים אליך בדאגות של מאַמע: קר לך? חם לך? התלבשת? לקחת מטפחת? ואיך אתה מרגיש? ומצב־הרוח? – הכל כדי לעודד לך את הרוח, כדי שתצא בזמר, בלי שאלות, בהכרה, בשליחות העם – דואגים לך, מסתכלים לנשמה שלך, מכוונים אותה, משמנים, מעלים את הגררה, ואת המתח, תמיד מעלים את המתח, כדי שתצא בזמר, בלי שאלות, בהכרה, בשליחות העם, תמיד אתה בטיפול, תמיד מטפלים בנפש הנוער: מצחצחים את שיניה, עושים לה מַניקוּר ותסרוקת, בנשמה המחורבנת שלך – אף פעם לא פשוט, כבני־אדם. תמיד בשירי־חסידים, תמיד בתנועות־ידיים, תמיד במסובך, במתחכם, תמיד איכפת להם מצב־הרוח שלך, ומה זכותם, לכל הרוחות, ומי שׂמם לדחוף את חטמם המחורבן! אם הוא מפקד – שיבוא ויראה אם הכל מוכן. אם יש די ארגזי־פעולה. שידאג לתחמושת, לאוכל, למים, לתחבורה, לכל, ויאללה – דאיוֹש! בלי אף מלה מיותרת! ככה זה גבר! כך צריך להיות כשיוצאים להתלחם, כי מלחמה כאן או נאפופים? כזה וכזה אומר צ’יבי, והכל מציתים סיגריות להנאת יתר, ומוארים על־פני כל החיוכים שבהנאה, ומתגבשת החשכה לאחר־כך. אכן, הנה דויד מתישב לומר דבר. זוכרים את כּצמן? אריה כּצמַן? חביבי, זה היה טיפּוּס! כמה זמן היה מדריך שלנו? כל החורף, לפני שנה. אריה כּצמַן! – כך פתח דויד בהתעוררות מרובה, ואינו ממתין לכלום אלא לשאיפת עשן וממשיך – איך שההוא חיטט לנו בנשמות! היינו באים לצריף והוא היה מתחיל. הכל! כל מחשבה, וכל הרגשה, כל דיבור וכל שתיקה. אתה אבוד. תאמר דבר – הוא עליך. תשתוק – הוא עליך. מפרק את הנפש. עד שלא נותר ממנו אלא כעצמות מכורסמות סביב מערת תן. דברים שלא עלו על לבנו, ומעולם לא שיערנו, ושלא היו איכפת לנו כלל – הוא לקח ועשה מהם מרכז העולם, וכל השאר כקליפת השום. היה בא ונדחק בין כל ילד וילדה. מריח כל צל של התחלה של לא־כלום. תפש כל חיוך סתם, וכל פיהוק לשמים, כל מלה, כל צווחה, ומתחיל לפרש לך מיד מה זה באמת, לעומקו של דבר, בלא־מודע שמתחת מתחת – עד שלא ידענו מה לעשות עוד בעצמנו. והוא ידע לדבּר – כמו מלך! ואנחנו היינו מחוירים, מסמיקים, חוטאים ואשמים, רוצחי־אב, ואונסי־אם, עקומי־רגשות, ומקופחי־ילדוּת, מתגנבים כל היום להיחבא מעיני אנשים ואלוהים ומעיני עצמנו… ‘דע את עצמך!’ היה צועק עלינו, והיינו מסתובבים סחור־סחור ונפשנו מרה עלינו. הפשוט נעשה נפתל, הישר – מעוּות, והמעוּות – מעניין, והמעניין – יפה, והיפה לא שווה קליפת השום – לך וקפוֹץ לים! איזה חיים הוא עשה לנו! הוא לבדו! וכולנו, כל העם, כל החבריה, חכמים וטיפשים, טובים ורעים, פעינו מֶה־מֶה והלכנו אחריו – כולם, כל הצריף, כל השכבות. בוקר, צהרים וערב, ובלילה. ובלילה בלילה – היינו מנתחים, מאשימים, מתפלספים, מתאבדים, בקיצור: משוגעים! הה, כולנו היינו, במלים נשגבות, וברמזי רמזים, מתוַדים ומודים – ימים ולילות שלמים! הו, שיזדמן הנבלה כצמַן הזה לידי היום! החכם הזה, עם הדיבורים, עם התלתלים, ועם הפה האדום שלו, הייתי מורח אותו בזפת ומגלגל בנוצות ומרכיב על מוט, ומעביר בחוצות העיר: ככה ייעשה לנבלה שנדחק לנשמות לבלבל את המוח! ימח־שמו! טפוּ!

כיוָן שכך נתעוררו הרוחות ואחדים אפילו נתרוממו מרבצם עד כדי היתמכוּת במרפק, והתחילו כל מיני קריאות, וצחוקים קטנים נתפצחו פה ושם, וצחוקים אחרים גירגרו משוכות. ועובדיה דיבר אל דויד לאמור: ‘לא סיפרת את מי ראית שם למטה, בריכוז?’ – ‘לא ראיתי אף אחד.’ – ‘ואת מי מן הבנות?’ – ‘היו אחדות. אבל מצוברחות. ולא היה פנאי אפילו לנחם אותן.’ – ‘אח, איזה חיים יפים לאלה שבריכוז.’ נתקנא פלוני מתוך החושך. – ‘אתה מאמין שבנות באמת־באמת כל־כך מתרגשות עד שאי־אפשר לבחור טוב לנחום אותן איך־שהוא, אחת־שתים!’ – התחיל התחלה מפתה להמשך קול אחד. ‘סמוך עליהן.’ ענה ואמר קול אחר, אבל נהמה עורגת החרישה אז את ההתחלה המפתה בכלות־הנפש: ‘הה, ליל־שבת היום, חבריה, והייתי ניגש עכשיו הביתה לרגע…’ ‘קח אותי אתך!’ מתחנן אליו פלוני, ‘וגם אותי,’ בא קולו הנשכח של עמיחי, ‘ועשה מקום גם בשבילי – לא שָמן ולא תופש מקום!’ – ‘הה, ואצלנו היו יוצאים בכל ליל־שבת, בשעה הזאת, במחולות, ומתחילים תמיד בפוֹלקה: טם־ט־ט־ט – ל־ל־ל!’ טייט הלה בשפל קול ובשטף, ובהדגשת סחרוּרי הקצב. ‘בפוֹלקה? אצלנו מתחילים בהוֹרה. תמיד. ורק אחר־כך פּוֹלקה, צ’רקסיה והשאר: קודם־כל יחד, אחר־כך בזוגות.’ מסַפּר מתוך שכיבה על גבו וידיו משׂוּכּלות מתחת ערפו ועיניו בשמים. – ‘בכלל, – פתח ואמר כבא מרחוק, ברוח פילוסופית, אותו נחום עצמו – איך שהכל השתנה! הבנות שלנו! הלא אתמול עוד היו בנות שתים־עשרה, פספוּסיוֹת רזות, צווחניות, חמש־שש בצרור אחד, ומתלחשות דבוקות וצוחקות – הא לך היום עלמות שלמות, עם הכל, נהדרות, כאילו מישהו לחש להן סוד, מתהלכות אחרת, מביטות אחרת, מדברות אחרת, צוחקות אחרת, עד שאתה מתבלבל קצת אצלן, ברגע ראשון, לא ידוע למה, ועומד פתאום לפניהם קצת טיפש, שצריך להתחיל להצטיין במשהו… אתם מבינים… ובסך־הכל, הלא הן אותן הציפיתות והדבורלות והרחילקות למיניהן – פלא!’ – ‘בכלל, – אמר אז עובדיה מתוך אותה רוח־בינה כללית – בחורות! בעצם, הלא הן שונות לגמרי מבחורים!’ – ‘חכמה גדולה!’ שיבחו אז צ’יבי בפניו. – ‘לא – אמר עובדיה להגנתו – אני חושב ברצינות!’ ומיד: ‘באמת, בלי צחוק!’ אבל כבר פסחו עליו, הואיל ודויד מדבר ומתוָדה מכבשוֹני לבו: ‘היתה לי פעם חברה, אתם זוכרים אולי את רוֹחקה? הה, היא היתה עצומה! היה לה גוף! היתה לה קומה, והליכה נפלאה, ורגליים – פאר! נפלא! וכשהיתה מתלבשת ויוצאת לה – נהדרת! עין לא תשׂבּע! לא כמו אלה הקוואטשות שלכם למטה – ציפיתה ודבורלה ורחילקה שלכם, המאַנפפוֹת תחת חטמן משוכות־משוכות, ככה, נא־נא־נא, דברי־תורה וחכמות נפולות, ושמרגיזות בך תמיד יצר להלקות אותן בסנדל על פרצופן, עד שתראה אותן בוכות!’ – ‘חכה רגע – מתערב צ’יבי – מה פתאום רוֹחקה? הלא אנחנו קוראים לה רותי? היא אמנם חיה קטנה ונחמדה – אבל על איזו קומה נפלאה אתה מדבר?’ – ‘אח – אמר דויד – זאת היא רותי. ואני מדבר על רוֹחקה. רותי זו רותי, ורוֹחקה זו רוֹחקה. ונשתגעה פתאום, ולקחה והתחתנה לפני שלושה חדשים או ארבעה. שמעתם מימיכם!’ – ‘ככה?’ - ‘כן.’ – ‘עם מי?’ – ‘נוד אחד. לא חשוב.’ – ‘אז לקחת את רותי?’ – ‘מה אפשר לעשות.’ – ‘מה הן רצות להתחתן ככה? מה לא טוב להן?’ – ‘השד יקח אותן – כולן בוערות להתחתן.’ – ‘הנה גם אורה ופינילה.’ פלט מישהו, ונוקש בלשונו. והיתה נופלת כבר פוגה לא נוחה, לולא קולו של אַברוּם נתחב כעת, בתחינת ילד־טוב, שעובר על מידותיו ואומר ‘בבקשה’ כדי להתרצות ולמצוא חן, ומעומק לבו: ‘צ’יבי!’ – ‘אה?’ – נבעת זה אליו. – ‘אולי אפשר לקבל אחת… עוד קופסת בשר… אני עוד רעב כל־כך… מה?’ –

מיד מתברר כי לא הוא לבדו, וכי לא מעט רעבים וצמאים מתגודדים כאן על העפר המוּצן, עד כדי שנכונים אפילו להתאזר ולהתגבר ולצאת וללכת מלוא שלוש או ארבע הפסיעות, עד המדורה הגוססת, ללבּוֹתה ולעשות המזימה. כולם, ולא עובדיה. עובדיה לא ימוש עתה מבין דויד וצ’יבי, מתאבק בעפר רגליהם ולא יפסיד מלה בשיחת־החכמים הנפלאה: איזה מין יצור היא בחורה! דברים אין קץ לעומקם, לרוב חידושים, ולהערות מאירות. פותחים חפיסת פכסמים, מפצחים ויוצאים בסיפורים על אותה חדשה שנראתה לאחרונה במחסן הריכוז, אותה שלעולם כפיה על ראשה ועל כתפיה, ושיש לה גיזרת־גוף כזו וכזו, עד שאתה בא מקרוב ומציץ בפניה והנה היא מנומשת כליל! ומעשה שהיה בצ’יבי ובה ובאפלולית המחסן – וביזיוֹנו בסופו – ‘אה, מבטלו דויד – מה חשובים נמשים – בלילה, בין כה ובין כה, לא רואים כלום, ובכל השאר – הרי כולן כאחת: אותו הדבר אצל כולן.’ – שעובדיה מפריץ על זה צחוק שרקני, שמזכיר לדויד מיד מעשה שהיה בו ובאיזו פלונית דינה. דינוֹצ’קה. כשרק התחילו המאורעות ועוד היו יוצאים לשמירה בשכונה. ומכאן לכאן אמר לה לאותה דינוֹצ’קה, עם מקלעות שׂיער עבות, וקול מתנגן, כי היא נחמדה נורא, אבל עוד יותר נחמדה כשמכבים את החשמל – שעל זה, משום־מה, עשתה לו מין הצגה שכזו, ושכל מקלעת שׂערה נפזרה נוראות, ולבסוף יצא לשמירה הוא לבדו בלילה האפל, שהיה גם, ימח שמו, גשום. ‘והיא, כנראה, לא הבינה אותי טוב.’ אמר דויד. ועובדיה גועה מנַחת. – ‘סַפּר! סַפּר עוד! – הוא נושף מצחוק – ורבקלה? מה דעתך על רבקלה?’ אבל רבקלה מדברת במין נגינה, ומתגרדת לה, ומשעממת, וטוב לשבת בפינת גג מלהביט בצורתה. הה, הניחו לה. למה נזכרתם בה. ‘אצלנו – אמר דויד ופתח שיעור חדש – לא יודעים להעריך בחורה יפה, יפה באמת, ונבונה באמת.’ כך לימד דויד. אצלנו, הוא אומר, המלכות הן המכוערות ביותר. דווקא כל אותן הציפיתות והדבורלות והרחילקות שלכם. והן שמקלקלות את החיים לאורך כל החיים. אבל הן־הן דווקא עמוד־התווך של ההכשרה ושל המשק לעתיד. ותראו: בשיחה הן שותקות. כמו קרש. בשירה מזייפות. כמו חתול מוכה. בריקוד – נסחבות. כמו שקי סוּבּין. אבל בסריגה, ברכילוּת ובתכניות־ציִד הן מאה אחוז. וגם במטבח. והכל הן יודעות. פרצופות. צוחקים להן, בורחים מהן, ולא איכפת להן: יימצאו תמיד שלושה חמורים בליל־חושך אחד, לילה בלי כוכב, שיפלו בטעות, או מרוב שעמום, ברשתן – אבל הן כבר תאחזנה בהם כעכביש את זבובו. רק חצי נשיקה, מרוב בטלה – והן כבר בהריון – ואין מה לעשות! הה, בדמעות, בכל הלב, במבטים חמים, בהתרפקות. באמא שלהן, במחנה הדודות שלהן, ולא ירפו ממך, יעטפו אותך בשמיכת־נוצות, תאהבנה, תתפורנה כפתורים, תטלאנה גרבים, ותדאגנה גם לצוארון שלא יתקפל תחתיו! אבל מאחר ששלושת השבויים הם דווקא כוחות העבודה, הפרדים הבריאים, מוכרחים גם לקחת את היאכנעס שלהם. וזה אבוד. הן תהיינה המרכז האמיתי של המשק. לשמן כביכול, הכל נוצר: הלא הן האמהות הראשונות, עמודי־התווך, הן אבני־הריחַיִם. וכל מה שרצו החבריה, בחלום, בדמיון, בהעזה, בעבודה קשה, במאבק – כאילו רק לכבודן, כדי לבנות להן ממלכה, לאלה שלוש היאכנעס, וכבר הן פרות חולבות, שמנות ומגעגעות, וכבר הן בוילאות וברהיטים, ולא תבגודנה, ולא תסטינה ולא תתאהבנה עוד – ורק תלדנה בנים, – תהיינה הכל ותמאֵסנה את החיים – וכל בחורה יפה באמת, כל בחורה אמיתית, תיאלץ לברוח או להתקלקל. הן לא תסלחנה מציאותה בצדן! לעזאזל, לכבודן ולשמן בונים משק, הולכים לנגב, נותנים את החיים! – ‘זה נכון.’ אישר צ’יבי מנהמת לבו. – ‘מוגזם, מוגזם!’ – ראה לנחוץ מישהו לטעון, כאילו עלבו בתמונת האמת, אבל דויד לא שת לבו אליו. – ‘אתה, – לימד דויד בשטף ובהדגשה – אתה בכלל אַל תאמין לעולם לכל המעשיות על אהבה. אתה סבור פרח קטן וחמוד ותמים לפניך והיא כולה כבר בחשבונות: צבע הוילאות, ואיפה תעמוד הספה הירוקה! אתה נושא עיניים אל הירח – והיא כבר מרפדת, ומבקשת ממך להחזיק בסולם. לא, אתה, מעשה אביר, תתנדב: אני אעלה, ואת תחזיקי! כך זה הדבר. אתה נַשק לה נשיקונת מרפרפת, – מטוב לב, ולך כבר מחר להתיצב אצל כל הדודים והדודות, מאה־מאה מכל צד, ובארון הגדול כבר מונחת מיושרת להפליא כביסה מגוהצת קשורה וענובה סרטים ורודים, וסדינים מעוטרים בתחרה ובגושפנקאות, ומיטה זוגית למאה ועשרים שנות נחת. הו, אחרת – היא לא תאבה ולא תסכים ולא תתחיל אפילו לשחק אתך במשחק קטן ונאה, וגם לא רגע קטן אחד של אושר, שאיש לא יידע עליו, שלעולם, אולי, גם לא יהיה לו המשך, שאתם תשמחו אותו ביניכם לבין עצמם, רק אתה והיא, רק שלכם ולא של אף אחד, סתם לחגוג לילה אחד של אהבה יפה, ועדני־חושך, בלי דוח ובלי הבטחות, ובלי בוקר מחר, ובלי שום חשבונות של לבלרים, ובלי שום מוסר־השׂכּל של דודות – לא ולא. זה אי־אפשר. אז יש לה מוסר־כליות. מקרקר בבטן ובלב. אז היא מלאה חששות. מצלצלים באזניה כל סיפורי אִמה המנוּולת וצבא דודותיה המכשפות, ואם אין נשיקה מוֹליכה לסידור רהיטים בדירה, מוטב שנלך הביתה, ואַל תהיה פרא־אדם, ואַל תדחק ידיים, ותפסיק, ואני אצעק, והכל. לאבדון: בחורות אינן מסוגלות לשכוח את הרהיטים גם בשיא ההתלהבות, תמיד־תמיד בתוך פרטי הפרטים של חשבונותיהן – מי צריך אותן! שתלכנה לטבוע בים! שיאנסו אותן השחורים לאור השמש!’ – ‘אָמן!’ צהל עובדיה בהתלהבות. ‘אָמן!’ קיים גם צ’יבי בגיחוך, בהנאה הגוברת על חשכת הלילה, וזורחת משיניו הלבנות.

עמיחי כובש ראשו בין אַמוֹת ידיו, מגיע מצחו בעפר הקרקע היבש, שנשמת־אַפּך מפריחה בו ענן אבק וחוזרת ושואפת אותו, ובלבד שאותו מלל אגב לעס, לא יעיב את קצב המחולות שעלה בזכרונו, חי ותוסס ולא מרפה. כל אותה המולה של ליל־מחולות, ילל האַקוֹרדיוֹן וקול ענוֹת הזמרה, מנהמת הלב. כל אותם שירי העונה, וכל אותם הממולאים ציוֹנוּת וכל אותם מאמרים ראשיים בזמירות, רקועים בשעטות רגליים גוברות ובהטחה מזעזעת אָשיוֹת הבית הישן. ומגיע רגע ואתה מתפרק את מדי־החוּלין ונעשה קל יותר והכל סביבך מתעדן, וחובק גיזרה רכה, סָרָפַן מתעופף שיד חפוזה מדי פעם לשכּך תנופת שוליו, וצד את מבע עיניה החייכניות מתנוצצות, עם גומות־החן ולחוּת השפתיים והלחי הלוהבת, והצואר הגמיש, ומפל השׂיער הרך, וקרירות מגע הזרוע החשופה, הגלילית, נשימות־נשימות, ואותו ניע ריתמי של הגֵו הטופף בפוֹלקה, דידוי הסחרוּרים, השכחה וההיעלמות בקצב, אותו תיאום הגוף, המתרפק ונמסר חפשי וקל לריתמוס. אומרים לה מלה, היא מגביהה ריסיה ושוטפת אותך באור זהוב. ומסתבר כי טוב לה שזה אַתה אִתה, אַתה במיוחד, שאינה שוכחת שאתה הוא, ולא סתם בן־זוג לריקוד, ונעשה לך שטף חם וגאה בחזה, ואתה נוטל ומניפה בסחרוּר נמרץ עד איבוד שיווּי־המשקל, ואפילו קצת מגזים בכוחך, שכּן הרגשתך היא כי יש לך אוצרות אין גבול, אלא שהיא יודעת להפוך ולתרגם פרץ משתולל זה, ולעגלו תומו לסחרוּר נאה ומתואם לקצב, ומשהו שבשובבות מבטה הירקרק כאילו מסית לחזור ולעשות ככה – כולה טפיפוּת קלילה, רוחפת ומנתרת חליפות, ואין בה לא יתר ולא חסר, דבוקה בכנף המנגינה, בתנועה, בשׂחקת המחול, נושמת חטופות ומובלגות, מתקרבת ומתרחקת, עד המון בלב מערגה אליה – להיפגש ולבלי הינתק. וביחוד כשהיתה אז באותה שמלה, אדמדמת פורחת שלה, העשויה גלאי עגול מקמר כתף עגולה אל קמר כתף עגולה ומגלה חלקת־צואר נאה, שזופה, ואפלולית אור לבנוני ולא נשזף, מסקרנת, מתגבעת על פנימה הכמוּס, מכוּוצת על גיזרת מתניה עד הילָפתם בה, וגולשת רחבת־היקף, במפּל חי ונע־זע קפלים רצים, עד שעושים אביב באשר יבואו – וּלבסוף יוצאים, החוצה, לנשום ולהתאַורר קצת, ומקדם פניכם הלילה היפה, לילה שחור ויפה וחָלָק ורך ומגוהץ, לילה חָלָק ורך כירכוֹ החמה של סוס, וקטיפתי כזה. ונותנים לה יד ויוצאים לשוטט קמעה. פניה לוּטוֹת אופל. רק הוייתה הריחנית. חובקים גיזרתה, וחשים איך גנוזה שם חיוּת חמה, איך לבה מתרגע מהיפעמוּת המחול, איך כולה רוֹך עדין, איך לבנונית גנוזה לה בחביון דקיקויות שקופות אחדות, ומתרגשים ומבקשים לעצור ולנשק לה על שפתיה, ועל שיפולי גרונה, לולא אותה יראת־כבוד בפני ענוגיוּתה, אותו יופי שזימר בריקודיה, שמביא מבוכה ומונע, שמא לבה שלה אינו הולך אחר זה, אבל אי־אפשר עוד, ובחיבוק נרגש, שמשנה את סדר נשימתה, שכמעט נרגעה, אתה עוצר את ההליכה השקטה, ולוחש לחשים, היגויי יונה, עד שכל המבוכות נידפות, ולמראה חיוכה, שבשפתיה ובעיניה ובמגע ידיה, אתה מתמלא אמונת אומן, חשק להיות לה עבד ואוהב ואביר לוחם, ללטפה ולפנקה, להיות משוּיךְ ללבנתה הרכה והאוהבת. למגע אצבעותיה הקרירות, המביאות להבה בכל הדם! הולכים בכביש עד תומו ועוד הלאה בין הקאזוארינות עד תומן. ועוד הלאה במשעול, שביום הוא חוֹצה שדות צרובי־שמש ולאֵי־אבק – ובלילה הוא קסום ומטולל, והוייתה הסמוכה מעדנת יותר, מטוללת יותר, קוסמת יותר. ומתפרק מעליך משא כל השבוע, נוח לך ושקט לך, והולם בך הלב. יפה הכל בעיניך כרחיצה חמה ויסודית. כפרחים באגרטל, כנרות בפמוֹטוֹת מצוחצחים. קיומה שלה מוכח לא רק מהשראת מגעה בך, לא רק מן הצעד המתואם שלכם, לא רק מהברות השיחה הלא־זכורה שאתם משיחים איש עם רעותו, אלא ממלוא הרגשה חדשה של שמים וארץ, לא בלי טעמו של עצב רחוק הממתין באופק, כוַדאות אין מפלט, השומרת עקבותיך. כל־כך אני אסיר־תודה לך שאַת ישנך, ושלא איכפת לך להיות אִתי, ושאולי אפילו טוב לך להיות אתי, ושאני מוכרח להיות יותר ויותר ויותר, כדי להיות ראוי לך, נפלאה שלי, אהובה שלי, לא־יודע־מה שלי, כדי ש… מה הם צוחקים ככה?

אכן צחוק אדיר היה מתגלגל על־פני משלט־העץ. צחוק שאינו תלוי בדבר, ושאסור לו שימעט או יושפל. אחת היא מה. הכל כשר לצחוק ובלבד שנצחק. הלצות על פזלנים, על גמגמנים, על נכי־רגליים ושאר בדחנים שהם, ‘מתיחוֹת’ שממתחים את פלוני, עד שתקוט עליו נפשו. ויש שעוברים לדון קצת, מעבר לצחוקים, אך לא הרחק מתחומם, בסברה שגילגל פלוני כאילו מחלקה א' מנצחת בכדור־עף כל מתחרה שהוא, וינתר לו כנגדם פלוני שמה ככל שינתר – תפלוּת מוח עוקמני, בוז יבוזו לו. או הערה שמעיר קול אחד כי תותח שש ליטראות פוצח שריון גם מאלף ומאתים ולא רק עד שמונה מאות, כדעת יש אומרים. אין צורך לומר איזו מהומה נקראה על אותו שפלט אַבּסוּרד כי בלי תותחים לא נוכל לצקלג ולא נחזיק בה, והשחורים לא יוַתרו. צחוק מר, וצרימה לא מעטה, שכּן עוד עלול לשמוע השומע, ויבוא לקחת ולזרוק אותנו שמה, ומי יודע אם לא בעצם הלילה הזה. מי הוא ממציא ההבלותות במקום הזה – הראונו את הפרצוף ונשׂימהוּ כעפר לקלסה. הו, רק לא כובד־ראש, או כובד־לב! כל הבא אלינו יתעוות ויהיה לחוּכה. הכל ילועג, יבוזה ויטופש, הכל ייטחן לגיחוך, לנפקוּת־שפתיים, ושלא יהיה איכפת לאיש! צחוֹקים משתרצים במעגל שסביב המדורה המעמעמת, כשמדי פעם קם מישהו לשתות מתוך הג’ריקן, מעונה צמא לא ירוּוה, עד שהבטן שוב אינה מכילה, מקרקשת כנאד נפוח – ועדיין שותה ומוסיף וצמא כאבן־סיד. ברזילי יוצא לסקור את השמירה, אם לא נרדמו נחום וחיים בקרן־זווית. בא ונתישב על התלולית הנוקשה של מַחפרתם, הותיקה, המרוּוחה, הנדושה היטב. ‘ומה נשמע שם?’ אמר ברזילי כלפי מזרח, בהרסו באחת גבול החרם שהוטל על עיקר העיקרים. ‘שקט גמור.’ אמר חיים כבהשבעה, כבאוֹמן. ‘העיפו אותנו.’ אומר נחום, ואף הוא – כלפי העיקר המוּשכּח. ‘זרקו אותנו.’ המשיך נחום למיצוי הדבר. ‘אורי נשאר.’ הקדיר ברזילי. ‘גם אותו זרקו בטח. – אמר נחום. – וכי מה אנחנו עושים לשלהם?’ – ‘ימח־שמם.’ אמר חיים, שוב מכל לבו. ונעצו מבטים לפאת מזרח החשכה מכל פאות השמים. אבל קבוצות כוכבים עדויים היו מנצנצים שם חריפות. – ‘זה היה נורא.’ אמר נחום מתוך המועקה. – ‘אמור, מה כל־כך חשוב להם, לשחורים, המקום ההוא המחורבן?’ – ‘מהו חשוב לנו? ושנית, כלל לא מחורבן.’ – איננו קוראים להם לא מצרים, ולא אויבים, ולא פולשים, אלא סתם שחורים. האם משום שכך זה מבזה אותם יותר, או רק כדי להישמר ממליצה? או שמא רוצים להדגיש כי אנחנו הלבנים, לא רק בגלל הסבון, מברשת־השינים והיִחוּס, כי אם מפני שלבנים הם טובים, ושחורים הם רעים, שפירושו: לנו מגיע לנַצח. אלוהי הלבנים עדיף. האין זאת? – ‘ואם כן – מה?’ מתחיל שוב חיים. אבל עצם קולו כבר נוסך שממון. שתוק ותדברנה הצפרדעים. והצרצרים. והכוכבים. והשתיקה של הלילה. עצוֹם עיניך, התפרקד כל קומתך, שמוֹט ידיך ורגליך, רפה כל שריריך, פטוֹר כל מאמץ של נשיאה בכבדך. תן הכל לאדמה, לקחת, לשאת, לתמוך, והיא תשא. איננה יכולה שלא. גם גויות מתות. שכב אין־נוע, מפורק, פתוח וקל. הקרקע מתחילה מָטָה תחתיך, פתאום, הכל מתרופף ומאבד איזונו, אתה נוטה על צדך ונשמט גולש אין־קץ. מתעוררת אותה תחושה, לא נעדרת סקרנות, או נעימוּת־מה, של צניחה אין־כובד אל בלי־סוף, ובלי כל פחד. – ‘לא שיערנו הבוקר שככה יהיה הלילה.’ מדבר נחום. ואילו חיים כנגדו: ‘דווקא חשבתי שכך יהיה.’ ושוב נופלת שתיקה. והצחוקים שמאמצע התל מתגרגרים ומכים בנות־קול קלושות. – ‘מה הם צוחקים שם כל־כך?’ אומר נחום בקנאה. ‘שמח להם.’ אומר חיים, בקפידה על ‘להם’. – ‘אתה באמת סבור שיש לנו סיכוי של ממש לעשות להם משהו, להכריע אותם?’ – הה, לא. אין כוח להתחיל. הנשימה מתקשרת עייפות. על־פני הרקיע, מאחור, מצטייר גדול ומחריש העץ, אותו אשל זקן ולמוד הכל. – ‘יהיה טוב.’ אומר ברזילי, אבל נמלך ומוסיף עוד: ‘הם מתחו את כל כוחם. יותר מזה אין להם.’ – ‘ואנחנו?’ – ‘אנחנו רק עתה מתחילים לאסוף כוח.’ – ‘באמת.’ – ‘ממ’ – ‘אתה בטוח?’ – ‘נדמה לי.’ – ‘כמו השם “צקלג”?’ – ‘לא. יותר.’ – ‘אף אחד לא בטוח בכלום.’ אמר אז נחום באכזבה, ועוד אמר: ‘אני צמא נורא, שבו רגע, אשתה ואשוב.’ אמר וקם ויצא והלך לעֵבר הצחוקים הגרויים.

יפה לפתוח עתה בשיחת־שנַיִם. אלא שמאֵליה איננה מזדמנת. ולהתאמץ אין בך גם שיור של יכולת. להתחיל מרחוק ב’היה חם היום נורא.' או אפילו ב’מה לדעתך יהיה הסוף'? – עבש מראש. מה נותר אם לא להגביה עיניים אל הכוכבים. מזלות קורצים ובדידות נושבת. מרחקים שלא לפי שיעור כוחך. לך, בעצם, די היה בנר קטן אחד, בידיד אחד, חבר אמת טוב, שאפשר להסיח עמו הכל, וגם איך עפת פתאום, איך נהפך הכל ברעם, ואיך נותרה הוויה פעורה ולא מסוימת – אולי רק לשכב בנוח ולא להיות חושב ולא מהרהר ולא זוכר, ולא מתאמץ, ולא מתנגד, ורק להיות כנוסע מוסע רכבת־לילה, מסע אלף פרסאות. יתוש בא ומזמזם עגמומית. כאילו ישר מתוך הבית שלנו. זמזום ממושך, רחוק קרוב, מופשט ולא נוגע ועצוב כל־כך. כמה שיש דברים בעולם שאפשר לעשות ואינני עושה. דברים לראות, לדעת, ללמוד, לאהוב ואינני כלום. מקומות יפים שאפשר להיות בהם. להתהלך. לצפות, לעמוד רחוק אליהם, שדרות־עצים, מדרוני־ירק, כביש נלפת בין אילנות. אלפי דברים, ים, מרחבי־ים, פרחי־בקעה, קטנים שבהם, פּוּאָה וניקודי ספירית, או לקרוא ספרים, או לשמוע מוסיקה, או ללמוד דברים, ואני מנוּע. הייתי יכול והייתי יכול והייתי יכול, מכל צד שהוא. ועם זה לי אסור להתאונן. על ברכי עלי להודות על נפשי שהיתה לי לשלל היום. מה לעשות בה בנפשי המוצלת? המזל שיחק לי. יצא חובתו בתעופה שהעיף, נפרע והסתלק. או שאיננו אלא אתראה למחר? אה, מחר. חיים כבר ישן. בחשאי־בחשאי: ‘אתה ישן, חיימקה?’ – ‘לא. ככה. סתם.’ אומר הלה ומתאנח. ומתהפך אחרת, מסתבר, כדי שיישן ביתר נוח. לא. כדי לומר דבר. יותר מזה, כדי לספר סיפור. בקול־זכרונות ממושך. איך היה חוזר בעגלה המלאה ירק. איך מכאן כל העבודה עד שקצר, ועד שֶערם, עד שהעמיס, ומכאן כל העבודה שעוד ממתינה כשיוריד, כשיפרוק, כשיחלק, כשיישב לחלוב – ובינתיים, בין זה ובין זה, מן השדה ועד הבית – מחצית שעה של לא־כלום, לא־כלום מוכרח, שאי־אפשר, גם כשרוצים לעשות בו כלום אחרת. אלא לשכב למעלה מפורקד, בראש העמיר, והכל הולך מאליו, ושקט, וחסר כל לחץ, ו’זריז' הסוס יודע את הדרך מאליו, במושכות רפויות, ו’כושי' הכלב המדובלל מאחור, וניחוח רטוב, ואלפי עלעלים נימוחים של תלתן, וזה גם שייך לעבודה, וגם למנוחה, וזה גם התכלית של החריש, ההשקיה, העיבוד והקציר, ואתה חש ומרגיש בפועל כי משקלך משקל וערכך ערך, שאתה פשוט בן־אדם, שוכב ולועס קנה־גבעות, שמוט על גבך, והשמים ממלאים את עיניך. על־פי צמרות העצים, אתה מנחש מקום הימצאכם, על־פי ענן בשמים… – ‘כן.’ אמר ברזילי. – ‘כן.’ אמר חיים. ובאופק צצו פתאום שני זנבות רקטוֹת רחוקות, זיקוקי־שיגרה, ממאחד ממשלטי השחורים הרחוקים. אין מפלט מן המציאות. גם לא בחשכת הלילה. – ‘אתה חושב שעוד נחזור שמה?’ אומר חיים בקול אחר, שצר שחזר אליו. ‘כן.’ אמר ברזילי. – 'עוד הלילה? – ‘אולי.’ – ‘למה הלילה?’ עמד חיים על המיקח, והתרפק תחנונים. – ‘מה המהירות?’ – ‘התקפת־נגד טוב שתבוא מיד.’ – ‘וזאת תהיה ממש התקפת־נגד?’ נבהל הלה. – ‘צריך שתהיה.’ – ‘אה.’ אמר חיים. ‘אבל אינך בטוח?’ ועוד הוסיף: ‘לעזאזל. לא מניחים לחיות. ולי כואבת השן הזאת. – כאן. – כבר שני ימים. – אילו רק ידעת!’

– טוב – אמר ברזילי כשהרגיש שכבר נקטה נפשו בפניו עד שממון, ויישאר־נא הלז רכוב על עגלת־הירק שלו, בפחדיו ובשינוֹ הרקובה, נועץ עיניים בחשכה ומיחל לבוא מה. ממה ניזונים בני־אדם, בכמה מועט אתה מפרנס אדם לשבעו. – ‘כבר אתה הולך?’ קונן חיים ממעמקים. – ‘כן.’ דיבר ברזילי קשות, אך מיד נכמר לבו והוסיף בריצוּי: ‘נראה מה בעמדה שמונה.’ ויצא בטרם ירך לבו יותר. הכל היה למעמסה. רוגן ככלב אסור בשלשלת, ורוגז מתגרגר בכליותיו. עמדה שמונה היתה מוצפה על גדותיה שקט עמוק וגדול, שיצא ונמהל בשקט הרחב, האפור, אשר על חופיה ואשר מעֵבר, ואשר עד רום הכוכבים. קול חשאי יצא ודיבר מלמטה: ‘ברזילי, הבאת משהו לשתות?’ – ‘לא שתיתם?’ – ‘שתיתי. אבל זה כלום. הייתי מלקק טיפת קוניאק. או משהו.’ – אמר יעקבסון בקול חשאי עד לבלי הכּר, קול טובל תוגות. מן הצד הסתמן השני, מכורבל ומכווץ וכנראה צלול בשינה, כגוש סלע. שופף על כרעיו ושוחק רגב נוקשה לעפר קמיח, חש ברזילי איך אף הוא שוקע ושוקע, עוד רגע ייבלע. אחר־כך שב יעקבסון לדבר חרש: ‘נכון שחוזרים לשם הלילה?’ – ‘לא יודע. – גמל ברזילי חשאי כנגד חשאי – גידי עוד לא חזר.’ – ‘נכון שיהיה יופי כשתריסר גיבורים יגרשו את כל ההם, עם כל מה שיש להם – ועם ישראל יתגאה בבניו?’ – יעקבסון שוטח רגליו ומתמיך גבו בדופן השוּחה בבוז גמור לגיזרת תצפיתו שמעֵבר ערפו – ‘עם ישראל יאמר: מיד התאוששו, ורצו בחזרה, ובאגרופים קמוצים (נשק אחר לא היה להם!)… מה? אתה שותק. אגב: נכון שאתה היית מסכים ללכת מיד?’ – ‘מה פירוש “מסכים”?’ – ‘פירוש: מסכים לחזור שמה, אפילו תיכף, ברגע הזה, כפי שאנחנו?’ – ‘ובכן?’ – ‘כלום. אני, למשל, לא אסכים. אני לא ילד טוב. אילמלא אני שברחתי משם והסתלקתי – הייתם כולכם מעופפים כעת בכנפיים לבנות בשמים. אבל לכם, הלא, לא איכפת להידפק, העיקר שתספיקו לומר פסוק יפה מן התנ"ך שלך. אבל אני כבר יותר מדי משופשף שיהיה איכפת לי אם מישהו יחשוב שאני פחדן.’ – ‘אתה בסדר.’ – אמר ברזילי חרש. – ‘לי אין צורך לדאוג.’ – ‘חלילה.’ – ‘מוַתר על כל הדאגות.’ – ‘וגם על מרגמה שני אינטש.’ – ‘החיים שלי שווים יותר מעשר מרגמות שני אינטש. וחוץ מזה: היא לא של אביך, ולא עסקך.’ – אותה דמות שניה שהיתה, מסתבר, ישנה שנת סלע פתחה פיה וקירקרה מתוכה קול זקן וידוע של ירמיהו בתחפנחס כזאת וכזאת לאמור: ‘לא אמרתי לכם כל הזמן? – אמר אותו שאול גופו – כל הזמן מה אמרתי לכם?’ – ‘אתם יודעים מה?’ – אמר להם פתאום ברזילי בקוצר־רוח לא בלוּם. – ‘מה?’ אמר שאול, ממאן להביא אל שפתיו את המתג המוגש לו. – ‘בכלל – חזר יעקבסון בקולו החשאי שקשה לתאמו אל הפרצוף משורבב־השפתיים וקלוּט־הסנטר שנתגלה כדי רגע בהציתו סיגריה לעצמו ואת הגפרור התיז ממנו והלאה, ושאף ונשף סביאה גדולה – אני נורא אוהב דיבורים על החובה. שוכחים שכולנו שמענו פחות או יותר אותם הנאומים. לי אין צורך שיאמר מישהו מלה על חובה. כשאני רואה שהגיע הזמן – אני יודע מה לעשות. וחובה אני לא יודע. אני לא בשום חובה. לא מתחיל אפילו.’ אמר וחבט יתוש. – ‘כן.’ אמר גם שאול. ‘אנחנו יודעים לעשות דברים ושונאים דיבורים על מעשים.’ אמר שאול בחום לבב. – ‘רק בלי דיבורים – אמר יעקבסון – שלא יבואו להזכיר לי חובות. שלא יבואו להסביר לי את המצב, את הארץ, את הנוער, את תפקידי הנוער, את השעה, את צו השעה, את החובה, – עברו הימים ההם! יש לי מלאי שלם לארבעים שנה. ושהם לא יחנכו אותי. לא מבקש מהם טובות. ונראה, בסוף, לאחר המלחמות… אתה כבר הולך?’ – ‘מי זה “הם”?’ אמר ברזילי כשקם מעליהם ופירש זרועותיו וגם פיהק בכל מאודו, עד שנתכפלו הכוכבים בעיניו, וסבב בלא להמתין לכלום והלך, וחזר אל המעגל הגדול, סביב המדורה הדועכת.

תמו דעכו סביב המדורה הדועכת הסיפורים. תמו הסיפורים על בנות, על אותן שנפלא שהן קיימות ושאפשר לחלום להגיע אליהן ולהתחבק ברוֹך, בחלק ובמפתה שבהווייתן, ועל אותן שאפילו היותן בחורות לא רק שאינו מכפר על חוסר הטעם שבקיומן, אלא מוסיף ומקצר להבל מעט ימי הטובה שמונו לבחור מסכן, אל אלוהים, אם הכרח מלפניך שיהיו גם פרצופים כאלה בעושר עולמך – למה דווקא לבזבז בחורות? תמו הסיפורים על ברנשים שיודעים להסתדר בעולמם, ועל שלא ידעו להסתדר, ועל אותם שהסתבכו במזלם עד אין מוצא ואינם עוד; תמו הסיפורים על מה שאפשר לאכול ולשתות ולהתענג בכלל ובפרט, תמו כל מיני גניחות וגינוחים, הברות בודדות, וצחוקים פוחתים, תמה ההמולה. ותנומה היתה מהלכת במעגל המתמוטט, ואחדים אפילו שילחו חטמם חפשי ותרעו נחרות־אימה, בשנת יגיעי־כוח. וברזילי נצטרך לכתת קצת רגליו, ולפסוח מגוויה אל גוויה עד שמצא אחת שצלם אנוש לא נמחה מעליה, והיה בה זיק עֵרנוּת כלשהי, ואף זה אינו אלא נחום, ספק כורע ספק מסב, טרף ליסורי חובת־קימה, שמכבר גזר על עצמו, לולא נס ליחו, עם כל הדי השיחות המחכימות, ותששו אבריו משאתו מלוא חמישים צעד וצעד, עד מקום משמרתו וחברו הגלמוד. אבל כשברזילי בא אצלו, ציית מאליו, כאילו הוספה משקולת למאזנַיִם, והתרומם ביגיעה, אגב שמשך מקרבו גניחת־אומללים ארוכה. ‘אז מה?’ משך ואמר נחום אל ברזילי, תחת נימוק של טעם להתמהמהו. ‘אז כלום.’ מדד לו ברזילי גרעין של התחלה יפה אחרת. ‘טוב, טוב.’ מילמל נחום בעצבות גדולה ובקבלת הדין ונעתק לשוב למקומו, כשאותו ברזילי התחכך בערפו ואמר: ‘יא־חבּיבּי, איזה חבריה אנחנו כאן.’ לזה לא פילל נחום כלל. ועל־כן השתהה להשתאות אליו: ‘מה אתה אומר?’ בעמידת־שיכור. – ‘לא כלום – אמר לו ברזילי – אני שואל אם תמיד היינו כאלה, או שרק נמאס עלינו כבר…’ – ‘נוּ מה?’ התנדנד נחום, ונאחז בברזילי, ופיהק עד בכי, וחילץ עצמותיו, כדי להרבות רעננות. – ‘לפעמים – לחש ברזילי בשפל־קול וברהטה, כקורא שיעור מוכן – נדמה, כי אילו היינו כאן למפעל גדול, נניח, לבניית סכר עצום להשקית כל הנגב, מפעל השקיה למיליון דונם, לא היינו אחרים. אותה רטינה תמיד, חשדנות, פני מקופח, פני קדוש, מעוּנה הכלל, קרבן הציבור, וחשבונות ורגינות ומרירות וחטפנות והתקוטטות – של מי שרימו אותו בבואו הנה…’ – ‘אני אגיד לך מה – אמר לו נחום וחבט יתוש – עכשיו הכל אחרת! יש כל מיני דברים! ובכלל.’ כך חיוה דעתו ובכך עקר והלך לדרכו החשכה, ובתוך צעדיו הראשונים, היבהבו בלבו רגע דברי ברזילי, אבל דועכו כרגע, והכל נתקהה ומשך כתפיו מחמת פיהוק וצינת־פתע שתקפתהו. האם יידע למצוא ולהגיע אל מקומו? מה נשאר? הכוכבים למעלה, קורצים ויוקדים בעומק חוּבּי החשכה. נשם נשימה עמוקה, והוסיף ונשם. חש במעומעם כי יש גם איזו שייכות אחרת, שתמיד שוכחים אותה, לא ברור איזו, ושטוב דווקא לזכור ולא לשכוח אותה. ואחר־כך עלה על הדעת כי כל רחש הניקודים על מצע החשכה שבין כוכב לכוכב אפשר ואין בהם כל ממש, אלא רק טעות, פרי חולשת מראית־העין. ואולי גם שאר דברים כך? ואולי אין שום דבר באמת, והכל אינו אלא משל בלבד? וכיוָן שכך נתפייס עליו לבו והיה נראה לו כי הנה חשב מחשבה יפה והגונה למאד. ואולי אף כדאי לרשום פעם מחשבות יפות שכאלה. ואולי אף לשתף אחרים ולשלוח רשימה ל’במעלה', או ל’במפנה', או ל’בינינו', או ל’דברנו', שכּן אולי מחשבה למחשבה תתקשר, וברית מחשבות תתהווה, וכל מיני דברים, הו, אלי, אני נרדם בהליכה.

אבל עדיין נגזר על ברזילי לדשדש עלה ורדת ולא למצוא מנוח לכף־רגלו, כשנתקל בקול חרישי שדיבר אליו מארץ: ‘למה אתה מסתובב, ברזילי?’ – ‘זה אתה, בּני? אינך ישן?’ – ‘מת לישון ולא נרדם.’ אמר לו בּני. ועוד הוסיף: ‘מאוחר? גידי לא חזר?’ היה לילה רחב ושקט וכל בלתוֹ לא היה אלא מגומד, חרישי מאליו ובשולים. ברזילי השיב כי כבר עשר, וכי גידי לא חזר, על זה השיב בּני מלה, וברזילי ענה מלה, והשקט לא הופר, וכלום לא השתנה. אילו היה בא כעת אדם בעל סמכות ואיש של צורה ואומר טוב, בחורים, מה שעשיתם היה טוב. יותר מזה אי־אפשר לעשות. היינו מאמינים לו מלב ונפש. ואבן היתה נופלת מעל הלב. ונרדמים תחתינו כאבן. כתינוקות חפים בעריסה. לפרטי פרטיה מצוירת כעת תמונת כיפת המשלט הערפי, על בקתתה הגדולה, והשתים הקטנות, על עשן התאבּוּן האילם, שברי החרסים המעורבים בעפרה, שדה־הקברים, שלוחת הואדי, הבאר למטה, הבקתה הכפולה, המצוק המאַבּק אבקים, הצעקה: תראו תראו! – – יתוש מנסר תוגות. אותם שישנים ישנים בשקט. האחרים מתהפכים בחריקות־גניחה. גם להם אין די מרגעה בעצם היות האויר נופש דומם מחום היום, בצינה הקלה והמפרקת הזו, גם הם, אולי, נושמים אי־מזה ריחו של מוות, עגמימות כפלח־ירח בשבועו הרביעי, עד שהקרביים מתמלאים חלחלה וקשיבוּת, למרות העייפות, מעֵבר לשקט. אם יעמוד לך לבך ולא תחפוז לחמוק מפני הריח הזה הקשה, הפּוֹשה כעשן שריפת־שדות, תעצור רגע להביט בו היישר, עין בעין, תתחיל לתפוש את ביעות הדבר הזה שהוא מוות. לא רק מותם של פינילה העלוב, ואורי בכור המרגמה, אלא בכלל: מוות. (חדל! אַל תתחיל!) לא רק בהסתלקות שנסתלק חבר ולא נראה אותו עוד, כי אם בדבר ההוא עצמו. לרגע קט. להביט עין בעין בדבר הנורא, לראות עד כמה באמת נורא הוא. לא להירתע מהעמיד לבך במבחן התבוננות חרדות. לא להתעכב על האימה שבפרצופו המרוטש של אורי (רק תלתליו נותרו כמו שהיו), ולא על פלצות אומצות־הבשר הפעורות, השותתות, אלא אל מה שתוך הדבר, בתוככי תוככיו: מה זה מוות? לחדול ולמות? המשיג אתה מה? לא מוות כמלה בין מלים, או כמין מצב שכזה, שישנו, לטוב או לרע, או מוות כנפתול־דרך אחד על דרכו של אדם שחייבים פעם לבוא אליו, ולעבור בו, ושיודעים עד אליו כל מיני דברים מוזרים, וילדותיים (כמו שהיינו ילדים, ובקומה שמעלינו, סיפרו, ניתחו והורידו לאשה ההיא רגל, והריהי מוטלת, אמרו, הרגל, בפח האשפה שבחצר… מי שרוצה יוכל להרים את המכסה ולראות במו עיניו… וכבר נתאספו שם כמה ילדים, סביב אותו פח־אשפה נורא, אבל אין אחד מרהיב עוז, מתקרבים ונסוגים, והלב כפטישים, מאימה ו… ומעוד משהו, שהוא הוא, לא יודע מהו…?) – ורק לא את הדבר ההוא, הנורא, עצמו, אותו שהוא נורא הרבה יותר ממה שיש בך עשוי להרהור, וששכלך נמס למגעו, ונשמט מהחזיקו. להתבונן במה שאינו מתקבל על הדעת. אתה שכולך יש – מנסה לאחוז בו, שכולו אין. ואולי לא זה – אלא: הפתאום שבדבר. היות הפתאום נחרץ וקבוע, ובלתי־ניתן לחרטה, לשינוי, להתחלה אחרת, לכלום. או אולי… כבר ראשך סחרחר. הצצה מסחררת. וגם לבך הוטען קפיצים, חבל שנגעת. הנכנס כאן – כמו בנחל תלול גדה, חייב אם לחצות ולעבור, או לא לקפוץ. מאוחר. מתי יחזור גידי. חבל שכולם ישנים. ואתה כבר חמקת? לא תתבונן עוד? יתוש בא. עוקבים אחר כל נפתולי בואו, ומכינים יד לחבטו באחת. כשהייתי קטן. ואבא ואמא הלכו. והייתי גיבור ואמרתי: אין דבר, לכו. ואחר־כך מתעוררים בלילה, בעומק הלילה, ואין איש לא קרוב ולא רחוק. והבית צולל ריקן. ותקרת־העץ מתנפצת. והם הלכו ולא ישובו עוד. ויכולים להתארע כל מיני דברים נוראים. וחבל כל־כך שאינם חוזרים עוד. ועוול נורא הוא, שאם הם עוד עודם ישנם, יושבים להם ונהנים משיחה ומכוס תה, ואתה סובל לבדך ולא איכפת להם. והאמת היא שלעולם לא יחזרו עוד. הכל כבר אבוד. יתום תהא בעולם. ממחר אין לך כל. זרוק לעולם הרע, האדיש. ואולי לצעוק? ישמעו אנשים. אם יש עוד אנשים. אולי עוד אפשר לבטל, לקרוע שחקים ולבקש רחמים – ולהחזיר הכל לקדמותו השלמה, השלומית. מה יהיה, מה יהיה? שיהיה כבר אחר־כך, שיישמעו כבר צעדיהם, מחרקת המדרגות הישנות, גישוש המפתח בפוֹתת הדלת, קולם המיושב, והליכת העוָרוֹן שלהם עד כפתור האור. הם לא יבואו. לא יוכלו לבוא. הם אינם עוד. איש לא יבוא. תמצית בדידות האדם, אפסות. ריק מעֵבר ליאוש. שקט, שמים גדולים. אולי הוא לא יחזור הלילה, גידי. גבוהים, גם כשלא מביטים בהם, גבוהים לא בשלך ולא משלך. אתה מחוק. אנוש פעוט וזר בארץ גולה ורחוקה. חבל שהתחלת להתעסק במוות. כולך רוחש ריחושים. מוטב להרהר באחרת, בדבר שקוּט ושקט ויציב וסתמי. בסלסולנית שמצאתי. הליצֶלה. קדקוד מחוטב דק, נפתולים אחדים, ארבעה או חמישה. אה, לנשום ולא לרצות כלום. ופתאום הייתי מועף. פתאום היה פתאום. פתאום הייתי פתאום. אה, לא כעת. לא סיפרתי עוד לאיש, גם לא לעצמי. קונכיה לבנה. פנינים. פרחי החצב. בתחתית האשכול כבר כבויה הפריחה, ראשה עודו פנינים, כפתורי בטרם, ורק אמצעה יוקד פריחה לבנה, ככלה בחופתה. שלהבתו של נר מאכלת פתילה מלמעלה למטה, ושלהבת החצב מאכלת מלמטה למעלה. ותמיד, בראשה, עוד צבורים פעוטי כפתורים לא פתוחים, לא מושגים ולא יושגו לעולם. תמיד תהא הפסגה נבצרת. אליה לא יגיעו. למטה פריחה כמושה, מופרה, ולמעלה פנינים קשויות, גנוזות לובן, לתוכן. ובתווך רצה לה חולפת אש הפריחה הלבנה. מזכירים לי את הטוב ביותר שכבר היה בימי. את גילה מימי הגימנסיה. גם היא נתבעל־ביתה. אבל אז היו לה עיניים חומות, ענבּר כהה, חוטם ישר, ומעל שפתה העליונה נבטה פלוּמת־כשוּת דקיקה, והיו לה אזניים שקופות וקטנות, מוצנעות מתחת השיער המעורם מאחור לכדור רך. שׂיער כהה עם לשונות חום, רענן ומשיי, ועל ערפה, מתחת לגיבוב השיער, השתייר דשא רך ומסתלסל. יפה ביחוד היה חיתוך הלסת מן הסנטר אל האוזן, וחיתוך הלחי בפרופיל. העלה בך התחייבות להיות הרבה יותר, כדי להיות ראוי לחיתוך מושלם וענוג זה. זוכר אותה בסוודר לבן ובחצאית ממושבצת, צרת־מתניים ורחבת־שפה, ועמידתה היתה תמיד יודעת ערך עצמה, דקה אבל מאוששת, כמו אצבעותיה, לא תוכל להפריחה בנשיפה – הה, מה פתאום גילה? אילו הקצתי את בּני וסיפרתי לו על גילה – היה משפשף עיניו ומסַפּר לי על דינה או על רינה ואחר היה קם לסַפּר על לאה ועל רחל, ושוב היה כאן אורה ושמחה. בעצם, התחלתי להביט באומץ אל המוות. לא? היתושים הללו. השלולית שלמטה.

ישנים. אותם שישנים. האחרים מתהפכים. מעוכים אל גופה של אם־כל־חי, החצצית. איש איש וקוציו מדירי־השינה. ובכן מה? יקומו־נא כל הנלבטים ויבואו לשבת יחד, ויפתח כל אחד ויספר מה כואב לו, מה לוחץ על לבו. מהו שסותם עליו, מהו שמונע, ומהו שמדומה עליו כאילו באמת סרח, או אשם בכלום. עלבון הנסיגה. עלבון הקרב שלא עלה. הידיים הריקות, החלשות. או נשב לשיח שיח אחים גם יחד, מהו המוות, סוף־סוף, אלא שאתם בודאי, לא תאבו. החי אינו צריך אלא, קודם־כל, שינה. ויש לכם גם, למעלה, שמים גבוהים כאלה, ואורים כאלה, שהצופה בהם שמץ מהם דבק אף בו. שגיאה היא שלא פתחת וסיפרת הכל למי שישמע – ונגאלת. היום הגדול שעבר מחניק ואינו מניח. כולו צומח עתה מתוכך. שעמום להיפתח עתה ולחזור שמה, אבל זה מתדפק ומגיח חי. צעקתו של אורי: כעת נדפוק אותם. ריצתו לבדוק את הפגיעה. אני מגיע שמאלה. עוזי ומיכיק כורעים, והג’ינג’י מוכן להלעיט את הלוע בפגז. ‘יופי – עוד אחד שכזה!’ – ‘הורידו קצת’ – אני. והשני. והשלישי. ואז בא שלהם. השריקה. החבטה. ההתפוצצות, האחת והשניה. ואז. חושך. ופתאום ואני עף. מורם פתע ועף. ונפלתי. ולא מה הדבר. ואחר־כך הצעקות. ועוד התפוצצויות. לא זוכר, אולי קודם. ולא ידעתי: אם לרוץ או לשכב. אם גם אני. אם קרוב או רחוק. אם רק לצחוק: שמעתם, ראיתם איך! ואחת אחרי אחת באו. ולא היה מובן. כאב־ראש, מועקה רעה. חישוקים מהודקים. הקאה. אימה. גידי עוד לא? אם נצא הערב… כשכבר נלך לא יהיה כל־כך רע. והייתי יכול כמוהו גם אני: פגר. משהו כאן רע ביסודו. מתחילתו רע. חלפה על פני. אתם מבינים עד מה? הייתי יכול, כמעט, לעזאזל!… עוול נורא: צעיר ויפה, ותמיר שכזה. שקר רע הדיבור: ‘אין דבר טוב למות.’ יש דבר. ולא טוב. אחת היא מה: רע. בשביל כל דבר שבעולם. רוממות צבועה כל גבורת המוות במלחמה. מוות אינו אלא רק מוות. תמיד מוות. רק אסון. לכולם. אַל תאמין: לא טוב למות ולא נכון. לא מרצונך, מכל־מקום. שמע לי: אין טעם, לעולם לא (ומקדשי השם? וגלילי גליליאו? ובלא להיות מוכן למות על האמת – כלום היתה עוד אמת נותרת?)… שמע לי. וצריך להיות, סוף־סוף, אמיץ וישר, ולומר כך בקול. אין שום אידיאל דרך המוות. אינו קונה המוות אלא אסון. לאבדון. לא לברוח מפניו מן המערכה – אבל גם לא למצוא בו צדקה עד גבורה או שום תפארת מיוחדת. אני כופר, כופר בכל זה. כופר בתהילת המתים. יודע רק על הפסדם, על הוריהם, על חברותיהם, על עולמם שהופסד. חבל שמתו. אי־בחורים, צאו ונפצו כל דגל קורא למוות. כלאו כל קורא למוות, בשם כל חזון שהוא, בבתי־מטורפים או בבית־הסוהר. מלחמה היא קצבוּת נאלחה. איטליז שטוף דם אדם. בושה להיות פחדן נבזה, אבל גם לשקר על המוות אסור, כאילו אין דבר. שאלו את האמהות. הן יודעות. הן תאמרנה לכם. מעבר לכל התאפקות, ופנים חזקות, ולא־בכי, שאלו אותן. אלא שגם זה… והאמת היא, שפעמים אין מנוס, מצאת לקרב, ואסור להצפין את חייך, כאילו הם היקר והעיקר שבעולם… אסור? אם לא הם – מה? וכי אלוהי אברהם המצווה לעקוד את יצחק, הוא העיקר? נורא, עד שאי־אפשר. לא זו בלבד אלא שבין מוות למוות שוכחים. כאשה השוכחת ציריה בין לידה ללידה. ואסור לשכוח, ואסור להתרגל, ומוכרחים לשים קץ לכל זה! להליכה הזקופה, הצוחקת, אל המוות, כאילו לא היה זה אלא ספורט. אשמים כל אלה שחיו מן המלחמה ומחרישים ואינם צועקים. וגם יש כאלה שהמלחמה להם פורקן מתסביכים ישנים וביתיים שלהם, מוצא פרטי, תרופה לעולם שנסתבך עליהם, ושוכחים שהמלחמה אינה שום מוצא, ולא שום תרופה, אלא טחנת־בשר עקובה מדם שתטחן להם את התסביכים עם הנפש ואת עצמותיהם תפצח. צריך, במקום זה, ללמוד לחיות יפה. לא להזיק לאיש, ולא לעצמך ורק להרבות טוב. לא מוצא מלים נכונות, אמיתיות, מסתבך לי, פה ושם, אין לי מלים פשוטות, בלתי־אמצעיות, ורק יודע, כי לאמור ‘מילא’ כאן – הוא שותפות לפשע, שורש כל רע. אפילו כשלון הקרב של היום (כשלון למי?… לצד שלהם – נצחון, דווקא!) – אינו אלא משורש ה’מילא' שלנו. אסור לחיות ב’מילא'. אסור להילחם ב’מילא'. אסור למות ב’מילא'. אסור לפטור הכל ב’מה יש?' – כיתה וחצי כנגד שתי פלוגות ושריונים והכל – ושני הרוגים בסך־הכל? מה הרעש? כזה וכזה תאכל החרב! מילא. יש סטטיסטיקה שלמה לממוצע קרבנות שאין להימנע מהם. ובסך־הכל שנַיִם? – מילא! ופינילה ואורי – אינם אלא נופלים אל הסוג הזה של ‘מילא’? מה הרעש? בחורים בחורים. אני לא יודע עוד לומר. אני אולי חוטא בשפתי. אבל אם רוח אחרת לא תבוא בנו – אנה אנו באים?… אני אינני יודע עוד. אני בכלל… והשעה? ולמה אינם חוזרים?

פרק עשרים

מן הג’יפ שפתאום היה נמצא מנגן בלב הגבעה וכמעט דורס אשכול נרדמים – טיפסו וירדו כמה דמויות אפלות, ואחד מהם צחק ואמר בקול לא־מוכּר: ‘מה הדבר, גם מכאן ברחו? איפה היהודים שלך, גידי?’ – אבל ברזילי קם מיד ובא אצלם – ‘סוף־סוף! גידי? – אמר כמתלונן, תולה דבריו, בהשערה באחת הדמויות, שהיו בו בזמן גם רבות מן המשוער, וגם אינם אלא ארבע־חמש בסך־הכל – לאן נבלעת?’ – קולו של גידי, כנגד זה, לא נשתנה ולא הוּשבּח, וגם לא היה בו כלום מן ההבטחה לטוב, ופסח בקצרה על כל טקס שהוא של שאילות־שלום וברכות־שלום, ואמר פשוט: ‘איפה כולם? ישנים?’ – ובדברו שפף והתחיל מטפל בפנס־רוח סרבני ומצרצר חלודות ובגפרורים מַמרים, עד שהעלה שלולית אור אדמדם־מפויח, ונטל את הפנס הזה, הקבור באוקינוס אפלה מוצקה אין־קץ, ובצללי רגלי עצמו, והציגו בסתר שוּחת הכיריִם – ‘השארתם לי משהו לאכול?’ – המה־רטן גידי בלאוּת גדולה. – ‘מה? עוד לא אכלת? – נחרד אליו ברזילי – חשבנו שאתה טורף שם כמו אריה… חבל, חבל… לא יודע אם נשאר… צריך לחפש…’ ובינתים היו כל אותם שלא נרדמו, וכל אותם שנתעוררו מתרדמתם המכוּוצת באשר רבצו, מתנערים ומתלקקים בלשונם ובחיכּם ושולחים הברות־פּוֹהק גדולות, וחשים סמרמורת־צינה בגבם, ומַתחיבים ידיים לכיסים, ומגביהים כתפיים, התלקטו לבוא סביב הפנס הקטן, על כל הוייתם המדומדמת, על כל סעיפיהם וסעיפי־סעיפיהם, מציצים לדעת מי ומה, אף כי לא בהרבה מאד השתאוּת. לא קשה להכיר את גידי המרחיש על הארץ כאיזה עכביש אפלולי, הוא ורעמת שערו ההוֹטנטוֹטי ועיגול כובעו על ערפו, טורח ומחריש בצללים; וכן גם זה שלהלן, העומד על גבו ומרחיש־מפטיר מלים בודדות באזני צל אחר שאצלו, קול הבּאס שלו – חותמו ופתילו הוא, ובו יוּכּר מוֹטה מרבים; ואותו שבצדו שאינו אלא לולב גבוה אחד, וקצת כפוף עד שמרוב גובה אור הפנס אינו משיג ואינו מגיה קלסתר־פניו המשובש. ועל־ידו מתחכך אחר, בחור אחד תמוה, שבוהקי משקפים זורחים לו. מי הם אלה? מה כל זה כאן? ומי שם בג’יפ הדומם מצית לו כעת להנאתו סיגריה ריחנית? הה, מי אם לא קובצ’יק הנהג, כלב בן כלבה, המשוטט על רכובו בחשכת השדות, לא ינוח ולא יישן וטוב לו. אחים ורעים: מה כל זה כאן? ריח עלילות באויר! מה הולכים לעשות?… ועד כה כורע אל מעט אור הפנס אותו ממושקף, ומתגלה אלינו גיחוכו של מי? – אהלן! הלא זה ספי הקמ"ן שלנו – מי אינו מכיר את ספי" ק"ן על ק"ן סביב, יצאו לו מוניטין, אף כי רק לאור היום היית יכול לראות כל נחמדוּתו מפורשת מלמעלוֹ עד למטוֹ, משער ראשו, העשוי קיווּצים־קיווּצים של מה־בכך ונוקשי אבק, ועד נעליו, נעלי־הסיירים הטרוטות הללו (ומוטב לא להזכיר את הגרבים אשר בתוכן ואת שמע יבבתן!). ואם לא תזכיר, להלן, את ה’בּטל־דרס' שלו המהוּה ולא רכוס לעולם, שכיסיו לעולם תפוחים המה, גדושי פתקים וחצאי מפות מקומטות, עם מסרק דל־שינים ועפרון מכורסם, ואת הכפיה הדהה, המהוללה שלו, טלית שכולה אבק, הסוגרת ונכרכת על כתפיו, ואם עוד תפסח על המשקפים הללו, לא חלילה בשל היותם, אלא רק בשל אותה אוזן חיגרת אחת, אשר חוט משמש תחתיה לא בלי הצלחה ימים רבים ורבי־תושיה, ואם עוד תעבור בשתיקה על כמה וכמה כינויים של חיבה, לא־ריחניים מאד, הטפולים אליו, הם וספחת רינת סיפורי־מעשיות בצדם, ידועים ומהלכים בארץ, כצל נגרר ולא ימוש, אם פשוט תטול ותתעלם מכל אלה, וגם מאותו הרגל לא־יגונה של ספי הלז, לחטט פתאום בלשונו בין שיניו ושפתיו, כאילו שיירי דגים היו מתוקעים שם, ופתאום במפתיע לפלוט נתיזת־רוֹק חטופה ולא־חשובה הצדה, ולמשוך חזק בחטמו פנימה, להודיע ככה כי אין בכך כלום והכל עבר בשלום – הרי באמת, כאמור, אין הרבה נחמדים וטובים במחנה כסֵפי, אשר, אגב, זכויות לא מעט לו, שונות ומיוחדות, בחור שאין לאיש עליו לא טינה ולא חציה, וגם אינו מזיק לאיש על ארבע כנפות הארץ, אשר יכול לא לאכול ולא לרחוץ ימים שלמים ובלבד שתהיינה בידיו ה’ידיעות', כל אותם דוחות ושמועות מכלי ראשון, וראשון שבראשון, בשטף־לשון ובמתק־שפתיים, אותן שהשמש, לא כגמולן, הרעה להן והן מתקלפות והולכות עולמית, ולריק מיני פיסות־נייר מודבקות או תמריחי תחליבים שונים – ובהתיזו שיירות של זסשצים רוחצים לַחוּת, היו סופי משפטיו מסומנים במשיכת־חוטם פסוקה להחליט, כאמור, שהיא בת הרגל רב־ימים ובר־סליחה – הנה, כזה וכזה היה ספי שגיחך פה עתה בנחת מעל הפנס, נכון ושמח לשמוע ולהשמיע, לשאול ולהשיב, בקצרה: להיות להועיל, ככל שיתגלגלו הדברים. אבל בינתים תוקע לו הזר הגבוה סיגריה בפיו וכשמציתה מסתבר כי אכן, כאשר חשבנוה, אין לולב כפוף זה אחר, אלא צביקו, מפקד הפלוגה בכבודו ובעצמו. תראו תראו צביקו כאן! מה לעזאזל הולכים לעשות בנו? שיקום המ"פ ויבוא בחצי הלילה אלינו? קראו וייאספו הנה כולם, מה התנומות לעת כזאת – צביקו כאן, משהו יפול ויהיה! אז למה שותקים – מה השתיקה הזאת, או שמא קרה דבר? תטיפו לנו מוסר על שברחנו? אז מי צריך שבאתם! או על עוזי תספרו, ואיך הגיע הג’ינג’י אליהו לרופא, וההוא הקטנצ’יק מה שמו מיכיק או קיקיק? מה השתיקה הזאת – דבּרוּ, גידי, אמוֹר משהו, מוֹטה, דבּר אתה – הלא לדבר אתה יודע!

לא טוב בעיני ברזילי שגישש וגישש באפלה לחזור לבסוף בידים ריקות, ולהודות כי לא הותירו לגידי דבר – ושכל גישושיו לא העלו אלא קופסות ריקניות. ברוח נכאה שומע גידי גמגומו הרפה של ברזילי ומוכן כבר להפנות גבו אל הכל, לצנוח לאחוריו, נעלב ועלוב, ורק שיימצא מישהו ויכסהו בשמיכה, חסד של אמת, ויישן לו, ויהא בלא אוכל, ויהא בלא מלה נוספת – בלאו הכי מי צריך לו, ומה חפץ בו – לולא קובצ’יק הנהג שהתעורר מעל מושבו בג’יפ ואמר כי כמדומה לו שראה היכן שהוא על רצפת הג’יפ הזה קופסה קטנה שהיא, אם לא סחבוה, לא, הנה היא, וגם היה אי־פה בצָל יבש שהוא – כן, פה, ‘ושלא תשכב רעב, המעיים יקרקרו לך.’ כך אומר קובצ’יק, ועוד אומר: ‘אצלכם יתושים – פחד!’ וחותם בחבטה קטלנית. מסתבר מהר, לאור הפנס המפויח, כי הקופסה אינה אלא קופסת־בשר, ומן המשובחות דווקא, לא מן הכשרות הללו הפסולות לטעם ולריח, אלא משל הטייסים כנראה, ושאין טוב לה מבצל בצדה – נגוֹס וקצקץ, קרטם ולעוֹט; ולגבוה, לצביקו, יש אולר, וכן, הה שכחנו, גם מוֹטה לא שכח אותנו והביא עמו חפיסת קפה, ואם יימצא מישהו להעלות להבת אש במדורה עלול להיות קפה – נשארו פה קצת מים בג’ריקן? – בכלל מה אתם עומדים מרחוק. גשו ושבו, אחים, והרגישו עצמכם בבית. גידי מתכווץ מעל הקופסה שלו נוגס מן הפּכסם ומן הבצל ומן הבשר, עד לעורר בולמוס, ואינו מזכה את הכל לא במבט ולא בדיבור – אלא רק לועס וגורס ודורש בינו לבינו. וזה ספי הקמ"ן יושב אצל הפנס ומגחך לו, ולפי ברק משקפיו ניתן להכיר בו היאך הוא רוקח בקדקדו, מתחת אותם קיווּצי שׂיער מאובק של מה־בכך – נוסח דוח־המודיעין למחר, שיהיה משופע הפעם ועודף על שני עברי הגליון, ובין ציוני הזמן (בשש ספרות), לבין ציוּני מקור הידיעה ומהימנותה (מסומנים כולם בכינויי־העלָמה שונים ונחוצים, שהוא עצמו המציאם, לא עזרו איש, מיני שמות מבטיחים כגון: ‘בעל־הבית’ מודיע… או: ‘החיגר’ סיפר… או ‘הבא מן העיר’ הגיד ו’איש המקל'; או פתיחות כגון: ‘מקור נאמן’ מציין… או: מפי ‘המקלל’ נשמע, כי… ולפעמים, בשעות־סוד גדולות, יש לוֹ אף ‘אומרים’ ערטילאי שהוא, או גם סתם ‘מקור…’, בפירוש ‘מקור…’ ושלוש נקודות רמזניות עד להתפקע, והוא הנכבד שבכולם…), יבואו נוסחים מאופקים ורמזים כאחד, משובצים פניני ביטויים מקצועיים לרוב, הצבת־כוחות ומערך־כוחות, והשערות חריפות על מקומה של פלוגה אלף מן ה’כַּתיבָּה' הראשונה, המלכותית, נושאים מלמעלם כותרת מודגשת כפליים ‘סודי ביותר.’ וחותם בשוליו בפירוש: יוסף, קצין מודיעין. ואך עוד יברר קודם פרט או שנַיִם, לתייקם גם תייק ולכרטסם גם כרטס, ויוכל להנציח את כל יום אתמול, הנורא, מבוקר עד לילה במלים שקולות כאלה: ‘לפנות ערב הגביר האויב אש תותחים ומרגמות מאה ועשרים מילימטר, שהוציאה את אנשינו מן המשלט, נקודת גובה מאתים ארבעים וארבע נקודה שתים (נקודת ציון: 13121024)’… – והסיום כמובן: ‘מיד ניצל זאת האויב ותפס את המקום והתבסס בו.’ לא פתורה נשארת רק שאלת זהותם של אותם ‘כוחות אויב’. אם מקומיים הם – מניין באו? ואם אמנם משל כנופית אבו־ג’אבר היו המה, ולא משל אחיו־יריבו, חסן־אבו־חסן – אלה בצריך עיון, ועד שיתלבן כל דבר ויתיצב על מקומו, ייאמר בינתים: – ‘אבידותינו: שני הרוגים ושלושה פצועים,’ וזה אשר חייב לכתף עליו את כל הזוָעה, את אורי, את פינילה, את עוזי, את הג’ינג’י ואת מיכיק או קיקיק… ואולי אף בצדק ככה, וגם, אמנם, אולי, אין בהם, ככלות הכל, יותר משורה אחת מסכמת כזו, וכן, אולי ככה אף יפה לנו ויפה להם. ועד שיידע מה באמת, יושב לו ספי מנגד הפנס הקטן, ומזמרר לו שיר־זמר בלא־מלים ובלא־זמר, בהיסח־דעת רב־שעיפים, כקול פיצור המגל על אבן־המשחזת בטרם יבוא בקמה. אבל ממש הנה הגיעה השעה לחדול מן השתיקות ולהתחיל באמירות, ויפתח מישהו מן הבאים היודעים הללו ויאמר דבר באזני העם, הנאסף כאן סביב – ומוֹטה גם נטל וניקה כעת גרונו, פתח מרחוק ואמר, כי אם גם לקחו מאתנו, בלחץ כוחות עודפים, את המשלט, הרי זכותנו היא שעמדנו בלחץ הזה עת כה ממושכה אשר כזאת ועדות לעדיפות כוחנו המוסרי, לפחות. כן, בהחלט, אפס כי, אם סבור מישהו שכך הוה וכבר מוַתרים להם – אינו אלא טועה. מנוי וגמור עמנו: חוזרים לקחת את הגבעה, וגם לקוח תוקח! וזאת הפעם לא בכוח כיתה ומחצית הכיתה, לא בשתי כיתות שלמות, אף לא במחלקה, אלא במלוא כוח הפלוגה – אזנכם לא הטעתה – פלוגה, ממש, שלוש מחלקות, כן, מלוא כוחה של פלוגה, והנה אתנו צביקו, מפקד הפלוגה.

מוֹטה מכעכע ומפנה מקום – וצביקו הגבוה, פלט את שיירי העשן מפיו, והעתיק כבדוֹ לרגל אחרת כשנאם ואמר: ‘אז ככה.’ וקולו חלוא העשן, מאותם קולות סדוקים ומרושלים, עמוסים ליחה ועייפות, קול המעיד על עצמו כי אינו חשוב כלל בעיני בעליו, קול מופק באין־חסד, כולו הוכחה למיאוס טרחת הדיבור, ומוּצָא כמוטל לאשפה, קול מזדנב של מתעורר משינה, רוטן ויגע ומאריך בסופי־תיבות, ונזקק ביאושו להטלות־יד כבדות ממנו ולחוצה, שבאות לנער ולפטור כל הברה בוששת לבוא, או סירכי מלה־עיקשת, וכשמסתבך שלא בטובתו, או שפירוט הדברים מתרבה מכוחו, פונה מיד לישועת ‘העסק הזה’, או ‘הענינים שמה’, או ימלט בקצרה אל ‘אנ’־דַ־מה’, כאל מנוס אחרון, מתוך העויות של יגע בעמלו, ומתוך שאט וביזוי לא־מועט, במשמע: הניחו, מה נטפלתם כולכם! – ומצויד ככה לחצוב להבות ולצוד לבבות בא צביקו, הגבוה עד כפיפות מרוב גובה, לאור הפנס הדלוח, להשפיע התלהבות באנשים הכורעים, היושבים והעומדים עליו סביב, מסויגים ממנו, מקולו ומכל אשר הוא הוא, ולקנותם לתנופה חדשה. ‘אז ככה – אומר צביקו – כל הפלוגה תרד שמה. מתחילים לאסוף אותם. אבל הלילה עוד צריך למקש.’ דברי צביקו. ונחנק מהתיגעות, תם נאומו בנישוּף, ובהצתת סיגריה חדשה, לליקוט הנשימה מחדש. וכל מה שאמר אינו אלא דברים פשוטים מאד, כמובן, כל דבר במקומו. קהולים יושבים סביב וקושבים דומם. אבל כבר תמו דברי צביקו. עד כאן. ומה כעת? זו כל האסיפה כולה? או לקום עתה ולהטיח בראשו של צביקו מלוא כל טענות הלב? (הרהור תכוף: הלילה לא יורדים! וזה רווח ראשון…) רגע, צביקו לא סיים עד תום. לאחר שהוא מצטייד בריאות ממולאות עשן חדש, משיכות אחר משיכות עד אפס מקום, הוא חוזר לדבר, באותה לא־חמדה, בקולו המתמשך להוגיע עם סילוני עשן נוזלים־נשפכים סביבו, וברוב תנועות־יד על־פני מיעוט המלים: ‘תבינו – משלט מאתים ארבעים־וארבע הוא, ככה, מטעים צביקו, ולא נוַתר עליו!’ וזה, מסתבר, הוא האַקוֹרד האחרון, הפורע את החוב לאידיאולוגיה ולהסברה. – ‘נכון! – בא עתה קול אחר, רהוט פי כמה, אץ במישור, ושׂשׂ להפליג – המשלט ההוא חשוב גם לעצמו – שטף ואמר ספי הקמ"ן – וגם כיסוד לכל מיני תכניות לעתיד לבוא. (הנה! הרי לכם התחלה! כך מתחילים אצלנו! תלמד, צביקו!) כלום לא גונבה השמועה אליכם כי מבשלים בצפון משהו אדיר? לא אוכל לומר מה, אך אם יעלה בידינו כל זה שמתכננים – נגמרת המלחמה! בתוך כדי כמה חדשים! אם לא יעלה – תסתחב לה בלי סוף, ונישחק לגמרי. אין לנו כוח למלחמה ארוכה.’ – ‘ודווקא זה המשלט יציל את המצב?’ פיקפק מישהו מן החושך, וביתק את קרום התמיהה הכללית, הבינונית. ‘תראו, צריכים להבין – התפלמס ספי לתיאבון ומשקפיו זרחו כנגד פנס־הרוח – המצב הוא כזה: “הם” יש “להם” דעה קבועה עלינו ועל כוחנו. בטוחים שאנחנו זוממים לפרוץ דרכם במקום החולה אצלם לדעתם (והלואי ותתחזק דעה זו בלבם, וירחיבו־נא משלטיהם, ויעמיקו־נא ביצוריהם ויעבדו קשה!) – ואילו אנחנו נתקוף, בבוא מועד, ממקום שאינו עולה כלל על דעתם. ושנית: (מה היה ראשית?), נדמה להם שכבר הסכּנוּ למצור והשלמנו אתו באין ברירה, ואין עליהם אלא לסגור יפה את הצבת הגדולה כדי שנהיה מפוצחים. לדעתם אין עוד בידינו אלא להגניב שיירות זעיר פה זעיר שם ולסנן שליחים מצד אל צד כאשר הורגלנו, או להטיסם באויר – וכל מה שמוּשׂם עליהם אינו אלא להטליא ולחסום את הפרצות האחרונות על הקרקע, ולהשתלט גם על שדה־התעופה – ואנחנו חנוקים אז ומשוועים לחנינת כניעה על ברכינו. – עד הנה הכל ברור? – טוב ויפה – קשורים ככה בידי עצמם ומסובכים בהשערותיהם־מזימותיהם שלהם, שלסברתם – שלנו הן, ייחפזו לבוא עתה ולסכור כל פרצות המעבר, ולאטום היטב את המעגל. בקצרה: בעוד הם טרודים במערכת הגנה טיפוסית – עוברת יזמת ההתקפה וההפתעה לידינו. ובכוחות לא מרובים נתחיל להתל בהם, בהטעיות מרגיזות ומעצבנות, שיצריכו אותם לפתרונות דחופים, ולמאמץ שכלי להיפטר מאחיזת המחשבה הישנה שכבר הסכינו לה – דבר שקשה להניח, כי שׂכלם השחור מסוגל לו. טוב ויפה. נופל עליהם מצב מעורפל, מבוכה שאינם יודעים לעמוד בה, לפתור אותה. ומה יעשו? יעשו ככל חיה מותקפת: יתכווצו להם, יסתמרו כקיפוד, יזניחו שטחי קרקע שאנחנו נזכה בהם ונירָשֵם, וננצלם להמשך המשחק שלנו, ונחזור ונקפוץ ונרגיזם ממקום אחר, בדרך אחרת, בשיטה אחרת, והם רק יתכווצו יותר ויתבלבלו יותר – וסופו שיפנו את כל האזור המרגיז הזה, כדי לבנות לעצמם מעוז אחד מצומצם וחזק, עמוק יותר, מגודר יותר, ממוקש בשבעה טורים, מטוּוח יותר, מתומרן יותר, – עד שגם שחורים בני שחורים, בשיגרת תרגילי־סדר, יוכלו לעמוד בו חזק ואיתן – ותחת אשר נתאמץ לשוא לדחוף את הגוש הכבד והארור הזה, יסחבו הם את עצמם ואת כבדם בכוחות עצמם, כשאנחנו רק שואגים עליהם, צועקים ומזרזים את הבהלה לכיווּן אחד – – יאללה, הביתה! זהו. אין לנו הרבה סיכויים בהתקפת־מצח על ביצוריהם, ועל תותחיהם ועל שריוניהם, אין לנו במה לפצח שכאלה – על־כן נמס אותם בערמה – וכאשר יתחילו לנוס – נוס ינוסו!… הרי גם הם בסך־הכל מה אם לא ערבושים, וראינו את הערבושקים שלנו בכל הארץ: המתחיל לברוח ברוֹח יברח, אין מפלט אחר, עד תום ועד מעֵבר גבולות – ואנחנו אחריהם…!’ ‘ח־ח־ח!’ נסחף מישהו אחר התיאור הסוחף והמענג הזה – ‘זה יהיה כביר!’

– ‘ברור לכם על־כן, על־מה ולמה לנו המשלט מאתים־ארבעים־וארבע? – לא רק להגנת האזור ושדה־התעופה, כי אם כנקודת־מוצא לתמרונים, להטעיות (שהולמות את סברותיהם עלינו), כאילו פנינו לפריצת־דרך לשיירה חדשה – ואם לא יצליחו ללכוד את המשלט בנקל, לא יבזבזו עליו כוחות – שכן רחוק הוא מדי מן הקו הרצוף שלהם, ועושה בליטה רחוקה וקיצונית מדי, – ותחת זאת יתקפלו ויקימו להם שלושה משלטים עצומים כנגדנו אי־בזה ממול, וישקיעו באדמה עוד גדוד או שנַיִם מן המלאי המעט שנותר בידיהם להתקפה (והשימוש במקומיים יוכיח!) וזה בדיוק מה שדרוש לנו – שייכנסו כולם לאדמה!’ – ‘אמן!’ – אמר הלילה פה אחד בהנאה גדולה. יופי הוא ספי הקמ"ן שלנו, מוֹתק הוא מסביר – רק למה לא סיפרו לנו כל זה אתמול? מי מדבר – הרי זה דויד מדבר: ‘אם כל־כך חשוב – אומר דויד – המשלט הזה, למה לא הכינו את הגיחה ככל הדרוש?’ – ‘מה פירוש לא הכינו?’ – זה הבאס של מוֹטה – ‘אינך יודע? ולמה ברחנו? לא מפני שלא היו בידינו כמה מאות כדורים? גם אלה כמעט והגיעו – אבל כבר היינו כאן. למה לא הגיעו בזמן, אם כל־כך חשוב? לעזאזל, בגלל שני ארגזי תחמושת!’ – ‘ולמה לא הכינו מכושים שנוכל לחפור באדמה המחורבנת ההיא? אם כה חשוב להחזיק במקום ההוא?’ – מתמרמר עוד קול מן הלילה, מסתבר צ’יבי. – ‘ובכלל, ככה מתארגנים? תוכלו – תחזיקו; לא תוכלו – תברחו? אם יש היום פלוגה, היכן היתה אתמול? למה אתמול רק בכיתה אחת וחצי, רק במרגמה אחת, רק בפיאט אחד (כנגד עשרה משוריינים ומרגמות עצומות ומאות רגלים מתנפלים) – והיום פתאום פלוגה, ועסק גדול. והכל?’ – ‘ובכלל הפזיזות הזאת שאצלנו!’ – ‘אני הזהרתי והזהרתי עוד לפני שיצאנו!’ (שאול? עזב משמרתו כדי לפרוק פה פסוקו? אבל גידי – ראשו כבוש בקרקע, קופסת בשר שמוטה ריקנית, ונפשו בוֹ בוקקה עד לא־איכפת.) – ‘מרגיז להתפקע – התרגש שאול – שולחים קומץ אנשים בידיים ריקות, וכשהם בורחים באים ואומרים להם: איך זה? הלא זה היה המשלט החשוב שבמדינה! הגידו למה הכל אצלנו ככה? הגידו פעם למה!’ – 'להגיד לכם למה? – ננער אז צביקו המ"פ וניער מעליו את כל לאוּת לשונו, ואת תנומת שפתיו הכבדות – טוב. למה, אתה אומר, ואולי אתה יודע מניין משיגים פלוגה? ושצריך קודם להריק חמישה משלטים אחרים, ולדלל עשרה אחרים, ולמצוץ מן הישובים שכבר אין להם כוח עוד, ולהפסיק את הכל, ולקצר קוים, להזיז, לשנות, לסחוב, לדחוף, לריב, להקים מהומה שלמה (ממתינים עד שיחלוף בולמוס של שיעול נורא). למה? ואינך יודע למה במקום שיכולה כיתה אחת, אולי – אסור לשלוח שתים, וגם אין לך שתים (שיעול קשה עד עצימת עיניים), ואם שולחים פלוגה, אין זה מפני שנעשינו טובי־לב יותר, ולא מפני שפתאום נתברר לנו כי המקום חשוב, אפילו לא כדי שהשחורים לא יתגאו בהם עלינו, אלא פשוט: מפני שזה שדה־התעופה שלנו (שיעול, שיעול חונק), הקשר האחרון שלנו עם גוף הארץ. הקרב לא הוכרע. רק שלב אחד היה. ויורדים ועולים. ועוד לא נאמרה המלה האחרונה. עוד שאלות? מה עוד רוצים לדעת? זה הכל? כן, ועוד זה: הלילה יוצאים למקש.

שמעתם דיבורים? זה נאום! (ואיך שהוא משתעל!) מה סיפרתם מעשיות על צביקו שאינו יודע לפצות פה יותר משתי מלים רצופות? או כי אכן הרגז הורגז הבחור עד שנתחמם! היינו הך. לא איש שאול ויירגע או יסתפק לו בנאום אחד, חזק ככל שהוא, ויסוג אחור. אם הוא לא יעמוד בשער, מי ייאשם בבוא הרעה? אם הוא לא יזהיר מראש איך ירחץ כפיו לאחר־כך? ונאפד עוז־מקופחים הוא מתנבא ואומר, כי אותנו כל זה לא מעניין. לא היה בידכם לארגן הכל להתקפה? – שבו בנחת ואַל תקפצו. קפצתם בפזיזות והוכיתם אחור? – שבו הפעם והתכוננו לדבר. חכו קצת, עד שיהיה הכל מוכן, מאורגן, מספיק ומסודר, אז בואו לדבר על גיחה שניה, לא קודם. ‘ולשבר את העצמות – למה? לשם מה, אני שואל, לשם מה?’ – כמובן שספי השיב לו הפעם (צביקו כפוף בשיעוליו, כולו מאמץ לפלוט סירכת ליחה, אם לא ייחנק בה קודם!), פתח ב’ת־בין!… ‘ממושך, ערב פקיעת הסבלנות. אבל שאול לא בא הנה בשביל להבין אלא בשביל שהם יבינו וכך גם אמר בפירוש, בלא לכחד תחת לשונו. פשיטא שספי תירץ לו גם זה, ובדברים בוטים מאד, שעליהם קפץ שאול ותפש סוס־משתלח זה ברעמתו פרא, וזינק על גבו בלא אוכף ובלא רסן, לאמור: ‘יופי לכם לשבת ברוחמה, ושאנחנו נמות על האסטרטגיה שלכם!’, שכבר הגעיש את מוֹטה לגמרי, ובחימה צולחת הימהם בגרונו כעכוע נמרץ להקדים דברי סופה, ועמד, כנראה, גם לתת קולו בבליסטרה קטלנית, ולפרסם גילוי־דעת אחת־אַפּיים, לולא קדמהו, אחד זריז, מתוך האפלה לאמור: ‘אז אתה לא משחק, שאול?’ – ‘לא, אז אני לא משחק. לא רוצה להיות גיבור.’ – ‘דבר לענין: נתפחדת?’ – ‘מי זה? רפי? כן, נתפחדתי. בדיוק כמוך. בושה להתפחד? יותר בושה להיות מתפגר.’ – ‘זה הכל?’ – ‘זה הכל.’ – ‘אז שתוק כעת.’ – ‘לא שואל אותך.’ ושוב ניסה מוֹטה ליטול את תורו בדיבורים וגם אמר: ‘אתה־תשמע־רגע־אחד’ – שאיש לא שמעוֹ משום שאש יצאה ואכלה הכל. התחילו קריאות, נעשו צעקות והתפרחו שוועות של ויכוח, אלה עמלים להפנות אליהם אוזן שומעת, ואלה מנסים לתקוע טריזי חוות־דעת, אם יש להם שומע ואם אין, בלא הקדמות וכרכורי־חן. ‘אתה מדבר? – צעק פלוני – מי אתה שאתה מדבר?’ וצעקו למישהו: אתה לי אַל תבוא לסַפּר! שעל זה השיבו: ועוד איך אבוא ועוד איך; וגם: מכירים אותך, שמענו עליך! ואחד, כנצלה על אש, היה חוזר ומכה בפעמון שלו: גידי גידי! תשמע, גידי! אתה זוכר, תשמע רגע, גידי, אתה זוכר איך – תפסיק שם, תן גם לי לומר מלה – גידי, אתה זוכר איך… ולא נודע לעולם מה. וכבר נמצא מישהו שהיה מנסה להסות את המהומה, לטובת הציבור ולא לטובתו שלו: שְ־שְ־שְ־ – שייש הלה כאיצטוָנַת־ קיטור – שתקו רגע, שְ־שְ־שְ! – ולא נסתייע לו אלא שיקום גם הוא ויצרח, ואף לא נמנע מצרוֹח, לטובת הציבור, ותרם את כל עושר קולו הצבעוני – וכבר יש מישהו מתפקע מצחוק, בצהלי צהלות מצלצלות, ולשוא ניסו להרגיעו, עד כי התחיל להיות דווקא מעניין למצוא ולהציל שורש הצחוק מהו, שמא ייטב גם בעינינו. ועמדו כולם, בחורים צעירים למדי, והשתדלו לדחוק אחרים מפניהם ולכבוש לעצמם מקום בתוך השאג, כדי שיוכלו לבסס דעות ולהצהירן מלוא תקפן, נרגשים ונלהבים ומטיחים אבני־שפה ברהטת־לשון ובגבהי־קול – כאילו היתה זו כאן המקלחת, להבדיל, או המבואה לחדר־האוכל, או סביב הברז הקר לאחר משחק הכדורגל, כשדפקו לנו שנַיִם אפס, הכל באשמת ההגנה המחורבנת, השופט, הרוח הנגדית, השמש בעיניים, והעשבים שהתעצלו לכסחם מעל המגרש עד שהמעידו את כל שורת הרצים, גמול בטלנות וקשיחות־אוזן לאזהרות! – מי חושש לדממת הלילה, מי מוכן לוַתר על גילוי דעתו? הכל שטופים בצעק, וכתמיד מישהו מכולם נרמס ומשווע על נישולו מבמת־המלל ולא חס מתבוע לו נזקי קיפוח חלקתו הקטנה, פעם קורא ונוקב בשמו של מי שצריך להאזין לו במיוחד, פעם מהסה את גדול המפריעים, ופעם פתאום צוחק לשמע מלה טובה נמלטת מתוך הלהבות. ומישהו, כתמיד, מחרף נמרצות, לא ידוע מה, מתוך נימוקים שהגיונם ידוע לו, וכתמיד, בא סוף־סוף קול אחד, ומתגבר, ומשמיע כמטחווי משפט וחציו בשלמוּת, בטרם יקפצו עליו לטבעו בשמחת־נקם ובהמון גלים, ועל שהטביע הוטבע, וחסל גם הוא במערבולת. מה חסר עוד? חסר רק קול צפצופן של בנות, שיפנו כעת, ממש כעת, את כל השיחה אל אפיק חיים רציניים יותר: למה החברה שלנו כאלה מין שכאלה, ולמה אין פעולות, ואין יחס, ובכלל! ועוד כיוצא באלה דברים שבנות מצפצפות ומהגות כחום הויכוח בקול צפצפני של בנות נלהבות, שככה צפצפניות בראָן אלוהים ביום ברוֹא בנות, כגון: ‘חומר־אנושי’, וכגון ‘האידיאה הרעיונית’ ובעיקר, כגון: ‘גישה’ וכגון ‘דרכנו יחד’ ו’ההשתכנעות’ שצריך להשתכנע משום־מה, ו’לברר פעם לתמיד', ולהגיע למסקנות הנוגעות ל’התחַיוּת יחד' – אח, אלי הטוב – עד כדי כך רותחים הדברים. ובסופו של כל זה, מה יצא? כרגיל, פחתו השואגים והכל נשתתקו והלכו ונשאר רק צ’יבי חוצב דבריו לבדו, נישא קדימה בכוח ההסכמה הכללית, ותוקע דגלו על במתי־על, באין מַכלים דבר, לאמור: הכל טוב ויפה, אך חייבים לזכור כי הכיתה שלנו כבר נתנה חֵלקה, חילה ודמה, ומגיע לה, לכל־הדעות, לצאת לקצת מנוחה. עד כאן.

על־כן חזר מוֹטה עתה וניקה גרונו, ודיבר אחרת לגמרי, בהרחב ובהשקט, במישור ובדרישת־שלום לכל. הלא זה דברוֹ עוד מתחילה: אגב שיטמינו מוקשים הלילה, גם ירגלו על דרכי האויב, ולאור דמדומי השחר, מי ומה שם, ואם אמנם, כאשר יש לשער, חזרו הסדירים לבסיסם עם הכבוּדה הכבדה ואת מקומם השאירו למקומיים כפי שהם, באופן שיש לנו ‘סיכויים טובים’ לתפוש את המשלט. סעיף אלף, עד כאן. – גם הוא בשקט, אך בספקנות לא מסויגת כלל, ניגן אז דויד, מרבצוֹ על הקרקע, דברי־שוּליִם: ‘ואם לא?’ – ‘מה פירוש, “ואם לא”?’ נכנס קצת יותר משמץ תרעומת לקולו העמוק של מוֹטה. ‘פשוט: ואם לא –? אם לא הסתלקו? או אם “ההם” יחזרו מיד לכשירגישו כי אנו חזרנו? – ‘מי “ההם”?’ חזקה התרעומת בקולו של מוֹטה – ‘הסדירים, כמובן. עם השריון, עם הארבעה פסיק שנַיִם, ועם כל הכבוּדה הכבדה שהזכרת?’ – ‘…אה! – ביטלוֹ מוֹטה בנקל – לא מתקבל על הדעת! וחוץ מזה: הלא בינתים נתחפר היטב ונתכונן היטב! יום שלם לפחות, ראית, נדרש להם להתכונן למהלומה שכנגד? ואנחנו נתבצר…’ – ‘באצבעות!’ סינן החושך – ‘נדאג לזה, נדאג!’ המה אליו מוֹטה הערת־שוּליִם נוספת ורוגזת, בהפנית ראשו, והשוּליִם כמעט נתמלאו – ‘רק חלק מן הפלוגה ייכנס לקו, והשאר יהיו פנויים לתנועה, לתמרוּן, לאגוף או לעקוף, להטריד, והכל – וזה יערבּב עליהם את כל ההכנות להסתערות!’ (‘וגם עלינו’ – אמר החושך בשולי־השוּליִם, – ‘מי זה שם?’ התרעם מוֹטה, והמתין רגע לשוא) – “הם” לא ירצו להסתבך בצרות הרחק מן הקוים שלהם!’ (‘ואנחנו?’ החציף החושך יותר.) ‘מניין הבטחון, מוֹטה?’ – אמר דויד מלמטה למעלה, כאילו דיבר מלמעלה למטה. ‘מכירים אותם, או לא? – התרעם מוֹטה כבר במפורש – לא החזיקה כיתה־וחצי גדוד שלם יום שלם? ואנחנו מביאים פלוגה, תשמעו: פלוגה, שלמה ומצוידת, ולא סתם פלוגה, אלא את פלוגה אלף, הבחורים הידועים, שבאים ולוקחים, וכשלא הולך להם אחת – רץ להם בפעם השניה. מה־זאת־אומרת: פלוגה אלף! שם ידוע בארץ!’ – הו, כדי רגע תשואות רמוֹת של דממה, ומשנהו גנח מישהו: ‘גם “ההם” יש להם משהו להראות לנו, ופי כמה מכל מה שיש לנו.’ – ‘חַרבּן עליהם! – יעץ לו מוֹטה אומץ – ושנית: מלחמה היא מלחמה, זה הכל.’ – ‘אה!’ רגן החושך מעֵין: קצנו מפניך, מוֹטה, חזינו כבר בגבורותיך! בקצרה: גלוג לסבתא. ומוֹטה כבר ממש כועס, כשמתעשת לחזור אל העיקר: שלוש המחלקות של פלוגה אלף, של צביקו, יתכנסו עד מחר. והואיל וקשה יהיה לנטוש משלטים חשובים, תבוא במקום מחלקה אחת, הרובצים אי־שם על ‘קו־המים’, מחלקה אחת מפלוגה דלת, והיא מחלקתו של פלוני יאמבו, אדם ידוע לשם ולשפם, ולאחר ההתבססות תחזור זו אל חיק פלוגתה, ומפלוגה אלף שלנו, יצאו איפוא: מחלקה ‘שלוש’ (של זאביק), ‘שתים’ (שלנו, של מוֹטה), ומביאים במנין כי אין בה אלא שתי כיתות בלבד, של גידי ושל בוֹמה, וכי כיתתו של גידי, כפי שהיא, לא מגיע לה אחרת אלא אמנם יחס של כבוד ומנוחה, כשתתחלנה מנוחות בארץ, וכעת תאזור כוחה ותצא לפעולה, ומובטח לה בקוֹנם ובנדר, לעיני אלוהים ואנשים, כי מיד לכשנתבסס – הם החוזרים ראשונה, להוציא כמה וכמה יהודים שבקרבה, שסגולותיהם וכשרונם דרושים למפעל ואין לוַתר עליהם. נקודה. עד כאן הכל ברור? – ברור, בודאי, שאלה אם רצוי. – נו, מי מדבר על רצוי! זה, ועוד זה: ספי אירגן מפעל שלם של תצפיות על ריכוזי האויב, באופן שלא יוכלו להפתיע אותנו עוד. ‘ומה אני מספר לכם דברים, כשאת העיקר שכחתי – הלא הפעם אנו מכניסים לפעולה… נחשו מה?’ – ‘בחורים צעירים!’ – אמר החושך, ־ ‘בחורות!’ – חזר ואמר החושך. ‘מטאטאים.’ ניחש מישהו וצחק לחכמתו שלו. ‘רוח ציונית חזקה!’ – ‘נו, מה? סַפּר ונשמע?’ – ‘סַפּר, אַל תמתח!’ – ואילו מוֹטה המתין וצבר בפיו קול נכון לדבר ורק אז אמר ברורות ושקולות: ‘תותחים!’ – אה? – ‘תותחים!’ חזר ושנה מוֹטה נצוחות, ובלא להניח מקום לטעות. – מעשיות! – ברצינות? – ‘בחיי – אמר מוֹטה וצחק – שאלו מי שתרצו, סַפּר להם ספי, אבל גידי שמע בריכוז – הגיעו תמול־שלשום – הוטסו!’ – תותחים ממשיים? תהה החושך בהיסוס. ‘והם שווים משהו?’ – פיקפק עוד אחד. ‘ששים מילימטר!’ אמר ספי מלה מכרעת. ‘כן?’ – ‘או־הו! – אמר מוֹטה – ונרדד בהם את השחורים עד דק!’ – ‘זה ענין!’ אמר אז אַברוּם, וגם פלט הברת־צחוק קטועה במפתיע. ‘האלה, על גלגלי־העץ!’ העיר הערת מומחה קובצ’יק הנהג, מתוך הג’יפ והצית לו סיגריה. והכל נזכרו, ממנו ראו וככה עשו (אלא שהוא באמריקאית ואנחנו בעובש), וכשתמו כל ההבהובים וכל הפרצופים שהודלקו רגע חזרו וכבו, אפשר היה להמשיך: ‘אז ממש תותחים, אתה אומר?’ – כעת התחילו להתאושש: ‘אם ככה, למה ששים מילימטר ולא שבעים־וחמישה?’ שעל זה השיבו כמובן: ‘למה שבעים־וחמישה ולא מאה־וחמישה?’ – ‘יהיו – אמר מוֹטה בנחת – בסופו של דבר יהיו. אה, תארו לעצמכם: לרעם תותחים יוצאת פלוגה אלף עם שחר, וכרוח סופה על האויב, כמים מוגרים במדרון, והמה הופכים לנו עורף, נסים בשבעים דרכים, ונבלתם מאכל לעוף השמים ולחית הארץ ואין מחריד!’ (מיד ננעצת, כבדקירת סכין, דמותו הרטושה של אורי. נזכרים כי אפשר ואיזה תן, ברגע זה עצמו, מפצח את קרום בטנו, ורוטש אל תוכו שם באפלה. ואבא שלו עדיין לא יודע כלום שאין לו כבר אורי, בעוד שהיה יכול, אורי הלז, לעמוד עתה בקלוּת בצדו של מוֹטה, ולחצוב אף הוא הלהבות למלחמה – תַן מגרם עצמותיו הטריות…) – ‘אמרת עם שחר?’ צינן דויד, ממסיבּו למטה, את להטוֹ של מוֹטה העומד עליו. – ‘כן, ויאללה, אוּדרוּבּ!… אם נספיק לכנס את הפלוגה, ולסיים את הסידורים, והתותחים יגיעו, והכל – –’ ‘אז לא עם שחר?’ – ‘חושב שלא נספיק. מה, צביקו?’ – וצביקו הגבוה, הכפוף קצת מרוב גובה, נטל את הסיגריה מפיו, ופינה בשיעול קצר את שארית העשן ונאומו היה כולל שתי הנעות־ראש אָפקיות מצד אל צד, שאפילו אור־הפנס הקלוש האיר משמען: איך אפשר? לא נספיק…

ושוב נפלה שתיקה. כל מיני הרהורים. יתושים כינרו רמות. מאצל הפנס המפויח התחיל ספי מסביר, בחשאי ובשטף, ומסַפר לברזילי הכורע לצדו בשלולית־האור הקלושה, ומגולל מפה מקומטה, והיה מציין בה בצפורן זרתו נקודות וקוים שונים. וצביקו הגבוה שילב זרועו בזרוע קובי שהיה גבוה לא פחות ממנו, אך לא כפוף, כדי להיוָעץ בהנחת המוקשים. וגם גידי קם מעפר והתיצב בכובעו בין חזותיהם, כפטריה בין ארנים, והציתו סיגריות חדשות, קודש לדיון בעניני חבלה בעומק, וחסימת דרכי המעבר. ולעולם פותחים בשיחת־רעים את אשר יסתיים ברעם־ברק והרג־רב. ומצטבר בלב פתאום, אי־מזה, ענן עכור, חששות או ספקות, כי לאחר שהסבר הסבירו לך היטב את אי־נמנעותה של המלחמה, ואת כל הסידורים הטובים שנעשו לקראתה – מתאבנת מכל זה רק אפשרות אחת ויחידה: עליך יהיה ללכת לקרב. וחבל מאד עליך, על עצמך, בחור שלי. אין אלה עוד דיבורים בכלל על מישהו סתמי שיקום וילך לאן שילך – אלא אתה הוא אותו שאמור ללכת לקרב. הו, כן. לא שום ברירה שהיא. חבל שתשחית לבך על הרהורים. מה? ועל־כן תותחים! הו, הכל מתתחים כאן בתותחים, גדולים וקטנים, הוביצרים ומרחיקי־קלוֹע, כינון ישיר וכינון תלול, מסלול־תעופה, ופגזים, שרפנלים וחנ"ם, רסק ומרעום ומרעומי־השהיה (שהם הטובים! שכּן כך טיבם: קודם בוקעים ואחר־כך מתבקעים, ולא כפגזי השחורים, העשרים וחמש ליטראות שלהם, שמתבקעים עם מגע, וכבר היה מעשה בענפי ברוש שפוצצו פגז במעופו, וגגות הרעפים במקורות, בניר־עם, בגן־יבנה, ובשאר מקומות, שריסקו פגז במחיר שני רעפים בלבד). הה, אבל השריקה שלהם, הממזרית הזו, האיומה, הזוָעתית ההיא, אשר עד שלא חלפה עברה מעל ראשך, כולך בזוג או־פרט אם אתה הוא הפעם אם לא; או ההם, פגזי המרגמה הארורה, ארבעה אינטש פסיק שניִם, שלהם, המאה ועשרים מילימטר – ארץ רעדה, הו, אתמול, רק אתמול – – – בואו, עזבו את הפגזים הגועליים הללו, מה נדבקתם לפגזים, בואו נדבר על חיל־השריון: אשרי מי שנתברך מזלו ושריון־ברזל רכובו, רכב־ברזל מעופף, לעלות בתנופה ולא בזחילה במחפורות ולא ברחישת כינים – כן. – עד שדופק אותו שש־ליטרוֹן אחד, ומקיץ עליו קץ מר ונמהר – חדל חדל, למות בכדור סטן עדיף? הו, מה, מתים אותו מוות! – מי שמוכרח למות לא יימלט ממנו, אפילו בהימלטו אל סתר מרתף ביתו! נו, כן. והפסיקו עם המוות הזה. מזה אתם יודעים, תארו לכם כיצד אני נכנס יום אחד, כשמקבל חופש, לחצר המשק שלנו, רכוב על משוריין אדיר, עם תותח דוּ־ליטרוֹן, עם בּזה, עם מרגמה צמודה, עם אַנטנה מדוגלת, עם כל הגדולה וההוד וההדר ה – יַא־חביבי – המשק כמרקחה: נחום בא! ראיתם את נחום! ואני נכנס עם המשוריין עד פתח חדר־האוכל, בקנה התותח דוחף את דלתות־הרשת, ויורד בנחת ונכנס שמה: יש אולי מרק־פירות קר? בשקט, בחיוך, ברוחב־לב, והם כולם מיד במהומה מהמים: בודאי יש! מה פירוש יש? ולמה דווקא מרק־פירות? יש בירה קפואה, יש חתיכת כבד צלוי, יש ענבים, מה פירוש יש! הו, ואני כבר רץ למקלחת. בחמים, חברים יקרים, ברותחים, חצי שעה, סבון ומים סבון ומים, מסתפר ‘קרחת’, מתגלח עד העור, חלק כבתולה… – עזוֹב! ראית את אלה המתבגרות עם כל הפצעונים והבועות על לחייהן – כאילו שופשפו בפומפיה! וצורתן כעלה נגוע כנימה! – הי, זוכרים את צילה? ־ איזו צילה? – ההיא, השחורה ההיא, ואיזה פרצוף קיבלה! – ממתי חשוב הפרצוף! העיקר שהשאר חלק אצלה ונחמד, עד שתוכל ללקק אותה מלמטה למעלה או להיפך! – אתה אַל תתחיל ללקק – ואת צילה שלך הזאת אין סכנה שילקק מישהו, חוץ מכלב (מה שמה ההיא שלקקו הכלבים דמה?…) – באמת, חושבים שנצא בבוקר? – עזוב, לא יספיקו. – מוֹטה זה גיבור לדבר, גבורות אחרות שלו עוד לא ראינו. – עזוֹב את מוֹטה – איך שהזמן חולף, תראו, הלא מחר או מחרתיִם ראש־השנה! – באמת? – יא־חבּיבּי, איזה מין שנה! תזכור אותה אתה ובניך ובני בניך אחריך. – חדל! לא יהיו לו בנים: הוא בורח מן הבנות, מתבייש נורא. מביטה בו אחת, לא חשוב מה, והוא כמו סלק, כולן בגמגומים אֶ־בֶּ־מֶ! – מילא, זה יעבור, הוא עוד יהיה גבר! – בקושי צומח לו זקן! – ישים זבל כימי ויצמח – גם אתה שמת? – איפה! אני צריך אני? אני מתפשט ותראה אם נשאר בי סנטימטר בלי צמר! – שתתפשט אחותך ולא אתה, יש לך אחות? – זה מזכיר לי שוב את צילה: בסך־הכל: די נחמדה, אתם יודעים? – אבל לך נסה פעם דבר אליה ותראה! נסה ואמור לה: מוֹתק, יש לך גוף יפה – והיא תיעלב עד שורש נשמתה. גוף! אתה סתם גס, סתם כזה מגושם, סתם עיניך, פוּי, רק לבשר. טוב. אמוֹר לה: יש לך לב־טוב, מיד היא מתיסרת, הו, לא, גם בהשוָאה לתחיה וגם לציונה, וגם כשהיא לעצמה. ואיך לא בכתה כשנודע על שלושת השומרים שנפלו בגליל!… טוב. אבל נסה פעם לשלוח יד, לחבק טיפה, פה ושם, סתם ככה – היזהר! לאחר שתחמקמק את גווה להיפטר מידך תוכל גם להחטיף לך סטירה, ותזכור שמעבודה בגן־הירק חיסנה לה שרירים של פרד! – ובכן מה? מה נשאר עוד? צא ודבּר אִתה על ה’בן־אדם', על החיים בכלל, דבר ודבר ודבר, עד שתמות, אתה או היא, או שניכם כאחד, וגם בטהוֹבן אתכם, עם אור הירח שלו. עמיחי! איפה עמיחי! איך זה שמה אור הירח של בטהוֹבן? – ‘הסוֹנטה? אוֹפּוּס עשרים ואחת מספר שתים, בפה מינוֹר.’ – בפה? מה קרה לך? לא בדוֹ? – ‘לא, בפה.’ – עמיחי! שאתה תשכח! שמע מה אומרים לך: בדוֹ מג’וֹר! שכחת! – ‘עזוֹב, עזוֹב.’ – מי נוגע בך מי? ובכל־זאת: בדוֹ מג’וֹר. – ‘אתה בכלל יודע מה זה דוֹ מג’וֹר!’ – מ’־ז’־תומרת יודע, כמו כלום יודע! – הי, די, תפסיקו, אולי תתחילו כעת מכות בדוֹ מג’וֹר – איפה גידי? – מי ראה את גידי! – אמור, גידי, מה הולך להיות? מה יהיה פה הלילה?

מדברים, בשפע, כולם, הרבה, מי לא, על מה לא, מהר, צוחקים קצת, צוֹוחים משהו, אך לא נפרדים, זה לא, לא מתרחקים, והיוצא מן המעגל, לא יוצא לנפשו, אלא אל שלושה וארבעה יצטרף מיד, בכל עוז, ולא להיוָתר לבדו כנגד הדבר הזה שעומד בחלל הלילה, ושמי יודע עד היכן הוא, ומה טמון בו לכשיבהיר ויבוא מחר. הה, מחר. אילו ידעת כמה שלא רוצים, כמה נורא לא רוצים, נורא לא, כמה האבן שמתהפכת בקיבה רעה היא ומציקה ולא שוקטת רגע: מי יודע מה. ובואו לא נשתוק. בואו נדבר על מה שיהיה. זוכרים שיום ששי היום? באמת? ומחר שבת! תראו! הו, איך שאצלנו ביום ששי! איך קל ובהיר ופתוח ונקי ושבע, והודפים את השולחנות לצאת במחולות, הבה נצא במחול, הבה נצא במחולות, ילל־ילל, ילל־ילל, ילל־ילל, הוי הבה נצא במחולות – אוהבים את כל הנערות, את יפיין, את יפעתן הרחוצה, הסרוקה, המגונדרת, את גמישות מתניהן הדקים, את גיזרתן הצרה, הדקלית, נערה נערה ולבושה המגוהץ, החצאיות הכחולות הכהות, הסרפנים השחורים, רכוסי השרוכים על מיגבּע החזה, החולצות הרוסיות, תשומת־הלב לפרטי רקמתן, או החולצות הלבנות, נוקשות־העמילן, או האביביות־רכות, השקופות עם תחרת־חורי בשוליהן, ובגלאי נאה, או בצוארון מיוחס, והדופק הפועם בתחתית הגרון, הנישא, הגבעולי, הצח הזקוף הקשור לריתמוס הריקוד והרכנת־הראש המלהיבה את קשירת השׂיער, ההאזנה החלומית קצת והמלהיבה הרבה הרבה ומפתה להמציא שירים, הה, כמה שאוהבים אתכן ככה, סרוקות, חטובות, קלילות, למגע, לריח, לרחשים, למוסיקה – כמה שרחוקים מלוכלכים־עייפים ומובלים אנחנו למוות. לעזאזל המוות. בואו נעשה דבר שהוא. כבר הולכים לישון? כבר נפזרים? ומה מחר? מה על המיקוש, מי ילך? אני לא. וַתרו עלי, פִּסחוּ עלי, אַל תקראו בשמי. ואולי נקום ונצא, בחורים, עכשיו, ממש כעת, בחושך, בשעה זאת, לשמוט לשחורים ההם את גרגרתם השחורה, להפוך עליהם ארץ ומלואה, יהומו השמים וישאגו הגבעות, ומי שימות ימות ומי שיחיה יחיה, וכבר יהיה גמור ומאחורינו, וכבר נדע, ונשכב לישון גמורים וחוסים ובטוחים במה שהוא בטוח. הה, ואולי בכל־זאת להתנדב לצאת למיקוש? עצוב לך כמו ילל כלב בלילה. ילל־ילל, הבה נצא במחולות. הו, לחיות את חייך, לא להפסיד את מה שאפשר, לשתות עד הקַרקֶרֶת וגם את העקבה לטלטל, למצותה וללקלקה! הו, אַל תרוץ, עוד לא ביקשו ולא שאלו. שב בנחת. מי שרץ – חוטף. למה משתתקים? כבר גמרנו? שלא נגמור עוד, אַל תגמרו, המשיכו, שנמשיך, שלא ישתנה דבר. שלא תגיע העת לדברים אחרים, שלא יתחילו דברים – אַל תתפזרו, ובואו נהיה לנו תמיד תמיד יחד. בואו נישבע אמונים, נגמור את המלחמה ונעשה לנו משק, משק שקט, שלום ושלווה וירק וילדים קטנים, פרחים בכל פינה. ולא נריב לעולם ולא נאמר מלה קשה מכאיבה. ולא נרים את קולנו, ורק תמיד נהיה חרוצים ופשוטים ועובדים, ושקט יהיה אצלנו, חוץ מאשר ישירו, ביום ששי, ובכל ערב, ויהיה יפה, וממטרות תסתובבנה… מי מדבר פה בשקט? ברזילי, מספר לספי הקמ"ן, ושומעים כולם, ומתאספים סביבם לקשוב: 'בור המרגמה לא היה עמוק, להיפך: היה בולט מאד בשטח – – 'הה, טוב. סיפור ידוע מאד, אבל נשמע כעת כחדש, מלא ענין, שאתה רואה בו דברים כבפעם ראשונה, ומשהו כואב שפסחו עליו נוגעים בו כעת באצבע, מגע רע־טוב, – ‘ולפי לבת האש טיוחוּ ישר עלינו בלי קושי. והך על הראש. בהתחלה, לא שמנו־לב, היה נדמה כאילו זה סתם…’ (למה לעזאזל מתחילים מחדש? מה החיטוט, החשבונות, חיפוש החטאים, הטפת המוסר. האשמים כבר לקו. מי שמתו כבר מתו. מה עוד? – עזבו, חדלו, בואו נשיר שירים, הניחו לכל הזוועות – חדלו, רחמנות!) וספי מבהיק במשקפיו ומחטחט בקנה־עשב בין שיניו הנפסדות. צורה של בחור־ישיבה ולא של קמ"ן. ותיכף יסע, ויסע צביקו וכולם יסעו, ואנחנו נישאר. מי פיהק, כולם מפהקים. אלוהים אדירים. מתי נחיה? חשוף שכזה היה המשלט, חם ושרוף ורוח וריק לכל צד. מרגיז כי מה שאינו אלא תכסיסים של הטעיה, או גיחות של ערמה – אתה בחייך תשלמם. הה, שכבר ילך לו הלילה הזה, שכבר ילכו הם, שכבר יהיה הכל מאחור וגמור. הו, לא, שלא יעבור. שיימשך ויימשך, שלא יידע אור. שיהיה לילה לא נגמר. לילה הוא חיים. רווח של חיים. לילה ארוך בלי אור. לעזאזל, היתושים הללו.

אבל ממש הגיעה כבר השעה שצביקו המ"פ ומוֹטה המ"מ וספי הקמ"ן יקומו ויעלו בג’יפ שלהם, יעירו את קובצ’יק הנהג, ויסעו מזה – מפני שכבר קרוב לאחת־עשרה ומפני שכבר אמרו הכל, וגם שמעו קצת מהרבה, ורק עוד יש לפניהם עתה לארגן במשך הלילה, את הפלוגה, את היציאה, את האספקה, את התותחים בני ששים וחמישים המילימטר, המוסעים על אופני־עץ, ואת המיקוש (גידי יתן לקובי שלושה־ארבעה בחורים לעזרה) – שכן שיבוש דרכי האויב תנאי מסייע הוא להצלחת המשׂימה מחר. קובי עצמו יירד עתה עמם לריכוז, להצטייד בחומר ובכלים, וגם שייקה יבוא, מי ראה את שייקה? איפה הקטנצ’יק שייקה – היזהרו שלא תרמסו אותו! שייקלה בּוּבּלה, בוא, מוֹתק, – ישנת טיפה? בוא, פייגלה, נוסעים הביתה, אל אמא’לה – כן ככה, הוֹפּלָה, ושב לך, תידחק פה באמצע בין כולם. והמכשיר שלך היכן הוא? בן־חכם, היכן המכשיר? נשאר! מוצלח אתה, שייקה. מוצלח וטוב. מה עוד נשאר? טוב, הנה הם נושאים ידים למרום ומקבלים על עצמם נגדה־נא כל העם: דבר לא ישכחו, מאוכל לאכול עד מזרנים לשכב, ושמיכות ובגדים, ואם הגיע דואר – נשבענו. רגע, ולא עוד ביסקויט! בשם כל היקר: שלחו לחם ולא ביסקויט, לפי שהשינים נתקהו ונתקרדו בגריסה, וגם לא בשר מפוגל אלא בשר ראוי למאכל אדם, ועתונים אם באו, נראה ‘מה כותבים החברה’ ובכלל, קצת דאגה, בחייכם, קצת תשומת־לב – הלא עיניכם הרואות עד כמה ועד היכן ובכלל מה. עד כאן. ובכן? אגב, מי ומי היוצאים עם קובי? – ‘אני,’ אמר ברזילי בשקט. – ‘לעזאזל, גם אני. הרגיזו אותי היום השחורים האלה. מוכרח לדפוק אחדים מהם. גם אני אתך, קובי.’ אמר צ’יבי, צבר רוֹק והטיחוֹ אי־כאן. ‘כלב מי שמתחיל לחוס על עצמו – אמר נחום – גם אני.’ – ‘אתם כאילו נרשמים ללכת למות – אמר אז קובי וחייך אליהם – אין כאן שום מוות אלא רק סחיבה, כמו חמורים, והליכה, כמו גמלים. הלוך ושוב.’ ‘צריכים עוד אחד?’ הפטיר אז רפויות רפי, מתוך קרעים שבלב (אסור לי ללכת – אבל מי שעושה חשבונות…), וגידי השיב כי אין הכרח בנוספים, ומוטב שישכבו לישון, ואיש לעמדתו, איש למשמרתו, ‘בסדר הרגיל,’ אמר גידי. ‘כאילו לא־כלום.’ אמר אז רחמים ונאנח מאד. ‘אילו ידעתם כמה שבור הגב שלי מסחיבת המכונה הארורה ההיא!…’ – ‘אתה שתוֹק. – גזר עליו בּני. – אתה מוטב שתשתוק.’ – ‘מה אני אשם?’ התריס רחמים במרי. ‘אתה את המכונה שלא תקלל.’ – ‘לא יודע מה רוצים ממני – הגב שלי שבור לגמרי.’ – ‘לא די שבור, צריך עוד לשבור אותו – התאנף בו בּני בחירוק־שינים – אחד שמאבד את החצובה בדרך!’ אבל זה באמת אינו מעניין איש, וגם הג’יפ כבר היה מטרטר ולא נותר עוד דבר, מלבד, אולי, אם צביקו המ"פ, יש לו לנאום דברי־פרידה לכלל הציבור בטרם יפליג, ושעל־כן שולחה נשיפת שְ־שְ־שְ גדולה לכל רוח, והבחורים נצטפפו נקבצו סביב, ואותו צביקו, כיוָן שכך, נטל והשתעל מרוב עשן, ובקולו שלו, הנסרח, שלא כדאי גם להזכירו מרוב שאין בו כלום לצודד לב, נאם לאמור: ‘חבריה, אתם עייפים, אבל אם נדמה לכם שיש מישהו אחר במקומכם, להחליף אתכם, תדעו שאין. לא מפני שלא רוצים, אלא מפני שאין. וזה הכל.’ וגם נטל ורעל את פניו במטפחת מפני האבק, וזה שהגביה את הפנס כדי שיהיה המעמד מואר משהו, העלה בהקים זורחים במשקפי ספי. והראה ברור את שחור הלילה המוצק שמסביב, וגילה את חיוכו הרעוע של ספי הלז, ובטרם רעל אף הוא פניו בכפיה מפני האבק, הספיק להטיל אלינו: ‘תהיו בריאים. פעם אחת לא הולך – פעם שניה כבר רץ!’ והואיל ולמוֹטה לא היתה כפיה או מטפחת להתעטף, לא נותר לפניו אלא להמהם בבאס שלו: ‘הכינו הכל ותהיו מוכנים.’ והג’יפ זז, ודויד עוד צעק אחריו: ‘דרוש בשלום –,’ שעל זה הספיק מישהו שם להשיב: ‘וגם נשיקה?’ ונעשה אבק סמיך בתוך הלילה, והחיה הקטנה הג’יפּאית חירחרה וריטננה ונעלמה.

נכון שאין חשק להתפזר ולחזור איש לעמדתו? מתגנבת תחושה ידועה כאילו הנה זה רומית. הם נסעו ואתה נשארת לכוד. אבל העייפות מיבּבת מכל השרירים והעורקים. רק עוד רגע נרבץ כאן, רק עוד רגע קטן אחד. הה, אלוהים, איזו עייפות. עשו טובה ויקח־נא מי־מכם שמיכה, ויפרוש עלי, בחייכם! או מי ישקני ספל קפה חם וטוב. או שמא מעלים מדורה כעת ומסַפּרים קצת בסיפורים? שותקים, שותקים, שותקים. אז נזוז. מי זה פה? – ‘רפי? אתה?’ – ‘אני, כן.’ – ‘אינך בטוח?’ – ‘מה אינני בטוח?’ – ‘אה, כלום.’ ואולי לא ככה, אלא אחרת: ‘אז מה, רפי?’ – ‘אז כלום.’ – ‘ומה בכלל?’ – ‘גם בכלל ככה.’ השיב רפי. ‘אז ככה, מה?’ – ‘ככה, כן.’ וכנראה שבכך צריך להסתפק. ואחד כבר מתרומם וגונח ממקומו: ‘היתושים האלה!’ – אומר וחובט צלצלנית על בשר עצמו. ‘אני הולך לישון. לילה טוב.’ – ‘ליל־מנוחה.’ – ‘מזמן לא אמר לי איש “ליל־מנוחה…” הלוואי שאחלום על בחורה יפה…’ אמר והלך. ורפי פיהק עגומות ונתאנח מאד. בחורה יפה. מה הוא יודע. רק שאספיק לחזור הביתה לפני שהיא תלך העירה ללמוד, ותאבד לי. מה יש לי בשבילה, מה אני יודע, מה אני כולי? ושם יחטפו אותה. בטרם תפנה כה וכה וכבר יזכה בה אחד המנוּולים ההם. קרח אחד, ומוחזק ידען במוסיקה או בתיאטרון, עם צפרניים מעושנות, ידיים לבנות בלי־בושה, וסיפורי־מעשיות מחצות הלילה והלאה. והוא, שכזה מין, יצוד את לבה. הוא יהיה לה השער למוסיקה. הוא בן־בית בתיאטרון, בספרים. ויודע גם לשתות שתיה, והיכן ‘מקבלים’ אוכל מצוין, והיכן נפגשים עם אנשים מיוחדים, ואיך מבלים ערבים קודחים עד בוקר אור. האם תוכלי, תמרלה, לראות איך הוא חיור דם, איך הוא ריק ואנוכיי, איך הוא ימצוץ ממך את רעננותך, את כפריוּתך, את בריאותך, כשם שהוא מוצץ את השסק שאנחנו שולחים בארגזים העירה – מצוֹץ והשלך. אה, הוא יקסום לה בתרבות, ובמה שקוראים תרבות, בריחות־קפה, בעידון, ברוחניות, בלא־זבל, בלא־מגושמות, בלא כולם־תמיד־יחד, בלא זבובי המחלבה, בלא עבודה רצופה מקודם בוקר עד אחר לילה, הוא יהיה לה פתאום מרחב, לא מושב־עובדים אגודת־פועלים־שיתופית בערבון־מוגבל, ואולי אפיל תראה בו מין אביר, איש האפקים הרחבים, הנימוסים והטעם הטוב, – לעזאזל, זה השועל המנוּול, זו הנמיה הגוררת לה טרפה… ואני לא אתן לה. ואַת לא תלכי אליו. אני אחזור הביתה ולא תוכלי ללכת. רק אצא הלילה להניח מוקשים ואחזור, רק מחר לקרב בצקלג ואחזור – ואבוא אליך. ואל אתן לך לזבּל את צמחי־הבית של תל־אביב. יחד נבנה משק גדול, יפה, מעניין. כל בוקר נצא לראות מה נעשה היום. מה נבט, מה צומח, מה לקטיף. נשמח. נישן בחוץ. נשב יחד. נקרא יחד. חכי, אַת תראי. יה, אלוהים, כל־כך מפעים עד שאני חושש לחשוב בזה, שמא אזיק. לא יודע מה עוד נפלא מזה. הכל כנגדו מתפעט. ורק אַת ונהייה אליך. אני אוהב אותך כאשר לא נאהבה עוד אשה בעולם. כן. אני אוהב אותך כמו רוח־קיץ, כמו זמזום דבורים, כמו, כל מה שמקיף ומציף, כמו מי הבריכה, כמו לא יודע מה, סביב־סביב, כולך, כל כולך – בוער בי אליך, ואני, יותר ויותר, שאי־אפשר עוד יותר. מה אַת כעת, תמרלה, ברגע זה, אחת־עשרה ורבע, יום ששי, מה אַת עושה כעת, עליתי רגע בדַעתך, בזכרך, חשבת אולי פתאם עלי? הה, אין עוד במה להיזכר בעצם. לא התחיל עוד דבר בינינו שיהיה במה להיזכר בו. אבל אני אחזור אליך ותראי. ולא נוכל שוב להיפרד. רק אצא הלילה למַקש ואחזור. רק מחר לקרב ואחזור. אי־אפשר לי לברוח מן החובה. נכון? הייתי מוכרח ללכת. אה, תראי תראי. מי שהולך לכל – גם חוזר מן הכל. אני לוקח לי שמיכה, אני מתעטף ושוכב, ומביט בשמים, חושב עליך עד שאירדם, או עד שנקום ללכת, אני לא אירדם, אהיה שוקט ומהרהר, וחרישי ומקשיב. תמרלה, את יכולה לשמוע אותי? אז תשמעי ותדעי: נורא אני אוהב אותך. טח, הנה, דפקתי אותו, ימח־שמו.

– ‘מה הסיפור על תותחים, גידי, זה אמת?’ אמר צ’יבי בתוך הקבוצה הקטנה שנותרה אצל הפנס הכהה, מחרישה ומהרהרת הרהורים. – ‘למה לא – השיבוֹ גידי כמקיץ – הגיעו תותחים.’ – ‘אבל בעיניך לא ראית?’ הוסיף צ’יבי לשיטתו והתהפך על כרסו והביא את סנטרו בין כפות ידיו, כראוי לשעת שיחה יפה. אבל האזניים נזדקפו פתאום. משהו היה הולך וטוען נוכחותו בחלל, כמין זמזום עבה ורחוק, לא יתושים – נֶגֶן עמום והומה על העצבים, מריץ איזו חלחלה וכמין מוסר־כליות, עם דחיפה מסוימת להתכווץ ולהיעלם מיד. אִושה חדגונית ולא מוכחשת, והלב המנוסה מבחין כבר אותן שתי המיות ופוגה של כלום ביניהן, תנועה יתד ותנועה, תנועה יתד ותנועה, שלעתים מאבדים אותה וחוזרים ותופשים את ניסורה, שכבר אינו מרגיז, הואיל ואינו אחר אלא מטוס־הלילה שלנו, שיחנה וירד באחת־עשרה ועשרים, מתקרב ובא, שלא תשלוט בו עין השחורים, ועוד מעט יתחיל לחוג ולהשפיל, מחוג אחר מחוג, וכשישפיל למדי יעלה את האורים האדומים וירוקים שלו ויקרוץ בהם לסירוגין, ויחוד עוד מחוג חופף לקרקע, מתחת גובה הגבעות ויטיח ארצה אלומת אור מזרקוריו, שתגשש רגע ותתפוש במסלול האדמה בתאוה, וישאג אז אליה וישפיל יותר, ואי־בזה מעֵבר הגבעות, בלתי־נראה כאן, ישיק לבסוף עם האדמה ויבוא בה בתנופה סוערת ורוגעת מהר. יפהפיה נחיתת המטוס. המסלול המואר, החוגג ומיחל, והחיה האדירה, הרצה לקראתו בסחרוּר מַדחפים, בבוהק מתכת מועם, זורמת, רועמת, וגאה מאד. ומיד קמה שם המולת ריצה וצווחות בית־הנתיבות, קריאות ושריקות, ותזוזת מכוניות, פעוטות כנגדו, רוגשות לטעון, ומעלים אורות ומכבים אורות, וסילוני־אור חודרים בעד ענני־אבק מופזים נוסעים, מבוזבזים, לגיונות אין־ספוֹר של פזז־זוהר, ואנשים פתאום מכירים זה את זה, וצוֹוחים אהלן של הנאה לכל עֵבר. והבאים אינם יודעים היכן הם, ואיזו מרוחות השמים לפניהם, והיוצאים קורנים מאוֹשר, רשיונות־הטיסה צפונה בידיהם, וההמראה עומדת לפניהם בכל רתתיה והתפעמוּתה המפליאה. אח, כן. הנה הוא כבר יורד ומזמזם כצרעה סביב־סביב. הה, כמה נפלא לטוס. לצפות מלמעלה למטה. פה ושם אורות. מרחבי־אפלה רובצים צפופים בעומק בעומק. ופתאום למטה שׂדרת ניקודי אורות מסלול־הנחיתה, קורץ ומהבהב וחוגג מאד, ואין יודע אם הוא שחג לאטו סובב־סובב תחתיו, או אנחנו הם שחגים ומקיפים אותו מלמעלה סחור־סחור. משפילים ויורדים. המעיים אומרים. והנה הכנף האדירה כּוֹסה פתאום על כּוַת הדופן שלך ונתקעת בשמי־השמים, מכבה מאות כוכבים, שרק קצתם מצטרפים לקבוצות ידועות, והמנועים רועמים ושולחים חבילות־חבילות של קטעי ערפל, ומשהו חורק וגונח בתוך חוליות גוף־המטוס (אלוהים, רק שלא יתפקק, ואתה רכוב על ריקוע־פח!) ובחביות הדלק, העומסות וממלאות את מרבית חללו, עוממים הולכים רעמים, והאַלוּמיניום קר מאד. מהדקים את החגורות (נורא מעניין הכל!), השתמטות הקרקע והתגברות על סחרחורת, האזניים מלאות עמעום, ומתהוָה המתיחות שבטרם מגע בקרקע, הכל הומה, מפרכס ורועדר ונרגש, והנה חבטה אחת, דלוּג, חבטה נוספת, שקיעה ומירוֹץ, ויסוד הארץ מתערב במהירות הפוחתת, נשימה רווחה עמוקה, וגם משהו שבחרטה, על כי הנה תם הדבר, ועליונותך הופסדה, חולית והיית כאחד האדם בארץ. חבילי־חבילות אבק רדופות לאחור לאחור. הה, לטוס. למה אינני טייס. מה עוד נפלא מהיות האדם טייס. הה, ריגשת ההמראה. הסיפוק האדיר מכל, אדם בא אל הישג חלומו. אדם עולה וממריא. נושם ועולה, מוסיף ומשיג, כוח הכובד מבוטל, עולה מתוך נשימה מלאה, רוצה ומתרומם… הו, אילמלא כל מה שקרה היום ומה שעומד לפנינו מחר… יתוש עצוב נורא מוצץ את הלב, יתוש עגום עד בכי. הי, מה הולך לבוא עלינו? מתי קובי יחזור? לכמה יחולק הלילה הזה, שבטרם אור. אנחנו אנשי בטרם־אור. מה שמספיקים בטרם אור – הוא נחלתנו. בטרם שחר יצטרך קובי לעזוב את השטחים ולחזור. – מתי איפוא ייצא? או שיצטרכו ללכת בלילה, ולשוב בליל מחרת ולהיחבא כל אותו היום בשדה. משמע כי ממחרת המחר לא תצא ההתקפה. החשבונות מסתבכים (כבר הוא יורד כעת. כעת כבר רץ על המסלול). – ‘לחשוב שבעשרים דקות טיסה ואתה מעֵבר כל זה. בעולם אחר לגמרי, על־יד הבית שלך – מישהו מבין? למעלה מבינתי!’ – נאנק ממושכות צ’יבי, וגידי השיבוֹ יבשות, יותר יבשות ממה שפילל: ‘זה תלוי בנו. נגמור – ונחזור.’ הה, גידי, גם אתה במוכיחים. מישהו יגמור, אין ספק. לא ידוע מי ולא איך. השד יקח את כולם. אין עוד שום סבלנות שהיא, לא־כלום. אנחנו מרוחים וממורחים.

מתוך מררתו, גידי קנוט־הנפש, מונה תוכחות, כמשחיל מחרוזת פלפלים חריפים, מלא מהכיל ולא יוכל החריש עוד. בשביל מה אנחנו טובים, שואל גידי, יגע בדרכו הארוכה, המשעממת כבר ממלתה הראשונה, אם גם להילחם על גבעה אחת איננו טובים? ויאה בעיניו כעת לבוא ולזרות מלח על כל הפצעים: אם כך בורחים, הוא אומר ברטינה מוגיעה, מה יהיה על כל הדיבורים הרמים שלנו – הוא מנסר – על עבודה, על התישבות, על חברה חדשה – מי יאמין לנו? הוא שואל בלא לחכות לתשובה, ואולי אפילו נרדמו המוחזקים להיות שומעיו, ודיבורו לאפלה – הלא תמיד נרצה שמישהו זולתנו יחפור בשבילנו – ממשיך בנתיב המעוקש – תמיד נעזוב ונברח מעבודה במקומות קשים, תמיד נתאונן, תמיד נדרוש ממישהו, ואנחנו… אז מי צריך שכאלה. ‘רק לדבּר יודעים – צלחה חמתו של גידי – ולהגיד דברי־ביקורת מחוכמים!’ – ‘אתה, גידי – אומר לו צ’יבי – נעשית כמו מורה.’ – ‘שתוֹק – חורק עליו גידי מתוך מררתו העמוסה לעייפה – המלחמה נעשתה לנו כאילו כולה ענינם של איזה מפקדים, ורק אנחנו קורדרים, שמוציאים נשמתם על שגעונות שהמציא מישהו, וכל מה שמוּשׂם עלינו – להיפטר מהם ככל האפשר.’ – ‘למה לך, גידי, כל הדיבורים האלה?’ וקול אחר: ‘אינך יכול, פעם, לחשוב על דברים אחרים? לא די היה לנו היום?’ – ומישהו נתפס והתחיל שר ככה: ‘הוי, ואני טס כעת, במטוס הזה שירד כאן, וחוזר הביתה… הה, מה אתם יודעים!… מה אתם עושים כשאתם באים הביתה? אמבטיה? זלילה? אני, דבר ראשון…’ – ‘תשכח. הסתבכנו פה בעסק. מי יודע איך נצא.’ – ‘הו, תחדל אתה להיות עורב שחור. איזה עסק? עוד קרב או שנַיִם והמלחמה נגמרת. תראו.’ – הה, כן. הבלים. מי ידבר כעת? גידי? עוד קינות? לא, גידי מכוּוץ לו אצל הפנס המפויח, וכובעו ממותח יורד על אוזניו, כמי שדרכו עליו. ‘כשאני מנסה לחשוב מה אחר המלחמה…’ התחיל החושך. – ‘לאן תתגלגל ה"הכשרה" שלנו…’ התחיל בּני בהרהורים. – ‘לא תתגלגל – אמר לו צ’יבי פסוקות – רק יָריחו החבריה את סוף הקרבות – לא תישאר לך פרסה, ההכשרה שלכם תעוף. לכם לא כדאי שתיגמר המלחמה…’ – ‘לא ידענו שאתה כזה חכם…’ – כעס בּני. ‘אז תדעו. הנה הבט עלי. נגמרת המלחמה ואני משיג לי “סוּפֶּרוַיט”, ותחפשו אותי על כביש תל־אביב־חיפה, אקח אתכם טרמפ. בתנאי שלא יושבת כבר אצלי טרמפיסטית (כי בארגז מאחור לא אקח איש. עוד יסחבו משהו או יקלקלו, הממזרים, שילכו ברגל – בריא לגוף).’ – ‘טוב לך. אתה כמו צפור־דרור אתה.’ – ‘נכון. ואת כמו חמוֹר אתה. עבר הזמן של ההכשרות ושאר המעשיות. משחקי־ילדים. גם אני שיחקתי קצת. ודי. חטוֹף לך לפני שיחטפו הכל.’ – ‘בשביל זה ברחנו היום.’ הגיד גידי קודר. – ‘מה זה שייך? לא אני שנשארתי לחפות עליך, כדי שתספיק לברוח? ומי אשם שלא היו לנו די כדורים – אני? – ומי דחף אותי לפינה הרחוקה בשטח המת עד שלא היה למקלע שלי מרחב־פעולה? לא אתה? ומה עוד רצית ממני?’ – ‘הו, אתה ידוע כגיבור הגדול בגוש’ – אמר לו בּני. ‘וכל־כך בטוח בחכמתו,’ – התערב רפי ואמר בלשון נסתר של ‘ברוגז’. ‘אלא מה – חרץ לשונו צ’יבי – שאבטח בחכמתך? הסוף שלי!’ – ‘מה היה אילו היו כולם חכמים כמוך, צ’יבי?’ – אמר גידי. ‘הו, היתה לנו, סוף־סוף, צורה של בני־אדם! המלחמה היתה גמורה, הארץ שקטה, והחיים יפים. אלא מה? עם כל המתוַכּחים שלכם מן ההכשרה נעשה מלחמה? עם כל הפילוסופים, המצוברחים, והחכמים הגדולים למיניהם – הם יעשו לנו מלחמה?’ – ‘הפסיקו – קצף כעת נחום, שהיה שקט ומחריש עד הנה – חדלו כעת לריב, מה התחלתם בזה?’ –

– ‘לא. דווקא כדאי לדבר על זה פעם. – אמר צ’יבי בהתעוררות. – כדאי שתשמעו פעם את האמת. אתם הלא חושבים עצמכם למי יודע מה. הגידו לי, אם כן, למה צורתכם כזו? תמיד לבטים, תמיד וויכוחים, תמיד על חלוציות, תמיד על הגשמה, על כן או לא. שוב ושוב על ה"חֶברָה", ועוד ועוד על ה"חֶברה", אנחנו והחברה, החברה ואנחנו, אנחנו וההכשרה, ההכשרה ואנחנו, ובכל הכוח עד חצי הלילה, ובחזרה דרך כל הרחובות הישנים, אצל כל הפנסים, עומדים ומתחרטים ושואלים את אדוני שבשמים שיסלח, ואיך לעשות חֶברָה טובה, ושכבר נהיה טובים באמת. מה יש? מה אתה מביט בי ככה? אתה החכם הגדול ואני הסתם־טיפש! אתה הבחור ההגון והבונה את הארץ, ואני הסתם־פּוּשט, שלא כדאי אפילו להשיב לו. – מי מאתנו צורתו עלובה יותר – קחו ראי והביטו! הדיבורים האלה: “האידיאה הגדולה”, “הקו שלנו”, ושאר תקליטי קולות החכמים מכם והמבוגרים מכם, שאינם כאן אבל ידם בערפכם. למי אתם מסַפּרים מעשיות? מדוע נדמה לכם שיש הכרח שתהיה לכם חברה. שכּך טוב, שכך מוכרח, שזה כתוב בתנ"ך, שבחור הגון לא יכול אחרת, שפשוט אי־אפשר בלי, כמו שלא יפה לזוג בלי להתחתן! הרגשתם פעם שאתם מפחדים להביט לאדם ישר בעיניו? מה חושבים שכמותכם כשמדברים על הכשרה, על קיבוץ, על התישבות – אתם תהיו איכרים, עובדי־אדמה, שזורעים בצל ואוכלים צנון? למי תסַפּרו! – או שזו פילוסופיה, צער ויגון, תסביכים מסוכסכים, וההרגשה היא (אינני זוכר?) – הביטו־נא וראו איך אני כבר טוב ומקריב את כולי על החלוציות, כמו בת־יפתח על נדר אביה! כל הציוֹנות שלכם, כל המהפכנות שלכם – כמו ספורט מבחן לסוֹבלנוּת: מי יחזיק מעמד יותר ולא יברח. ואת מי אתם מרמים! הו, היינו הך, מקשקשים ערב שלם, עד שהאחרון בכם נרדם. בואו נראה, מי מכם מעֵז להודות גלויות ובלא רתיעה: מה הוא אוהב? נו, נשמע? אפילו בחורה אינכם יודעים לאהוב פשוט. מבלבלים לה את המוח שבועות שלמים, לילות שלמים – עד שנמאסים עליה החיים. או שותקים אתה לילה שלם, כמו דלעת, או נאנחים לה לאזניה, ישר מן הלב, שתדע, בדיוק, שתבכה מצער, במקום לקחת אותה, כקחת איש את אשה ולחבק חזק, ולשלוח יד מתחת לחולצתה. מה יש, מה אתה מעקם את האף? זה פוּי? אני אומר בגלוי מה שאני אוהב. לא מתבייש באיש. אני אוהב להיות חפשי, לא תלוי באף אחד. אוהב בחורות יפות שאוהבות מה שאני אוהב, ואותי קודם־כל. אוהב אוכל טוב, ושיהיה לי אוֹטוֹ, ועבודה מעניינת, ושיהיה טוב. ואני יודע את זה. לא מתבייש בכלום. ומתכוון גם לקחת את זה. ככה אני. וגם אתם – אני בטוח – כאלה, ורק מפחדים להודות. מתביישים זה מזה. בורחים זה מזה, או נתקלים ונופלים זה לזרועות זה. בוכים רגע – ונושעים בו ברגע בשבע מליצות מן האוצר, ואחת־שתים “שיחה נפשית” – וטוב לכם! הנה, פרצוף כזה יש לכם!’ – ‘גמרת?’ – אמר לו רפי. ‘די לפעם אחת. כדאי לכם לשמוע את זה. לא שום דבר חדש – אבל כדאי בכל־זאת לשמוע. וכעת מה? עד שיחזור קובי, אלך לחטוף שינה. מותר לכם להמשיך כעת. תוכלו לדבר עלי מה שתרצו. לא תעירו אותי.’

– ‘הרג אותנו! – אמר נחום בהרבה ליעוג – שחט בלי סכין, גמר אותנו!’ ובּני: ‘משהו מדגדג בקורקבן שלך, צ’יבי, או שלא היית מדבר כל־כך הרבה.’ – ‘אבל הוא מדבר! – המשיך נחום – מ’ז’תומרת! מתי למד לדבר ככה!’ – ‘וגם בחור טוב – אמר רפי בו בניגון – ויקח אותנו “טרמפ” העירה!’ – ‘וגם גיבור גדול – ניגן נחום שבעתים – ובכלל בחור מוצלח, וחזק אצל הבנות!’ – ואילו בּני אמר אחרת: ‘שבעה, רק שבעה, נשארנו פה מן ההכשרה. עוד בבוקר – עם פינילה היינו שמונה. כאלה מעטים נשארנו. כמעט ואיננו.’ פיהוק אחד נשתלח תועה. ומישהו, בחושך, אמר ממושכות ומכל לב: ‘יה, כמה שאני עייף.’ ואחר קם: ‘אני לוקח לי שמיכה, מי רוצה שאביא לו?’ – ‘איזו נדיבות־לב – התפעל פלוני – תביא לכולם.’ וההוא שכנראה הוא ברזילי, פרשׁ והלך, וסנדליו התנגפו באבנים הקטנות, וחזר והביא שמיכות, וכולם היו שותקים, והתעטפו והתכרבלו, והמתינו אם לא יאמר מישהו דבר. ולמען השם, אַל־נא יאמר האומר שום מריבות ודברי־רוגז. ידבר־נא הַשקֵט והַרגע. יסַפּר־נא דבר יפה. אם יש, אם ידוע לו. אם נפשו בו טובה. אבל איש לא אמר דבר. השקט צלל סביב. מיד נתבררה המיה רוטטת, ניקודית, מאדמה עד שמים, מלוֹא כל החלל. כזה שצולל אל עומק מצולות – יורד ויורד ואין קרקע. צרצרים. צפרדעי הבצה למטה. חלל רועף הדים פעוטים, אך כבדי־חשיבות, המית קונכיות. ושמא אני קם ויורד לי אל תחתית התל הזה, אל הואדי המאוּגם, המצפוּרדע, וקוטף לי להנאה כמה ענפי טיוּן ומריח חזק לתוכי, כאיזה ערבי המתישב מקץ עבודתו, שופף בצל אילן, תות מסתמא, מתרפק בשמאלו על שרפרף ובימינו ממולל כנגד חטמו אותם עשבות הנענה או הזעתר, או העזגד, או ניצת היסמין, או, לעתים, פרח לימון מלבין כמעט מוריק – נושם ומקבל הנאה שלמה של נינוֹח מאד. וגם מקנה־הסוף אקח לי. באולר אֲגַמֵם חלק, ואני מתקין לי חליל־רועים שאפשר לאַבּב בו וליבב קצת, עלה ורדת, סתם מאד, ופרא מאד, משהו שמתרגש מאד בתוך תוכי. לא, זה זמזום אחר, המתן, כן, אוירון שני תוזז ובא. מביאים סחורה. מכינים מלחמה. הה, מנגן בלב. וכעת יטיסו צפונה את הג’ינג’י ההוא לבית־החולים. אם לא מאוחר מדי. ואת ההוא, את מיכיק. יום מחורבן, הו, לחדול, לא להתחיל, לשכב לנוח, לישון, חוס־נא, אלוהים, על עבדך, לישון. מישהו כבר מתנשם עמוקות ולא אתפלא אם זה צ’יבי. מה מחלחל בי. אני עייף. הכל היה עלי. אתה כל־כך לבדך בתוך המהומה. אתה והאחריות. רק שניכם. ומי יאמר לי אם אמנם הייתי… לא, לא להתחיל. משהו בתוכי. אולי לחרבן? לא. מהלך בלי כמו רוח־עיוועים. ומחר, מחר שכזה, כל התכניות. לא אוכל להירדם, אין בי מנוח להירדם, כולי מתוח, כלום לא מפורק, עייף כמו חמור, אבל לא עייף יותר מן הקפיץ המתוח שבי. להסתובב, ככה, לכבוש פנים בקרקע, לרפות כולי. להיות לא חושב, לא מרגיש, לא יודע, רק שוקט. הג’ינג’ית של עמיחי. מעולם לא ראיתי אותה. מה אני יודע עליה. אפילו לא את שמה. רק שמעתי אומרים: הג’ינג’ית של עמיחי. (שלא יתברר כי איננה אלא מאותן שכולן סוּבּין וכוּספין ונמשים מחורבנים מלמעלה עד למטה ושׂיער חוטי־ברזל חלודים!) הו, לא. זו רכת־שׂיער היא, שיער אדמדם־נחושת. שאפשר להריח בו, כמו בחציר קצור, ולכבוֹר אותו בשתי כפות, והוא רך שכזה, כמו עשב צומח רטוב. ועינים ירוקות לה כאלה ולבנת־חיק. אח, לעזאזל, הלא אני כמו בן שש־עשרה אחד. אני כבר פושט אותה, כבר חומד, עד מחנק, את אשר מתגלה, מסַנוור בהתגלותו הלבנה, מַגעיש את הלב, כאילו נפלה בו דליקה – והייתי משיג את הכתובת שלה, ובא עם דרישת־שלום… מתחיל ככה ונשאר אצלה. לא יודע מה. הו, הייתי שורף אותה, שותה אותה בגמיעה עצומה. בוער בי כמו חמסין, בוער עד העתק הנשימה. כולי מתקשה, מתהדק, בוער להגיע אליך. לא יודע מה שמך. לעזאזל, כמו חיה אני. בוגד בעמיחי, חוטף לי את הבחורה שלו, מפתה אותה. אולי היא לא אוהבת אותו כל־כך ואפילו אם – לוקח אותה לי. כולה. את הלוֹבן שלה, אדומת־שיער. אולי תרצה להיות שלי. וגם אם לא, יהיה סוד בינינו. הוא כלל לא יידע. סוד אש בין שנינו ודי. – מה אתי? יַה־בַּ־יֶה, איך שזה. נלהט אל בטנה הלבנה, הקמורה קצת, המפוקסת, הגמישה. אל חיטוב עגילוּת ירכיה. רכּוּתה הגולשת, חתלתולית, היקוד הכבוש בה, רכה להילוש, קצת בוֹשה וקצת חצופה… לא, אני משוגע. חברים, כך אי־אפשר. מוכרח לקפוץ, לעשות משהו. נושק ונושך ואוכל ממנה הייתי, כן, מתכרך בה כמו שתי להבות. די. די. הנה הוא מסתובב שם, ומתחיל יורד מעֵבר לגבעות. כלב רחוק נורא. חושך לי בנשמה. מי שורק שם? כל־כך אני לבד. לבד בדד, לגמרי בודד. בלי אף אחד. והשקט הזה. בלי סוף. (צפרדעים למטה.) וזה מזכיר נורא. ומותח ומושך אותי. מי שם שורק בחשכת הלילה? מצטיירת הבּוֹגנויליאָה הלוהטת על גנוגנת המרפסת שלנו, בבית, שענפיה הפורחים כמעט מנקרים עיניים בלילה, ומקללים אותה בהתלהבות ומבטיחים לה לבוקר, באגרוף מורם, גימום, גידוע, גיזום וקיצוץ. ואחר־כך עולים על מיסבך־הברזל לגרוד הנעלים, וזה מתרעש כדרכו ואומר הברת־ברזל ומודיע הביתה: ‘באים!’ שלשמעו אמא נשקפת מחלון המטבח: 'גידי! תראו תראו! ובנביחות קורעות־שמים מתנפל המדובלל הזה, דובי, ומכשכש בזנבו כיונה נאלמה כשאומרים לו ‘שתוֹק, טמבּל!’ ו… אותה בּוגנויליאָה אדומה, לוהטת, פרועה וסוטרת על העוברים בשובבות מתגרה ובגנדרנות נעלסה, ופורצת באשד צחוק אדום־סגול, רחוצה בזלף הממטרה הסובבת רועפת מטוללה, מחליפה כוח, ומסרקת מנערת לאחור מחלפותיה האדומות, ומתמתחת מתמכרת לאור הרטוב, כסירונית שעלתה מן הים – לעזאזל… הלב מכה בי. אני משוגע. מוכרח לישון. מוכרח לתפוש עצמי. אני עייף כל־כך. ולא רוצה כל־כך. וכל־כך רוצה, כל־כך רוצה אילו רק ידעת, נורא, כמה רוצה. עוד רגע אבכה.

מי משריק שם ושורק? שריקה נמוכה, סלסולים אין גמר. קנוקנות המבקשות להיתפש, מתכּרכוֹת להן תלתלים־תלתלים, עורגות אשה־אשה לעברה, מיסבך ערגונות עגומים, ואין להם התרה. מי שורק ככה? מי שם שרוע בגבו על האדמה הקרושה, כבדה מעייפות תלאובות היום, אדמה רדומה כפלח עייף זה מקץ יום־דיִש; אם רק אינה אף היא, כאחד מאתנו: שוכבת לה פקוחת־עיניים ושורקת חרש אל הכוכבים. מפורקה מכל חספּוּסיה וסטיפוּתה וזעפה, ואינה עוטה אלא קוים רכים מכל רוֹך. שיפולי רכס הגבעות האלה, שצלעותיהם רוכנות בכפפים בשלים, אפלים מול הכוכבים, כרֶכן כתף אשה וזרועה בהינוֹחה שלווֹת. שכוב ושרוק ושוטט בין הכוכבים הללו, המצטופפים זה אל זה, כגורי חתולים, ומופרדים מהם, גלומים אין אח, בודדים, פה ושם. וזה ששם, הקורן הלז, המצהיב, שמרתית סביבו הילת־יקוד קטנה, ומשהו שקוף ומעולף ועומם סביבו – נראה שמתעבּה כבר ערפל חום יום מחרת, ושביל־החלב העצום נטוי ומפולג בקצהו, וילון רסיסי־אבק חיוורים, תפאורה עגומה במקצת, ויודעת כבר הכל – בקיאה בכל יום־מחר עד קצהו – שרוע ושורק לו שריקה נמוכה שכזאת, חרישית וטוענת געגועים והרהורים מוּדחים. מה היא מזכירה כל־כך השריקה? נכון שיש מקומות שבהם הולכים ושבים בחורים צעירים כרצונם, איש למקומו, איש כחפצו, מקומות שבחור כורך זרועו סביב מתניה הגמישים של חיננית אחת שאולי גם לה טוב לה היותה אִתו כמעט כמו שטוב־אין־הכיל לו היותו אתה, שכּן לו היותו אִתה הוא שיא השיאים, למעלה ממנו לא ייתכן עוד. ואין. ובין אם מדברים בין אם מַחשים, הלילה שר, והכל צולל בצלילים. ליל־שבת שכזה, ולאחר הריקודים, ועייפים עד רטבוּת, יוצאים החוצה, שבעי־שירה, ומאוּשרי־יחד, אל מעֵבר לשיכון החדש, אל השדרה היורדת, נוטים בין חוטי־התיִל אל כרם גימל, באים עד קצה החלקה, ומתנהלים על שפת המדרון, כמו על חופי אגם. בין קלחי־שוּמר ריחניים, טחובי ערפלי־לילה. בוקעים את שחור צל החורשה. נצנוצים לחים כה וכה ושמחים. גם אתם שמחים ועייפים, ולא מדברים. מה כל הדיבורים. וגליה זו, דקיקה וחמודה ומתרפקת על זרועך, – נחומי, היא פולטת בניד־שפתיים ולא בקול, וגבעולית ומַרעדת לך את עצבי־הלב, ואתה תומך בה, וּמתאֵם צעד אל צעד, ומוצאים את השביל הישן, שעל־יד הסלע, ומתחילים לרדת. העיניים קשורות במרום, ראשה שעוּן אל כתפך, השביל בא וזורם מאליו. הולכים לאט, הכל שחור ומצוחצח, חם ולח. שרידי ריתמוּס האַקורדיון עודם בשרירים. מתרפק על כתפיה, והיא מהדקת בזרועך, וטוב. הו, פשוט טוב, טוב גדול ונורא, שבושה לסַפּר כמה הוא. ופתאום, והיא מרכינה ראשה ותוקעת שיניה במקום שזרועך נבלעת אל השרוול החפוּת, הגבּה מעל המרפק. וחשמל רץ מכפות רגליך עד מפרקתך, ואתה משיב לה אהבה וחופן משׂערה הנפלא ומכלכלוֹ בחיבה, חיבה יתירה ונאמנה, אהבה על כל גדות הלב והשיר. ושום דבר לא מדברים, מלבד שהיא פעם אליך: ‘נחומי!’ שכזה, ואתה אליה ‘גליה, גליוֹנת’ בכמעט צעקה, אף כי בלחישה מפה לאוזן, ולא חושבים דבר, זולת אולי שכל־כך טוב שאי־אפשר לדעת כלום, ונושמים את הטל, את השחור, שכמעט יישמע פתאום כפרפור־כנפיים חזק, כמו עוף מתנער מתרדמתו, ומתקין מושבו על הענף. ומאוחר, מאוחר מאד, ורחוק־רחוק בלילה, ולא איכפת, כלום, אין דבר שאיכפת, צעדים קטנים, ראשה על כתפיך, זה הפרח הדק, הגבעולי, וצמרמורות של טל חולפות רוחפות, צליליות, ניחוחיות, וכשיהיה בוקר, וכשנצא לעבודה וכשנפהק כל היום ונכסכּס את העיניים האדומות, לא יידע, כאילו, איש על מה ולמה. רק אנחנו נהיה לנו, כל אחד במקומו, עליזים ונריע שירים מתוך כל העייפות, ודיוֹ מבט חולף שיפגע במבטה, ותקרוץ לנו שמחה, כזאת מין, עד שחוששים פתאום שלא ייגמר זה, פתאום, שלא יהיה יותר מדי יפה עד שיתקנאו האלים, אלה, מה הם רוצים, מה איכפת להם… – – – מי שורק כל הזמן? אינו יודע שאולי ישנים פה? שאלה שפה עברו לילה ויום של קרב, שנפלו מתוכם שני הרוגים ושלושה פצועים, שאין בהם מתוֹם, ממה שראו ושמעו ועשו, וברחו, ברחו ובשמיכה סחבו מטולטל את הג’ינג’י ההלוּם, כבד כמו עשרה גושי־סלע. יום נורא. ומחר. תפסיק שם לשרוק, מי זה שם, ותן לעצום עיניים. האם רק אני לא ישן? וכולם נרדמו? רק אני והשורק הלז? שריקה נמוכה ויוצאת והולכת לה, מרפרפת מעל־פני האדמה, ששחרוּתה נתפשרה, כאילו נתמסמסה, ואינה עוד דחוסה כאשר היתה, ולא עוד אשונה שכזאת, אלא נישובית, מפוּלמת מהוּת, וערפלית כאֵד־בוקר. ושוב אין אתה מוטל בישימון נוקשה, חסר־רחמים, אלא נתון־מרחף בקלישות נמוכה ורטבובית, כבתוך ענן גשם… – – – אלוהים, כל־כך הרבה מתוך מעט חיינו כבר הפסדנו על לא־חשוב, רץ וכלָה ועבר בלא־כלום. מתי נהיה משהו, מתי נעשה משהו? כמה עוד נשאר לפנינו? לכמה מאתנו תהיה גם שמש מחר שלמה מזריחה עד שקיעה, ואיך זה פתאום כשחדלים ואינך עוד… כשהכל פתאום ולפתע חדל ונשאר רק פתאום לא גמור, שאין לו שום קרקע אלא שמים פתוחים בלבד. ובית ריק, ובחורה מנותקת, שבטרם תיפתח כותרת פריחתה – כבר תכמיש, חלוּלה, נבוּבת־חיים… – – – שורק לו ושורק. שריקה אבּוּבה כחליל. הרהורים נפזרים. ויש גם מישהו שגונח מתוך כליותיו, אנקת התמוגגות, מוצץ לו מאגודלו חלום ורוד ישן, על בית קטון ונחמד, על קיסוסית שתטפס על קירותיו, על שנעשה לנו גינה ונשתול עצי שזיף ואפרסק קטיפני, וגם גוּאָבה לבנת־תוֹך וּורוּדת־בשרים, מופלגת ריח לועז, וקלמנטינה מבכירה, וצנונית וחסה ובצל וסלק, ויהיה לנו מקום שקט ונחמד, ונגיף את התריסים ונעלה את האור, ונשב לנו יחדיו, שנינו, זה עִם זה, ולא ניפרד ולא ניעקר, ולעולם לא, הללויה… – – – בחיי, אם אינו מפסיק לשרוק אני מוחץ ראשו באבן. מה איכפת לך שישרוק? ישרוק לו. יהיה כפי שיהיה, יבוא מי שיבוא, מה עוד יוכל להקטין את המרחק בין מה שחייבים להיות ובין מה שרוצים להיות? וגם לא חשוב. בהחלט לא. מה כן חשוב? הו, זאת השאלה. מה כן? על מה: בשביל זה אני נותן הכל, הכל? רק לפעמים, וכברק חולף, מבינים כמעט – לולא שלאור ברק אי־אפשר לחיות. מי יודע מה? מי יוכל לענות? מניין ההרגשה המוזרה הזאת, הכפולה הזאת, שגם עמסו עליך הרבה מכפי כוחך לשאת, וגם שאתה ריק וריקן ואין עליך כלום, הנה תשוב הרוח ואתה תסוֹער אֵי־לאָן בלא־כלום. חברים טובים, גם לכם ככה מילל בלב? נורא, איך לא טוב היות האדם לבדו. לא יפה ולא צודק ולא נכון. מי יודע לומר דבר. מי מתחת שמי הכוכבים, מי כאן על האדמה הקרה, השחורה, מי מאותם שעוד לא נרדמו – מי יודע לומר לאן כל זה הולך?

האדמה קשה וחדודית. כשיבוא קובי נקום ונצא להטמין מוקשים. היה צודק ונכון וטוב כעת להירדם – אבל לא נרדמים. עטופים וגלולים בשמיכות, פקוחי־עיניים אל שמי הכוכבים ומאזינים לשריקה הנמוכה ואיש לא ירמוז בכלום על ערוּתוֹ, על קשבו, על אי־הירדמוּתוֹ. מתהפכים בלאט, מתמתחים חרש, מתעטפים אין קול, ומפהקים אין שמע. וגם כשתמה סוף־סוף השריקה, גָועה רגע אחד ואיננה (ואלף צרצרים עטו על החלל הפנוי) – לא מעידים בכלום על דעת חָדלה. ונוקפים רגעים בלתי־נספרים. עד שאחד מרהיב ושואל ישר לפניו, חרש כבסוד, אבל הכל שומעים לו: ‘לעזאזל, מה השעה?’ ואין משיב לו, הכל ישנים ולא יגידו. ואחר־כך התהפך מישהו לעבר שכנוֹ, גלוּם־השמיכה, ואמר חרש: ‘מה זה היה ששרקת, עמיחי?’ – ‘לא יודע – השיב קול נמוך – סתם פינטסתי’ – ‘חשבתי שזה משהו…’ פיטט האחד. – ‘לא… קצת מפה וקצת משם…’ השיבוֹ השני. מקשיבים לכל מלה. לא כאילו ברזילי אומר ועמיחי אומר, אלא כמאזינים לשיח הרוח. והשתיקה הכללית, הלא מוגבלת, המצורצרת, אין־סוף, באה ומוחקת גם את המעט הזה, ומישרת הכל יַשֵר היטב. מיד מתגלה שהאויר היה טעון כבר מפה לפה כל הזמן, ושהתהווּת שהיא מתפתחת בו רצופות – משקיטים את פעימות הלב עד היאָלמוֹ, תהומות־תהומות כרויים מכל צד, נשימתך חדלה והחזה נלחץ, וכאב מרצע בצלעות כשמתברר, כחוּדה של מחט, מקשיבים ודבקים בניגונו התועה. עוצמים שמורות עיניים יגעות, ממולאות יותר מקיבולן. מצותתים לסיפורו. תנומה נאחזת אגב כך. הירדמות מתוך שמיעת סיפור זומזמני. משתדלים לא להפר היאחזוּת־בּטחה זו, שבצלה אפשר לנום. מניחים לנפשך להיטלטל בשלווה, כגזר־עץ נד על גלים. נעשה לך תחום מתוחם בחמימות של היותך, מסוגר בבלימה רופסת כל־כך, שעשוי להינתק כל רגע ולהפליג, אחוּז ולא אחוּז, שמוּט ולא שמוּט, ומתחיל כבר כמעט נרגע וצף בלא־דעת – כשזיק אכזר בוזק פתאום: נרדמת, אה? – ומקלקל הכל, צריך לטרדוֹ, ולפתותו ולמשכו ולהסיח את דעתו, הכל מתחילה, ולשוב לכרות ברית עם אי־הדעת, עם חיוך החנופה לטמטום שיקיפך, להינוֹע כבערש, ולפרוש ולהיסוג את אד נמוג, להיטלטל בין צריבת אחריות סרפּדית, ובין שתמטנוּת פורקת־עוֹל ופורקנית, כשעולה פתאום מימינך קול־נשימה שכבר הוא עמוק ונתון כָּנוּעַ לתרדמה – מיד קופצת אצבע כמַלמָד דוקרני אל לבך להוכיחו לאמור: אהה, ההוא כבר נרדם! ואתה?! – וגל השינה שכמעט והציף, חוזר ונסוג עד מחשוף שרטון אי־ההירדמוּת, עיקש להכעיס, חכם להרע, מכוער צחיחות. אני פוקח עיניים והן רוצות לישון. שואלות על נפשן. אני עוצם עיניים ואינן רוצות. ממולאות מדי. אני מסתובב וכל גופי רוצה לא. אני מתעטף ומתכווץ ועשוי לישון כרגע, אילו נרדמתי. מחשבות? הבלים וניקורי־שוא. תעלול קנה אחיזה בחוּבּך, פוחז תאֵב־הקנטה, ואך עומד אתה להישָלֵו – פורץ זה ומכריז: נרדמת?! וכל מה שכמעט והתקשר למישרין – פוקע. ואולי אני קם ויורד אל השלולית שבואדי, מגרש את קרום הירוֹקת לכאן ולכאן ולוקח לי מים ושוטף את הפנים, את הצואר, את הידיים, כערבי קודם תפילה. או אולי שלא ניקיתי את המכונה בשובנו – זה מדריך מנוח? בנימין גולדברג עד כדי כך להיות טיפש! ספוֹר לאט עד מאה והירדם! ליל־מנוחה ותישן. ליל־מנוחה, שוּלה. ליל־מנוחה, אלי. נכון שאינך כועס עלי. האמן לי: התכופפתי לא בשביל להינצל, לא בשביל לפנות לכדור דרך אליך – זה היה מקרה, בהחלט. אינך מאמין שקורים מקרים? תשאל את מי שתרצה. ואני אוכֵל את עצמי על כך, תאמין לי. פשוט התכופפתי ואתה חטפת. נפלת על גבי ופתאום הרגשתי רטוב, הכל רטוב הולך שוטף, מרטיב. הו, לא התכוונתי. לא ידעתי ש־. איך אפשר? ואני לא ארע לאיש בעולם. בטח לא לך, אלי. לאיש בעולם אינני נוטר. מצטער אם הריעוֹתי למישהו. מתחרט ומבקש מחילה. אלוהים עדי. השמים הפתוחים, הכל נראה, הכל גלוי. ולא חשוב יותר, לא להיות. לא להתפתל: ליל־מנוחה. ליל־מנוחה גם לערבושים שאולי דפקתי בבוקר, בואדי. בכלל לא מכיר אותם. משבע־מאות. תראו, תבינו, זאת מלחמה! אולי הייתי נרגן מדי במשך היום, או מתמרמר או מקלל. אינני עוד. הביטו בי. אני פתוח ויכול כל אחד לראות. אני רואה שבאמת לא היה כל הרעש שלי אלא קוצר־דעת. פשוט לא הבינותי כמו כעת. כעת אני מבין. כאילו עצרו השמים והארץ עצרה והמתינו עד שבאמת אבין. שום דרישות אין לי. ולא בקשות. מרגיש כולי את הרגע הזה, נכון. ואני משלים. לא מחוץ ולא כנגד. אלא יחד עם. חבר של כולם. לא תובע לי דבר. אני אשתוק מחר כל היום. בשבילי ובשבילם. אולי יכופר לי. אני חי את הרגע הזה. לא את הסוער, לא את צלוּף־האש, לא את המתפוצץ, כי אם את זה, של אמת פשוטה ולא יהירה, שריח עפר לה. רגע רחב־ידיים, ונקי מכל קטנות. ואם רק אאזור כוח, ואם לא אתרגש מדי ולא אקלקל, יהיה זה הרגע, הכאילו סתמי־מקרי, הרגע הזה העמוק, רגע החסד, אם אדע להיותו כראוי – יהיה פתאום ואני משובץ בעולם, קבוע בו, בענק, נמצא בו בלתי־נפרד – הו, מקבל על עצמי בהכנעה, מקבל עלי באהבה, מתחייב להיות נשמע ולא לרגון, ורוצה, באמת רוצה, אותה שלווה לא משתנית, אמיתית, האוספת אותך ברחמים. וטוב לי בציוּת הזה, במשמעת הזו. באמת הזו – לא משמעת לאדם, לא ציוּת לשׂררה, גם לא לי לעצמי – אלא לקולו השותק של העולם הדומם, הנע במסיבּוֹ בין כל גרמי השמים. הו, הכוכבים הבהירים הללו. להיות. לקבל. לשתוק. אה, תנו לי קצת, גם לי קצת. תנו לי טיפ־טיפה. ליל־מנוחה, הו, אדמה שחורה.

פרק עשרים ואחד

שבת, כ"ח באלול, ארבע לפנות בוקר

בעוֹד לא ארבע לפנות בוקר, אך התחילה מתפנה החשכה הצפופה, רוחשת החרדות, שעצמת שיעורה האמיתית, השחורה, אינה מושגת, אפילו כשאתה רואה שחורות מוּדר־שינה; והאורים שהיו שוֹעים עד הנה אל גבהים גבוהים מהם, בלי פנות כלל אל ירכתי מַטה, הללו שאתה מרחיש בתחתית שִפלם ככינה, מתגולל ונמלט לשוא אל שינה, בעוד החשכה וכוכביה נעלמים בלתי־פתורים וללא פתרון, ואולי אפילו בכמין מנוד־כתף שהוא, בטרם התנדפו והחווירו תומם, כשעל מקומם היתה פוֹשׂה כבר אותה אפרורית ספגוגית וטובה, רכה וליטופית כחתלתול פנקנק אחד, ומאופק אל אופק אפרורית תחוחה ורטבּוּביוּת שכזו, של בוקר עולם, יפה לנשימה חדשה ורווּחה, וטובה מאין כמוה ליציאה בשלום, יציאה של שחרית לעבודה – בעוד לא ארבע לפנות בוקר, בא ורטן קולו של ג’יפ, בואכה האשל אשר בלב התל, אותו המתגלה ירוק ובתוּלי כמי שמעולם לא היה לא עקום ולא מחורץ, ולא ממורט רוחות, כולו שוקט ונינוֹח ומַפל עלהו רועף ורוכן, משל נחל לוקק רגלו והוא איזו ערבת בכוּת על מימיו, ומעגל שלם עד סוף העולם נפתח, שרווחה לו, ושחופש לו, ושפטור הוא מכל בעיות, אפילו אינו אלא אותו עולם עצמו, ובקצוָיו מטוּיטים, כבמכחול מימי מאד, נטוּל־צבע כמעט, ודק מן הדק, כמעט תכלכלים, ואפילו טיפה ורדרדים, ופתאום אולי גם משהו שבמשהו לימוני חיוָריין – ההרים של מזרח, כלל לא כהרים, אלא כאיזה טשטוש זגיג ושקופני, שקשה לדעת היכן שיא פסגתו האבנית והיכן תחתיהן של העננות הקלושות מאד, השוקטות להן וצפות ונמוגות בלא סימן ברור, אל תוך עצם אותה אפרורית השמים, אשר רק מעל הראש ולמעלה למעלה הם כבר צלולים ותכולים עד המוג אליהם הלב – בא אז ג’יפ והִדמים תחתיו. ירדו ממנו בשתיקה שנַיִם, קובי הארוך ובהיר־השׂיער, וגם מישקה מ"פ ה’מסייעת', אדם מצוין בהרבה מעלות, ובפיוֹפת אחוזה בשיניו, ובציצת־שׂיער מעוכה לו על קרחתו, ירדו והתמתחו וחילצו עצמותיהם לתיאבון, והשטח סביב, עד למרחוק היה צייתן ומתרצה כעיגולו של חומר לח לפני יוצרו. – ‘אין נפש.’ אמר מישקה כשהתמודד כל־צרכו והוליך והביא עיניו לכל עֵבר. – ‘אפשר לעבור וללקט ולשים אותם בשק,’ גיחך קובי, והפסיק כדי לפהק לרווחה. – ‘לא הספקת לישון?’ – תמה אליו מישקה מתוך הפיוֹפת שלו. – ‘בלילה שלפני יומיים ישנתי מצוין.’ – אמר קובי והשיט אליו קריצוֹנת. – ‘ויש לך עוד כוח ללכת?’ – ‘ואם אין?’ – ‘לא־טוב – הוכיחו מישקה – אתה תפול. פשוט תפול. הבט עלי: כשאני רואה שמתחילים ענינים, אני עוזב הכל וחוטף לי שינה קטנה ויסודית. ותדע, מוכרחים לשמור על משק הכוחות.’ – ‘זה הביטוי הנכון.’ – אמר קובי. – ‘ככה, – אמר מישקה – היכן מוצאים כאן אדם? אני אוהב לשכב מוקדם ולקום מוקדם.’ – ‘וגם לאכול בזמן, וללעוס היטב.’ – ‘כן. אַל תזלזל. אם אתה לא תשמור על עצמך – מי ישמור עליך?’ – ‘שומר ישראל. וגם לא טוב להסתובב במקומות מסוכנים, כי לחטוף כדור זה בכלל לא בריא.’ – ‘למה אתה מתכוון? – אמר מישקה – חיים מסודרים – יסוד לבריאות. הה, תנשום עמוק, כמה נקי האויר וטוב.’ אותן עננות אפרוריות היו משתנות והולכות בדממה, כאילו היו נמשכות במדרון, והיו פוסחים להם מגלוֹם שמיכה אחת אל אחרת, לנחש במי מכולן כלולים גופו ונפשו של גידי. אבל מישהו התנער פתע לקראתם מרבצו, והפשיל פרצוף ממועך ומגובב־שׂיער מן השמיכה, והתמצמץ מאד כשגימגם לאמור: ‘תיכף אני קם.’ אמר כממשיך שיחה אחרת, והיה נכון לעטות ראשו בשמיכה ולחזור ולהיעלם אל אשר בא משם, אלא שאור האיר בו אז, וגיחך קצת והתלקק, והוסיף חרש ככה: ‘קובי, זה אתה? חלמתי שמעירים אותי לחלוב,’ ועיפעף אל הבוקר: ‘מה השעה מה? כבר בוקר?’ ככה אמר רפי וכך גם התהפך על צדו והתעטף לנוחותו ואין עוד עם מי לדבר, אלא אך להניע עליו יד פוטרת. אבל, לבסוף, כובעו הגדול של גידי, ממועך מתחת שמיכה אחת, הלשין על בעליו ומסרוֹ, כשם שהמכונה הדמומה ורובצת ככלב אצל שמיכה מכוּוצת אחרת הסגירה את בּני. ‘חבל להעיר אותם.’ לחש קובי וסילק את שֶמֶט שׂערו הבהיר מעל מצחו. ‘מה לעשות.’ אמר מישקה; וגחן על בּני לטלטלו – עד שהלה נרתע פתאום בהתכווצות־עווית, ולימלם משהו, וקפץ והתישב תחתיו ותהה עליהם מבולבל ולא מן העולם הזה, ועיניו הקטנות מבוהלות, ועוברת שהות־מה עד שכלוֹת כל דרגות המעבר מבהלה לתמהון, ומתמיהה לפכחון, ומהתפכחות לעצבון, ובעצבות אמר: ‘מישקה? זה אתה?’ – ‘מה אתה ככה?’ אמר מישקה, כשנטל בּני וכבש פניו בין כפות ידיו, אפשר כדי להביא סדר בלבו, ואפשר כדי להיפרד מזנבו של חלום נמלט – ‘הכתף שלי…’ התחיל וקטע מיד. ‘מה קרה?’ אמר בּני למישקה ודעתו כבר מיושבת עליו, ועצב גדול מכריע את כתפיו. ‘כמעט ולא ישנתי.’ התנצל באי־חשק. – ‘מה אתם כולכם לא ישנים כאן. מי מפריע לכם לישון בלילה? הבט עלי: היו לי שש שעות. ישנתי אותן. קמתי ומוכן לפעולה.’ אמר מישקה, מ"פ ה’מסייעת', המצוין בהרבה מעלות טובות, ונישב עשן דק מן הפיוֹפת שלו, וניצב נקי ומגולח ולבוש חאקי ומכופתר, ונכון לקרב. מעוך הכרת אשמה מתכווץ בּני, משפיל עיניו ואוסף ברכיו, ונלבט, עד שנוטל ממישקה סיגריה, ולוקק בלשונו את פיו, ומתמצמץ וגם משיב נישוֹבוֹת אחדות של עשן, ובגמגום מקוטע ולא מיוסד כל־צרכו בתחילה, גם חולה שינה וגם לא ניעור כל־צרכו, עד שמתחזק ודבריו מתרהטים, ומערה כל מה שבלבו על אבדן החצובה, על ארגזי התחמושת, ועל שלא איש אשם באריכות יתר ובפירוט יתר ולשונו אינה מדביקה את צרכיו, ואולי גם נתפקחה פחות ועודנה מסובלת נומות, וכן כל פרשת אפיסת התחמושת, ואבדן, כעת נזכר גם בזה, המַטעֵן, אשר נותר בשוּחַת ברזילי, ואין מכל חולית המסייעת אלא הוא ורחמים וברזילי וקובי בלבד, וכל אנשי המרגמה נפגעו, הנה הם, כל שארית הפליטה, תוהים ולא יודעים מה הלאה. נתמאסה הסיגריה ונתמעכה בעפר, נצטרד קולו, שלא רוּחץ עוד משינה, והדברים אינם תמים, ולא ברור למה כל זה, עד שרגע אחד היה נושא עיניו ומשתתק, ויפה מכל זה היה שיעטה את השמיכה מעל ראשו, ויצנח לאחוריו ודי. שחרית רכה ואפרורית. שדות רחבים ומרחבים שוקטים. קובי הארוך מגחין את הג’ריקן, וממלא חופניו מים לרחוץ פרצופו, ואת עיניו, ומסתפג בכנף כותנתו, ואחר־כך ממלא קופסה ריקנית ונותן לבּני, שנסתבך ולעוּ דבריו, והלה שתה בצמא, נושא מבט תודה אל קובי, ומצטרף אף הוא אל מבטי השנַיִם התרים בעולם הנאור, אל התל, חמישה קילומטר מכאן. מחוץ להֶבהר מתרחב בפאת מזרח, ובעננוֹת אחדות שהחוירו מן השאר אין כל שינוי שהוא ולא נראה דבר, הנוף כולו עולם של שקט ושל פיוּסין. ‘לא רואים כלום.’ הגה ואמר בּני. ‘לא רואים כלום.’ אמר גם קובי. ‘לא רואים כלום.’ אישר גם מישקה שהיה עומד ומניד גווֹ קלות, כמתפלל מזרחה שמש, ופולט סלסולים דקים מתוך הפיוֹפת הארוכה.

אבל גם אותה שמיכה שכובעו הגדול של גידי ביצבץ ממנה, כפטריה תחת מעטה מחטי־האורן, או כעולל־טיפוחים אצל אמו, נעה־נדה והמליטה עתה מתוכה פרצוף קטן כאגרוף, מתחת אותו נזר־לֶבֶד מסובך החבוש כמצנפת קווקזית עד גביני עיניו – ‘מה יש שמה?’ – אמר הלה, בלי דעת עוד מי ומה. – ‘הו, קובי, אהלן, מישקה! מה הענינים?’ אמר והתישב. ‘בוקר, גידי, איך הבריאות’ – ניפנף לו מישקה בידו, וטיפל בשליפת משקפתו מנרתיקה הצהוב, ואילו קובי בא ונטל בידו רגב עפר והתישב אצל גידי, שהיה מוסיף וממעך עיניו באגרופיו, אובד בפיהוקיו. – ‘חיכינו לך וחיכינו.’ אמר גידי בין כל פיהוקיו וגירודיו. – ‘נוּ כן – השיב לו קובי – אינך יודע איך זה.’ – ‘סַפּר מה נשמע שם.’ אמר גידי. וקובי היה מפרק את הרגב באצבעותיו הארוכות ומסַפּר כיצד לא היה שם כלום מן המוכן, כיצד היתה התרוצצות כללית, ונסעו להביא מניר־עם, וכיצד באו המון בעלי עצות ונתנו המון עצות ופרשו לישון, וכן כיצד דבק בהם בפיקוד ענין התותחים עד שאינם יכולים לחשוב עוד על שום דבר אחר. הוברר להם לחלוטין כי מוקשים אינם חשובים כתותחים. עוד מעט יבואו התותחנים. מלאים ספקות ביחס לטווח, לסוגי הפגזים וכולי. מתכוננים לעסק גדול. אוספים תגבורת מכל הארץ. מדברים עלינו כאילו מי יודע מה פעלנו. לבסוף, כשהכל היה מוכן – לא נמצא ג’יפ. קובצ’יק נעלם. הריצו אותו במשך היום והלילה עד שמסר מודעה – – כי מי שמתחשק לנוע מהר – שילך ברגל, ונעלם ואבד. את מיכיק, או קיקיק, הטיסו בלילה צפונה. את הג’ינג’י אסור להזיז. חובש אחד אמר שספק גדול אם יגיע אל הבוקר. אם יגיע – יש לו תקוה. עוזי – לא נורא. רק לא רוצה לדבר עם איש. ושמוליק נעלם ולא נודעו עקבותיו. אולי התנדב לבשל אצל השחורים. איפה דויד, יש לי ד"ש מן הקטנה שלו, מרותי, עוזרת לשייקה שישימו לב אליו. כולם דוחפים אותו הצדה. את הכפיה האדומה מסרתי לבנות שיתנו לאורה. בבוקר יקברו אותו. הרופא אמר שמזלו. אחרת היה נכה עולמים. ביקשתי שיודיעו לאבא של אורי. כולם בהכנות. קדחת אחזה אותם. החירבה המסכנה שלנו – עשתה רושם על כולם. מסתבר שאיש לא שיער שאיכפת תהיה החירבה הזו לשחורים כל־כך. ראיתי גם את שרוליק המג"ד. אומרים שגם מפקד החטיבה יבוא לביקור בבוקר. היית צריך לראות את התותחנים. בני מלכים. הגישו להם מרק־פירות וקפה. מוכנים לצחצח נעליהם. ובסך־הכל יֶקים. צורה של דוקטורים. אבל באמת יש להם תותחים. ארבעה. ראיתי. על גלגלי־עץ. לא נגעתי כי לא מרשים. רק מרחוק. מתארים לעצמכם להילחם עם תותחים על צדנו? עתונים לא היו. מצאתי אחדים ישנים. הנה. יש רשימה: ‘בין בחורינו בנגב.’ הפלא ופלא. – כזה וכזה סיפר קובי מתוך גיחוכים וחיוכים לא מעט. – ‘אז מתכוננים, מה?’ אמר כעת רפי, ומתברר כי גם רפי מקשיב כאן, וגם צ’יבי, וגם נחום, כל אותה משלחת־החַבּלה שלא יצאה. ‘מתכוננים, מתכוננים. עוד מעט יתחילו להתאסף. ונראה מה ייצא מזה.’ – ‘ואנחנו?’ – ‘זה שאלו־נא את הגדולים, הנה מישקה שם!’ – ‘הנח למישקה, אמוֹר אתה.’ – ‘רציתי לבוא מוקדם – אמר קובי, שלא ממין השאלה – ולצאת לדרך. לרדת עד סוללת המסילה המפורקת, ללכת לאָרכּה עד שהיא חוצה את הדרך הגדולה, ומשם לפנות ישר מזרחה, שלושה קילומטר. ואנחנו בלב הריכוז שלהם, בין המצוק הגודל, ראסם־טור־תאני, הבקתה הכפולה, מזלג הנחלים, הואדיוֹן שנושאי־הברן גלשו בו היום, והבאר שבשחי השלוחה – ולהטמין בשקט אחד פה ואחד שם…’ – ‘מה זה אחד פה אחד שם, מוקש בודד לא שווה הרבה, להיסחב כל הדרך בשביל מוקש אחד?’ רטן צ’יבי. – ‘כן, אבל הברירה: למַקש דרך אחת ביסודיות, או אחדות זעיר פה זעיר שם. התוצאה אחת: מהומה, פחד, מבוכה.’ – ‘וגם אפשר להטעות – הציע נחום – להניח מוקש אחד, ולתלל עשרה תלי־סרק!’ – ‘גם זה.’ – ‘אבל אבידות לא יהיו להם!’ – ‘אבל התנועה תתבלבל, וזה יסייע להכנות שלנו.’ – ‘מילא, בין כה וכה כלום לא ייצא מזה.’ – ‘חבל. בסך־הכל ששה קילומטר לכאן וששה לכאן, ארבע שעות בערך, היינו יוצאים כשהזקיפים כבר תשושים ונרדמים ולא חוששים, ובערך בשעה הזאת כבר היינו חוזרים והכל גמור. זה היה מזעזע אותם. חוצפתנו. בטחוננו. חולשתם, פרזוֹנם, היו חוששים לנסוע בלי מגלי־מוקשים לפניהם. חדלים להאמין, נבהלים מקול עלה נידף. מכל עלעול נושב. ואנחנו היינו מביאים ידיעות טריות עליהם, ועל צקלג, מה נשמע בצקלג, ואולי גם מצליחים לחדור ולהוריד את גווית אורי, כמו אנשי יבש כשהורידו את שאול מעל חומות בית־שאן.’

– ‘מה אתם רואים שם?’ קם גידי על רגליו, וחולצתו ומכנסיו נושמים לרווחה מכל קימוטם ועיקולם שנכפּה עליהם בשכיבה העקומה והלחוצה, ומגבעתו תלויה ברצועתה. – ‘הראו גם לי?’ – ואחריו קמו באו כולם, זולת קובי שנותר שרוע, עצוּם־עיניים, וכפותיו מתחת ראשו, באו ועמדו בתור למשקפת. ובזה אחר זה סובבו בכפתורים, הציצו ופלטו: ‘לא רואים כלום!’ ונסוגו, בלי שאיש יוַתר על זכותו לראות איך אמנם לא רואים כלום, במו עיניו. – ‘האמת היא – אמר אז גידי – שעלינו על צקלג בלי לדעת מי ומה. בנינו הכל על אדישותם ועל ההפוגה.’ – ‘כן.’ אמר מישקה, וניכר בו שכבר קצרה רוחו וגם הג’יפ שלו דמם כבר זמן ממושך מדי, וגם חשש אולי שיזיקו למשקפת הטובה שלו, וכן אפשר גם שקרובה שעת ארוחת־בוקר של האדם המסודר – ולפיכך אסף וקרא את כל אנשי ה’מסייעת' על־מנת לרשום בפנקס את האבידות בציוד, למנות את ברזילי, לפי שעה, אחראי על החולייה, אלא שאיש לא ראה עוד את ברזילי הבוקר, כשם שרחמים עוד לא הראה פרצופו הנכלם־נזוף, וכן הוסיף מישקה, כי לרשות הפעולה היום, הוא מַקצה כוח־סיוע אדיר וגדול, ארבע מרגמות שלושה, ארבעה מקלעים בינוניים, מחוץ למה שעתיד להיות מוסע על הזחלים ועל המשוריינים, ומחוץ, כמובן, לתותחים. ‘האדמה תרעד.’ הבטיח להם מישקה, והידק שפתיו. היכן יהיה כל דבר, ומתי ואיך ייעשה – שאלה נכבדה היא שתתברר במרוצת היום. יש שאלות? לא. הוא נוסע. מה למסור? אוכל. טוב. מים? טוב. זה לא בדיוק בתחום תפקידיו – אבל מסור ימסור. וכבר הוא יושב בג’יפ, וכבר הג’יפ רוטן ומהמה, וכבר ירד ואיננו וכל המסתובבים, העומדים והיושבים, נמלכים שכלום אין להם מה לעשות עם עצמם, וחבל מאד שניעורו וקמו, וכדאי מאד לשוב ולהתעטף בשמיכות, לפי שגברה צינת הבוקר, המבטיחה חום־זלעפות להלן, כשיקום היום וייעור, ולנסות מחדש לשכוח הכל ולישון, בלא חובה ובלא התחייבות כל עוד לא ירדו לחייך. משתטחים, וקצת עוד ממלמלים פה ושם והשתיקה גוברת עד כדי שמתחילים לשמוע צויצוּצי הצפרים מעל אמיר האשל הגדול, וגם ממרחבי העולם. ואילו זמזום היתושים הלא־פוסק מזכיר שהיה עלינו לקחת כדורים כנגד הקדחת, ומזכיר גם כל מיני דברים אחרים, לא ברור בדיוק מה. העיניים צורבות, הגו לאֶה כולו – ויהיה היום קרב. הו, לא. ככל שאדם מרבה קרבות, ככל שיותר מלוּמד־קרבות, הולך ומרבה פחדים, ריחו של קרב חדש מחליאוֹ. יומו של מי היום? הנח, הנח. תחת תקרת שמים מבהירים, ועל מצע עפר קריר, ורק עבי שמיכה בלויה חוצץ ממגע שמים וארץ בבשרך. ימח־שמו מישקה, לשם מה בא בתרועה והעיר את כולם, הֵהים מהומה שלמה והסתלק. ואנחנו נישאר כאן רבוצים עד שיבוא מישהו ויצעֵק ויקח ויטיל אותנו אל הקרב, על אותה חורבה, מה שמה, אותה שבאפרורית הבוקר המבהיר ממתינה לנו, כבמה לשחקניה, בשלות־חוּם, בלועה אל שטחי הצהוב הענוג הזה, קפולה כרֶכֶן אחד בקו הגבעות המתרפקות, רכן כה מפויס וכה חומקני, ככתף של אהובה, או אולי, בהרהור שני, כגבה של שיה בעדר רחלים. מצחיק איך שדברים מתגלגלים בעולם, הנה אורי. גוויה נטושה בין אלף הגבעות השוקטות. לעזאזל אורי. בכדי נשמרת כל ימיך! בכדי טיפחת רעמת שׂיער והסתרקת, בכדי ציחצחת בשבתות נעליך בשקידה, ועדית חולצה מגוהצת יפה, אות אהבת אמא העייפה, ומכנסים חדי־קמט, בכדי היית בחור יפה נושא נפשו לדברים או לנערות, או האֵל יודע מה – פתאום תמות, מות־חטף, מות תַן שחתפוֹ האוטו בכביש בתוך מרוצתו, תמות ולא תהיה עוד, רשום היה לך בפנקסך ומיועד היה לך, גם בתוך שליטפת קטיפת חלקת הנערות היפות, היה רשום וחתום שתמות, וכלום לא יועיל ולא ימנע, וזה הכל – פתאום תמות ולא שום דבר יותר מזה. כל־כך פשוט: לא תהיה. אנחנו כן. הבנים הבנות. השירים, הצעקות, הריקודים, ההכשרות, הויכוחים, המזמוטים, ההתרגשות, ההזדקנות, הולדת הבנים, מי־יודע־מה, ואתה לא תהיה, סתם מפוגר לך, ככל שמכוער לומר כך. וישכחו אותך, בתוך הימים, ואולי בתוך שנה אחת. ומכל מה שעשית עד היום תישאר אולי הלצה אחת, בשמך, או צעקה אחת, או סיפור על שהצלחת פעם לרוץ מאה מטר בעשר פסיק תשע שניות. רק מה שעשית עד אתמול – זה כל מה שקשור בך. ואין ואי־אפשר שיהיה לך יותר מהתחלה זו. אתה שהיית כל־כך כל־כך יפה ומבטיח ובטוח. אחד מכלל בחורי ישראל שנפלו. יבכו עליך עם כולם. אביך, אולי עוד נערה, יבכו במיוחד. ובסך־הכל מה? סַמל מחלקה מספר שלוש, נדפק. זה הכל. ואחד מכולם, אי־כאן, יחמוס לך את נערתך שלך, כשתגמור לבכות. ואולי עוד קודם, הוא יידענה, הוא ילקק את הדבש שלך. וככה זה כשנגמרים. אתה שלך גמור. לא יותר מתן מָרוּח על הכביש. גם כשמכוער לומר כך. גם כשההוא נתפגר סתם, ואתה על מזבח הארץ. מת – זה מת. רק החי נבדל, רק אדם חי שונה מתן חי, ואילו כשאנחנו מתים? מכאן ואילך מתפרקים על־פי אותן נוסחות הכימיה, וקשה לראות ולהיות במחיצתם. אל תמותו צעירים. עולם מחורבן. בוקר יום המוות.

קובי מקיף פניו באַמַת ידוֹ המרופקת, מחפה עיניו, צרובות אין־שינה, ומפקיר עצמו לתהום, לצנוח אל ירכתי תרדמה, לוּ רק נתמזל לו ונתקשרה לו שינה. אבל האזניים, כמו כל העצבים, גרויות, וצדות בעל־כרחן קול שיח חשאי מתמלמל, שיח איש אל רֵע, ודומה שרפי הוא שמסַפּר למישהו על כי גם אתמול ניעור משנתו כאילו אבא שלו עומד עליו ומעירוֹ לחליבה, גם הלילה. האם זה סימן לכלום? לְמה? ומישהו גם אמור כנראה להשיבו, כעבור שהות של הרהור; וצדות גם דיבורים רחוקים יותר, וצדות גם ציוצי צפרים קרובות ורחוקות, שפותחות לך פתחים דקים, שלכאורה מכבר הם בחינת לא־קיימים, וגם, אולי, את רחש האדמה כשהיא מסתחררת ונעה במסלולה, עם זיז הבוקר הניעור, הפוקח עיניים. לעצום, לשכב, לנוח. עייף וסחוט. – ‘מפני שהוא נורא מחכה לי.’ חוזר ודובר קולו של רפי, לאחר שחלפה השהות ואיש לא ענה לו, אותו רֵעַ נכסף. – ‘קשה לו לזקן לבדו. נורא קשה.’ כך הוא אומר ועוד מוסיף אל השומע לו, אל הצריך לשמוע לו: 'ואיך אצלכם? – – כנראה כדי למשכו בלשונו, לסחפו לשיחה. ככה. ואני רציתי לצאת בלילה אל הבקתות. כשיוצאים וכשעושים אין שאלות ואין רתיעות ואין פחדים ואין ספקות. יש רק יש. יש רק עושים. וזה טוב. לא יכול לבדות טוב מזה. ששה קילומטר בסך־הכל. לא הרבה ללכת. שעה וחצי לשם, שעה וחצי בחזרה. ואם בג’יפ, שהיה ממתין מתחת הגשר של הדרך הגדולה, היה הכל קצר ופשוט עוד יותר. ואדיות אחדים, גבעות קלות, ואנחנו שם. מתחילות פעימות־הלב. החשק השובב לעשות מה שלא ישוער, לתפוש בנמנע ולעשותו, להרהיב עוז עד קלי־קלות, לרחף בהבלגה, על ציוחת ששון שחרור, לעוט מסכנה אל סכנה ולהתל בהן. להתגרות בכל אלף השדים ולצאת בשלום, אותו כיווצוֹן־לב פרוע, אותה התרחבות־פתע, בריכה פתוחה לכל הדם הבוער, אותה שלהבת געושה, מרוסנת מדי תמיד, אותו מחנק בלוע, כמו, אולי, לפני פשע, ואותו יתוש מחציף־פוזם: עוד, עוד, יותר, יותר, הוסף עוד… למה לא… דופק מרתיק, הולם בגרון, שינים נהדקות, רתיעה כרוכה בהאצה מוגברת אין דבר, מה־יש, יופי ככה! – כפיפוּת עם פחז יצר היזקפות, היעלמות עם יצר היראוּת, היות קל ושט, צף ורץ כנפשך, חי פה כמה מאשר אֵי־פעם, הכל על כפות־מאזנַיִם, ובידך ההכרעה, נפשך בכפך, אתה נישא על שיא גלים, צף למעלה, לא נתפש, לא ניזק, כאור, כרוח, או כאֵל עולז, רואה ואינו נראה, ‘אני אותו נודד הלילה העליז,’ כן, רעם וחזיז. אין דבר. כמו אותו תעלול המטפס באילן להדהים ולהפליא ילדה אחת קטנה למטה, וככל שזו תצוַח מפחד, יגביה הוא לטפס בשלווה, יפגין להטים על הדק שבענפי האמיר. – ‘גם כשהיינו שנינו – ממשיך רפי לסַפּר בחשאי, בקול מתמשך, מכבשוני ביתו הרחוק – היה כושל מעייפות, תאר לעצמך כעת. העונה, גן־הירק. חריש הסתיו. הרפת. בקושי משיגים קצת ירק, המטעים – העונה מכאן הולכת ונגמרת ומכאן הולכת ומתחילה.’ אני אתהפך לי על כרסי ואכבוש פני, ואהיה גם אני כעפר, אטום ופקוק ולא נע, ורק להירדם ולישון. צינת־הבוקר הטובה. הרחימאית. איך יכול אדם להתרפק ככה אל ביתו. מה היה לו שם בבית שככה הוא עורג. לי בבית טוב, דבר לא חסר לי בו, אבל הוא אינו חסר לי. לא ביותר. בבוקר החדר מתמלא שמש ואי־אפשר לעולם להאריך שינה. בערב באה שעה תשע, כל אחד סוגר מאחריו את הדלת, והזוגות הצעירים עוד קודם, הולכים לחפור מטמונים בסוד. החצר ריקה, חדר־האוכל ריק, במטבח נחפזים לסיים, חובטים בכלים כאילו בזדון לשברם, חדר־הקריאה ריק זולת שנַיִם־שלושה, ששנַיִם מהם ממש ישנים, עד רחמים, וראשם בשולחן, ואחד עוד רגע יפול ארצה מכסאו. והרגשה מגוהצת שכבר קראת הכל־הכל, העתונים והספרים והחוברות כבר מצוצים, מרוּקנים, מעופשים, ואור אחר אור כבה בחדרים, וזה סוף. אם תאבה ואם תמאן: זה סוף. לך לישון. או אם לא: עשה שלוש הקפות סביב המחנה החשך. נגוֹף רגליך בערימת קרשים. דַדֵה בקללות אל המדרכה הקרובה, אצל הפנס היחיד שמעל בית־השימוש, שלוש הקפות ולך לישון. ואם לא? אם לא, אפשר לשכב בבגדים על המיטה, להינתן חי ושלם לברוֹת תוגה שוממה, שתכרסם הכל, ממראה עיניים עד אויר הנשימה, וגם משמע אזניים מעֵבר למחיצה הדקה, ששבעה כרים על אזניך לא יעימו לחישותיה. ושכנך כבר נוחר, ונעליו מוטלות עקומות ופעורות בצעקת־יאוש מחרידה. אין דבר, בחמש בבוקר יצלצל הפעמון ונצא לעבודה. יחלילי יה־עמלי! מעשה בשממון, במנוסה משממון, בנפילה לשממון, בהתחבאות משממון, במציאת השממון: אחת־שתים־שלוש, קובי! אבל זה אינו אומר כלום. לפי שזה – אתה הוא. ואחרים – אחרים המה. ולהם, מסתמא, טוב. אם לא היה טוב – היו צועקים. על המון צועקים – על זה בודאי היו צועקים. ואם על זה שותקים – משמע טוב להם. עושים בחייהם את אשר הם הם. הה, לעזאזל, ההיסחבוּת הזאת לאורך שבעים שנה. אלוהים, לשם מה? מה רוצים בהם? מה לחטוף? מה להשיג? מה למצוא? מהו זה שנדמה כאילו מפסידים נורא כאשר אתה מועף לכל הרוחות? ומה הם הדברים שבגללם הכל נעשה דווקא נלהב ומלהיב? אתה חי בלב היופי בלי לראות אותו. בדרך האחרת, שאינה חוצה ועוברת את המקומות היפים. כמה קצת, לא־חשוב וקטנטן הוא זה, שבעדו צריך לשלם כל־כך הרבה. איזו האמרת־מחירים נפשעת לכל טיפת דבש! דבש – איזה דבש? מה פתאום? מה שמו כי נדענו? האם זה – זהו? לזה אתם קוראים – זהו? ‘וזהו? רק זה? ואל זה לשאת עיניים כלות’ וכולי, והדברים ישנים, וידועים מעולם, זכר צדיק לברכה. אמנון שקם מעל תמר ונחרד: ‘וזהו? רק זה?’ ועל זה כל הנפתולים, הכוחות, התקוות, ההתחכמויות, ההתחמקויות, והכל – הגד־נא: על זה? והתשובה, אינה, חביבי, אלא רק אחת בלבד: אַל תשאל שאלות. חיֵה ואל תבלבל את המוח. עבוד יפה. זה הכל. זו תמצית כל הישגי הרעיוניים, מורי ורבותי, אנשי החינוך, הורים וחברים, שני משפטים: אחד – למה אדם חי. שני: חי בלי לָמה. כל השאר לוית־חן, עם קתרוס או בלעדיו, עם קפה ובלעדיו, עם דברי־פתיחה בהתחלה והוֹרה בסוף ובלעדיהם. פלאי־פלאים. לא יאומן כמה פשוט. לחרות על לוחות־נחושת. אַל תשאל שאלות והיה שמח. ולאן כל זה? הו, הנה שאלה יפה, בן חכם. שב ואַל תפריע לבנות את חיינו. זה קולו של גידי – גידי מסַפּר עם רפי. דברים שמכל הלב, בהשכמת הבוקר, ריגשת הקול אומרת ככה, מה, גידי?

– ‘אני עם אבא כמעט ולא מדבר’ – מספר גידי בריגשת־לב וברהטה, עטוף בשמיכה וסרוח על צדו, ורפי כנגדו מכורבל ושטוח על כרסו, כאילו רק שניהם כאן, ולא בוקר עולה, ולא שמש תזרח בקרוב, ולא כל דבר אחר, אלא אך שיחת־נפש זו שנקרתה לא צפויה – ‘אין מתי – אומר גידי. – את אבא אני זוכר תמיד הולך לעבודה. או חוזר מן העבודה. ותמיד עייף מעבודה. ותמיד מדבר על העבודה. תמיד הוא בעבודה. ותמיד בבית קצת לפני העבודה או קצת לאחר העבודה. אבל לא, לאחר העבודה הוא ישן, ואין עם מי לדבר. לאחר חמש־עשרה, או שש־עשרה, או שבע־עשרה שעות עבודה או ישן ככרות. ואין מה לעשות כאן דבר. וגם אמא רגליה בצקות. בכלל חולה כעת. עייפה. ממהרת. רצה. לא מספיקה. קצת צוחקת. קצת גונחת ורצה לעבודה.’ – ‘כן. – אמר רפי – ומכל הבית מה נשאר?’ – ‘מכל הבית נשאר איזה אי־סדר נצחי. מוֹלך. שלפני העבודה ושלאחר העבודה. ושדוחים אותו תמיד לאיזה אחר־כך, שאינו בא, אלא לרגע מועט בערב שבת, אולי, ומיד גם זה נדרס ונרפש בחול רטוב שמכניסים מבחוץ, ובמשהו שזרקו על הספה, ובמשהו שהזיזו את הכסאות, ובעתוני־השבת, שכל מי שנכנס הביתה מתישב רגע באלכסון לראות מה חדש בכלל, מי מת, ובהליכה להתרחץ, ובארוחת־ערב עייפה – אני, לי לא כל כל איכפת כל זה – אבל אחותי, היא עושה מזה, כל פעם, שיר חדש.’ – ‘נכון. – אמר רפי – גם אצלנו הכל תמיד לפני. תמיד כאילו בהבטחה לפעם אחרת. תמיד חיים בדוחק, תמיד על סף הנה־הכל־נופל, המשק נחרב, הפרות גוועות, הלול מתמוטט, הירקות נשרפים – האֵל יודע מה!’ אמר רפי, ואמר עוד: ‘לפעמים בבוקר, אתה יודע, אתה מתעורר וטוב לך רגע במיטה. בחוץ כבר הממטרה מסתובבת, חציה על התריס, חציה על הגוּאבה הסמוכה, בקצב שקט ואין סופי – אבל מיד זוכרים כי התריס הזה אינו יכול להיפתח – אין זמן ואין כסף לתקנו, ואין שום סיכוי קרוב באופק, וגם אבא כבר מזמן בשדה ולקום.’ – ‘כן.’ אמר גידי. – ‘כן. – אמר רפי. – מחכים ליום מחר. מחר. עבודת־אלוהים של יום מחר. היום ההוא. היום האלוהי: בלי גוף ובלי דמות הגוף…’ – ‘כן.’ אמר לו גידי. והחרישו לתהות על הדברים. אחר־כך התהפך גידי על גבו, והצית לו סיגריה מתון־מתון. – ‘מעולם לא ניסחתי את הדברים כמוך. – אמר גידי – כשמנסחים אותם הם נראים חמוּרים פי כמה. ואינני יודע אם אמנם עד כדי כך. הדברים כל־כך ידועים, וכל־כך דומים בכל מקום, עד שמשונה שאתה אומר ולא אני.’ – ‘בבית לא היה לך, גם לי לא, מתי לחשוב. גם לא היה מרחק להתבונן. כאן, פתאום, מתחילים לראות דברים שקודם רק הרגשתי. בלי לדעת.’ – ‘אז יש למלחמה גם צד טוב אחד: אפשר לחשוב.’ – ‘הענין הוא, שלדעתי אין הכרח שככה יהיה. שלא טבע הדברים הוא, אלא טבע העושים. ואפשר גם לעשות אחרת ולתקן. אינך חושב? תראה את אבא: גיבור העומד בפרץ. יום־יום. מתאמץ כשמשון ללפּוֹת את עמודי ביתו. כמו בהשקיה בתעלות: פירצה אחר פירצה, ואתה מעופף לסכור מקצה לקצה, ולעולם לא תצליח. מטבע הדברים שלא תצליח. אז על תשקה כך!’ – ‘אני אינני יודע אם את אבא שלי צריך להעריץ על כוחו, על התמדתו, על עקשוּתוֹ, על שיום־יום הוא משכים להתחיל את המלחמה במקום שהפסיק אתמול, כאילו לא־כלום – מסירותו של אבא, ישרו, צדיקותו הגדולה, או…’ – ‘או?’ – ‘או. מה או?’ – ‘או שלא צריך כך, ולא להסכים, ולא לוַתר, ולהפוך, ולבנות הכל אחרת!’ – ‘איך אחרת?’ – ‘הכל אחרת. אינני יודע עוד. אבל רוצה.’ – ‘קל לדבר.’ – ‘יומם ולילה אני חושב על זה. משק עשוי אחרת. יחסים אחרים. בכלל, אחרת. מה שמבקשים מן המשק, מה שנותנים לו, איך שנותנים לו.’ – ‘הו, את כולך, תמיד, בלי שיור.’ – ‘כמובן. בודאי. לא זה איכפת לי. למה לא? בודאי כן. בשלמות. אבל שיהיה יפה. בלי מסכּנוּת. בלי הקבצנות. בלי צורת העבד המוזנח…’ – ‘אתה חושב שאבא שלך חש עצמו כעבד?’ – ‘לא יודע, גם הוא לא. אין לו מתי לדעת. שהוא מתחיל להרגיש או לדעת הוא נרדם, או שממשש מצחו: אולי חולה, חלילה!…’ – ‘ואם כן?’ – ‘לא יודע עוד. צריך לתכנן היטב, לנסות ולהתחיל. בכל כוחי. אני רוצה. אני מוכן. אני אוהב את העבודה. טוב לי בה. ואני אארגן הכל אחרת. לחַלק את היום, לנצל את הכוחות, את הקרקע, את השמש, את הקיץ ואת החורף, את המדע, את המכונות, מוכרחים.’ – ‘טוב. – אמר גידי – קודם־כל צריך להישאר. לחזור הביתה. השאר כבר קל יותר.’ אמר גידי, ומיד: ‘יש לך שם בחורה?’ הוסיף ואמר, ואילו רפי הסמיק אז ונבוך לגמרי, ואסף את עצמו וענה לאמור: ‘זה… בבוא הזמן…’ אמר רפי, והתקרטע על מרבּצו. ‘יבוא, יבוא. – הבטיחוֹ גידי נאמנה, והתנשם עמוקות. – אם אין לך בחורה כלום לא יהיה לך. טוב. נראה, נראה.’ אמר גידי ונשתתק, קצת קודם ממה שהיה צפוי, לכאורה. והבוקר הלך וגבה.

אותה בהרת רפויה ולימונית בפאתי מזרח ליבלבה והתחילה מתרגת, ובנות־הענן שהיו ספוגות נתדלדלו והקלישו להיות נוצות מרוטות, שקופות כחוטי־עשן, ומבשרות בבהקן הפּניני, הדֵהה, כבשן יוקד. נותקה השינה ולא תיאחז עוד. הכרה שהיא לוחשת והמעיים מתחלחלים לזכרה, כאילו היתה שמועת רעמים רחוקים. אבל למה לך. שכח את זה. נַצל את הלחוּת ואת הקרירה המרובצת עוד באדמה, מצֵנה בטרם תדוֹף בשדפה, שמור עליה, אַמצנה אליך. והארך בפרידה. כל עוד עודה אנושית האדמה, נוחה וניתנת לאדם, כל עוד מסבירה פנים היא. בעוד שעתים תצא מכליה. תשתולל ותיהפך על פיה, יקוד־שריפה, נחשול אש על־פני אדמה חרוכה, ועלפון צחיח בכל. קח ונשום בשקט, בטרם נהפכת חיורת האדמה הזאת, ציהוֹבת האוכרה הענוגה הזאת, לסַנוורים צועקים, לציוחַת יוצא מדעתו. שכב, בן־פורת, אַל תנקוף אצבע. אַל תשקיף צקלגה. הכל יבוא מאליו, עד תומו. כל שחייב לבוא – בוא יבוא. קלוֹט־נא לתוך קרביך, לתוך רקמת בשרך, את רכּוּת הנשימה, את עומק המרגעה, של בטרם הפֵכה, בעוד לא עלה קיטור הכיכר השמימה, בעוד הכיכר כולה משקה, אגוֹר אל דמך לחות. (וצריך לזכור כי בסופו של היום הזה – סופו? מי יודע?… – לא תגמור על־מנת לחזור הביתה, לא תרד להתקלח, לא להתגלח, ולא תבוא טרי אל לחם־הערב, מתחת המנורה ופרפריה, החלונות קרועים לרווחה, לסַפּר כמה דונם הספקת היום, ואמא תרחם מאד: כל היום דאגתי כמה נורא חם בשדה! – ותגמול לך עוד קערה חמיצה צוננת. הה, אמא אמא.) עיגול אדמה שקטה וצוננה, ואור־צפרירים קל. כל הגבעות סביב, והמדרונות, והשטחים, כולם רוגעים. כאילו באמת לא זזו כל הלילה. לא נפתלו ולא רגשו, ולא נאבקו עם מלאך. מעמידות להן פני כבש, שעמד כל הלילה והעלה גירה. רק לשכב. גלגול שיחת־רעים, אחר־כך. אם לא תירדם קודם. לשינה תמיד זכות קדימה. רואים עד ההרים שם. הרחוקים ההם. הניצבים כחומות. הנושמים הגבּה, ומאחוריהם, למטה, תופחת נובטת השמש, והם הראשונים יידעו ויכריזו על בואה. חיה אדירה האדמה. שיהיה קצת שלום. שׂים לנו שלום. שי־ים ל־נו של־ום, שלום! העורף שלי כולו כבר צמר. הדשיא דשא כבאמצע הרביעה. הלחי לבוּדת־זקן, תלתלים־תלתלים קטנים, הזיעה נשתעמה, בעורף, בגב, שחור צפרני הידיים האלה, גלד־הזוהמה הזה – הה, גופך בן־טיפוחים, שאמא היתה שוטפת ומסַבּנת בגיגית הישנה, שהפכה כבר לשוקת לעֶגלות, כולך קרום נאלח שמנוּני אחד, קרוש אבק. וצחנת לבושים נמלחים מזיעה, בצק מיובש, מלמולים־מלמולים צווחנים, ויהיה עליך עוד ותוסיף לחצות ימי שלהבת ורוחות, עמוס כלי־מלחמה, ולהגיע ולהתלחלח בדם, וזה לא יהיה הסוף, כי נדרש עוד ועוד דם, הרבה דם למזג. ריבון העולמים, צריך עוד דם, הרבה דם מוּתז, מוּזֶה אליו. הה, נתמאסת על עצמך להתפגל, פיגולי־צוֹאָה כולך. התהפך, וכבוש פניך בקרקע הקרירה, היה עמה אין־חציצה. חַבּק לך את הקרקע שעוד הלילה בה, ובקשנה בלטיפות, שלא תתפרע, שאל־נא, שלא תתחיל, שיהיה, בחייך קצת שלום, הה, אספי מלחמה מעל פניך. מנעי שדות מקרב. בחייךְ. טוב, נשכב ככה. לרדת, למשל, אל הים, לצאת להפליג הרחק, לקפוץ אל הדן בתל־אל־קדי, המכחיל את הדם מצינה, או להתכנס אל מערות המלח בהר־סדום, עם בקבוק־בירה רטבּוּבי מארגז־הקרח, או להתגולל הפלג ושוט בבריכת־אבנים עבה, מוּצלה בעבי פרדסים, מים זכים, טבעות אור וצל, ופעימות־המוטור הקצובות – שלא יתחילו, שלא יתחילו ענינים. יש יצורים שאוהבים ומתפעלים ממהפכות, מסער, מלהב ומגעש, ואפשר אולי, ליום או לשבועים, להתלהב ולהאמין להם, אבל, מסתבר אין זה אלא דברי־רהב: לשחות עם הזרם חכמה גדולה היא מאשר לשחות כנגדו. לא יודע אם מובן. לא החיים כשם שהם מזדמנים ונופלים עליך, אלא פשוט כמו שהם ישנם… זה מבולבל?… אני מבולבל אולי ככה: לא כאלה שבמאמץ אחד גדול אתה משיג ויש לך, ולא כמו במלחמה: מה שיהיה יהיה, סכנה גדולה פעם אחת ואחריה… לא כך אלא… כשיהיה לי ראש צלול לחשוב אחשוב. אולי: שתוכל לטעות בלי להיקטל. שיהיה מוּתר לך, לפעמים, לא להצליח, ועם זה שתוכל לנסות מחדש, שלא תשלם בחייך על נסיונך… ככה? לא, לא ככה. שהחיים שחסים עליהם כל־כך היו באמת כאלה ששוים משהו, תבינו: לחיות יפה! זה הכל. לחיות נכון. עוד מעט ותזרח. הלואי וכבר שקעה. אח, אלוהים אלוהי, לעזאזל, שלא יתחיל… האמת היא: שאני אינני מוכן לוַתר גם על החיים הקטנים ביותר, התולעיים ביותר, יקרים הם לי מכל…

המיה מתחזקת של מכונה מתחזקת ומטפסת היתה מתבררת פתאום ומנסרת בחלל, קול יבבה מתגבהת ומתאמצת ובין קטעיה, מה אלה, האם לא קולות שרים? חצי רגע וגבּחתו של קרון נרגז וחוקר ממאמץ צצה ביצבצה מן המדרון, ואבק תשיש נחרד מרבצו אין־חשק, נתלה ונזרה מנומנם עדיין ובתמהון־מה, וכשמנתר הקרון על החריץ שבכניסה עלה מקרבו קול תרועת־מחאה ו’שושנה – שושנה – שושנה' שבו התרסק לבליל ציוחַת תנים ואיים, ושוב לא תתלקט השירה ולא תתהדק לאחת, עד שעצר הקרון מנוכח העץ, עתיק אבל מוחלף־כוח וכבד־ראש, פטור מטלטולי רוח נושבת וכולו בהתבוננות ובשׂעיפּי קדושה – וקפצו מתוכו בזריזות אשכול שלם של גברתנים רעולים ועטופים מטפחות ורדידים גדולים, ועשויים לקרב בכל מראיתם, אשר בהישוך האבק ובהידוֹם הקרון ובעמוד רגע אחד של שפיוּת – התחוור כרגע כי לא התותחנים באים כי אם בשר התותחים, וצעיר ורך מן הרך, כיתת עיירים פוחזים עומדים בוהים על כרעיהם הגמישות. ומוכנים, כנראה, למשהו גדול ולא מסוים, שיתהווה מיד, כאשר הוגד להם, ויאחזם בציצת ראשם, ויטילם בהוּררא ובמולדת־מולדת אל גרון האויב לשמטו באחת, וגם, משום־מה, דומים לילדים שהובאו לרופא לקבל זריקה בטוּסיק. – ‘הלוֹ!’ קם ויצא לקראתם צ’יבי מיטיב כותנתו במכנסיו, עד שחושף כמעט שתותיו בחירות גדולה, – ‘אהלן!’ כיעכע אליו צנום אחד מהם בחטף, שאין בו כלום אלא הסתייגות וחשדנות עכברים. – ‘תפרקו מן האוטו ותשימו כאן’ – דיבר אליהם צ’יבי ברוב סמכות. והללו היו פוסחים מרגל אל רגל ושואלים במבטיהם את האיש שלהם בתוכם, ואותו צנום תלש מעל פניו את המטפחת ונתגלתה הכמוּת הצנומה אבל הנוצצת של פני יאקוש בורק עיניים כמו שהוא: נער פרא, ואש אוכלת, דק כקנה־סוף, ומכחולים שחורים נופפים לו בשערו, הוא שלעולם מדבּרוֹ לוהב ואץ־קוצץ, ולעולם עיניו בוערות, ולעולם גלויות, ובאחת: עלם־חמודות – מאותם שהונפו תנופה מכל שיעורי המורים, ורק בשקידת אמא הצליח לסיים כה וכה, וכמה פעמים כמעט וטבע בשבולת מימי הבריכה והאגם, וכן כמה פעמים פיזר עצמותיו בתאונות, וכמה וכמה פעמים ספג מכות נאמנות מידי זה או אחר, לרגל מקרה אחד או שני – רק מגינת־לב אמו, ורק סיפוּרי נפלאות מרעיו, יודעים. זה היאקוש התיר עתה מעליו את המטפחת ורהט בלשונו החוטפת: ‘אז־מה? אז־הורידו ושימו־הכל־שמה!’, שפיזר אותם והוליכם לא ברגל בטוחה ולא בלי הצצה מתחת גביניהם אם אין מסדרים אותם, ולא בידיעה נכונה איך ראוי להם לגיבורים להיראות, בבואם בין גיבורים ותיקים וידועי־שם. – ‘מה נשמע?’ פתח צ’יבי ופיטפט עמהם בחפץ־לב. – ‘הכל־בסדר. אין־בעיות.’ החטיף והשיב לו אותו יאקוש, שעלול גם ליתן אצבעותיו בפיו ולהשריק לפוחזיו ולהתעופף מזה. – ‘מה הבאתם שם?’ התקרב צ’יבי עוד פסיעה. – ‘שם־זה־כל־מיני־דברים.’ הבליע יאקוש וביטבט שפתיו והקדיר עפעפיו. ואילו נהג הקרון הואיל אז להציץ ממדורו ולנאום קצרות כי פתק בידו אל פלוני גידי, ובו רשום הכל. – ‘תן־תוֹ־הנה,’ אמר לו צ’יבי. – ‘אתה גידי?’ – ‘מ’כפת לך מי אני. אני “חיים־בעל־הביים־עושה־במכנסים” אני – תן־תוֹ־הנה!’ אמר צ’יבי ונטל מן המפקפק את הפתק, וכשהצית לו סיגריה, ואת חפיסתו השיב לכיסו, התנצל בנימוס לפני יאקוש במנוד־כתף – ‘הלא אתה עוד אינך מעשן…’ שעורר את הלה לנשוף כנגדו: ‘לא־צ’ךְ’־ת־’טובות־שלך!’ אמר והוציא חפיסתו והטיחה במפתיע לרגלי צ’יבי – ‘קח־לך־אם־אתה־קמצן!’ ומאחוריו, כל אותם יתושים וברחשים שלו, הוציאו והציתו סיגריות והשיבו עשן בפיוּף נושף, ושׂטמוּ במבטיהם את צ’יבי, שהתחיל לבסוף גוחך אליהם ואפילו רכן והגביה את החפיסה ונטל ממנה אחת אל מאחורי אזנו, והחזירה בזריקה אל יאקוש שקלָטה במעופה, ואמר אליהם ככה: ‘אתם מוֹתק כולכם, חבּוּבּים אלף!’ התוַדה צ’יבי לפניהם ואיש מהם לא גמלו חיוך תחת חיוכו. – ‘ובסך־הכל – אמר להם צ’יבי – מתפלא על אמא שלכם שהרשתה לכם לנסוע.’ – כך אמר לפניהם, והאנקורים הוסיפו הזדעפו כנגדו. אבל גידי הנהו כבר ממשמש ובא, ויאקוש אוֹרו עיניו למראהו – ‘גידי – קרא יאקוש כנושע – אהלן!’ – ‘איך בכלל?’ – מדד לו גידי מנת רוך וחיבה מצידו ודברי הכנסת אורחים – כמה אתם?' ונפנו לסקור את כל בני החבורה שנצטופפו והזעיפו אצל הקרון, מעוצם המאמץ להחציף ולהיראות ולהיות לבלי חת. אלוהים גדולים, הרי אלה צוציקים גמורים! אם אין זו טעות הלא אפילו קרב אחד עוד אין להם סביב עיניהם, להוציא יריות קלוטות רחוקות, מנוערים שכאלה מכל וכל, דרדקים וריקים, 'יוּד’ניקס ואולי בקושי יוד־אלפים, דלגנים ומשולחים ומתגודדים יחדיו, מתגוללים איש על רעהו וכולם כאחד חורצים לשון על זולתם, ומשתדלים כפי כוחם להיראות כבעלי שפמים, ואילו בית־שחיים עודו חָלָק ושעיע. ומאז ירדו בשירת ‘ממטולה עד הנגב’ אדירה מן האוירון ברוּחמה, והודהרו לשמור את קו־המים, ולהחליף פה ושם יחידה במשלט נידח, למנות ולרשום את רכב האויב, בפאתי אופק – אינם מרפים זה מזה, אינם מעזים לעשות חצי דבר שאינו מן הכלל הצווחני, החיילי למהודר, ומטים אזנם כולם כאחד לשמוע כל רמז בשׂוֹרה או הוראה, הכל כדי שלא יאבדו. עד שבאה אותה שמועה ונפלה עליהם בלילה הזה, כי הנה הוטל הגורל, והם יוצאים עם בוקר אור לקרב, פנים אל פנים עם האויב הנורא, להדוף ולהציל את הנגב, ואת הגדוד, ואת כבודו – והרי הם כאן לפניך, עמוסים בבת־אחת משא לעייפה של גינוני גברים גיבורים היודעים אשר לפניהם, ושל צאן נפחדות.

וכבר היו פורקים ונושאים אל מתחת לעץ ארגזים ושקים וחבילות, ורובים ומזרנים וג’ריקנים, ועדיין אין להם שלום, ספק קנוּטים, ספק נזוּפים, ושונאים את החיוך שאתה מנדב להם. והלא רק לפני תשעה או עשרה חדשים, כעת ספטמבר, ראשית אוקטובר, ואז היה נובמבר, ראשית דצמבר – כמה חדשים הם? – היתה גם צורתנו כזו! בוסר גמור! הנה אך זה נתלכלכו לראשונה. וזוהמתם חדשה עמהם, אך זה נתפרעו והם עדיין עליזי התפרקות והתפקרות, חוגגים את החידוש שבמוּזנחוּת, את החידוש שבאין רסן, אפילו בסוף השבוע לא יעמדו לפני אמא למבט בוחן, טעם סיגריות ראשונות שבגלוי ובפרהסיה, ולא בפאת הכרם וללעוס אחר־כך עלי־אקליפטוס להכהות את ריח העשן מן הפה, דיבורים פרועים ומוגזמים להרטיט לב על נערות ועל המוסתר בשׂלמותיהן, ובכל כולם ובכל פה, מופתעים לעתים מגילוי־הבהק של מחשוף הורוד שבעירום גופם שלהם ונפשם, והכל עוד להם פלא גדול, עליצים ונרתעים כאחד מעצמת החידוש, שיכורי גסות, ופריקת עול מצווֹת הבית ובית־הספר ועמוּסי חויית הטיסה באוירון, בין חביות־דלק, ומראה תותח מקרוב, ויריה רצופה של מקלע, ושינה על הקרקע, וגסוּת האוכל, ושמועות צפופות על קרבת המוות מעֵבר לגבעה, ושצריך יהיה, היום או מחר, לראותו מקרוב, לגעת בו, למששו, להריח ריחו. אלא שלנו, אז, לא היה פנאי לכל אלה. מיד, בו בלילה, נטבלנו בטבילה. ולא נוכל לשכוח, ויהי מה, את הלילה ההוא. לא ידענו מה ולא ידענו איפה. והתברר שהכל נכשל. כך אמרו לנו. וצריך לברוח. צעקו ‘לרוץ בכיוון הירח.’ וזה היה תלוי שם אדום ונורא, ואדיש ורחוק, קצת מעל האופק, וכל חיינו היו בריצה הזאת. בלי דעת כלום. והיו שניסו בתחילה לזרוק ולברוח. ופתאום התחילו הצעקות ‘חובש חובש!’ ואמירה היתה הולכת כרעל שיוספקה נהרג. ולא ידענו ולא הבינונו שום דבר. גם לא מאיזה צד האויב, ולמה כך. יריות נוראות היו. והיה כבד מנשוא, נורא ואין סופי. שנַיִם נשארנו היום מן הלילה של הכיתה ההיא, בלילה ההוא, שנַיִם בלבד. ועדיין לא גמרנו, הו, לא. חבל עליהם. ובינתים גילה צ’יבי, מתחת לנביטת זקן רך אחד, ושפם צהובוני, משודל וממורט לצמוח – את פלוני מיקי שהוא אחיו של אמן־בישול ידוע, גילוי שעורר כמה צווחות ותקיעות־כף ושאילוֹת־שלום – שהועילו מאד להפשיר את המזג. וגם גידי הלא הוא מכיר את הפרצוף המחוטט הזה – גם זה כאן? – את יוסי! אותו מחוּטט מגן־העמק, הוא הקרוי ‘דבש’ (שכּן הלא אין ילד כאן בלי כינוי, ואין כינוי בלא מעשה שהיה, זולת, כרגיל, אותם שנולדו עם כינויים, או התהלכו בארץ שנים אחדות נסתרים, ושמם האמיתי בגלותא, עד שבא כינוּים הנכון וגאלם מאפלה לאור, ולנפשם הערטילאית היתה תקנה, וניצוצותיה נתלקטו – ואילו השם הקודם, הקליפה, משוּגת ההורים או שוגג התולדה – נשתכח כמת מלב), והוא המומחה מאין כמוהו לכוורות, לנחילים, למלכות, לרביה, לרדיה, לעקיצות, ללחישות, ולפכים קטנים נוטפי נופת מכל הזנים, פרחי־הדר, פרחי־בר, פרחי־הרים, פרחי־מישור, פרחי־ערבה, אקליפטוסים, אלוהי הדבורים יודע מה – וכאן אינו אלא הולך ממוּרסה אל מוּרסה, מחובשת אל חובשת, מגניחה אל אנקה ומכל דבשוֹ לא נותרו בו, אלא עקצנות וזמזום נרגן, ורק שמו ‘דבש’ נותר למתיקות – הנה גורל וזו מנתו. ומי אינו מכיר את העלם הלז – גם הוא כאן? – מי שלח אותו לכאן? – והרי זה גואל! בי נשבעתי! גואל המג’נוּן, אותו אשר נוסף על גבהו ועל אורך גפיו ועל שׂער־ראשו המדובלל ועל שפמו העקום, ועל עיניו הבוהות, הריהו אחד מ’ההם', אשר לעולם הם כמעט מוּכּים כמעט מכים, אשר אין לך מקום בארץ פנוי ממנו, ואם תהיה פינה אשר ייוָעדו בה מנין מביני־דבר, אם המליטה הסוסה בבאר־טוביה, או נסתיימה עונת הדיִג בחולתא, אם הנצו הרימונים בקרית־ענבים, או ליבלבו התפוחים בכפר־גלעדי – שם הוא, ‘בַּטְל־דְרֶס’, חולצה רוסית רקומה, סוודר כרוך לחלציו, עיניו יוקדות אש־זרה, אוטו אחד פלטהו, אוטו אחר, שעוד איננו, יקלטהו, וכבר הוא נדחק אל מרכז המעגל לראות מקרוב ובדיוק את עצם נקודת־המרכז – לדעת אם יש משהו להשתגע, לרקוד, לשתות, לאכול, לרכוב, לשׂחות, לשיר, לקמזץ, סוד קושרים, הילולת ריקים – להפליט קריאת־צחוק קצרה, וכן מלים אחדות שהן החדש שבחדש ש’חברה' המציאו, לראות עין בעין את חתני המקום ונכבדיו, ואחר שהספיג עצמו באלה עד תום, כבר הוא בדרך הרחוקה: במעוז גוזזים את הצאן! ואילו, למרבית הפלא, יאקוש זה, הדק כסוּף, בא עליו ברסן ובמתג ובאוכף והממוֹ תחתיו. והנה עוד אחד מסתובב אצל הקרון, בתוך החבורה, והוא, כמובן, במבט שני, יוחאי־של־בתיה! (כינוי שלא מלים יסבירוהו אלא קריצה בלבד, הגם שאין לפטור בלא כלום את בתיה זו שאינה אלא אחותו הבכירה, נאקה ידועה לשם, שרבים ריחרחו ריחה, וליקקו ליקוק). ועוד אחרים שם, כאלה שראינו כבר אֵי־שם, בכינוס או בכנס, וכאלה שכמעט ראינו, וכאלה שנראים בכל מקום אצלנו תמיד, ורק קשה עוד להאמין כי באלה תיעשה כעת המלחמה! וכי עד כדי כך דלוֹנוּ באנשים? זאטוטים שקפצו לנגב, מתוך שקצרה רוחם לשבת במקומם ולהבגיר הרחק משבולת השטף הגדול עם כל ה’חֶברֶה' – אללה איסתעפרכּוּם!

ולא נודע כי בינתים נחלצה ויצאה השמש מעל הרי חברון באופק, ואלה נתכהו מיד תחתיה, והיא, כדי רגעים שנַיִם או שלושה, היתה כעדי הדוּר וכביר, עטור מעגלי זיו ענוג, על־פני כל רוחב השטחים הריקים, החיורים, הנטולים כל דגש אחר של בליטות או כתם של צבע, והיתה ורד זורח על חלקת הכיכר הלבנונית, השרועה ענקית וחדגוֹנית – ואפילו יוצקת קצת געגועי־שקיעה בלב־פרח פורח ונפתח בשפעתו, ומיד, תוך כדי כך, ובלא דרגות־מעבר, נעקרה ונותקה מן האופק ונתערבבה בשמים, ודעכו עיגולי הילתה, ותמה שעתה ונבלה, מהר נתמעטה והיתה גלגל־אור לא גדול ולא מיוחד, והנוף כולו עם שהתקלף מצלליו הארוכים התנער ממנה ומשייכותו אליה, ונותרה לה השמש מוטלת בירכתי רקיע משתרכת שם שכוּחה וכל דרכה לפניה אין־קץ, לא חשובה כלל, וכבר כל זה ישן־נושן. אבל מי כאן ויִשעֶה אל חבלי זריחתה ואל תוּגת־לבלוב קצרה, הפלגה כה בודדה אל מרחבי־ריק אכזבים, מחוץ לאותו עלם יאקוש שעיניו בוערות ותלתליו נופפים שפרש והלך עם גידי, עד שפת התל מזרחה, להשקיף משם, והשמש בעיניהם, ולדון בינם לבין עצמם. אבל כל הקהל, חדשים גם ישנים, נתלקטו אל מתחת חוּפּת־העץ, מחורץ הגזע, כאילו באצבע חקקו בו חיקוקים, אחוריהם אל השמש ופניהם אל צ’יבי, המגדיל לפניהם מעוֹגי־ידיו (שסורחים אחריהם פתילי עשן סיגריה עקלתוניים), נזהרים מגחך בפירוש, שמא הם נלכדים ברשתו, שכן כל שבתו לפניהם מעלה כאילו פח נטמן לרגליהם, ואם כל זה לא בא אלא רק לצאת ידי היתול בהם, כמצוּוה מעולם וכמוּשׂם על כל ותיק, ‘בטיח’ או ‘גמיל’ – כש’אליף' תם וישר בא תחת ידיו, אותה טבילת ביגורים, והבאה בברית הכניסה פנימה, שאתה יכול לראות מדי שנה בשנה כצאת הסתיו, כשאחד בחור, פה ושם, באסכולות המפורסמות, משׂתרך בכבדוּת אבל בעוז ועל שכמו רכוב אותו צינור צינורותיִם, ומאחריו, מעֵבר למעגל־דממה מסוים, נסרח שובל צחוקיו והעויותיו ושביעות־רצונו המרובה של הקהל, ואילו יד ביד אצלו מפסיע שושבינו, חברו כנפשו, מושיעו ומפלטו, הלוֹך ועודד, הלוֹך והתפעל באוזניו, בלי שמץ של צחוק, כי הנה לבסוף נמצא האיש בר־הכי שנפתל ויכול לו לצינור הממזר, שעד היום, וגם לא גיבור בגיבורים, איש לא יכול לו, לשוא ניסו אליו דבר – מחזה־חימוּדים שייזכר לפרטיו עד אחרית השנה; או בן־חיִל אחר הכורע בדחילו על ארבעותיו לצחצח עלי הדשא אצל חדר־האוכל במברשת־שינים ובסבון ירוק, סגולה להשבחה, לנקיון ולבריאות; או אם תסור אל קרן־זוית דיר־הכבשים, ושם בלב מעגל סמוי של הנאה, שקוד בחור טוב אחר בתום־לב ובכובד־ידיים לחלוב את האַיִל המקרין, בכוח טבילת זנבו בדלי מים צוננים, שדלה בהשכמת הבוקר בבאר הערבית. – ושאר מַסות ונסיונות יקוּשים לכל טירון מאז ומעולם – לא לזה בלבד ולא לכאן פני צ’יבי, אלא, מסתבר, פשוט ומועיל מזה – לָבוֹר לו מביניהם אחד תם וישר, שיהיה לו כושי נושא כלים, חסיד מעריץ, שישמשוֹ בהתפעלות ויביא לו, ויגיש לו, וירוץ למענו וגם יבריח זבובים. לא על חינם גם יעקבסון, קלוּט־הסנטר – שלא ראינוהו כבר אלף שנה ושנה – אף הוא כאן מתלבט מתחת העץ, כמי שהריח נופת, ומפריח סביבו מעגלי צחוק זימתי וקונה לבבות על־פי דרכו. וגם נחום הנה הוא כאן, תוקע כף ומריע אהלן למראה אחים של ידידים ובני־דודם של אחים, וכאלה שדומים מאד לשכמותם. ואילו זולתם לא הטריח איש עצמו לכאן ולא זקף ראשו, ולא הפקיע עצמו מן השמיכות, מוטלים שרועים באשר הם, בנמנום ובחצי נמנום ובסתם שכיבה בטלה ונובקת־רוח, שכלום לא יפציר בה להיעתר ולחדול – זולת, אולי, קריאה לספל קפה ולפרוסת־לחם טריה בחמאה ובגבינה. אך די בלהג המלהגים, המיטיבים עם הדור הצעיר, אלה שכבר ראו במוות לאלה שעוד לא ראוהו ורק שמעו שמועות מרחוק, בהסברת דברים בכללם, שכדאי לדעת, ושטוב לדעת, כגון: מהו חייל טוב, ובהשאַת עצות שונות בהזכרת מעשים שכבר היו, מעשים בכאלה שסררו ולא הטו אוזן לשמוע עצות – ומה עלתה להם באחריתם, ומעשים באותם שברגע האחרון נזכרו הלכה ועשו מעשה והיתה להם נפשם לשלל – ועוד מאה ואחד דברים נכבדים, כיצד חייב אדם להיות נכון לכל, ומכל צד, לאש ולצמא ולחרב ולאֵת, לעבודת כלבים ולזינוק פנתרים, ולהטלת רימונים, ולנשיכת שינים, ולשליפת סכינים, ולקרב־אגרופים, ולתקיעת כידון בלוֹע האיש – עד היעשות בשרם חידודין. וצ’יבי נעלה עטוף ענני־זוהר.

שוקדים להחכימם. יש מי שנותן להם סימנים במפקדים, מפקד לוחם, מפקד מהסס, פחדן, הנואם מרַחוק, האמיץ, הרץ לעשות הכל לבד. יש ויש. צ’יבי מספר ארוכות על הטיפוּס ‘תן־לי’, טיפּוּס בזוי שאינו עשוי לשאת מעשה אלא אם כן יהדוף את הכל לצדדים ויטול לו לעצמו: תן לי ואני אראה לך, זוז ואני אעשה, עזוב ואני אקח. ולא שהוא חרוץ גדול, המסור עד כּלוֹת כוחותיו, אלא פשוט אינו יכול לשאת כשלא הוא האיש. בכל: במכונה, במרגמה, במשקפת, וגם במסיבה, ובכדור־עף! לא רק שהוא עצמו אינו עושה דבר – אלא אף לאחרים אינו מניח לעשות. שכזה אחת דתו: אל הבאר העזובה הראשונה, בטרם הקיץ קץ מר ונמהר על כולנו. כך סיפר צ’יבי בידענות שאין עליה עוררים. ועוד הציג לפניהם טיפוסים כמו את ‘בעל המשקפת’ שדרך מכשיר השידור והמשקפת – הוא מנהל קרבות מרחוק, או דרך שליחים רצים שחוטפים כדור בדרך, ומתפגרים הם והמשך הקרב. כאלה שאך פגז מילל בשמים – והם נעלמים ולא תראה אותם עוד, ורק נרגע הכל ושקט והנה הם שוב: יאללה, חבריה, דאיוֹש! – והם הם שיצחקו אחרונים, כשיבואו בשנה הבאה לשים פרחים על קבר־האחים שלנו, לתקוע שם ספיץ' לפני ההורים, ולנחם את האלמנות הצעירות, הזקוקות ליד צעירה ותומכת. כל זה מצד אחד – מוסיף צ’יבי ונואם באזניים המפליאות להקשיב – ומצד שני מה? אבל יעקבסון לא יתן לו לנחול לבדו הארץ, וגם לו כמה וכמה סיפורים, מתובלים יפה, ורמזים כאלה וכאלה – שלא קשה כלל לפרשם מיד בשם, לולא שנחמד יותר לשחק מחבואים, ולא לגלע את כל הצעיפים. וגם לנחום דבר לאמור, והוא מתכוון דווקא לאַלף אותם, איך להיות בקרב במנוחת־לב, ולעבוד יפה, בלי התרגשות, שאינה אלא זורעת בהלה ומאבידה עצות מחכם, מגיבור, ומאמיץ לבו בגיבורים. אבל זה שוב מעורר את צ’יבי – וממש נתלהב תוך כדי דרשתו שדרש באזניהם: אכן, לכך, לקור־הלב, החשוב הזה, לכך דרך אחת טובה, לא הטפת אומץ, ולא־כלום, אלא הדרך המעשית. מתחילים בחתול. מקרוב, באקדח. או אפילו באבן. רואים שהוא מת ולא יותר. לא קורה כלום יותר. יצאה נשמתו. זה הכל. ושום דבר נורא. עוברים לעוד חתול. ואחר־כך לכלב, ולכלבים, ולחמורים, וכן הלאה, ואחר־כך מזדמן איזה ערבּצ’וּק מַסכּין אחד שעוזרים לו להיפטר מעמק הבכא ולעבור לשכולו טוב – ואחרי זה יש לך לב נכון למלחמה. אתה יודע לכוון בלי לרעוד. ותוכל, סוף־סוף להרוג בני־אדם בדייקנות, לכוון היטב ובשקט, וגם בכידון לפעול בהחלטיות ובלא רתיעה, והלא זה, ככלות הכל, זה כל מה שמתבקש מחייל. כי מה? מה לא אמרו באזניכם על חיילים ועל צבא? ושוכחים כי צבא אינו טקסים, או נאומים, או מצעדים שמאל־ימין, או מדוּרה ושירים, וגם לא גידול ירקות או עופות, אלא ביסודו, ארגון לרצוח אנשים. ואם כבר – אז כבר. וזהו. וצריך ללמוד, להתרגל ולעשות, וזה הכל. אלא מה? חשבתם לכם שצבא זה קצת יריות מרחוק, והרבה ‘חברה’, ו’שמח'? אבל צריך שתשכבו שעות על שעות בהפגזה, ושתעשו במכנסים מפחד, כדי שתתחילו לתפוש מה הדבר הזה כאן, שמעו לי – למדו להרוג. זה הכל. אם מתחשק לכם לחיות. אַל תקווּ שאפשר לשכב מרחוק ולירות ולירות ולנַצח במלחמה (נשק למרחוק – יש להם פי כמה!). למדו להטיל רימונים. במקום לשכב תחת העץ לכו והשליכו אבנים. ולדקור בסכין. התחילו כבר. לתקוע פה, הנה, כך. מה יש? מה הורדת אתה את האף? תיארת לך אחרת את העסק, כשהסתלקת מן הבית – לנגב, לנגב, לנגב! אז הנה לכם הנגב. אתם פה, ואין לך ברירה. סביב־סביב אלפי, עשרות אלפי שחורים, עם תותחים וטנקים ומרגמות עצומות, ואין לכם ברירה. וגם להשתמט מן הקרב – לא תוכלו. ומי שמוכרח לחטוף – יחטוף. לא יינצל ולא ייסתר. אי־אפשר. כל אחד יודע. לא עוזר. ומי שמת – מת. אתם עוד קטנים ולא יודעים מה זו בחורה, ואיך זה אִתה, כשתגדלו ותדעו תראו, שגם שם כך: מי שמפחד, או מהסס, או עוצם עיניים – מתחַרבּן. יחזור הביתה ויכתוב שירים אל הירח. אלא שכאן, לא חוזרים, ולא הביתה, ולא שירים ולא ירח – אלא נקטלים, מתפגרים, מסריחים ונקברים, אם יש מזל, ואוכלות אותך התולעים ההן, הלבנות, וזהו, ואַל תעשו לי פרצופים. כל זה סתם. ועוד מעט נאכל ארוחת־בוקר. תמיד ככה: כשתתחילו להתרגש ולפחד, ומסביב ימותו ויצעקו הפצועים, והכל – קחו אז פרוסת־לחם והתחילו ללעוס בשקט, והכל יהיה יותר טוב. – ‘איפה היא החירבה הזאת שלכם?’ שאל אז אחד מן הילדים, והוא, מסתבר, אותו גואל המג’נוּן, שאץ תמיד אל החדש ביותר – ‘שם!…’ תקע נחום אצבעו בפשט־יד ורצע את אופק מזרח, עד כדי שאחדים קמו על רגליהם ועמדו לראות, והיו שרק הפכו ערפם לראות, הרחק אל מקום שאין רואים ממנו הרבה אלא בקושי גבעה שהיא, אם אין זו שכנתה, מימין או משמאל, אחת מהרבה גבעות הנבלעות זו בזו ונכללות בקו־רכסים גלי, ונמוך מקו־רכסים אחר, רחוק יותר, גבוה יותר, שהוא כבר הדוֹם לרגלי ההרים המַורידים־מַתכילים ענוגוֹת, כנגינת חליל, מַורידים־מתכילים מתחת לשמש, תולים מבטים ומשקיפים בדממת־הרהורים מתמשכת.

זה כמובן פתח שער נרחב לרווחה ונחום היה נכון וגם קם עתה לסַפּר סיפורו, ומי לך קהל מובחר מן המרחישים כאן לרגליו, אלא שצ’יבי, שהזעיף עתה, משום־מה, פקעה סבלנותו ופנה ויצא וסר מעליהם מושך בכתפיו אלה השחומות והשעירות, ומצית לו בלכתו סיגריה של מורת־רוח, קולע בעיטה נמרצת בגפרור הקטן, כשמשלחו מידו, אך בטרם ירחיק הוא מחזיר פניו ושואג לאחורו – ‘הי, מיקי – בוא!’ בהינף־ראש מאיץ קדימה, והלז שהוא מיקי, אחיו, עצמו ובשרו, של אמן־בישול נודע מאד, היודע להפוך מתרנגולות, משמן, מתפוחי־אדמה, מבצלים ומבקבוק יין – ארוחה אשר, להוציא ריח־חריכה עוקצני, עם הגדשה כלשהי במלח, וכן גם משהו נא פה ושם וגם להיפך, רכיך פה ושם עד צלילת השינים – הריהי ארוחת־רוזנים לכל דבר, וביחוד כשאתה עייף כעשׂיו בשובו מן הציִד, מה יש לדבר! – מיקי, אחיו של אותו חשוב, שעוד היסס כדי רגע מה ראוי לגיבור לעשות כשהכל חוזים בו, תקפוֹ של צ’יבי וקשרי־המשפחה שחבל להפסידם גוברים והוא נעתק ובא אחריו, כולו עשוי לגבורות שבנגב – כומתת־הגרב, חתימת־השפם, החולצה הפעורה לשמצה עד חגורתו הרחבה והפגיון שבה, המכנסים הקצרצרים וחפותים שתים נוספות ליתר תוקף, השוֹקיִם בראשית הצטמרוּתן עד החותלות המהודקות, וכל־כולו המדוקדק ברישול מהודר – כמה מַכלים הוא לראות עלם־נכון־לגדולות זה, כעבור שעה קלה בלבד, והנהו מחזר ומהדס, על התל ועל מסִיבּיו, לקושש אל חצנוֹ כל יבושת שהיא, להוציא, אולי, בינתים, עוגות־גללים – כדי לשפּוֹת את הסיר הגדול. ושעה שסיפורו של נחום היה במרום שיאוֹ וכבר תלוי בשערה בשתי ידיים מורמות, אשר תישמטנה ויתחילו הפגזים ומערבולת מהוּמת הקרב – בא שוב קולו של צ’יבי והפסיק וקיפח הכל באמצע, והשחית הכל וחיללוֹ, נטל וקרא מבין כולם בחוּרוֹן אחד, שהיה שפוף מוקסם ופעור־פה, ובלא חמדה, אך גם בלא שיהין לסרב, הלך זה אחר הקול הקורא, ונתברר קל־מהרה כי שמו יופי, לא נודע על שום מה דווקא יופי (אבל מה רע ביופי, ובמה טוב ממנו יוסי?), והושם לגבּב את אבני־המערכה המפויחות, לשפות סיר, להדיח כרסו בכסכּוּס ובקצת עפר ובניעור ובשטיפה עד היותו טהור למהדרין, מלאכה פשוטה, שבקצת יחס נכון אין קלה ונקיה ממנה, וטוב מכל ללווֹתה בשיר זמר מעֵין ‘שובי אלי’ או ‘אני אוהבת וחולמת’ – וזה עד להעלאת האש בזרדים, שכּן לאחר ששחק הלה גפרור אחר גפרור, נהדף בביטול לא־רהוי, שכּן צ’יבי אינו יכול לכלכל הצתת אש ביותר מגפרור אחד, גם ברוח ובגשם. אבל אך תימר סליל ראשון של עשן לבנבן, וסיפורו של נחום מתחת העץ שוב נכרת, ושוב ממש בהתפרצו אל השיא – ו’דבש' נקרא למערכה, ונשתלח בלי לפצות פה ולצפצף, להביא ג’ריקן מים, וזרדים נוספים, אפס, הלה לא הרחיק במדרון, ומיד חזר בריצה ובכלות נשימה – ‘למטה שם מסתובבים!’ פסוק שעשה מיד הס מתחת לעץ וזיקף אזני רבים, וכמה לבבות התחילו פועמים אחרת, ושמא לתפוש ברובים? לא, צ’יבי דוחק כתפו בביטול, ‘ברזילי – אמר להם – מחפש לו שבלולים לארוחת־בוקר או צפרדעים.’ אמר ופיטר ביריו בלא לשייר ספק בדבר מידת בוזו לכל כסילות שהיא. – ‘הוא אוכל אותן?’ שאל מיקי הקרוב לעניני מזונות וטיבּוּח – ‘הוא שותה אותן.’ העוָה צ’יבי שפתיו, כנועד לחשׂוּכי־מרפא. ומדוע שלא לפצוח עתה בזמר ‘האש מפצחת זרדים בדממה’, ואף לשרוק, וגם להביע בגעיית מלוא הלב? משום שצ’יבי אינו מרשה ‘לצעוק כמו חמור’. גזירה שמצילה לנחום את סיומת סיפורו ואת דממת־הרושם שתפול לאחריו, עם ה’זה היה באמת?' המקווה. אכן, אחרוני המנמנמים על התל התחילו מגלים סימני חיים, מהם זעים, אפילו נתמודדו בציעוקי גניחות, מתגרדים ומתחַכּכים ומתחלצים ומנסים לקום ולעמוד על רגליהם בפקפוקים לא מעטים. ואילו אותו נהג הקרון, כיוָן ששמע סוף מעשה, ושהה שהות־עיכול־הרושם, – נחה דעתו, וטיפס ועלה על קרונו והניעוֹ ברעש גדול, ונסוג בעסק גדול, והסב חרטומו המיבב דרומה, והחרה־הגחין במורד ונבלע מהרה באבק גדול, מופז כולו שמש עולה. ואיננו.

טוב. ואם כן? לא, כאן אין מה למהר. ככל שלא נמהר כן ייטב לנו. ועל־כן? לא, נתמאסה מאד השכיבה קשת־המצע. אבל כשתנסה להשתדל ולזקוף פלג־גופך בתהיית־רגע – באה אז השמש ומכה ורוצעת בעיניים היישר, ולשוא תטלטל ראשך למלטו ממנה, תתהפך ותצנח ארצה בהתגנח, ותפרכס למצוא היסב־רביצה אחר. אבל כעת בא עשן המדורה שהועלתה ומזכיר נשכחות, ומתאזרים וחוזרים להגביה רגע מבט, לראות מה הדבר הזה, ובתוך כך נובקת רוחך ואתה מזניח ושומט תחתיך, ואל מתחת לשמיכה, אף אם נעשתה מיותרת למדי; ובאות אז הלשונות והקריאות שהותרו כבר מתחת לעץ, וכל האפרוחים שנתגעגעו שם בצוותא ובהֶטפח־כנפיים גובר – ומושכים אליהם סקרנות בת רבע־רגע, תופפת על הקשב על הלאוֹתוֹ, ואובדת – ואין לך מעתה לא שינה ולא יקיצה. ועל־כן? על־כן מפשילים את השמיכה המאובקת, ונושמים עמוקות את אויר העולם, כבהתחלה חדשה. עדיין יש בו מגע צינה, אף ששמיו למעלה כבר החוירה תכלתם ודהתה ונתמלאו הבהובי רחש מיליוני חידקים לבנים ופזיזים, ונושמים היטב ועמוקות ניחוח השדות הרחבים שמלמטה, אשר בהיוָסף עליהם עשן המדורה ובהיפּתכוֹ בהם, מביאים ומטפּחים מין כמיהת־לב, יוצאת הולכת, אל אותם שבילי יום־יום נדושים, אל ירידה פלחית תמימה בשבילים הישנים, ההם, אל השדות הגדולים שלמטה, אל הליכת־חציה של מרחבי שטחים קצורים, שלף ענברי וזהוב, ושל גודש חוֹם היום היושב עליהם, ושל ניחוח העפר האביק השייך להם, והצהבון הכללי, הקַשי, שאך כתם־פעוט שהוא, מאובק למדי, של פרח־קוצים שהוא, מאחר בזהבו או בורדיוּתו, כשם שירוקו של בר־גביע נטוי לאלכסון, או ניקודי־זהבוֹ של הפרע המסולסל, ואיזה חוח שעל מלילתו הקשויה רעלת־פּוּך מנושבת – נותנים בו נימוּרי־גוון כלשהם, ואותו מגע ישר עם הדברים, שלמוּת אין־חציצה, פשטות שבילי־האדמה היחפים, ריחנות האדמה הפרורה רגבובה, צפיעי זיתי העזים וטפיחי גללי הבקר, ובן־חריץ אחד של כלום, אשר בימי הגשמים אירע בו פעם והוליך זרמון קלוש, שפשש מיד ועשה שרטון עם חולסית חול, ודווקא זה העלה בוצין אחד, כאילו ממבחר המקומות אין אלא דווקא זה, פה. הכל, הכל בתוך ממלכת השייכות, שייכות מוצקה וקבועה ושמשית. שיירת־נמלים נושאת גרגרים, רוחשת בשביל צהוב. הליכת צמד שוורים, אי־פה, בשילוּח צואר, קעור מעוֹל, בלחיכה מפאת השדות המגולחים למשעי, כביכול, ויש באויר גם אותו ציוץ נְטְץ־נְטְץ לחמור המטליף פזיזות, מטלטל בתנודות אזניים עלה ורדת וניעת זנב ימין ושמאל, וקריאה רחוקה, יש, מתהדהדת בריאה, שלמה, תמימה, יפה לחום היבש, לכבישוּת רבץ הדממה בשדות, לשקט כובד השמים החמים, הפתוחים יותר מכל, ולכל צד – שייך מאד, שייך יסודי, לכל ולאבק אֵי־בזה, על הגבעות, המסנן דרכו קוי שמש ומחריגם, שפך גדול, או לגושי עננים שבאו כדי שיעריבו עם הערב, פשטות שלמה של פלח הבא לעת שקיעה בטפיחת כפות רגליים אל הבית, אל ג’אררת המים, אל הלחם הריחני ואל הצל הטוב, המפוּיס, הסוגר. עולם קבוע, וצומח משרשיו, השְקֵט וצמוח. ופתאום… פתאום – זה כבר אנחנו. לא אנחנו? – לא. אין מה למהר. נשכב בלא־כלום. מובדלים מעיני העולם. חוגג אדם חרש את בינו־לבין־עצמו זה, ולוּ גם עטוף שמיכה מיותרת. מתעבה הרגשה לחלוחית כי עוד מעט יבקיע רחש־רוח. וגם שצריך לכתוב פעם מכתב הביתה. אילו היה לך כוח, אילו היה לך עפרון, אילו היתה לך פיסת־נייר, ובכלל. יש יצורים שאינם יודעים לברר לעצמם דבר – בלי לעשותו שיחה בינם לבין מישהו. – אני. כדי לדעת אני חייב לדבר. ומה כשיש דברים שעליהם אין מדברים? כשהכל רק הרגשה עמומה, מעיקה ועיורת. אַת יודעת, כי עד שהכרתי אותך, והתחלנו לשוחח – לא ידעתי הרבה עלי על עצמי. אתך, בהתגברות על כל מיני גדרות – התחלתי לדבר מתוך חופש, והייתי יותר אני נוכח אופן הקשבתך המיוחד, הנבון, הטוב, החברי – הו, אין לי חבר אחר מבלעדיך, רק אַת חברי. אַת טובה ממני. אַת אינך מבולבלת ולא מוזנחה כמוני. אַת בהירה ממני. בתפישה, בהרגשה, במעשים. רק מתחכך בצדך, התחלתי משער דברים, ותופש דברים, בי ומסביבי. אמצא נייר, אכתוב לך: לילָך שלי אהובה, אילו ידעת… או ככה: כשאני מתחיל מהרהר לעתים על הנעשה פה מסביבנו, ועלינו כאן בתוך כל המערכה הגדולה… או: לעתים תוקף אותי ספק, לא ספק מוגדר בדבר זה או אחר, שאפשר להסבירו ולהבהירו עד שיסולק הספק, אלא… ואגב, טוב שכבר נגמלנו מאותו סגנון: ‘חזק, לילָך! פגשתי אתמול בעמוס שחזר מכנס השכבה…’ וכל אותן התחלות־עקיפין דרדקאיות וסחור־סחוריות. פשוט: לילך שלי אהובה – נפלא שאת קיימת. ושאַת חברה שלי. זה הטוב מכל ואין טוב מזה. נקודה. וזה הכל. ועל החתום עמיחי. מברק: לילָך אַלוֹני, חיפה. – נפלא שאַת קיימת. נושא־המברקים באופניו, מברק. ממי? מה קרה? ברעדה פותחת, מציצה, קוראת: נפלא שאַת קיימת. מי זה? ממי זה? מה פשר? לא, זה הכל. ‘נפלא שאַת קיימת’. אבל מי שאין לו עפרון, ואין לו פיסת־נייר, ואין לו כוח, איך יכתוב, או שמע ינוע על הבחורים לשאול עפרון, וכל אחד יהיה חייב לדעת לשם מה, למי אתה כותב, ומתחיל גם ליעץ מה לכתוב. תנו רק עוד רבע רגע לעצום עיניים, בכל כוחי.

– ‘רבע שעה, אתה שומע!’ – אומר גידי ליאקוש בשבתם על כרעיהם ועיניהם בזהרורי השמש קדמה – ‘ייתכן גם כי האש החזקה שלהם בסוף, לא היתה אלא חיפוי לנסיגתם! לוּ רק החזקנו עוד רבע שעה!…’ ככה מסַפּר גידי ומעלה באוב כל אותה שעה של אמש בין־הערבים. קטעים־קטעים, פה מעֵין הצטדקות פה מעֵין התגוללות, ושוב ושוב מי־יודע: מי יודע אם לא!… אבל כשראו שכבר אנו בורחים… ומי יכול היה לדעת שאורי רץ אל בור המרגמה… ושמוֹטה, למעשה, היה ראשון הבורחים, והערבוביה. זה הרע מכל – הערבוביה. נופל מידיך. אינך שליט עוד. ובעיקר: בלי תחמושת. ובכן מה? מה אפשר היה? קראתי לאורי, פעם אחר פעם, לבוא אלי, לא להשאיר גיזרה כה רחבה על איש אחד, אבל… אבל אחר אבל, מקרה אחר מקרה, – ומסובכים באין, במקרים ובערבוביה – ברחנו. אני רציתי שנחזור מיד. נורא רציתי! אבל לא היה עם מי. החבריה הרוּסים. זחל אחד. וכאילו בכל הארץ אין נפש… ומי יכול היה לשער שככה יתפתח? לפני שבועים כשתפשו את תל־קשת היה הכל פשוט יותר. המקומיים ברחו. ונשתרר שקט. ושם – משלט על אֵם הדרך! לא כמו זו הגבעה הצדדית, שעל הואדי, מי יכול היה לשער שדווקא אצלנו! נורא רציתי שנחזור – מיד, בטרם התארגנו להם, ועם חשכה – והיום כבר היה הכל אחרת… מי יודע. מי יודע. והחפירות. לא היה במה להתחפר. והקור בלילה. ואוכל לא היה כל הזמן. והמזרנים נשארו מאחורי הגדר ההיא… כשאדם חוטף מכה ביום מדגדג לו בכל עצמותיו לחזור ולהכות בחושך, בעצם הלילה ההוא… כזאת וכזאת לימלם גידי באזני יאקוש, אותו שעיניו בוערות וידיו חובקות ברכיו הילדותיות. – ‘ומה־יהיה־כעת?’ רהט יאקוש ואמר, שכּן אינו חפץ רק בסיפור הרעות שהיו, אלא שיראו לו, בכל־זאת, דרך למעשה שייעשה, ואינך יכול רק לבוא ולרפות ידיו בהכל רע וכושל. לפיכך מונה לפניו גידי את כוחה ואת עוצם ידה של הפלוגה, הנה שתי הכיתות מן המחלקה שלנו (שתים, מאז נתרסקה השלישית בקרבות המאתים ושמונה־עשרה!), זו שכאן אחת, זו של בּוּמה בתל־מליח שניה. ומחלקה מספר אחת של יאמבּו, המרובצה לה בתל־קשת ובעגלון; ואילו מחלקה מספר שלוש, של זאביק, היא הניידת ובסיסה בואדי של דורות, אף היא מוכה וחבוטה למדי, ממולאה בזיבורית של חדשים וירוקים, טלאי על־גבי טלאי, ורק הכיתה הזו, של יאקוש, היא הרעננה מכולם. אומר גידי ומסב ראשו אל מתחת לעץ אל מקום שדיצה מתונה הלכה והתחזקה שם לצויחה כרוכה בסיפורי־מעשיות ובמים מתרתחים על אבני הכירה. – ‘אם כל־כך חשוב המקום ההוא להם – למה שלחו חיילים מקומיים ולא סדירים?’ רוצה יאקוש לברר הרהורי לבו. ולגידי יש כמה נימוקי, שכרוּבּם כן קלישותם. בגלל ההפוגה – ואינם רוצים לסַבּך סדירים. וגם לא פיללו להתנגדות של ממש מצדנו. וגם ערביי הר חברון – לוחמים טובים הם, וידועי־שם המה, צריך לחשלם בקרבות קטנים כאלה. ובעיקר למה שלא ילכו מקומיים לפניהם אל מול האש – והם רק מרחוק ילהיבו ויחפּוּ באש גדולה? רק לנו אין עתודות. ואנחנו זה כולנו. מה שיש לנו – הוא כל מה שיש לנו. ו… בושה להיות כל־כך עלובים. אף־על־פי שמה אנחנו אשמים?… ואולי אין טעם לסַפּר ככה באזניו. ולא להביא מוֹרך בלב הנער או ספקות. אבל אני פדגוג אני כאן? שיידע בדיוק, שיידע. וגם מי נביא ויידע מי משנינו יזכה למחר בבוקר. מה אני אשם, לעזאזל. – ‘תותח עשרים וחמש ליטראות – קירקר גידי קדורנית – מאֵלה שיש להם המונים־המונים, יורה, לפחות, לעשרה קילומטר. כשתותח כזה יעמוד בצקלג – לא יוכל עוד אוירון לעלות או לרדת בשדה־התעופה. לא יוכל איש להוציא חטמו בריכוז. וגם כל התלים האלה שלנו – יהיו מכוסים. ואז, אתה יודע מה? ניתוק! מנותקים.’ אמר גידי וחשק אגרופו להמחיש סגור ומסוגר. – ‘אַל תפחד – אמר לו אז יאקוש – אנחנו נגרש אותם!’ גידי ביקש להשיבו דבר, אבל קימט מצחו וחסך שפתיו ולא דיבר עוד. אז קם אותו יאקוש והיטיב את מכנסיו על חלציו הדלים, והשקיף עוד פעם אל אותו רכס־גבעות קסוּם, לראות את המקום מרחוק, גב מכל הגבות השטוחים, הנופלים על העמק החבוי מאחריהן, בלתי־נראה, ומעליהן, הרחק, חומת הרי־סלע חשופים, מתכילים ענוגות, וגב אחד שטוח היה שם, מגוֹן הקש, מנומר קצת כתמים כהים, וקצת בהרות חיורות, רובץ מתחת השמים הגדולים, בתוך הארץ הגדולה, ככבש בין כבשים. – ‘אַל תדאג – אמר הנער יאקוש – יהיה טוב.’ – ופנה ויצא בצעד רחב אל עדת פוחזיו שמתחת לעץ.

פרק עשרים ושנים

ואחר־כך התגלגלו ובאו כמה דברים. השמש עלתה, והחום הכה ארצה ישר ובלי עקיפין. ואכלו ארוחת־בוקר וכיתתו של בּוּמה עשתה אבק. והיתה כבר שעה תשע. ואם כן? לא, לא־כלום. מרובצים והוֹוים בעולם. אבודים מתחת השמש. בואו ונמצא צל כלשהו. ארגז וג’ריקן מגובבים, שמיכה על שני רובים, חולצה תלויה על גבעול יבש אחד. לולא שאין כוח לעשות כל־כך הרבה. לא שום דבר שהוא, רק ברגי האבק היו חגים משולחים על־פני השטחים, ועוד הרחק צפונה, מתנוצץ היה קו מיתאר הגבעות שבאופק. התנוצץ ורעוֹד. כאילו שקוּי־מים. כאילו רך יותר, כאילו קריר יותר, כאילו אנושי יותר – עד שהלב שלך נכמר צפונה, יוצא מגעגועים. ובלבד שלא יבואו כעת החבריה של בּוּמה להתערב בנו, לא מהם ולא מהמונם. כל אותם ישנוניים שנאספו אצלו לכיתה אחת, כל כבד ובעל בעמיו, כל אותם פרצופים נטולי־ליח, החל מאותו בּוּמה גופו, בחור שיש מאה אלף מיליון כמוהו, שקשה לדעת איך מַפלתהו אשתו מכל האנשים ההולכים ברחוב, ואיך בטוחה אמו כי לא התגנב אליה ילד אחר. סתם בחור. סתם בן סתם. ולא טוב ממנו השני, מוּניה, עם עיני־העגל הבולטות, עם ההמהוּם שלו הנצחי, עם ראשיתה של קרחת מתחת לקלישות שערו. ואזניים כלביבות לגודל ולספוֹגיוּת; או קח את הלז הנמוך הממושקף, שמחייך תמיד בשן־זהב, האֵל עצמו יודע למה עוד יצלח שכזה, אם לא שיפתח לו בפתח־תקוה מחלבה של תנובה, עם שני שרפרפים, ועתון־ערב נכמש. מה לנו, אנחנו, ולכל הפרצופים האלה, ילכו ויִמָקוּ להם המק היטב, ואַל יעֵזוּ לגעת בנו, לבוא לשאול בניגון האידיש שלהם – 'נוּ, אז איך היה שם? חייך שאנו מטילים בהם נעל בפרצופם הזה, וטוב שסבבו ופנו להם לפינה שלהם, ורבצו כולם בערימה אחת, בינם לבין עצמם. אבל חיים, כיוָן שהתקין שמיכה טובת־צל, ושוּחתוֹ קעורה. משכו ובאו אצלו עובדיה מכאן, והגוש הגדול אותו ז’לוֹבּ אַברום, מכאן ולא דיברו מלה, אלא השתטחו ומילאו את החלל נמנום בעיניים פקוחות ולא בלי בּאוֹש מחמיץ של זיעה. ואחר־כך, מכאן לכאן, לימלם חיים מלה, ואַברוּם השיב מלה, ועובריה אף הוא תרם מלה או שתים. בעצלתים, בשכיבה נסרחת, רפויה ומרוקנת, באמירה בעלמא, לא מופנית אל איש. ואחר־כך חדלו ולא אמרו עוד. וגם לא היה מה לאמור. ורק היה חם, לאבדון, עד ביקקוֹן. אגב מה היו עושים אצלכם בשבת? אצל חיים, בבוקר שבת, פעם הוא ברפת ואביו מאריך תנומות, פעם אביו חולב וחיים חובק יצועיו עד עצם הצהרים. וזה מעלה על החיך, מיד, את עוּגת־הצימוקים ואת הקפה השפוּת על הפתילה עד לב היום. ואם רק לא יטרידו הזבובים, והשלפוחית לא תציק – אפשר לישון ולישון ולישון. ועוד לישון עד שאין עוד מה לישון, ובכל־זאת עוד קצת לישון. עובדיה, לעומתו, נועד מדי שבת בבוקר עם אחוזת מרעיו לתכנן רחצה בים, או נסיעה לחזות בתחרות על הגביע, ובינתים מעיינים בטוָסות הטופפות להן על־פניהם במדרכה, ובכל סגולותיהן, מתוך פיצוח־בטנים ארך־רוח, משוענים על גדר זו או אחרת, ועד שלא פנית כה וכה וכבר לאחר הצגה־שניה, ולאחר השׂתרכוּת ברחובות המתרוקנים, ללוות אותן, עד האחרונה שבהן לביתה, וכבר אותה עמידה של ככלוֹת־הכל משוענת בגדר זו או אחרת, מתחת הפנס, בקשקוש הפרוטרוט שנותר בכיס, ובהיוָכחוּת מחלחלת כי אכן בא הכל עד תומו, זה מצד אחד. מצד אחר, אברוּם. שכן לאברום אין כל, אלא דוֹד. ובשבת סועדים על שולחנו של הדוד, יהודי שלם ויקר, שכדאי לכתת רגליים מקצה העיר ולבוא אל שולחנו בשבת בצהרים – אח, מה אתם יודעים, שיהיה בריא הדוֹד שלו, אמן. אמר אָברוּם וליקט בכף־ידו את הזיעה מעל חטמו. ונשתדפו האמירות הללו שאינן חשובות לאיש, אף לא לבעליהן. רק דממה מנומנמת ומהוּזְמזֶת, שוַת־נפש לכל. אותו קהיוֹן מתעלף. רחוש ערגות סתומות, שכל השאר נמחק בהן ובטל. אפילו אם אותו ברזילי צף עתה ועלה על מרומי הגבעה ובידו צרור קוצים, עלים וצמחים, קציר שיטוּטוֹ למטה מאז השכמה – ושובל התבדחות שבעצלתים נכרך אחריו, בלא־מאמץ, למרבה ההנאה והליעוּג שבאפס־יד־גם זה מתבלע בשכיבת־ההיבּוּל הגדולה. ואותו אָברוּם הגדול נטפל בחמת־פתאום, אל בועה קטנה שפרחה בזרועו, פרי באושי הזיעה, מתחכך ורותח, אה, ימח שמם, כולם!

טריקת ג’יפ מתבדלת ומנסרת עתה בחלל הגבעה. וכשוֹך האבק כבר צועד ובא מלוא קומתו צביקו מפקד הפלוגה, ומאחריו קובצ’יק הנהג גוחך עלוּמוֹת בלא לרדת ממושבו, וגם שנַיִם אחרים, לא ידועים, באים ויורדים בשקידה מרובה. – ‘תכיר את התותחנים!’ אומר צביקו אל גידי, ולפי אופן הבלגתו על גיחוך, ניתן לשפוט כי עופות מוזרים הביא עמו הפעם – ולא עוד אלא שאחד מן השנים נוטל ופושט ידו ובא ללחוץ ידי גידי וגם אומר: ‘מה שלומך?’ – עטוּר שׂחקת־נימוסין – דבר שגידי מעלה גביניו לעומתו עד רום מצחו, במבוכת תמיהה לא מוּכהה, ומסתבר כרגע כי הלה אינו אלא פשוט יֶקה במחילה, זקן כבן ארבעים, ובכלל עם משקפי־שמש ועם מגבעת־פקק, אשר בהגביהו אותה מתגלה שׂיער קיפודי גזוז ואפור למדי; אבל כולו מרץ עיזוז. וכתום כל גינוּני הנימוס הטוב, כשפנה ללכת אותו מנהיג התותחנים – אשר מה לא נסלח לו בזכות תותחיו – התגלה מאחורי גבו, קד ומשתחווה כל אותה עת, בעקבים מצומדים וברוב דרך־ארץ, יֶקה אחר, צעיר מקודמו, כשם שרציני וחגיגי ממנו, כאילו היה כאן הצבא הבריטי, או האֵל יודע מה, חמוש כולו משקפת, מפות ואקדח. עד שגידי נתבלבל לגמרי, והלך אצלו ופשט ידו ותקע לו לבא ‘שלום עליכם’ אובד־עצות, אגב שהתחכך בשמאלו בערפו, המצומר, והלה השיב וגמל לו חיוך חושׂף־שינים, בגחינה שבהידור פנים, אדומים למדי, והיה בהחלט נעים מאד. אז עקרו ויצאו אל שיפולי הגבעה בתוך הקוצים, לראות את הנוף, ואליהם נספחו איש מעֶברוֹ, בתוקף תפקידם, יאקוש מכאן ובומה מכאן, ובחבורה חשובה כזאת, ניצבו להשקיף וצביקו המ"פ הצית לו סיגריה, כדי שיעצור כוח לנאום ולאמור: ‘טוב, גידי יסביר לכם הכל.’ ועד שגידי מניף ידיו לכל רוח ומרצה בשטף, ובכל משפט מוסיף מה ששכח בקודמו – היה מנהיג התותחנים פולט מפיו מיני ביטויים נכריים, ומציץ במשקפת הגדולה, שהאחורי הגיש לו בהדרת־דרגה, וקרא לכל רוח בשמה, צפונית, צפונית־מזרחית, והרכס הבהיר, שתי אלפיות שמאלה, ושעה שמונה של המטרה, והיעד ההתחלתי, וקו האפס, ועוד מיני דיבורי־חכמים, שיותר מכולם הבינם לעומקם אותו השני, האחורי, אדם נורא רציני, ונורא דעתן, ונורא אדום־פנים, וגם נורא מזדקף היישר כשפונים אליו. עד שנטל אף הוא, ברשות, את המשקפת ופלט אף הוא מצדו: רכס הבקרה, קצין־תצפית קדמי, צמצום בפגזים, וגם: פגזי שרפנל, וסוללה, ופלגה, וטיווּח, ודיווּח, וקוי דיווּח, וחנ"ם, וח"ש, ושאר דברים נפלאים – אשר הצד השווה בכולם היה, שהיה נכון ליטול בחזרה כל אחד מהם כשהזקן לא סבר ולא קיבל; והיפוכו בעצמו: מה שסבר הזקן קיבל מיד והיה לסברתו, נכסי צאן ברזל, לא רק בלא ערעור אלא גם בהזדקפות יתר. וכשגמרו לתאֵם ככה דעתם, ולגלגל בשפתם המלומדת מאד, ולאחר שנפרשו המפות, וברזילי הוחרד מרבצו על צמחיו לסייע בדבר, מיד היה ברור כי אין מקום להציב את התותחים אלא רק למרגלות הגבעה ההיא שם, מאתים או שלוש־מאות מערוץ הואדי הזה, אם לא בו גופו. – ‘ומכאן ועד צקלג יגיע?…’ התפעל־היסס אז יאקוש העלם, בלא יכולת למשול עוד בפליאתו – ‘בקלוּת.’ התפעל לעומתן בידענות נחום, שגם הוא כאן בין השאר, בתוקף סקרנותו – ‘ועוד איך!’ אמר נחום, וזקף ראשו בבטחה, ואף הגיחור הרציני שמאחור הניד ראש בוַדאוּת, כרופא שסיים להאזין במקשבתו. – 'נוּ? התאמץ אז ואמר צביקו, הכפוף מרוב גובה לאחר שינק מן הסיגריה שאיפת־כוח לדבּר דבר, במשמע: מה עוד נוכל לעשות לשרתכם, מה עוד תבקשו ממנו? וגם כן במשמע: ולמתי אתם באים ומביאים כל דבר? וכן גם במשמע: בקשו כעת, שלא תהיינה לכם טענות אחר־כך! שעל כל אלה ענה מנהיג התותחנים, בתוך שהוא מספג זיעתו ומסיר מגבעתו לפנות מקום לרוח לעבור ולהצן, ובספגו גם את מגבעתו מבית, – כי היחידה שלו כבר ‘במצב הכן’, וכי צריך לסַמן להם מקום מַעבר בואדי, והם אמורים להימנע מטיווּח מוקדם, כדי שלא להפר את האפתעה, ואך יקבע צביקו את שעת האפס, יתחילו הם ‘שין מינוס עשר׳ או ׳שין מינוס חמש’, לאמור עשר או חמש דקות קודם, ככל שיבוקש, בפגזי שרפנלים, לא מכל טעם אחר, אלא רק מטעם זה שאין אחרים. – ‘כמעט ואין,’ תיקן ודייק האדם הרציני – ואם יהיה הכל כשורה יוסיפו ויעתיקו פלגה אחת עד לסוללת־הרכבת הישנה, או אפילו עד קבוצת הבתים שעל הדרך הגדולה. מה המצב ביחס למים. ליתושי־קדחת, לאספקת האוכל? ומה ביחס לכמה סעיפים נוספים, אשר הרציני שמאחור, תייג אתנח בפנקס שתלש מכיסו, אצל כל סעיף מוזכר והניע ראשו. ואילו יאקוש משך את נחום הצדה מן המעגל, ושיחרר לפניו את יתר הספק האוכל בו: ‘באמת יגיעו?’ – ‘מ’ז’תומרת! – התרגש נחום – תותחים או לא תותחים!’ ואילו כשנדמה היה לכאורה שהכל כבר ברור לאשורו ואף עתיד יהיה יום אחד להיעשות, הטיל צביקו המ"פ את הסיגריה ארצה ומיעכה בסוליתו ואמר: 'הלילה אנו עולים לקחת את החירבה ההיא “מה שמה”!

הלילה? מה פירוש הלילה? ואף כי מכל אותה צקלג, או נקודת־גובה מאתים ארבעים וארבע, נטל צביקו ועשה איזו ‘חירבה’ שהיא – נצבטים פתאום בלב הרהורים שונים פוזזים ולא נוחים, אבל לא בלב שני התותחנים, שלקחו עתה עמהם את ברזילי ואת המפות (את המשקפת השאירו בידי גידי, לא בלי קריאה לאחריות, להנאת תור משקיפים שהסתדר מניה וביה מאחוריו), והתכנסו מתחת לחוּפּת האשל, פרקו מעל ראשם את המגבעות וניפנפו בהן גם נפנף, ובחבילי המפות שלהם, וחבל שאין בירה צוננת לחרר בה פניהם. אף־על־פי שלא יסרבו גם לקופסת־מיץ חנה צמגמגת־חמצמצת – וישבו לשקול היטב איך לארגן את צוותי התותחנים (שגם הם, כרגיל, חסרים מן ה’תקן' הטוב), את התותחים, את הפגזים, את העמדות, את המכוניות, את הסידורים, ואת כל השאר – ולמסקנות הוקצה דף חלק מיוחד בפנקס הסגן – וגם צביקו לא התמהמה וגידי היה נאלץ למסור את המשקפת, לא בלי קריאה לאחריות. וגם יאקוש ובומה נאלצו לוַתר על תורם ועל זכויותיהם, והתכנסו בצל שמיכה תלויה בכלונס ומתנפנפת ככנף פצועה, ושתו בזה אחר זה מן הג’ריקן, בערותם מים תפלים אל כף יד קעורה לתכלית זו, ולאחר שהכל הציתו סיגריות, גילה צביקו כי עודנו ממתין לבוא שלושת מפקדי המחלקות. מוֹטה. זאביק ויאמבו ולסגניהם (אורי! אח, אורי!) – לתכּן את ההכנות להתקפת־הנגד, וגם מישקה מפקד פלוגת ה’מסייעת' אמוּר לבוא, וסגניו עמו, ואפשר אפילו ששׂרוּליק המג"ד יבוא, או אבי סגנו, וטוב יהיה, אם עד אז, ינסה גידי לסַכּם מפרי נסיונו אמש, כדי שיוכלו לתקן מה שניתן ובעוד מועד, במה שנכשלו. הו, כן, למה לא. לגידי יש רשימה ארוכה של ענינים, ולב מעוּבּר טענות, אף אם בגד בו קולו עתה, ודבריו נשמעים נבובים כל־כך. חסרים נקודת־הכרע, כמן השפה ולחוץ. ולא הועילו לא מימי הג’ריקן התפלים, שהניחו גרונו ציחה כמו שהוא, ולא מבטי־התמיהה אליו, וכבר היה לזרא פיטום הדברים שלו עד אין־חפץ, ונתרפרפו דבריו אי־נחת, ומי יתן והחריש; אך קודם שיחריש פישט אצבע ועג בחול שני מעגלים, כנגד שתי כיפות המשלט ההוא, ולא נשאו חן מלפניו וטש עליהם בכף־רגלו בתכלית הביטול וחזר לטייט באצבע שני מעגלים יפים מהם, וגם הניח בלב כל אחד מהם אבן קטנה, ליתר הבהרה, וזה כנראה עירבב עליו עוד יותר, או רוגזו של דבר שהוא לא־זה קפץ עליו להכשילו – הואיל ועם ההתחלה הנכונה שהתחיל: ‘ראשית כל, פיצול הפיקוד…’ – נתקל בו־בהפרע וחזר וניסה בכל מיני התחלות וכרכורים של כלום לאמור מה שלכאורה היה כה מוכן מלכתחילה, והביא על עצמו ועל שומעיו שעמוּם־לב וגל סיבוכים לא־מסתברים, והרבה עינויים ופיתולים להיחלץ. ויִיאֵש נוראות על סביביו, כאילו היה זה להבדיל שיעור תלמוד, עם שהוא עצמו קצרה רוחו ונתפוצץ: ‘טוב, נו! – צעק גידי – הלא אתם כבר יודעים מה! וקפץ פיו וחדל מתוך רוגז לא־בּלוּם לנדנד על הנשמות. הרי לך. – ‘מה יש, גידי?’ נבהל אליו צביקו בתילוי עיניים ובהתקת הסיגריה מפיו. אבל גידי היה רגוז עד דמעות, ולא מובן על מה ולמה, ונטל ומחה בסולית נעלו את שני העיגולים: ‘כלום נו! – זעף גידי. – צריך פיצול בפיקוד, כלומר לא צריך. וצריך שיהיה ציוד ושתהיה תחמושת. ושבכלל, שיהיה מאורגן. ושיהיה בסדר. וזהו.’ ותמה רוחו ונלאו שומעיו מיחל לבאות. ‘נו?’ חזר צביקו ותוהה אליו אבהית. – ‘מה עקץ אותך פתאום?’ דיבר אליו פיוסין בומה, זה שמי צריך אותו. – ‘תנשום עמוק, ותירגע.’ השתתף עמו גם יאקוש העיר נטול־המתג. וגידי צימת שפתיו על מתג רצועת הכובע, צימצם עיניו וגֶבב צמר ראשו המעוּפּר דמה בפועל לקיפוד סמוּר־איבה. אין כל נימוק של טעם, אין כל מוצא, נשתבש ולא ידע מה, שממון מקניט, והיינו־הך מחליא להחניק. וכדי בזיון וקצף. – ‘מה יש מה!’ פרץ גידי פתאום בהתקפת־נגד: ‘מה לא מבינים מה? מה יש להבין מה. פיצול הפיקוד – זה אלף. שלא ישב אדם לבדו על גיזרה עצומה. כל השמים וכל הארץ, והכל־הכל על מם־כַּף אחד, שבקושי משתלט על מה שלפניו. ושלא יחשבו שהוא יחידי יוכל לעשות מלחמה בשביל כולם. והקשר, והסידורים, והכל!’ ומתמרמר ככה ונרגן ותוקף ולא יודע נפשו, התפתל גידי והוסיף ורקק־פלט כל שנזדמן לפיו. בחמיצוּת ובנקמנוּת, מובנה אולי מאר לאֵל הטוב לבדו, רב־הסליחה לסלוח. ולא חשו כלל כיצד טיפס ועלה, עם כך, ג’יפ נוסף על הגבעה, עמוס לעייפה צרור מם־ממים וסגני מם־ממים רעולים מטפחות, אבוסי אבק, ועמומים מחום – עד אותו רגע שבאה כל אותה פמליה משובחה, ואחד־אחד באו קלי־רגל ובדוחים, וכרעו בצל השמיכה הממורטת הזו, ושתו מן הג’ריקן אל תוך כף־ידם מפטירים בזה אחר זה דברי שלום וברכה לאמור: ‘נו, מה?’ או ‘ואיך זה?’ בפסחם בנקל על גידי ועל הוייתו שנתפגמה במתמיה, והתישבו, נעזרים איש בכתפי רעהו, מתוך הברות של שחוק וקלוּת־לשון, ושל אהבת נוֹחוּת מנדבים דברי־קילוס למישקה מ"פ ה’מסייעת’, אדם המצוין בכמה מעלות ובג’יפּ אדיר, שנטל והביא בקרבו שלושה מם־ממים, שני סגנים, קמ"ן גדודי אחד, נוסף על גופו ומעלותיו של אותו מישקה וסגנו, שבעה אחדים ואחד – שהפכו בהיותם ושינו את מזג־האויר, והכל נעשה פשוט וקל, וראוי למה שהנה יבוא: יוצאים למלחמה.

וכשהלך גידי להזעיק את התותחנים משבתם מתחת העץ אל המועצה מתחת השמיכה, והללו באו חיש וברגל ישרה עד המעגל והזדקפו שניהם כיאות. הרב ותלמידו, ורק לא הצדיעו, והבכור נטל ובירך ברוכים היושבים, בשמו ובשם הגיחור שמאחוריו, שהינהן בראשו, לא היה לפני צביקו, אלא רק לדחות מישהו, שיזכור לו ולפנות מקום, ולישא אף הוא דברי ברכה ונימוס כאלה: ‘בואו, שבו.’ וגם את מוֹטה שניסה לבסבּס אליהם בבּאס שלו הלצה, שיֶקים עלולים אולי לא לרדת לסוף בדיחותה – ‘רחצו רגליכם והישענו תחת העץ…’ – היסה צביקו, והימהם נהמה חולת־עשן וגם השתעל פעם־פעמַיִם מעומק ליחתו – והמועצה הגדולה נפתחה. ורק גידי השתרע לו מחוץ לתחום, מלוא אָרְכּוֹ מתחת השמש, באין חוצץ לו זולת כובעו האוסטרלי המעוך על פרצופו – והיה שרוע מוּבס. ועמדה בעולם חמה שלפני הצהרים, חשוּפת שמים אפורי־תכלת, אבוּכת תימוּרי־אבק שרצו משולחים ורדופי־פרא על־פני מרחבי השדות הפתוחים להם. בלתי בלומים בממשותם הקשוחה, ובמרחקים, אפילו ענוגי קווים נאצלים, כשרטוטי צואר סוסה אצילה וכמבּעה. ואילו בפנים המעגל, המוצל לחֶציו, התנער צביקו המ"פ כאריה וזנח את דיבורו, המצועף עשן מנמנם וליחה חונקת, ופניו לא היו לו עוד, אלא באצבעות אַרכּניות ועֵרניות, ובמשפטים מסוימים וברורים המחיש לפני כל את מהלך הדברים כמתוּכּן לפניו, את דרגי הכוחות, את מערך הנשק המסייע, את התפתחות מבנה המערכה משלב אל שלב, ואת שילוב חלקיה ותיאומם כאחד, איך פותחים התותחים (והכל צופים בשנַיִם, שזרוּתם כעת זכות היא להם!), איך מצטרפים מרגמות ומקלעים בינוניים, ואיך תנוע הפלוגה עם חשכה בשׂדרת מחלקות, בהרעמת כל תזמורת האש המסייעת, המרכּכת והמחַפּה, אוגפים מימין ובאים אל המשלט בעקלתון, והפעם מן הכיפה הקדמית, וחזוֹר אל העורפית, ופורצים שוטפים להם כמים שהוסרו סכריהם; וכן גם כי פלוגה היא הכוח המַכּסימלי שתחומי משלט כזה יכולים לשאת ולהכיל עד רויית קיבּלתוֹ, ומשאירים שם, לכן, מחלקה או מחלקה ויותר, והשאר מתקפלים וחוזרים לכאן; וכאן פנה ופירט מקומו של כל אחד; וכי על התותחנים להתחיל להתבסס למרגלות הגבעה מיד אחר הצהרים בלא איבוד זמן, ולהתחפר כל הדרוש; וכי על ה’מסייעת' (מישקה המ"פ נטל מפיו את הפיוֹפת ונשׂאה בידו לא נמצצת, כל עוד דוּבּר בו), לכלול בה מחלקת מרגמות ‘שלושה’ מחלקת מקלעים בינונים, ויצטרפו אליהם החבלנים של קובי, וכן יעבירו עמם מטען מוקשים שונים ומשונים; ומקומם של כל האמורים בזה. אצל ‘קבוצת הבתים’ ששם (משרבּבים צואר להביט, לראות אותם, אך איש אינו חפץ להודות כי אינו יודע אם זה – אמנם זהו), ושם גם חניית כל רכב הפלוגה. ואילו מחלקות היוצאים יתלקטו לכאן, עד שלא יעריב היום, ורצוי שעוד קודם, ככל האפשר קודם. שקיעת השמש – אות התזוזה. שאלות? בודאי. בהמון. מה הא ומה דא, ולמה אין די, וכמה לקחת, ומה אם לא, וכיצד באמת יהיה מה שיהיה; ואולי בכל־זאת טובות שתים פלוגות מאחת לבדה, ליתר תוקף ובטחון? ומה שם בכלל כעת, בחירבה ההיא, צקלג או מה שמה, הגבעה הזאת בעלת הכיפותַיִם? על זה יש פה ספי הקמ"ן, ולספי יש הערה קטנה אחת, כי השגיחו מעל בריכות־המים, במשקים שעל כביש הצפון, ונוכחו בשאון לא פוסק כל הלילה, וכנראה פינו הסדירים, ככל המקוּוה, את המקום בלילה, והורישו מקומם למקומיים ומדומה עליהם שהענין נסתיים בנצחונם אמש וההפוגה יכולה להימשך מעתה בנחת. ומכל־מקום לתותחים מאצלנו אינם רגילים ולא מצפים, ונראה כי… צביקו אינו מניח לספי להרחיב, ומונע מן הנאספים מידע חדש וגם מועיל וגם שטף־לשון שאין לו מעצור, ואץ גורף ופוסח על כל המניעות – כי צביקו בא לקצר כעת ולהדוף אחור את השאלות כולן במחי־יד, ולא להיות מופסק, ברגיל, בשאלות שכנגד, ובשאלות על־גבי שאלות, עד שכאילו הותרה הרצועה, ואף התחילו דברי קלות־לשון לוצצים בדברי כובד־ראש, וכבר צעקו ‘שקט!’ יותר מפעמַיִם־שלוש, ומישהו שהזכיר לא לשכוח לקחת מכושים, ואחר שרעיון סהרורי נסס בו, כאילו מוטב להיזהר מתצפית־אויר – ודשו בו ופסחו על חכמתו, ועל כמה וכמה אחרות, שכבר אין שום סבלנות לחכמות כלשהן, וניכר היה כי ממש הגיעה השעה לא להרהר יותר מדי ולא לשאול שאלות – וצביקו פסק לגמור ומה שאינו גמור ייגמר במרוצת היום, והכל יהיה גמור, היה יהיה, ויהיה טוב. שימו לב: פלוגה! פלוגה מלאה הולכת לנו הפעם! פלוגה אדירה, ותותחים מרעימים מעל ראשה, והוד והדר! מסַכּמים כי תיקרא עוד פגישה בחמש אחר הצהרים במקום הזה, וזהו, תם ונשלם. כיוָן שכך אפשר לקום ולצאת ולבוא ולחלץ עצמות נרדמות, ולשוטט עד ירכתי המדריך להציץ אל מרחוק, אל המקום ההוא שמה (זה זהו? שם? זה הכל? נראה כאילו לא־כלום!), וכבר מתערבים בין רעים וידידים, ומשתלחות חפשי קריאות־חדוה, וידיים נתקעות ב’אהלנים' כפולי שבע, ו’מה נשמע' נפוץ לכל רוח, ונעשה כמו ערב הטיול הגדול, בלא כל הקפדה על השמש, על הלהט, על המרחבים הגדולים הפרושים דממות, מחרישים על שלהם, בתנופת שטחים שאינם תמים, שהאופק מעליהם מבליח זיגוגי־חום מתעתעים. צביקו קם ומתאָרך כדי לשוב ולהשקיע ראשו בין כתפיו, ומשני עבריו נדחפים להיטפל אליו שנַיִם כאחד, לאחוז בו עתה כולו לעצמם, להביא לפניו מרי־שיחם, שאלה בוערת שנשתכחה קודם; וגם פלוני הלז, בכרך אחרי צביקו מאחוריו, לא לקחת ממנו אלא לתת לו, להעניקו מנת נדנוד פרטי, מנפש אל נפש. וכן גם פלוני, לא הרחק ממנו, זה שמעולם טוב לו כשהוא מתאבק בעפר רגלי מפקדים, ולעולם פניו זורחות מאורם שנגה עליו (הה, חברים, לא לשוא… מעקימת שפתיו ניכר בו – כי כוכבו עוד יעלה לזרוח…). ואל כולם גוחך צביקו, פולט הרבה עשן ופוטט מלים בודדות, ומישר לשוא את לולב גווֹ, ונושא עיניו רגע, אף הוא להשקיף צקלגה לראות מה, עד כמה שלובן הסמאוֹן החורך, ונדנודו של פלוני ובעיותיו שלו, מניחים מקום.

וכבר התחיל היום מתכבשן. עמימות מַשב לוהט, ורֶבֶץ שרב עבה עד מַעַק, שעושה כל מחסה־צל לאין, וכל נשימת־רוח למַפּח ניחר, זרוי אבק סמאוֹני. מאליו מתדלדל השיטוט המרובה על הגבעה, ומי שהיה צריך ישב בג’יפּ ונעלם מהרה, ומי שהיה פטור סילק עצמו אל מתחת לעץ, אל אותם תעתועי צל שדוף ואפוי, מנומר בהרות־שמש מעשה־חורי. ומתבוססת שם כבר, בגניחת כלות הכוח, ערימת־גויות פגורה, ועוד לה רק רחש תולעי שהוא, ורחש קל גם סביב הלז, קובצ’יק הנהג, שגבו בגזע ולשונו בפיו, לחה גם כחום היום, ומעידה ברוב סימנים, רמיזות וקריצות, על מיני מעשים כמפקדים שהללו לא היו מחזיקים לו טובה על פרסומם, ושעל־כן באים כשמן בעצמות שומעיו, אלה מהם שעצמותיהם עוד לא נקלו תומם, וקודם לכל, זה הממורפּק ומתמוגג, המַלחית ממולו, אותו יעקבסון, שמחשׂיף מזמן לזמן שיניו הרעועות בשׂחקת אין־שמע – וזולתם אין מי שיטרח גם ככה, בתוך אותה שלולית צל חמה; והכל צידדו עצמם בעיצום עיניים מעל דרך הזמן, ויעבור לו יעבור, מזומזם מאד, כאילו אלף דבוֹרים פורחות, ממוזמז מאד, נשמט מאחיזה, ויגע, כבר, יגע עד כמישה. אי־בזה ריטן קולו העבה של מוטה, אי־בזה פירנסוּ מנוע ג’יפּ והפחיתו, כשהלה ממַחה מיד בתשואות שיעול ועיטוש, וגם מישהו היה קורא למישהו על־פני הגבעה, רחוק, לא נוגע, ולא אני. רק גידי כנצלה על גחליו רובץ עדיין בשולי אותה שמיכה רפויה, מפרשׂ אין־רוח. עד שבתוך שיטוטו נתקל צביקו הארוך בגוייתו ונעצר עליו בתמיהה: ‘מה יש גידי?’ והלה, נתכווץ בלא חפץ להשיב. אבל אי־ניחותא שהיא מרימה אותה ומושיבה אותו, והוא פולט בעל כרחו: ‘… לא יודע, פתאום זה קפץ עלי.’ – ‘אתה עייף?’ שופף אצלו בכפף ארכובות חורקות, צביקו הארוך, ומציץ בו פנים אל פנים, ועיניו מסתבר חוּמות־אישון, כשל כלבים, וכהצץ אדם אל רעהו, עד שנעשה כאילו היה אפשר כעת לבוא להתחטא אצלו ולסַפר דברים, להתחכך ולפרוק סתומות, האֵל יודע מה, ולהתאונן ולבקש על עצמך. ולא רק צידוק אלא, אולי, גם ליטוף, פשוט שיחליקו לך בכף־יד על ראשך: לא־כלום, חמוד שלי, הכל יעבור. – ‘כן, מפטיר גידי, יום אתמול עוד אוכל בי…’, דברי וידוי ובקשת כפרה, והרגשת הפשרה, כאילו כל השטויות כבר הוצאו, ונתפנה מקום לאמונה לנבוט בהיסוס, אל תוך חום היום, לולא היה כובד החום הזה מועך ביבשוּת ובאין חנינה. צביקו קם, וגידי קם. ‘יש לך עוד זמן לנוח.’ דיבר צביקו והניע ראשו, ואולי זו חיבה, הנעת־ראש זו, ופרש והלך. וגידי שכבר הוליכוהו רגליו אל מתחת לעץ. כמעט כפף קומתו לבוא אל מתחת לענפים הסורחים בנוּקשוּת. והעלים הדלילים המתמרטטים באפור, שלח פתאום יד לקרצף בשחיס זקנו המשובש, וחרף אל עצמו כי אסור לו לאדם לפנק עצמו, וכשמתחיל בחור לפנק עצמו – מוטב ויודיע כי אינו משחק עוד, ויחזור לביתו. הה תנו רק רגע להיות בשקט ולחשוב לבד! אותו ג’יפ שרתח תחתיו זה כמה חסר סבלנות, הִדמים לרגע ליתן שהות לשני מ"מים, לשני סגנים ולקמ"ן אחד למ"פ ‘מסייעת’ ולסגנו, לקחת דברי־פרידה – וחזר ונתרעש, וכיתש אבק משלו והרגיזוֹ אל מול גל אבק משל הרוח, ונבלע בשניהם, ונפל שקט מסוטף־צריבוּת. וגם צביקי ומוֹטה נפנו לבוא אל מתחת העץ, ולכל מה שיש מעתה לדאוג בעולם – שידאגו הם, ואנחנו נישן בלא־איכפת. רק בּני, רפי ועמיחי, מהופכים זה אל זה, תוזזים באִושה זבובית ומשיחים כמימים־ימימה על ‘ליכוד החברה’, ולא יִלאו – הה, שמים בקשו רחמים. וגם ההוא, מתחת השמש, ברזילי המתולתל, גחוּן על קוציו שצרר לו בבוקר, כאילו יש בזה משהו, או ישתנה משהו בשל זה. אבל שקט אצלו, כאילו מכריח את המלחמה לזוז הצדה. – ‘מה זה, ברזילי?’ כאילו התפרצתי לגבולו. ותיכף יגביה זנבו במחוַת־איוּם. יחשוב שבאתי לדרוך לו על המעגלים שלו. אַל תפחד, לא אגע בך. אינך רוצה בי – לא צריך. ואני הולך הלאה, הלאה הלאה. יה, כמה הייתי… – ‘מנסה להעלות נשכחות – אומר ברזילי – צמחי שלהי הקיץ. קוצים, כמובן, בעיקר.’ טוב־טוב. כבר מאוחר. לא אתלבש עליך. שחק לך בשלך, ואני הולך. לאן? קצת, שמה, לא פה, לבד, הלאה, קצת עוד, חם נורא, שיהיה שיהיה. מה אני יכול בעצם? בתוך תוכו – לא חם. בתוך תוכו – תמיד אחרת. ובלבד שקצת, ושקצת לא אף אחד, ושקצת טיפה לבד, ושקצת פעם אחת, אני.

היום העכיר יותר. הדליח עד עפרורית. כאילו נידרך העולם לסימוי, והוא מבעֵט. מתוך שוּחה סכוּכת־שמיכה: 'מה גידי הלך מצוברח ככה? – וביגיעת גרון חרוב – ‘אולי דפקו אותו הגדולים על אתמול.’ – ‘מה הוא אשם?’ – ‘מישהו צריך להיות אשם – למה לא הוא?’ – ‘למה כן הוא?’ ‘אף אחד לא אשם.’ – ‘אין דבר כזה!’ – חום רבוץ ניחר על גחונו. כמו הדי ילל מרחקים. זאב־ערבות בודד. מתחת לעץ, בתוך משך קריש הסיפורים הנצמג בעצלתים, על־פני ציבור הגלמים המוּכּים המוּכפּשים באפס־יד, בזמזום לא־כלום: ‘אתה שומע?’ – ‘לא. אין לי כוח.’ אבל לנחום איכפת פתאום משהו. והוא מבקש אם מישהו יוכל לסייעו לדעת איזה הדרך יעול להגיש בקשה לעבור לחיל־השריון – כך הוא ממלמל באזני שומעים אפשריים – רוצים פעם בתנופה אחרת – הוא מלמלם – לחיות בדהרה ולמות בדהרה – זה אדיר חפצו!… הו, כן. פוחחי יאקוש לבדם כּוֹרים אז שתי אזניים ומלוא לב אל נימוקיו של נחום, אל סיפור המשוריין, וחסים גם מהבריח זבובים. מַפּח אבק ממשמש ונופל מכנף הרוח הזאת, צונח גדוש בשאון־שתקני, כפיח הכבשן, להשחין ארץ בקללה. או שמא אות הוא להיאבקות של מיאוּן? – לא רוצה, ולא אתן, ולא תקח ממני, אמות, ולא תקח ממני. אבל, עד שכאן רבץ אין־אונים, מפרפר שם היום להתנער ולהיפטר מצעיפיו העכבישיים הללו – ואבק נחבט כלרגלי שני פרים עזיזים נאבקים בשדה הגדול בנשיפת איתנים, חפוֹר ונחוֹר והתעטף בו. הו. כן. שדות גדולים וריקים וגדולים וקלויים. ונשחקים לרוח. יצרים גדולים נפתחים שם, שזופים ולא בלומים. התמסרות פר לשחוק עקרבים, התגוררות נלהטת לתפוש, לרוץ לתפוש ביללה. – ‘מצאת משהו מיוחד?’ וברזילי, בצמצום ריסים מפני לבנת החום: ‘לא. כרגיל. אותם דרדרים ואותם קוצנים והקורנית הזאת, המקורקפת. שום דבר מיוחד. אבל כשאתה מטפל בצמחים – אתה מחליף נשימה.’ עלעול גבוה קופץ מתבּחש ובא לכאן, לוכד לסחרוּרו כל נישובת ומרקידוֹ באָנסה, והכל פתאום משתטה. ואחר־כך הולך זה ומרחיק, וחוזר כאילו קודם, ומישהו: ‘לאבדון, לא יאכלו היום צהרים? מה הם חושבים להם שמה?’ ואחר, אליו: ‘עזוב. לאכול?!’ לא רוצים כלום. יורדת לה ביבבה, דולגת ופורצת עפה לה קדימה. כנפים רחבות כאלה. הה. – ‘תראו, כבר עוד מעט עשר!’ – ‘שיהיה מאה!…’ לא משנה. כלום לא. וגם זה לא חשוב ולא משנה – ‘לאן, קובי?’ – ‘לא־כלום. קצת כאן.’ והגיע עד שפת המדרון, מאהיל על עיניו, להרחיק ראות, אבל הכל תלאובות אפור יוקד, ורק במרחקים שרטוטים של הרים. ספק עשן ספק הרים. כאילו שם הרבה יותר טוב. האם לעולם לא תגיע השעה לצאת, לקום ולצאת וללכת, דרך שלא חוזרים בה על עקבותיך. פעם אחת. פעם אחת גדולה שבחיים! קול דובר אליך. לבך קורא אליך. ומקשיבים לקול. ומקשיבים לו. נורא מקשיבים. רק סתם מלים מתעתעות? לא שום אמת לאמיתה? ואם אמת? גם אז לא? אני מוכן. הנה אני מוכן. הנה אני כאן מוכן. רק תגיד – ואני הולך. בלי שום קשרים. לעזוב, לקום, לצאת וללכת. בלי זהירויות, בלי ערבויות, בלי שום התחייבויות. תקרא? קראת? מלוא קומתו נשתרע לו עתה קובי החבלן, בין העשבים היבשים, על האדמה האבנית החמה, ואת זרועו חיבש על עיניו מן הסומא המלבין, ופעימות שיר עלו על הלב, מאותן שהכיס המכופתר שבחולצה נוֹשׂאָן, ושהאצבעות, כרגיל, סולדות מבוא פנימה ומגעת בהן, ואולי אף מהודות בהן, ולשיר ההוא התחלה מדברת ככה: רוח זו הסתיו כבר אחוז בה./כמה חולף הזמן./ (ואולי נכון להחליף ‘חולף’ ב’הולך'. הרחק מריח מליצה, וביתר אפוֹרוּת מתאפקת.) אלוהים, הלא חסד הוא לחלוף (ללכת!)… היינו־הך היינו־הך. לא מעלה ולא מוריד. [הה, לא רוצה. מתעב את כל אותה הוויה של אחת־היא! נורא לא רוצה!) כן. ובמה נשאר להאמין? מסתבר כי הרגליים נינוחות על גל נמלים דווקא, צבר פרטי גרגרים, וחוסר־מנוחה מתערב בגעגועים. הה, אַל תשלה נפשך. משהו מסית, משהו מילל – מכאן; ומכאן, תמיד, זה שיודע הכל מבעוד. או אין זו אלא טעות מחמת עייפות? קוצר המשיג? ואדרבא, אמוֹר, אמוֹר משהו, אמור מה. סוף קיץ. יבש ומיובש. הכל חָרב. ככה. וצריך יהיה, בעל כרחך באי־נוח אך באין־מפלט – להוציא את הפנקס ואת זנב העפרון ולרשום מהר, ולהיפטר. ולתלוש את זה הדף. לקחת ולהעיפו ברוח, ויעוף לו עד ההרים ומעֵבר להם, ולצאת אולי מיד אחריו. ורק בפשטות, רק בדברים פשוטים. ומעֵבר כל ההרים, מעֵבר לחומה, לסגור.

רוח זו הסתיו כבר אחוז בה.

כמה חולף הזמן.

אלוהים. חסד הוא לחלוף.

משהו מסית, משהו מילל

ומשהו כבר יודע הכל מבעוד.

היינו־הך. היינו־הך. וכלום לא כדאי.

סוף קיץ. יבש ומיובש. הכל חָרב.

במה נשאר עוד להאמין?

ולסגור, ולהטמין מהר בטמון וכאילו לא אני. ואינני.

בתוך תוכו לא חם, בתוך תוכו לא זלעף, בתוך תוכו של היום העכור – כפנינה בחוּבּי קשׂווֹת הצדף – עצורה עדנה צוננת ושוקטה, חרישית, פנים־פנימית, לא נגועה ולא ניזוקה בכלום מבחוץ, ממש צינה בלב היקוד. די לרבוץ ככה, נקום ונלך. מימי הג’ריקן לא יותר פושרים ולא יותר חלודים מכל מים ששותה כל עובד בשדה, ולא להתפנק. הגבעה כולה מוכה תחתיה, אבל אינו דומה עֵמֶם החום שבצל העץ, לחום הפתוח שבתוך תוכי החום. כאן הוא יותר פשוט, יותר כמו שהוא, וגם יותר כחול. בתוך תוכו של היום הלוהט, ושם, בשדות, פורחת שוקטה כתמיד הוויה ספירית מזוככת ומיטיבה ללב, כערב נאה בצוותא רוגע, על נאוֹת־דשא מזולפות – הויית־צהרים בבריכת מים צלולים, רצי כחלילות ואורות. הבט ונשום: לא חרוך עד ליח תוכו, לא אבוד במשרפות שדפה – בתוך תוכו של תנור היום מוצלף הרוחות – שמורה הויית־צהרים פנימית, מוצקה כגביש, ועל־פני כל השטחים האביקים היא, ועד ירכתי האופק הדלוח – כמין שיר בריא וכחול, מרחבים שהם מרחבים, שדות שהם שדות, וקיץ כה רחב וזהוב – ולא להתפנק. רפי הגיע עד קצה רמת הגבעה מעל המדרון התלול מעל הראדי שלמטה. העשיר בירוק מפתיע, מדהים בהימצאוֹ. ידיו בכיסי המכנסים הצונחים כמעט בקפלים מתרעשים וכותנתו הפרומה ושתי כנפותיה המרווחות מפרכסות ברוח, שבטרם התנפלה לתהום, חושפות גססתוֹ המערטלה צנומה, מצולעת ומתנשמת, ופרצוף מכורכם סימוי לובן הגיר. ועם זה, אף־על־פי־כן, הרי זה בחוץ ובשדות, ובשדות שבחוץ תמיד זה אחרת. עלעולים מתהוללים הפקר בשטחים הפנויים, הריקים לכל צד. אם אין אחרים, יהיו־נא הם. כפות־הרגליים היחפות נצרבות על העפר החם. ותחטוף לה הרוח את קילוח מימיך ותרססוֹ מסוער למטה – וסיד כבוי יתסוס יקציף לעומתו. ונסוב כעת ונחזור לבוא לשמוע מה מסַפּרים במעגל ההוא. תראו איך דויד עודנו ישן! והלא זה הנכון מכל – לבלות בשינה את הזמן. את החום ואת העולם (בערב נצא לקרב). גם מתחת לעץ צפופים ודחוסים ומנמנמים. בתוך תוכם של הצהרים – גרעין מצר של שלווה. כמו כתם ירק בשדות־שלף, וסיעת־צפרים עוברת במאמץ לאלכסון הרוח. יאקוש רובץ לו, לומד את המפה. ראשו על שני אגרופיו, מרפקיו באדמה ועל ארבעתיו הוא גחוּן. מה תאמר לו המפה – כשלא הדרך לשם קשה ולא הנוף שם מסובך, ואין השאלה אלא: עצמת האש ואיכות ההתחפרות. אולי גם הכוח השמור לתמרוּן. והנה צ’יבי. צ’יבי שלי. שׂרוּע בצל היריעה, בנחת, יחפוֹתיו מלטפות את חלקות העפר הלוך ושוב, ומסַפּר לקטנים של יאקוש סיפורי־אגדה, ונראה שהנאה לו לסַפּר ליבחושים הללו, דברים שאתה הפלאת לעשות, ושעשו אחרים וקנית מהם במשיכה, זוקף לזכותך באין ממַחה, וכשיתמו סיפורי הגבורות יבואו כרגיל סיפורי הבחורות, וכאן, חברים, הקרקע קוֹלטנית עוד יותר, תחוחה ומדושנת, ונחת לסַפּר להם! מה החום, מה הרוח, מה הערב שיבוא אי־פעם, כנגד עינוגי שמיעת דברים מרטיטים! מלוא הריאות אויר בשל ומבושל. – ‘מה זה בידך, ברזילי?’ ומן הצד מנמנם עמיחי. לא מפריע לו? רושם לו בפנקסו. הייתי גם אני מוכשר לשבת בחום הזה, במוזנח הזה, בלהכעיס הזה, פּרוּשׁ ולומד? אה, אני. למדן גדול לא הייתי מעולם. – ‘זה? קוראים לו פרע־מסולסל.’ – ‘פרע מסולסל?’ – ‘לא שמעת שמעוֹ? נחמד, לא? מצוי כעת בכל הארץ, בכל כוכב־הזהב שלו. וזאת פשוט הסירה הקוצנית. עם פרח לילכי־מימי כזה, כעיני לאה, זוכר? ועיני לאה רכות…’ – ‘לא כל־כך זוכר. מכל התנ"ך שלמדנו לא נשאר לי בראש הרבה.’ – ‘לא למדו אצלכם?’ – ‘דווקא מפני שלמדנו. המורה שלנו, אתה יודע, מן ההם שהולכים בשרוולים ארוכים, מנפנפים בידיים לבנות, צועקים “אדמה, אדמה” ולא מבדילים בין תלתן לאספסת?’ – ‘אה.’ – 'מה לילָך? – התנער פתאום עמיחי שהיה מוחזק מנמנם. – לא! לעזאזל, המורים אתם אומרים? הפרצופים האלה! סַרחת מצרים! מה לא הרגו לנו? את התנ"ך, את ביאליק, את לימודי הטבע, את הכל, וביסודיות: שוב לא נפתח ולא נביט בזה. גמרנו.׳ – ‘לא כולם כאלה…’ – ניסה ברזילי לסכּוֹר בכף־יד זרם הרים. – ‘עזוב! – התרומם עמיחי ואף ישב – לא רק שהם כאלה, עוד הם באים וטוענים עלינו שאנחנו איומים, שאנחנו דור יורד. מה, בעצם, הם יודעים עלינו?’

יופי, התחלה מצוינת. בואו נלבּה שלא תדעך. ובואו נדבר פעם. נשכח הכל ונדבר, נדבר אחד־אחד, נדבר שנַַיִִם־שנַַיִִם, נדבר כולנו כאחד, ואיש בתוך ציוחַת רעהו, וטוב נורא לצעוק בצוותא, וטוב שבעתים אם אגב כך אומרים פעם אחת דברים שלא כרגיל, וטוב שמגזימים פי כמה, כדי שלא להיפטר רק במנוֹד־כתף, שלא לצאת רק בלגלוּגי־סרק ובעגמה נכזבת אחרי־כן. אחד פה עודו קוצץ ודש במורים, על שסירסו כל טוב ויפה. ואחר מקונן איכה טיבעו ברסיסי רוֹק, ניתוזי מליצות ומוסר שחוף, את כל הפשוט שבחיים, את הטבעי, את הרגש החי לדברים חיים, את האדם הפשוט, את האדם כמו שהוא. ובּני, ממרבּצוֹ תחת אובךְ השמים, שמע קול דברים ובא, מרים קולו עוד מרחוק לדעת אם כופרים כאן בחינוך בכלל או שטוענים כי רק אצלנו הוא אומלל שכזה, הוא עם כל ה’ערכים' שלהם? אפס כי, מי איש כאן ויתכוון לשמוע או להשיב, כשאפשר פשוט לצעוק בחדוה, כי כל מה שיש בנו יש בנו, עם החינוך ובלעדיו ואדרבא, אם יש בנו דבר של ממש – הריהו דווקא בהיפוך ממה שביקשו מאתנו – למשל, איך להוריד כדרך לחדרי־בטן בלא לעפעֵף עפעף. צועקים שזה סופם תמיד של שמן־זית זך מדי של קמח־סולת מנופה מדי, כל אותן זמירות־שבת לא מחייבות איש, ודוגמה: אהבת העם היהודי! אה, כן. בואו רגע ונדבר בזה. העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנחנו נמלטים כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפוּת שידרתנו. ותדעו, במפורש, אחת ולתמידר: אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח־ריחו כזה. החל בשיעורי ההיסטוריה היהודית, עם כל הצרות, וכלה במאכלות ובגניחות היהודיים, בכל מה שהוא מיבטא גלותי, מנהגי גלות, ובאידיש בכללה, הבדיחה הזו שקורין לה אידיש, על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא־שזופים, המַבעים שינים מתוקנות בכסף ובזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם. וכל דברי התורה והחכמה שלהם, שהביאו מבית־הספר ‘תרבות’ שלהם, או מסמינר המורים בגרוֹדנה, או מהיכן שהוא – מה כל אלה, הגידו, נאמר, כנגד הכנסת גוֹל מששה־עשר מטר ברגל שמאל? או, כנגד, אפילו, נאמר, ספל קפה קט בנוסח בדואי? שלא להזכיר בדיחת־פה שמביאה גם את האמיצה שבבנות להעוית ביעותים מעֵבר כל הסמקה שהיא! איפה! הלא גדול המורים שלנו בטל בפני כל מם־כַּף שהוא, בלי להתכוון אל גידי דווקא, או אל מישהו, יאקוש (להוציא כמובן את בּוּמה שנולד נבלה וימות נבלה). (ואגב, עולה על הדעת: הבאת היהודים המעפילים בספינות. זה ששרנו ושרו לנו באלף השירים – כלום לא היתה כאן גם הרפתקה, גם חוץ־לארץ, גם פגישה עם ים ואניות ונמלים, גם עלילות הברחה ואומץ וערמה, והרבה פחות דברים אחרים, שעליהם דווקא שרו השירים? ובאותה התלהבות גופא כלום לא היינו מבריחים גם שקי תבואה או משהו? אני מפריז? במה? למה בפעם אחרת, למה לא כעת מיד, כיוָן שכך – )… או אגב: את האדמה באמת אנחנו אוהבים כל־כך? באלף השירים ואחד? או רק דרך מכונות, מיושבים ארבעים סנטימטר מעל פניה, על־גבי הטרקטור, ולא במגע רגלים ברגביה, בלא שום קשר אישי! – חדל, חדל! מה זה קשר אישי! אדמה זו בחורה? דבּר לענין! – טוב. בקצרה: איננו אוהבים יותר מדי את מי שאינו, בדיוק, שלנו וכמונו ועמנו, לא חשוב מה, וגם את אלה לא־כל־כך. ולא אוהבים את מי שמתערב במה שאנחנו ובחיים שלנו ואומר לנו דעות. מסתייגים מכל זר שהוא, ובבוז. מנַערים חָצננו במפורש, מכל שייכות שהיא, לא רק ממה שריח דת או מסורת לו, מכל מה שקורין לו ‘רגש יהודי’, כולל חזנוּת – מַטעמי דגים וטקסי הלויות – כל אותה תבחלה מוקצה מחמת שומן עפוש – אלא גם מכל מי שבא לתבוע ממנו בכוח זכויות יִחוּס או כיבוד רגשות, מאז ‘העליה השניה’ ועד ‘תולדות ההגנה’. ולא זו בלבד שבחור הגון בּוֹש בהם. אלא שחובה היא למהר ולהיטהר ולהפגין כוחו האמיתי, הסגולי. בכל מה שהוא יבש, חמרי, כבד, בר־קיימא ששייך רק לפלחה, לדיזל, לקטרפילר דיסיקס ומעלה, או על הפרוֹליטר (לא הרעב, חלילה, אלא הלוחם! לא המזוהם, המסכן – אלא העולה בבריקדה!), ולהתגנדר באי־תלות כללית, מוחלטת ושלמה. מה פלא איפוא התיעוב שמתעבים כל שהוא פולני (סיאוב!), אנגלי (מדכא־עמים), אמריקאי (גולם של זהב, מאסטיק ומצלמה), צרפתי (נואף שכזה, ואיזו שפה! צפרדעית!), וכמובן, ובלי הרבה סלסולי־נימוס – התעלוּת על כל שחור שהוא, שכל ‘עין’ ו’חית' של מלשינות על פחיתותו. ושעל־כן מה נותר לנו עוד מכל תפלויות העולם אם לא הקומביין, הדיסקוס, הג’יפּ, הכדורגל, הצביות, הסַלט הגדול. הטיול הקשה, והקפה המטוקס? לא הרבה, בחיי! (תענוג להתוַכּכח! איך אנחנו?). והבה נתוַדה עתה כיוָן שהתחלנו: מה יש לנו, בעצם, דבר מלהיב באמת (שלא לדבר על מלחמות – מלחמות ענין אחר לגמרי, לגמרי אחר! – באמת אחר? פיקפק אחד מפקפק – בטח!), האם לא כאלה אנחנו שהכל אצלנו ‘סתם’? ו’סתם’הוא אצלנו המלך, אין למעלה ממנו, אין פורץ גדרו, אין יוצא מתחומו, וזה גם נאה לנו, גם גברי יותר, אמיץ יותר ופטור מרגשות והתחייבות! אה, רגשות. לאן נגיע כשנתחיל ברגשות. פי אלף מוטב לרגון ולרטון, להתפרץ אל תעלולים נועזים, ולהוכיח כי אתה גבר אתה! הלא בעבור שני מישמשים אנחנו קוֹפצים, לפעמים, גדרות, מדלגים הרים ובקעות, מסתכנים ומסתבכים, נלהבים כמטורפים, כאחוזי־קדחת – פשוט, הבטחנו, בצחוק, לנערה אחת, שכבר שכחה, שני מישמשים! ובשל שני מישמשים לא עשוי אצלנו בחור לרדת למכות ולאכזריות ולבעוט בכל. ובכסא־הכבוד! לא חשוב. תראו, מה עשינו כבר ומה לא עשינו. כבר הרגנו. כבר שרפנו, והכינו, ושדדנו. וסתם הרגזנו. ולא תמיד בנימוק גדול, אלא שקרה שככה נקרה לפנינו. ממש כשם שפעם אחת, פתאום, אנחנו נורא ילדים טובים וחביבים, אבירים למופת, אצילי רגש ומוסר, חסים מרמוֹס פרח קטן, מושיעים זקנה ערביה מסואבת, חומלים על חמור תועה בשדה, חולבים פרה נעזבת מרוב רחמים שבלב ואי־יכולת לשאת געיותיה, ופתאום, לרדוף, משום־מה, אחרי משהו רחוק, לא ברור, לא ידוע, נמנע, שהדליק את הדמיון, פֶּרח על ראש החרמון, בחצי הלילה, מעֵבר לכבישים, ואדיות וגבעות, שמועה אחת, או חשק שנתפּזז לו – קופצים ככלב שוקק… ובו בערב מתביישים ומתבלבלים ומסמיקים לפני איזו ילדוֹנת אחת, כחולת־עיניים, ולא יודעים, מה להגיד לה ואיך לשאת אליה עיניים – כן… ותחזרו כעת אל ההם, אל לבני־הידיים, המורים שלנו, מה עלובים אלה יודעים עלינו, מה הם יכולים לדעת, מה לנו ולהם, מה הם כאן? עזוב את המורים! מדברים כעת על עצמנו. אנחנו בסדר? לא רק ביחס לאחרים – ביחס לעצמנו, ביחס להרגשה שלנו – טוב לנו? מרוצים מעצמנו? הו נפלא להתוַכּח! שוכחים הכל. שוכחים גם שבערב נמות. רובצים מעורטלים מתכחשים לזבובים, לחום המכרכּם וצוֹוחים בהנאה מַדבּירה תחתיה כל. דברים מתפרצים. לא ברור עד היכן נגיע. נגיע אל אשר נגיע. דברי־אמת. ישר ובלא פניות. ובלא סלחנות ובלא חנינה. נדבר על עצמנו. אלא על מה? וגם נגזים מאד כדי שתבינו מה. ונתוַדה: כלום אנחנו לחיות יחד אנו יודעים? כלום נעשה עוד מעשה גדול בימינו? – אבל לְמה בכלל יש לקוות מעמנו? קח מצד אחד כל אותם המזולזלים מושכי המכנסים הצונחים ממתניהם הדלים, כל אותם ממושקפים נזוּפי־מזל, חולי הכיב ונפולי החזה, מדובללי נזר השׂיער סביב קרחתם; או לעזאזל קח את חברותיהם, אותן תרנגולות חסודות, אותן לחָיָיִם מעשׂיבוֹת, המפסיעות על עקביהן במחיאת־כפיים ובצויחת ל־ל־ל סלינו־על־כתפינו, ומחרוזת תינוקות בוהים בשורה לפניהן – ומצד שני קח את הורינו המסכנים, שמרוב עייפות ועבודה קשה נצטפדו ככה, שבקושי מספיק רוחם לעצמם: ולמה אתה מקווה מאתנו? – ט־ט־ט, לשון גבוהה, למה לא תדבר לענין? – הוא רוצה להגיד כי מפני שעוד על הסיר ישבנו כולנו יחד – לא רוצים כעת לראות זה את זה, ורק להיות כל אחד לבדו. – לא. הוא רוצה להגיד שאנחנו דור משועמם, מאד, שלנו כמעט ואין דבר קוסם עוד. שאנחנו שרויים בצל הראשונים ובעבי ההמשך – אם זה מובן – שאנחנו כבר שמענו את הדיבורים היותר מפוצצים, שמשכו והוליכו אותנו אל אלף מסיבות: ימי־עיוּן, קוּרסים, סמינרים, של קיץ, של חורף, של סתיו ושל אביב, ומרצים טירחנו לנו על הנשמה, כולם, מקטוֹן־הקטנים – שקפץ על ההזדמנות לנאום לפנינו, ועד גדול־הגדולים שהואיל להיעתר ולבוא לפנינו – כולם הובאו לפנינו וגם דיברו דבר, ועל הכל: מעוֹנג־שבת ועד המַטריאליזם ההיסטורי, וכבר אין במה להפליא אותנו, כבר לא מאמינים בכלום, אבל גם לא כופרים גמורים, רק מסתכלים בשעמום. ומה ייצא מכל זה? – ייצא שנורא רוצים לנסוע פעם אל מעֵבר לים, אל הערים הגדולות או אל ההרים הגדולים או אל הג’ונגלים העבותים… – העיר אחד מן המעגל – כן. או הפיטום, ראשית חטאת היתה הפיטום. מפיהם חסכו הזקנים כדי לתת לנו בננות ושמנת שיהיה לנו טוב, כשהם אכלו זיתים ותה בלא סוכר – וככל שהם עצמם לא הספיקו כמעט לקרוא ספר מרוב עייפות ועבודה קשה – לנו הם שׂכרוּ לבני־ידיים שיפטמו אותנו בתרבות, ביהדות ובערכים. מה פלא שיש לנו פרצוף שכזה? והחגיגות! והמסיבות! נאומי ‘במאבק’, נאומי ‘העולים יעלו הבונים יבנו’. נאומי ‘אנחנו ושכנינו הערבים’. נאומי ‘הבניה הסוציאליסטית הגדולה’. נאומי ‘כל בית יתחלק עם אחיו העולה’, בט"ו בשבט ובי"א באדר, הסיסמאות, הלהג, פסוקי־התנ"ך, ‘השעה החמורה’, ‘צו ימינו’, ‘הימים הטרופים’, נאומי ‘בנינו הגיבורים’, נאומי ‘עד טיפת־דמנו האחרונה’, נאומי ‘בדמם קידשו את החיים’, לעזאזל, מה פלא שיש לנו פרצוף שכזה? והמסיבות שהיו לנו, אה, אלוהים, עם השְ־שְ־שְ בהתחלה, באמצע ובסוף, עם נאומה של איזו אמא (‘אתם עוד אצלי כולכם ילדזים – ילדזים נחמדזים שלי!’), עם ‘אגיד לכם משהו’ של אבא אחד מחוספס, דל־לשון ומתאמץ לדבר מלים גבוהות מן הזכרון, ולהלן שני הקטעים לחלילית (חלילית אחת ממלטת פתאום צריחה לא צפויה), והדקלום של שתי הילדות, והשירים מה־טוב ומה־נעים, ואחריו השמש מלהטת־ובעמק־רובץ־הטל, ותיכף ובאותה התלהבות דודה־הגידי־לנו־כן – וכעת סוף־סוף באה ה’מסכת' המהוללת, הנצחית, מפלצת אלף הראש, הדומים זה לזה, מפלצת קבצנית ושחופה, וילד אחר ילד פוסע רתת וצועק חצי פסוק, חויה שלמה ומדושנת, ומיד כבר עוד־לא־אכלנו־עוד־לא־שתינו־הבו־לנו־משקה והפריצה־עיטה לחטוף נתח עוגה, או שזיפים, לא כדי לאכול, כמובן, אלא כדי לקלוע בגבו של פלוני ולהעמיד פני תם, ולגדוש ככה את תפארת גדולת המעמד החגיגי. לאבדון, והלא היתה לפעמים הרגשה מוקדמת שהיא, שצריך להיות משהו, בערב החג, או המאורע, העור היה סומר מהתרגשות מוקדמת לקראת, מאימת המעמד הגדול שעתיד להתרחש, החג המַפעים – ובאו כל אלה, עם קולם המלמדי, עם השְ־שְ־שְ, והילדים המתחכמים להחיות קצת רוחם, והגדולים בין נוזפים לנואמים, הנואמים עד דמעות עצמם, והש־ש־ש הננשף לכל עֵבר – והכל הופסד. הופסד עד חולין, אנחנו הפסדנו. הם הפסידו אותנו. אני יודע שאני מוכן להתרגש, לפעמים, עד דמעות, מכלום, משום דבר, מסינימה טיפשית – והם לעולם לא הצליחו אלא להטפיש את הכל, ואת עצמם ואת עצמנו, לעזאזל. – נכון. בחיי! – מה פלא שאחרי־כן, כשגדלנו, לא מצאו אותנו עוד בשום מקום שהיתה בו הרצאה, מסיבה, קבלת משהו או מישהו, ולא כל חשק לשמוע אף מלה אחת יחירה – וכשמתאספים קופצים מיד לריקודים, בלי לאבד זמן ובאותה קפיצה אחת רוצים לעלות מיד לפסגה של הריקודים, בלי שום הכנה או הקדמה או התלהבות גוברת, שכּן מוכרחים לעשות שמח, צורחים שירים וקופצים מטר לגובה וכבר ‘להשתגע עד הסוף’, ומשתדלים גם להיראות ככה, ולא מרשים לשעמום, ולשום כובד שרובץ דומם באמצע הלב – לצאת ולכבות פתע הכל, כשם שמכבים נר: פ־פ־וּ ואין. כן, מדבּרים. הו. על הכל. וצועקים שבורחים אצלנו מכל ביטוי של עצמיות. ותמיד אותם השירים ובאותו נוסח, וגם ‘משתגעים’ על־פי אותם התוים. צועקים שאצלנו מבהיל מכל הוא להישאר פתאום לבד. לעבוד לבד – כן. להישאר לבד? – הו, לא. מה תישאר לבד? בערב? למה? תיכף רצים אחרי החברה. לאן הולכים היום, מה עושים הלילה? בואו נעשה משהו, נלך לאן שהוא, נהיה משהו. – אח, לא, מוגזם! זה מופרז, מופרז! – מה מופרז – וסערת קריאות: איפה ראית כל זה? למי יש זמן לכל השעמומים האלה שלך? כל השבוע כשעובדים עד הלילה? או בשבת כשעושים קצת שמח? וגם אז מה? – אה, לא, כשאני זוכר איך כולם בחבורה אחת בורחים מפני השעמום באלף דרכים… – איזה שעמום שמעמום – מי שהוא עצמו משעמם גם עולמו משעמם! – תודה. – בבקשה. – אכן, מה? – הו, חדל אתה, תן קצת בחורות ויהיה שמח! – אה, בחורות! הו, הבחורות שלנו! חבריה, היאָספוּ ובואו: מדברים על בחורות! ומה אתה רוצה מן הבחורות שלנו? לא מוצאות חן בעיניך? – דווקא בכפר שלכם הן נחמדות למדי! – נחמדות? רק נדמה לה, או לאמה, שהיא נחמדה – מיד, הוֹפס, העירה, ללמוד (כאילו), ושלום עליה! – תגידו: למה הבנות הן כאלה? – תגיד: למה הבנים הם כאלה? – הה, בנות זה אחרת לגמרי. מה הן נמשכות תמיד אל מעֵבר לאופק? לאוטובוס הנוסע מכאן. לערך המצויר הבא משמה, לספר, לתקליטים, גם כשהן מוסיקליות כמו העץ הזה? להן יותר צר? (הו, העץ הזה, האשל הממורטט הזה… ושבכלל אנחנו כאן, במשלט־העץ… ובערב נצא לקרב… הו, תראו מה!) – פתאום הן באות וסולדות: הלכלוך, העייפות, הזיקנה הממהרת לקפוץ, פתאום – הן סחות לך בשבתכם על הספסל בין הברושים – פתאום מרגישות שאטוּם להן כאן, שפשוט מדי, שגס מדי, שהכל כמו מגפיו העקומים של אבא, דווקא, או סינרה של אמא, שאין לה פנאי להטילו לכביסה, ושאוכלים ואוכלים תמיד באותם הכלים, בהמשך אחד רצוף תמיד, חג וחול, ושזה ועוד דברים מעיקים לה על הלב הורוד שלה, שוחר הורדוּת שבחיים, והיא לא תוכל עוד, ולא לכך נולדה – כן היא מסַפּרת בליל־הירח כשיושבים ומשתפכים בשיחה, במקום פשוט להתחבק ולהתנשק – ושוכחת שרק לפני שנה או שנתים היתה כותבת חיבורים ‘כפרי’, או ‘פינה בכפרנו’, – או ‘שבת בכפר’, או ‘שקיעת השמש בשדה’, והמורה היה מתלהב וקורא בקול ומלקק שפתיו: איך שהבנים כמו בול־עץ ואיך היא כולה נשמה ורגשי מולדת! – חדל! כולן כאלה? בכלל, בנות, הלא הן דבר אחר לגמרי! – איך אחר? – לא תמיד אפשר לדעת, אבל תמיד אחר. – מצחיק שהן חושבות עצמן לבני־אדם! – עזבו אותן כולן – מה שוות בחורות יותר מבדיחות? ותשמעו אחת שנזכרתי… – עזוב את הבדיחות: בחורה אחת דבר אחד, אבל כשהן כולן ביחד – דבר אחר לגמרי! – פחד אלוהים! – ותראה אותך איך הן כשכולו יחד. צוותא של בנות יחד, יושבות שם צנופות זו בזו, מדברות בכל כוחן ומתקנות כל אחת משהו בזו שלפניה, בצמתה, בצוארונה, או מלקטת שערה שנשרה – חברות עצומות (ונסה לשאול זו על השניה!), יושבות צנופות ומתלחש־שות במהירות, במרץ, ואין להציל מן הזמזום הזבובי הזה שלהן אלא ניצוצות שרקניים נמלטים, רסיסים־רסיסים זסשצניים, שכאלה, וגירוי מתמיד לצחיקה, שנבלע כדי שלא להפריע לשטף, לאיזה ‘נורא’ שיש להן תמיד להקדים לכל תואר, נורא חכם, נורא יפה, נורא חבּוּב, וחבב של חבּוּב, ומוֹתק של חבב של חבּוּב, וקסם של מוֹתק של חבב, וסלסול נחפז באצבע של קווּצה מעל האוזן, וזריקת צמה על הגב, או אותה הגבהת השמלה מעל הברך, מתוך הרגשה ביתית־פרטית – ופרישתה מחדש והתקנתה הכללית. הבלתי־נקמטת למהוגנות, בלי להפסיק מן הדיבור המהיר, זולת אולי כדי להעיר כי החצאית של אורה נחצצת, ואילו של דבורה יצאה מוֹתק. והעברת כל העולם, וחברה אחת ביחוד, תחת שבטן, במין חדוה יתושית, מזמזמת סביב ועוקצת כחתף, וכל מיני צדקנות וכל מיני ‘הוא נורא גועלי’, ו’התגלגלנו' ו’מַתנוּ' מצחוק, ואחר־כך קמות להן שתים ופורשות יוצאות לבדן, לשיחה ‘נפשית’ יותר על ז’אן כּריסטוֹף. ועל ‘הנפש הקסומה’, שכבר קראוה פעמַיִם, ועל הטרגדיה של פלונית, ואיך ש’מתיחסים' אליה, ואיך לעומתה פלמונית גם גאותנית, גם אֶגוֹאיסטית, וגם חושבת את עצמה. וכבר שתים־שלוש מתחילות לשיר, את השיר האחרון שבאחרונים, אותן שתים־שלוש שיודעות תמיד את כל המלים של כל השירים על כל בתיהם, עד האחרון, החל וכלה, שמביטות ישר אשה אל עיני אחותה, דרורה אל צפורה, ואומרות שירה. ואת כל מעט נשימתן הצרה הן משקיעות בציוץ הזמר, ותמיד חלק ממעט זה אינו נהפך לשיר ונשאר נסרח כלחישת אפעה טפלה ולוחכת בצידי השיר, או כאילו ניקב לו המפוח – ע־ז־וֹ־ב! מה נטפלת אליהן! לעזאזל הבנות, בואו נדבר על עצמנו!

אלף יש לדבר! רק זה החילונו. הלב מלא. פתח נפתח. ויכוח אדיר. מזמן לא היה כזה. כולם כאן. גם צביקו כאן. גם מוֹטה, גם קובי הארוך, אין צורך לומר כל פוחחי יאקוש החרגוליים. והלב מלא, והכליות עמוסות והרבה הרהורים, לא כולם גמורים לגמרם. הלא עצמנו ובשרנו הוא, הלא הם החיים שלנו – שתקו רגע, תנו לומר דבר! – אח, אבל אתה מדבר סתם דברים, וגם מפריז איוּמוֹת! – מפריז? גם את החצי לא אמרתי עוד! – אַל תאמר! תשמע מה שאומרים לך! – כשבאו זקנינו ארצה היו שרים ‘וטהר לבנו לעבדך באמת…’ מה אנחנו שרים? 'עוד שלו/שה קילו/ מטר, מעא/לש יא־חבלן! – ואלה שתי דרכים שונות והבדל גדול! – חדל לך. זו פילוסופיה! – מדוע? – ככה. – להם היתה נחוצה גם מלה יפה כדי להתגבר ולעבוד קשה, או הצדקה מתוך איזה ספר שהוא – ואנחנו נולדנו בזה ולא צריכים לזה לא מלה ולא ספר. אנחנו כבר בתוך, יודעים לעבוד ולעשות הכל, ולא זקוקים עוד לא לרגש ולא לרגשות – ותוצרת מוציאים כפליים. – אגיד לכם מה. פלח אולי טוב לו שלא ילמד יותר מדי, ושלא ישא עיניו אל מעֵבר לברושים, ולא אל השמש השוקעת, ושיהיה פלח הגון, באדמתו ובביתו, שיעבוד קשה ויברך אלוהים. – אה, זהו! לעבוד ולישון, לעבוד ולישון, עד שמתפוצצים! זה ולא יותר? – מה יותר? מה אתה סח? איזה יותר? – הביטו עלי: נכון שיש כאלה שלא ייעפו לנגן יום שלם? כך אצלי לעבוד! אוהב את זה. אוהב לשוב הביתה עייף ומאובק, ולהתרחץ ולאכול היטב, ולהיות בבית. טוב לי ביום־עבודה גדול. לא מבין מה הבכי. – אתה מדקלם את א.ד. גורדון, סלח לי מאד. – אני? פרצוף כמוני קרא את א. גורדון? אני פשוט אוהב לעבוד בטרקטור, יום שלם מתחת השמש. לא מאמין? – טוב לך. ולא קורה לך שנכנסת חיפושית לתוך דמך: אלה החיים? זו תכלית האדם? אינך מפסיד דבר יקר כשאתה שקוע רק בזה, רק ככה? והלא יש המון אנשים, המון דרכים, זרמים ונהרות וגם ימים ואוקינוסים – מה אתה יודע על כל אלה? הלא יש ספרים אין־ספוֹר, יש ענינים, יש תמונות, יש מקרים, ואתה סגור כחומט במחילתו?… מי שככה מדבר, ברור שאיכר ממנו לא ייצא. – ומה כן ייצא? – חושב שכלום לא ייצא. יהודי־נוד, אולי. – ולא נדמה לך לעתים כאילו מהר יותר מדי הוצגת בלב החיים, והם אחרת ממה שחשבת, או ממה שסיפרו לך מעשיות? – אתה מוכן לעבוד או לא? זאת כל השאלה. – הוא מדבר כמו ילד. כאילו רימו אותו, הבטיחו לו הצגה יפה ולא קיימו. – אולי ככה רק אצלכם במשק, אצלנו המשק אחר והחברה אחרת והכל נראה אחרת. – איךְ אחרת? אין אצלכם התפשרות עם קטנות? דחיית הטוב לימות המשיח, הסתגלות לצרות, לבינתים איך סופי, ומרירות ומרירות ורכילות כאש עוממת תמיד? ולא כל יאכנֶה מדברת פסיכולוגיה? ותמיד בבטחון שאנחנו הטובים מכל ושאין טובים ממנו?… – חכה רגע, אתה, לאן אתה רץ? איזה מין דיבורים הם! – ואחד מכולם נתמלא כעת רוח, ואמר בלהט – אה, שיהיה פעם איזה כינוס – אמר הבחור – ושכולנו נעמוד בו עצורי־נשימה, ושמישהו יניף בו יד ויאמר לנו עד חדרי־בטן: בחורים, כך וכך, כך וכך! – ולא נוכל עוד להתפזר לנו איש לביתו כתמול שלשום, אלא נדע דבר גדול ומיוחד וממלא ונצא ונלך אליו. כל אחר כפי מרום כוחו, וכולנו כאחד כפי מרום כוחנו, והחיים שלנו יתמלאו פתאום רוח ואור זריחת השמש! – – אמר ולא נרגע, אפילו כשהביטו בו מכאן ומכאן בתמהון ובמשיכת־כתף ובלא הגד דבר. והיו גם צעקות אחרות והתחילו הולכות ובאות ומתערבבות קריאות ותשובות ונסיונות לתשובה, עד שכמעט ולא נתעממה השיחה הנאה שלנו, כורעת תחת נוֹכחוּת־פתאום של היום החם הגדול הזה, הניצב פתאום ראשו בשמים ונשימתו מרחבי ארץ. אחר־כך אמר מישהו: מה אתה, חכם מכל העולם אתה! ואמר גם: ובכלל, מה אתה מכליל בהכללות! – לא מכליל רק אומר מה שיודע – אתה כלום לא יודע! – טוב. יהא שאני מדבר על עצמי בלבד. טוב? אני יודע שאם מקישים קצת בדופן שלי, שלך לא, שומעים מיד: ריק. שכלום אין לי מה לומר. לא שום דבר. שום דבר מיוחד. שום דבר מדליק. אנחנו יודעים להיאחז רק במה שכבר ניסה מישהו בשבילנו. בשביל פלחים למדנו יותר מדי, ובשביל לדעת מה באמת צריך – אנחנו פלחים מדי. לא צמח־תרבות, וכבר לא צמח־בר. כבר לא מה שהיו הזקנים שלנו, ולא משהו חדש שמצאנו לנו. בלי שום שורש של ממש, לא בעם, לא בקרקע ולא בתרבות. הכל שרידי השקפות ושברי כלים, ונכונות תמיד לרוץ למקום שהוא, ששם יש מישהו שאומר מה לעשות, ועושים. במה אנחנו מאמינים? לעזאזל. הגידו אם אתם יודעים. יקום מי שיודע ויאמר, במה אנחנו מאמינים? באבוס של המפלגות? בנאומים הגדולים? באלוהים שבשמים? מה אנחנו הוספנו, איזה דבר גילינו, מלה, אות אחת, מחוץ לשטחי המלחמות, מה אמרנו אנחנו? הלא הם היו בגילנו כשקמו ועקרו והלכו והקימו עולם חדש והתחילו… ומה? – מוכרח כל אחד לעקור ולהתחיל עולם חדש? – לא יודע אם מוכרח. אולי כן. אמרו: נכון שאנחנו מוכנים לרוץ עד קצה הארץ כשאומרים לנו: היי, שמע, קוראים לך! – ומה במקום זה? – זמירות ישנות. הכל כבר שמענו. הויכוחים, השאלות, התשובות, הפתרונות, שמענו שמענו! – שמע־נא, מה אתה מציע? – מציע? מה יש בידי להציע? – אז למה אינך שותק? – חרה פתאום אַפּוֹ של אחד היושבים, כשבּני חדל כעת פתאום, וקם ולא הוסיף, אלא תקע מקטרתו הריקה לפיו ועזב את המעגל והלך לו באמצע. ונותרה שהות משונה שהיו מביטים זה בזה בתמיהה שנתחלפה מהר למנוֹד־כתף, ולסבר־פנים של פוטרים עצמם מכל אחריות לשוטים ולאיוָלתם. – 'הוא תמיד קצת “ככה”? שאל פלוני.

– זו הכתף שלו השרופה, משגעת אותו – נחלץ אז ידיד־נפש, רחמים, להסביר דברי־טעם – כשחטף אתמול את המכונה הלוהטת, כשברחנו… – אמר רחמים והעלה במגע צליל, שכבר כמעט ונשתקע לו. – דווקא בחור די נחמד… – התנדב אחר ללמד זכות כוללת. – עזוֹב. לעזאזל כל המתלבטים האלה, ממאיסים את החיים – לא נח אחר – ועוד בחום הזה! – וגם זה הזכיר דבר שכמעט ונשתכח. ונשאו עיניים תמהות אל תקרת היום, שהלכה וירדה נמוך, עד כי לא יאריך הזמן ובטנו תדבק בארץ. משהו שבחרדה ניתר והתחיל מרחיש, בחוץ ובקרביים. לא, אבל לא לגמור עוד, חכו רגע ולא לגמור עוד, הלא רק מלה קטנה ראשונה נמלטה מפינו. והעיקר עודו הרחק מהלאה – וכבר? בואו שלא נגמור עוד, ובעיקר: לא לגמור מתוך חרון ומדנים. ותחת זאת עומד צורך לא פּתוּר להגיד עוד דבר נחוץ אחד אולי להצטדק או להתנצל, אולי להסביר יותר, לרמוז על דברים. שלא ישמעו דברים שלא הם, שיבינו מה, שיבינו באמת… דלתות נעולות שלא נפתחו, ודברים שנשכחו ולא הושמו אל לב, ושצריך, דווקא, צריך וצריך. ועל מה שאין עוד לא די כוח, לא די דעת, ולא די אומץ לקחת ולומר. לא, לא לגמור עוד! – ‘כשאנחנו נצא להקים את המשק שלנו – נוכל לתקן המון, כל דבר שנרצה. הכל פתוח לפנינו. ונעשה שיהיה אחרת. נשתדל…’ – משתדל כעת אחד בעקשנות – מי זה אנחנו? – אמר לו צ’יבי בעקימת־פה – אני לא. – ‘לא? למה לא?’ – ‘למה כן? אני לא.’ – ‘אלא מה?’ – ‘כלום. סמוֹך עלי שאדע להסתדר, ובפחות דיבורים מפוצצים.’ – ‘אשריך.’ – ‘אעשה כל מה שצריך בלי זמירות. לא טרלָלָה, ולא טרטטם. אעבוד פשוט ובשקט בלי דיבורים’ – ‘לא מבין מה אתה רוצה, הלא אתה לא תלך אתנו? – לא. אני אלך לאן שאלך. אני נולדתי כאן ולא צריך שום תורה בשביל לעבוד ולא זמירות.’ – ‘שמענו כבר שמענו’ – הה, חבל, השיחה שלנו מתפוררת. לא כך היה צריך, ולא אל זה היה צריך. בואו לא נטוֹש את העיקר, נעסוק רק בו והשאר הצדה, ולעזאזל. שתהיה בלב הרגשה, כמו זו שהיתה אך־קודם, שהנה כמעט ונוגעים בדבר המוליך אל מקום חשוב… אבל כבר הופסד. הכל מדברים כאחד, זה מעל גב זה, זה אל תוך זה, וצועקים, ומניפים ידיים, וכבר נשמעו פה לא אחת ולא שתים המלים הישנות, הידועות, ‘צביון’ בכלל, ו’צביון פוליטי'. ו’גישה'. ו’חוסר גישה' ו’הבעיה שלנו', ובעיות על־פני בעיות. ושוב ‘החברה שלנו’ וציבורנו־מלוכד־למחנה־עמל־אחד, ומסתבך עלינו הכל, וקול גובר מקול, ואיך נחת: סתם דיבורים, וגם עייפים מאד פתאום. מה בכלל כעת – כמה כבר? תראו תראו! הלא היום עובר, הלא בערב נצא למלחמה ומה כל זה הולך להיות? צביקו, איפה צביקו, מי ראה את צביקו – הנה צביקו, צביקו, אמוֹר לנו משהו. קום אמוֹר מלה צביקו ונשמע. צריך שמישהו יגיד, מישהו שיודע. וצביקו מפקד הפלוגה קם וניער יפה בכף־ידו הארוכה את אבק אחוריו, ונטל את הסיגריה מפיו, ונשף את העשן מקרבו, והחוה אז בידו שמה מזרחה, צקלגה, ואמר ‘אנחנו קודם, יש לנו לגמור את העסק הזה.’ אמר, והיה ברור לגמרי שחסל וגמרנו.

יו, מה שנעשה בחוץ! עולם נשחק לאבק חרוּך וזלעף. נסתתרה בינתו העולם ועינו נדלחה. ניחרה נותרה הרוח המתנשפת בהמולה, מסתבכת אין־קץ בקוקלות האבק, נלבּטת במרי נפתולים, ובפרכוס מתאַנף, וקָצָה בכל ומשליכה עצמה למטה בקרניים מוּטוֹת לנגח. לך צעק ברוח, השׂח כבשוני לבך. אחד־אחד נשמטים ונפזרים, והמעגל מתערער. השמיכות והיריעות מתחבטות נרעשות להיתלש, ובין מַפּח למַפּח מתרוקנות וצונחות מתעלפות כמוֹתן גם האשל הסכוף הזה. מורקד בעל־כרחו ולא לפי שיבתו, חג ומתבּחש בטלטלה, שרביטיו הממורטים סוערים, וכל סיקוסיו נחשפו כגידמות, ולעתים לא יעצור כוח ויחרוק גניחה ממושכה, קורעת־לב. גם הצל שמתחתיו נחמס בינתים ונשדף, והכל הוּעב מַסַת אבק חרר וסידי, שהתנחשלה לכרבולת מעוּותה, וזו הורדפה כרגע למטה, תמיד למטה, כל הזמן, בלא חנינה, על פניה נהדפה ביד קשה, ועפה לה נופלת סיכסך וגונדל עירבָּל ולוליין. עד שנכלאה כל נשימה ואין מנוס אלא אַפיים ארצה, לכרוע ולהיאטם עד יעבור זעם. אבל אם לב לך, קום רוץ כעת עד מפרקת התל לחזות משם בתנופה הגדולה הזאת, במחולַת־האבירים היוצאת שמה לפתיחוּת. לנרחבות ההיא אין גבול. חשרות־חשרות מסוערות ניסעו על גחונן, וקוֹער ערבת השדות הוליד כנגדן מישרץ עננות לבנות, מתפלשות על פניהן, רגע כסייחים מתעפרים ורגע כעשני מדורות אין־קץ. והרחק אל פאתי אופק כבר התקדרה עין הארץ תוּמם, וגוֹנה כבר כגוֹן זיתים שהבחילו, קדרות עפוּרה אוכמנית מהלכת אֵימים, כאילו דבר עתיד ליפול שם, הולך הלוך וקרב, ולא יהיה מנוס ממנו. בהמונים־המונים נוסעת לה הרוח שמה בפתיחוּת אין־מעצור. פתאום נפרטת לאלפי עופות דורסים, שנוּני־מקור טפרי־צפורן לקרסם, לסרוט ולגרוד להם, במַשק־כנפיים נלבט, שחק עפר, להרימו כדי כלום, בתעופת רחָם מלבּין־מַעכּיר, ולהסתולל בשללם בבוז, ולפזרו מיד ולבזבזו לתוהו, ולחזור וליפול למטה, לעוט ולקוסס מכל צֶבֶר מקמקת שעל דרכם ומכל נישוֹפת רגבים; פתאום ואין בה אלא מהות אחת כללית ושלמה לא־נפרטת, מהות נוסעת ונוהמת אפרורית אין־קץ על פני כל; ופתאום פורשת הרוח זרועות והופכת פתיין גדול שנטפל אל תוּמת מעניות צרובות־שמש, מתעלפות נכמרות מחום, מרוחח בלא בושה תחת צעיפיהן, באצבעות מששניות ובין גדודותיהן, שוקק לפַחַת ביניהן חמקמקות, ובהתלהבות גוברת לגלֵע ולהפריח לבושיהן הדקים, הלא מכסים, להתיק שכבה שקופה, להגביהה ולשספה מיד אבקים־אבקים, ולעוף משם מהר, בטפיחת אברות, ולגייץ לו עוד כלום מכאן, ולקרוץ לו עוד כלום משם, ולכסכס הכל ולגרור עמו כגרור נמיה את טרפה. לעזאזל, פתאום והרי הוא חָית אין־מתג, בכֶר ערבות, מטליף בפרע, בשעטת הפקר, בשילוּח צואר ובהפשל זנב, הה, ימח שמו, זה ההולל – ומיד כבר אינו אלא רק רוח גדול ומלא. הגבּה מכל תעלולי עלעוֹליו, ברגי עמודיו הסחרחרים, פֶזז יחפים וכרכור שוטים, לא ממנו ולא משלו – ובפריחה גדולה ומתנפנפת, בדגלים עצומים, בקריאה רבה שהמרחב כולו לא יכילנה, בכנפיים מקצה הארץ עד קצה, הלאה אל המרחקים הרחוקים, הלאה אל הגבהים הגבוהים. רוח בלתי חייבת, לא קשורה. לא שייכת, והולכת לה, והמרחקים ההם, שלמטה, אף הם פניהם משתנים לעומתו, מקדירים והולכים, חשים בדחיפות הדבר, בקוצר הנשימה – קצה שוליה עוד מהדיפים אריגי דחסי יריעות־יריעות, אך כלל הכל כולו – במסע, שופע נוסע כגלי האוקינוס, הו, רוח, הה, מרחבים – – והמתן רגע, המתן: בעצם תוך כל ההילולה, שמת לב אל מהות השדות האלה? שדות־זהב שותקים, מחרישים בכל התהפוכות, ואין לך מרגיע מהם – עד התבהרות ראִיית הדברים השוקטים ביותר בתוך תוכי ההוויה השחוּנה ביותר. עמוקות נושם רפי. הרוח מאחוריו תופחת וממלאה את הגב, הודפת למטה, ומכריחה להתחזק ולעמוד איתן בשתי רגלים, בעמידת פסגות. האם זה קץ החום, והוא מתגרש לו עתה? עננות קטנות ותחוחות למדי רדופות בשמים. הה, עמוֹד ונשוֹם עמוק, נשוֹם עמוק. מרגישים שכך, בהחלט. וכל־כך אחרת ממה שהיה כבר, כאילו, אך רגעים אחדים קודם – זה המרחב החפשי, הפתוח, החם, הישר, הנכון, זה בעיקר: הנכון. חבל שלא יודע לומר בדיוק מה נכון. – ‘אדירה הרוח!’ נמצא פתאום מדבּר אצל כתפו פלוני, דויד, צופה אף הוא בצמצום ריסים ברוח, באבק ובחורב הסידני, ובגדיו מסוערים ברוח. – ‘עצומה.’ נענה לו רפי, בחשש־מה שמא הוא מפסיד דבר. – ‘מתחשק שיהיו לך כנפיים ולדאות – לא?’ אמר דויד בפשטות. דברים שבפי אחר אולי היו משתמעים כהסגרת רגשות. – ‘כן’ – אמר רפי ולבו גאה פתאום אחוה וידידוּת – ‘בכלל…’ אמר רפי, והראה בידיו, במסירת מודעה של גילוי־לב. – ‘כל הארץ עטופה רוח’ – שוב אמר דויד דברים, שבפי אחר היו מדיפים ריח טיוטת פיוטים, ופרש זרועיו והתמתח מלוא רחבו. ושבו נשמו שניהם עמוקות אל תוכם. וההרגשה האיתנה חגגה בך, כי חסון אתה, כי ריאותיך נושמות גדולות, ושריריך זחוחים, ומתנפנפת רעמת ראשך, וכי הדם צעיר בעורקיך – וטוב נורא להיות, נורא טוב להיות בעולם, סתם ופשוט וככה. – ‘תראה!’ נזעק פתאום דויד נוטה אצבעו למעלה. ושם, צף, שפרוּשׂ אֶברה, עוף אחד. דיה או איה קדוּד־זנב וקצות כנפיו מאוצבעות כיתדות, עג עוגה בלא להטריח עליה כנף זרוּק לרוח ודוֹאֶה לאלכסון החלל – בביקוש מֵתֵי אתמול? או באין־סבלנות למנת פגרי הערב, שעוד יבואו מקץ היום הזה? – ‘רוץ, הבא רובה!’ צווח דויד מעומק חמידתו, עד כי אותו עוף שמע. כנראה, ונטל מוטות כנפיו, והיטן, רכוב על־גבי גשמוּת הרוח, ובניד של כלום נטה והפליג בשלוַת מלכות, הגבּה ונסוע מזרחה, צקלגה, הלאה, שמה – אלוהים, עוף זה מה הוא מנחש עלינו?

פרק עשרים ושלושה

מתוכו של אחד מאותם גלגלי־אבק שלפוחיים חרג פתאום, בלא אתראה, ויצא ביבבת־מאמץ צווחנית, קרון אחד אפור וגדול, ובו עומס אדם. מוּבס־אבק, וכנוּע־חום, תוך כדי בואו ועד שלא שכך אבקו ניתז ממנו אחד זריז שהוא, מסתבר, זאביק ולא אחר, וזו, מסתבר, מחלקתו מספר שלוש ולא אחרת, שלושים וכמה אחדים עטופים רעולים, ואין בהם איש לאוץ אחר מנהיגו־מופתו ואפילו לא כשפרקו ושמטו לכבודם את דפנו האחורי של הקרון, עדיין לא ייחפזו ואף רדתם בניחותא חשובה, יורדים וסרים להם חרוּמפים מפני תלאובות הרוח, מפני הבוהק הלבן, הרושף בכבות העיניים, ואינם פונים כלל אל העץ, אלא באים באותה ניחותא חשובה המוזכרת למעלה, ומתקינים חופות מצלות מיריעות ומוטות מוכנים לדבר, ושוטחים ארצה שמיכה, וגוללים למראשותיהם שמיכה, וחולצים איש מנעליו איש סנדליו, ומתערטלים מכל כסותם עליהם עד עלה־תאנה לחלציהם, ופורשים עצמותיהם ומציעים עצמם אפרקדן, בשזפונם הגברי הנושם, מסולקים מכל תביעה או חובה, ומעוררים כבוד בכל הליכותיהם הכבדות וחשובות, מיד צצו בידיהם כל אותם קונטרסים, ממורטטים, מעוקמים ומשומשים עד שחור, כל אותם מותחים שבמותחים, שעל כל עטיפה ועטיפה גלולה, צהובה ומכורסמת, מזומנות לראוָה מרביתן הטובה של חמודות עלמה מתמתחת לה בכה או בכה, נוסף על אקדח או סכין אי־פה אי־שם בפינה, ואף הועלו הסיגריות, בהרבה פנאי ונוֹחוּת, בעסק מתון־מתון, והמה נתנו עיניהם ולבם, בכל מה שלא הצליחה פלונית לכסות בחפזונה, ובפרטי הדברים המובאים בפנים, ואבדו ואינם עוד – לא תפיק עוד מפיהם דבר או חציו, אם גם נניח שתתגבר ותבוא אצלם לומר או לשאול מלה. יוצאים מן הכלל החשוב הזה כמה פרצופים, שנתבלטו מיד בהתלבטותם ובאבדן עצות, בהסתובבות יתירה הכא והתם אין־חפץ, שגם צורתם בכללה וגם מראיתם בפרטים, ולבושם הסגור עליהם, ומהותם הזרה – מעידה העֵד היטב כי אין אלה אלא אותם שהובאו להטליא את החלול, את אשר אכלה החרב, ולא כדאי לבטל עליהם מלה נוספת שכּן אינם אלא גח"לים ומח"לים, אסופים, לועזים, מסכנים שכאלה, ירחמם אלוהיהם – והם־הם אותם שייהרגו ולא יהיה למי להודיע, אנחנו ננשום להקלה: לא משלנו. פרט קטן. אולם בעוד רגע כשהתברר במפורש, כי להוציא את כל היצורים שהמליט מתוכו הקרון – טולטלה בו – הו! סוף־סוף! – גם ארוחת־הצהרים שלנו – היתה מיד רוח אחרת מסביב, גבהוּ שמי השמים. קמים ללא הידרש, באים ללא הישאל, מתנדבים וטורחים ומורידים, במסירות ראויה לכל שבח, סירים ובני־סירים מפויחי־אבק, שכבה שכבוֹתים, גוררים ומניפים למטה ג’ריקנים משכשכים, ודְלי מלפפונים שהתחיל מתכרסם מניה וביה אגב כך, לוקטים מעל קרקעית הקרון כיכרות־לחם נפוצות, שבטפיחה, אם עוד איסטניס אתה, אתה יכול לסלק מעליהם הינוּמת־אבק מופקרת לכנף הרוח – ויצאה הרינה סביב כי יש ביצים שלוקות, וזיתים, וסרדינים, ומלפפונים לחַיות נפש, ולא שהה הרֶנן הטוב הזה הרבה בצהרים החמים האלה – וכבר הוא רבוץ ומרובץ, כבר מתכנסות חבורות תנים רעבים, גם אוכלי בצוותא, וגם מכרסמי בדד וגבם לכלל, בכל אמה של צל, ואפילו מתחת חמתה של השמש, וכבר נוגסים מלוא הלוע הצחיח מן הפרוסות שנבצעו ביד רשולה לרגבים אגרופיים גסים, ומן הביצים ומן האבק, ומן המלפפונים שמחיים את הנפש הבוקקה, גם אם נתכרכמה קליפתם משהו ויותר ממשהו בתלאות החום והזמן, ויש אפילו מאושרים שנתברך גַדָם וזכו בפצילת בצל להתבשם בה. בסכין ובפגיון ובאולר, ובעקבו של אֵת־חפירה, מפשילים את מכסה פחית הסרדינים, ומתנכלים להם בפרוסה ובאצבע מוקעת. אך נמצאים גם כאלה שדוֹלים ממקום מן המקומות קופסת־בשר, מתדיינים עמה בינם לבין עצמם ועורכים סביבה במעגל את אביזריה, בצל ומלפפון ולחם, להיותם נזבחים לכֵרה אחת, לא כל דבר לבדו, כיש נוהגין, אלא דווקא הכל ביחד, מנהג מלכים, וטוב שלא לפגוע בבעל הדבר, בשעה הזאת. והזבובים כיוָן ששמעו שמועה, לא נלאו מבוא, מכל מרחבי הנגב הצחיח, ולא חתו מפני הרוח, ולא מפני החום, לא מפני האבק ולא מן החבטות הבודדות שמחבטים בהם באגב כף, והריהם כולם כאן, אחד לא נעדר, וגם הדַבּוּרים החומים ענודי טבעת־הזהב על בטנם, שלט־זהב האומר: הנוגע – ייפגע! וגם אנקורים אחדים מקפצים לזבוּזי המעגל בחמדנות, ואפילו נמצא, בירכתי התל, כּלבון אחד, לבן צהוב־עכור, שלוּד ומרופט, מלקק שפתותיו בעקימת־ראש, מטיף רירו ומתמצמץ בשפלות־רוח, ולו החכים היה נמלט בטרם יעשו בו מעשה באבנים בלבד. אך מי זה עולה עתה מתחתית הגבעה, שורק ודץ לו כנגד הרוח, מגבעתו תלויה על ערפו, הולך ובא וממחה כפותיו זו בזו להכשירן ככה לנטילת מזון, מי אם לא גידי הידוע, שהתנער אך זה מרבצו, אֵי־בזה בחָגָו כלוּמי שבצלע התל ואשר שנתו הסלעית, החליקה פישטה כל חספּוּסיו וטרי הוא וצעיר הוא ורענן הוא כמלפפון טרי – כבר פושט יד לקבל מנת אָכלוֹ ולתת כתף לבנין הארץ ולנצחון. ובכן מה? הכל טוב. אומרים, כי בעוד רגע ירתח התה.

לַעַס בלול באבק. מחציתו הטובה של היום כבר עברה. יש לועט ומסיח כדרכו, עם רעהו, יש אחר שטוב לו לאכול ולשיר אגב אָכלוֹ, יש אחד שגורס מנתו בזעף, בקיפוח, משקיע כל בליעה בלוגמת מים פושרים, ואחר יש האוֹבס עצמו ועיניו אך בטרפו, אבל חברו מתפרנס ומשוטט עיניו לכל רוח, שמא יבואנו דבר, שמא יראה ראשון. וכשמתגלה בתוך כך בכל קטנו, קד לכל עֵבר ומניע ראשו בשׂחקת־חן בהנעת כף־יד אל כל מי שהשגיח בקיומו והגביה גבין־עין לשמו, אותו שייקה קטינא שלנו, שלא ידוע אימתי ומהיכן צף ובא לכאן – אם לא נחשף בסיר אחר כשנתרוקן – וְרָוַח אז מאד לכל אותם הבחורים האוהבים לתבל אָכלם במילין דבדיחותא, והוטב להם עתה. אבל אותם נכבדי מחלקה שלוש, שכבר סעדו, מסתבר, קודם בואם, על שולחן ובצלחות משופעות מרק ובשר ופודינג לרוב – הם היו פטורים מרגשות וממעשים, מסולקים ושֹרועים איש תחתיו, איש תענוגו עמו, ואחדים עוד הגדילו ונרדמו בנחת ובשילוב ידיים, פָּרעָה כבגרזן, את כל הטוב הזה, ציוחַת־פתאום שנפלה והכריזה פתע: ‘תותחים! התותחים באים!’ – כדי שהכל זיקפו אזניהם, אפילו המישו רגע לסתותיהם מלעוס, ואילו אותם עשרת בני יאקוש נזדקפו כרגע על כרעיהם האחוריות ונרוֹמוּ ובפרוסתם בין שיניהם דילגו כרגע עד ירכתי הדרך למטה, אל המקום אשר, בלא להסתכן שם בהסתמנות על קו הרכס, נעצרו ארבעה ג’י־אֶמ־סי' בריאים, מרוּבי־אופנים, והאבק זלף סביבם והתפקח, ומאחוריהם מבחינים ארבעה לועים מחותלי כותונת מבין צמדי אופנים, כבר יצא שם ומַצויח רמות אותו גיחור עצמו מיודענו, מפסיע ומרתיע לאחוריו, כדי להקיף ולהכליל במבטו את כל המערכה, וכצייר את תמונתו, וככל שמרתיע מגביה קולו וחייליו בהידחפם גורמים לצעקות נוספות ומוספות עליהן, עד שהסלק מחויר לעומת מה שהסליק ההוא גברא סמוקא. וכבר גם צביקו ישנו, יורד ובא אליהם, גם מוֹטה ואחרים, כולל גידי. והגיחור הלז ממהר לקראתם ומתמתח, ומסביר בקצרה דברים ושיקולי־דברים, ומוחלט בו במקום שברזילי יירד לנחותם הדרך למַעבר הואדי למטה, בחצץ ובשלולית העפושה, ובגדה התלולה מאד, עשרת בני יאקוש יעזרו בשמחה, בידם, בכתפם ובכל לבם, ועד אז הרי הם סבים בחבורה את התותח ואומדים השערות ומבינוּת, ואלה מהם שנלקחו למלחמה מבית־הספר למכונאים – כבר גוהרים וזוחלים מתחת וממששים באצבע, וממעמקים אומרים שירה, עד שהשגיח בהם הגיחור והבריחם בהתרגשות: ‘אל תעשו צרות!’ נזעק ורתת. – ‘להביט ולא לנגוע!’ – פירכס סביבם. – ‘אַל תדאג,’ כך פייסוהו הללו, ולא קיבל ולא נרגע, ועד שלא זזה השיירה ועד שלא עמד כל אחד במקומו הנכון, ועד שלא נבדקו כל היתרים המוסרות והעבותות – לא נמצאה לו שהות גם לספג את פניו הנוזלים, דבר שהתנקם בו מיד כשנטל לבסוף מטפחת קנוּמה ונעשתה זו רווּיה במגע אחד, כמשוּיה מדלי. וזה עוד בטרם ירדו המכונות למטה – צא ושער כיצד היה וכיצד רגש וכיצד צווח, וכיצד רץ כשירדו הללו בתנודה קשה בזו אחר זו, כשחצו את מי־האפסַיִם בתוך הסוּף הירוק, והחצץ נקבע ונדחס למדמנה עכורה, ואחר־כך כשנמלך אחד מאותם הג’י־אֶמ־סי הבריאים והתחפר בעשרת אופניו בתוך חולסית מעלה האפיק, ועד שקשרוהו, ועד שמשכוהו, ועד שהדפוהו וחילצוהו בקול תרועה, והבוץ ניתז על־פני הכל – ומה שגרוע מזה על־פני אותו תותחון מסכן שמאחוריו, – ‘דווקא בוץ! – קרע שחקים הגיחור האומלל – העולם יבש, הכל להט, והבוץ יחיד – עלינו!’ ככה קונן כאיוב, עד שברזילי כבש פניו בקרקע אשם מאד וקרוּא להתנצלות. אפס כי שלושת הבאים עקפו מקום ביש זה ויצאו בשלום, כשהוא עומד ומנפנף בזרועותיו להזהירם, והמפעל הגדול היה שלם, והשכיח קל־מהרה כל פגעי העבר – ועמדו הכל לנשום שתי נשימות עמוקות, אחת שמקץ ואחת שבטרם, ולראות איך נראה העולם מלמטה לא בדיוק כשם שהיה נראה מלמעלה, ומוזר יותר מראה התל כשאתה בתחתיתו – כשם שמוזרה, אם תתן דעתך – כל עצם העובדה המשונה, שאנחנו כאן מתקינים תותחים לפעולה.

כיון שירדו התותחים למקומם, הגיעה שעתו של צביקו לחזור לריכוז ולארגן את הבאות. מצאו וטילטלו משנתו את קובצ’יק הנהג – ועודו מפהק הינהן לכל עֵבר לאות כי לא יפיל מלה מכל השליחויות שהטילו עליו, ואף לא פתק אחד מאלה שנמסרו לו. גיחך גיחוכו המנובז, הניע את הג’יפ, וגם צביקו אסף רגליו, היטיב מושבו, הצית סיגריה של הפלגה ועמדו לעקור. לולא באה יד ונגעה בשרוולו של צביקו, וזה שאול עם שאלה פרטית: ‘צביקו?’ – ‘אה?’ – ‘רציתי לשאול…’ – ‘כשאחזור, ממהרים… ' אמר לו צביקו – ‘רק רגע, אנחנו כבר מוכנים לדבר?’ – ‘מה?’ – ‘לא כדאי שעוד יום נתכונן – והכל יהיה מושלם… רציתי לדעת…’ – ‘יהיה בסדר,’ – הבטיחו צביקו. – ‘זה קל להגיד.’ – ‘וגם נעשה.’ – ‘אני שואל ברצינות, ואתה ככה…’ – ‘שמע־נא – נזף בו צביקו – לך תשכב לנוח.’ – ‘צביקו, אַל תענה ככה. אני שואל ברצינות…’ – ‘נשוחח בלילה לאחר הכל. בסדר? סע, קובציק.’ – וקובציק נסע. ‘מה אתה כל־כך דואג?’ – ניער זאביק את שאול שנותר מעוּמד חנוק בפקעת האבק. ‘הגיבורים הגדולים – ריטן שאול – ראינו כבר את הגיבורים הגדולים האלה…’ ‘מה יש?’ ביקש זאביק לשכנע בדברים את שאול, וניכר בו שאינו יודע עוד שאול מיהו. – ‘הרבה פעמים הלכת כבר בפלוגה שלמה, עם תותחים, ועם מלוא הסיוע, לקחת חירבה עלובה?’ ניפנף אליו זאביק בדגלו. – ‘מעשיות! – אמר לו שאול – אני הזהרתי אתמול, ויש לי רגש גם היום.’ – ‘איזה רגש?’ ושאול נתקדר מאד והציץ בפאתי־אופק ככה, עד שנעשה לזאביק לא־נוח: ‘אתה חולה אתה?’ תהה עליו זאביק – ‘לעזאזל! – זה מה שאני’ – חירף כנגדו שאול, ולא סיים ופרש לו וזאביק שימט כתפיו בתמיהה: ‘נו נו, יש לכם כאן פרצופים!’ פירק זאביק לבו במעגל הראשון שנקרה לרגליו, ואשר דויד היה מנצח בו. בבטן מדושנה, על הגדת סיפורים. – ‘מי?’ – אמר אליו דויד. –’ההוא, הבכיין. יש לו הרגשות – הוא אומר…’ – ‘הו כן, יש לו. אגוז קשה. שב רגע, זאביק. אתה זוכר את הטיפּוּס ההוא, שהיה לנו אז, ציון, ונדמה לי, זוכר?’ – זוכר בודאי. למה לא. ציון. כשהיינו בהרים, אגוז קשה. כן, כן. מסַפרים מעשיות. יושבים בחול החם ופורשים מפרשים לרחוק. היה בחור אחד. מה שאמרו לו – אמר: לא. תן גם לי סיגריה, זאביק. ואל הקרב בגבעת־הזיתים לא רצה ללכת בשום פנים. פיתו אותו, דירבנו אותו, איימו עליו – ולא־כלום. בבית־הסוהר – אמר הבחור – אוכלים ושותים ונשארים בחיים. אפילו בצינוק. אמרו לו שיקבל מכות. אמר שמכות זה לא כדורים, ממכות לא מתים. אמרו לו שהנה הוא מיוּרה על המקום – אמר שלא כל־כך מהר הורגים איש. בקצרה. התחילו מכניסים בו מכות. תפש הציון הזה – בחור בריא – ברזל מושלך וכמעט הרג בו אותם. – ‘נו?’ – קצרה רוחו של גואל המג’נוּן, שידו בכל ויד כל בו, – נו, נו. אמר והשיב לו דויד, בניגון סיפורי לאחר־הסעודה. עד שבא אליהו השמן. – זוכר זאביק? – ואליהו השמן אמר: תנו אותו לי. נתנו. אמר לו אליהו השמן, אתה של מי אתה? אינך של הצבא – החזר כל מה של הצבא. טוב. את הכובע. והנעלים. את החולצה. את המכנסיים. פשט אותו למערומיו. עכשיו תפש את הסטן, והרביץ צרור לרגליו: וכעת – צעק עליו – עוּף מפה! אף אחד לא צריך אותך. שם – זה הכביש. לך הביתה. וההוא קפץ ורץ. לא אמר מלה ורץ. – נוּ? – אמר גואל בלא סבלנות. נו נו. אמר והשיב לו דויד. עבר שם למטה בכביש ג’יפ. סיפר להם סיפור וחזר העירה, מאלה שהלכו אל גבעת־הזיתים נפלו ארבעה בפגז אחד. זוכר זאביק? – בודאי שזאביק זוכר. לא זו בלבד אלא שיש לו מוסר־השכל טוב. עם לץ כזה לא ככה נוהגים. אלא איך? פשוט. לא מ"כ צריך להתעסק בו, ולא מ"פ, ולא מג"ד. אלא מי? החברה כולה צריכה להתעסק בו. כל המחלקה. לא היה מעֵז להגביה חוטם. – ‘מה פירוש? כל המחלקה היתה מרביצה בו?’ – הבלים. לא. כשכולם נגדך – חייך מתמאסים עליך. זה הכל. לא ענין פרטי בינך ובין המפקד, לא חשבונות ולא חכמות. כולם נגדך. בשמירה. בארוחות. בשירה. בבדיחות. בנסיעה העירה. הו, זה אחרת לגמרי. – ‘היום ציון זה, בודאי, כבר קצין.’ אמר דויד ברוב הרהורים. – ‘היה אצלנו בחור – נסחף זאביק לסיפורו – אחד בחור שהתחכם. אליק קראו לו. פה ככה ופה ככה. היום לא תורו. מחר הרגל שלו. מחרתים הוא חולה. ופתאום הוא דתי ולא עושה כלום בשבת. גמרנו אתו בקיצור. נסענו פעם בדרך. ובאמצע השדה, עשרים קילומטר מכל מקום שהוא, עצרנו, הוֹפּלָה, חבר, קפוֹץ! אחד כמוך בושה לנו להיות אתו. לך חפש לך ג’וב בכל מקום שתרצה. הקפצנו אותו למטה וקדימה. ח־ח־ח!’ – ‘נוּ?’ – שיוֵע גואל בסקרנות בוערת. – בתחילה לא הבין מה. אחר־כך התחיל לצעוק. ולרוץ. חברה! חברה! חכו! עצרו, הפסיקו, די! צעק כמו משוגע. אז זרקו אליו גם את הסטן. ונעלמנו. אתה חושב שלא הגיע אלינו? הגיע כמו כלב. אבל מאז – יונה נאלמה. ש־ש־שקט. חבּוּבּ. רץ ועושה הכל. עד שחטף פגז והלכה לו הרגל. זה דוקא לא כל־כך הגיע לו. זה היה זוָעה. מה אומַר לכם. והיתה איזו שהות מעומעמת עד שפלוני חיכּכך בגרונו ואמר: ‘כן, יש כל מיני טיפוסים’.

אנחנו מסַפּרים מעשיות והערב מתקרב. האם זה פשר החלחלות הללו הרצות מדי פעם במעיים? הו, אַל תתנו לו לשבת, שיסתלק הזמן הנבזה, שיידחה בלי מיחושים. הו, לא. שיעמוד, שלא יעבור הכל ושלא יגיע הערב. על זה מעט הזמן אנחנו מיללים. שיהיה לנו ושלא יחמוק בעד אצבעותינו. לא, לא. אין כוח עוד לשאת את הזמן. שכבר יהיה, שכבר יעבור, שכבר ייגמר ויהיה מאחורינו. מי הולך לראות בתותחים? כלב מי שזז. פה תהא קבורתי. לא אזוז מכאן לא בטוב ולא ברע, כיוָן שכך – כך יהיה. אבל יש אחדים שקמים. שהולכים ארבעים או חמישים צעד עד שולי התל. רואים למטה שם במסכנים התותחנים שמזיעים ומתחפרים – צופים במין אדישות ורחיקוּת. מצד שני: הם ישארו כאן ואנחנו נלך שמה. מנוכח תלוי הגשר הנתוץ של הסוללה התורכית הישנה, והוא מרכז לתמונת הנוף. ונובלים מהרה, ומשתרכים בעצלתים אל מתחת ליריעות, ונופלים שם ככרותים, כחוזרים ממסע אין־קץ. זבובים באים. ימח שמכם מה השמחה אצלכם. תנו לעזאזל לחיות את שעותיך האחרונות בלי זבובים! לא, נמאס לשכב, אי־אפשר עוד אפילו רגע. קומו, חמורים, מה השכיבה, מה אצלכם שם? עדיין מעשיות? לא רוצים עוד. אלף פעם. בשכיבה על הכרס, בחיפוי צל כלשהו על הראש, אפילו לא על הכתפיים. שיתפקע הצל – שיראה, שמצפצפים עליו. כוברים ביד עפר, מחליקים וכוברים כל כבדך, גובה קומתך, טיב ימי חייך, סיפור תולדותיך הכל – בכבירת העפר החלקלק. וחבל שאין זו בחורה למזמוטין. לעזאזל, לא היתה בי כעת סבלנות לשום בחורה. כעת רק שכבר יהיה. מה הם, שם, עכשיו, השחורים, מה הם כעת? בצקלון מי מונח לו המזוהם הכדור שלי, שיכה אותי נפש ארצה? רוצה שכבר יהיה מחר בשעה הזאת, ואהיה חכם ואדע. אין לי שום כוח עוד לא לדעת. להיות מעוּנה ולא יודע. להיות עיוור ומוּבל. להיות סמרטוט. קומו, בואו נלך לאָן־שהוא. חבל שאין כדורגל. היינו עושים משחק שדים בכדורגל על משטח התל, יחפים וערומים ולפני הקרב. כמו רוח על־פני שלולית כך הלפני־הקרב חורש צמרוּרים בך. מעֵבר הרבה גבעות והרים, הרחק־הרחק בעולם, יש אולי עתה מקום, שכל זה שכאן הוא פשוט בלתי־אפשרי, והאפשרי הוא, שעת אחר הצהרים, שקטה, בית מנושב רוח. וילאות מתנפחים, אדם מעשן מקטרת גוזם ורדים בגן, או שרוע על כורסה נוחה, קורא פרק בעתונו ורבות מחשבות בלבו, הרהורי מחשבות בעולם, והרדיוֹ, אי־בזה יוצק מנגינות בשקט, וקרירוּת שטה בחלל, טוּבה נלגם כיין, והשעה שעה עדינה, ולזמן יש אותה ממשות שלרפרוף הבהיר של הוילאות התחריים, ולבנות־הרוח החייכניות האלה, המובנות מאליהן, כאילו אחרת מזה אי־אפשר כלל. מי זה המציא את הקרב. מי זה הרשה ללכת לקרב. או אילו היה כוח צדיק ורב שהיה בא וכופה עצמו כאן עתה: היפרדו, אנשים, וכל אחד לביתו. הה, דברים בטלים. הכל יתכן ורק לא זה. פה על הגבעה הזאת, ושם על הגבעות ההן, מתהלכים אנשים, שיומם מונה להם, ובתוך שלוש־ארבע שעות יתמו, יתפגשו ויתהפכו לפגרים. דבר שמבינים מכל צד, ולא מבינים משום צד שהוא. וזה שיש לו כעת אלף מיני אפשרויות שונות ופתוחות – כבר לא תהיה לו אף אפשרות אחת שהיא. יהיה מחוץ לאפשר. האפשר מחוץ לו. מעורם על הארץ, פגוּע, באמצע ריצתו, מה שנותר ממנו, עקום ושכוב על אַפיו, ערימת אדם, כרוּת, דחוף בעל־כרחו ארצה. ושנים על שנים תראה אותו, אם מזלך יאיר ולא אתה תהיה, בחלום הלילה ובשעות שונות, את הגוש הזה, את חוּרבת־האדם הנופלת, המושלכת הזו, שפוכת־החיים, הפגורה הכבדה, השמוטה על עצמה, שאין עוד בה דבר אלא כבדה, הה, במה מנעים אדם את שעותיו המעטות, היקרות כל־כך. בוא נברח אל אָן־שהוא. בוא נהרהר ביהי־מה. בפשוט. בשאין בו כל סבך. בנטול כל עוקץ. בסוס אדום הולך. למשל. סוס פשוט, יפה, אדום הולך. סוס יפה, או נערה יפה, כשמתפרצת בצחוק, ומגישה את ידה אל פיה, וגומות־חן לה. אשה קטנה אחת, טובה אחת, נחמתו־של־מי־אחת, אולי אפילו שלי. טובת־יד כזו שעושה הכל אחרת כשעוברת ומפספסת בשׂער הראש שלך, וכשמתלטפת ואוחזת בשלך, כשמאירה אליך פניה וצוחקת שמחה לחכמותיך. וכשיירדו הגשמים, הכל יהיה ירוק, השרוף יתמלא חנינה, יהיה קל למראה ולהרגשה ולהבטחה – אתה תהיה חסר, לא תהיה, שכוב על פניך תהיה, שמוט צואר וכתפיך דוחקות להשיג, כאילו ביקשו לזחול מהלאה לנקודה המכרעת, ואל קץ יכולת הגוף, ונקצץ באמצע ו… די, בן־אדם, די!

שעה שלוש אחר הצהרים, כיתה מספר אחת, ממחלקתו של זאביק, באה בקרון רועש באבק גדול. והתל כבר היה צר וצפוף, הומה דברים והֲמוּל קריאות הולכות מפאת התל אל פאתו. הולך ומתפתח אצלנו הדבר, מתרגש ובא. ועוד תבוא ה’מסייעת' למחלקתו של יאמבו, וכל הפלוגה תהיה מקובצה וקבוצה כאן. ואז… לא. מסתובבים וחוזרים ומדברים וצוחקים, מריעים ומתוַכּחים, ומדי פעם ניגש אחד עד שולי התל לחזות בתותחים שלמטה, מעֵבר לואדי, בתותחנים העמלים אצלם כנמלים רוחשות. אפילו הזאביקים, שרבצו עד הנה באֶפנדיוּת גמורה ולא־איכפתית, מתנערים עתה ממשכבם, ואלה ואלה, מן המעגל הכללי, באים אז אצלם לנסות לחטוף להם גמיעה קטנה ממתיקות קונטרס ממורטט זנוח אחד, ולצלול כרגע עד מצולות ריתוקו המפעים. ויש אחרים שבאים אז לפתור ביתר פשטות את בעיות המלחמה הקשה, ולקדם בשנַים־שלושה תכסיסים נאים את הנצחון, ממש מט בשני מהלכים. עולים על כולם, גם בריגשתם גם בגובה קולם, חסידיה ומעריציה של אמנות האמת האחת והגדולה. הנשבעים בשמו של ברוך האלים, משיחם ובחירם, אותו יחיד בדורו, אותו אדיר שאין עוד על עפר מְשלוֹ לא לניתור ולא להנחתת־בזק אדירת הכוֹח בכדור־עף, הלא הוא הנודע ברבים שלמה מפלוגה שתים, הוא תקותנו, הוא יושיענו, הוא ירים קרננו בנבחרוֹת. אמן ואמן. אבל יש גם מעגל אחר, חבורה רובצת מקופלת ראש זה על ירך זה וראש זה על לב זה, כמנהג חורשת האקליפטוסים שבבית, בראשית שיחה נפשית, והרוח שעוברת על פניהם במפח ניחר, ומנסה לפרוע בסדר הדברים ולהכהות ברק ההתנצחות, תש כוחה כנגד הבליסטראות המעופפות שם, גידי כנגד זאביק, זה וקהלוֹ שלו וזה וחבורתו אתו, ברוב העויות והרתקת הברות בּטחה וחשיבוּת. אכן, הספר החשוב מכולם, הטוב מכולם, והמועיל מכולם, שקרא גידי מעודו אינו אחר ואי־אפשר שיהיה אחר, אלא אחד הוא: ‘אנשי פנפילוב’, והוא הספר בהא הידיעה, ואין בלתו להמשילו ולהחבירוֹ ישר לענין, מצומצם לתכליתו, עצום בלקחו, ומרנין כל לב לוחם: אין כמוהו. הכרזה שנתקבלה בכל הבוז הראוי לה, שכּן זה שככה מכריז – חותך זאביק – והוא את ה’מוות בצוללת' או את ה’תאוה בג’ונגל' לא קרא, מוטב ויחריש, ולא יביע דעות בספרות, נוסף על מה שסיפור־מעשיה מברית־המועצות מראש חשוד על כזב ותעמולה לתינוקות – וטוב מכל אם יטרח, המתימר בספרים, ויקרא קצת כדי שיֶחכּם ויתחיל להבדיל בין טוב לרע, בין מעולה לזיבורית. ואחד בין הרובצים היה שם, שקם אז מרבצו, וטפח באגרופו על לבו והתוַדה כי היה דבר וקרא ספר, לא זוכר עתה שמו, אבל הוא הספר, ומה היה מסופר בו, מעשה בבחור אחד, איך היה קטן, ואיך אחר־כך הגדיל, ואיך לאחר־מכן נעשה לגמרי גדול ופגש בחורה, ואיך עלתה דרכו מעלה־מעלה – אולי מישהו זוכר? נכון – משך אחד משוכות־משוכות והעלה מטמיונו – אני ראיתי פעם סרט שכזה, לא זוכר מה, אבל הבנות הללו בו מראשית ועד סוף – ואצלנו – קפץ אחר – היה פעם ובאו הבנות וצעקו שאין ברירה אלא חייבים לקרוא ספר מלחמה ושלום, אבל מה, כשהלכנו להשיג נתברר שזה ארוך עשרים כרך וכרך, ענין בלי סוף. ומובטח לו כי גם הבנות הרהבתניות הללו לא קראו כלל, זולת, אולי, אם יש בו פרקי מזמוטין, את אלה סמוֹך שקראו שלוש פעמים בנשימה ראשונה, ועוד שלוש פעמים בלחישה זו באזני זו, מתפקעות מצחוק ומסתכלות כל עֵבר. אבל אם זה ככה, למה לחפש בעשרים כרך, ובדליגה על מאות עמודים כדי למצוא מחצית דף אחת, כשיש לך כל זה מקופל לפניך בקונטרס קטן וחמוד זה, דף אחרי דף כסדר, ופי אלף מותח! ואשר לברית־המועצות – בא גידי והגן על שלו – יחשוב לו כל איש כחפצו, אבל… חבל שציוחַת נצים משתלחים איש ברעהו, קרעה פתאום את שיחת החכמה והתרבות, וכרגיל אין כאן גם הפעם אלא מעשה בשמיכה: אתה, נבלה, שלא תדרוך על השמיכה שלי! – אז אַל תשליך אותה באמצע הדרך! – תיכף אראה לך מי השליך! – מה? אתה תראה לי? – אם יישארו לך עינים לראות! – החזיקו אותו, החזיקו אותו: הוא יראה לי! – וכבר הם נופלים איש לזרועות רעהו בריקוד רעיצה של כוחות שקולים לכאן ולכאן, עד שמישהו חס עליהם וממעיד אותם ברגל שלוחה והם נופלים חבוקים לעפר ומתחבטים שם ישר והפוך והשמיכה העלובה מתכרכת ביניהם מגוללת באבק לדראון וככה עד שמתמאס עליהם, ולאחר כל הקריאות החנוקות הידועות, ‘קיבלת?’, ‘ספגת?’, ‘רוצה עוד?’ וכיוצא בהן, יקומו קטופי־אוזן ומלוקי־גרגרת, וגורסים חול בשיניהם – והמעגל מסביבם יחרוץ דינם בלא רחם ובלא משוֹא־פנים.

ובדרך אגב, שמת לב שזו אינה עוד אותה הרוח, כי גם על השמים פשׂוֹ מיני צעפעפים אפרפרים ונשימה אחרת לעולם, עדיין לא ברור מה? ושמא יושבים עתה וכותבים מכתב הביתה. לא. לא שום דבר. אתה תתחיל לעשות כל מיני דברים מיוחדים, והמזל שלך ייזכר בך פתאום, מלבד אשר למי עוד סבלנות לכלום. שתי דרכים הן לעבור את כברת־הזמן השוממה עד לקרב: אחת להתקלף את כל עורך עד מחשוף הדם, בגירוד אכזר וקורע: ושניה להתכסות בכל הבא ליד ולעטוף ראשך עד שלא תראה כלום, פרט לפזילה פה ופזילה שם מפעם לפעם. והיטב ידוע כי אין דרך־בינַים. גם זה לא נכון. וחבל לעסוק בהכללת הכללות. חרדות־חרדות מתחלחלות במעיים. מה צוחקים שם בצווחה? כמובן, יעקבסון, מנבז בדיחות עד הינטף ריר־מעדנות זימתי, היינו־הך. ישמחו בו כל שמחיו. אויר אטום, שום חנינה, שום התחשבות של רוך. יקוד עמום כמופק מקטר מלוהט שבא ממרוצתו. קרינה עד מכוָה. אבל חדל לך להיות בזוי. זה רע מכל. עד מתי כך? כל קרב וקרב כאילו הקרב הראשון. כולך מפורק ופתוח הפקר לעצבנות, להרגזות עצמיות אכזריות. לניחושים מתעללים. לקום, ללכת, להסתובב. לא. לא. לא. רק לא תיאטרון. לשכב, לשכב, שכב באשר תשכב. אין לי מה. אני כל־כך ככה. לא יודע כמו מה. להיאחז בדברים פשוטים. בדבר עגול, ירוק, בהיר, להיפך: כהה, שמביטים בו ולא מחויבים לדעת. מי תהיה כיתת החוֹד? אנחנו? שוב אנחנו? אנחנו אל מול אישי הויקרסים – בגל ראשון? זה הגל שלאחריו משלחים את הגל השני, והשלישי ככל שיש עוד, ככל שעוד כדאי. אני יודע שלא, ושלא אעשה כך, אבל הייתי רוצה שתהיה איזו סיבה שאצטרך בגללה להתעכב, לפגר קצת, להיות לא באמצע, לא בחוד החוֹד. חרפה לדעת שכך אתה רוצה באמת, חרפה שאינה מושקטת גם כשאתה יודע שאם יהיה חוד – אתה, מאליך תרוץ בחוּדוֹ, וגם כשאתה יודע ואתה אינך אלא הפיאטניק. – איש הפיאט, ולא הפורץ בראש החוד. מסובך, מסובך. כשכבר יהיה – לא יהיה כל־כך מסובך. כשכבר יעבור ויסַפּרו סיפורי הקרב הזה – על השעות האלה לא יספרו. הן בזיונו הפרטי של כל אחד. אשפתו הקטנה שלו. כשכבר יהיה, כשכבר יענו באש על אש – כולך תהיה אחר. בזאת אתה בוטח. תרוץ אחרת, תרגיש אחרת, תדע אחרת, בלי מהומה, ובלי ערבוביה, וסדר הכרחי ישלוט בכל. ורק אתה, נחום, שלא תקפוץ בראש! שלא תהיה פזיז! אני? פזיז? קופץ בראש? אני אין בי דם כעת אפילו לקום, לראות מה צועקים פה, מה רועשים במאה קולות כדי למעך פנימה את הקול האחד. בעוד שלוש או ארבע שעות. רעד בכולי לא שום סבלנות. שדפוֹן מאוּס ושוֹמם, מדבּר יבש: שלוש שעות שלמות! ואלה הם החיים היפים, המדוברים, שכל־כך כל־כך חבל עליהם! למה הם צורחים. מה הצחוק הזה להם. מה האידיוטים האלה צוחקים, שלוש שעות חייהם האחרונות בצריחת שוטים! חמוֹרים, חמוֹרים, שימו לב! איום שאת שעת־חייך האחרונה עליך להוציא בחברת מטומטמי־אדם. בהמות נדונות להיספוֹת! לא, לא, לא. איזו שעת־חייך האחרונה. איזה להיספוֹת. מה הדיבורים האלה. אנחנו נתנפל ונקח את התל ההוא. תראה, בקלוּת, בדחיפה אחת. מה, בעצם, לי ולתל המחורבן ההוא. למה הוא חשוב מכל חיי. חשוב כנראה. לי אין כוח לדעת, אבל זה אינו ראָיה. אני עוגה הייתי אוכל כעת. עוגה? לא, בשום־פנים. גועל. שום דבר לא. אפילו לא נשיקה מפי גליה. לא זמן כעת לא לעוגות ולא לנשיקות. אנחנו כבר הוּשׂמנו בדרך שכל עוד אינה גמורה – אין דבר אחר קיים על פניה. מפני שחם אני מזיע כל כך? או מפני שמסריח לי בלב? הה, בן־אדם, אל תתרגש. יש לך עוד ארבע שעות. מאום לא קרה. זה יהיה פשוט להפליא כשנצא, כשכבר נצא. הכל יהיה בהיר. נטול שאלות. פטור משאלות. פטור מחיטוטים, ממוסר־כליות, מהטפת־מוסר, מכלום. ונצא יצוֹא ונלך הלוֹך. ונפלא שהולכים כולם יחד, ולא כל אחד לבדו. נפלא שאנחנו כולנו כאן חברים טובים. חברים נפלאים, אחים. לא צריך להתבייש, ולהודות צריך: אנחנו אחים. ואני אוהב את כולם שכאן. ואתן את כולי למענכם. ורק חבל שצריך לחכות ארבע שעות. די, כעת באמת די. היה עלי לחזור עתה על איזה פסוק מעודד. איזה שהוא. אפילו ציונות. אפילו מן הסידור. שאדם לא ילך לאיבוד. ושאדם עושה דבר גדול, כשהוא כאן וכשהוא הולך. או לחשוב על גליה. או לחשוב על מרחבי הנגב. או על שעוד יהיה פעם. פסוק גדול ומנחם ומקבץ כל נידחיך הרותתים. אין? הרי היה. כמעט והיה. אולי. אחר־כך אולי. האם יהיה עוד נחום אחד בעולם מחר בשעה זו לחשוב עליך, גליה? הגידי מלה, הגידי לי, הגידי משהו!

נכון שהרוח תששה? אבל לא היובש העכור, ולא אותו צרבוֹן נכמש שבעולם. מה לעשות ועוד לא עשינו. מדי פעם כשחוזרים משתיית מי הג’ריקן התפלים, נושאים רגע עיניים אל הדרך מלמטה, לראות שמא יש דבר מתחדש. ואם יש אשר יתנער בחור פתאום ויקום על רגליו, מתמודד בכל מאודו, ויוצא נמרץ כדי עשרים או אפילו שלושים פסיעה ופסיעה קדימה, ייעצר כבא עד גבול סמוי ויִתמה סביבו, וישמוט שמה כתפיו, ויוציא רוחו, ובתילוי זרועות, יחזור על עקביו לא־כלומה, ורק עוד ישוטט עיניו רגע בתמיהה נכאה, היכן הוא מה שהיה נראה כאילו נמצא וקיים, וחוזר ונובל, באמצע הדרך גם לחזור מתמאס לו, ונופל על אַפיו בתוך לכתו, בתוך כך, כפי שכך, בפישוט ידיים ורגליים, בביטול כל דווקא שהוא, או איכפת שהוא, נופל ומוחק עצמו ומיטשטש תחתיו, ופסחוּ־נא עלי כולכם, לכו כאילו לא הייתי, אַל תביטו, אַל תשימו לב, ויאכל השממון עד כלה. גם הנרחבות שבשיחות דללו ותשו. מלמולים אינם מצטרפים עוד גם כדי שלהבת כוזבת. יש אמנם אחדים מתחת העץ. מיוּשבים גב אל גב, כאילו יפצחו עוד רגע זמרה בשני קולות, אבל רק כאילו, ובכאילו – נתרוקנו. ממתינים. כאילו ממתינים. ולא שום כאילו. עוממים. אותם שהתפרדו עוד קודם, פרשו לנפשם וכבשו ראשיהם בין מרפקיהם אולי ישאו חן בעיני התנומה ויירדמו ויינצלו להם – עודם ממתינים, רק מעופשי שממון פי כמה. ואחד שאחזתהו עטשת־פתאום בקול עז ומבהיל גרם לבלבול של תמהון כדי רגע, ולגניחה כללית של צונחים תהומה מיד אחר־כך. לא. איך הופכים קוצר־רוח, שממון נלבט, וחום נכמש – לשינה סלעית? טוב. למה נסתבכנו בשעמום הזה, במלחמה. ומי עוד מקווה לטוב. מקווה. מלה ריקה. טוב. מלה ריקה. ואם פחד – פחד רק מדבר אחד: מן הצורך להיות עושה מה. עושה? לעשות דבר? אתה? הו, הניחו לי כולכם, הניחו, הרחיקו, עברו לכם. שלדו של קוץ שרוף, מחריק לכל מַפח־רוח, מעולף אבק לאחר יאוש. כבר שש בערב? לא, אפילו לא שלוש וחמש דקות. הזמן פוחת רק דקה אחר דקה, כל האמצאה הזאת שמוכרחים דווקא את הגבעה ההיא שבלעדיה כאילו אי־אפשר. מי יודע בכלל עליה. עברו בכל הארץ ושאלו אדם אחרי אדם: אי־אפשר לך בלי מאתים ארבעים וארבע? יצחקו לך. איש לא שמע שמעה. מסובכים, נסתבכנו, מאוחזים במצודה. אבל גם לא זה העיקר. ולא זה מה שעשוי לשנות. העיקר הוא שאין כוח. לא לכלום. לא בעד ולא נגד. לא לצודק מכל, ולא לבלתי־צודק. לא לשאול שאלות ולא להשיב תשובות, ואפילו לא לזה, לזה שאפילו – גם לזה לא. כל האמצאה הזאת שהזמן עובר רק דקה אחר דקה ושכאילו אי־אפשר אחרת. לכו מפה, שקט, אַל תביטו. פּה אנשים יבשים. קונכיות ריקות. אבל פתאום, כגץ אל ערימת קוצים יבשים: ואולי לקחת מישהו, וללכת אתו, מיד כרגע, להתגנב אתו עד שם, אל המקום ההוא, להציץ, לראות, לדעת מה הם שם, איך הם, אולי בכדי הרעש, אולי אין נפש, אולי ריק שם ודממה? להביט היטב, לבטל את הניחושים, לגעת במציאותם, להיות, לדעת, לחיות? אה, אתה אינך עוד של עצמך, ולא של אביך ולא של אמך, ולא של גליה, ולא של כלום, אתה מנותק מן הכל ורק של הדבר הזה. מופרד במעגל, כרוּת מכל השייכויות שהיו לך – ורק לכאן. ובחמש וחצי תשקע השמש. בחמש וחצי? הרי שרק עוד שעתיים וחצי! לא שלוש ולא ארבע! הרי שזה כמעט כאן. אז מה שוכבים? למה לא עושים דבר? מי יש פה? אבל פתאום בלתי־מנומקת, כרוח נושבת, באה התרגעוּת ללבך, ונשמתך מתישרת, כאילו נתגהצה. ופוקח עיניך ורואה כי נקהלו שם רבים על מוֹטה העומד ביניהם. והוא האיש, הוא היודע, אותו נשאל והוא ישיב. – ‘מוטה, מתי יוצאים?’ נאחזו בו הללו. – ‘כשנצא’ עונה להם הלה הלצה. ‘חכמה גדולה! תגיד אם אתה יודע!’ – מעגל גדול שאינך יכול לצאת חובתו בהיתולים – שעל־כן מקמט מוֹטה מצחו ושוקל דברים לאִטו. לא לפני השקיעה, מכל־מקום. על צד האמת: לאחריה. צעד ראשון יהיה: תפיסת הבתים שעל הדרך הגדולה, והתבססות שם. התותחים לא יפתחו עד עשר דקות קודם מגע. וכן המרגמות והמקלעים. לשמירת ההפתעה. ככה שדבר מותנה בדבר, ותחילת זה בסיום זה. אח, ככה. ואם כן? אבל טוב שעומדים כולם יחד. אם כי נמאסו המון דברים. והשכיבה נמאסה, וההסתובבות, וההלצות, והויכוחים, וההשערות, והפחדים, והשינה, והצמא, וההמתנה, ההמתנה, הסרוחה הזאת, אלף אבדונים, שכבר יהיה משהו. האם רק אנחנו פה איננו יודעים דבר – או יש מישהו אי־בזה יודע? יודע ומעלים ממנו? מי מספר דבר? לא, זה שאול. בדידותו והתלבטותו עד הנה קודר וקשה־יום התחלפה עתה בקהל יִשוה לו, כשבא אל קרקע כה טובה, קולטנית מאין כמוה – ככיתתו של בומה, אותם פרצופים נבקניים בומה ומוניה ושאר יהודיו, אשר ניעורו אך לפני רגע קטן משנתם, כרעֵי איוב מנידים אליו דום ראשיהם, ניד וניד על כל טענה ועל כל חזות־קשה – מעשה בתור לצאת והוא לא תור אלא קיפוח, ומעשה בהכנות ליציאה שלא היו הכנות אלא חטא, ומעשה בצבא שרק מתראה כצבא, לוֹקה ואינו לוקח לקח, הרבה דברים אחרים אשר דווקא ריבוים מקפח לבסוף את כוֹבדם, והכל נבלע לשממון, באזלת־היד, באותה רוח שומטנית – לעזאזל הכל! למעשה, למי עוד מחכים? ל’מסייעת' ולמחלקה מספר שלוש של יאמבו. ואם יאחרו? הבאלאגאן המפורסם שלנו – האירע פעם ומישהו לא איחר, שעה, שעתיים, שלוש, כל הלילה, ומלחמות אבדו משום שאי־פה מכונית לא הותנעה, אי־שם ציוד לא הגיע, אי־בזה מַשדר לא פעל. כעת יתברר שה’מסייעת' לא תוכל להגיע והכל לחינם, והכל לא היה אלא הריון־קש, ומחר כעת־היום נעמוד אולי באותו מקום. אמוֹר – אפשר לא להתפקע? – הה, חדל, הם עוד יבואו. עוד היום גדול. טוב. ובינתים מה? בינתים יש ויכוח מתחת העץ. מכל הדברים שבעולם – עוד ויכוח חדש. ומתאספים שם מכל צד. מה קרה? יש דבר, ענין חשוב שאין איש זוכר מהו, דקה אחר־כך. ואין שום טעם להתאספוּת. ורק צריך שהזמן יעבור, ושתגיע השעה, ושכבר יהיה זה, הקשה, הלא מתעכּל, מאחור. עוד קצת יש מישהו צועק לשם הויכוח, אבל זה מתיבש מאליו. וחוזרת דממה משונה, מקרית לכאורה, אבל סודית, משמים עד ארץ, אין מפלט.

לא, לא, לעזאזל נמיכוּת־הרוח. מה יש. יוצאים! כמובן, טוב ש־, ונראה להם. וללכת, לעזאזל, טוב פי מאה מלהמתין. הנה אזרנו כוח, אדם ונשק, ויוצאים. וכך צריך. והקץ לאכילת בשר עצמך. וכל ההתפתלויות. לא חכמה בהן. ולא שום נחיצות כלל. תמיד: עשה דבר ואַל תחשוב דברים. ואת הגורל תופשים בגרגרתו המזוהמת, וכופים אותו לומר אמן. היכן כולם? די לשבת ככה. קום, בחור צעיר, ולך. יביאו חצובה חדשה למכונה, נרכיב, ונצא לדרך, והוא כבר שמור ישמור, בשבע עיניים שמוֹר ישמור. ללכת. טוב מכל – ללכת. אין כמו לקום וללכת. אולי זה הטוב הגדול שבמלחמה – שאתה הולך. הולך למקום ברור אחד. אוהביך ברורים, שונאיך ברורים, והנשק בידיך ואתה הולך לעשות. הלא זה הדבר. הלא זו הרוממות שבמלחמה, אם רוממות לה: שאתה, והכל כמוך, ומשני הצדדים ערוכים לדבר אחד. שיש עיקר אחד ויחיד ומוגדר וגדול, וסולם־ערכים מוצב אליו, והכל אוחזים בו לעלות שלב אחר שלב. האם יש כזאת כל ימות השנה? שיודעים מה טוב? מה צריך? מה קודם? מה למעלה מכל? ומה כל מחיר לא ייקר בעבורו? האם כל ימות השנה לא חי אדם אלא תמיד רק הרגשה פושרת: לא מאמין גדול, ולא כופר גדול, לא מנפץ אֵלים ולא סוגד לאֵלים, ולא נותן גם קצה אצבעו הקטנה על כלום שבאמונה בכלום? מה יש לנו תמיד? רק שיגרת היום־יום הראוי לנו, הבינוני, שאינו מחריד צפרדעים ולא מלהיב זבובים. לא רוצים להידרש יותר מדי, ולא להיקרא יותר מדי, ולא להביא יותר מדי, ושלא יהיה יותר מדי, ושלא ישירו יותר מדי – ושלא יהיה צריך, מתוך איזה צירוף מסקנות להגיע אל שום החלטה מעֵין: קומו ונעלה, חבריה, ונזוז! הכל בין קצת בידור לבין קצת עיסוק. בלי חיטוטים ובלי חיבוּטים. שיהיה אפשר כן וגם קצת אפשר לא (ובלבד שלא לצאת דופן). ולכך אין צורך בהרבה. די באיזו אמרה טובה, פסוק מצלצל, קיים וטוב לחמש־עשרה שנים תמימות, או אפילו לעשרים, אולי ליובל שלם. אמרה טובה, גמורה ומוחלטת ופוטרת. מסלקת כל תביעה נוספת. ולא עוד אלא שמַקצה לך מקום יפה בחברה יפה. ואפשר לעטר בה חזה בסיכה עם סיסמה. ושעות יפות מטויחות להפליא. יודעים שיש התלהבות גדולה, שמעו עליה, אבל אפשר גם בלי, עד מאה ועשרים. לא התלהבות של עשיה, לא התלהבות של חיים, ולא שום תאוה נלהבת לחיים יפים. במקום זה: לגלגנות. שכּן הביטול מציל תמיד. לעתים גם מן העצב. וכסא־נוח מוּצא אל הדשא. עם עתון. או שנַיִם. אחד מצויר. או כדור־עף, למשל. מתמרחים ב’לא איכפת לי.' כנגד השמש העזה. ושום דבר אינו כדאי באופן מיוחד. ביִחוּדי יִחוּד. שהוא רק הוא. שלשמו הכל־הכל. גם כאן מסתפקים באמירה טובה. השייכת לכל החברים שלנו. לכל האנחנו הזה, הסובל ממיחושים דומים, ומציל נפשו במימי־מרפא דומים. לאן הערב, חברים? אולי יהיה איזה דבר טוב שהוא אולי יהיה? אולי מחר? אולי בשבת? או לנסוע למקום שהוא? לאן? לכנרת? שכולם שם, שאין מי שעבר עליך, שמצא יותר, ושעושים יחד, ולא עושים זה יותר מזה, עד שיש איזה ערב, פתאום, ונופלות מחיצות, כאילו בשיחת שנַיִם. או במכתב של עשרים ושנַיִם עמוד ועמוד. ופתאום קטן לך העולם. שטוח כל־כך ושומם. חסר יצר. אנדרוגינוסי. יה, כמה דור לא בוער לא בוער יכול דור צעיר להיות! אף־על־פי שדור נשרף למדי. גם זה, כמובן, לא נכון, בקושי כמעט־נכון. אלי הטוב. האמירות הישנות, הכמעט טובות, הכמעט פותרות כל. ולא לשכוח את האדם החשוב, הגדול, המיוחד, שיש לכל אחד, גם אם אין לו, איזה פלוני החשוב אמר! שמעת מה אמר? אי־אי, דברי־זהב! אשרי אדם שיש לו אדם גדול. ואמירה גדולה. וגם אין כאמיתות הטובות, הישנות, האמיתיות. בן־אדם, מה אמיתוֹת ישנות מבקשות מעמך? לא־כלום, מעט מן המעט. רק לציית. להיות בן־מקשיב. לא הרבה. רק נאמנות. כן, לסדר, לקו, לשיטה, להמשך. הנה, למשל, תראו אותי. הביטו עלי, החזיקו בי ותפשו בידי: בנימין גולדברג – במה אתה מאמין? במה, דבר גדול ויפה ומרומם – אתה מאמין? מה אני אגיד לכם? האם יש לי מלה? יודע אלף תשובות נחמדות. מורי ואוֹמנוֹתי היו מנשקים ראשי אצבעות, על כל אחת ואחת: בן־חכם! והאמת היא – מה אני יודע? רק מוכן ופתוח לדעת. ולא נרתע. נדמה לי שלא. ולא מתנה תנאים. ולא נאחז בשום דווקא שהוא. הנה אני קשוב כולי. ואלך עם כל אחד שיידע להראות מה צריך. מהו זה. זה שצריך ושחובה ושגדולה לדעת. קודם־כל לדעת, קודם לכל דבר אחר, קודם לכל המעשים הנעשים… הו, אני, כאילו, מבולבל פה כהוגן. מה שם כעת? מכשיר־קשר, התחיל פתאום דובר מוכנית, האויר התחיל נטען בשׂוֹרוֹת. בשׂוֹרוֹת.

לא נודע מי אמר מלה, אבל נפרצה קל־מהרה הברה – כי כבר קמים וכבר צירך להתלבש ולהתכונן לזוז. רטט עבר. הקיף ואחז בכל, ותוך כדי כלום כבר מתנערים הכל מעפר, בשקדנות, אף כי בכבדות, בצייתנות, אף כי לא בלי התגנח, טורחים כבר זה בנעלו וזה בסנדלו, וזה בביקוש חולצתו, וחגורתו, וחותלות הרגליים, ויש גם מי שמחפש את הקסדה, ובריב חזק עם חטפני לא־להם, ותמהונים שהם יש שנדבם לבם לפרק ולהציץ בקנה הרובה אל מול האור. אבל גם כשהתברר כי אינה אלא חרדת־שוא, לא היה כבר כדאי לחזור ולהתפרק ונשארים ככה, אבל ברטינה גוברת. – ‘מה השעה, לעזאזל, כבר חמש?’ – ‘איזה חמש? בקושי ארבע!’ – ‘מה הוא לא זז השעון שלך, זרוק אותו!’ –’מה הוא אשם' – ‘מה אני אשם!’ – למה לא מחלקים לנו משהו, או מודיעים משהו. או בכלל? למה מסתובבים ככה, כמו אני לא יודע מה, ימח שמם ושם זכרם! – ‘אז עוד שעה וחצי לשקיעה?’ – ‘שעה וחצי כמו כלום.’ – ‘והנבלה הזקנה אין לה כוח לשקוע קודם?’ – ‘אתה בגילה תזחל על הבטן…’ – ‘איפה אני אהיה בגילה…’ כמעט: איפה אני אהיה מחר! זאביק נותן פתאום קולו ומרים את אנשיו ולוקח אותם על ציודם המקופל, ועל יריעותיהם ושמיכותיהם וכל פרטי רכושם וקוּנטרסיהם, ויורדים אל עורף הגבעה, מסיבה כלשהי, נעשה פתאום שקט. כאילו הנה כעת יתהווה דבר, או נשמע שמועה. לא, לא מניה ולא מקצתיה. אבל על־פני שמי מערב מתחילה, דווקא, עוברת נשימה אחרת, מחליקה ומפנה מקום לזהרורי השמש המשתפלת, ומלוא השטחים התחילו קובצים אותם תעתועי לחוּת מבהיקה, וקורצים פיתויי ארץ שקויה רחוקה, וזכר כביש מחליק רץ בין הגבעות ונבלע אל בין פרדסים מצלים מאד, מושך הולך הביתה, בצל, בתוך צל כבד ומים קרים. כלום מזה קצת נחלשו הברכיים, וקצת נתכווץ הלב במכאוב? מי יודע. אבל מזה כנראה ההכרח הגוֹאֶה להתנפל על מישהו בחימה שפוכה, לצעוק ולריב ולרדת למכות. וגם הכרח אחר שיהיה פה מישהו להצטנף סביבו ושהוא יהיה יודע דברים, בשקט ובבטחה, ומסַפּר לנו, שנדע גם אנחנו ונהיה לנו שקטים ובוטחים. אלוהים אדירים, מה אנו עושים את עצמנו? יושבים ותולים עיניים בגדול ביותר הממלא את מרבית העולם: ברקיע. רקיע מהבהב וחלק וענק. עד כי השמש שמכאן, הולכת בו ערירית לגמרי, אבודה במרחביו, ורק מעגל־נגוהות קטן מסביבה, מזהיר ומתהפך, ואילו כל אין־אַפסים נתרקע. רק ריקנות אפרפרת ונאלמה. ואין חפץ בכלום. לאחר שתשקע – נצא. הענין שלנו החשכה יפה לו. אם נאבד ואם נצליח. מסתובבים, מתחברים ומתפרדים. אומרים מלים. צוחקים הברות. משתתקים. ‘יש לי חום?’ משתעל עובדיה אצל בּני, שימשש אותו – כאב־ראש הוֹמם אותו, וכולו בחילה וצמרמורת. ‘תגש אל עמיחי.’ – מיעצוֹ בּני, כל איש לנפשו. ותראה שם בפינה, כל אותם הגח"לים והמח"לים של זאביק שנתקבצו להם לשיר, חבורה קטנה וצפופה בלעז שלה, דבקים זה בזה, ומנסים לשיר שירי עוז לועז, כדי לצקת יותר עוז בקיומם המפוקפק, הבלתי־נקלט, מתחת שמי־השמש הריקים. נורא להיות זר. ואחר־כך יתקע להם מישהו באידיש רצוצה לקום. ואחד מהם יתרגם להם, וגם יסביר להם בעד עמנו ובעד ארצנו, וככה יצאו להילחם. נורא הגיע הזמן שכבר ייגמר כל זה, ושכבר יהיה קצת מה שצריך להיות – מה שבשבילו נברא העולם. אם נברא בשביל מה. שטח ענקי של שמים ריקים. ושמש ערירית הולכת בהם, אבודה במרחבים, בסמאוֹן, באין חנינה וחסד. אבל גם אחד היאקושים העיירים, מתוך מעגל רעיו העומדים עליו, התחיל מפריח כעת מקלעות צלילים מתוך מפוחית־פה, והחבריה בהקשת קצב בפעמות רגליהם מרטנים אחריו את הזמר בשפל־קול. מתחילים, כרגיל, בסתם שירים עצובים, ואחריהם שירים רוסיים, שמי שיודע שלוש מלים בהם מגביה קולו ואומר את המלים במפורש, ושירי כנרת אחריהם, ושירי ממטולה עד הנגב, ובפסיחה על ‘בערבות הנגב’, חוזרים אל ‘האמיני יום יבוא’, ואל ‘הרוח נושבת קרירה’. ועד שיוחאי־של־בתיה בכף־ידו הקעורה על המפוחית, מרגש ומרעיד בועות צלילים, ומנפצם לבנות־הד נפוצות, ויש מתלווים אליו בשריקה עמומה, ומתחיל כל זה, באמת, דומה יותר ויותר למוצאי שבת (אנחנו יחד, כולנו יחד, לא נורא, חבר, לא נורא, לא נורא…) ואין פלא אם מגיעים מהר אל אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישר־א־א־ל! מקהלה שלמה בשפתיים קמוצות מתיבּבת־מנהמת חרש. ריצודי־הלובן המסמאים שמלמעלה הולכים אחר־כך עם עיניך לכל מקום, שעה לא קלה, עד דעכם. וענפי־העץ מתמתחים לראות מה שם מעֵבר כל זה. ואחר־כך, כרגיל, נתעממה כל קדחת היציאה. נתבהמה הדעת ונתקהו החושים, ושוב לא היה איכפת מאד שום דבר שהוא. שנַים מן הצד משחקים בחמש אבנים. ורבוצים סביבם עוד שלושה־ארבעה מחרישים בעיוּנם. ואֵי־מזה בא עלעול זנוח אחד, נשכח לאחר זמנו – נתמודד בשדה וראשו נצטבע תרוג. ורדרד שכזה, שמפסיקים ומשתאים אליו כדי רגע שלם – כאילו היה ונתלבלב האביב. וחוזרים ומתהפכים אפרקדן, ושוכבים שוקטים מתחת לריקוּת השמים, החלקים סנוורים, האפרפרים, הנאלמים.

יפה. קצת מנהמים שיר. קצת שוכבים. השמש קצת משפילה מערבה, ולא־כלום. עדיין אין כאן אלא ארבע ורבע. והשמש לא תשקע לפני חמש וחצי, לא תיעתר ולא תאבה. (מתי תגיע ‘המסייעת’ ומחלקתו של יאמבו – זו שאלה לא פתורה בפני עצמה) שכבת כבר על כל צדדיך. כאניה אל נמל־מבטחים אתה מתהפך ביגיעה ובגניחה לשכב ככה, הו, סוף־סוף, לשכב ככה. אבל מיד נמאס לשכב אפילו ככה. נמאס עד כדי שנמאס למאוס. ובכן מה? שאלה מנוּולת. אין ובכן מה. גונחים ושוכבים ככה. שותים מן המימיה המלאה. מפני שעצלות מונחת על הלב ללכת עד הג’ריקן. תששוֹן של ריק. שעות ריקות. שמים ריקים. שמש ריקה. סַנוורים ריקים. לעזאזל ריק של חיים. כברת־זמן מפוגרת בעודה בחיים. זמן קיים שיעבור בלא זכר ושארית. בלא שיור של כלום. קיים ללא סיכוי. חשוב כאיננו. סירחת זמן, שמתפללים אל חסד כלוֹתוֹ, אל קיצו, אל היפלטוֹ, אל בזבוזו מתוך מנת החיים הצעירים שלך, אותם עצמם שכה חבל לך להחמיצם, שהות אין חליפין מתועבת. אני הולך מכאן. לא רוצה ככה. שימות לו הזמן המתועב, ימח שמו. שוב, מסַפּרים שם? לא, בקושי מסַפּרים משהו. על מה יסַפּרו. על שעה רותחת חשובה כפיהוק. ממצמצמים עיניים, מביטים לשמים בעינים ממצמצות. וזה כל פּוֹעל עלילות אדם. שמים אפורים, מסמאים בריקותם הקורנת, ולמה שלא יסַפר מי סיפור, או למה שלא יימצא ענן לשבת לכסות על השמש. או לצייר ציור על השמים הריקים. שלא יהיו ריקים. נָדַמה גם הרוח בשדה, רק מרבּץ חום עמום ונמוך נותר מוקוה על קיומך. מעיק על עפעפיך. או, שזו היא, לאמיתה של אמת, כל מהותנו האמיתית, הפנימית, הסַפִּירִית? זו, רק זו, ולא איזו מהות מדומה, בדויה, שבתחפּוֹשת, כאילו החיים זה אחרת, ולא סרק, ולא מחשוף יבש, ולא קשקש בוץ שהגליד מתחת כיפת שמים נוצצים, ועקרים, הבט סביב. אין־חסד. שרוף. עכור. צחיח. חדל־תנועה. עמום. סומא. ומובס. דועך בך הסקרן האחרון. כבה כגפרור, חנוק כבמכרה סתום. לא ישמע קולו. גם אין לו קול. חנוק. טובע בים ריק. לא תלוי בך. לא שואלים את פיך. אינך קובע כלום. מתהפכים. שותקים. אפורי צוהב השמים. ארץ אפורת־צוהַב. זמן אפור־צוהֵב. אבל אסור שתשתוק. על זה אסור שתשתוק. הלב שלך מתפקע. קום וצרח בטרם יסגור. או ברח. בחור צעיר, ברח. קום, אדם, קום. הכרז דבר, מְרַה, מְחֵה, צעק, אל תאבה! הבלים. מעשי תינוקות. כאן חדלים דברים מהיות או מקרוֹת, או מבּוֹא או מלכת, אולי עוד, קצת, על הרכס השני, שם. לא כאן. טיפש, ברח. כעת עכשיו. צא מכל זה. כל עוד יש בך מחשבת־מיאוּן כזו – הרי שיש בך עוד קצת חירות. קח את קצת החירות והימלט. הימלט לך פן תיספה. רוץ מהר אל מקום שיש בו רוח ים נושבת, שיש בו ארבע רוחות־שמים פתוחות, שבגדיך יהיו מאוּוררים בבוֹשׂם־ים, שתוכל לצהול אל העולם והוא אליך, מקום, אלוהים, שיש בו המונו של עולם ועשרו, והמונו של ים ומרחקיו הכחולים, הצהריים, פתוחי אָפקי תקוה, אל עולם שיש בו דרכים עשביות, שאין בו שום מחשוף פרא, ולא קוץ יבש, הה, בריזת רוח־ים לא פוסקת, וריח שדות ירוקים, ומרחקים – הו, מה אני מדבר, שכבר יהיה אחר־כך, שכבר יהיה!…

ואחר־כך, אבל גם אחר־כך לא היה כלום, לא כך ולא אחרת. קל מדי שיהיה פתאום אחר־כך אחר. וגם אין כזה. לא כאן. כאן גם אחר־כך איננו אחר־כך ורק סומא ועומם ומתמיד. אפור צוהֵב ללא חנינה. מעוך ארצה. אי־אפשר אחרת. פשוט אין. עמיחי מגביה ראשו רגע: דמות מרחיקה אל שולי התל לפנים. הו, אחי אחי – לאן? – ‘ברזילי!’ שאג פתאום עמיחי וזיקף אזני כל, עד כדי שלא נותר לפניו אלא למצוא גם הוא אונים ולדלג אחריו, והפְּתיעה סביבו גאתה. ‘חכה, ברזילי, גם אני בא. לאן?’ וברזילי גיחך אליו. ושׂער־ראשו המקורזל היה נוצץ בשמש. לא־כלום, רק יורד למטה, לראות את הסוּף הירוק. להציל עיניו בקצת ירוק. עברו את שדה האבנים הפגורות כה וכה, שרידי משהו שאולי היה פה פעם, והשירו בעברם מעל הכְּלָכים המקומשים סיכים טורדניים, רעצו שיחי־שוּמר שחומי־ירק, שניצבי קלחיהם הקרחים הלבינו כאילו סוידו, וברזילי גחן פתאום אל פרח ורוד, לא משוער כלל שישנוֹ, מעל שיח שכבר השיר עליו והוביש כמעט כליל – ‘צפרנית חופית.’ סינן ברזילי וחזר וגחן וליטף בעברו ענף מאוחז זוטי ציצים לבנים, ענן נקודות (גם זה היה כאן כל העת?), קפצו מסלע אל סלע, ואחד מהם היה רצוף חלוקי־נחל כחלחלים וחומים, ולמטה הוריק פתאום, כמעט הכחיל, הסוּף בגדודיו בין הערוצים התלולים מלבינים, גרמיים, וממול היה הגשר ההרוס של המסילה הנטושה נפער אל המשך נוף השדות. ישבו רגע להביט, שטחי חום צהוב עד קו הרכס. מעֵבר לו רכסי גבעות אחרות, חומות עכורות, ולהלן, הרחק, גבנונים חטוטריים, אפורים, עד שבמרחקי מרחקים, כתמיד, מתנשאת במת ההר המכחיל, הנמזג אל השמים, ורק קו לא נתפש מבדיל בין שקיפוּת השמים ובין שקיפוּת האבן. ואחר־כך נמשכו עיני ברזילי אל שיח אחד, ועמיחי הוליך אתו עיניו, שכן עיני ברזילי תמיד רואות יותר, ורק אחריו גם אתה רואה. ועל שיח בוצין אחד, דמוי חנוכיה, היו רוגשות באִושה צרעות מזורזות, עליזות גון, וקן־חומר היה להן שם אחוז בענפים. עמיחי נדלק בסקרנות. וברזילי הסביר: ‘צרעות הפלך. והן מן סוג החי בחבורה. תמיד ביתן לסמוך למקוה־מים שהוא, על־מנת שהחום לא ימית את זחליהן – הן מרטיבות במים את התאים, וההתנדפות שומרת על רמת־החום המבוקשת. נפלא, לא?’ – ‘באמת? – אמר עמיחי – עוקצות?’ – ‘לא. העוקצת היא הצרעה המזרחית, הדבּור. הוא השודד בצהרים. אבל, הנה, הבט וראה! – אמר והראה על חבורת נפוחות, סגולות מַורידות, בגבעולי הינבּוּט הסמוך – עפצים! גם אלה פרי עקיצת צרעות, מין אחר של צרעות.’ – ‘כמה מינים יש? – אמר עמיחי – ואני חשבתי שהכל כאן שרוף ויבש ומת, ורק אבנים קלויות־שמש.’ – ‘הו, לא. תתחיל למנות מיני הצמחים, והלטאות, והשבלולים, והצפרים – תעשה לך רשימה נאה/ והלאה שם, תוכל אפילו למצוא צבאים’ – ‘צבאים?’ – ‘ממש. נאים וחסודים.’ – ‘אתה יודע המון דברים!’ אמר אז עמיחי בהתפעלות. – ‘לא המון ולא יודע.’ חייך ברזילי, טוב לאדם שרֵעַ לו. שר לבו של עמיחי. וברזילי מקוּוץ־השׂיער שפף אז על כרעיו ועיין באורך־רוח באותן צרעות עסקניות וזהובות, שרחשו וזימזמו והתקוששו על מקומן, והיה הכל סביב מפויס מאד. או אולי כבר נטתה השמש יותר ירכתה? ופתאום נמות. הו, לא. עיקולי הנחל הזורם לרגלי התל הולידו צבעונין בעולם. והסוּף, וירוקת עיפוש המים. והשבילים הרחוקים, ההולכים מפורשים כל אחד אל מקום שהוא בעולם, בבטחון שיש להם. ובסמוך התחיל סלסול עצוב אחד מתנגן, והביא עמו נשימה עמוקה, עדנה רחוקה, הד זכר ידיעה שנשתכחה, ואולי. עוצמים עיניים. חשים כי הלב גוֹוע. אלוהים, קחני מזה. או תן לי משהו. תן לי את אשר לא יודע מה. ברזילי, אחי, חברי הטוב, אם אדע להגיד לך – תבין? הלא אתה נבון דבר. ואם לא אדע – גם אז תבין? רפיון־ידיים כזה נפל עלי. הבט. האם טועה אני בהרגשה? כלום רע לא יהיה? אמור לי ככה. אני כל־כך לבד. האם יכולה חברוּת, חברוּת טובה, להושיע? לשנות את המוכרח, להטותו, לעכבו. או לדחותו? או שאין כאן אלא רק ניחומים. ניחומים בלבד ולא שום שינוי. שינוי הריהו מחוץ לאפשר ולכוחנו. המצרים לא חזרו הביתה, והיהודים לא, והמלחמה לא תמה. אילו ידעתי לומר. אבל אני אינני יודע לשיר אלא את ששרו כבר אחרים. אינני יודע לשיר מעצמי. אני צריך משהו. ואני כל־כך פעוט משנות דבר. הכל מסביב לא סיבתי. אני חייב להביט ולאגור שקט. מן הירוק המעט הזה של הסוף, מן הזהב והירוק של הצרעות, לעשות חשבון: למראית־עין הכל שומם, למעשה הכל טובל חיים – נרקמים בעוז ובלא הפסק. חיי עוד לא התחילו. מה עשיתי עד הנה. מה אני כולי. מה יש לי בי. יושב בעשב היבש לחפש ניחומים בירוק, ואני לא רוצה ניחומים – אני רוצה מציאות אחרת, טובה מיסודה והולכת לה לטוב, לבטח. שהיא כזאת ולא שמנחמים שהיא כזאת. הרוח נפלה פתאום לתוך חישת־הסוּף וזו התחילה מתבחשת בהמוניה, מתנחשלת וקדה גדודים־גדודים, ואי־פה אי־שם היו כרבולות תפרחת מקציפות ונסערות שבעתים, כמחויבות להספיק להודיע לכל צד. וגם לא זה. מה הוא חושב. מה אתה חושב, ברזילי. אני אבכה תיכף מעצבוּת. יש מחשבות שאין להן מלים. ביחוד פחדים אין להם מלים. רק עווית־מעיים. אני מתוח עד שמגע בי – ואני מתפקע. מרחוק ההרים. מרחקים כחולים. וזה סימן? ונצא ממש לשם אל מה שכעת הוא מרחקי הרים כחולים. ובבת־אחת יתחיל, ויהיה הכל אחרת. הו, אלוהים גדולים. ברזילי, אַל תשתוק. אתה מהרהר ביתושיך? הרהר גם בי. אני על־ידך. גע בי. הבט אלי. אמוֹר לי דבר־אמת. לא ניחומים. לא רוצה למות. לא אני ולא איש. רוצה שאפשר יהיה רק לחיות חיים יפים, בלי צורך להיפרד, ובלי לרדת לקרבות. ונורא עייף. ונורא כבר ראיתי נוראות. ונורא כבר לא רוצה עוד. רוצה שכבר די. רוצה שיהיה מקום להאמין – שכל זה רק חולף, והיפה והשקט והטוב הם יסוד מוּסד, הם יתמידו מכל. הו. רוח. אני מזיע. מה יהיה עלי. מה יהיה עלינו. ברזילי, יש לך סיגריה?

– מי מה אומר? הו, כמה נבהלתי. אבל זה שייקה הקטן עומד פה מאחור, מבקש לו סיגריה. וכשקיבל, וכשהצית, דיבר לאמור: ‘זה השביל?’ ומובן על מי מן השבילים הוא שואל. ‘כן, זהו.’ השיב לו ברזילי. שביל אחד שהיה עוקף למטה את הגשר התורכי הישן, שעל המסילה הנטושה, ומין הוד שירה ישנה לו, הוסיף וטיפס שמאלה בתוך השלף העכור עד גב הגבעה ושם נעלם. והלאה היו השדות פרושים חברברים, שטח גלי טלוא כתמים צהובי־אוכרה, וחומים בהירים, חיוורים כולם ורפויים מאד. – ‘מה נשמע, שייקה?’ דיבר אליו עמיחי ידידות ומדד מאחוריו את גובה השמש בשמים, שהשפילה בינתיים, כאילו בקפיצה אחת. אף כי עדיין ערבת־צוהב גדולה למדי, מעוקרת וקרחת, השתרעה שעועה מתחתיה. – ‘יהיה טוב.’ אמר שייקה לאמור. פשוט. ולא צריך להתרגש. ומה שיבוא על כולם יבוא גם עליך. וכשם שעד עתה – גם הפעם יגמר כך, לא פחות ולא יותר. נשום בשקט. קווה לטוב. – ‘כמה ירוק פה – אמר שייקה – יש למטה מים?’ – ‘יש.’ השיבו היודע, ברזילי. – ‘טובים?’ ליקלק שייקה שפתיו בלא כוונה. ‘ליתושים.’ – אמר ברזילי. ‘ולצפרדעים.’ חייך פתאום עמיחי. – ‘אה.’ ולכאורה טוב. הכל טוב. (מדוע היה נראה רגע קודם כאילו אבד מנוס? איזו שטות!) רבצו בנחת בין העשבים היבשים והביטו למטה אל פיסת הירק שבערוץ. (מנסים לעורר את העצבים. לראות את הרע, והנה נעלם לגמרי. או רק נסתתר לרגע – אבל הכל בתוכך חלול, נבוב ויבש, ועייף עד פחד. לא.) חישת־קנים כמו בתמונה סינית רוגעת. חרישית. אף כי המים מי־ירוֹקת, מדמנה חולנית. לא חשוב. אֵי־בזה, קרוב, ריטט קור־עכביש כספי, הבהיק ונמתח בחלל, כמפרכס מכאן לשם. היה ברור לגמרי, בלי שום אשליה, ובלי שום היתלות בעצבים עייפים, כי פח יקוש לרגליך. ואיש לא הבטיח לך כי תינצל. ולא יוכל להבטיח. והארגעה – ארגעה כוזבת. אדם אינו שלו. לא שואלים את פיו. הדברים ישנים מאד. כפוּת אדם ומובל בצוארו. ואפילו לא כך: ברגליו ילך אל כליונו. רצונו בזוז, חירותו בזוזה, בחירתו בזוזה, אפילו לא להיות כזה ובזה. – מחוץ לאפשר. זה הכל. וככה זה. הו, הנה לך חשבון. וזה הוא החשבון. אני בוכה על היפה, על לילָך, על הטוב. – החשבון נגמר הרבה לפני כל זה. לשם גם אינו מגיע. ידעתי תמיד שיום אחד ואני אבוד. (טוב שלא עלי אחריות הקרב – אני לא מסוגל לחשוב על נצחון, על מאמץ, על היאבקוּת – אני כבר כנוּּע ומיואש. גועל־נפש!) אפילו ירוק הסוּף הזה – שקר. ועל מה להישען? בשביל צרעות ועכבישים טוב כאן. ואני? ומה עלי? רגע מאוס. צריך להסתלק (מן הקרב לא תוכל – העולם צר מדי ומכוּוץ, כולו כאן, לא תוכל להימלט, רק כאן, ורק דרך הקרב. אין דרך אחרת. לא אפשרות אחרת. לא לך). פה יהיה תמיד שקט, גם לאחר ששריד לא יהיה לך וממך. זה שקט שמחוץ לאיכפת. שקט ששקט לו גם בלעדיך. אינך חשוב לשקט, כלום. והלא הכל, לכאורה, פתוח פה, ומואר, ורחב־ידיים. הו, לא, חדל, הו, לא, חדל. מחלה היא, ותעבור. חולי הוא ויעבור. היה גבר. תמיד ככה. כולם ככה תמיד, קצת, בטרם ההליכה, ואחר־כך יעבור ויהיה קל. אַל תמלא כל חדרי־לבך אימה. התאושש, התאושש, ילד. הו, אֵלי. כמה שאני מזיע. ואולי אקיא. לא רוצה. לא רוצה. נורא לא רוצה. מיאסוֹן שכזה, שממון ואין כלום בשביל מה. אינני יכול עוד. הצילו! ברזילי, לא עצוב לך? למה גם אתם שותקים? אילו היה כאן אבא. אבאלה. (לא היה יכול לשנות. רק לנחם. וניחומים אינני צריך!) אני מבקש שיהיה אחרת שיהיה פתאום כך שלא יהיה צריך עוד. לא יהיה עוד ההכרח הזה! למה לעזאזל אני פתוח ככה להתחבט בדברים שאין צורך להחליט עליהם, משום שהם חרוצים ומוחלטים! עצום עיניים והיכנס לשורה, ולך למקום שכולם הולכים, כמו כולם עם כולם, לקראת הדברים הנחוצים, הבלתי־נמנעים, שכולם יודעים שאי־אפשר בלעדיהם. ואל תשב עוד גם רגע אחד נוסף, להיאבק עם נפשך המפוחדת, הבוֹרחת לה מבלי דעת אנה. הו, פקדוּ עלינו כבר לקום ונלכה. עשוּ קופה אחת של מאה רצונות לרצון אחד. ובואו נעשה אגרוף אחד של כוח גדול. נהיה מסובבים עד מעֵבר לראש במהומת רבים, ופטור. אז תתחיל עליזוּת העשייה, ההליכה יחד, כולנו. ונלך. ונעשה, ונגמור – ואליך לִילך, אהובה שלי, אליך, מתחת חטמו של המוות. ריבון העולמים, אל לילך שלי, הטהורה, היפה, השקטה, האשה, הנפלאה שלי, השיר שלי, אני אליך, לילך, אני הכל, הכל, הכל, ורק אילו… אני מוכרח למצוא דרך! כלום אינו גמור לחלוטין ולא מסוים לגמרוֹ. הכל פתוח. ואני אהיה שליו. בכוח אהיה שליו. וזו שלמטה אינה חישת־קנים סינית, אלא עשב שוטה, כיבלית וכחילף, שחטף לעצמו את המים בתאותנוּת מדבּרית ועשה מהם ירוק! מדבר שממון, ולא ירוק! הו, די, די, תפסיק, אתה, היאחז, תפסיק, לא, לא. – ‘לא!!’ פלט עמיחי פתאום ממעמקיו, עד כי השנַיִם שאצלו נפתעו מאד, ותהו אליו משתאים, וגם הוא נבהל אליהם, אמוּר להסביר ואינו יודע מה יסביר, עד שנטלו שלשלתם וגחכו קצת יחדיו, והגדילו וגחכו יותר.

אבל פתאום נפלו יריות שוטפות והגויעו את הלב, עד דממת הדם, כשהסתבר כי אין אלה אלא הזאבניקים למטה, מנסים את הכלים. הרי שהדברים הולכים, והזמן בא. ונמצא גם כי השמים נשתנו מאחור, ופני האויר, והוויה חדשה נתפתחה בעולם. חספּוּס שהוא נתקלף. פנים נוחות יותר נסתברו. וצריך לקום (וטוב!), ולהתמתח, ולהריח ריח עשן, אולי מבשלים תה, ואולי גם יאכלו משהו. אני רעב. שמים אורים מלפנים. על פניהם כולם עומד העץ כעת ממול, וצלליתו מאפלה עמוּקת־שקט, הוגה הגות, נבונה מכפי שיכולת לפלל, ואור חדש מתלכסן, קוים גדולים וישרים מוּתוים עד האופק, מאוזנים, זולת אשר בשל עגילוּת הכדור. שעה חושבת, לא, לא לומר דבר. רק מרגיש מאד. זג. שהוא מּוסר. עד הערוֹת מחשוף הציפה. הוויה אחרת. אלכסונית. ורציתי לומר עוד דבר. העץ? לא. הגות לא מרה. רק יודעת וקשובה. הזדככות. או תפילת נזיר, לוחם סכוּף וממורט. חייל זקן, עץ גבר בודד. כבר היה ונתקבצו בצלו, כבר היה ונתפרדו וגם פחדו, וגם רגשו שם, וגם חזרו ושלווּ. ימות עולם. אלף ראה. וכל הבאים תחתיו, ועייפי אדם תמיד, נשענו שם, נרגעו. כובד־ראש מתוך בשלוּת שתיקה. ומה היתה כל ריגשתך שלך, אם לא ריגשת אפרוח. וטוב שתיכלם דום. על פניו השמים הבוערים, והוא אליהם ומקשיב מאד. תפילת הערער. מתחילים להבין, קצר־דעת היית ומהיר־אָלָה. פתיות דרדק חופז, פתיוּת הרהורים, סבך עצבים, מק ורקק, וההכללות האלה. והדופי. הפחד והרגשנות וצל הרים כהרים. והאומץ הנפסד, החלוּא, החלוד. לא. המתהלכים שם כמוהם כדמויות מחלום שנתפקח. וקולות הדברים אובדים תהומה. משהו ירחי. לדעת להתישר. מיד בהישוך – ולהישָלֵו. בלי לשייר מרירות. ענפים יסוערו למעלה, ולמטה הגזע מעמיק שלווה. איך יודעים ככה? איך לומדים? רציתי לומר דבר. חשוב, פוקח. ולא מוצא, נשאר לא פתוּר באמצע. רק הקוים המתארים קיימים סביב, כגבעות, והתוך, הפּנים שקוף, אַורירי, לא קיים. נדלה. (ובקרוב אני בן עשרים! כמה עוד נשארו לי? ומה הספקתי? ולאן חיי?) גב שם גב פה מחזיר מעליו נהרת זהב, שרטוטי הֶבהֵק. כבשלוּת שבלים. עץ חכם. ומה שהיא כתבה ‘אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.’ אני יודע, אבל לא אוהב. כי זה עוול, ללכת להיות גפרור שנשרף. על זה אני מתקומם. אי־אפשר שהליכה למוות תהיה אַשרי. אושר למי? שונא הליכות למוות. שונא את ההליכה, את התכונה לה, את החבורה המתקיימת כדי לצאת ולהשאיר מקרבה קצת או הרבה שלא יחזרו, נגד הטבע. נגד הצדק. נגד החיים. אכזריות. הו, למלחמה – רק מאין מנוס. מתוך שנאת ההכרח לה. אשאל את מישהו, מה אני טועה כאן. מה הצדקה להישרף בלהבות. או שאני דן בעצבים גרויים. השעה המתרגשת. ואני, לא העץ הגדול. לא העתיק הזה. (אבל אני לא עתיק ולא הרבה יש לי. אני נער בא והולך – מה דיני שלי?) הוא הבודד, המקורקע, היודע, השותק ורואה, ורואה ושותק. ואני – עלה נידף. מצלצל דבר בזכרון. אלון עומד, או משהו. בדרך בית־לחם. כמדומה. נהי תמרורים. אור אלכסון. צללים מתארכים. שעה כה רכה, וכה כונפת אותך עמה. אני אלך לראות את גידי. לדעת מה אני ולאן. לא להתפזר. לא להיות בודד. ורק מלים פשוטות. זזים תיכף? באמת? תראה איזה יופי של ערב. ואיזה שקט. ‘קובי –שלום!’ – ‘הה, שלום!’ – ‘מזמן לא ראיתי אותך!’ – ‘הי, הארץ הגדולה והרחבה,’ כן, ואוכלים עוד מעט. דברי אדם אל רעהו. ובלי רגשנות, בבקשה, רק בלי רגשנות. גם זה שהעולם הוא כך שעל נערים ונערות לשיר אשרי הגפרור וללכת לשריפה. גם זה רגשנות? או תכלית החיים? או רק עולם מחורבן, ואפילו עשרים שנה מרובות הן מדי, ומיותרות בו ועצובות. על זה לשיר שירים. עולם מתועב – עולם של מלחמות!

– ‘מה אתה ממלמל?’ בא פתאום עליו דויד מחייך. – ‘אני? – נבהל עמיחי להשיב – זימזמתי קצת שיר.’ – ‘אה, היית כאילו מתוַכּח.’ – ‘כן?’ אמר עמיחי ודבר ניתר בו פתאום ונאחז בו בדויד, בפתאום, ובאמונת אוֹמן: ‘דויד, הגד, מה יוצא מכל זה?’ – ‘ממה?’ תמה דויד – ‘לא, באמת, הגד, מה יהיה?’ – ‘יהיה מצוין – אמר דויד – אנחנו נמות ותהיה מדינה.’ – אמר וגיחך אליו וטפח על שכמו בכף רחבה. ובאו בין הבחורים המתנערים והנה הם כולם בחורים חבּוּבּים, נאים, ובריאים, צעירים, נבוֹני־דבר, צוחקים ברצון לרמזי־הלצה, נופלים בחשק לכל ויכוח, חושפים שינים גלוי ובצחוק רחב, וטוב מאד להיות פה יחד. לעזאזל שעות הלהט, לעזאזל מחיקת צלם אנוש, החום הבּאוּש הזה, המזלזל בהיותך עד ביזוי האדם שבך, מאַפּסך לכלי אין חפץ, לנישוֹבת־רוח, שרפת־צהרים. לעזאזל היום האבוד הזה – בואו נצא לדרך. ולא לשאול שאלות. כיכר השמש אפופה סינוורת, ריקוע מוּתך גדול, ממנה והלאה כבר מַקרירים השמים סביב, ועל־פני הארץ היגעה, המצולהבת, תיפתח נשימה אחרת, מוּתרת ונבלמת חליפות, שתעבור ותפוגג את הנפש השדופה הזו ותחזור ותיישר ותיפתח, ורק גופך מתוך סיאוב בגדיך וחמיצוּת הזיעה הקרושה, הדביקה, יוסיף לכלות אל זרזיף המקלחת הזוֹרמת, קרה, ומסובנת – להחליף נקיים, מגוהצים, נושמי ניחוח, רווחי לבנונית, שמחישתם נקיון, וריחם נקיון, מראיתם נקיון, שמעלה על הלב מהותה הטריה והחפשית, הקלה ואַורירית של אחותך־נערתך – וטעם אחר, עוטה רעב מפורש, להוויה. נעשה ברור ופשוט: יוצאים. לגימת מים תשקיע תפלוּת החיך. בקרוב יִמוֹך הלהט. – ‘אני צריך שתי שמיכות.’ אמר אז דויד. ‘למה?’ תהה אליו עמיחי. והלה גחן ומשך לו שמיכה מכאן ושמיכה מכאן, וטרח לקפּלן במדוקדק. – ‘של מי הן?’ פיקפק אליו עמיחי. ‘כעת שלי.’ חייךדויד במאור־פנים ובטרחת ־ידיים: ‘אדם עם שתי שמיכות – לא ירא רע. השׂג גם לך ושים בתרמיל. עם שתי שמיכות יש לך צורה אחרת לגמרי. ואם תמצא קופסה או שתים – אסוף ושים בתרמיל. לעולם אין לדעת מה.’ כך אמר דויד. ועמיחי מחייך אליו. הדברים מתממשים יותר ויותר. אין עוד שום דבר, אבל ניכר שבקרוב יאכלו. ויש כבר אחדים מתחת לעץ שמזדרזים להדיח קופסות ריקניות להיות להם ספלי תה כשיהיה תה. והכתפיים נתפקחו ממועקה ואפשר היה להסתובב ולצעוק בחירות. וגם מסתובבים וצועקים בחירות. ואלה שעל התלולית הזו – פשוט יושבים ומיללים שיר. ולפניהם, על־פני כל המערב. – בהרת רושפת, והאדמה מתכהה תחתיהם. יאקוש הלז, ככל שהוא עיר פרא, יודע שיר הוא, וגם מנגן הוא, ואף שמתעב פרסום הדבר, בחליל – ואפשר למי מוצא חן בעיניו, לקחת עמו שיר ולשיר בשני קולות להנאה, וללא ריתוי, לאלתַר בחירות ובהבנה ולקַנדֵס עמו בצוותא כתאומי צפרים מצייצות – אה, חייב אדם להיות תם ולא נפתל, תם ולא חַכמני. ואפשר לשרוק! פשוט לצמצם שפתיים ולהשריק תוזזות, בהגיון ובגחמנות, קוים ועקלתונים, ככיווּן הכינורות שבטרם הקונצרט, ולשלב פתע מנגינה ולהיתפש לה. אבל הביטו אל השדות שם! כמו קול זמרת מקהלה עולה בשירה – התריגה השמש. ורק אין מה שיענה כנגדה בהד גּוֹנים. אבל השטחים הללו פשטו ולבשו טלית תרוגה מוהבת, ומַפּלי־חֶרג צונחים בנחשולים. שטחים גדולים משתדלים ודולים מקרבם את מיטב הקרירות שבהם, את תכלית הרוך שבצהבונם, את הבלתי מַכוֶה, את הנוח לעין. והכל מחריש ונרגע ופרוש למרחביו, רך ומתגעגע עד אין קץ. פה ושם נפתולי גבעה או דרך מזהיבים יותר. מתפייטים עד גויעת הלב. לא יודע מה לבקש – ושלא יהיה מתוך חולשה ורגשנות. אבל צורח בי לבקש… כל־כך קל למות. וכל־כך קל לחיות. ולא לעשות מזה עסק. הו. לא. ‘לאן אתה הולך, קובי?’ – וקובי, שבשערו הבהיר נאחזה השמש היורדת, פנה ואמר: – ‘בוא, חבר, שותים תה!’

פרק עשרים וארבעה

מה לא אירע בינתים ועדיין יאמבו ומחלקתו לא הגיעו. בהתחלה עוד נותר חישוק תפוז מעל מקום היבלע השמש, ואף הוא נכמש והחויר, ורק הדממה השקופה הֶאדירה מאד. ואחר־כך דעך גם זה ולא נותרה שם אלא טבעת כהוּיה, נושקת צמודה לעיגול האדמה המחשיכה, ולמעלה בינה לבין הבהירות המוריקה גבוֹה, כבו גחלי אדום עכור, עימעמו סגול וצהבוּת מעושנה, שפחתו והדליחו ואבדו במאפלה הזו שלמעלה. הרקועה. מישטח גדול ושעיע אין־קץ, שרק פתלתולי ציוחַת הצרצרים היו ניסקים עד אליו וגם חודרים – והם עדיין לא הגיעו. כבר צביקו כאן, גם מישקה מ"פ ‘המסייעת’ כבר היה, ומיטב ‘מסייעתו’ המתינה אי־בזה, וכבר נטל מאנשיו ויצא לשיח עמהם; וגם התותחן הבכיר וגיחורו הנמרץ, ומכבר נערכה מועצת־מלחמה ונתפזרה; והוסברו הדברים, השיטות והמשימות; ובשולי כל פרק ופרק הונח מקום לשאלות שלא נשאלו וגם לעסו כבר מציות מלופתות שימורי־גבינה ושתו תה תפל ומעושן; ומכבר היה יכול להיות מוּחוַר הכל לכל – ורק עוד לא זזים. אגמים־אגמים מקרירים, ותַרקית ירקוּתם הבוהקת מהבהבת ומאפירה למעלה יותר ויותר, וכנגדם שלוליות של חושך גמור כזפת כבר מוּקווֹת צפופות מתחת, בכל העמקים סביב, בּבוּאוֹת נעתמות של השתקפות כבויה – ואחרוני אודים אחרונים דועכים ומאריכים בפרידה, והד אחרון ללחשם גוּוע על הסף. אי־מזה רמשה לה הרגשה ברורה כי הנעלם, שמעולם לא שאל את פיך – גם הפעם לא ישאל, ומי יודע מה הוא מבשל לך. עתה כשירדה האחרונה במכוניות הפלוגה מסייעת הפליגה לה. רעמת מחסן החבלה, חולית־חבלנים הוללה וקובי מַנחה אותם דרך, ונבלעה בחשכה אחר קודמותיה שעמסו את מחלקת המרגמות. את מישקה המ"פ ואת מחלקת המקלעים הבינוניים, את תחמשתם ופגזיהם, את כליהם ואבזריהם, ואת הצוותים ואת קריאותיהם ושריקותיהם ואת הד זמירותיהם. מיטלטלים וחותרים להם בלילה ובתנודות אל קבוצת הבתים שעל הדרך הגדולה, לתפשם ולהתבסס בהם, ולהציב עליהם אי־שם בקרבתם, ולא לטווחם עד בוא מועד, אלא על־פי המפה. על־פי בקיאותו של ברזילי על־פי הרצון הטוב, ועל־פי הגזירה שהצודקים יותר חייבים לנצח. וכשתגיע השעה לחפות באש – יקומו אז הרגלים ויעברו כמתחת לחוּפּת־אש מהלכת בשדרת זרמי קליעים, בצעדם צקלגה; ועוד יהיה עליהם להנחית מכת־אש על האויב, ככל שיוָותר מקום פנוי לאש קטנה בין רְוחי האש הגדולה של התותחנים. כולנו ארוזים וצרורים. וכבר כמעט שש – ועדיין היאמבואים אין להם סימן! לכל הרוחות והרי הם הם האמורים, על־פי המתוכנן, לצאת בראש השדרה, ולהיות לנו לחוד, זאביק יבוא אחריהם, ומוֹטה סוגר מאחור. מוֹטה! אבל, המתן, לא שמעת כי מוֹטה אינו יוצא כל עיקר? – למה? – בחיי! שְאל מי שתרצה: הוא נשאר כאן. למחלקתו רק שתי כיתות, של גידי ושל בוּמה, גידי עצמו ילך בראש החוד, בראש כל המסע, להנחותו, ואנשיו המיותמים יזדנבו במאסף, אחרונים למגע, וראשונים לעזוב, מיד עם ההתבססות (וכך גם נאה להם!) – מי נשאר איפוא? בּוּמה ועשרת היהודים הישנוניים שלו, כל אותם מוּניה ושמוּניה, והם יסמלו בצעדם את עוז רוחה הסוערת של מחלקה שתים פלוגה א', ואת התפרצותה להסתער ולנצח – מה איפוא נותר למוֹטה? על מה ינצח בידיו האמונות, את מי ילהיב, למי יאמר פסוקים בבאס שלו? – אז יישאר? – הי, אַל תחשוש לו שלא יסתדר כאן טוב! – הו, לא, סמוך על מוֹטה! – ואילו זאביק עג עוגה למחלקתו והוא בתווך בחינוך מחנך, ובין כל שתי שתיקות מאַלף להם מאמרות־מאמרות מן הספיץ' שיש לו. שיחזור ויבדוק כל אחד בדילוג ובטלטול אם אינו מרשרש, אם אינו מצלצל. ומתרווחת שתיקה. ושימַשש כל אחד ויוַדא אם תחמשתו אתו, ואם תחבשתו האישית, ושלא יישמט ממנו דבר בדרך. ומתמצעת שתיקה. ושמא יש כאן בחור שלא הסוָָה או ליכלך את קסדתו ותבוא זו ותבהיק ותגלה הכל – מהר ירטיב־נא תחתיו וימרח ברפש. ועוד שתיקה. ואל תשכחו – אמר אחר־כך זאביק, ובדברו נוקר בירו פעמַיִם־שלוש ואצבעותיו למטה, ופעם אחת הופך כפו למעלה כשוקל את הדבר, בפושק אגודל ואצבע, וחוזר והופך ונוקר שלוש בקירות למטה – אַל תשכחו כי אנחנו הולכים ולוקחים, ואצלנו אין אפשרות אחרת בחשבון, אלא לוקחים. כאלה אנחנו. אנחנו דבקים במשׂימה אנחנו. אמר זאביק חגיגית. ומי יודע כמה עוד מאמרות טובים להועיל היו עוד בין פיו לנקירות ידו, ובין שתיקה לשתיקה שבינתים, לולא פתאום, בתוך כדי המאמר שאמר, שאם יש עוד מישהו שצריך עתה משהו – שירוץ מהר ויעשה עתה – בא נצנוץ אור מחיק דרום, שאם אינו אור פנסי היאמבואים, מה הוא? המערב עודו מהבהב עמומות, גדולי הכוכבים מתגברים על החיורה, ואילו היה צף ענן שהוא על־פני ריק השמים, היה אולי נדלק משהו, ומתעגם בדעיכה, אבל ענן אין.

נקרע ביבבת מאמציו, טיפס הקרון הבא במעלה הדרך, אבל בתוך כדי השתדלוּתו ובעודו חוגר כל כוחו – פקע לבו באמצע, והִדמים באחת, והשירה הגדולה שהתרעשה מעליו כדגל ברוח: ‘על שפת האגם עומדת פרָה,’ עם מענה הפזמון הצווחני, הרוחץ בתענוג כללי: ‘אוֹלדָה־דָרִי, אוֹלדָה־דֶרָה!’ נמצאה גולשת או עודפת מעל גדות השקט הפתאומי ונָדמה כדי תדהמה, ומיד נתהפכה ונתערבלה להמולת קריאות מסוכסכות. ואחרי זה כבו גם הפנסים, ומטר חֶרֶג־הזהב הצונח שפי נגוז כבאגדת־כשפים. ובינתים היה מישהו משתלט שם על המהומה, וגם צביקו הארוך קם לרדת אליהם. ומשמע הדבר בקצרה: הנה זזים. והאיחור הגדול הזה? לא־כלום. כרגיל. שכחנו שתמיד מאחרים, זה הכל. מעשה בכיתה שלא הגיעה למועד, או שלא יצאה למועד, בדלק שלא היה במקום המיועד, ובויכוח אם ארוחת־ערב קודמת למסע, או מסע קודם לארוחת־ערב, הכל כרגיל – לא זה העיקר, ומה העיקר? העיקר הבריאות. קמים ואוזרים וחוגרים ונזוז. הגרון קצת נחנק. הברכיים קצת פקות. מיד יעלה המסך ותתחיל ההצגה. סוף־סוף. מריחים זה את זה; תוקעים פרצוף בפרצוף אם אין כאן מַכּרים, אם לא אינה לך המקרה את עמיתך איש־חסדך, ופה ושם כבר זועקים אַהלן ומשיבים מה נשמע ותוקעים כף, ויש גם ששותים מים לפני היציאה, יש מציתים סיגריות. ואחד היה טוען כדורים ברובה. היזהר אתה שם שלא תפליט. חסר רק שנמות מהפלָטה. שתוֹק. אביך הפליט. ויש גם צוחק צחוק, קול גדול ומצלצל ומלב קל. אז ככה: כיתה שתים (מחלקה שלוש פלוגה ד', של יאמבו) תצא בחוֹד. יאמבו עצמו מאחוריה. קַשָר עמו ורץ עמו. אחריו תבואנה הכיתות שתים ושלוש. סוף מחלקה שלוש. אחריה בא צביקו ומַטה הפלוגה, אחריו מחלקה שלוש, פלוגה אלף, של זאביק, ומחלקה שתים, המקוטעת, של מוֹטה, בלי מוֹטה (אבל הבאס שלו נשנוע להפליא בלילה, במועצה שלפני היציאה), כּיתת בּוּמה ואחריה כיתת גידי, בלי גידי (שיהיה ראשון לראשונים) אלא דויד במקום גידי. וזה הכל. השמים בהירים והאדמה כגוש אָשוּן שחור. מישהו היה רץ עובר בריצה סוערת וקורא לפניו: גידי, גידי! וגידי ענה: כאן, מה הענינים? תוך כדי שאותו סוער התנפל עליו וחיבקהו בהתלהבות, מבהיק צהלה מן האפלה: ‘אהלן, גידי!’ – ‘הו – צווח גם גידי לקראתו – עודד! מתי באת!’ והלה, עודד, מן הכפר שלנו, הזריח שיניו הלבנות. ‘מה נשמע?’ – דיבר אליו גידי שלום וחיבה – ‘מאה אחוז!’ צהל עודד. עוד בצהרים כשאמרו להם שיבואו לכאן – ידע שייפגשו! מה נשמע? יה, איך שקפצו בדרך הזאת! פתאום נפתחה לה דופן הקרון והחבריה נשפכו החוצה וחטפו מהלומה בריאה וצחוק אדיר. אז מה? גם אתם הייתם שם בחירבה ההיא? הספיגו לכם כהוגן, הא? מי יש פה עוד מהחבריה? כזה וכזה מבהיק עודד בשיניו הלבנות ובמצחו, ומדי הצבא האמריקאי שזכה בהם היו מכסכסים, כאילו חדשים, ובוהקים כפני בעליהם. – ‘מה אתה כאן?’ שאל גידי באַבהוּת – ‘אני הרץ!’ לא כיחד עודד גאוָתו. – ‘אז עוד ניפגש – אמר לו גידי – שמעת דבר מן הבית?’ ועודד היה נכון להרחיב דיבור על הכל, לולא קצרה רוחו של גידי ורגליו כבר היו מפרכסות להתחיל לצאת. ‘אַל תתרוצץ יותר מדי!’ נפרד גידי מעודד בדברי־רוֹך, צידה לדרך. – ‘סמוֹך! – אמר עודד – אני רץ לי, ונורא שמח שמצאתי אותך!’ – אמר בלחש שוטף, ככה שנעשה מיד טוב בלב ורוך גָאָה בו. – ‘גידי! לאן נעלמת?’ כבר היה החושך צועק חסר־סבלנות – אני פה, אני פה, אני בא. אחד שורק בלילה סימן שיש לו בינו לבין רעהו, וגם מוסיף וקורא לו בשמוֹ, ובקוצר־רוח גובר: ‘יהוֹ־שוּע!’ וההמולה הכללית מתיזה מעל פניה את השריקה ואת הקריאה. עיסה מבעבּעת ורותחת. תמתח חזק, תמתח עוד – אומר אדם לחברו שמאחוריו, המושך ומותח ברצועות הגב. שלא יתחיל לדפוק על הגב כשנלך. – מה, לא נוסעים? הולכים ברגל עד שם? – כמו כלום. הולכים וגם סוחבים. – קח תמרח מזה. מה זה? – נגד היתושים. תן גם לי. – ליתושים זה לא יזיק, אבל את זגוגית השעון זה יהרוס. – היתושים אפילו אוהבים ללקק מזה – מחַסן אותם מצרוֹת. באמת? תן סיגריה – אתה כבר חייב לי מאה. רשוֹם הכל, והיורשים שלי יחזירו. – או האלמנה. – הרבה זמן היא לא תהיה אלמנה – עליזה מדי בשביל זה. – אז למה לא זזים? על שפת האגם עומדת פרה, אוֹלדה־דֶרי אוֹלדה־דרָה. והרבה קולות כבושים. אחד עובר ונותן יד לכל אחד. מה זה? כלום, תחבושת־קרב אישית. וגם אומר: שׂים בכיס ימין. לא דברי־נבואה ולא דברי־נפש, אלא פשוט: שים בכיס ימין. ונחפז להספיק הלאה. ואולי מוסיפים כעת ואומרים איזו מלה טובה, איזה, נאמר, מאמר ציוֹני צידה לדרך. לא. מתארגנים. לעמוד בשורות. פה לא. אנחנו כאן! כן כן. ושם הלאה? בסדר. ואצלכם? מאה אחוז. משתעל מאד. הרבה ביחד אנחנו. הרגע של היציאה. המיוחד. תבדוק. תבדוק יפה. תבדוק עוד פעם. אף פעם אינך יודע מה. לעזאזל מה שם? איפה זה? צחוק באסי עמוק. זה מוֹטה? הה, שיישאר פה, לא צריכים אותו. נסתדר בלעדיו. לי לא היה לב להישאר כעת, לא ללכת עם כולם. כמה היא הדרך? בכלל לא הרבה. שעה בערך. שעה? בקלות. יוצאים ומגיעים. ושם? טוב. פשוט. אין בעיות. מובן מאליו. ההרגשה? הכל ייגמר בטוב. חידודין־חידודין.

– ‘זזים?’ – אמר גידי. – ‘זזנו’ – ענה צביקו, והאבנים התחילו חורקות. יורדים. כסוסים שהותרו. דרדור אבנים ואִושת הדרדרים הנטפלים להיאחז. יורדים, הרגליים רצות במורד, ואין לך אלא להדביקן. עובש השלוּלית. יתושים. חופים תלולים. סלע מלבין. המון אויר טוב לריאות. מבותר ורב־הרפתקאות. לא לאבד את השביל. הלאה. הגשר ההרוס יכוון – ולשמאלו! חישת קני־סוּף צפופה. דוממת. יודעת. צופנת. מקרוב הכל פתאום שומם פי כמה. הרגליים עייפות קצת. צוחקים עוד מאחור. שוהים רגע – וגלישת הרגליים מתנחשלת ובאה מאחור, ודרדור האבנים. חַלוּקי־הנחל, חלקלקות לבן מצהיר. סוּף מעשיב. להיאחז, ובדילוג ועוברים. עוברים כבני־מרון. שדה שלהלן. בכל שתפנה תגיע לסוללת־הרכבת הישנה, והגשר קרוע מול שמים. בהירים, וכוכבים. תמונת־נוף: ראשי סוּף, קמרון גשר פרוץ, וכוכבי שמים בְּפֶשׂק. קפיצה ומעבֶר. מגע ההליכה מרענן. רבצנו כמו נבלות. כל היום. אלוהים יודע מה מחכה לנו שם. עד הבתים – בסדר. לא להידבק. לא להניח לחיטוטי הטרדה. הסטן מתלבט, להקטין רצועה. צרצרים. צעקות שהם צועקים. שדה צרצרים. ולמטה הדרדרים. צרצרים דרדרים, דרדרים צרצרים, וכוכבים. צרצרים. דרדרים. וכוכבים. לה־לה־לה. והולכים ככה: ישר מזרחה. פשוט ככה, וזה כוכב הציר. חטמה של הדובה הקטנה מערבה וזנבה מזרחה, והגדולה הפוכה לעומתה, על גבה מתפלשת וזנבה במערב. לילה מוצק. ברור, גברי. (עם לילך כעת באיזה מקום, בחביקה, וריחה הטוב, ריח מוֹר עובר, וריח שׂלמותיה, ושׂיער חפוף מקרוב ו…) ששה קילומטר. פחות, חמישה אולי. ואולי פחות. וכל רגע פחות ופחות. ויפחת עד שנהיה שם. פתאום ונהיה שם. והכל יהיה פתאום. התל מאחור נישפה, הנהו, מגוּבּן, וכוכב למעלה: המזל. הפסיעות נשפכות ובאות מאחור. סומכים על ההולך בראש. אני בראש. השדה לפנַי, הבלתי־נכבש. כל צעד שלי קו־הכיבוש של היהורים זז קדימה. ואתמול בשעה זו היינו נסחבים פה להיפך. סחוטים, עלובים ובורחים. פינילה, ואורי. ומוֹטה… לא חשוב. יתושים. קדחת. אמא דואגת שם. מה היא יודעת. מסכנה אמא שלוֹ. נורא להיות כעת אמא. משתעלים. אבל בשקט. השביל! אבד? לכרוע, לעצור. להקשיב סביב. הכיתה מאחור נעצרה. העצירה רצה לאחור. דאגת כולם רצה קדימה, לכאן. מרחוק עוד רשרוש הצעידה בדרדרים בא. כאן נפנה ונעלה מן העמק. הלאה. אל כל שתפנה – שמים. שביל החלב והקסיוֹפּיה טובעת בשיפוליו. זוהר ערפלית. נורא רחוק. אנחנו, כמדומה, חלק משביל־החלב, טסים בחלל־היקום. יש פעמים והכוכבים מרגיעים, לפעמים עצובים עד אין שאֵת. כמו לשכב פצוע ועזוב בשדה. חמישה קילומטר. כמו מן המחלבה עד הכביש הראשי. בהליכה בריאה, ובליל ירח – בשעה (ובפעם ההיא, כשרצתי לדעת מה עם אמא עשיתי בפחות מארבעים רגע! אהה, זו היתה ריצה, ואיך שהיתה זוָעה לשער שאולי כבר… והרווחה כשהתברר שלא נורא… ברחתי לבכות מתחת הגוּיָאבה…). כעת, בחושך הזה, לא פחות משעתים. ומדי פעם להקשיב. וזה בלי הקרב. אם יהיה קרב. יהיה? רוצה כבר להיות אחרי. נורא רוצה. פתאום עלה ריח המחלבה באף. החלב, קצף החלב, החמצמצות. הזבובים על כדי החלב. טפיחות הכדים, גרירת הכדים, הבוץ, ה’סוּפר' הגדול עם הסולמות השלולית הקטנה הרובצת עולמית אצל הפתח, ההודעות על הדלת, הברז הקר. גם לאחר מאה שנה, רק יעלה ריח חלב באַפּי… איפה אהיה בעוד שעתים? (לא מתקבל על הלב!…) עודד. כמו שהיה. טוב שהוא. רק שיישמר, הפזיז הזה. לא נשארו בחורים בכפר. וכשנחזור, יהיו בחורים שיעשו להם חשבון כזה: לפני שאנחנו נרתמים מחדש למשק, בואו קצת נריח מרחב, ועוד נלמד, וקצת נסע לראות ונסתובב קצת, לפני שנחזור ונצלול אל עומק המשק. לפני שמתחתנים, מולידים ילדים, ורתומים חזק לסחוב. כדאי לנצל את התקופה שעוד עורך עיִר פרא – וקצת להתרוצץ, קצת לטעום מן החיים. החיים? מה פירוש החיים? אה, אני מתפלסף. חשבון חיי על כף־ידי. הכל, ולא הרבה מאד. לא. רק נורא הרבה רוצה. איפה אני? מה כאן? עוד הלאה. רק נרד ונעלה והדרך הגדולה וקבוצת הבתים. כלבים רחוקים. או נפלה טעות? אי־אפשר. כולם שותקים ובאים אחריך. הליכת־מאמץ גדולה. המשא על הכתפים מתחיל מלחש. פתאום: לאן, בעצם, מוליך לו השביל הזה? לאן אנחנו? ריח שלף. יורדים. צעידת־לילה. הרגשה מרהיבה של שדה. מהרהר באמא. כמה שאני עשיתי צרות לאמא שלי, המסכנה. כמה לילות לא ישנה בגללי. בחורה נפלאה, בעצם, אמא שלי. טעם טוב היה לו לאבא כשלקח אותה. לא כזה בדיוק רצתה, כמדומה, לראות אותי. או שהיא טועה ביכלתי, או שאני טועה בי בעצמי. זה רע שהיא חולה תמיד. אני מוכרח, משהו, כשנחזור. כעת נעלה. ובמרץ, במרץ, חבריה. ואחר־כך הכל פתוח מנגד. וכולך. החזה שלי ראשון. בלילה. אמא.

הבקתות. הי, הנה כבר. פתאום. הנה המכוניות. בחורים יוצאים. זה כבר אתם? אנחנו, – מה נשמע? – כלום. – איפה כולם? – התפזרו בשטח. – ומוכנים? – מוכנים תמיד. – יופי. – יושבים רגע? – לא יושבים כלום, ממשיכים. רק עתה מתחיל הענין. וכולו מונח לפנינו שם, שם למטה. היכן שהוא. בחושך. נכנסים לשדה כלתוך ים. הברכיים חלושות, אבל הן תלכנה כל־כך הרבה צעדים בזה אחר זה צריך להריץ כדי לכסות כברת ארץ שעיניך תופשות ביעף אחד. הולכים והולכים בכל התנופה. בעוד חצי שעה ואנחנו באש. מכאן – לאט. יוצאים ונכנסים למים עמוקים שאין להם סוף. הדרך הגדולה מבהירה קצת. החפירה, שדה התלמים שמעֵבר. אנחנו כאן. בוער בלב באש קטנה, והלחיים מלוהטות. בקצה השדה מזה אנחנו, בקצה מזה – הם. ונראה איך יפול דבר. להיות זהיר ולא ליפול למארב קדמי שלהם. אף כי אינם נוהגים. הבטן שלך חלולה ומפולשה. הרגשה כאילו נוצה מדגדגת לך על־פני העור, במקום שיפגע הכדור. שוב נובחים כלבים רחוקים. ועוד מעט תתרסק הדממה והתותחים ידברו. שלנו, שלנו ידברו דברם, עברית צחה. והמרגמות שלנו והמכונות – וזה יהיה. הגב כולו מתעצבן, לשמוע את השריקה הראשונה. הלאה לעומק השדה. עפר רופסני ומתקמח. נשימת אבק לילי. שרטוטי שחור הגבעות. והשמים ידידים. הקסיוֹפיה מתאבקת בעפר זוהר עמום. להקשיב קשב. ולשכב רגע, לקשוב. עד שיירגעו כל הרגליים שמאחור. לשכב על הבטן, להקשיב, בין הרגבים הקמחיים, הנמסים מכּבדך. כּלוּא בעריסתם. עוד הולכים מאחור. שורה ארוכה ובאה. אדם בשדה. ברגבים. הלב דופק וכל האדמה שומעת. עונה. אבנים קטנות. מלוא החופן. אבק. חמוֹר פצח נעירות. וכלבים עליו בנביחות. אחד יותר מאחרים. נעירות־נעירות. לוּ היתה לי נערה, שלי, אוח. לקום, הו, לא, עוד לא. כדור בקנה ממול. ההוא עוקב כל תנועותי. אקום – וידפוק. בהירים מעל חוג השחור. מזהיב שלף מכאן. די. בקפיצה הלאה. צבא הכוכבים. השמים וכל צבאם. גם שם צבא? יש איזה רעד בחלל. או זמזום מעוּבה שכזה. נרד עד המקום שהואדי חורץ, שמימינו יש, לא נראה, הבוסתן ההוא, הרבוע. כבר שבע. אולי יותר. מתי פותחים באש? כשנעבור או רק כשנגיע? יש זמזום שהוא. יתושים? איך סחבנו כאן אתמול את הג’ינג’י בשמיכה. אתמול? לפני שנים. הרגשה אדירה ללכת בלילה. להקת תנים שוחרת טרף. חבל שלא יחפים. יותר הרגשת גמישות וכוח. בן האדמה. רק לא רביצה ארורה בשוּחוֹת. סיכויים להיפגעות. הה, הלא זה האוירון מזמזם ובא. הקדים הלילה, הקדים מאד. כמו מוסר־כליות כל הזמן. עוד מעט ישפיל ויסוב שם לרדת. מה אנחנו כאן לעומת טיסה בשמים? נמלים רוחשות. אלפי צעדים למעבר כברת־ארץ קטנה. וכל צעד מחובר לאדמה. צלליתו תתבלט כשיעבור ויכסה את הכוכבים שם. המון געגועים יש בו. הביתה, ולמרחבים נוספים. וגם פטור מן האדמה ותלאותיה. ועצוב. מחר מתחילים להרביץ? מדגדג בגב לשמוע כבר את השריקה הראשונה. מקווה שהתותחים בסדר. שלא יבואו ויסַפּרו לנו פתאום – נזדפּתוּ. לשחות. להקשיב. האדמה החרושה בולעת את קול הצעידה. רק נשימות כבדות מפחפחות באות. עוד קילומטר אחד והבקתה הבודדת. ושם נתפרס. שקט לגמרי. מישהו רץ. צנח מהר לאדמה. ועל־ידו הצטנח מתנשף בחור. עודד? כן. ‘יאמבו שואל: למה לא ממשיכים?’ – ‘תגיד לו, שסופרים את הכוכבים, וכשיגמרו.’ – ‘יש משהו? טעינו בדרך?’ – ‘לא. הכל בסדר,’ לחש גידי צרוּדוֹת אבל שוֹקטוֹת מאד. – ‘טוב. מת לעשן סיגריה לילה נחמד לא?’ – ‘מאד.’ נפלא לשכב ברגבים ולשוח שיחת־לילה עם עודד. – ‘אז מה לאמור לו?’ – קם עודד לחזור: ‘אמוֹר לו: הגן פורח, נעול הוא ואין פותח.’ – ‘אוֹ־קיי’ חייך עודד והלבין שיניו באפלה וחמק בדהרות גדולות. ילד טוב. הלאה. האופק קצת התכווץ. משמע ירדנו, גבות הגבעות התקרבו. הקסיוֹפיה – כוכב הציר: ככה. קסיוֹפיה. יש איזו אגדה. על כל כוכב אגדות. מי יכול לזכור כולן. הלאה. בור של שתיקת־לילה. חותרים ומפליגים בקרקעית הלילה. הולכים ולא חושבים ולא יודעים, ורק הולכים. הלילה נספג אל הדם. קשה להגיד כל מה שיש בך בשעת הליכה בריאה ברגל. אתה חלק מן הכל. והכל נבצר מיכלתך. חיה גדולה כולנו, נעה על גחונה, מחומשת. חיה מתנשמת ומפלסת לילה. כל הלך־לילה בא רגע עליו והוא מאבד היותו ונעשה פרט מן הלילה. פרט קסוּם־לילה. הולכים בשביל בולע הצעדים. האם החשבונות שלנו נכונים? ושמא ממשיכים ומסתערים בשקט, בלא כל התראה של רעש, וחונקים אותם על משכבם! מה, סוף־סוף, התותחים הללו, שלנו, מה בכוֹחם לעשות מלבד אשר להעיר את כולם, לקדם פנינו באש מטווחת מראש? ואולי להסתלק מן התותחים האלה, שלא הורגלנו בהם, ונסמוך רק על הסטן הקטן שלנו, ועל זוג הרימונים האלה התלויים בחגורה – הֵמה רעֵינו הטובים, מבחר רעֵינו הטובים! – אני בעד! תחי ההתגנבות החשאית, הסתערות־הפתע ברימונים ובסטנים מן המוֹתן! ארוץ לדבר עם צביקו… מאוחר. לא שאלו לדעתי. אינני שקט. רק ליאקושים זו תפילה ראשונה. אנחנו כולנו צליינים ותיקים. תני לילה. אז תנו לנו! פ־ס־ס־ט! מה הדבר? הו, הנה שורקים ובאים! רטט בשידרה, כמה שהעצבים שונאים שריקות תותחים. הרי לכם! אָגָ’א אל יהוד! חזרנו! עוד אחד. שורק ורץ לפגוע הידד, איך שזה נשמע. אנחנו כבר קרובים. מתחיל העסק. עוד אחד! עושה רושם, בחיי! נבקע הלילה – התוף מכה והולכים הלוֹך. ושלנו! איך אצלכם שם, ערבּושקים? תקע! עוד. יופי. עוד. והנה הבקתה הבודדת עד כאן. אנחנו כאן. העסק מתחיל אוֹלדָה־דֶרי. אוֹלדָה דֶרָה.

– שכבו כאן – לָאַט גידי באזני כיתת החוֹד. נתפרסו וזיעתם ומפוּח נשימתם נבללו בעפר, יבבת הפגזים רצה נשפכה מעל הראש. הגבעה המשחירה. הזאת. צקלג. יאמבו מגיע: ‘כאן?’ – ‘כאן.’ טוב. ‘שגם לנו יכולים להיות תותחים…’ אומר גידי. ויאמבו קורא: ‘כיתה שתים לימין, כיתה שלוש למטה. ולא להישאר צפופים.’ – שכּן הבקתה הסרוחה הזאת מטווחת אצלם מבעוד יום. לרדת ולהתפזר סביב. עפר. כולך בעפר. כף־ידך המזיעה התעפרה. הו. איפה עודד? רוּץ קפוֹץ אל צביקו, עצוֹר אותם למטה, ושיבוא לראות מכאן. שרשרת שריקות והתרסקויות פצצות קורעות את הלילה. מעל הראש. ומהלומות חבטה. על כל התבקעות מעפעפים גם הכוכבים עיניהם כהרף. ממתינים וצופים. התפוצצות מעל גב הגבעה: נראית קרובה פי כמה כשסימוא אור לבן מתחזז עליה. מישהו אינו עוצר ומשתעל. חמוֹר, אַל תשתעל! אנחנו מתחת חטמם! מי? צביקו בא. ארוך, מתנשף בקוצר־נשימה. נשתטח מלוא גבהו. קסדה על ראשו. כאילו לא הוא. מוזר שככה הוא נראה. – כאן? – כאן. – טוב. – לא רואים כלום? – חזיז ורעם רואים! – ואינם עונים כלום? – שותקים. (ואולי… אולי ריק שם… אולי עולים על ריק? אַל תתפתו, בחורים!) עתה, פתאום עובר האוירון, לא גבוה, מרעים בכל עצמתו השואגת, עד לבלתי הותיר מקום פנוי. גם הוא בקרב! ממתינים. משהו השתנה בסדר היריות. היו כמה רצופות ואחריהן נבעה חלל שחור, ריקני ורב־ציפיה. ועוד אחת בודדת, באה, ואחת אחריה בוששת כעבור זמן, ושוב אחדות בזו אחר זו. מה שם? נשבר הנוקר? פגזים עקרים? כמה שאנחנו מסכנים תמיד, אפילו בחָזקנו. תמיד תלויים בשערה. לעזאזל. אם תותחים – אז תותחים, שיתתחו! אש דלילה נמשכת. אנחנו נעקוף משם. יודע איך. גידי? – יודע, דרך ערימות האבנים, מימין. נכון. ושם יתמַקם ה’רתק הטקטי', שתי הבּזוֹת ומרגמה אחת. יאמבו יאגוף ויעלה, יתארגן לפריצה. קשר! – לתותחנים: מה הענינים אצלם? – שיגבירו כעת, אנו עולים. זאביק יחַפֶּה – מכאן. ויעלה מסביב. ולמה לעזאזל דללה האש. שונאים שיהיו פתאום דברים לא ברורים. לתת צעקה באויר – לשאול אותם. אבל התפוצצות מדויקות הן! (ואולי… לא זאת הגבעה?… מחשבת כלבים!) – 'הלוֹ חוה שש, חוה שש, חוה שש, הודעה בשבילך, עבוֹר…" – השחיל הקַשָר את נוהל קולו אל הלחישות. אבל גון קולו עורר מיד את חמת יאמבו: ‘תפסיק אתה להתחנן – דבר כמו גבר!’ גער בו יאמבו, והבחור, שאפילו באפלה בהקה זיעתו, פרש כפיו והתגונן בקול חולין מעל האפרכסת. ‘מה אתה רוצה ממני?’ – ‘שתתחיל להיות גבר ותחדל להיות נבלה!’ נבח אליו יאמבו. שְ־שְ – שייש מישהו בקוצר־רוח. – ותעשו הקפה עד האבנים – אמר יאמבו למי שאמר – ברור? ברור. – וברגע שתגענה אליכם הבּזוֹת – אתם זזים. בסדר. – ואַל תחסכו כדורים, ולא אש, ולא רעש – יש די ללילה שלם! – הלילה הצטמק פתאום ממפץ רעמים, ואין עוד שום סבלנות להאריך בשכיבה ולא לכלום. קומו מה השכיבה כעת. שלא תתמזמז העליה, התנופה, – עודד! אתה פה? שלא תיעלם ממני, אתה הולך על הצל שלי ולא מש! – רגז יאמבו ודיבר כבושות. – אבל בלילה אין צל!… חשף עודד שינים לבנות. – תפסיק אתה להתחכם לי! – רגז יאמבו עוד יותר. – מה עם בונגלור? – אם תצטרכו יהיה. הכל ברור? – ברור. עד שיגיע הרֶתֶק אליכם! – נוּ שיבואו! – גבעה שחורה ושותקת. שלעתים מורגזת בסנוורי־ברק, כל־כך לא שייך לכלום, לא ללילה, לא לשדה, לא לכלום. גם לא לנו. עוד מעט אנחנו. נמלים רוחשות בגב. מתהפכים ושוכבים על הגב. האדמה קרירה כבר. קרירה יצאה לעולם. שביל־החלב שקט מעל הראש. עד שם לא מגיע הרעש. מעֵין שדרת עביבים מצלילה פה ושם. ופתאום נראה שביל־החלב כאילו אינו אלא ערוץ חרוץ בעריסת גיר וגחון נחל משחיר נפתל ביניהם, ולהלן, לדרום־מערב, יוצא ומשתרע ומתפּשׂק ומציף בשלוליתו השחורה רבע השמים. אבל כל זה לא משנה כלום. בלב אחד נובח בגרון זקן קולות אנושיים מאד. מזכירים חטאות שכוחות. מה פעלת רע? ומעגלי ההוויה כולם התחילו סובבים. חלחלה משונה. כבדות עופרת. היכן שהוא שם מוטל לו אורי רצוץ. כבר הוא בודאי נפוח ומסריח. זוָעה. מי יישאר חי? מי יראה באור הבוקר. למי כבר אין עוד בחייו שמש? נורא, נורא. עד מתי שוכבים? מה הוא יודע שהוא ככה נובח?

קמים. סוף־סוף. כעת! מנערים סאה של קור מן העצמות. ורטט מן הכתפיים. גידי יוצא ראשון, הסטן בידיו ואחריו דישת הרגליים. כל המורך שבעולם, כל נמיכות־הרוח. הפחד הפשוט והבחילה נעשו אבן אחת כבדה, משוקעת בחזה ועודפת, ואתה מתפּשח מיאוש. מתרבּוֹת אבני־הנגף לרגליים. הנחנו את החרוש מאחור. יורדים ונספגים לחושך. נוטים עוד ימינה, לאִגוּף עמוק. גבה של ההיא חוסם בשמים. גב ארוך מוקצה ומתעגל בירכתו. אבנים מתחבטות בנעלים חורקות בהידרסן. מבעיתות בקול הינגפן. מצולה אדית קרירה באמצע הבקעה. אסיפת צרצרים צפופים בה, טחובי קולות. עמלים על כתף הגב ממול. עוד מעט כביכול, תיראה הארץ מעֵבר מזה, מזרחה. תחת זאת מתגלים כוכבי האופק (בחצות יזרח הכסיל!). סלעים מלבינים. זו תכליתנו. כל היום היה עצור לרגע הזה, למקום הזה. קוצים גבוהים. לא עוד תלמי חריש. מעבר. נשימות מתקצרות. קוצים. מה זאת? הה, גדר־האבנים. ואם ככה: כאן זה. לחשוש רץ בלב. מכאן ומשם שקט. שקט גדול ויסודי. כל התותחיה נבלעה כשלג דאשתקד. רק צרצרים ונביחות וכוכבים. הלב רוגש. לקראת הפגישה. נגיפות אבנים, אחרוני המתקרבים. מצטפפים, די. נושמים קשה. מציגים לארץ נשקם. כבד להם כבד. מתנשף להם מתנשף. זנב מזמור מתכשכש: אולדה־דרי, אוֹלדה־דרה. טוב. מציבים שם את המכונות. זריזות ובקיאות בחשכה. את המרגמות. טורחים. פורקים לב בטרחה. למי סוכריה חמוצה? אבן לפה, גלגל לך חַלוּק אבן קטנה בפה. קרירה, עגלגלה, מעוסקה ורוחצת סביב לשונך. ברזל מצטלצל פתאום. קופאים להקשיב. לאט, בחורים. אַל תשחיתו ברגע האחרון. אין שום טיפת פחד. גם אם תסחט. זולת התחלחלות במקום שהוא. כולנו כאן. ולמה מחכים? הלב פתאום חוזר וצולל הגרון אינו מכיל. עוד מעט יתחיל. יתחיל מיד הכרה: נצליח! כולם בלועים בחושך. ישותם יֶשנה והם אינם. נטולי פרצוף ושֵם – חיילים. במערך ההסתערות. לא, אלא ציידים במארב הציִד. הרגשה שכזאת קמאית וחריפה. מכילה יותר משאפשר לנסח. הכל ערוך סביב. מה שזממנו – מוצג וערוך. מתמצמצים מאד בעצבנות לקראת הנפץ הראשון מכאן, הצרור הראשון, שיהיה קורא ומכריז ופותח שערים: צאו! בריחי רובים מקרקשים פה ושם. (חומקים רגע לחרבן?) מישהו אומר משהו. לא חשוב. לא זה. העיקר – שם. כאילו מעולם לא היה עוד ככה, אף פעם לא. פעם ראשונה בתולית, שלא קדמה לה פעם. צלוּל לך וריק בבת־אחת. לא קשור לשום דבר שהוא. אבן קטנה מתגלגלת בפה. שום מטרה. שום מחשבה. מנותק מכל מה שהיית אמוּר להיות או לעשות, כלום לא יודע, לא זוכר, לא צריך, עוד רגע הכל יאבד כולו. קו שמעֵבר לו – התהום. רגע מפריד. הוא. המפריד. קושבים ברתת. טרחת הצבת המרגמה. מה לא הולך להם? קרקע שלנו פה. אנחנו שלנו פה. בּני פה במכונה שלו, עורף ידיד. כעת! פתאום נורא!… פתאום זהו!… התחיל שרשוּר יריות זורם – והכל נקרע. נבחש והותז – ‘אחרי!…’ גרוני, צרחני, לא יודעים מי, מישהו שתמיד הוא ישנו לכך, והרגליים ניתקות ושרשרת ניתקת וקפיצה קדימה ואתה כבר, פתאום, מחוץ – ופטור. לגמרי. רוץ. התחילו רצים. מתנגפים תיכף באבנים ישֵנוֹת, בקוצים, ויש איזו אי־נוֹחוּת בכל המצב, ברובה, באדמה המשובשת. הריצה כולה מוקדמת מדי, ארוכה מדי, אבל רצים, בולעים אויר, ורצים מתנשפים קשות, השהות נראית ממושכה מאד והשטח בלי סוף. התחלנו לרוץ מוקדם מאוד, מרחוק מאד, ולא מתארע כלום, אין איש עלינו, או נגדנו, או מה או כלום – ‘קדימה־ה־ה מה־ה־ה־ה־ר!’ צרח פתאום הראשון יללת צווח גרוני וקרועה, בתוך תפתוּפי השרֵקה של הכדורים, וכבר התחילו יורים מתוך השורה, מריצה, ובהלת אי־דעת התערבבה: ‘לא לירות, שם!’ צריחה, ואחר־כך התחילו רצים יותר, והיתה ריצה אחרת, בשורה פזורה, מזה ומזה, יורים מתוך ריצה, בלי שים לב. וכבר, בכוח הריצה, מטפסים בשיפוע העולה אל הכיפה הקדומנית, ומתהווה הרגע הנורא. רוץ! רוץ! אם אתה עובר ספּוֹ – ואתה בפנים. אין גדר, אין מכשול, כולך בזרם הזורם, אדם אחד גנוז שבתוכך קופץ ומתחיל חי בצעקה. שׂערך סומר. הכל־הכל נותר מאחור, ערפל של חיטוטים פחדים שנאה כעס וכל מיני דכדוכים או ידיעות שהן – רצים, וגם זה אובד ורצים בלא כל משהו. לא קיים אלא זה. ריצה ושואגים – ויורים, לא לכלום אלא להגיע לאן שהוא – לזרום, לזרום לזרום, להיות – – סוף־סוף – – הלאה! אחד נתקל פתאום והשתטח בקול צלצול, אבל קפץ מיד וקם נלהט מכדי שים־לב, ממשיך לרוץ, לצווח. לא לפגר, לא להזדנב! עד אפס עד תום! הרובה שלי – לא יריתי עוד! אז לירות! אתה. יש. אני. וכולם. ומי מצד זה? ומי מכאן? לא חשוב. חבר. אם תפול. לא תפול. אלה הבקתות? כבר הבקתות? בתנופה! מעגלי ההוויה סובבים כולם. יריות עצומות. הכל, כולם, אנחנו. איפה הם? מי יודע מה לזכור? צריך לזכור! כל מה שהיה – אבד. במה לעזאזל היית מלא כל הימים – רק כמין רעדה מחלחלת בפנים, כדפנות דוד־קיטור. מי כבר שם? וגם פה כבר? זה כבר? הוּררא! עד היכן רצים? אף לא טיפת פחד! שום דבר שהוא יש. רימונים – רימונים! טר־ח־ח! כולם, ארצה! כוכב אש. התפוצצות. אנחנו למעלה. פה. במקום. בזה. ריצה שלא נבלמה. אין לנשום. כבר נגמר! איפה הם? מי כאן אומר לנו? חה־חה־חה! תראו! מה עוד? לא, זה גמור! הכל מצלצל! רועד! שר! אנחנו כאן! עוד רימונים!…

כלתה הנשימה! הצדה! לעזאזל החושך שלא רואים בו כלום. כבר מעבר. וכאן? – לא נותרה רוח באפינו – אנחנו! די! הפסק אש! די! אין נפש? העל ריק הסתערנו בכל כוחנו? או שקמו ונסו מפנינו? קמו ונסו! בודאי! מי ראה? אש־גפרית ושעטת אבירים – על לא־כלום? מה כעת? הי, מי יודע מה? לאן פונים. מה עושים? תנו קצת אויר ולראות עד מה. לדעת! יפה היה איך שהסתערנו לנו – מה? אי־אפשר היה לעמוד כנגד התנופה! אה? צמא נורא. איפה הם? הַעלו משׂוּאוֹת, הַדליקו משהו – עשו אור, נראה: איפה הם? או, האין כאן מעשה־ערמה, פח טמון לרגלינו? זהירות, בחורים! יו־הו־הו! איפה אתם? – באה צעקה מן החושך – כאן! כאן! – מי שם? איך אצלכם? – אצלנו ריק! ברחו! איפה אתם? – כאן. אין איש כאן! כאן! ונתרבו אז ונפלו צעקות וקריאות, ונפוצו בחשכה החבושה על הכל. אחד שרץ ונכשל – מחרף בכל כוחו ונאנק ממכאובות, ומישהו, כנגרו, היה צוחק, על משבתו כנראה, אם לא על דבר אחר, כי חושך – ומה רואים? צחוק שמכל הלב – גם משם, ועוד היה שם אחד שביקש בחוסר סבלנות איזה יהוֹ־שוּע! – שהוא, עד שקצרה רוחו לגמרי: איפה לשים את זה! – היה צועק הלה – אני זורק כאן ולא איכפת לי כלום! כך צעק. וגם על זה ענה הצחוק בצחוק גדול שמכל לב, שהלילה, דווקא, הלילה הזה הבהיר והקיצי, קלט אותו בהנאה. כולך רטוב מזיעה. הלב גלים־גלים. והשרירים כולם בהתנשפות. מלה אחת – ואתה רץ עד קצות תבל. אותה תחושה פּטוּרה, פוטרת מכל קשר, שבשבירת הפחד, שבהתגברות על הנמיכוּת, שבפריצה אל מעבר, אל הויית איש אחר, והכל הוקרב באחת־היא מסעיר, באותו טירוף מוּתר, – הנה הם תמים, מובישים ואתה חוזר נופל אל עצמך. אל הנרתיק העורב שלך, האָשוּן־צונח אין־נשימה. ולמה חושך שכזה פה, לעזאזל! מבוכה מתעצמת: האומנם זה הכל? לא הכל קצת מהר וקצת קל מדי? והיה יפה כשהתקדמנו, לא? שיגיד מישהו שכן! שיהלל אותנו! שיבוא מישהו ויטפח על הכתף ויאמר כי באמת יפה היה! חושך בכל. כלום לא מוחוור בדיוק, וריח אבק־שריפה עוקצני תלוי עוד דומם. נגמר. ואנחנו כאן. אותו רחוק ונבצר שכל היום נלבטנו, דוכּיּנוּ לרגליו – לרגלינו הוא, דורכים על במתיו. לאבדון, איך דברים מתפתחים. ברחו, ברחו השחורים, יקח אותם השד! – גידי! איפה גידי! – הנה כאן. – אז מה, גידי? ריק? – ריק, הכל, ריק. – ומה שם? – שם חושך. – מהר לכאן המקלעים. ולהציב הבטחה מסביב. לא להתרחק. הנה הנה! – לקחנו. מה? לקחנו כמו כלום! – איזו אש הורדנו עליהם! היה אדיר! – אמנם לא מגיע לשמינית מה שהורידו עלינו ביום ההוא! – הה, אבל העיקר שברחו! – לא השאירו פרסה וברחו, החינם היו כאן מקומיים – הכל לקחו עימם, גנבנים בני גנבים! ואחר־כך נתן יאמבו בקולו, והזעיק את שלוש כיתותיו, ומפקדי הכיתות נתנו קולם והזעיקו איש כיתתו, והשקט הגדול של מלוא הלילה נתפצח והותז פצלות־פצלות וגם מלמעלה לא טמנו גרונות קולותיהם ו’המשלט הערפי' רתת קולות־קולות עיגולים־עיגולים – והיה ברור לגמרי, כי תמו היריות והעסק גמור וסוף דבר – צקלג לקוחה בידינו. (לא מוזר שזה הכל? שכבר זה הכל?) הוּררא! – ומה כעת? – עוד מעט ומחלקתו של זאביק תרד אל הקדמי ויאמנו יקפּל את גיבוריו ופגישת הצהלה תבוא רועשת: איך זה היה? איך ברחו? – והופכת מהר לצוויצה פוחתת ומסתיימת בכך שזאביק מטיל מרוּת באנשיו, וגידי שהיה יושב וחולץ נעל אחר נעל לנערה מחצץ, ושׂם ככה פדוּת בין מפעל למפעל ומסביר איך לתפוש, כמתוכנן מראש, את עמדות המשלט, שתי כיתות לפנים, ואחת לחיפוי דרומה. בכל השאר יעיינו היטב עם בוקר אור. וכבר יש קול אחד, שעובר סביב וגוער בלי ריתוי: לחפור! מיד! בלי ענינים! לחפור! וזו כברת־הארץ שפרצנו אליה אך זה עתה – וכבר כלום מכל הפריצה לא ניכר עליה. היא, קצת אדמה גבעית זו, אפלה ושוקטה וכלום לא ניכר על־פניה כאילו סתם עוד גבעה רגילה. אה, נשוֹם עמוֹק. כבר איננו אשר היינו, אבל עוד איננו אחרים. (תן בוכה רחוק. והכלבים, שם, נובחים־נובחים. עולם אוקינוס עמוק). פתאום לרגע אחד, ברגע ההוא, היה הכל נראה אחרת. כהשיל תולעת כותנתה השלנו מעלינו את עצמנו המשומש, הישן, הפחדן, המסריח, השייך לדברים ישנים, והיינו משהו אחרת, פרוקי־קודם, קלים יותר, שׂשׂים יותר, מהירים וסוערים והנשק ביד – חבורה צוהלת שאתה בה כל מה שאינך מעֵז להיות לבדך – אח, בחור שלי, מניין ההרגשה כאילו הוחמצה איזו הזדמנות שהיא? – גידי! – עודד? – איך עשינו את זה! – ידעתי שנוכל. ברגע שברחנו אתמול ידעתי שאהיה כאן שוב! והנה! כן! – כולו מזיע הנער. בוהק עמדך – שותף לשמחה. נאמן. ‘קוראים לך לעלות למעלה.’ מוסר לו עודד דבר שליחותו. – ‘בוא. – אומר גידי – אהלן! תראה מי כבר עלתה באופק – הכימה!’ – ‘איזו היא?’ – 'ההיא – 'הכימה הקטנה, הערפלית, היקרה, ה… מה זה היה לי. ומתחתיה, מעל ההרים, השור, וקרניו מוטות מטה, אל מזלג־הנחליס הסמוי בחושך שלמטה. מחר.

כעת ככה: כולם נשארים במקומות עד בוקר, במשך הלילה תגיע כל האספקה, הציוד והתחמושת. במכוניות שיחזרו ריקות יחזור יאמבו ומחלקתו הפורצת, ושתי הכיתות של גידי ושל בּומה. עד אז יתפוש בומה את עורף המשלט לדרום ולדרום־מזרח. יאקוש יטוֹל את אנשיו ויפזרם ופניהם צפונה. בבוקר יציבו את המרגמות ואת הבּזוֹת לסיוע מקרוב. ואילו הסיוע מרחוק אף הוא יתקרב ויעתיק קדימה, גם פלגת־תותחים אחת תתקדם כמה שתוכל, באופן שאִשה תוכל להינחת מן המשלט והלאה צפונה, ומזרחה. וכך תהיה אשנו מפוזרת על כל השטחים הקדומניים. את הפיאטים יציבו בבוקר. ומה חסר עוד? הו, כלה אויר הנשימה. – לא חסר דבר אלא להתחפר, ראשית חכמה וראשית כל: להתחפר. – נאום צביקו הארוך בירכתי הבקתה הארוכה על במתי ה’ערפי' (שוב ה’ערפי' שלנו!), שכגמול לטרחת הפקתו מחיר צביקו הלז היתר הצתת סיגריה באגרופו, שגגה שבפיזור־דעת, שהעלתה מיד פרי יִשוה לה בחיקוי כללי, והרבה קובּעוֹת אגרופים נתלקחו והאדימו בזו אחר זו. מתמלאים פתאום גאוה עבה כששומעים קול בשידור מנסח לאמור: ‘… כבשה את הגבעה ללא אבידות ומתבססים במקום…’ (אף־על־פי שאולי כבשנו מקום ריק ולא היה כאן איש!) וקול אחד גם העיר כי אין לחשוש לסיגריות עתה, אלהי־מלחמה הלך לישון הלילה, כי נסו השחורים מפנינו, לא נותרה פרסה! (כאילו!) – ובכן מה? איש למלאכתו. לא הספקת להצן זיעתך הנלהבת וכבר – לעבודה. והמיותרים – שיסתלקו. לא זו בלבד שאין שר תהילתם. שאין טופח על כתפם – אלא שאותם הבחורים שהגיעו רק עד המדרון האחורי הזה של הכיפה הערפית הזאת, שהכרת קולם עונה בהם כי לא טרחו עד הנה בכלום מלבד אשר לטאט בסוליות הנעל כל צרור וכל קוץ בוֹטה, מעל פני חלקת משכבם, לרבּד את השמיכות ולשטח עליהן את גשמיותם המפוּרנקת כדי בילוי שעה־שעתים עד בוא המכוניות להחזירם, אלה בחורי כיתה שתים של גידי – שמוסיפים ומוצאים כעת טעם בהלעגה על הכל, זורים בהגסת־הלב אפר זלזול על כל גדולת הפריצה ההיסטורית הזו, שעדים לה הלילה וכוכבי־אל, ומעקמים עליה זמירות מזומררות שכאלה: ‘יופי, איך כבשתם לכם משלט ריק!’ – ‘מניין לכם שהיה ריק?’ מתוַכּח־נעלב אחד כנגדם. – ‘כלום, עונים לו, נראה אתכם פעם בקרב אמיתי.’ – ‘אתכם כבר ראו: ברחתם!’ מטיל הלה בהם קורת בית־הבד, היאמבואי רגוּש־העלבון. כל זו רביצתם המקניטה בפאת הבקתה. כל זו ההסבה שלהם, כשל יושבי־קרנות, יהירוּת אזרחי השכונה על־פני כל גר וזר, מבוצרת בהכרת־ערך יוחסנית ותיקה. לכל הרוחות! שעל־כן יפה שהגיע ברגע זה גידי, ונתקבל בתרועת כלות הנפש, ויפה שיאמבו לקח בריתחה את אנשיו וציוָה לעזוב את השלשלנים הללו, וכן גם הוסיף וציוָה על הקַשָר שלו, שעתיד להורידו שאולה, בדמי ימיו, בקולו הבכייני, באי יוּצלחוּתוֹ, בכל מהותו הפגומה, וכן גם יפה שכבר רינת מעדרים מתפצחת בסלע ומצטלצלת ומזכרת עיקר שנשתכח. המולה שבהתארגנות. מעגלים על־פני מעגלים, מעגל־מעגל בשלו. כאן מתאבקים בעפר רגלי גידי המצריד להם השערות ודברים; וכאן גוֹאֶה חרן־אַפּוֹ של יאמבו ומכווה את הקרֵב־הקרב; ושם הגיע כבר איזה ג’יפּ ראשון וצביקו הלך לקראתו, ואולי יודעים שם דברים שכדאי לדעת, ובכלל צריך קצת לקום לצאת ולראות ולהסתובב ולדעת מה כאן. (האין הכל פשוט מדי, חולין מדי, כאילו לא היו דברים מעולם! קצת מוזר, לא? הו כלתה נשימתנו!) – ‘עבדו, ילדים, עבדו!’ – קם כבר אחד שקצרה לו השכיבה הבטלה מגודל החג שבלבו, עובר בין היאקושים החופרים לתרום להם מרוחב נסיונו לתועלתם, תתפלא רק כשתציץ בו מקרוב ולא תאמין: שאול! – ‘הרביצו חזק אם חשקה נפשכם בחיים!’ כך הוא אומר, שופף על ברכיו ומוצץ מן הסיגריה שבאגרופו, ועצות לו איך לחפור, מניין להכות ומניין לחתות עפר. עד שהלה מתכעס שם למטה: ‘אולי תרד ותחפור בעצמך?’ כך מתמרמר הזאטוט כפוי־הטובה ושטוף־הזיעה, עד הבהק בה הכוכבים. – ‘אני לטובתך – ואתה כועס! אני כבר מספיק חפרתי. בתורי ושלא בתורי. וזה דברי אליכם: חפרו! צפצפו על הסלע, החיים יקרים יותר!’ – הזה שאול? מיושב ברוחב בינה, כנגד הבקתה החשכה וממול האופק המבהיר מעל קו שחור הגבעות הרחוקות וסתומות, ומזיל הרהורים לעת מצוא. ומי מכם הרגיש איך בשעה הליכה, ובקצת פחד, כבשתם למדינה הקטנה עשרת אלפי דונם, אם לא יותר! – באמת? – הזדקף יאקושאי אחד להביא סדר בנשימותיו הטרופות. – בודאי! חַשב לך: מן התל עד הנה! הרבה יותר: אולי עשרים אלף ואפילו יותר. – ‘שמע – מתערב עתה קול נוסף ומנוזל למדי בתרומת דברי הבינה – כשאתה רואה איך בשעה מלחמה משיגים מה שלא השיגו בשבעים שנות עבודה קשה, לא מתעוררות כך כל מיני מחשבות?’ –’זה נכון.' – הסכים היאקוש שמנוכח, אבל שאול לא הניח למחשבות היפות: ‘אתם הניחו למחשבות כעת – וחפרו! זה הכל. שמעו לי. מי שרוצה עוד ליהנות מן החיים – שיחפור. מי שעוד רוצה להתעסק עם הבנות – שיחפור. מי שרוצה לנסוע לראות את העולם – שיחפור. זה הכל. בלי שום מחשבות. לפני שידפקו אתכם הפגזים בבוקר, ותמותו צעירים ולא יודעים כלום!’ – נורא צודק, ורק הסלע אינו אוֹבה לשמוע כלום. ‘אתה באמת חושב שבבוקר יהיה משהו?’ שאל אז קול בלילה, מהמיית לב הכלל. אחת היא מה יענה מי שיענה אם יענה מישהו – אי־חשק גדול נובט־צומח, וחלחלה רצה במעיים. אלוהים אדירים – לא! בבקשה – לא! ונוטים אוזן לקשוב את כבשונו של הלילה שבחוץ, הרומם ומחריש מי יודע על מה.

על כל הפצרות האתים הנרגשים עונה האדמה בצליל־אבן קשוח. שתים־שלוש גרידות ופלומות כיסוי הפער שעל־גבי הסלע מופשלות ומציץ אליך הסרבני הזה, המלכין הזה, הבלתי־נכנע, האדיש לכל מהותך, לתכניותיך וגם למכותיך. סלע אחד וגדול, כל הכיפה הארורה הזאת. ולא תועיל סטיה לא לכאן ולא לכאן. חצוב להבות, זרועותיך תיבשנה, לשדך יישרף, ולא־כלום. ומתחיל להקריר בעולם, וצעיף קלשלש של לחות מצטבר ומרעיד לפרקים. גם אלה שנתמזל מזלם ולא צפה אליהם תשתית הסלע מיד למגע – היו יורדים בין פלחי אבנים לרוב, ויש שפלח צור היה ממליט פתאום זיק־אש מפליא, וריח חריכה. ומיד אחר־כך שוקע לפתע האֵת במקמקת־עפר רופסת, אשפת דורות ואפר מדוּרות מהודק שמגע האֵת מרַגש בו כבפיח נאלח, רוחף ולא שוקע, עד שאתה פורץ לעומתו בשיעול ומקלל ונוזף בכל אשר בתחומיך וגם אל מעֵבר שבעה אפקים נושא אָלָתך – אבל האופק שבאמת, זה שבמעגל מגע השחור המוחלט בשחור הבהיר, אשר בבריכתו רוחצים כוכבים טהורים וקורצים, כאילו ככה ניחא להם, כטובלים בשמן – האופק הזה ממש לא איכפת לו, ואינו יודע ולא שוֹעה, אל כל כולך. כבר פרחו חבורות בידיים. מאותן המתמלאות דם ולא נוזל אחר. כבר שיבר פלוני עץ־אתו בחמת תנופות הטחותיו, וגדם השבר כמעט וביקע במעופו ראש שכנו. רגבי אבן, שיירי נפצי כדים, רוגם טמון, נקרת שקיפים וחדודים, חרסים ואזניהם, מכיתות אבני־אגרוף, אבני־קדקוד ואגוזי־אבנים לרוב, מכרה חצצים ופסולת סתתים – כולך כל הזמן רק כופף ונוטל, כופף ומשליך, גוחן ומטיל הלאה, חובט אצבע. מכה בזעף, וצולל פתע במקמקת רפופה, וכשנושם לרווחה – אז מגיע אל רצפת סלע־התשתית המהולל. סלע קרטוני חיורי, לח משהו, שהתנגדותו אינה פלדית, אלא רק מאַפּסת כל מכה שלך לכדי קומץ מטופש, ואדירי החבטות באים ונמחקים ברטבוביות של כלום. חפרו, בני, חפרו, ומכושים? – למה לא הביאו מכושים. ‘למה?’ – בכה עלי יופי. ‘בלי מכושים לא יזוז’ – התמרמר ‘דבש’ שקומתו היתה מקופלת עד שתות בנבירה. ובעיזוק אבן אחר אבן עד הטח אגרופים בשמים. אני לא עושה כלום! – יצא במרד גלוי גואל המג’נוּן – שיביאו מכושים!' בלי ששיער כמה קרוב אצלו היה רושף גחלים יאקוש מלך היאקושים – ‘מי לא יעשה כלום? – רשף יאקוש – קח־את־האֵת וחפוֹר! ברור?’ – רהט יאקוש ככה שגואל סרה ממנו מג’נוניתו באחת ומריו רפה כרגע ושב ושחה לחפור. – 'ומה אתה כאן צועק ולא חופר!, – ירד יאקוש על ילד אחר, שהוא, מסתבר, מיקי האח של אחיו, שהיה יושב וצוחק צחוק כדי שלא יבכה בכי. כשהיה רץ קודם, נפערה האדמה תחתיו בפתע, וכמעט שפכו רגליו לתוך מהמורה כרויה, מין מטמורת־תבואה ריקנית וארורה, כיון שכך נצץ בדעתו להציב תחת רגליו פיגום כלשהו והרי לו שוחַת השוחות, פטורה מכל חפירה! וגם הלך כבר לגשש בחושך ולמצוא לו קורות וקרשים ולבנות בנין בתהום. וכבר הוציא שעה לא קלה, וקללות לעומק ולגובה, וכלום לא יצא ונואש וחזר למקומו, ורחמו עליו מן השמים ונזדמן לו מקום שכולו מקמקת. קצת מצודד אל קיר הבקתה השמאלית, והעמיק בבת־אחת עד כדי שמה שהוציא מכאן חזר ונשתפך אליו מכאן ואין לדבר סוף. אז מה רוצים ממנו ומחייו, נמאס עליו כל המשחק הזה ולא רוצה. ושיתנו לו מנוח וחסל! – ‘זה פשוט מאד! – רהט אליו יאקוש קצרות – לוקחים אבנים ובונים דופן.’ וקפץ אל תוך השוחה התשושה, מיקי מגיש ויאקוש נונה בתוך הקמח השמנוני. הנאלח למגע, ובתחבולות מתחבלים, וקצת משתעלים, ונועצים ראש אל ראש כיצד להניח אבן, ואחות עושה עיגול קטן סביבם.

אבל בעוד שאלה המסכנים מפצחים סלעים, מתפצחים דברים בפצח, בצלע הבקתה הארוכה, כפצח בטנים. שוב קמו על תלם כל אותם הדברים הרגילים, על כל ארחם ורבעם כתמול־שלשום, שוב שחו וחיו במי־הרקק, שאננים על השמיכות ומוזילים להם דעות ושמועות תחת שמי הכוכבים. שוב היה שואל אחד אם ברור לרעהו מה היה הטעם לסחוב אותם לכאן. ואחר היה שם מבקש שוב לדעת אם יש רגליים לקול שעוף השמים מוליך כי הנה יגמרו כאן ויקבלו חופש, ועוד אחר היה מפקפק בעצלוּת־קול ומבקש בטחון אם אמנם זה המקום שבלעדיו אין שלום לשדה־התעופה שלנו, ומה, בכל־זאת, הסיבה האמיתית שהרגיזו לבוא כל־כך הרבה בחורים על דבר כה מעט, על גבעה עזובה וריקנית אחת, – כמאז ומעולם והכל היה לגמרי כתמיד ובלא שינוי. ואף אותו זמן, בן האלמוות, שהיה מהיר ושוטף כל־כך אך לפני שעה קלה, נסחבל עתה ונסתרבל מהִמהומים מהומהמים, אפילו ספי הקמ"ן שהיה מרצה בחיוך משקפיִם מעל־גבי הג’יפ שהגיע, ומהברת קולו ניכר בו שכבר רקומה בלבו כהלכתה השורה המנוסחת רשמית לאמור: ‘בשעה עשרים שלושים חזרו כוחותינו והשתלטו על הגבעה 244 ללא אבידות’ (שתיראה מרחוק כה אבירית בהתאפקות וראויה להערצה), וכן ההערה השנונה, המשתמעת לשתי פנים: ‘לא היתה היתקלוּת בכוח סדיר,’ ובת ההערה המצועפת דוק של לגלוג: ‘בלחץ ההפגזה המוקדמת נסו המקומיים’ – והסיום בנשימה רהוטה: ‘מיתר גיזרות המזרח אין מה להודיע.’ – אפילו ספי הקמ"ן, מעל־גבי קב־ונקי מקצועי זה לא פסק מהתריע על כי הרבה סימנים מעידים יש בידו, המנבאים המשך הפעולה למחר, שמצריכים לעמוד יפה על המשמר ולהתכונן – ואפילו החרדה, שבכל־זאת, שדבריו מולידים (עם רצון מפורש לשמוע הכחשה וכפירה בהצהרה ידענית זו, שכן כלום לא יהיה!), אפילו כך, נראים עתה כל אלה מיושנים מאד ונוסכי־תנומות. מתפזרים, מתשוטטים קצת, חוזרים ושואלים מה השעה, מתי יזוזו, יוצאים עוד רגע לתוך החושך, להציץ רגע אל האופק שאינו מגיד כלום, ומפהקים פיהוק ששואף כבד אל האדמה, וכשמשטחים את השמיכות, ומשתרעים נוכחים, בחצי אוזן, גם באיזה ויכוח טורדני נטוש אי־פה בין מי למי, וגם בנעירות־חמור רחוקות־רחוקות, שמביאות עמן זנב הרהור רחוק ונמוג. ונושפים כנגד פחד־פתע לא־מסוים שהזיד והציץ ראשו כדי רגע – וזה הכל. וכעבור עוד רגע מתיבש גם זה כגבא־מים שחרב. ונותר מין רפש קרוש, שטוב לשכוח אותו ולעבור אל דבר אחר. אצל הג’יפ עדיין קולות דנים בדיונים, וכמדומה שוקלים אם מוטב להניח קו טלפון שהוא, וגם קולו של שייקה נשמע פתאום בין הקולות. מתי הגיע לכאן הזעיר? הגידו, האם איננו קצת שלוים מדי? האם לא מוזר הדבר שתמה האימה מן הלב וכאילו הכל כבר מעולם וכתמיד? האם אמת היא שזו צקלג המדוברת, ועל זה היה כל הרעש? אח, לא, אתה רק עייף מאד, עייף כבר למעלה מכוחך. ויש מי שידאג. שידאג הוא בכל כוחו. ומתוך כך התגלה הכל סביב כה גמוד, שכיח, ארעי, ובלא חשיבות שהיא, כתחנה פעוטה על הנתיבה הגדולה בין שתי רכבות רחוקות. מי זה כאן על־ידי? עובדיה. – ‘אתה ישן, עובדיה?’ – סח נחום חרש והתהפך על צדו לעֶברוֹ. – ‘לא’ – ‘במה אתה מהרהר לך?’ – ‘כלום. סתם ככה.’ אמר עובדיה, והתהפך אף הוא על צדו, לעֶברו: ‘מה יש?’ – אמר עובדיה. ‘לא. אין כלום.’ אמר נחום. עצוב לי, רצה להוסיף ולא אמר. שותקים ומביטים בחשכה. אבן קטנה רוצעת בצלעות, ונחום חוזר ומתהפך על גבו. – ‘כל־כך קל נגמר פה.’ אמר חרש. ‘ממ. נראה מחר.’ – ‘אינך מבין.’ אמר נחום. אבל ידע שלא יצליח להסביר יותר. על־כן נטה בבהנוֹ לעֵבר השמים: ‘מה שמו ההוא הכוכב?’ – שאל. ‘אני לא מבין בכוכבים.’ אמר לו עובדיה. במה אתה כן מבין. אתה סתם טיפש. חבל שהתחלתי אתו. למה אני חסר סבלנות כל־כך. הרגשה כאילו פרוזדור ארוך מאד ושומם מאד ולא ברור מה בסופו. עצבות גועלית אוכלת את הלב. בדידות עד קרקעית העולם. אפילו לשתוק יחד אין עם מי. ופה ושם מדברים ומדברים. ומעדרים ואתים חוצבים. הו, אוירון בא. הנהו הולך ובא. אוירון אוירון קל־כנפיים. נזכרים בגליה. מה היתה גליה מועילה כעת. רק מרחמת. ורחמים לא פותרים פה כלום, לשכב, לשׂכּל ידיים מתחת הראש, להאזין לשיח מרחקים. צעדים גדולים באים, כבדים. מי? בּני ורחמים מגיעים. פורקים מעל כתפיהם את המכונה, את החצובה החדשה, את כבדוּת התנשפותם, ומשהו אחר שבלילה, אמיתי יותר. עכשיו נשמע דבר מפיהם. לא אזוז. האוירון, אילו נסעתי בו – לפנות בוקר כבר הייתי אצל גליה. בעוד כולם ישנים. אין איש לומר לו שלום. המשק כולו הס. אכנס לחדר־האוכל. אשתטח על ספסל. אצא ואשב על המדרגות שלך, מול הדלת ככלב נאמן. ואולי יתמזל לי מזלי ואַת תצאי פתאום ותמצאי אותי. ארבע לפנות בוקר. אף אחד ולא כלום. ופתאום! – פסס! – אני אשרוק לך. – גליה! – אַת תעצרי רגע. חושבת שמי שהוא חומד לצון, ופתאום: יוּ! – אַת אומרת – תראו מי זה! נחום! ולפני שכלום ואנחנו כבר חבוקים! נערת בוקר ולב פועם מתחת בגדי־העבודה. נושקים ונושקים בלי להיפרד. גליה – אני לוחש לך – גליה! – נחומי – אַת צוחקת אלי – מין פגישה! איך אתה פתאום? – מה־איכפת איך, ובלבד שאתה כאן! – הריח שלךְ, טוב כריח בוקר ושערך כולו ריח… – הלכתי לחלוב, אַת אומרת, מסבירה, – כל־כך המון לומר עד ששותקים, וצוחקים מאד זה אל זה. זזים הצדה חבוקים. אל מתחת לברושי־הכסף, אותם הריחניים, המבושמים, האוהבים, הליליים, מאובקי לילה נרגש, שלא יודע מה. אצבע אלוהים! גליה שלי. כמה שאני אוהב אותך! כמה שזה אחרת על־ידך, כמה שאַת חסרה לי, כמה שזה אחרת אתך כמה שאַת בדיוק מה שאדם צריך! גליה נפלאה, גליה! גליה, אני אומר לך שנית ושלישית. נחומי, אַת אומרת, יופי שבאת, ותישאר פה? לא נדבר על מה שיהיה רק על מה שיש, שבאת אלי, שאתה אצלי, שאתה נחומי שלי, איזו הפתעה! אני הולכת לי ופתאום מי? לא הודעת כלום מקודם, ופתאום! יה, כמה שאני שמחה: בוא נראה אותך, עמוֹד כאן, תסתובב קצת ככה, חביבי אתה – ואינך נפרדת ממני, ואני מושך אותך אלי עוד, ומנשק ומנשק, גליה שלי גליה – חביבי! – סַפּרי מה נשמע? סַפּר מה אתך? איך זה פתאום? סַפּר סַפּר! שמע הלא זה עצום, הלא זה נפלא – למה עומדים פה – בוא, וסַפר לי, אני נורא שמחה, ואיזו בלורית שגידלת! נורא מתאים לך, בעצם, זה נפלא, עצום שמצאתי אותך! אתה רעב? צמא? בוא אתן לך, תאכל ותשתה כל מה שיש לי, יופי שבאת, נחומי שלי – גליה, גליה, פרצופית שלי, נחמודת שלי!

– ‘תותחים! לא תיארתי לעצמי שזה ככה!’ – חרג פתאום קול מן האפלה שהיתה זרועה כעת כולה עיגולים־עיגולים קטנים של מילמולים שטוחים ושווי־זמזום שרק לעתים היה קולח מתוכם קול מוּגבּה, צחוק או חרפות, כפכפוך־פתע בשלוַת שלולית, וחוזרים ונמחקים בתוך מעגלי היינו הך. אבל כעת התנער פתאום מנוע הג’יפּ וריתח קרביו בו כאילו ביקש לפרוץ ולנסוע, ודין־ודברים שהיה שם עמד להסתיים, ועוד מלים בודדות אחרות ויסע. וגם ריח נשכח ולא צפוי של עשן כבוי זחל על־פני הארץ, בלתי־נרגע. משוכות־משוכות בא קול עתה ושאל מתוך אחד המעגלים – מה שמו הכוכב הזה, הגדול? – ההוא? – שאל מישהו, שגם הוא, מסתמא, ידיו מתחת ראשו ועיניו בשמים. ‘שמו – –!’ ניבז לעומתו קול מרושע אחד, שהכל נענו לו בצחוק־זדון, וזה יהיה, כנראה, פֶּטֶר בדיחות־רשע אחרות, שתבואנה מעתה יד זו בעקב זו, וצריך רק להתהפך ולעצום עיניים ומאליו יהיה ויבוא הכל. אבל הכוכב ההוא, וכל מאות הזהרורים האחרים, לא משו מהבהב ומדלוק מצוחצחים בגבהים, עשירי הלחוּת המבהקת. וכן מעל כל אלה היה הלילה ממלמל בשלו, רחב וגבוה ולעומק ולעובי, ולפני ולפנים לא מושג ואין־חופי כאוקינוס. והג’יפּ חזר וריתח קרביו בהמיה גוברת. משתוקק כולו לצאת ולרוץ. קולו של יאקיש עוד עיכּבוֹ: ‘מכושים־מכושים, בלי מכושים לא ילך, צביקו, מכושים!’ – ‘יהיו מכושים!’ – בא קולו המר של צביקו לפייס – ‘מתי?’ – רגש יאקוש רומץ כולו – ‘עוד הלילה. תנוח דעתך.’ אמר צביקו. ועוד אמרו אמירות אחדות. ‘תדע – אמר יאקוש – אנחנו מחכים!’ ־ ‘יהיה בסדר.’ אמר אבהית האומר. והג’יפּ שהרגיש כנראה כי הותר הרסן, והדרבנות בצלעותיו – פלט עתה נשימה כלואה ורגש ועקר והפליג לחשכה, בצלצל ברזלי על כל סלע, ובהמיה פוחתת, ההולכת ונעשית עצבה יותר ויותר, רווּית געגועים עד דמעות. אה, על מה תמים ימי אדם. למה הדרכים הרחוקות, הנבלעות בלילה, הנמשכות ונמשכות להן – למה הדרכים הרחוקות… לא יודע מה. משהו.

עובדיה מתהפך. מי צריך לי כאן? נחום לא, ואיש לא. כאן ובכל מקום שהוא. בבית אצלי הפסוק החוזר הנצחי הוא: לא־כלום. אילו כתבתי יומן, כל יום היית מוצא בו לאמור: לא־כלום. חזרתי ויצאתי ולא־כלום. חיכיתי, הלכתי לישון, קמתי ולא־כלום. ישבתי כל הערב בבית. החלטתי לא לצאת ולא־כלום. יצאתי לרחוב והלכתי לסינימה ולא־כלום. ראיתי חברים, צחקנו נורא, הסתובבנו כל הערב ולא־כלום. יום אחרי יום. ואחרים כמדומה, אינם מוצלחים ממני. לא החברים שלי. אם חברים הם. כולנו כאחד. הולכים ויורדים ברחוב, הולכים ויושבים בקפה, הולכים ויוצאים וחוזרים הביתה, לחדר המחניק – ולא־כלום. לא־כלום כעונש מן השמים. אין מפלט מלא־כלום. השׂתרכות אחת ארורה. לחכות לפגוש מישהו. או שיהיה משהו. שיהיה עם מי. אחרת ממה שתמיד. כל הזמן תמיד. לדבר על דברים בלב נכון. לפגוש ולשיח קצת יחד. ואולי, אפילו, פעם, נערה אחת, שיהיה לבה טוב אליך… הייתי הולך ומביט אל כל אחת שעוברת. אל כל נערה צעירה – אולי זאת. אולי היא ששלח אלוהים לקראתך. ולא־כלום. אז הולכים אל החבריה, ומוצאים אותם כרגיל צועקים על כדור־רגל ומספרים על המקשר השמאלי שהוא הטוב מכל האחד־עשר. טוב, אז הולכים ויושבים בקפה על המדרכות סביב שולחן אחד, על כסאות מופנים ישר והפוך, בהשחצה, ומעשנים ומספרים מעשיות לא חשובות מאד, ורִווחי השתיקה גדלים והולכים, ומחכים שיבוא עוד מישהו לחיות את המת, ושיקרה משהו, או שיקראו לנו למשהו, ומלווים בעיניים כל בחורה עוברת, לראות איך הרגליים שלה ואיך היא מנענעת, ומעירים הערות קטנות של בקיאות גדולה, וצוחקים ומזמינים משהו לשתות, ואין חשק כבר לשתות כי הבטן כבר כנאד נפוח, ומעלים אש בסיגריה חדשה, ואין שום חשק לעשן, צרוד ומר בגרון, ועם זאת מציתים עוד סיגריה עבת־טבק באצבעות הצהובות, והטוב שבה הוא רק רגע ההצתה וטקס הנשיפה הראשונה, הבתולית, שנעשה לא כאילו נישוב עשן כאן, אלא ענין ממשי ורציני מזה. טוב, ומה עוד? נפלא, הולכים לסינימה. אחת היא מה הסרט. ומה עוד? מה יש עוד? הגידו, מה יש עוד? מחכים, אולי יינתן סימן שהוא, לא יודע איזה סימן, ולמה סימן, אבל מחכים מאד. לאחר יום העבודה, ענודים במעילוֹן המשובץ, בחולצה הלבנה מוגבהת־הצוארון, ובנעלי חוֹרי ברגליים, ומחכים לסימן, סימן שיהיה דבר, סימן שמשהו עוד יהיה, ושהכל יתהפך וישתנה להיות, סוף־סוף, אחרת וטוב, ורק לא יודעים מה בינתים, מה לעשות בינתים, עד אז, לאחר שכבר דוּבּר ובוֹרר לפרטים מי עדיף ממי, דה־סוטוֹ, קרייזלר או פלימוט, ואיך פועלים ההילוכים ההידרומַטיים – מה כעת? וגם, בנות, כשמזדמנות בינינו, אינן שונות בכלום ודומות בדיוק לנו – אלא שבשמלות מגוהצות ובתלתלים עשויים להפליא. אלינו באות בנות שדומות בדיוק לנו, שמשעמם להן כמונו, שמטופש להן כמונו, ושהופעתן כסוסות רתומות בצעצועי־נוֹי, אינה משנה כלום. וכשתמו שני הרגעים של ההלצות של מה נשמע, של יופי השמלה שלך – תם הכל ואין כלום. חסרות מין, חסרות חיוּת, חסרות פרצוף, חסרות מלה לומר. שמלות חסרות־לב. לעזאזל – זה הכל. ערב־ערב להחליט מה עושים הערב, לאן ובמה מנסים הערב. הולכים אל הקיוֹסק של כוהן. והכוהנית מוציאה החוצה כוסות בירה. ופושטים את הרגליים מלוא אָרכּן, ליהנות מכל שווה כספך, וצוחקים קצת וצועקים קצת, ומסַפּרים עוד פעם שהכוהנית הזאת, כשם שאתה רואה אותה, היתה פעם עלמה מופלאה, שהכמישה באִבּה, שכּן היתה יד איש באמצע, שהדיח את לבה, עד שיצא הכוהן ואקדח בידו. אבל ידו רעדה, ומכל הטרגדיה הגדולה פתחו את הקיוֹסק הזה. ותם ונשלם. משעמם. מדבּרים. שותקים. הזמן אינו זז. בחורות אינן באות. מניעים את הרגליים. כלום לא בא. מתגודדים כה וכה. נשבעים לשבת מחר בבית ולא לצאת. יושבים חמישה־עשר או עשרים בחורים. כלום לא יִקרה. יום אחר יום. וחוזרים מאוחר־מאוחר בלילה – כאילו צריך היה להספיק מי יודע מה. ולמחרת הכל מתחילה. אתה הולך כל הערב. אולי שם בפינה? על־יד־חלון־הראוה המואר ההוא. הולכים מלוא הרחובות. כל כלב יש לו מקום. ואתה מסתובב כאילו אין לך לא צורה ולא דמות, כאילו אינך כלום. כולן עוברות על פניך בלי שעין תתעכב עליך רגע. ושמא לבושך דוחה? והרי כמוך כאותם שבזרועם משולבת יד רכה, בוטחת אמונים, אותה בלורית מסורקת, אותם מכנסים אפורים ונעליים… בנעליך תכתת עד עייפות, בלי לשוב על עקביך, ובלי להמשיך הלאה, ובלי להפסיק ובלי לא להפסיק. ככה זה. אתה. וכולם. מחנות־מחנות של משרכי רגליים. מחכים לסימן. אֵל אלוהים, תן להיות באיזה מקום. תן להיספג אל מקום שאפשר לחיות בו, בין אנשים ודברים שסופגים אותך, שתהיה לך נערה שלך, אחת מכולן ומיוחדה, שתהיה אתה טוב בעיניה והיא בעיניך, שיהיה בתוך החיים האלה פנס מאיר אחד, באפלה המחורבנת הזאת… לעזאזל – – – מה היתה היריה הזאת? רחשים־רחשים בגב. מי ירה? הקשיבו! – – לא? בודדה משם. מוזר! לא. כלום לא.

שני זיקוקים רחוקים מתרוממים פתאום בצפון ומתפקעים אין קול, וריח העשן זוחל. כמוסר־כליות. כזמר שנשכח. ואולי כמתוך תוכם של ימי־ילדות מטושטשים מאד. כלבים נובחים במכביר, רחוק. השלווה הזאת, חברים, שימו לב, מדומה היא. החלל קשוב חרדות, אף כי מראהו נינוֹח לגמרי. חדיר לכל בת־קול פעוטה. כובש התיפחות ועוצר לבו. מקשיב אֵימות… ישחטו אותנו… שָבַת אֵת שָׁבַת כּיתוּש. אין טעם בכל החיטוט הנמבזה הזה. מעיך יישפכו ושוּחה לא תיכרה. מזיעים, מעוּפּרים ומתנשפים יוצאים היאקושים ומצטפפים לצוותא כנוּס ולָחוּץ יחד. ויחד כועסים ומכווצים כתפיים מפני הקור היורד. הזאת היא המלחמה, הלזה ייקרא קרב – נבירה מטופשת זו! נשענים גב אל גב ומחרישים צופים בחשכה. – ‘מה הישיבה הזאת?’ – מתנפל פתאום קול רע אחד. מי זה? מה זה עסקך אם יושבים. מי אתה בכלל. – ‘קשה, מה? – ריכך הבא דבריו – רדו רגע לחפור ב"קדמי" ותראו מה פירוש קשה!’ הערה שאינה מועילה הרבה להפיח ידידות ואומץ. – ‘אין דבר. – אמר להם דויד, מצטייר בחסנוֹ על הרקיע – ככה זה אצלנו בצקלג!’ – ‘ומה היו הזיקוקים והיריה? השיח אליו דאגתו עלי יופי. – ‘זה כלום. – אמר להם דויד וקישקש בקופסה עד שפתחה, והגישה נדיבוֹת אל חטמו של כל אחד ואחד, ליטול סוכריה חמוצה – כל זמן שלילה, הכל לא־כלום!’ (סוכריות נחמדות. מניין לו?) ויש לו לדויד עתה קול לילי עמוק ובטוח ומרגיע. כדאי להחזיק בו ולשאול אותו עוד שאלה או שתיִם, כדי שתנוח עליו הרוח הנכונה ויתישב לסַפּר בקולו הרוגע סיפורי־מעשיות ככל שתעלה לשונו, על הרפתקאות, על חבריה, ועל מקומות, על נגבה ועל אִבּדיס ועל ג’וּליס ועל הגבעה 69, דברים שהיו מכבר, לפני חָדשיִם ולפני שלושה, מוארים אור אדמומית, והשקט והאזניים הצעירות והלילה העמוק – רקע כה הולם להם. סיפור כפר־דרום המנותק, סיפור הפריצה האחרונה בליל פינוּיוֹ, ועל הלל ועל אליהו ועל רביבים הרחוקה על כתף עסלוּג’ – ועל אותה ערמת־ערבים עקוּבּה מדם בבנין המתפוצץ, וסיפור מעשה כיתור אשדוד, שהשתבש בחולות ובשיחים ובגדרות ובאש המטווחת מראש, והכל עלה בתוהו, מוכים ומגורשים כחיות פצועות. וסיפור ‘מבצע־גיס’ שעלה על השרטון בלילה מר אחד, כשהויקרסים והתותחים המכוננים מפלוּג’ה קצרו בילדים המתפרצים נגדם בשדה הפתוח, מצד בית־הספר שאצל התל, וסמג"ד אחד שפגז ביתק חזהו, וסיפור העברת השיירה האחרונה, בחצות־הלילה, שעלתה על המוקשים ושתי מכוניות נושאות דלק התלקחו, ואחד, גח"ל, שישב על הכנף, נדפק. ובכלל המוקשים. קללת השטן. ואיך היו אוכלים כאן בנגב רק סרדינים עד שנתבסרו המעיים. והיציאה לקבור חללים, עוד קבר ועוד קבר. ועוד איך היה כל אחד ואחד ידוע בשם. וכל הארץ דיברה בלחש מי נפל בלילה. והנסיגות שבבקרים, אותן הנסיגות. וסחיבת הפצועים. אפשר לסַפּר ולסַפּר. נעשה קר כיללת תנים. די בסיפורים האלה. מי ביקש ממך סיפורים עצובים. ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת, או רחוקים ולא נוגעים בך. למי יש סיגריה? בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילוֹתיִם, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא. ואיזו קומה וכתפיים! הלילה מזמזם. בניני צרצרים, עמודים גבוהים וזקופים ואכסדרות ויציעים שלמים, על־פני מרחבי המרחבים. מתברר כאילו נמצא חוט המקשר את כל הדברים. שבתנו כאן מתחילה להיות ברורה. ובושה להתאונן, להתחמק מעבודה קום, בחור צעיר, חשוֹק שינים ועשה הכל, כנדרש. משהו גדול מתברר. שייכותך לגזע האילן. למפעל גדול ושלם. לעם שלם הנלחם מלחמתו, וצודק בדבר! אבל טוב יותר היה אם היה מישהו פוסח ומתחיל ענין אחר. די בזה. הו, די לנו. שתיקה ארוכה מדי רובצת. אנחנו שותקים והלילה ממלמל. – ‘מניין הם באו?’ – שאל פתאום יאקוש. מי מכולם? – ‘משם!’ – אם כוונתו להתקפת המצרים על המשלט. ‘משם!’ אומר דויד ומורה באצבע, וברישול קול כמי שחוזר בפעם האלף על מעשיה ישנה. משם צלפוּ, – מספר דויד – משם הפגיזו, ומכאן – עלו נושאי־הברן והזחלים. – מכאן? – תמה מאד אחד שבחושך. וניכר איך עדיין רוחות השמים לא מתישבות לו עם הדברים, והכל נדמה לו אחרת מכפי שהוא. – ‘כן, מכאן. ששה. והרביצו אש עד רדת השמש.’ – שומעים ומלווים כל החווית־יד. בשרך כה רך וכה עָביר. אמא’לה, כמה רך בשרנו. דבר אין רואים בחשכה. צפופה ומעובה ומעיקה, – ‘אז למה יושבים? – התעורר פתאום יאקוש – אני הייתי לוקח עשרה בחורים ויוצא שמה לרוצץ להם את האף, ואת המרגמות שלהם, ואת המשוריינים שלהם, לעזאול, מתגנב אליהם ומפוצץ הכל עד הבוקר!’ דיבר יאקוש בחפזה. נטו אוזן להקשיב אל מה שמעֵבר לצרצרים, לשמוע מעֵבר לנביחות הרחוקות. קריאות התרנגולים. וכל מלמולי הלילה וקריצות הכוכבים, אל מקום שהוא, שחבוּי בו, מסתבר, לב הלילה וצומת עורקיו, ופועם פעימות עמומות ומפורשות כְלֵב שצר לו בחזה, שמפרכס לצאת, פעימה־פעימה צוללת, אתך, עם העולם. עוצמים עיניים. ריח העשן זוחל.

פרק עשרים וחמישה

אור ליום א” כ"ט באלול

אחת אחר חצות. ג”יפ מתקרב. אין איש זע לקראתו. הישן ישן, ושאינו ישן חס על טרחתו. בא, התגעש רגע ונדם. מיד כוּסה ואבד במצולות הלילה. – “תמיד הם ישנים!” סינן מישקה מבין שיניו והפיוֹפת. –”אולי לקחו בטעות גבעה אחרת?” – גיחך קובי כששילשל אורך שוקיו ארצה. “לקחו? מה עוד נשאר להם לקחת, לאחר שאנחנו רידדנו לפניהם הכל?” – אמר מישקה ורכס את חגורת האקדח מעל מעל מעיל־הרוח המרוּוח שלו. – “קר! – צימרר קובי כתפיו בחולצתו, ושף כף בכף, וגם הידס ברגליו כה וכה. – נרדמת שם, ברזילי?” – “התנמנמתי,” מילמל הלה, בגששו לרדת ובפהקו מאד. – “מי שם?” נחלץ עתה לקראתם מן החושך בחוּרוֹן אחד, שצר לו, כנראה, לבזבז שעותיו על השינה, אחוֹת המוות, בימי הרת עולם. –”מה חדש, קובי?” הכּירו יאקוש ורהט אליו בדיבור אחד. –”ב־רר! – רטן קובי – קר אצלכם!” – “אה, מישקה! אהלן ברזילי – דווקא היה חם כאן למדי – בואו שבו, תנוחו בין כובשי צקלג!” – “כובשי! – נעלב מישקה – מה כבשתם? מרחוק כבשנו לכם במרגמות, והגשנו לכם כעל מגש משלט נקי!” – “וגם לא צקלג…” מילמל ברזילי. – “אם ככה או ככה – דיבר יאקוש לפניהם ברוחב־לב – שבו והרגישו עצמכם בבית. תה או קפה?” – “מה אתה סח! – נזעק אליו קובי – יש? חם? בחייך?” – “בקלוּת – אמר יאקוש – בואו אצלנו ואני שם לפניכם שלושה קומקומים, שלוש כיכרות לחם טרי, וריבה וחמאה ודבש. ומה שתרצו.” –”אז מה יושבים? – אמר קובּי – בוא ניגש אליכם!” “יאללה – אמר יאקוש – בואו.” – “אה, בחור, הרגז הרגזת את היצר!” אבל מישקה נטל עתה קול עסקי ושאל היכן צביקו. “היה ואיננו עוד.” סיפר לו יאקוש. – “איך זה? ולמה קרא לנו?” – “לראות את הנוף, כנראה.” תאֵר יאקוש בידיו מעגל־נדיבוֹת אפלולי. – "ואני – מת לישון,” גנח ברזילי. אלא שמישקה לא שעה אליו, ולא נח ולא הניח עד שחפרו ומצאו לו את גידי, והביאוהו משתרך ברגליים רפויות ובטמטום חושים, ממלמל טפלות ואין־שחר, וטפחו לו אז על שכמו לתועלתו ולידידות־אמת, וירדו לֶכֶת־אחים־גם־יחד אל ה”קדמי”, אל זאביק, אל מחלקה שלוש, לתאם יחדיו את “משימות־האש” למחר. וקובי, עד שתבואנה המכוניות עם חבלניו ומוקשיו, פנה לגהוֹר קצת ארצה ולעצום עין או שתים. ואשר למיקוש ולגידור, יש, כמובן, למַקש ולגדר את רוחב כל הגיזרה ועל כל דרכי־הגישה האפשריות (ולהותיר פרצות לעת בוא התפרצותנו שלנו – כמסוּפר בספרים), ואת הנשק האוטומטי יש להציב כך שיחַיה באִשוֹ את השטחים שנמית במוקשים, שכּן, כידוע, מכשול בלא חיפוי־אש, פגר אין־חיים; ואם אמרנו אש, אין אש, כמובן, אלא זו המבקעת שריון, וגם זה ככתוב בספרים, ואין מה לחדש. נאום מקצועי של יאמבו, שטרח ועלה מתחתית הגבעה עד הנה, לתרום מהשכלתו, שאך זה קנה בקורס, בחסרו ממנה, בה במידה, בהקשית־לב, ממנת אפרוחיו־אנשיו, אותם שבוא הג’יפ הרגיזו מביניהם, עקרו פתע מקרב נוּמת כעך רביצתם סביבו, ומושבתים מאותו קול־מלל רצוף, ותוזז שככה יפה הרדימם למרגעה, פג לבם לחרדות – אולם אך לרגע, לפי שכבר חוזרת הדוגרת למלא חוּלית מקומה הריק, ויתאַחוּ מחדש קרעי התנומה, שנחבלה ביציאתוֹ המבוהלת, והעלתה ענן דלוח של חשדות רעים במי־המנוחות, ובהתנגחות של רווחה, ובישוּר־עצמות מתפייס, חזר וקלט אותו המעגל המתרטן רטינה ביתית פוחתת, שאף היא, אם תרצה, מין דרך להפגת שכרון שלאחר־נצחון, אם אינה אחרת. ועל־כן מה? לא־כלום. בזרוע חבושה על עיניו צונח לבסוף קובי אצל כותל הבקתה ועוצם עיניו. – “מה נשמע, קובי?” בא עליו אז קולו של רפי המרובץ לו מנוכח – – “בקשר?” – ממלמל קובי במעוצם. – “סתם. בכלל.” אמר רפי, אין־מנוח. – “מה אני יודע – גנח קובי – קור־כלבים.” פיטט ונתכווץ עמוקות. – “קח לך שמיכה.” גרף רפי מתחתיו וגללה אליו בנדיבות לא צפויה. – “ואתה?” פיקפק קובי. “אַל תדאג – פּטרוֹ זה – הכל בסדר.” והכל חוזר אז כאילו לאיזו תקנוּת נשכחה. – “ממ,” אמר לו קובי כל מה שבלבו והתכנס בשמיכה. – "אתה עשוי עוד לתאר בדמיונך איך זה לשכב במיטה מוצעת?” – נפח רפי וליבּה את להבת השיחה. – “חַ” השיב לו קובי. – “מיטה מוצעת – מישך רפי קולו – ובית סגור, והכל חוזר לקדמותו.” “ממ,” אמר קובי והתכנס בשמיכה. – “כמו פעם.” אמר רפי. “לעזאזל – הוסיף מיד והגיד להלן – לחזור לקדמותו. מעשיות. מה יחזור לקדמותו? כלום לא יחזור לשום קדמות. נצטרך לחשוב על הכל מהתחלה, ואחרת לגמרי. יהיה לנו כוח לחשוב על הכל מהתחלה, קובי? לא נהיה אז שואפי מנוחות קודם כל ויותר מכל?” – “נורא עייף.” גישגש קובי בלשונו, ויותר מכל דברי־נכוחה שהם היה פשוט מגביה את השמיכה מעל ראשו ומסתלק מיד תהומה. – “אתה ישן?…” נתאכזב ממנו רפי בפירוש. –”כמעט” – התנצל קובי. “טוב. תישן תישן. – גנח רפי. – ואני אשכב פה ואביט לשמים.” – עד כדי שגם קובי פיקח רגע שמורותיו, להביט אף הוא בהם רגע, מה שם בשמים האלה, הקרועים למעלה עד עמקי־מעמקים, וכיסה ראשו בשמיכה. וצרצרים קמו אז וערכו מיתריהם. אחדים בנשימות עמוקות של שקוע בנומת שאננים, אחרים במשרוקיות ובחלילים, ועוד היו אחרים, שהיו מרגיזים כאִוְשוֹ של פעמון חשמלי, טורדני ואין קץ, קודח וקודח, כקורא ואין פותח.

ואחר־כך חזרו מישקה ויאקוש וברזילי, ואף זאביק בא ספוח אליהם, לשאוף רגע מריח העולם הגדול שמאחור, והכל עמם היה ברור לכאורה, וכל הבעיות – משעה שתבואנה המכוניות, פשט לשעת בואן –פתורות. כיוָן שכך עמד מישקה ופיטר עצמו, ומאחר שאין לו עוד מה, הריהו נוטל, ברשותכם, וחוזר אל “קבוצת הבתים”, שם ממתין לו תרמוּס תה חם (מכשיר פשוט ומצוין), שם גם שק־השינה שלו (גם הוא קנין טוב ושימושי, שלעולם אינו זז בלעדיו), וגם פינו לו שם מקום בבקתה מנוקה אחת, ובה, על מיטת־שדה, יואיל להתכרבל לו ולישון מלוא מנת שש השעות, שמבטיחות למחר קצין צלול ובהיר להועיל, משיב מלחמה שערה בנשק הכבד. וזו גם עצתו לכלל כולו: מנוחה טובה. היוכל עוד לסייע למי במה? ג’יפּוֹנוֹ הקטן מרוּוח לכל דכפין! לא? אם כן, היו בריאים. אמר, הצית סיגריה בפיוֹפת (מוּתר, לפי שערפו לאויב), הגעיש את הג’יפ המדובר, והעלה אור מועם בפניו (מוּתר, לפי שערפו לאויב), ונסע. אדם מצוין באמת. וזאביק השתעל וחזר נכזב מתשואות העולם ובאמת אין עוד מה. קובי נרדם ומכל־מקום בלעתהו השמיכה. אף ברזילי כבר התכרבל בסוודר ושיטח עצמותיו ארצה. – “ברזילי?” נגע בו אז קולו של רפי היושב מנוכח. – “אה?” נתרומם זה בדאגה. – “אמור: מדוע הצד הצפוני של השמים תמיד מכוכב מן הדרומי?” – “מה?" נדהם ברזילי מלב עייף. – “ונכון הקבוצה הגדולה שם, היא הלויתן?" – דיבר רפי תחנוני־ידידוּת. – “אח, אמר ברזילי בקושי, לא, אמר ביגיעה, מחר.” ומישהו מן הצד פשוט התעבּר אז: “שתוֹק שם – נזף הלז צרודות מתוך לבטי שׂעירוּתוֹ על נוקשוּת האדמה החדודה – מה נטפלת כעת!” – ורפי קם ועמד, ונפנה והלך לשתות מים. מה כולם ישנוניים כאלה. גם לא מלה לומר לאיש. לא נפש אחת. בלי סוף הלילה. אה, לעזאזל. קרירים אבל חלודים. מי פה מתהפך אין מנוח על הארץ? – “בּני?” – “א” – “אתה? אינך ישן?” – “כן ישן.” סתם הלה חריפות. “קר נורא…” התחיל עמו רפי, ובא וכרע אצלו, ואין מענה. – “תגיד – אמר לו רפי – אתה חושב שגמרנו בזה?” וגם זה נותר בלא מענה. –”הכל שקט לגמרי, לא?” – “בחייך…” חרק אליו זה תחינה ונזיפה. ורפי נואש וקם ועמד והתמודד בעסק גדול. והשיט עיניו סביב. וכשמתרוממים, גם השמים, שכמעט ונגעו בראש, מתרוממים עמך. כך נראה. ואחר־כך משך רגליו והקיף ובא מול זקף קמץ הבקתה, וצפה אל הרקיע המבהיר־מוריק מעל חוג האופק הצולל בשחור־זפת. אתה מלא על גדותיך. ואין לאן להביא עצמך. – “שקט סביב.” – הבעית פתאום קול מארץ. – “יאקוש? אתה? אינך ישן?” – “לא. חוֹרה לי שהשוחות אינן חפורות”. השיח דאגת לבו. זה הלב שאינו תמיד אלא צפוּן תחת זויות בוטות שונות. – “יביאו מכושים.” ניחמו רפי מן השפה ולחוץ. – “יביאו יביאו – התמרמר הלה – כשם שהביאו עד עתה. אינם יודעים מה מחכה לנו כאן?” – ורפי כיוץ בכתפיו חַוַת־דעת שאבדה בחושך. – “או, למה הישיבה באפס מעשה – ממשיך יאקוש שיחו – ולא מוציאים החוצה כיתה או שתים להיטפל אליהם עתה, להציקם באשר הם, להטרידם, ולהמאיס עליהם שנתם ואת חייהם – כיתה בלילה, מי אינו יודע, יתוש היא ונשר! לא?” – “כן.” אמר רפי בלא חמדה. לא לכאן לבו. ויאקוש סער בשתיקתו כסייח בלום. – “לאט־לאט” – ניסה רפי לפייסו במלה. – “איזה לאט־לאט – התקומם הלה – מי לאט־לאט. אין לי סבלנות ללאט־לאט. כלום לא ייצא מלאט־לאט. אני שונא לאט־לאט!” – “חביבי –חייך אליו רפי – איך אתה תהיה ככה עובד אדמה?” – “עובד אדמה? נזעק יאקוש כנכוָה – אני? אבא שלי – הוא. לא אני!” – אמר בהרבה שאט. –”אלא מה?” אמר לו רפי. – "כלום. די.” חתך יאקוש ואמר. – “ככה? ומי יעבוד אצלכם?” – “מ’כפת לי. שיקח פועל. אני לא מוכרח!” התלקח יאקוש מחדש, בלחישה חורכת, שהד של ויכוחי הבית טען ומירר הטעמתה. –”מוכרח? – שׂשׂרפי להתוַכּח – למה מוכרח? מה יש טוב מעבודה בשדה? משרד? בית־מסחר? או מוסך לאוטומובילים? כשיש לך שדות שלך, פתוחים עד סוף העולם?” – “חַרבּן על השדות הפתוחים. ואני לא. – תסס יאקוש – די לי שאבא שלי. מלילה עד לילה. שנה שלמה. שנה אחר שנה. כל השנים. עבד לפרות. לסוס. עבד קטן. לתרנגולות. לברזי־המים. לשתילים, למזג־האויר. לתנובה. לצרות. להשד יודע. רוצה לנסוע – צריך לחלוב. רוצה ללכת – צריך להשקות. והכל. ובכלל. ותמיד. זה הדבר: תמיד, תמיד־תמיד. תמיד אחד וגדול ונורא ואיום. לא. – לחש יאקוש בשריפה – אני אהיה לי דווקא מכונאי. יהיה לי אופנוע. בִּ־אֶס־אֵי. אטוס בכל כוחי. ברגע שיתחשק לי. לא אצטרך לא לפתוח משהו, לא לסגור משהו ולא לחכות עד שמשהו. לא רוצה לא להרויח ולא לאגור. רק לטוס. אני אהיה בן־אדם. הכל יהיה לי פתוח. לגמרי. וזהו.” – אמר יאקוש. – “על מה הויכוח?” – התערב אז פתע קול אחר, נוסף. ויאקוש נבעת ונשתתק כערוּף.

–”קר לי. התאונן הבא – לא נרדם. על מה אתם מדברים?” – “ברזילי? בוא שב. על: לאן הולכים כשייגמר העסק.” – “אה. נו?” – “אני – אומר רפי – לא מתאר לי מה יכול לקסום לו לאיש צעיר בעיר? חיים עקומים וחלולים בתוכם. לא?” – “הו, לעתים קרובות. ואתה?” – ניסה ברזילי לתווך אצל הצד השני ברדיפת־שלום. –”אני־שום־דבר." פסק הלה ואץ להבליט לעומתו זוית חדה, ולהיעלם. – “כן, אמר ברזילי, ככה זה.” ואולי משום שלא נתפקח עוד כל צרכו, המשיך ומילמל לילית: “היתה לי פעם חברה. נחמדה. – משך ברזילי ואינפף קלות –לא הספיקה לגמור את הגימנסיה והתחתנה. ודי. כעת היא שמנה ויושבת בין הרהיטים שלה וסורגת. מה זה?” –”בהמיוּת.” חירף רפי. – “היא לא! – מחה ברזילי – כלל לא. אבל ככה זה. הבט על החברים שגמרו אתי לפני שנתים. לאן הלכו? והבנות? האליל הוא: שולחן וארבעה כסאות.” –”שולחן?” אמר רפי. – “וארבעה כסאות," אמר ברזילי, “אינך יודע? שולחן מרובע. עשוי עץ ממורט. זגוגית מלוטשת על פניו. וארבעה כסאות ישרי־גו ערוכים מארבעת עבריו, ושטיח פרוש למשעי, ומזנון, אותו מזנון, ונברשת, אותה נברשת, ואותו רדיו, ואותם וילאות, ואותם פרחי־השוק באגרטל, ובאים הביתה ויושבים על קצה הספה, שכחנו את הספה. אותה הספה, ופותחים את הרדיו, ולא מקמטים חלילה כלום, ויושבים בשקט וחולמים וחולמים וחולמים על… הפריג’ידר שיהיה. הו, איך יהיה כשיהיה. כמו ללאה, לרחל, לבלהה ולזלפה. אלה הם בני־הנעורים. וזה הקסם הקוסם. זה המלהיב לב נערה. זה המריץ רגלי נערים. עד שלולא ידעת כמה קימוצים וחסכונות ותקוות מושקעים בכל רהיט מטופש ומגוהץ כזה, כמה קרבנות ודמי־עלומים – בשולחן המזוגג הזה. עם הבזיך. הכאילו גביש. הזה. הנמוך. לשושנים סימטריות, בכלאחר־יד רב־שקידה, היית…” – “הייתי מחַרבּן להם באמצע השולחן שלהם בתוך הבזיך הזה!” – קפץ ואמר יאקוש בחטף אחד. – “ח!” – אמר ברזילי. – “ח־ח!” – אמר רפי – “ויש גם אחרים – – אמר להם ברזילי – כל מאחרי־בנשף ההם. הם אינם בעלי־בתים. הם כמעט אמנים. בלורית, בתי־קפה, בקיאות שווה, בשחקניות, בשתייה, ברכילות גבוהה, בקול חכמני, בהלצות מיוחדות, מרוּטי־העצבים הללו…” – “סתם חמורים.” גזר יאקוש ומשך חטמו. – “ועוד יש אחרים. אלה ה”עושים־חיים" בעולם הזה. שיש להם קצת כדורגל בשבת, וקצת בחורות בערבים, וקצת אנגלית לאחר־הצהרים, וביזנס למשך היום. פשוט ובלא מעצורים. ואוכל טוב. ואוטו טוב. והיכּרוּיוֹת טובות ורווח טוב. וגם היו אצלנו שניִם־שלושה עסקנים, מבטן ומלידה. שנאחזו בכל הגלגלים ונטחנו בכל השינים, מתגודדים סביב איזה מנהיגוֹן שלהם, ועתון שלהם, ופעלתנות שלהם, ומחפשים ומבקשים השפעה בכל מחיר, קטנים ודורסניים, מלקקים ונרגנים, בהולים ואפסיים עד שממון. וגם היו אצלנו, ארבעה כמדומה, שיצאו להכשרה. שלושה בנים ובת. לא ידוע לי מה עלתה להם. ואם לא התגלה כבר לבת ההיא, כי בעצם אמה צודקת, ויעודה אחר: לנגן בפסנתר וללמוד ספרות. ולמצוא במהרה שותף ולהציג יחד באמצע החדר את השולחן וארבעת הכסאות האמורים, ולהיות סוף־סוף משלבים אצבעות וצופים בחרדת־קודש בשולחן שבאמצע ובארבעת הכסאות שסביבו – ומה אתם יודעים? גם יהיה פריג’ידר… הנה האֵל!”

–”אצלנו בכפר, האֵל הוא אחר – אמר יאקוש – האֵל הוא: לא משתלם!” –”מה?” – אמר ברזילי. – “כן. – אמר יאקוש – לא משתלם. אותו עובדים. בו מאמינים. לו משתחווים. ולכבודו מקריבים הכל. את חייך שלך. חיי אשתך, בניך ובנותיך. ואין כל יקר מפניו, אלא רק הוא: הלא־משתלם. שלעתים קוראים לו גם רנטבּיליוּת, ולעתים תכנוּן. אבל שמו הנכון: לא־משתלם. והוא אלוהי ביתנו. הוא המריץ מבטנים אל תות־גינה, ומבריכת־דגים לבננות, ומבית־קירור למכונות־חליבה; הוא אבי היבלית, ההזנחה, החצר ההפוכה, הקוצים בצדי השדה: לא משתלם. וזה בלוית הפזמון האינסופי “מגיע לנו”, והרינה על “המוסדות” וההאשמות: אם לא יתנו – לא נעשה! אלא מה? בידיים? – לא משתלם! – איכרים! הפרה האהובה, דליצ’קה השחורה, והעצים הגדולים, שזיעה ודם גידלום – כשלא־משתלם: ישר לעזאזל! ועוברים לעשיית בלוקים.” – “הי, הי! – התעורר רפי – מעשיות! איפה ראית ככה! אתה מגזים פי מאה!” – “מגזים? בוא תראה אצלנו, איך חיים בני־אדם. הנה הבית שלנו. בבקשה להיכנס. כלום. בית רגיל. שני חדרים קטנים. מרפסת סגורה ומטבח (קיר אחד מקרשים). אבא אומר: גם זה הישג לאחר עשרים שנה! בית־השימוש בחוץ. לא חשוב. חמש חולבות ברפת, שני דונם גפנים (היבלית גבוהה כגבהן!), קצת טרוֹפּיים, תפוחים לא מוצלחים (האקלים, האקלים!) שלושה לימונים, וחציר בהשקאה. ירקות וכמובן לול. שש מאות מטילות! ויש לנו חובות, ושטרות, וסידורים, וצרות. לא חשוב. כשהפרות בריאות חולות פתאום העגבניות, וכשהכל מצוין –יורדים המחירים ולא משתלם. ואחר־כך, כרגיל, פורצים מאורעות. גם הסיפור של אבא כרגיל. תחילתו, כשבא ארצה, פועל שחור בטוריה, בפרדסים, משקה בקיץ, מרים־תיבות בחורף, ואחר־כך נגר־אריזה, ואולי אפילו אורז, או רוכב חמור לפרדס, מנהל עבודה. ואחר־כך הארגון המשותף. והעליה לקרקע. וכל מה שהיה קודם – לא היה כלום: כעת מתחילה העבודה. עבודה? מלחמה! לא. קרב פראי! התכתשוּת, התגוששות והרמת משקוֹלות. אבודה מראש. יום־יומית. הכל נגדך. זוג־ידיים אחד כנגד אלף שדי־שחת. וזה עשרים שנה. המספר הזה. עשרים שנה. תמיד. בבית־הספר. בחגיגה. במסיבה. בשעת האוכל. אי־אפשר שלא לשמוע. גם הבתים, החצרות, והרפתות והברושים וכל עצי־הפרי אומרים: עשרים שנה. ואף לא יום אחד – היום הזה. הכל בא משם, מלפני עשרים שנה, והולך לו שמה, אל בעוד עשרים. ורק לא היום הזה. אין דבר כזה. לא ידוע. לעזאזל היום הזה. אין היום הזה. בשום מקום לא. היום הזה נקמץ ונחסוך, ונידחק, ונלך כאשר נלך, נחיה כאשר נחיה, יהיה הכל הפוך ומוזנח, הבית הפוך, השולחן הפוך, החצר הפוכה, מגרפה וקלשון יתום, עשבים שוטים, ובין הורדים יצהיב עתון מלפני חודש, יבלית יבלית יבלית – אבל, חכו, יום יבוא, עוד יום יבוא, באחרית הימים יום יבוא ו… ואני לא רוצה! לא, לא לא!” – “חכה רגע – קפץ עליו רפי – ואינך רואה כלל, להיפך, את… איך לומר, את החלוץ, את הלוחם, את האדם הנאבק – ואיך לבסוף קם הדבר, ממש מאין, ויש כפר, והתחלה, וחקלאות, ומשק, ועצים, והקשה מכל כבר מאחור, כבר עשוי… אבל כשמגיע תורך לעשות, להפשיל שרוולים ולעשות – אתה בורח!” – “חדל, אַל תצחיק! אתה עושה מזה הוד והדר. ואין שם לא הוד ולא הדר. כאב־לב ולא הוד. לבכות ולנוד ולא הוד. אַל תתחיל אתה לשיר שירים על זה. זה לא שירים. מה שירים. זה שבר־כלי. זה חורבה. זה איש צפוד. זה קלף יבש שקורא אותי לבוא תחתיו ולהתיבש. תורי? איך זה תורי? מי החליט? אני רוצה לבחור לי תור בעצמי. אל מה שיפה בעיני. גם הוא, אבא, עזב את אבא שלו בזיקנתו. אבל לא זה, כי אם זה: אני נחנק שם. זה הדבר. זה הכל. שם אני נחנק.” – “בשבילך המלחמה הזאת – ממש פתרון טוב!” – “זה נראה בסוף. – אמר יאקוש – מה לי ולעשרים השנה. מי שאל את פי. יש לי השמונה־עשרה שלי. וזכות על עשרים הבאות שלי. לא? אם יהיו לי. שמונה־עשרה שלי. זה מה שיש לי. רק זה. ואני רוצה לעשות בשנותי ככל שטוב לי בעיני. הן שלי. רק שלי. לא יכול לשאת לשלום את “חיינו נשרפו על המשק”. נשרפו נשרפו. מי ביקש ממך לשרוף. ואם שרפת אַל תבכה. הרחמנות העצמית הזאת. היללה “האנשים עובדים קשה כל־כך,” כאילו גמלו טובה למישהו זולתם. “עשרים שנה!” ואני לא רוצה. זהו. לא רוצה. פשוט. אפילו אם לא מוצא חן בעיניכם. אלה חיי שלי. ואני רוצה לחיות את החיים שלי. ולא את של הפרות. אסור לי לחיות את חיי שלי? חטא? ואם לשרוף אותם – יהא על טיסה מהירה. על שחיה רחוקה בים. למה לא? הגד, למה לא?” – “אה, אתה נורא מגזים! תמונת־זוָעות. והכל בגלל העבודה הקשה? אני, כשאני עובד אני שמח. כשאני מתבטל, כמו כאן, אני עלוב. כשאני עובד, אני – אני. ככל שעובד יותר טוב לי יותר. וביחוד כשזה קיץ וכשחם, וכשיוצא לשדה הרחוק, ל’כפת לי החום, ל’כפת לי האבק ולא היובש. ולא עובד בשביל אף אחד. אלא מפני שאוהב. כשאני מריח כעת את הסתיו הבא – מדגדג לי הריח לצאת לחרוש. מדגדג בידיים. בכולי. אלוהים יודע מניין לך המרירות הזאת. לא שייכת לענין. לא העבודה אשמה, לא השדה, לא הימים העוברים. לא יודע מה קרה אצלכם בבית – אבל לשנות תמיד אפשר. הרבה אבא עשה, והרבה אני אשנה. כשאחזור. אארגן את המשק אחרת. תבואו בעוד שנים אחדות לראות. לא מוכרח להיות דווקא כמו שיש. זה תלוי בי. ואני אנגן כלבבי.” – “קשקושים! – אמר יאקוש – לא מאמין לך. אתה מפתה את עצמך. לא תשנה כלום. הם ירכבו עליך: התרנגולות, התפוחים והעגבניות. אלה שאצלנו אינן עגבניות – הן דם התמצית של אמא. מי שאוכל עגבניה את דמה הוא אוכל. כן. והביצים של התרנגולות – אינן ביצים. הן הנעורים של אבא שאבדו. והבריאות. והעולם שלהם. וכל כולו של צלם האדם שלהם. (ובזה סוחרת תנובה ופקידיה. לעזאזל, בי לא יסחרו!) ראית פעם, אתה, את אבא שלך קורא להנאתו ספר?” – “אבא שלי?” – חייך פתאום רפי.

–”אבא שלי לוקח לו לפעמים איזה סֵיפר (בצירה דווקא!). לקרוא, ספר מסכן. אם אינו צונח מיד על חטמו הריהו קורא בו שני דפים. בתמהון, כאילו מסופר שם על מה שמעבר להרי־חושך. מתפלא על העברית. על צירופים מוזרים. כבארץ־פלאות. על כל הענין הרחוק הזה שמצא מישהו לענות בדברים שאינם מן המושב. קורא וקורא, עד שאינו יודע עוד במה מדובר, כמציץ דרך שמשה עכורה אל מרחקים אפורים, עד שהסֵיפר, בצירה, מהר מאד, צונח על חטמו. אם לפני זה לא קפצה בו דאגה סתומה, ונתגבשה להיות הכרה מפורשת שיש שטר אחד שלא נפרע, או ברז שלא נסגר, או שנבהל פתאום מן הידיעה הברורה כי לרפת אין בעצם קיום… זה נכון… אבל מה זה שייך? אתה כועס שלא תועיל כמה שתתקן לו: לא “איבכן” אלא “ובכן”, לא “שָאִילה” אלא “שאלה”? או כשתיוָכח כי אינו יכול עוד לסגור אצבעותיו על עובי מועט כשל עט־כתיבה –וידו לא נשמעת לו עד כדי כך?… מה זה מוכיח? זה העיקר?” – “קשקושים!” –פסק יאקוש. – “שם אני בבית – התוַכּח רפי בחום – שם הכל שלי. וכל השאר בא ממילא. לא יודע איך אתה חושב להינצל מכל מה שאמרת. לא תוכל להימלט. בשום מקום. מעבודה? משיגרה? מקושי? היכן? רק במה שאתה חפץ? תסתבך ותסתבך. אי־אפשר. ובשדה קל יותר ויותר יפה.” – “דיבורים!” ביטל יאקוש בזעף. – “אני בטוח בכוחי לתקן. כעל כף־ידי מרגיש. ואתה קופץ גבוה מדי, הרבה יותר מדי.” – “לא תפתה אותי. ואני אקפוץ לי – הודיע יאקוש. – מה שאתה אומר – הן מליצות, – דיבר יאקוש ונתלהט, וקולו כבר כמעט נצטווח וחזר ונפל ללחישה שורקת. – מליצות שאני פטור מהן. לא מאמין שאתה מאמין בהן. אדם צריך לפרנס עצמו מיגיע כפיו. טוב. כל השאר – הניחו לי. הניחו הניחו. לא שייך לאף אחד. אַל תטיפו לי. לא מוכרח לחזור אל הבית הריק ההוא, לא רוצה עוד ולא יכול לשאת את הבכי הזה, את השעמום המזקין הזה, את הקטנות הזאת, את הלחץ המקמט צלם אנוש שבך. לעבוד ולחיות. יכול לבד ובלי אף אחד. כן. יפה בעיני שאם יש לי לחיות רק עוד שנה אחת ודי, או עוד שבוע אחד ודי – אין דבר, אבל שתהיה זו שנה מלאה שלי, או שבוע יפה שלי. ימים שלי. זמן שלי. כולו. ושאחיה אותו בכל כוחי. בכל מה שיש לי. שארגיש אותו בכל יכלתי. כמו נר בחמצן. בכל מה שאני. טוב או רע. חיים עזים ולא משתלמים. אני שונא את המשתלם. אוהב רק את היפה. כמו רוח־פרצים אחיה, כמו גשם סוחף. עד צואר. ומעל הצואר. בידיים וברגליים, ובשום אופן לא בקצת או במקצת, אלא כולי, כך אני רוצה, כולי, בכולי, בכל כולי – וככה!” – וכשכבר היה נראה שיחריש, הוסיף יאקוש ואמר: “אבא לעולם לא יבין. אמא, תמיד דמעות בעיניה בגללי. ואני איני יכול להושיע. לא יכול אחרת. לא רוצה להיות שור קשור. לא רוצה רתמה. ולא די לי במה שיש. פתאום אני רוצה זה, פתאום זה. פתאום לא רוצה דבר ורק להיות מַלח בצי, ולהתגלגל בכל הנמלים ובכל הזוהמות. ורק לשתות ישר מן החיים. ואחר־כך נדמה לי שאולי אעשה משהו, השד יודע מה. רוצה ללכת ולא להיסחב. ורוצה בעיניים פקוחות לתת את כולי בשפע, בבזבוז, ובשום אופן לא בקימוץ, לא בחסכון. ואם היו באים אתי אוד שנַיִם־שלושה היית הולך כעת לפוצץ את הטנקים של השחורים במקום חנייתם, בתוך תוכם. מה? רוצה מישהו לבוא אתי? טוב, לא צריך.” אמר יאקוש, אבל את זה כבר אמר בלחישה גמורה. וברזילי נראה שכבר היה ישן לגמרי שכוב על כרסו וידיו מתחת מצחו. תן ילל ורץ דרכו.

רוח קורעת המלחמה. פורמת ומשאירה חשופים בעולם. הייתי צריך לומר לו… סח רפי אל לבו. מגשש דרכו אל מקומו אצל הבקתה, להמתין שם עד בוא המכונית. ואולי אף להשתרע עתה ולנמנם קמעה. וגם אולי הייתי צריך לומר כי אילו התחיל כל אחד פתאום כמוהו כי אז… אבל זה לא היה משכנע אותו. גם אותי לא. משהו פרום בו, או תלוש בו, ובכוונה, להרגיז. ועם זה, משהו שאינו נעדר מלב כל אחד. כאילו הובטח לנו, לכאורה, הרבה יותר, לא יודע מה. מאוחר נורא. ופעם צריך יהיה לחשוב על הכל. מאוחר־מאוחר בלילה. עד עצם תוך תוכו. מעגל קיום קטן מתחת שמים אדירים. כבתוך פעמון־ענק צוללת הדממה. והאמת היא: בלי תמר אתי, לא יודע אם הקרקע המוצקה לבדה היתה מספיקה… תמר? מה אני יודע! אם היא תרצה? או לאן היא רוצה? אה, שייגמר, שייגמר כבר כאן, אֵל אלוהים, שייגמר כבר כאן! הו, תמר. אצלנו יהיה אחרת. לא נתחיל בויתורים, בפשרות ובכניעה לתנאים. אנחנו צעירים ונילחם. בימינו ייראה המשק והכל אחרת. הזקנים עשו כברת־דרך של ראשית, אנחנו נעשה כברת־דרך נוספת, שלנו. נעשה שלא נימעך ביוֵן הקטנוֹת. נעשה שיהיה לנו יפה סביב. ואיכר אינו חייב להיות לנצח קשה־יום. הייתי צריך לומר לו: אין זה מוכרח שנעמוד תחתינו במקום שהם נעצרו. ועזובה ולכלוך וצרוּת אינם מטבע הדברים. גם לא הסתיידות האדם ההוגה. ולא שום נוקשוּת בעל־גופית. ורק שלא להשלים. הו. שלא לוַתר. רק לרצות, לרצות ולרצות. תמיד. כל יום מחדש. כל יום יותר. ולהאמין. תראי. אני כזה. אתך, אם תהיי אתי. בן תשע־עשרה. בריא. יודע לעבוד. אוהב לעבוד. ואותך. ומוכן לכל עבודה קשה. ואוהב. – ושמזה תצא דלוּת רוחנית וכובד־עפעפים? ולא נחדל מהתעקש דווקא־דווקא על בדיוק־בדיוק מה שיפה לנו, ולא פחות ממנו, בשום פנים לא! מי שאוהב את תמר לא יתפשר ביפה! הלא אנחנו הם ובידינו הדבר¹! ונעשה לנו את החיים הכי יפים שיש. למה לא? אני ראיתי בבית איך פעמים רבות, ופעם אחר פעם, הוחלפה הפסגה הנכספת בנמוכה ממנה, בקרובה יותר, וגם בזולה יותר, ומשאת־הנפש הגדולה, הארגמנית, האחת – נפרטה, כרגיל, לאחדות, דהוֹת־גוון, והכיסופים הוחלפו במציאות האפשרית, הזוחלת, לעתים על גחונה, מסכנים אבא ואמא – אבל אנחנו נלמד ולא נוַתר, ונתעקש לנו דווקא ודווקא על הגבוה ביותר, ולא על פחות ממנו. כי המתחיל להשלים – השלם ישלים, והרחק רחוק. ולא עוד, אלא שיש מוצאי שבתות, שנראה בהן כי גם לפחוּת יש עדנה, כמעט יופי, על־פי דרכו, ומישהו כבר מתהלך ומבמבם ושר את קבלת־דין מוצאי השבת, מקץ השממון והעייפות – ואני, תמר, ואַת, חביבה, לא אסכים, ולא תסכימי, ולא נאבה, ונשאג ונמרוד, ולא נקבל שום דין, שום פחות, תמרלה, ונילחם לנו ונילחם, ונמאן ולא נרצה אלא את הכל, לא פחות מאשר את הכל, את כל מה שאנו חולמים להשיג, ותארי לך, תמר – איך ייראה הבית שלנו! משק חדש בארץ ויפה, כן, וטוב, ומעובד, ונקי, וחי, שכל פינה חיה בו, שאין בו זנב־שדה נטוש או מבורקן, שהכל נוצץ בו מחיים יפים! מי יוכל להפריע לנו? במה? לזה? אבא החליף בית־מדרש בעבודה ברפת, ואני גדלתי על־יד הרפת ולא החלפתי כלום. לא גלגולים נתגלגלתי ולא נפתולים נפתלתי, בלי פרידות, בלי כאב ודמעות – והכל כל־כך מובן מאליו עד שלא אוכל לתאר לי אחרת ממה שהוא. אבל מתגעגעים לאחרת. חולמים על הרבה יותר. ותארי לעצמך! והכל פתוח לפנינו לעשות. מעשה גדול. לא יודע בדיוק לומר מה. אבל מרגיש בדיוק, ומלהיב נורא. אני אביט בעיניך ואַת תביטי בי – ונדע. ולא נסתפק בשום דבר שבינתים. שבאמצע. לא בשום קטנות. אנחנו לגדולות. תמרלה. לשנות. להילחם. לרצות. כן. כן. תראי.

האם הכרח הוא שיהיו שלוש מאות וששים ימי חול בשנה? האם הכרח שיום חג ייוָדע רק באחר־הצהרים שלמחרתו, כשאפשר להתבוסס ולהאריך שינות? האם הכרח לחסוך בטרחה כלשהי ולא לערוך אחרת, להגיש אחרת, לראות שכלי־השולחן לא ישמשו תדיר בהמשך אחד חול ושבת, ומאין זמן ולא כוח לנקות יותר מדי – לאכול תמיד במטבח, ובסכין אחד לכל, ולשתות תה מספל רצוץ־אוזן ופגום־שׂפה, ולהתגלח פעמַים בשבוע, ולהחלי, סרבלי־עבודה רק כשאבד סברם בעכירוּת, ולא עוד אלא שלהתפאר כי לא אלה העיקר שבחיים – אלא אחרת, מי יודע מה. והכניסה לבית, וגינת־הפרחים, והרחוב שלפני הבית, שמתכפש כשם שמתכפש, ויום חול נופל אל יום חול, אפילו אותן שמחות קטנות, אותן שקטות ועמוקות, אותם חגים פעוטים שקופצים עליך, משובצים בהצלחה שבגן, בעונה, ברפת, או בפרי נאה מנצנץ מבין העלים – גם את אלה גונזים עמוק בחוּביך, ומכסים על הריגשה ושותקים, שלא לשנות דבר בסדר – היום העייף, הממולא, שחוּקי־הכובד מושלים בו על־פני כל יצרי ההנאה. הלא אבא כשהרגשה מיוחדת צפה בלבו, אני יודע, נחרד מיד ודואג אם אינו חולה ואם אינו הולך להפסיד חלילה יום עבודה, וממהר לרוץ לעבודתו, שכּן הסוס לא יפול כל עוד הוא רתום! עד לדמעות, תמרלה, עד לדמעות, הלא אַת יודעת! האם זה מטבע הדברים ומן ההכרח שכל עולמו של אדם יצומצם בקריאת־אגב של עתון, בזכרונות־עבר, ובעייפות כחומה גבוהה, שדברים רק מציצים מעבר לה, אך לא יוכלו להגיע? ואם לא רוצים? בפירוש לא? ואם רוצים הרבה יותר, אם באמת רוצים יותר. בכל כוח ומאד, וקוראים לרצון בשם, ומפשילים שרווּלים ויוצאים לעבודה, בלי לוַתר על מה שאתה נושא עמך בלבך, ולא על האפקים, ולא על ההנאות, ולא על שמחות הלב – תמרלה שלי – מה עשוי להפריע בעדנו? מה יחזק מרצוננו? אנחנו לא נהיה כמוֹתם מוצצי זכרונות, “גירסא דינקותא” כמוֹתם, איזה “פסוק” או “מאמר חז"ל”, שהם אומרים לאחר שעה קלה של הקדמות וכוונות טובות – עד כי לא מקפידים לבסוף אם “תוקעים” אותו בשגיאה, וגם תמהים עלינו, על הדור הפוחת, על בית־החינוך שלנו: “מה מלמדים אתכם שם היום?…” או אמא המסכנה, כשמתאזרת עוז לפעמים ואומרת: “אתה לא מבין רוסית. יש ברוסית ביטוי שכזה, אצל פּוּשקין…” בלי שום בטחון אם גם כאן אין פליטת־פה ואולי גם לא פּוּשקין. לה נראה כאילו פסוק גימנזיסטי זה עדיין רועף עלומים –ולי הוא לוחץ את הלב מקבצנות. ממראה החורבן. אמא המסכנה. אנשים בלי לשון. בלי מלים. הכל בראשי־תיבות של סימנים מוסכמים, מובנים בין אנשי־שלומנו, ובתנועות־יד, ובגניחות (תכונות איכרים – או סגולת מי שלא למד דיו?) “יש צורך”, “לוקחים משמה” – וכל מלה ענן של כוונות טובות סביבה, עד שאובדת בו ומיטשטשת. דיבור של גרוטאות: מוזז בקושי, מותאם בקושי, ואינו זה שחיפשת… אבל אנחנו הלא בידי עצמנו – ובידינו לשנות. וגם נעשה. תראה, תיש נגחן. (אני כבר לא אישן הלילה?) –פתאום אני נזכר את ההרגשה המלאה כשאני מזיח את משקפי־האבק הגדולים אל המצח ומשחרר את ארובות העיניים לנשימת אויר, ומתמתח להתישר, עשוי כולי, כאילו, מוּצקוּת אחת, אני והמכונה והדרך הביתה, והרעב, והֶספק העבודה, והרגשת הבריאות, והסיכוי לפגוש אותך בדרך־הברושים, אצל חצרכם, אה, אלוהים, שום סבלנות עוד, כל־כך הרבה להתחיל! לאן אני הולך, אנה אני בא?

מישהו מתהפך נוגות על־יד ג’ריקן המים, בלא נוח. המים קרים וחלודים. המון דברים מפרפרים להיאמר, להינסח. – “רפי? – רוטן המתהפך – אתה? מה כעת?” – מלמלם בּני לא כל־כך עשתונן. – “לילה – מדקלם לו רפי – צקלג. שלוש שעות לפני הזריחה. יום ראשון.” – “באמת? כבר? ומה נשמע?” – “לא נשמע. שום דבר.” – “טוב. כך טוב.” מהמהם בּני מתוך עומק טשטושו. – “עוד טיפה לישון,” התחנן בהתפנקות והתכווץ מאד. והיית, בנקל, שולח ומעביר יד ומלסלס בשערו פוטט אליו: תישן, חביבי, תישן. אין מנוח לי בקרבי. אניצי עננים נתאספו תועים. שקופים וזוחלים. געגועים יוצאים אחריהם. תמרלה. תפילת־עצב. אה, גם אני אשכב. הרגשה שאני יכול וצריך, ואין חפץ במה שאני יכול, ולא נדרש. מזולזל. לבזבוז. להחלדה. שדרות־צרצרים הולכות להן לעומק. מישהו נוחר. מתכווץ בי. כמה שכאן לא מקומי. כמה שאין לי פנאי להיות כאן. אני קם ורץ הביתה. אצבעות־הרגל מכוּוצות להן. הבטן מתוחה. מרגיש בכפות הידיים. בלוע, בבית־הבליעה, בבליעות שבולע. פוקעת הסבלנות. לגמרי. ומה יהיה כשיאיר היום. כולי זורם. אשכב כולי בפישוט ידיים ורגליים, שטוח ומלא, עם זה, בטחונות. בטחונות ברורים ואמיצים שזה בידי. שאוּכל. שלא נבצר ממני. שאני עשוי בשביל זה. שלא אתחיל בחיפוש אשמים והצדקות אלא ארוץ להתחיל במעשה. אנחנו כולנו, יותר מדי, רצים תמיד למצוא אשם, כשלא מוצאים חן בעיני עצמנו. התאוָה להלקאה עצמית נחשבת בינינו סימן לחכמה ולאומץ־לב. אפילו ליושר. בוסרים על ימין ועל שמאל, למטה וכלפי מעלה, ובסופו? יוצאים לרגום את כל שאינם מאנשי־שלומנו, לנבוח על בני חוץ… אוהב אותך כל־כך… אִתך אהיה… ותראו איך… ואַת תבואי אתי, נכון שתבואי? הגידי שכּן, רמזי שכּן, צעקי אלי – אני כולי קשב! הו, בוער בי כל־כך. לא לישון. לא לשכב. ללכת. לקשוב אליך. הרגשה של נגיעה בחצות הלילה. פחדים סביב והבטחה. אַל תירא, אני מגן לך. הבטחה. כן. הראש על אבן – ומביט בשמים. קוּרי־אֵדים צפים. מלמלות לחוּת. להירגע. להאמין. מאד. לרצות. הו! העירותי אותך, נחום? בלי כוונה. תישן. לא־כלום. אין שום דבר. גם אני. ליל־מנוחה. לילה טוב, תמרלה. כולם. אני אוהב אותך. יופי של שמים. כולם כבר ישנים. כאילו לא משלט. כאילו מחר לא. להיות ישר. להיות אמיתי. לא חַכמני. ובתום־לבב. מה הפחד מן היום־יום, תמיד כל יום מחדש? הלא זה אושר. יום־יום לקצור תלתן – זה האושר. תמציתו. כן, פעם אחר פעם. ודווקא יום אחר יום. תמיד והלואי. כל יום לקום. כל יום לחלוב. כל יום לשבת אל השולחן, לאכול לחם־הערב. ולא להיתפש לעולם לקטנות, לשעמום, ביסודו הכל פורח. ויש כל־כך להספיק. לעשות, לסדר, להקים, משק שלם. עולם שלם. רק תנו לי. תנו לי להתחיל. לעוף ולהיות שם. לעצום עיניים. בבטחה. לא לדבר עוד. לא לחשוב. לישון. הו. כעת די. אני הכל ורק לא נרדם. עוד מעט בוקר. מוכרח קצת. מסכן פינילה. אורי. על חוט השערה. אני מוכרח. עמוק. עמוק. ולא להרפות. לא.

מי העיר אותי? הייתי. שקט אדיר. לא נפקחות. נביחות רחוקות והבהלה רצה ומרחיקה עד תום סדרת הנביחות. שמים שכאלה. אני כאן. מי העיר אותי? הה, יפה להתעורר אל אד בוקר לבן. להתהפך ולצלול. כאילו היה בהם דבר לומר. אך זך כחלום. מה חלמתי? הו, מה הייתי נותן! גבוה כל־כך ובקצב רחב כל־כך. הלילה עובר. עוד מעט יתחיל. מוכרח, עוד טיפה, להתכרבל ומעֵבר לראש, ולהתכווץ ולחמם לי פינה קטנה וככה. היתה הרגשה טובה, וזכרתי משהו טוב, והיה כל־כך. תיכף אני צונח. כאילו צועקים שם מרחוק־מרחוק. ואולי לא. גליה. גליוֹנת. חביבה. ישנה? רוצה לישון? קומי בואי. קומי בשקט. אַל תעירי אף אחד. ושנינו. ואל־נא תהיי עייפה. מי יודע מה יהיה, ושלא נבזבז את הקצת שלנו על שינה. השתדלי. תראי איך. בואי בטרם עובר. לפני שכולם. אני מתכווץ, אני אוגר אלי את כל החום. לא צועקים שם הרחק? או שזה יתוש שר ומפזז סביב. למתי אנחנו דוחים את החיים? היום אומרים: לאחר המלחמה. ואחר המלחמה מה נאמר? אה, לאבדון. מה יש שם, סוף־סוף, לאן אתה בא? לא. אני מתהפך, והשמיכה ככה, האדמה קרה, וקורא אל גליה. שורף לי אליך, גליה. – “אבל מחר יום עבודה,” את מתאוננת – הה, עזבי את יום מחר! איפה אנחנו ואיפה מחר! בואי. אַל תתחילי להתעסק עם מחר. מי יודע מה, וכלום לא ייצא מזה. כעת. מחר אפול מעייפות. אין מחר. לעולם אין מחר. רק כעת. ולא מעייפות נופלים, כי אם מעופרת. נושם עמוקות. מקשיב. אני ער? נרדמתי? עמוק־עמוק בלילה. משהו כמעט היה ברור. כמעט אפשר היה להצביע עליו. לא זוכר. גליה. אני לעומתך כמו מה, אַת כזאת דקה וענוגה, ואני כזה מגושם ופרוע, דקיקה שכזאת, אַת. נלך? רוצה? – “רוצה, אבל נורא עייפה!” – גם אני עייף. אבל אם נחכה עד שלא נהיה עייפים, נחכה עד בלי עד. חבל להפסיד ככה. ואַל תלכי כבר לישון. אַל תתהפכי לצד שני. חייכי אלי טיפה. תני לי ואלטף אותך. פה ופה, וגם פה, אוהבת כשפה? עד כאן, וגם כאן. נורא יפה וטוב אתך. – “אבל, בחמש צריך לקום!” – עזבי את חמש. כעת שלוש. בסך־הכל. אולי אפילו לא. המון זמן. כל החיים. עולם של זמן. שעות מלאות ובטוחות שהן ישנן. מי יודע אם. ובואי נהיה לנו כעת. ובואי נשכח את כל השאר. ובואי רק נהיה לנו, ונהיה את שעתנו שלנו, ונהיה סוף־סוף, אַת ואני, אם אַת רוצה, אם לבך טוב אלי, כמו שלבי אליך, שורף כל־כך. מרגישה? גליה, גליה קטנה אחת! ונשכח את כל השעות. את כל המחרים, את כל החמש, שש, שבע, עם כל הקשרים הידועים, מה שמוכרח, ומה שצריך ומה שיהיה, בלי ספק, ואת כל הצריכים האלה וההם, ואת כל המוכרחים שכאן וששם, ונהיה לנו פעם אחת שלנו, רק שלנו. רק אנחנו, רק כל מה שיש לנו בנו, כאילו באמת שלנו העולם והלילה והשעות, הקטנות והגדולות, כולם שלנו ולמעננו ובזכותנו – ושתהיה לנו פעם אחת, פעם אחת קטנה שלנו, שלא נצא מן העולם בלי אפילו פעם אחת שלנו. ונדבר רק על עצמנו, וגם לא נדבר, אלא נהיה, זה הדבר, נהיה, בכל כוחנו, בכל שלי ובכל שלך ובכל שלנו, אַת מבינה מה? אני לא, אבל רוצה! נחטוף לנו פעם אחת שלנו, אם לא מגיעה לנו, מאיזו סיבה שהיא. פעם אחת שלנו מאוצר העולם הגדול והשותק. התֵר לנו להיות אני ואַת. עם ובלי לדעת, עם ובלי יִשוּב־הדעת, להיות אנחנו בגלוי ולא בעקיפין, ולשתות לנו עד שיטוף משפתינו ולהוסיף לשתות את זו ההרגשה שהפעם!… רוצה? אני נורא! אני נורא אליך, כעת, מיליון, אין סוף! שתהיה לנו ההליכה שלנו יחד, שכזאת – עד שנבכה כעבור שנים כשנזכור כמה היתה יפה, כמה היה יפה בחוץ, וכמה ששנינו היינו זה לזה, יחד – רוצה חביבה? – “חַ! אתה נורא מפתה… אבל…” – לא. בלי אבל. עזבי את האבל. למה לך, בואי נלך. –”לאן?” – גם בלי לאן. מ’ז’חשוב. לא לשום מקום. לכל מקום. בואי לשם. ואחר־כך עוד. ואחר־כך נשב לנוח. ובכלל, לי כל־כך טוב על־ידך! גם לך? – “קר לי, חַבּק אותי!” – הו, חביבה צפורית שלי, הילָחצי אלי, שומעת איך דופק לי הלב, אליך, בשלך, ממך? טובה שלי, חביבה שלי, גלי שלי, ככה חבוקים לנו עד סוף העולם. – “הו, מפחדת שלא יהיה לי כוח כל־כך רחוק!…” “אַל תפחדי. ננוח מדי פעם. ובואי. אֵל אלוהים האם אַת משיגה מה זה לעבור מן העולם בלי שתהיה לך אפילו פעם אחת, אפילו חצי פעם, אפילו לא כמעט פעם אחת קטנה שהיא! שכל ימיך לא הגיעו גם לפעם אחת קטנה שלך, ולמה, לאבדון, היה צורך בהם מלכתחילה? הלא זה עוול, חטא נורא לעבור וליבטל מן העולם בלי הפעם שלך, האֵל יודע מהי ואיזוהי, ועל מה, לעזאזל, נתבקשת לתת את זו הפעם שלך שלא תגיע אליה, מהו זה שהוא יותר גדול ויותר חשוב ויותר כדאי, שנכון לתת אותה, עליו, עד כדי שגם לא שואלים את פיך! –אה, גליה, שלי. בואי נתאר לעצמנו הליכה. נתאר לעצמנו דרך. רכיבה על סוסים למשל, בטרם שחר. טוב? ואיך אנחנו לנו שנינו. או טיסה. ריצה שהופכת טיסה. אני גם יכול לשאת אותך על כפים. בשמחה, ברצון, אַת כזאת קלה, ומתוקה כזאת. חַבּקי בידך את ערפי ואני נושא אותך אל קצה הארץ, אל בקעה עטופה דשא וצל עצים, והיינו חבוקים לנו… ואַל תזכירי כלום שמזכיר את אחר־כך או שצריך לחזור. לילה גדול, ולצד אחד בלבד. קרירות טובה נלגמת, אַת יפה בתוך כל זה, היפה ביותר שבלילה, שבקרירות, שבנצנוץ הכוכבים. מה דעתך שנלך ולא נחזור? – “מה זה?” – הה, עלילה גדולה. עלילה רבתי, נועזת ומופלאה. חלום מתגשם. מעשה טירוף. הכל ביחד. שירה. זה שתמיד אומרים עליו: אילו… זה שכל אחד יודע. שצריך פעם, פעם אחת ויפה, פעם עליזה אחת, לעשות את האילו המדובר הזה, עד שנוכל להחזיק טובה לעצמנו, שהספקנו ועשינו דבר אחד, ולא העברנו חיינו בלא־כלום… שתדעי לך: אַת נורא מוצאת חן בעיני. בכל מה שאַת. במפורש ושלא במפורש. אני כל־כך מאושר אתך, אילו ידעת, היית מתחילה לשיר ברגע שהיית רק מתחילה לדעת! אי־אפשר, היית מתנפחת מגאוה כמו בּלוֹן, כמו שמים גדולים… נדמה לך שאני מפטפט המון… אה, מה. עטופים מין חיפוי לבנוני, נקי כל־כך, כמו שיש, עד כי מתחשק להרגיש ברפרוף שפתיים, ככה, לחוש את החלקוּת הזאת… אני פותח את השמיכה ואַת נחבאת לחוצה אלי ומתהדקים ונחשקים יחד. כשתתעוררי תמצאי עצמם חבוקה, נשוקה, משוררת, מוקפה, מפוללת, ונשתה קצת טל ונהה לנו שמחים, אין מחר, ולא יודע אם יהיה אֵי־פעם, או אם צריך שיהיה, אם טוב ואם רע, בכלל לא יודע הרבה, יודע שאַת היא ואני אצלך, ושטוב כך, וששנינו, ושיש, ושעכשיו, ושכאן, ושבאמת, ושזה הכל. לא כלום יותר מזה. לא ממני לא מן העולם. זה הכל. שנַיִם שמחים ואוהבים, אני נורא אוהב אותך! אמרתי לך פעם? אַת מרגישה? כמו שיכור אני. ואת רוצה לישון. מתנדנדת. ואף־על־פי־כן. אל תישני לפני שתגידי לי. – “אני בכלל לא ישנה. אני נושמת ושומעת. אני כל מה שאתה אומר, כשאתה אומר. מה שמו הכוכב ההוא?” – ההוא? לא יודע. כוכב. כוכב אחד. ואני באמת אוהב אותך. לא יודע לומר לך עד כמה ואיך זה. פשוט מאד ויוצא מן הכלל. ויפה לנשק לך פה. קריר פה וחם. ורך כל־כך. נערה שלי. כזאת. אני לא אעזבך. צריך יהיה לעקור אותי. מרגישה איך אני יכול? ומתרגש אליך? רוצֶה לשיר לך. רוצָה שאשיר לך? ומבקשת? או אם תבקשי גם אוכל לילל לך כמו חתול, או לצייץ כמו עכבר. ציצי ציצי ציצי. רוצה? ואולי לרקוד על רגל אחת, מכאן עד שמה בלי לנוח, ובלי להחליף רגל? ולהתהפך על הראש? בואי נשחק כאילו זה שכאן הוא זה, סוף־סוף, ואנחנו רוצים שהוא כך! (התעטפי שלא תרעדי!) לי לא, אני לא, לי אתך לעולם לא קר. להיפך: חם לי. אני אוהב אותך. אני אצעק בקול עד הכוכבים. שכולם יידעו. שיתפקעו מקנאה. שיראו מה זה. אני רוצה שנהיה שנינו וסביב סביב. שטופים בגלי הים על הקרש. ונתונים זה לזה עד להיטרף, נעים בגלים, במים, בשמים, בים הגדול, בעולם הגדול. ואנחנו. ואנחנו. או בואי נאמר שזה מטוס. שנינו. מעַבר לכל, אויר־שחקים, העננים הרחק למטה, בתוך ההוד, בבדידוּת רקיעים, במנועים שוצפים עשרת אלפי כוחות סוס, אלף קילומטר לשעה והרבה יותר מזה… לא שייכים לכלום, ובכפות הרגליים והגב חשים את זרימת כוח המנועים, וזה יהיה טוב, הוי, רק טוב, זה יהיה טוב, אַת מרגישה איך? לא חייבים לכלום כלום. – “אבל אני מקיאה באוירון!” – לא! חלילה. לא תרגישי. תרגישי רק מרוֹמים, מרוֹמי־מרוֹמים, ואותי, כל הזמן, כי לא ארפה ממך. בידי ובגופי ובשפתַי ובכולי. זה אחרת. זה בשמים ולא בארץ. כמו בעריסה, אם תרצי. כמו על כנפיים, אם תרצי. זה מפני שלא היית אתי ככה אף פעם, ואף אחת עוד לא. אנחנו רק נתחיל. כשם ששנינו מקופלים ודבוקים פה בתוך השמיכה. הקור והשמיכה והריח שלך. אה. את הריח שלך אכיר בין אלף. וישר אליך. ריח בגדי־החורף שהוצאת זה עתה. מחודשת ורעננה יותר. פוּם! כוכב עף! הגידי שנכון. הגידי שגם אַת, הגידי, וארוכות ארוכות ארוכות נילחץ פה אל פה, לב אל לב, ושדיך יתרקעו על לבי, ולבי ירקיע מרומים, ארוכות־ארוכות. שעה אחת שלנו. שעה אחת מלאה. שעה יפה מלאה. שנינו כנגד הדברים והעולם. אנחנו כמו שאנחנו והדברים והעולם כמו שהם. אה, כמו לקפוץ ערום אל הים! בלי מחיצה. בלי מרחק. לפופים, מלופפים, ובתוך תוככי, וביחד, והכל ביחד… הכל! הו. איך אפשר עוד לשכב ככה. מה אני שוכב ככה. מתפלש על האדמה. משוגע. לקום. לקפוץ. הה, יפה וקר. עמוק־עמוק. ולאן? לשתות טיפת מים.

מימי הג’ריקן היו קרים אבל חלודים. ולאחר שינק נחום מתוך כף־ידו, וטיפח את פניו, קם והשקיף נכחו אל העולם, וצרצרים דיברו דברים, והלילה היה חוגג מלכותו העמוקה. נטל וישב והצית לו סיגריה מתוּנוֹת, כשבא עליו המהום־פתע מארץ: “תן גם לי אחת.” ובּני קם מרבצו ועמד להתמודד בכל מאודו, כיוצא מתוך עצמו, כפורק שלשלאות. ואחרי זה היו עומדים שניהם ומעשנים דומם, ומטילים מימיהם לפניהם, ומעיינים באפלת העולם, ובנמוכי־הכוכבים שממול, ומחרישים. “עוד מעט בוקר.” אמר בּני. “שלוש וחצי,” צד נחום באוד הסיגריה מעל שעונו. “הלילה עובר,” פיהק בּני. עדיין מלחשת בירכתי הלב הכרה ערטילאה כי אפשר לנטות אצבע ולהראות ממש על הדבר האמיתי. אילמלא ניעור פתע, ממרחקי מרחקים, מטח תקתוקי יריות, כמעֵבר לחוג האופק, והדעת הוסחה. “חלמתי משהו.” סיפר נחום אחר־כך ופיכר באצבעותיו את עפעפיו הצרובים. “ואני התהפכתי והתהפכתי.” התוַדה בּני תוגות. זיקוק צהוב כשעוָה פרח פתע באור מת והיבהב משהו ופקע אין קול, וצעיף שחור נשר, סגר אחריו. – “ואולי כבר גמרנו הלילה?”…הגה נחום תפילת־חשאין. “אתה חושב?” – “אולי…” פיקפק נחום, וכשעוצם עיניו נוצצת בהן, כבמכה, דיסקית־סַנוורים עטורה טבעת אדמדמה, וממנה ולחוצה פֶרֶץ נחשול חישורים בהירים, דמויי־נוצה, מסתחררים בטירוף, גל בוזק אחר גל, אפור טורדני ומחוספס, עם גלים כספיים שעיעים ובוהקים כאספקלריה, בלובן מסמא – עד כי גם כשפוקחים, צף אותו גלעין כהה המלוזבז אדום ואינו מרפה להיטשטש, אלא כבלא־חמדה. ואחר־כך חרקו אבנים ובא אצלם בחור ארוך אחד, ששפף כל קומתו כדי ללקק מעל כף־ידו ממימי הג’ריקן הקרים אך חלודים, וחזר ופישט את אָרכּו, וסילק ציצית שׂיער בהיר מעל מצחו וגם אמר כי שמע קולות וסבר שכבר הגיעו. ובאמת, מה קרה שם שעוד לא הגיעו? והשיבו לו כי דבר לא קרה שם, אלא רק מאחרים כרגיל. וגם הוא הצית סיגריה, והגיה אורך פניו ושימט צל חוטם על מחציתם, ובהירות משי משערו, וחזרה החשכה, והשקיפו מערבה אם לא מתקשר שם ריטון עמום או אור כלשהו. “אולי אנחנו שופתים קצת מים לתה? – סבר קובי – לחמם את העצמות הזקנות מקור האדמה הישישה?” – “בקלות – אמר לו נחום – אבל קומקום מניין?” –”קומקום! החכמה היא בלי!” – “אפשר למלא את הפה ולשפות אותו על האש! – ניצנץ דמיונו של נחום באין תומך בו – או, הוסיף כיוָן שכך, לבלוע גחלת ולצקת עליה את המים!” וגם כאן לא שחק אליו איש. “ בקיצור, מה עם תה?” – אמר בּני. “מחר.” קירקר אליו נחום. ומיד נזכר: “חכו, הלא יש לי סוכריות חמוצות!” – “הוֹ!” – כן. בקלות. וכמה טוב היות האדם לא לבדו. נובטת אליך הרגשה כאילו אי־אפשר היה כלל שיזדמן לך אחרת ממה שנזדמן אליך בדיעבד, וקשה לתאר איש אחר מבלעדי חברים אלה לעשות עמם יחדיו. חברים הגונים ושוקטים ועמוקי־לב, רֵעים להתרועע! נפלא כיצד נעשה שאתם תואמים ככה איש את אחיו, ואין כלל צורך לדבר בשביל להרגיש בבטחון כי טוב. איך מוגן אתה ומגונן. ואגב כך אתה תופש עצמך פתאום באמצע זמרוּר סתם, שבהיסח־דעת, ונוכח מהר כי זה הזמר אפשר שלא יהיה מובן מאליו, וכוונתו לא תפורש נכונה, ומכעכע משהו, לצאת את המבוכה, נשתתק נחום מהר. אבל למה לשתוק. צמא ניעור בך לעשות מעשה, לפעול פעולה, לעולל עלילה כלשהי. נס מלבך כל סימן של פחד, לב נחוש אומץ והולך בגדולות. ולמה לא לצאת עתה ולעשות מעשים? לזנבב להם בזנבם השחור, או להניח להם “מוקשים קופצים”, שבדרוך אדם על אחד יזנק הוא ומערכת מרעיו ויתפצפצו בשאגה קטלנית סביב, למה לא לעשות מעשים בחסות הלילה, מה יושבים ככה או מתמכרים לשינה, לחלומות, בסבלנות של גמלים! – “לא נדמה לכם שחבל לבזבז את הזמן על שכיבה?” – “לבזבז? יש טוב מזה? שיא הטוב!” גונח בּני ומפהק בכל מאודו בהטריפו ידו על־פיו. וקובי ענה מיד בפיהוק והחזיק אחריו. עד כי אין מנוס לנחום אלא להפהיק אף הוא עד בילוע עשתונותיו. ולא עוד אלא שבזה אחר זה צונחים תחתיהם, משעינים מרפק באדמה ותולים מבט עייף במערב אם לא מרחשת שם לבסוף מכונית שהיא. מה הם כל־כך שכאלה? מה הם יבשים כה? בוער בלב להגיד בקול דבר מלהיב, לפתוח כיסוי ולהראות את הפנים, לומר דבר שיישמע ברב קשב, ובהרבה הבנה. כל סימן של נמנום יפורק. ייסחפו ויבואו כולם אל הדבר הזה החשוב. לקשוב ככה שהלב הצמא לרננת תופים וחצוצרות, או לשכרוּת חיבוקיה של גליה – יהיה לו מרחב כלשהו לנשום נשימות גדולות, כסוס צמא… ואולי אפילו להוציא מחוּבּוֹ ולשטח חי לפניהם את כל לבו, את סודי הסודות שלו, שיידעו, שיראו, שיהיו אתו, שיהיו חברים, חברים ולא סתם, חברי חברים, רעֵי־אמת, לסַפּר להם בחשיפת הכל, כל מה שבינו ובין גליה, איך היא, ואיך היא כשהיא לטופה, ואיך היה עד שעצמה עיניה מרוך ומהתרגשות ומהתמוגגות, וגירגרה לו פטטי גחלים בוערות, קטעי הגיים קטנים, ומה שיש לה, בפרטי פרטים, כל סתרי סתריה, כל ערטוּליה הענוגים ביותר – יהא מקריב לקרבן רעוּת, הכל, שׂם הכל לפניהם, אִכלו, רעים, שתו ושכרו – כי ככה זה חברים! חברה אחת יש לי, אתם שומעים, גליה, נחמוֹדת שכזו, אילו רק ידעתם! לספר?… קפול ומקופל לו קובי, כבוש ראשו בין ברכיו האסופות בידיו, ואור הסיגריה מנצנץ מאדים ביניהן. תבנית מעוקמת לא בנוח וכנועה לעייפות עד כליה. ואילו בּני נראה כאילו אינו אלא ממש מנחר לו, נשען על הויית החבורה השקטה ומנשף נחרוּרים. אבל אני אסַפּר לכם. ויתחיל להיות אחרת עד שתתעוררו לגמרי. שתלקקו שפתיכם, שתבלעו רוקכם, שתתלקחו כאש, שתרצו נורא, שיתחשק לכם, שתפצירו נורא: עוד, הוסף עוד, המשך, סַפּר עוד! כי הלא חברים אנחנו! הכל־הכל. אתן לכם את היומן שלי מהבית לקרוא. (משעמם נורא, בעצם!) ארשה לכם לקרוא הכל ואשמע דעתכם. ועוד אוסיף בעל־פה מה שהתביישתי לכתוב, גם ביני לבין עצמי. שתדעו. שתדעו ושתגידו: חברים או לא חברים? אני כולי כבר מתמוגג כמו… לעזאזל אני, תמיד. בואו, חבריה, קומו, תהיו גברים, בואו נצא לעשות מעשה, לעזאזל השכיבות האלה, בואו נדליק לפידים, בואו משהו, בואו נהיה משהו, קומו! יוצא שאני מדבר והם שותקים. ואולי ישנים. בלי רוח חיים. מה כולכם סרוחים שכאלה. אין לכם דם. לשכב לשכב. והכל עובר בינתים. מה יוצא מזה? תשכבו עד סוף הדורות? תשכבו כשתמותו! מחר כשיהרגו אתכם. נבלות. נודות. קומו. הזמן עובר. הזמן שלכם. לא בוער לכם בלב? דגים יבשים!

אבל הבלחת־אור מאובקת התנופפה פתאום וקפצה מעבר לגבעה, והמליטה מקרבי נחום תרועה רבה, שהגבעה כולה נחרדה להקשיב לה, וכלב רחוק התחיל נובח בעוז. “באים באים!” הריע נחום והראה באצבע בחדוָה. ועד שקרן־אור חלושה זו היתה מנצנצת שם עלה ושקוֹע, צוף והיעלם, התחילה מרחישה פה ריגשת יקיצה, גונחת וחורקת, חלודה למדי, מלמולים וריסקי חרפות כה וכה, ואחד גם התפרץ ונתן קולו בשיעול קשה שאין לו סוף, ומזל שאמא שלו רחוקה. ואילו קובי ובּני לא מצאו גם עתה די אונים ליותר מזקיפת־ראש יגעה של רגע לעֵבר הילת האור: “באים?” ריטנן בּני – “יופי. אז נסע הביתה.” – “הביתה? – אמר נחום – חכה קצת!” ואי־כאן חלף עבר צל משתרך עטוף שמיכה, מצומרר ושפוף מקור, וכובע גדול מהודק מעוך על ראשו, סבוך כולו ולא נחלץ עוד מחבלי שינה, ורק אוד דועך של קול אחריות מוליכו כושלות למקום שנראה לו כמרכז ההתרחשות. צורה עלובה, שהיא, כנראה, כל מה שנשתייר ממה שהיה לפנים גידי. ובא וצנח וניטשטש תחתיו אצל הג’ריקן, וליקלק קצת מים חלודים וקרים מכף־ידו, וחזר והתעטף בשמיכה באנקת שמע־ישראל וחדל. וגם למטה, ממקום שיכנם של היאמבואים הללו הצפופים (שכבר נשתכחו כאילו לא היו מעולם), התחילו באים אז נאקות־פיהוק משוכות, וקולות מתעוררים, ולא עוד אלא ששמיכתו של קפדן אחר, זריז נשׂכּר, היתה מתנערת כבר בטפיחה חשובה ובעל־ביתית, הלה כבר נוסע הביתה, כאילו. – “מה השעה?” – בא כעת חבוש בשמיכתו עמיחי מרחף מקור וכתפיו מחודדות לו. “קור נורא!” התאונן וחיכך בשקידה ירכיו וזרועיו, להציל קצת חום, וגם הידס תחתיו, וכרע לבסוף אצל הג’ריקן ושיכשך בשארית מימיו הקרים והחלודים, ורקק שאריתם הדלוחה, והתנשם עמוקות, וקטע פיהוקו מהפתעה למראה השמים הרעננים, והכוכבים בעד השיירות הדקיקות של צעיפים פורחים דומם וחלומית, ומזכירים דבר פרטי ולא מסוים, שאסור להסיחו מן הלב, אילו רק זכרת מה ומי. ואחר־כך התבלבל הכל ולא היה ידוע עוד אם זה כאן, אם זה קיים, והעולם היה מנותק ושחור וקר עד שמתחיל קול מבפנים מתיפח ומחלחל מה לך פה, מי לך פה. צלע גבעה חשופה. מקום אין־שֵם. שאגות פראיות, ואולי אף תינוקיות למדי. אלוהים אדירים, עשה שכבר די, שכבר יהיה די, ושייגמר הדבר הזה, עשה שכבר יהיה די. וגם לא בשום מלים מפורשות וחתוכות כאלה, כי אם בנהי יללה אפלה ועיורת, של חתלתול סומא וגושש לצאת. אבל מהרה נתפקח והכל נתיבש והמציאות ניצבת עומדת על עמדה, והכל היה פשוט, וכל האימה הובישה ואיננה. פטורים אפילו מהתבייש שהייתה. אכן, סביב הג’ריקן נידף כעת ריח חרסית, בצה קטנה וריחנית. ועמיחי התחיל תופף זמר־מה בקצה אצבעותיו. מיד צף ועלה קצב אחר שמשך לתפשו. אין למי לומר מלה. אם לא לכוכבים. וככה אתה עומד ניצב יחידי מול חשבון העולם. לולא שאין לך כוח לחשבונות. מיטיב את השמיכה עליך. קושב לקצב המדוחים, תופים מעמיקים, מודדים צעדים. אבל ערבובית ההרמוניות המגששות, המתלכדות רגע בתנועת העפלה, נפרדות כבנפץ גל, מטליא, מקציף. ושוב הלמות הדופק של המקצב מַגרישה, ומאיצה בתוך תחומי הסדר המתוחם, השקול, שבקול הקורא, הממושמע. כעת עולים כלי־המתכת ונוצצים. מתאַזנים עם כלי־העץ, והתיפחות המיתרים נהפכת לחציבות ברורות, בהירות, תכלת בהירה, האפלה שבתווך נקרעת, נושא קצר וברור עד כאב, הכל זז ונע, מתיחות משתררת לקראת, הנה זה הולך ובא. אקלים נרגש אך לא כבד. כליל־גשם אדרי, בין ירח לירח. סקרצו מא נון טאנטו. מהר נעשה החלל צר מהכיל. והקצב הולך והלוֹך. ננשם עד היעתק נשימה. והריח בא באַפּי, התערב וטען כל החלל, הריח המיוחד הזה, האָפייני, האחר, ריח היותך שלך, כנופה לך בכורסה, אפופה בהוייתך המכונסת, מצודדת, רכונת ערפך הצח, הגבעולי, ואור־המנורה זרוע על זהב נחושת ראשך, מערם לו הדים אדומים וכהים, נחשולי חיוּת חמה, שאין קץ לעשרה ולחילופיה הרוגשים, שאין לך אלא להשתחוות ארצה כנגדה, ולהעריץ דום. כל חושיך מתמלאים דבש. עמוסים ושכורי מגע חריף. כריח פריחה מרחוק. מראיתך הענוגה, המחוטבה, העשירה, ריח יִחוּדך שלך הענבּרי, ומלוא עושר צבעי התזמורת מן הפטיפון, עד כי אינך יכול עוד, נשגב ממך ומפחיד במלואו, היאחזות קוי־תארך המדוקדקים בנקיונם עם קוי מהלך קולות הנגינה, עם העווית שבגרון, הטלטול שבלב, גוֹאים אליך, שואפים אליך, נשפכים אליך, כמימי נהר. ואין בינינו אלא שתיקת כמעט־ידיעה, כמעט המגע, כמעט היחד, כמעט המוגד שלא יוגד, ואחר־כך. הו, מה, לילך, קודם־כל, טהרה. דקוּת קוים נקיים. שרטוט חודו של עפרון מחודד. ליל־גשם אחד, עם עצים מנטפים, ואור פנס מובלע אחד, מגיה תואר חיטוב פניך, מגולפים כבתוך שן. שעושה לך מתוק וטיפשי בלב אבל נעלה וגא כפסגת הר. החוּצה אל הלילה המנטף. מן הענפים על שיער ראשנו, ומן הראש מנטף על הפנים, אל הסנטר, ומה שמצחיק: אל תוך העורף לאורך הגב, נוטף קרוּת על בעירת הגו. ועליצוּת פתוחה. ואילו נגעת בענף שמעל הראש היינו נשטפים במקלחת, לצחוק ולשנינה, ואילו פתחתי פי והיו נמלטות שאגות אייל. ידך היתה צוננת בלילה, ונפלאה בצינתה ומצייתת, כאפרוח קופא כפך בכפי, ואספתי אחת וגם את השנית אל פי, לנשוף עליהן בהבל פי לחַמם, ולא דיברנו דבר, ורק אני מנשב בהבל פי על כפותיך הקרות, ושורף לי בתוכי, ורואה אותך איך את, באור הפנס המובלע, מעולפה כולך, והטיפין המנטפות על פניך פניניוּת שנהבית שכזו וכמעט לא־ארצית, לולא זו היד הקפואה, שכבר הייתי מגיעה אל שפתי קלות, טיפ־טיפה, ומחונק לי בגרון, ולא מתמלט לי אלא כמין לילָכית שלי, לילָך! אילו היתה לנו באיזה מקום אח בוערת להתחמם קצת, אולי יין להשקותך ולשתות, אף כי מבושם אני, שתוי, יותר מיכלתי. מתנדנדים בהליכה. לא חבוקים, לא מתנשקים, לא נלחצים, לא מדברים, רק אַת על־ידי, שלי, כתפך אצל כתפי, וידך שלך זו הקפואה עם ידי בתוך הכיס של הבטלדרס שלי, וידך שלך זו בכפי ואני מנשף עליה בהבל פי, ומגיעה, רטובות אל שפתי עוד ועוד. וטיפות מנטפות מן העצים העמוסים. אלה הקאזוארינות המופלאות, והפרוֹפיל שלך המשוקד בשן, כמעט שקוף ומעביר אור, טיפּ־טיפי נוּגה, אף־על־פי שמאושר, בודאי, כמו שלוליות הרחוב שצהלו והבהיקו. וריח ברושי־הכסף כבד וחגיגי. והחצרות והבתים מוגפים. כאילו הרבה־הרבה מעֵבר מזה. ואנחנו לנו, כאילו שלנו הכל, נסיכי הארץ, לא יודע מה, והלכנו, עד שלא היה נוח עוד ללכת, בשתי ידיים בכיס הצר האחד, ונפרדנו, והלכנו קצת מפורדים, כדי להימצא כעבור כלום חבוקים לגמרי, מאד, בכל עוז, בלי סוף, כשהתחיל פתאום הגשם הגדול וברחנו לנו, יד ביד, צוחקים רצים במורד. הו. ריק כזה פה. האכרע פה לשמך, והכוכבים עדי? כולי? אמונה שלי. אַת –

יִבּוּבּ מנסר ברמה נתחב כעת לחלל השחור, וגניחות מאמצי קרון מתקרב. וכבר הם מטפסים ועולים במעלה הגבעה. חבל שנשארתָ בהרגשת לא גמור. עומד עטוף שמיכה כבטלית. כלום תוכל לחזור פעם אל אותו רוחב הלב, רוחב התקוות, גובה ההרגשות, סמרמורת החדוה לקראת מה שיתגלה מעֵבר לעיקול הדרך הקרוב, טהרת הציפיה, תמימות של תינוקות, משפטים נשגבים, על האדם ועל האלוהים, והחג הדולק כל הזמן, הלחש הלא נגמר? פריטות סולמות ליליים על פסנתר, והמתיקות הזו עד חשש לנשום, שמא הכל נמוג – והכל אמת לאמיתה, אמת פשוטה לאמיתה הפשוט. ומי זה מתפתל פה על הארץ? “עמיחי…” מצריד עתה המתפלש הזה. מי זה? קר לו. “אה?” נרתע עמיחי והכל ניתק. “יש לך סיגריה?” – גידי. מה הוא נחנק לו שם. רגליים הרבו לדוש עתה אנה ואנה, מתנגפות בחשכה, וקולות הומים נתרבו. נגמר. לא יהיה עוד. עד כאן. זאת כל ילדותך. “קח.” אמר עמיחי אל גידי, לא בהרבה חביבוּת, וידיהם נתקלו בחושך, וידיו של זה גיששו בתוך ידיו של זה. “תודה. – אמר גידי – הצלת נפש. גפרוּר?” – הלהבת האירה פרצוף משוּבּש זקן ורב־צללים. כמסכת אַשף. “אַל תכבה – הצריד גידי – תן ואחמם את האצבעות.” ונטלו זה מידי זה בזהירות, וכפה את האש הפעוטה לתוך כופח אגרופו, וזה האדים, ומיד כבה. “קר נורא.” אמר גידי. ועמיחי לא השיב, היטיב את השמיכה על כתפיו ונתנשם. מה הוא נדחק אלי. “עמיחי?” חזר הקול הצרוד וריטן. “מה?” – “תגיד, מה שמה ההיא, הג’ינג’ית שלך?” ובחטף, שכבר ייאמר. “מה?” נבעת עמיחי כנכוה. “סתם, תגיד. מה שמה?” –”מה זה עסקך!” נסגר עמיחי קיפודית ובאיבה לא מובלגת. – “מ’כפת לך אם תאמר? זה סוד?” –דיבר גידי עמומות מרבצו בעפר. מה פתאום? מה הוא לי כאן? מה הוא חושב לו? האם שמע דבר מפי, מילמלתי משהו? נתלהטו לחיי, אני מסמיק. מה זה נטפל אלי פתאום? עזוֹב. קר נורא.” קפץ עמיחי וגזר נחרצות, והתחיל מנתר מרגל אל רגל. סתם רשע. מה איכפת לו. ריטן גידי אל לבו. ידעתי שלא ירצה. מה יפסיד אם יאמר? אחטוף לו אותה? וגם לא הייתי צריך להתחיל. מה יחשוב עלי כעת? רגליים עברו, ורגליים חזרו, ומישהו כבר התחיל צוחק, אף כי עדיין מחרף את הקור. לעזאזל, מה אני. הלילה מנגן לי בעצבים. נפשי יוצאת אליה. לאמצה, להדקה, לטרפה חיה. למוש בכפות בוערות את משי עורה, לקרוע ולהשליך כל מה שמפריע, כל מה שחוצץ, להדביק שפתי אל לבנת לבך, אלוהים. לעזאזל. אני משוגע. הלא מעולם לא ראיתי אותה. הלא את שמך אינני יודע. איזה חלומות, איזה תשוקות. עצור, חביבי, עצור לפני שאתה. האם באמת היא ג’ינג’ית? כולה, לגמרי? או רק אדומת־שׂיער? הה, שתהיה לה אדומת־שׂיער, ולבנת־כתפיים, וכזאת ש… כמשי לבן, ואדומת־שׂיער, כלהט פרגים, ולקחת בשתי כפותיך את להט אש השׂיער ולכבור בו, ולהשקיע בו ראשך ולהחליק את צוארה, את כתפיה, הלבנות, ולהשיל כל מה שמונע, כל מה שמעכב אל הלובן הפורח הזה, החָלָק שלה, הלטיף שלה, ו… אני מטורף. מה אני רוצה ממני. לא ממני – ממנה. היא. מדליקה אותי. מקוממת אותי. מרציחה לי את הדופק. ולדעת שיהיה מישהו שיזכה בכל הזה שלה, תפארת הלובן הקטיפני, ושאולי אף היא מרצונה תתן לו, ובהתלהבות – לקום ולצעוק ולהכות, לרוץ אליה לדחוף לצדדים מה שיפריע מי שיפריע… לא יכול עוד. מה היה לי? אני מוכרח להתעורר. גידי גידי, אתה חייב להתפקח! לא. לא חייב. מדוע חייב. לא חייב כלום. תן לי. עזוֹב ותן לי. אני רוצה. אני מת. אני בוער. לתאר לך איך… ושנינו פתוחים לסחף, כבתוך אשד נופל, הסתחפות שואגת, חסרת־חשבון, תן לי, זוז, תן לי, ואבוא אליך, – הה, תיכף תכירי אותי. אהיה נורא נרגש. יותר מדי. לא אוכל לומר מלה. לא יהיה לי קול. תיבהלי? לא אביא לך פרחים, לא אוֹמַר לך דברים יפים. לא יודע. רק אבוא אליך. כולי מצפורן רגלי עד שער ראשי. תירתעי שתי פסיעות? בתחילה, אבל לא עוד. תגידי: “באת?” – ואני אניע ראשי. כן, באתי. באתי. ואושיט אליך ידי. יוקד. רימון רושף. והפתיל נגמר. אליך. נירה? רינה? דליה? מה שמך? מה הוא שומר אותך לו – לא יועיל לו דבר. אני מזרועותיו אקח. אַת בשבילי. אני יודע. אין לו בכולו גם החצי ממה שיש לי באצבעי האחת – אליך. הוא שר ואני בוער. פתאום ואנחנו ניפגש. אי־אפשר יהיה לטעות. לא תטעי בי. אַת מזה ואני מזה, באים מכיווּנים שונים, ופתאום, פתאום – נצטלב. נביט. נדע. בלי נימוסי־שוא. ונפרוץ! אה, מה, רגע, עוד רגע, ואחר־כך לא־כלום. אש תסתער לשמים. כל מה שהיה פעם, בי, או בך, כל מה שכרגיל, או כידוע, בי או בך, אי־לשם, ייזרק הצדה, ייהדף, ושנינו נהיה, רק, הו, רק, אנחנו לנו, פעם אחת שכזו, בוערת, אדירה, בלי כלום זולתה, בלי, שאין עוד… אינני יכול, אינני יכול. אני משתולל. ידי במחשופיה הגמישים, מסוּנוור לבנוּתה, בוער על לבנוּתה, הו, מה, כמו… – “איזו נבלה רובצת כאן!” – “אתה חמור, איפה העיניים שלך!” – “מי זה? גידי?” –"גידי גידי – מה אתה דורך!” פתאום ואין עוד דבר ולא נותר כלום, רק לקום כואב ממדרך נעל מסומרה, ולהיות פתאום בתוך המולה זרה, אחרת, באמצע פרק אחר, ולהגיח מן השמיכה, ולשמוט את הכובע, ולהתגרד בשתי ידיים בראש, ולהיתמך בכף באדמה, ולקום בחריקה ולעמוד. “מה אתם רצים מה?” אבל בהרחק של כלום כבר עומד קרון כהה אחד ומנשף בתכונה מרובה, מוגזמת מאד, מרגיזה מאד, ועוד התנשפות מחרחרת או שתים, ונופלת פתאום דממה, חלָקה כלוח־שיש. ומישהו שרץ עתה לשם, הופך ברוצו את הג’ריקן, ומקלל ומציל עצמותיו מהתפזר, ושארית המים, בתוך הדממה, ביקבקו חרש אל החול.

דיצת ה”אהלנים” המצטווחים עלה ורדת בצויצה, ואותה מהומה טובה ובריאה החותלת כל קרון בהגיעו לבסוף, והחושך שמתבהר לבקיעים בצחוקים, בסיגריות, בחרפות, ובשאילות־שלום עולזות, כשהכל צובאים על דלתו המשומטת – הפכה כהישמט זו למהומה. אנשי יאמבו, מקטנם עד גדולם, בחבילי־חבילותיהם וכרוכים בשמיכות ובכל אשר להם, ובנצחון הגדול, הרסו לעלות למעלה בתדחפה, אחת היא להם אם כבר נפרק אם לא, ואין זה מענינם כלל ועיקר, אילמלא לא כמוֹתם סברו העליונים בעליונותם, גם הצויחו למטה, גילויי־דעת בענין זה, חריפים ודוקרניים למדי, שנתקבלו מקצתם בצהלוֹת־בוז ומקצתם בתרועות־גנאי. וכבר התחילו למשוך מישהו ברגליו למטה, והלה נאחז בכל שידו מגעת בחשכה, ומבעט לפניו ברגלו האחרת, מנגף והמת ימות והחי יחיה, ואחד, מסיבה פלונית, פרץ פתאום בצחוק צרחני כשור עקוּד, והתחילה תדחפה רבתי, וצהלה צעירה ושמחה, כעל סף הקולנוע כשנפתחות דלתותיו, ומה שאלו זרקו למעלה פנימה, החזירו אלה למטה בהטחה ובנקמנות ובכל אשר יפגיעו ירשיעו, וצעקה שוחרת־צדק פרצה השמימה: מי אתה פה שאתה נדחק! – תיכף אראה לך מי! – צעק הצועק על צועקיו – אתה תראה? בוא נראה מה שתראה! – שרו הללו בחדוה. כל זה עד שהבקיע קובי וטיפס למעלה וזימר אז זמר בנחת גמורה, כי לא על כמה פרצופים נחמדים שיתפוצצו לאבק בעוד רגע הוא חס – אלא על מוקשיו מחמדיו חבל לו… הערה קלה שחלפה כרוח רעננה, וכרגע היה הקרון ריק וערטיל ומיותם מאדם, וסינר האדם שלפניו נמוג ואיננו. אז הורידו מרגמה שלושה אחת, בסיסה, קנה, דו־רגלה, ושאר כל אביזריה, מוטותיה וזביליה, ושלושת משמשיה טילטלו והניחו אותם באשר הניחו עד בוקר אור, וחזקה עליהם שישכבו בנחת ולא יצענוּ מזה. וגררו והורידו ג’ריקנים מנטפים ושכשכניים, ועוד ארגזי תחמושת (לבשר מי יינעצו מחר?) וגם שמטו ארצה בדרדור כמה סיבכי־תיל, וביש גדא אחד נאחז בתלתלי הסבך וחירף וגידף בפריצות. ולבסוף נחשפו אותם ארגזים שהורדו אחד־אחד בנחת מאופקת, ובכובד־ראש, וקובי נטל כל אחד מהם וכיתפוֹ עד הבקתה, הוא ושנַיִם מנעריו, מביני ענין ונושאים בעול. כעת גאו פרצו כמי־שוטפין היאמבואים ובטרם כלום הריהם כולם למעלה, מזמרים זמר ומוכנים לדרך, שומטים בדחיית־רגל מכושים ואתים ושאר פרטים שכוחים, וזהו. ומה עוד? לא, במכונית הבאה, שתבוא מיד, בה יסעו בומה ובהמיו (הם? נשתכחו הללו כמת מלב!), וגידי וגידאיו. בלא לרטון בקול, אך בחמיצוּת שגם החושך לא יכול להצפינה מובלים עתה היאקושים לאסוף את המכושים, מתכווצים מקור ומיקיצת־פתאום, ומרגָשוֹת שריגשו עליהם היוצאים הנוסעים, ומושכים חטמם בזעף. האומנם מאמין מישהו שיהיה עוד כאן דבר? האומנם הכרח הוא להתעמר ככה בחייהם? אך לא יאקוש שיירך בו לבו להתמוגג מהעויות־סרק כאלה. בלא דבּר דבר הוא דופק בהם ומאיצם ביד קשה – והללו גוחנים ולוקטים כלי־עבודה וחוזרים ונבלעים בחושך, ובטרם תדע מה ושוב יש נישאת בחשכת הלילה רינת התפצחות ברזל באבן, ועד כדי כך שכל השאר, עטופי השמיכות וממלמלי המלמולים, חשים עצמם מיותרים מאד וקרואים להסתלק. ובהן מה? למה לא זזים? מסתבר כי יאמבו שקוע ראשו ורובו בויכוח נואש עם פרצוף אחד, עיקש כפרד, שמסתבר כי הוא הוא הפיאטניק, וכי עליו נגזר להישאר כאן לפי שאין ליאקוש פיאטניק בין גיבוריו. – אני מוכרח לחזור – מתלהב הפרצוף העיקש – הרגל שלי נוראה, לא יכול לעמוד! – אתה עושה את עצמך, הלא מכירים אותך! – מוכיחו יאמבו על פניו. בחיי – טוען הפרצוף – אני משתגע מכאב! – אתה נשאר כאן, ואל תעשה סינימה! – אני לא! – אתה כן! – בחיי, לא! – וקשה לדעת איך יהיה לדבר סוף. עתה הגיעו גם אחדים מאנשי זאביק שבאו לקחת מכושים, וריטנו כי לא עצמו עין כל הלילה, וכי כל הלילה, אי־כאן לא הרחק, לא חדלו צעקות אדם ונביחות כלב, זה מצד אחד, ומצד שני, באיזו זכות ועל איזה מעשים טובים דווקא היאמבואים חוזרים ראשונים, ודווקא הזאביקים נשארים – ומה משמעות עיוות דין יושר זה – ואיזו עדות נוספת צריך להביא למר גורלם, לצדק המקופח ולקנוניותיו האפלות של צביקו, על חשבונם! מובן שלא נשאר על הקרון יאמבואי אחד שלא צווח לענות להם ולטפח על פניהם, והזכירו להם בנשימה אחת שבעים ושבע הזכרות, שנוח להם, לזאביקים, לשכוח, כמובן, ומוטב ויחרישו בדברם על הצדק: למי מגיע ולמי לא מגיע! גם זה נסתיים לבסוף, והללו חזרו למקומם רוגנים אך בלתי־מנוצחים, והללו נרגנו למעלה, למה לעזאזל תקועים פה ולא זזים מן המקום כפוי־הטובה הזה שהם כבשוהו בחזה חשוף מול האויב. איתרע מזלו של עודד, רעהו של גידי, שהיה משיח עמו באחוָה, ובחשיפות שינים מנצנצות באפלה, ובפריצות צחוק, ויאמבו שכבר נסתאב בויכוח עם הפרצוף המחורבן של הפיאטניק הסרחן הלז – בזק רעיון בלבו. – “עודד – עט פתאום עליו – איך אתה בפיאט?” – “מ’ה 'חוז!” – ענה עודד בלא להתכוון לכלום. “נפלא! – קפץ עליו יאמבו – אתה תהיה פיאטניק!” – “אני? מה פתאום?” – “כלום. זהו. מצוין. נתן מוכרח לחזור בגלל הרגל. אתה תהיה במקומו.” –”אבל…” טען עודד ולא ידע אם לצחוק או לצעוק – בעצם, הוא, קצת, לא כל־כך בפיאט – מחוץ למה שמעיקרו הוא רץ מחלקתי ולא שום פיאטניק! –”זה כלום! – הבטיחו יאמבו –תלמד בנקל. איפה הוא, הנה – תכיר: זה פמפיק. אתה תהיה אתו. עכשיו הכל בסדר גמור.” והקרון שהיה מרתיח תחתיו בקוצר־רוח, חיתה רוחו באחת, ועקר ונעתק ממקומו במורד, מקרקש בשרשרת זנוחה, ואף הזמר הידוע אוֹלדה־דרי אולדה־דרה נחלץ עתה וגלש מלמעלה, להגריש עיגולים בחושך, אך נדם מהרה וטבע במצולות. עתה פיכתה, רחבה עד אין חוף, הדממה, ישנה־נושנה עד שממון. ושוב נתגלו הכוכבים מעפעפים עיניהם בהבהובם הרחוק, הבלתי־מובן, היודע ואינו מתפרש, עד כי חש אדם פתאום מועקת כובד עופרת בו, נמעך מלאוּת, וכואבים עליו אבריו – כאילו כל הלילה היה מתאמץ להתיצב על קצה בהונות.

פרק עשרים וששה

מישהו היה מטיח על־גבי מכיתת־ברזל שנמצאה לו, מצלצל וקורא בקול זמרני: ארוחת־בוקר! – מה הדבר הזה? מי חומד לו כאן לצון ומתעלל באנשים רעבים? אבל גם השמש כבר גוחכת כתומות ומתחתיה מתרווח כבר רום בזוק זהרורים נפוצים, עזפנים למדי, אצים להפשיר את צינת־הבוקר, זו הנינוחה שקוית טל על כל העולם הנאור, כעין בוקר־שבת נאה, וכן גם הרעב כבר ממש מזמר במעיים ולא עוד אלא שכבר שעה שבע בבוקר! על מי תיאָכף איפוא מצוָתו החזקה של אותו זאביק, אשר טיפס לכאן ועלה לפני שתים או שלוש שעות, בטרם אור, ועשה בהלה שלמה: מצב הכן, ולא להוציא לא ראש ולא יד מן השוחות ולא לעשות כלום שיעיד כי המשלט חי ותפוש ורק לצפות ולצפות מתוך השוחות, אזורים, חבושים ודרוכים, האצבע על שמורת ההדק – עד כדי כך שכבר נבלה הרוח מבקקון, והיה הדבר מַלאֶה בחוסר הטעם הזועק שבו. לעזאזל אמצאותיו של זאביק! הבט וראה איזה שקט־מנוחות סביב! איזה גבעות צדיקות מכווצות להן מפולמות, ואיך הן רבוצות להן על אַליָתן, ועוד לא הקיצו מתנומתן, ולא פעו מֶה לא כישכשו זנב, ורק פיקולי־אד תמימים מאַדוים מעליהן בשׂחקת תינוקות, למגע דגדוגי השמש בגבן הצמרי. כה כחולה־מוריקה מראיתן, כל עוד קורנת השמש בעיניים, וצידן המוצל מופנה אלינו, ורק מיתאר חמוקי ריכסן האפרפר, המתקמר־מתקער קלות, משוקד להן בקו־אור מוזהב וענוג ותלוי לוֹיות־לוֹיות, ועד האופק שלוַת שדות וגבעות רגועות, מרחבי עולם טרי וחפשי – לקום ולרתום את הסוסים ולצאת לעבודה. מיהו המוח העוקמני הזה שהמציא כי אפשר שיהיה אחרת משלום סביב־סביב? היכן, לאן יטיל כאן פרעות? מזרחה עולם גבעות כנוסות וכסויות חרג שמש מסמא, לצפון גלים־גלים קלים עד ירכתי חוג האופק, אשר אמירו של עץ בודד שתול בו, ומערבה אין כל כי אם כיסופי־נפש תכלכלים מרצרצים ופוחתים לאִטם במחשוף, ועל הדרום סוגרות הבקתות ומכסות, ודממה עמוקה הפקר למצהלות צפור או שתים יחידות בעולם הריק. וזה הכל, הללויה. אולם אם זאביק, מפקד מחלקה מספר שלוש, פלוגה א', האחראי למשלט מאתים ארבעים וארבע (שאולי הוא צקלג), ואם הוא רחוק – הרי יאקוש, מפקד כיתה מספר שתים, הוא קרוב, ואין התולים עמו. לשוא לוהט ומפרכס לו גואל המג’נוּן לחמוק ולרוץ ולראות מה, לשוא טענותיו על גודל מידות קיבתו ועל ריקוּתה לריקנות – לאו פירושו לא. איש־איש אחוז־נשק וקסוד־קסדה, מנועץ בשוחתו כפי עומקה (ומערך השוחות כולו מוצף אור השמש האלכסונית) – ‘עד מתי, יאקוש?’ – ״עד שיגידו לך די.״ חותך הלה ועיניו באופק. ״ואוכל?' – ‘אכול חול.’ וסוף, ולשטוף טיפ־טיפה את הפרצוף? ולחלץ קמעה את העצמות? – לא. כלום לא. ובכן למי מצלצל המצלצל? היינו הך. ובינתים מוסיף יצור־הפלאים ומכה ומצלצל וקורא בקולו הזמרני לארוחת־הבוקר, ולא די שהסקרנות מיתחה כל מיתריה, והפכה כל פה הולך מים – אלא מתעוררים אז, לשמע צלילים תמוהים אלה, בצלע הבקתה, מעל גבב קש משחיר מעיפוש, מרבץ שוורים, כנראה, ובין גלליהם וצפיעיהם – שתי דמויות מעוכות־שינה מכורבלות, ומתגלה רפי מכווץ כרוך בשמיכתו יחידתו, ודויד הטמון לו בשלוש שלו, ושניהם מַבעים עינים בוהות, ויוצאת שהות־מה עד שמתחילים להבין מה, וקודם־כל כי הלכו חבריהם, נסעו מכבר, מבעוד לילה, והם נשתכחו נשתיירו פה בפינה, ישנים בתוך העיפוש הזה, ולא חלו ולא הרגישו דבר. ‘מה הענינים?’ תמה ונעלב רפי אל דויד. ״סִדרו אוֹתנו, ימח שמם!' עונה הלה וזורק מעליו את כל השמיכות הטפוחות מטל לילה. אבל כאן הוא חדל פתאום, ותולה עיניו לפניו כמוקסם. וכשמריץ רפי מבטו שמה, גם הוא אומר: ‘אה?’ פתוּע. שכן מיהו זה העומד מעֵבר לצלע הבקתה ומצלצל בשתי מכיתות־ברזל, שאינם אלא שני זנבות פגזים, וקורא בקול זמרני לארוחת־בוקר, שמח להועיל – מי אם לא אחד בעל זקן ״חיות הנגב״, אותו טבּח מנוּבּז שמוּליק, וסביבו על הסלע מערכת קופסות פעורות־פה, ומשמניהן קורצים קרוץ, מזמר ומצלצל בנחת ובעולז וטוב לו, כאילו לא־כלום! איך ומתי צץ זה לכאן? אין זאת כי אם שמטוהו פה בחסות החשכה ולא נודע עד הנה, ורק עתה גח וטרח, כשנסעה כיתת גידי, לקנות לבם של הבלתי־יודעים. – ״הי טינופת!' – אמר לו דויד דיבור של שלום, שהרטיט את הלז, וגרם לו להפוך לעברם מבט נדהם. – ״הי טינופת!' חזר ואמר לו דויד ברכת צפרא־טבא.

– ‘אהלן!…’ פיקפק שמוליק ומילמל, ופיקפק וגם הפסיק מצלצל בשני זנבות הפגזים. שאולי הם המה אשר קטלו את אורי ואת כולם, וידיו נתדלדלו לו לצדיו. – ‘אתה עוד חי?’ אמר לו דויד. – ‘ככה, בערך, חיים.’ שנשתמט הלה כה וכה, וכבר מדד לו מפלט במבטו. –’ואיך אתה מרגיש?' קם דויד והיטיב בגדיו עליו, וקמט חרוץ העמק מעל חטמו, ואינו מרפה מבטו ממנו. – ‘עזוב. – יבב פתאום הלה שמוליק ונסוג שתי פסיעות נוספות על העשר המפרידות ביניהם. – אַל תגע בי!’ – ‘מי נוגע בך מי.’ – אמר דויד ממקומו, והלה נרתע עוד פסיעה. – ‘לא עשיתי לך כלום – הצטווח פתאום – לא עשיתי לך כלום! ' – ‘בוא הנה!’ חתך לו דויד פסוקות. כשכבר היה כל לבושו ערוך וגם את ידיו העביר בפרעות ראשו להיטיבו, רחוץ ונכון למשפט. – ‘עזוב!’ זעק עתה שמוליק כנכוה, ואולי כדי שישמעו ולא ישאירוהו לבדד בידי תליינו. (– עזוב אותו – רצה רפי לומר ולא אמר.) – ‘בוא הנה!’ גזר עליו דויד. והלה נסוג לאחוריו והוסיף על הרווח המפריד עוד פסיעונת, וכמעט מעד בסלע שהיה מאחוריו. – ‘עזוֹב! עזוב!’ – צווח זה בקולי־קולות כחיה מוכה. כאילו מכוח ידיו של דויד מעד. – ‘אַל תגע בי. לא עשיתי לך כלום. מה אתה רוצה ממני!’ – בדם בעיניים, בחשיפת שינים, וכמעט בבכי, וזקנוֹ תפארתו היה רוטט נלעגות, ואילו בעד צוארוןן-חולצתו הפעור, הציץ עירום בשר לבן ונכנע, ומעורר סלידת רחמים – ‘מה יש כאן?’ הגיע אז בריצה יאקוש, ואחריו, מיד, כראשי שפנים, כמה פרצופים שהשתלחו בגניבה. אבל דויד לא שת לבו לאיש. עיניו בטרפו הוסיף וסינן חשוּקות: ‘בוא הנה, טינופת.’ – ‘מה אתה רוצה ממנו? מה היה?’ – התערב יאקוש והריץ עיניו מזה אל זה לדעת מה. – ‘שיעזוב אותי! – צווח שמוליק מריץ תחינתו אל יאקוש – לא עשיתי לו כלום. מה הוא רוצה ממני מה?’ – ‘מה הענין?’– ניסה יאקוש אצל רפי. ‘טינופת!’ הסביר הכל רפי, בקוצר־רוח למחזה הזה. – ‘עזוב אותו, דויד. לא כדאי ללכלך בו את הידיים!’ – ‘אתה בא הנה או לא?’ נתן אז דויד קולו ברצחנות, ובתנועת־חתף נטל מהיכן שהוא והיה רובה בידיו והוא קישקש בבריח. – ‘לא! – צעק שמוליק – מה אתה רוצה ממני. שיעזוב אותי. הגידו לו. עזבו. עזבו אותי. הסתלקו ממני. מנוולים. לכו כולכם. מה יש? עזבו! לא עשיתי כלום! הגידו לו: הוא יהרוג אותי! לא, לא!’ – ‘מה אתה צורח כמו חיה!’ חרה אַפּוֹ של יאקוש – אבל הלה כבר אבד הכל, שכח ופסע לאחור ומעד והתמוטט במפתיע על הסלע, ונתקף בהלה, כלכוד בפח, התהפך וקפץ על רגליו ופתח בדהרת מנוסת־אבדון לעבר ה’קדמי’ כשתרועות־ צחוק ושריקות נרדפות אחריו מעל הכיפה הערפית. ודויד שמט את הרובה ברוח קרה. ‘של מי המטאטא הזה – אמר – למה לא מנקים אותו אף פעם?’ וניער כף בכף. והיאקושים ראו ושמעו, ונעו עמדו מרחוק, ועיניהם קרנו הערצה.

וברוח בדוחה ובצחוק טוב שכזה באו אל סלע הזבח הטבול בשמש וערוך כולו קופסות פתוחות ונכונות לטרף. ונתלקטו ובאו מחצית היאקושים וכל הבלתי־שייכים, כדויד וכרפי, וכשלושת הרגמים, באים מן הג’ריקן אל הכּרה וידיהם מנטפות מים. והבִריָה בשפע: חפיסות ביסקויט וקופסת־ריבה גדולה שהדבורים כבר הריחו ריחה, ומשולשי גבינה עוטי נייר־כסף, וקופסות סלמון, שדג שחור על גבי עטיפה אדומה מפרכס עליהן, ואפשר למרוח ולתבל זה בזה ככל אַוַת הלב החומד, ולנגוס ולהתפטם, ומדי פעם להשתעל מצחוק לזכר מנוסת המזוקנן ההוא. ועודד, תוך שהוא מפריח על סביבותיו פירורים ונתזים, היה בוחן בדאגה פני שותפו החדש, הוא פמפיק, שהיה כשמו עלם־חמודות, גוּצוֹן ושמנמוֹן ולחייו מתחת כתמי זקן בהיר, דומה לזוהמה כלשהי – סמוקות להן ומתכדרות על לוגמיו, ואינו משקיף על הדברים אלא בעצימת עין אחת, תוך שמלעיט לתוכו במהירות לא תיאמן כמויות כאלה, שהשחוק נידף מפי עודד: ‘אתה תיחנק תיכף!’ חרד אליו עודד. – ‘כלב מי שייחנק.’ מבטיח הלה מניה וביה בלי קושי. כעת באים אל הסעודה קובי וברזילי ושני נערי קובי, שתקניים וצנומים, אחר שטרחו בבקתה הקטנה הסמוכה והכינו את המוקשים להטמנה. וברזילי השתופף באחוָה בין אחיו הרגמים ואמר דברי בוקר־טוב בוקר־אור –והללו המו אליו מתוך הקופסות. אולם כשפותחים הרגמים הללו ומחווים דעתם, לאחר ששקלו וטרו ביניהם, כי לא שווה להם להזיע ולנבור חור חדש בטרשים האלה, כשיש לך הבור הזה גדול כדרוש ומן המוכן, אך לחינם יוכיחם ברזילי וירצה לפניהם בפרטות כל מה שאירע כאן בבור הזה גופו. גלוג לסבתא. א', לא יכה פעמים פגז עיור על מקום אחד, השכל לא סובל; ב', להוסיף ולשפר כה וכה את החור הזה אפשר ואפשר: ג', אין להם כל נימוק לעכב את בעל ההצעה מהפשיל שרווליו ולקפוץ בגופו ובעצמו, ולחפור בור אחר, עמוק ומרווח, מרוחק ומצודד למטה, אם זה אדיר־חפצו, ואדרבא, תחזקנה ידיו. וזה הכל. הם יציבו את המרגמה בבור הזה גופו. אין טוב ממנו כאן. ויתקינו כל מכשיריהם ואביזריהם ומוטותיהם, ואת הפגזים יערכו בבור הקטן הסמוך, ובחדר אחר של הבקתה כאן – וכך יהיה הכל קרוב תחת היד ומסודר במעגל, ונוח לעבודה מאין כמוהו, ועוד יישאר פנאי לשכב אפרקדן, ולפצות עצמם בקצת מן המנוחה הגדולה המגיעה להם מכבר, והחשבון ארוך. ברזילי אינו נח ואינו נכנע. אבל מי ברזילי ומי חייב לשמוע לו. טוב, יבוא מישקה, מ"פ המסייעת, ועל־פיו יקום דבר. ועד שיבוא לא ישנו דבר. – ‘המקום מטווח אצלם. רק יראו הבהק־אש, אחד או שנָיִם – ידפקו אתכם! – זעק ברזילי בחום – וכשמרביצים מאות פגזים, כדרך שהם עושים, על נקודה אחת, אחד מכולם אין לו ברירה אלא שיירד ויכה ישר על הראש!’ – ‘הלא כבר גמרנו ואתה מתחיל מבראשית!’ עיקמו נגינתם עליו, כל השלושה כאחד, ואחד מכולם, ששער־ראשו מגולב וגזוז, עד כדי שצוארו ולחייו משובשים באותו נֶתש שחור קצת וסומר, כעין לכלוך כללי, שיהק משובע והצית סיגריה, והניע בגפרור כה וכה לכבותו ואמר לברזילי: ‘סוף־סוף אנחנו נמות ולא אתה, לא? אז די!’ –,מה דעתך, יאקוש?' – הלך ברזילי אצלו. אבל יאקוש, לא משום שלא הסכים לברזילי, אלא משום שלא נראה לו נאה לעמוד ככה על המיקח ולרדת לחיי בחורים טובים רק רטן: ‘תן להם!’ והזעיף גבותיו. – ‘אתם אינכם יודעים מה זה!’ התקדר ברזילי ונפשו קצה כבר בכיתוש־אווילים זה. – ‘יה שיך, עזוֹב! חדשים אנחנו? תמול נולדנו?’ – ‘אני הייתי כאן אתמול. ראיתי בדיוק. סחבו והביאו עד הנה מרגמה כדי שתפעל משהו, ולא בשביל שאתם תמותו או תחיו, וכשתעמוד המרגמה כאן, לאחר שנָיִם־שלושה פגזים – תשותק, וכאילו איננה, ולמי תצמח טובה? ולמה סחבו אותה ואתכם הנה?’ – ‘זאת שאלה. גם לדעתנו היינו יכולים לשבת עם כל החבריה שלנו, שמה, ולהרביץ מרחוק. את זה אמרנו כל הזמן.’ – אמר אותו עלם גזוז. – ‘אתה חכם גדול!’ חירף אותו ברזילי בכל חומר הגינוי שבידו. והללו רק גיחכו אליו במנוד־ראש.

ובינתים היו הגבעות מתבהרות סביב ומתפשטות את כאילו דקות אפלוליתן החולמת, והחום הצהבהב הממשי, היה מצטלל ויוצא מזמר בקולו הנכון שאין עמו ספקות, ורק עוד סמוך לאופק נתגבבו מסולקים קרעי אשליות עכורות. וגם שארית הפכסמים והריבה היו מתכלים מתוך הרהורים שונים ובשקט – לולא, פתאום, לאחר שכבר שעה קלה הוא מתקרטע ומרחרח בחטמו ומתעוות אין־מנוח, כמי שמקניטה אותו צחנה – קפץ פתאום מיקי – ‘תראו מה זה כאן!’ – נחרד לעבר דבר מתגולל בעפר ושיירת־נמלים שקודה מרחישה עליו. ומסתבר, כשנוגעים בזה בגבעול שהוא עצם טריה ודבוקות לעורה שערות זהובות אחדות – ‘טפו, לעזאזל!’ – נחנק מיקי. – ‘זה בטח אורי…’ – לחש מישהו. רסיס מקרקפתו. מעוקם מבחילה ומזוָעה ביקש מיקי לבעוט בזה, אך נמלך ונטל קופסה ואסף את הזה לתוכה, ולא ידע מה יעשה בו, ושהה רגע, מתעווה כולו, ואחר־כך התפרץ והניף את הקופסה והשליכה בכל חמת־כוח, עד למדרון, ושם נעלמה בנקישת־פח. והקבס עלה בגרון. וכשהוא מנער עתה כף בכף לטהרן מטומאה ופניו מעוקמות מזוָעה. מתחַפכים הכל במבוכה, ומתרוממים ואחדים יצאו לתור פה ושם במורד הכיפה, מציצים מאחורי השיחים הדלים, ובצדי הסלעים, ומבטשים כפעם בפעם בתלי־חפרפרות תחוחים, ומשקיפים בשתיקה לא נוחה לכל עבר. זה אורי. אין ספק. עלוב־נפש. משהו מתבשר לנו להיום? הראש שלו נבקע בפגז. אנחנו יושבים ואוכלים בשקט והוא נרקב כאן לא קבור. קצת מהר מדי שכחנו מה היה כאן. לעזאזל – גועל. – רפי נעצר פתע ודורס שיירת־נמלים שנזדמנה לרגליו בחימה שפוכה. ומתפזרים לכל עבר, והסעודה נגמרה בלי שריד לאיזה צחוק שהוא. ורק דויד, שסר עם יאקוש לראות את מערך שוחותיו, הוא מכולם מעז עתה להצית סיגריה ולשרוק בלי שום קושי ולדבר לענין ובקול רגיל – האם הוצבו המקלעים במקומות הטובים ביותר? שכן קשת השוחות של כיתה שתים מותוה לפני שתי בקתות־החומר הקטנות, שמשני עברי זקפו של קמץ הבקתה המוארכת, האחורית, ועד לרגלי הבקתה המזרחית, חבוּשת־הכיפה (שאולי היא קבר שיך?), ושם עמדת הפיאט, חולשת על המדרון ועל הרווח שבין המשלט הקדמי והערפי. לרגלי כל אחת משתי בקתות קטנות אלה ובצלן, עמדת מקלע, אלא שיש לו רק מקלע אחד, ושני הבטיחו להביא במשך היום, דויד מניע ראשו וקמט חרוץ מעל חטמו. שקט סביב. גבעות עזובות. מכאן יוכל המקלע להקיף את המדרון עד המרזבה הקלה שמדרום, ואם יוצב השני יחוף את גיזרת הראשון וישלוט על קימור המדרון מכאן. אין לדויד התנגדות לסדר המוצע, וגם לא להצעה המרומזת שבינתים יתן את המקלע שלו ויוצב על מקומו עד שיביאו את המובטח. – ‘יש לך מקלען הגון?’ – בודק דויד את פרצופי היאקושים שחזרו לחצוב בטרשים. – ‘תן לי! – בא אז עודד אל יאקוש – אני אהיה מקלען!’ – ‘אתה שב בשקט, יש לך פיאט.’ – אמר לו יאקוש ככה שעודד שימט מהר ידיו, וכינס זנב ופנה אל ראשית החיטוט בעפר, שעתיד להיות שוחת הפיאט, ואשר רעהו פמפיק כבר מיושב בה וממתין ביותר מאורך־רוח, ובניחותא שבחיטוט בשיניו. לא נותר לעודד אלא לדדה ולסָמן בהעקת־עקב תכנית שוחה יפה יותר, דמות זוית ישרה, ולשאת עיניים שואלות אל פמפיק, אשר כמובן לא קיבל: ‘מי יחפור לך כל־כך הרבה?’ – ‘היא תהיה יופי! –הבטיחו עודד. – וצד אחד נכסה ונעשה לנו מקלט!’ – אמר וכבר הוא פושט חולצתו ומערטל גופו המנומר עדשות־שמש ורוקק אל כפותיו המסוקסות, ומושך אליו את המכוש ונוטלו בידיים אמונות ומתחיל כותש בקצב ובשיטה ובזרועות צהובות־־שיער. ופמפיק שהיה מרומז לרדת ככלות הכיתוש ולרדות מתוכה את התיחוּח החוצה, מתכַרסֵס לו אַפיים ומעשן לו להנאתו כשהוא מציץ בעין אחת בעד העשן אל העולם אשר גדול ככל שהוא – אין מה לראות בו לבד מגבעות חשופות ונטולות כל ענין שהוא, גם לעין אחת. – ‘נו מה? לא הולך?’ הוא מהמהם דברי־עידוד אל עודד, המשיב בקצב הכאותיו ואומר: ‘ילך, מוכרח ללכת!’ וטוב, לעזאזל, לעבוד, טוב לחצוב בגיר הסרבן הזה, והבטחון שהתערפל כמעט קודם חוזר ומתבהר ומתיצב איתן, והשרירים נשמעים, והמכוש מנגן בעוז, וזיעה מתחילה זוחלת על הגב, עד כי טוב להזדקף רגע ולנשום עמוק – ‘יהיה יופי, תראה!’ –

ועד כה צמח ועלה היום, התחזק ונטש כל כבשונות־שחר שלו וכל כאילו מלמולי פיוט שלו, ויצא נחפז למלא כל מה שהתמהמה עד הנה מעשות, לבחוש בחום וברוח ובאבק, להפשיל שרווליו ולהציב מהר עוד יום אחד כרגיל, מאופק עד אופק, עוד יום אחד מן הסדרה, שאינו מצטיין בכלום, אלא כולו ככל הימים, ולהקים סביב פשוט שעה תשע כלשהי, אחת רגילה ובלתי־ניכרת בכלום ולא חשובה בכלום, מטושטשת פרצוף ואלמונית, שהכל בא בה כסדרו ומאליו, ושייתכן מאד אפילו, כי כך טוב ולמוּטב. וכאלה היו גם פני הכיפה הערפית במשלט מאתים ארבעים וארבע – בלא כל דבר של חשיבות ובלא כל ענין שהוא, אלא רק אותה חריצות עמלנית, בפיקוח שפתיו המהודקות ועיניו היוקדות של זה הצנום יאקוש. ומכושים עולים ויורדים בעוז, ואתים מונפים מַסח, וכבר השטוחה שבשוחות – העמיקה מברכיים, עד כדי שגם שלושת הרגמים, עצלים ידועים, היו שקועים ובלועים בשיפור הבור, בהצבה, באבנים ובעפר מוסח. אפילו אותו שנקרא פמפיק, ושהיה שרוּע לו עד הנה בהנאה גדולה ומעיין מתוך סלילי עשן במשחק שרירי גבו וזרועותיו של שותפו עודד, רביצה תמימה שבעיני יאקוש הלז נצטיירה דווקא כאיזו פגירה דמיונית של נבלה בשדה, וכך גם הגיד לו בפירוש, וכך נוער ביד קשה, וניתן בידו כורת זלדקן של קורנית מקורקפת, והריהו מנפנף ומפנה בא ומטאטא ברוב אבק, ובזיוף גדול, את החדר הרחב שבבקתה להכינו ליעודו: נקודת איסוף פצועים, ואך יבוא עמיחי עם האלונקות (שאתמול פשוט שכחו להורידן!) ויפרשו מחצלות – מאותן שנמצאו גלולות בפינה אחת, בלא פרעושים, ושכבר נתקוטטו עליהן מי ימשוך לו מהן להציע בשוחתו – ויהיה החדר עשוי לתכליתו. אין מה להזכיר את קובי ואת נעריו, שהיו גחונים על כרעיהם ועוסקים במלאכת־הקודש, מעשה בפתילות ובפצצים, וב’חומר' ובהתקנה ובעריכה, מחסך־חבלה שלם, מנת תכניות עזיזות ללילה. פטורים לבדם מכל זה הם דויד ורפי, הנשכחים. ברגל קלה ובמלוא חיגוג הבטלה הם יורדים אל ה’קדמי' לתת עין באותו נמלט, וכן גם לראות איך בכלל הסתדרו שם הללו, הזאביקים, ולהשמיע להם בעליונות דעות בעלי הנסיון, וכך הם מהרסים ומבעטים ביניהם קופסונת ריקנית בקליעת־מסירות מרגל אל רגל, כשהרוח הקלה שקמה בינתים פורעת בלורית ומרדפת קמטים בחולצה, כשני תעלולים בדרכם מבית־הספר. וכשהם חוזרים משם לאחר שעה לא קלה, הרי זה מאורע שהכל מפסיקים לכבודו לכתוש באדמה וניצבים לשמוע ולקנח זיעתם ולהצית סיגריה של פוגה – ומוכנים לענות בצחיקה גדולה של כל מה שיצחיק דויד, איך היה הנבלה שמוליק מרטיט שם בבואם בפינה אחת, ואיך סיפרו לזאביק הכל, מי הצפור הזו שבידו, ואיך קיבל הלה לתת בה עין שלא תתעופף לה, ושתשאר כל הזמן תחת ידיו, ואיך מחוץ לזה שקט בגבעות ושקט בגיא, ושקט אצל הבקתה הכפולה במזלג הנחלים למטה, ואיך אפשר עוד לראות סימני שלשלאות נושאי הברן חרוצות במשלט – ימח־שמם – ואיך בכלל הם עובדים שם ומתחפרים כמו בולדוזרים, שוחות אדירות, כדאי ללכת לראות! הערות קלות שיורדות חדרי־בטנו של יאקוש ומגעישות בו קנאה, באופן שהכל נופלים מיד, בעוד יש להם מחצית סיגריה לסיפורי־מעשיות נוספים, על אתיהם ועל מכושיהם, ותחת צחיקה באה כתישה, כשאותו יאקוש מתהלך נעלב בין השוחות ושותק כמדקרות. אבל אותה שעה מרקד וצץ מתוך פקעת־אבק נכבדה ג’יפּון אחד קטון בלא כל אתראה מוקדמת, ומופקעים ממנו ומתפרדים מאבקו בגיחוך של שלום וידידות ספי הקמ"ן הממושקף, עם אותו גיחור שבתותחנים ומשקפת תלויה על צוארו, ולוח־מַפּוֹת תחת שחיו, וגם עמיחי החובש בין שתי אלונקות מקופלות, וכן אותו שהוא, כמובן, קובצ’יק הנהג, שנשאר, כרגיל, מיושב אצל ההגה, סמוך ובטוח כי כל שוחרי הטוב יבואו לבסוף אצלו. ואחרון, כשכבר היה נראה כאילו נתרוקן מושב הג’יפ האחורי, נלבט וירד אז אחוז תיבת מכשיר־אַלחוט, אותו שייקה קטינא, אשר עד שכולם טרודים בשאילות־שלום – היה ממָתח את האנטנה, ומתקין עצמו להימסר לבשורות מרחוק. – נו, מה? – מגחך ספי בעד משקפיו, ומודד בתמהון־מה עומקה של מטמורת־תבן ריקנית אחת, הכרויה במפתיע כבאר אפלה – 'איפה השחורים שלך לאור הבוקר, ספי? מה קרה להם? הלכו הביתה? גמרנו?״ – בא עליו ילד אחד גבוה, איזה יוחאי־של־בתיה. – ‘לאט־לאט.’ השיב לו ספי. והיטיב את חוט משקפיו הכרוך לאזנו תחת זרוע שבורה אחת. 'עוד תראה אותם, הרבה יותר מהר ממה שאתה משער. כלום לא נגמר – אמר ספי הקמ"ן – ועשו הכל מהר, שתספיקו להתחפר יפה. – ‘מתיחה! – עיקם עליו הלז יוחאי־ של־בתיה – שנחפור!’ מובן שמיד הוסה הבחור ולא עוד אלא שגורש בחרפה אל שוחתו לעבוד בה ולחצוב אבן, ובמין תוקף שכזה, שהרבה עיניים חזרו לבלוש בפקפוק ובחרדה את כל השדות והגבעות ועד ירכתי אופק, ולבסוף היו תולים מבטים מיחלים במשקפתו של הגיחור, שהיה עומד מתוח ולומד את הנוף טפח אחר טפח. – ‘שקט שכזה!’ אמר יאקוש לספי, כשנשארו רק החכמים ורק המותרים בשאלות ותשובות. – ‘אַל תתפתו. – אמר לו ספי, וקימט חטמו מול צהבון החמה – יש לנו ידיעות ברורות וטריות. עוד היום. הם מרכזים כוח. ראו אותם.’ דברים היורדים חדרי־ בטן. ואחר־כך נטל הגיחור משקפתו מעל עיניו ואמר בכמעט תמיהה: ‘לא רואים שום דבר…’ שאולי יש בזה שמץ תקוה? אולם כשירדו כל המלומדים אל זאביק לקחת עמו דברים ולראות מאצלו את הנוף שלפניו – מיהר עודד וקפץ וחזר מהר, מעל ראשו דלת עקורה מתוך הבקתה הקטנה – ‘את זאת נשים למעלה ונכסה בעפר – הודיע עודד – ויהיה לנו מקלט!’ ופמפיק עיצם עין אחת, והציץ בשניה בהרבה ספקנות ברחוק ובקרוב, ונמלך וסבב והחיש צעדיו אל קובצ’יק הנהג, שכבר היה אפוף יאקושים סביב־סביב, רוגשים ומפצירים בו לדבר אמת, אם הוא יודע, לספר להם מלה של אמונה. והלה אינו אלא מגחיך לעומתם רמזים שתמטניים, לא חלילה משום שאינו יודע, אלא משום שכך, בינתיים, עלתה מלפניו, ואין ברירה, אלא לנער מרבצו את שייקה הפעוט ולהטיל עליו כובד בקשה ודרישה שכזה, שהלה מתפחד נשבע ומבטיח שכלום אינו יודע, כה יעשה לו האלוהים וכה יוסיף. ומרוב מאמץ וקהל גדול מתמלאות עיניו דמעות.

אחר־כך חוזרים ספי הקמ"ן ויאקוש והתותחן וזאביק, וכל יתר נכבדי העדה והתפקיד, ומיד כשמגיע הויכוח, הפורץ בעצת ברזילי, על מקום המרגמה ועל כסילות הרגמים, אל רום התלקחותו – מתברר כי אין בו כל מועיל זולת אשר יוכה קצת זמן תהומה, והוא הישג חשוב בפני עצמו. לא נותר עוד אלא לספי להתרות בפעם השבעים, כי טוב שלא יחבקו ידיים ולא יסמכו על נסים, ויכינו הכל ואַל תהי נפשם טרף ההפתעה – ותמות טענותיו, והוא מפרק מעל אזניו את החוט ואת הזרוע של משקפיו, ומצחצח אותם בכנף עטיפתו הדהה, וממצמץ בקוצר־ראות ובחיוך אל כל דורש, והכל דשים תחתיהם וחשים כי אולי מוטל כעת למצוא ולומר משהו, ואולי אפילו דבר חשוב, אלא שאין איש זוכר מה, וטוב שיחזרו איש למקומו. עתה נוטל התותחן את לוח המפה שלו וזוקף גוו, וכאמן מול הטבע, שוטח אותו על זרועו המושטת ובעפרון מחודד עד קנאה מתווה קוים ונקודות לא נראים בין המשבצות, וברזילי זעוף־שפתיים מכאן והרגם גלוּב־הראש שמושך חטמו בבוז מכאן, מרטנים נהמות בולדוגים מזה ומזה, מעל כל אופן חלוקת האש שמציע הלה, בהרצאה מצוינה וישרת־לשון. ושוב בודקים במבט כולל את הגבעות, והשדות, והאפקים, והעמקים הֹרצים להם לאן שרצים עמוסי ריצודי־בוהק. וחוזרת ומהבהבת לבטלה ההרגשה העיורת כי צריך היה להזכיר או להגיד מהר דבר שהוא ושאסור להחמיץ – אלא שלא ברור מה. יפה.

נתכנסו החוזרים אל הג’יפ. וקובצ’יק הצית לו סיגריה והניע את הג’יפּוֹן, כאילו לא הוא אלא מאליו ומרוב ידידות מתאמץ זה לשרתו נאמנות, וכבר התחיל ניזוֹז קלות, נע ונד בין צלעות הסלעים החורגים, ושייקה שולח אליהם מבט שאלה על נפשו, לפי שפיו עסוק בהגדת מלים אל האפרכסת, וצריך להבין מאופן הנעת ידו של ספי הקמ"ן, שפיו כבר עקוד במטפחת הגדולה, כי בינתים, עד להוראה חדשה, הוא נשאר כאן, וכשהכל עומד להסתיים ככה, בהפלגת־חרש זו, מסתער פתאום דויד ומנתר ומקפיץ עצמו אל תוך הג’יפ, ובעוד הוא כונס רגליו פנימה – וקורא דברי פרידה אל רפי, שיחזיק מעמד, ושידרוש בשלום הערבושים כשיבואו, ושאָל ישכח יאקוש כי המקלע שהשאיר אצלו – על אחריותו הוא! בסדר? להתראות! וכל זה במהירות כזו – עד כי רק לאחר שנתעטף הג’יפ בגלימת־אבק סמיכה וצלל למטה – הובן הדבר לאשורו, וכאצבע משולשת. הייפלא איפוא אם נותרה פה רמישה של נמיכות־רוח, שפלנית שכזו, ככלב מוכה, עד כי גם היום הבהיר והחם, אף־על־פי שהוא בהיר וחם, נשתקע כאילו בהרהורים, ובמלוא רוחב גבהו נשתדפה כבר ערבה חיורת של שמים שׂרועים ומעוקרים, ומתחת לריק הזה מתחילה הרוח להלוך, להגריש בגבהים קשקשים דלוחים, מיליוני חרמשי־קצף פעוטים, סתויים שכאלה, קשוחים בתכלתם המגולונת, עמימות כללית ומרוקעה, המכבה כל תוחלת. ועל־פני הארץ התחיל, כמובן, זז אותו צהבון עפור, מתמשך על־־פני השטחים שדָהוּ, נוסע כפוי, לא בחיוך, ולא במשובה, מתערבל כָנוּע, ומתעוות מוקיוני על לב־רע, עד שפתאום, סתם ברשע, חומקת מתחתיו הרוח, והוא מתמוטט נרפט, דהום ואין כוח. הכל נשארים תקועים איש תחתיו, אורבים בעד ריסים מצומצמים אל פאתי־אופק, ואל הגבעות הקרובות, ואל הגבעה שמנוֹכח, ועד ירכתי השלוחה הצפונית הזאת, וחוזרים אל הבקתות הללו, השוממות, העפר המיוגע צחנות, האבנים העפורות, ושתים־שלוש מטמורות־התבן הזקופות קונאיות, טוּחוֹת חומר וגללים מיובשים. מה לנו ולזה, מה לנו כאן, מה רוצים ממנו. עיפוש הוויה בזויה, חלכאית. הלב מתכווץ ביאוש. פורצים הלאה, שמה, הרחק, אל השדות הללו, הרוטטים גלי אַדווֹת חום מהלכות חרש, ברצרוץ זגוגי, לועז, סגרירי, הרחק־הרחק מן הבית. חרדה ממלאה ללא הכיל, ואין נחמה ואף־על־פי שגם המודאג והחושד שבמבטים הבולשים חוזר בלא למצוא כלום שהשתנה, לא בשקט ולא בריקותו של העולם. אבל גם לא כלום להרגיע. הרגשה עלובה של מרומים. איך לעזאזל אני כובש את עצמי לאדמה החיורת הזאת, לשמים החשופים האלה, למרחקים הזרים, הבלתי־נקשרים לכלום – מה לי כאן!

ועם כל זה, כשנתארכה השעה וכלום מחזותו הקשה של ספי הקמ"ן לא נתקיים, והשקט הוסיף וההביל לו ריק ושומם – נלאתה הנפש מייחל עוד. וגם החום שכבר היה חוֹרך אין־רחמים לא הועיל לאורך־רוח, ובודאי שלא הרוח ולא נכליה בעיפור אבק של בוז גמור, כאיזה שמעי־בן־גרא, התחילו מגיסים לב, והתחילו משתמטים מן העבודה הקשה ותרים אחרי פינת צל, ובזה אחר זה נשתרכו אל אחורי הבקתה, כאילו לשתות מים, וקצת לחטוף שמועות דברים, וקצת להישען תחת הקיר המצל, בנשימה יגעה. קובי בא עתה אל יאקוש – שמא יוצאים כעת כל זמן ששקט, למַקש שם למטה, קצת סביב הבקתה הכפולה, על מזלג הנחלים, קצת על מקום ריכוז המשוריינים מלפני יוֹמַיִם, ועל דרכי הגישה בשחי השלוחה, וללילה משאירים את הדרכים הרחוקות ההן? – הצעה שלשמעה נפלט ליאקוש מין ‘כעת?’ בהול שכזה, שמיד נקוט בפניו, וסובב ככה שייראה כאילו לא היה אלא שיקול הגיוני קר, וסיים בזעף: ‘מה אתה שואל אותי –– שאל את זאביק למטה.’ וסר מעליו לנוד על בחוריו שנתקהו; וגם הפעם כילה חמתו באותו פמפיק גופו, שהיה ספק מנמנם ספק מלמלם דברים מזומזמים, לקצב הקבוע של חציבות עודד מעורטל־הגו, בתוך כדי תיאור, מסורבל השהיות, של החדר הרחב שבבקתה המוארכת, אשר בו, בלי ספק, היה השיך ישן את עשר נשיו, ימח שמו בגן־עדנו, ומה שהצטייר בלבו של פמפיק בקשר לזה – הרגז הורגז עתה ביד קשה לצאת ולמדוד מאה ומאתים ושלוש־מאות פסיעות, ולהקים גלי אבנים לסימון הטווח, וכשיסיים, ובמקום להתמזמז עם נשי השיך, מוטב שיקח את הכלי, הוא הפיאט, לנקוֹתוֹ ולצחצחוֹ היטב, הזדמנות שתהא יפה גם לבירוש ידיעותיו הטשישות של עודד באומנות הפיאט – ונמצאים הכל נשׂכּרים. זה מכאן, ואילו מעבר מזה צימצם קובי שפתיו כדי שריקה מעוּבה ושלח הליכיו הארכניים ונע בתנודה אל ה’קדמי', ובוהק השמש על שערו הבהיר. מיד מעבר לבקתת הכיפה נמצא שם פתאום ברזילי גחון ושכוב בלב השטח, ומעייניו בקרקע, או אל איזו חיפושית שחרורית שרמשה דרכה שם (ומסתבר כי גם לה, על־פני מרחבי אין־הסוף, מפולסת איזו דרך יעודה פרטית –וייראה הדבר מופלא כאשר ייראה), מעיין, ואולי מנמנם, עַד כדי השתקעות, וקובי בלא להפסיק שריקתו, אלא אך בשינויה לניגון ציוצי שאלה, מאוחזים בתמיהת היפוכי כפות־ידיים האומרת – מה העבודה הזאת לך? – שמַפנה ומהפכת פניו של הלז למעלה, בחיוך עמום, ואף הוא בלא שיהגה מלה מחזיר לו שריקה כשאלתו, קצרה וארוכה ואחוזה קריצה לאות: פלאי־פלאים, וכשמרפרף קובי בכפותיו ובשריקת־תמיהה לא רוויה עוד לאמור: מה הפלא? – חזר השרוע ושרק מצמיד בוהן לאצבע שפירושו – דברים בגוֹ, ידידי, וד"ל. אחר־כך חדל קובי פתאום לשחוק ולשרוק ואמר לברזילי: ‘מה לדעתך עשו באורי, איפה הוא?’ שעל זה הקדיר ברזילי מצחו, וראשו המסולסל שקע בין כתפיו, והשיט עיניו על־פני מדרון הגבעה סביב, כממשיך לבקש, וקובי הוליך אחריו עיניו שלו והמתין לדעת מה, עד שחזר הלה ופישט כתפיו לריק, והמתין עוד רגע, ונוכח שכלום לא, ואמר ‘משונה,’ והמשיך לרדת דרכו, בלא שריקה הפעם. חם. ההרים הרחוקים, שמעל כל במת הגבעות, קלושי־התכלת, ניטשטשו למין מהות נוזלית זורמת בגלי קוים ומהבילה ריחופית כל־כך, עד אבדן שייכות וקשר.

משונה הדבר. לאן גררו אותו? או שרפו? או אולי נטלו וזרקו לואדי, או למערה אַי־כאן? לא די חיפשנו. מוטל רטוש תחת חטמנו ומתחמקים מפני הלא־נעים. אנחנו כל־כך כאלה, ומרשים לעצמנו להיות כאלה. כשאחזור – אחפש. אם לא נצא. הרגליים צמאות כבר לעשות. הישיבה נסתאבה. פרפר חום פורח. לאן זה כאן? במה ניזון זה בשדה־השדפה הזה? בשבילו, כנראה, לא שדפה. או שבני־שמש אינם ניזונים כלל ביום האחד שלהם: חיים שלמים בלי עסקי מעיים. רק תקופת שמש ואהבה. מלאה. ואחר־כך לילה וסוף. פשוט. תמצית. בלי כל הכרכורים הבזבזניים שלנו. מסתבכים ונפתלים עם ימיהם, עם אהבתם, עם שנאתם, עם פחדיהם, עד למעמסה – ויש ואין להם גם יום יפה אחד בחייהם. או אחרים שאינם יודעים אם להטיל את הכובע על זה – אם אמנם זה זהו. כמוני, למשל. ואם זאביק יגיד לא? מסתבר שיגיד לא. אלך לחפש את אורי. את הגויה הריקה. מה עוד נותר מן ההיות שלו מחוץ לגויה המעפישה כעת? מסובך. עצור רגע. עמוק נשום וקשוֹב. שחַם. שרחוק. שנימוש. איזה אוֹדר של עולם אדיר. כברק מתגלה היחס האמיתי: כאן – והכל. טוב, הלאה. לא. פתאום לא מתחשק עוד. אלא מתחשק לעמוד ולדעת דברים. לנסות להבחין מה. לשבת. בחול החם. להחריש. לספוג. לעצום. להתכנס. להפליג בהרהורים. הו, לא. אחרי המלחמה, חביבי, כשתשב על כסא־נוח. ולמה לא כעת? חמש דקות מרשות המלחמה לרשות הפרט. כאן. ובכן מה? מי יגיד מה. הייתי הולך והולך. עוד ללכת? לאן? הולך והולך בלי לאן. נישמע יפה: והפירוש? – גם בלי פירוש. אתה מקשקש, ידיד־נעורי. הפסקת את המלחמה על לא דבר. למה מקשקש? מקשקש קשות, מה אני יודע למה. מום מלידה, כמדומה. אבל בחיי, שלא. הבט בי, אני מתעתע? לא רואים כלום. ולחינם אתה הולך אל זאביק שהוא יגיד לך כי אין ממקַשים בעצם הצהרים. אבל אני רוצה. רוצה מה? אני רוצה. חדל חדל. לא אחדל. אני רוצה. אני רוצה. מי יגיד לי מה? אני אגיד. אבל אתה תשמע? כן, אשמע. הגד. אחר־כך, בוא נלך. לאן ללכת, עמוד אַל תרוץ, והגד. פרק מעליך כל אותם נרתיקים יפים שלך, כל אותן העויות מקצועיות שלך, של מתחַמקן מנוסה, של אַרכי־חַמקן. עמוד רגע בלי. חשוֹף רגע בעולם. בשר כנגד צריבת העולם. אתה כפי שאתה. הוא כפי שהוא. להרגיש את מגעו החי בבשרך החי, כמו מי הים על פצע פתוח. חריף. צורב. סרפדי. טבול כולך בים הגדול. אפוף־אפוף. בלתי־יכול לחמוק. מוקף־מוקף. כל נקודות־ המגע נוגעות, נושקות.

ו… בחיי, אני אונס עצמי להיטפש. לא יודע בשביל מה, ומה ההצגה הזאת, ולמי נועדה. הלא אין קהל! לא די שכבר אתה כַתבן של שירים? פנקס מלא. כלימת המשפחה. שירים? כּחכּוּחים של פחדן. של לא־מעז. יומן של מתבגרת. ובאזני מי? עיני מי תנקר? והייתי נותן מי יודע כמה, למי שיקח ויזרוק אותי מכל הסגנון הזה, הדיאלוֹג הזה, מלחמת השירים בעד ונגד, אחת והרחק (אבל גם שם אשב רגע, אציץ כה וכה ואמליט שיר…), אין דבר. ולאן כעת? לאן, בחור־חמד? שב עוד רגע. זאביק לא יברח. איש לא יברח. יברח רק היום שלא יודעים לאן הוא. ברנש שלא למד להחזיק בידיו את אשר ידיו יכולות ויודעות להחזיק. לא די חכם להיות נהנה פשוט מדברים פשוטים ויפים בפשטותם. אתה יודע לפשוט יד ולקחת? או רק לכלות אל חלומות? בין זה לזה נפשך נקרעת, כרגיל, ומסתפקת בפרוטות. ומוכרחים, כנראה, למצוא יום אחד דרך רק אחת.

ולחיות סוף־סוף.

נרים כוסנו

לחיים המלאים!

פלאים. ומה שם הדבר לאמיתו? מי יודע. חיים שקטים? מצפון שקט? ואולי דווקא היפוכו: ימים בוערים? זרם אדיר? ואולי יום־יום במשטר מסודר למישרין? לעזאזל, נרים כוסנו: למלאים, לשופעים, לגודשי הפרי. ולא להתאונן. גם לא מפה לאוזן. לא יידעו ולא ירגישו. הנוער שלנו נהדר. אם עוד יהיה בחיים. בתוך תוכנו, מבפנים לכל הלשון המפולפלת ולריקודים ולצווחות, לבדיחות על הבחורות, מבפנים לעבודה היפה והטובה והגדושה, מלאכת ידי־הזהב, מבפנים לכל מה שמראים ומשמיעים, מבפנים – לא שמח כל־כך, ככל המתימר להיות ולהיראות חוצה. משהו לא רווה. צמא עולמית. ממתין לבוא משהו. או למישהו. כאילו אמור היה אחד לבוא להרתיק על החלון, לרמוז רמז, שיחזק מאמא ומאבא, ומאשת־חיק, ירתיק וייעלם בחשכה. למצוא. לבוא אחריו למצוא דבר־אמת. שלום חטוף לכאן ולכאן – ולרוץ. אבל לא נצעק על זה. כי אם נשתוק. מאד. נצעק רק על מה שנאה לשכּמוֹתנו לצעוק. אבל לא על ספקות ולא על בלימה. אלא רק כפי שנאה לגברים. בתחומי הסולמות המותרים. אתם תתוַכּחו עד חצות הלילה, ואנחנו נלך לחדר (– בחור נחמד: בשם מי אתה כאן? – שתוק רגע, אַל תתערב!) וגם, אולי, אוהבים כך. לומדים להתעלם מכל מה שיפה לו ההתעלמות. ועוצמים את העיניים. ואחר־כך יש גם שיקולי־דעת. ושפיות. ומבליגים על המון, מחכמה, ככה. עצבות של דור תקוע. אבל לא נורא. נרים כוסנו לעסיסי הדושן, לשופעים, למלאים. הו־הו. כן. והו־הו, וננפצה בנפץ מרירוּת מרירוּת. שם טובה לא צמחה מעולם ממרירוּת. רק מרירוּת נוספת. ולא יפה להיות כזה צעיר וככה מריר. ובכלל מניין! זהו. שלום לכם מחנכינו היקרים. מה שלומכם. מרנן ורבנן. איך האוּלקוּס שלכם? וככה נרתמים. ואולי, דווקא, אולי. ובוא נפסיק פעם לחמוק חמיקות, וננסה לראות עין בעין, בעין שקטה. הנה־נא שני הצדדים: אתה מכאן, ואתה מכאן. הרצו רבותי טענותיכם.

נרים כוסנו

לזורמים בגדוֹת מלאות ט־טם!

לעסיסי הדושן לעמוסים ט־טם!

וננפצה! טרח! ט־טם!

אלא שביני ובין הדברים, האלה, שלך, צד־שלך, חוצץ עוד תמיד מעטה בידוד. קרום מבדיל. אצילי מאד, כמובן. ולו גם דק עד מה־בכך, פחות מצעיף שקוף, אלא שמעולם לא נגעתי בגוף גופו, בבשר בשרו של הדבר, בו, בעצם עצמו, בלבנת הסַפּיר. ובתולי שכזה, אינני יכול, על־כן, לקחת לידי דבר מן הדברים האלה, צד שלכם. שכן, איך, אם אינך אוחז – איך תקח? להוציא, כמובן, כשהוא, או היא, מאליהם, מושיטים עצמם אליך, מוגשים לקראתך, נדחקים: קחנו – אפילו אז, עד גבול התמיד. גבול שם לים. אלא שאינם נדחקים. לשם מה? ומה זה? אצילות הנפש, כמובן.

דבר אחר: חינוך גרוע. פינוק עצמי. וגם סתם חוסר עוז. פשוט פחדנות. בלי מלים נמלצות, ובלי שום עיטורי ציצים: מוּגוּת־לב. כזאת, ככה, שיפה יותר, כמובן, לקרוא לה איסטניסוּת. אותו אי־רצון מפורסם לרדת אל הגשמי. אל הביצוע של הדבר. שזה תמיד פחות עשיר ופחות מושלם. משעמם כמו כל עלילה. תמיד יורד, ומפסיד, ומתבזבז כן. נחמד נורא.

שיחת־רעים. להחכים. ונא להכיר: הרי לפניכם, ובקצת יותר מאבק של גאוה, רבותי, הספקנות שלי, החטטנות שלי, ההסתייגות המהוללה שלי. סגולות צנועות ויפות. דורון וסבלוֹנוֹת לכל כלה יפה. (למי אתה מציג הצגות?) טוב, נניח. ומחיצה תמיד בינך ובין השאר. זכוכית של כפור בינך ובין. ולא חשוב מי. תמיד מקפיד להישאר עם שאלות נוספות, לאחר תום כל התשובות. לא מוכשר לרקוד במעגל הגדול עד איבוד החושים. מן הצד ובידיים בכיסים, יבש בין כל המזיעים. מסכן. עיניים שלא מתערפלות, מחוץ לערפלי הפרט. הוד מעלתו. לחש קנטור חכמני תמיד. ובזכות מה? מי אתה סוף־סוף שמותר לך? מה עשית בימיך? לא לא. תמיד תמיד. אין במה להתפאר. לא, אַל תשמחו שם. שכן לכם אין יותר משיש לי. כולנו יחד. חבורה תפלה. בריות אפורות. ששכחו לשים בהן את הפמוט עם הנר. והנר צועק לשלהבתו. מה שאנחנו עוסקים בו לא מעסיק אותנו לעולם עד תחתינו. שממון לאורך כל השורה. וכאלה מין מפוקחים, מין מיושבים בדעתנו, אנחנו, עד אימה. במי אני מקנא? מקנא באלה שאינם מקנאים. בחיים התמימים. ואני לא. אצלי לא. אצלי זה לא תמיד זה. רחוק ממני. והאמת. וההסתגלות לחיות איך־שהוא, ובקטנות, ולעשות מן השממון שטיח נאה לחדר. – אם בכלל יש אמת, איננה זאת, שכאילו מתראית לפני, מכל־מקום לא זאת. ושלא יגידו לי. אלא מה? נקודה. לא יודע. ואולי די? ואולי לקום! כן. עוד רגע.

בחור צעיר. האינך מוליך נפשך שולל בקסם מלים אין־שחר? בהשבעות מתנפחות לריק? אולי תחת זאת תפתח ותדבר ברור, ובשפת כל אדם, מה יש? מה הדבר? דבר ברור! ברור? מה לא ברור? – כלום לא. ערפל. לא מבינים אלא שאינך מתעכל עם כל המתעכלים. ובכן? –– לא. זה הכל. – היה נדמה כאילו לבך מלא טענות על העולם. מה בעצם הצרה שלך? – הצרה? מין סגנון לך! – הצרה שאף־על־פי שאני עושה הכל כמו כולם, כמעט, ולא פחות ממישהו – משתייר מן הצד, עם זה, לא נספג. תלוי ברגל אחת בחוץ. תמיד מהרהר מה יהיה אחר־כך. לא משתלהב עד שכחה, מעולם לא מאבד עשתונותיו, מלבד אשר בינו לבין עצמו, תמיד לא נדבק בשלמות. לא בימי שלום ולא בימי מלחמה. אף־על־פי שלא בורח לא מתפקיד ולא מסכנה ולא מעבודה. גם כשהכל רוגש נשארת בי פינה אחת קפואה. או שאני מוכרח לפרוש ולילל בתוכי כנרמס. מה עוד? אמרתי הכל. וידוי שלם. סבור כי זה חוסר אמונה לוהטת בשום דבר. עשיה בלי אמונה. אחד שלא בוער, לצערו. – מה זו ‘אמונה’ שאתה חוזר וממלמל מדי פעם? – מי אני שאדע מה זו. שאל את הידענים. אבל אַל תיתלה במלה אחת. אלא במה? בעוּבדוֹת. בעצם הן שתים: אחת: טוב לי כשאני עובד בחוץ. שניה: פחות טוב כשאני חוזר הביתה. – אהה. משמע הסתכסכות עם החברה! הו, הנַח למלים החשובות. בוא נדבר פשוט. עובדה היא כי אותה הרגשה של שלמוּת, הרגשת רצון טוב, ושקט, הלב הפתוח והמזמר, המתעוררים מאליהם כשאני עובד לרוח היום בין אדמה ושמים, נידפים, מסתלקים להם, כשאני חוזר ובא בין אחי ורעי. בטרם אדע מה, כבר כולי לגלוגים נגדם וליעוגים, נוקשה ממאמץ להיות לא חדיר, וכולי ספקות וביטולים. מסכת־משחק נפתלה ומסוכסכה עד כי מלכתחילה טוב מזה לבוא החדרה (בתנאי שראובקה ועוזי הלכו להם). ולא מתוך יהירות. אף לא שמץ. מן השנַיִם (אני – וכולם) אני מודה ביתרונם, בלא ערעור: הם השלמים, המוצקים, הטובים. יכלתם זו לצוף ולשוט. פשוט! בחור פשוט, בעולם פשוט. שמח בקיומו. מברך על שכשוך רציפות יום־יום אצל פתח ביתו. אפילו גם כשאני מתפרץ ומבקש שיפול ויהיה אחרת, דבר אחד חדש, אני תופש עצמי מבקש בו ברגע שלא יבואו הדברים ההם שעליהם ביקשתי. חרד שמא ישמעו האלים וישלחו בי את אשר בקשתי בתפילה. לפי שלא אוכל לעמוד בהתגשמותם, וכי שיווי־המשקל, תפל ככל שהוא, יופר, ואהיה חייב להתערב בדברים והם בי. ומה כן, איפוא? להרגיש בשלמות. להיות. חליל אחד בתוך התזמורת. לא ברור? מה להגיד. אולי ככה: מהתחלה ולא ממילא. מהתחלה ולא בירושה. בהכרעה ולא בהמשכיוּת. אבל להיות צומח. ולא להיות חצוי. להיות אחד. כולי נתון־נתון. ושזה יעוד שלי. לדעת. להבין. לאהוב. ללכת. לדעת, סוף־סוף, בצלילות ובבהירות, דברים שלי, ושל העולם סביב. לא רק תמיד לערוג ולערוג ולא עוד. או אולי אני לא עשוי לכך? וזה שאינני נספג ונטמע אל קלחת המשק האנושי – הוא מום שבי, כנראה, קלקול ואפשר גם חטא. אולי. מי יודע. מי יאמר. לא יודע. יודע רק להצביע: כאן כואב. ורוצה. אלוהים רוצה־רוצה. הנה ככה. הכל ברור? מותר ללכת אל זאביק? רגע. רק עוד רגע אחד.

מה עוד? לא, שום עוד. אותן שתי המערכות. אחת כשאדם בחוץ, בעבודה, נפשו מנוחה, גופו פעולה, יחס אמת מתרחש וצומח, רציני, מביא טוב, והתמזגות, והתלהבות של הנאה, עד דבקות, עד הרגשה חגיגית, לפעמים. וכנגד זה אחרת בבית, כשהכל ידוע מראש בעל־פה. בין אוֹטומט למגוחך. מונה אחת לאחת את ההחשבה העצמית, בדיבורים ובפרינציפים מאובנים, את המעושה שבהליכות, המלאכותי, את המנופח, שוב מחמת פרינציפים או רזון שבנפש, ואיך הכל חילוני, חילוני ומחולל. כל צרות המקום, ועייפותו, הרכילות הנוטפת, כל קטנות התככים, כל בעלי המיחושין ובעלי הידיעות, וההתחככות אין־קץ, והפשרות הפעוטות שתמיד, ורדיפת־הכבוד האנדרוגינוסית, והפרסום של סרק בצלוחית של מים, כל התלישות העצובה הזאת, וההכרח להתראות בשמלת־השבת, מטושטשה למדי, ובתרבות תפוחה ומעומסה ונגררת בצמות ראשה, ועל כל ספל תה פוליטיקה ופוליטיקה, ומַעקשי־יצרים משופשפים זה בזה, לראוָה, והבל הדברנות האבוסה, והכל יודעים על הכל, וה־נו־מה־נשמע־חדש־חברה? והוואיבּערס, וכל הדברו־עלינו טובות, כי טובים אנחנו, וטוב מעשינו, הללויה. – האנחנו הזה. התמיד הזה. תמיד־תמיד. השולחן שלנו. השיחה שלנו. הסדר שלנו. כמובן. אנחנו אנחנו. הכוח שלנו, כוחנו הקיבוצי, המשקי, החברתי, הפירמה שלנו. החברה שלנו. המעגל שלנו. הכי הכי מכולם. יותר בבוקר. יותר בצהרים, ובודאי יותר בערב. נשינו, ילדינו, חרשנו, זרענו, אנחנו. ההיסטוריה! הו, הו! היא לא תוכל לפסוח עלינו. מה כותבים עלינו? סופרי העולם – כבר כותבים עלינו? שיכתבו! הנה היש שלנו, הנה החיוב שלנו, הנה פה, סביב, ככה, זה. הנה החיים העומדים בכוח החבריה, בכוח הבידור, בכוח העבודה, בכוח ההסתגלות, בכוח העורף האנושי המַסכין לכל עול במרוצת שנים אחדות, בכוח הרתמה הטובה, המודרנית, בכוח… די! הו, מה כל אלה, מי כל אלה, כנגד השדה הפתוח! לעזאזל, השדה הפתוח. החמים, החרוש או המוריק, הקיצי או החרפי, האמת השקטה, האפקים הגדולים, המרחב למעשה, היציאה, ההתמזגות, הפתוח, הנרחב, האמיתי, שוב, הכמו שהוא, הפורה, הקדמון, הנצחי. אני יודע מה. אני צריך לסַפר? הנה האדם. אדם עובד וטוריה בידו. כפיפות־הגב עד האדמה. ההשתחוות הזאת. אותו מגע בידיים בעפר התחוח (המחספס אצבעותיך לפסיפס־בקיעים חרב). קריבות כל היותך אל נמוכי־העשבים, רטובי־שחר, מרשרשי־צהרים, או קשובי־ערבית. פניך, חטמך, עיניך, אזניך, נשימתך, אצבעותיך, רגליך, מירוץ דמך, קצב מחשבותיך, האפשרות להגיע יד ולהרים תולעת או שבלול בתוך מהלך חייהם, לגעת בכל, לתלוש עשב ולפסג עלים, הנעיצות שלך הזאת בקרקע. הקשיבות לרטבוביתה וליבשותה, ההיבלעות של היותך אל היותה, הנרקמת לאט וצומחת לה, האפשרות לחשוב ולהפליג במחשבות אגב הטירחה, המגע החריף, הבוקע דרך הנעלים והבגדים, של האדמה השקויה, עד ירך אתה נשטף בחצותך את התלתן, בבססך בשדה, השמש העולה ותוקפת אותך אין־מחסה, והיותך פתוח לה, מפורז, בן־בית לאורח יומה. היותך פרט אחד שווה־ערך, עם כל מה שבין שמים לאדמה, דבר בין דברים, שותק בין שותקים, נמל בין נמלים, ויודע בין יודעים. ההרגשה של כוח רב, פתוח ושמור להיפתח, התיאבון המתעורר, הנשימה השלוָה, הגברית, אורך הזמן והרוח, העוז הגנוז עמך לקחת ולשנות הכל מעיקרו, להעתיק הרים, לפלס דרכים, ולהשקות ולהטות את המים, ולהצמיח כאשר יהיה את לבך – הנה, כל זה, ופי אלף מזה, איך לומר, ואולי לשיר, להגיד, לדייק בסיפור ולהרבות – לא, לא יודע, לא בכוחי, אבל מה אני בוחר לי מלים, מה אני מדקדק באותיות, מה הגמגום הזהיר הזה – לעזאזל – אני זורק הכל ישר, אני אומר הכל בנשימה אחת, גדולה ומריעה, עד כלות אויר הריאות – והר־הר־הר־הו!

– ח־ח־ח! – אי לעזאזל, אלף שדים ורוחות, אני קם והולך אל זאביק.

זאביק שמע בקמיטת מצח ובעפעוף ריסים כלפי נוף הגבעות הקרובות. ואם גם, לכאורה, אין טעם להתנגד – הרי, מצד־שני, הואיל ואך זה מקרוב חזר זאביק מקורס, ומחוץ לשפם הגדול שהביא עמו, היו הדברים הנעשים מתרוצצים עדיין בדעתו עם הדברים שיאה ומן הראוי לעשות. הרי טוב בינתים לדחות קצת את ההכרעה, וכך גם אמר, מתוך כמה ניקורים בידו למטה ואחד לפתע להיפך, למעלה – אין טעם, אמר, לצאת כעת. ראשית, אם צופים עלינו – ישגיחו מיד ויגלו את מקום המיקוש. אמנם יש שיטה המבקשת דווקא להצביע על מקום המיקוש כדי להפנות את האויב ולתעלו לנתיב אחד מחושב מראש ומטווח יפה – אבל זו גם שיטה ישנה וגם בזבזנית. ושנית: אם כך ואם כך נמתין עוד ונראה עד אחר־הצהרים. ואשר לאורי? פשוט, הכל עובדים ואין את מי לתת לחיפושים. אם קובי נוטה לקבל על עצמו לשוטט ולחפש – הכל פתוח לפניו ובלבד שלא מחוץ לגבולות שתי הכיפות. הנה כי כן. מתוך השוחות שהיו כבר ניכרות למדי, הציצו בחורים מעורטלים ויגיעי־חום. והשלוחה היוצאת מתולמת לאָרכה האצביעה צפונה, בשקידה ממשית מאד, אל הגבעות האפורות מאחוריה, שריטטו וריטטו בשכשוך קוים זורמים, והעולם כולו לבש אוכרה חיוָריינית נפוחת־רוח. האומנם יש אי־שם אדם לארוב ולצפות כל הליכותיך? טוב. קובי חדל מחטט בקצה סנדלו בעפר, חִטט וגבב עפר חם אל בין האצבעות וגלדת הסוליה והסיעוֹ שמה בהיסח־דעת, חדל וסילק ממצחו שמט שׂיער בהיר, ודרס ארצה את הסיגריה. – ‘אז ככה, מה?’ – ‘כן.’ אמר זאביק. בלי לכסות עד כמה טובים בעיניו דבריו, עוז החלטתו ואופן היתמכה ביתדות השכליות – יישר כוחו. לא נותר לקובי אלא להקמיץ שפתיו לשריקה, וכן גם עשה וגם שרק, ופנה וחזר על עקביו. – ‘איך השוחות אצלכם למעלה?’ צעק אחריו זאביק, כאילו מתוך פקפוק שמא לא הסתיימה השיחה בסוף־־פסוק ראוי. וקובי הסב אליו מחצית פרופילו ושרק שלשלת שמשמעה, כנראה, פלאי־פלאים, אין על עפר מָשלָן. והמשיך הליכתו הזרזירית. עיקוף קשתי גדול למרגלות הגבעה דרומה, ומשם לאורך צלעה המעוקמת ומטורשת עד האוכף הזרוע אבנים ורגמים מגובבים, ומשם, פתאום, קוראת אליך, מרחוק, שטוחה אפרקדן, לאלכסון המירדד, פיסת אדמה חמומה, מהבילה, מַשזיפה, וקשה להינתק מעל מראיה. ולהלן מגיח ובא מפאת דרום־מזרח הואדי הגדול, מגיח גיאוני מבין גבעות־אבן ערופות מזה ומזה, חותר ומשליט הוייתו הנגחנית על כהות הנוף, עד שאי־כאן נסגרות הגבעות מאחוריו על שבילים ועל דרכים ושדות ועל סודות הויית עמקים לא נראים, ורק בסופם של כולם מלמעלה מתרוממת חומת הרי המזרח, תכלכלה ומלבינה, ועוד מעליהם רצה לבנת השמים בצחצוחי־חום רחוקים, לא־צלולים, ואולי אפילו תוגיים. ונחפזים לחזור אל החומה, המלוזבזת זהב עשבי סוף־קיץ, ולהמשיך ללכת לבקש, מעַין אדמה תחוחה, או מערה קטנה סתומה, ואולי… הריח מכל־מקום־יעיד, ישמיע קולו. ניערו את חייו מתוכו. בדידות החלטית. מכל וכל. מאלוהים ואנשים. שבלול ריקן. לבדוק בין הסלעים האלה. מה יכלו לעשות בו? יש כל מיני חיפושים בעולם ויש גם חיפושים אחר גוויה ריקה. לא תופשים כל יום עומק הביטוי: ינוח בשלום על משכבו. ואני עייף, ישנתי פחות מדי. הלילה שעתים. אתמול לא. שלשום לא. לא זוכר מה בלילה שלפני. אני אפסיק, ואסור לי הצדה ואכבוש פני בקרקע ואישן. הזבובים והחום והכל, ואני אישן קצת. הכל הולך ונשדף בחום. החום שם. מלוא שדות חומים ושטף זהב רץ, וקצת אולי, קצת, טיפה, אגב… לא. הולך וטומן עצמי, ראש ואַפּיים, ולא. עד ש. ונחקור כל מטר. ומאחורי כל שיח. הכל נכמש מחום. כלום לא פצוע בקרום העליון. ומה? אני חוזר. חלקה חומה בשדה – שלום.

לבסוף גבר החום ומועקת השקט המעומעם הזה הכניעה הכל, והעבודה דעכה מאליה. מאליהן, כמובנות מראש, כבר היו פרושות שמיכות מאהילות בכה או בכה, מרטיטות קלות ברוח, ולא רק על ראשי שלושת הרגמים, שנתערטלו ונתפגרו דום בעבי הצל החם שנקוָה בבור שלהם, והם עצלים מפורסמים, אלא שגם השקוד שביאקושים נאסף אל אַמַת צל שוחתו, מלחית לשונו, ומכרכם זרבובו לעייפה, והעולם הופקר לשדפה. אין מפלט, וגם יאקוש עצמו זוחל לבסוף קטוף־אוזן וחרוך אל מתחת לחופת השמיכה של רפי, התלויה בקיר מכאן ומעוכה בשתים־־שלוש אבנים מכאן, בא ומפטיר ‘רק לרגע’ כמין התנצלות וגם – ‘מקום טוב. הוא אומר, אפשר לצפות אל השטח.’ אבל השטח אינו זקוק לתצפית. שומם ומסמא בבוהק שווה וצחיח, ריק ומרוקן. ומה עוד איפוא אם לא אפרקדן ודמום חבוש־עיניים בחיק הזרוע, מעשן סומא בגרון חלוד ובלא טעם, מקשיב בלא קשב להמיית העולם היבש. ומה מתקבל? כתמול־שלשום. שוחות חפורות למחצה, ארוחת־צהרים שצריך היה כבר לאכול, ושתהיה כצפוי תפלה וממוסמסת בחום. והצמא שלא יתרווה בנוזלים הפושרים־חלודיים. כאילו לא היו דברים מעולם. מוטלים כך כתמול־שלשום לכל דבר. ורק אַי־בזה מתפרק לו אורי, ואין איש חולה לבקשו. טוב, נתהפך ככה, אולי יבוא חסד ונירדם. האומנם תהיה מלחמה? מישהו ייצא, מישהו יתאמץ ויבוא כעת עלינו? רפי מתכעכע ותומך ראשו בכפו. – ‘חשבתי על מה שדיברנו בלילה,’ פתח פתאום רפי אל יאקוש, לא צפוי ולא מלבב לתשובה. – ‘אה.’ סותם יאקוש המהום של עצלתים. אבל רפי מצמת שפתיו ותולה בו מבטו. ‘דיברנו? מה דיברנו?’ משתמט יאקוש ומבליש מבט לעֵבר הגבעות. ‘הו, על הכפר. על העבודה.’ – ‘ממ’ – משתמט יאקוש ביגיעה. ‘זוכר?’ – ‘כן – מושך יאקוש – אבל… אתה יודע? בלילה מדברים וביום מתחרטים.’ – ‘מה יש להתחרט? על מה?’ – ‘הנֵח – אמר יאקוש – לא רוצה עוד. די.’ – ‘רציתי רק לומר לך מה לא נכון, לדעתי, אצלך.’ – הסביר רפי. ‘שיהיה. לא משנה. בין כה וכה זה ככה. לא תשפיע עלי.’ – 'מי רוצה להשפיע? – משך רפי כתפיו – אצלנו הכל ככה: על העיקר לא מדברים. לא יפה, כמו השתפכות־נפש. במקום זה מדברים על סתם ועל דברים 'ככה״. – ‘או שותקים.’ אמר יאקוש. – ‘שותקים? מי שותק? לא שותקים. הולכים סחור־סחור.’ – ‘בחייך – אמר יאקוש – לא חם לך? מה התחלת פתאום? איך זה קרה שהשאירו אותך כאן? חדל. אמרתי מה שאמרתי. אמרת מה שאמרת. אין מה לחדש. ואין חשק עוד. חשוֹב לך מה שתרצה ותן לחיות. למה עוד פעם?’ השמים, מעֵבר לשולי השמיכה, גבוהים וחיורים, כחנוקים. והשתיקה חמה ומַחנקת. ורק הזבובים התמידו עלה ורדת בהצקתם.

וגם הרעב שהיה מקרקר במעיים. אחר־כך משך יאקוש, בלי כל קשר, ואמר: ‘בכל־ל.’ והחפיז עיניים בוחנות אל רפי אם ישנו שומע לו. ‘כשאתה מתחיל לבדוק חשבונות… בסופו, מתברר, שכל החשבונות, אתה יודע, מראשיתם עד סופם, קטנים שכאלה, לא חשובים שכאלה, טיפשיים ולא שווים כלום. הדיבורים עליהם גדולים פי אלף מכל כולם. החשבונות האלה.’ – ‘למה אתה מתכוון?’ – אמר רפי ונתמך על מרפקו. ‘לכלום. – קפץ זה ונסגר – חשבתי שאתה מבין.’ – ‘חשבון הקטנות?’ – תהה רפי. ‘אתה טמבל.’ אמר יאקוש וחשק שפתיו והקדיר. חם מתחת חופת השמיכה. צריך לבנותה אחרת, שתבוא בה הרוח. אתה מבריח והם חוזרים ונושכים מבשרך ברעבתנות. בחוץ, אם כך, טוב יותר: הרוח פתוחה. וכל השיחה הזאת. וגם הכל כולו נראה פתאום כל־כך מפוספס, מיושן ומחורבן שכזה, בחום המעיק הזה, בשרפת המרחקים, כשהשמיכה רגע תלויה רפוית־כרס ואין־אונים, ורגע מתחבטת בלא חמדה. וכל זה כל־כך מוגיע, וכל־כך למעלה מכוחך אליו – כלב מי שידבר מלה. ויאקוש זוחל ויוצא החוצה. ‘מה יהיה עם ארוחת־הצהרים.’ הוא מוצא וממלמל מעֵין התנצלות ופונה והולך אל מאחורי הבקתה.

רפי ממָתח רגליו וכובש לעצמו מלוא שטחוֹ של הצל, ובאיזו מחבּרת ירקרקה שנזדמנה לידיו קודם, משיב מעליו את הזבובים ואת תנוחת המחנק עד שידו נובלת. הגבעה, מעֵבר לשמיכה, חיורת כולה, קלויה וצרובה, ורק מדי פעם נחרד על פניה אבק מסמא ונלבט, בכלכים המעטים, השעומים, המזולזלים. בחיים מבוזבזים. בחיים שלא איכפת להם הזמן. שיש להם אלף זמן וזמַנים. חדגוֹני. קצת הלאה יוצאת קצֵה, השלוחה שממול, עצומת־עיניים ומתעלפת. נקטה נפש העולם בפניו. זמן דומם מגובב לעייפה. מה יהיה עלינו. ואולי לא ככה אלא ככה? לעזאזל, יהיה ככה. לא לישון, לא לחשוב, לא לקום, לא לשכב. קמלה שארית הנשמה. אפילו לא עם מי לדבר. אפילו לא בניד־שפתיים, גם לא על מה שהשפתיים יודעות מאליהן. כגון תיאור המנוע של האינטרניישונל מודל 49. קולך יישמע צרוד ולא טבעי. הברות ומשיכות־כתף לרוב. רגע דבריך מקוטעים ורופסים, ורגע הם חריפים ומופרזים בלי גבול, ונורא מטופשים תמיד, מנפחים את התפל ומחמיצים את העיקר. ולמעשה: רק מרגיזים איש את רעהו, ותחת הקלה באה הסתככות. ואפילו אם טוב לגמגם גמגומים מלדבר שוטפת כמו מורה – נמאסו כבר כליל כל הדרשות כולן, ישר והפוך. המחברת הזאת. שני דפים כתובים ערבית בכתב ילדותי, בחוזק עפרון עד שנחרצו עשרה דפים פנימה. ושמא גם אני מתהפך ונוטל לי עפרון וכותב למעלה: הרהורים, ומתחיל לרשום: ‘תראו איך שוכב בחור באמצע היום, באפס מעשה, ומחפש כיצד יעביר את שעותיו.’ בודאי של ערבוש קטנצ’יק. דרדקוֹן שהיה שקוד על כתיבתו ומשרבב לשון מרוב מאמץ. נחפסו עליהם חייהם. מי פילל, למשל, שאני, רפי אחד, אכתוב מרוב שעמום במחברתו של מוחמד הקטן מצקלג. מוחמד הקטן ברח על נפשו, מפני שרפי בא על מקומו עם רובה. פלאי־פלאים. ובואו ואני רק אמתח במחברת הזו קו אחד לרוחב. כזה. עד כאן – מה שהיה, מכאן – מה שיהיה. למעלה, בראש העמוד, בשביל מה שהיה רק חלקה קטנה, ובשביל מה שיהיה – כל שאר המקום, מלמעלה עד למטה. עד כאן הכל כבר ברור. מכאן – כלום לא ברור. רק חלומות ופחדים. ואין עם מי להשיח מלה. וכלום גם לא יגידו – מי יקבל על עצמו להגיד. ואם נתחיל – מיד ייהפך הכל לריב. אחת היא מה הדבר. ואיש מבלעדיך לא יוכל להבין בעתיד שלך. וגם ההתבוננות שלך – כאל קיר סתום. אומץ להעריך נכונה. את כוחנו ואת רצוננו. המעגל שלנו. הדרך הלאה. המציאות. החשבונות הקרים. החלומות. הידיעה. הידיעות. מה מחויב ואי־אפשר בלעדיו, מה טפל ויכול להמתין. מה רצוי – אבל לא הכרחי. סולם ההעדפה. איך להיות כך שתהיה לך אחיזה חזקה, שתהיה לך הרגשת ערך עצמך. הרגשת רוממות בתוך ההשתקעות בעבודה, בתוך ימי הגב הכפוף של האיכר – נר דוֹלק של שבת בתוך כל היום החם – ראָיה של יום נבדל מיום. ושמוּתר לך לרצות הרבה – כי במידה לא מעטה הדבר תלוי בך, ועל־פי צורתך שלך – תהיה הצורה של מעשיך, ועל־פי מעשיך – תהיה צורת הכפר כולו, ושהעצים והשתילים והפרחים והבתים אינם מקרה, אלא הם ביטוי הרצון שלנו, והאהבה שלנו. כדרך שנאהב – יהיה יפה. יותר יהיה יפה – משמע יותר רצו, יותר אהבו, יותר חשבו. תמרלה – מה יכול למנוע מאתנו, מה יכול להפריע לנו – כשאנחנו אוהבים ואדמה לרגלינו, וידינו צעירות, ואינן פוחדות עבודה קשה – מה יכול למנוע אותנו מהגיע אל יפה? לעואזל, מתי כבר יבוא אוֹטוֹ ואסע מכאן. כבר כולי קפיצים. עולם רחוק שכזה, לא לא, לעזאזל, פקעה הסבלנות. לא רוצה את הארוחה שלהם, לא רוצה כבר כלום כאן, אין לי כוח להמתין, ההמתנה אוכלת אותי, ימח שמם, חזירות שכזו שהשאירו אותי. מה כעת? כעת לא יהיה כאן כלום, וכל מה שסיפר ספי מצץ לו מן האצבע, ואין כלום ולא יהיה כלום, ומחזיקים בי ומחזיקים אותי, והם, שם, הערב, הו, הם עשויים לקבל הערב את החופש הנכסף, ולטוס להם הביתה לשבועים, ואני… זועה! דבוש ומדובש לי כאן! שבוי במים אדירים! איך שסידרו אותי, ימח־שמם – מה אני שוכב כאן, גולם, למה אני ממתין, מה הם חושבים מה, אני קם ואני הולך, ואני אראה להם, חזירות שכזו, חזירות, חזירות ימח־שמם!

פרק עשרים ושבעה

שעה אחת בצהרים. לובן סיד בעולם. אויר אטום. גם את הגבעות הקרובות טישטש האובך הדלוח, המתעלף, לאחר שאת האפקים המית מכבר. משתרכים ובאים אל מתחת לכותל המערבי של הבקתה המוארכת, לזכות בקצת צל ובקופסת בשר ובחפיסת פכסמים, שיאקוש, סדוק־שפתיים וזועף, עובר ומחלק ב’קח תאכל' ניחר. שורה רבוצה של נערים פרועים ומדובללים, קילקי שיער וקרזולי צמר לבוד, סאובי נטש זקן משובש, ערטילים ומפוראים, מיושבים על חודי שתם בהידוק ברכיים אל חזה, ולחוצים בגבם אל הקיר, כאותן חיפושיות שבאוסף. ואל רצועת־הצל הצנומה המעוכה לרגליו, מעפעפת וחרדה, ישנה ואיננה, ומשוממי־פרצוף, מצומצמי כל חושיהם מחמת הבוהק המכאיב והאבק הצחיח הזה, המחליא, שנדבק בכל, ובכל סדקי פניך, והעמק עד תוכך, ועד תוככי הלב והנפש. מקבלים את קופסת הבשר ואת חפיסת הפכסמים ואל תכלית הקיצור שב’קח תאכל' הניחר לאיש, עד כדי שעוד בטרם יוסר המכסה, נעשה הבשר למיאוס, אשר מרבץ האבק הנגרס בשינים, בלול בחצץ הפכסמים החררים הללו, היבשים כאבנים, איננו מסייע בכלום לכל חשק שהוא, וממעך כל רעב שהוא – ועם כל זה פותחים ביגיעה את המכסה ומקרעים את העטיפה של הפכסמים, ונטפלים ונוגסים בחריקה מרובה וצובטים ומולקים באצבעות נתחים מן הקופסה המרובבה, ומלעיסים ומטחינים בשקיקה. מה צר שהג’ריקן אינו נעתק ובא מאליו לכרוע ליד כל פה ולהשקותו ברחמים. ואילו לקום וללכת עד אליו ולהשקיע במים את הבליעות הלא נבלעות – אינו אלא התעמרות אכזרית. ונוח שתיחנק ובלבד שלא תקום. מאליו מובן שאין איש פונה אל בידיו אל הקופסה, ובאצבעיו אל קרביה, מאליו מובן שאין איש אלא משקיע בדורסנות את הלעט, והזמן סביבו פשט במרחביו העמומים. האצבעות מצטמגות בחלב ממוסמס, שהאבק הנטפל אלי מקרימו מיד לשכבה מבוקעת רעפים־רעפים נאלחים, עד שגם הפיקה בגרגרת מתעוותת מבחילה. ואף־על־פי־כן מוסיפים וטורפים בתאוה. אלא מה? וכך לאורך כל השורה המצומקת. איש איש ועולם קופסתו. ולא עוד אלא שבפלח פכסם, ובקנה־קש מאובק מוסיפים ומחטטים אחר השיירים הממוחים שבעומק, נבור והצל עד האחרון והממורח שבהם, ואולי, אפילו, יש משהו שבעינוג נקמני בהיותך משוקע בתוך תוכו של הגועל, על אפם ועל חמתם, אחת היא של מי. ואחר־כך תם האוכל, והידיים רפות, ולא טוב, ואין מה ליחל לטוב אחר, ומלוא ישימון אחר־הצהרים שׂרוּע מובס לפניך, ואין כל סיכוי נראה אחר, אלא לשטוף ידיך מחלאתן הצמיגה, הגועלית, ולהתכרבל לגמרי, להיעלם ולישון את היום עד רדתו, עד חושך, עד אחרי־כן, עד ככלות הכל. יום אבוד, ימח שמו. שכבר ייגמר. שותקים כשורת קופים על ענף. אולי כסנוניות על חוט טלפון, או כנתחי הששליק על השפּוּד. אותו רגם גלוּח ראש וסומר זיפי־זקן, שהיה חופר בקופסתו שנתרוקנה תעלה פעוטה בתוך הזיבורית הסידית הזו שלרגליו, ומשקיע במלאכתו רוב מסירות והשתדלות כלואה שבהיסח־דעת, ומעלה אגב כך כלשהו ריח עוקצני של סיד, שמזכיר קלשלשות משהו רחוק יותר, אולי עוד כשהיית קטנטן, כשהיית גוחן לריח אדמה רטובת־סיד, ליתן קצת מן הריחני המגרה הזה אל פיך ולגרסו בתענוג – קצה נפשו פתאום ולפתע בכל הלא־כלום התפל, המחורבן הזה, וקפץ על שתי רגליו, בהבעיתו את כל חמש־עשרה הגויות הריקות שבצל הכותל, ותפש את הקופסה הלזו וידה אותה בחמת־כוח, עד שניתרה זו בבהלה והתהפכה באויר סביב עצמה בכל מיני הבהקות, והתנקשה לבסוף בסלע אחד רחוק, ידה וזעוק אחריה דיבורים קשים, בלשון־הקודש ובשאר לשונות מזרח ומערב, באימה ובאֵם אימה, הוסיף והלך עד הג’ריקן והטה אותו ושטף את פיו ואת זיפי זקנו וסנטרו, וכיסכס שתי ידיו בעפר וחזר ושטפן, ובז לנזיפת איש נשק אחד: ‘חמור, מה אתה שופך הכל!’ והוסיף ושתה לוגמים חמים אחדים, שאת האחרון שבהם חזר ופלט בתיעוב ארצה, וזעפו לא הוקל בכלום, וקם בחזה גועש וערוך לקרב – כך וכך, שיוַע באור המגולוָן, הקלוי, כולם ביחד, והכל הכל טינופת סרוחה! וכך מתרוממים הכל אחריו, ובאותו זעף עיור שגואה בדם ומחמיר, משתרכים בשנאה אל מקומותיהם, ואל שארית היום. לעזאזל שארית. תהום שלמה ללא תכלה ואחרית, כשהתהווה דבר מוזר וחלף פתאום באויר, משהו סורט, או מעין משק כנפיים. – פּסט! – נחרד גואל המג’נוּן – מה זה היה? אבל האויר היה אָביך וקלוי כמקודם וכל שרטת לא ניכרה בו, דומם ומַשמים. ושמים לא שמים למעלה, לא הרחק, אלא שבתוך הצעדים הבאים, כשהיו מתפזרים לשוחות לנוכח הגבעות האפרות, הנצלות אין־רחמים – באו־חלפו היריות הבאות ותיזזו במפורש והובנו לאשורן. ‘א!’ זעק מי שזעק, בהתפלאות עד מכאוב, וההיעצרות הנדהמת הפכה כרגע השתטחות כללית אַפּיים ארצה, ונפלה הקשבה, אותה קשיבוּת, מעל להולם הלב המסתער ולאחר היעצרו, המוחקת כל מה שקודם ואחר־כך, קשיבוּת שמעולם, ודבר אחד חולני ומבחיל ושנוא, היה מורגש איך הוא כבר זוחל ומטפס וכובש לו יותר ויותר מגרונך. קליע אחד שנתקל, כנראה, בזיז הבקתה למעלה, נתפצח בזימור צרחני, בצעקת טובע על נפשו. לקום? לרוץ? להוסיף לשכב? מה הדבר הזה? – ‘ידעתי שככה יהיה! – צעק יאקוש – מה שכבתם שם! כל אחד למקומו, רוצו, נבלות, רוצו!’ וקול צעקתו ביתק את התדהמה, והיה כסם־מרפא. – ‘הם כאן – הוסיף יאקוש וצעק – הם כאן הנבלות! ועוד לא נגמר, לעזאזל, לא נגמר! ותסירו את השמיכות תסירו, ומה שם עם המקלע – מהר, הביטו, סביב, פקחו עיניים, ימח שמם, איפה הם הנבלות!’ – אבל השטח היה ריק. כולו כמקודם, דומם וריק ואפור. וחרוך. ושונא־אדם. כל נקודה כהה שהעין מדמה לראות בה דבר – מסתבר אינה כי אם בן־שיח מתעלף משכבר. ריק מכאיב. אין כלום מקרוב, ורחוק אינו קיים כלל. אבל איזה הכרח סמוי נשם סביב במוחש, בעד הטשטוש הנזעף ועכור, אף כי לא נמשך רצף היריות אלא כדקה ומחציתה, ומיד נעשה דליל ומסורג מאד, כאילו לא היתה זו אלא מכה אחת וזאטוטי הדיה. או אולי היורה, או היורים, מיד כשנפרטה המטרה הכללית שלהם ליחידים שנבלעו בשוחות – עצרו רוחם, גיששו בצליפותיהם ועטו רק על מה שצף ונתבלט לכהרף. הרי שהם רואים כל תנועה ותנועה שלנו, והכל גלוי לפניהם כמונח על כף־היד, ועושה כאן הרגשה ברורה של תפושים בכף, הרגשת חיה לכודה, עם איזה זיק של סקרנות לתפוש מה, שכבה מהר בהרגשת פחיתות. לאבדון, טפשוּת שכזו היא להיות ככה נראה ואינו רואה! – הביטו סביב, השקיפו בדקו היטב: מי זה תפש ומחזיק בזנבנו? גם ראשיהם של קובי ושל ברזילי נשתלחו עתה, כשני ראשי צבים משריונם, להציץ בעולם מירכתי הבקתה, ויאקוש שהיה מוטל על בטנו מעֵבר תלולית העפר, הריץ אליהם שאלה לא־מוּגדרת על דל שפתיו, אבל הללו שללו בראשיהם, בלא להשעות עיניהם מלפניהם. – זה די קרוב – התחכך בהם יאקוש בבקשת עצה־טובה לאחר שחלפה יריה נוספת בלא שתחדיר אטימות האויר. אין במה להיאחז. הכל סביב עמום. אפילו השמש בשמים אינה אלא גל עמום ולא חשוב, ושתוּקית, עד כי אין כל סיבה לשער כי היא היא מקור האור והחום בעולם אלא אינה כי אם סתם ככה, כתם צורב, כמין כויה חיה, רפש על פני עמימות כללית חסרת־נפש. – ‘כל הזמן ידעתי שיתחיל – רטן ברזילי ועיניו בחלל הגבעות – ידעתי שפתאום ואנחנו לא מוכנים כאילו לא היה כך בדיוק שלשום. הנה זה מתחיל והכל לא־כלום…’ אבל גם רטינתו נתעמעמה בחלל. – ‘הסידורים שלנו – חזר ברזילי לטעון מלב עמוס – חסרי־כשרון לשמוע את הזמן. זה רץ לחוד ואנחנו מתרוצצים לחוד. איום איום.’ אמר ונתלעלע בלי יכולת להירגע. 'כל חכמתנו, לאמור: מה אפשר היה לעשות? גלל עוד אבן מעל לבו. ויאקוש החזיר פניו, כאילו הוא המרומז כאן, ונבח לעברו: ‘מה אתה רוצה? מי אשם שרק בבוקר הביאו מכושים?’ – ‘אצלנו העיקר, תמיד, למצוא אשם – קינטר ברזילי – יש לך אשם ואתה פטור. הכל יכול להישאר כפי שהוא.’ – ‘מה אתה רוצה ממני?’ פיעפע יאקוש בזעם. – ‘לא־כלום. – אמר ברזילי – הכל בסדר. מה מוכן כעת אצלך? לא־כלום. ואם יקרה משהו? הלא אפשר להת… ותראו: הלא חיי אנשים… העמדה הקדמית של המלחמה שלנו!’ – 'אז מה, אז מה? פירכס יאקוש ועיניו בוערות עלבון. – ‘מה אתה רוצה ממני?’ – ‘שום דבר – חרף ברזילי – הכל נפלא.’ – ‘אל תדאג לנו אתה – נתר לעֶברו יאקוש בחרי־אף – לא צריכים אותך!’ – ‘נוּ, נוּ – התערב קובי – חדלו! מצאתם לכם זמן!’ והטה בסנטרו כלפי הגבעות העמומות. – ‘שלא ידאג לנו.’ – אמר יאקוש אל איש־הבינים – ‘זה קל להגיד ולא פותר כלום.’ – כיוץ ברזילי כתפיו בביטול. ‘אח, אתה…’ צווח אז יאקוש והתפרץ מרבצו וקפץ על רגליו ויצא ורץ לרוחב הבקתה, ושתי יריות סמוכות עטו מיד והוצלפו כזיק חשמל. – ‘טוך!’ נזעק ברזילי בבהלה. אבל יאקוש כבר התנפל אל שוחה אחת, ולא שהה בה אלא הרים קולו ושאג לרוחב כל מיתחם הכיתה ולארכּו: ‘קומו – שאג יאקוש – ואַל תשכבו כמו נבלות! קחו את המכושים קחו! ולחפור, ימח שמם ושם זכרם, ולהעמיק, כל זמן שעוד חיים! כולם! שמעתם! כולם! ימח שמם!’

–’חדל ממנו – למה אתה מרגיז את הנער!' אמר קובי אל ברזילי. – ‘אני? מרגיזים אותי.’ החזיר ברזילי בעקשות. – ‘מי?’ – ‘הכל. ההפקרות. השאננות. חוסר האחריות. השקט המטומטם שלנו’. – מנה ברזילי בלא למצוא מנוח. –’תראה איך זה – חזר ודיבר – תמיד ולעולם יש לנו איזה מישהו, אי-שם, הרחק, אגדי, אחד פלאי, כל-יכול, שהוא, כביכול, היה צריך, שעליו ועל ראשו היה לדאוג. שהיה חייב לעשות בשבילנו כל מיני דברים, להכין, לסדר ולתת, ולשלוח ולהביא ולדעת הכל – ועלינו, כנגד זה, רק לקלל ולסבול בשביל המלחמה שלו. והלא אין כזה, ואין, ורק אנחנו כאן, אנחנו, אין אחר, בשום מקום, לא קרוב ולא רחוק, ולא בארץ ולא בשמים, רק אלה שפה! מה אתה מניע ראשך כך? הבט ותראה את הרגמים האלה: פה עתיד להתארע אסון. מוכרח. עוד מעט. ולא־כלום. הם לא יזוזו. זה כבודם. מלה אחרונה ולחינם. גזירת הגורל. ולא להתפוצץ?…' – בחייך, חדל. – אמר קובי אל ברזילי – לא כעת. תצדק בפעם אחרת. תתגבר. כולם עייפים נורא.' – וברזילי קימט מצחו ושהה רגע, ואחר תלה עיניו בקובי השרוע אצלו, צמוד לקיר הישן של הבקתה, קיר החומר המקולף שזהב גזיזי התבן המעורב בו הבהיק עמומות, וכמה שקיפי אבן חומה מרופשה הציצו מן הגלאי שהתערטל וחזר והסב לאטו מבטו אל אותן הגבעות המומות להט היום. ‘לא־טוב.’ פלט בצמצום־כתפיים ונדם. מכושים כבר היו מתהפכים באויר ויורדים בנקישה. אבל האבן לא הרבתה נדיבות ולא המסה לבה לקראתם, כצורך השעה. אתה תהיה מוטרד בכל שתהיה ומפוחד ונרגש, והיא כדרכה, תישאר קשה ואבנית ולא איכפת לה. וכבר כאילו לא היו דברים מעולם החום עושה את שלו והעמימות עושה את שלה, וגם היריות נתקהו ונתרפו – נחנקו להן במירבך האטום. וגם השרירים נבלו. והחושים טומטמו. והכל נשאר בלתי־משתנה. וגם לא היה צפוי שיהיה משתנה. חפירה וצליפה דלילה וחום עכור ויתמשכו ויתמשכו. האזניים הומות מרוב חום. החרדה הומיה בעמעום ולרגעים אפילו דוקרנית. מה ייצא מכל זה. הלא הם מכינים דבר בסתר הצליפות. זה ברור בכאב. כאילו הלמוהו על ראשו עומד היום, וגם החרדה שבאה ונוספת עליו נשארת ללא הכרע ואינה אלא רק מנדנדת, ככרסום סס. אחר־כך מושכים עצמם קובי וברזילי מצלע הבקתה ונרתעים בזחילה ויוצאים לאחוריה. חבל שמשהו נאמר, שמשהו לא נעשה. אלא שהיינו־הך. שייקה רובץ כאן ותוקע אל האפרכסת דיווח על הצליפות בשלוש־עשרה שלושים… מכיוון צפון… וחוזר פעמים על מלים מסופקות, אפוף זמזום ואִושה טרחנית. מי הג’ריקן עד יאוש. ואי-כאן מפגיר מבאיש אורי ואין איש שם על לב. רפי גחון מעל שייקה ומפציר בו, בין דיבור לדיבור, לשאול אם מישהו יהיה יורד אלינו, אם עתידה לרדת מכונית, תשאל, בחייך, תשאל. אבל שייקה אינו אלא מניע ראשו לאות המתן. ‘תבוא? – מתחנן אליו רפי – תבוא? זבוב פלוני תוזז פתאום תלוי באויר אין־נוע ומרעיש כנפיו הקטנות הכל בכדי. שעמום חונט את הלב. החיים המחורבנים האלה. אני חייב להסתלק לי מכאן. מהר ככל האפשר. מה אני תקוע לי כאן. מי שנתקע לא למקומו – חוטף על ראשו. מהר לצאת, לפני שאני נלכד. כשאחד מסתובב שלא במקומו… רק זה חסר לי. אני בורח. ארוץ לי ברגלי. דבר רע עתיד לקרות כאן. להסתלק. מוכרח. מתוך בור הרגמים הלוט בשמיכה חירף מישהו. את הזבובים כנראה. לפי שמיד ספק בידיו כאילו צד אחד. דממה עמומה. המומה. חמה. טמטומית ונדכית. המוחלט רובץ על הראש ואין מפלט מפניו. לעזאזל אני מוכרח להסתלק. אי-אפשר שככה יעברו החיים. אני מוכרח לעשות. הכל מחכה לי. מוטל עלי דבר לעשות. בהחלט. וכבר אין סבלנות. אני. בכלל. – ‘חסל.’ אמר שייקה למכשיר – חסל. עכשיו סוף.’ ושיתק את האִושה הצרעתית, ונטל מהיכן שהוא, וחייך סביבו. ואל רפי, ובהרבה טוב, עד שנראה היה פתאום שעוד יש ואפשר לבוא אל בחור חבר ולומר לו גלויות, ומכל הלב, בשקיקה: חבר שלי טוב הבט, ראה, אמור מלה טובה, בחייך, אמור מלה טובה. הו, מה. שייקה שכח לסגור את הברז. ממשיך לחייך. הלא כולנו חברים, חברים, חברים. ונדמה שגם אמר משהו. ואולי אפילו שעוד מעט תבוא מכונית עם ספי, אלא שמה שאמר, אם אמר, טבע ונמחק בלא שייך, האגבי, שהוסיף וניטשטש בעמעום הכללי. ואין כוח לחזור ולשאול. לא חשוב. אה. כלום. לא חשוב.

ברזילי וקובי, רפי ושייקה, יושבים סומכים גבם אל הכותל, ומחרישים. מפעם לפעם חולפת יריה ואובדת בריק. חייך יעברו ולא תגיע שעתך. אין שמים. אין אופק. הבקתה לוהטת מאחור. צחנת זבל ממוקמק. כלום אינו שלך. פעם אחת שלא זוכרים אותה. איזה דבר משכבר הימים, מציק כאבן בנעל, ולא חשוב. ואילו מיליונים מיליונים של מתגים קטנים, קטני־קטנים. ותגים פעוטוטים, מתכתשים ומתרצדים שם בדממה אפרורית-מרומים. וסביב השמש שרועה שלולית בוהקנית, של אור שמנוני, המתהבהבת מהרה בהיינו־הך הכללי. חרפה שכזאת. לעזאזל. תנו לחיות את הטיפה שעוד נותרה לנו. קצת לחיות את המעט שעוד יש. תמים והולכים. תמים והולכים. ולא־כלום. סַפּר, חביבי, סַפּר מהר על נשמתך. איזו נשמה. חַרבּן על הנשמות. תנו קצת לחיות. קצת טיפ־טיפה. אפרורית של שמים. נלחץ מגעגועים. סביב־סביב מחריש העולם. האם זה מקסם אמונת־הבל כשאתה מרגיש בך כעת, לפתע ואל נכון, את וַדאות הדבר הזוחל ובא לכאן ואין-מפלט. אתה כאן רובץ המום ומַשמים בצל האפור של הקיר המלוהט, ושם קם עליך הדבר ומתארגן כנגדך בשיטתיות ונרקם ומוסיף קו לקו. אנשים יורדים ומסתדרים, כלי-נשק הולכים ומוסעים, מוצבים איש אל עמדו. מזימה שלמה ומקיפה, מעגל שלם ומקיף, הולך הלוך, הלוך ובוא, הלוך והיסגר. מתהדק להיסגר.אפשר לשמוע. הדם שומע. מרחיש. בבטחה. והעולם האפור הזה, והעמום הזה, שאינו מונע ולא ימנע. גם לא להט היום. ולבסוף יתמלט מכל התכונה הזאת, מכל מה שהם גוררים ומכינים בחובי הגבעות, מקץ כל התנועה הגדולה והמתמרת – יתמלט רסיס אחד קטן של עופרת, וחלוף יחלוף את הרווח המפסיק ויגמור את כל חייך הרוטטים ואת העולם המחריש. ו… זה ברור. ואולי אפילו מוטב. וצריך להיות שקט, שיבוא ויגמור וחסל. חסל הלא-כלום הזה, יבותק השממון הנדכה הזה. אחת ודי. הו, עולם קפוץ לתוכו. חרבון מחורבן. נעזבוּת. נעזבוּת גמורה. אנחנו לבדנו, מופקעים לכליה.מופקרים. מופגרים. והדבר יבוא. אין מפלט. הקשב: הנהו שם מרחוק. טפשוּת נוראה להאמין באמונות-הבל. אבל הן מתאמנות להן מאליהן. וצלילן, הפעם, צליל נוקשה, לא יוכחש. ניתן למישוש. גביש אפל בתוך מעגל עצום וריק מכל. והפעם זה הולך אליך. לשוא תתכופף או תשתטח, או תחסה במחסי־העפר. אתה תיתפס. תפוס יתפוס אותך. מניין? מדוע? היינו-כך. כך זה הולך ומתרחש לו. מעבר לגבעות. מעבר לערפל האטום של החום. אין מנוס. לא הפעם. ושמא… שמא מתכווצת כל העכירוּת הזאת, הכהה, התלויה, ונעשית רוח אחרת, ונעשית עננים רווים וכבדים, ויורדת פתאום ארצה בגשם שוטף, סוחף הכל, מסלק הכל. מטהר הכל, עד רעננות. עד צחצוח. עד… לעזאזל, מישהו מדבר. רפי נאחז פתאום בשייקה: ‘אז מה אתה אומר, שייקה?’ בתליית עיניים. יש וגם זעיר שבזעירים חורץ דיני-נפשות. אבל שייקה אין לו מה לחרוץ, ואינו אלא מגביה כתף אל אוזן ונכלם שאין לו לאמור משהו. ‘לא אמרו לך כלום משם?’ לא מרפה רפי ממנו. אבל שייקה אינו יכול להושיע, אלא לחייך ולפרוש כפיים קטנות, במקום לומר משהו. – ‘איכפת להם שמה.’ אומר רפי ומתקרטע על מושבו. אין צורך בסיבה גדולה מיוחדת כדי שעוד מעט יפרוץ הרוגז ויהיה למכות. מן הבקתה יוצאים עתה שני החבלנים הצוערים של קובי, וחזותם כשל מי שהקיצו זה עתה משינה. תולים עינים שואלות בארבעת השפופים, והארבעה בהם, ומתמלאים תמהון ועיניהם שואלות סביב וגם הללו תולים בהם מבטי־שאלה, ואחד־אחד עוזבים ומרפים עיניהם. אלה שלמעלה ואלה שלמטה, עד שמעגינים שאלתם אצל קובי. לבסוף ממתח קובי זרועותיו לפניהם לאות כי ריק: אין שינוי ואין מעשה לעשות. וכך צונחים גם הם תחתיהם ומתישבים אצל הכותל. אבל אחד מהם יש לו סיגריות. והוא מחלק. והכל נוטלים. והוא מצית והכל מציתים מאשו. ומעשנים בנשיפה ארוכה. ‘נו מה?’ אומר ברזילי. לא ברור אל מי, וממילא לא נענה בכלום. מרחוק, דרומה, גבות אפורים של רכסי גבעות. לא חשוב. אז כופף ברזילי ערפו ומטמין ראשו בין זרועיו, ואת אלה כופה על ברכיו, והוא מקופל ככה ומכוּוץ ומעיין בכברת ב' על ב' הטפחים מן האדמה שלרגליו, וכל גרגר וכל צרור פעוט, פותחים לפניו ומתחילים משיחים, ומראים עצמם על כל חשיבותם. ואילו קובי כיוָן שפרע את הקהות וזז, הדף שתי רגליו לפניו והתפרקד לכל אָרכו, ואת זרועו חיבש על עיניו, והותיר רק את זנב־הסיגריה המהבהב להעיד על נשמת חייו. כמה ניקורי מכוש בסלע התפצחו וחדלו. סיעת־זבובונים רחפה בשקידה, תלויה על מקומה. ולחינם משוטט רפי עיניו אל בין הגבעות מערבה. אין תנועה, אין אבק, אין איש. אחר־כך כשנתמשך הזמן והסיגריות תמו עד קצן, וכבר הוערה קומץ עפר מכף אל כף, כמין שעון־חול, מאה או אולי אלף פעם, וכבר נקלעו חצצים אל קופסה מבהיקה מוטלת שם, פתח אחד הצוערים ואמר ‘חם,’ ושיקשק באגרופו כמה אבנים קטנות. ‘חם נורא.’ השיב השני ונתאנח. ‘אתמול היה עוד יותר חם.’ כיוץ הראשון מצחו ושיקשק באבנים. ‘היום פי אלף יותר.’ אמר השני. ‘איפה! היום זה כלום.’ – ‘אתה תמיד אומר להיפך.’ – ‘אני? אצלך הראש הפוך.’ – ‘אם שלי הפוך, מה שלך?’ – ‘שלי שווה את כולך.’ – ‘שלך שווה חרא.’ – ‘אתה שווה חרא.’ וכולי וכולי. והמכות, כנראה, כבר קרובות מאשר ניתן לשער. קובי מסיר רגע זרועו מעל עיניו ומציץ בהם. והלה זורק מטיח את האבנים מכף־ידו בזלזול גמור, באי־קבלת מרות, ומפנה ערפו אל בן־פלוגתא שלו. שייחנק. בן־כלבה. טינופת. נבז מנוּבּז.

פתאום ולפתע, כצף ועולה מתוך הריק האפרורי המעומעם, הגיח אז אין־קול הג’יפּ, בהפתעה שכזו, עד כי רק לאחר שהדמים הסתבר ריחושו שמקודם, והובחן צעיף האבק השוקע. ועד כה כבר היו שלושה בחורים מתפרקים מתוכו, ואחד ביניהם, אדום כסלק, לא היה אלא סגן התותחנים, על תיק מפותיו, אקדחו ומשקפתו, מגבעתו, מטפחתו התקועה בין ערפו לחולצתו הטחובה מזיעה, ואתו עוד אחד לא־ידוע, עם רובה ועם הבעת־פנים ממוסמסת, ואחר, שלישי היה מתחבט וחובט את האבק מעליו, מתקרטע מרגל אל רגל, ונוטל מעל ראשו כובע־טמבל ממורטט להסתייע בו לחביטת האבק ולקינוח הזיעה. בחור קצת צנום וקצת כפוף וקצת מקריח, שמיד סמוך לכך נתברר כי מי הוא אם לא –אהלן! – אבי, סגנו של שרוּליק המג"ד. פירושו אבי הסמג"ד בכבודו ובעצמו, אשר אגב שהוא מתחבט ומוסיף, הקריב והריע מתוכו את ההלצה הבאה: ‘נוּ, חבּוּבּים. חם לכם? גלידה רוצים?’ וכיוץ כתפיו מצחוק ופשט ידו וטפח על שכמו של רפי, שקפץ לקראתם בריצה: ‘אהלן, אהלן – צווח רפי מכל לבו – יופי שבאתם! מה נשמע?’ – ‘מאה־אחוז’! – הבטיחוֹ אבי הסמג"ד, – ‘נו מה? צולפים, אה!’ – עבר לעניני מעשה. – ‘זה כלום.’ – התמלא רפי כנגדו גודל־נפש וביטל הכל בדחיית־יד כוללת. – ‘מניין?’ הלך ישר לענין אותו גיחור התותחנים שהמתין בדרך־ארץ עד תום דברי גדולים ממנו, ופתח את תיק המשקפת. – ‘לנו אין משקפת’. רטן אליו ברזילי בקול שלא היה נטול לענה שהיא. – ‘כן. – אמר הגיחור – מחסור חמור בציוד אופטי.’ – בלא לשעות אל כל לענה שהיא, וכבר פרש את קיפולי תיקו והחליק על־פני המפות, והציץ בשעונו, שהיה מצומד אל אַמַת זרועו מבית, תריס בפני בליה, ובמצפּן שנטל מכיס חולצתו מכאן, ובשלושת עפרונותיו – הכחול, האדום והשחור – שתלש מכיס חולצתו מכאן, וכבר היה נכון לצאת אל החזית, כשהוא מקנח במטפחתו את מצחו ואת שדות־לחייו האדומים, חלקים ונוצצים בתגלחת יסודית. ‘אז מה נשמע?’ התחכך אצלו פתאום רפי במאור־פנים, ככל שפניו המכורכמות והמנומשות של עצמו מניחים – ‘לא כלום – אמר אבי – אצלנו לא־כלום. ואצלכם שמח, אה?’ – ‘שיא השמחה.’ הזעיף למטה אחד הצעירים. ‘דווקא הסתדרנו לא רע – אמר הגיחור ונשא מבט לבנוני אל הסמג"ד. אם אין לו הערה על התוכן או על הניסוח – הקמנו עמדת־פיקוד־קדומנית בקבוצת הבתים שעל הדרך – סיפר האדמוני – לא רע. ואת המרגמות העתקנו קדימה שתכסינה באש את המשטח הראשון ואת אזור ההיפגעות. עד מעבר למזלג הנוזלים. גם פלגת־תותחים אחת העתקנו קדימה, קרוב לקבוצת הבתים, מאותו הטעם, בואדי קטן וטוב – באופן שכל השדה הזה יהיה מכוסה באש טובה. בערב יגיעו אלינו כמה חצאי־זחלים ואולי גם שני משוריינים. הענין הולך ומתבשל.’ אמר ונשא שוב מבט כנ"ל אל הסמג"ד. ‘בן־אדם – אמר אבי – האגרוף הולך ונקמץ, ויהיה א־דיר!’ – כאן כפף הגיחור קומתו ויצא אל החזית, אגב בדיקה מחודשת אם כל ציודו נכון עמו, והתכופף יותר ופישק רגליו והידס כברוָז אל מעבר לבקתה וברזילי מזדנב אחריו. ‘בחור טוב.’ – אמר אבי הסמג"ד וגיחך אל כל אחד מן המסובים לחוד. ‘מה יש, קובי? – אמר אבי – מה אתם כאלה? לא אכלתם? לא שתיתם? קרה משהו?’ – ‘לא־כלום. – אמר קובי – אין שום דבר.’ –’אז מה יש?' – ‘אין יש.’ – אמר הצוער הזעוף. – ‘נוּ?’ האיץ אבי וכבר קצרה רוחו, אבל איש לא ענהו. – ‘אתה יודע – אמר אחר־כך קובי, כממשיך ממקום אחר – לא מצאנו עוד את אורי.’ – אה, אמר אביב, בעצם על זה רציתי לשאול. איפה חיפשתם?!' – ‘חיפשנו פה ושם. ולא־כלום’. אמר קובי. אבי מיעך את כובעו ונמלך וחבש אותו על ראשו, וכל סברו נתקהה, כאילו נמחק, והתחיל מפשפש בכיסיו אחר הסיגריות. ‘זה לא טוב – אמר אבי – בהחלט לא טוב.’ – היו מגלגלים מבטים על־פני המדרון הרבוץ, חרוך ואטום. לבסוף חוזרים ומשהים אותם אצל אבי, ומתלבטים עמו בכל נפתוליו אחר הסיגריות, והגפרורים, וזה שנשחק לבטלה, וזה שנשבר, וזה שנדלק לבסוף, ולא משו ממנו עד תום נשיפת השאיפה הראשונה. ואילו אותו שפרצופו ממוסמס ורובה בידו, קיבץ אז פניו בדאגה, והיה כאילו הנה יעמוד וימסור מודעה חשובה. הכל תלו בו מבטים בציפיה. ואולי אף נצטערו על שלא שתו לב אליו דיים עד הנה. אדם ובשורה בפיו – אבל הלה לא אמר דבר ורק נתאנח קצת, במשהו עגמה תוהה, שדיברה מיד אל כל לב, באיזו ריגשה טהורה וראשונית, והזכירה עגמומית אחרת, עד מוסר־כליות, משום־מה, אך מסתבר, כי אין כל זה אלא שחם לו לאדם הזה, והשמש קופחת על פניו לעייפה, וגם לא זה, אלא בכלל אחרת, שכן ממש עתה התאזר הגבר, ואסף כוח והתעטש במלוא יכלתו ובתנופה אדירה, אחת ושתים ושלוש, מניד ראש לתודה על כל האסותא שהוחשו אליו מכל צד, ושב ורָוַח לו אז, בלא כל בשורה שהיא, ממש לא־כלום. ובתוך שמילמל מלמול תפל, וקינח תפוח חטמו במטפחת עכורה, שב ונתמסמס האדם ולא היה עוד. נקודה.

רפי בא ומטיל את שמיכתו המקופלת אל תוך הג’יפּ בנשמה רווּחה. בקורת־רוח הוא מוסיף ומקפל ומרפד בה את לזבזת ירכתי הג’יפּ והופכה לכר־מושב נוח. וכשגומר ומוצא חן בעיניו מוחא כף אל כף ויוצא וסובב את החיה הג’יפאית הלזו, מבטש בנעלו בכל ארבעת הצמיגים כסדר, מעשה בן־בית. ונמצאים כולם בריאים וכשרים לנסיעה, וגם מעביר בחטף אצבע על האבק שעל המכסה המחומם ומשרטט בחטף ‘רפי’ רהוט, וקו מותז מתחתיו נופל למטה, והיה נכון וערוך אז בכל לישב ולהתעטף באבק ובתנודות ולנסוע נסוע. אלא שהללו שליד הבקתה היו תקועים אז במועצה שבכובד־ראש, ואין שועה אליו. גם שלושת הרגמים שבבור הואילו עתה להוציא את ראשיהם ואת מרפקיהם, כולל כתפיהם, מן הבור, כראשי צבים וזרועותיהם מתוך שריונם, להקשיב, ונראה שיש דברים בגו. אני מה איכפת לי עכשיו כל הדברים שלהם. אמר רפי אל לבו, ושחה ונכנס אל מתחת כרסו של הג’יפ, בין שני אופנים, לרבוץ קמעה בצל החמים עד בוא מועד צאת. די, נסע. אני על כתפי אין עוד המשלט הזה ודאגותיו. אני איני עוד אלא אורח, ומיד אינני כאן. וניסע, סוף־סוף. עוד יום מחוק אחד, לבטלה, בלא־כלום, ואני גמרתי. מאצל הבקתה התחילו עתה קולות הומים, ומסתבר כי ברזילי בא שמה, והוא כנראה, לשיטתו, יצא לריב את הרגמים לעיני אבי הסמג"ד. וגם יאקוש שם. ומניעים ידיהם בנצחנות מגוחכת, על לא דבר. אלוהים אתם. ואני נוסע לי כעת. אני עף לי מתוך הזיפת הזה. די לי. עד כאן. – נפלא לך, חביבי, ואתה בורח לך, מה? – בורח? חדל. איזה בורח? שלח יד ופישפש וסילק צרור דוקרני מתחתיו. מה לי כאן? הלא הכיתה שלי כולם הסתלקו והשאירו אותי… ומי שנדחק לא אל מקומו… טוב, טוב. שמענו. – אסור לי? למה? שכבר נזוז. הנה חוזר אליהם בכיפוף־גב התותחן עם מפותיו ועם הכל. מתלקח שם ויכוח־אש, עד כי טוב לעצום עיניים, להתהפך, להפנות אליהם גב, ולהרגיש בעוז מלוא יחודו של רגע מלא, ושלם, ועגול, ורק פרטי שלך. לפקוח ולהשקיף במאוזן ובמקביל לפני האדמה החמימה הזאת, שרק מתחממת בחום הנשפך עליה, שרק מאַדוָה באדים שעליה, שרק שותקת בשתיקתה, עם אבנים וקוצים פה ושם, ועפר לא מהודק, מבין אופני הג’יפ, עד מקום שהתלולית מפסיקה וקוצצת את המבט. האדמה התמימה. רצונך – היא תמימה ואינה אלא שרה תמימות תינוקות שלא חטאו אל השמים התמימים שניבטים בהם מלמעלה; אינך רוצה – והריהי כפי שהיא אדמה בלי תארים, סתמית, סתם מלוהטה, סתם חיורת, סתם שוכבת ארצה הפקר לכל בן־רוח. טוב. ג’יפ גי’פון. בכביש פתוח ובגלגלים כאלה, בארבע או בחמש שעות, ועוד לפני רדת הערב, ואני בבית! אה, הלב מלא קפיצים! עדיין מתוַכּחים להם. וכנראה שעוד יירדו אל זאביק. שילכו, ורק שיחזרו מהר, ושכבר… שנסע מהר, וייגמר מהר, מהר. הו, שלא להתחיל. העגמה מתחילה תמיד בהרהורים. וצריך לעשות. אל תמרלה לא כתבתי, והמחברת ההיא נתעלמה היכן שהוא. טוב. נסע מכאן. אני עף מכאן. – עף, מה? – בודאי, למה לא. – והם שיישארו להם עם החום, ועם הרעה המתקרבת. – מה אני אחראי? – ומי אתה שאתה בורח? שימותו האחרים ואתה את נפשך הצלת? – טפשות. איזה רעיונות! מה יש לי לעשות כאן? אני מיותר בתכלית. הכל ילך בלעדי, ואני רק… המתן. ואילו, למשל, היית צריך, להישאר כאן, לגור כאן, במקום הזה… לגור? מה פתאום? מה זה שייך? ככה. נניח. להישאר כאן. לגור כאן. לבנות פה בית. לעבד את השדות האלה. אלה, ושם, וההם, מן הצד ההוא. סוף־סוף הלא אין זו חכמה גדולה לגור במקום שאתה גר. שם, שהאדמה שחורה ופליחה ומעובדת. והמים רבים וטובים וזורמים, והבתים והעצים מוכנים ועומדים, לאחר שאבא וחבריו עשו והכינו הכל, ופילסו את כל הדרכים… והלא מישהו יצטרך גם לגור כאן, בצקלג… לא? ההגיון אומר… לא? כמו שהיא כזאת. וכי לא זאת אחת מכל סיבות המלחמה הארורה הזאת? ממש כשם שהיה פעם לפני היות הכפר שלכם. בטרם בא אבא אל השדות השוממים והלוהטים ההם להתחיל… גם הוא ברח בג’יפּ הראשון? לא. לא לא. מה כל הדיבורים האלה. האם אני בורח?! מה הטפת־המוסר הזאת. סתם בלבול־מוח. לא רוצה לשמוע. שכבר יגמרו להם שם שכבר נזוז לנו. לא, חברה יקרה, אַת לא תעברי את החריץ הזה, לא אתן לך. אמנם את נחמדה שכזו. ואת נמלה עם בטן אדומה ומורמה למעלה. אמנם את נחפזת ואין לך פנאי – בכל־זאת לא תעברי. מה יש? ולמה אני? תראי ממני. לאט־לאט. לא תעברי ולא להתוַכח. אין עם מי. ההוא אינו מבין נמלית. וההוא בעל הכוח. רק הפעם תעברי. ועכשיו ככה. עד הנה. בבקשה. לא ברור לך מה פתאום? אין דבר, לא מוכרח שיהיה ברור. כך זה בחיים. לא יודעת? הנה הנה, בובלה. רוצי ככה. ברור לך מה משמע כשהכל סגור סביב? לא רוצה? נמאס עליך? מחכים לך? – לא נורא. תראי. שלא נורא. זה רק בהתחלה נדמה שנורא. נו, טוב, הנה לך, פתוח! יאללה, רוצי לך, זוכרת עוד לאן רצית? בשומם הזה שסביבי? ראית כמה אני טוב. רוצי ותסַפּרי לכולם. רוצי. לעזאזל. אני. כולם, הכל. אין לי כוח עוד. די. – ‘רפי! הו, רפי! אתה בא אתנו?’ – ‘מה? לאן?’ – ‘יורדים לחפש את אורי.’ –’הו.' אמר רפי וזחל ויצא מבין האופנים וחש פתאום איך הוא יצור עלוב, ואיך שפתיו יבשות מאד, ואיך הוא יודע מה ששום נמלה לא עולה בדעתה לדעת, ואיך לבו רוחש כולו התנגדות ואי־חשק, תקוף־זוָעה, ואיך מעיו מכבידים פתאום עד צורך בהילוכם – 'כן. אני בא.

אוירה לא נוחה. יוצאים אל המדרון הדרומי. אותה קרקע עפורה. פה ושם קרחות סלעים בוצצים. קוצים. קובי ואבי ורפי וברזילי ושני הצוערים, וגם אחד מן הרגמים שטרח ויצא והלך עד הסלע הראשון, ושם שירע את אָרכּו המעורטל, נתמך במרפקיו, כעל שפת־הים, לצפות אל המשך מהלך הדברים. התפזרו בשורה רדודה. לא מדברים. שיחי קורנית מקורקפת ואילו סירות קוצניות. מלעניים שהם מרטיטים בזהב־קש, ומחוירים בוהק שישי, שיש בו הד־לדליחוּת השמים, ובכן? יאקוש שלח את עודד עם שני אתים. אבל מה יחפרו והיכן? הנה כבר תחתית הכיפה. מכאן התפרצו בלילה וכבשו, כאילו. הכל מבלשים מבטיהם. מפסיעים קצת ועומדים ומבלשים. וכך עד כי יש ונדמה כאילו נשכח כבר טעם הדבר, ומה מבוקש כאן; מבקשים מתוך שמבקשים, כלאחר ביקוש. בעצם: כמין תלולית עפר תחוח, או אולי קרעי בגדים. הו, הלואי ולא נמצא. זוָעה נוראה. שלא יתחילו כל מיני זוָעות נוראות. גועליות. שלא יתנו לאדם לישון כל חייו. לעזאזל, למה הכל על ראשנו, וגם זה. והיכן עוד? ומה שם? כאן, לרגלי הגבעה. מחופים מצד האויב, הכל כל־כך בטוח, כל־כך חסוי מרעה. ושם – הביטו הביטו – פתאום שם, הרחק, מעבר לואדי הגדול, אדמה חרושה אדמדמה, שמתירה את כל נימי הלב, עד כי נראה פתאום, בזכותה, כאילו הכל כאן אחרת ממה שנראה תמיד, ולא כל־כך חמור, הו, לא. אדמה נוחה לבריות, קרקעית לראוָה, אדמת־גידולים, מניבת־יבולים, רחוקה משום צחיחוּת שהיא, עד כדי שמכה פתאום הכרה בלבך, בשלה ובוגרת, כי אדמה אסור לראותה אלא ככה בלבד. ועוד כי במקום שיש אדמה שכזו, הכל כבר מתקבל אחרת, וייתכן אחרת ו… לא־חשוב. מחפשים. ועוד מעט ונכריז – אין. לא מצאנו, חיפשנו ולא מצאנו, ומצפוננו כבר יהיה נקי, מבלי שנזדהם בזוָעה. שיירי אחד שמונח פה ואיננו. אם איננו איך מונח פה? זהו, זה הענין. לא ברור מה הענין. כשתופשים – כבר אובד. אבל היינו־הך. מי שיער שדווקא אורי. היה בחור שכזה. ושסוף כזה. רק מתי? רק שלשום! אבא שלו עדיין לא יודע. אמא אין לו. והחברים מחפשים. ורע להם. נורא רע להם. שותקים. שירים שצריך לסלק מעל פני האדמה, אל מתחתיה, ואל מקום שאנחנו נרצה בו. ולא סתם ככה, מושלך איפה שהוא. אתה מנסה לחשוב, להעמיק ולתפוש. אבל, כרגיל, הכל מתבלבל מיד, ומוטב לעזוב ולא לחשוב. מחפשים. ואחר־כך, עודד, שהרביצה כל היום בשוחה הקטנה הוגיעה כוח סבלו, והיה מתרוצץ יותר מכולם, כסייח שיצא למרחב, ונראה יותר כמחלץ עצמותיו המעופשות מאשר כמבקש עצמות אורי הקטולות. עודד זה צעק פתאום: ‘תראו מה פה! הביטו!’ והראה על מקום בלב הקוצים היבשים, חוחים גלודים וטוֹפרניים, על־יד סלע שפוּע אחד, שתל מחוּק של עפר היה מעורם אצלו, תחוח וטרי, ועקבות מובהקים של מעדר ניכרים בו. ומיד היה ברור כמכה: זהו. כאן. ובבת־אחת גאתה הרגשה נרגשת ופחודה בחזה. ונעשה צורך דחוף לקחת ולהסתלק מזה מהר. אכן, שני הצוערים וברזילי גם התמהמהו להם בכה או בכה מגשת. ופיגרו מאחור. האומנם מוכרחים לפתוח? יורדת שתיקה שהשקט אינו מכילה. למה אין איש חכם שיידע כאן כעת מה ואיך. זה יותר ממה שאנו עשויים לו. הלב ממאן נורא. עודד מנסה לחטט בקצה האת וזה שוקע בנקל בעפר. ‘זה כאן.’ הגה אבי, מלה פשוטה מכולן, ופניו הרזים היו נוקשים ומתוחים. נוברים עוד משהו והאת יורד ופוגע בדבר שהוא כבר דבר אחר. וכשמפנה עודד בזהירות את העפר, איום להיוָכח, ובזוָעה מאוחזה בסקרנות־אימה, בהתגלות גופה מפוחמת וסרחון זוחל ממנה. לא. לא! די, לא עוד! לשם מה? לא! תראו!…' נצטווח עודד בעיווי פנים מבחילה, עד כי אבי נטל מידיו את האת בפנים חשוקות, מבוצרות לריח ולמראה, ומוקפאות להיות חזקות, ולא היתה עוד שום סקרנות לראות במעשיו. אלא להיפך: לברוח, לרוץ ולהרחיק מכאן. אבי מסיח את העפר מסביב, מתאמץ ועובד בשיטתיות, בהשלטת־הגיון כפויה, ואנוסה, ונחשפת פתאום ירך חרוכה, והזוָעה מתכדרת ולוחצת בגרון – הנה תקיא ארצה, כגמל בפלטו את כדור גירתו. לעצום עיניים. להקיא ולהשתחרר. ‘אולי… אולי זה ערבי?’ – לוחש רפי מתעוות ביסורי־בחילה. אין עונה לו. צחנה כבדה משאת. הבור היה הולך וצר בתחתיתו, כאילו נחפר בחפזון (מתחת לבחילה, או בצדה, מתהפך המוח מחשבונות…), בלא שיור של רווח בין הגוויה לדפנותיה, כאילו דחקוה בקוצר־רוח לבור חפור למחצה, ולחצו וכיסו מעליו והדקו. – ‘תראו – זעק עתה עודד – אין לו ראש!’ זעק ועצם עיניו, וקפץ לאחור. קובי נטל את האֵת השני ובא לעזור לאבי. חפרו במאומץ. במהירות. מקופלה שלא כדרכה, לאחוריה, הרגליים כפויות הפוכות. ובין הכתפיים היה פעור פצע ערוף, מחוץ, מנותק חוליות. וכל מיני גידים וקרעי בשר שלא יאומן כי אפשר לראות כמו, אבל שרואים ונוכחים אין־מפלט. קשה. הו, נורא. אי־אפשר למשות אותו. עצם המגע, ההחזקה בדבר הזה… בחילה, ותועבה וטומאה ואימה נוראה… אך נגע בו האֵת והוא מתמקמק לפניך ומתפורר, והצחנה ללא שאת. וכשהפכו את הרגל למטה, לתיקונה, לא היתה עוד שום ברירה, אלא לתפוש בו בידיים ולמשוך, באי־נשימה, באי־שאיפה, באי־הבטה, לעצום ולמשוך, עד שלבסוף הוצא ונפל תחתיו ריקני ושטוח, סרוח כבגד בלוי בלא תוך, עם איזה פכפוך נוזלי, נורא מתת לו שיירשם בדעתך. ‘מנוּולים… ימח־שמם…’ חרק עודד, כדי לפלוט, כדי להקל, הצרה, בלתי־יכול לשאת עוד. היד הימנית, שלא היתה מאוכלת כמעט, נתהפכה ונתגלו חמש אצבעות שלמות, אנושיות, קמוצות קצת, וצפרנים מוארכות, נאות, מחוירות בנחת את להט השמש, חיות לגמרי, צפרני אורי. לכל דבר. אם ככה… ו… ברזילי הבהיל פתאום כשפנה ורץ מהר במעלה הגבעה והיה ברור מלכתחילה שאינו אלא רץ להוריד לכאן את הג’יפּ, שכן זה הדבר הנכון מכל לעשותו, והזמן, קצר ככל שהוא, היה למעמסה נוראה, והידיים צעקו מתוכן. כל הראשים פונים את הג’יפּ, למעלה. לא לכאן. בשום פנים. כל תשומת־הלב לנפתולי הג’יפּ היורד בין הסלעים. ונורא איכפת למצוא דרך לג’יפּ בין הסלעים. כאילו שישתנה דבר אם יקפוץ מעל סלע ויתנדנד קצת, נפתל בין הטרשים ובא. רק לא לפנות לנורא שעל הארץ. אבי הוריד את השמיכה, שנמצאה מקופלת בג’יפּ בדקדקנות, למושב רך, ועטף בה מהר את הגופה, עם הצואר החסר, הפעור, כאשר ראית בציורי־יסורים עתיקים. אבל נורא לא־ככה, נורא עושה הכל אחרת, אותו, את הגוף הזה ואותך, ואת הכל. וזוָעה לנסות להרהר יותר. ואילו קובי בא, וכרע ועטף וכרך בה את כל הגופה, ושוב השתכשכו איזה נוזלים בבטן התפוחה־ריקה, כבתוך נאד ריק למחצה. גחנו ונשאוה, במאמץ, חובקים בעל־כרחם, והשכיבוהו מאחור, ורגליו, פתאום, נתדלדלו מעֵבר זה, ואין איש יודע מה חובה לעשות בהן, או בכלל. או אולי לקשור שלא… ואבי עלה פתאום בג’יפּ ונסע למעלה, והיה ברור שנגמר. זה הכל. אלוהים אדירים: תנו חתיכת סבון ומים! נעים־נדים בחבורה מגושמת.

גם שם למעלה לא התעכב הג’יפּ, והתותחן, והשלישי בעל הרובה, קפצו איך שהוא ונאחזו מצטדדים כה וכה, כדי לא להיות שותפים לזוָעה המרקיבה, וכבר הם מידרדרים ויורדים מערבה, בין הקוצים, אל השביל. והאבק בולע ומעלים אותם בטרם יעלימם המדרון. נשארו עומדים שותקים. לא מעזים. לא יודעים מה כשר לשעה. אחר־כך מסלק עודד עיניו מאחורי הֵעָלם הג’יפּ ופולט נשימתו הכלואה, ומתנער ומרים את האֵת המושלך, ובלא דעת למה, או מצורך בסדר שהוא, מתכופף ומתחיל סותם את הבור הפעור. בתנועות עזות, בריאות מרי, ומפסיק באמצע לרקוק: ‘כלבים! הייתי הורג אותם!’ יורק בתיעוב ובגועל – טפו לעזאזל! נקמני וצרוד, וממהר להתרחק משם אל עבר הבקתות, וכל גופו הערום, הצהבהב אדמדם, השעיר, המנומש, משוקע כולו בריצה. ‘גמוּר,’ אומר אז קובי בקול, והופך אף הוא לעלות בפסיעות גסות בין הקוצים, עד שיוצא מתוכם, ואגב הליכה הוא גוחן רגע ואוסף מלוא כפו חול לרחוץ בו את ידיו ולכבסן ולכסכּסן מאד. ורגע אחריו, כשאותה הרגשה שנתפשה זה עתה, כי הדבר שכאן הוא הרבה למעלה ממה שאתה יכול לשער, אך הגיעה הרגשה זו ללבך – זעו כל השאר והתחילו עולים בדרך הקוצים הנכפפים בנקיפה, בשתיקה, ובמפורד, ובראש מושפל. גמוּר, זה הסוף. ידיו של רפי שהיו מרוחקות עד אתה מגופו, מהרגשת טומאתן,התחילו חותרות מאוגרפות, וההליכה עוררה להוסיף וללכת מהר יותר ולחוש בכל פסיעה ופסיעה שיש בה דבר שמעולם לא פילל כי אפשר לדלות מתחושת פסיעות נפסעות נמרצות, דבר חזק וברור ואמיץ ממשוּת – אף כי, אולי, במחיר קשיחות־מה, או התאכזרות למשהו – והוא הטוב מכל עתה, הרצוי, המחויב, המוכרח להיות. לא להסב ראש לאחור. לא. לחיות. לחיות. בכל מחיר. תמיד. להיאחז בכל כוח. לאהוב בחורות. לאחוז ולנשק להן, לחבקן ולשכב אתן. להיות חי, לעבוד, לרכוב על סוסים, ללכת לרחוץ בים. כל צעד וצעד, כל משחק שרירי הירכיים, והשוקיים, והגידים והעור הנושם את החום, את היצרבות השדות בחום – ניתנה להם עתה משמעות חדשה, רעננה, כאילו הנה זה התגלו לראשונה. לחיות. לחיות. וללכת. ולהיות בכל מחיר. ולעמוד כאן ולהשתין, שתן צהוב של סוס, וללכת, וללכת, אלף שדים ורוחות תמיד. ‘היה נורא?’ מילמל אז מלמטה שייקה בעיניים מפוחדות כשפתאום סגר קיר הבקתה והדרך הנמרצה נגמרה. רפי לא השיב לו ורק עיקם שפתיו ופיטר בידיו. אַל תשאל ואַל תעורר. אַל תעשה מזה עסק. אולם היעצרות זו, סוף ההליכה הנמרצה, המתגברת, עם צורתו החלכאית של שייקה היו בבת־אחת כאלה שפתאום, רק עתה, צפו ועלו מהיכן שהוא הדמעות בעיניים ומליחות בגרון. ורפי השתעל והזעיף עפעפים,והריץ גב אגרוף (הכף – טמאה!) אל הלחלוחית שכבר נתיבשה. ובכן מה? לשבת? עוד הפעם לשבת! לעמוד? עוד הפעם לעמוד! ועכשיו נשארת כאן תקוע, כאצבע משולשת. אצבעות משתרגות עליך להכעיס: לא תצא. כאן תישאר. ומה יהיה כאן? האצבעות של אורי, השלמות, החיות. ללכת? לאן ללכת? במקומך נסעה השמיכה שלך. וזה הוא המזל (האין זו קטנות לחשוב עכשיו ככה), לא. על מה שהיה שם – לא. שם אין דרך. לא להתחיל. למחוק. להעביר. לשכוח. לא להניח לכלום מן הזוָעה להיקלט. לנבוט, להציץ. (האצבעות עם הצפרנים הדהות. מעין השנהב.) למחוק הכל. שלא יחריד באמצע הלילה חלום. לסור מזה. לחשוב על הא ועל דא. לצחוק. לצעוק. לא לבד. להיות קשה. לא לתת לזה. כאילו לא היה. לסגור שריון. לצאת מזה כאַוָז מן המים, לא. והראש הכרוּת. הצואר ההוא. גזע מגויד כרות. ואיום מזה. לא למצוא מלים לתאר. בלי. שיעבור. שיתאַדה ממך. מה איפוא? לאן? שעה שלוש. כלום לא השתנה למעלה או למטה. כלום לא משתנה. מפעם לפעם עדיין צליפה מצפצפת וצוללת רצה לתוהו. וזה הכל לשבת, לשכב. לא לחשוב. לא הרגיש. איפה כולם? התחרבנתי עד העצם.

צליפה מצפצפת וחולפת. אויר דחוס מורת־רוח שתוקה. ומזרות־חול של מה־בכך מוטחות באפס־יד, בכל שממון הנפש, בכל אפס התקוה. כעל שפת־ים שוממה. ולכאורה צריך שנתאסף כעת כולנו ונשב קצת יחד באחוָה שוקטה וברעוּת, במעגל מצומצם וחובק את הבודדים לברית אחת, ולהרהר בשתיקה ואולי אף לסַפּר באורי. אח. אורי. אמא של אורי, יש לך מזל שאת מתה. מה שעשו לך מאורי שלך. וכשהגיע ברזילי מלמטה עד בור הרגמים, ונעצר שם ושמט ידיו מאחורי גבו, ונרכן והציץ אליהם ואף־על־פי שיודע מראש כי ישחית דבריו אל אוזן ערלה, ולא עוד אלא שיקצור כלימה ומענה־לשון, ומוטב לסטות מעליהם סביב ולא להתחיל, אי־אפשר שלא להניד אליהם ראש ולומר כבושות: ‘בבור הזה חטף אורי. צאו מכאן לפני שיקרה לכם. אני מוכן לעזור לכם. תתחילו כמה שתספיקו!’ – שעל זה, כמובן, השיבו הללו קצרות: ‘לא־צריכים־את־הטובות־שלך.’ וכשחזר והבליג וניסה שוב בקול שכנוע, להסביר דבר – קפץ כנגדו אותו גלוח־ראש שבהם, וקירקר בקוצר־רוח: ‘אתך אין לנו שום ויכוח.’ – ‘איזה ויכוח. בחייכם! הלא שמעתם מה אמר התותחן! וגם אבי! שאלו מי שתרצו – תפסיקו להיות… ותתחילו…’ – ‘הו־הו, אתה גם כן!’ קפצו אלה כולם כאחד. מה איכפת להם התותחן.וגם אבי מי הוא להם, הם לא ראו, הם לא יודעים, ואין להם שום סמכות להגיד לרגמים אף מלה. להתחיל כעת לחפור בור כזה! איפה! לא עולה על דעתם. וגמרנו! שומע? ושלא תהיה חכם יותר מכולם, ועדור באשפתך שלך! – ‘זה טמטום!’ זעק ברזילי רתת. – ‘אוּף! נמאסת. כמו צנון. גמרנו. תן מנוחה. שלום.’ ככה אמרו וככה נעלמו מתחת השמיכה הפרושה מעליהם וחסל. וככה סר מעליהם ברזילי בזעף, ופרש עד קרן־זווית רחוקה, זו שבצד הבקתה הקטנה שמשמאל, אצל עמדת־המקלע, ממול השטחים שמלפנים, ועד האופק החיור. עדיין מכושים מונפים ואתים גורפים. בחורים ערומים שטופי־זיעה ומתנשפים קשה. לא ינוח ולא ישקוט יאקוש. אותו צלף מסותר כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו, ויותר להטריד את תשומת־הלב מאשר לפגוע. וכשיושלמו ההכנות יפסיקו הצלפים ויתחילו התותחים. האומנם? עוד באחר־הצהרים הזה? או מחר עם שחר. ברזילי פורש את המפה, שהשאיר בידיו התותחן. מחולקת למשבצות, אשר על פיהן יוזמן סיוע־אש. פשוט לנקוב במספר המשבצת הדרושה ומיד תונחת אש כמבוקש. מצלצל כאגדה. עבודה נאה ויסודית, ונקיה כל־כך. אנחנו חושבים על הרבה, ורק מעט על הקרב עצמו. איך להעביר יזמת הקרב לידינו? כל־כך אנו יודעים את חולשתנו – עד כי לא נוקפים אצבע לתחבל תחבולות. פשוט, לא מביטים אל דברים קשים. וצריך היה פעם לשבת ולחשוב על הכל בשיטתיות. מהנחות־יסוד דרך שיקולי האפשרויות אל המסקנות. צריך, פעם, לחשוב על הכל, מתחילה עד אחרית ולראות באומץ מה באמת. ולא כאילו התחילה איזו רוח נעה בעולם? השמים למעלה דוממים. אבל הריקוע השלם שלהם, האפור, המוצק – כאילו נתפרט כעת למיליוני ריחושים אדיים, פניניים וגבוהים־גבוהים. כאלה היו שמי אוסטרליץ שנתגלו לנסיך אנדריי, כמדומה, בולקונסקי? כשאתה פצוע והמוות בא. מוות. מלה. והחיים? לחשוב פעם באורך־רוח. מתוך אותה הכרה שאין לך רציני מזה, ושכאן מקום לראות יותר מכל מקום בעולם: עד תוך תוכם. מהו זה שמרגישים כעת הומה בך, באויר, ברוח הנושבת, במראה הגבעות ההן, ההולכות לקראת הערב, להעמיק ולהרגיש ולדעת את המשהו הזה, הנחוץ הזה, המיוחד – כבד־הפשר?…

נניח לכל זה. על מוטות רקיע האפר מערבה נתהוותה עתה איזו עכירוּת חפוזה יותר, כאילו באה שמה השמש, וסביבה שלולית שמנונית של אוכרה, רפשוּת מעומעמה, עד עין הבהט הדלוח, אובדת אל אפסַים. וזו כנראה שעה ארבע אחר־הצהרים וזה פרצופה. אין דבר ניכר על־פני השטחים (הג’יפּ הנורא בודאי הגיע כבר. פחד וזוָעה). כמקודם מוסיפה האדמה להיות מושלכה תחתיה גרומה ושלולת־צללים, מופסדת את כיוריה ואת מיבלטיה, ונעדרת שרטוטי־אופק ולא מרחקים, זרוקה כולה כפיתה חררה ותלולנית, ככולאת רוחה בה ומצפה למה שעוד יבוא. האם יבוא? לעזאזל. צביטת ידיעה אומרת: חייך הולכים לריק. הולכים להם ונמוגים. הו, לא להסתבך ברחמנות עצמית. רק עתה מתחיל הדבר נקלט. אורי. לא איזה מין “יצא ונעלם” למקום שהוא. לא איזה מין “פנה ואין יודע אנה” (ואולי עוד ישוב, אם יצליח בכה או בכה), אלא ממש אין עוד. מרוצץ ומקולקל ומוחרב עד אין עוד. ורחש רימה עושה ממנו פרנסה, באותו תום־לב, באותו גישוש־יניקה חיור, מוצל באפלה, כשרשים במעבה האדמה. ללא השב אבוד. זה הבחור שתלתליו היו מלאים שמש. זה שהיו לו כתפיים חסונות ומתניים ישרים, וההליכה הגנדרנית, הבטוחה, השקטה, בחור תמיר שהמכנסים מהודקים ומסַמנים את ירכיו הצרות הגמישות, כסייח צעיר, את זכרותו בגיבוע מסוים, לעזאזל. מוטב היה לשרוף אותו לאפר. ולזרות. למחוק לכל הרוחות בלי שום קלקול. בלי זה העוול הצורח. הרגל האפויה שלו, נראה שכך התכוונו מתחילה להשמידו, בקצת נפט, כאשר עושים לאיזה ערבי מת בואדי, שאין איש רוצה להתגאל בפגרו. בחילה נוראה. הבשר שאכלנו בקופסות. להקיא באיזו פינה. אני רצוץ. אני כמו תינוק. ויש שמדמים כי מלחמה זה כל מיני דברים. אפילו שירי־גבורה שרים. קבצי סיפורים על הגבורה ועל המלחמות. ימח שמם. חוברת שירים. בבית־הספר אסור שיימצא זכר לשיר או סיפור על מלחמה ועל הגבורה במלחמה. או להראות להם שם את אורי. כל אותם הממזרים המקווים שהמלחמה תציל להם, תפתור ברוב כוחה את בעיות נפשם יחידתם – ומתעלמים מן הטחנה הזו, שטוחנת לך בשר ונפש ועצמות כאחד. ומחַרבנת על כל הבעיות שלך, כולן. אין בעיות. רפיון־ידיים. האם זה רק אורי מחלחל בעצבים? ברזילי גולל את המפה ונושא עיניים עייפות לפניו. ריקועי בוהק כעין הדר, משוישים על פני מישטח העופרת, והאדמה למטה עודנה אשונה וגרודה כפי שהיא, מהמורנית ומעוקשת סביב. וצר לי, צר. פשט רגליו לפניו, ושׂיכל כפותיו מתחת ראשו ונתגנח עד שנמצא משוטח יפה על גבו, ברכיו זקורות ועיניו בשמים המהבהבים הבהבקי־דר על־פני שטחם המרוקע. מניין שהוא משיגה התיפחות־פתע את מרומי גרונך, ועיניך, ללא סיבה מיוחדת, מתמלאות דמעות. צפור גבוהה היתה מרחפת כל הזמן במעגלי־דאיה חרישיים וגולשים. עיט כנראה. לו היתה משקפת. להציץ בצפור ולהתנחם מכל עצבך, כבימים עברו. פירק מעליו כל שאר הקשרים, והותיר עצמו קשור רק אליה, אל תעופתה, אל מבנה שרירי־התעופה הקטנים שיש לו לעוף בכנפיו, לפרישת הכנפים ולהגבהתן, ואילו השרירים הגדולים נועדו לחתירה, לכיווץ החתירה ולשליחת זרם האויר לאחוריהם, שמולידים מתוך כך לחץ שכנגד, אשר הוא, בהתגברו על כובד האויר, נושא ומרימו להשיטו על־פני קלישות חומר האויר. ואחר־כך, כשמילא הלה גופו אויר, יחצה בגלישה, כשזרמי האויר המוקוים בקיעור אברותיו חולפים על־פני דגלי־הנוצות המורחבים מאחור, מהדיפים אותו לפנים, ונוספים עליהם באים זרמי־האויר המחוממים העולים, אותם הנצרבים על מחשופי הטרשים הללו ומתקטרים למעלה, והלה, כמעופף ברחיפה, צד אותם ומתערבל בכוחם ומגביה ושט במעגליו. הידד חכמת ניצול הזרמים העולים. הפיטור מנפנוף כנף, כדרכן של פעוטות צפרי־השיר במעופן הגלי, חתור ועלה בקוצר־לב קטן, ונפול כדי נפישת־מה, וחוזר חלילה – לא כזה העיט. עיט עיט על הריך. פנוי כולו לתצפית. לפגריו. עיט הציידים. או הבּז. עיט על הריך עף. עוצמים עיניים. מהרהרים ולא. נצנוציה של מחאה שהיא. זכרֵי דבר שהוא. מטושטש מחמת עייפות. שינה מתקשרת. צורך במלת־חיבה, אולי. הכל מתעבה. מליחוּת־פתע שוב מאלצת לפקוח את העיניים. כאילו היו דברים שאַל להם להיות כך. כאילו החליקו משהו. כאילו יִפו ועיגלו דבר, שכלל אינו יפה ולא עגול. וברמאות. ומפתים אותך להאמין שזה באמת ככה – עד כי מתלכדת בך נקמנות, כופרת ומחריפה דברים, דברי־אמת לאמיתם. דברים נוקבים בלי העמדת־פנים איזו שהיא. אבל הכל מתעמעם מהר, ברחבות השמים, ברחקם אין־קץ, בגוֹנם שלפנים היה תכלת, ועתה אינו אלא הבהוב יוקד, המנער מעליו כל אחיזה, עד שאתה צונח וצונח. ודי.

יוחאי־של־בתיה (הה, אותה נאקה…) נטל פתאום את רובהו ודרכו בחטף ולפני שאפשר היה לומר דבר כיון וירה. –’מצאתי אותו!' שאג יוחאי. וחזר ודרך את הרובה וחזר וכיוון ושוב ירה – ‘הוא שם! הנבלה!’ צעק והורה באצבעו – ‘הנהו הממזר!’ – וירה בשלישית וצעק בשמחה. והכל קינאו בו על מזלו והשקיפו בכל כוחם לדעת מה. ויאקוש כבר היה אצלו בוער כולו: ‘איפה’ – ‘זונה!’ – צעק יוחאי – ‘הנה הוא! על־יד השחור שם. שוכב. שמאלה מן השחור ההוא. רואה? בקו ישר, תראה מניין יעלה האבק כשאפגע!’ – אמר וירה. ובין אם נתגלה המקום לכולם אם לאו, הציפיה היתה נרגשת וקדחתנית לדעת מה יעשה הלה שם, אלא שהלה שם בושש מעשות משהו, ונתמשכה השעה וכלום לא היה, עד כדי שעודד נאפד עוז, בקצה המשלט, וקפץ משוחתו ועלה למעלה וניתר כה וכה על־פני השטח הפתוח כדי לגרות את המזיק ההוא לתגובה, ולהלעיג על שפלות ידיו – וזכה מיד למלה בודדה שכזו, מפי יאקוש, שצנח בבהלה והתמוטט כרגע אל שוחתו פנימה לרעמי צחוקו של פמפיק עד הרטט לסתותיו. – ‘חוסל!’ שאג מיקי בכל עוז, לאחר מופת חותך זה, והריק כמה אלומות־אש ממקלעו, ואחריו הצטרפו הרובים בלשון רבים. ‘אייזן!’ שיוַע גואל מעֵבר מזה, וחזותו כשל מי שמוכן לרוץ שמה לראות את הפגר מקרוב עין בעין, ואולי אף לגעת בו בקצה הנעל, והדעת היתה בדוחה כלאחר נצחון. ‘גם אלה חיילים!’ ביטל אז יוסי־דבש בזקיפת־גו של עבד שקורא לו דרור וזרק את המכוש מידיו. – ‘אלה המקומיים, הבלתי־סדירים.’ נענה ברזילי שלטש עיניו עד הנה בתמהון, מאריך צואר לראות עד רחוק, ומלקק שפתיו, אולי כדי להתעורר יותר. – ‘אלה אינם השחורים? נעלב הגיבור יוחאי. – ‘הם כן – הסביר ברזילי – אבל לא המצרים. ההם חזרו לבסיסם והשאירו על מקומם את הכפריים. והם הם שברחו על נפשם כשנשמע קול התותחים שלנו.’ – ‘נו. ומה?’ רגש מיקי המקלען שאצלו, לדעת עתידות. על זה משך ברזילי כתפיו, ‘מי יודע. – אמר – אולי גם הפעם ישולחו בראש, וידורבנו מאחור, בעצות ובאש מסייעת עצומה – כי המצרים עצמם נורא לא אוהבים למות.’ – אמר, ומיקי הפטיר הברת־הנאה מן החכמה. ‘לשם כך – המשיך ברזילי באותה הגדה מוכנית – יש להם האספסוף הזה, לצאת לפניהם בגופם, לתת מכות ולקבל מכות.’ – ‘אז שיבואו!’ – אמר גואל ושף כף בכף. משהו שהיה כבוש עד הנה התחיל נסדק ומתגלע. – ‘אתה סבור שיבואו?’ – הירהר לעומתו קול ממושך, כך שדיגדג והזכיר כל מיני דברים. ‘אַל תתגעגע אליהם כל־כך…’ מילמל ברזילי, והשיט עיניו לבדוק את הגבעות. כששותקים שומעים דממה עצומה. שהכל בה. שמים וארץ, ועד מרחקי־מרחקים. וגם זה מזכיר דבר שצריך לזכור, ומעורר צער על דבר שאבד, לא זכור מה. קולות מורמים. צחוקים פה ושם. האומנם תמו הצליפות בזה? הכל היה בידי איש אחד? מתחילים לנוע משוחה לשוחה, לבקר ולראות ולהשוות. ואותו צלף, או צלפים, עדיין מחשים. וכבר הכתה השמועה כנפיים והתחילו צצים כאן ובאים כל יושבי עורף הבקתה, שנמנום משומם אחזם שם כחלודה, להתנער ולראות בעיניהם את מות הצלף, ולומר דברי־יקר לקוטל הצלפים המאושר. אבל מיקי בשוחת־המקלע המשיך לחשוב מחשבות, ולא חס על עיניו העצומות של ברזילי, שהיה משום־מה, עצום־עיניים ואמר אליו: ‘באמת? זה כל מה שהם עושים – רק יושבים מרחוק ומפגיזים?’ – אמר מיקי. – ‘לא כל־כך “רק”!…’ – ‘מ!’ אמר מיקי. – ‘ושריונים וזחלים יש להם להתקרב אליך קרוב ככל האפשר.’ – ‘באמת?’ – ‘באמת.’ – ומה יש לנו כנגד זה?’ – ‘הו. שני פיאטים. אחד כאן אחד למטה. – הצביע ברזילי כאן ולמטה – ומקלע בינוני למטה, והמקלעים. והמרגמות שלנו והתותחים!’ והצביע אגודלו מערבה במעין חיוך. – ‘וזה הכל?’ – ‘כמעט.’ אמר ברזילי ואסף נשימה לתוכו. ‘לנו כאן יש חברה שיודעים להילחם. ולהם אין כאלה.’ התערב עתה קולו הפסקני־רהוט של יאקוש, ככה שתמו כל השאלות, ונפלה דממה בטרם מועד.

אולם כשנתארכו הדברים וצליפות נוספות לא באו נמלך יאקוש ופטר מחצית אנשיו משבת בשוחות ושלחם לאחורי הבקתות, לנוח קצת ואחר יתחלפו. מאליו מובן שהנשארים לא ישכבו בחיבוק־ידיים – אלא יטרחו ויעמיקו וישפרו את השוחות, ויגבבו תל־עפר לפני השוחה עד כמה שאפשר. וכך אירע שהיו קמים ויוצאים בחילוץ עצמות ובקריאות מלב קל ומציצים בהגסה לאחור, לעבר הצלף הגוֹוע, ואל כל האופק המחריש ברשע, תפח רוחו הדוממת, ועוברים בקומה זקופה, זקופה על אף הדגדוג שבגב, ובלא־חפזון נחפז למדי לעבור. על צד האמת, כלום לא היה נאה מאד עתה לחלק משהו ללעוס? אילו רק היה מה. ובתוך שהכל נוהמים ומתחַכּכים ומתלקטים מאחור, בקטעי זמירות ובפירורי צחיקה ובפיהוקים מסולסלים – אירע פתאום ומפתח הבקתה, מן הצד, הגיחה דמות תמהונית של אחד שרק מכנסיו לבשרו ושערו ממועך על מצחו – יצא ואמר לחלל העולם ‘י־חביבי!’ מופתע וממושך, ומתגלה כי אינו אלא עמיחי, שהיה משׂורע עד הנה בחיקה של אלונקה, בחדר המנוקה שבבקתה, מחופּה מפני הזבובים ומפני העולם בכללו, מורחק מן החום ומן הצליפות, בשינה תהומית, עד שנשטף זיעה והקיץ ויצא לראות מה ומי ועוד אינו שפוי כל־צרכו: ‘כמו סוס הזעתי!’ הוא ממלמל ושולח אגרופים אל ארבות עיניו, לקול פרץ הצחוק המלעיג העולה לקראתו, עד כדי שגם הוא מחייך לעברם חיוך מטופש, ומנסה להסביר משהו, או לשאול משהו – ופוער פיו וצוחק יותר, כך סתם. כיון שכך, משתרעים בהרחבה, בכל רוחב ההרחבה, מהם שתמכו גבם בכותל, ומהם שריבצו גוום לאורך צדם, וראשם קלוט בכפם, ומהם לא זה ולא זה, אלא מסורים לב ונפש, לשעשועי אבנים קטנות, בהרבה רצינות שקודה ורחוקה, ומהם שהציתו כבר סיגריות וממש מחכים לסיפורי־מעשיות, אולי לזמירות, ולפחות שמא, להלצות מדגדדגות, כאלה שאפשר לשאוג עליהן “מלוא רוחב שמי־עופרת”. אבל עמיחי שעוד היה ניצב עומד בפתח, על הסף, מוגבה מכל, המה לבו עתה, ונחה עליו הרוח, והתחיל מקיש מניה וביה ברגלו היחפה קצב פלוני שנתפש בלבו, הקש וטלטל ראשו והגות בשפתיו. ואחר־כך נתרגש יותר והתחיל מיבב בשפתיים חשוקות, ולבסוף לא יכול עוד ונתן מלוא קולו בשיר עד שהכל נבעתו אליו, וכיון שכך התלהב ואמר: ‘תשמעו איך זה!’ ושר לפניהם מתחילה וגם את שתי ידיו שלח לנצח בהן על קטע שהצריך קולות תרועה ופמפום מלוא הלחיים, ותפתוף עז, והטחת האגרופים, שניהם כאחד, ממנו החוצה בכל כוח, ברגע אחד של פרץ: – ‘צזר פרנק!’ – צעק עמיחי מתוך התזמורת וטילטל גוו וראשו לקצב המתפתח – סימפוניה ברה מינור!' – חזר והכריז – ‘ותקשיבו איך זה כאן.’ – – צעק ושר בהתלהבות והכל צחקו אליו כצחוק אל שוטה הרחוב. אפס כי עמיחי לא שת לבו לצחוק, אלא הרטיט אצבעות שמאלו לפניו, על צואר הכינור, בהטיית־ראש, ובימינו טש בהתערות בקשת על המיתרים, עד שהגיעה שעתה של התזמורת כולה לבוא בתרועות. – תפסיק לצעוק שמה! – צעקו אליו כשכבר נמשך הדבר הרבה מהיות רק שעשוע לשעשע את החבריה, אבל עמיחי דחה מעליו את קריאות הקהל, וקרא לחלילים ולקרינט, וגם המחיש נגינתם בתנועות־ידיים, ופנה אל התזמורת והדריך אותה לצאת ממעמקים, ממצוקת המכאוב, בקול־יבבה משתפך, מנסה לפרוץ, דולה נהמות־לב, פורש זרועות, ובאימוץ כל השרירים, בכיווץ הכתפיים ובטלטול הבלורית, במאמץ להשתחרר, לנתק עבותות עבים, בהשקעת כל כוחו וללא שיור, זעק עמיחי אל התזמורת, ואל כל כלי בתוכה, וביבבה, ובתחינה, ובקללה ובנגישה – לחשוף, לתת להעניק את הטוב הגדול ביותר שבחובם, – אני אוהב יפה – זעק עמיחי בין כל זה – אני אוהב שיהיה יפה, אני אוהב שיהיה טוב ויפה, שיהיו חיים פורחים – צעק וניצח, עד שנראה לבסוף המישור, שם מעֵבר, קרוב עד כדי מגע היד. לבסוף, תש כוחו, עם הקרן האנגלית, ונשתמטו ידיו, והתחיל תוהה סביבו במבוכה. אלא שהללו מכבר אין משגיחים בו ובכל סערת העויותיו ותקיעותיו־יללותיו, ומכבר דחו כל מעשיו כמעשי שוטה גמור – וריק מנשימה ירד ובא אצל רפי ונשתוחח לצדו, ביגיעה, בהגיה מקוטעה, בזיעה ובאושר עם זאת. – ‘אתה רואה איזה מזל יש לי!’ קונן לפניו רפי. אבל עמיחי היה עדיין מרוחק, מזמזם קטע נוסף, כמוצא רֵעַ ישן, ובעצימת עיניים, בהתמכרות, כמתפלל, בדבקות: ט-ל-ל-לה – שר עמיחי, ‘הקרן האנגלית…’ גילה לרפי, אשר קובלנתו שלא נתקבלה ולא נתפרקה נשארה תקועה בלבו, ועיניו הצהובות, מופשלות־הריסים, היו תלויות ברעהו המשתורר בתמיהה ובריחוק כתפיים – ‘תשמע – לחש אליו עמיחי – תשמע כעת: ל־ל־לה, ל־ל־לה! זה ככה! עד כלות־הנפש! אתה שומע? כמו אורגן – אח, עד כלות־הנפש! אתה שומע? אח, לעזאזל, יש דברים יפים בעולם, אפשר להתפקע!’

אולם נראה כי שירתו של עמיחי לא הושרה לריק, אלא אדרבא, כאילו חלצה איזה פקק סמוי. זמירות נוספות ואחרות התחילו באות ומזנבות ומהלכות קצת כה וקצת כה, בירכתי הבקתה, על גבי החיוַריין החם, כל מיני זמר שאינם מצטרפים עוד כאחד. ואשר גם כל מיני דיבורים מעורבים בהם, כשיני סלעים מתוך הזרם, דיבורים שהקרביים היו עמוסים בהם במועקה, לא שום דברים של חשיבות ולא שום דברים של טעם, אלא אותות ריתחה כקצף זה בראש השבולת כקצף הרץ לפני הזרם הגדול ומאחריו, כבד וגורף, כבר תופח ובוקע הזרם בעבי גבו. ניצנצו דיבורים ודעכו, זימזמו כזמזם הדבורים, על יוחאי־של־בתיה ועל תהילת עוצם ידיו, ועל אותה בתיה גופה ועל תהילת ירכיה וכבודת חזה, ובקריצות יודעי־הנאה, והיו קללות לראש החום הסרוח, ולזחילת היום הבלתי־עובר, וכן גם הערות שוקקות על רעב ועל מזונות, או, לפחות, על קפה טוב ומיטיב אילו היה, ומישהו גם היה צוחק צחוק נבלט ותשוש, שבא כתחליף אפשרי לגעיה אדירה כרעם בגלגל, שנשגבה מכוחותיו. ואחד היו לו כמובן השערות חריפות על השחורים ועל התכניות, עד כמה שבירר וצירף לו משמועות ומהשערות, וכן בהסתמך על האזהרות שהזהיר ספי הקמ"ן, אם רק לא גירד הלה דבריו מסולית סנדלו הבלוי, להפחיד את האָוזים. הו, לא! – בא אז עודד – לא ספי שיתעתע אנשים! ספי זכור לו עוד מימי היותו המדריך בתנועה. לא, לא ספי. אמנם יש צרה בספי, לא זו אלא שחננו בוראו בשתי ידיים שמאליות. ופעם היה מעשה ונתנו לו אצלנו לבנות ערימת זבל. ומה פשוט מבנות ערימה מרובעת של זבל? והוא לקח ועשה תל־חרבות. פשוטו כמשמעו. – אבל לדבר פוליטיקה הוא יודע – יופי! וכיון שזכרו את ספי זכרו גם את גידי. אף אמרו בו כך וכך. וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוֹטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב, אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט. כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי. ושוב התחילו פה ושם לומר, ופה ושם לפהק, ואף לרטון, עד שאחד שהיה שוכב ומשוטט עיניו בשמים פלט פתע בינו לבינם, כך סתם, כמין גניחה בטלה: 'הי, מה הייתם עושים כעת אילו פתאום כעת היה נגמר? – ‘נגמר?’ – התעורר עליו שכנו ומיד נסוג ממנו: ‘איך נגמר? מה פתאום? – ‘לא חשוב. תאר בנפשך.’ – אמר אותו שפניו השמימה – ‘נניח: חתמו שמפסיקים ודי. והכל סודר איפה שהוא. או יסודר איפה שהוא אחר כך. מה?’ – ‘שטויות’ – ‘אבל איך זה מצלצל נפלא: נגמר!…’ אמר ההוא, הראשון. – הו, אני הייתי רץ לי הביתה – התערב פתאום רפי ונזדקף על מרפקו – אצלנו בדיוק מתחילים כעת. הזקן שלי מתפקע בלעדי… הנה, תראו איך בחור שוכב לבטלה, כשהוא יכול ויכול ויכול…’ – ויאקוש פלט אז אחרת: ‘לא לכולם יש לאן לרוץ כל־כך מהר.’ פלט ממקומו, מדובק בגבו לכותל, ואמר לא אל אף אחר. – ‘מה יש?’ שאל עמיחי באחוָה. – ‘זהו.’ אמר יאקוש ונדם. והיה ברור כי לא יוסיף עוד ולא יאמר דבר. אבל יאקוש הוסיף ואמר עוד: ‘לאן אתם רוצים לחזור לאן? שוב אל כל ההוא ששמה? שוב אל כל ההוא שתמיד היה שם כל הזמן? מה יש לכם שם מה? – ‘הבלים, – אמר רפי – איזה מין דיבורים!’ – ‘אלא מה? – אמר יאקוש – לא מצלצל יפה באזניך? אינך רגיל לשמוע דברים פשוטים שלא לימדו אותך בבית־הספר?’ – ‘אה, הבלים, סתם דיבורים!’ – ‘מילא.’ – ‘מה חסר לך שם? מה הבכי?’ – ‘ואינך רואה שפשוט נגמר ודי? ושלא חוזרים אל דברים, רק מפני שפעם היה נדמה שהיו.’ – ‘פילוסופיה.’ אמר רפי חריף וקשה, וחזר והשתרע לאחוריו במופגן. – ‘פילוסופיה?’ אמר יאקוש, נעלב מאצל הקיר – ‘אתה אינך רוצה להודות באמת. מה יש לך שם? מה מחכה לך? המפעל הגדול? השיחות של המחלבה? או שבעה ימי שבוע, ועוד שבעה ימי שבוע, ועוד שבוע בלי סוף? פשוט שכחת. מרחוק נדמים לך כל מיני דברים. תחזור ותבוא מקרוב, תיבהל: כמה ישן־נושן. מאובן בן עשרים שנה. אם לא מאה. הכל כזה שאין מה לעשות. שאין שם חפץ באיש חי. כל מכונה תעשה פי אלף טוב ממך ואתה תיעף לריק, תבול מרוב מאמץ. – אז לאן אתה רץ לאן?’ – ‘הביתה. מלה אחת. לעבוד. עייפות. למה לא. עייפות בדבר שלי, בעבודה שלי, בשדה שלי, ביצירה שלי – למה לא? מה טוב מזה? כולי בזה. כן. לך לא איכפת, כנראה, שתימשך המלחמה המחורבנת הזו בלי סוף, ולי אין עוד שום סבלנות אליה, כלום, גם לא בככה, גם לא עד הערב… אפס!’ – ‘המלחמה? מה רע לך במלחמה? חשבת פעם: מה לאחר המלחמה? אפשר יהיה פשוט למחות את הפה ולחזור אל אמאלה? חשוב רגע: אפשר? אמאלה חיה, ותחיה הרבה שנים – אבל בשבילך אין עוד אמאלה. אתה כבר בלי. – אז מי לך שם? עשרים דונם גמורים וסגורים וצפופים. מי מחכה לך? אבא שלך שתהיה לו פועל־חינם, שור בריא לעבודה? או איזו צפורלה עם שתי צמות ואחוריים מטופשים, שבמשך שנתים תיהפך לפרה גמורה שמנה ומטומטמת! מי מחכה לך שם האפקים הגדולים? המעשים הגדולים? לאכול את צעירותך הם צריכים, ואת כוחך, בכל פה, זה חסר להם שם!’ – אח, שטויות, שטויות! – צעק רפי – איזה שטויות!’ צעק ואמר. – ‘שטויות! – נחר יאקוש ואמר – נראה עוד נראה. תראה עוד שאינך יודע כלום. או לא מעז לדעת. מה תמצא לך שם בבית ההוא שלך, שהיה שלך כשהיית קטן?’ – ‘ואתה מה? תבוא הנה להקים פה משק חדש? – אמר רפי בביטול – מי מאמין לך?’ – ‘אני לא יודע מה. אולי כן אולי לא. אני לא יודע מה פה. אני יודע מה שם. אני לא יודע מה יש פה. אני יודע מה אין שם. ושם אין מה למצוא. זה הדבר. לוקחים שם בלי לחפש. ומפני שמוכרחים למצוא סוף־סוף, אפילו אם לא תמצא מה, תכריז מצאתי מצאתי. יודעים.’ – ‘יודעים, מה?’ – ‘לא חשוב. כן. שתדע, אני מפחד מלאחר־המלחמה יותר מן המלחמה. מה במלחמה? לכל היותר מתים. פעם אחת מתים ודי. ושם?’ – 'ושם? – שנה רפי אחריו בהלעגה. – 'שם – אבל מה… ואולי, כרגיל: תתחיל לחטוף לך, כדי שכרסך תעלה מהר ותצמח מהר, ותהיה חשובה מהר. ומהר־מהר תלמד להיאנח, ותלמד להאשים, ותלמד להטיף מוסר, ולהסתפק במועט, בכל אותו מועט שמוצאים מבלי שצריך ללכת רחוק. לשום מקום – מתחת לבית, בקצה הכרובית. וכמו שמתעצלים ללכת עד בית־השימוש ומחַרבנים בקן־הירק – כך יתעצלו ללכת לשום מקום ויעשו חיים שם. מהר־מהר תהיה זקן. יבש. תקרא עתון כל השבת. תשכח לטייל. תהיה בלי תקוות. מחוץ לתקוות של “תנובה”. ריק תהיה. משעמם תהיה. כמו אבא שלי תהיה. יופי. ובשביל מה? בשביל מה אני שואל? אמור משהו, בשביל מה? – ‘אתה מקשקש שטויות!’ – ‘זה כבר אמרת מאה פעם. ומה יותר מזה? מוכן להתערב אתך מה יהיה על כל החבריה האלה, הנוצצים האלה, שפה, לאחר שהכל ייגמר. לאן יגיע כל אחד ואחד. הבט אליהם. הנה הם מורידים כולם את העיניים. מה יהיה הפרצוף שלהם. איזה צורה תהיה לחיים שלהם. לאחר שנגמור למות ולהילחם. אלה שיצאו חיים ושלמים מכאן, אלה שיהיה להם המזל הנפלא הזה שיישארו בחיים – בוא נתערב, איזו צורה תהיה לחיים שלהם האלה!’ – ‘לך הצדה – צעק רפי והתרומם. – אין מה לענות לך כי לא אמרת כלום. אתה עצמך לא מאמין לעצמך. רק לעשות רושם על הפספוסים שלך פה. להיראות בן־חַיִל, חריף ונועז וכופר גדול. לא כדאי אפילו להתוַכּח אתך. אתה אינך מאמין בכלום. מה אפשר להוכיח לך. לא רוצה להתחיל להתוכח אתך.’ – ‘גם לא רוצה להתוַכּח.’ – ‘אז שתוק.’ – ‘לא שואל אותך!’ – ‘טוב, אז צעק אל השמש – אליה!’ אמר רפי ותקע אצבעו אל מעט הלכלוך הזורח בשמים האפורים.

פרק עשרים ושמונה

‘מה הריב כאן? על מה הויכוח הגדול?’ – עלה אז פתאום קול חדש ולא־צפוי – וזאביק, מפקד מחלקה שלוש, היה עומד ניצב לפני השרועים, בגיחוך נדיב, בשפם שחור ובבללורית סבוּאַת־אבק. מיד צנח רפי לאחוריו כאילו לא ממנו ולא בו, ויאקוש שאצל הקיר נטל סיגריה וירק הצדה בטרם הציתה ולא השיבו מלה. ואילו כל הקהל הגדול, השׂרוּע איש תחתיו בירכתי הבקתה, נשם נשימה והריח ריח עלילה שניה במחזה, עד כדי כך שגם זאביק, אשר אף שמועת השמד הצלף הביאתהו עד הלום, אף הוא התנשם עמוקות וליקק שפתיו וסקר סביבותיו, וניכר בו איך ראה ומצא שלא מזדמנות הרבה שעות יפות כאלה לקחת ונאום נאום, דברי ליכוד החברה, וחיזוק הרוח הלוחמת בכלל. ואם עוד תזכור כמה נסתאבה עליו הישיבה הממושכה למטה באותו משלט קדמי, כשמחצית אנשיו שם אינם אלא גח"לים, שאינם תופשים כלום מעסיס הדברים, ובקושי שומעים מלתך, ומחציתם פרצופים שאם אינך אונסם לכרות שוחות בטרשים, שווה בעיניהם לקרוא בלשים ורומנים זעירים ממורטטי־דפים, פי כמה משמוע דברי טעם ושׂוֹם־שכל, ואלה כאלה כבר היה עליהם כל זאביק כולו לזרא, ישר והפוך – תדע כמה רחב לבו למראה מספר כה רב של לבבות טריים ואזניים רעננות שלא שמעוהו, למזרע חכמותיו, אמרות־הכנף ומוסר־ההשכל – שלפיכך יהיו הם שוכבים באשר ישכבו, רובצים באשר ירבצו, שוממים באשר ישוממו – הרי לפניך קהל, אשר מפקד טוב לא יחמיץ שעה כה ברוכה לחישול רוח לוחמיו, אלא יקום וילכדם כאחד, ישא לפניהם לקחוֹ על המצב, ועל העתיד, ועל אשרי הלוחמים ויודעים על מה, ועל כי ענינם צודק יותר. – ‘אז מה? – פתח וגיחך זאביק, מחפש קרס ראשון להיאחז בו – מה כל הרעש?’ – אך הכל נשתמטו מאחיזת ידו, ואין נחפז להיות שליח־ציבור. – ‘אין בעיות?’ אמר זאביק וביקש סביב פירצה בשתיקה המתנכרת אטומה. – ‘כלום.’ נענה מיקי, מועט המחזיק צריך־עיוּן מרובה. ‘אהה’ – אמר זאביק, משתדל להרחיב את הסדק. – ‘כן.’ אמר מיקי. – ‘חיים קלים יותר. מה?’ קלע זאביק אל מטרה משוערת, וגם הטיל שאור מתסיס לקפאון. אבל אין איש נענה, לא מוחה, ולא מקבל. – ‘מה יאקוש?’ אמר זאביק ונאחז בו. ‘לא־כלום.’ נשתמט הלה מחיבוקו, ונתקמץ לתוכו בזעף ונסגר בקפידה. – ‘בחור פיקח. – יצא עתה מן המעגל רפי, והתגרה ביאקוש בהעלבה מפורשת – מאד מאד פיקח!’ – ‘מרגיז אותך?’ – אמר יאקוש וכיוץ שפתיו. – ‘מצחיק אותי.’ נבח אליו רפי, שכּן לעולם מוטב, כּידוע, להיות גס מהיראות נלעג. – ‘נוּ, נוּ – אמר זאביק – אז ככה זה? יפה מאד. קצת חיים קלים רוצים, מה? נמאסו כל הצרות והדאגות? – פינה לו זאביק במו ידיו שטח להמראה חינוכית חשובה – קצת פעם חיים קלים, מה?’ – אבל אין איש משיבו. לא רוצים להתחיל, ולא להפליג ולא להמריא. לא רק בגלל החום והתשישות וקוצר־הרוח. די בכל אלה. הניחו הניחו. – ‘הו, כן – אמר זאביק וסלל דרכו לפניו – אצלנו יש כאלה שעדיין מתחבטים בשאלות עתיקות: לאן ללכת, מה לעשות, מה יהיה, ואנה הכל בא. ונראה להם שאלה שאלות של טעם, ולי, תדעו, אין כלל שאלות כאלה. מזמן לא. רק פינוק הן ולא עוד. התעלמות מן המציאות ומן התנאים. אחד כמוני אין לו מה לשאול שאלות. כי אחד כמוני קודם כל איננו ברשות עצמו. אלא מגויס. והמגויסים כבר אינם שואלים שאלות, אלא הם עושים מעשים. השאלות, עם בגדי־האזרח, נשארו מאחור, בנפטלין. אחד כמוני, מאז הוא זוכר את עצמו, מגיל שלוש־עשרה – הוא מגויס. בשירוּת. אין על־כן לפניו דרכים שונות לבחור: הוא תמיד בדרך ששולחים אותו בה. הוא כזה אשר כשצריך שיהיה אדם בדרך פלונית, אחת־היא מה קשייה, הוא ישנו, ונשלח, והולך. קשה? רחוק? לא נוח? לא שואלים אותו. והוא אינו מעמיד תנאים. אם היו שואלים היה לו אולי מה לענות. אבל לא שואלים. והוא הולך. מאז ועד היום. וילך. אמר זאביק, על עצמו כנראה. הולך בדרך הקשה, האחת, והנכונה. אל מכסימום ההגשמה הציונית. ולא שום ברירה לפניו. זה לא חופש? זה החופש הגדול ביותר. לעמוד על עמדת־העם הקדמית. לוקחים ממני את הכל ונותנים לי את הכל. ואני נותן את הכל ומקבל את הכל. חשבון פשוט וישר מכל צד. אלא שכל זמן שרק אני ומעטים אתי, כאן ובמפעלים שלנו, קשה יותר, וכשנהיה מרובים יהיה קל יותר, לכולם. על־כן מי שאיננו בא אתי – מקשה עלי. רובץ עלי כריחַיִם. לא די שהוא לא שווה כלום בעצמו – עוד אני חייב לסחוב אותו על שכמי. נבלה. וכך צריך להתיחס אליו. נבלה. מי שאיננו אתי – הוא עריק. ואם עריק – שיעשו לו כאשר עושים לעריק. ושיהיה כתוב לו על מצחו, באות־קין. ובלי רחמים ובלי סלחנות: נבלה. ולעשות לו ככה שיימאסו עליו חייו. אין דרך שניה.’ – כך אמר זאביק ברוחב קול, מתוך אותן שתים־שלוש נקירות יד שלו למטה ואחת במהופך, למעלה, כשוקלת ערך הדבר, ושואלת אם הכל הובן לתכליתו. כך אמר זאביק ולא הפסיק אלא כדי לשאול אם כולם הבינו הכל, ומיד המשיך שלא להשאיר מקום לשום ספק: ‘מה אתם מספרים על “בעיות”, על “לבטים”, על “חיפושים” – כשיש מלחמה. מלחמה בלי סוף. כשתיגמר האחת תתחיל השניה. והשלישית אחריה. והרביעית אחריה. ואתם נדמה לכם שהנה זו נגמרת וחוזרים הביתה. אנחנו דור של מלחמות אנחנו. לא נימלט מזה. תחשבו על הכל, תשקלו ברצינות ותראו: מסביבנו סביבנו אורבות לנו מלחמות. לא כולן של אש ויריות. אבל גם של אש ושל יריות. המלחמה לא תיגמר אצלנו כשייגמרו היריות. רק אז תתחיל. מלחמה בנשק תחליף מלחמה בלא־נשק, וזו תבוא אחר זו. אדרבא, קרבות ענין ליום אחד הם, או ליוֹמַיִם גדושים, והמלחמות האחרות לשנים רבות. לכל החיים. מלחמת־קיום. וכולנו נגויס. ולא ירפו מאתנו. תמיד תהיה צפוי להיקרא ולהישלח. באמצע כל מיני דברים ותכניות שלך. שכּן אין עוד שלך. זו האמת. כל מי שיש בו רגש־חובה יודע. והאחרים ינסו להשתמט ולערוק, ולהשאיר את המלחמה של כולם על כתפי מעטים. זה הכל. אז חדלו לכם מן הכאילו בעיות, ומן הכאילו לבטים, ומן הכאילו ספקות מסופקים שיש אולי לכם – ועשו מה שצריך. ויפה, וטוב במסירות. זה הכל. ותלכו לאן שישלחו אתכם. תעבדו במה שיאמרו לכם. ותעשו מה שמוכרחים לעשות. זה הכל. אין דרך שניה. כל השאר הוא עריקה בגידה ומנוּוָלוּת. ותראו כי מי שלא יבוא אתנו – לא ימצא שקט, ולא נתן לו שימצא. מצפונו יאכל אותו. ואנחנו נאכל אותו ואת מצפונו. השקר שבחייו. הברחנות. העריקה. הפקרת הדגל. אין חיים פרטיים. יש רק שליחות. לא יהיה לו שקט. וכמה שינסה לברוח – נרדוף אחריו. וזהו. תראו. ככה זה.’

– בראבוֹ! – אמר אז מישהו, לא ברור מי ולשם מה. – מי זה שם? טמבּל! ‘דווקא נכון. נכון מאד. צודק לגמרי.’ הכריז מיקי מכל לבו ובאמונת אוֹמן וחיפש סביב את הבוגד. ‘פשוט וברור.’ העיד גם זאביק. ‘אין בעיות אחרות.’ אמר בלא להניח לעיקר שישתכח ומישהו נתאנח. וזאביק הביט על סביבו בקפידה ואמר עוד: ‘ואין שתי דרכים.’ – ‘ואחת יש?’ – אמר פתאום מישהו מאצל הכותל, ככה שהכל הפנו שמה מבטיהם: ‘זה אתה יאקוש?’ – אמר זאביק. – ‘יֶס, סר.’ – ‘מה אתה כזה היום?’ – ‘איך כזה?’ – ‘כזה. מר שכזה. להיפך שכזה?’ – ‘הו, טיפה. לגוון את החיים.’ – ‘אז שמע לי: תפסיק את הבדיחות האלה.’ – ‘למה?’ – ‘מפני שאין בהן טעם, צריך לדעת מתי כן ומתי לא.’ – אמר זאביק. – ‘כך גם היה אומר המורה שלי.’ – אמר יאקוש. – ‘אם כן היה איש חכם.’ – אמר זאביק. ‘כך גם אמרה אמא שלי, עליו. חכם מחוכם. חכם עצום.’ ונפלה אתנחתא של מתיחות, כשכל העדה שלרגלי הבקתה סקרנית. אין עוד כמעט שׂרוּעים ארצה. (זולת אולי אחד או שנַיִם, אשר כאילו נרדמו בלב הרעש. קובי? מי עוד?) וברגע הבא פרוֹץ פרצה שלהבת האש. תנופת ויכוח עד עצם השמים. קשה להבין מה ביחוד. ורק הכל רוצים שיישמע קולם. משתדלים להוכיח. מבקשים מיאקוש שיענה רק דבר אחד. רק על שאלה אחת. צועקים אליו שהכל יכול להמתין, מוּכח או לא־מוּכח, אבל דבר אחד הוא חייב להוכיח. צועקים אליו שאם ישמע מלה אחת, מלה קטנה אחת, תזכיר לו זו את העיקר שנשכח, ומיד הוא חוזר לדעתו ולמוטב. ויאקוש זה, שאצל הכותל, היה חיור ורזה, עיניו גחלים ותלתליו שחורים. צעקו אליו שכך וכך, ושאסור לדון מתוך מרירות: שלא יודעים מה קרה לו אצלו בבית שלו – שהוא בא ושופך קיתון על העולם כולו. צעקו אליו, ובמפגיע, שאין לו זכות לבטל סתם, כל זמן שלא הראה שום דבר אחר, טוב יותר. ושאין לו בכלל לאן ללכת אם לא בחזרה, או אולי, לכל המועט, מן המושב אל הקיבוץ, אם זה עדיף בעיניו על זה, או להתחיל בהתישבות חדשה בישוב חדש, או במה הוא מאמין סוף־סוף? באדוני שבשמים? או מה? או שמא לעשות ביזנס בתל־אביב? ושהוא חייב לומר, לקום ולומר מה, איפה אם כן טוב יותר, אם אצלנו לא טוב? ואחרים לעומתו משכו כתפיהם, וביטלו מראש וטענו כי כל אלה סתם קשקושים הם, סתם דיבורים, כדי להיראות חכם גדול, ושכבר שמעו עליו מזמן! עד כדי כך שיאקוש לא רק גבו אל הקיר אלא עוד הוא נלחץ אליו להתהדק: מניין לו הביטול הזה לבטל הכל? היהירות הזו? מה, אַנַרכיסט הוא, כופר בכל? ניהיליסט ואפסוֹ עוד! ובזכות מה? הכל מפני שעובדים קשה בבית? קשה, וביושר ובכל תוּמַת הלב! – הערה ששוב הקפיצה את ידו של זאביק לאמור: אני אגיד לכם דבר. אמר זאביק. לא רק שבעבודה קשה. אלא שיהיה קשה בכל. לזה אנחנו נדונים. ומרצון, חברים. לחינם להתחיל לחפש מוצא אחר. הדור שלנו נדון לקשה. קשה בכל. ולא יוכל להימלט מזה. לא ללימודים, כאילו, לא להשכלה, כאילו, ולא לאיזה תענוגות שתמטניים שהם. כל הענינים פה מונחים על הכתפיים שלנו, על אחריותנו שלנו. ואין אחרים. והכל יהיה שלנו – כשאנחנו נשא בדבר. אסור להניח לחולשות. או לוַתר. או להתחשב. או לרפות את המתח. אם תתחיל – ההפקר ישתלט עליך. באלף טענות ותואנות. צריך להילחם בכל סימן של מורך. ולא להניח לאיש להסתלק. בחיפוי של איזו טענת־סרק שהיא. ישתמט האחד מן הנדבך, וקיר־האבנים מתדרדר אחריו ארצה. הקץ להיסוסים, לספקות. לנו אין פנאי להם. שירי האהבה והמבוכה יעסקו בהם – בצרפת, באנגליה ומעֵבר להרי־חושך. ואצלנו צריך להלחם. לגמור אומר. להתגייס. ובעיקר: לעשות. להגשים. זהו. – ונקודה זו היתה כה חשובה עד שנאלץ להפסיק ולעגל את עיניו ולסקור בהן את כל שומעיו, סביב, ובשתיקה ובכובד־ראש, והכל השתרגו לקראתו ושתקו אליו. רק אז אסף נשימתו והוסיף: להגשים ולא להצדיק את רפיון־הידיים, מאיזה נימוק שהוא. להילחם באלה שמפרקים את התקוה ומבטלים את האמונה. ששוקלים ושוקלים ולא מכריעים. שמחפשים רק את הרע שבחיינו. שרודפים אחר כל כאב, כל קושי, כל צרה, ועושים מזה עושר לנפשם המיוחסת ותירוץ להשתמטותם הפושעת. לעזאזל המיוחסים האלה. שנאת נפשי המיוחסים על כל מיניהם. ומיני מיניהם כל מיני אינטליגנטים רקובים, כל מיני יפי־נפש של סרק, הזורעים מבוכה וקוצרים השתמטות. תלושים. תלושים!

נבלות. תלושים! אומללים. בני־גולה. ברחנים. הדור שלנו צריך למעשים ולא לספקות. למעשים ולא לחיטוטים כוזבים. ליבלות על הידיים ולא לנקודות־חן על הנשמה. למעשים. כן. למעשים גואלים. זה הכל. ‘הנה הדבר, יאקוש, האם זה ברור?’

- ‘כמו כלום.’ אמר יאקוש. ‘אתה צוחק? לא מבין ממה אתה צוחק.’ – ‘אתה מצחיק אותי.’ – ‘אני? מה יש?’ – העביר זאביק על מידות קצפּוֹ. – ‘אח. טוב. לא חשוב. יהא שאתה צודק בכל. בלאו הכי כל האמת שלך, כל הצדק שלך, הכל שלך, בכיס הקטן שלך ובלב הגדול, לא השארת כלום לאיש אחריך. ומה יש להוסיף.’ – ‘והאמת שלך מה היא?’ – ‘אין לי.’ – ‘אין לך?’ – ‘אין לי.’ – ‘בלי כלום?’ – ‘בלי כלום.’ – ‘אז שתוק.’ – ‘אני שותק.’ – ‘עזוב אותו, זאביק – אמר מיקי – אין טעם להתוַכּח אתו. הוא סתם להרגיז. בכוונה. יש לו הנאה מזה. לבלבל לעצמו ולאנשים את המוח. בעצמו לא יודע מה הוא רוצה.’ – ‘ואתה יודע?’ – אמר לו יאקוש. ‘אני יודע – אמר מיקי – אומרים לי ואני יודע. אני אלך לכל מקום שצריך ללכת. אני תמיד אלך עם כולם. יגידו ונלך. יתנו ג’וֹבּ ונעשה. בלי שום פרצופים מחוכמים. וחושב שכך ממש צריך כל אחד. זה הכל.’ – ‘יפה מאד!’ היללו יאקוש. – ‘וזאביק צודק – אמר מיקי בכל תוקף – לא מפני שדבריו יפים או לא יפים, אלא מפני שהם נכונים. תיגמר המלחמה כאן ותתחיל אחרת. לכל החיים, אולי. ואנחנו נלך.’ אמר מיקי והביט אל זאביק. – ‘מצוין. לא יהיה לך זמן להשתעמם.’ – אמר יאקוש. ושוב היתה אתנחתא. אבל לא נוחה, לא בשעתה. – ‘אני כבר נורא רעב.’ אמר אז הרגם גלוּב־הראש, וטש בידיו את בטנו החסרה. – ‘גם אני,’ התוַדה מעֵבר מזה יוסי־דבש בפני מעוּנה. וכאילו גם בשמים היתה איזו תזוזה, ומשהו היה מתפרע משלוָתו הגדולה שם. ‘ארבע וחצי.’ קרא זאביק מעל שעונו. – 'אני חוזר. באמת דפקתם את הצלף, יאקוש? – אמר בלי מדי־קרב, בסנדלי־בית. – ‘זה טוב. ותמשיכו לשים לב. כאן עדיין מלחמה, נחליט אנחנו מה שנחליט. איך שנמשכים לתוך ויכוח. ועוד משהו: אַל תהיה חושש כל־כך. עוד לא אבדה תקותנו. ממש כך יהיה גם אחרי־כן: את פינו לא ישאלו אם טוב ואם רע בעינינו, ומה יהיה טוב לנו יותר. הדרך יֶשנה, ומסומנת, ואתה תצטרך ללכת. זה הכל. גם אני. כל אחד. ולא שאלו ולא ישאלו פי איש. לא זה הזמן. אילו שאלו – ייתכן שהייתי אומר כי טוב לי יותר מאה קילומטר מכאן, והייתי יודע היכן לרבוץ מדוּשן־עונג. אבל לא שואלים פי איש. ותמיד כך. גם אחר המלחמה: המפעל קודם לכל. קודם לך ולי ולו. המפעל, ההכשרה, ההיאחזות, ההגשמה, הנגב, הגבולות, היִצוּר, הפיתוח, וכן הלאה.’ – ‘מדוּע?’ – זרק יאקוש מן הקיר. – ‘מה פירוש מדוע? – נזעף זאביק ושמט ידו המסבירה בנקירותיה שלוש למטה ואחת למעלה – אין שאלה כזו: מדוע. לא קיימת. במלים ישנה, במציאות לא. פתאום אינך יודע מדוע? טובת־הענינים קודמת וחשובה מטובתו של מישהו, שלך או שלי או שלו, נהיה מי שנהיה, בהחלט, תמיד!’ – ‘ומהי טובת־הענינים?’ – אמר יאקוש. – ‘הו, שמע־נא, חדל! אבל אם אתה, אולי, מתכוון לכך, שעושים לפעמים שגיאות, או גם עוול, תדע שמי שאינו עושה דבר אינו שוגה דבר, תדע כי במקום שנחבטים עצים פורחים שבבים, וגם לא על השגיאות או על החטאים שופטים תקופה, כי אם על התוצאות, על הסך־הכל, מה אנחנו בסך־הכל ומה עשינו. ולא אם בחור אחד נעלב או נפגע, או רק נדמה לו. טובת הכלל קודמת. כך זה במלחמה.’ – ‘ובכל־זאת: מניין לך מהו הטוב?’ – ‘מניין לך? “הם” סוף־סוף שליחי כולנו. המצב מכתיב להם. תאר לעצמך מלחמה וכל אחד מתחיל להביע דעות, לנהל את הקרב לפי מה שנדמה לו לטוב. אתה תרשה זאת אצלך?’ – ‘לא. אבל מניין “הם” יודעים מהו הטוב? ו"הם" שלך, למה הטוב שלהם טוב מן הטוב שלי, למשל?’ – ‘יא־חביבי. זאת כבר פילוסופיה. – אמר זאביק בקוצר־רוח. – על איזה טוב אתה מדבר? מה שמו? אמוֹר – הלא ידיך ריקות? חיטוטים וספקנות? היסוסים פּיסוסים? שתמטנות במסווה פרחחי זה או אחר! – מלחמה עסק קשה היא. שתדע. לא מחשבות של פילוסופים. עסק שדורש מכל אחד את הכל, ולהיות קשה ונוקשה קודם־כל. לדעת לעשות כנדרש ולנַצח. אפילו תתפקע – לנַצח. וזה הכל. מעשים, מעשים, מעשים. ולא הרהורים. מעשים, אני אומר, ולא חלומות. או ספקות שכתובים בכל מיני ספרים. ובחולמים ובמהרהרים – לבעוט. ושיעשו. מעשים פשוטים וגואלים. ומחייבים. מראים דרך. שיש לה מוצא. מעשים אפורים של יום־יום גדול ומתמיד. ולא בריחה מן המציאות. אחיזה חזקה. ככה. בחיוב שבחיים. ולחַרבן על כל חולשת האופי שלנו (גם לפי לפעמים מתגנבים הרהורים, ולמי לא – אבל אחת־שתים אני מתגבר ומשתחרר). תשמע לי: כך זה.’ – ‘אבל לא אמרת עוד, מהו, בכל־זאת, הטוב?’ – ‘סוף־העולם – זעק זאביק – נוּדניק! אין טעם להתוַכּח עם שכמותך! סתם עקשן להרגיז.’

ואחרי זה אמר זאביק עוד משהו בסמכות מפקד המחלקה, ויאקוש הניע אליו ראש בדרגת מפקד־הכיתה. ואחר־כך חייך זאביק סביב, בלקיחת פרידה מעל הכל, וסבב וכיוץ כתפיו, נביא מקופח, והתחיל מפסיע לאורך עורף הבקתה לרדת אל מקומו, כשברזילי בא להילוות אליו, לשאת ולתת עמו בדבר הרגמים הללו, כנראה. מיד תלש יאקוש את אגרופיו מכיסיו. וביבשנות ככל שמצא, ובקפידה, כמו שנלאה מהתאפקד עוד, נתן קולו על אנשיו השרועים להם הלומי שלהי הויכוח, והזכיר להם בקיצור חד כי כאן לא בית־המרחץ לשכב, ומספיק שכבו בלא־כלום וההבילו, ויקומו עתה ויחזרו לשוחות להחליף את אלה ששמה, ואחת־שתים, וזהו, ונגרמה הסינימה. – אמר יאקוש – כולם למקומות. והללו אף לא מלָאָם לבם עוז לנוכח קולו של יאקוש וצורתו היוקדת, ולא השיבו חצי דבר וקמו מהר ונסבו להם, בספק גניחה, אל מעֵבר לבקתה מזה. אז ניתק יאקוש עצמו מן הקיר ועיוָה שפתיו כמחרף, ואחר נעקר ושוטט קצת, והשקיף כה וכה, כמתוַדע אל אשר שם, ומילמל דבר או שנַיִם, ונחרד אם לא ראהו איש בכך, והמשיך לשוטט קצת עד שהגיע מעל גויתו הסרוחה מלא אָרכּה, מסנדל עד שׂיער בהיר של קובי שזרועו חבושה מעל עיניו. שם עצר ונשתהה, והוסיף שפל וכרע וישב, ובדק אם רק שניהם נותרו לבדם. ‘אתה ישן?’ שאל יאקוש חרש והגיע בו אצבע. – ‘לא. – אמר קובי. – ‘אפשר לישון?’ – והסיר זרועו מעל עיניו, ופקח ונתן עיניו בעיני יאקוש. – ‘הייתי אומר להם משהו. – אמר יאקוש. ברהט, חרש, ובפרץ כל הכבוש בו – הייתי אומר להם…’ – ‘אמור לי.’ – אמר קובי וניסה לחייך אליו, כחייך אל ילד, ונתבייש והפסיק. ‘כל הדיבורים האלה – המשיך יאקוש חרש, ובלהט. – כל הדיבורים האלה. לא מאמין לאף־אחד. אני הגאַותן. בעל־החלומות. הכל. האַוָז השחור בלהקה. זה אני.’ – ‘יש לך סיגריה?’ – אמר לו קובי. –’קח – זרק אליו יאקוש – ואיך שהכל פתור להם וחָלָק ופשוט. לדור הזה שלנו, הוא אומר, אין כבר מה לחפש. כבר דרכו לפניו, די והותר דרך, בשבילו ובשביל הדור הבא אחריו. הכל מוּתוה ויש לפנינו. ורק צריך לעשות. זה הכל. כך לדעתם. קודם־כל אין מה לחפש. קודם־כל אין דרכים לברירה. ואחר־כך מחליטים. ומה כשבא אחד ורוצה להחליט. מן ההתחלה? למרות כל הדברים – להחליט מתוך הברירה שלו? והחיפוש שלו? מתוך הזבל שלו, מתוך הטפשוּת שלו, כפי שהוא, מה אז? לא רוצה לקבל בהקפה ממישהו. ומשכלו הגדול, ומן ההכרעה שלו. לא רוצה את הכרעת חיי בירושה מאבא. לא רוצה לא מאבא, ולא מאמא, לא מדוֹד ולא מן המורה, ולא מן החברים. אפילו הם באמת יודעים הכל, מה טוב, מה צריך ולאן פונים. אני לא יודע. זה הכל. זה כולי. אם תשים אותנו על שתי כפות־מאזנַיִם, תצטרך לשים מצד זה “יש לי” ברור וחזק, ומצד זה “איני יודע” פתוח לכל צד. כלום ספק לאן יכריעו המאזנַיִם? ואני ב"איני־יודע" המסכן. אבל זה מה שיש לי. זו האמת. רק זו. איני יודע. באמת לא. בעצם גם הם אינם יודעים. אני מודה והם לא. אבל לפני הכל אני יודע – ששמה לא אחזור. לא אל מה שהיה “הביתה” שלי. בהכרה ברורה. שמוטה ואלך ערום, יחף וערום ורועד מקור. שֶקֶר שאני מפחד מקושי. מעבודה קשה. לא מזה. מקבצנות של נשמה אני מפחד. ממה שראיתי פתוח בבית שלנו. אין עוד הביתה. גם דבר אחר עוד אין. אין לי משום צד. ואינני מַשלה נפשי. ואני לא אחזור הביתה. מבטיח לך…’ אמר יאקוש בלחישה, כאילו אל עצמו. – ‘מה יש אצלכם, קרה משהו בבית?’ – ‘לא. שום דבר מיוחד. האופן שבו בני־אדם חיים. ההרגלים שלהם. כל מה שמספיק להם בשביל להתקיים ולחיות “איך־שהוא”. שונא את ה"איך־שהוא". מעורר בי תיעוב ורצון לנקום. ההסתפקות בקצת, בחצי, ברבע, באצבע־משולשת. יום העבודה, והשבת, ואחרי השבת, ושנה אחר שנה. העליבוּת הזאת. היכולת להסתגל לכל עליבוּת ולהתקיים בה בשקט. לכוף קומה בפני כל. לשכשך בשלוליות קטנות מרצון. בזה מה שיש. הייתי יכול לסַפּר לך. איך בני־אדם חיים. מה עולמם. אבל מה, אינך יודע? כולם יודעים. גם אצלכם בודאי זה ככה. לא? פעם חשבתי שאולי רק אצלנו, ושצריך, אולי, ללכת לראות איך בני־אדם אחרים חיים. התחלתי עולה לרגל לקיבוץ השכן, על הגבעה, ויושב שם ערבים שלמים ושבתות, ומתערב בין הצעירים, מקשיב לשיחות בחדר־האוכל.’ – ‘נוּ? ומצא חן?’ – ‘בהתחלה כן. מאד (ועליך לדעת: אבא היה מתפלץ לוּ שמע שבנו הולך לקיבוץ). אבל כשעבר קצת זמן, והתחילו עיני להתרגל, התחלתי לראות דברים שונים. מה אתחיל למנות. כולנו בני אותה העיירה. אלא ששם הקפידו: אנחנו הכי הכי. הכי מגשימים, הכי חלוצים. מה יש? אבא שלי עובד קשה פי כמה כל יום, ויותר ימים בשנה (יותר ימים מכפי שיש בשנה!), פי כמה יותר חלוץ, יותר מקריב עצמו. מה ההתנשאות עליו? מושבניק! כמעט מלת־גנאי! לא חשוב. וגם אותו אוסף דחוס של יאכנעס שהיו שם. הפרצופות הנפוחות האלה! או הבטחון העצמי הזה של אל־תגע־בי. אַל תדבר עלינו רעות. רק טובות. החשיבוּת של כת סגורה כנגד סתם פרצופים הולכים על שתים. לפנות ערב סביב חדר־האוכל, על כל מצח התפארות כפולת שלוש־מאות חברי המשק ונכסיהם, כפול עשרים־אלף חברי התנועה כולה, מאחורי כל כתף מציצה התנועה כולה: ולא יתנו לאיש לגעת בהם. אנחנו אנחנו שבארץ ובעולם. הללויה. ובכלל. ובכל.’

– ‘מה רוע־הלב הזה? על מי אתה שופך זעמך?’ – התערב פתאום קול שלא מבין שניהם, ומסתבר כי ממש מאחוריהם היה שוכב רפי, ושמכבר לא היו עוד הדברים מלוחשים בחשאי שבין שניהם. – ‘על עצמי. – השיב יאקוש מתלקח כולו – על עצמי ועל בשרי. טוב לך? על זה שהעולם קטן, וקבצן, וכל־כך שכזה, שלא יודעים עוד מה… טוב לך?’ – ‘אתה רוצה לאמור שבתל־אביב העולם גדול יותר ויפה יותר?’ – ‘מי צריך את תל־אביב. מה אני יודע על תל־אביב. עלינו, על עצמנו אני יודע. ואיך הכל מפוספס שכזה. משעמם וקטנוני. סוגר על הלב. איך אני, לא שום איש אחר, איך אני נמעך תחת זה. שיחיה לו מי שרוצה בזה – האם אמרתי לו דבר? – ולי שיניחו. אני רק נמעך תחת כל זה. איש צועק על קרקע הים: מי יוכל לשמוע. קח אותי מכאן – הייתי צועק לפעמים בקולי־קולות – אלוהים שבשמים, קח אותי מכאן. כל הדבר הזה, כל התמיד הזה, כל אין המפלט, שאין חשק עוד לנשום – מה לי ולכל זה?’ – ‘עד כדי כך?’ – תמה רפי ונרתע משהו. ‘הרבה יותר מזה. ולמה על כל זה עוד חיפוי המליצות שלנו! למה לא רק לעבוד ולישון כבני־אדם רגילים, למה להוסיף עוד את הפולחן העצמי הזה, הבו לי, הבו גודל לי ולמעשי, התקיעה הבלתי־פוסקת, שאני חלוץ, שאני סובל, שמגיע לי, שיש לי צו הדור, צו שמים, עם כל מיני שלטים וכרזוֹת (חצר הציבור מכוסה קוצים, אבל דגל מתנופף!), למה כל המלאכותיות הזאת הנוראה, כתבלין על חוסר הטעם?’ – ‘אתה קצת מסַבּך דברים שלא שייכים זה לזה.’ – ‘אולי. – אמר לו יאקוש – תן לי לסבך. וכי אי־אפשר להבין מה אני רוצה? האומנם את עצמך לא רואה כך כשאתה מביט סביב על עולמך? אמוֹר בלי קנטורים ולא לנצח, אמוֹר פשוט או שתוק: לא לוחץ עליך לפעמים עליך הכל, פה, ככה, על הלב, כמו אבן ששמים על נייר שלא יעוף?’ – ‘אתה מפריז נורא, נורא מפריז!’ – ‘תן לי להפריז. האם עליך אני מדבר? עלי, על בית אבא, עלינו אני מדבר. על הריצה הזו להספיק. למהר ולעשות עוד “חתיכה” לפני שתשקע השמש. כבר אין כוח, כבר אין נשמה באפך, אבל עוד משהו. אף פעם לא – טוב לי במה שיש. אני אוהב ככה כפי שיש. פרדס, מאנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, בננות יש ממליצים על הקומקויט, קומקויט? וואָס איס דאָס? זאָל זיין קומקויט – כמה הוא נותן? ודליות, אסתרות, ורדים, משתלמים יופי – רק לתת הרבה זבל־עופות. ואומרים שאֶסקס טוב מלגהוֹרן – אז לשחוט? וממטרות? איזה – סביבון? כנף? קו? ואולי כוורת? ה? שמענו שמוכרים כל פח ב… א? אבל הטיפול בהן… למה? פשוט לגמרי: ודווקא טוב לרבמטיזם, העקיצות! ח־ח־ח! עקיצות חסר לי, עקיצות… ושמירה. גרבי־חאקי וחור בקרסול. רובה. ללבוש חם. עוד סוודר ישן. הגנה. רק בלי פקודות. בלי סולדטצ’ינה. החולצה לא כל־כך נקיה, טוב… שבת. ישנים. אחר־הצהרים, שוב ישנים. באים אלינו. ואשתו. ט־ט־ט. נוּ. שלום עליכם. ועל בניכם. ח־ח. שותים תה. ומתוַכּחים. אֶ־בֶּ־מֶ. המפלגה. הדור הזה. דאגות. אי־אי. כבר מוצאי שבת. השולחן הפוך. אין כוח לסדר. לשים הצדה, בשביל מחר. הצדה. קבצנות. למי יש זמן. זה כפר. אצלנו בכפר. מכניסים זבל הביתה בנעלים. קצת צועקת הבת. אבל היא בכלל ככה. סופה הולכת לסמינר. ושלום עליה. תבוא לחגים. אבא’לה בּוּבּלה. ביום הראשון תהיה כפרית. ביום השני תשתעמם. ביום השלישי, בלא סבלנות, תפליג באוטובוס של שחר, מדברת על קונצרטים ועל בּאלט, ואצלנו ברפת אין מי שיחלוב… קונצרטים! מה לעזאזל הם מבינים בקונצרטים? – א־ה־ה! – אני כינור דווקא אוהב! וכשהייתי… ואצלנו… והצועניות אי־אי! או בספרים. הקריאה. ספר שלא היה אז, בימים ההם, אינו ספר. נו, וברנר קוראים? וגורדון? כלום. מה קוראים? בימינו… א־נוּ: מה כתב ויתקין בשעתו? הי אנשים טובים… ובאים עד טולסטוי. שלום עליך רבי לב ניקולייביץ’ טולסטוי. מנופח כפליים ושכוּח למחצה. ותיכף “בנין הארץ” עם כל המליצות הקשורות, ולבסוף, בלי שום מליצות: המשק שלי! אה, המשק שלי! מה יש? הכל תמצא בו! המשק, המשקים סביבו, הכפר שלי, הרפתות שלנו, המחסן שלנו, והיש, היש שלנו, הו, יש לנו! – לא עבדנו כמו לא־בני־אדם? לא השקענו כל חיינו בזה? – הנה הנה. וצריך שנהיה למופת לנוער, וצריך שהם יראו שאנחנו מופת, שיתחנכו עלינו. לאוֹרנוּ, ויש לנו זמירות, יא־בּים־בּום־בּוֹם, ויש לנו זכרונות, והֶרגלים, ואנחות חסידיות, מה לא – וכך יאה וכך נאה, וכך ראוי שיהיה, ובואו צאו בעקבותינו! – הנה לכם, זה הכפר שלנו. ולשם אני צריך לחזור!'

– ‘הו, הו – יש לך מטען! – חייך אליו קובי לאחר שהכל שתקו עֵת־מה, ופקח ונשא עיניו אל עיני יאקוש – מלוא הטנא!’ – ויאקוש חפז וסילק עיניו וזרקן אל השדות. והשתיקה הוסיפה. אחר־כך נמלך רפי ואמר: ‘לא מבין מה יוצא לך מכל זה. מעשיות ישנות, מצוצות עד יובש. אפילו נניח שציירת תמונה נכונה – מה יוצא לך מזה? שיש אצלנו כל מיני אנשים? שלכל מיני אנשים יש כל מיני פרצופים, והרגלים, ודיבורים, ושבני חנוָנים לא נעשים בן־לילה לאיכרים מדורי־דורות? או שלא כולם זהב־פּרוַיִם? – או יוצא לך שהכל הוא לאחר יאוש, אבוּד ואין מה לשנות, לא לזרוק ולא לקיים? לאן אתה – סוף־סוף? ואם כולנו נשמע לך ונזרוק הכל ונמחק מתחת השמים – מה אז? על זה לא אמרת כלום: לאן אתה עף?’ אבל יאקוש חשק שפתיו ונשא עיניו אל השמים. ואלה היו מבהיקים כזכוכית־חלב עמומה. חתום ועצור כקפיץ מכוּוץ. ועם זאת, משהו, כמדומה, כאילו נפרם באטימוּת הקודמת שלהם, וכאילו מעֵין שרטוטים גליים, שולי עננים, תפרחות פניניות, וכאילו גם נשיבת־רוח היתה זזה אחרת, לא ברור עוד איך. ועמיחי אמר אז ממושכות: ‘כשאני רואה את אלה העננים, אני מרגיש שאני נשרף הביתה’ – ומיד נבהל שמא אמר יותר מדי, על־כן שינה קולו כשאמר אחרת: ‘מדוע באמת אי־אפשר לשנות? שום דבר אינו נגמר עד כדי שאין בו מקום לשינוי. ו…’ – ‘מי יתן לך לשנות – נשף יאקוש – הצפרדעים ירשו ליבּש להן את הבצה!’ – ‘חדל. – אמר לו רפי – אַל תדבר כשוטה. אני, למשל, אשנה. ואיש לא יעלה על דעתו להתנגד. למה? למי יפריע? מה פתאום? להיפך. ויש לי תכניות, וגם כוח לעשות. רק סבלנות שייגמר כאן אין לי. רק אז אתחיל להיות מה שאני, רק אז אתחיל בכלל. תפסיק עם הנכאים שלך. כאילו קרה משהו איום. ואם באמת עד כדי כך הכל שם – לך למקום אחר ותתחיל מבראשית. בוא הנה. לצקלג הזאת. קח לך את הגבעה הזאת ואת השדות האלה. או לך דרומה, שמה. חלקות נאות ראיתי שם עם אדמה אדומה יפה. ריק להפליא כאן. לא בצה ולא צפרדע. לא התחלה ולא קלקול. ריק ומוכן לכל התחלה ושינוי. אסוף לך חמישים בחורים ובוא הנה. ונשמע את זמירותיך. לפי טעמך ולפי שגעונותיך. כמה שתרצה יפה יותר, מעניין יותר, ועשיר יותר, ורענן וזקוף וחפשי ומה שתרצה. ובשבת תדברו על מה שתרצו, או תשתקו כמה שתרצו. אדרבא, נראה אותך! – אני, לי כל זה מחכה בבית, אצלנו, הכל. לארגן אחרת את הדברים, ממסד עד טפחות. מתוך רוחב־דעת. את המטעים ואת הרפת ואת החצירים ואת סידורי ההשקאה, ומכונות, ולא מוכרחים להיות עבד. אני אתקן את השגיאות שאבא כבר לא מסוגל לראות, וחדל לסבול מהן. ענף אחר ענף יתעורר לתחיה. תבוא אלי בעוד חמש שנים. אני מבטיח לכם: יהיה מה לראות!’

צהיבות נוספת ניתנה בחלל מערב. הרוח היתה מיללת משהו בקרן הבקתה. עמיחי אמר: ‘מתחלפת הרוח.’ ונהמה סתוית נתרגשה (נזכרים באורי). רפי הצית לו סיגריה ואמר: ‘לפחות אתה יודע שאתה מגזים עד סילוף? התמונה שלך אצלך היא עקומה, ולא במציאות עלי אדמות. ובסך־הכל דיבורים של כל ילד מתבגר.’ – נזדחלה עצבוּת. מוטב היה להחריש. אבל אז יהיה עצוב עוד יותר. רפי אמר: ‘מי שכך רואה, כמוך, יראה כך בכל מקום. אין לו לאן ללכת. בך הדבר ולא בעולם. אני לא הייתי בכל העולם, ובטוח עם זאת, כי ממה שאתה אומר – אין לאן ללכת. זה מה שתמצא בכל מקום. ואולי תנסה להתאמץ?’ כאילו רץ האור מעל כסות האפור עד האופק, ורק שם גחן בפירצה והתכופף מתחת שולי כל האטימות הכללית, וקפץ ונפוץ משם וחזר מתחת חופת העולם, כמין נהרה תרוגה, אם גם עכורה למדי. ורפי אמר עוד: ‘אי־אפשר שאתה צודק. אסור לומר כל־כך הרבה רע כנגד אנשים שעבדו בכל כוחם ונתנו כל מה שברשותם להקמת זה שיש. ובכלל, גם אם אתה צודק בכל מלה שלך – ואינך צודק כלל – מה הצעד הבא? להציל את עורך מן הקלקול? או לתקן את המקולקל במקום שהוא נמצא? אוֹ בלי מסקנות? ובכן מה? רק להרגיז? או לבלבל את המוח? הראה משהו. לא מעֵבר לאופק, בארץ “איני־יודע”, אלא כאן אצלנו. אני, למשל, אקים בית. אוהב נערה אחת, כן, ואם היא תסכים, נקים משק יחד. אני… הו, מה… אתחיל לסַפּר כעת… אתאמץ בכל כוחי, בכל מה שאני יודע… טוב, לא חשוב… לא לקפוץ עד השמים אתה צריך – אלא להגיד מה כן, פה, כעת, לעשות…’ – ‘מה אתה רוצה ממני? – התלקח יאקוש – אני לא רוצה ממך כלום. לא רוצה גם לאמור דברים שיתקבלו על דעתך, פה, כעת, לעשות. ולא איכפת לי אם מוצא חן בעיני מישהו, אם לא. לא אמרתי למצוא חן. ומה איכפת לך שאקפוץ לשמים. אם מתחשק לי – אקפוץ. זה שלי, עסקי, על חשבוני. לא רוצה לתקן את מישהו, או את משהו. מי אני ומה אני. אינני רוצה אלא לא להיות במחנק. אני. לא להיחנק. לחיות באויר פתוח מאד. זה הכל. מה עוד אני מוכרח להגיד לך? אינני נוגע באיש. רק את עצמי אני דן. וחבל בכלל שאמרתי משהו. ידעתי שאסור להתחיל. שלא תבינו מה. ולא דורש מכם. אני בורח? יהא כך. למה לא? אסור? לא אחזור מן האש אל החצר הקטנה. אל אתמול הבזוי. שגם כשהיה הכל שלום – היה בזוי, לאחר האש על אחת כמה. לא בשבילי. ואַל תשאל אותי לאן. אינני חייב פתרונות. כי אינני יודע. אין לי לאן. לכל מקום, ולשום מקום. עד כמה שאוּכל. עדיין לא זקן מדי לנסות. שמונה־עשרה שנה ושלושה חדשים בסך־הכל. ויש לי כוח. ויש לי חשק. ויש לי אומץ. רוצה לצאת לי לדרך. לא אהיה פרת־רפת קשורה בצואר. יתנו לי עשב ואעשה חלב. לא. אולי אלך לי לאניות. לים. למה לא? נעבור ימים וארצות. ואולי אצוד לויתנים? מה? או בג’ונגל משהו? מי שאל אותי בכלל אם טוב בעיני לבוא לעולם? אז אני רוצה שיתחילו לשאול את פי – ולא להיזרק לאן שהוא מפני שהוא. לא להיסחב בסתם. לא התחייבתי לגמור את חיי במקום שבו נפלתי לעולם. ולא יודע למה זה אושר כך דווקא. רוצה שאני ורק אני אחליט על ימי ועל חיי, ועל הערב ועל מחר. לחיות את הדרך שמכל הדרכים ותיראה בעיני. אפילו אם זו חוסר דרך. אינני מחנך, ולא מורה לדור. אני מעמיד הכל על החופש שלי. לא אוֹבה בפחות. לא כמוך. מטעים וחצירים לא יסַפקו את הרעב שבי. לא להיות כמו אלה שקודם נפלו אל מקום מן המקומות ואחר־כך מעמידים פנים כאילו זה היה משׂוֹשׂ לבם ומחוז בחירתם. לא רוצה. מבין מה פירוש: לא רוצה? לא רוצה פירושו – חופש. רוצה להיות כפי האהבה שלי. ולא כפי אין־האהבה שלי. רק משום שאבא שלי היה באיזה מקום שמונה־עשרה שנים ראשונות שלי – אין זו סיבה שאהיה שם כל כמה שיש לי להיות בעולם הזה. אלך ואחפש. את העבודה שלי, את המקום שלי, את האנשים שלי, את הטוב שלי – כפי שאני, כמו שאני. אוֹמַר לא לכל מה שלא. אוֹמַר לא ולא ועוד לא. לא אסכים לשום פשרה. לא אהיה שני משום שאבא היה ראשון. אהיה ראשון כפי שיש בי. לא אסכים לכל דבר מפני שהוא כבר יש. רוצה להיות קודם־כל אני, ומה שיש בי. לקפוץ אל זה בכל כוחי. לא מפני שזה טוב מכל הדברים – אלא מפני שיותר מזה אין לי: רק מה שאני רוצה. רוצה לקפוץ. כן. בלי לאן. כן. תפסיק. תן לגמור ואני אשתוק ולא אוֹמַר עוד מלה. אתה מת לדעת לאן אקפוץ? לא כן? אז תשמע, תֵן אזנך ושמע: אין לי לאן. לא יודע לאן. לא טוב? יותר טוב מאשר להיאחז באיזה מקום, רק משום שאין לאן. אני לא אגיד יש לי כשאין לי. זה הכל. ולא אחזור. לא עוד! לא אשא, לא אסכים, לא אשלים. אז אני עוזב ורץ. אולי אחר־כך אדע יותר. אולי פעם. אולי אתחרט. אכריז אז: יחי רפי, הוא צדק! כעת לא. כעת כל דבר ולא שום דבר. כעת בחיפושים. זה שאין לו – מחפש. זה הכל. ואולי… אולי, בכל־זאת, אהיה טייס? – אני רוצה לעוף!…’

– ‘עוּף! – אמר רפי חרש. – כלום לא ייצא מזה. דיבורים.’ ויאקוש הביט אליו. אחר־כך הבליע יאקוש עם פיקתו ואמר – ‘נכון. כלום לא ייצא מזה.’ והעצבוּת שבחלל האויר נתקננה העמק בלב. למה לנו להוסיף. – ‘הכל חלומות – אמר יאקוש חרש – במציאות זה כלום. אז מה? הנה אתם רואים מה.’ ונשתתק. עמיחי נתגנח. ורפי קטם את הסיגריה בעפר. ‘טוב – אמר יאקוש אחר־כך – רוצים שנלך לנו לערבה? בואו נלך לנו לערבה… מה? בואו נתחיל ונעשה משהו בערבה, טוב? נהיה לנו רועי־צאן, נודדים עם גמלים. מסכימים? מוכנים?… הה, לא ייצא כלום. דמיונות. כשאתה ילד אתה סבור: הנה תגדל וחייך יהיו מלאים יותר ויותר, תספיק לעשות מי יודע מה. הכל יהיה עשיר ויפה יותר ויותר. ומה מסתבר? שהולכים כל הזמן אל פחות. ואל פחות יותר. אל מועט. אל מקום שבו גם שמינית־פשרה נחשבת כבר הישג ניכר. זהו. קָשרו חבל לקרנֵיך. תקעו יתד ואמרו לך: “לך לחך סביב־סביב. וזה החיים היפים”. אז למה לך. הגידו? לעזאזל, הגידו משהו. אז הנה יש פה אחד שצועק: לא. אף כי אינו יודע כלום מה טוב מטוב, ומה יותר טוב, לא מסכים וצועק לא, כשדוחפים לו רע במקום טוב. זה הכל. אה, רפי, לך עבוד ודפוק על פתחי הבתים של הצעירים שתמול התחתנו וכבר הסתדרו יפה, בזה אחר זה: ערב טוב, חברים צעירים, מה מעשיכם? במה עוסקים? במה אתם חיים? שמח לכם בחיים? זה שחלמתם – יש לכם? טוב לכם לרוץ מיום אל יום? רוצים שכבר יהיה מחר? לך עבור מבית אל בית, שאל אותו, שאל אותה, אשה צעירה ואך זה פורחת, אנשים צעירים, הגידו, יד על לב: איך זה? – הפתיע אותם בלי להירתע: בשעת אכילה יחד, בשעת אורחים, בשעת תרועה וששון, בשעת דין־ודברים, בשעת מיטה, בשעת מטבח: איך חברים? איך החיים? שמח לכם? האם לא קפצה הזיקנה כבר על ראשיכם? בעוד הכל רק מתחיל? הו, אנשים צעירים? לא, לא, אַל תתחילו להסביר לי. אני מוסבר עד גמירא. בכלל לא צריך כבר את זה. דיברנו המון יותר מדי. אני. קישקשתי. נכון. אַל תסתכלו בי ככה. מה יש? ואַל תתגאה לך אתה רפי עם המשק שלך, ועם החבֵרה שאתה אוהב, ועם המטעים שיהיו לך. גם אני אעשה דברים. טוב. ניפגש בעוד שנים. תראו. דבר אדום וצועק ועצום. אני יודע לתת את עצמי. ואני אצא לדרך רחוקה. שאין רחוקה ממנה. תראו. בזה אני בטוח כמו שאני עומד לפניכם. אסע לי בכל העולם. אם תהיה משלחת לירח – אצטרף. אתנדב. אעשה הכל. בלי פשרה. בלי בינתים. בלי אמצע. בלי שום איסור. אני לא אצא מן העולם בלי להשאיר כל סימן. איזו שרטת, איזה אות שהייתי בו. לא. לפחות, אצעק נורא. אני אאגור לי כוח. לא יודע איך. אַל תשאלו. לא יודע. ואני רוצה. יותר לא אבלבל לכם את המוח. אני גמרתי. די.’ – ‘טוב.’ אמר רפי וקם. ‘תגידו מה אני עושה כעת? – אמר רפי נוגות וקם ופיהק מכל לבו – נשארתי תקוע כאן כמו… וצריך להסתלק!’ – ויצא והלך לחפש את שייקה. וכשנתמשכה השתיקה קם לבסוף גם עמיחי וחילץ עצמותיו, ואף שרק קצת מעין: ‘הו־ריבון־כל־העולמים…’ ולפי שבחבורה שאצל הבקתה כבר היו קולות צויחה וצחוקים מכים ועולים, נתגנח והלך לראות מה. ונשארו שם יאקוש וקובי לבדם. זה סרוח ארצה וזרועו חבושה לו על עיניו, וזה מיושב כפוף־ראש ומשרטט באצבע שמאלו בקרקע. ואחר־כך הציץ יאקוש בקובי. ‘גם אני צריך ללכת.’ אמר יאקוש וגם נגע קלות בכתף קובי. ‘נרדמת, קובי?’ – ‘הו. לא.’ פקח קובי עיניו התכולות אל יאקוש. – ‘מה אתה ככה? – אמר לו יאקוש – מת לישון?’ – ‘ממה, אמר קובי, כבר שלושה לילות.’ וכמעט שתקו. – ‘על מה אתה מהרהר לך?’ – אמר יאקוש, ממתח זרועותיו ולא יודע מה יעשה עוד. – ‘לא. – אמר קובי, שוב כמקיץ – אגב… מה לדעתך עשו בראש?’ – ‘בראש?’ תהה יאקוש, וצינת־חרדה זחלה פתע אל לבו, על מקום הגעש – ‘הה,’ אמר יאקוש, ולא ידע מה לומר עוד. וגם קובי לא הוסיף דבר. ‘צר לי על כל זה.’ אמר פתאום יאקוש. וגם קם ועמד על רגליו ולא הוסיף עוד מלה והלך לו.

בירכתי אפור השמים מערבה, על חלקת ריקועם האטום, נתגלו פתאום שני פערים מוארכים, עד עֶרית התכלת. והאור החנוק שמעֵבר התפרץ בעדם כסיעת יונים מנפנפות, והציף את שולי הקרעים ואת מסיביהם, זהב חיור, שנהבי כמעט. ועד כדי כך שהחבורה הקטנה המוכשפת לה בעפר, בצלע הבקתה, נשמה פתאום אחרת, עמוק יותר, ונשאה כולה עיניה שמה. כמו על רפסודה מוארה בלב ים אפור. תכלת רחוקה, נשכחה, כפריסת־שלום מעולם אחר, אפילו כפרוסת־לחם מרוחה חמאה. ומעל כל פרצי הצחוק התשוש שפה, המתגרה כה וכה, ומעל־פיטוטי הדברים המתמלמלים קצת כה וקצת כה, ערב נמנום, ומעל כל שכיבת־האפרקדן הבטלה, נוטלים ומשהים מבט שמה. הבלחוֹת אור כשלהבות משי צהוב נפוצות, ומיתפשוֹת על חלקת־הבהט הדמומית, המבהיקה כרחוצה. ואולי לא כך. אלא – עז מה: כזנבות סוסים רתומים מוצלפים, פורצים ומגרישים על־פני הקמרון השישי. בבואות מהבהבות, חפז בני גוָנים מגששים ומרחישים חומקניים, כעדת דגיגים. שוכבים עדים דוממים להיאבקוּת האפור הכללי בחציפותה של אלומת־זוהר פרוצה, שניטשה בו מתגרה בקסמיה, והרי תאורת זהב עמום מעין צחצוחי הֶבהק בשלוּת קמח־חיטה, נופלים סביב; נפתל בסילונותיו השמשיים, החריפים, מנסה האור הישיר להיחלץ ולצלוח דרכו בעד גבב השטחים הפרושים מתעלפים, דהים, לא מסוימים, אפורים ליגיעה, תלויים בעגמתם בין שמים לארץ, ומוחזר בנגוהות ירחיים, חלמוניים, שהתלבדו למרקוע אחד, כאילו להם לבדם העולם, מולכים בכיפה, הכְבד והעק תחתיהם, ואיך הרחק, בירכתיִם, נתלקטו כבר צפופים וממתינים גוָנים אחרים, כאותם שאתה מוצא בחיקה של קונכית־ים הומיה, לחה, וכעֵין הדַר; האם זה יפה? הו, מה. אבל לא זקוק לאדם. פטור משום נוכחות או איכפתיות לו. ואי־שם, הרחק, בשדות הרגועים, מנותקת מכל התוגה הקהה, השוממת באבלה, מוטחה כבר ארצה, בפירצה צהולה, שלולית זִרמה חמה, כבדה וצהובה ועזה, ומדליקה שם, בלב השדות ההם, קרקס שלם של אור גדול וזוהב. עד כדי כך שפוקעת כל סבלנות שהיא, וכל אורך־רוח, וכל שארית שכל־הישר, שבהבלגה ובהתאפקות, ומישהו היה נואק מעמקי קרבו – אי, לעזאזל, לעזאזל! – שכל לב געש לעומתו, אל הנואק, נאקה מצרידה, ועד היעצמוּת העינים. ערימת גויות ערומות. חול חם. מתמקמק, מעורב בזבל־בהמות. בקתה מַצחנת. מיובשת. רעב מקרקר במעיים. מי הג’ריקן חלודים עד שנאה. מעשיות בלות. צחיקוֹת עפושות. ובכלל מה? גם פמפיק מכודר הלסתות היו עליו בדיחותיו שלו לזרא והחריש. גם יוחאי־של־בתיה על כל גבורותיו, ועל זו הסיאוֹבת שלו בתיה השמנה, הממוזמזת, מזיעת בית־השחי, מעוּסת הדדים הממועכים, התפוחים מגודשים באִיולת, גם צועריו של קובי השנַיִם, מאריכי־הפרצוף, שאינם חדלים מגדף, היו לשממון על עצמם ועל כולם, והשממון היה רחב־ידיים וחוֹבק הכל, ועד דכא. לוּ תלך ותעבור השעה, לו תהיה לה כבר שעה שש, שהחושך כבר גמור בה. עוד כמעט שעתיִם שלמות תיסחבנה עד אז, ועד אין קץ, וכל מה שיהיה אחריה לא יהיה אלא שעה שבע, ושעה שמונה, ושעה תשע, מחורבנת אחר מחורבנת, אלוהים אדירים. ואחר־כך נחָבש בתוך הלילה הגדול, אין הגבולות, וגם כשיעבור זה, כשעבוֹר יעבור – מה יהיה אז? מה טוב יבוא אז ויהיה לבסוף? מה פלא איפוא, אם כמו מחלון שבור, מאובק, נושבת עצבות מאובקה, שוממה. עצבות אף־על־פי שחם. אולי מפני שחם. חום שחוּן, עמום ומתיש. גם אם שם הרחק, במקום שלא רואים, נופלת אלומת שמש אל השדות. כולך מתעורר אל הרחק מכאן. אל לא כאן, אל לא ככה, לא זה. שׂרטת שותתת בתוכך, צווחה במעיך, באֵם־אמוֹ, העולם הגדול הזה. חרבון נַוולוּתי. בכל כוח ריאותיך: טינופת!… זימה מזוהמת… הבט וראה איך פיו המתעקם לצדו, של גואל המג’נוּן, מרתית ואיך עיניו התועות – אש זרה ניצתת בהן ומרצדת, עד שנעשה לא נוח להביט בו, כאילו יקום בעוד רגע וינשוך, ויטיף ריר ויצא בצחוק קרוע אל השדות הריקים. (והלואי!) מה נשתתקתם כולכם מה. הגידו משהו הגידו. כמה שגדול העולם. כמה שאתה קטנטן. כמה לא חשוב. לא משנה. כמה שאין לך שום ערך שהוא. אפילו לא כזה. אז בשביל מה. אפילו קצת מים רעננים אין. כאלה ישר מן הצינור, קרים שכאלה, זכים שכאלה, שוצפים, שפעימות המוטור השואב עונות בהם כדופק. לא, כלום לא ולחלוטין לא. (ובעצם, מתחת־מתחת לערימת־החום הזו, פנימה, מרגישים, למטה־למטה, את צינת החורף, את רוח־טבת הצובטנית, ומרגישים גם, כן, שבעצם, יש המון מה להגיד ולא מוגד. מה לענות. אלף הוכחות וטענות. וגם שהכל יעבור, ויישכח כלא היה, ויבוטל בצל הבאות, ויש לך כל מיני הצדקות, שעולות על לבך, נשכחות על לא עוול בכפן. אבל…) ריח בלה ועבוש. ריאותיך מסרבות לו בכל כוחן. אבל מאונסות לו. להיות לו בעל־כרחן. עד שהן מתעלפות ונובלות. אמוּת ולא אנשום! או שמא יש משהו מתהווה? או כבר שומעים חושיך את הישחז מאכלתו של השד? מה היה הדבר הזה כעת אי־שם? לא עולים עלינו להמיתנו? מה נסרט סריטה? למה נחרדה פתע קשיבוּת עד מכאוב? היה משהו? הלא כל־כך צעירים וקטנים אנחנו כולנו, הלא כל־כך… הלא אפילו פעם לא היינו עוד עם אשה… ואמא שלנו תבכה אין־ניחומים, תבכה ותבכה עד אין… אז מה?

פער אחד שבשמים נסגר. חזר ונאטם. ואילו השני נִתעגל ונשתנה והבהובי־השיִש מסביבו החריפו, ונידמו כהלכי־מים זוחלים, בהינף מעגלים לולייניים גדולים, עם קוים גדולים משוחים בזיפי מכחול קשה יבש ונטול־צבע כמעט. ומהלאה היו נטושות נוצות־נוצות מפוספסות בראשן, תלושות ומושלכות, פורחות. ואילו ממעל, ישר ממעל, הודגשה, אפור על־פני אפרפר, שיזרת גזיזים כמחרוזות פנינים, קטנות וקטני־קטנות, ורבות אחרות, מיטשטשות מהלאה, שזורות חלומות ודוֹאוֹת בדממות הרחוקות. ומאופק עד אופק היתה מתוחה קשיבות עד דק. אחדים אפילו נזדקפו והתישבו. כורים אוזן וקופאים לקשוב. האומנם לא־כלום? לא היה איזה רעש, או קול צעקות שהן? מניין איפוא, אם הכל שלום, הצל שחלף? טפשוּת. הלב הכסיל הזה, איך שצלל פתע! חוזרים וצונחים לאחור, ומתרווחים על האדמה. מתאַדשים. אחד מכעכע בגרונו. נבהלים להביט אליו. לא, אין זה אלא פמפיק. נזכר בדבר ומסַפּר מה שנזכר בקול מיושן. לא שום דבר מיוחד. איזו תחרות בכדור־עף שהיתה לא מכבר. נבחרת פלוגה ד' כנגד נבחרת פלוגה א'. מעשה שאירע לפני חמישה שבועות, ושהוא גופו היה עֵד חי למאורע לא נשכח זה. (חמישה? וכמה מתו מאז?) אבל טוב לשמוע דבר שאין בו לא מריבות ולא חכמות ולא פוליטיקה ולא שאר מיני חיבוטי־נשמה ממורטטים. מחזיקים טובה לפמפיק על קולו המיושן ועל סיפורו הפשוט, הלא־כלומי, כמי שמספר מעשה־אגדה. אחר־כך משתנה גם הפער הזה, הנותר, שבשמים, ונהפך כמין חיוך כבוש, מתעגל ואובד, בתוך רסקי אפרפר קצפי מבליח, וזהוב חלבי מועם, בלי זכר לתכלת שהיא, רוחש כולו ריצודי־לובן פעוטים. במיליוני מיליונים, כפזז זבובונים. גוָנים חמים מסתלסלים בקנוקנות על חלקת הבהט. כפות־הרגליים נאפות בהחליקן לבטלה בעפר החם. משוטטים בשמיים ונזכרים ברעמת שׂיער יפה מעל צואר נאה. בגָדשי־שׂיער נפלאים כאלה. שׂיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות. עשיר גוָנים שבין חום לשעוָה, ובין זהב לשחור, שלהבות נלהבות אצל כהות, אביב־תבואות מלבלב רוגש. חבּוּבּה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי, מאירה שלי. הה. כן. רכה אַת, חברה טובה, לטיפה להילחץ אל הלב, לחוש את פעם ליבך החם, שעיניךָ נעצמות מרוך המגע, שהכל מתפשט את גשמותו המסורבלת, הלא־מגולחת, הלא־רחוצה, העייפה, דלוחת־העיניים המוּאדמות, גרוסת האבק, ורק מה שלוחשים לך באזניך, האֵל יודע מה, ומתפנקים אצלך, ומפנקים, חונף, ודברי אהבה וזמר, ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך, ואת הסרט שענדת לך פתאום בראשך, שעושה שבת בהוויה, אַת ששבת אַת כולך, יום חג לעולם, שאוהבים אותך ואת האויר שסביב כל הליכותיך, שמתחַכּכים אצלך, ומתוַדים לפניך, בהגיים ובלחישה, ובנשיקה ובנשיקי־נשיקות, ובהתחטאות, חבּוּבּה, חבּוּבּה, חבּוּבּה שלי, ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מיאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת, אח… הו, אלי אלי. (מניין אי־המנוחה? מה מתארע כאן?) – ‘אלא מה? – מספר פמפיק – מי קילקל את המשחק? השופט. אליהו. חמור בן בקר. לא די לו זוג המשקפים על עיניו הסרוחות. עשרים פעם צעקו לו שיביט. זינוק פסול אחר זינוק פסול. החבריה נתלים ברשת. הרשת נקרעת כמעט מרביצות עליה. והוא כלום. עד שמישהו ריחם על המשחק ותקע לו כדור בפרצוף שעשה לו חושך בעיניים. זהו.’ שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שׂיער ערמוני, בדיוק כזה, ובלי ראש, גידמת בין־כתפיים פעורה, תחוּחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!) לא. משהו אחרת. לשכב עצלים ומסולקים. עייפות שכזו. גם לא עייפות. אלא… ככה. הס. אין עוד. – ‘ההוא התחיל לצעוק ולצווֹח – ממשיך פמפיק בנחת – נשברו לו המשקפים. לא רואה כלום. – אז אַל תהיה שופט, בהמה! – אמרו לו – אחד שלא רואה! וקראו לי, שאני אשפוט. וזהו.’ – היש כאן אדם דואג לארוחת־הערב? עוצמים עיניים. שמא באה שינה ומאחזת עד מעֵבר לזמן החולה, הרבוץ הזה. הנה ככה. אדם ערום בין אדמה ושמים. ולישון. הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעֵבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – סַפּר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו! – ‘עשר – שבע לטובת פלוגה ד’ – ממתיק פמפיק סיפורו – החברה מתחממים. עמוס יוצא להגיש. מכה אדירה. שלמה מזנק עליה ומנחית אותה. כמו ברק. לא מנסים גם לעצור. אי־אפשר. כל אחד צועק שזו היתה חובת השני לעצור. אחת־עשרה – שבע. מתחלפים. מתחילים למתוח אותם: א־נוּ! תראו משהו! איפה הדם שלכם!' – צפור מטלטלת זנבה עלה ורדת על דופן הבקתה. מצייצת. דרורית קטנה אחת. (אני מכיר עלמה אחת בשם דרורה. דרורה מעין־חרוד.) אחר־כך בא ומתישב על־ידה הזכר שחור־הגרון. נרגש ומרקד קצת. מצייצים יחדיו ומניעים זנב. וקופצים פתאום ופורחים זה אחר זה. (דרורה עם שתי צמות, ועם מתניים כינוריים.) האומנם לא יקרה כלום? ומה היה פשר הצלף מקודם? הם עוד כאן. אַל תשלה נפשך. ועוד יופיעו. אַל תשגה בתקוות. בכל עצמתם. ברעם ובאש. ומי יודע עוד מה. ובאיזו רשימה אתה. למה לסובב בכחש: משהו מתרחש ובא. איש אינו רואה, אבל זה כאן. פחד חושק את הלב. לשוא תלך סחור־סחור: פחד מקיף וסוגר. (קו עירום חמוקי המתניים.)

ואחר־כך לא היה שום דבר. אמרו קצת, נימנמו קצת, קצת פקחו עיניים, קצת השתנו השמים, ונרקמו זהב, ואפילו קצת לא זע ולא נע הזמן. ואחר־כך גם זה חדל. פשוט חדל הכל. ולא היה כלום. שטוח ומשוטח. וכבר נתמאסו היִבּוּבים, ומעֵבר לנתמאסו. ומצב־הרוח הסמרטוטי הזה. מה יש מה. מה היגונות מה. לא קרה כלום, לעזאזל. וגם לא יקרה. ואפילו אם יקרה. מה יש. שיקרה. נראה להם. ומי שיידפק – יידפק. לא ראשון ולא אחרון. בואו נהיה גברים. מי יסַפּר על בחורות. אבל ככה שנצעק משמחה. קומו, בואו נדבר על משהו. שיג ושיח. מה אתם כולכם כאלה ככה. די. תפסיקו, די. קומו. עוד מעט יהיה ערב. ויהיה קריר. ויאכלו ארוחת־ערב, וייגמר ויהיה סוף היום. ונשכב לישון, ונחלום חלומות־פז. ובכן מה? חם, חם בלי מפלט. בלי הרפות. האזניים נובלות מחום. לא חום חודר כי אם חום מקיף, עוטף. שכבה מכוערת מצפה את הלשון. גם רקיקה לא תשנה. מה ייצא אם תתגבר על הנכאוּת, מה יהיה אז? – הה, הנח עם החכמות. לרקוק ולהיפטר מכל הזה המחורבן הזה, מכל הסתימות הקשוחה הזאת שרובצת עליך אילמת. לולא שהידיים נבהלות גם משמועה רחוקה של מאמץ, גוועות כאינן. תן עוד רגע. בחייך. תראה איזו עייפות כלבית. עייפות משום דבר. עייפות מלאה וממולאה, תפוחה רחמנות עצמית, עד חולי. עד אין רווח פנוי. גם עייפות מפורשת, פשוט מרוב חפירת שוחות, מרוב בטלה, מעוצם החום, מלילה אין־שינה, מרע ומיסורי המתנה מַחֲלָה־לב, וגם עייפות אחרת, כובד עופרת עייפות אחרת, לא זה, ללא פשר מפושר, אשר שארית הדעת המתבוננת, זו שלא נתמסמסה עד תומה, גם היא אינה עונה לעומתה כלל, אלא כמין הד מלמול טרוף, דמדום חסר־דעת. מה נותר איפוא אם לא להפסיק? נקל להגיד. נסה־נא ונראה. עוצמים עיניים. עצבות גדולה שבעתים מצטעפת. מסַכּים אטומים צונחים. מתמוטטים במפולת־חשאין. האם זה פשוט פחד? היינו־הך מה זה בדיוק. בוא תהיה בן־אדם. התעשת. לעזאזל זליגת הנפש המטופשת. פקח עיניים בכוח. קוּר־עכביש אחד מנוכח. מתוח ומרצד מהיכן שהוא להיכן שהוא. הבהובים רצים ומבהיקים לאָרכּו, פעם כה ופעם כה. השאר מלוא גודל רחבי עולם, שטוח, פרוש, גהור, נפול על אַפּיו, נטול ממשות, מוכחש קיום. יבחושים. והחום הזה. העכור הזה. הארור המלטף אין־חמלה. נפשך בך מתעטפת מתעלפת ומיטמטמת תחתיה. צמא מענה את הגרון. שפתיך דלוקות. אין מה לשמוע אין מי שישמיע. גדוד היבחושים מתבחש לו בדממה ובעסקנות, כרום אַמַתיִם מעל האדמה ההמומה. ריקה מכל וכל. הו. די. די. בשם כל היקר. בחייך! כמה, ימח־שמם, נקל יהיה, אחר־כך, כעבור הכל, לשכוח את כל שטח הזמן הנתעב הזה, הדומם פה כאבן כבדה ולא מוסעת, השכוב כמרחבי ים אין־רוח, כמה יהיה נקל לקפלו כולו למין ספק גניחה לא חשובה. ואפילו רק למנוד־כתף, וכבר להינער ולהסיח־דעת כאילו לא היה כלום, – אז, כשנסַפּר סיפורי המלחמה, מקץ הכל – על זה נפסח. מת גמור, בתוך כדי חיותו, נדון לכליה בעוד הוא זה, וכפי שהוא זה, ולא חשוב, קבורת־חמור, מעֵבר מזה, מיתת־עניים, בירכתי הגדר, לא להיזכר ולא להיפקד. כלב מכולב. לא עובר. לא זז. מת לנו באמצע. ואין לשׂטות מעל פגרו ימין ושמאל. הו, אהה, אלי, הו, הו. השדות. כולם. הגבעות. כל השמים. העמימות. הטפשות. הצהיבות. חוסר הערך. לא שום ערך. היובש. האין־מה. לא בשביל מה, ולא משום מה. הכלום לא. הו, לא רוצים, לא רוצים. לא יודעים אפילו מה לא רוצים. אבל לא רוצים. צורחים מרוב לא רוצים. מוכנים להטיל נעל השמימה. אבל אתה יחף, ורגליך ערומות. וגופך ערום. ונשמתך ערומה. לא ערומה כי אם מתה. קחו וכסו וטימנו בטמוּן. ובכן מה? איזה ובכן מה. למי יש ובכן מה. אין כלום. אדם מעוך שממה. רק הכפות היחפות האלה בצריבוּת העפר הלוהט, הן שארית נקודות־המגע שלך עם הקיום, עם ההתקיימות שאולי ישנה, לעזאזל אם ישנה ולעזאזל אם אינה ישנה, וגם ניקודי גרגריו המדגדגים בדקדוקי דקיקותם המחטנית. זיקים קלים מרפים ומתחדשים, וחצץ אחד שבוצץ תקוע מתחת לשכם עד כדי כאב־מה, שעושה איזה כתם של ממשות בתוך חיוורת האין־דבר, חדודוּת מציקה קצת אבל לא עד כדי הכרח לסלקה משם. ועוד אתה יודע על יבשוּת שפתיך המפוקעות, שמצריכות ליקוק חוזר ומתיבש מניה וביה, ומצריך ליקוק נוסף עליו, ולא לשכוח את מציאות־החום שבאזניים, המַבּיל אותן, המהמה בהן סומא, עד הרקות, עד שדומה, בפועל כאילו יבחוש אחד חדר ונסתבך בהן, ונלבט בהן, ואשר גם הוא – כבר נואשת מהניסו. ולבסוף הַמימוּת האור המלובן האדום היוקד באישונים, שאינם אוֹבים להיעצם מפניו, אלא להינתן למכאוביו, קצת נאבקים נגדו וקצת מתבוססים בהנאת הכנעה לעריצותו הרוצעת, אור מתהפך ורושף בזיקים ובקוים וברשפים מתהפכים, עם צורך פתאום ושואג לנקמה, שלא תינקם לעולם, ושתאבד, כפי שהכל יאבד, ותתמסמס לשוא. הה, ככה. זה הדבר, זהו זהו זהו. תכלכלות שהיא. הפחדים ההם. רחוקי ישנוּת בלויה. סחבות. אם הם אלה. מנותקים מכל דבר. תמוהים עד יאוש. כאילו אינם אלא מרי כעס. כעס? על משהו? על מישהו? אכזבה שכזאת. ערום מול הקיום. הכל בטל. עולם בלי כסות. בלי חסד כסות. בלי מדוחים. לא מפתה. כזה. וריגשת־מעיים חומצית. סרחנית. מתחת אבן כבדה לא מוסעת. תחושה, אחרונה בטרם תחשך. כסכין תקועה: בזבוז. הויית בזבוז. לריק ולתוהו. בזבוז החיים, האדם. העולם. אבוד. איום ונורא. בוזבזו. תמו החיים לריק. רחם אלוהים את ילדיך.

אחר־כך חזר רפי מעם שייקה, שקוֹל פיתום מכשירו היה מנסר כבר זמן־מה מן הצד, נטול ממשות, וסיפר כי בשש וחצי, בערך, יבוא ג’יפ אחד, ובוֹ, סוף־סוף, יסע. ואם לא יבוא, אמר רפי אחר־כך, כשכבר נתמוססה הודעתו הקודמת ונתנדפה בשדפה – אם לא יבוא, ילך לו ברגל. ארבעה־חמישה קילומטר סך־הכל. מה הם. חבל שלא הלך עד עתה. שעה הליכה, בנחת. אמר רפי כאילו טובת הכלל בחשבונותיו. לא איכפת לו. ילך שעה. ובלבד שיהיה קץ. כך אמר רפי והתישב, אורח לשעה, לא שייך לזה שפה, ושיהיה מופגן וברור לכל כי אינו אלא קצר־רוח וממתין לשעתו. אחר־כך חזר ברזילי, מסולסל־השׂיער, מאצל זאביק, הלוֹך ובוא בשריקה מתונה. וכשפסח ועבר על־פני בור הרגמים, יצאה משם בת־קול מזמנת, הגם שגחכנית למדי ומיתממת, מתחת לשמיכה המחפה הכל מלמעלה, ובסבר של קורבה יתירה, לאמור: ‘נו, מה שלומנו בחורצ’יק?’ שעל זה נעצר ברזילי כמזולזל, ובזעף שפתיים נעלבות, אבל כשהשתחוָה להציץ אליהם למטה, התברר כי הללו אינם אלא מסובים בנחת לכֵרת סעודה פרטית, מתוך קופסת־בשר פרטית, רק שלהם, על חשבונם, ובלחם ובבצל פרטיים, רק שלהם, – נעתקו מלים מפיו ולא ידע מה טוב לאמור. ‘רד, תקבל בִּיס, - אמר לו מלמטה הצעיר שבחבורה, צוציק שחור משי־שפם – ובתנאי שתהיה ילד טוב, ושתשתוק.’ אמר, והכל גיחכו אל חכמתו ואל טוב־טעמו, וברזילי משך עצמו, וסר מעליהם כמוּכּה, כובש בתוכו חשק פרא לחפון חופן עפר ולשפכו אל תוך אבוסם, מחיש צעדיו והלך ולא עצר אלא רק לאחר שעבר את ערימת הגוויות הפגורות, ואת הבקתה המוארכת, דמוּית־הקמץ, ויצא לנוכח העולם הקושר סוד־תלאובות מעומעם, ושם, אצל שוחת מיקי המקלען, שבצל הבקתה הקטנה שמשמאל, שם נעצר משקיף אל נוף הגבעות האפורות, ההלומות, שלפניו, צפונה, מצל בידו מפני שמש מערב. עשני־אבק קטנים תימרו פה ושם. וזרמים רוטטים מעל הגבעות הקלויות. אופק אָביך. אטום. רק קופסת־פח לא רחוקה, הבהיקה שם, כצויחה בלב השקט. וברזילי התקפל ושקע אצל הבקתה הקטנה. מיקי אמר: ‘רואים?’ והלה סקר מחדש את כל צבר הגבעות, והניד ראש לשלילה. ואחר־כך איש לא בא ואיש לא הלך. ולא שאל ולא השיב. ולא היה כך ולא היה לא־כך, ולא אחר־כך. מי ישגיח עתה בתהפוכות השמים, והם מלאו זהב בּשלוּת קמה. מה קשרו של זה לזה. גם המקלע, מעל ראשו של מיקי, נם את שנת אחר־הצהרים המאוחרת ובהשתקעוּת גמורה. אחת היא לו שמש וחום ומצב־רוח. ואילו זה, מיקי, שמתחת למקלע, היה מעסיק אצבעותיו בכדור אחד, חותר ומוליכו בעפר ומפתל בו מיני שבילים ונתיבות, עד כי מי יודע אם אינו גם מברבר בשפתיו אותו בררר שמסיעים בו, לכאורה עד גיל ידוע, אוטו, בהבלע כל מעייניו. תנומה עלופה. קצת זומזמנית, קצת מצויצת, אנקורית, ומלוהטה מאד. ורק גלי הנגוהות, כל הזמן, למעלה, הרחק במרומי־מרומים, שהתחילו כנכלמים משהו, מתשוטטים, ומשתנים, גון נמוג אל גון מקדקוד השמים עד נַשקם ארץ, עד שגם מרחבי הגבעות האפורות הרהיבו וניסו למצוא מעט מחיה בזהב הנפזר קצת כה וקצת כה, ומשהו כללי, בדופק העולם, היה כמצטלל משכרון ועוּלפֶּה. הכל משוטחים תחתיהם כביצי לטאים למידגר החול החם. עודד מקופל חציו מתחת לכיסוי וחציו בתעלה הפתוחה, מצולהב שמש, ואם לא נרדם למה הוא מנשנף אל העפר כנרדם ומכל הוייתו? שמוט לו גואל המג’נוּן, על אַפּיו בחלל, וגפיו פזורים לצדדין, וזבובים, ואחד מהם כחול וגדול ועולז, מרחישים אל הלך ריר דק נוטף מוזנח מזוית פיו. וכן דבש, הוא יוסי, מְנַיים לו בצל שמיכה רפויה, תלויה ברוֹבה, ואף כאן מתבחש לו גדוד יבחושים מעל חופה זו, מבהיר כהילת קדושים. רק אותו יוחאי, משמיד הצלפים, שעוּן בגבו אל כותל הבקתה, מניס באפס־יד את הזבובים ומפלבל עיניו בנים־לא־נים אווילי, ומתגנח מדי פעם גניחה שאם נימוקה לא פרח מלבו, ייתכן גם שנימוק לה. וזה הכל. עצלות־תנומה וביקקון מבוקק. כלל שלא מן הענין, ומוזר למדי, היה על־כן מיקי, כשבאמצע הולכת אותו כדור שהוליך בנתיבות שבחול, בכאילו שמוסיף גם ומברבר עליו בְּרְ שבהולכת אוטומובילים בחול, נפנה לפתע אל ברזילי, שהיה מסולק, וראשו שמוט לאחור, ואין מפסיק בינו לבין עצם לבנת הספיר, אלא מצולות אביכוּת זזה בהתמכרות, ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: ‘אתה ראית כשמצאו את אורי?’ – ‘אה.’ תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. ‘היה נורא, לא?’ – אמר מיקי. ‘הו.’ גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – ‘בלי.’ אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: ‘זה איום בלי ראש. נורא, לא?’ – ‘ה’ – ‘לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.’ – ושתקו. – ‘הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם, ארורים!’ ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: ‘ולאנוס להם את נשיהם!…’ ועיניו אל הגבעות. ‘הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק?’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – ‘איפה?’ נבהל ברזילי. – ‘שם!’ – ‘זה?’ – ‘לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות.’ מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.

אבל בינתים הקריבה ובאה שעה חמש, וגם יאקוש שירד אל זאביק בדבר ארוחת־הערב והסידורים ללילה, חזר, עצור וצייקן, ואמר כלאחר־פה ‘תיכף אוכלים’ – מלים פשוטות שעברו כצלצול פעמונים וכתקיעת חצוצרות, עד כי ישנים היו מתפקחים, מתגנחים ומתפנקים עוד רגע בעפר החם, ומתעוררים התחילו קושרים דברים בודדים לדברים שכבר אינם בודדים, ולדברים שבצוותא, ועוד מעט ופה ושם כבר מחלצים עצמות שנתבלו ומפשטים כל מיני עקמומיות שהן, וחרף כל הנבואות הרעות – הזמן, במפורש, היה הלוך ונוסע. ומעורף הבקתה הגדולה עלתה כעת צהלה שוֹאנת, כאילו קידמו שם פני אח אבוד שנמצא, ו’אַהלנים' גדולים התפוצצו, בתוך הריק, נישאו עד הרחק, במין בהירות שכזו, שקשה להסתיר שמץ הליעוגים הנשמע מתוכם, ככה שלא לריק מתעורר גירוי לאיזו הצגה שמחה שהנה יצחקו לפנינו. בלא הקפד לא על חובות המשלט, אופל יקחהו, ולא על יאקוש, מצוברח כמו צנון, הולכים ומתלקטים אצל בור הרגמים, לראות מה בא ומה הדבר. ומי עולה ובא לכאן וארגז על שכמו, אם לא חית־הנגב השכוחה, אותו צהוב־זקנקן שמוליק, שמסתבר כי זאביק לא הניח לו לישון מנוחות וחינם בעיר המקלט, ועמס על כתפו את הארגז האמור. ויש פכסמים, ויש גולגלות בצלים, ואם לא שופך ארצה מעט הסוכר – שפוֹת ישפתו גם מים לתה. (אבל רפי הודיע כי הוא אינו ממתין לשום תה, מיד יבוא הג’יפ שלו והוא נוסע, ושלום.) וכך נסתבכו הדברים שהשמש ירדה עוד יותר, והצללים נתארכו, ואש המדורה כבר פיצחה זרדים בנפצים ובעשן־שלומות ירקרק. ועמיחי התנדב לחלק מנות, ואמרו לו שייכבד ויישב לו בנחת. כי בשביל זה הובא הנה טבּח. ואף שמוליק כבר נרפא מעלבונו וצולח היה מוכיח אומנותו בפתיחת קופסות בזריזות ראויה לשבח, ונערצת על־ידי גואל שכבר כלה רוק מפיו, התחיל מכרסם את לשונו ושפתיו והיה משתעשע בעמידה על המיקח: כמה יטול שמוליק בעד כל לטיפה ולטיפה בזקנו, ככה וככה, אנה ואנה, כמו שחולבים עז? שמזכיר לפמפיק לספר בקול ממותק מעשה שהיה בבן־עז אחד, ובחבית שכפו עליו לצודו פנימה, וסוף מעשה גדי מקולס ושפוד על האש, וכפרי אחד שהיה מחזר סביב־סביב ושואל אם לא ראו במקרה גדי־עזים לבן מתרוצץ. ועוד כך ועוד אחרת, לא יותר מדי, אף כי גם לא פחות, בשום אופן. אפילו דבש, שאגב רצימת מכסה קופסה, להתקינה מבעוד מועד לספל־שתיה, פצע את ידו, מוצץ הפעם דמו בלי לחרף. וכבר מתקרב לחמש ורבע, כשנחלצה פתאום השמש, והתערטלה מכל אותם בלויי־הסחבות הממורטטים שנותרו תלויים מעליה אין־חפץ באותה קהוּת אילמת שלהן, ובטרם תטבול סנדלה בדחס הערפל הסגול־תותי, הממתין כטפח מתחתיה, מחגורת כבדה על כל אופק מערב, ניתן לה רגע גדול ופנוי כולו לה, ונתלהטה מיד בחישופה, דיסקוס־סַנוורים מרשיף, מתהפך ומדליק סביבו התלקחויות, עמומות ומבליחות. וחלקת־בוהר עצומה היתה קורנת, מהבהבת ומרקיעה עד עצם צהרי מרום, שנעשו שם אפורי תכלת מרצדת, ומשורטטים פספוסי חיורת אוכרה לימונית ומלוא דממת־עולם נתנה קולה, פיכתה זמזומית, בטנונית ופעמונית, התעוררה, הבהירה, ענתה בזיו צהבוני, והיה כאילו דרור קורא, שבת נוגשׂ שבתה מדהבה, וכאילו משא־אבנים פורק מעל הכתפיים, וצפור עלמונית צייצה גם היא מאד, הללויה ובכל נפש, ובצלילות ובטוהר של נפש תמה, כאילו באמת הנה לבסוף חוף־מבטחים מתקרב עד תום הרגע הזה, הדולק בחשוף, והחישוק הדלוח החוגר את האופק, שקצרה כבר רוחו לסגור, סופן במעיו את כבשן היום הזה ואת זלעפו המקופל של מחר, כבר השיג נוגה אחר, מתחת הגלגל הזוהר, משהו נעתם שבחלודה, שנתאחז בשפתו התחתונה, המתקרבת, כבתחילת ליקוי, והיה ברור כי אין שום מנוס, והשמש תכבה עוד בטרם תשקע, טבוֹע תטבע ביוון הערפל הזה – כשהכה פתאום רעם תדהמות, אי־כאן למטה, ובטרם תדע מי ומה, כבר היתה נשפכת אותה יבבה מחרידה, שכל יודעיה יקפאו לשמעה, ורעם נוסף בא והכה ארץ, פור התפורר, והמם הכל, וכבר הנה שלישי מושלך ומתבקע, קרוב, פה על־ידנו, בכוח פוצץ ובעשן ובאבק – אֵל אלוהים, מה?

פרק עשרים ותשעה

– חזירוּת! – התחיל מישהו, אבל יאקוש התרומם: רוצו! צרח – רוצו! – שניתק לרגע את הדבקוּת לעפר, אילמלא יבבה נוספת שוועה ארצה, ליחכה לפניה את האויר הנבעת. התכווצות עוצרת נשימה לגזר־הדין. עד אשר אי־כאן, כשכלים עצביך, מכה הרעם ומתפורר והכל נהרס על ראשך בעשן מסתכסך באבק, ובתוך השקט הנדהם שלאחר־כך, נושרים ארצה אחרוני פרטי פתיתי־ברזל, טיפות דולפות אחרונות, בכל תמימות חוקי הכובד השלוים. נצח של הקשבה. ועוד רעם, שיבבתו נתעלמה, ופרץ רסקי־ברזל נפוצים בתדחפה עזה וצורמת, פוגעים פה ושם בעפר ובחומר כתלי הבקתות. הפחד הישן, אותו פגר טמון ושכוח, קפץ באחת: מה אמרתי לכם! כל הזמן אמרתי! (והמועקה מכרעת גם קול פוחז אחר שהיה מצווה בהנאה: אה, סוף־סוף משהו!) מהלומה אחר מהלומה מתבקעת. מרעידה כל מה שיש, כופה להידחק, להיטמן ולהתמעט מעל־פני האדמה. – ‘לקום! לרוץ!’ – צווח יאקוש וקם לרוץ ראשון, ואחריו, בהיסוס־מה, קמים בשעטת־רגליים יחפות גופות ערומים אל מעֵבר לחסות הבקתה, מי שהאוכל כבר היה תקוע בכפו רץ ומנת אכלוֹ בידו, ומי שלא היתה מנתו בידיו רץ בלי מנה, ומי שבתוך ריצתו נשתמטה מידיו נשתמטה, וקצרי־רוח השתדלו לעבור בשפיפה, כמעט בזחילה, את הפסיעות האחדות שבחוץ, שממול הפתוח ועד השוחות, ובקפיצה פנימה, כשהלב כמפוח – וכבר יבבה מרחישה, רצה ומתנפחת וגואה וקרבה וכבר מתנפצת בטווח מגע־יד, כאילו, ואתה ופיסת עולמך נסגרים בעשן העוקץ ובברד רסיסים שואנים. ממששים את הנשק, את דפנות החפירה, דברים של ודאי בתוך התמהון הכללי. מבחינים כי בעצם מוכרח היה להיות כך, שלא היתה כל ברירה, מאז אמש, אלא ככה, סוף־סוף. ויבבה גוהרת נופלת ארצה. מנהרה ריקה וצרובה אחריה. על אפיך, ארצה, פנימה, נשימה מעופרת, האוזן מעופרת, הילחצוּת דבוקה, קוצר־רוח להכרעה: היכן? ורעם מחשיך. שפכי חול. המזל שלך, מה עם המזל הישן הטוב שלך? בחילה נרגשת. תחושה איומה של מופקר לרע, חשוף לו אין־חנינה. מתחת סולית הדורס. הה, שכבר יהיה לאחר הכל. קושבים קשב. נורא קושבים. בכל שטח עור גופך – קושבים. בלב, ובמעיים קושבים. הדם קושב מעורקיו. הולם הפעם בראשך קושב. הה, אין כוח לנשום מקוֹשב. מחכים שכבר מישהו יצעק. שהאצבע ההיא כבר תורה, כבר תבחר לה טרפה. מחכים שתהיה הצעקה הנוראה. יאקוש צועק: ‘כל אחד לצפות לגיזרה! ימח־שמה תפילו את השמיכה התלויה כמו דגל! תמצאו מניין – מניין הם!’ והצעקה מעודדת לחזור, להימצא. אבל מה רואים? מזה שמש ענקית בעיניים וכל העולם טובע במבול סנוורים. ומזה גבעות, אותן שראינו בוקר צהרים וערב ולא אמרו כלום ולא הראו כלום, ועדיין אין בהם כלום. תקועים להם היכן שהוא בואדי, ובדמדומי הערב המתקרב, באד החותל והולך מן הבקעות, ואבק, מטפחות אבק בהיר מאד, אבל תמים מאד, ולא אומר כלום. פחד בגרון. סתום לכל, ולא לבחילה. היכן הם שורצים בגבעות הארורות? שיראו את הפרצוף שלהם – נבלות! פחדנים עלובים! הבהלה משתפלת, ומיד כבר עדת תחבולות נמהרות מתפזזות בלב כצלופחים, בעווית, נטולות ממש, מעין תחבולות סיוטים. – ‘ברזילי! – צועק יאקוש – הי ברזילי, רואה משהו? אפשר לכוון את המרגמה?’ – רחש־מַשב, יִבּוב, זונק־פולח, אויר מתקרע, מהודף לצדדים, נלגם בצמא בפי חית־השחץ, צורח מלמעלה בשקיקה לוהטת – על־יד, על־יד, מתרוסס לשאגה צוֹוחת חדות. – ‘העמיקו! – לא לשכב סתם! להעמיק!’ אינו מניח יאקוש. ושומעים לו, ונוטלים את המכושים, על הברכיים, מבלי להתגבּה. אבל אין מקום. גם לאחד לא. אין רווח. לא ניתן. חופן פעוט ושני יצורים דחוקים למלאו. מה רוצים מחייך. הלב הולם. לא נשמע. לא מרוסן. לא להגביה ראש. לא להיפגע. לא. מישהו שם, ובגרון מהודק: כל הזמן ידעתי שככה, כל הזמן! – מרחוק, בפתוח, במלוא רוחב הפתוח רק שמש־ערבּיִם שקטה, בעולם שקט, אל עריסת־מערב שוקטה – במי אתה נלחם איפוא? ומיד נזעק רעם, הכל נסגר, רסיסים, מתהבהב סביב, פּוררות הוֹממה, מהוּפּכת. כעת מתחילים לתפוש, כי הפצצות הראשונות לא היו אלא לטיווּח, ואילו אלה שעתה הן הן עצם ההרעשה. ואדם מחזיק טובה לעצמו על תפישה זו, על כוחו להבחין. אבל מה לעזאזל הם מבקשים להשיג בה? להסתער עתה? לשלוח שריונים עוד בטרם חושך? או להבריחנו בפגזים כשם שאנחנו הברחנו אותם בלילה מפנינו? או אולי לגרות אותנו לחשוף את מערך־האש שלנו, ולבדוק את הצבת כלינו? או, אולי, רק סתם להציק, להקים מהומה, לדכא את הרוח, לפגוע באחדים באקראי? או כל הלילה ימשיכו להפגיז בלי חשׂך? מניין הם, לעזאזל, איפה היו כל היום, איך פתאום, עם כל התצפיות שלנו, צצו שם? איפה היינו אנחנו? היכן היו העיניים שלנו, החושים, האזניים, לעזאזל מה עשינו כל היום, ומה הולך להיעשות כאן?

שריקות יבבה. להידבק פנימה. צנוברי־ברזל מזונבים חולפים לוהטים ומתבקעים בצעק ובמינתז. מגביהים צואר רגע: מה כעת? סקרנות נאבקת באימה. מחצית אחת בך מאזינה החוצה, לעסקי המלחמה, לחשבונות היכן מניין מתי, ומחית אחרת קשובה רק פנימה, לתוכך, לפחדים, להתרגשות, לבכיה חנוקה, בלי כל חפץ בשום חשבונות־חוץ. השמש – מתי חושך? עוד אחד, ארצה, למטה. לא לא. שלא. אנא, הו, שלא, שלא. רעד. רעם. לא! הה, לא אתה. הלאה קצת. ימח שמם. כולך כפוש באדמה. (אבל אחד בתוכך מפרק כל דאגות מעליו, אימי היפגעוּת עם ריגושי התגברות, ומתרומם חרש להציץ סקרני בדברים, כצופה במחזה, לא מועמד להיפגע, כילד משתאה לזיקוקין־די־נור, להוד הנפץ. לעצמתו, להדיו, לציוריות החזיון, ממלמל בהתפעלות: אלוהים, שכאלה פגזים אדירים!) מי מדבר פה? לא מדברים פה. כולם חיים? כולם. הו, די. כעת שיהיה די. בשם כל היקר. הסבלנות מתפוצצת. העצבים בוכים. יאקוש קופץ משוחתו שבאמצע המערך, ורץ אל ברזילי, גלוי הפקר לעולם. – ‘ביקשת אש?’ – ‘שייקה – צועק יאקוש לאחור – השגת קשר, שייקה? שיפעילו את התותחים, שיעשו משהו!’ – ‘הנה שם!’ צעק עתה מיקי. אבל היבבה כבר זינקה אל האויר כבוּש־הנשימה, ורצה־רצה לקראת, חלפה והתפקעה במהלומה גועשת. – ‘שם הם!’ חזר וצעק עתה מיקי, ואצבעו, כמובן, צפונה־מזרחה, אל אותו מצוק, המלבין באחרוני האור. – ‘למה לא במרגמה שלנו?’ יאקוש אל ברזילי. – ‘מוטב שלא.’ ברזילי אליו וראשו במפה, במשבצות המאפילות. – ‘מוטב שלא נתגלה. עוד מעט חושך.’ - ‘לא – צעק יאקוש – שיטווחו כעת. שיכינו!’ – והסבו ראשם לעברם, לעורף. ‘מדוע האש בוערת עוד? – צעק יאקוש – כּבּו את האש, כּבּו!’ צעק לאחור, לעֵבר העשן שתימר לבנבן מן הרמץ, אל שמי־הערב הרוגעים, כמי שנתקבלה מנחתו, דק וזקוף, אותו עשן נצחי, בן־הבית, הבלתי־מגורש, התלוי תמיד באויר כמוסר־כליות. – ‘שלא ינצלו את הדמדומים ויעלו עלינו כעת.’ אמר ברזילי. ויאקוש בצעקה: ‘להשגיח, כולם! לשמור היטב!’ עוד אחת רצה, מאדירה ורצה, מאדירה ונשפכת, שואגת וחולפת הלאה, ומתפוצצת קצת ימינה, בינינו לבין המשלט הקדמי. הרהור חולף: ניתוק. ונגוז. חבטות קשות. שנית ושלישית לאחריה. האחרונה כבר היתה סמוכה נורא. לא הרחק משוחת פמפיק ועודד. – זוז קצת – מאיץ עודד בפמפיק – תן גם לי קצת! – אבל פמפיק נדחק בכל גוציותו אל מתחת לכיסוי, ממלא שם את מעט החלל, מקופל ואטום. – זוז קצת, תן גם לי! אבל הלה נתפגר שם. ואין לעודד אלא להתקפל אצלו, על־פי קיפוליו, ולהידחק בכל כוח בהתעלם מצחנת זיעתו הפרטית של פמפיק הלז. הדלת כסוית־העפר שממעל, התמוכה בידית־המכוש רוערת. סנן עפר ניסח למטה נכאים. רעם על־גבי רעם. כאילו כאן בפנים נתבקע. אבק סביב. במכתב. דק עד דוק. מהומה. רגליים רצות. מי? מעֵבר לבקתת הכיפה: יאקוש. קפיצה. ‘מה אצלכם?’ מתנשף. לא מפחד? ‘אין כלום.’ אמר עודד, ונפרד מבן־זוגו המזיע. – ‘איזה זבּנגים!’ אומר עודד כמתנצל, ומציץ בו בהיסוס, ברזה הזה, שמוט הבלורית השחורה, המתנשף. ‘אתה צופה? הפיאט מוכן?’ אומר יאקוש. ובושה צפה בך, ומתגרד בלב צורך לדבר, להסביר, לטעון. – ‘קח קסדה – אומר יאקוש – ושים על הראש. ותצפו.’ – ‘זה יעבור עוד מעט.’ אומר יאקוש עוד מלה, בלי לחייך, וקם לרוץ. לרוץ? הי, אַל תרוץ, יאקוש, אַל תשחק משחק אומץ זה! יאקוש, אַל־נא תרוץ. חכה קצת. אינך… בושה שאני כל־כך… לכל הרוחות, שיפחד לו הפמפיק הזה לבדו. תפש את כל המקלט, הממזר. גם אני ארוץ. הגידו לי מה ואני רץ. אמית את הפחד. יאקוש קפץ ורץ אל דבש. זמזום. יללה נוראה. הנה בא. רץ ובא. צועק ובא. עובר. ארצה. הה, אחת אדירה ומלכותית. הוד ואימה. כאֵל שהגיח מן האוקינוס. שם־שם. אבק נורא. המום לגמרי. מתעצבן בבטן. וכעת? קו־אור דק על ראשי הגבעות מרחוק. ודממה דמדוּמית. בכל העולם דממת־ערבּיִם. ורק כאן פינת גיהנום. לא רואים אותם. לא אכלנו כלום. מלא חול. קצת מים אילו. עוד… יאקוש עוד, קפץ, הנה, ורץ. מאחר אל אחד. משוחה אל שוחה. פמפיק קום, נבלה. הפיאט, תכין את הפיאט. בוא נעשה משהו. הפגזים שלנו, הזבילים. פעם ראשונה שאני בפיאט. ראשונה שאני בהפגזה כזו. לא תיארתי שאפשר. אבל אני כבר בזה. כבר אחרי הראשונה. הו, הברכיים רועדות. ועייפות, כמו לאחר טיול עצום בחמסין. כל־כך, כל־כך. להיות גבר, להתגבר. הנה היא! שוב! רצה־רצה. צוֹוחת. שורפת. אהה. שוב. הכל. אני? לא. אבק. אבק. בפה. סביב משם! ההבהק שלהם, ראיתי! פמפיק! בוא תראה! קום, תצא, תראה – שמה! – הו! כבר שורק על הראש. אני לא אתחבא. אביט, אראה. אדע. לא לעצום עיניים. להיות. באמצע. כמו לשחות בגל סוער. ראיתי אותם, לא אסתנוור. על הראש, עבר, למעלה, שניה – טח, מאחורי הבקתה, מה הפחד, אם כן, פה, מה הפחד, כשמתפוצץ שם, מאחור! אה. ממזרים, עפר נשפך, רועד פה, מתכווצים עד צאת הנשמה. להימלט. איפה יאקוש? ברזילי צועק. מדווח. איפה שלנו? ארצה! נפל! שוב מאחור. נבלות. מאחורי הבקתה. נבלות. שם. עוד אחד. שם עשן. האם לא קובי שם וההם? ובפיאט עוד לא למדתי. אני ברובה שלי, לא איפרד. יאללה! זה עכשיו גומר אתנו… גומר… סותם עלינו… זוז זוז. תן גם לי. זוז, נבלה. מה תפשת הכל. מי צועק שם? די, די כבר, שדי כבר! שיהיה כבר די! קצת די, קצת תנו רגע קצת לנשום רגע קצת תנו רגע בחיי די! כעת אני? כעת? בתור? לא, לא, לא לחשוב. לא להתחיל. לא לא. מי צועק? צועקים. ברזילי רץ לאחור. כבר קרה משהו!… לא… הו, שלא… למה? מי נדפק? רק שלא את… את מי לא? ומי שואל פיך? האם זו נקראת הפגזה קשה, או שיש קשה מזו? (צריך לטעום פעם גם את הכי קשה, לדעת, להיות בה, לשחות את הים הסוער מכולם!) לא יודע כלום. תקוע בגרון. מזיע שכזה. מזיע אני, רע נורא. מה באתי הנה בכלל, למה נשארתי כאן… די, לא להתחיל. שם: הֶבהק, וכבר מיללת לה, ילען אבּוּה, רצה עלינו, רצה – על מי? – חותכת למעלה, בעיניים קשורות: את מי תתפוש? הלאה, לא אני, הו לא אני – הלאה שוב… רעם, הה, הכל, הכל, סביב, סביב… עד מתי? איך שמזיע. זה אני. מזיע אני. הרובה שלי. פה ככה. הרובה שלי. טעון פה. מי יודע. שיהיה פה. מי יודע. אויר שיהיה. עד חושך. אז די. עוד רואים. הה לנשום. לא חם. אולי כן. רק אויר. הנה – באים! הה, זוז, זוז, פנימה, זוז חמור אחד, באדמה, למטה, הו – הה, הלאה, שמאלה. לא פגעו. ממזל למזל. ורק שלא. די, מנוּולים! טח… – –. הה, יה, נבהלתי, אין לי, הו, לא, רק אבן שעפה, ונפלה עלי, הי, אני חשבתי… היה גומר אתי, כבר לא הייתי, אחת־שתים, ואין, ושלום, ואין עוד, גמוּר, הה, כמעט, יה, פחד אלוהים, כמעט! ואולי די כבר, אולי די? איך שנעצר לי הלב. זוז נבלה. זוז אומרים לך! הלא אתה לא נקפת אצבע לחפור. כאילו חשוב עכשיו. הצדק הזה. הלאה. עוד. שם. רק אני ככה? רק אני כמו… איך הם כולם? יכולים לסבול? אם הם גם אני. ודי. אני כבר לא. רק עוד קצת. צועק לי. צועק לי לקפוץ ולברוח. עוד קצת. אי־אפשר. אי־אפשר שיהיה לנצח. יהיה חושך. קצת ודי. ואני מוכרח. אני מוכרח. מוכרח. שומע. מוכרח. עוד אחד. רץ. הנה. הנה. הכל נופל. לא. אני כאן.

השמש שקעה כנראה. אבל חושך רק בעוד… מקרוב עוד רואים, אבל מהלאה רק הקוים הנבחרים ביותר עודם, והשאר, מרחוק, מתעלם, אבל לא עד שאין לראות איך הם מתנחלים להם אל מנוחת־שלוה, אל דממת־ערבּיִם סגולה, מפויסת מחום, מפורקת כל מאמץ, ואיך כל יגיעי כבשן היום, אדמה ושמים, טוהרו כרחוצים, והוגים הגות דמומה שלהם, משוטחה פרושה כתפילה ורחוקה עד אין־אפסַיִם. ולא עוד אלא שבמקום אחד בשמים גבוהים, נתלתה פתאום, בהרת שזורה אחת, ורודה שכזאת, ממש ורודה, בלי חששות ובלי בושה, יֶשנה להפליא, רק מיטשטשת ונמוגה מהר יותר מכפי שנפשך שואלת עליה, ונעצבים אליה, אחריה, וכבר היא לִילָך שהה ודוהה ומוסיף – ורק זאת הגבעה בעולם, לבדה, מורגזת, מורעשת, רועמת, שצופה, פצועה ונאנקת. מה הם רוצים. (מי הם? בני־אדם הם שם? לא הטבע עצמו מסתער עלינו? האומנם רק פועלים שחורים הם, שמקללים ומזיעים לפרנס את המרגמות, וקצינים נוגשים בהם יאללה יאללה, ולא מין מהות אויבת חסרת צורה שמפגיזה בזעף? כלל לא היית תמה אילו היו מתגלים שם, במשקפת טובה, עכבישים שכאלה, יורים עליכם!…) הנה היא באה! נשיפת־פרים לוהטת! אצה, גולשת ומתפרקת אי־כאן לרעם־אש ולאבק (אשר ברום גבהו נצורה גם בו איזו חכליליות תהויה, מהססת, בת קו־אור משתהה, שעדיין, אולי, רואה מעֵבר לכל המרחקים את שיירי השמש ההולכת מתחת, ועוד קושר שיחת דברים אחרונים). – ‘יאקוש!’ – מי צועק? יאקוש רץ. קופץ מיופי אל יוחאי, אל דבש ואל עלי, אל גואל המג’נוּן, הבוהה סביבו כהלום, כפרד מבוהל בועט לאחוריו, ואל מיקי המקלען, ואל יוספקה. וחוזר ומקיף את הבקתות ושב ופותח בעודד ובפמפיק, אצל הבקתה הקיצונית חבוּשת־הכיפה. זה לא־כלום. אומר יאקוש אל דבש שהחמיץ. תתרגלו מהר. מתרגלים ואחר־כך זה כלום. אם לא נופל על הראש ישר – אין לו כוח לעשות כלום. וישר על הראש יכול ליפול גם בתל־אביב, ובכל מקום. ולא כל־כך מהר פוגעים! מחַרבּנים על נשמתם! שינסו, נראה אותם, להראות את חטמם כאן, שינסו להתקרב עד הנה! – צועק יאקוש לכל עֵבר. הי אתה לאן! – צועק פתאום יאקוש – חזוֹר מיד! אל גואל המג’נוּן, שניסה לשלוח החוצה את רגליו המפרכסות, המבעטות, שכב תיכף, שכב או שאתה חוטף ממני! – ‘אני רק רגע רוצה…’ דיבר גואל תחנונים. – 'תשתוק. אַל תרצה. שכב כאן. אל תזוז, תתאפק. – מה יש? – צעק יאקוש מעל הכל – קצת רעש, זה הכל. זה רק רועש ולא עוקץ!… מלחמת־עצבים, זה הכל. להיפך: מרגישים כעת איך שזה לא נורא. כלל לא. שום דבר. מרגישים ועוד איך! וקפץ הלאה אל מיקי המקלען. שטויות – אמר יאקוש – מה יש מה. מה חסר לנו? שני מקלעים, מרגמה, פיאט, שבעה רובים, סטנים, רימונים, מה יש מה, שינסו להתקרב – ויחטפו. עוד רבע שעה חושך. רק קצת רעש. תיכף נשב לגמור את ארוחת־הערב. רק ייגמר הרעש. – אמר הרזה הזה. הערום הזה, שצלעותיו מתנשמות, שעורו בוהק חם, שחור תלתלים נופלים כזה. – הלא רק עכשיו נעשה הכל קל! תראה כמה קל. הלא אחרי זה מה יש להם עוד יותר מזה? ואנחנו עוד לא התחלנו. לא אמרנו עוד מלה. אנחנו הכל עוד לפנינו. – ‘אילו, לפחות – מתאונן לפניו מיקי – היה משהו לעשות כעת, לרוץ, לירות, משהו, ולא רק לשכב כמו נבלות! לחכות ולחכות ולהתעצבן ולהתעצבן!…’ – אַל תתעצבן. תצפה בשקט. תראה איך שהם מכים בכל כוחם ולא יודעים כמה קטנים אנחנו. זה שאנחנו קטנים בשטח הגדול – מציל אותנו. – ‘טוב אז שיבואו כבר – אמר מיקי – שנראה אותם, ימח־שמם, זונות סרוחות!’ ברזילי חוזר קודר. בשפיפה מהירה. עוד מעט יפתחו התותחים שלנו. הוא אומר. סוף־סוף. אומר יאקוש. עכשיו ילקקו גם הם טיפה. מיקי. נראה איך יהיה. קרב־אש. ואנחנו נסתכל לנו. – אנחנו – אומר ברזילי קודרות – במרכז האזור המוכה, חונים על קו כיווּן מדויק ובטווח מדויק. גם אינם מנסים להסתיר עצמם, או להתחפר עמוק, או לשנות מקומם. אינם צריכים אפילו לצדד או להסיט, די בפיזור הטבעי של הארבעה פסיק שנַיִם שלהם. – לא חשוב – אומר לו יאקוש – יהיה טוב. וקם לרוץ סביב הבקתות. אתה רץ יותר מדי! – אומר ברזילי קודר. – רזה שכזה, אי־אפשר לפגוע בו. – אומר מיקי. שלשלת פגזים באויר המחשיך. נהמה מעוּבּה, מתרוממת מתגברת, מוגנת נוראות, ישר עלינו, הפעם זה ישר – – הך! אימים! זה היה פה! אצלנו! עוד אחד! שכבו, שכבו, מי צועק? צועקים? הפעם זה! כעת זה היה! מי? ברזילי צועק: אמרתי להם! ורץ לאחור. עוד אחדים רצים שמה. מחשיך. מישהו מתפתל על הארץ. גלוּב־הראש. ודם. מהר־מהר. הנה פה. הרימו. הרגם. צעקות. עוד: חובש! עמיחי! בור־המרגמה מעשן. דרוס. חָדר. הרג. טיפשים, טיפשים, הלא אמרו לכם! נורא ואיום. מה שם? בפנים? רפי שם ועמיחי שם. קופצים. בחור אחד בדמדומי האור, בפנים גונח באבק הנופל, השני למטה, מקופל, לא נע מכוּוץ. משכיבים אותו. ממששים. קובי עוזר. אלונקה. את גלוב־הראש. מביאים מהר פנימה. נאנח. לחדר שבבקתה. ותיכף בחזרה. בריצה. אהה, הנה זה לנו. קרה. מוציאים את השני. קר בדם להיות נוכח. מתעלף? או… שמוט. המרגמה הרוסה. חול חם. האסון עודנו חם. אמרו לכם, אמרו לכם! מי השוכב הזה? מה אתו? זהו. נדמה… הו, כן, כן? גמור? לגמרי? תן יד. ככה. פה. קרח בלב, להתפוצץ. המרגמה הפוכה. הכל דם. זה דם כאן. רויית עפר יבש, צמא אויר־דמדומים מחויר ואבק. במכה אחת. והנה. הנה זה פה. גמור לגמרי. עשוי. הנהו. אין דופק. ריק. פה: בעורף. בסיס הגולגולת. ארצה כולם! ארצה! הילחצו למטה. באים –. לא פה – הלאה, רוצו, שורק, שורק. עד שיעבור. הבור הנורא הזה. ארצה. עבר. התפוצץ. הכל כל־כך בשערה. חיי אדם כל־כך להיחתף. כולם ארצה. עם הזה שכבר איננו. יחד החיים והמת. (מת! נורא, נורא!) עבר. רותח בגרון. הנה פה. מהר־מהר. פנימה. אפלה בחדר. הרי לך צוות המרגמה. מוֹישה, מוֹישה הרגם. צעירצ’יק עם שפם דק שחור. ערום זולת מכנסים קצרים. מלבין. לעזאזל. כמה ריק בחזה שלו. השנַיִם האחרים. זה ברגל ובבטן. וזה איפה. חושך. מוֹישה. הלך מוֹישה. לא להאמין: לפני רגע היה – ו – גונח. מי? זה. השני בהלם. מחוסר־הכרה. לכסות בשמיכה. (כבר היה ככה, בדיוק ככה!) רעם. רעד. אבן מטיחה בתקרה. עשן. הלא אמרו לכם! (האם הבקתה חסויה מפגיעה?) שידליקו משהו לראות. לחבוש. הנה, שים ככה. שטף דם. לאט־לאט. מהר פה. להודיע. שיבואו מיד לקחת, בהול. ‘שייקה! התקשרת? הודעת? מהר!’ – הלכה המרגמה. זהירות. ארצה. כולם. רעם. מסע פצצות בזו אחר זו. ברווח מועט. לשרבב ראש. להציץ. תופשים מראית שדות מחשיכים, שלוחה שלֵוָה, קרקעית, רכּת־מבע, וגיא קטן להלן, ישר ממול, נקי וחם, וריק, והמית־זהב כלשהי שוקקת בו ומאפילה מאד. וכבר יבבה, נוראה, אוכלת, מריעה, גומעת, חורכת, ועצבנות גזר־דין רץ נופל, ואתה חסר כל מניעה, נתון־נתון לכוח הסומא, להֶדֶף הנורא, הנה פה עלינו! אין עוד אויר. אבל עוד לא חושך. ככה זה גמור. הה, איך שזה הנער נגמר. מת? לגמרי? כבר אין מה לעשות? המכנסים שלו חיים כמו קודם, ורק הוא בהם מת.

מלפנים לא יודעים עוד כלום. יאקוש קופץ משוחה אל שוחה. מה יש, הוא אומר, מה כבר יכול להיות. עוד מעט זה ייגמר, הוא אומר. השמש שקעה כבר, והחושך כבר במישוש־יד. אותן הגבעות שהיו כה שחונות וקשיחות יום תמים, שהיו מסמאות שכאלה באפרוריתן – אינן עתה אלא צמריות שכאלה, כרחלים, ושקטות ושטוחות, כבריכות חולמות. מאפיל ומאפיל. אותן שעוד מגוּבּעוֹת. מפויטות להן כשדי אֵם ישנה. השוחה מתמלאה צללים. רובצים למטה בתוך הצל. ברור שמשהו קרב. הרעה אורבת מכל צד. רק כפשׂע ממך. מיקי לברזילי, בלחש צרוד: ‘תגיד, מה היה שם, ברזילי?’ – ברזילי מכווץ כתפיו, מפטיר בידיו. מיקי: תגיד, מה? וברזילי רק מתנשם קודרות, ואולי גם לעזאזל. נרכן אליו: ‘נדפק מי? מי? תגיד!’ – אבל מה אפשר לדבר בין שני פגזים. כבר הוא מילל ובא, צועק ורץ למעלה, כבר מקריב ונופל בצריחה, מתגדל ובא, מתרחב ובא, ממלא הכל, ובספיקת מצלתיִם – מתפוצץ. מהומה. ומיד השני אחריו, עוד ועוד, מתגדל עוד ועוד, ועוד מתגדל ונופל ונבקע בשאגה רועמת, וכבר זה שאחריו, ומיד יבבתו של הבא אחריו. הקשיבו כעת! מה שם! בכל הכוח מתאמצים. מקשיבים עד מחַ העצמות. מקשיבים עד הולם הרקות. שומעים אִושה מעוצם אימוץ הדממה, שומעים את רחש נפילת האפלה, כמפל מסַכּי משי מאַוש, מקשיבים. חייך בקשבּך. העולם עצום־עצום. וריק־ריק. בודד נורא. רק הפחד שלך, יצור נאלח. שעמום נורא סוגר אותך. מנתק אותך מן הכל. בדידות מחרידה. נעל בודדה על שפת הים. הֶבהק־פתאום שם. וכבר נהמה באויר. נהמה נצחית, בלתי־נמנעת, זוחלת מתרוממת, עולה ושורקת, מגביהה וזועקת, רצה, רצה־רצה, יותר, צוֹוַחת, משתלטת (הידבק, היצמד, עצום!), למעלה, פולחת, עטה בתאוה יחומה ונופלת ארצה, אל חופי ערגתה הכבדה, ובכל עצמתה מתפקעת ברסק־אש גבוה, שלהבתי, מלבין, מהלומת־אדירים מזעזעת. ועוד הבהק. ועוד נהמה. שלושים שניות בין הבהק להתפצחות. ברזילי יודע, כובש ראשו, ידיו על ערפו, התכווצות בבטן. שמונה־עשרה, תשע־עשרה, עשרים, למעלה צורחת, עשרים ושתים, כזרם מים במדרון, עשרים וחמש, ושש, הנה, הנה, הנה, רעם! אה־ה. בצפרניהם. עכשיו כולנו. אין מנוס. בזה או בבא אחריו. ואולי בעשירי. זה הכל. תיתפש וגמוּר. רעם. נפקע. נבקע. בודאי שומעים עד הדרך הגדולה. שיתחילו גם הם, קצת. לשחרר את הלחץ. להסיח. לנַטרל. אלפיים מאתנו, על המצוק, סוללת־מרגמות, אין־סוף פגזים, עוד אלפיים מכאן עד שלנו, ארבעת אלפים בסך־הכל, בהישג־ידם, בלא קושי. כל הרוחב שלנו כאן, כל שש השוחות, פחות ממאה מטר, וארבע מרגמות מפצחות רוחב גיזרה כזו בלא שום מאמץ, כאילו ישבנו בתוך לועם. כמוצבים אל קיר להיירות. קשורים ומוּקעים. פגז אחרי פגז. ואין כל סיבה למה לא יתמידו כך. ריח חריכה. ידיך ריקות לחלוטין. קצת עפר בהן. הכל. הו, לא לדעת, לא לחַשב חשבונות, לא להרגיש, לא לדעת, עד שיעבור, מאליו, בלעדיך, בלי שותפותך, שיעבור, אנא! הבהק. נהמה. רצה־רצה. צוֹוַחת. הנה למעלה. עליך. אליך – – עברה, הלאה. אהה, בתוך כף־ידם! עוד תהיה הסתערות? לא רואים. חושך מתממש. ואצל זאביק? לא שומעים. העוד עודם? ואולי מי־יודע־מה־שם, ואנחנו שוכבים כאן בשקט!… רץ! לעצום, לשכב ככה, לחכות, לא לנשום, האדמה, הוֹ, התפוררות, הריח, עפר, חם, זבל, הו, אהה, כותשים אותנו, בתוך המכתש. חמש וארבעים. אותו מעי מעוּבּה שחוגר את האופק, אינו נעתר אלא לקצת סגול עכור. וההוא כבר מת. והשנַיִם שם. אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי, כל היום, אמרתי לכם. הם כבר, והתור פנוי, פתוח. עזובים למוות. אם לא בזה – בבא אחריו. הבהק אש. שורק, רץ, הנה, הנה, הנה, – הכּה. מופקרים לשור משתולל. חצר ריקה, גדורה סביב, ושור משתולל פרא, ואתה לבד. מכות אחר מכות. אין מה שייהרס – בקתות מחורבנות, אבל יש מי שייהרג. אנחנו. הו, אנחנו. עד כמה? כבר שילמנו. בחמש הדקות הראשונות. כבר אין לנו מרגמה. אני מיותר כאן. הה, אלף פעם חום ושממון ורעב ושעמום – ורק לא זה! הסר מעלינו את המוות הזה. התמוטטות. (אטוֹם אזניים – אַל תשמע!) בדידות שלנו. שלי. הכל אבוד. נזוז הצדה, נשכב בשדה? שיכּוּ על ריק? הו, אנא, עשה שלא! (מי? ממי אתה מבקש?) הו, עשה שלא! עשה שדי! עשן. שיהיה לא. שיִפסַח. מטר קטן הצדה. הלא אנחנו בידיך. עשה־נא שלא. הלא אתה אבינו. (מי? עזוֹב כעת!) כל בטחוננו שקנינו לנו, עצמת ידינו ורגלינו, עצמת הנשק שלנו, אש המקלעים, הרימונים הכל – מודף כבמַשב־רוח עז. אין על מי לסמוך. במה להיתלות? במה להיאחז? הכל משתמט ונופל… מה נשאר? אל מי? המזל שלך! מין שכזה לחש השבּעוֹת, בקשת חסד תחנונים, מוזר וטיפשי, מופלא ומרעיד, ומסורב לדעת, הדעת הישנה, של אתמול, כשעוד לא היה כלום, לא כעת, בפתוח, כשהכל רועד בפתוח, ועזוב כאפרוח בשממה – מה אתך? מי אתך? הה, בטחון שנמס… מה ימצא לך מחדש את ידיך ואת רגליך ואת הנשק, ואת היכולת… הפחד הזה, המטריף הזה, המזיע הזה, ריח־ההקאה הזה – – – אולי חטאתי משהו? אולי על חטאים… על איזה חטא אני מת… לא יודע מה? איזו בדידות. אין אל מי, לקרוא, לשווע, לשאת קול ממעמקים… הבט!… אולי אנחנו כולנו, כאן, בלא־דעת, אולי אנחנו משהו… נורא. פשוט וערום וחסר־כל. חלל־הבטן ריק, והמציאות כולה סביב ריקה. נמלים בדם. לא. הו, לא. משעמם כל־כך. שממון יבש ואין מוצא. לאט ובהתמדה מתגבּן הדם בעורקים, מקריש בסרחון. נורא להיות כזה. עלוב להיות כזה. מאוס. מיקי! הו, מיקי! אתה כאן? אתה ילד יפה, מיקי. זרועותיך הערומות, זוך חלקת השכם, חוליות השידרה בגבך. מחשיך. התינעֵץ פעם יד אשה לוהטת־תאוָה בשכם הילדותי הזך הזה? או תקדימנה הרימה? נורא. מיקי, זוז, ואני איכנס קצת לשוחה שלך, אשכב קצת על־ידך, יחד ולא לבד, אני אוהב אותך, מיקי, אַל תמות אף פעם, אַל תפחד, שנינו, אתה תסחב אותי אם אני, ואני, לא, אתה לא, שנינו לא, שנינו נאהב ולא נאמין, אתה מאמין, מיקי, אנחנו נעבור את זה, נשכח את זה, כמו ששוכחים סרחון, נשכח, אנחנו, נעבור ונצא, אַל תבכה, אני לא בוכה. אני רק, החזק את הראש, תן לי ללטף את הגב, את רגליך הצעירות, המלאות וחטובות האלה, הנרעדות למגע, אַל תפחד ממני. אני אתך אמיץ פי אלף, החזק את הראש גבוה מעל השבולת, נצא, אנחנו נצא, תראה… קשקושים. מי מקשקש קשקושים־קשקושים. יותר מדי. הנה זה בא. מתמוטט עלינו. הה, שורק עלינו. משריק. פער פיו הדרקון. הה, הפעם, הפעם. אימה, קופא. כמו רוח סופה. כמו נוע אלף עצי־יער יחד. והולך וגדל והולך וגדל. רגעיך תמים, עשרים ושש, ושבע, עשרים ושמונה, לא – – עבר – – אה, הכל, הכל, הכל. תפוֹש את עצמך. בן־אדם. ברזילי. קרא לעצמך. קרא לעצמך. השב לעצמך, אל תפול. הנה יאקוש! יאקוש? יופי אתה. אתה רץ יותר מדי, יאקוש. אל תשחק באש, יאקוש. – ‘מה נשמע, יאקוש?’ הקול קולי, כמו קולי. – מחזיקים מעמד. ומיקי ליאקוש, בערגה, בתחינה, בתחנונים: יאקוש, נכון שזה בגלל שזה לנו פעם ראשונה? פעם שני כבר יותר קל, נכון? – נכון. אמר יאקוש. וזה כמו: נכון, חביבי, תישן, חביבי. הכל יעבור. לילה טוב. בבוקר יהיה הכל יפה. ואמא מכבה את האור. ויוצאת מן החדר, שנעשה מובטח, ספוג ישותה הטובה, ושליו, ושמור, מגונן, כולך בכנפיה. אמא טובה שלי.

חמש וחמישים. שמים קרירים. הכל כואב פיצוצים. אין מתוֹם. מוזר. לרגעים מחזיק גאוָה לעצמך על כי עודך עומד בתוך כל הזוָעה הזאת. צף ואינך טובע. אש סביב. זה בסנפירו של זה. פגז אחר פגז. טלטלת־ענקים. באדישות דורסת. ותהיה עוד הסתערות? בחושך? האומנם כל הלילה ימשיכו? כמה יש להם שם? עד מות האחרון בנו כאן? תותחינו ירו חמש דקות ונשתעלו – ואלה כמכונה משוחה בשמן! ומדוע אין איש חש לעזרה! שכחו אותנו? נשכחנו? (מה יש לעזור לנו? – מזלנו שאנו מעטים, טרף דל על שטח עצום.) – הה, שיקיפו אותם כוחות שלנו, אי־מזה, מן האגף, בהפתעה, שיתנו להם, שיתנפלו עליהם, שירפו מאתנו. ימח־שמם, שיצעקו מכאב, שיחדלו מאתנו, שיתנו לנשום… המוות אולי לא נורא, אבל הציפיה ממיתה יותר מן המוות. שאינך יודע, שאתה בתור, שאולי, שכל הזמן אולי ואולי… אויר ספוּג־זעזועים. עוד פגז חותף ליפול. מתכווצת כבר מין קהוּת. עוד מעט כבר תהיה אדיש להם, אטום, מחוסם. אם תוכל. כל שש השוחות גחונות וממתינות. מישהו מונה אותנו וחוזר ומונה אם לא צריך על־פי החשבון ליפול עוד אחד מאתנו. ומי זה יהיה. כאב נעכר, כאילו עד אדישות. כאילו נסתתמו בסם מרדים מעֵבר לתחושה, לסבל ולזמן. כשחיין שכלו כוחותיו והחוף רחוק, בדעת סלוקה מוסיף להכות מוכנית, כאילו לא הוא. אתה מרגיש משהו ועד עלבון: ערום ומרוט. בולע עלבונך ונחנק. כולך חולה מעוּזבוּת. מעוזב מכל וכל. שכוּח למות. הרגשה שכּלה ונחרצה ואין להשיב. הרגשה שאבדה המחיצה האחרונה ואתה מחוּשׂף, ואין עוד מה שיוכל למנוע או לעכב, ולא לשנות, ויבוא עתה אליך ויפול עליך ואין לך שום סתרה שהיא, גם לא דקה, גם לא שקופה, וסוף. שום סיכוי למנוע. אלא לברוח. ולא תברח. פשוט לא. לא קיים זה. אתה וכולך, כל ישותך, כל עשרים שנות חייך, כל סך־הכל שלך, בגוף ובנפש, מה הם, אתה עם צורתך כפי שאתה, עם היות לך אבא ואמא, וקשרים ודוֹדים ודוֹדוֹת, עם איזה אולי עתיד, אולי תכניות שהן, אולי נערה שאתה אולי אוהב אותה, ואפילו אולי כיסופים וכיסופי־כיסופים ליפה ולנאצל – מה כל אלה כולם כנגד רסיס־ברזל פעוט אחד, חודרני והדוּף בכוח התפשטות מהירה של גאז כלוא – הה, מה! גם לא כקורי־עכביש כנגד שור נגח! אתה וכל פקעת היותך על־פני אדמות, לא משנה, לא בר־משקל, לא־כלום שכזה, חסר־כל שכזה. בחילת שממון נותרה מעופשת וקרובה לריח דם. כתוֹש תיכתש, ילד שלי, תיכתש, אין לך שום זכות מעשים טובים או אחרים שימַלטו אותך, ותיכתש. אין מה לעשות. לעזאזל, אז שכבר יהיה וייגמר! הה, חמש חמישים ושלוש. חושך ועוד לא. שריקה. עוד אחד רץ ובא. ימינה ולמטה. לאבדון, באיזו קלות נמחקים. ואולי הייתי יכול להיות האיכר היותר טוב בעמק. ואני אמות וימות האיכר הטוב ביותר… ויש גם אחרת: שאם עד עתה ניצלת, למה שלא תינצל עד הסוף, ותצא בשלום… וכדי רביעית הרגע מתחזקת הקרקע מתחתיך, ומתראה כבר כאילו יש איזה טעם שהוא שעושה את הרביצה הדרוסה בשוחות לדבר מנומק, לא ברור כל־צרכו, אבל לא קשה ולא כפוי, וקשור, כאילו, בענין חשוב מאד, מומלץ מאד, שצריך רק להתאמץ ולזכור מה. משהו שכבר היה על סף ההיתפשוּת, ממש בפתח, שמנגן, כאילו, קטע שמשמעוֹ לטובה, אבל נידף לפני שנשמע. ורק עקבות קרבתו מוחשים אי־בזה. ואולי די גם בכאלה? ואולי עליך להגיד משהו לחברך שעל־ידך. לצעוק אליו. שלא ישכח: הנה זו מלחמה שלנו, מלחמה על… שיידע. רק למראית־העין חדל הכל מעניין אותך, לאמיתו כולך רגיש וקשוב כחוט השערה – – הה, אבל הנהו כבר בא! עוד פעם! שוב במלוא כוחו וזועתו הרצה ומתרחבת, כרשת פרושה לתפוש. כאן! כאן נפל! לפני מַערך השוחות והתפוצץ. ורסיסיו בזקו והבזיקו כסוּפה, נתקעו בכתלים… האזניים צוללות. הבטן רוגשת. (אתה משקיף על עצמך כאילו היית אחד שמחוץ לך, משקיף וחס על האחד ההוא המסכן שבפנים, הסובל הלז…) עוד אחד! חייב לדעת לפני בואו. מה? אין עליך עוד שום אחריות. לא שום קשר לכלום. הכל פתוח הפקר לפניך. יכול הכל. מעֵבר לכל מניעות אתה (רק לא לברוח מכאן!). הה, לא – הצדה. מטומטמים! שש. שעה שש. כל־כך בנקל מתים. שטות שכזאת. נמוך־נמוך, נמוכה רצה, שריקה נאלחה, הכל מתחלחל, כל שכבות הרגילות נושרות, הוורוד שבוורוד בנפשך מתחַשׂף, מתקרע: אוח! הנה כאן! כהוגן! הו, מי? כאן ‘חובש: חובש, חובש!’ מה קרה? נפצעתי, חברה, נפצעתי, - ‘חובש!’ באמת? ‘פה, הנה, ביד, הה היד שלי היד, חובש, תראו, מה!’ צא, צא, תוכל בעצמך? רוץ מהר רוץ. תוכל? הכל עוד עשן. בתוך העשן. מאחור ככה, ישר ככה, רוץ, בוא יחד, בוא. יאקוש! היד! א־ה־ה. היד שלי! – בוא ככה! חובש! קראו שם לעמיחי! אה, עמיחי, הנה… כן, כן. עד האחרון יטחנו אותנו. כמה כבר חטפו? בוא תן כתף. היזהר פה. ככה. אַל תצעק. די אַל תצעק. עוד רגע. האם זו היתה השמש האחרונה שלנו, וזה היום האחרון? כזה הוא האחרון? אלה פניו? למה הוא צועק עוד נורא ככה. שגם אני אצעק? שנצעק כולנו, אוהה, תראו מה שעושים בנו! עושים בנו מה שרוצים, ואנחנו ריקים ואין מה בידינו לעשות. להיחבא יותר עמוק. שיהיה חושך יותר. להתהדק. להתרקע. אולי יפסח ולא יראה אותך, מעליך והלאה. כמוֹ קודם. שלא ירגיש בך, שישכח שאתה פה, כאן. השוחה רועדת. הקרקע נבקעה. ריח־חריכה עוקצני. הגיע עד אלינו. אחז בנו. ידיו בצוארנו. נפשנו בידיו. כלום יסתפק בידו של דבש? די לו ביד אחת? בטיפת־דם אחת? יאקוש חוזר. מה יאקוש? הגד מלה, יאקוש? יאקוש קופץ אל השוּחה של עלי יופי. זה כלום, אומר יאקוש. שריטה. נבהל. זה הכל. חובשים אותו. – ומה יהיה, יאקוש? – שואל עלי בתחנונים, והחושך יורד במרושרש. – שטויות. אומר יאקוש. ושומעים את קולו. לאורך ולרוחב שומעים. הפגזה רגילה. זה הכל. אומר יאקוש. כמו בכל מקום ששמעתם. לא מתים מזה. תתרגלו. רק לנו כך? בכל הארץ כך. ורק אצלנו? בכל העולם כך. תמיד. כך זו הפגזה. ואיפה לא?… – אינם מעזים לצאת עלינו – אומר יאקוש עוד – נובחים מרחוק. אינם מעזים! – נכון. – אומר עודד מן השוחה המרוחקת שלו. אפלולית, למלים הד מיוחד, מוגדל, מורגש. – בכל העולם כך. מפגיזים בכל מקום. לאמור דברים. אתה נגאל משפלותך. אינך בהמה. להתגבר. לצאת מן הסחי. מן המסריחוּת. מן המעיים המזיעים. רק נורא שצריך עוד להוסיף לשבת ולהמתין. שמוכרחים רק לשכב ולא־כלום, רק להמתין. הפקר למשתולל הנורא; מין מלחמה מטופשת שאין בה לפניך לא איש, לא התכתשות אלא רק גשם רסקי־ברזל מותרזים, מתנפצים, רק מהומת מתכת רועמת. ובאדישות, כאילו היית מרוקע במכתש־הנחושת. קשה, הה, קשה. רומסים אותך. הו, זה מוכרח לעבור. זה אינו לא־סופי. אם יתקרבו נילחם. לנשוך שפתיים. להבליג. מקצת ממך כבר מרים ראש. מטפס ועולה. נושם פעולה. אבל רוּבּך עודו המום, משותק למחצה. מה עוד? אני מפסיק לחשוב. להרגיש. מה שיהיה יהיה.

הקשיבו! מה הקולות האלה? לא קולות־נפץ אחרים? התבקעויות מרוחקות יותר, לא כאילו הלאה במדרון? אבק רחוק, נתפש ולא נתפש באפלולית – מה זה? טיווּח חדש? כלים נוספים? תותחים על המרגמות? חבריה, מה שם מתפוצץ? – רואים? – זה ששם? – אולי… אולי שלנו?… – אומר מישהו מלוֹתיִם, שעוברות כרוח רעננה. שלנו? תותחים שלנו? הוּררא! באמת? אז למה כל־כך הקרב אלינו? כאלה חלושים הם? אז שיעתיקו הלאה, עוד צפונה, עוד מזרחה, ברזילי, תגיד להם, עוד קצת הלאה, תפח רוחם, שיחטפו שם על הראש, על הפרצוף המזוהם! – יופי הם שלנו – שלנו?… באמת? מניין הם דופקים?… כל־כך רחוקים ומגיעים?… שיגיעו, שיגיעו שיפלו עליהם, שידעו להם, מנוולים, ימח שמם, מה הם באו הנה! מי צריך אותם פה, מה שעשו לנו! בשעה. אחת! מתפוצצים באויר. שרפנלים!… שלנו, שלנו! נפלא לראות. תאוָה לעיניים. בואו נצא מן החפירות, בואו נקח ונסתער עליהם, הלא אנחנו כעת… הו, אהה, קר קצת, לא? משהו ללבוש – מה כאן כעת? זהירות! הנה בא שוב! שואג ורץ, מתפרץ ורץ, הנה הוא כאן, הו־הו, מי הפעם? – איום ונורא – אח. נורא מבולבל לנו… אח. לא מתרגלים. צועקים? לא. כמה עוד עכשיו. והלא כבר חושך כמעט! ירקוּת קרירה. הכל נעשה בוער כעת. הזמן מתנחשל. מתפנתר. התרגשות הורסת את החזה. לא יודע מה. הי הי: צקלג עונה. משיבה. יש לנו. צקלג נלחמת. לא כל אחד בא ועושה פה מה שרוצה. התחלתם – אז קחו לכם! יופי השרפּנלים! זיקוקים־די־נור! אדיר! זהירות!! זהירות, חבריה – ארצה! הכל הומה. הכל רותח. שואג. מתפקע. הבקתה מוארת באור־ברקים מתעתע, נדלק וכבה. צללים מוזרים קופצים במופלץ, ודועכים אל הכמעט חושך, ושמים מוריקים בהירים. הגבעה המסכנה הזאת. פמפיק. צא תראה: כבר אין כלום, צא תראה! – יותר ימינה, ברזילי, יותר ימינה! כולם צועקים. ובאוזן אחת אורבים לשריקה. האדמה משחירה. השמים מבהירים. קלישוּת סגולה דועכת אחרונה לרגליהם, תנשמו, חברים, תנשמו. הסוּפה, כאילו, מאחורינו. אח, זה היה! – יופי לנשום! נחשי פגזים מתשרטטים ומתפקעים לכוכבים מעל קצה השלוחה. האם לא קצת קרוב מדי? למה אינם מרחיקים עד ראש המצוק ההוא? עוד שלוש־מאות ארבע־מאות, אין להם? קצרה ידם? תשושים מצלוֹח? – תגיד להם, ברזילי – אמור להם! – נכון שרפה הלחץ עלינו? פחתו ההתפוצצויות על ראשינו? זהירות, זהירות, חבל שדבש חטף – היינו עשויים לצאת חלק מן העסק! גם לא שריטה!… אח, איזו עייפות! האדמה כבר רציפות־אפלה אחת, רק שרטוטיה הכלליים עודם אורים, גבות גבעות וסלעים אחדים. מגיחים מן השוחות להציץ. תראו מה! מתברר כי היינו כאן כל הזמן עשרה אחדים, וחשבתי שרק אני וזה – נשארנו מן העולם! שאנחנו פה המונים: עשרה אחדים! איזה עשרה! ולמטה? הכיתוֹתיִם של זאביק, ומאחור פלוגה שלמה עם צביקו, ובכלל… הגדוד כולו, ועם ישראל, הי הו, עם ישראל! הרגשה אחרת לגמרי. תנשמו, חבריה, תנשמו עמוק! אפילו לא שש ועשרים. שעה הפגזה. מנה יפה - - ימח שמם! הכל מתמוטט בך. אביב כוזב, מוקדם מדי. אתה לכוד בסימטה עיורת אין־מוצא. לחינם חשבת שכבר. מהתלים בך. – שריקה! עוד אחת! הנה זו עטה עליכם! הכל מתחילה! כל הפחדים, כל הסיכויים, כל השפלוּת, כל המאמצים – אהה, חלפה. אה, החולפים יישכחו. רק הנתקלים בנו לא. אבל אלה יגמרו אותנו. עוד משלנו מתפוצצים על קצה השלוחה. אם אינכם יכולים רחוק – אַל תגלו חולשתכם! העתיקו קדימה – או החרישו! לא על ריק! ישר על ראשם המסריח! עוד שלוש מאות קדימה! לא תשיגו? כאלה מין תותחים קטנים יש לכם? תראה, תראה, איך הם מבזבזים. כאב־לב! הכל נזדקפו להציץ. בזהירות. להחליף דעות. לאמור מלה. לצאת מן העכבריוּת. – ‘ככה זה במלחמה – אומר עתה יאקוש – פתאום הכל משתנה. פתאום ואחרת. אחרי גאוּת – שפל. וזה הטוב שבדבר, לא?’ – ‘אין להם ברירה – אומר יאקוש – הם יפסיקו עוד מעט. עוד אחד או שנַיִם ויפסיקו. החושך. ומחר בבוקר כבר נראה אותם ואת פניהם!’ באים עוד אחדים להציץ, יושבי־העורף. קובי בא, שני צועריו באים, האם נגמר? (הרגמים לא באים – היכן הם? מה עם דבש?) – הי, חבריה, מה דעתכם על כל העסק? צחוק הגון, מה? רפי מציץ מאצל ברזילי. נגמר? לפלוט את הנשימה הכלואה? להתחיל לומר דברים? הקשיבו. חשכה מתחילה. מתחיל מיטשטש בצעיפיה. יאקוש צוחק בקול: ‘הלילה הוא שלנו,’ קולו מלא כבר קסמי לילה, בהיר מאד. ומה בדבר סיגריה – כבר מוּתר? מוּתר כבר לתת אות־ארגעה? לא. לא לא. הקשיבו – מה שם? כמה דלילים שלנו, הו, דלילים למחפיר! בין פגז לפגז שהות קבצנית ארוכה. איך הם כתשו אותנו – ואיך אנחנו משהקים לפניהם! ובכן מה? שכבו! – יללה! רצה שורקת. צועקת ורצה אלינו. ארצה. כל הגדיים שפרצו החוצה – מהר למכלאה! בחירוק־שינים, לחור הקטן והדחוק הממעך הזה! אבק נורא. בזו אחר זו. זו בעקב זו. משתעלים נורא. מי נאנח? לא נאנח פה מישהו? מי כאן, מי נפגע? יאקוש? אתה? הגד, מה קרה? קופצים אליו. ברזילי רץ אליו. אנחה שכזאת, שמעבר להבלגה, לכל הבלגה. שאי־אפשר עוד. מגע פנים אל פנים במה שהוא כבר מעבר לזה. יאקוש, יאקוש, דבּר, הגד: מה לך? ‘עמיחי!!’ – ‘חובש!!’ – ‘אה, תראו: מה…’ אמר יאקוש, ואין לו עוד אויר לחטוף. פתאום שכזה, כזרם קור הוצלף אל תוכי־קרבּוֹ. סילון חד של קור חריף. איום וחד ותקוע עד פנימה. כאן. הגרון מחונק מאימה ומעצב. עצב נורא. משהו זהוב מרצד בזווית העין. כאילו מעֵבר לאופק. פחד ופלא. ‘אני…’ אמר יאקוש. והתאמץ מאד. יללה באויר. עוד אחד רץ. ארצה כולם. הזיזו אותו. ישר. ככה. הנה הנה. ארצה. שיעבור. עלינו כעת. עכשיו כולנו. חותך. ברור. מכוון. זה זהו. פולח. הנהו הפעם. יקח אותנו. הלב גוֹוע והולם – – והך – אבק – אין אויר – נורא, נורא – לא. אני לא. אני כאן. יאקוש? אתה שומע? יאקוש! בא, הנה, פה, תן יד מכאן, רטוב מכאן. נוזל. חושך. כמו מברז פתוח. לעזאזל. עורק או וריד. מהר, הו. רעד עובר בו. מידינו סוחבים אותו, מידינו. מפסיד את דמו במהירות. מתרוקן, נסחב מעֵבר מזה. צמרמורת. רועד־רועד. שימו רגע. נראה מה. חושך. אני פה. השכיבו. אתה שומע, יאקוש? מחלחל בו. מפרפר בו. מתרוקן. לעינינו, בידינו. נגמר הנער. משהו מתיפח להיפלט. להיאמר. פרפורים. הוא כאן… הוא – ‘אמאלה! אמא!…’ – – טרף פתאום יאקוש, וסחב אליו לוגמת־אויר גדולה שלא הספיקה לו, ופירכס, וחדל ונפל, ורָגע באחת, לגמרי.

רפי רץ בשפיפה אל שוּחת יאקוש לתפוש מקומו. אין שהות לא לחשוב ולא לאמור. סדרת התפוצצויות תכופות וצפופות יורדת. הכל רועם ומתפוצץ וזועק שריקות. השוחות רועדות. מכות גדולות, התפקעויות אדירות. אויר נמלט חרוך. חול נזרה. אבק עד שיעול. אבק־שריפה. מאפלה. בין זו לזו מפולות שקט, חלחלות מתמוטטות, כאילו שמטו מתחתיהן, ונבקעות מיד ומתרסקות ביבבה. העודך קיים? אנחנו הרוסים לגמרי. מלמטה, מן המשלט של זאביק, מגיעים עתה מפורשים תקתוקי יריות שוטפות, ויורדת עליהם, כנראה, אש־מכונות. הכל כאז. כולנו. מגע אש זורמת. תשובה לקצת האש הדלולה שלנו, העלובה, המתפוצצת על ירך עצמה, בסירוגין גדולים עד עלבון, פגזים חלכאים, עד שבושה לראות, ולהודות בשייכותם אליך. מה קרה לתותחים שלנו? זו כל גבורתם? פרסום של דלוּת! מוטב והחרישו. כבתוך כרסו של תוף אנחנו. הכל הומה, רועם, תקוף במערבל אבק, אבק. ואויר לא. משהו הפגיע בקסדת עודד. לא, רק ניתוזי אבן. נחרד עד האילמוּת הלב. קפא בין צעקה לאימה. הו – פלט עודד כשנבלעה לו נשימתו. ראית מה זה. ושלח יד נחפזת, יד נרעדת, למוש בקסדה. ‘מזל ממוזל.’ אומר עודד בקול, ברעד, לא מאמין לשמע עצמו. מזל עצום. שוב נשמעים, בין הפגזים, מטחים ארוכים של מכונות־יריה מלמטה. אש זועמת. (כשייגמר אעמיק עוד מטר למטה!) אחר־כך נסרט ברסיס חולף יוחאי־של־בתיה, אבל לא הספיק לומר מלה, כי עלי יופי נפצע בשכמו ‘הו!’ – שאג עלי בפתיעה, בפחד ובסירוב, כאומר: אני?! ונתכווץ על דופן השוחה. מה? – ‘חטף, נפל עליו!’ – זעק גואל מאצלו בכל כוחו. ‘חטף, נפצע, תראו, בואו, חובש! תראו, כאן, בואו!’ – רפי קם לרוץ אליו. כפות־הרגליים ממאנות, ממוּגנטות, כבמסמרים תחתיו, אינן נעקרות, אינן אוֹבוֹת, מתכחשות, לא הן, לא הן. ריצה חשכה. עוד מישהו כאן. מושכים אותו באצילוֹת זרועיו. והלה מתגנח מאד. ועזרו לו והריצוהו מהר, קצת מהר מדי, לאחור, לפני שיפלו נוספים, וצעקו על גואל שיפסיק לצעוק אם אינו רוצה סטירה הגונה, שיפסיק תיכף על המקום, שתפסיק, שומע! וכבר זועקת פצצה חדשה. הכל משתבש בהדף דחי־ההתפוצצויות, שבילבלה את הכל, והשכיחה את הכל, ותכפה לה עוד שניה, ושלישית אחריה, מצליפות זיקים ונהימות שרוקות, ונראה כאילו סוף. הו, אבדנו תוחלת. חבר יקר. זה יימשך עד אין־סוף. עד כלותך. וגם לאחר כלותך. זה דבר שאינו נגמר. זה סוף העולם. הכל גמור. בלוע. בלול, טרוף. דממה רצה נופלת למלא את החלל. השניות נושמות בכבדוּת. העוד נותר אחד? כמה אפשר להתכווץ עוד? בואו… נזוז קצת מכאן. בחייכם, מאה מטר ימינה או שמאלה… המקום הזה חולה, פגוע… יהרגו אותנו עד האחרון בנו! למי תצמח טובה מזה? שיגיד מישהו דבר! שיגיד משהו! דחיל־אללה! שיצעק, שיעֵז, שיתחיל, שירוץ ונבוא אחריו. אני לא. לא אני. אני לא אזוז. לא ראשון. בלי למה. ככה. לא. אני אמות כאן. (הו. לא – אני לא! לא אמות אני!) מי מבין דבר? מי יודע? מרגיש כי רותח בך שגעון. שהנה יקום השגעון ויתלוש שׂיער ויצעק, ויכה וישתולל וגם ישוֹך, על ימין ועל שמאל. הנה אתה תופש את הרובה ורץ אליהם, שם על המצוק, ודוקר, והורג ומכה ובועט ונלחם, אין אומר ודברים, ועושה בהם טביחה, כחיה, וצועק, כן, בגרון קרוע, הו לא, לא לא! לנשוך שפתיים, להתגבר, מוכרחים, להתפקח. בכל מחיר. צובט בשרי, מפסיק לנשום, ונושם עמוק. להביא סדר בפעימות הלב, ממשש את עצמי, את העפר, מביט לעומק, מבטיח שזה כלום, מנסה לזכור משהו. לא־כלום. החזה שלך משתגע. וכמעט חושך גמור. זולת השמים. איך בתוך כדי שעה אחת נתפתחו דברים. וכמה רחוק מכאן העולם האחר, שאין בו כל זה שפֹּה, העולם שמקודם, שפעם, שכבר אין לו שריד, זה שהיה שטוף שמש ושמים כחולים. מה עוד עתה? האדמה מתקרעת. מה עוד נותר. ברור לחלוטין. בתוך רבע שעה כולנו נגמרים. עשרים לשבע. אין מנוס. כל מַערך השוחות מתחת האש. פגזים סמיכים וקצב־אש גובר. מהומה. כאילו רק עתה אזרו מתניהם ואמרו להראות לנו. בדייקנות מתמידה. באי־אפשר אחרת אלא לפגוע בנו, ואנחנו להיפגע מהם, היחָבא, בחור, שכב, הידבק בתחתיות, כלא נשימתך, ככל שתוכל – ותיפגע. השג ישיגך הרסיס. אין מנוס. אולי נכון שתתחיל בהרהורי־פרידה. יה, אלוהים, הלב כמפוּח. השפתיים המבוקעות מיללות מכאב. לקיקה אוספת עפר וטעם מבחיל. על מה יהיה חבל לך ביחוד? אה, שטות, אַל תהרהר כלל. כלום. תיפגע אם כך ואם כך. והלואי ורק ביד או ברגל ולא בראש, ולא בבטן, ולא בלב. אולי בתוך כדי זה… הכרח כנראה, ונגזרה הגזירה. רגעיך האחרונים, בן־אדם. אתה מנותק ומפרפר. שער פתוח אין גבול, ואין סוף. מה תעשה איפוא בכל חירותך העצומה, הגועשת כנחל גוֹאה, מה תעשה בה? למי תתן מַתת נדיבות את חייך בדחילו, בבזבוז של גודל־לבב, בהתרגשות, בהתלהבות, בהקרבה על דבר בוער, שקופצים אליו, נוכח אלוהים ואנשים… לוקחים ממך, בוזזים אותך. זה הכל. כל עורך ריחושים צרבניים. גופך המסכן, הרך, העָביר, טיפוח ידי אמא, בשרך הרהה, הנרגש, המפולש, אפילו לא כותונת. ערום ורועד מצינה מתממשת. ומחכה לרסיס המחסל. מניין תפרוץ לך הנשמה? באיזה כאבים? הו, עומד לפני חדלונך. כל־כולך זבל־שדות. תם גלגולך הראשון. על גבעת הנגב. הדבר ברור. גמור. מוחלט. ריתות על העיצמוּת המבט. עד כבוֹת.

אחר־כך, סוף־סוף, היתה פצצה אחת, שנתמשכה אחריה ציפיה עד צלילת האזניים, ציפיה לבנה ולא מושגת, שהות מתוחת־קשב, מעוּפעפת־חרדה, ולא שינתה כלום. חשדות וחששות לאורך ולרוחב – ועדיין שקט. לשחרר כבר את הנשימה הכלואה? פצצה אחרונה? מוציאים ראש לבדוק סביב, לראות מה. החושך כבר העמיק על הארץ, ולמעלה שמים בהירים עדיין, בלי כוכבים. וגם צרצר אחד מתגלה כעת, משמאל, פוצח רנן תום, הוא בשלו, כמו לא היו דברים מעולם. האומנם גמרנו? לא מוליכים שולל? יש משהו נוסף מוּשׂם עלינו לעשות עוד? מיד? אולי לתפוש במכוש ולהעמיק ולהעמיק את השוחה. או לצאת ולהכין את הלב לעצב נורא וגדול ולמתים שכבר מתו. שיאקוש מכולנו!… שיאקוש בכלל… אבל כעת פתאום מתברר כי לא תוכל כלום, כי לא נותרה נשמה באפיך. נטל כבד־עופרת. וריקות גמורה. סחיטוּת עד ריק העורקים. אלוהים טובים, הלא אין כוח להניד אצבע, אפילו לא לנשום לרווחה, אינך אלא נופל גוהר על דופן השוחה, מסמורטט, נופל על אַפּיך, כמובא למלקות, מקשיב לאפלה. רחמים־רחמים. מישהו צריך לנער אותך, להגיד לך מה. אכן, רפי מתנער לצאת. ועובר זקוף משוחה לשוחה. מה אצלכם פה? בריאים ושלמים? ועונים לו: כבר? זה הכל? גמרנו? ומקשרים בקושי עוד דיבורים קטנים אחדים. מנסים לישר את הגו. וזה לא קל. כאוב וממועך. האזניים הומות. ואל נפשך ואל ליבך עוד לא הגעת, וטוב שלא להגיע – שם אך מכאובות, עד שתיתת דם. פחד לשבת כאן, פתאום. פחד צללים. ואולי עוד רגע מתחיל הכל מחדש… רוטטות הברכיים. אתה עומד והן רוטטות. פשוט, עד צחוק. תראה… ולא רואים כלום, כלום לא ברור לאשורו, כי חושך, כי החושך סוגר. אצל עודד ופמפיק (שהגיח לבסוף מתחת המכסה והתחיל במעשה חילוץ אבריו המעוקמים עד שיתוק, ואת ריאותיו נישב מן העיפוש המעופר שמילא בו אותן בדחס, במעוקם, שם למטה במחנק הבטוח), קדמו הללו פני רפי ככה: ‘אה, מה הענינים שם, יאקוש?’ ומסתבר כי אינם יודעים ולא־כלום. לא שמעו עוד שיאקוש… פ־ש־ש־ש שרק עודד בתדהמה, וחזר ומילמל: מה־’תה־סח! והחושך הכביד, הפריע, הגזים הכל, עירבב כל נסיון לדעת כלום. שוחות קטנות וכואבות. כל־שכן הרגמים. עליהם איש לא ידע כאן. גם לא מיקי שממול הפלוש לבקתה הגדולה. כולם? – חרד מיקי אל רפי. יותר מדי חושך. לא ברור כלום. מי זה מהם מוישה? הזה עם השפמפם? – הו, זה! הלך! סוף העולם! – והלא אמרו להם כל הזמן… יה־בה־יה! ודבש? מה עם דבש? וכך בכל שוחה ושוחה. ושיאקוש – קשה לבטא מלה… לא רוצים, יודעים שאי־אפשר יהיה להתחיל, דוחים. והתדהמה והחושך, והעייפות, והרחמים על עצמך, מבלבלים הכל, ואינם מניחים לא להבין, לא להאמין, ולא לדעת מה לעשות. כואב. המום. דמה עוד, מה כעת? – על זה רפי אינו יודע להשיב. הודיעו הכל, ותיכף יבואו הנה. ומה בינתים? בינתים נחכה. לא נותרה בך אף טיפה אחת של אומץ ולא שמינית של מרץ (אבל הדם הצעיר, יש בו, בתוכו, גם איזו רינה קלושה: עברתי, באש ובמוות, עברתי הכל). דוממים ונבולים בשוחות. מה טעם. כנגד מי או מה. כביכול מהורהרים אבל ריקים ומרוקנים. מאופסים ולא רוצים להתחיל. העיניים כבדות העצמות כבדות, ואבק, הכל בך מאובק, בלול בזיעה, ובעצבות, בחמלה, ובהרגשת קור. הו, כן, ככה. מישהו גוחן להצית לו סיגריה ראשונה בעומק השוחה, באגרוף ובחשאי, אף כי בהתגנח. ואחרים רואים ועושים כך. ללגום לוגמה. למצוא אורך־רוח, להינפש קצת, לנוח, הה, בחיי. צנוח למטה־למטה ומעשן בחשאי. החושך השותק. זר ונכרי, וימח־שמו. אל תגע – פן יפרצו ממך. כוכבים ראשונים. הדוּבה. זקנה בלויה זו. ונוצצת לה. ראש השנה. ה? ראש השנה? היום? איפה אנחנו ואיפה ראש השנה! איפה אנחנו ואיפה החג! שנה נולדה. ליל התקדש. והביטו לכאן. אלינו. איפה… מצחיק: מפה לבנה. נרות, יין וגביעים, בגדי־חג, עיניים מאירות. אמא תכבה את הנר בדמעותיה: איפה הגוזל שלי. הנה, תראי, פה. מת לגמרי. קפוא וקר כבר. ועפר מעופש, ושוחות טרושות, ובקתות מצחינות עשן זרים, שאין יודעים אפילו את שמן האמיתי. חוגו לכם, חוגוּ. ואני מת באמצע. אפשר גם בלעדי. תראו שאפשר. מילא. לא חשוב. אין כוח. ראש השנה! שכחתי לגמרי. אפילו לומר: שנה טובה, השפתיים לא מתקשרות. שמחו לכם: מת לכם הבן. שוכב פה בשמיכה, בבקתה. אני בוכה בעיניים יבשות. ואסור לי להתחיל. אם אתחיל הכל פה יפול. לעזאזל. מה עושים? רפי? הגד, רפי, מה צריך לעשות כעת? – לא־כלום. לשבת. רעבים בודאי, לא? – נכון. נורא. אבל גועל להיות רעבים. גועל להרגיש בפקעת הרעב תחת הלב, מכרסמת, מקרקרת, ולשתות משהו. לא ייבלע לי כעת האוכל. לשתות. קפה. – תקבלו – אומר רפי. עוד מעט יכינו לכם שם. כבבית אבלים, הדיבורים. לא בקול, לא להטריח. לעשות שקט כשהכל קרוע. – רק יגמרו קצת לטפל שם. – לטפל שם. ביאקוש שמת. אין כוח, לא להתחיל. די היה לנו. להיות יבשים. לא להצטער, לא לדעת, לא להרגיש, לא לשאול. יהיה אשר יהיה. עייפות־כלבים. רק להישען, תנו להישען, לעשן ולהישען, זה הכל. מרגיז קצת שרק אנחנו יודעים הכל. היה צריך לעבור כעת בכל מקום בארץ: כבר שמעת? יאקוש מת. ולראות איך שההוא מתחיל לבכות: יאקוש, מה־’תה־סח! תבכה, תבכה, אתה יכול לבכות. – יש פה קצת ביסקויטים. – אומר רפי ועובר לחלק למרובצים. אינם כל־כך מרובים. כולנו, כשמצטפפים כולם: מעט נורא, לא מחממים זה את זה. נוטלים באותן הכפות המעופרות. הידיים שהזיעו מפחד, שחפרו, שחיטטו שנשאו פצועים שותתי דמם, הה כמה קל נוזל לו כל הדם ואין לך עוד חיים, שאחזו נשק, שביקשו מפלט – ומכרסמים. ינועו הלסתות, והלב ינוע. ולעתים, פתאום, כאילו האדמה מתרעדת לה.

רבע שעה בלי פצצה. שבע. זוקפים אזניים לכל עבר. מדי פעם נדמה משהו. רוטט שהוא. אף־על־פי־כן שקט. מתחילים להתנער, להתעורר. רעב קם ראשון, מצטמק במעיים, עייפות שחוחה כרוכה נסחבת עמו, וגם המיית צער, גם עלבון מוּכים. שומעים דיבורים מאחורי הבקתה. קולו של שייקה במכשיר. עוד קולות אחרים. זאביק בא. רפי קם ללכת אצלו. לא נוח להיוָתר בשוחות כל אחד לנפשו. ביחוד לא בשוחות השכולות. בכלל לא טוב. וגם קר. היכן הגופיות, הכותנות. כל חום היום כאילו היה ענין דאשתקד. רק הקרירה הזאת היא הקיימת ללא שינוי מעולם. מפעם לפעם נישובים של חום. אבל הקור הוא היסודי. האדמה קרירה. השוחה קרירה. קצת לחה. קר בלב. ויאקוש שם, והרגם ההוא, קרים לגמרי. אין לך כוח. ריק לך. ובדד לעייפה. אל תשאירו אותנו ככה. מי מטפל בנו? ולא ידוע איך, אבל בתוך שמחפשים את הכותנות ומתלבשים במה שמוצאים, נמצאים מכונסים, לֶקֶט אחד אצל קיר הבקתה, מול החושך של הגבעות, יושבים צפופים. לנשום מוקף חברים מכל עבריך. כוכבים, מחוירים כמו פלומת אפרוח. מכה אותך פתאום לפתע הכרת המציאות הנוכחית, האמיתית, פתאום ולפתע אתה יודע בכל מאודך שבתוך הבקתה מאחור, אך צעדים אחדים מאחור… אבל לא כדאי לדבר על זה. דבר שאין להשיגו, עצום מכפי יכלתך. מתהרהר איך אמא, פעם בימי המאורעות, לא הניחה לך ללכת לצאת בחטיפה ולראות את שני הנוטרים שנרצחו. לא צריך – אמרה אמא – לא יפה לראות. ואתה עוד קטן. ואיך היתה מתקשרת אימה מכוּוצה בבחילה, נרגשוּת עם סקרנות מגורה, מפתה. אם יימשך השקט נתחיל להתדרדר להרהורים, ולא צריך להתחיל. רק שנהיה כבר לאחר הכל. אז מתעטש פתאום פלוני. וחוזר ומתעטש בכל הוייתוֹ. פותח מוצא לנשימה. מתחילים דיבורים קצת, אפילו לא בלחש. וייתכן כי בכלל לא כל־כך נורא. מכל־מקום היה בזה דבר מיוחד – שישבנו עד הסוף ולא ברחנו! שהיינו בתוך תוכי הדבר הנורא, שעברנו את כברת דרך־העינויים ונשארנו… שיבוא ויגיד מישהו מלה טובה. מיקי אומר: לעזאזל, הם אפילו לא נשׂרטו. כמו מלכים ישבו והרביצו מרחוק. אבל יוחאי מרטן כי אחד מהם נדפק בודאי, ועוד יגיע יומם של האחרים. כל כלב מגיע יומו. ועודד מתוַדה: יה־אללה, זו היתה הפגזה! – וטוב לשמוע כך, הודאה בלא לכחש. – לא תיארתי לעצמי כי הפגזה יכולה להיות איומה שכזו! – ממששים כל מלה לבדה, טועמים בה גבורה, תהילת־מה, מחרישים לשמוע מה עוד. הרהור אחד מזיד להתגנב, ומגרשים אותו מהר. ואילו גואל לא יכול להתאפק. – לאן אתה הולך, גואל? – אני… – מה אתה? שב בשקט. – לא יכול לשבת עוד. – אומר גואל רתת. – לא יכול. – אין דבר. תשב. אין לך לאן ללכת. – אני לא יכול. מיקי. לא יכול. אני משתגע כאן. שב, אומרים לך, אתה משוגע מזמן. שב פה. כמו כולם. – למה אני צריך לשבת. אם יתחיל… לא אוכל לסבול עוד… די, שתוֹק. שב בשקט. אבל מלה אחת שׂרטה בעברה. יתחיל. חרטה מבחילה. מתחיל הלב להזיע. להצטמק. טיפש כזה! הכל, בבת־ראש, משתמט, מתרופף, מתערער. נשארת חשוף, עזוב, נוטה לבכי. חמלה שלך על עצמך גואה, מציפה. גם העיניים, לעזאזל. – בטח יחליפו אותנו. – אמר עודד מלה טובה, טובה מכל אשר ייאמר. נכון. – כמה נשארנו? – אומר מיקי מלה רעה, מיותרת. בכלל, מדוע אין באים אלינו להגיד לנו משהו. חושך גדול. ואם זוחלים כעת עלינו בחושך… נמלים בעצבים. טוב שקיר הבקתה מאחור. צד אחד מוגן, יציב, כבד. טוב שאנחנו יחד. אף כי רק ששה אנחנו בסך־הכל. שארית כיתה שתים. ולא להתחיל. ההוא, המנודה, המוחרם מבוא בקהל, עומד על הסף, אתה תפתח והוא יקפוץ ויחטוף הכל. לא נפתח. נקשיח לב. שיעמוד הרחק. סחור־סחור ורק לא ההוא. שייחנק. שיסוב וילך לו. כאן אין לו מה. אף כי צר שכך צריך לנהוג באורח עצוב עומד על הפתח מחריש. יתושים מזמזים עצובות. שכוחים על צלע גבעה רחוקה. – יצטרכו לקרב את התותחים. – אמר מיקי, והיה בזה גם הגיון, גם מציאות וגם עורף טוב. אבל יותר מדי ממשות קרובה. מאחורי דיבורים עמומים. אנחנו כנוסים, כולנו, גבנו לקיר. עינינו לאפלה. טעם אבק בגרון. בשינים. טעם רעב ובלב, ובבטן, וריקנות. פתאום יש הרהור: מה כל זה – לעומת העיקר הגדול. תוהים עליו רגע, למצוא מה זה, וזה חולף. כמו קו־אור מחלון רחוק. מתגנבת תחושה סתומה, כאילו הצצת בדבר לא יאומן, אולי בנצח. אבל מיד אתה מציל עצמותיך, מושך עצמך ונרתע. לא לזויות רחוקות, לא מעל תהומות. שום כוח לזה. ולא חשק. ולא סבלנות. ובכלל חובה להיות חזק ומוצק, ולא נבלה. – מה עם אוכל? אומר פמפיק וקולע ‘בול’ – שיתנו משהו לאכול! – וגם תיבת ‘שיתנו’ במקומה, ממצה הכל, הם, שמעֵבר, שלא היו בכל מה שאנחנו. – אני הולך להגיד להם! – הולך? לא, אל תלך. אל תיפרד. נישאר כפי שאנחנו. כך זה סוגר ומסוגר. העיניים צרובות כלאחר רב בֶכֶה. אבל בכלל לא בכיתי. אולי חבל שלא בכיתי. רק עייפות היא. שכזו. להשתרע, לשכב, לא שום דבר. להגיע כף־ידך בלחייך. מגע עור בעור. מגע חי. ממשי. זקנך דוקר. ידך מחוספסת. אתה עודך. יום מחר עודו רחוק. לילה שלם של חיים בטוחים לפניך. אז… – ש־ש! – אמר פתאום מישהו. נכונים להקשיב. שומעים את קולו של שייקה. וכמה צרצרים נמרצים. שומעים את שייקה חוזר במדוקדק עד סופי ההברות: ‘אבידות: שני הרוגים. חמישה פצועים (חמישה?)… אני אומר שנית: אבידות: – – –’ שומעים עם תום. ממצים. מרחמים על נפשנו. זקוקים למלה מבחוץ. שיידעו עד כמה אנחנו. נותנים פוּגת־רווח. רוצים להבין עד עומק. מפסיקים ללעוס את הביסקויט. נמאס שאתה רעב. בושה. נמאס שאתה נשוא או חפץ למשחקו של מאן־דהו. מעליב שהכל אירע. כל־כך לא הכרחי היה, לא מחויב. כל־כך דרך מקרה, תאונה מרושעת וחסרת־נימוק. מתהדק בך וטופר צפרניו יצר מַמרה. קורא לריב. לקנטוּר. לא לתת, לא להניח. ואם אין בך כוח לאחרת – לפחות להרוס ולהחריב. לכפור בעיקר. פמפיק אומר: מה הענינים, שיתנו לאכול, מה הם חושבים להם! מיקי אומר – איך שהכל מסתדר כאן, נבלות! – רק אנחנו, רוטן גואל, רק אנחנו. אחד, יוספקה, אינו יכול להתאפק עוד ופורק נשימה קשה עד כדי אנחה. כפיוּת־טובה שלהם. טוב להם שאנחנו להם כאן. מתקרטעים. אם לא יקרה דבר מיד – אנחנו מתפוצצים. (אלוהים – שלא יקרה!) למה שותקים? מה השתיקה? דבּרו משהו. אל מה מקשיבים? למה מחרישים? מה מתהווה? לצעוק? להחריש צעקה? לא לנשום. רגע. להקשיב. קולות רחוקים. מתוך עצם תוכו של הלילה. עמומים. וגם מתכתיים שכאלה. הרי הם עודם כאן – בשטח. מפרקים דברים, או מביאים דברים. בשבילנו, לבוקר. עוד נכונה לנו מדורה לעבור בה. הללו שנשארו, לכך נשארו. אשרי אלה שכבר פטורים. מה כעת? שבע וחצי. אומר מיקי. מעזים לנשום. נזכרים בביסקויט המתמעך ביד, נושמים יותר, נושכים ממנו. הפה יבש, השפתיים הבקועות, הצחיחות. כולך רמוס. דיבורים מאחורי הבקתה. מתהלכים שם. צעדים כבדים. את מי נושאים? אנחנו לא זזים. בחייכם, אנחנו לא זזים. – ‘צמא נורא.’ – אומר עודד. קם ללכת להביא מים לכולם. ג’ריקן מים. אל תלך, עודד. שב, אל תפרק את היחד. נהיה צמאים קצת ואל תלך. קם ומתמתח. אוח־אוח. הכל יעבור, גם זה יעבור. מקשיבים. יתוש מזמזם עד תמצית העצבון. ופתאום מתפרץ הלב. פתאום, לגמרי פתאום. מתיר עצמו ומשתחרר. מתחיל מכה בחזקה. כבאגרופים. נדמה כאילו אפשר לראותו על החזה, בחוץ, ובחושך. איך הוא מטיח ודופק שם מבפנים מה יש, טיפש? מה? מי יודע. מי יגיד. מי יודע מה. עודד לוקח רגליו והולך.

פנס־רוח מוּעם־אור מוצב ארצה, צללים גדולים סביבו ובהרת בתקרה הסטוּפה. עודד מציץ פנימה. פחד וריח־רפואה חריף על־גבי עבוֹשת הבקתה. מישהו מתוך הצללים משגיח בו: ‘עודד?’ אמר הלז מבפנים. – ‘כן?’ – ‘רצית משהו?’ – קול אחר לעמיחי, שקט, ענבּרי. ‘לא. רק עברתי.’ להציץ עוד פנימה. אתה כבר חייל ולא ילדוֹן. – ‘מה נשמע?’ אומר עודד בלחש, שלא להתערב, דיבור שאין בו חכמה, וכבר אין להשיבו. להסתלק מכאן, מהר. שם, תראה, הם השנַיִם המכוסים שמיכות על פניהם. מהר, החוצה מכאן. בהתגברות: ‘עמיחי, אתה צריך משהו? להביא?’ – לא. לא כעת. אמר הקול הענבּרי. אחד נאנח בצללים, אנחות ממושכות, אטיות, אבודות־תקוָה. עזיבוּת־הפקר למר־המוות. אח, לנשום, ומהר מכאן. – ‘הו, רפי?’ – כן. – ‘איפה אתם כולכם?’ – יושבים שם. – למטה אצל המכשיר של שייקה. זאביק, ברזילי, עוד אחדים. עין־המכשיר מלחישה אדמדמות. דיבורים חרישיים, כבבית־חולים, ובני־נפצים ממעי המכשיר, הדי מרחקים. – ‘אמוֹר, רפי – מה שם?’ – בפנים החדר, בשלולית הצהובה, החלמונית, של פנס־הרוח, באנחות, במקום שאין לך לב להיות נוכח ממול הדבר. רפי מושך כתפיו. ‘יש לך סיגריה?’ חטף הבהוב על קלסתר משובש, עפרורי, חקוק־סנטר, רפי מגשש ידיו למצוא דיבור מתחיל. אחד – הוא מסַפר – בלי הכרה כל הזמן. עטפו בהרבה שמיכות לחימום. הרגם השני פצוע בצדו, כאן, כהוגן. – מסַפר רפי – כאבים נוראים. הזריקו לו מורפיום שיירגע. דבש פצוע בזרוע, לא ברור אם העצם נפגעה. חטף בשמאלית, ומזלו: היה פוגע לו בלב. עלי – בשכם. לא נורא, כנראה. רסיס חוזר שנתקל ונעצר במשהו קודם. השקו אותו קוניאק והוא כמעט נחנק, וכעת מבולבל. יושבים בחוץ, שם. מחכים לאוֹטוֹ. ועד שם גם הרץ של זאביק, חטף בדרך לכאן בירך, וזחל והגיע בכוחות עצמו. – עודד ממולל בסיגריה. – כמה שימהר יותר האמבולנס להגיע – יש יותר סיכויים. כרגיל. הרגמים, הם, ספק אם יגיעו לבוקר. נדפקו כהוגן. ‘ויאקוש?’ שאל עודד, משתדל לדבר רק לגוף הענין, בעבה שבמיתרי קולו, – הו, בבטן, שטף־דם נורא, קרוע… השני, מוישה, נגמר על המקום: בבסיס הגולגולת. – עודד מניע ראשו. תשישות מחלחלת. מבקש להיות נוהג כראוי, בגודל, כחייל, לומר דבר של טעם. לא להיות בכיין, מבולבל, להיפטר גם ממראה אורי הרצוץ, המפורק, נטול־הראש, שחוֹנק לך בלוֹע. – ‘נורא התרוצץ הנה והנה.’ אומר רפי ומוצץ בסיגריה. מי? אה, כן. – ‘אמרו לו.’ דיבורים ערטילאיים. ומה כעת? יבואו משם. מתקרטעים. מצטדדים ללכת לבוא אל בין היושבים בחוג סביב המכשיר. רפי אומר עוד: ‘הוא עצום, עמיחי. עובד יופי. ובשקט. יודע. סַלַמתו.’ והולכים ושופפים על כרעיהם אצל כולם. המכשיר דובב. זאביק מורט שפמו. מקשיבים בריכוז כאילו מכאן יבוא ישענו. זאביק נושא עיניו: ‘עודד? מה החברה’? – ‘ככה. רעבים. – אומר עודד יבשות. – עייפים.’ לא להתאונן, לא להכביד. סוף־סוף מה כל זה לעומת – זה. – היתה לכם טבילת־אש, מה? – טבילה? כמעט טבענו! – נו, עכשיו יהיה יותר קל. – איך? יחליפו אותנו? נשארנו ששה. – ששה?… כבר תהיו רגילים עכשיו. – ולא יחליפו? עוד טבילה? – הו, נראה, נראה בינתים לכו תמצאו את הטבחצ’יק שלכם, ותראו שיהיה אוכל, ממה שאפשר למצוא. – לאכול? כעת? גועל! איך אפשר! – זה ירים את הרוח. – הוא נרגש זאביק. ניכר בו. משתדל להשתלט. רוצה להיות מה שמחכים שיהיה. להגיד דבר נכון בקול נכון. להיות מנהיג. לולא שהדברים והעייפות והחושך והמתים והפצועים והכל ביחד, ומחר בבוקר, אינם אלא מרבים מבוכה. – ‘אנחנו מוכנים.’ – בא עתה איש גבוה ואמר מלמעלה. קובי? – ‘כמה אנשים אתה צריך?’ – ‘אנחנו שלושה. כל שלושה נוספים – כפליים תוצרת.’ בבת־חיוך, בשלווה, בגברוּת. ‘כן – אמר זאביק – הצרה שאין את מי לשלוח.’ – ‘אני מוכן.’ אמר ברזילי. ‘אתה לא. תיכף יבוא צביקו עם התותחנים, וצריך יהיה לתאֵם. השרפּנלים שלהם אינם מגיעים למטרה.’ מה עוד לומר? – ‘אולי אני אלך?’ – אמר עודד. ‘לאן?’ – ‘לאן שהולכים.’ – ‘אתה?’ – ‘למה לא?’ – אתה היה לך די הערב. שב בשקט. כמה נשארתם שם. השוחות ריקות. – ‘ובכן?’ – אמר קובי. – ‘מה כולכם ביחד? – נתכעס זאביק – תיכף יבוא צביקו. וחכו ונראה מה.’ – אחר־כך הימהם המכשיר – ‘חסל לרבע שעה.’ וכעבור־מה נקש כפתור והעין האדומה דעכה לאטה. צללים צללו לדממה. מקשיבים מאד. צרצרים קרובים וכלבים רחוקים. תמיד. אזרחיים. כולאים נשימה. נשימת־הלילה הרחבה נשמעת. מתממשת. מקשיבים יותר. כאילו יש דבר שחייבים לא לפסוח עליו. כאילו מישהו ישמיע דבר עיקרי, גואל. נושאים עיניים למעלה ברוב קשב. כבני נביאים לדבר השם. כוכבים קטנים, רחוקים, מתבודדים כל אחד לנפשו. ופתאום קש רשרוש פסיעות. וצעדים ברורים באו וצלליות על רקע השמים. – ‘הי, מי אלה כאן? – תראו, מה באתם כולכם? אף אחד לא נשאר שם? השתגעתם? חזרו, חזרו מיד! אחת־שתים!’ כאילו גבורה לצעוק כך על ילדים עייפים. – ‘מה הענינים? לחזור תיכף ומיד!’ – וביתר סבר – ‘תיכף תקבלו אוכל והכל. מכינים לכם.’ נעצרו ומצופפים למוצקות כבדה ולא נעתרת. ‘זאביק – דובב הגוש האטום, המַמרה – אנחנו נשארים כאן?’ – ‘לא כאן. שם, בשוחות. מה השאלות. תפסיקו וחזרו מיד.’ – הגוש מתנודד באי־נוח. בסבל. מתפרד לכמה ראשים משתלחים. מצוקות ביטוי. מרגל אל רגל. – רק לשתות מים. – ביקש אחד. – הנה כאן המים. – הראה קובי. מי שואל אותך שתאמר. יש כאן מי שיאמר. תשתו מהר וחזרו. מיד. אסור להפקיר שם. – אה אני צמא… גנח זה שכרע ללגום מכף־ידו. שתה וגם טיפח פניו. וקם להמתין לחבריו. נושא עיניו לשמים. מזדקף. מה חסר לו שם בשמים? ממתח שריריו ועצמותיו. מישר את הכפף. – מה נשמע שם? – הוא אומר בשקט, לעֵבר פנים הבקתה, העצוב. להיות בעורף, במכונס, בבטוּח, במאוּשש, בשיחה. עזוב כעת מה נשמע. גמרת לשתות – חזוֹר. – למה אתה צועק עלי? אני חוזר. הייתי שם כל הזמן!… מפני שלא עוזבים כך שוחות, ונשק, והכל, וכולכם יחד! חת־שתים, שתו וחזרו. טוב־טוב. מה אתה רוצה ממני. – זאביק קם ומתרומם. לא נוח לאף אחד. לא כך. לא צריך כך. ריח חרסית רטובה. הלב מתחמץ. לא מדברים נכון. משהו שצריך היה להיאמר ולא נאמר. דבר פשוט מאד וחיוני מאד, והיה תלוי כמעט בקצה הלשון. חבל. אין שום מפלט. אז בואו. רוטן מיקי. והעדר הקטן חוזר במפורד, במקורטע, בלא מתואם, בגלמיות כבדה, ונעשה מהר צלליות על רקע השמים הבהירים, שנבלעו מהרה מעֵבר הבקתה. מרחבי הלילה.

כולם עומדים. למה כולם עומדים לא ברור. חבל שלא נאמר דבר אחד, אשר הכל מיחלים אליו, מחכים שיימצא מישהו שיודע לאמור. ותחת זה נמלטים כל אותם דיבורים ללא צורך. מנסים קצת להסתובב. ולא זה. אסור לחמוק מן הידיעה. מן הפגישה עם הידיעה. מסתובבים אחרת. לצד זה. אבל האבּסוּרד רק בולט יותר. מנסים ללבוש נשימה אחרת. להשקיף מערבה. להטות אוזן. אחד פתאום שוכח ומתחיל שורק לו חרש, ונזכר כרגע וחדל. מה לעזאזל אתה עושה עם עצמך. שנַיִם עוברים ותוקעים לתוך ידיך חפיסת פכסמים, קופסת מיץ ומגע יד אבוקה, ועוברים הלאה. – ‘אין לי שום חשק לאכול…’ אתה מתאונן באזניהם בבחילה, ומכפות־ידיך אל בית־הבליעה רצים ריגושי מיאוס, תחושת אבק ושמנוניות ויובש בלה. אבל הללו עוברים להם, בלי לגלות לב או תשומת־לב, ולא מנסים גם לשכנע. ‘איך אפשר לאכול כעת, כשכל זה…’ אתה אומר אליהם, אל גבם המרחיק, במרירות, ומפצח את המעטפת ונוטל ונוגס מן הפכסם ודורס אותו בשינים. אבל המיץ שמנקב הקופסה, אף כי חם ותפל־ומריר, רטוב הוא ונלגם בנקל, בלא להרפות, ביניקה אחת ממושכה. ‘שמונה.’ אומר ברזילי מעל שעונו. קצרה רוחו מאד. דבר שהוא כאן אינו כשורה, עוד לפני חשבונות הקרב, לפני סיכום ההזנחות, הטפשוּת וקוצר־היד, הרהור אחד יש, שנדחה או חומק בלי חשׂך, ושצריך למצוא אותו ולהאזין לו, להבין את אשר מוּשׂם עליך להבין, באלה התנאים ובזה המקום, אלא שמי יודע מה ומי. לשוא אתה מתכווץ, הניקור שבלב אינו מוליך אלא לזעף בלבד, זעף מיותר, שבכל שיפגע רק ירע לאנשים שלבם רע עליהם. רחשי־כעס נלבטים. כאילו התלו בך. אין ברירה אלא להקיף את כל הגל הזה בריחוק מכל צד, ולהניד כתף ולדחותו לעזאזל, לא פתוּר ולא מובן כאשר יהיה, גם אם אתה משליך תפילה סתומה שבלב. אח, אלוהים, כל זה. הפכסם היבש, הלא־נטחן, נהפך כולו חצץ צחיח בפה. מי יתנך עתה קהות, שתעגל כל זוית חדודית. מי יתנך שוכח הכל מכאן ולאחר ימים. האֵימות, והטפּשוּת, והחטא והעונש – פטור מכל הד ריגוש שהוא, מתאבן עד לאחר ומעֵבר לכל התלאות. שכר ועונש! הבלים. כלום רק הרעים מתים, או מתו? יאקוש? או רק שמזלם רע, וחוטפים במקרה רע, בלי שום קשר לטוב ולרע. העיניים צורבות. לא שומעים משהו? לא שומעים ולא רואים. רק מכרסמים, כזבחי מתים. מוזר כי כעת, פתאום, נדמה כאילו, בעצם, מלכתחילה, נועד לכך, מתחילת ברייתו היה אמוּר לזה כאילו זו היתה תכלית תכליתו כל הזמן, תמיד. רק איש לא ידע. לכאן הלך, לכאן רץ, לכאן גדל כל ימיו. לא שום מקרה ביש כאן אלא הישג שהשיג את יעוד היותו. שאם לא כן – איך זה היה מה שיש, ואין אחרי זה כלום? השג השיג, כנראה, את טעם מה שהיה. סוף־סוף לא כוונותיך הן מה שאתה, אלא רק מה שאתה אתה. אדם אינו אלא סכום מה שהוא. וזה הכל. לא? פינקו אותך כשהיית ילדוֹן. טיפחו אותך, שמרו מרע, שקלו אותך, קראו רופאים, קנו לך בגדים יותר ויותר גדולים, על משקוף הדלת חרץ אבא גבהך מדי פעם, קו מעל קו, דאגו מתי תחזור מן הטיול, חבשו לך פצעים, נזפו בך, הטילו עליך ללמוד בעל־פה פרקים בתנ"ך, בביאליק, שתדע היסטוריה, הוכיחו אותך על פניך, צחקו כשהיית מצחיק, נפתעו מחדש כל פעם שראו שאינך עוד כאשר היית, שקדו סביבך, דנו ושקלו עתידך, בנו מגדלים, אבא־אמא, המשפחה, דודים ומורים, ציבור שלם הירהר מה טוב ייצא ממך, מה לעשות יותר, מה ראוי שתלמד, איך להכשיר ידיך, איך לסייע, שילמו, חסכו, אספו, מנעו, המליצו, היית חלק ממעגל שלם, ברחוב שלכם הכירו אותך, פה ושם היו צועקים אליך שלום, וכל זה – בשביל? הה, הנה. רוּטשה בטנך ברסיס, ודמיך שתתו ממעיך בתוך שתי דקות, בצעקה אחרונה, ונתרוקנת, ואין. זה הכל. לזה היית צפוי. לכאן הלכו הדברים. פסיעה אחר פסיעה. מנוהל בדקדקנות שלא תחטיא ושלא תאחר את הזמן ואת המקום, נמצא על־פני קו מעוף הפגז – כאן, דווקא, ובדיוק למועדו. והראָיה? – הנה. עובדה. כאבן נופלת ארצה – השיג את תכליתו ההכרחית. – זאת כל ארוחת־הערב? – בלי תיאבון, אני רעב. אולי לא רעב ללחם ולא רעב למים. שומעים? מה שומעים? לא, לא שומעים עוד. לא רואים דבר. לא רעש אוטו ולא אורותיו. ולאור הפנס, כשהביאו, היו לו פנים לבנים עם תלתלים שחורים מעורבבים על המצב, והסנטר המוגבה לאחור, בנפילה שאין אחריה עוד. ובסך־הכל בן שמונה־עשרה. אולי עוד טיפה. מה כזה יודע. אלף אלפי דברים שאפשר לדעת, ושתענוג לדעת. מה הוא ראה מחוץ לכפר הקטן שלו, מחוץ לחיפה, לתל־אביב, ספק אם היה בירושלים. זה הכל. מה הוא שמע מחוץ למורים שלו, לאבא־אמא, ולעשרה חברים זאטוטים. מה הספיק למצוא בעולם. איזה קול שמע. מה הוא יודע על בחורה. על שנַיִם יחד זה עם זה. גם לא נשיקה אחת, בטח, מאז היה בן ארבע. היה מסב ראשו מפני נשיקות אמא, כי לא נאה. מה הוא יודע על יציאה לחיים, על עצמאות, על עמידה על רגליך שלך, אדם ברשותו. רק שמונה־עשרה פעם ראה סתיו. פרוח החצב וקֶמֶש היקום. בעשר מהן היה ילד קטן. ובשמונה רק התחילו עיניו נפקחות להבין. אולי זו לו רק שנה או שנתים התחיל יודע ומכיר והוגה. כולו בהתחלה, בקו ההתחלה. טוב. כל זה ידוע מזמן. מי לא מת היום צעיר. לא. מסתבר כי רק לזה, לזה מן הכל, למעשה, היה לו כוח. דבר אחד לא ידע. והשג השיג אותו, דמו התרוקן ברגע. הרחק מכל אפשרות הצלה. יש אנשים שבמרוצת הימים נעשים מומחים לכל מיני דברים. יש מומחים לצמחים ויש לבעלי־חיים, ויש למכונות, או לספרים, ויש אפילו בעלי נסיון קרבי. ויש גם בלי, כלום, מומחים לכלום. ורק למות צעירים בלי כלום. בידיים ריקות. רק התחיל נודע להם. זה רק הריחו. ולא־כלומאים הלכו ונסתיימו. כלולים בתוך הכלל האלמוני של ‘אלה־שנתנו־את־נפשם’, ש’בזכותם־אנו־חיים'. הו, די. הרהורי־סרק. די לדבּר. שיעבור כבר זה ויתחיל הבא אחריו. פנים חלקות. ילד ממש, בלי חתימת זקן, חיוֵר נורא, שום סימן על הפנים. והכל היה בבטן. השׂיער השחור. והפנס. הו, כסה בשמיכה. כּבּה את הפנס. מספיק.

חמתו של ברזילי צלחה פתאום. הרגיז להיות כך, ובהידוק־שינים קם על רגליו ועמד. הקשֵׁה את עורך, בן־אדם. אַל תנַח. לכלום לא. נזעף הצית סיגריה. וחוץ מזה מוּשׂם על מישהו, במקום המחורבן הזה, להתחיל לחשוב מחשבה על יום מחר. מישהו חייב לתת דעתו על הקרב. זה שמזומן להתחיל מחר בבוקר. שכל מה שהיה הערב לא היה אלא ראשיתו. ברזילי בא אל החבורה. אבל בבואו כבר נשמע קולו של מנוע מתאמץ במעלה הגבעה. וכבר קמו הכל באנחת נושעים, ויצאו לקראתו. ובעוד רגע פלט הג’יפ של צביקו, כשהדמים, שנַיִם־שלושה אנשים, ומיד פירפר בגרון הצורך לפרוש זרועות ולצעוק אליו בספיקת־כפיים: צביקו! הרגו לנו את יאקוש! שמעת כבר? ואת מוישה הרגם, ובוא תראה מה עוד! תראה אותנו! – – אבל אנחנו קשיחים, ומוטל עלינו בתוקף עם־ישראל ואדמת־ישראל להיות קשיחים, וגם נאה כך לגברים. ללוחמים. לדבר מעט, במעשיוּת ככל האפשר, ובהבלגה, ויותר ממנה. וצביקו קרא אליו בחשכה את זאביק, והיה ברור כי האחרים נקראים להסתלק, ולהותיר את השנַיִם לבדם לשיחה ביניהם, ושלא תתחיל הצגה בציבור. – ‘מישהו שייצא לקראת האמבולנס.’ אמר אז צביקו לכלל, דבר לענין, לגופו, והתברר מאד כי אנחנו איננו לבד, וקשורים בקשרים, ועם ישראל מאחור, וגם הסתבר טיבו של רעש מאמץ־מנוע נוסף, שהאוזן כבר היתה חושדת־חוששת לו זה כמה. כעת יתרחשו דברים. אבל אנחנו נחשוק שפתיים. לא ניכנס לפרטים. נביט, כדרוש, על הכל בכללו. וזה יחלוף מהר. מה הדבר באמת, יחשוב כל אחד לעצמו בעוד שבוע, או שנתים, או בכלל לא, כחפצו. וזה עדיף. מתאמץ וחורק, משתדל המנוע שלמטה באורות מועמים. אבל היכן שהוא למטה, פקע כוחו ודמם, וגם אורותיו כבו וטוב שצריך יהיה לפעול עתה פעולות ממשיות וטכניות שונות. שיתנו גם לך לעשות במעשים. ראשונים יעבירו את שני הרגמים, ומהר. מישהו כבר מטלטל בפנס־הרוח. ואלונקה נישאת אחר אלונקה. בהמולת הרבה צעדים מתנגפים ויורדים. קשה לראות, אבל לא צריך לשים לב. כאילו בכלל. נגיע ממילא. זו כבר אינה בעיה ולא קושי. זה לא. הפצועים באים ברגליהם, עד הג’יפ. וברץ של זאביק תמכו מכל צד. אחד מהם, שאולי נדמה לו שהכל מביטים בו לראות איך יעמוד בנסיון, מכעכע קולו ואומר ככה: ‘אולי אני אישאר? אולי צריך לעזור פה?’ וזה עלי־יופי. תקוף בלומוס־מה. נדיבות לב קודח. לא להיכלל בנפגעים, במוּצאים, בנוטשים – ובלבול־מה. מחייכים משהו. כאילו כך זה פותר. וכעת את השנים. הגלומים שמיכות. משום־מה לא באלונקות, אלא בזרועות וברגליים, ואמצעיתם לאור הפנס הנד, שקעה נתמשכה בכבדה, והראש היה משומט הפוך, לאחור, קטול, מצודד לתנודות. והאור שמן הצד, היה מדדה ומטיל לצדדים עמודי צללי רגליים, מצטלבות נפרדות ופוסחות זו על זו. השכיבום על רצפת האמבּולנס. מישהו לא כבש אנחה. משהו לא כשורה, לא עשוי כראוי. שיעבור הרגע, קחו וסעו מכאן. סעו כבר לעזאזל. קובי מתיצב אצל צביקו לומר מלה. חותך ומנתק הרגשות נבוכות. מתנודדות. על סף בחילה. קובי עומד על צביקו בענין המיקוש בלילה, ובקול אין עניני ממנו – מדוע שלא יתחילו עתה מיד בעבודה, למה לבזבז שעות־לילה יקרות? צביקו מוצץ בסיגריה ומסב הסכמתו דרך זאביק: יש לך משהו נגד? אבל הלה מושך כפתיו קצר־רוח להיוָתר הוא וצביקו פנים אל פנים, ולומר מה שרוחו מציקתהו לומר אל צביקו, או אולי לומר מלה של הספד? באופן שאין לקובי אלא לשמוע זאת כאישור גמור, ורק עוד הוא מושיט יד לאפלה ואומר כי הם יוצאים דרך כאן ככה, וגם יחזרו מכאן, ושטוב עם יודיעו לכולם, כדי שלא יהיה נדמה למישהו פתאום משהו, ויגרד לו בכף־היד לירות… ונותר משהו מעין חיוך, כשהוא סובב ונפטר לחושך, ומיד אחר־כך הותנע האמבולנס והתחיל מתמרן בזהירות הפיכת פניו לאחור, והכל היו מַנחים אותו בהרבה טרחה וּב’הופ!' רעשני, וב’תן־עוד־טיפה!' ליליים, שקודים להועיל, כאילו כך ייוָשע הדבר, אובדים בלילה, מנותקים ואובדים בלילה, עד כי לבסוף גנחה הצללית המרובעת, ונעתקה ויצאה לדרך ונתבלעה כרגע. והיה ריק.

פרק שלושים

הו, טוב ללכת לבסוף. לחוש את האדמה מתקפלת מתחת הרגליים. מהו חופש? אין חופש אלא הלוֹך. הברכיים מתישרות סוף־סוף. סוּבּכי־השוקיים קפיציים, וסולית סנדליך שׂשׂה להתרפק בחמיקה על העפר הפריר, חוֹצה אִושת קוצים, לחש נשימה השדה. פחד? לא שום פחד. ריק ופנוי ורדוּם מכל עֵבר. צרצרים כה וכה. דגשי ניצוצי יהלומים. העייפות מתפקחת, צונחת כבגד. כולך קל ובהיר זקיפות. גם שני הצוערים באים בשטף בעקביך. כובד הילקוטים, התנגפות הסטנים לעתים, ואתי החפירה. אשרי אדם הולך. שוקעת בנבכי צפון, כבעבטיט, והפוכה על גבה – הדוּבּה הגדולה, ואילו הקטנה חטמה בה, כנוברת במפלתה, וזנבה זקור, יתדי, שובב, ובקצהו מהבהב כוכב הציר. בין שתיהן, כרגיל, מתפתל התנין הגדול, נחש־בריח, נחש־עקלתון. ועוד מעליהם רוחצת בשביל־החלב קסיוֹפּיה, רוכנת לרגלי אדונה המלך קיפאוס, הנהו מסב לו בנוח ובדממות. אדמה חוזרת מעלפונה. נשום עמוק ושכוח כל שמעֵבר לגב, מזה. וזו אנדרומידה היפהפיה, רתוקת־השלשלת. רשרושים שונים שמנסים להדהים את הלב, אבל הוא גוֹאה והודפם מעליו. אושר ללכת. הלילה גדול ועמוק, בלי טיפת רצח. נעצרים פעם ושתים, מתכופפים להאזין, כובשים נשימה ומאזינים. שומעים שלוַת אין־קץ. גם התכנית פשוטה, והצוערים המתנשפים מאחור ובולעים נשיפותיהם, בקיאים ויודעים, והכל יהיה למישרין. מה נחמה גדולה מהיות ידיך ורגליך עסוקות ובולעות את כולך למלאכתך. לילה כזה עושה ברור כי העולם טוב ביסודו, בזה אין טעות. צעדים וצעדים. דבר אחד משתדל לצוף, להיזכר. ולא ברור אם צריך להניח לו. שידמדם לו כבחלום. הקור היה כוזב. כלל לא קר. ליל־קיץ חם. מקוה־זפת עמוק מתחת שמים ירוקי־בהירוּת. מצפון־מזרח מערבה הולך נהר דינור, מעוגל, מחוצץ, באפיק חרב. צרצרים עדינים. עד כאן. חבל שרק עד כאן. תאוה חונקת בגרון להוסיף עוד. לעשות דבר עז. מפעים מזה. להתל בסכנה, להתגרות בה. להיות מעֵבר להירמסוּת שנרמסים, שנרמסנו. ריח לחוּת קש לילה. ריח שדה שלוּף. ריח ליל־קיץ פתוח. קצה החריש. כאן אנחנו. על מקום שביום רק צופים בו, מבקשים את האויב. מכאן ועד שם, קו אחד ישר. – ‘אתה תישאר כאן,’ לחש לאחד מן השנַיִם, ומוזר היה לאשר בלחישה כי אינך לבדך. 'תשמור את הכיווּן: מערבה. ישר ככה. ברור? יוצאים. שלושת הילקוטים. מוקש על כל שבע או עשר פסיעות. הקו השני למעלה – בין הרווחים. ככל האפשר, וככל שנספיק, ולא לשמור רווחים או מיתארים סדורים. וזה בפעם הזאת, אחר־כך נראה איך עוד. הראש צלול, כאילו שתית מימי מעיין, צונני־זוך, לפנות בוקר. רצון לשיר. נפלא לשתוק. שאיש לא מדבר. שלא צריך דיבורים. שרק מרגישים בפתוח. יצר ושכל יחדיו. מחוץ למלחמה. מחוץ למתים. אף כי במוקשים. מחוץ לחתף היד האלימה. הטומטומית, של הענק שתוּם־העין. מחוץ למעגל הכואב, המדוכדך. בחוץ, בפתוח, בללא־גבול, בטרחת העשייה, באדנוּת למזימות, לתנועה חפשית. לעזאזל: כמו זאב־ערבות. מצטווח כנפשו ובלתי־ניזק. לעזאזל, להתגרות בסכנה, בחושך, באפשרויות, בנמנע – להעֵז עוד, לקפוץ להרפתקה, לצאת מן הסדר, להחציף עד יותר מיכולת רטט הלב – למה לא. ככה. לחטט פה באדמה, לשכב לחוש אותה, לנשום אותה, לנשוף אליה, לגחך, לחכך בכתף את הזיעה. ריח אדמה מחוטטת. נענה. ריח חריף. כריח הטיוּן. ריח מופלא ודקיק. ריח מאז. מכאן ועד שם קו ישר. חפירה קלה, מטמינים, בודקים, מכסים, בנחת, רק הנוקר יציץ, בן שטן. הדורך – יתפצפץ. אף כי כעת לא יותר ממעשה זריעת תפוחי־אדמה. ובהבלגה על תרועת אדנוּת. כלל לא כאילו במוקשי־מוות. שותלים פקעות סייפנים. מוות אין פה. נקי פה. טהור פה. ורק להניח כך, שלא נסתום לעצמנו את הדרך הלאה. קו פשוט ומובהק: עד קצה החריש. ושם? לא, שקט למטה בעמק. ללכת להציץ. להתגרות בפולימפוס השואג? אין איש. וחשך מדי. מה אצלם כעת? כמחנה המדיינים. חזוֹר, פוּרה נערי, אל השלוש־מאות מאחור, שרוק להם, וקחו כדים, חברים, ולפידים, ובואו. ואלוהים עמנו. כי עמנו אֵל. טוֹב. לכסות בזהירות ולא יותר מדי. שקט עמוק ושלם ואחד. לא מוזר שבלב השקט שמשני עברי הקו, אנחנו הם הטורחים ומכינים מוות? מה, בעצם, מחמיצים כשמתים? הזדמנות מיוחלת. את ההזדמנות המיוחלת. כשמיחלים? כן, כשמיחלים. ואולי את ההזדמנות לברוא לך את ההזדמנות שלך. אולי. מצלצל כמו אגדה.

אבל כל־כך קשה להשלות את נפשי, גבירה מיוחסת זו ומפונקת. אין דבר שמרדים אותה לגמרי. גם בשנתה עינה פקוחה ואזניה רגישות, כשל כלב־רועים. ועם זה, כולי קופץ לקראת. כולי מחכה מתוח, נרגש ל -. שישרוק, שיקרא לי, וארוץ ואדלג אליו. מעֵבר שבע חומות, מעֵבר שערים ובריחים, אדלג. (אנה? אל מי?) תן עוד תרמיל. בוא חפוֹר קצת. ריח שדה לח. עצוֹם עיניים. ואני כולי עורג. אילו רק ידעת. כולי־כולי ריגושים, ריגונים, חולה ערגות אל… אל מה, חביבי? אמור: אל מה? חמור נוער רחוק והלילה מתהפך לישון עמוק יותר. אני בהיר לגמרי. שום שינה. חרף שלושה לילות ללא שינה. מתחכך בצלע השלוחה. אני אחד ממשק גדול. בן־טובים. נדוניה עשירה. בעל־אחוזה. נותנים לו מה שלבו חפץ. אם יבקש. משתדלים להתחשב. אפילו כשהן קפריזות. יתנו לו לנגן אפילו. אם יבקש. אם יבקש ישלחו אותו ללמוד. אחת היא מה. גם אם יהיו קשיים בתחילה (הויכוח הנושן – למה זכה בן יוסלה במה שלא זכו ילדים חברים אחרים). אבל, כאמור, אפשר להתגבר: אם יבקש יפה. או אם, למשל, אמצא לי נערה – נורא יהיו מרוצים, כעת תתישב עליו דעתו. כעת יהיה ממנו בן־אדם, לבסוף. נוסע מוזר אני אצלכם, חברים, אלא שהזמן, כאמור, הזמן הטוב… כעת נגמר קו אחד. כל־כך מהר. כל־כך פשוט. מה היו המניעות עד עתה. כעת ילכו הנערים להביא טַעַן נוסף. אני אשכב פה וגם אהיה לי לבד. ‘שימו לב לדרך, לחזור נכון, ישר לכאן.’ יוּדלה וחיימקה. כולנו טובים. כידוע כידוע. ואחר־כך נקח מוקשי נגד־רכב אחדים, ונרד למטה יותר. ונראה מה נספיק. הלילה גדול ולפנינו. קו אחד ומשני עבריו, בעומק החשכה והשקט, מתכננים אלה מכאן את מותם של אלה מכאן. אבל זה הכל מבחוץ, מלמעלה. בפנים, כשאתה מסיר וקולף את כל הקליפות – מהו הגרעין לבסוף? או אולי הכל קליפות, קליפות בתוך קליפות, בָּצָל אין קץ? מי יודע. אמור אתה. מה לאמור? אמור: למה האזניים הקטופות, איזה ספינות טבעו לך – או שמא רק התגנדרות היא, ופני פייטנות, בלי שים־לב שכבר נסתאב והיה לזרא? שנית: מה זכותך לתבוע לך תביעות? בשם מה, לכל הרוחות, מוּתר לפרצוף כמוך לדרוש מחוט ועד שרוך־נעל? משום שאתה אתה? משום שפעלת דברים? מי חייב לך, על מה? זאת צפור־לילה. אוח או כוס. וזו למעלה ישר היא אנדרומידה. חייבים קצת להתאמץ כדי לצרף אותה נכון. מוזר למה צירף המצרף הקדמון דווקא ככה, לולא האגדה שהיתה לו. שלום, יפהפיה. מה חדש בשמים? יאקוש בא אליכם? אבל, חברים, האם ביקשתי לי דבר? תבעתי לי כלום? האם לא אתם המבקשים שאבקש, שאביע משאלות, כלפי כוכב נופל, אף נעלבים כשאני שותק, מפצירים וגם תובעים שאוֹמַר מה, שאגיד למה איני מגיד, וסבורים כי אין זו אלא יהירות זאטוטית, על גבול גסות־הרוח, ומה שודאי: כפיוּת־טובה, על כל מה שגמלו עמדי. זה שאינני מבקש לי דבר. מיד מתגלה לכם שנתגלתה מחתרת פרטית במחנה. יחיד פלוני כנגד הציבור כולו. והסכנה אינה לו לעצמו בלבד. חס ושלום, הבנין כולו בסכנה. מה לאמור לכם, חברים? (נפלא איך שאני מוטל על גבי בשדה, בין המְצָרים, ידי משׂוּכּלוֹת תחת ראשי, ומדקלם שאלות־ותשובות ברוב רגש!) אבל הנה יצחק ארזי בא לשוחח. שלום. שלום שלום. מה חדש. ככה וככה. מזמן לא נפגשנו. ימים רבים. בין כך ובין כך הוא מקמט מצחו ומגיע מהר אל העיקר: האסון הוא – התלישוּת. נכון. החינם מוחזק יצחק ארזי כיודע לשיח את הנוער? ליח ילדוּת, אומרים עליו, ניכר גם בליח עיניו, נוסף על מה שהוא אבן־פינה כשלעצמו, יסוד מוּסד (במשק, בחברה, בתנועה, בעולם שלנו). מה שצריך לדעת – הוא אומר – זה להכות שורש במקום אחד. והשאלה תנוסח כך: האומנם תלישות בדור הצעיר? והמשימה היא: לעבור מהרה את יסורי הילדות וההתבגרות ולהיות גבר שייך לדבר האחד כולך, הנה כאן – המקום הזה, החברה הזו, הדרך הזו. וככל שמקדימים – כן ייטב לכל, וכן נוכחים לדעת כי לא רק שאין זה מועט, אלא הוא המרובה ביותר, העשיר ביותר, ובלי הסתייגות: השלם ביותר – איש וביתו. זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום. כידוע. ומה שאתה עושה אינו אלא ריצה והתרוצצות בתרמיל ריק. אבל… מה פירוש אבל?… אין אבל. יש רק יסורי־התחלה. והם בהכרח חולפים עוברים. מיד נפתחת לפניך ומתגלית האידיאה, ואתה אליה, והמשק, והרעיון המקשר הכל, וזה תמצית הדבר. – נכון. ובכל־זאת: ומה אם?… אין אם! אם יודעים להשתזר, להקריב דברים פה ושם, לסבול עת־מה – מגיעים. לחינם אתה נפתל. השכר, ההישג, בסופו, עולה על כל ההשקעות. השלמוּת, השרשים, האושר להיות צומח כמו זית כבד, באדמה דשנה. זה נכון. אלא מה? לא, מה יש בפי לומר. אין. אתה צודק בכל. כל־כך צודק ש… אבל לא, אתה באמת צודק. – אם כן איפוא? – מה אם כן? – היכן אתה איפוא? – יצחק ארזי מושך כתפיו (גם יאקוש מושך כתפיו). נכזב ממך. ברור שהוא חושד בך. לא רק שאתה מעלים דבר, אלא שהענין, בסופו, ייגמר בכי רע. לבו מגיד לו. עם זאת לא יאמר נואש. ובהזדמנות ראשונה, ופעם אחר פעם, ישוב לנסות להציל. חולצה מרובעת תלויה מעל המכנסים. שׂיער מאפיר ומכבר לא מסופר. עיניים משוקעות העמק בארבותיהן. ניצוץ קטן מהבהב בהן כחודה של מחט. וידיים כבדות, מאוגרפות כמעט, כלי־עבודה טהורים, עדינים ומגושמים כדובים. פונה מעליך לא מרוצה. בדרך יגחן לקשור דליה סורחת של בוגנויליאָה. ויחכך בידו את ערפו הצמרי. לא, אתה בלתי־מובן, אתה פרובלימה.

חבל־חבל. הנה שאלו־נא גם את המטפלות ותגדנה, חבל, ילד טוב היה, מאד רגיש, איזה חיבורים היה כותב. מה אין המטפלות יודעות, ומפה לאוזן, בבית־נשים: איפה מוצאים לו ילדוֹנת, נחמדוֹנת שתשכּר לו לילה ותדריך אותו יומם? אפילו זה, אצלו פרובלימה. פרובלימה מפרובלמת מכל עבריה. מטפלות שלי. עפר אני לכפות־רגליכן המגוידות, המכחילות. לב־זהב. יצחק ארזי, מי אני ומה אני בפניך. משקי שלי כולו – נפשי תחתיך. למה לכם כל הטרחה הזאת? על שה תועה אחת? – מה־זאת אומרת, מה־זאת־אומרת! אצלנו… וכל נפש… אנחנו! אבל גם העץ החסון ביותר, חברים, התקוע במקומו ביותר, הירוק ביותר – יש לו עלי־שלכת, עלים נושרים, לא? יהא בעיניכם כאילו אני אחד. עלה־סתיו נושר. נשר לו עלה, לו יהא כפרתנו. – לא. בשום פנים. לא בעץ שלנו. אצלנו לא. שלכת אצלנו? כבר שלכת? בראשית האביב? אצלנו חברה חדשה. יסודות חדשים ובנין חדש. יהדות חדשה. חברת־עובדים מושתתת על אי־ניצול, כל אחד לפי כוחו, כל אחד לפי צרכיו. והכל. אחד כמוך, גם בשוגג, או באקראי, עשוי עוד להציב סימן־שאלה אפשרי, על דברים וערכים שאינם אלא יש פשוט וגמור. שכּן, מה אבד לך? מה חסר לך? מה המשמעות שהיתה ואיננה עוד? אתה היושב בלב המשמעויות, בתוך תוכם של חיים מתהווים, של חזון הדורות, פשוטו כמשמעו, באמצעה של חברה בנויה על צדק, הבונה מחדש עם, אדמה ואדם, – ולך אין משמעות, לך חסרה המשמעות, אבדה אי־כה ואיננה? האין זה פינוק? או אולי סירוס־לב? או פשוט: תלישות? מה עוד למעלה מזה. הגד, מה? ואיך אתה מוצא לך פנאי לחַשב חשבונות הפרט שלך, בתוך כדי הזרם הגדול, כשהכל נשרפים על המעשה הגדול, ובאמצע! איך אתה מתפנה לך להגיגי־סרק שלך, לכל השיראין והמשי והפכין הקטנים של איסטניסיות – כשמוסדי עם וארץ מטים! ומי אתה סוף־סוף, באיזו זכות, באיזה שם, ולשם מה? איזו חירות חסרה לך עוד? מה עוד חירות ואיננה כאן, אצלנו? על חסרון איזה פרט קטן שהוא של עצמיוּת – אתה מהפך ובועט ביסודות? ובכלל, ובכלל… כן. (אמא, אני יודע, בוכה חרש. אבא נושך שפתיו, מכרסם את שפמו). טוב. חברים. מה אוֹמַר ומה אדבר. מוטב ואחריש. ידברו אחרים. אגב, יצחק ארזי, שמת לב אל החבורה הצעירה הזו כולה? זו שמימיה נאמנים, אָכלה ניתן, שעתידה לפניה וכוחה במתניה – שמת לב כי יש פעמים… לא רבות ולא חשובות, ולא מלמדות כלום מן הפרט על הכלל, אבל פעמים של, כאילו, עקימת־חוטם, או לגלוג־מה, נאמר: הוּמור טוב, שנשמע אפילו, לעתים כדברי־ביקורת, ויש אשר אין זה אלא חרישיוּת־יתר: הלוֹך פתאום חרש. בפרטיות, כאילו דבר־סתר, בהצטנפות בפאת מיטה, או בין חושך לאור, או בין לב ליומן, בין כותב למכתבו, בזוית הכרם, מעל הואדי, שאין לה תשובה החלטית ואחת, שהיא לא פתורה כל־צרכה, דבר־מה עתיק נושן, לא מסודר, כראוי למשק מסודר, ולחצר מאורגנה למופת – מה? טוב. נאמר שזה לא. לא נביא ראָיות מזוטות. או מאחרים. נדבר רק עלי. נוח יותר. לא פוגע באיש, לא מקפיץ בעלי־זכויות. אני, הרי, מועד לכך. קצת פייטן (שְשְ, הוא לא אוהב שמדברים על זה!…), קצת כזה־מין, בעל התלקחויות קצרות של אמונה, וימים רבים של נפילה; דקלים בודדים במדבר־ישימון. פתאום צחקנות פורצת צווחנית, מעל כל סייג, בהפגנה, בשובבות מקניטה, מעוללת, מתירה לעצמה חירויות מוגזמות, צבעים עולזים, ברקים, חריפוּת־לשון וזיקי עיניים. וימים רבים זו שתיקה קודרת. חשוקה בחישוק. פה קפוּץ לב כגלד סוליה. מהודק. צפוּד. עיניים כבושות בקרקע. ובא מחר אחד וכולו נרגשוּת, שאין לה כל סיבה של טעם, כאילו… נאמר, פירקו כינור מתיבתו, והרימוהו מול הרוה הנושבת… וכולו עונה הוֹדד, רוגש מתנגן באפס־יד… ומי לעזאזל צריך את השירים הקטנים, הכלומיים האלה… את לב מי הם שרים? את מי הם מעודדים לקחת טוריה, ולצאת להתישבות? לעזאזל השירים השרים לב איש אחד. ולא עוד אלא שבמגושם, במרוגש, במטופש! כמה היה נוח וטוב, לכולם, לוּ היתה לי טענה כלשהי אל מישהו. על שיכון, על ריהוט, או על כל ענין מעשי־סידורי שהוא. דיון על יוקר השקעות, או ריב על תפישת־פיתוח מסוימת. אבל זה לא. לא על זה יבכה לב. האם אמרתי צר לי המקום? לא החדר. לא השולחן. לא בניני המשק. החדרים שלנו, השירותים שלנו, חדר־האוכל שלנו – לי אין טענות אליהם, ובראש כל הדאגות – תמיד אנחנו, הילדים. ואיך אירע שנשאר לו אחד כזה שקר לו קצת בתוך החום הכללי. שהרגשתו כצפור־נוד בכלוב. משום־מה. והוא – כבר בחור מגודל, ברוך השם, המבדיל כבר, לכאורה, בין תכלת לכרתי. נחמתו מה היא? אחת: כי הכל, בין כך, יבוא מאליו. אם כך ואם כך. הרגשה צורבת: חומקים חולפים החיים. מה שעבר – אבוד, אבל הלאה מה? ומה אתה מאחל לך לקראת הנה־ימים־באים? אמן, ואמן, ששים־שבעים שנה במישור המפולס. ככה? מה אני יודע? לי אין. בי הכל הומה. אמונות וספקות. ויותר ספקות ופחות אמונות. הרבה דברים שלכם כבר בחזקת ודאי. אמת אחת ואין בלתה, – לי אין מה להשיב עליהם – אבל כשמש אינם ברורים לי. ברור כשמש נראה לי שעלי, אלוהים אדירים, למצוא, שעלי, סוף־סוף, למצוא וקודם לזה – ללכת לחפש, להיות בדרך, בדרכים, לקראת, הולך ולא חונה, נודד ולא יושב, יחף ולא מנועל, חסר ולא בעל, ריק ולא מלא, ומי יודע מה, ואנה, ומתי, מי יודע מה לפני. שאי־אפשר להתחיל התחלות בפשטות: הנה זה הדבר, ומעתה הוא הוא. עבודה, ואדמה, ועצמאות, וחופש וצדק, וכיתתו חרבותם לאתים? או שמא משהו שעוד מהלאה, שעוד הרחק, או שונה לגמרי מיסודו? והחופש הזה – מהו? על מה בני־אדם סחים? על יום מלא שפוטר אדם מחשוב עליו, ומן הצורך לטרוח בשאלות – זה הוא החופש? או לא זה, אלא רק להיות בלוּע בשירה, בלתי־קשור לכלום, פטור מכל אחריות לכלום – דווקא זה החופש? להיות רק חושב ולא נוקף אצבע, רק משלח חפשי את דמיונו על ארבע כנפות הארץ? (הו, מה הם יודעים! מה אפשר לאהוב בנשמה של צימוק, בחוסר דמיון, בכנפי ברוָז – מה נשאר אז יפה!) או פשוט: לא לעשות אלא את שמוצא חן, ולומר לא לכל אשר בעיניך הוא לא – כלום זה מיטב החופש? או מתכוונים להרמוניה שתהיה בין אדם לחברו, בין אדם לתקופתו, להליכה מתואמת ומתוך רצון טוב יחדיו, לקראת, בדרך הרחבה? חופש־חופש. האומנם זה החשוב מכל? חופש? אין נעלה ממנו? אין קודם לו? וגם יכול כל אחד וצריך לקחת לו חופש? או רק מי שעשה ופעל כך וכך בימיו ואשר לבו בו רחב וגדול ונושם כך וכך – הוא רשאי ומוּתר בחופש? חופש־חופש – שאלות של סרק. לאן הן מביאות? כרגיל, מאין ברירה, שוב אל אותם השירים הקטנים, ואל הנחמות הקטנות, עם אורך־הרוח החומקני… אורך־הרוח הנכנע לכל שכבר הוא יש, כפי שהוא יש. משום שחבל עליו – הרי הוא כבר יש! הוא כבר הוא! ובכן, פייטני? בוא נראה אותך עושה מעשה, ואגב שמדליק סיגריה מעלה אותם בלהבה? קרבן־אִשֶה לאֵל הפייטנים. נראה אותך גבר איתן, מה? אתה צוחק. אבל אין בך דם. לא תעֵז. מסתבר, לא רק חס על הדפים, אלא אפילו טיפה מכבד את הבלויים הדקים האלה. הנַח! בוא ושרוֹף, שרוֹף ואתה נקי לביתך. רך שנולד מחרש. בלי מעמסת מורשת ימים עברו. ובכן? נוּ, סיגריה אפשר מכל מקום (כאן? כעת? מה יש!) טוב למות בעד סיגריה. בזהירי־זהירות. בגחוּן. בתוך תוכך. טוב – לא אדליק. לפחות רק גפרור. שיהיה אור. הבו אור, הרבו אור. וידלק כמה שירצה. זכותו, כיון שהוא. ולהוסיף אולי פצץ ויהיה קצת שמח. ולמה רק השירים? אולי הכל יחד? השר והשירים? הו, נוּ. וכעת. מה עוד?

עוד לא חזרו. עולם נושם לשלווה. מתלחש בי לשיח דבר. כל הצרצרים מטרטרים, כאילו אצים בהמון להספיק הרבה, והכלב הרחוק מטיח־מטיח. שכיבה בדד בלב השדה, ושיח מנפש אל נפש עם יצחק ארזי שלנו, ומעֵבר גבו לעגוב בקריצות ובזימונים אל אנדרומידה היפהפיה, שבוית־הסלע, המחכה לדודה גואלה. אני אינני לא צד אנדרומידה, ולא צד יצחק ארזי. צד מי אני? זו השאלה. אני פסיעה קטנה אחת הצדה. במה היינו עומדים? הו, לא לעמוד. תמיד ללכת לשדה. שם תמיד יותר. ובפנים תמיד פחות. וכן אָפיי, כנראה, אשם. כשאני חוזר מן החוץ, מן השדה, חזק אני חוזר וזקוּף־קומה, ושר לי, ומדמה כאילו שיווי־משקל בכל, כמעט תופש דבר ברור – וכשאני בא פנימה, לחצר, הביתה, כאילו מדיבור בשפה ברורה, אני חוזר אל דיבור מצועף, או כאילו משקפים עקומים מצטמחים על חטמי, והכל מתעוות דרכם, פושט צורה ומתקטן, מתגחך, מתעפּר בעפר. אילו רק ידעת: ללא רחמים! כל היותנו. ארחנו ורבענו. היחסים, הפרצופים, הפרצופות, הכל. טוב. ומה יהיה? איך אפשר כך? גם אם נניח שכל האשמה בי ובראִייתי ולא בהם ובהוייתם – אַוז שחור לא יכירנו מקומו. או אולי נוהגים ועוברים אצלנו על משהו בשתיקה, בהסכמת שתיקה? יד על לב, יצחק ארזי. אין שנתך נודדת לפעמים משאלה לא פתורה, מַטרדת כקוץ נעוץ? או נאמר: האם לא מוכנים אצלנו, כמובן, הואיל ובשלב הנסיון והבדידות עודנו, לסלוח, לעתים ברוחב־לב לא רגיל, לעסק־ביש אם הוא בחצר פנימה, ובלבד שריחו לא ייצא חוצה? מוכנים לבלוע ולעכּל כל מיני דברים, אם הם עשויים לפגוע בשם ה’חברה' שלנו, או במסכת ה’ערכים' שלנו? וגם יש מאמינים כי כל השאלה היא רק סגירה יותר טובה של המבואות – ונוכל לשקוט על שבתנו. לחנך את הילדים רק בידינו, לסנן יפה את הבא והיוצא מבחוץ ומבפנים, ולהקפיד מאד – לפי שהבעיות, בעיקרן, באות אלינו, זידוניות ומהרסות, מן החוץ פנימה? ושצריך רק לרסן יותר ויותר את הקטנים ואת התמימים ואת רכּי־האופי בפניהן, ולא לתתן להרוס פנימה, אל הקודש, להרחיק מעלינו את הפרוצות המפורכסות שמבחוץ, לפחות לא לתתן לבוא חשופות, או מסוקרות־עין, לא בלי מדריך שיאיר עיניים וישמור ממגע מאַלח, מדבק. כי אנחנו כשלעצמנו טובים אנחנו. לא מאד, אולי, אבל טובים למדי. בודאי. רק אַל ישחיתו אותנו פיתויי־השטן שבחוץ. הנה נבנה לנו חומה וחלונות צרים וגבוהים, ונמלא את ביתנו שאון נעים וריח טוב ואורות צבעונין – ואַל יצאו החוצה, ואַל יתקנאו ברשעים פה ושם… לעזאזל. אני… טוב. ונכון, שאנחנו, אף־על־פי־כן… או, נכון שתהילות שאדם לא ירהיב לתבוע לעצמו בפיו, בגלוי ובגוף ראשון – עלינו על עצמנו כולנו, אנו מריעים בגרון, בחזה, בדקלום, בשירים, בהצגות, וגם נורא אוהבים לשמוע מפי אחרים, קרובים ורחוקים? והדבר, כרגיל, מתפתח עם הגיל. סלח־נא, יצחק. בדעוֹך שאר תאוות, תאוָה אחת מתעצמת: ההיסטוריה. להיכנס להיסטוריה. להבטיח מקום ברור, ומפורש, ומכובד, בכותל המזרח. ובמלוא הצדק, כמובן. אותו חפז שחסך הגיל מן הרגליים יוצא בבהילות ובחמדנות על ההיסטוריה, על הנצח, על ה’דורות הבאים' – שלא יוכלו לבוא אלה ולפסוח, או לשכוח כטוב בעיניהם, ומוטב שאתה במו ידיך, בלא לסמוך על איש, תקבע דברים לא־נמחקים. ההחשבה העצמית, הרגישוּת להידור־הפנים, לזכויות, ל’פעם היינו', ל’כשהיינו', כולל חולשות קטנות ופגמים של מה־בכך, שכמובן לא עליהם דווקא ידון עמהם ריבון ההיסטוריה בעשותו חשבון. ואמנם, מה לא היה כבר בימיהם ובשנותיהם היפות. מורי ורבותי, אני מרכין ראשי. בענווה אשמע תמיד את ‘גם אני הייתי פעם’, משובץ שבע בסיפור בן משפט אחר, עם ‘כבר אמרתי’, עם ‘כבר עשיתי’ ומלא נכונות והבנה להיאלצוּת אדם לכונן מצבה בעוד עודו, טורח ומקפיד על נוסח הכתובת במלוא תשומת־הלב. וכשם שכולנו זוכרים וחיים, בעברכם, בגבורתכם, במעלליכם, בסבלכם, בקרבנותיכם, בהישגיכם, לא תניחו לאיש לשכוח גם ריבותיכם מימים רבים, יחסים והערכות, מושגים וזמירות חסידוּת או מתנגדוּת, ועד פירוש כל ההיסטוריה, עד תרח אבי אברהם מזה, והמאור הגדול שבעיירה הקטנה מזה… הי, לאן אני מתפרץ… פרטים פעוּטים כל אלה ולא שום מרכז־הכובד. נפסח. גם על הבריחה השקודה, המוזרה למדי, מן הדת והמסורת והנפילה אליה ואל נוסחיה, אלא שבדרך מחוכמת ו’תרבותית' יותר, גועה לשמים בקול מזויף. לא נוכל כנראה בלי גילויי צדקנות־יתר, בלי הפגנת־הישגים בלתי־פוסקת, בלי עמוֹד לראוָה תמיד – בואו תראו, בואו תראו: נו, איך אנחנו?… אבל גם לא זה. לא זה העיקר. כשם שלא השעמום האוכל פה ושם, בין מודים בו ובין לא מודים. אם במעגל הקטן שבחדר (כולל שטיח ופינג’אן ושני ספרי־אמנות וספר בסוציאליזם, ומדריך בידיעת הארץ) ואם במלוא המעגל הגדול של העסקנות הגדולה בחדר־האוכל ובאולמי־האסיפות. כולל ההכרח תמיד להתנאות ב’ערכים' ויהי מה, בתרבות, בפסיכולוגיה, בסוציאליזם, ולו גם בני קורס אחד, ‘נורא מעניין ודי מעמיק’, ועוד שני קונטרסים וספר חשוב לא גמור מעולם, ומוסיקה, מודרנית אפילו, וקידמה, תמיד קידמה, הי קדימה, רק קדימה, כאילו נימעֵט בלי אלה, בעיני פלוני המציץ תמיד, לא נראה, מעֵבר לכתפנו לבחון, כאילו יש מקום לחשוש שמא, פן… הו, די, נטפלת. שנית: היכן טובים מאלה, ומי? לא יודע. לא מחפש. אני שלהם ומשלהם אני. מתוכם אני ובתוכם. וביסודם של דברים – דרך רחבה וגדולה. ו… לי אין מקום. אשמתי שלי, כנראה. סוג גרוע של בחור. מיבּב לו. חרד בתוך שאננות. קר בתוך חום. בודד בתוך ציבור צפוף. לא חשוב. בעיות אישיות, נאמר. אה, בוא נרוץ החוצה. בוא נעזוב אותם. בוא נצא לשדה, שם עושים דבר. שם הכל גדול. מכשירים קרקע, מצמיחים, מושכים מים, יונקים מן העולם הגדול, ואינך אלא מה שאתה בתוך מה שהוא. וכולך־כולך שם. ויניקה לך מזה ומזה אליך. הנה. כעת תאמר כיצד האדם היוצר, חברו של אלוהים, חוזר לו לבית ו… סיפור ישן, הולך רכיל. נצחונות הבית: המפלגה! התנועה! אנחנו! איך אנחנו! האידיאה הרעיונית – אה, אלי, אלי. הולכים להצגה חגיגית. נפלא. החולצה סרוחה בחוץ, מעל המכנסים הקמוטים, שפירושו: אני מן המשק, מעל נימוסי בורגנים. אני. עבד למנהגי עצמי. אין־אונים בפני מה שהייתי פעם. בפני מה שפעם היה נראה לי. קצת מצומק בחוּשי לַיָפֶה, קצת מסויד בטעמוֹ לזה ולזה, אבל לי מוּתר, כי אני מכאן, וגם לחוות דעות בכל, מותר לי, שכּן אני מן המשק אני. הו, די, הפסק, תגרנית שבשוק אתה, הרפה, חדל, כבוֹש פניך דום.

אנשים טובים, אַחַי ורעי – על מה אני רב עמכם. אינני רוצה לריב. לא עם איש. אתכם בודאי לא. ואת האיכרים האיתנים שלנו אני אוהב. מיטב האדם. אנשים יפים. והעסקנים מכוערים המה בכל מקום, וגם אצלנו. ובושה לידוֹת אבנים קטנות ולעפר בעפר, ולעסוק בטיעונים פעוטונים על גינונים ונוהג. או קצת יותר יופי, פה ושם. או קצת פחות. עוקר הסלעים בזיעה מזיע, ולא על הזיעה ידונוהו כי אם על הסלע. הו, חברים שלי. אגב, האם זה שאנחנו מגדלים בצל וחולבים פרות, מוליכים טרקטור ומגפרים את הגפנים (בכרמנו, בשלנו!) וחיים לנו בצוותא עם אחינו ורעינו – זה דיוֹ כדי שנתבע לנו עוד נהרה נוספת, נוסף על זו הקורנת ממילא ממצח כל ילוד־אשה החי לו מיגיעתו? מה עוד מאיר מזה מעט האור המתגלה באיש המפרנס נפשו מיגיעו, אותה מעט נהרת־אמת צנועה, שהיא, אולי, חלק אלוה באנוש? טא־טא־טא. מה תאמר ומה תדבר עוד, ויצחק ארזי צודק ממך, בכל. אפילו בזהירותו בך – יצדק. מראש ידע שכך ייגמר. כך אמר אתמול, וכך הזהיר שלשום. יצחק ארזי לא ניצל מעולם את איש. בודאי לא את חבריו. רק את כוחותיו שלו. והרבה יותר משהיו לו. בטרם זמן נכפף והאפיר שערו. אבל ליצחק ארזי יש עוד שיר, שאילו היה כותב שירים, היה אולי שר מעין זה שאני כבר יודע על־פה: הבתים, העצים, הרפת – הכל שלנו. כך זה מתחיל. האדמה, האנשים, וגם שמי־השמים. כך שר השיר. שלנו פה הכל – לנו גם הנפש. אל תבקש לך איפוא, אל תביט אנה ואנה, הכל שלנו, גם אתה ורצונך. כל הדברים, כל העברים למעלה ולמטה, הכל, לגמרי, כולו. אנחנו התוכן וגם הצורה, אנחנו המסגרת, הפנים, התוכן והקצב. אנחנו סביב, תמיד, ובכל. כזה הוא השיר הקטן של יצחק ארזי, שיר שאין בו אני אפילו פעם אחת. רק אנחנו. תמיד אנחנו. שאין בו אולי זה ואולי זה, כך או שמא כך, אלא רק תמיד כך והכל־כך. לכך נעשה המעשה. כן. לכך הוא… אבל, באמת, די. קולי מתחיל להרטיט כקול מוכיח בשער. אני מתכווץ ומסתלק לי. לא אמרתי כלום. חיו בטוב. רק לנפשי איני יכול להושיע. אני להוכיח למישהו? למוכיח יש אמת שמקולה הוא מוכיח. לי אין. אני רק רודף־רוח. הייתי רוצה לדעת, או להרגיש דבר שהוא, שאיני יודע איך לסמנו, או איך לקרוא לו בשם, שכן כל השמות כבר מלאים ואין לי מקום בהם. למצוא דבר שהוא דבר בפני עצמו, שאינו נגזר ממקרה טוב או רע, או מפרי מעשי יהודים טובים או טובים יותר, פתוחים או פתוחים יותר, ולא, מאין־ברירה, פרי השלמה, פרי עייפות ממעכת, הצרה לאדם מראית כבדה, אף אם נוגהת אור על מצחו, המצמקת, לעתים, כל כוונה טובה שהיא, אף אם מפריחה לעתים כמַטה אהרן; דבר שהוא הוא, משום שהוא זה, קודם־כל, ומשום שאתו הכל אחרת, שיום תמים כדאי לעמוד על רגליך למענו, ושנה אחר שנה, ויותר ויותר, תמיד יותר ויותר ולהתקדש ולהחליף שמלות למענו, ולהתנזר מדברים, ולהתמסר אין גבול, והקשה מכל, אִתו, אינו קשה מנשוא, ובלעדיו גם גבעול־קש יכבד מנטל־עופרת – המביא לך אותה ריגשת־לב מפעמת, כי אתה צומח וצומח, כפי שיש בך וכפי שצפוּן בך, כפי יכלתך וכפי טיבך. אה, מה עוד להוסיף? זה… וכי על מה אנו מדברים כל הזמן? והייתי רוצה לשיר, איך רוצה לבעור לי כולי כלפיך ברוח! לשיר אדם מתנתק, כזה שלא שייך כל־כך, לשיר אדם יוצא לדרך – – משהו… אה, אתה לא מבין, יצחק הטוב, ולא תבין. גם אני בקושי, ורק לעתים רחוקות. אינך אשם כשאינך מבין. לא יודע מה לומר לך. דבר שתכליתו מתמזגת עם תכליתי שלי, שאני מגשים לו את חלומו, והוא ממחיש אותי… לא, לא כך בדיוק. רוצה להיות אמיץ ולהיות את אשר בי. אם בי יש. אם יש בי… אם אמנם… ולמה נדמה לכם ששלכם נופל כשאני מחפש את שלי… וביחוד כשאין יודע מהו כל השלי הזה, מי יקנהו בשוק, ומה יתנו בעדו. רוצה שאדע לוַתר על הכל ורק לתפוש את זה שהוא כוחי, הוא אשר אני, כל נחלתי לי בעולם הזה. לנגן במה שנולדתי לו. אם נולדתי לנגן. ולא חסדי איש. ולא צידוקים. ולא פילוסי־דרך לפני. ולא להיות חייב דוּחוֹת לאיש, לגמרי של אף אחד, לגמרי לא חייב. ולא להתנצל, ולא למצוא תירוצים. לופת אותי זה בערפי ושולח אותי לפני. לנסות. לוַתר על חמאה ועל דבש ועל צל ועל פינת־שקט לחלום. הן שלי יהיה לי הן, ולאו – יהיה לאו, גם אם אחליף זה בזה למחרת. ולהחליף! כל עוד מתבקשים חילופים! לחיות! אבל זה כבר… בתוך כל סדר נשארים אנשים מחוץ לסדר. מחוץ לכבוש בכביש, מחוץ לממושטר במשטר, ומחוץ לשום חצר שתהא, יפה ונוחה ככל שהיא, או בצורה. אנשים חסרי כל דגל שהוא. בלתי־ממודגלים. שיוכלו לצאת ולבוא, וללכת ולשוב, לא נושאים, ורק תוהים, ורק מנסים, ורק מתחילים, ורק מנצנצים, ורק חוזרים ומנסים, ולא אוגרים בקיץ, ורק צרצרים, ושמוּתר יהיה להם לשחות לאחור כשכולם זורמים קדימה, בניגוד לקידמה הטובה, ולקפוץ כשכולם שוכבים לנוח, ולצעוק לרוח לעת שקט, ולהבל לעת חכמות, כאלה שיש להם היתר מן הרוח להפוך את העת, ממש בשעה שלכל עת, ועת לכל חפץ… מה? מבולבל? אינך רואה שום חוט מוביל? טוב, אין לי. מין צפור־כנף. אינני מתעקש על כלום. רק ש… טוב, נפסיק.

חם. לילה חם. שדה חם. שותק. אני רוצה לחיות. צמא לחיים כמו ל… ויודע שכל חיי אינם ערוכים נכון, כראוי. לא כך צריך היה. אלא איך?… דא עקא. אינני ספוג בשום מקום עד תום. תמיד נותרת לי שהות עודפת להיות מן הצד ולהתבונן מבחוץ, ולא כי שמתערבל במערבל הגדול פנימה. כשחלמת, אבא, על המשך – לא עלי חלמת, לצערי. ראשון צריך לשני, האם אני השני לך? הכל בידי, לכאורה, ואני כאורח. או כקם משולחן מדושן בעודו לא שבע. – איך זה, טוען יצחק – אתה שמן הקרקע צמחת, שכעשב־השדה גדלת – איך אצלך קרע שבלב? פליאה! ויודע אתה, יצחק: יש בי בתוכי אחד, ישן לחלוטין תמיד, כל הזמן, שכל הצלצולים שלנו, צלצולי השכמה וערבית, צלצולי עבודה ולאחריה, צלצולי ארוחה ולאחריה – אליו אינם מגיעים, מנומנם הוא ולא נדרש, ורק אי־פתאום, באמצע, דווקא שלא בשעתו, בשום שעה, קופץ ומתעורר וצועק הברה, ו… נוּ, טוב. איך אני בעיניך, אנדרומידה הנחמדה, קסמונית שלי, היית לוקחת אותי לך לחתן? לעתים לי בי, כאשר יהיה במוקש שכבר דרכו עליו… השתפכות נפשי, עלמה טובה, מעולם אין לה קול, אולי משום שמעולם לא היתה לה אוזן. נתרגלה לילל באפס־קול. לשיר בקריצות. להיסתר במלים אחרות. טוב, זה באגב. מה שאינו באגב הוא המרחק בין הדברים. הו, הפלגתי למרחקים. בן יחיד להורים טובים, יצא רעב למרחקים. מה השעה? מדוע אינם חוזרים? הכוכבים כבר זזו. מה שוב מתבּלגן שם? שמא אני סר לראות? עוד רגע. אבא שלי. צר לי שאני. טוב שלא כמוני כל חברי. שיחיד אני מתהפך. קחו ועברו כולכם. כמה שאני עייף. לילות לא ישנתי. אבל מוכן ללכת. מיד. כרגע. שרוֹק ואני רץ. אתה יודע איך היא ההרגשה הממארת: אבוד בעולם? קובי התנער פתאום, וישב מַטה אוזן לעֵבר הבקתות, שלא הסתמנו על קו הרקיע בשום מקום. משהו היה כאילו הוּתר והידהד. מה קרה להם? אבדו דרך לכאן? הבדידות מתחילה להטריד. בלי חברים (ויש לי המון), בלא בית (ויש לי בית גדול ואיתן ונכון לסייע בכל), בלא ידיעה של ממש על העולם (המון דעות, ישר והפוך, כדגים בשלולית). בלא שום בטחון, בלא אמונה בכלום בעולם (מתפלל להאמין, למדרך כף־רגל של אמונה!), ובא וכובש מצחי על סף העולם (הה, מצלצל שירי מדי, לא אמת!), הה, אבל מה, ככה זה. ולא עסקו של איש אם לא מוצא־חן. ובמרי! היתה לנו פעם סוסה, ליזה, אי־אפשר היה לרתום אותה עם בן־זוג. רק בעגלת־יחיד. רק לבדה. אם חובה להירתם – להירתם לבדה. אחרת בועטת ונושכת ומשתוללת. אם לרוץ בשדה בלי שום עוֹל. ואם עוֹל – לשאת בו לבדה. הסוסה ליזה. כלום צריך נמשל? זכר צדיקה לברכה, זכותה תגן עלינו. אמן. יש הכרות יורדות מעמקים, כשרשים עד מתחת לכל הסלעים, ומפוצצים כל סלע, הכרות חודרות עד עומק אותו חלל אפל אשר בו רק היונקות הסמויות, העדינות ביותר, יכולות לו. הדברים הפשוטים ביותר. שמוּתר לשכוח את משמעותם מרוב היותם האיתנה. צעדים? נצטיירו כאילו גושי־תנועה באפלה. נזכרים את שׂדרת־החרובים משני צדי הדרך הסלולה אבנים אבל עוד לא כבושה, עד שמוטב להניחה ולנסוע בצידה בשביל־העפר רחוּץ־השמש, המאַבּק עפר־זהב, וממול הגגות האדומים מציצים מעל גל של ירק מוצל, הגבעה. והכניסה עם מפלי זהב הפרקינסוניות על מיליוני כוכביהן הנעים ברוח, היא הרוח ההופכת ברשרוש גוילים את צד הכסף של עלי הצפצפות, מקדדת תמירוּתן לכאן ולכאן. ‘על כתף הר פורח/כפרי זה הקטן/ל־ל־ל־ל’, נבט אי־מזה זמר־תינוקות ישן. מִצרב געגועים. יִבּש פתאום בגרון. נעשה לא נוח לעמוד לריק. פיהק ומיתח אבריו. ענין של כלום בודאי, ותיכף הם באים ונגמור. על כתף הר פורח/כפרי זה הקטן – מעשה נאה הכפר שלנו. מים, אילנות ואדמה תחוחה. שובע וסדר ויִשוּב־הדעת. מתהרהר בי פעמים כי כלל אין צורך בהרבה כדי שייפתח העולם – והוא, מיד, עולם עצום. גם סביב שולחן קטן בחדר מוגף, עם מנורת־נפט. ויש גם עולם אדיר־משמעות, קורץ תקוות, במשחק בת־רוח בוילון תופח מתנשם, בחלון אחר־צהרים אחד. שיש יום נדיר אחד, לעתים, ואתה ורצונך וכוחך ויצריך יד־ביד נלהבים כאחד, ואין צורך בכלום, כדי שיהיה לך, כל עשרו של מי שיש לו ת"ק על ת"ק פרסות גדולות סביבו, מרחבי פתיחות, עשרו של מי שהלך והרחיק עד מעבר שבעה אפקים ושבעה ימים – פשוט, אצלך בחדר, בצריף הישן, שחוח־הגג, בשלוַת אחר־צהרים אחד, או בעומק אחר־חצות אחד, ריחני ודומם ופורה שלום, שיש כזה עושר גדול גנוז – – או שאין זה אלא רמאות, התפייסות עם הבזוי, השלמה והכנעה, ואני לא… ריח־פשרות מתקתק. בין כל שני גלים של כמעט הרגשת־טוב, מישטח מישורי אין־סוף של אפס־תקוָה, חדגוֹניוּת ארורה, ולא חפץ ולא רוצה ולא אשלים בשום פנים… אלא שזה כבר ענין אחר.

ענין אחר? לא. הרי זה עצם הענין המדובר. כי עם כל הנכונות להבין, עם כל ההבנה הציונית ביותר, הסוציאליסטית ביותר – צר לי בדבר הזה. במרחק הריק הזה בין העושר שעשינו בנכסי־חומר, ובין הפיהוק המציץ מנכסי־הרוח שלנו. נכסי־הרוח! פירורים ושיירים ומליצות. מעשיות. זכרונות ממותקים, חגיגות מנופחות, או קינה על הדור הפוחת. (הללו – שמבחוץ!) הנה: ביד האחת בנייה אדירה, שאדם וכל אשר לו משוקעים בה, שרירים, דמיון ושכל, וכוח רצון, עלילות ששינו סדרי־בראשית, שהשליטו חכמת אנוש על עזובת אין־סדר, שבראו נוף חדש, משורש עד עלה, שלקחו אדם והעלוהו לסוד יצירה, לשותפות לבורא; וביד השני, הה, מה ביד השניה? סיסמאות. מכל הדורות והזמנים. פירורי מהפכנות, פירורי בית־המדרש, פירורי יצר, פירורי הרהורים, פירורי א.ד. גורדון, גחלים עוממות, מקונטרסי הסוציאליסטים למיניהם, חכמות מפי הטף, הקשבה ללקח המנהיגים, המטיילים על הבמה, אחת הנה ואחת הנה, וזורעים בהינע־יד הרהורים שונים, חוג לתנ"ך, חוג לטבע, חוג לשחמט, בידור, יֶרח עיוּן, קבוצת כדור־סל, רדיו פרטי בחדר כן־או־לא, ועדת בירורים, ואורות מסקרים מעולם רחוק, לעזי ספרים, שרידי חוברות ‘מי שהיו’, כרכים שנחנטו בהם רחשי בחרות, עלמים ועלמות, בוארשה, או היכן שהוא, לפני שלושים שנה, שגבורתם, שמחתם, בכיים, ביטוים ולבושם – לועזים לנו. הדים, רחשים, ואפקים דועכים של מרכזי־עולם זרים לנו, ושל זמנים שהוספדו כבר היטב ביובל החמש, העשר, השלוש־עשרה, החמש־עשרה, העשרים והעשרים וחמש, ואולי אף השלושים והארבעים, אירועים שהיו מעֵבר לגבולות שאינם קיימים עוד, שמות של גדולים שכבר הפכו שמות רחובות, מאותם שכבר הגידו בזמנם הכל ולא שיירו. – ואילו אנחנו – שדה־כְּרָב אנחנו. בין שתי זריעות. זו הישנה מאד שכבר היתה ונאספה. וזו שעוד לא נזרעה. שעתידה להיזרע אם הכל יבוא בשלום. סוֹב וּראה, הצץ וּמצא, מה היה בבית־הספר, בשיחות, ב’פעולות', ב’ישיבות', ב’כינוסים' וב’כנסים' – אם לא אותה דלות שלנו, דלוּת מגומגמת, תרבות־עציצים חיורת, צמחים שלא כולם אוקלמו, שלא כולם הושקו, שלא כולם אינם מזכירים, יותר מכל, לולב יבש והושענא חבוטה. תרבות ללא יניקה רצופה לאורך כל השרשים כולם, ממקור־האדמה האפל, הלא חשוף, ועד מרומי הכיפה ופרחיה ופירותיה. ומה במקום? חברים, מה במקום זה? (אני כמרצה וכדורש ברבים! מילא…) כל מיני קצת מזה וקצת מזה, עם יותר מקצת רגשנות, עם קצת קול קורא, מוסר להועיל, וקצת מן הספר האחרון שבאחרונים, וקצת מן התנ"ך, וקצת מחרסי העתיקות, וקצת ממה שמחוץ לכל ספק, וקצת ממה שככל שחוזרים עליו יותר – יותר הוא מצטמק, אבל תמיד עם הרבה דאגה לבריאות, ליחסים, ועם הרבה־הרבה אהבה, כמובן, מנות גדושות ומתוקות מאד, כעוגת יום־הולדת, כשברדיוֹ משמיעים את השירים האהובים עליך, פזמונים ומחולות. הלא מוטב כבר קרחה גמורה! מוטב בור גמור, חרוש והפוך על פניו. פתוח הפקר לצריבת השמש העזה, למַשב הרוח המערבית, הצפון־מערבית הדרום־מערבית, והמזרחית לעת חמסין, לצלוף הגשם, לחום פריחת עשב פה עשב שם, אדמה ערומה מול שמים גבוהים. היש עלוב ממראה חלקת־אדמה שהוזנחה, שהפריאה הפקר, שהפסידה את פני הטיפוחין, אבל גם את פני תומתה, את הוייתה הטבעית, הראשונית, את רוח המרחב אשר בירכו אלוהים, שאפילו עשביה אינם עשבי־בר עוד, אלא אך בָּאְשָה, עשבים שוטים, עשבי צל התרבות, צל גדרות, צלעי אשפות, נמושות מרבק, צמחים סֶגֶטָליים קראנו להם בשיעורי הבוטניקה, – תרבות צמחים סגטליים, של מי שהיו. צמחים שזרעיהם דומים לזרעי התרבות ונזרעים בהתגנב אתם, כל אותם חבלבלים, חרדלי־שדה, זון משכר, נירית הקמה, האֵל יודע מה עוד, כל אותם חפוריות ודרכמוניות, ינבּוּט־שדה, קוצים וקוצנים, ומה לא – פולשי השדה – אשר יירשו אותו בנקל, לוקקי מן הצד, נטוּשי־הנטש, וזונקים פתאום לחטוף כל חלקה טובה להם. הנה, תראה: סבא, שלא הכרתי אותו, היה תלמיד־חכם, לא היה אלא הוגה בתורתו ובספריו, שלם על מושבו ומושרש בכל יחסיו. יפה. אבא קרע עצמו ובא ונשתל מחדש. ואני וחברי כבר סגטליים. צמחי צידי הדרך. כבר לא תלמידי־חכמים. ועוד לא שום חכמים בחכמה חדשה. קרחים בין ילדות חדשה וזיקנה לא גמורה. חכמתו של סבא הגיעה אל סוף פסוק. חכמה אחרת לא עשינו עוד. מה נשאר? נשארו אנשים שנסתרבלו בלי שייהפכו תמימי פשטות־גסה; שהגיעו עד מוּזנחוּת, ברישול לעייפה, בלא שהשיגו, כנגד זה, שלוַת־איתנים, גושים כבדים. נשארו צמאים שמושקים בפושרין. הביטו, מי אני? בחור שאין לו כלום, בעצם, לא דעת יתירה, לא בקיאות, לא חכמה מיוחדת, אבל שמתראה כאילו. כאילו היה. כאילו הוא. חיטוט של כלום בקרקע תחתיו – וסלע. הוא וחבריו, בחורים בלי יִחוּס־אבות המה. רק יִחוּס־אב להם. וכל הקודם לעליית אבא – חשכה. עד ימי דויד המלך. וגם הוא, הלא, לא אמר הרבה. וזה גם טעם הליכת־העורב שלך, לא עוד יונה, עוד לא זרזיר. ולשוא כל עצות היועצים הטובים, והכללים להועיל, שאתה מפסיע בהם כגמל על חלקלקות קרח, שלא תצעק החוצה המבוכה, מבוכתך שלך ושל דור הוריך, ושלא תגלו פתאום, כחם, את ערוַת נוח אביו, ושלא תצעק ההכרה האילמת, ולא יבוא פתאום ללבך לשלוח יד ולחטט אי־שם בחשכה, ולהעלות כל מיני רעיונות של חושך, ושלא ישתולל פתאום בחור ב’חיי החברה וההוי', שטרחו והכינו לו בטרחת ממושקפים ארוכי־שרוולים, מתולתלים ומקריחים, כדי שיתעשת יותר ויותר, כדי שיראה שהעבודה כה בוערת, ובחוץ כה חם, וצריך כל־כך הרבה להספיק, והימים כל־כך קשים וחמוּרים – ולא יתפנה להביט איך אנו נראים, ושלא יבדה מיני דברים לבכות עליהם, והרהורים מתפרעים, ושידע להשתבץ יפה במסגרת, שלא יטול עליו להרהר כל־כך הרבה, ולנדנד לעצמו ולבריות – האוהבים אותך כל־כך – ותישאר לה אותה מחשבה קטנה בקרן־זוית, מזולזלת כבת מכוערת בליל־ריקודים. הו חביבי, כבר חשבו חושבים על הכל, טובים ושלמים, ומה יש עוד לחפש כשכבר מצאו כדי כמה שהיה צריך לנו, ולא נותר עוד מעתה אלא לקיים ולהגשים בלבד; ועוד זה: סוף מחשבות חדשות – במעשים ישנים. למה לכם? הכל כבר מתוּלם לכם. בטוח ומבוטח. כבר כתוב בחוברות ובספרים, ובגליונות ערב שבת, ‘מבחינה רעיונית’ וגם על־פי ‘האידיאה הרעיונית’ – הכל נתון־נתון לפניכם, מראשית עד אחרית. מאליהם יסובו האופנים בחריצים המעומקים. מאליו הכל יסוב. ואשרי העייפים ואינם חושבים. אשרי הלומי המשק. והרי כבר הכל מוכרע וקיים. מוכרע מלפנינו. מוכרע ומיוצב מאז היותנו מְטרטנים מתחת השולחנות – וכבר מיושר ומפולס וסלול וכבוש. ואחריותנו שלנו – עודה בבתוליה (מחוץ לעסקי המלחמות) ויכולה להיחמץ (מחוץ לאחריות למכסת תוצרת העבודה). הרי לפניכם כל התשובות, ספרי תשובות, שיחות תשובות, מורי תשובות, ימי־עיוּן של תשובות, קורסים לסתימת שאלות. וגם הזמן עושה, וגם דורות עברו השיבו, וגם מיותר מלכתחילה לשאול יותר מדי. ובכן? ואם יש אחד שנפשו בו כצפור מנתרת בין הסריגים, ולבה בה מתפרץ, פורץ פרץ? לא־כלום, מראים לו שמזונותיה דווקא מצויים. מה פלא איפוא אם פעמים נדמה כאילו קול קרא אליך מעבר לברושים? ואתה היית נכון להשיבו: אֶשקה־נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך… או אם, פעמים, נראה לא כך, אלא כאילו צלול צללת כאבן במעמקים ולא תיחשף עוד עולמית… לא יטיחוך עוד שנית אל אשר יהי. עברו ימי ההטחות. אתה כבר כאן. אתה כבר במקום. בארץ היעודה. אין עוד אל אשר יהי. אשר יהי – היה היה, והנה הוא כאן לפניך, והוא אשר לך. והמבקש לעוף עוד? עוד קצת לעוף? טעות בידו. גם אינו צפור־כנף. ייכבד וישב כבד.

דור מופלא הזקנים שלנו. מה שהללו הספיקו לעשות בין בחרותם וקשישותם. אותו פאתוס שהיה להם, וכמעט אבד מאתנו. שקשה לנו, השפויים, לעשות אחריהם. אנחנו לא שרפנו שום גשר אחרינו. לא המרנו עולם בעולם. לא אֵימי פרעות ותופי מהפכות מזה ולא עזובים בשממה חדשה ולועזת מכאן. העבודה שיכרה אותם. גם הרגיעה גם הפעימה. ואז באים אנחנו. בתוך כדי קפיצת־הדרך. על אֵם הדרך. תחת התומר. תחת גג רופס של ישוב בן־יום. לא על קרקע מורשת מדושנת, תמצית מסורת דורות, לא נשימה באויר מלא הדים, ומסביבך לא חי הומה העם. נולדנו ומסביבנו, בין כפר לכפר, שטחי זרים, כאיים בים היינו, סביבנו נחלות זרים עוֹינוֹת, רק עד הגדר היה קצת מטופח, ומשם והלאה – קוצים, חריש אחר וזריעה אחרת ואלוהים אחרים, וסכנות, ויריות, וארץ לא־נודעת. לא ספגנו אל תוך דמנו מאות שנים קודמות, אלא רק עשר או עשרים, ובוערות מאד ומזועזעות. אצלנו, ספוגים בדמנו, אין אלא רק סיפורי המציאות, צל־הרובה, ואגדות עוד־יהיה. ואולי זה טוב כך ויפה. ואחר־כך תקעו בנו לימודים של נייר, ומליצות תחת שרשים ודרשות תחת עומק. צקלון קטן היה למורינו, ובו כל מיני דברים מלוקטים מפה ומשם, לעבר ולעתיד, לשמאל ולימין. אכן, ידינו שלנו מושיעות לנו, אבל הדם שלנו חסר דשנוּת. לא יניקה לנו מן העם (איפה העם? בעפולה?) ולא מן השדות (עדיין נבראים והולכים), אלא תרבות מחוכמת, מתוחבלת, נחפזת לפתור, או לחמוק, טלאים ובלאים, אמצאות של מחנכים ממה שהעלה המזלג, לאחר שהכה בכיור, או בדוד או בקלחת או בפארור, מכל אשר בידו, וממה שנתהרהר בלבו במוצאי שבת בין־השמשות, ובסך־הכל שבלים צנומות אחדות. גדלנו על נסיונות, על מזונות נסיוניים, לא היתה אם לאמהות, כעל דף חדש נאלצו להתחיל. ואש בערה סביבנו. תמיד. אתם סוככתם ועשיתם לנו קצת סתרה. אבל הכל היה עדיין חשוף. פינת־ירק אחת במדבר קוצים שרופי ציחחון שגבהם כגובה פרש – פינה אחת אינה משנה הרבה, כדי שיגדלו הילדים ולא יוּכּר בהם פרזון הוייתם. דימיתם כי אפשר ובבת־קסם נִגדל ונהיה כעץ שתול על פלגי מים, בעוד שלא הקרקע, לא האקלים, לא האזור השחוּן, לא שרידי העבר של עפר זה, ולא שוכניו מתמול־שלשום – לא היניקו אותנו; ותמיד היינו כמין תולדת פשרה מחוכמת, שוגג עם אזלת־יד, השלמה שבלית־ברירה, עם רצון טוב ומשתדל מאד, ונמלץ מאד, ושאפתני יותר מכל. אחד ביקש בנו את נמרוד גיבור ציִד ואת ישמעאל ואת עֵשׂו, את יואב ואת אבנר, ואחד ביקש בנו את סבו, ואת הגאון רבי אליהו, ואת ניצוץ עיניו של רבי נחמן מברסלב. וסומכים קצת על המורים, קצת על האמהות, קצת על הזמן, וקצת על הנס, עם זריקות־עידוד של חכמות, הטפת מוסר גנחנית, וקריאת ספרי־חינוך תמוהים, ותקיעה לא־פוסקת בשופרות מחופשים לשופרי יריחו – בלי מגע של ממש לא בהיולי מכאן ולא במעודן מכאן, בלי מגע של ממש במה שאספו הדורות והכינו, ובלי מגע של ממש במרחב המקיף סביב. כמי שנפל אל מחוץ לקן החבוי בענפי האילן הישן והגבוה. עקורים ממה שכבר היה ועדיין לא מלבלבים במה שיש. שכּן, אילן חדש אינו נעשה למחרת היזרעוֹ. גם כשהכוונות טובות והצרכים דחופים – לא. תמהונים שכמותנו. משכילים מדי בשביל פלחים פשוטים, ופשוט נבערים להיות נושאי תפארת רקמת מורשת דורות. ספריהם גנוזים בפנינו, וספרינו חכמות קלות, מעשי־בבא, שירים, תמיהות ובעיקר קרתנות קטנה וזה הכל. ולבסוף מתעורר איזה צמא לדבר שאין יודעים עליו כלום מחוץ לזה שאצלנו אינו נמכר. ויש עוגבים על ערים רחוקות מעֵבר לים, מקום שם הכל ישן, וגמוּר, ומאורגן, ושלם בשלם נוגע. כלום פלא הוא שקוסמים לנו בבת־אחת כל ההפכים? גם בדואים, סוסות, טקסי־קפה, כרכורי דבּקה, טוהא־טוהא, ילל־ילל (שרשים שלנו בוכים!), ימי השומר, אלכסנדר זייד, מדבר יהודה והמכתשים, ימי גדעון ושמעון בר־גיורא, יפתח שופט ישראל, ימי שפוֹט השופטים ואין מלך בישראל, ועם זה, ובו בסדר, כדורגל וכדור־עף, ואופנוע וריטה הייאורט וגרי קופר, ומנועי־הדיזל, והאלקטרו־מגנט, והעצמה הנאדרה בת עשרות כוחות סוס, שניתנת בדושותיה ובמנופיה לשתי ידיך ולשתי רגליך, פניך סתומי־משקפים, שליט אלמוני אדיש ותוקפני, מנגנון משובה העושה אותך שליט על המרחקים, על הכובד, ועל הזמן, ורובים, ומוקשים, והרפתקאות סכנה וניהוג לעלילות־גבורה… כל זה מכאן. ומכאן, פה ושם, תשוקת־עיועים מדיחה להיות עלה של סתיו… להשיג אותה פעם אחת שבחיים שדולקים בה שלמים ובארגמן ובלהט, ואם לא כך – לפחות, אולי, במקרים עצובים, באודם כמישה נובלת, פריחת צניחה מנותקת של זלזל אל אשר יהיה… תנו לי. שלחוני ואפרַח… נוּ, טוב, היכן הם? אני מוכרח לצאת לקראתם. אני אצא מכאן והם יבואו מכאן. אין ברירה אלא להמתין כאן והם יגיעו. האחריות. אגיד לך דבר, בחור טוב שלי. יש כלבים גיבורים אצל פתח חצרם. אתה גיבור בנביחות על ביתך פנימה. אתה המכיר כל מבואותיו, אתה הבקי במקומות תורפה־פה־ושם, כמו כל יענטע זולתך, מה קל להפוך כל קטנה לגדולה, כל שׂריטה לרעם בגלגל, מה נמהר מזה, מה אווילי מזה? פשוט, קלוּת ההרצאה מפתה. קלוּת המחץ, ההכאבה – ולא שדבריך נכוחים או כוזבים בפני עצמם! פשוט נוח יותר להתעסק עם אחיך ורעיך, פי כמה מִצאת אל האמת הגדולה, מול הרע האמיתי כפי שהוא, ובמקום שהוא, ו’לישא חרב מול ים פגעים' כפי שזימר, כמדומה, מי שזימר. חשוב חשוב, בן יקיר לי. כי בין הצדקנות, האצה לחפות ולכסות על כלימת הבית, ובין הגבורה להתגולל דווקא על ביתך שלך ולהוציא קלונו, אתה, כרגיל, קופץ באומץ וכותש את נפשך שלך, ורואה בכך זכות יתירה. מצד שני: קל מדי גם לרוץ ולצאת אל השדה. להיות שם בודד בצדקתך, ולחזור אל הבית ולנבוח על כל הקרב, ולראות מכל הבא במערומי חולשותיו, מפולש בסרוּת טעמו, ולהתנשא בשתיקה מתוך טענות ובני־טענות, ובעיקר, מתוך יוחסנות. יוחסנות זו לך מניין? (אפילו לא יחוס־אב! שכּן יוסלה, אבא, חביב הבריות הוא!) אפרוחי שלי, למה לא לכבוש חרטומך באשפה ושקט! על מי פצית מקור. מה מגיע לך, בשם מה, בשם מי – בן יחיד! – הה, די, די. בשם כל היקר די. זה כבר מצחין ספרות. הלא אני כבר טוחן את אבני־הריחַיִם. רפואתך – התאהבות עד מעֵבר לאזניים. אשה קטנה אחת – תשנה הכל, ויתחילו להימצא הטעם האבוד, והמשמעות הנשכחת. ובאר עומק הדורות הסתומה. או שצריך לקנא ולהשתדל להיות מן הלא־שואלים, אותם שדבר לא מציק להם, שאוכלים ושותים וישנים והחיים עליהם כזרם מישרין. או ללכת בעקבי סוסי הרעיון, הגוררים בסיכוך עיניים את חייהם הרתומים לרעיון, ולאבי הרעיונות, פלוני בן פלוני, גדול הדור, הפותר להם ספקות, ומפרש חלומותיהם, ופוטר לבסוף מן השאלות, ונותן לך חדוַת הערצה תחת חיטוטי אכזבה. או, פשוט אני עייף. עייף מעשות, מהלוֹך, מהמתין, מקווֹת, מחשוש. ממלכותו הרשעה ואין־מצרים של מקרה עיור־חרש־ושוטה. מההיכנעוּת לו. כאילו זו תמצית החכמה – לעבור את כברת עולמך איך־שהוא. בלא להזיק ובלא להינזק. אה, מי יודע. מי יאמר. אני בתוך הכלל, אבל לא חלק ממנו. נמצא בו, בין ישן בין ער, אבל לא הוֹוה אותו. מוצא לו דבר, כי חיפושים מבקשים למצוא. וגם עייף פשוט מפני שעייף. מאין שינה. ונניח לכל זה עד שתגיע שעת אין־פגזים. כשנצטרך לשאול סוף־סוף – וכעת מה? וזו תהא תכלית החכמה. אמן. ונמאס. אמרתי כבר את מספר־הסתירות הגדול ביותר שאפשר למלא בו ערב אחד. והם עוד אינם. לכבוש אוזן בקרקע: לא שומעים צעדי מתקרבים? אמרתי להם ברור לגמרי – בקצה החריש. שהם יתעו? חיימקה ויוּדלה? אני עולה לקראתם. לא, אני אמתין. אני כאן אשב ולא אזוז. אני ארקב. אני אמתין לעולם. שקט סביב. שקט בכל מקום. נִלהבותי, לאשרי, היתה שתוקה. גם אני כך: הלהיטות להכליל הכללות. כמו חבילות־קש הדוקות וקשורות ומדוחסות במשטר. משטר־משטר. לעזאזל, ככל שיותר משטר, ככל שיותר סדר, ככל שיותר כבישים ובתים ומדרכות ושרברבות וסידורים ושעות עבודה – פחות אדם, פחות חיים, פחות אמת. הרי זה דוגמת הלול החדיש, הממושטר להחריד, קומה על קומה, בנוי כולו לתכליתו: לעזאזל התרנגולת, תחי ביצתה. אדם שְמאָדם – העיקר התוצרת. מופרז קצת? אולי. ובעיקר למה לי כל זה. הערות החכמה והחריפות, הויכוחים עם התוהו, היגיעה אין קץ – כשיש זריחת פרקינסוניות מכוּכבת, כשעננים שטים בשמי קיץ, וצלליהם מכחילים בשדות, והכל סביב פתוח, פתוח, פתוח. שוב ושוב ושוב: האדמה. הכל בה. להלוֹך ברגליים יחפות על אדמה לא בנויה, שאָפיה שמור בתומתו, שלמות תומתו, לעבוד מתחת שמים גדולים, מתחת שמש חמה, להיות בלב הדברים הפשוטים, הלא־מחוכמים, הלא־מתוחבלים, הלא־ערמומיים, הלא טומנים־פח, בלב הצמיחה והגדילה, באותה שתיקה עשירה, באותה זמרה זהובה, באותה הכנעה עמלנית, ובאותו דרור גדול שבה, זה כל־כך ברור, כל־כך בהיר, כל־כך… מה אני יודע עוד? על עצמי? לא יודע. רק יודע שבוער בי. שרוצה מאד. שצריך להספיק. שהרבה מוכן. שיש המון לעשות, שאני רוצה יותר, יותר ויותר, רוצה נורא, המון. בוער ורוצה. רוצה אל ארבע רוחות העולם, וללכת וללכת… אהה, הנה לבסוף, צעדים, ימח שמכם, איפה הייתם עד הנה?

קצה החריש. (ספק אם מישהו יזרע השנה את החריש הזה.) ‘הו, קובי?’ – התנשפו ביגיעה השנַיִם הקרבים, ובאו ופרקו מעל כתפיהם, במאמץ, את התרמילים. חבּוּבּים. גאתה בלב ריגשת־פתאום לקראתם, לחבק ולאמצם אל הלב, יוּדלה וחיימקה, טוב שבאתם, יופי – פעמה אהבה ואחוָה, והיית נוטל ומתוַדה לפניהם אהבה, בכריעה על הברכיים. – ‘מה היה לכם?’ אח, סיפור שלם. מתחילה היה עליהם לחכות עד שיתנו להם שלושה בחורים לעזרה. אחר־כך אמרו שרק יעזרו להוביל את החומר ויחזרו מיד. ואחר־כך גם זה בוטל. וצביקו נסע להביא אנשים. והחבריה יצאו כולם לעשות תקרות לשוחות, כיסויי־עפר. מתכוננים למחר. ועד כה ועד כה – הלך הזמן. והנה כבר עשר. לא נרדמת כאן? – כמעט – אמר להם קובי, בעליצות לא־מוסברת. – ואיזה ויכוחים היו שם, אמר יוּדלה – מי אמר למי קודם שככה יהיה, ומי לא שמע למי. – אבל קובי קצרה רוחו לשמוע עד הסוף, ובקדחת־מה אמר פתאום והצביע לפניו: ‘תראו, מה דעתכם עליה?’ – ‘על מי?’ – תמהו הללו והציצו בו. – ‘היא, שם, הנפלאה!’ – ‘מה ראית שם?’ – ‘אינכם רואים? יפהפיה לפניכם, הנה!’ – ‘מה, איפה?’ – ‘הנה – אנדרומידה! אציג נא לפניך שני עלמי־חן, יוּדלה וחיימקה – קידה, זאטוטים!’ – ‘אנדרו־מה?’ ליחשש יוּדלה ושוטט עיניו. ‘ההוא, הכוכב?’ – התפהק חיימקה. – ‘לא ההוא, כי אם ההיא. עדיין אינך מבדיל? כוכבה ולא כוכב. ויפהפיה עצומה. קשורה אל הסלע. גלים שוטפים אותה. אבל מי שיהרוג את המפלצת – יזכה בה, ותהיה שלו.’ – ‘איזו היא?’ הציץ חיימקה לא בלי חשד שהוא. – ‘לא, הבט ככה: ארבעה כוכבים גדולים, והשלושה מכאן הקטנים.’ – ‘בכלל חיגרת?’ – גיחך יוּדלה. – ‘הו, לא. חדל. כלילת השלמות והנוי. הנה: הביטו!’ – הטו ראשיהם עד הבלטת הפיקוֹת. – ‘היופי לפניכם ואתם עיורים! זה הראשון – הראש, האמצעי קימור הירך, להפליא, והשלישי, למטה – הברך, וכל השאר הוסיפו מהר מהיפה ביותר ומהמפתה ביותר שיש בדמיונכם, ועטיפות, ושמלות, אם יש לכם צורך, או בלי, אם אין, ותלתלים, אבל את הצמיד המעולף שעל־ידה, אל תשכחו, ולא את ריתוקי־הנחושת האלה, המרתקים אל הסלע הנורא, בין, מול יפו.’ – ‘יפו? שם יפו?’ – ‘אה, חיימקה, אתה כל־כך לא רואה בלי משקפים. אני אקנה לך משקפים שמתחילים לראות בהם. ושם – אביה קיפאוס. וזו אמה קסיוֹפּיה. ובקצרה: היא היתה יפה מדי, ולא סלחו לה.’ – ‘מה פירוש?’ – ‘בלי פירוש. יופי מבוזבז לגלים המלוחים שיכול היה להרנין לב אנשים ולשמח לב איש. עד שעבר שם אחד גיבור, פרסאוּס, הנה הוא שם, רץ מתחתיה, מזרחה, והחרב בידו, וראשה של מדוּזה (עם הכוכב אלגול הנורא) בידו האחרת, והוא יקפוץ ויחסל את המפלצת, ואת כל שאר הרעים והמזיקים.’ – ‘כן, מה לא עושים בשביל יפהפיה!’ אמר יוּדלה – ‘איזו היא מכולם? – אמר עתה חיימקה – איזו בדיוק?’ – ‘אהה, אתה עוד לא יודע? – תאר לעצמך שהיית מוצא בים אחת שכזו…’ – ‘הו, אמר חיימקה – כן, זה כבר אחרת.’ – ‘נשמו עמוק – אמר קובי ועיניו בכוכבים – יה־בּה־יֶה! בואו נתחיל.’ חיימקה משך כתפיו, שכּן עוד לא הוּחוַר לו היכן כוכביה מכל כוכבי השמים. וקובי לא סירב לחזור ולהסבירו, באורך אצבעו: התנין הגדול, אבא קיפאוס, הנה כמו בית וגג, וזו שם אמא קסיוֹפיה… – ‘ההיא? אז היא שווה את בתה – היא באמת יפה!’ – ‘אתה, חיימקה, צריך עוד ללמוד משהו על נשים.’ – ‘טוב – אמר חיימקה לא־מרוצה – אז נתחיל.’ עד כאן היה הקו הראשון. כעת נרד ככה. אבל ריח ידידות לאדמה. וטעם אמת פשוטה מאד, בלי שום סיבוך שהוא. עָבדו בשקט. חָפוֹר והטמן, ערוֹך וכסות. ריח נאמנות לאדמה. רגבים טריים ולחים. נכונים יותר מכל דבר. שקט יסודי. צלילים שתוקיים, מרפרפים, כמיתרים שנפרטו אגב צפורן, בושה שקישקשת יותר מדי. כהדי־פעמון רחוקים, נמוגים, הולכים. רחמים שלא אתה ונערה טובה שלך עמך כאן. עזובים לבדכם לחסדי הלילה, וזה לזה מתוך אושר. עשב ריחני, אי־בזה, הציף מתיקות קט־קלה. וגם ריח הקש הלח פה. ריח לילה עמוק. והכלב ההוא נובח. אדמה קרירה, טלולה, אין־חופית. שום קו לא סוגר. אופק רחוק־רחוק, מעֵבר כל מרחק. ממנו ועד הגבּה למעלה ירוֹקת־רקיע מלואת־אורים. כוכבים בשלים, עד טעם טוב בפה. ושהוּיוֹת־שהוּיוּת כשלפוחיות־ענק. פתאום מתפקעות ואתה חוזר לממשות ולתחושתה המפורטת. ושוב מתעכב הזמן, ושהות מתנתקת, מתמהמהת, משתלפחת, מתכדרת, חלומית, מתמלאת עד אין הכל, ולבסוף מתפקעת למציאות הרגילה: חיטוט, הטמנה, עריכה וכיסוי, קימה ועשרה צעדים, וכריעה ועוד הטמנה. – ‘מה זה – אומר חיימקה – למַקש קו של מאה צעדים, בתוך שדה עצום שכזה. את מי זה יעצור?’ – צודק, אבל עובדים הלאה בשקט. קשה להאמין שמחוץ לכם יש עוד מישהו ברחבי העולם. או שצריך לעצור את מי? על מה ולמה? קשה להאמין בכלל שאפשר שיהיה אחרת. צרצר אחד במרחק פסיעותיִם הרים פתאום קול־צעקה. עמוד רועד גבוה ומתוזז, וראשו בשמים, רצוף וחפוז בלא רווח לנשום נשימה, והחריש את הכל. מתי היה זה שנהרג יאקוש? מוזר מאד. לילה חם. מבושם ריח קש לח. אתם יודעים מה טוב? מה באמת טוב? – לאהוב. לאהוב חזק. באמת, בכל כוחך ובכל מאודך. לאהוב. – ‘אה? – תהה יוּדלה אל קובי – מה אמרת?’ – לא־כלום. זימזמתי לי. עוד מעט גומרים. בתחילה אינו אלא מפתיע אותו צרצר בהתלהבותו השיכורה, ואחר־כך נלאית האוזן ממנו, וברצון היית מטיח בו רגב־עפר להחרישו, אילו ידעת היכן הוא שורץ, הטיפש הזה. מה יש בידינו לעשות יותר מזה? כעת נחזור ונוריד עוד טען אחר ונפזרוֹ למטה יותר. וגם נגד־טנקים נקח. ואם יתנו אנשים נוספים – נרד ונעמיק יותר. פתאום, בבת־אחת, החריש כנכרת. וגם חבריו. והכל נעשה קשוב מאד, ומופתע מאד. אבל מיד חזר ופתח ההוא, או חברו כנפשו, וצעק הלאה, צעקה גבוהה, חדה. רצופה ונחפזת, מסתתת במהירות. חוצבת־חוצבת לה. ואלוהים היודע על מה ולמה, וגעגועים לאן המה?

בתרמילים ריקים ובלא דבּר חוזרים ועולים בשורה בזה אחר זה. עייפות עוטה כלבוש. לא רק עייפות של ידיים ורגליים, אלא העייפות עצמה. השפתיים בצקוֹת, הגב מזיע, והנשימה קצרה במעלה הגבעה. ועם זה מתיקוּת תשושה של ממשוּת עשייה. ואחר־כך אתה נרדם בתוך הליכה, על אף ידיעה מנקרת כי עוד מוּשׂם עליך דבר, שטוב אם תדע מהו, בטרם צללת וסוף. שלפוחיות־זמן תופחות. הרגשה שהזמן מתרחב, מתפשט לגבהיו, מאד־מאד, עד כי מתחיל להיעשות מוזר, כשוּף, אלא שאז הוא מתפקע ואתה הולך הלאה. ומי יתנך עתה ספל משקה חם. בין כך מתחילות הרגליים העולות תופשות קצב כלשהו, אטי ורציני, מתחילות שרות משהו, טוחנות מלה אחת, או אחת ומחציתה, מפסיעות ושרות ניגון חוזר מעֵין אבוא, יבוא, אבוא, יבוא, עד אין קץ. וכל חזרה נוספת מטעימה יותר, מבהירה יותר ניקור עמום שהוא, מצביעה על מוצא, ואפילו אם לא מוּחוָר מזה כלום. מחצית מלה לא קשורה לכלום, לא לפניה ולא לאחוריה. הרהור נכון אף כי רחוק. אה, ללעוט כעת אבטיח צונן, לא מגיע לך? צרצר קרוב, טרטור מטרחן, ללא שינוי, מעשה מכונה. מנסר ומושך, ושם אחר, פעמוני יותר, צפורי יותר, או מעין זוֹג כבשים, מדנדן ונבלע באפלה השקויה. ערגה שהיא, נשוֹם, נשוֹם עמוק. התחזק ונשוֹם עמוק, אפילו לא נמצא מי לקרוא ‘מי־שם?’ כשנכנסו כפי שהלכו, בגרירת רגליים, ובאיזו חשיקת שפתיים שבהחלטה להתחזק וללכת. הו, לא להרהר כלום, לא להכביד. וזו ממש גם היתה הרוח כשבאו אל ירכתי הבקתה, לא כאל חוף מחוז־חפץ, כי אם כאל תחנה אחת שבדרך, שמשתהים בה קצת להחליף כוח, ונסתפחו בלא שום תמיהה לא מצד הרבוצים כבר שם במעגל, ולא מצדם הם, המזיעים ושוקטי־מסע־לילה. זו היתה הרוח שם: לא להתחיל דבר, ולא להכביד בכלום, לא לנדנד. יושבים ושותקים בפיזור־רוח. טוב שלא חוקרים איך שם, או מה שם; אף כי איזו צחנה קלה של פחד היתה מנַשמת באויר, ללא־ספק. לא מסַפּרים כלום, לא מקדמים אותם במלה. אף כי ניכר שנתחזק להם, ללבם, כיוָן שחזרו החוזרים, ונסתלקה דאגה אחת ונתפנה מקומה לאחרות. פשוט, נשתפתה משמעותה של אחת מהרבה המועקות הכהות, התלויות סתומות, וגם לא מפני שלא הבחינו כי מן הראוי דווקא לחייך קצת, ולמצוא מלת־ידידות, בשובם ככה כושלי עייפות לילה, או איזו המולת־חום, לולא שכל זה מצריך מאמץ, מאמץ לא גדול, אבל דיוֹ עד כדי שהסקרנות והצורך להגיח מן השכיבה המַשמימה אינם גדולים ממנו, מלבד מה שאצלנו כאן אין עוד הרגשות, ואין עוד רחמנות, ואין עוד חשבונות מי עייף ממי, ומי עשה יותר ממי, וכולך צודק כשאתה רע־לב. מאליו יצטרף מעגל אל מעגל וייבלע בו השקט. אבל לאחר שנתישבו בהתגנחות־מה, וגחנו למצוץ אוּדי אש מן הסיגריות המנצנצות פה ושם, ולהשיב עשן מתוך התנשפות פוגגת, וקבלת־הדין – אי־אפשר היה עוד שלא יימצא אחד שישאל איך שם למטה. דברים שהיו ממתינים אף הם עת־מה לבדם, כנשכחים, כנמסים לאִטם לחשכה, על אף טרוניה עמומה, עד שענו לו, ביגיעה, כממרחק, ובצרידוּת, כי למטה אין שום חדש, לא־כלום. – ‘עד אנה הגעתם?’ – ‘עד קצה החריש.’ – ‘ושקט? לגמרי, מה?’ – ‘שקט, כן, לגמרי.’ – מעשנים לרוָיה. האִשים הקטנות טובות, הטעם המריר חריך. הכולם־ביחד־כאן־לבטח. אף־על־פי־כן. מיתרי הלילה. מיני פחדים ורגשות שהם נפרדו מעליך ונעשו הויה בפני עצמה, דחויה הצדה, תלויה כמסַכּים מכוּוצים. ריקוּתך היא מפלטך. חוגג ריק שקט. פטירוּת נוחה של שק ריקן. קיר הבקתה מאחור רק טוב ומיטיב. ממשות לא מסובכה. לא טובעים אל בלי־מה. כי הקיר מאחור שקט. תנומה מתאחזת. הגוף העייף משתלט על התהיות כולן. קרעי הגיגים תועים בערפל. מבתק את התקשרות השינה, כברק מאכלת מתהפכת – הוא זכר מחר, הקופץ, על אדם, כמעט ונרדם, ומונף עליו. הו, בוא נשיח שיח, או נעשה דבר, ושלא נהיה חשופים למחר. אֵל אלוהים, פחד מפני קץ הלילה. זעזועי נדון בבוקר לגזר־דינו. עם זאת נרדם פתאום אחד וכבר נוחר מישרים, מכל לבו, נחרה דובבת לאלוהים. בן־חורין. אחר מפהק ארוכות. נלבטים. להיטיב שבתך, ולפשוט רגליך עד ריפּוּין. לא מוכרחים כלום. פטורים מכל וכל. צרצרים. למה שותקים? כי מקשיבים. למה מקשיבים? אה, לא. יאקוש כאן. לך, יאקוש. תן לנוח. לנו יש מחר. לא חם ולא קר. הכל יהיה מאליו. אבל פתאום נרעד אויר הלילה והעור נסתמרר, נעצרה הנשימה, והלב שכח להלום, וברגע הבא נפל למרוצה מסחררת. מי קרא? קראו? לאן אתה חייב לקום ולבוא? אה! האוירון! מתח מהר צוארך, עוד תוכל לראות את צלליתו חולפת כבויה מתחת הכוכבים, בהפלגת־בטחון רועשת. הנה. מביאים לנו. קשורים אתנו. לא לבד. אֵל אלוהים, חצי שעה טיסה ואתה… מחוץ להישג־היד – נמלט! מדוע נפתית לחשוב כי יחידים ובודדים נותרנו תחת ריקוּת השמים… התחזקות פוֹשה בך. מתחיל נותן לב אל כמה אותות ברורים ומוחשים הבאים ונשבעים ומעידים לטובה. הצרצרים בשדה השקט, הכלב הרחוק, נאמן הבית, אפילו עצם העוּבדה כי שעה אחת־עשרה בדיוק עתה, שעה שלמה, עגולה וחלקה, וכן נחרותיו השלוות של הישן, וכוכבי השמים (המתערפלים חיורות, עד גיועוֹן הלב אל משהו שיהיה, או אל משהו שכבר ייגמר…), ובעיקר האוירון הכבד והטוב הזה. וככה הולך וטוב עד שפתע, כאויר מתוך כדור נקוב, אתה מתרוקן לחרפה, ונותרת האמת, רק האמת, ובשורתה רק רע, אי־אפשר אחרת, בלא אשליות ודברי־פיתוי, תנחומי־כזב כסיליים. אין כל אחיזה סביב־סביב. כל הסימנים מעידים לא רק על אדישות העולם אליך, אלא גרוע מזה – על גזר־הדין שנחרץ לרע. טמטום ניסור הצרצרים האלה, ליעוגם האדיש לפחדיך, והכלב הבכיין ההוא מקונן ככוס־חרבות, המגולל על ראשך קללת חורבן ביתו, ושולח בך נקמת תרפי ביתו הישן – והשעה הזאת, המתערפלת כאד, המביאה והולכת את שרב יום מחר, שעה אחת־עשרה ללא שינוי, ללא סיכוי, ללא כל תזוזה שהיא, שום תקוה וסבר, והאוירון שיקח את הפצועים, ויביא קצת דלק וקצת מזון, כי מנותקים אנחנו, ויאקוש מת, והתחרבנו יפה־יפה, מכה אחר מכה, בלי לראות מה יהיה בידינו מחר יותר משהיה היום לסוך על נפשנו – שעה שיטוחית, אחוזה שעמום, עד לב השמים, שנמאס כבר לראותם, חיוורה בלוּיה מנותזת כוכבים משעממים, לא משתנים, שאין בהם כלום כדי להקל, והידיעה האכזרית: מנוי וגמור, נחרץ ואין להשיב. אה, לאבדון. וגם היתוש הזה. אם קם עתה מישהו לדבר או לבכיין – קוטלים אותו כקטוֹל את היתוש. חיים סרוחים. כבר משפיל הוא אי־שם לנחות ולחנות. הו, יהיה טוב. תראה שיהיה טוב. מוכרח. ולישון צריך, ולשכוח. ודי. עוד בחור שקע בתרדמה ופתר הכל. מזל לדעת להירדם. הכלב הרחוק. ככוס־חרבות. וגם כקול כלב רגיל נובח רחוק. כל הזמן זה וזה. והזמן עובר. שוהה ועובר. יש להניח שנָחַת כבר, שבעה קילומטר מכאן, והשתתק במסלולו. לא נותרים אלא הקולות הידועים, הרגילים, שחייך בין כך נקלעים ביניהם, רגע ממלאים אותך נשמת אמונה הנפרטת לאנחת־רווחה, ורגע חוזרים ומרגיזים נשמתך מתוכך, בהגדת עדויות מפורשות המחַתכות בבשר החי. וזהו, ובכך עוסקים. בכך חי אדם. האם לא מפרפר דבר בחלל, ואפס קצה הבהובו בשמים. רחש נפש מאזנַיִם מתעיינים להם כה וכה. היכן שהוא היה מסופר כל זה בפירוט: דממה דקה, מלאכים ייחפזון, חיל ורעדה (חשבונו של יאקוש היה כתוב כנראה בקצה הדף, בשורה האחרונה, כאילו לאחר שיקול נוסף, ובקושי מצאו מקום לרשום: סוללת מרגמות תדפוק אותו לחסלו, ואת הרגם המסכן השני, מה שמו, על חטאים שונים שבידיהם). כבקרת רועה עדרו. כמה יעברון. מי יחיה ומי ימות. מי בקצו ומי לא בקצו. מי ינוח, מי ינוע ומי יישקט. מי יישלו. ומי יתיסר. ונתנה תוקף. דברים עתיקים. צלולים למדי. צלצולם מפתה להרהר מני תלישויות שאין להן סוף. ונניח לזה. קוּרי־תנומה נאחזים בך. בסך־הכל היית בבית־כנסת פעמַים, אולי שלוש. אף פעם לא נלהבת מזה. מלמטה מלחשת הכרת החובה לקום ולצאת בשלישית, להטמין את השאר. לא מעלה ולא מוריד. ונתנה תוקף קדושת היום. כטיפה בים, מלחשים להם כיסופים שהם. גחלת מהבהבת אחת, שמפח אויר יכול להלחישה, להעלותה. וכן הרגשה עמומה מזו, כי העולם, לאמיתו, יפה, גם יפה וגם רחב־ידיים, וכי יש גם משמעות מפורשת כשם שצודקת ליפיו הגדול הזה – גם אם אינה נתפשת המשמעות הזאת, ועייפים כל־כך, וצריך פעם אחרת, וצריך עוד משהו, אחר, וגם צריך להסביר לכולם, שיידעו, שלא יהיה להם בלבם עליו, כשם שהוא אין לו דבר בלבו עליהם, כלום לא, ולא צריך לכעוס עליו, ובכלל. עוד מישהו בא למעגל, והתישב, ודיבר דברים בנחת, והוא עמיחי החובש, וגם השיבו לו מי שהשיב, מי שיודע להשיב, והוא חוזר ושואל, או מגיד, או משׂיח, אלוהים עמו. מישהו אפילו נכנס לדבריו ואמר לו – ‘אתה בטוח?’ – וזה שמשיבוֹ השיבו מתוך הרבה תבונה: ‘מתקבל על הדעת.’ וזה שייך מאד לאיזה ענין, רציני וחגיגי כאחד. וצריך להתאזר ולקום ולומר לחבריה שיתאזרו ויקומו, ונצא בשלישית אל השדה, ועוד רגע גם אמוֹר יאמר להם, רק עוד רגע ישכב, רגע קט אחד, רגע והוא יודע ואומר להם – ונרדם.

צעיפי אֵד חוַרוַר פשׂוּ למעלה. והיתה עצבוּת חצות. חצות עמוקה כבאר. צוללת שתוקה. נחרת־מעוּנים נוחר קובי, עד מכאוב. נחרות צועקות. ואין מפלט מטרחנותן. – ‘מי נוחר שם!’ ריגן עליו פלוני, לא אל איש, בתוך אי־הנחת, והתהפך לו במעגל הנרדם כמעט כולו. אלה שלא נרדמו עוד שרועים באִלמוּתם הנלאה, מנותקים מכל אחיזה, מתיסרים להם בודדים על קוצו של חצץ. מפוח קשי־יום. איש לנשימותיו. מסולק כולו אל מתחת מעטה הנחרות הבוכות. מחרחרות, נאבקות על רוח אַפּן. נורא לא לישון, להיוָתר בודד אצל נרדמים. הכל הפליגו הרחיקו. אולי אם תשתרע ככה – ירחמו גם עליך, ותסולק לשלום. פתאום כאילו לא נכון ולא כך חובשים, כפי שחבשת את הרגם הפצוע. ואולי גם לא מרביצים מוֹרפיוּם בפצע שכזה? על צואריך הילד הזה, על צואריך. איך שהוא מתגנח קוֹבי. ואולי לסעוד מתחת ראשו שמיכה מקופלת ככר? אולי אבן מאבני השדה, ולישר עקמימוּת גווֹ, לרכך ולחונן אותו, שמוּט כטבוּח, להניח לו בטוב, רחימאי, ומי יודע מה עוד מנוּי לו. הו, הייתי הולך כעת ובא אל ביתה. חצות ושקט. מתקרב אל גינת ביתה, עם השיחים הריחניים, השפוכים פורצים מעל רשת הגדר למטה (חצר מעושבה אצלם. אביה אין לו פנאי לגינה ולחצר. אמה בכלל איננה). הייתי מציץ לראות אם מאירים חרכּי התריס. (קוראת עד לאחר חצות!) שורק לה קל קלילות. אם אינה ישנה – די בהם שתשמע. ואם ישנה – לבה ער. עוברת שהות־מה נרגשת. כן או לא? מתעטפת לה בחלוק, ובאה על ראשי אצבעות לפתוח את הדלת. קודח כולך עד שתחרוק הדלת פתאום, אותה חריקה קצרה ויבשה, של דלת מצולהבת שמש יומם, חרש־חרש, וכזליפת הלילה, היא שורקת את מענה השריקה. ומתרחב לך כולך. נחפז, אבל זהיר שלא תגנחנה המרצפות הבלויות, המרפרפות וטופחות תחתיהן. פן יתעורר מי להשגיח מה. אץ אליה, גואה אליה, ‘שלום…’ אתה מפטפט בלב עצור, ופוסח על הרבה תהומות אתה גופף ונושק ללחייה, שמגע קור החוץ וחום הבית פנימה היטיבו לה ועשאוה פרי־פילוסין גמל למגע, חביבה, חביבה שלי – ‘יופי שבאת…’ היא מלחשת במאור, באושר לא מועם, ‘אני כל־כך מזוהם…’ אתה מתחיל להצטדק – ‘בוא!’ היא אומרת, ובתנועה חזקה, ובעיניים זוהרות מושכת אותך והדלת תחרוק לה את מהפך חריקתה היבשה עד היסגרה מאחור, ואתם חבוקים במסדרון האפל, שריח נכרי, לא־מוגדר, מערבּב את ריחה שלה, המפתה, הקרוב יותר מכל קרוב שהוא, בשמים ובארץ, ואשר לבך פועם מדי הבחן בדיוק מה, ואינך אלא נרגש, נרגש לקראתה, מקיומה, מהיותה, מממשותה, מבואה מזומנת לך ורוגשת וחמה מעֵבר לכלום דקות האריג החוצץ – אני אוהב אותך, תדעי, הו, נורא, וחבוקים מתנהלים, קצת מתנגפים, החדרה, שלה, הנערתי, המיוחד, הזר משהו אבל מפתה יותר מכל פיתוי, הכומס כל רחשיו, ושירתו, מואר מבית ומוגף התריס החוצה, ומדיף ריח הפרחים שבכוס, והצלילים הכבושים בפסנתר, ואפס־קצה ריח תמרוקים, ואין צורך עוד בכלום – הה, סוף, הורידו מסך, כבו את האור… מישהו מתקרטע באנחה. ונראה שהתעורר בבהלה. פקח עיניו, אבוד בחלל הזמן, ועוד מחריש לדעת, מתפקח אל מול צלילוּת הלילה. אני רחוק ופה. לא נרדם וחולם. אני רוצה ואינני. ‘קובי? כבר קמת?’ – ‘נרדמתי, כמדומה, לא?’ – ממלמל הלה לא עשתונן. – ‘הו, נחרת היטב.’ – ‘הייתי עייף – התנצל קובי – הרבה זמן? מה השעה?’ – ‘המון. רבע שעה. אחרי חצות.’ – ‘אה.’ אמר קובי ופיהק. – ‘יום ארוך היה. – אמר עמיחי. – והנה עבר.’ – ‘כן.’ – ‘היום עבר והשנה.’ – ‘אהה, נכון, בחיי!’ - ‘אז שנה חדשה מתחילה כעת ממש, לא?’ – ‘שנה טובה, עמיחי.’ גיחך קובי באפלה וסילק שערו מעל מצחו. – ‘ח, שנה טובה, קובי.’ – ‘לחיים,’ אמר קובי כמניף גביע. ‘לחיים לחיים, לחיים ולשלום!’ – ‘מה־זאת־אומרת שנה – אמר עתה עמיחי – יה־בּה־יֶה איזו שנה!’ אמר עמיחי. ‘כן.’ אמר לו קובי. – ‘אתה כבר קם?’ – חרד אליו פתאום עמיחי – ‘הוי, צריך, לא גמרנו, מן השנה שעברה – גנח הלה ופיהק עמוקות – כעת נשתול מוקשי השנה החדשה טריים לגמרי!’ – ‘חבל שעוד ככה. אבל ייגמר… – ניסה עמיחי – וכבר אתם יורדים? חכה, אולי יבואו חבריה, זאביק נסע להביא.’ – ‘ואם לא יבואו? הלילה רץ.’ – ‘אני לא נרדמתי כלל,’ התאונן עמיחי ופיהק עצובות, ושקט מוקדם מדי נתלה. – ‘שקט בעולם.’ - אמר קובי והקשיב ונשם עמוקות אל תוכו את הלילה, ופיהק גם הוא. עמיחי לא השיב. – ‘חבל שאעיר אותם.’ אמר קובי, והיה גבוה ומצויר על בהירות השמים. אולי אכתוב פעם קבוצת שירים: שירי התעוררות הלילה. גם אם אווילי לקרוא כך. הראשון בהן יתחיל: אצא ולא אחזור. ויהיה אמוּר בו: זועק מלמטה אל שמי השמים, מעומק הבאר אל עיגול השמים מלמעלה, וככה: יהו, הו, הו־הו, הי־הו! מי שומע לי? הלו, מי שישנוֹ אי־שם, ‘ענה!’ – ענה לי מי שישמע קולי – ‘ענה!’ – ‘טוב להם שהם ישנים.’ אמר עמיחי. ‘אף אחד לא מתגעגע לבוקר. לא איכפת שלא יבוא כלל. שיישאר לילה.’ אמר עמיחי עוד. ‘יש לך סיגריה?’ אמר עמיחי עוד. גחנו איש אל רעהו והציתו. העיניים סוּנוורו. טוב שלא לבד. מה היה עמיחי אומר לשירים שלי? ‘רמסו אותנו, ימח־שמם, רמסו עד דק!’ התאונן עמיחי. – ‘כן. – אמר קובי. – שיישנו עד שאגמור להכין הכל, ילדים מסכנים.’ - וקם ונתקע לשמים. – ‘ערפל מתאסף שם.’ אמר קובי. אני רגיש כעת. רעוּד. רחוש לשמוע. נפעם. נושא עיניים. עוצר לדעת. רועד בתוכי. מניין, מי, היכן? הגד, הו, הגד. ופסע־יצא אל מעֵבר לבקתה.

פרק שלושים ואחד

אור ליום ב', א' בתשרי תש"ט

עולם לנפשו ולדממותיו. כבתוך פנימוֹ של פעמון־אדירים הכל מבשיל הִדהודים להרטיט. ויש וענבּל־חשאין יטפטף פֶרֶט מלמול, כהשיר טיפה אל צוּלַת אגם מאפיל. נושם קצובות בפיכּוּי חרש. מעגלים־מעגלים יוצאים בהתרחקות נכמרת, הומי קונכית הלילה, מתרחקים עד התפוגגם, באותה הגוּת יודעת, באותה ערגה ובאותה תוגה לא־נגמרת, באין אפקי זמן, הרחק מכל חוף, אל תוך תוכי הירקוּת שמעֵבר. לילה פעמוני קסום. אפילו מקהלות הצרצרים השוקדים סביב, במופקע אל עצמם, על ניסור נלהב וגובר, פצילה אצל פצילה, חדודות וזקופות ובדולחיות – גם הם נימוחים לבטלה, מרפרפים כסלסלות של מה־בכך בשולי הלילה, וכן גם נביחות־הכלב הרחוקות, החלומיות, או קריאת הגבר, הבאה מעֵבר לכל המרחקים, או אולי רק מעבר כמטחווי יִדוּי אבן. מתוך מרחק נשכח מגיח ובא עתה ברזילי – אשר מאליו הוכתר למפקד לא־נמשח – עובר ומעיר את הישנים בלא־חוּס, ובלא הרפּוֹת מהם עד קומם, להחליף את יושבי השוחות מלפנים, אשר אף כי גם אותם צריך היה להעיר מתהומות התנומה – עדיין בחזקת עומדים על משמרתם הם. מרבּץ טל כבד. קסמי לילה. פעימות־פעימות. גדלוּת־ממדים. כעלה ניתק בעבי דומית חורשה – כן יש ונקיפה תמוהה שהיא פוקעת פתע ואובדת בלא־כלום. שלשלות סבוכות של רחשים. עמימוּת עשירה של לפני ולפנים. בלי לדלוג על מועקת אפסותך, העמוסה עליך לעייפה. עייפות מעוּפּרת, שכובה על אַפּיה ולא חשובה. אחד־אחד באים יוצאי השוחות, בהתנגפות סומית, ובבלבול שהשעה העמוקה אינה מסייעת לפכחו אלא לעמעמו יותר, ומתלקטים מתחת קיר הבקתה, בו במעגל־הרביצה המצומצם. מערומי־לילה מסַנוורים. הִבלוּחי תשוקות פתוחות. פחד להגות מלה. צעיפי־אֵד לבנבנים פורחים חופזים אין־רוח, מִקלוֹת בלבד, מתפרמים אגב טיסה לסיבים ולנתיקי־מוֹך, מהם שקופים כקורים, מהם צמריריים וקווּצים, ומהם אפילו גוּשניים, ולב כהה להם, כמעט חרפי, אשר אורי הכוכבים בעד מִלחי הלבנונית הנידפת־רצה (עד כי פעמים נראה כאילו הם־הם שנסחפים באָנסם, בשולי מטלית מן המטליות המתבדרות הללו) – לא רק שאינם מתעמעמים, אלא נצנוצם מוּשבּח, יתר הֶבהק לח, יתר השתקפויות רטיטות, עם כלשהו התגוונוּת. קטן אתה מהכיל כל עצמת הרום הקם עליך. עד אשר פתאום, בתוך כדי כך, מתמוטט בך לבך לגמרי, והכרה קרחית של אימה מַמתנת, שהמתינה מחרישה לשעתה, לא משוערת מקודם בכל גָדלה, קופצת ודורסת אותך באמיתותה, בנוכחותה כדי מגע־יד, בהבל־נשימתה הטורפני, נשמת ברדלס בורק־עיניים, הגוחך לאווילוּת היתפשׂך לעוֹרמת ציידו, ועָמדך חסר שום סיתרה לפניו, שלוּל כל תמרון־נסיגה, לא בצל הקיר השוקט, לא בהצטופפות של כולם יחד, לא בהצרה נוספת של המעגל, כדי שהחושך לא יכסה דבר או דיבור, ולא בהיגוי דברים כה וכה, חרוכי קול, קטועי אמירות, עד כי אפילו הצתת הסיגריות אינה מגלה עוד דבר, אלא באמת רק ילדים צפופים ושעת־לילה מאוחרת מאד, ועומק חלל צונח מלמעלה. ואילו למזרח, אך כדי שלוש או ארבע שעות מכאן, שוקט ונינוֹח ממתין לו שם המוות. גדודי הצרצרים מנסרים וכלבים נובחים. נסתלקה השינה. לא נישן עוד הלילה. אולי לעולם לא. אבל גם אין רוצה לקום. צורב לך בעיניים לישון ועד עלבון: לרצות לישון, או לרעוב או לצמוא, או לכאוב. עד הבוקר אתה מת ואינך עוד. אין מקום בקרבך לזו האבן הגדולה. מה יוסיפו השמים היפים, כשהכל יורד שאול תחתיות. עומק ירקוּת השמים. מסע מטליות־האֵד. הרחק מכל חוף. אחר־כך מתאזר מישהו והולך לשתות מים. ועוד שנַיִם שלושה מתחזקים ונספחים אליו, וקמה שם המולת שותים, ופכפוך מים, וריח חרסית רטובה. ואחר־כך הם חזורים ואין עוד המולה. ואחר־כך מנסים להתהפך אחרת. ואחר־כך לא נזהר אחד ושומט אנחה שבלא מתכוון, שמספיקה ומַגדת יותר מדי. ומישהו, אין ספק, יושב מהרהר במכתב שצריך היה להישלח, ולא נשלח, ומי יודע אם יישלח (אולי רק הצבא ישלח הודעה קצרה משלו). ועל אותה מלה אחת חשובה שהיתה להיאמר – ולא תיאמר, ועל זה שתמיד היית אומר מחר אני הולך ועושה – ואין לך עוד. כי הנה באת עד מחר. מחר שאין לו מחר. שאין אחריו. האימה, צמחה, עד כה, כחומה, בינך לבין השאר, ואתה כבר כמופרד, אתה לבדך לגזרך. נידון בתאוֹ. ברזילי חוזר ואומר: ‘עוד מעט יבואו צביקו והחבריה.’ מתנערים מאד לצותת אליו. אולי יאמר עוד דבר. דבר טוב ומקל ופותר. אמוֹר, חבר, אמוֹר. בידך אנו. אבל אין לו עוד דבר לומר. או אולי כבָש עצמו מאמור? למה? בחייך – אם יש לך – תן! יודעים היטב כי השעה היא שתים אחר חצות, ועם זאת לא מיותר כלל לשאול: מה השעה כעת? ולשמוע ברוב ענין קולו של אחד שטרח והאיר בסיגריה מעל שעונו, משך ומצץ ומעליו, וניחש ואמר: ‘שתים? כבר שתים!’ הה, כבר שתים. – ‘באמת? כבר שתים?…’

ברזילי שׂיכּל רגליו, בהחלטה לא להירדם. להיות עד כחובתו עד בואם. אשרי מי שנושא עיניו לשמים ויש לו שם כוכב משותף, לו ולילדה אחת שלו בארץ. לילה כזה רק לחלום בו על נערה, על זוך ועל יופי. לחלום? להתרפק, לנשק ולהתגפף בכל כוחך ומאודך, ומאד־מאד, ולא־לחלום, אלא להיצמד אליה ולשאוף חיים, מנשיוּתה הנותנת חיים, החומלת, האוהבת, ובכל רמ"ח ושס"ה שלך המעורבב בשלה. אבל אין לך כוכב כזה בשמים, ולא ילדה כזאת בארץ. לא בטחון שהוא, ולא ידיעה שהיא. ורק המתנה. כמה ריקים הם השמים המלאים. ופעם היתה לך גילה. היתה? מעולם לא היתה (וגם לא מוכרח שמשהו יהיה דווקא. שכּן, ממש כשם שדווקא יהיה, יכול שדווקא לא יהיה). מה ייצא מיפי השמים, כשגם בלעדיך ימשיכו להיות יפים. איכפת להם הרבה. לא נוֹתר הרבה מהווית האדמה. הכל כוכבים. הכל שמים. האנשים אפס. וכהוּת האדמה רק משל היא. האם אני אוהב אותך עדיין, גילה? וגם שום אהבה לא תציל מן הקרב. טוב היה אילו. מצפורן רגל עד שׂער הראש. דאגה כלואה בי, מרפרפת מתחת פני העור, ועל כל שטחו. להיות שייך. יש דברים שאינם הם. ועם זאת מַראיתם כאילו היו הם. השם צקלג. כי מה היה בינינו? היה? מלה רהבתנית. אפילו לא אותה מידה ביישנית של זוג בבית־הספר, מאותם שעומדים בהפסקות, אוחזים בענף העץ, ומשרטטים לפניהם חצאי קשתות בחרטומי הנעלים בחול, ומשיחים, האל יודע על מה, שיח־חשאין שאין לו סוף, אפילו לא כך. לא חרתנו מעולם על גזעי עצים לבבות מחוצים, לא שלחנו פתקים זה לזה, אפילו לא התלחשו עלינו, אפילו לא ידעתי דבר לעצמי, ורק היינו מכינים יחד שיעורים, והולכים יחד כברת־דרך מבית־הספר הביתה, ‘חיבה־חמה’ אולי, אם זה אומר משהו. אבל זוכר אותה פעם שהיתה במחנה. כשהיה נפלא איך באמצע ליל הגשם נפל פתע האוהל והתמוטט עלינו, בליל הגשם והרוח. לא זזנו. שכבנו תחת היריעות הנופלות. הגשם והרוח שטפו. שכבנו תחת היריעות הנופלות. היו לחוֹת. והגשם תופף עליהן. שכבנו דוממים, כאילו קשרנו קשר. היה חם מתחת השמיכות. וחבל היה לזוז. ואַת היית על־ידי. אילו רק שלחתי יד הייתי בא לתחום שמיכתך. לא זזנו. להיפך: היה טוב עוד יותר. קצת עֵרים, קצת צוחקים, קצת חוששים, קצת יודעים שיהיה לנו מה לסַפּר אחר־כך, ושלא נסַפּר הכל, גם אם נאבה, וקצת מפטפטים, ובחוץ גשם זורם ותעלות־האוהל רצות מים, ותוך כדי אלה, באותה נחת של אושר, שככל שמתרחקת נראית מופלאה עוד יותר – נרדמנו, כל שוכבי האוהל, והאוהל היה נפוּל עלינו עד הבוקר. מה עוד? חיבּבתי אותך. חרש ומרחוק. הערצתי את השקט, את הסדר, את הנקיון, את האור, את הנועם, את האחוֹת הבהירה שבהליכותיך… וצריך, כנראה שתהיה שעה שעתים לאחר חצות, לאחר שמת מי שמת ובטרם ימות מי שימות, בהפגזת השחר, כדי שפתאום תצוף אליך גילה – מאירה, אחוֹתית, חבֵרה, אהובה, לדבוק בך, לכסוֹף לגעת בך, להתלטף, לשים ראש בחיקך, אה, מה את יודעת… בטח היית אומרת שאני נורא מזוהם, שריח זבל ואבק לראשי, אין מה לדבר על השאר. קשה להמתין כשדממה כזאת. שכבר יהיה משהו. גילה הטובה. טוב היה להביט בך. לשיח עמך. להכין שיעורים יחד. לספוג את הניחותא המאירה שלך. להסביר לך פרק ולחטוף מתופיניך מעשה ידיך, ממולאים תפוחים וצימוקים… (מה רצת להתחתן! מה נחפזו עלומיך…) רוח טובה היית. בתוך ההשתוללות הכללית, הפוחזת, הפרחחית, בתוך הצויחה החדה, ההלצות הרועשות, חלקת־דשא מטופחת למשעי, בגומות־החן, בגבות הקמורות, באוזן הפעוטה, הוַרדית, שהיתה מעוררת ליטול אותה בשפתיים, ללקקה, ללחוש בה: חביבה, טובה שלי. מעולם לא עוררת בי את כל מיתרי, אבל את הטובים שבהם ליטפת בהיותך, ותמיד נעניתי לך. הו, גילה, שיר ישן. אם לא אקום – אירדם. אצא לסיבוב. מיקי. היכן מיקי. נער יפה. יפה ושזוף וצובט בנשמה. הכתפיים החומות חלקות – – –

מה באמת נשאר לך? מה מכל שהספקת לך, מכל שאתה אוהב, מכל שהיה נראה בעיניך נעלה מעל הכל – מה נותר עומד יציב וזקוף ונעלה במבחן הפחד? היש לך דבר שעליו היית נכון, בעיניים פקוחות, לתת נפשך, לקפוץ בעדו אל המדורה – אמות ואַל אחטא לאמונתי? אמות וינצח רעיוני, הרעיון שלי! כך מסַפּרים על גדולי מפלסי הדרך לאדם, היש לך אתה מדרגה כזאת? הלימודים שתלמד – הם? המדע שתכיר לדעת? האהבות שתאהב? חייך שתחיה? הגילוי שאולי תגלה? היופי שאתה עתיד אולי לפגוש? התתן נפשך גם על צורות? או רק על תכנים? רק על מה שהחברה כולה תודה בוֹ – או גם על צדקת נפשך לבדה? מה נשאר במעלתו במבחן הפחד? בנשיפה אחת בא זה ושודף לך הכל, הופך וממטמט, מחריב הכל, כרמוֹס חמסין דשא מדבּר. שום דבר לא. אלוהים אדירים. איום ונורא! רק הוא – הפחד הזה. צעקת עורך ובשרך גדולה מכל. מַשתיקה הכל. מגע המשי של הפחד, קר ולח כתולעת. והכל נופל. ואפשר, בכלל, שכל דבר שאתה עושה פה כעת, פעם אחרונה שבאחרונות אחת עושה. לא תעשה עוד כי לא יהיה עוד. תם העוד שלך. והלא מוכרח שיהיה לאדם דבר נעלה מן הפחד… הכרה גדולה, או רעיון גדול ומוחלט מן הפחד! עיקר גדול מן המוות? קדוּשה שמנצחת את הפחד? והלא אם עורך שלך הוא היקר מכל – סוף לכל רעיון ואמונה! או אפשר שרק אינך יכול לזכור עתה. אפשר שאתה עייף מדי. וממורט מדי. אי־אפשר שידיך באמת ריקות מכל וכל, ואין בעולם כל דבר שנשיאת־עיניים אליו תחזק אותך לאמור – לא לשווא ולא על חינם! חבריך? – הם? הצוותא שלנו? המעשה הנעשה בארץ? החופש המחולל, הירמסוֹ בידי רשע? הו, דברים ידועים ולא אומרים. רק הפחד ממלא. גם סדק לא יניח להתגברות הנפש. מה עם עיקריך, בן־אדם, שלוש שעות בטרם אור? הה, ריק לי, ועייף כל־כך. ועם זה, יצר לוחש שאסור להחריש, שאולי זו חובתי עתה, ממש שׂוּמה עלי, לרוץ ולהעיר את כולם ולהעמיד אותם בדחיפות על חומרת הדבר. קומו התבוננו בדבר: אם את זו הפעם אדם מחמיץ – את הכל החמיץ, ואין לו עוד אלא ריק גמור. הכל יתקיים בלעדיך באותה נחת והתמדה. וגם מעולם היה כך שמתו אנשים – אבל מעולם לא קרה שזה אתה. וזה עוול עד שמי־השמים, עוול עד קללה. וגם בנקל יפסח העולם על העדרך, וימשיך בסיבובו בלא לחוש. סתיו וחורף, ואביב ושנה תחלוף. ולנו לא היה די תותחים בשביל להישאר חיים. מי מאתנו יראה בבוא הגשם הראשון? אני אוהב לראות בבוא הגשם הראשון. כל השנה אֲיַחֵל לראות בבוא הגשם הראשון. מי יזכה ויריח את ריח האדמה היבשה בבוא עליה מטר? מי יראה את מבצילי־הסתיו הפורחים בטרם גשם? למי תנץ עוד סתוָנית היורה? מי ייוָכח בהגיח עלי החצב, בהימוט עמוד הפריחה, מכוער הבְשלה יתירה, ובשלוח בן־החצב פעמוני פריחה רטיטה על עוקצו הענוֹג, הלילכי, התינוקי, או הכּדן מכודד האשבול התכול, ומי ישאף ריח חבצלת־חוף לבנה, כלת תמוז המת, מפריחה בין נובלות, ומחתימה צוהב אבקתה על חוטם שואפיה המתמוגג, ואת כרכומי ראשית הגשמים, חיוורי זהוב־חלמוני, מופלאי ניחוח דק, יחוש את מתיחות הימים שבטרם גשם, ימים נוהים, נשבּוּביים, עורגים הולכים להם, ומי יאכל קלימנטינות, יפצם דקוּת קליפתן וימרוט, למי מונוּ ימי־תשרי חולמים על הגבול, הבהוּבי שלכת ראשונה, אדמוּת אשכלות תמרים, והבחלת זיתים בשפעיהם, והדוכיפת והשרקרק ייצאו, ולא יישמעו עוד הנחליאלי והחמריה, טלטלי הזנב, ולא יגיעוּ זמירות מבשרי־החורף הגדולים והקטנים, משוררים וניחרי־קול, זרזיר וקאק, ירוקית ואדומת־חזה, וכתובת־הכסיל בשמים הלוהטת אהבה – אנחנו לא נהיה עוד. עם ישראל ירויח הרבה ויפסיד רק מעטים, רק את קצת אותנו. וכהידחה גרגר מעל כף־היד, בככה, בנישוב – נידחה מעל־פני היותנו כאן. חסל. קוצי הקיץ, שהנה זה היו עֶדיוֹ הצבעוני של הקיץ, נחרבו־נחרכו, לא נוֹתר כי אם שלד גרום, עצמות מלבינות, חדודים שוטמים שפגיעתם רעה, עזובה יבשושית ומרשרשת תוגת ערבוֹת. זה הכל. שתים ורבע. איש אינו בא. ספק אם כולם ישנים, אבל כולם שותקים. במה הם מהרהרים? זה שכאן שוכב וכל־כך ברור שאינו ישן, מי?

– ‘עמיחי? אינך ישן?’ – לא, אינו יכול להירדם. במה מהרהר? הה, לא־כלום. בהא ובדא. ומה זה שאינם באים עוד? יבואו בודאי. כן. – ‘שקט כביר,’ אמר ברזילי. ‘שמים יפים.’ אמר אחר־כך עוד. ‘לא שומעים כלום.’ הוסיף ברזילי ואמר. ונשתתק. נדמה כאילו אתה שומע הלמוּת לב רעך. – ‘היכן החבֵרה שלך, כעת?’ אמר פתע ברזילי חרש. ‘א?’ נפתע עמיחי. ‘היכן היא? מה עושה כעת? אומרים שיש לך חברה, ג’ינג’ית כזאת, לא?’ – ‘מ’ – אמר עמיחי. – ‘לא טוב בעיניך שאני מדבר על זה?’ – ‘מה נטפלתם כולכם!’ רגן עמיחי. – ‘הו, אני באמת לא! להיפך…’ אמר ברזילי, ולאחר רגע: ‘הדבר ישנו באויר כעת, נושמים אותו, כאילו ש… טוב. מצטער. לא אמרתי כלום.’ – ‘כן.’ אמר עמיחי בהמסת־לב של פתאום. וברזילי נאחז בגון קולו: ‘לא? נדמה כאילו הכל נוסע לשם: שיהיה אחרת, שיהיה כדאי…’ – ‘נכון – אמר עמיחי – מה לא הייתי נותן כעת – אבל –’ אמר, ולא אָבה להסגיר את לבו – מה הוא יודע עד כמה היא נפלאה ועצומה. העוָית עיניך בשעת צחוקך, כששערך נופף ברוח עומד לבי מדפוק. משתכר ואַת לא עשית דבר, רק הושטת ידך. ג’ינג’ית. לעולם גוני הנחושת ללבושך, הירוק והכחול, האדמדם והזהוב, ויְרַק המַלֶשֶת, ותכול הפּוך, והאפור, כזה המהבהב על מוּראתה של יונה ועל פלומתה, וזהב הארד, והחום האדמדם, והאדום הייני, וכולם משתחווים אל מלכות זהב נחושת ראשך. וכשאַת עוקדת כל אשד־אש זוהר זה בסרט, בגנדרנות – אני, מכל־מקום אני, נמס ומוּמס, מוּכּה בעלפון – מלים נעתקות מפי, ובצאתך, אז, בחולצה שלך מגון הגפרית, הייתי כשתוּי, או אותה שמבוזקים בה צבע־דיוֹ וקָנוּם, או בחולצה הלבנה, הלבנה הכאילו פשוטה, אני משתחווה אז נגדך בהערצת אֵלָה; כל שאַת לובשת נולד למענך, מבליט את יפיך עוד יותר, לא אוכל להישבע על שום בגד מבגדיך כי הוא הנאה מכל; אבל מקנא אני בהם. ובכל רוֹאיִך יום־יום. כולי אני בזכותך. לא בזכותי. רץ ולומד ושומע ועושה – כדי להספיק להיות ראוי לך. האֵמוּן שאת נותנת בי, הסמיכות שאַת סומכת עלי, כשאַת לעתים נוטלת פשוט ונשענת עלי בתום, מחזיקה בזרועי ברדתנו מדרגה תלולה – הלא זה שולח בי סמרמורות, כשלולית ברוח, הלא זה מחייב להיות טוב, להיות טוב יותר, להיות הטוב ביותר, להיות גבוה, גבוה יותר, ויפה, יפה־נפש יותר, מעניין יותר, דק ומאזין ורגיש, שומע רחשים ורואה תחושות – מכריח אותי לנשום עד מעמקי ולגייס את כולי להיות ראוי, לדלות את המובחר שהיה, שיש ושיהיה בי, להיות ראוי לך, בשבועה, בטהרה, בהתחייבות כל היותי, יותר לדעת, יותר לאהוב, יותר לקשוב, יותר להספיק, הו, אני כולי שוקק מגעך, לא יודע מה סח, אבל רק מקצת מן המטריף אותי אליך, מן הממלא להגיד לך, הצמָא הזה אליך, קרוב לך, אצלך, אצל אצלך, אִתך־אִתך, ולסַפּר לך, ולשיר לך, ולשיר אתך, ולצחוק יחד, סוף־סוף לראות אתך יחד דברים ולהראות לך, לשמוע יחד, ולהגיד לך, שרק מגע היותך – מעורר, ממלא, מדליק, דוחף, לא יודע, נדמה, אם אך אגע בך – אידלק. אי־אפשר… יקרה, כסוּפה שלי… בשעת־חלום כזו, בשדות הרחוקים ביותר. אני נשרף אליך, אל צחוּת ערפך שמתחת לאשד האדום, הרך, הקוצף, הגמיש. אל הולם הדופק הענוג בצוארך, אל עדנת היופי של קויִך, אל אופן התרוממות חולצתך בטהרת ריתמוס נקי, אל אופן טפלך בדברים, אל סנדליך, שלעולם יש בהם מופלא יותר מאשר בכולי שלי, מראש עד זנב – כי את המיטב שבי, המובחר שבי, צמוּאה שלי אַת, אשר לילה שלם ומאה לילות לא יספיקו כדי שאוֹמַר לך מקצת ממה שאני מוכרח קודם־כל, כדי שתִפנה הדרך לשאר – האופן שבו אַת צוחקת ונוטלת ומעבירה שערה להשיבה אל מעֵבר לאוזן – הלא כבר מתחנק לי בגרון. הלא אני לעומתך כחמור מול סוסה אצילה. כמו ג’מוּס. אַת האיילה הדקיקה. איך יש בך לב לשים לב אל שכמוני? או שאני מיוחס גדול, ומי יודע מה תפארת בי, אם שכמותך הביטה עלי ולא סירבה… אינני יודע אפילו בחורה אחת, לא מקרוב ולא מרחוק, שיכולה כמוך, שמגיעה אל קרסוליך (חטיבה של קסם: קרסוליך!), ריחנית כּמוֹתך, אנושית כּמוֹתך, נשית כּמוֹתך, לא יודע מה פתאום רצית בי, ג’ינג’ונת שלי, אני אפילו מתחיל להתגאות ולהתיהר, וקורא לך כעת, מעל כל השדות, צועק שמך, איש לא ישמע ואת תשמעי, מעל כל הארץ, הלבנים והשחורים, וגם אם ישמע, מה מני יהלוך, שישמע, שישמעו, כולם, שתשמע הארץ ומלואה, מעל הדרך המנותקת, מעל המשלטים שלנו, המשלטים שלהם, מעל כל המלחמות, מעל חלקות־הלילה השותקות, יקרה שלי – – יכולה לשמוע? אני אוהב אותך, אוהב נורא, נורא אוהב, נורא־נורא! לא יודע עוד מה, לא יודע, אני כאן. אני זה, בכלל, בכלל, הו, מה.

צעיפי־אֵד פרחו־הלכו חלומית, וזהב כוכבים נזרה. ומעלה על גדותיו הסתכסך שביל־החלב והקציף שלוליות לכאן ולכאן. ויש פתאום גם אִושה שהיא, נתקעת בחלל, אושה תוֹתבת, לא מעצם מהות הלילה הירוק, עד כי בזו אחר זו נזדקפו אזניים לשמעה ולהפרידה לבדה, אגב מפולות פירורי הרהורים נמהרים שנתדרדרו – אלא שבתוך כך כבר היה ברור: באים אלינו. ישנים ניערו. סיגריות. התמודדות. התפהקות. התוַדעוּת מחדש למקום הזה מתוך התפכחות כבדה, התנערות מחלומות: כאן. נורא מאוחר בלילה. רחוק נורא. אדמה כואבת. ריח של ערָבים. רחוק מאמא. עזוב. לא יודע מה. קימה, צעדים, צעד כה צעד כה, כולך נכשלוּת. גמיעת מים. דיבורים. חילוצי עצמות עד היאָנקוּת. אפילו קצת צחוקים חלודים פה ושם. הטלת־מים ביחידוּת ובקבוצות. כעת שומעים יפה: באים אלינו, סוף־סוף. סקרנות. התאוננות, צורך דחוף להתנשם לרווחה. אבל המכונית נעצרה למטה, לרגלי הגבעה, ולא תעלה כנראה עד הנה. וממקום שנעצרה התחילו מתפקעים ויוצאים קולות מכים עיגולים. אחדים קמים לרדת לקראתם, חוצים את הקוצים היבשים. שלולית ריח שוּמר מתקתק אי־כאן, רֵיחנָה־תפלה. כוכבים יורדים דרומה. סלע פה סלע שם מלבין, ־ ‘הי, הנה!’ שלח אחד היורדים קולו לפניו. – ‘אהלן! – השיב לו, קרוב מן המשוער, מתנשף אחד בקול ידוע מאד, ללא שום טעות. – ‘מי? גידי? סוף־העולם! אתם?’ – ניי ניי, כמו כלום!’ ענה הבא. – 'תראו תראו! – אתם התגבּוֹרת? – ‘אלא מי? תמיד אנחנו.’ – ‘הלא אמרו ש… כמה באתם?’ – ‘המונים. כיתה שלמה.’ – ‘סדרו אותנו ימח־שמם!’ חירֵק עתה מישהו מן החושך חַוַת־דעת מתנשפת, תמצית ללא כחל וסרק. – ‘צ’יבי? אתה? הה, איזה מין דבר! איך המַרגש?’ – ‘מַרגש של כלב. – אמר הלה – רפי?’ – ‘יֶס סר. ואני מתפקע פה מקנאה בכם: מי יודע איזה כיף הם מכייפים שם!’ – ‘שיא הכיף: באמצע הסרט באו ולקחו אותנו. סרג’נט יורק. בדיוק באמצע המתיחה הגדולה – אור. וצביקו מופיע: כיתה שתים מחלקה שלוש למזכירות! ודאיוֹש. והנה אנחנו. לא הולך כאן בלעדינו, מה? איכפת לכם שקצת היה לנו שקט, פעם אחת…’ רגן צ’יבי, אבל לא בחימה שפוכה, ולא בחרפות קול, ולא בשום הקמת־רעש מוסברת־טעם, אלא כמעט כאילו רק לפרוע חובת נימוס ההתאוננות, ולוּ גם כלאחר־פה. בזה אחר זה הגיעו האחרים, טעונים שמיכות ורובים וחבילות, ונעצרו קצת בוהים, קצתם זועפים, וקצתם טובעים בעומק הלילה ובמי־יודע. חבורה מתנשפת־מתנשמת, לוגמת בלא שימת־לב אותם מעמקי אויר טלול וקל, ובכבדוּת, בלא שום היראוּת של חיילי־ישע, אלא, אולי, של יחפנים ממורטטים, או של פליטים בתשישונם. – ‘יש משהו לאכול אצלכם?’ בלע אחד ודיבר תחנונים בקולו המחוספס – ‘כאן באת לחפש אוכל? חכם!’ – ‘מה אני אשם? אמרו לנו שנאכל כשנגיע.’ אמר אַברוּם באכזבה לא־מסויגת. – ‘עוד תאכל – ניחמוֹ החושך – חכה, עד אכוֹל תאכל!’ – ברמיזה שכזו שמישהו נאלץ להפטיר הברת־צחוק. איזה צחוק, אפילו האפלה אינה דיה כדי הסתיר את העייפות ואת הנמנום המוּשבּת, את זו ההכנעה העלובה ליהיה־אשר־יהיה, ובלבד שכבר יהיה. ואחר־כך בקעו ויצאו הכל את הקוצים הנמוכים הללו, המרשרשים הללו, המיטפלים בשׂיכּיהם, וחרקו באבנים ועלו אל הבקתות. – ‘היה מזיק לו אילו עלה עד הנה – ולא לזרוק אותנו למטה להיסחב עד למעלה! חכמה עצומה!’ – רגן אחד ריגון שבדרך־כלל, ועלמוני השתעל שיעול של שומר־לילה. ‘אז הנה. חזרתם הביתה?’ הגיד אחד, בצריך להיות הלצה. ואחר הסביר לעומתו: ‘כשאמרו: תבוא תגבורת, חשבתי מי־יודע־מה. פלוגה, או מה, רעננה וערוכה לקרב, שנוכל, עוד בטרם בוקר, לזנק משהו, –’ – ‘מה אתה יודע! אנחנו חשבנו: הה, מחר מזנקים, טסים הביתה. וקח לך!’ – אפילו זה לא בהתרסה, אלא באמירה בלבד. שכּן, הלב, תראה, מתוך הנמנום, קיבל על עצמו הכנעה, וכלאחר יאוש הכרת אין מנוס. – ‘ואיך זה לספוג על הראש ארבע־פסיק־שנַיִם? מדגדג, מה?’ אמר נחום, בלא למצוא מקום לשמוט חבילותיו. – ‘בשביל זה התרחצתי והתכבסתי כל־כך – בשביל להתרפש כאן שוב!’ – אין דבר, בּוּבּלה. שכב ואַל תבכה. ככה הם החיים. ענו ואמרו לו. – אנחנו, בא להסביר פלוני בכובד־ראש, בהדגשה כי אין לבו למהתלות – אנחנו כאן רק עד מחר. עד שיספיקו להעביר כוחות ממקומות רחוקים יותר. החברה של יאמבו יבואו. ובתוך יום־יוֹמַיִם תצא כל הפלוגה של צביקו להתארגנות, ופלוגה אחרת תבוא לכאן: כך הוחלט. – אמר שאול בכובד־ראש. ורק בסוף, לא נמנע מרטון ככה: ‘אם רק לא סידרו אותנו…’ אבל איש לא השיבוֹ.

– ‘שקט לגמרי.’ – לא שמט נחום עדיין את רובהו ואת שמיכותיו, וריחרח סביב. ‘חשבתי שנמצא כן מי יודע מה.’ – ‘תראה מחר בבוקר’ – הבטיחוֹ אחד השוכבים. – ‘שטות. כשמחכים – לעולם לא יקרה. זה כבר למדנו’ – גירגר ברוגז. – 'הניחו. סַפּרו מה נשמע שם בריכוז? – בא רפי והתישב בין כולם – איך היה שם, דויד? – ‘נדפקתם כהוגן, מה? – עונה ואומר דויד – למטה שם, היה לא רע. ראינו את הילדוֹת. נחמדות. יש להן מה שמחפשים אצלן. דרישת־שלום לכולכם. קשה להן בלעדינו. עשינו מה שאפשר לנחם אותן. נשקנו את הדמעות. ובכלל. אבל לפני שהספקנו כלום – חטפו אותנו. נותנים לחיות נותנים?’ – ‘ואיך רותי?’ – ‘הו, רותי. מתוקה קטנה אחת. בעצמה לא יודעת כמה מתוקה היא. מה היה לכם כאן, סַפּר?’ – ‘מה לסַפּר. דפקו אותנו. עד העצם.’ – ‘ואתם?’ – ‘אנחנו נדפקנו.’ – ‘שוב מן המצוק ההוא, מעל מזלג הנחלים?’ – ‘שוב. ההם בעיות יש להם? מציבים סוללה והך. והרגמים שלנו, עד שפצו פה – חוסלו. הבור הזה – ימח שמו!’ – ‘סכלים. מי אמר להם לרבוץ בו! ולמה לא הוצאתם אותם ממנו, בבעיטות, שיזוזו!’ – ‘אינך יודע. ככה זה אצלנו.’ – ‘ואולי קמים עתה וניגשים עד שם, לראות מה אצלם על המצוק ההוא, בטרם יתעוררו?’ – התערב נחום אין־מנוח. – ‘מתחשק לך? קובי מסתובב בשטחים ההם וממַקש.’ – ‘אה. גבעה קטנה שכזו.’ – ‘ויאקוש.’ – אמר מישהו. ‘כן, ויאקוש.’ – 'מַסכּין. – הספּידוֹ אחד – לא – ‘נורא צוציק היה. ודווקא הוא פתאום.’ – אחד מנסה לסַפּר איך היה כאן. מתקנים לו בכל מיני דיוקים. אבל הקולות כבר נתפרדו, שיחה כה ושיחה כה, דיבור גבוה ודיבור לחוש, וגם גניחות שמתוך פיהוקים שוממים, ואחדים כבר היו רובצים ומשטחים גפיהם ומסתדרים בנוח בחול – ושולי הלילה היו למרמס. אבל עד כה התערבבה המית־שאון אחרת, וג’יפ שהרגישו בו רק כשכבר הגיע ודרס כמעט את פקעת היושבים – הגיע ופלט מתוכו את ספי הקמ"ן, בחור חרוץ, לא ינום ולא יישן, ועוד שנַיִם־שלושה עמו, והאהלנים המתונים, הלא־מחייבים, המנוערים מכל טקס, שהוחלפו כה וכה, לא נתחלפו אלא כשסיפר אותו ממושקף באגב, כי כמעט ושכח שעל רצפת הג’יפ מתגלגלים אבטיחים אחדים, אם מתחשק למישהו, בשלים להפליא, אם אינו טועה – ונעשו מיד להתרגשות ולקימה ולהתעסקות עליזה שדבקה בכל, ושלא נתעמעמה כלום אלא רק הושבחה, כשנתפרטה טבעות־טבעות סביב כל אבטיח, מתובלות בדימויים שונים, לא כולם של תכלית הצניעות, וכוללות הגדת אפשרות מנעמים שונים שייתכנו, בתוספת הערוֹת־שוּליִם אחדות לציין כי עובדה היא: אם רוצים אפשר תמיד לעשות לחיילים חיים טובים יותר. אותה שעה פרשו להם ספי וגידי וברזילי אל מאחורי הג’יפ, וגם קובי שהגיע פתאום עתה, כצונח משמים, הוא ונעריו ועייפותם וילקוטיהם הריקים ודממת־לילה מרוחקת שדבוקה בהם – ונצטדדו להם להצית סיגריות ולעיין במה שיש לפניהם, בדיבורים מועטים המחזיקים רוב משמעות, ולאחר שנשלח מישהו דחוף להזעיק את זאביק – פרש ברזילי זרועותיו לגלות כל שפוני לבו ללא ריתוי – ‘מצוין שבאתם!’ פתח ברזילי בכל האמת, שאין אמת אמיתית ממנה, והוסיף וניער מעט ממה שנצטבר בו, מן הערב עד הנה, סיפור לא ארוך, תשוש שעה מאוחרת ובדידות עצבה. גידי אמר קצת. ספי אמר קצת. וקובי אמר כי אין מה לסַפּר: הלילה שם רק שקט, רק ריק. וקובי פילח את האבטיח בסכין־החבלנים, ולא אָבה לדבר עוד. ‘נראה מה יהיה מחר.’ נתגנח ברזילי כשקיבל את פלחו, ובנעצו בו שיניו ושפתיו בשקיקה. – ‘איזה מחר? – היום.’ קרע פלוני אשליה נוספת. – ‘אין מה לראות – אמר ספי – זה ברור.’ והרצה בצמצום כי ידוע לו שהם קיבלו הוראות מפורשות להתקיף מחר בבוקר ולקחת את החורבות הללו. טעמים של חשיבות צבאית ראשונה במעלה, כרוכים בטעמים שבכבוד הצבא המלכותי. נתקע בלבם, ויהי מה, להגיע בתותחים שלהם עד שדה־התעופה שלנו. ולנתק אותנו כליל. כך אמר ספי. דברים קשים. ועם זה הולכת ומתבצרת הרגשה כאילו עתה דווקא ניצנצה איזו תקוה. אפילו בושה עוממת בלבך, על שהיית קודם פחדן שכזה, מחלל כבודך בפחדים, מיואש כזה, ושוכח את העיקר בהתרגשותך האווילית. גם אם הוכח יוכיח עתה בדברי־התרסה, לא יאמר אלא רק ממְלאי הדברים הישנים שהצטברו מקודם, ולא־כלום שיוכל לפגוע ברווחה שחבורה טובה נותנת לך, ובראִייה הנכוחה, ממרחק ראוי, כשרואים את הענין כולו. – ‘ועל־כן שלחו תגבורת – כיתה אחת, אחת ויחידה, כדי לבלום את ההתקפה – וזה פירושו לעשות הכל כדי להחזיק מעמד במקום הזה!’ רטן ברזילי מדברי־השיגרה שהיו כבושים בו, יודע ומכיר כי אבד טעמם של דיבורים כאלה, לולא שהם כבר סדורים על הלשון. בודאי – טען נגדו ספי – אין מקום על הגבעה הזאת ליותר מאשר לכיתה אחת. המקום רווּי אדם. כל תוספת רק תרבה נפגעים, את כל מי שנצליח לגייס ולאסו – נבנה ממנו כוח לתמרוּן, לאיגוף, להתנפלות, להטילו בשעת־הכושר, מכאן או מכאן, אולי לניתוק אולי לפשיטה, – גם כוח אדם, וגם נשק. – ‘כן? אותנו בשביל ההפגזה, ואותם בשביל ההסתערות?’ – ‘לא כדאי לנסח ככה. זה רק מייאש. תדעו שלא רק הגדוד כולו עוסק בכם ובמקום הזה כעת, אלא כל החטיבה, כל תשומת־הלב לכאן, ואליכם. מתרוצצים, מכינים, מרכזים, מארגנים. שאלה של זמן, מחר יבקר כאן מפקד החטיבה. מה אתם יודעים. אוספים משוריינים וחצאי־זחלים, לעשות כוח ממונע ומשוריין, מכינים מכה נגדית. מבררים עם התותחנים מה יש בכוחם לעשות יותר, יותר רחוק, יותר חזק, יותר פגיעות. עושים־עושים, מה שאפשר, וכמה שאפשר.’ – ועם זאת מנגן לך על שפתיך ריטון של אי־אֵמון וביטול: וכמה זמן יימשכו ההכנות? אנחנו נישאר חיים עד אז? אך אף־כי כך מילל לך כבר בבית־הבליעה להיפלט – אתה אומר אחרת, לא כך, אלא: ‘באמת?’ שכּן הכל כל־כך עשוי מאליו וכפי שישנוֹ, שחבל להוסיף מלה, ונורא מצער הדבר כי היית ילדוֹן טפשון, וקצר־אמונה. המון כלבים נובחים למטה, שם, אצלם. אולי לא רק אלינו הגיעו אנשים עם דברים ותכניות. מתקרבת שעה שלוש.

זאביק הגיע בצעדה נמרצה, תאב לדעת במה יקדמו את הבוקר. לדאבון־הלב כורסם האבטיח עד קליפתו, ואין במה להדר פניו כערכו, זולת אשר ב’אהלן־שב, תעשן סיגריה?' שוב, לולא רחש לבו של ספי דבר טוב ושאל את אחד הבחורים שבאו עמו, שופפים בנמנום קל לרגלי הג’יפּ, אם לא נותרה עמו במקרה חפיסת־הקפה ההיא, ואם יש לו משהו כנגד התעסקות קטנה בבישול, ולצקת לעם טיפה־טיפּוֹנת מן המריר, ויתחזק הלב לקראת הבאות. והלז, נתרומם על מרפקו, והודיע כי אין לו כלום כנגד הרעיון, וגם אינו מקפיד לקום ולטרוח ולהכין, אם רק מקימים לו בפחַת מן הפּחָתים מדוּרוֹנת קטנה אחת, ומוצאים ומביאים סיר, דוּד פארור, פחית או כל שכמותו, ולוקחים קצת מים, וקופסות ריקות להיות לספלים – והוא, עליו ועל ראשו, שפיתת המים, בישול בשלוש הַסָרוֹת שלוש הכאות בארץ, ושלוש הטבות במים נוספים, ויציקת קפה־שחור לא־ממותק למהדרין, טיפה לאיש, טיפה לאיש – אלא שאת כבודו הוא עורב על חומה של טיפה זו, על חריפותה ועל טעמה האמיץ. מיד נמצאו קופצים על כל פרט מפרטי הצעתו, ככל שהיא, זה קושש גזירים באפלה, זה מפשפש ומוצא פחית מתאימה, שמשתכשכים בה קצת מים, ובחסות אותה אפלה, תוכל להיות זו מהוגנה וטהורה למדי, להיות סיר־בישול, והכל דישדשו ובטשו ברגליהם אנה ואנה לגלות נקיפת קופסה ריקנית, וכל זה ביחד עשה שעה טובה ומיטיבה מַרפא ורפאוּת. חבריה באים – צחוק בא, כלל נכון הוא, כל מתי שהוא נכון. ואחר־כך, בעוד ספי מנתח את המצב, גישש גידי דרכו אל צלע הבקתה, לאַרגן ככל המוסכם, אלא שמישהו התנפל עליו פתע: גידי! בחום־לב, בחביקה. ובחישוף שינים לבנות – יופי שבאת! – כזה שיורד כטל־נחמות על הלב הבודד והנוקשה. – יה, פיטפט אליו עודד, אילו ידעת איך זה היה כאן!… אבל אין פנאי לשיחה נפשית. – ‘שב, גידי – אמרו לו מן המעגל הכפוש לרגלי הקיר – משתרעים לישון טיפה, עד הבוקר?’ – ומישהו: ‘לעזאזל, והנה שוב הסרחון הזה.’ בתפנוק, כאחד שידע זמנים טובים ונעקר באָנסוֹ. אבל גידי, כתמיד, היתה לו תכנית אחרת: ‘איזה שוכבים. – נחר גידי לאמור – להיפך: קמים ויוצאים למַקש כעת עם קובי. ככל שנמַקש יותר, יהיה לנו יותר נוח בבוקר!’ – הרעיון נכון, אבל אנחנו? כעת? כבר? – ‘בדיוק. ומיד. קומו לפני שתיתפסו באור על צלע הגבעה מול השחורים.’ – ‘מה זאת אומרת?’ – תהה פלוני. ואילו חיים הבין: ‘ממַקשים וחוזרים למחנה?’ – ‘ממַקשים ורואים אחר־כך מה.’ סתם גידי לא לטוב. – ‘ומה עם הקפה?’ נופף מישהו קופסתו כבשטר־חוב מדולדל. – ‘בבוקר. קפה קפוא.’ – ‘אֵיך אני אוכל לרדת – התאונן עובדיה – אני מצונן כמו חמוֹר. פעם אני משתעל והכל…’ – ‘אז כדאי שלא תשתעל שם. אבל אם מתחשק לך, במקום זה, לחפור שוחות כאן, אז – – ודי. הקץ לדיבורים. השאירו פה הכל, כלום לא יברח. קובי יגיד לכם מה ומי, ומהר, מהר, אין זמן!’ – קובי ונעריו כבר היו מוכנים. שני נגד־רכב, הקרויים מונ"רים, לאיש. ארבעה־עשר קילו. להחזיק ככה. אתם רק סַבּלים ואנחנו כבר נטמין. מוכנים? השעה? הנה כבר הכּימה במצהיר – אהלן כּימוֹנת! – אינה עייף, קובי?' – ‘מי יודע כעת. יאיר הבוקר ואנוח. העולם יתהפך ואני אישן.’ אז זזנו. שימו־לב לא ליפול למטמורות. ובהתנגפות הרגילה, ומשהו קר לא מתעכל, והיה צריך לבלוע, ולנשום מהר, ולהיחפז בשורה היורדת. גידי שהה עד שגוע קול הצעדה המתרחקת, להוציא התנגפות זו או אחרת, ששאגה והחרישה. ופתאום לא היה עוד צורך לא להאיץ ולא להטיף, ולא לחטוף ולא להספיק כלום. נשם נשימת־לילה עמוקה, שהיתה חריפה עד קצה עומק הריאות, עד אחרונת הנאדיוֹת בכלות כל הסתעפוּת הסימפונות, וכה משכּרת, עד כי כמעט מט, וניצל בפיהוק מבולבל, ולא נותר לפניו אלא להיוָכח פתאום כי עוד מישהו עומד כאן אצלו שאומר כעת: ‘זהו –’ ממושך, כאילו אמר דבר־בּינוֹת ומיצוי ההוויה. ‘אה?’ אמר אליו גידי. ‘כלום.’ התנצל ומילמל הלה, ברזילי. והיית נורא מיותר פתאום, מקץ כל התעופה והריצה והבהלה והחפזון והדחיקה והאיצה. אתה מיותר ורגליך וידיך וכל־כולך. וגם בקרבך נתפנה חלל ריק, פה מתחת לסרעפת, עייפות או ערגה, או נוֹחַם חרטה שהיא, כאילו היתה טיפת הקפה לאבן כבדה ומושכת אל תחתית הריק. מה שנשתייר היה פתאום גם פעוט, גם זר, גם משועמם, שאינו עומד בשום התיחסות אל הרעש הגדול מקודם, שאך זה נשתתק. – ‘לא אוהב לשלוח אנשים ואני נשאר.’ – אמר גידי אל ברזילי. וידע כי לא יוכל להסביר, וגם אין צורך אולי. בתוכך הם רוחשים ואין סבלנות לכלום. פתאום נראה הכל מלא שגיאות, מלכתחילה, דברים שלא כך צריך היה לעשותם, מכל־מקום, ועל־כל־פנים. וצריך היה אולי להזהיר אותם. ושלא יאבד מהם השביל. (איזה שביל?) לא חשוב. אולי פתע קורה דבר שאתה היית מונע בהיותך אתם. מה תעשה, למשל, אם ברגע זה נפתחות יריות עליהם? כשיחזרו – יהיו זרים לך. מלאים ממה שלך אין מושג. ובכן מה? אין מה. בושה לשכב לישון. אבל מה, היתה ברירה? ועם זה לוחץ הדבר על כבדי שלי. צער שלי. אחריות שלי. לבדי. לעזאזל, אני ארד למטה. כבר מריחים ריחו של בוקר אי־שם בשמים החשכים. נורא מתרגש לי בלב.

ספי כבר לא היה, וזאביק כבר ירד, מסתמא, למקומו, ומדורת הקפה כובתה. וגם הלילה כאילו נתמעט מהר מדי. מה החפז הזה לו – ימתין קצת, ישתהה־נא! – ‘הופּסה! מי זה?’ נתקל גידי במיושב אחד על־יד הקיר וגחן להציץ בו – ‘עמיחי? אתה? לילה טוב. נוּ? איך הבריאות?’ – ‘ככה. חיים.’ ענה הלה בצייקנות. – ‘אז הנה אנחנו עוד פעם!’ – אמר גידי באחוָה, והתישב ביגיעת אנחה. – ‘כן.’ רטן שכנו. – ‘מה אתה חמצמץ שכזה?’ – ‘אני? לא. סתם.’ – ‘עייף? רוצה לישון?’ – ‘מת.’ – ‘אל תמות. חכה שנמות אנחנו בזרועותיך! – זו צריכה להיות חכמה?’ – ‘לא. זו משאָלה, כמעט. מה יש לך? אתה כועס עלי? תגיד –’ – ‘מה נטפלת. תן לנוח.’ – ‘תנוח תנוח. לא נוגעים בך.’ – ‘יש דברים – התפרץ פתאום עמיחי – יש דברים כאלה ש… שזה… טוב. לא חשוב. אתה יודע מה.’ ישבו קרובים ושתקו רחוקים. אחר־כך דיבר גידי: ‘לא יודע מה. אתה כועס עלי, ולא יודע למה.’ – ‘הנַח לי.’ – ‘מפני ששאלתי מה שם הבחורה שלך? בגלל זה? כל־כך נורא? זה סוד?’ – ‘מה אתם נדחפים? מה זה עסקכם?’ – רתח עמיחי בלשון רבים. – ‘לא עסקי ולא פתאום. לא רוצה לא צריך.’ – ‘כל אחד בא ונטפל.’ – ‘מי זה כל אחד?’ – ‘די. לא רוצה.’ – ‘אתה מנפח כל שטות. שואלים אותך לשם בחורה אחת, ואתה ברוגז.’ – ‘שמה: לילָך – הטיל עמיחי פתאום – טוב לך?’ – ‘לילָך? זה שמה? ברצינות?’ – ‘ממ’ – ‘לילָך? הגד… נדמה כאילו… אינך סתם? שם יפה… לילָך, מוזר, לא?’ – ‘מה מוזר?’ – ‘שֵׁם כזה. של ילדונת קטנה. עם סרט ורוד. היא באמת קטנה שכזאת? והיא באמת ג’ינג’ית שכזאת, נכון?’ – שאל גידי ונשם חמדנוּת אין־קץ. – ‘לא כזאת – השיב עמיחי ביבושת – כעין הנחושת.’ – ‘הו.’ – ‘כן.’ – ‘אבל לבנה, לבנת־עור, נכון? – התפרץ גידי משולהב ואמר מתוכו – בלי סוּבּין ובלי כּוּספּין, נכון?’ – ‘ח!’ – גיחך עמיחי – ‘נורא יפה, לא?’ – שיער גידי בהתלהבות. – ‘שׂיער אדמוני, ועיניים ירוקות.’ נשבע עמיחי בהגדה אחת, עד כי עיניו מלאו דמעות. בושה, וגם גאוָה. הלב נמס. – ‘לילָך?’ – אמר גידי. ועמיחי התחרט באחת על הכל, והיה נכון להפוך ולבעוט בחירוק־שיניים, לוּלא שאין בכוחו למנוע עצמו מהמשיך: ‘נפלאה…’ – ‘יש לך בטח תמונה שלה?’ – ‘לא. לא לא.’ – ‘אינך רוצה להראות?’ – ‘אין לי. באמת לא. אבל מה… למה לי. אני רואה אותה כאילו היתה פה, לפני.’ – ‘כן?’ – ‘נפלאה!’ מצחיק ומוזר לדבר ככה. כאילו היינו מוכרים סוסה. – ‘גבוהה?’ החרה גידי ולא הרפה. אבל עמיחי כבר נסגר, והיה ברור כי לחינם עוד לנסות אליו דבר. אם דיברתי עליךְ, הרי רק להקל קצת על דוּד רגשותי אליך, שלא יתפקע. כי אני אוהב אותך נורא, ומוכרח משהו מזה להגיד, למי שיוכל לשמוע. בלי לסַפּר כלום איך אני אוהב את אופן היותך, אַת. איך אני אוהב את המקום ששני עורקי צוארך נסגרים מתחת הגרון, למשולש גוּמה מוּצלת, כאילו נוֹתרה שם טביעת מגע אצבע, ואת העור שלך השקוף, הצח, כזג של ענב לבן, שעונה לפעימות הלב. ואת מפרקתך אני אוהב, המדשיאה משי נובט, כשאַת מערמת את שערך למעלה, ואת אופן געת אצבעותיך בדברים, את עמידתך לפי תומך אני אוהב, רגלך האחת מוצבת והאחרת רפויה. ואת נפילת שמלתך סביבך בקוי קפליה אני אוהב, את כפתורי חולצותיך שיש בהם תמיד צחוּת מפתיעה, ואת הדרך שבה אַת סוגרת אחריך את הדלת ונעלמת פנימה, נפשי אז נתפשת ונלחצת בין הדלת למזוזה. נחבא בין העצים הייתי לומד פעם את דרך היכנסך הביתה, את אופן סגירת הדלת אחריך, ביד בטוחה, בלי כל נקיפת הרהור, במובן מאליו תמוה לי, בתנועה אחת, שלמה ומקפת, בהיבּלעוּת אל האפלולית שמעֵבר, ובשליטה מלאה שאין בה שום ספק. איך אַת יודעת ככה? איך אַת ככה שתמיד יש בך דבר נוסף, לא כלול בכלל הכל, ולא ניתן לפירוש. שאין לו תרגום. אותו נועם שלום שבך, ואותו קול מיתר מהדהד, לא נרגע, כוסף, אותו דבר לא מוגדר, לא נגמר, שאולי לא בידך לעצרו ולא בידך להגדילו – ואני נשרף למראהו. בהיותך, בנשימתך, בשׂימת־ידך, בככוּתך, בכלל כּוֹלוּתך, בכל פרט ופרט ממך, – אשר אַת עצמך, אולי, אינך משיגה את כל היותם המיוחדת, אַת, אולי, בשבתך אל הראי, סבורה כי עיקר חינך בזה או בזה, וזה נכון, אלא שלא זה הפותר את הכּוֹשף שבך. את החונף ללב שבך, את הצח והמסעיר, את הרך והנבצר שבך, את הקל והמסעיר, את הניתן למגע ולא ניתן להיצוֹד שבך, את המפתה והממיס, את מעביר הסמרמורות בעצבים, כאילו דיגדגו אותך במוך של נוצה, שמוליך אותך שולל, שמעורר לקום וללכת, לבוא ולהיות, להתקרב, להיצמד, להיכרך, להיאחז, להיות מאוחז, להחזיק במה שכל כמה שאתה מחזיק – פי כמה מזה נשאר מחוץ לתפישת ידך, כמו איילה על הגבעה, כמו צפור על ענף – אשר גם אם תחטפנה ותחזיקנה רוטטת בשתי ידיך – לא היא הצפור שהיתה על הענף, זוֹ לא תיתפש, אבוד תאבד לה, וידיך המלאות ריקות… אה, לילָך, לילכית שלי, אני מצפה לשעה שלנו וירֵא אותה. לא יודע למה. האם אינה אלא מַדוּחי דמיוני שלי? חזון־שרב? כי אם זו אינה האמת לאמיתה, מה איפה האמת לאמיתה? הו, לא יודע מה. אני בצקלג בבוקר שלפני. מתגולל בעפר אצל גידי הזה, השד יודע מה הוא משוּדך כאן, זוכר טוּבך, את בינתך, את שֵמע גון קולך החם, את האופן שאַת צוחקת, את הגומה שמתחת גרונך, את צחוּת כתפיך השישיות, את מאור היותך – הלא זה, מה, הלא זה נורא, מקפיץ אותך, מיבש כל מקום וכל שהות אם הם ריקים ממך, ומוֹתיר אותך נפתע – מה יש כאן? מה רוצים ממך? מה כולם רוצים ממך? מה עוד מחכה לנו? מה עוד יבוא? מה מתנחש עלינו, מה נרקם?

– ‘שמעת?’ – הבהיל פתאום קולו של גידי – ‘מה?’ – ‘כאילו היה משהו, לא?’ – ‘מה שמעת?’ – ‘כאילו, היה נדמה…’ – וכבשו נשימה. העולם המה דממה תמימה. הקיר המה דממות כבושות. ריח עשן ישן נפתל נעזב. עדיין הכוכבים במלוא זיוָם, וצורותיהם הפוכות מערבה. – ‘לא, לא היה כלום.’ – ‘נרדמת כנראה.’ – ‘אולי.’ – בושה, אם אמנם. ארבע וחצי. בעוד שעה תזרח. עד אז הם חייבים לחזור. מקווה שיספיקו. חבל שלא יצאתי אתם. חובתי. זה שאוֹכל בי? שום סבלנות שהיא. המזל שלי. הו, טוב. איך נבהלתי. נעזוב. לילָך. הה, הייתי… לוּ רק ידעת! נָחָש כאן בצדך. תדע, עמיחי: חברך מימין נוטף כולו מזימות זימה ובגידה. לחטוף לו אותה מידך. לפניך. לפני שאתה תדע. אתה עיניך בשמים, מי יודע באיזה הרהורים מופלגים, ואני אין לי סבלנות, כולי רק בה, היא שאינני יודע, ושדרכך אני חומד אותה, שמעת מימיך דבר מסובך כזה! אני אבוא אליה כזה לוהט וחושק ובוער שכזה – שלא תוכל לא להיענות, לא להיסחף אלי, לא להיות שלי, לא להצטרף אתי לעשות לילה גדול, לילה שלם שאין לו בוקר! שהכל לא חשוב אחריו, אם כן ואם לא, שאפשר להסתלק לאחריו מן העולם, בידיעה שחייך לא הופסדו לריק, שטעמם טעם בחייך, שלא יצאת מן העולם בלי לטעום, פעם אחת, כהר־געש! רעל נכנס בי. שגעון. יותר ממה שאוכל לעצור. עוד לא ראיתי אותךְ לילָך האדמונית, ואת שמך לא ידעתי, ואת עוד אינך יודעת כי יש גידי קיים, – ואני כבר יודע את האש שלנו ששנינו נבער בה! אני יותר ממַכּיר אותך, וצריך שתדעי, שאנו חתומים בגורל אש אחת גדולה. אין מפלט לא לך ולא לי. לא נלך לשבת על הספסל ולשוחח שיחות, לא נלך לדבר על מוסיקה ועל כוכבים, אלא רק זה האחד: כאיש לאשה וכאשה לאיש. אני כבר עירטלתי אותך, מערומיך המסַנוורים, ואני מיוּחם כבר אליך כמו סוס. שוטף במרוצה כוּלי. (מוכרח לרסן עצמי. לקום, ללכת מכאן. עוד פתאום אצעק צעקה. נושך בי. אוכל בי. פורץ בי). רמזי ריח. חישות חשמל. חֵיקה הלבן. קור יוקד. רוך קשוי. בשלות להתפקע. מרגיש. רוֹפסוּת מעוגלת. מאירה. ההתכיירות החמוּקית, והלטף המנַשם. הה, כמו דיבוק, יצר של רציחה בי, תקוע־תקוע בגרון כחמסין, נשימותי יסגירו אותי. לברוח, איוֹם, ברח מכאן, חמור מיוּחם, כל הרגל שלה לפני, צורתה, עגילותה, לבנותה, הקלוּת המתעה שבשוק הקלה, מתחת לברך, והכובד העמוס, הפתאומי, הרציני, של הירך, כותרת בשרים, חטובה ומהודקה היטב, אבל פורחת שפע, אוכל בי, מַגחיל, והמראה המפורש, הזוהר, של חלקוּתה האפרסקית, הנימושוּת, המפוקסוּת, עם נישובת פלומה זהובה לא־נראית, עד אימה נמשך, ממוגנט, הה, טיפש־טיפש, עצוֹר, כמו סכין נעוצה, אכזר, צורב, חד, צוֹוח, גל עולה, בולמוס מציף. אני, כולי. נחנק לי. אני מוכרח. (מה קרה לך? בן־אדם!) לא בן־אדם. להקדים אותו. לבוא אליה לפניו. בכל מחיר. ראשון אליה. הנה אני! ואת תהיי לי. (לילָך! שמעת מימיך? לילָך!) הה, אמא שלי לא היתה מעלה על דעתה איזו צורה יש לי. כמו… וגועלי. מה איכפת לי גועלי. הכל גועלי. ואני חומס לי אשת חבר. בתוך כל הזה שכאן – אני חוטף לי אשה, ומתעלס אִתה, כשוֹדד וּמַלקוֹחוֹ… עייפות, תדע, הכל מעייפות. בחיי. נורא מגורה. לא יודע למה. הלא אינני מכיר אותה. ואסור לי ככה. היא של עמיחי. טפּשוּת. אני אינני אני. או, האם זו המלחמה? ואולי כך הוא אני באמת לאמיתה? לבוא אליה. לפניו. מוכרח, הגורל קבע כך, חרץ, ולא יודע איך. אבל זה יהיה. אני אקח אותה. כל חמודותיה המשגעות. לילָך, הו, מה. הספרים שקראת, הפסנתר שאַת מנגנת – לעזאזל. בלילה ההוא לא ספר ולא פסנתר. בלילה ההוא רק בשר ואש. ולמה לא? בשם כל האֵלים: למה לא? אַת לוהטת לי בדם, ואני לא אפסידך. לָבנך היפה – הוא הטוב שלי. אין לי טוב אחר. כסוס צוהל אל סוסה הריחותי ריחך שלך. קופץ גדרות, נושך, בועט, צוהל, מתנפנף ורץ רץ – אליך. אני מדבר כמו חיה. אבל אני כולי. מתהדק, אני כולי. זרם תאווה וחטפנוּת. פתאום העלית את כל כולי באש. הטלת בי. הברך שלך. הרגל. הבטן. כולך. אינך מעלה על דעתך מה ואיפה אני לך. טיפש, עמיחי, קום עלי והרבץ! את אוצרך אני בוזז. מה היה לי. מה פתאום! ממה אני כשיכור. ממה שמחר? שבעוד שעה? כשייאוֹר, כשיחויר כשיאיר היום האחרון עלי אדמות. להתפוצץ! ואני עוד לא נגעתי, ועוד בכלל בכלל. (די. אני כאן מפקד. אסור לי. אסור שארשה לעצמי. די.) הה, עזבו, מה אתם רוצים ממני, מדוע אני צריך תמיד, והכל־הכל עלי… הו, אני קם והולך אל זאביק, ואילו היה כאן ים, הייתי קופץ ושוחה עם אמצעו. ארוץ. שאהיה עייף, שאהיה שקוע. לחזור. להיות. למה לא נותנים להיות כמו שיפה? טוב. די. לא טוב. לא די. חמור, חדל. לא חמור, לא חדל. רוצה, נורא רוצה, בוער ורוצה, מתדפק לי על הלב – – נרדם? או מה איתו פה? אין לי מקום. אין לי סבלנות. אני צריך לזכור משהו. לא צריך. הה, שייאוֹר כבר, שיהיה כבר. שיחזרו כבר. למה לא הלכתי אתם. שכבר נדע. שכבר יוכרע. הייתי טס מכאן, לעזאזל. פורח מכאן. עף. אינני, לעזאזל כל זו השטות הממורחה. צריך להילחם, לעזאזל הנקבה הזאת ששם, האדומה. מה נטפלה אלי, הזונה הזאת שנדבקת אל כל אחד, מי צריך אותך, אני שונא אותך, הייתי רק מחלל כבודך ומשליך אותך, לא צריך אותך, ומה אני רודף כמו אידיוט, והטיפש הזה יושב ונרדם עלי על הכתף, כאילו הייתי אשתו המחורבנת, נופל עלי כל רגע, הנה אני קם ותפול על הארץ, – תישאר לך לבד, אני הולך ומחַרבּן עליך, ועל הכל, אני חפשי, לא צריך את זה (רועד בי), אני רץ לי, ודי.

כוכב נפל. לרגע נדחפת להתכופף כאילו תהיה התפוצצות. הלוֹך והצטעף נצטעפו השמים והכוכבים נשתבשו בהם. הרחק במערב ריטטו הבלחוֹת עמומות ונשבה צינת־צפרירים בטרם יעלה היום. הכלבים שמעֵבר לחוף נובחים מַסח, ובשוּלים מצדיפים הצרצרים. מי זה קם כאן? שייקה קם מעפר. שעת ההתקשרות. אין איש צריך להעירו. מי זוכר קיומו כאן. אבל שייקה זוכר שעתו, בחקיקת אגרופים בעיניו הוא קם, מתמודד מלוא קטנוֹ, והולך ובא אל המכשיר, עוטף כתפיו בשמיכה, ובבגדי־כהונה אַשפיים כאלה, מדליק בנקיפה אדמדמת את הלַמפַּד הקטן, שעושה מיד שרטון פעוט במצולות האפלה, ובפנים מוצפות אדמוּת, בפרעות־שׂיער שמוטות על מצחו. ובאצבעות זריזות, מרחישות בין הכפתורים, הוא מוֹלך שם בין הצללים ומתחיל להשמיע דברי־פיתום. פה ושם מתעוררים להביט בו בשייקה אצל המכשיר. מיד נטווה חוט בין כל הפזורים ושמוטים באשר היו – ונעשה מעגל קשוב בין צללים וחלומות מנותקים, הקולט לתוכו גם קריאות תרנגולים רחוקות, מעֵבר למעגלים הרחוקים ביותר, סבים־הולכים שם הקפות־הקפות. שייקה, חביבי, ישמעו אותנו מכאן עד הבית? תוכל למסור מלה? תגיד להם שאנחנו פה, ועוד לא התחיל. שאנחנו רבוצים שומרים על שדה־התעופה של הנגב, שמרחבים עצומים צופים בנו חשוכות ושותקות, אולי הם יודעים ומחרישים, ואולי גם הם בחידה. ותגיד שרוצים לישון מאד, אילו היה בעולם ככה שאפשר לישון. ואחר־כך התחיל המכשיר מפציע נפצים ויבבות קטנות, ועוד רגע יבוא בו הקול וידבר. השׂיער מסתמר משום־מה. כאילו מי יודע מה, דבר עצום, או צפוי לנו, להתבשר. ממתינים במצמוץ עיניים מעוצמות, כלפני יריה. הה, רק שלא ניתק הקשר. ולא ייאלם הקול. שאפשר יהיה לשאול ולהיענות. ולהיאמר ולקבל עליך. מדוע עודו שותק? נורא עצוב כששותק אליך, שייקה מציץ בשעונו, מדייק בכוונוּן הכפתורים, ומחַכּך בתום את לחיוֹ. אבל מתגרד לך בלב לשאול אותו, אם הכל כשורה, אם לא קרה דבר. איך יש לו סבלנות. אח, כן – הנה התחיל דובר. כרגיל. נוסח־ההתקשרות החוזר: יונה פסל דויד, יונה פסל דויד, בלי סוף. אבל הקול קול בחורה, קצת מצורד, נגנני כלשהו. ‘הלו כל התחנות יונה פסל דויד, הודע עצמת אותותי!…’ אותותיך נפלאים, בחורה אחת. קולך טופל אליו את מראיך. רחימאית אחת שיודעת־כל, שקמה השכם בבוקר. שלבשה חם, נבונה, שיש לה עצה לכל, שמפריחה את כל פחדיך ועושה מהם שטות פורחת, שהיא מסודרת ממך. מסורקת, מצוחצחת־שינים, ויפה, בודאי, בסוודר הנוח שלה, סיגריה בין אצבעותיה, וחוט־חיבה שזור בחוט של לגלוג לה אליך, רואה אותך במפולש, כפי שאתה פה מתפלש על האדמה הצוננת, ומדברת אליך אולי גם בחוט של נזיפה על שאתה כה ירא ומיורא, ושאין כל טעם להיות מיורא, ולא שום הגיון, שכלום עוד לא היה, ושאין סיבה שיהיה רע, והיא צופה בך והארץ צופה בך, כל הארץ כולה, עד כי אתה משתדל לאלתר להביא על פניך סבר אחר, מותח העויה רפויה של חיוך עקום, כדי למצוא חן בעיניה. אחר־כך התחילו תחנות שונות מעידות על עצמן, ותרמו כל אחת לטקס המנוגן הזה קולות עמומים, ומהם צלולים יותר, פה קול רך, ופה קול מיושן, ופה קול־פיתום מחוּסר־מַבּע, מוּכני וחמוּר, ושייקה הגיע פתאום תורו להעיד על תחנתו, עלינו כאן, וניקש בכפתורים והכליל את קולו למקהלה, המשתתקת לקלוט עוד קול ועוד קול בתורו, ולא יאומן איך נשתנה קולו ונהפך למהות חדשה, זורמת מרחקים, אם רק לא מתעתעים בנו, ומשחקים כאילו כל זה קיים, כאילו אמנם יש לך שומע רחוק. והתחנה הראשית, אותה בחורה מיטיבה ומרגשת את הלב, משתיקה עתה את כל התחנות, ובוחרת בנו מכולם, מברק לה בשבילנו. הה, כשבוחרים בנו ראשונים מכולם… לבך נופל בנופלים. אין אשליות. כאן, מחכים, יִקרה הדבר. אנחנו במרכז המדאיג. שייקה מוכן. עפרון לו וטופס נייר. יושב כמצבה מטורפת מול הלמפּד האדום. השמיכה על ראשו כטלית של כוהן. וקול האשה מנגן בטקס. אינך מבין דבר בצוֹפן שביניהם. אותות ורמזים לא־פתורים, אבל קולה קול אשה שקטה ויודעת. אילו היתה מבשרת רע – לא היה לה קול כזה. אך קודם שעה קלה היתה ישנה במיטה, ועתה היא מעומסה תפקיד, ונשיותה לבושה ועסקית, ורק קולה משוטט בין הכוכבים ומגיד, עד כי ברור כי כולנו אוהבים אותה. קולות ואותות, אישור קבלה, והמשך ההרצאה האלמונית, החידתית. הזמן עובר לאטו, אבל אנחנו יחד, ובהאזנה לקול. ולבסוף התברר כי אוֹטוֹ נשלח אלינו זה עתה, עמוס תחמושת, ציוד ואספקה (לקרב, יהיה קרב!). נא להזמין את כל החסר מיד (שייגמר כבר, שיהיה כבר אחרי!), להכריז מצב הכן (למה? בשביל מה?), ולדווח מדי מחצית השעה. האם זה ברור? עבוֹר. בסדר, בסדר, בסדר. ככה זה. אלינו. אמרו כבר לקום? לא אמרו. איש לא דיבר דבר. אז שכבוּ, מה קפצתם. כאילו לא־כלום. ניתק החוט. כל אחד לנפשו. טעם מפוגל בפה. ישלחו ציוד ואוכל. סימן שחושבים שנחזיק מעמד, שאם לא כן היו שולחים רק תחמושת. – מחשבות פחדן! – חבל שקולךְ נשתתק מאתנו. לךְ טוב שם. אצלך חם ורך ומוגן. ומוטב להיפצע קל – ולהישלח ולהיות בטיפולך. שוּלה? או רותי? או נירה? אני מילל אליך. שייקה לא כיבה עוד. קול ודברים בין התחנות. זו קוראה וזו עונה. שלוַת ניסוח דברים. הגדה מפורשת וברמוּת קול, בתוך הלילה המהסה. הטקס הקבוע, דפוס הניסוחים, השגור כתפילה, חדגונית ומצילה מתהומות, גשרים אל מעֵבר ללילה. דברים הולכים ובאים בחילופין ריתמיים. ופיסי צמר־הגפן המעוגלים שבשמים, הרבה מתחת לכוכבים, ההולכים להם בנחת אין שיעור, מפליגים תחוחים ושלגיים ומפויסים – והם שיַוְרידוּ ראשונים בטרם קו־אור ראשון על הארץ, מדברים דבר אל הלב, נותנים לך מאחז, זיק של תקוה, כשאתה הולך ואוסף ברכיך אליך ומתכווץ מחמת הקור, מחליקים ופוסחים על כל הרע, שלא כדאי להציץ אליו, ושכלוּם לא ישנה ולא ימנע אותו, ומצילים לך הכרה אחת, בשלה וברורה, אמונה כי תום לבך, ואי־עשותך רע לאיש מעולם, ביחד עם צדקת ריבך כאן ומזלך שהאיר פניו אליך עד הנה – לא יכחשו ולא יזנחו, ויכול תוכל לשקוט לבטח. וטוב אם תקח נשימה עמוקה ומטהרת, ותעצום עיניך ותישן עד אור, מרוּחם וחמוּל. כי חושך עוד. נורא חושך עוד. עוד המון לילה. עוד רחוק. וכלל לא מוכרח שיהיה. וגם עדיין קול הנערה באלחוט. נירה’לה. כולם אוהבים אותך. כולם מקשיבים אליך. אַת אוחזת אותנו. למענך נילחם ונצא לכל סכנה. נושאים אליך עיניים ולב, כאל הגננת שלנו, כאל המורה מורתי, ואַת עגובה עלינו ומתפללים לך, נושקים לך בגומת־החן שבלחיך, ורוצים שיהיה לך טוב, שתהיי תמיד יפה וצעירה ומאושרת, כי בטובך גם לנו ייטב, וכשיוָלד לך תינוק, נבוא כולנו מכל קצות הארץ, לברכך, כי כולנו נוגעים בדבר, ולראות איך אַת מיניקה אותו, ולקנא בו, בקטנטן הלז, שאַת אמו. אה, הכל מתעכב ונמס. לב האדמה דופק. עננים מעוגלים פורחים לאיטם. ועדיין לילה. ארבע וארבעים. המון זמן. נשוֹם וריח יקיצה באַפּך. צינה מחריפה. נפלא להיות עובד־בוקר, עובד משמרת־לילה אחרונה, בתנאי שהכל שלום בארץ. טללים. קסיוֹפּיה הצפינה. נתאַבּכה באד המאוּפּל. ניצבת לכתפיה נטויה שוקה הדרומית של אנדרוֹמידה, בטלה ביופי המרוכז, המלוהט, המצוחצח, של כוכבים חדשים, כוכבי החורף שכבר נרומו, כאילו השעה כבר שעתם, והשמים כבר שמיהם, ובעוד פגָסוּס אץ לסגור אחר חבריו, בני דורו, הנדחפים במדרון מערב למטה, עולים מעל ההרים, במזרח ועל־פני מרומי הדרום, והַצהֵר עד עצם הגבהים, עולים ובאים בבוסר היותם הרעננה, המפעימה, ובזוהר עלומים – השור ועינו הבוהקת אדומות בראש, הכסיל ביפעתו אחריו (מכות אות אהבה לוהטת), ושני כלבי־הציִד בעקביו, ועוד כמה נוצצים גדולים שאולי המה כוכבי־הלכת המדוברים, ותמונות מלוטשות, מגחילות כה חיות בהבהוּבן העמוק, עד מכאוב־לב, מצורך מציק לתפוש מישהו ולהראות גם לו, להצביע ולהראות, בטוב ובאהבה, להראות הכל לידיד־לב, בטרם יכבה, בטרם יעבור ואיננו, יחויר ויפשיר, ומי יודע מה אז. ואשר בין כך ובין כך שדרות עננים מתמשכות הרחק, מזחילות להן ולוחכות להן כוכבים ושמים בעברן, ומתאַחוֹת לאיטן למרקוע מַחויר אחד, וגם הדממה רוגשת לה עתה אחרת, וניכר היה לבלי הכחש איך משתנה החלל, ואיך מתחלפות התפאורות, ואיך מגיעה והולכת שעה חדשה בעולם.

ואמנם, ממש כשנפל בולמוס של תרדמה כללית, גואלת, שלפנות בוקר, כשהכל מעוכים־סרוחים תחתיהם באדמה, וישנים כתינוקות בערשם – חזר בצעד גדול ובקול גדול גידי מעם זאביק – פוֹרה הוראות מפורשות והורֶה תכניות ערוכות יפה לפרטיהן. – ‘טוב, הוא אומר, תקומו כולכם. די לישון.’ אמר גידי, אחת היא לו ישנים או לא ישנים. ראשית, כיתת יאקוש עוברת לפיקודו, ומתמזגת עם כיתתו לאחת. שנית, כולם לוקחים מכושים ואתים ומתחילים לעבוד, והוא יחלק את השוחות לשוכניהן. ומתחילים מיד. א' להעמיק, ב' לקרות מלמעלה בכיסוי, ג' לדפן ככל האפשר מפני שפך החול, ד' להכין שוחה נוספת למקלע נוסף, וכן ה' לפתוח תעלת־קשר מן הבקתה הקטנה אל מערך השוחות, וכשתגיע התחמושת תוצבר שם במקומה המוכן, וכל אחד על מקומו, ויודע מה ולאן ואיך, וארוחת־הבוקר כשתגיע במכונית – תתחלק ישר לשוחות. בקצרה: די לישון. בוקר. פשוט בוקר. בוקר בא לעבודה. (איפה בוקר, עוד הכל חושך! תן לישון – מה נתרעשת אתה!) טוב טוב. הקץ להתגלגלות הזו. טובה לא תצמח ממנה. לקום, לקחת, להתחיל. ועוד מעט יחזרו הללו מן המיקוש ויצטרפו לעושים בעשייתם. (הלא חושך! הרי לא רואים לא מי ולא מה!) – לא צריך לראות. צריך לעבוד. נפלא כעת לעבוד. זאת השעה לעבוד. אין אחרת. ונערו־נא מעליכם, בני־אדם, את שארית הרגינות, וקדימה צעד. ובאמת, משמתחילים מניפים את המכוש – חוזרים חייך אליך. חייך הנכונים, המוחשיים, וכעשן פורחים כל אותם ביאוּשין של כלום שמילאוך חלחלות, השד יודע מכוח מה, טפלי עובש, ואתה מתיצב בשתי רגליך בריא על הקרקע, וגופך ונפשך בך מתלכדים, חופפים ומתואמים כאחד. והמציאות נראית קרירה, טריה, ישרת־דרך, ובטחון מתעצם עם כל הכאה והכאה נוספת, ובתוך כדי כך כמעט כולך מקיץ, כמעט כולך נמצא כאן, כמעט, לולא העייפות ואי־השינה. גידי וברזילי עוברים בין השוחות, קובעים מה חסרונה של כל אחת, ואומרים מלה למיקי, מלה ליוחאי, גוחכים אצל גואל ומתעכבים רגע נוסף אצל פמפיק ועודד. כן, מיד יאיר הבוקר. אבל החושך מתערב להפריע. ואין עוד סימן לכלום, לא לשלנו ולא לשלהם. עובדים במרץ. כמקיצים יקיצה חדשה. הלכו וסבבו עד הבקתה חבוּשת־הכיפה. עמדו צופים למטה. מוזר כי דבר מן השחורים אינו מתגלה, האומנם כה חרישיים הם? או שמא, בכל־זאת, אין איש שם ולחינם כל המתיחות? כאילו מלא לבך להגיד דברים, אלא שבאמת אין דבר להגיד. גידי נתפהק. וברזילי אחריו. הקיפו והוסיפו בין הקוצים, שהיו נכבשים רכים ולחים בהכנעה ובענווה. עוד לא שום פיסת בּוֹהר במזרח. ועם זה התרגשות שבטרם בּוֹהר הוטלה כבר שם. חזרו אל הבקתה המוארכת, הטבולה בחושך צפוף מאד, כשפתאום, משום־מה, נדמה היה כי מאחוריהם מישהו טופף ובא בצעדים רכים, ולא צריך להפנות ראש, כדי לדעת שיאקוש הוא, מת בן שעות ספורות. גידי פיהק קשות. ממילא צף וזורח לפניו, חם למישוש, חיקה הלבן, המפתה, הכובש בלהטו, של אותה ההיא, והיה צריך למהר ולהניף יד כדי לתפוש דבר ולהחזיק בו – מתוך פליאה שהיא, ולא בלי אותה מרירה של פרידה כפויה. לאבדון. אבל כעת נתרגן בחלל מאמץ מתיפח של קול מכונית קרבה. וכשהכל פוסקים לקשוב אליה ולדעת מה, חדל אותו ניגון של השתדלות מפרכסת, ונופלת דממה כפולה ומכופלת ומציפה הכל כדי רגע. שוב, עד שקול יוצא אי־משם בעומק הלילה, וכנראה ממרגלות הגבעה על השביל המביא לכאן, קול חרפות לעזאזל, מי שם למעלה? אולי תבואו לעזור, אולי? – כזה שצוחקים לקראתו, ועוזבים הכל, וממהרים ברגליים משתבשות בחשכה, ומסתבר מהר כי זה, לבסוף, הטנדר של הגדוד, עמוס לעייפה, שטיפס ונתקע במסעו החָשך ביבלת של סלע חד וזקור אחד, לא לבלוע ולא להקיא, עוּבדה שגרמה לנהג הטנדר לפרוק מעל לבו משא פורענות, על החושך, על הדרך, על התנאים המחורבנים, על מה רוצים מחייו שלו – דברים קשים שלא הצילו כנגדם אלא רק גיחוכים ולא מעט בוז: איפה הוא רואה כאן חושך, ואיפה יש לו דרך פשוטה, מפורשה ובטוחה מזו? מלבד אשר אם לא נושא חן בעיניו זה – אדרבא – יפשיל שרווליו וילך לחפור שוחות ולשכב בהן תחת הפגזים, ויניח־נא לטובים ממנו להראותו איך נוהגים מכונית קטנה, איך אפשר להעלותה בשטיפה אחת עד מרום הגבעה, ולא להצריך אנשים טרודים לסחוב את פרי שפלוּת ידיו המתורמחות! ילך־נא הוא לחפור ויניח לאחרים לטייל בטנדר אי־שם בעורף עם הבנות! הערות שהולידו דברי־ריבות אחדים, ושבועי־שבועות, חמודים לשעשע, ולא היה מנוס אלא לקחת ולכתף את כל הכבוּדה, תיבה וארגז וג’ריקן, ופח ופחית, להעלות למעלה, בין הקוצים, עלה ורדת כמה פעמים, כשיירת נשים יורדות לבאר. כלום יש צורך בהרבה מזה כדי שכבר יתפקעו פה ושם צחוקים אחדים, וכדי שאלה יעלו כנף ויאבירו, לא צחוקים על שום דבר חשוב, אבל צחוקים עם כך. על אחת כמה וכמה כשנמצאו פתאום באקראי, בתוך סיר אחד, ציבור עגבניות נאלמות, וכל עובר ושב זכה באחת או בשתים, ומילא לוגמיו בהנאה ובצחוק נוטף. כמובן עד שנודע לגידי ונזעק עליהם בתוכחתו הצרודה, מעשה ברשות הכלל וברשות היחיד – גלוג לסבתא. לבסוף הורק הטנדר, וכן גם נהדף בכוחות משותפים מעל השרטון, לאורם של כמה גפרורים, מוזרים ומגלים מוזרות, ולמטר עצות שוטפות, ולאורו המתחיל להחויר של העולם, אך כי עדיין חשך הוא, כשנהרה מעטה מוחזרת מעננות מרחפות־סמיכות מוסיפה הד עמום מגון חלבי. ‘יאללה, רוץ ברח – אמרו לו לנהג – לפני שדופקים אותך בפגז!’ והלה שמע, ואיבק אבק טלול ונעלם.

מניפים מכושים. החַוָור הסידי מדיף ריחו הלח. קצת להעמיק, ולהוסיף ולחזק את הכיסוי המקורה עפר, וכן להוסיף ולחפור בזוית לקו השוחה – הכל רעיון טוב ופשוט, לולא הקרקע הזאת, כידוע. לא הלילה, לא הלחוּת ולא פני השמים המצטעפים דוק, חלבי, וגם לא כל מה שאירע עד הנה, בסבל ובדם, ואפילו לא מה שעתיד עוד להתארע – לא הועילו ולא דיברו אל ליבה, והיא לא ריככה כלום את סרבנותה הגרמית. אינה נעתרת לא לפיתוי ולא לאונס, לא למכוש ולא לאֵת, לא לקללות אף לא לחבטות שצף־קצף, להוציא נדבת פירורים בטלים ומעליבים, קרקע מתנכרת בקשיחות לכל המשׂימות, בוגדת בצד הצודק, נופלת אל מחנה האויב, מתעלמת מעומס הכובד הרובץ במלחמת המעטים נגד המרובים, החלשים נגד החזקים מהם, והם דווקא הטובים, והעייפים, הללו אשר כמעט ודימו כי הנה הם חוזרים למנוחתם, לאחר שלקו שוק על ירך כפי שלקו, לאחר שיאקוש נפל ולאחר שזו להם פעם ראשונה, ובשביל פעם ראשונה זה הרבה, לכל הדעות, יותר מדי, על צד האמת, וזה גמול־ישרים, וזה מה שמעוללים לאותם אשר מעֵבר גבם צופה בהם חרד הנגב כולו, ולב כל המדינה הרכה – קרקע חיוַריינית זו, עלובה זו, להיות כה אטומה וכה קשיחה כאילו היתה יצוקה נחושת – הרי זו חרפה, התיהרות, וטמטום־לב! אבל גידי אינו מניח. עבור ונוד על־פני השוחות כדרכו, הוא וזימור זמירותיו החרוכות, פסוקי־שיגרה שלו: אל תחוסו על עצמכם, החס על נפשו, את נפשו הוא קובע. חוסך עמלו ישלם בדמו. ועוד כל שאר פסוקי־דזמרה מענין זיעה חוסכת דם, ולסוף נוטל אף הוא מכוש וגוחן לחבוט בו, בתיחוח הכוזב שמלמעלה, עמדה נוספת למקלע הנוסף, ובין החבטות לא ינוח משיר פסוקיו: כשעובדים שוכחים הכל. כשעובדים נעשה קל. שר גידי בין שירותיו. עבוד ואַל תעמוד. חורז להם חרוז שגם בצלעו – חרוז הוא. ואמנם מכים וחובטים בכוח, ומתוך צמא, כמעט. הזרועות מתפקחות, וקרירות הלילה, מעֵבר לאבק המחפורת, נלגמת עמוקות, וקול פציחות המכושים עושה עיגול של בטחון סביב – ורק אילו היתה זו, הסרבנית, נעתרת משהו מקשי מצחה, שגם ריח גללים יבשים נמהל בה מהיכן שהוא וגם צינה, המקשרת בעמימוּת מפולמה שמים נמוכים לארץ נאלמה. חובטים בכל עוז עד כי צלצל הברזל באבן מתפוצץ והולך סביב, ומי יודע עד היכן שמועתו. מתעסקים בכיסוי ובגיבוב עפר על הקרשים ובתמיכתם. נדחקים פנימה למטה לראות עד היכן הם נקלטים ויוצאים מיד נושפי אבק וחנק, שותקים ומעלימים בחזה מה שלוחש בו וחושש. כמעט חמש. חיוורה מתרבה. תקרת עננות ספוגיות נספּנת. באורך־רוח, חבר. עיצוד אחר עיצוד ישתחק לך מלוא אֵת להצבירו על כרי־העפר המוגבה מלפנים, לעֵבר הגיא האפל, אשר השמים מעליו אין לכפּוֹר עוד בהבהרתם. אין דובר דבר. צינה עם זיעה. האחד כותש עד תום נשמתו, וחברו בא ומרַחֵת אחריו כמה שמוצא, ומתחלפים, זה לנשום וזה להלום. אויר בטרם־בוקר לימוני. מישהו, מאחורי הבקתות, היה שורק. מיתר הגעגועים מתחלחל. אבל בשתיקה. ידיתו המחוספסת של המכוש, שהושחלה בו בחפזת המשלוח, מפצמת לה בכפות־הידיים ומעלה בועות גדולות וגרויות. מניפים ומורידים, וזה נתקע כמלוא צפורן הזרת, או יורד וניתר לעומת מכתו. חוזרים ומניפים, שרירי הכרס ושרירי הכתפיים והזרועות, ומכים ארצה נשימה פלוטה מתוך הגוויה הרזה, המצולעת, הילדותית למחצה, הבלועה במאמציה להתמיד. אין נוגשׂ, אין מפציר, אין דובר דבר. דומה אפשר יהיה ללכת ולעבוד כך עד אין קץ. החיים מתחדשים בך מכוח העבודה. נשימתך קצרה אבל לא מרפה. כמעט כאילו אמת אבודה הנה תיתפש, אמת, או פתרון, אמיתיים מאד ויסודיים מאד. דמך זורם ומתחַמצן. מסביב התבהרות ירקרקת, קרירה. עבודה תמה ויפה, וגם כשימרוד הגב במכאוב – לא לשבּוֹת ולא לחדול. נושם אבק עפרה, מעורב בהוייתה, מחוטט בה, מנוזר מן השאר, מסולק מן הכל, מעוקם ונופל אליה, משתחווה בהולם־לב, בנשיפה ובזיעה אליה. מוסיף וממשיך בריתמוס מובא־מאליו אחד. ושיעבוד לו הגוף הזה, שיעבוד קשה – מגיע לו, טוב לו ככה. ולרגעים: לא תוכל המש עוד צוארך, ולא שום דרך אחרת לפניך, מכוּר־מכוּר אתה למכושך וחבוֹט תחבוט מעתה ועד אין עוד. וטוב מכל הוא שהמחשבות נדחו, נידפו, סולקו ואינן. גם הזמן מחליק לא ידוע, מרוחק ולא נוגע. מכוש מורם ונופל, גניחה אחר נשיפה, ובריתמוס גדול וחותרני, כאילו שר דבר שהוא, לא ידוע מה. אבל כשנתארכה השעה, ונעשתה חלבית עוד יותר, אף כי עדיין רחוקה ולא נהירה, נתמלאו העינים מְליחוּת זיעה, והראש נעשה שיכור כך והרגליים שיכורות אחרת, ואותו לא־איכפת שהמה בך כמיתר רועד, נטרד פתאום משום־מה. והתחיל מנגן שברי מה־רוצים־מחייך במטושטש, התווסף תן אחד, מאחר לשוב אל פירוֹ, אי־בזה בחלל הלא־מסוים, רעב ומילל על שנדחו ולא נמצאו לפניו עדיין פגרינו שלנו לשׂבעוֹ, והעיר המון כלבים להתנפל על מרי יבּוּבוֹ הערבתי, לרבות האחד שכאן תמיד למטה, מקהלות קרקרניות, אחוריהם אל בית אדוניהם ולועם מתפרץ אחר הנַוָד החומק, מַבּחוֹת רצופות וקולניות, בכל גבהי הקולות, מפורדים ומצטרפים עלה ורדת, ובלא הפסק, עד כדי כך שהיה צריך להפסיק ולהקשיב יפה אם אין אלה נביחות אחרות, כלל לא על תן הלילה הנכזב. והחרדה הנשכחת, אותה אימה דחויה זינקה לסגור, כהיסגר הצבת. חוזרים מהר להלום ברצפת־האבן. האם ניתן כבר להבחין דבר ממה שמעֵבר לכל זה? ממה שבאמת שם מאחורי החושך? כבר חמש. כבר חיוורת בטרם אור. כבר נחשפים במסוּים שרטוטים לימוניים. והבקתות מתגלות כצורתן, כה פשוטות ונמוכות, גסות מלאכה, וטוחות חומר מתקלף, מעל אבנים גלמיות, חומות בהירות, מאלה שהמכוש מתחבט באחיותיהן, ומוזר מאד שזה כל מה שהן. האומנם כך, רק כך, גם היו כל הלילה תמיד, בהווייה שפלת־ברך שכזו? מוסיפים ומתערטלים קוי הגבעה היורדת הגיאה, ושם עוד מרבּץ־אפלה סמיך (ומשם צריכים כבר הללו לחזור, למה אינם חוזרים עוד?), מסתמנים המורדות אל המשלט הקדמי, מבצבצים כמתוך ים ירוק, מסתלסלים ציוצי העפרוני הנעלם, הוא וחברו, או חברתו (להם לא מופרע כאן כלום, להם כאן רק כתמיד, ציוצים ומזמוטי אהבים בטרם אור, כשם שצריך להיות!) – מי יוכל להכחיש את דאבת־הלב על התפתחוּת הלילה, על שעתך הבאה והולכת, מתגלית והולכת, על ההכרח לצאת עתה מאפלה ולעבור בחשׂוּף על־פני מערֵה העולם. נאחזים במכוש ונופלים אל חבטות, כאל מוצא יחיד. אבל העייפות כבר זוחלת באברים, מטמטמת את כל אשר בדרכה. אין מפסיק, ממשיכים לחפור כאילו זה הכל. כל שורת הבחורים כפופים ומניפים מכושיהם, זה מפורר וזה מרחת אחריו. ולאור התשוש היו נראים דקים כל־כך וחיורים, רזים שכאלה, שקועים עד ירכיהם בחפירה, מעוּטי־דמות, לא תופשים שום נפח בחלל הניעור ומפשיר, עד תמיהה. מתחת צלליתה של הבקתה חבוּשת־הכיפה היה מכושו של עודד מתהפך באויר ומכיש, ואחד רבוץ על הכרי וממתין מתוך עיון, הוא כנראה פמפיק, וממנו והנה, ובזה אחר זה, הולכים ונודעים במראיתם, זרה משהו, גואל הגדול, פרוע השׂיער ופרוע תנועות, זויתיות ומתוזזות; ויוחאי־של־בתיה, ויוסי, ומיקי המקלען ויוספקה בן צמדוֹ (שוחה אחת משחירה בחללה, כשן חסרה, שכּן דבש ועלי יופי נפצעו וניטלו מזה, ויאקוש נהרג. עוד מעט ייראה מקום דמו על העפר). חריקות האבן הנפגעת נותנות קול. לעומת זה משיב־נפש הוא האויר הצונן, הטרי, הלח משהו, האפור; אם כי, מסתבר, משיב־נפש שבעתים היה אילו היית מכורבל כעת בשמיכותיִם, שׂרוּע ארצה, כווּץ, אטום וישן. כל מהותך אומרת שינה. יבשות העיניים, טשטוש הראש, חולשת המעיים, דקוּת ההמיה המתיפחת בך אין־שחר. עד כדי שכל מגע ממש מתראה כאילו היה מתארע מעֵבר צעיפים, אבוד צורה מסוימת. בהתנשפות עמוקה מתכופף גידי ונוטל מכושו, לאחר שכל נסיון הקשבה אל הגיא למטה אינו מציל דבר, אלא קול עייפות מבפנים. העולם נאור ורק שרטוטי האפקים וגבות הגבעות מתחת לאפרורית תקרת העננות הברבוריות, המחוירה ומפציעה, פה ושם, אפילו גוָנים משתחמים או מתריגים, רפרופיים, כלמגע נוצה – היו חתוכים עתה לצלליות מהוטבות קו, קו ענוג וחמוקי, הממולא תחתיו פרפור מקוות אפלה נרגשת, רצודה ורחושה פקעות זיעים צמריים, כאילו אד מהלך נמוג שם. אבל גבו של גידי כבר היה רוגן נכאות ובקושי יכול לחזור ולהזדקף ביגיעה, להתנשף בצנעה, שלא ייתפש בכך, לבלוע ולהתלקק, להעביר יד על מורג זקנו, הנדמה כלכלוך על חיורת פניו, וממתין שלבו יירגע, בעווית של דג מוּקא, ומתדמה עליו כאילו הוא מחליק וצונח למעמקים אין־תכלה. וחוזר להכות במכוש. הרגשה שמתעללים בחייך. אבנים חורקות, הולם מכושים. כל השוחות משתדלות. ויש כבר ממש שינוי ניכר. אותו כרי עפר לבן־עכור, חרסיתי – גבה ותפח. אבל גם הפוגות מתרבות ובאות בעבודה, וזו חמש ועשרים, ופעם בפעם מתרומם זה או זה להתנשף, לרקוק, לחַכּך ביד מעוּפּרת את זיעתו, את ערפו, את גבו, לסלק בלורית נופלת. לבסוף, כשהזדקף פעם יוחאי־של־בתיה, הפר את קשר השתיקה והתכוון לחרף באיזו מלמוּל חנוק, לולא דבק קולו לחיכּוֹ, והוצרך לכעכועים ולהטבות־גרון שונות עד שיופשר לאמור: ‘אני רעב כמו סוס!’ והכל הפסיקו והתרוממו לשמעו, כאילו אמר דבר־פלא. אז פקעה סבלנותו של גידי, וקפץ ויצא מן השוחה הקטנה, כירוי מתוכה, ושהה להתמודד, לקמץ אגרופים, להרחיקם מלוא רוחב זרועיו ולפקחם, להתחכך ולהתגרד, להיטיב מכנסיו, אלה מכנסי הקטיפה החומה המתולמת, ואת חולצתו תפוחת כיסי־החזה, ורק עתה נזף לאמור: ‘באמת, מתפלא שלא חזרו. אלך לראות מה עם ארוחת־בוקר.’ – ‘בחיי – פלט אז גואל המג’נוּן, והמכוש יושב בכפו לא בנוח – הנשמה כבר יוצאת!’ והכל היו מנסים למצוא את קולם ולהגיד אף הם דברים כאלה ואחרים, ולמחות זיעה, ולהתחַכּך ולהתמודד, ולהודיע כי הנה תם הלילה, וכאילו הכריז מי הפסקה – צנחו איש תחתיו לשבת לפוש, וסיגריות תימרו פתילי־עשן דקים, ישבו ופניהם הגיאה, אם אין שם בא. לא היה צריך לטרוח הרבה עד שנמצא שמוליק הטבח, מכורבל וכרוך בכמה שמיכות מתחתיו ומעליו בתוך החדר הגדול שבבקתה, בז לכל פרעושיה, ישן דחוק אל עצמו בביטול היש. תוהה ולא יודע מה פקח לבסוף עיניו אל גידי, מפלבל ובוהה, וקם אין־חמדה, מסתובב עת־מה, והתחיל מתעשת לא לטוב, כשרוח עצבות סתומה מקיצה בו, עד נכאוּת־ידיים, כאילו איננו הוא. אבל גידי אינו מניח לו להתמסר למָכוּת־רוחו, ומאיץ בו להפשיל שרוולים ולהכין הכנות קל־מהרה, כולל דבר־שתיה חם. כמה דמויות נוספות היו דבוקות אל צלע הבקתה, חנוטות שמיכות, כגלמים בפקעותיהם, שעוררו חשק גם לעוררם בטלטלה וגם קנאה עצובה, עם סרח געגועים. אה, לישון אַפּיים ארצה, מנותק, מן הכל. קולו של שלום מנגן דק דקיק, כזמזום יתוש רחוק. מה מרגישים באויר האפור? עייפות, ורעב, והתיפחות שחטא הוא לשוב ולהתמסר לה. זהירה שכזו, ערוגה, שואפת ופוחתת בגעגועים. לעזאזל, לא כך צריך. ואולי אפשר היה, לכאורה, אחרת מזה, לגמרי. ובמנוד־כתף עקר וחזר אל השוחות. חיורים נראים שם הללו, וחותם זרוּת על מראיתם, ואולי אף קצת רחמים. לולא קפץ רוגז בלב, מתוך הכרת בטחה שאתה הוא הממורטט מכולם, קרבן הכלל, שכוּח, ואין לך שום מקום־אחיזה כאן, עם איזו דחיפה טיפשית להרשיע, לנקום, או פשוט לבכות – לאבדון הכל ביחד. עדיין היו יושבים ומעשנים פתילי־תימרוֹת דקים. הכל מַפנים אליו מבט, מחכים כנראה שיאמר להם דבר. אבל אין לגידי מה לומר. מתחַכּך בערפו וממלמל: ‘נוּ, צריך להמשיך,’ שדוף. לשוא ענוותו התמימה של הבוקר המתהווה, לשוא צינתו וזוך שרטוּטי הגבעות הנקיות שממול, שרטוטים שלוים כתינוקות מתעוררים בתום – ריח שממון מעלף אותך. גרונך נושם שממון, עפעפיך כבדי־שממון, ולוּ רק הניחו לך לשבת בדד, לא־נוגע, ומן הצד. להתפרקד לך, ידיך תחת ראשך, צופה בשמים בלא שייכוּת, בלא ליתן מקום לגעת בך, בדד ומונח לשממונך. ואולי מחובתך לקום עתה לומר להם מלה טובה, לטיפה על העבודה היפה, לרומם את לבם. לעזאזל, בשבילי הם עובדים? זה החיים שלהם הסרוחים! השפתיים כה מרופטות, עד כי כואב לבטא מלה. עתה קמים, במין צייתנות, וביגיעה, בזה אחר זה לתפוש מקומם, וליטול מכושם הזנוח, ושוב להכות ברזל באבן, עיצוד אחר עיצוד, ורק אתה נותר בטל וידיך זעופות, גבך מעוקם, ולבך ניחר ושומם. כנדחף בערפו נעתק וירד לשוחה (הלא אני חופר לפנים משורת הדין, וצריך להחזיק לי טובה על התנדבותי – ושלא יביטו עלי כאילו הייתי חייב לחפור!), הו, אני מנודנד כעת. פסול כעת לשום קרב, צריך היה לזרוק אותי, אני נגמרתי עוד בטרם התחלנו. המכוש המנובז, הידית הארורה. טוב, ארביץ עד שתצא נשמתי, לכל הרוחות. לעזאזל, אין איש מבין. שכבר תבוא עייפות הטמטום, תגמול חסד ותפטור מן המחשבות ומן הכל, ותגרור אותך קהה לאשר תגרור. טמטם אותי, אלוהים גדולים. קח וזרוק אותי. הייתי הולך עכשיו הביתה. הברזל של מקרדת־הנעלים מתרעש, ואמא רצה אל חלון המטבח: גי־די! ו… לא. אין חשק הביתה דווקא. מה אעשה שם, לאחר שאישן ואוכל. צר לי, קטן לי שם. יום־יוֹמַיִם אולי. להתרחץ, לישון, לשתוק. אבל אילו היתה לי דרך אל לילָך… אין מקום לרגל בנעל מרוב ערגה אליך… מסַנוור לי בגרון. אני לך לא קיים. עמיחי ישן שם, מקופל כמו חתול וחולם עליך. אולי גם אַת עליו. ולי אין דרך אליך. ואני צמא עד טירוף. כולי מדוגדג אליך. תהיי חביבה אלי? תביטי אלי בטוב? עוול נורא יהיה להידפק כאן בלא שאספיק גם להריח ריחך, לגעת באצבע קטנה. – הלוֹ, נערה, שמך לילָך? – הלוֹ, נער, מה שמך? – אינך מכירה אותי, אבל אני מכיר אותך… – אינני מכירה אותך, מניין אתה מכיר אותי… הו, סיפור ארוך… אתה ממהר? בוא סַפּר! – אה, לא סיפורים, אני מת אליך. כן. עבוֹד, טיפש. עבוֹד. עבוֹד. שוב אנחנו בקו־הגנה. עבוֹר וחפור. שוב שקועים כל כוחנו בקו סביב הבקתות הסרוחות, המסומנות על כל כרטיסי הטוָחים, שוב אין עתודה לתמרן בה בשטח, ולא להשיב מכה, או ליוום מכה. שוב נשכב ונחכה כמו כבשים… ומדוע מוכרחים? מדוע אין עצה אחרת? ומדוע אינם חוזרים, דווקא להיתפש לאור היום!… והשקט הזה. מעצבן נורא. אין כוח עוד. אין נשמה באַפּי. אני מרגיש כי… והלא כבר ממש בוקר!

פתאום ולפתע הוטלה ממשות דבר משתנה בחלל, ובבת־אחת נשמעה התגרדות צעדה בחצץ שלמטה, ומתוך החיורה הכַּרְתית, בעיקוף שמאלה, מכיווּן לא משוער מראש, ביצבצבה ויצאה השורה בטלטלת הליכה נמרצת, עד כי הכל שמטו כליהם מידיהם, והשתאו אל בואם החוֹצֶה את דמדומי הבוקר, מתוך גיחוך שאינו יודע מה לומר. דויד בא בראשם בצעד שרירני, מוליך את החבורה, וזמר כלוּא בין שפתיו. ואך נתגלו עליהם השוחות וחופריהן, נחלץ הזמר הכלוא הזה, שהיה מהבהב ומפרפר, כנראה, גם על שפתי כל הבאים אחריו, מנסה להימלט בזנבות ניגון, ובהברות חנוקות וביִבּוּב מוחרש – נתפרץ עתה ויצא חפשי, והלך וגדל, מותיר מאחור את כל האפלות והזממים הכבושים במעיהם, הלוך ופרום את השקט ואת הלילה, ונרוֹם תוך כדי זימורו, מתוך הנאה שבהרמת קול, בבטחה שנשתכח כמעט טעמה, ושיעורה, ובחסינות של צעדת־בוקר, וברוב קולות מתלכדים ולא מתלכדים, בהשתפכות לא מסויגת – ‘האמיני יום יבוא…’ ודויד הגדיל מכולם. כל זה היה לא צפוי לחלוטין, ככה לחזור, בשירה כזאת, בשורה כזאת, בהתלהבות כזאת – ‘מה קרה?’ חרדים אליהם מכאן ומכאן. – ‘מה היה שם?’ – שכּן אפשר והללו הביסו בינתים אי־כך את השחורים, או פיצפצו מרגמותיהם – אלא שאין מי שישיב. אך הגיעו אל הבקתה הקטנה הראשונה, והשירה במרומי הקולות, ואין לך אלא לגחך אליהם במטופש ובמתומה, כאל תזמורת מכבי־האש שנכנסה לרחוב. אבל כיוָן שנעצרו, נתבוללה קצת השירה ודעכה כלשהי מקצותיה, ודויד פתח ואמר מתוך ששמט כובע־הגרב שלו למחות זיעתו: ‘בוקר טוב, ילדים. איך המַרגשים?’ – והללו שנתלקטו מן השוחות לקראתם, צחקו ואמרו כל מיני דברים שאבדו בבליל קולות. ובינתים פתח אחד ושר, ‘דויד, מלך ישראל!’ וזה נתפש, כאש בנעוֹרת, ונתגרש לשלהבת תרועות: ‘חַי, חַי, חַי!’ והיו צוחקים כאילו מי יודע איזה טיול יפה נסתיים פה, ואיזה סוף־סוף הגענו, והולכים להתקלח ולישון די שׂבעך. באור טרם־השמש נתפרדו כל הדמויות מן השורה, ונתערבבו תוך שירה, שנתחלפה בינתים ב’הבאנו שלום עליכם, שלום, שלום, שלום עליכם!' ובלוריות פרועות נעו, ותלתלים לחי־טל, ושינים מלבינות, וגופים צעירים לבושי מכל הבא עליהם, בשמוּט ובנסרח, תמרות גוים רזים עד חדודיות, צמר זקנים משחימים באפרוריות הפנים, והלכו והסתובבו, ולא היה כל חשק להפסיק או להיפרד – כאילו כך זה לאמיתו סוד כל הדברים והמעשה, ואין לך טוב מן החברותא. נורא מתאים היה שתימצאנה פה עתה מכוניות ממתינות, ושנטפס בהן כעת, בהרגשת סוף המשׂימה, ונתכווץ בקרונן עטופי שמיכות, ונמשיך בשירה, עד כי מתוך הטלטלה, יישמט אחד־אחד מן השירה ויירדם באשר הוא רבוץ – ולא נקיץ אלא בהיעצר המסע במקום רחוק ושקט וטוב, והכל כבר מרוחק הרחק מאחורינו. – ‘מה היה שם? סַפּר מה היה?’ תופש גידי את קובי שבא בסוף השירה, וילקוטים ריקים על שכמו, אבל הלה רק מביט בו, כאינו תופס מה זה רוצה, ומראיתו סחוטה וממועכת עייפות. – ‘כלום – אמר קובי לבסוף – לא־כלום.’ שפירושו אולי, למה לשאול כשאפשר לשיר, או אולי: מכאן ואילך ילכו הדברים ויצטהלו מאליהם, וגם אולי: הו, הנַח, לעזאזל כל הפירושים. כשאדם הוֹוה חבר בין חברים, שמח וטוב־לב – אין לך טוב מזה. עומדים וסופקים כפיים לחזק את השירה בקצב, ושרים בכל כוח, ויש מי שאפילו מניף אגרוף למעלה ליתן יתר תוקף, ומישהו ניסה לצווֹח קול־שני' ככל שעלה על קולו, וגואל, זה הגבוה, הבוהה, קפץ מן השוחה, בצורתו הפרועה, בגפיו הנראים כמתדלדלים ונפרדים מגופו, באיזו אש זרה. והיה כבר מוכן לקבּץ ידיים ולשלב ולצאת בהוֹרה, אחת היא מה ומי – אבל הודפים אותו, ופונים לשיר ניגון חסידי, ומקיפים את הבקתה הקטנה, ובאים אל המרבץ שלרגלי הבקתה המוארכת, המפונה מקוצים, הנוח להסבה, ומחויר בין הבור העגום הזה, ובין כל אותם מעט גלוּמי־השמיכות מזה שניעורו בבהלה מטוּפשת – לדעת על מה נופלים השמים ארצה – מאליו מובן שמראים עליהם בלעג, בצחוקים ובצויחות, והללו רק מתמלמלים בהתגוננות: מה קרה, הגידו, מה כל זה? ואין שוֹעה אליהם, אלא דווקא אל שמוליק ואל הסלע שלו הנערך והולך בקופסות פתוחות, ומדורה מתלקקת־מתנפצת מתחת הסיר השחור (וכבר היה מתי שהוא ממש ככה, משכבר הימים, או תמול שלשום), וגידי שהיה נכרך אחר כולם, בגיחוך של מי שתעלולים מושלים בו, משך והוסיף בכנף חולצתו של דויד, לשאלו שאלה של טעם – אבל הלה, כמי שנתגלה עליו ידיד־הנפש, טופח בכפו על גבו, טפיחה שבהגסת־לב מקורבים, ומוסיף עליה מיד פיוסי חביקת כתפיו של גידי באגב זרוע, עד שנראה שם גידי כאפרוח מרוט, לולא כדור שערו העצום, או כאחיו מכיתה גימל, ומעודד אותו בדברים כאלה: ‘אז מה? איך הבריאות? אכלת? שתית? ישנת?’ וגידי משתדל להתנער קצת ולהיפטר מאחוָה גדושה זו, בלא שיראה כאילו אינו מבין בבדיחות, וחזר ומילמל טרופות: ‘סַפּר מה היה שם, ואיך זה שם?’ – ‘איפה? – חיבק אותו דויד באחוה נוצצת – שם? מה יש שם? כלום. אין שם כלום. אפשר בשקט ללכת הביתה. תזמין מכוניות. הכל בסדר גמור.’ וגם אחרים, מאותם שכבר לא שרו, או שרק נפשוּ בין שיר לשיר, היו אומרים פה ושם: אין שם כלב. הכל ריק ושקט. הקפנו את השלוחה מסביב: אין נפש! מה כל המעשיות על התקפה עם שחר? מי יתקיף? מניין? הנה לכם כבר השחר – הביטו! – כי שם, מעֵבר הבקתה מזרחה, מעבר אותו וילון־עננוֹת אפור, הוטלה באמת איזו צמרמורת־זיו בהירה, שהתפשטה ונספגה בכתם תרוג מתנשא, סתום ואלמוני, אך מתבהר ומבהיר.

עומדים סביב הסיר שטוּף־הלהבות. שולחים יד לקטוף זלזל להבת מתפרצת. שמוליק פוקח קופסה אחר קופסה, ובשתיקה. אבל עיני הציבור האחוזות במלאכת כפיו מביאות אותו להצגת מומחיות יתר, ולפתחון מתגבר של אמרי־שפר, המניעים זקנו עד סכנה להתהבהב באחת מלשונות האש. דעכה השירה ונותרה אוּד פה אוּד שם. עומדים ולא יושבים כדי לא להפר דבר שישנו בעמידה הזאת, ככה. מלבד אשר אם אך תשב – תפול הלוּם־עייפות ותירדם תחתיך. אבל קובי פורש ויוצא מן המעגל, גורר רגל כואבת אחת, אשר דווקא כאבה מדגיש את גבול הרצון. ואף כי צריך אולי עוד לסַדר דבר, או לגמור, או אולי להגיד למישהו – כעת, בגיוס מאמץ אחרון, רק למצוא בבקתה מקום שיהיה שרוי בצל גם לאחר עלות השמש – ולהשתרע שם בפישוט כל האברים מגולל־שמיכה, לחבוש יד על העיניים, מפני הזוהמה, הצחנה, הרעש והאור, ורק לישון, סוף־סוף, עד עצם סוף מהותך, עד עצם תוך היום העולה, אחת היא מי ומה. אכן, גם סביב הסלע התחילו אחדים כורעים־קורסים, מי בהיאנק ומי בהחשיה, והיו שמשכו עליהם משהו להוסיף חום, וטשו כה וכה עיניהם כדי שלא תתגלגלנה פתאום ואינן. אבל קבוצה קטנה אחת לא נס ליחה עדיין ולא הונח לה מיצר השירה, והיו עומדים ושרים, לא בשום פרץ־שאג, אלא בהתנדנד ובהכאות אצבע צרידה, וממשיכים קולות נמוכים בשירים מתמשכים ביבבה, ובמתיקות – שם נחום ושם עודד, ושם יוחאי־של־בתיה, שם שייקה הגוף ואַברוּם הגדול, בצק שלא נילוש כל־צרכו, ושם גם דויד המוליך בקולו ובכוחו משיר אל שיר, ואשר תחת גידי שנשתחרר מחביקתו, תפש לו את מיקי (אחיו של בחור טוב אחד), נער צעיר ויפה ותמיר, נכרך סביב כתפיו, עד כי נתעקם הלה כמעט בסעדו אותו, אלא שבלא התאונן ובלא להיפטר ממשאו. צמרמורות־בוקר, סגול וּוָרוד התחילו עתה זה להיתלות, ענוגים מאד, וריחופיים מכדי התכּנֶה בשם. דבר לא נותן מן הלילה. כלום נאה עתה לבוא ולהתערב ביד גסה בחיי האנשים ולשלחם עתה איש למקומו ולהזכירם בקול קשה כל מיני דברים. הה, ישבו־נא עוד רגע, או עד ארוחת־הבוקר. וכי לא הם־הם הילדים הכי טובים שגידלה האומה הזאת, והאדמה הזאת, דן גידי עם לבו, וקר לו בתוך חולצתו הדקה. טוב שחלפה הבהלה, מועקות החלומות הרעים, הניחושים העצבניים, והכל ברור ושקט כבוקר. הברירה שלפנינו אינה אלא פשוטה בתכלית: לגבור עליהם, לאחוז בערפם, ולבעטם מכאן אל ביתם השחור – והכל חוזר להיות רק טוב, ומִשתיירים לך אז כל החיים כולם לעשות בהם המון דברים, גדולים וטובים, שהלב גועש אליהם ממאוַיִים – תראה איך שוכחים דברים פשוטים! והלא זו המלחמה שלנו, מלחמת־השחרור שלנו, שתתן לנו, בסופה, ביטחת חיים יפים, לעשות רק את השוקט, את המועיל, את הטוב, ולא להזיק עוד לאדם או לזבוב על הכותל, פשוט להיות איש יושב במקומו, עם נוַת־ביתו, ולעשות מלאכתו אמונה, עבודה תמה ויפה. עיניו של גידי מלאו דמעות. אלא שמיהר להתעשת, נישף ארצה נחיר אחר נחיר לרווחם, והעביר שרוול קונח על המלאכה השלמה. ואילו והשירה המתמשכת, נעשתה כה מושכת לעתים, כה משוכה וממשכת, עד כי השכובים לרגלי השרים לא יכלו עוד שלא להיענות לה, ומשכו מתוכם פסוקי־שיר שלמים ומתמשכים במשיכות, כאילו, בבוּאת השמש בחלונות רחוקים. ועם זאת דועכת לה השירה, ומספר השרים פוחת, עד כי גם דויד חדל לבסוף, ונטש את מיקי, שכמעט התערער ונפל פתאום, ושפף אצל המדורה, בלא לשאת עין אל שמוליק, שהיה מכווץ מצח ומפזיל חששות, ושלח אצבעות־אגב אל אחת הקופסות, לצבוט לו נתח, בידיעה שלוֹ לא יגידו דבר, וחדל גם מזה, ופישט מלוא קומתו ושׂיכּל שתי ידיו מתחת ראשו ועצם עיניו עצימה לנסיון, וראה כי טוב, אחז ברגלו של מיקי, מתוך ליטופה, ומחַנחן אליו קולו – עשה טובה, מיקוֹן, זרוק הנה איזו שמיכה. והלה אין לפניו אלא ללכת ולהביא ולעשות, ולפרוש ולהיטיב אותה, ולהישאר מיושב שם, מחוטב שוקיים נאות, בוהה אל שלהבי המדורה. גוועה השירה, נתמוטטו העומדים, והבוקר החיור שבטרם־שמש נאחז בכל במהירות וקילף באצבעות צוננות את כסות החיורה, עד היראות פה ושם שרטוטים ראשונים ונכלמים של מיתארי עירום קוי ההרים, ומשהו מצנעת תכלת רחוקה. אבל גידי, אחריותו החלה נושכת לבו, והוא טורח ומלקט את כל יושבי השוחות אל שוחותיהם, ואין כל טעם בויכוח, את האוכל יקבלו לעמדותיהם, היום מאיר, ומי יודע מה, ואחרי ככלות הכל: מצב־הכן הוא. וכי על־כן יקום כל בן לאמו, ויחפש לו שמיכה ויתארגן לו בכה או בכה לרווחתו, זולת אותם שכבר נרדמו בלא שמיכות אלא בדבקוּת כרסם אל האדמה הקרה, וראשם בין זרועותיהם, קטולים תחתיהם באמצע הכל. שמוליק מחכה למים שירתחו. שייקה באה לו שעת ההתקשרות. גידי על הסלע, מסַמר כתפיו הקרות. חצי גורן של בהירוּת חלמונית הוקמה עד גבהי המזרח. והצפרים ריננו מאד.

פרק שלושים ושנים

בשבע נפתחה ההפגזה. לא הספיק הראשון להכות וכבר שרקו אחריו שלושת הבאים. הכל הומם ארצה. הלם אחר הלם, בלא פוגה ובקצב שווה, שנַיִם לדקה. עשרים וחמש שניות בין נפץ רחוק לרסק, עשן נאחז בבקתות. ברד־רסיסים הושפך סביב בשאון מחריש. ענן אחר ענן, ברק אצל ברק. ויש אשר ינתר זנב־פגז מנותק, על ששת סנפיריו, יתהפך ויפול בחבטה אטומה ולא־נושמת, או אבן ניגפת תושלך מקיר. כל הרוֹחַק שבין סוללת־המרגמות מעבר לואדי ובין מטרתה, הבקתות הללו הבודדות – התמלא מרוצת ברזל לוהט לצווחה פראית. ובין מיזנקות־הגעש המתפרצות – נופלות ציווחות דממת מצולות. ולא נותר עוד לא קודם־לכן ולא אחרי כן, ולא שום אחרת מזה לפליטה. מתי היתה שעת־בוקר חלבית מוּצלה, שפתאום הכריז יוחאי, זה הצלף גיבור־החיל (אחיה של נאקה מיוּחמת אחת), כי הוא רואה תימרות אבק – בלי שישעו אליו ואל אותם סלסולים צנומים רחוקים שבצפון, אשר הלכו דוקא הלוך והיעתק למרבה הממש, הלוך והקרב יותר ויותר, מזהיבים בשמש העולה, ותולעת הדאגה במעיים הלכה והפכה לתנין, ומיד אפשר היה גם לראות בבירור מכוניות נוסעות במורדות הגבעות ההן מתפרקות בשלווה, ממש מממול השלוחה, כשלושה קילומטר מכאן צפונה מזרחה. את כבודתן ואת אנשיהן (ומסתבר כי אמנם ריק היה שם כל הלילה). בלא לטרוח כלום על הסתר או על כיסוי ולא על שום הפתעה, כעושות בתוך שלהן, במפורש היה נראה, פשוט גלוי, איך הם מתייגעים שם בשקידת נמלים רחושה אין־קול, כביכול ללא טעם מסוים, ו כאילו מעבר למסך־זכוכית, שאתה אינך שייך לו כלום, אלא רק צופה בחזיון רחוק. מכבר לא בוקר עוד. לא שום זמן, לא שום תחום, רק חלל כואב, שאתה בָּחוּש בשבָּלתוֹ, צפוי להסתחף כל רגע, אחוז במערבל נורא. מכבר לא נותר עוד שריד מן העננות ההן, שהיו אי־פעם, ולא לבנותיהן הפורחות אחריהן, בדודות מאפירות כעין הדר, אשר שהורידו, לאחר שהזהיבו, נדלחו והעבירו, נסדקו ונתפוררו, ונשתכחו עד כי נימוחו אי־לאן מתי שהוא, בין שתי הצצות אליהן ולא נותר מהן כלום על־פני מרחבי התכלת הלבנה. אלא קצת רפש סגול מעל האופק דרומה וצפונה. בעוד שהמזרח היה רושף כולו הבהובים צחים ומתהפכים סנוורים. מכבר לא נותרו מכל תיתולי ינקותו של היום אלא בלויים שוממים, הרגשת שינה לא מספיקה. גיהוקי ארוחת־בוקר משעממת, סרדינים־פכסמים־גבינה־צהובה, ואותה קופסת מים מעושנים צבועים כלשהו. בשארית התה, נבללו איך שהוא פנימה, גם בלא להעריך נכונה את עצת ציבי. מלאו עצמכם, חבובים, בטרם מי־יודע־מה; כשם שלא נותר דבר מאותה הרגשה שוממה שגמרנו וצריך שיבואו לקחת אותנו מזה, וכל אותם דברי־ריבות שהותרסו באזני גידי, על־מנת שיחזור ויטיחם הלאה, כלפי מעלה, כולל כל חרופי הישנים שלא רצו לקום, גם כשתחב להם שמוליק את מנתם תחת חטמם, והיו נכונים בקצפם להטיח נעל בראשו – גמול התעללות בשינה יקרה, שוב לולא פייסם מהרה הבל אדי הרותחין הקלושים שבקופסה, וכיון שלגמו בראשי שפתיהם, הוסיפו ונגסו פירור מן הפכסם ותיבלוהו בשמן הדגיגים ובקמצוץ גבינה צהובה, ולא הרפו ולא משכו ידיהם עד אם כילו הכל – מכבר כל זה צלל ואבד, ואין עוד אלא תדהמה, שיתוק והיאחזות בכל כוחך בקרקע זו שאתה שטוח וממועך ולחוץ עליה, דבוק ומוצמד ומתגמד להתרקע יותר ולבוא פנימה, אליה, ככל האפשר ובשארית אחרונה של חפץ עשיה. מכבר היה הדבר שהיו מתלקטים להציץ מן השוחות (שגידי, בדי עמל, העיזם לתוכן לא בלי בזבוז רעש על גובה קול ורוב דברים), ומירכתי בקתות, ראש זה מעל זה, ובחצי עין, לדעת מה הולך להתארע שם, לראות בתמיהה ובדאגה גוברת, איך הם מתארגנים להם ונערכים כמתוכנן בסדר ניכר למרחוק, על־פני כל המדרונות הנופלים אל הואדי לעברנו, מכוניות שונות, קטנות וגדולות, ועוקבים גרורים על דו־אופניהם, באבק גדול ומשתלחף, ודמויות אדם שופעות־נוהרות סביבם, עד שעלתה ארוחת־הבוקר חמוצה בוושט, ועד כדי שכלתה רוחו, כנראה, של זאביק במשלט הקדמי, והחליט להשכים ולדפוק אותם בשלושת מקלעיו, בפעולת הרתעה ומניעה, ולהפר שלות היערכותם, ימח־שמם. גם נטל והפר ראשון את תמימות הבוקר המתהווה לאטו, והצליח לעורר שם מרוצה והתרוצצות ופליאה, על שהחליט לנגוח לפני שהתחיל המשחק, והתחילו שם נפוצים אל כל חריץ ואל מאחורי כל שיחון מתעלמים מעל־פני השטח, תמונה שהיתה עשויה להיות מרהיבה יותר, אילמלא לא הטווח שהיה הרבה מעל יכלתם של מקלעים קלים, ולו גם שבע תיטיב כוונם – ועם זאת גרם להם זאביק בתוקפנות־הטרדתו, שיימלכו מעתה ויטרחו להמשיך מעשיהם בביקוש מחסה, ובעיקופים דרך שטחים מתים לחיפוי תנועותיהם – לסיפוק נפשי שהוא, אף כי לא לשום הקטנה בקצב ההכנות, וגם נמלכו הללו והתחילו משחקים אף הם בצרורות־אש שנבחו לכאן, במכונות כבדות, ובמאה כדורים על כל עשרה, בעצמה מתווספת וגוברת, בדקדקנות שכזו, שזאביק, אך החל להיות מרוצה אל שפמו, נחפז להטמינו ואת חטמו בעפר, ואת שלושת מקלעיו הקלים. ולא עוד אלא שמיד התחילו שורקים ונחוצים את האויר השפוי הפגזים הכבדים האיומים הללו, שנחתו בזה אחר זה על־פני כל המשלט הערפי, ועודם נוחתים ובאים בתפוצצויות־אימים, להודיע כי המרגמות הכבדות כבר הוקמו על מכונן, ואם ביקשתם לכם לשחק במכות־אש – הרי לכם מכות־אש.

כל אותם שלא היו בשוחות, ואשר תבעו מגידי תשובה במפגיע למה עודם מתגלגלים כאן ועל מה לא מחזירים מיד, מאחר שאת המושם עליהם עשו וכילו, והיום המאיר מזים והולך כל חששות הלילה – אך אספו נשימתם לאחר הפגזים הראשונים, אצו ללקוט עצמותיהם הפזורות מירכתי הבקחה, ופרצו בבהלה אל פתח הבקתה, ונדחקו פנימה בגל אחד זה על גבי זה, וקפצו והשתטחו, כשחיין אל המים, בתנופה ארצה, ובלא שים־לב לא אל קובי, שכמעט שיופכו מעיו, ולא לפקפוק שפיקק מישהו אם קיר כזה דיו למגן, ולא לבאוש הקש הרקב, עם צחנת גללים זרויים עם ריח עשן מחליא שדבק בכתלים ובתקרה – אלא כבשו כתיפהם בתחתית הקיר, הצמידו תפוחי עקביהם ארצה. מרותקים בלא נוח להתפוצצויות בחוץ, שכל אחת מהן נראתה כאילו היא היא, וסוף כל הסופים, ואם פנוי עוד ליבך להרמת ראש ולהרהור צדדי – הרי מראיתו במחילה נלעגה למחפיר; אבל לא נאה מזו מראה אותם שבחוץ, מעוכים בעפר השוחות, והשמים הפתוחים מעל חריץ המהפורת. – ממועכים אותם בגבם. באלף מדקרות אימה. כמה זמן כבר עבר? כמה עוד יימשך? הווית רעמים ואש אין־מפלט מתָתָחת בלא שום סימן להיאחז בו, בחדגוניות כבדה ונוראה. אין עוז להניד שריר, ואי־סבלנות מתעוותת רצה מכפות ידיך המזיעות עד עמקי הלב להמאיסו, ואל המצח להשטיפו פלומה קרה. הכתפיים נרעדות מפעם לפעם, כמי שהנה יספוג ברצועה. אפיסת כוחות ותחושת התרוקנות, הרהורים ורסקי הרהורים תקועים כולם כגוש אחד בגרון, גל פחד מציף, מוצף עליך גל פחד, פחד גלוי ומפורש בשמו, עד כדי שנראה כאילו גם הדם בעורקיך מפחד להרחיק, רק מלחית כלשהו ברפיסות קרוב וסמוך ללב, ממאן להיות מואץ עד קצות דרכו. מעט שארית בינתך נופלת חליפות מעצבנות מופרות, לוהטת צבעים, עד לאדישות סרת־טעם, כבויה, אפורה ומלבינה, היינו־הך של פגר. אולי טוב כך יותר, להשלות את הרע שבחוץ. שיפסח עליך, כחיפושית נמלטת מאויביה וממשימה עצמה מתה. אבל אתה נלחם בחיפושיות הזו, בהשתדלות רבה כזו. עד כי חלציך המתמלאים מתח. וראוי מכל היה לקפוץ מהר אי־לראן ולהסיר מכנסיך בחפסה ולהספיק להיפטר כל עוד לא טינפת. זהו, לעזאזל, ברייה עלובה ומכוערת אתה. ברייה רמוסה ומחוללת. קר עד צלילת השיניים. וכלום לא נגמר. פגז אחר פגז. בדייקנות דורסנית, מטריפה וחוזרת. והשריקה הנוראה המתמדת, שמי יודע היכן תתפורר כרעם. תורו של מי? מרמס למרמס. אדישות על גבול טמטום יורדת. השלמה עם הרע מכל. חוסר תחושת־כאב, כשל נכוה על גחלים בלא איכפת. לא נותר עוד כך כל דבר של ערך. אומצת עצבים בכיינית. ולעתים, בין כל שתי נשימות חטופות, מתמלמל – הו, שכבר די. שכבר יהיה די, לרגעים כשאתה משתחרר מצויחות תחושותיך הפנימיות, לאחר שכל קרביך בתוכך נתכווצו ואומצו, בלי שום זיקה אליך, הותרו ויצאו ופרצו כמשתוללים. נסגרת האימה ואתה מתפוצץ. לעזאזל. הריאות נטרפות לחוד, המעיים רע להם לחוד, הקיבה ממאנת לה, הדופק מתפרכס בעיוותים מהירים. ככל שחלשים, אי־אפשר לגזור שום עצימת דעת, ולא על הזיעה הקרה, המסרחת, הקבסית, ולא להפריד את עצמותיך מסכנה הזו, הבוכיה על נפשה, מן העולם המתפלץ ומזדווע מעבר ליכולת קליטתך ממש, על־גבי תוף אוזניך, על־פני קרנית אישוני עיניך המעוצמות – לרגעים, כשצויחת פנימך קלות משהו – מיד אתה נוכח כי בחוץ חם נורא. וכי אתה צמא. ועייף מאד, אלוהים גדולים, והיית שותה דלי מים, ואת יתרם מערה על ראשך, נמלט־בורח מריח השוחה, וריח עפר עוקצני יבש המשתעמם אליך ואל מציאותך – או אולי ריח הזיעה הפגולה הוא, באוש בגדיך הצואים. מה רוצים ממך, הלא אתה כבר אינך, רק זכרון קלוש אתה. פוחת ואובד, רק יללה מרוחקת, המנסה לעתים, בחכמת סבתות, להעיד כי לבסוף גם זה יעבור, כשם שהכל עבר, ודינו של הכל לעבור, תתגבר גם על זה לבסוף – מונעת ממך מקפוץ החוצה ורוץ אל עומת הפגזים: קחו, גמרו, שברו הכל. מוכפש תשכב בנוולותך פוקח עיניים ומוצא את חברך־שכנך עמדך, צלם אנוש מבוזה זה, נלעג עד שהיית צוחק לו בפניו ומראה באצבע, חובט ירכותיך מצחוק: תראה איזו צורה לך! – לו רק ידעת איך צוחקים, לו רק לא היה לבך חיור וריק. אפור שכזה, שקי חלולות תחת עיניו. ובתוך עיניו ריקות בוהה וסומית כליל, ורק מרחיש מוכנית בכף־ידו ומלטף ומלטף את עפר האדמה, יונק. ככה, אולי, תחושה של ממשות בתוך האבדן. ושקט להצילו מתהום. הו, אלוהים. אבל כיוָן שראית אותו ניצלו לך חייך בינתים, והספקת לחטוף נשימה גדולה, ואף אם בתוך אותו רגע תאבד גם אתה, תצלול מתחת ותתכס. נה יהיה הסוף? אין שום סוף, לזה אין סוף. כך יוכל להימשך עד סוף כל הסופים. ומעבר להם. עם שריקה, עם שריקה, ועוד עם שריקה. איזו שריקה לאיזה רעם? מקומן של האזניים צולל וכואב, בלי קשר לכלום. ברד צוויחות ורסיסים מתגעשים, השוחה מזדעזעת מתהפכת, עפר נשפך. מי יודע אם לא פרחה נשמתך בין כל אלה וכבר מתָ. אינך עוד, אבוד.

גידי רץ בין השוחות להציל מאבדן. זה כל מה שיש בידו לעשות עתה: לעודד את הרוח. הרוח? ערימות אנוש בשנים־שנים, מעוותים ומעלפים למחצה, קהים למחצה ומטורפים למחצה, שכבר דבר לא יודעים, זולת אשר אסור לגידי להרוצץ ככה, וטוב שיפסיק מיד. גם יאקוש רץ ככה. אבל גידי אינו יכול שלא לרוץ. אין לו פנאי שלא לרוץ. הכל מצופף ורותח. יוצא משוחה זו ורץ לשוחה זו. חדל! אל תרוץ! חוזר אליו הלז שבשוחה, אדם חסר שם. מן הנשיה, חיוור, סוער־נשימה – חדל, זה מעצבן, לא יכול עוד לשאת! הוא צועק – וטוב לו לצעוק. – לא שום חכמה לרוץ – הוא צועק – ואולי לא הוא – תידפק ודי. מה ייצא לך. צועק הלה – גואל? – דברי־טעם בקול גדול ובטלטול־ידיים – וטוב לצעוק. וגידי אומר לו: זה יפסק עוד מעט ומשהו רחוק־רחוק שטבע כבר ואבד, מתעורר אצל גואל והוא צועק לאמור: תפסיק, לא יכול לראות עוד! גידי צועק אליו ואומר: תפסיק, מה־אתך, כבר זה נגמר. אל תהיה ילד! – וקופץ ויוצא מן השוחה וקופץ ונטפל אל השוחה הבאה, מתנשף כמפוח, מזיע ומעופר, משתדל לחשוף שינים בצחוק, לאמור מלה קלה. אחת היא איזו, לרבוץ, בכוח, עוד רגע נוסף, לתת הוראות שאין איש נזקק להן, הוראות כרפואות לתצפית, לחיזוק התקרה, לעריכת התחמושת, לדברים קטנים, פה ושם, שמחזירים אדם אל עצמו, ונושם נשימה וקופך בין שני פגזים אל השוחה הבאה. עושה כאילו לא פגזים עיקר, ולא המלחמה או מה, אלא הוא וספורט זניקותיו. אל עודד הגיע גידי בריצה כפופה מאחור, מעבר בקתת־הכיפה. זמזום קצר וחריף של ארבעה פסיק שנים מרעיד בחלל, כמיתר שפקע אצל האוזן. גידי מספיק להשתטח והפגז מתבקע אי־פה על הראש. כשחוזרת הדממה לבור הריק נתפשת הנשימה להציץ ולדעת מה – מצלצל השקט קשות. – גידי? חרד אליו עודד. – גידי? מה אתך? שכוב סרוח וידיו מפוזרות. רק כשמתרומם עודד על רגליו ביהיה־אשר ־יהיה ושולח אליו יד – מנתר הלה כחגב. כמתעורר מתדהמה, ויורד פנימה בסערת־פתע שכזו, שנוגף בנעליו אל סנטרו של עודד – כמעט ונבתקת לשונו ועיניו חשכות – אלא שחש בכל זה, רק לאחר שאותו גידי אמר דברים שאמר, וצחק צחוקים שצחק, וחזר וקפץ ודהר בשפיפה אל מעבר אותה בקתה ממנה בא, אלוהים יודע לצורך זה. רק אז שף עודד סנטרו החבוט והתחיל מחרף בכל מה שנזדמן ללשונו המחוצה, דברים שונים שנקברו כולם חיים במשואות ההתפוצצות הבאה. ואלה הן פרטי ההרפתקאות שכאן מלבד פמפיק, שכנו ועמיתו – שלא טילטל כל אותה שעה גם את קצה זנבו. כווץ נתכווץ הלה עד קצה המחילה המקורה בשוחה – אשר גם לאחר כל עמל הלילה היתה צרה מהכיל שנים, כל אותן תומכות ואומנות שהוסיפו לשאת בכובד התקרה, לא הוסיפו מקום פנוי להתרווח. והלה נתפתל ונתכווץ שם מושחל בין הכל וממלא הכל, אדיש גם לקילוחי החול המושפך פנימה על כל התפוצצות. מה מותר לך אם לא להתעוות אחריו, בעקימות גו ובכיווץ בטן ובהדקת ברכיים לחזה. שאפילו זה לא ניתן בנקל. שכן פקק הגוץ הלז סתם כל מקום פנוי שהוא, בגפיו, בגוייתו, בכפותיו המרבות, בעיוותי רגליו, בסירחת נשמתו, ולא שייר לך אלא לגפף אחוריו ולהישאר בחוץ. – ‘זוז, נבלה!’ תופף עודד אליו ומידחק כה וכה ונשאר בחוץ. ורק כשטסה פתאום אבן אחת. כואבת התפוצצות, הוטחה בקסדה שעל ראשו – פרחה נשמתו מאימה. צעק צעקות חרדות – שפמפיק לא חל עליהן ולא זע – יש איך חוורון וריקות פשים בעורקיו, ולבו גווע בריק, בתוך שממון אין־קץ, עד כי בדי עמל היה צריך להתאזר ובשתי ידיו להשיב ראשו אל מכונו, וללגום אויר בנשימות זהירות, שכן הכל אבק מאובק, ולהטיח בקול־בוכים: אני אשכב פה בשמש (כאילו השמש חשובה כעת!) ואתה כלום! ילל, האבק אטם קולו – נבלה שכמותך! – אם אתה לא זז – אני עוזב אותך! והלה עדיין היה חרש־אילם כאבן. לא חש כלום להשתזפות חברו שבחוץ. – אז לא צריך! – הודיע עודד. אני בכלל לא שייך הנה. עשיתי טובה כשנשארתי כאן. אני יכול ללכת מכאן. ותישאר לך לבדך. ועוד אמר עודד. וחש איך גבו מתגבן ומתקשה, חטוטרת לא תוכל היפקח צומחת לו. ויצא פתאום, ופרץ מן השוחה החוצה, בכל כוח רגליו, בלא לראות (מוצף סנוורי שמש) בלא לשמוע ובלא ליתן שהות לשום היזק להזיק קפץ והקיף את הבקתה והתפרץ אל החדר הראשון שנקרה עליו. מבעית עד דממת־לב את כל הרבוצים בה, מחרישים מעבר לגבול האיכפת, ריח של אסון היה שם. הקירות מתרעדים, נכפפים כמעט על כל התבקעות־אימים. איך התקרה לא נופלת על הראש? – הה! – צווח פתאום עודד, כשנתרגלו עיניו לאפלה – מה קרה לכם? הלא אתם בושים! והללו זיקפו עליו ארבות עיניים ובבות לבנות, מתוך פנים מפוחמים מפיח התקרה והכתלים, הנושר וצונח בפוך ממאיר, עם כל התפוצצות – אינם משיבים לו דבר, ומראיהם כה מבדח, עד שתמוה שאינך צוחק. אם יכה פגז על התקרה… שממון כזה כאן. לחץ שכזה. יאוש אין־מפלט. השלמה עם אבדן. למה להיות כאן. עודד מוציא חטמו החוצה בעד הפתח. מחלץ גפיו, אוסף נשימה ורץ כנשוך ערוד וקופץ פנימה, אל שוחתו המסכנה, בטרם יתבקע נפץ חדש.

שבע ועשרים. שום הפוגה. שום שינוי. פלא שעוד נותרנו. הכל אפוף אבק ואָבוס. בתוך תוכי אזור הפגיעה וההתבקעות. אין עוד מניין לדלות סבלנות. כמה עוד אפשר? הו, רק לא להתחיל לחשוב בהגיון, אילו, להיפך, היתה לך חידה לפתרה, מחשבה גדולה לרדת לעומקה כעת, להתרכז ולהתבונן בסוגיה, לתפוש הגיונה עד תוך תוכה. מי שכוחו עומד לו להיות צופה בסוגיות ומשקיף על הדברים בתבונה צלולה – מה בעולם יוכל להזיק לו? גבוה יהיה מהינזק. ריח עוקץ הומם של אבק־שריפה. וריח חריכה סידנית. לא לעשות הצגות. גם אין קהל. וגם אתה מתעיב את נפשך. להיות רק נבון ומשקיף בתבונה. טוב להאזר, ולהוציא חוטם ולנסות לצפות אליהם, ישר אליהם ואל מעשיהם, ימח־שמם. אבל הומם סביב. מחנק עד השתעלות. האזניים נתחרשו מכבר, צלצול צרצרני מנסר בהן אין־סוף, נקמני, מרושע ואכזר מאד. איך קרה שאיש לא נפגע עוד? אבק צונח כמפולת דממה. השוחות הטובות שלנו, הצרות והעמוקות, הקטנות הללו! המום אתה כולך. נכנע וסובל וזה הכל. בעיני בּוּבּה ריקות ולא מצמצמות אתה נשקף אל דופן הקיר לפניך, טפחַים ממך. עיניים ריקות. לבנות יבשות, מתות. מובס, מובס ארצה. מובס בכל פרטי־הפרטים, בין כך ובין כך כל זה ישכח – אם תישאר לחיים. האם כבר תרווח המרחק בין פג לפגז? כל מיתריך מפרכסים, פוקעים כמעט, מחמת אולי כבר שינוי מעט. מיד אתה כבר יודע כי מתבקש להם, לשחורים, ליתן אבק להתפזר ולהשקיף ולצפות מה נותר מן הפגר הציוני שלפניהם, ויקומו להכותו עד כלותו. מתפקחת כך איזו צלילות אחרת, מרחק של הסתכלות לא־מתפעלת, מתפקחת ומתחילה כבר מתחבלת תחבולות צלופחיות. ולא עוד אלא שנדחפים גם להעז ולהגביה חוטם ולציץ שם בין נפץ לנפץ. מחפיזים מבט – רק אבק רב נופל, והמהום תלוי. פולטים נשימה כבושה עד ריקועה. מוצאים את הרגליים ואת הידיים ואת הפה היבש, המאובק. המון יש לומר מהר־מהר. טוב רק אבק נוסע – וכשמגביהים באומץ להציץ. רחש עיקוצים ברגל שנרדמה. מעבר לאבק – שקט שטוח. שדה חרוש לארכו, עמק קל, קוצים פה ושם, איזו אבן לבנה אחת, ואחר־כך, רחוק, גבעות חומות, עם שרטוטי דרכים או תחומי שדות, בטוחים מרע, אפילו קן אופק־שמים, כאשר היה בסוף אופק הים הריק, שמים הבילים, לבנוני־תכלת וחמים ו… הלב שלך ממועך. מוליכים מבט. פסע אחר פסע, לבדוק לרוחב כל החזית ולעומקה עד האופק. סקרנות מתעוררת מעלפון, מתחילים להבין. מתחילים מוצאים שיטה בכל מיני פקעות־האבק המתרוממות בתחום שלהם, מעבר לואדי, אלף מאתים עד אלף חמש מאות מכאן, צפונה ומזרחה. מבחינים היכן ריכוזי הרכב, היכן פורקים, היכן, במקום אחד, אבק נרגש ומתחדש מתמרן כה וכה, והוא כנראה אבק השריונים שלהם, ומשם תיפתח הרעה? ענין רחוק וקהה. משחק שאינו נוגע ממש בך). מה עוד? ההלם הראשון התחיל נפוג, נוקשות־מה מקרימה כביכול התחלת מתאדש ומגיס־לב בפגזים, שעודם יורדים בזועה ומתפקעים ברעם טירופים, שחוזר מהר ונקרע, ובזה אחר זה, ובהדף מפולות אויר בורח, שרוף ונאבק, במכות סלקניות וחדות, בפסקניות המרתיעה אותך, אף־על־פי שאתה רואה איך כולם סוטים כדי־מה שמאלה ואחורה, והיא שאומרת לך ומצילה נפשך, ומותירה לך חלל פנוי להביט ולראות. כי זו הפגזה חיפוי היא להיערכותם בשטח. מסך מורד שמאחוריו מקימים את תפאורות ההצגה, אשר מכל־מקום לא מאוחר תיפתח. פחד חשדן, אחר, מתחיל זוחל ומשתק חושיך, ממס את מעיך. חששות אטומים משתרגים על כל חרצובי העצבים, וסביב הלב במפורש. מורך נוולותי אוחז בך, בין שכחה לשכחה. עם זאת מתהדקות לסתותיך בהחלטה, כמעט לא גלויה בך, ונפשך הרמוסה מתמצקת כמלט, מוסיפה ומתחשלת יותר, ולא תשפל עוד. עודד קופץ וחוזר ופורץ החוצה אל הבקתה שמאחור, לחלוץ חטוטרתו מעליו, ולישר שם כל סיקוסי השכיבה המבישה, ולקלוט בהתעוררות גרויה שאומרים שם כל היודעים שבה, המוכפשים מפויחי הפרצוף (הרגשה מופלאה היא להגיע שלם פנימה משהו שר המיה מחציפה, קצפית שכזאת!) – והם אומרים בידענות כי מקץ ההפגזה תיפתח ההתקפה, ויתחיל הקרב האמיתי, קרב אש ותנועה. ומיד אך תועתק האש מכאן והלאה לפנים ולצדדים – יש לחכות להסתערות השריונים והרגלים (הדברים מצלצלים כה שגיבים, עד כי לא ניכר בהם כי חץ שחוט הם, פולח ומכונן אל כבדך שלךָ!). אומרים גם, שטוב היה כעת לו היה פה מקלע בינוני נוסף על המקלעים, וגם כי שעת הפיאט הנה היא באה (הפיאט? אני? יופי! אז לרוץ ולחזור? – רק עןד רגע), מגידים שם כי התותחים שלנו (התותחים שלנו!) יחסכו, מסתבר, את אישם עד הרגע האחרון, לחסכון ולהפתעה. מגידים שם כי אם ינסו השחורים לעלות מכאן, דרך השלוחה מכאן, יעלו על מקושים שיתפקעו בני־כלבים!), מגידים ומגידים עוד. מישהו גם מגיד שם: מזל כלבים, איך נתקענו ולא הספקנו להסתלק. אבל יש שם אחד שעושה חשבון אחר: טוב שיורדת האש כאן ולא על ישוב בנוי. וזה טוב כעמדה קדמית שבולעת את מחץ האויב בשדה ולא בבית. אבל כבר אי־פשר לשמוע יותר את כל מיני ההגדות והמגידים – אותם מפויחים מדובקים אל תחתית הכותל, שהכל מזדעזע ליפול עליהם מדי פגז ופגז, והם ניצלים בהגדות דברים מוכניים, שיש להם מן המוכן מימים רבים. לחזור. בין שני הרעמים הבאים. הצצה אל החוץ המוצלף שמש ואבק, בליעה ודהרה באיבוד עשתונות, נפילה פנימה כל עוד חייך לך, ושרקה רצה נשפכת לצוד אותך, כשמָש את תלמיד מאחר, צורבת ובאה ומתפקעת בתפארת רעם הוד ימח־שמו, והילחצות חסרת־אויר אל גוייתו המפורקת של פמפיק, כנראה תכעס עליך לפי שהוא מלבט את רגלו בזעף מתחת מפלתך עליו – אה, סתם גור־חמורים! אבל כבר יש קריאות שהן מתהלכות למעלה, בין השוחות, ומשוחה לשוחה עובר הקול, שמתכוון להשיג את גידי מכולם – גידי, הבט, מה הולך שם! – אבקים הולכים שם. הכנות בעיצומן, שריונים נלבטים, משאיות פורקות. ולמה התותחים שלנו מחרישים? הלא לכך הם תותחים – לרגע הזה! וגידי משיב לכל דבר, צועק ומחרף בשטף הלשון, כל דבר, הוא צועק, מדוּוח עליהם ברגע. ברזילי ושייקה שוקדים נאמנה, וכי גם זאביק כבר שלח בחור קל רגליים שעקף את הגבעה ואת הפגזים ובא בלי נשימה ומסר תשדורת דומה בשביל התותחנים. והדבר עשוי להתחיל בכל רגע. אש תונחת אל שחי שלוחה מעבר לואדי. להטרידם, ימח־שמם, לשבש הכנותיהם, לא להניח להם להיערך בשלוֶת־ביטחה, ואילו היה בכוחם להוסיף ולהאריך לשון־אש, ולשתק להם את סוללת־המרגמות הארורה שלהם! הנה הן הבזויות! גלויות לכל עין, קואורדינטות כך וכך על כך וכך במפה – רק קצת אש מפצחת מרחיקת־קלוע! עוד רגע ישמע קולנו – עוד רגע או שנים! עד כי הכל נמתחים דרוכים לקראת הדבר. אפילו פמפיק פישט רגליו ויישרן קצת במעבה מעי המקלט פנימה.

לעזאזל הפחד המחורבן. עוד מעט יהיה הקרב. לכן נולדנו והובאנו לכאן. ושימו לב – צועק גידי – לרגע שהאש תועתק מעל הראש – סימן לבוא הרגלים מולנו. אז שעתנו הגדולה! – שומעים? – כן, עד אז לשכב פנימה, ולהימחות מעל פני השטח! – גידי קצר־הנשימה. ראשו פרא. פה ושם נוטלים את הנשק לסקרו. למחות ממנו שכבת אבק, לגעת בתחמושת, היכן היא. הסבלנות על סף קריעה. שבע וחצי. פגז אחר פגז בסדר. עוד מעט יהיה הדבר. מוזר מאד היה כשפגז אחד, מכל אותם שמתפלצים כל הזמן, בעלי כותש מכתש, התרסס באבק ובעשן לא הרחק משוחת המקלע של מיקי ויוספקה, הקיצונית משמאל,ופצע את שניהם, למרבה תמהונם. מיד התחילו פתילי־דם פורצים ומבעבעים מכאן לכאן, בטרם נודע הכאב, וכבר הגופיות טבולות מאדימות – אלא שמיקי לא התבלבל אלא צעק ליוספקה וקפץ ורץ לאחור השני אחריו – מבהילים כל רואיהם לדעת מה, חזרו ובאו בריצה כפופה ורועשת שנים אחרים ותפשו במקלע, ידידים ותיקים: צ’יבי ורפי; ונעשה ברור כי הנה זה מתחיל באמת. ואין אפילו שהות לשאול מה, מפני שיוחאי של בתיה מחוה אצבעו ישר לפניו בצעקות, הופכים מיד ורואים שם את הצללית הנמוכה הברוָזית, המכוערת של נושא־ברן שחור, מבצבצת ועוד אחריה מכאן ומכאן שתים נוספות, והאויר מעל הראש מתמלא מיד ציוחת שרקת קליעים, ברבבות צליפי־שוט. הרי לך. גידי כבר צועק: לא לפתוח באש. רק ממאתים! (לאבדון – והתותחים?) אל השוחה הריקה משמאל לשוחת עודד רצים ויורדים עתה דויד ונחום עם המקלע הרזבי (מקלע פולני: רקם), נערכים מיד לפעולה. – מה עם מיקי ויוספקה? הה, רק שריטות. מזל של כלבים. אבל שלושת נושאי־הברן רק יורים בלי לזוז. בודקים את המצב. סוקרים מקרוב. מחכים להוראות נוספות. משדרים לכאן ולכאן. מחופים הפגזה יורדת בסדר, טריקת מקל על סורגי גדר אין־קץ, או טרטור מערבל הביטון – כפול אלף. אבל פתאום התחילה הבָּזַה של זאביק נובחת. מה קרה? אין קשר בינינו אלא בריצה, הזמן מתגלגל מהר. הפגזים המתמידים הללו כה נתישנו, נתמאסו כל־כך, מיותרי־מיותרים, ימח שמם! לחשוב מחשבה עד תומה אינם מניחים, ולא לצפות תצפית יפה. שריקות הכדורים גששו פעם פה ופעם שם, אף־על־פי שאתה יודע כי מטווח תשע־מאות אינם קטלניים – רצות חלחלות עצבניות בכל טפח שעוד נותר פנוי בך לחלחלות נוספות. אבל אין פנאי לתחושות – אלא רק שטף המאורעות. והם שוטפים הנה וזה בא בריצה שייקה וצועק אל גידי כי ג’יפ קרב והולך. וגידי צועק אל ברזילי לראות מה הדבר. מהר מתברר כי אמנם בא עד מרגלות הגבעה ונעצר שם ג’יפ. ויהודי אחד יצא מתוכו עם מכשיר־קשר ומשקפת, והתנהל בקושי בין הקוצים במעלה הגבעה, נעצר מדי פעם להתכופף בהתבקע רעם, ומי יודע היכן עתה כבדו והיכן לבו, ומעיו מה הם כעת, הגיע בסוף וסיפר בשכיבה ובלחישה משום־מה, הי הוא בא להקים כאן עמדת תתפית לתותחים, ועל־פיו תונחת מיד אש התותחים. וזה פלא־פלאים. והיכן האדמוני שלכם? – אה, הוא? – אבל האדמוני, מסתבר, הוא לא פחות ולא יותר אלא קע״ת, וקע״ת משמעו קצין עמדת תותחים, ועל שכמו המזיע כל ירי הסוללה, מאחר שהמפקד עצמו נסע לצעוק חמס במקום מן המקומות על צרות ועל פגזים ועל סידורים, ואילו היהודי הבא אינו אלא קת״ק, שהוא קצין תצפית קדמית – אשר ברזילי בהציעו לו מיד לעלות מעבר לבקתות ולשכב לקיים שליחותו הקודמת – ראה והנה ניצב הלה מוקסם פתאום למראה שלפוחיות הפגזים מתבקעות סביב, פעם כה ופעם כה, ושקע בהשתאות שבהתבוננות עד כי ככל שהקריבו אל הכיפה ואל הבקתות, הפכה זו להשתטחויות נמרצות יותר ויותר, במפולת כל אביזריו היקרים, והתברר עוד כי יהודי טוב זה היה לו בגבו ״ירי־מכשפה״, מחמת שכיבה ‘באויר הפתוח’ כל הלילה כולו, והתעמלות זו נוכח הרעם האדיר המכה בזה אחר זה, שנכפתה לבסוף עד לזחילה נמוכה מבישה, תמה בחריץ הראשון שנקרה בעורף הבקתה הראשונה, שם נפל גם נשף, ולא היה כוח שיוכל להמריצו למצוא כוח נוסף לזחול עד עמדת התצפית של ברזילי; תחת זאת ביקש שיתארו לו מהר ובקיצור מה הדבר והוא, על־פי המפה הממועכת ושרוטה, יזעיק את האש להושיע. לך עשה מלחמה! ברזילי רץ לראות את גידי, והכל היה יכול להיות טוב גם ככה, לולא נפל אותו שליח התותחנים, הקת״ק הלז, לידי יעקבסון, אשר היה מבטח את נפשו, בבקתה שפלה אחת מרוחקת קצת לעורף, ואשר לאחר שראה מה שראה, החליט כי שום תכלית של טעם לא תצמח מן התותחנות, ואין טוב לפניו אלא לשטות באותו יהודי כואב. ולבש פנים והתחיל עונה לשאלותיו בחפץ־לב שופע כל מיני טוָחים וכיוונים ומטרות, לבלבול דעתו של הלה, שכבר היה טורח להפעיל את המשדר, לצחוקיו המתפרצצים לבלי יכולת להסוֹתם, של אברוּם הגדול, הכרוך לנצח אחר רעהו רקב־השינים וכבר היה המיוזע כואב הגב מדבר אל איזה אריה־אחד פלוני, ומנסה לשכנעו כי ‘אריה־שנַים’ הוא הפונה ומשדר אליו מברק דחוף מתוך גיא־החזיון עצמו – אבל אותו אריה־אחד אינו נבהל משום אריה־שנים, ויש לו כל מיני סיבות לא להשתכנע מקולו ומדחיפותו, וקולו קול אריה במדבר, ורק הכפים עונים הד שאגותיו האובדות. הן־הן שתים־שלוש הבקתות הללו, ולבסוף נמצא שם מישהו שטען בקצרה כך: אולי אתה תפסיק לבלבל! עבור!' – שהרגיז את היהודי שלנו תמרורים. גם שיבעוֹ מכאותות, אבל זה ששם, במרחק, עדין לא ידע מה רוצים מחייו, ולא הוא האיש או לא האריה הנכון, או האמיתי, כי האמיתי הלך, כנראה, ואולי יחזור עוד רגע, וצריך סבלנות, ולא לצעוק, ואפשר גם לדבר בקצת נימוס בבקשה, עבור, עבור. עד שבא קול אחר במכשיר, שלא פסק מרצרץ ומצרצר, ואמר למרגעה בלי כל הפסקה מלת־קסם אחת:: המתן, המתן, המתן אין קץ ותכלה. שהעלו להשחית את חמת היהודי העייף, אפס כי, לבסוף, ובדי עמל, הושגה הבנה טובה, והרבה מספרים וטוָחים וקורורדינטות ואלפיות נפשטו נפוצו הלוך ושוב, אמור לחזור בהיגוי יונים יותר מאשר בצניפת אריות, והכל היה בשל וערוך, ורק היו ממצמצים עיניים ומחכים ליריה הראשונה. ולמרבה הפלא שרק אז דבר בחלל האויר והיתה התבקעות כדור־אש על הקרקע, ממש בין המשלט הקדמי והערפי, כפשע מן הבקתה חבושת־הכיפה. ברזילי קפץ ובא במרוצה לדעת מה אירע ולקרוא את הלה שיראה בעיניו מן המצפה, אבל הקת״ק טען, כי מת״צ, שהוא מוצב תצפית, חייב להיות מוסווה, מוסתר והרחק מתנועת החיילים ( המפירה עבודת־תצפית תקינה, וגם מגלה אותה לתצפית האויב – ועל זה שיחרו אזנם מוסר עוד בצבא הבריטי, כל חמש שנות שירותם, והיכן לא?), וכי הכל יכול להיות מצוי גם ככה, ואין צורך ללמדו מה ומי, הואיל והוא קת״ק מקותק להפליא (חמש שנים! והיכן לא!), ועוד בטרם נולד ברזילי כבר היה הוא בענינים, ותחת להפריע, מוטב שנמשיך להילחם. לשוא מנסה ברזילי להתוכח. הוא בקי בחובותיו, אחראי ומנוסה, וגמולי־מחלב לא יזכו להורותו פרק, ובאחריות בודאי שלא, הענין יקר לו, נפשו יקרה לו, התותחים יקרים לו, וגבו כואב עליו, ולא יאבד ויסבך ראשו בפזיזות של תעלולים. אין מנוס אלא להדריכו מרחוק בצעקות המתפרצות מהכא להתם מעל כל התפוצצות. לזכותו יאמר מיד, כי הלה שקד מאד לתרגם הכל לאלפיות ולצעקן בלשונו על התותחים, הללו שרעמם לא נשמע, ולפתע התחילו מצעקים מלפנים כי האש שלנו נוחתת, הולכת ויוצאת מכלל טיווח והולכת ונעשית אש תכליתית, על־פני מה שהלה כינהו בלשונו ‘אזור חמישים האחוז’ – שהוא דבר מצוין כשלעצמו, והנפ"ם שלו, שהוא נקודת פגיעה ממוצעת. הועתק עתה ישר על ראש שונאינו, עד כי היה הדבר למרות כל ההסברים, לפלא מלהיב.

וכך אירע כי שרפנלים משלנו היו מתפרצים עתה על־פני נושאי־הברן המגולים שלהם, וכנראה שהפליאו מכותיהם, לפי שהללו החלו מהדסים בעיקופים ברוָזיים, עלה ורדת, בתוך ענני אבק, ואש המרגמות הגדולות רעמה ביתר זעף, עד כי תם האויר הצהוב. חרף זאת הכל צורחים בצריחות, ולא מָשים מחזות בדבר המרהיב הזה. כאילו היה שם מגרש הכדורגל, מוסיפים ושָתים עצות לשרפנלים איך והיכן להכות, וגם שני המקלעים, בלי שום פקודה, התחילו מטרטרים בחזרה, פולטים צרורות נלהביים, ורוח תרדפת ציד הצהיל קרביים, מחזיר גאוָתך האבודה. כעת היה יאה לפרוץ ולהתפרץ בהתקפת־נגד! לנצל את המבוכה, את ההכנות שלא נשלמו. לפורר אותם לעזאזל, לאלפי שדים ורוחות! – גידי, גידי! מה דעתך? – חכה אתה, צעק גידי – הפסק לירות לטווח אלף! חכו כולכם – הענין עןד לא התחיל. כל זה לא שווה פרוטה! למה? מה השעה? רבע לשמונה. שני שרפנלים התפוצצו, ואחריהם עוד שנים. נושא־ברן אחד היה רץ לרוחב הגיזרה, נפתל ומתאבק באבק וחותר אל מרגלות השלוחה להיעלם – 'שיעלה על המוקשים! צעק אליו משהו, עד כי הלה שם שמע ונרתע והסתובב בפתע, כמעט רק מצחו מגולה, ופצח באש אוגפת על המשלט, כדוריו טסו נמוכים ופולחים, שלא נותר ראש למעלה, אלא ברזילי לבדו, אשר צעק את שינוי המטרה, והיהודי הטוב שלנו, אשר מכבר שכח מדווי־גבו וכל מכאוביו, צעק לתוך האפרכסת את מנין אלפיות ההיסט ימינה. בתוך כדי כלום התבקע כוכב־אש סמוך מעל אותו נושא־ברן יוצא־דופן, והרתיעו לאחור, כנפנף חיפושית, ובעיקוף גדול ונחפז נעלם למטה. היש מרהיב מזה, משעשע או מלהיב? אפילו מתגנבים איזה רחמים על העלובים הנרדפים בקופסת־המתכת פתוחת־הגג, אבודים תחת ברד האש. עתה היו ערוכים ארבעה נושאי־ברן בדרוג, לפאת המרזבה שבין המשלט לגבעה שלמלפנים, אחד או שנים העלו אבק, קרוב יותר, ימינה, נרתעים, כנראה, כדורי הבֵּזָה של זאביק, אשר נשתכחה מהם בחפזם, והשתהותם נראתה כהמתנה פוסחת על הסעיפים, חסרת־הכרעה. עד כי מתחשק לך לעשות משהו מכריע ומחסל. (לבך לוחש שלא להיפתות, שהכל אינו לא קל ולא פשוט כאשר נדמה מרחוק, לבך טעון חששות!) גידי זועק לברזילי אם אי־אפשר לתת על ראשם ריכוז־אש בריא (וזו הרגשה מופלאה כל הזמן – שתותחים סרים למשמעתך!), ולהרוס את כל הארבעה הללו? ברזילי מציין במפה שלו וצועק אל התותחן, והלה מריע אל הפרכסת בקשת־אש עצומה: שמונה שרפנלים, מהרה! וכשבשרך נעשה חידודין מציפה נרגשת – מתמשכת לה שתיקה מוזרה. שומעים איך הוא ממשיך לצעוק באפרכסת שלו. ומישהו שמשיב לו כנראה דבר שכזה, שהוא חוזר וצועק כנעלב, כנפגע, כמוכיח, כנביא. ועונים לו מה שעונים, והוא צועק שאי־אפשר, שאסור ככ, ומה זאת אומרת! ומתברר בן־רגע כי אין כל דבר אחר, אלא אך תמו כל הפגזים, שמעל מנת־הברזל האחרונה, וכי מלכתחילה לא היו הרבה, וכי מפקד התותחים יצא עוד בטרם שחר להרים צעקות, לתבוע תביעות ולדפוק על שולחנות – בינתים תמו ואין. אין עוד פגזים. בכל העולם אין קצת פגזים – כדי לגמור את המלאכה? בעולם יש ויש, אבל כאן אין. בערב יבוא אוירון ויביא אולי עוד. ועד הערב? – כלום, נחכה. – איך עושים דבר כזה! – מה לעשות. ככה זה עשוי. אגב, תחמושת הוזמנה לפני ימים, ועוד בטרם באו התותחים, אבל… אין טעם לדעת מה אבל. זה הכל. לעזאזל. לך נעשה מלחמה. אבל היהודי הלז, לאחר שנתאושש קצת, קם ישר בכאב רב גבו שנתעקם, וקינח מצחו, ומאס בכֻל הצעקות הללו, ואמר שעליו לא צועקים, כי הוא עושה מה שאפשר, וכל כמה שידו מגעת. וכי תותחים בלי פגזים זה כמו… שכח כמו מה, אבל בלי פגזים אין ירי, ובאין ירי קת"ק למה? על־כן יאסוף הקת"ק חפציו ויסוג בסדר אל העת"ק, והנהו כבר מקפל ומתקפל, מדלג בקפיצה עוקמנית אל הג’יפ הקטן הממתין לו נאמן מאחורי הסלע למטה, וחוזר למקומו ותם החזון. בקושי מדביקו ברזילי, על־פי מצוַת גידי, וקופץ עמו לג’יפ לנסוע שמה ולראות מה כל השערוריה, ולהקים שערוריה שכנגדה, לצעוק חמס לשבר שולחנות, אם יש שולחנות שם. והג’יפ הקטן הזה מותנע מהר, מסתובב, מדלג על גבי אבנים, כשקומת התותחן כפופה על ההגה, איש לא צעיר שגבו כואב, באבק, בין צרורות האבנים (‘אילו היו התותחים יורים אבנים…’ הוא מנסה להסביר לברזילי), וקצת ריקד כברת־ארץ ונבלע מהר מעבר לגב הקרוב ואיננו. וזהו. אין עוד תותחים. תיתחו ואינם. ממש כעת, צפו־עלו בין נושאי־הברן החווים משהו מימין, ובין הארבעה המרוחקים מרחק־בטחון, מעבר למרזבה השטוחה – צפו עלו שני משוריינים והבהקו עמומות, וצריחיהם סבו, ומיד היתה שרקה חדשה, אחרת, צווחנית פוקענית. אש תותחי שתי ליטראות, כפי שסבר מישהו, או של שלושים ושבעה מילימטר, מטווח פחות משמונה מאות, רוחצים באש מכונות־יריה כבדות – אפס פסיק חמש – צעק היודע. – והכל הופרץ־חתך מעל הראש והתבהק כמאכלת, כאלף מאכלות, כריבוא רבבות מאכלות מתרוצצות בהצווח נורא. ראשים למטה, ועוד למטה ועוד ליחוך עפר – וזה מה שיש. משוריינים נבזים. הרגז הרגזנו אותם. וממש כשהורגז הפר הלוהט – נשברה חרבו של הלוחם. אותם שי נושאי־הברן, חוטפים הצצה, ורואים שנצטדדו קודם במבוכה, נתנערו עתה ועטו במהירות עוד ימינה, ואף מעליהם נתבהקו פתאום כוכבים פוזזים, ונראה שהזרימו צרורות אש אל זאביק ואל משלטו הקדמי, ומי יגיד אם אין כל כוונתם אלא לרתק אותנו ולהלום אותם. להחזיק בנו בשמאל ולמחוץ אותם בימין, מחוץ והשמד. מה יהיה כעת? כל תרועת התותחים וקול ענות הראוה שלנו נמחקו כאילו היו אשתקד.נעוג מעגל סביב, נגזר והופרש לו לבדו. המשלט לבדו. וכל איש בו לבדו, מוקפים ים סוער ועולה. עייפות עד אבדן כל רצון. עייפות עד צחיחות השרירים. ויום עבור־אור תלוי בחוץ. רוח מאובקה בדידות עגונמה. רעמים ושרקת־תופת. מופקרים לרעה. רק עורך עליך נשאר לחיץ, בקושי אתה ארוז בו, כולך ממאן ומסרב, גופך אינו רוצה, מעט חייך לא. מעט חייך בוכים.

פגזים מתבקעים בצויחה. נושאי־הברן מתרוצצים קצת כה וקצת כה, בלא למצוא מנוח, ובתמרון לא פוסק. מפעם לפעם צולפים באש שוטפת. הגיע רץ שלוח מאת זאביק אל גידי. כל הסימנים מעידים על הכנות להסתערות משוריינים עליו (מתנשף ומזיע וקולו נבלע). רואים גם כמה מאות כפריים בואדי למטה, מתגודדים מזוינים מוכנים לעלות, כנראה, בשלב שני לאחר המשוריינים. צריך להתקשר מיד עם צביקו ולהודיע לו. וכן להעביר אליו מיד את הפיאט על חוליתו, נוסף על זה שיש בידיו, שאינו מקיף את הגיזרה סביב, כדי לבלום את השריון (מוחה זיעתו בכנף החולצה. מתלקק בצמא). גידי נושך שפתיו קודר. מתחשק לו לצרוח כמה דברים, אבל כלום אל ילד מתנשף זה יטען? כופף קומתו ורץ אל שוחת עודד ופמפיק. הבנויה עמוק ומקורה בגבב־עפר גבוה. עודד קם. מתחכך בראשו, אין מלים. אבל פמפיק מתחיל להתוַכח במר, עוד משפל תוככי מחילתו. בדי עמל ורוגז, ואולי גם כמה בטישות מעוררות, כסוליות נעלי־העבודה, שרק הנה לבדן היו חזותו המופנה כלפי חוץ, שולף אותו גידי ומוציאו, עד שהלה מגלה גם את בבואת פניו הסמוקות. מה הם צריכים שם שני פיאטים? הוא טוען מיד בהתקפת־מצח. וגם הפיאט הזה איננו מאה־אחוז. הוא מוסיף וטוען. וכן פיעט בלא פגזים מהו. ומי סחב לך זבילי פגזים עד שם? אם עודד מוכן ורוצה – שירוץ לו, הוא עצמו אינו כדור־משחק לשגעונות של מישהו. אבל אין מפלט ואין מנוס. גם האויר נושב רוח רצינות וקדרות. אין טעם בכל זה. פמפיק מרים את הכלי ומפשילו על כתפו. ועודד והרץ, פלוני שקוראים לו משום־מה קופלה, תופשים כל אחד שני זבילים, וצריך לרוץ. – מה כבר יכול לעשות פיאט למשוריינים?… אומר פמפיק כדי להרבות מרץ. גידי מנסה להסביר איך לרוץ מעבר לבקתת הכיפה אל השטח המת. כי לא למשוך אליהם אש הפגזה. ולהגיע אל המשלט הקדמי מערפו, מדרום. אבל דבריו נטרפים ונראים מיותרים מלכתחילה. לעים בפיו מתגמגמים ולא נגמרים בכלום, כי פמפיק טיפס בינתים ויצא, וקפץ מיד ורץ עגלגל ונמוך, – ״מהרו – ממלמל גידי – מחכים לכם שם!.״.. למטה תימרנו המשוריינים באבק ובירי לא־פוסק. הפגזים עדיין היו נוחתים קצת שמאלה ולמטה, מאוסים עד תכלית ומשעממים בגלמיותם. פמפיק כבר מעבר לבקתה ואינו פוסק מריצתו, כלל לא לפי ראיתו: בחריצות ובזריזות ונעלם. אחר־כך יוצא הלז קופלה. ועודד בולע ריגשתו, קופץ עם הזבילים בשתי ידיו –״תיזהר, עודד…״ צועק אחריו גידי, משום־מה, אבל עודד כבר בתוך מרוצתו, ובתוך כדי כך נתקל באבן ושופכו אשוריו במעידה, לחרפה ולקלס, לולא נתתקרעו הזבילים הממועכים, וכל הפגזים נתפזרו לכל עבר. כרע על ארבעותיו ולקטם. גידי צעק אליו:״ מהר, אסוף, רוץ…״ שלא הוסיף שום הבלגה לידיו. לאבדון. האריזה קרועה כולה, ישנה וממועכה, וחדלת־צורה. עודד אוסף וחובק הכל אל לבו וכורך זרועותיו באימוץ סביבם, וקם לרוץ עם הצרור החבוק, כאשר יינשא התינוק, אבל עוד בטרם הגיע אל בקתת הכיפה הסמוכה, נשתמט אחד מחיבוקו ואחריו עוד שנים ומיד ששוכל השאר להחליק אחריהם – מעשה־שטן להרגיז.נוסף על־כך, אך עמד לקום, התרסק פתאום פגז מרגמה לפניו, כדי עשרים צעד ממנו, איום ואדיר. ומולו שעוד היה כפוף והספיק לצנוח ולהטמין עצמו בעפר, כובש תחתיו את ששת הפגזים הצלופחיים שלו, שחסר להם רק להריח אש. ליקט עצמו את עולליו וקם לרוץ, ואל־נא יחר־אפכם, אם שוב החליק אחד מידיו וכל חבריו אצו אחריו. כולו זיעה, עודד, השנים הקודמים – הרחק לפניו, קמים ורצים, משתטחים ורצים, אין שועה אליו. בודד בלב השטח. רגוז עד דמעות. עוד רגע הם מגיעים אל הבקתות ההן. לא עקפו כראוי ימינה ולמטה, ונתגלו כנראה לפי שרואים איך ההפגזה רצה אחריהם, או שרק נדמה כך? לחזור? לברוח אל השוחה? לצעוק שאי־אפשר? לעזאזל. איך אפשר לרוץ כשהם חלקלקים כאלה, ולא נתפשים, ופחד ללחוץ עליהם פה ושם, והרובה מתלבט ברצועה על הגב הוסיף חבטות ופרכוס. והכל רחוק במידה שווה. יהיה עליו לעקוף לעומק, שלא להתגלות על קו הרכס. לפניו מבהיק משהו. אלוהים, פגז שלם שלא התפוצץ. פגז עקר כנראה. או אולי עוד רגע הוא מתבקע עלי, מביט עלי ומתפלץ! לקום! לקום! (אבל מתגרה נורא בלב דווקא לגשת אליו, ממזר בודהקן זה, מופקר ועזוב זה, להתעסק בו קצת, לבעוט בו, לירוק עליו, להשתין עליו…) יאללה, הלאה! שמע עצמו אומר בקול, אסף את ששת החמקניים שלו, סגר עליהם חיבוקו, מה לפנים? אבנים, סלעים, עפר מחוויר, שמש בעיניים. קוצים. שום דבר. לא שלי, לא יודע, הכל כזה… לרוץ, לקום. יחידי בהיותו. קם ודהר כאייל משולח. ריצת בלהות בדרך הקצרה בקו הישר, לעזאזל הכל. הרובה מתחבט על הגב רחוש כולו דגדוגי תחושת פתיחותו למגע היד האיומה שהנה תתפשהו, שתדביקהו פתע… כל הכוח לברוח, בכל הכוח, רק הוא רק הוא והכל פטורים. אין אויר עוד. אתה מושך אחריך את כל האש כולה. הרסיס שלך הנה הוא רץ אחריך… טינופת… שמע עצמו אומר בקול. חובק את הפגזים, שרוט־קוצים, שיכי השמיר היבש שנטפלים להרגיז, מתנשף כמפוח, ניחר ומזיע כולו, הגיע אל הבקתה הראשונה לעזאזל, תמה הנשימה. כולך מקציף. איפה פה מישהו. היכן הם כולם. מה פה השקט הזה? לאן לרוץ עכשיו?

אין איש נראה מסביב. כאילו הגיע אל חוף אחר. חריפות נוראה מחלום־רע: בתי־פורענות חיוורים וריקים. אין איש, דממה יסודית, הלב מתפקע. ריק בלהות, מקום שאיננו. שום מקום, ואויר לנשום אין. כולך יורד זיעה, שממון עמידה חופשית. לאן? חובק פגזים ומושבת מאמצע הריצה. הי, פמפיק! – שאג בקול לא־צפוי – קופלה, הי, איפה אתם? – וזה אבד בריק. התפוצצות הפגזים היו רועמות כל הזמן, אבל כאילו מעבר לאפסים. – ‘פמפיק – ימח־שמך, פמפיק!’ – קפץ בכפיפות ועבר את הרווח שבין הבקתות. הציץ לפנים מפאת הקיר. כמו בין תפאורות במה ריקה, משהו שומם ומרגיז אין שיעור. מרחוק משחיצה השלוחה. מעבר לה ים שמים, וגבעות חמות ומהבילות. עוד בקתה – בריצה. שואג לכל עבר. מלעיגים עליך. רואים אותך כקלון טפשותך. אבל עד מתי? מה המשחק הזה לכם לעת כזאת? נבלים! – קופלה! – ריח שממה, טעם פיגולים. הזיעה מתיבשת מהר. פיח ישן־נושן. (אולי זה לא כאן? לאן באתי?) צריך לחשוב משהו. – פמפיק! קופלה! הי – הו, נבלות! – כאן הציץ פתאום יצור מפתח הבית הקיצוני, שמלפניו כבר נפתח השדה, חלל שחור שמשקופו מקומר, מזוזותיו בנויות אבן לבנה מסותתת, עם דרגות שליבות אל תוך הקיר, והלז הניע יד ואמר – ‘בוא הנה!’ קצר ונעלם בתוך השחור. קשה היה לראות דבר בתוך האפלה שבפנים. אבל ריח הקש הישן והפיח היו מוכרים. ‘לעזאזל – מה כל זה? אמר עודד ולא ידע אל מי. אבל מתברר כי אין זה אלא זאביק, מפקד מחלקה מספר שלוש, וכאן מושבו, וכי החדר מאוכלס מדי אנשים מעשות לפניהם הצגה של חרי־אף, מהם יושבים ומעשנים, מהם שרועים על גבם, ומהם, ממש ממתינים ותולים בו עיניים ומחכים לראותו בכסילות התפרצותו. – ‘אז־איפה־זה?’ רהט ואמר עודד. עומד מזיע, חובק פניו, רובו חגור על גבו. יחיד בין דוממים אפלוליים. ישא אותם הרוח, למה כל־כך הרבה אנשים כאן? או רק נדמה? אין להם הבטחה לעורף! זאביק יצא עמו אל סנוורי האור בחוץ, לא מגולח, זעף, וסיגריה כבויה דבקה לשפתיו, וריח קש וגללים דבק בו, ומבע: הכל לעזאזל על ראשי. – באת בדיוק לזמן – רטן זאביק – הם מתכוננים להסתער, העמדה של הפיאט שם. משמאל לקברים. רואה? ישר שם!’ – ההיא? הרחוקה? – ‘כן’. מחטים שפודות בלב. גלי־חום מציפים. אולי אפשר שלא? או לזחול עד שם? הכל סביב פתוח אין־סתרה. שני משוריינים נראים ברור בתחתית החרוש, צולפים בהבהקות אש גלויה. אם פמפיק וקופלה יכלו לרוץ… זאביק מחכך בלחיו המזופפת – ותיזהר, הם צולפים כל הזמן… תודה, עודד ממהר ומניח חבוקיו מזרועותיו, פושט כותנתו, עוטף וכורך אותם יחד, בוהק זיעה סביבו, חוזר וחובק את הצרור העטוף, כופף ורץ בלא לומר דבר. מיד היה בחוץ. מפולש אל רוחות העולם. וכבר שריקות כדורים. אליך, עם הפגזים על לבך. שחה ושפף, יותר. אחר־כך גחן יותר והתחיל זוחל על מרפקיו ועל ברכיו.קצת הלאה פתוחה גומה, נזרק אליה. הה. מין שוחה היא, ושני בחורים בה ממלאים סרטים למכונה. – 'מה קפצת הנה, חמור. תגלה אותנו!" – צרח אליו פרצוף אחד בקול באס. – ‘שתקו. נבלות.’ השיח עמהם בחריקה, ויצא ורץ כפוף צעדים אחדים. אחר־כך התקומם לבו ומרד מאד – והוא קפץ והתרומם מלוא קומתו ורץ פשוט וישר ומהר, בלי שום חכמות, מרגיש איך הוא פולט פורץ קללות, בקול רם – אם להידפק – אז רץ ולא זוחל! וכבר הגיע אל הקברים, תלי־עפר שפוכים ומצבות אחדות, קפץ שמאלה, ניתר והתקרטע על שלו, החליק בסיוע כפות רגליו. הסיע ומשך עצמו, עוד קפיצה והוא נופל אל השוחה המוכנה. פמפיק שם, קופלה שם, והוא צונח ביניהם ותוהה בהבהקות ובהתנשפות כבדה. – ‘״ שים אותם פה " זה כל מה שמוצא פמפיק לומר. הבור רחב מדי. (אולי קבר שעוד לא קברו בו?) ממול השדה שידרת חצב נוקשה וכבוית פרחים נדה ברוח. ואינכם אומרים מלה טובה אחת? פותחים מכסה פגז אחד, עורכים אותו ומניחים אותו אצל הכלי, הדרוך ומוכן. צליפה דלילה. פמפיק מתחטחט בעפר ומכין כל דבר במקומו, מעשה אומן ותיק, אתה כאן מיותר לגמרי. לקח את הרובה והחזיקו בידו. עם רובה ביד טוב יותר. ואילו המכונה קופלה שוכב שרוע על גבו לועס קנה־קש. עוד כולך לוהט בקדחת. כל הפגזים הולכים בשיירות על ה’ערפי’, המכוסה כולו עשן ואבק, מראה איום. בכלל מכאן נראה הכל אחרת. הלאה שמאלה שוחת מקלע, ולימין חוסמים הקברים את המראה. שדה פעולת פיאט ישר ושטוח, ושנים־עשר הפגזים יהיה להם מרחב־פעולה. (באמת יבואו?) מכאן אין לראות לא משוריין ולא נושא־ברן, ולהתרומם אסור, אבל הם כאן, הצליפה מעידה. השמים עכורים מרוח. – 'רוצים סיגריות? מושיט פמפיק מעשה בעל־בית. כאילו מעודו לא עישן סיגריה קופלה, כל־כך הרבה משתעל על כל לוגמת־עשן. מניין הוא בחור זה ומה טיבו? אנחנו שנעצור את ההסתערות? ריח אדמה יבשה קמושה. ריח קוצים מאובקים. וגם חם היום, כמדומה, כהוגן. שיגידו משהו. למה שותקים פה. איך שבודד כאן. וכאן זה תוך תוכו של המקום הזה. וזו השוחה שבשוחות. ואתה האיש האמור לעשות. מבין מה? לא ברור כל־כך. אתה הוא שתעצור את השריונים. (איך עושים את זה?) השקט הזה כאילו הכל מתאפק מאד, בכל כוחו. או שאיננו זה שהיה אמור להיות, לכאורה. אולי באמת יעבור בלא־כלום. האם זהו השקט המפורסם שלפני הסער? מחניקה אותך הרגשה של לא מובן כלום. איש אינו יודע. לא אומר. לעזאזל, אני לא חבר שלכם. או אתם לא חברים שלי. מה אתם כאלה? בכלל, כל הדבר כולו, הזה, האם אמנם זהו זה הדבר?

קדחת בטרם־היות־הדבר מרעידה. השקט בפנים ומסביב נראה כמזלזל בך. לעזאזל, איך שבודד לך כאן. יהיה איום אם הדבר יהיה לפני שתבין מה. אם יבוא כמתוך דמדום, כמתוך ערפל, או כשוד־פתאום. – פמפיק, אתה יודע מה צריך לעשות??' – ״אין מה לדעת. כשיהיה כבר נדע.״ אומר פמפיק חכמת־זקנים. הכל פשוט. אתה בשוחה הקדמית ביותר של המשלט, של האזור, אולי כעת של הנגב כולו. או אפילו של הארץ. אם זה משנה משהו. תופש מה? בחיי שלא. לא יודע דבר. יודע שצריך לדעת, שטוב היה לדעת. לא רואים מכאן אלא את השדה הריק, החרוש מכאן, במת־החזיון הריקה. הפגזים כולם הולכים לערפי'. עלינו צליפות רק כשמתגלית התנועה. עומדים על גבנו ושוט בידיהם. מקפידים שנהיה דחופים יפה באדמה. פמפיק, מתוך פקעות העשן. וזה יכול להימשך כך בלי סוף.' ואולי הוא מתכוון לדבר אחר. שצריך להבין בלי לשאול. כל מיני הדברים שתמיד – אינם שייכים כעת. אלא שאתה כל־כך נרגש שאינך יודע. לא מוצאים אחיזה של כלום גם בחוץ. משום־מה, דומה הכל שם כים בסתיו. נשוב רוח עזה, מתחת לשמים שעוד אינם מעוננים, שמים ריקים. כמו חוף נטוש. שממון ברזלי כזה. פתאום, הבֶּזָה שמימין, מעבר לקברים, התחילה נובחת מטחים אחדים. המעיים שלך מצטרכים מיד להתרוקנות. ראו דבר, מן הסתם. מתקרבים, אולי? (טוב שמישהו רואה משהו.) מיד התמלא החלל תשובת אש שלהם, שוטפת בסערה מיבבת. אשריך שיש לך גומה. אפּיים שלושתכם מושלכים מעורבים, מלחכים עפר. כבר חדלה הצליפה. מקשיבים לבור העולם הריק. מותר כבר להציץ? השדה מהביל לתומו. וייתכן כי אלף חיפושיות ולטאות ונמלים רצות להן שם בשלהן, פטורות מדעת כל האימים הללו, וספק אם שומעות דבר, האם נמלים שומעות? צריך לשאול את ברזילי. (צרצרים בודאי שומעים – אם לא כן למה מצרצרים?) קוּרי־עכביש פה. מרטיט מתבהק בין שני עשבים נמוכים, הבהקות רצות בו עלה ורדת. לעזאזל להיות חלש. אחוז באגרופי מישהו. נדון לחסדי עריץ (אילו לנו היו המשוריינים והמרגמות הגדולות – היה סדר העולם נכון יותר. צודק יותר!) ‘למה לא אומרים לנו כלום?/ – אמר עודד אל השנַים. שתמהו וחרדו לקולו. קופלה מתישר ומאבק את כפות ידיו – תפסיק – אמר קופלה – שכב בשקט.’ מניין לוקחים שקט. ואילו קופלה כיון שפתח ודיבר יש לו דבר נוסף לומר. ראש מגולח, חתימת שפם, עיני־ינוקא גדולות, עגולות. תדעו, הוא מספר, שכל קיומו כאן בטעות. כך הוא מספר בקולו המיושן. בעמדה הקדמית ביותר של הנגב מול פני האויב. רגע לפני ההסתערות המכרעת. בכלל, הוא מספר, הוא בא אתמול לראות חבר שלו. אחד יעקב רבינוביץ, בודאי מכירים? לא? הוא החובש המחלקתי במשלט הזה. בחור אדיר וחשוב. חשב רק לבוא, לומר לו מלה ולחזור. ונדפק. תפשו אותו ועשו ממנו רץ. לא היה לזאביק רץ אחר. ואף אחד לא התחשק לו. אז מצאו אותו בכלל. שתדעו, הוא היה חולה. כשהבריא רצה לראות את ידיד־נפשו בטרם יחזור. ותפשו אותו. ולזה קוראים מזל, מה? – הרי לכם, בעצם, אין לו איש בעולם. הוא גדל במוסד־ילדים אחד. – ככה זה. ובכלל, הוא היה חולה. וכשהבריא בא רק לראות את יעקב חברו… – ‘שמענו שמענו, לעזאלזל אתה והחבר שלך’ – אמר לו פמפיק, והלה משך כתפיו ונטל לו רגב עפר לפורר. גם עודד נטל לו רגב עפר לפורר. השקט של העולם הזומם עליך. מסוה אדישות ולא־כלום, לגרוע מכל שיקפוץ בעוד רגע. מה בכל השוחות? לא רואים אלא את אפם קצה שוחת המקלע. רגב אחר רגב מתפורר. מוכרח למצוא משהו לשתות. להתגבר על הריק. – ״אני צמא.״ אמר פתאום עודד סתומות. ומיד, נדחף: ״אני ארוץ לשתות טיפה.״ –״אתה שכב בשקט. אל תרוץ אתה.״ אמר לו פמפיק דברי־סמכות. אבל לסתותיו המכודרות היו מעופרות בלא דעת, ומשוות בדיחות לכל מה שיאמר. – ״לרגע – אמר עודד בעקשנות – ארוץ ואשוב.״ – ״לא כדאי לך – נאחז בו קופלה – יותר טוב שתשב בשקט.״ – ״חצי רגע. – אמר עודד – רץ ושב.״ וקם והתפרץ מן השוחה, גחון לארכו, מקביל כמעט לקרקע, ודהר עד מעבר לקברים. שתה רגע, להציץ ולנשום, משם היישר אל מטמורת ־קש כובעית שעמדה שם. ואחר־כך תפש כי צפצוף הרץ מעליו אינו אלא שריקות־צליפה רצות אליו לחפשו, להשיגו.

– ״מה קרה, עודד?״ – נחרד אליו זאביק מן הבקתה. – ״הה, כלום. קצת לשתות.״ – ״המים שם. וחזור מיד.״ – ״מה נשמע, זאביק? לא רואים אצלנו כלום.״ – אבל זאביק היה באמצע נאום־תוכחה או ויכוח נואש עם אחד שהיה שם, עומד ממולו, בצל הכותל, בחור גבוה ורחב ושתי כפותיו העצומות מוגבהות כמשיב טענות אחור. כמשיב חימות וקצף עז. ומסתבר כי זאביק אינו אלא גוער בו שיחזור כרגע למקומו, והלה מוסיף ונשבע כי הוא חולה, עסק ישן עם מדווי־בטן, וניתוח ברגל שלא עלה יפה, וכאבים שנתחדשו ממש עתה בכל תקפם, מעל כוח סבלו של אדם, והוא מוכרח לקבל משהו, או לשכב קצת, אם לא להיות מוחזר לעורף מעיקרו, הצעה שיש לה חיזוק באלף טעמים שונים וניצחים. בבקתה כולה ריח תלוי של משהו אשר הוא לא זה. הכל ספוג טענות. מרירות ונצחנות ושוב, כאילו מצופפים כאן יותר מדי אנשים, וכן גם האפלה, גם ריח הקש הרקב, וגם יותר מדי עשן הסיגריות – אינם יכולים להכהות אין־אונים שכאן וקטנוּת־מוחין. וכך היה זאביק גוער בו בקוצר־רוח. והלה, שתי כפותיו הגדולות, מול לבו, היה מרגיע ודוחה, ואומר כי לא מבין למה צריך לצעוק, כי אם לצעוק יש לו לצעוק פי שבעה, כי אילו ידע כאבים הוא נושא וסובל ואינו צועק עד לב השמים – היה נבהל שבעים ושבע, ומכבד את נחושת יכלתו להבליג ולא לצעוק, ולפחות אילו ניתן לו להגיד דבר עד הסף. איזה סוף, מה סוף – לא רוצה לשמוע – חזור מיד וגמרנו. ועוד ועוד דברים שאין להם שום פשר וקשר. לא אל אשר בחוץ, לא אל הנגב, לא לצקלג, לשריונים, ולא לשום פתרון שהוא סתם דברים יגעים משכבר הימים. בקיר הזה, שאבן עקורה ממנו פתחה מעין צוהר להזרים פנימה אלומת־אור דקה מאובקת, אפשר להשקיף החוצה. ומיד רואים שם, גלויים על השטח, שני משוריינים, וכמה נושאי־ברן קטנים, צנומי־כרעים ושטוחי־גג, מעלים אבק ושקודים על משהו שאין לו סוף. אם רק אין כוונתם להוציא את הנשמה ככה – ״למי הם מחכים?״ – שאל עודד את זה שהסב שם מעשן. – ‘לךָ’ ענה הלז, משהו שאם אינו שעמום הריהו בוז. – ״לא, באמת – התחנן עודד – למה אינם מסתערים?״ – ״נדמה להם שיש כאן עוד יותר מדי סימני חיים, לא די מרוּככים לבליעה.״ אמר לו קול עבה מן הצד השני, ועודד נפנה אל מיטיבו – ״לא די רכים?״ – ״הם אוהבים רך לגמרי.״ אמר הלז וחייך. ועודד חזר ונצמד אל הצוהר הצר. אבק היה נופל ארצה ונרחף סרוח הנמך על־פני השדה. ברור היה כי לא יארך הזמן, והדבר יתפוצץ, יתמוטט – או ינוס בצריחה. רואים כך, בעליל, עד בלוע רוקך, והרטט כתפיך. מין שעמום שהוא, עולה בלב ומכבה רצון אחר רצון. או קוצר־רוח מחליא. איש אינו מדבר כאן. רק זבוב אחד מזמזם רמות ושוות בחלל הממתין, והעצבים גרויים אליו, כאל פנס באפלה. הבחור הגדול ניצב תוהה סמוך אצל הפתח. מעין דין שלא הוכרע. או תוכחת צדק אילם. בקתה מסרחת, מפויחת־תקרה, חדלת־תקוה, צריך לברוח מכאן, לרוץ החוצה, אל השוחה. לשוב שמה. להיות פנים אל פנים. בעוד מועד. נלחץ אל החור לראות מבחין במַערך השוחות שלנו בחצי גורן מלפנים. מפעם לפעם בוצץ ראש להציץ. נורא לא רוצות הרגליים לרוץ. כל מיני תואנות ורק לא לרוץ עד שם. ופתאום כאילו מתהווה דבר. הה, קשבת־עיועים. הלב מתפעם כענבל בתוך ריק. זיעת מעיים ותשישות נמסה בשרירים. בחילה איומה. מישהו נדחק ובא להציץ בצוהר הצר. עודד יודע כי נחרץ, וחובתו לקחת ולרוץ. רק עוד רגע לשתות מים. אף כי המים אין לו שום קיבול בשבילם בתוכו. וטעמם מרתיע בנוזליותם הפושרת. אין איש מגיד דבר. אחת היא אם ירוץ ואם יחדל. הלה, הגדול שבפתח, אותו שהוא דוקא הפיאטניק של המחלקה, שאומרים עליו כי אינו אלא ארטיסט נקלה, ניצב בפתח וכתפיו במזוזה, נכנע ומסרב. וכף ידו מוגבהת כשל פושט־יד, אך תגע בו ויחזיקך להעתיר עליך תחנוני הסברותיו – כי אך חולי הוא ולא פחד. מגעיל לגעת בו. חותם ירקון חיור בו, לעזאזל, החוצה, לא לראות כך, ולא להיראות כך. המרחב הגדול, הפנוי למוות. באמצע כל הקשב. חם יותר מיד אור. גלוי אין־רחמים. לרוץ. שתי כיפות מטמורות־הקש יהיו תחנות בזו אחר זו, הראשונה, כמה רחוק־רחוק־רחוק השניה, מה שיהיה. לאבדון, רק פעם אחת מתים. זינק ומעד באבן ונחבט מלוא קומתו ארצה, מכה אכזרית עד קפאון הלב, והרובה נתפרח קדימה – והלאה – הלאה – המטמורת השניה. מכאן בזחילה. לא שום אומץ לרוץ ככה. הרגל ימח־שמה. אין כוח כמו כחלום רע. קוצים ארורים. וחצץ. קפץ על רגליו ורץ. הדרך לא נגמרת. מרביצים כל הזמן. והתנפל מאחורי אבן־מצבה. כעת נשמע ברור מטח האש מעל ראשו, יותר לא יקום. לא ירוץ. שתי כתפיו דיבק בעפר. ראשו שיקע. התכווץ. אחרי־כן התחילה הזחילה. מסביב. בהפוגות־הפוגות. בליעוס קנה־קש שנזדמן לפה, ועשה בו התרווחות שהיא. פחות ניחרוּת, פחות גלמיוּת, ואסף יותר אומץ, ועלה על ארבעותיו והתחיל מתקרטע כצפרדע זו. יריות עזות, תוקפניות. עוד קפיצה והוא בפנים. הי, כן, בפנים. לא יוצא עוד מכאן! הו, תנו אויר לנשום – חושף שיניו, צוחק אל השנַים, התמהים אליו בלי לגמול לו צחוק כנגדו, – ״חזרת? – אומר פמפיק בעיווּת שפתים. ועודד ברסקי התנשַות – עוד מעט – עוד צעו זה מתחיל…״

אכן, הצליפות נתחלפו והיו עתה לשטף אש רצופה כנהר. עשרות (ואולי מאות) כלי־יריה קילחו אש על שטח מועט זה. סלילי־אבק זעירים נרומו בחפזון פה ושם, מפגיעות קליעים (אחד כזה כשחולף את בשרך הרך…). ורתיעים התעוותו בצריחות מכאוב. אותך הם מחפשים? קופֹלה מבליע לתוכו ואומר: ״אני מת מצמא.״ ועיני־הינוקא שלו, המעוגלות, מתכווצות. גם אתה היית מתכווץ כולך, לו רק יכולת לזוז בבור הממולא הזה. (רסיס אחד גומר את כולנו – בערימה אחת!!) גם להציץ אי־אפשר – איבחת־חרמש נמוכה מעל הראש. המציץ – יותז ראשו. עודד עוזר כוח ומספר להם מה היה בבקתה, מי ראה ומה שמע. על הפיאטניק הגדול הוא מספר. וזה מרתיח את פמפיק – אַרטיסט שכזה! מה הוא טוב, ממני! אני לא אשכב פה בגללו, ועוד ועוד..משהו שיש בו, אם תקשיב, הרבה נחמה, שאפשר בלב הגעש, להמשיך חשבונות קטנים, של שלום ושלווה. (טיפה שנושרת על רום שיאו של הגדול שבמשברי הים – מכה מעגלים חמימים, לפי דרכה, בענווה שבהתמדה, ישרת־דרך. אף כי מה הם מעגלים קטנים של טיפה – בשכל הים נהפך לקצף?) גם זה שוקע בסופת הקליעים, ונשכח בתוך כך. הדהודים עונים מן הבקתות, נפצים מתנפלים זה על זה. כוחות כבירים, איומי־עצמה, פורצים עולים גואים, ואתה אין לך בלתי אם השוחה הזאת, פמפיק וקופלה והפיאט. וגם הרובה. לוקקים שפתיים. חרבות ויבשות. לא לעצור את הנשימה. חושב שאני קצת. חושב שאני לא־כל־כך. מניין יבואו הדברים, ומה אני אהיה צריך. או להגיד דבר. קופצים לי לראש דברים. גידי נורא יכעס אם אידפק כאן. בכלל – מה אתך! – נהבל קופלה פתאום – תראה כמה דם? – חטפתי, שפשוף אדיר, לא הרגשתי…' מילמל עודד. אינו יודע אם צריך לבקש חובש ותחבושת או אין זה שווה יותר מכדי משיכת־כתף. וגם זה אובד. (הדם שלך, המסכן!) מין חרטה מתרחבת בלב. חרטה שבכלל, חרטה אחרת: עלי, על עצמי. יש, או היתה, איזו טעות איומה, כעת יודעים. עוד כשהיית ילד, הזהירה אמא והזהירה – וכך היה. מתברר כי גם רוגז־שהוא חבוי כאן, שמאחוריו אפשר לשמוע רטינה על כלום: שטוב להם שזה אתה פה. שהושיטו אותך קדימה לטרף, תחת נפשם. התפוצצות איומה, קרוב! להציץ? הזמן, רץ, רץ. או שמא… כאצבעות מגששות לתפוש רצים – מגששים צרורות הקליעים על־פני העפר סביב, השפל וחטט. (כואב כשחוטפים? לא מרגישים?) מוזר יהיה בסוף, אם לא תיפגע ותצא לך ותחזור בשלום. כמעט כאכזבה. פתאום שוקט. הכל שוקע. הראש מתבהר. הכל נעשה מובן וצלול, ומיד גם זה אובד ולא נשאר ממנו כלום. רק פירורים ורסיסים, צפים ומתרגשים כבועות על גבי זרם מים, פיתוי מפתה: להפסיק, לתת להם, להיפגע (לראות איך זה להיגאל, וחסל בבת־אחת. ומי זה שיודע אם כל־כך נורא להיות גמור. מי יודע מה באמת וגם קולה של אותה חרטה קודמת, ותמוהה. ולמה זה מגיע לך? מי כמוך יודע שלא מגיע! הה, עזבו אותך, נטשו אותך להיפגע. קול צועק בקרבך, ואולי גם שומעים אותו בחוץ, שייגמר, שייגמר, שייגמר, זמר אין־קץ, אחד ושווה, (אה, איך יהיה לספר אחר־כך בבית! לא מעלים על דעתם שככה! אם רק אזכור לספֹר הכל איך זה היה, לא יבינו כלום!) מחצית שלך בויכוח עם מחצית שלך, זו רחוקה מזו, מרחק בין שני אנשים זרים, זה מנותק מזה, קרע מתוכח עם קרע, קול גובר מקול, בלא דעת מה המה אומרים, בלא לשמוע קול, במעבר מרחקים שקול לא נשמע דרכם. ומפעם לפעם צולח ועולה קול של תכונות סבָאי: הה, יעבור, לא ימשך הרבה. יעבור, יעבור, הכל נושכים שפתיים ואוזרים כוח להציץ. ומה רואים? שחם. הגרון יבש. שרעש מכל צעד. ושגם רעמים ואבק בשדה שם, הפתוח. פתוח פתוח. צורך פתאום להראות שאתה אינך קרבן ממרה, אלא רך וכנוע וצייתן, בן טוב ומקשיב, סר למשמעת, לא עושה מה שאסור, ולא דברים פזיזים ולא רעים, ולא אומר מלים גסות. ושומע תמיד בקול אלה שיודעים מה. ושיהיה־נא טוב. שיהיה טוב. שייגמר טוב, שייפתר לטובה, בבת־אחת סקרן בך לבך לדעת, משועמם עד יאוש. לראות. לדעת. להיות יודע. למשש במישוש את הדבר הזה. המאיים, שעליו מדברים תמיד כולם, שהוא הדבר ההוא ואין נורא בלתו. וגם זה כרוך במין שעמום־לב שכנגד, שעמום עופרת, מפיל מן היד, המתקרש ומצהיב ואוטם אותך כולך, עד כדי שטוב יהיה אילו כבר אירע ובא הסוף. אני כבר אהיה טוב, זועק ומבטיח, הלב הרך שלך. הלב הקטן והפוחד שלך. אני כבר תמיד־תמיד אהיה טוב. אילו ידעתם כמה אני. אני אוהב את כל אחד, ורוצה להיות יחד עם כולם תמיד. אני סולח לכל מי שהרע לי. סולח לכולם ומבין אותם, כי צדקו ממני. כולם, גם פמפיק וגם קופלה, וגם הפיאטניק ההוא שלא רוצים לשמוע לו. תשמעו לו. אולי באמת כואב לו. בואו נהיה טובים, ורק טובים. אוהב שיהיה טוב. רק טוב. אוהב את זאביק העייף והזועף. אפילו את השחורים. (כן?) כן כן (ימח־שמם). לא חשב. טוב לי שיש לי חברים ואחים. בואו לא נריב עוד לעולם. לא נשנא איש. ואני לא לבד, תמיד אני אתכם, חברים. תמיד יחד, שבת אחים גם יחד, תמיד, יחד להיות, יחד לשיר, יחד לעבוד, יחד לאהוב, ולהיות ולא לבד, לא בשעמום המפחיד של הלבד הנורא הזה, חברים שלי. נורא אוהב את כולכם, שתדעו, בקול, כן, הנה 'כן, כן, כן! –

–אה? – נבהל אליו פמפיק והגביה ראש – מה?' ועודד קופץ ומשרבב צאורו להציץ – הו, תראו, הנה הם! הנה! המשוריינים באים! –״באים!״ –טרוף, חנוק, נרגש, אולי גם שמח. לא חשוב. מבולבל נורא. ופשוט. גם פשוט. זה הדבר. הנה זהו זה. אבק עצום. יורים סביב. יורים אליך, אל הבור הזה, יודעים שכאן הפיאט שהושם כנגדם. גילו אותנו כאן. מחסלים אותנו ישר. ואחרי זה הכל מאחור פתוח: אין עוד פיאט. הה, לא, רק היה נדמה. יורים סביב. לצעוק אל זאביק? למה המקלעים שותקים, המכונה למה היא שותקת? לצעוק? היריות מחרישות הכל. זזים שם או לא זזים? אבק נורא. פמפיק התחיל מטפל בכלי, מנשב ממנו אבק ומוחה בכף־ידו השמנה. פמפיק בחור שקט ונבון. אה, להילחם, לאבדון, להילחם, להראות להם, ימח־שמם, לתת להם, באבי־אביהם, לתפוש בהם ולהחטיף להם בפרצוף. להתקיע פגז פיאט בצלעותיהם, לתוך תוכם, שיישרפו חיים (מה הם עשו לך?), שייצלו בתוך ארגז־מתכת ההפוך, שהדלק יתלקח להם, שיראו כולם את האש, שיצעקו מכאב, שיידעו להם, ימח־שמם. זה אנחנו כאן. לא מפחדים. אף טיפה לא. לא חולה עוד. כולי אני כאן. מכינים את הנשק. אני ברובה, פמפיק מחזיק. נחמד הוא פמפיק. אמורמלה, פמפיק, אני אומר לך: ״תקע אחד!״ ״אין עוד טווח,״ עונה פמפיק, עצום שהוא זוכר את ענין הטווח, אני שכחתי שצריך לזכור את הטווח. אני תינוק אני, פמפיק, אמור מה. הם יותר מחמש מאות.' אומר פמפיק עוד. הצריחים של המשוריינים נעים ויורים גם עליהם. אה, הבֶּזָה שלנו. עתה יגלו את מקומה ולא ירפו ממנה. מזל שאינני בבזה. הם לכודים. המקלעים נכנסו לפעולה. פוגעים בלי להזיק לכלום. ונושאי־הברן למטה. יה, אלוהים, איך שה’ערפי' מכוסה אבק. לא נשאר מהם כלום. גידי! מתפלל שהוא… זזים או לא זזים? נמשך כבר המון זמן. איזה בזבוז המלחמה. ימים שלמים להתגלגל כדי לחטוף כדור. זזים – אבל לאטם. כעת זה עלינו. מבול של אש. והלאה. והלאה. לא השגיח בנו. הזה. אז בוא! בוא התקרב קצת. בוא נחטוף קצת. בוא נראה מי את מי. הה, אני מתפקע. בוא ואל תרגיש בנו אַל תחשוד כלום. (חבל שאינני מאה מטר קדימה – היה נופל בפח!) בוא, חביבי. בוא, יקירי, בוא תחטוף את הפגז שלך, הזה, הנה. בוא וייתקע בך, ותישרף! הו! איפה זה היה? צועקים שם! כן, – נפגע מי, נותק הקשר לעולם. נשארת רק עם עצמך. רק אתה כבתוך תא סגור סביב, אפשר אפילו לשבת לשיר. כל־כך היינו־הך. הה, לא יוכל להימשך כך עוד זמן רב. שהשני, שמאחורינו, יורה ומצטרד. כשיגיעו עד מאה – נדפוק. (עד מאה? נחזיק מעמד?) הה, כן. אנחנו פה. הרגשה אדירה. מלאה כזו. שלמותו. על הכל.. כולם יודעים שאנחנו פה. ובוטחים בנו. לא עשינו בושות כמו ההוא שבבקתה. ממלאים חובתנו. אנחנו נעצור, חברים נעצור. תראו, כשיגיעו עד האבן ההיא. יורה סביבו. כאילו הוא מפוחד לא פחות מאתנו. אולי יותר. סגור סביב. לא רק אנחנו – גם הוא מפוחד. אה, שתי… אחד שמתגנב כעת, בחשאי בין הקוצים, בזחילה מטר אחר מטר, מדחיף לו רימון – גומר אותו, והשאר נבהלים ונסוגים! לא? אני? יש רימון? קל נורא. כמו אליעזר את הפיל ההוא. בחיי, חשוב רגע. כל הנגב צופה אל צקלג. צקלג צופה אליך. (אלא אל מי? אל פמפיק?) ואתה תעצור את השריון. אתה בראש כל המערך. כולם כאן רק בשביל להגן עליך, המקלעים, הרובים, המכונה. אפילו התותחים. כדי שתצא ותזחל ותדפוק את השריון. הכל־הכל לזה, ולא אכלו ולא שתו ולא ישנו לזה, והמתים מתו, והפצועים נפצעו, והכל נערך והוכן ונסחב והובא וקיָם בשביל שלבסוף, אתה וגם פמפיק, וגם קופלה אולי, שגדל במוסד־ילדים, ושוכב כעת למטה מסריח מפחד, הה, מכל הגדוד לקחו את הפלוגה שלנו, מכל הפלוגה את המחלקה הזאת, מכל המחלקה את הכיתה, ומכל מיני צירופים וסיבוכים ודברים – יצא שאנחנו מכולם הנה – – (שייגמר שייגמר!) אבק… צמא נורא. לא חשוב. לא זה. לא יוכל עוד להימשך הרבה. יורים מעל הראש. כל המשלט שלנו יורה. כל מי שיכול לירות – יורה. שומעים את צעקות זאביק. לא מבינים דבר. אבל כבר צריך היה שיהיה מישהו שיצעק על המשלט הנרפה הזה. המקלע הקרוב יורה. פתותי־עפר ניתרים מתחתיו. קשה להבחין עתה בין צפצוף שלהם ושלנו. הכל בפעולה. כל הדבר כולו שר. משלט קם ויחי, התנער מכל כבישותו, ממחבואיו, ומנפשו המושפלת, המעוללת בעפר, אש עזה, תוקפנית, וקריאות צעקה משוחה אל שוחה. בלוריות צעירות מציצות מבין תלי עפר ואבנים נמוכות. התפקחות מן ההלם, מסירחת המבוכה המשתקת. מכלא אין־מוצא. מכריחים בנשיכות את המשוריין הראשון להיסגר, להסתמא, לסתום כל סדקיו, ללבט דרכו, לחשוש להפחית אף מטר אחד מן הארבע מאות המפרידים בינינו (שדה חרוש, חמים מאוד, קני־קש זהובים קדים ברוח, ומזרות־אבק משתעשעות)– מבריחים את נושאי הברן שמאחור להיפרס כמניפה לישועת הגולם הנתקף. אשר האנטנה שעל שכמו מזעיקה כנראה את כל שחוריו בסיפורי חושו־חושו, הושיעו־הושיעו, זועה־זועה, חושו אחים חושו, ואילו היה לנו כאן שש־ליטראות אחד, היינו דופקים אותו ללהבות מכבר, וסיפוריו היו עשן ואש ורעיו היו חשים לנוס, להימלט, ימח־שמם! עד היכן יגיע פגז פיאט שייקלע במסלול תלול? לא כדאי שננסה? אחד, רק אחד, פעם אחת, לראות איך? פמפיק כדאי? אבל פמפיק מניד ראשו הקטן מכודר־הלסתות, ופירושו: כי בפגז אחד של שטות אתה מחסל את ערכך, מלבד שנישאר רק באחד־עשר, האין הכל מתנהל פשוט מכפי שהיה משוער? המשוריין הגדול השני תפש עמדת־צריח בחיק המרזבה שמנגד למשלט הערפי, ומחלק אש קלעיו הכבדים להבא ולהתם, והבהקים ובליחות־אש מתלקחים, מתנצנצים בקריצות בלי הרף. אם לא תגביה ראש – ישטוף הכל בלא היזק, בכלל מת הפחד. כמה קל לחיות לא מפחד, (האם אתה בוגד בארצך – כשאתה מפחד? אבל…) רק התעוררות בכל,כציידים במשוך קרן־היער, מתחילים תופשים את השיטה בהליכותיהם, את ההגיון שבמעשיהם ואת תכניתם הנחשפת; התפרסות נשק השריון עד כי יוכל לחפות יפה על ההמון שיגיח ממעיהם להסתער מעל פני השלוחה הזאת, היישר עלינו, בעוד המשלט הערפי מוחזק בערפו רחוק לאדמה בכוח ההפגזה הכבדה, אולי עוד על־ידי סכנת איגוף־חסימה ממערב ומצפון וניתוק המשלט (האמנם יש להם שכל כדי כך?), ועם זאת לא מפחדים. לבך בריא ויבש והולם. אנחנו נעלים מפחוד. וירהיבו־נא עוז להתקרב קצת – פתאום קולו של זאביק שוטף את המשלט: מימין! מימין! הפסק אש! צריחת אדם־היער, מי מימין? אהה! הנה בא! ההמון! הנה הם – החלום נעשה ממשות. הסתערות הרגלים. כפריים לבושי כותנות ומהם באברקים בהירים, מנפנפים בזרועות, כרוכים חגורות, לאלכסון גופם, צורחים עולים, עדר שלם. ואולי אפילו שרים זמר א־א־א־אה־ה! ממושך אין קץ, עשרות, מאות, אולי מאתים, אולי יותר, מפוזרים בקבוצות, יותר, הרבה יותר, מאבקים אבק ויורים עלינו מן המותן ומן הכתף, לולא היה זה מופתע – היה הכל מצחיק, ילדותי שכזה, כמו משחק בשודדים. צועקים, באים, יורים, בלי שום סדר, אלה ואלה התחילו לרוץ, והגוש כולו התנודד, והיה פורט מתוכו יותר ויותר רצים, עד כי כולו נתדלדל לריצה בחושה נפזרת, מתרווחת, והם עוד כשמונה מאות מטר. המשוריינים וכל השאר מזרימים אש מהירה. (הנה זו – מלחמה? הנה לך הדבר ההוא!) עדר גדול. אלוהים, כה מטופש הדבר. וכה מבהיל! הלא המכונות שלנו יקצר אותם! הלא אין שום מסתור לפניהם בשלוחה השטוחה, הפרושה הזאת? מטומטמים, לאן אתם רצים, כנף שמלתכם בחגורה! הי, רואים ברור כי הראשונים שבהם אינם ששים להיות ראשונים. אולי שתיקנו מעצבנת אותם. זאביק בצריחה. שיתקרבו כמה שאפשר! וזה מובן מאליו. נתן להם, נתן להם, ואחר־כך נתן להם אחרת, בואו. טאעל יא־נאס, אאעלו! מה־תחאפו! טאעלו יא רוג’ול! יה רוג’ול! בואו כולכם קרוב, אקריבו, מה תתאפו! אקריבו! – אש צפופה עלינו, משלהם עלובה ומפודת, ומשל השריונים צפופה וחודרנית. ברקים מסנוורים. ריח שריפה. לא חשוב. לא יודעים כלל, כלום לא. הרוח בפנים. צרובים. הנה כך הם! הנה זה! בלי שום פיזור מספיק, בלי רווח, בלי חוקי מלחמות, כולם כאחד מתאמצים ובאים, בהפגנה יותר מאשר בהסתערות, הלא חמרים־חמרים תפלו – מטומטמים! ברחו הביתה – אם חייכם יקרים לכם! הו, פה תהיה שחיטה איומה! התחילו מתמהמים. משום־מה. שתיקתנו? יורים כל הזמן, מתקדמים כמדשדשים תחתיהם, וצעדיהם אינם עוד מה שהיו, דבר־מה מדגדג בתוככי לבם. מוטב היה להיות כפופים, או שכובים לחלוטין – פקפוק שהו, מבוכה כלשהי, מישהו שם כבר נותן בקולו, אסף ומחזק איזה פזמון עונה, פזמון חוזר, אומר מלה שצועקים אחריה איזה יה־יה־ה!! – אם תתחיל כעת לדפוק בהם ישפכו מיד לגיא מימינם וקפיצה אחת ואינם. וזה כנראה מעודד אותם לא להיות רחוקים, לא להתפזר מדי, לא למתוח את אגפם השמאלי לקראתנו, לא להיפרד מן הגוש. אז ככה הוא הדבר? או שזה כאן רק הצגה כושלת לענין עצום? השקט החשוד שלנו מורט להם בנשמה, אם עוד נותרה בהם נשמה. בואו, בני־זנונים, בואו קרוב, ממזרים. בואו אל טווח מאתים. הצליפו כמה שתרצו – אבל בואו. טעמתם פעם טעם פגז פיאט אל תוך גוש־אדם כפוף? הו, זיזה אחר זיזה, בלא חמדה, בחורים, בלא חמדה. המוות כבר צייר תו על מצחי זה וזה, תן לאיש תו לאיש, ואחדים מכם הולכים כרגעיהם האחרונים, בקצה פתיל חייהם! (מוקשי־נעל! האם לא הטמין קובי שם מוקשי־נעל? הו, כאן תהיה זועה!) רגעים אחרונים. שתיקת לפני רעם. תזוזות אחדים בפירוש מתכופפים, מישהו צועק שם ביניהם, דופק בהם. מה אומר? יאללה יאללה עליהום! הביטו לאחרונה אל השמש, אל השמים, אל הרוח המאובקת, פעם אחרונה חם לכם, אם לכם חם פעם. יצרים עזים קופצים לך בגרון. יותר חזקים ממה שאפשר לומר. או לדעת. נשימותיך נעתקות. אתה בסיעור, בנסער, בהסתערות, מסתער כך, עליך, אתה, הם. התרגשות קולנית, מעתיקת נשמות. לא זוכרים את גופן, את עצמן, אבל כולי מלא, מתפוצץ ממליאות, וגם מריקות. מיוֹחם לך בגרון, רועד לך. עודד הופך גרונו, צועק לאחור: ‘זאביק! להרביץ פגז בהם?’ – בחמדה סוערת, בתאוות סוס קופץ, – לא! – צרח זאביק מעבר ארבעים או חמישים הפסיעות המפרידות – ח־כו־וּ!' – צריחה גרונית, המושכת אחורה במתג, שמעוררת אותך, לנשוך ולהשתולל ולפרוץ קדימה בנשימה כלואה ומתפרצת יחד, צריך להתלבט כדי להבליג קצת על האש שביצריך. מה איכפת לו פגז אחד! אפילו קופלה הזדקף עתה על שתי ברכיו להציץ. הרגשה מרעננת בעורקיך –כגשם מקץ סופה, לאחר כבדות חום לוחץ, נושם עמוק את אבק השדה, כולך מגוייס לרגע הגדול. והנה זה, הנה זה, פוער פה וצורח פתאום: בואו! נבלות! ובולע אויר, הה, אתה נחנק (מוזר, שעם זה, האם לא נראה משהו, כאילו, קצת מגוחך?…).

הו, אי־אפשר שיתמהמהו הרבה שם, לא עת כעת לפקפורים, חברים! אם לא תזוזו – נדפוק בכם מחמש מאות, גוש גדול, סוער, יורה, משתנה ותופח, בצקי ונגרש, תזוזו? גוש חסר־דמות, אל תוך עביו לירות, אל תוך נשמתו הבצקה, אל כבדוֹ, אל היטלטלו כאַליה שמנה אנה ואנה, אל תוך תוכי הצמג החי הזה, כאל רחש תולעים – התקדמות אטית זו, זרימת לבה רותחת בלא־מורד. מפחדים? אז מה באתם! בואו, בואו, בואו! (על עצמך אינך חושב עוד. אתה אינך). גם פמפיק מלקלק ומלקלק שפתיו בלשונו, בנרגשות. אינך עוד רך ועביר. אתה שטוף עליצות פעולה, הכל לוהט, הכל צועק תשומת־לבך, מבריק, רועם, צורח, נע, שורק ורועש, כל יצריך רוצים, סקרניים, דמך בעורקיך – בקושי תופשים נשימה, דחף־חיים נועז שנקודה בוערת בלבו. אדם טמון בעפר מרקיע שחקים מקלוּת בלבד, מפטירות מכל, וגם כשנמלכה אותה עיסה חיה, שנסתרחה שם בהיסוסיה, והתחילה תופחת ומתכווצת, והשכל הרחוק שלה, מעבר לגבעה, ואולי אפילו מעבר לגבעות, השתדל ומצא דבר, והזעיק את המרגמות, או אולי תותחים הם, והתערב בכוח, והתחילו מפילים עתה כל־גבי קומץ העפר הזה מכות רעמים, ומפליאים מכותיהם, והכל התכסה רעמים וכוּסָה, דחס עשן ומיזנקות רסיסים, והאדמה נתרתעה ופרצה ביללה כואבת – וכשמעיזים להזדקף כעבור־מה, רגע או שעה, מציצים ורואים איך הללו שם התחילו מתקדמים מעבר מזה לעשן ולאבק – מולהבים חדש. מעותמים במשבי־אבק נרדפים ובעשן, ורק הצעקות נשמעו ובאו כעת, המיית ים צועק, צעקות שמסתמנים בהן מיני "אללה' ו’יאללה', צעקות חרורות, בפולחן של רעבים, של עולים בבריקדות. מטורפות עוָרון חגיגי, עם שריקות מצליפות לכל עבר, עם מפולות ורדפי־סופות, עם פראות צונפת, עם ברקי סנווּרים ורעמים חסלניים, מעבר ליכולת איש, מפילים לאחור, כובשים בקרקע, עד כי הכתפיים המכוּוצות בהידוק מחכות למהלומה החוסלת שתכה בהן. ועם כל אלה, כנגד כל אלה, אינך אלא ממתין לרוח הנמוכה שתסיע את גושי־העשן הטרופים בה, עד לחנק, מתוך שיעול, ונאחז עיקש במארבך, לא ממיש עיניך מציידך, מחזיק ראשך מעל השבולת, מעל הזוועה, יודע, במלוא דעתך, דעת חדה וקרה ומפוקחה, כי עוד רגע שלנו!… אצבעותיך מפרכסות מבטחון, מהרגשת אחיזה. כרכב שהמושכות איתנות בידיו. אדם פתוח להבין ושליט בגורלו כיושב על פסגה, תופש איך דבר משתלב בדבר, בעמק למטה. עצביך דרוכים להתפקע, אבל לבך שקט ויודע. אין ספקות. מצב שאנן על רוּם ההוויה. אין קודם, לא זכור אחר־כך. שום קשר אל מחוץ לכאן, ולזה. רגע הווה, גדול ועשיר מלא מפה לפה. כולו כאן. כולך בו. כולך. אין רגליים, ידיים, ראש, גוף, מחשבות – יש רק אתה. שלם. מתי עוד לאדם כל־כך הרבה. הכל – בנקודה כזו. בכאן. בכעת. בהנה. בלא שום ספק שהוא. בהרגשת שלטונך על חייך, חייך הפורחים בשפע. הה, רגע? שעה? זמן פתוח. צף על עמדו. כבועת שמן על שיא הגל. ופתאום היתה הרווחה. השתרר שינוי אדיר וממלא הכל. העשן נסחף והתגלגל הלאה, כל המסכים עלו, האורות הועלו. וממול, כדי ארבע מאות, פחות, הרבה פחות, עמדו שני המשוריינים הגדולים, אדירי־הצללית, מראיתם האפורה מוגזמת מאד, מהפנטת כנחש את הצפור, משתקת כמעט, ואך כדי עמל אתה מתעשת, מתנתק מהם ומסב עצמך אל הרגלים הללו, שרצים מימין. רצים, הו, רצים, הנה הם רצים, – הרביצו! פרצה צריחה מניין שהוא, נבלות, זונות, חמורים מטונפים, הרביצו ימח שמכם! הרביצו ושם זכרכם! עכשיו אנחנו! הרימו! התירו! פרצו! תקעו להם! פנימה! בשכרון, בשכרון, בהתיחמות איומה, בהתפרקות, בששון האושר שמותר, מותר לך, מותר הפעם, שרי לך, מוֹתר לך, בן־אדם, מותר – הכל פתוח, זרמי קליעים בלומים פרצו, קדימה הו קדימה, מושך עמו סילונות־אויר רצים לתוך ארובות הריק הנבקעות, קדימה הו קדימה, את כל הקפיץ המתוח להריק, לשחרר את אונך, את כל מיציך המיבּבים, הלוהטים, הפורצים מאליהם, עד העתק נשימה, עד רעד האדמה תחתיך, וצורך לוהט לחבק בכל כוחך, כדי לא לאבוד בהתפרקך, ששון ידיעה עיוורת, ועורון המון ידיעות בלויות רחוקות. אתה, אתה הפעם, הנה אתה הפעם! בזנבם תניפם! תגבר עליהם, תכריעם ארצה, תגבר, רגל תציג על חזותיהם, חרב תניף – היכנע! – נשותיהם יהיו לנו… לעזאזל מי צריך אותן, נבלות! ישר אל תוך הגל הגוֹאֶה עליך והציפך. אינך רואה אף אחד שהוא אחד. רק את הנחשול כולו, ושלוש מאות, אולי מאתים, את המסה, את הגוש, לא אל אנשים יורים כי אם אל זרם עכור שוטף, אל לבה זורמת דייסתית ובוערת – חונק לך בגרון מועק לך בקיבה. דרקון מאה ראש, מאתים, שלוש מאות, אלף, אתה רק מריק לתוכו את כבש הזעם החנוק בך וכֵָּמֵהָ לפרוץ. הו, כמה לפרוץ, כמה מותר לפרוץ, כמה שוה לפרוץ – חיים! או־ה תאוָה לחוש איך הזה הגדול הדייסתי הנה חדל מרוץ, עוצר, עוכב, עומד, נופל, משתפך ארצה, מתרקע, מתרדד, כואב, מילל, נמס, צועק, צורח, מתבטל, שלושה מקלעים ומקלע בינוני אחד, עשרה או חמישה־עשר רובים לתוך ההמון – על שדה שטוח ממאתים! הו, לעזאזל, זה מהר מדי. זה מתערבל מדי. זה רץ הכל! האזניים חרשות. אין לך. סומא וסנוורים. אין לך. רותח ומתהווה, אין סוף אתה הולך ומתהווה, כולך בזה יש. פתאום אתה נזכר. צו רחוק. כמקיץ משינה. ובעודך כולך מעורבב. אין שם, וגועש כגעש הגדול, אתה עוצר ומתחיל לכוון ברובה יפה, משנן בשפתיך לכוון יפה, על־פי חוקי הכיווּן, מחזיק טובה על כוחך לזכור דבר חשוב זה: מצב הלהב אל אמצע האתנח ואל מרכז המטרה, שלוש נקו’ות מושחלות על קו אחד, נעוץ במרכז המטרה. ומרכז המטרה הוא אחד שמשהו אדום בלבושו, אולי אבנט, לבוש אברקים בהירים, ואולי קופיה לראשו, או כלשהו מתנפנף שהוא, או שהוא ברובה מנופף, כל זה מן הצד. והאדום שבמרכזו – הוא הוא, ואליו בקור, בלי רטט. גם לא בשל כובד הרובה, ועל רטט ההתרגשות, על פחז הצורך להיפטר ולירות, סוחט לחיצה אחר לחיצה. מכוון בכל ההתאפקות שיש עמדך, לא מספיק לדעת מה. וכבר נשתהקה היריה ופרץ זה ו… אבק שם. פגע!' אמר עודד בקול, סוקר בחפז את השנים האלה, המוכחים, הם לא שעו אליו, וכבר מכוון שנית ברובה אל צידו, אחד קצת מופרש. לא יודע למה, בהיר אחד, לבוש בהיר אחד, והך! – דפקתי אותו!' זעק עודד בעיניים בוערות. ‘הרגת?’ נאחז בו קופלה, שידיו ריקות ואין לו במה לירות. ‘כמו כלום, דפקתי אותו!’ צעק עודד, אבל סטה בחפז ממלה אחת, וכבר מכוון בדקדקנות, וזה פתאום, שבחרת לך, הרים שתי ידיו, ועשה פסיעה לאחור, וצעק משהו כנראה, והתהפך כאילו כשל ברגליו והתמעד, כאילו רגליו קוצצו תחתיו ונפל לעפר. וגם התעפר בו. עד שנעשה לך לא נוח, אתה בוחר מטרה אחרת ומכוון בדקדקנות. סידרתי אותו…' אמר עודד ולא צחק. איזו תנועת היסוס נשתלחה בשלולית הרוגשת של ההמון. – כמו כלום!' צעק עודד. הה, קליעות אדרות. השחלה עצומה. בּוּלאחר בּוּל. כעת פתחה פתאום הבזה, לאחר שהחליפו סרט כנראה, והתחילה מתנבחת בשקשור קצוב מדוקדק, וכדונג נמוג, הרבה נכון מזה: כתבואה נקצרת, רגע מהססת, כאילו עוד יכולה לעמוד כקודם, וצונחת מיד בהמון, ערופה, כמין עייפות, כמין כמיהה בשלה ארצה – נרכן כל הגוש אל אפיו, מהר אל גחונו, אל האדמה, התחיל שורץ וזוחל ומבקש מפלט, מירוָח, הסתר, ריחוק. אל הואדי הקרוב. אל המדרון הגואל – מהר, יותר מהר, ואחדים גם צנחו בשדה בהתהפכות של דומם מתהפך, של מלא שהתרוקן, של התרופפות מפרפרת, כעוף פצוע, או משהו, דג מוקא. כל אותה כמות זקופה, התהפכה על פניה שטוחה, נתפזרה, רחשה, נפוצה, והנה כבר קופצים שם אל הגיא, להסתתר מתחת קו המדרון – ועוד רגע ייודע הדבר וכל כולם יימשו ויזרמו אחריהם, כמים אל פירצה. הרובה לוהט. כמה כבר יריתי. לעתים, עד שכחה להטעין מלאי חדש. (אולי היתה לו אשה ושלושה ילדים! אז שלא יבוא הנה!) כמה עוד נשארו כדורים, אין זמן ולא לב לחשבונות (אוליהיה פלח שרצה לחזור הביתה, והיו לו כל מיני חשבונות על העונה הקרובה). לא עסקי, לא קראתי לו (ואולי רק אמש שכב שם את אשתו, והיא תתפח כעת ותעלה, והוא איננו – ושכול על ראשה והיתום שבכרסה). כן, כן. לעזאזל. דיפקו בהם, בחורים, בטרם ינוסו, למדרון – שירוצו ריצה – כל נידפק לא יבוא עוד לדפוק אותנו! בטרם ייעלמו במורד. דיפקו. בכל המהירות. נבלות, פחדנים, קאקערס, הרביצו בהם – גם מאחור אפשר לקטול! ניכר הדבר כי אין מנהיג ביניהם – כי ההמון כאן לבדו, כי אין כאן אחד שיקום ויצעק לא לברוח, ארצה, להשיב אש. לחינם אש המשורינים מחמש מאות. ולמה לא לקפוץ ולרוץ אחריהם, לדלוק אחריהם במורד. לקצור בהם, לא להותיר נשמה, להרדיפם, שלא יבואו עוד, שיתרם ירוץ להרים ויספר עד הימוג כל לב. ולא יצא עוד למלחמה! הרוג הרבה, כדי שיהיו פחות מלחמות! ההוא שלהם, האיש שלהם, המפקד, יושב כנראה מחופה שריון מכל צד וצועק דרך מכשיר־האלחוט לכל רוח! ועוד מעט יציפו אותנו פגזים – כדי להלום, ולנתק, או שמא לעודד את הנסים! ההוא שלהם מקלל ומחרף, מפציר ומבטיח, מאיים וצורח – אבל בזה לא תוליך אנשים לאש! אתה – צא ונראה אותך, ישר אל מרכז המטרה! איפה אתם! סרחונות. איפה אתם! אני רץ אליך שם לשחוט אותך! פמפיק, בוא נרביץ פגז! קחו רימונים ורוצו אל השריון! הה, רוח של הצלחה… זהו, אסור להגיד, הה אין לי אויר אין לי. ימח שמם לא שווים פרוטה, הרוח באבי אביהם, הרביצו! הה, בואו והחטיפו להם על הראש! פתאום התהפך הלז שם, נפל לאחור ושתי ידיו למעלה, והרובה מתעופף כאילו זרקו מידו, – הו, כלבים מחורבנים, ימח שמכם, צחוק מפרפר במעיך, משחק אדיר, אנחנו נזכה, אנחנו, הרגתי אותו (הרגתי?), הכל מותר, הכל פתוח, הכל־הכל, הכל יש, כלום לא אין, עצום־עצום! יורים עלינו המשוריינים כמשתוללים, תיבשנה ידיהם, ההוא, ההוא, הו ההוא, רץ משם ומתקרב ביריות ומוסיף אש! פמפיק – הבט! אבל ההמון שופך אל הגיא כמעט. מנצלים את חיפוי האש המוגברת וצוללים מתחת לקו המדרון – שלום לעפרם. נבלות, החטיפו להם, לפני שהם בורחים, אחריהם אל הגיא, עוד בעיטה באחוריהם, אל תניחו להם לברוח שלמים – הם יחזרו מחר, אחריהם, נודות סרוחים!

– ״כעת נתקע בהם פגז.״ אומר פמפיק בנחת, מכין מיד במדוקדק כל דבר, בלא שום רטינות או בהילות. מגביה כך, שהפגז יתחיל וירחיק ככל האפשר – ועוצרים נשימה ומתמצמצים בעינוי עד שמשתהק שיהוק־רווחה כביר – ומיד, לא הרחק מן המשוריין, אולי מאה מטר בלבד, מתלקח כוכב־התפוצצות מסמא, שמושך כל תשומת־לב כולם אליו, וגם זה המשוריין עצמו, נדהם כנראה והרתיע משהו. בדי־מה, אף כי לא נשרט בכלום, ולא יכול היה להישרט, ולא עוד אלא שהשני שמצדו נרתע אף הוא בתפתיעה וסבב קצת, אל אלוהים, כאילו היתה לנו יד ארוכה עד אליו, נשק רחק־טווח שהןא, אילו היה לנו דבר כזה בידינו! זועה איזה קבצנים אנחנו! או שזה קורא לקום ולקפוץ ולרוץ אליהם ברימונים ביד! אחרוני ההמון עודם נשפכים למדרון בדליגה ובקפיצה, וכל מיני דמויי גויות פגורות מתקפצים להם פתאום מתלמי השדה ודולגים לשם, להיעלם במדרון. (מה היה קודם דבר, שנדמה כאילו עשיתי דבר לא נכון? לא חשוב.) אילו היה במה לתקוע לההוא! עוד אחדים קפצו פתאום מחביון התלמים, ורצו ריצה פרועה אל המדרון, וצרורות האש מרדפים אחריהם, וגם צעקות דרבון שלנו, ומישהו מן הנמלטים נתקל ברסיס מתכת מתעופפת בתוך מרוצתו, ורץ ונפל תוך רוצו, והמשיך לרוץ וליפול, והותקע ראשו בעפר, ונפל, ופירפר פרפורי דג, משליך רגליו בעווית, עד שנרגע. אבל כעת קבוצה של שלושה, תפשו אותם. החזיקו. מכאן אש! מכאן! צעקות כמו על מגרש כדורגל. אל תעזוב אותו, תן לו, תן תן! השני ההוא שמן הצד, נתארע בו דבר פתאום. אבק נתפצח תחתיו למעלה, והמנוע שלו טירטר כיוצר מדעתו – אה? מה שם? ממי? מוקש? הה, מוקש! טיפס על מוקש, הבהמה! הה, נשתרשרה לו השרשרת? נתקע? נקטל נהגו, או מנהיגו?קובי קטלו! אבק אדיר! ראיתם! תן לו שם – ואתה באלה שרצים. אלה האחרונים. כל השאר ישארו שכובים עד שופרו של משיח, אם גם להם משיח עם שופר. הי, לא חשוב. הראשון, הקדמי, נסוג עתה והתרחרח ככלב עם ההוא, הפגוע, הממוקש אולי, באחוריו המסריחים, ופמפיק בחריצות לא תשוער, הפליץ עתה לעברם פגז שני, מיותר לחלוטין, אבל רב־רושם וברק אש ועמוד אבק שתוללני כבורג, אבל נהג המשוריין ראה, מסתבר, ולבו געש בו, לפי שהתחיל נאבק וזוחל הצדה, אף כי צעקו לו כנראה להמתין ולא ברור בדיוק מה שם באבק הגדול הזה, עד שמגיחים מתוכו צורה של זה גורר את זה בכבל, או מה, שמקפיץ בך את הלב לגרון לשאוג – ההה! נורא אימה! הה – הביטו, הביטו! אכל אותה! ספג אותה! נבלה בן חרא! כעת יפקפקו בכל מטר של נסיעתם – אם אין שם מוקש אחר, או שמא סבורים כי תותח הפגיע בהם? אינם סבורים רק בורחים! הה, ברחו, הה, ככה, ריק פה, אבל עוד שורק! הנה הסב לו עתה צריחו המזורבב חוטם, ארוך ודק, גופו מפליג לאחור וחטמו נותר לכאן אש. וגם השני, הפגוע, הנגרר, על אף אשנביו המוגפים, וגלגלו המרוסק, כנראה, הצריח אש, גם כשהבּזה שלנו נטפלה ותופפה על קרום שריונו, על כל סדקיו ודפנות תורפתו, ועשה להם, לסגורים בתוכו הלוהט, ריקוד ברד על גג־פחים, ומנועו חרק בכל עשרות כוח סוסיו, או מאות, והקים אבק, שהתכרך באבק שכנו, ונתעטפו בצעיף, וירקו שניהם קללות־אש רדופות כל־פני כל המשלט, אנה ואנה, בלא חשבון או סדר, איומות אפ כי נלעגות בקצפן שפל־הידיים, וכל הברוָזים נושאי־הברן שבמעגל הרחוק, לא טמנו צרחתם בתוכם, עד כי מחכמה תעשה אם תיחפז להיכבש לקרקע, ולהיטמן בעפר, ולא לראות בכל פרטי התסוגה, לולא שאין סבלנות לאיש להיות חכם, ולא יקרה כלום אם רק לא תחשוב על כך, ומציצים ושותים בהתפעלות כל מה שיש לפנים על אותה במת־שדה. מוצפת שלפוחי אבק מוסע נרדף, קוי־יריות מנצנצים, יודעים היטב כי הכל עתה אינו אלא תמרוני התנתקות ונסיגה, ומי יתן ויטפסו על מוקשים נוספים, מוקש לאחד מוקש לאחד, אמן! מלווים כל מהלך ומהלך שלהם בתרועות מבינוּת ובצחוקים מתקצצים, בסתם צעקות ללא שומע – הה, אלפי שדים, דפקנו אתכם, ימח־שמכם! כולך מזיע, לא מכוחנו – כי אם מהססנותכם! כולך מלוהט. כולך נישופים, לתפוש נשימה, כולך אין לך מקום עוד, ורק מצריחַ, לא יודע מה, מה שבא ראשונה לפה, עזאזלים, על מה אתה צוחק – מה הווה כעת? הכל עוד מיורה ומצולף, מזומזם צילופים. ומצולף זמזומים, צועק מלב גדוש אל מי, וגם לא אל שום מי, צעקות על שום דבר, רק כיווּצו של לב שמתישר, הכל נעשה והולך, ומהר, קרוב להרגשת פורקן מלא, אף כי נראה ששני הממזרים מחוברים, כשני כלבים שנתחברו, נעצרו שם, וממטירים אש־זועות, אולי כדי להוכיח משהו למישהו, וגם זרע המרעים שסביב, העומדים ונובחים וזנבם בין ירכותם – השכרון הולך ומבלע כל טעם להוסיף ולהיות זהיר, וכבר כל הענין הרע שמיקודם, אי־אילו מועקות או פחדים פעוטים או מה, מרחיקים וערכם פחות מאבק מנושב, ענין שהיה לפני אלף שנה, אפילו שני פגזי־הפיאט רבי־ההוד, נראים עתה רק מצחיקים, מטופשי־מטופשים, מעשה ילדות, אבל אין בכך כלום. עומדים ושואגים אל מרחקי השדה שמלפנים, אל כל אותם הנרתעים ויורים, מחרפים ולוצצים עליהם: עלו על מוקש, יה ג’מעא! – זועקים: עלו ושברו את הראש! – והכל צוחקים אדירות ותורעים ומתנשפים עד מרחוק, ורק השדה הזה, החם וחרוש לאָרכוֹ, השדה הזה, שדה לפני הצהרים, היה בדרכו, אביק ויבש, נושא עליו פה ושם עשב קמל, ושקט לפי תומו, ועוד דומה כאילו נותרו עליו, בירכתיו, לעבר הגיא, כתמים שחורים אחדים, לא משלו, מוטלים ביבשות המצהיבה, בחשוף הזה, שכובים, מופסקים, או ש… לעזאזל, לא להיפנות אל זה, אלא אל שאָג ההתלהבות שקצת נעבט, הו, אין לך מקום, כלום לא!

ובעוד פמפיק מצית סיגריה שלאחר הכל, וגל כבד, גל חוזר, מפולת גדולה, מטמוּט של עייפות, נערה עליך, מראש ועד כף־רגל, ומוצף כליל. רק עתה נוכחת לדעת עד כמה נסחטת, עד היכן לא נותרה בך נשמה, רגליך רועדות ונמלים במעיך. כמעבר למחיצה שהיא באים פתאום חום היום והרוח העפורה ונופלים עליך. למי ברור משהו? פמפיק מנדב סיגריה בלא חשק, פשוט לא בטוח מתי יוכל למלא את החסר, והוא איננו המשביר המרכזי, ומי יודע מה עוד. וכן הצליפות עודן סורטות ושורקות, והערפי' שם, מכוסה עשן כולו, ונושאי־ברן אחדים דוהרים לרוחב הגיזרה מערבה – אינך יכול לנחש למה. אבל זאביק אינו צועק עוד דבר. אולי כדאי לטפס ולראות מה שם, עד קצה השלוחה מלפנים? החול חם. שיירת גמלים. מה כעת? – ״עשר.״ אמר פמפיק מעל שעונו. באמת? מתי התחיל הדבר? (היה יופי! לא?) פתאום קופץ המקלען שמשמאל, שחיפה כל הזמן על האגף, שמדי פעם היית מציץ לעברו בשאיבת תנחומות הוכחות קרובה ושקטה: אם הם שקטים נשקוט גם אנחנו – וקם לצאת ולראות מעל־פני השטח את הנוף, שדות לאחר הסערה, ואך נשא צוארו לראות ןכבר צעק צעקת־פתיעה אחרת, וצעקות נוספות עליה, סוחב מרים את המקלע מלמטה, סוגרו תחת בית־שחיו, ובכף־ידו זו תפש את אמת־ידו זו והתחיל נלבט ורוקע רגליו, מתכופף לכל צד, בבלבול ובטירוף, עד כי בתחילה נראה כאילו אינו אלא אך משטה בנו לשעשע, או לכרכר ריקוד אבן־סר־מר־המוות־מעלינו, ורק אחר־כך כשפתח וצעק מתעוות: היד שלי, היד! – נראתה היד הזאת, שלפתה באמתה והיא מדולדלת ממרפקה, ודם מתבעבע פורץ, והלה אינו חדל מקרטע ומדוּש תחתיו חוזר סביב עצמו. בלא לזכור לאן עליו לרוץ, ושכנו שמלמטה צועק עליו או אליו בקול נורא אבל לא יוצא החוצה. – חכה, אני בא! – צווח עודד וצא רץ שפוף לקראתו, אבל הלה נרתע ממנו, והיה כמשתולל, ‘אַל תגע בי!’ צרח, ורקע ברגליו עומד בין השריקות, שהיו צפופות ומתיבּכות כצרעות, ועודד רכון על ארבעותיו אצלו – מנסה לטעון אליו – ״זוז מפה!״ צרח הלה והתחיל רץ לאחור, – משוגע! – ומיד נטה על צדו, ורק פער פיו בנשימות חלולות ועיניו קמות – ״זרוק את המקלע!״ צווח אליו עודד. ״תן אני אקח!״ – עזוב אותי – צווח הבחור – ״שלי! לא אתן!״– צווח בעווית – ״לא תגעו בי!״ – ״חכה רגע,״ ניסה עודד לשדלו ולפייסו, ורץ אליו, לתמוך בו, אבל הלה ניתר מפניו והתחיל רץ. המקלע תחת שחיו מזה ובידו זו אוחז באמת־ידו זו, ופנה ורץ אל שדה הקברות, לעבר מטמורת התבואה, ועודד אחריו – ״לא תגעו בי!״ צעק הלה. ולא היה טעם לרדוף אחריו עוד, אלא שפתאום, כמוּכה על ערפו, התנפל עודד ארצה בדהימת הלב, פחר אצור מכווץ, שכבר כאילו נשתכח, בזיעה חדה על מקום זיעה שנתיבשה. בכל כוחו נלחם לאסוף את שארית הואמץ לטעון את עצמו על רגליו, וקם ככה ורץ כפוף כמין פרסה, וכבר דילג אל השוחה, כולו פרוץ לדגדוגי אימת הפתוח, אותן אצבעות נעלמות החולפות ומשוטטות בעצבנות, כרגלי עכבישים שהם, ונפל אל השוחה בכוחות אחרונים, ורצה לפתוח מיד בדברי הסבר שהם, שכאילו היה חייב בהם, אבל לא העלה אלא בליעה מפרכסת של נשימות סואנות, וידע כי לא יוכל להסביר דבר, ולא יבינו דבר, ורק נשם טרופות, התלקק, ובשום פנים לא מצא להבליג. – ״שלא יקפוץ לפני הזמן.״ חרץ פמפיק דברו, לתוך השתיקה המתמשכת. ״הלכה לא היד?״ חרד קופלה בגמגום. והם היו רחוקים, ולא מבינים כלום. שום דבר לא. ושום דבר. ורק אדם לבדו. אל תגעו בו. וחונקת אותך בחילה ממארת. הרגשה שמעולם לא הרגשת בחריפות כזו: שום מפלט. כאילו היית חתול שתופשים בערפו לטלטלו, אחת היא אם פרכוסיו שכנגד נזעפים המה או מגוחכים. לכוד־בכף, מכל־מקום. איזו חַדגוניות אין־מרפא. קצת תפרפר ומהר תרגיע. כמו שהוא שנדפק על שפת המדרון. פרפורי דג. זיקנה יורדת עליך. אתה נובל והולך, מכמיש בעוד עודך מחמיץ. נרעד פתאום והותקף פיהוק מפקק חוליות, עצוב, אלוהים, לצעוק ולקרוא לאמא. פחד עד חולי. פחד, פשוט פחד, לא שום דבר אלא פחד. מישור ישימון חדגוני אין־קץ, פחד. חלאת פחד. הו, מוכרח לתפוש משהו, להריע, לחזור אל התרועות מוכרח, מה בעצם לך ולכל זה, ולכל אלה, אל איש מן האנשים שאינם שלך. לא ממחלקתך ולא מכיתתך, ולא אנשי שלומך, אינך אחראי כאן לכלום, גם לא לכתמים השחורים ההמה בשדה, שכובים ולא יקומו. ושאחד מהם, ואולי יותר, אתה הרגת, ואילמלא אתה היה חי ומקפץ בגיא, הולך בלילה אל אשתו ואל שלושת בניו. לא היתה כאן איזו טעות? טעות איומה וכבדה מנשוא? כעת, פתאום, גם תמות, על־פי אותה טעות. הטעות שחוללת כאן, פעם טועה לכאן ופעם לכאן. ואחת היא מה מגיע ולמי מגיע. כשמצביעה עליו הטעות – הוא מת. נשאר בשדה. מהות לא ידועה, מהות קיימת ולא נראית מתקרבת עומדת על הסף. מביטה בך. גדולה עד אימה וקטנה עד לא איכפת. מחפשת את עיניך, להביט בהן עיניים אל עיניים, אינך יודע מה. לברוח מפניה ולעמוד לפניה. אתה צריך לדעת, אתה חייב לדעת. ומוטב שלא. מוטב שלא. אין לך כלום. אין גם מניין להתחיל כעת אתה יודע איך כל הזמן תהום סמויה היתה כרויה לרגליך ושכבת על עברי פיה בלא דעת: מעולם לא ראית ולא שיערת בממש את הפסע הדק הזה, שבינך לבין אין עוד. דבר מוחרם מסעיר כאחד, מפתה ודוחה, משכר ומכחיל כאחד. סחרחרת אין־מאחז, ולהיאחז באשר יהיה, להיתפש, להיעצר, להינצל, להינצל. (ולשמוח כעת ולא להתפתל, לרוץ אל בין כולם, להריע תרועות, איך דפקנו אותם – למה ניתק החוט הנלהב ההוא – להבריק שיניים, להאיר סביב!) הו, שכב עוד רגע, הינפש רגע, ולתת לו, לתת לו, לא איכפת עד מה, להיות לו… מושך אליו בחטא נורא, ודוחה ממנו באימה, נקרע בין קטבים. מתקלע בין הפכים. מושך אליו בחטא מפעים. מרתיע ממנו בגילוי־עריות, מדליק חדוַת טומאה ומפיל אימת טומאה, ואין לך כלום במה לעמוד בזה, אינך יודע מי אתה, עודד מכפר־גנים? אפילו אינך יכול להקיף ולתפוש מה. מי אתה. סוף־סוף. אין בך. לא בשבילך. לא אתה. לרוץ אולי כעת הביתה: אמא. כבר הרגתי! כבר גם אני הרגתי. די. לא בתולה. לצאת־לצאת. לפקוח עיניים. מהר, מה סביב? מה יש פה? עודד נלפת ונשא עיניים לראות. אל שני חבריו מכאן ומכאן. מעומדים על ברכיהם, לא ברור באיזו שייכות, משקיפים למרחוק, מדברים בהתעוררות, וקוראים קריאות, לפי הגיון משלהם, עד כדי שבלי לתת לשום חיץ לחזור ליפול ביניהם, ולא שום תמיהה או ריגשה שהיא להימוג, מצטרף עודד בכל כוחו להביט שמה – ובתוך כך מתבהר הכל, כל ההמהום התמוה, וכל החולי המתקהה כבר, מאבד מועקתו, מתקטן עד מעבר לערפל של אי־נוחות, מצטמק כזכר רע, כסיוט נמוג, מבחיל ומסריח, ונשאר כל המקום שלך פנוי לדברים האלה, שכאן, שקיימים פשוט ולפי תומם, רעים וטובים. חשובים ואבקיים, והמשוריין האחרון הולך שם ונבלע ממש ממקום בואו מקום זה למקש! – אומר אז לבך המבריא) והכל חוזר לקדמותו, אל נקודת ההתחלה, ולפניה, זולת אשר השמש עלתה והגביהה מאד, והרוח היתה עזה, זעפנית, עוברת בקפידה וצונפת לה הלאה, הגיאה, על־פני כתמים שחורים אחדים, מעבר לכל זה אל הלאה, הרבה הרחק, רחוק.

פרק שלושים ושלושה

בשעה אחת־עשרה, לאחר שכמעט שעה תמימה עברה ולא נפל שום שינוי של ממש, של הכרע, לא ברוח המאובקה, לא בצליפות, לא במַערך המשוריינים ונושאי־הברן המרוחקים (ואולי שיג ושיח להם עם קהל הרגלים שנתבהל ונמוג עד תחתית השלוחה ובשחיה), ורק סבלנותך מגיעה והולכת אל קצה, וכל חושיך המאובקים נעגמו מיחל – הודיע עודד לשני חבריו, לפמפיק ולקוֹפּלה, שחזותם כבר כאילו אינם זוכרים אותך אלא מחלום נשכח ולא־איכפתי – כי הוא יקפוץ לרגע אל זאביק לשאול ולדעת מה. הרובה ביד, ובלא להמתין לחַוַת־דעתם, הושלכה הדרך לאחור, הקברים, המטמורות, והנה הבקתה. מתנשף בא אל הפתח האפלולי. יותר מדי יושבים בפנים. ומן הצד רגשו כמה בחורים סביב הפצוע, והחובש, שהוא מסתמא עמיתו של קוֹפּלה, פלוני יעקב רבינוביץ, עם שפם ועם אקדח מיטלטל על ירכו, היה גוחן עליו בסיוע הרבה מסייעים, ובהרבה דברי־צעקה, והוראות של דחיפוּת, תן מהר, קח מהר, רוץ מהר, וכיוצא באלה, מתוך רוב סמכות. ולעומתו הפצוע הזה, שכבר חבשו ידו בסד, והשקוהו קוניאק מנה אַפּיים, ונתנו לו דבר להרגעה, לא נרגע עוד כלום, וגם מתברר כי אינו אלא אחד גח"ל, חדש בארץ, איזה פיליפּ אחד, שהיה פעם היכן שהוא, ביערות בין הפרטיזנים, ואת המקלע – כך צעק – לא יוציאו מידיו (אף־על־פי שזה היה מוטל הפוך מן הצד, מזולזל ומעופר בלא שישעה אליו איש), ועדיין הוא מוסיף ומתאונן וקוצף, באידיש, ברוסית או אולי זו פולנית, השד מבין מה הוא סח ובוכה לו שם. האין כאן מקום אשר חוגגים בו את גירוש האויב מעלינו? לעזאזל, עודד סר פנימה, וחוזר ויוצא. איש לא יודע לאן רץ זאביק. יחזור עוד מעט. ועל הסף, מן הצד, עודנו רבוץ הבחור הגדול ההוא, אותו עצמו שכאב־רגל אנוּש מנעוֹ, כנגד רצונו, מעשות כמוטל עליו בפיאט מול השריונים, ועם שהוא גדול ויש בכוחו לפצפץ את עודד ועשרה עודדים שכמותו בנשיפה אחת, לא רק אינו קם לקטול את עודד העומד עליו נאפד־בוז: – ‘אַרטיסט אחד, נבלה!’ – ואינו קופץ לענות לו לא בסנוקרת ולא בבעיטה על הזלזול – אלא נוטל שהות פנויה להוכיח ולטעון, משתדל להסביר בשׂוֹם־טעם, כשווה־כוח, בלי שום כוח, בלי שום פצפוץ או סנוקרת, וכמעט בתחנונים: צריך להבין אותו. מה יכול אדם לעשות כשאיננו יכול! כך הוא אומר. ואין שום טעם להוסיף דבר, גם לא להניע אצבע בצדקת אצבע, ולא לחרפו בכל העולה על לשונך, רק לסוב וללכת מעליו, מה גם שבינתים, פה ושם, ובכל פינה מוגנה, היו ויכוחים זעופים על הכל. כל הכיתה המחַפּה, השומרת על פאתי דרום, היתה כאן, ולא היה אחד שלא היו לו דעות, וצורך בוער להצהירן, ולהסביר לשיטתו את תבוסת השחורים. תבוסה? האומנם תבוסה היא? או רק נסיגה צורך התקפה? או פתיון מוליך שולל? או גם זה וגם זה? ואחד היה שצעק כי הוכח למעלה ספק שבלא נשק נגד־טנקי רחק־טווח לשוא לוחמים ילחמו. ואחר הרצה כי זאת הפעם הלכו מקומיים ובפעם הבאה (כל רגע!) יבואו הסדירים, עם כל מה שיש להם. – ‘אבל לב אלה מחורבן כמו לב אלה – התערב אז עודד – למה ילכו באש כשבקפיצה אחת אתה מוסתר במדרון!’ – אמר ותמה פתאום אם לא היה צליל זר אחד בדבריו, אם לא מונח על לבו דבר שהוא, אגב קפיצה למדרון. וסוף־סוף פתח אחד בחור ואמר: אבל קיבלו הפעם על הראש! רָאו מה זה אנחנו כאן! – ונורא עָרֵב לשמוע כזאת, מלים מתוקות – נכון שהגדלנו עשות? נכון שכל שקדמו לנו לא השיגו כך! ורק פצוע אחד! (באשמתו! מה קפץ פתאום!) – נורא מסַקרן לשמוע כל דבר ולהיות אצל כל שני מתוַכּחים, וגם לקחת ולהתערב פה ושם ולהגיד סברות מסברות שונות, ולתרום ידיעה מידיעותיך, וניחוש מניחושיך – לולא שיש איזו לחישה לא־פוסקת, שלא־מכאן, שעודנה לוחשת – רוחשת בחוּבּיך, ולולא חרב הריצה בחזרה לשוחה תלויה ותקועה בכבדך. ובינתים מגיע זאביק בריצה שפופה ורועשת, מזיע ועייף מאד, ושפמו כמו לא־שייך, מודבק כנטע זר. על הרגש הראשון, לחוס עליו – מתגבר עודד בלא קושי, ועל כנפי התלהבות לא משוערת הוא מתנפל עליו בשבעים טענות, בידיעה שזאביק חייב לו, שעשה הכל מבלי שהיה מחויב, ומגיעה לו תודה ותהילה בשם המשלט והעם, עם שהוא יודע ידיעה קטנה וצדדית כי בעיקרו של דבר כל זה הבל הבלים. וזאביק, מקשיב אליו רגע בפתיעה, ומסיח דעתו מעליו מיד בנענוע יד כמבריח־זבובים. – וּמה² בכלל: לאן כל זה הולך, לאחר שנסו השחורים? אכן, זאביק יש לו דעה לאן כל זה מה כל זה כאן, אלא ששעתו אינה פנויה. תחת זאת הוא רב ומתקוטט עם כל העומדים שם. ועם פלוני אודילה שהוא המ"כ שלהם, שיקח את כיתתו, ויחזרו כולם למקומם, ולעמדות – מעולם אינך יודע מה עורף ומה חזית! – ועם יעקב רבינוביץ הוא רב, זה החובש המשופם והמאוקדח, למה לא העביר את הפצוע ל’ערפי' ולמה עוד ממתינים – ועם הבחור הגדול השובת על הסף הוא רב, ומודיעו כי ענינו ייגמר במשפט צבאי והאחריות כולה על ראשו, וכי חמוֹר כמותו הרובץ על המשפתים לא נברא עוד, ואינו רוצה לשמוע גם מלה אחת מפיו הבהמי – ועם מי לא רב זאביק. אלא שלכל אחד, למרבה הפלא, יש דבר מענה, וטענות שכנגד. לא להלכה אלא בפועל, וראָיוֹת יש והשקפות־עולם, ולא על־נקלה עלה בידו להשתלט ולקחת את כולם ולנערם מזה ולזרקם איש אל שוחתו, הצופות דרומה ומזרחה, אל הגיא והלאה, ונעשה כאן מיד דליל ושקט יותר, ומקום פנוי לנסיון־הסתערות חדש של כלל הנשארים כולם – שנהדפה ביד חורצים כידי זאביק כששאל את כלל הנשארים כולם שאלה שבדרך־כלל: מי כאן ולא איכפת לו לרוץ מהר אל ה’ערפי' למעלה, אל גידי, לשאול מה לעזאזל עם האַמבּוּלנס המובטח, ולמה לא מזרזים את בואו, ושזה סקנדל מעֵבר לכל הסקנדלים (כשנושאים את העיניים רואים כי המשלט הערפי – עמוס כולו אבק, אבל זו, אפשר, הרוח בלבד, לפי שאין עוד התפוצצויות). שעל זה קופץ עודד – טוב, הוא ירוץ לו. ומיד מתחרט. שמא לא יבינו נכונה את מניעיו. הוא עצמו מוסיף כרגע: ‘אבל מה עם הפיאט?’ – ‘יהיה בסדר.’ – אומר לו זאביק. – ‘תשלח את הנבלה הזה.’ – אומר עודד ומורה על אותו בחור, שפרשׂ כפיו למשמע הדבר, והיה נכון להתחיל להסביר הכל מתחילה. אבל אם זאביק סבוּר – הוא יכול גם שלא לרוץ. באופן שזאביק יהיה המחליט, ועל מצפונו הדבר. – ‘טוב, תרוץ. – נלכד זאביק בערמה, בלא לחוש איך עמס אחריותך שלך על כתפיו שלו. – תאמר לגידי – אומר זאביק בכעס – שלא יזיק אם יזעיק את צביקו לכאן. שיבוא ויראה עד מה. שעשינו פה משהו, שיגיד לו בשמי. תאמר לו. תרוץ.’

מחוץ לבקתות. פתיחוּת אחרת, כמחלום אחר. יצא והתחיל רץ, הרובה ביד. מתחילה הקיף שחוֹח, ואחר התנפל והתחיל רץ היישר לעֵבר בקתת־הכיפה ממול. חצה את השמיר היבש (ריח כמוש־מתוק) ואת הקוצים הנמוכים, ויצא אל בין האבנים, ואל הסלעים החשופים, ורץ הלאה. עקף פגז חי מוטל מכונף שלא התפוצץ, ושמעורר בולמוס לבעוט בו, או משהו להקניטו, ורץ הלאה. שוקו מקולפת העור, מן הנפילה שמקודם, החלה נרטבת מחדש, אלא שאין שהות להיפנות לכלום, וגם לא אל כמדומה תחושות־נוֹחַם שהן על נטישת החברים במחפורת, ורק אסף אויר לעבור מהר. דילג מעל חשיפי הסלע, נסרט בשן־קוץ. והרגליים התחילו צוחקות, והגוף התחיל צוחק פתאום אחריהן, וגם השינים, אם כה ואם כה, נחשפו כבר בצחוק, בבטחון גובר עולה, ותיכף יראה את גידי ויסַפּר לו הכל. וקפץ וסבב עתה את הבקתה הראשונה, ורק עתה עלה בדעתו – אלוהים! מי יודע מה היה כאן בינתים, במקום הזה שהיה מוּכּה כל הזמן בענני אבק, – וגידי! מה קרה לגידי? – מה יקדם את פניו כעת? נשם כמפוח, ונצמד להציץ מפאת הבקתה אל שורת השוחות. אה, נזעק בקרבו, רק שלא גידי! ראשים מציצים מן השוחות, מן הראשונה, שהיתה שלו ושל פמפיק, ראשים כראשיהם של יעקבסון ואַברוּם. הו, רק שלא גידי! שכחתי שם הכל, שיכול היה להיות כאן איום. (רק שלא גידי!) קשה להבחין בשאר השוחות מי ומי. אבל פתאום התרוממה שריקה, כזו שכבר שכחת, שמדהימה מיד את הלב ומַגויעה כמעט, שמקיצה עליך בהלה לא־מוגלדת, ובתוך כך כבר היתה התפוצצות אי־קרוב, עד קריעת תוף האזניים, והצטמקות האיצטומכה. חלפה, והתנער מעפר וקפץ להתפרץ אל הבקתה פנימה (הו, רק שלא גידי! הלב נצבת). אהלן! מי זה? ‘שייקה, מה נשמע כאן?’ (לשאול מה עם גידי? אני לא אשאל). – ‘אה, עודד! איך הבריאות? יה, תראה, חטפת ברגל! מניין אתה רץ כל־כך? היית למטה כל הזמן? אז מגיע גם לך “דברים־טובים”!’ – עודד נשימתו קצרה. הרגליים מתעלפות. אֶלף לסַפּר, לשאול, לשמוע, אבל אין לך די אויר, וגם לא כאן הוא צריך להיות, ולא כך, ולא זה. – ‘כל הזמן מפגיזים?’ (וגידי וגידי?) – ‘נו – אמר שייקה הקטן – כעת כבר בחסד. רק מפעם לפעם. רוצה פיסטוּקים?’ – ושייקה מסַפּר כי במכונית שהגיעה לפני כשעתים לקחת את מיקי ואת יוספקה (ספגו הרבה רסיסים, שטחיים, אבל המון), הביאו גם דברים טובים, מתנה מן המשק, סיגריות, בטנים, ביסקויט, תאנים וגם דבש. הנה הכל ארוז בפחים האלה. בתחילה – מסַפּר שייקה, כברזל דולף – לא היה תיאבון לאכול כלום. נורא דאגנו למשלט הקדמי. ראינו את המשוריינים. אחר־כך שלח גידי את שמוּליק להביא לכם – אבל אי אפשר היה לרוץ. ‘בשביל סיגריות אני אמות?’ – אמר שמוליק ולא רצה לרוץ. כל הזמן היתה הפגזה. – מסַפּר שייקה, ומושך ומסַפּר עוד במעשים האלה שהיו לפני שנה, והסבלנות פוקעת. ועם זאת כבר מפצח עודד שנים־שלושה בטנים, אבל כשאלה, בזה אחר זה, מפוחמים מקליית־יתר, הוא זורקם בנקמנות ונוטל סיגריה. – ‘איפה כולם?’ – ‘מפוזרים בכל מקום. לא טוב להיות בהפגזה יחד.’ אפשר להתפקע משייקה זה. פגז נוסף מכה כעת, בלי שתישמע אזהרת שריקתו. להשתטח? שייקה רק רוֹכן קצת ראשו. גם עודד. חם בבקתה, ורוח תבן עבש. קדחת קפיצים בך, יוצא אל הפתח לרחרח. – ‘אני ארוץ אל גידי!’ אמר. ומאחר שלא הגיב כלום – אות שלא קרה כלום. – ‘והאַמבּוּלנס?’ נזכר עודד לשאול. ‘אמרו שיבוא.’ – אמר שייקה. ובטרם יצא פיטם לו כיסו בבטנים, ורץ להקיף את הבקתה ולבוא אל שוחת גידי. אה, גידי! ממקום שהוא צעקו אליו אגב רוצו ‘עודד, מה נשמע?’ אבל הוא רץ, בטרם יתפוצץ הבא וכבר התנפל אל השוחה שבצל הבקתה הקטנה. – ‘מה קרה?’ – נבהל אליו מישהו מבפנים, אבל הוא דווקא גידי, ממש, בעיניו הקטנות מתחת נזר שערו העצום, השׂב כמעט מאבק. – ‘גידי!’ פיטט אליו עודד במאור, ובהתחטאות שהיא. – ‘מה קרה?’ – אומר לו גידי בהרבה תמיהה. ‘לא קרה.’ שוחק אליו עודד ומוסיף עוד: ‘הם ברחו!’ – ‘כן.’ אמר לו גידי. (‘והרגתי איש’ – רצה להוסיף ונמנע) – ‘ראיתם מכאן? ברחו להם!’ – ‘כן. אבל הם עוד כאן.’ – ‘יה, איך שזה היה!’ מסַפּר לו עודד את כל לבו, צוהל, לוהט, בוהק כולו. ועוד מוסיף וממליט ואומר: ‘גידי’ אחד, ברוֹך חתלתולי, בתום מאיר־עיניים, עד שגידי מתמצמץ בפניו משהו מטושטש, שהוא, בכל־זאת, חיוך. אחר־כך בא עוד פגז, והכל נתמלא רעד ועשן. שרירי הלחי מפרכסים ואין שום חיוך. גם לא דיבורים. מתכווצים ומחרישים. והכל כאילו מימים רבים. ‘יש להם תחמושת בלי גבול. – ריטן גידי – אצלנו ירו עשר דקות ונתיבש המלאי.’ – ‘יש לי בטנים.’ אמר עודד אחר־כך ונטל חופן מכיסו, וגידי התחיל מפצח בהיסח־דעת. ‘ארבע שעות הפגזה.’ אמר סתומות. השוחה צרה מאד. לא עמוקה. ומאליו מסתבר שצריך לעזוב ולחפש מקלט אחר. או אולי לחזור ולשוב למטה, אל הפיאט. עוד קצת. בחייך, רק עוד קצת. מפצחים בטנים. – ‘דפקתי אחד.’ מסַפּר עודד לגידי. – ‘מה?’ – אמר גידי. – ‘ראיתי שנפל!’ – מסַפּר עודד. וצריך להגיד יותר, הרבה יותר, להסביר, או אולי לשאול. אבל. התפוצצויות לסירוגין (אחת מהן יכולה, כך סתם, ליפול פתאום עליכם). כביכול, כלפי חוץ, באופן הרביצה בשוחה, במיעוך החול, או ככה – מראיתנו כאילו התרגלנו כבר לזה. ועם זה פטיש הגורל מכה כל הזמן על לבך: הפעם! והלב אינו עייף ממתוֹח, מדחוֹת מעליו, מחפש נימוקי אומץ, ואם גם חרש־חרש: הו, לא, אנא. כבר חלק מן הנוף הם הפגזים הללו. נוף נזעף גם בלעדיהם. רק לא מתבלבלים עוד לקראתם. וכבר לא אותו טמטום של פרה עקודה להישחט. רק כמין תרדמה במרבּץ המארב. כמין הקשבה מחוּפּה. ומה שטוב מכל – שכאן יש לך גידי. מן הכפר שלך. חבר. (אתה כבר אינך מה שהיית – אתה כבר הרגת!) וגידי הוא יודע. וזה אחרת לראות ממקום שיודעים בו. ממרחק של הבנה. כשחטמך אינו ממועך אל מראיתם של הדברים. והכל מצטרף אחרת. לולא, בלי הרף, לחש מנזף לוחש בתחתיות – עליך לשוב, בחור, אתה חייב לשוב. אין ברירה לפניך. ורק תן עוד רגע אחד, בחייך, עוד רגע אחד!

כמובן, שנתמשך הרגע לרבים. ונתמסמס בלא־משים למהות־זמן ערטילאית, סתמית. אבל פעם אחת, על פני אותו מישטח שונה וממוזמז, הנושם בריתמוס של דממה קטועה בין שני רעמים ונמשך עד אין תכלה, פגז אחד היה, שנתמשך אחריו השקט, שלא בסדר הריתמוס הזה, ומשהו הופר עד חשד, ונתהוו חששות מוזרים, והלך ונעשה יותר ויותר לוַדאוּת מפליאה בממשותה: תמה ההפגזה. עוברים רגעים. מתאמצים ומצוֹתתים. רגעים תמהים ומשתלחפים עד פקעם. מתאמצים ומאזינים. פה ושם כבר מעיזים, מתחילה בשיפוף, בהגבהת כתפיים מצומדות, ואחר־כך בזיקוף, בשרבּוּב צואר, בהבלטת עיניים, עוד אין מעיזים לקום, לא מאמינים, אך מתגבּהים, במפורש. ורק לאחר זמן מתיצבים לקום, והרגליים תשושות אין־כוח. צופים סביב בפתיעה ובזהירות. אין כלום סביב, זולת אבקים הולכים פה ושם, ועוד, מרחוק, גבעות חומות וחמות, מעֵבר הרבה מרחקים, קלושים ומתקלשים לעמימוּת סתומה. ‘הו, אם ככה – ' אמר גידי והתחַכּך בערפו, ויצא בזהירות, נכון כל רגע לחזור וליפול ארצה, אבל דבר לא מתרחש. אחריו מנסים, בזה אחר זה, לצאת מכל השוחות, מי על ברכיו, ומי על כפות־רגליו, במרופף מאד ובחשד גדול. כצאת נמלים לאחר הגשם. ומתישרים. הה, מתישרים יותר. מתמודדים להתישר בכל כוח ובמאד. ונשארים המומים עוד רגע, או כמה, ורק אחר־כך מתחילים דיבורים. פה ושם יוצאים ובאים, ומסתובבים על שתי הרגליים, ומנסים לגדף קצת כה וכה, ומסתובבים עוד, ומתלקטים בממילא מאחור, מעֵבר לשוחה הערפית, בצל הכותל השדוף, באותה כיכר רמוסה היטב, מגששים אחר מקום טוב, אחר דיבור נאה, אחר התחלה יפה, אחרת. (גידי מתערב: אחד לשוחה, אחד לשוחה!) – פורשים להיפנות לצרכים, נרעדים מהתרוקנות, מדברים יותר, שותים מים, לא מאמינים למשמע הרגליים, מתנערים מאבק, מעפר, משממון אברים, מרפים את כל הקפיצים, מתפהקים בדרור, מוצאים ומתנפלים על פחיות ה’דברים הטובים’ (גידי מתערב בכוח, מפריש מנה ל’קדמי'). ממלאים בחמדנות את החפניים וגם את הכיסים, זוללים גָדשי ביסקויט, מצחקקים מתוך הצמג הנלעס, שותים עוד מים, מציתים סיגריות, שואפים לרוָיה, לרווחה, טובלים בטנים וראשי אצבעות בדבש ומלקקים, הדבש נשפך, דבורים מזמזמות וזבובים. – ‘תשאירו קצת – יחרב־בִּיתכּוּם!’ אץ מישהו להציל את הנשפך. צוחקים אליו. הלצות קטנות מתחילות. הה, חברי המשק. שיהיו בריאים, שישלחו כל יום! ‘חשבתי שלאחר העסק עם הברוָזוֹת – אומר אחד – נגמר הכל בינינו לעולם.’ הה, עזוֹב. ברוָזוֹת שְׁמַרְוָזוֹת. כבר שכחו. זה מה שעומד אצלם על הפרק? – וכבר יש מישהו פה, שמנסה לומר איך זה היה, מה שהנה זה נגמר (כאילו!), איך ‘ההם’ ברחו, ועוד – מתעקמים ממנו ומדבריו. זה לא מתבקש עוד, אלא רק קצת באגב, בגירוד קל, בלא שום הדגשה, אולי בקצת חרפות מעֵין ‘הה, פחדנים סרוחים’, או ‘גם־כן־חיילים’, שלא טוב להרבות בהם, וגם לא מרבים. אין צורך להודיע, יודעים שלא נגמר. ואַל תתגרה, ואַל תתיהר לך. רק נתמסמס ולא הוכרע. ולא יוכל להישאר תלוי ככה, אלא חייב להיות מוכרע, והכרע יוכרע, עוד מעט. עוד היום. עד הערב. אולי מחר. לעזאזל. רק אַרכּה היא. דחיית גזר־הדין. רווחה כוזבת. דבּר כמה שתדבּר, צחַק כאַוַת צחוקך, הסתובב לך עלה ורדת – נשימת־רווחה אין לך. מלמטה הכל אטום. רוגז עצור מחלחל במעיך, עם פחד, עם חולי, עם תחושת כוח־שלא־הופק, או תחושת הוצאה לבטלה, מבישה למדי, ושאר מיני ענני תחושות עמומות, ולא קלות. וטוב מכל להסתלק ולא לחשוב, ולא לפנות אל מעיך. רק לדבר דיבורים, שחם היום, שהרוח הזאת, שלעזאזל אני רעב כמו עשרה כלבים, שמה הם כל הביסקויטים האלה כשאני רוצה לטרוף! מוצאים את שמוליק. מפשירים אותו מנרגנותו, והלה מוכן, לבסוף, אם יותן לו נתח ראוי וטוב, להתקין סעודת־מַשמַנים. וזה מזכיר משהו למישהו, והמישהו אינו אלא יעקבסון, והמשהו אינו אלא מלה על ‘חתיכה טובה’ שהיא, והצחוק המתפוצץ בנשיפה ונקצץ כמוּתז – אַברוּם כמוּבן, והכל הולך למישרין, ולועגים לו לשמוליק, מתבדחים על זקנו, על צורתו, על פחדנותו – שואלים אותו אם כשהיה קטן לא היניקה אותו ארנבת, אם כשמגלחים את זקנו לא מתגלה שפן, צוחקים עוד יותר כשהלה מתכעס ומתחיל לחרף, מאחיזים אש זו בזו הבאה, וסיגריה אחר סיגריה, ורק לא להישאר בלי התעסקות, בלי המולה, בלי כולנו יחד. הרגליים עוד אינן מתישרות למלואן, ולא בנקל, וגם הדם עדיין קר קצת ולא סובב במרוצה, ורק לא לחשוב מה יהיה. ומישהו, פתאום. ‘גם “ההם” עשו הפסקת־צהרים כעת, הלכו לאכול ימח שמם!’ – שנתפרש מיד בלי שום פירוש: לא נגמר. לא הוכרע. רק אַרכּה קלה. (האין כבר שריקה בשמים?) הי, לא, עוד לא, אחר־כך, בשם־כל־היקר, אחר־כך. – ‘אז איך המַרגשים, רפי?’ – ‘תן שור ויהיו מַרגשים!’ – ‘צלוי?’ – ‘לעזאזל, יהיה צלוי – הריר נוטף!’ מדובללים, פרועים, שׂיער ממועך וקרוש. זקנים מאפירים, רישול בגדים מזוהמים, תלויים, מתרפרפים ברוח, יחפים ומהם מסוּנדלים, או מנועלים בלא ריכּוּס השׂרוכים, סופקים כף, מבקשים עוד משהו, צוחקים למכביר, סחור־סחור לאיזו נקודה, באותה הכרת הזלזול בכוח רצונך או בערכו, באותה מבוכה של אין־הכרע, באותה תחושה, כאילו, של שעה שהוחמצה. שמוטים לנו מכמעט־והיה־הדבר, אחת היא מהו. מומלטים ממלכודת שכמעט נסגרה, ולא נסגרה, בלא שום בטחון אם אינה שבה נסגרת כרגע, הפעם סגירה מוחלטת, שאין היחלצוּת ממנה. סיגריה בסיגריה. צווחה בצווחה. הוסף על זה קריאה שקרא פתאום אחד שהשקיף מערבה והצביע נכחו לאמור: ‘הו, באים! באים אלינו!’

ואמנם היתה שם בלורית־אבק מתפרעת מנושבת, ובלבה היה נע גרעין כהה לא־נמחק, ועוד מעט יהיה ידוע יותר. מקפצים סלעים אחרים למטה, לקראתם. יושבים בחבורה במדרון הדרומי, כלהקת קופים. ממתינים אגב פיצוח בטנים, ליצוצים, עשן סיגריות ורביצה מתוך נוֹחוּת גדולה, מתוך זריקת הרגליים, והיתמכוּת על־גבי המרפקים, שכיבה רשולה של השתזפות על שפת הים, ופטפוטים קלים מעֵין, הה, רק כעת אני מרגיש את העייפות; או גם: יופי, נפלא שחם; וגם: איך הם יודעים לבוא בדיוק כשאין כלום! – כלפי האבק המתקרב אלינו. וכך היה, כשהגיע עמוד־האבק הכבד עד מרגלות הסלעים, אל תוך מעין המפרץ הקטן, המוצף דרדרים משוּבללים, ומַפּלתוֹ המשיכה ניסעה ברוח, ובזה אחר זה נחשפו מתוך האבק ג’יפּ, וצביקו היורד ממנו, ועוד שנַיִם־שלושה, ירוֹד והתנער בטפיחה מן האבק, הלוֹך ושעֵל את גרונם, וחשוף ארבות עיניהם מקמחוּתן, וצביקו כיוָן שראה את המעגל הרבוץ ממתין לו על הסלעים, ואת אופן היותו רובץ, הניד ראשו אליהם, בברכה כוללת, ורכן להצית לו סיגריה מחוץ להישג הרוח, ומטלטל את הגפרור לכבותו, והעשן נחטף מפיו – התקרב ובא, והיה ניכר מאד, ללא אפשרות נסיגה, שזאת הפעם יהיה חייב להגיד ‘כמה דברים’ – שכן הכל ממש ערוך ועומד לקראת כך, ואין מנוס לצביקו, ולאחר שיכעכע וישתעל, כמה שיוכל, מתוך העשן, אלא להקדים ולומר: ‘טוב, אז מה נשמע, חבּוּבּים?’ מלים ספורות שיש בכל אחת מהן, ובכולן כאחת, הרבה קורבה, וגם הכשרת־לבבות לקראת העיקר שיבוא, וצביקו נוטל מפיו את הסיגריה, ממתין עד שייכלה העשן וייחטף תומם ברוח, מסדר בפיקתו את המלים, מגביה קצת זרועו וסוקר סביב. הכל רבוצים לקראת נאומו. והוא גבוה ובתווך, ונושא זרוע ואצבעות מוגבהות, וככה פתח לאמור: ‘אתם, עמדתם יפה. באמת!’ כך הוא אומר, וזה נאומו לפניהם, צביקו, והכל מחשים אליו לשמוע עוד, לאחר התחלה נאה זו. לא מאמינים כל־כך, אבל טוב לשמוע כך. מי לא יודע כי אנחנו רק שכבנו בשוחות וקיבלנו על הראש, ורק נדחקנו בכל כוחנו עוד ועוד לתוך־לתוך שלא לחטוף רסיס תועה. עם זאת, טוב נורא לשמוע ככה. שעמדנו במלחמה. נורא מתקבל יפה ככה. שגאים בנו. שאנחנו בסדר. עד כי העיניים, רוויות אבק ומואדמות כפי שהן, מידמעות להן, משום־מה, בושה להודות. אלא שדויד, שהמטפחת החבושה על זרועו, מסתבר, איננה לנוי, אלא, בעצם, עתה נודע, רסיס אחד השיגה וסרט בה סריטה, והוא חבשה לעצמו בלא לעשות עסק, דויד אומר כעת: – ‘וככה זה יימשך – צביקו?’ – שהופך מיד את הדף הראשון, היפה. פרא־אדם דויד, חכה רגע, מה איכפת לך. תן לשמוע מלה טובה. תן ונדע איך היינו טובים ועמדנו יפה במלחמה. אבל צביקו כבר השיב זרועו, ושב אל הסיגריה, ומתוך העשן, אמר: ‘הנה, לכן באנו. לסַדר את ההמשך.’ ודי. התקלקל. לא נשמע עוד עד הסוף כמה יפה וטוב נלחמנו. חבל. חבל מאד. לעזאזל. מתחילים נרגנים. לסַדר? לסַדר אותנו! וטענות. ובני־טענות. וטעני־טענות. וקמים הכל וחוזרים בהמולה, וכל אחד במפגיע לכבוש לו את שרוולו של צביקו לעצמו. אנחנו הרוסים לגמרי. אומרים לו. עייפים כמו חמורים. אנחנו הרוגים. ואם מעט לך הבכי הזה, הרי למעלה, אצל הבקתה הביאו בינתים את הפצוע מן ה’קדמי', זה ששמו, כמדומה, פיליפּ מן הגח"ל, מקלען אחד, שנפגע במרפקו, מפני שקפץ כמו טמבּל בטרם עת, ואף אחד לא ביקש ממנו, וידו כנראה אבודה, והביאו אותו בלי אלונקה, אלא בתמיכה ובנשיאה, ובכל מיני שידולים וצעקות באידיש, ובדומה לאידיש, ושיקחו אותו כבר מכאן, ושלא יעלה על העצבים שלנו המסכנים עם הבכי שלו הזה באידיש. ואיתו, מקים רעש גדול מכל, אותו חובש מהולל, יעקב רבינוביץ, על שפמו ועל אקדחו ועל הרוכסניות האמריקאיות המהודקות ומשורכות לשוקיו הרעננות, מקים רעש ומרבה בכל מיני ‘נוּ, מהר’ ו’בן־רגע, שמעת!‘, ו’חת־שתים רוץ,’ על סביבו סביב. ואל צביקו המ"פ הוא בא בהדיפת כולם לצדדים, עוד בטרם הגיע הלה למעלה, בפנייה של בן־בית, דבר עשוי וגמור: 'צביקו שלום, לוקחים אותו ‘חת־שתים בג’יפּ שלך, ומעבירים מהר – איפה הנהג?’ – וכבר הוא לופת את הפצוע, שידו מוּשׂמת בסד וכרוכה תחבושת ומכותמת בדם כולה, היא וכותנתו ומכנסיו, ועיניו מבוהלות, ואינו פוסק מיבּב דברים שלא מובנים, וגם מתנגד שיגעו בו, שיתערבו בדרכו, בחפצו, בתביעותיו, ואולי מיד ייאבק ויצעק: יהודים, הצילו! – אבל יעקב רבינוביץ נוטל בקיצור את ידו הבריאה ומעבירה כורכה מעל צוארי עצמו, ולופת מתניו בידו האחרת, ואומר לו בפסקנות: ‘גוּט, גוּט. קוּם, שָׁא, שטיל. יאללה!’ ומוליכו גוררו בעזרת שנַיִם־שלושה עושי־רצונו, והולכים ומתעסקים ומרבים רעש. וככה יורדים אל הג’יפּ שלמטה, עד שכאן, במקום שנותר אחריהם, נופל שקט של מבוכה, ואי־נחת, לא־כך־צריך־היה־להיות. הו, עזבו את זה, בואו נפנה אחרת, נשכח את הרע ונעסוק בטוב. מהו הטוב? – ‘אז מה אתה אומר, צביקו?’ – מיד, פה, על המקום, בלי להשתמט, בלי להתכחש, בלי לדחות בשהי־פהי – אמוֹר דברים ברורים, לא תוכל לחמוק. ‘כבר סידרנו הכל. – אומר אז צביקו, במציצת זנב הסיגריה, ובטרם ידרסנה ארצה – לפנות ערב יחליפו אתכם. עם חשכה. מחלקה אחת מפלוגה אלף’. דברים ברורים ומפורשים, ולא יאומנו מרוב אוֹמן. וצביקו זורק את האוד, ודורס ארצה, וסוקר סביב את הפרועים, את מדובללי הבלורית, את הרזים והערומים הללו, למחצה, לספוֹר כל צלעותיהם, ויחפים למחצה. – ‘ככה זה.’ אמר צביקו לבסוף. ונוטל לו את גידי ופורש לראות את המצב עד כמה שניתן לראות כעת, מאצל הבקתה הקטנה, ורק עוד גידי ישלח מישהו (את עודד, כמובן), לרוץ דחוף ולקרוא לכאן את זאביק. וככה זה.

הכל רובצים אצל פתח החדר הגדול שבבקתה. בצל ובשמש. רוצים שמישהו ידבר ואנחנו נקשוֹב. היוכל מישהו להבטיח, או לעשות, שעד הערב, עד חשכה לא יתחיל כלום, או לפחות לנַתח, ולפרש ולשער כך, בתוקף הערכת־מצב, מדעית. בינתים ממלמלים קלות. סיכוי כה מרהיב. לא יאומן. מפתח החדר נמלט העשן ונתפש ברוח, כמארובה מנושבת. ובכן עד הערב! להגיע עד חשכה – ונפשך לשלל! כל הטענות נסתתמו, לעזאזל כל הטענות, בערב מחליפים אותנו. לא נותרו כבר בטנים, לא ביסקויט ולא דבש. אחד קולע ממקומו אבנים קטנות אל קופסה מַבהקת. עוקבים מפעלו. מצטרפים אליו. מכל צד ממטירים אבנים. הקופסה צוֹוַחַת על כל פגיעה, מתעקמת, נהדפת, נסקלת פתאום ועפה. צחוק גדול. היפה שבחיים. מחפשים דבר אחר. ענין אחר. צועקים: איפה שמוליק, מה עם אוכל? אבל שמוליק יודע מתי להיעלם. יש אומרים שהלך להביא אוכל מן הג’יפּ. ובכן מה כעת? סתם. מישהו שורק ‘קוקה־קוקה שבי בצד.’ אחד מצטרף. מקשיבים. תופשים פתע את הנקודה שבשיר, את תכלית גיחוכה. מצטרפים בהמון. בן־רגע נהרס השיר הקטן תחת הכובד. במקומו – צעקות סתם. צועקים מן הבא אל הפה. לא משתורר לשיר, ועל־כן מתריעים תרועות. ומכאן לכאן, מתגלגל ונעשה לשיר: ‘אז הרבי אלימלך.’ ותיכף, בא ראשון, ‘מסביב יהום הסער.’ ומיד, בזוית חדה, ‘הוֹפּסה, הוֹפּסה, בּובּלה!’ וגם ‘רחל, רחלה, רחל שלי!’ – וכבר: ''חת־שתים־שלוש־ארבע \מגרמניה היטלר בא.' ונחום אינו יכול עוד לשבת תחתיו, והוא נזרק אל אמצע השטח, שלפני פתח הבקתה, ומתחיל מתעווה בכל גפיו, ובעקימות משונות של פניו וצוארו, מחלץ כל שריריו תחת שמש הצהרים, במין ריקוד־כּרכּוּר שהוא, ולצהלה הגוברת יוצא במחול של השתטוּת לתיאבון, של דווקא־לכם, של תראו עד כמה קוף אני, שגם ילדי כיתה אלף והגן אוהבים להציג לעתים, כנוח עליהם רוח תזזית, ברוב העויות ודילוגים מעוקמים (שמכעיסים עד מוות את המבוגרים ומצחיקים עד דמעות את עמיתיהם הקטנים), וחוגגים מין דרור גדול, מין צפצוף על כל הכעסים שכועסים עליהם, דרור גדול ומתפרע להנאה, בלי חינוך ובלי כללים, להתפרץ מכל מידה וקצב, לפרום כל מסגרת ולהרסה, להתיר את הרצועה ולהשתלח, ולצחוק ולהצחיק פרועות, עד שוועוֹת־תענוג. צוחקים ושרים לו צעקות חרוזים: ‘הו־הא, הו־הא, מוזי־מוזי־מוזיקה!’ צועקים לו זמר: ‘חמור בן פרד – זלל לו תרד,’ ונחום מטלטל כרסו לכאן ואחוריו לכאן, ומוחאים לפניו כף אל כף, ודשים בכפות־הרגליים, ועוצמים עיניים וצורחים עד קריעת הגרון: ‘לוֹ ארבע רגליים וזנב קטן.’ – מצטרפים אליו, וזה וזה כבר הם מכרכרים בהשלכת כל האברים מן הגוף והלאה, בפריקת כל הקשרים, בטלטול־הפקר של הגפיים, כעולה על שרירות השרירים, בפראות שפוּכָה החוצה, וצועקים צעקה גדולה, וגואל המג’נוּן כבר מדלג כאחוּז־שדים. וכשהגיע פתאום זאביק במרוצה, מן הפתיחוּת שבין המשלטים, נעצר נבעת ונדהם למשמע הזעקה ולמראה הכרכורים – ומישהו כבר דילג לקראתו במחיאות־כף ובשיר רננה מתיפיפת: ‘זאביק, זאביק, זאביק זאביק – קח אותי!’ בנפתולי עגבנוּת מוקיונית, שזאביק לא יודע אם להתחיל להיעלב עליה, או לצחוק לה, או רק לשׂטוֹת בבוז של גדלות, ובאצבע מורמה של אדם אחראי – ‘אתם משוגעים?’ מילמל זאביק, והקיף סביב, בתמיהה שהפכה תוך כדי כך לצחוק רחב יותר ויותר. לעומתו, עודד, שחזר עמו, נפוח מנשימות חטופות, לא שהה אפילו כדי נשימה אחרת, ואך הריח את ההילולה, הרים שתי כפותיו להכות ושתי רגליו לרקוע ולשאוג בכל ישותו: הו־הא, הו־הא, מוזי־מוזי־מוזיקה! ולצחוק עם כך, צחוק עד גויעה, עד חולשת המעיים, עד בכי. גם פמפיק הגיע עתה והוא נשען בכתפו אל הקיר, עין אחת מעוּצמה ושניה מצומצמת, וגיחוך דק לו, כמעט מנוד־ראש, מבעד עשן הסיגריה. אבל מי שוֹעה אליו. כל המנגינות נתערבבו. כל כאילו כמעט קצב־של־ריקוד נתבחש פרע. מהומת שוועות והטחות־ידיים בכל מהירות ניתנת ובקפיצות. לא כרכוּרי פגנים אפריקאיים סביב דוּד־הבישול, ולא זינוקי אינדיאנים, ולא ריקוד־הכרס, ולא שום טַרַנטֶלָה שהיא – אלא נלבטוּת קופצנית, סחור־סחור חסר גבולות, חסר רסן, משולח הפקר, התפרעות של הכל מוּתר לך, והיינו־הך הכל, של בטישה בכל סדר ומשמעת, של יציאה למרחב, כל אחד לבדו, מתוזז וניתז וצורח ומצריח. נהמות ‘הוּ־וּ־וּ’… שרוקות ו’יה־ה־ה'… משוכות מעומק החזה. ואין סוף – ‘א־א־א־א!’… נוקפני, נוקשני ומטורף, ועֵלז טפיפה ומשובה. צריחה מקרב כליות ולב. צריחה על כל שונאי ישראל. לעזאזל, לא, צריחה בלי כל על מי ועל מה. צריחה מפני שמצטרח לצרוח. צריחה של מה שאין שום שיר מספיק לו, ולא שום ניבול־פה, ולא שום ריקוד, ולא שום תנועות מפולפלות, ולא שום דברים שאומרים ושלא אומרים, ושיש אולי מלים להם ואולי לא, צריחה מן הכבוּש במעיים, צריחה מן המשורץ בדם, בנשימת האף, בשתיקת הבקתה, ובעכירוּת החמה שסביב, מצטרח ומתרקע, בכף וברגל, ובהטיות משונות, ומתנתר אַמתיִם ושלוש לגובה ולרוחק ולפרע ולפרעי־פרעות. גידי בא במרוצה לראות מה. השמים נמוכים מהכיל הכל. גערתו ויתר דבריו נשארו ניצבים על לשונו באמצע התנופה, קפואים כאשת לוֹט כשראתה את המראה. וצביקו בא לראות. ומעגל גדול נצטבר סביב פתח הבקתה, בצל ובשמש, וגם יושבי השוחות לא נשארו בשוחות. חטפו ורצו לרגע לצוד להם מראית־עין ומגע של יד בדבר הגדול הזה. וחזרו ורצו הרבה מהכא להתם, מהתם להכא. מתפקעים להצטרף, ולוּ לרגע, אל אותו שיר שדמות שיר לו, אבל אינו שום שיר שבעולם, רק צריחה גדולה, ופתוחה, ואחת, ושתוללנית, ואין־סופית.

וכאן חזר מלמטה אותו יעקב רבינוביץ, על שפמו, אקדחו התלוי, ורוכסוניותיו האמריקאיות, חזר משילוח הפצוע, ושהה רק רגע להתבונן – ‘מה זה? כ"ט בנובמבר? ח־ח!’, בטרם יזרוק לפניו שתי ידיו ויעמוד לחבט בהן, להקיש ולהריע תרועות לא־חשוב־מה. (לא הכרת עוד את יעקב רבינוביץ? – מניין באת, היכן היית כל הימים הללו? – לא זמר חשוב הוא ולא רקדן מהולל, אבל בלעדיו אין ריקוד ריקוד ושירה אינה שירה! הוא הנוטל על עצמו שירות הכלל: הוא הוא המשאיג את סימני־הקריאה שבשירים, פטור מן המלים וחירוזי החרוזים שנועדו להמון השרים, הוא הוא החוצב בעוז ומפיק עד תום כל הוֹ־הוֹ, וכל הוּ־הוּ ואהו־אהו, וטוהא־טוּהא, למיניהם, הוא הוא המחריש אזניים בהכאות כף, הוא הממונה על קישוטי השיר, פעמוניו, תופיו ומצלתיו, והוא הפורץ ראשון, בעוד הכל מהססים אם כבר בשל הזמן, בהכאת־הכפיים האדירה, שמיטיבה לכל השירים והזמירות, ומחרישה את האַקוֹרדיוֹן ואת החלילית גם יחד, ואת קול פעיית הבנות ואת קול ציוצן הדק, והוא הוא שיישמע על־פני כל המרחקים כהטחות־קצב ההמונים, ואינו אלא תרועת יחיד! הוא הפורץ ראשון בהוֹרה ומדלג שלושת־רבעי־מטר לגובה כבר בסיבוב הראשון, מושך בכוח קטרים את שרשרת הצ’רקסיה, יחידה ככפולה, הוא שמתיר היתר לעצמו בעת ריקודי הזוגות, בקראקוביאק ובפוֹלקה למיניהם, לבוז לכל דקדוקי האחוָיוֹת למיניהן ולסלסולי־כרכורי כפות־ הרגליים למודות־החן, ואינו מטריח על אלה כלום, זולת קצת מעוֹגי אחוריים ושמיטת ידיים כה וכה, בראשי־תיבות, כפורע חוב מוגיע – עד מתי? עד שמגיע תור הפלגת הסחרורים! כאן שעתו בריקוד, מיד הוא קופץ לקרב, בת־זוגו תנוער בפתע, אחת־היא עד אָן תפרח שמלתה, ובצויחה תסוער בפרץ כוח, סחרחר והקפּץ, חגוֹר עוז ונתר ורקוֹע, עד כי פלונית, בצעקה כמעט, תחויב, בכל זריזותה, לשמור שיווּי־משקלה ולהפוך מניה וביה ולתרגם את טישת הרגליים המעופפות למחול, תחת להישמט ארצה בחישוף לבנים וברוב קלון – הוא הרוקע, הוא הוא בהקשות, בהכאות, ברעמים הגדולים – זה יעקב רבינוביץ וזה מקצת כוחו, שם בצריף, בקן, בתנועה, בלילות, הוא הוא המזיע נוראות, הנשאר אחרון באחרוני המעגלים, החותר לעולם ופורץ עד הפנימי שבמעגלים, ומצחק שם את תפקיד הבחור הבריא, הבחור שבגוש, הוא המכרכר את כל ריקודי העולם כאילו היו רק ריקוד אחד ונצחי – ובלבד שכלול בו רָקוֹע וטוּש, ובָטוֹש ונתוֹר, ושאוג ושעוֹט באדיר, רוקק על כל הכריעות וההשתחויות והפניות הנאות לכאן ולכאן, ושאר גינוני נשים – לו רק הרקיעות הן! וכי מעולם לא שמעת על יעקב רבינוביץ?) – אותו יעקב רבינוביץ גופו יצא עתה למרכז, בלב כל התרועות המחרידות, לרקד ולהצריח את פוגת הקרבות בין מוות למוות. תפש ואחז בידי נחום, ובידי יוחאי־של־בתיה, ובידי עודד, ובידי צ’יבי, וגם הקטן שייקה כאן הוא – ומה שרקדו הללו, ומה שרקעו וניתרו, ומה שצרחו והריעו והשאיגו, בתוך תרועות ומחיאות־כף כל הסובבים אותם, קפוץ והרקח כל קצב אפשרי (והאקדח מנתר על צדו), בתוך אבק זרוי זיקי־תבן פורחים, על האדמה³ המעוקשה ולא עשויה לדבר, קשה לסַפּר כמו, גם משום שלא יסוּפּר, וגם משום שבתוך כדי כך, כרגיל, מעד מישהו ונפל, וזה אולי שייקה קטינא, ומישהו נתקל בו ונתהפך בבהלה, ומישהו כבר רץ והתהפך עליהם במתכוון ובכל כּבדוֹ להרשיע, ונעשתה שם פקעת מתגוששת, מבעטת מתכפשת, גם מרבה צחוקים, גם מרבה ציווּחים ומישהו זחל ויצא חנוק למחצה ומוכפש בעפר, ממועך וכתות, ומישהו דם שתת לו כבר מחטמו, ואחרים סתם שכבו, בטנם דבקה לארץ מצחוק אין־קום. המעגל האחד נפרט, והתחילו קבוצות־קבוצות מחפשות להן דבר. עודד נחפז ושירטט על החול משבצות של ‘קלס’ וכבר הוא מטיל את ה’פשטא', היא פיסת האבן, ל’ראשון' ומתחיל מנתר על רגלו האחת להדפה ממשבצת למשבצת, לולא שלח דויד רגל והמעידוֹ על פּניו, והשחוק הפך לתרדפה פרועה, ולהטלת הפשטא ושאר אבני־השדה, ושיקוצים שונים, לפגוע, לאבד ולהשמיד, ובן־רגע וכבר יש לנו צחוק־התאבקות, שקיבצה מעגל חדש של מבינים סביבה, אלא שלא עלתה יפה, גם היא, ונסתיימה מהר, כשעודד רוקק עפר מנפשו, ודויד מגשגש בזרועו הממוטפחת. לשוא ניסה כעת יעקב רבינוביץ לקבץ ולתקן הכל מחדש, מעגל חדש, ריקודים חדשים; הרוח כשם שאֵי־מזה באה כך יצאה ונתיבשה אֵי־לזה. ואם גם מצטרפים אליו לרגע־רגעיִם, פלוני או רעהו – אין זה אלא העמדת־פנים. מיד יוצאת תקלה והכל מתחרים מי יבעט במי יותר – וגם כשניסה לצאת במחול־זוג עם נחום, והאחרון מעמיד פנים וגוף שחייבים, בתענוג מרובה, לצייר עלמה בכל סימניה – בא שד רע, ואולי העייפות, וקילקלו, או אולי קול תבונה רחוקה נשכחת, או משהו – הענין נגמר. עוד לא נרגעים לגמרי, עוד אין לך נקודה שהיא סופית, או מה לעשות עם עצמך זה שהשתולל, ולאן להביאו, או להצפינו, או לדחותו, או לבעוט בנרתיקו הריק, ולא שום שוקת להשקותו, ולא שום דבר יודע היטב מה צריך ומה כדאי – אבל הצריחות והמחולות נהפכים ונעשים התשוטטות נחפזת כה וכה. מלה להכא מלה להתם, וגם זה פוחת ודועך, והכל נמצאו, לבסוף, מוּקוים רבוצים בזיעה ובהתנשפות בעפר שאצל פתח הבקתה הארוכה, יותר בצל ופחות בשמש.

אחת וחצי בצהרים. קשה לחזור ממחול לחול; וקשה מזה – כשאין אל מה. אבל חוזרים, מכל־מקום. צביקו וזאביק וגידי וחבורתם מכבר התעשתו ופרשו לדוּן בינם לבין עצמם בענינים (צועקים אחרי צביקו: ושתזכור מה שהבטחת! ובלי ענינים הפעם!), וכל העם רבוץ אין־רוח. מכרסמים בלא תשומת־לב ובלא חמדה ממה שהשיג שמוליק לארוחת־הצהרים, לא שום דבר מרנין אלא אותם הסרדינים המעובשים, הפכסמים וקופסת מיץ־הפירות המריר לקינוח. תודה. זה כל מה שיש? בשביל זה מחזיקים טבח? יושבי השוחות, שהוחלפו עד כה, שואלים לדעת מה היה כאן, שואלים ואינם נענים, ונאלצים להתנחם בסרדינים ובמיץ, ובהשׂתרעוּת אפרקדן, בשׂיכּוּל ידיים מתחת הראש, חוקרים את לבנת השמים הריקים. וכשקם רפי לאחר שהטיח את קופסתו הריקה למרחוק, במאיסה גלויה, ובחר לחזור אל השוחה משבתו כאן, והגיע אליה בשפיפה של זהירות, והציץ ובדק את מלוא מעגל החזית הפתוחה לפניו – ראה והנה לא נותר דבר ולא הד מן המלחמה. נעלמו השריונים, נדמו הפגזים, ורק הרוח, כמעולם, נוסעת וקולפת לה שכבת־אבק עליונה מעל השדות הגדולים וזורה בבעלנוּת גמורה, ומשיבה עננים־עננים, קלושים וקלושים פחות, הלאה, אין מעצור. עשבים בודדים רעדו. שיירת נמלים שקדה בקו סלול מהיכן שהוא לאן שהוא, כאילו הכל איננו הכל, איננו כלל כפי שהוא אלא דווקא כפי שהן, ואין שום חובה אחרת, אלא להספיק לרוץ אורח בנתיבה הכבושה שלהן, וכל השאר, מבחוץ, באמת היינו־הך. ומי מיטיב להראות? מוזר איך שהכל הולך והולך, מדומה כאילו תכלית לו, גם כשתכלית זו ממך והלאה, ואינך יודע דבר עליה. האם המלחמה שלנו היא הכרח קודם למציאות, וקיומה נמשך ממקור רחוק, אי־שם מעֵבר למה שיודעים? דבר שאין איש מדבר עליו מחמת איזה מובן מאליו, שמלותיו נשתדפו, וכלל לא ברור אם אף מתחיל הוא להיות מובן? או הכרח הוא שאינו תלוי עוד באיש או בדברים, גזירה גזורה הוא, מלפני היותנו, משכבר הזמנים, כזרם זורם, שמוצאו הרחק רחוק ושפכוֹ הרחק רחוק. (הלא מזל בלבד שאינני מפוגר כעת, שישני לי עתה!) שדה צפוף דרדרים יבשים רצופי חלזונות. קוֹרטָמים נמוכים רועדים. ולמטה חנוכיות בודדות של בוצינים, בשלהי ימיהם, כשאחרוני נרות זהבם משחירים ונצפדים. קצרה בינתך מהשיג. יקחני אופל אם בינה כאן. השתרע על שפת השוחה, הצית סיגריה, וריפד כפות ידיו תחת ראשו, ושוק זו הציע על ברך זו. מזמזם בראש כאילו מוטל היה עליך להרהר דבר, להרהר ולהעמיק חקר. או לסַכּם משהו, שקודם רק היה מוחש בכללותו, כרוח ולא כישות מסוימת, לתת יד לכל מיני הרגשות שקשה היה להבחין ביניהן, ואשר עם זה כל אחת מהן צעקה, התרוממה וצעקה זכרני נרגש, בטרם הומחתה אל תוך הפקעת הכללית, אובדת ומרחיקה. לתת יד ולקרוא בשם, לסַדר סדר מתקבל כלשהו, ולנסות להבין יותר. – לולא שאין בך לא כוח ולא לב ולא שׂכל, ואינך יודע מה רוצים ממך, ומדוע מוטלים עליך דברים קשים כאלה. התכווצות ממחצת. מה נשאר ממך האמיתי? (מצחיק! שאלה!) מחציתך עודנה – גם לאחר כל הדילוגים והצווחות – נדהמת, חיוורת, חרדה ונושמת בקושי, ומחציתך רק עייפה, רק עייפה, עד דכּא, ולא עוד, משוּעממת, וריק לה בלב, ריק, אילו רק ידעת. וגם השמש אינה חמה למדי. עצבוּת נושבת ורוח. מחצית יום של פחד־מוות, כניעה, והשתחוות אַפּיים. וחוש עלום מבטיח כי לא נגמר. גם התבוננות כלשהי מאשרת. לא יחליפו אותנו. כי עוד בעוד היום נכון יארע הדבר, ולא נחמוק ממנו. לעזאזל, לא. גם לא מראית השדה ודממתו המדומה. כל־כך רבים וטובים השיג הרסיס – מה טעם, ובאיזו אמתלה, יפסח עליך? דברים חלולים. סתם דיבורים. אין מאחוריהם שום אמת. כולנו שייכים רק למה שמחכה לנו עד חשכה. טוב. נמצא דבר אחר להרהר בו. פשוט יותר. לעזאזל. רוח נושבת. אדים לבנים מוּקוים בשמים. אי־פה אי־שם נוסעת מטלית לבנה־דהה. סתם. אבד לך חוט ההרהורים. וגם כאילו באמת הקדיר קמעה. יחשיך בקרוב. הרהורים גלמיים. אבודי־צורה. חסרי־מלים. חומר הרהורים לא קבוע במלים. לא בגמוּרות, מכל־מקום. הרגשה סומית בלי שום סקרנות מיוחדת. וגם זו מתעמעמת. תחושה אחת נמסכת פתאום לתוך קהות נמנומית, של צבע צהוב עמוק, עד היות טעמו בפה, צהוב תפוזי עמוק, ומשהו מעֵין הליכה אגב הרגשת צהוב עמוק בצדי־דרך, כאילו סוללת חרציות תפוזות משני עבריך, שייתכן מאד שיש בו זכר מעשה שהיה אֵי־מתי. הליכה שהיה בסופה דבר טוב אחד, לא זכוּר מה, שהיה עמה בטחון כי אחר־כך, מיד בסוֹפה, ולא ברור עוד כיצד, כשתגיע לשם, יהיה דבר נוח, יתנו לך, מסתבר, ותשתה בספל־חרסינה עבה, נוצץ מלובן, תה כהה אדמומית ריחנית, וזה כנראה מקור הטעם הרחום, ומתוך שלווה גמורה, ונוחיות פטורה מכל דאגה, ומרגישים איך הדבר זולף בך כולך כשמן חם, עם ריח עוּגת־השבת, עוּגת־שמרים מצומקת, מתרווח לך בפה, כאילו היית תינוק יונק, טוב פשוט כל־כך, ניתן לך חמים ורך ומאיר עיניים, אוהב כולו, נתון־נתון, שופע אליך, ועם זה לא מושג עד סופו, מתכווצים יותר ומתהפכים יותר. ולא יודעים עוד מה. יודעים רק שמישהו בא מעליך כעת, ואולי גם יזיד ויתערב בך ויאמר דברים שלו, ולא רוצים דבר, והלואי שזה רק בחלום, ומחלום לחלום, ולשינה עמוקה, עד תחתית.

אין מניין למצוא כוח להגביה אליו ריסים. לעזאזל, שלא יהיה מכוון דברים אלי. ניצב מעל השוחה, הדבר הזה, ושורק. עמיחי. באיזו מאלף הפתיחות יפתח? שרוֹק אבל שתוֹק. אַל תדבר. אַל תתערב בי. מה איכפת לך שאני שוכב בשקט. ‘ישנת?’ – כך זה מתחיל. חכמה גדולה להעיר אדם ולשאול אם ישן. אלא שקולו כזה שמניחים לו. ‘נימנמתי.’ – ‘תישן־תישן. לא רוצה להפריע. רק לראות מה נשמע.’ – ורפי מכווץ כתפיו אל אזניו ורוטן כי הכל שקט סביב. אלא שעמיחי אינו קם בזה לשוב על עקביו. אלא כופף ומתישב לו. אַל תשאל אותי – אני לא יודע כלום. אפילו לא בשביל מה אנחנו פה. ידעתי פעם. כעת לא. אם כך ואם כך אנחנו פה. וזה הכל. ‘למה, אתה חושב, נסוגו?’ מתחיל עמיחי כעת. למה שואל אותי? ‘נתפחדו.’ מסביר רפי בקיצור. ‘ממי? – לא נחה דעתו של הלה מאמת קצרה זו – משונה מאד. וכעת מה יהיה?’ – מי יודע. מה אני יודע. נתהווה פתאום המון זמן פנוי סביב. העולם שוקק לו זמן פנוי. זמן פנוי כאַוַת־נפשך, והרבה יותר. אוקינוס מרחק עד הערב. מלוא רוחב זרועות עולם. עד כי מתחילים לפקפק אם אמנם. – ‘אה, הם יחזרו עוד מעט – אומר רפי החלטית – סמוֹך עליהם. ומפעם לפעם הם לומדים משהו יותר.’ הרגשה מוזרה: שעה פנויה, מחרישה, משתאה אליך, ממתינה לדעת. לעזאזל, אבל מה אני יודע. למי אני עוד שייך? עושים הכל כדי להינצל, להישאר בחיים – ומה עושים עם עצמך הניצל, הנשאר בחיים, לא ברור מאד. גם לא חושבים על כך. שאלה רחוקה. לעולם תהיה רְחוקָה. נמצא משהו ונעשה. אולי עמיחי יודע. הוא למד יותר ממני. קרא פי מאה. הייתי צריך לשאול את פיו. גם השמש הלוהטת הזאת אינה די חמה. העיקר חסר. מבט סביב: הבקתות, קו הגבעה, חולצתו של עמיחי נופפת ברוח, שורק לו. הכל מוחשי כל־כך, עד כי מתראה מופרז משיעורו הנכון, למעלה מן הטבע. ועמיחי מפסיק פתאום לשרוק ואומר מצדו כזאת בהמשך למשהו ידוע לו: ‘ואתה חושב כי מישהו מאתנו יבוא להתישב כאן?’ – במה שהוא מהרהר. ‘אתה מחלק נחלות, והן אינן שלך עוד.’ – ‘יהיו. אין ספק. – אומר עמיחי – השאלה: אם יבואו.’ – ‘אתה תבוא?’ אמר רפי. והלה נשתתק. יש אדם שחי לו משום שהוא חי, ויש אדם שחי משום שיש לו עיקר העיקרים. – ‘קשה להגיד – אומר עמיחי מתוך הרהוריו. – אם בכנוּת. רציתי כבר המון דברים. חשבתי מי יודע מה. הכל נראה כעת בלה מיוֹשן. מגוחך. כל זה שהיה פעם. חשבתי, פעם, ללמוד. רפואה ומוסיקה. וגם לצאת להכשרה. וגם להיסגר שנה ורק לקרוא ולחשוב ולהבהיר לי השקפת־עולם נכונה. היתה מוטלת עלי, כאילו, חובה להספיק, לקחת ולהספיק עוד ועוד. כאילו עושר אין־קץ מזה – ואתה ריק מזה, ושׂוּמה עליך רק להפשיל שרווּלים ולקחת, להריק אליך וככל שתספיק יותר – תאושר יותר. כל זה, כעת, כל־כך רחוק, אתה יודע, תלוש, מחוק, מטופש כמעט, נאמר: תמים שכזה. אתה מתפלא: מה עוד נשאר לך? האם לא רק כך נכון: כי מעֵבר סיבוב הדרך, כשנבוא שם, לא ימתין לנו אלא מישור גדול וריק ורחב־ידיים אין־קץ, ישימון אין־קץ – והוא יהיה החיים שמכאן ולהבא! לא כך זה? לא כך היא האמת, אשר תמיד, כאילו, לא יודע מי, ביקשו להסתיר מפנינו? לא שום עושר, לא שום הוד, לא שום פלא, ולא רעננות – אלא מישור ריק עד קצה דרכך עלי אדמות. לא הרגשת כך מעודך? כי מה ידענו פעם? מה היתה כל הוייתנו עד הנה? פתאים, טיפשים קטנים וטרדנים. טיפשים מטופשים. לא?’ – ‘מה אני יודע. ואולי מעולם לא הייתי טיפש יותר מאשר היום.’ – ‘הה, לא לזה. עליך מעיק מה שלא נגמר עוד ושצריך להיגמר. וזה ייגמר. אם כך או כך. אני שואל על הלאה. לאן אז? כשתהיה פטור ממלחמה. לאן תלך? יהיה לך יצר לעשות דברים שחשבת עליהם פעם כי הם־הם? להתחיל משהו מתחילתו. סבלנות להתישב ללמוד? או להוביל סוס לשוקת ולשרוק לו עד כלותו לשתות בנחת? שכמוֹתנו יהיה להם אורך־רוח להישתל במקום אחד, לאורך ימים? בלי לקום, כעבור שבועים או חָדשיִם או שנתים, מתוך איזו מצוקות, או מתוך סיבות שהן, אלף ואחת – לקום ולפזר רגליים אל אשר יהיה, לרוץ אל מקום חדש, אל אחרת, אל מה שכאילו לא־זה ולא־פה, ומי יודע מה, ורק לא בזה הישן, הידוע כבר, לא זה המוצק וניתן ליד – אתה מבין, רפי? מתי זה היה כשלא עלה כלל על לבי שיש שאלות כאלה בעולם, ושאני אשאל אותן! מוסיקה, חברים, לימודים, הכשרה והליכה להתישבות היו הכל, נראו הכל, מלאו הכל, יום ולילה, וכל השבתות, והשבוע היה קצר מהספיק להם. החיים מעטו משׂאֵת עליהם את הכל. הייתי נצמד אל פתחי הפטיפון לשמוע. לשמוע? לגמוע! כגמל בצמא! עוד ועוד, שלוש שעות, וחמש, עשרה תקליטים ועשרים, ועוד ועוד גומע וגומע! חס לאבד צליל. לא מוַתר גם על אחד מן המזג, מקפיד על כל הגבהה או השפלה. מתרגש מכל הדגש של צבע או של קצב. מוסר נפשי על הרמוֹניה יפה. ולא די. יודע שהכל שטחי, שלא זה. שיש אלף ספרים אחרים, ואלף תקליטים ואלף נושאים נוספים, ואלה רק ראשונים, לפני אלפי האלפים שאחריהם. ומה אני יודע, בסך־הכל. ועוד ללמוד נגינה רציתי, ולהיות רופא – אמרתי לך? – ולהספיק להספיק… המוגזם ביותר, המופרז איך קץ – נראה צנוע, ופחות מדי… חברה שלי, אחת, מנגנת בפסנתר, נגנית מקסימה, קינאתי בה. מקנא בה עד היום. הייתי מיושב תקוע בחדרה ושומע. שוקע בשמיעה, בכל מה שבחדר, בסוד הרהיטים, באור שהיה נופל תמיד בשעה זו מן החלון אל הרצפה, ומצייר בה את תחרת הוילון ואת עציץ הפרחים שעל האדן. אחוז כולי בחויית ההתגלוּת⁴, סחוּף בה, מכונף, נסער, במוסיקה, במה שקראתי, במה שנודע לי עליה, כן, נפתולי היוצר, מאבקו, סיפורי גבורות, הרפתקאות עוני וכשרון, גאון ומסכּנוּת, ואהבות נאצלות, וכל מיני ניצני דברים ורחשים, ומבטים, וקשרים, אקלים פורה וחם, אפוף חלומות, דמיונות ואהבה, יחידה וגדולה – מה אתה יודע – והכל בתוך דופק מירוץ הדברים שעוד יבואו, צמרמורת התרגשות, ויכוחים עד אחר חצות, בוסר חמצמץ ומרעיד את הלב, רועד הייתי, הומה כמיתרי־נבל, כחוטי־טלפון לפנות ערב ברוח, מעל הכביש ההולך, ההוא, כשהיינו הולכים לנו לפעמים, שנינו, אה, לא חשוב, טוב, אמוֹר: מה קרה לכל זה? מתי היה יותר אמת ויותר ממש? האם הייתי קצת ישֵן אז? שוגה בחלומות, הוזה הייתי, קצת שיכור, נוגע בדברים לוהטים, שאיפות כמוסות ומפורשות, ריתמוסים ומיקצבים. נושאים עם וַריאציות, סגור על עצמו כשבלול, ופתוח כדרך רחבה, פוסח בין חפץ בפרי בשל, גמור, מטופח למשעי, ובין רצון לעשות לעצמי מהתחלה. להתחיל מכריית עפרות־הברזל. אם להיות יוצא למצוא צורה משלי, או ליהנות שוקט מנוסחים כבר משוכללים, מרום פסגת יכולת אנוש. כולי ספקות וליבוטים. נכון ומוכן גם לצרוח ולהפר כל סדר טוב, וגם לשקוט צנוע ולהשתלב בשורה האין־סופית שהזמן כבר הוכיחה וחזר והוכיחה. לא יודע אם אומר נכון, אם אתה מבין. אמוֹר, רפי, לא נורא הוא לחשוב שפתאום בא יום ונמתח קו־סיכום, ומתגלה כי כל זה לא היה, באמת, אלא מזמוּטי התבגרות – והיבוש יוביש כל זה כטל־ בוקר… כל מה שרעדנו עליו, שהתפעלנו, שלא הלכנו לישון בגללו, או שהשכמנו קום בשבילו, כל הפלאים ופלאי־הפלאים – לא היו דברים מעולם, ואם היו לא היו אלא שטות תמימה, במחילה. והמציאות, באמת, כפי שהיא, אתה מבין… פתאום מתים. פתאום ומכל הגיונות מוסר האדם, מטרת האדם, תכלית ויופי, וכל זה – הכל מתעופף כעלה ברוח סוֹעָה… הכל חשוב אחרת, איכפת אחרת, ואת פיך, אם זה דרוש לך, מעולם לא שאלו ולא ישאלו לעולם, ובחשוב מכל לא, בלידה ובמוות לא, ולעולם לא. ואפשר בלי מוסיקה, אפשר בלי שיר. אפשר בלי שום דבר שהוא, עירום ועריה, ורק לחיות, רק תן לחיות, לחיות בלא יותר תביעות מאשר לחיות, להיות חי, חי מעוזב אל תוך החלל, רק זה… אתה שומע, רפי?’

– ‘כן. שומע.’ אמר רפי וניסה להתישר. אך ויתר מתשישות. וגם מאִי דעת מה יאמר. וטוב שעמיחי, מקץ מנאמוֹ הארוך, הנלבט, הנלחש, מצית לו סיגריה וגם מושיט אחת אליו, ביד לא־נרגעת, והם מעלים עשן ומנסים להציץ בינתים, בעיניים מעוטפות, אל השדה המשפיל־יורד, משורטט איבחות עשבי־שמש, והלאה עד הגבעות החמות, וחוזרים ומחזירים אותן אל השוחות, אבל לא איש אל רעהו. – ‘אגיד לך דבר,’ אמר רפי אחר־כך, ונשתהה, ושהה עד בּוֹש ולא העלה דבר, עד כי נכזבו שניהם מייחל. מה יכול אדם לומר. מה יש לו. או אולי להתחיל לילל נכאים: אף אני בחלומי… הכל כעת שכזה, שמוטב לא להתחיל. וקצרה רוחך לכלום. אינך פנוי לכל דבר שהוא – רק למה שעוד יקרה. לטלטול החדש שאנחנו צפויים והולכים אליו, בידיו הרשעות. זרוּק בטירוף אל הזוָעה. מה כל חייך. לדבר על מה שבעוד חדשים, או שנים, כשאינך מאמין אם יבוא הערב. אם תגיע אתה. אין לך אלא רק נשימה זאת, שבין הפטיש והסדן. אם גם זו נשימה היא. דרגה של שלווה היא – לשבת לדבר על מה יהיה פעם. ולך מעיים ממולאים פחד. דם זוחל בפחד. עור מזיע מפחד. מקנא בו על חסינותו. אני חולה כולי. אפילו מחשבה על תמר נראית כעת ענין מטושטש שפעם ידעתי עליו הרבה יותר. טוב שאינה רואה אותי כעת, פרצוף עלוב ומדוכדך. רפי מעביר שרוול על חטמו המזיע, המנומש, וזקף עיניים לראות, וגם עמיחי זיקף עיניו לראות. אבל אין מה לראות. באמת לא, והחרדה חרדת־שוא – הכל שדות וגבעות ואפקים ושמים – ורק שלווים וחמים ומאַבּקים תמימות. אבל עמיחי ראה פתאום והנה עיניו של רפי, שלא השגיח בהן עד הנה, עיניים מיוחדות הן, משוקדות, ואישוניהן מעוטרים מעגלים מדוּיתים, וריסים ארוכים וקפוּלים למעלה, מצלים עליהן, עד שנראו כנאות־מדבר בין טרשי נמשיו הקנומים – בטרם באו פסיעות נחפזות פסחו עליו ודחקוהו וכמעט דרסוהו, וגידי קפץ לשוחה בפליטת ‘מה־נשמע’ מעומעם ובלא הסבת־ ראש, מאוחז כולו במבטו המצומצם לפניו, ועוד הוא מוסיף ומצטרד, מפנה מידרך־רגל לזאביק היורד אחריו, וגם לצביקו הארוך, שאך ירד נכפף בעווית שיעול עמוס עשן וליחה, עד כי תמהו אליו ואל תום שברירי־שיעולו האחרונים, וכחכּוּחוֹ לתוך מטפחתו בנשימה קצרה, ובמצח שטוף־זיעה. ואז נטלו וצירפו את שלוש סקירות שֵש עיניהם לאחת, ובדקו את השטחים. מה רואים? כרגיל. אותו שטח גבנוני ורחב־ידיים, נטול שום פרט מודגש שהוא, זולת, אולי, קוי מעגלי־האופק המשוכים אין־קץ, רכסי הגבעות הרחוקות, וחומת ההרים האפורים מרחוק, אלא שהם אינם מעניננו. הלכו והשיטו עיניים על־פני המדרונות, ועל־פני הגבעות הנמוכות, והגבוהות והרחוקות. ולפאת מזרח, מעֵבר לשלוחה, אל פני המצוק המבהיר, והלאה אל תוך השדות המאפירים, ונעצרו אצל אותם פקעי־אבק מהלכים, שאינם שחק רוח עוברת, אלא פקעות כבדות והָרות זרוּת. בעיניים מצומצמות תוכל להבחין גם ביתדות־אדם טריזיות נעות כה וכה בקבוצות, לתכלית ידועה להן. זאביק מנסה להסביר דברים ומשרטט רהוטות קוים עלומים על־פני החלל. גידי משלב לתוך דבריו הערות של פלוגתא, ומשתדל להרגיע מַפּה ממורטטת ולהכניעה בכמה אבנים. ואילו צביקו שומע להם בקימוט גבינים ומהמהם הברוֹת־הקשבה. גם רפי ועמיחי, שנפלטו מן השוחה, ונשארו מיושבים מאחור, חובקי־ברכיים, זה לועס קנה־קש, וזה משתרבב לשמוע ולראות הכל. אכן, אם תצרף נהמה של צביקו לנהמה, ואם תשוה כל מה שמוחץ זאביק בחלל בחצאי מעגלים נמרצים, ומוטלים כהטיל דייג את מכמרתו, ואל מה שמסַמן גידי בצפורן אגודלו (מזוהמה כראוי), על־פני המפה הממורטטה, כשהוא קוסס צפורן זרת ידו האחרת (מזוהמה כראוי) – יוצא לך כי רק נשק שטוח־מסלול, וחפוז־מעוף, משמע תותחים נגד־טנקיים, או אם תאבה טנקים שכנגד – רק אלה יוכלו לעמוד לנו בהתקפה הקרובה, שהולכת וקרבה, על־פני כל הסימנים וההרגשות (ממגדל־המים של גת לא חדלו מצפות ומרשום תנועה מוגברת כל לפני הצהרים!) – אבל לכך אין צורך כלל שיטרח צביקו ויבוא ממרחק כדי לגלות לנו תגלית זו, או כי לא אלה ולא אלה אין בידינו ולא יהיו. וגם לא כדי ללמדנו כי החכמה שלנו אינה זו, אלא הידיעה להפעיל בחכמה את מה שכּן יש לנו. ומה כן יש לנו? בחורים יש לנו. אבל זו ציוֹנוּת ישנה. והתותחים הקטנים שלנו? אוי לאותה בושה. (בושה? למה? וכי אשמתם שתמה התחמושת? בערב יביא האוירון כמות נוספת!) ואם כן מה? שריונים? – הה, המתן. אַל תצחק. כן. – כן? – כן. – שני חצאי־הזחלים הישנים? גם הם. ואתמול בבוקר הגיע עֵלי שלנו עם יחידת־השריון, ריכזנו כל מה שיכולנו להשיג, הורדנו מקו־המים, מן הפטרולים לעומק, ומן הסדנות הוצאנו, צי שלם: שני ג’יפּים קרביים, שלושה חצאי־זחלים, וגם שני משוריינים, עתיקים ככל שהם, ונושאי מקלעים, והם מוסתרים עתה בואדי שמעֵבר למשלט־העץ, ושוקדים עליהם שם, בדבקוּת ובעזמה להתקינם, לחזק כל רפיפותם, ברגים, צמיגים ונשק, לבל יבגדו, ויש שם יהודים חריפי־אמצאות, וחזקה עליהם שיוציאו מלאכה מתוקנת, שלא תבגוד באמצע. זה הכוח האחד. ויש עוד. מה עוד? כן. יצחקלה, מפקד מחלקה אלף, פלוגה אלף, כבר קיבל פקודת־אתראה, ועד הערב גם הוא יגיע לתל, עם מחלקתו, חמושה וערוכה, הכשרת ‘לפיד’ המהוללה, ועוד יחזירו לכאן את חצי מחלקתו של יאמבו, ואולי גם כיתה או שתים ממחלקה שלוש פלוגה דלת שלנו. וזה כבר משהו. מוֹטה מתרוצץ בכל מרחבי הנגב לאַרגן ( – מוֹטה? עודנו חי? – טוב, לא חשוב כעת). ואלה יחליפו את החבריה הממורטטים בצקלג, עם לילה. עד כאן סעיף ‘כוחותינו’, ולאחר שסקרנו קודם בעינינו את סעיף ‘קרקע ואויב’, פוסחים בלא מצמוץ על סעיף ‘הכוונה’, ובאים אל סעיף ‘השיטה’. הו, אין מה לומר הרבה. הריהי פשוטה ביותר. לתת לרגלים להתקרב ולהתקיפם בהפתעה מוחצת. ולפגזים ולשריונים – לתת לעבור מלמעלה בלי להזיק, כמה שאפשר. לגידי רעיון: להשאיר כאן את השוחות ריקות, זולת תצפית, ולהצפין את כל הלוחמים אי־בזה מחוץ לאזור־הפגיעות השיגרתי שלהם, ובבוא מועד, להתקפת הרגלים, אז לקום ולרוץ ולמלא את השוחות הריקות – ולחסוך נפגעים ועצבים, והכל, מה?… – הה, לא! מסוכן מדי, לבנות הכל על תפישת שוחות מתחת אש צפופה, להריץ את כל החבורה ברגע המכריע ההוא… מקלטים מוגנים מלמעלה – זה הפתרון… זה ועוד: להכין מה שקרוי, ‘התקפת־שריון־מונעת’ – משמע, ליפול על השחורים בעודם בארגון מארגנים, להומם ולהלמם בהפתעה, מצד שלא פיללו לו, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם להסתער, או מוטב, בתוך כדי היערכוּתם למחצה, מוכנים ולא מוכנים – אז למחצם ולהפיצם לכל רוח. תנועה, הפתעה, תכסיס נועז – זה נשקנו, וזו שיטתנו. אוצרות תחמושת ופגזים, כובד, ושיגרה – זו שיטתם. ונראה מי על מי יִגבּר. ובמאמר מוסגר: טוב אם מראש נחַשב אפשרות שהם יקדימו אותנו, בטרם נספיק אנחנו להיערך במה שיש לנו, בהתקפת־שריון משולבת בפריצת פלוגת הרגלים, לא נוכל אז אלא להיזקק ממילא למה שקורין: ‘התקפת־נגד־על־המוצב.’ אין צורך לומר כי ל’התקפה המונעת' יתרונות בולטים. אלא ש… כן, כמובן. אחת היא אם יעלו כשם שעלו לפני הצהרים מן השלוחה על ה’קדמי' (וניצלו מרוב המוקשים שלנו…), או אם יתחכמו לעלות מן העורף, בין דרום למזרח, ממול כיתתו של אודילה. במקרה הראשון, יבצע השריון שלנו ‘איגוף שמאלי’, במרזבה הזאת, בין הכיפה שלנו והגבעה שממול, בחסות הקו הגלי של המדרון, יתפרס חרש וינחית אגרוף, צנום ככל שהוא, אך מגויד ונחוש כל־צרכו, מר ונמהר (ולא לשכוח: שני ג’יפים, שׁלושה חצאי־זחלים, ושני משוריינים שעושים הכל שלא יכזיבו, לפי שהם משאיות ישנות שהולבשו קופסות־פלדה כבדות ומסורבלות באחד מימי ה’מאורעות' שהיו, על מקלעיהם ועל כל מאות הפטנטים וחוטי־הברזל המושקעים בהם בחריצות – כל זה ביחד – האם לא כוח הוא?); במקרה השני, יצטרך עֵלי להוביל את ציוֹ ולעשות ‘איגוף ימין’ ולהתנפל מלמעלה למטה, בחסות גלי־האבנים הפזורים. ומה שיהיה יהיה.

כן, זה נכון. שאלות? הערות או ספקות? מה בצע. מה השעה? אחרי שתים. וכי יש דבר אחר לאֵל ידנו? גם מה שיש לנו – לא כולו אפשר. הה, מה. כרעיון, כתרגיל על שולחן־חול, או גם לצורך פעולת־הסחה שהיא – לא־רע. אבל… טוב. לא־כלום. זאביק הרבה להסביר תורתו, אבל איש לא הקשיב לו. צביקו היה מעשן ומעבט שפתיו, פעם כה ופעם כה, וכמעט והוא פותח להשיב דבר, אלא שלבסוף, מאליהם, כיוונוּ גם זאביק וגם גידי לדעתו – והוא צימצם גביניו, בלא צורך לומר דבר, שיקע לחייו במציצה והתעטף עשן, והוסיף ללמוד את השטח מכל צדדיו. בקרוב היה ברור כי אין מה לראות עוד, ולא מה להגיד, והגיעה עת לשוב לחזור איש למקומו, צביקו לריכוז⁵, זאביק ל’קדמי', וגידי להישאר. ושוב נותרים רפי ועמיחי, אבל הכל כעת יציב יותר, מוסבר יותר, והסתום חמק־הלך לו אֵי־לאָן אל מעבר לגבעות. אז יוצא צביקו בשיעולים מחרידים, שיעול זקן שחפני, עד כשלון ברכיו, והכרח להיתמך בכתפו של זאביק לבל יפול, וקל להבחין עתה בעיגולים שחורים־כחולים מתחת עיניו, עתֶמת דהה של עייפות אין־קץ. הלכו, ונשארו לך הגבעות הללו, כפי שהן, מתחת שמש אחר־הצהרים, בשמים נמוכים, ואשר גם להטה גם אין הסיתרה מפניה, אינם יכולים לכחד הרגשת צינה שהיא, זוחלת בכתפיים ובזרועות, מהלכת בעורף ועל חישופי הרגליים. מעט הצללים שבעולם נרכנו מזרחה והבליטו יותר את גבלוליות השטח, גבעות לא גבוהות, עמקים לא עמוקים, חשׂיפי קוצים מאפירי־כמישה, ניטשים בכל מקום שהשדות אינם מגיעים, שדות משחימים, מהם חרושים מהם מוּברים, עשבים מהבהבים ברוח ובשמש, ואינם דיים כדי הצנע את הארשת החומה־אוכרית שמתחתיהם, ולא את הטלאים הלבנים המצהירים מכל מקום שערוץ נוגס ברגלי שלוחה עד מחשוף העצם, ולא גבות־סלעים שׂרוּעים מעט כה ומעט כה, עם כתמים בודדים של ראשי סדריות חבוטות – עד שבמרחק, כעל טרפי עלים משורטטי רשת עורקים, מתאספים השטחים סביב רשת מיחרצי הערוצים, מטפסים ומצטרפים כאחד. ועד קו הרכס הפתוח, הערום, חום בשר ואדמדם, קו נושם קלוֹת עלה ורדת, רכוֹן והתקשת, עד כי פה ושם מזכיר דבר שמחמיד ריגשה בגרון, חמוקי השלווה והשלום הללו, התעדן והתעקל בשפי, ואַדוֶה מעליו תעתועי מים, הבלחוֹת־אור ריחופיות, תכלכלות, הרצות זורמות בהבהוּבים זגיגים. מישהו בסמוך התחיל מכה במכוש שלו, פותר לו דאגת לבו בביצור עתידו. טורח הרבה, מזיח אבנים, מעצב עפר, תומך בקורות את תקרתו, עובד במסירות ובתחבולות יפות למלאכה. האומנם מתכוננים כבר? כבר ברור ונחרץ כי עוד מעט יהיה הדבר? ולמה לא לשער כי נמנו הללו, השחורים, וגמרו לדחות הכל למחר? די היה להם ליום אחד. או מניין שכל אותם אבקים שעל הגבעות, שְריצת הרכב הנעלם מאחורי קו הרכס, אינם דווקא תכונת פינוי ונסיגה, לאחר שנמלכו וראו עד כמה לא שווה כל העסק הזה, עד כמה גבעה מטורשת זו, בת בלי שם, שבקושי תמצא זכרה במפה, בקתות אחדות על כיפה אחת פה, ועוד בקתות אחדות על כיפה שניה שם, עם שדה־קברות קטן, וכמה מטמורות שדופות לאגירת תבואה, שיש כּמוֹתן מאה פעמים בכל אשר תפנה בחבל־ארץ זה – עד כמה קפל־קרקע סתמי זה, מאתים ארבעים וארבע נקודה שתים, שיש חמומי־דמיון שקפצו וכינו לו צקלג בלי לשאול את פיו, סברה דחוקה שנתבטלה בתוך סבירתה, ושאפילו אם אמנם צקלג – לא מעלה ולא מוריד, ולא יוסיף ולא יתן – ולמה להתעקש בכל מחיר כדי לגרש את היהודים מעליה, אפילו אם נמצאו פה עקבי סנדליו של דויד המלך! הו, גם אני אקח מכוש. מזמן לא הקישו כאן מכושים. התשובה האחת שלנו לכל – חפוֹר. לעזאזל, לא מוצא לי מקום. לא שם בחוץ ולא אצלי בפנים. אני אהרהר בדבר אחר לגמרי. בדבר פשוט ונייטרלי. בדבר נטול כל סיבוך, או דאגה, או לחץ על מצפּוּן. משהו פשוט וישר, והגיוני מכל צד. הרפת שלנו, למשל, ששה מטר לאורך, ארבעה לרוחב, שנַיִם וחצי גבהה מזה וארבעה מזה, מצפון. מצא את הנפח. עשרים וארבעה מטרים רבועים הרצפה. כעת נחלק את גבהה לתיבה ולמנסרה עליה. התיבה: עשרים וארבעה פעם שנַיִם וחצי. ארבעים ושמונה, ועוד שנים־עשר. ששים מטרים מעוקבים. נכון? המנסרה: איך מחַשבים? בסיס כפול מחצית הגובה. זה קל, כי המשולש ישר־זוית. (אני חושב בשקט. אני שוכח את ההוֹוה. אני מצליח. הכל יהיה לטובה. תראו. מה מתרחש שם? הה, לעזאזל). רפת פשוטה למדי אבל חסרת כל הגיון. בנויה כדי שתהיה, ולא כדי שתפעל נכון. מן התקופה שהרפת קודמת לבית, הפרה לאיש. (יש מנוס מזה בתקופת בראשית? כך בונים משק…) אבל לא כך בונים רפת. עד בטנן שוקעות הפרות במדמנה הרופסת כשיוצאות לחצר, גם בקיץ. ואילו בחורף – גשם אחד והזבל המומס חוזר בזרם פנימה לרפת. סף הקרשים שהקימונו – אינו עוזר. וכדי להכניס ירק חייבים לסחוב קלשון אחר קלשון מן העגלה שבחוץ, בעוד שניתן לסדר אחרת בנקל: מן העגלה ישר לאבוס. רבע הזמן! וזמנו של איכר במשק מעורב! שלא להזכיר פתרון יסודי מזה: להוציא את הפרות אל השדה במקום לסחוב את השדה אליהן. מה הגיוני ופשוט מזה. סחיבת השדה אל הפרות, היא סמל לכל המלאכותיות של המשק שלנו היום. לא טבעי, לא אוֹרגני, לא צומח דרך חירות, תקלה קלה – והכל נהרס. הפרות – אל השדה. טוב לפרות וטוב לשדה. חוסך לך קצירה, עירוּם, העמסה, הובלה, פירוק, חלוקת מנות והכל. זמן פנוי למאה דברים אחרים, מחצית יום, לפחות! לזקיפת גב. ובימות הגשמים – בטרקטור קטן ובמקצרה צמודה, ובדו־אופנית מאחור – הכל מתקבל אחרת. הקץ ליופי הרוֹמַנטי של קצירת התלתן וכל השאר, עם עגלת־הירק הרתומה לסוסה הזקנה. הה, ולזקוף את הגב. ואת הרפת עצמה לבנות אחרת: פתוחה. מאוּוררת. מוארה, נוחה לפרות ולעובד. ומכונות־חליבה יש כעת. חשמל. נקיון. יעילות, תכליתיות. הקץ למשיכת הפטמות שלוש פעמים ביום מתחת לזנב. יא־חביבי, עבודה טובה וגדולה ויסודית. תבונת־כפיים ותכנוּן בריא. הה, יכול שיהיה כל־כך – – ואם היא לא תחפוץ בי? ואם היא כבר הלכה לה? או נשארה אבל לבה הלך כבר? מה אם עבר שם בן־חיִל אחד והיא כבר שלו? שלו? – לא! נורא. לא! ובצעקה בפירוש, עד הד השדות, והכל נזקפים לשמוע מה: ‘לא!’, הו, לא יכול עוד לשבת כאן ולשחק בחפירה. ארוץ לראות מה עושים החבריה.

אבל החבריה, כמו תמיד, כשאתה רץ אצלם, הם, כרגיל, אינם נמצאים לך. לא רק משום שרבים מהם פשוט נסתרחו ארצה כרוכים בשמיכות ומלופפים מבלורית עד סוליה, כקולסים של תירס, בהתעלמות גמורה מחום היום ומן השעה הזאת, וגם לא רק משום שכמה מהם כבשו ראשיהם בין ברכיהם, כמאזינים להגדת סיפור, ורק בראשי אצבעות עודם משרטטים בעפר תשבצי תהייה; אלא, ובעיקר, משום שכעת לא מתחשק לאיש להיות עם כולם יחדיו, ולעשות חברה־יחד. איש־איש על־פי סרוּתוֹ שלו, איש־איש על פני זעפו שלו. ועם זאת אתה נתקף הרגשה, בתוך שאתה נודד מפינה לפינה ומבקש פינה שיושבים בה, ולוּ רק שנַיִם יחדיו, ומשיחים להם, ומעלים חיוך, ומוכנים לקלוט אליהם שלישי, שיוסיף שיח עמהם ויגביר חיוך – אתה נתקף הרגשת הכרה של הזמן, איך מתמעט הוא ופוחת וכלה כנר, רגע אחר רגע פורח ונמוג. גזר־דין. ואפשר גם שלא נותרו לפניך אלא שעתים בלבד לחיות. וזה הגבול הפוחת. כל רכושך – שעתיִם נוזלות. כל חייך. אולי רק שעה אחת בלבד. הנה, זו שלפניך. האחרונה. היחידה. מה שיש בה – כל היש. כל השאר לא קיים. אין. מובן? אין. לא, לא מובן. שקר. ובכן מה? זה הכל. אין. ובכן מה? מה עליך לעשות? לבזבז את הזמן הזה, המפריד, המציק, המיותר, הכבד מכל נטל. לישון אותו, אילו יכולת למות מיתה קטנה, מיתת הקדמה – לפני מיתת הנצח. מה עושה אדם בשעה האחת שהיא כל מה שיש לו? כיצד שלא תהא לה חומקת בעד האצבעות, כיצד שתהא לה מופנית אל עיקר העיקרים, אל הגדול ביותר, האֵל יודע מהו. או לקום ולצעוק צעקה ככה: חברים, כל רגע – אבידה שאינה חוזרת! העולם הולך אל כלותו, פוחת והולך. רץ להישפך. גם הרגע הקטן הזה, כבר נסוג ובטל בתוך כך, כבר איננו ו… אף לא נקודת־שהות זעירה אחת – אין לך. עד שאתה מצביע על זו – כבר איננה. כמו אבן ממסע רכבת דוהרת. רק שהות פעוטעוטה ונפתלת בין יש לאין, בין הנה־זה־בא לבין הנה־זה־כבר היה, רק אותו כעת חומקני אבוד מגע ופרצוף – הוא שלך, זה שאין לתפשו ברוּצוֹ, בעוד עודו – ואיך למַצות ממנו מה שאולי יש בו – את זה נטף־הטל שבו, אם אמנם נטף לו, אם אמנם כך הוא שאין לך רגע בלי נטף־טל־שהוא משלו – או על מה הבכי שמפסידים? או לא זה אלא על שאני מעולם לא נשקתי שפתיה של תמר – וזה אבוד לי, ושכל החלומות והתכניות… מה אני הולך ועושה עם עצמי כעת? אנה אני פונה? כמו רוח נושבת מתפרח הזמן. רק אובד, ואובד ואובד. ללכת? לשכב? לשבת? לבכות? לאן ללכת? מה לשכב, למה לבכות, מה אני עושה עם האוצר הגדול הזה שיש לי, שעת החיים שלי, שכולה שלי, שעל הפסדה מיללים, ושכל הזמן היא רק מתפחתת והולכת – הה, שונא את השעה הזאת! מי צריך אותה! שתמות לה. קחו והיחנקוּ בה, מי שרוצה. זרקו לכלבים. יושב וכוֹבר חול מכף אל כף. עד כלות השעה. שעה שלמה אשב ואשרטט קוים בעפר. או אולי אתחיל לזמר. אילו ידעתי לזמר ככה, שזה היה נשאר גם אחרי חדלי. אבל אני לא אחדל. ואותי שירים או קוים לא יוכלו למלא מקומי – רק שינויים בשדה, אלה שאני אעשה. משונה לשבת ולעשות חשבונות שאני אינני. תמיד ניצלתי וגם הפעם. אשב ואשיר סתם. להראות לעצמי. לכולם. לזמן. לאלוהים. שיר קטן. סתם. כלשהו. ל־ל־ל־לה! או אקום ואירק כנגד הרוח. או אשתוק. אילם כתוף נקוב. או אלך לחַרבּן בשדה (בשעת־החיים האחרונה!), או אשכב על הבטן, ואסיח אל כל מי שיטה אוזן, ואספר לו כל דבר, הכל־הכל, אמצא את עמיחי, שישמע, שיידע, שירשום לו ראשי־פרקים, ולא יישכח איך אהב רפי את תמר ועד כמה. לא מתבייש. שב ושמע הכל. שתדע. איך התחיל הדבר. אבל זה לא התחיל. זה היה תמיד, מאז היינו קטנים, עוד מן הגן, אולי. תמיד מצאה חן בעיני. בכל. וכל מה שהיה אחר־כך. (מה היה? לא היה כלום!) איך תמיד היתה נפלאה במינה. מיוחדת מכולם, מכולן. שיידע איך לא סיפרתי לה עד היום, ולמה נרתעתי תמיד. ואיך, אולי, לא היה זה בחכמה. אם כי קשה להניח שאינה יודעת מאליה. אפשר לא לדעת? איך בוערת לי בלב תמר אחת, הו, כמו נפט ברוח, תמיד הוגה בה, ולעתים מנסה לחשוב עליה ועלי ביחד, כאחד. איך היא מושלמת, כוללת בה כל מה שניתן לכלול ביפה, בעבודה ולאחר העבודה, בריקודים, ביום חמסין ולאור הירח, בערב־קיץ בחולצה דקה, ובצמות עליזות, ובחורף בסוודר הלבן שלה הסגור עד צואר, ובצמה על ערפה ובלחייה המלוהטות, כולה יופי ועדנה, כל־כך שאולי דווקא טוב שהיום אתה נגמר וייחסך לך, ברנש צעיר, גס־ידיים ומנומש, צער אִי־השגתה ההחלטי, המדכא עד עפר, הסותם לך ומחשיך את העולם. אם כי, אם כי, מי יודע, למה לאמור כך, מי־יודע, אני כל־כך אוהב אותה ש… והיא גם לא תדע. ואיש לא יסַפּר לה. ומכל אהבתי – לא תישאר אפילו סריטה באויר – כלה ונמוגה כעשן הסיגריה. מה אני עושה? לאן אני פונה? הנה אני מחזיק בידי את השעה שלי. מוטלת בכפי כצפור שבויה. לבה הקטן תוק־תוק־תוק. מקיף אותה בכפותי, סוגר עליה, תוהה מקרוב על בת המרחקים. חש פרכוסיה, את התנשמותה לפרוח, את נרגשותה, מקרב מַקוֹרה אל פי, נושם אליה בחום פי שלי, לוטף באגב אצבע את פלומתה, את נוצותיה העדינות, נוצות המעוף, את צבעיה, צבעי ראוָתה מעל אמירים גבוהים, משׁוֹשׁ חתן, מקיף בכפי את הוייתה, שתמוה מאד אם היא־היא זו אשר לה באמת הציוצים המזמרים, מתוך עצם התכלת הפתוחה, הרוגשת אל אוירה שלה אל זה אשר תמיד הוא אי־שם ולעולם אינו יכול להיות כאן, ולעולם מה שבסגוֹר ידיך אינו זה האמיתי שבשמים, ובכן? במה התחלתי, כשהלכתי אחר הצפור השבויה? מילא. אל מי אני הולך לאמור לו בוא נהיה חברים בטרם איננו עוד? מכל ימינו לא מונו לנו אלא אלה הרגעים בלבד. זה הבטוח. הוַדאי. השאר ספק פורח. רגעים חרוצים. נורא. בוא נהיה חברים בכל שאפשר שחברים יהיו חברים זה לזה. אני לך, אתה לי, אני אותך, אתה אותי, לא יודע מה, בלב פתוח לגמרי, כל עוד לאֵל ידינו, בטרם החשיך, בטרם הפכנו חורבות שוממות, לא־כלום מרקיב בשדה. הכל הולך לשקוע. המים גוֹאים. הארץ מוצפת. על סלע אחרון. עוד רגעים ספורים. אינכם חשים בזה? רק אני? לא כואב לכם הזמן המוחמץ שלא יהיה עוד, שיִתם עד תומו? – בואו נהיה חברים בטרם אין, על סף הרגע האחרון… אוח, מה, מה אני, מה אִתי, למה, הכל, זה, פה, למה, מה

* * *

הג’יפּ של צביקו בושש לחזור, עד דאגה. הכל רותח ואלף פרטים צריכים סידור וזה איננו נראה גם באופק. שייקה כבר שידר תשדורות דחופות. וצביקו פקעה סבלנותו מהלוך הלום ואילך, וירד עד קבוצת הסלעים למטה, לקצר את הדרך, וירדו עמו לשלחו גידי וזאביק, ועוד כמה בחורים שביקשו לאמור דברים ולשמוע דברים ולהתאבק בעפר גדולים. אבל במקום דברי־חכמה, שותקים הכל, ממצמצים עיניהם כנגד הרוח המאובקת והשמש העכורה, ועוד מעט יתחילו לקלוע אבנים בקופסה קטנה מוטלת שוממה ומעוקמת מלפנים. רובצים דומם ומעיינים בעלעול רץ ובא, מרקיד כל חוליות גווֹ השפיפוני, חוליה־חוליה לבדה, ומנסה ביגיעת שיכור לצרפם לכרכור אחד, מתוך דידוּי מוקיוני סחרחר, רגע מט לנפול, כנרדף לפניו, ורגע הלוּם להתמוטט לאחוריו, ואחר־כך הוא מגיע עד כאן וכונף באגב שוליו את החבורה, נופח בהם נשימת מדבר יבש ונס במַשק חרולים שבויים וקני־קש בודדים מעורבלים בלא חמדה, ורגע שלם צריך להתנער ולעטש ולחרף ולקלל, לאחר חמידת־לצון זו. לבסוף מציע צביקו לכל לחזור על עקביהם, איש למעשהו, ולהכין הכנות מי־יודע־מה, חבל שיבזבזו, מתוך ידידות, את הזמן המבוטל בצורה כה מבישה, אם לא נפשעת, – הוא ימתין לבדו ושני בחוריו־מלוויו עמו. ונראים דבריו, דברי הגיון וטעם, אפס כי אין איש מתרומם לקום, נשארים יושבים. עוד קצת משהו, כביכול, צריך בכל־זאת להיאמר, להיסכם, להינסח, או מה. ממעכים ברגל את הסיגריות שהגיעו עד תומן. אחד פלוני נשמטת ממנו אנחה. כלה כוחו מיחל עוד. וצריך שמישהו יפתח ויתחיל, יהיה לפה לאנשים. מי ידבר? הו, שטות. מי ידבר לנו ומה יאמר. מה אפשר לומר. בכלל: מה תושענה אמירות. איש לא יאמר דבר. לא שום דבר אחר אלא נשב ונשחק באבנים קטנות, או נפרק רגב עפר עד הישחקוֹ בין האצבעות. אין שום טעם להזכיר כעת מיני ‘ואַל תשכח לשלוח’ שהם. דקדוקי־עניוּת, נישאים עם הרוח, בין אם יניע צביקו הן דומם בין אם רק יתעטף בעשן נסחף לאחור. וכן גם כל אותן סברות שסוברים, ניחושים שמנחשים, אם אמנם תבוא ההתקפה עד חשכה, או אם מסתבר יותר, כי יבקשו הללו לצאת הפעם מתוגברים ומעוצמים, ובתכסיס חדש, וידחו על־כן בואם למחר עם שחר. ויש מי שמאַשר חשבונות, אם גם לנו משוריינים, ועד הבוקר יהיו כאן – אז אולי מצבנו לא כל־כך רע? מה? אללה הוא אַכּבּר! – ויש שואלים אם לא טוב שיישארו שני הפיאטים אצל זאביק למטה, שכּן זה המקום המועד לפריצת שריון? אם לא מוטב היה אילו היתה גם לגידי בֶּזָה אחת לתנופת אש של ממש; ולמה שלא תוצבנה שתי מרגמות שלושה אֵי־בזה לימין המשלט – לסיוע מקרוב וליתר שליטה בגיזרה; נוסף על הבכיות הממוגמגות, הנושנות, על הספקת־אוכל תקינה, שלא יצטרכו להתנות כל ארוחה בבואה של מכונית אספקה; ושמא טלפון בין המשלטִים, עד מתי ירוצו רצים הפקר לפגזים ולצליפה – שירשוֹם, ירשום־נא צביקו הכל בפנקסו, שלא ישכח. ולבסוף, מכל זה, נשארת לך אבן מעיקה בקרביך. לוּ היית אמיץ יותר היית אולי נוטל את צביקו בדש חולצתו, או תופש מבט עיניו – שיאמר בפשטות, כחבר אל חבר, בלי שום כוונות־עידוד, מה הוא חושב? נוּכל? ייגמר לטובה? או שמא… צביקו, האם לא חסר לך מישהו לסייע בכלום, שם, במערב, בעורף, בבסיס, לא צריך לך מישהו? הנה אני לפניך – הבט בי והיזכר, הנה אני נכון לקפוץ עמך בג’יפּ שיבוא, מתוך נחיצוּת לגופה, לעבודה בעורף, אי־מה, לצורך הענינים ולטובת הארץ, שמא… הה, הביטו! הנהו, כבר הוא בא, הג’יפּ. הכל קמים. נורא צריך לא להיות משהו. ונורא צריך שכלום לא ישתנה. אַל תסע, צביקו. אַל תשאיר אותנו. אנחנו נורא קטנים ועייפים וחלשים. צריך שיהיה כאן מישהו, אחד שאפשר לסמוך עליו. בחייך, אַל תסע. נוציא את האויר מן הצמיגים, ואַל תסע. כל עוד אתה כאן מתעכבת ההכרעה, ואינה נופלת. הישאֵר עמנו. הו, הם לא יבואו מחר. אין אשליות. הם יבואו מיד. בעוד רבע שעה. רק תסע והם יבואו. ואנחנו נשכב מולם. זה הכל. כפי שאנחנו, כפי שכאן. כפי שזה. – ‘אז ככה – אומר צביקו, וסוקר את הכל בחיוך מעודד – הכל יהיה טוב’ שהוא הבטחה מפורשת לעשות ולזכור הכל, לארגן ולסדר ולטפל, ולא להפיל דבר ארצה. קובצ’יק, נהג הג’יפּ, מחרף בגילוי־עריות ומסַפּר למה איחר. מעשה בפגזי־תותחים, שתפשו אותו והכריחוהו להעביר, מאלה שהגיעו בליל אמש, ונשלחו בטעות למקום אחד עד שביררו ותפשו מה, ותפשו וגייסו אותו בעל־כרחו לנסוע פה ושם – לא הועילו לו לא טענות ולא מענות. הציעו לו לבחור בין נסיעה למכּוֹת, או שמשליכים אותו ומלבישים נהג אחר על ההגה. וזהו. אמר, ושלָה סיגריה מחפיסה נכרית, חפיסת־ צבעונין שעיעה, והצית גפרור מקופסה נכרית, והעלה עשן זר, מתקתק, מרחקי, ונתן עיניו בצביקו. טוב. ובכן מה? השעה שלוש. השמים אפורים, רוח מנשבת. הג’יפּ פונה כנגדה. יגיד מלה אלינו בטרם יסע? לא. איש לא יגיד. הג’יפּ נעקר וזז. מיד הוטח אבק לאחור, חבש בצניפו את הכל, ואם גם הניע צביקו ידו – לא נדע. הגורל שהיה מתעיין בספקנות עד עתה לכאן ולכאן, נחרץ כנראה. חששות סתומים הופכים וַדָאות. אין עוד כלום, אלא להתחיב ידיים לכיסים, להשקיט ראש בין הכתפיים, ולהשתרך ולחזור, נוכח צלך הנטוי ולוחך לפניו את הקוצים ואת הסלעים, על־פני קמר הגבעה עד הבקתות. וזה הדבר.

רוח מנשבת עוטה את הבקתות. הרבוצים בצלן מתנערים מעפר לשאול: מה אמר צביקו? כאילו חוב היה חב להם הלה, דיבור של חידוש או פתרון. – ‘הוא אמר: – – –’ משליך להם דויד ניבול חריף, ומחזקו במַחוה־יד, פטור מכל תרגום או פירוש. עד כדי שהללו נעלבים: ‘הו, אתה, כך וכך – לא שואלים אותך!׳ ורוטנים לעומתו, ומקדירים עפעפים ומתכרכמים, כאילו חמס תוחלתם הצנועה. למי לב כעת להאזין לגידי ולגבב טענותיו הצרורות: מכושים, חציבה, העמקה, כיסוי, תעלות־קישור ועוד ועוד. השתגעת? גידי, אנחנו? ימח־שמם, שיחפרו אלה שיישבו בהן, מן הלילה ואילך. – משיבים לו בלא ריתוי על כל טענותיו, ובקיצור נמרץ. – אתם תשבו בהן! – מתוַכּח גידי ויכוח אבוד. – חייל יושב שעה ומכין כאילו יישב שנה. מפתגם להם דברי־טעם, אשר לא כראוי לאמיתם מתקבלים באדישות גמורה: הם, ולא אנחנו. אנחנו גמרנו. עשינו די. אנחנו רק נשב ונביט בשעון ובשמש: מתי חושך. בחמש וחצי, היא שוקעת, לא? באופן שחמת גידי, מסיבה זו או אחרת, צולחת כעת, וצרידותו משתנה לפשוט צעקות לא יפות, ורוב רעש וחרפות. אבל כל רעשיו נשאה הרוח. אַל תצעק, גידי. אַל תתרגש, חבל עליך. מה בוער לך. שב, תנוח. נשב כולנו עוד קצת, ואחר־כך נתחיל לחפור. יִרפה החום. ננשום נשימה. נתחזק על שבתנו. אומרים לו. נהיה עוד קצת ביחד. כולנו עייפים. אתה אינך עייף? בחייך! אבל גידי עומד על שלו בחירוף־נפש, ולבסוף מתרצים לו, ובעצלתים. ריקים מכל חפץ, קמים אחדים להחליף את יושבי השוחות. אלה הולכים ואלה באים. ועובדיה בא בשיעול קורע־חזה. נדמה לו, הוא אומר, שיש לו חום. מילא, יבושם לו. אין שוֹעה אליו. עסקו הפרטי. שיתעטף לו בשמיכות, וימצא לו מקום מחופה משמש ומרוח וייאלם שם דום. בא יוחאי־של־בתיה ומסַפּר, לא ברור למי, כי שם, לעזאזל, נוסעים כל הזמן, הלוך ושוב, כל הזמן ענני־אבק שמנים עולים השמימה. השד יקח אותם: תכונה לא פוסקת. והולך וגומע מן הג’ריקן. מנטף על צוארו וחזהו החלקים עד ערטילוּת ובושה, עד שדדי אחותו מיד בשלים מאד בדמיון, ותר לו אחד כלבבו, לשבת עמו, לארח לו חברה, שיג ושיח. וחיים בא, מפלבל עיניו מתנומה שהקיצוהו לא בטובתו, ומה היתה החכמה להעירו כשהוא ישן – פֶטר רטינה שלמלוּמה פוחת מהר כשמוצא לו את נחום רעהו כנפשו, מיושב דבוק אל כותל הבקתה, ובא אצלו כאל חיק אוֹמנתוֹ, להשתרע מחדש, ולהניח ראשו על ירכו באמונה אוֹמן, עוצם⁶ עיניו, מיטיב תושבתו בעפר, מסדר שתי ידיו בטוב על כרסו ושלום לו. רק גואל המג’נוּן אינו מתנחל ולא מוצא לו מרגוע, לא לשבת ולא לעמוד, רגלו זו פה ורגלו זו שם, וגם ידיו מהופכות אשה מרעותה, וראשו נלבט לכל רוח, קולט מלה כאן מלה כאן, פולט כנגדם מלים לא קשורות, סובב־סובב כחיה במצוֹד. שוכבים אפרקדן ומעיינים בשמים, באין טוב מאלה לעיין בו. וגם השמים אינם אלא איבוך אפור, ים רחוק וזר. מוטלים כגזעים כרותים. ואחר־כך תופשים בחצי אוזן שיח קובי עם גידי בעסקי מוקשים, מאלה שצריך עוד להניח בלילה לרוחב השלוחה, ממול המשלט ה’קדמי’ מוקשי־נעל ו’פרפרים'; ועוד, כדאי מאד, לצאת ולהרחיק שלושה קילומטר, תריסר מונ"רים, שנַיִם־שלושה בחורים, הוא ושני צועריו – והענין יבוצע. שומעים ולא מתפלאים על כלום. אבל כשגידי מתפהק, כתום דברי קובי, בהיסח־הדעת, ונושא עיניו השמימה אגב־כך, אלה המעורפלים רדיד צעוּף מעל רדיד נשוּב, ושף ידיו המחוספסות זו בזו ופולט: תראה איזה מין שמים! צפה תמיהת־חרדה בלב – וגם קובי מותח ומגביה צוארו ועיניו לראות בפתיעה מה הדבר שם, ומשוטטן בפליאה, וגם כמה אחרים מתעוררים בשל כך ופוקחים לחפש ולמצוא מה קרה בשמים, לא בלי חשד שהוא, ורק גידי גופו נמשך כתפיו כמתנצל, ומגחך גיחוך טפלולי, לא שייך לא לצעקות ולא לחפירת שוחות, ולא לשום היערכות לקרב, אלא מתחַכּך באותו גוש אטום שעל ראשו המצומר, ומסיח כממתיק סוד אל קובי – כשהייתי קטן, היתה אמא מבשלת דייסה מתוך קופסה שמצויר עליה ברנש מתולתל אוחז קופסה שמצויר עליה אותו ברנש מתולתל אוחז קופסה שמצויר עליה אותו ברנש אוחז קופסה ובה שוב אותו ברנש והקופסה בידו, ובזו שוב, זה בתוך זה, עד שהם נעשים קטנים שלא ניתן להבחין עוד, והייתי מאמץ כל כוחי לראות עד היכן יקטן אחרון הברנשים המחזיקים קופסה, ואם גם בקטן שבכולם עוד מצויר בו ברנש קטן יותר מחזיק קופסה, ואם, אלוהים אדירים, יהיה פעם, יכול להיות פעם, אחרון האחרונים, שאין אחריו עוד שום ברנש מחזיק קופסה שבידו קופסה ובה ברנש מחזיק קופסה, הה, שמעת מימיך? – כזֹה וכזֶה גילגל גידי אל קובי, בגיחוך של המתקת־סוד, עד כי קובי נאלץ להמהם אליו ‘מ־כן…’ ממושך ולא בלתי־מופלא, בלא דעת מה יאמר עוד. אבל גידי אינו ממתין, אלא מושך ואוזר מכנסיו הצונחים, אלה החומים ומתולמים, ובלא הוסף דבר פונה אל קדמת השוחות לראות מה מתחדש בעולם. ואילו צ’יבי נותן אז קולו, אל מול אותם השמים, בשכבו אפרקדן וידיו מתקרעות לצדדים בהתמודדות, ובגעיית שור עקוד, בשיר: הו – טוּלה־טוּלה־טוּלה, למוזג בקבוק אחד, לאורח שנַיִם! – שהוא ספק שלהי פיהוק אדיר, ספק יללת־תן בליל־ירח, ומסיים במיני הברות מנושמות שספק הן גידופים, ספק קריאה לאלוהים: ‘אח־יה־רב, יה־רב, יה־רב, ילען דין־דין־דין־דינכּוּם!’ – אמוֹר ושנה ושלש וחדל. אך בטרם יחדל, עוד הוסיף ונטל אבן קטנה, והטילה בגויית שאול המפוגרת, ולובש פני תם עיצם עיניו כמת. וגויית שאול המפוגרת, הכבושה זה כמה ראשה ורובה אל הקרקע, והיתה משוטחה על כרסה ואחוריה אל כולם, בלא חפץ לא לראות ולא לשמוע ולא לדעת, במנותק מכל וכל, ובאיבה אוכלת ומאכלת אין־אש, אל כל זה שיש ואל לא־יודע מה עוד – הגביה ערפו בעיניים מואדמות: – ‘מי זה החמור?’ בנבחה חרוקה, וחזר ונפל על אַפּיו, לחוץ באיבתו. – ‘תפסיקו ותנו לישון!’ מתחנן חיים אל הכלל, מעל ירכו של נחום, שהתלבט ושינה ישיבתו התמוכה בקיר. ‘תישן תישן,’ אומר לו הלה, וליטף באגב טלף את קיווציו המפושטים של זה. זבובים פוזזים. גואל מתלבט כבכלוב. גלי־גליוֹנת, בוער לי אליך, תצעקי שגם אַת אלי. יהו־הו! הו־הו! יהו־הו־הו! – ‘מה יש?’ מיבּב חיים תחנונים. ‘כלום. תישן.’ אומר לו נחום. לעזאזל, סַפּחת. תן להרהר קצת בגליה. מתחשק לי אליה נורא. כעת, באמצע היום. בעולם הזה הפתוח. הה, כל מיני שכאלה יחפשו להם משכבים בין קירות, במסוגר, במוחשך, בלחישות – ואנחנו, חבּוּבּה, נצא לשדה, והשמש בשמים. כן. מתחת השמים, מתחת השמש, על האדמה, בין הזבובים והחרגולים, והעשבים, בתוך העולם היפה. לעזאזל, בעשב המעוך, מעוך אמעך לך ודוש אדוש את כל העשבים, בכפות־ידי אטאטא את החצצים, שלא ידקירו בבשרך, אפנה לנו ערש רעננה, ותחייכי אלי, בגומות־החן, בלחיים בוערות, בבושה ובחשש אם לא יתפשו אותנו, אם אין עין מציצה – שתיכוֶה לה – ואני אחבק אותך, ואמשוך אותך, ועל העשב, אצל כרם גימל, שם אין איש בא, תמיד עשבים גבוהים, תמיד צפרים בארנים שמאחור. תמיד קרירוּת נעימה, אבל לא נדע על זה הרבה, לא נדע כלום, ורק נהיה עסוקים בוערים זה בזה, ורק. והם עלינו מלמעלה יצייצו ויציצו, לא יתרגשו מכלום, כמו שאנחנו כשמביטים בהם איך זה קופץ על זו ומגפף אותה בכנפיו ונצמד, ימח שמן הצפרים, ולנו יהיה טוב, רק טוב, נורא טוב, משגע טוב, שורף – גלי־גליוֹנת שלי – סרפּד אַת לי בלב. – ‘אי־אפשר אתך.’ מילל חיים בזעף ומתיק ראשו מעל ירכו של נחום, ומוליכו ומניחו ארצה, כמי שמעניש אותך בזה. – ‘לא צריך,’ מעקם עליו נחום ומתהפך על צדו בהתנשמות משוכה. – י־חביבי, כמה שנמאס עלי כל זה. כמה שאין עוד סבלנות לשום כלום. – ‘לעזאזל, נמאס!’ קם וצעק עתה דויד, קוסס בסריטת זרועו, מעל־פני כל המשלט, בלי חוס לא על ישנים ולא על חולמים בהקיץ, ובכל כוחו ובאגרופים, באבי־אביו ובאם־אמו, ממעל ומתחת ומכל צד, ולכל הרוחות, ובגידוף של ניבול שכזה, שהאדמה ושמי־השמים היו מסמיקים מפניו, לולא הרוח הזעפנית, המושכת ומוחה הכל בסחיפה, נצורת־לב ואצה עיקשת לתכלית שלא מזה, ולא לנו ולמרחקים לא ידועים.

קלח שוּמר ממורטט מתנדנד ברוח אצל השוחה, חג לו כאילו עודו צומח, והוא נבוב כולו, שדוף ושעיע כמקל ממורט. לא נותרו לתפרחתו אלא קרנות סוככונים מדולדלים ויבשושיים, כחטרי מטריה ישנה שנסתחף אריגה, והסתיו נאחז ומתיבּב בהם ובבדידותו, בטלטוליו הכנועים אין־חמדה, בלא־איכפת שלו הנואש מטוב, נע כנוֹע זונה בלה. לעזאזל הרוח הזאת. עודד קם ממרבּצוֹ. לא צריך לעשות מזה עסק. גם לא ברור אם באמת פגעת בו. כל הסיפורים האלה על מלחמות ועל גבורות. מתים והכל נגמר. פעם הוא ופעם אני. ולא להיות נטפל לעצמי. אני הולך אל גידי. וגידי עדיין יושב על תלולית של שוחה ומשקיף – גידי? בא עודד ומתחַנחן אצלו. – ‘אה?’ – ‘לא־כלום.’ אומר עודד ומתישב אצלו במאור־פנים. אגב, הרי הוא, עודד, אחד שלא שייך כאן לשום מסגרת – אין לו שוחה, אין לו תפקיד, ומה עליו לעשות? אבל גידי דעתו פזורה עליו, עיניו באבקי האויב, הנכנפים כנוֹף והיסחף, כל מעייניו בחבלי ההיערכוּת לבוּטת־הרוח שמעֵבר לגבעה. אחר־כך מצביע גידי באגב אגודל לאחוריו – ‘שם – הוא פולט – בכיפת השיך,’ שנראה מתחילה כסתם חכמה, או דברי־הזיה, או גם כהשתמטות עולבת אהבת־רֵעַ, אך מיד, בסקירה שניה, נשמע כרעיון נבון מעיקרו, אם לזכור את עבי הקירות הקמורים, ואם לקעקע אבן אחת מקיר, ולהבעות בו כּוַת־ יריה – עד כדי שעודד עוקר מיד ללכת אל הבקתה חבוּשת־הכיפה, לרחרחה ולתהות על קנקנה. וגידי מצמצם עיניו הקטנות, כנגד הרוח והשמש המשפילה לשמאלו, וחוזר לחקור את השטח המנושב, בלקקו מדי פעם שפתיו המרופטות. קשה להבחין בתוך האבק מה משוריין, מה מכונית, ומה אינו אלא פקע אבק של כלום, וכמה הם, ומי בעקבותיהם. אבל נקל לראות כי הכל נערך לזנוק. כעת הרגע לתתֵחַ עליהם בתותחים שלנו, ולשבש עליהם. אה, אילו רק ידעו אלה איך אנחנו באמת. גידי מקוסס צפורן זרתו. אבק גחוּן שוטף ברוח. אוסף הכל, מליט ונחפז. רק הגבעות מרחוק נַייחות וחמות כחלום. כמו אלה של לילָךְ. אח, מיבשת לי את הגרון. מפוצצת לי את הסבלנות. חבל לחשוב על כלום. נעשה לא־אני. הו, לעצום עיניים ולעשותה שלי. רק שלי. חמולה בידי כולה ושלי. אלוהים, דעתי מתבלעת עלי. גידי קם ונודד לאורך השוחות. באחרונה, זו שאצל הבקתה הקטנה, יושב שעוּן עמיחי, למטה – רפי. שותקים אל עצמם וביניהם. להגיד לו מלה? לא. מלה למלה, וזה יסתבך. לעבור הלאה, בטרם אתחרט אם אתחיל. אסור כעת. – ‘מְ –…עמיחי?’ – ‘אה?’ – כלום, אומר גידי, רק רצה לדעת אם כל מה שצריך מוכן אצלו, אם הזמין הכל. כן, הכל. מה עוד? לא. – ‘איזו רוח?’ – ‘אדירה. חושב שיתחיל דבר?’. – ‘השד יודע אותם.’ – ‘שורצים ושורצים בלי סוף.’ – ‘ימח־שמם. עוד מעט ארבע.’ כן. מה עוד. – ‘מה אמרת?’ – ‘אני? לא אמרתי.’ – ‘ה, חשבתי.’ – ‘לא.’ – אין ברירה. אני אוהב את לילך שלך. רוצה אותה לי. בוער לי אליה. לוּ רק ידעת. גידי עוקר עצמו, יוצא ורץ הלאה, להתערב, להתעסק, להיבלע. – ‘מה הוא רץ ככה, גידי?’ – אבל רפי נרדם כנראה. אולי סתם אין לו חשק. מילא. ארבע. מי יגיע קודם אל החשכה: ההכנות או המלחמה? הו, ונסע לנו. נתרחץ. מים חמים. הרבה־הרבה סבון. את הכל. ובגדים נקיים, קרירים, ולהתגלח. לא תוכלי לתאר לעצמך איך היינו כאן מזוהמים. זיעה ואבק וחול ואוכל, וזבל, ושמן, ושומן, ומה לא, ולא החלפנו שלושה או כמה שבועות, בושה לסַפּר. לא תאמיני, לא תרצי לשמוע. אַת הנקיה, הריחניה, המגוהצת. זוכר את החולצה שלך, המעוגלה מכתף אל כתף, מחשוף עור לבן, שישי, נושם מעל צלעות הבריח המסתמנות קלות, ועושות מראיתך יותר קרובה, כאילו: אנושית יותר, פחות אלילית אולי, וגומת־הגרון פועמת שקופות. מה אתה יודע. הלא זה. כפרח־שדה תם. או כמו… כמו דרך עולה, כמו שער פתוח אל, יותר מזה, כמו ככה שממלא את העולם, ומעשיר אותו. פלא הוא שמתחשק לשקע ראש פה, על חלקת־הצואר הזו? צחות העור הקריר, גבהי העירום המתגבּע פה קרוב ויורד אלי רוֹך, הפשוט, לא יודע לומר, ומחניק לי את הנשימה. וגולש ונבלע אל צל יצורי הרוך, ומיתאר הקו הקמור, המעוגל, המושלם כקו רכס האופק, מירפד הרוך החם ותמים, קטיפת־הלטף הזו, לא יודע לומר. מלים יכולות להרוס הכל, לשוות גסוּת או תאותנוּת זוללנית – למה שהוא רק יפה ומופלא ומפעים לך הכל. זוכר את הפעם ההיא – פתאום תם לבך והוא היה גלוי. רך וענוג, ומואר ישר מלפניו, ולא היה מוצל משום צד, עד שקשה היה לחוש, בכהרף ראשון בבליטותו, בגָבהוֹ, ברוּמוֹ אליך, אלא רק כותרת הוַרדיוּת העידה, והבהירה, להבטה השניה, כי הוא־הוא, כולו, במלואו, בעיגולו המרהיב, אבל כבר כל דמך נשאב מתוכך, ותקף אותך, כל מיתריך נפרטו, צליל ענה ממעמקיך, חדוה מסעירה שכזו, עירום, לבן נבצר שבהישג־היד, כאילו, ומתיקות צורתוֹ השלמה, המעוגלה סביב, ההבטחה הגנוזה שבו, צחוּתוֹ, הו צחותו, גיבּועו הקל, הנכמר, והלחוּת שבעיניה, כשנשאת פתאום אליה את לבך הבוער, והבטת אל עיניה, קצת סקרניות קצת מעולפות, לא יודע מה, האושר הליטופי, טהרתו, היותו האמיתית והלא־נתפשת, שאין קו להקיפו, אלא ברמז מעגל, בהד צל, בריחוף כמעט, ערטיל כולו אליך, ממיש אף שלא יאומן, כל הזמן אינך יכול להאמין, זוֹהֵר ניבט אליך כליל צניעות, אף כי חשוף וגלוי, זך ומגוּבּע להקיף, ואָחיו עמו, רוכן באותה רכינה אצילה, בקשת קעורה מן הצואר ומטה, הולכת ומתקמרת בריתמוס נקי, שאין נקי ממנו, קל ואחד, עד רומה והתכדרה מיד, מלוא כבדה הענבי, ובכתם הורוד, עם הכפתור הקשוב, הרגש, הנזקף (ואולי היה קצת קר לה) יצורים טהורים וגמוּרי־תואר, כמיתאר גבעות רחוקות לשלמוּת, כאותם עננים גדושים, הו, מה, אותה שקיפות צחה, לבנה, זכה, להקיפם, ללטפם, להחניף להם (אסור! לא תגע – אבל אולי היא מחכה?), אלה ששמש לא שזפתם מעודם, ואתה זכית בהם, הגנוזים לכולם, צנועים בצחוּתם, ולך הם ניתנים, לא ברא אלוהים עוד כמותם לפיוט, ורק אליך נתגלו מאז נבראו, התגלות מסחררת כבשׂורה, כהלם, וכרנן יין… הו, כדמות כל הטוב האפשרי שאדם יכול לאחל לו, לפלל לו, אם לא למעלה מזה… ואחר־כך הה, די – – נוגה מאור־הפנים. תִתה עצמה מאהבה, ממה שיש בין שניכם, ועיניה המחייכות, קצת אורבות לך, קצת תוגות אולי, משום־מה, והחיבה הזו שלה, הלא־אמהית, האחרת, הנשית, הנערתית, המסורה, המיוחדת לה, המופנה אליך, וניצוץ העין שלה, עם משהו מתגרה, אולי מפתה יותר משהעלתה בדעתה, הלחוּת המַזהרת שבלובן עיניה, שפתיה, וגם משהו, שוב, דומה לחיקוק של תוגה, בחיוך קו שפתיה מזה (למה? אשמתי? אני?), הו ריגשת הלב הגוֹוע. ללא יכולת דבר מלה, זולת אולי, חבּיבּלה, חבּיבּלה שלי, שלא מדעת. קרבתה. בּשׂמה. ריחה. בריאותה. דקוּת גבעולוּתה. היותה אני־שלי שאיננו אני. בת־זוג. גמישותה. חיוך שיניה, רצונה הטוב, היותה נפעמת ולא בּוֹשה ברגשותיה, חסד הרגע, האנחנו, השנינו יחד, האני־ואַת יחדיו, ההוויה ההולמת, מצד אחד פשוט כל־כך שאין פשוט ממנו, הושט ידך וגע, ומצד שני לא יאומן, לא יכול להיות, נבצר כלבנת־הספּיר, רחוק מהיות ממש. אשה שלי. אשתי הנפלאה, הנערצה, תשוקתי שלי, חשמלי שלי, המקפיץ אותי, מלוא רוחב זרועות, מלוא רוחב עולם, יותר מזה, הרבה יותר, פי כמה יותר, כולי אני. כולי אליך, אוהב, אוהב, לילָך אילו רק – –, – ‘הבט, תראה שם!’ אמר פתאום רפי מתוך השוחה והצביע למעלה, גבוה, לשמים. נבהל נשא עמיחי עיניו, ואולי מסמיק. שני נצים רחפו מעל הרוח. בכנפיים מלאות ופרושות, עקודי שחור־לבן על בטנם. מעוֹגים־מעוֹגים, זה סביב זה. המשך ודאֹה הגבּה ודאֹה. – ‘נפלא, לא?’ סח רפי. ‘נפלא.’ – השיב עמיחי כלאחר־פה. הפשילו צואר והלכו אִתם. שקטים־שקטים צפו על־גב הרוח. אלוהים יודע. געגועים כרוח. מה הם אלה שם – בני אהבה שמימית, או נבלת פגר שוכב נתגלתה להם על הארץ?… –

פרק שלושים וארבעה

בשעה ארבע נפתחו ארובות השמים. פתאום ולפתע נפלה אש, זלעפי פֶּצֶץ, בבת־אחת, מהומת שרקה צפופה. סוּפה מקרקרת, נוחרת, האדמה נתרתעה בנאקה, זנבות־אש מצריחים התנפְּלו ארצה בזעקה, הושפכו בזרועות מונפות, בשׂיער פּרוע, כל מה שהיה עד כה לא היה אלא צרצור דל, זְרוּד מקל־ילדים על גדר־סורגים. כל שהיה עד הנה נתרטש, נתבקע, ההוויה ההימה והמתה, נתפחסה מחי קבלם, צרחה מרוצצת ומפוצפצת, יללה מהולם כתישה, נשפה־נשתנקה מאין אויר, הִצְויחה בין אש לאש אל תוך דחס העשן הנעוה – לקום, לרוץ אל השוחות! איך? מי ירוץ? תולעים טמונות עפר. הכל הלום, קשור שיתוק. רק ריח שריפה, ריח עוקץ ושומם, וגל בחילה. רעם הודף רעם, געש רעמים, והוֹמֶם סַנוורים אל ריק פעור, צלול והומה. ריקוּת מעים. חלש כמו זבוב. חם, חם כל־כך. לא־טוב. כל החולשה, הגועל, אבדן העשתונות, אחזו גרגרתך, רק עוד מספיקים לדעת בבירור כי זה הסוף, חסל. הדבר הנורא שעוד לא היה כמותו, הנה בא. ופתאום הכה דבר על גג הבקתה, ומשהו עמום, כבוש, דחוס, נשתהק לרווחה, ונשמעה מפולת־אבנים, מדרדרת וניגרת בנחת ובהתמדה, כמֶשך דבש, דבר־מה נורא – אימה, ונדחקים ונדחקים לעפר להימלט. העוד עודך? (חכם אחד שבקרבך מתחיל מוכיח: אמרתי! אמרתי! כל הזמן אמרתי!) אין מעֵז להגביה. נושמים חול. נושף ומפרפר. לכוּד, תפוּס. סינוק אחד – ואינך. ואולי זה כבר היה, וכבר אינך. לא, כי אתה מתחיל כעת מחטט בזכרון – האם הפגזים נפלו ראשונים, או צרורות המכונות היו הראשונים. בנחיצוּת כאילו חשובה הקביעה המדויקת. הו, מה. צועקים? כבר צועקים? מי צועק? צד לו כבר המנוּול אחד ושיפך חייו ארצה? צעקות מציקות, מעל ההמולה, מתערבות בשכיבתך, בהמומך, לשוא תתעוות שלא לשמוע, לא לראות, לא להיות על דרכן – גם אתה תצעק בעוד רגע. אבל גידי קופץ עתה. יש גידי פה. על רגליו קפץ, מצא את רגליו, את עצמו, מתוך התדהמה, ואת קולו, והוא כבר צועק, גם הוא צועק, קומו, והוא צועק, לעזאזל, קומו, צועק ורץ אנה ואנה – בקפיצה, קומו, רוצו, כולם, לשוחות, קומו! חת־שתים, מהר! – הוא צועק – לעזאזל! – בוֹטש בפחדים, בועט בשיתוק, מנסים לקשוב (הלז שבפנים צועק נוראות!…) – קומו, קומו, רוצו, וקמים, ומוצאים ידיים ורגליים, הלב כתוֹף־פרא, מזנקים לפנים, אל התהום, ורצים, רצים, לפנים, ישר אל מול השטן, אל מעֵבר לחיסוי הבקתה. בעקיפה לכאן ולכאן, אל העולם המנשף מוּלך, הבוער, המצליף בשוט טירופין, אל תוך הזוָעה, אל לועה, כרץ להציל בתוך הבית הלוהב אש, מוטח כולך ובדהרה ובזניקת לא־אנוש, וכבר בשוחה, הה, פנימה (למה לא העמקת עוד!), כבר בפנים. אוסף נשימתך, אבריך, כולך, בולע־בולע, שטוף־זיעה, מעוּפר פנימה, ובפה פעור חוטף אויר, מנוחר, מחונק. ולשכב עתה, ולהידחק, לזחול פנימה, מתחת לכיסוי, לארבעותיך, כגוּר־חתולים רופס, רטוב, כקודם היות האדם. אבל מי צועק שם? גידי צועק עדיין. הכינו הכל! המקלעים! ועוד צועק. לא שומעים מה. קולו חרוך, וחנוק ולרוח. הרעם מוחק, רעם הרסני – מושפך וקובר הכל תחתיו. (נלכד מי במפולת הבקתה? או… אלוהים… עמיחי? מי שם היה בבקתה?) חטוֹף ונשוֹם, חטוֹף ונשום. בלע אויר, לעס אויר, אכול אויר, היחנק מאֵין אויר. אבק דחוס. מהות אבוקה ולא אויר לנשימה. הכל רועם. פה זה הכה. ממש פה. נתחרשת. נתהממת. הכל צולל בתוך תוהו ריצודים בוערים. שריקות סורטות. מטחי קליעים. הרתק וטרוֹק. בטרטוף שדים.

שכבתה העליונה של האדמה נתפרמה, זורתה, נתגעשה, נתערבלה במעוף. קלח אותו סוכך, שוּמר או כלך, מתבהר לרגע, מרטט על עמדו בטרם יכוסה ויאבד. ושוב תוטח בקרקע מכה קהה ואור בן־הרף, סומא לובן, והרעם הודף מעליו הכל בציוחַת צרובים, בילל נכוים, ובור של ריק מתמלא פרטי דליפת אבנים נושרות. לא יעלה על הדעת להגביה ראש. בשארית דעת ואונים נדחקים פנימה־פנימה, אל תוך אותם המקלטים הדלים, המזדעזעים מַסח, אותם קרשים עלובים, החורקים, הנלפתים, וזחלי עפר מאַווש נוסעים בלי הפסק. מעל־פני השוחה איבחת רסיסים חותכת, שורצת בכל, כצרעות רגוזות. קרשיה חושבים להישבר – מתחרקת השוחה. צלצל בלתי־פוסק. לא שום בינה, לא שום רצון – רק אימה ומועקה דחוסה. מְסוּתם תחת מפולת פחד. פחדים, לא אחד, המון, גבב שלם, הר נורא. כולך אתה כנאד נפוח יותר מהכלתו. אבל פתע, לעתים, עוד צפה, כבועה מעל דייסת ריתחה עכורה, איזו מחאה, שריד חירות, או בושה, והכרת החרפה, ביזוי היותך – אבל כבר התפקעה, ואתה מכוּוץ עוד יותר, כָּנוּע כולך לדחף היצר האחד שלא התעלף בך. חשים בפועל את חיורת הפנים, את צינת אין־הדם, את כחלחלוּת השפתיים, את ריק היותך, השואב ליחך ומריק שארית סברתך, מותיר עיניים ריקות ולא עשויות לדעת, את אילוח־הקברים הזה בכפות־הידיים, עם צמרמורת הפיגולים שבגב, מעוכבת וחוזרת ופורצת, קבס עולה, ולא תוכל עוד. תקוּע בלועך צרוֹר של גועל. נחנק בו. נשמתך מפורפרת בו. אם לא ייפלט אתה מכחיל ומת. אין בך עוד, ולא תוכל לשאת הרבה. עווית מצמקת מעיך. כתפיך נלפתות. נשימה אחת שאינה יכולה עוד. מרדנית אחת מתוך שפלות־ברך רבות, מתפרקת באנחה. מוזרה. מוגזמה. מבהילה בצורתה. מזכירה משהו. הו, לא יודע. בושה לעזאזל, בושה וחרפה. להתרומם ולהציץ, לקחת עצמך, לכפות על לבך ולקום ולהציץ: כהרף: לא־כלום! – ולמטה. ידים לחות. נשימה טרופה. ולא־טוב. חברך אשר אתך בשוחה, אשר ברכו מעוכה אל כרסך, כאילו היית עפר – אינו מעורב כלל בידיעתך, כמי שאיננו גזוּר לבדך. אחד למשא־האֵימים. מצילה אותך ידיעה אחרת, שמנצנצת מפעם לפעם, כי עוד יבוא רגע אחד שיציפך למעלה, ותתבהר, וההתרגשות תשכך, ותחזור להיות איש, תמצא כל פזוריך תחת ידך. מתפללים בבן־ההרף הנבון הזה, ממעי הזוָעה הטורפת, אל הרגע הזה, המבהיר, שיבוא. יודעים שיבוא, ואולי אף מיד, כיוָן שכבר עלה הדבר בדעתך – תתעורר מתוך הטמטום, כמתוך שכרון נפוג, כמן הערפל, תתפכח מתחת המַיִט, מתחת מעמסת הר הפחדים, ותרגיש דמך חוזר למחזורו, תיזכר בקיום רעיך עמך, תקיץ בכם הרגשת שותפות ברוכה, אחריותכם תתעורר, וזיק של בטחה יתעורר, ואולי גם שד של קונדסיות יתחיל לתפוש את המגוחך שבעלוב, ואת הכסילי שבשפלותך, וזה ימריץ לקבץ נידחיך ולהתעורר עוד יותר – עד כי תהיה כולך כאן, עשוי למעשים. מישהו בקרבתך כבר התנשם עמוקות. קול בקרבך קורא שמך. פוקח עפעף, הויית אבק, ריח חרוך. חוזר וצונח, טובע. דויד כבר קם על ברכיו, שלח צוארו והגביה, נצמד לדופן להפזיל הצצה, ומיד מרכין ראשו. ענן של אבק היה, אפרוריות אין־קץ, וישות כמה קוצים מצודדים. גם בהצצה שניה רק האפרוריות הממוטרת – סביב, לצדדים, לפנים, ולאחור. הכל לוּט אפרוריות. גם השמש מסתננת דרך העמימות השחומה: סילונות אבק, חרג חלוד, סולמות־סולמות אלכסוניים, נושרים דממות עד הרעם הבא, וצלל ונבלע. אחר־כך נטפל שוב להצצה, כצב מנרתיקו. נזכר במקלע, נגע בו, מישמש, ושוב הציץ. כעת גם ראשו של גידי משתלח, ורעמתו הקיפודית מתגלית. שפתיו נעות אל גידי וקולו לא יישמע. אבל ברור מה הוא שואל. ודויד משיב בשלילת־ראש: לא־כלום! ומיד צוללים שניהם ואינם חוזרים להופיע, שכן מַזויעה עתה סדרת התלקחויות ביקועים רועמים, הולמת כמתלהלהת. לרוץ עתה משוחה לשוחה לראות? הו, לא. הרגליים רתוקות למקומן. שום כוח לא יחַלצך, כבדות מנטל־חול, אך כי זמזום יתוש מתערער בהן, השרירים נעשו מים, אין לך שריר להישמע. אבל מישהו מן השוחות, והוא יוחאי, מסתבר, נתן פתאום קולו בצעקה: ‘גידי! מה זה? עשן! לא רואים כלום! עשן!’ שמקפיץ מיד להציץ, ולא את גידי בלבד. ראש פה וראש שם, פרצופים מיוסרים, מעוקמים. גלילי עשן נגללו כריכות־כריכות, נצטנפו וזעו לקראתם, כּכוּת דחוסה, אכוּמה, כהוּיה, צבה ומתנפחת, מתנשבת ועולה איומות, והרוח הקשה הודפת גלילי מסַכּים אלה ישר עלינו, מתערבת בצורתם המכוּונת לתכליתה, ומכיירת אותם, מריצה אותם, כגל שבים אל החוף, מהדיפה ופורעת בהם, עד שכל האימה השחורה הזו, המגפה השחורה הזו, מתהפכת ונופלת על גחונה, וכשֶרֶץ ענק מוּכּה, מבעט ומפרכס באלף גפיו המשחיצים, נושף חמות, ושולח לשונות שחור, התעקלו עד מהרה קווּצות פזורות, והתהפכו והתכדרו, מנופצות לסרקות, לקילקי כּלָכים מפורעים, גיזים פורחים, אֵל־אלוהים. האם מאחורי עב העשן כבר באים הולכים הם? ואולי הם כבר ממש כאן? על הראש? שריונים ורגלים, ועוד רגע תידרס תחתיהם! בחורים! זיעה תוקפת. חום מתלהט. – ‘לקום! – משווע גידי – כולם! לקום! קומו!’ – שפיפוני־חושך פורצים בשפיפה, נלפתים ברוח ומתעקלים ברוצם על גחונם. גלי עשן כתולעי־משי איומות, פרוקות, שמנות, ועטפניות, סחופות בכוח, מתהפכות לאלף ראשי דרקונים, ונפצלות מיד לקילוחים שרועים, גחונים ורצים. משוכים בציצית ראשם, מחבקים אותנו, מקיפים, מבלעים, מחשיכים, סוגרים בתוך המצולות. פנימה.

הריאות מתעוותות במיאוּן. הו, כך עוד לא נלחמו בנו. בחושך. ואך ירום הענן, יתבהר קצת… ואולי בתוך כדי כך… לזוז קצת מכאן? – ‘הכינו רימונים!’ צועק גידי, צעקה נכונה. מעודדת. ‘כל עוד מפגיזים – הם רחוקים!’ צועק גידי אמת אחרת, משכנעת. כולם עומדים. אבל לא כל השוחות מלאות. מי חסר? נותרו מאחור? נתרטשו שם מאחור, מקודם? או… אם אתה תרוץ לראות – יקפצו כולם מכאן, מן השוחות, לנוס אחריך. הכל מוּלט עשן. ליקוי חמה. כל רבֶץ העשן נוהר מושפך ברוח. שטיחי עשן על פנינו. עד גועל. מקום השמש – שלולית חומה, לקויה. ארצה! חתף רסיסים בבזיקה שוצפת. ורעם בא. הו, הכל ממולא. פור התפורר. משתעלים. להציל נשימה. דחוס לנו. עלינו. נזיד מעוּבּה, חם. תפלוליוּת מאוסה. אויר שרוף. הארץ מתרועעת. מתמוטט. הרגשה: קץ העולם. משופכת על צדה, כולם יעופו. כאניה שוקעת. ערבּוּל מִחרק קולות נוראים. המיית טרטור שהיא (השריון? הם?), ואנקה זרה בה, לא מזה, מי יודע מה מתהווה, מה בא. סמיוּת. חרפה. אונס. מעשה אונס. פיסת־האויר הקטנה, הראש, מעט חייך, נתחלחל הכל בתזז הסאן, אבל לא להיסתר, ואין איש נסתר. גידי מתאזר, נאחז ומיד קופץ לשוחה הסמוכה, בריצת שפנים, הסטן נחבט – ופנימה. ריקה. הו, זאת ריקה. מי אינו כאן? האלה: יעקבסון ואַברוּם. נבלות. בני־כלבים. מי חסר עוד? הרוח מטלטלת את תפלצת העשן, הודפת, מהדיפה. – עוד מעט יתנקה, אולי. – ניפְצָץ! הו, די. פה, זה היה. היה. פורר. הו, מה. צועק? מימין! היה קרוב ש… מוחרש ו… אני. צועק! מי? הה, פה, נחום: ‘חבריה, עזרו!’ – יהיה מה – נתלש, נרוֹם, זינק – בא. כאן? מה? חיים! מושכים, מהר, יחד, בהירות הרע, מוציאים, בידיים וברגליים, ומהר. פה, מצדו, שתי ידיו על הפצע, דם בבגדים, חגורת הרובה נגררת מן הזרוע, תולשים, זורקים, נושאים מהר, מבולבל עד תהום – עיניים אבל קמות. מושכים. לא נאנח. לא שותף, נמשך, מוסע, מובל. מהר, מהר, רוץ! מכאן, מכאן! מי זה? בוא תן יד – שים פה. ככה. ואני חוזר לשוחה. מהר. אבק ערבּוּל. פה פעור. לא לשאול שאלות. כבד בבת־אחת. לאט־לאט. מתגנח. עמיחי! עמיחי!! חובש!!! קובי בא. קובי קח. אני מוכרח לרוץ. לחזור, אתם, ביחד. מכאן. טוב־טוב. רוץ, נחום. הו, גם! מלקק כפות ידיו, התחלת סיפור ההסבר? לא, לא כעת! הופך מהר, ורץ. הבקתה. חושך. יש שם? צנח מַפּל פיח דורות. לא פה, לא פה. הו, הרבה אור, תקרה הרוסה, היה כאן? פנימה? הו! – תוכלו לחזור כעת. קול שקט. קובי. עיניים מישרות, כחולות, נדמה, יפות בודאי. אחר־כך. לחזור. רוץ רוץ רוץ. חבט. קיר נע. מתחמם, הוֹפּ, הבית עלי, או… מכה איומה. ה – ה. מנוּולים. לא, אני לא. היזכרוּת בדבר. לרוץ שהוא. לאן? איזה צד? איפה זה – לאיזה צד? אלוהים, לאן? ישר שמה. אין עשן? אין פצץ? אין זה? לא יודע מה. אני לא־בסדר. חברים, קחו אותי, לא יודע מה, איפה אתם, אני כאן ככה! מסתובב־מסתובב, סחור־סחור, האדמה סחור־סחור לה, למה כל־כך שקט שכזה – צריך להקיא, מהר, להקיא הכל, לזכור דבר, לרוץ לאן, לרוץ, מה השקט מה?

– יה! – צווח יוחאי – הביטו!! – העיניים חשכות: ממול, אך עשרים פסיעות, עומד אחד, אפור־ירוק, נושא־ברן שטוח, כל צבעיו וכתמיו ופרטיו, וסמל־המעגלים הירוק, ומספר ערבי – עומד ממול, ואף הוא, כנראה, נבעת להיעצר – נפתע מקרבתו הזו! שהות תמהון נדהמת. הלא יאומן הנהו. על חוד התער. אולי רבע שניה אולי מאה. אין נשימה ומהופנטים. כולך פנימה צורח, כולך החוצה שתוק. אחר־כך עיפעף המקלע, שמעל הדופן הנמוכה, והתחיל, לאטוֹ, כמקיץ, מתפנתר לקפוץ, והתחיל מִסתָבסב ויורד, כּמנוּני וזומם, מתעיין לעֵבר השוחה הזו, וזה יהיה הדבר, ואחריו – הכל. יודעים, נורא יודעים, היה יהיה הדבר, ולא מוצאים אצבע לנקוף. ולא רוח לפלוט. יוחאי, הוא, הוא היה, תפש ברובה, הרים, ובתוך עצירת הנשימה הכללית, המשותפת, שמים וארץ, שהכל חרד וקשוּב, זנוק לדעת, להַך – הכה־הכה, וקנה המקלע ההוא, ניתר לפתע, נזדקר, כנושם לרווחה, קפץ עלה כצואר עגור, וזה שהיה אך זה אוחז בקתו ומורידו ומכוונו, מסותר אי־פה מאחורי השריון, אחד שנתגלו כעת פתאום פניו, בביעוּת בעתה, כמי שראה נוראות עד צעקה חנוקה, משופם, ורזה, עם כומתה ירוקה לראשו, הרכין ראשו אל דופן השריון, כמבקש דבר שנשמט ממנו ארצה, ומבקש לדעת להיכן, ואחריו נשתלחה שמוטה ידו שלו, גם היא כאילו לרכון ולהשיג דבר שנשתמט, באצבעות נוטפות, ומיד עם זה, באותה אטיוּת תמוהה והכרחית, כבמשחק הצגת־קסמים, התחילו כתפיו משתמטות וצונחות וכולו בא, נרעד ומדולדל, ומתקפל ונשמט משומט ומתקבל ונופל ונמשך למטה, על־גבי הדופן הפתוחה, משרטט פס מחוק באבק הדופן, מתקפל ויורד ושוֹחה כחבל כרוּת, ועדיין הכל עצורי־נשימה, לראות בדיוק ובמפורט, עד שפתאום, כמגיעה אל יעודה, אל תכלית יעודה, נתרעדה הכומתה הירוקה שעל ראשו השמוט, וכבשלה מאד לכך, תפחה משהו ונפלה ארצה.

נתרעדו להתעורר. רק עתה תפשו כי היתה קודם יריה. גובר על סירוב שהוא בידיו או במקלעו, קפץ דויד עתה, ושירשר צרור אין־קץ, שאגני, פורקני, קופץ לעוף, לפרוש כנפיים, אל היצור הברזלי הזה, המוגבה על שלשלות דלות, אל סדקי אשנביו, וזה נתעורר כנגדו, ברעם מנוע התנער יותר מכוחו לשאת, עד שכמעט נחנק כשקיפץ קפיצה לאחור, ומישהו גם משך פנימה את המדולדל החוצה, שידו וראשו הלכו ארצה, להשיג כאילו את הכומתה שנפלה, ראש מקוּוץ תלתלים שחורים וסבוכים, וכתפיים שמוטות, שהיד הכבדה, יד מת, ירדה־הלכה מהן למטה, כבדה מכל כובד שבעולם, ועל אצבע אחת ניצנצה פתאום טבעת – משכהו פנימה, והרתיעו נוספות בבהלה, כששוטי מקלעו של דויד חובטים וצולפים בהם, ונסוגו בפרץ עשן ובצחנת דלק שרוף, ואבק מתחוגג שיכור (אבק תינוקי כזה. מלבלב בתום), ורק המקלע ההוא, שמעליו, נע־נד מדולדל למגחכה, כצואר תרנגולת שחוטה. וכאן, כמו ניתן אות, פרצה מן השוחות תרועה, צווחה בראשיתית, ואש, ככל שהיד מגעת, ודויד הקיף את הנסוג בצרורות, עד כי לא קשה היה לראות היאך המה תופפים טופפים־פוזזים עליו, וניטחים לכל עֵבר מעליו. רימונים? כעת ברימונים?

– תנו גם לי! – פרץ ובא אי־מזה עודד, דילג מהיכן שהוא פנימה, ‘תנו לי – הרובה שלי נשאר למטה…’ הרובה של חיים מוטל בדרך, והתנפל עמו אל שוחת נחום. – ‘גם אני!’ התנשף – ‘זוז, תן גם לי!’ צעק, בלתי יכול אלא לצעוק. לצעוק בכל כוחו. – ‘קח אותם – צועק נחום – הם לא שלי! חה־חה־חה!’ פרוק. יריה ועוד יריה ועוד. לאשנב הזה. לנהג. לממזר. לעין שלו. שישכב על רצפת הזחל שלו, שתשאנו המכונה מכוחה למדחפות! וההוא, הקטול, שאספו אותו, לא נאסף אלא מקצתו, וידו עודנה שמוטה החוצה, כיד של בּוּבּת־סמרטוטים. ימח שמם! הרביצו! עוד! מ’־כפת לי! עוד! צועקים, נחום: תראה שם! מאחורי הראשון, מתוך האבק, השד־יודע, עוד שני, ושלישי, ועוד, רביעי, ואחר, משוריין גדול, ואחד משם, בא עוד, רץ מהכֵּר־נַד על שלשלותיו הצנומות, הקיפחות, כאפרוח מרוט, יורה לרוחב המַערך, ויורים בו ויורים בו, ולא־כלום, כמו בסיוט… הפיאט! – אה, הפיאט שלנו למטה! (ומה שם? לא רואים!) – כולם כאחד פתחו צליפה לכאן. בשריונים הם רוצים לגמור הפעם? לא ברגלים? הכל מוצרב שפּוּדים לוהטים, חוטי־ברזל מצפצפים באיבחה, מתהבהבים, הבלחוֹת סכין – הרכינו ראש! המתינו! נשמוּ־נשמוּ, ילדים, נשמוּ כל עוד נושם! מכוּוץ־מכוּוץ. אין מקום להתכווץ עוד. ולראות מה. לראות מוכרחים. בוער. כואב. על־פי התהום. ואם אני נוטל רימונים ויוצא אליהם! – או אילו ידעתי ברגע האחרון לצועק אליהם, אסמעוּ יא פלחין! הפסיקו! למה לנו זה? חדלו, הפסיקו, חשבו רגע! הפסיקו יא־חמר! – הו, אין עוד מקום להתכווץ יותר. נורא, הולך מתגעש מצפצף מעל הראש, כטפח מעל הראש! שלושים או ארבעים מטר בסך־הכל! פנים אל פנים. הפיאט שלנו, הה, הפיאט שלנו! פמפיק. קוֹפּלה. מה הם כעת. זאביק. הגדול ההוא, האַרטיסט. אני חושב על לא חשוב. לא עיקר. כאן. כאן. האזניים המומות. נחום במקלע הרֶקֶם. מחסניות! לא יודע איך. מהר, ואַל תשאל. סַדר ותן. לאן? דפוק דפוֹק. הלא הם כבר כאן! תראה! הו!

גידי צועק: רימונים! גידי מוסיף וצועק: רימונים! – צעקה ניחרת. תופשים משליכים, לפני מה. ההוא, הזה, פתח אש. שופך סילונית. ל’כפת לו. באשר יפגע. נושך. כלבים משוגעים. נשכו. זרוק! חמור, פתח נצרה! פתח נצרה לפני שתשליך! ברק אש ורסק. מהומת אש. לא יודע עוד כלום. ביד, וכמו באבן עליהם, מן הכתף, מן החזה, מכל כולך ישר עליהם. אתה, כולם, מתוך, למעלה, עליהם. אש – עזאזל, אש. הלב בגרון, וקחו לכם! מתפוצץ להם, לוהב להם, סביב, מתרסק – פוגע? עושה? מתרגש לך מהיות מכוון יפה, מתפזז לך מן הכיווּן הטוב, הו הו, עוד! מבפנים, מתוך אחד מהאלה, גם הם השליכו אחד – הנה (אולי משלנו?), תפוש וישר עליהם שוב – פתחת נצרה? לא הם ולא אתה! הנה! בזה, כעת, שיא ההלצות בגוש! מכאן. עוד. תראה. דפוֹק־דפוֹק. מפחדים? כעת? מי? אפילו לא בגרוש! ימח־שמן ההוא, זה – הנה, רימונים! עוד! תן. אין עוד. גידי! עוד! – אין עוד. מה אין? אין עוד. בבקתה, מאחור יש – המון. הי שמה, מי שם? קובי! קובי! קו־בי!! זרקו רימונים אלינו. רוץ מישהו, שיזרקו, ימח־שמם, דפוק משם דויד, דפוק אתה! החזק את ההוא! קח! מיד ליד! קחו! מיד ליד! (פתח נצרה!) והוֹפּ! יורים־יורים. מהומה, מהוממה הוממה, הוממה מהומה, מן הצד ההוא, יוחאי! שמה! תפוש! עוד, הביאו עוד! מי זה? קפוץ! עודד! רוץ, תביא, טוב! משמאל משמאל! הה, תראו, ההוא נדפק! נדפק? רצים אליו משם, לקשור אותו, לסחוב! דפקנו אחד? הו־הו! נושא־ברן אחד הוא מתקרטע ומשתעל ומתאבק, כבר⁷ מוכרע מובס, ואחר עש־חש אליו. כעת עודד, קפוץ! המשוריין הגדול הזה, שמבלבל רחוק יותר, התחיל מנבח במכונות הכבדות, הרוצצות האלה, והכל לזוָעה. רסיסי־אבן מקפצים. סליל אבק. פוגע, פוגע, פוגע. פוגע פוגע. פורט על האדמה בהתפזזות, מתפצפץ, מצטפצף. שריקה לא פוסקת, חלחול, תזוז, תזוז זוָעות, מזזה, מזועזע. – רימונים! שואג מי. – גידי! עוד! – שואג מי. אחוז פה, החזק, תן־יד, ככה. מתפוצצים באויר! השליכו נמוך! – ימח־שמכם! (והתותחים שלנו?…) אַל תרפו ממנו, שם! אַל תרפו! תפסיק אתה! תפסיק!! חמור! לא! שמע! שמע מה שאומרים לך! אינך שומע? רגע אחד! תנו רגע אחד! שתוק רגע – מה? חַכּה־חַכּה. לא שומעים! לא שומעים כלום! אַל תרפה ממנו! זה הכל! אַל תתן לו. תפסיק שם לצעוק. אני לא שומע – ואל תתן לו – שלא יוכל בשום אופן. תמשיכו! למה לא ממשיכים? מה כל זה? לעזאזל, לא שומע, אַל תצעק – אני לא שומע! מה אתה אומר? חרדת־אלוהים, רוץ!

הו, מַפּוח, נְשימ־שיפות. צר קצר. הבקתה מכאן. מישהו. הרימונים! מי זה, הרימונים! פמפיק? אתה? מניין באת? יופי! תן 'ת ‘פיאט! רוץ שמה – הכל יהיה נפלא. מ’ת’ צוחק? איפה הוא? – השארת? חמור! חמור! אתה חמור! הכל בגללך! מה קרה שם? פמפיק? מה היה שם? מי זה רץ? מה כולם רצים? אחד בריצה, בבטישה, עיניו בולטות ביגיעה, אין אויר – רבינוביץ שהוא, יעקב רבינוביץ, מזיע, נוחר מאין אויר – רוץ! יֶשוֹ צועק על עודד, בחרחור, באין אויר – ברחו. – מה יש? בוֹהל עודד, מה קרה? וחש איך דמו בו מתגבן, מחביץ, מעיו מתהפכים. – ‘הם כבר שם!’ צעק הלה – 'סתלקו! – הם כבר שם! מהר, כולם! חת־שתים, הם עלינו! מהר! מי? מה, מה יש? – תפסיק לשאול, אידיוט, רוץ, חת־שתים, מכאן? – אתה משוגע! אנחנו דופקים אותם! – אני תיכף אראה לך – רוץ לך, 'סתלק מכאן, מהר! – ויעקב רבינוביץ תולש את אקדחו, ומנפנף: 'סתלק! אני אומר! פקודה! השאירו פַּס! כולכם! מי כאן עוד? שלא יישאר! – גידי! גידי! זעק עודד ורץ אל קדמת הבקתה והלה אחריו, באקדח מונף – הי גידי! – נצטרח כעת יוחאי משוחתו – תראה! – עולים מלמטה! רצים שמה! מזאביק! הבט־הבט, הביטו! – וגידי זורק יד ועין וצועק – עזוב! עזבו אותם! אתה פה, אַל תתן לממזר הזה! שלא יזוז. גלוי גידי, חצי גופו בחוץ, למה? היזהר! ונחום גם הוא, בשינים נאכל אותם! נכרסם! הוֹ הוֹ, חַ־חַ, זה יכול להיות יומנו הגדול! הה, תנו פיאט! מפשיל גווֹ וזרק – יופי! ספורט! יופי! הה, אש בההוא, יופי, נחום, בול עצוּם, נחום, הרוח מעפעפת בשערו, יופי אתה! התפוצצות. משתנק שם בעשן. וההוא… אבק, צריחה, חצי גופו בחוץ שוב נחום מתנוצץ, זהוב בשר, להטיל אחד – להב!

עודד פורץ: גידי! תראה, מה זה רוצה! גידי! הגד לו! – מי? – ויוחאי מן הצד: הו, הנה! עולים עלינו מכאן! גידי! חבריה! הביטו! מכאן! הערבים שם! גידי! רצים! בורחים? – לא חשוב!! וההוא, הרבינוביץ הזה באקדח השלוף, בריצת צעקות – רוצו! אידיוטים! יהרגו אתכם! הם כאן, על הראש! רוצו! לסגת, כולם, פקודה! מי שלא – חוטף ממני כדור! – גידי מתבזק לעומתו – משוגע! מי אתה כאן! לך לפני שתעוף! חמור מחומר! עוף מכאן! – ועודד! הוא באקדח! – וגידי – דחַף את האקדח ועוּף! – הם שם! צורח הלה ומניע באקדחו בטירוף – כבר לקחו את המשלט, כולם ברחו, רוצו־רוצו, אני רץ, רוצו! רוצו ואַל תהיו… – ונמלט מפני שריקה שהיא. – חמור! – צעק גידי – נבלה! אף אחד⁸ לא זז! לעזאזל – בפיאט אחד הלא היינו! – הרימונים. הבאת? עודד? מה כולכם כבר קפצתם! חכו־ו־ו! לא רצים! חכו, אני אומר, תראו –

אבל יוחאי התרומם משוחתו, ורץ לאחור, ופניו קדימה, ובקפיצה הוא אצל גידי: תראה, הם שם! הנה! אבל גידי רק החטיף סקירה משומטת וחזר לירות בזה שפה באמצע, בזחל הקטן הזה, וצעק אל דויד ואל רפי ואל צ’יבי לתת בו יחד, כולם כאחד, להרביץ ימח־שמו, תקעו, כלבים מכולבים, תראו איך שהוא! הוא בידים שלנו, בידינו הוא, היינו יכולים! תקעו! תקעו! ימח־שמם! היינו יכולים! מי בורח? מה אתה שם! מי שיזוז – אני בראשו! פה! כולם פה! כולם! דויד! אש, אש, – הו, מתפורר, מתפורר בין הידיים, משם כבר שנַיִם רצים, מי? הריצה שמאחור סוחפת, ולא יפנו את הפצועים. – קרב אבוד, נורא, נורא, נורא, מנוּולים, ימח שמכם, בצריחות חיה, בבכי צרחני: את הפצועים קודם־כל! חַפּה באש, דויד, חַפּה באש, אתם פה, לבקתה, לפצועים, מהר – רוצו־ו־ו! מניף ידיו ככנפיים. כנפיים. ימח שמם! – היום היה יכול להיות!… בידינו, בידינו היו, היינו יכולים… ‘אש! תנו אש! כמה שיש לכם!’ – צעק, אינם מעיזים לעלות על חמישה רובים ומקלע אחד! היינו יכולים… – כעת אתה! רוץ! צעק כחיה, צעק כסוס פצוע־בטן. כעת אלה, ואלה, אני אחרון, עם דויד – ‘ואת הפצועים!’ – נופל הכל, הכל נופל, ימח שמם, הכל, הכל, הכל – האבק יחַפּה על הבריחה. מלפנים, מן השדה, היתה פתאום צעקה מפורשת, ‘הי־יא־מחמד!’ וזה היה מוזר עד אין דעת מה. מלים ערביות בשטף לשון, נהר זורם, מישהו אל מישהו, אולי שלושים־ארבעים צעד, באבק הזה, בהתפלחוּת השריקה. אליהם, שנינו, דויד, שנינו אליהם. שילחכו עפר וישתקו. אני בסטן. לא חשוב. – רוץ עודד! רוץ אַל תחכה, רוץ כעת! הכל שיהיה… האם זה מוכרח?… דויד: - גידי, בוא! – גידי: אני בא. דויד: רוץ, זה כבר, אני אתן צרור. גידי: אני בא. דויד – רוץ־רוץ! בצריחה, כעל ילד: – רוץ! מי נשאר? כלום? לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה לברוח – היינו יכולים, באמצע… הה, באמצע… הו! נופל הכל, הכל נופל. כפף והתחיל לרוץ. השרירים היו ממתינים לזה. היו צרובים ומקפיצים, בשלוש דהרות ואתה למטה־למטה, אבל צריך לעצור, להביט, לראות, – – פתאום שכזה, פתאום כל־כך, באמצע… זה הסוף. ריקוּת. הבקתות. אבדן, אבוד. רוץ – –

מאחורי הבקתה. למטה. מתחיל הריק. מתחיל הריק לוחץ. האדמה מתעצבנת מתחת הרגליים. צר מכל צד. הסוף. עוד רגע. לאחור – מה? מכל צד. לכל הרוחות איך לא היה צריך להיות ככה! נורא! חרפה! איך בבת־אחת! לקחת ריצה, לבדוק כל חדרי הבקתה – אם. חורבות. פינו. פינו. ריק פחד, כל רגע אתה מוקף – ונרמס. דויד? רץ. כל־כך לבד. הרגשה ש… לעולם לא תוכל להיפטר מזו ההרגשה שכעת: לבדך בריק שכולם ברחו ממנו וההם קופצים אליו – – חשוף, עצוב… מתפוצץ! מה? מתחנק לי… לרוץ, לא יכול עוד! הדמעות פתאום, בוכה פה, בקול, אף אחד לא שומע. טינופת, טינופת. הגב התפחד, התמלא אימה, נטל וקפץ, והתחיל רץ, סומא לעיניים, פחד בלהות – – רוץ! הו, מי? זה! אה, לא, עודד! חיכית? חביב. רוץ! שם. לשם, ההם כבר שם, דויד. במורד־במורד. עזוב הכל. עזבנו, ברחנו, ברחנו, הנה בורחים, אהה – –

על־פני השדה מערבה. כולו ריצה. מצטפד לך הגב. כדור אחריך ישפוד. מדלגים באבנים. לרוץ. לדהור. יותר. בכל מה שאתה. מושפך לפנים ומדהיר. יותר, יותר, עוד… דהר! למה אינך מהר יותר? הכל כזה! נעלי עודד מסומרות, רובה בידו, ראשו נגוח לפנים, לפנים, בולע אויר בפה פעור. אה, הו, אויר, רוץ! נושף כמנוע־דיזל, מחרחר כחמור מיוחם! זרר! זרר! פתאום יש יריות מהבהבות בחלל, כאילו מצליפים עלינו בשוט. הרגליים נתמלאו זיקים. רוץ־רוץ, גם בלי אויר, רוץ! חטוף, חטוף, רוץ! וכשאתה כבר לא יכול, אוסף אליך מאמץ ומתחיל מחדש, הלאה. אחד בפתע מעד והשתטח. שימות לו. הלאה. לא. הו, לא. מי? לתת לו יד. – הפה יבש – כבר חזר וקפץ מאליו, עודד, השאיר את הרובה מאחור, לא, התעשת וחוזר – חוזר! הו! – להרים, וחטף, והלאה. האדמה אצה, האבנים, קוצים, הלאה, הבית הבודד, שעל האוכף, עוד קצת, עוד קצת, עד השטח המת ו… הרוח לפרצוף, בפרצוף, כנגד. להסב ראש לאחור? לא זמן. לא כעת. לא כוח. לא־לא. שלא יתפשוך – הרגע האחרון – הו, ככה, שם במישור, כבר רואים קבוצות בורחות, פזורות. ברחנים־ברחנים… נבלות, מנוולים, היינו יכולים, היינו… הו, רגע פה, רגע לקחת אויר, להפנות ראש, ויהי מה, לראות אם… הו, הרכס, אבנים, יורדים, אבנים, שם לא, לא יודע מה שם מאחור, לא לדעת, לא לראות, לא־כלום – לרוץ. להימלט. רוּצה רוּצה. רוּצה רוּץ. לא יודע כלום.

נשימות נובחות. מרגיז עד ל. סרחנים ארורים, היינו יכולים… לא כוח לנשום עוד. לא לרוץ. נופל. הה, הרוח שבפנים לא נותנת. עודד פּוֹגר: רגע, נופל ארצה, מה? תופש שתי נעליו הגדולות, מתיר, מושך, קורע, חולץ יחף, שתי נעליו בזו, רובה בזו, הבהיק עליך בצחוק שיניו לבנות, וכבר הוא רץ, רץ כאיילה שלוחה, כסוס בשדה, כבתחרוּת מירוצים, שם מלפניו, אחד נישא באלונקה. רק אחד? רוץ־רוץ. כמו קטר נוחר־נושף. הוך, הוך, הוך, בחטיפת אויר, בבליעה, בלקיחה סיטונית – יבש בפה, ימח שמם! (הזרועות נובלות כששומעות לבוא לעזור באלונקה - ולא יועיל לך כלום – תסחב! לא חשוב שאתה נופל – לא תפול!) הסטן הריק הזה. והידיים הריקות. מה נסַפּר כשנחזור – כמעט, כמעט והיינו… אה, חרבּוֹן, חרבּוֹן מחוּרבּן, אה חרבּוֹן מחוּרבּן, פעם שניה מזל של כלבים, ימח־שמם, ולא היה מוכרח, הפעם לא היה מוכרח, בורחים־בורחים, לא נשאר כלום, נופל, בורחים, ריצת אין־אויר… אין קצה. דישת רגלים, כאילו, אבל מעבר לזה, כנפילה בחלום – לא… הו, לא, למצוא קול ולצעוק – – אין. לעזאזל לצעוק, שוב לצעוק. תמיד, אני תמיד, תמיד, תמיד אני – אין לי! לא רוצה… משתולל לי בלב, הכל הלך, הכל הופסד לא בצדק, בטפשות, בלא־צריך… פתאום! כל־כך פתאום, פתאום פתאומי שכזה!… הו, ונפלה, נפלה העמדה – הנגב כולו, כעת… אנחנו: על ראשנו! נורא, נורא, רוצו־רוצו שם! בוכה לי, זה בוכה לי, לא רוצה בחיי, בוכה לי, מתפוצץ לי – אה, נבלות מחורבנות, אה, אילו אילו…

קרובים. לא רצים עוד, קילומטר, כמה. וכבר הנה הם. שתי אלונקות. ואחד נתמך משני צדדיו (מי? ובאלונקה השניה?). ומאחור? – שם אין רץ. רוח בפָּנים. גם אם רועֵם שם, נישא הלאה ברוח – כאן לא יישמע. עד אנה? ברחנו, ברחנו. הלכה צקלג, הלכה. דפקו אותנו, עד העצם. אין עוד אויר. נקודות שחורות מרצדות בעיניים. – ‘הו! תראו!’ – מה? תראו מה זה שם! נעצרים, נעצרים! כל הנקודות שבשטח. נעצרים. במה לנשום? העולם כולו נקודות נקודות נקודות. מרחבי ישימון. לא כוח להביט, לא לראות, לא ליפול, לא לעמוד (הסטן ריקן, לא כדורים) מה עוד כעת? אבקים רצים אלינו. כאן בעמק, בין הגבעות, בין הבקתה הקטנה, ובין הבקתות שעל הדרך הגדולה, כל המדינה מתכווצת אחרינו. מה? שלנו? הביטו־הביטו! זיעה ורוח ואין נשימה. בלורית־אבק שמוטה לפניה. לנשום בקושי. אחד או שנַיִם צנחו ארצה, השאר לא. אולי ניסו להציב נשקם. אלינו הם, ישר. וארבע וחצי. ארבע וחצי? הוא הולך? בכלל, הכל, נשכח, הזמן! מַפּוּחַ נוחר. עוד מעט. הלב מתפלץ. לא יכול להספיק. חיה סגורה ומסוגרה. פה פעור, בקושי לנשום. שהות. הצטמקות כמעֵבר כל הדברים. כרוכה בצווחה רחוקה־רחוקה, מעין כרסום של רעב, תפלוּת טעם, ועומק תשישות וסלידה מזוהמת, הרגשת אשפתות. צולל־צולל עליך, ואתה בלי דם. מתנתק. רואים, כמתוך זכרון, מין חום אדמדם שפושׂה ישר מנגד. בעמעום השמים. וזה, כנראה, חשוב. אולי לא. בבת־אחת נפתחים מעגלים וסכרים. צהלות באות מן הראשונים הנה. טריקת מנועים ואבקים, צהלות צווחה. אבל הצלילה כה עמוקה ומנותקת מגע עם השטח שלמעלה, עד כי ההֶמֶל המצטווח מלפנים – שניכר בו לגמרי כי צהלי חדוה הוא והתלהבות – פוסח ועובר הגבּה, וצריך שהות נוספת שהיא, לא מעטה, כדי לחזור ולהתעשת בפועל, כדי להתיר ולרפות מעצורים ולהצעיד את הגויה הריקה שלך, המהוממת, והדי ‘שלנו־שלנו!’ נתרטנו פסחו להיכן שהוא, נוגעים ואינם נוגעים. מרחק של זיקנה בינך ובין קודם. מרחק של בכייה אין תנחומים. וגם השמים המאובקים, נשובי־הרוח, השמים המחורבּנים, ימח־שמם, אלה שראו והשלימו, ולא היה צריך, כלל לא היה מוכרח, עם החום האָביך שפשׂה בהם בעמימוּת, נוטה לאדמימות, גון חלודה, אשר מבטיך אינם ניתקים מהם, ושאובים להביט אליהם, בלי לדעת כי מביטים. חצי־זחל אחד נעצר. מעמיסים עליו את האלונקות, את האחד שתומכים בו – מושכים בו – מושכים פנימה. מיהו זה? (כבר היה ככה, ממש ככה, אֵי־מתי בשכבר הימים, אולי אתמול). מניפים ידיים. גם אתה מניף. אולי נתחרשת? לא שומע דבר. כמעֵבר זכוכית עמומה. מהומהם לך. מדברים פה, בהתעוררות. למה? מה כעת? נשאב אל האדמימוּת שלמעלה. שמופנית אליך. שוקטת. נורא. הבנה שאין מזה להוסיף עליה. שאין יותר ממנה. שהיא כל ההכל. הכל פשוט, פשוט לגמרי. אח, מה, לא. חצי־זחל שני מתגלגל ובא במרוצה, נרגש ומסעיר אבק. מה כולם כאן? פה פתאום יש להם זחלים והכל… ואילו היו באים לשם בזמן ו… כעת חצאי־זחלים – כאן. הכל מרטיט עליך ברוח. היית צועק צעקה. חנוקה לך צעקה שלא היה מתי ולא אל מי לצעוק: לחזור! כולם לחזור! מעֵבר גבך ברחו, בלא שום אתראה, וחשפו אותך לכל צד! בושה, בושה שכזאת! וזה היה כמעט בידיים, אפשר היה, חי ראשי, אפשר היה! בושה! ברחנים, עזבנים, שוב ושוב! שוב יצאו לאסוף את שיירינו. איסוף תשושים. ליקוט עצמות שבורות. רחמנות, יהודים, רחמנות! מתפקע מבושה. מעלבון. מתחת חוסר־הנשימה וצפידוּת־הפנים ברוח – אתה מַחויר מחרפה. גועש בך להסביר. להאשים, לקלל, זה יותר מכל: לקלל! איפה הייתם! למה רק כעת אתם כאן! בזבוז מה שהקרבנו שם! מה שהיה בידינו, כמה שהיה, הכל, הכל לרוח!

– ‘בוא, גידי!’ – מרחוק, עודד, מאצל חצי־הזחל שנעצר שם. חבר. לא יטוש אותך. מי עוד נשאר? מה עוד צריך ואפשר לעשות במצב הזה? הו, אתה כבר לא. אתה כבר פטור. יש מישהו כאן. הוא ידאג, הוא יצעק, הוא יהיה אחראי. אתה סיימת. בושה וחרפה. באבי־אביו, אז שיבוא, ושיהיה, ושידאג ויעשה כל מה שצריך. (רק מקווה שלא נשאר איש מאחור, שם… נשאר? הצצתי בבקתה… אבל…) אין כוח עוד גם לצעד אחד. הריצה הגדולה. ריצת מרתון. בא ונפל: נצחון. (בושה בושה!) אה, לשכב פה בעפר ולבכות (השמים המואדמים־חומים, רחבי הזרועות, שמבינים בלי שצריך ל…) וצריך יהיה עוד להסביר. יחכו שתסביר. מה תסביר? ולמי? ולצורך מה? תשקר ותסביר. אין הסבר. האמת היא: לפני שידעתי מה – היה גמור. מעֵבר גבי נגמר – ונשארתי… ברחו הכלבים, ברחו הפחדנים – ו… גועל שמוכרח להמשיך ללכת בתוך זו הגויה שלי המסרחת. מִשתלחות אליו ידיים לסייעו לעלות. קחו את הידיים שלכם המחורבנות. מי צריך אתכם. לא צריך טובות. יכול בעצמי. אַל תרחמו. קפץ, וגם נמשך, בכל־זאת, בידיים המושטות – פנימה. ונשתופף שם מיד על עקביו. נמצא כאן ולא נמצא כאן. ברוגז. אם ממתין מישהו שהוא יפתח ויאמר דבר – יוכל להמתין. עד שופרו של אליהו. מתגעש בך. הסברים? שום הסברים. קללות. זה. ורק. ובכי. אם יבכה. ונוחם נורא. נוחם כבד כעופרת. מה עוד היה לעשות? היה? איפה הייתם אתם כולכם, החכמים הגדולים, בשעה המכרעת ההיא? פה! למה חיכיתם? אז שקט. אין הסברים. זה הכל. הכל הופסד. עומק השוחות. התכניות. האפשרויות. פיאט אחד אילו… ולפני שידענו מה – כבר בריצה המטורפת הזאת, כארנבת בשדה… דחוסים זה בזה על הרצפה מתנדנדים, לחוצים, בלא נוח, מוקפים ברזל הדפנות. לא־איכפת. כולם מיוגעים עד צהבון. יְבֵשי פה. דומים למהורהרים אבל באמת נדהמים, סתומים. אחד בפנים, מנסה להתחיל – ‘יה־בה־יֶה, איך שהיה…’ אבל לא משיבים לו. לא שומעים לו, הכל רועד. מרטיט. כמעט ולא היה מה לנסוע. או שזה רץ מהר כל־כך? לפני כה ולפני כה, קיפץ לתעלה, החריק, התנדנד, ונעצר וסוף. לרדת. וכבר יש מישהו פותח מאחור, מוכן לעזור ליורדים. הבקתות שעל הדרך הגדולה. שוב הבקתות המנובזות האלה, שיקוץ שומם, עדות כשלון (מי פילל שככה יהיה! וכבר היה כך, פעם!). מי כאן כל אלה שממתינים פה. ציבור שלם. אסיפה? משתרבבים בסקרנות. המולה משתתקת. מה יש, באתם לראות חיות מוכות? שותקים. אין שלום. אין מה־נשמע. אולי פשוט לבכות: תראו מה היה לנו… מתעסקים רגע בכל מיני דברים, בטירדת הירידה, הפגישה, ההתקרטעות, ונמצאים עומדים שני חשׂיפים זה מול זה. שתי סיעות. ולרגע, לנוכח העמידה המצפה הזאת, הסקירה הדוממת הזו, הרגשה כאילו גדלוּת־מה, כאילו התפארוּת־מה, כאילו חוזרים מטבילה במצולת עומק השטף הנורא, שכולם נרתעוּ ממנו, ועדיין רטובים ממנו, כאילו הדרת־מה היא, לעמוד כך, זעף וחוזר מהיותך במקום האיום. לשלמוּת המעמד, חסר רק, אולי, להוריד נפגעים שטופי־דם. אף־על־פי־כן, מוּקווֹת, מניין שהוא, דמעות, פותות נורא. פורע את כל המעמד הנרגש והבלום הזה, דויד – ‘איפה פה המים שלכם. תנו טיפה לשתות.’ נכון. מתעוררים־מתעוררים כולם. נכון מאד. מים, הו מים. מתחילים ניזוזים, להראות להם, לשרת, לסייע. הה, ולשתות לשתות, לְטיפה כה פעוטה ותמה. אבל מישהו בא במרוצה. עמיחי: ‘אחרונים? אין עוד אחריכם?’ – והכל נדחפים להפנות ולהביט לאחור, אל נוף רכסי גבעות שוקטות ועמומות במתאפל. ‘אחרונים. למה אתה שואל?’ זה גידי, וכמארץ רחוקה. ועמיחי סוקר אל רצפת הזחל, אם אמנם פרקו מעליה הכל, - ‘חסר מישהו?’ בלב כבד ומתחמץ. ביתמות. ‘לא יודעים עוד. – את שמוליק הטבּח לא ראה איש?’ – שמוליק? – לא… – בודאי רץ ראשון, כמו אז, עם הפגז הראשון. לשמוליק אַל תדאג. שכמותו דואגים לעצמם, יותר טוב מכל מישהו. ועמיחי פנה הלך. רגע הפגישה כבר עשוי, כבר עבר. וכל מה שהיה – חתום בעוּבדה. בהסברים הקולעים ביותר לא תוכל לשנות עוד: עוּבדה. המשלט נעזב, אנחנו פה. רגע־פגשה קצרצר, אחר ממה שלכאורה היה אמוּר. תמיד זה אחרת. ועד כה כבר מתערבים ומהמים בקול. כבר שואלים, כבר משיבים, כבר מישהו מפרש שתי זרועות להראות שיעורו של ‘איזה־גודל’, ומישהו מנסה גם לומר איך זה היה, לא הכל, אלא דבר אחד מיוחד, שאיננו דווקא החשוב מכל, אבל… טוב, לא חשוב. ולעומתו מסַפּר אחד מן העומדים כאן, בדרך־כלל, על הכל: יה, ראינו מכאן הכל! איזו התקפה, איזו הפגזה איומה, ראינו הכל!… שעל זה הוא מקבל מיד. ‘ומה עשיתם? הסתכלתם בסינימה!’ – ‘חדל, מה יכולנו לעשות" נפגע הלה – הלא שלחו אליכם את הזחלים, רק הגיעו – ונשלחו אליכם…’ – ‘זה היה כל־כך מהר הכל…’ – מנסה להסביר בתשוש, אחד, מתוך מיצוי כל מה שיש בידו. עד כדי ששוב מפנים ראש, בהסבה אוטטת, לראות מהו זה שם. שם, שדה רחוק וגבעות שתים־שלוש, מובלעות לקו רכס, בוסתן רבוע מוקף משוכה מימין, משבצת אחת, שכוּחה מלב ולא שייכת לכלום, קו־רכס רָחים ושוקט של בין־הערבּיִם ורוח מעימה את ההרים הרחוקים שמאחור. זה הכל. שם היינו. שם הסתוללו בחיינו. מה אמרת? לא חשוב. שותים מים. עוד מים. מַכּים עבים של עייפות צונחים בכבדם ואופסים כשמזדקפים לנשום נשימה. הרגליים עדיין לא הבליגו על הרטט. פה ושם כורעים נערים ארצה. ערימת יגיעי־כוח. מוזר שאפשר לשכב לך כך סתם. ופתאום עובר בך דבר, ונראה כי אילו רק הניחו לך עתה רגע לבדך – היית פורץ בבכי וגם היית תופש אולי ומבין את הדבר ההוא עד תומו, הוא הדבר שהיה עומד כל הזמן על הפרק, ושהיה תכלית חובתך, עצם עצמו של הדבר, כה פשוט ונחרץ, יותר ממראית־השמים הללו, וגם כה שקוף לידיעה ולהבנה טובה – אך לפשוט יד ולקחת. אבל רק לכהרף. מיד מיטשטש הדבר ומתרחק, ואבוד. ואם כן מה? אין עוד אלא מין עקה עצובה. לא שמתי ידי בעוד מועד על זה, ופרחו ונעלם, אבדוּ בלי לשרוֹד, ולא יודע מה. פרח לו הרגע שכמעט. גמור לך. גמרת. גמרתם. אין מה עוד. לא ניתן לך. כבר זה היסטוריה, ואיננו כאן. אבוד. אֱסוף את שארית היותך ולךְ לךָ. לראות את מישהו. לדעת משהו. כאילו יש נפקא־מינה. כאילו עתה ישנו משהו. כאילו לא גמור. אני עייף. אני נורא עייף. הו, טוב, ללכת, איש לסבלותיו. כך.

בחור בא בריצה: ‘הי, גידי, קוראים לך.’ ולבו של גידי התקומם בזעף ובמרי. לעזאזל, מי קורא לי? לא רוצה ללכת. מה רוצים ממני. ל’צ’ך־אף־’חד. השקיט ראשו, ידיו אל כיסיו (כל־כך משוחרר בבת־אחת מכל אחריות ותפקיד – כאילו נעשית קל, הרוח תעיפך!), מבליג בחטמו, ומבעֵט בנקמנות באבנים נקרות (הכל עוד כמַפּוּח בתוכך), והולך. אפילו איני יודע מי נפצע. ומי אצל זאביק. ומה בדיוק היה שם. ההיסטוריון שיחקור. לי כבר לא משנה. בהירוּת מבהירה, מפולשת עד קצה כל האפסות. ואין להושיע. הה, שוב הדרך הגדולה, ההולכת מניין אל אָן, והנה האופק ההוא מערבה: פתוח אחרת, מדרונות, שלף קָד, והצללית הסגולה, הלא רחוקה, של התל הנישפּה עם העץ, מסומנת על־פני השמים החומים־בוהקים. גועל להיות פה שוב. כמו ריח ארץ נושבת, ים לא־רחוק – שם. תקוּף רוח מהמה הוא נוטה אל הבקתה הקיצונית והרי הם. אחרים שעוּנים בכתף אל הכותל, ומוֹתן אחד מתעגל, אחדים במלוא רוחב גבם בקיר, וגם סולית כף־רגל אחת בו, זקוּרי ברך, ואחרים סתם ידיהם בכיסים וערפם נגרף ברוח המזלזלת בפרעותיהם כחפצה. כבר ממבט ראשון רואים אחד מבין כולם, והוא שרוליק, המג"ד, מסודר לבוש ומתולתל ראש ככבש, וגם צביקו שם, כפי שהוא, ארוך, שחוף, מעושן; וזאביק שם, שחור, מתקרטע ומושפל, ומישקה כאן, מפקד המסייעת, וספי הקמ"ן, ועוד בחורים אחרים, שבדרך־כלל, מאלה שתמיד הם ישנם, מבלי להיבדל לשמות. גל של סרבנות, שארית כבודך, מציף את הלב בעקשנות פרד. – ‘בוא. גידי.’ אומר אז שרוּליק, ובמאור־פנים – ‘תראה, ציקילה, אם יש טיפה גם בשביל גידי.’ ובחור אחד, גבחן אחד, נוטל מתוך עוּגת־רמץ קבוצה במעגל אבנים, את הבקארג', הוא סיר הקפה, ומוזג לפינג’אן, הספלול, המצועצע, של ביזה, קהות רותחת מרוּבּת־משקע ומעוטת־נוזל, נותן ושואל, בשׂחקת עיניים, אם להמתיק, שעליה גברים עונים בשלילת־ראש: הו, אין צורך.

– ‘שתה שתה. וחזק את הלב. – אמר שרוּליק אל הנכלם, הכושל קצת, מלובד צמר גלגלו הגדול. חולצתו קרועה, מכנסיו מתולמים־חומים, כאיזה יחפן שנאסף על אֵם הדרך, ושמתחיל פתאום רואה את עצמו דרך מבטי רואיו. – כי תיכף אנחנו חוזרים לשם.’ אמר שרוליק. – ‘חוזרים? – זיקף גידי, מרתיע את הספלול מפיו. – באמת?’ ושרוּליק ניבט בו באבק בדיחוּת. – ‘זה טוב.’ אמר גידי. וחש איך האבן מתהפכת בלבו, ופחד כחומץ על בשר־חי, כאילו נצטווה לחזור לתופת, ומיאוּן עד צויחה, ועם זאת, דווקא, הנקודה הנכונה, הבהירה, האחת, הו, דווקא כן, ולדהור, ולהתנשף בתנופה, להיקלע אל סופת מה שיהיה יהיה. צביקו מתכעכע כעת בקולו המעושן: 'איך זה אצלכם, גידי? ומבדר בניד אצבעות אַרכּניות וצהובות את עשנו מלפניו, לסלקו מעל דרך הדוח, המחויב כנראה, על־פי הסדר הטוב, אבל מה זה חשוב כעת? שוב מזעיף הסירוב, וחוזרת אותה תחושה מַמרה בת־בלי־שם, שנותנת מרחק בין מה שבאמת, ובין מה שרק מעמיד פנים כאילו אמת. מה רוצים לעזאזל. אח, לזרוק מהר. להטיל לפניהם, ולהיפטר, ולהיפנות כליל, לב ונפש, אל מה שהוא העיקר, האחר. – ‘זה כמעט היה בידינו…’ אמר גידי בזעף, ‘היינו יכולים, זה היה ביד!’ חזר ואמר. ‘הכל היה פתאום’ הוסיף ואמר גידי. וזה רותח בלב כשפּוּד לוהט נעוץ, ועלבון וכעס תמרורים ונקמנות, וצורך להסביר דבר מהר, במלה אחת, נכונה, גואלת, אמר ונשא עיניים אל הסובבים, מנסה להתנער ממראיתו של תינוק שסרח, עומד לפני רבותיו. ‘בפיאט אחד – היינו מצליחים!’ התחיל. ‘נשק־נגד־טנקי’ אמר עוד, מונחים מקצועיים פוטרים מרגשות. הרבצנו רימונים. טוען גידי. אבל כבר התחילו לברוח מאחורינו, אנחנו היינו באמצע… נתלשנו באמצע, סחבו אותנו מן המגע, היינו יכולים… ו… זהו. עד כאן. ונבלע בגרון. כמעט חנוק מבכי. כל הדוח. לפניכם. אין עוד. האזניים הומות. הידיים פרושות עוד, בתוך הסיפור. השד יודע מה. לא יודע עוד. אין מעיר הערה. ממתינים שמא יוסיף מלה. רואים דברים שהיו, כאילו. אבל אין עוד מלה. לעזאזל, כל המלים. תבינו, תבינו. שותקים להבין. בכובד־ראש. הלא אנשים אחים אנחנו. אין צורך בדברי רגשות. כולנו יחדיו, תקועים בה בפינה. עם זאת, מתפרץ עתה, ולא יאה לו כלל, זאביק, כאילו הוא לבדו, אם כן, נותר אשם: ‘מה היה אפשר לעשות! – הוא אומר מוזעף – בבת־אחת. מסך־עשן, אש־תופת, והם על הראשו!’ – אומר זאביק, נאחז בכל מלה. מביטים גם בו. מסירים עיניים ממנו. דינו מנוי וגמור. והלה מתקרטע בלא־נוח. ‘כמה אבידות אצלך?’ אומר צביקו אל גידי. אתה בסדר, גידי, מרוצים ממך, עוד זה, וסילקנו חובות הסדר הטוב. שנַיִם. אומר גידי. בקמיטת־מצח. פצועים. (בעצם לא יודע. מי השני? חיים אחד ומי השני?) ולאחר הרהור. גם רובה אחד. (ההוא שנשכח במשלט ה’קדמי'. של עודד. מה עוד?) רגע שלם. והשקט אומר דברים כבושים. כבדים מאד. והרוח מהמה וסותמת. (ומי היה זה שתמכו בו? הלא אני לא יודע כלום, הלא זה אך באתי!) ומה עוד?

– טוב. – אמר כעת שרוּליק. – כל זה בפעם אחרת. כעת הולכים לעלות שמה. החשבון ככה: סוללת תותחים עם תחמושת מוגבלת (‘מאד’ אמר זקן־התותחנים הרציני). – מאד. אמר שרוליק. הפלוגה המסייעת במלואה (מישקה מפנה פיופתו מפיו, לנקור בה נקודה של דיוק בחלל העולם), ופלוגת השריון. איפה עֵלי? – ‘הנה.’ אומר צר־קלסתר אחד, עם ציצית שׂיער חום עד עיניו, ושפם־משי, גדול וזהוב, גל של זהב קל וטלול. – ‘מה היה שם?’ – אומר לו שרוּליק. – ‘אה, כלום. – פוטר הלה נעימות, מתחת משי הזהב הגדוש כמשׂערת. – ניסו קצת לפתוח אש על הזחל המחפה, הוא דפק קצת, והסתלקו בקלוּת.’ – ‘איפה?’ – ‘אה, שם.’ – ביטל ואמר שפם־הזהב. באגב אגודל לאחוריו, אגודל רגָש, כשל כּנר. – ‘והכל מוכן? הכלים? האנשים?’ – ‘אין בעיות.’ חייך הזהב והקול הנעים. – ‘טוב – נתנשם שרוּליק – יצחקלה יכניס את המחלקה שלו עם חשכה. זה הכל. השאר תלוי במהירות. ארבע וחמישים. בחמש ועשרים אתה חייב לצאת, עֵלי. כעבור עשר־חמש־עשרה דקות אין שמש. זו השעה. תתיצבו כאן על־יד הבתים. זה סימן לתותחים לפתוח אש. ולמרגמות. חמש דקות אש צפופה, ואתה מתקרב בחסותה עד שם. שיהיה להם בבת־אחת ועל הראש. ובמקום מסך־עשן – שקיעת השמש. אצל הבית הבודד יורדת המחלקה ומתקיפה. משמאל. נסייע בכל מה שנוכל. הכל ברור? אני אימצא כאן. להישאר בהאזנה. ושימו לב: פעולות משולבות חייבות דיוק. ותנאי ראשון להצלחה: מהירות. עשר דקות, והמשלט שלנו. זהו.’ – ‘יהיה בסדר.’ אומר עֵלי זהוב־השפם, שׂערו החום נלבט על מצחו עד מתחת גביניו. זקן־התותחנים יוצא אחריו, מתמתח בניקוש עקבים ויוצא. וגם מישקה, מן המסייעת, במעיל־הרוח המרוּוח, לקראת צינת־ערבּיִם, כבש ציצית ראשו במצחון אפור ממוסך משקפי־רוח, ויצא. ומיד נתרעש, אֵי־בזה, ג’יפּ ככלב נאמן ואבק נפרע, רוח ממלאה את האזניים, הקרביים מצטמקים, כלתרועת שופר. ותיכף נזכרים, עד כבדוּת מפולת, בכל מה שאירע, נוסף לעייפות, נוסף לריק השרירים, נוסף לרעב, נוסף, נוסף. אבל גם הסקרנות נושמת. צורך להיות בחוש בזרם גדול. שרוּליק. עם שרוליק הכל ילך אחרת. בודאי. שרוליק וצביקו פונים ויוצאים. ‘צביקו? – אמר גידי פתאום, בעבור זה על פניו, כפוף, ועיניו דלוקות אין־שינה – יש תחמושת לתותחים?’ – ‘קצת…’ קימט הלה מצחו, ובהיסוס־מה. – ‘אז… למה לא יריתם?’ – ‘הו, חששנו. הם כבר היו מעורבים בכם. ראינו מעמדת התצפית. מסוכן היה לפתוח אש.’ – וגידי כממשיך: ‘זה היה הכל מהר, כל־כך, מהר נורא.’ אומר גידי במצוקה להסביר יותר. אבל צביקו מבין: ‘ראינו. ממש בן־רגע.’ ועוד הוא מוסיף: ‘היה קשה? לא?’ – וגידי מתבלע לו בפיקתו ומניד ראש. הרוח מטפחת. שלא ירגיש בדמעות. חברים, אנחנו, חברים. טוב, וצביקו ממהר להדביק את שרוּליק. רצה לומר אחריו דבר נוסף. אבל נתקף פיהוק גדול, ארוך. שהמשיך אחריו שממון וכיבוי כל חפץ, ותשישות נחלה. זאביק בא. הו, אין לי כוח. הרפה ממני, זאביק. אַל תתחיל. חי האֵל. שפמו השחור מדולדל. איש שבור. צריך לתת לחבריה לשתות, לאכול, לראות צריך שינוחו. – ‘נשארו לנו אחדים על הגבעה.’ – אומר זאביק, כאילו סתם, ועיניו תועות. ‘מה?!’ – ‘שנַיִם הרוגים. ופצועים. שלושה, אולי. לא יודעים. היתה ערבוביה נוראה.’ – ‘לא נתפקדתם כאן?’ – לוחש גידי צרודות, ממולל יד. – ‘כן. אולי הם זוחלים להם בדרך, או מסביב, או יבואו עם חשכה…’ עיניו של זאביק תועות. – ‘הם אינם משאירים איש חי.’ מילמל גידי והתכווץ. כבתוך דוּד גדול וריק ומהדהד שממה. – ‘מה אני עושה – אומר זאביק – אני משתגע.’ הרוח טופחנית בפנים, ורצה עוברת־עוברת בלי סוף. צעיפי־חול נמוכים. הבגדים מתרטטים, כולך מתרטט. – ‘אתה יודע מי הם?’ הלה רק משך כתפיו. כבד מהן הדבר. צריך להגיד לו דבר. אילו היה מה להגיד. בודד. מצפּוּן מעוך תחת כובד הר. כל זה. אבל זה כבר היה. כבר ישנו והיה ומאחור. ידיעה יש בך שצריך לתת מרחק בין הדברים שבאמת, ובין הדברים שכאילו. – ‘לאן אתה הולך?’ ‘כלום. לראות. אולי.’ וזאביק הולך.

הולך. הרוח הולכת. השמש מתחילה מתהפכת נמוכה מעֵבר לוילאות־העכירוּת המנושבים, המנופנפים. רוח בכל מקום. כל פינה מנוחשלת. בכל פינה רבוצים. מנסים למצוא את צל הרוח. בכל פינה מסַפּרים איך זה היה (לעזאזל היה! הלא זה עוד עודנו! עוד לא חזרנו…). נודד מפינה לפינה. קושב רגע. אין סבלנות, הלאה. כל המבינוּת הנבובה הזאת, חכמת הסרק הזו, הנאמרת בקול רחוק: לפני הצהרים – סח מיושב אחד – שלחו אותם לפני השריון שחיפה עליהם במסך־אש, ואחר הצהרים, הפכו: הרגלים מאחור והשריון בראש. אם להצלחה – ירוצו, אם לכשלון – יימלטו… – חכמה אדירה. עמוקה מתהום. זה כבר גמור. זרקו אותנו. ואנחנו, בטפשוּת, את עצמנו… באמצע הכל: וברחנו. ויש מישהו פה שמביא סברת ידענות שהיא, אחרת, והוא, מסתבר, כלל לא היה שם, אבל בינתו מקיפה ועומדת. מה זה יודע אם לא היה שם. מה אני יודע אם כן הייתי שם. מחר אדע לסַפּר מה היה. היום אין סיפּוּר. אלף פרטים בלי להכריע ביניהם, מי מכולם. אי־אפשר לדעת איך היה באמת. רק זה שאנחנו כאן ולא שם, אמת. השאר – מי יודע. מחר אספּר כמו על משחק שחמט – הוא זז כך ואני זזתי כך. משחק תנועה ואש. היום – ריק נורא לסַפּר כך. ולא אמת. יודע רק שלא זה. הרוח בארבע פינות הבית. הלאה. בכל פינה סיפורי דברים. על התותחים כשירו, ועל התותחים כשחדלו מירות, על מסך־העשן ואיך הציפו כנחשול, על היגָלות השריון, פתאום, כמו בחלום הכי רע, בטווח מגע־יד, ועל הפיאט, ומתברר כי פמפיק, זה לו כבר הפיאט השלישי שהוא זונח בשדה בהימלטו על נפשו, ופמפיק יושב כאן ומחייך לו ברצון. ועוד מתברר כי הפצועים שנישאו על האלונקות, אחד מהם היה חיים, שספג כהוגן, בבטן, מסכן, רציני מאד, אומרים; והשני בחור משל זאביק, שאותו יעקב רבינוביץ חבשוֹ ופיקח על הובלתו, אגב עשרים ריצות אחרות באקדח שלוף. ומי היה זה שהלך ותמכו בו? – אינך יודע? אַברוּם. אַברוּם הגדול שלכם: חטף בירך. מזל עצום, תארו לכם לסחוב אותו! הרוח. קטעי דברים נופפים ככבסים ברוח, מתרעשים. מוכרחים להבין משהו, יותר, ואין שום פנאי. ולא שום אורך־רוח. רק רוח נלבטת רצה מזרחה. לראות מי שם. מי נאנק, אולי, שם, לומר לו אולי, לא שכחו אותך, לא. – יעקב רבינוביץ? אה, ההוא. טיפוס מטוּפּס! מה, לא שמעתם מעולם? גם לא את הסיפור על מוֹישה? כשדהרנו אז בעמק־הזיתים, והתחילו פתאום לדפוק עלינו מלמעלה, ורצנו כמטורפים, ומוֹישה החליק פתאום וספג מכה בריאה באחוריו, ונשאר המום לגמרי. אז רץ אליו יעקב רבינוביץ בכל כוחו, ועל המקום פשט מכנסיו ועשה לו תחבושת ענקית על אחוריו, וסחבנו וסחבנו וסחבנו אותו עד אפיסת כוחות, עד שבאה מכונית ולקחה אותו לבית־החולים, עם פתקה מצומדת בסיכה. טוב. בבית־החולים קראו את הפתקה, והורידו את התחבושת וחיפשו סביב־סביב, ותיכף גירשו את מוֹישה משם. בערב רואה יעקב רבינוביץ את מוֹישה בחדר־האוכל: אה? תביטו עליו! מה זה אתה כאן?! גרגורי צחוק. סיפורים־סיפורים. מה ייצא מכל הסיפורים האלה. רבוצים בצל הרוח. מופנים מזרחה, צקלגה. גבעוֹנת אחת בתוך קו רכס גלי, דבלה מעוכה בין דבלים. מה היא אשמה. מנסים לשער השערות. מחכים, מדברים. כל־כך לא חשוב. לא העיקר, לא זה. דברו לעזאזל על איך שאתה אבוד מול ה־, על איך שאין לך כלום ב־, וזה עולה עליך ו־, ובורחים ובורחים ובורחים. יש כאלה שלהם תהיה המלחמה המעשיה היפה ביותר שלהם, דף של שירה בחייהם המחורבנים, יסַפּרו ויסַפּרו בבוקר, בערב ובשבת. ואת זה שכאן, הנה זה שלפניך, את זה ישכחו. יספרו על גבורות ועל צחוקים. ולא יסַפּרו דבר על קטנות, על עליבות, על הטפשוּת האיומה שבכל זה, על העיור־חרש־רשע המסתולל בחייך, ומכה ומכה ומכה. אני צריך משהו. לעשות, ללכת, לראות, להגיד. או משהו. אני צריך, אולי, רק להשתרע ארצה, מן הצד, ולכבוש את הראש בין הזרועות. רבע שעה לשקוט בשקט. ואני אלך לראות את ההכנות, אם אני יכול לעזור, לומר להם שיידעו, ייתכן ובעוד שעה נהיה שם, ונחפש לדעת מה ומי באמת, והפצועים ואלה שנשארו… איום, איום. עוד פעם שם. ואני אחטוף כדור, ושלום על הכל. הראש כואב, ריק, ומתבקע. מתי זה היה שהייתי חושב על שפתיה של לילָך אחת, לנשק לה, לנשק לה, לעזאזל הכל ולנשק לה, איפה ההוא שככה רצה, כעת הוא קר כל־כך, כל־כך, לא יודע מה.

רוח. פינה אחרת. מסַפּרים־מסַפּרים. מציירים כבר מעגלים שלמים יותר. אחד יודע כבר לסַפּר, כי להפסקת־הצהרים ישבו הם לאכול, ואנחנו ישבנו לאכול. הסכם ג’נטלמני: צהרים אוכלים בשקט. גומרים לאכול, מעשנים סיגריה, ישנים רבע שעה – ויאללה, למלאכה. יום־עבודה מאורגן. פינה אחרת. שוכבים סתם. אחד, גואל, נאנח פתאום מעומק לבו: אי, הוא מקונן, איזה חרבּוֹן: הלכו לנו כל הסיגריות! – חמור צעיר! הלכה צקלג, הלכו בחורים, הלכו שני מקלעים, שני פיאטים, הבּזה הלכה, ורובה, ומי יודע מה עוד, הכל־הכל הלך, כמעט הנגב כולו, וערומים ויחפים ניצלנו בעור שִנינו ו… אבל, אולי דווקא. סוף־סוף חסרון סיגריות ממושש יותר. ובעיקר: אין בו שום רגשנות שהיא. נקי ופטור. לגמרי פשוט־פשוט. ומה עוד דרוש מאשר פשוט־פשוט. בחור חכם הטמבּל הזה. בן־פקועה. הרוח באבי־אביו. פשוט־פשוט, זה הכל. ובראש צלול. אני אלך אל צביקו. - ‘גידי?’ – ‘הו?’ אמר גידי בלא חמדה. – ‘לא – רוחש הבא, זאביק – אף אחד⁹ לא הגיע.’ עלוב־נפש, כפוש ומכופש. משא־אימים לא נפרק. ובכן מה? – ‘כשנהיה שם בעוד חצי שעה נדע יותר. וגם עוד יכולים להגיע. מחכים לחשכה, אולי.’ – ‘כן? – יונק זאביק כל מלה לבדה – ויש שזוחלים להם ומגיעים כעבור יום…’ הוא מוכרח לדבר, ואני לשמוע. אז פתח כבר, לעזאזל, סַפּר מהר וגמור מהר, ותן לי לחיות. שנינו ברוח. והגב מתנפח. – בכלל, לא יודע איך זה היה. – התחיל זאביק. וגם לא ידע מה להוסיף, או איך להתחיל. – תיכף אחרי המנוחה. כולם מפוזרים, זה פה וזה שם. ופתאום! – פתאום… ניסיתי להשתלט. צעקתי הנה צעקתי שם. אדם אחד לבדו… מי הבין מי שמע. אבל את הצעקות שלהם כבר שמענו: מסתערים ובאים מאחורי העשן. פחד להוציא חוטם. לא ידעת מניין. צעקנו מקצה אל קצה. אף אחד לא מבין. רק מקלע אחר¹⁰ היה יורה. או הבּזה. התחלתי להתרוצץ. אני רץ והם… אחרי! הבחורים… ביחוד החמור הגדול ההוא, הנבלה, הפיאטניק הזה, אני עוד אגמור אתו!… אני רץ והוא אחרי וצועק: לסגת, לברוח! אני צועק עליו והוא כמו משוגע צועק, משוגע, משוגע גמור: לברוח! – נתתי לו בשינים, והוא התהפך – הנבלה. כלום לא ייצא מזה. הבלבול השתלט. כל מה שתעשה – והבלבול עוד יותר. אני רץ והם חושבים שאני בורח. אני לא רץ וכבר הם לא רואים אותי ולא יודעים מה. צעקות מקצה אל קצה. ועשן, העשן הזה, החושך הזה… ובינתים נבהל אודילה. חשב – ככה הוא אומר – שרק הוא נותר כאן לבדו, וגבו לאויב, שכולם כבר מפוגרים – הרימו את רגליהם וברחו, ואחריהם רץ כל מי שראה שאחרים כבר רצים… אני צועק, אני צוֹוח, רוצה לארגן גרעין של התנגדות, לפיאטים אני צועק, לבּזה – מנסה לעצור, אני בועט, אני מקלל – והם רצים. עמדו, בהמות, עמדו, והמה רצים ואין מפנה! רימונים! אני צועק – בחורים, אני צועק – הכשרת ‘מגדל־עוז’! – אני צועק – הרביצו רימונים – זה הרגע לפיאט! הפיאט! מנוּולים! כעת זה בטווח שלכם – כעת שעתכם היפה! היו יכולים לעשות פלאים: הלא זה היה… אבל הם, השד יקח אותם… ועזבו את הפיאט וברחו… ישר, בכל כוח כוחם! התחילה הרגשה נוראה, כאילו לא יודע מה. נשמט מידי, רץ לו במורד – – ואולי גם… ומישהו היה צועק: הקיפו אותנו, כיתרו אותנו – ברחוּ, לברוח, לפני שמחסלים, החובש הממזר ההוא, בּרחוּ, בִּרחוּ! – יש פצועים! אני צועק, כאן! – גם כאן צועקים אלי – חובש, חובש! איפה החובש. וכאן הרוג – צועקים. זאביק, בוא תראה, הוא מת! – מה אני אראה – – הכל רץ, הכל פורח, הכל פגזים וכדורים, הכל מהומה, מבול, אש וגפרית, מסתובב־מסתובב, המום, התחלתי לרוץ, ורצתי עד הנה… רדפתי אחריהם, צעקתי, איימתי, התחננתי, צעקתי – אי־אפשר כך, אי־אפשר לעזוב כך, ולא הודענו לגידי, ורצנו, ורצנו… חשבתי אולי גם אתם כבר ברחתם, עוד קודם, מאצלכם היה הכל חושך וזוָעה. עשן אחד גדול. ורצתי, ורצנו – – אצבעו עוד תקועה בחלל, בשייכות כיווּן הריצה, כנראה. כולו בתוך הדבר. החולצות מתחבטות ברוח. אילו היית פורש כנפיים היה מרים אותך והיית… הוא מחכה? למה? שאגיד לו? מה אני? לא יודע כלום. עצוב מאד, חבר, אבל לא יודע כלום לומר. לבדך תאכל את הלענה. ובעיקר: הלא זה כבר גמור. לא משנה עוד. כבר לא. מרגיש כעת בעָצמה שיש משהו יותר מזה, ואותו אי־אפשר לסַכּם כלל… מה אני יכול לומר לו. שילך אל אמא שלו. מה אני. לוּ אני תחתיו שם –…ככה זה. כשנלחמים מתוך שוחות ורק מחכים לאויב שיבוא עליך, ואתה ידיך ריקות כמעט, וכוחך מתחיל רק מטווח מגע בלבד, רק מטווח הכלים הקטנים ביותר, והצפרניים והשינים והאגרופים, כך זה, ימח שמם ושם זכרם – ולהתאפק כל הזמן, על־מנת שאם תישאר עוד חי תזנק אז, כשהוא כבר נושף מעליך – ותתקע בו אגרוף לגרגרתו. גידי זז עד כותל הבקתה להתמיך גבו בו. וזאביק, מאין מוצא אחר, או מהיסח־דעת, הולך עמו באשר ילך, ומתמיך אף הוא גבו בכותל, ראשו בחרטומי נעליו, ומשרטט לו קוים בעפר הנוקשה, אשר סוער מעליו כל שחק גרגריו.

עוברים רגעים. עוברים שני בחורים. זאביק מתעורר אליהם: ‘הי, מוֹטל!’ הוא קורא, ואחד נעצר אליו, קודר שֶמֶט־שׂיער, וחברו עמו, ידיהם בכיסים, כתפיהם דוקרניות. שהות השתיקה נלבטת. לא מוצאת פתיחה. ‘איך זה היה אצלכם?’ אומר זאביק בקימוט גבינים. ‘נטשתם את הבּזה?…’ – אחד מהם בלע פיקתו, ופניו מסותרים למחצה מתחת שמט־השׂיער המתפרע עליהם ברוח, והשני, הרחוק, הסתמר: ‘אתה אינך יודע?’ מבשר אימה, ואמר עוד, ובהתזה: ‘אנחנו לא נטשנו את הבּזה.’ – ‘לא?’ – ‘לא.’ והראשון, שהרוח ריבצה בלוריתו כפקעת נחשים נלבטים על מצחו ועל צדעיו, אמר מתחתיה בצרידות: ‘אנחנו ישבנו בפנים כל הזמן. לא יצאנו. כל הזמן. וכשהתחיל העסק היינו מוכנים תיכף.’ – ‘אבל, מה ראינו? – אמר השני וניגש פסיעה – לא ראינו כלום.’ והראשון: ‘היה חושך ועשן. צעקנו אליך: זאביק זאביק, וכלום. הלך לרוח. אבל את הצעקות שלהם שמענו. קרוב. וזה היה… לא־כל־כך…’ – 'שכבנו ולא ידענו מניין ומה – ‘, אמר השני ופרש כף־יד לרווחה אצל כתפו לפירוש מלא. – ו’אחר־כך, סחבה הרוח את העשן – המשיך מוטל, הראשון, מסלק לשוא את שמט־השׂיער המטאטא וסוחף פניו בזעף – וישר ממולנו עמד נושא־ברן אחד. מכלום. מקורב שכזה. – אמר והחוָה כדי צעדים אחדים ממנו. – זוזיק לא התבלבל. דפק עליו מיד. עצום הוא היה, זוזיק. וההוא התחיל להסתובב. אין ספק שנדפק בתוכו מי.’ – אמר מתוך קצת סיבוב גווֹ, והרמת מרפקים לתיאור. – ‘מאה אחוז!’ – העיד עליו השני בזיקור אצבע. – ‘אבל, באותו רגע, ולפני שידענו, או הספקנו לצעוק, רץ עלינו, מן הצד, מכאן, נושא־ברן אחר, כולו, כמו שהוא, על הראש, עלינו, בכל המהירות, בשרשרות שלו, דורס – נדבקנו ארצה, למטה־למטה (אמר והתכופף מאד) – אבל זוזיק לא הספיק, אולי רצה להספיק להפנות אליו את המכונה, היה רעש הנורא, מעל הראש (סנטימטרים!), ושמענו… שמענו איך זה מִתְ… מתפצח, היה פחד, היה… ורק עבר, רק… נתנו קפיצה ורצנו…’ – ‘כמו משוגעים.’ התנשף השני – ‘לא יודע איך לא הרגישו בנו – הוסיף הראשון – הוא רץ מהר לפנים, אל הבקתות, ואנחנו אחריו, בזנבו, על־יד הבקתה נפרדנו, הוא פנה לכאן ואנחנו לכאן, וישר למורד, כמו…’ – ‘וזוזיק?…’ – זעק זאביק בשפתיים ולא בקול. – ‘הוא לא.’ – אמר הלה. – ‘ואולי הוא שוכב פצוע?’ – אבל השני בלע פיקתו ושלל בראשו: ‘לא. לא. אי־אפשר. זה עבר עליו. הכל. שמענו. התפצח כמו… הה, פחד אלוהים!’ – חרק הלה ואמר. ‘כמו בננה…’ – ‘דרך הבגדים, והכל נתמעך ונשפך…’ – ולא היה עוד מה לעשות בידיים, ולא לבלוע, ולא־כלום. – ‘איזה זוזיק זה?’ – נבהל כעת בלחישה גידי. – ‘זוזיק. זוזיק.’ הוציא הלה כל ספק. – ‘באמת?’ – ‘ממ’ הינהן הבחור מתחת שׂערו הנלבט. ‘ככה… אמר גידי. זוזיק!’ – ‘כן.’ אמרו לו השנַיִם. – ‘פחד אלוהים.’ אמר גידי. ושתקו ושתקו. ולא היה לאן להביט. אחר־כך עקר מוטל וכפף קומתו והלך. והשני אמר – ‘ככה זה.’ והלך גם הוא אחריו. ומסתבר, כי עד כה, נתאספו כאן שונים לשמוע, כולם זקורי־כתפיים מחמת הרוח, ומכונפים בה, שומעים ומחרישים. ונכון היה אולי שמישהו יפתח ויגיד עתה משהו, דיבור שכנגד, מלה נכונה שהיא. ואין מגיד דבר. מתחַכּכים ושותקים. עוקרים מרגל אל רגל. שמה באגב־עין, בצקלג ובגבעותיה עטופות־הרוח, העמומות, החלודות משהו, האביכוֹת. אם חי שם עוד מישהו, ונאנח שם לאמא שלו, הרוח נושאת אנחותיו לא לצד הנכון, הלאה־הלאה, מי יודע אנה.

עומדים אצל הבקתה. מי שנוטל עצמו בחידוד־כתפיים ופורש לנפשו, או אל מעגל־שמועות אחר. ומי שבא וסומך גבו אל הכותל הזה, להינצל מן הרוח, כובש עיניו בקרקע, מצטרף אל העגמה, וממתין כאילו מתוך הרהורים. נוכחים לראות עד כמה שחורות צפרני הידיים, גלומות גוש עפר, מחוטחטות. – ‘אני מכיר את הבית שלו.’ אומר פתאום בחור, לכאורה בלי שום קשר לכלום. הו, הפסיקו להחמיץ את הנשמה. העצבים נלאו ולא יוכלו עוד כלכל. די, חמורים, די. מזעיפים. לובשים פני שעמום. אחדים צונחים לאיטם לשבת, ואחר־כך מוסיפים וגוהרים עד השׂתרעות שלמה. וזה מותר. לשכב, כרצונך, ובשקט. אין עליך עוד. מישהו לבש והכניס ראשו וכתפיו לאחריות. לא עליך. אתה פטור לעייפותך. מי פה? עודד. כצל נֶהֶלַךְ עמך. סנטרו קלוט בכפותיו ומרפקיו בברכיו הפשוקות (חושב כי אילו סיפרו לו הלצה כעת – לא היה חושף שינים לבנות בצחוק? – חושב שכּן). וצ’יבי מיושב בהסבה אל הכותל. מסור כולו לעשיית טבעות־עשן, זו משוכללה מזו, לולא הרוח הסכסכנית. שׂרוּע אפרקדן נחום, מעוּצם ושמוּט, ושוקיו החטובות משׂוּכּלוֹת, ורק קנה קש בשיניו, הנד לאיזה קצב, מעיד כי לא נרדם. גבו לכל, קצת הלאה, מופרש דויד לבדו, ולסתותיו ורקותיו נעות על פרוסת לחם של ממש שכבר השיג כאן היכן שהוא, שקוד על גריסה ועילוע, כתן על טרפו. ועובדיה כאן, ראשו ארצה, נלבט מדי רגע בשיעולים כבדים. מי חסר? שאול ויעקבסון (אַברוּם, מסתבר, נדפק בירך הפיל – אם יכול ללכת, סימן כי…). וזה שעומד כאן הוא רפי. לא ברור מה לו. כמה אנחנו, כמה נשארנו? שמונה. ומשל יאקוש: עודד (ילד אסופי ולא שייך לשום מסגרת), פמפיק שנַיִם, יוחאי־של־בתיה, וגואל המג’נוּן הגדול ארבעה, ויוסי חמישה. זה הכל? חמישה. הו, שופשפנו היטב. עמיחי בנקודת־האיסוף, בבקתה שם. שייקה ניגש למקום שהוא. וקובי אֵי־בזה ונעריו עמו¹¹. זה כולנו. ברזילי אצל המסייעת, בוחש במפות. שמוּליק! מה עם שמוּליק? מי ראה את שמוּליק הטבח? מתי התחיל כל זה? ביום חמישי. בשתים. מה היום? יום שני. חמש אחר הצהרים. וצקלג בידיהם. ונשארנו שמונה. וחמישה. זרוקים וחורקי־שינים. והולכים לחזור שמה. פתאום, בבת־אור: אני אצא אתם. הה, לוּ רק ידענו להיות עקשנים, שם, רק עוד שתי דקות! (כולנו היינו מתים!) לוּ רק היה להאריך נשימה עוד משהו, טיפ־טיפה… ומה אם הם קמים כעת ודולקים אחרינו, במה כאן כוחנו גדול מאשר שם? לאן נברח מכאן? אסור לנטוש את המקום שם. ברור כשתים ועוד שתים. כולנו, לחזור. כמו שאנחנו. בידיים ובשינים ובאבנים. אין שום דבר אחר. אם אנחנו לא – הכל לא. הכל מוּפל אתנו. ולחזור. ולהילחם, אסור להילחם סטטית כשאתה חלש! לא לחלשים התגוננות בשוחות. רק תנועה ואש. כל עוד נשמה בקרבך. תנועה ואש. זו החכמה. מי הם, מה כוחם? הכפריים העולים כעדר נפחד, או הסדירים המפונקים מאחורי לוחות־הפלדה, שכובשים – וחוזרים מהר לישון במיטות, וללקק עצמם בבסיסם! מה לכל היותר יהיה? – ינבחו עלינו שם כמה ויקרסים. את השריון לא יניעו באפלה. ולזרוע שם אנחנו צריכים מוקשים, על כל ארבע רוחות השמים, לכל שיפנו – יתפוצץ מוקש, הרעשה טובה, איגוף יפה ואנחנו בפנים. ולא להתמהמה. בטרם יתאחזו שם, יתגדרו, יתבצרו, יציבו תותחים נגד־טנקיים – וסתוּם עלינו. אין לפקפק. לא רק הגיוני – אלא מוצא יחיד. בואו־בואו. אסור שהם יתבססו שם. מעולם לא היה כל־כך ברור ובהיר הדבר כמו כעת. אם הם שם – אין לנו שום מקום עוד כאן. אם אנחנו שם – כל המלחמה כולה מתהפכת לצדנו, לטובתנו. וזה הדבר. לעזאזל העייפות, הרעב, הצמא, הפחדים, החרבּון, הכל – מוכרחים. כולם צריכים לדעת. כשנדע – נילחם אחרת. מי שלא רוצה – לא ילך. אני כן. אני אגיד לצביקו. אנחנו הולכים אִתם. מוחלט. מה שיהיה יהיה. טובים לזה כמו אחרים. מן הכדור שלך – לא תימלט. ואם גזירה היא – יום־יומַיִם לא ישנוּ. אין שום דרך אחרת. לא קיימת. כל עוד צקלג בידיהם – לא נחיה הרבה. אם כך ואם כך. כשתהיה בידינו – אולי. ולא להיות מסכן. לאבדון, המשחק עוד לא נגמר.

זאביק מדבר. מנסה להסביר לחבריה. הכל מהתחלה. שוב מתוך אותם שנַיִם־שלושה ניקורים ביד קמוצה למטה, ואחד, להיפך, למעלה, שנראו עתה כה עלובים וחסרי־טעם, יורדים מנכסיהם. ‘בבת־אחת’ הוא אומר. ‘פתאום’, ו’ערבוביה', הוא אומר שוב ושוב. צריך להרחיק אותו מכאן. קצת שומעים לו, קצת מתחילים להתוַכּח בקוצר־רוח, מנסים להוכיח לו, ללמדו פרק. הו, תפסיקו כולכם ביחד. לעזאזל כל הבכיינות הזו. הגנחנות. הנרגנוּת המַסרחת, בקשת האשמים, הפתרונות המחוכמים יותר של מה שעבר ואיננו, המסת הלב לרחמנות, חדלו, חדלו, ימח־שמכם, מה יוצא לכם מכל זה, די לילל, אי־אפשר לשמוע עוד, עד לסבאה משתכרים מבכי ומהאשמות, מתחרים בתיאור הרש, יצורים עלובים, נחמות עלובות, רחיצת כפּיים בנקיון, קטנות ופחדנות. די. מכל זה לא תחזקו אף לב אחד לקרב הגדול שלפנינו. די. אין ברירה. היה מה שהיה. ואין ברירה. ימח־שמו. די. כמציצת העצמות המכורסמות. תליית הקולר זה בצואר זה. כשכל מה שצריך הוא לרוץ ולעשות משהו, לא לאבד זמן. השמש עוד לא שקעה. ואלף דברים לעשות. נשים מקוננות. סבתות. הו, די, לא רוצה עוד לשמוע. לא רוצה לרחם. מחכה לנו מלחמה – ובואו נילחם. לא ניפטר ממנה, לא נחמוק ימין או שמאל, אז בואו. פטישי הכרת החובה תופפים במוחש. ברחנו לרגע – וחוזרים. אני הולך אל צביקו. וקם, וטאט במרץ מכנסיו, והלך, לתמהון כמה וכמה שכיפשם באבקו. אבל לא קל היה למצוא את צביקו. וגם כשנמצא לבסוף, נחנק בעשנו, לא נתרווח לו מדברי גידי, והשתעל לפניו בקמיטת־מצח, ואמר שכל זה טוב ויפה, אבל עדיין מוקדם. ומה שקיצר הוא, פירט תחתיו ספי הקמ"ן, בחפץ לשון, כשמיטיב את חוט משקפיו, המחתך לו באפרכסת אזנו העלובה, שהאדימה כליל. וספי אמר כי את ההתקפה הזאת מבצע רק השליון של עֵלי. וזו הדרך האחת למהירות, לתמרוּן, ולעדיפות־אש יחסית (על מוחלטת אין איש חולם, כמובן!); המשימה, הוא אומר, אינה פשוטה: קרב יום, אף כי לאור השמש השוקעת, שצלליה עוקבים ובאים אחריך; בלא הכנה מספקת, כשהכל אמצאה שעל־רגל־אחת, מניה־וביה, והענין כולו תלוי בחוט־שערה; לולא שאין כל דרך אחרת, וההכרח חונק. אמר ספי, והביא מָשָל מצביטת פיקתו בין אגודל לאצבע. וכשנתמצתה ראָיה זו, הוסיף כי לרשותו של עֵלי כמוּת־אש לא־מבוטלת, אף כי אש קלה, מלבד סיוע האש הכבדה שיקבל מן הקבצנים: התותחים והמרגמות. ועוד לו מחלקת־רגלים רכובה, כיתה לזחל כיתה לזחל, ואם ישכיל לפעול, וחזקה עליו שישכיל, שכן מי כעֵלי בחור, ואַל תראה לזהב שפמו, בחור עם מעשי־עשת – ויידע לנצל את כל הנתונים: את האש, את ההפתעה, את המהומה המקוּוה, עד שהם מתארגנים ובוזזים בז, ואולי יהיה הדבר בידינו עם חשכה. אמר והביטו שניהם לאחור, אל שיפולי מערב המתלקחים בנגוהות בשלים… ולאחר חשכה – המשיך ספי בשטפו – יבוא יצחקלה בראש מחלקה אחת פלוגה דלת, ותבואנה כל שאר היחידות שיצליחו לארגן עד הרגע האחרון – ואז נראה. בינתים אי־אפשר להשאיר את המקום הזה כלי כוחות. אז תנוחו לכם. ואַל תדאגו. כשהכל ידפוק כהלכה יוכלו גם להתפנות אליכם, ותקבלו לאכול ולשתות. הודיעו כבר לבסיס, ומכינים שם בשבילכם, וישלחו מעט צרי, מעט דבש, מעט בטנים ושקדים, מזמרת הארץ. ובגדים להחליף. – ‘אה, כן – סיים ספי – לאט־לאט. לא בעומס אחד. קודם תצא ההתקפה לדרכה בשלום.’ – ‘כן.’ אמר לו גידי וכתפיו התישרו. – ‘הרוח הזאת – אמר ספי בנגינה אחרת, כהופך דף חדש – אולי רק לטובתנו. לא יבחינו בתוך כל האבק בקצת האבק שלנו.’ – ‘כן.’ הימהם גידי, והיה לו כאילו הוביש בטרם עת. ואחרי זה שתקו, ונראה היה שספי כבר הרחיק־הפליג מזה. אף כי עדיין עודנו עומד כאן, במטפחת הצהבהבת הכרוכה לצואריו, במכנסיו הממורטטים, בכיסיו הגדושים, מעוּבּרים חבילי־נייר, עומד ונלבט בראשי אצבעות בחוט שעל אזנו. – ‘נשארו לכם אחדים שם.’ אמר ספי פתאום. לא באמירה ולא בשאלה. וגידי הניע ראשו בתשוש. ‘לא טוב. – אמר ספי – חמישה או ששה, שמעתי – הוסיף כשלא נענה – לא?’ – ‘הטבּח שלנו, שמוליק – אמר גידי – נעדר. עוד לא הגיע.’ – ואחר־כך: ‘דווקא שכב כל הזמן בעורף. ייתכן שברח ראשון, והגיע עד הבסיס… אם לא התבלבל ורץ להיפך…’ ‘אללה או־רחמן.’ אמר ספי. וגידי התכרכם: ‘הם אינם לוקחים שבויים. נכון?’ – ‘לא הכפריים. הסדירים נוהגים אחרת. לפעמים.’ שמוּליק. מי פילל. עם הזקנקן שלו. מי יודע. אחר־כך גיחך ספי מכיווּן אחר: 'יש פסוק “בדם ואש”. אצלם פירושו ככה: “בדם: זה הכפריים. ו”באש" זה הם עצמם. ומרחוק. ומשקפיו נתבהקו בגחוך, וניצנצה דמותו שמחוץ למלחמה, ספי מכל ימות השנה, יצור בטלן, מרושל ומזוהם, שהולך ומפיץ חכמות בכל רחבי המשק, אף כי המים בתעלה עברו על גדותיהם ומציפים את העולם. אלא שספי כבר קינח בכנף המטפחת הצהבהבת המצויצת שעל צוארו ועל כתפיו, את חטמו, מנהג שלא נותר בלא עקבות־ממש על כנף אותה צהבהבת־מצויצת, ועימעם משהו והלך לו.

גידי נותר עומד. עזוב בחלקת השדה. עצמים מטילים צל ארוך עד שמתנתקים משייכות. מבול של עייפות. כאילו הצהיב כל גופך באחת וקמל. בבת־אחת כבד ממך הכל, למעלה מכוחך. עצמת האסון ללא ישועה. עצמת השוֹאָה. כל תקפה. כובד העוּבדות עצמן. שממון מַחליא. כל הארץ סביב כה שטוחה, כה ריקה, כה חשופה, וכה לועזה. אין מאחז. רחבה וריקה ורחוקה. אבוד בה. בלב עומקה של הריקות. אמא שלי. כובד גל של חולשת־הדעת (והלא כבר נגאלתי, הלא כבר כאילו רוּחצתי מזה), שיתוק יכולת. ושוב פחד. פשוט פחד מוצץ קרביים ולב. זיעה. מאֵין כל אמונה. את מי אנחנו מרמים. הרגשת מגע בכלָיה נחרצה. מוּפקרוּת (חצר סגורה, גדורה¹² סביב – ושור־פר משתולל־נושף רץ אליך). מהומהם בלב. כבחבית ריקה. בחילה נוראה. מעוך אין־תקומה. לבדך בארץ הריקה. כמו האימה בימים רחוקים, באמצע הלילה: אבא אמא לא שבו, לא ישובו עוד. רגעים ללא משקל וללא חשק. הו, עזוב, למה לקבל זה. אַל תהיה פנוי לזה. אם לא אתחיל תיכף ללכת – אני נופל. אז ללכת. מהר. לא להינתן למיאוס. הבקתה. כולם. העומדים והיושבים. ריקים ופתוחים לאין־כלוּמם. הה, לא צריך אף אחד. לא אתחיל להיות גם אני. סיגריה, למי סיגריה. לא אבקש מאף אחד. פה, ככה, אני ודי. יושב לי פה. עוצם עיניים טיפה. ושיתפקע הכעת־עכשיו, השורר פה מתועב. לא, אני לא אשב. אני אלך. מה אני אשב וכלום עוד לא. מה אני אתחיל לנוח – ושם הכל עוד לא… אלך ואלך, אסתובב, שיכאבו הרגליים ואלך. לא אתן ולא אניח לעצמי. אני לא. אתפוצץ ואני לא. הנה קובי. ‘קובי, מה נשמע?’ – ‘עוד מעט נשמע.’ אומר זה ומחייך בשקט. בשקט, או במסכת שקט? (אני לא־שווה כלום, ומרגישים בזה.) שני בחורים באים ומקימים כאן אנטנה גבוהה לאַלחוּט. מתחיל? קובי מושיט סיגריה. איך ידע שאני? ‘תודה’ אמר גידי, לא מאמין למשמע אזניו. ומיד כדי לתקן: ‘הייתי מצטרף אליהם.’ ומיד כדי שלא להיות כקטן שנתפש ברגשנות, בניכּוּר קול: ‘רוח נוראה.’ שעל זה נענה גם קובי ואמר: ‘הו, אדירה.’ ומרגישים כבר בעליל כי יש דבר הולך ומתהווה, שינוי של ממש. וכשהופכים להציץ נוכחים מיד כי אכן הנה הוא מגיח ובא צי־המלחמה שלנו, מחבט גופי־אבק נמוכים וסחופים: שלושה חצאי־זחלים, שני ג’יפים קרביים, ושני משוריינים, מוזרים למראה, שמזכירים, משום־מה, מגבּעות־אשתקד מעוקמות. חרקו וטרקו בסאן ברזל ובצחנת דלק שרוף, והכל נקבצו ובאו סביבם לראות במסע היציאה. ואלה הרבו תכונה והמולה, והסתדרו למטה, מאחורי הבקתות, לבל יתגלו בטרם מועד (כאילו יש מי חרד וצופה לעברם!) – מכל אֵימי־המלחמה הללו, מכונות־הקרב, ורק חצאי־הזחלים לבדם, דמו לחצאי־זחלים באמת לאמיתה, והיו כפי שהם ממש, בלא אחיזת־עיניים מאומצת; ואילו הג’יפים היו קצת מגובנים, עמוסים לעייפה, שלא לפי שיעורם, כל אחד מהם ומקלע ובּזה וארבעה בחורים, וחבילי־חבילות, מי יודע לצורך מה, ומן הסתם אינם אלא פשרת רוב וויכוחים וחשבונות; אבל מפליאים מכל היו, כמובן, אותן מגבעות עתיקות ומגושמות, שאדם מן הצד, אילו נקרו עליו, יותר מאשר לכל שייכות צבאית היה מעלה בדעתו אותו מחסן, אשר יקים לו משתכן בשיכון חדש, בירכתי המגרש, מבלאי־בלאים, להיות לו לול, ודיר, ומחסן עד ירויח לו מזלו יותר. ועם כל זאת הריהם שבעה ביחד, מטרטרים ומנסרים ארץ בריתחתם, ומעל גבורת שאונם היו משתלחות־נהדפות צעקות נוראות מצד לצד, צעוק והנף זרוע, וראש אחד, סגור־כלוא במצנפת־עור ממושקפת, של טייסים כמדומה, שלא התאימה בכלום לתמונה, ואולי לכן היתה דווקא התואמת מכל, ואשר רק שפם זהוב באמצעיתה (שפם עשיר ונוטף בגדשו, קל והומה אורות), העיד על זהות בעליה, עֵלי מנהיג רכב־הברזל – שהיה מתרומם מדי רגע, בנפנוף שתי ידיים מכתף עד אצבעות, נפנופים של הוראות אחרונות, של התרת ספקות, ושל פסקים לשאלות רותחות. וצביקו הנה הוא בא לפתע בריצה, מוזרה לו עד גיחוך, והריע לקראת עֵלי תרועה, בקול שאינו קולו, וניפנף גם הוא ידיו, כאברות מרוטות נוצה, והצביע וחזר והצביע – ועֵלי לא הבין תיכף, ורק כעבור־מה הניע ראשו וצעק: בסדר, בסדר! – שגרם לו לצביקו לחזור ולרוץ כחסידה לפני עוּפה, במורד הגבעה. ואחר הדברים האלה, זירק עֵלי בּהנו ואותת באותות, שבלעדיהם לא תסכון כנראה שום גיחת־פרשים ראויה לשמה, עד כי, לא תאמין, קצת קנאה מתעוררת בלבך, על יציאה מחושלת זו, אל הרפתקאות וגבורות – ועדיין מפרפר לבך למראה הזה, ולא מחמיץ כל פרט וכל זיע בתכונה. לעומת זה היו אנשי המחלקה המוסעת בחצאי־הזחלים, חבושי קסדות אחידות, וכמו מסומרים למקומם, ודומים זה לזה, אפורים וכאילו זעפים, – מושכים רחמים עליהם, ילדים מעוכים בברזל. ופתאום הצליף דבר באויר וביקע בשריקה. והתחלחלוּת־שינוק חרשה את הגב. והיית נשפך ארצה להיסתר לולא נזכרת: התותחים. שוטי האנטנות הגמישו באויר המזדכך, הדמדומי. עוד ירי אחד רץ נשפך שמה. (הם כבר שם! רואים מה בצקלג. ושם קמים בני־אדם: הו, תראו – מה זה עלינו?) מתחיל־מתחיל. הג’יפים נתרעשו מיד ויצאו בדידוּי נמוך, דלגו־שקעו בכל חריץ, כשראשי נוסעיהם נענים בה במידה לטלטלה, ויצאו אל השדה, כצאת סירות לים, מעֵבר לדרך הגדולה למטה, והמשוריינים פלטו כיח ונעו לתפוש ‘עמדות־צריח’ בלי שום צריח, אצל הבקתות, והזחלים ששכבת־לֶס שמנונית טפוּלה לצלעותיהם, מצהיבה יפה בהתאפלות המתחילה, הרתיעו עתה, מוטטו בתדחפה שורות יושביהם הממוסמרים, ובתדחפת עקירה נאחזו בשרשרותיהם, והתגלגלו בזה אחר זה, בעקיפה ימינה, ומישהו מן הספוּנים בתוך גיגיתם פנימה, רצה להספיק ולשוות ארשת יותר חגיגית ליציאה, ולהתגבר על כל הפתאומיות, הלא־שואלת את פיך, ונתן קולו, בשארית גבהו, ב’ראשונים תמיד אנחנו', אבל איש לא נספח אליו, וגם הרוח המאובקה, וגם קולו הגבוה מכוחו, מחקו מיד מאמציו, ונשתתק, או שאבד בה, מי יודע מה. הולכים אחריהם לראות. הג’יפים הרחיקו כבר בראש. המשוריינים באגף וחצאי־הזחלים מפגרים קצת מימין. וכבר הם מרחיקים ויורדים, וכל הכבוּדה ההומה ורבת־הרושם מתמעטת כדי כך, בתוך קָעֳרָה של הבקעה הגדולה, אשר אפילו הרוח בגלשה לתוכה בנהמה – מתבטלת בה מיד ולא ניכרת עוד אלא כמין עמימוּת שבראוּת, דליחוּת כללית שכזו, עם זעיר שם סלסולי־אבק נמוכים, כבשׂיים, וזה הכל.

פרק שלושים וחמישה

מתוך המכשיר הפתוח ומתוך רחש נפצוציו ואושתו – שיח עלי, אריה אחד, אל ששת אריותיו הנפוצים בשדה. הכל קהולים צפופים להקשיב. מהם עומדים, מהם יושבים בחיבוק־ברכיים, ויש שנשתפלו ארצה וגהרו מלוא אָרכּם, ראש זה על ירך זה. לא אומרים ולא מדברים, לא לוצצים ולא נפנים לצדדים, אלא מצותתים. ומי שהחמיץ ולא צד מלה, מושך בשרוול שכנו, והלה מסבירו בלחישה נחטפת, ובדחיית־יד לבל יטרידוֹ משמוע. ״הלו אריה חמש, אריה חמש, בסדר, עבוֹר.״ מגיד המכשיר דברי־פיתום, ואין מעֵז לנשום בקול. משקיפים בכיווּץ־עפעפים מזרחה, אל גבעה דהויה, מתאפלת, בין גבעות דהות אחרות, מתאפּלות. מעל קו־הארץ המשרוטט זכּוֹת, תהום שמים חיורי־דממות. ״הלו, אריה ארבע, אריה ארבע, שמוֹר כיווּן!״ ספי הקמ"ן, המצפורדע על ארבעותיו ולפניו המפה הממורטטת, ואצבעותיו נוברות בה, ממלמל, בלא היסב־ראש, הסברי־דברים וקשרי־דברים, היינו הך מי תופש מה. וכל אותה שעה פועלים התותחים מַסח מעל הראש. הלוך ונסוע. כבר הם אצל אותו גב הנושא עליו את הבקתה הבודדה, ורק עוד עמק־מה, חמש־מאות בלבד, בינם לבין הכיפה ה״ערפית״. ועוד מאה־מאתים לבקתות שעליה. עתה אצים המשוריינים השנַיִם, ככל שיכלתם מגעת, אלה דמוּיי המגבעות הממועכות, אל אותה בקתה בודדה (ואולי ייראו כשיעפילו על אותו רכס…), לתפוש מה שקורין ״עמדות־צריח״ ולחפות על הבאים אחריהם. מאזינים דרוכים לשמוע. (האגרוף הצנום שלנו – רק אם יתעופף מהר־מהר יגיע לכלל משקל כלשהו!) וכעת, בכל רגע, הם מתגלים ותיפתח האש. ואולי כבר נפתחה? התותחים והמרגמות ממשיכים להסיע אש שורקת. מדי פעם מתנפץ נקש אטום וקצר, וכעבור־מה פקעת לא־גדולה, צומחת בלא־שייכות, על אותו גוש גבעות, שלושה קילומטר מכאן (צריך פעם לגשת לראות בתותחים האלה מקרוב, איך זה הם). האם נתגלו כבר? (בבקתה הגדולה מתחבאים אחדים מהם, כמונו…) שלושת הזחלים מתקרבים, לקו־ההסתערות. שנַיִם בראש ואחד בעקביהם. מתחת קו־הרכס מתפרקים את אנשיהם, והללו כופפים וגולשים בריצה קלה. תופשים עמדות, מציבים את המקלעים (מכאן – לא רואים דבר. רק גבעות מדליחות באור מפויס לגמרי). הג״יפּים פרצו! הה, כן, ישר אל צלע הגבעה שממול המשלט, מדרומה, ממקום הפריצה שלנו (אתמול? שלשום? מתי זה היה?), מהדסים בטרשים ובבתת הקוצים, בין גלי האבנים (מסתור נאה!), לתפוש להם מחסה מעֵבר גדרות־האבן, ולחפות באש רצופה לכשיתבקשו, ולעקוף בריצה ולפרוץ ולנתק בין הכיפּוֹתים, או לזנק על כל נסיון של עקיפה ונסיגה שלהם. הזחלים. כעת הם. על צלע הגבנון ולאָרכּוֹ, לחצות את העמק, ובדהרה. רוגש הדבר רוגש. ועדיין לא נפתחה אש. רק אש־התותחים רצה ומתפצחת שם כשביבים של כהרף. פגז או שנַיִם לדקה (והמלאי נאכל בטוֹרפנוּת!). עוד מעט יהיה הדבר. אריה אחד אל זחליו: ״בדרוּג, לימין, ולהתרווח!״ – אריה אחר אל התותחנים: ״שושנה!״ שהוא, כפי שרוֹהט ספי, הסימן המוסכם להעלאת האש והפסקתה להלן. שלא ייחרכו הם בשלהבתה. כעת להסתערות. הרגע הגדול. (אילו הייתי שם!) הכל על מקומו, ממש כמתוכנן, עד שעולים חששות: יותר מדי חָלָק למשעי הכל. הה, קל, כמישחל נימה מחלב. (ואולי… ריק שם? הה, זה יהיה… ולמה ברחנו!… והפחד, והזחילה, והטפשוּת!…) – ״אני מתערב: ריק שם!״ מציע פתאום מישהו למהמרים. מחייכים אליו בטוב. – כמה זמן לא שמענו כך! – ״אריה אחד, אריה אחד – כאן אריה שש – פתחו עלי אש משמאל. אומר שנית: אש משמאל.״ – ומיד גם אריה חמש, ובבהילות: ״יורים עלי.״ – הה, אז לא ריק. ימח שמם. לא ריק. ישבו בשקט והמתינו. דם קר ושכל טוב. הרוח באבי־אִמם! כעת זה יתחיל לאבדון – שייזהרו להם ממלכודת! מה הם שותקים מה? מה קרה שם? שקט, אין אלא אותו שקט מנושב, אותו אור פוחת מתעמם בנחת, אותם נפצוּצי אִושה במכשיר. אריה אחד אל המשוריינים, אל הרגלים, אל הג״יפּים, אל הזחלים: כולם, אש! – ולהתקדם. אש. ולהתקדם. (סוכך עליהם אלוהים!) בחור נועז עֵלי. גם לרגע אינו שוכח כי כל כוחו – המהירות. כי בהתמהמה – הוא מפסיד. מעֵבר לכל פחדים וחשבונות – מהר! בשתים־שלוש דקות. אש מכל צד. מי על מי, מי על מה. האש שלהם חזקה ומתרבה. וִיקֶרְס אחר וִיקֶרְס נכנס למקהלה, במין קאנוֹן איום. רבע לשש. השמש כבר שקעה מתי שהוא. (למה רצת? שמש!) אלוהים, שלא ייתקע העסק כעת! נמשך, הו נמשך. ההתמשכות. העצבים שלנו. לעזאזל העצבים שלנו – שם! הם! מה כעת? (התחיל יותר מדי קל!…) נמשך־נמשך. מה אצלם? המכשיר מקרקר. מאַוש. מצפצף. כצדפים בהתרגש גלים, אינו דובר אנושית. לא נשמטנו מן התדר, מן הגל, מחוט־ההאזנה? בדוֹק שם, בדוֹק, פרצוף, את מכשירך! ולא רואים כלום. מאפיל, חוץ מן השמים. גבעות מנושבות ודהות. והרוח כאילו פחתה מאד. מה שם?

אריה אחד אל התותחנים, שכאן: ״מהרה, שושנה, החזר!״ ואומר שנית. משמע: חזרו ותנו אש. משמע: חַלצוּנוּ, אחים, נסתבכנו, משמע: לא הולך. (וכמה כבר אין חיים בהם?) יסוגו? יתקיפו? חברים תותחנים, תנו אש! ימח שמכם, תנו אש והושיעו! ככל שיש לכם, יותר, עוד, תנו, אַל תטמנו ידיכם, הרביצו, חברים, הרביצו! ואולי כל אחד תופש כאן רובה, רימון, מקל ואבן ורץ שמה לעזור – ואַל תסוגו, אַל תסוגו לנו, אַל תסוגו, חברים, אַל תסוגו! קול אחר, קול לא מוּכּר, רוחש כעת במכשיר, מיני אַלפּיוֹת וספרות ימינה ושמאלה. איש התותחנים שתחת ידו של עֵלי. נפלא, איש התותחנים: תתֵח תותחן! תתחֵן ויתתחנוּ! ובכן? הגידו, סַפּרו, הגידו! (כעת, כמובן, יהיה שאזלה תחמושת ממלכודת! היזהרו!) עוד פגז של פיאט. אל תחוס. יביאו חדשים. בלילה באוירון. לחסדי שמים! – הה, לא, לא! לצידו של מי אתה, סוף־סוף, אלוהים שבשמים – עמך ישראל, או הגויים אשר בשמך לא קראו! הה, לא, יש! התותחים יש להם! התחילו לשהק פה אדירות! והמרגמות. שושנה־שושנה־שושנה! פגז אחר פגז בדרך התלולה. הרי לך שיתוף־פעולה, הרי לך לכת־אחים־גם־יחד! (לא כאילו פוחתת הנבלה הרוח? והשמש כבר ירדה לה, הסתלקה הזקנה הבלה!) אש זורמת מעל הראש. זרמי, זרמי. ענין של דייקנות שמתבצע להפליא. זרמי, זרמי. חבּוּבּים התותחנים שלנו, לא? לנשק רגליהם וידיהם! אריה אחד (הה!) אל אריותיו הזחלים: ״קדימה!״ – הה? אבל כמובן! להתקדם! תמיד להתקדם! לא לסגת. הידד. להתקדם ולהתקדם. שיכבשו את ראשם בעפר הקאקערס עם הויקרס – ושלנו עליהם בריצה! איך זה השעשוע לספוג פגזים על הקרקפת – יא אחואן? מוצלח מזה להטיח אותם על אחרים, מה? אז קחוּ לכם ולקקו! קחו־קחו, ותדעו גם אתם פעם! זונות נוטפות עסיס! הג״יפּים נצטווּ כעת לדהור אל בין הכיפּוֹתיִם ולהפסיק ביניהן. האין זה פזיז קצת? נועז מדי? הכל על קלף אחד מדי? ישר בריצה אל לב צקלג. הג״יפּים, הנמוכים, הקטנים, המעוּפּרים, החמודים, עם ארבעת כוכביהם הפרוצים לאויר ולכל רוח, וממלטים נפשם בתעוּזת־מהירות וברצף־אש שאין לה סוף. קדימה, בחורים, קדימה, צקלגה – אם כבר – אז כבר! אש מסביב. הה, בשרי סימורים כאן. ואש מן הזחלים, ואש מן השריונים, והרגלים מאחורי גדרות־האבן דרוכים לרוץ. שני הזחלים קדימה, כן? כן כן! התותחים מעתיקים את האש לפנים. הלוך ונסוע. הלוך ונסוע. הרגלים היכן? הו, תראו! תראו הביטו! רואים את האש! שם, הבהקי־אש על הכיפה! פורצים עליהם! שרשרות מתחפרות מסיעות את הגויה האפורה, בין הטרשים, בֶּזָה ושני מקלעים מפריצים אש שוטפת. זחל אל אריה אחד: טווח של פיאט! – אריה אחד: דפוֹק! – דפוק, דפוק, חביבי שלי, בפיאט אל השוחות, דפוק ישר, כוון יפה ודפוק! בחור עצום. ישר לבקתה, ישר אליהם, דפוק, אל בני־מעיהם, דפוק אש. דרישת־שלום, יא ג״מעא, מכולנו כאן! ובכל הכוח! הה, בואו נרוץ לראות! ומה? והתגובה? אין? אין תגובה. (היזהרו ממלכודת! היזהרו!) עוד פגז של פיאט. אל תחוס. יביאו חדשים. בלילה באוירון. זחל אחד אל אריה אחד: ויקרס משמאל, אש סמיכה. אריה אחד לג״יפּים: מאחור – בקתת הכיפה – ויקרס! – הכו בו! – (כבר שם? והיזהרו, בחורים, בג״יפּ קטן פתוח על ויקרס מחוּפּר! – ובכן? הגידו מה? צרצורים וגרגורים מן המכשיר, ואין דיבור. מה האֵלם לעת כזאת? הגידו, הגידו, דבּרוּ! לא התקלקל המכשיר, בדיוק כעת? הקרב בעיצומו, ואנחנו על שרטון. קרה שם? מה קרה שם? מתיחות נוראה. מה יש? מלקקים שפתיים. מתקרטעים בקוצר־רוח. שתוק, שתוק! – אריה אחד: ה״ערפי״ בידינו. – הא? – הוּררא! הוּררא! שמעתם! חמור, אַל תקפוץ עוד! חכה! תראו איך שזה רוקד – שב בשקט, משוגע! ח־ח־ח! ח־ח־ח! בחיי, אני מת פה! ברחו! ברחו! דפקו אותם! שלושת הזחלים למעלה. הרגלים אחריהם. אריה אחד למשוריינים, לעלות, לחפות מן האגפים. לג״יפּים, באיגוף ימינה! לזחלים: ישר למטה! ישר כל עוד לא חושך! בריצה בריצה, בריצה! חכו, המתינו כעת – ה״קדמי״ – יקום כעת על רגליו האחוריות! הו, לא, כשאלה בורחים – כולם בורחים ברוֹחַ (ואנחנו?… חדל עכשיו!…) לתותחים: ״שושנה!״ – ברוך הוא וברוך שמו. הפסק אש. הפסיקו. חסכו פגזים. כבר בלעדיכם. הולך לנו הולך. השעה? כמעט שש! מתהרהר משהו. (נשמות חדשות פורחות לשמים, זה אך נחלצו חמות מגופים מַקרירים?) ו״הקדמי״? – רצים שם, רצים. מימין הג״יפּים, מלמעלה השריון, וישר־ישר הזחלים, השלושה, כמניפה. ו… – – מה? כעת?… הו, ש־שתוק! אריה אחד: הקדמי ריק! – השתלטנו על הכל. בידינו. ברחו. – הידד! מי זה קופץ כאן? קופצים, זה עם זה, גואל רוקד ומרקיד מישהו, צוֹוח ושר! בורחים. קופצים כאן. שלנו. שלנו. לקחנו לנו. הו, מה אגיד לכם! חכו רגע – מה הוא אומר – שתוֹק־שתוֹק: אבידות האויב לא ידועות. לנו – אין אבידות. שלל: שני ויקרסים. תחמושת. צקלג שלנו. (הה! הה!) וזה הכל? באמת? זה הכל? אתה תופש, אתה יכול לתפוש מה?

בחיי שלא! האומנם זה ככה? כל־כולו? פשוט תנועה ואש עשר דקות וזה שלנו וגמור? ומהירות, חבוּב, מהירות, זה הכל: מהירות! לא כאילו דבר שהוא היה, או צריך להיות, יותר מזה, מופלא שכזה, שמי יודע מה? בחיי, לא תופש, ולא מאמין! כי על־כן מסתובבים הכל עלה ורדת. אין עוד לא שוכב, ולא מיושב, לא עייף ולא תשוש. קריאות דברים, וסיפורים וטפיחות־כתף. מה כל אחד חשב, מה כל אחד תיאר לנפשו, ומה ידע מראש, ואיך מה שצפה מראש – בא הכל עד תומו. צוהלים ומצַחקים, ואילו הביאו ושמו פה דבר־מאכל היה עוד יותר. הו, כעת אני רעב, רעב כמו עשרה גמלים לאחר מדבר סהרה! בלא לתלוש ידיים מן הכיסים, דברי מומחים במעגל, על מסך־האש, על הקשר ש״דפק״, על התכנוּן, מעשה־חושב, שניכרים בו מוחו של שרוּליק ואצבעותיו של עֵלי, וכן, בעיקר: הה, שעתים לאחר שנפלה – חזרנו ולקחנו אותה לנו, ושָם אנחנו. ואיש לא יוכל עוד להסיח אותנו. הה, חביבי, שנית צקלג לא תפול! תחי מדינת ישראל – ח־ח־ח!! ונתרווחו דברים כגון: הלא זה דברי תמיד! וכגון: תנועה ואש – זה הסוד – ולא שכיבה מטופשת בשוחות. אבל גם דברים כגון: אם זה כל־כך קל – למה היה כל־כך קשה? וגם דברים שעוד אינם מסוימים כל־צרכם, אבל מצטרפים יפה להמולה הכללית, לתנודה מכויסת־הידיים, בתוך האור הפוחת, עד כי בהפסיקך לרגע, ובעמדך לראות מה – נופלת עליך, כשק אטום, עייפות. צונחת על הכתפיים, ממעידה את הרגליים, ורק תתחיל לקשוב לה ואתה כורע תחתיה – שעל־כן מוטב לא לשעות אליה, ולהמשך לנדוד בתנודה, לערסל כל היותך בצוותא המשורג. וכרגיל, אין מי שיטיל מבט־פרידה בשמים ההולכים ומשַתכים כנחושת, מרוּפּי הרוח שחדלה כמעט, והותירה מצולות־מצולות שמים חשופים עד קרקעם עירום ועריה קל־סמוקה, ופה ושם עיבּוּי מצועף שַחמוּת לא מפולשת, כדבר אשר לא נאמד עד תומו, ולא נפתר. תופחים במעגל, נעתקים ממעגל למעגל, חוזרים כעבור כלום ונוזלים אל אותו מעגל, מכוּיסים ומחודדי־כתפיים, מתפיחים מעגל עד למעלה מיכלתו, בצעקות, בידענוּת, בהוכחות – ומתפרדים לבועות דברים קלים כה וכה, וכבר הולכים ונגרשים ומעלים שרטון סביב דיבור אחר, מיוחד, שנראה לרגע מיוחד וחדש, אֵי־בזה בירכתי בקתה, או שעוּנים בגבי כותל עומם־מאפיל. מאפיל העולם, וגם זעיר כאן זעיר שם מתחילים נושרים בודדים, ומגיעים כוֹבדם ביגיעה מגונחת אל האדמה, על מקום עומדם, מקווים להיזון מפירורי דברים נושרים, אבל לוקחים נשימה עמוקה ומשתתקים, לא כשום דבר אחר, אלא כצמיג פקוע. ונוכחים, כמעֵבר למרחקים, באיזה שקט שכוּח, שקט גדול וכללי ורחב־ידיים, שכל הרחש הזה, בין ארבע־חמש הבקתות הללו, טוחות־החומר, כל דברי החכמה והמבינות והגחכים מתפעטים עתה כנגדו, שקט המרחבים המחשיכים במהירות. וכשכבר יש בידך טיפת כוח לשאת עיניים – אתה רואה את גבעות צקלג, שבגללן היה כל זה שהיה, והנה נימוחו בינתים לחלוטין, אף הן, לתוך ים הדממה המַחשכת, עד קו ההרים הרחוקים, שבעוד רגע יִקשה להפרידו מכּלללוּת שחור האדמה, שבלעה כל קו וקוים, קו־שקט אחרון, מסור להגוּתוֹ, ורק להגוּתוֹ, ועליהם תכלת שמים נאצלים, מַחוירים, מאפירים, עדיין בלא סימן של כוכב, ודברים שהגבהים ביניהם. אבל לא כך במערב, כשאתה מתגנח ומציץ חטופות, בין הבקתה ובין גבותיהם של מתוַכח אחד ורעהו, שם היה שרטוט הגבעות מאיר ומדוקדק, והעץ שעל דבשת התל, הטבול ערפל כחלחל, חתך חיתוך חד ויהלומי, קו מוחלט פשר, ובין חוף הגבעות ההן ובין האי המועט הזה, דל התאורה שמתחת רגליך, היתה מתעלמת מצולה עמוקה של שחוֹרוּת אחת וכללית וגמורה. וזה מה שניתן לך במעט הכוח שעוד שׂרד לך לקחת. וכשגם זה אפס אתה מתמוטט תחתיך, חזך על ברכיך, ראשך נובל וזרועותיך כבושות בחיקך, לחימוּם־מה, לולא שפתאום, מתוך הדמדומים הנופלים קורא מישהו: הו, תראו, בקול מלא שירה, כלפי מעלה, מערבה, ומוזר מאד לגלות שם פתאום, מרחף בחצי דרכו למטה, חרמש־ירח דק, פתחוֹ למעלה, צהוב כאפרוח, דק וזהיר, מפתיע כגילוי של פעם ראשונה, עד אנחת פתיעה נמלטת, משתאָה. תראו־תראו. איך היו בינתים מעגלות־עולם בשלהם. סוֹב סבבו להם כאילו כל זה… נו, טוב מזל לטובה! מכאן ולהבא – לטובה, אמן. אֵי־בזה מעלים אש בפנס־רוח מפויח, ובוראים כתם מאדים משלנו – כתם פעוט בלב כדור־חושך ענק. ואחר־כך לוקח האחד שהדליק את הפנס הזה לחפש משהו, מטלטל, כתמיד, עמודי צללי רגליים פוסחות זו על־פני זו, ונעלם מאחורי הבקתה, וגם הוא יודע, כנראה, את המוּשׂם עליו. האויר טוען קולות רכים, ומוליך קולות קרובים (כל־כך טוב שצקלג נכבשה… והכל יהיה לטובה!), ומתרחש שם כנראה דבר, שאין עליך ולא־כלום לא לדאוג בגללו, ולא להתיסר, ולא לחשוב כלום. חבל רק שהשמיכות נשארו כולן מאחור על המשלט (אם לא סחבו אותן השחורים). אומרים שהנה יביאו אוכל. אדם חדל לדעת מי מימינו ומי משמאלו, מי כאן משלו מי אינו משלו, אדם מתחיל להיות פתאום של כלום ושל סתם. גם קולות הדיבור, מועטים וסתומים, מאבדים את שייכותם. ואילו הקור, מלמטה, מן האדמה, שצמח ועלה, אינו כאילו קרירה קלה לאחר יום עמל, אלא ממש קור התוקף ומקים ומוליך אותך ממרבּצך אין־אונים, למצוא לך מקום אחר, מתעמר באיש חלש. אבל בבקתה הנמוכה, הקיצונית למטה, כבר העלה מישהו, שמן הסתם אינו עייף עד חָרמה, מדורה קטנה, וזו משכה סביבה פזורי־נידחים, אחד־אחד, מתנשמים, נושאים עוד עין אל החוץ המכחיל באפלה, אל הירח המצהיב, הדק, אשר סביבו והגבּה מעליו הוריקו השמים, העמיקו, והנמך ממנו, הסגילו־האכימו, עוד רגע ויכבו, ועצבת שאין שום כוח לגעת בה (אבל יפה שצקלג שלנו!), וכופפים ובאים פנימה, ומקדמת פניך התפצחות זרדים, ועשן, וקצת אור עם צללים מהבהבים, וגם רמז לחום, וסיכוי לארוחה שתבוא, וצוותא גדול ומתדחס ולא מדבר, רבוּץ, ומסתדר לו בכה או בכה, ומאין שמיכות מתכווצים ונדחקים אלה אל הכותל, עָבֵש ריח הקש, ואלה נלחצים בין שני חברים, לחטוף תנומה בין קור לקור, ורק דויד היה זה שבא כעת פנימה ובידיו שתי שמיכות שמצא לו אֵי־בזה, בא ומתכרבל בלכתו עד אש המדורה, ושם משתופף ומכריח רגלי אחרים להירתע מפניו, ובעודו מיטיב עצמו בהן, ועל הרצפה ובתוך כך נרדם, וקלסתרו השתנה מיד, לנוכח נגוהות האש, והנה כאילו רוחצו פניו, וכנער רך אשר לא חטא.

אֵי־כאן דיבר עמומות מכשיר־אַלחוּט, וחזרו ודיברו אל תוכו, בנגינה השווה ובנוסח הקבוע. אחד, לא ידוע בחושך, שמעיד על עצמו כי היה אמש בריכוז ושמע שם דברים, אינו עייף מהזכיר כי נודע שהגיעו לארץ בימים האחרונים כלי־נשק חדשים, מרובים ומשוכללים, תותחים, ושריון, וטנקים, ומטוסים, ותחמושת, ומה לא! ואין להם כעת – נתלהב הלה ודרש ברבים – שום ברירה, לשחורים, אלא שיקבלו היטב־היטב על הראש! להידפק ולברוח הביתה שלהם! – אתה חכה קצת לפני שהם בורחים – אמר קול ידוע יותר, אך לא פחות לא־זכור – אלה רק סיפורים. כדי שיהיה לחבריה אומץ למות. זה הכל. – ״אה, למה לך ככה!״ – כעס אותו קול ראשון. שותקים ומתכווצים אחרת. – ״ואולי – ניסה כעת מישהו – אולי גמרנו בזה? ואולי נותנים מחר לטוס הביתה לשבוע ימים? אולי?״ – דברים מן הלב. דברים שהכל בהם. לא. בא אז קולו, ללא ספק, של ספי, ברהטה שלו, בעיגוּליוּת שלו ובידיעה שלו: אַל תשעשעו נפשכם בשוא. עוד לא נוסעים הביתה לחופש. כעת זה רק מתחיל. – מה פירוש כעת זה רק מתחיל? – פירוש שעד עתה היו גישושים, מבחן עקשוּת הכוחות וכעת יהיה הדבר עצמו. – איזה דבר? על מה אתה סח? – הו, כן. יותר מדי נוגע הדבר להם עתה משיוכלו לוַתר. אם הם מוַתרים הפעם – יפסידו את אמון הכפריים שבסביבה. (ומי יודע אם לא עברה כבר השמועה בכל כפריהם: הוכו וברחו מן החירבה – ואולי אפילו התחילה בריחה ובהלה מכפרים אחדים, ובכפרים אחרים צוררים את המטלטלים) – שיצררו, לעזאזל – כן, ואילו יכולנו כעת לא להרפות מזנב־הסדירים המתקפל, ולדלוק אחריהם, לפשוט בהם, להטרידם – היה הדבר עשוי לפרוץ כאש גדולה. האמון בכוחם הכל־יכול היה מתערער. גדוּלת צבאותיהם המנצחים היתה נסדקת, נפגמת – וכשפלוני מעלה לו אש בסיגריה, מתגלה ספי כהווייתו, נוטל בידיו היוצאות משרווּלים ארוכים מדי, ומחטט באזנו בבדל עפרון בהיסח־דעת, שטוף כולו בהרהורים ובשיקולים – נו! – האיץ בו אחד. – נו, אמר ספי – זה שראיתם הערב כאן, זה לפי שעה, כל כוחנו. אין יותר. והם ישובו בבוקר, מחר בבוקר. אין אשליות. – מניין הבטחון הזה? – מתמרמר אחד מן הרצפה. ואחר התקדר מאד: באמת, זה כל מה שיש בידינו? – בלילה יגיעו עוד כמה דברים, ותחמושת. – ומה בדבר נשק נגד־טנקי? – הה, כן, אולי יגיעו גם שני תותחים בני עשרים מילימטר. – אלה? במה כוחם גדול? – בהברחת צפרים מעל דונם אספסת. – חדל, הם עשויים לדפוק משוריין בלי קושי. – אמר ספי. ועוד הוא אומר כי עד עתה נזהרו השחורים שלא לסבך את הצבא הסדיר בקרב בשעת ההפוגה, והסתפקו בסיוע ובתמיכה מרחוק, כעת לא יהססו הרבה. מחר יטילו את כל כוחם – הפוגה או לא הפוגה – ואַל תשלוּ נפשכם, בחורים, רגלים סדירים, טנקים, שריונים, תותחים, מרגמות, אפילו אוירונים, הכל כדי להשיג הכרעה מהירה ולהעיף אותנו מכאן. להציל את כבודם, ולהציב פה תותחים שידפקו את שדה־התעופה שלנו, ולחסל את שארית הגשר שלנו עם המדינה. קשה להניח שישנים, אף כי הכל שותקים. – אמוֹר לי – מתחנן אחד – מה הם להוטים כל־כך אחרי החירבה הזאת? מה הם צריכים אותה לעזאזל? ואחד התישב ואמר: אם רק יהיה לנו מחר נשק נגד־טנקי… ונמלך היטב בנפשו וסיים אחרת: - אז לא טסים הביתה. – אמר משוכות־משוכות. – לא נטוס כבר מכאן. – לשמים!… – אמר מישהו הלצה. חמוֹר. מי צריך את הלצותיך.

- ״בחייך, ספי, למה אתה מטיל מרה שחורה!״ – אמר פתאום מעל הפתח שרוּליק המג"ד, מתולתל־הראש, סדוּר־הבגדים, שנכנס רגע קודם, כנראה, וצביקו עמו, מתנשף בעשן ויגע מאד, ועוד שנַיִם־שלושה אחרים שהציצו מעברי גבו. – ״אני? – מרה שחורה? רק עובדות.״ אמר ספי. –״הנַח כעת. – אמר שרוּליק המג"ד – הנה צקלג בידינו. (כבר גם אתם קוראים לה צקלג?) עוד מעט מביאים לאכול ולשתות, וגם להחליף בגדים. הבנות שלכם: סמכו עליהן! (הו, רק תן וניסמך עליהן ובכל כוחנו!…) וגם שמיכות, והנה אש בוערת, וחם כאן, מה חסר עוד?״ – ״תותחים נגד טנקים.״ – אמר אחד. – ״גם זה יהיה – ענה שרוליק – לאט־לאט, חברים.״ – ״קל להגיד – מתפרץ אז קול מפינתו – לאט־לאט! מתי לאט־לאט, כשמחר בבוקר זה מתחיל, ובכל הכוח!״ ואילו קול יָשָן אחד, קולו של שאול, קודר ומבלי יכולת להבליג עוד התחיל כעת וגורף עמו מטען כליות עמוסות – מדוע כל זה שבכוחו כבשו הערב את צקלג לא היה ולא נמצא כל שלושת הימים האחרונים? שקצת ימותו קודם בלי זה? הלא הכל היה כאן, הלא רק צריך היה לארגן ולצרף כלי לכלי – ולמה המתינו? – שעל זה לא שרוליק השיב, אלא קול אחד שבחושך נחלץ להשיב אל תוך הרב־קשב: ״במקום לבכות על מה שלא היה – שמח על מה שיש!״ שנתקבל בעקימת־שפתיים וברטינה: איזה יש… נראה אותך מחר כשתקבל ארבעה פסיק שנַיִם על הקרחת! ושאול המשיך לרוץ: ״לקחת קומץ בחורים ולשׁחוֹק אותם עד דק, הם, ושוב הם, עד האחרון שבהם, ושוב הם!״ – ״די!״ הפסיקוֹ שׂרוּליק. אבל מיד נתנשם אחרת וחזר לקולו של תמיד. עושים מה שאפשר לעשות. אמר שרוליק. ומה שאפשר אינו הרבה. את השריון של עֵלי – הורדנו מקו־המים. ומוכרחים להחליף אותם מיד. בלי מים – אין כלום. וכדי להחליף – מביאים את יצחקלה והחבריה שלו. וכדי להביאם – פשוט, חשפנו את כל העורף שלנו: ריק. חכמה פשוטה בתכלית. הגדוד שלנו – שתדעו – מפוזר על־פני שטח שאָרכּוֹ מאה קילומטר ורחבו חמישים. מתארים לעצמכם? ואנחנו כולנו פחות מחמש מאות איש. הרקנו את המשקים להחזיק משלטים חיוניים. ומה עוד? אין כמעט עוד. אם נצליח לשמור את שדה־התעופה – נתאחד עם הצפון בפעולה הגדולה והמכרעת שמכינים כעת בארץ: פריצה בכל כוחות העם, ומיגור צבא האויב. אתם, בחורים עייפים מדי. וקרובים יותר מדי לדברים – מראות נכונה את כל התמונה. מצבנו לא לאחר־יאוש. לגמרי לא. להיפך. כל מה שעלינו לעשות כאן – להחזיק מעמד ולצוּף מעל המים, ימים לא רבים, ולא לצלול, עד שיינתן האות. ועוד: אַל תשכחו, שזו פעם ראשונה, שהחבריה שלנו עומדים בהתקפת יום, מול כוחות עדיפים פי כמה, באדם ובנשק… – ״אבל לא ברוח!״ אמר מישהו בלגלוג שהוּסה ברטינה. – ״אחריותנו היא לצוּף ולא לטבוע. להחזיק מעמד עד בוא היום הגדול. ונעשה כך.״ אמר שרוליק. החמיצוּת אינה מתפשרת. בחוץ חושך אטום. האזניים מלאות המיה לא־נרגעת, כאילו עודן מלאות משב־הרוח. קטעי דברים נוראים, שלא היו קרובים עוד, שכמעט ונשכחו – חוזרים וקמים, מתפרשים בכל זועתם, בכובד אימה שמובטח בה כי תדיר שינה מעיניך, שתבעיתך מחלומות. שפותחת סביבך, אתה לבדך, בור פתוח וריק, שפלצוּת היא להציץ אל קרקעיתו הרחוקה, אבל אין מנוס. יאקוש. וזוזיק. ואורי. וצריחות. ובריחת־מנוסה. עד אין־קץ, עד תום הלב. לא יניחו לך, לא תוכל הישָלֵו עוד. דבר נורא החיים. תמיד על גבול הנפילה והחורבן. כלום אינו בטוח, אינו יציב, אינו קיים, אפילו לא עד מחר. ואין לך כוח עוד. לכלום לא. לוּ רק יכולת לברוח. לוּ רק יכולת להיסתר. הבחור שעל המדורה הוסיף זרדים, ואלה נתעשנו קצת, ומעמעמים עד שתחזור השלהבת לקלוֹח. אין חשק אפילו להצית סיגריה. רפו ידיך עד יאוש. מה יהיה? – ״סיפרתי להם קודם כמה הרבה ציוד ונשק חדש מגיע מדי יום־יום לארץ והם לא מאמינים.״ אומר עתה קולו של זה שמבקש כל הזמן לסייע לשרוליק. – ״נכון. – התערב עתה ספי בהינע־ראש. – שאלה של ימים. ויתחילו להגיע לכאן. אַל תתפלאו אם בעוד ימים אחדים תתחילו לראות כאן דברים מפליאים!״ – באמת? – נמס לקראתו אחד הדחוסים. אבל שאול, מעומד וידיו בכיסיו, עיקם עליו: ״שמענו כבר אלף פעם!״ – אמר עיקש ורע־לב. הה, תפסיק שמה. תפסיקו כולכם. הרגשה של חולי מכל זה. ובסך־הכל, כבשנו את צקלג – וזו עובדה ניצחת! בואו נצא החוצה. צפוף כאן נורא. חידקים מעופפים כאן, של יאוש. אלא שחם כאן ובחוץ קר. – ״עוד דבר – אמר מישהו כעת, כמתוך היזכרוּת במה שעשוי היה להישכח – מה אתנו? חוזרים שמה?״ – שעל זה עונה שרוּליק מיד: ״לא.״ אבל מוסיף עליו מיד: ״לא בשלב ראשון.״ ומתחיל מכין עצמו ליציאה. - ״עוד נראה.״ הוא אומר ומשחיל עצמו לתוך מעיל־רוח ברוּד־גוָנים. סתומות על סתומות. - ״אנחנו ניגשים כעת לשם לראות מה.״ – אמר שרוליק דברי־פרידה מתוך חיוך, כאילו (כן? לשם? לצקלג? אז תראו, בבקשה, אם חיפשו ואם מצאו את החבריה שנשארו שם… טוב? הלב נכמר – ואין מגידים). לעזאזל. צקלג. כאילו רק שני קילומטר מכאן, ובאמת מיד יודע היכן היא, באיזה מרחקים. באיזו ממשות, באיזו שייכות, בתוך איזו מציאות אֵי־שהיא. ועם זה, כאילו בטרם זמנו הוא מסתלק, שרוּליק, כאילו הנה, על־פי מעמדו ודרגתו ומקומו, חייב היה להגיד עוד דבר, וכמסוֹ עמו ולא אמר. למה? ויש על־כן דבר בחלל שמכריח אותך להיות קשה, נקמני ורע. ולא להבין ולא להתחשב אלא… שרוּליק ממַתח בגדו עליו. ובמלמול שהוא, נפטר ויוצא אל החושך, וצביקו שמספיק להצית לו סיגריה יוצא אחריו, וגם הנלוים אליהם, וספי עמם.

שותקים כדי רגע. המדורה מַבלחת צללים ועשן. עודד, לפי תומו, מתחיל מחשב עתה ומסיח כי הוא בעצם של יאמבו, ובא יאקוש ולקח אותו לפיאט, אחר־כך הלך יאקוש ועבר אל גידי, ומגידי אל זאביק (אגב, מי ראה את זאביק?), ושוב אל גידי – ושל מי הוא סוף־סוף? – ״אתה של עם ישראל!״ עונה לו קול מעוקם. ומיד אחרי זה מתערבל חלל הבקתה המהבהב בפליטת דברי ריבוֹת ונרגנוּת. ציחי רעב וצמא. רחש פקעת שלושים או כמה יצורים, עקומי פחדים ותשישות. הרצפה קרה מדי לשכב, הגוף ריקני מדי לשבת, והחברים אינם נושאים הילָחצך אליהם, ונפטרים ממשא היותך בקוצר־רוח, במרפקים ובמשיכת־גפיהם, אליהם אל עצמם; ובהגדת דברים אין בהם שום לחש אוהב לאהובתו. אינך יכול לשאת עוד כל זה. לא את הבכי, לא את ההסברים, לא את המגיע לנו, לא את צפיפות הבקתה וצחנתה, על צללי הדברים שפוסחים עליהם בהשתמטות, על כל הכעסים, על כל הערמות הקטנות, ואין עוד שום סבלנות לא אל הויית הלילה המציץ מבחוץ, שמתכחשים לו כאילו אינו, ולא אל הבוקר של יום מחר, ולא אל ניחומי האוכל שעתידים להביא. אתה שונא את הרעב שלך ואת הצמא. אינך נזקק לא לרעב המעופש הזה ולא לצמא. אינך כלום – אלא רק לא רוצה. הו כולך רק לא רוצה. רק לא רוצה. בשום פנים ואופן לא. לא רוצה עד להתפקע. מי יתן ולא הייתָ. צר על כל זה שהוא ככה. האם הוא מוכרח? האם כל מה שהיה היום – היה מוכרח? ומה שעתיד להיות מחר – מוכרח? אין כאן איזו טעות ארורה שהיא המקלקלת את השורה? הה, טוב, לא חשוב. לא חשוב. לגמרי לא. ולא להיכנע לעיפוש הזה. לא להניח לנפשך להזדהם. לעזאזל העיפוש החם. אצא לי החוצה. אנשום לי אויר נקי ופתוח ופשוט. ורפי קם ובקע דרכו בקיצור, כמי שעוד רגע מעיו מתהפכים בו, רמס פה ושם, ובקע בפתח אל הלילה, אל החוץ. הה, קר. חוץ שחור ונקי. האוזן צוללת. כאילו יריה נשכחה מתבררת. וגם כאילו מפולות האבנים שלאחר הכות הפגז, מפולות אל תוך בור שקט תמוה, שלא במקומו, ומוגזם עד מאד. אולי הם צרצרים? כוכבים. החרמש האדים ומט לשקוע. היכן שהוא היו כאן מים לשתות. והלאה צפונה, קילומטרים אחדים, ערוך קו־האויר החוסם צפון מדרום, ישר עם הדרך הגדולה הזו, שם גופם הגדול, השחצי, שׂרוּע על הארץ וסותם את הדרך הביתה. הסתכנות קטנה, עיקוף שהוא ימינה או שמאלה, וחזור אל כיווּן צפון, והליכה כל הלילה, כל הלילה, ומציאת אוֹטוֹ שיקח אותו ב״טרמפּ״ ו… יה, אלוהים. כל־כך כמעט אפשר. געגועים בלי מידה ובלי חשבון ובלי הגיון, ולא איכפת להם שום אחריות שהיא. או להתרומם במטוס. ליפול שמה לשעות אחדות. שלום לכאן ושלום לכאן. לראות מה. כולם בריאים. העבודה. אמא, אבא, ומוציק. חיוך, טיול קטן, תמרלה, שלום נערה, כאילו באגב, ובלי שום סיבוך, פשוט: תמרלה. רק לשעה־שעתים. והייתי כנולד מחדש. הו, עייף נורא. הרוח לא אזלה לגמרי. רק התמַתנה, ומהלכת ליטופי צינה על הפנים, כמגע אצבעות טובות, ועל העורף ועל הרגליים, וקר. (וטוב כך!) כמעט ולא כוכב בשמים, טרופים בעכירוּת. נורא רוצה ש –. רוצה המון. לא להיגמר. צמא־חיים. לאהוב. המון יש לי. מעולם לא שיערתי שכל־כך הרבה, וסוער שכזה. ולא רוצה לחדול. בשום אופן. בעוד רגע ישקע. אדום כולו ודק. מעייפות נראה ככפול, חרמש אחד למטה מן השני. הו, כלום. גם כך אפשר. שניהם ישקעו. (הוריו של זוזיק אינם מעלים בדעתם כי מן הצהרים הוא כבר חיור וגמור וריק לגמרי. שכבר הספיק לעבור תחום שהם, על כל שנותיהם המרובות, לא הגיעו אליו, השיג ועבר וחלף מעֵבר לו, ואיננו עוד פה, בלי שום פה שהוא), הו, לא. על זה – לא. אין ירח. אין כוכבים. חושך אדיר. ולא לשוב. אילו הייתי יודע לומר את זה. אילו הייתי יכול לאמור את הדברים. שנגמר, ושלא נגמר, שצריך ושאני רוצה. (שלא יכעסו עלי בשמים – על שאני רוצה לחיות כל־כך!) האוזן צוללת שוב כלשמע צליף יריה. כאילו מיתר מנסר בה. ממושכות־ממושכות. כאילו מהימה נהמת אזעקה. צליל מוזר. מדאיג נורא. מותיר אותך מופרד מן הכל (הו, אני כמו ילדון קטן, מפוחד). ורגע נדמה שהתגברת לגמרי. ושתוכל לחוש כעת דבר חשוב יותר. כמעט לגעת בו. משהו דק ומיוחד, ברור כגביש, כזוֹך צלילי חליל. נישוב הרוח הקל־קלה. הקרה. הנקיה. הרגשה כאילו צריך לרחוץ בנקיון, מאד, היטב להיטהר מאד. ושיהיה יפה, יפה באמת, יפה שממלא את הלב, שמרחיב את החזה, שמתרונן בך, שעושה אותך צנוע וישר ופשוט ועשיר… הו, מיני דברים. אלא שהעייפות, העייפות יותר ויותר, ואתה נחנק בה, נסתם, מתקהה, נובל כגינה לא מושקה. לא יודע עוד. זה שכמעט והיית יודע. שכמעט ואחזת בו. לא יודע כבר בשל מה פרצת ויצאת מן הבקתה, מאצל כולם, ומה אתה עומד כאן סמוּר־כתפיים בקור זה, ברוח השוממה, ובלא־כלום הדממה הזו, מסביב. נכזב ומבוהם עולה בך גל רוגז עמום. לוחש חרוקות ונצפד אף הוא מהרה, ומתהדק לאדישות אחת, כללית ושלמה. היינו־הך קשה. לא־כלום כבד. מה לך ולכל הזה. הרשע הזה. האחריות הזו. המוות הזה. הו, מה. עייפוּת של סוס לאחר יום־סחיבה ארור, דבק־זיעה. מסוער־צלעות, מוּכה, מושפל, מנוצל ועשוק יומו. (חייו). רק עוד רגע. אינני צודק. וזה לא ככה. לא למהר פנימה. בחייך לא. רק עוד רגע. אנא. אני מתקפל לי כאן. מתכווץ לי על האדמה פה. ונרדם לי. רק אעמוד עוד רגע. רק אגש עד שם. רק עד כאן – ודי.

בקתה זו. מן הצד. מלבּן פתחה מואר. אילו ידעתי שיש אלוהים בשמים, הייתי עומד כעת ומתפלל. מי שם בבקתה? הצצה אחת ונלך. פנס־רוח על הרצפה. כמה בחורים שׂרוּעים זה בכה וזה בכה בשתיקה. ואחד, וצל גדול מעוך לו על הקיר ועל התקרה, כפוף ופותח, כנראה, קופסות. זה הכל. עולם סגור לעצמו. אבל כשאמר רפי להחזיר פניו ולעבור – יצא צל מתוך הצללים אל הפתח ואמר לא־בקול: ״רפי?״ – שעצרו להמתין. – ״חכּה – אמר לו הלז ובא והאור צייר פרוֹפילוֹ חֶרש, ואינו כי אם בּני – מה נשמע?״ אמר בּני כשבא אצלו. ורפי השיב: ככה־ככה, בכף־ידו, בלא שימצא את קולו. האור הדהה מילא צל על מקום עיניו, ולחייו הכחושות מלאו צל, ושלף זקנו העמיק את הצל, ושערו המוצל הצל על מצחו, ורק קצה חטמו, סנטרו וצוארו – החוירו קצת, מוּזרוֹת, כמרוּט מתוך חולצתו, שהיתה תלויה לו רכוסה בעקימוּת בכפתור האחד ששׂרד לה, קמוטה ונסחבת, וגם מכנסיו היו מרופטים, מלוכסני ערוצי־צל. מוזנח כזה ועזוב, ואולי, אפילו, תוגת רחמים, וגם, אולי, איזו עדנה שצריכה אחוַה. – ״מה נשמע?״ חזר ושנה בּני במאור־פנים. ורפי שוב הפך בכף־ידו ולעע משהו, ואולי אמר ״קר״. ונתרע משהו, כתן רעב אצל נוה שאנן. בּני ממשמש באי־נוח במעיל־הרוח שהוא עוטה עד ירכיו, ומבקש להצטדק איך שהוא: ״אז תיכנס, בוא, תשב פה רגע. אנחנו כאן – אמר בהחוָית־יד פנימה – מחכים למחלקה של יצחקלה ונצטרף עליהם. שלוש מרגמות ושתי בֶּזוֹת״ רהט, והורה על הפינה, אשר רפי, בהיסח־דעת, הוליך עיניו שמה להיוכח כי אכן מוצבים שם אצל הקיר כלים ומתכתם עוממת. - ״אכלת כבר? – חזר וטרח עליו בּני בהתקרבות – בוא תשב אתנו לאכול.״ – אבל הלה נרתע כצפור: ״לא. – אמר – עוד מעט נקבל כולנו.״ והורה באגודלו על איזה יש קיים אֵי־שם, וגם בלע את רוּקוֹ. – ״סַפּר, מה נשמע – חזר בּני מהתחלה, כדי לא להיבּוֹך או להשתתק – אנחנו ישבנו פה כל הזמן. ראיתי איך המרגמות הרביצו.״ – ״כן.״ אמר רפי, ושף כף בכף. הו, לא להתחיל לסַפּר זכרונות איך זה. לא לחזור שמה. ״רוח אדירה היתה היום.״ – אמר רפי. – ״כן. – אמר בּני – ובכיווּן הנכון: עם מעוף הפגזים שלנו.״ – ״ואצלנו – אמר רפי – כשכבר ככה, מתכוננים לשתול כרובית. בקרוב.״ – ״מה? – אמר בּני – אה, כן. בטח.״ ובּני שלח ידו ונטל את המקטרת ונעצה אל פיו. נוכחים פתאום כי חוֹנָה סביב כל־כך הרבה מציאוּת, עמוסה ומלאה, עד כי אין מה לדבר עוד. הלילה נושב. האיש שבפנים, עם צלו, כפוף על מעשהו. והפנס הוא מועט שבמועט בתוך האפלה. גם זו הסגורה בין הכתלים, וגם זו הפתוחה מבחוץ, עד כי פחד להסב את הראש ולהביט לאחור. טוב, צריך לזוז. הרגליים אינן נוטלות. מה אפשר לומר. לא תיאנח עתה לאמור: הו, אילו גמרנו ומחר חזרתי הביתה, לקום בבוקר לעבודה!… – וגם לא תאמר: הו, אילו ידעת כמה אני מפחד מיום מחר. אם מזלי שלי, שעד עתה… הו, לא לא. וגם פשוט לאמור אחרת: אני אוהב את תמרלה! ולא תאמר. אפילו לא תוכל לשאול: הגד, אתה מאמין שיש אלוהים? טוב, אז נזוז. אבל בּני אומר: ״חכה, אני אלווה אותך.״ אף כי לא נתבקש. מילא, יבוא, ילך. יוצאים יחד, זה בצד זה. ומסתבר מיד כי טובה הליכת השנַיִם יחד. גם אם בשתיקה. נשבּוּבית קלה לוחשת. ישר מעל הראש מבהירים השמים משהו, אבל לא עד הכוכבים. שיפוליהם עוממים באין קו אופק. ידיים בכיסים וכתפיים מזוקרות. הרבה אין לאן ללכת. כבר תמו הבקתות, שמעיקרן אינן אלא ארבע או חמש, וניצבים מחוץ לתחום. על שפת העולם שאין לו גבול. מנסים להקשיב צרצרים. המיית דממה ריקה. עוף־לילה מתאנח. טוב ששנַיִם. מחשבות האויב על יום מחר, משתרגות לא הרחק מכאן, מי יודע מה. טוב שהוא כאן. בך אחסה מעצבוּת. (אולי לסַפּר לו על תמר?) ריח עשן המדורה, מעורב בריח בקתות־החומר. (אולי הוא מחכה למלה נכונה – נושך בּני מקטרתו – ואני אינני אלא סומך על השתיקה. שימצאו לו בה מה שהוא מבקש לנחמה. יותר מזה אין לי. חבר נפלא אני…) תמיד ידעתי שבּני בחור כלבבי, בחור טוב. מוכרחים לאזור כוח ולהתגבר. אסור להתמסר לעצב, לבדד, לקדרות. שום חכמה אין בהם. עוף־הלילה חזר ונתגנח, וגם ספק כנפיים. בטח אומר: הה, היכן הפלחים שלי שהיו גרים כאן, שגירשו מכאן, שמי יודע מה. או סתם שוחר לטרף. או לנקבה שלו. כולם־כולם. כולנו. לו ידעת, תמר, באיזו עדנה, באיזו השתחוָיה מרחוק – –. (ואפשר ששכח כלל שאני אצלו – נושם בּני אל מקטרתו – כולו מעוך תחת עוּלוֹ. לבדו בעוּלוֹ. למה איני יכול להושיט לו יד, לחבק את כתפיו, לגאול מן הבדידוּת, לערב מעגל שלו במעגל שלי. לא שום דבר מיוחד, אלא רק להיות אנושי, חבר, אדם – אל מי קורא האוֹח הזה?). קר לי. אני איכנס. אני חייב לקחת את עצמי, את המושכות שלי, ולא להרשות לעצמי להשתמט ככה. כל מה שהיה היום – כאילו היה לפני ימים רבים. התגמד והתרחק. כמו בנסיעה מהירה. אני אחזור. (עלי לחזור. קשה להגיד דבר של טעם. אמיתי. כזה, כמו: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע. לא אירע רע. אילו הייתי יכול. אילו היה לי. אילו ידעתי לצאת מגדרי – ולהינתן לו. כעץ לח שאינו אוֹבֶה להידלק – אדם למנת עצבּוֹ. אני חוזר.) – ״אז טוב, - אמר פתאום בּני. ולא הספיק להשהות פליטת־פה לא צפויה – עוד נתראה!…״ – שלא אומרים אצלנו ולא נוהגים לומר. ״כן. להתראות.״ השיב לו רפי, וחייך, ובחושך, בהדדי, נתפגשו פתאום ידיהם ללחיצה, כאשר אין ולא נוהג אצלנו, לחיצה לא מכוּונת ביותר, לא נוחה, וחמקו מהר איש לעֶברוֹ.

מבית לבקתה לא השתנה דבר, זולת אשר המדורה שקטה ורק גחלים ליחשו אדומות, ובהתרסה מפעם לפעם, ואף פנס־הרוח הטיל קצת אדמימוּת משלו בפינה אחרת, מחוקה בערימת האפלה. אחדים היו ישנים, מכוּוצים, אחדים היו לא־ישנים אבל מסולקים מן השיחה, שעימעמה קצת כה וקצת כה, וריח זבל יבש והבל חמיץ נאחזו בעשן, ובצינת־הלילה החודרת. פסיעה אחת פנימה ואף אתה שוקע אל עגמת יוֵן עיפוש מנומנם ורופס זה. שלושים־ארבעים נפש מצופפים כאחד. והם שרידי מחלקתו של זאביק, כיתתו של גידי, עם מעט נעריו של יאקוש, אשר אין להם עוד שום שייכות לשום כלום שהוא, אלא רק איש וכתפיו המכוּוצות מקור, נפש עייפה בגוף רעב. לזכור שאלה הם אשר על כתפיהם תקוַת עם ישראל. שהם הלומי מחי מאות פגזים ורבבות קליעים ורסיסים, מתחת שרשרות הזחלים הרומסים ועולים עליהם. שאך לפני שתים־שלוש שעות היו בדהרה להציל עורם, מפקירים בבהלה את משמרת עתידו של הנגב, ושהם אשר יקומו לבוקר שוב לכתפוֹ עליהם, ואשר על עורם החשוף יעיק כל מה שעוד יהיה – להעיף מבט ולעבור מדמות שכובה אחת אל רעותה, דחוסים אל קצת לחש הגחלים, ואיש אל קצת חום רעהו, גוף אל גוף כאפרוחים מרוטים, המומים ואין בהם אלא רק פיהוק קרוע פה ואנחה טפלה שם, או הגדת מלה ושתים, שמתימרות להיות גידוף דווקא, על משהו, או על הקור – מה עוד נותר אם לא למצוא לך ביניהם, טפח מַער ברצפת־החומר, ולגחון שמה, ולצלול שמה, ולהתקפל ולהלחיץ עצמותיך אל בין כולם, ולהיארז איך שהוא בגומה שבין הגופות, המתרגנים לעומת הידחקך ומסרבים כלשהו, כלאחד נִיד מתניים, להידחק מפניך, עד שהמדמנה בולעת גם אותך ונסגרת. מה יבואר כעת? לוּ זיכו אותך האלים בחלום שכולו מכיל אותךְ. נקי מכל השאר ואינו אלא מכיל אותךְ, את חיוכך, את לכתך, את קולך, את קומתך, את אופן עברך אצל הברושים שעל הדרך הישנה. אַת לי במקום הכל. שאינני יודע. אלוהים. עוצם עיניים. מוכן. כולי שקט לקראת. מי זה השנַיִם פה משיחים להם. זה מבקש לו סיגריה. רעהו משחק בו משחק החתול. למה? כי כך טוב מלפניו, כעת. ״לתת לך סיגריה?״– מושך בנחת. – ״כן, תן.״ – ״למה לך סיגריה?״ – ״חדל בחייך, תן.״ מתחנן הראשון. – ״מה, מגיע לך?״ – מושך הלה את התענוג. – ״הו, באמת, חדל!״ – ״למה? אני חייב לך? הבטחתי לך?״ – ״נמאסת. תן כבר.״ – ״אם נמאסתי, מה נטפלת?״ – ״אתה נותן או לא?״ – ״לפחות, בקש יפה! חבל שתקלקל סיגריה טובה. מה צוציק כמוך מבין בסיגריות, מצוץ את האצבע.״ – ״אתה נותן?״ – ״מה תתן לי אם אתן?…״ וככה בלי סוף. וזו כל שיחת אדם. כל תפילת יונה אל אדוני אלוהיו ממעי הדגה. העשן שבחלל האטום, הכיווּץ שמכווצים, הגעגועים המוחצים האלה. הידיעה שאינה מרפה כי יבוא הבוקר ו –. מקומך אינו נושא אותך. או שוב לצאת החוצה? העצבים שלך מתפקעים. בעצימת־עיניים מהודקה צף בתוכן, על פנים השמורות, שדה חרציות כתומות. כתום עמוק, תפוז כמעט, כתום ריחני־חריף. דבר שהיה לא מכבר. והרגשה מיוחדה, של לא־רחוק, מבחינה ידועה, ושל רחוק מאד, רחוק לגמרי, מבחינה אחרת, מעֵבר כל הישג. ואיך עטוף במעיל־העור הישן של אבא, והפנס מקרין אלומת אורו לפנים, מזהיב את קו החריש הנוהר, הטוב, הנוח, מפיל מעליו שורת־צל ארוכה ועמוקה. וסילון אבק מתריג, מתחדש בלי הרף ממזרת השרשרת הסובבת ובאה, מתגלגלת־סובבת ובאה, והכר הקפיצי המהוּה, של מושב הטרקטור, הרעש המנסר את הלילה וכובש והולך בשדה, מפליג למסע התלמים המדויקים, הסגורים במַלבּן המענית, הרחק מאד בלילה, ועם זה תמיד קרוב, תמיד זה, הכפר, הבית, הכל, מאחורי הגב, מקנן בתוך עבי צמרות העצים, חפוי כולו ומחוּפּה, ומתחת הברושים, בדרך הישנה, עוברת תמיד, לעת ערב, תמרלה ודליי־החלב מותחים זרועותיה – והמטפחת, כחולת־המעגלים, לראשה, תני ואעזור לך – לבי נגרש בי עד הגרון, והלוֹך וחרוֹש עד קצה, וסבוֹב בתוך המַלבּן, ועצור לרגע, ושתֹה קצת מן הבקבוק, שאמא הכינה לך תה ממותק ומלוּמן, והפוֹך, ובמשיכת החבל, וחזור כמרוצת שרשרות סובבות־אצות למסגרת צפופת־התלמים. כל מיני דברים מסתדרים בראש. ושעות על שעות. אם לא תארע תקלה למנוע, או אם שן־סלע לא תילבט פתאום במחרשה (אבן אחת מאותן שעשרים עונות־חריש פסחו עליה משום־מה עד עתה). ריח הלילה מפתה. טרטור הטרקטור. ההוויה הלילית. הוייתה מעֵבר לגדר, בבית סגור־התריסים, החם, בין סדינים לבנים, בפיג״אמה מפורחת, שמתחתיה… הו! או אולי אוירון בא? או אולי מכונית עולה אלינו? (איך יודעת למצוא?) – דבר מתרחש ובא. אין כל ספק.

מטים אוזן. מתעוררים בזה אחר זה. אין איש נע, אבל הכל קושבים, איש מכיוּוצוֹ. רום היבבה וניגון סירוגיה מעידים על מהמוֹרוֹת הדרך ומַעקשיה. ומיד היה ברור כי הג״יפּ מצקלג חוזר. לקוּם? לצאת? מי שמוכרח לצאת – ייצא (ביגיעת אנחה ובכתפיים מצומררות), והכל לכולו ישכב בכיווּצוֹ ויחכה קושב. אחדים מנסים להתהפך אחרת. לקשור קשרים שניתקו. כל מיני קולות מבחוץ. ריתחת הג״יפּ מהממת אותם. קולות אנשים שיודעים, שבאו מן הלילה, שראו והיו שם ושבינינו לבינם הרבה יותר מאשר רק קיר־חומר ועשרים פסיעות חשכות. ואחר־כך מתרתח הג״יפּ מחדש ומפליג, ושוב נעצר, וקולות קוראים. ומי ששם כבר יודע אף הוא. שותף לידיעות (אנחנו לא, אנחנו מחוץ). ומיד חוזר הג״יפּ ומתרתח ויורד, כנראה, במורד, לאָן־שהוא, אפוף כולו אבק־לילה נזרה קלושות, לאור פנסי־המשנה הקטנים, שעוד טחו עליהם בבוץ. פסיעות חוזרות פנימה. גם אנחנו נדע – אם יגיע הלה. ידיים שפות זו בזו מקור. – ״נוּ מה?״ שואל מאצל הפתח אחד שקולו נשמע לו (למה לך לשאול. תשמע. ועל הגופות ועל מוראות. ועל הכל). – ״חזרו משם.״ אומר הנכנס, דברים שבכלל, מרגיע, אבל דוחה. מתאפקים להקשיב. – ״ומה שם?״ – ״כלום. שקט.״ עונה הלה ומתכופף אל המדורה, ודבריו רפואה ללב. אבל הלז, השואל, אינו מרפה מן הבא, הנובר בגחלים, מוסיף כמה זרדים, מתקין, מאַוש, דברים שהם בבת־אחת גם של בטחון וגם שלא מן הענין. – ״מצאו מישהו.״ מתחזק הלז לאחוז בקרניו – ״חושך – אמר הבחור שמעל המדורה – לא רואים. בבוקר.״ – ופטר את עצמו, ופטר את הלב, ואת כולנו, מאחריות, דחה את האבן, שיקעה. אפשר כבר להחליף נשימה? נחליף. כאילו אמנם פעלנו דבר, או גם, להיפך, כאילו, משום־מה כולנו שותפים לחטא, ושואלים כבר סתם שאלות, בלא חנק: ״נו, ואיך זה שם?״ בכמיהה לשמוע סיפור. סיפור שקט מתוך עצם המקום הנורא. אבל הלז אין לבו לסַפּר סיפורים. – ״מה אני יודע – הוא ננער – הייתי שם?״ ועם זה, נתרווח, הוטלה התעוררות בחלל המדוּחס, ומתקשרים מלמולים של קולות מיושנים, ופה ושם גם, כאילו, ציחקוקים קלים, גובלים בפיהוקים שרוּעים. אחר־כך בא פתאום, מבחוץ, קול רם של בחור שביקש וחזר וביקש ממישהו להודיעו עוצמת אותותיו, עבור. כאילו דאגות אחרות אין לו. ומיד נשתפכה שם אושה מצדפפת, וקול מוכני הימהם משהו, מעֵבר למרחק. (מה כעת? מה השעה?) כולנו מעוכים ובחושים זה בזה, וכל אחד לנפשו, לאיזה סרח־עודף פרטי שלו, כניצול לבדו משבר־ים. ואחר־כך התחיל הכלב הרחוק לנבוח. או שזה כלב אחר. נביחות קובלות מאד. ממרחקים לא רחוקים. (אסור שככה יהיה! אסור! מה אסור?) ומיד הסתבר עוד קול מכונית כבדה חוגרת מאמציה ועולה, עד שנעצרה פה, קרוב, לבסוף. וקול יוצא אז לתוך ההקשבה, צוֹוח במאודו, עד שעולה חשד כי הלה שבתוכה, לאחר כל מיני סיפורי־זוָעות ששמע היום, אין לבו נקי מחששות שמא נשתבש ונקלע לסכנה, וכי על־כן חובתו לעצמו ולכל אוהביו הרחוקים, לודא מהר מה ומי כאן, ולגמור מהר, ולהיפטר מהר לנפשו בשלום. – ״הו, חבּוּבּ – זועק האיש – מי כאן לקבל את האוכל?״ – צירוף־מלים שכזה, שמרים מיד את כל המַסה הנפולה כאן בבקתה, ואפילו אלה שהשימו עצמם ישנים עד הרגע האחרון, מטעמים ידועים להם, התנערו כנדחפים, התישבו, לימלמו בקָשת הסברי דברים, ואמרו קטעי דברים, ונעשתה המולה של קימה והתמודדות והתגרדות, ושיהוּקי קור. וראשונים כבר מתאמצים ויוצאים, כטובלים טבילת־שחרית בצוננים. לתוך הצינה שבחוץ, החשכה, עם הרוח הקלה, הכוכבים המעטים שלמעלה, האויר הנקי לנשימה. ונמצאים מיד שנַיִם־שלושה בחורים טובים שמתנדבים, והם לא נדרשו, לקושש ולהעלות מדורה נאה בחוץ, למערב, חסויה ממבט האויב שממזרח. ונמצאים בחורים אחדים שהולכים אצל המכונית להנחות את הנהג, ובמעגל גדול עומדים הכל מחודדי־כתפיים ומכויסי־ידיים, לחזות בפריקה ולומר כל מיני אמירות שבדרך־כלל, ודברי עידוד ועצה, לנהג ולשני עוזריו שומרי־ראשו, אשר הניחו רוביהם, ובלא לטעון טענה, כה אפשרית כי מי שהביא פטור מפריקה, וטרחו בשקידה ובמסירות, שמלמדת עד כמה יצא שמנו ופרסום עלילותינו למרחוק, ומעורר יראת־כבוד; ולא יצאה שעה מרובה והכל היה פרוק ומפורק, והללו קפצו למטה בדרישת־טוב, ולא ביקשו לעצמם אלא רק לשמוע קצת סיפורים איך־זה־היה, כדי שיהיה להם דבר מיוחד להביא בשובם לבסיס, כנכס של סגולה, וכעטרת לראשם. הנה, רק יגשו עד התותחנים לפרוק אצלם את שלהם והם חוזרים – בסדר? הו, מה הביאו, ומה לא הביאו! סיר אחד ובו המוני ביצים שלוקות. סיר אחד עם עגבניות ומלפפונים לרוב, רחוצים, שחזרו ונתכסו פלוּמת־אבק חדשה, אבל טהורה, לילית. מלוֹא השק לחם, ממש לחם, שעליו יחיה האדם, וטרי למדי. אלומת זרועות נקניק שלחו בסיר אחר. ולבסוף, תראו שלחו גם סיר פודינג אדום ורטיט, תאוָה לעיניים, ומזכיר מיני דברים רטיטים וחלקים שכמותו. – ״אי, הבנות שלנו! – שאג בחור אחד – שתחיינה הבנות שלנו!״ והכל מתקבצים להיוָכח בהתפעלות, ומניסים במַכּת־יד, אחת שניסתה כבר לשלוח אצבע, לטבול וללקלק. – למה לא הבאתם אותן אלינו? היו עושות שמח לנו כאן, ולכם בדרך – צועקים אחרי הנהגים. – הן דווקא רצו – משיבים הללו בלכתם – נוּ, נוּ? – נו נו! – עונה הנהג, ונכנס ומתניע ומפליג עם בחוריו השנים (מפולות אבק רטיט לפני הפנסים הזוהבים מתוך טיוטם). אח, איך זה אחרת החיים עם בנות! – מפליג אחד, אגב שאש המדורה מתחזקת, הייתי יכול לחיות אִתן מאה שנה ועשרים שנה, ויותר! – אתה גיבור! – מהללים אותו הכל. ומי הוא זה, אם לא יעקבסון, שנשתכח כליל (אַברוּם שלו!), מתעורר עתה, ופולט, כמהכרח, דיבור של ניבול על הבנות ועל החיים אתן, שצוחקים עליו אף כי הוא מיאוס. אבל, למרומי התרועות מגיעים כשנמצא, מצומד אל הסיר, פתק, ולאור הלהבות קוראים בו לאמור: ״לבחורים שלנו באהבה! הבנות.״ הו, הו.הו, הו. מיד ליד עובר הפתק. שיר של יום! ממששים, משתאים ויש גם נוטל להריח בו (פתק טעון אבקת לֶס) – והיו גם שניסו לנחש למי הכתב הזה, כתב נאה ומשורטט ולאכסוני של בנות, יציר אצבעות דקות שפרקן העליון נכפף בנקל לאחור, – הו הבנות! ״מוּכן להתערב שזו רותי!״ – ״רותי דווקא?״ – ״בטוח שהיא. מתאים לה!״ – ״עזוב את רותי!״ – ״למה? לא נאָה לך?״ – ״עזוב! זאת ניצה – לה זה מתאים!״ – ״לניצה אני מתאים! בדיוק, תמדדו אותי עליה ותראו!״ זועק פה אחר וטופח בכף־יד על לבו. ״אני נורא אוהב אותה! ח־ח־!״ – ״חי־חי!״ – ״חוֹ־חוֹ!״ – אבל זה לא הכל: תראו מה כאן! שמיכות! הו, שמיכות, ולא יהיה קר! שמיכות (מניין יש להם כל־כך הרבה שמיכות? כמה שאני איבדתי ותמיד יש עוד! – מתפעל פלוני). אח, ואפשר יהיה להתכסות! הו, שמיכות! להתכסות בשמיכות ולהתעסק עם הבנות – מה נפלא מזה! ומה פה בארגז? הה, ראו, הביטו: בגדים! – פ־פיוּ! – ושרק אחד – נחליף בגדים! תחתונים, גופיות, ו… גרבים! אהה! מה זה! ואיך שזה מקופל הכל, תראו! מוֹתק הבנות שלנו! עצום שיש בנות בעולם! איזו צורה היתה לנו בלי בנות! – ואני הייתי בטוח ששכחו אותנו, שאף אחד לא יודע עוד בעולם כי יש בחורים פה, מתגלגלים בין הגבעות, ערומים ויחפים, ואיש לא חושב עלינו, ולא איכפת לאדם כל כולנו, שלעזאזל האנשים ורק האסטרטגיה חשובה! – בחייך, תן ללקק טיפה מן הפודינג – רק בקצה האצבע, לא אקלקל כלום! – אח, חברים יקרים, מה אגיד לכם! – הבנות שלנו! שפתיים תשקנה! – בשפתיים ובעוד מקומות מתוקים! – תראו־תראו מי מדבר! מה אתה, בּוּבּלה, יודע על נשיקות, חוץ משל הדודה שלך, ההיא, מה שמה, ההולנדית, עם העטינים! – מה אתה יודע מה אני יודע! – שמענו עליך שמענו! – הו, הייתי מנשק לכל אחת מהן, נשיקה עצומה ומצלצלת, באמצע הפה! – אפילו לציפקה? – אפילו! חנינה כללית. – ואת רותי? – הו, היית חוטף סטירה! – מילא, שווה. – ח־ח־ח! – והיתה מבקשת עוד, ועוד. – הו־הו, תראו־תראו! – הי, בואו כולכם: נחשו מה בכד הזה? – מים? – אתה מים! – קפה! קפה קר, שכה אֶחיה, שנחמם ונשתה אותו חם, וממוּתק כבר, שכה אחיה, כלום לא שכחו, גם לא דבר אחד, רק את עצמן אילו הביאו עם הכל! עצומות הבנות שלנו. נהדרות. איך שיש להן שימת־לב לכל הפרטים! – הלא אנחנו כתובים להן על לוח לבן! – לוח? למי מהן אתה מתכוון? אל תבייש אותן! לבנות שלנו – כמגדלות! – ח־ח־ח! – מי שידבר פה, או בכל מקום, רעה על הבנות שלנו – יהיה לו עסק אתי! – ולי שיהיה עסק אתן! – נו? למה מחכים? בואו נתחיל!

לאור המדורה מתפשטים ומחליפים לבנים. מי בחטף, בהשתפלות, בפינת צל; מי בפיזור־דעת, בלא־ענין, מתוך התגנחוּת על הא ועל דא, במלמול על מידה לא מתאימה; ומי, כדויד, בראוָה, ובפרסום צנעת ערייתו אצל חום המדורה, מתון־מתון, בלא אבק של בושה, ואולי עוד ביותר משמינית גאוָה על שלמוּת אבריו, על בגרותם הנאה, זכר צעיר ושליו. אחדים חלצו נעליהם, ובמים מתוך קופסה ובנתח סבון (שאיש לא הכריז על הימצאו במשלוח, אבל שהבנות לא שכחו לשלוח!) טרחו ברחיצת פה ושם, ואחרים גם פצחו פה ונתנו קול בשיר (הו, מתי שרנו לאחרונה!) והגוף מתעדן מנחת־רוח ומנקיון, אף כי סומר מצינה. ואת כל הצוֹאים צוררים בשקים (אף כי עדיף היה לשרפם באש, טמאי־טמאים שכמותם, זוהמת דורות). מבחיל כמעט להעלות עתה מחדש את הכותונת הישנה, העפושה וחמוצה, על הגוף טרי־הלבנים, אבל מעלים. נקשרת והולכת אוירה רעננה של ערב טיול. של המולת־ציבור נוחה, מֵציפה, מתנועעת, שמצטרפת, מעל להֶפרד פער־זמן נורא, אל שעה אחרת שהיתה אֵי־אז ומתאַחה עמה למישור אחד של דברים נאים, לסַפּר ולספּר בהם, ואילו מה שביניהם יטושטש בעכירות טפלה. (וכך, לבסוף, ייעשו ימי המלחמה לימים הפיוטיים ביותר, שירת חברוּתא, בלא אבק חולין, לא נגועה לא בקטנות ולא ברפש ודם…) ואיפה גידי? וזאביק לאן נעלם? איפה כל הגדולים? – היינו יכולים לשבת לאכול… – בואו נאכל – סמוך עליהם שטורפים להם אצל התותחנים… אה, אַל תהיו חזירים, חכו ואַל תתחילו – הו, עזוב, חזקה עליהם שלא יצומו – הניחו מנות אחדות הצדה, ותנוח דעתך. לתיאבון, חבריה! לזלול! הכל יהיה טוב! צללים ולשונות־אש מפציעים, צללים ולשונות־אש משבשים, חברברות ועקודות, ומקפיצים מיני שדי־שחור ושדי־אודם. יושבים ברגליים משׂוּכּלוֹת וטורפים. הו, איפה המלח? אני רעב, כאשר לא רעבו אבותינו! – ״יש בצל?״ – תובע פצוני מתוך פּוּמתוֹ הטעונה, מתאַבסים עד סתימה בעגבניה שלמה, דוחקים עליה מן הלחם, אה, לחם, עם ריח של לחם, בנגיסות כפיר אריות! ומתמשכת שעה לא קלה, הגם שכולה התעוררות, וגריסה ואביסה ולקיקה ובליעה, מתוך גרגור ופמפום, מתוך התגברות על ריחוקי־לשון לעמול ולהגיד ציחקוק של נחת, ושילוחה פרא לנפתוליה ולענבוליה המסורבלים בתוך הפה העמוּס והבצק מקיבולו, בתיאבון המתגבר, ברעב היסודי, בעלע ובלע, בטחוּן למחצה, והעמס עליו אין רווח, בלא נשום, והַלהָאָה לֵאָה מלעוֹע, ואם היה פלוני שהיתה עוד סברה בלבו כי טוב להעמיד את הקפה על הגחלים למען ירתח – טומשה כוונתו ונתבלעה בתוך האבס המאובק, ושתו קפה קר בקופסות, איש ככל שהשיגה ידו לשאוב, שנה ושילש, ועד גיהוק ההתמלאות, ועד התרת הכפתור, ועד הצתת הסיגריות על גרון מוטב מחדש, ופריקת אההה רחב ויסודי ומעמקי, והתישבות טובה יותר, והתעטפות בשמיכות, והיתמכוּת במרפק אחד בארץ, ומה עוד עתה? עתה צריך שיבוא דבר אחד נוסף, פשוט ומבטיח ומחזק את הלב. שמכאן ולהבא תמה הרעה, או אילו היתה ניתנת איזו פְדות בין המעגל הקטן הזה, החשוק סביב האש, ובאין כל מה שמחוץ לו בחושך ובמרחק הלא־נגמר, לפחות שלוש גדרות־תיִל סבוכות סביב, ושומרים ונשקם בידם, או נהר עמוק ורחב ומפריד, אותו מחוץ־למעגל גדול ואוקינוסי ולילי הכולל בו כל מיני אפשר שהם, גם נוראות שכבר היו וגם נוראות שעוד יהיו, וכל שאר מיני מי־יודע מה ומי, חשכים ושורצים, נלבטים בדרכם כתנינים. עד שהיה נעשה בך שיורגש במוחש: כאן זה אחרת. חסוי. לא יזיד ולא יגש. ומה היו כשרים מכל לשעה זו, הו, מה אם לא שירים וסיפורי־מעשיות, ועל בנות קודם־כל. לסַפּר ולשחוק מלב קל ומחומם, מי יפתח ויסַפּר לנו על בנות? נתחיל בהלצה קטנה, ונמשיך בהלצה גדולה, כביכול, בניבול מדושן, בהתרברבות, שלא להיתפש לרוך־נפש, ואחר־כך בואו נסַפּר בהן באמת, על איך זה בכלל נערות, ועל אהבת הנערות, על איך שהן כאלה, ועל מה שהן באמת (ויתגלה, כתמיד, כי מה שהיה מדוּמה לך, כאילו רק אתה מצאת כך חרש, ולא בבהירות יתירה, למעשה כך כולם מצאו וראו, ואפילו בקול, ובפירוש מפורש!…). מי יתחיל לסַפּר על הנערות אם לא דויד – בואו נבקש יפה מדויד, ושתקו לכם אתם שם, הנה יסוּפּר סיפור, כולנו מסביב, כולנו עטופים, מעשנים לאחר הסעודה (הפודינג היה אדיר! אף כי טיפה מריר, לא? – הו, זה דווקא שנתן לו טעם!), הנה יסוּפּר באהבת הנערות, הלב נמס הולך לקראת. אלא שדויד, מעשה עיקש, איננו נמשך לכאן. הלצה קטנה והלצה גדולה, ניבול כזה וניבול אחר, ואינו מתחמם להתחיל. עייף? הלא ישן כל הערב! תשוש? – הלא זה אך טרף לשבעו! לא, נחשים קטנים אחרים מתפתלים ועוקצים לספּר, לא שום סיפורי־אהבה, כי אם סיפורי איך־זה־היה־שם, דווקא, על אשר היה בצקלג דווקא, לא גבורות ולא עלילות ומעשיות, אלא מה היה שם באמת, ואיך היה. הו, למה לך, דויד, למה לך בשם כל היקר, למה לך להתחיל?

לא יודע למה. צורך בוער. אי־אפשר שלא. לא נערות ולא אהבות – רק זה. קודם־כל זה. הכל מסותר אחריו. אינך רוצה להיסחף לזה – אבל אתה נסחף. אינך רוצה לסַפּר מעשיות ונוראות – אבל אינך יכול אלא לסַפּר רק בזה. מה שכיבה, מה התפרקדות, מה עיכול סעודה של נחת – מניפים יד בהתרגשות ומספּרים: איך זה היה באמת. לא זה מסַפּר וזה שומע, לא זה בשעתו וזה בשעתו, אלא הכל במהומה אחת, דיבור מתנפל על דיבור וצעקה מצעקה גוברת, באמירה ובהסתייגות חריפה ומתהפכת ממנה. כבשוני אימה שלא הופקה. כל הסערה שלא נתפלסה. כל האש, הרעמים, הצריחות, היבבות, השריקות, המכאובים והחולשה, כל הזעזוע שגבר עליך ורמסך תחתיו, האדם הרך מול קשיחוּת המתכת התפלצתית, הכל־הכל – ובפרץ געש. דברים ודיבורים, טענות ותיאורים, סיפור על־פני סיפור, יד זה בעקב זה, בין מרצון ובין בלי משׂים, כבעבועי עינות מים חמים. לא למנוע, לא לעצור, לא לברר, לא להקפיד. צועקים, צועקים. על הלב זה מונח. די להיות מתבוסס בפחדים שלך בלבד, בפרטיים, במבואשים, שלך – בצעקות שאתה לבדך חנקת וסבלת, לצעוק כעת ולהודיע ולצעוק: איך זה היה באמת. זה ועוד זה: איך צריך לראות נכון מה שהיה באמת. כי אם יש על גבינו אחד רואה ופקוח־אוזן שיודע אחרת מזה, הכרח להיחפז ולהכחיש, לתקן בטרם יעוות לבלתי תקוֹן, בעוד לא נקבעה נוסחה שתקפיא עדות רשעה כנגדך, מתוך שאינה מה שצריך היה שתהיה באמת. ובעוד מועד: בטרם השגיח מי שמשגיח. יש מי שמשגיח כאן מעלינו, אחד רואה ואינו נראה, יודע ואינו מגיד, כואב ומַחשה? היינו־הך. ואולי עוד, דווקא מתוך גיבובים צועקים אלה יתאַבּן בך הלב הרך, הנפעם, ואולי, איך־שהוא, יגליד, יצטלק. אף אם, לכאורה, מדמים להיפך. ולבסוף, כרגיל, יימצא לנו, או יימצאו לנו, אחד או אחדים, שנתלה בצוארם, בהסכמה אחת, את כל הקולר, את כל הקולרים, ואין צורך להתחבט הרבה כדי לנחש שהוא יהיה זאביק, אשר שחיתותו עונה בו, זה והעדר כלי־הנשק נגד־הטנקיים, שמשמעו הארגון בכללו אי־שם למעלה, ואי־הצדק מתוך הזנחתם של איזה ״הם״ שהם, ואולי בכלל זה גם אותו בחור גדול ומגודל שמיאן לשבת בשוחת הפיאט ושזאביק לא נטלו בערפוֹ ולא השליכו בעל־כרחו, אם כי אפשר ומחמת שאט־נפש יפסלוהו ולא יזכירו שמו – מי יודע. בין יודע בין לא יודע – חובה היא. הכרח. כפיה ללא מנוס: לסגור, לחסל. סוף־פסוק מכריע. גזר־דין של צדק, כזה או אחר. ולהיחלץ אז ולצאת ולהיות פטור, סוף־סוף, ומפונה, ולהתעטף מעֵבר ראשך ולהירדם נקי ומנוקה, כשם ששׂבע ומחומם, וחולם רק על אהבת הנערות. אבל עד אז, בין יודע בין לא־יודע, חובה עוד לצעוק ולנופף במעגלים, ובמוֹעל־אצבע להורות לכיווּנים שונים: מכאן היו הם, מכאן אנחנו. להזכיר רגעים, מעשים, ומי אמר הכל מראש, עוד בטרם היה דבר, ולא להרפות אלא להוסיף לסַפּר איך זה היה באמת, אחת היא מי שומע ואם יש שומע, ואם אין כאן אלא רק אני לבדי שומע קולי סוחף ויוצא (וגם זה דבר הוא! ביני לביני – לא הייתי צועק ככה, והאבן היתה תקועה ולא מָשה!). ויש אחד מתגבר על חבריו ותוקע הלכות מפורשות ופסקניות: רק כך. ויש אחר שאינו יודע, והוא מכריז כי אינו יודע, אינו יודע מה, ואינו יודע לאמור, ואינו יודע אם הוא אומר דבר שהוּא יודע, או אם יודע מה שהוּא אומר, וכי נורא הוּא שאיננו יכול לומר את מה שמוכרחים ומחכים בעצבנות לשמוע ולהיגאל. – ״אתה יודע מה זה שהיא שוּב בידינו כעת? – צועק כעת אחד בהתרגשות ומראה בידו מזרחה, צקלגה – פירושו שלא יוציאו עוד אותה מידינו!״ הוא אומר ומפרש בהתלהבות. – ״למה למה?״ – לא נכנע מישהו כנגדו. – ״פשוט: כי זה על אחריותנו ואנחנו האחראים. השחורים לא אחראים. אם תהיה בידם ואם לא – אין זה על אחריותם. זה לטובתם ולא על אחריותם. אתה מבין?״ – ״לא!״ עונה השני בנקמנות. – ״לא יודע איך קרה הדבר שדווקא אנחנו, מכל המחלקות והפלוגות והגדודים – אבל עוּבדה היא שדווקא אנחנו אחראים לצקלג. וזו עוּבדה. איש לא יוכל לכפּוֹר בה. על אחריותנו היא. עלינו ועל ראשנו. וכשאנחנו אחראים לנקודה אחת – אנחנו אחראים לכל הנגב, אם זו נופלת זה נופל. וכך אנחנו אחראים לכל הנגב. וכך לכל הארץ. לעם היהודי ולתקוותיו, להיסטוריה כולה! – אתה מבין?״ – ״מנסה להבין אבל…״ – ״אַל תגיד אבל…״ – ״למה לא להגיד אבל?״ – ״כי… כי זה – בלי אבל!״ אמר לו הראשון נאפּד התלהבות נרגשת. ושניהם נבלעים בהמולה. ויוצאת שעה לא קלה, ולא מישורית, כשמתחילים הדברים המורתחים שָבים אל משהו שיכול להידמות כסימונו של אפיק, ולהירגע קצת, ומלמטה, מן הצד, מתוך תחום נשכח לגמרי, שצריך לתמוה עת־מה עד שיודעים מהו, היתה מכונית כבדה הולכת בקושי במסלול חשך, ולא ניכר, וכולאים נשימה וזוקפים אזניים ומקשיבים במתיחות, ומבחינים בהיקף עצום של דממה, סביב אותו ניסור מאומץ, בליל שלהי קיץ דומם. עצבות שהיא מצטמקת פתאום. על מה תמים חיינו. וטעם בפה כאילו היינו נתפשים ברשעה שהיא, כאילו מליזים היינו, דוברים דופי, כאילו לא כן היה עלינו לדבר, או כאילו חיללנו בדברנו דבר אשר הוא לא כן.

ואז באים צעדים מן הלילה. שלושה או ארבעה. אנשים קטנים מן הלילה. אור המדורה נופל על גידי, ועל זאביק, שחוח וכבוי, על אודילה, מ"כ שברח ראשון, בעקב, כך סוּכם, אי־הבנה מצערת, ועוד אחד לא מסוים, וצלליהם. מתעכבים רגע להציץ ביושבים. בהד הצעק שעוד לא נמוג. ואחר־כך בלא להפטיר הגה, באים אל מידעך המדורה, עייפים ומעֵבר לעייפות, לנבוֹר בשיירים, קופסות הפוכות, ובלא להתאונן, כאילו לאחרת לא ציפו, מוציאים לחם ומתחילים לנגוס, עייפים מבּצוֹע, שופפים תחתיהם, בלא לגנוח, גידי מלתיע לסתותיו עד נוע כל צמרת ראשו הגדולה, וזאביק (ככלב מוּכּה) נושך ובולע. יוצא אליהם, לישועתם, מתוך רחמים, ואולי מרוב חרטה בחור אחד – ״יש ביצים – אומר הבחור – ונקניק. השאירו לכם.״ וכל טעם העלבון מתמצה ב״השאירו־לכם״ הזה. לא ניחא. פה ושם נפטרים מן המעגל, קמים ומסתלקים, מתעטפים בשמיכות, ובאים עד הכותל, שם מצטנחים ומגיעים גב בו, מתכרבלים ומשתרעים, השתרע עד פישוט כל המכוּוץ, עד קצה אצבעות הרגליים. הלוך והתמעט מתפחת והולך המעגל שסביב המדורה, מתדלדל ונפזר. לא שואלים אותם מה נשמע. לא שואלים היכן היו. לא מסבּים עמם. והם אינם דוברים דבר. הם עוד של הפרק ההוא, שאנחנו כבר נפטרנו ממנו. יגמרו לכרסם את אשר לפניהם, יתכרבלו אף הם בשמיכות, ומעוּפּרים כפי שהם, ועל מקום שבתם, אם ירחם עליהם האֵל, תפול שינה ותחלצם מעמק עכור. וכך, לבסוף, הם מגרדים קופסה בתחתית הכד לדלות שיירי דילוח הקפה הקר, שותים בצמא, בקבלת הדין וברקיקת הנסורת, ובלא התאונן. ממשיכים לשבת כתום הכל בידיים מרופות ובראשים תלויים, ובאין יכולת לכלום מעל זה. ורק אחר־כך מתגנח גידי ומושך שמיכה מן הערימה, ומתרווח איך־שהוא בין הכלים והקופסות ומשתרע ביגיעה ומתכנס בשמיכה ומתגבּב בה, וחוזר ומתאנח אנחה בטרם ירגע, ואחריו כל השאר, וזה בכה וזה בכה, בתוך צללי המדורה הגוֹועת. כעת תוכל לבוא הדממה, להשתרע באין־מכלים, גדולה ושלמה מאופק עד אופק, מתוך השׂתרעוּת שבהתבוננות אין־אומר, לולא אותה אבן קטנה וחדודית של ידיעה. מכל־מקום עד בואו של יצחקלה – שלום בארץ. והם יצאו להחזיק בצקלג המוחזרת. צקלג. אתה רק עוצם עניים ומיד אתה בורח, בורח, בורח… ומנסה להצטדק, עם זה, להסביר, למלמל אין־חפץ. האם לא צריכים להעמיד זקיפים פה ושם בטרם נרדמים? על כתפי מי זה? אלה שקדמו לנו כאן! מי הם? לא. אתה – אין אחר. על כתפיך האחריות. קום ועשה. אחר־כך, בשם כל היקר: קצת אחר־כך! כל המחנה שרוע. אחדים כבר מנחרים אחרים מתהפכים. קרקע זרוּעת־חצצים. הו, להרחיק־להרחיק. (אתה האחראי.) להרחיק ולהיות אצל חלקת עורה השוקטה. אצל נקיונה הצח. לשבת מן הצד, בלא לגעת בה, ורק לספוג את חומה הביתי. את רכּוּתה. את יכלתה להעניק אהבה. האפרסקיוּת שלה. הנבצרת. הטוב הגנוז. הבלתי־ניתן והאפשרי כמעט. ריחה. גולש שערה. ריחוקה. מסכּנוּתך כאן. עומק רפשך. הדחי המדוכדך. אוּדי־סיגריות מתגחלים כאן ושם. אנשים וחשבון־עולמם. למעלה, השמים אטוּמי אוֹבך. ונשבּוּביוּת לא־פוסקת. נֶשם רוח קל־קלה, ובלתי־נרגעת. המציאות בכללה מתחילה מתערבבת עם מציאות קטנה, שבתוך תחומי גבב השמיכה. וכמתוך נוע עריסה תנועה מזו אל זו בטשטוש מתרבה. באבדן אחיזה מן הממשות כמו שהיא, ובהיקלעות לתוך ממשות שבמקומה, בדוּיה, שוֹנת־ממַדים, וזו מתנתקת מזו. כמה שאני אוהב אותך. כל ימי לא אחדל מאהוב אותך. כלב נאמן אצל פתח ביתך, אינני יודע דבר יפה, יפה ומעלה, ועצוב ומאושר מהיות כלול במציאות שלך (מחוץ, אולי, להרגשה הטובה כשאחריותך – נתמלאה. כשעשית יפה את חובתך, דבר שלם ומושלם). למה מלאו עיני דמעות. אין לי כלום כעת. רק זכרך שלך. אַת התפילה שלי. היופי שלי. האמונה והבטחון. ממעמקים. תמיד, תמיד תמיד. אֵי־מזה נתפצחה יריה בודדה ורחוקה. ותהום הקשבה, כרוכה בהתכווצות־פתאום בבטן. עריסת המציאות הקטנה, האופפת במגע חרדה, מבוהלת: אַל תגע בי. אבל המציאות הגדולה, המקיפה מעֵבר, ועד אין־סוף, משכשכת לה הלאה את דומיתה, סתומת חוקי גורל, ונושאת בשלווה את נביחות הכלב שנתעוררו מרחוק, את פריטי הצרצרים המתנצנצים בסבך שלשלות גבישיות, ואת זו המיית הקונכיה העצומה שבין שמים וארץ, ואינה מתנגדת אם תפרשה למרגעה, ולאות לטובה, ותרגע, ותנשום רווחה. מתוך הבלימה המתפנית כעת, מציצים בבת־אחת, כראשי עשבים לאחר היורה, ראשי זכרונות היום הארוך הזה. וצריך מאמץ כדי להכותם אחור, לדחקם למאפליה, ולהיפטר מהם. ועם זאת, אחד מהם חומק, ומִתפתֵן אליך, חופז לקראתך, כולו נחשולי־עשן, נסערים ומתגלגלים, באימה מרוקנת־דם, אימה עטה אופפת מכל צד, ואתה טרפה שלה. מופקר לפניה אין־סתרה. אבוּד־גזוּר מן העולם. קולך נחנק, זיעה פורצת. כל הדבר כולו נעשה בחילה. קשה לשאת עוד. הנה תצעק חרדות, ותקפוץ לברוֹח, לברוח לברוח… לא! כך לא. להתהפך אחרת. לכבוש ראש אחרת. להוכיח בראָיות הגיוניות ופשוטות – כי אין בזה אלא טפּשוּת. שכדאי להימנע ממנה ולהרויח את עצמך. לעוף מזה. להתכווץ אחרת, ואל אחרת מזה, לא אל שום כאן, לא אל שום זה. רק אליִךְ, שריחך נישא ומגרה מן השקט, רק אליך, אַת שם, רחוקתי שלי, יפתי שלי, אהובה שלי, אהובה, התשמעי קולי אליך?

מה הקול הנשמע הזה? מה מנסר־מתיבּב באפלה העמוקה, יתושי ובודד ומתאמץ, ואין לכפּוֹר בו – אוירון? מכונית עולה ובאה? (כמה שאדם יכול להיות עייף!) כה מנחם לשמוע מכונית הולכת ובאה. תחת להתיסר במחשבות – תוהו, יגיעת גלגלים סובבים לריק – אתה מצרף ליבך לנגינת המאמץ המתקרבת ולא־חדל. עוקב דבר מסוים ומתקדם, שהולך ונעשה קו של ודאי בתוך הטשטוש הריקני, קו הליכה פולחת־חושך. אתה יודע איך הפנסים הקטנים והמועמים, בטלים בתוך תימרת האבק, משתדלים לתפוש את תוַי המיחרץ החקוק בעפר, איך האופנים מתגלגלים וחוככים ולוחכים מדופן המיחרץ, מטביעים חותם צמיגיהם ואבנים קטנות, ומיגחני הקפיצים ומיחרקי הקרון, ושקיעת כל גופו על צדו במיכפף הדרך, ויִבּוּב המנוע האץ להושיע בכל כוח סוסיו, מחומם ונסער, וחושך אחר חושך מתנתק ומופרש ונבלע לאחור. אפשר כעת לישר גופך. להתמתח בנוח, להתכסות, האחריות אינה נדרשת לרגע הזה, הפרוק כל מאמץ, ותוכל להירדם ולישון נטול־דאגה. שהות משוחררה לגמרי. מנסים כעת לסקור, כשאתה מוקף גדר של בטחון, מה שהיה קודם ומה שעתיד להיות, ולא מוצאים שום טעם להתרגשות. יבש בך הלב. תמיהה איך היה יכול להיות כה רטוב אך קודם. רוטט ורואה צל הרים כהרים. תחושה של איזון כוחות, של בגרות, של שיווּי־משקל. השינה כבר קרובה־קרובה. נשימתה על עיניך. עוד כלום ואתה מצליח. לולא שהכלום הזה, לאחר שהתמעט עד דק, משתנה פתאום, כנזכר בעיקר סורט נשכח. ומיד גדל נפחו במהירות, ולובש צלעות, ומתחספס, ונעשה פוצרני שחייבים להתהפך מפניו, ולהתכווץ, עד שייטב בעיניו לחזור ולהתמעט שוב לכלום דק שבדק, המרחף כבר כמין כמעט־שינה על העפעפים. מיד נוסף ובא ריחה של נערה אחת. געוגעים אל חוֹם זכרה. עד כדי חלום. ועד כדי אבדן המנוחה והתעוררות. האוזן אצה־נוהה אחר נגינת־המכונות הקרבה. הרצופה, הפועלת, המתגברת בלי הפסק, המצליחה כל הזמן, ועולה למישרין. הנה כבר הגיעה אל תחתית הגבעה. ולא אחת היא אלא אחדות, מנסרות יבבה בזו אחר זו. מרבּץ גלמי השמיכות על הארץ מתנודד. מישהו התנער כבר לשבת. כל השאר לא מוכרחים. מקשיבים בלא להעיר על עצמם. ובתוך כדי כך כבר מתרעש קרון אחד כאן, אצל הבקתות, גוף שואן ושוצף ועוד קרון אחריו חוגר כוחותיו ובא מאחוריו, ופנסים התלקחו במלואם לרגע, והצליפו סמאוֹן זהוב בין קצת בקתות, שהשחירו מיד, וערימות של שמיכות מגוללות, ואיזה עשב יבש אחד וזקוף, שעמד רגע במרכז והצהיר הצהרות ונשבע שבועות, נתפש באמצע הוייתו המיוחדת – ומיד התפרץ מישהו ממדור הנהג, טופח אחריו את הדלת, ורץ סביב מכריז: ״לא לרדת! מיד ממשיכים!״ ומישהו: ״שוב תעינו?״ ומיד כבה מנוע אחד, ואחריו השאר, ונעשה שקט חדש ואחר. קושבים לכל דבר שיקרה כעת. מתחת קינוף הקרון ניצת כעת גפרור, והלך־נדד מסיגריה אל סיגריה, מגיה פְּיַם טעון מפה לפה, פרצופים עטופי מטפחות שלולי זהות, עד שמרחיש הקרון כולו ניקורי הבהובים, אוד לפה אוד ליד. ועדיין אין איש קם לבוא אצלם, לשאול שאלה, או לומר דבר, אף כי סקרנים מאד לדעת, מתוך איזו גדולה לא־מפורשת שאין זה מנימוס גברים לוחמים (וגם לא מכוחם), לקום ולהעיד כי איכפת להם כהוא־זה כל־כולם של איזה קרונות חיילים שבאו, עד כי אפשר גם שהללו אינם יודעים כלל, כי אל מקום מאוכלס חנותם. רק אחר־כך כשנתארכה השהות, והללו, למרות האיסור, ואולי דווקא בגללו, התחילו קופצים ויורדים מן הקרון, לחלץ עצמותיהם שנתהדקו, להשיח איש עם יושבי הקרון האחר, להטיל מימיהם בחברותא, ולרחרח ולברר מה כאן הדברים – נפתעו למצוא ערימה כה רבה ושׂרוּעה סביב של גופות גלומות־שמיכות, שוכבים דוממים – עד שמחשבה נוראה שהיא, הבעיתה אותם רגע: ״י־חביבי! – צעק אחד – תראו מה זה כאן!״ – לוטש עיניו עד שנגהו בהן הבהובי הסיגריות מעל השמיכות – ״נבהלתי! – התוַדה הלה – מי זה פה? מה אתם ככה? מֵתֵי מדבר?״ וכמובן שעדיין לא נענה בכלום (עצם ההבלגה הזאת – היא קצת שילומים לכל הסבל!), מתוך הקפדה על אותה גדוּלה ועליונות של לוחמים עייפי־קרבות, ורק קוצר הזמן, החשכה המביכה, ואיזה קול נוגשׂ שכבר דירבן ברוגז – ״אמרו לכם לא לרדת או לא אמרו!״ – לא הניח למַצוֹת את גינוני הכבוד והנימוס. ״איפה זה כאן?״ – שאלו הללו מתוך התכונה הגדולה. – ״מה זה כאן בכלל?״ – שאל קול צעיר מאד ורך מאד. ואחד צחק לסַפּר כי לעזאזל, נוסעים ונוסעים ואין לזה סוף. איפה זה סוף־סוף? וגם מן הקרון האחר צעק מישהו בהרבה תמיהה: ״כאן כבר סוף העולם?״ – ״לא רחוק.״ ענו לו מלמטה. ״איפה היא – צעקו מלמעלה – איפה היא החירבה ההיא?״ – ״עוד מעט תגיעו.״ ומבוכת־קריאות מתרוצצת. – הי, סַפּרו, מה זה שם? – צעקו מן הקרון על שׂרועי־הקיר – שמענו שפחד אלוהים?״ – כבר שקט. – ענה והשיב להם מישהו. – אתם הייתם שם? – היינו. – וברחתם? – על זה כבר קשה לענות, לא רק משום שמנוע הקרון הסמוך הותנע פתאום בטרטור עז, ופנסיו הועלו, והתכונה התגעשה כפליים, ואחרונים אצו לעלות, וקולות צווחו. – ״כולם למעלה?״ מעֵין ״חוץ מאלה שחסרים״, או בדומה, שעורר אותו לצעוק חריפות: ״בלי חכמות, כעת!״ – וכבר הקרון השני מוּתנע ורועש, לאחר שחרק וחרק לריק פעמים מרובות, בפרץ שיעולים ועיטושים ובצחנת דלק שרוף, קריאות אנה ואנה, ואיזה ״יוּדקה! – יוּדקה!״ ואיזה ״הֵנַָה־הֵנָה!״ – ואיזה ״הכל בסדר!״ נמהר, וקרון אחד נעתק לא לשביעת־רצונו של זה שרצונו קובע כאן, וחזר והרתיע. וסבב קצת, עד שהיו שלושת הקרונות ניצבים וערפיהם מוּפנים מפולשים זה אל זה, והבחור שבאמצע, לאור הפנסים האחוריים שעליהם, כשהמַפלטים מפכפכים בקצב מפעפע, נשא קולו וקרא: ״כולם שומעים?״, עד כדי שהיה נראה כאילו הנה הוא אומר לתת לפניהם עתה ספיץ״ של ממש, והנה הוא גם מרתיע פסיעה לאחור, לכלול במבטו את הכלל, המתגדש בפתחי הקרונות, ונושא קולו אמר ככה: ״טוב, אז תראו – הוא אומר – אנחנו זזים כעת לשם. החבריה שלחמו לפנינו חטפו כהוגן. אבל כעת המשלט שוב בידינו. ונצטרך לארגן אותו, לקחת אותו בידינו, ולהתכונן. ההם עוד לא יודעים מה זה מחלקה אחת, פלוגה דלת, הגדוד הראשון. זה הכל. דאיוֹש. זזים!״ אבל, הסתבר כי כוחות חיצוניים שהם, תקיפים ממנו, התערבו ותחת שהיה נאה עתה לקפוץ לאוכף, לשלח רסן ולשטוף בדהרה בראש המחלקה – צווח מישהו דבר, שנבלע ברעש הקרונות, אבל שהטיל עיכוב לא־צפוי, והצריך, שוב, ריצה מקרון אל קרון, והג״יפּ שיסע בראש העלה פנסיו, ובא למרכז כדי שייטיבו לראות לאורו ולמצוא, שזה שנשא את הספיץ״ הציוני, ואשר הוא־הוא, לאור הפנסים, אותו יצחקלה שלהם, בחור גבוה ורחב־כתפיים ובלורית שחורה משבּילה מלענים זקופים, ומקציפה תלתלים מעל אזניו – היה מתוַכּח בהנעת אצבע, וקובע כי כבר אחרי תשע. אבל באותו רגע, נחטפה תשומת־הלב אל שני בחורים שבאו בריצה ובצהלה, אל מול הפנסים, ואחד היה מחזיק שתי תרנגולות מכות־כנף ומצווחות נוראות, בכל אחת מידיו, ומצווח נלהבות אף הוא, ומתברך בהן, מראה לכל צד, ולכל דכפין, כעושה־נפלאות בטרם יקסום בקסמיו - והשני מַחרה־מחזיק אחריו בחטף ובנשימה קצרה – איך צדו אותן, בבקתות הללו. כאן, אף־על־פי שכבר עברו כאן, וחזרו ועברו, כמה וכמה אנשים, ורעבים לא מעט, – הנה, הם כולם, חשו והריחו וגילו אותן, ובחושך, בעודן נדהמות, תראו! שתים! ח־ח־ח! – ואיך קפצו עליהן, ואיך צדו אותן, ובדברו תקע אחת מתחת בית־שחיוֹ, לפנות שתי ידיו לאחרת, ואחז בה לנוכח כל הקרונות, ולאור פנסי־הג״יפּ החריפים, ומלק ראשה בתנועה אחת מַפתעת, ככל שלא בלתי־צפויה, שמשכה אחריה זרם דם וקרטוע העוף הנשאר, וקולות פתיעה עם קולות התלהבות ושריקות התפעלות וקנאה מכל צד, ואלה מהם שהיו משיעים עיניהם הצדה, אילו ידעו מראש – שותפו במחזה, ולא הספיקו אלא כשנמלקה השניה מתוך אותה תנופה, ובאותה הסכמה שלא מקצועיות וגיחוכי־צווחה, – וכבר הן שתיהן ערופות, רגליהן באגרופיו, והוא צוהל ומנער אותן להגיר מהן טיפת־דמן האחרונה – ״אח! – הוא צוהל – תהיה לנו זלילה!״ – והתרנגולות שכישכשו לריק, דממו ונתלו ארצה, שמוטות כל גופן לגמרי. ומיד אחר־כך בא מַנחה־הדרך שחיכו לו עד שיבוא מן התותחנים, ואשר אינו אחר, אלא פשוט ברזילי הידוע, וטיפס ועלה בג״יפּ, ואחר־כך הוסרו גם מכשולים אחרים, ונודע כי אנשי ה״מסייעת״, הצמודים אליהם, והחַבּלנים השייכים לדבר, לא יוכלו לעלות מחוסר מקום, וימתינו עד שיחזרו הקרונות הללו לקחתם, ולא מחכים עוד לאיש, והג״יפּ כיבה תאורתו והפיל חושך כפול שבע, וקרון אחר קרון, בהמות גדולות וחורקות אלה, זעו־ירדו אחריו במתינות, בכובד־כרס, ובהיבלעות זהירה אל תוך ישוּת־הלילה הטובענית, ורק מתחת קינופי הקרונות בקעה־עלתה שירת־צחוקים מתלהלהת־מצטווחת, מתרחקת ומתערבבת ונבלעת להמיית המנועים, צעירה ושלמה ובוטחת (לא מוזר קצת כי הללו שאינם שייכים – הם הולכים אל שלנו, צקלגה, מה, בעצם, להם ולצקלג שלנו?) – אח, מה אנחנו יודעים. לישון, בחורים, לילה טוב.

פרק שלושים וששה

מה זו עייפות! אין מתום. הכל דחוי מפניה. רק היא, רק ידה הכבדה. כל הוייתך בתפֶס כּפּה. אשרי מי שהספיק לחטוף ולצלול מפניה בקפיצה אחת, להימלט מצולות־תרדמה עמומות. עלוב מי שאיחר, ונתפש בטלף עריצים, ניצוד למשחק רשע, לא לחיות ולא להיטרף. נהדף בין ביקוש תנחומי־הבל, סימנים ואותות של כשפנות, בין יבושת־לב פתאומית ואומץ בדוי, ובין ראיה מפולשת אין־מפלט. נרפא ומתנגע מחדש, פעם כך ופעם כך, וכל אותה מועקה של אחריות לא־פתורה, נלבטת ממורטטה בין ספקות (ומי אחראי לשמוליק שנעלם, שאבד ואין יודע?), בושה, מרירות, דאגה, ומלמטה חרדה מכרסמת, כרצפה לא־פוסקת. ההתרתעוּת מפני עצמת הברזל העולה לדרוס, גלי־העשן הסמיכים, והמדרון התלול היורד פתוח אל תוככי האימה המדויקת אין־חנינה. חזוּת יום־מחר חרר, שדוף־צל. קטעי דברים בחתך חריף, ואחרים בהימוג אל טשטוש אובד. ואין לאן לברוח. קולות לא מקושרים לכלום, מראות צועקים כתרנגולות קרועות־גרון, והצטדקויות, כאלה ואחרות, תירוצים, כל מיני תירוצים, קש וגבבא, והאשמות, טענות מתרברבות, כאילו הובאת לפני שופט כל הארץ. שטף דברי־חמס צווחניים כשם שנבובים, מתאַווים לכלול בהם איזו ממשות אלא שמתפקעים כבוּעה, ומיד עם היאָפסה מתעצמת זו עצמה, מחדש, ועד כובד נטל עופרת; ושטף של כלימה עולה בך, כלימה עד תחתיות: אתה מוכרח היית, כשם שמוכרח תהיה לעתיד, להיות הרבה יותר, הרבה יותר להוכיח – לא יודע מה. אתה מלובש אחריות כבדה. האדמה תחתיך אינה נושאת אותך. קשה וחדודית. השמיכה שעליך, רגע כבדה ומיותרת ורגע קלה ושקופה לקור, וכל צבאות היתושים שולחו בך, בעָקְבָה, בערמה, וגם בגסות־לב. אינך אלא פוחלץ נפוח, ממולא עייפות. עייפות כממש, כחומר, כבת־משקל, רובצת על כל שס"ה ורמ"ח, ועוטפת כשכבת חלודה. ולבדך, לגמרי, לבד. בלי איש לעזוב עמך. נרדמתם ואותי השארתם. איך עוזבים חבר לבדו. איום לעזוב חבר לבדו. יחיד לנפשו ולגורלו העיור. שמחוץ לשליטת אמא הרחוקה. נפתל על הארץ. מקשיב לתרנגולים רחוקים, סובבים במעגל־קריאות זר ורחוק, לכלב נובח, לקושרי הקשר, לרעיו העונים לו – ולא בלי קשור פירושי נבואות וניחושים לטובה לכל מהלך קריאות שיגרה זה – וציתוּת לפְסֵיפָס שדרות הצרצרים המתחברים ומתנתקים. ועם שנאחז באותות־חיים אלה, מפסיד אותם. מיוסר מבפנים, נצבת במלחצים, כבסַד־עינויים. ופתאום, באמצע – שפל. הכל רוגע. גל לא ינוע. דממה שווה וחלקה, ואפשר פשוט להתישר, להתיר כל כיווּץ שהוא, להירגע, לישון בפשטות. נחרות קצובות מעברים. אינך לבד. צקלג בידינו. מה שיבוא על הכל – יבוא גם עליך, ואינך גזור לבדך. כלום עוד לא נחרץ. כלום לא אבוד. אלף אלפי דרכים לעולם. ולא רק אחת, רק היא. הכל ייתכן. אויר קל לנשימה. לילה מחריש. נזכרים פרט קטן, קלח־שוּמר אחד שהרטיט ברוח, חָלָק, שעיע, כל עוד שׂוֹכי־סוככו לו, מתוך בהילוּת, מגוחכה משום־מה. וגם זה אובד ומתנדף מיד. אבל ברגע הבא נגרש בך הדבר עד גובה גלי סערה שכזו, שאתה קופץ משכיבתך, ממרבּץ עינוייך, מסרבנות האדמה, מתישב ומביט סביב (שמורות כבדות־שינה), מתנשם בקושי, כניצל מריצת בריחה רעה, בתוך איזו השׂתרגוּת שמתפזרת – וקביעה חדשה של המרחקים, מרחקי־אמת כפי שהם, בין כל הדברים שאפשר לראות (לא הרבה, שתים־שלוש צלליות של בקתות), עד מרומי שמים גדולים ומתנקים, מיטהרים והולכים, וכוכבים, כנולדים מחדש. יושב ומחזק לבך בנשימה ארצית פשוטה. וחוזר מפויס ומתקפל לצד חדש, ומושך את השמיכה מעל הראש, ואולי גם נרדם. ואחר־כך נרדם עוד אחד, אי־כאן, צנח פתח לתוך השינה, מתוך כל נפתוליו, בנפילה כזו, עד שנתמלטה מקרבו, לא צפויה, אנחה, שרעד עובר לשמעה, הללו שעודם שומעים, ונחרות אחדות אף נשבתו לרגע, ופסחו והחרו־המשיכו מיד בהוד ובהדר, ובהשתעלוּת כל־שהיא. אחר־כך עובר זמן ומישהו מתרומם ומתישב להציץ בשעון. ושוב מתהווה ארגעה ממושכה. מפכה פיכוי נמוך ולא ניכר. מתי שהוא נפתח מכשיר־אלחוט, אֵי־כאן לא הרחק, והתחיל דובב קולות שקטים, וזרים קצת, שדווקא הם עושים לך פתאום גב להילחץ אליו, כאילו היה יושב שם יהודי ואומר תיקון חצות, וכאפרוח אל אומנת, ומתוך הקשבה חדגונית ורוגעת חומקים עוד שנַיִם־שלושה ונרדמים, וכמעט ואין עוד מי שזקוק לרחמים, אילמלא התהפכות בודדת שהיא, שעדיין לא רגעה, שעדיין בורג קודח בלבה, שעדיין תקועה בה כחרב ההכרה, כי אין כל זה כאן אלא אַרכּה בלבד, לא שום פתרון, קודם גזר־הדין ולא לאחריו, אַרכּה בלבד. נפתל על הארץ, נושך שפתיו שלא להעיר, שלא לנַגע שלוים במררתו, באמיתו הנוראה, נאנק דום. אל מי יטען, אל מי יגיד דבר. סביב־סביב נחרות גוֹעוֹת לאלוהים.

מבית לבקתה, להיחבא מצינה ומרוח, בתוך אפלה חנוקה משהו, סרוח מגולל בשמיכה עובדיה, שואל נפשו לישון ואין, הוזה מתוך קדחת, באזני החלל הכהה, וגם, כאילו, באזני שייקה הקטן הישן בצדו, ועונה, מתוך שינה, מפעם לפעם, בחשאי טוב ומפייס, כן־כן, סתמי, על רבים מ’אתה־שומע־שייקה?' שנלחשים אליו בלי הרף. אני סתום כולי – ממשיך עובדיה ללחוש – הראש סתום לי. תגע תראה כמה אני חם. הייתי שותה כעת תה חם, עם לימון, מתוק, כן. מתגנח עובדיה בצר לו, ומתהפך, ומשתתק עת־מה, ואולי גם נרדם. ושוב, מתוך חוּבּי אותה אפלה, ובאותה לחישה – אני לא יכול ככה. אתה שומע? (כן כן.) כאב־ראש איום. וגם פה. כולי כואב. ואין לי לאן. אין לי אף אחד. מאז הייתי קטן. אף אחד לא צריך אותי. אף אחד לא יבכה עלי. אף אחד לא אוהב אותי. לא שונא ולא אוהב. אף אחד לא. אף אחת לא. אף אחת לא. לא אשה ולא נערה. לא ילדה קטנה. כלום וזהו. אתה יודע? אני נורא אוהב. אילו רק ידעת. כמו כלב אני מת אחריה. אינך יודע כמה. שעות שלמות אני הולך לקראתה. חצאי לילות. בכל הרחובות. רואה חלון מואר בבית, ועומד לראות. אשה שם בבית, אשת־בית צעירה. הכל אחרת שם. זוג צעיר ברחוב. אני עומד להביט. מקנא בכל כוחי. למה דווקא הוא. במה אני נופל? תגיד: הבט עלי – אני כל־כך נורא דוחה? במה אני לא כמוהו? במה אני שונה? האף שלי? הצורה, הגובה, הלבוש? הלא כמעט אין נערה, שלא הייתי יכול להישרף באהבה אליה. כל אחת מסיבה אחרת. אולי מאותה סיבה עצמה. בוער בי כל הזמן תמיד. אתה שומע? תמיד לי פגישות. היתקלוּת מקרה־עובר. התפלאות אל החולפות. ואילו היתה מתעכבת? לומר לי רק מלה: ‘הלוֹ?’ – או: ‘מה נשמע?’, אילו רק מנפנפת בקצה אצבעה? מה? הייתי מסמיק אליה. כמו לא־יודע־מה. זה שהיא, ולבושה ככה. ונערה שכזאת – ואני כבר מבולבל. לא יודע אפילו אם זה יפה שנעצרתי, תקוע מביט אחריה כמו עגל. מוקסם לא יודע לפתוח. אתה שומע. (כן־כן.) אף פעם לא אמרתי. לאף אחת עוד לא. ורק תמיד רציתי. נורא כמה רציתי. ואחר־כך. עוד ימים כמו היום, ואנחנו נגמרים. יהיה נורא כשהכל ייגמר וכל אחד יצטרך לשוב. לאן אני אשוב? כל אחד ילך לאיזה מקום. לאן אני אלך? זה שיש לו מקום וזה שאין לו. ולמה לא נמשיך כולנו תמיד יחד? שייקה? אתה שומע? טובים ורעים, כפי שאנחנו, כולנו יחד, היחד שלנו, הזה שלנו, אם לא נמות קודם. אינך חושב לפעמים שהיה נורא יפה פשוט למות בסוף המלחמה ודי. למה לך כל מה שאחריה. מה כבר יכול להיות. אשה אוהבת תחכה לך? בית טוב יחכה לך? נסיעה מעניינת? עבודה חשובה? שעמום יחכה לך. מאה אלף ימים משעממים. אני מכונאי במוסך. ואם כן מה? מה יש לי? לאן אני צריך ללכת? למה פתאום נפסיק את היחד שלנו. לא רוצה להישאר פתאום לגמרי בלי אף אחר¹³. ורוצה שגם לי תהיה פעם אחת. ושלא אלך לפני שאדע פעם מה זה. לא רוצה למות קטן. רוצה פעם אחת, שייקה, פעם אחת לדעת. שתהיה לי, גם לי פעם אחת. לא בלי זה. טוב? (כן, כן.) לחדול מאחד ולהיות אחד משנַיִם. ואחר־כך שלושה. וארבעה. ולהיות הרבה יחד. תמיד. לחדול ממה שהיה תמיד. לא לחזור אל החדר אצל הדודה. אצל מי אתה גר? אני אצל הדודה. לא כדאי לך. תמצא מקום אחר. מתלבש, מסתרק ויוצא. לאן? לרחוב. חוזר רק מאוחר בלילה. יוצא לרחוב ומביט. אולי יקרה הערב? לא היה לך ככה? כל ערב וערב. אני יוצא למצוא אותה. מחליט: כל הסימנים, שהערב תבוא. לא יודע מי. שם הולכת אחת. גיזרה יפה. הפנס מאחוריה. כמו בחלום. והולכת לה. לא אלי. לא שלי. לאָן־שהוא. אל מישהו. אוצר חמדה. אני עומד כאן וכבר אוהב אותך. מוכן באש ובמים. הביטי רגע אלי. חייכי אלי טיפה… הולך לי והולך. לאן זה כל היופי? אל מי הולך תמיד? היצור הזה העטוף בגדים הולמים שכאלה, צבעים שלה, הסיגריה, הגנדרנות שבהליכה. שירת העקבים הגבוהים הנוֹקשים במדרכה. אל מי אַת? אני עומד כאן. עומד והולך והולך. לילה נהדר בחוץ. לילה של רוח טובה. הסינימוֹת כבר נסגרות. המדרכות מתמלאות. אני מיחל בלב דופק. אולי גם אלי אחת. פשוט היתקלוּת של מזל. ‘חיכיתָ לי?’ – ‘כן.’ – ‘הרבה זמן אתה עומד?’ – ‘כן.’ – ‘אז הנה באתי!’ – ‘יופי אַת שבאת!’ והולכת לה. שם אחת עוברת. אני צועק אליה בפנימי. זאת היא. ההליכה שלה. השמלה הזאת. נענועי־החן האלה. ותחייך אלי. אלי מכל העולם. בחיוך של נערות נאות: ‘חיכיתָ לי?’ – ‘המון. כל הזמן.’ – ‘אז הנה באתי.’ – בפשטות, במאור־פנים, אלי, אני, ונשלב ידיים אנחנו, אני והיא, היא רוצה בי ואני מת עליה. וגם אנחנו נלך פעם. אחר על המדרכה יקנא בנו הפעם. לא אני. לי יש הפעם. מאושר מכל הרחוב. האנשים שלקראתנו זזים. דרך לשנינו במדרכה. אנחנו מחייכים לנו. הנה יש גם לי. הביטו כולכם הביטו. הנה יש לי גם לי. אתה שומע? (כן כן.) תשמע, אתה יכול לתאר לך איך אני מחכה לה תמיד? בכל יום תמיד. רק ניע־אצבע, רק קריצה, חצי חיוך – ואני ארוץ עד קצה הארץ! אולי זאת? אולי הפעם? אני באוטובוס. בחוץ תור נכנסים. עומדת שם אחת. ואולי זאת היא, וזו הפעם! על־ידי מקום פנוי. לא אניח לאיש. שמור בשבילה. אני מסב ראש. עוצם עיניים. לא נושם, מתפלל. לא מפריע למזל שיעשה כבהיסח־הדעת. שיהיה בפשטות. בפיזול, מתחת לריסים, אני בוחן אותה. לגמרי לא רעה. עם חצאית כזאת וחולצה לבנה. שיער בהיר גזוז קצר. ואולי יהיה כעת? לעזאזל, פרצוף אחד נדחק והתישב. נושם נושף מזיע. מסחר וצרות כולו. מה נדחקת מה. תסלח לי המקום תפוש. לא תופשים מקומות. הוא ברוגז. אין דבר כזה. והיא? עוברת לאחור, עוברת. אקום ואתן מקומי. אעבור גם אני לאחור. נפלאה שכזאת היא. חלום כל החלומות. אני אוהב אותך. ארד אתך במקום שתרדי. קוראת לה בספר. אלי אף לא מבט. כולי אל המקום שחולצתה נרכּסת, מתחת לגרון. צללים לבנים שם. עוצרים לי את הלב. חבּיבּלה, לוחש, נחמוֹדת. הרגישי בי. שׂאִי עיניים. אני פה. השגיחי בי. אני מת אליך. לא מעֵז להביט בה עוד. לא ללכלך במבטים חומדים. לא להפחיד את המזל שאוהב מקרה. לא להרתיע את ההרפתקה. עצומה שלי. שנינו בתוך כולם. מעגל מוּתוה סביבנו. חוטים לא־נראים. אתה מבין איך? ולא־כלום. שייקה. גם זה לא־כלום. תמיד לא־כלום. לא ראיתי מתי ירדה. עצמתי עיניים והתחננתי למזל. או בקולנוע. אני יושב וכסא פנוי על־ידי. משביע את הכסא. – ומה יוכל לבוא ולהתפתח – אלוהים יודע. והלא יש אלפי סיפורים כאלה. דומים. לא שמעת? שכל מיני, כך קרה להם. למה לא לי. אפילו לא פעם אחת. בבקשה, שבי, פנוי, ברצון, כן, לקנות לך גלידה? למה אף פעם לא גם אלי? או אולי אתה חושב שככה לא ילך? שצריך להעֵז יותר, שצריך לרדוף כדי לתפוש? שמעצמו אינו נופל לעולם? אולי הן מחכות שיחציפו יותר, שיכבשו אותן? אתה חושב שאני מתבלבל מדי? נרגש מדי? מפחד? או מה? אתה שומע? (כן כן.)

או, כשהן יוצאות והולכות מן הגימנסיה והספרים תחת הזרוע – ראית פעם? לעזאזל, אותי זה מדהים. אובד עצות מהתלהבות, החיוכים, הדיבורים, הרצינות, העברת היד בשער, החלקת השמלה כשעל האופניים, ההישענוּת על רגל אחת בשיחה על המדרכה. מסתחרר נגד העיניים. מעביר על העור כמו רוח על מים. ראית? אה, לעזאזל, כל קו המתאר את נשיותה הצעירה, את כמעט בשלוּתה, את המיוחד לה, ויש כאלה שיודעות איך לשאת את זה. איך ללכת עם כל זה. ראית סייחה עם כל פתילי האוכף וגדיליו, הצדפים, הפעמונים והחרוזים הכחוּלים? מתפעם ומפעים! מה אתה יודע! אתה חדל מדעת מה באמת ומה כאילו, אתה מתפתה, נלכד, בדיוק נלכד כמו שרצתה שילַכדו, וכפי שהכינה. אחרים, אולי, לא מרוּמים – ואני כן. אני מרוּמה ולא איכפת לי. אני משתכנע. אני לגמרי. מכושף שלה, לגמרי. צעידה נאה, למשל. ניד הירכיים, אופן הצגת רגל לפני רגל, חיתוך השוֹק הארוכה, הגרביים, עקב הנעל. ואני לא יכול עוד כמו תמיד. וכמו טיפש מטופש עומד. בקושי מוצא ידי ורגלי. אבל אלי – אף אחת לא פונה. אפילו לא הפנית־ראש. גם לא לרגע. גם לא דרך אגב. גם לא לשתי מלים, גם לאחת לא. כאילו לא הייתי. כאילו דרכי ובעדי – וממני והלאה. בוער באש – וגדור בעדי. אז למה לי? אתה שומע? מה כל ההסתובבות הזו? כל העסק הזה? אז למה לא להשליך הכל, לעשות שערוריות, להשתולל, שיהיה מה שיהיה, שיסחַף אותי ויוציא אותי החוצה, שיתן לי איזו פעם אחת, פעם אחת גם בשבילי. הלא ימים עוברים, יום אחר יום, לילה אחר לילה, ומה? אתה שומע? ובלחש: אני חושב שבסוף גם לי תהיה. אֵי־בזה בעולם מחכה גם לי. אני מתגעגע אליה. הלב נגמר לי. חם לי נורא. חם לי. ונופלת שתיקה. חושך נלבט. אין מקום. ואחר־כך: לנחום יש חברה. לעמיחי יש חברה. לצ’יבי יש אפילו שתים. ולדויד. הוא, ממזר, כבר שכב בטח עם שלוש. סמוך עליו. ואני כמו אפרוח. אפילו עוד לא אמרתי לאף אחת בעולם. אפילו לא אני אוהב אותך. שאחרים אומרים עשרים פעם, או מאה. אני אוהב אותך. שתצחק לי, שתלעג, שתסַפּר לכולם, שתצפצף עלי, שתראה באצבע – אבל פעם אחת לאמור לה! הלא חייב אדם לאמור בחיים לנערה אני אוהב אותך, לפני כל מה שהיא תאמר לו, ולא למות לפני זה. הה, לא, לא לא. לבוא לומר לה, בקול כן בקול, שתדע לה שתדע. שתדע איך זה! ולא למות קודם. לא רוצה למות ולא לדעת. אתה שומע? שייקה? פעם אחת היתה עליזה, אתה לא יודע. נורא אהבתי אותה. הייתי רץ לפגוש אותה. לראות אותה עוברת. עד שנעלמה. היא לא אמרה לי מלה. מעולם לא. לא ידעה שאני ישני. מלבד הפעם ההיא, כשדיברה אלי. סוף־סוף. כשנעצרה אצלי ודיברה ככה: ‘מה השעה, סליחה?’ – ואני התחזקתי ואמרתי לה: ‘שש.’ – והיא אמרה: ‘הו, נורא מאוחר!’ – בחיי, שכה אחיה. ואילו ראית איך היא היתה. כולה. קומתה. המעיל (היה חורף. רוח על המדרכה), מה לא הייתי עושה בשבילה. מתלבש מתרחץ מסתרק, ורץ להיות מוכן, בפינה ההיא “שלנו”, כשהיא תעבור בדרכה, אולי תהיה עוד פעם, ונחייך… אילו היתה אומרת פעם אחת: עובדיה!… סיגריה אחר סיגריה, ונשען בעמוד ומחכה. אני יודע גן אחד, והייתי סוחב כל ערב ורדים, אולי יסתדר כך, שאוכל לתת לה, ככה מלא, לבנים, אבל התביישתי. לא יצא. איך פתאום? מה היא תאמר. הייתי זורק על חלון בית אחד. מי יודע מה חשבו שם. או אילו היה קורה משהו שצריך היה להציל אותה. לרוץ למענה. כמו שיש בסרטים. כלום, היא עזבה. נסעה לאָן־שהוא. אולי לירושלים. ונעשה ריק. כל תל־אביב היתה ריקה. לא שווה גרוש. לא היה מה לעשות. להסתובב ולהסתובב. המצאתי לה שיר. שטויות. עליזהלה, עליזהלה, הלכת פתאום, חבּיבּלה. כמו טנגוֹ. וזה הכל. שמעתי פעם שקראו לה: עליזה. ומה כעת? אַת חסרה לי נורא. מה לי בלעדיך. לאן אני עכשיו. מה במקום לחכות לך? אהה. כואב נורא כאן. אומר עובדיה. ועוד מילמל עד שנשתתק. קר לי. אמר אחר־כך. רועד כולי, תגע תראה איך רועד. ונשתתק. אבל כשהתחיל כעבוֹר־מה לשיר בחשאין, כמתוך עולם התוהו, נבהל שייקה משנתו, והתרומם בדאגה ואובד עצות. – ‘מה יש, עובדיה?’ ולא נענה. ומישש מצחו. ויצא החוצה עטוף שמיכה למצוא מישהו, להגיד. או לבקש את האלחוטאי להודיע לבסיס, לרופא. יצא ונשטף מיד צינת־לילה נקיה. שכל המהומות וערבולו של עולם נרגעו בה ושקעו. ופלומות־טל נתלו פה ושם ועשו הבהקות כה וכה, חלקות מכסיפוּת עוממת, דוק של לחוּת, עד התרחבות החזה – עד נשיאת עיניים למעלה והפלָאָה איך נפתחו השמים כל גדלם, זרועים אלפי כוכבים חיים גדולים מאד, או אולי קרובים מאד.

אצל האלחוּט ישב גם נחום מכורבל בשמיכה. על תמיהתו של שייקה הוא משיב מיד: ‘מחכה לשמוע מה עם חיים.’ וכשהלה מניע ראשו בהבנה הוא מוסיף: כשהבאנו אותו לבסיס היה לא־טוב. לא רצו להגיד מה. וזה כבר סימן. ושלָה והוציא ידיו מתוך השמיכה כדי להסביר יותר: על־ידי על־ידי הוא שכב בשוחה. ופתאום הוא קם. לא יודע למה. מה קמת לך? שכב! קם וספג. על המקום. בן־רגע. טח, ודי. וזהו. על־ידי. מסַפּר נחום, וניכר בו שכבר בפעם המאה. שייקה רושם תשדורת לאַלחוטאי, אף כי הלה אינו מכסה רוגזו, שכל אחד תוחב לו עוד עבודה נוספת מן הצד. אבל שייקה מוכן לשדר בעצמו, וקשה לסרב. ממתינים במכוּוץ. תנים בוכים מכל צד. חבלי־תנומה דביקים. לבסוף מגיעה התשובה – ‘אין מה להודיע על מצב חיים אשל. כשתבוא מכונית לשלוח את החולה.’ עד כאן. – ‘זה טוב או רע כשאין מה להודיע? – לא יודעים לומר. קמים לחזור. אור הבקתה שמן הצד מושך. אם מדורה שם, אולי גם תה חם. אכן, אש קטנה בתווך וקומקום מפויח תלוי מעליה, ואנשי ה’מסייעת’ מכורבלים בשמיכות וישנים בנחרות. שייקה נוטל תה בקופסה להביא לעובדיה ויוצא. ונחום משתהה לשתות. מצנן במַשב פיו את הפח. מבין הצללים יוצא אליו מישהו. ‘מה נשמע?’ לוחש בּני ורומז לצאת שלא להפריע לישנים. יושבים וגבם אל הבקתה. מעוטפים יפה. מציצים בכוכבים. כל שמי צפון ומזרח ומערב, פרט לשוּליהם למטה. קסיוֹפּיה מולכת מלמעלה. וכשנדמה שכבר סקרת את כולם, מתגלים אחרים, בשפע מעתיר פי כמה ממה שנדמה בתחילה, עד כי עיניך מתבלבלות. – ‘פה הוא ספג – אומר נחום – מה יש פה? הכבד? הכליות? שד נכנס בו פתאום וקם. מה, טיפש, אתה קם פתאום? הלא תמיד אתה נורא זהיר. והנה לך פתאום.’ נחום יונק מן התה וממשיך: ‘למה זה היה מגיע לו? על מה? מה הוא עשה?’ – ונשתהה להרהר ופלט ‘לעזאזל, לא מבין כלום בכל המיתות האלה. לעזאזל.’ – ‘האם במותו קוצר אדם דבר שזרע בחייו?’ אמר פתאום בּני. ונחום לא הבין: ‘כלפי מה אתה אומר?’ – ‘כלפי זה שאין קשר הכרחי בין ולבין.’ – ‘אה, אני דיברתי על דבר אחר. תראה איך הכל מתהפך ומשתנה.’ – ‘כן – אמר בּני – כיוָן שזו מלחמה, כיוָן שהותרה הרצועה למות ולהמית – מה זכות לכל דבר להישאר כמו שהוא! לעזאזל, אומרים, אם אנשים מומתים – אז גם רִמסו את התבואה. מוּתר. דִרכו עליה, סִתמו את הבארות. מוּתר. השחיתו־החריבו הכל. הלא אנשים מתים. הכל אחרת. השמים אחרת. וקליפת הארץ אחרת. מה איכפת עוד. אנחנו הלא מתים.’ – ‘אלוהים אדירים – קרא נחום – איזה גועל זה החיים.’ – ‘המלחמה. לא החיים.’ ונחום הירהר ואמר: ‘כל אלה החיים. מקרה אחר מקרה. מיום הולדתך עד מותך. מקרה ועוד מקרה, מקרה אצל מקרה. אתה חושב שאדם יכול עוד לרצות משהו בעולם, כשהכל רק מקרה לא־צפוי?’ – ‘זאת השאלה. נצטרך לרצות לעשות דבר גדול, שיקום על־פי תכניתנו, ולהיאבק בכל המקרים. למשל: לבוא הנה ולהתישב פה, ולבנות כאן ענין גדול.’ – ‘אבל אני אצטרך לחזור למשק שלנו. יש די לעשות גם שם.’ – ‘ומי יהיה כאן?’ – ‘מה אתה שואל אותי?’ – ‘אני שואל גם את עצמי. מה לנו כל הדבר פה, אם לא נרצה להישאר? ולמה לא? ארץ חדשה, שום דבר קודם אינו על דרכך. פתוחה לכל התכניות. אפשר להתחיל בה כל מה שאתה רוצה. לכל צד שהוא. לנסות כל רעיון גדול, להתרחב ולהתרחק כמה שידיך יספיקו. אינך רואה שבלעדי זה הכל סגור, וככה אפשרות לצאת למרחב?’ – ‘אני בכלל התכוונתי לדבר אחר. ואתה מדבר אליו ציוֹנוּת.’ – ‘חשוֹב רגע ותראה שאני מתכוון בדיוק למה שאתה מתכוון. חשוב רגע ותמצא כי בין ילדותו של אדם ובין בגרותו מוכרח להפסיק איזה ים אין־חזרה. לא תוכל עוד לחיות כמו פעם. כמו פעם – מת. חשוֹב עוד קצת ותמצא שדווקא זה נותן לך קרקע תחת הרגליים. זה שאין דרך בחזרה. כמו לאבא כשעזב את ביתו בחוץ־לארץ. כי לנו תמיד נדמה כאילו יש עוד דרך אל “כמו־שהיה־פעם”, היכן להתפנק קצת, עורף גונן ומציל – ובאמת: אין.’

שתקו. אבל בּני אינו יכול לשתוק הרבה זמן. – ‘אגיד לך – אומר בּני – אדם, בחייו, אינו עושה כלום אלא טורח בכל כוחו למלט עצמו מידי עצמו, להגיע אל הליכה על מדרכה, שהרגליים מאליהן יודעות ובקיאות. זה מצד אחד. מצד שני זקוק אדם תמיד לאישור של מישהו, של סמכות גבוהה שהיא, שתאמר לו כי טוב. אתה תופש?’ – ‘לא.’ – ‘לא? אשאל אחרת. הבט: אני איש מכונת־היריה. נכון?’ – ‘מקלע בינוני: בּזה.’ – ‘כן. ועלי לירות באויב. ואני יודע שהם רוצים להרוג אותי. ואני יודע את “השכם והרגוֹ”. וגם לא טומן ידי בצלחת ויורה בהם. ולא בעיניים עצומות אלא בפקוחות. ומכוון היטב, לוקח מטרה, בכמה שיש קור־רוח בשעת האש, ויורה על־פי כל הכללים, וגם פוגע. ואף־על־פי־כן. אתה רואה: יש לי אף־על־פי־כן. נשאר לי איזה אף־על־פי־כן. לא, לא: אני יודע הכל. לא צריך להזכיר לי. את כל ההצדקות כולן. את צדקת המלחמה שלנו, מלחמת־מגן, את החיוב שבה, את אין־הברירה שנכפּה עלינו, את ההכרח – ובכל זאת: אף־על־פי־כן… אתה תופש מה?’ – ‘אבל אתה ממשיך לירות?’ – ‘ממשיך. כמובן. יורה טוב. כמה שאפשר. הספקות אוכלים אותי אחר־כך.’ – ‘איזה ספקות?’ – ‘הספקות. מה אני בעצם עושה. מניין אני לוקח שמוּתר לי. שזה אפשר. ששם זה לא בני־אדם אלא רק מלחמה צודקת. אתה מבין?’ – ‘על צד האמת, לא כל־כך.’ – ‘אינך מבין? אבל לא מפני שלא אמרתי ברור. אולי מפני שבאמת קשה להבין את זה. הסתירה בין מה שאתה יודע שצריך, ובין מה שאתה עושה מפני שצריך, מצד אחד אסור להיות חייל. מצד שני אי־אפשר שלא להיות. אם בא לעולם הכרח להרוג – אני טוב לזה כמו אחרים. אי־אפשר שאחרים ילכלכו ידיהם ואני אציל את נקיוני. שהם ישלמו בדמם ואני אזכה בשלום, ובהרהורי הצדק היפה, שהם ימותו ושאני אשאר הצדיק.’ – ‘זה נכון.’ – ‘אבל גם לא נכון! הלא עם זה איך אפשר להכחיש שאני – רוצח. שידי מלאות דם. לא ישנה כאן כלום. לא צדק ולא הצדקה. לא אוכל לטהר ידי מן הדם הזה.’ – ‘איזה דם? אתה מסתבך ועושה צרות לעצמך.’ אמר נחום במנוֹד־ראש. ואחר־כך פיהק נוגות. – ‘בשעה שאני אפסיק לירות – האם מזה תיגמר המלחמה? לא! רק אחרים ימשיכו למות ולהמית – ואני אהיה עריק ולערוק אינני רוצה, וגם לא יכול. על־כן אני מוסיף ורוצח. וזה הדבר. אני הוא שמביא לתוך גופם את העופרת. אני הוא שקוצץ בפתיל חייהם. אני שמקלקל את עולמם של בני־אדם, את כל מה שקשור אליהם, משפחה, בית, הכל. אני מסתתר מאחורי הענין שלנו – שהוא צודק בודאי – ורוצח.’ – ‘ובכן? הלא צודק! ובכן?’ – ‘זאת השאלה. האם כשצודק – אז מותר? האם אין דברים שאפילו לצודק – אסור? אני, ככולנו, כבר יריתי, כבר שרפתי, וכבר עיניתי, פעם ופעמַיִם והמון פעמים. כבר יש עיניים לאפלה והן מלוות אותי. עיני מעוּני. ואני הלא רוצה דווקא להיפך! רוצה לאהוב, לעבוד, להאמין, ובכל יכלתי, מתוך שלמות! בכל מעשי, תמיד, יום־יום, לאהוב, פשוט, אינך יודע מה זה? ואינני יודע אפילו אם לא אני שגרמתי למותו של אֶלי… אני התכופפתי והוא ספג… אני התחמקתי והוא קיבל את שלי. הוא מת. ואני כאן… לפניך.’ אמר בּני ודבריו לעוּ. והמקטרת כבר נשוכה בפיו. – ‘שטות לחשוב שבגללך. – אמר לו נחום. – מה זה שייך? הנה גם אני שכבתי וחיים קפץ פתאום, אז מה? לא, זו שטות גמורה. תוציא את זה מראשך!’ – ‘אתה באמת חושב?…’ – ‘אתה נורא מסַבּך. אתה נורא מעקם ומפתל. עד שלא יודע מה. תפסיק להציק לעצמך!’ – ‘אתה באמת חושב שזו שטות?’ – ‘בהחלט בהחלט.’ – ‘ולי, לפעמים, נדמה שהוא כאן, על גג הבקתה, ומביט בי.’ – ‘הו, מה! חדל. למה לך?’ – ‘גם אני לפעמים חושב כך – אבל, אחר־כך, אינני יודע עוד. כל אמונתי מתרופפת. נופל עלי כמו גל. לא יודע עוד את נפשי…’ – ‘אתה נורא מסתבך לך. בכל מיני דברים שישנם ושאינם. מה השעה כעת? נלך טיפה לישון.’ –

‘אתה כבר הולך?’ – ‘תשוש נורא.’ – ‘ולא אמרת לי מה דעתך שנישאר פה כולנו בבוא היום? שנוכל להתחיל דבר חדש גדול ומיוחד, שלא נרוץ להיפרד איש לנפשו לעולם, שנישאר ונתחיל משהו. הגד, מה?’ – ‘צריך לשוחח פעם. – אמר נחום בפיהוק. – אני עצמי אחזור למשק שלנו. שם הבית שלי. ושם אהיה גם אני. למה לא?’ – ‘ואינך רואה שהדרך הביתה סתומה? גם אני בן למשק. גם לי יש הורים וחברים וחברות ומקום והכל. אבל הדרך סתומה. לא קיימת עוד. אפשר כמובן לחזור, ואולי גם ממש לאותו בית שיצאת ממנו, ולהיות אפילו אזרח טוב ומועיל בקבוצה, ולהצליח בכל אשר תפנה, ולהשתלב מחדש בכל – אבל, אינך רואה שזה יהיה במחיר משהו? במחיר דבר שיגוַע בתוכך. במחיר ויתור על דבר שהיום עודו נתון בידיך… אינך מבין מה? החירות להתחיל התחלה חדשה. הלא זה פשר כל החירות: היכולת הפתוחה לנסות אחרת, להתחיל מחדש! חשבת על זה פעם? לאן תחזור? אל הפינה הנוחה והחמה, העשויה ומוכנה כבר, הקטנה והמוּכּרה הזאת – מה קוסם לך שם?’ – ‘קטנה מוּכּרה אחת… ח־ח־!-’ – ‘הו, אז קח אותה ובוא נלך. ברצינות. מי שיוצא מן הבית אין לו דרך בחזרה.’ – ‘למה? יש ויש. כך העולם בנוי: הבן אצל אביו.’ – ‘הו, אלה רק מלים. נדבר עם הבחורות שלנו. גם הן תלכנה אתנו. ונלך דרומה. מעֵבר לקטנוֹת. אל מקום שלפנינו היה בלתי־קיים, בלתי־ניתן, בלתי־נתפשׂ בלתי־נמצא כמקום לבני־אדם. נותנים עשר שנים מחיינו הצעירים ויקום שם פלא. מקום חדש. שדמיון ואהבה ורצון טוב הקימוהו. מעֵבר לקטנות. מעֵבר למסילות הכבושות, מחוץ למריבות הקנאה, לרכילוּת השגוּרה, לבעל־בתיוּת החובקת בדאגה את כל מיטלטליה וצופה לימות־זיקנה שקטים ונוחים -…’ – ‘מה רע בימי־זיקנה שקטים ונוחים?’ – ‘אין רע. תראה, אני עצמי מתגעגע לפעמים לחזור לפינה שלי, ולהתמזג בקלוּת לתוך הנוֹחוּת השקטה. או אולי לנסוע ללמוד משהו. אבל לא מניח לעצמי להיפתות. יצאנו מזה. כולנו יצאנו מזה. אי־אפשר שלנצח נהיה פטורים מן ההכרעות המחכות לנו. ושלא נעמוד לעולם מול עצמנו. שרק נאכל נכסים שאחרים צברו. שתמיד נסתתר מאחורי הציבור, התנועה, ההסתדרות, או מה, שנישאר לעולם ילדים פטורים מן המציאות. ועם זה: כפרפרי־לילה. סביב־סביב לאור נסתובב, בהרגשה שהחמצנו דבר, שהונו אותנו (מי?), שהיינו על סף החירות (איזו?), שכמעט וידענו מה משמע החיים האמיתיים – ונשתמט מידינו. או אולי להיפך: שבגדנו בעיקר, שערקנו מן החובה (מי חייב?), שאיננו כפי שצריך שנהיה (איך צריך?). למה אתה מקווה? מה קורץ אליך חוץ מן הסיכוי שתהיה לך פינה שקטה ואשה נחמדה, עבודה שתעשה אותה למומחיות ושקט ושלוה ושלום. והמַמטרות תסובנה ותשקינה מאליהן. זה הדבר?’ – ‘למה לא. מאד מוצא חן בעיני כך. למה לא?’ – ‘למה? כי אין לנו הרבה זמן, נחום. עוד ימים לא רבים. גם אם נישאר בחיים. שארית האמונה שבתום־לב. האהבה שלנו בכל־לב. השאפנוּת, הרגשת המתיקות המעוררת שבחיים, וכל זה – ייבש. ומה יישאר מאתנו אז? עוד יותר בהכל־בא־מאליו, עוד יותר שטף אחד ושווה תמיד, כמו זמזום מנוע חשמלי. ושיהיה כך לעולם. ומה על כל השאר, דמיון, ורצון ואהבה וכשרון ונכוֹנוּת? – כל אלה רק מודבקים אלינו מבחוץ, מפוּבּרקים לנו? ומה על כל מתח־החיוּת שלנו – רק המלחמה תהא לו במת־חזיון? וכשתיתם המלחמה – נישאר ריקים ומרוקנים? אַל תלך עוד. רק חצי רגע. בוא, אני אלווה אותך. תמיד אני חושב אולי מישהו יגיד לי. לא יודע מה. אולי אתה יודע יותר, ויודע להגיד. עוד מעט יבואו לקחת אותנו. רק עוד רגעים. אַל תלך עוד. אולי אתה תמצא משהו, אולי אני אדע. אַל תכעס עלי שאני מדבר הרבה כל־כך. אני יודע גם שלא כל מה שאמרתי – מקושר, או מובן, וגם לא לי. אולי סתם סבכים. ואף־על־פי־כן. תמיד אני באף־על־פי־כן. גם כשהכל טוב לגמרי – אני דואג מה יהיה כשיחדל, אם פתאום יחדל. קרה לך? הכל פתוח. מרחבים ריקים. הכל חשוף כאן. אבל יכול להיות אחרת. ומביט אלינו: אם אנחנו. שכן אנחנו יכולים. בידינו להפוך הכל לירוק אחד ענקי. בתים חבויים בין העצים. לא צפופים. לא נעוצים זה בזה. מרוּוחים, שלוי־חירות. עובדים כמה ימים ויוצאים לשוט בארץ. לא לעבוד בשביל לאכול או בשביל לצבור ולאגור הון – אלא כדי שיהיה אפשר לחיות כל־כך. לצאת ולחזור. פעם ברגל, פעם רכוב על סוס דוהר, ופעם אולי גם על כנפי הרוח. לא להיות רק קשור רק לזה. רק תמיד רק לזה. להיות בן־חורין גם בתוך עול העבודה. גם שותפים גם אנשים בודדים. שלא מאבדים את עצמוּתם. ללכת כרצונך אחר דברים יפים. לא יודע אם אתה מבין, לא יודע אם אוכל להסביר. זאת לא תכנית של משק, כמובן, אבל זה, אולי, פוֹתח פתחי מחשבות – – הו, אתה מפהק, נורא עייף, אני מצטער באמת שכל־כך הרבה בילבלתי לך את המוח, באמת, מצטער, מבקש סליחה…’ – ‘אה, אין דבר.’ מילמל נחום והלך לו.

אבל, הלא, לא התחלתי עוד להגיד דבר! מה כבר ברח. למה פקעה סבלנותו ממני. הפחדתי אותו? המבוכה שלי והספקות? אינו רוצה ערעורים תחת הקרקע הבטוחה שלו? ואולי לא הבין שורש דבר? חשב אולי שאני מסית אותו לאיזו עבירה, לתחום טובעני. אה, נחום, למה הלכת (ובסופו של דבר אני מציע לו לבנות ביסורים את מה שיש לו כבר קיים ועומד, לכל דקדוקיו). עד תוך תוכי אני נצרב כשהוא מתגלה עלי פתאום, בלא שום נימוסי־חן, בלא שום המתקת־הדין: רק אחת חי אדם, רק פעם אחת, רק הפעם הזו, כל רגע עובר – וחייך נתקצרו ללא שוב, ועל־כן: מה אתה עושה? לאן אתה, אנה פניך, בחור? לא מזעזע אותך לא לדעת איך לחיות כך, שמעט החיים האלה לא ימוגו כאד־בוקר, שיהיו חיים טובים, נכונים, חיים אמיתיים ויפים – לא חיים איזה שהם, לא חיים כיון שכך, חיי מה־אפשר־לעשות – אלא חיים שהם עצם החיים, שלהבתם, לבנת־הספיר שלהם, תכנם העשיר, פנימם הלוהט - או, אם אין כזה, ואין כאלה, ואין כלום, והכל רק תעתועי־אשליה, וצריך רק לחיות חיי בדיעבד, כיוָן שכך נזדמן נחיה כך… הרי ש… ואולי אפילו לברך על אלה ולהשלים?… איך לא אוכל אותך, כשאינך יודע שום דבר אחד גדול וחשוב ועיקרי ומעניין – שאם הוא כאן הכל כאן, ואם הוא איננו – הכל נבוב והיינו־הך?… לא תוכל לעמוד הרבה ימים חשוף בעולם. וכשלא תדע, ויארכו הימים, תמהר להתכנס אל אשר יזדמן לך ראשון, וחסל. ואפשר שגם יפה כך וטוב, ואין למעלה מזה. כמה תפילות מתפללים כדי לחזור חי ושלם. ולחזור לאן? ולהתחיל במה, ובמה להמשיך? מה על כל הדברים שנולדו לך כאן בחפירות? מה על כל אותם דברים שנשרפו באש המלחמה? יום אחד, פתאום, אתה מגלה את האלוהים, אלוהי העולם, ממעמקים אתה מגלה. ויום אחד אתה נוכח בפועל כי השמים ריקים מכל, מאלוהים ומדעת ומאיכפת – ולבדך תמַק בשלך, פתוח אל כל אסונות עולם. מניין אפשר לדעת. את מי אפשר לשאול. לבוא אליו לומר לו, תראה, הנה, כך וכך, וכך וכך, והוא יקשוב, ויידע, ועם שהוא יידע – גם אתה תדע, וייתפר לך אולי, ואולי אף רמז רומז יימצא לך, מה צריך לעשות, ומכאן ולהבא מה, ותצא כצמח יבש שזילפוהו מים. לי אין. אַל תשאל ממני תכניות, נחום. מניין לי? ובלי תכנית ברורה ומאושרת – לא תזוז? בלי בטחונות לא תצא? מי יכול להבטיח? כלום בעולם אינו בטוח. הכל הרה־סכנות. הצעד הבא – חושך. כעכביש לזבוב – ממתין הרגע הבא. אבל בלי מפלט לחמוק עקיפין. ישר לזרועותיו. כעכביש לזבוב – ממתינה לך המציאות בבית. אתה סבור, תבוא, תזרוק את הבגדים הצואים, ותכריז: הנה, באתי. וכבר למחרת תצא לקצור עגלה תלתן, וכאילו, מניה וביה, יתאַחה הדבר. וזה נראה לך אפשרי ובטוח? לפשוט את לבוש האחריות – ולהתחיל להיות קל ופטור ונקי לביתך. ולאן אני מסית אותך? להתכחש לשרשיך. שוב להפוך את המוצק לנוזל, לזורם? ומי משנינו הולך נכונה? מה אני יודע. דבר אינני יודע. רק מעט הספקתי ללמוד. לפעמים, בתוך אש המוות, אדם מוצא סלע קטן להסתתר מאחריו. כל העולם בו, בסלע המסתיר הזה – רק הוא. ואחר־כך תמות היריות. ואפשר לקום מאחורי הסלע – וכל העולם כולו, שבאמת, הגדול אין־קץ – ישנו פתוח לפניך. אבל אתה הולך ומחפש תמורתו סלע קטן אחר, המסתיר אחרת, סלע ביתי, לא מפני המוות, כי אם מפני החיים. וגם זה, אולי, רק סברת־כרס, ולא שום אמת. מניין לי אמת? מה אני יודע על בּוּריוֹ? לא מקצוע, לא עבודה, לא מדע, לא הליכות־חיים. כאפרוח שבקן – ניזון רק ממה שהוריו מלקטים לו: תולעים מרוטשות, או גרגרים מחוצים. ניזון מחצאי ידיעות, משמועות קלוטות, מדף פה דף שם, מהרהורים מטושטשים, מדעות קדומות, האֵל יודע מניין, מפסולת זו או אחרת, ממקצת הארה של פתע, ולא שום דבר יסודי, שרשי, לא שום פרי־צמיחה, הישג של ממש (מחוץ להכרה כי חולפים וחולפים וחולפים הימים…), אחריות עצומה לחיות. אחריות שמוטב לשכחה מלשאתה. אפילו אל שוּלה איני יכול לשאת עיניים היישר. ומה עוד אני? אילו הייתי עורך רשימה מה אהיה מבקש לי מן השמים אילו נפתחו אלי – ראשון הייתי מבקש: איפה אנחנו בעוד שבוע. (מוטב אולי לא לדעת?) ולדעת בבירור, שאין ספק אחריו, אם באמת אני נקי ממותו של אֶלי, אם לא אשם בכלום. (התכופפתי – והוא חטף. הייתי לפניו. אילו ידע שאתכופף היה נזהר. האם זו אינה אשמה?) ולדעת לנסח נכון מה. ועוד אני מבקש (לחיות בלי קרעים, שלם ואחד), ששוּלה תדע שאני מבקש את קרבתה, ורוצה להיות חבר שלה, נכון. (כבר דמעות?) אני מתפקע בתוכי. אינני מאמין אפילו עד קצה הרגע הבא. האופן שאני קיים. עצוב נורא. עצוב לי כמו אבן. הו, תן לי. תן לי. הושט אלי יד. לא יכול בלי. דבר אלי. אמוֹר מה.

תחילתו כזמזום־יתוש חדגוֹני, מסתמן ברפה בחלל המצורצר על גדותיו, והולך הלוֹך והתממש ניסוּרוֹ של אוירון הלילה בגבהי האפלה, ניגון כבד משהו ומתמיד וחותר בקצב גובר, זורע ניחומי מכונה עוברת בטח, עם אותה תוגת מרחקים לא מסוימים. באימוץ עיניים אפשר אולי לכוון ולראותו בכסוֹתוֹ כוכבים פתאום ולכהרף־עין, שוּט ועבוֹר. חושיך הפתוחים תופשים וממששים כעת בתוך הלילה כל פרטי נגינתו, כל מקלעת נימיו ההודדות, ואיך האויר כולו רצוף פספס ניקודים, מלא כולו פתוֹתי שירת צרצרים, בזוק כל צבעיה הכחלחלים. מבחינים איך הן נביחות הכלבים: אחד מהם במרכז והשאר מתלווים אליו כל אחד ממרחקיו, ותן שמילל פתאום, כמטיל זמורה אל שלולית נמה, ואיך מיד לאחר זה מתגלים, מתחת לכל מעגלי השקט, רחשים הולכים חרש עלה ורדת (עוד מעט ומעֵבר לגבעות יעלו לו את אורות המסלול והוא יקיף מעגליו הסכויים וישפיל לנחות שמה, והדוּר כבדוֹ הקל יתמזג ארצה למרגעות). וגם המכוניות מצקלג תבואנה ונעלה בהן לחזור שמה. רבע לאחת־עשרה. חרדת בטרם יציאה. לא מנסה גם לנחש. אין שום כוח שיוכל לשנות את הנחרץ. חבל שאין סבלנות לאיש לשמוע אדם עד הסוף. והראה־נא היכן טעות שטעיתי, או שוגג שגיתי, או רשעוּת רשעתי? חבר נאמן. לא רק לצד אחד של הדברים, אלא לכל הצדדים, וגם לאינני־יודע שלי. שוּלה. היא. אולי (הייתי מתבייש להגיד לה). היא תדע להבין. ובמאור־פנים (הייתי נכלם לסַפּר לה). שוּלה שכזאת עושה כל דבר קל יותר. קרבתה בלבד מתירה פקעות סבוכות. על־ידה דברים מתישרים, נעשים פשוטים, חלקים. חבר טוב (אף־על־פי שאדם חייב לצאת בעצמו. מכוחו. שום חבר לא יועיל. רק אתה בעצמך. ועל ארבעותיך). מלך אחד כל אשר נגע בו – הפך זהב. אני כל אשר אגע בו – הופך סבך. בול־עץ רטוב אני שקשה להציתו, אפילו אם מת הוא לבעור. חבר טוב, שלא איכפת לו סיקוסיך וסבכיך ופיתוליך. – חבר שיודע להמתין לך עד שתצא אליו מן הסבך. (למה לו? אין אחרים פשוטים יותר?) לבדך תצא, או בסיוע מה (אבל ברגעים המכריעים, הנוראים ביותר, אדם לבד, תמיד לבד ובודד. בודד הוא מת). הייתי צריך לישון ולא להסתובב. כמה כוכבים וכמה לבד. מישהו שקצת יהיה ידיד, שקצת יהיה. עצם היותו. דכדוך של נמלה (נמלה אינה. אפילו שקטנה היא, אינה יודעת, ולא עצוב לה להיות). שומעים יפה את הדבר הנחרץ. האזניים צוללות. מה זה ששומעים? הה, כבר באות־הולכות לכאן המכוניות. סאון מאמץ מתקרב. עוד מעט יגיעו. אתה יודע מה? אילו היה לי זה: ‘גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע’ – היה לי הכל. מה יותר מזה? הלא זה תכלית הנכסים – הלא זה הכל! וזה אין לי. על זה הייתי נותן כל דבר אילו היה לי. או אילו היה לי אומץ כזה, להיות בלעדיו, פטור מן הצורך בו. בטחון ואמונה בלכתך בשעה הנוראה ביותר. אילו היה קיים לא־אירע־רע שכזה. שלם ותמים שכזה. מלא ויציב שכזה. אחד ומאחד שכזה. או, אולי, שלווה שכזו – שיודעת לקבל את העולם בלי לעפעף עפעף. שהיא כך – כמו שהכל־כך. ולא עוד. אילו היה לי. הצצה לפנים הבקתה. מדורה נעתמת־עיניים. חמימוּת עפושה. גרגורי־שינה שלוים. בהם זה לא נוגע. אני לבדי. אני לא אעיר אף אחד. יישנו להם. יעיר אותם מי שחובתו להקיץ ישנים. ואני כאן ער ומקשיב. (יותר מדי אני, לזרא היה אני זה!) אני יותר מדי מעסיק את עצמי בעצמי, ואת העולם מחייב להתעסק בי. מי הוא סוף־סוף בנימין גולדברג, מכף־רגל ועד ראש… בעצם, לא זה, אלא… אבל הם כבר כאן. לא. אי־אפשר שיבואו וכבר נתאסף וכבר נסע ואני ככה. אני חייב למצוא דבר בטרם נצא מכאן. עוצם עיניים. מצטמצם בכל כוחי. לנקודה אחת. להציל דבר אחד. ראש חוט בפקעת. להשאיר ציוּן שהוא, כמו בספר שקראו. לפני שנצא. מה מוטל עלי? מה אני מוכרח? (שוב אני!) אני מכאן, וכל העולם – אימה ואושר – מכאן. ויש אולי גם דרך אחרת? שאני והעולם מצד אחד, מאותו צד, לא זה כנגד זה? בהתאמה, באחידות, בהליכה אחת יחדיו, בריתמוס אחד… (גם כי אלך בגיא צלמוות). חיי לי שלל – כדי להחליט דבר. (ואלה שכבר מאמינים, ושכבר יש להם מאז ומתמיד – הם, באמת יש להם? או רק אינם רואים כי עירומים המה?) לא לסטות. הזמן דוחק. אני חייב להכריע. אני, רק אני. אפילו לא שוּלה. אני, רק עלי. רק בכוחי. אם יהיה, וגם אם לא יהיה. רק על כתפי שלי. אין אחר במקומי. אני הנאשם, ואני הדיין, אני הטוען, המתחנן, אני הפוסק (אני גם התליין). לא יפתרו לי את זה. לא החברים, גם לא הטובים ביותר, לא רובם ולא צדקת מעשיהם. ולא שום צעידה משותפת רבת־כוח. לא יפתרו לי פתרונות משום שאלה כבר ערוכים וישנם, וצודקים ומוּכחים וטובים מאז ומקדם. אני צריך להוכחה מהתחלה. כאילו אני הראשון. כאילו אתי מתחיל הדבר. והוא על שכמי. ולא שום מנוס לחמוק. (הו, אם רק אוּכל…) וגם אם לא אוּכל: על ארבעותי!… לכך ניצל אדם ממוות (אולי רק עד מחר, עם שחר). גם כך. יהא גם כך. למה שוב דמעות בעיניים. לא אירע רע. לא. לעזאזל. לא. מה הרעש. כאילו שיירה שלמה באה? בואו נראה מה.

קרון אחר קרון הרעיש ובא. שלושה ואחריהם מתגעשים עוד שני משוריינים. קיטורי אבק סביב הפנסים. מחרק נרגז. כבוּדה עצומה מדי ורועשת מדי לגבי שלוש־ארבע בקתות־חומר קטנות ונמוכות. נמל פעוט לצי אדיר. בזה אחר זה מתחבטים בתעלה שאצל הדרך בקול צלצל ברזל ובתדחפה קשה וקללות. התעוררות כללית. פה ושם מתישבים ישנים לתהות. מישהו אימה נפלה עליו. ‘מה? הגידו מה קרה?’ – לאט־לאט! – נצטרח מאחור קול בגבהיו, והשיבו לו בצריחה: תפתח שמה תפתח! – ורעש מנוע מתלהלה. משוריין אחד כרוך היה ונגרר בכבל אחר השני. ולפי מה שנסתבר אחר־כך פקע לבו אי־שם בבקעת השדה, והוצרכו לגרור אותו בחשכה, ותוך כך פקע גם צמיגו של קרון אחר, ושוב לא היה מנוס אלא להחליפו, וכמובן לא נמצאו לא מפתח ולא מכשיר נחוץ, ומכאן האיחור הגדול. אלפי שדים ורוחות. וכשהתלקטו והתקבצו איך־שהוא והדמימו כאן בזה אחר זה את המנועים הרותחים – רק אז התחילו חרפות הולכות ועפות אנה ואנה, ובחוּרוֹן אחד, ניצב על צחפת קרונו ונשא קול תרנגולי, וקרקר כי אמרו לו לקחת מכאן איזו ‘מסייעת’ וכליהם, היכן הם, ימח־שמם, שיקומו ויזוזו ויבואו, ושיגמלו עמו טובה ולא יעכבוהו, עליו עוד לחזור משום ולהגיע לבסיס, והלילה הולך לו הלוֹך – אז זוזו, איפה אתם, זוזו קצת, ימח שמכם ושם זכרכם! אחרים שהוחרדו מרבצם התלקטו סביבו לחטוף שיחה, לדעת מה נשמע שם, בצקלג? – אבל לא זה הבחור ולא אחרים מעל הקרונות, אין לבם הולך אחר שיח ודברים, ואינם אלא מחרפים, וכל מיני דברים ששתקו עליהם חצי לילה כבוש – נפרקים להם, ומתנערים בשיקוצים ובניבולי־לשון, שאפשר לצחוק עליהם, לוּלא משהו לא־נוח, מעורר חרדת־מה, בהוייתם. המומי שינה שלא נתפוגגה עוד כל־צרכה, משׂתרכים ובאים אנשי ה’מסייעת' וחונים במעגל נבוך. אבל הנהג הזה אינו מניח להם לעמוד תוהים אין־חפץ ולשאול שאלות אם הוא האיש, אם זה הקרון, אם גם את הכלים לכאן – ובקושי הם גוררים רגליהם וחוזרים ובאים, סוחבים כליהם הכבדים, שלוש מרגמות שלושה, קניהן, בסיסיהן ומתקניהן וזבילי פגזיהן לרוב, ושני מקלעים בינוניים, הם וחצובותיהם, וארגזי התחמושת לרוב, ועד כדי כך נפוגים הם, שלא עולה על דעת איש לתבוע מן הנהג להרתיע ולסגת עד פתח הבקתה. במאמץ ובכבדות הם גוררים ומביאים כל דבר, ובקושי אילם ומטומטם, כמתוך יוֵן מצולות. מתאמצים עוד ומעלים כל דבר למעלה (איש מן המעגל, כרגיל, לא יבוא לעזוב עמהם – עסקם שלהם). עתה מגיע גם קוֹבי ודוּ־צֶווח ניטש בינו לבין הנהג – הארגזים שלו המעורמים אי־שם למטה כיצד יגיעו עד הקרון – היגש זה אליהם, או יבואו הם אליו – דילמה פשוטה שנשתבשה לזלזולים ולחרפות – זה מנקה כפיו מאחריות וזה מנער חָצנוֹ מאחריות, זה ניחא לו לנסוע בלעדיו, וזה לא איכפת לו להישאר כאן – ומעגל־סקרנים תופח שם, ותורם משלו הערות וציונים לכאן ולכאן, משדל, מהסה, צוחק ומגרה לבוא איש בזרועות רעהו, להתכתשות קלה של חצות. אלא שבינתים התחילה שמועה אחת זוחלת על גחונה, עוברת שורצת, ומטמאה במגעה המרתיע איש אחר איש. ישנים מתהפכים שלא בנוח. עֵרים שלא נתנערו עוד – מקיצים וקמים, ואחדים באים ונוספים למעגל להיות מקרוב. מתוך שלא נתפקחו לגמרי אינם יודעים גם מה לשאול. דבר נורא וקשה יש אֵי־בזה. לא אֵי־בזה, כי אם ממש בזה, הנה בקרון הזה שמן הצד. שתי גויות על רצפתו. גויות? מי? של מי? שנַיִם? כן כן. היכן מצאו אותם? שם. ולא יודעים מי הם? יודעים, כמובן. יש בקרון ההוא בחור שבא משם. אבל קפדן גדול בדברים, שתקן ורק מושך כתפיו בתוך הבטל־דרס המכופתר שלו. מישהו אץ נחפז עתה: ‘אולי מצאו שם אחד עם זקן, בחורצ’יק עם זקן?’ – למי הקול העייף הזה, סבוּא־שינה ומתאמץ להתגבר, להיאחז באיזו מציאוּת קיימת, ודומה כמדבר מתוך שארית קיום מחוּק, ממרחקים לא ברורים. – ‘כן.’ עונה זה שבקרון. ‘כן? באמת? – איפה הוא?’ – שואל גידי ומנסה לפקוח עיניו יותר, להבין יותר, להיות כאן, להתגבר על היובש בגרון. – ‘הוא כאן.’ אומר זה ומראה על פנים הקרון. ורק לאט וכעבור שהוּת מסתנן הדבר ותופסים מה. באמת? מת? – ‘שחוּט.’ אומר הבחור. ‘שחוּט?…’ ואין לו מלים ולא יכולת למצוא אחת. יבש והמום. מה משמע? וכעבור זמן, בכמעט התפכחות: איפה מצאתם אותו? אולי לא הוא? – בבקתה אחת. ב’ערפי'. באמצע הבקתה. – ‘אז…’ אמר גידי. כן. התחבא שם, המום מפחד. ותפשו אותו. עברו לחפש שלל בבקתות ומצאו אותו. בסכין. בדקירות. מסתקרן ללכת להציץ מתחת לקינוף, אבל בשום פנים לא, ולסוב ללכת מזה, לא להיות כאן, לא לראות ולא לדעת, להיעלם מזה, לעולם, בלחישה: - ומי השני? – אחד רצוץ כולו. דרס אותו טנק. זוּזיק? – זוּזיק, כן. – ככה?… – והלה מושך כתפיו. ושותקים. כובד אבנים ודכדוך עד גויעה. ממש לא יודעים מה להגיד ואנה לפנות. אחדים, בכל־זאת, לאור־הפנסים המוּעם, פונים במגושגש ובאים להציץ מתחת הקינוף. אחרים לא יכולים. וטוב מכל היה אילו לצאת עתה, לא לשחק עוד. לשוב הביתה ודי. לא רוצים עוד ודי. טַעַן של בדידות יורד־רובץ על כתפיך, עד עפר. בדידות ללא נחמה. נזכרים פתאום: שמים גדולים כאלה שם. עשרים או כמה ילדים עומדים סביב שנַיִם מהם, מתים.

אבל בעל הקרון של ה’מסייעת' קצרה רוחו, הֶהִים את מנועו על־פני כל, ולא היה לו פנאי ולא לב לעשות אל כל מיני דברים: ‘מה שם – שיוַע נזעף אל החשכה מוּעמת אורות דלים, מתעתעים ומהכּרים – לאן כולכם נעלמתם! בחייכם – הזעיף עליהם תחנונים ניחרים – אל תתמזמזו שם – הזמן עובר, אני עוד צריך להספיק, בחייכם!’ – צעק מעל המנוע הרועש, מאהיל על עיניו לראות משהו. אבל כשנוכח איך והיכן עומדים הדברים, ריפה קצת זעפו למין תוֹכחת־נכאים קצרת־רוח. ‘טוב. מה תוכלו לעזור? – זה ככה. – אמר הספד קצר – ככה זה, ובואו כבר!’ – ואין באמת שום דבר אחר אלא לכוף ראש, מי שניטל עליו, ולסוב וללכת אל הקרון הממתין, ולטפס בו, אל תחת חשכת הקינוף, ולהרגיש עד מעמקים הרגשת: מוּבלים. ומיד נתרעשה בהמה גדולה זו, וביטלה וסתמה כל מיני רגשות וריגושים, ועל־פי הדרכת קובי התגלגלה לעֵבר ערימת ארגזיו ומוקשיו. אבל אך נעתק נוהם־רוגז זה נתרעש גם המשוריין, לאחר שכמה יצוּרים נפלי־דמות, גלומי מעילים ומטפחות גדולות, עמדו שם מחבוֹט ומחרף איזה ברזלים סַרבּניים, בהתקינם מחדש את כבל־הגרר והיו נכונים להמשיך מסעם, וגם שני הקרונות הגדולים הנותרים החריקו הרבה יבבות מַשׂוריות, עד שהצליח אחד להחיות מנועו, בתשואות־שנק וטחטוּח, וגם קוצר־הרוח העייף ביותר, אילם נרמס תחתיו. ושוב מִזרות אבק לילי, שוב יציאה לדרך, ואותם געגועים מתרפקים, עד כי נחום לא יכול עוד, ובא אצל המשוריין הגועש, מגביה עיניו וקולו בכמיהה: ‘הי, מי שם!’ הוא משווע, חסרים לו, כביכול, פרטים על מהלך כיבושה מחדש של הגבעה: ‘איך זה היה שם?’ הוא שואל את הראש שביצבץ מלמעלה, סוּמא חשכה וסבוּא שאון מתפוצץ. – ‘מה?’ משתפל הלה אליו בקוצר־רוח. – ‘איך היה שם?’ צועק אליו נחום. – ‘מה הוא רוצה מה?’ צץ למעלה עוד ראש אחר עטוף מטפחת. – ‘כלום. – מסביר להם נחום בגבהי קולו ופורש שתי ידיו – רציתי רק לדעת…’ – אבל הללו כבר חרה אפם: ‘לא שומעים כלום – מ’ת’ה־ר’צה מה?’ – ולא הועיל גם הראש השלישי שצץ מעל הלזבזת מלמעלה, וכן קצרה רוחו של אחד מן המשוריין השתוּק שמאחור – ‘מה הענינים שמה!’ – צעק הלה, אף הוא סוּמא לילה וסתום אבק ורעש. – ‘לא חשוב – ניסה נחום להחליק את הכל. – לא־כלום. – נשא והצעיק קולו, כדי שישמעו – תוכלו לנסוע! רציתי רק לדעת איך זה היה…’ – ‘מה אתה אומר?’ – ‘לא־כלום! סעו לכם.’ – ‘לנסוע?’ צעק אליו הבחור. – ‘כן! – הריע נחום – כן כן!’ – ‘הי, יושקה – צווח הלה מלמעלה אל השלושה שקצרה רוחם – זוזו שמה!’ – ‘מה הוא רוצה?’ – ‘סתם משוגע, זוזו!’ – ונבלעו כולם פנימה, ולא נותר לנחום אלא להימלט מתחת הגלגלים, ועוד להספיק להתווֹת בחטף קצה אצבע, בשמנונית האבק שעל הדופן הנעתקת – ‘יחי - - ' נחפז, שהיוד נתמשכה לאחוריה כנון כפופה שלא כדרכה, ועברו להם, הגורר והנגרר, ואחריהם הקרון הראשון, ורק אותו קרון חשוּך־פנסים לא אבה לציית, כמעט היה מותנע ורוח רעה נשבה וכיבתה פתיל חייו באִבּוֹ, לא הועילו לו לא מטר עצות והצעות להועיל, ולא ציבור שלם שמסתבר כי אינם כולם אלא להקת מכונאים ובני־מכונאים יודעי־כל, ולוּ רק שעוּ לתושיתם – וגם היו שכבר הזעיקו את העם לתת כתף ולהדוף קמעה, ואחרים ששלחו אחרים לרדוף אחר המשוריין בעל הכבל – ולגרור קמעה, כשקרה פתאום דבר והמנוע החל לשיר. ואילו כעת בא בריצה אנוש קטן אחד וצעק לחכות רגע – ומתברר כי אינו אלא שייקה זעירא, והוא נרגש משום שיש פה אחד חולה שצריך להעבירו לבסיס לבית־חולים. – ‘חכה רגע, חבר, חכה!’ – ‘ואיפה היית עד עכשיו?’ – התחיל הנהג. – ‘רוץ מהר!’ – התחיל העם כולו. – ‘רק רגע,’ הצטדק שייקה לכל עֵבר, ורץ וחזר מיד תומך בו בעובדיה, ומשחיל ראשו מתחת שחיו של הלה, העטוף ומעוטף שמיכות, נבהל מן הדרך שעושים ומפנים לו, מן השקט הסקרני והמסתייג – ‘שם בפנים יש אלונקה! – צעק הנהג – השכיב אותו!’ אבל עובדיה נרתע פתאום וסירב בכל כוחו: ‘לא רוצה! שיסע לו!’ – וכשהתחילו גוערים בו, הודיע כי לא יעלה בשום אופן. במכונית של מתים? לא. הוא עודו חי ברוך השם. מוטב וישכב כאן בבקתה ויניחו לו. מה רוצים ממנו. הנה כבר התחיל להזיע, כולו רטוב, עד הבוקר יבריא. לא, גם לא אצל הנהג, בכלל לא רוצה לנסוע! ושלא יכריחו אותו! שלא יקחו אותו! לא! לא! – צרח כשור, נסוג והודף מעליו את שייקה, ונדבק בגבו אל כותל הבקתה מאחור. ולא נותר דבר לעשות אלא שיטיח הנהג גידוף מעומק מררתו, וכך גם עשה: רקק גדוש שנצטמק מיד באבק, ואבד בשאון – ונעתק בחריקת־הילוכים כברה, סַרבּנית, ובתנופת כמה ידיים פתחו ודחקו פנימה אצלו את עובדיה. – ‘אתה מסריח – צעקו אחריו – תבקש מאיזו אחות שתעשה לך אמבטיה!’ – והלה נתפרכס פנימה, וזרקו אחריו את הדלת שתטרוק ותיצמד לה, וכבר היה הגוש הגדול בטלטלה, חשך, ריק, עם קינוף נלבט, ועל רצפתו, לתנודותיו, באין התנגדות, כשני נאדות ריקנים, טולטלו חדלי־כל שנַיִם שאין להם אלא קצת כוֹבדם הילדותי, ונסעו. ואחר־כך חזר ובא גם קרון ה’מסייעת’, עם מוקשיו של קובי, בא בכבדוּת, נסוע וטרטר, גנוֹח והתנדנד במהדורי השדה, בא ושאן בין הבקתות. ואולי אמר ככה דברי־פרידה. מי יודע אם לא אל העולם, ואלה ואלה שבו לא ישובו עוד, ובלא שום ברכת־שלום אחרת, ובלי שאיש יפנה ראש אחריו, התרעש ועבר ויצא את תחום הבקתות, נחבט קשה בתעלה שלפני הדרך, וגנח והפליג אל תחום החושך הסתום שמלפנים.

מהר חזרה הדממה לדממתה. אולי מפולשה שבעתים, חלולה ופתוחה לנישוב שהוא של עזובה, מרחב־ערבוֹת גדול מדי. אין דוֹבר דבר. לא כזאת ולא אחרת, ולא־כלום. וכי מה דיבור עוד צפוי. שוכבים הַחֲרֵש על האדמה, מכורבלי־שמיכות ופקוחי־עיניים. שמים גבוהים, נקיים מאד. אֵלם כוכבים, מִדבּר מרחקים מנותקים. האם זו עייפות, האם געגועים הם, או רחמים גדולים על משהו ועליך על עצמך. קונכית־העולם הומה כמיהה. יִחוּלים מתיפחים בבשרך. ריק אפשרויות. כפות־ידיו תחת ראשו, נושם נחום עמוקות ערגה חלחולית, ועצבוּת אין־מנוח. כלפריטת מנדולינות רחוקות נצבט הלב. היית טוען רגליך לאלתר ומרחיק מזה ככל שישאוך רגליך, והלאה, עוד ועוד. עוזב הכל. ערום ויחף ובורח. באוירון שיחזור עוד מעט צפונה. חיים, כנראה יוּחזר בו. המתים יישארו. כאן. ייקברו אצל משמר־הנגב. בנקל גם אתה היית יכול להיות זה שמטולטל על רצפת הקרון. ואלה שהיו אז נשארים כאן היו מעמלים כל כוחם לא לחשוב בזה, לא להרהר בעצבוּת, ולדחות אותך ואת סופך לכל הרוחות, לגרש מעל חייהם שלפניהם. הנה, שמוּליק. מי פילל. אחרון מכל. פחדן פחדני, ברחן ברחני, טבחצ’יק עכברני – ודווקא הוא. מי יש לו בעולם? אם יכתבו אחר המלחמה על הנופלים – מי יטרח לקונן על שמוּליק? מי יזכור אותו? אחד שהתחבא בבקתה כשכולם ברחו ולא ידע. או היה המום מן ההדף. שברחו ושכחו אותו כאילו לא היה. מי יבכה עליו. פחדן אחד (במלחמה הזאת – הוא אפילו יריה אחת לא ירה!) עם זקן חַית הנגב. או זוזיק. הוא שבקרב עם משוריין. (ומוֹת זה עדיף מזה?) יחד בקרון אחר¹⁴, קבר אצל קבר. אותו בכי יכלול את שניהם. הגיבור והפחדן. הצבי ישראל. לאחר שמת, כל־כך מוזר לזכור שהוא היה המאכיל אותנו. הזן ומפרנס. לזכור שהוא עצמו היה אוהב לאכול ולפטפט. שטרח בכל ערמתו ונכליו הקטנים לאכול קצת יותר, להצפין ולזלול עוד טיפה, או להעניק למי שטוב בעיניו עוד מנה, והיתה חשיבות גדולה בעיניו לכל החשבונות האלה, ואף לאחרים – וכעבור שעה שחטו אותו. כמעט מעליב הוא להיות רעב כשאתה הולך בעוד רגע אל הקבר. ומכל תאוָתך… כעת פתאום, כמתוך חיקו של הלילה, מתרוממת אִושה זמזמנית – והאוירון החוזר המריא, נקלע אל תוך גֵו החושך, הקשוב אליו סביב־סביב. מעגל אחד או שנַיִם והוא גבוה ומאדיר מיד צפונה. רק עשרים דקה. אי, גליה, באיזו קלוּת. – מה? – אַת צוֹוחת נפתעת – תראו! נחום! ומיד: מתי באת? מה אתה עושה כאן? איזו אפתעה! – ותחת להסביר הסברים – נופלים זה בזרועות זה – אח, מה אתם יודעים!… ‘בוא נראה אותך!’ – היא אומרת, מתוקה אחת, וסרה מאור הפנס שמאחוריה, ובעיניה ובידיה בודקת־בודקת – ‘שלם לגמרי!!’ – ואתה מחייך אליה, נשרף אליה. – ‘יופי – היא אומרת – יופי שאתה ככה, שבאת!’ – היא אומרת. – ‘יופי שאַת כזאת, שאַת ישנך, גליה, גליה, גליה.’ – ‘חביבי – היא אומרת – חבּוּב שלי – כמה זמן תהיה פה, מתי תבוא ולא תצטרך עוד ללכת, איך באת? נגמרה כבר המלחמה? הלא זה נפלא – לא נדבר על המלחמה! שתישאר לה שם, מאחורי המרחקים.’ – ‘נדבר רק עליך, שאני אוהב אותך, שאנחנו יחד; שמצאתי אותך…’ – ‘ואינך רעב? ומה תשתה?’ – ‘אותך. אותך אוכל ואותך אשתה ולא צריך כלום דבר אחר, רק אותך, רק אַת הכי־הכי־הכי שלי…’ ונשיקה שכזאת, שכזאת מין, כזאת ש… כעת הוא מעל הראש. בקצת תשומת־לב אפשר להבחין בו, מכסה כהרף כוכבים ועובר. מדוע אינני טייס. הטעות של חיי. היה עלי להיות טייס. אני לא נולדתי לשכב במקום אחד, בחפירות, בשוחות, מתחת בקתות־חומר מצחינות. וחיים. חיים שלי. בבטן. אולי כבר איננו. אני מפליג בדמיונות, והוא כבר איננו. לבקש עוד פעם מן האלחוטאי? עד הבוקר. לא יגידו כלום. מה עושים כשמתים? מה יהיה כעת עלינו? יחזירו לצקלג? נישאר כאן? למשלט־העץ? לבסיס? לקו־המים – להחליף את היחידות? שותקים כולם. אף אחד לא רוצה לשתוק – ושותקים. מה יש להגיד דבר. רק לבכות, אולי. וטוב מזה – להירדם. ועוד איננו גדולים מדי משֶבת לבכות קצת, עד שירוַח. שדווקא שמוּליק! טבּחצ’יק קטון, פחדנון, גנבנון – מי צריך היה את מותו. מה חכמה יש כאן. או זוזיק. קר לחשוב. לא לחשוב. מי כאן על־ידי? צ’יבי. – הוא כבר נוחר לו. בחור שקט. הכלבים נובחים. על מי? מי מסתובב שם בחצות הלילה (מי־זה־מסתובב־לו־בחצות, בגורן… ל־ל־ל… ריקודים, ריקודים עד שתים אחר חצות, עד ריח השחר!), ואחר־כך חבוקים. יש פעמים שחובקים מחרוזת שלמה, בחורים ובחורות, לרוחב כל הדרך ויוצאים עד הכביש למטה בצעקות ובשירה. אבל אנחנו פונים ומורידים לנו שמיכה מעל מעקה מרפסת שהיא, וחמים ומזיעים נצא לחורשה, לפינה שלנו, בתוך זה העולם החם, המדגדג, השקט, בלי שום מתיחות, בלי שום אבן על הלב, אלא רק אותה קדחת של התרגשות, מן הגב עד הגרון, וחבוקים ומתכרבלים יחד על השמיכה, צוחקים בשקט, בתוך העשבים, מתחת הארנים, מחוץ לכל סיבוביו של השומר, והממטרות מסתובבות לא רחוק, היקפי היתזי־מים קצובי־נחת. פרה גוֹעה פתע. אחת וארוכות. הצרצרים האלה. עשרת אלפים. קרוב־קרוב ועד מעֵבר כל המרחקים, ריח של ירוק, מתגרים עד שגעון, הרוֹך שלה הפורח, רגליה החשופות שלה, הפורחות – – הו, מקפיץ אותי, שורף אותי, לא עוד כוח, לא לחכות, לא שום סבלנות, לא – לא רוצה להיקטל. אלוהים – לא! לא רוצה להיקבר מחר אצל משמר־הנגב. הלב שלי מתפוצץ, רוצה לרצות, לאהוב, לחשוק, בוער להיות, לעשות, ללטף, ללחוש, להתמזמז, רגליים ברגליים חשופות, לעבוד בשדה ובחצר, לרקוד – איך אפשר אחרת – – למה, אל־אלוהים, אני מתפקע! – ‘מה אתה נאנח?’ – דיבר פתאום צ’יבי מן הצד. – ‘נאנחתי?’ – בהה נחום (היה שוכב ומציץ לי כל הזמן?). – ‘כאילו חנקו אותך.’ תיאר צ’יבי. – ‘באמת? השד יודע מה.’ נפתל נחום, אבל התרכך מיד: ‘אינך ישן?’ – ‘היתושים האלה.’ חרף צ’יבי. – ‘מה השעה כעת.’ – ‘חצות, בערך.’ – ‘כבר?’ – ‘מה חשבת.’ ונחום מתהפך לעֶברוֹ עם שמיכתו, לקשור שיחה קלה: ‘מה, לדעתך, יעשו בנו מחר?’ – ‘קציצות.’ – אמר צ’יבי. – ‘לא, באמת!’ התחנן נחום. ‘באמת. מה נשאר מן הכיתה שלנו. לא כן־כיתה ולא לא־כיתה’. – ‘ועל־כן?’ – ‘אַל תשאל אותי. הנה פה גידי, שאל אותו.’ – במשהו שניגונו לא בלי לגלוג. – ‘מה כבר רוצים מגידי?’ – נתרטן מן המעגל אותו קול נלאה וצרוד, אבל ער ולא ישן, וכנראה לא בלי חפץ להיות ניסוֹח משממונו. – ‘מה יהיה מחר, גידי?’ – גילגל נחום אליו בחוט שלו. – ‘נראה.’ הסתייג גידי בלי שיהיה להכריע עם שחוק הוא לו, או אינו אלא מתחמק. ונחום: ‘שמענו מדברים על כוח נייד לתמרן בו שם – אנחנו נהיה הכוח הניד? המאַגף, או משהו?’ שֶתֶק סביב אומר קשב. אבל גידי אינו משיב דבר. – ‘מה אתה אומר?’ – הטריח עליו נחום. – ‘לא אומר כלום.’ אמר גידי. ‘אמור משהו?’ – ‘מה לומר לך?’ – ‘מה יהיה מחר?’ – ‘יום שלישי, נדמה לי.’ – ‘גידי! חדל! צריך שתאמר לנו, אמוֹר מה אתה יודע?’ – ‘לא יודע מה להגיד לכם. לא יודע כלום.’ – אמר גידי, לא בכלום אלא בתום ובעצבוּת־פתאום, עד כי ברור היה כי אָבדה עצה. מטים אוזן לקשוב. מקהלת תנים אֵי־בזה קרוב. בתאבנוּת, בפריצת סייגים, פראית שבפראית. ומחנה כלבים שכנגדם. מי־יודע מהיכן בשממה הזו כלבי־בית כה מרובים, מסתערים בקולותיהם, זנבם אל בית אדוניהם. בחימה שפוכה על גסות ועל חוצפה ועל הסגת־גבולין, וגם כשנשתתקו כמעט, נותר עוד אחד, הומה ומרתיק כמוֹטוֹר של באר. שוכבים מקשיבים בין שמים וארץ. ויוחאי־של־בתיה התרומם על מרפקו ונתגנח ככה: ‘הייתי דופק בהם.’ ומיד אחר־כך בגניחה לא פחותה: ‘וככה נרבּץ כאן ונרבּץ.’ – ‘נמאס לך? – אמר לו דויד מאצלו – מתחשק לך עוד קצת שמח?’ – ‘לא – התאונן יוחאי – הכי גרוע: כשלא יודעים כלום.’ – ‘לא תמיד – אילפוֹ דויד, מתוך רוחב השקפה כללית – לפעמים הכי טוב: כשלא יודעים כלום.’ – ‘עזוב – אמר יוחאי נזעף – לא זה.’ ושקע תחתיו. – ‘היום כבר יום שלישי? – תמה עודד כעבור שהוּת שיש בה מקום להרהור גדול אחד, וגם לשנַיִם־שלושה. - מה היום?’ – ‘היום לילה. – מחזיק לו דויד מאותו רוחב השקפה כללית – לילה בין אתמול למחר.’ – ‘כן – דחה עודד – אבל איזה? איזה?’ – ‘מה משנה?’ – פטרוֹ דויד ודחהו מעל פניו, ונתרומם קצת להצית לו סיגריה. דבר שהזכיר לכולם פתאום אפשרות נוחה ופשוטה זו, שנשתכחה כמעט לכולם, והלהבת יצאה מיד ונדדה להקיף מפה לפה. בבולמוס שאיש לא נמנע ממנו. – ‘בסוף יקראו לזה – יום הקרב על צקלג.’ אמר אז עודד. – ‘ט־ט־ט – אמר צ’יבי – חכה. עוד לא הסוף.’ – ‘מסופק אם בעוד עשר שנים יידע מישהו דבר על כל הקרבות האלה. מי יידע אז גבעה מאתים ארבעים וארבע. לבסוף הכל יישכח. גם גדול וחשוב מזה יישכח.’ – ‘אתה אַל תדבר על הסוף. שמע לי. עוד רחוק.’ – אמר נחום ונתנשף. – ‘מי ראה לאן נעלם שאול?’ – אמר פתאום גידי. – ‘לא נעלם. הוא פה – אמר שאול – הלואי ולא היה פה.’ – ‘קולך היה חסר לי, בְּני. כשמדברים על הסוף.’ – ‘לך כל זה צחוק.’ – ‘ולך?’ – ‘לא – לא.’ – ‘אתה לך תן תודה לאֵל שעודך חי, ונושם ושלם, ויכול להתאונן, בלי שנפלה שערה מראשך היקר ארצה.’ – ‘אה, תפסיקו לריב – התערב שוב נחום – רק מריבות תמיד.’ לא קר בחוץ. אבל מתחת השמיכות טוב יותר. הידיים משׂוּכּלוֹת מתחת הראש. הסיגריות מהבהבות. מהרהרים ומדברים. – ‘אני דואג לחיים. – התחיל נחום עתה. – מסכן. הוא דווקא היה נורא אוהב לשכב ככה עם כולם ולשוחח…’ התחלה בלי המשך, עודד מתחיל אחרת: ‘גידי? איך הם החבריה של יצחקלה?’ – ‘בחורים חביבים.’ – ממלמל גידי בפיזור־דעת. – ‘כן?’ – ‘אה כן. – אמר גידי. – משופשפים היטב בכל תגרות ההפוגה. כרגיל: ריצה על קו־המים, התעסקויות בבדואים, במוקשים, בצליפות, במארבים – משחק נתעב.’ – ונופלת עוד שתיקת־בּינַים. – ‘יופי של כוכבים.’ – מתגנח מישהו וחדל. – ‘מה יועילו לנו הכוכבים.’ – ‘לי כוכבים תמיד מזכירים בחורות.’ – מדובב נחום ניב של חצות. ‘מה אתם יודעים.’ ושתיקה עמוסה. אחרת. צפרדעים רחוקות. צרצורי צרצרים. “לא ייספרו מני רוב.” – ‘ואם פתאום – דיבר כעת רפי – יבואו ויאמרו לנו: נגמר. שמעו היכן שהוא. קלטו ברדיו: נגמר. ודי…’ – ‘חדל.’ – אמר נחום. – ‘אַל תרגיז.’ – אמר מישהו. – ‘עוד רחוק־רחוק.’ – אמר גידי תוגות. – ‘שום סיכוי? אתה חושב שאין שום סיכוי?’ – ‘אַל תהיה ילד.’ – ‘בשום אופן לא יוַתרו?’ – ‘מי?’ – ‘הערבים.’ - ‘אַל תהיה ילד. אתה תוַתר? – אומר גם דויד. – למה יוַתרו? נשק חסר להם? ציוד? כוח אדם? רק אנחנו כמעט נגמרנו. סופרים אותנו על שתי ידיים ונשאר עודף. והם? תראה בבוקר ותשמע את התזמורת שלהם. בתופים ובמצלתים ובמקהלה גדולה. הה, יש להם, הו כמה שיש להם, הם מרובים וחזקים פי כמה ממה שאתם מתארים לכם.’ – רשע. מה הוא בא לסַפּר. איננו יודעים? – ‘ובכל־זאת דופקים אותם.’ – אמר בכעס נחום. – ‘שכל אין להם, ורוּח אין להם.’ – ‘אה! מעשיות! – מושך דויד והולך לשיטתו. – אצלנו גם ארבע כיתות הן כוח למלחמה. לא יודעים אם לקרוא לגיִס הזה מחלקה או פלוגה. ואצלם פחות מגדוד, מלא, שמונה מאות איש, לא יוצאים לדרך. וכשאנחנו באים בעשרה רובים ובמקלע אחד – באים הם במשוריינים, בתותחים, במרגמות, ובטנקים, וגם אוירונים יש להם, ספיטים ודאקוטות – ולא אתפלא אם מחר תראו משהו – ואתה חולם על נגמר. במה? בעשרה הרובים ובשוחות המפורסמות?’ – ‘מה אתה רוצה לומר בזה?’ – אמר נחום בקפידה. – ‘לא יותר ממה שאתה יודע.’ – ‘אז למה לך?’ – ‘פשוט, כדי שלא יפול רוחנו. כדי שעליזים־מתרוננים נבוא שְכֶם אחד לעזרת העם, לעזרת העם.’ – ‘לא יודע מה מצחיק כאן.’ – ‘העוּבדה היא, בכל־זאת – אמר גידי – שצקלג אצלנו.’ – ‘ועוּבדה נוספת – התרגש עודד – שהענין שלנו צודק יותר. כל אחד יודע!’ על אלה לא השיב דויד כלל. ובשתיקה המתמשכת שקעו הדברים כל אחד לפי כבדוֹ. – ‘ואני – אמר נחום בהחלטה – לבי אומר לי: אנחנו נדפוק אותם! תראו אם לא! הרגשנו את זה היום בידיים, נכון גידי? כשזרקנו את הרימונים. הם עם השריון ועם הכל – והרגשנו בידיים שאפשר לחסל אותם! הם – נבלות!’ – אמר נחום. וחשוֹב כאשר תחשוב, דבריו כטל־נחמוֹת. נחום, אתה נחמד. אמוֹר כך תמיד. משתרגים ונכרכים סביב כל מלה. כמעט נכפף מכובד ההתכּרכוּת. אבל דויד שב כעת לדבר, אלא שמצד אחר: ‘מה היית אומר, גידי – אמר דויד -אילו הייתי מסתלק הערב לבסיס וחוזר מחר? כמעט שעשיתי כך, לולא נרדמתי. אבל עוד מעט תעבור המכונית החוזרת.’ – ‘מה עוד!’ – אמר גידי בזעף. – ‘אה, לא היית מרגיש כלל שאינני. וחצי לילה הייתי עם רותילה הקטנה. משקיט את לבה הקטן, הנחמד.’ – ‘מתחשק לך, מה?’ – ‘הו, ועוד איך.’ – ‘חבּוּבּים – קרא נחום – אילו נפתחו השמים לבקש בקשות – הייתם יודעים מה לבקש? יה־אללה! פחד להתחיל לחשוב! הלב נגמר לי כשרק מתחיל לחשוב! חלום… אגדה…’ – ‘מתחשק לך משהו, מה?’ – ‘אח, כמו…’ – ‘לפעמים אני כבר לא יודע איך זה אחרת. היה פעם אחרת? יכול להיות? איך…?’ – ‘לומר לכם מה? אני לפעמים פשוט שוכח מה אנחנו כאן. מה כל זה – כאילו כך טבעו של עולם, מעולם לא היה אחרת. לעולם לא יהיה אחרת. תמיד נרוץ ממשלט למשלט. מיריות אל יריות. מהפוגות אל הפוגות. ולעולם לא נדע מה מחר…’ אה, מחר. – ‘חדל לנדנד עם המחר שלך. שמח ששקט לך כעת.’ – ‘לא לא! לא למחר שמחר בבוקר אני מתכוון… למחר אחר, אני, למחר שונה, לגמרי, לחדש, שלא היה עוד כמותו… כולו תכלת…’ – ‘אה, חדל. דיבורים. מחר יהיה כמו אתמול. וכמו שלשום. מבטיח לך: בעוד שנה תתחיל לדבר בגעגועים על – אז, בימים ההם… כאילו היו שיא תפארת, ומיטב ימיך.’ – ‘נכון.’ – אמר פלוני. – ‘ולמה? כדי להצדיק מדוע נעשית מנוּול.’ – ‘מה את סח?’ – ‘הו, כן. פתאום יתברר כי הימים היותר יפים שהיו לך בחייך המחורבנים – היו דווקא ימי צקלג. והמלחמה. מחר אחד תקום בבוקר ותגלה תגלית: שכל העולם סביבך אפור ומשעמם ועצוב וקטן, וכל בוקר צריך לרוץ לעבודה, ושאין לך כלום אלא כל הטיפולים הקטנים והעבודות הלא־חשובות, כדי לחיות ולהתקיים, איך־שהוא להתקיים. ודי. שוב אינך עוד “בנינו־האמיצים והגיבורים” של העם וגאוָתו – אלא סתם פרצוף בין מאה אלף כמוך – ותתחיל לשיר שירים על מה שהיה, לא רק אל היום הזה, אלא אל הלילה הזה, השד יקח אותו, ואל אתמול, ואל שלשום, ותסחַב את ילדיך להראות להם: הנה צקלג, פה היה אבא שלכם במיטב ימיו, כשעוד לא היתה לו קרחת וצרוֹת. לא? הו, בודאי. חמוץ ונעלב תלך לך, ומה לא תתבע לך מכולם בשם הזכרונות?’ – ‘מה נטפלת אלי?’ – התנער ממנו נחום בזעף. – ‘היינו־הך, אתה, או מישהו. כולכם כך.’ – ‘ואתה? מה אתה?’ – ‘אה, מי אני! כשאתם סופרים את הבחורים הטובים, הלא אותי אינכם סופרים.’ – ‘וזה איכפת לך?’ – ‘איכפת או לא איכפת. אני אעשה כך שחיי הבאים לא יצטרכו בשום אופן להתפרנס מזכרונות על מה שהיה פעם יופי, וחבריה, והכל.’ – ‘אשריך.’ – ‘אשרי. אצלכם די אם יושב בחור בין אנשים טובים, בין חלוצים – וגם הוא, ממילא, טוב, וחלוץ. שייך למפלגה, לתנועה. נחמד. החותמת של הפירמה עושה את האדם. ואני בחור בלי חותמת. משמע: אפס. פרצוף בלי תכלית. חסר־זכויות. הפקר. ולומר את האמת: לי טוב שככה.’ – ‘זה אינך צריך לומר – זה מן המפורסמות.’ – אמר לו רפי. – ‘מצוין. אם כך אין לנו על זה כלום.’ – ‘בהחלט. לא־כלום.’ – ‘ואם ככה?…’ נזדקף אז עודד תמה. אבל איש לא טרח להסבירו. איש לנפשו. – ‘לא ידעתי שזה ככה…’ - אמר עודד כעבור זמן. וגם זה נשתקע בלא תגובה. – ‘מסכן זוזיק.’ פלט פתאום הצעיר, יוחאי־של־בתיה. בלא שום קשר ברור, עד כי תמהו אליו מעברים. ויוחאי לא נרגע: ‘עצוב נורא.’ – אמר יוחאי מתוך לבו. – ‘מה עצוב לך? אצל בתיה שלך דווקא שמח. הו־הו.’ – ‘חמור. – כעס יוחאי. – הרגשה מחורבנת. – קבל יוחאי – הכל חושך. רק חושך. מכל צד. לא יודעים מה.’ – ‘להגיד לכם מה?’ – אמר נחום פתע ונמרצות. – ‘לא. אַל תגיד.’ – ‘כן. אם כך ואם כך. יודעים מה טוב מכל? מה באמת טוב, מה באמת יפה, מה חשוב מכל? דבר אחד: להישאר חי. זה הכל. להישאר חי ורואה בשמש.’ – אמר נחום בהתעוררות גדולה, כמי שנתגלתה לו תגלית. סיגריה אחר סיגריה נקטמת בעפר, שמיכה אחר שמיכה מוּטבת על הגוף. – ‘גידי?’ – לוחש לו עודד. אבל גידי אינו עונה. נרדם? מי יעלה בדעתו כי כבוֹש כבש לו גידי את ראשו בשמיכה, בשתים, אוטם אזניו מכל שיח ושיג ודברים, מכל מגע וקשר – ואינו אלא שר ומשתפך בחנק־קול, בצווח־לב, אל אחת, שמעולם לא ראה אותה, אדומת־שׂיער, לפי השמועה, ולבנת־חיק. לפי ההרגשה, רכה ונילושה וחמה ומפתה – אני נורא רוצה בך – מַצויח הלב הנסער – אַת תעשי לי את הטוב ביותר שאפשר, שאדם יכול לחלום ולקוות – אני רוצה בך בכל כוחי, בכל מה שיש לי, ומבקש ומבקש ורוצה ורוצה, ומוכרח ומוכרח, אליך, אותך, ואני אבוא, תראי, אליך, לא בחלום, כי אם בפועל, בלילה אמיתי אל גופך האמיתי, והכל יהיה אמת, אמת גדולה לאמיתה, אני לא איגמר כאן, אני אבוא אליך, שתי להבות לאש אחת, תראי שאני אבוא, תראי… מי שעשה שלא איפגע עד היום הוא ישמור עלי גם להבא… אם לא בשבילי – בשביל אמא ואבא, מה הם אשמים… הו, אין עוד שום סבלנות, לא יכול עוד… רחם, רחם עלי, לא אוכל עוד!

פרק שלושים ושבעה

אור ליום שלישי, ב' בתשרי תש"ט

קובצ’יק הנהג הוליך את הג’יפ באפלה והביאהו בלא רעש אל בין הבקתות. לא יצאו לקראתם אלא שנַיִם־שלושה מכורבלי־שמיכות. – ‘גידי?’ – אמר מישהו מבפנים שמשקפיו בהקו לו. – ‘מה נשמע, ספי?’ – השיבו הלה ברכת־שלום. – ‘ניגשים שמה לראות.’ – אמר ספי. – ׳מי כאן אתך?' גחן גידי פנימה. – ‘איך הבריאות, גידי?’ – השיבו הלה ברכת־שלום. – ׳הו, עמיחי, לאן? חזרת אלינו?' – ‘לא. חסר שם חובש ואני נוסע אליהם.’ – ‘מה שלום חיים?’ נעתק והתערב נחום, שהיה מכורבל בשמיכה מעל ראשו. – ‘אין שינוי. בלא הכרה.’ – ‘חטף קשה, מה?… אנוש?…’ – ‘לא יודעים עוד. עירו לו דם. ינתחו אותו.’ – ‘כן?…’ הבטן כואבת כאילו אתה תנותח. – ‘השד יודע מה פתאום קפץ לו. פתאום קפץ! מה אתה קופץ, בן אדם! – אני אומר לו. – אבל הוא כבר חטף. בן־רגע!’ – סיפר נחום נכאים. – ‘כן.’ – אמר עמיחי. – ‘מה חדש, ספי?’ – חזר גידי לעמעם בקולו. – ‘כל מיני ידיעות. – אמר ספי. – העסק יתחיל עם שחר.’ – ‘באמת?’ – ‘מקורות שונים מאַשרים זה את זה.’ – נמלים פושטות בקיבה. וצינה בגב. – ‘והם כבר מוכנים?’ – שפירושו אולי: ואנחנו מה? סירוב נפתל במעיים. כל הוייתך מסרבת. נוטים להישען. מחכים שיעבור הרגע הרע, שתזוע האבן המעיקה. – ‘ניגשים שמה לראות. עושים כל מיני הכנות.’ – ‘אתה חוזר מיד? אני אקפוץ אתכם שמה, הלוֹך ושוב. רק אודיע כאן למישהו…’ – ‘גם אני!’ נבהל נחום לפלוט. – 'אז קחו נשק וקפצו.׳ – אמר ספי, והשנַיִם, בשמיכותיהם, רצו וחזרו וקפצו פנימה, נצטפפו עם עמיחי, וקובצ’יק הצית לעצמו סיגריה ריחנית, בלא להציע לאיש, ושילח רסן והפליגו קדימה מקפצים בתעלה ויוצאים לשדה. לא צריך להרחיק כדי שהבקתות האלה תתבלענה אל החשכה האטומה. פלא איך מוצא קובצ’נק דרכו בלא פנסים, לולא שהוא בן־פקועה. רק האפקים בהירים, ומלוא קמרוֹן השמים מגחיל ביְזוּר רשפי־אש גדולים. אתה נוטה צואר אליהם. מגָדלם הם נראים קרובים מאד, ואולי מקרבתם נראים גדולים. אשכולות־אשכולות, צירופי־צירופים. – ‘איך שרצנו פה היום!…’ – ממלמל גידי אל גבו של ספי. – ‘מה אתה אומר?’ – ‘כלום, איך שרצנו פה היום.’ – ‘אה, כן.’ – חריץ ואדי והג’יפ מהכר עליו, כסירה על גל. נשף אבק מאחור. זרימת כוח מתחת הרצפה. אוושה רכה של מכונה סכויה, מַפלט־הגאז מטרטר קלות. מתנדנדים ונמשכים הלאה. גידי לחוץ בין עמיחי לנחום. צפופים וכל אחד לנפשו. (אילו ידע זה, עמיחי, איך נאפתי עם לילָך שלו!…) שרטוטי גבעות מתקרבים. קלחי קוצים מתרעשים בדפנות וסורטים. חוצים פתע פלג אויר חם. המיית עצבות נרעדת רגע. בתוך כך קופצת ממול צללית מרובעת. כבר הבקתה הבודדה. הלא הכל סמוך כל־כך! דמות אפלה, אבודה במרובע שמיכה נחלצת, יוצאת ובאה. – ‘אהלן, אברמלה.’ – אומר ספי. – ‘מה נשמע.’ – משיב הלה ברכת־שלום. – ‘איך הסתדרתם?’ – ‘לא רע. – אומר הלה. – מתחפרים קשות.’ מצביע על כתף שלוחת־הרכס האפלה. מקשיבים לדממה והיא דמומה לגמרי. ‘יש חדש?’ – אומר אברמלה. – ‘העסק יתחיל כנראה עם שחר.’ – ‘כן?’ – בולע הלה, מתוך הוייתו הלילית הרחוקה. – ‘ידיעות שונות מאשרות זו את זו.’ – ‘אה – אומר הלה – שנספיק להתחפר.’ – ‘עמוק כמה שאפשר.’ – אמר גידי. – ‘גידי? – התכופף אליו הבחור – גם אתם כאן?’ – ‘עוד לא. עתודות לקרב.’ – ‘דרוש בשלום החברה.’ – אמר ספי. וקובצ’יק שילח רסן וירדו בצלע השלוחה למטה, עמוסי בדידוּת עד כאב, אל שדה דרדרים נמוכים שנתאַושו באופנים, והדיפו אבק יבשושי. מיד צצה חומה אפלה, ומתקמרת מעליהם. דמעות־רוח בעיניים. גם התרגשות־מה. מחפים בהתכרבלות־יתר על המיית־לב. זה כאן. השמיכה שקויה אבק. מרשרשים בנמוכים ובאים עד מרגלות גבעת המשלט. משהו כהה זז, מישהו בא.

יורדים ומתנערים מאבק. מי הוא זה? – ‘אהלן, קובי, מה נשמע?’ – 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל.׳ – אמר קובי ברכת־שלום. ושני נעריו מציצים מאחורי כתפיו, טעונים איש־איש תיבתו ממקום שנפרקו מן הקרון, שהיה מחריש וגדול וניצב מן הצד, ומזכיר משהו לא זכור מה. – ‘רק אתם השלושה? – שאל ספי. – תספיקו להניח?’ – ‘נספיק כמו שלושה.’ – אמר קובי. – ‘כמו שלושה עייפים.’ – תיקן זה שמעבר כתפו. – ‘כ־ן,’ – משך ספי ואמר, והגחין צלליתו הדלה, המלמדית, וכיתף אף הוא תיבה אחת, וכמוהו ראו וכן עשו גם נחום וגידי ועמיחי, עוטי שמיכות כטליתות, אפילו קובצ’יק הנהג לא נותר לפניו אלא להרים תיבה ולשאתה על כרסו בשתי ידיים. – 'זה לא יתפוצץ פתאום? – ביעבע קובצ’יק, מתוך קוצר־נשימה של פרש שהוזקק ללכת ברגל. ומטפסים במעלה הגבעה בין הקוצים. אחרת לגמרי להיות בפנים, מאשר לחרוד מרחוק. כל מיני צעיפים של שטות נושרים, ומציאות רעננה ונבונה מתפקחת בך. מקשיבים לכל עֵבר, עברים זוממים אלה, אבל לא מצילים אלא ציקצוקי צרצרים מנדנדים, מטרטרים ומתערסלים עלה ורדת. מצחי סלעים צפים מחוירים. מהמורות ממעידות פה ושם. עולים בשורה מתנשפת. צללית הבקתה הראשונה, הבקתה שלאחריה. – ‘מי שם?’ – נחרד מישהו. – ‘שב בשקט.’ – אמרו לו ברכת־שלום. הרגשה שאתה זר חודר לתחום. – 'אח – התפעל הלה – אורחים, אורחים! – ונחלץ קצת משממונו. – הבאתם איזה דבר טוב? – אבל פסחו על פניו ובאו אצל אותה בקתה מוארכת, שנראתה עתה מוארכת יותר, כותל משחיר ונמשך אין־קץ, וגם הוא כמו הכל עומד בשייכות אחרת, זר ומתנכר, קצת, אולי, כאשת־חיק שנישאה לאחר. ‘לא כל־כך כבד,’ נובח קובצ’יק שיעול של צחוק, כשהגיע בלאט את התיבה ארצה, וניער ממושכות כף בכף. יוצאים להקיף את הבקתה, עיקוף כה ידוע, שכבר עשית בהליכה, בריצה ובקפיצת נכווים, וגם שחוי ונושא בידיך, ובאים אל מול האופק הנפתח בשאגת כוכבים בשלים וקרובים. מיד נישאת רינה ישנה וידועה של פציחות מעדרים בטרשים. – ‘חפרו חפרו, חבובים!’ – אומר להם נחום בגיחוך. – ‘מי זה?’ – נזדקף אחד מן השוחה. – ‘חפור, חביבי, אַל תתבייש. כמה שתחפור יותר – תברך מחר את אלוהים יותר.’ – ‘מי זה הרבי שם?’ – שאלו שונים מן השוחות. – ‘אחד.’ – אמר להם נחום, כשסב ומצא את שוחתו, וניצב עליה לאמור דברו: ‘פה רבצתי כל היום. פה נפגע היום חבר שלי. חטף כהוגן כשקפץ פתאום, השד יודע למה, והוציא חוטם החוצה.’ – ‘באמת?’ – ‘עובדה.’ – ‘מה קרה לו?’ – ‘מנתחים אותו הלילה. נראה מה. חפרו חפרו. כי לשכב מכוּוץ כמו עוּבּר – לא תענוג בגיל שלכם. וכיסוי־ראש עשו לכם – כמה שאפשר עבה יותר. שטריימל עשו לכם. עפר ואבנים. ימח־שמם הפגזים – ולא תרמו אותם!’ – ‘בוא, סַפּר איך זה היה? – יוצאים כל הראשים והפציחה נשבתת. ומישהו, כנראה האיש שלהם, נזעק ובא בריצה לראות מה הדבר, על מה שבת אַת, נדם מכוש, וספי התערב ומשך את נחום, ושאל ליצחקלה ונודע כי הוא ב’קדמי’, ונעתקו משם וזזו, לא לפני שהספיק נחום לקרוא: ‘ותעלות־קשר, תעלות־קשר עמוקות חפרו – כמה שאפשר, אַל תחוסו על כלום!’ ולאורך הבקתה ויצאו מעבר לה, אצל בקתת־האבן חבושת־הכיפה (הכל כאשר לכל – כאן). – ‘פחד לזכור איך היה כאן.’ – אמר נחום ונגרר אחריהם. נזהרים במהמורות־פתע, ובשיח קוצני פלוני, יצאו וירדו על־פי קיעורו של מדרון. מלוא הריאות אויר־לילה. השור עולה ומגיח בתוך אוֹבך מזרח. ושביל־החלב שׂרוּע פרוּשׂ שָׁבלוֹ, ועל שפתו משני צדדיו, כציוני־דרך מסוידים, כוכבים גדולים לוהטים. נביחות כלב. ציקצוק צרצרים. פתאום מעֵבר לגבעות נבזק זיקוק, מצהיב צוֹהב־תוגות ושוקע לאטוֹ, בהפציעו כמה זיקים בודדים, כנוצות נושרות, וכבה. אם תחריש ותכבוש נשימה אולי תשמע כעבור־מה את הנפץ. לעזאזל הנפץ. גדר־האבנים משמאל. משהו מתרחש שם. פנס. הו, הלא זו חניית הזחלים של עַלי, וכאן הם רובצים־חונים סביב פנס, וסועדים כנראה סעודת־חצות, ממתינים לפקודת הנסיגה לבסיסם. אחרים היו מתעסקים לאור פנס אחר אצל זחל אחד, מפשפשים במפתחות ובמברגים בתוך אותו טרפז הפוך של השלשלת הכורכת יחד את שלושת גלגלי המרכּוֹב למטה, ואת השנים הגדולים מצדדים; ומדי פעם מגביהים את הפנס להיטיב ראות, ומגיהים כך פרצופים משוּפמים וידיים רפושות. ואיזה ברק־מתכת עמום שניצל פעם כפעם מתוך שכבת אבק, מחוירה, שמנונית. – ‘́פסט!’ – שירקק להם נחום, מוקסם, שריקת ידידות. והם הגביהו עיניהם ופנס בבהלה. – ‘מי זה?’ – 'איך המָרגש? גיחך אליהם נחום ברכת־שלום, אבל אחד מהם ענה ואמר לו בקיצור ובערבית המדוברת דבר הנוגע לאחותו של נחום, אם אחות לו, ולחייה האישיים, שגרם להם לצחוק מעוּבה, ולנחום להזדרז ולהדביק שני קודמיו ברטינה, עד כי כמעט ניגף בפישוט ידיים ורגליים על סלע לא־צפוי.

קולו של אלחוטאי דובר משחיוֹ, מַנחה דרך. אוירת מעשים מתפתחים נותנת קול. מבית לבקתה הקדמית היתה מדורה קטנה מרקידה צללים גדולים. מישהו התלבט בין הג’ריקנים. אחדים התעסקו בדבר לאור פנס. – ‘אהלן,’ אמר ספי. והכל נפנו אליו. – ׳אה – אמר אז ברכת־שלום אחד שקם לקראתו – ספי? בוא תשב כאן ותסַפר חדשות. מי עוד אתך – היכנסו ושבו.' ולא עוד אלא שקבלת־ פנים חמה זו נתלווּ לה מיד קופסות תה רותח, מן הסיר שעל המדורה, וחפיסות מַציוֹת לכרסום. והקופסה הרותחת, על אף ריח עשן וגללי־צאן – אין כמוה יפה, אף כי בקושי תילפת מחום, כפַנַג מחלים רקוח ומבוּשׂם. בחור גבוה יצחקלה, רחב־כתפיים, ופניו כמה שהאור מאיר, שקטים, קצת מחוטטים, או שספיח זקן הוא, ובלורית שחורה מַשבּילה מלענים זוקרים מעל מצחו מגבוה, ומתגדשת מעל האזניים. – ‘את יודקה אתם מכירים?’ – אומר יצחקלה ומַחוה על בחור שקפיץ־שׂיער מחודד יוצא מעל מצחו כמין יתד קונאית, או ככָרת חבל, עבות ומפותל, באשר יפנה יוּנף אותו זֶקֶר ויצביע, יקדים ויביט שמה. – ‘מפקד כיתה שתים’ – הסביר יצחקלה, והלה הניד קפיצו לשלום. – ‘מה חדש, ספי?’ – ‘הסתדרתם יפה. – אמר ספי בעין בוחנת. – ואיך הכל?’ – ‘חופרים. חופרים וחופרים. סלעי ברזל.’ – השיב יצחקלה. ‘ארץ אשר מהרריה תחצוב ברזל. – חייך ספי. – והחבריה?’ – ‘מה השאלה. – אמר יצחקלה. – המחלקה שלנו הכי טובה בארץ. בחורים חבּוּבים.’ – קנאה בלבו של גידי. יפה לדבּר יפה באנשים, ולא לעולם להטיל בהם דופי. ספי טבל שפתיו ברותחין ושאב שירבה שלמה של נחת לא־מוחרשת. – ‘ומצב הרוח?’ – ‘ככה ככה. – אמר יצחקלה. – איזה סרחון תלוי באויר. צריך להוציא מן הלב את מוניטין ה"מזל הרע" שיצא למקום הזה. ביחוד לאחר שנמצאו הגויות. אבל אני סומך עליהם. בחורים מובחרים. ותיקי קרבות.’ – ‘כן, – אמר לו ספי, – אם לא אתם – מי?’ – ומשקפיו חייכו, ולקח לתוכו עוד שירבת תה. גידי מרכין ראשו ומצית לו סיגריה באוּד ויודקה של יצחקלה היה מטלטל בינתים את הקפיץ שעל מצחו, ואת ימינו כמַעצד בגרזן, ומסַפּר איך באמצע ההכנות למסיבת ראש־השנה, שהיתה אמורה להתקיים הערב, ממש בשעה זו, ברוב עסק ותכונה – נתבטלה באמצע: יוצאים. איך כל היום הזה, וכן גם אתמול, לא פסקו שמועות מהכּות כנף, והפץ חששות בלב. שמועות על משלט אחד שעובר מיד ליד בקרבות עקובים מדם, ואיך החבריה שלנו חוזרים ומושלכים ממנו פעם אחר פעם, וחוזרים ונאחזים בצפרניים ובשינים. – ‘וכשקראו אותנו פתאום – מסַפר יודקה – באמצע הסיור על גדות השְׁלָלה לחזור מיד – ידענו: המשלט הזה. סיפורים נוראים הלכו: על טנקים, על משוריינים יורקי־להבות. סיפרו על משוריין אחד שעבר ודרס כל מי שלא ברח. שנתפצחו בחורים על משמרתם. על פגזי־עשן שעשו חושך, כבר התחילו שואלים פה ושם אם הללו נרתעים משימוש בפצצות גאז ורעל. זה היה מצב הרוח.’ – ‘לכל סיפור היתה התחלה.’ – אמר נחום. – ‘והנסיעה – המשיך יודקה – בחושך. נכנסנו לואדי אחד, בלי התחלה ובלי סוף. ועד שיצאנו. היתה ההרגשה כמובלים לטבח. מצב־רוח שפוף ונדכא. אחר־כך נודע שהמשלט כבר בידינו. וכשבאנו והכל התחיל להשתפר – מצאו אז את ההוא מרוטש בחפירה כאן, מה שמו, זוזיק? – זוָעה – ואת ההוא, השחוט, למעלה, והראש עם הזקן תלוי לו בנס. לעזאזל, עד להקיא… פוּ! בואו לא נדבר על זה…’ – ‘חסרים עוד שלושה בחורים.’ – אמר עמיחי חרש. – ‘שלושה?’ – ‘ידוע מי?’ – ‘אולי נחטפו?’ – ‘משָל זאביק. אחד שמו שושני. האחרים לא זוכר. לאור היום יתגלו אַי־כאן. האלה לא חוטפים – הם שוחטים.’ – מישהו מנער במקל את הרמץ וזה פורח בניצוצות. – ‘לא היינו מוכרחים לברוח – אמר אז גידי – אילו היה לנו פיאט. או כל דבר חודר שריון. אבל פתאום היינו כנגדם. באו בחסות העשן. בדיוק אז בורחים החבריה של זאביק. בדיוק אז נפגעים בחורים, בדיוק אז נגמרים הרימונים, מאבדים את התנופה. הרגשת ניתוק וכיתור. ודי – – מזלנו שלא היינו רבּים ולא היו נפגעים רבים. רימונים ופיאט – זה הדבר. הכינו לכם ערימות רימונים. ושוחות עמוקות. ויזמה. לעזאזל. יותר יזמה. ותנועה. תנועה ואש חודרת. ולמַקש סינר של בטחון לפנים, ולא לברוח, ואין צורך לברוח – בידינו זה: רימונים ופיאטים! – אמר גידי בשטף – ולא מוכרחים לברוח.’ – ‘לא מוכרחים – אמר ספי – זה נכון.’ – 'ותיאום טוב עם התותחים והמרגמות שלנו,׳ הוסיף גידי שלא יישכח. – ‘מוכרחים – אמר נחום פתאום – להיאחז גם כשאתה מוכה – אמר כמי שהאיר לו האור – שאי־אפשר יהיה לקלף אותך מכאן. זה הכל. איך עושים את זה?’

– ‘כמה דברים בחזקת ודאי הם – אמר ספי כעת. – אחד: כוח קליטת המשלט הזה, על שתי כיפותיו, מוגבל. כמה אנשים לך?’ – ‘שתי כיתות מוגברות כאן ושתים למעלה. קרוב לחמישים.’ – אמר יצחקלה. – ‘רווי. – פסק ספי. – לא יותר. דבר שני: כוחות נוספים ורעננים אין תחת היד, כמעט שאין. – תיקן והפזיל אל גידי. – עוּבדה כמסמר תקוע.’ – פירושו להתחפר עמוק.' – פירושו גם – אין־יכולת לתמרן במרחב. שלישי: בנשק קל אין לנו מחסור. – 'הו, אמר יודקה, ארבע כיתות ושנים־עשר מקלעים! הוסף עוד שלושה פיאטים. עוד רובה נגד־טנקי. עוד שלוש מרגמות שני אינטש, עוד שני מקלעים בינוניים, אחד כאן ואחד־למעלה, איך זה? מחוץ לתותחים ולמרגמות שלושה שהתחפרו מאחור אצל הבקתה הבודדת. – ‘עושה רושם!’ – התפעל נחום. – ‘לעומת זאת – המשיך ספי – הנשק הכבד מועט ביחס וקל למדי. ובעיקר הנשק נגד השריון.’ – ‘זה הדבר.’ – אמר יצחקלה. – ‘זה. ואי־היכולת להפעיל יזמה שלנו בשטח. והנקודה הרביעית, והיא כמין מסקנה: איך בלי כוח־אדם ובלי כוח־אש מתאים – חייבים לתמרן ולאַגף את ההתקפה שלהם ויהי מה.׳ – ‘איך עושים את זה?’ – הכל קשובים ונתונים לדבר. וספי מיטיב את חוט משקפיו: ׳זאת השאלה. לשרוליק המג"ד יש רעיון. התותחנים בודקים. פטנט מוזר. להרכיב, איך־שהוא, תותח בן עשרים מילימטר על חצי־זחל, ולשלוח את זה לנגח בקרב!’ – ‘מה?!’ – 'ח־ח! – ‘מפלצת!’ – 'רק למראהו ינוסו השחורים! – ‘בשום ספר־לימוד לא למדו כך – לא יתקבל על דעתם!’

– ‘העיקר שיתקבל בבטנם!’ – 'רעיון! – ‘אמצאה!’ – 'לא יאומן! – צריך לנסות – אמר ספי – שמעו, אמר ספי, על־פי מושגים מקובלים בצבאות העולם – הנגב שלנו כולו גמור ומגומר מכבר. חסול ומחוסל מזמן. תארו לעצמכם: מוקפים סביב־סביב; מנותקים בפועל ובממש; בלי ציוד ותחמושת; בקושי משיגים מזון; מאות בחורים על מאות קילומטרים רבועים – בקצרה: פגר מת. גוסס ונושם בקושי. לולא ההפוגה היו כבר קוברים אותו. ואף־על־פי־כן, לגמרי לא ברור מי יבלה את מי. מי מאתנו יצחק אחרון. אצלם שלושים חיילים הם שלושים, רק שלושים. ואצלנו מחלקה בת שלושים, נלחמת, כמעט שבוע, כשכל התנאים לרעתם, כנגד גדוד משוריין, בלא שום יחס ומידה, ועדיין לא הוכרע המשחק ואנחנו יושבים כאן ודנים על השלב הבא – מי יאמין שחטיבה שלימה מכרסמת שיניה בנו – ו… כן. ואסור לשכוח שהקרב הזה הוא רק הקדמה, ונערך בשולי ההכנות למבצע הגדול שמכינים לימים הקרובים, להכרעה של ממש! – ‘הצרה היא – אמר יוּדקה – שאנחנו כשמַכּים בהם, רק קצת גירדנו בשומן: בתֶקן השלם והמלא שלהם; ואצלנו, גירוד קל – והעצמות נחשפות!’ – 'הצרה היא – אמר גם גידי – שהם נלחמים ביד ארוכה. בנשק רחב־טווח, במשוריינים, בהפגזות – ואנחנו ביד קצרה, ברימונים וברובים, בטווח מגע־יד! – ‘מצד שני – אמר ספי – אסור לשכוח את תמונת היערכוּתם: קו ארוך מאד על שפת הים, וקו ניצב לו עד ההרים. כמעט כל כוחם משוקע באדמה, בחפירות ובמוצבי־שדה – בלי עדפים לתמרן. ואם נצלח לרכז לשתים־שלוש נקודות מכריעות כוח וציוד– נוכל לקצץ ולנתק אותם לקטעים, כמו שמקצצים נחש, וכל חלק יתפתל בפני עצמו להציל את חלקו, וכל החיה הגדולה תתפרק, ויתחילו להתכווץ, ליצור מעוזי־כוח בסיסיים, לשמור על רציפותם, ואנחנו נהיה מדלגים סביבם כמו כלב נרגז – הכל נפתח ונסדק ומתפורר, מה אתם יודעים, בכל פעם כוח גדול שלנו על קטע קטן אחד שלהם – הדרכים תיפתחנה, אפשרויות תתגלינה, היזמה לידינו – ואנחנו עולים על עזה ועל באר־שבע!’ – ‘ח־ח!’ – אמרו פה ושם. – ‘חכה קצת!, – צחקו אחרים. – ‘לאט־לאט.’ – ׳נורא רוצה להאמין לך!’ – זעק נחום. התחייכה שעת־רצון. והלילה וכל אשר החשיך מעֵבר לפתח – נשכח.

מציתים סיגריות. מנשפים בהרווחה. – ‘ונחזור מבאר־שבע אל… איך אתם קוראים למקום הזה?’ – התעשת יצחקלה. – ‘צקלג! מה הבעיות?’ – אמר נחום. – ‘לא צקלג.’ – אמר פתאום אחד מתוך החושך, ואינו אלא ברזילי. (והיכן היית כל הזמן, או זה עתה נכנסת?) – ‘למה לא צקלג?’ – ‘כי צקלג איננה כאן.’ – ‘ומה כאן?’ – ‘גבעה מאתים ארבעים וארבע נקודה שתים.’ – ׳אה, נמשיך בצקלג. ואם כן? – אמר יצחקלה – הבאת ידיעות חדשות!' – ׳כן, – אמר ספי ומחה שפתיו. ידיעות שונות המאשרות זו את זו. מן המגדל של גת צפו היום תנועה מוגברת. שלושה אָמבּוּלנסים חזרו לפנות ערב ( – וזה מידיכם, גידי!), לעומת זה עברו ששה־עשר זחלים מזרחה (ששה־עשר! נבהל פלוני), וכן עברו כעשרה משוריינים לפנות ערב. שלוש פעמים הודיעו על שיירות של משאיות עמוסות חיילים וציוד, בליווּי נושאי־ברן, שמונה עד עשרה קרונות כל פעם. פירושו: העתקת־כוחות רצינית. לפי שעה לא חלו שינויים בגזע העיקרי: אשדוד – עזה; וכל התמורות הן בענף: מגדל – בית־גוברין. שפירושו: החטיבה המקומית מדללת קויה כדי להפריש כוחות שריון ואדם להפעלתם על צקלג (אם צקלג ואם בַּטיח) – לפי הערכתי פועל כאן גדוד־שריון, כשחיל־הרגלים שלו מונה בעיקרו מקומיים.' – הרצאה קצרה וענינית, עד כי אין ליצחקלה עתה אלא לסַכּם: ‘המשלט בידינו והקרב עוד לפנינו.’ – ‘בדיוק.’ – אמר ספי. ושתקו לשקול את כובד הדברים. – ‘הטקטיקה שלהם – אמר ספי באותה חלקת־לשון מצוינה שלו – מסתמכת על אש מסייעת מכריעה, אחריה גיחת שריון עד לטווח אש קלה וניצול ההצלחה על־ידי המקומיים (העשן לא נוצל להתקפת הרגלים – אלא היה מסתור לשריון בהתקרבותו, עשן טקטי הגנתי, בעצם). המרגמות מסופחות לרגלים. ומופעלות מן המקום. הקו האָפייני: פיקוד נמוך הססני, ופיקוד גבוה – מרחוק מרחוק! – תוקפני ומתרברב. הצד השווה: בוז למקומיים המתנדבים, והסמכות על עצמת השריון וההפגזה בעיקר.’ – ('מניין לך כל זה? – צייץ נחום בהתפעלות. – ׳הו, – אמר ספי מסתורית – זה המקצוע. ידיעות שונות המאשרות זו את זו.׳ – ומשקפיו חייכו). – ‘כלומר – סיים ספי – הפגזה, גיחת השריון, והסתערות משולבת.’ – ויצחקלה הבין: ‘שני שלבים להסתתר באדמה – אמר יצחקלה – ובשלישי לצאת ולהילחם.’ – ‘ובכל הכוח של “היד הקצרה” והרוח הציונית הגדולה!’ – חייך ספי. אבל יצחקלה לא חייך. – ‘החבריה מתחפרים בכל כוחם. – אמר יצחקלה. – הבאנו כלי־עבודה טובים. מכושים ומעדרים ואתים.’ – ‘סוף־סוף’ – אמר גידי. אבן כבדה על לבו. אפשר עייפות, אפשר מצפוּן מיסר. מעבֵר לפתח – חושך אטום. – ‘נדמה לי שכמעט וגמרנו.׳ – אמר ספי. – ‘מה זה היה?…’ – קפץ פתאום ברזילי. צליף ברור של יריה. יודקה חטף את ה’טומי’ ופרץ החוצה. עוד אחת, ברורה ומפורשת, חלפה בצפצוף. ואחר־כך, בדממה הכבושה, וקשה לדעת אם בתום־לב או שמא בלגלוג – באו המון שריקות צרצרים מבחוץ, בחשיבות מתנפחת כזו, שחוט־ההקשבה המתוח נתרפה מיד, צליפות? בלילה? – ‘כמו בלילה הראשון, כשבאנו.’ – אמר גידי. – ‘בבוקר, עם שחר – אמר ספי – יתחיל, כנראה. נצלו כל רגע להכנות.’ – ‘ושיכינו שם את האיגוף המדובר, לבלבל להם את שני השלבים הראשונים.’ – אמר יצחקלה וקם. והכל קמו. מטים אוזן לקשוב. אין עוד. – ‘אה, כלום, צליפות. – אמר גידי. – להגיד: אנחנו כאן.’ – ‘כן.’ – אמר יצחקלה. – ‘פתאום חוטף אדם כדור מן הרוח. בלי לדעת מי, בלי לדעת מה.’ – אמר גידי. – ‘כך היה עם ג’ימי. – אמר ספי במשכו סוודר על דמותו הצנומה, מקפיד שלא לסחוף את המשקפים. – מסכן ג’ימי. אי־אפשר היה להאמין.’ – ‘ככה זה.’ – אמר יצחקלה. – 'ככה זה.׳ אמר ספי. מתעטפים בשמיכות ליציאה. – ‘אתם ממַקשים הלילה? – נזכר ספי. – תן לקובי אנשים שיספיקו לבצע את השלוחה הזאת, בעיקר השלוחה הזאת.’ – יודקה חזר. – ‘כלום, צליפות. – אמר. – אחד עבר עם פנס גלוי, וצלפו. מאנשי הזחלים. הם מתכוננים לזוז.’ – ‘זה כלום.’ – אמר להם נחום. – ‘צליפות זה כלום. כשיתחילו הפגזים… העמיקו את השוחות ושכבו בשקט. לא להתרוצץ. לא לקפוץ פתאום. כמו חיים – חבר שלי – פתאום קפץ. ברור שחטף. נורא דואג לו.’ – ‘טוב. – אמר ספי דברי־פרידה. – תודה על התה ועל הכנסת־האורחים.’ – ואסור להגיד דבר נוסף, ולא לעשות כל דבר שיכול להיראות כהשתתפות, כעידוד, כאילו חיזק מישהו את מישהו, שום אמירה יוצאת מגדר השכיח, פרידה פשוטה וכרגיל, שום דיבור מפוצץ כאילו מישהו הולך לו ומישהו נשאר לו ומי יודע מה, או אם נתראה עוד, ואם לא נפרדנו עדי־עד, וכן שלא ירגיש גם המזל, המשוטט בסמוי, ועיניו פקוחות, בשום תכונה לא מצויה, שתעורר אותו להביט דווקא, – 'ולהת" – מסיים ספי ואומר. – 'להת," – משיב יצחקלה מרום קומתו, וטוב להיוָכח כי כתפיו רחבות וחיוכו שוקט, וחסל. אין עוד מקום מעתה גם למלה נוספת. גמרנו. יוצאים בשתיקה אל החושך.

אויר־לילה דגדוגי. האַלחוטאי נם אצל מכשירו. מעֵבר לגדר התחילו חורקים מנועים ברעש. (כל העולם יידע שנסעו. מה החכמה? לו יצאו אחד־אחד וברווחי־זמן גדולים! – אבל תמיד סכנת קלקול מרחפת וצורך להיגרר…) ריח מתקתק של שומר. נצנוצי מצחות סלעים רטובי־טל. נזכרים פתאום, משום־מה, בצחוק חם, צחוק־חזה גרוי, ואפילו קצת נוטה לצויחה, של אשה צוחקת בלילה, כשזו חשה איך מתחנפים ומתלקקים אליה. רעד שהוא מתפרכס בעורקים, ועובר בלא־חמדה. ‘ישבתם כבר פעם בהפגזה בריאה?’ – שואל נחום את יודקה ההולך עמם לשלחם, עד הכיפה הערפית. – ‘הו, מה. במָלכיה, ביום ההשתזפות בשמש, ובבקעה־אל־ע’רבּיה, וגם בלטרוּן, ביום ה"קרומבל" המהולל…’ – 'אה.׳ – אמר נחום. ריח לילה. לילה עמוק וחשך. כוכבים מעוררי־תיאבון. אהה, נפשי יוצאת, יוצאת נפשי. הבקתות. בקרבי־קרביך – פחד, מצומק עצבות וגעגועים, עד הגרון, ושוב פחד. וגם הרגשת ריקות. עמיחי וברזילי נשארים. יודקה הולך לחפש את קובי. אין שום ברכת־שלום נוספת. כאילו הכל נמשך ומובן מאליו, הנוסעים כאילו כבר נסעו, והנשארים – נשארו. קובצ’יק בא לקראתם והם הולכים ונבלעים מהר בלילה. מחפים על המיית־לב. אבן התנגפה והשתתקה מהר. לילה גדול ושחור לבדו. עתה התחיל זחל אחד יורד, ומישהו היה מנחה אותו לפניו בקול גדול, לבל ייזקק לפנסיו, אלא ברדתו מתחת קו הרכס, לעמק. קולות דברים מתפוצצים שם בחשכה, בנות־קול של צחוק פה ושם, והדים נמוגים. הלב נכמר משום־מה, תיכף תבכה. אחר־כך נראתה השיירה כולה למטה, בעמק, והעלתה אורים קטנים, והפליגו, תוך קריאות מודגשות אחדות, עד מעבר כיפוף הגבעה ונעלמו, אף כי רעשיהם עוד נתהודדו קצת אחר־כך. ‘ככה’ – אמר ברזילי. שאין לו משמע אחר אלא: הה, מי יתנני עתה מחר בערב. אלוהים אדירים. מקשיבים. נסוגים פסיעה ומשעינים גב בכותל. חבל לפרוש מזה, ולהפסיד משהו, או להינתק ממשהו, או להיות בתחילת משהו, שמכאן ולהבא, דבר שאפשר למוּשו בידים. שעה רחוקה. אין מלה להגיד. לילָך שלי, אני אוהב אותך. גם אַת? מעגלים־מעגלים. צליפת־פתאום. חידודין. את מי הם מחפשים? מקשיבים סביב־סביב. אבל חלפה. פורקים נשימה. הגוף לאֶה כולו. נושמים את הלילה, את עומקו. התרגשות מתחלחלת. העור סומר לקראתה. ריטוטים בגב. ‘לילה רוה מוצארט…’ – נושם עמיחי לאמור. – ‘מוצארט?’ – תמה ברזילי ומנסה לראות מחדש את הדברים, על מה פסח ולא מצא. מתחתית עומק חשכת מעגל האופק, ופרפורי נמוכי הכוכבים, בטרם יטבעו ביוֵן האוֹבך השוקע, ועד מרומי ההתלקחות הנפעמת, המישירה מבט לח, הגבה למעלה והיישר אליך, מעברי שביל־החלב הזורח במבטי אהבה, דומע ערגה, ושירת הצפרדעים וסירוגי נביחות הכלבים ופציחות המעדרים, והימוג אל המיית המרחבים הגדולים. עמיחי המיך קולו ודיקקוֹ, מזמזם בינו לבין עצמו מלים שצלצולם לועז. – ‘מה זה?’ – אמר אליו ברזילי. – 'קְרוּבּינוֹ, במערכה השניה, בטרם ייכנס הרוזן נאפד כעס, ובטרם ילבישוהו בגדי־אשה, ובטרם יקפוץ מן החלון אל שיחי הורדים שלמטה – שר לרוזנת ולסוּזאנה שיר קטן על האהבה, מתחיל בערך: “מהו זה הרגש העושה אותי כה עצב…” וממשיך: “למה אני לוהט, למה אני קופא, חסר־מנוחה, נרעד אין־שלווה… ככה: –––”… בשפל־קול, בהתרוננות על גדותיה, עד כמה שניתן בדומית הלילה, בצל הבקתה, בלי להזקיף כל אזניים חרדות. – ‘כן.’ – לחש ברזילי. – ‘נפלא!’ – התמוגג והאריך עמיחי. – ‘שרה את זה הסופּרנוֹ, בתפקיד הנער, וברוחב־לב, ובחום נרגש, כמו רוח על גחלים. והליווי מעורר ומזרז, ומקשט ומעטר, אה, אילו שמעת… נגמרת לי הנשימה…’, וחייך. וחזר ושר בקול מובלג מאד ממה ששר קודם, עד ששוב אבד קולו מקוצר נשימה או מאיבוד המשך השירה. ושוב התנשם והחריש עת מרובה, או כאילו הוא עצמו צלל ואבד אַי־בזה. ופתאום כאילו קרה דבר. ברזילי נזדקף, סמרמר. פתאום משתכחת העמידה הזאת שכאן, שתיקותה, צמצומה, פתאום והנה אתה קשוב באופן אחר לגמרי. מסך חוצץ צונח. מסך אחרון. ומתגלים פני העולם כפי שהם. מושגת פתאום במוחש גדלות אין־חופים. רום ועומק. פכפוך חי, מרחקי דממות רוחפים על־פני הארץ, מעל כל מיני מלמולי־קולות קטנים ובטלים הטפוּלים בשוליו, ניד־ניע עלה ורדת, של נשימות מצולה, עמוקה אין־חקר, ורחבה אין־חוף, שחלקת פניה למעלה אינה מסתירה, בכל שלוותה הקלה, הכלת עָצמה כבירה איך־שיעור, שכל כוחך והשגתך ורצונך אין בהם כדי להקיף גם מקצת מיכלתה, הנינוחה, השלֵוָה, ומתגלה, כביכול, איזה קו, החולף ועובר, אחר ובלא שינוי, בתוך כל השינויים והתמורות, קו מיוחד של טעם־אמת, הגיון חיוב, עצם עצמו של רעיון ברור ומרכזי, בלב כל הדברים המרובים, עד כדי שמבחינים בו כמעט בממש, ומבדילים כמין קול אחד, או תנועה רצה שהיא, נטויה מקצה אל קצה, כוללת אותך את עצמך, את כל מה שסביב, שאינו אלא תוֹאם עם מהות היותך הנכונה, ותנודה אחת לך ולכל ההכל, בכל מה שסביב, ברחש הלילה ובדממתו, במשק הצרצרים, אם צרצרים עוד המה, כולם פעמונים על חוט אחד, אפילו פציחות המעדרים המלווֹת כפעם בפעם הפטרות ריגוני דברים וחרפות, אחוָה גדולה כזאת של כל פרטי היקום, כל נפרד משוּיך, כלול בתוך תוככי, מוּכל בתוך ההמיה הממלאה, – אזניך צוללות לשמעה, – הו, נישוּב של טהרה, הרגשה כטבילה במים זכים, הרגשה של פשטות בלא שום סיבוך או עיקום, הרגשה של תינוקוֹ של עולם, של היות באופן הנכון והמחויב, ענווה והכרת־ערך, ובמרכז הדברים הנכונים ורבי־הערך, הכל הומה בך, הומה פה, מכל עבר (ואולי לנשול נעלים, לכרוע ברך?) – הרגשה של תאוּם, חבוק בתוך החיים כפי שהם, בתוך הדבר השלם, אשר הוא־הוא הדבר, בגדולתו איך־סוף – ומפויס לך, עם שגחלים בך, ומדובר אליך עם שאילֵם־לך, כולו אליך, קשוב לקטנותך, פתוח כל־כולו, על־יד, על־יד…

אחר־כך באים צעדים, וקובי וחבורה שלמה בעקביו חוזרים מעומק הלילה, הולכים שותקים, לקחת טַעַן נוסף, כנראה, של מוקשים ולחזור עוד פעם אל הים השותק, ומעייפות, או מעומס לילה, מתנגפים צעדיהם לפעמים באבן, ונשימה מואֵצת מתגנחת רגע, ועוברים. מרחוק פתאום זיקוק מתרומם, אור מת, צוהב שעוָה חיורת, וגוֹוע בפקיעה. – ‘אני לוקח לי שמיכה ושוכב קצת.’ – אומר עמיחי. – ‘תיכף גם אני.’ – לוחש ברזילי, ועוצם עיניו, לא להיות ניתק, לא להיות ניסח מן המגע. הו, לצאת פעם, ברגע נקרָה אחד, מתוך עצמך זה, כצאת תולעת מתוך נשל עורה, להותיר ריק את הישן, את הנוקשה, את האָשוּן, את מופסד הגמישות, את החבול והחבוט, לצאת מתוך הנצפּד ולנסות להתחיל מחדש, ממערומים אין־כסות, רך יותר ונוח יותר. מבין יותר, צייתן יותר, ומוכן ליותר ויותר… לא מעז לפקוח עיניים. לא לנשום עמוק. בנשימת צמח. דרך כל פורות העור. וחרש כמו צמח. ועניו מאד וצנוע. אחד מכל פרטי הלילה. משלים מתוך הקשבה. ניתנו חיים לקטני־ארץ. לצנועי־דרך. למתמידים בשקטם. למתכופפים ושחים. לקרובים־קרובים לאדמה. לנלחצים אליה, נמוכים עד כך, עד יעבור־יעבור הכל מעליך וניצלת… צעדים באים. קובי חוזר ועובר. על כתפו תיבה ובידיו הוא נושא דברים. – ‘עוד הרבה לפניכם, קובי?’ – ‘ברוך השם.’ – עונה הלה, בהיר־השׂיער. – ‘ואינך עייף?’ – ‘לא יודע. כשאגמור אהיה עייף, כמדומה.’ – בחיוך. בנשימות עמוקות של הליכה. ואחריו החבורה שלו, שבעה או שמונה כַתָּפים בשתיקת הלילה. – ‘הי, – קרא אחריו ברזילי פתע, – שאצא אתכם? צריכים עוזר?’ – ‘מתחשק לך?’ – ‘אני בא!’ – אמר ברזילי ודילג. – תן לי מידיך.' – אמר ונטל מעדר ותיבה לא־קלה ולא נוחה לנשיאה, ומרשרשת. – ׳היזהר בה. היא קצת קפריזית…' – ‘פצצים? – ‘רעם וברק למלחמה…’ – אולי נחפזתי קצת ולא היה צריך. הו, לא. אַל תמנע עצמך מלכת. ככל שלא תסרב ללכת – תינצל. מזלך שלך – כשתציית. עוברים את השוחות. החופרים מפסיקים רגע לראות מי ומה. ריח חרסית לחה. – ‘שלא תחלמו חלום רע כשנחזור!’ – אומרים להם. – ‘דרשו בשלום הצלף.’ – אומרים הם. מיד הכל מאחור. מפליגים אל לב המצולה השותקת. אבנים. צפרני־דרדרים טופרות. פקעת צרצורים באושה מעובה. אבק קל. דק מאד. ריחופי. סידני. קובי צועד לבטח. משיט רגליו הארוכות וכאילו בטפיפה. לא קר. נעצרים, מתכופפים להקשיב. הדממה הגדולה מרצרצת. עשבים יבשים, מאובקים. פציחות המעדרים שלמעלה, פוששות במרחב. זכר הרגשה גדולה, מיוחדת, חגיגית. חדוָה שאין לה מוצא. צורך לעשות, לפעול, לבצע, להיות. קמים וממשיכים. – ‘ויגידו לדויד לאמור – לוחש פתאום ברזילי אל קובי בלא קול – הנה פלשתים נלחמים בקעילָה – ' – ‘מה?’ – מסב אליו קובי פניו לשמוע. – ‘והמה שוסים את הגרנות. וישאל דויד באדוני לאמור: האלך והכיתי בפלשתים האלה?’ – ‘כן?’ – ‘ויאמר ה’ אל דויד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילָה.’ – ‘אמן.’. – אמר קובי וממשיכים ללכת. צליפה חולפת מעל הראש. קופאים לכרוע. מקשיבים באימוץ. אין עוד. אסור גם להתלחש. ממשיכים חרש. רווח בין איש לרעהו. שדה־קוצים גבוה, קורטמים כנראה. מטפסים בצלע השלוחה, ואחר־כך נפתח פתאום אופק מזרח, ומדרום, הגבה, חתוך צלליות בקתות ה’ערפי’ בשמים. שביל־החלב הגוזר מצפון־מזרח. הגענו. מתחילים מיד לעבוד. הך במעדר וטמון. בלא הרבה חישובים, שיטה או תכנית. – ‘פשוט – לוחש קובי אל החבורה בטרם מתפלגים – ככה: מן השרוול אל האדמה. ופה ושם סתם תלוליות חפרפרת להטעיה. "אַל תטרחו לכסות היטב. ורק היזהרו במוקשי־הנעל כשאתם חוזרים!’ – ונפלגים ויוצאים. השדה כולו מרחיש מיד גחינה ושתילה. שיעולי־מעדר קצרים. את מוקשי־הנעל, בשוּליִם, מטמינים קובי ונעריו לבדם. מגישים להם והם שותלים. מתפרשת עליצות לא־מוסברת. אולי מתוך אחוַת המגע, אולי מתוך העשיה הרצה לבטח. אולי בגלל היותכם בלב הסכנה, וקל וחשאי. קל וחשאי ופתוח על־פני הארץ. מאות מטרים מקו האויב. אם קו הוא. בארץ ההפקר. שדה־הקרבות עם בוקר אור. (הו, הלואי ותיתקעו לכאן – הלואי ואלה יתפקעו בנאמנות!) בעוד ארבע שעות (בעצם לא מרגישים שעוסקים בזריעת מוות. רק בעבודה שהיא, שצריך להספיקה). קובי מגבב אבנים פה ושם – סימן לפעם הבאה (הו, שייזהר לו!). עובדים בשתיקה. יודעים בדיוק מה ניטל ומה דרוש בלי הגד דבר. והרגשת רעוּת עמוקה. אמיתית. הרגשת־יחדיו יסודית. כרוכים בהוייה המיוחדת של ההפלגה לעומק. חוטים שהם נטוים, נרקמים (יתפקעו כשנחזור ונעלה למעלה – אף כי לא מן ההכרח). מלה אחת, לא נתפשת, קרובה מאד להיתפש, הרגשה מתחתיות אומרת כך, משתוררת לה בלחש. משתוררת, ממלאה אותך עדנה, טוב־לב, ונכונות ליתן הכל, נפשך תחת צפורן כל אחד מרעיך. באמונה! – ‘כעת – לוחש קובי – עברו וגבבו פה ושם תלים. חטטו קצת. מכה אחת פה ואחת פה.’ – כל תלולית תרתיע, אולי, את מישהו, ומישהו יראה את הנרתע ויירתע, ומישהו יעקוף לכאן או לכאן, ואז יילכד. מוקש־אמת אחד – וכל תילול בעפר עוצר. אין צורך להסביר כל־כך – מבינים מיד. הלא רעים כאן כולנו. גם אם איני מכיר אלא את קובי. ואת שני נעריו. לא זוכר מה שמם. סיימנו וחוזרים. הגב לח מזיעה. (רק מזיעה?) רשרושי קוצים. (רק קוצים?) המיית עולם. תחושה יינית של הבנה יסודית. מתכווץ בך קפיץ. כולך קשוב וזהיר ונכון. לציית. להתמזג. להיספג אל. עייפות נוחה ברגליים. לא בקשב. רוח לילה. קדושת התהוות. ניצני כל הדברים שיהיו – נובטים. צלילוּת עד שקיפות. זכות. הכל גלוי. הולכים ועולים בגבעה. טעם החיים הפשוט. האמיץ. פתאום נשמט ברזילי מחוט השורה. נבהלים לדעת מה. רוכן ארצה, ממשש דבר, מבעט בחשכה. מיד חוזר אל התמהים ובידו מקל. 'חָצב – הוא צוהל בהתנשמות. בתוך כדי היפתחוּתוֹ לפרוח. 'כאילו הסביר נצחון עצום. צינה שוקטה. עייפות גדושה. ממשיכים לעלות. מטה חָצב נָם פנינים.

הבקתות. השוחות. – ‘מי שם?’ – עובדים. לא נרדמו כאן. שוקדים להספיק. – ‘קשה לחפור בנָארי, מה?’ – משתופף ברזילי אצל אחר בשוחתו ובידו מַטה החָצב. – ‘במה?’ – מזעיף הבחוּרוֹן למטה. – ‘בנארי. הסלע הזה. הקרום הסלעי שמעל שכבת סלעי־הגיר.’ – ‘נארי, שמארי – אמר הבחור – ימח שמו.’ – וברזילי נוטל את החצב שלו ופורש מעליו לבוא אל בין הבקתות. כל־כך הרבה מה לומר, ולברר. אינם? הלכו לעמוס טַעַן חדש. עוד כוחם במתניהם? פה, על־יד הקיר, עד שיחזרו. עייפות. וכמתוך שכרון. לעצום עיניים. ומחר בבוקר. הכל יחד. אחר־־כך. קצת־קצת. וראשו נרכּן־שמט אל החצב שבידו. וכשיוצאת שעה קלה, וקובי וסיעתו חוזרים בצעדה, במחרוזת צעדה, מגחכים בעברם אל מַפָּלְתוֹ, כבוש אל בין ברכיו ומנשנף רחימאי. – ‘אחד – אפס.’ – מחייך קלות יודלה אל קובי. עוברים את הבקתות, ומאצל השוחות: ‘שוב יוצאים? עד מתי?’ – אחד מן השוחה. שעל זה קובי: ‘עד אם שׁאוּ ערים מאַין יושב והאדמה תישאֶה שממה.’ – תנוחו קצת! – ‘מחר!’ – הדרדרים הנמוכים. ריח קש רטוב־טל. אבנים מתנגפות. בקעתו של עולם. לא אוכל להמשיך הרבה בלי לישון. חמישה לילות? קהות באברים וכהה כפליים החושך לעיניים הצרובות. כשנחזור. שינה אחת ורצופה ולו גם שמים וארץ ייהפכו. ואחר־כך יבהיר בי. ריח שחר הולך בעולם. הכוכבים נטו, ומתקינים עצמם לרון יחד, לקראת בוקר. געגועי קיץ חולף. מי יודע מה, ואיפה יהיה. והיורה. עלינו? או על תלוליות קברינו? פעם אחרונה – יותר לא נספיק הלילה. התרגעוּת שבטרם רדת הטל. עוד כעת. ולא להיות עייף. אחר־כך תהיה שינה אחת ושלמה. בלי חלומות ובלי הרהורים. בלוּע בעבודה – או ישן כאבן. ולא להישאר פנוי. הרוּג עייפות, אפּיים ארצה. ובינתים טוּבוֹ של בוקר ועומק יפיוֹ. קשר של קשב סביב. מחלקים את החומר, מבריגים פצצים, מסובבים. בחפזון. תקועה בגרון הקרובה היתירה. אבל פתוכה בעייפות. גם בתומת פתיחוּת המרחבים, ובטריוּת קודם־שחר. כוכבים שלמעלה רואים אולי כבר את השמש העולה מזה, ואת הלילה הנאסף מזה. ובין זה לזה – הכל. קו יורד עד המדרון. כמעט חסוּיים כעת. ונצטרך להקיף ולפסוח. קו טומן שחת. ונסה ליפול וללחוץ על אחד מאלה… כף בכף לנער פתותים. כך מנוערים מאחיזה רופסה זו שלנו עלי אדמות. לולא, כמובן, רועה־עולם, הרועה הנאמן, מן הצד, במקלו שבידו הישן והטוב, משגיח בנו, ויקום להציל ולהושיע כשתכלה הרעה – לא יטוש שִׂיָתוֹ ולא יעזוב. מי שנידון – יכוֹן. והנידון לחיים – יחיה. עד בוא מועד. גמרנו. אַל תזלזל בחיים. עמוק האויר וזך. התרמיל ריק. ופנה דודי ולך. יוּדלה: ‘גמרנו?’ – ‘בינתים’, ובחיוך. מתגרד להצית סיגריה, דווקא כאן להכעיס. למרוט לסכנה בזנבה, לראות אם תנבח. ובנחת לחזור מן השדה. ובצעדים רחבים. בכתפיים פרוקות. כמעט ארבע. בעוד שעה יתחיל להחויר. ואילו כל הרע נמוג. מי יאמין שהיו איזה מזימות, כאילו צפונות להרע. רק נשימות־שלום בכל. רק רוחב־לב שוקט. תום מבט רוחץ בטל. קרירות טריה, כפרי מן העץ. וחוזרים מן העבודה. קוצים מרשרשים. שדות נמים. ואילו היה יורד לקראתי מישהו שיודע יותר ממני, והיה אומר לי, הנח הכל ובוא נלך… אני יוצא לקראתו, והוא יצא ובא לקראתי. כאן היינו נפגשים. והוא מגלה את אזני. שאדע גם אני. כולי קשב אליו. לו רק רמז. אות, קוצו של יוד. בשרי סמרמר למחשבה. אמוֹר לי, אמוֹר, אמוֹר מה אתה יודע. אני הובישה חכמתי, נסתבכתי. גם שירתי. הצבע לפני. הראה כי שמה עוד יש, עוד אפשר. מה לא עשיתי טוב בימי? מה עוד טוב צריך לעשות? ריח הטל. צלצל פעמונים. ריטוטי הדים. זליפת געגועים עד צריבה. עבדתי כפי כוחי. ניסיתי לשיר. שירי הכיס המכופתר. בכל ההכנעה: ובכן מה? מה עלי? מה לא? מה כן? ולמה בחור צעיר ובריא, בן משק יפה ובריא, והא לך פתאום בּיירוֹן צעיר, ועגמה בתלתליו. הבקתות מצטיירות. ענוַת לילה. פציחת מעדרים. עובדים כסדר. לחץ עצבות. האצלח שם לכלום כשנחזור? הלילה תם. בבית יצליחו להפליא, אתי ובלעדי. העולם זקוק לעשיה. ולעשייה גדולה. לפתרונות. להליכה ישרה. בעמדו – כסביבון יפול ארצה. אני עומד, אני נופל. אני הולך לישון. – 'גמרתם שם הפעם? – ‘לא, הלילה נגמר.’ – ‘ושקט בעולם?’ – ‘כמו תינוק ישן.’ לאסוף את הכלים. האם זה שכה יפה שם – נוגע גם אלינו? או דבר לעצמו, ולא שייך. – ‘בחורים, המולדת, אם תרשו לי לומר – מודה לכם על עמל הלילה. לכו לישון.’ – ‘איזה לישון? – מתערב קול ניחר. – פה לא ישנים. פה חופרים. – אמר הלז – בעולם הבא תישנו.’ – ‘אבל מים לשתות?’ – כעת פתאום, כאן, אני צלול פתאום כמו עפרון מחודד. אישען עוד רגע בכותל הזה. יותר מדי טוב לי בשדה הרחוק, החשך, ובלילה לשוטט מחוץ למחנה. תַן חצוֹת. כוֹכבים. – ‘אינך בא לישון?’ – ‘כן, אני בא.’ מישהו מכולנו מוזר כאן. אינו רואה כפי שיש ממש. והיינו־הך. אני פונה לי הצדה – אינני מפריע לאיש. עברוּ, בבקשה. אני לא אמשיך בלי לדעת מה. מה כל זה לאן. ‘זאת השמיכה שלך.’ נשכב כאן. שלא ירמסו אותנו עם אור. ‘אלוהים, איזו עייפות!’

אחר־כך חוזרים הבחורים בצעדה מפוזרת. והבחור שהולך אתם, שהוא כנראה המ"כ שלהם, מסביר להם כי אין פנאי להיות עייפים. וכי רק פחות משעה עוד נותרה לחפירה. ומי שלא יספיק – ימי חייו לא יספיקו לו לתקוֹן. והם אינם מתוָכּחים כנגדו, אלא כלאחר־פה. עוד מעט יחלקו אוכל – מבטיח הבחור בעברם – וגם תה חם; הכל בטרם שמש, עד שלא יאיר. אַי מזה באים בחורים וגוררים פקעות־תיל גחמניות למתוח לפני השוחות. חבל שלא הביאו הרבה יותר מאלה. מותחים ככל שיספיקו, בשתיקה, פוצעים את הידיים, נלבטים, מכבידים באבנים, שלא תסיע רוח את המיסבך הסלילי. אחד שנוקר במכוש מפסיק ומישר גבו. סלע!

מאַרה במעי אמו, אחותו, אשת אביו, וזרעו אחריו! פרצוף נוקשה, גרום, אבני, סַרבּן ועיקש. וכבר עייפים עד כלות. אין דבר – אם תישארו חיים – תשכחו שהייתם עייפים. לעומת זה: ככל שתעמיק יותר – פחות מכוּוץ תשכב, יותר בנוח. יותר מוכשר תהיה בהיקראך לעשות. ומעל הראש כסה – וערוֹם ערימה גבוהה, באבנים ובחול ותמוֹך חזק, במה שתשגנה ידיך, עץ ואבן, ותלולית שפוֹך לשפת השוחה, כל כוחך, כל תשומת־לבך, כל כשרונותיך – לא יהיה לך עולם אחר, זה יהיה עולמך מחר, איזה מחר: מהיום ועד עולם, עד הלילה, אם נגיע אליו, ומי יודע מה, העבודה הקשה תכריע, לא שום דבר אחר. על־כן בלי בֶּכֶה. המכוש חזק מן הסלע, ואתה חזק מן המכוש. אז הך ובקע! זה הכל. – כזה וכזה, ארוכות וקצרות, מסביר המ"כ הניחר. ועוד הוא אומר: פעם שלישית הפעם, חבּוּבּים, והפעם חייבים להראות להם. אַל תחשבו על שום דבר אחר, רק איך לדפוק בהם. ככה הוא מסית בחשכה העתידה להחויר, אבל עדיין כולה חושך צפוף. והמכושים חובטים. כן, אמר הלה, כל העם מציץ מאחורי כתפינו לראות. תארו לעצמכם: כל הענין על אחריותנו. כל המפעל. כל הנגב. כולו. ומאמינים בנו, ותולים בנו תקוה, ומחכים לראות איך נעשה. מוחש לכם? – עלה ורדת הוא עובר לפני המַערך ומטיף בקולו הניחר, החנוק משהו. ומכיוָן שנשק רחק־טווח – הוא מסַפּר – אין בידינו – צריך לתת להם שיתקרבו כמה שאפשר, ובשביל שנוכל לתת להם שיתקרבו כמה שאפשר בלי להינזק – צריך שיהיו לנו שוחות עמוקות כמה שאפשר, עמוקות, מכוסות ומבוצרות – אז בשקט נתן להם להתקרב, ואדרבא, שיבואו, שיגשו, וברגע האחרון, ממש באחרון, לא באחד קודם, קפוץ ותפוש להם בגרגרת, ובאבי־אביהם! זו כל החכמה. זו כל הציונות. – כך הוא אומר להם – ומכיון שכך, עולה בדעתו גם להגיד כך: שעות על שעות נשכב מכווצים. כמו עוּברים במעי אמותיהם. ויהיו לנו קשה, וחם, ומחנק, ורעש, ורסיסים יעופו, ורעש ואש, ולא יהיה לא אוכל ולא טיפת מים, ולא נשימת אויר, ולא לשרבּב ראש ולא זנב, ולא לישר לא רגל ולא יד, ורק לשכב ולשכב ולשכב, עד הרגע האחרון ההוא – ואז (הכל יימשך אז רגעים ספורים – רגעים אדירים ונוראים!) – אז בכל מה שיש לנו, ובכל כוחנו, בכל ההכל שלנו עד קצה מה שיש – כמו קפיץ מתפרץ, כמו פגז מתפוצץ: על ראשם. זה התכסיס. כולו. זו התורה. ותדעו לכם מה. בשביל שני הרגעים האלה אנחנו קיימים, והמלחמה קיימת, וכל העסק הזה! – אם לא יעזרו להם השדים – לא יוכלו לעמוד בפנינו. לא יוכלו, אין כל סיבה שיוכלו. מקרוב – אנחנו חזקים פי מאה. ואיש מול איש – אנחנו אדירים! מקרוב – אנשים נלחמים, ולא מכונות. מקרוב – משחקים באומץ ולא בפלדה ימח־שמה. ‘ואומץ, ומרץ והכרה, והכל והכל – זה אנחנו. זה בדיוק אנחנו. תופשים מה?’ – – – ‘מי עושה כאן יום תל־חי?’ – בא אז פתע עד חרדה קולו של יודקה, לתוך הדיבור הניחר השוטף והולך. – ‘אתה, דנוס?’ – ומיד צוחקים משהו ופורקים משהו, ומישהו מלמטה צחק ואמר – תן לו, תן לו – שוכחים שקשה כשהוא מדבר. – ‘מה חדש, יודקה?’ התעשת אותו שהוא דנוס ושקולו ניחר, באיזו הסתייגות ניגון. – אין חדש. הבאנו את האוכל. ודחסו לכם כמה שתוכלו. ומה שישתייר – קחו אל השוחה. וגם מים (במה? – בחָפנַיִם, אם תוכלו). וכן מוכרז בזה מצב אלף במילואו. וחובה לוַודא שהכל במקומו וכתיקונו, ושכל אחד יידע היכן מאחור מלאי התחמושת, האַלחוּט, החובש (שמו, אגב, עמיחי. בחור חביב. אַל תצטרכו לו). מה עוד? זה הכל. אה, ואנחנו לא לבד. מי סיפר לכם? נקבל סיוע אש תותחים ומרגמות. הפלוגה המשוריינת, שהחלפנו אותה בלילה, עומדת הכן לא רחוק, והגדוד כולו דרוך ומוכן סביב – באופן שאיננו לבד. זה הדבר. ועוד תקבלו סיגריות. תשאירו מנות לנספחים, לחבלנים, לאַלחוטאי ולכל השאר. ותהיו בריאים. ולתיאבון. והיכן צוות הבּזה שצוֹרף אליכם? – ‘אנחנו כאן.’ – הכריז בני מאצל הבקתה הקטנה משמאל. – ‘והמַרגש? – אמר יודקה. – איך הסתדרתם?’ – ‘קצת צר.’ – אמר בּני. – אבל חם! – חייך אליו יודקה. – וכשיאיר היום נראה מה אפשר לעשות עוד.' – ‘יופי!’ – אמר יודקה לבסוף. לא נודע על שום מה ביחוד. והלך.

אין פונה לדעת איך בינתים השתנו השמים, התנשמו והתנשאו אחרת. אין פנאי. טורפים מלוא הלסתות. משתדלים להרגיש רק כחופרי תעלות ולא כהולכים למלחמה. מתאמצים משהו ובולעים, מתגברים וטורפים בידיים המעופרות. מה שמחסיר התיאבון ממלאת יגיעת כל הלילה. ומשקיעים הן במים והן במיץ־פירות מריר את הממאן להיבלע מישרין. ובאמונה, לא קל לבלוע כשהנגב כולו יושב על כתפיך. או לוּ לפחות היו נואמים אחרי האוכל. מה השתיקה הכללית, חבריה, מה הסעודה הזאת כסעודת־הבראה? כתפיך מחודדות וזקורות מצינת הבוקר, יושב על שפת השוחה ומניע בפיזור־לב את רגליך כמטוטלת. לא רוצים לשעוֹת אל כלום, ורק להיות בכלליות סתמית ולא־נגועה. פוסחים גם על רינת עפרוני שנתפצחה בשדה, ולא אל תמהון יקיצה ממוזג ופתוּך ולא ניתק אלא מתמשך לאטו, נמוג ומפשיר, בלחש צפריר, רך כמגע נוצה, ולא אל כתמי הבהרה פלדית וממורטת שצפו אַי־למעלה במזרח, ולא אל משהו המתדהה ואובד, מבלי שיחוס עליו איש, בקול קורא מגבהים אל גבהים. וגם כשמנסה אותו דנוס לתקן משוגתו, ולסַפּר בדיחה אחת, חבוטה למדי, מתוך לועו הסתום, לחיזוק הרוח, אין לו עתה בדיחה אחרת אלא מעשה בנידון אחד למוות שביקש לו סעודה נאה, בטרם ייכרת ואינו. בדיחה מבודחת. סרדינים וגבינה ומלפפונים ומַציוֹת טבולות בריבה עד האצבעות. פעימות־הלב, מסוער עמל הלילה, נתרווחו קמעה, והאוזן המוזעקת מדי רגע להזדקף לקשוב, אינה צדה אלא שלום, ומצהלות עפרוני מתרבות ומתעצמות. וגם ברכה בעייפות – שהיא מקהה חודים ומטשטשת. מעלים אש בסיגריות. ‘היזהרו שלא להעיר את הצלף ההוא!…’ – ‘אח, חַרבן על נשמתו!’ – 'הוא ישן כעת, כמוֹ אבן. – ‘הו, הייתי גם אני ישן כעת, בחיי…’ – ‘תישן, עוד תישן, חביבי…’ וגם זו הלצה נתעבת. ואולי דווקא משום שכל־כך מתכוננים ומתוחים – דווקא לא יקרה כלום? – לא שומעים כלום. אין כלום באופק. מניין, משמים כאלה ומארץ כזו, יכולה להיפתח רעה? אותו חושך, אותם כוכבים מהבהבים, ואיזו החוָרה נוספת, לא־מפורשת, מתנדנדת בין ארץ לשמים לפאתי מזרח. קשה להחליט אם חם או קר. ברור הוא – שצר. ברור גם שמתקצר והולך. ברור שלא עוד הרבה זמן. אבל עד כה, בא בחור, ומחזר בקומקום גדול ובתה חם, ויוצק לאיש־איש מלוא קופסתו. תבורך, איש טוב, וברוך פעלך. והטה קופסתך וגמע בזהירות מן הרותחין ותהיה מַבּסוּט. – ‘חי חי חי, מה אני בעיניך? רבקה?’ – ‘לא, אתה הגמל.’ – גומאים מתונות ומקשיבים, אגבית, חרדות. ציוצים ציוצים ציוצים. מעַבר להם. מעַבר ציצי הציוצים. או, אולי באמת? ופתאום נצטעקה צעקת־חרדה. ‘יוּ! – ציוַח קול מן הקצה מזה בבעתה נוראה – הביטו: מה זה כאן!’ – קופאים להקשיב. רוצים שיתבדה. אבל טוב שכבר מתחיל. המעיים בוחלים בכל. ידענו כל הזמן. – 'מה שם? – נחפז אליהם דנוס. – ‘הבט: שנַיִם!… לא, שלושה!… שלושה כאן!’ – צבת אימה קרחית. ‘איזה שלושה?’ – 'תראה, תראה! פחד־אלוהים! – ‘אה. – בא קולו של דנוס. קול אחר מכל הידוע – אז נוציא אותם מכאן.’ חנוק שבעתים. – ‘מה יש שם? לוחש אליהם פלוני. – ‘שלושה שוכבים שם. כל הזמן הצחין. הדלקתי סיגריה ו… אע, אני הולך להקיא…’ – מה קרה? מה שם? באים, נאספים סביב. מציתים גפרור. גויות שמוטות בצללים הרותחים. (למה אין מישהו אחר להתעסק בנורא הזה? למה הכל עלינו!) – ‘מכירים אותו?’ – יירד מישהו למטה, ונוציא אותם מכאן.’ – 'ואני ישבתי פה ואכלתי… והם כל הזמן… פה, על־ידי – '– ‘תפסיק!’ הה, אילו אחרים היו כאן להתעסק בזה, באים ונוטלים בזרועות וברגליים, ועל אלונקות מוציאים את הנורא הזה, ואנחנו נעצום עיניים ונפסיק לנשום עד שיעבור כל זה, והריח האיום, והכל… אבל אין. רק אנחנו. ואתה עצמך חייב. קח ברגליים מכאן. וההוא שלא בנוח, יתכופף ויקח מתחת זרועיו, את הקר הזה, את הכבד הזה, ובגדיו מרושלים ולא שייכים, וביחוד לא הנעלים המפורזלות הכבדות. נשאו בנשימה עצורה, בעיווּת־פנים, בקבס תקוע בגרון, ובאימה גלויה וחשופה וקשה מנשוא. נשאוהו עד מעַבר לבקתה הרחוקה, הקטנה, והשכיבו וכיסוהו בשמיכה, ומכאן והלאה מישהו יטפל, ואנחנו פטורים, ורק שיבואו מהר־מהר, אנא, ויקחו, ואת השני מניחים וזרועותיו נופלות עד הארץ, ואת השלישי – מה שמם? מי הם המסכנים הריקים האלה? הו, זוָעה. ברגליים שכבדו למעלה מכוחך, ואל הג’ריקן לרחוץ, ולכסכּס בחול את הכפות המטומאות, ולרחוץ עוד, ואת פניך ואת צוארך, וכמעט להקיא, ולא לדעת מה (והלא נהרגו למטה, ב’קדמי' – איך הובאו הנה? למה? – היינו־הך). מציתים סיגריה, עוצמים עיניים, מעצימים עיניים, מהדקים. עד פרוץ נחשול הבהובי אודם ברשתית, ולא לדעת מה, ולשוב אל מעַרך השוחות, ולהתאמץ באכזריות ובתוקף, בכל התוקף שיש לך ברשותך, להפסיק כל מחשבה ומחשבות, להיות נחוש ואטום ולשנן: עלינו כבר לא ישפיע הדבר. נורא מזה כבר לא יהיה. אנחנו כבר רגילים להכל. מה לא ראינו ומה לא עשינו. ואַל תדברו עוד בזה. באבן נכה מי שיפתח פה. לא היה כלום. – ‘שמו שושני, ההוא.’ התחיל, בכל זאת, פלוני. חדל, טיפש. לא רוצה לדעת כעת מה שמו. מחר תסַפר מעשיות. (שיסַפּר, שנדע, שנמַצה, עד תחתיות!) – שלא נדע כלום. כבר איננו, שושני, והשנַיִם. סביון ורקפת, ולא עִסקנו מה. רמאים השמים האלה, לך תסמוך על אותות־השלום שלהם. – ‘כל הלילה… חשבתי: אולי כלב, או תן מת, מצחין אַי־פה… אני מדליק סיגריה ומתכופף ו…’ – שתוק. חמור. חדל. שב בשקט.

כבר לא חושך. לא יודעים מתי זה היה. השמים חיוורים, ריקים מכוכבים, כאילו כובדו יפה, פרט לבודדים, בשלים מאד, וגדולים מאד, מפרפרים כלהבת נרות גדולים, על־פני האפרפר התחוח, וגם האדמה מתגלה חיוַריינית ומוריקה מאד. שעה חמש באה ונאספת. חבל עליהם, על עוללות הכוכבים הגדולים, הבשלים האלה, שייכבו פתאום וזהבם ייאסף. מה יתגלה כשיאירו גם שרטוטי הגבעות, והמדרונות, כשתפשיר ותרום החשכה, הספונה וממלאה את קְעָרֵי הבקעות באגמי־זפת? אימתי מתפוצץ הרעם הראשון? (איפה, פתאום, יש מקום בטוהר הזה לרעמים!) ולמתים שמאחור יש מקום? (אַל תזכיר אותם). כבדוּת בשמורות העיניים. זויותיהן חרבות. מתכווצים ומגביהים צואר לראות מה. לראות אם. כל אותה תכונה נעלסה בשמי מזרח. כל־כך לא קשורה וכל־כך חסרת־ שייכות. ועם זאת – נשימת קרבת צאת תהלוכת השמש. מלוא עולם מתחזק לקשוֹב. עוטה עליו טלית קטיפה רכּת־ירקוּת. רוגשת ראוַת־הוד. אבל לא נוגעת מישרין. שהיתה נוגעת פעם ואיננה נוגעת כעת. בין כך יקלקלו הפגזים ויפרו הכל, אף אם רק על־פני חלקת־אדמה פעוטה אחת, על־פני זרת מרובעת מן הכלל המרחבי העצום המשוּיך ופונה ומתכונן לעליית השמש. גם חליל־צרצרים אחד, שהיה שורק קצרות, בית אוֹ שנַיִם, וחדל כדי להקשיב, או לראות עד היכן, וחוזר ושורק בית נוסף, ומפסיק להקשיב – אף כי יושב אתנו פה במגע ידינו, שייך לשמש ולא לנו. אנחנו מבודדים במעגל. שורק ומפסיק. ובכל הפסקה. חליל אחר, רפה יותר, רחוק יותר, אומר סופי חרוזים, אחד או שנַיִם, בטלטלת צלילים רוגשים, ומקשיב גם הוא, ואחד מכולם, דקיק אחד, מפריט אות גבוה לתוך הדממה המתנדנדת כולה, טעונה דקוּת הקשבה, בין אור לחושך, ושב הראשון לחלל במעובֶה דלת נוספת או שתים – ועונים לו, במשתהה, סוֹגֵר שהוא, שונה צבע, אחד או שנַיִם, ופוסקים לקשוב. בין אור לחושך. והלא זו כל תכלית התקפה עם שחר: לראות להתקרב ולא להיראות בהתקרבך. כשדי אור להפגיז ולא יותר מדי כדי להתגלות בפרטים, וכל היום לפניך להלן – פתוח למערכה ולניצול ההצלחה. ועם כל זה – אינך רואה רע, ולא שומע רע, ורק מריח את הרע מרחוק. וגם לא זה. שכן, באמת ובמפורש, שלום לח־טל סביב. קל מהרה, בלא הבדל ניכר, לא במאמץ ולא ברחש, אף לא ברחש משי, מתקלשים הצללים אל תוכם ומצטללת מפנימם ירקות ענוגה ושחמוּת קלה, חוַרוָרה. לא שום חריף. לא שום עַז. לא ניגוד, לא קרע, לא שום נִקשוּת לא קשחוּת, הכל מיגהר קוים וגוָנים ושטחים מפויסים, רטבּוּביים – שלום כולם. השמש עוד לא, והאויב עוד לא. (יש? אויב? למה? מה רוצה האויב?) רק צינת שחרוּת. אין חוצב בסלע. צופים ומקשיבים חזק. בתוכי־תוכיך נרדם לו אפרוח. עייף המסכן. בתוככי תוכיך לוחשת חרדה. מעשה השוחות מתחיל מתברר. רואים מה הדבר הזה כאן. דימויי החושך, של אלה שבאו בחושך, חומקים מפני מראית־העין, בתמיהת־מה, אבל נשכחים מיד, כאילו לא היו, ורק כך היה צפוי להיות. עתה מתחיל מחוויר השדה שלפני השוחות, חיוורה תכלכלה רכה וקלה, נטולת־צל. גם גבות הגבעות המתגבעות צמריות כגבות כבשים, היו כאילו עשויות במכחול רווה־מים והקלישו את גשמוּתן, ולא הותירו שם אלא מעַין האד החלבי, תחוח מאד, ושוּליִם אפלים ורחבים חוגרים היקפי השרטוטים ומיתאר רכינותיהם מנוכח צחוּת התבהקוּת השמים עליהם. וכבר גם מקהלות בנות־אור חרישיות נושאות שובל ויורדות טופפות לגיא, והילות זכות, רחוצות מהבהק, שטות נחפזות ברפרוף פלומה על קוי הרכסים. וכלום לא שיחשיד על אויב, או על קרבתו. לא בכל מה שהעין מגעת. לא במדרונות, לא בשלוחה, לא בגבעות שלהלן. לא באפור הכללי של השדות, לא במלבין פה ושם, לא בחרוש, אכוּם, נוח וקל־קט, זעיר כאן, לא בקו האופק המתעגל מפולס, קו עדין, מישורי כולו, עם שהוא קל־גלי, ולא במזרח על במות ההרים השקופים תכלכלים, שמעליהם מתלקחת קרירה צחה, כעַין הבהט, מחוירה מאד, כמעט בוהקת. אם כן הריגשה למה, הריח הלא־מוכחש? לא יודעים למה. כל אלה שלא ידעו עוד את מחשופי השטחים האלה, ולא הכירו את פרישׂת גליונות השדות, העירומים ככל שהעין משגת – נאחז מבטם בסקרנות אצל כל מַעקם, אצל כל מַעקש בסדר הריק רחב־הידיים, השט בתנופה עזה, אף כי לא בּוֹטָה, בכל אבן מלבינה מרחוק, בכל יוצא־דופן, בכתם נוף העץ, הרחוק שבצפון, או בחלקת האפור צפוף־הקוצים, ובירק השחום של סדריוֹת שפלות נטושות, או בהתגלעות מַוורידה בפציעת מחפורת ערוץ ואדי נפתל, ומשתהה ארוכות אצל גוני הדר ופנים הצדף, המתעשנים ומצהיבים ומַורידים־מַתכּילים, על־פני המזרח, ומשתנים מדי רגע, בתוך כך, ומזהיבים, וקו שרטוטי ההרים תחתיהם מתדיית. מחריף, ככל שהם גופם אובדים באד קלשלש, כחלולי וחלול, ומבהיק ענוגות. אלא שאין סבלנות לכל זה. מניין תהא סבלנות. מדוע כלום לא מתארע. כלום לא מתבקע. האם מתעללים בנו? בעבוּר הרעימנו? האין זו מלכודת מתהדקת סביב?

וכך עד שש ורבע כמעט, כחצי שעה אחר עליית השמש (אשר איש לא זיכה אותה ביותר מהצצה חטופה, כאל אורלוגין שהכה, כאל קביעת עוּבדת־זמן, ובהתעלמות מכל אשר, לכאורה, שחה היקום כולו בכבוד, וכרע על ברכיו לקראתה), לא אירע דבר ולא התחיל כלום, עד תמיהת אכזבה, כמעט. בשש ורבע, כמדומה, וכך סיפרו אחר־כך, התחיל. אש־מקלעים, פשוט אש־מקלעים, אבל צפופה וכבדה, פרצה בבת־אחת, לפי פקודה אחת, שטפה־חלפה, גיששה באצבעות בוערות על־פני הגבעה, וכעבור כהרף הפְתיעה (שהיתה מתחלחלת ונוראה יותר מכל המקוּוה, ועם זה גם פשוטה מאד, נורא פשוטה, אם מובן הדבר), נתישנה מאד, בן־כלום, כאילו כך מעולם היה, ולא נותר ממנה אלא ברד טורדני וכבד, שריקות מטחים שחלפו הגבה והרחק לאָן־שהוא. וכשמציצים, בלי הרבה פחד, לראות – עדיין לא רואים דבר, לא הקרב ולא הרחק, ולא באיזה גבעה מגבעות. לא שום תכונה של התקפה עם שחר. ופגזים? לא זכר לפגזים. ולא תותחים. אלא מה? אלא זה: אנחנו כאן, חברים. ועוד נתעסק זה בזה. חַכּוּ־חַכּוּ, עוד ניפגש. טוב, למה לא? וכל אותן הידיעות שבידינו, ממקורות שונים המאשרים זה את זה? – לא־כלום. או אולי ידוע להם מה שידוע לנו עליהם – ובאים לתעתע קצת? מה כל זה? יודע מישהו מה? חיש־קל מתבדרת אשלית הצינה, והרהורי הירקוּת מתפזרים, והשמש שכבר קפצה ונתישבה בשליש השמים, כאילו שם היתה מעולם, לא למטה מזה ולא פחות מזה בסנוורי־אור ובקרינת חום צָרִיב ועניני, עד כי נופלת עליך מועקת לאוּת כבדה, והלילה ללא שינה מאחיז עפעפיך בשיממון. האם זהו זה? הלא כמעט מעליב הוא! כל אותה מהומה על לא מאומה. צליפות־אש ארוכות, כאילו מתאמנים המה להם. סלילי־אבק פעוטים מתעשנים לקראתם פה ושם. דנוס רואה חובה לעצמו להסביר דבר: ‘למשש הם רוצים. ימח שמם!’ – ‘איפה הם?’ – ‘שם באיזה חור.’ – ‘באיזה?’ – ‘שם. השד יקח אותם.’ – ‘אתה רואה?’ – ‘לא. ימח שמם.’ – ‘ולמה להם למשש אותנו?’ – ‘לראות אם הַנְזְל כבר טעים.’ – ‘וזה כל הדבר?’ – ‘חַכֹּה אתה, חַכּה’ – כאילו היו תובעים הצגה מרהיבה יותר. – ‘וכמה זה יימשך?’ – התאכזב הלה ממנו. – ‘עד שייגמר. אחר־כך זה יתחיל.’ – אמר ופרש זרועות. מסיעים את המבט חלקה אחר חלקה, עד קצה הגבעות. והרחק עד העץ הרחוק בצפון. ואל זעיר שם תלתלי־אבק ראשונים, המסתלסלים אין־רוח. וחוזרים חלילה אל השלוחה המאפירה. – ‘לא מתחשק להם להתלחם.’ – הימהם אחד. – ‘צריך לשלוח מישהו עם סמרטוט אדום שינפנף לפני חטמם.’ – ‘כמובן. שָמעו את שמע פלוגה דלת!’ – ‘מה אתה אומר, ברזילי?’ – נאחז דנוס במי שכבר יש לו בקיאות בבקעת־חזיון משונה זו. אבל ברזילי אשר עם היריות נתנער בבהלה ממפלתו בצל הבקתה, ונשא רגליים בריצה שפוּפה עד עפר אל שוחת המקלע הבינוני, של בני ורחמים (ובצנחו שמה שמט פתאום מידו מוֹט קמל, ציץ נובל של חָצב מעוקם, שהיה אחוז בכפו), ומתוך חבלי תנומה לא מפוקחת עוד, היה מציץ ומשתדל להתפקח יותר – 'צריך לצפות ולצפות – – ׳ הוא ממלמל ואומר לדנוס, בלא לחוש איך הוא מאבד את נזר הבקיאות. אבל בּני הזדקף אז ונטה אצבע מזרחה ואמר: ‘הביטו! אצל ה"קדמי!’" – והכל, עד קצה המערך, אצל הבקתה חבושת־הכיפה, קמו, והאהילו כנגד השמש, לראות. שתים־שלוש דמויות־אדם, נעו שם. יתדיות ושחורות, גוחנות וזוקרות, לצלע השלוחה מזרחה, משתחוות ונעלמות עת־מה, וחוזרות ונגלות בזו אחר זו. ומתקבל על הדעת כי יצחקלה, בלא לשאת עוד את עורוֹנוֹ, הוציא חוליה לסייר ולצפות קדימה, וגם להתעודד בגילוי יזמה ופעולה.

עוקבים אחר ההתקדמות הגחונה. רגעים חולפים לאטם. ‘שלא יעלו על המוקשים שלנו!’ הוגה פתאום קול. ושותקים אליו. אבל לאחר שעברו לא יותר ממאתים צעד, נפלו אַפּיים, ונפץ היריות לא הגיע אלא כעבור־מה. – ‘תפשו אותם.׳ הגה הקול נכאים. רגעים חולפים. לבסוף קופצת דמות אחת ורצה שחוחה לאחור, ומיד אחריה מפזזות־נסוגות עוד שתים, בטלות בתוך תהומי המרחב הגדול מתחת לשמש. ושוב צנחו ארצה ונעלמו. תרגילים מוזרים. מותחים צואר לדעת. (נורא שאין טלפון בין המשלטים! לזכור להזכיר!) ושוב קפיצת חרגולים, ומנוסה בדהרה כפופה. מטחי יריות אחריהם. כגון שנגעו והעירו חיה רעה. רוץ והשפל ודלג והשתטח. עד שנתעלמו, וכנראה זוחלים עתה על גחונם ועל ארבעותיהם. ‘סידרו אותם.’ הגה קול אחד, ונתגנח בפירוק נשימה כלואה. –’רואים אותנו, ימח שמם.’ התחיל אחד ולא הספיק, כי האויר נמלא פתאום זעקת יבב חד ועולה, משתפך ושוקק ובא, ורעם ההתפוצצות כבר הכה, כהתרסק מחסן־פחים עצום, וכיסה הכל תחתיו, ובור דממה ומפולות צונחות ונהרסות מיד ומתאבכות בהתפוצצות הבאה, והאחת שאחריה, והכל הלוּם, מָחוץ אין חיים. העסק התחיל.

חמש דקות הפגזה רצופה. כיתוש טירופים. הָמם אבק. ילל ורסק למעלה מכוח הסבל. אבל הן חולפות ותם העשן. ומתארכת תמוהה שהות שותקת. מה הדבר הזה? תם דברם אלינו? מה טומנים לרגלינו? כבר הם מסתערים? מה בחוץ? מי יוכל לחשוף ולגלות את נפשו בו, למצוא ולהגביה עיניים? גלי הפחדים, שלכאורה אתה כבר מנוסה בהם, ושאינם אלא מדוחקים לפינה הצדה, מצומצמים, כאילו, וסרים למשמעת – הגרישו, ההפיכו, העלו והציפו הכל, עד כי אין בלתם, רק הם. פחד תינוקי, עד טמטום. אימה עד זיעה, עד שלחייך מוסקות. ולבך צולל־אובד, עד שגם יכלתך לקרוא אל עצמך אובדת תוהו, קריאה נואשת ותפלה, בלא שום סימן של טעם, ואתה אינך אתה. הכּלָיה מחזיקה במעיך, הכל מתערער וצונח. נסיון נואש להיאטם, להיאטם בטרם נפלת. עם צידוק־הדין, עם הרכנת־ראש: ידעתי שככה, כל הזמן ידעתי שככה צפוי ויהיה.

עם מרי, בכל מה שעוד עשוי למרות בך, לסרב ולהיאבק, לכהרף בלבד, עד ארגעה. ומפולת היותך שלך מעורבבת במפולת העולם. הה, אָבדה נשמתך. אבל זה תם. ולא עוֹברת שהות ארוכה ואתה נרחץ מכל החלאה. (האומנם היה הכל חיצוני? – והלא שמים וארץ נתבחשו בך פנימה!) וברזילי מנסה להציץ בזהירות. כל עוד רוחו בו. ואין כלום. לא כלום. לא כלום בשטח. ראשים מתווספים, מקיצים מעפר. משָעלים אבק מפנים פנימם, הנבהל, הבוכה. (מתעללים בנו ברשעות.) מכעכעים לחשוף את הקול, המצועף. – ‘מה זה, דנוס?’ – ודנוס: ‘ברזילי, מה זה היה?’ – ‘בדיקת הטווחים.’ – אומר ברזילי. – ‘אוּף! – נאנק מישהו לעומתו. – לא נשארה נשמה בי!’ ותוהים להשקיף סביב. רוגז עכור גוֹאֶה. וגם חום היום. כעת מגיע בריצה בחור שלוח מעם יצחקלה, והכל חרדים לשמוע. הלה מתנשף ובולע אויר. – ‘מה נשמע? – הוא פולט, ומתלעלע. – תנו טיפת מים לשתות.’ – ‘מה קרה?’ – שואלים אותו. – ‘אתם שואלים? יצחקלה שלח אותי לראות אם עוד נשארתם. ראינו מלמטה איך היה פה: פחד אלוהים!’ – מסַפרים לו מה. לא בלא גאוַת־מה. גם הלה זוקף צואר לראות בשטח. והכל עמו. אלא שעדיין רק שדות ריקים ותמים. – ‘ואצלכם?’ – שואלים אותו. – ‘אה, כלום. צולפים. שלחו חוליה לצפות קדימה, וחזרו מהר על הבטן.’ – ‘ראו משהו?’ – ‘את הסבתא שלהם ראו.’ – ‘ומה עוד היה?’ – ‘לא היה. יצחקלה אמר: לא לפתוח אש. תנו להם.’ ונתנו להם. ולברזילי יש לו שליחות, לקבוע את המקום, ולשדר לתותחנים. – ‘כן – אמר הרץ בטרם יחזור – ומצאו אצלנו מצרי אחד.’ – ‘מה?’ – ‘כן. אבל מת ומסריח. מאתמול. גם אצלכם?’ נזכרים פתאום בדבר, המעיים מתהפכים. – ‘כן. רוטן מישהו. שלושה. משלנו. כאן, במקום הזה. מאתמול. בשוחה ההיא.’ – ‘משלנו? מה־אתה־סח! מי? איפה?’ – הקבס עולה. מורך־לב שנשתכח, ממלא אותך פתאום מפה לפה. – ‘אה, – אמר הרץ השלוח בסקרנות – אציץ רגע, אראה מי, וארוץ. איום ונורא.’ – אמר ברהטה ופרש אל מעבר לבקתות. יקחהו אופל. אץ־קוצץ זה. מיתרים רעים נפרטו. השוחות כל־כך לא עמוקות, לא מספיקות, לא מסתירות. ממששים את העפר. מנסים להדק, בהכאת־יד, פה ושם את התחוּח. ואחרי זה עוברת שהות, לא מסוימת, כמתוך חלום, ובלא קרוב או רחוק, קודם או אחר־כך. לסירוגין מתעוררות וחדלות צליפות רגוזות. ושוב לפתע כתריסר פצצות אכזריות, גדולות ממה שהעולם יכול להכיל, מרעידות הכל, שוחה ונפש וקרביים. הלומות עד ריקוע. ושוב פוגה ממושכת. ריקנית, פעורה כתהום, מרחיקה אל מעַבר לתחום הממש, תלאובות־תלאובות. עווית של בחילה. אדם קושב, אדם חופשׂ בחפשׂ, מתמלט פנימה בהשתרק השריקה, נסגר כקיפוד, אל תוכו בכיווץ. ועובר. מתמהמה ומיוּרא וסקרן אתה גח להציץ, לנשום. ואין. אתה לא אתה. עולם לא עולם. למה אתה מוכרח לחיות פה. כך, התעללות. ביזוי. מריטת־עצבים. שעמום ישימון. חררים. חרורים. מָכוּת־ערך. ללא נשוא. ללא הוֹתר.

נעשתה שעה שמונה. אַי־כך. ודממה. הענין התחיל היום מוזר למדי. ברזילי, בעצת דנוס, יורד למטה, אל יצחקלה, לראות מה סוברים שם. – ‘לאן?’ – שואל אותו קובי, בעברו על פניו בקצה הבקתה המוארכה, לועס פתו עם שני נעריו, נשענים פתח החדר. – ‘למטה – רוצה לבוא?’ – וקובי קם בהתנשפות־מה, בהתמודדות – ‘אין מזל לשינה שלי!’ הוא אומר, ויוצאים בעיקוף ימינה, שלא להתגלות על קו הרכס. – ‘טוב שחם. – מתנשם קובי. – היה קר לישון.’ – והציצו בשמש וברוב המרחב שמתחתיה שהמה זהרורים כפזז דבורים. – ‘גולגולת כחולה’ – מצביע קובי על תפרחת־קוץ כדורית, מכחילה. – קיפּוֹדן. – אומר לו ברזילי. – אינך מכיר? קיפּוֹדן בלאנש. שנַיִם מכחילים בסוף הקיץ: הקיפּוֹדן והחרחבינה. זה זקוף וזו שׂרוּעה. אבל היא כולה כחולה והוא רק ראשו כחול. ואחר־כך הירהר ברזילי: ‘ושכחתי שני זני זיפנים כחולים של קיץ: העכנאי ולשוך־הפר – פרחיהם תכולים לגמרי.’ – ‘השמים משפיעים עליהם. מחייך קובי. –פלא שהקיץ לא חרך את כולם.’ – ‘רובם נחרכו. – אמר ברזילי מהורהר. – החד־שנתיים. אבל צמחים אחרים, רשימה שלמה, תתפלא: דווקא זו שעתם.’ – ‘מתענגים כמוני על החום, מה?’ – ‘תראה את התגית הקיצית, זו ברך־הגמל, עדרי־עדרים על־פני כל הארץ. מיליוני־מיליונים. הו – ופה: הרי לך ישׂרוּע!’ – ‘ישרוע?’ – ‘כן, הנה פה.’ – ‘מי נתן לו שם כזה? להשתרע ולישון כחום היום. כל הסימנים שלי…’ – ‘ח־ח. – אמר ברזילי. – מצטער שלא יכול להקדיש לזה זמן. הייתי עורך רשימה מפורטת של כל פורחי הקיץ באזור הזה, גבעות־טרשים גיריות, בגבול השפלה וההר. יש דבר יפה – בפריחה המאוחרת הזו. מין למרות־הכל מאיר, קצת עצוב, אבל, כמדומה, אצילי מאד, אם תבין. אינך מוצא?’ – ‘הה, – אמר קובי, – לי נדמה לעתים כי טוב לצמח מן החי.’ – ‘למה אתה מתכוון?’ – ‘הה, ככה, בכלל.’ – אמר קובי, וכבר הגיעו אל הבקתות. בבקתת המַטה לא נמצא איש זולת החובש, בחור גוץ ובריא מאד, והאלחוטאי שניחר השמימה. בשוחה הסמוכה, השקועה בצל הבקתה, היה יודקה שקוע בהשחלת ג’ריקן למעי שק. ומיד גם הניע לעומתם את קפיץ שׂערוֹ לשלום והסביר: פשוט – להצן את מימי הג’ריקן, כשם שנוהגים בכדי־החלב בשדה, ואת השק ירטיב יפה־יפה, ויעמידו ברוח ובצל. יצחקלה מסייר בעמדות כיתה שתים. ומה דעת האורחים על פשר המשחק שמשחקים בנו? – נראה שעוד לא סיימו את ההכנות – שיער ברזילי – בינתים מחזיקים אותנו במגע־ידם. – ‘וההתקפה עם שחר?’ – קרץ יודקה. – ‘כבר לא תהיה. – חייך ברזילי. – רק אצלנו מוּתר לאחר ולהחמיץ את השעה?’ – ‘אם כך עוד יבואו?’ – אמר יודקה. וקובי הגביה שמורותיו: ‘אינך להוט אחריהם?’ – ‘לא. – אמר יודקה. – אבל אני שונא לא להבין מה סביבי.’ – 'הו! – אמר קובי. – ‘אותנו לא הפגיזו. – אמר יודקה. – לא מצאנו חן בעיניהם.’ – ‘דומני שרשום אצלם על כרטיסי הטווחים שלהם: ה״ערפי": מפקדה. (וכך גם מקובל!) – להפגיז. ה"קדמי" – עיקר הכוח – להסתער.’ וזה התקבל על דעת השנַיִם. קובי מצטער שלא הושלם מעשה המיקוש. היתה נוצרת חגורה שלמה, מכשול של ממש. ואילו עתה הונחו רק טלאי כאן טלאי שם, והפרוץ מרובה על הסוגר. ובערב – לצאת, לבסוף, למַקש בעומק. שנַים־שלושה קילומטר בערפם. על דרכי הגישה. לעכב את תמרוּנם החפשי. לערבב לוח זמניהם. יצטרכו לבדוק לפני כל מכונית. התכניות תתערערנה. – ולמה לא עשו זאת עד היום? – תמה יודקה. – ‘כי הלילות לא הספיקו.’ – אמר קובי. לברזילי יש הערות על מַערך השוחות, ובעיקר על מיקום המקלע הבינוני, ושני הפיאטים. ויודקה ניסה להסביר, ואף הציע לסובב לראות כל דבר במקומו. – ‘לכו, – אמר קובי, – אני אשתרע כאן בינתים כמו ישרוע. אַל תשכחו להעיר אותי.’ – ‘אוהב תנומות ירושש.’ – אמר ברזילי. – ‘אני כבר מרושש.’ – אמר קובי. – 'אין מה להפסיד. ושחו השנַיִם ויצאו במשופף.

– ‘אתה מכיר את פוצ’ו?’ – הציג יודקה לפני ברזילי, בכל דקדוקי הטקס, בחור גזוז, ראשו מצמיח ראשי מסמרים, ולחייו מגודלות ספיח זקן שחור, רבוץ לרגליהם, בשוחה שאצל שדה־הקברים, לפניו מוצב מקלע. – ‘מה נשמע?’ – אמר לו ברזילי ברכת־נימוסין. – ‘כלום – השיב הלה לשלום – אין פרנסה.’ ואחר־כך הפנה בבותיו אל יורקה – ‘מה עם הנבלה?’ – ‘הנבלה?’ – ‘ההוא. המצרי,’ – ‘אה, ההרוג? שוכב.’ – ‘לעזאזל – מסביר פוצ’ו לברזילי – אני מצאתי אותו. כאן שכב סרוח כל הלילה. ולא ידעתי. האיר הבוקר והנה הוא מונח. ימח שמו. מעוקם כאילו היה זוחל, תקוע בין הקברים, כאילו יצא מאחד. אי־אפשר היה לסבול. תפשתי אותו ברגליים, יהיה מה שיהיה, אמרתי, הפסקתי לנשום, וגררתי את הזה, לאחור, מסריח וגועל עד להקיא.’ – ‘כבר הסריח?’ – תמה יודקה מקצועית. – ‘הוא הסריח עוד כשחי.’ – אמר פוצ’ו בהתגדלות. – ‘למה לא קברתם?..’ – התחיל ברזילי. – ‘לקבור? – הזדעף פוצ’ו. – להתעסק אתו!’ – ‘אבל איך אפשר…’ – ניסה ברזילי. –’שייחנק!' – קצץ פוצ’ו. – ‘כל־כך הרבה בורות בסביבה – לזרוק ולכסות בעפר…’ – ‘השד יקח אותו.’ – הודיע פוצ’ו. אכל יודקה אמר כי האוֹטוֹ, כשיבוא, יקח גם את זה מכאן. – ‘מה? – נבהל פוצ’ו. – יחד עם שלנו?’ – ‘הוא פחות מת מהם?’ – ‘השתגעת! הלא זו חרפה! יחד אתם? חבר שלהם? בדרכם האחרונה? לא ייתכן ו – שיוַע פוצ’ו. – קחו והעיפו אותו לואדי, סחוֹב והשלך – נתרתח – לעוף השמים, ימח שמו, ולחית־הארץ! מי קרא לו לבוא הנה!’ – ‘חדל! – הרגיעו יודקה. – איזו התלהבות!’ – ‘היית צריך לראות איזה גועל היה… ואני עוד זוכר את הלילה… אמר פּוּצ’ו בחילוף נגינה, אבל בו בשטף. – איך שכבנו אז, בבוקר ההוא, עם הבחור מן ההכשרה, כל הלילה, כל הלילה כולו, אני ופסח־הגדול, וההוא היה מת, הבחור מן ההכשרה, כל הלילה שתקנו בבונקר הצר ההוא, הארור, שתקנו אתו יחד. גוף אל גוף ישבנו צפוף, והוא היה מת. חשבנו אולי נוציא אותו החוצה. הוא לא ימות יותר. ונשב רק שנינו. אבל לא זזנו. זה היה – אי־אפשר לתאר. רותח ורותח ורותח. מה אתם יודעים. לילה שלם שתקנו שתיקה. שנינו וגופה. אילם וקר. הלב מתפלץ. ואיזה מחשבות. מי יודע מה ייצא מזה. איך יעבור הלילה. לפעמים כבר לא יודעים מי כאן המת מי כאן החי. אני ופסח־הגדול והבחור המת. כמו חברים על ספסל. אבל הוא היה מת. רק בבוקר, יראו מי מבינינו קם ומי לא קם, ולא יקום עוד עד קץ כל הקצים. אתה מבין מה? קר לי להיזכר בזה… לסַפּר… אז אַל תגידו לי. זרוק את ההוא לואדי. אין שום שייכות לו ולנו. לא חייבים לו כלום. הוא בא להרוג אותנו. ואולי זה הוא שהרג פה את אלה שנהרגו. קצת נפט ושרוף אותו!’ – ‘הה, אתה מתרגש יותר מדי – הניד עליו יודקה ראש, וקפיץ־שׂערוֹ נע באישור גמור. – זה לא בריא לצופה בתצפית. בוא, ברזילי.’ – וסרו מעליו שמאלה, בהגלשה נמוכה, אל מעבר לשדה־הקברים, לנוכח הקיעור הנרחב שבין שתי הכיפות. שם היתה כרויה שוחה מועטה אחת, שטוחה ואפסית, ובה השתרע אפרקדן להנאתו, כבאמבטיה, בחור שחרחר משׂוּכּל־רגליים, מעשן בניחותא, ובצדו מרגמה קלה, שני אינטש, רובה, מכוש ומעדר ערוכים בסדר טוב, הגדול כגדלו והקטן כקטנו. – ‘מה הענינים אצלך, כלומי?’ – אמר לו יודקה. – ענינים? – תמה הלה. – משתזף לי.' השיב זה מאמבטיתו בחיוך דורש־טוב ומלבין־שינים. – ‘אינה הכי עמוקה בעולם?’ – פיקפק אליו ברזילי. – ‘סלע! – אמר הבחור, שמתוך סיבות מחייבות שהן קורין לו ‘כלומי’, וחייך בצחות שיניו. – חלמיש צור. תוכל לנסות!’ – 'ומניין לך היופי הזה? – תמה ברזילי כשבחן את המרגמה הנוצצת. – אהה – חייך כלומי הלז, – יפהפיה, לא? – אמר, והוא אברך רך, לב־שינים ושחור־עיניים, עם שחור־שׂיער, כחול כמעט, מסורק לאחור, ושפם דק מתדקדק לו, עלם רך ומטופח, שרק בטעות אינו אחותו – נחמדה, לא? – הוסיף ואמר בהנאה – ‘מצאתי! – הצהיר בחדוה. – חבּוּבּה, לא?’ – ‘מצאת?’ – ‘הו, כן השהורים איבדו כנראה בחפזם. והמון פגזים, תראו, חדשים לגמרי, נוצצים, ומתאימים בדיוק, ולא צריך לשייף, כמו אצלנו, תראו כמה שהיא נחמדה חבּוּבּה שכזו.’ אמר כלומי בגאוה וליטף בידו הרכה את זרבּוּבה הזוקר פלדי. – ‘נחמדה מאד. – הודה ברזילי. – אבל השוחה שלך, חבר, אינה נחמדה. יהרגו אותך בה. בלי הרבה חכמות. לך מהר ועשה לך חור עמוק, כל עוד אפשר.’ – ‘פשוט – קח בידיך את המכוש – עוררו יודקה – וחצוֹב!, ועברו מעליו. – ‘יודקה – נצטעק הלה כשהרחיקו קצת – אף אחד לא אמר לי בדיוק מה תפקידי כאן…’ – ‘אין בעיות. – השיבו יוּדקה בקצרה. – כל אחד שתראה בשטח: דפוק!’ – ׳זה הכל?’ – ‘זה המון.’

סבו ועברו. שניהם מסכימים כי חסר מקלע באגף, לשמאלו של כלומי. חוצים את חצר–הקברות, דרגשי־עפר ערומים ונוקשים, ומצבות אחדות של אבנים גלמיות ומתבּלות, עם שרידי נצרי־תמר קמלים עד חרמה. ובאים עד עמדת הפיאט, שהיתה מסוככת יפה ובטעם בגדעי־קוצים להסוָאה. לא הספיקו לפעור פה, כשנפתחה פתאום בזיקת צליפת מכונה שוטפת. נשתטחו תחתיהם, איש מעַבר תלולית־קבר, נלחצים אל ישני־העפר והמתינו. וכבר שככה הצויחה, ונפלה דממה מתרווחת, מאזינה ונרגעת. אחר מן השנַיִם שהיו בשוחה, ערום עד שתותיו, זיקף את לביבת בוּביתו האדומה, ונהם לעברם בכעס: 'מה כאן? גן־טיול כאן? לוּנה פארק? – שעל זה ניסה יודקה להתנצל משהו, אבל ההוא לא אָבה לשמוע. 'אנחנו באים הנה בזחילה. ואתם מטיילים כמו זוג נאהבים לאור

הירח.' – ואח־כך נתרוממו באויר, בשאגת־פתע, שריקות נוסעות, ופגזים צרבו את האויר במסעם הלאה, מעבר לראש, אל ה’ערפי׳ – ומיד צמחו שם פטריות־עשן, והרעם תכף הכה בסמוך. – ‘הנה לכם!’ – נהם הכועס. – פתחתם את ה"שיבר" הגדול.' – הבעָה הלה אליהם את פרצופו האדום, הטבחי, וענקוּתוֹ לא הוּכלה כראוי בשוחה הקטנה, עד כי שכנו היה מדוחק ומרוקע אל דפנה, ומחריש. פגזים אחדים, וחדלו. ‘לעזאזל!’ – חירף אותו גדול. – ‘מה יש? – ניסה יודקה להתרועע. – מה חסר לך?’ – ׳אינך יודע? התרתח זה מחדש. – משהו לאכול. הלא הבטן – אמר וטפח על כרי כרסו התפוחה ואדומה, שגדודי שׂיער רך צימחו על קו הצהרים של טבורו – משהו למלא את הריק.' והיה ברור כי הוקל לו ואפשר לומר כבר בדיחה שהיא: ‘כשאוֹל לא תדע שבעה.’ – אמר לו ברזילי. – ‘אינך מכיר את פסח הגדול? – אמר יודקה השוכב על כרסו, אל ברזילי המוטל אצלו, והראה על הלביבה האדומה שבתוך הסוְאַת השוחה. – בוא נרוץ מכאן.’ – ‘ואוכל? – תבע הגדול את שלו. – בשבילך אין.’ – צעק אליו יודקה, וכבר רמשו על ארבעותיהם, שרצו בין תלי־העפר, מנוחת גדולים וקטנים, ופסחו ורצו, ובצליפה חדשה מעל ראשם, קפצו והשתטחו אצל שוחה גדולה – והיא מחפּוֹרת הבּזה. – ‘אנחנו רואים אותם!’ – אמר אליהם אחד מן השלושה שבה. – ‘באמת?’ – יכולים לדפוק בקלות: הם על הכוונת!' – אמר הלה. – ‘לא לא. אל תתגלו.’ – ברזילי מזקף ראשו לראות. – ונוטל מכיסו מפה ממורטטת, ופרושה לפניו לסַמן בה בעפרון: שם, בגבעה ממול, מעַבר לואדי, שבע מאות, בחסות השמש שמעבר גבם. – ‘הם בטווח המרגמות שלנו.’ – מילמל. – ‘היינו דופקים אותם בקלות.’ הצטער הבחור הזה על הטרף הנשמט מידיו. אין צורך שיציגם יודקה לפני ברזילי, שכן כולם אנשים אחים, מאנשי הפלוגה המסייעת, דובי, מוֹישה ועמוֹסיק, ונענים בהינע־ראש לשלום, איש בתורו על ה’אהלן' שלו. ‘אם כך, אומר ברזילי, אחזור מיד לסַמן לרגמים את המקום.’ ומקפל את המפה. ורק עוד יריב יודקה עם אנשי המקלע שמימין משלחם לתפוש את המקום הנכון, משמאל לכלומי, באגף. אבל הם כמובן, לא אוֹבים לשמוע. מה להם ולחכמה החדשה שנססה במוחו של יודקה – איפה היה בלילה, כשחפרו בכל כוחם, בדמם ובחלבם! – אנחנו נעשה את השוחה שלכם לעמדת־סרק, הבטיח להם יודקה, לפתותם, נבליט אותה במכוּון, שתמשוך ותספוג אש – ואתם תהיו לכם מן הצד, שם! כבר יש שם שוחה, מן הלילה הקודם, ורק צריך לשפרה! – ‘השתגעת! – צוֹוחים הללו. – עד שחפרנו אותה, ואיך שהיא יפה ומתאימה לנו!’ – היינו־הך, נתקצרה רוחו של יודקה, כאן אין לכם שדה־אש. כשהמכונה כאן –אתם מיותרים, ושם – כל העולם לפניכם: אחת שתים! – ‘פרשנו שמיכות לישון קצת. – מקוננים הללו. – כל הלילה עבדנו כמו חמורים, ועכשיו אתה בא! – תראה איזו חפירה, איזו עבודה, אָלף־אלף!’ – נכון – אומר יודקה – וקומו ורוצו לשם מהר, לפני שמתחיל. – ‘בּוּבּלה כזאת!’ – מקונן ההוא. ‘עוד בּוּבּלה לעזוב!’ – מקונן חברו. צליפה חדשה משתקת הכל. וכשתמה נטלו אלה כליהם ורצו לשם, ויודקה וברזילי נטלו עצמותיהם ורצו לכאן, אל הבקתה. קובי הארוך היה ישן בחזקה וזרועו חבושה על עיניו, עד כי כמעט ונואשו מהקיצו. – ‘מסכן, – דיבר אליו ברזילי ברחמים, – לא הייתי מעיר אותך לולא ביקשת.’ – כן, נתגנח קובי ביגיעה, אין דבר. ‘חבלן – מילמל קובי – הוא צפור־לילה. ביום אין לו מקום.’ מילמל בלא דעת כיצד יקום, ובדי יגיעה, ולא בלי להתמודד קשות, בסיכור עיניים באצבעותיו, ובהעמקת נשום, ניסה לחייך להצדקתו. – ‘היכנס פנימה ותישן.’ – מזמינו יודקה בסבר־פנים. אבל קובי מפהק בעצבות ולשלילה, והולך לחפש מים. – ‘בין כה וכה…’ הוא אומר, ומשאיר פתוח והולך. יצחקלה שבפתח הבקתה רושם לו בפנקס שעל ברכו. – ‘נו – גיחך אליהם בבואם – יררתם לראות בנכסים?’ – ‘לרעות בגנים וללקוט שושנים.’ – חייך ברזילי במפוזר, ומציע להכות במרגמות־שלושה את מקום המקלע המטריד וצולף לכאן. אבל יצחקלה מפקפק אם כדאי לשם כך לחשוף את מקום המרגמות, ולא לשמרן לשעה מכריעה מזו. – תריסר פגזים – די לפגיעה טובה, ופחות מדי להתגלוּת מדויקת. וקצת להחרידם גם הם. שלא ייעשה אצלם הכל על־פי לוח־הזמנים שקבעו להם. פרט אחד יתמוטט – והכל משתבש. – אם כך ואם כך – יצחקלה דואג לעורף הבקתות, לדרום – שם הכל פתוח, ובלא כיתה נוספת, כיצד יסוכך ויאָבטח את העורף? הנה זה פשר האיגרת שהוא מסיים עתה, נוסף על הדוח שביקש ספי; וכן לא טוב בעיניו הקשר בין הכיפוֹתים, ולמה לא יתקינו טלפון ביניהם, ואולי להוסיף כיתה ברווח הגדול שבין השתים, כדי שיד תגע ביד; וכן יש לפנות מיד את גויות ההרוגים, לבל ירך לב הלוחמים. שכן אין לך נכבד מרוח־לוחמים נכונה. – ‘בחורים טובים החבריה שלך.’ – אמר כעת ברזילי, והדכדוך, משום־מה, שב וסגר את לבו. – 'הו! – אמר יצחקלה. –אתה מסַפּר לי. הרבה שופשפנו יחד. צוות אחד לפעולה. אחד בעד כולם, וכולם בעד אחד. רעות לוחמים. כל בחור שלנו הוא מקלען, רגם, פיאטן, אלחוטאי, חבלן וגם מם־כף, אם יתבקש, הכל למדנו בבית־ספר אחד. אפשר לסמוך בשקט.׳ – ‘כן, אמר ברזילי, וזה טוב.’ האזניים נתחדדו לשמע צליפה שהטרידה כה וכה, האריכה קצת, עד כי היה נדמה לרגע כאילו דבר חדש נפל, וחדלה. – ‘זזים?’ – בא קובי, ממַחה בשרוולו מים מסנטרו. הנה יודקה יילָוה אל השנַים, אם טוב לבו עליו, ויקח את האיגרת, ויראה שכל דבר יסודר, ויתאם כל דבר עם דנוס, וכל השאר. שוב צליפה חולפת. – ‘מה זה?’ – מקמט יודקה מצחו בחשד. – 'זו ההיסטוריה – אמר קובי – מחדדת עפרון. לרשום עוד דף מזהיר על פני השדות האלה.׳ ׳הו, הו׳ – אמר יצחקלה. ובגחינה שחוחה חמקו בזה אחר זה דרומה, אל מעֵבר קו הרכס, ויצחקלה מניד ראש דומם לברכת־פרידה. ריצה קצרה, ואתה מחוּפּה במדרון. מקלות של כּלָכים וסוככיהם המרוטים, נראו כזעיר אנפין של אילני־ערבה, כמין שיטה של סאואנה, במדרון הנפתח ממול. אבל בעוד מה, מביאים השדות השלוים שלהלן מַרגעה, והאבן זעה קצת מעל לבך. הכתפיים אוֹבוֹת להתישר, והריאות לנשום למישרין. נעצרים לתפוש נשימה. וממילא לקטום גבעול־מה להריח בו ולתחבו ללעיסה של כלום. יודקה, שקפיץ־שׂערוֹ בשמש כסבך חוטי־ברזל חלודים, מבקש שימתינו לו, עד שירוץ ויתפנה מאחורי גדר־האבנים ההיא. יושבים להמתין, באמצע המקום, מתחת השמש, על העפר כפי שהוא חם ורגיב, וקצת עשׂיב, ויבש מאד, מציתים סיגריות, משתענים על מרפק, מציצים אל אופק דרום, הגבעי, המרחיק, ההולך ונעשה תכלכל אַי־שם. משהו מתלבלב להתנסח מעַין: מלוא שדות קיץ, עם שטף זהב רץ. וגם פשוט: שדות חמים. מלה יפה. לחזור עליה כצרצר בשדה: שדות חמים. שדות חמים עד אין קץ. ושמא נוציא את הפנקס הפרוף ונקרא באזני ברזילי דבר או שנַיִם, מה דעתו, איך זה מתקבל? שירי השדות הלא־קצורים. ופתאום הרגשה מיוחדה. הרגשה של תמצית החיים. חריפה עד טעימה. (או שזה העשב הזה?) טיפת החיים האמיתית, עיקר העיקרים, המתיחות בלתי־נפרקת, המצומצמת. אולי ככה:

סתיו.

ועוד יבוא היורה.

כמה נפלא לחיות!

פשוט. נאמר ואמוּר. מכוון לעיקר. בלי שום הטרדות. וצרור בתוך הכל. הו, מה. הלב נצבט פתאום. כלה מגעגועים. טעם ברכת־פרידה מחלחל, דמעות בגרון. כאילו: שמה יא תבוא. ברזילי, אמוֹר מהר מלה. פחד ירד פתאום. לא יודע מה. נסתם לי ופחד מקיף. האם הכל נחרץ? דבר אלי. קר לי בגב. הלא אתה עיניך בראשך לראות. שׂער־ראש מסולסל. גב מעוגל של תלמיד־חכם, שׂרוע בהסבה, ומעשן, מופנה אל שחמוּת הגבעה והלאה, צהובה אל עריסת הואדי למטה, במיצר השלוחות התלויות מעליו, חותר ובא ומתחכך בכוח אל כתף הגבעה הזאת. סביב שרוף הכל. טוב שהאדמה חמה. תוכל למצוא כוח להגיע עד כיפת ה’ערפי'? כאן יהיה הסוף. נתגנח ונשתרע בפישוט־רגליים, רגל מסונדלת חוֹפה רגל. עוצם עיניים וחובש עליהן זרוע. ועד כה וגם ברזילי מט תחתיו, כבוש עייפות, מפורקד, מוצף־שטוף באד עמימוּת מכבה. נעצם וחש איך צונחת תחתיו האדמה. השמש מתלקחת אדומות על השמורות המוגפות. והאדמה חמה לה. מונחים בלב השדה. וכשחוזר יודקה קל ומתרונן, וסיפור דבר שעלה על לבו שם, נלבט על דל שפתיו – מוטלים לפניו השנַיִם, שרועים מסולקים, פטורים, זה בצד זה, ישנים מלוא אָרכּם.

פרק שלושים ושמונה

בתשע בא האוטו המובטח אל מרגלות הסלעים, ונשאו והעבירו אותם למטה בשלוש האלונקות, כסויי שמיכות ומכבידים נורא. המתינו עד שיגיעו גם ארבעה נושאי האלונקה מן ה’קדמי', עם גופה אחרת כסוּית־שמיכה. וכשהגיעו אלה היו זעֵפים מאד עד חירוק־שינים. – מה השגעון – קירקרו אין־קץ – להוביש את הנשמה בסחיבה. כל־כך כבד, כל־כך רחוק. למה לא להשליכו לעזאזל – הלא הוא כבר מסריח! מדוע מגיע לו? איפה נשמע שיצטרכו לסחוב פגר שחור דרך ארוכה שכזו! – וגם לאחר שפרשו וחזרו בחרי־אף והאלונקה הריקה מקופלת על כתף אחר מהם, לא נרגעו מרגינות, והמשלט כולו היה הופך בדבר בקפידה, ולתיאבון, לדחית כל מיני הרהורים אפשריים אחרים, אלה עצֵבים מאלה, עד שהתערבו רעמי הפגזה קצרה אחת ועד שהחום הגובר המם והכה ארצה הכל, וגם זאת. וכך נסקה החמה והסיקה כבשן יוקד, והזמן הוּכּה, והשעה אבדה, ועשתונות העולם הובסו. מַפּל אש. אש צלולה. יום לוהב אש. אדי־אש נוצצים סימאו ארצה אין־מנוס, אפור מתלקח על־פני כל, ועל אוֹבך השדות המתעלפים, ומן השמים לא נותר דבר, יתר תכלתם התלבנה, וצועקת נשתפכה מצולהבת, שיכורת גחלי זהב ולבן, לא מנוקים משיירי כחול, קיציים מאד עד תכלית. שעה ארוכה. לא שעה, כי אין שעה. היתה פעם. אולי כן אולי לא. נבלו ידי הצלפים. נבקה רוח הנצלפים. מבול חוֹם בהיר. (את עצת ברזילי. לרגום את הצלף, לא קיבלו: חבל לגלות מרגמות בשל צלף נטול עוקץ!) ואין עוד שום דבר לא מתהווה ולא משתנה. רק הוא: זה הלהט הלוהב. ריק בהיר ומתבהק, והצל המתמעט נחרכה גם קלישותו (דנוס אסר לפרוש שמיכות). פושטים כותונת. קושרים לראש כצניף, טובל על אזניים ועורף. מלחיתים בחשפוֹן הקלוי החדגוֹני, המסנוור, והנשמה נצרבת. רק לזבובים, מסתבר, לא איכפת. זבובים מזדבבים בדיצה. ימח שמם. להט שעמום אדיש. תש רצונך להיות. הִבלוּחים כמו רעד. ריק־סנוורים מלוּבן. גובה קיסרות לוהטה. מדי פעם עוד מתחזקים להתנער, להביט, לדעת, לקשוב, להיות, ונובלים כרגע וקמלים. זקיפות חום אין־קץ, ורוחב פתיחות לוהטת אין־אפסַיִם. אתה מיותר. פגז פה פגז שם, בא מרעים רעם וחדל. ובכן מה? ובכן כלום. ממילא, ובלא דעת מתי ואיך, מתלקטים אחדים אל מעט הצל השקוף של הבקתה המוארכת, אלה בלכתם אל המים, ואלה בבואם נכזבים מתפלוּתם החמה, החלודה, המנופטתת, הבלתי־רטובה. מהם נעצרים לרגע, להשעין בכותל גוום המיוסר כיפוף אונס, מהם שופפים ונוטלים להם שהות כדי עישון סיגריה – מיותרת – בין אחים מחוקים. מיד נזכר פגז מודח, מוצא דרכו ונופל אַי־כאן בצהלת שוטה, ומתפוצץ בעסק גדול וברסק חרדות. נופלים אפיים ומתעצבנים לדעת – אבל אין עוד אחריו. ממזר יחיד. השתחווּת אחת לרגליו. גֶדֶם הוייתך המזולזלת, המוכפשת המלחכת עפר. עד עפר. כל־כולך וכל זה, אבוד. ושוב פגז או צמד ושהות ריקה, ועוד שנַים או כפליים מיבבים ורועמים ושהות נוספת. ואחד, בושש, דוהר להספיק ובא ומכה בהרעֵם מצלתיִם אדירים, קרוב־קרוב, עד כי תהום הקשבה מהדהדת אליו מתוך איזו צינה שנתגלעה בך, ושוב שהות אחרת, וכמה וכמה, נכנפים בסופה משתוללת. דחופים וצועקים. הדעת מתקצרת מטרדה נַוולוּתית זו. ושוב דממה חסרת־יש. שנמשכת שהות אין־חוף, ואולי היא רבע שעה, רגוזת ציפיה ושעמום ולא־כלום. עד שיבוא אולי לקצינון אחד, על הגבעה ההיא, שלהם, ויצעק ‘יאללה יאללה!’ ושוב יקומו הללו – וישחילו עוד פגז ללוע המרעים. דממה משונה מתמשכת. וכשאתה מתחיל להאמין ומתחזק למצוא נקודה שהיא בעולם, שהיא התחלה, אולי, לידיעה, או למַאחז כלשהו, אתה רואה לפניך בקוֹער העולם צהלות־חוֹם מוצלפות בצויחה. למה צהלות? לפי שהן מתעזזות להן על־פני השטחים בריצוד רשפים, בניתוזי צחצחות, כהבהקי סַיִף מתהפך, נהרות תיזוזים מזועזעים חופשים־רצים, כהצרב כפות רגלי יחפים, ועד האפקים, גדושי סילוד נגוהות דולקים, ואיבחת רטט זגיג, הביל ומאַדוה. ספק ועלסים, ספק ניצלים חיים. וכשאתה כבר פורק נשימתך – מצטרח אז מעליך פתאום עוד בודד אחר, מצביע עליך, רץ עליך, נופל עליך. בא ונשפך עליך – ומתהדקים ארצה, בעצימה ובעצירה ובשיתוק כל, להניס שארית חיותך המבוקקת, שאינה שווה כלום. אין עוד. לא כלום. ניצלת משום־מה. היינו־הך. דממה לוהטת ושנואה. ורגע לוהטת ומופלאה. להט משועמם ואדיש. ורגע להט עזיז ומתפזז מזהיב. ארבעה נוספים, ביללת נכווים. וכך עד בוש. עד אין־קץ. מי יודע עד אנה. כבר לא יודעים. מתחטטים באדמה מבוּזים. באצבעות הידיים, בראשי אצבעות הרגליים, בגוף, בחזה, בבטן, בירכיים, במבושים, ובצואר ובמצח, נלחצים נלחצים נלחצים, להיות בעפר, להיות עמו, להיאסף אל חוּבּו. אל בטיחותו העפרית, להיגנז פנימה, אל סתרה, אל חיקה, אל רחמה, לא להיות נוכחים, לא לשמוע ולא לדעת, להיבטל אל חביונה, בחזרה אל תוהו סגירותה השוקטה – ולהינצל. שעה ארוכה. אין חופים.

אבל, מסתבר, גם כך חיים. גם כך אפשר לחיות. ולא עוד אלא שאי־אפשר להתעלם מכך כי התקפת ההכרעה לא באה, תהא הסיבה אשר תהא, ותחתיה רק טורדה רעה וקטנה, ככל שהיא. אכן, עם כל זה, לא תוכל להכחיש, כי גם בלהוֹט הכבשן הזה ובקרבו – מפרכס, לאמיתו, יום־זיו צוהל. מחוץ לכל תלאובותיו ושריפתו. ואין לכפור באותם קטעי־הכחול הממשיים האלה, המתרוצצים בחדוה לא־בלומה בין שמים לארץ, מתנפנפים ומכים עד הרחק, כהכרת ככסים על חבל ברוח־קיץ כחולה, נושמים חירות מרוחב חזה, בריאות שזופה ולבנת־שינים, תנועה מצטחצחת בחלל, מין בטחה מובנה מאליה, נפוצה עליזת זהוב וחם, עד כי לא תוכל להגביה עיניים אליו למעלה, שכן מיד הן מוכות עצמת הזוהר, לבן ומרשיף, עולם אש, ישרה, לבנה, גבוהה מאד, מצטעקת, כגביעי־זכוכית צחי־דקות, מתפקעים מדי רגע, חדים מאד, לוהבים וצליליים להפליא, והוסף עוד את רוח לפני הצהרים, שהנה היא מתעוררת, ומזכירה כי לא הרחק מאד מזה יש ים, אף שזו רוח דרומית היא, ואין בה הַצָנָה של כלום, ותחת זאת נושאת ומביאה עמה, משום־מה, איזה נעירות־חמור צלולות מאד, כמימי כד, אף כי תמוהות מה להן כאן כעת, ועם זאת מעלות על הדעת, בבהירות קרובה, מראה וממשות שדות־קציר הומי־רחש, שולי השדה עודם צפופי ירק שעוד לא הכהיב, לילך חטמיות וסגול מברשות גדילנים, עם גניחת רוח בברקן טופר הצלעות, ומיסבך דרדר צהוב למטה, והשתרכוּת חבלבל אפור ולבן. ימי קציר, כרסום אבטיחים, מאדמי אבטיחים שותתים, וצל אילנות כבדים, לא כאן, כי אם בעורף, בבית, תות ומישמש לרוב, ובריכת־מים צוננה לשחיה, לצלילה, לשכשוך, ומה לא, עד התגנחות קוצר־יד מרוב בולמוס. מה מתפתח כאן? לאן אנחנו הולכים? אבל כשמנסים לקשור שית ולגלגל דברים, לדעת מה ומי לומר מלה, לחוצה עד מעיכה, לאחר שתיקה מרובה וקשוחה, נמצאות השפתיים חרבות ומבוקעות, והלשון חררה ומסובלה – ואותו הרהור גלמי נעשה כבד יותר בלא אחיזה. מוכה חום וצחיחות אור. ממילא מוַתרים. ויוצאים חובת אמירה בהפטרת עזאזלים וגניחות נאלמות. מנושמים ועמוסים כוונות אפויות. כלום לא ייצא מזה. לפיכך מתרוממים להביט, לראות יותר, להבין יותר. בעצלתים, מכים לעתים סירוגי התרסקויות, או צליפות סתמיות, כהצלפות זנב סוס כפוי חום, אחת הנה ואחת הנה, בלא חמרה. בהקשבה מיוחדת – אפשר לתפוש קולם של צרצרים, המנסרים ואומרים דבר בין הרגבים הלוהטים. אין כלים שיסייע למַאחז. קוי־הרכס הרחוקים הולכים נזילים ומרחפים ממוסמסים, כאילו יד רועדת מאד כתבתם שם. וזה הכל. אפילו מחשבה זקוקה לצל. ערומים ודוממים באור השורף. צלעות גו חשוף, כחוש ושזוף, חזה שׂעיר כאן, חזה מדובלל קיווּצים כאן, וחזה חָלָק, כשל ילדה, פה ושם, ושקעי רזון בין הכתפיים ועצמות־הבריח, שלוּקים ומצומצמים, מוּגפי־מַבּע, ראשים מלובדי פקעות אבוקות, ספיחי־זקן דוקרניים. יד מנסה להצל על עיניים, ולאוּת ושממון אין־קץ. המלחמה כולה נתדלדלה כאפיק כרות, מלבין חרב במרחבי־היום הגדולים. נותרה כעוּבדה לא־נוגעת. גם אם רוגשת לך בתחתיות בתוכך המיית אוח. אינך לא מבין ולא שואל ולא חרד ולא מיחל, לא מתגבר ולא נכנע, ולא איכפת לך כל־כך. לא כך ולא אחרת, רחוק הרחקת מעֵבר מזה, ולוּ רק הניחו לך ככה, בלא להרגיז את התנוחה הקרושה הזאת, המכסה על חובה. כביכול הולכים ונרדמים. אבל לא פוסקים לקשוב אל היבשושיוּת המתיפחת בחוץ. עמעום הגות, רוֹחב כבשוני־לב, נדגר כבאגב (אבל מוביש מיד כשמנסים לבודד משהו, להצביע על דבר אחד, להיחלץ מן הטמטום הכלל־כללי. כשמבקשים למצוא ראש פקעת, או לשים סימן, כמין עקבות שתוכל לדעת על־פיהם אחר־כך מה היה קודם). נענבים סביב איזה פיזום קטוע, או זכר מראית־עין ממגירה נשכחה. ודוממים. זה הכל. רוחק־רוחק. התנדפת. לא אתה. שבלול ריקן שבוי עפר לוהט.

וכך התגלגלו הדברים ולא נעתקו. אולם קצת לאחר שעה עשר השיא אחד עיניו משיגרת ההצצה הזגוגית, והבחין בפקעי־אבק מצומצמים אחדים, והשמועה פשטה מהרה: משוריינים. כדי שני קילומטר מאתנו צפונה. נעים בזה אחר זה, שמונה, תשעה, עשרה, מגיחים בזה אחר זה מתוך מַעמק שהוא, נבלעים ומבצבצים שנית, כאילו יד ילד נעלם מסיעה אותם בחוט. אחד־עשר, שנים־עשר. הולכים אִתם במבט עד שהם נעלמים במדרון שהוא, וקשה לשער עתה מניין יצופו ויעלו, אם כי לחש עיקש מנחש בואם מכאן דווקא, ממול שחי השלוחה. כעת נזכרו? בעצם שעה זו? ברפיון הזה ובהמהום הזה המתעלף? מוכרח להיות? הגידו, מוכרח להיות? רץ נשלח להודיע ליצחקלה. מכווצים עיניים להציץ. אבל השעה מתארכת והם בוששים מצאת. או אולי היו מחזה־שרב? העצבנות החדודית מתמסמסת מהר לעייפות עכורה, והקשב מתמלא מין מהות נרפשת ושמנונית, כשיירי סעודה. לרגעים מוסיפים משלחים חשדנות לכל צד. כחיה מנוסה שהריחה מלכודת. אלא שמכל צד מכה האור הצווחני והלהט הלבנוּני, ומגיף גם את סדקי ההצצה הצרים ביותר. ובקרוב תש כוחך לפתיעות, לחשדות ולכל. הבקתות מאחור דהו־חָורו, נקלוֹת חינם בשמש. לא נותרה שום חשיבות של כלום לכלום. נשתכחה סיבת הדבר. סיבת כל הדברים. הגבעה השטוחה מתמרחה על־פני אדישות העולם. מופקר לשריפה בשעמום. נבלו החיים. נטולים כל עילה. למה כל זה, ריבון העולם, למה. – ‘הנה הם!’ – אמר מישהו, ושלושה משוריינים, כתמים כהים מהבהבים, כמשתקפים במים ניזוזים, מתגלים מעל גבעה שאצל המצוק הלבן, כמעט במקום שציפית להם. ועוברת שעה לא קלה והם תקועים שם, מבליחים, מהותתים, מתפרקים בלהט וחוזרים ומצטרפים בפרפור. ניתן להבחין בתנועה סביבם (בלילה מוכרחים למַקש להם שם!), מיני יתדות נעות, הולכות ובאות. ואולי חובתך כעת להתעורר, לחזור ממקום רחוק ולהימצא כאן, להתפקח ולהיות נוכח לחזור אל עצמך. אלא שגם אתה אינך אלא מפורק ומהבהב כאותן בבואות. רגעים נוקפים. דבר לא משתנה. עצלתים תמוהים של חלום, תהומות דממו. נעצר העולם ושותק. כאילו הגיע אל תכליתו. סוף המסע. מתגנבת מחשבה תמוהה, שקשה לתפשה כולה עד סופה, קוראת אליך לשים־לב מאד להיטיב ולהבחין במשמעות מיוחדת וחשובה, חשובה אין־שיעור, שיש בכל זה כפי שהוא. קוראת להזיד ולהרחיק על־פי מחשבה זו (כשם שכל קורה נטויה על־פי תהום קוראת ומפתה לעבור עליה). הרגשה מוזרה וחשובה ולא מסתיימת. לפי שבינתים נעתקו שלושת הבוביים והפליגו מערבה, עד שבאו והוסתרו באחורי השלוחה המאוצבעת, ושנַיִם אחרים צפו־עלו על מקומם, והעפירו רוב אבק בנפתולים שונים כה וכה ושקטו. ועוד שנַיִם אחרים נתגלו עוד מעט בקרבת המצוק, ומשמע הדבר: התפרסות השדרה לקו חזיתי, לא ברור עוד לצורך מה, אם למַערך־ההגנה (עד שלא יתמו הכנותיהם, האל יודע מה הכנות להם שם,) או אם למַערך־התקפה הם נערכים. וכיוָן שכך נרגעו, ונשתקעו במקומם וכבר כאילו מעולם היו נטועים ומבליחים שם ומהבהבים, והדעת בוחלת בהם, מרפה ומוסחת לה, אגב חירוף ניחר של שיגרה. הרוח מתחזקת וצלילוּתו המיוחדת של היום, אותו זיו חריף וצהרני, אותה חריפות חדה וצלולה וחמצמצה, שמים כספיים אלה, המבהיקים שעיעים כאספקלריה, נחלדו בעמעום זחלני. דליחות עשנית שורצת לנַוולם ומתפשטת מירכתיים ומכבה כל חלקה צחה, כזיקנה בטרם עת, והזיו הלוהט, יפה־התואר, בוסר עלם קיץ, שהיה עד הנה, פה ושם – נהפך לחדל־צורה, אחד מימים רבים עכורי חום אָביךְ, גרוגרת אחת ממועכה בדבלה מיובשת. וזה כל הדבר. אחר־כך, כמעֵבר למציאות, באים פתאום שני פגזים אדירים, ומתפוצצים כל־כך בפנים, כל־כך באמצע, שקשה להאמין כי אכן אמנם. כה נבהלת שאין לך עוד מקום להיות בו. צר מדי בשוחה. פתוח מדי בחוץ. וחם. שדפה ארורה גדולה. שדפה מכל עבר וצד. ורק אותם ראשי קוצים שם, שקדוּ קידות ברוח וטיפטפו להם זהרורי־זהב, מלמול לחלוחי ולא מזה, ונפשך עליהם חרדה ומפללת, רק הם מונעים מקפוץ אגרוף והבלע הכל בקללה אחת, שמים וארץ וכל אשר בם. איכה הושחת זיווֹ של יום כה חד וחריף, שהתחיל פתוח ונכון לכל מיני אפשרויות מיוחדות וקורנות אור, ונישחת לו בחצי יומו. הה, לאבדון, מה רוצים מחייך.

עמיחי סחט לימון לקומקום הגדול ונודד עתה משוחה אל שוחה לצקת בקופסות ולהשקות את העם. שותים וגונחים אהה רחב, שכלולה בו עוד אמירה מחוספסת, נוספת על משמעו הגנוח, ונושאים עיניים, שמא גם יאמר הלז דבר שהוא יודע. אבל עמיחי רק מחייך בלאוּת ונודד הלאה. בשוחת הבּזה הוא מסיים. ועד הנטף החם והמלומן האחרון. בּני שלוק חום, מעלה עשן מפגיל ממקטרתו. מלבד הסיגריה שפותת לתוכה כיסוד – הוא מסביר – עירב הפעם פירור מן העשב הריחני הזה, והנה מה שמתקבל. – אתה משחית לך את הריאות – מזהירו עמיחי סתומות. – אֶ! – מסלק הלה את החשש. ‘לא זז שם.’ מַחוה בּני מקטרתו על מקום האויב. ‘חם להם.’ אומר עמיחי. ‘להם חם? החום הוא ביתם!’ מסביר רחמים במטושטש. הבקתה הקטנה שמן הצד עושה צל קלוש. מגרה מאד לבוא ולהשתטח שם ולשתוק, ומתוך השתיקה להירדם כאבן. צעיפי אוֹבך בשמים. וגלגלי־אבק מתעשננים בארץ. דנוס, כולו זיעה וצחנתה, בא וישב בצל הזה. בולע פיקתו. כאילו הנה יגיד דבר. פונים אליו. לבסוף הוא מטפיח שפתיו ומצעף גרונו לאמור ככה: ‘ביום כזה לצאת לקצור בשדה – מתארים לכם איך זה? בת־קול שעלתה במאמץ כזה, שעורר תקוה לשמוע רבות מזה. במה הוא חי, דנוס. – אבל רחמים נתפש למראה: ‘והבּרחַש של הקציר!’ – ‘אה. מתרגלים. יום־יוֹמִַַיִם קשה ומתרגלים.’ אַי־מזה מתעורר כעת תיאבון להפליג בדברים שבדרך־כלל. בהלך־נפש. בהשקפות על החיים ועל האדם, בפרט ובכלל. חבל שהקומקום כבר ריק, ומתכתו נתלהטה. ואילו לקום וללכת עד הג’ריקן שמאחור – מסובך הוא וכבד מדי. בכלל לקום, בכלל ללכת, בכלל להיות. – ‘בקדמי חלקו מימיות.’ אומר עמיחי, בעלמא. ‘באמת?’ וברוגז קנאה, לרגוז קל תמיד ופשוט מכל. ברזילי מגיע עתה. קהיון תחת עיניו. ‘הכל קפא.’ אמר ברזילי וישב. – ‘קפא עד ריתחה.’ מתנשף עמיחי ומטפח שפתיו בלשונו. מפשילים ראשים לעבר הרוח. אבל זו דרומית מדי. שוטפת ומגרישה בשטח, כאילו זה תפקידה במחזה: לאדווֹת חום זגוגי. בשביל מה, בעצם, הביאו אותנו לכאן? הו. היית שואל שאלה או אומר אמירה, לולא כובד רוח אפך. קציר? מי דיבר על קציר? הדמיון נאחז בדבר. געגועים יוצאים להשקיף, המונים. – ‘באוקינוסים – מסַפּר ברזילי במהורהר – יש מקומות שהרוח דוממת. ימים על ימים. ספינות־המפרש היו קופאות. ראי־מים. חום להבות. משתקף כפליים: מן המים ומן השמים. מתפקעים ולא זז. עד טירוף. ימים על ימים…’ – בּני מתעורר אליו: ‘באמת?…’ – אומר בּני ומזקיף ישיבתו אליו. – ‘רביצה באפס מעשה. מי לא יודע. אבל, אגב, מכבר רציתי לשאול אותך דבר, ברזילי, אתה הלא קראת כל מיני ספרים, לא מצאת אחדים שמדברים על העבודה? – ‘העבודה?’ – ‘כן. אבל לא על העבודה כערך משקי, פרנסה וישוב הארץ – אלא על העבודה והאדם, מה?’ – גם לא תמהים אליו. אבל טוב שיש מישהו שיש לו כח לדבר. ידבר לו. ובּני גם מילמל אין־סוף כל מיני דברים, שהם, ייתכן, פרי מסמוסו של המוח שהוביש – ‘עבודה, נאמר, בהעמסה, בקציר, למשל – אמר בּני בתוך רוב דבריו – יום־עבודה מבוקר עד הלילה, ובחוץ, תחת השמש, בפתוּח, איך זה, אני שואל: האם זה מרומם את האדם? מגדיל אותו או מקטין? פותח או סוגר?’ – ‘מי פותח?’ – הגביה דנוס גביניו לא מאמין למשמע אזניו מנסה לתפוש דבר. וברזילי התחיל בחלישוּת: ‘תלוי מה…’ – ‘לא לא – נחפז בּני ודחה – לא על תלוי, אני שואל, לא על תלוי מה. למשל: אם רק לאחר העבודה מתחיל האדם להיות אדם, או גם אפשר שבתוך כדי העבודה יוכל, איך לומר, להוסיף לצמוח, לחיות במלוא יכלתו… לא בגלל היבול הטוב, או לא רק בגללו, או בגלל ההספק היפה… כי אם: בגלל עצם היותו עובד…’ – ‘אני…’ – גימגם ברזילי בפיזור־ידיים. – ‘עזוֹב, סַפּר לנו, ברזילי, על איזה ספר יפה שקראת – אמר שם מישהו מתוך שכיבה – אבל בלי פילוסופיות, בבקשה, פשוט סיפור יפה. משהו מותח, אם אתה יודע, בלש הגון, או סיפור־אהבה, פעם אחת היה בחור אחד, והלך וראה בחורה נחמדה אחת… סַפר משהו.’ – – ‘מה כולכם פתאום רוצים ממני? – חייך ברזילי במטושטש. – ‘חכה רגע אתה שם – קצף בני – תן רגע לומר מלה. אני שואל ככה: אם יש ממש בדיבורים, למשל, על חדוַת היצירה, לא במעשה מיוחד וחורג במינו, אלא בשורת מעשי יום־יום הרגילים והקשים, אם יש ממש בזה – או מעשיות? או אולי אין אמת אלא: על־כרחך אתה עובד על־כרחך על־כרחך. בעצב תאכל לחם. אילו יכולת לחיות בלי לנקוף אצבע לא היתה חסרה לך נקיפת האצבע, לא העבודה, ולא העמל, לא היית רוטן על העדרם ולא־כלום. או שלא כך? ותראה, אני שואל על העבודה הקשה, בשדה, בחוץ, בחמסין בוער, ביום אחר יום – אם זה מעלה את האדם, או מכלה אותו? מעורר למחשבה, מרחיב אופק, מעשיר לך את העולם, בונה שותפות גדולה יותר, עם מעשי הבורא ועם חבריך – כמו שאומרים – או שאין אלה אלא ימים שאינם באים בשום מנין, הרוּסי־עייפות עד כלוֹת רוחך, ורק ככלות הימים, יעשו חשבון ויראו כי היטבת עשות, ותרמת תרומה לזה ולזה או לכולם כאחד. ובינתים מודדים לך בעין צרה, ולא חייבים לך כלום אלא רק מקץ ימי שנות שכיר. ולא מחכים שהעבודה תפתח לך פתח, ולא שתגאל גאולה, ולא שתהיה יפה, ולא שתסייע לכלום (זולת לשרירי הגב והזרועות, ולסבלנות ולשתקנות, ולתיאבון בריא, ולהסתפקות במעגל הזה שבו אתה עושה), והעיקר הממשי היחיד הוא: לסיים את מנת עבודתך, להספיק. רק להספיק. ואחר־כך להתקלח, לאכול, לקרוא רבע עתון, וללכת לישון, לאחר שקצת צחקת עם החבריה, קצת עם הבנות, או עם אחת מכולן מתחת העצים, וכעץ כרות – עד בוקר מחרת: מה בעצם הדבר הזה? בקיצור: העבודה, אנושית היא או בהמית? היא הטוב? היעוד? תעודת האדם? מצאת אולי משהו, ברזילי? הלא יש כל מיני ספרים וספרים בעולם? אבל אתה לא שומע כלל. נרדמת, ברזילי?’ – ‘לא. אני שומע. אבל לא יודע מה להגיד לך.’ – ‘לא? חשבתי שאולי. או, אולי, אין מקום כלל לשאלות כאלה? הרבה פעמים הירהרתי בדבר. הלא לעתים יום־עבודה קשה עובר קל ועליז וכלאחר־יד, כרקוד זבובים ביום־קיץ. הכל מתקדם, ברכה במעשיך, אחיזה יפה ובריאה לך, ממש שותפות, בכל מה שנרקם שם. וכעבור שבוע, ובאותו שדה, באים ימי־עבודה שרופים, מתחילים ולא נגמרים, משעממים כמו כרוב, ורק משום שאין ברירה אלא להמשיך, ממשיכים ולא זורקים באמצע. לא כך? פעמים אתה עובד לחוד וחי בתוכך לחוד, זה אצל זה, ופעמים אתה ישן בתוכך ועובד, ואין זה מפריע לזה ולפעמים אתה תקוע כמו מסמר, כלום לא זז, לא בא ולא יוצא, החיים מבוזבזים, גמל עיור סובב על באר…’ – ליקק שפתיו ושהה רגע, וחזר לטרוד בקולו את החום העומם, כמסך תלוי אין־רוח. – ‘או, אולי רק אצלנו בולט הדבר, מפני שאצלנו התחלה, משק נבנה? ובמשקים אחרים, שיש בעולם, מבוססים ומתקיימים מדורות, הכל רץ אחרת צל על הראש ומים בכל פינה, וסדר שקט לכל הדברים, אני שואל…’ – ‘מה נטפלת כעת לכל זה? – רגז אליו דנוס. – אצלי המוח מתמסמס ואתה בהשתפכות…’ – לא יודע. כך יצא. ואולי אפילו זה שייך לכל זה. – והראה ביד על השטחים, או על כבשן היום המעכיר, המזמזם כברחש באוזן. – הנה כך: עבודה קשה בשדה היא הכרח רע, שעוד לא מצאו דרך להיפטר ממנו? או עבודה קשה בשדה היא גם ביטוי לאדם, למיוחד שבו, לרוחני שבו, לשואף…’ – לרוחני?’ – התעוות דנוס ברוגז. – ‘תלוי באדם…’ –ניסה עמיחי להפטיר. – ‘לא לא. – מיחה בּני. – לא על תלוי, כי אם על הדבר בעצמו אני שואל. לא מעשה באיש אחד, או במקרה אחד, פעם ככה ופעם ככה – על הדבר עצמו אני שואל, ביסודו, כפי שהוא, – אני שואל – אם באמת הוא כך, או כך? אני שואל…’ – ‘בחייך! קצרה רוח דנוס. – תבוא לפנות ערב ותשאל, שיהיה כוח אליך!’ – ועמיחי התעקש וחזר לדבריו: ‘יש ימים ויש ימים. יש עבודה ויש עבודה. יש כיסוח יבלית, ויש רכיבה על עגלת חציר…’ – כיסוח היבלית! –קרא בּני. – על־אודות כיסוח היבלית, בשמש, באדמה קשה, מתחת השמש. עזוֹב את עגלת החציר על כיסוח היבלית אני שואל – עבדות? או חירות? אם גם שם מתהווה הקשר המהולל בין האיש ובין העבודה, בין האיש ובין הטבע, קשר חי ומפרה, קשר מעשיר ומיטיב – או שרק בשירים שרים כך? יותר מדי קל לשיר שירים יפים ואפילו מתקבלים על הלב, לפנות ערב, בנחת ובנעימות, אשתך לצדך וילדיך משתעשעים בדשא – אבל זה לא זה! אלא העבודה בשעתה, הגופנית, הקשה, שרק אתה והיא בה, בלי תנאים מרכּכים – זו מה היא: קשר של חיים ואמונה – או אמצעי קשה לקיום, שנותן לך ארוחת־ערב, שעות תשושות אחדות אחריה, ושנת־סלע? אמור אם אתה יודע, עבודה – עוֹל כבד היא, כמו לסוס חורש, אשר מה לו ולכל העסק, אם לא שעת קץ היום הארוך והקשה הזה, שעת שוקת המים, ההתעפרות בעפר, והאבוס המלא? או, עבודה, בשעתה ובתחומיה, בתוך כדי היותה, היא עצמה עולם מלא חיים, רצויים, לשמם, ממש שם מתחת כיפת השמים, ולא בהרהורי ליל־שבת מתחת השמיכה כשבחוץ גשם – שם בשדה הלוהט, ולא בשעת השחלת בצלים מתחת צל הברושים, אלא דווקא כשאתה עומד על רגליך, דווקא בתוך העולם החם והנוקשה, ובידיך המעדר, נעתק נשימה, מזיע וחוגר כוחות ומשקיע אותם – אז, הנה אז אני שואל: – האם זהו מרחב של חירות, שטח לאישיות, ביטוי ליכולת, לשיעור הקומה, מתוך בחירה והנאה, שאתה בו במלואך, וחי בו להנאתך, גם אם מתוך מאמץ וקושי, כמו לפַסָל על האָבנַיִם, כמו לצייר מול כּנוֹ, כנר לפסנתרן בשעת נגינתו, אשר גם אם נאבקים בלי סוף – הרי זהו הדבר, הדבר שלך, בתוך כדי היותו היִעוד שלך, מקומך בעולם, מבינים מה? אפשר שיקבל אדם מעבודה בשדה, עבודה תמה ויפה – –’ – 'ולא פחות מזה? ויום־יום תמיד? בשׂיאוֹ? – אמר עמיחי. – למה פחות? בודאי בשׂיאוֹ – והולך הלוך לקראת שׂיאוֹ הולך הלוך לקראת יעודו… יום־יום, – כמובן… לא כדי להרויח דבר שיזכה אותך בשעה אחרת, ובמקום אחר, בקב של נחת אחרת… עבודה שלמה, אינכם מבינים? – ‘אני לא מבין. – הצהיר עמיחי בהתעוררות. – אפשר להיות מאושר ושמח בשעת ניכוש עשבים, כשם שאפשר להיות סר וזעֵף על עגלות חציר לפנות ערב…’ – ‘כן…’ – אמר רחמים מלבו. – ‘ומי יודע, אמר עמיחי, מפני מה אתה שמח. מבריאותך? מצעירותך? ואולי דווקא כשעובדים בשדה, בין שמים וארץ, חשים בשמחת היקום, פשוט שאתה ישך, שיש לך כוח, שאתה עושה משהו בארץ, או אולי דווקא מפני שמישהו מחכה לך בשובך מן השדה, שיש לך מישהו הממתין לך, וזהוּ שמלביש לכל פנים אחרות… ואגב, כמה איכרים, באמת, רגישים, נאמר, לטבע, ליפיוֹ, לשקיעת־שמש, לצבעים ולמראות? מי יודע אם לא רק דרך נקבוביות עורו הוא חש את המציאות הזאת, המיוחדת הזאת, כמו דג את המים סביבו, ממילא…’ – ‘ובכלל – התערב עתה ברזילי – יש שאלות בלי תשובה. לא לכל השאלות יש ממילא תשובה. לא מפני שלך אן לי אין תשובה – אלא מפני שאין להן תשובה. שאלות שאינן מכח קיומן אלא רק מכוח הדיבור…’ אמר ונשא עיניים יגעות לראות מי הבא.

– 'מה הצעקות – אמר זה שבא, קובי הארוך, בהיר שׂיער שמוט עד עיניו – עקרב או מכת־שמש? – ‘שניהם. מצאו ענין – רגן דנוס – ואילו חיכו עד הערב, או במקלחת…’ – ‘וזה ברצינות? עד מכות? על עתיד ההכשרה, ועל מדוע הבנות הן כאלה?’ – ‘לא. מצאו ענין: העבודה.’ – ‘הו? אהרן דויד גורדון? דת העבודה, עַם־אדם? או מה?’ – ‘בכלל.’ – ‘מה קרה? מה מציק לכם?’ – ‘החום, הזבובים והשעמום.’ – קינטר דנוס, אבל לא קם ללכת. ומשום־מה נשאר הכל עיניים לסקור את השטח מלפנים, שעל צד האמת כמעט ונשכח לולא אותה לחישה טורדנית־גלמנית. במשהו מאמץ חוזרים וקובעים כל דבר במקומו, שני משוריינים שם, שם שלושה, ולהלן עוד שנַיִם, כפי שהיו, ושלושה אחרים אי־שם מסתופפים למטה ולא נתגלו עוד, וכל קוי העולם רותחים מבושלים, וכמה עלעוֹלים רחוקים זזו אֵי־שם בעצלתים, ומכבר לא נתפגז פגז. – ‘אני התחלתי בכל זה. – הצטדק בּני. – אני אשם.’ אבל תחת לשקוט, התלקח מאליו: ‘אני שאלתי, מציק לי ש… לא אתחיל מהתחלה. מה אני רוצה? רוצה שנחיה ככה שחיינו יעידו בנו. ומה עוד? רוצה שעבודת איש לא תהיה לו רק מחיר הכרטיס שיקנה לו כניסה אל השעות שלאחריה, אלא שהיא־היא תהיה הדבר, שעה רחבה וגדולה ומכילה אותך. כן, שתאהב אותה בגללה, ולא בגלל היחוּס שלה. שלא יהיו בתוכך שני אנשים, אחד עבד עלוב לה. ואחר בן־חורין עייף לאחריה. עבודה שכולך תפוש לה, שתהיה הוגה בה ומחזר אחריה קורא ספרים ולומר לימודים לשמה. יוצא אליה בשבתות, חוזר אליה בליל־ירח, לראות איך היא, מתעכב על־ידה, עוד קצת, בלכתך ואץ אליה בבואך, השכם בבוקר ועד האחר בערב, ומתוך נדיבות־לב והתעוררות־לב, והחיים נראים לך קצרים מכפי שהיית רוצה לשהות עמה ולהתמסר לה, ושעתך אינה מספקת, לכל מה שיפה בה, וכשאתה סר מעליה לזמן מה, היא חסרה לך, טוב לך עמה…’ – ‘אתה מדבר על בחורה או על עבודה?’ – צחק אליו רחמים. – ‘מה אתה אומר? – היה בּני נרגש משעוֹת אליו. – אתה שוכח שם את החום, כי מעניין לך, את הזיעה ואת הצרות כולן, כי מלא לך, דמיונך פועל, אלף אמצאות ותחבולות, שׂכלך נאחז בכל כקיסוסית בסְבך, זה טובך, זה יעודך – זה השדה. בינו ובינך פורח כל העולם… כך, בערך…’ –’בערך? ולא פחות? – אמר דנוס. – ‘לא. הרבה, הרבה יותר! – צווח בּני. – יותר ולא פחות! רק פעם אחת חיים. הפעם הזאת. וזה נורא מחייב. כי אין פעם זולתה. אין לנסות מחדש, אחרת, כמו שחושב זאטוט בבית־הספר, כשהציור אינו מצליח והוא רץ אל המַחַק, – אין מַחַק. יצור של פעם־אחת־בעולם־ודי אני, ורוצה שזו תהיה פעם יפה וגדולה ועיקרית. לא התגלגלות עיורת כזו או אחרת, שבדיעבד, על־פי שרירות־לבו של מישהו או של משהו, שאינני יודע כלל מיהו והיכן הוא ומה לי ולו, ואם אמנם הוא־הוא, וחושד שגם הוא אינו יודע כלל שאני קיים, והכל נפל במקרה, באגב דחיפה, בשרירות סתם, בלי שום דווקא, ושעלי מוטל לשתות ולהריק אל קרבי את כל הלאו־דווקא הזה, שאינו שייך לא לי ולא לכלום. וכלום טוב־דווקא לא יצמח ממנו. רוצה לחיות כשאני נושא את עצמי. להפוך את המקרה – לרצון. להיות הולך על רגלי רואה בעיני, ועובד בידי, ואוהב את אשר יפה, מכוח הבחירה שלי. תמיד אני הבוחר, על כל המדרגות העולות והיורדות וככה… וככל שמתברר כי אין זה אלא חלום, ואפילו חלום לא, אלא מן־הנמנע, לא ייתכן, לא־קיים ולא נמצא בעולם – לא יודע מה עוד כדאי, ובשביל מה…’ – 'לא כדאי לקוות יותר מדי. – רגן דנוס בקפידה. – אתה מצייר לך מטרה שאי־אפשר להגיע אליה – ובוכה כאילו מונעים ממך. פקח עיניך ותראה איפה אתה חי. – אמר דנוס בקפידה. – ‘מדוע? למה אתה אומר כך? אינך מאמין בזה? אינך רוצה כך? אני רוצה להאמין אמונה כה סוערת ובוערת כמו… בסערה אדירה ונפלאה… אני רוצה…’ – ‘לא כדאי לך להתפרץ. אין דבר כזה.’ – ‘מניין אתה יודע? מי אמר לך שאין? ואני אומר לך שיש! מוכרח להיות. אי־אפשר שלא.’ אבל דנוס חרה אפו עתה, והוא הניע אצבע ואמר: ‘להגיד לך את האמת? אני לא אוהב את כל הדיבורים האלה. מתעורר בי חשד גדול. הצדקנות הזאת, להיות יותר טובים, יותר בני־חורין, יותר שלמים, יותר ויותר – למעשה פירושה, וקודם־כל לעזוב מה שיש. לא? קודם־כל לעזוב. ואחר־כך נחליט מה. קודם נהרוס. קודם נעקור. ואחר־כך נחשוב מה. אחר־כך נראה לאן. ומה רואים – כבר ראינו. לא פעם. כרגיל: העירה. לימודים, אמנות, התעסקות – שמענו כבר. כל השאלות, המסובכות ביותר והמעניינות ביותר, יש להן תמיד תשובה אחת: העירה. תמיד. לא? שם מרחב, שם עבודה, שם חירות, שם אהבה, שם הכל. והמפעל? מה איכפת לצד זה אתה ממַצה את מידת־הדין ולא פחות מן השיא, המוחלט – ולצד זה אתה מוכן להתפשר בספל קפה המדרכה של תל־אביב. לא הרחק מן התיאטרון. לי אין אמוּן בכל הצדקנים האלה. הם מדברים המון, כדי להצדיק מעשה קטן אחד. הה, בני־אדם, פחות צדק, פחות שלמוּת, פחות חירות, פחות לעילא ולעילא – ועִבדו. עבדו יפה לעזאזל. ומוטב שתתכוננו לעבודה פשוטה ואפורה מאד. ובלי שום שותפות עם הקוסמוס דוקא. ואַל תשעשעו נפשכם באשליות. פשוט התכוננו לתת צוארכם בעול, הישן, המשופשף, הממשי, המוכן ומחכה לכם. זה הכל. אדמה זה לא אולפן לאמנות, או למדע, או לצדקה. האדמה זה רק אדמה. וצריך להוציא ממנה לחם. זה הכל. זה יפיה וזה מַמשה. ושום דבר אחר לא. ואַל תתאכזב כשאינך מוצא את מה שאינו קיים. זה שאתה צועק עליו – אינו קיים. פשוט איננו. ושום דבר אחר אין – רק עוֹל. ותשא בו. זה הכל.’ – כך אמר דנוס. – ‘אתה מדבר בשם המציאות האכזרית והאפורה, נכון?’ – אמר אז קובי. – ‘מה יש? גם אתה? כן. בדיוק כך, ובכן? מה הלעג?’ – ‘הו, לא. מי לועג למציאות האכזרית, הפשוטה והאפורה!’ – ‘גם אתה? – אמר דנוס – מי עוד? למי עור יש איזה פטנט? צדק מוחלט, אופק צר ולחץ בלב?’ – ‘אני? חלילה. מה עולה בדעתך! הלא גם אני פשוט אפור ואכזר: מניח מוקשי מוות.’ – אמר קובי.

– 'השד יודע אתכם! פקעה סבלנותו של דנוס, והתחיל משווע אל תוך עבי החום הנימוש הזה, שאין בו כלום לעודד ויכוח נאה, ואין יפה בו אלא לשתוק ולהימחות מתחת שמיו, לולא שכבר נפתחו הדברים והם פוטרים מנוכחות אחרת, מאימת אין קץ ובלי חשׂך, ולולא שאסור לתת לטעות לשוטט באין מַכלים, מה גם שכבר נתאספו ובאו לכאן אחדים, אל קצת הצל, לשמוע ולראות בהתנצחות ראוָה, להיות לצידו של מישהו, וכנגדו של מישהו, לחרף את צד הכופרים, ולהינצל משממון מייאש וכפוי. – ‘השד יודע אתכם – שיוַע דנוס אל כלל המתנגדים האפשריים, גלויים כסמויים – מה אתם מתחכמים או מיתממים? ויימצאו עוד טיפשים שיקשיבו אליכם. במקום לחסן את האנשים – אתם מפיצים מבוכה. מתוך כוונות חסודות, כמובן. איזו רוח נכנסה בכם? המלחמה? היא אינה אלא הפרעה איומה שנתקעה לתוך חיינו, וצריך לסלקה ולהמשיך לחיות. מלחמה היא יוצא מן הכלל. והכלל אין בו לא רעם ולא אש, אלא הרבה ימים פשוטים באים בזה אחר זה. זה הכל.’ – 'מה אתה סח? זה הכל? נצא מכאן ולא־כלום? רק נמשיך את מה שהיה? – ‘כן. כל מי שייצא שלם יחזור להמשיך בעבודה. או למה אתה מתכוון?’ – 'אני? ולא יהיה איכפת לך כלל לחזור מכאן ולמצוא שהעולם נשאר כמו קודם? לא גדול יותר ולא קטן יותר, ורק צריך יהיה להסתגל אליו ולשכוח את ההפרעה הזו ששמה מלחמה? – ‘אולי. ועל־כן?’ – ‘על־כן… על־כן צריך לנסות להתחיל אחרת… לא לחזור אל מה שהשארנו אז, לפני שנה. כשהיינו קטנים ותמימים, וכפינו נקיות מדם (לא צועק לך לפעמים הדם ששפכנו… אבל, זה אגב), לא לחזור בלי להסיק מסקנות ממה שנודע לנו כאן, בחפירות, בנדודים, בקרבות, במוות… שנהיה יודעים לחיות כראוי את חיינו המוצלים… לאחר שאחרים מתו ואנחנו ניצלנו (לפעמים רק בזכות התכופפות אחת…) – לדעת לחיות אחרת… להדליק רעיון אנושי גדול…’ – 'אתה מתחיל – אמר דנוס – איזה רעיון עליך? חסרי רעיונות אנחנו? כל אלה שכבר ישנם – מתגשמים? – ‘אח, לא. – אמר בני. – אינך מבין. אני מתכוון לדבר חדש, שניצרף פה, מתוך האש וההרס, חזון מחושל באש… – אל תצחק – לא מה שכבר היה מקודם, ושלא מנע את הרעה, שום רעה.. בלתי־מונע רעות ומלחמות… וגם רחוק כבר, גמור כבר, מצוץ ומכורסם. הלא תפשנו פה לפעמים דברים שקודם גם לא עלו על דעתנו, הלא למדנו כאן דברים חדשים, איומים מאד וגדולים מאד, לא?’ – ‘למדנו כל־כך הרבה שאינני יודע עוד מה חדש ומה לא חדש. האם החדש עיקר?’ – 'חדש, בודאי. קודם לא ידעת, כעת אתה יודע – ואיך תוכל לא לשנות, או להתחיל מחדש? אני מתכוון לשינוי כזה בכל אחד ואחד, שגם מי שיחזור לביתו בודד – יחזור עם שינוי, עם דבר חדש לחייו החדשים, איזה קפל חדש בתמול־שלשום שהיה לו פעם…" – ‘אהה, כן, עם רצון להצליח ויהי מה, לעלות בדרגה ויהי מה, לחיות בנוח ויהי מה, לחטוף לו כמה שיוכל, להדוף לצדדים את העומדים על דרכו – לזה אתה מתכוון?’ – ‘בדיוק. אבל לא במובן הזה. לא ככה, אלא ככה: לפלס לו דרך. לעשות כך שיוכח כי כל האֵימים לא היו לחינם. שיחיה מתוך הכרה שיש לפניו עתיד מושך, נכסף, שכדאי בשבילו!’ – ‘אתה נפתל כולך. דבר ברור. מה אתה רוצה?’ – ‘אני רוצה מסקנה. אַל תזקוף אזניים. הליכה צודקת, אנושית, חברית, מביאה אושר ליותר ויותר אנשים. מונעת צער וכל זה… אבל, אולי מוטב כך: הרגשה שאני חי נכון. רוצה להאמין חזק בדבר. מבין? להאמין בוער, לבעור אמונה… ולא לחזור כאילו חזרנו מאיזה מסע־טיול, ולמצוא שכלום לא קרה, ולא השתנה כלום, ורק אלה שנדפקו – נדפקו, וזהו. נבכה קצת ונשכח מהר. והכל יהיה מדרון, ממילא, ופתאום, אולי, יהיה נדמה, כאילו זו החיה הרעה, המלחמה, היתה, אולי, מיטב ימיך, פטור מדאגות־חולין, בחיר־לבו של העם, עוסק רק בדברים שנותנים עליהם את החיים, ולא בקטנות מאלה, חיים ומתים על גבי מגש־הכסף המהולל, וכנגדם ימי־השלום, רק בוץ של קטנוֹת, שממון כללי וחטפנות פרטית. אתה רואה: צריך שהחיים בלי מלחמה יהיה ברור שהם היפים, פי מאה, פי אלף, פי מיליון, עשירים יותר, חבריים יותר, דרוכים יותר, תוססים יותר, כיין, כגת תוססת יין, ורק יותר ויותר, כל־כך, שאינני יודע מה להסביר, ושיש בהם דבר שעושה את הכל כדאי מאד, איכפת מאד – שומע? – מרומם מאד, באמת אינך מבין?’ – ‘ואתה מבין?’ – ‘מה מבין?’ – ‘אינך יודע מה? נכון שאינך יודע?’ – ‘אני…’ – ‘אתה מצחיק אותי, בחיי…’ – 'טוב, צחַק. – אמר בּני, והכל חיכו לשמוע מה.

ודנוס אמר – ‘צחוק אתה עושה. אתה עוד בהתחלה. הרחק בהתחלה. איך קרה שאתה עוד שמה? עולה חדש אתה? מה זה שאתה עוד על פרשת־הדרכים? הלא כולנו משכבר בתוך עבר הקורה להתחיל כל פעם מחדש? הלא אין לזה סוף…’ – ‘נכון.’ – אמר מישהו, – ׳נכון. – אמר גם בּני. – אין לזה סוף.' – 'איך אפשר לבנות ככה משהו!? צריך להגיע יום שהויכוחים נגמרים ומתחילים המעשים. – 'די לטייל – אמר קובי – וצריך כבר להתחתן. – ‘לעזאזל הלא אי־אפשר לדגור בלי סוף. כעבור זמן מוכרח להיות ודאי: יתבקע אפרוח. או ביצה סרוחה! אנה פניך? הלא אינך יודע מה לומר. אפילו לא כמעורפל. מליצות נחמדות שלא מחייבות לכלום. מהן הרעיון החדש שלך המצורף מן המלחמה: לא זה ולא זה? אלא מה? בכלל לא שום דבר? אתה חייב לומר בעד מה אתה?’ – ‘אה, כן,’ – אמר בּני. – ‘אתה רואה! ידעתי שאינך יודע.’ – ‘מה פירוש אינני יודע? תכנית אין לי. סוף־פסוק אין לי. אבל יש בי צורך לדברים שכאלה. כן. שארגיש שהם־הם שהיו באש והותכו בה והנה הם לפניך לחייך הבאים, להלאה. זה כן. אני רוצה ביציקה מחדש. בתכלית השלמוּת כלילת שלמוּת. ואין זה אומר לי כלום שכבר יש כלים טובים, שכבר יש דרכים טובות, שכבר יש התחלות טובות – לזה שאני מדבר עליו צריך דבר שאיש עוד לא קרא לו בשם, כי הוא לא היה, ולכן גם לי איננו, ואינני יודע מה…’ – ‘אה, אלוהים, איזה בלבול־מוח! אתה רק תבזבז את מעט הטוב שאספנו איך־שהוא. מרוב תשוקה לקפוץ גבוה – תפול ותשכור מפרקתך. זה אולי יעלה בידיך.’ – ‘אולי. לא רק אני. אבל, דנוס, תבין… לא די לי! אם לא זו השעה הגדולה להתחיל – מתי היא? תמיד ולעולם רק פשרות והסתגלויות? לא רוצה לותר על הרחוק יותר רק משום שיש קרוב יותר!’ – 'שטויות. מלים יפות. הזיות. במקום להשיב כענין. אתה רוצה לעזוב את ביתך, את המשק – דבר שהוא תכלית מאמצי הדור, צודק, מהפכני, חלוצי וגם קיים עלי אדמות – כדי לרוץ אחר האֵד ההוא שעל ראשי ההרים, שבבוקר היה טל וכעת הוא חמסין ועד הערב מי יודע… לא רק שלא תשיג דבר, אלא תזרה לכל רוח את מעט הטוב, את קומץ האנשים שהיו נכונים לקבל על עצמם ולעשות מעשים. ומה פתאום? למה זה? מה חסר לך אצלנו? אצלנו, הלא, הכל התחלה, הכל בחזקת התחלה, פתוחה עוד לכל צד, ולכל תכנית ומעשה, לא נכון? אתה יודע לאן תגיע עם החלום שלך? – להמציא תואנה לעריקים. ואז? מה הועלת? לאן הגעת בעולם? – ‘חושב שאילו עוד חברים היו מרגישים כמוני היינו מנסים משהו באיזה מקום.’ – אבל איש לא הרים אליו עיניים להצטרף. – ‘איזה? – קרא דנוס. – הלא זה הדבר: קרא בשם!’ – ‘אין לו שם. – אמר בּני נכאים. – אני יודע רק אחת: שלאחר הפגזים חייבת לבוא תקופה שיש לה משמעות חדשה. עמוקה וחשובה מאד. שתבוא רוח גדולה…’ ‘הו, רוח, לכל הרוחות, רוח גדולה, דברי־רוח – הבל הבלים!’ – 'אולי. רוח כמו זו שאחזה בנו בראשית החורף שעבר, בהתנדבות, בנכונות, בקפיצה, בהקרבה, במעשים של התעלוּת, אלא שהפעם לא לשם מלחמה, כי אם לשם מה שלאחר המלחמות. לא לפעם אחת נסערת אלא לשלום מבורך. אי־אפשר שאינך מבין מה אני רוצה – – ' – ‘מה אתה רוצה?’ – ‘שתוק רגע.’ – ‘שתוק אתה: מתחת אפך מונח השפע, עושר גדול ואפשרויות עצומות – ואתה רץ לחפש אתונות על הרי־חושך. מה אתה מסַפּר לנו? ללכת אל דבר שאין לו שֵם – גרוע מלכת אל דבר שיש לו שם רע. מה יש לך כנגד הדבר הברור הזה, שאין איש כופר בו – גם לא אתה – שאיש לא יוכל לכפּוֹר בו, מפני שאין מה לכפּוֹר בו, מפני שהוא אמת ממשית וקיימת, כשמש בצהרים, ומה יש לך? חזון־שרב. שהולכים אליו והולכים והוא איננו, ואין בו כלום, רק סתם התעללות! הדיבורים האלה: לא פחות משמי־השמים! לא פחות משׂיא השלמוּת! – איך בהם לא תפארת ולא הוד, אלא רק חולשת־אופי. תסלח לי. אתה כאילו מפחד ממשהו. מפחד לשוב ורוצה לברוח רחוק. להסתתר לך כאילו מעבר להתחלה חדש, וקודם־כל: לעזוב.’

– ‘אולי. – אמר בּני. – אולי באמת.’ – ‘הנה! מה אמרתי!’ – ‘אולי באמת נחליט. ובמקום לחזור הביתה נבוא הנה, פה, אל השרוף הזה, באמצע כל הזה, לעשות מזה דבר יפה? אולי…’ – ‘שלום עליכם! – זעק דנוס. – ומה תעשה פה? איפה פה ההתחלה החדשה בתכלית? – מה תעשה שאיננו עשוי כבר שם? למה להיות סייח משתולל.’ – ‘סייח משתולל.’ – חזר ואמר בּני. – ‘לרדוף אחר זנבו של הרוח!’ – אמר דנוס. – ‘לרדוף.’ – אמר בּני – ‘ומכאן לאן? כשתתהווה כאן התחלה יציבה? אתה אינך מחוסן לעמוד איתן. בשום מקום. זה הכל. טוב לך לחלום על פתרונות – כשיש לך אחרים שימשיכו תמיד לעשות לחם לאכול. אתה תרוץ בלי עוֹל – ואנחנו נמשיך לשאת בעבודה, בתפקידים ובמשׂימות. קל יהיה לך מאד לבקש לך אמונה שלמה על חשבוננו.’ – ‘על חשבונכם? איזה חשבון?’ – ‘חשבון אלה שיעבדו בשדה ויעשו עבודה. שיתנו לך את פרוסת הלחם. אלא ממה תחיה? ואתה תהיה לך פטור מן הקטנוֹת שבחיים. כולך קודש לחיפוש הרוח. אלא שאינני בטוח אם נתן לך.’ – ‘מה תתנו לי?’ – ‘אם נתן לך לערוק. אתה תביט לשמים ואנחנו נגייס את כל חיינו, משורש עד פרח, גיוס שאינו נגמר, לעבודה היום־יומית? לא נתן לך. אינר מיוחס. תעשה מה שכולם עושים. וזה הכל.’ – ‘שמע, שמע!’ – קרא בּני. – ‘אין מה לשמוע. אין לנו פנאי למוּכּי־ירח. – אמר וקם על רגליו. – והמלחמה לא באה כלל בשביל לבדוֹת לך איזו התחלה יפה חדשה, היא נפלה עלינו כעסק ביש והפריעה לנו לעשות את העבודה. נזרוק את הארורים האלה מעל גבנו ונחזור לעבודה, ונמשיך בה. למה לעזאזל צריכה המלחמה לפתור מה שאין בה? מה אתה מחפש בה? היא מכשול! זה כולה. – נעבור ונמשיך. זה הכל.’ – אמר דנוס, ועמדה סכנה גלויה של ניתוק הענין כהינתק סרט באמצע. וביחוד כשדנוס חרה אַפּוֹ, וניער ידיו בשאט – ‘כל המסובכים האלה!…’ – אמר בגועל, ואלה ואלה קמו לשנות ישיבתם ולחלץ עצמותיהם, ואלה ואלה היו תוהים ומבקשים לדעת למה מוכרח זה להתנתק. מיד נמצאו גם בחורים שהיו מוכנים לפשר: חכו רגע – צווחו הללו – הלא בעצם אתה, דנוס, אומר כמעט מה שהוא אומר, בּני, אם רק תהרהר בדבר – – ‘איך זה?’ – הו, פשוט מאד! – צווחו הללו והיו נכונים לפרש הכל לאלתר. ואחרים, לעומתם, לא רצו ולא הסכימו בשום פנים: האחריות למפעל – הם צעקו – האידיאה שלנו, הבעיה הגדולה. והנקודה המרכזית! ואם אין המשך לדור הקודם – סוף העולם! – לעזאזל, היו אלה צועקים – איך במחשבות כאלה אפשר לנצח! – ואחד היה שקם על שתי רגליו וצעק: חושב כי באמת הכל הרבה יותר גדול ממה שאפשר לתאר – אם היה מישהו שומע את דברינו – ורק אנחנו לא יודעים מה. קבצנים בלב העושר! – כך צעק והניף זרוע. והתחילו צווחות אז, שאנחנו כולנו עוד לא די שלמים, ועוד יש לנו מה ללמוד, ושאנחנו, בעצם, רק משחקים את החיים בלי להבין כלום, ובלי להאמין בכלום – להאמין ממש! וצעקו כי חולשת האופי היא מחלה ולא תפארת לאדם להתפאר בה! – ומישהו, – בקשר למשהו, צווח כי מחשבה צבאית אמיתית אינה איזו הברקת־פתע נוצצת – אלא לימוד, ממש ללמוד וללמוד. – וזה לא השביח כלום את אלה שלא אָבוּ לשמוע: לא, לא – את המפונקים צריך ללמד פעם שיידעו להם ושיחדלו מתפנוקיהם! שלא יחשבו שהכל מותר להם ושתמיד יסלחו להם! – ומישהו ניסח ככה: תכלית האדם לשבת במקום אחד ולעבוד באמונה. זה הכל. שהביא מיד, בקשר זה או אחר, לגנוח ולומר כי פעם היינו אחרת לגמרי. והיום הנה אנחנו כבר אחרת לגמרי. לעזאזל. כל אלה רק דיבורים – ומתי יתחילו החיים! החיים עצמם! – גם אתה? תפסיקו לחלום חלומות! חייבים להתרגל לרעיון שמחכים לנו מעשים שמוכרחים לעשות, ולאו דווקא כאלה שאוהבים לעשות, ושצריך עם זאת לעשות אותם כאילו היינו מתים לעשות אותם! שהביאו קול אחד לטעון בהתרגשות, כי אותו לא מפחיד כלום, אלא רק זה: שכולם־כולם באים אצלו ומצביעים עליו ואומרים עליו שהוא כל תקוַת האומה, שבלעדיו כל העסק נופל, וכל העתיד וכל הענין הגדול על כתפיו – ‘וזה אני? – צעק הלה. – אַל תשימו עלי את הכל! – מה אתם מתארים לעצמכם! מה אני סוף־סוף!’ – אבל כבר היו עייפים. והכל נהרס. השיחה נתפזרה. אלה שישבו ופותתו רגבים בידיהם זרקו את הנותר וניערו כף בכף – חסל. הצמא מציק. השמש יושבת ישר למעלה. עופרת מותכה בחלל. צירבוֹן ורוח־אבק. והשעה? כמעט אחת־עשרה.

מאליהם, ואפילו בלא גערה. קמים הכל ונוטלים רגליהם, כבתום חזיון, ומשׂתרכים כבדוֹת לשוחות. מהם בעקיפה יגעה אל תפלוּת המים החמים, ומהם בויתור מדוכדך מראש. עלפון חום נופל על צואריך. כובד אין־אונים. מנסים לתלות מבטים סביב. למצוא אחיזת־דבר. היכן נשתייר הדבר. אין מה למצוא. הכל דוחה ורק דוחה אותך ואת מבטיך. לא צריך. טוב, לאן איפוא אתה מביא עצמך? מתגנחים בין רוגז לשממון. ואולי משתרעים לישון? אין חפץ. לחינם הכל. צונחים. אחר־כך נדמה שיש דבר להקשיב אליו. מתחילה נשמע כאיזה רחש לא נוח במצפונך, כמוסר־כליות. ואחר־כך מתראה כאיזה זמזום בטל בחלל. ואחר־כך כאילו לא זה אלא מכונית מתקרבת. ואחרי זה כאילו לא איכפת כלום ומה רוצים מחייך. כופים אותך להקיץ משינה ואתה כה עייף וממועך, ומיד היה ברור שאוירון לא־נראה מנסר במרומים, והיה מוזר לנסות לשער מה פתאום אוירון באמצע הצהרים, לאן הוא, ומה זה יכול להיות, כשנעשה ודאי כי אינו אחד אלא אחדים, ועל־פי מהירות התנועה וחדוּת הקול – כי אינם אלא מטוסי־קרב אצים־באים. סכין של וַדאוּת רעה נתקעת. – ‘הנה הם!’ – כבר שאג פלוני והצביע לעֵבר יתושים כהים חפוזים הגבּה למעלה, ותוך כדי כך הקריבו ונתבּררו לפרטיהם, חגים מחוג גדול על־פני כל האזור, ארבעה בזה אחר זה – ‘ספיטים!’ – קבע מומחה אחד ומקשיבים לו היטב, כאילו זה מסביר הכל. – ‘מה הם רוצים?’ שואלים אותו. –’הַציבו מקלעים למעלה! – צועק מישהו, אבל כבר אין סיפק לכלום. בפליחה מהירה מתוך המחוג הגדול, פתאום, תוך כדי כך, כירוי מן הגבהים, צולל אחד ועט בגלישה, יותר מיכולת השגתך, בנפילה אלכסונית ישר עלינו. משאיג נוראות, וכבר מתגלה מתחתיו מעין בקבוק שחור נושר באלכסון. אץ לקראתך בשריקה וביללה קרועה (מספיקים להרהר: זהו זהו!), ובחריקה מַזוויעה ומקפיאה את הלב, שותה ושורף את האויר לפניו, התנפל ארצה בהתרסקות, בהתבקע שמים וארץ, ומיד אחריו עוד אחד, ונהמת־מטוס סוערת, גומעת אויר, בהרקעה, ועוד אחד אחריו, ועוד אחד אחריו, ועוד אחד אחריו, והתפוצצות נוספת איומה, ובזו אחר זו, וטחטוּח אש־מכונות מַבריד בשצף. העוד נותר דבר? זה הסוף? ברד מכונות־יריה, שריקת־עיועים. עוד לא נפגענו. כוח החושב מפרפר בין תחבולות לשיתוק זמזום מרחוק. מרהיבים להציץ. אֵי־שם, משמאל, פור התפוררה פתאום, לא ברור למה, התרסקות ותימרת־אבק זינקה, ונשארה תלויה תוהה שם בצחצוחי הצהרים, שוהה בסקרנות, וכבר נטרפת ברוח ומתמגמגת, כהָנֵס קהל סקרן ממקום־פורענות. דממת־זוָעה. עדין זמזום מנסר. סובבים סביב טרפם. זמזום שטנים. אם כן גם מטוסים. מה הם חושבים עלינו. ושוב חורקת שאגת צלילה. אבל הרחק. אולי על הדרך הגדולה (כּלָה יעשו עמנו? – למה הם מתכוננים ביסודיות כזו!), אבל אין פנאי לשער השערות, כי אחד מהם הנהו שב וזונק עלינו ויורה לפניו, אצבעות־אש מהבהבות ורצות אלינו, ולא ממתינים עוד לראות בהיפרד הפצצה מגופו. שומעים אותה גומעת אויר ושוקקה מבוהלת אליך, בצמָא איוֹם. ובהתפוצצות פחית, נוצצת וחסלנית. ‘דִפקו אותו!’ – צווח מישהו. – ‘במקלעים!’ – קולו של דנוס, כמעולם אחר. לא אליך. עדיין סוער זמזום. מפעם לפעם רואים מתוך צחצחי הלהט, המתהפך למעלה, צלב כנפיים מתהפכות מבהיקות ואחד צולל בנהמה משפילה ומיד עולה בחדוּת כבצחוק־פרא. – ‘על התותחים שלנו! – זעק ברזילי. – דופקים לנו את התותחים!’ – ‘או את החבריה של גידי!’ – שיער עמיחי דבר נורא. סובבים־סובבים בזמזום. כבתוך שלהם ובלתי־נפגעים. הרגשת חשׂיפוּת חדלון: היותך מופקר. יבוא יעוט עליך, יסתולל בך, אתה בידיו; רוח משתולל חפשי; רע מוּתר פרע; ולך אין מפלט. עוקבים בכל כוח אחר הזמזום. יבושת פֶה. פתאום כל הויכוח שמקודם, אותם ניצוחי־דברים, והנה הם מעורטלים, והנה הם ריקים לשמצה, תפלים ושטותיים עד שׂנאה; – גידוף של ניבול מחזיר לך תחושת מציאות. אם יבואו שנית תירה בהם, אחת היא מה, תטיל בהם אבן – לא תשכב ככה הפקר לאַלימוּתם! וכאילו להתגרות פתחו המקלעים שלהם, שמעֵבר לואדי משם, בצליפה שוטפת, וכל אחד מן המשוריינים הצטרף למקהלת השמחים לאיד, צליפות שוטות שאינן אלא מוסיפות משלהן לכלל סרוּת־הטעם הגדולה, הכללית, ימח־שמה.

בבת־אחת! איזו שטות היתה זו להניח כי הכל חלף. אנחנו יושבים ומהבלים בהבל פינו – והם לשיטתם, מהדקים את העניבה. מהר צריך לעשות דבר. להעיר ולעורר. לפעול. לעזאזל הכניעה לחום. לשממון, לוַכּחנוּת האווילית. עדיין רותת איזה ניסור בשמים. ורוח שעוברת על פניך – מזכירה כמה אתה שטוף־זיעה. עדיין רעד מפרפר בסרעפת. ואין אל מי להילחץ זולת אל צנימוּת גו השוחה הקטנה באדמה. אה, אשרי אדם ושוחה קטנה לו באדמה. פרוֹשׂ שמיכה על קרקעה המצולק, וכרע שמה אַפּיים (חוסה־נא. אללה, על נפש עבדיך הקטנים). ואילו אחד היה שקם פתאום, ונטל משום־מה, את המכוש, ומתכחש לחום ולתשישות, התחיל חובט תחתיו נואשות, כאילו הנה זה הדבר הנכון שנותר לעשות. מביטים בו ולא מחליטים אם אמנם, אבל חם כל־כך. (בצל הלב אורבת עוד תקוה ממזרית. שיחזרו עוד פעם: לשוב להתנסות במערבל, כל־כך היתה ראוָה גדולה. זו צלליתם המתפוצצת בהדף בלהות! להעלות מחדש את ניסוי עצביך – כגעת בשלהבת!…) ויש גם שמנסים כבר להתחיל לצעוק איך זה היה. אימה ופחד. ופלוני אפילו ידע תיכף שזה הם. לבו הגיד לו מבעוד. עוד בלילה שאל את רעהו – והנהו לפניכם להעיד – אם הוא בטוח שלא יבואו מטוסים, ואם יש לו נימוק של טעם מדוע לא. חַכּוּ־חַכּוּ, צועק מישהו עוד־לא נגמר. ממהרים להשקיף סביב. לקשוב היטב. כמעט קופץ מישהו לצרוח – אבל זה רק נץ מאביר אֵי־למעלה, תר וחג לו. אח, נץ נצי. אתה פטור לך. רץ מתנשף מגיע מעם יצחקלה: מה קרה? צונח הלה בקוצר־נשימה. – הגירו מה היה? – נלבט לתפוש לו נשימה. – ‘ראינו איך צללו, – הוא חוטף ומסַפּר – פ־ז־ז־ז! ככה!’ ומתאר בכף־ידו את הגלישה. – אח, נשאר לכם דבר לאכול? – הוא אומר – כי מי יודע אם תגיע אספקה ותחמושת, יפחדו לנסוע ביום – אח, זה היה! (ואיך שצלל! פ־ז־ז־ז – צרח וצלל! יה־אללה!) הוא עוד לא ראה מימיו הפצצת־אויר! מזל ממוזל שיצאנו הפעם – למה פתאום היה להם צורך בהפצצת אויר? – אבל דנוס החזיק בבחור: 'אז אין קשר עם העורף? – קירבו דנוס לענין. – לא. שום קשר. נותק. לא עונים. אין יוצא ואין בא. מפנים ראש מערכה, לעֵבר המקום – אבל רואים רק הבלחות־חום רטיטות על רכס הגבעות, גלים־גלים. – 'מה יהיה? – נופל לבו של אחד, ופוסחים עליו בזעף. – ‘אני דווקא נורא רעב!’ – מאריך אחר ניגון־נכאים. בודקים את כל השטח סביב. בדוק היטב. לא קולטים דבר אלא מַכּת־אור מכאבת, ומתחתיה שדפת שטחים מתעלפים, קלויים־עכורים. רק שפת האופק הרחוק נראית כמו רטובה. אבל הרבה מעֵבר כל הישג־יד. אז נלכדנו? – ‘כעת חסרה רק התקפת צוללות!’ – ניסה מישהו מילי בדיחות שוממות. בצפון־מזרח מצהיר המצוק הלבן כצעקה בצהרים. – ‘יצחקלה ביקש – מגיע הרץ אל עיקר שליחותו – שאחד כאן, ברזילי, יגש אל המרגמות – להם יש קשר־אַלחוט נפרד, לברר.’ – ‘כבר חשבתי על זה.’ – עונה ואומר ברזילי, ותולש מכיסו כובע ‘טמבּל’ מהוּה ומעלים בו ראשו עד חטמו. ‘חום־כלבים’ אומר מישהו בהשתתפות, וברזילי טוען את הסטן על כתפו ויוצא. וגם הרץ קם משלולית־הצל הדלה, וחזר בלא חמדה. הרגשה שנותרנו חשופים בעולם. מנסים לקשוב מחדש, לראות משהו אֵי־כאן, למתוח איזה קו של סיכום. ואין כלום. לבך נופל בקרבך. נותר לפניך רק הוֹוה עכור. הוֹוה בלבד על סביבותיך ובך פנימה. מה שהיה קודם לא רק רחוק ולא שייך ומעבר זמנים רחוקים – אלא מעשה שהיה באיש אחר. שממון הוֹוה סביב. האזניים לוהטות. לא אוֹבה לך לנשום. גלגלים סובבים אֵי־כה אֵי־כה. אוּרים עוממים וגדולים. משתלבים משום־מה אלה באלה. ללא כל חשיבות. כובד בקרביך ואין לו מקום עוד. מחישוּת מעיקה שכף גדולה סוגרת עליך כעל חרגול ניצוד. לאן לנתר? לא תנתר עוד. תמתין לכף הגדולה שתיסגר. מפהקים פתאום פיהוק של אבדן־עצות. איזו מתיקות תפלה מבחילה. נמאס לחכות. נמאס־נמאס. פנינו כאילו נידונים אנחנו, ולא כאילו לוחמים בנשק ביד. למה מחכים איפוא? לילָך שלי יקרה, עודך קיימת? את זוכרת אותי? עשויה לשנות דבר בכפות־המאזנים? השפתים נבלו: קשה עד הגרון. בלא תקוה אחרונה. צעקי אלי שאַת זוכרת אותי.

עמיחי קם על רגליו. אבל חזר וישב. אין מה. זמן דָהום. ממוסמס משמעוּת. גם לילָך נשכחת. אתה כבר לא משֶל זה, אתה משל מעֵבר מזה. אילו היה משהו. או נגמר משהו. או מתחיל. אילו היו יורים. אילו היה מתפוצץ. אין כלום. תמוה רק איך בתוך החום הקשוח הזה, נמצא פתאום מקום לזחילת טחב, לרטיבות פחד־מוות. כלשונו של כלב צמא, מלחית בדממה הלוהטת. אולי לא דממה כי אם ריק. ריק קלוי. שום סימן. אין אות. לא שום התחלה. לא מניין לחכות. רק פחד. קול אחר מנסה, פתאום, להתחנן בך – להיות נבון, להתעשת, להתגבר. וצולל מאליו למדהמה. בור גדול. קמל. רק לחלוחית הפחד. מוזרה כנטע זר. ומוזר מזה שיש עוד משהו בך שעודנו תמה, שעשוי עוד לתמוה, שיש בכוחו, ולא מת מיתה שלמה ומוחלטת. עייף אתה נשתכח ממך הטעם של הצורך להישאר חי. לשם מה? נשתכח הטעם של הכל כולו, שאולי היה ידוע פעם, מוצק, עד אין צורך בו. אבד החפץ הלאה. ידיך נובלות. נסיון עלוב של חרון נקמל מבעוד. אתה אינך. רק יוֹתרת־שֶדף עלובה. עלובה לחלכּאוּת עלובה להיטמן ולהימחות. רק עלבון ופחד רופסים בלב הנובל. אין לך מקום. הו, לא בעֶטיין של איזו פצצות־אויר נוראות, אֵי־אז אֵי־שם בשדה, ולא בעטיו של הלהט השונא הזה, אלא. כאילו, בעטיו של דבר שקדם לזה: שהיה מכבר תמיד, וכעת רק נתחשף וביצבץ, כעל קרקע אגם שחרב, והנה הוא גלוי: אין־הטעם היסודי. ובושה עד עלבון. זה הכל. אבוד במדבר. תם לגווֹע. והכל חסום מעברים. דוממים. משתהים. כנייר עזוב מצהיב בשמש. ריח שממון. מעוזב לריח שממון. מעוזב לזמן רוחש ולא מש. יודע ואין טעם לידיעתו. יכול בלי מקום ליכלתו. מחוּק בכוח מעל־פְנֵי. אחר־כך מצטברת הרגשה נוספת, אחרת, כי זה לא הכל. שעם כל זה נותר עוד דבר. למטה, מעֵבר לאפלולית הלחה הזו של הפחד המחליא, הגוֹסה בקיאוֹ, המכסה הכל בטמטום בוכה – עוד ידיעה אחת לוחשת שם – כי זה עובר. כל זה עובר. עוֹבר עוֹבר, ואיננו העיקר, כלל לא, רק מקרה שכיסה את הכל לבלי מקום, אבל לא העיקר, וכי הדברים העיקריים, האחרים, היפים, עם שהם רחוקים וחסרי שום ממשות – ישנם. מחכים אֵי־שם. (ויש עוד אֵי־שם!) בהבטחה מפורשת, שנכמרים אליה. לקראתה, קושבים לה, נותנים לה להגיד, נאטמים אל הכל ונפתחים רק אליה, לילָך שלי יקרה. מבעד כל הכובד הזה. מעֵבר לרעה הסוגרת כסגוֹר ישימון על אובד, רואים עוד את ההוויה הפשוטה שמה, השלֵוָה, הלא משתנה, הלא נפגעת מכל התמורות, הרבוצה כקצת צינה, לא־ידועה, כחום היום על השדות, הוויה שקטה ומונחת לפניך כולה, צהרי שלהי קיץ, הבל־חום בטרם סתיו, יָגֵע אך נוקף עובר, שיודעים עליו כי אין לפניו ברירה אלא לעבור, ושדות פשוטים כאלה, פשוטים ביותר, הוויה כה פשוטה שאפשר רק להצביע עליה ולא לרדת לפשרה, לא לכללה בשום מלים גמורות, מכל־מקום, פה ושם בקפלי־האדמה הנרחבים, פה ושם בשמים החמים והחיורים ולא לדעת למעלה מזה, אלא לחרוג ולצאת מתוך, כיקיצה מחלום־עופרת, לפקוח ולגלות עוד ועוד, ולקנא, ולא למצוא ידיעת שום דבר של טעם, לא משום שאין טעם, אלא משום שכוחך, אולי לא יספיק לזה, וטוב כי לא כוחך הוא הקובע ולא ידיעתך היא הנותנת, והדבר קיים בלעדיך, אפילו לא תוכל למצוא להגיד מה. גם לא לכפּוֹר ולא להכחיש ממשות זו, כבדת־קיום זו. ומה נותר איפוא לפניך, אם לא זו. לזכור, מתוך כך, באיזו פעם אחרת, רחוקה מאד, כשהיית אולי תינוק גמור, והיתה קיימת אותה קרבה סמוכה מאד, נוגעת כל־כך, מושרשת עם תוך הדבר, קשר מוחש וחם וטוב, אף כי מכוסה ממך, כבחלום. וכאז כן עתה מתבלט, לא ברור איך, איזה יהיה־מה־שיהיה מתמיד, קיים ולא משתנה ולא נימור, הרגשה שייגמר לטוב, והכל נתפש נכון. בלי דברים מסובכים מדי, עקשים מדי, ומוטל עליך רק לנשום עמוק ולהביט נכון. לולא שתש כוחך משׂאֵת ראש. רק להתכווץ, לעצום עיניים יותר, ולהיאסף אל תוכך, אל חישות ינקות ואל זכרך, לילָך רחוקה וקיימת, הו, לילָך שלי. אתך אני טוב יותר, מאיר יותר, חכם יותר, שר יותר, עשיר יותר, מוכן יותר, שלם. קל פי כמה. שווה משהו. היותך קיימת מציל לי את העולם מתפלות היותו ריקן וממועך, ונפול על אַפּיו. את התקוה שלי. אילו רק ידעת. אילו רק ידעתי. לא יודעים. לא יכולים עוד. רוח יבשה על מדבּר־שממה. חריקת שיני המוות. זה קרוב פה הכל. מה יהיה כאן. מה יהיה כאן, לאן כל זה?

ברזילי חזר. באמצע הצהרים שלוּק בקושי נמצא לו קול ניחר. לא באים אליו, רק זוקפים אזניים, איש ממפלתו. – ‘את התותחנים.’ – הוא מסַפר. כן, את התותחנים. הרוּג וכמה פצועים. תותח אחד יצא מפעולה. וגם קוֹמַנדקר. מה עוד? כעת לא יוכלו לנוע במשך היום. – ‘ולא יגיעו אלינו?’ – לא. כנראה שלא. – ואוכל ואספקה? – וקשר? – מה רוצים ממנו. מה הוא יודע. – צללו עליהם – הוא מסַפר – ודפקו כל מה שיכלו. ההוא שכב מתחת הקוֹמַנדקר להתחבא, והתפוצצו. – אז אין לנו עוד תותחים? – יש פחות אחד. – הם יודעים עלינו הכל, מה? הכל ראו? הכל צילמו. – יודעים עלינו יותר משיודע ספי עליהם. – ומתכוננים? – ושוב מושך ברזילי כתפיו מתחת קונוס הצל של כובעו. – כעת אין מקום בלי הפצצה. – מעיר אחד, ודבריו משתטחים מיד ומובישים. – מה זה סימן? מה יהיה? – שואלים את ברזילי שוב ושוב. אולי מתוך שנודע לו מה היה, יודע הוא גם מה יהיה. לא. מניין לו. מסתכלים סביב בחרדה מחודשת. למות בתוך המבוכה הזאת. ללכת לאיבוד באיזה סתם, לא מסוים. מבקשים סימנים מעידים בשטח. אבל שם אין כלום. מה יכול להיות שם. כשהעולם הוא כזה, כפי שרואים. וגם החרדה משתטחת עד מהרה ומובישה. ומה נותר עוד? וכמה אפשר ליחל, אפילו לרע? גם הלח שבפחדים – מוביש ונשכח. גם החדה שבתמיהוֹת מתקהה, מַשדיפה בשחון. כמטבעות־הרוֹק החררים הללו, שאתה יורק מטעם הפגול שבפה, והם מתנדפים בתוך כדי כך. האם מבקשים ממך דבר? מי? בכלל לא צריכים אותך. המוּל תחתיו אדם וקמל. יש כבר אחדים שנרדמו. מסולקים מן הרוגז המחלחל. ששיור מצפונו מקפיץ אותו פתע להציץ בבהלה לכל רוח, בדאגה פוחתת בתוך כדי כך, ומשיירת רק שרידי העויה מיובשת, סגורה אדישות טומטומה. לא שום ציפיה עוד לכלום. שלפוחית הוֹוה הקיפה. הדברים שעשויים לשנות, לעורר אולי, אָפסו. מה עוד יש בעולם. שארית כמעט התפיסה של כלום – פקִעה נכזבת. רק תפלות הטעם הרע. יריקות פה ושם. רעב ישן ושכוּח מנסה לשוא להידמות כמשהו של חשיבות. לא, אפילו זה נתקרש כאן בתוך ההמהום הכללי. היינו־הך. נבלעת דוּמם. אינך עוד. כלום. אינך. הה, החיים היקרים שלנו. וכלום לא. ואחר־כך לא היה אחר־כך. וגם אחרי זה. ומי יודע עד היכן. קטום. הרהור מוצל: האם זו הפעם? כך, מתוך נביקוּת שוממה זו? כאילו באונאה. בהוֹלָכת שולל. נורא. ובעצם: היינו־הך. אם כך ואם כך. בסופו של דבר. (לא! לא היינו־הך. כל עוד אני יודע: לא. לא לטבוע. לא.) ומי שואל אותך? אני שואל אותי! מילא. גם זה נשדף מהר ומתחרר. וגם הרחמים העצמיים שאחרי זה. רק לא־זז. חנייה שוממה ארוכה. לא נשאר כלום. ים ריק. מדבּר. קרישי שיירי ריק. שדפה שחונה. הו, אל תרצה כלום. לא תקבל. הנה נדמה דבר וגם זה שוקע. כמעט, אבל לא־כלום. לא נתחלפה הרוח? סבבה או משהו? מי יודע. היינו־הך. ואם לא יהיה הדבר? כמתוך דמדום. פוקחים עיניים בהתרגשות. שטוף־זיעה. חייב למצוא מהר דבר. להקיץ, לתפוש, לדעת. הבהובים כנגד העיניים. קרוב פה – כלום, וזו שיירת־נמלים שקודה. כל הרפתקאות דרכן בין העשבים השדופים. כל חשיבות עולמם גלוייה. חשיבות הוייתם המוגזמת. ושאר כל העולם דחוי לשוּליִם לא איכפתיים. כל אחת בהיחפזה לעשות דרכה. בלועה בטרדה, עיקר העיקרים (ואינן יודעות מה יהיה). ההכרח הלוחץ להספיק להגיע, לראות איפה השמש ואיפה היא. כאילו הכל כבר מוחלט. תופש פתאום את עצמך (אולי לא יהיה. והכל יעבור בשלום?). הה, שלא יפריעו לי לשחק בנמלים. (שלא יקראו הביתה באמצע – מה הם מבינים! תמיד!) שלא יהיה. לא זכור בדיוק מה. הו, שלא יהיה. נזכרים, ובחרדה: שלא יהיה, הה, שלא! ובתחנונים: אני עייף כל־כך. הרבה יותר ממה שיודעים. בבקשה רק הניחו לי. נועע על גלים לעצמו. (תאוה ממזרית, ממקום אחר, פתאום, בהתלקחות: למה שלא יהיה? שכּן יהיה! שדווקא! רוצים שכּן! ולראות, ולהרגיש, ולנסות, את כל הדבר האיום והחזק המאַנס, להרגיש נורא – בשביל מה לעזאזל באנו – להרגיזו ולראות אותו, להיות אותו, להינתן לו, ולהתנסות – בתוך זרועיו החמות, בהכי הכי בוער ושוקק – – ולא – הו לא! – לא לא!! – כאֵם נבעתת – לא לא לא, אנא לא, אַל תשמע לפרחח, ליצר הבוער. בבקשה, יעבור־נא בלא־כלום, אנא!) בזיון. כמתוך קדחת. קול רחוק. נרדמת? מתרגשת עליך איזו תפישת־הדבר. אבל נמוגה עוד לפני. נידפת. הראש. כאוב. כואב עוד יותר. אינכם רואים שככה? אז מה נטפלתם להרגיז כל היום! אני אקום. אני אקום ואלך. אני אקום ואלך ולא אישאר ככה. טוב־טוב. אחר־כך. עד אחר בינתים. צונח־יורד. כרגב מאוּבּק בשדה. לא. אני לא. עמיחי קפץ. עיקש אינס רגליו לשאת ולהוליכו כשיכור אל הג’ריקן. ובכף מלאה טיפח מים על פרצופו, לוקח נשימה, וחוזר ומטפח, כולו מנַטף, כשהחורב עט על הרטיבות ללהטה. ליבּשה כקלף. וכעת? ללכת ולראות. למצוא מה. לא לאבד צלמך. מי זה פה. ברזילי. שכוּח. בצל הכובע בצל הבקתה. אַל תסַפּר מה היה. בוא רק נשב יחד ונהיה חברים.

יושבים בצל. כותל מזרח של הבקתה הוריד צל על מידותיו, ושטח סרח שָׁבלוֹ. מתחילה עדיין מטמוּט גמור. והאדישות אוכלת בכל פה. ויושבים ויושבים. ואחר־כך בעצלתים, כאילו כמעט חלף משהו. ואולי לא. אבל טוב לשבת בשנַיִם. מתחתיות בור המכונה, יוצא גם בּני שלוּק ובא ויושב. משעין גב. לא מלה אליו ולא הוא מלה. מניע יד בקושי, ומקבלים אותו. נושאים עין לראות. אולי. או שמא הצינה ההיא, שיש תמיד, מתחת ערימות כל חום. את יציבות הדברים מתחת לעלפונם הצהוב, הנכמש. אבל טוב שיחדיו. גם אם ריחו זיעה חמוצה. גם רחמים יוצא ובא. ממורח כחנוק. אין כוח להגיד לו. וגם לא צריך להגיד. רק לשבת יחד. גם דנוס יוצא ממקום ומגיע, בלא דעת עד היכן הליכתו הסהרורית. מתמיך גבו בצל ופולט נשימה כבושה. שוחקים אליו לאמור: אין דבר. והוא מתנשם בקושי ושותק לאמור: טוב שאתם אומרים לי. היה נדמה לי שאני כבר מתפקע. לא צריך להתפקע, אומרים לו בשתיקה. טוב להיות יחד. הוא אומר בשתיקה. נושאים עיניים לראות. – ‘עוד מעט שתים.’ – מפתיע ומגיד מי בקול. – ‘באמת?’ – האם זה חשוב. האם משנה? מהרהרים. לא מתהרהר. אחר־כך, אחד, בכבדות: 'לכרסם בעת דבר? – ‘ש לך מה?’ – ‘בעצם – אומר דנוס – לא. ביסקויטים. אולי מלפפונים. מה? קופסות מיץ’ – ולמה אתה שותק. הביאו ושימו פה. כדאי? – כדאי, למה לא. הה. לגמרי נשתכח ממני. אז תביא. טוב. וקם ועוקר וקורא עמו איזה שנַיִם, לסייע, גוררים בקושי, אבל מצייתים מאד. טוב שיש למי לציית. וכשיש לך בידיך כבר קופסת מיץ וחפיסת פכסמים – שום חמדת אכילה לא מתעוררת. פכסמים נוקשים ומיץ חם וצמיג. עם זאת, כל מי שנשימתו אינה מעורבת עוד בתום ענוַת העפר – נוטל פכסם ומפרך בו שיניו, יונק מתוך הקופסה ונוגס ונוגס ובמלפפון שמתחרק ונבלע מי עומד? קובי, בסנדליו. ‘ישנת קובי?’ – ‘להיפך. רציתי לישון.’ עינים אדומות. אז בוא תאכל. כי אנחנו יחד. זה כמעט הכל. ומרגישים את זה. הערות של כלום. הלעיסה הנלעסת. השתיה. ההתנשמות היגעה. וכל הזמן יחד. עצום עיניך ותחוש אפוף יחד סביב. דבר מוצק כמעט, לא־כלה כמעט, בתוך הפחד הלא־פוסק. הלוחש כל הזמן. כגחלים. גם כשלועסים. גם כשמסיחים, גם כששותקים, גם כשמנמנמים. כעוּבּר במעי ההרה. ומעל הכל – היות כולם יחד. אם תרצה – אבל לא תרצה – תוכל לצעוק עד לב השמים. על כל דבר ועל לא דבר. או לשתוק היטב ולשמוע מה אומרים אחרים. היינו־הך מה. או רק לשאת ולתלות עיניים באיבחת לבנוּנית הגבהים. לקשוב אל הרוח שאפסה. אל הצהרים שגבהו מלוא גדותיהם, בניסור עמום ולא פוסק. ריתחת ציקצוק ציקדוֹת וחרגולים רצופה, שווה ופורטנית, זמזום חד ועסקי, כשיר מַסוֹר הנגריה, ניסור שנעשה עצם בפני עצמו, תלוי באויר, מעל־פני האדמה, ומכל צד סביב, קיצי, חם, עז ומתפצח אין־סוף. טעוּן ערגוּת, עד כי נעשית לך חולשה בלב, והעיניים יוצאות לבקש בשטחים הגדולים איזו אחיזה נוספת סימן של צל, שמץ נטיה לגיווּן – להשתהות אצלו משהו, שיוצא וחורג מן הצהבת השדופה הכללית, שחדל רגע מדקירותו ויקוֹדוֹ, היכן למצוא כמעט ירקות קרירה, כמעט נשימה עמוקה יותר, שהגעגועים יבואו שמה להתפרק, כבקש אוהב את עקבי שאהבה נפשו. אמוֹר או אל תאמר. שתוֹק אם תחפוץ. או קלע אבנים קטנות לפנים. או פזול אל במת הגבעה ההיא. אם לא מתחיל בינתים. או אם תכרכם פניך אל החום. ואנחנו יחד. וזה יותר ממה שאפשר לדמות. יחד. אחרת. יחד. זה הכל. יושבים ומסיימים את הלעס. ערוגות של זוהר מבהיקות מעל ראשי העשבים היבשים הפזורים פה ושם מתחת השמש. ובקצת המתנה נוספת יירפה לבסוף היום ויעבור, ויזוזו הצללים ויהיה לילה. ואין מבקש כלום למעלה מזה. חלישוּת עד מסמוס. המהוּם יתושים. הרגשה כאילו שכוב לאלכסונו של דבר, אך בהיפוך שהוא, לא כל־כך נוח, אבל חדש ומגלה דברים מזוית אחרת, מפתיעה, וגם לא כל־כך. מתהווה מישור. יכול להימשך כך עד קץ כל, ומעֵבר לו. מזדמזם בסבלנות מנמנמת, שנעשית בתוך כך קשה מנשוא וקרובה לפקיעה, באגרופים ובצעקה – לעזאזל מה רוצים מחייך, לא אומרים כך, אבל מתמתחים כך. התמודדות עד קצה קוצר היכולת, והתגנחות: הו, אלוהים. מיד נזכרים. חרדה פורצת בהלות. פוקחים מהר לראות. אה, כולם עודם כאן. קופאים לקשוב. מיתרי חרגולים בשיא ציוחָם. לוטשים מבט חדש אל העולם.

והעולם פתוח לרווחה. פרוש זרועות ומוקיע חושף כל היותו. בפרוש גמור, בעירוי שלם. חרוך עד תומו, עוטה אור קלוי ואפרורית כריח עשן רחוק. שׂרוע במלוא הפתיחוּת. כמתוך דלתות קרועות להיפוכן. נוקשה בנחושתו: לא לתת, לא להיענות, לא להיעתר כלום, או רק כמעט, כבין אוכרה עגומה שרופה לסיד צורב עד צעקה. אבל הכל בתנופת גדלות. בפתיחוּת עצומה, בזָה לעלעוֹלים קטנים פה ושם, לאיזה זיז צרצרים טרחניים בשוליו, וכל אותן הבלחות מימיות רחוקות. על־פני קוֹער רחב נרחב, רחב נרחב עד שאינך יודע מה לעשות, מרחב חפשי אין־מחיצות, רק הוא וקימוּר השמים המכמיר שעמוּמֵי־להט מעליו, לא פחות מפשטות היותו של החרדון הזה, האחד, המגובשש, הדבוק פה אין־נוע, נובל על כותל הבקתה הקטנה, נובק ונובק עד אשר יגביה פתע ראשו המוזר, ויפילו ב’אמן' אין־פשר. וזה הכל. כמעט הכל. כי יש גם קומץ המרובצים פה למטה, באַמַת־הצל השקופה. מטושטשים. בלי מה. כאינם. וגם הזמן נחרך ואין עוד זמן. ריק, עד ריק. ואחר־כך. אחר־כך היה אחר־כך. מישהו, כמדומה. התאמץ וניסה לעשות חשבונות למען הכלל. מסתבר, להיזכר מה היה קודם, או בדומה, לא מובן כלל למה לו זה. מה ישתנה אם גם נדע ידוֹע מפני מה איזה שחורים שהם, שישנם, אומרים, חבויים בקפלי הגבעות הלוהטות, מפני מה מטה ידם השפלה מנצל ומקטוֹף פרי התקפת־אויר שהיתה פעם היכן שהוא. שב בשקט, בן־אדם. למה הוא טורד לשונו הנהלאה. לשוא מתאמץ דנוס להתגבר, ולהיות בשארית ליחו מה שמדומה לו כי חובתו להיות, על־פי, כביכול, טעם שנשתכח טעמו מכבר. – ‘מפני שהם אינם יודעים לנצל הצלחות,’ צולח דנוס בחכמת־קרבות, חכמת ריק של זבוב בכוס, הוא השואל הוא המשיב, ובשקידה תמוהה עד חשד – ‘אילו ידעו, לא היו שחורים!’ – עוד חכמה נעוּרה ומנוערת בעולם. דברים בטלים ושדופים. ועדיין הוא מוסיף ומלהג שעמומות. נדמה לו כי אם יסביר, כי אם שבע יקמוט מצחו ויקמוץ אצבעיו יחד, וישתדל וישעין הכל על שארית מסמוסו של נותן־טעם שהוא, – הרי פעל דבר, הציל ערך לעולם, איזו נחיצות של ממש, בכל השממון הממוחמח הזה, וכי בכך ייגאל דבר ראוי לגאולה, יותר מאשר להיות מושלך למשדפות כמונו, הנה, ריבון העולמים, עלובים ככה וסרוחים להימוק חרש בחרבה. אח, מה כל הדברנות. אין עוד מתום. סחבות־סחבות. מלמולי סהרורי. מוץ ברוח. חבל עליך, דנוס – שתוק. אם אתה יכול. ולבסוף הצליח, וגם נשתתק. כדי רגע מתפנה חלל נבוב ותמוה על מקום טרטורו שהושבת. ונשדף בטרם הספקת להבחין. ולא־כלום שטוח ושלם. רָָקוע, לא ידוע איך משתנה השממון האדיש הזה והולך ונעשה שממון עצבוּת, עצבות זבה לאִטה, אפרורית, התמַצצוּת אין־התנגדות. עצבוּת גם כשמעצימים עיניים לא לראות וגם כשפוקחים עיניים בוהות. שעמומיות. אפילו לא מרירות. לא שום קובלנה לתלות בצוארי מי. עמוּמוּת דוממה וזולגת. שעה תקועה לה. מה אפשר עוד. מנסים לגנוח, לחרוץ חריץ, לזכור מה היה אותו זה שנתהווה קודם והציל מטביעה. מי יודע מה. לעזאזל. שנאה מתחילה גוֹאָה. שנאה פורצת פתאום מחביון התכווצותה הדחוי, קופצת ומגרישה חימה דלוחה. רפש מחשיך. בחילה. לא יכולים עוד. שום אחיזה שהיא. כלום. הו, לא, הו לא. לא רוצים (לא שואלים אותך). לא שואלים ובכל־זאת לא רוצים. לא רוצים (לא שואלים את פיך). קחו אותי מכאן. שיעבור כבר. שיהיה כבר. שייגמר. שיפול. שיצעק. שיהיה. קח אותי מכאן. לא רוצה. אי־אפשר עוד. לא!

אחד מתנער כעת. מתחזק להתישר. נושא גווֹ מעל השכיבה המוּכפשת. מציץ אל הגבעות. לא קרובות ולא רחוקות. תלויות בין שמים וארץ אין־פשר. כבהאזנה. ומשתהה שעה קלה עד שקם על רגליו. מעביר יד על פניו להיזכר בשייכוּת, לגשור, לחזור ממרחקים. מנשם נשימות נמלטים. מתוּמך אל כותל האבנים החמות, הניבטות מתוך הטיח המקולף, מאוחזות זו בזו עד כי מעלות סבר כאילו יודעות דבר לאשורו, והרבה יותר. טפו, לעזאזל. סירחת שכיבה זו. בְּזות שפלות ידיים. וככה להינתן לחלודה. עוקר ויוצא לדרך, שלוש או ארבע פסיעות מלאות, ושוחת המכונה, ישנה וחפויה שמיכה אפורה על פניה – מפסיקה ואין הלאה. נעצר. שמש באפור. הכל אכול שמש. לא שום סתרה או אחרת. מה לא פתוח לפניה. ים הרגבובים בחריש הישן מימין, הקמטוטים אין־ספור במדרון הסידני, ומצדי צדיהם – רוֹמצים סנוורי־שמש, והלאה והלאה, חשוף ואפור וקלוי לעייפה, מוץ שמש עד עצימת־עיניים דמדומית, אפורי אפר רומץ. ועל האופק שולי השמים האפורים נסרחים ומתערבים הינומיים באפר הגלמי של ההרים, קרחה גבנונית בלא חתימת צל, ולשוא תערוג אל כתם מתעלם. אין כלום. אולי קצת חכליליוּת אובדת בטרם תהיה וַרדית, באפרורית הרצופה הרצינית, מהלאה, אבל שדי בה שתהא זו קוראה וקוראה לבוא. לבוא אליה, וללכת, והלאה, הו מה. – ‘מה אתה רואה שם, קובי?’ – ‘לא? הנה: עננים!’ – ‘עננים?’ – מתחשד בּני בקימוט. – ‘הבט. – נטה קובי יד אַרכּנית מעל ההרים. – מחרוזת. כמו פקעים לבנים. ותחתיתם מיושרת, כבתנופת חרמש…’ – אהה, שם! – שמח בּני. – לא השגחתי. פתאום עננים! ובמזרח!' – 'או אולי: כמו מחרוזת שומים על חוט? – ‘ייתכן. – אמר בּני. – ואולי אלה אדי־ים־המלח, מתחילים מכאן ונגמרים מכאן – ממש כמידת אָרכּוֹ, לא?’ – ‘רעיון! חשבתי תאמר: כמו להקת כרובים קטנים מרחפים יד ביד…’ – ‘הו.’ – אמר בּני. לא המישו עיניהם, קצת הגבּה מעל ההרים. – 'או, כאילו שיאי הרים מושלגים. מרחפים כרותים מעל יסודות האבן…" הוסיף קובי ואמר. מתרפקים אליהם. עד שהם מהבהבים בעיניים. מחליפים רגל ברגל. מוציאים ומעלים אש בסיגריות. שותקים יחדיו. מרגישים יחדיו. – ‘אינך חושב…’ – מתחיל בּני, אינו מוצא מלה נכונה. – ‘מה?’ – מסייע עמו קובי. ובּני היה מטפל בראשי אצבעותיו במקטרתו. – ‘הייתי קצת… דיברתי קודם קצת…’ – ‘למה? למה?’ – אמר קובי – ‘לא? לא קצת ביהירות מדי? ומה אני יודע, סוף־סוף? פזיזות…’ – אמר בּני והשיט עיניו אל קובי, ושב וצידד עיניו בתועה. וקובי החזיר מבטו אליו וראה. פתאום ראה את בּני. פתאום עתה נוכח. לא סתם איזו מראית בחור שחרחר, נמוך, צפוף־גבינים, ועיניו מצומצמות, באַרבוֹת חרכּיהן המוגפות, אל תוך פנים מצומצמים מסִנווּר הקליה – אלא פתאום, ובתחושה, כי הוא – בּני. דבר בפני עצמו; לא זה שתמיד בין כולם; לא פלוני חד־מחבריה; כי אם אחרת: בפני עצמו. היות עומדת בפני עצמה. ואולי אפילו, נאמר, איזה עיקר. אם טוב או רע. חשיבות משלו. לא פחות מכל משהו. אפילו מכל השדות. מסוים יותר. ועוד הרהור: כי כמה מתחַכּכים אנו זה בזה, ויודעים רק איש את עצמו. כל העולם – ועצמך. זה הכל. הכל ואני שלי היקר. גל ריגשה להשתדל ולדעת. דבר נכון יותר, להיות פתוח לטוב יותר, אבל כבר טושטש הדבר, בחום, ובקהוּת ובמלמולו של זה. שכבר שוב הוא איזה זה, ושוב כמעֵבר לצעיפים – מתוך היינו־הך כללי ביותר – להסביר לך דבר, שאפילו אם יצליח ויגידנו – לא הגיד כלום. ותחת זאת מתכווץ צער ללא שׂאת. ועמידתך נעשית כה ערערית, שמוטב לא להביט עין בעין. – ‘מוכרחים לבדוק – מסיח בּני ארוכות – לפני שיודעים לחרוץ. זמן וסבלנות והסתכלות, לנסות להסיק מסקנות. לא?’ (מתגרה להקניטו: לא! – למה אתה נסוג. בחוּר!) – ‘הו.’ – אמר קובי. – ‘לראות כל צמח איך הוא צומח כאן. – הוא אומר. – כמה הוא ירוק, כמה הוא פורח. איך הרוח. הגשם. השמש. יום־יום. שינוי לשינוי…’ ועוד ועוד. הכל רומץ אור קלוי. לא שום גוני־בינַיִם. אם לא תמנה את השחום יותר של הקוצים שם. או את הזהוב פה ושם של קש נוטה לאפור, או גוויות הדרדרים הנמוכים שכבר נכמשו כל־כך עד שנצפדו לתוכם, כדמות גלים קמוצים לפנימם, כפי תחרא, משחירים, מצומקים ומצוררים. אפשר לחלום בלא צל? כמתוך עולם אחר, בלא שייכות לכלום שהוא, נתמשכו פתע שריקי יריות צולפניות, בטחטוּח. צֵנֶף אחד, שטף ממעל. התמוטטות מהירה ונמרצת. אף כי בלא שום דאגה. בלא שום הבנה. או תמיהה. או מה.

פרק שלושים ותשעה

מהרה נבלו ידי הצולפים, ושוֹטם כשם שהונף פתע נשמט פתע, עוד בטרם נסתר טרפם מפניהם. פרצופים! הסמכות שלהם להשגיח בנו שנהיה דחופים במַעבה החוֹרים! אבל כבר חדלו ושוב, כמעולם, דוממת דממה, וחרגולים פורצים פרץ, מתזיזים ציקצוקם הנלהב על־פני חוט־פלדה נרעד סמוי ורוגש, כרום אמה מעל הקרקע – מהות חייה המפזרת זהבהבוּת, עד אין מקום פנוי ממנה. עוד רגע קשוב לריתמוס ההמשך, בלי שיתבהר דבר, וחלף גם הוא, ועמו התפוגגה גם כבדוּת העוקה. אגב, גם השעה כבר כמעט שלוש. בזהירות, שבשיגרה, קמים אלה ואלה מתחת הכותל, מתחילה בתמיהת־קשב ומיד בחמיקה אחת לאחור, אל מעֵבר לבקתות, ונחלצים מהישג העין הרעה מתפרקים את הנשימה הכלואה. כה וכה להניע את יבשוּת השתותיים, להלך את הרגליים המעוקצות, רֶדֶם עיבושים. ולחרף ולרקוק ולהתחלץ שבעתים, ובפיהוקים קרועים, ולשתות מן הג’ריקן החם, החלוד, המנופט, ומנטפים ונוהמים דוביות ומוסיפים ויורדים עוד פסיעות, ולהציץ אל דרום בלא לראות כלום. נפנים כה וכה, מושכים כתף, אומרים אמירות, מהם מושכים שולי מכנס, וגם בדיחה להם על הטלת המים. וגם צוחקים. לא מפני. שום מפני שהוא. מי זוכר כל מיני מפני. בעצם לא משוּיכים עוד, ולא קשורים, לא לכאן ולא לכאן, לא פעם ולא אֵי־פעם. מעגל הויית רק כאן. נָתוק לעצמו. שלדי הכּלָבים היבשים, מיבּבים ברוח ומיטלטלים מאד. זזים, אומרים, צוחקים. אפילו בתרועות, בלי צורך, לא בהֶקשר לכלום. וכל הדברים אינם הוֹוים, אלא מרגע לרגע, ורגע פוקע אחר רגע. בועות לא מצטרפות. אולי כל העולם כולו אינו אלא בּועת הרגע הזה. החם הזה. הכָּרות הזה. פרט גמוּר אחר פרט גמוּר. והכל בקרבו עמו. האור הקלוי באפור, המדרון הטרוש היורד, והגבעות שלהלן, הבלוּחי המרחקים הדלוחים, הבחורים האחדים המתהלכים, קצת כה וקצת כה, ערומים למחצה, נפולי גבב בלוריות, משופכות על מצחם, עד ציעוף העינים. והוֹוים מדי רגע, רגע אחר רגע. הוויה שאינה נתבעת להוכחה, פטורה מצורך הצטדקות. כרפרופו של בַּריוֹם אחד, הדולק אחר זוגתו. ואפילו לא כך אלא קיום בפני עצמו, ולעצמו. הולכים ומהלכים. עקוצים משֶבת. אבל אחד היה שם שהאחריות מלובשה עליו. ואימץ כוחו ועמד וצירף רגע לרגע, ונזכר וצעק פתאום על־פני השטח: לחזור לחזור! – לאן? מה קרה דנוּס? מדשדשים, אף־על־פי־כן. יחפות הרגליים חופנת טעם דרור, העפר החם, ומירעץ צרורות האבנים בכף – טעם חמצמץ וטוב בה. לאן לחזור? ולמה דווקא לשם, ולא לכאן? הו, היינו הולכים לנו. בלי כלום. משאירים הכל כאן. רק טוענים רגליים, ויחפים וערומים, הולכים לנו הלוֹך… טוב. נחזור. לעזאזל. אבל לא לשוחות. לא. תן לנו ונשב כולנו פה בצל הזה. שריקה – ונקפוץ. נשב־נא כולנו פה. אנא, אַל תאמר לא, דנוס. בחור טוב. מתישבים אחרת. משעינים גב אחרת. קונים שביתה חדשה. ובואו נשוחח על. אחת היא מה. ונצחק. ונשיח שיח יחדיו. צבוּרים למרגלות הקיר. אבל לא כאותם שהיו קודם, כי אם אחרים. פתוחים לדברים חדשים. מי מתחיל? יש מתחילים, ואפילו אחדים כאחד. לא זו בלבד, כי אם מסַפּרים איך זה היה היום. אפילו נזכרים עד רָחֳקִי מעמקי הבוקר. כשהתחלנו באלונקות רעות אחדות. ומשתתקים לשמוע אף־על־פי שלא צריך.

לברזילי יש גמגום על בור־המרגמה הישן, בור־צלמוות. ויצר מקניט יוצא עתה להוסיף ולהרגיז ולגעת בעצבים הדקים ביותר, הסַרבּניים ביותר, לצבוט ולפרוט עליהם. לראות איך הם נרגזים, ולחייך חיוך של בעלי־עבירה ותיקים. מזל שלא שכבו בו גם הפעם – שכּן גם היום נפל לתוכו פגז. מסַפּר ברזילי. טוב. חדל. אומר דנוס. וצריך כנראה להחליף ולגלגל מעתה בבדיחות גסות. – ‘אתה יודע על מה אני חושב?’ – אומר ברזילי. ודנוס: ‘אני על כלום. על מה?’ וברזילי חושב על המקרה. שרק מקרה הוא, למשל, שלא הוא שנדפק, שחצי סנטימטר – וזה היה הוא, באלונקה ההיא, ‘מרגיז את כולכם, ולא הייתם רוצים להיזכר בי בשום אופן. כבמזל רע.’ – ‘לא מצאת על מה לחשוב?’ – שב דנוס ומתרעם, ומשיע עיניו ממנו. – ‘הלא כל ההיסטוריה היתה אחרת. – טוען ברזילי. – פני העולם היו משתנים אילו רק חצי סנטימטר! לא?’ – ‘בחצי סנטימטר!’ – מלגלגים עליו סתמית. ובפסקנות: ‘חדל להתפלסף, אתה.’ – ‘מדוע להתפלסף?’ – ‘הו, חדל. כל הדיבורים על מקרה ועל מה היה אילו – לא סובל.’ – ‘אלא מה?’ – ‘לא־כלום – פטפוטי תינוקות. שנית: חשבון מדויק וניתוח מפורט – והיית נוכח כי מעולם לא קרה דבר במקרה.’ – ‘אלא איך? בגזירה מלמעלה?’ – ‘צפצף על הלמעלה. – רגז דנוס. פשוט: התנהגות אווילית. אחד נחשף בטרם זמן, איחר לשכב, או קפץ לא בשעתו – וחטף. וזה הכל. אילו היה נמנע – מבליג רק חצי שניה – היה יושב כאן ומספר לך כמה אני צודק.’ – במה טובה חצי השניה שלך מחצי הסנטימטר שלי? – ועל זה: ‘טירון לא יודע. לוחם ותיק יודע. מריח בחטמו.’ – ‘משמע: אל תוציא חוטם בקרב!’ – ‘שטות. אלא: הילחם בחושים פתוחים. פקוח. ולא תצטרך לגורל או למקרה. כי הכדור מהו? גמול ענשו של בן־מרי, אשר לא התנהג נכון בקרב, זה הכל.’ – ‘באמת?’ – ‘קצת חוש וטיפת שכל – והכל אחרת.’ – ‘כן, – אמר עתה עמיחי – כל היודעים להסתדר יישארו – השאר יסופו. תארו לעצמכם איזה פרצוף יהיה לדור שיישאר חי!’ – אח. כן. לאן נסחפנו. ‘הגרוע מכל – אמר פלוני מתוך הפקעת המלחיתה – כשאתה חש שאינך הולך אלא מוּבל. מוּבל ולא הולך…’ – אה לעזאזל, חדלו לכם, חדלו. למה לכם כל זה. בואו משהו אחר. אחר לגמרי, יפה יותר, מעניין יותר, חשוב יותר. מי יודע מה? דברים פשוטים לחלוטין, כגון… הנה למשל: היום כבר לא יהיה דבר, כנראה, נגיע עד הערב ויעבור. מי משוגע להגיד ככה? אבל, האומנם לא ייתכן? כי מה מנע מידם להתחיל עד כה? – ואם כן? מה אני יודע. לאבדון, עולם מלא, דברים לעשות אין־סוף – ואתה באפס ידיים צופה אל הסוף, רחוק כמטחווי־אבן. מי כבר מזמר כאן בשפתיים חשוקות? מה אתה שר, עמיחי? וגם עיניו מעוצמות. אלוהיו עמו. גם מזה לא ייצא כלום. ובכן מי? בעצם, אין כל־כך על מה לדבר. (האם כבר נבחר האחד מאתנו שלא יוציא את היום? כבר הצביעה האצבע השלדית, ההחלטית, על מי?) – או אולי משתתקים להתפלל תפילה אל האלוהים שבשמים?

הבלוּתוֹת. לעזאזל. עזבו כל זה. בואו נדבר על בחורות. נכון. נכון מאד. יצורות מופלאות. החברות של הבחורים העזובים. חציים הטוב והמרוחק. הללו שעושות את החיים, בטפיפה אחת, באצבע קלה, יפים יותר. החיים המנוּבּזים, קלים יותר, לאבדון, וגם טיפשיים יותר, לא כל כך קודרים. בלי בעיות. דבר אחר כולו. איך מתחילים להשיח עמן, דברים כה וכה, ולאט־לאט מתחילים להידחק אליהן יותר. ולא אל דבריהן אלא אל חמודותיהן. המתיקות שבכמעט המגע. ואיך הן. כמובן, מתראות נרתעות – אבל זה רק ממין המשחק. והיינו־הך איך. המיושב נדחק להניח ראש בחיקה. ותפספס היא שׂערך באצבעותיה הדקות הקרירות. והמהלך – מקיף מתכרך לחבק גיזרתה, ומתלטפים יותר, קצת כה וקצת כה, עד שנאספת השיחה לאָן־שהוא, ונשארים שניכם רק חמים ומחוממים, ומחפשים ומחפשים זה בזה, קרוב ככל האפשר, חשוף ככל הניתן. חדל, אַל תרגיז. למה לא? הו, מה אתם יודעים על בחורות – הלא… להתחיל לסַפּר לכם על זו שלי? – צרור שלם של גניחות. תפילה: אלוהים, אילו ידעתי כי אתה ישך, אילו ידעתי שזה לא צחוק, כי אמנם יש אֵי־מי דן ודיין שומע ושוֹעה אלי – – – (אבל להביא לפניו את הדברים היותר עלומים שלי. בלי בטחון. כלפני קיר ריק…) – מה אתה מזמר לך שם, עמיחי? וגם לא גוַוע כליל הצורך לברר מה פשר צירוף המקרים, המתעללים בנו בנגישׂה. הסבר, אם תוכל, כיצד הוא הדבר שפעם מצליחים לעקוף את המקרה, ולחמוק מפניו, ופעם… האם זהירות יתירה מסייעת? התחפרות עמוקה יותר, פקיחת עיניים גדולות יותר, חשדניות יותר; או, להיפך, קשיחות יתירה: אטימות לקול החובה, לקול הקריאה? או רק שקידה להציל עורך ויהי מה? – הה, לשוא. לא יועיל לך. גזירה היא ונחרצה היא. גם אם תיסתר, גם אם תימנע מצאת, בעקיפין כאלה או אחרים – הוא ישיגך. מי הוא? חדל, אַל תעשה את עצמך. ואם כך, מוטב. אולי, כי לא בפחדנות ארנבת, אלא מאחר שאין מנוס – עשה מתוך הקרבה של גבורה! – גבורה? – דיבור של תינוקות. לעזאזל גבורה. מי צריך גבורה. מלכודת־פתאים. כל נפנופי־הדגלים האלה! הידיים שלנו כה הרבו להסתבך בהנפת הדגלים הישנים הללו – שאין כוח עוד בהן לשמוט אותם מתוכן, ולהתנער לעצמן, גם כשאבד הוֹדם וסר זיוָם. ותחת לזרוק, באמת ובלהט, ולכל הרוחות, את כל הדגלים. וללכת קל וחפשי – אתה הולך למות לשמם, לשם הדגלים הלא־אומרים־כלום. שחוחות וקודרות שעות שארית חייך מתחת לדגל הגאה. לעזאזל – הלא רשע־איולת הוא! אוסף זה של אמונות חבוטות. הגאוות הללו הקטנות. שמירת הכבוד. הפרינציפים המהוללים. הכל. עלובי־נפש שלא בגרו. כובד מליצות כריחַים על צואריך. כל מה שטימטמו נפשך בהיותך רך וקטן ונִפתה להאמין. למה לך, בן־אדם! ברח כל עוד רוח בך. השלך הכל והצל את מעט נפשך! – למה אתה מתכוון בעצם? – הה, טוב, לא חשוב. אנשים טובים, אינכם מריחים את הסתיו? לא נעשה לכם פתאום כאילו קר בזרועות? הגידו, מה יהיה בסופו, מה ייצא מכל זה? אהבתם פעם נערה עד צעקה? הסוף בכלל – מי יודע הסוף שלך – כמטחווי־אבן. צרור גניחות לא נמלטות. זה כולך. לכוד בצבת מוסר־כליות. מתחמץ ומשתוֹנן. מי יודע למה. לעזאזל. בושה־בושה. אז למה לא מדברים כאן על דברים אחרים? איפה אתה, דנוס; עמיחי, מה הזמזום הזה לך, וקובי, ובני, ורחמים, ואלה השנַיִם, אחד שקוראים לו, כמדומה, יוֹש, או אולי להיפך שמו דן והשני הוא יוֹש? מה הרביצה הנכלמת, הדיבורים הסתמיים סחור־סחור לאמת? איזו אמת? לעזאזל האמת. מי צריך אמת. צריכים שיהיה טוב, ויציב, ושקט. דברו משהו. עשו פרצוף של ממש. שלא ילחץ ככה על הלב כנטל־חול. אל תהיו סמרטוטים. אבל גם זה עובר. והשעון? לא. אפילו לא ארבע. עשרים לארבע. כמה נקל לומר: וככה עברה שעה. ולהמשיך לסַפּר בסיפור. אבל שעה אינה עוברת ככה. לאִטה חיה שעה. עד תמציתה. מלוא סירחתה. קוֹמה לה, ואורח, ושתיקה, וצעקה וחלל ריק, וצמיחה וקמילה. שעה אינה עוברת ככה. השיחות קצת מתרבות. על מה לא. הכל היה אחרת אילו היתה שעה עוברת לה ככה. אבל אינה. ויש ומתפרצים כולם לומר דבר אחד. כאילו מי יודע מה. ויש גם שיח יחיד. על הא ועל דא. ומי יכול לדעת להבחין חשוב מלא חשוב. פחות מיותר. כאילו שיש כזאת. או שאיכפת. ועוד רגע וזה בלל ציווּחים ורצונות לא נרגעים. להוכיח, להגיד, להוכיח על פניו, והוא, אחד שאולי כלל איננו כאן, והיינו־הך גמור לו מה כולנו כאן, אם אמנם הוא ישנו אי־שם. מדוע בחור משלנו, למשל, כזה וכזה הוא? ומה זה בדיוק: מזל, גורל ומקרה? ועל דרכי אנוש, אשר מי יידעם. ופתאום מניין שהוא, ואולי אפילו מכאן. פה אצל הבקתה האפורה, גם על אלוהים, ועל עיניו הצופיות, אם עיניים לו, ואם צופיות הנה. ומדוע כל הדיבור הזה גנאי הוא לגבר ובושה אין־קץ. ומשׂיחים על בכלל איך החיים. ועל החבריה שלנו איך הם לעומת מה שצריך שיהיו, לכאורה. ועל תותחים נגד־טנקיים. שש ליטראות, ושבע־עשרה ליטראות האחר. אלף מטר כמו כלום! ועל כל הענין הזה: אנחנו והם, ואיך לפעמים, נראה, כי מדוע בעצם אי־אפשר לגמור כל זה בלי להילחם? פשוט להפגש, לשבת ולהשיח, ולהסביר, ולהסכים. וללחוץ יד וללכת איש לעֶברו. כמעט שוכחים מנין התחיל כל זה, ומה שהיה פעם – כלום לא הרחיק כבר מאד, מאד־‏מאד, נורא, אפילו, וקצת, אולי, לא כל־כך, או מה? ומדברים על מה יהיה, על התכלית. כמובן. על מה כן ועל מה לא. ובכלל מה אנחנו יודעים.

מה אנחנו יודעים? אנחנו כלום לא יודעים. מה הספקנו ללמוד ולדעת. כלום לא הספקנו (אם להניח שיש חשיבות לזה). לא יודעים הרבה. לא למדנו הרבה. גם מעט לא, על צד האמת: הרבה פחות ממה שנדמה, לכאורה. וחרף זה, משום־מה, כבר, כאילו, יותר מדי חכמים, האין זאת, יותר מדי יודעים. מה לא ראינו, מה לא שמענו, ומה לא עשינו. כבר יותר מדי חשוף עלינו הכל. פרזוֹת. ומואר חזק, בלי ענינים, ובלי צידודים לכאן או לכאן, יותר מדי יבשים, וצריכים, אולי, לקצת מאור־פנים, לקצת גשם־נדבות, אולי, לקצת יותר אמונה. – אמונה? – מה זה? מה פתאום אמונה? איזו אמונה על ראשך? ושוב מהתחלה: כל הידיעות שלנו, כל הלימודים שלנו – כאלה מצומצמים היו, כאלה צנומים, לא מספיקים לכסות כלום. ושטחי־הבּוּר שלנו מתגלעים אין־סתרה. ואחרת היו אילו נמצא לך דבר אחד שהוא יציב ובטוח כולו. דבר שהוא מתקיים יותר, מאריך ימים יותר, מתמיד וקיים – מאשר ההתקיימוּת הרופפת שלנו? הארץ? העם? הסוציאליזם? החופש? אהבת האדם? הצדק? – על מה נעצרת האצבע המונה: זהו! הנה – זהו! – לא מבין מה אתה רוצה? – הנה, תראה את הזקנים שלנו: הם היו ראשם ורובם, יותר מזה: שלמים בשלמוּת הענין שעשו וחיו. בלי שיור. או שרק נדמה כך? בודאי: בארץ, במפעל, בעבודה, בהגשמה, בכל מה שעשו. – הם כן ואתה לא? – לא שאני לא. אני כן. כמו כל אחד. אבל אני בזה ממילא. משום שכבר אני בזה. כבר אני כזה. ומה רואים? שאפשר לעשות הכל גם בלי רגשנות מיוחדת, בלי אמונות מופלאות, ויוצא אותו הדבר. לא פחות, מכל־מקום. וחושב שעוד יותר. – ופרה במכונת־חליבה נותנת יותר. היא שמחה ואתה שמח. – אתה חושב? – בודאי. כי ידיים יש לנו, ושכל לעבוד. וגם עובדים יפה. וחיילים לא רעים. נלחמים כהלכה. ואם רק יתנו לחיות – ראה תראה, עוד ראה תראה. – ולי נדמה כי לנו יש משהו פחות ממה שהיה להם, בשעתם. לא יודע לומר מה. – אז שתוֹק רגע. הם היו מפני שרצו. אנחנו מפני שאנחנו הוֹוים. לא חשוב אם רוצים. האם זה מובן? – האמת היא, כי אינני פוסק מהרהר –אַל תצחקו – על מה זו אמונה מרצון? – השתגעת? – אמונה? במה? באלוהים? אתה דתי או משהו? צרות חסרות לך? – הו, הפסיקו רגע. פעם, הייתי בטוח כי כל הדת אינה אלא קנוניה של מאחזי־עיניים. או מנהג זקנים לפני שיעברו מן העולם. – נו? – מה נו? לא יודע. אתם בטוחים שלא? אלמלא צורתם של המאמינים האלה, ארחם ורבעם, שיחם ושיגם, עם כל המצוות והכללים והאסור והמותר והכשר והטרף, והתפילות וההעויות, וריח הגולה, – שמחניק לך את החשק להתערב בהם, שהכל כבר מצוּוה להם, פתוּר להם, אמוּר להם, עד שאין צורך עוד להאמין, ומספיק אם תעשה כמה וכמה דברים או תימנע מעשות אחרים – וכל השעמום הזה – אלמלא אלה… – אלמלא אלה? מה? – אלמלא אלה, אולי הייתי פעם, ואולי לא, נגש לראות, או מה, אה, שטויות, משהו, או השד יודע מה… – המאמינים מפריעים לך? צורתם? או מה? – לא יודע. אולי. וגם משהו לא־יפה כאן, איך לומר, דוחה… – אבל דבר גדול הוא להאמין – כשמאמינים. כשיש לך במה להאמין. אלא שלי אין… אולי יש, אבל אין… מה יש לי? – לי? יש? לא יודע. – לא בטוח אם להם יש. – ולמה דווקא באלוהים? למה דווקא התרח הזקן הזה. אי־אפשר לתאר אמונה בלי אלוהים? – אלא במי? – בכלל בלי מי. בלי שום אֵל. בלי שום צורה. בלי שום סמל. בלי שום דגל. כל אלה – שקר. תמיד הם נעשים חשובים ועיקריים מן האמונה בהם. מתגדלים על נושאיהם – אלא במה? – בעיקר! – מה זה? במה להאמין איפוא? – בך. אתה. בעצמך. בך בעצמך. – בי? אני? חלשה דעתך? ח־ח! יפה מצדך! – וגם מעודד! – איך זה להאמין בי בעצמי? – אגב, מה מפריע לך הדגל? – תלוי איזה דגל, כמובן. – כחול־לבן, ובחגים גם אדום.– לא לא. רק לא דגלים! כל הדגלים כולם. אני שונא אותם! אם קרה פעם ופצה אדם פיו ונשבע לדגל – נחרץ סופו. אבוד לדגלו. כמו יפתח לנדרוֹ. הלא זה תכלית הרֶשע! ולמה לא יוסיף להיות בן־חורין? – הלא הוא עצמו חשוב פי אלף מכל דגליו, נדריו ושבועותיו! – מדוע? – ככה. – והלא יש כל מיני דגלים. אינך כופר בכולם? – לא. אין כל מיני. תמיד תמיד כולם כולם. רק האדם. הוא. סתם אדם. גם בלי כלום. וגם עם הרבה. הוא, האדם, חשוב מכל השבועות, והנוסחאות, והדגלים והאלים והאלוהים, אפילו אלה שהוא כורע ונשבע להם. שבועת־הבל. רֶשע היא. אסור. בלי דגלים. – הו, הו. שב רגע ונוח. תנשום עמוק.

יובל ואהוד. המקלענים, מאצל השוחה הרחוקה של הבקתה חבושת־הכיפה, באים לשבת. שבו תשמעו דברי־תורה. אמנם דנוס מעקם חטמו, מבחינה צבאית, אך אינו אומר דבר. מילא שבו גם אתם קצת. ורק שלא יקלקלו אתכם כאן בדברי־מינוּת. הלא אתם צוציקים גמורים. – לומר לכם מה? אילו היתה דת כזו שצריך על־פיה לאכול חמש ביום, לישון, ולהתעסק עם הבנות – היית יכול לרשום גם אותי. – אה די, חדלו לכם כבר מן הדתות. מה נטפלתם. – ואני הייתי מכבד דת שאין בה שום הכללה, ורק פנייה מרצון טוב. – כלומר? – כזו יפה ובריאה, כצמח־בר, כשמיר ושית. ריחנית וזהובה. מבינים איך? – מי? הבחורות או הדת? – אַל תצחק, אמונה חיה. – במה? במה? – בזה שממלא אותך – כשאתה מאמין. דבר חשוב. חשוב מכל. שאינו מנגד לך – אלא אתך. מין נכונות עצומה לעשות. והכרה מלאה וסוחפת בערך הדבר, וגם כשנעשה שקט ואתה נשאר לבד, זה עוד ממלא ויקר ורב־ערך, שתוכל ללכת לך בדרך עם פנס בחשכה… – בשביל זה לא צריך דת ואמונה. – מה צריך בשביל זה? – חשמל. – ח! – לא נכון? פשוט צריך לחיות ולעשות מה שצריך לעשות. – כן. – כן? – הו, לא. כלל לא. בחור משלנו לא צריך את כל זה. אין לו שום מקום בשביל זה. – מה הוא צריך? – שיכון, אוטו ועבודה נעימה. – זה הכל. אל תשכח בחורות עליזות. – חדל. מדברים ברצינות. – בחור משלנו! דיבורים. מיהו בכלל בחור משלנו? – אחד ששונא להישאר לבדו. שאינו יכול להישאר בלי כולם. ושעם כולם גם הוא מישהו ושבזה – בכל מחיר – אסור שיבוא פקפוק. בכל כן. בזה לא. כל מיני ערכים – היום כן מחר לא. תורות ואידיאולוגיות – כעננים רצים בסער. והצוותא, החבריה – לעולם עומדים. לא נכון? – אי, פילוסופיה. הכללות, הכללות. – אתה אולי כך. כולם לא. – איך כולם? – כל מיני דברים, ולא דבר אחד. – בחור משלנו שונא שיחשדו בו שהוא מיוחד. שיש לו פינה משלו. שכותב יומן. שכותב שירים לפעמים. מתבייש ושונא את זה. – אז למה הוא כזה? – אני נזכר בבחור אחד, במשק השכן שלנו, אחד בחוּרון דל ורזה, עיני־תכלת ותלתלי־ילד רכים. חיוור גם בקיץ. עורק אחד, תכלכל, מתעלם לו ברקות. – מה לא יתן הבחור הזה כדי לכפר על חטא היוָלדו ענוג; מה לא יתן כדי שייחשב סתם אחד משלנו, בריא באכילה, במכונות, בנקבות ובגיהוקים, שווה בין שווים לכל גס? ואם אחרים יכולים להרים סוס בקדמותיו – הוא אין לו להפליא אלא רק בחוֹד לשונו. תפארתו על אמרות־כנף. על קוצי־שנינוּת. בדיחות נועזות יותר, מחוכמות פי כמה ממה שיודע מישהו להמציא – עד שמתעורר דווקא חשד – אם אין זה הבחור דווקא ודווקא פייטן אחד, כותב שירים לאחר חצות, וכלל לא פלח. יותר מדי דמיון, חריפות ודקות. מה לא היה עושה כדי שאחד הסוסים הבריאים ייהנה מבדיחתו. – נו? ומה? – לא־כלום. רק רצה להיות חבר של הפרים הגדולים. להבליט שייכותו לאלמנט הפשוט. לעקם עצמו ולהיות מרובע, מרופש ויהי מה, בפת לחם בריבה על מרומי עגלת־הזבל – כך התאַוָה להיראות. – ומה היה? – מה היה צריך להיות? כמוהו רבים. כועסים כשמזכירים להם חיבור שכתבו בבית־הספר, אבל יתנו הכל בשביל שיהללו אותם בכדור־סל. רק כמו כולם. רק פשוט שבפשוטים. רק לגעות בין הגועים. והניחו הניחו הניחו בכל השאר. – ומה היה הסוף? למה סיפרת? – הה, הבחור ההוא? מסכן. בדרך לירושלים, אומרים, חטף ישר בחזהו, כדור־תותח. לא נשאר מה לאסוף. מיתה בריאה ואדירה. – מי זה היה? – הנח לו, זה לא היה, רק משל. – אגב, זוכרים את צֶביק? – פעם אחרונה שראיתי אותו היה נוצץ כולו: ‘מה תסַפּר?’ – אמרתי לו. – ‘מה יש לסַפּר – אמר הוא – הגדוד שלנו הוא הגדוד הראשון. אני בפלוגה הראשונה. במחלקה אחת. כיתה אלף. ואני הראשון בכיתה! – זה הכל. מיהו, איפוא. החייל הראשון בצבא ישראל – מי אם לא אני?! – שלוש פעמים הידד לכבודי!’ – ולפני שבועים עלה על מוקש. השד יודע על מה ולמה. – כן. המון כבר הלכו. – מאות, אני חושב. ואולי כבר אלף? – יותר. – פחד־אלוהים. – מה יישאר מכולנו? – טוב, לא זה, בעצם, לא על זה מדברים. נכון. לא על זה. על מה?

– כבר ארבע? כן, ועשר דקות. הו, באמת? – אתם מכירים את עליזה? – איזו, השחרחורת? – כן, זאת ארנבת זו! – איך שהיא הולכת לה, ראיתם? – יה־בּה־יֶה – איך שטופפת לה שכזו! אפילו כשהולכת מכאן עד כאן, קו ישר – היא לא יכולה! – בקֶשת, בהפלגה, באיגוף, כמטוס נוחת, מרוב הליכה מתנענעת שכזו – ויש לה מה לנענע! אל־חמד־לאללה! – צפור מצויצת ציצת נוצה! – ודווקא אליה נטפל יודקה, אומרים! – איזה יודקה? שלנו?– אלא מי. כמו כלום. ערבים שלמים היו מתלחשים להם מתחת העצים בשדרה. כמעט קטפו את כל העלים מן הפיקוסים הצעירים, עד שה’גן־נוי־ניקית' הרימה קול־זוָעה – על מה לעזאזל יש לו לדבר אתה? – על צבע השמים. על מה מדברים כולם? – באמת, על מה. – שאל את סבתא – הה, אני מביט אחר זוג צעיר ונחמד הולכים חבוקים יחד בקצווי־דרכים, מופקעים מן העולם. מסַקרן אותך פתאום: מה הם מדברים להם שם ביניהם? – הנך יפה רעיתי? שמי־השמים? נשמת האדם שמצאה אחות? איפה! לעזאזל! רק רכילוּת. רכילוּת מנובזת. רכילוּת־רכילוּת. זה הכל. והיא תבטל ותאמר לו: מה כולם נסחבים אחרי רוֹחקה – רק מפני שהיא מסתובבת לה ולא לובשת כלום מתחת החולצה? (מה? באמת?) – הנה, בשביל זה צריך להתאהב, להתרחץ, להתלבש ולהסתרק, ללכת קילומטרים עד מחוץ לישוב, ומעוקמי־שידרה מרוב חיבוק לא נוח, כדי ללחוש שם רכילות, רכילות ורכילוּת? הלא אפשר לשבת על המדרגות של המחסן, ולדבר בקול – נוּ, כן, על מה אתה חושב שאני מדבר עם עֶדנהלה: על היחסים. זה כן מבין אותה, וזה לא מבין אותה. זו נורא גועלית, זו סתם אֶגוֹאיסטית. הה, עזבו את כל הסיפורים האלה על האהבה. – תלוי עם מי. – מעשיות. אין לכם עם חדגוֹני כל־כך כעם הנשים. כולן אותן דבר. כולן כאחת. בעצם, ביסודו של דבר, בסך־הכל – כולן כאחת. כולן מצפצפות אוּש ואַייש על כל נגיעה, וחמור וגועלי על כל אצבע נוגעת קטנה, ונמסות פתאום בגלל איזו נגיעה אחרת, לא יודע איזוֹ, ועד דמעות, וכמו מברז, נדמה: סוף העולם! – הה, מעשיות. קח את מי שתקח מהן – תקח אותה אחת. ובחושך – בכלל אי־אפשר להבדיל. (ביום – מי צריך אותן!) מי שבוחר בעיניים עצומות לא ישיג פחות ממי שידקדק לבחור שבע שנים. – מניין לך כל זה? – הה, סמוֹך! –ושולה? מה שוּלה? גם שוּלה? – מה נזעקת: גם שוּלה. למה לא? אינה נקבה? – אתה אַל תדבר כך! על שולה אַל תדבר כך! – למה? היא כמעט בחור? – שוּלה? בחור? אַל תגיד… היא?… שווה את כולכם ביחד!… – יה, תראו אותו! נתלקח הבחור! מה קרה, בּני, מה הענינים? – לא־כלום. לא חשוב. – טוב, עזבו אותו. מה רצית לסַפּר על עליזה? – עזוב את עליזה. בחורות גם כן ענין. – מניין אתה פתאום בקי כזה בבחורות, בן כמה אתה בכלל? – אני? הו, סמוֹך. – הוא היה רפתן, ולמד מה זו פרה!… – ח־ח! – אתה חושב שיש הבדל גדול? – הבלוּתוֹת. בחורות. גם כן בעיה. מה מעניין אותן? שום דבר. שום דבר של ממש. להתחתן. לרקוד. להתעטף בסמרטוטים נוצצים. לפטפט על טרגדיות. וחשבונות. הו, חשבונות, עד הפרט האחרון, וחשדות ורחרוחים, וטַטַטַ וטִיטִיטִי, וכל הפרצופים המתראים עדינים ומתוקים… נדמה לך כאילו לב ענוג לפניך, אציל, מלאך זוךְ, – ויושבות בו דור שלם של אמהות ודודות מנוסות ובקיאות ומחשבות בחשבונות: תן לה לעבור והסתכל, בבעלת הפנים המתוקים, מאחוריה, במחילה, באלה שתי אבני־הריחַיִם המסורבלות שלה, עלה ורדת, לכאן ולכאן – הנה לך הלב העדין, הגאה, החולם! – יחבּיבּי, איזו התרגשות! – אתה אוהב־אוהב עד השמים והיא מחשבת כל דבר פעמַיִם. בשכלה ובשכל אמה. תמיד היא לבדה יותר משתים. – הנה, קח את חנהלה זו… – תודה. קח בחזרה. – חנהלה! מלאך חמוד! שׂה תם! בּובּה מתוקה, לא? – נוּ? – טוב. אין לי חשק להמשיך. – אז מה התחלת? – התחלתי ודי. לא מתכייף להמשיך. דברו אתם הלאה. לי נמאס – אבל מה, אמור מה שרצית! – אה. לא חשוב. פעם היינו… טוב, מה. לעזאזל: זה היה עד שגעון. מה אתם יודעים. הייתי מוכן, בשבילה, שמים וארץ! אבל –. הכשף תם הלך. – ובערב לא־עבות אחד, כמו שאומרים, נשארה לה שם, סתם דדנית אחת. מזיעה. מטוּמבּלת. חבל נורא. גמרנו. צידה האחורי של כל תמונה מפוארת – שק ישן. הכל! כוּלה! קטנוּת־מוחין – זה מה שהיא. כל פרטי פרטיה. וכל הברוָזיות הזאת – המגועגעת, הבהמיות המציצה מאצלה, מפה ומשם, פחד! תפוש לך סוס דוהר ונוס, נוס לך נוס!… – אתה מצחיק, בחיי, ההתרגשות הזאת שלך! – שום התרגשות. כבר לא. היתה פעם. כבר לא. באמצע כל החיבוקים והנשיקות אתה רואה פתאום שומני נקבה נועעים זפקי פרה… בע… עזבו. אין בזה שום ענין. – אה, מה אתך, לא כולן הן איזו חנהלה. יש אחרות. אפשר לחשוב שהבחורים כולם זהב טהור. – שטות, הם גם אינם מתימרים להיות. לא עושים להם פרצופי־משי. בלי אוּיש ובלי אַייש. ובלי הצדקנות הזאת. ובדיחות גסות הם מספרים ישר לעיניים ולא בלחישת־נחשים מאחורי הגב. – אבל, סַפּר, איך בלב דופק היית מחכה לה שתבוא לפגישה? – כמו חמוֹר! – ואיך היית רוטט ומחכה לפתק שלה שיבוא? – כמו משוגע. – נוּ? – מה נוּ. היא גם היתה יפה שכזו, נהדרת שכזו ו… ומה, מה נשתתקת? – אני, לא רוצה להמשיך. משחק גועלי. – נוּ נוּ, איזה מין חנהלה יש לך. – לא חנהלה, כולן כאלה. – חדל, אתה מכיר את כולן? יש כאלה שהן החברות שלך, החברות של הבן־אדם, יותר מכל חבר שבעולם – הו הו – כן כן. – אבל הוא מדבר על רגילות ולא על ג’ינג’יות! – ח־ח, סידר אותך עמיחי! – מה סידר? מה אתה מסַפּר! – בלי חבֵרה? בלי חבֵרה אין חיים. ואִתה אפשר הכל. בלעדיה שעמום. אין חפץ. אין טעם.

לא יודע מה טעם החיים. אבל פחות מזה יודע מה טעם המוות. – אבל זו כבר הערה חריפה מדי, חשופה מדי, והורסת את המשחק. עד כי נושאים מהר עיניים להביט. לעזאזל, אי־אפשר להימלט. הכל מוצץ לו מן האימה שמלמטה. צף על־גבי פחדים. למה עוררתם, למה פתחתם? טוב. אולי במקום לקשקש – בואו נשיר משהו. – נכון. תתחיל משהו. – אני? מה להתחיל? – מה שאתה רוצה. תתחיל. – לא מתחיל לי כלום. – לא חשוב מה. לַ־לַ־לַ־לַ. או מה שאתה רוצה. – לא יודע מה אני רוצה. רק רוצה שכבר ייגמר. – הי, אתה שוב מתחיל. – אני? לא לא. כלום לא ייצא מזה. וגם סביב־סביב לא רואים כלום. הכל חשוף. עד עייפה. עד יִבּשון. מה כדאי עוד? תגידו מה עושים כעת? ארבע ומשהו בסך־הכל. אפילו לא ורבע. ימח־שמה. אין שום ידיעות? לא שום קשר? ואם כן – מה? אנחנו כאן עשרה בצל הזה. הציעו דבר לשיר? אַי לַה לַה. אוֹי לַה לַה, לי לי לַה!… אז בואו נשיר. מה? או אולי יודע מישהו סיפור לסַפּר? ורק לא לרבוץ ככה, הלא זה נורא, כמו לא יודע מה, כמו בקתה נטושה. אם מוכרח לבוא דבר – שיבוא. אם אינו מוכרח – למה הוא מענה? כדור־משחק אנחנו? לעזאזל! מרירות גוֹאָה ומתעבה. מה אנחנו לפניו, גדול עיור ורשע זה. לא יותר ממה שהעלעול לוקח מן השדות לצחק בו סתמית, ולהפריחו אחת היא מה. ובזוית חדה, פתאום, ככה: אם הנורא מכל הוא רק למות – הרי לא כל־כך נורא. ואפשר להתרווח ולחיות בלי לחץ. ורק לא לרבוץ דוממות ולהוסיף ולרבוץ. אחר־כך תוששת גם המרירות ונשאר רק מרבּץ שהוא, עכור וסתמי שעמומות. העשבים האלה כה צהובים ומאובקים הם עד כי אפשר לטעות בהם ולדמוֹת כאילו יש משהו ירקרק בכללותם, על־פני מדרון הגבעה. אבל מירפד כלל הגבעות כה אפור ושעמי, עד שהן מתאַפּסוֹת שם למישור גוחן. מתהפכים על הכרס. הסנטר קלוט בידיים להמתין או לדעת מה. מה קודם? אחת היא. שועים אל כה ואל כה: מטולטלים על שבולת השעה. אלף דברים, בינך לבינך, ברוח ההומה באזניים, בנמלים הרוחשות, בדיבורים העוממים, זעירים, – הם האי המועט שלך בעולם הטבוע. נוטלים גוש אבן לפרקו לפירורים ולמכיתות. אבן־גיר חרסיתית נוחה לפצילה. שקיפים חלקים, שטחים שעיעיים, צלחתיים, חדי־ מקצוּע. או לבדוק בקצה קנה־קש אם הזה – גלל־גמל נושן הוא זה, או אינו אלא עפיץ־צרעות. לשער איזה מין צרעות. להיזכר בירוֹקוֹת חגוּרות־הזהב, המפזזות, בבצעי־המים. לגעת בו בקנה־הקש בדביון־צִפוֹר, קרוש על אבן, לנחש אם של דרור או של עפרוני, ואילו ידעת ממה כל אחת ניזונה וידעת להכירה על־פי פִּרשה. לכך ולכאן – מוקדשים חייך היקרים. הנה: להסיע בקנה־קש צרור פעוט, ולהיתפש למשחק, ולבחוש בסיבוב חציף ונועז, עד כי האבן מדלגת לה ואובדת מהישג ידך, ומרוב התאמץ גם נשבר קנה־קש. עוזבים. פונים אל נושאים אחרים, נאים לא פחות, כגון אלה וכגון כיוצא באלה. וחדלים. ומפהקים נורא. מתישבים. לומדים את הואדי. זה הבא מדרום ועוקף אל צפון, וסובב אצל המצוק המצהיר בלָבנוֹ בעולם האפר. מקיף מערבה אל הגבעות החמות, משתטח. נמס לרגליהן. מתרפס. נחרש על פניו. מנוצח כליל. לקוּח לגמרי. למס־עובד. והיכן שהוא בין גבעות המערב, שם, יש גם איזה מוצא לים. ומוצא הזהב איהו – ידעת? ומה הם עושים שם? לעזאזל הם. פאתי מערב: אדים סגולים. גבעות כחלחלות. משהו קלוש יותר שם. בהיר יותר, פתוח. בשעתים אתה באמצע הארץ! מה שעתים – בשעה אחת! תלוי איך נוסעים. איך בוער בלב… אלף דברים לעשות בינתים. מפוררים רגב עד קמחוֹ, השמנוני משהו, הדבק בכפות, הלא נימוח. הו, אלף דברים בידי אדם לשעשע לבן ולשׂישׂ על הזמן שנפל לו שלל. נוטלים גבעול־קש אחר לדגדג בו דק־דק, בתנוך אזנו של קובי הסרוח ארצה וראשו כבוש, עד שיחשוב כי זבוב הוא וירים יד להניסו לפי תומו, ולצחוק אז כמה שהוא כזה כסיל. ענני־אבק רצים־רצים. זוג צפרים מרדפות ומתעלסוֹת. לא הגבּה מעל־פני האדמה. ופתע מתהפכות בצויצה ונלבטות בין גידמי הכּלָכים היבשים. טוב להן. איך להן מלחמה. להן אין מלחמה. הן לא בתוך זה. ולה היה צואר יפה ולבן עד גויעת הלב, צואר לבן כזה. כמה עצים ניתן למנות על־פני השטח בסך הכל? זוּלת כמובן, זיתי ההר, שהם בלי סוף, כגבות כבשים נטושים במדרונות, שם הרחק מזרחה. גבעת שיך־עלי במרכז, קונוסית, קבר השיך מבהיר, כתמי עצים, משהו לח, כהוני, יפה. ומאחוריו במת ההרים הקרחים, האבניים, מיושרי־הרכסים, בין ורוד לתכלת, בפני עצמם, נורא בפני עצמם. ואחר־כך רַכז את כל אישיותך, את כל דברי ימי חייך, את כל כשרונך ויכלתך, את כל שייכותך וטיבך, ואת כל התכניות לעתיד – וּגחַן גמיש לצוד, במַכּת־יד חותפת אחת, חגב פלוני שירד באִושה פה פתע, בלי לחשוש לגוֹב־אריות, להכות בזניקה – ולהחטיא, ולראות אותו פוחז ומדליג, נמלט, מחשיף אליך את אודם אחורי כנפיו. תפּח רוחו הדולגת. ומה עוד? הגידו מה עוד? מה הייתם אתם עושים? מכווצים עיניים. תומכים כף־יד ומביטים. לא מעניין. אין מה. אבל יש, נץ אחד מאביר שם. או מה. דוֹאה־דואה לו. המישטח מתחת אפור כולו. מקומח אבק ושממון. מה עוד? סימני טביעות שרשרות הזחלים של אתמול. דרוסים על החרוש ועל הקוצים. (ומה עוד עתיד להיות היום? יהיה?) קונכית שבלול דאשתקד באה ליד. מנסים למוּשה. מתאכזרים לפרקה במעיכה. קשה, ימח שמה, תראו־תראו. והלא קליפה של שבלול בסך־הכל. ככה: נשברה! אבל איזו התנגדות! לשאול פעם מישהו. (‘איך אתם? אני מת מרעב!’ – מישהו נזכר לו). לא משנה. רוח ממלאה את האזניים. מחריק בשלדי־הסוככניים היבשים. כשמקשיבים – כעין ההתיבבוּת בחוטי־הטלגרף. או חתול קטן, עזוב. בלי אף אחד. בדד. גם אדם מת בדד. בלי אף אחד. רק הוא. ועולה חשד כי כך גם היה חי: רק הוא לבדו. בדד. בלי אף אחד. וזה הכל. חייו ומותו לבד. העץ הרחוק שמימין בשדה הגדול. קונוס־נוף, מהופך על חודו ועומד לו שם. יונים!… סיעת יונים שלמה, כנגד הרוח, ברפרוף, במיטפח כנפיים. יונים שלי יונים. יונים יונים שלי. רוח חזקה. שלום לבנות ברוח, כל הזמן רוח. לכל צד אתן יכולות. פתוח לפניכן. סוחפת, מאבקת, לוקחת, רצה־רצה, מנפחת: רוצה גם אתה? אז בוא! ולאן כאן? הבקתה. כל חכמת הבניה. הפינות והפתח באבנים גדולות ושלמות. ואחר־כך הכל ביניהן ממולא במה שבא תחת היד, גדול וקטן, ישר ועקום ומוטבע בטיט. וככה. אז טוב. ומה זה לי? מה אני כאן?

הזמן נידקק. נימים דקות מעשננות. ערוגות־הזהב מתרבות פה ושם. גם בני־צללים קטנים מתחילים ניזוזים, כלטאות, בצדי כל אותן אין־ספוֹר בליטות, קלילות שבגבשושיות. הה, כלתה הסבלנות, כלתה. אין צורך בשום ראָיה נוספת כדי לחוש בכל נשימה את הסתיו. מתוך מרבּץ ההִממוֹן הזה. להריח ריחו. ריח עשנים דקים ורחוקים. כלחישת מצפּוּן. ללכת הביתה להתנפל על הספה, לכבוש ראש ולבכות. ערפל להט־עכור תלוי על ירכתי הגבעות מהלאה. המשהו של הכחלחלות וכאב תוגות, כובש לב. אימת חופו של ים שומם. אבל לא זה הדבר. משתאים תוגות בלי לנסח מה. או אולי טוב לחיות משום שאין שום דבר אחר ידוע טוב מזה. וכזה, אולי, פני גן־העדן: הוֹוים בו, פטורים בו, לא אחראים לשום מה יהיה, לשום שעה לא ידועה, שמי יודע אם תגיע, ומה תביא. מה נותר? העולם הלא איכפת. העמק החוגר סביב. הגבעות הטרושות, המשעולים עליהן, שהרוח מרדפת בהם אבק, מאין דבר אחר, ופיטמת גבעת שיך עלי, ובמת ההרים מאחור על האופק. חשופים וּורודים. נץ דוֹאה. המצוק המלבין שמשמאל. מישטח־הקוצים האפור. סיעת־היונים החוזרת במיטפח, סגול האופק שמאידך, הקריר, כאילו, יותר, שיש בו, כאילו, איזו תבונה אחרת, לא ידועה לך. מי בכל אלה הדבשות המאובנות, הטרושות, הקוצניות, ומי במיחרצי הואדיות החוּמים והמלבינים – איכפת לו אתה והוייתך, וכל־כולך? אפילו לא עד כדי סקירה אחת בך – שתחוש: מביטים בי. הנוף הזה. קו הדבשת שממול, זה המכותר דקדוקי שלדי קוצים וגידמי סוככניים – אלה? או זה קו־השלדים היבש, המלבין, המקלי, השעמומי – זה יתן אות של שימת־לב? הו, לא. למה אתה מקווה. כבוש ראשך, חביבי. הייתי פורק בלהט כל כפתוריה וקישוריה וחושף אלי לבנתה וכובש ראשי אל בין, אל… העפר, היטב. אַל תרצה. לא כך ולא אחרת. עצבות ההיות שלך. הקיום הדואב. הלא־נסבל וחרד, התלוי רופף וחסר־רצון, כנוצת מוך מתערסלת ברוח. קיום שאינו קובע כלום. תלוי כולו במי יודע מה. לא בהגיון ולא בתכלית מוסברת. עצבות ההיות הנעה־נדה, בלי נימוק, ואולי, אפילו, על אפו ועל חמתו של כל נימוק – בהתעללות פשוטה, בהתאכזרות מכוּונת. דווקא משום שיודעים שאיכפת לך משהו. או מקום שהוא. שטוב לך במקום אחד שבעולם. שאתה קסום לגודש שׂיער אדום וחלקת־צואר לבנה. (אף כי מה זה עשוי לשנות פה! תמונה רחוקה ולא משנה!) או שיש עדנת מנגינה קוראת ללבך עד חשבוֹ להיפקע. היינו־הך. לשוא. נדחף והולך, נהדף ועובר. ממולא פחד. גבינה רכה של פחד. כולנו כאן שונים זה מזה וכולנו כאן אותו הדבר. תמיד לא חשוב. האומנם, אפשר היה, באמת, שיהיה לא כך? האומנם היה פתוח פתח כלשהו שאפשר יהיה גם לא כך? מרגיז לשער כך – עד שאתה נרעד. עצם אבק הרעיון הסתמי שאולי היה אפשר אחרת – לא כך, שאולי היה צפוי, באותו אופן, גם כעת אחר, שונה מיסודו – מטריף. אז מה אנחנו יושבים? חברים, מה אנחנו יושבים? הלא רק לקום ולגמור מהר את המניעה הזאת – ולחזור הביתה! למה לא יוצאים לאגוף אותם, להביא אליהם את הקרב, עליהם ולא עלינו, בואו נלך להילחם, בואו נצא, מה הרביצה המפוספסת הזו! מה השכיבה להקשיב לציוצי צפרי־מרחק מתעלסות כשהכל בוער! אֵל אלוהים, הגדול והטוב, בשמי־השמים, הלא בודד כל־כך, הלא אדם מעוזב כל־כך לזועת הכלָיה, ונמיכות־הרוח הזאת השפלנית, נמיכוּת־רוח עד עפר, והעצבות הזאת, השעמומית. מה אתם שוכבים לכם פה וישנים. משחקים ברגבי־עפר. הוזים עד כי גם את הזבובים אין טורד להניס, לאמור: מה כבר חשוב הזבוב. וכאלה וככה וזה הכל. והלא הכל הולך להיגמר. הלא שם למטה יתנו ההכנות והם יעלו עלינו ואנחנו נתרוקן מדמינו ומחיינו וניגמר לגמרי ולחלוטי־חלוטין, מה השקט הזה לכם! מה אורך־הרוח הבהמי, הלא פורענות באה! קומו, נבלוֹת, קומו, בואו נעשה מעשה. אַל תישנו כעת. מה השינה שעה לפני הכלָיה. לפני המבול. איך אפשר. להתנהג עתה באורך־רוח ובנימוס. איזה נימוסים נאים עליכם! חמוֹרים, הלא יחסלו אתכם – אה, כלום. ישנים. ממש ישנים. מה אתה ישן ככה, קובי? לא איכפת לך? איך עם מי לדבר. אין איש חל ומרגיש. נורא שאני אינני ישן. נורא שאיש לא יודע. שאיש לא מתפוצץ. אתה, רק אתה, בשביל כולם!

– ‘מה? – הרים עתה קובי ראשו בפתאום – מי קרא לי?’ – בפנים נעווֹת משינה שלא נתפקחה. משתחה מעוקם להקשיב. מייסר צוארו לבקש היכן. – ‘כאילו קראו לי.’ – יגע להסביר כשבא מבטו ונעצר אצל חיוכו הסוקרני של עמיחי. – ‘או רק היה נדמה?…’ – וחזר ראשו ונפל אל בין כפות־ידיו השטוחות, ונבלע אַפּיים ארצה. ראיתם מימיכם?! איש תמהוני אתה, קובי! או, אולי אתה צריך שאוֹמַר לך מלה? מה אני יודע לומר מלה? גם לי לא אומרים מלה. ומה לי, טוב יותר? ולענין שלנו מלים לא יועילו. רק שינוי מהותי. והוא לא בנו. מלים, וגם החכמות ביותר – רק מרגיזות. פתרון נחוץ, מעשה נחרץ. ועל־כן? מה אני עושה כעת עם עצמי? לאן אני מביא את עצמי? כולי משוטח. העפר כטפח מעיני. חצצים קטנים, צרורות, ניקודים שונים. נמלה קטנה רומשת. ראש ובטן כאַספלט בוהק, וחזה חום־גמיש ודק־מתניים. חוטי רגליים עמלניות. יודעת לאן. לילָך שלי הרחוקה. נושם עפר אפור. ממש חטמי בו. לא משלה נפשי בשום נס. כולי בשפל. מתפקע לי יחידי. אתהפך. אביט למעלה. ריקנות. אין זה, אולי, סימן לכלום – אבל עוּבדה מכל־מקום. ריקנות עכורה. מי בא? דַבּור בא. להגיד משהו? מתזז היישר לפניו, מטוסו יִשר הכנפיים, חום וזהוב. להתלקק בשיירים שלנו. ושם? זה היה נייר שנתרעש פתאום, קם ונחטף ברוח. הרוח־הרוח. שמה היא רצה ונופלת אל השדה, פושטת על השבילים העזובים, האדמדמים, המתוחים אל רחוק, ומנקרת לו לזה בראשו, אוחזת בו בטיפורי טלפיה, מסתוללת בשַׁחק, בהיצמדוּת פרועה, ככלבים אין־בושת, חיבוט פקעי־אבק ועננים, ונטרפת לה הלאה אל מעבר הגבעות. וככה. ואם ככה? אם ככה מה? לכל השדים והרוחות – אם ככה, אז מה? מה אני יודע. היינו־הך. גם צלצלי שריקות העפרוני שנתרוננו כעת. משתרקים בציוצי־סלסול כאלה, חליליים כאלה, עד כי מתאפקים מאד מכל דבר אחר – להקשיב. ונדמה כי מוּשׂם עליך, כביכול, לזכור עוד דבר שלא זכרת, איזה ‘עיקר־נשכח’, דבר יפה מזה, וחשוב מאד, נאה במאד־מאד, ולהיאחז בו בבטחה, בערגת מוצא מקומו, ובכל כוחך, ולא להרפות. ולמה לא לתת עצמך לו, וללכת אחריו. למה לא להשלות נפשך המסכנה. שתוּשלה. שתוּקסם במַדוּחים. למה לא?… מקשיבים לו לעפרוני. נדמה כאילו הנה ירעיד פתאום בך מה שהיה אטום וחתום. אבל הקשב נלאה עד מהרה. נלבט ונשמט לו. ואין עוד אלא זו התוגה העזובה. אני אוהב אותך, לילָך. אַת יכולה לשמוע? – מכל היופי שיש בודאי בעולם – אני הספקתי כל־כך מעט. ואַת היית – רובו ככולו. אושר היה שפגשתי בך. אם נינצל מזה – אקדיש כל חיי לך ולנגינה. למעשה זה אחד. אַת ונגינה. יום אחר יום. כל היום. כל הימים. ושלום לנפשי. ושלווה אין־קץ. (והדור? תשתמט מן הדור ומכאוביו, מתפקידיו, מאחריותו?) – אה, תנו מנוחה. כלתה רוחי. בּאך. את בּאך. – ימים שלמים. לילות שלמים. טוֹקטוֹת ופוּגוֹת. הפסנתר המאוזן יפה. אמנות הפוגה. וַריאציות גולדברג. המנחה המוסיקלית. פרלוּדים, פסקליות ופוּגוֹת. בלי סוף. ועוד ועוד. ומנגן ומנגן ומנגן. כבבית־מקדש. כובד־ראש והתעלוּת. ומוֹצארט. ובטהוֹבן. ובראהמס. ולא עד היום הזה. אין לי כוח עד היום הזה. עד היום הזה – זה מלחמה וחרדה ממלחמה. אחת והאחרת שלאחריה. זה יאוש, זה אימה, זה השתמטות הקרקע. ולא רוצה. הניחו לי להיוָתר משהו מאחור. רומַנטי קצת ומפגר קצת. תנו לי ואהיה רק במקום שרק יפה ונאצל. בלי שום חרדת היום הזה שמי יודע אם יש לו מחר. בארבע ידיים ננגן ובלב אחד. כנגד הזמן. הו, כן. ואשב ואביט בידיה הלבנות המעופפות. ידיים לבנות, צואר לבן, ואשד אדום מתכּהה. ויפה, רק יפה. אשכב לי ככה, מן הצד, על הספּה, ידי מתחת ראשי, ככה, אקשוב בכל מאודי. ויותר. הה, אלי שלי, כאייל אל אפיקי מים כן… (באמת? דמעות?) הו, טוב. די. רגשנות־רגשנות. (למה לא? למה רגשנות לא? עד הערב מי־יודע מה – ולמה מוּתר או לא מוּתר, איזה קיום נשאר לכל הכן־מוּתר לא־מוּתר!) הרגשה כמו זרם שוטף תחתיך. ואינך יכול להינשא בו. ברגע שמתחיל זורם – ניתקע על שרטון וקץ המסע. כעלה סבוך, שהזרם תחתיו, אבל הוא אחוז בסבך. כצפור בכלוב – כשכולן, ביום המסע, נישאות ונוסעות… הה. זמן כלה לתוהו. או אולי כבר התחיל משהו? ארבע. ארבע וחצי. עגולה ושלמה. (והכל יהיה לטובה! תראה!) וכולם? מוטלים להם, לאורך ולרוחב. נים ולא נים. ושם? גם שם לא־כלום. והשקט? השקט שקט. אבל הלא שומעים משהו! לא כאילו קול קורנסים מכים בברזל שם?

קורנסים? מכל־מקום הכאות ברזליות בהולם קצוב. וגם אחרים מתגבהים עתה להקשיב. – מה לעזאזל מכים שם? – מתקנים שרשרת של זחל. – עלה אחד על מוקש? – הלואי! – או אולי מציבים דברים? – אולי. מתרוממים יותר. הם שם כל הזמן. כל הזמן עושים ומתכוננים. כל הזמן מתחשלים לפעולה, ואנחנו… – ‘מה אתה אומר, דנוס?’ – אבל דנוס, מסתבר, מתמודד לו בעסק גדול: 'מה דעתכם איך שנרדמתי! הוא מפהק בקול גדול. הרי לכם. והלא כל הזמן היינו כאן קהל גדול וצפוף – ומדוע נפתלתי לי לבד, כאילו יחיד ונשכח… מתנערים ומוסיפים ומתישבים, מתמודדים בכוחי־כוחות, כדוחים דבר וכמתנערים ממנו. ובכלל, לא כאילו השתנה דבר בחלל העולם? או כאילו נתארכו הצללים? הכאות ברזליות קצובות, צלולות. – ‘מצלצלים לארוחת ארבע!…’ אומר אחד. נותנים תה ולחם בריבה. שלושה ספלים, ארבעה, כמה שתרצה, חמישה, ששה, עם שכבה עבה כזאת של ריבה, ריבת־מישמש, שפגרי־מישמש אחדים, כמעט שלמים, משוקעים בה, ועושים פתאום תחת השינים משהו בשרי חמצמץ. קמים במצודד, שלא להעיר איזה צלף מנמנם שהוא, ובחיפוי צל הכותל, מטים צואר לסקור סביב. ענני־אבק רצים שם. ומחוץ לרוח הזורמת אין־הרף – הכל חם ועזוב לנפשו. – ‘אין עוד קשר. ברזילי?’ לא. לא קשר, ולא בא איש, וכלום לא יודעים? לא. לא בא ולא יודעים. איזה מין מצב טפשות ולא מצב. האומנם הכל הוא רק כפי שהוא? כי שם, בין ההרים, באמת נתחלף דבר, נעשה שקול יותר, כאילו, וגבעת שיך עלי זו, שעל פיטמתה המכודדת כתמים כהים ובהרת מלבינה – היתה בה אפילו כמעט נחמה, בכהוּת שבה, בתארה העיגולי, נחמה כהה ומשוּשית. ופה, מקרוב, נוספו עוד ועוד ערוגות מדרון שהבשילו זהב מתחת השמש המשפילה. – ‘שומעים?’ – אמר כעת אחד. – ‘שומעים היטב. – ‘מה הם רוצים להגיד בזה?’ – – כנראה: “נהארך מַבּרוּך”, או משהו בדומה,’ – 'ערב טוב, משכנים אל שכנים, מה? – ‘כך בערך.’ – ‘אתם צוחקים ואני גוֹוע מרעב.’ – ויותר לא היה מה להגיד. אבל בשלה כעת השעה מי יודע כיצד, לשיר שיר. כעת, לבסוף, פרץ לו זה השיר, מישהו התחיל באגב פֶה, זמר חסידי דווקא, ‘יה־בּי־בּם־בּם, יה־בּי־בּם־בּם!’ וזה נקלט כרגע, על קרקע תחוחה ומפותתה. כאילו המתינו לו. ונסתפחו מהרה אליו: מכל צד, מעומדים ומיושבים, אף אותם שהיו עדיין משוכים אַפּיים. בגעיה גדולה ובפה מלא, וגם בהמהום כלשהו, ובמירקע רגליים, ועמיחי הגדיל ואילתר, מניה וביה, וזימר בקול שני, והדבר כולו היה פתח פתוח לרווחה, והיסח־הדעת שבו התחילו, הפך בן־רגע לכוונה יתירה, והיו מציצים איש בעיני רעהו בחדוה מפורשת, – גם אתה? גם אני, גם אני! – ונמשך הזמר מלא על גדותיו, ארבע או חמש דקות תמימות, וכבואו כן תומו. פתאום תם – ושהות זמן וכבר הוא רחוק. בפאתי אופק. אלא שצלחנו על פגרו של זמן ארור, וזה רווח של ממש. ומה כעת? מישהו עדיין מרטן בו בזמר, אבל יותר אין מה להגיד. וגם לחזור ולשבת אין טעם. וגם לא ללכת למקום שהוא, מלבד אשר אין לאן. ואם כן? אין אם כן. רק עומדים. כביכול בהרהורים. קני־הכּלך המלבינים, שמלפנים. אלה שאין מה שיימרט עוד מדלדולי מברשות סוככיהם הקלושים, הקמוצים, היו מנגנים ברוח, לא מחשק אלא באונס, כשם שהיו נעים בגחינה בלי שאָבו לנוע, ערומים ומקלניים, מיובבים ברוח, אם מעצמת מאמץ הסירוב, או מאין־אוֹנים עוד. ומוטב להשיע מבט מהם. העולם השטוח המרחיק לריק. או העשרה העומדים פה וגבם בקיר. עולם פתוח לגמרי ונטול־כל. מלכתחילה עשוי כך שלא יהיה איכפת לו דבר, דבר ממנו לא ייגרע ודבר עליו לא ייוָסף, מהיותו השתוקה, החמרית, ממהלכו, מאורו ומצלליו, בין אם יתארע הדבר ובין אם לא יתארע דבר, אם כך ואם להיפך, אם אנחנו ננצח או אם הם ינצחו, אם הצדק יכריע או אם הרשע יִגבּר – וזו האמת הפשוטה, המרובעת, המוצקה מקשה אחת: היותך בעולם לא נחשבת. אתה וקצת ימיך אשר לך, אתה ועשרים שנותיך, צרור תקוות וסיכויי אולי – לא מטרידים אותו בכלום, אתך ובלעדיך יסוב ויאיר ויצליל, ויעריב וישכּים, ואינך על פניו ולא־כלום. אתה תופש? זה הכל. השמש, הרוח, ההרים, האבק. שעה ארבע וחצי – אבודים, לא הם, כי אם אתה להם. רק אתה תחדל מכל. עצוֹם עיניים והתחושה מציפה אותך כמי המבול. או שמא… או אולי לא כלתה הרעה עד כדי כך?… אל תשעשע נפשך בשוא. הכל ברור לגמרי. אין כל דרך אחרת. כך זה בנוי פה שאין כל דרך אחרת לשום הלאה, לשום המשך יבוא – אלא רק דרך שעת הקרב. הכל סגור ומסוגר סביב ואין דרך לעבור מעל־פניה. העולם סגור עליך, ולא ייפתח אלא בפתחו היחיד האפשרי – הקרב. ואַל תדמה לך כלום. אין שום עקיפין. אַל תנסה לרצות אחרת, או להיפתות, חבל שתלך שולל. כל החיים הללו שמסַפּרים עליהם, ושחושבים כי הפסדם הוא הנורא מכל נורא, אלה שחולמים עליהם, שמתפללים עליהם, שעורגים אליהם, שמאמינים בהם כל־כך ובערכם, כל זו הגדוּלה. הרווחה. היופי, העושר, תקוות שמחה ורוחות אושר, מצהלות שמש היום־יום, ירק השדות שלאחר גשם, חיוכי אהבה ונשיקות הנערות ואש ליבן – מקופלים, קיימים, או צפויים, עם כל ששרים עליו, שאוחזים בו, בעבודה, במעשה, בחזון, ברוממות, בשירה, כולם – סגורים ואין דרך אליהם אלא דרך המוות הזה. לא שום סחור־סחור. לא שום מפלט מן הדם. שלנו ושלהם. אם מוצא חן בעיניך ואם לא, אם טוב ואם אין גרוע ממנו, אם צדק הוא ואם עוול עד שמי־השמים – כך בנוי לו העולם. אחד, או רבים, מכל העומדים כאן ישלמו בכל כולם – כדי לתת למישהו מכאן לצאת מכאן, וסיכוי אל העולם ההוא שישנו, אולי, מעבר כל הנשקף אלינו, שטוח שם ומזהיב מתחת השמש. אנחנו העומדים כאן, והם העומדים על הגבעה ממול, לכולנו אין שום מוצא לפנינו, אלא לעבור זה דרך מותו של זה. זה כל העולם היפה. איזו כדאיות עשירה ומופלאה חייבת ללבלב לזוכה, עד כדי שיהיה בידיה לכפר על כל־כך הרבה זוָעה. וחִדלו לשיר שירים. לא תשיגו את העולם המפואר בלעדי רֶטש וקלקול חיים. הבחורים שעל שתי הגבעות, מזה ומזה, לא ישׂישׂוּ על חייהם ולא ייגאלו – אלא אם יגואלו בדם. חמוץ־דמים יגיע אדם אל עולמו. רק כך. מי עשה עולם מחורבן שכזה! שאין לחיות בו מבלי לתת חיים או לקחת חיים. מבלי להרוס, מבלי למוטט, מבלי להשחית. הו, עזאזלים. גוף זה שאמהות גידלוהו, יום ליום ולילה ללילה, שעשוי להפליא לעשות מעשים, לאהוב, לעשות ילדים כּמוֹתוֹ, ודברים לעשות והכל והמון, – רק ההרג – יפתח לו דרך, או יסתום עליו הכל. זה הכל. זה העולם. אם תחפוץ בו. גם אם תמאן.

ברח, בחור, מהר! לא איחרת עוד, אַל תתמהמה, חמוֹק לך והתנדף! הו, מה. דברים בעלמא. גם זה אין. לא תחמוק, ולא תתנדף, ולא תברח. גם זה אין. אין עקיפין לעקידה. רק מדומה הוא – שיש בידיך לעזוב הכל ולברוח. אין. שלוּל־בריחה אתה. אתה של זה אתה, של פה, של ככה. ותשב ותחכה לשעה ההיא. אלא מה? אין אלא מה. זה הכל. לאבדון. אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק. מה זכותו שלו על יצחק. שיעקוד את עצמו. אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכל – ורק את דרך העקידה פתח. אני שונא שיצחק אינו אלא חומר־נסיון שבין אברהם לאלוהיו. את ההוכחה הזאת של אהבה. את הדרישה הזאת להוכחת האהבה. את התקדשות האֵל בעקידת יצחק. אני שונא. להיות קוטל את הבנים כניסוי של אהבה! לקחת כוח ולהתערב וליטול חיים כדי להוכיח בריב. ועל שהעולם החריש ולא קם ולא שיוַע: נבלים, על מה צריכים הבנים למות? שונא את ההכרח להשיג דבר במחיר חורבן. או השמדה. או עינוי. או כפיה. מסופק אם שווה כקליפת השום – זה שרק בהשמדה משיגים אותו. יפה יותר לוותר, לאסוף ידיים ולמשוך – מאשר להילחם, לחטוף. אני שונא להילחם יותר מכל דבר אחר שהוא. זה בזיון הכל. ואני יושב פה ומחכה לרצח, להרג, להשמדה, ומחשל כל כוחי ועצבי ושרירי ומוחי – לרגע האחרון, כשיותן גם לי לפי כוחי – לפרוץ ולקחת טרף, להציל את חיי בטריפה שאטרוף, לנשוך מקרוב ולבתק גרון במגע. ואין כל מנוס שהוא. כך בנוי העולם. כך בנויים החיים. כך זה בנוי. גזירה. ואפילו לברוח לא. אם אינך נכון למות ולהמית – לא יהיה טוב בעולם. לא צדק, לא אהבה. לא יופי. כל אלה – רק דרכם. אם אינך מוכן למסור נפשך, לקפוץ אל המדורה, לצאת לקרב ולהרוג בכשרון, בתנופה, בקטילה רבתי – אין עולם ואין חיים, והכל לתוהו ובוהו. כך בנוי העולם. זה סדרו הטוב. ולי לעצמי אין שום דרך פרטית אחרת, אלא רק להשתתף. ואני כבר בפנים. כבר פה. ואין איש צריך לכפות עלי, או לפתות אותי, או להוכיח לי – אני בידי עצמי כבר כפוי, כבר מפוּתה, כבר מוּכח, כבר כאן. ואעשה. אם כה ואם כה. אני יודע דבר אחד – וחייב דבר אחר. ואין מוצא. אני לא אצא מכאן, ואיש לא ייצא מכאן, לא מצד זה, ולא מצד זה, שלהם, – אלא רק דרך פתח הקרב. על שתי הגבעות האלה. כעת. היום. בתוך כדי השעה הזאת. עד שלא שקעה השמש. רק מגואלים בדם – ניגאל. ארור ונתעב. אני גועש בי. – ולחינם. רפֵּה, בחור, רפֵּה. לא יועיל לך. אתה בזה. עצוֹם עיניים והינתן לסחף הזרם המוכרח. אמא שלי, התפללי עלינו. לילָך שלי הקטנה, התפללי עלי, אם אני עולה בדעתך, ואם יש לך למי להתפלל. לי – אין. הוא רשע ואכזר ואשם בכל. אם הוא ישנו. אם ישנו ומחריש. אם ישנו ומחייך לו – על נטף הדם המגיע לו – ושיזכה בו בעוד רגע, ותתהדר נפשו בו ותתעלה, ימח־שמו. כלום לא יעזור. אין מנוס. אנחנו בצפרניו. חסומים באבניו סביב, גדורים. בשמיו, בארצו, בסדריו, ברוחו, ומעומדים זה מול זה להרוג – ולפלס דרך לצדק. אנחנו בצפרניו, והוא ישסה אותנו אלה באלה. ומעיו של מי יישפכו?… מישהו ישפוך מעיו. אחד שיושב כאן. לא מוצא בי עוז לשאת עיניים ולבחון פני כל אחד. על מצחו של מי כבר רשום? הה, גועל. אבל פתאום, בשטף שוטף, אימת חרטה. חרטה כבדה ומחלחלת. ומיד בזרם המערער: ומה עשית עד היום באִרכּת־החיים שניתנה לך? אח, מה – איזה חיים? כלום חייתי כבר? אלה המעט, הקלים, האפסוסיים, הראשיתיים? כן, כן. מה עשית עד היום בהם, בן־אדם! מבוזבזים היו בשכרון כסילות, בקוצר ראות ודעת. בקליעת מלים כאילו הן תוכן. מה היו כל חייך עד הנה? – על מה הילל? את מה אתה מפסיד ביחוד כשאתה מתחסל? – הה, לא! וכי רק לאלה שיחיו יפה ובדעת – זכות חיים? מוּתר לחיות גם כגולם! ואין לאיש זכות לשלול ממך! הו, מה אני יודע איך הם החיים. לא לקקתי עוד מהם גם לא בקצה הצפורן! רק נרגש כולי. אני מפרפר כולי. חכה לך, היום העובר – אַל תעבור עוד. אַל תעבור לך מהר מכאן, ואתך מוֹתר התקוה. – התקוה למה? – שעה קטנה שלנו, עמדי! – הו, לא, לא ולא. שתעבור. שתעוף לה. הסרוחה הזאת! שכבר נדע מה. מפספסים את השעה. שכבר יהיה סוף! הו, לא. לא לא. לא ולא! לא סוף! לא מגיע לנו סוף. עוד לא התחלנו. עוד לא נגענו, עוד לא מששנו, עוד לא השתייכנו, עוד לא הרחנו ריח. מגיע לנו עוד לחיות! פשוט לחיות! רק לחיות! בלי שום הצדקות נוספות! תן לנו להישאר. פחות גיבור־מולדת ויותר נשאר־בחיים אחד! (פחדנות? שתהיה!) פוקח עיניים. לא מכיר מה. ולא רוצה. לא רוצה להבין הרבה. לא תועיל חכמתך. לא לפיה כאן. רק רשעוּת של מקרה כאן, של סבך מקרים, של הסתבכות דברים. ולא שואלים את פיך. כוחך – רק לראות את כליונך. וגם זה – אינני יודע. הה, עצוֹם עיניים. נפוֹל אל עצמך. אַל תילל. סרוּת־טעם היא לדבר סרה גם במעט היכולת להיות הוֹוה. אין לך כלום מחוץ לזה. טוב. אני לא אזלזל עוד. כבר אהיה טוב. לא אגיד עוד דבר (אבל חושב כך..) – ואילו הגיד מישהו: מה הולך להיות? הגידו מלה, חברים. הגידו משהו. בואו, לא נחשוב. נקפוץ מעל־פני השעה החולה. שוב נשיר? שיר חסידי? אופטימיות? הגידו מה? – ‘טוב. – אמר פתאום בּני – אז אני זז.’ –’לאן?' – תמה דנוס. – ‘נמאס. לשוחה. למכונה. כשמתחיל להיות יותר־מדי כאילו דבר לא יקרה – בדיוק אז מתחיל. תמיד. מכירים אותם. בוא, רחמים.’ – וירדו. – ‘אולי – נתפהק דנוס והתמודד בעסק גדול – ארד גם אני אל יצחקלה, לראות מה. אגב, ברזילי, איכפת לך לשוב ולגשת אל הרגמים, אצל הבקתה הבודדה, לשמוע מה הם יודעים? הלא אי־אפשר להיות ככה, כמו, לא יודע מה. ההם עוד דופקים, ימח שמם, בברזלים שלהם, השד יודע מה הם מחשלים.’ מחרישים רגע לקשוב. הרוח בקני־הכּלך. ציוצי־צפרים, כמקודם. מרחבי דממות מהלאה. וקול ברזלי מכה צלול, מפעם לפעם. פועם, פעמוני. – ‘טוב, – אמר ברזילי, – אני אגש.’ – ‘חכה – ניתר אחריו פתאום עמיחי – גם אני אתך, נלך יחד.’

הסטנים ביד, הרגליים, לפתע, קלות כל־כך. אוהבות ללכת, לדלוג מסלע אל סלע, בין הקוצים, להיות משומשות בחפץ. בבת־אחת מכה השמש היורדת בעיניים, ממלאה הכל, עד כי שוליה שחורי־סנוורים. אבל אפשר להטות עיניים שמאלה. להביט אל דרום. מה שם בדרום? אֵי רחוק, אפס קצה שדות שחומים מתגלגלים מעבר לגבעות עד חומת ההרים באופק מזרח, ואלה מתנשאים ונוסעים להם בכבדם דרומה, אבניים מאד, וייניים כמעט. מתעגלים עם מעגל האופק, ומשפילים עד תומם אל מקום דרומי רחוק אחד, אשר אליו רוצות ורצות גם גבעות־החומר של מערב, מתעגלות עם מעגל האופק. בקו נקי וטהור מאין כמוהו, וכלות ומשתטחות במקום הדרומי ההוא. מה יכול להיות שם, במקום פגישת ההר הגרמי, עם הגבעות הרכות? מי יודע מה. אולי עץ בתפארת נופו. ומסתבר יותר: איזה עמק קטן, או להיפך גבעה קטנה. או שניהם: עמק וגבעה. טוב. יורדים ברהטת טפיפה. ברזילי אומר: ‘החום כבר רפה, לא?’ ועמיחי משיב: ‘נפלא ללכת.’ והולכים. וכבר בוססים בקוצי העמק, מעלים אבק נמוך שמסתבך בדרדרים הסבוכים. מיד משתנה העולם, האפקים הידועים מכל היום נעלמים, ושפות הגבעות סוגרות כותרת לעמק, ונעשית תפאורה אחרת מאד, ולוקחים נשימה חדשה, טובה ואחרת. נורא טוב ללכת. כמו שהיינו ילדים, ופורצים לשדה. הותרה הרצועה וחופש קורָא. עליצות מתגרגרת. – ‘ברזילי,’ – ‘הו?’ – ‘חכה, משהו נכנס לסנדל!’ ויש לך תואנה לקחת היתר, להתנפל פתע ארצה ולשבות. לעזאזל – מה החפזון! יָשוב ונשום בחזה גבוה. אדמה חמה, חצצית. קוץ בּוֹטה, כיכר שמים אפורי־תכלת, ושיפולים מזהירים, ורחש ראשי־עשבים זוהבים. וטוב לקרצף את עירום כף־הרגל בעירום העפר הריחני, החם, כשסליל זרע אספסת, חביונֶת עוקצנית, מתמרג תחתיה בדגדוג. אלף שנה בינך ובין הדכדוך שמקודם. בחור אחר, לא הוא. מחַכּכים את יחפוּת הרגל. חשים איך מה שמתחַכּך בה נספג וצף ועולה עד מעלה קרביך, ולא־כלום אלא שלום מפויס. – ‘הה!’ אתה אומר לברזילי מלב עמוס. – ‘מה?’ מחייך אליך הלז, וצריך מאד להגיד לו דבר גדול, נורא אחוָתי, מלב אל לב, לולא שבטרם ידעת מה, וכפקק מותז, פורץ דבר קודם, כזה: ‘אתה חושב שעוד יהיה היום משהו?’ – שמלבד שהוא נואל ואסור־פסול מעיקרו, איננו כלל זה שצריך, ולא אליו נשאת לבך, מחוץ למה שאתה מחייב את ברזילי להסתבך בהגדת דברים אשר אינם. אבל טוב שברזילי לא נגרר להשיב תשובות. ודי לו במשיכת־כתף ספקנית. עד כי נוֹתר מקום להוסיף אחרת: ‘השכיבה שם, אכלה כחלודה. לא? כרקב בעצמות!’ – ומחַכּכים את יחפוּת הרגל לאטה הלוֹם ואילך. אחר־כך מתנשמים ואומרים בכלות־הנפש: ‘לפעמים, מרגישים, אתה יודע, שזה בכלל לא…’ ולא יודעים לסיים. להסביר כי לא בגעגועים סתם אנחנו כעת, אלא על פתח המרחבים, מתרחקים הרבה יותר משאפשר להשיג מראש, שלא לדבר על קוצר־היד הנואש מקרוא להם בשם. ורוכסים את הסנדל בלא להיחפז. הלא אך בושה היא לומר באמצע שדה־קוצים, בדרך אל הרגמים, דברים מתחטאים, שאומרים אולי רק לנערה חבוקה. בלחישה נלהטת, לאור כוכבים מטפטפים, ובמלים נעתקות. הו, חברים טובים. אנחנו כורעים תחת נטל הדברים שאין להם שֵם, תחת לסטות ולפנות אל אשר בהיר לנו, ולשאת ראש מורם. אם כה ואם כה, פונים נטפלים אל ברזילי, מסולסל־השיער, וצוחקים אליו: ‘יודע מה עלה כעת בדעתי? הנה, זה – – – וכך זה נמשך – – –! אה?’ – ‘מוצארט?’ – ‘אלא מה! ותשמע איך זה מתפתח כעת: – – –… וכולי… לא נפלא?’ – ‘הה, כן, מאד,’ – ‘והנושא השני הוא כזה: – – –, בדו מג’ור, ושוב חוזר הראשון – – –’… אבל ברזילי ננער כעת. ‘בוא נמשיך,’ אמר. ועמיחי קם ונתנער מן הפתותים, ובעודו מזמר, היו פולסים ברגליהם בין הקורטמים האפורים, עוקבים כדי מחצית־כהרף אחר עווית־רעב מַרחישה במעיים, ומזניחים וקושבים לציקדי־יום בהירים, לניתור־פתע של חרגול מתולע כנף שנתבעת, ופונים לראות זהרורים תוזזים בהמון מעל קו הרכס, מתחת רשפי השמש, ואת מיחתך הבקתה הבודדה שמתגלית על השלוחה במיתאר מַלבּנה החד, הצללי.

– ‘לא מוזר לך להגיע פתאום בבקעה הזאת אל מוֹצארט?– אמר ברזילי בתוך ההליכה. – לא כאילו תלוש כאן מאחיזה?’ – ‘גם אתה הרגשת? – אמר עמיחי. – בלי מסגרת. העולם פה עסוק באחרת. כמו לבוא מקושט לעבודה שחורה…’ – ואחר־כך אמר עמיחי – ‘ואתה יודע? מתברר כי העולם אין לו צבע אישי – אלא צבעו שלו כצבעך. אם אתה כך – גם הוא כך. וכשאתה אחר – אין לו ברירה אלא להיות אף הוא אחר. לא?’ – הו, מתלבה בולמוס להשיח דברים, לדבר הרבה, בלי חשׂך. ולא לפספס את השעה אלא למַצוֹת אותה. רעך עמדך, לב פתוח, ותוכל לשים לפניו דברים, גמורים כמתהווים, בתוך כדי הציצם, על כל הסתירות, אמיתיות ומדומות, ולהסביר הפעם הכל, מראשית עד אחרית. ‘אגב – אומר עמיחי – האם רק ענין אחד, ועולם אחד, נתחלף בדעתנו מאז יצאנו את הבית?… נסה להיזכר, מצחיק! כל אותה קופה של דעות שהיתה לנו. ועל מה לא? ובבטחון מוחלט! דעות גמורות ופסוקות, ולא היתה שאלה שלא היה לה אצלנו פתרונה בצדה, קב ונקי! הו, איזה נוסחות יפות וחריפות היו לי מן המוכן, ולכל! לי? לנו לכולנו! לכל החבורה כולה, ובכל הרצינות, ומדריכינו בראש: הכל היה בכיסינו. אדונים היינו. בכוחנו לקחנו כל דבר וקראנו לו בשם, לא בשמו הידוע, השגור, אלא בשמו היותר נכון, שיש לנו בשבילו, לכל אשר בין תהומות ארץ לשמי־השמים, ולנהוג בו בעולם הישיש כבצמד סוסים!’ – ‘זוכר יפה: איך אפשר לומר הכל בניסוחים שיש בהם רק יחסי קנין ויצוּר…’ – ‘זה, ושאר מיני נוסחאות נפלאות שהיו לנו, מפתחות כל־בו, שעשו בלב הרגשת שלטון, הרגשה של יתרון, חוטם מוּגבּה מעל כל, עוד רגע והיינו מוצאים לנו נוסחה כלכלית־חברתית כימית־פיסיקלית למהות מהותם של החיים והמוות. עד שנקלענו לתוך הסוּפה הזאת, וכעלי־סתיו התחילו דברים פורחים, בלי חנינה, ומוֹתירים אותנו חשופים, בלא עלה תאנה… מעולם לא העליתי בדעתי שכל־כך… בכלל: למה עלינו לדעת דברים כאלה, חיים ומוות, מה זה שייך לנו!… מוות! מעשה רחוק, בקצווי הימים, מעֵבר לזמן ולזמנים, לא בימינו ולא בגופנו, לא שייך לנו ולשכּמוֹתנו –אחרים ימותו, זקנים יהרהרו במופלא, ולנו יש ענינים אחרים לעשות… והרי לך פתאום, פתאום ואנחנו באמצע השבולת… בתוך־תוכה, ואין מקום יבש עוד, אין כל חוף נראה, ים מלא, סביב־סביב, ואנחנו על סלע מוצף ונשטף… בכל רגע יכול להישטף מחדש, בתוך כדי כך, ואולי כבר הנה רץ ובא ממקום שהוא…’ – נשאו עיניהם לראות. נתקלו איש במבטי רעהו. ועמיחי פרש כפיו לפרש דבריו: ‘ערומים ופתוחים לפניו – ככה, וזה הכל.’ – ברזילי לא השיבוֹ דבר. ועמיחי היה מוכרח לסיים: ‘והנורא מכל שאתה יודע שזו היא ממש הפעם האחת שלך – היא ואין עוד. בלי זכות לטעות. בלי זכות לנסות שנית. להיטיב אחרת. הזמן שלך יתם. לא ירוץ עוד. לא יתקתק עוד. תהיה מועף מעל־פני לכתו. אתה תופש? יכול לתפוש? מובן לך איך־שהוא? נתפש בדמיונך, בשכלך, ביכלתך לתפוש? גמור לגמרי! מאמין בזה? או יכול להאמין שזה עלול להיות לך? שאלות־שאלות, ולא שום תשובה!…’ – אבל ברזילי חיכך בסלסולי שׂערו המאובק: – ‘יש שאלות – אמר ברזילי – שרק כאילו הן קיימות. רק משום שמלים גם מצטרפות לשאלות. ולא משום שהן עוּבדות. או מפני שהמציאות היא כזו. שאלות של מלים.’ – ‘מה פירוש? – אמר עמיחי. – לא לכאלה אני מתכוון, לא לכאלה שאם תשיב עליהן או אם לא תשיב, תוכל לחיות הלאה בנחת, שערה לא תפול מראשך ארצה. כי אם לשאלות המתנפלות עליך כרוצח עם סכין: אם לא תענה ומיד, ונכון – לא תוכל להמשיך אפילו צעד אחד הלאה! מה אתה מחייך לך?’ – ‘אה, לא. רק איך שאתה מנַסח את הדברים!’ – ‘מנַסח? – האם לא ככה? פחד, כמה שזה ככה! הלא בושה לסַפּר, אם הגענו עד כאן, איך פתאום אתה תופש בך הרהור כזה: איך שהחיים עוברים להם! איך שמפספסים אותם!…’ – והלב גוֹאֶה תודה על שיחה גלויה זו. על אֵמוּן חבר לחבר. ומתבקש שייאמר הכל הפעם, בלא לשייר דבר: ‘שמע. אם להיות בוגר פירושו לאבד יותר ויותר דברים שהאמנת בהם פעם – אנה מגיעים לבסוף?…’ ברזילי לא התערב. ועמיחי רהט והוסיף: ‘כשנדמה שכל החיים לא יהיו אלא התרחשות עיורת, התגלגלות טומטומית, רצה מאליה, ממכשול אל מכשול, מהיתקלוּת אל היתקלוּת, כמו כדור־משחק במכונת־המשחק – וכל מה שתטרח לבחור, או להימנע, או משהו, לחינם, במסלול שלך תתגלגל…’ – ‘מסלול? – אמר ברזילי. – על איזה מסלול אתה מדבר?’ – ‘לא יודע איזה, אבל, בדיעבד, הוא מתגלה כשמביטים לאחור. ככל שהחיובים והוַדאוּיוֹת שלך נהפכים והולכים לשאלות ולספקות, צרור הולך ורב, הולך וגבוה…’ – ‘אילו היה אדם יודע – אמר ברזילי – איזו נקודה ברורה לפניו, במרחק שלפניו, והיה הולך לקראתה, שואף להתקרב ככל שיוכל, מעריך מקומו על פי המרחק אליה – אילו היתה נקודה מוחלטה כזו…’ – 'הה, אילו ידעת כמה אני הייתי רוצה להיות מאמין בטוב, רק בטוב, בקידמה, רק בקידמה, אילו ידעת כמה אני רוצה להאמין ולעשות הכל לשלום, לחיות, לאהוב, לעבוד, לשיר, לולא… אה, כן, לולא… לולא ארור וסותם מכל צד. אני יודע איך זה! יודע על־פי הרגשתי בשעת הנגינה. כשאני כולי חש איך הדברים הנכונים ביותר נתפשים, הרציניים ביותר, ונאמרים ונאמרים, אתה כולך נפעם ומשתומם, רק התפעמות והשתוממות נותרות על כסאך תחתיך, והערצה גוֹאָה על גדותיה, ואתה נכון כמעט להיות שלם באמונתך – כמו אל זריחת השמש, לולא… הרי אתה יודע. לבסוף מה נשאר בידיך? מכל הדברים המופלאים? כל מיני חצאי־‏דעות, בבת־אחת בעד ונגד, לכאן ולכאן, גם המשפטים המתישבים ביותר וגם הסותרים ביותר – נמסים. וקשה עוד להבדיל ביניהם. חייבים להודות במקצת באלה ובאלה. ואין עוד שום הכרע מובהק בין נכון ללא נכון, בין ראוי ולא ראוי, והשמש נהפכת לחצי־ירח, לסימן־שאלה ואינך יודע תשובה אפילו לפשוטה שבשאלות: איך לחיות? אם חיים כדי לחיות או חיים למען משהו? אדרבא, למען מה? מה אתה יודע – לאן פונים כאן?

– ‘הי, שם! – נצטעק פתאום אליהם קול, מאצל הבקתה, שכבר היו עומדים אצלה – לאן אתם?’ – ‘אליך. אברמלה, מה נשמע?’ – אמר ברזילי, והמציאות חזרה, באִושת אימה מוּדחת שנתפרצה. והרעב נשמע עתה מכרסם בבירור במעיים. שכחנו כמעט היכן, ולפני מה, אנחנו, והכל. – ‘מה אתם יודעים – צעק אברמלה בהתפעלות – יש יוֹנים!’ – ‘יונים?’ – השיטו מבט דואג לשמים. – ‘בטח – שיוַע אברמלה – עמוסיק, הוא, כמו תמיד, אין כמוהו, ביריה אחת, מן הסטן, כשעברו פה מעל הראש, הפיל שתים! שומעים! בתוך מעופן, דפק שתים, בכדור אחד! יצא מזו ודפק את זו – פלא! אני אומר לכם – אָמָן!’ – ‘הוא ירה ביוֹנים?’ – ‘בעיני ראיתי! שתים! אחת ושתים – ושתים! ונגלגל על שפּוּד! יהיה אדיר! באתם בדיוק לזמן – כבר הרחתם את הריח? לא תוכלו לקבל אלא רק טעימה קטנה – לא יספיק לכולם. מזל אדירים! אתמול היו לנו שתי תרנגולות, והיום שתי יוֹנים! נחת!’ – ‘וחוץ מזה מה נשמע?’ – אמר ברזילי. אבל הלה רק משך בכתפיו: ‘חוץ מזה? מה אני יודע? לא־כלום. שדפקו תותח ותותחן וקוֹמַנדקר אתם יודעים? מה עוד? שהפציצו מן האויר גם את דורות ורוחמה?’– ונטה אגודל מהופך מערבה, לכיווּן. – ‘באמת? מתי?’ – ‘אני יודע? קודם.’ – ‘נוּ, ומה?’ – ‘כלום מה. כעת הולכים לשפּוֹד אותן.’ – ‘נפגע מישהו?’ – ‘שם? מה אני יודע. חבל שרק שתים. לא יספיק לאף אחד.’ – ‘וגם את הריכוז? גם שם הפציצו?’ – ‘מה נטפלתם אתם? אבל אם החבר הזה – הצביע על עמיחי, ונדלק לרעיון – יישב רגע בתצפית כאן, אראה לך איפה מוטקה, ותשאל אותו מה שתרצה. הם אינם יודעים לגלגל על שפּוּד. ועוד יחרכו הכל. אתה תהיה מוכרח לסלוח אם לא תקבל – כמה זה שתי יונים: כל־כך מעט! לא יספיק לאף אחד!’–ובכך הלך וברזילי אחריו. ועמיחי נעתר לשבת על דופן השוחה הפעוטה, במרבץ החם, והחום רבץ כנגדו עד פאתי שמים. עוד בקתה. אותן אבנים גלוּמוֹת־טיט. אותם קוצים יורדים במדרון. אותו קו אופק מבליח, מלחית ככלב. עמיחי השתטח על גבו – ואנא, להיות רק דומם, לא חש ולא חושב. לעזאזל השיחות, הדברים, הדיבורים מכל הלב, השאלות החשובות, המרץ להוכיח, להסביר, לעזאזל, קש וגבבא, בלוּיים מיֹושן, ביקקון מבוּקק, חבל שהיו. בכלל מי אנחנו שיהיו לנו תביעות לכלום. הו, גם זה נמאס. ריבון כל העולמים ואחר־כך התמתח, שכוב מלוא קומתו, קלוּט כולו לעפר, והשמש יקדה ישר אל תוך העיניים. ובמשחק התגרוּת לא הסב עיניו ממנה. אדרבא. שתירצע. שיהיה. שדווקא. שתתפקע השמש. אני מביט אליה בלא למצמץ. שלא תתגאה לה עלי. לא איכפת לי כל עצמתה. פקוח אל השמים הפקוחים. מלוא הריקות היגעה שלהם. שתסנוור ישר. ולא להיעצם. בשום פנים לא. להיות מוצרב לכאב. כל מרחביהם האפוסים. עצמת אָפרת אורם הקלוי, ישר תכה בעיניים, תרצע אבל תתפקע לה. היישר ובפקוח לעמוד בפני מילואם העצום. הריק. החסר תכלית. שאפילו השמש אינה עושה בהם נקודה אחת מרכזית, אלא רק מתרדדת לכֶּתם נרחב, לעמעום רפשי, רושף אורים יבשים, קוצניים עד כאב, לא שמי־עצבת ולא שמי־שׂמחה – שמי מדבּר, מבוזבזים אין תכלה. פקוּח היישר. ריק מכל אפשרות שהיא, ועם זאת, בהחצף. בהתגרות בעצמתם הסואנת. בהתנצח. אכזרי ונוקם וחורק־שן. אלא שגם משחק זה מתישן עד מהרה. נשדף וקמל, ונראה כה תינוקי, גרוע מאווילי. נסב מפני האור, עצם עיניו מוּכּוֹת ארגמן מצולהב, וטוב היה אילו אפשר היה להתאַבּן, או להתעצוֹת, ולהתבשל דומם בשקערורית־עפר זו, בלי שום התנגדות, בלי שום תחושה. לגמרי. כגולם או כדֶרֶן מקופל בתרדמה, עד הקיצוֹ לאביב הבא, להתחיל גלגול חיים אחרים מיסודם, חדשים לחלוטין. משך עצמו והתישב. מבט נלאה – שבמרכזו מעמים כתם שחור כווית שמש – על קרוב ועל רחוק. ולא־כלום. אין כלום צועק. רק בי צועק וצועק. פחד נתעב. לא יודע מה. למה נשארתי כאן ולא הלכתי אִתם. לא רוצה לבד. שיחזרו כבר. ברזילי. חבר טוב. אם גם לעולם לא תוכל לסַפּר לו הכל, ובאותו שטף, כמו בסַפּרך ללילָך… (הה, לילָכית שלי. כל צעירוּתי, כל היאחזוּתי, כל צדקתי, כל האני־מאמין שלי – הם אַת. ואוהב נורא להיות אהבה אליך! אַת חכמה ממני, בהירה ממני, שלמה ממני, לא מסתבכת ולא נקלעת בין הפכים וסתירות. אַת מאירה ומאוזנת כבוקר יום יפה!) כן. זה ככה. ומה עוד? אין חבר שיוכל להיות מה שאַת לי. גם אם נהיה חברים בלב ונפש ובאמון מלא – לעולם כל אחד ייוָתר לו בהיקף מעגלו הפרטי, ומעגלים ישיקו רגע, ולעולם לא יחפפו. הכל יישאר כמעט, ולעולם לא לגמרי. הכל נימוסים טובים של חברים טובים. ומתרגלים לכך עד שחדלים להבחין. אחרת זה אתך. כשבאים אליך. – כסכר נפתח, וכזרם פורץ – כולי לפניך, לרגליך, יקרה שלי – רחוקה שלי, טובה שלי, הכי־טובה מכל שלי! אבל מתי? לא בטרם ייגמר כאן. כלום לא יבוא בטרם ננצח על הגבעה ההיא. ועל כל שאר הגבעות. מי יודע היכן עוד. מיני גבעות פזורות, שאין מי בעולם שיודע עליהן ועל קיומן, ועל הכרחיותן, ועל גורליותן, שצריך יהיה לעמוד עליהן, וליפול עליהן, ולהתנות הכל, כל אפשר שהוא, בקפל־קרקע אחר, שגם שמו לא נשמע. האם זה ברור לך? אני אוהב אותך נורא, וביני ובינך הגבעות הלא מנוצחות עוד. הלא מוכרעות. לפני זה –אינך אלא משל. אגדה. אגדת השׂיער האדום, הנפש האצילה, והדמות הזכה. האושר להיות עמך, לשיר אתך שיר בשני קולות, החברוּת אין מחיצה, ואין רתיעה, עד עומק המעמקים, נפש ובשר, רצון וחלום, הכל, הכל – וקודם־כל נדע למי יהיו הגבעות האלה. ונוכיח לחיילים ההם שכאן לא יוכלו, ושצריך שיחזרו לביתם שלהם. ואל נשותיהם שלהם, ושלום ישכון כאן. ואסור אולי להרהר בכל דבר אחר, מסיח את הדעת מן הנצחון. ורק לתת עצמך כולך לדבר הזה. לא לזוז ממנו רגע. לעשות למעלה מיכלתך: שננצח מהר. אין כלום בלי זה. ואולי דווקא, אין המנוס הזה, ההכרח האוחז בעורף, אולי דווקא הוא הדבר, שנותן קרקע מוצקה מתחת הרגליים. וההכרח הוא הדבר של וַדאות בכל הרפפוֹן המסכן הזה, בין כל הספקות המאובקים האלה, מתחת לשמש המלוכלכה הזאת, – אולי דווקא זה ההכרח הוא המזקיף ראש, וגוזר חשיקת שינים, ועשיית הכל כדי שנגמור! אם כן מה השכיבה הזאת? לא יכול עוד לשכב. את בוערת בי. הענין בוער בי. המלחמה. הפחד. העולם בוער בי. אני קופץ ורץ לראות מה עם ברזילי. לעזאזל התצפית הזו. אין מה לצפות כאן.

לא היה צריך לרוץ הרבה. מיד במדרון שמעֵבר לבקתה הבודדה, המדיפה חומה בעלפוֹן, היו פזורים בורות המרגמות, ובצל מלונת־מקשה שפועה, קלועה קוצים וקלחי־כּלָכים, היו רבוצים כמה שזקפו ראשם בבהלה למשמע צעדי הרץ: – ‘מה ראית?’ – ‘לא ראיתי. – התנשם הלה. – מה חדש אצלכם?’ –עתה הבחין איך נפל באמצע שיחת חכמים, חשבונות המלחמה, שיקולים, הערכות וסיכויים, ואיך מן הצד היו קבוּצים אחדים וגחוּנים סביב סליל עשן שקוף, בשקיקת סוד קושרים. – ‘שב הירגע. – אמרו לעמיחי. – תשתה קפה?’ – ‘בקלות. יש לכם?’ – ‘לרגמים תמיד יש הכל. לא חסר להם אלא אויב שיספוג חנ"ם באחוריו.’ – – ‘ומה היה שם בהפצצה?’ – אומר עמיחי. אין פרטים. רק שהפציצו. ראינו מכאן את ארבעת הספיטים בחוגם, בעלותם, בצללם, בזה אחר זה, בגיחם מעלה, הכל. רק את מחי־קבלם לא שמעו. אה, אילו היה דבר בידיים לידות בהם, לתפשם בזנבם, ולנערם ולפצפצם, לכתתם ולמעכם כמעוֹך את הזבוב, תפּח רוחם המזוהמת. אשר להפצצת הצהרים, שהלכו בה תותח אחד, איש אחד, וקוֹמַנדקר אחד – כרגיל: לא עשו דבר להסוות עצמם, לא לנהל משמעת־שבילים, לא להציב מקלע בינוני כנגד מטוסים. בקיצור – כרגיל. תראו כאן איך הסוינו הכל בקוצים! כן. ולמה, למשל, היתה נחוצה להם הפצצת־אויר זו? – הו, זאת שאלה. מסתמא כך כתוב בספרים שלהם: לשבש את העורף. כן. ומה נראה לכם, שעוד עלול להיות היום עד הלילה? – הו, מסתבר שיהיה משהו. מניין לכם? מריחים! הו, מריחים באויר. זקוף חטמך ותריח! – (לא משם: שם צוֹלים יונים!) – ולמה להם כל־כך הרבה הכנות לכל־כך מסכּנים שכמונו?– הה, אַל תגיד ככה. ששה ימים הם משתדלים לבלוע אותנו, ולא ניבלע להם. עושים הכל, על־כן, כדי לבלוע הפעם! – ואנחנו? – שאלה מיותרת. שהכל מסלקים עצמם מעל דרכה. ואין איש לקבלה, והיא עוברת לה. – ‘עושים מה שיש בכוחנו.’ נזכר דבר מישהו אחר־כך. אלא שלא אליו מיחלים. אין עוד מה לשהות. ברזילי מסר תשדורת שרשם לשדר בבוא מועד ההתקשרות. והשנַים קמו. מן הצד, ממקום שהעשן הדק תימר שקופות, צהוב. בעצבת עוממה, עלו פתע קולות־צהלה – ‘הכל בסדר!’ צווח קול קורא משם: – ‘מי שרוצה לקיקה, שיבוא!’ – ‘מה, אינכם באים?’ – שאלת־נימוסין בלא הפצרה מיוחדת. – ‘לא, לא, מוכרחים לחזור.’– נוּ, אמרו הללו, יהיה טוב.' בחיוך של נטילת פרידה, ומַפנים גבם והולכים. ‘בטח,’ משיב ברזילי דברי־פרידה. ומַפנים גם הם, ורק עוד מבט סביב: הגבעות, השמש היבשה, אופק מערב המהביל, המאפיל מרוב אור. וזה ששם, הוא המשלט, אותה כיפה, תל לא־נישפּה מעל עמק אפור לא־נחשב, וכמה קרקפות בקתות דהויות בגבחתו. ולא־כלום יותר. בלי סימן־היכר מיוחד. גבב אחד בעולם. טוב, נזוז. אבל משהו מתהווה פתאום. קופאים לקשוֹב. לא צריך להסביר הרבה. זמזום חד. מזרד מלמעלה. המיית מעיים ובלב. – הוּ, שלא! – אוירונים! לאן הם? מישהו מאחור צעק: ‘תראו!’ – ואובד וטובע בין ריצודי המתגים הלבנים, הזעירים, המדלגים וחופזים אין־ספור בשמים, תוזזים־שורצים ומתהפכים – חתך פתע הבהק החזרת קרני־השמש, מכיתת מתכת עושה דרכה בפליחה, שקול צירורה המנסר בא כעת ונספח אל תוהו ריטוטי אופק דרום, הרחק מזה והלאה, מי יודע עד אנה. מהר, לחזור. ביעותי־חרדה מתקשרים. ומה שכל הזמן היה מפרפר בקרביים מלמטה, בלא להעֵז להתפרש, נתרומם עתה בגלוי והכהה את העיניים בחזות קשה. הכל בחוץ מתפרש לחרדה. סתום ומחריש. מן האופק היורד ועד רגליך הבוססות בקוצים. לא אמרו דבר. נחפזו לרדת. נוצות אחדות, של יונים כנראה, היו אחוזות בסבך קורטם אחד מפרפרות להינתק. מחישים צעדי ריצה. ורק כשנמצאו למטה, והעולם ושמיו נתקטנו בין הגבעות, נשמעה פתאום הדממה מתקווה כאל תוך בריכה מאפילה. שכן מחצית קרקס העמק וכתפיו כבר הושרו בצל, ותניני צל לרוב הגיחו והיו שורצים ומתארכים פה ושם ובכל מקום. אבל מיתאר אור זהוב, כבמשיחת־מכחול גדושה ודשנה, צימרר בהיר מאד את שרטוט הרכסים, הקף והלוֹך סביב כמהלך חמוּקיהם, והזכירו כי עוד צריך לזכור דבר חשוב, יותר חשוב מזה, יסודי, בטרם יישכח, וגם הציקדים שציקצוקם חזר ובא, מנסר כמימוֹת־עולם, היו נחפזים להגיד דבר כל עוד לא כלה האור, והרגשה ממשית של איזו אפשרות שלא היתה נתפשת כל הזמן, התחילה מסתמנת, קרוב למגע – כשטחטוח, אף הוא מוּכר מאד ושרקני מאד, חלף מעל הראש. נשאו עיניים להקשיב. ופתאום, ועל המדרון שנוכח פניהם, היתה משתלחפת פטרית־עשן ענקית, בכובד עוֹצמה מדהימה, עם ששקטה כחלום, פורצת, במהופך לכוח הכובד, וכן גם, כאילו במובן מאליו ובצפוי מאד כל הזמן, ומיד תכף הרעם והכה זלעף, עד כי לא נותר רווח פנוי. לעזאזל! השנַים רכנו ונשתפלו ארצה. – ‘מהר!’ זעק ברזילי ורץ למעלה, ואחריו עמיחי, בגלישת מרוצה שפופה, במעלה הקוצים. בלא הפנות, בלא דעת, בלא נשום, בלא אויר, ורק בניקור מטושטש: כבר היה כך פעם… על כרחך אין לך ולא יהיה לך מנוס מן המעגל הנסגר.

פרק ארבעים

שעה חמש. לא היתה זו אלא הטרדה. פרט אחד מפרטי שיטת ההטרדה כל היום הזה. ואם כלתה רוחך – הרי זה בדיוק מה שביקשו להשיג אצלך. כחצי תריסר פגזים וצרורות־אש ארוכים. ועם זאת אין מגביהים ראש לראות, אלא בחלישות, בספקנות, ובהרבה עייפות. וכאותה חלקת־שדה מתנערת ושבה לובשת פני קודם־לכן, לאחר הרפּוֹת ממנה עלעוֹל עובר, שהתהולל עמה בעל־כרחה, והניחה לבסוף והלך באשר הלך, הוא ושגעונו, וזו מוחה פניה ואוספת מחדש נשימתה, הרגילה, ומחליקה כסותה המאפירה, ושבה להיות מה שהיתה מעולם, בלא חמדה ובלא ריגשה, לא בוכיה ולא שוחקת, לא נכספת ולא גועלת, וגם דבר מִלהט נשימתו הפוחזת, המעופפת, לא דבק בה, ואינה אלא רק מתמשכת לה, בהתמד אין־קץ, ברצף חיים שמאליהם, בכמו־מעולם מישורי כמדבּר – כך היה המשלט בשאתו ראש, וכן חזר וצנח מיד בלא חמדה, אל כמו־קודם שלו, כמו קודם לאֶה ומְחַנק, שעמוּמי ומרוּח, ונבלע בטשטוש המאפיר, ההמום, מנת חלקו, שוָוה ומנומנמת. זה הכל. קצת שיעלו אבק, כה וכה התנערו מפתותי־מה, גרד והתחכך, בלא התאונן, וקצת חירפוּ בעלמא, בלא להאמין. וחזרו להיות רק תשושים. כביכול דומים לממתינים אל מה. גם כניסתם הבהולה של עמיחי וברזילי, שפופים ומתנשפים, נתרפסה מהרה ברפיפות הקהה, המזקינה תחתיה, מרגע לרגע. אמרו כמה ‘מה־נשמע’ דהויים, החזירו כמה 'מה־חדש׳ כבויים מהם, לא סקרניים, מבוזבזים לתשדפה, הם וסיפורם על לשונם, וזה הכל. מכבר כלו שיחות, דיבורים, דברים, הערות, קנטוּרים, ויכוחים, התחכמויות, שירים וזמירות, חכמות קטנות וחכמות גדולות, מכבר, ועוד בטרם, נָדַמו צחוקים, גניחות, גידופים, שאלות, הצצות לאופק, לימין, לשמאל, אל השמש היורדת, ולא חשיבות ולא מחשבות, לא פילואים ולא פליאות – מישור שווה־פנים, חָלָק היינוּ־הך, אדיש כריקות אמצע השמים למעלה, אותה חלקת־מרומים עזובה וצחיחה. חלקה ורחוקה, וריקה־ריקה בתכלית. גם אם אי־שם, בשיפוליִם, תלויה ספק וַרדיוּת־מה, וַרדיוּת סתמית ואין שם לה לב, שאפילו אם תבקש למצוא בה שייכוּת לדבר אחר, מקוּוֶה מאד, הנה נשכח הדבר ואבד. מה עוד ניתן למצוא? אבל מי מבקש למצוא. לא כואב, לא תאב, לא מיחל, לא מפלל איש לכלום. אפילו אם, לרגעים שארית כבודך, בריאותך, ימי עלומיך, אלוהים יודע מה, קופצים לשווע לא. לא, מחוּרק־שינים, לא, מהודק כל שארית שליטתך העצמית. לא רוצה ככה. לא רוצה להתגלגל באשפתות, בדמדומים, במחיקוּת, בזיבת פחדנות, לא רוצה להיגרר, לא רוצה להיסחב, לא רוצה להילקח, לא רוצה להתיבש עד יבשוּת – קופץ בעוד אני אני הוא, בעוד אני ער ויודע, לשאת עיניים, להביט אנה ואנה, למצוא מהר דבר, להיאחז, וגם לא להניח לכולם, ושלא יניחו הם לך, להכריח את הכל להתגבר על חלודת התשישות, על גזר האבק, ולנסות לקום, לצעוק. לא ולא. אסור לתת ואסור לישון לעת כזאת!… אבל אינך מציל אלא העברת־יד של אגב על פניך, מנסה מאד להיזכר, לא להידחות, להתנער מן הסבר שהשד יודע מי סיבכוֹ, ועל מה סיבכו, להשתדל ולהיות גבר, לחזור, ולהיות, ולהימצא. כאן. בפירוש לקום, לקרוא קריאה, לעורר אנשים, את חברך הסרוח פה עמדך, בהמה, מה אתה סרוח לך, ימיך חולפים, לומר לו, בחייך, מה אתה ככה, תקום, קום נבלה קום, ותראה שגם אני אקום, קום אומרים לך, קום והקם אותי, קום ונדע משהו, ונרצה משהו, נדע פתאום לרצות, שנרוץ ונעשה ונדע ונמצא בדיוק את הדבר שצריך, ונעשה את הדבר שצריך, ידינו תהיינה מוצאות לדעת לעשות – וזה חשוב מעל הכל, משנה פני כל הדברים שבעולם, ולעזאזל החנק הזה, אכילת האבק, אכילת נפשך, צימוק נפשך הנותר, וקולך הניחר, קולר שאבד ואינו בא, אינו בא, כלום לא בא, לא בא. אז לא צריך. טוב, אז לא צריך. אם לא – אז לא. לעזאזל אז לא צריך. מתהפך לי. מצפצף עליכם. אם לא צריך אז לא. ומה נשאר? – לא נשאר. גם זה חולף. דועך עד מהרה. ולחינם כל המרי. נרגע ולפני כבותו אתה עוד מספיק להיראות מגוחך בעיני עצמך, מטופש להחריד, ועלוב עד יסוד הארץ – וכבה. כלום לא. לא־כלום.

וכך לא זע ולא נשתנה דבר, גם כשחזרה וירדה כעבור־מה הפגזה נוספת, היא וצליפתה עמה. מרחבי־השממון בלעוּ הכל בלא העויה מיוחדת. ולא יצאה שהות קלה והטרדה נזעפת ממנה הונחתה ארצה, גועשת עד כדי כך שהיה נראה כאילו אולי זו הפעם יתחיל הדבר (אולי כעת תמצאנה לך ידיך?) וגם זה חלף בכלום. ולא עוד אלא שגם המשוריינים שלהם, אותם גלמים שהבהובם המתכתי הבליח מיותר כל היום על מדרון המצוק הלבן משמאל – גם הם העלו עתה לפתע שלפוחיות־אבק נלבטות וניסעות, ונעשתה ידיעה חזקה כי הנה זאת הפעם יפרוץ הדבר ויפול בכבדו. אבל גם תכונה זו, נתברר, לא היתה אלא קשקושי הטרדה בלבד, וגם היא יצאה לבטלה, והרוח הסיעה את עשנה וטיאטאה אבקה ורעמיה, וכן את הנרגשות הנכזבת. ואילו כשקפץ פנימה זנב פגז לוהט אחד, אל תוך שוחת הבּזה, ממש בין בּני ורחמים, וגרם לבהלה לא מעטה ואף חבט את האחרון בירכו – לא ניעורה ולא התעוררה אלא התרתעוּת, אולי שנים־שלושה גידופים חבוטים, וזה הכל. ורחמים לאחר ששף עֵת־מה את ירכו החבולה, הרים את הזנב האמור, ואמר לו: נבלה, איך שהבהלת! ואחר־כך נמלך והוסיף כי את זה יצפין להביאו עמדו הביתה להראות איזה מזל. אמר והשליכוֹ ממנו, בשכחה, תוך כך. וחוזרת ההתמשכות העוממת חסרת־הערך. והרגשה משפילה של קפיץ מדולדל – פסול לשימוש. שאוני והטילוני אל הים. לחצי רגע, נזעק בך, פתאום, קול הרעב, הכלוא המום, לא־קרוא, מתמרמר נורא, לא שום הלך־נפש, אלא פשוט מעיים מתחתכים, מכאוב מתוך נלחצוּת. שכל־כך אין להשלותו בכלום. עד כי נוח שישתוק לו וייחנק לו במקומו. מתי לעזאזל מסתיים יום מביש זה. מחצית השעה לשקיעה. ערבוביה נרגנת בכולך, ככלב מתמרמר, והעייפות, ומפולת הצווחות התוקפניות: ‘למה זה למה זה,’ למה על־גבי למלוּמים לא נחשבים בכלום, שמוֹתירים אותך פרוץ כּליל, אתה והיותך, אתה בעולם, מהות־חינם, לא מכריעה בהימצאה, רק מוטלה וישנה, הוֹוה כאבן מאבני המקום. כבקתה הסובלת הזו, המסכנה. עפר, עפר סובל, הנה זה כולך, עפר מעוּפּר. שיבוא דבר! שיהיה משהו! לכאן או לכאן, שתלך לה השמש, או שיבוא פעם דבר שהוא! האפסות הזו שהכל נבלע בה בלא להינכר, כאל תוך מדמנת ביצה. עולם משוּיך לחדלונו. עוד מבטרם, עד ריק הדממה והשמים, ריק חיוַרייני ומתמשך לכל עבר, ריק רם. וריקן להמית. אבל כשמתחילה להיות שעה חמש ורבע, והשקיעה קרובה, עד געת בה, והוַרדיות שבשיפולים הולכת ונעשית אדמומית־מה וניכר מאד עד כמה היום קרוב למבואו – אי־אפשר עוד לשאת שתוסיף ותרד לה בלא נוגע, בלא שים־לב, כעסקו של עולם אחר, בלא להיפתח מחישוקי הטמטום העצי – ואי־אפשר, לא ולא, לעזאזל לא, אי־אפשר עוד להיות רק קרבן נסיבות מתעללות, להיות לפניהן כּעכּוּבית לפני הרוח, להיות רק כצופה בעיניים קמות, כמוש בתוך פחיתותך וכלותך האטית. אי־אפשר עוד ונעשה הכרח דחוף לפרוץ מתחת שכבת העיבּוּם העבה והמאובק, לפרוץ ולפרכס החוצה, להיחלץ בכל כוחך ולצאת ולהימצא, לכפּוֹר בחכמנות המתועבת של היינו־הך, ולהגביה ראש, ולשאת מבט, להרימו בתקוה טובה – כשנופלת פתע־פתאום הפגזה נוספת, חריפה וצרחנית, אף אם קצרה, וכהימלט שבלול אל נרתיקו, אסוף משושים ולחוץ לפנימו, אתה נמלט על גחונך ארצה. הפגזה קצרה, שמספיקה עם זאת לתפוש את יודלה של קובי, ולשרוט לו כהוגן, בלחיו, בזרועו ובצדו, עד שנתקפץ הלה שותת־דם ומבוהל מאד, ורץ אל עמיחי להיחבש, והכל החרישו מאד לדעת מה עוד, אלא שכבר נגמר. ועם זה, מתברר, כי כמעט ונתרגלנו לשרקה הזאת, כסוס זקן אל שוט אדוניו. ואפשר היה בהחלט להבליג על מהומת הרעמים, במשיכת־כתף סלקנית. רעמם גדול מהיזקם. לו רק נמצא מישהו קורא לך, ומראה דבר לעשות, להיות בו. או אולי באמת לתת־לב אל אותה וְרדיוּת קלה הנטושה מערבה, כה קלה עד שבה במידה שמתגלית לא קשה להתעלם ממנה, וַרדיוּת פיזוזית, זבובונית – כאותה ורדיוּת זהובה שיש באבקת נשימת כיכר הגורן וברֵיחה, ושיש במחולות הדממה שבנחשולי הבַּרגשים חסרי־המשקל, ועם זה שַחמוּת ההוויה שבכרם נטוש לאחר בציר – נשימה כלואה שרק בגבהים היא מתרווחת לה, מעל תלאובות היום התנורי, עוממת לה, נייחת לה, שוהה לה, נפתחת לה, כאילו הנה ייצא שם יוצר־כל לפוגת־מה, לקחת נשימה עמוקה, להרהר דבר, לקשוב רגע, בין הא לדא, ואם לא תרפה מבטך ממנו, ובכלות כל קשב מאודך – אולי תוכל לתפוש מבטו והוא אולי ישגיח, יצוד מבטך הכלה, וידע.

כך היה. כשפתאום הכריז קול מאחור: ‘תראו, באים אלינו?’ – והכיווּן לא היה מזעיק, וכלל לא לצפון או למזרח, מרבץ החיה הנושפת ואינה מתפרצת – אלא דווקא מערבה, מאשר לא פיללנו כלל – ‘הה, סוף־סוף נזכרו בנו!’ – צווח מישהו ציוחת פורקן שיש בה, עם זה, לא פחות מרירות האשמה. – ‘נוּ נוּ, – פירק אז מכל לבו אחד מן השוחות – כמה שיש בי רעב!’ – וזה שקורא שמו – התפרץ עתה מסוגרות ונהם בקולו: רעב! מעלים אש בסיגריות. אחד נזכר והכל נזכרים ועושים, כתחילתו של פתרון. ויש קמים על שתי רגליהם לעמוד. דנוס הוא זה שצוחק עתה, אזור חלציו וקופץ לצאת וגם אומר: ‘נוּ, וכעת…’ שאין צורך לסיימו, לפי שמאליו מובן מה. – ‘רק שלא שכחו להביא אוכל!’ מתרה בזחלו לצאת אותו שהוא יוֹש, ואולי לא הוא יוֹש אלא דן, ויוֹש הוא זה שמתנער עתה שם מן השוחה, מתמתח, ומתפהק לאמור: ‘לעזאזל – אני אוכל אותם אם לא הביאו אוכל אחר!’ – וכה זרים וחדשים הדברים הנשמעים והקול המדבר, והטעם והענין, וטיעון הטענות, וההתעסקות באוכל – שאין עוד מה, אלא לקום יותר ולהתנער יותר. קובי בא בין הבקתות, וחיימקה ויודלה החבוש, המבולבל, המשתדל להיראות עליז ולא־מבוהל, הרבה מכפי הצריך. ויוּבל, אם שמו יוּבל ולא אודי, ששׂער שניהם פרוע ומתולתל בתלתלים שאינם אחרים אלא תלתלי ילדות – מעשנים וגוחכים, ויוצאים ברגל אחת לחזות בעתר האבק הנוסע שמה וצמרתו עופפת וקולטת וַרדיוּת. ומאה ואחד דברים שצריך יהיה שהללו יסַפּרו, ותפח רוחם מה הם סבורים להם, איך היינו לנו פה עזובים לבדנו, כל היום כל היום. ופתאום פוקעת הסבלנות, וכבר רוצים שיהיו כאן – ולולא שאסור, היינו קמים ורצים לקראתם. דרושה לנו ריצה כעת, כל הוייתנו הנשחתת צריכה ריצה, ריצה ובכל הכוח. אה, כמה מהר נושלים את קליפֵי השממון ומחכים לעלילות מעשים, וקצב חדש ועז יותר. ונמצאו אחדים שמחבטים להם בכף רגלם קצב ונואקים מין נאיקה, שאולי כוונתה אפילו שירה, לולא יוצא קולה מעוּפּר שכזה עד כי מוחה כל כוונה. מתחַכּכים ומנסים לנחש מה בחובּי האבק, אם ג’יפּון קטון או קרון גדול. אחד אומר פתאום: ‘ואולי אין כלום בתוך ענן האבק?’ – ומחייכים כולם. כל אורך היום העובר נראה עתה כחלל תפל אין־שיעור, שהולך ונעשה פקעת צפופה ומסוימת, הטעונה רקיקה יפה וסוף. אלא שדנוס התעשת עתה, ונטל את המתג לידיו, ואינו מניח להסתובב לריק, ומעֵז את שיותיו הממורטטות, ובקולי־קולות, אל השוחות: שעת הדמדומים – הוא טוען – כל אחד למקומו! אלא שכמעט אי־אפשר לשאת אותה, את השוחה הזאת, כה דחוקה צנומה ומשפילה היא, ושעבר זמנה, רוגנים לעומתה וצונחים לתוכה, בעיקר מחמת התשישות המחליאה. מזוית העין בודקים את המצוקים ואת מסיבּיהם, והם ריקים ושוממים. תולים מבט מייחל בשקיעה הלא־רחוקה מערבה. ואמנם התרככו השמים מלוא גָדלם, וגם שיעוריהם גדלו, התנשאו ונרוֹמוּ. אבל העצבת הכלואה בהם – אף היא עמקה, ולמעלה. בעיון־מה, ראו גם ראו, חרמש לבן של ירח תמהוני. כל היום היה כאן חבוי בצלהוּבי השמש – והנהו מתחיל מגיח, לבן כשקד מקולף. בכל העולם לא נותרה אלא טיפת־אדמומית אחת, וזו נתמעכה להיות דחס אלמוני וסתום, חגור על־פי האופק, אֵזוֹר שלם בשיפולי הקמרון, ואילו כל גבהיו ולמעלה, הוריקו בחיורֵת אין־דם. והיו חלקים, ריקים מכל, מקרירים, בלי שום אחיזה, אם לא תמנה את פאתי צפון – אשר שם פרחו, מבודרות, נוצות קלושות אחדות, צנומות מאד, ומבהירות זו מעל זו, חלושות וחשאיות לגמרי. ומיד מאבדים את הסבלנות לשמים ולעלילותיהם, ומהפכים הצצות קצרות־רוח אחורה, אם שמה אין איש בא. אם אין אות או סימן. אם לא סוף־סוף מַשב נשימה חדשה. או כלום עוד לחשוש מהסתערוּת? כעת? באמצע השלווה המתפקחת הזאת? (ואולי גם מישהו ביניהם, על הגבעה ההיא, נתפקח כעת, ואמר אל רעיו: הביטו, עד מתי תאכל חרב, ובואו־נא נחַשב דרכנו…) – מניין תוכל לבוא פתאום כעת הסתערות – מתוך עצם השקט הקופא סביב? רואים עד הרחק בלא שתיצרבנה העיניים, ולא שום סימן של אזהרה. מרחבים פתוחים. גם הגדול ביותר – אובד בשקט. והפעוט ביותר – אינו נמחה. יש לו מקום. צורב בך ומתגעגע. דברים עשויים מעגליות. שרטוטים שלמים וסגורים. כל יוצא אחרת מריתמוס הקוים הגדולים, שעתו באה, כתם ונקודה וזעיר נקודה – עומדים ומזמרים. והקוים כולם ישרים. פשוטים. תמימים. גוהרים מרוח אל רוח. וסביב כל חוג האופק אין־קץ. עולם שקוף. וחוזרים אל פאתי מערב, מקום מירכּן הגבעות, האדמימות ההיא, בין כבָה לדולקת, אשר כל עמל היום ועביוֹ נערמו שם לדַחַס תוּתי מועם, כמעט סגול, שבלע אל חוּבּו את השמש, עוד בטרם שקעה זו, ולא הותיר ממנה אלא כמין לחש גחלים רומצות ומעכירות. חבל שתשושים כל־כך שאי־אפשר להגיד דבר נכון. חבל שאין בינינו אחד שיידע לומר בעדנו. כמה אנחנו כולנו כאלה. תראה איך. אנחנו כפי שאנחנו. אנחנו מול השמים. אנחנו מעֵבר ליום העובר, ובטרם יבוא הדבר הגדול, ההכרחי, שאינו מרפה ממנו. חבל.

ופתאום יש כבר קול ודברים, ומעֵבר לבקתות נראים בחורים לא מעטים כאים בצחוקים ובצווחים ובאהלנים הולכים ושבים. יה־אללה! כמה הם? מחלקה שלמה? להחליף אותנו? – הה, כעת נראה אותם והם יראו אותנו ונדע איך אנחנו והם יידעו איך הם כשיראו אותנו. מי הם כל אלה? ס־סט! אהלן ספי! סוף־סוף! מה נשמע? – מה? גידי?? גם אתה כאן?! גידי הנוראי, עם הכובע ועם השׂיער ועם המכנסים החומים – תראו־תראו הנה גידי! ומי זה שם? הלוֹ, הלוֹ, הלא זה רפי! רפי? ודויד, – מה נשמע! – וצ’יבּי – איך המַרגשים? – כולכם כאן? הו, איזה אורחים! פּסיה פּסיה, שימי תה על האש! – רגע! עודד? הנה עודד! גם אתה! לא! בוא בּני ואמושך! חזרתם הנה? סַפּרו מה נשמע? יוחאי! הו, גם יוחאי! תוכל לצלוף כאן אלף! מה באתם מה? יה־חבּיבּי, איך שהיה כאן אצלנו היום! דפקו אתכם האוירונים, אה? סַפּרו, סַפּרו משהו! התפקענו כאן! ויעקבסון! ושאול! חי־חי! שאול! כולכם? עד אחד? מה, אתם מחליפים אותנו? שיא הצחוק! – לא עשו לנו כלום היום – רָאו מי כאן ונתפחדו להם. לא היה להם חשק לראות אותנו מקרוב… אז מה? באתם? הגידו משהו, הגידו, סַפּרו! – מהומת דברים וקריאות, שלא הועילו לא דברי־אזהרה ולא דברי־הפצרה לשככה, גם לא הצבעה על מקום האויב ועל מקום השמש – שייחנק לו האויב תחתיו, ותשקע זו תחתיה! וענה כל העם ואמר: אמן! מה מתברר? לא מתברר הרבה. למי חפץ בבירורים. לא באנו לברר. רק לפגוש ציווחים בתרועות ובטפיחות בכתף, ודיפוּן מרפק בצלע, והמולה קולחת, במיזנקים ובחפז חפוּז. ועם כל זה, מתברר כי בלילה, מיד עם חשכה, יוצאים למַקש בעומק, כתכנית המדוברת זה כמה, ועד הרחק, על כל דרכי־הגישה שלהם, והקץ לתנועתם שלהם דרך חירות, כאילו להם לבדם ניתנה הארץ, והם אדוניה, ועד נקודה מאתים ושתים, כיפה ועץ על גבעה מצפון, עד שם נגיע, על־פי תכניתו של קובי, שכּן כל תכניתו של קובי הארוך, בהיר־השׂיער, נתקבלה ואושרה, והמשאית שלמטה מלאה לה מחסן חַבּלה. זה אחת. ומה עוד? כי גידי ואנשיו לא באו רק כדי לראות ולהיראות, לצהול ולהצהיל, אלא גם כדי לשחרר לפעולה את אודילה ובחוריו, ולחזור מיד כתום המיקוש, וכן גם כי אין לרשום בואם בשום פנקס שהוא אחרת, אלא כהתנדבות, מרצון ומהתחשבות, ונא לשים־לב ולא לפרש בפירושים. זאביק? הוא ופרצופוניו נשארו לשמור על התותחנים. הגנה היקפית וכל מיני דברים. ספגו, כן ספגו כהוגן. תותח, ואיש וקומנדקר הלכו. מי פילל פתאום! אוירון בצהרי יום בהיר! ובשל גבעת שתי־בקתות־עלובות אחת! עד כדי כך! כן, כעת כולם חכמים. ומה עוד? הה, אלף דברים עוד. ממה להתחיל? הריכוז? אהה, מסַפּרים. מה קרה? מה מסַפּרים? דברו כבר! הפצצה הגונה. על דורות ועל רוחמה. ובכלל. – כן? – כן. – רצינית? – הו הו. – ומה? – מסַפּרים ששתי בנות חטפו. – בנות? שתים? באמת? בנות? מי? ברצינות? בנות? חטפו כהוגן? ובלי מתיחות, בבקשה! בנות? מה היה? – ברצינות: כך מסַפּרים. – אה. – ומי הן? מה שמן? – לא יודעים. – הו, ימח שמם! הייתי שוחט אותם! נבלות! בבנות! לפגוע בבנות! שחורים מחוּרבּנים! גיבורים גדולים! – מי הן?– לא יודעים. – אולי ספי, אולי הוא יודע? –ספי? איפה ספי? אבל ספי עסוק עם דנוס ועם ברזילי ועם קובי ועם קרני־האור האחרונות על־פני המפה הממורטטת. – ספי! עזוב רגע, ובוא סַפּר לנו. וכן… ספי, איפה ההתקפה שלך עם שחר? – שְ שְ, שתוֹק אתה שם, אַל תפתח פה, שתוֹק וייטב לך! – חכו, אני אגמור ואסביר לכם. – לא הסברים, רק סַפּר מה היה בהפצצה? שתי בנות? לפגוע בבנות שלנו? – אומרים ככה. שתי בנות. – בדורות? במשק או בואדי? נורא ואיום, נורא ואיום. – הה, פראים! ימח שמם! – לא די להם שאנחנו להם, עוד בבנות, מה הבנות אשמות! ולא יודעים מי הן? נורא! הו, נורא ואיום! מתפרקים לחבורות, מתפרדים לטנדו, זה עם זה, ונאחזים לאמור ולהגיד. כורעים ארצה אצל הכותל. עושים מעגלים. מוצפים בפגישה. ומישהו פתאום: הו, חכו, והלא הבאנו לכם אוכל! באמת? – מה אתם יודעים! אוכל, ולחם, הבאנו לחם עליכם, ממש לחם, טרי! וסיגריות, וסוכריות, ודברים טובים – הבנות שלחו מן הריכוז – תבורכנה ידיהן הנחמדות – ובעיקר: שוב בישלו לכם סיר מלא פּוּדינג אדום (אם לא נשפך בדרך!) – הכל במשאית ההיא למטה! (ומי היו הבנות שנפגעו בדורות? לא יודעים? באמת שתים? פצועות או… אה. איום ונורא! אכזריות! להשחית בת! לקחת ולהשחית בנות! לקחת דבר יפה ןלקלקל – לא. אין פרטים. כך מסַפּרים. ואולי – בּלוף?) – פּוּדינג אדום בסיר, ושוב פתקה חמוּדה: ‘לבנים שלנו באהבה הבנות.’ נפלא, לא? נחמד! בחיי. יה־חביבי, כשיש בנות יש חיים! כל העסק אחרת. איזו צורה היתה לעולם המחורבן בלי בנות (אבל נורא מה שסיפרת על השתים מדורות! וכי אין מקלטים בדורות?) – ומה עם הפצועים שלנו? ומי היה התותחן? ומה עוד? מה בכלל? מה המלחמה? מה נשמע בעולם? ואין סוף לדברים. לשאלות, להליכות ולפגישות. – ‘ואצלכם – אומר נחום – שום דבר לא נשתנה. הכל כאן כמו שהיה.’ – אומר בנגינה ממושכת וסוקר סביב. – ‘מי זה? את מי אני רואה! – זועק עתה נחום. – יוּבל! אתה? בוא תן את היד – מה מעשיך כאן? ממתי?’ – ‘מאתמול’ – צהל זה, כשטרח להשיק ידו בצלצול אל כפו המושטת של הלה. ‘מאתמול? ולמה בשמאלית? ימינך, בן־חיִל תרעץ אויב!’ – ‘הו, הימנית שלי לא משחקת עדיין.’ – ‘למה? שבורה?’ – ‘הה, כן, ענין ישן שלא מתחשק לך להיגמר.’ – ‘אז מה מיהרת לבוא לכאן?’ – ‘פשוט, היד הולכת אחר הגוף, והגוף אחר החברֶ’ה…’ וחשף לבנוּנית שינים. – ‘אה, שטות – גער בו נחום. – פחדת שזו המלחמה האחרונה? לא היו מסתדרים בלעדיך? אתה טרומפלדור שתלחם לנו ביד אחת?’ – ‘מה נזעקת! קיבלתי סטן במקום רובה, ואינני כלום אלא רק עוזר לאודי במקלע, מגיש שרשרות. – אמר והצביע על אחד חייכני, שהוא אודי, כנראה, אם אינו יוֹש. – עד כדי הגשת שרשרות אני עוד מוכשר… וגם איך אפשר להישאר מאחור, כשהחברֶה הולכים?’ – אמר יוּבל. – ‘אה שטויות! – נזף בו נחום אבהית. – אלה שקופצים לפני הזמן… לא היית מפסיד כלום לו ישבת בשקט, שמע לי, היית רק מרויח!’ – ‘כך כתבה לי גם אמא שלי’ – ‘סלמתה, אמא שלך, אשה חכמה.’

אפשר שבינתים שקעה השמש מעבר עֲבי הדחס העכור, הייני, – שכּן, אותן נוצות פורחות שבצפון, האירו עתה פתאום, והסמיקו, כקול בשוֹרה, ונעשו, בכל מיעוטן, מרכז חשיבות לכל השמים והארץ, במרחב הריק והמאפיר, שדרות פנינים מפוקסות פורחות דממות בטורים ארוכים, וכל השאר התכווץ פתאום תחתיהן ולא נחשב עוד, פנינים דוממות על חוטי־בלימה קוּריים, ומצולות זהרורים אביכים, רוגשים מלמטה. ובינתים הלכו בחבורה שלמה אל האוֹטו שמלמטה, בהמולת דברים, כלהקת עורבים, ובדילוגים שונים, וחזרו עמוסים בכל כלי־האוכל, הארגזים, הסלים, והלחם הטרי, שאחד או שנַיִם נעצו שיניהם בקרומו בעודם בדרך, וכדי־החלב המשכשכים מים, ובאחד מהם, הפּוּדינג האדום, עם פתקתו ‘לבנים שלנו באהבה הבנות’ – שהיתה חוזרת ועוברת מיד ליד להיקרא, ומורעת בגוָנים שונים של רננה; ועם הציוד, ארגזי־התחמושת הכבדים, ופקעות־תיִל אחדות, ובעיקר: ארגזי המוקשים וציוד החַבּלה, שכדי להעבירו נצטרכו לחזור שוב ושוב, כל החבורה ולעמוס על כתף (מדרום היה העולם פתוח וממתין כבעצירת נשימה, למה שעתיד להיות כשתשקע השמש – ופי כמה שקט האופק ההוא, אם אמנם אפשר לשקוט יותר). ובעוד קובי ונעריו, ויודלה עדיין אץ־בהול מדי, מטפלים בארגזים המובאים ומחישים מעשיהם כל עוד נגוהות אור לא אפסו – התחילו קצרי־הרוח לתבוע הפסקת־צהרים, או ארוחת־ערב, או קרא לה כאשר תקרא – אלא שדנוס אינו נעתר בשום פנים: לא יאכלו אלא לאחר חשכה מוחלטת, שמא עוד יתחשק להם, להללו, לנצל דווקא את שביב־האור האחרון ולזנק. ולא יסכים לשום פשרה – אלא יישב איש בשוחתו, במקומו, ונשקו ערוך לפניו, ואין מה להכביר דברים – הוא צודק. יוצאים מן הכלל הגדול הזה – גידי ורעיו (אצבע מי כאן לחזור ולהטילם תמיד ומחדש למקום המשונה הזה?) – והריהם נפוצים ומתקבצים סביב שוחת בּני, והוא מסביר להם מהיכן היה מה שהיה, וחניית השריונים ומהלכם, ומשיב על המולת השאלות המרובות, ועל כל ההערות, והכל משיטים עיניהם בשדות הרוגעים, בקוי הרכסים הארוכים, הנאצלים כזרועות נערה יפהפיה, בשדרות הנוצות, העשויות פנינים מבהיקות אטומות, בוהק ירחי חיור, ובו בירח עצמו, ההולך ומצהיב כפלומת אפרוח, ובחגורת העמֶם המעוּבּה שעל האופק, אשר אך תשיע עיניך ממנו לרגע, והוא מתריג יותר, מכתים יותר, ואילו במלילות סעיפיהם הרחוקים מזרחה אין עוד אלא חיוורת צוהב. וחוזרים לדון בענינים. בחוש מתבחשת החבורה, אבל אינה נפרקת. ועד כדי שנזכרים אין מלה כי פינילה היה פעם, תמול־שלשום ומת, ועובדיה חולה, וחיים פצוע ואַברוּם, ושתי בנות נפגעו בדורות, לא יודעים מי, ויאקוש ואורי, והטבּח שמוּליק, שנערף בסכין, וזוזי ו… הה, רי. אימה מתקשרת. טוב ונילחץ להיות יחד ולא נשוב עוד שמה. מצולות־הרקיע מַקרירוֹת, ושדרות־הנוצות מַאכימוֹת מעֵין עשן קנוּם, ורק חישוק האופק פיעפע כבדות ברפש אדום. זרם ההמולה לא דעך. אבל בפנים פוֹשׂה ומוסיפה עצבת, שהולכת ומתערבת יותר ויותר במהלך ריתחת האחווה והמעשים. והענין נעשה גרוע בדרך לא־צפויה, כשבּני בבקשו מוצא, מצא את שאול לאמור לו מהתלות מעֵין: וגם אתה שאול במתנדבים? – שעל זה פתח הלה בצמצום גבינים ובליעוג כבוש: ‘אלא מה? אינני גיבור?’ – שצליליו הביאו חרטה על שנגעת בו, והערת ועוררת, אבל כבר מאוחר. מליעוג לתוכחה, ומתוכחה לגידוף, ומגירוף להתפרצות צורמת לגמרי: ‘שבו בנחת, – אמרתי להם, – אַל תשחקו במזל, אמרתי להם!’ – ‘ולמה לא נשארת. אם כך?’ – אני? לבדי? לא. אני כמו כולם. ואם כולם לעזאזל – גם אני לעזאזל¹. טפשוּת־טפשוּת! מה תועילו אתם הששה! אתכם או בלעדיהם? יש עוד בחורים בארץ! בכל מקום הם שורצים! והם לא הריחו עוד ריח אש! יכו אותנו עד האחרון. איש לא יחזור חי הביתה!' – אמר שאול רתת. – די, חמוֹר, תפסיק! – צועקים עליו כשניסה לפצות פיו שנית. – ‘אז לא צריך! – הוא צועק. – תבקשו ממני שאדבר!’ הכלבים יבקשו ממך, ועד אז שתוק. – לא שואל אף אחד! – אמר שאול וקם והלך בחרי־אף מעליהם. – מסכן. – אמר עליו בּני. – חמור! – תיקנו ואמרו אחרים. לכל הרוחות, למה מוכרחים תמיד לריב?

אבל כעת בא ספי, בתוך כדי חיוך שבאורך־רוח, שהוא עצם מעצמו של ויכוח עז נטוש בינו לבין יצחקלה שהגיע לכאן מלמטה, ויודקה עמו, וגם דנוס שם, וברזילי, ואחרים. והכל מתלקטים לשבת במעגל לא קטן בחיק זוית קמץ הבקתה, מנוכח שֶבת האויב למטה, ומנוכח פּרוֹח נוצות הפנינים למעלה, על־פני קמרוני־הצפון השׂגיאים, במצולות דממות גמורות ומוחלטות, שכלום לא יוכל להפר שלומן. לא, ספי לא רואה כל זה, כולו כאן כדי להראות ולהוכיח כי היום שעבר בלא התנגשות אינו אלא רק רווח. כי הזמן פועל לטובתנו. כל יום נוסף – התקדמות חשובה בהכנות. מה היה לנו בידינו רק אתמול? במה ובכמה עלינו על המשלט הזה² – כיתתו של גידי בשני מקלעים ובמקלע בינוני אחד מפוזרים על שתי הכיפות הללו, בלי עתודה, בלי שליטה על כלום (אגב, שייקה ימתח הלילה טלפון בין הכיפותים – והקץ לרצים המתרוצצים!) – וראו מה יש בידינו בערב הזה, כאן, ומרגמות על הגבעה מאחור, ותותחים מעֵבר לדרך הגדולה. ועתודה ניידת מאורגנת ומתארגנת נוספות, רכובה על ג’יפים ועל זחלים – וכל זה למען המכה הנגדית. וריכוז אש־קלה עצומה על המשלט: מבצר יוֹרק אש. חסרים לנו רק תותחים נ"ט, אבל גם לזה מבקשים פתרונות. אנחנו לומדים תוך כדי הקרב. ובמשך הלילה אם נצליח לבצע ‘משימות־ביצור־ומכשול’ – נשיג הרבה. נמַקש ככל שנוכל. עד העומק. שלא יוכלו הללו לזוז אלא בדאגה ובחרדה. שנַיִם־שלושה מוקשים אֶפקטיביים – והשגנו את מורך־הרוח הדרוש. ותתחפרו לכם במשך הלילה. תעלות־קישור, ובורות למצבורי תחמושת וציוד (במשך הלילה יביאו אספקה נוספת ככל שיצליחו להשיג). ונערום הכל כאן. לכל התפתחות בלתי־צפויה. ואם יש את נפשכם לדעת, הרי האויב איננו במצב־רוח מעולה, האמינו לי, אני יודע משהו עליהם, ואולי יותר ממשהו, ויש יסוד מוצק למה שאני אומר. – ‘מ!…’ – אמר מישהו דרך השערה. – ‘כן! – קבע ספי בתוקף. – להם עדיפוּת בעצמת־אש, בכוח־אדם ובשריון – אבל לנו מתחילה להיות כעת ניידוּת, ועצמה לא גדולה אבל מספיקה ללוחמת הגנה־תוקפנית, אם זה מובן, כמות אש גדולה ביחס לכוח־האדם המפעילה, מוצב קטן ודליל – ולא פגיע ביותר, על־כן. ובעיקר: קפיץ בולם־הודף. זה העקרון שלנו: בולם־הודף. מבינים איך?’ – ‘מאה אחוז, המשך.’ נפלא איך שהוא מסביר כל דבר. נעשה קל יותר בלב. האדמה מתחילה להתכהות. קוי הרכסים מתוארים כבחוד עפרון. – ולמה לא יצאו ולא התקיפו אותנו כל היום הזה? – ‘מחוסר בטחון!’ – מה? – פיקפק יותר מאחד על־יד הקיר. – ‘בדיוק. אינם בטוחים אם הכנותיהם מספיקות כנגד מה שנדמה להם שאנחנו. לפיכך גם האוירונים. חוסר בטחון, וחוסר תיאום פנימי, אם רצונך גם זה. תראה: היכן שמעת כי יפעילו אוירונים כנגד מישלטוֹן של חמישים איש? נוסף על גדוד משוריין! – תוצאה של פקפוקים שונים. ואילו ידעו באיזה נסיון קשה העמידו אותנו היום: כל קשר ותנועה נפסקו. מזלנו שלא ידעו לנצל את הישגיהם.’ – אמר ספי ומיתח את חוט משקפיו על אזנו. – 'לא שמנו־לב, אמר ספי בגניחה, איך כל השבילים, מכל העולם, מוליכים אל משלט־העץ, פשוט וברור, ואין שום צורך בחכמה מיוחדת להסיק כי זה המַטה: ואמנם בּימבּמו אותנו גם בּמבּם. מזלנו שהיינו שם מעטים ומפוזרים. כל חוטי־הטלפון נותקו, רסיס דפק את מכשירי־האלחוּט, מהומה שלמה. ומשם טסו לאורך כל שביל ושביל והגיעו אל כל העמדות הפזורות על השטח, פשוט וברור, על־פי השבילים. שמונה ספיטים. מלאכה נקיה בחמש דקות. ובמרכז ההצלחה: התותחים שלנו. סידרו שם הכל במשטר ובסדר: המכוניות, הציוד, החמרים, הכל – ובמשטר ובסדר צלל עליהם ודפק אותם, פשוט וברור. מתברר, בחורים, שצריך להסוות, ולהעלים. ובלי שום חכמות. וגם כאן. אם לא רוצים לספוג. להסוות, להעלים, לטשטש שבילים, וככה – ' – ‘טוב. – קצרה רוחו של אחד, – סַפּר מה היה לבנות בדורות?’ – ‘הה, – אמר ספי, – רוע־מזל. כן, שתים נהרגו.’ – ‘נהרגו? – ממש? ברצינות? שתי בנות! חזירות! חזירות! מנוולים! שתים? מי? אתה מכיר אותן?’ – ‘זה קורה. – אמר ספי. – כך היא המלחמה המודרנית. אינה נגמרת בקו־החזית!’ – אמר ספי, ועוד אמר כמה דברים.

– ‘לעזאזל, כמה שאני שונא את המלחמה.’ – אמר פתאום בּני ממקומו. – ‘מי אוהב? – אמר ספי. – אבל מאחר שנלחמים, חובה להילחם היטב. לקצר את הרעה. אוֹמַר לכם דבר – אמר עוד בשטף־לשון – אני יודע כי בשעה שהעייפות גוברת שוכחים מה כל זה לנו כאן, ונשארים רק אתה והדברים המרגיזים והרעים, נמאס נורא – צריך אז לזכור דבר אחד –’ – ‘את עם ישראל, ואת מטרות־המלחמה שלנו!’ – ליעג מישהו שקולו כקול שאול. וספי נשא אליו משקפיו, המחזירים בבוּאַת שמים עוממים. – ‘חבר, אַל תלעג. אינך צריך אלא לתאר בנפשך שהגבעה הזאת אינה עומדת. אין מקום להיעצר עוד עד גבעת־העץ. כל מה שבדרך נסחף. הם משתלטים על הכל. שדה־התעופה משותק. המצור מתהדק. הענין מופסד. גבול מצרים קופץ ומתיצב על גבעות נגבה. הם תקועים בלב הארץ. עד גדרה – אין עוד מעצור טבעי. ומי יודע אם שם. במלה אחת: אנחנו העומק. מאחורינו לב הארץ. צריך להוסיף? אפשר להעלות על הדעת תזוזה כלשהי? או מחיר שיהא יקר מדי החזקת המקום? – זה מכאן. ומכאן: מה שיש כעת בידיכם הוא כל מה שהמרחב הזה, מאה קילומטר לכאן ולכאן, יכול היה להעמיד לרשותכם. כי זה החשוב לו מכל. הכל כעת בידיכם. ומה שיביאו האוירונים בלילה – יועבר אליכם מיד. אתם תקוַת כל הדבר שלנו. מה עוד יש לומר? זה הכל.’ – נופלת שתיקה של רגע. אחד מתאנח. מעל המערב חרמש מצהיב. מישהו מתנשם לאמור: ‘בחיי, אני מתחיל להתגאות שאני כאן, כשאני שומע אותך. ספי.’ – ומישהו: ‘הצרה שאצלך הכל חד וחָלָק, וכאן לא חד וחָלָק’ – ויצחקלה מתערב: ‘חדלו. מה חסר לכם עוד? רקדניות?’ – ‘למה לא!’ – תוקע מישהו סתמית. יצחקלה מבקש בעיניו את הסורר. – ‘יום־שרב אינו מלבב. אבל הוא יישכח. ונזכור רק את הנצחון. ספי צודק. כמו שתים כפול שתים.’ – ‘כמה הם?’ – מקנטר פלוני הרשע סתם. – ‘תפסיקו!’ – נוזף יצחקלה בכלל, הואיל והאשמאי לא נודע. –’שמעתם את הסיפור על שתים כפול שתים – מתגחך עתה יעקבסון בקולו הידוע, השרקני משהו – איך קמה בבוקר השכם הבחורה ההיא…' – ‘עזוֹב את הבחורה ההיא!’ – חרה אַפּוֹ של יצחקלה– ‘למה? בדיחה נחמדה, איך שהיא קמה בבוקר…’ – ‘די, עזוב.’ – ‘לא רוצים, לא צריך.’ – משך יעקבסון כתפיו ושתקו. – ‘אז צריכים להתחפר.’ – אמר יודקה לבסוף. – ‘לא צריכים – חרץ ספי– מוכרחים. להעמיק כמה שאפשר. להתבצר. ולמתוח תיִל, ולזנב לך מוקשי־פתאים. את כל השטח שלפניכם, את כל מרחב התמרוּן שלהם, וצריך לזכור, כי המכריע תמיד הוא חיל־הרגלים ולא המכונות, וכנגד חיל־הרגלים יש בידינו כל כוח האש הנדרש, ובעודף!’ – ‘וכנגד המכונות?’ – ‘החכמה היא להימנע מן המכונות ולהתנגש ברגלים.’ – ‘ואיך עושים את החכמה?’ – ‘משוריינים בלי רגלים – אינם כובשים.’ – ‘מוַתרים לך על החכמה ורוצים סוללת תותחים נגד־טנקיים.’ – ‘תמרוּן נכון, הוא דבר גדול: הקפיץ הבולם־הודף, – אמר והציג בשתי ידיו היאך זה: עד לטווח טוב של הפיאטים – עמוק לשכב בשוחות העמוקות והמכוסות. הפעלת העתודה שלנו בזמן הנכון, על השריון שלהם, וחישוף הרגלים שלהם – ואז: הך! זה הדבר!’ – ‘אה, – גנח ואמר עודד, –הייתי נותן מה שתרצו כדי שאהיה כבר לאחר הכל. לראות איך ייגמר, ולספר לחבריה איך היו התכסיסים…’ – ‘כן. – אמר ספי. – פרשה מעניינת. הו. הו. כבר חשבתי פעם אולי אכתוב ל"מערכות" על קרב גבעה מאתים ארבעים וארבע, בסוגרים צקלג וסימן־שאלה – לפני שיסלף מישהו את כל התמונה, כדרכם. סיכומים והערכות. פרק א’: הרקע הכללי. ידיעות מוקדמות. נתוני הפתיחה. שלהי ההפוגה השניה. הנגב. המצרים. המצב. זירת־הקרבות. שפע של ענין. – גנח ספי. – עוּבדה מתקשרת בעוּבדה, וידיעות מתאשרות ממקורות שונים… חה־חה… אלא שקודם…' – ‘קודם צריך לאכול.’ – קפץ ואמר דויד. והכל, משום־מה, נשאו עיניהם אל השמים.

השמים? מה יש בהם? אין בהם דבר. אם לא תמנה את חרמש־הירח הדק במדרונם, או את מעט ההבהק החלמוני שנותר מרוּחַ כתוֹם שכוּח, מעל רדת השמש, כמין כיפה גמלונית שהיתה מכסיפה, מתנמכת ומשפילה אל גחונה, התפחס והשתטח לצדדים, והטל בבּואַת־אור דמדומית מחובּי הרפש התותי המוצבר בחישוק האופק, על הנוצות המעטות התלויות צפונה, עד כי הפסידו אלה את תוּמת מוך וַרדיוּתן, ונתקלקלו בלכלוך סגול מכווץ עפעפיים, שלא לפי קלוּתן ופסוּמתן וספספוּתן, ולא היה עוד הרבה יותר מזה. רק האפלולית התחוחה נראתה במוחש כיצד היא רצה ונקוית בין קוי הרכסים היהלומיים, כהידעך שירת מקהלה גדולה ורבה. – ‘אז שוב אנחנו פה.’ – גנח ואמר נחום, כאילו הנה עתה הבין יותר. וכשמשיאים אליו מבטים, הוא מקמט מצחו להסביר: ‘כלום לא נשתנה כאן.’ ומוסיף ומורה באצבע מרוח עד רוח. – ‘אלא מה חשבת?’ – מדקדק עמו דנוס. – ‘חשבתי. – מדחק נחום כתפיו. – מרחוק היה כאילו כאן זה דבר אחר לגמרי!…’ – ‘איך אחר?’ – ‘אחר. אני יודע איך? לא יודע איך. ומתברר כי אין זה אלא אותו דבר ממש. וכך היה תמיד.’ – ‘לא מבין מה אתה רוצה.’ – מתרעם דנוס. – 'גם אני לא.׳ – אומר נחום, מחייך, ומזעיף מיד. ועוזבים אותו לנפשו התמוהה. התפוֹז מַחויר. התרוג מלמין. התכול מאפיר. הַנמֵך – תכלת אטומה ומתבהקת, והגבּה – תכלת תחוחה ומאפילה. ועם כל עפעוף־עין נופל שוקט צעיף־אפלה נוסף. – 'יה, כמה שאני עייף. – מתגנח קול מתוך פיהוק־נכאים. – לא עשיתי כלום כל היום – ועייף ורעב ומת לישון – הנה כולי במלה אחת.׳ – אמר גם בעל התלתלים המכונה יוֹש, או שהוא דן, ויוֹש הוא זה שמסַפּר כעת: ‘מה זו עייפות! ישנתי אפילו בשעת ההפגזה. שמעתי אותם מתפוצצים – ולעזאזל: תנו לישון!’ אֵי למעלה עוד בּזוּקה אדמומית, אך אין מי שיענה לה. והנוצות ההן קלושות מכדי תת לה הד, והן מאפירות וקמלות. מוסיפים ומחרישים מול העולם. מרגישים איך נבלעים. איך נכללים ומתכללים אל תוך ענקוּת אין־חקר. גדול, רחב. גבוה ופתוח־פתוח העולם. וקשוב. לא שום קישוט, לא שום הררי־אל או יערות־עד, או תפארת ערימות עננים, לא שום נקודה נבחרת ומרתקת, לא צבעי־צבעים ולא כל דבר שהוא – רק מישוריות מפוּנה מכל, מירוָח קוים מאפילים, שמים ריקים ושׂרועים (שנזם ירח מצהיב ודק אובד בשוליהם – אפרוח במדבר מוריק), מעגלי־אופק רציניים, היקפים עולמיים הכולאים בחוּבּם את שחרוּת האדמה שדָממה לקשוב. הויית גרגר מול סוד שחקים וארץ. ועם זה עצם מעצמם, ממשיך גדולתם, שוקק שקיקתם, נמס מגרגריוּתך הזאת, ויודע מתפשט מרגביותך ההדוּכה תחתיה – ונעשה של כל ההכל עם ההכל, ויודע, הולם בלבך פנימה את הקצב הגדול שהולך־הולם בלב שעת־העולם המחרישה חוצה. עד כדי שנעשה ברור לחלוטין כי מחר יהיה הדבר. לא היום כי אם מחר יהיה הקרב הגדול והחורץ. הערב יעבור, והלילה יעבור ומחר יהיה הדבר. אין ספק. עד פרפור בני־המעיים. מחר עם בוקר. ועל־כן? – ‘טוב. – אמר עתה ספי וקם. – כמדומה שזה הכל.’ – אמר ואיש לא חָלק על הנחתוֹ. גם יצחקלה התרומם וקם ויודקה עמו, ודנוס קם, וגידי ואחרים קמו, ועמדו רגע, מתנשמים עמוקות להביט ולקשוב עד רחוק. יש דבר בחלל שצריך לקשוב אליו. ורגע קטן פרח על הכל זהב נטות היום, זהב תפילת כלוֹת היום. הלב מתכווץ מנרגשוּת תקוה ואימה לא־מסוימת. עוד מעט עתיד להתפרש דבר שאפשר יהיה להצביע עליו, לראותו ולדעת מאד. קושבים היטב. בישיבה, בעמידה, ברביצה, בהישענוּת ובהפנית ראש מעֵבר לכתף, בקפיאה מהליכה, ובעצירת נשימה. קושבים בהידרכוּת כל העצבים. הגבעות קושבות ומאפירות. העמקים שהאפילו כמקוי שחור, ואוּדי־היום האחרונים הנעתמים כלאוּ רוחם לקשוב, וחיורת־הבוהק המאפילה ונאטמת כשיִש, ומעט התכלת הלטיפה ששׂרדה מעל המערב כבוּי־הרמץ, שעדיין היתה בזוקה בה בגבהיה איך־שהוא מעט וַרדיות, מרצדת בלימוניוּת, תהומות ומצולות קושבים. רגע ארוך ושלם. השתאוּת חנוקה ומובלגת עד אין־בלוֹע. הרגשה שזה קרוב, אף שאולי יימשך כנצח. שהוא כאן, ומתמיד, מימי־קדם. שהוא יותר משאפשר להבין, אבל שמרגישים בו כי הוא־הוא, וכי הוא כאן, בזה, ואולי הוא השלום המתקשר בזוך האפור, זה שיהיה ויבוא לאחר שהיה לפניו הרע? קְשיבוּת מפרפרת רָגְשָׁה. מיתרית. הודדת. עד כדי כך שכלל לא היו תמוּהים שריקי־היריות שנצטלפו פתע ביבבה, מסוימים ונכונים ןלא בלתי־צפויים נצטלפו ופרצו אל תוך שלמוּת המרגעה הבנויה תכלת מאפירה, ומַקוָה עמקים משחירים תחתיה, – מיד השתפלו הכל והשתחווּ ארצה, וכל קפיאוּת העמידה נתהפכה להילחצות נחפזת אל קשיות האדמה ואל ריח זבל טחוב ועשן רחוק. ונכרתה קשיבוּת אחרת. מתוחה אחרת. נכזבת ומרירה. שצריך היה רק שמישהו יגיד אותה מהר, וקולו של דויד גידף כעת לרווחה ניבולים עסיסיים אחדים, ועוד אמר: ‘נבלות, מנערים עלינו את הטיפות האחרונות, בני הכלבים!’ – לפני הניקוי מריקים את השרשרת. בא הלילה. פרעושי־שחת. ‘לעזאזל, כולכם שם! – צעק אליהם אחר – אַל תקומו בבוקר!’, והכל גיחכו והחרישו. עוד שְריקים אחדים, שנותביהם שירטטו קשתות זוהרות במרוצה, ואחר־כך כל הגבעות וכל העמקים וכל המרחב בין שמים לארץ השיבו את הדיהם, וחזרו וקלטו את מעגליהם הנרדפים ופוחתים. ובא הלילה.

יצחקלה ויודקה נפרדים בחפזון ואצים למקומם. וכל אלה שאין להם שוחות נודדים מחרישים אל מאחורי הבקתה בהמון מכוּיס־ידיים וזקוּר־כתף, באפלה המתחילה לצייר אחרת את כל מה שידוע. וכאן מעלים אש בסיגריות, והאש היא כבר להבת־אור לילית. ספי מכעכע ונוטל עצמו ללכת. אלא שאולי יש עוד דבר לאמור ולא נאמר. – ‘אתה נוסע כעת?’ – אומר לו דנוס אמירה. – ‘כן.’ –’ותמסור הכל.' – אומר דנוס אמירה. – ‘בודאי. אמסור.’ – ‘ויהיה טוב.’ – אומר דנוס החלטית. – ‘כן, ויהיה טוב.’ – ‘אוח, לעזאזל, – אומר דנוס. – הייתי…’ – ‘מה?’ – נעצר ספי להבהיק במשקפיו אליו. – ‘אה כלום. מה מתגרד לך?’ – לא־כלום – אמר דנוס – לא חשוב. סע ותדרוש בשלום.' – ‘אַל תקצר רוחך, חבר, – אמר לו ספי, – כעת לא יארך הרבה.’ – ‘אני יודע.’ – אמר דנוס בקוצר־רוח. – ‘בקרוב. לא יארכו הימים – והענין ייגמר.’ – ‘אתה חושב? – התערב פתע גידי, שמסתבר כי היה מצוי סמוי מדי אצל שיח התיחדוּת השנַיִם, ולא הוא בלבד – כל הענין ייגמר?’ – וספי פרש ידיו לעדות – ‘כך נראה.’ – שעל זה השיבוֹ דנוס: – ‘הסבלנות כבר פוקעת. אתה יודע.’ – ‘לא יארך הרבה.’ – שנה ספי ואמר. – ‘נראה…’ – השיב דנוס בלא אמוּן. מה עוד נותר לומר? – ‘אז ככה. – אמר ספי. – לילה טוב לכם. אולי עוד אבוא שנית במשך הלילה. אתם הולכים לאכול?’ – ‘כן. – אמר דנוס והתנער. – תאכל אתנו? אנחנו כבר יושבים. מי מכם, בחורים, מוכן להכין את ארוחת־הערב?’ – גידי היה נכון, מתוך רוחב־לב שהשעה מכילה, ורפי יעזור על־ידו וגם עודד. ‘אז להת’,' הם גוחכים אל ספי, והלה מניע כף־ידו לשלום: ‘לילה טוב.’ ויוצאים. אלא שיש לדנוס עוד דבר לומר לספי. בינו לבינו, בחבריוּת פרטית. והלה ממתין ומתמהמה אצלו. – ‘או־קיי’ אמר ספי לבסוף. כשעוברת שהות וההוא אינו מוצא פתחון־פה. – ‘אז טוב. שוב לילה טוב. ושלום.’ – אמר, השתהה, ודנוס לא השיב, והפך פניו וירד במדרון הסלעים והשיחים אל המכונית. וכבר נבלע בדמדומי האפלה המתמשכת. ממתינים לשמוע את המכונית שלו מותנעת ומפליגה, ועוד לצוד מראה אחוריה בהרחיקה למטה. בהתגנחות מתנשמת פונה עתה דנוס לחזור. ומעֵבר לכתפו יש בחור אחד עומד. – ‘ברזילי?’ – 'כן. ' – ‘אתה כאן? עבר היום. מה?’ – ‘עבר. עבר.’ – ‘לא ידעתי איך נגיע אל הלילה. והגענו.’ – ‘כן.’ – אמר ברזילי. – ‘יום ארוך.’ – תיאר דנוס והוסיף משיכת־יד. – ‘אח, כן.’ – אמר אחר־כך. – ‘לא הייתי מתנגד לנסוע קצת גם אני, ולחזור לפנות בוקר.’ – התחיל דנוס באריכות, ונחפז להדגיש את סוף המשפט. – ‘לאן?’ – ‘הה, ככה, קצת.’ – ‘הה’ – ‘דואג מה היה שם לבנות.’ – ‘הו כן. יש לך מי שהיא שם?’ – ‘הו, ככה. יש משהו…’ – ‘פרדס רימונים עם פרי־מגדים?…’ – ‘ח. תאר לעצמך.’ – ‘מתאר מתאר.’ – ‘זהו.’ – ‘ואתה’ – ‘הו, לא. אַל תחשוב. לא זה. אבל אני לא הייתי מפיץ עוד שום שמועה, על שום “בקרוב” – החברה ישתוללו.’ – ‘ואולי באמת. לא רחוק?’ – ‘הו, לעזאזל, העצבים נמתחים. רחוק־רחוק, רחוק נורא. בינינו אפשר לומר את האמת: מי יודע אם בכלל יבוא יום…’ – ‘הו, לא עד כדי כך?’ – ‘לא יודע. נראה לי שהכל כל כך רחוק ומרוחק. הזמן. המקום. האפשרויות. שאנחנו תקועים־תקועים. הרחק מכל צד.’ – ‘לא שיערתי שאתה תהרהר כך.’ – ‘למה? מוטב להתרגל לאמת מבעוד מועד… אתה יודע. או שזו רק עייפות? אני יודע שאסור לי. אבל זה פתאום מקיף את האדם. כאילו עזוב לאחריות נוראה.’ – (אולי נכון להגיד כעת: אז בוא נהיה חברים!…) – ‘פתאום – המשיך דנוס באי־נוחות – וכל הסכנות, כל המלים שכולם משתמשים בהן – סכנה, חמוּר, רציני – אלה שתמיד הן רק מלים, וכך שומעים אותן, נהפכות לממש, לכובד, למשא נורא מיכלתי… כל העולם פתאום על אחריותי, ומי אני סוף־סוף, ותוקף אותי… לא, אסור לי לדבר ככה. אסור לי לאמור בקול…’ – ‘אתה, דנוס, פשוט עייף נורא ורעב מאד – בוא נלך, והכל ילך מאליו ויבוא מאליו.’ – אמר ברזילי מיטשטש בדמדומים. – ‘אה אַל תגיד לי כך. לא אמרתי לך בשביל שתחוס עלי. אמרתי כדי שתדע, בערב שלפני הכל, שאני יודע כי הדברים שנראים תמיד באמת – אינם אמת דווקא. שקנה־המידה – כשהולכים אל הקרב…’ – ‘נדמה לך כאילו בא ספי לפתוח אותנו? או להעלים ממנו?’ – ‘לא, הו, לא. אבל גם הוא, אני יודע, יודע שלא כל מה שאמר, שלא בדיוק כך… שגם הוא הבליע ולא אמר עד הסוף את הדבר שבאמת בלבו…’ – ‘שיש בלבו דבר אחר ממה שאמר לנו?’ – ‘הה, לא זה. חשבתי שתבין. כל מי שכבר היה בקרב מוכרח להבין. כשהולכים בראש האנשים אל האש, ורגע לפני, פתאום תוקף אותך מורך איום: אם אינך סוחב אותם לחינם. בלי… איך לומר.. מרגישים את זה… לא הרגשת?… – שאולי לא היה צריך? שאולי היה אפשר גם… שחבל נורא, שמלכתחילה, אולי, כל זה… והם בטוחים שאתה שרץ בראש, יודע הכל, ואין כמוך בטוח, ורצים אחריך באמונה תמימה, של ברוָזוֹנים אחר הברוָזה, וזה רובץ עליך כמו הר… אתה מבין? – מי שלא נוּסה בזה לא יוכל להבין: איזה לא־כך היה צריך… או: האם מוכרח ככה?… הה, טוב, נניח לזה. אני קצת… בוא נראה מה עם האוכל. אבל אילו היית נותן לי שמיכה, ולוקח ממני את האחריות לשעה, הייתי לא אוכל ולא שותה, ובמקום הזה, מיד, כאן, כמו שהוא, נופל וישן. וגם אז לא – כי האחריות תאכל אותי. מלובשה עלי כמו שריון קוצים. בוא נלך מכאן. אני מצטער על כל מלה שאמרתי.’

עדיין יש למעלה בהירוּת צפה מַבלחת. כאילו זו כבר לא תכבה לעולם. אבל בירכתי הבקתה דולק פנס־רוח מפוּיח. אוּד אוֹבד ברבֶץ חשכה צפופה, כחולה. והכל סביבו רחוש דיבורים לכאן ולכאן. ודמויות־גלם נאספות ובאות למצוא מקום ולהתגלם ביגיעה על הקרקע, ולחכות לסעודה. אחרים היו מקשקשים בקוצר־רוח בקופסות שליקטו מבעוד לאיסום הטרף, ואחרים כיוָן שכך, זימזמו זמר של אגב, ובמין כלוֹת־רוח יבבנית, ואחרים לא חסכו הערות על כל אשר יהיה, ועל שלומיאליות הטבּחים, המענים בזדון נפשות החיילים אשר בהם תקוַת המדינה הצעירה, והם יציבו גבולותיה. אבל גידי יש לו שיטה משלו, ועל־פי שיטתו קודמים יושבי השוחות, והם ראשונים ללחם; ולעודד יש מענה־לשון משלו, ואינו מחַסר אמירה בלא מענה על פניה. אם כה ואם כה, והמעגל מתהדק, הציוץ מתעבּה, ומבין ניעוּעי הגווים עטים ונופלים הצללים על כל בהרת־אור עלומה של הפנס העלוב, וכאילו ברחף־כנפיים עלוּם. כעת בא רפי ומחלק ביצים קשות ובצע כיכר לחם (קרוע לרבעיו), ואחריו בא עודד עם קופסות־הסרדינים, שסוּפוֹת ופצומות פֶּה, ועגבניות, וזיתים, ותמרים כבושים (ל’במקום'!) וריבה. וקח כל אלה באשר תקח. יש לוקח בכפו ובחָפנו, ויש בקופסתו ובפחיתו, יש מניח על ארגז־תחמושת ריקן, ויש אפילו על ששת קצות זנב־פגז, שאריתו של שד נורא, וכרע לך ועשה מכל אלה מטעמים כאשר תוכל, וכאשר תיפתל למצוא יד פנויה לקחת, לאסוף, לערום, להניח, להרים, ולשמש את הפה במהירות שתשביע את תאבוּתו השוקקה, ותפצח ותקלף ותמרח, ותמרג ותדחס מלוא לוגמיך, עד היסתמם, ותעלע ותבלע בעודם בכפיך. – ‘זיתים או תמרים?’ – מחזר גידי על גלמי־הצורה הגושיים, הטורפים מבין ברכיהם – גם וגם. שים פה. לא לא. כן ככה. – מה עוד אצלך? – מהמהמים. – תן, תן עוד קצת. בחייך! אַל תחוס! איש גוֹוע לפניך. צדקה תציל ממוות. ומה לשתות? יהיה לשתות? קפה? כן? פלאי־פלאים! אבל קר!… תראה, גידי: הוא קר! למה נתת קר? – תחמם אותו בבטן (תחמם אותה בבטן… העיר קול שרוק להנאת אחדים). – למה הוא קר, הקפה? – רוטן המרטן. – קר כמו הלילה! – למה לא מחממים? מחר, מחר בחמסין. מחר יחממו אותך ואותו עד שתהיה מַבּסוּט. כעת שתה קר. (טפשות להזכיר את מחר!) – נוּ נוּ, אני אומר לכם! – אל תאמר. אִכלוּ, קינדערלאך. אִכלוּ שיהיה לכם כוח לחיות. – אִכלוּ שיהיה לכם כוח לחפור. – אִכלוּ, – קינדערלאך, שישמחו קצת התולעים. – מי זה החכם? חמור בצורת בהמה! – מתקצף דנוס אֵי־בזה. – הוא ה’חכם בלילה.' – מסבירים לו. – אי, אנשים טובים, אַל תדברו – אכלו בנחת! לועסים וגורסים, מתוך כפות־הידיים, ומתוך הקופסות והפחים למיניהם, מלחכים ומתלקקים, וחסים על פירור נופל לעפר, ואם יש עוד רוגנים פה ושם אינם אלא מפני שקרובים להתפייס. אלוהים, איזה עומק של רעב. נאנקים לתפוס נשימה וחוטפים לנגוס. מבקשים עוד. ועוד לחם. ואולי נשארו תמרים? ולמה חסו ולא שלחו קופסות בשר? חול חורק תחת השינים. שמן הסרדינים ודבש התמרים מצטמגים. אין עוד? לא. נגמר. רק לחם יש ועוד קפה. אז תן. למה אתה מחריש. תן! וגידי חופז להועיל, ורפי ועודד, ומישהו כבר מגביה את הפנס לתפוש לו להבת להצית סיגריה. נשימה ארוכה. עיניים נישאות למעלה. ושם, מתוך כל הבהובי הלמעלה שנותר בהיר, אפור ירקוּת, ומעל שחור הבקתות, אחד מכל ההבהובים האלה מצהיב פתאום ונעשה כוכב דולק, וכשמנסים ומבקשים עוד הכא והתם, מוצאים גם נוספים, חוַריָרים ומתאוששים להצהיב. – ‘אז כבר לילה.’ גנח זה שנתגנח באנקת־רווחה, כמי שהרעה כבר מאחוריו (מצתבט אז בלב בטחון כי מחר היה יהיה הדבר). דוחים הכל. ומפקירים נפשך לרווחת בהמה על אבוסה. ‘חושבים שהייתי מסרב כעת להתחיל בארוחה חמה של ממש?’ – מתחיל מישהו. וכוכבי־סיגריות רבים מהבהבים מכל צד. – ‘הו, ועוד איך – בא שני בהתנשמות – צלי, למשל, עם תפוחי־אדמה, גזר ואפונה, ומרק חם עם המון…’ – ‘חדל, או שאני…’ – ‘מה אוכלים אצלכם בליל שבת: מרק אטריות?’ – ‘אצלנו אוכלים טוב. ברוך השם. אוכלים שאי־אפשר לקום.’ – ‘וכל האורות דולקים, מה?’ – ‘והבנות רחוצות ומסורקות ולבושות הדר.’ – ‘אצלכם, אומרים, יש אחדות לגמרי לא־רעות, מה?’ – ‘אצלנו! אנחנו מפורסמים ברפת, בעצי־פרי ובבנות.’ – ‘אז מה אתה שם?’ – ‘חולב פרות, אוכל תפוחים ושמח בבנות!’ – ‘חה־חה!’ – ‘הו, כשאצלנו מגישה שפרהלה, בחורף, ולחייה מתלהטות, וצמותיה מושלכות לאחוריה, וסינרה לבן, וכל־כולה מלאה ופורצת מכל קישוריה – אילו ראיתם. עם שכזו, בליל־חורף הקר ביותר, אין צורך בשמיכה – יה־אללה, מה אתם יודעים!’ – ‘אני אוהב חורף יותר מכל. לישון במיטה ביום גשם… מסביב יהום הסער ואני שוכב לישון… או, ארוחת־ערב, כשבחוץ מבול! משאירים את המגפיִם בכניסה ובאנפילאות באים אל תוך האד שבפנים, החלונות מכוסים אד, המנורות מתגוונות בתוך האד, והמרק מהביל, וסופקים כפיים, ועל הרצפה נסורת ושבבים, ומתחכמים, וצוחקים – לעזאזל, הלא זה כמו בקצה העולם! כמו מעֵבר שבעה ימים!… מאמינים שעוד אפשר?…’ – אח, יה ליל, יה ליל, יה לילי… – ומי יכולות להיות השתים מדורות? משלנו? לעזאזל, איזו חזירוּת להרוג בנות! – ולהרוג בנים? – אח, עזוב, איזו השוָאה! בנות זה אחרת לגמרי. הן לא נולדו לזה. הן כל־כך, כל־כך… – מי פילל שגם שם, שהכל סביב־סביב, ושאין עוד מקום בלי… – הו, אני הכרתי בדורות נערות אחדות, כשהייתי בפעם האחרונה, אחת היתה שם, עמליה, עם צמות, אש להבה! – אה, מה אתם יודעים. מה אתם יודעים. מתאנק קול בכלוֹת־הנפש. איך שאנחנו מתגלגלים כמו חזירים, איך שאנחנו מנוּעים מכל הדברים היפים, מורחקים… – ובכלל. – אמר מישהו. – ‘איזו שפרהלה היא זו שאמרת?’ – וגם איך שהכל מסתדר מחוץ לחשבונות שלך – ‘אש להבה אני אומר לכם! עיניה שלה: אש!’ – ‘שפרהלה? הביטו הוא לא שמע על שפרהלה!’ – ודווקא משום שאין ברירה, מוטב לקחת הכל בקלות! – אלא מה? – איך אמרת? עמליה שמה?

– הה, שפרה, הלב נשבר!

כל מבט חן מעיניך

כל ניד קל באחוריך – –

‘לא שמעת?’ – לא יודע מה יהיה. מרגיש כאילו רק אנחנו – ולבד־לבד. – אח, חבּובּים, מה אומר לכם – – אַל תאמר. בחייך. הפסיקו אתם לילל. איפה יעקבסון? בוא כעת אתה וספר לנו מה היה שם עם ההיא, הבחורה של ‘שתים כפול שתים.’ – רוצים לשמוע? – הו, אתם שתקו שם! – מה יש? – תנו לו לסַפּר. – ‘אז ככה’ – אמר יעקבסון בנהייה שרקנית.

– ‘כעת שמעו’ – נתחב קולו של דנוס פתע, במין יוֹבשנות ניחרה. כמעט להכעיס. – ‘כך יהיה סדר העבודה הלילה.’ – עבודה? – תמה קול נכזב. – ‘כן. עבודה. קודם־כל המיקוש. כשיגיעו הבחורים של אודילה, יחליפו אותם אנשי גידי, וקובי ייצא אִתם. כעת הוא מכין הכל ליציאה. ואנחנו לוקחים מכושים ומתחפרים. שעה אחת לשיפור השוחות והכיסויים. וכל שארית הלילה – תעלות־קשר, וכוכים למצבּוּרי־תחמושת. ועוד שלושה אני צריך כעת – להעביר מלמטה את הציוד שנשאר שם. ואחר־כך למתוח תיִל לפני השוחות ועוד שוחת־חליפין למקלע, אצל הבקתה עם הכיפה. ועוד עשרים ואחד דברים שונים. מצטער, חבריה. זה הלילה שלפני הקרב’ – הקרב? – ‘כן. ולקום. וזהו זה.’ – מה הרעש. הלא זה אך ישבנו. תן עוד עשר דקות. אַל תהיה כזה! – ‘בשביל מה?’ – דנוס, לאיזה מין נעשית? – מה אתה שואל בשביל מה, בשביל לנשום חמצן! – ‘הפסק! אין זמן. אלף דברים להספיק.’ – על זה כמובן השיבו לו מכל צד: נספיק־נספיק. הכל נספיק. אַל תהיה בהול ככה. מחפזון ייצא רזון. אתה, דנוס, נכנסת ככה לתפקיד ששכחת מה זה בני־אדם. וגם אודילה עוד לא הגיע. תן עוד חמש דקות לשכב. סתם. בלי חובות. בלי תפקידים. בלי אחריות. כאילו אין מלחמה. כאילו סתם בחורים שוכבים בשקט. כאילו אנחנו יותר חשובים ממנה. נשמע הלצה. נצחק טיפה. סתם נרבץ לבטח. בחייך, תן לגמור סיגריה אחת בנחת, עד הסוף. שב גם אתה רגע, דנוס, לא בוער כלום, תזוז קצת, מי זה, ותן מקום לדנוס. כלום לא בוער. – שעל כל אלה השיב דנוס מתוך כויצת־כתפיים קצרת־רוח: ‘אצלכם לא בוער כלום. אצלי הכל’ – אבל, תראה, הלילה רק ירד. אפילו עוד לא החשיך לגמרי. חמש דקות! שב תנוח. תנשום עמוק. תירגע.– ‘מודה לכולכם על דאגתכם החסודה, ותקומו בטובתכם מיד. מיליון דברים להספיק. תנוחו כשנסיים. ונסיים כשיהיה מסוים. אחרי הכל.’ – מה פירוש ‘כשיהיה מסוים?’ – ‘לא חשוב הפירוש. תקומו.’ – אה, דנוס, אתה מצוברח הערב. – ‘הניחו אותי לנפשי.’ – ‘ואיך שאתה עוקצני!’ – ‘אני לא חשוב כאן. העבודה חשובה. תקומו.’ – לפעמים אתה, דנוס, נכנס בך שד רע. – ‘טוב־טוב.’ – ולא היתה כל ברירה ולא מפלט ולא שהי־פהי, ומחצית הכיתה של דנוס חזרה לשוחות לבוא בעול החפירה, רוטנים ורוגנים ומתלוננים ולא בלי ביטויי־מרירות שונים, ודנוס סוגר אחריהם ומחַמר בשתיקה זועפת וקנטרנית, ולא יוצאת שהות ארוכה וקול פיצוח מכושים חוזר לחצוב נגינת־לילה ידועה, כמעט נשכחת. ומחצית הכיתה, שישבו בשוחות, יצאו ובאו להיות כאן לסַבּלים ולמותחי־התיל. והלילה נופל במפל מהיר של צעיפים אחר צעיפים. ויש עוד מישהו שמתגנח צרודות: ‘אי, דנוס, אותו מזמור נושן תמיד, תמיד אותו זמר…’ – ודויד מאצל הפנס מטלטל את הסיגריה שבפיו לאמור: – ‘ראית איך אתה נראה לפעמים, גידי?’ – ונעשה משום־מה קצת קר בכתפיים. – ‘כן. ראיתי. מסכן.’ – אמר גידי בצרידות. – ‘מי? דנוס? הוא?’ – אמר דויד. – ‘אח, מה אתה יודע.’ – פטרו גידי. – ‘מי מכריח אותו להיות מ"כ?’ – נכנס צ’יבי. – ‘מה אתם יודעים? – חזר גידי והצריד בעייפות. – למראית־עין כולם בשווה, לא? ולמעשה אחד סוחב על גבו את כולם.’ – ‘מי מבקש ממנו? מי היה ניזוק אילו ישבו קצת. מיהו בסך־הכל דנוס זה? ואינו יכול שלא לרוץ בכל רגע מחדש ולנסות אם צעצוע המשמעת שבידו עדיין פועל!’ – ‘מה אתה יודע על משמעת’ – רטן גידי. אבל דויד לימלם בטלטול סיגריה בפה: ‘משמעת: זה מלשון שעמום. בני־אדם לא צריכים כל זה.’ – ‘בני־אדם?’ – ‘בני־אדם, כן, בני־אדם’. – שאול תרם עתה משלו: ‘משמעת זה פשוט: אַל תחשוב. כבר חשבו בשבילך.’ שעורר אפילו את יעקבסון לשרוק: ‘תראו מי שמדבר על משמעת!’ – ונחום מנסה כעת כוחו: ‘בעצם, משמעת זה: לעשות יחד כשנמצאים יחד. פירושו: לדעת לוַתר. שטובת משהו מחוץ לך – קודמת לטובתך שלך. או: לעשות ברצון גם מה שאינך רוצה. או אולי: שלא צריך לשכנע אותך שתעשה משהו – כדי שתעשה.’ – ‘נאה דרשת, נחומי!’ – היללו צ’יבי. ונחום הוסיף: ‘כמובן כשיש אמון במפקד.’ – ‘וכשאין?’ – ‘הה. זאת השאלה. להלכה: גם כשאין. אלא מי?’ – ‘אתה! – קצף צ’יבי. – מה אתה? עיִר שנולד תמול? אצלנו כל אחד יכול להיות מ"כ. אפילו מ"מ. כולנו למדנו באותו בית־ספר. כולנו משופשפים בשווה. ממשמר־העמק לזרעין, וממַלכיה ללוד, ומוליד לנגב, ועד הנה! יחד למדנו מה זה תותח. ומה זה אוירון. ומה היא מרגמה ארבעה פסיק שנַיִם. ואת כל אמצאות המלחמה של כל מ"כ יכול כל אחד מאתנו להמציא, בלי שום קושי, אם לא כפליים טוב ממנו. ובכן, מה ההבדל?’ – ‘ההבדל? – זעק עתה גידי בחום. – ההבדל אתה שואל? שום הבדל לא. אותו בית־ספר, אותם קרבות, אותן הליכות, ואותן סחיבות – אלא שכולם רק משתתפים בזה – והוא האחראי! על ראשו ועל כתפיו. מתחיל להיות ברור? זה אוחז בו בשתי ידיים, אם ירצה ואם ימאֵן, ואם יהיה עייף ככלב! כשאתה יכול לנוח, הוא לא ירשה לעצמו לישר עצמותיו. לא להתישר, לא להחליף נשימה. תמיד חרד, תמיד את העיקר לא הספיק, תמיד על ההכרחי לא חשב די, ורק הוא, רק הוא לבדו, יודע מה פירוש מ"כ? פח־האשפה של אחריות כולם! שיש לכולם מישהו שידאג ויהיה אחראי. שיתרוצץ, שלא יישן, שלא יניח להם לנוח, שהם יוכלו לעשות או לא, לראות או לא, והוא יהיה מוכרח לעשות ולראות. גם כשלא רוצה. עד שהוא נראה כמטורף – אחד שרק לו נוגע הכל, ולכל העולם לא איכפת אפילו ככה…’ 61

– ‘מה ההתרגשות אצלכם?’ – בא כעת קול חדש ולא נודע, וכשדויד מגביה קצת את הפנס משתפם אליהם ממעל אודילה בעל השפם הבריא. שיָאֵה לו השם אודילה כסיגליות לצוארי בהמות. – ‘כבר באתם?’ – אץ אליו גידי. והלה קצר־נשימה, התחייך מעביוֹ וקד היתולית לכל היושבים, מסביר כי הנה הלילה יורד, ועד שהחבּוּבּים שלו מסיימים אכלם ( – מה כל כך הרבה אוכלים אצלכם? – להיות בריאים! – מסביר אודילה – לעזאזל החיים: העיקר הבריאות), בא לקחת את גידי שיראה את אחוזתו השקטה ואת סדריה, ולומר לקובי דבר או שנַיִם, ולהבטיח שכל דבר יהיה במקומו ובשעתו כשורה. וכדאי להכיר פני הדברים כשעוד לא החשיך לגמרי. – אנחנו קצת מכירים את המקום הזה – אומרים לו – היתה לנו הזדמנות אחת או שתים. קצת הסתובבנו כאן. – אומרים לו כדי שיידע. – ‘באמת? – אומר אודילה. – שמעתי שהייתם עסוקים בתחרות ריצה, פעם אחת או שתים – מכאן עד משלט־העץ, לא?’ – לשון בריאה לאודילה ואין טעם להתקפח עמו. עוד מתחכמים קמעה, וגידי קם והם יוצאים. ומחצית הרגע וכבר בלוּע גופם במצולות החשכה ורק כתפיהם ומעלה צפות עלה ורדת על קו האופק, על־פני חיורת השמים הירוקים, עד שנתעלמו. ומאחור, זה אופק המערב, היה כבר כבד, וכבוי מאוֹר, ורק עוד דליחוּת אדומה אחרונה, התרפשה שם בתחתיות, והשיבה מעליה הד בבוּאַת כתימות דועכת. זנב היום התכווץ עד היאַספוֹ. ונעשה צר. כאשר יהיה בלכת כולם ואתה נשאר. מקוה שחור ואובד בין היקפי מעגלי האופק – זו כל פליטת האדמה שלנו. אגם שחור מתחת כיפת־שמים חיורת. האם לא צריך לדבר בשעה זו דברים אחרים לגמרי. בקול אחר, ברטט אחר, בשירה אחרת לגמרי. עתה כשהערבה הגדולה והריקנית שלמעלה מתחילה עונדת על ירקוּתה אורים רעננים, כפרחים זהובים וגדולים, מיני סביונים וחרציות, כשציקדי־היום מניחים משרוקיותיהם, וצרצרי־הלילה באים ונוטלים חליליהם, ספוגי־הלחוּת, עם המיית מרחבי־קיץ, ומכוונים קולותיהם לשירה גבוהה, כשמכל הקוים שעוד לא כבו תוּמם, ושהיו רכים ונאצלים מובחרים, הלך ונדף יותר ויותר ריחה של נערה אהובה, יקרה, מחרישה, ורק מַחוָה ידיה החשופות, ומבּען, בשבתה על הסף פתח בית אמה, בתוך השתיקה המלאה, הבשלה, העמוסה על גדותיה אין־מנוח – האם לא נתבע כעת מאתנו למצוא דבר שיהיה ראוי לכל אלה, עונה עמם, שומע מהם, ניתן להם, דברים ששייכים לשלווה ולמרחבים וליום העובר ולחוּפּת השקיעה רכּת־ההגוּת, אל רדת הלילה, זה הלילה אשר עם בקרוֹ מי יודע, מי יודע – עד כדי שיהיה מקום פתוח לומר את החלחלות העוברות־רצות בך מלמעלה עד למטה, כלדגדוג כף־יד, וגם לצעוק וגם להחריש על ריגשת הקדחת הצמרמורית, המסיחה ומתחננת לפשוט יד, ולהחזיק בו בלילה הצעיר הזה, ולהפציר בו, אַל תברח, סע־נא לאט, הו סע לאט – וגם, בו ברגע, שלוב עמו – לדחוק בו שייצא ויעבור, שייפטר ויעבור מהר, שיעוף כבר, הזמן המחליא הזה, הגשר הנופל הזה, ושכבר יהיה הדבר, שכבר יהיה לאחר ככלות הכל. כולך קפיצים, חבוּר־עצבים, דבוּב־רחשים. אי־אפשר עוד לשבת ככה. ורפי קפץ ויצא ללכת ‘לאן?’ – ‘אל בּני. לרגע.’ והלך. ולאן אלך אני? תהה נחום, חתול ערפל עייפות, ומנסה להגביה ראש מתוך דמדום זמזומי. הה, רוגש נחום במדומדם, אַל תלכו. אַל תתפזרו. הישארו, אַל תנפצו את המעגל שלנו. אַל תָּפֵרו את המצב הזה, הנַייח, העמעומי, הבלתי־מתחלף, אַל תכריחו במו ידיים לעבור אל הפרק הבא. שבו, הוסיפו, דבּרוּ. הגידו דברים. זמזמו מה שתחפצו. אני אשתוק ואתכרבל פה. לא מפריע לאיש. רק חסוי בגבכם. לחוץ אל נוכחותכם החוֹפה. שבוּ, יהיה כל דבר במקומו. בלתי־משתנה ועומד. נרגשוּת עד פעימות הלב. הלא אנחנו כאן רק עד לפנות בוקר, וחוזרים. הלא לנו אין כל סיבה לחשוש. בנו לא יגע הבוקר הבא. עוד בטרם ייאור – ונעלם. הה, ככה. להתרגע. כבר תנים? נורא מוקדם יוצאים אלה לטרף. ולמה משתתקים כאן. אַל תקום, צ’יבי, אל תלך. שבו, שבו כולכם. איש תחתיו. אַל תשנו כלום. יללה נוראה. מי זה? – ‘זה היה הצבוֹע?’ – ‘איפה?’ – שם – ‘זה, שיִלל…’ – ‘מי ילל?’ – ‘שמה. לא שמעתם? כמו צבוע!…’ – ‘חלמת.’ – מקשיבים רב קשב. כלבים נובחים. כלבי־בית. וצרצרים. מכושים חוצבים. היכן שהוא משיחים. מישהו צוחק. לא. לא זה. מה אני כל־כך. מה ההתרגשות הזו³. אח, גלגליוֹנת, גליה הקטנה, אילו היית כאן. ראשי על ברכיך. ידיך בשערי. שרים שירים רוסיים. לאהוב זה לשיר ביחד. מי שלא שר ביחד – לא אהב. או לשתוק יחד. מתכופפת ונושקת לי במצח. אומרת: נחומי. גל־גליוֹנת. מה? – ואת אומרת: לא. לא־כלום. סתם. גל‏־גליוֹנת, ועוד נשיקה או שתים, או המון. למה אני כל־כך ככה. – ‘לאן אתה הולך, צ’יבי?’– בכמיהה, בתחנוני־הפצר. אבל הוא בקיצור: ‘להשתין.’ – ‘כן?’ – ובהמיה מתפרצת, ובצעקה אחריו – אז חַכּה. גם אני!'

עתה קרוב גם הירח האדמדם לשקיעה. שבע וחצי. כאילו אינו מאור לעצמו, אלא רק פרט אחד מפרטי השקיעה, וכבר הנהו⁴ נדחף לסיום, עם הכל. ערב־קיץ חם. מה שמתדמה כקור – אינו זה. עמיחי מצית לו סיגריה. אין דבר עוד לעשות. כל מה שהיה צריך סידור והכנה – מוכן ומסודר על כנו. וכבר ללכת לישון? החבורה הקטנה נפוצה. שיחות פה ושם. לא שום דבר מיוחד. ישיבה בטלה. שחפת הישיבה הבטלה, וקצָה נפשך בישיבה הבטלה. בהתעסקות בזוטות. בשעמומות. ברכילוּת. בנרגנות נקמנית של כלבלב זוטר: איך מצליח ספי תמיד להגיע כשאין יריות ולהיעלם לפני שיש. ואיך מוֹטה. ואיך זאביק. ואיך ואיך. אין חפץ לאבדון. קוצר־רוח מפרכס. אלי שבשמים, איזה חולי שעמום. זיקנה עבשה. כך לא נכון ולא צריך. שקיקה עורגת כאייל. עד צויחה. ריח יִחוּם מתעתע באויר. או אילו. וללטף ולהילטף אצלה. נשיקה לא־נפרדת. ולאהוב בחזקה. בנפילת מחיצות, במגע. רק במגע. בממש של מגע. במישוש של מגע. בחוֹפפוּת. בחישה. בחיישנות. בשייכנוּת. בהשתייכוּת. בשוקקוּת, בשקיקה, בנשיקה, שלוּלת כל מרחק, במעורב במעורבב. כולך בחלקת חוּמה הלטיף, כולך ברכּוּתה המתמסרת, הנפלאה, האוהבת. הרוצה. המברכת. הנפעמת אתך. ממוּשש עיניה הרואות, ידיה הטובות, גופה, הוייתה, נוכחותה כולה, כולה שלה הפתוח אל כולך שלך, קשור, מעוניין, סקרני, תאב, אוהב, אוהב (ואם לא? אֵל אלוהים! ואם חדלה? ואם אל אחר הלכה? איך אפשר! – אם נוכחה כי לא אתה… אם… לא לא, לא!). הו לא! מגע בהקיץ. בה. בישותה הנערתית, הנשית, האחרת, הממוּגנטת לך, מגע ממוּשש, רואה, שומע, מרגיש, יודע, מריח, מתלקק. לוקק, מלטף, מתמַכּר, מתחנחן, מפנק, מתרפק, מתמוגג, מתעדן, מתלהב, הומה לה, הוגה לה, לוחש לה, משתכר, מתבלע, עמה, עמה יחדיו, עם כולה, ממשיותה, ושערה, פניה, עם כתפיה, וגומות הגרון בתחתיתה, וטוב עיניה, מאור עיניה, הו, ולבה הטוב, השוחר טוב, האוהב, האציל, המלא הרגש, השר, הפורח שירה, וכולה, כולה שלה, וקולה שלה, והיוֹתה שלה, מקומה בעולם, ומקומי על־ידה, אין עוד מקום לי, כולי נרגשוּת קודחת, פורץ־יוצא, כיסופים חמסיניים כבדים, שכל אשר בלעדיהם ריק עד חורוּת ותפל להשחית. אה, אלוהים אדירים. כל היום הזה. מבוּזה הוא כל היום הזה. עזוּב. מבוזבז. והכל. ומי יודע מי יודע. ואולי לצאת להרפתקות. ורק לא עוד ככה. למסע־לילה. אל תוך הקיץ. אל הגבעות. ללכת ללכת. לשיר. לרקוד עד הבוקר. לא. לא זה. ללכת לפוצץ גשר. לטוס במהירות הרוח בפנים. לנשום, להרגיש, להסתכן. לצעוק. להיתפש כמעט. להשליך מנגד. על גבול ההוויה. להיות. לעשות. אלוהים. אני אצא עם קובי. למה לא. מה עוד יש עד הבוקר. בבוקר. והכל מהתחלה. לצאת. כן. להתעייף, לעשות דברים. לעשות ולא בלבד להיות. ברגליים, בידיים, ולנשק לה בגוּמת־הגרון, החמה, שהדופק פועם בה, שלה, בצואר, הענוג, גבעול הנרקיס, כל הזמן, בחלקת העור הצח, הענוג כניצן, בשכרון ריחה, בלטף ראשי אצבעותיה הטובות, רפרופיות, ענוגות, ויודעות נגן. הו, אני ללכת. קובי, תסכים? תקח? דנוס, תרשה? יצחקלה… יותר מדי לשאול. לברוח. אני לברוח. לאוירון. בחצי שעה. ומלמעלה – אליך. מתפוצץ. לא הולך לי לאן. מי כאן. מי יש. יש לכם? לפעול. בכל השרירים. לשחרר. בגשמיוּת. לא בהרהור. ואחבק אותך כך שתצעקי די, חדל, אתה מכאיב, הו, ויותר מזה, הרבה, לעשות־לעשות. להכהות את הנוכחות הלא־‏נפסקת של עצמך עם היותך. עצמך העזוב והיותך שאין לו מה להגיד. מה קורה כאן? מאום לא קורה. לא כאן ולא איפה שהוא. אין בא ואין יוצא. רק כמו שהוא. כל הזמן שהוא. ככה. שום אחרת. ככה־ככה. ככה־ככה עריץ וטיפשי. תנים בוכים. שיסתלקו. וזהו. ואני אאסוף בכוח שינה לעיני ואישן. ולא רוצה לעשן. ולא רוצה. וכעת? לא רוצה כעת. שיהיה כבר אחרי כעת. שנדע. שכבר אחרי זוג או פרט. שייחרץ. אחת ודי. מסתובבים. סוחבים. מה לכם? מה אתם יודעים? למי אתם שייכים? לאיזו כיתה, מחלקה. פלוגה? לאיזו שייכות? לאיזה אמא אבא או אשה? עמליה או שפרה, או מה, למי שייכים? לא בית, לא קורת־גג, לא מיטה, לא שמיכה, לא נקודה. בלי קשר, בלי שייכות, בלי זכרונות, בלי תקוות, רק קיימים כעת. לא מפני ולא משום ולא־כלום. כלום שבכלום. רק ככה. זה הכל. ככה. ובפחד. בגחלת צורבת מה עוד יהיה. בחישת כל הזמן פחד־‏פחד ועייפות ורצון הו, להרגיש אחרת, אחרת הו אחרת. שכבר, שכבר, הו שכבר ודי. ואי־אפשר שפתאום עזבתְ אותי והלכת. לא יאומן. הכל ייתכן ולא זה. שמים יפלו ולא זה. אי־אפשר. אנחנו נולדנו זה לזה. זה קיומנו. גזירה. בְּרִיחַ. חוק. אי־אפשר ככה. להרגיש את פיטמותיך מתגבששות לי בכף־היד החופנת וחופנת… ולא להתחיל לחשוב. ככה. סיגריה. הקופסה המקומטה. הצריכה להיזרק. כל הזה. מה חשיבות? חשיבות קטנה מאד בתוך כלל החשיבות הגדולה מאד. אי קטן של חשיבות קטנה לא־חשובה־כלום בתוך אוקינוס של חשיבות חשובה גדולה מאד סביב־סביב. אז מה? יחיד אחד בים לילה חושך. יחיד לא חשוב, ברגע לא חשוב, ומעשה לא חשוב. לא נחוץ, לא אמור להיות זכור, מראש אבוד. והוא שמקיף אותך, הנוכח אותך, המאשר קיומך, הנושא אותך. כרפסודה בים חושך. רפסודה עלובה ועליה כל מה שיש עמך, לא רק כל יש ישותך, גם כל מרחבי אפשרויות העולם. הזה, הפה, הכאן, הכעת. לא יודע מה אתי. מה עוד. אם אַת לא – – אבל אַת כן! אי־אפשר אחרת. לא בא בחשבון. יש. כן. יש. ואוהב אותך. אוהב. נורא. כן. כן. מי הבא?

– ‘גידי?’ – ‘עמיחי?’ – ‘הו.’ – ‘מה נשמע, עמיחי?’ – ‘חיים’ (אם הוא מזכיר את שמה של לילָך, בחיי, אני תוקע לו בשינים!). – ‘איך המַרגשים? רבצתם כל היום בשמש?’ – ‘הו הו,’ – ‘וכעת בלי ירח? ח־ח.’ – ‘אתה אומר שירה.’ – ‘כן. עד הבוקר. אז תפול ההכרעה. הכל בָּשל. לא? מה אתה ככה, עייף?’ – ‘ככה, די עייף.’ – ‘הבטחתי לחבריה לחזור בבוקר. אבל אני הייתי נשאר כאן. מחר – היום. תן סיגריה. ולו רק היו לנו שני תותחים נ"ט – לא הייתי דואג רגע. היינו דופקים אותם מחמש־מאות. הרגלים לא היו מעיזים לזוז צעד נוסף. מַכּת־נגד כלשהי היתה מניסה אותם, מפיצה לכל רוח… כעת יוכלו להתקרב עד שמונים־תשעים לפני שישיג אותם הפיאט. זה כבר דבר אחר. אבל ישיג. אני בטוח. מרגיש ככה.’ – ‘זה הבדל עצום, בטווח פיאט ובטווח תותח נ"ט. הבדל שנמדד בחיי אנשים’ (האם הוא מדבר אלי כרגיל, כאל כל אחד. או שהוא נדחק להתקרב? מדוע אני נרתע מפניו?). – ‘בודאי⁵ הבדל. אבל לא מן הנמנע לדפוק אותם, על אף ההבדל. לא מן הנמנע שנצא בשלום.’ – ‘אתה חושב?’ (חבל שאין בינינו איש־בינַיִם, שישיחו הם השנַיִם, ואני רק מן הצד). ‘כך נראה לי. כן, מה רציתי לומר? לא ראית את החבריה? לאן נעלמו?’ – ‘מסתובבים פה ושם. מתי יוצא קובי?’ (ואולי אני מיחס לו מזימות לא־תמימות, שלא עלו בדעתו אלא בדעתי? בדעתי? למה?) – ‘קובי יוצא מיד. ואני הולך למצוא אותם. אם יעבור מישהו עכב אותם כאן.’ – ובשנַיִם־שלושה צעדים היה גידי בלוּע בחשכה. האם הרגיש? מה נרתע כל הזמן? או הייתי צריך לסַפּר לו איך לילָך שלו תקועה לי בנשמה? שיבין. יבין? אני מבין? מי יבין. מעולם לא ראיתי אותה. נאחזה בי. כמו בכוויה. יודע איך קומתה. איך צעדה קל. איך אדומת־שיער. איך עיניה ירוקות. איך שמלותיה בכל גוֹני־הנחושת, ואיך בחולצה לבנה היא מקסימה שבעתים, ויודע גם איך היא בלי כל אלה, כשפושטים ומעיפים את כל אלה, עד לבנוּתה המסנוורת, בטן רכה וגמישה, ותחוחה, חתולית, עם משהו מאיים, לא יודע למה, וזה עושה עיועים בי. (הה, שמלות, תלבושות, נשים – וזה אני, גידי! מי היה מאמין! אילו אמא היתה יודעת!) אבל זה שורף בי. מכאיב עד עינוי. אליה. לפרוק אצלה, להתפרק, לאכול ממנה, לאחוז בה, לגמוע, מסתרטן אליה כל הזמן, כל הזמן, איך שנינו יחד היינו יכולים. והכל מחוץ היה נופל. מחוי מתחת מי המבּול. נשכח. אובד. עד שצר לי. אין סבלנות. לא לכלום. והקרב והאש ולילָך של עמיחי – עולים באש אחת, שלא יודע איך אצא ממנה. ממלא אותי כמו רצח. מתיבש לי. מוכרח לבלוע, לכווץ אגרופים. רוצה נורא. לא יכול לבלתי רצות. לא יכול להרפות. מוכרח, מתפרץ. תנים בוכים שם. אני ארוץ אליך. כמו אש שורפת. אני משוגע. אני… הו, היא היתה נענית, נסחפת, לא עושה חשבונות, היתה יודעת, אין מנוס, נלקחת, ניתנת, נמסרת, מוסרת, ואני מוכרח. האם זה חטא? היינו־הך. זה גדול מכל חטא. אני אישאר חי – בשבילה. צחוק איך שאני יכול לדבר אליו בשקט, עמיחי, גנב במסוה, שודד במסכה, ואתה נרתע ממני, בשקט, ומשיב על כל דבר. רגע ראשון היא תירתע ממני, ולא יותר. היא תסכים, היא תידלק, היא תקפוץ אלי. לא ברור מי משנינו יקדים ויבוא אליה… מי יגיע ראשון… (נורא מה שאני מדבר! פחד! נורא מה שיש בי! חיה רעה נוהמת!) הו, מה. (אמא שלי היתה מתפלצת לוּ ראתה איך אני. אבל אני לא יכול להושיע. אמא…) וגם לא רוצה. אני רוצה אותה. אני צמא. אני נשרף מצמא אליה. יותר מכל. שום אמא לא תוכל להפריד. שום דבר לא. אני נטרף אליה. מרגיש בכף־ידי רכּוּת בטנה הנימוֹחה, שיש במעמקיה התנגדות נכנעת, ובשפתי אני מרגיש… אני בוער. אני מוכרח. לרוץ משהו. לעשות משהו. לעשות. להיות. לא לתת לעצמי. ואולי זו כלל לא לילָך. אלא? לא יודע. אי־אפשר ככה. ככה אי־אפשר. לברוח. אני אצעק. שלא לאבד את ראשי. היכן. מה. – ‘הי, הו! דויד, איפה אתם, רפי, צ’יבי, איפה אתה, נחום? הו הו!’

פרק ארבעים ואחד

בשעה שבע היה קובי מוכן לדרך. גם אודילה ועשריו עמדו כנוּסים, ארוזים ומשוּנסים בין הבקתות, ונשקם מכוּתף. דברים אחרונים עם דנוס מנין יוצאים ומהיכן ישובו. מוסכם כי בתחילה ישלימו את מיקוש המעגל הקרוב, למטה על השלוחה, ויסתמו פרצותיה. ורק אחר־כך, כשהכל ילך כשורה, יחזרו ויעמיסו לצאת אל השטחים הרחוקים, שכּן, לעולם הקרוב קודם. ולמה לא ילך הכל כשורה? אין כל סיבה נראית לעין. אדרבא, הרגשה אמיצה חונה סביב. ונספיק כל דבר למועד. רוח אחרת של מרץ מכה וחיה בכל מקום. געגועי־צחוקים ופתותי־הערות משתתקים ומתפצחים מדי פעם בבולמוסים מהוּסים. ואחד מכולם, זה יודלה של קובי, בחור צעיר שחשק שיניו כל הערב להבליג על מכאוביו, מיוסר ספקות אם יש עליו לצאת או מותר לו להיפטר, אזר כל מאודו לשמור כראוי על מוניטין של חַבּלן, שכּן יקר כבוד מהמירו במכאוב – דש כעת ורוקע ברגליו יותר מכולם כסייח בלום לפני המירוץ. מהרה לא נותר דבר להוסיף, ואודילה השיר משפמו: ובזאת, גבירותי ורבותי, אנו נפרדים הפעם, לילה טוב לכל, ליל־מנוחה. וקובי שקוּט תחת עומסו הפטיר את ה״אחרי״ הנוגע לענין, ואחד אחר אחד, ניעורו הכל מושב משאם על שכמם, ומתוך מעגל הבקתות, והאור המועט, בגישוש ראשון על שפת החשכה, ירדו בין השוחות אל עומק־החשכה הגדול. סטֶן מתקשקש ומשתתק, פלוני משעל ומבליג בצרימה, אבן נזעקת ומרפה, והצעדים מתרחקים. חכמת־בידוחין אחרונה שעוד נקלעת אחריהם נבלעת ואובדת אל נהי־תנים אוֹהה פתע קרוב בעמק, כמטחווי אבן או שתים. צווחות צחוק ובכי, פרועות ולא מתלכדות. – ״מה יש להם הלילה, התנים האלה?״ מזדקף מישהו מעבודתו ועמו ריח חרסית לחה. – ״רעבים – משיבים לו – משתגעים מרעב.״ בנשנוף משתתק להקשיב. צעדים מתרחקים. צבא הכוכבים בשמים. כל הקבוצות הידועות נוטלים את כוכב הציר מזנב הדובה הקטנה ואי־שם מתחתיו – מרבץ השחורים. מה הם עושים לעת כזאת? סועדים בפיתות ובתמרים? מבשלים קפה על מדורות כשבלבם מבושלת כבר מזימת חיסולנו? משונה מאד. על־פני עצם אותן הגבעות, מתחת אותם הכוכבים, בהֶפרֵד מאות־מטרים אחדות – ושם זה הם, ופה זה אנחנו. והארץ אינה נושאת אותנו יחד, ומוּשם שמישהו מכולנו חייב להיות מושמד וזרוק. תמימות להרהר כך, אבל לא רק תמימות. חבל שלא מבשלים פה אצלנו קפה. ואולי? גם בקושב מאומץ לא תופסים עוד קול צעדה. נבלעו. רק צרצרים. אלפי־אלפים. ואם תשתהה רגע על פאתי מערב – עדין תוכל למצוא אוּד כבה שלא כבה לגמרי, כמעט אדום וקבור מעוּך בחושך. (מחר – הקרב!) זה כל מה שאפשר להציל. ועובדים. פֶּצח מכושים מכל צד. וטוב לעבוד. מה אתה יודע. פי כמה מאשר לא. חוזרים דמים לעורקיך החיורים, עיבוש מתקלף ונושר. שום דבר של פחד לא נותר. צללים בטלים ולא ממשות. כל החששות מן הבטלה. אפילו לדנוס אין עוד מה לטעון . עובדים בקצב שוטף. נאחזים בעבודה. מתפקחים בה. ועד שזה מזדקף בהינשפות מעל המכוש, בא זה באֵת שבידו לגרוף ולרחֵת את הפֶרר, ורק החשכה מונעת מהספיק יותר. שיחק מולם לכורי הכוכים לעירום הציוד – ומכושם בא בסלע נכנע, מתכּתת ומוּצא לאט ובלא סרבנות. נדיפת חוּבּי קרקע סידית, ועבודה מתקדמת. מזיעים את פליטת עגמת המרירה. כה חם הערב וכה מוחשית תחושה אחת, סמויה ולא־פוסחת על איש, עשויה תערובת ריגושים לא־מסוימים, שמקוצר־יד אפשר לכנותם גם ריגשה־של־יחדיו, אלא שזה כמובן אינו מדבּר דבר לאמיתו. מסתבר, כי לולא העיבה המיית האיסור, שהוכרז מאליו בלא להזכירו, היו אולי פותחים ושרים שיר מלוא רוחב החזה, לא תמוה, על־כן, כשפותח מישהו לבסוף, מתוך המי זמזום שנמשך כבר זמן־מה בשפתים כלואות, בלא שהיה מובן מהו ומניין, כשפותח הלה ומתחיל שר לא בקול רם, אבל בקול שהיה הולך ונעשה קול שלם, אף כי רך מאד, מישהו תמהוני, ואולי הוא יוֹש, אם לא דן הוא, ויוֹש הוא השני שממשיך לשתוק בהקשבה, קול רך ושלם, שקשה לשער כי יש בינינו אחד שכזה, וכי עד כדי כך מחונן הוא בּשלות ורכּוּת חַמה, רך ושלם ושר, שיר לא ידוע לאיש כאן, שיר שיש לו מלים ומנגינה מתמשכת ורכה, הרבה יותר משאפשר לפלל, ופה ושם ניתן אפילו להבין פתאום שתים־שלוש מלים, ואף הן נראות תהויות, רחוקות מכאן ועם זה צופנות עמן אמת נחוצה אחת, אף כי מודחת, שהתמיהה על שדווקא זה הבחור יודע לשיר אותה, מלים רכות וחמות ורוגשות, שנתרווחו במנגינה הזו שאנחנו בינינו לא שרים ולא יודעים לשיר כמותה. ופעם גם היה בדבריו משהו מעין:

מה היה לעיניך הערב

מה מבטן חולם רחוק

לאן, הו, תלכי מכאן – –

עד כי תוקפת אותך מין כלימה מופשטת, לא מוּחוורת, גם חפץ להטיח דבר גס ומחוספס שיפטור הכל, וגם איווּי בקשה שישיר־נא הכל מתחילה, ושישיר־נא לאט שנוכל להבין הכל, וגם, משום־מה, צורך לבלוע דבר מתרפרף לו סתמית, בבית־הבליעה ובשורש־האף, ולגדף החוצה משהו בעולם, ולרצות שהלה לא יחריש עוד, מכל־מקום.

אבל הוא גמר והחריש. וגם זה היה מובן מאליו. ובבת־אחת הרחיק והתפעט מאד, עד כדי שלא כאילו אך זה החריש אלא כאילו כך הוא משכבר הזמנים. קיים בלתי־משתנה, מקיף הכל כים, כל הזמן, אִושת דממה מצורצרת אין־חופים, יסוד־עולם, ואולי אפילו מוטב כך, כי מה שייך לנו לשיר שירים כאלה. לא לנו, לא לשעה ולא למקום הזה. לא מתבקש ואין צורך. העבודה לבדה הכל, ואינה צריכה סיועים. עובדים בקצב שוטף וחשים איך הרוגז משתקע והולך, נידף והולך, ואתה מעורבב כולך בעשיה, מאוחז במדויק במה שצריך, בעולם, בזמן, ביסודות, בחוקי הכוכבים, אם איכפת לך. ולא עבודה בלבד, אלא עבודה עם הרגשת החבורה, שחשים אותה בחריפות, בגבך, בידיך, בחטמך, באויר הננשם, בלא צורך הוכחה, גם כשמחרישים וגם כשמלחשים, אם תסוב כה ואם כה תסוב. וממשיכים לחוש גם כשחדלים רגש מקשוֹב אחר צעדת היורדים אל המיצר למטה. מחשים ככה עד שברור – מתחַכּך בּני בזיפי סנטרו – שאוהבים אתם, את כל אלה שכאן, גם שכל אחד לבדו אינו נקי מכל מיני חשבונות, אוהבים גם כשלא יודעים בדיוק מה כל אחד ומיהו. אוהבים בלי הסברים או הצדקות, אוהבים איך שכל אחד הוא חלק ממה שעושה את כולנו שלמוּת חסונה, שאפשר לגעת בה ולהתחכך בה, במעגל הזה, בציפיה, בלילה, בפחדים, בעיני אלוהים הצופיות בנו, אם אמנם. הו הו. כזאת מין הרגשת חברותא אוהבת גברית. (דווקא?) כן, דווקא. ועם זה כשאתה רוחש רימת־הרהורים רוגשת, כגל עש־אביב בקוריו, ובאים עמיחי וברזילי להציע לבוא עמם, ללכת אל משכנות גידי והחבריה, ורחמים בלי הפסד אומר־ודברים קם מיד ומטאטא אחורי מכנסיו, וכבר נכון לדרך, אינך יכול שלא להיוָכח באיזה חשק־מִצוה גם אתה קם ללכת, ולהניח לכל האהובים הללו, אם כי לא בלי פנייה אל רנוס, ולא בלי להתנצל לפניו בעקיפי צורה – כאילו אך צורך עישון סיגריה הוא, ואף הלה אינו מתנגד עקרונית, אם רק לא יאריכו מדי שבת שם. שמצלצל כאילו גם הוא לא היה מסרב לבוא. והולכים לעקוף את הבקתות ולרדת אל שיפולי הגבעה דרומה, מקום ששמיו אחרים, וריחם אחר, לא רק בשל העדר ריח זבל הבקתות ויבושת העפר, אלא, אולי, מנישוב אחר של רוח אחרת על־פני סלעים אחרים ועשבים אחרים. וכרגיל, ההליכה פותחת לפניך ומתירה בנקל כל מיני קשרים, שמביאים התנשמות מלוא הריאות, ונוטים לראות מה כאן ומה שם, על־פני חשכת שלוַת הארץ הרבּה וחיוורת גבהוּת השמים המכוכבים ‏(במערב עוד מבהירה בהרת כתומה שעועה וכבה). ועד כה והנה מדורה פעוטה מוצנעת על קרקעית שוחה קטנה, לא לחום ולא לבישול ולא לשום תועלת להועיל, אלא כדי להיות נקודת־מרכז, כנראה, למעגל הבחורים הרובצים סביב, שמקבלים פני הבאים בהמיית גרגורי רצון ואחוָה, כאפרוחים את אחיהם הבאים תחת כנפי הדוגרת, שגורמים לה שלהבת קטנה כמה כְפיוֹת והשתחויות קצת כה וכה: ״בואו, שבו, מה תשתו?״ – מקדמים פניהם, והם באים ומתישבים, ומשׂכּלים רגליהם תחתיהם, ונוטלים איש גבעול מארץ לרעצו בנחת, ולהיספג אל האחוָה המיושבת סביב, וליטול באצבעות המעוּפרות סיגריה מן הקופסה הסובבת, ולדלות שביב בקצה הגבעול מן המדורה, אשר היותה לא אל מול פני האויב מתירה, בהסתייגות־מה, העלאת אורים נוספים, מאדימים ומתמצצים באחוָה לא־פוחתת, והשתהוּת של קושב, כל עוד לגימה ראשונה משתהה מלוא טעמה, והצצה לא בשים־לב מיוחד אל מיעוט הכוכבים שיש תמיד לפאת דרום־מזרח, משום־מה, מחוז־שמים נגוּף־בצוֹרת. – ״למה זה, ברזילי.״ – ״מה למה?״ – ״למה שמה פחות כוכבים?״ והיינו־הך מה ישיב עתה, ואם ינסה הלה להסביר, מכבר לא איכפת עוד, היה כמעט איכפת חצי רגע, ולא איכפת עוד, לא כל־שכּן כשזה מספר במעלות־רוחב שליליות וחיוביות שיש כביכול בכיפת־הרקיע הקמורה שלווֹת, במצהיר ובקו־מַשוה־מדומה, ואיזה ״גופים שמימיים מדרום למַשוה האמיתי.״ כפי שבחר ברזילי להגיד – אבל מניחים לו לדבּר ולגמור. וכמה טוב שהכל היינו־הך, והלב מלא שלווה.

מניין? מה ההבדל. אחת היא מניין. בעָצמה תוקפת־אופפת הרגשה שאין לה פשר אחר מאשר תחושת חברותא טובה, מקיפה הקף, גם כאן, גם במעגל־חברותא שותק זה, שמישהו כבר נרדם בו, כנשמע מנשימותיו הקצובות, ומישהו לעומתו מנקש בלשונו נקישות קצב שמזדמזם לו בלבו, בלב השקט האופף כל שבין שמים וארץ, שבונה ומכליל בלי קושי גם את פרט השקט של הקומץ אל תוך תחומי שקט הים אין־חופים. חברותא טובה ומלפפת סביב, קושרת כקשור מי־בריכה את הרוחצים בה, ומה שיקרה לכולם יהיה גם גורלי, ואין על־גבי גבעה שוממה זו, מסתבר, אלא רק הטובים בבחורי הארץ, והיינו־הך אם זה פוהק לו, אם זה משתעל וקובץ רירו לרוק, או רק קושב ולא עושה, יושב מחריש ארצה. ממשות מוחשה היא, בעצמה לא נופלת מעצמת הדממה העצומה. – ״רוצים שאלמד אתכם שיר בשני קולות?״ – נכנס כעת עמיחי כאילו בהמשך רצוף למה שמשיחין כל הזמן. – ״שיר נחמד וקל מאד: הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך. אלה כל המלים. ומתחילים כך –– – פשוט, לא? והקול השני נכנס ככה: — — —, ורק להקפיד כאן: — — —. וזה הכל. רוצים? – שנַיִם־שלושה רצו, והשאר לא התערבו. אבל גם הם לא עלתה בידיהם יפה, מטעם זה או אחר, ולאחר התחלה נוספת שהתבלבלה מהר, חדלו. – ״חבל, – אמר עמיחי, – היה יכול להתקבל יפה.״ ומשאירים אותו בכך. אבל החברותא לא נפגמה בכלום. אינה תלויה בכלום שיכול לפגום. לא בזמר מושר ולא בזמר לא־מושר. ממשות היא, לא הלך רוח. ממשות בת משקל, מפכה ומקיפה שִכשוכית. משהו מעין סוד־קושרים מחריש. ומשהו, גם, מעין עצבת משותפת שלא מדברים בה. וגם כמין יִמיוּם־מעיים שמלחש בלא להתאונן. הימנעות משותפת מגעת. מ יודעים ולא מציקים, קוּפּה משותפת של הבלגה מוצנעת, שמעל לה אפשר להתראות קל ופתוח. שיחה על כלום. או על דברים מיוחדים, על מטעמים לזלילה או על משקה ללגימה. ומזכירים פעמים שהיתה בהם שתיה כדת. ופעמים שנשתכרו בהן אלה ואלה, ואת הללו שבידיים שיכרו אותם, לפי תומם, ונתבזו, ועל שכרון שגורמות בנות, ועל אלה שמשתכרים מבנות, ועל בנות בכלל, בכלל. וזוקפים פתאום אוזן לשמוע מה, וכלב נובח־נובח במקום שהוא, עד כדי שכולך מתכמר ונכמר מגעגועים. מעֵבר לכל זה. מעֵבר מזה לגדה. ואחד מפסיק לקשוב ונזכר הפודינג האדום, עם הטעם הורוד, שמביא הערות כי בנות, בדרך־כלל, אי־אפשר להן בלא קצת ורוד שהוא, כאן או שם, גם החכמה והמיושבת שבכולן אינה פטורה מקצת ורוד. או תכלת. מתקנים להם המדקדקים בפרטי מבינוּת. כן, הן אינן נרתעות מצבעים. אלא שיש צבעם ויש צבעים. ויש כאלה שהולמים להפליא, הו, מה, חלום! אה, הבנות שלנו, הבנות בכלל, כלל כולן, הנערות שבעולם, יצורי עדנה וזוך. – ״תפסיקו אַתם לדבר על בנות כאילו היו פרפרים!״ – כעס דוד. – ״איפה ראיתם כאלה? בשירים? יצורות רגילות, בשר ודם, כמוהן כמוך, אלא שאתה איש והן אִישוֹת, וזה הכל. ודי מחורבנוֹת לפעמים. אם רצונכם לדעת. פרפרים! מה מכריח אתכם לעזאזל להכריח אותן להיות פרפרים!…״ זה מצד אחד. ומעֵבר מזה התמידה כל הזמן ולא חדלה אותה אִוושה שווה ונצחית של דממה החלטית, שאין זולתה ואי־אפשר שיהיה. זו הדממה המגעת עד מעבר לגדה. והם שם נשארים רק רואים ולא מתערבים. יאקוש וזוזיק ופינילה ואחרים. וגם עקימת פני הג’ינג’י ההלום על השמיכה, וגם עווית־הפנים ברגע שחולפת עליהם פתע מכוַת ההכרה שחטפת כדור, אֵל אלוהים, במעיים, כאן, במקום המיועד שגם אתה תחטוף בו את כדורך. הגב של כולם מחסה לנו. נורא מבורך. ואינך לבד מנוכח הכל. האימה לא עליך לבדך. יש דואג, יש טורח, האֵי פה אֵי שם. לא רק עליך אתה, לא לא יקרה לך אלא מה שיקרה לכולם, והחלחלה שרצה פתאום בקרביים, משתנה מהר, ואינה עוד דאגה, גם לא חוסר־מנוחה, או דכדוך. בשום פנים לא. ממש כשם שלא להיפך. כאילו בטחון אטום מגס־לב. רק הסתכלות מחוּפה חברותא. יכולת הסתכלות מעֵבר זגוגית־בטחון. וכולנו כולנו. מה אתה יודע כמה כבד הוא הכולנו וטוב־משקל. כולנו עד אחד, ולא כל אחד. ולא צריך להיות אחד. לוּ נותרת כעת יחיד… הו, מלא. היית טובע, כירמיהו בבור. לא מפהקים פתאום. פיהוק אחד פיהוק שני. פהֵק והעד לפני עין צופיה, אם ישנה, כי לאו דווקא, ולא נורא, כי רק שיח־רעים קל לנו, רק כה וכה. וגם כי לא נתאַבּנו לנו כאן כליל ודומם. רק זה: פיהוקים מתמשכים וגוֹועים בהברה חלולה. לא חשוב.

מה חשוב? חשוב שאנחנו יחד. זה הכל. ברוך אתה ה״ אלוהינו מלך העולם שעשה את כולנו, את היחד שלנו, כולנו יחד, שנתן לנו את כולנו, את יחד־כולנו־יחד. שלא נאבד, שלא נִכחד, שלא יוכלו לנו, כולנו יחד, יחד, תמיד, לעולם, אמן. אפילו כשעוצמים עיניים אנחנו יחד. וכשפוקחים – עודנו יחד. אפילו כששוכחים. מחוץ לתקפו של הנחשול העולה בחוץ. פוטטים ומפטפטים. זונחים דבר ונוטלים דבר. וקופצים ופוסחים עליו בתוך כך. וכל הזמן יחד. ומתחילים מצד אחר. משל. לא חשוב. מזמזמים דבר־ניגון, שנזדמן ונתראה כאילו כמעט משהו, ונעזב. צוחקים רגע. למה? ככה. אין למה. חבוּר־קפיצים. נחום. נודד מאלה אל אלה, קולט מלים, סופי בדיחות, ראשי השערות, כריתֵי רעיונות, פוסח והולך, מקיף במעגל, עד שנמצא פתאום מיושב, שטוף בהתוַכּחוּת למעלה ראש, לא חשוב מה, בהתלהטות שכבר דעכה. ומחוץ למעגל כל הזמן שחור עמוק. דויד צוחק ואומר. רפי לא צוחק והודף בעוז. ועוד מיני דברים. לא משנים כלום. וגידי? מי ראה את גידי? ישן, נרדם בודאי. לא הלך לאיבוד. מה? אמרת משהו, בּני? – כל־כך הרבה צריך עוד ללמוד ולדעת. מתי נספיק כל זה? מחר. מחר נספיק. ממחר והלאה. – ״וההוא, דומני, הוא “פום־אל־הו”, מקבוצת הדג הדרומי…״ – ההוא?״ – ומעֵבר מזה הצרצרים, של הנכר, נכריים מן הנכר, שלא מאצל הבית שלנו, כשם שגם הכוכבים האינם אלה שמעל הגג שלנו. מזימה עצורה. קו לקו, צעד אחר צער, כרכּוּת־המשי הכוזבת של טלפי פנתר שופף ובא. זה יבוא. אין ספק. אין מנוס. אבל אנחנו כאן. כל מימי המבול – ואנחנו מבית, ספונים בתיבה היבשה, הסגורה: כולנו. מבית לרעה. במעגל. מעגל־הקסם. תינוק שנשבה. מה זה? מי פה שורק חרש. מסתפחים אליו לשרוק עמו חרש. עץ־הרימון נתן ריחו. מקשיבים אם לא משהו, אולי שם. לא, לא על זה. על מה אתם צוחקים? לא חשוב. בעצמנו לא יודעים. ועל־כן? מה על־כן? ועל־כן מה? עזוב אותי מה אתה רוצה מחיי. עזוב, איזה על־כן־מה. אין. אין ודי. טוב, עוזבים, אַל תצעק. ובואו נלך לטייל, אז נסתובב, או מה, בואו משהו, ימח שמכם, מה אנחנו סתם כל־כך, כאילו הכל סתם ואין יותר ואין פחות ואין בשביל מה ואין בכלל, כאילו השד יודע מה. שב בשקט. רק יחזור קובי ואני אלך אתו. קובי כבר עייף נורא. אני עייף נורא. כולנו עייפים נורא. הכל עייף נורא. וגם זה לא חשוב. לא ישנה כלום במהלך הדברים, לא יעכב ולא ימנע, לא יוסיף ולא יגרע, עוּבדה צדדית לגמרי. ומה לעזאזל כן חשוב? הלא יש לכל הרוחות דבר שהוא כן חשוב? אין דברים חשובים? ספו־תמו? מחר. רק ממחר. ממחר והלאה. וכעת? הגידו: וכעת? כעת לא. מי צריך את הכעת. כעת נועד בשביל שיעבור. בשביל שייבטל. בשביל שיהיה בין מה שהיה פעם ובין מה שיהיה פעם. או בשביל מה אחרת יש כעת? גל־גליה, מה כן חשוב? אַת? אַת קיימת? הכל לא ואַת כן? אולי דווקא. מה אַת עושה כעת? אני נורא אוהב את שני שדיך. הלבנים. הנפלאים. הזקופים עם פרחי פיטמותיהם. נורא אוהב. מַגויעים לי את הלב. ללטף, להעביר אצבעות, וכף־יד, להחניף אליהם, ובלשון ובשפתיים, ובמלוא הפה, שתמיד נשאר קטנטן, תינוקי, לעומת גָדשם המלא. הלבן, הצנוע. והמחטיא. נורא אוהב אותך. להיזכר בך פתאום. כאילו לעולם לא. עץ־הרימון נתן ריחו. בין ים־המלח ובין יריחו. גל־גלי שלי, מה מתברר כעת – שרק אַת ובקשתי אותך, הם שנותרו מן העולם, רק הם ישותם ברורה, מציאותם טובה, וטעמם מוּחוָר. מוצקים ובלתי משתנים. אמיתיים יותר מן הכוכבים, יותר מן הלילה, יותר מן הבינתים, כמעט אמיתיים כמו מחר. אמיתיים גם יותר מן הסיפוּר שהביאו אותנו הנה רק ללילה ולבוקר מחזירים אותנו. סיפור לתינוקות. גם פתאים לא יאמינו. כמובן שנשארים, ומחר, הוא יסנן בנו – מי טוב להישאר חי ולראות בשמש. ומי לזבל ולכל הרוחות. ולמה היה לסַפר מעשיות? איפה גידי? מפני שלא גמרנו. מפני שאנחנו קשורים ושייכים. ואי־אפשר אחרת. את יקרה לי פי אלף ממה שיערתי כשהיינו יחד, חבוקים ומנושקים. יקרה וטובה, ואני אליך יותר ויותר. הה, גליוֹנת שלי חמודה. איילה צעירה אחת. שהיתה פעם שייכת רק לעצמה, להוריה, לסודותיה שלה – וכעת עברה מכל אלה ושייכת רק לשייכות האחת שלי, אני לה והיא לי. אדם אחד. עשוי ממני וממך. ואני נורא גאה שנתת לי. שהאמנת בי. שאני טוב בעיניך. הלא אַת הנחמדה מכל נחמדה. בהרות־הקיץ שסביב חטמך רק מבליטות את שלמוּתך – כעת זה מתברר בבהירות – בלעדיהן היית כפסגה חלקלקה שאי־אפשר להשיגה, ואִתן את בגדר הישג־היד, בגובה הנכון. בחיוך הנכון, באנושיות טובה, שנותנים לי מקום, שלא יותר מדי שלם ובלא כתם־דופי – זה עושה אותך לאחות שלי, אחות קטנה וחמודה, אלא שלא יותר מדי אחות, לא עד כדי שלא נשארת בךְ זרות, אותה זרות שצריך להבקיע ולחדור לנבכיה, ברוב הרפתקות, ושאין קץ לסתריה. ואינך יהירה מעלי, ולא מביטה אלי מלמטה. נורא חברים אנחנו. נכון. מיודעים להיות פשוטים זה עם זה, בלי לעשות ענינים מדברים פשוטים. אז, כשהלכנו לנו, זוכרת, אל הכנרת, ולא היה איש לא לכאן ולא לשם, והתפשטנו מיד לשחות לנו, ביום החם והדומם ההוא, ישר אל תוך המים האפורים, הרוממים. כולך יפה וחטובה ועשויה למופת. כולך מאירה וקלה, כולך שלמות הדבר שאַת היא מוֹפעוֹ, איפה הן כל האחרות לעומתך, היו מתפקעות מקנאה למראיך, ובודאי מתפקעות כשרואות, הן שם, עם כל עטיניהן שהן צוררות להן בדַדיות הרחבות והמשונצות שלהן, ימח שמן, עטיני נקבות היונקים, צֶמל אמהות רָר חלב, לא, לא לא, לא אַת, לא אצלך, אַת תפארת, שלך מרהבים לראוָה, זכים וזקופים, יכולה להתהלך לך חשופה בלא שמץ בושה, תכי כל לב בתמהון התפעלות, ישתאו אליך כאל מוסיקה נפלאה. כאל מעשה ידי אמן, כאל שיא הטוב האפשרי – לא מועטים מדי ולא מרובים מדי, תאוה לעינים, לקימוּּר, לרום, לתואר, לתפוחיות, לאצילות, לקסם, להערצה, להשתוללות מאושר – יה, אלי, כמה שהיינו אז יחד, עד שגעון, וכמה, עם כל זה, לא ידענו אז כלום, כל־כך היינו בדבר שלא ידענו איך הוא. כעת אני יודע, ורואה. ומשתגע. ומתפלל. מה אתם יודעים! מה אתם כולכם יודעים, לא מבין איך לא עלה אז בדעתי שזה היה תכלית היופי והאושר, שעמדתי אז אתך על פסגה, ושאולי יותר מזה לא מינוּ לי האֵלים, ומי שזכה לפעם ההיא, כבר לא מגיע לו יותר. איך לא ידעתי אז להוסיף להט, לנשק כל נמש־זהב, ללקק כל ניקוד־זהב, ללטפך פי שבעה, לאמצך שבעים ושבעה, ולאהוב יותר מכל אפשר – חשבתי כי עוד נכונו לנו כאלה עוד ועוד, וים כנרת לא ייבש, והחיים כולם לפנינו, חשבתי – –. הה, אנשים מטופשים ולא יודעים מה בידיהם… ואת נחום תשכחי? תמצאי אחר? את נחום־פחום ההוא? והכל יהיה לך מין מעשה נערוּת נחמד, שנשתכח, ששייך לפרק שנסתיים? שמחייכים לזכרו, ומושכים כתף, מעשה בקצת חיבוקים, ובקצת גיפופים, ובשמיכה גדולה פרושה על העשב – ולא עלה אז על דעתי לאחוז־לאחוז בך ולומר לך שבועות, ולהשביע אותך, בשמים ובארץ, ובי ובך, שבועי שבועות, נדרים וחרמים, שנהיה משוּיכים זה לזה, ורק זה לזה, ושלא אש ולא מים לא יפרידו בינינו. ורק אחבק אותך, ורק אשק לך, אגיד אל תוך אזניך, אטבול בשערך, אחליק על רקתך ואל שמורות עיניך, ואל פיך הטוב, החם, האוהב, היודע לאהוב, ואחבק עוד, אַל תתיראי מכלום, אַת שלי ואני שלך, נחשיך עלינו ונאיר לנו שנינו מבפנים, ואני עוד אחזור, וכלום לא נגמר, וכלום לא ייגמר, ולא יוכל להיגמר, ואני ארוץ ארוץ ארוץ ארוץ, גלי־גליוֹנת: הנה אני. חם. הה. דבר לא זז. הו, מה היה? מה קרה פה?

מה קורה פה? מכל הדברים שבעולם הגיעו כעת לדבר, ונתלהטו עד לצעקות, על ״איך־היה־צריך־להיות־אחרת,״ שהוא, כמובן, נושא טרי וחדש, שכל עקציו קהו מכבר, בפרט ובכלל, הוא ושאר־בשרו המסתתר מעֵבר גבו: ״איך־צריך־שיהיה־אתנו,״ והיה נדון להצטמק מהרה, כדרך שנצטמקו כל קודמיו, לולא איתרע מזלו של יודקה מן המשלט ה״קדמי״, ונכנסה בו רוח לבוא עת להשתעות קצת בשיג ושיח עם רעים ישנים, או שמא ריחה של המדורה הקטנה הסיתו לחשוב על קפה? אם כה ואם כה, אך בא, ובעודו מתישב ועוד מלת־השלום על לשונו, חברו הכל יד אחת ועטו להתנפל עליו בדברים, ולתבוע מידיו, כאילו הוא נציג המציאות הזאת ושליחה המוסמך, הוא הבא מחוץ למעגל שלנו – עלבון כל הצדק הנעלב שבעולם, אין הבדל מה. פתוֹח בהערות עוקצניות מעין: ״נוּ, וככה מקיימים הבטחות?״ ופסוֹח ועבוֹר הלאה, עוד ועוד, ועל מה לא. – איזדה הבטחות? נרתע הלה. – הו, אלף ואחת. וכי היתה הבטחה אחת שקיימו? – נניח שלא, אבל במה הוא, יודקה, אשם או אחראי? – שאלה של שטות: מישהו, זה או אחר, הלא צריך להיות אחראי! היכן שהוא בעולם הלא צריך להיגמר במישהו שהוא האחראי! – מה עם גידי שלכם? – גידי! – זעקו בתגר ובליעוג. – הבט איזו צורה יש לגידי – והצביעו למטה, אל תחתית השוּחה, אשר בחָפנה מיצמצה המדורה הרומצת, ואצלה, שָחוי מעליה, כָּווּץ ומוּלט בצל גדול, ורק כף סנטרו, חטמו, וגל הצמר מעל מצחו מוגהים אדמדמות ומעידים על זהותו, שרוי כולו בשמיטוּת אווילית למדי, ולא עוד אלא ששרידי רעצי הזרדים, שהיה מפרנס בהם את האש, נשארו בידיו אויליים. כשחטפתו התנומה ונרדם כמין חנוט מיושב, ונס הוא שאינו משתמט פתאום ונופל לתוך הרמץ, לפי שאפילו בצחוקים הגדולים המתהלכים מעל ראשו ועל־אודות ראשו, אינו חש ואינו נע. מנידים עליו כף מבטלת וחוזרים לתפוש בגרגרתו של יודקה, שנתרווח עד כה וישב בנוח. אח, מה, לא, לא זה ולא זה, ובכלל לא, כל האופן שבו נעשים הדברים – לא טוב. – איזה דברים? – אלה. ככה. בכלל. פה ושם. הכל. – שמעורר את חמתו של יודקה: מה אתם פה כמו בּאבּעס? מה לא טוב מי לא טוב. עושים טובה לעם ולמולדת? ובכלל, מי שרוצה להיות שוקט ובטוח – אַל יהיה כאן. לא כאן ולא בארץ הזו כולה. כאן אין מקום בטוח ושוקט. הכל באש. אבל, חדל, לא על זה אנחנו מדברים! – מתרגשים עמו כאילו באמת שומעים ואומרים כל אלה פעם ראשונה. – אלא מה? – לא נח יודקה רכוב על סוס זעמו. – בכלל. איך בכלל. אם בכלל אנחנו הולכים בדרך הנכונה. לא רק במלחמה. לא רק בתו שין חית. או טית. (חית ושני ימים בטית!… בעצם – תראו: שכחנו!) אלא בכלל. מבין? בכלל החיים… ״מה פתאום עליכם “בכלל החיים”? חכו קצת עם בכלל החיים, חכו עד שיעלה העשב!״ – מחכים, אלא מה, כמובן מחכים, ברירה יש, מחכים, ואף־על־פי־כן: מציק לדעת מהו הטוב הגדול ביותר שהיינו יכולים לעשות, להלכה, נאמר, אילו ניתן לנו, מה, אילו היה הדבר בידינו, מה היה נכון שנעשה? אתה מבין? שבחורים כמונו, חבורות בחורים כמונו, היו יכולים לעשות, לדעתך, בקצרה: מה מוטל עלינו… – ״הו, הו – כעס יודקה – מה לעזאזל מנקר לכם בראש?״ – ובכל־זאת? – ״אין בכל זאת. לבזבז את הראש על קשקושים כאלה, זה להיות פחות כאן, ולהיות פחות כאן – זה הגרוע מכל שיש בידינו לעשות היום.״ – וזה הכל? ״זה הכל. ושנית: אני לא מחפש אחר הטוב הגדול ביותר. לא צריך אותו. לא אני ולא אתה ולא אף אחד.״ – אלא מה? ״לא־כלום. רק לעשות היטב את מה שקודם לכל. את מה שעוד לפני כל הטוב הכי גדול.״ – ופירוש הדבר? – ״בלי פירושים. כפשוטו. לעשות היטב את מה שחייבים לעשות. את כל מה שמחכה לנו, לגמור פה, לעבור ולהתחיל בבא אחריו, על־פי סדר, וככה בלי סוף. בארץ הזאת אנחנו בכל מקום בהתחלה, ולפני ההתחלה. וזה מה שמוטל עלינו.״ – לא מבינים. – ״מה יש להבין. צריך רק לעשות. זו שאלה של ידיים ולא שאלת הבנה. שאלה של תפקיד וביצוע. ובשום אופן לא לבלבל את המוח בדברים אחרים. אלא לעשות צעד אחר צעד. ולא איכפת לי כלל אם זה הטוב הכי גדול, הכי משוכלל, השלם מכל, ואם לא. ייתכן שרחוק מכל שלמות, ואולי אפילו הטוב זה כלל לא־טוב הוא, אולי הוא אפילו פשוט רע, אם תבינו, כולו ספקות – ואף־על־פי־כן, יש זמנים, אני אומר, שהחכמה היא להסתפק בזה – פשוט וגברי, אם תבינו, ואילו לרוץ אחר הנעלֶה מכל הוא להחמיץ את הכל, את האפשרי ואת הבלתי־אפשרי כאחד, לעשות את האפשרי לבלתי־אפשרי, לתלוי בבלתי אפשרי, אז למה כל זה? בלי העויות, אני אומר, בלי התגדלות מיוחדת, ובלי עיקומי־חוטם, ולפעול וללכת בתוך המסגרת הממשית כפי שהיא.״ – לאן? – ״מה זה לאן? אין שאלה כזו. בלי לאן. ככה. כמו שיש. ואל תשאל למה. בלי למה. ככה. כשם שרואים: פשוט וישר.״ – למה בלי למה? למה למה למה – אני שואל שלוש פעמים למה, ואַל תסתפק אתה ב״ככה״ דק וקטן ואחד שלך! – ״אז שתדע כי זו גבורה לא פחות גדולה לעשות את החובה, את ההכרחי, את המצוּוה, ולהסתפק בו, לא פחות גדולה, הייתי אומר, מאשר לא להסכים ולא לקבל אלא את הגדול ביותר, והמשוכלל ביותר, ואת תכלת־השמים הזכה ביותר – כי אפילו אם נדמה לך שיש כל מיני דברים, קרא להם לא־טובים, קרא להם אפילו פשוט: רעים, מגונים אולי – צריך לדעת לעשות ולהתנהג כאילו אין שום טוב אחר טוב מזה, ובלי ספק ובלי פקפוק, כאילו זה מה שיש לפניך הוא־הוא הדבר הנכסף, לא מפני שהוא נכסף אלא מפני שאם לא כן הכל נופל מידיך, ולא תגיע לכלום. וזה שאפשר – הוא הטוב, וזה שלפניך – הוא השלם, ועליו העולם עומד. ושתדע לך!״ אבל למה, למה, למה כך? – ״כי אחרת לא תגיע תפול ולא תגיע. למשל: לקבור מתים. זה טוב? זה שלם מכל? זה שיא השכלול? או יפה? – אבל כשצריך עושים את זה, ובלי העויות, כאילו זה הדבר. ואין מנוס. כעת תבוא אתה ותהיה גבר ותעשה את כל הדרוש, בלי לבקש לך ובלי להתנות תנאים, ובלי לשאול מה מידת השלמות. מה ייצא מכל הדברים הטובים והשלמים שלך כשאי־אפשר להגיע אליהם? תפסיד ותופסד. לא יישאר ממך ולא מטובך ולא־כלום.״

בּני נזעק: ״כלומר: לראות כל אין־ברירה כברירה הטובה ביותר? – ״אַל תנפח את זה. – אמר יודקה. – אנחנו מדברים בגבולות המעשים שסביבנו. בתוך מסגרת האפשרויות הקיימות כאן. כעת. ומתוך גיוס כל הכוחות. את כל השאר, מחשבות ומאויים, דוחים לעת מצוא. ליום יבוא. כשלא יבער. אולי ככה: ללמוד ללכת לקצב הזמן.״ – ״ומי זה יודע את קצב הזמן?״ – ״כל אחד. תקשיב ותשמע. אין מקום לטעות.״ – ״טר ט־ט־ט־ט, טר ט־ט־טם!״ – אמר צ״יבי. – ״ככה.״ – אמר בּני בנשיפת־מרי. – ״ככה. – אישר ואמר יודקה. – לא מוצא חן בעיניך?״ – ״לא. אני מתקומם כנגד כל מלה שאמרת.״ – ״מילא. ובכל־זאת תעשה. ובכל כוחך תעשה. למה קיוית, בּני? אתה חי בדור של מלחמה. מזלנו הוא, אם מזל הוא. ככה עמדו הכוכבים השמים כשנולדנו. ואיש לא יוכל להבטיח כי זו המלחמה – וגמרנו. שזו האחת – האחרונה. אם תאבה ואם תמאן. ועשה לך לב חזק. לב חזק וידים קשות.״ – ״אני לא רוצה.״ – ״מה אתה לא רוצה? גם לא לרצות אינך יכול. זו תקופה שלא שואלים את פיך. זה שמה: תקופת לא־שואלים־אותך. – אמר יודקה והקפיץ שמעל מצחו נלבט בתוקף – וגם הוסיף: אולי טוב היה, בדרך־כלל, בלי מלחמות. אולי. אלא ש"אולי" אינו קיים. ומלחמות ישנן. ואין מקום, על־כן, לאולי, ולמה היה אילו. למה היה טוב לי יותר, או טוב לך יותר. תראה: אנחנו שונים זה מזה בכל מיני דברים, נכון? קודם, בטרם המוות. אבל במוות – אנחנו שווים. וזו תקופת המוות. הטוב מכולנו מת כמו הרע. כמות המטומטם ימות הגאון. הצדיק הגדול עם הרשע. ואין שום רצון פרטי במלחמה. וגם מה יועילו לך הרצונות היפים ביותר, המיוחדים ביותר, האישיים, שלך, שלי, וזכותו של כל אחד ואחד? כשהמוות מוּלך – אין זכויות. ואין בעלוּת פרטית על החיים. וכל חשיבותך לא חשובה. וכל יחוּדך לא מיוחד. אתה כמו כל אחד. בבית אתה נורא חשוב ומיוחס – ובשדה־הקרב אתה רק חייל אלמוני. חייל בלי שם. שכח כל מה שמחוץ לחיילוּתך. אתה כמו אחרון הפחותים, כל ההבדלים נמחים. נידחים לפעם אחרת. אם תהיה. וככה זה. הפחדן לא יינצל. והחכם לא ימלט נפשו. ואין עוד כלום, רק חיילים בלי־שם. מגן־דויד על מצבה. בלי כתובת. זה מה שאנחנו. פרטים בתוך מסגרת. והמסגרת קובעת. המסגרת מנצחת, המסגרת מוליכה, ואנחנו חייבים לציית.״ – ״לציית למי? מי זאת המסגרת?״ – ״הו, לא איש מסוים, לא מ"כ, או מ"פ או מישהו, גם לא המג"ד. אלא צו הדור שלנו, כנראה, שמחזיק בנו ביד קשה.״ – ״צו הדור שלנו?״ – ״כן. נַסה לחשוב כך, ותראה שתתחיל להיות חייל יעיל יותר, וגם אדם קל יותר. ושנית: אַל תבוא הנה לצקלג לחפש את מרחב עצמאות היחיד שלך, כאן לא תמצא אלא את סכום הרצונות של כולנו לגבור בקרב, ואת סכום הויתורים שכל אחד מוַתר כדי להשיג את הדבר. כולנו כאן משרתים את ההכרח של דורנו: לשחרר לנו את החיים.״ – ״ההכרח של דורנו!״ – ״כן. מליצה בעיניך. לא תמיד מליצות הן מליצות. לפעמים הן קולעות כחוט־השערה, ורציניות למדי. ההכרח של דורנו. פשוט. כמו אבן. כך הוא הזמן שלנו. כך היא הארץ שלנו. כך הן נסיבות החיים שלנו. מה אתה רוצה עוד?״

–״המון. את כל מה שאתה מוכן לוַתר עליו!״ – ״הו.״ – ״כן.״ – ״כל־כך?״ – ״ואפילו יותר.״ – ״למשל?״ – ״אין טעם להסביר.״ – ״למה?״ – ״ככה. עכשיו כל מה שאומר אני, יישמע כמליצות.״ – ״הה.״ – ״למה אתה אומר: הה.״ – ״כי אני אומר:הה. חושש שאתה עצמך אין לך יותר מזה.״ – ״יהי כן.״ – ״או כי אתה חושב דבריך לנעלים מדי בשביל שכמותנו.״ – ״חדל. לא יודע למה אתה רומז. האם אמרתי פעם שאני טוב ממישהו?״ – ״לא אמרת, אבל… ״ – ״או שהרמז מבקש לרמוז יותר מזה, כאילו אני השגתי את חיי שלי במחיר חייו של מישהו, כאילו גזלתי מידי מישהו את החיים שלו – לזה אתה רומז? אמור גלוי: שאני התכופפתי כשאֶלי נפגע מאחורי ונהרג?… לזה… ״ – ״הו, לא! בכלל לא ידעתי! לא! אני בכלל לא… ״ – ״אז למה אתה חוזר וחוזר כל הזמן כל הזמן –״– ״ באמת לא! לא עלתה על דעתי…״ אבל בּני כבר תקע את המקטרת לפיו וקם ועמד. – ״אם אתם חושבים עלי משהו, אמר בּני, אז הגידו, אַל תשתקו. הגידו מה שיש לכם נגדי!״ – אבל לא. בכלל לא. איש לא חשב, ומה פתאום אתה ככה – – ״אם יש לכם משהו נגדי, אם אני, לדעתכם, אשם במשהו, אִמרוּ גלוי – –״ לחינם ניסו להרגיעו. להסבירו כי על משׂימוֹת הדור דיברו ולא עליו, אישית. אבל בּני לא יכול להירגע. הוא חוזר לו למקומו. ורק עוד זה שידע יודקה והוא הולך: מלחמה אינה משׂימת הדור, אלא אסון הדור. וזה פשר כל ההבדלים שביניהם. לא מלחמה זו דווקא, אלא כל מלחמה. פורענות ולא שום דבר אחר. ״ואני, אמור מה שתרצה, שונא מלחמה, כל מלחמה! שונא שאני מוכרח להילחם. נלחם כמי שבולע כינין: בהכרח ובבחילה. מלחמה! מלחמה אינה מוצָא, להיפך, חוסר מוצָא! משימות הדור! שמע מישהו על משימות הדור: אילו היה לנו פתרון־חיים איזה שיהיה, שאינו מחייב מלחמה ודם וקרבנות, הייתי מוַתר על הכל. על הנצחון, על הכבוד, על הציונות ועל הכל. ורק מפני שאינני רואה פתרון כזה – אני נשאר כאן ויורה בּבֶּזה שלי, מלחמה! קללה, ולא שום משימת דור ולא שום פאר והדר! הכרח איום שפשע להתרגל אליו ואסור! זה מצד אחד. ומצד שני: מה כשיש לך מוצא? מה שכבר יניחו לך לחיות? כשהחיים יהיו בידיך וברשותך ושלום סביב – מה אז? לאן אז? הנה זו השאלה, זו כל השאלה: מה אז? – ״אה, אתה, בּני, מוכרח שיהיה לך איזה “בשביל־מה” כדי שתהיה מרוצה? הם עצמם, החיים, יש בהם כל ה"בשביל־מה" הדרוש להם, והוא טעמם, כי טוב!״ – ״מי יודע. אתה יודע? לך די בזה? באמת ניחא לך בכך?״ – ״לא הייתי אומר לך אם לא.״ – ״ואני לא יודע. אני יודע רק שאילו היה הדבר תלוי בי לא היה צריך איש לצאת לשום מלחמה שהיא. שונא את זה. שונא את ההכרח, את האין־מוצא, את המה־לעשות, את המשימה לפגוע בכדורים באנשים חיים, שונא גם כשאני צודק מהם, שונא כל שימוש בכוח, כל כוח, גם לא כדי להקים את מלכוּת־הצדק, לא אפילו למלחמה נגד המלחמה, לא להילחם, פשוט: בכלל לא. אף פעם לא. לא על שום ענין. לא מוחלט וגמור. וזהו.״ – ״טַ־טַ־טַ!" – אמר לו צ״יבי. – טִי־טִי־טִי! ״ – ענה ואמר לו בּני ונסב והלך לחושך. – ״אני עוד נשאר כאן קצת!״ – צעק אחריו אז קולו של רחמים שותפו. – ״בחור משונה… – ניגן יודקה ואמר – יש לכם!״ – לפעמים הוא נרגז.״ – הסביר רחמים צפוני נפשו של עמיתו, במנוד־ראש ניכר. – ״אבל בחור טוב, – הגן עליו רפי, – בחור חושב.״ – ״לעזאזל, כעס דוד, לא סובל את אלה הבחורים הטובים, החושבים. כל אלה הנודות הסרוחים. המיטגנים ברוטב של עצמם, ובסבלנות של אחרים. מוּכּי ירח!״ – ״מה הם יודעים מה – תרם צ״יבי מנתו – לעשות דבר בעולם? לאהוב בחורה הם יודעים? שאלו אותו. אפילו לא לגעת בה. מפחדים מפניה ומפחידים אותה. לשמוח הם יודעים? מתי? עם מי? מה יש״ להם בחייהם? את מעט הטוב הם בוחשים באכילה עצמית. בחרטה, בטפשוּת, ובחזון הדורות – וגרוע מזה: גם לאחרים אינם מניחים לחיות! פרצוּפים! שילכו וינדנדו לאמא שלהם המסכנה, או למצולות הים הגדול!״ – ״אתה מגזים! מגזים!״ – אמר נחום מן הצד. – ״אז מה הוא מקשקש? מרגיזים אותי הדיבוּרים האלה! כל־כך הרבה משי דק. הי יוחאי, איפה אתה, יוחאי, איפה השארת את אחותך בתיה, – אִתה היה לי כעת חשק לשיתוף־פעולה הדוק! היא חסרה לי, לוּ רק ידעת!״ – ״אתה על אחותי שלא תדבר!״ – טוּ־טוּ־טוּ – תראו אותו! מה יש?״ – ״אין כלום, ועל אחותי שלא תדבר!״ – ואם אדבר? תרביץ? ראיתם! זה גבר! תיכף נוגח. מתחשק לך קצת נגיחות, חבוב? גם לי. בוא קצת נתנגח! רק חבל שחושך! מה עם האש שם למטה? גידי נפלת לאש? נשרפת? הי, גידי!״

–מה קרה?״ – עלה קול מארץ. – ״הי גידי – אומרים שנשרפת!״ – ״אח, צ״יבי, תן קצת בשקט.״ – ״איזה שקט על ראשך לעת כזאת. מלחמה או לא מלחמה. או גם אתה שונא מלחמה, גידי?״ – ״חדל צ״יבי, תן לי קצת.״ – אמר גידי רחוקות. ודויד אמר בנשיפה: ״שונא מלחמות! הדיבורים האלה. נחמדים נורא. לעזאזל!״ – שלא פגעו עוד בגידי, והלה נשמט וצלל תחתיו אל בדַלוּתוֹ. אותה קהוּת אלמונית שלו, שכלפי חוץ אפשר שמתראית דווקא כהלך־רוח הוגה הגיגים – ובאמת אין היא אלא גלמיוּת גמורה, מבית ומחוץ. משתקע בין צליליו ממול המדורה הרומצת, שמהבהבת את הצללים על חיקוקי פניו הגמודים מתחת הבלורית הדחוסה. מלחמוס ממך אף את מעט חירותך, קצת היכולת להיות משתייר בפני עצמך, להיות אובד רק בנמנום שלך הפרטי שאינו שייך לשום שייכות של חוץ. למי לעזאזל הזכות להדיר אותך מאבוֹד בתוך הֶתמד אפסוּסי זה, שלא רק שאינו דורך על יבלות איש ולא נכנס לתחומי איש ולא־כלום, אלא אפילו הרהור להיתפס אין בו, ולא שום עיקוץ הרגשה מסוימת, אלא אך הוויה כקרישת־מקפּה בלומת־פרכּוּס, מופקעת מכל היזקקות לממש, קדמונית כפלסמת התאים, כאיזו שוטנית רירנית, לא שייכת לא לשום אֵי־קודם, לא לשום הנה־זה־כאן, פקועה ונתוקה מכל חובה להיות משהו, קטומה משום עוד או עדיין, כולה אך היא, מירקם רפוף ומתרפרף בלי הרף, הולך הלוך והוסף והתראות מהרף אל הרף, וכהרף אחר הרף, נובט בפני עצמו, ואַך ינבט יפקע כשלפוחית, כאיזו בבואת ריבוע אור צפה כתובה על־פני מים פּוֹכים, כל הזמן היא ואף רגע אינה היא, בסך־הכל – היא, ולפרטיה – אינה היא, ממשות של לא־מוחש, הוויה חנוטה כגולם זה, העתיד להיות ואיננו, מצוי בלי נוכחות, קיים ולא יודע, או יודע בלי תמיהה, בלי שום תמיהות או ייתכנות לתמיהות כלשהן. בשום פנים לא כמעט קרוב אצל משהו, אלא דווקא בתוך תוככי המשהו, בתוך תוככיו הכדוריים, בחוּבּם, באָפלם, במביא הסיפוק, בנוגע, במרגיש־הרִגשה, מעלה גירה שכזו, חישה חמה ורטבובית, כהרטבת ינקות שכוחה, אם הגענו עד כך, פטורה כליל, פטורה מעול, מחובה, מצורך, פטירוּת נאה ובת־סליחה, משום היוֹת יודע, משום צורך דעת, מקשר חובה אל כלום, אותה חירות־חַיתית מכל יחס, שחוגגת קיומה בלא היזקק לכל ״צריך״ מדומה שהוא, לכל ״עוד־יהיה״ שהוא, לשום ״ואולי״ שהוא, בין מחוכם בין נוֹאל, בין דואג בין שומם, ולא שום חובה להאזין אל איזו חובה כביכול, מבחוץ־שהוא, תמהוני, שבאמת אינו קיים, ואין שום אישור לקיומו; הו, לא, פשוט, כילד, כילדון משכשך רגליו במים. כצפור יורדת על ענף. כקוּר־עכביש מרפרף. עמימות שגם אם תיזכר בה פעם, לא יהיה לך מה לזכור בה, זולת אשר אותה מוצצניוּת, הרגשה יפה ומוצצת אובדת באי־אז מרחקי: איך, לבסוף, היתה שרה טיפּ־טיפה מן הזה הדחוי והגנוז שאינו זוכה כל יום לפצות פה ולענות ולומר, ולא יותר מזה, זכֶר שכוּח כמימים רחוקים, שאין רחוקים מהם, ימי העובּרוּת, אולי, חלום נשכח, והרבה קודם, לולא שאינך ער למדי, אפילו כדי ידיעה שזה ישנו כך, שיש איזה כך שהוא, מחוץ להתמכרוּת הסופגנית הזו, שאתה ישךָ, שיש משהו לישך הלז שלך, באותה טומטומות, בבלתי־אמצעיוּת פשוטה עד כדי־כך שנרדמים עליה בשלווה גמורה. ואילו למעלה רגש מאד דויד ודיבר תוכחות נמרצות, על אותם יפי־הנפש, אשר אך תמול נשחטו חבריהם כאן בסכין – והם מפקפקים ומחפשים איזה הצדקות נעלות למה שצריך לעשות. ״על מי הוא רוצה לעשות רושם, לעזאזל – הטיח דויד – בחורות יש כאן?״ – וגם יודקה, מסתבר, לא שקט עוד, והיה מוסיף ומיסר מרות: ״"מכריחים אותי" – ציטט יודקה בליעוג – מכריחים אותי להילחם" – הוא, לעצמו, אין לו שום סיבה לקום ולהילחם ורק מכריחים אותו, כולם הלכו ומה הוא יישאר מאחור? – ועד שלא יהרסו לו את ביתו ויקטלו את כל אנשיו – לא יוכיחו לו כלום. וגם אז, רק כמי שבולע כינין – ילך להילחם. וזה אומר חייל עברי כאן על המשלט הזה, בימים האלה, לאחר כל מה שהיה ובאמצע כל מה שיש!״ – אבל זה כבר באמת צילצל כבפעם המאה ואחת. – ״מכות – אמר על־כן צ״יבי. – קצת מכות ולא שום דבר אחר, ותסור ממנו איוַלתו.״ – ויותר לא היה מה להוסיף. – ״נוּ?״ – אמר אחר־כך נחום, כשאיש לא הוסיף. – ״מה נוּ?״ – ״מה עכשיו?״ – ״עכשיו כלום.״ – אמר כשאיש לא הוסיף. – ״מה נוּ?״ – ״מה עכשיו?״ – ״עכשיו כלום.״ – אמר רפי וקם להתמודד. – ״ודי? זה הכל?״ – ״המשך יבוא.״ – ונפלה שתיקה, שכל הדיבורים והרעש נצחו אל תוכה כאל בור אין־תכלה. – ״חשבתי שנעשה קצת שמח. – הודה כעת יודקה, צולל לתוך פיהוק וקם. – צריך לחזור.״ – אמר וחזר ומעד אל תוך פיהוק גדול מקודמו, שהעים לגמרי את ברכת־הפרידה שלימלם קטועות, ואשר סופה נסתרס לפיהוק נוסף, כבד ומסתחב נכאים עד גשגוּש רגליו המתנגפות באפלה. – ״כבר כולכם הולכים?״ – נכזב נחום מאד. כשברזילי קם עתה על רגליו. – ״אולי קובי חזר,״ אמר הלה. – ״חכו אַל תלכו עוד. הלילה עוד גדול. רק התחיל. גם אתה, עמיחי? כולם־כולם?״ – לא ענו לו ורק דרסו את אודי הסיגריות המושלכים והלכו. – ״הוי! – זעק אחריהם נחום. – ראיתם? איזה גודל זה שנפל!״ – וגם זה ללא מענה. זעקה לכוכבים. הכל היה מתפהק והצוותא מתפרק ושממון נעגם כבר חנה סביב והמתין. ולא היה ברור כלל מה עוד בעצם יכול אדם לעשות כעת. אם לא להתכרבל בשמיכה ארצה ולהיאטם, או, שמא, לבקש לך חבר אוהב, לדבוק בו בלחישה ולסַפר לו דברים מעמקי כבשון הלב, אמת־היא מה, מכל עמקי כבשון הלב עד תום, ובנהייה מתחננת מאד, מי יודע אל מה.

קובי ורעיו כבר היו וכבר חזרו. עמסו טַעַן נוסף ושבו אל ים־החשיכה הגדול שלמטה. ועל־פי מה שמסרו מדבריהם – הכל היה הולך למישרין, וגם מלמטה אין שומעים יותר ממה ששומעים מכאן, מלמעלה. שקט. שמעורר, כמובן, לעצור ולקשוב אחת נוספת, קשובה במיוחד, ולהבחין צרצרים קרובים מרחוקים, נביחות צרומות מקול חמור בצויחתו, והמיה מפכה מחוץ אל לב המרחקים. ובסך־הכל: שמונה וחצי. אחר־כך בא גם אוירון־הלילה, אִיוֵש והעמיק והנמיך אֵי־כאן דרום־מערבה, והכל קשבו מהלכו וזמזומו המפליג, בהיספגות אליו, עד תום. ואחר־כך היתה אפלה עבה, אפלה מעוּבּרֶת. וכל כמה שתקשוב לה קשב לא תתפוש עד קצותיה, וברור לגמרי כי יותר ממה שהיא מתראה, לכאורה, שם מעֵבר מזה, כמין אוטם שתיקת־לילה נרחבה – נותר לא פתור. מיקצב הדברים כולו היה נרחב מאד ואוטט. קורא לנסות ולהבחין, לקשוב לדעת. אף כי לא בשל כך נתרופפה העבודה במשלט, ותנופתה הנמרצת נתקהתה ונעשתה שיגרה שבעצלתים, עד אותה מידה של קצב המספיקה כדי התמד בה, ארוכות אין קץ, באיבוד חשבון הזמנים, ובטשטוש הרגשת המקום. הרתקה מנותקת ונמשכת לעצמה, כתקתוק השעון. אחר־כך, מתי שהוא, דישדשו פסיעות, ורחמים בא אל השוחה, משתרך בכתפיים זקורות, אף־כי לא קר, כחזור בוגד מעם חיק נכריה. שהה ונשתהה על שפתה ולא נתקבל. ולא מעט נתעקם ונתגנח ברדתו לתוכה עד שחָכך ומצא לומר בזהירות, מעֵין: ״אתה ישן, בּני?״ – בקול־פיוסין שלא נענה אפילו ב״לא״ קצר אך מפיח תקוה שהיא, אלא רק בנחרה מסלקת מתוך פית מקטרת כבויה, שמטיל עליו לנסות מחדש, לחזור ולהתגנח ולפתוח בדברי־התחטאוּת: ״ההם: סתם. מקשקשים. והלכו לישון.״ – שעל זה בכלל אין תשובה. גם לא נחרה. מה עוד נותר לומר? – קר.״ – אמר רחמים בלא תקוה. ולבסוף, כשנתארכה השעה עד אין חפץ, רטן: ״טוב, אז גם אני קצת… ״ – ונטל שמיכה ויצא לנערה במָכות־רוח. – ״על המכונה!״ – התנפלה אז עליו גערה חדה כסטירה. – לא לא. – אץ רחמים לאסוף שמיכתו ועצמו. – אני לגמרי מן הצד, והרוח – ״וגם זה לרוח. ללא חסד מתקשרות ויוצאות אחר־כך גם כל אותן אנקות מסוימות שצריכות להזכיר מפורש לשוכחים ערלי־לב, כי הנה היום וכמעט חתפוֹ החרמש, מעשה במכה אדירה שהכּהו זנב־פגז אדיר, וכי לאמיתו בחזקת נפגע הנוֹ, ומוּתר לו גם מוּתר לצפות ליותר, וליחס אחר מעיקרו, והתמיד בזה עד שפרש שמיכתו ארצה, והשתחוָה והתכנס לתוכה, והתכרבל מכל צדדיו, וסתם כל הפרצות, והתרווח בכל אשר מצא, מתגנח כל הזמן גניחות שונות, שעל כל אחת מהן, ברצון טוב, אפשר לתלות כרגע התחלת שיחה וחידוש יחסים, אלא שהן נותרות תלויות לריק, נכזבות ומקופחות בתכלית הקיפּוּח. כלום זה הכל? כמעט הגיע ראשו ארצה, ואך פישט ויִשר מחדש עקמומיותיו והיטיב עליהן שמיכתו, ובאנחה מגוּנחת יסודית, – וכבר, כרגע, תוך כדי כך, נתחלפה זו בנחרת־הצדיקים, לא תאומן, רחוקה מכל טענה ומדון, ושלום על נפשו. וממש אז נתרטנה ברורה אי־כאן בחלל העולם רטינה שהיא, שאינה יכולה להיות אחרת אלא מכונית באה, וכל הכותשים במכושים עצרו, וכל השוכבים קמו, וכל המסיחים נדמו: באים אלינו. אפס העייפות היא כזו שאין איש קופץ ממקומו, ולא קורא קריאה, אלא רק להיפך, סומכים על מישהו שיימצא וירד אל הבאים, ונוטלים תואנה טובה לשבּות ולשבת בנשימה יגעה ומפוזרת על כְּרי־המחפורת, הטרי וריחני, ולפרוע את הסקרנות בהטיית־אוזן ובציפיה למישהו שיבוא ויסַפר מי ומה, וטוב מזה היה להעלות אש בסיגריה, שכבר ניטפחה בפה עת מרוּבָּה, אילו רק התיר דנוס – אלא שדנוס, כמובן, לא רק אינו מתיר, אלא שמתרומם ונושא קול נוגשׂ ועריץ, ומקים את היושבים ושולחם למטה לפרוק ולשאת על שכמם את הציוד שהגיע, עד־כדי כך שנעשה לא נוח להיות רק אורח בטל ובעל זכויות־יתר כשהכל טורחים ביגיעה, וגם בּני ורחמים מצטרפים, וגם ברזילי ועמיחי, מירכתי הבקתה, והכל יורדים בשיירה אל תחתית הגבעה, מדרום.

ובשעה תשע, כשהכל נסתיים, והמכונית הטרוטה, עם ארגזה העקום, חָיתה לבסוף מבולמוס השיעולים החונקים, ועקרה־הלכה ברעש גדול פי כמה מכל מראיתה הדלה; והציוד כבר היה מעורם כאן בצלע הבקתה, הרבה פקעות־תיל, עוד ארגזי־תחמושת, מוקשים נוספים, כדי־מים, מזונות בארגזים ובשקים, מכושים וטוריות (אפילו טוריות!) וארגז־רימונים כבד מאד (שצריך למהר לפרקו ולפרטו לשוחות ולמצבּורים), ובעלי השוחות ירדו אל שוחותיהם ואל האתים והמכושים שהמתינו באורך־רוח, אם כי לא בחולמנוּת, ובעלי התעלות השתופפו בתעלות המדיפות ריח חרסית טריה, לבנונית, ובעלי השמיכות, הפטורים מעבודה, התעטפו בשמיכות, והתפללו אל אלוהי התנומות, ושנַים־שלושה נשתהו מעֵבר הבקתה הגדולה, על פתחה המתעלם בשחור, לעשן סיגריה, לנשום הפוגה, ולהרהר ולדובב אחת כה ואחת כה. והיה כאילו נבלע הכל במצולות והמים חזרו וסגרו אחריו. יושבים ומשיחים סתמיות, – ״כעת כבר כיסינו מלאים.״ – מעיר אחד, על המלחמה, – ״כיסי הקבצן.״ – עונה אחר. – ״אה, עמוקים כיסי הקבצן.״ – מתאנח הראשון. ועוד הערות כהנה. לעומת זה, אין מעיר דבר על שבוקר מחר הקריב עתה בפסיעה גסה, וכל דבר או דיבור מוסיף ומקרבו, וגם שתיקות, כל הזמן ומרגע לרגע, עוד ועוד, וכי ריחו, ריח סערת־הים, מתחיל נודף מוחש אֵי־בזה – על כך אין מעיר דבר. גם שאלה שבאגב, אם זה האוֹטוֹ האחרון הלילה, או יבוא אחריו עוד אחד, אינה פורצת גדר הסתמיות, ואינה משתהה על ״אחרון״ – ואפשר בנקל לפרשה אחרת, לאו דווקא כאילו הייתי אומר: ״נותרנו איפוא לבדנו מנוכח מחר,״ כלל לא. מותחת זאת פוצה אחד פיו ושורק שריקה, ומשריקה לשריקות, אשר אולי נדמות בעיניו כתזמורת מלאה, אבל נשמעות כצפצוף סורט, טרחני למדי בחַדוּתוֹ, ובולט מדי בזרוּתוֹ״ בשקט הזה, שפה, וכשהשריקה אינה מספיקה לו, הוא מתנשם ושר בשפתיים חשוקות, עולה למעלה מיכלתו, ושב וחוטף נשימה עמוקה ועורגת, כדי שיצליח להגיע למעלה כחפצו, אבל משתתק כעבוֹר־מה. ונוקפים רגעים. אחר־כך תמוֹת הסיגריות ואודיהן נדרסים בעקב. ואילו היה נמצא – היה מתבקש כעת לאמור את הדבר, את זה הנכון מכל, את זה שסוף־סוף, אם יש כזה, ושמוכרח שיהיה, מוכרח מוכרח, אלא שאין דבר כזה, ולא אומרים. אחד נוטל ומשׂרע גוו לאחוריו פרקדן, וידיו משׂוּכּלוֹת תחת ראשו, ואחד אינו אלא כובש ראשו בין ברכיו בידיים מקיפות להן, ונשאר כך עת מרוּבּה, ועוד אחד צר לו המקום פה, ולבו מנַשׂאוֹ לדברים מחלחלים, שמקימים אותו על רגליו, רגע ניצב משתהה, ואוסף אויר, ומגשש בחשכה וחוזר אל שוחתו, בצד הבקתה הקטנה, פוסח על גלמו של רחמים, המכורבל שמיכה וישן, וישב על חודי תלולית העפר, מנַשף מפעם לפעם בחטמו וחדל. מכושים מנקשים. מעבר להם מצולות הלילה. ואני? ואני?… מתחילה רק יושבים ומתופפים באצבעות ולא נעצרים אצל שום דבר אחד. פוסחים מהרהור להרהור ומקשב אל קשב. ואחר־כך, כרגיל, נתפסים באחד מכולם והולכים עמו באקראי כברת־דרך, עד שנוכחים מהר כי כל הדרכים אל בוקר מחר. מתעשתים ומתפקחים, ומגלים כי אינך אלא יושב בודד מול כוכבים. כיון שכך מפליגים שוב אל בוקר־הקרב. הכל לשם. לא מנוס ולא מניעה. אילו ידעת להניח ראש ולצלול. אילו נפשך לא היתה לחוצת חובות ואשמות, מסובכה בדיבורים צורמים. אני קם ולוקח מכוש ונכנס לעבוד גם אני. דנוס יראה לי מקום. הם אינם סובלים אותי. ובצדק: גם אני לא. ימים שלמים מציק לנפשי ולאחרים. גיבור להיות רשע לרחמים. לעזאזל. ותמיד, כשכולם יחד, אני מן הצד. מעמיר את צדקי שלי מנגד. עשרים בחורים, שכל אחד מהם רחוק משלמות – והם תמיד צודקים? והעשרים לעולם צודקים מן האחד. צדקת הבינוניוּת שבעשרים הצדקות השונות. מה עוד? אילו הייתי יודע לומר להם נכון, ולא בהתפרצות. אילו היו יודעים שכל דברי אינם מתוך בטחון שכך נכון, בטחון מעל לכל ספק, אלא דווקא מתוך הספק ומתוך אין־בטחון – דווקא מתוך שאני מבקש לי בטחון שהוא, מתוך שידי ריקות הן, ואין לי כלום… ואם כך? – אם כך למה צעקתי? הו, כן. שוב אני נפתל.

נפתל. כאילו על גבי יושב אחד, ועלי להוכיח לו. לצדוֹק בעיניו. מאחד שמניד עלי ראש בספקנות, לא אץ להיפתות ולכרסם מה שאני משליך לפניו למען יניחני לנפשי. כולי לפניו, גם מחשבות־סתר לא־גמורות ולא־פתורות. לא ירפה ממני, לא בחשכת לילה, לא בשאון רעים, לא בשתיקת שתיקות. לעולם לא לכבות את האור ולהישאר פרט לנפשי. תמיד חייב לעמוד על המשמר, להתנצל, להיטהר, להסביר לו, לתרץ בתירוצים, להיפתל עמי, לענות לו, להוכיח כי כך טוב, להצטדק על כל מדרך כף־רגל. לשוא כל הנסיונות לחמוק מפניו, או לעזאזל, לכפור בו, לשרבב לשון ולומר לו: נא! או להונותו, לתעתעו בהבל, לרמותו בדרכים שונות, להעמיד פנים כאילו אתה לכאן ופתאום לפנות ולחמוק, לכאן, להערים עוֹרמות שונות, ואפילו להתקיפו בזעם ובחרפות, מי אתה ומי אתה, ומי שמך לאיש שר ושופט, לעפרו בעפר, בתואנות משונות, וכמעט להוליכו שולל, וליפטר לך קל ונקי, ולחטוף לך מהר כל מה שלבך מתאַווה באסור ובמסופק – בטרם יתעשת זה לקרוא שמך – ותם המשחק, ואין חטיפות לחטוף באין עין משגחת! – לחטוף! מי חטף? אני חטפתי? מה חטפתי, מתי, את מי, את מה? החוטף הגדול! גם לא שעה קלה, רגע קטן, של אומץ, לומר לשוּלה מכל הלב – לא הצלחתי לחטוף, אף כי הייתי יושב במארב לילות על לילות: לקום פעם ולחטוף לי רגע ולומר לה פּשוטות וגלויות: שוּלה! – אלה פני הגזלן הגדול. והגענו אל שוּלה. שלום, שוּלה, ערב טוב. מה נשמע. מחר הקרב. ואנחנו כאן. אבל זה לא זה, אלא רציתי לומר אחרת. דברים שכבר צריך היה, כאילו, לומר. שלא מצאתי עוז בנפשי לומר. שכמעט והייתי אומר לולא תמיד, מדי פעם, היה דבר מתערב להפריע, מעשה־שטן. אַל תצחקי לי. כלום מעולם לא הרגשת כי איך הייתי עומד לפניך מרתית כארנבת? כולי הייתי נרגשות ואַת לא העלית כלל בדעתך דבר וחציו מן המתחולל בנבוך הזה, בילד הנפוג הזה? תדעי: אצלי אין דבר קל, שוּלה. לא כלום קל. גם אמירה. גם לא החלטה המביאה אמירה. הכל צירים וחבלים, ופנים רעות מיִסוּרי נלבּטוּת, מטופשים למדי, אהה. דבר כה פשוט כלכת אל נערה ואמוֹר לה: חַבּוּבּה אַת מוֹתק, ולצבוט לה באגב־יד פה או שם – לי לא ייצא ולא אוֹכל. לא יודע איך. וגם אם אעֵז – ייצא מסורבל ומגושם, מבוהל ומבהיל, עד כי מוטב בלא הצגה זו. גם כשעובר בך לעתים איווּי, להתעסק קצת, לשמחת לב השנַיִם, עם נערוֹנת שמביטה אליך בעינים טובות, בלא שום דבר מיוחד – אני לא. לא יודע לעוף בנקל מנערה אל נערה, לטעום פה, למוץ שם, ובכל שעה לשכוח את קודמתה, כמין פרפרון־צבעונין. עלי גם הקל ביותר – כנטל עופרת. חושק שינים אלך ״לחטוא״ במתכוון, לחנך את עצמי, להורות היתר, לעבור עבירה להכעיס, ארוץ מהר בטרם אתחרט. אין מה לרוץ. כבר השיג אותך. לאן, פרצוף, אנה? וכעטוף עשר שמיכות־צמר ביום־קיץ קל – כזה אתה בא אז, לבסוף, לצוד לבה של נערה קלה אחת, חייכנית, שרוקדת עם כולם וצוחקת עם כולם – עד שתביט בך. וכשתראי אותי, שוּלה, תסוּרי מעלי. אני יודע. אבל אַת השלֵוָה מכולם, הרגועה תמיד. כולם אינם צריכים היתר כדי לבוא ולומר לכל נערה: הלו, ילדה, אַת מוצאת חן בעיני. ואין זה שום חטא, ולא צלו, לבוא רק מתוך נהיית־לב סתומה, בלי בטחון שזו האהבה הגדולה, ההיא, ולאחוז בידיה, ולומר לה דברים, שיעלו שחוק על שפתיה, וגם להוסיף לחבק ולנשק, מתוך שכך מזדמן להנאת שניהם, וגם להחזיק בה, ובשתי ידיים, אפילו אם קצת תסרב או תמחה, ולהוכיח לה ולהעתיר עליה ולפתות אותה, וקצת לכפות עליה, עד שתיענה בכל לב, ולוּ גם במחצית־לב – מבלי לבקש ומבלי לרצות לבקש לדעת מה ייצא מזה, מה אמת לאמיתה בזה, ומה ולאן זה מוליך! וכאן, הביטו, איך בחור מיטלטל ומבקש תואנות לשיחה אתה. תואנות טובות וכבדות. ״שיחות התנועה.״ – ״שיחות המצב. ״שיחות ״דרכנו יחד״. ומתכווץ ומרתית שלא להחויר מעוצם המאמץ שלא להסמיק. ולא לחייך מעוצם המאמץ שלא לבכות. וכל זה בערב שליו, כשהכל פתוח, וכולם שלום, וכולם לבם טוב אליך. אַת תופשת מה? אחד, בלתי־יכול ללכת פשוט ונטול־קושיות. אסור ידיו ורגליו באין שום איסורים. הגידי לי, שוּלה, לך אני מאמין, אם תאמרי לי כי ידי נקיות מדמי אֶלי – אאמין לך, ולבי יירגע. אחת ולתמיד. כלגזר־דינו של שופט כל הארץ. חושבת שאוכל פעם להיות אחר, או שנולדתי להיות עקום? ועוד רגע: האם, באמת, להיות כמו כולם – היא התכלית? הה. נניח לזה. לא זה רציתי לומר.

מה הוא זועם עלי ככה, דויד. אין לו מה לזעום. אני מראש מודה ביתרונו עלי. לא קשה להיות בעולם דויד – כשאתה דויד. אבל קשה להיות בּני, קשה אפילו לבנימין גולדברג. זו האמת. שום חמדת־סגולה להתפאר בה. הו, לא, שוּלה הטובה שלי, אַל תפייסי. אחד שבמו ידיו מפספס את העולם ואת חייו. אף פעם אינו כולו בשלמות – תמיד רק בהצטרפות מקרית. משעה לשעה, בושה לסַפר. יש אנשים ולבם שלהם תמיד הוא מוּצק. לא הלב שלי. שלי מתיסר, תמיד בכיווּץ, תמיד בצורך סגולת־חיזוק. על מה אַת נשענת בצר לך? מה אַת אומרת כשמגיע זמן ואַת הולכת בגיא־צלמוות? אל מי תפני? ואולי אין כל זה אלא כמין משחק מצדי – על־מנת שינזפו בי בחזקה: למה אתה מעמיד פנים, הלא אתה, כך וכך, בחור בריא וטוב! קשה יהיה למי שיהיה חבר שלי. תמיד רואה פחדים. תמיד נטול אומץ, חסר שקט, ומסתבך בסבכים. ובמה יש להתפאר? אין. אבל הפסיקו להביט עלי ככה. לא ביקשתי מכם דבר. לא הקלה, לא ויתור, לא נקיפת־אצבע. יבלותי האישיות בתוך נעלי הפרטיות. ומספיק להפעם הזאת. שלום. ואַל תלטשו עיניים. לעזאזל כל העזאזלים. ורק חרד לי בקרבי. כל הזמן. חרד לי כל הזמן. חרדה לא פוסקת. כמי ששוכן על צלע ווּלקן רוגש. הו, לא יודע מה. ו… לא. גמרנו. כעת מה? די. מפוקח ויושב, ומחכה. לא יודע מה כעת. לישון אילו ישנתי (חבל שביזיתי את חיי עצמי.) רוצה פשוט להיות בעולם בלי להיות מעמסה על איש. להיות חי לי שגרת חיי בשקט. נורא צנוע, מן הצד ושכוח. לא נקלע בכף־הקלע בין תקוה לשעמום. נורא שקוע באגב הדברים השקטים. וגם זה, כמובן, לא כך. אולי ככה: להיות מתוך רצון. מתוך אחיזה של רצון. נמצא מתוך רצון טוב. רוגע בהימצאו. האם זה כך? לא. כלל לא. לי אין שקט. אני חסר שקט. חסר כל שקט: מה ברגע הבא? מה הולך ובא. מה כל הזמן הולך ובא. מה מתרגש להיות ברגע הבא. הכל על בלימה. תלוי בנס. תמיד עלול להתרחש דבר נורא. לא יודע איך כולם מצליחים להישאר שקטים. אני תמיד מעי מתחלחלים ולבי מסתמר מאימה. אני מביט ורואה, איך כעכביש לזבוב שלו ממתינה לנו המציאות. בבטחון אדיש. ואכזרי. אנשים, אנשים, מה לפנינו? אינני מאמין כשמרגיעים אותי, לא נפתה להרגעוֹת. גם כשאין רואים את הרעה עין בעין, – אני יודע שתבוא. מעֵבר כל קרן־זוית. הכל תלוי מנגד. הכל רופס ועלול לכשול בכל רגע. מה איפוא? הומה בי לבי. הו, לא. אני אינני משתוקק לא לבית נאה, לא לכלים נאים, לא לרעיונות יפים, ולא לשום נכסים או ערכים – אלא רק לאותה יכולת הבטה ישר. הבטה ישרה וגלויה, שגם המוות אינו מפחיד אותה. משיודעת להביט נכוחה וישרות. הבטה גדולה. הו, אֵלי. ישר בעיני המוות. ואני רוצה להיות בעולם מלא ולא בריק. בשמח ולא בעצוב. בבריא ולא בחולה. באמיתי ולא במעלים פחדיו. שלא יהיה בחיים רק בזבוז גדול אחד. רק ריצה מפני משהו. רק ריצה אל משהו. והרגשת אשמה כבדה: לא זה! לא מציק לכם כל זה? לא חונק אתכם? שהכל בסתם. תחילתו בסתם ואחריתו בסתם. שלא אל זה הלכתם. וזה יש לכם. בלי שום כדאי מאד. חיים בלי שום ברוך־אתה שהחיינו־והגיענו, חיים בלי שום אהבה בוערת מאד, בלי שום ערך של חיוב מדליק – שעוברים בהם מכאן לשם בככה־סתם ארור ומטומטם – לא מתמרמר לכם מעולם בלב? אמור, זה שאתה ככה חי – לא אוֹכל אותך? אני כושל בזה. ואם גם זה לא חשוב ולא כדאי לגנוח בעדו – מה איפוא? הו, לא, לאלף דברים אין לי כוח, אבל לצעוק ״לא!״ יש לי: לא!! לא רוצה. לא רוצה להיות מאלה שמונחים איך־שהוא בעולם. מונחים באשר הוטלו. איך־שהוא, היכן־שהוא. ימים רבים וחלוּלים עד בוא יומם. או למשל ככה, אדם מחליד בביתו, ויום אחד, סוף־סוף, בא שליח לקרוא: “ההם” ש"מלמעלה", מן ה"מרכז" קוראים לך! הי בחוּרצ״יק, לכה ונלכה. יש ג’ובּ!״ – ושקוראים לזה ״חיי־התנועה״. נזכר בך ה״זקן״ וקורא לך להתיצב. אושר ושמחה. טעם חדש לחיים. בבת־אחת אדם חוזר ונעשה דבר־של־חשיבות־בעולם. נגאל מאלמוניות שכוּחה. מצחצח את החרב שהחלידה, מנער את הנפש שהאפירה ברזרבה. ובא. ופתאום נפלא. יודעים פתאום מה טוב, מה צריך, מה מוטל על בחור בעולם. קראו לך. נתנו לך ג’ובּ. טוב לך. ומתברר עוד כי גם כל החבריא כאן. הטובים בטובים. הסולת שבנבחרים. כולם הולכים. והנה־זה סוף־סוף חיים. רגליך עם כל הרגליים, והידד לרגלי המסולאים שבעם! רק זה? הרבה יותר! אילו היו באים אליך, אתה לבדך, אחד מכולם, וקוראים לך, רק לך – איך היית מתרגש! מיד, כבר, הנה, רץ, הנני, לאן? גָלמך מתמלא שם־המפורש, כולך פורח כמקל־שקד! יפה, בוער, הללויה.

וכשלא קוראים? כשאין איש לקרוא לנערים? וההחלטה, והבחירה וההכרעה – רק עליך, כולה, בכבדה? לבדך, בלי החבריה, לנפשך, בלי שישלחו אליך, בלי להיות עומד לשכירה, לאמור: בחור צעיר לשכירה, מי לוקח? הו, לא. כזאת כמעט ואין אצלנו. שכן הדרך שלנו עשויה כבר וסלולה מראש. עד שאתה במשק, תמיד אתה עם כלל הצוותא הדרדקי, מוקף תמיד עבודה, חברה, לימודים, שעשועים, ספורט וּויכוחים. אחר־כך מתבגרים ויוצאים לעבוד. ועל־פי העבודה מודדים אותך. אלא לפי מה? ובערב, לאחר העבודה, מסתובבים, מתראים, משׂיחים, מתוַכּחים על ספּוֹרט, על פוליטיקה, על הפלמ"ח, על השאר, על האיילות, ובכובד־ראש על המשק: סידור העבודה ושיטות עבודה, ומכונות בעיקר, מתעסקים באגב עם האיילות (לא אתך, שוּלה! לא לך יצבטו בלחי, לאמור: הלוֹ בּוּבָּה! אליך באים ועומדים שקופים: מה יש בך, בן־אדם!). וכך בעוד שנה־שנתים. ויום אחד אדם מבין דבר ומתחתן בכל הרצינות. שלוש שנים נסגר בחדר־המשפחה. רק הוא והיא בחדר שלהם, בדוּלים מכל ורק דולים ודולים זה מזה כל מה שמגלים חדש. ואחר־כך, ערב אחד, מתברר כי לא זה הדבר. ופוקחים עיניים. הולכים לעבוד, מתוַכּחים, משתעממים, ולא זה הוא, מתחילים להתעסק עם אשתו של השני. ויש רעננות לענות בה. מתחלפים. שלי שלך ושלך שלי. נפלא: חצי שנה וכאילו אשה חדשה וכאילו מהתחלה. וגם זה נגמר. והולכים ושוכבים את השלישית, ועובדים יפה, אין ספק, ובונים את המשק, לתלפיות, ומעלים את התפוקה, ומקריחים קצת, ובערב משוחחים, מתעסקים בפוליטיקה, בעסקי־הציבור, נבחרים למוסדות, נוסעים יותר העירה, מפלגה, תיאטרון, המשביר המרכזי, מכירים מעגל אנשים שונים, תופסים עמדות, שמים לב פתאום שהילדים כבר גדלו. ואחר־כך מזקינים, ופתאום כל הדרך שלך כבר מאחוריך, גמורה. אלוהים גדולים גמורה ומאחוריך. וההזדמנות שלך? הפעם שלך היכן היא? וחייך שהיית צריך אתה לחיות? גמור. ומתי לעזאזל החיים? מתי זה היה שנשחקת לעפר פורח, ומכל התקוות שתלו בך – רק הכמישה וַדאית? ומתי מתחילים להיות, כפי שהיה אמוּר לכאורה, כפי מה שחבל כל־כך שלא הוּשג? מה לא הושג? – מהו שהחמצתי? עפר ואפר. או לוּ ניתן לך, כמו במשחק ה״תופסת״ להכריז פתאום: פּוּס! – ולהתחיל מחדש. ואחרת, מה אז, אמור, מה אז? איך היית אז? ולאן? – מי יודע מה. ואולי אסור כלל לשאול כך. ומה שהשיג אדם – הוא שמגיע לו. מנת־חלקו. וגמרנו. ובכך אנו נשארים. קצת ידיעות, קצת ספרים שקראנו, קצת לימודים שלמדנו, ואשר לא הופרח מהם לרוח, כמוץ ותבן, עם שרידי ויכוחים כקישוטי חגיגה שנסתיימה מכבר, כזה מין סך־הכל דל ומצהיב. בלי צמא מיוחד, בלי תשוקה גדולה, בלי כלום מאותו צורך שותפות מהוללת עם היוצאים לחבוק זרועות עולם, אבל לא בלי כל החשבונות הזהירים, אותה פכחוּת וישוב־הדעת, המתראה אצל אנשים צעירים כחורף לא־מעונן. אבל תשאל כל אחד. באיזה הקפדה נחושה יודע כל אחד מה היה מגיע לו. בנים מפונקים לעולם. הו. כן. כמובן. אנחנו נהיה לנו בעלי אחוזה מסודרה, ארוזים בטוב, ושמורים לטוב. מעולם לא היינו רעבים ולעולם לא נהיה. אנחנו טובים, ובנינו יהיו בני־טובים, ובניהם יהיו טובים בני־טובים. ואם הכל ילך כשורה אנחנו עתידים להיות שבעים נורא. בני סוחרי העיירה הקטנה יהיו איכרים מדושני־עונג. וטוב כך, כנראה, וזהו, כנראה, הטוב. אנשים מצליחים. הנה היעוד.

יעוד. ולמה נועדתי אני? אני? האם נועדתי? מה יש לי מלה קטנה נוספת אחת שאינה לכולם, מלה או נקיפת־אצבע, או זכות איזו שהיא? אין. ואינני מוציא את עצמי. או אולי אלך ללמוד? ללמוד מה? ללמוד דבר. ללמוד ככה שהדבר יספוג אותי כולי, בלא לשייר החוצה לא זנב ולא ציצת נוצה. שאשתכח בהם, שאמצא עצמי בלימודים. לעשות ימים כלילות. המתמיד. מוסיף ויודע עוד ועוד. היסטוריה, למשל, דרכו של אדם. מפעליו ומפלותיו. או שמא ביוֹלוֹגיה כללית. החיים. זרם החיים. חוקיהם. היקפם ופרטיהם. מעבדה. לנתח ולחקור. מיקרוֹסקוֹפּ. ולהשתקע בספרים. מחשבת האדם. השאלות והתשובות. קריאה בלי סוף. רשימות. אור הנר. ואולי בכלל לא ללמוד. אלא אדם צריך לקחת עצמו ולצאת לעבוד. כאן, בצקלג. לתת את צעירותו ואת כוחו וליסד יסוד? אולי זה הדחוף מכל? ולעבוד, משמע פשוט, לעבוד. לא להעביד אחרים. עמל־כפיים. עבודה תמה ופשוטה ומרובה ובהתמדה ובעקשוּת. לא כאפס־מוצא, אלא כמוצא הטוב, הנכסף, כמקור הכל, כקרקע לצמיחה אנושית. יסוד. שקועים עד ירכיהם בבצה בוראים מעמד ראשון לרגליים. ואולי גם זה וגם זה. יומם עבודה ולילה תורה. כולי. כל־כולי. כל הצדדים. כל המיתרים. בלי שיור. או אולי חייב אדם שיעזוב הכל וייצא קודם לראות דברים בעולם. מקומות, אנשים, מקרים. העולם הגדול. חופי הים הגדול. לראות,למשש ולשמוע. לדעת, להתבונן, לבחון להשתרך, יחף ולבוש כתונת־בד אחת, לחפש בחיפושים, כל עוד כוחך במתניך, וצואריך פנויים מעול, להריח רוחות מלוחות, לעלות הרים ולרדת בקעות. לראות היכן האדם, ומעשיהו מה, ומה מכאובו על־פני אדמות, וחלומו מהו? ולא להיות מצומצם כתולעת זו בחזרת האם זה הדבר? או שמא לא אתה לבדך תצא, אלא נצא כולנו יחד. בצוותא נודד. חבורה מתחשלת. תלמידים נודדים. קודם שישובו להישתל באדמה הזו, התחוחה. הבל קודם לקין. (וקיִן קם והורגו…) תמיד הרג. בלי הרג – אין. ומתי שקט ושלום, ואיש צומח מתוכו? כל ימינו היינו גדלים בצל הרובה. מאז ינקות. שמירה, בטחון, מאורעות, הגנה, רובים, סליק, אזעקה, נוטרים, ימים קשים, ערבים, אנגלים, לילות־זעם, יריות, גדר צבאית, על הרצפה, ילדים, מהר, ולא להרים ראש! כל ימינו תמיד. ונכונות לא פוסקת לשלם בחייך מחיר החיים שעוד לא התחלת. ככה. אלא, שאם כולנו יוצאים – מי נשאר בבית? ואם נישאר – מי ייצא? אנחנו, עד עתה, לא הכרענו בחיינו כל הכרעה של ממש. הכרעה שכולה על כתפינו. כאשר נכריע כן יהיה. ועלינו ועל צוארינו! לשאול שאלות קל יותר. דברים בלי סוף. והסוף שלך יקדים, כנראה, את כולם. הנה פה, כמטחווי מרגמה. צעק אליו – והוא יענה לך הד. פה, מעֵבר כמה שעות. שעות קטנות ספורות. אינן מכילות את הכל. העולם, עומקו, מרחביו, רומו וסיכויי האושר. ואיך לא להיות מדוכדך ולאבּד בשינה, או בגרוּד סרק מביש, את העובר ולא ישוב, להיפתח ולהיות ראוי להשיג? אדם חייב להיות דבק בדבר. להאמין. כזרע בפרי. על קצה בהונות להתרומם ולאמור בנשיאת־ידיים, לפתוח את שמי השמים בנכונות, בנכונות לאהבה, בכל לב ובכל מאד. ולא במרירות. ולא בחיפוש מומים. ולא בביזוי. ולא בכל קטנוּת שהיא. להיות טוב. בכל לב ומאד. ומאד־מאד. יותר מאהבת נערה. לאהוב כך שתתקוף אותך שמחה על שכך הוא עולמך. על שהשמים שמים, והארץ ארץ, והכל בהם. להיות פתוח לפניו, פנוי אליו, פתוח לתת, להיות… (ומצטער אם אמרתי קודם דבר נגד מישהו. חוזר בי. מבקש סליחה. אני בעד חיים שקטים וקטנים ומוגנים יפה, סביב אור מנורה משפחתית. הכי שקטים הכי פשוטים. אני רק נושא שלום לכל. עורג. מתפלל. שלום פשוט וצנוע). אני שותק. אני מגיע מצח בקרקע. כך. כמוסלמי בתפילה. רוצה להיות נתון לסדר העולם. להיות לא־מַמרה כלום. לחיות מחוץ למקומות ולדברים המורדים. להיות בשלום עם הכל. גביע־חיים מלא. שהות עולה על גדותיה. חצי הלילה. על הסף. תן שיהיה די. תן שנוכל להתחיל. מי בכה ומי בכה. תן שתהיה לנו דרך להתחיל. שלא תתם עלינו הריגשה, והאהבה, ושמחת הקיום, שמחת התגלית, שמחת האמירה, העשיה, הידיעה, הרעננה והחריפה, שיתחילו החיים שלי, ופטורים מפחד, ולא עוד מעוכים וכתותים בעולם, שיתחיל העולם להיות שלנו ואנחנו שלו, שיהיה מה שחבוי בנו פורץ וצומח, חי ועולז, שילך וימלא הכל סביבו, והארץ תשיר ושמי־השמים, והרוח תשא שיר, והאדמה השקטה, שקוּית־מים ורוַת תלמים, הו, ובואו נהיה חברים כולנו, לא נכעס על איש. ולא יהיה איש מבודד, בואו נהיה כולנו יחד, חברים של שלום, וחברים של מלחמה, בואו נהיה – – הולכים? מי? קובי? הולכים ובאים לכאן. מה יהיה מחר?

פרק ארבעים ושנים

הו הבט, ראה את השמים! רחבי מלכותה של קסיוֹפּיה. היא במצהיר, קיפאוס בצלה, ונתיבות ממנה לכל איפרכית נהר־דינור; רגליה התמירות של אנדרומידה למודת הפגע; כרסו הרבועה של פגסוס הסוס המאדיר; ופרסאוס האץ להושיע, המדוזה בידו והשֵד אלגול קורץ כשוּפוֹת, ולמטה בתחתיות סוגר במלוא רחבו העגלוני, דופק ושואף להיחלץ מעבטיט האוֹבך של מזרח – הרכּב, ואחריו מעפילים כל אותם השוסים, הפולשים אל מלכות הגבירה קסיוֹפּיה, אבירי עבר הנהר, כוכבי־חורף מצוחצחים, והזעירה עזת־הנפש, הכימה, נושכת כמעט עקבי פרסאוס העיזוז, כמין כלבלבתא, וכן מוּטֶה ומנגח קרניו באחוריו של אותו עגלון כבד ומתמהמה, השור הזה, בחציפות זוהרת ואדומת־עין, עם הכלבים החצופים – דור חדש, בתרועות לעזאזל הגיעה שעתנו. וגם הכסיל, ראה הנהו, לפיד החורף הזוהר, שבועת אהבה ראשונה, לנצח לא ניפרד, וכל שאר המבריקים כציוּנים על שפת שביל־החלב, הה מרחבי השמים, ובחמש וארבעים תזרח השמש. שמונה שעות לפנינו, נטולות עשרים דקה. ואין צורך בשעון כדי לדעת שככה. רפי אינו מניח לברזילי, ומוסיף ומשפיע עליו, כשעומדים שניהם שעוּנים אל קיר הבקתה ומתלחשים ממול השמים, לחשים אין־קץ. ודווקא יש לו הרגשה טובה הערב – לוחש רפי בנרגשוּת – חש בעליל שמחר יכול הכל להיגמר לטובה. הדבר נתון בידינו. אם אך לא תפול אפתעה לא־צפויה. רואים כך. נושמים כך. לא? ובלא להמתין לברזילי השוחק ועיניו בשמים, ובלא לשעוֹת לנימוס הטוב, הבוסר ואוסר דיבורים על ימי־מחר, כשהכל תלוי בכל־כך הרבה מזלות, ויכול לעורר כל־כך הרבה רוחות שונות וכוחות ישנים. ואולי כשנגמור כאן – יהיה הכל מעתה קצר יותר עד הסוף המכריע. וכבר נוכל אולי לראות באופק איזה סיכוי לחזור הביתה. האם אינך מרגיש, ברזילי, עד כמה הסתיו כבר כאן? הורג אותי זה הסתיו הממשמש ובא. לוחש רמי אין־מנוחה. מוכרחים לצאת לחריש. מלחמה או לא מלחמה. אם רוצים לחם. אין למתי לדחות עוד. ולהוציא זבל לשדה. ושמונה חולבות ברפת. גם בשנַיִם לא הספקנו – ועתה? גם עזרת השכנים אפסית – גם הם קצוצי יד ימינם. מתי יספיק? הכל יישאר עזוּב, אם לא יחזור רפי תוך תקופה נראית לעין – הכל יישרף. והזקן יִמַק. אבל ברזילי עיניו בשמים. – ימים שלמים להסתובב. כאן בידיים ריקות. ושם משק מתמוטט. בחור בריא וחזק והולך בטל. שדות לא ייחרשו. חיטה לא תיזרע. ואין לדממה שהות להתנפל ולהשקיע דבר – לפי שהוא ממשיך בריגשתו. לעזאזל, הוא רוגש, כל התכניות לעזאזל, כל החישובים, כל הכוונות הטובות, לקחת ולעשות, לשכלל ולתקן, להקים ולהרחיב – מה אתה יודע! – וזה לא הכל. עוד שעה ארוכה יש עמו לגולל דברים כבושים. ומענין לענין. על שדה, ועל מטעים. על תכנוּן על שילוב נאות של ענפים, על רפת אחרת, ושיבוצה מחדש בתכנית הכללית, על שינוי פני הכפר כולו, לעשותו מסגרת מתאימה לקידמה, על חצירים והשקיה. על ארגון סדרי החיים, על ועד הכפר, על חשמל ומכונות, ואיך הכל, כתברוגת עשוי להיות משתלב למשעי, גלגל בגלגל, כמשוח בשמן – רק זמן תנו לו, חמש שנים, וכל השאר על גבו, על כתפיו ועל ראשו. מבוקר עד לילה ובלילה. ויום אחר יום. שנה אחר שנה. קצר־רוח להתחיל. הכל זמום ומוכן לו בראשו. על פיסת־נייר יוכל לשרטט לך את התכניות. להסבירו איך תיחבל והרה והגה כל דבר, ואם יצטרפו אליו צעירים נוספים מן הכפר, כל־כולו עשוי להשתנות ולהתחלף, אלוהים אדירים, הלא כבר בוער בידיים להתחיל, כלום הוא תופש מה? ואחרי־כן היה הכרח לקפוץ־פֶּה ולהחריש באחת. כי האזניים קשבו דבר בחלל. דבר שהיה מתפתח ומשתנה ללא ספק. ולא רק פֹה. אלא ניכר היה שכל המשלט נעצר לקשוֹב, העבודה נתבלעה לקוֹשב. וגם אותם שהאֵל ריחמם ונרדמו בכה או בכה, בשׂריעה, בהישענוּת או באגב ישיבה, שהכבידה פתע ונעשתה שינה כבדה כעופרת – כולם הוחרדו להקיץ ולקשוב קשב. הולכים. זה ברור. הולכים ובאים. (בבוקר עם שחר… בבוקר עם שחר…) – הו, קובי ורעיו! הנה הם צפים ועולים מן החושך, לאחר שצעדת רגליהם נשתחקה מפורשות כבר רגעים אחרים קודם.

באו יגיעי־נשימה. בּוֹשׂם הליכת־לילה. משהו שבחריפות זעתר או טַיוּן נחלים, הובא דבק בהם, משהו כאילו היו עולים וצפים מתוך אֵד־קסמים – לא ידוע למה דווקא כך – ואחוזי ליכוד התאפקות, קשורי חשאיוּת שביניהם, שמביאה כמין יראת־כבוד, אבל כשהגיעו, והשרשרת הלילית הרצופה נפזרה יגעה וניחרה בנשימותיה מעֵבר לבקתה, – התערבה מהר והתפוררה לילדים עייפים וצונחים תחתיהם כושלי עייפות, מציתים סיגריות, ומגודש הבלגה ומכובד תשישות, אין מגיד דבר. מתלקטים סביבם. לעמוד עליהם, לשמוע מה, לדעת מה, לאמור להם מלה. יאה היה גם לטרוח ולגרור אליהם ג’ריקן מים ולהשקותם מים סביב־סביב. קופסה לאיש קופסה לאיש, לולא שלא קורה כך. שותקים ורואים בהגחיל קלסתרים מדי מציצה ומציצה. אחד עוד לא ישב, קובי הארוך. חוזר ובא עם שמיכה לעטוף את יודלה, ויודלה העלוב, ממאן ואינו רוצה שיטרחו בעבורו, אילו היה כוחו מספיק לאמור ולעשות כל־כך, ומקבל את קובי ואת השמיכה ואת קופסת המים מידיו, כילר רופס אצל אביו הגדול. – ״אני אנסה למצוא תה.״ אומר קובי. אתה שב, קובי. אומר עמיחי. אני אתן לו. אני אטפל בו. מישהו שיעלה אש בפרימוּס שבבקתה. אתה, רפי? והוא פורש מיד וחוזר בפנס־רוח עמומי ובבקבוק, אלא שיודלה מניד ראש ומסרב: לא. הוא אינו רגיל בקוניאק… אבל, אם אומרים לו שזה ייטיב לו – ולגם לגימה שהפריצה כרגע מלבו שיעולי־שיעולים גדולים וקטנים. ״כמו אש!״ – הוא מצטדק. וצוחקים אליו פיוסין מעברים. ואחוַת היחדיו באה לשבת סביב. ומה, קובי, מה בגיא למטה? גידי כאן, דנוס כאן. אחרים כאן. אודילה העבה מגחיל שפמו במציצות הסיגריה. עוד ירידה אחת הוא אומר בעבה. לוקחים מנוחה ועוד ירידה אחת. – והיה קשה? – אומר גידי חרש. – לא. – מסביר אודילה – היה שפוף. – שזה קולע יותר. חלק שוכבים בשמירה – מסביר אודילה – וחלק היו שותלים פעם פה פעם שם וסביב־סביב – ושקט?– שקט. הלכו לישון ימח־שמם, ושקט. – אצלם לא עובדים? (מקשיבים: כלבים כלבים). – הם? למה להם? בגן־העדן יעבדו. – הו, למה מצריכים אדם לדבר ולהסביר כל דבר ולא די להם במשיכת כתף כוללת־הכל. – המשימה הראשונה הושלמה – מסביר קובי. נותרה רק עוד פירצה אחת, קטנה, כדי מחצית השעה הלוך ושוב. ותם ונשלם. אחר־כך תוכל חולית החבלנים לצאת למסעה הרחוק: מיקוש דרכי־הגישה בעומק. הפלגה לא נודעת. הוא קובי, חיימקה (ויודלה העלוב לא), ועוד מתנדב או שנַיִם, זה הכל. (רפי: אני אהיה חייב להתנדב, ועוול הוא שאצא להרפתקות, אסור לי!) ומישהו: ואתה בטוח שחשוב לצאת שמה? וקובי מתפּהק ארוכות ועמוקות. – חשוב? כך סוּכם; לא כך סוּכם? – ואחר־כך: ארבעה אנשים. כל אחד עם שלושה מונ"רים. וכמה נגד־אנשים לשיבוץ. נקודה אחת תהא ממש בגוב־האריות: בין המצוק הלבן ומזלג הנחלים, אצל ריכוז נושאי־הברן, ועל דרכם. נקודה אחת תהא ממול הבאר בשחי השלוחה – ושם כנראה המַעבר מצדם – לצדנו. נקודה אחרת – על דרך המשוריינים ומכוניות־האספקה, ונקודה אחרונה, הכרחית, על הגבעות ממול, צפונה, על הדרך הראשית שלהם, שני קילומטר מכאן – ושנַיִם בחזרה. מהר ובשקט – זה הכל. ״שלושה מוקשים בודדים – רטן דנוס – מה הם עושים?״ – ״קצת יותר מבלעדיהם.״ – אמר קובי. – די אם יעלו על אחד. על איזה אחד שהוא, כדי שייצא שכר הטמנת כולם. אחר־כך כל גל עפר טרי, וכל פח מושלך, ידאיג אותם. ומה אנחנו מסַכּנים? לא־כלום. ומה הסיכויים? משהו. ועוד נפזר פה ושם הטעיות, ומוקשי־פתאים – אמר קובי, והקיש על כיסיו שהעלו צליל ברגים שונים. – ״אתה משחק יותר מדי בצעצועים האלה.״ – נזף ואמר גידי עמומות. – ״הו לא. – חייך קובי, – רק טיפ־טיפה.״ – ״לומר את האמת? – רטן אז דנוס. – בעיני כל זה לא מוצא חן.״ – ״למה?״ – ״מתי תצאו. מתי תשובו, וההסתובבות שם כמו בכרם אביך…״– ״בדיוק. – אמר קובי – הלא זה הנפלא! או שמא מתחילים לדון בכל הפרשה מתחילתה? פקפק עוד פעם או שתים ואני לוקח שמיכה ואינני. שינה לא תזיק לי כלל. ובכן? עדיין מפקפק? מה עם התה שלך, עמיחי?״ – אבל דנוס לא נרגע. הוא יחזור וישאל את יצחקלה, וגם האנשים עייפים כולם. וגם מחר… ״מחר! – אמר קובי. – הלא זה בשביל מחר! במקום שיונקו עליך בשריון – שיסתבכו קצת במוקשים. בעומק, בריכוזים שלהם, בדרך, מלפנים ומאחור; תאר לעצמך: די שאחד מתפצח ופני הדברים משתנים! לוח־הזמנים הנוקשה שלהם, כל התיאומים עם כל הגופים והיחידות – האין זה משהו?״ – אבל דנוס לא נוּחם. הנה, הוא מתאר לעצמו, איך עולה השחר והם עוד לא שבו… – ״הו? למה? כלב מי שלא ישוב. מה אתך, דנוס: שנַיִם־שלושה קילומטר לכאן ושנַיִם־שלושה קילומטר בחזרה. טיול של לילה! ארבעה בחורים ושנים־עשר מוקשים! זה הכל!״ – ״אני אלך אתך.״ – אמר ברזילי, – ״וגם אני…״ – קפצו נחום ועודד ואמרו כאחד. – ״גם אני יכול… – אמר רפי – אם צריך…״ – ״גם לי לא איכפת ללכת. – אמר צ״יבי. – חוזרים לפנות בוקר, נכון? ובדיוק אז מחכה פה האוטו לקחת אותנו. במקום לשכב פה כמו נבלה – נלך ונחזור ונסע.״ – ״חכו קצת אתם. – נזף דנוס. – עוד לא הולכים, עוד לא נוסעים, ואַל תרוצו לכם. פתאום כולם חרוצים וזריזים. מה זה אצלכם: ספּוֹרט־לילה? פיקניק על הדשא?…״ – מרחוק. פתאום, מחנה־כלבים שלם רגש ורגש. ונעשה חשק לא להוסיף עוד דבר.

פתאום צולל באזנים זמזום־המיה של אין־סוף – כקונכיה ריקה משיבה הד רָחֳקִי אין־קץ. מתקרטעים כה וכה. מתמודדים, מתמלמלים. דוק דמעות־פיהוק. להתנער, להיות כאן, לא לשקוע. הי, מוכרחים להחזיק מעמד. אז מה, בחורים? אז מה, קובי? כלום. הוא הולך להכין את הטען ליציאה. אין עוד מה אלא להתפזר איש באשר יפנה. או למצוא הצדקת־מה ולהישאר. ועד כה ופנס־הרוח המפויח שאורו מספיק רק כדי העד על מציאותו ועל שנַיִם־שלושה רגבי־אבן מושלכים אצלו, שהוארו מן הכל והוענקו חשיבות יותר מכפי המגיע להם, נתפשים באמצע איזו העויה לילית שלהם, לא שייכת לכל זה, ולא ברור למה כן שייכת, תמוהה למדי לולא היתה קצת רצינית, ונעו ונדו סביבו, צל על־גבי צל, המו והחליטו כי אין טוב אלא אם היה יורד מישהו אל יצחקלה להימלך עמו ולברר דברים, ואם יהיה טוב מלפני גידי לקחת על עצמו ללכת אליו בשם דנוס, ולחזור מהרה… גם כשלכאורה אין טעם להליכה, שכּן מה נשתנה שמצדיק בדיקת החלטות מחדש? אבל, אם זה משקיט את לבך, דנוס, אם אתה בחששותיך… מכל־מקום טוב שיקדימו אלה לצאת לסיבובם הקצר, האחרון, שבטרם, ויחזרו כשעוד הלילה גדול ליציאה הגדולה – הערה שקובי קיבלה ברצון, ואודילה התנכר לה, בלא הטרח הרבה טעמים – עוד שבע דקות על־פי שעונו לחשבון המנוחה, ואין שום סיבה לבטל דברים קבועים ולהתעמר ביגיעי־כוח, בעצם תוך מילוי תפקידם – כגוש־סלע הוא ולא ייעתר. תבין – התחיל מישהו להתמַקח עמו, להוכיחו דוחק הענין, בּעירתו – ולחינם, לא תסיר עקשוּתו ממנו. – ״אז טוב,״ אמר קובי ונטל את הפנס ללכת, ועוד רק השתהה להרימו בהאירו למטה: ״יודלה?״ – גחן קובי אל העטוף השׂרוּע ארצה. אלא שהלה כבר היה מבולע בתוהו, צנוּח בעמקי תרדמת־פתאום, נחרנית וקשה, נתוּק כל שייכות לכאן. – ״ישֵן.״ – אמר עמיחי. – ״עכברון.״ – אמר קובי. ועוד אמר: ״תנו לו בשקט. ותֵה כשיקום, טוב? ארבעה לילות, כמדומה, כמעט ואָפס הנער.״ – אמר קובי ונפנה אל חיימקה – ״אין עוד הרבה, חיימקה״ – והלה הניע ראשו: ״אין דבר״ – אמר. וכשקנו ללכת: ״ואיך אתה, חיימקה?״ – ״אני ישנתי ביום.״ – אמר חיימקה. – ״באמת? מאה אחוז אתה!״ – אמר קובי. ״אבל אתה, קובי?״ – אמר חיימקה כשבאו אל הבקתה. – ״הו, כבר שכחתי איך אני…״ – וחייך והניח את הפנס מידיו. – ״וגם משעמם נורא להיות עייף, לא?״ – ״תשתרע רבע שעה – אני אכין הכל.״ – ״הו – אמר קובי – אתה חַבּוּב. לא כעת. אחר־כך. אחרי הכל.״ – אין אור רב לפנס, אך הידיים יודעות מלאכתן מאליהן. – ״פחד נפל על דנוס.׳ – אמר חיימקה. – ״רפו ידיו, צרה החזיקתהו, חיל כיולדה.״ – אמר קובי (על צד האמת הראש כבר עמום קצת, הברכיים וכפות־הרגליים. אבל זה הכל. ארבעה לילות. גם קצת קר בגב או בכתפיים. אבל לא יותר). ומוכן ללכת. ואילו רק. היינו־הך. לצאת אל בין הכלבים הליליים ביותר. לצעוד ללכת בין ולבין. הו. ועוד. וללכת, מזה ומזה. וזה שר כל־כך. – ״ארבעה לאיש?״ – אמר חיימקה באפלולית החמה. המזובלת יבש.– ״ועוד אחדים בילקוט של יודלה, שלא יחסר מעל שכמנו.״ – חופרים ליטול ולהבריג בשׂימת־יד בקיאה. – ״ואם יצחקלה יגיד: לא?״ – אמר חיימקה אחר־כך, – ״לא יגיד. למה יגיד? מתפחד לך פתאום בלב, חיימקה?״ – ״מתפחד? – אמר חיימקה. – אם לך לא, למה לי כן?״ – ״כן. – אמר קובי. – אין טעם להתפחד.״ – ״פתאום להתחיל להתפחד. – אמר חיימקה – מה פתאום?״ – ״שום דבר. – אמר קובי. – כרגיל: הולכים וחוזרים. זה הכל.״ – ״ורק צריך להספיק. – אמר חיימקה. – שרק נספיק.״ – ״נספיק. הכל נספיק״ – אמר קובי – ״ולחזור, ולקחת ושוב לצאת״ – אמר חיימקה. – ״ולחזור – תיקן לו קובי – לצאת ולחזור. נספיק הכל. עד שלא יעלה השחר. השמש רק בחמש וארבעים. מיליון זמן. הלוך ושוב. – ארבעה קילומטר, נאמר חמישה, נאמר ששה, נאמר שבעה: נספיק. הדקת היטב? בדקת את הקפיצים? קצת שחרר: שמגע כלשהו יפעיל. שחצי דריכה – תקפיץ. אבל שלא ישתעל לפני הזמן, או יתעטש, או משהו…״ – ״סמוֹך.״ – אמר חיימקה. – ״והמַרגשים?״ – אמר קובי. – ״יושב חזק. – חייך חיימקה. – חושב שהכל יהיה טוב.״ – ״כן.״ – אמר קובי והלך לקרוא להם. גידי לא חזר עוד. דנוס עדיין זעֵף. וכל השאר היו על גבול התנומה, וגם חצי־אוזן היה כבד מהם להגביה, אם יתחדש דבר־ויכוח, או מה – אבל אין כלום. לא ויכוח, לא דברים, לא מענות. דנוס מחריש. הכל מחרישים. – ״מה אומר השעון שלך, אודילה?״ – מנופף עליו קובי בפנס, ושֶׁמט שׂערוֹ הבהיר – מבהיר. – ״בדיוק!״ – חורץ אודילה, ומתגנח לקום על רגליו, וכבר הוא נוגשׂ באנשיו, והפעם בלא שום אקדמות או עקיפי־לשון, קצר ויבש: ״קומו – הוא נוזף – כולכם, חַת־שתים.״ גם לא אבק בדיחוּת, וזה הכל. מתגודדים במפוזר, בערריוּת המומה אל פתח הבקתה. מצטיידים, נרתמים, מישהו בודק בעצלתים את הסטן, אומרים לו, ״חמוֹר, היזהר!״ ועוד אומרים: ״מה אתה נדחף.״ חמוץ בפה. עופרת בשרירים. ואיך שהוא מסתדרים וכמעט נופלת ערבוביה בהטעמה של מרי, אלא שקובי פסק את ה״אחרי״ הנדרש לענין, ומתאַחים מחדש להוויה החרוזה, ההולכת מאוחזת בחוליותיה, אף אם עייפה וסרת־רוח מתחילה, אבל עוד פסע־פסיעותיִם וכבר מוקצה לה לעצמה, בפני עצמה, להיותה של עצמה, חשובה לעצמה, ומנתקת שייכותה, כאניה ממזח, מכל הנותר הנַייח, הבקתות, חציבות המכושים, החדגוניות אין־חדוה, נדיפה כלשהי של סיד, ושל אולי סתמי, וכבר עברו וטבלו בחשכה שמלפנים, ולא הותירו אלא ריגשת צוותא שהלך לו, ונקישות נעלים מתפחתות באבנים.

כוכב הציר. גם אם תאבה לא תאבד. עליצוּת יציאה מתגרגרת. וריח קיץ חם ופתוח. והאדמה הגהורה, הגדולה, ההולכת אל עלילות מרחקים ליליים, שותקים עלומות. והלא־ידוע מקיץ קדחת הרפתקאות, וההליכה הגמישה, החותרת, האוֹוָה מאד. מיתרים נדרכים, קפיציים, לילה יבש. מלכות קסיוֹפּיה. בני־אדם, מה ההליכה לישון בלילה – כשאפשר ללכת בלילה. תמיד. אח, אַוַּת התגרוּת מתגרגרת. עולז משחק באש. להסתבך בסכנות, להתמודד עמן, להתל ולהרעים בשדין של חושך, לעורר רעתם המנמנמת, לאחוז בזקנם, למרוט בזנבם, להעוות אליהם פרצופים, להעלות חמתם בביזוי, לקרוא לריב, להקניט, לקנטר, לצחק על־פי התהום, נלהב ועוצר בקושי קריאות־קרב ששוניות, תרועות־תגר מתגרות, נכבשות ברגע אחרון שלא להקיץ עליך את רוֹחי־העמק, בכוֹרי־שטן, להרתיחם לקצף, המגעגעים בנחל, לחרחרם, להדליקם, לשׂרות עמם, לחמוק בקונדסות, בהוללות צלופחית, בזדון מכוּון, בהרעמה, בצחוק למשבּתם, לתמהונם, לרוגזם הבעל־בתי המוּפר, בקצרה: להגריש את האוקינוס הישן ולצאת יבש ומחייך. אלוהים, עד תוככי פנימך מתבחשים יצריך הקמוצים, והכל בך מקיץ, חורג לצאת לראות, מסתקרן, כמריח ציִד (או ככלב בהריחו כלבה), נרגש, קשוב, מתפרץ, חריף, מטה אוזן, חוטם, חמשת־החושים, ששתם, שבעתם, כולם עד תומם, עד ירכתיהם, והלב, והדעת בינות תבונה, כל אשר כלול באיש, מבית ומחוץ, בהיותו, המשתאָה, המעוקצת, המשתצפת, עליזת חיוּת, בלוּעה אל ההימצאוּת הזו, אל טרחת ההימצאות כאן, הפעלתנית, העמלה הצפה על שבולת הרגע הנוכח, הגבוה על שׂוֹא גליו – בחוּרים־בחורים – מה הישיבה להירקב בשוחות הצפופות לעת הליכוּת כזאת, כשאפשר ללכת! החשדנות הזו ללילה – כשהלילה רק חם וחם, כל שדיו נמים חרש, איש כף־ידו תחת לסתו העקומה, הנוטפת ריר־חלומות יורד. ונפנה ככה. העשבים הריחניים מכאן, ונרד ירוֹד פה. חברים אמיצים, אנא לא לדרוך על הדשא, על מה שהטמַנוּ קודם. על המוות שזרענו. בואו־בואו, מה הזחילה. מנשפים, מנשפים, מה מנשנפים־פים פה ככה, כבר. קצת מרץ, אנשים. בואו. טוב, נעצור, נשב רגע, נקשוב. אִספו לכם רוחכם הקלושה, השטחית. בזה אחר זה, כקרונות רכבת נעצרת, מתגעשים, נלבטים להשתופף, נחפזים, נושפים. נוחו־נוחו. שקט אדיר. כל העולם הס. גם תפוח גם אגס. פעם כשהייתי. והייתי נחבא וחוט קשור לענף־התות, עוברים ושבים, ישרי־דרך, הייתי מושך ומטיח בענף על ראשם הכשר, דהומים היו, נבעתים מתכעסים, מניפים יד וקול אל נוף העץ הריקן. אויר בּשׂוּם מתיקות שוּמָר. זיקוקית שם. רחוקה. סורטת נתיב צר ויבש וצונחת עם חיוורת נשורת מתפוררת, לא נשמעת ולא מאירה. משלטי עקיפת כָּרַתִיה. שיגרת משמר־הלילה. אשמורת תיכונה. קום אחמד, מחמד ישכב כעת. איך מצב־הרוח אצלכם שם? זניק האור שם, שהתנפץ לזנב רשפים – אינו פלא, הוא רקטה. והכוכב הנופל – שחַק חיכּוּכין. אור המזרות ריק ממזל. אין סוד. הכל פתור לנו. יבשים ויודעים. היינו־הך מה ערך כל הידיעות הזוטות הללו – אבל יודעים. וזה די. הכל יודעים. כל ראובן בן יעקב. כל דרדק דבית רבו מתרץ הכל, בחיים, בשמים, בירחים, במדיניות, ביחסים, באהבה, במלחמה, במוות – הכל פתור לנו. CO₂, H₂O. הסיוטים הנוראים ביותר, הפחדים הנרגשים ביותר, הסתומים ביותר – מפוענחים לנו, כל פחד מפוענח, שורש ריבועי ושורש מעוקב, ותאוצת הנפילה החפשית. הכל גלוי. חשוף. פרזון. מצומק יפה. מורעל, ותקוע בסיכה תחת הזכוכית. חוץ מן… טוב. קמים? קמים והולכים. והולכים. אלוהים, טוב ללכת. ללכת יחף וחפשי. תכלית האדם הגבוהה. פתרון הפתרונות – ללכת. ורוח הלילה והסתיו.

סתיו חביבי

ועוד יבוא – – –

פייטני שלי, עצוֹר. הַרהר רגע: אנה פניך? השלוחה, כאן עשינו בראשונה (במהומה ולא בסדר הטוב). הענק הזה כאן אתמול, והפירצה היכן שהוא. על צד האמת: היכן? על צד האמת, מקרקעית עד כאן אני מוצף עייפות לעייפה. לֶבֶד רבוּד על לבד, נוח למדי, רך למדי, אטום למדי, ועמום והמום, וצונחים אל בלי מה. אבל מכאן ולמעלה עַד והוֹוה כאן, והלאה מזה. הרבה. והנה ככה. על צד האמת, לעולם לא נאחר. וצריך זרועות עצומות כדי לחבק הכל, כדי לא להפסידו. לא זה – אלא פתאום אינך יודע לאן. לשאול את חיימקה? – פירושו להבהיל אותם. לנגֵע לבם בחשדות. עמדו רגע, חַבּוּבים. נחַשבה דרכינו. שעות בטרם־חצות מצטלצלות. רועדות דנדונים־דנדונים חשאיים, זך־זכּים, זכוכיים שכאלה. אגם רחב־ידיים ולא נראה. כולו לחשושי, פרכּוּסי. שלוַת איזון עד אפסי רוחק. כחלוליות חלום. איפה הייתי עומד? לאן אני לוקח כעת? מסתבר ככה: לא יכול להיות אחרת. ורק בזהירות. לא רואים, גם לא את סימני האדמה. שבו רגע. שבו, חבּוּבים, חבל שתעמדו. אני כפרתכם. אלך עד כה, אשתחווה ואשוב אליכם. אם אמצא. רק תנו שהות. אבנים היו מגוּבּבוֹת שם? או שמא מַטה חָצב פורח? (פרחי חצב / בא הסתיו / ל־ל־ל־ל). ובקו ישר. ולא לדרוך על צעצוע. ופתע עפה לך הרגל. פתרון חד ומצליע. לאן על־כן? כולו נוגע הלילה. חם ועוטה אותך. עד צואר לופף. כחוֹצה מי בריכה פושרת. וקטיפני ולטיפני. ורגע רוחש מן המפרקת, כדגדוג מַלעני־שבולת, ולאורך השידרה, מאת חיפושיות רצות. לא להסיח דעת. כולי מקובץ. לא לחשוב על שנַיִם. חצוי כמי־אגם רדומים: שמעל המים מבקש לעוף, והטובע רק לשקוע, לישון, סוף־סוף, כבד וישן. והניחו־הניחו. ואם כן? אבוד בין המוקשים. טרף מעשה־ידיו. כוננו אצבעותיו. חַ. סיפור־מוראות. איך ייגמר? אני רחוק־רחוק ושר־שר. סתיו, חביבי, ועוד יבוא, המתן ועוד יבוא. אין אחרת לפניו – ועוד יבוא. ואולי פשוט: האבן ההיא המַלבּנת, וככה? – נורא פשוט אם יהיה ככה. כל־כך פשוט, כל־כך רצוי, כל־כך כסוּף. מוכרח להיות כאן, בטחון סהרורי (ואם יצחקלה יגיד לא? מתעטף בשבע שמיכות ויתהפך העולם. אבל, לא יגיד. נצא. בודאי. לא יכול אחרת). וכשנצא, מכאן נצא, ומכאן נחזור כשנחזור, ובצלע השלוחה הזאת, והאבן פה סימן. והלא היה שם חריש? לא היה שם חריש? חריש בודאי חריש, וסתיו, ועוד יבוא. יחכו, ימתינו קצת. אם יהיה פתאום בום גדול – זה אני, חברים. הלך לכם הקובי, פחות אחד חַבּלן. כפרתכם. על ראשי. עד ראשי טבוע, ראשי צף: האחריות. ומה אם לא אמצא? שוקעים ביוֵן רפסוסי, שלא מוצאים בו ולא נמצאים בו, וסביב מוקשים. אתה מוקף. מכותר. הדעת נותנת… ולהתעשת מהר. ללקט עצמי. לא יהיה טל הלילה. יבש, אף כי בהיר. ואולי רק לפנות בוקר. בבוקר־בבוקר… ל־ל־ל – בבוקר־בבוקר, מה מזכיר לך? בערב־בערב ארחות דדנים. לא שייך. וכבר טמטום גמור. להתנער. מטמוּט. לא כעת. חושך גדול. כשעוצמים עיניים וכשפוקחים עיניים החשכה אחת. או נסתמאת? מבט העיניים יצא לחופשה – אינו משנה דבר. כאן היינו כבר. זה ברור. השורה השמאלית היתה עד תלמי חריש. עם התלמים הראשונים. ו… עשר וחצי. חבר, הזמן! ויש אחדים, כמובן, מצד זה או מצד זה, שזו להם עשר וחצי אחרונה שלהם בעולם. אחרונה לטוב ולרע. עשר ושלושים ואחת אחרונה, עשר שלושים ושתים אחרונה, שלושים ושלוש, רגע ורגע, אחרון אחר אחרון, ולא נתראה עוד. סיפור ישן. סַלוּט רגע עובר. לא ניפגש עוד. שלום לעפרך. וצריך למהר. הכל עוד לפנינו. ואולי לותר ולעזוב ולעזאזל? סוף־סוף מה? אולי באמת: מה כל זה? מוכרח שעל זה ימותו? קשקושים. למהר. אני מגיע. לא טל. טל רק בבוקר (ומזיע כולי). איפה הבוקר. הדרך הגדולה. נצא, חבריה, לדרך הגדולה. לעומק. המדגדגת. ביניהם. בין מדורותיהם. בלוע לועם. מזה ומזה. בין בוצץ ובין סנה. יונתן אחי. קדחת יצרא. בוקר שכבר. יונתן: לכה נעבור אל מצב הפלשתים. הנער: הנני עמך, כלבבך. לא כעת. האם אינני משחק במכוּון ב״לא־יכול־למצוא״ מבוסם אחד? והלא זה כאן! כל הזמן! עומדות היו רגלינו. הלא הנה כאן. פשוֹט יד. חינם. בסך־הכל. תוכל גם לרקוד כאן ולא יתפוצץ. הפירצה. הסימן: גבב־אבנים, ועוד אבן פה ועוד שם. ככה. זה הכל. אבן מעל הלב. החריש, הנהו. (אם רק אין בזה שני חרישים! שנַיִם? מה פתאום. אני מנסה את עצבי?) אין שנַיִם רק אחד. אתה אחד ושמך אחד יש באמת אלוהים בשמים? אוזן שומעת, עין רואה, וגם מתוך האפלה בוחנת ולא לתוהו אדם – יש? (לא מקנא בה! ) עד צואר העייפות. רעל כבדוּת. אבל הראש ממעל. עודו. וגם הלב קופץ פתאום ורוצה. נורא רוצה. נורא רוצה. מה אתה פתאום! חי כל היקר, רוצה כל־כך, אלוהים שבשמים, רוצה כל־כך, אילו רק ידעת!

– קובי? – ״הו!״ – הה, סוף־סוף. לאן נעלמת? מה היה? מה עזבת אותנו? התחלנו כבר לחשוב! – ״אַל תתחילו, קומו, נזוז.״ – מה היה שם? – ״אתון רבצה על הדרך, ומלאך וחרבו שלופה בידו.״ – חדל. בחייך, ספר באמת? – ״האמת: הכל כבר מוכן ומסומן, ורק בואו.״ – אמר קובי. ואודילה נשף איזה ט־ש־ש־ש להסות שנַיִם שהתחילו מתלחשים, והלחיש ניחרות משלו: ״אחרי״ – רהוי ונעלב למדי, וכבר עומדים על שפת אותו החריש, כאן. מסביר קובי. ולרוחב החלקה. על כל מיטמן אחד של אמת, כמה תלים ריקים שיהיו כאילו. והשתדלו למען הרושם. העיקר הרושם. זה ברור? יחי הרושם. חיימקה הולך עם שלושה. קובי עם שלושה. ושלושה נותרים עם אודילה נערכים להבטחה, מנוזפים מראש לבל יירדמו תחתיהם באשר ישכבו, וטש־ש־ש להיות לגמרי שקטים. נושף עוקצנית כשפיפון. אלא, שכמה, ככלות הכל, צריך כדי הטמנת ארבעה לאיש. אפילו כדי גיבוב כמה גבבי־סרק הכא והתם? נקישות־מעדר אחדות. כחכּוּח בודד ורקיקה, מלמול מהוסה בטש־ש־ש זעוף, וגמור. אינך מאמין, אבל כבר אפשר לסוב על עקביך ולחזור, והכל נראה כעת כאילו קצת מרמה, רעש מרובה על לא דבר. גמור. אבל קובי רעיון־פתע צץ בו, והוא בא אצל אודילה בהצעה. אם יהיה איכפת להם להשתהות עוד כחמש או עשר דקות, והוא יקפוץ מאה־מאתים צעד קדימה, לשכב שם בשקט ולהאזין היטב ללילה, לעמק, לתוכם, אם שם הם, אם אין דבר מחשיד, אם אין סימן סכנה ליציאה שתצא לעומק? ואודילה. אף־על־פי שלטעמו אין טעם בזה, מה עוד לשמוע ואין שומעים מכאן? – אינו יכול לסרב לבקשה כה מועטה, מה גם שהכל כבר מסוים, וזו הליכתו האחרונה, ורק ייטיב קובי הלז, אם לא יהיה שש כל־כך להתלבט בין מוקשים ולהתפרץ למרחקים – תמיד בסופו מתברר כי לא משתלם. אמר ואסף בפס־סט את נעריו שמוּטי־הכתפיים, הנובקים במעומד, ונסוג לאחור – שם יתפרס – כך אמר – ויאַבטח, לא ברור מה. והלכו. ומאצל הגל הפעוט, ישר לפנים אל השלוחה. יכול ללכת למאה פסיעות, למאתים וגם לשלוש מאות ויותר. להגיע עד חנוֹתם. ולא שחוּי, לעזאזל, ולא כפוף, אלא זקוף כמובן. נושם מלוא ריאות. כבטיול של נחת. מונה מספר לכוכבים. אף אם לא פוסח על ריגשת קרביים המצטהלים ממשחק זה – של התמתחות זידונה, והכרת־אונים שתתרפה לבסוף ותתפרק. רגיש אתה עוקב, וכאילו מזוית העין, וחש בהצטבר אותה מתיקות גרויה מאד. חריפות מתיקות ההלכה הנועזת על חבל, מעל ובין ולבין, והכל בתוך לך בידיך שלך, ואתה במו ידיך מעיין לך גורלך, בצעדה קלה וגנדרנית ובבטחה משכּרת, סהרורית כמעט. וכאן לעצור רגע ולקשוב. לשבת. גבעול מזומן לאצבעות. ריח סיד. ריח עפר. ריח משהו. אין רוח. רק דומם. הצרצרים, מאחוריהם צרצרים, והלאה, ומעבריהם צרצרים, ועוד הלאה ריק ועד רחוק, ושם כלב, אולי שנים, ועוד הלאה הרחק מתאַושת, ועד הכוכבים, פוֹכה־הולכת, אִושת לחשון של דממה יסודית, בלתי־מופרת, יסודית, תשתיתית, ועוד משהו, מרמז, או רק נדמה. הגבול בין ולבין. לקום. ואם אלך לרבע שעה – לא ימתינו לי? ואם לא ימתינו לא אדע לחזור? אני לגמרי בידי עצמי. לאן אתה רוצה, חבר? אנה מתבקש לך בלב? הרי לך מלא חָפנַיִם חירות. קשוב בכל מאודך. אקח לי מלוא מחצית דקה לשכב ועיני בשמים. סתיו ועוד יבוא. והארץ תוריק, תדשיא. לרפות כל שריר ושריר. מֵרגעת־מנוחות צוללנית. גם נמצאת גם אובדת. ועתה תוקף אותך בולמוס התגרדות. מתחילים ברגל. תענוג להתגרד ברגל. עקב זו בסוֹבך זו. ואחר־כך מפציר גם הגב להתגרד. סרפדים בוערים בו. ומשתלחים בו בעשר אצבעות מוקעות. והן אינן משיגות, ותחת זאת אפשר להתחכך באדמה. לרווחה. מכתף עד כתף. כל הגבעה לרשותך. תוכל להתעפר עד תחתית המדרון. גוף בגוף להתחכך בה. מקיצים בה חיוּת נרדמת, הו, מתגרדים לתיאבון, בשפע, בנוֹחוּת, באדנות, מלוא החירות. ואחר־כך שוכחים ועוברים מזה. נמשכים אחר תני־לילה רחוקים שאההו פתאום ממושכות ואבלוֹת, ומתמיהים אליהם ופוסחים. כל קושב נוסף מגלה עוד אלף קולות שהיו כבושים־מחוקים קודם בדהי הדממה. ולא יאומן עד כמה היתה מעוּבּרת זו הדממה, בשחלתה המוּפרה. המיית־אביב חמה. כולך מלא מיצים. כמוהל עץ בלבלבוֹ, חם ותוסס ופורץ ניצנים. ללכת הלאה. ברחוף, בלא השמע רשרוש. כוחות שרים בך. פראיים, עולזים, גוריים, זה בזה, כלטאות בקופסה. לא שום ערפל עוד בך. הכל בהיר, צלול, חריף, מזוכך. עוף־לילה אחד מרחיף לפתע גפיו הכבדים ומרפרף, נמוך, ישר, וחותר כמי שיודע אנה, היישר בדרכו, ככה, שהלב נכמר פתאום אחריו. ונושאים מיד רגליים והולכים אחריו, כמוהו מלוא חָפנַיִם חירות, מבין מה פשר? וכל השאר איננו. אל תחכו. המיה תַמָה. כיציאה ראשונה עם נערה, לבדכם. ריגשת רוננוּת, מזועזעת, רגושה, פתוחה עד מחנק. (צחוק! היציאה עם נערה, אני רק יודע על זה עקרונית, שעשוי להיות יפה כמו…) לחזור? כבר? עוד קצת, עוד טיפה, חי נפשכם, עד שם, המתינו עוד כלום! אגש רק עד שפת השלוחה. אגחן על־פיה. או ארוץ למטה, אבוא אליה, להציץ. הלא מותר לאדם מבוגר, כשהוא לעצמו, לעשות משהו. בלי שיהיה פוגע במישהו, ולא בכם, מכל־מקום, גם אם לא הגיוני לדעתכם, ועד זעם, תנו לי הפעם. לא הגיוני, אבל לגמרי על חשבוני. כל הדברים שאתם ושאני מסוגלים לָמוֹד בשכל הישר שלנו – מוטב ונחריש עליהם. בלויים למדי, מצוצים למדי, מרוקנים משכבר. ואילו כל הדברים אשר מחוץ לכוחנו – מי יודע מה הם. אין אוחזים בהם אלא בסמאוֹן, במדומדם, ודווקא במידה שאתה מסוגל ליטול מהם ולמדוד בפקחון ולראות נכוחה, מקרוב, אותו מועט שיש בכוחך – אין בו חדש, מפסיד קל־מהרה את זיווֹ שממרחק, עד כי אולי ניחא לו נותרו להם שם בטשטושם? לא? אלא ש… לא מחויב להסביר. בכלל לא מחויב. אני תוחב אצבעותיִם לפה ושורק. למה לא. אסור? מרגיז? לעזאזל, מה, חירות היא או לא חירות? בדידות או לא בדידות? ואשר לאותה נערה, מהרו והגידו לה, שתחמוק בעוד מועד. נכשלה בזר ומוזר. רק יבלבל עליה את סדריה הנערתיים, יקמוט לה את המגוהץ על דף־הגיהוץ, יתזזנה ברוח מבוכות וספקות, שתברח לה בעוד לא נוּגעה, בעוד לא בילבל את ראשה – כי האיש הזה, המשתדך הזה. נערתי – משחק את החיים בלי להאמין בתפקיד. אם אין זה מצלצל באזניך כפסוּק מן המוכן. ואפילו אם. פייטן. עד כאן. ולמטה?

מה המה עושים? מה השקט במחנה? ישנים כולם, כולם סרוחים נרדמים? כולם כלבים אילמים לא יוכלו לנבוח, הוזים שוכבים אוהבי־לנום. לצעוק אליהם? לקרוא להם? א־הוי, יה מסריין, אֶש מַלֶכּוּם? – ומה אם אמנם לא שׂרדה שם נפש חיה? ושמא באמת קופץ בחור וגוֹלש לראות מה? באנו אל מחנה ארם והנה אין שם איש וקול אדם, כי אם הסוס אסור והחמור אסור ואהלים באשר המה. לא? משתעלים למטה או משלנו? – למטה. או עוף־לילה או תן? – אדם. אחד איש משתעל, רוֶוה ליחה ועמוס וסובל. שם. וכאבן לתוך חלקת בריכה. ועוד? אין עוד. הם פה. זה – הם. ואולי רק הוא? השומר? לרדת לראות? – לעקוף סביב כשנרד למקש? או דווקא דרכם, בינותם, בתוכם, בתווך? (ואת הצפור לא ביתר. וירד העיט). ואולי מהר עתה, עד המשוריינים, בתרדמה הכללית, לתקוע בגלגלים ובשרשרות אצבעות חומר? ואם כן מה טעם לא כרגע, אומר ועושה? קפיצה אחת זריזה, שלוש מאות בריצה, ובנשימה בוערת בחזרה! הגידו אֵלי שמים, פרסאוס גיבור־הציִד, שארד? אבל ידי ריקות. זולת אלה מעט הפצצים בכיסים, ועוד אצבע או שתים של כלום; שגם כשיצליחו לא יהרסו אלא את היציאה שלנו לעומק. – לחזור. נפשכם לשלל אנשים. יה נאס. רווח והצלה ושלום. ההגיון היה לימינכם. הצילכם. ולמה שוחקים אצלכם ככה, כל־כך ישנים בחזקה? או בעקבה אתם מחרישים לבעבור סבבנו? היינו־הך. חוזרים. תתפוצצו אחר־כך. אין מנוס. בכף הגזירה כולנו. לא דרך אחרת. ולא מוצא אחר. או שמא יש? ובואו־נא נעלה מדורה פתוחה וגדולה. נשפּוֹת קפה, נעמור סביב, וחכמינו יישבו בתווך, לשיח שיח־אחים־גם־יחד: למה כל זה לנו? ואולי נמלכים וסובבים וחוזרים הביתה, אתם הביתה שלכם ואנחנו הביתה שלנו? טש־ש־ש, יאמר אודילה – אסור! דיבורים מזיקים. מרפי ידי הלוחמים, פוגמים בנחושת ההחלטה. – אין מוצא. נמות. כבו את האש. רק לאחר שנמות למדי – נשב לשוחח. לא קודם. וחוץ מזה, כמובן: מי התחיל מי! ומי פלש לאדמות מי? ומי מכבה שארית גחלת עם עני? לא. אין ברירה: חובה לפוצץ. הלילה ומחר ובימים שיבואו, ובלילות. בכף הפיצוץ כולנו. ככה הדברים. השמים והארץ ככה. והלילה והיום ככה. ואנחנו ככה. ומנוס אין. ואין לשנות. או יש? איפה? מה? – אין. גזירה. ונתפוצץ. עת פוצץ. עד בוקר נומו לכם. ליל־מנוחה. חבל שגם לא אנו. ברון כוכבי־בוקר יחד. בודאי כבר קרוב לאחת־עשרה. אין לי חשק לחזור. פתאום לא. לא בכלום. שום חשק. אדרבא, להמשיך, ללכת. כן. ללכת־ללכת. עד, בלי עד, בלי כלום. לא יודע לאן. ולמה, ומה – ולא לחזור. ישר הלאה, הו, לפרוש כנפיים ו… נוּ, נוּ. הירגע. נוחה נוח, נשר צעיר. גם אין לאן להרחיק כל־כך. אני נופל כאן אַפּיים ומשתקע לאדמה. מטַמן עצמי בעפר. והס. שינה כסלע בהר. אַל תחכו לי. אינני עוד. (פלומות נוצה יעופו, ואיש יכבד וישקוט עד בלתי שמים). החריש. התלמים. ריח הסתיו. כוכבי השמים רואים את הסתיו, עוד בטרם יגיע ריחו לארץ. סתיו, חביבי, ועוד יהיה, ועוד יבוא, השד יודע מה, זהב לשדות וחלב לפרות, וט־ט־ט, וגרש ירחים, וכל מה שתרצה. השירים שלי. בעצם, אני מפחד מן המלים. הן מרחיקות ממה שצריך להיאמר. לאחר שנכתב הדבר – אבד הדבר: לא זה עוד. ומה עוד? לא. כעת לא. מתקבל על הדעת שיהיה יום ואוכל לומר פעם לנערה ביושר: אני אוהב אותך? ישר אל עיניה, בלי להבריח עיני מפניה הכשרות, שלא תראה את המשהו הרובץ בהן, מנענע ראש כעֵז לועסת? הו, בנות בנותי, מישהו מכולנו, כמדומה, לא בשל עדיין כל־צרכו בשביל מישהו מאתנו. מילא. אבל אני פורה חכמות עם דברי־שיר, וצריך לחזור. חַבּלן, בנוֹתי, אינו רק על־פי תפקידו הזמני. בטיבו, באָפיו, במהותו כזה הוא – הרסן, שחתן, שלילָן, בכל אשר יגע. לא כך, יצחק ארזי, מכוּבּדי יצחק ארזי – אתה כאן? שלום עליך, יצחק, ערב נאה, אתה פה ואני כבר אמרתי לה, כמעט מה שהיית אתה מבקש להעיד בי, מלים הוצאתי מפיך. מה?

הכר נא: זאת היא. הנערה שלי, אשר אהבתנו בוששת קצת עד שיבשיל העשב ויעלה. הנערה, אשר אילו היתה לי נערה – היתה זו. והיא בתומה אינה מוזהרת, הולכת בלא לראות כי הכל כבר כתוב וחתום על מצחי. שאף כי זמן רב הייתי הלא־מתמַיין שבדרדקים – גדלתי ונתמיינתי בינתים לתיק ולמדור באות ובסימן, רשימה שלמה ומפורטת. שאלי כל אחת במחסן ותהנה לפניך, בסבלנות־נשים, רשימת מומיו ושלילות אָפיוֹ של המקרה קובי. בראש כולם אמור הכל: עוֹף קודר. זה קודם־כל. ותדעי לך. (אני מבטיח לך: אין בי שמץ! כולי בהיר ואוהב!) כזה מין עוף מוזר מתנודד ברפיפות איסטניס, כביכול. מין פורש כזה, מן הבריות הצדה. כביכול מרוב חכמה, ובאמת מרוב שלילה. זן מסויג מן הפעילות הברוכה של תופשי החיים בקרניהם. ותחת זאת מצטדד ומוצץ לו אגודל של יפוּת־נפש. כן. כולו געגועים ופירורים וניקודים ופחדים, בדויים ובדוּיי־בדויים. ואילו מבחינה אידיאולוגית – אפס. תחת שיבחר לעצמו, ויהיה עצם מעצמי החיים המתחדשים, שמח עם שאר האדם, אחיו ורעיו – מטלטל לו מודאג, בלא־טעם, ומושך אחריו מצב־רוח כשוֹבל, באשר יבוא. בקצרה מדרגת חלושי־האופי. ונטולי־החיובים. יקרה שלי. לגמרי. לא מושרש בזה. דוגמה שלילית לקטנים. לא חינוכי. שמים, כמה לא חינוכי. אף לא בככה, בכלום. שוי בנפשך. צעיר ועייף. מסתגרן בחדר. אזרח המשק וזונה אחר עננים עוברים וכוכבים כחולים. כושל תחת הממש האפור שלנו: בנין חיי החברה, וכביסת הסדינים הגדולים. חיי החברה – הלא זו מחלתו! ואין איש יודע מה הוא מבקש, ומה בסוף חיפושיו – מה ברכה תהיה בידיו, לקחתה ולזרוע בשדה ולחכות לצמח יעשה קמח. ומה לבסוף? לא־כלום. איסטניסן של מבוכות. פטפטן של היסוסי־סרק. פייטן של עריקוּת. מַצדיקן של שתמטנים. מַרדימן של חושי האחריות. פוֹטרן ממאמץ החיובים. חיוּב, חיוּבי, חיוּבים, חיוּבות, נהיה כולנו חיוּבים וחיובות. כולם: רֶגֶל! היי הופּ! היי הופּ!.. – מסַרסן של מרי־הגיל – לריפוי הידיים והרגליים. רק זה בלבד? הוסיפי עוד: תלישות גלותית. וזה אולי ממַצה הכל. לא אליו שרנו. בן לוּ היה לי, ילד קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי – לא הוא. לא אליו התקוות. הוא שנמלט תמיד אל דבש יהירות בדידותו. רק מנגינות־עצב ולא שום מעשים נחוצים. ועל מי הוא עושה רושם? עליךְ? וכבר אַת נחרדת: האם כל זה נכון? בודאי שנכון. אם ככה אומרים – משמע נכון. ואם התגנב ליעוג לדיווח – גם הוא מן השלילוּת. ובכן מה? – לא־כלום. מה עוד לומר. מסקנה? – לא טוב. ושאלי את יצחק ארזי ויגיד לך. הביטו בו. בחולצתו המרובעת ובשערו המאפיר, בארבות עיניו העמוקות, הלכודות בקמטי נסיון ובינה, ותדעי. חבל הוא אומר על הבחור. (ואינו אומר כי חבל אם יעלה בידי זה להפיץ פה ושם חַידקיו, להחליא עוד חסר־יסוד כמוהו). או אילו קָבַל על מה! על האוכל, על היחסים, על העבודה, על השיכון, על הסידורים – אבל איננו קובל. אצלו הבעיות, כביכול, מגובה אחר לגמרי. מגבהי השאלות ההן, הנצחיות. זו מול זו ניצבות אז השתים: הידיעה המיוסדת על אדנה, המנוסה והצומחת, האמת הנאמנה, מזה – ואין־הכלום, חשיפוּת־השת, במחילה מזה. זה כוחו במוּצקוּת היותו השלמה, המעוררת קנאה, הקיימת החיובית – וזה אין לו כל אלא זוֹ בעייתו הקטנה, הארעית, המטרידה. ושגיאה היא מלכתחילה להציג את אלה, זו מול זו. וזה נכון. אינני כופר. תדעי לך, חביבה: כל מה שיש בי אינו הרבה, הוא רק יִחוּל, הוא רק שאלה. ליחל ולשאול ולשאול וליחל. ולגמרי מפינה צדדית, בלי שום תביעה או מרדנות. נותן עצמי לכל מי שיאיר עיני. משתחווה ומבקש, עומד פתוח מנוכח, ומבקש. לא חסר לי דבר. לא בלבוש, לא במזון, לא בחדר, לא בכלים. גם מה שנותנים לי – רב מדי מצרכי. לי די גם בפחות. ורק תנו לי שאאמין. תנו לי שאהיה בדבר. לא סתם להיות, כיוָן שכך, אלא מהתחלה. מבראשית. כאילו הנה כאן העולם מתחיל. זה אשר מתבקש לי. להיות מתוך נקודה ראשונה. כפי שאדם מוצא לעצמו פעם ראשונה שלו. פה אני עומד. פה אני חדל מנדוד. פה אני מקיץ. פה אני כולי קופץ לקראת. כולי עֵר, קרוּא נרגש. לא יספיק לי כמעט, או בערך. אלא כל ההכל שאפשר בכלל. כל רוחב מלא הכל ועומקו. כל אושר האמונה בדבר. ולא אלך שולל בשום כבר יש, או עוד יהיה. רוצה מתחילת ההתחלות. ממקום שהדבר נולד. את ההתגלות. ההתגלוּת העושה. אשר היפה ביותר מַחויר כנגדה. שהעשיר ביותר – דל. שהחשוב מכל – חלוּל. שבלעדיה לא אהבה, לא חברה, לא טעם ולא קיום. ואולי תהא זו תמונת איש אוכל פת בחלב לאור מנורה לאחר יום־עמל גדול.

לאהוב. כן. בשלמוּת. לחיות מתוך. מבפנים. מן הנקודה. לא כעצה טובה למי – אלא כאויר לנשימה. עם העולם. עם אורו. שלומו. טובו. רחָקיו. עם אנשיו. עם חבר. עם חברה. כאן תמים החיוכים, ההטפה, החינוך, ההתנאוּת, הצדקוּת, רחיצת הכפיים בנקיון – כאן תמה גם הסבלנות למליצות, לשיגרה, למוסר, לפשרות, ההחשבה העצמית, מה שתרצו: כאן אש מַצרף. יש או אין. כאן גוַע ״כבר מצאנו״, תם ה״כבר יש לנו״. כאן ערום ויחף עומד לדין כל ״אשרי וטוב לי״. כאן אדם בא לבדו ועומד בידיים ריקות, שותק מחריש, וקושב כולו לדעת אם אמנם. להרגיש היטב. להרגיש יסודית. גדולה מזו: לבעור. להיות כולו־כולו כזה. ראש וידיים ורגליים וזנב. כולו־כולו בתוך. ומתוכו. מתוך כפי מה שנברא. ולצמוח מזה ולמעלה. לא כשומע חיצוני וזר, אלא כחלק ממנו. מן הדבר. הולך עמו וכלול בו. פועם בפעמו. דופק חייו בחיי. והמיית חיי בדמו. הוא. להאמין. מקנא בכל מי שהוא מאמין באמת ובתמים. לא בסמיוּת. ולא בהליכה הצייתנית. ולא בגזירה. ולא בכך־עושים־כולם. ולא ב״ראה זה מצאו חכמים״. אלא בעיניים הפקוחות, והמביטות והספקניות והרוצות שלי. מתוך ישרוּת. כמלוא גובה הקומה. ובמבט בהיר. ככל שבהיר הוא ולא פוסק משאול כל עוד נשאל בקרבו. תמיד שואל. לא חדל. נטוּל עד־כאן. חדוּל עד־הנה. לא מנוּע מרצוֹת, מכסוֹף. והנכסף יוצא, והיוצא ילך, והמוכן ללכת, וההולכים, ומגיעים, אולי, בסוף, אל חלקת העולם שלך, בדעת ובאהבה, וזו פתאום הדרך הרחבה, וזה הנובע מתוך ההיות שלך, ואתה והוא, וכולם, של כל אחד, מתוך כפי מה שכל איש ואיש עשוי ויודע ויכול, וכפי מה שהעולם הגדול, השמשי, הוא. עד מרומי הכוסף. עד ספירת תפארת כתר מלכות. אדם פורח בתוך חייו. זה שמתבקש לו – יבקש. ואין תשובה אחת לכל. משוחררים מצורך בתשובה אחת לכל. פטורים מכללים, מגזירות, ממצוות, מהכללות. כל איש ממקור הבשורה שלו. מי שמתבקש לו. מאהבה. מי שאוהב. מזיווגו. אם לזווג. אדם כביקושו. כיחידותו. כיחוּדוֹ. ותשובה – אם יש תשובה – עד מגע היונקות בהיולי ביותר. אז אפשר. ואין חירות אחת. ואין אמת אחת. ולא דרך אחת. ולא אֵל אחד. ואלף אלפי הדרכים נאות מכל דרך אחת. ותהא לה סלולה ומפולסה ביותר. איש ואלוהיו. איש ואהבתו. איש ואמונתו. ולא שום דת כוללת אחת. נחיה יחד, נאכל יחד, אבל נאמין באשר נוכל. כאן – תם היחד. יתפלל איש כדרכו. ואין אחד פטור ממצוא לו. עד כמה שהוא, וכפי מה שהוא. דרגה אחר דרגה. עיניים נפקחות לבינה. וכוח וכוסף ודעת. הלוֹך וידוֹע. מן הנקודה האחת אל מלוא פתיחוּת השמים. אל השפע המאיר. הנותן את ירק השדות ואת תכלת הרקיע, ואת חיוך החברים זה אל זה, ואת טוב הישיבה יחד, ומרחב מספיק לחיות… ותנו לי לרוץ לחפש. ואַל תגידו מראש: פרפור נעורים, ימי הפרץ והסער! אַל תרצו ממני דבר. אני בי רק אין שקט. רק רצון בוער, רק סקרנות, לא תמיד מוסברת, לטפס על הגדרות, ועל הקירות החלקים, ולראות מה מעבר. מה שמה, מה הלאה, ואין לי כלום יותר, ולא שום שייכות אחרת, ולא הסברים, ואל תבקשו הסברים. אני רוצה לנסות. אולי אין הרבה לאן ללכת. אולי תסוב הדרך ותחזור אל מקומה. אולי לא יודע להגיד עוד. ולא יודע בדיוק מה כבר אמרתי. לא יודע שום כלום בדיוק, אם תביני, אם תבינו, אם יבין מי. אבל לי בוער. אני בוער לי. אני מוכרח. אני ארוץ לי. ארוץ. ארוץ לי.

עצוֹר, בחור, עצוֹר. לאן אתה רץ. מחכים לך. שכחת אותם. הסתבכת, בעזרת האֵל, הסתבכת בדיבורים. שוב טוען, מסביר, מוכיח, לכולם, לכוכבים. ללבך המסכן, לא תצא מאלה, סבוך ועקוד ושטוף להוכיח, להצטדק, להתנצל, וברוב אורךרוח ודרך־ארץ. לכל הרוחות. למה עלי. מה זכות מי לדרוש ממני. ומה מני יהלוך אם הוכֵח לא יוּכח. ויישאר זה בהגיון תביעתו, וזה בצדק מוסרו, וזו בפליאת תמיהתה. הבהלתי אותך, נערונת? שתדעי: אני על זכותם לא עירערתי. לא כפרתי במעשיהם. אבל הניחו לי. כן, אלא שדווקא זה קשה: להניח. יותר מכל קשה להם לגלות אפרוח אחד ירוק בין כולם הצהובים. ושוב חוזר ובא, במעלה הברושים, אותם החסונים, השחורים כמעט מרוב חוסן ושפע, יצחק ארזי שלנו, בחולצתו המרובעת מעל מכנסיו, בשׂערו המאפיר, בעיניו השקועות עמוק בארובותיהן (הדוּכאוּ מעולם תאוות בהן?). במבטו הסוקר, בתוכחתו החברית, כה הגיונית, כה פשוטה, עד לכבוש בקרקע, להיאלם דום, וללכת מיד ולהיות כחפצו. כי חפצו – לטוב ולשלום. ואולי באמת? ״אתה יודע, קובי, מה אתה סח?״ – אומר יצחק ארזי. ואני לו, בענוַת דרדק לפני רבו: ״לא בפרטים, יצחק.״ – ״אם כן, – הוא אומר, – ועל־פי שיטתך, אתה יודע מה צריך לעשות? מה, למשל, ראשון, מה אחרון, ומה עיקר העיקרים שבלעדיו אי־אפשר לשיטתך?״ אבל אין לי שיטה! ולא על הבית הקיבוצי שלנו – אני בא לקרוא! איך דבר. הלוֹך נלך יחד עד החצר. חברים וחביבים. ידינו שלובות על אחורינו ושם נעמוד אצל הגדר. והוא עלי ולא ירפה. לעזור לי הוא מבקש ויהי מה. ולא ירפה עד אם הוכיח. ואינני רוצה להכעיס איש. איך זה, בנו יחידו של אבא שלך – מתלבט בספקות לא מעלמא הדֵין. שוכב בחדר, קורא. מסתובב. שותק שתיקות. מהרהר הרהורים. שולח מבטי ביקורת. לא טוב לו. מה לא טוב לך? מהו שחסר? הלא הכל כאן שלך! רק גחן וקח. פשוט כל־כך, טבעי, יפה, בריא, נהגוֹ של עולם, יסוד תבל, הבן אצל אביו, התפוח אצל העץ, ההמשך אצל ההתחלה, ויש מרחב מעשה, ויש משק, וחברה, והיקף גדול יותר, ועולם, והשקפת־עולם, והליכות־חיים, והכל. והבחור? מה הוא? דבר לא ישיב. אבל היסוסיו ניכרים. מה ההיסוסים כאן? למה, חביבתי? אבל לעזאזל החביבתי וכל הכרכורים הספרותיים. ויצחק והכל – לא זה הדבר. אני מבקש את מה שאתה כבר לא צריך. תחילת דבר. לא חסר לי שום חומר. לבעור אני רוצה. לאהוב אני רוצה. לא שום ממילא. לבעור באהבה חיה אל דבר גדול.

אגב, שמעת מימיך על הארגז של אבא? – ארגז? – הו כן. לא שמעת? – בוא שמע. מעשה נאה בארגז. הוד רוממותו הארגז. – ״צריך פעם למצוא זמן בשבילו.״ – טוען אבא. – ״ומקום, בעיקר מקום,״ הוא מתגנח בחיכוך־ראש והולך וחוזר ומחזיר עיניו אליו: הארגז, גדול וכבד מרוּקע מכסה, ומחושק נחושת ורובץ על המרפסת, כמו פרת־ים פלוטת־גלים – אין מקום בחדר. מניחים עליו כל שבא תחת היד, עתונים, מגבות, ומה לא. וכשאתה מרים פעם בסקרנות את מכסהו הכבד – מכה כנגדך ריח עבה של יושן ואבק כמסוס נוסס – ומתגלה משא ספרים גדולים וכבדים, מורשת אבות, צבורים בדוחס, חשובי טבלות, חקוקי אותיות אובדות בדהי־זהב, ציבור גדול ואין הופך, אין פותח, אין דורש. גוילים עמוסים, חכמה נשכחת, נאלמה. כתבים לחוצים, דחוקים וסגורים, שפעם היו אומרים דבר ונשתתקו. לא תכילם הכוננית החדשה. לא יעולעלו לעולם. ורק אין לב להשליכם מזה. ועוד גם שביב בסתר לבו של אבא מהבהב: אם לא יבוא יום, ויורש מן היורשים, אולי יתעורר לבו לפחת בגחלת שעממה, או לשתות מן הבור הנעול. ורק שבינתים, הללו, היורשים, הטרקטור בן חמישים כוח־סוס הפורץ והופך חלקה בת מאה דונם במחי אחד – סוכר וחוֹצץ ביניהם. כל שבא ליד מניחים עליו. אולי יבוא יום? אולי יוכל להנחיל את מצפונו המיוסר הזה למי שיחשוף את הזהב הטוב והממתין הזה, הגנוז ושותק פה בארגז… החדר ישנה פניו. יהיה פתוח אחרת וריק אחרת. אבל הארגז הכבד יישאר במרפסת עד שיבוא אליהו. כבד ומוברח על בריחיו. וזה הכל. מוסר השׂכּל? אין מוסר־השׂכּל. פשוט. סיפור לשמו. מעשה בארגז. עד כאן. אגב, הנגלה אליך מימיך אלוהים, יצחק ארזי? דיבר אליך? גם בשלומי פרשׂ? אבל אתה כבר אינך צריך לזה. לא עוד. אתה כבר משויך. מבפנים. אתה כבר בטוח עד כדי שלא בידיך לא להיות עוד בטוח. לומר שאתה אינך בטוח – זה לכפּוֹר בך. חלילה. אני רק לאותה קפיצה מביט. שקפצתם אתם, אבא ואתה וכולכם, בשעתכם, ושנתנה לכם את העולם בידכם. ואת חייכם, במלוא היקפם הגדול, החדש והמתחדש. ואני, כנראה, לא אוכל להיות פטור מקפיצה כזו, אף־על־פי שנראה כאילו די בקפיצה אחת לכמה דורות. קפיצה אחת והליכה ממושכת. וגם שמיותר לקפוץ עוד – לפי שכבר הגענו. אבל מצטרכת לי הכרעה שלי, ובקוצר־רוח. ״לך־לך״ שנתבשרת פעם – לך לבדך היה. בלי לכלול אותי ממילא. לא שיש לי נגדו – אבל אין לי בעדי. ואני, כנראה צריך לגילוי־שכינה מיוחד לי. שיכתת איש רגליו לכוסף שלו, אם יתכּסף לו. אם ירעב לו. ושלשלת הדורות? ומסורת אבות? היא תימשך אם ממש בה. אמיתה תדבר בעדה. ואני אצטרך להרחיב צעדי. לנשום מלוא כוחי. ולנסות. אם אדע מה. ואם לא? אם לא אז לא. מה אני יודע? מה עוד עלי לומר? אם עד הנה לא מובן – כלו דברי בלא מובן. לא יודע להיטיב אמוֹר מזה. ובכלל הקץ לאמירוֹת הללו. הקץ למלמולי חצות־לילה מהובּלים, אל לא איש, על לא דבר. מחכים לי, למה אני יושב. לא יושב, קם. קמתי. מסביב שקט. על כל שיאים דממה. עופרת עייפות מושכת למטה. והצרצרים. סביב־סביב. גלים תופחים. כחצצי־חצץ. על רגלי והלוֹך. עייפות הן ותלכנה. והלוֹך והלוֹך. לא יישן. ער וקושב. חושב על מה. רוצה. נזכר. מין תכלת קיצית. המון תכלת. כתמי כחול על הארץ. זוכר כפר ערבי היה, והיה מסויד סיד של תכלת שלהם, קיר וחצר ומזוזות. וים נישב לא הרחק. התנחשל בשמש. בעצם צהרי־הצהרים. וכבסים התנפנפו על חבל. גזוזטראות גבוהות. מובלטות נאה. נושמות גבוה, מופזות. פּזו־צהרים. אל פּני הים הלא־רחוק. ראיתי. והים היה שמשי, כרס תפוּחת־שמש. כולו. עם צחוקי לובן, מהבהבים רחב־ידיים, רחב־רוח, בוֹהק כחלוּת, מנושם זהרורי כחלוּת. מוצלף, תופח, מכסכּס, נרחב, צוחק, והכבסים מתדפקים עליזים להם, והבחיס מכחילי־הסיד, של כך נפלא לחיות, מנושב ים, וריח מרחקים, ומבינים, מבינים פתאום, והרבה יותר, ויודעים שיעבור, ושיימשך, שיכורים, עוצמים עיניים, סחרחרים. אה, בקלוּת. תמו דברי קובי. קחו כסוהו בשמיכה.

והנה כבר החריש. הה, שלום, חברים! נרדמתם קצת? בין כל המוקשים הפזוּרים, בין כל הסימנים והאותות, עשר דקות בסך־הכל, כל־כך נורא? קומו ונעלה. לכו ונלכה. ההרים והגבעות ל־ל־ל. כבני־צאן כבני־צאן. הנה, ונכנסים בצעדי עוז ואון, כלאחר נצחון. – ״קובי?!״ – הו! – ״א־הה! סוף־סוף! מה היה לך! לא ידענו מה לחשוב! נרדמת שם? – אלא מה? איך זה ככה נעלמים? נורא דאגנו!״ – ״דאגתם לי? למה?״ – ״כן, מה היה שם? לאן הלכת, וזה אתה סוף־סוף?״ – ״נדמה כאילו כן.״ – ״מה היה שם מה ראית? כל־כך הרבה זמן, מה מצאת?״ – ״ההרים – אמר קובי – רקדו כאילים, הגבעות כבני־צאן, כבני־צאן.״ – ״השתגעת? אנחנו כאן מתפקעים ולך זה צחוק?״ – ״לא. לא. שום צחוק. לכו ונלכה. מה נשמע, אודילה, אפילו לא עשר דקות!״ – ״אמרת חמש דקות!״ ניחרר הלה. – ״נו נו. – אמר לו קובי. – עד כדי כך!״ – חיימקה אמר: ״היה כזה שקט. לא שמענו ממך כלום. ולא ידענו מה. ואולי אינך יודע לחזור. ואולי אתה תועה ולא יודע איך, בין המוקשים, ואולי צריך לצעוק אליך, או סימן, או להדליק גפרור, שתדע לחזור…״ – ״רצית שאחזור?״ –״שאלה! עוד רגע והייתי רץ לחפש אותך. ומה היה שם? מה שמעת?״ – ״לא־כלום. שקט. אחד השתעל אצלם. הוא מצונן. מת כבר שתעלה לו השמש.״ – עייף. עיגולים סובבים באזניים. גלידים יבשים בזויות העיניים. צוללים אל הינומה של טשטוש, ועם זה כמקיצים אל מקום רחוק. – ״אז בואו! – אמר אודילה נזעף. – בואו ודי.״ – אתה כועס, אודילה? אַל תכעס. תראה איזה ברק לשמים כעת. איזו יפעה מיוחדת לכוכבים. איכפת לך הכוכב הכחול ההוא? כאילו מי יודע לכבוד מי. מקושטים ומצוחצחים וממתינים למי שיבוא אליהם. מי מכולנו? שאו שערים ראשיכם. – ״דאגת, חיימקה?״ – ״נורא, למה לא חזרת תיכף?״ – חַבּוּבּ אתה, חיימקה. כשאני רואה אותך כל חשבונותי מתבלבלים. אני מתחיל למצוא את טעותי, וחולם על חיים שקטים ויפים עם מאה חיימקים סביבי ואני בהם. חיוך אחד אנושי – ואני נמס ומתחיל מתחרט על כל מלה קשה. חַבּוּב אתה, חיימקה. איכפת לך קובי? והלא אינו אחיך ולא חברך מנוער! – ״הביטו אם לא השארתם כלום – נוזף אודילה בנשיפה – וזזנו!׳ והרגליים מתנגפות, ואחד משעֵל החוצה דבר כבוש. והגב הרחב של אודילה כבר נבלע בחשכה. לא לכעוס, אודילה. עוד חמש דקות וכבר תהיה לך שׂרוּע. אין לך עוד טיפת סבלנות בשבילי? מלחמה בעולם ואין פנאי לשטויות הפקר. כל דקדוקי־הדקדוקים של חיי האדם, בצדק, בחירות ובשלמות האדם הקרוע והרוצה להאמין בשלמות – כעת פתאום עליך! חיינו נופלים או נבנים וזה מדקדק לו בדקדוקים על שפת גיא האויב! אה, אודילה, רוצה שאסביר לך דבר? לא. אַל תסביר. הייתי יכול כבר להיות ישן חמש דקות, וגזלת מידי. גם לא מלה אחת? מלה אחת אודילה, כולי במלה אחת: רוצה להיות. זה הכל. כל מה שאני. תפשת? לא מעניין אותך? ולא להיות רק מה שהכינו בעבורי. לא למלא משבצת שאומרים שראוי לי למלאה. מלוא חָפנַיִם מה שאני. לא מפני שזה הטוב והחשוב מכל בעולם, אלא מפני שטוב מזה וחשוב מזה אין בי. כשאדע לנגן את עצמי אצטרף בהתאמה לכל כלי־הנגינה. אצלנו ובכל מקום. לדעת אם כל הדברים שדמיוני משחק לפני – אינם אלא הבל. או, שמא, החכמה היא לדעת לציית למה שעשה אלוהים בעשותו אותי. ברור לך, אודילה? ושלא יחלפו על פניך החיים בלא דעת. חיימקה, אתה טוב כל־כך, דמעות לי כשאני רואה כמה אתה טוב. ומוטב היה אילו… לא נראה לך לעתים כי הדרך לכוכבים קצרה מן הדרך לזה החבר הקרוב שפה?… אני מבקש להיות שייך על־פי זיקת בחירה, ולא על־פי זיקת שייכות. הו, עמדוּ, כולכם, עמדוּ! אשיר לכם דבר, רוצים? לא מתוך הפנקס העלוב, הכתוב, הלא־זה, הספרותי, כי אם ממש מתוך מה שהנה הוא פורץ לשיר. בלי להרהר פעמַיִם. עמדו רגע. דקה משנתכם! גם אפשר לשמוע, בלי כלום, כי זה שר סביב. רדת הטל. מלא ושוקק. ביסודו העולם שלום וטוב. טל אהבה. כַּחלות אהבה. פעמונים. יש לכם נערה היכן שהיא? אהבו אותה. היא כאן. אמרו כעת את הרך ביותר ואת הענוג מכל שיש עמכם. מה אתם אוהבים בה? את לבה? את עיניה? את גופה? את עצמכם בה? את אהבתה אליכם? רוצים שנעצור ונתן ידיים, ונשיר את האהבה הגדולה? את ההתמזגות הגדולה ביותר. ואיך שהכל נוהר לו לשלום אל הים הגדול והרחב – שאינו מלא לעולם, רוצים? שפתאום נתחיל לשמוע, ושלא יהיה לנו ריק. ריקות ריקה של ריק, של הקץ, שלא נברח תמיר להיסתר… שנוכל להיות, שנקום ונדע מלאים ל.. שכבר לא יהיה סתם. רוצה, אודילה? חיימקה, תלך? תבואו? לאן? לא יודע. בחיי, לא. וקודם־כל לתת ימיך ונעוריך לאפשרות המוליכה אל הרבה. לא להיות בתוך ההכרח להיות מראש של. לא ללכת בשום מַרש של רעות ואמונות. לא להיות משויך מראש לשום ״קו״, אפילו יפה, אהוּד, ברור ומפורש. אלא מה? לא לפחוד מן הרחוק יותר. – אה! אודילה בכזה לא ירצה. גם חיימקה יצטער. ובצדק: הוא טוב, ומפיץ טוב ממקום שבתו. אף אחד לא מלמולי־הסרק שלי. נורא איך אני. ואני רק ממולא בעצמי מפה אל פה. סתום מרוב מילוי. זר ומוזר. אנוכיי עד רשע. הו, לא אתחיל. הולכים והולכים. ריח השומר המתוק. אנחנו כבר?…

עולים בגבעה. הו, למה גַבה לבך, קובי? מה פרצת פרץ. אינך יהיר מדי? אינך תובע לך היתרים מיוחסים מדי? למה רמו עיניך? – עיני רמו? – מאד־מאד. דבר אין לך עוד עם אדם מרוב רום, ובזכות מה? – האומנם? כך זה נשמע? – כך, וגרוע מזה. – הו, לא, הלא איני מבקש ליטול לעצמי אף לא כמלוא צפורן קטנה! שוֹר מי או שה מי לקחתי? וגם לא מזלזל באלה שכבר יש להם, שמצאו. רק על אמיתי שלי אני מבקש. ורוצה הארה. האם זו יהירות? – הכתפיים נצטמררו פתע ממגע קור. החולצה נעשתה כה דקה. שקופה ולא מונעת כלום. חשוף ללילה. שור מי לקחתי או חמור מי? ואַל תביטו בי כאילו בגדתי ונפלתי אל מחנה היריבים. אני הלא איני אלא מודה בשלכם, אבל מבקש להגיע על פי דרכי – אל אשר אוכל. זה מכאן. ומה מכאן? נסה־נא וגע באחד ההולכים פה, בשורה הזו, איש בלבוש שתיקתו, נערוֹ היטב, טלטל והזע כל הקליפות החיצוניות, ומה יתגלה אם לא אפרוֹחוֹן קטן ערום: ציף־ציף. בהול על עולמו. על שנתו. על אכלו. על יום מחר. על עורו ועל בשרו. וזה כל־כך פשוט וברור. ואנושי. לא? כמובן־כמובן, כולנו גיבורים גדולים, גברים מוצקים, מקשה פלדה חסומה, ועם זאת, נורא מקפידים שלא להיתפש, שלא להיוָתר, פתאום, לבדנו אל נוכח פני עצמנו. לא כך, חברים יקרים? כולנו, והנחמדים ביותר, אלה שמעולם לא גרמו שום טרדה לאיש, או למפעל, ולא עלתה על לבם, הללו שהולכים לעת הלוך, שוכבים לעת שכוֹב, רוקדים ברקוֹד, עובדים בעבוֹד, קמים בקום, וישנים בישוֹן, שלעולם תמיד עם הכל ולעולם לא בלעדיו – ועם זאת, ובאוזן זקופה, ממתינים להנה־יפול־דבר. בערב, לא, מחר, או בשבת, באחד בחודש הבא: יהיה ביקור, מסיבה, סיור, כנס ציבור, ויעוד, ועידה, מועצה, יסעו, יבואו, יהיה – ולזמן המפסיק כבר יש תכלית: סופרים ימים אל מה. וכל מיני אנשים בוערים בינינו, יש בוערים לטוב, למשק היפה, לנוף הירוק, ויש בוערים להצליח בפוליטיקה. להדוף אחור את זה ולדחוף קדימה את זה, יש בוערים, וכך טוב לפניהם, לשחת עצמם, ויש בוערים, וזה עיקר עולמם, לנקמה בגויים, ויש גם בוערים למצוא, בשפתים יבשות וצמאות – אלא שעל זה מחרישים. כי לא נאה. כי הוא מגיד: ריק. הֲשׂמָת־הפנים הזו כאילו לא־כלום. ההחרשה. כאילו כל מיני דברים הם – הם, וזה, דבר־הדברים, לא נחשב, טפלוּת של אגב, רק ״רגעי חולשה״. שגברים יאה להם להחריש. גם אם הלב שותת. אבל איזה לב? אין. לעזאזל אין! ובכל־זאת שומעים, ורואים. ובכל מקום. ובחיפה ובתל־אביב, ובכל מקום. החרש ישמע והסומא יראה. איך באים לקבור חיים את אמיתך, הלא־נוחה, את תקוַת אמונתך, את כוכב האור, איך כופרים בכופר ובחמר ובזפת, מבית ומחוץ, ושותקים על קול בוכה, ומצפינים חטאת לא מוגדרת. גנוזה מתחת־מתחת. וחברים: המצב קשה. או הנה אנחנו כאן. או מאה ואחת אמירות. וזה חולף, והמתמיד הוא: טוב לנו. לנו פה טוב מאד. עד לפני ולפנים – רק שלווה ובריאות. ואילו – אותו דבר דומם שבקרבנו, אותו חלל סתמי, המורגש כמין שעמום עולמי, שבלב הלב – הוא יישאר לא זע, כמעט לא זע. כי בעוד עודו יטרפוהו החולין. ואילו בחג, או פתאום, או לרגל מה – ושלא במתכוון – רואים והנה הוא. שותק, מיחל לו. אלוהים אדירים. אַל תתחילו להכחיש. לא תכחישו. קחו וקראו את המכתבים. גבר לנערתו. בריא לרעוֹ. תוקע הגוֹלים בכדורגל – ביומנו. השנַיִם המהלכים להם, בשדרות המרוחקות, בשעות צדדיות וקטנות, נפתלים למצוא נפש אחות – אבל מסתבכים מהר. מעודף רגשים. מאין מלים. מנוכחוּת הזה – התמוהה, ממַשב־הרוח. וקל־מהרה נהפך הכל למין ראוַת מרדנוּת, ולמין דווקא לכם, ולביזוי מכוּון של כל רך וענוג. כל תם ועדין – ושׂימת גבול ברור: אני מצד זה, מצד האור, ולא נתפשתי בקלקלה. כמעט ו… נו, חבריה, מה נשמע? חיים. ואיך חיים? ככה, ככה־ ככה, משעמם קצת. בחדרים שעמום, בקולנוע שעמום, בחדר־הקריאה נמנום, ימים שלמים מתגברים על פיהוק. בתוך רצף מוֹנוֹטוֹני. נמשכים והולכים מכוח־הכובד. בהֶתמד שמכבר לא נדרש פשרו וראשיתו. התגברות מלאכותית, בידיים, על השׂתרכות לא־איכפתית. יבוא אָמָן! תהיה הצגה! שעמום על מדרכות בתי־הקפה של תל־אביב. שעמום על שפת הים. לא סתם שעמום, בשל הא או דא, כיוָן שלא היה זה ועוד לא בא זה, כי אם שעמום יסודי, קרקעי, נפש כל חי. חוֹפה על הכל כמים לים מכסים. אלף תחבולות להימלט מידיו הקרות. או, לפחות, לא להיראות ניצודים. והִתרגלות, כמובן, כאשר יתרגל איש לחטוטרת. איך שהוא חיים. ככה־ככה. ולמה אינכם צועקים? אנשים טובים – הלא חייכם הם, שעתכם! הלא מחמיצים את חייכם! הו, מה. הוויה קטנה של תחנת־רכבת קטנה, על־פני דרך נשכחה, המסע כבר יצא, והבא אחריו אולי עוד יבוא פעם, אם יבוא. לך לישון. ועל זה מכסים. כאותה עלמה כעוּרה ומַזקינה שעודה מקפידה לכסות ברכיה, כאילו עשוי להימצא אחד וייתפש להרהורי־חטא בגללה. הה. חיי אדם. בדיחה! אין קץ הריצה מפני השעמום. היום אתה עוד רץ. בורח. ומחר כבר תתרגל. תשב תחתיך. היא עליך. על כולך. לא מחר. מייד אחר הצהרים. עוד בעצם היום הזה. לפני שתשקע השמש. כשניפגש כולנו יחד מתחת העץ: ומה היום, חבריה? לאן היום? ובערב? כמעט לחיות. חַיֵי כמעט. כגזירה מן השמים. כבצוֹרת. כחמסין. כמלחמה. כמוות. ופתאום להיפגע ולמות. חבל, חבל, ומה אפשר היה לעשות. ונכנעים. ומקבלים עוֹל. וחיים. הה, גם גסים ואשוּנים, גם אטומים כסנדל, גם איכרים וגם סוחרים, גם שרירניים קלי־מעוֹג, גם החולבים שמונה חולבות בהמשך אחד, התוקעים קערת דייסה אל קרבם ומכלים עליה קערת סלט וחצי כיכר לחם, המחייכים בשינים יפות ובריאות ולבנות, המשחקים כדורגל, כתום יום־עבודה קיצי גדוש, בנעלי־עבודה ויחף, היורים להנאתם בצפרים עפות, והנרדמים לתיאבון בהרצאות. הישנים בכוֹרת־עץ הפוך, המפהקים בריאות לעת המוסיקה, ופורמים הלצות פרוצות אל הבנות שצוחקות מכרסן להנאה, וחובקים להם מהן שתים־שתים מזה ומזה, לקפוץ לבריכה במשובה, ומפשילים סנדלים על גבם ויוצאים למסע־לילה לרוחב הגליל, או לעומק הנגב, הוא והיא לבדם, ותרמיל בטנים לפיצוח להם, והן גופן, הבנות הללו, בהליכותיהן, בשיחן־שׂיגן, בצאתן לשיח את שיח־הנפש־אל־נפש, תקיפות החלטה ללחוש הכל מלב אל לב, ובבואן לוהבות לחי, ובבחלן במנת־אוכל זו, בטעמן דיין רק מכאן ומשם, בכססן צפורן או כסכסן קווּצה על פאתן, אגב קריאה בספר מרוחק מכל זה־פה־כעת… הו, מה! הקשב רגע, ותתחיל תוהה… נקודה אחת בכל השפע… נקודה אחת, ההיא שמחרישים עליה. כשנועדים יחד, כשצווחים ושרים, כש״עושים שמח״, כשבהולים ״לעשות שמח״ רועש ככל האפשר, ״להשתגע״ לתיאבון, להוכיח ברבים כי דם הוא ולא מיץ־עגבניות, חלילה. נקודה מוחשית. מחוּפית מפני. מאוּלמת באֵלֶם. אבל יש ומתגלית בצנעה, בתוככי אפלת הברושים הכבדים, או, יש והיא התפרצות מתוך היטח־ דברים, לבושי גלימות המשק, דוקא, החברה או, ובעיקר, פלגתנות איזו שהיא, שצועקים בה בפה מלא, מפא"י, מפ"ם, והמנוולים מן הצד־ההוא ימח שמם, צעוֹק והתרגש, במעוגים נסערים, לא מוסברים בכלום, לאור החיים והשאלות האמיתיות הנדונות. לעזאזל. לא כאילו הובטח לנו דבר ולא קוים? הה, כאילו האלוהים הבטיח לנו, שאנחנו נהיה הרבה יותר, והיכן דבריו? א – אנחנו אומרים – סתם, עזוב, בחייך, עזוֹב. ובדחיית־כתף מבטלת. לקחת בידיך ולחַייך – הוא תמצית משחק הבגרוּת. ומיד להכריס, להקריח, להשמים. וזו כל חדוַת הפריחה. למה אינכם צועקים, למה אינכם קמים? – הה כן. פה, נקודה מוחרשת לדעת. נערה טובה, חיוכך כבר חיוך מזדקנת. וזה נורא. הלא הנה זה היינו לנו בבראשית, הולכים קוממיות לקראת. והיתה מנצנצת אלינו שעה יפה, מובטחת, יעודה, שלנו וכולנו היינו רק יפים ורק טובים ורק הולכים אל יפה ואל טוב. ו… הביטי וראי מה! מבית אל בית, מחדר אל חדר, ובחוץ! אצלנו, כמו בכל מקום. והבשורה שלנו? שכח. בוסר נערוּת. רטיבות החיים אינה מגעת. ואפשר גם בלי. בגרות. ובוגרים מחרישים. וככל שגבר יותר – יחריש יותר. ככל שמסור יותר לערכים ולנכסים – יחריש יותר. ככל שנאמן יותר ל״קו״, זה או אחר, יחריש יותר. ואשרי המתאַזנים באיזוּן. והשירים היפים שהיו בלב? היו. וכעת יהיה סדר. סדרי־סדרים. איש לסדרוֹ. והקץ למעשה נערות, ולשירי גן־הילדים. אדם באחריותו. בצדקת אחריותו. בהכרח אחריותו. צומח בה ומתוכה. אשריו. ויש, אולי, אחד, שנולד להיות יחף. בלי חובה, בלי נכסים, בלי הישגים. שאין לו כלום. ורק נפשו צוֹוחת לו. פרוע וקל־דעת, וגם עצוב ושחוח. ורק אינו יכול להבליג. לא לא. ונורא אין לו מקום. שום מקום לא. ובוער בו. בוער לו. או הוא לבער. אולי גם בעד המחרישים. האחרים. שכבר השליווּ. שכבר נעלו ולבשו והתעטפו והתרהטו והכבידו. גם כשאינם מבקשים מידו. גם כשמוכח לו מפורש כי אינו מוזמן, ורק מנדנד. אלוהים גדולים, לאן אני מגיע? קובי קובי – מה אתה עושה מעצמך! מה השמות הנוראים והמלים הגבוהות – מה אתה יש לך להגיד? איזו חכמה, איזו ידיעה, איזו אמת? – הה, לא. אני רק חש נורא שמחכה. מחכה למה? למי? – מחכה לו. לקול שלו. – קול? של מי? מה אתה סח? – לקול שיקרא לי, וימצא אותי פתוח. – גם אתה? גם אני. כּולנו. לו היה חכם והיה בא כעת והיה קורא – מחנות־מחנות היו גחים, כולם היו באים, מכל מיני מקומות, כילדים ההם אל החליל, נוטשים כל מיני דברים, כל מיני בתים, כל מיני חפירות, כל מיני התעסקויות. כי מחכים לו, בשקט וברעש, במחולות ובבדידות, עושים דברים וקושבים לו בחצי אוזן, ישנים ומחצית עין פקוחה, אוצרות־אוצרות היו נפתחים אליו, כל זהבנו הסגור – היה נחשׂף חוצה. כולנו־כולנו. לא קרואים לקרבות, לא קרואים לקרבן, לא קרואים לתת נפשנו – כי אם לדעת להיות. להיות כל מה שיש בך, בשדה האנושי שלך. לא קרוּא לקחת, או לתת – אלא להיות, לצמוח. לצאת מן הגרעין ולצמוח. מחנות־מחנות. צבאות שלמים. מסביב. כולם. יוצאים אליו. יחידים, ובשנים, ובסיעות. כסיעות יונים. לקראתךָ. אי־אפשר עוד בערימת העצבוּת הזאת. לחוץ בנו ושותת. הגיע היום. אנחנו כאן. דבּר! הו דבּר! רוגש לקראתך. הכל שבנו. הטוב, היפה, השואף, הרוצה להאמין, לאהוב. לצמוח – דבר אלינו. מחכים לך, אני מחכה לך, רוצה להיות פנוי כולי, לא להיות קשור לכלום, פנוי ומוכן – וכשתבוא ארוץ מיד, כאלישע אחר אליהו – הו, קרא לנו לצאת… קרא! – – – קרא? מי יקרא? איזו הסתחפות! – לצאת? מי יקרא לצאת! עצוֹר רגע, סייח דוהר! מה שם בלבך הזה הסוער? מיהו זה שיבוא ויקרא אליך, אל איזו רוח אתה קורא? – מה אני יודע. לא יודע למי. לא אל אחד. בעצם: הלא אני הוא. אלַי. אני קורא לי. אני קורא לי. אני רוצה. הו, כן! למדרגה שאדע לקרוא לי. לא יקראו לי. גם לא רוצה שיקראו לי. לא קול מבחוץ. מתוכי ובי. ובשבילי. למצוא, אם יש בי. אם לוחש בי, אם אמת, אם בוער, כאשר בוער, רוצה־רוצה, באמת רוצה, ובאופן כזה שיאומן. שאני אאמין. – כן. במה? – בערך הדברים. בחיים. במלוא היפה שבחיים. אם יש בהם יפה. אם אין רק שיגרת ממילא סתמית. הכל עוד בי. רק עשרים שנה. מוכן להמוֹן. לא חס על כלום. אתן כל מה שיש ויותר. ולא רק אני. כל אחד כמוני. בטוח בזה. הכל עוד בנו. כפנינה זו שבצדפה החתומה. בתהום, ולא אמרנו עוד. כמו אוהבים שלא סיפרו עוד זה לזה: אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. וידוי של ראשית חיים. של יותר מקודם. כמו ילדים מתבוששים אנחנו. הכל עוד בפנים. ובתום. במלוא התום. לא נחשף כמעט, לא בוזבז, לא הוצא לזה ולזה, ולבטלה, לא נשזף בשמש, לא הושחת בכלום, מעיין חתום, גן נעול, דור כוחות רעננים, ורוצים, אלוהים, רוצים, כמה, רוצים ש… ובעליזוּת, כן, בשיר־עליזוּת, בלי עוד פיוטי־קינה, בצהוב ובכחול, ובלבן ובאדום, כמו שדה אביב, ובמלוא התכלת, ומתוך תוככיך, בלא להתעקם, או להיכלם, או להסתיר, במלוא קומת העליזות, כמלוא רוחב יכלתך, והיא עצומה, אנחנו שבשתי כיתות אנחנו עוצרים גדוד, אנחנו באמונה שלמה בטוב – נְחַיֵה לנו אפקי ארץ, מפתיחוּת האדמה עד השמים, ורוצים, כן, רוצים, ורוצים, כן, ותן לנו שנוכל, כל־כך, כל־כך, כן, כן, כן!

– ״הי מי שם! – נצטעק קול קורא אֵי מקרוב – ״שתוק, טמבּל!״ – חירף כנגד קולו קצר־הרוח של אודילה, והשורה שמאחוריו צחקה ובאה, התנחשלה להתגפל פנימה, כשחציבות מכושים נשבתות ודמויות מזדקרות, ואחדים אף יוצאים ובאים לקראתם ב״נו־מה?״ חברי ופותח זרועות, ו״באיך היה?״ סקרני וסוקר. וב״למה כל־כך איחרתם?״ ביתי ומתפרק ופורק. – ״קובי השתגע!״ משיב אודילה בוטות ופורץ דרכו חֵמות. אבל כבר הנה זו סוגרת דרכו הבקתה הגדולה. ושרשרת הצעדה הרצופה המתגלגלת בלתי־פוסקת. מתמחצת אל הקיר ואין לה עוד לאן – ובתוך פסיעוֹתיִם, וכבטרם עת, תמה פתע, כאילו קודם זמנה, ואותו כאילו יתרון – מתהפך להיות השתהוּת תמוהה בת־רגע, ומוּפסד. משתלחים בגניחה עמוקה, מתפוררים ומתערבים בהוויה הסגורה, הנַייחת, מוסיפים ונוהים לא מהוּסים, בדיבורים, בהסתובבות יוצאת־חוץ לקו הביתי. וצונחים מהרה לשבת, מבקשים מים. פוקקים חוליות הגב בהתמודדות, חשים צינה בשכם המזיע, וכבר נספגים ומעלים סיגריות, ומנסים למצוא דבר, ולסַפּר בשתי מלים אקראיות, את השעה החשכה והשותקת שנשארה מאחור, ומרחיקה מדי כהרף עובר – ונואשים מהסבר דבר, וגם אין, מסתבר, הרבה להסביר או לחדש. וכרגיל מתעלם הדבר אל בין הלב והקיבה ומשתקע עם כל השאר. ומה נתחדש כאן בינתים? לא נתחדש. כותשים במכושים. רק המכונית ההיא, הממורטטת, שוב היתה כאן, לפני שעה קלה, כל עוד רוחה בה, והביאה מטען נוסף של ציוד נדרש, פקעות־תיל, תחמושת ומזונות, וגם חפצים לא נדרשים כל־כך, כערימת כלי־חפירה שהוסיפו ושלחו לכאן, כאילו יום זריעת תפוחי־אדמה מחר ולא יום הקרב. הקרב, כן. כמעט ופסחנו. גם שייקה הגיע עם ציודו, הנהו קד שם באפלה וגם זוכה ל״אהלן״ מחוּיך (ולא עלה על דעת חבר לשפּוֹת טיפת תה על אש?). ואילו אודילה מצא עתה את הרגע, ופתח שערי חזהו להוציא מכלאה רוחו הנרעמת על יציאה זו ועל תעלולי קובי. רק לא היה פנאי לשעות אליו עד תום כולה. ואף שהניעו לו ראש, וקובי גם הבטיחוֹ כי הוא הצודק – לא נח סערו, ולא נתפייס, אלא קם על רגליו והצהיר כי בזה וכאן סיים את משימתו עד תומה, ויעֵז־נא איש למצוא בעבורו עסק חדש ללילה הזה! וכינס אנשיו בצווים בוטים ודוֹחקים, והלך לחזור אל אחוזתו, במסירת מודעה כי גידי ואנשיו מיותרים לו מעתה. ולדידו הם יכולים להתקפל וללכת לכל הרוחות, וכי סתם נוטלים וממלאים את המשלט הקטן הזה על גדותיו, נטֶל זיבורית לא לפי כוחותיו לשאת. וזה הכל. ואילו סיבוך לא־צפוי מתגלה כשמוצאים לבסוף את דנוס, בקרן־זוית ישן עד מֵחַ עצמותיו. ואם כן? קובי כורע עליו לנערו. והלה מתרומם משהו ואינו יודע מה חפצים ממנו, ולמה מתעמרים בחייו. מסבירים לו. קובי, גידי, אחרים שבאו להיות נוכחים. ״שתקו רגע ותנו לחשוב.״ – רוטן דנוס ביגיעה, ומניח ראשו על אגרופו, עשוי לצלול גם כך אל תוהו אין־קץ. נורא שמישהו חייב להחליט. ושאיש לא יצילוֹ מהיות אותו מישהו. – ״נורא מאוחר.״ – מלמלם דנוס משהו בעולם. – ״איפה מאוחר? – ביטל קובי. – רק אחת־עשרה ורבע.״ – ״וכמה היא, שמה, הזאת, ההיא, מה שמה, הדרך?״ ״לא כל כך, – מחייך אליו קובי – רק שני קילומטר לשם, ושנַיִם בחזרה, ביחד, כמדומה, ארבעה, או כמה, ברזילי?״ – ״בדיוק.״ – ״נאמר שלושה לשם ושלושה בחזרה.״ – מזדעף דנוס בקפידה. חש כמה אחרת היה בסתר השינה, וכמה יש עליו להיות מה שאין בו. – ״נאמר, ארבעה לשם וארבעה בחזרה.״ – מקבל קובי ברחבות. – ״ובכן?״ – ״שמונה. – הרצה קובי. – הרבה? שעתים. טיול של שעתים. הוסף שעה לבלתי־צפוי, הוסף שתים. אמור: ארבע שעות. השמש זורחת בחמש וחצי. אחת־עשרה ורבע. אנחנו כאן בשלוש ורבע. נאמר: בארבע. נספיק לישון שעה וחצי עד השחר. מה עוד מעיק על לבך, דנוס?״ – איך יש לו עצבים לחשוב על תכניות ועל פרטים ועל חשבונות – ואני כולי כאן טמטום ופחד. – ״מעיק על לבי – אמר דנוס ונתישב – ואינני בטוח, אם בשל חמישה מוקשים (עשרים וחמישה! – תיקן קובי), בשל חמישה מוקשים מפוקפקים – התעקש דנוס – לסַכּן חמישה אנשים (״חמישה? למה? שלושה!״ – ״שלושה? בשום אופן לא!״ – ״טוב: ארבעה: ארבעה כן?״) – לסַכּן ארבעה אינו פחות מלסַכּן חמישה! – התמרמר דנוס – והשד יודע מה יוסיפו כבר חצי תריסר, אפילו תריסר או שני תריסרים מוקשים, ולהסתבך, ולבלבל, אולי, את חופש התחלת הפעולה שלנו…״ – ״אתה מתחיל מהתחלה. אמר לו קובי– ועליך להחליט: כן או לא״ – מנסים להקשיב. תנים מרחוק. שם רחוק כל־כך. אבוּד־דמות, רחוק ונתוק ממשות. לבוש פני נפלוּת. כאילו בפעם ראשונה יודעים שזה ככה, ולא ברור מה. – ״מה דעתך, גידי?״ – נאחז בו דנוס. – ״אם לצאת – אמר הלה יבשות – חבל על כל רגע.״ – ״וצריך לצאת?״ – לא הרפה ממנו דנוס. חש כי אם לא יפעיר את שמורי עיניו בין בוהן ואצבע, יפלו אלה בחבטה כתריסי־ברזל. אבל גידי לא אָבה להיענות, ורק משך כתפיו. – ״מה אמר לכם יצחקלה?״ – שאל קובי. – ״אמר: יחליט דנוס.״ ציטט גידי לא בלי ניגון בקולו. – ״ואם כן?״ – ״טוב. לכו.״ – פרץ דנוס ואמר, ונרתע כרגע, כמי שקרח המרשם לו על לבו, ושלח יד נחפזת להשיב, למנוע בתוקף: לא־ לא. לא לצאת. לא צריך. שבו בנחת. לא להסתבך. – אבל ידו שבה בלא־כלום זולת פֶּטֶר־רֶטֶן. מעין: ורק תשובו מהר. מהר ככל האפשר. שנשמע תהוּי למדי. – ״כמה שאני מיושן…״ מילמל דנוס, בנשיאת ידיים, כדי להסביר דבר. אבל קובי וחיימקה כבר הלכו להכין, וגידי להביא שני מתנדבים. אך שתים־שלוש דקות נדרשו להם להכנת ארבעה ילקוטי־פעולה ממולאים, וארבעה אתים בצדם. (כה חבל שאין טורח על קצת תה חם!) ועוד שתים־שלוש דקות נדרשו לגידי להתיר לנחום ולעודד להצטרף אליהם. ולאסור על ברזילי, על עמיחי החובש, ועל רפי להוסיף ולהציקו בדבר הזה, לאחר שצ״יבי ויוחאי ואחרים היו ישנים שנת־צדיקים, ולנזוף בו בשאול שהלך ורטן כי אם אלה יוצאים – לא נספיק לחזור כבר היום! – וכבר הארבעה רתומים, וטוענים מחסניות בסטנים, ואמורים לשאת רגליים ולפרוש, לולא שנדחף ומגיע עתה יודלה – ״קובי! – קבל יודלה –בלעדי?״ – ״מה שלומך יודלה?״ – אמר קובי – ״שלומי סוּלית רגלי! – ענה יודלה. – אתם יוצאים בלעדי?״ – לא כדאי שתצא הלילה, יודלה.״ – אמר לו קובי – ״למה? תן לי ילקוט. גם אני. איך לוקחים מישהו זר, ואותי משאירים?״ – ״לא משאירים. רק עליך עוד לשכב הלילה. ולנוח היטב.״ – ״לנוח שמנוּח. אני רוצה לצאת – אמר יודלה – ולא לנוח. ואני יכול. כמו כל אחד.״ – ״לא כדאי לך. חכה הלילה. חשבת שכבר גמרנו? עוד תספיק, חביבי. עוד נצא ונצא. בלי סוף. הסתכל בכוכב ההוא, הכחול: רואה? תמיד הכל עוד לפנינו.״ – אמר קובי ונפנה אל השלושה: ״מוכנים? הכל אתכם? השתעלו כאן כל מה שיש לכם, ונזוז.״ – ושובו מהר – פלט מישהו. ״בטח.״ – אמר קובי. והצטמדו לשורה בזה אחר זה. – ושלא תהיו פזיזים! – אמר האומר. – ״מי כאן פזיז? – חייך קובי. – בשם הרחמן והרחום: ״לדרך.״ – אמר ועקרו רגליהם. ועדיין לא נח לבו של אחד הנשארים החשכים, כי בצאתם את השוחות לחש אחריהם, לא מוסבר למה, ואמר: שלום, קובי, שלום. שנבלע ונמחק בשחיקת הרגליים היורדות הללו, שתוך כדי כך כאילו שקעו. והלילה המה עד רחקוֹ.

פרק ארבעים ושלושה

יום ד׳, ארבע לפנות בוקר, ג׳ בתשרי תש״ט

מתוך המיה מתגרגרת כבושות, מתגרשת, התעבּתה פתע שאגת מטוס כבד ונמוך מעל הראש, הפריצה שצפת צלצל רועם, שהעולם היה צר מהכילוֹ, געש צֶווח פוֹלחני, שכבר הרחיק מאדיר ומתריז אש ממַפלטיו, והלך ונתקע לשחור הרקיע מלפנים. נחרד התנער גידי, וכמעט פצה עיניו לסדק קשב, וכבר נתגנח וידע כי ׳שלנו׳ הפליג צפונה, ונתכווץ להתהפך לחזור, ולהתקשר שינה, שהיתה עודה תחוחה, דביקה כולה, ואמורה להתאַחוֹת כרגע ולמשוך הלאה אותה הוויה גדושה אחרת, שנבתקה במחץ, ואשר עם זאת כבר נעשתה מעולפה משהו, והכל כבר עמד להיראות כחלום, שקוף וכחלחל – כשחש זחילת רחש מציק בקרבו, שעלתה ונעשתה טורדה להיזכר דבר שכוח. פיקח עיניו ביגיעה. לא שום ממשות מסוימת. רק שמים גבוהים. ורעשי המטוס מתהממים הולכים, מתמעכים ליבבה חיפושנית. צביטת־לב נוהה אחריה. מה היה הדבר? התקהות ירכיים מקְשי השכיבה, והגב. הו, ככה. גישש ידו. חיכך ראש ופאת־לחי דוקרנית – קובי! הה, זה. מה השעה? שקט. מכוש או שנַיִם בעצלתיִם. ארבע עוד מעט. ואולי כבר הגיעו וישנים? ופשוט. שמורות נופלות. כבר בשינה. מה היה ההוא? לא לקום עוד. צריך משהו. תנו לי עוד קצת. עינוי מיצבט של אחריות. אף כי לא עליך הדבר במישרין. וצריך לבוא אוֹטוֹ ולנסוע. צינה. לחוּת מתקשרת. יהיה חם מחר. מחר? היום. בעוד שעה. לשוב ולישון. את מי לשאול אם כבר חזרו? מה היה הדבר ההוא, קשור בעפעפים ונידף. עומק אובד. ופתאום. כל כובד הלילה על גבך. מעוּך תחת אין־קץ נפחוֹ. מחפש תפישה. סיגריה. או לראות מישהו. ומוטב היה לא לזוז. אילו להיסגר שוב בשינה. אילו שתיקת עולמות. מוכרח? כבר לא תהא שינה. חבל. התרומם. פיהוק רחב. כשעוצמים צף זכר דבר. שיירים נמוגים. מעגלי תרנגולים רחוקים. זה אחר זה. סדר נהגוֹ של עולם. כאן? מסתבר, גם כאן. וחמור אחד הרחק־הרחק. חמור־חמור. נופל. בבית: חם סגור. אבא יקום לחלוב. חצר ולבנוניות. הרבה לבן. התרומם. הרגליים לא שפויות. ניקודי אורים, וחלקות־שחור עצומות ביניהם. הקטנים אבדו באד. וקובי מה? למצוא אחד ולשאול מה. ראש הומה שינה. שותק הכל. עומק אובד. אבל, עדיין מוקדם לדאוג. רק ארבע. יחזרו. זוכר איך כשאני לא־פעם, והזמן היה מתאחר. בעומק הדרך והשעה מאוחרת. בתחילה רק הליכה כרגיל, הולכים ולא אתה חושב עליהם ולא הם, מסתמא, עליכם. עד שלא עברה השעה הקבועה. והם פתאום מתחילים להיות אתך. ואתה, מסתמא, אצלם. נקשרים חוטים־לא־נראים. אז פתאום מסתבר כי אינך לבד, וחוטי השייכוּת מתארכים ונמתחים פתאום מפה לשם. בטחון ולא בדידות. תמה הבדידות. כולכם מקושרים בשייכות, בדאגה, ברצון, באחוָה, ומוכרחים להגיע. זה כתוֹף כל הזמן. הכל זז מפניך. כל כוונות העולם, סדריו שלו, הצדה, זזים לתת לך ללכת. לראות איך יקרה. מחרישים לראות איך יקרה. שותק מביט העולם. ואתה מוכרח להיות יותר יכול. לגייס הכל. שלא. שלא תיכשל בשום אופן. שתוכל ותחזור ותעשה. ולא לאבוֹד. לא לטבוע בים. ומסוף המרחק – לחזור. החובה שלך. השליחות שלך. לא לתת למורך הלב. לא להיתפש לדמיונות רעים. לא להיבהל. להיות יותר. לא להשליך מידיך. להמשיך. מצפּוּנך ואחריותך. וכוחך שלך. איש מבלעדי אלה לא יוכל להושיע. רק אתה בזה. מיליוני בני־אדם בעולם, אבל בזה – רק אתה כולך. ואף אחד מבחוץ לא יוכל. קצרה יד כולם. גם אמא ואבא. ואחים וחברים הכי טובים – איש לא יוכל. וגם אינם יודעים. כאילו על כוכב מאדים. לא יידעו אלא אם יקרה. אם לא יקרה לא יידעו. הלואי ולא יידעו. לכודים אתם אבל תשתחררו. במעמקיך יודע. אי־אפשר אחרת. אי־אפשר שלך יקרה. לך אי־אפשר שיקרה. כאן לבדכם מול ההכל. מול כל קיומכם הלאֶה – אם תתקיימו. מול לא־איכפת עולמי, חוגר. ונושמים, צבוטים, ונושמים והולכים, להספיק, לצאת, להגיע. הה, איך בהכי נורא – בודד האדם. בודד לו לבד לגמרי. טרף לבדידותו ולכוחותיו. שכוּח לנוראיו. רק אתה בו באָיוֹם, בצרה, בכאב, רק גופך, נתוק מכל השאר, לנפשך, אפילו לא הנפש היקרה מכל שאוהבת אותך מכל. לבד בים הריק. רק אתה בו בנורא. אם תשוב – תשוב. (וישמחו לקראתך!) אם לא תשוב – הסוף. והם יידעו. כובד עצב בדידות. עצב לבַדיוּת מעֵבר לאופק – מולדת, שליחות, תפקיד, חברים, שקועים להם מעֵבר לאופק. קצרה ידם, באשר הם־הם, בשלהם, בעצמם, בהמשכם שלהם. שסגור לו גם בלעדיך. שיכול. כן. מי אינו ישן כעת? את מי לשאול? הבקתה. השוחות. ואולי כבר? המון כוכבים ולא ידועים. השאר אבדו באד. המחר כבר פה. שחור עוד הכל. וכבר הוא פה. הדוּבּה הקטנה חגה סביב קצה זנבה הממוסמר לציר. אוֹבךְ. ארבע. ושקט. שקט לכל צד. משונה, בכל־זאת. המון. נורא פתוח. בלי לדעת. כולם ישנים. מי נותן סיגריה, קצת.

– ׳מי שם?׳ – מן השוחה הזאת. בדי ידידות. – ׳אני. גידי.׳ – ׳אה. גידי. מה נשמע?׳ – ׳לא נשמע. – אמר גידי. – קר.׳ – שותקים קצת. – ׳הייתי כעת משהו, מכרסם מה, או לשתות, משהו.׳ – ׳קופסת מיץ?׳ – ׳יש? זה אתה אהוד?׳ – ׳לא. אהוד בשוחה ההיא. זה יוּבל.׳ – ׳אה יוּבל. והשני?׳ – ׳קוראים לי יוֹש.׳ – אמר השני בקצרה. – ׳בעוד שעה – התחיל יוּבל אחר־כך – אור.׳ – ׳מקווה שיחזרו עוד קודם.׳ – אמר יוֹש. – ׳עוד לא חזרו?׳ – התיק גידי פיו מיניקה. הקשיבו. – ׳אבל ייתכן שיחזרו ישר אל העורף, אל הרגמים. וכך תתקצר דרכם.׳ – ׳רוצה שכבר נדע.׳ – אמר יוּבל. – ׳את ההתפוצצות שמעת?׳ – ׳התפוצצות?׳ – ׳הו, עצומה. בשלוש בערך. משם. מצפון. ישר.׳ – ׳כן?׳ – ׳הו, אדירה מאד.׳ – ׳וגם יריות?׳ – ׳לא. התפוצצות אחת. אבל בריאה מאד.׳ – ׳ואחריה?׳ – ׳אחריה לא־כלום.׳ – מחרישים־מה – לקשוֹב. לא־כלום. – ׳מוזר.׳ – אמר יוֹש. וגידי לא שאל מה. סנטרו נצטמג טיפין. המיית רחבוּת הלילה. דבר מתמוגג בתוכך. כניצל מן החלום. לבן שהוא. – ׳הספקתם יפה.׳ – היללם גידי, מטלטל רגליו מעל הדופן. – ׳אה, בשיניים ובצפרניים.׳ – גיחך יוּבל ואמר. הרגשה שקטה ביניהם. למה כאלה צריכים למות (אבל מי מת! תפסיק). לעזאזל, העצבים שלי כבר. פיהוק עוצם־עיניים. אחיזה כבחלום. מעגל וכל אחד לבדו. הלואי שלא, אלוהים, הלואי שלא. מפכה לו חרש הלילה. מחשבות מתקהות ומתדהוֹת. כבר היה פעם כך. המון־המון. צף עולה כעת זכרון. והיתה איזו חצר גדולה ומרובצה. היה חול רטוב ונוח. שיַחפוּת הרגלים עוד זוכרת. גינת בית־הספר? אולי, כי היתה שם בריכה קטנה. ובירכתיִם התכדרו ירקות אוגניים. מעין כרוב או חסה. ופרחים בשורות: לבנים. ונעו ברוח. המון. וחבורה של ילדים רצה סביב הבריכה הקטנה בתווך. מזמן־מזמן. ואתה הגדול ביניהם. בקולך שומעים. וגם ילדה אחת, אולי. זכורה שמלה לבנה. פורחנית, או אולי סרטים לבנים, של ילדות, וצוחקים, והרגשת המון כוח, וגם רגש עבה וחצוף של שלטון. מרגישים. גוֹאֶה. ואיך ניצנץ פתאום דבר אסור. רעיון של חטא. שהחניק את הלב בהעזה, בתאוָה הפרוצה. עצרת את הילדים. אמרת כי בתוקף המשחק יוּשׂם עליהם, כשתיהגה מלה פלונית, לבוא ולכרוע אָפּיים לפניך. להשתחוות ארצה – – ככה! בושה מציפה אותך עד היום בדפיקת־לב. היה: נסער, תאוָני, מקוֹמם, אין־מלים. והמשחק, זוכר, התנהל בכל מיני דחיות וסטיות, ורק לבלי הגוֹת את המלה ההיא. לבלי בוא בנסיון הסוער. סחור־סחור רצתם סביב הבריכה הקטנה של גינת בית־הספר. והיית יכול לומר ולא אמרת. ולא ולא. עד שנעשה ריק בלב ומתאכזב. חשת אכזריות מצטברת. נקמנות מתקמצת. פחד ובושה ושנאה. דבר קשה, מיסר, ומתחתיו ריקה היתה האכזבה. נסיגה. מכבה. עלובה. קטנונית. ולא בכדי כנראה נשתכח כל זה לדראון. מה פתאום צף לו כעת? לכבוד מה? פתאום? מין פרצוף אני יש לי. אבל לעזאזל. טפשוּת אחת. ההתרגשויות – מה כל זה כעת. ארבע וחמש דקות.

– ׳יש למי סיגריה? שלי נגמרו.׳ – אמר גידי צרודות. – ׳מצטער. לא מעשנים.׳ – משיבוֹ יוֹש בלחישה. מקשיבים ולא מעלים דבר. כאילו נרדם הכל. כאילו לא עתיד להיות דבר. ארבע וחמש דקות. גם אין טעם לשער השערות. – ׳איפה דנוס?׳ – ׳מי יודע. נרדם היכן שהוא.׳ – ׳מתי אתם תישנו קצת?׳ – ׳רק נגמור להעמיק כאן.׳ – אמר יוֹש ונטל את המכוש. – ׳תורי כעת.׳ – אמר לו יוּבל. ׳חדל, אתה עם היד שלך.׳ – הושיבוֹ יוֹש והתחיל כותש. ויוּבל טיפס ועלה לפנות לו מקום. – ׳מה יש לך ביד?׳ – אמר גידי. – ׳כלום. כבר כמעט בריאה.׳ – אמר יוּבל – ׳בריאה!׳ – נשף יוֹש מלמטה ועמד לומר: לא הספיקו להוריד את הגבס וכבר נשברה לו בהתנגשות. עוד שלשום היה לו חום! לא בטוח אם עכשיו לא! – ׳חדל, יוֹש.׳ – ׳לא נכון? אסור היה לו לבוא.׳ – ׳בחייך, יוֹש, חדל. אמרת כבר אלף פעם.׳ – ׳ועוד אחזור ואומר אלף: לא היית צריך לבוא.׳ – ׳אתה לא היית במַלכּיה?׳ – שאל עתה גידי. – ׳הייתי. מי לא היה.׳ – ׳כי אני זוכר אותך מניין שהוא.׳ – ׳כן? אז תרשום גם: משמר־העמק וזרעין, נוסף על מַלכּיֶה, ובבית־החולים שלושה חדשים.׳ – ׳כן? כל־כך חזק חטפת?׳ – ׳לא רע.׳ – ׳ולא היית מהחבריה של מוֹטקה?׳ – ׳בדיוק.׳ – ׳אהה. עכשיו הכל מובן. היה בחור אדיר, מוֹטקה. כמה עוד נשארו משלכם? מוהיקנים אחרונים, מה?׳ – ׳בערך.׳ – אמר יוּבל. – ׳פוּ, אמר גידי, ההם היו ימים. איומים… אבל אם אתה חולה, מה רצת הנה?׳ – ׳לא חולה. אמצאות של יוֹש.׳ – ׳אמצאות, מה?׳ – חרק הלה בין מכוש למכוש. – ׳אז ככה.׳ – נפרד גידי מעליהם. ׳תהיה בריא.׳ – השיב יוּבל בשקט, דברי־פרידה. ומשתהים לקשוֹב אל החושך. השעון לא זז. לאבדון כל המחשבות. מעֵבר לבקתה, לאור גפרור: ארבע ושבע דקות. הגב לכותל. להרהר. אין מה. מסוּרים לגורלם. ואולי באמת עקפו להם ישר לעורף, אל המרגמות, או אל הדרך הגדולה. היו כבר דברים כאלה. שלא להיתפש באור המוקדם. גם אני הייתי כך. וההתפוצצות? לא יודע, אין לילה בלי איזו התפוצצות שהיא או יריה, מפה או משם, או זיקוק. שקט לגמרי. ולא לחשוש. תרנגולים, זה קרוב. לא להתעצבּן. מה כולם? פשוט ישנים. נורא מרגיע שפשוט ישנים. שמניחים לו לעולם לסוב בחוקותיו, לתרח הזקן. עבדו יפה. יותר משלנו. הם לא יברחו. כן, אבל באיזה תנאים היינו אנחנו! – אין עם מי לדבר מלה. מה ככה ישנים כולם. התעטפו להם. ועל האדמה הקרה הזאת מתחת לשמים האלה וטוב להם. לבזבז בשינה את השעה! הקור יקיץ אותם. למה אני רע? תן להם. שיישנו להם. נותן. עוד מעט בוקר? ואולי כבר הם מטפסים ועולים במדרון, ותוך שאני ככה, יישמעו פתאום צעדיהם הבאים, ועוד רגע מתנשמים ועייפים, כפופי־הליכה, ומחייכים בעייפות, שהדבר כבר מאחוריהם, ועשוי. רק הם נוכח גורלם, איש לא יוכל להושיעם. כל העולם על מידותיו ועשרו ואפשרויותיו – מחוץ להישג־ידם. ולבדם יהיה עליהם להיאבק עם ענקים. עם מפלצות – אם תקרינה על דרכם. וגם איש לא יודע, ולא יידע. דנוס התלבט ופיקפק. עודד! עודד שם. רק שלא עודד. אחותו. דנינה. דנינה הקטנטונת/ רצה בלי כותונת. ונחום. והבחור של קובי מה שמו, וקובי עצמו. מאלה שתמיד אתה רוצה שתוכל להיות לך דעה יותר מסוימת עליו ואין לך. אחד שלא… כמעט ועמיחי הלך אתם. עמיחי ו… הו, אני מתחיל. שתוֹק, בהמה. איזו אורוה עצומה יש לי בלב הזה. פחד. הג׳ינג׳ית. מתגרה להיזכר. מיד. הם עקפו בודאי. סביב־סביב הלכו. ולא להיות רכרוכי. רק ארבע ועשר דקות. מה הרעש. עקפו. עוד רגע יופיעו, ומיד כשיופיעו כל הדאגה תמס, תבוזבז כאילו מעולם לא. לבנת בשר, לבנה כמו לבנת קולס־תירס מקולף, מופשט… והאוֹטוֹ יגיע עוד מעט ונסע מכאן, ודי. אולי אני אישאר לראות? היום הגדול של צקלג. יסע מי שירצה. יסתדרו שם בלעדי, בהגנת התותחים. הה, לא כעת, קודם שיחזרו. ליטופית ככה, כזאת ש… חדל, חדל. – ׳מי כאן?׳ – ׳אני, רפי.׳ – ׳אינך ישן?׳ – ׳התעוררתי. מה השעה?׳ – ׳ארבע ועשר. יש לך סיגריה? הצל נפש.׳ – ׳נגמרו. מצטער.׳ – ׳חבל.׳ – ׳מצטער. עוד לא חזרו?׳ – בלחישה עמוסת־שינה. – ׳לא.׳ – בכבדות: ׳אתה חושב משהו?׳ – ׳לא. לא יודע מה לחשוב.׳ – קר. סתם קר. לא זז. ושקט. הכוכבים משעממים. לעזאזל. הסבלנות שלהם. ההתמדה המטוּמבּלת. קסיוֹפּה וכל השאר, היו לזרא. הם וצורתם. למה אינם שוקעים להם. – ׳מת לעשן.׳ – נחר גידי. ׳מת לשתות. לחש רפי. – מצטמק לי בקישקאות.׳ – ואחר־כך: ׳גם אתה שמעת התפוצצות?׳ – אמר גידי. – ׳איזו? ההיא, הגדולה, בשלוש בערך? מה היה?׳ – ׳לא יודע. אני לא שמעתי כלום.׳ – ׳היתה עצומה. – תיאר רפי. – אתה דואג?׳ – ׳לא. ככה.׳ – פתאום עוטפת וָדאוּת של פחד. אופפת כבגד לח־זיעה. ושורף לך מבפנים. עייפות גדולה. ערימת עייפות ואיש קטן מעוך תחתיה כחגב. שום חציצה להיסתר. חשוף פתוח לרעה. ריקנות כזאת ובחילה. הגב שונא לשאת. הה, חדל, בן־אדם. מה קרה לך. התגבר. הדליק גפרור בחָפנוֹ מעל השעון. ארבע ורבע. זנב סיגריה היה תקוע בעפר. הגביהוֹ ובלי לפקפק דיבק עליו שפתיו, הציתוֹ, ושאף לוגמת־עשן עמוקה. מכוּוץ, מעוּצם־עיניים. כדוריות תהום. ואחר־כך השיב עשן והרגע עבר. – ׳מה אתה מביט ככה?׳ – הצריד גידי אל רפי. – ׳תן גם לי מציצה.׳ – לחש הלה.

כאילו מתחיל להאפיר. סוף־סוף. הלילה הזה המיוגע. (הלילה הטוב, הגונן, המציל, החוצץ!) שלוַת־ים רוגעת סביב. תפילה־תפילה. ניחומי מעגלי התרנגולים חגים צבעונין. ברוך הנותן לשׂכוי בינה. וכלב הבִקעה לא פוסק, שלוש הברות חלולות אחר שתי חלולות, הורד ומוסיף אין־קץ, בהטעמה כי אחרת לא יוכל, וזה מוּשׂם עליו עולמית. ועם זה ריח חרסית לחה, כריח שלום, לחם לאכול ותה חם לשתות. נשמת דברים חוזרת אליהם מן החושך. ומרעידים קלות מצינה. צעדים גוששים ובאים מאחור. אחד ישן שהקיץ משתרך ובא בכובד־רגליים ובכתפיים מחודדות – ׳נו ומה נשמע?׳ – מהמהם בקושי מפה ציחה־שינה. – ׳לא־כלום.׳ משיבים לו ביותר מקיצור. אבל חבורה מַקהה עוקצי חששות, דוחה רעות, מאמצת לב. והלה, בלא דעת אם יש בזה כדי תשובה אם אין, אך תשוש וכושל מחקור נוספות, שופף תחתיו בגניחה: ׳עשו טובה, תנו סיגריה…׳ – ׳אילו היתה.׳ – אומר רפי. – ׳אין לכם?׳ נכזב הלה, שקשה באפלה להיזכר שמו, אף כי לא קשה לראות עד כמה קר ומטושטש לו. מה לעשות. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. מאפיר, אין ספק, למעלה, השמים משתנים, ונעירוֹת־נעירוֹת של השכמה מצלצלות מלא־הרחק. אלוהַי, נשמה זו שנתת בי. מקשיבים עד תומן. ומקשיבים לאחריהן. הררי־שינה תלויים בריסים הדלוקים. שמיכה ואתה נרדם כאבן. גם בלעדיה. ככה, בחידוד־כתפיים. נקרע בין צורך לקום ולעשות מעשה, לא ידוע איזה – ובין הרגשת מחיקוּת אין־אונים. ריקוּת ידיים מול נחשול גוֹאֶה. תחינה לדחיה נפתלת עם קוצר־רוח שכבר יתחיל. או להסתלק עד אחר הכל, ולא לדעת ולא להיות עד אם נגמר, וכבר עשוי. להידחות מעל הרגע הכואב. לא. לא. לא לרוץ כל רגע לשעון. מתלחשים. האחד שבא מבקש לדעת ומשיבים לו כי לא־כלום. והכל עוד אפשר, לכאן ולכאן. מתלחששים. חמוֹר ההשכמה חוזר ואומר, ומפורר את החושך. קושבים קולו עד כלותו ולאחר כלותו. צעדים, עוד. מי כעת? בוא, חביבי, בוא שב ונהיה יחד. ברזילי. טוב שאתה. ׳ברזילי? מה חדש?׳ – בתחינה, בהפצר, והשב רק טובות. ׳בוקר טוב.׳ – אומר ברזילי, בחור נחמד. בוקר אור. מלה נכונה ובשעתה. מוצצים כל משמעה, כי טוב. – ׳ומה נשמע?׳ – ׳לא נשמע.׳ – הוא אומר. וגם כתפיו מחודדות ופניו אפורי בטרם שחר. גם לו קר. אם כן מה הוא יודע. או מסתיר? – ׳לא חזרו עוד.׳ – שׂערו המסולסל מצטייר בעמדו על־פני השמים המאפירים, גבוהים וכבים, גבוה ועומד עלינו. שב, למה אתה עומד. מציצים. הכסיל למעלה. עודו רושף באש. אבל ניכר בו שכבר הוא רואה למטה במזרח את הבוהר העולה להכהותו. כסיל החורף (אהה, קר). מתחתיו גדול אחד, כחול כמעט, שמעמיק מערבה, רועד מרוב רוחק, או צינה, מרמז מאד. כאילו דווקא יודע. הה, לא חשוב הכוכבים. – ׳יש לך סיגריות, ברזילי?׳ – יש. הו. סוף־סוף. הכל יהיה טוב. תראו. להבת (ארבע עשרים וחמש! כבר?). פרצופים מאפירים, מדובללים וחושך. מוצצים לרווחה. פולטים לרווחה. מתעשתים. – ׳אתה דואג, ברזילי?׳ – ׳עוד לא מאוחר מדי.׳ – הוא אומר. גל שלום נישא בריח הצונן המקיץ של העולם. הכיווּץ של הסרעפת כל־כך נכון ומוכן להתרווח, לאות ראשון, לעילה כלשהי, להתרווח מתוך גניחת־פורקן. לולא אותן חלחלות קשורות לסוף כל התמודדות רווּחה, לא חלחלות צינה בלבד. – ׳אני לא דואג.׳ – מגיד עתה רפי. כאילו נשאל. – ׳לא יודע למה, מרגיש שליו ובטוח.׳ – משוחחים. ישנים אחדים מתעוררים. זו שנראתה עד הנה כתלולית גבובה – אינה אלא שמיכה מגובבת, מתנחשלת עתה כדי להיאסף אחרת ולהתכרבל בה מחדש. חבורה קטנה. מהם עודם שקועים ועודם הוֹוים חלק מעצם הויית הלילה, מהם כבר מופרדים, שוכבים קושבים לו, מן הצד. וכדי כך, שהחשכה אינה יכולה להסתיר דקוּתם החשׂוּפה, מִרטוּטם הדלול, הילדותי, ודאגתם לחברים שלא חזרו, שאינה נאמרת, אלא רק קושבת. רגעים. הכלב הזקן. התרנגולים. צינה תחוחה. טעונה. ההוא הגדול ששם, האם אינו כוכב־לכת, נאמר נוֹגה, גדול ויפה, האינו נוֹגה? ונוֹגה האם לא מזל הוא, לא כוכב־לטובה הוא, נכון שלטובה? אני כל־כך שקט. האם סימן הוא זה שאני כל־כך שקט ולא דואג? האם זה דווקא מבשר מה? אסור להיות שקט כל־כך בטרם קרב. הרגשה: יבוא מה שיבוא, עיקרו של דבר לא ישתנה, לא ימעט ולא ירבה. הרגשה: בעיקרו – יציב. שליו. עושה שלום. עולם שקט. בעיקרו. לא ריח רע. לא אות רע. לא סימן. האם זה עצמו – סימן? מקשיבים. אפרורית רוגעת. עוד לא אור. בטרם יקיצה. גידי משתעל. גם יאמר דבר? לא. שותקים. אבל יחד. יש גם אפשרות כזו: אילו היית יושב פרוש, היכן שהוא, לא בתוך תוככי ההתפתחות ובטרחתה, לא נקרע להינתק מעל הממושכוּת החמימה הסוגרת, העייפה. הממילאית, ורק כאילו מתוך חיקה, להיות נוכח מן הצד, עטוף סוּדרה, ולא לזוז. אבל לא. אסור ככה, בן־אדם. אסוף עצמך להיות כאן. לפני הזינוק, לפני האחרון. לא להישמט. להיות. לפני השמש. עד הרחק. מי זה בא?

– ׳בוקר טוב, חברים, בוקר טוב!׳ – בא עתה דנוס בצעדי־און. – ׳איך הבריאות?׳ – אומר וסוקר את עדת השפופים. הנתבשר לו דבר שהוא כזה, או רק פרי שינה הוא שישן די שׂבעוֹ? – ׳ארבע וחצי. – אומר דנוס. – קיבלנו זה עתה מברק.׳ – כן? – ׳כן. גדוד משוריין וגדוד מקומיים, ופלוגת סדירים, יצאו ממשלטי־העקיפה, בדרך אלינו.׳ – כן? – וכי לא היו כאן למטה כל הלילה? – ׳היו או לא היו. הנה הם באים.׳ – ׳ברוכים הבאים.׳ – ׳בעוד שעה, שעה וחצי יהיו כאן. נאמר בשש.׳ – ׳זה לא קצת יותר מדי בשבילנו?׳ – ׳קצת. נצטרך להרחיב פֶּה כדי לבלוע.׳ – כן. וקובי? על קובי לא הודיעו דבר? – ׳שום דבר. מניין להם שם. וצריך להתחיל להתכונן, בחורים. תיכף יכינו אוכל. וכולם נכנסים לשוחות. מציבים את הכלים. בקיצור: למקומות!׳ – והאוטו שלנו? – ׳ההוא האוטו האלטעזאכני שלהם נתמרטט בדרך. כשיתקנו – יבוא.׳ – מזל טוב – ואוטו אחר אין? – ׳סימן טוב. קומו, בחורים. די לישון. מי שלא הספיק להעמיק – כעת יעמיק. מי שלא סידר עוד הכל – כעת השעה. ולהתחיל. יהיה חם היום.׳ – גדוד מקומים וגדוד שריונים? – ׳ועוד פלוגה סדירים, רגלים.׳ – זה מצלצל די חזק. – ׳ועוד איך מצלצל. שמים וארץ יצלצלו היום.׳ – רסן בידיים. ואת הגורל בגרגרותיו. רפי: ׳אני אקושש עצים ואעשה את האש.׳ יפה. וגידי: ׳ואנחנו, בינתים, נהיה עתודה. נראה במשך הבוקר. נתקשר לשאול. אפשר גם לחזור ברגל.׳ – יפה. וברזילי: ׳הקשיבו רגע!׳ – קושבים מהר. – מה היה? – ׳כאילו שמעתי משהו מלמטה.׳ – קושבים. לא. כשיהיה מה לשמוע – שמוֹע נשמע. זה לא יילחש. מי בא כאן ברהטה? ׳דנוס!׳ – ׳כן?׳ – ׳לא חזרו עוד?׳ – לא. זה יודלה, יודלה של קובי, נסער: ׳מה יהיה?׳ – יחזרו! – ׳אולי אצא לקראתם?׳ – אולי לא תבלבל את המוח. – ׳תן לי ללכת, דנוס, אני אמצא אותם. אני יודע את דרכי קובי. סמוך עלי. אצא ואחזור.׳ – בלי טובות. שב בשקט. דרכי קובי. אמרתי שלא ייצאו. לא שמעו. עוד מעט יחזרו. לקובי שלך יש שד בלב. לא אתן שזה יפריע לנו. – ׳דנוס, מה איכפת לך? עד שם: אראה מה!׳ – חדל אתה ועזוֹב אותי. אַל תפריע. אין פנאי. – ׳הוא כבר ששה לילות לא עצם עין, קובי, מאז באנו.׳ – אמר יודלה, כחייב הסבר או התנצלות, ואולי פנייה ללב. אבל הכל קמו ונפזרו איש לעֶברוֹ. – מה אני אשם שקובי יש לו שד בלב! – אפרורית העולם זכָּה. ירקרקת. תחוחה. כוכבים נאספים. כבנשיבת פה. אך מחויר בבקעה. אד שקוף. מדיף את שעת צאת הצאן. – ותראו כולכם שבכל שוחה יהיו, לפחות, מאה כדור לרובה. כאן בתעלה הזו ארגזי התחמושת. הרימונים כאן. ולמקלעים תקחו. והכל. ושימו לב לכל דבר! ברזילי? – ׳שוב! לא שמעתם?׳ – מה אתה שומע? – ׳כאילו מתניעים מנוע, או…׳ – תנו רגע להקשיב. שקט שם! – ׳דנוס…׳ – תפסיק. אמרתי לא – ודי. יוצאים מעֵבר לבקתה להקשיב משם. נוכח האפלולית המאפירה, המתחילה מסתמנת. את אנשי השוחה הקרובה: ׳שמעתם משהו?׳ – ׳משם? כאילו משהו, או כאילו את הטרקטור הגדול התניעו…׳ – ׳באמת?׳ – ׳כאילו…׳ מאמצים מבט. האדמה מאופלה על גדותיה. אף שאטימותה זזה ומפשירה מרגע לרגע. ובשמים המאפירים כבר דעכו המוני כוכבים ולא נותרוּ מכולם אלא הבשלים שבהם, אורים מהבהבים, נטיפיים כלהבי נרות. הכסיל ביפעתו. השור אדום־העין. העגלון רחב־השת. הכלבים השנַיִם. ועד זעיר כאן, מבליחים צהובות ומוריקים. ולתוך דממת בטרם־שחר זו הנושמת עמוקות ורווחוֹת מאד נצטלצל בהיר, אם כי לא קרוב, טחטוּח מתחדש של מנוע סַרבּן, אשר אוזן מכונאי אינה יכולה שלא להשתתף בכל דרגות חימומו, בפרץ הטחוֹת מתרתח ויורד, מתחזק ומתיצב, ככל שמעורר ומרדיף הדים רחוקים סביב. – ׳כן.׳ – אמר דנוס. – ׳מתחיל.׳ – אמר ברזילי. – ׳מתחיל.׳ – אמר דנוס. ואינו שוהה אלא עובר מיד משוחה לשוחה, לבדוק ולראות. – ׳מתחיל?׳ – אמרו לו בשוחה הקרובה. – ׳מתחיל.׳ – הוא אומר. ובהעקות רגל בודק כושר סבילוּת תקרות העפר המגובב על גבי מחצית השוחה מעל קרשים ושאר גרוטאות מוצעות. שואל. משיבים. קופץ פנימה לנסות, לבדוק. מאיץ לגמור, להרחיב להעמיק, לשפר, להסווֹת בקוצים, בקלחי־כלך, להדק את תל החזה. לפנות מכשול מלפנים, מעל שדה־אש. מוכיח, מאיץ: עוד ועוד. כל עוד אפשר. שש שוחות מאוכלסות ושתי שוחות־חליפין. יפה הספיקו הלילה. ומתולתלי־השׂער, הכחושים, המדובללים פרע, שלא ישנו, האפורים, המתגלים בדקותם מן האפלה – מקבלים עליהם בלי ריב, קושבים באגב אל רחוק, אל רעש מחנה האויב המתעורר מלמטה, הטחטוּח המלווה שצפת מַפצי מפלט נחנק לרגעים, מפורש, אף כי לא קרוב, באויר הנהיר, המפויס. לולא שדנוס אינו מניח להתמסר להקשבות. – ׳המשיכו, המשיכו. – אומר דנוס. – מיד יביאו אוכל.׳ – וחוזר אל אחורי הבקתות. כיפתה של הימנית מסתמנת כנגד המזרח המחויר. מיד לא יישאר גם כוכב אחד. טחב־קש. אדמת־סיד. גללים מדיפים ניחוח השכמה. מתחיל. מתחיל.

מאחורי הבקתה הגדולה, מעגל הבחורים של גידי ניצבים עליו. מעלים גירה: נרגנים עליו. חשיבותם: מה התכניות, מתי יסעו, וההבטחות שהובטחו, ועוד ועוד. ושוב ושוב גידי שפורש ידיים: כשיבוא האוֹטוֹ. אם יבוא. מי שרוצה – יכול כבר לחזור רגלי. אינו קושר ידי איש ולא רגליו. ילך מי שרוצה. – תודה־תודה. תמיד זה ככה. ומלה חריפה לכאן ושתים־שלוש מלים עוקצניות לכאן, ודברי־מדון לרוב ולזרא. וקול: ידעתי. לא ידעתי? ידעתי שכך יהיה! – חוגג נצחון, קול ידוע בנוסח ידוע: אמרתי! לא אמרתי? אמרתי שכך יהיה! – ובלי סוף, ישן־נושן, מאוד וממואס. שיסעו מפה. שילכו מפה. נבלוֹת. אז למה אינך הולך? לך! הכל פתוח לפניך! אילו הסיר הגדול היה שטוף להבות, ורפי היה כורע שם מתהבהב באדום, ומפרנס את האש בזרדים. נו? – תיכף ירתח! – כן? מצוין. – נתחיל להכין. – מה יאכלו? – מכאן. מכל מה שיש. – בסדר. – ובעיקר: מהר. – אז נשים כאן, על השמיכה הזאת: לחם, משולשי גבינה, זיתים, סַרדינים, מלפפונים, ביצים קשות, ריבה. מכל מה שיש. – חַלבה אין? – רבה יש. – טוב. טוב שיש דבר מתוק. – אני אוהב מתוק. וריבה טובה יותר מכל. – כך טוב. – אמר דנוס. וגם קפה. ורק מהר. לגמור הכל מהר. להעביר לשוחות ולהיות מוכנים. זה קודם־כל. ואחר־כך כל השאר. נפלא איך אדם צלול לאחר שינה. אמצאה עצומה השינה. קצת שינה והקרב על צקלג ועל הנגב ניצל ומצליח. הלאה. אין פנאי. ציוצי צפרים. מודה אני שהחזרת בי נשמתי. צינה. הכל יהיה מוכן. חמש. שעה רכה ומפויסה. שעת־חסד לעולם. רפי קם לגרור את שק הלחם. נשימת צינה טובה. אילו היה כל היום לא יוקד ולא חריף משעת־בוקר קטנה זו. שעה אנושית. שעת־חסד. שעה קטנה. ירקרקת. ניחומית. לא מצרה. לא צמאה. לא מכה. לא שורפת. רק רכה וליטופית ונימוחה ומעוגלה – כמו לא־יודע־מה. קטיפנית. חצי שעה מכאן – והכל יהיה עומד בשלהבות שריפה. שק הלחם. נשימות בוקר. בסכין הגדולה על השמיכה הפרושה: לארבעה בצעים גדולים הכיכר. המים מתחילים מבעבעים. הסיר המפוחם, הגדול, שטוף להבות. ריח תאבּוּן. יום־כביסה בחצר. האם יקרה דבר? לדאוג למה? לא. שקט לי בלב כל־כך. שקט לי כל־כך בבוקר. עד עלות השחר. אחרוני הכוכבים. שירת העפרוני. שעה קלה. נשימה קלה. שקטה, חלקה, מעוגלה. ציוצי־התעוררות נוספים. צויצווּצים בתוך שלהם, אין דאגה. התפקחות אין־מאמץ. ריח שדות. שדות אמיתיים, כפי שהם הנם. חלקות־עולם עפרוריות. חלקה כירך של סוס מובל לשוקת. כמים הצוננים מן הברז הגדול המתאשדים סילון. חלקים בפה. צוננים. ולא מצמא אלא מנעימוּת מגעם. שריקה ששורקים לו להנעמת גמיעותיו. בטישוּת אחוריתו האדמונית, כאומר דבר אף הוא, קלוּת רתמתו, ריח רתמתו קרת־הזיעה, שלוַת יציאה מן השער, לדרך, הרצון לרוץ אצל שניכם. הֶספק העבודה, עם צאת השמש, עובר אדם ועודר בין הכרובית המתכדרת, המאפירה, שורה אחר שורה. שעה קטיפנית, נישומית, טעימה, כלחש דברי־עגבים על אוזן ורדית. ותמה יותר (בבית החם, המוגף, בתוך צחות סדיניה, בפיג׳אמה המפורחת שלה, הוייתה שלה…). שׂיער ערמוני, רך וגולש. קרירה באויר. כזרוע מעוגלה. צחוּת חנונה, כמבּע חלקת צואר עם התפקסה, בפתח החולצה הקלה, ציחקוקית, כה רחומה וקשובה, כה חברה טובה, אוהבת, אורת־עיניים. דגדוּגית. בין לבין. שהוּת ירקרקת. מצהיבה משהו. כפרי המישמש בין בוסר למבשיל. מתקתק־חמיץ. וטוב מזה: כשזיף מתפקע בפה ומתריז עסיסו. ולא לעצום. בלי לכווץ גבינים, בלי למלט נפשך מלהטי תלאובות. כולך לרווחה. הכל מאוזן. האפקים. הירקוּת המַחוירה. אדי העולם הניעוֹר. אח, הנה זה מוכן. בוצע הלחם. אומר שירה וחמור שם נוער. וכעת. כמה אנחנו? אלוהים, כמה מעט זה חיים. גרגר דק וקל בין אצבע לאצבע. תמולל ויישמט. ובשביל זה כל הרעש. גרגר. לא? – ׳מה, יודלה, מה יש?׳ – ׳כלום.׳ – ׳מה אתה?׳ – ׳כלום. מתפקע.׳ – ׳לא חזרו עוד?׳ – ׳לא.׳ – ׳אה. אין מה לחשוש. אינך סומך על קובי?׳ – ׳אתה יודע מה זה ששה לילות בלי לישון?׳ – אמר יודלה ולע, מבקש מלה נוספת. – ׳אה, אַל תדאג. הכל יהיה טוב.׳ – ולא צריך יותר מזה. מצטייר פתאום בלב איך זה. איך עיגולים של המיה סובבים באזניים, העפעפים חסרי־השינה צרובים, וגלדים יבשים בזויות העיניים, מכאיבים. והכל אבוד כובד ורק נמשך ממילא, מתוך עמימוּת־דעת, מתוך רחיקוּת קהה. הינומה של טשטוש על כל. כבדוּת עצלתים, ותוגה אלמונית. משהו מתוק, בכייני, רטטני, והרחק־הרחק. לא איכפת כבר, כמעט, לולא ההכרח הרוטן. כבתוך תוכי חלום. וגם איזו נוקמנוּת מחכה לטרפה, קצרת־רוח, גדפנית, נחשפת, שמתחלפת מיד, בלי חוש מתי, במַסַת אדישות, מקפּה של אדישות, צייתנות אין־חפץ של בהמה עייפה. – ׳ככה זה.׳ – אמר יודלה החבוש, נואש מהגיד יותר. – ׳עוד לא מאוחר לחזור.׳ – אמר רפי. – ׳כן?׳ – ׳חושב. – אמר רפי, ברעוּת גדולה, בעמיתות, לא סתם. – כן.׳

ברזילי עובר: ׳לעזור לך?׳ – ׳תוכל לפתוח קופסות.׳ – ׳תנו גם לי משהו לעשות. אני מתפקע.׳ – מחויר. – ׳ראיתם את נוֹגה?׳ – אומר ברזילי כעת. – ׳נוֹגה?׳ – ׳כן, הנה שם, בכל יפיה!׳ – ושם פתאום היה כדור־שלג בוהק קורץ קורנית. – ׳הו – אמר רפי – זה נוגה? חשבתי שזה מוכרח להיות נוגה.׳ – ׳נהדר, לא?׳ – ׳תיכף תזרח השמש. כוכב־השחר.׳ – ׳הו – אמר רפי – אם זה נוגה – סימן שהכל לטובה. תראו.׳ – ׳כן?׳ – אמר יודלה. – ׳תראה.׳ – ׳ונוּס הנהדרת!׳ – אמר ברזילי אל נוֹגה. – ׳יש עוד שניִם גדולים אצלה.׳ – אמר יודלה והורה באצבע. – ׳כן. לא יודע מי הם. תיכף יאיר היום.׳ – דיבור של תוֹר או של צוצלת משכימים. דיבור הומה־נוגה, מחזר ומהמה על אוזן רעייתו, מהיכן שהוא קרוב. דברים מתחילים מסתמנים בהחוָרה כמתוך עצם ישותם. גבול לא־גבול. בין ולבין. עוד זה כבר וכבר זה. שהוּת של השתנוּת. מחויר מכל צד. מהר, השלהבת השלגית של נוֹגה כבר מפשירה. הרגשה שהנה זה בא. מסדרים את המנות בארגז להובלה. לחם, גבינה, קופסות פקוחות. מלפפונים, כל דבר. ויודלה מלקט קופסות ריקניות לספלים. ופתאום יש דבר באויר. נעצרים. יריות. מטח ירי מקלע. מקלעים. שוטפים בזניקה. – מה?! מן ה׳קדמי׳? צרורות וגם בודדות. נמרצים מאד. וגם צעקות. צרור ועוד צרור. מה זה? פתאום! זה כבר? ככה זה? אצבעות קרות מתפשות בלב – והוא מתמלא חום מבהיל. מתאפקים לקשוב. מאובנים. יריות, צעקות. תמיד סדר מפתיע להכעיס של דברים. מי צועק? על מי? פתאום! עוד צרור ויריות רובה. מה שם? מרד? – דנוס מגיע בריצה. מה זה? מי יודע. בתמיהה. יודלה ניתר פתע ורץ. לאן? – ׳זה הם! מחַפּים על בואם! – זעק יודלה. – זה הם באים!׳ – צעק ודהר לעבר ה׳קדמי׳. – ׳חַכּה, אתה!׳ – קורא אחריו דנוס. אבל הוא כבר נעלם. – ׳משוגע.׳ – הפטיר מישהו. ולמה צועקים ככה? השד יקח אותם. דנוס ממלמל, ונפטר והולך. גידי מגיע: מה שם? – ואין מי להחכימו. אנחנו נתקענו באמצע. רוטן גידי. לא לכאן ולא לכאן. לעזאזל. כלום זה מה שחשוב כעת? אין פנאי. עוד יריות אחדות. גידי אץ אל בקתת־הכיפה להציץ משם מזרחה, להשקיף. ברזילי ורפי מניחים הכל ורצים בעקביו. גל צחוּת רעננה. רחבות עולם משכים. פתיחוּת צוננת טל. הוויה בּשׂוּמה ורכה. תכלת ירקרקת ושקויה גדושה על גדותיה. עשב סמוך אחד עושה ריח חריף. ומה עוד? אין עוד סביב. גם היריות חדלו. מוזר כל זה. – ׳בחיי, מוזר!׳ – נשבע גידי. משתהים עוד רגע. סוקרים עד שלוַת חוג האופק המוריק. נוֹגה, מאידך גיסא, מַחויר, עוד רגע יִמַס. אד אכום, בחישוק גדול, מזהיב והולך סביבו. כבר מזהיב? היה עליך עוד לישון ולישון – כל־כך צמאות־מנוחה העיניים. ונסבים וחוזרים. על ניחוחי עפר ההשכמה. חמש ועשר דקות. ברזילי ורפי מנטלים את ארגז מנות־האוכל המלא, ונושאים בשנַיִם לחַזר על השוחות. וגידי, מאפס ענין אחר, ובפיזור־דעת, מבחש בקופסת־פח בקפה הדלוּח. העלוֹת וערוֹת עד הקציפוֹ. ואחר־כך נמלך ומוצא תיבה שטוחה ועורך על קרקעיתה, בתבונת־כפיים ובאותו פיזור־דעת, את הקופסות הריקות ושואב ומוזג אל כל אחת את נוזל העכור מן הסיר, קפה או תה, אם לא שניהם כאחד, ומגביה מגש מגושם זה ופוסע בעקימת־רגליים, שלא להחריד את הנוזלים – אל מעֵבר לבקתה. מקדמים פניו בכל שוחה בהתלהבות, בתהילות (קושבים בחצי אוזן אל הבוקר). מתנפלים בלהיטות על השתיה, על המאכלים, באצבעות מעוּפּרוֹת, רוכנים שלא לאבד פירור. בפה מלא. נפלא לשתות! אחת היא אם תה הוא או קפה, ובלבד שחם ומתוק ורטוב. בעצם שכחו להמתיק. לא חשוב. יש עוד, גידי? למה לא. גידי נכון לשרת. רק בקשו. מישהו כבר מבין דבר מה היה שם קודם? היריות ההן, הצעקות? לא. לועסים מאד וקושבים מאד. כולם קיבלו? מישהו רוצה משהו? יש, ברוך השם, יש ויש. אִכלוּ, ילדים, אכלו. דחסו כמה שתוכלו. מתחיל להזהיב. הגבעות מסומנות. צלעותיהן, המדרונות, הואדיות, ההרים שבאופק. חוג האד מעליהן כמעט הִוריד. ומטליות אחדות, חלודות, נתלו בשמים הגדולים. הריקים למשעי. מקבלים סיגריות. קופסה לאיש. בקרוֹב.

אבל עדיין לא. דבר לא בא ולא נקרה. צופים לכל רוח. זהב נדלק, ועולם נחשף. כבר משלחים קריאות מקצה שורת השוחות ועד קצה. וגם צחוקים מתחילים הולכים מפה לשם, על כלום. ככל שמזהיב יותר. וכך זה כשהכרס אבוסה. כשהכל ערוך ומוכן תחת היד. כשהסיגריות דולקות והבוקר סביב רענן ומזהיב ומתפקח. מה יוכל למנוע את עליזות פתפותי הצחוקים, המתגרגרים ומוסיפים כציוצי בני־כנף. גם אם לאחר לילה אין־שינה. ועל אַפּוֹ חמתו. וגם אם מתנגנת בעצבים, בהיחבא, ריגשה פלונית, ידועה מאד, מחוץ לזו שכבר היה כך פעם, ממש ככה, עם הרגשה כי אין כל זה אלא אך מהתלים בנו, מוליכים אותנו בחוטם, ואפילו אם נניח כי מסיעים כנגדנו כלים שונים במדרוני הגבעות השוקטות הללו, הצנועות, הצוננות, המתכהות, מתחת עתרת הנהרה הפורצת מעליהן – אין יודע אם אמנם, ולא ייוָדע אלא לאחר שכבר יהיה, כשכבר יהיה מאוחר ולא חשוב. מה איפוא אחֶרֶת מאשר לצהול בשוחות, לעמוד סתמית, מעל מקוה קטן של עייפות לרגליך, נטושה אך לא חרבה, השקף לעברים ועזוב ודחה לכל הרוחות. בעצם, כבר פגה הדאגה. אתה כל־כך בפנים הדבר, שאינך רואה שום דאגה. מתמסר כולך לרגע הזורח, לבעבועי הקריאות הצוהלות, ופֶזֶר עשן דק שיאבד מיד במרחבים הגדולים. ובקצת הפרזה לא נטולת אבק התגרוּת מכוּונת: שיתפקעו להם כוחות הרע היכן שהם, שיראו להם, שיידעו, שייחנקו להם. תוקעים חכמות ומפריחים בדיחות ועל מה לא. וכל הענין הופך והולך, ממילא, ונעשה מעין חדוַת ההקדמה לראוַת התחרות במגרש, כשהאחד־עשר הנה הם יורדים ובאים בריצה קלה ומתגנדרת – ויתחיל העסק. דברי־מבינוּת גדושים הגסות מתוך שובע. ודברי גודל־לבב של ספונים להם במקומם לבטח. ועוד דברי־עליזוּת כהמה. צוחקים אל דנוס שעומד בתווך. קוראים אל אודי שמתחת בקתת־הכיפה. ועד בּני שאצל הבקתה הקטנה, הולכת השאגה מזה. מלגלגים לאחד יוּבל שמתכרבל לו כעת בשמיכה מפני צינת השחר, בכרעו לחטוף תנומת־מה. אבל בּני, עודו מבזבז גפרורים להצית את אשר פורר והידק במקטרתו, השגיח, מצפון־מערב, יותר מערב מצפון, בדמויות יתדניות אחדות, שנעו בעמק הרחק, והביאוהו להפסיק, ולהיטיב עיון בהם, בצורתם, בכיווּן המוזר הזה, ממערב פתאום, ולנסות להבחין דבר – וחבל שאין משקפת. או אולי?… מחריש ונועץ מבטיו. כמדומה. ומאד מתקבל גם על הלב, כי אינם אחרים אלא קובי והחבריה ההם: הקיפו סחור־סחור מערבה שלא להיתפש לאור היום מול חטמם של הללו. וזה גם טעם האיחור. והכל איפוא מתפרש לטוב, ואפשר לפטור את המועקה הזו ולהקל מעליך אבן רעה אחת. האין זאת? דמויות יתדניות אחדות. הולכות מצופפות בחבורה קטנה. ואם אינם אחרים – הרי הם הם. וסוף־סוף. אפילו מתקפצת כעת תרעומת תוכחת על שככה הסבו דאגת־חינם, תחת להקפיד ולחזור חצי שעה קודם. קלוּת־דעת. וכעת מה? כעת ייעלמו מאחורי הקפל ההוא, ולא יתגלו אלא כשיהיו כבר אצל השיח הזקור ההוא. הולך ומסתדר הכל. – ׳מה אתה רואה שם?׳ – אומר רחמים מן הצד. – ׳הבט׳ – מצביע בּני בהבלגה, שרחמים רגיש לה.

אבל פתאום חוזרות הצעקות מן ה׳קדמי׳ ורועשות מחדש, כאילו מי יודע מה מתחולל אצלם. והכל נפנים להביט לצדם, לשעֵר השערות, ולהפריח שמועות־צויחות ולגלגל עליהם צחוקים, מרוב החריפות. ובתוך כך קובעים גם כי בעוד רגע תזרח השמש מתוך געש אבקת זהב מתרוצץ מתנחשל, וכידודי קרניים וקוים מתלקחים, עד שמַכהים כל אשר תחתיהם, לבלי הבחן דבר אלא דווקא, פתאום, בהמיית קורי־עכביש המתוחים מבעוד, ומכסיפים עתה ענוגות וכספיות בכל דקותם ממול הנהרה החוגגת, ואחדים מהם אפילו מנפצים את האור להתגוונוּיוֹת מהילות, כאילו זה הדבר. ועד כה, נבלעו הדמויות ההן בעיקול העמק, ועד שהעיניים מסונוורות־הזוהר נרגעות – כבר נעלמו. באופן שעוברים רגעים קשוּבים אחרים בטרם יוכלו להתגלות שנית, ולמלא במאות פסיעות את תואי מיתאר העיקול הקל, אותן דמויות מעטות בחבורה הקבוצה יחד. – ׳הה, תראו!׳ – צועק פתאום רחמים, עד שגם בּני נבהל, ומראה לכל הנפתעים אליו את הכיווּן. אין צורך להראות הרבה. מיד מגלים אותם. מי הם? – של קובי? – משם? – כמה הם? – מעט. שלושה־ארבעה. הו, טוב שכבר הם! אמרתי לכם שיחזרו. השגעונות של קובי. פלא שלא חזרו מאחור – מדרום. לא הייתי מתפלא. הה, נמאס כבר היה לצפות ולהוחיל. פחות ספק מענה אחד. ויש לנו, אם כן, מוקשים על דרכי העומק. זה טוב. ולמה הם זוחלים ככה? מגושמים משהו, באיזה עצלתים, לאחר לילה כה ארוך. מסורבלים משהו, כאילו. מטופלים משהו. או… נושאים משהו? אלוהים: מישהו! פצוע? מי? הרוג? לא! אנא, לא! מה הם ככה וכל־כך לאִטם! (עצוֹם עיניים, לתפילה: על מי?) האומנם זה כך? הולכים לאטם ונושאים דבר גדול, כבד. ברור. בזה אין טעות. צפופים יחד. (הו, רק שלא הוא, הו, שלא, שבכלל לא!) פתאום, כברק: ההתפוצצות שהיתה בלילה. או היריות? ידע הלב מה שניחש. האימה הדחויה, הוַדאית, המוּנסת כל הזמן, מצאה מוצא, לא במתגנב ובעקיפין – כי אם בקומה זקופה, כביכול, בלא שום מחבואים, מפורשה, מלעיגה כמעט: אני כאן. קרה הדבר. התגשם. כלום לא מנע. הנה. את מי מביאים? בכבדוּת הזו. קובי, וחיימקה, ועודד, ונחום. הו, לא, לא לא. (בעצם את חיימקה מכירים פחות מכולם… – נבזוּת, נבזוּת!) פצוע? קשה? נשברה רגלו? הרוג?… עיניים, נאטמות, לשניה. לעכב את הזמן. להשביעו. את כל הרוחות. את האֵלים. אותו, את האלוהים, אם הוא. שהוּת של הכל ייתכן. הלב מתקומם. הרגשה שהייתכנוּיוֹת הנוראות ביותר, הבלתי־ניתנות ביותר, הפראיות ביותר, יצירי־דמיון זוָעה, שהיו עד כה רק סיוטים עראילאיים, צללי פחדים מימים רחוקים, – נפתחו כולם עליך עד תומם. ואין מחסה. כולך חשוּף לפניהם. הדבר הרע שידעת ימים רבים, ואולי עוד מאז היית תינוק, הדבר שהיה נדחה ונדחה תמיד, רק בחזקת אוי ואבוי, – הנה, לבסוף, באה שעתו, תכליתו, הנוראה. טרוֹף טוֹרף. (הו, שלא! הו, שלא!) – אין טעם: כבר הוכרע. כבר הוגמר. לחינם אתה מבקש. קיים (נואשות: שלא!) וכבר לא ישתנה. מי הוא? מי השלושה? איך לא ראינו מרחוק! (גם זה גמור. כבר קיים. כבר נוקשה קיום. לא ישתנה). שמלפנים הוא חיימקה, אין ספק. גוף ואופן הטיית ראשו. וכובע־הגרב שלו, בעיקר. שנַיִם יחד נושאים מאחור, וחיימקה מלפנים, את הרגליים. ביניהן, כבין יצולים (יש אורך־רוח לפרטים, אפילו אולי גם לחייך). זה כך. כלאור ברק רואים ויודעים המון דברים פתאום, בבהירות. והלב מפחד לשמוע. אבל יודע. זה כך. נחרץ כבר. וזה כך. כולם סביב כאן, פתאום. וזה קובי. מוחלט. קובי? אין ספק. לא אחר. הוא. ברור. מסתבר שגם זה ידעת עוד מקודם. ידעת שכך יהיה. ושזה בוא. ברור שידעת. נישא בין השלושה, מיושב ונישא בין השלושה ההולכים. שנַיִם מאחוריו ואחד מלפנים נושאו ברגליו. כבין יצולים. כאשר באותו משחק ילדותי. תחת אצילות ידיו בשנַיִם, זרועותיו כרוכות סביב צואריהם (עודו נושם?) כברעוּת־יתר. אף אם ברפיון לא־מכוסה. רפיון אין־גבול. (מת? כבר מת? חובק רעיו ומת?) כבהתרפקות. רפיון שאין יותר ממנו. באופן רכינת הראש הבהיר, המשוּמט לפניו, סנטר על חזה, המיטלטל (עד חשש צדדי, שמא מתפקק זה מחוליותיו, ומידלדל, אנֶה ואנה בהליכה הכבדה, הלא־קצובה, המתנשפת). וגם הבחור שמלפנים, הנטוי וכפוף לפניו ממַעמס, חיימקה, שנושאוֹ מתחת ברכיו, ומעבריו תלויות הרגליים, והנעלים הכבדות הללו, אף שאינן אלא סנדלים קלים בלבד, נלבטות מביטות ופונות בפיזור למטה ולצדדים וחוזר. באבדניוּת. וככה עולים ובאים. הידיים. היד האחת הזו. השמוטה. שנשמטה לה מחבוֹק, הצונחת ארצה, מטה, ישר מטה, מלוא כבדה, נטל כובד מכל כבד, נמשכת ארצה, ארוכה, אצבעותיה נוטפות מטה, יד מוּרד מצלב, שמוטה צונחת נמשכת ארצה, ואילו הגיעה כי אז שירטטה בעפר קו עזוב, נגרר. ריק וכבד. קובי. אלוהים. קובי! מכל כולם. באים ומתקרבים. – ׳אלונקה!׳ – נעתק עתה, סוף־סוף, משיתוקו דנוס – ׳אלונקה!׳ – ועמיחי הנהו כבר רץ עם אלונקה, והתרמיל מתעופף אחריו, ובּני נעקר ורץ אחריו, וברזילי אחריו. והשאר לא. לא רצים. מצטפפים להביט. מה אתם יודעים. על צלע הבקתה הקטנה. הרגע מתקבץ ומצטבר. כהַר. וככה זה. ככה.

פורשים את האלונקה. מניחים אותו לאט. מתפרקד כשוקע. מקיפים סביב. שוחים לראות. השלושה שגררו ועודם מאובנים בהוייתם הגוררת, קהים ונובלים לא יודעים איך לצאת, ולהשתייך אחרת. רק עתה התרגשות המגע. מופרדים מן ההוויה נושאת המת. נאלצים להיפרד, לתפוש מה, לחפש מַאחז. להינתק מזה. עמיחי כורע, בודק, קושב, כולם עמו. מן הצד. גם לא לראות בנורא, וגם לראות איך זה נורא. מצטפפים להציץ. משהו שאסור. להיוָכח בדיוק. את המקום, את הדבר, את הפצע, את הדם, את הנורא מכל. יודעים שיש עוד דבר. אבל עד אליו אי־אפשר. נבצר. מחרישים. עמיחי מרים ראשו. זהו. אבוד. אזל. אזוּל. בר־מינן. ההם, שהביאוהו, חתומים קשוחים ברחוקם, באלמוניותם, בהוייתם נושאת המת. עודם מתים עמו. שמוטי־כתפיים. עייפים מהיות מתעוררים. העיניים, פתאום, נקבצות דמעות. אילו היה להגיד. לומר, פשוט נורא, פשוט שמגיד הכל. הה, לעזאזל. הגידו משהו. שיהיה גס, שיהיה מחוספס, שיהיה רגשי, שיהיה מַפריץ דמעות, שיהיה מה שיהיה, שיגיד את העוּבדה בצמצומה היותר נוקב, כמה שאפשר, ואנחנו נרגיש סביב זה את הכל. אבל מה, מי יגיד. מה יגיד. לא מוצאים, רק בקושי לומר ׳ככה זה.׳ נצרד, ובו, כנראה, הכל. ובהנעת־ראש. מרימים את האלונקה. הכל חשים לסייע. מריחים את הריח הזה. הנורא. כל־כך על־יד, וכל־כך כבר לא כאן. ולא יודע מה. כבד נורא. למרות כולם. שקובי! שהנה זה קובי. ההם, מפורקי־המשא, חותם העוֹל עודו עליהם. המולת רגליים. נקבצים להיות. נדחקים. שוכחים סביב. אלא מה. שבוקר. שעלתה השמש. שכל מיני דברים. בעולם. שהקרב. שכלום. שמי יודע. שוקע. לא עוד. הגידו – איך זה היה? אבל הגרון חנוק. לע. חנוק ממנו המוח. שתוּק. בעצם, מה משנה איך זה היה. למה צריך לדעת. מעליב לבוא בפרטים – לעומת הסוף השלם הסוגר הזה שכאן. הזה שכאן. הסוף. ועם כל זאת, כרגיל, אחד מוצא, ושואל: ׳איך זה היה?׳ ומסתבר שהיה כבר נורא מתבקש אצל כולם לשאול. סוף־סוף. אצל כולם היה חנוק. ואחד מאלה היה כבר אמוּר לפלוט כנגדו, מעשה אוֹטוֹמַט, הכל בקצרה: ׳נפל, נפל על המוקש.׳ – פשוט נפל? – פשוט. נפל. היה עייף נורא. כנראה. גם זה בעייפות. באין עוד מה. אנחנו כעת אחרת לגמרי, אחרים לגמרי, מכפי מה שהיינו לפני חמש דקות. תהום בין ולבין. אין עוד מה. נשמט מדעת. – ׳נפל.׳ – חוזר נחום ואומר. מביט ריקות. – ׳פתאום – הוא מדבר – עף. בּמס. וזהו.׳ וכף בכף להראות עד היכן לחלוטין, לגמרי. דבר לא נותר. עד בלתי שמים. אין עוד מה. הכל, החזה, הבטן, הזרועות, סביב, הרגליים, הכל דם. נחום בגופיה. החולצה, מסתבר, היתה כרוכה סביב הרטש הנורא, מעליו. יורדת דם. סביב. ארוך מדי על האלונקה. שכוב מדי. מפורקד נורא. מרושל כל־כך. כזה שכבר לא. וכלום־כלום לא. שׂער־הקש על הפנים האפורים. העייפים. הפה המעוּות. ריר קצוף קרוש. יודעים שזה נורא. אם כי כאילו ממרחק. ואולי יותר מדי נמצאים בתוך תוכי זה מלדעת. ואולי. דביק. דם חום זה. כל הדרך טיפטף. והיו הולכים והולכים. איך להסביר. משעה שלוש. ׳שמענו.׳ כן. ׳בשלוש. פתאום.׳ כאילו זה המפתח להבנה. איש גדול וריק. הידיים התלויות. העדינוּת הנוראה באצבעות הרוכנות. עורקי גב היד כולם. שכבר לא שייך. תראו כמה חיור. ריק. כמה. ירוק מחוַרוֹן. שותקים להביט. יודעים מה זה. מי לא. לשאת ולשאת. הו, אלוהים. עד שנעלם מה ובשביל מה. אם זה קודם או כבר אחר־כך. או לעולם, לעולמי־עולם. כובד איום. לא נוח לתפישה. ושתיקת ההליכה הלא טובה. הליכה עד טמטום. והלילה. והכשלון. וכל־כך וכל־כך לעזאזל. ואי־אפשר לומר. וגם לא. אין ישע. מחליק ונמשך לארץ בכוח. נמשך ונמשך. היד מתעלפת להתאמץ כנגד. נושאים. לא יודעים ולא עשויים לדעת. פחד ריק. מכביד יותר ויותר. על דבר אחר, אולי, שיסיח. זמר שהוא: אחינו יעקב, אחינו יעקב, אַל תישן, אַל תישן! – או משהו. הלב כבר השתתק. ואם מקיץ מפעם לפעם – נבהל ובורח. עייפות מַחרשת. כלתוך תהום. בלי סוף בלי סוף. כן. אחד שלא יודע לוחש בקול שנשמע, מאחור: ׳מי זה היה?׳ – מפנים אליו. וההוא שאצלו, בקיצור נמרץ: ׳החַבּלן.׳ – מה הם יודעים. ובאמת. כן? – לא, הוא לא הכירוֹ. איך זה היה? עודד מקנח זיעה בכובעו. מתעמעם בסיפורו. מהתחלה. שיהיה הכל. לא יודע למצוא מלים. בלי. והלכנו. זה תמצית. וחזור וחזור: והלכנו. ובהינע־יד. להמחיש. והיינו כבר. ועד שנמצא השביל. ושכבנו שם הוא ניגש. עמיחי הביא שמיכה ופורש והולך. ככה זה. כבר פורשים שמיכה. מסלקים אותך. אינך עוד שלנו. שנשאנו אותך גוף אל גוף. הולך ומושך עליו את הסוף: תם ונשלם. מכיס החולצה מציץ חפץ. פנקס? וזנב־עפרון. וכמה פצצים שהם. ועפר. ודם. ומכסה בשמיכה. הראש הבהיר, שמוּט־השׂיער, עד גביני העיניים. הריקות, האפורות אין־חפץ וזהו. כסוי. גופה. הסנדלים נשארים מחוץ. בלי כסות. רחוקים. רגל־אדם מסונדלת. ארוך נורא (מצחיק אפילו. להיות ארוך שכזה). גם יד אחת לא כנוסה, וצריך לאספה מבחוץ פנימה, אל הסגירה. אם לא יאספוה – תישאר כך, לא אסופה. הוא ריק. ושוב הסנדלים שבחוץ. יחפות הרגליים משונה. בּשׂרית מדי. הבוהן המציץ מוּזרוֹת. ואפיסת כל מאמץ שהוא. החזה, מתחת השמיכה, שהצטמגה כבר קצת והשחימה, מתגבּה, מובלט. קמור. גמור. ככה כמוהו ראינו את כולם. הקודמים. מתנודדים כאן מרגל אל רגל. אם עוד להישאר או כבר להתפזר. או משהו. ואולי בכלל אחרת צריך… עודד: כל הזמן בשלו. ואולי רצה להניח אבן על הטבעת שתהיה חצי דרוכה? ונפל מידיו? כל הבטן. ההדף. והחזה. ואל ידענו מה עושים. עד שראינו שאין מה עוד. ואי־אפשר היה שיהיה. לגמרי. מדבר ומדבר. פורץ לו. היינו־הך כל־כך. בואו נלך לרחוץ את הידיים. אבל צריך, כנראה, שידבר כך, שייך, מקובל שכך. – ׳ידעתי שכך יהיה.׳ – דנוס. – ׳אמרתי שלא צריך. לא אמרתי? – חדל. למה לך עכשיו להתחיל. שאתה חכם גדול? יודעים. מה משנה. מה ישנה? זה כבר. כבר. אפשר להבין? לתפוס עד כמה? – חשבנו אולי רק הלם? לא נאנח. כלום. גמור. והדם כל הזמן. יה – כמו מברז… (ודמעות פתאום.) הרמנו. ולילה. והשד יודע איפה. לאן? בכלל. וצריך להתרחק מהר. וכל־כך פתאום. פתאום ועוד ועוד.

פנקס קטן. רשימות. שירים? כתוב כולו דף אחרי דף. מותר להציץ? היה רוצה? ב׳ באייר. כולי רטט ציפיה… יומן? וזה פה: לוּ גם אני כמוך / ישר עולה כמוך… והלאה. גמור. לא ידעתי שהוא שירים. על־ידי היה פה, ולא ידעתי ממנו כלום. לא הוא עלי. לא אף אחד על אף אחד. ככה זה. חַבּלן. ובסוף פה: שִׁטְפַי זהב וחום / סתיו ועוד יבוא יורה… ככה. ׳והלכנו והלכנו׳ עודד. השמש כבר. צללים ואור שמש־בוקר. אה, מה שלנו קרה! ופה: האם זו צועניות?… ולהלן: מצטדד אסוג לי חרש / הכל שלכם, קחו מה שתרצו / איני שואל לי דבר / – – –. מה היה הבחור? על מי, על מה הוא? וזה: אצעק לךָ בנשימה אחת. בטרם אימלך שנית. אומָר הכל. הקשב אלי רגע. פנה אלי אתה. תן לי פעם… – קובי. קובי? – ׳ולא רצינו להפסיק, לא להיתפש ביום, לחזור מהר, והלכנו והלכנו…׳ – אה. זה הדבר. השמש כבר שמש. ויהיה חם היום. עוד הדבר נכון לנו היום. רק התחיל. משעמם נורא שיהיה חם. כל־כך לא רוצים כלום. פתאום אין חשק. לכלום לא. חולשה. רק רוצים שקט. לשבת בצד ולחשוב בשקט. לעשן סיגריה. מי נותן סיגריה. (לרחוץ את הידיים טוב־טוב). כל־כך הכל פתאום מיוּשן. הסנדלים. חיוורה מציצה מבשׂר הרגל. נורא. מעבר. גמור. מה עוד. צריך נורא שיהיה די. שיהיה מישהו: הביתה, ילדים, די להפעם. הו. שיהיה אחד, ויקום ויאמר פה די. אתם לכו לכם ואני אסדר הכל לבדי. אחינו יעקב, אחינו יעקב, אַל תישן, אַל תישן. שהוא מכולם? שקובי מכולם. פתאום – ככה! מי פילל. וזה די. בלי תיקון. מוחלט. זה – המוחלט. אם מבינים מה משמע. לחצי כהרף מבינים וחדלים, נופלים מזה. הכל. הכל־הכל. לא עוד. ׳וזה הכל.׳ אמר עודד וקינח פניו בכובע הממורטט. שותקים אליו. יש נטפל אחד לחקור, איך בדיוק. אם נפל? אם רחוק? היכן בדיוק? ובכובד־ראש, משקיעים את הרוח הכלואה בשאילה ודרישה. גם משערים השערות שונות. כאילו ישועה תצמח מזה, או שינוי. כשפתאום, שוב, מתחיל להיות מתרפרף לך בגרון. ולא לתת. אתה נוזף בך. שלא. הלב נוזף בך להיות נוקשה. לעזאזל. ולא להיתפש. צועק, ואולי אפילו קצת מוקדם מדי. כבר מבקש לשכוח. שכּן מה היה, שצריך כבר לבוא ולצעוק, אף־על־פי־כן: לשוחות. כאן אין עוד מה לעשות. מי זה בא כעת מאחור? יודלה ובחור מן ה׳קדמי׳, בהמולת שיחה קלה וברגל עולזת. עודו לא יודע, יודלה. הה, כעת יהיה נורא. לברוח מכאן. ולעמוד לראות בדיוק. לא רוצים לראות איך יודלה יידע. נורא בושה יהיה להיות נוכח. לא נוכל לישון בלילות. נרתעים. ועם זה, מזוית העין, ממחצית ריכון ראש מקדיר, מתעכבים להציץ. פריטת הלב. אוצרות דמעות מתעוררים עולים, נקבצים. קצת יסתובב, הלה, בלתי־יודע, כחיה שלא הריחה עוד את הפח היקוש. אבל לא יהיה מנוס מן הפגישה. אין בין זרועות הבקתות הרבה לאן לחמוק, או להתמהמה. העצבים הגרויים לא יצטרכו הרבה להמתין במארבם לצייד שייוָקש. עד ששומעים פתאום, בבהלה, בפתאום מיוחל, את ׳הֶ?!׳ הפתיעה שלו, הנבהל, למראה חיימקה. הנשען פה, המחריד, הנורא ממה שפיללת, שפילל הוא, אף כי לא צרחני ולא שום צעקה שבתיאטרון, הוֹוים את הרגע הנורא, את כל צעד מצעדיו הרצים לגשת, הנרתעים, הרואים ולא יכולים, את הִשמטות כל מה שחוץ מזה, את נפלו אל רק זה – הנה זה הלא ייתכן, צעדים רצים שנכרתים, מקרישים, שם על עמדוֹ, בטמטום, אי־אפשר עוד, כבר בוכים ודמעות מחניקות, מבט שלו, עובר הכל, שלוח בהול סביב, עובר מבקש, הגידו לי הגידו, את כל ההתנכרות האומרת גלויות, נעתק ובא, על־פני העומדים, הקופאים, משתמטים מהיאחז לו, ולא מרפים מארוב לו, ובתילול־כתפיים סַרבּני, – ׳חיימקה!׳ אמר יודלה, אל זה העומד ריקנית, לחישת שוועה חרורה. ומישהו היה כבר בוכה בקול ומרעיד. ׳חיימקה…׳ לוחש יודלה, בשאלה, בתחינה, בזעקה, בפחידה, ומחזיר עצמו ונמצא מול האלונקה, שהסנדל מציץ החוצה, ערום במותו הקרוש. השמיכה הדוממת. החומה. גבוהת־החזה. שרק יד שמוטה ממנה קצת חוּצה מהכלתה הסגורה. לפי שלא השיבוה. וכפות הסנדלים, ושוב אל חיימקה, מתוך אין־סוף דרך שהתקפלה לו בשניה קטנה זו, כשמשיגה אותו ההכרה, כבמַכּת־תדחפה, מספיק שתי כפותיו אל לחייו ונלפת ככה. מחרישים אליו, מאד. – ׳נורא!׳ מתגעש מתוכו של יודלה, משווע חנוקות. זו המלה שיש לו, ואין אחרת, והיא הכל. והוא פורש כפיו ומפילן על ירכיו. אין־אין. ואז פורץ ממנו, בבת־אחת, כשכבר היה נדמה כאילו לא, יבבת בכי, לא־צפויה, שנשתכח כליל שגם כך אפשר, שגם זו ישנה, שאפשר גם לבכות כזאת, בכיווּץ וברטט כתפיים, בלי שום איכפת איך תירָאה ואיך יראוך, ובקול קרוע, לא גבוה, מוזר, שהיה יכול להיראות גם מגוחך בקלקול צורתו הנפסדת, עד כדי כך, שאי־אפשר שלא לבכות, להיסחף עמו, לערפל הכל בדמעות, וגרונך משתנק, נפתח, מתמוסס, נכנע – לולא אותו קנטור מַמרה, שקופץ ומסרב ואומר אסור, אסור כך, כך דווקא לא צריך, ולא במקומו, שסוגר אותך מהר, ועושה את מראה הבכי ואת הבוכה הזה למרגיז, לחיה מוזרה, שצריך, אולי, להראותה לאחרים: ראית איך בוכה יודלה, ולשאול מה דעתם. כשאתה עצמך מבולבל, סולד מאד, אבל גם, קצת, עם זאת, סבור שצריך היה כך, לא יודע מה. עומד לו הלה ומרתית ובוכה בנישופים פרוצים. השאירו אותו פה ובואו נלך. יגש אליו מי ויאמר לו מלה. ושיפסיק. שיחדל. שלא יבכה. שפה לא בוכים. ככה. שיהיה גבר. שחשוב, מסיבה שהיא, להיות גבר. אבל איש לא אומר. רק נשמטים, זה וזה, ואחרים, ופורשים. השד יודע מה. תבכה לך אם טוב לך לבכות. תבכה בשביל כולנו. מחר־מחרתיִם תתחיל אמא שלו. תלבש שחורים מעתה ועד עולם. תבכה כל עוד היא חיה. לעזאזל. סובבים והולכים מזה. גם דנוס בא ומאיץ, פשוט מאיץ, לחזור למקומות. רק האלונקה על הארץ, פרושת־השמיכה. והבוכה הזה. וההוא שנשען מכוּוץ וכפוּף אל הקיר בגבו. ומעטים אחדים. ואיש לא יודע בדיוק מה. והשמש כבר תלויה לוהטת.

פרק ארבעים וארבעה

‘ככה זה מתחיל.’ – התגנח מישהו בשוחות. – ‘לא. אַל תגידו ככה זה מתחיל! – צועק דנוס על־פני השטח. – כלום לא התחיל. אנחנו עוד לא התחלנו. כשיתחיל – נילחם! זה הכל. כל אחד למקומו!’ – דברים כמתלהמים. אלא שאין אחריהם מיד שום דבר שצריך לעשותו, אלא רק שוב לסקור סביב, שוב להמתין לדעת מה, שוב קצת להכות באֵת וקצת לגרד פה ושם. השעה כמעט שש. השמש, גלגל צורח בעיניים, בשתים־שלוש קפיצות עלתה גבוה, ואך תרפה עיניך רגע – תוסיף ותקפוץ קפיצה. הכל שם, במזרח, כבר מוּתך זוהר, וכל היסוסי בטרם־זריחה, הקרירוּת עם הירקוּת, ושאר סימני הרכּוּת – כולם נכחדו, לא שׂרד מהם צפריר, רק אור קורא בקול, ובוקר זקוף על כל סביביו. הבחור ההוא, מן ה’קדמי', שבא עם יודלה העלוב, עד שנפרדו, ונשתכח – אינו אלא עמוסיק, מצוות המכונה, ופניו היו אל בּני, לשאול ממנו, אם יש בידו, פרט־חליפין כלשהו – מסַפּר כעת לדנוס, ולכולם, מנוכח האור המתעצם, מה קרה אצלם בבוקר ועל מה היו כל הרעש והיריות. לא תאמינו: ערבים באו! – ‘ערבים?’ – הוא ידע שלא יאמינו. גם הם לא האמינו למראה עיניהם. שלושה. פתאום. – ‘חיילים?’ – לא, סתם מקומיים שכאלה, ישר ובקומה זקופה, כאילו לא ידעו מה קרה כאן בינתים על הגבעה הזאת וחזרו להם הביתה שלהם. שלום עליכם! – ‘נוּ?’ – מה נוּ. חרפה! חרפה לספר. כיתה שלמה ירתה עליהם. מקלע אחד בכלל. שומעים? שלושה ערבים בקומה זקופה – וכלום! אמר הבחור בזוָעה. 'והם? מה הם? – לעזאזל הם, אמר הבחור, נפלו על הארץ, זחלו, צעקו ורצו וכלום! אף פגיעה! – ‘מה הם רצו? – השד יודע אותם. להגיד בוקר־טוב, אולי. עוד מרחוק צעקו וצווחו משהו. הרימו ידיים. יִללוּ משהו. השד יודע אותם. ראינו שהם בלי נשק. אז מאירקה אמר לתת להם להתקרב, ולראות מה. ברגע האחרון נבהל אחד מהם, הסתובב וברח לו, רדפו ותפשו את השנַיִם האחרים. והתחילו מכניסים בהם מכות. וההם צעקו וצרחו. אחד היה בריון גמור. פרא־אדם. השתולל כמו חיה. התנפל על ג’קי – מכירים אותו? – זה הלץ הגבוה, לא יודעים? – ורצה להוציא ממנו את הרובה. פרא־אדם! על המשלט שלנו, בין כולם, בלי כלום ורוצה להוציא רובה! – היה לו כוח של שד. כמעט העיף את ג’קי לכל הרוחות, אבל ג’קי נדבק אליו וצרח, הוא הורג אותי! וגם ההוא נתקף בהיסטריה וצרח כנגדו והיתה זועת־אלוהים. התנפלו עליו, על השודד הזה, כולם מכל צד, כמעט שברו רובה על גבו. עד שעזב את ג’קי המסכן ונפל על הארץ. – ‘נוּ?’ – מה נוּ. גם על הארץ המשיך להשתולל. היה צריך להוריד עליו עוד ועוד מכות עד שיירגע לגמרי. קשרו אותו וזרקו לבקתה, – ‘והשני?’ – איזה שני? ההוא? ההוא היה שקט כל הזמן. החזיקו בו ולא התנגד. הרביצו וקיבל. העמיד פנים של ׳נעבעך’ גמור. ביקש, התחנן. השד יודע מה. הבית שלו, הוא אומר, הבית. איזה בית, מי בית? – שוּ בּידאך? – צעקנו עליו – אֶש בּידא יא כּלבּ מאסרי! – אַנַא מוּש מאסרי – הוא בכה – אַנַא מן הוֹן, פאלאח! – שקרן גועלי. כלב מי שמאמין לו. עמד ודיבר ודיבר כמעיין המתגבר. ועדיין הוא יושב קשור בבקתה ומדבר ומדבר בלי סוף. – ‘והסוף?’ – איזה סוף? הודיעו לספי ותיכף יבוא הג’יפּ לקחת אותם (‘באמת?’ – התעניין בזה מישהו, ופוסחים עליו). – 'מה הוא צריך אותם? – ‘לשונות.’ אבל לוּ שאלו את פי: לרפוק על המקום. שיידעו שאצלנו לא משחק. חוצפה אדירה לבוא ככה פתאום! למשלט שלנו! – אמר אז יוחאי בלהט. – לבוא פתאום! ולאן? ומתי? כאילו לא מלחמה ולא־כלום: באים. שלום עליכם; תשתו קפה? – 'ואולי באמת לא ידעו? – תפס־סיק! לא ידעו! אין צפור בסביבה שלא יודעת! השמים והארץ יודעים פה, ההרים והגבעות – והם לא ידעו! – ‘ומה הם אומרים?’ – השד יודע אותם. זה השודד מי יודע אם עוד ידבר בעולם הזה. יתעסק בו אללה שלו והשני מדבר כמו ברז פתוח, משוגע גמור. ספי יתעסק בו. איזו בושה, אני אומר לכם, איזו כלימה: כיתה שלמה! יורה יורה ולא פוגעת. מה שנהיה מאתנו!

הו, שוכחים הכל, את הבוקר הזורח, המתלהט. את מיטת המת. את הדאגות והפחדים, את ההרהורים השׂרכניים, ונופלים לויכוח נִסער. פנים לכאן ולכאן, ומקום להביע ולהצהיר דעות שונות וחריפות, בפרט ובכלל, הגם שאין טוב מזה להשתעות בו – לולא נשמעת אז קריאה מיוחדת מעֵבר הבקתות, כזו שאי־אפשר לפסוח עליה, ואין לטעות בה, אלא קול מזעיק, מה צועקים? אודי, ששוחתו קיצונית, קפץ אל מאחורי הבקתה לראות מה הדבר, חוזר מהר בצווחה: טייגר! טייגר גרמני! רואים שם! טנק עולה! בואו תראו מאחור! טנק טייגר עולה! – 'אַל תצעק ככה! – צועק עליו דנוס. –איזה טנק פתאום על ראשך! שגעון! מה פתאום טנק? ומשם? מדרום? – כל הדברים והעולם מתהפכים, ונוטים סחרחר בזוית אחרת, חדשה, לא־צפויה, תלולה מאד. תופים פועמים: לקום, לרוץ, לבוא! – לא. דנוּס מעכב: ‘לא זזים – הוא צועק – לשבת. הגיזרה שלנו ממול: כאן!’ אבל הפטורים מן השוחות מדלגים כארנבות לרוץ לראות. מתחילה לא מבחינים שם דבר. לא בדרום ולא במזרח. אבל מישהו צועק ומצביע כל הזמן ישר: שם! – שמה! – אל תוך עצם ריתחת המזרח, המוּתך לזוהר. ושם, אולי, מובלע בשמש הענקית, הרושפת, גבנונו של גוף כהה במעלה הגבעה שלנו, אובד בזוהר – אם לזה מתכוונים – אלא שקשה לדעת מה. אפילו בצמצום עיניים ובאהול כף־היד, לא חדלים לתהות אם אמנם זה. משם? מדרום דווקא? מן העורף? ואחד יחיד? לשם מה? ואילו למטה, מצד כיתת אודילה, קריאות וצעקות עולות בהמולה. עודד מגיע בריצה. שיראו לו איפה זה! לאחר שאך זה היה יושב על סף הבקתה ומתגנח באזני רפי ששידלו לאכול מה, אין־אונים ושחוח, ופיטר כי אינו יכול לטעום אוכל, גם לא לראותו, ושייטיבו עמו אם יניחוהו לשבת בצל ולשתוק, או להתכרך בשמיכה ולכבוש ראשו בקרקע ולהחשות כאבן – קפץ כנשוּך־עקרב ורץ, ותוך כך ידע כי לעזאזל, טוב פי כמה להיות נגרף בשבולת זרם סוער, משבת נעגם על החוף. כעת קפץ גידי, ואמר הברה, ונשא רגליו, ורץ למטה, ישר אל כיתת אודילה, והכל צימצמו עיניים עד פחות מחרך, לראות מה, להבחין דבר, בריתחת הזוהר המרצד, ועד כה כבר נתפצחה שם אש יריות, וצעקות וקריאות, מקלע ורובים, בשטף גדול, ועוד רגע והאויר שמעל הראש נטען איבחת בזיקה לוחכת עוברת בסילון מעל גג הבקתה, וממעידה, כקוצרת, ברכי כל הנקבצים, מררדת אותם אַפּיים ארצה, כבוֹש חוטם ורחרח מגע עפר סידי צונן־אביק. הרי שלא דמיון־תעתועים. מישהו שם מחזיר ויורק אש. לעזאזל, מה כל זה! – ‘אמרתי לכם, אמרתי כל הזמן!’ – פולט מישהו בהפוגה הקלה, בהגבהת־ראש נחטפת. – ידעתי שמשם יבואו עלינו! – צועק הלה מתוך מַפָּלְתוֹ העלובה, גואל מעפר כבוד האמת המודחת. אבל אין איש להשיבו. הכל מוכפשים דומם. דרוכים להקשיב. – מה הוא אומר שם? – שואלים בקוצר־רוח מקצה מזה. – לא חשוב. מה כבר יכול לאמור. צרורות חולפים ביבבה. כובשים את הראש. מרגישים כי הכל עתה מהר מדי. פתאום מדי. ולא כפי ההתפתחות הנכונה. לעזאזל, רק לקלקל ולהרגיז אנשים! ובכן? שום דבר של הגיון לא עולה על הלב. לא מסייע. חולפים רגעים. מי יודע מה. התפוצצות גדולה. כשל רימון, מתהודדת פתע מעל היריות. מגביהים ראש לראות. היריות כאילו כבו בנשיפה. מה? המזרח רוחץ בוהַק סנוורים. מזדקפים קצת. מי יסביר דבר? אבל בינתים ביצבץ כל קהל אודילה משוחותיו, והתרומם על רגליו, בהתעוררות ובצהלות, וכנראה

נגמר שם הענין – והם יוצאים לראות בפגר. מוזר מאד. – ‘בואו נראה!’ – זועק עודד ומשלח רגליו, ואחריו מדלגים כל האחרים. השטח והמדרון הקל הגוהר עד תומו, ריקים. ורק דבלולי אבק מלבין מופז היה צונח שם בפקעותיו מסובך אור זוהר. – ברח!! – צוֹוחים הללו. – ברח בן־הכלבים! – מי זה היה? סַפּרוּ מהתחלה! טנק באמת? – אבל גידי אינו מניח לאיש זולתו להרים קול מעל קולו. כולו ליעוגי־צהלה: טנק! – הוא מצטהל. – הטנק הנוראי! – לא טנק? אלא מה היה שם? – בַּטיח היה שם! – אני בא – חיל ורעדה! טנק! משלוש מאות, בסך־הכל – אחד פה אמר: טייגר, גרמני! – איפה הוא כעת זה שצעק? – על־פי הצריח, הוא אמר; והשני – מי זה היה? – צווח: לא, איטלקי! מאה אחוז איטלקי, לפי הצללית שלו: איטלקי! – והיה שם באמת אחד, חטמו מערבה, ועל־כן לא הרגיש כלל בנו, ורק גילה את כל צדו – נפלא! – וזחלים יש לו? איזה זחלים! כולם מוקסמים מן הצריח שלו. – לעזאזל: צעקתי, דפקו בו! הוא בידכם! סתם משוריין מנוּבּז אחד. האמבֶּר, זה הכל, למה אתם מחכים! ודפקו בו, דפקו אחת־שתים, לפני שיידע מה, דפקו ימח־שמו, מהר – וחבל שלא היה פיאט! – והם דפקו, וחכם אחד – מי זה היה? – אפילו העיף רימון־יד לשלושים צעד. אלא שההוא, ההאמבר, נבהל כעת, הרגיש פתאום, שהוא קצת נדחק פנימה מדי, בטיול־הבוקר שלו, ולא פילל לקבלת־פנים כזו – לקח לאחוריו, חרק בהילוכיו, ונחפז למצוא מקום להסתובב, כמעט התהפך, ונסוג על עקביו במהירות לואדי הגדול, כשהמקלען שלו יורה בכל כוחו ומחפה בצרורות־אש עצומים. חבל שלא היה פיאט! – גנח ואמר גידי בשטף תיאורו. שלא היה פֶה כלל ועיקר לרשמים שלהטו בלב האודיליים, ואשר בקושי כלאו רוחם מהתפרץ והעמד דברים על נכונם, על עוז גבורתם ועל נצחונם, שהנה אבקו עוד לא שקע ארצה, כולו מופז שמש עולה. גובר על כולם אותו בחור נחפז שאצלו יש פֵטֶר הסיפור מראשיתו – שכּן הוא־הוא שראה ראשון, הוא ולא אחר, ולא יעשקו זכותו, מעשה שהיה בבוקר, כשפרש לשלשל מכנסיו בשדה, ופתאום לפניו הזה הגדול! המכנסים בידיו דהר כל עוד רוחו בו להזעיק: טנק! עצום! עלינו! הנה שם! ככה נחפז הבחור להספיק לתאר הכל – אבל כבר הפסיד. ואין איש שוֹעה עוד אל יתר עלילותיו, מפורטות בדירוג עולה – הכל נדחפים לסַפּר את שלהם, להסביר את טעמיהם, והשתלשלות הדברים, ראשון ראשון ואחרון אחרון, כפי שהיו לאשורם, ומתוך השאון קפצה אפילו השערה אחת, כי מה שהיה נראה לכם כסתם אבק פורח – לא היה אלא פצצת־עשן, שהטיל הלה להעלים את נסיגתו המבוהלת. אבל דפקתם אותו? – מקנטר מישהו. – ולמה בכלל בא לכאן? – מתעקש עיקש אחד. – היינו יכולים, בחיי, לתפוש אותו, לשבּוֹת אותו חי, תארו לעצמכם! – משלח פלוני דמיונו חפשי. משוריין אדיר, נחמד, עצום, גדול, עם צריח,. מכונה ומקלע, משוריין חביב, כביר ונורא־הוד! היינו יכולים לטוס בו ישר עליהם! – לעומתם בטוח אודילה כי הלז לא בא אלא לקחת אותנו בפתיעה־של־שחר מן העורף, וזה מחזק שבעתיִם את תביעתו הישנה לתגבורת ולפיאט. ברזילי, אינו אלא מושך כתף, מפקפק מאד בכל, לסברתו, לא הגיע הלה לכאן אלא בטעות, אגב סיור של שחרית, פטרול שנדחק מדי, בשוגג, פנימה, אלינו, וספג על שוקיו. – דעה שנפסלה כמובן בצעקות מחאה ועלבון מפי כל האודיליים כולם. וגידי עודו בליעוגיו הגדולים: על־פי הצללית! המומחים! טייגר גרמני! לא פחות! – אחד אפילו – איפה הוא? – הצליח למנות ששה מרכובי מערכת הזחלים! והידען שלהם, כשהשמש בעיניו, קבע על־פי מראה הצריח, החימוש, התותח, תרני־האלחוט ומה לא, מכל מה שזכר מן הטבלות של ‘דע־את־האויב’ – בקיצור: טייגר! – ואודילה יוצא לנגח לעומתו: מה חשוב! העיקר שברח! ומי הבריחוֹ? אנחנו ברובים! ומי יצק על זנבו אש רותחת? ויש כמובן עוד נלהטים ממנו: מי היה זה שכדורו הכריע את בריחתו, מי פגע היכן, ומי הראה לו מכולם שאצלנו – לא ילך לו, ועוד ועוד דברי נצחונות גדולים, ותהילות ודברי־שירה כי גָאֹה גָאָה. והגיע הזמן להתפרד, אלה למקומם שלהם, ולא להניח לחום הנצחון להצטנן, ואלה למצוא מקום של עראי עד שייוָדע מה יהא עליהם מעתה – כיון שכך הם הדברים.

מכבדים איש רעהו בסיגריות ובאש מלוא החופן, ופונים בעשן וברעות ובפצח דברים המוּלים, צחוקים ותיאורים ועוברים להקיף את הבקתות ולבוא ולסַפּר עם אנשי השוחות, מראשית עד אחרית, בלא השמט דבר, ולא בלי התקלס בעלובי אודילה והטנק, פתאים הרואים צל משוריין כטייגר גרמני שלם – כל השומע יצחק. אבל כשבאו ועקפו בצהלה נופפת, זה מוסיף על זה, ויצאו מעבר הבקתה הגדולה ונתגלו השוחות וכל פתיחות העולם שלפניהן – קפץ כנגדם דנוס: לא! לא להסתובב כאן כעת – ההם שם נערכים! צעק והראה בידו למטה, אצל המצוק הלבן ובתחתיתו. וכשבודקים קצת נראים שם מיני נמלים קטנות רוחשות, עם עמודי־אבק נלבטים על גבם, משוריינים או זחלים, מתמרנים להם כה וכה. – לא אתפלא אם תיכף יתחילו לצלוף! – אמר גידי במומחיות. – ממש כשנתפלח יִבּוּבוֹ של הצרור הראשון, והשתרק ברצף קוים פוֹלחניים, בזה אחר זה, עד כי הכל חָפזו לכפוף, והאחרונים בקפיצה מזורזת נתמלטו אל מאחורי הכותל. – ‘הרי לך!’ – צועק דנוס אל גידי. – אַל תסתובבו כאן כמו ברחוב אלנבי!' – וקשה להצליף עליך עלבון מפורש מזה, הרגשת מיותר ואין־חפץ. – ‘מה יהיה אתנו כעת? – הצריד גידי אל דנוס, והלה רק פיטר כתפיו, ועיניו הולכות עם הבחור העובר משוחה לשוחה ומחלק חפיסות ביסקויט וקופסות מיץ לאנשים, צידה לקראת הבלתי־נודע: דאגות אחרות לו. ועל־גבי העלבון נובטת כבר איבה, וצריך להשיב למישהו תשובה אַפּיים, שיידע לו. מציץ עוד פעם לפנים. השוחות הצרות בקרקע האפורה, הסידית. קלחי־הכּלך מהלאה, המאחיזים אור בסבך קרקפותיהם. פקעות־התיל המתוחות ממול. והלאה למטה, מקום שמוטמנת חגורת המוקשים. וקובי נהרג. ואתה כבר זר. ובכלל. ואם כן? לעזאזל. הוא יירד אל יצחקלה ויתקשר באַלחוּט לדעת מה ומתי ובכלל, וימתין לו עמוסיק רגע וילכו שניהם יחדיו. עוד צרור מתחכך על גג הבקתה. הכל קבוצים יושבים מאחורי הבקתה שותקים וממוללים גבעולי־קש מאפס־מה. – וכעת מה? – נאחזים בגידי. והוא, במשיכת־כתף: הנה הוא יורד אל יצחקלה לברר. תגיד לו שאנחנו כאן כמו ספחת. שלא צריכים אותנו. שבעה אנשים מיותרים ומתגוללים לחינם. תסביר לו. צליפות חולפות מלמעלה. מקשיבים למעופן ונושאים עיניים למעלה כאילו אפשר היה לראותן בחלפן. אחד: ‘ובכמה זמן היינו הולכים ברגל?’ ואחר: ‘לבי אומר לי שאם לא נזוז מיד – לא נצא מהר.’ ועוד אומרים. תודה לכולכם על העצות. משיב גידי מרירות, מתנער מעמדו. אשתדל לא לשכוח אף מלה. ועדיין לא זז. איך שחיימקה יושב שם על הפתח. עוד לא פצה פיו ולא הציל מלה מאז בא. ויודלה אצלו. דבק בו. כבר לא בוכה. מצחו על אַמוֹת־ידיו המקורות על ברכיו. אינם מעורבים בכלום. בכל זה. בשום דבר. כל־כך אהבו את קובי שלהם. גם אותי היה מישהו? – טוב. נלך. – ׳מי נותן סיגריה?’ – עמיחי רבוץ על איזה פנקס. נחום משׂוֹרע על גבו. מעשן בדממה ובהתכנסות. איננו כאן. הה, טוב. מי בתור היום? עצוב בעולם. לעזאזל, לא טוב. כולנו כאן, והוא אתנו ואיננו. אפשר להבין? בוא, עמוסיק. מאחור: ‘ותחזור תיכף, גידי?’ מה עסקכם מתי אחזור. מי שׂמכם עלי. ‘בוא, עמוסיק.’ מה היה צריך אלוהים פתאום את קובי אצלו? או בכלל. לעזאזל, לא להתחיל. כל העשבים במדרון מזהיבים. ושוב השטחים הידועים הללו. הגבעות. הם, להם לא נוגע. מחוץ למשחק הזה. של שייכות אחרת. או בלי שום עייפות, מעיקרם. עם קובי ובלי קובי. עם גידי ובלעדיו. הם תמיד. הזמן שלהם. ולי יקרים החיים. לא הזמן. ימח שמו הזמן – לי יקרים החיים. הזמן הוא גולם. לא יודע מה. והחיים הם המידה הקטנה שלי, שרצה ומתמעטת ונעשית קטנה יותר ויותר, ויכולה להיגמר בעוד… לא. עמוסיק, הגד דבר, אמור. – ‘צולפים.’ אומר עמוסיק, מתכופף ומחיש צעדיו. ‘צולפים בני־הכלבים.’

ארצה! כזו נמוכה, לעזאזל! או שהחטיאו את ה’קדמי' או שמשגיחים בנו לתפוש את שנינו. אם כך ואם כך… מתנשמים אל העפר הלא־חם, החרסיתי. השמש שפוכה על הגב. שכובים באמצע. כמו מַשב־רוח הן השריקות מעל הראש. ואחרי חָלפן מגיע פעם התקתוק הקצוב של המכונה. לא לנוע. המצח על כפות־הידיים. הלב אל האדמה. כל השמש על הגב (איך זה למות?). וכעת בקפיצה. ריצה שפופה. וימינה לרדת מקו הרכס, אל מעֵבר לגדר־האבנים השפלה, המעוגלה. הרגליים מאליהן במדרון, ובכל התאוצה, ופתאום, בלב הריצה – התבהרות מכה. רושם כאילו נתפשה אמת חשובה פתאום, אמת אחת שלא צריך לפסוח עליה, גם לא בריצה… אבל כל זה כבר – הבקתה, וקפיצה פנימה, ושוכחים, בבת־אחת מתישֵן, מתפקע ואין. מצטחקים כמתנצלים על הריצה הבהולה. מי בבקתה? העיניים סומות־חשכה; מתנשפים והרגשה כאילו כבר היה אי־פעם ככה, והרגשה שכנגדה שלא חשוב להרגיש ככה, ורק יכול להסיח דעתך ולהתעות בשוא. מישהו מבפנים נפתע: ‘גידי! מניין באתם?’ שייקה! אהלן, מה חדש? – ‘חדש?’ אומר הלה ובא לפתח בשׂחקת־שלום שלו, קטן, מכנסים קצרים, ועל ראשו כומתה משונה, שמשווה לו עוד יתר גמדוּת עם רושם תחפוֹשׂת נואלה. 'הם יצאו, הוא אומר, יצחקלה ויודקה, אל השוחות ויחזרו עוד מעט. וצולפים. ובבקתה ההיא סגורים וקשורים שני ערבים… רוצים לראות? ומה עוד? מאחוריו מציץ בחור אחר, יוסוף הקשר, כמדומה, ומניד ראשו לשלום. עמוסיק, מוכרח לרוץ אל שוחתו, והוא יוצא, ובחוץ תוקפת עליו פליחת־צליפה ונכרכת אחריו. משתופף בדילוגים מעוותים הוא רץ ומשתטח מדי פעם. מביטים אחריו ואחר חמקמקותיו, שאם תתעלם משריקות היריות שמעליהן – מראיתן שטותית למדי ועצובה עוד יותר. כדג מתחבט ביבשה. ונותרים עם שייקה על סף הבקתה ערומת אבני־הכותל הגלמיות, שצינתן מקַרה מתוכן בזחלנות. תשישות צונחת עליך כעת. חוב שינה נשכח בא להכביד. מתחככים. משתדלים לפהוק אותו. מרגישים כאילו דבר שהוא, אסור להחמיצו. מה בעצם היה עליך לעשות כאן? אל מי באת? ‘ומה שם למעלה?’ – שוחק אליו שייקה. – 'איפה? – ‘אצלכם, ב’ערפי’? – אה! – בהשתעלות מופרזת, עוד יצטרך לסַפּר הכל ליצחקלה, לפרטי־פרטים. ועל קובי עוד אינם יודעים כאן. נורא להיות מבשר. (אף כי מתגרה, אי־כך, בפנים, דווקא, לראות איך אנשים שומעים את הנורא. תלויים במוצא־שפתיך, החוֹתךְ, השולל־תקוה, המשנה מבּע פניהם. סתם חזירוּת! המון יש בי!) – צעדי ריצה ויצחקלה. - ‘הו, גידי! מה שם למעלה? איזה צליפות! עמוסיק סיפר לי על החַבּלן, איך זה קרה? – מה עם הטלפון, שייקה? כל רגע יכול להתחיל!’ – 'כמעט גמור.׳ – אומר שייקה, ומתחיל להתנצל ולהסביר טיבו של כמעט, מעשה בחששות שהוא חושש להתנתקות החוט בהפגזה אפשרית, שלפיכך האריך להטמינו במורד הגבעה דרומה, עד שבאה הצליפה והבריחה אותו – עוד רגע, אך יפסיקו וימשיך. יש לו רעיון על קשירת לולאות־בטחון שכאלה, אם זה מובן, עד שהעלה אש באף יצחקלה: 'חדל! אתה שומע? אתה כל־כך תתחכם בפטנטים עד שלא יהיה טלפון! 'שעל זה פורש שייקה ידיו להסביר נוספות – אבל צעדי ריצה באים, ויודקה מגיע, רותח מרץ וזיעה: ‘פו, לעזאזל, איך שזימזמו עלי! כמו צרעות! אה, גידי! – האם לא כדאי שכבר נתקשר עם התותחנים שלנו, יצחקלה?’ – ‘כל דבר בשעתו.׳ – אמר יצחקלה והצית סיגריה. טוב שהעברנו את המקלע שמאלה, שם הוא מתבקש. לא טוב כפי שיכול היה להיות טוב עם נשק נגד־טנקי רחק־טווח, אבל טוב במידה שאפשר. זה הכל. ואשר לקובי… ‘מי?’ – ‘קובי, החַבּלן…’ – ‘הה, החַבּלן – אתה, שייקה, רוץ לגמור, ואני מכין לך מברק. הרוג אחד ושני שבויים. ומתחיל עוד מעט.’ – לפחות הספיק לעשות כל מה שהיה צריך? – על זה משיכת־כתף. וה׳טנק’ שבבוקר… התחיל יודקה ומחה זיעת אפּיו בכנף כותנתו. צוחקים. אף כי חוצפה היא מצדם לשלוח משוריין לבוא עלינו מן העורף, לשוטט לו בבטחון בראש כל חוצות עם בוקר אור, כאילו בכרם אביו! ועומדים יחד, ומעורבים במעשה, במעשים, בענין, בדברים בעפר הארץ, בכותל הבקתה, בהויית הרגע הנצלף שבטרם הרגע הממשמש ובא, אבל אין פנאי ויודקה צריך כבר לחזור, וגידי רוצה לדעת מה עליו ועל פלג כיתתו – מה יהיה עליהם כעת? ולאן? טוב. ימתיך־נא עד מועד ההתקשרות הקרובה. ונדע כולנו מה.

ובינתים? בינתים, אם גידי יש את נפשו לראות במערכות האויב ובהכנותיו בתחתית הגבעה – מציע יודקה – אפשר לראות הכל מן השוחה שמלפנים, במשקפת. – הו, משקפת! – אומר גידי בכבוד. ובהפוגה הקלה שנפלה בין צילוף לצילוף דילגו בנמוך אל מעֵבר לקיר, והתנפלו שניהם כאחד אל השוחה הקטנה, ועלובה זו, שבקושי יש בה להכיל אחד, פצע קל בקרום הקרקע הנוקשה, אשר ידי גידי עצמו כרוהו לפני ימים אחדים – כמלפני שנה! – – והיא מתנכרת ומשימה פנים עלומות, מלאה לה צללים כולה עד שפתה, שהשמש לא חיללה עוד. ועד אשר מוצאים בקושי מדרך כף־רגל נכון, במהמורה משפכנית זו, דחוקים זה בזה ואיש חמיצוּת זיעתו ברעהו, ועד שיודקה מחרף את מי שחיטט וחפר נבלה זו בשתי ידים שתיבשנה לו, וגידי עונה לו ב’אמן' מתוך הינוּע־ראש חייכני ולא־מושגח – חוזרות שריקות נוספות ועטות על העולם, כמיתרים מתוחים שפקעו בזעקה, ונפוצו בנפתולי נכוים, והיה הכרח להתכווץ ולהילחץ פנימה, בחופן עלוב ומחורבן זה. – ‘השד יקח.’ ממעך יודקה את קפיץ־השׂיער שמעל מצחו אל הדופן. שקועים וכבושים שלא־בנוֹח. אין לאן להשיא עיניים. רק לרתקן אל אבן קטנה זו השקועה בסלע החיור. הזרוע מתעלפת. אבק. והשעון פתאום מתקתק אצלך. שש ארבעים וחמש. כבר? כל הזמן מלחיש בך רגש, כאילו היה מוּשׂם עליך, לכאורה. דבר שהוא. אחר מזה לגמרי, ואתה נסחף ומוסט ממנו, ממה שהיית אמוּר באמת. כמו במיני חלומות. צריך היה, למעשה, להתעסק אחרת, או לומר משהו. הצדה לגמרי ממה שהוא זה. אלא שגם ליחוש זה מתרפה. נעשה טוֹרדה מרחיקה. ומיטשטש מהר לאָן־שהוא. ויודקה כבר משרבּב ראש לראות אם קלו המים בעולם. החוצה. השלוחה הזאת. החרושה לרחבה. האפורה, הישנה, הידועה שלנו. משמאל שדה־הקברות, מימין המדרון הקרוב, הנערף מהרה אל שחי השלוחה. האוֹכרה הצרובה שם מצריבת־עיניים. ועד המצוק המצהיר שם בלבנוֹ. ומזלג הנחלים למטה. ואיזה אבקים רדופים, ובמעלה הגבעה, חרוץ הואדי הקטן, עד קו הרכס של הגבעות, ושם, מתחת לתכלת פרוצת־האור, כתם נוף עץ רחוק, מרטיט אַדווֹת עם קו האופק. ואולי זה המקום שאליו הלכו בלילה. הה, קובי קובי. – ‘לא הכרת אותו?’ – אמר גידי פתאום. – ‘את מי?’ – מתעסק יודקה בנרתיק הישן לתלוש ממנו את המשקפת. – ‘את קובי.’ – ‘את מי?’ – ‘ההוא, החַבּלן.’ – ‘אה, לא. נתקלו באש?’ – ‘לא. נפל על המוקש שלו. מרוב עייפות כנראה.’ – ‘באמת?’ – ‘כן. ככה אומרים.’ – ‘זהו. – אמר יודקה. – כעת תוכל לראות: הנה, הבט ואמוֹר מה אתה רואה.’ – אמר והושיט לו את המשקפת כמנצח, לאחר שהוא השקיף ומצא בה כנראה את אשר חיפש. – ‘הבט רק בימנית (השמאלית עכורה או משהו) – ואמור מה?’ – וגידי, בלא חמדה ובכובד־לב נטל וסיבב בבורג לכאן ולכאן, כשפרץ פתאום: ‘הו! – צעק גידי. – שמע! תראה תראה! שורצים שם! לעזאזל, כמה!’ – 'רואה? רואה? – חגג עליו יודקה תגלית. – ‘יחביבי! – צעק גידי. – משוריינים! וכמה! עשרה? יותר: שנים־עשר, חמישה־עשר! ושם! עשרים? יותר: כמה שם! שמע, הלא זה!’ – ‘עדר שלם.’ – ניסה יודקה. – ‘פחד אלוהים!’ – צעק גידי. – ‘מתמרנים להם שם, וזחלים, ראית אותם? ונושאי־הברן, נבלות, המונים־המונים!’ – ‘גדוד משוריין. – אמר יודקה. – הודיעו לנו. פלוגת סדירים וגדוד מקומיים ביחד מצטרף לסכום.’ – 'ועור איך! – אמר גידי. – ‘אלא מה…’ – התחיל יודקה כשנאלץ לרקע מהר את קפיץ־שׂערוֹ ואת פיו לעפר. ולשונות־הצליפה החותכניות פשטו ביבּוּב עוקצני, כאילו היישר למקום הזה, בדיוק הנה. – ‘המונים־המונים…’ – חזר וליחש גידי מלת־קסמים באזני יודקה. – 'יהיה שמח! – נענה הלה גם הוא בלחישה. אולי כדי שלא יפריע לקליעים הבוזקים מלמעלה.

קבוצה אחת של משוריינים היתה כנוסה ממש לרגלי השלוחה, בין מזלג הנחלים על צלע הבקתה הכפולה הגדולה, ממול הבארות, גלויה על השטח; וקבוצה אחרת היתה במיפתח הואדי הקטן, שהיה זקוף במירוָח המרחיק; וזחלים אחדים אצו להתאסף אליהם כאילו היה להם המקום שם מקום־ריכוז. אבק נלבט שם וניסע, והבהקים של חלוֹף ניצנצו ודעכו מחלקי־מתכת ממורטים. עוד חבורת שריונים נתגלתה בתחתית המצוק המלבין, ומתראית כאילו נתפרסה להיות זרוע אוגפת ממזרח, בעקבי אותו משוריין תועה של הבוקר. עשרה או שנים־עשר נפוצים כה וכה. וקבוצה אחרת היתה מרוחקה, היא, כנראה, שניסתה את מקלעיה הבינוניים על המשלט בצליפה זו. אחדים היו גדולים, וכמה מהם כפולי־צריח, ועוללו עמודי־אבק, ופניהם כנראה אל מַעבר הנחל, וייתכן כי הם־הם המשחית שיעלה לכאן בבוא מועד מדרום, לדרוס גויותינו. וחיל־הרגלים? קשה לראות, אבל הוא כנראה נערך במחפה הואדי הגדול, ומקבל הוראות אחרונות, ואולי מחזקים לבו בנאומי ציונות. בודדים וקבוצות קטנות נראים מתרוצצים אנה ואנה בלי חשׂך. והמרגמות, מדוע הן מַחשות עדיין? – 'ראית? – אמר יודקה, ולא המתין, ולקח את המשקפת, עיצם עין ודבק בעדשה בצמידוּת שקודה. שיירת־נמלים רמשה בעורקים ולאורך השידרה. נעשה חם בלב, חום תפל, והמעיים התחילו מתבחלים. ומין מיאוּן, או משהו, צמח והלך בפנימך, ממאן מאד. לעזאזל. שלושים כלי־שריון. אם לא למעלה מזה. וגדוד־רגלים מוגבר. ואנחנו, ולנו… והבטחון הזה שלהם, מרגיז עד התפקע, שלות הבטחון. חציפוּת הבטחון, כה יהירי־בטיחוּת ללא בושת, עד כי לנגד עינינו מכינים הכל, מוַתרים על כל אפתעה, ימח שמם. לנגד עינינו הרואות משחיזים את המאכלת הגדולה. ואנחנו, כירוע, מחוץ למה שיש עמנו כאן, שמוחזק בכף־ידינו, אין לנו עוד, מאה קילומטר לכל צד – אין לנו עוד. וגם לא שום אשליות. לא על קו שני, ולא על עתודת כוח, או תגבורת. רק במה שיש לנו, ובמה שאנחנו. ואם כן? כל־כך קל להגיד. ממלמלים ולא יודעים מה. ולמה הם ממתינים? עד היכן הם סבורים צריך לדקדק בהכנות עד תומן? ועוד מעט יתחילו לרכך אותנו, שנהיה רכים להם לגמרי, בלא סימן של התנגדות, נימוחים ונבלעים בפה. אבל לא תזכו לזה, נבלות. לא יודע איך, אבל לא תזכו לזה. זעם מתבעבע. אילו היה ניתן לנו להתכווץ. להזיז את המשלט, או את האנשים, להתעקם לכאן או לכאן, לשנות מקום, לא להניח להם לעלות עליך כשאתה נעוץ למקום, לא להיות להם קרבן עקוד. לא. לא נהיה להם כמו פרה אסורה וקשורה לפני הפר בלא מנוס מפניו. ימח שמם. לא נתן להם, בשום אופן לא, נכריח אותם לשבר שינים ולכרסם אבן, בטרם יגיעו, שיתאמצו, שיזיעו, שירוצו, שייחנקו – – הם לא יהיו כאן שלווי־בטחה, לא נהיה להם חפץ דוֹמם שנוטלים אותו, לא נילקט להם באפס־יד, לא, בבעיטות ובמכות ובאבנים, וברובים וברימונים, ובקרב־כידונים – ורק לא להמתין ככה, ולא להבליג בלי סוף. ולא לשכב ככה. עד שאלה יאספו להם בנחת את חמש אצבעותיהם המחורבנות לאגרוף אחד וינחיתו על הראש. לעזאזל, לא. המעיים מתכווצים. בשום פנים. יתפקעו – ולא. הם לא יזכו. יקבלו בפרצוף, ובאבי־אביהם! (אל מי הנאוּם הזה הטוב? – מצטייץ בך רגע, ופוסח בקצף). אבל יודלה הנהו קם, וניכר בו שאינו מרוצה. כן, אומר, דומה כי משוּחַת־המכונה מלפנים ייטיב לראות עוד יותר, עד עומק המַערך שמתחת לבקתה הכפולה והלאה – מַערך שכוונותיו גלויות מדי וחצופות מדי, וקרובות כדי הושטת זרוע, ואין טעם שגידי יניאוֹ מרוץ בטענה כי לא יראה משם יותר מאשר מכאן, וכי מוטב לא להתרוצץ לעת צליפה – דברים המעלים שוב, בקשר לא נזכר, זכר דבר שכבר היה כך, או שנאמר כך, אֵי־מתי, ואולי אפילו בעצם המקום הזה, למישהו. – ‘אתה רוצה לראות עד תוככי הלוע שלהם – ושיגידו אַ?’ – מחייך אליו גידי בלא־לב. ‘הו הו’ – נענה יודקה, נוטל מהר את המשקפת ולא שוהה אלא מדלג ודוהר בנמוך, בפיזור רגליים, בקפיצות גדולות, והיה ברור כי אי־אפשר להיות במקומו ולא לעשות כמוהו. וכך גם סח גידי אל לבו ונתאנח מאד.

אולי גם לא נאה שנרד ונחזור לנו כעת מן המשלט. כשמתחילה פה הסוּפה. שיתקבל יותר כאילו הסתלקנו לנו. שגידי ובחוריו תמיד מסתלקים כשמתחיל. חובה להישאר. אני חייב מכל־מקום. שיחזור מי שרוצה. אין אונס. איננו עוד כיתה ביחד. רק שבר־כיתה מדולדל. שבר־ים. ואני צריך להישאר. (הה, הרצון להיות בגיבורים. לשמור על השם הטוב!) על כל־כך הרבה דברי־הִתראוּת הולך אדם לעזאזל. לתת נפשו מתוך שמירת כל כללי־המשחק היפים. כל גינוני־האבירות (או שכעת כבר מדבר הפחד?). חולשת קוצר־רוח. האם אראה פעם את לילָך ההיא, האדמונית, אבוא אליה, אהיה אִתה, אגע בה – כל־כך רחוק כעת, כל־כך לא קיים! האם יש עוד קיימים דברים בעולם גם מחוץ למה שיש פה? בכל רגע יכול להתחיל. מתכווץ לי. זיעה בעורקים. אני פשוט מפחד. מפחד עד הקאה. בלי שום כחל וסרק. מזיע לי. בכל רגע יכול להתחיל. רגע אחר רגע. נחרץ ונחרץ. ופתע, באחד מכולם, בכהרף אחד וזה מתחיל. חם מאד. אין אחיזה, למה הם מחכים? לחזור מהר ל’ערפי'. לרוץ. עוד רק אראה מה כעת סביב, מה הולך להיות. אם יש לנו סיכוי כלשהו, הגיוני? לא במזלות ובנסים? יודקה דוהר שם. אל השוחה שאצל שדה־הקברות. ראשים אליו מן השוחות. שקט. קושבים קשב. ההכנות שלנו: קשב־קשב. והצליפה כאילו שככה משהו – לא? לרגע, אולי. שדה־הקרב. שטחי מבואות הנגב. כל מה שמובן בהסברות – הנהו בממשוּת. סביב נפתולו של אחד הערוצים הראשיים. הגבעה המסולעת הראשונה אחר מישורי השפלה. רק מטליות צרות אחדות נחרשו כאן, במדרונות הגבעה ממול, פסים רזים, מובלעים ולחוצים בין בתות־הנֶטֶש ורִגמי־האבן. כאילו ילד באצבעותיו הקטנות החליק פה ושם פסים בתוך הערימה השחומה. יותר כשבילים בין סלעים, מאשר כחלקות־שדה. והסוככניים השוממים האלה, פה ושם, מיני בודדים שכאלה, לעזאזל. העיניים מסומאות אור חוזר. מכוַות סנווּר. בהירות מחשׂוֹפים עד לבנוּנוּת. וגם קצת האפור והשחום עליהם שנותן הנטש היורד בצלעות המורדות, אין בו ממש, אובד בלהט הלובן המאפיר. מכווץ עפעפיך כנגדו. ורק הרחק ההרים השלוים, התכולים בנחת, ובדרך אליהם, כיפת שיך־עלי מצומרת כתמים כהים, משיבי־נפש, ומחוץ לזה, הכל ימינה ושמאלה, פתוח לאור ומחזיר אור, ועד סוף העולם כאילו קלפו את האדמה והשאירוה ערטילה ומקריחה. ארץ גודלה זו. באופק אַדווֹת. כאילו שוות משהו. סלסולים־סילסולים. מזמוזים־מזמוזים. ולא־כלום. עזבו. זה יתחיל בעוד רגע. (אם לא יתברר שנידף פתאום, כחלום…) ועצוב לי בתוכי. ויבש לי. ריח חרסית חרבה. אני תקוע פה לבדי. הסבלנות אינה נבלעת.

די. אני חוזר. קם גידי החלטית – כשהתנאק אויר העולם ביבבה הכואבת, ההיא, הידועה, המחלחלת ורצה שרוקה, שעם פִתעה היא תמיד צפויה, תמיד בחלל, מבוקשת כמעט, – מתיבּבת ויורדת בסחף, באבדניות, אטומה לכל. ושעל אף אלה ובתוך כדי טיסתה מבחינים בה אותן שאיבות־שאיבות חטופות שלה, בלָגמה אויר למכביר – והצורך ברעם הסופי המכריע – מציק ומחלחל לאורך השידרה, יותר מכפי שההתפוצצות הנופלת כעת, בשאגה הודדת סביב, יכולה להשביע; ובאי־נחת לא מפורקת, שמיטשטשת בתוך כך. מציצים לראות את פטרית־העשן הלזו, המתגבּהת, המתאַשכּלת, סבואה כולה סמיכוּת דחוסה, מתערבלת בתאוצה של כוח זונק, ומתגושש סחרחר, ומליטה את ה’ערפי' כולו בכותרתה הנפתחת, המתרווחת רגושות, ועד שלא התקלשה כלום, כבר משתהקת אחריה השניה, כפקק־אדירים נחלץ, מתרחבת, יוצאת לרווחה, פורצת וגומאה שמים, באותה שקיקה צמאה, השוקקת ובולעת בחתף נהר צוננים לקרבה, רצה שוקקת ובולעת בהמולה, כאל מין ארוּבּה ריקנית, ולא הרחק מקודמתה רצה ומתנפלת ארצה להתבקע, ומרעימה על פניה, בהפסק של כלום, לאחר שהאבק והעשן נותרו בכדור עצום, והשלישית כבר זועקת, רצה שמה בקשת תלולה ליפול, מיבּבת בנחרה, והרביעית גוֹאָה ומתרסקת אחריה. הרי לך. ככה זה מתחיל. והנה נתקעת פה. בזו אחר זו. בלא שינוי בהולם הקצב. שריקה מושכת שריקה, ונפץ על־גבי נפץ, ורעם רדוף רעם. וסילוני ענן ואבק אין־קץ, ומדי פעם, כמתוך שבולת־ים, חוזרת ומתגלית הבקתה חבושת־הכיפה, נושמת לכהרף ומתכסה בשאג האבק הבא, ומוזר היה, וצדדי לגמרי, כמעט לא שייך, להבחין בזנבות־עשן פעוטים שממשיכים להם למעלה לסרוח עם הרוח, נוסעים קלות ובתום גמור. ומתנתקים בבת־אחת ממחזה הולם פטישים זה, מתנערים בחרדה מטוּמטמוּת התצפית הבוהה – ונמצאים מיד כאן. בתוך תוכי החרדה: מי יודע מה שם. מבט למטה, ימינה, מגלה כי עדיין מתשוטטים שם ועוד לא נערכים בסך. זחל אחד רץ מצל הבקתה הכפולה, ועושה אבק גדול, ואישונים פעוטים מתרוצצים בין האבק והנחל. השעה שבע. כאילו רק לזו היו ממתינים להם, צופים בשעון, למחוג הגדול, ובהאצבּיעוֹ – התחילו. הה, ימח שמם. ותוקף אותך בבת־אחת בולמוס של צורך דוחק להיות כבר פועל דברים, מוצא תושיה, נמצא במעשים, ולא לשבת גם רגע נוסף צופה אין־חפץ, בשוּחה כסילית זו. וגידי קם, מתחת ליבבות הנשפכות ורצות שמה (מי יודע מה אצלם!), ורץ בנמוך, להקיף את הבקתה, מתמעד על אבנים פזורות, ומתבצבץ מצלה לחמת־פתאום של שמש גדולה וערומה בשמים לוהטים, ובצעדים גסים פורץ פנימה לבקתה האפלה לגמרי בתוכה. יצחקלה? מה הולך להיות. אבל אין איש בבקתה. הולמי הרעמים מבחוץ משירים מדי פעם פקעות אבק מן התקרה. ריח גללים יבשים. ואטימות קשה. נזכּרים פתאום בקובי. ואיך גם זה נתישן מהר, כאילו אירע לפני שנה. רגש טורדה לא נוח כוסס בלבך. ופורצים החוצה לראות מה. ושם מתנפלת מיד הרגשת לבַדיוּת מחרידה. שאסור לתת לה להיסגר עליך. כאילו נשכחת וכולם הלכו. מרחק אין־גשר בינך ובין ההוויה המתרחשת, הגרויה, המתפתחת, החותרת במהירות לתכלית שהיא. ותובעת ממך להיות משהו. הרגשה שכוחותיך לא יספיקו להדביק – לבַדיוּת נתוקה משייכוּת. ובכוח, ובהתפרצות צריך לקפוץ, לצעוק: יצחקלה! – תהוּי ולא בלתי־רוגז, כדי להיוָכח פתאום, כי הנהו יושב כאן, צעדים ממך, לצלע אותה בקתה, בחוץ, בשמש, יצחקלה כפי שהוא, ובתמהון לא־מוּסתר, והזה שקוראים לו יוסוף, כמדומה, ועוסקים טנדוּ בהאזנה למכשיר־האַלחוּט, המוצב פה אצל הקיר, זקור־אַנטנה, על הארץ ביניהם.

אבל גידי נטל ונחפז כעת לא להשהות לו למצב המפוקפק הזה, עד שיתמצו כל פירושיו, ובטרם ימצאו הם לומר – התפרץ ואמר: ‘ראית שם למטה? ראית כמה? ובאיזה טווח! – קרובים תחת היד! בשש ליטראות – הם שלך!’ – ‘הו.’ – אמר יצחקלה לא בלי תליית מבטים בו. הוא והיוסוף הזה שלו, אף כי אזניות על אזניו ותפקידו להתעסק בשמועות מרחקים. – ‘בקלוּת!’ – התוַכּח גידי. ועוד הסביר כי הריכוז שאצל הבאר – ממש קורא לכתישה! – ‘מה לעזאזל הם חושבים עלינו, בחוצפה שכזו!’ - ‘כן.’ - אמר יצחקלה. ואין ספק שהיה מוצא גם מלה או שתים נוספות להשיב בהן, לולא התרחש פתאום מן הצד טרטור יבשני, וזה היה הטלפון. אה, סוף־סוף! – התרווח יצחקלה לקראתו – הנה יש לנו קו! – והשתטח על כרסו אל המכשיר הקטן, ושכוב לאָרכּוֹ הריע לתוכו ‘הלו’ חגיגי, והודיע כי אכן הוא יצחקלה הדובר, וגם אמר דברי־שבח אל שייקה, שבקצה השני, כי הוא יופי וגם ‘חמש־חמש’, בפירוש, וכי לתענוג יהיה לו לקחת עתה את דנוס הממתין ולהשיח עמו. דנוס? מה נשמע אצלכם? – הו, כן. זה שומעים גם בלי טלפון. – כן. ואיך המַרגשים? – כן? גם אצלנו, בינתים, רק נצלפים. אבל אצלם, למטה, מוכנים לדרך כמה עשרות חתיכות שריון. – כן. – כן־כן. למעלה משלושים, אם לא איכפת לך. עם כל נושאי־הברן והזחלנים למיניהם. – כן, הנה גידי פה אצלי. הוא מנה אותם והתבלבל בסוף. – כן. עוד תהיה לנו הילולה היום. – שמעתי. גידי כבר סיפר. כשתבוא המכונית תשלחו. – אין מה לעשות. שכבו בשקט ותנו להם לנבוח. כן. צלצל מדי פעם, דנוס, עכשיו כשיש לנו טלפון. ושברזילי ישמור קשר עם ה’מסייעת'. וזהו. וסגר. – ‘מה אמר?’ – אמר שבולעים מנות אדירות של: אבק ושל רעש ורובצים במקלטים. – זה יכול להימשך ולהימשך. אמר גידי אין־מנוח. – אילו היה לי ספר התרגוֹלת שלהם – אמר יצחקלה – הייתי אומר לך בדיוק כמה. התחילו בשבע, וימשיכו בשלב זה עד כמה שכתוב בספר. –’מה ייצא לי מזה?' – אמר גידי והציץ אל הלז ששמו יוסוף, אם כבר הגיעה אליו שמועת דבר ממרחקים. אבל הלה, אף כי עיניו מורמות וכמביט אל יפי הנוף סביב, מטייט לו בעפרון עיגולים ובני־קוים, ויש לו הרבה אורך־רוח. וגם יצחקלה שנוטל לו סיגריה, וזוכר לטוב את רעיו השניִם, מצית ואומר כי כל מה שיש בידינו לעשות עתה הוא להמתין. אומר ומעביר אצבעותיו האַרכּניוֹת בשׂער־ראשו המקציף ועולה שחור, מעל פניו הסטוּפים משהו. גידי מפסיע בסוגר אורך הכותל עלה ורדת, ונעצר מדי פעם להציץ מעַבר מקצועו זה לכאן, ומעַבר מקצועו זה לכאן. אין ספק – הוא מוכיח – בהצביעו על השטחים המצהיבים של הגבעה שממול והלאה עד רגלי הרי האופק (שקופי־אפור ורטוטי־קו) – שלא מכאן. השטח מכתיב התקפה מלפנים. פשוט מן השלוחה, או מערבה לה, בין שתי הכיפות. אין דרך אחרת. ויצחקלה נצטרף אליו להשקיף מירכתי הכותל על השטח הנדון (פגזים עודם עפים לשם, מתבקעים בהררי־עשן). מכאן, מלפנים, מעבר שדה־הקברות, יהיה שטח ההשתערות, והוא שדה־הקרב על צקלג. כולו עשוי למערכת שריונים. ומן הצד, מן הגבעה שמימין, משם רק ירתקו באש ובתמרוני־הטעיה. אולי ינסו לנצל הצלחות מקריות, או מבוכות של רגע. המאמץ העיקרי בוא יבוא ממול. שם חייבים הפיאטים להיערך הכן. והמכונה. וכל עיקר הכוח. וכאלה ממש גם היו שיקוליו של יצחקלה. ואין עוד מה להוסיף – הוא סבור – רק להמתין לשעת־הכושר שלנו, והיא תבוא, גם אם תתמהמה. התותחנים קיבלו התראה. המרגמות על הגבעה מאחור. ולא תטווחנה אלא בשעה האחרונה, שלא להתגלות. ולהיות שקטים. ממתינים בעצבים שקטים. כל הזמן. שעה ואולי שעתים. – ‘וחצי יום ואולי יום תמים.’ – רטן גידי, שעל זה משך יצחקלה כתפיו, וגידי העביר שרוולו על חטמו, וחש עצמו תינוק טרדן.

המברק שנתקבל כעת אמר בקצרה, כי התותחנים מוכנים. כי מכונית תגיע בהפוגת־האש הקרובה. ויותר מזה לא הוסיפה חכמה. טוב. יצחקלה שמע ויצא לרוץ אל השוחות הקדמיות, לצפות עם חייליו, וגידי לא נותר לפניו אלא להשתעשע בחברתו של יוסוף הלז, אשר עם שעיניו היו משוטטות תועות על־פני צהיבות הנוף מלפנים, ושטות לפרקים גם על־פני גידי, במבט עשוי לנוף רחוק, ניכר היה בו כי אזניו המוגפות העניקו לו נחת לא־מועטה, ונקל לשער כי עודנו מוסיף ושט להנאתו בעולם הרוחות, קולט שיחות מעל־פני ארץ רבה, מעורב בכל אותם רמזי־הרכילוּת המוצנעים תמיד בין שיטי האֶתר, בין שמים וארץ, בקי בכל קולות הקִשָרים, ובקולות הקִשָריות בעיקר, לומד סוד מתוך סוד, ופליטות־פה שונות ושגיאות שבטקס מוסיפות פלפל על הנאתו, מסיק ויודע הכל, וחי בנעימים, כשעיניו משוטטות סתמית בשדות הצהובים, מצולהבי־השמש והריקים לגמרי, ושוטף במבטו את פניו הבוקקות של גידי על רעמתו העצומה, ואין שום אחיזה של השתעוּת בו, ולא בצחוק שיניו הגדולות שהוא חושף חרש, מרגע לרגע, מהנאה להנאה. שעל־כן אוזר גידי כוח, ונוטל וניתר אף הוא בגניחה, ורץ סביב הבקתה, וקפץ אל אותה שוחה קטנה, שפוכת רגמי־האבן, לצפות ממנה ולראות מה. אבל מלבד שזו שרויה בצל הכותל מזה, ולא בשמש, ככותל שמנגד – עובדה נוחה כשלעצמה אף שהיא משתקעת כרגע – מקדם אותך אויר הומה וכואב יִבּוּבים, ריח־חרדות, ריגשה סוערת, תוססת ומתפרצת, ולא רק בצליפה שעודה בצפצופיה, קליחות־קליחות, מעל הראש, עד שנראית כבר כטבע שני של המקום. נהמות פגזי המרגמות רצות כל הזמן, חלוֹף ונסוֹע, להישפך בילל נורא, ולהתבקע שם בעב־אבק, בקצב אכזר, מתמיד וכותש, הולם אחר הולם, מעשה מכונה (אלוהים יחון מקלטיהם!), עד שהחרדה הופכת מהר לבחילת קרביים, ולקבס של פחד לא־מובלג. עם דחיפה נמרצת למצוא מהר לב, ולדעת את אשר הכרחי לדעת, ותחת זאת כיוָן שחולף רגע ושנַיִם, מתקהה כל זה להיות מועקה שטוחה, ומתחיל להיות מדומה כאילו עוד מעט נהיה מתרגלים גם לזה, ועוקץ החרדה יתקטם. זמן כבד. רגעים לא חשובים. שאין בהם כלום. בוהים סתמית. אל הגבעות, האפקים, השטחים, השדות. העולם השׂרוּע מלפנים בהתאפקות. כל קשת השוחות שלנו. האפרוריות הסידית. שאין איש נראה. שכולם משוקעים תחתיהם למטה, בהמתנה. ועוד ימתינו וימתינו. אין מה להשתדל. אין מה להכריע עוד. לא להוסיף ולא לשנות. אפילו אם מתבקש פה ושם. הכל עומד מוכן ורק הזמן לא הגיע עוד. הזמן ההוא. רווח של שהות חלולה. לא־מבוקשת. ללא הועיל. מוּשׂם עליך רק להיות, בלי להינכח. למות כברת זמן. ולהקיץ בעוד זמן. כבָצָל הסתוָנית – מסתיו לסתיו. לעזאזל שארית שעותיך שאין בה חפץ. זו השעה החד־פעמית שעוול נורא לחמוס ממך. העיניים מתעצמות. למצוא משהו צדדי. לחשוב הצידה. או לחדול מחשוֹב. להתמסר לשהות צפה. רינת העפרונים. העודם רנים? גם במהומה הזאת? לא פרחו להם? אני במקומם! – למה להם דווקא קטע־עולם קטן ומחורבן זה. ואם לא הם – ניתורי החרגולים (פגז אינו הורג חרגול). למצוא שמו של הפרח הקטן, הסגול, בשיח הזה שפה, שרביטני בלא עלה אחד. הענין יתגלגל מאליו. נטחן והולך. לא תלוי עוד בך. באף אחד. הוּתר ממקומו. נוסע והולך. בדרכו, בעצם תוך מסע דרכו, בתוך כדי נפילתו. מה סביב? אין מה. לקחת ולבזבז. להינתן לבזבוז. ועל־כרחך. שעה? שעתים? חמש? עולמית? כל חייך עד עולם? הואדי הגדול. הקטנים המצטברים לערוצו. כציצת שרשים החרדליות הקטנות בגבחת הגבעה, והולכים ומתלקטים לערוצים עמוקים, ובסחיפה לא־בלומה, מבתרים את המדרון, מעוותים פניו, מבלקים. וככה זה הולך. וילך. לאן? העצבים נאכלים.

פרק ארבעים וחמישה

יבבה אחת של פגז היתה פתאום שלא כתמיד, והיה בה, בבת־אחת, גם דבר מַבעית שדחף להבריח מלוא כולך פנימה, יותר ממה שעומקה החוֹפני של השוחה העקומה יכול להכיל, וגם הביא, משום־מה, איזה סיפוק נקמני. ומעל הראש חלף והכה הדבר סמוך פה, סמוך כל־כך שאתה מסתחף במהומת־הרעם הלא־צפויה, ונעשה חלק סחרחר ממנה, הה, לא כאן. אל מאחורי הבקתה. יוסוף? נתיקי־מחשבות מתפתלים בעווית. הדם מתרעש מסוער. מיד הם מגיהים את הטווח, ומפילים ישר על הראש. הנה זה כבר שורק ובא. גוֹמא אויר, יללתו גוברת בסולמותיה. מגביהה – כולה משופכת לכאן. משואגת אליך. לקראתך. פורצת, פוערת לוע ובצווחה נוראה (להידבק למטה, להתכווץ לנקודה) – טורפת היכן שהוא קרוב, שאין קרוב ממנו, ומיזנק רעם עד אבדן שיווּי־המשקל, ריסוק השמיעה, והֶמם הדעת, הקולטת, עם זאת, כמעֵבר אוֹטם מסַכּם, אבל בבירור גמור, עד טפטוף דלף הפירורים וצרורות־האבן הנושרים כעת אל בור הדממה הגמורה, החלולה איוּמוֹת, שלאחר אחרית הכל. – אֵל־אלוהים, כעת הנה זה! זה על ראשינו… להיאטם. לגמרי – – כאן! הה. אני עודי. ושלם. כפשׂע. רודפים אחרי. הה אני. לברוח. מה נתקעתי לי. זה! עוד! לאן? חושך. לא אויר. לא. כולם עלי. אותי דווקא? זה היה – – – נטפלו. עיועים. ואחריה עוד. – כמה? – האדמה נתרעדה. כבתוך תוף. תנו נשימה תנו! כותל הבקתה מזיל עפר. מיד תפול הבקתה תחתיה. זה! לא, רק אבן נפלה. הבקתה תיהרס ואני איקבר תחת הקיר. לברוח! או אולי רק טיווח הוא – ומיד ירימו את האש? שלושה פגזי טיווּח, כפול ארבע מרגמות (אף כי אין צורך: הארבע מגיהות על־פי האחת). כוח החושב – בחשבונות. ונמלט: מה אני אשם? רק זה נשאר: למה אני?… אחת שתפול פה, בשוגג או בזדון – או תכה בקיר – ותחזור אלי – ואני אבק פורח. וגם יכול שלא ירפוּ וטעה שלמה. היו כזאת והיו. פחד־אלוהים. (לא חבל להם על הפגזים: הכל עלי?) שעה שלמה. וגם שתי שעות. וגם עם רדת הלילה. וגם בכלל ככה, תמיד ככה. כל הלילה, עד הבוקר, ובבוקר. האדמה רועדת. ועד הצהרים ועד הערב. ותמיד ולעולם. הבור התכווץ. חושך! הה, זו – – מנוּולים! הפקר אתה בידיהם. כמו בידי גשם. או בידי ברקים. עלול לחדול בכל רגע, וגם עשוי להימשך ולהימשך. שטף שייהפך מבול לשחת הארץ. הנה זוֹ! כל מעופה – עלי. אבוד. הפעם – – – הכל עשן. הו, זו היתה! הכל עשן. מזל ממוזל. ימינה היתה. מזל. הכל עשן. (כל עוד מפגיזים – אין הסתערות!) נגמרה הנשימה. שורקת־שורקת רצה, זו הפעם – פנימה, למטה, אני, הפה אבק. אחוז כולי בידי עצמי, חובק עצמי, דחוי עפר. פתוח מעלי. כל השמים מלמעלה. כל ההפקר מלמעלה. – אה, מזל! החוצה, בן־אדם, ברח, חת־שתים, חטוף וברח! רועד סביב. רועד לי. עוד אחת ואני – – לא אוכל עוד – – – נולד מחדש אחר כל אחת מת מחדש עם כל אחת. אחת מכולן. ולא תהיה לך לילָך. היא פתאום? כאן! הו. הו. אמא שלי! די, חמוֹרים! די, די לכם, די! (גם רסיס קטן אחד – די!) הה, אחרת הוא לראות אותם עפים שמה, עליהם, רחוק, אחרת לגמרי. כובע־פלדה אני צריך. מחכים לי שם למעלה. לא איש לי כאן. למה אני. עסק ביש. נקלעתי. הייתי צריך. הו, לא יודע מה. הפסיקו! הגב שלי. כל הגב שלי. השמים בוערים על הגב שלי. מתגרדים עלי, מגרדים באצבע. ובחוץ שמש. שם תמיד כמו תמיד. שם אין אחרת. תמיד כמו תמיד להם שם. רק זה השטח הכלומי הקטנטן רק הוא ביסורים – והכל סביבוֹ חפשי פרא, ומוּתר, ופטור לו, משחק בשמש, ברוח, בכל מיני… כעת! – צועקת! היא תהיה, מכה זו – הצדה! האויר בורח. הכל בורח. אני לא. אני מנגד. הך – הִכתה! הו. זו היתה. הדף־אויר חותך. לא היה נשאר כלום. קורע עולם! אין אויר. אבק. רק אבק. אבק, לא רואים. סביב אבק. סוף העולם. תראו, תראו – תראו!

הדבר הזה שנפל פה כעת – לא היה עוד כמוהו! שריקה אין־קץ נמחקת בידי רעם אין־קץ. נהמה מתהוללת ושאג על שאג. הכל רועד. ברד ומטליות עשן ואבק חוֹנק. הו, מזל, גבוה מאד, כולם גבוה מאד, עפים לאחור, מחטיאים ממני והלאה כדי פסיעות, מתפקע עד התפקעות. ומדי פעם – נוספת צליפה נמוכה חותכת מלוהטת. כאילו יש לה להוסיף על הגמור. מכיתות ברזל לוהט סביב. אויר פרוֹח רסיסים. זה כל מנת חלקי: חופן הבור הזה. אחד בור לא גמור אחד. שקצת מאבניו פונו בלי להכיל אותי. בקושי. לכו סַפּרוּ לאמא איפה אני כעת. שתבוא להיטיב את הכיסוי: תישן, חביבי. – זה! – זה הפעם! למנות עד חמש… נתחרשתי! לא שומע כלום. תוככי מצולה. אין־צלילים. לצעוק אל מישהו. אף אחד לא – בכל מסביב. רק נושם ונושם. נושם, זה כל שאריתך. אין יותר מזה, נושם ונושם. הו, די! די – אי־אפשר עוד! (ואולי יש עוד, מצויה אולי, הפגזה כבדה מזו, איומה מזו – איך זה בה?) עושים בי מה שרוצים. כל הזמן. פגזים־פגזים. לא פגזים. רק פגז. רק אחד. תמיד. רק זה שהפעם. זה שניצלים מידיו, רק זה, משכיח את קודמיו. רק הוא, רק זה – כל הזמן. הולכים אתו, רצים אתו, עם גזירתו, כל מלוא הדרך, סחרחרים בגורל המתהפך: כן או לא. גבוה. הלאה. עבר גבוה. שיעוף, ימח שמו (היזהר אתה לך שם, יוסוף, או מי ששם). אין הרגשה עוד. רק מגע מקיף. פה כואב נורא, ואולי לא, אלא כלום לא. הכל אבד. אין עוד. מתי התחיל? לא־כלום. אין עוד מה־יהיה־כעת. רק סלידת מעיים. תדהמה אין־קץ. אני בה. כמעט פליאה. איך זה אפשר. וזה אפשר. (ואולי אפילו יש אחד, ממזר שהוא, בקרבך – שנהנה מעצם היותו בתוך כל זה – כאילו הישג־להתפאר הוא!) הה, שכבר יהיה די! כמה עוד? ואולי כבר יהיה די! אולי די, די! וסקרנות מה יכול עוד להיות. ורחמים עצומים ובוכים עליך. ותחבולות עכברניות, קטנות ולא שוות כלום, להרהר על־פי סדר שהוא, למצוא מה, כדי להינצל. וגם התגרוּת מרגיזה, לנסות עצמך: כמה עוד תוכל? וביתר חריפות: איך זה להיות מת? איך זה לא להיות? ותצעק כשתיפצע? או תתרגש להיות גיבור ולא תצעק. אבל מאבדן הדם תמות. תתרוקן עד קור. לבד תהיה פה. איש לא יוכל לחסום עורקיך. גם לא יידעו. לחינם הכל. וכשיבואו – פגר ריק הפוך סרוח: הביטו! זה גידי! והכל ילך לו וילך, ויוכל לו ויוכל – ואתה… אין אתה, אין עוד אתה. הו, די! וקצת הלאה מכאן, אך שלוש מאות מטר הלאה מכאן, רוחק של כלום, חמש דקות הליכה אוטטת – שם הכל באפשר, ובשקט ובחם, ובחפשי, עולם שקט על־פי דרכו. בהתמיד שליו, לא מתפעל ולא בלתי־מתפעל, ורק קיים לו, ממשיך קיומו הרצוף, בלי התרגש, בלי חשבונות, בלי פחד, בלי תקוה, בלי שום צורך, רק נמצא לו והוֹוה בשמש (האם לא זה האושר? האם לא זה?). לעזאזל – הנה זה בא. שורק, טס. כולו לקראתך, מתפשק, מתרחב לחבוק אותך, להקיפך – שריקה נאלחה, טורפנית, בלתי־מסויגת, שאין דבר בעולם שימנענה, שיטֶנה לצדדים, – עד הסוף־סוף המתפוצץ לו אי־בזה. הנותן רווחַת הצלה חדשה. מפריץ לך את הזיעה הכבושה, על־גבי שיירי הקודמת. הה. עדיין אינך אלא מסתכל מן הצד, ויכול עדיין להיות הוגה מחשבה לעצמך, אילו רק ידעת להגות. ופתאום אין כאן אלא כולו מקום אחד שקט. עמוּס שקט. רדוּם כמעט. אגם שקט, רחב, ונפלא, עד כי – הו, להתכווץ! לא לנשום! להימחק! – להיוָתר מועט כמה שאפשר, מצומצם, להיות לא־חשוב, לא נושא לשימת־לב, מן הצד, לא מפורסם, לא כדאי – ובתוך העפר, בתוך המחילה, שכלום ממך לא יתיהר ולא יעֵז להתגבה ממנה, ורק להיות מועט, ופעוט, בלתי־שווה אחיזה, בלתי־שווה פיצוץ פגז, בלתי־כדאי הוצאת שנים־עשר קילו וחצי ברזל וחומר נפץ מרסק – בלתי־ראוי לשום טיפול שהוא – ושיפסח ויעבור לו… מי אתה סוף־סוף, אחר מי הוא רודף לו… אין כאן אלא אחד יחיד עלוב, אפרוח ממורטט, חיפושית שהתחפשה למתה… ועבר… – אהה. כמה זמן? זמן? כמה עוד? כל היום! – ימח שמם. שונא אתכם! שונא, שונא, שונא! ואת… גם. אני כאן על לא דבר. בלי תפקיד. בלי צורך. סתם תקוע אחד, סתם מקרה ביש אחד, אז למה –

ניצל מרגע לרגע. גם זה חדלת כבר לדעת. אבל פתאום מתרווח כמעט. כאילו נתגלעו הפוגות, פערים חלולים שכאלה – שאינך לא מפחד בהם ולא נלחץ, ולא נרעש ולא נרגש. לא דואג ולא רוגז. רק שכוב דבוק אל אבני הבור הקטן. שרוי כעל חלקת־מים משיית בראש גל אדיר ונורא. גל נורא – וחלקת־משי חיוכית אליו. אה, פוּגה של כלום. אולי רק מכוח התכווצותך שלך ולא מפוּגת־האש. מכוח אי־יכלתך עוד. כל שרידיך מסוערים, בּחוּשים, נבחשים, כתושים, כל הזמן, גם רגע לא־בלי, נגרפים כגלגל ברוח. בלי עד מה. ואולי אפילו כבר נתרגלת בינתים. נושם כסדר בעצם תוך כל הסופה, מציץ סקרני ומתחיל תופש ובוחן דברים ויחסים ביניהם. ועשוי לשרוק זמר קל, ולחייך. והזיעה כבר הולכת להצטנן – לכמעט־כלום. לבִן־כהרף מרפרף אחד, זהרורי, שכבר תם ועבר. מיד אתה מגורש אל השבולת הרותחת, מנוער מאחיזה, מתקוה, מתפישה, מכזבי אשליות, מכּן־עייפוּת לא־עייפות, מכל התרשמות של מן הצד: איך זה פה – ורק משוקע בתוך עצם הזה, בתוך הדבר עצמו, נטול שום רוחק כדי לראותו, רק בתוך תוכו, כבוש בתוך מעיו הנגרשים, איומי החשכה המבחילה. פטור מכל היותך שפעם, שאֵי־פעם, שאֵי־תמיד, הידועה, המוּכּרת לרבים ולך, מוקצף ומורתח בתוך הדבר, היות מהיותו, כהיות טיפה בין גלי הים… שתי התפוצצויות עצומות משמאל. שמאל? עוד יודע, אני עוד… עצומות? מלה. זו על זו, והאבק כולו עליך. היה היו. שכנותיך משמאל. מפלצות שכנות. אבל חיותן כבר לא, וכבר מתו. עם שהכּו – מתו. פגורות על ענקותן שאיננה כבר. בכל מקום – ולא כאן. מימין ומשמאל, מקרוב ומאחור – ולא כאן. בין הטיפין. מזלך שאתה כאן במקום שבין. לא קצת ימינה או שמאלה. מזל עצום שבדיוק כאן. וכל סיכויי העולם. לא יכול להיזכר כעת כלום ממה שאינו כאן. רגע כבד אחר רגע כבד. שדרת רגעים כבדים. אבל חלוליים. כל רגע בו ברגע. רק הוא. רק זה. רק אחד. רק הנה זה. רק כעת. אחוּז וחבוּק כבים. חובה למהר ולגדור עליך מכל צד. לא פעם היה ולא פעם יהיה. כולך כאן, בזה, כעת, ככה, ואם גם כל מה שפה כעת אינו אלא רק מזדעזע ונרעש עד אין עוד – הוא יהיה כך. אני לא ככה. כבר לא. בכלל לא. ואפילו גאוה לי פתאום להיות כל־כך. על שאני במערכה, בשיא כל המלחמה החזקה, בעיצומה, בשיא השיאים, בנורא ביותר – ועומד בפסגה ועומד, אף אם אין זה אלא חור אבנוני מועט עד גיחוך. ככה זה, כך, אף כי לא בדיוק. לא יודע למצוא לנסח נכון. אבל בקול רם נפלט פתאום, לא צפוי, מכל ריאותיך: ‘נורא!’ – תמוה מאד, כאילו לא אתה. נורא ואיום, ולא זה. להחזיק בידו של מישהו, ולהראות לו: שיראה וישפוט מעצמו, שיראה בעיניו ובאזניו ובחטמו ובכולו ויידע לו… ופתאום – – התפוצץ. נופל. הרוס. לא שום כלום. ומה? – היד. להיאחז בכלום. להיאחז, לאחוז, אחוזת אבן אחת, היד, כפךָ. אבן קטנה. נאחז בה. לופת בה במאמץ. שלך. מקשה את היד שלך עליה. לופת וחש התנגדותה. סרבנותה. נלחם ומקשה היאחזותך בה. נמצא פתאום כאן. אתה. הנה אתה כאן. שלום! היכן היית. הנה גידי. גבולות ברורים סביבו. והוא בתוכם. רואה את עצמו. לא הכל־הכל. רק שם. גידי כאן. איפה גידי? קוּקוּ, גידי? – הנה אני! אַ־קוּ קוּ!… אפשר עוד. בחיי. אפשר עוד. אלוהים אדירים. אפשר עוד. עד לבכות אפשר עוד. וקרא לך. אומר לך. חביב שלי. איש אחד שלי. ואתה כולך עורג. מושיט עצמך. קח. מה שתרצה. הכל. ומצטנף. עד שמתהפך פתאום הקיר שמאחור – וקו־הגבול מתהפך, מתרסק, רועד אובד – כאילו צויר על שבולת זרם – רעם אימים! – זה? סוף־סוף זה? אבל אבן ניתרת מלמעלה, תמוהה שכזו, אחדית שכזו, והולכת ומתגלגלת בכל־כך הרבה מנוחה ושלום ומַרגעה על האדמה השקטה, כאילו יצאה לשוח. אז מה?

פתאום: שבע ועשרים! כן? בדיוק. הנה תראה: שבע ועשרים. שבע ועשרים. וקצת. כמעט ואחת. מזל ששבע ועשרים ואחת (כמעט!), בעולם. שיש שעה כה מפורשה ומסוימת, ושעלה בדעתך לראות בה ולהיוָכח. שעה מן הישוב. שעה ממהלך־הדברים הרגיל. שעה שמחזירה תחתיך קרקע שקטה. מרגיעה לגמרי. הכל עוד יהיה לטובה. תראו. כה טוב שיש שעה מדודה. שהעולם אינו הפקר. שאינו שממה. שאפשר לשאול ולדעת מה השעה. שאינך מחוץ. שאינך עזוב לבדך. שיש עמך שבע עשרים ואחת. רגילה, יום־יומית, תמידית, מן הבית, בלב כל מהומת־העיועים הפראית. ואפשר פשוט לקחת שעון, למתח קפיצו הנאמן בנחת, לקשוב לו באוזן, תקתוק פעוט בלב הרעמים הנוראים, פרפר על הריסות העולם, לקשוב אליו אל העסוק הקטן הזה, הטרוד בכתמיד שלו, כתמיד נפלא ושאנן, תקתוק דק, ענוג, פעם לב פרפר, שנוטל אותך מכאן, מן הצמצום קצר־הראות, וּמשייך אל רחבותו של איזה בדרך־כלל שהוא, גרול ומקיף הרבה יותר, שהתחיל הרבה קודם לזה, ויימשך הרבה לאחר־מכן, נצנוץ פוזז אחד, הפסקת־מגע דקה, מופרזת־חשיבות על לא־דבר. – עד כדי החזרת תחושת דברים צדדיים, שאך זה לא־מכבר לא היו כה צדדיים, דברים שהופסדו כמעט, כגון הרגשת רעב, צמא, צורך להטיך מימיך, עיקוצי רגליך שנרדמו תחתיך עד… והכל אובד. סוּפה חותפת. לא ידוע כמה. רק אֵי־פעם, הרחק, אחר עבור עבי שהות שהיא, אין־קצבה – אתה תופש כי עוד. ולא יותר מזה. גם זה בדי עמל, וכמתוך דמדומים. ואחר־כך, אם אמנם אחר־כך ולא קודם־כך, ולא זכור באיזה קשר, מתאַווה בך מישהו ורוצה לנסות להגביה ראש, להציץ. אם יש עוד שעל־אדמה נוקשה. איך זה שעוד ישך ניצול ומוסיף ניצל ממכה למכה? בחיר הגורל?… – שעל־כן שוב הנה־הנה ריגשת הגאוָה, גאוָת כסל, אולי, ועם זאת גאוָה: איך שאני על במתי שיא הזוָעה, צף ולא ניזוק, כפקק זה. אבל גם זו הגאוָה מובישה, חרבה בתוך כך ומשתכחת. נוכחים מקרוב כי אני מכוּוץ נורא. רמוס ארצה. כל אבריך כפותים, חנוּקים. וכשאתה נזכר ונפנה אליהם, נכמר חמלה אל עצמך הלז, אל בשרך ועצמך המסכן. אל ידיך ורגליך, אל מעיך וכולך, ואלה פורצים מיד בצעקה, אליך, מתאוננים בבכי, כאל אבא שחזר לבסוף הביתה, מאוחר־מאוחר בלילה: שצר להם, שאנוס להם, שאי־אפשר להם עוד, עד מוות. וגם זה נשכח בשטף, גם שוועתם, גם הוייתם, גם תלוּתם, כל־כולם – לא חשוב. האזניים נפקחות להבחין פתאום דברים אחרים. או אולי רק מדמות להן כאילו מבחינות. והלא אין הבדל, בעצם, אם אמנם או רק מדומה, וכי יש הבדל? איזה? אבל גם זה נשכח מהר. עוד קודם. קורטוב הבינה שלך בהתכווצויות חריפות. בין חושך לאור. ומוטב מאד היה להיאטם, להתחרש, להישתק, לא לדעת, לא להכיר, לא להידרש. ועם זה אתה כולך אץ כל הזמן ומתנפל על כל צל של סימן וקושר לו תלי־תלים של פירושי תקוה ואפשרויות, מנסה להיות פקוּח־עיניים ועומד על המשמר. לדעת, לדעת כל הזמן, לדעת בלי חשך, אפילו אם לרועץ לך, הלדעת, ולהרגזת כל עצביך, הלהיות יודע, והלא להיות מסולק, ולהציץ אם אולי, אם אולי כבר, אם אולי, וכמים על ברזל מלובן – מודחף מורתע בתסיסת נִכוים. ואולי לא כך. לא יודע איך לא כך. לא חשוב. הפקר. עשו בי מה שתרצו. קחו אותי. אני חדלתי. מהרו. קחו־קחו. וכעת? מה כעת? לא בא. אבל אתה נושם. מרגיש. הפסקה? חג נשימה. חוטף ונושם עמוקה. פולטה לאִטה. חש אותה. טועם כל־כולה. ארוכה ועמוקה כנשיקה. משהה. יודע ומבדיל בין ריח לריח. ריח חרסית הסלע, ריח עשב יבש מאובק, ריח זיעת בגדיך, והריח הכללי, המצחין, של אבק־השריפה, החריך־עוקצני, מכאיב הראש, שמוטב היה מאד בלעדיו. מתכווץ בך להקיא. להשתחרר. לא. עמוק־עמוק. נשום עמוק. עבר. עזב. הרפה. אולי כן אולי לא. כבר לא זוכרים. היינו־הך. (והריח שלה?…) לא חי ולא מת. שום קשר בין דבר לדבר. לא רציפות, לא אחידות, לא התחלה ולא המשך. כל רגע הוא. רק הוא. מדי רגע צף משהו. מזכיר משהו. עם עגמת־אפסַיִים תהיה. שדוהה מאליה. כל־כך לא חשוב. כל הזמן הזה לא חשוב. לא ייזכר. לא יבוא במנין. אתה נושם וחי את כברת הזמן חסר־הערך, שיאבד, אשר מראש ברור כי אינו שווה קליפת השום. אין עוד (מה היתה אומרת אמא? – פתאום! – ונמוג עם זה באבק הצונח). כבר עייף. מִדבּר אין־קץ. ככה זה. ככה עומד להיות אין־קץ מעליב שכזה. (מעליב?) לא שום דבר להיאסף אליו. גם לא אל נמנום. הקשבה מחודדת במארב. ומכוסה אבק. כל־כך קל לומר: וככה נמשך חצי־שעה. חכמים גדולים. יש רק שנייה של מוות אחר שנייה של מוות.

הה! הנה! מחזיק טובה לעצמך על היותך נמצא פתאום לעצמך. ונוטל ומחזיק בו בעצמך הזה שחזר ונמצא לך. מחייך אל עצמך. נוגע בו, ממשמש בו. אהלן, עצמי שלי. הגוף שהוא אתה. מגע בבשׂרוֹ. עירום בשר הגוף הזה. גופו של זה. עור לא נקי. הרגליים, שׂער הרגליים, המסובך, נוקשה. מתחת הכותונת נקי יותר. חזה שׂעיר ולא חָלָק. אבל מגע בשרו שמור. ופיטמותיו הזכריות. וכולך לא כפי. לילָך. אַת. שלך. אַת. הנפלאים, הצחים שלך, הלבנים, הנקיים, שלך, הפורחים, המלאים, חֹמֶק בשלוּתם, וקו היקפם, וקו קיעור מתניך, התגבּעוּת שתותיך, קמר הירכיים, אה, להיזכר, שלך, תפארתם המלאה כנגד המנוּונים שלי, הלא אומרים כלום. ידיך שלך, אַמוֹת־הידיים הלבנות הדקות, המחוטבות, והידיים האלה הגסות, המחוספסות שלי, מחליק בהן – ואינן הן, מלטף לי, ממזמז, והצואר, ועורק מתוח בו, ספיח זקן פומפיה, פצירת ראשי מסמרים, גועל. להתקרב אליךְ, להתחכך בנוכחותך, בבשרך הערום, יצר מתפתה אליך, מתגרה נורא, נורא פרחחי ונועז וגס – הו, אני כל־כך לבד, ומה לא מוּתר, ולא זה. משהו היה צריך אחרת, מעיקרו אחרת, לגמרי. (חלקה צחה, מגוּבּעת קלות, רכה, מישושית עד כי…) הה, אלוהים גדולים, אני מסתחף… הנה זה שורק. קורא לך. אתה. לי? אני? לעזאזל, שישרוק לכלבים. לא צריך אותך ואַל תקרא לי. לא אבוא! אתה חבר שאתה שורק מתחת החלון אל חברתו?… וכמה לעזאזל? בעצם, כבר היינו־הך. כמעט היינו־הך. כשאחזור – יהיה לסַפּר. הו, מה! בעצם לא. מה אוכל? ככלב סביב זנבו רק אחזור עוד ועוד: הִפגיזו, הִפגיזו רק הפגיזו – היה נורא, היה נורא, היה נורא… מה עוד? אין. היה איום ונורא! טפשוּת. לא אוֹמַר כלום. אוסיף, אצעק! אעשה: בּוּם בּוּם, שהחדר יתרעש, יתהודד – ומה? זה שכאן הוא זה אחֵר לגמרי. זה אַחַר זה. כל הזמן זה אחר זה. וכל אחד בפני עצמו לבדו. בלי שום סך־הכל. אין לזה סך־הכל. סך־הכל – שקר. זוחלים, בחיים נוראים, מזה אל זה. מוּכּים מרגע זה לרגע זה. משתַרצים מרגע אין־קץ זה אל רגע אין־קץ זה. כל רגע גדול מכל העולם והחיים. ונשארים במקום, בו במקום של תמיד, ואין עוד. הסך־הכל, כשכבר ייגמר, לא יהיה זה, יחדל מהיות זה, אז רק נשקר לסַפּר איך זה היה. הו, מה. נפגע כבר מישהו כאן? יש מישהו כאן? אהוי! יש מי כאן? אדם? אלוהים? מי? אין קול ואין קשב. על סלע אחד גבוה ברדת המבול. היו צעקות? מי יודע. ואני לא רוצה. לא רוצה. הו לא! לא רוצה. מנוּולים – העינוי שלכם! טיפה אחר טיפה בקצב מתמיד ומשגע על הראש. עד טירוף. רשעים. אני עוד אראה לכם… מה? זה היה. להציץ מהר! למטה, באור החזק. ‘הם’ מסתובבים שם. מחכים. למטה, בואדי, רחוק. משונה שזה ישנו. תפאורה לא נחלפת. – עדיין לא מוכן להם. מישהו מחכה לשעון שלו שיסמן. צאו כבר, כלבים! צאו כבר, פחדנים! צאו ונראה אתכם! (על מבואות הנגב – ולא ניתן להם! זה הכל) – הנה נמלה קטנה! (הלב מקיש נורא!) נמלה נמלה. קרוב אליה. ללמוד אותה מקרוב. לא אעשה לך כלום, טיפשה. רוצי, אני כולי בך. אני אַחַר כל אחת מתנועותיך. יודעת לך לאן? יש לך לאן? חוש ריח לנמלים? ידעתי פעם ולא זוכר. משושים לך וממששת. ורגליה החוטיות הפזיזות. שכאלה לה היא. בבטנה המופשלת, במתניה הדקים כחוט, בהבהקתה החומה, האספלטית, בגמישותה הדקה. שתי יבלוליות על ראשה… הן אולי העיניים? גמישות כגמישותה. גמישות מתניה. חמקמקוּתה. רוך רוּכּה החלק, הנקבי, לא אַת, היא, הו, משי שערה, ואיך שהיא ערומה. בלי שום דבר. לגמרי. אני. – (פֹה! היה פֹה!) – ואני, אולי, אף פעם, לעולם – (נורא להגיד לעולם!) – לא. רועש נורא־נורא, אבל לא מזיק. טיפש. גולם מטופש. מפחיד ולא יותר. פגז טיפש ולא מזיק לאיש! גולם־ברזל. למה מפחדים כל־כך ממנו. פשוט תירק בו! אבל נמשך יותר מדי. יותר מיכלתך. ואולי די לחשוב, להרגיש, לשים לב. עצוֹם, היעצם והירדם. ספוֹר עד מאה. מחוץ לכל תכנית. בלי גמר. פתוחה פרא אל אין־קץ. ואני מטולטל בכנפיה. הזוָעה. וככה. לא מפחיד עוד. המסקנה שאיגמר – אינה מן ההכרח. אפשר גם, ובנקל, להינצל. אלא שזה אין־חופים. אבוּד באין־חופים. כליה הרחק מכל. קץ אדם הרחק מכל. בלי מה. בלי כלום. בלי… – (שדה־התעופה שלנו פה, אמא, של כולנו, של המדינה, של העתיד שלנו… תביני! אנחנו, להרויח זמן, למדינה להכין מכּוֹת־הנגד שלה, לאפשר את השחרור, את הגאולה, להבשיל אותה, עצמאות, אמא…) – אז⁶ בואו כבר! בואו, מנוּולים, הסבלנות עד כלום, לא עוד… אני… ורק שיהיה בלי כאבים, באחת ודי, ואינני אחראי לכל מה שיהיה אחר־כך, מי שיבכה יבכה, מי שייצר לו ייצר – אני כבר לא אדע. רוח! רוח באה! רוח! מה זה סימן שרוח? רוח לפני־צהרים באה, רוח שדות… ואיך שהן הולכות להן ברחוב, לרוח היום, בשבת, לפני הצהרים, נקיות ומצוחצחות, נושאות לפניהן את תפארתן כנוסה, גבועה, בסוודרי־חמדה, אפופות כולן ריח נקיון, וחיוכים, ויודעות להן איך, ורשרושי אריגים גהוצים, נאי־קפלים, ונעלים, נעלים של בנות ברגליהן, כי הן בנות, וגם הן, כל אחת מהן, בסופו של דבר, אינן אלא, באמת, בנות. מוזר. קרוב שהוא רחוק. דומה שאינו דומה. כמעט שאינו כמעט. כולה, בכל – היא בת, אפילו במה־בכך היא בת, כולה, רק, תמיד, במלוא חריפות צינת הדבר ובכל חומו, אם זה מובן, וגם אם לא. לא שואל אף אחד. אף אחד לא אותי. אין אף אחד. לילָך אדומת־השׂיער, האהובה, החשוּקה, המטריפה, השולהבת לי, אש פורצנית עד כי… הו, מה אני, מה אני יכול, מה אני!

הפסקה. אתה חוזר ובא מטשטוש סתום. כמארץ רחוקה. ונורא עייף. באמת. עייף כעֵשׂיו. אבק כל הזמן, העשן והרעש, שאון מתגלגל, שלשלת רעמים אין־קץ. אבל אתה כאן. חזרת ובאת ומסתכל בעולם בשקט: כברת־קרקע אפורה ויבשה, קוצים ועשבים מצהיבים, אבנים ועשן. מחשבות מפוקחות מאד. השערה באה כי הם מחלקים את האש הגדולה שלהם, על־פי משבצות מסוימות מצוירות על המפה שלהם, ובעיקוב קשוב (תחת להתמסר לרחשים מטופשים וילדותיים), אתה יכול לפענח שיטתם, שיגרת שיטתם. ועד שהם במשבצת הרחוקה – לצאת החוצה, קצת לשרוק לך זמר, לעשן סיגריה, ולחזור ולרדת בשופי ובנחת, כשמתקרב תור המשבצת שלך ובא. רבע שעה מרכּכים את ה’קדמי', רבע שעה את ה’ערפי'. ופתאום בהלה: אולי בינתים היתה המכונית, ברבע שעה אחת ריקה של ה’ערפי', וכבר באה וכבר לקחה והלכה. ואתה מוחמץ. אלא שאין כל אישור אם אמנם זו השיטה. אם אין בתוך השיטה שלהם אי־סדר מחושב מראש, שיטה לעשות את שיטתם לנראית כלא־שיטה. וייתכן כי יש להם שתי סוללות נפרדות – אחת על כאן ואחת על שם. אגב כך תופשים כי מחוץ למחשבות קור־שכל אלה, זוחלות אחרות תחתיהן, בלי שום קור ובלי שום שכל, ואין לפטור אותן ולא לגרשן, ולא להתעלם מהן. דגיגים פוחזים אשר בנסותך לצוד לך אחד מהם – מתעכּר הכל מהר ומשתנה בתוך־כך, אם מלכתחילה לא היה אחר, וחמק עבר. נוטשים כל זה בעייפות. שוהים כדי רווחַת נשמה. וחוזרים לתחבולות המלחמה. זה – בריאות בו. מהרהרים במכת אש התותחים שלנו, הצפויה, ובמרגמות שלנו, ברגע ההוא, המכריע, שפחד לזכרו. יודעים כי מחמת מיעוט תחמושת לא יוכלו להתערב אלא ממש ברגע האחרון, אם יבקשו להנחית אש מרוכזת ועזה, וגם בהפתעה, ממש כשכבר אי־אפשר יהיה להחשות עוד. וכי על־כן נצטרך לשכב שכוב תחת מהלומותיהם בענווה, ולהתאפק באורך־רוח ובגבורה, ובלא־כלום. כנגד זה יהיה מוּתר לנו להוציא רוחנו בקללות, למשל. או לנסות להרהר בדברים אחרים, אם נוכל. או למשל, להעמיד פנים כאילו איננו כאן ולא אנחנו אלה. או, נאמר, אין זה אלא נמנום של פגרה לנו – ומוּתר להפעיל את הדמיון, לעזאזל, לשיר שירים, לחלום, מתחת הפטישים הגדולים. אה נמאס. מאוס נמאס לאבדון. אני מצית לי סיגריה. רעיון עצום! הסיגריות. איך מגיעים אליהן בלי להתרומם. היד רדומה. מרוצת עכבישים בה. והאבן הממזרת הזו תקועה בצלעות. מסתבר שהכל טוב אבל גפרורים אין. הרי לך הצדק. גמול־ישרים. להצית בפגז, אולי. או לרוץ לבקש אש. שקט לי פתאום. נתרכך לי בתוכי. מבודד מן הכל. ואתי רק עצמי. יכול לדבר בקול רם אל עצמי. לשיח שיחת־רעים. שלום איש, איך הענינים. עיניך הרואות, ביש למדי. אין דבר, זו רק ההקדמה, העיקר עוד יהיה ויבוא. כן־כן. כל־כך אתה לבד עם עצמך. נוגע בברך עצמך. שלום, ברך שלי. והיא: שלום, איש שלי. נוגע באבן: הלוֹ, אבן. והיא לי: הלוֹ. הנמלה הקטנה כבר הלכה. הלכה – הלכה. ולמעלה? שמי־עשן. ואני פה. הנה אני פה. יכול לדבר בקול רם. תשמעו. אהוי! – איש לא ישיב, גם לא יחשוב שהשתגעתי. אין איש. רק אני. ואני פה. בקול: אהוֹי! אני פה! אני פה! – כעל קרש פליט־ים.

אילו היה פה אחד. עודד? (מה הוא? שלא נפגע!) קובי. איפה קובי. מי יודע אם לא פה על גג הבקתה הזו מאחור, קובי וכל השאר, יושבים להם דום ומתבוננים לראות מה. איך יוכרע הקרב. מי עוד מצטרף אליהם. שקופים שכאלה ולא־נראים. אבל ממשיים כפי שהם. עדיין מעוּפּרים וקרושי־דם. לא הספיקו עוד. ויודעים אולי כבר מה שאתה כאן אינך יודע. לפי שרואים יותר רחוק. מלמעלה רואים רחוק יותר. יודעים, עד כי כל נפתוליך נראים מגוחכים להם. כבר חכמו את חכמת החכמות: מה מעֵבר מזה. ולא רק רק־זה. מה עוד? לא, לא יודע מה עוד. כמעט ידעתי, ופרח. כאילו כמעט נגעתי באיזו אמת שלא היה צריך לפסוח עליה. או אולי, לאמיתו, אין תכלית נעלה לחיים או על המוות, ולא לזה על אלה. זה ריק וזה ריק. שניהם מציאות שלא שואלות את פיך. שבסך־הכל אדם הוא פירור בלתי־משנה כלום. אתו ובלעדיו. לעזאזל. שקר. זה שקר. חכמה מאוסה. שונא לחשוב כך. לא רוצה. ולאבדון כל המחשבות. בואו נעשה משהו. חברים, קומו נעשה מעשים. ככה או ככה, או משהו. קופצים? אני רוצה לנשום אחרת. לילָך? עליך? הה, לא, כעת גם זה יבש. אני רק אומר כעת ולא מרגיש. ובכלל, הלא יכול שהיא אינה אלא עקומה וצולעת ומכשפה מכף רגל ועד שׂיער ג’ינג’י, חוטי־ברזל מוחלדים. הה, טפּשוּת! שלה רכות ממשי, שלה כחיטה נובטת, שלה ריחניות, ניחוחיות – אני יודע. וצונחות עד הכתפיים, ועל הכתפיים (כתפיים יפות, מעוגלות, וצחות לגמרי: רוחצות בחלב, לא כתם, לא נמש, לא סובין, לא!) שׂיער רענן יורד עד הכתפיים. שעושה חשק לבלבל לה את השׂיער הזה בידיים, בקורבה כזאת שמתירה לקרב אותה אליך יותר, ומדליקה אותך מיד באש, ומצית אף אותה באותה שלהבת, מאמץ אותה אל לבך, ומתחיל בנשיקות מכל הבא לפה, ולחָבּק ולחַבּק, ולהתעסק, ולהחליק וללטף, ולהתחכך, ולהתחנף, ובכוח לאמץ אותה, גם כשתצוַח לה: חדל, אתה הורס אותי, ומרפה רק לכהרף כדי לצחוק יחד. עיניים חומות לה? כן. חומות מאד. כלבלוב המאנגוֹ. דווקא? דווקא. בודאי, אלא מה. שניצת בהן נוֹגה־אש, לא סתם איזה טוב־לב חביב, כי אם אש קולחת עולה, ולא פחות. וכבר אין לי כוח להמתין עוד. וגוחן אל צוארה, התימור, שלה, ואל הגומה הזאת, הטבועה כבמגע אצבע, בתחתית הגרון, ואל חלקת־הצואר הצחה, זו שמשוררים שרים עליה, ומבעד החולצה כבר באה רכּוּתם, הקשויה משהו, נרמזים בכיורם הערום, זקופים ואמיצים, הנה הם במגע אריג החולצה הדקה, המתנשמת, החושפת, המגרה, מסומנים ומעוּלמים כאחד – ואי־אפשר עוד. צועק אליה טירופים. והיא, רק בחיוך עיניים חומות, עם שקט של בינה לגלוגית, ממתנת לה צוננת, דוחה, ויותר ממשהו, עם הכרת יתרון שלה, מוצדקה, שיכולה אבל, כנרמז מבין הריסים העמוסים שעושים כהות ומלבינים את לובן העיניים עד בוהק, לפרוץ לאש של שדיות, שלהבת הילולה יוקדת, הלזו, נערה, שבין נערה לאשה, לגלוגית מפסגתה, ועם זה כמעט על־ידך, שאפשר כמעט לגעת בה – אלא שהמבט הזה שלה, הפונה שלה, הדולק הזה, הפרחחי משהו הזה, הנפתח הזה, ומתיחת השפתיים מתוך שמינית חיוך מעורב בקו חן קמוץ – מסחרר לך את הדמיון, את הנפש, הנשמה, את היכולת, מגעיש לך רחשים, סערה, פתאום, כאן במקום הזה, משב־רוח על גחלים, יחסי־ממדים חדשים. הרגע הזה – כנגד סדר־העולם בכללו והטמון בו, ואינך יכול עוד בלעדיה. כצמא אל מים אני צמא, צמא, נורא, ניחר מצמא!

אחר־כך חרד עור בשרך סימורים. מה מתרחש כאן? או משתנה? או כאילו נתרווח? לא כאילו מאז הפיצוץ האחרון מתמשך דבר והולך, נמשך ועודו הולך… ה, לא! זו הצליפה! יה, אלי, איזו צליפה! הקיר מאחור כולו מוברד, מוטח זיקי פגיעים, נקוב כולו, הילולת יבובים סוערים, באים ומורתעים בהשתוללות, כטפח מעל הראש, מיסבך קוים תוזזים כנכוי־חשמל, בשרבּוּטי ציווח ולכל רוח. מה קרה? לכבוד מה? אין להגביה עיניים. צליפה נמוכה שכזו! אם תרים יד – תינקב. קופסת־פח זו, על קנה הסטן ולמעלה – בן־רגע נתרעשה בזעזוע ובכרכור סביב עצמה – חבוטת־כדור. הלומה. ראית! אֵל אלוהים ראית איך! היה פולח לך את הראש! היית כבר יושב על גג הבקתה ביניהם, ומסתכל לכאן אל מקום גוייתך הריקה. אימה עד קרוּת. איפה הייתי כשהכל פתאום התחלף כאן? הלכה הפגזה ובאה צליפה. כלום הם כבר כאן? כל חמישים המקלעים שלהם, או כמה, על נקודה אחת, על זו הבקתה שמאחורי, קיר מטרה, לצרור אין־קץ! הגרון כואב. אימה לנוע. היה מפלח אותך. שוחל. נוקב. חולשת מעיים. הסיגריה נתמעכה, לעזאזל. (אולי אלעס טבק?) צמא, צמא. צמא נורא. לא חשוב. מה צמא – היית מת! תשמח שאתה עוד צמא. יושב בשקט. דרדורי רתיעים. מותזים לאחור בצעקת פלצות. ממעל הראש. ברד. ולא יודעים כלום מה, רמוס פנימה, מרגיש איך כוחותיך המכוּוצים כלים. איך פּוֹשׂה ומשתלט היינו־הך צהוב שממון בדמך. איך נכחד כל חפץ, ונושמים כאילו זה כבר לא, מתבוססים אפוסים לגמרי. חצי שעה? חצי דקה? מי יכול לדעת. מתעוררים פתאום. כמתוך עלפון. קצה האוזן אורב לצליפים. כל הזמן אורב. אבל כל כובד ישותך עוד הפקר לתשישות עד שפל. מקופל. רבץ סמרטוטי. ואחר־כך נמצא איזה זנב־כוח לקבץ עצמך, לאט־לאט, ולנסות להתכווץ אחרת ולהתהפך אחרת בכלוב הצר הזה. החדודי מכל צד. טפח אחר טפח, בזהירות (למעלה מתחתכים קופיצי קצבים), גולל מקצת אחר מקצת מגוייתך הבלויה, הרדומה, מנותקת השייכות, מגייס כל שריר וכל עצב למבצע, ומתהפך. תוכן־חיים מלא. ולבסוף הרי אתה נמצא, בסוף ההרפתקה, מקופל אחרת, וזוכה ברווח כפול, גם בשינוי וגם בזמן מוּכּה אחור. והרי לך כעת שכיבה מחורשת לבלות בה את שעתך בעולם. פנוי כולך להתעסק בכל דבר. במה נתחיל? צליפים רצים בצויחה. הנחמה בצליפים שמסלולם שטוח, ואינם נרגמים בתלול כפגזים. לא יגעו בך – אם לא תגע בהם (חלילה!). או שמא הללו מבקשים להצמית בצליפה את בורחי ההפגזה, המשוערים על־פי חשבונם? אולי. עשה מה שתרצה, ואני עושה מה שארצה. מה שלבי חפץ. שלו. ובכן, בּני, מה חפץ לבך? העולם שלך. העולם של בּני דורך. וכבר השמש מכה מלמעלה. צל הבקתה נתקצר. החולף יחלוף, ושאינו חולף – יחלוף. זה הכל. חכמת העזוב. שׂרוּע תחת תקרת יריות רצות. איבחת חרמש קוצר. כלום לא זו שעה יפה להרהורים? הביטו איך שכוב לו בחור בשלמות, אף שמקופל כשבלול, בחור בריא ויכול וחזק למדי. שוכב ממתין לרגע שיוכל לקפוץ ולהושיע את הנגב. ולא בכוחו ולא בידוֹ דבר לשנות או לעשות. לא שום דבר שבעולם. גם אם יש בעולם – כאן אין. אפילו לא רובה אחד נוסף וזה הכל. ועל־פי זה יהיה הכל ויבוא. ערום ויחף וריק. כל מה שהיה, כל שאפשר היה לגייס מבעוד – כבר הוא כאן. כל מה שהיה לנו בממש ובפועל. עד כי מוכרחים לנסות לפנות גם אל מה שאינו בממש ובפועל, לקרוא לישועה, את זה שאין לאֵל ידך, את זה שמחוץ לכוח־ידיך ולאומץ־לבך הגדול, לפנות ולקרוא את הבלתי־אפשרי, שמחוץ לכל חשבון וייתכנוּת, לפנות אליו, אם לא יוכל הוא להתערב ולשנות דבר במאזן הגמור והקבוע שכאן, להשפיע על מהלך הדין החרוץ, מדוע לא, לעשות ולשנות בכוחו הגדול, העושה כל פלא, את כל מה שאין בידיך ואת שמחוץ לכוחך, מדוע לא, לפנות אליו, גם אליו, כעת לקרוא לו, שיבוא הוא ויראה בעצמו, והלא הוא היודע, או אמוּר לדעת, וגם הצדק, אומרים, ממידותיו – לעוררו, לקרוא לו, שיבוא, כל עוד לא מאוחר, שיביט ויראה, שיפקח עיניו ויראה, שיושיט אצבע אחת, וישַנֶה, ויגרום שלא יזרום הכל ככה בממילא נורא הכובד הזה, הכפוּת כולו, רק במצָרי האפשרי הנראה לעין, רק על־פי חכמת החשבון, השקולה עד אבדן: כמה תותחים כנגד כמה, כמה אש ותנועה כנגד כמה, - האין מי בזה, אי־פה, לצעוק אליו אדון־עולם, להראות לו הכל, שיבוא? אין? בשום מקום? אני צועק: אין? הו, הו, הו! לאן אני? לא, לעזאזל, אדם מתבשל לו כאן בשמש, שוכב בקדירת־אבן ונצלה חי, הה שמש, שמש לוהטת בשמים, – רק אַת היית חסרה כעת.

ועל־כן? לא. אין על־כן. מה יכול להיות על־כן? מעוּך כזבוב. שרירים ריקים. לא טיפת כוח. אפילו לא לנקוף אצבע. הרגשה גועלית. ריק וחלש ובקושי מתקיים. לשכב, להיאנח, לשתוק, להתהפך, לישון – ליותר מזה לא יספיק כוחך. לא שום אומץ. לא שום יכולת. לא חשק. לא־כלום. הרגשה גועלית. לא לזקוף ראש, לא להניע אבר, לא להתישר, לא להיסתר, ורק למעמסה. שוכבים ושונאים הכל. בכל כוחך המבוזה. חרוק־השינים. חיה כלואה. מתעבים את העולם המחורבן הזה. את המצב הזה. את השתלשלות הדברים, את הסיכויים, את השעה המטומטמת, ואותך את עצמך, שחייב לעבור כל זה, ואת חרפת ההתעללות בך – יותר מכל. ואת מדבּר־השמים אין־קץ שיש לשמש עוד לעבור ולעבור, עד כי מי יודע מתי תספיק כל אין־תכלה זו, לעזאזל, מי יאמין שתוכל להספיק! וגם את המלמולים האלה, ממש את אלה, שונא את דברי־החכמה עם דברי־הכסילוּת. את השתיקוֹת שביניהם. את פוגות־הבּינַיִם המתעלפות חלולות. וכמה עוד אפשר ככה? וגם את השאלה הזו עצמה. ושאינך גבר שיודע לשאת בשקט ובמנוחה תלאות אחדות. ומתנהג כל הזמן כתינוקת מבוהלת לחרפה, מם־כף מהולל, ששכח את הדבר הגדול, את הקרב הקָרֵב, הממתין לו לפניו, את הבלתי־נמנע. בחור שנתפש ליבבוּת ולרחמים על עצמו, בושה לסַפּר. אבל אין לו כוח. באמת, אין לו כוח. שב בשקט, בן־אדם. לא קרה לך דבר. שׂערה לא נפלה מראשך המפורסם. גמרנו (וגם את הטפת־המוסר החינוכית אני שונא!). אי־אפשר שיצלפו לנצח. אין להם מיליוני כדורים. גם לא לפי ספרי־הלימוד שלהם. חזקה עליהם שעוד מעט יפסיקו. ויתחיל הדבר. סוף־סוף. ואין מה להתחמץ. לא. אגב, כבר שבע וחמישים. שבע וחמישים! מה זה אומר? לא־כלום. לגמרי ריק. שבע וחמישים. צירוף אַבסוּרדי. טוב? לא טוב? יחזור אלינו לא־כלום. רק תיכף יחזור עלינו הכָתיש הגדול. וכמה עוד יכתשו אותנו. הו, אילו נרדמתי עד סוף ה’ריכוך' הזה. ואנא, חבר, בלי העויות הפעם, בלי הצגות־אימים וביעותים. מתכדררת לה בועה. עוממת בלא דעת הרבה, ומתפקעת משום־מה, מרחוק. פוקחים עיניים. שוב, בלא דעת כלל אם זה אחר־כך או קודם. ממלמלים דבר שאין בו הרבה שֹוֹם־טעם דווקא, אף כי, אולי לא רק תפלוּת בעלמא, מי יודע מה. מציצים סביב. עד שפת השוחה. מנענעים לצליפי הכדורים. היכן שהוא היתה התפוצצות פגז. לא רחוק מאד. אבל אתה חלוּל וריק, כנאד בקוע. ריק מכל. רחמנות־רחמנות. ושוב מתעשתים וחיים קצת. ושוב מתרופפים ומתים קצת. ואין שום דבר ממַצה, פסקני, וכלום אין מה לסַפּר, ואין טעם לסַפֵּר. לא לזכור, לא להרהר, לא להתעכב, לא ללכת הלאה. חיי תִפלוּת. שעת תפלוּת. אף־על־פי שעל חודו של תער. חיה נרדפת קשובה במאורתה. אבל בכלות כוחותיה, רגע לפני היכּנעה. ורגע אחד (מה השעה? לא זז! לא זז!), פתאום, מתנערים, פשוט מתנערים, כאילו מעולם לא. יושבים שקטים וצלולים ועושים חשבונות הקרב, ומה כדאי ומה לא, מה לקרב ומה לרחק, והיכן לשתות טיפת מים. ואחר־כך מכבידות העיניים, וחשבונות פשוטים מתחילים מסתכסכים, ואומרים דברים שונים. מקצת בקול רם, כנראה, וגם דברי־חכמה שונים ונכוחים, כנראה. ובכובד־ראש גמור. וגם בכובד־ראש של גדול האומר לקטן ומוכיחו לאמור: הכל עובר וגם זה יעבור. וגם מעֵין: הקשה ביותר – כבר מאחור. וחשים איך זה מתחיל לשעמם, להתישן. להתנגן כיתוש. לא מפחיד, לא מדאיג, לא מציק – רק משעמם, מנדנד עד חרמה, טיפשי עד יאוש (הוא הולך, השעון?) ומה עוד? לא־כלום. החכמה נידפת והצליפה נמשכת, אם כי דלילה יותר בפירוש, וההפגזה, עדיין, אי־שם, מכה כלאחר־יד, והעייפות, זה הדבר. העייפות. קיצור סיפור. כל קורות אדם. (הה, רחמנות־רחמנות!) הריקות הזאת כבסיוט. שרירים ריקים, עצמות רכיכות, וכובד עופרת, כובד בלהות. לא תוכל לנוס. תפול לפני רודפיך. כל הזמן. ומה, לאבדון, נורא אם תספוג כדור ודי. מצחיק. מדוע מגיע לך לחיות? דווקא לחיות ולא למות? הבטיחו לך? מי? מכוח מה התביעה המשונה הזאת? נולדת בלי להישאל. למה צריך רשות להמיתך? וכל־כך קל להמית. העולם הגדול. כל־כך קל להמית. זה כלום להמית. העולם הגדול והיפה. העולם הגדול שלכם, והחיים הנפלאים, הה, למי תסַפּרוּ סיפורים!

אבל זו התחלה בלי המשך. נידפת. מותירה טעם תפל. מתי שהוא, אולי בתוך אותו רגע, זועק בך פתאום קול מרי. דברי־קנטור ממלאים אותך נשימות חדשות. קורא תיגר על העולם. לא ידוע מיהו שיפסיד יותר כשייקטל אחד גידי בקרב – גידי או העולם. לאבדון, מה העולם בלעדי גידי. נכחד ואיננו. טובע באפלה. בלעדי גידי – אין עולם. לא יודע מה יבוא עלי כשאיגמר (ואולי אשב אף אני על גג הבקתה פה, כצפור מצייצת). אבל העולם איפה יישב? איפה יש לו לשבת? מה יישאר ממנו? כלום לא יישאר ממנו. הוא כאן, כל עוד אני כאן. כן. קיומו רק עם היותי אני. אדוני רב־החסד, עולם גדול ואור, בזכותי אתה כאן. מצחיק. לא? אבל כך זה. שמש ואדמה, וחום ואבק, ושמח וזוָעה והכל – וכשאני אינני, דבר לא נישאר. שתדע לך. אתה – רק כל עוד אני. לא כדאי לך שאיגמר. פלא, לא? העולם כולו! עולם גדול וישן. ואל תעמיד פנים כאילו אני יכול ללכת לכל הרוחות ודבר לא ישתנה, ואיש לא ירגיש! אתי – הכל הולך! עולמי שלי – הוא העולם. אין עולם אחר חוץ לעולמי. אין לך שארית בלי האיש הזה, בלעדי אני. הו, לעזאזל! ובצחוק, ובהרבה צחוק. הו, הו. גם הצחוק חָרב. עד הצחוֹק הבא: כשאמצאה מנצנצת פתאום. בלא שום אתראה. משהו כזה, אילו היה לך, כלי שיכול להפוך את מטח הקליעים שלהם ולהחזירוֹ לבעליהם, על פניהם, אל חיקם, להשמידם באש עצמם – כאילו היו יורים אל ראי־מחזיר! איזה צחוק היה? שגם הוא תם ולא נודע. ומתהפכים. מסיעים את כל מסע ההתהפכות, מבצע מורכב וזהיר, אל צידך החדש, רגע גדול ושלם ועמוס. וכעת בא ומתחיל מציק רעיון אחר. ומסתבר כי כאן היה כל העת, אבל לא נטל לו לב לצאת, מטעם זה או אחר. רעיון, כאילו, עליך, כנראה, הבן־החורג במשלט הזה, האורח־פורח, הלא־שייך, שבא להודיע דבר ונתקע באקראי, שעליו הוטל דבר לעשות, ברגע האחרון, לעשות את המעשה הנואש, שיציל את הכל. לתפוש פיאט ולרוץ קדימה, כשההם יתקרבו, בקרב אש ותנועה, להתגנב בתוך המהומה, קדימה ככל האפשר, ומתוך איזו גומה או קפל־קרקע, או גם מעל־גבי הקרקע השטוחה, הגלויה, בלא גומה או קפל, להפעיל אותו, את הפיאט, ולעצור את המחץ… ותמות נפשך עם פלשתים… אה? וזה הדבר! לטווח ולכוון בדקדקנות רצח – והך! לולא היה זה שגעון – הנה זה הדבר! כשאתה קופץ מאתים או שלוש מאות לפני מַערך השוחות, אתה יותר נשק נגד־טנקי רחק־טווח. ומה שהגולם לא יקפוץ – אתה בגופך תשא להקפיצו, להיות לו שלוש מאות המטר החסרים לו, ואשר מהעדרו צריך לשכב הפקר לכתישה עד שיואילו הללו להגיע ולרמוס בשריוניהם את פקעותינו הכווּצוֹת – אתה תפתיע אותם. ממקום שלא פיללו – פתאום והנה להם בזק, ושריון אחד יעלה באש, ושני אחריו! שבתך כאן – אצבע־אלוהים היא! שליחות. ההצלה היחידה, אולי, והשגעון אינו שגעון, הוא תמצית ההגיון! רעיון מפתה ומסית לחזור ולמשש אותו, לחדול ממנו ולזרוק מעל פניך בחרי־אף ובלעג, ולחזור וליטול אותו, להפוך בו, לשקול לכאן ולכאן. לתאר לנפשך בדמיון כמו חי, את הזחילה. את השכיבה, את הרגע הנורא והגדול – לנסות לבדות ולחיות את הרגע היוקד ההוא, ולחוש מראש את רעד החריפות בעצבים, שלוחש עמו ומתלווה לו איזה זמר של סקרנות גרויה. להיות כבר שם, להיות עם הדבר הגדול בהיותו, ואיך תהיה יוצא ועושה את הדבר ההוא… כן, כן! עד שלא יפצפצוך הכדורים ותשוּסף. ושלום, שלום, שלום לכולכם שלום – – שגעון? זה שגעון? דבק בך השגעון! אגב, מה לכל היותר? מתים. כל הפרפוּרים והלבטים והפחדים והמצוקות שלפני – יתמו. רק מתים, ולא עוד. וגומרים בזה. נחמה יסודית, שנידפת בתוך כך ומפנה מקום לעגמה עמומה ונרפשת, חלחולית מאד, שמניסים גם אותה, בכוח, ונופלים אל הרעיון שלך. אל הדבר הגדול, אל טעם היותך כאן, אל משמעות היקרותך לכאן, לא בסתם־עיור כי אם בכוונה מכוּונת, ובך בחר הגורל להושיע את ישראל… אתה תתפוש בפיאט ותפרוץ קדימה לפצפץ את השריון ההורס לעלות – הו, מה!

גם זה חולף מהר. משקע אפור של הרגשה חגיגית. ומשתקע. כלום לא ייצא. בטחה עגומה מתהדקת: דמיונות־סרק של אותם שכבר נחתם עליהם… הוי לא. למה? לסטות מזה, והלאה. כתישות פגזים מתקרבות. להיאחז, אפילו בהן. עוברים וחורשים עלה ורדת בשני המשלטים, מחלקים את האש בשיטה ובסדר לכל טפח אדמה. בצליפה ובהרעשה לסירוגין. מבט למלעלה מגלה חלקת־שמים חלָקה אין־דופי. תכלת אפורה מסמאת. ושריצת קוקוים שאננים, אין־ספור, מלבינים ורוגשים בה, כאילו משהו. ואולי כבר צריך באמת להתרגל לרעיון שאתה תאבד?… מה אתה מריח? עצור. הרגשה שהוזנחה אך זה קודם, שוב היא מציצה. זוזי, ספּחת, לכי לך – לא רוצה! לא מסכים ולא רוצה, ולא אובד. לא תמשכו אותי! הו לא! הניחו. מוכרח להיות? למה מוכרח? למה מגיע לי? למי איכפת? מי צריך אותי דווקא? מה עשיתי? למי? עם עוד, אז אני, בחיי… השבועה שלי, הלחש שלי: אם לא בשבילי – עשה בשביל אמא, ואבא, שלא אמות להם, מה הם אשמים!… כל־כך מסכנים הם… איפה כעת? כעת שמונה. הו, כעת שמונה. נטפל ומיתח את קפיץ השעון בדקדקנות, כמוצא שלל רב. אבל רק כדי רבע סיבוב היה בו להימתח. גם בזה יש כדי השלט הפוגת־מה. אחת היא אם מבחוץ היתה הפוגה, או רק הלב הוא שאינו יכול בלי הפוגה. לא יכול לנשום עוד בלחץ, ועושה לו הפוגת־מה לאַרכּת־נשימה. מתבלמס פתאום כעת להתגרד. בשלווה גדולה, בברך שמאל. שמזכיר את כל הגוף לקחת כעת להתחַייף ולבקש לו גירודין, ונטפל וגירד בעסק שקוד, בברך זו ובברך זו, ובכל אורך השוק, וכיון שכך – גם בגב, והיטב פיצר בו באבן התקועה בדופן, וגם בצווארו קַרְצֵף קירצף, ובזיפי זקנו, בתאוָה גוברת, מין זקן שכבר הוא כזה, ומתי סוף־סוף… ונשתלח בשתי ידיו ובעשר אצבעותיו בפרעות שׂער ראשו, ובמפרקתו, והתגרד כאחוז עווית, מפריח מצמרו המקולק, הלא חדיר כמעט – אבק וקזוזות־עפר, אפילו פתותי אבנים קטנות שלא להזכיר פיסות־קש – לעזאזל, היכן נשתכחה המגבעת שלו, זו האוסטרלית, תפארתו וכבודו? ונתרווחה איזו ביתיות שהיא, מגוחכה קצת. עד שתמה הגרדת כשם שבאה. והאזניים נבהלו לקשוב מאד. שהות מפסקת מתוחה, תלויה רועדת, ורעם פתע, מדהים, נתבקע. ולכהרף היה נדמה כאילו כותל הבקתה מתפקק. ומיד, חרש והמום, איבד הכל, והשתלטה תחושת הנפילה. נפילה סחרחרה, ראש לפני רגל ורגל לפני ראש. כמעל מדרון תלול ונופל, נפול והתגלגל בחלל ריק, משומט כל אחיזה. מיהר ונתאחז בשתי ידיו, ונתרומם משהו, כשאנחה לא מפוללת מתרווחת פתע מכלאה המכוּוץ, וממשות קולה, שנשמע צדדי ולא שייך – הרתיעה, אבל גם החזירה איזו ממשות של טעם. ‘ההה.’ אמר גידי בקול. והקשיב. ‘יבש לי בפה.’ אמר עוד. ומיד, בשקט: ‘מזל שאין עוד אחד – לאן היינו נדחקים פה?’ – בהרבה נענועי־ראש של הכרת־אמת נחוצה. כשנבהל להתקפל ולגנוז הכל מתחת הולם מכה חדשה, מזדוועת בשאגה אדומה, מצלילה אזניים, כאילו נסטרו בכוח, ללא יכולת לשאת עוד. לא עוד לסבול. ולמה? ואחר־כך. פתאום: לילָך? בשלה הרעש? היא? שאני חוטף מעמיחי? הה, עזבו אותי! הלא עוד לא נגעתי בה! גם אינני מכיר אותה כלל! עד כדי כך מדקדקים אצלכם שגם הרהורי־לב בחזקת מעשים הם? ונשקלים כמעשים? לא. לא. מצחיק! זה צדק? אלוהים שלי, אלוהים הזקן – זה הצדק שלך? לקחת ולהמית אנשים, זה? צחוק! פתאום הצדק הוא־הוא שישפיע על מה שעומד להתחולל כאן במעלה הגבעה הזאת ועל שלוחותיה? נחמד! אז למה מת זוזי? וקובי? וכולם למה? יש טובים מהם? איפה? צדיקים מהם? אצל השחורים? הם דווקא ואנחנו לא? זה הצדק? אם רק רעים ימותו – למה מתו כל המון אלה שכבר, והם היו, ואינני יודע אחרים טובים מהם, הכי טובים הם היו! ואם רעים כטובים – למה זה אתה, אם כן, מה מידתך, ומי צריך אותך! הה, חדל, עם מי אתה מתדיין – עם שמים ריקים? אין! רק אתה. רק על כתפיך. אתה. על אחריותך. מלובש אחריות כבשה. אתה. והפגזים. לבד.

היה נבון. חובה להתרגל שגם אתה. פשוט. רבים וטובים הלכו, ולמה אתה לא? עיניך היפות? כבוא עתם – גם עתך. (לא תבוא! לא תבוא! שקר, היא לא תבוא!) בלי צעקות, בחור, והעוָיות. תורך. (שקר, לא תורי, לא! אני לא! לא קודם שאגע בלילָך!) הכל יישאר בשלו, ובשקט – ואתה תלך… (לא, לא! לא ולא. עוול. רק עוול. ולא רוצה ולא אסכים.) אני לא. נורא לא. ולא אתן. תצטרכו להיאבק אתי. לי יש סטן וחמישים כדור, ושני רימונים יש לי! לא תצליחו. לא אצלי. לוקח לי כל נשימה לבדה. כמה שאפשר בה. אני אחיה, תראו! תראו! מלוא החיים שיש ושאפשר! המתיקות שבהם. – תראו! לוקח כל נשימה לבדה. גם אם מאובקה שכזו, וממולאה בריח שלי, הגועלי, ריח פחדנות, סירחת יצור מתפחד, לעזאזל, אַל תפחד. בן־אדם. תחיה כמה שיש לך. כלב מי שחי כדי לאגור לו לפעם. לימים יבואו. להתפרנס מזה כשיבוא החורף, בפה חסר־שינים. איזה חורף. לא רוצים. לנשום בשקט. זה הכל. צדק! בה! למי תסַפּרו מעשיות! האם לא בכל אחד מאתנו, טובים ורעים כאחד, שוכן רוצח קטן אחד, שד קטן כזה, שרוצה גם הוא פעם לחטוף ולקחת לו נשימת חיים? התוַדוּ: לחטוף ולקחת לו חיים! ונורא איכפת לי כעת שההם יקבלו על ראשם ככה, דווקא ודווקא, שתצא נשמתם הסרוחה, ולרמסם, לדרוך על ראשם ברגליים! או שגם זה חטא? ואסור לאמור, ומי שמבקש על מות אחרים – ילקה על חטא ויספוג כדור? או שוב, אולי מפני שאני אלך, אם אחיה, לחטוף לי את לילָך של עמיחי? אבל, חטפתי? – רק רציתי! – רק חלמתי! חלמתי זה כמו חטפתי? חלמתי זה עוד כלל לא! גם לא כמעט! הו, תש כוחי. לאבדון החשבונות. לא עשיתי כלום. ידי נקיות. ואני רוצה לחזור מכאן הביתה, לעזור לאבא, להיות איכר צנוע מושך בתלם וחי מעמלו. ידי נקיות, הנה תראו: אף אם מלוכלכות באבק ובכל מיני. מה עוד? – אילו הייתי טייס! הו, הייתי יכול אז! הייתי מעל. פטור מזה. לא תפוש בכף. לא ככה. לא ככה. ככה אי־אפשר עוד. ככה – – – ומה אני אעשה? הו: מה אני אשם? אשם! תפסיק, בן־אדם! עם מי אתה מתדיין, ולפני מי? חדל! ולוַתר על שאיפותיך, זה בזיון החיים! ואסור! – – – השוחה נתרעדה. אבנים נשפכו. צילצל ברזל שהכה באבן. לחש הבנה לוחש כי לא היה זה אלא סנפיר הפגז. והיה כל־כך תמוה על כוחו של אדם להיתפש גם לדבר מועט כזה בתוך סערה עצומה. כמו לשית לב אל עיגולי טיפה קטנה אחת כשהים סוער. הכל רועד התבקעויות. הבור הקטן מתכווץ. מבקש להיסתם. להיסגר. לא לחוש. לחדול. הגב שלי חשוף. כולו תחושת חשׂיפוּת. כולו לוחש, מעוקץ, מחוּיף, יודע איך ייתקע בו הרסיס פנימה. חד, קורע ולוהט. הו, הגב שלי. הגב שלי המסכן (אמא היתה מסַבּנת לי את הגב). מה יש מתחת גבו של איש? הלב? הריאות? מתים על המקום? אפשר לנתח ולהציל? עמוד־השידרה? הו, לא. שיתוק עולם! לא אשה! הגב שלי… יוּכּה. יוּכּה. תחושה עיורת – שכּן. אצבע מורה עליו. אין מנוס. טובע בלב הים ואין אל מי לצעוק. ולא לאן לנוס. ולא לאן להתאמץ ולהגיע. ולא סיכוי. ים ריק ובלי אופק. גל מכה אחר גל. ולא יודעים עוד מה כל־כך יקר בעולם שכדאי להינצל בשבילו, בכל מחיר, שכדאי להילחם ככה, ולזכות בו ויהי מה, ואין עוד כוח, ותקוה אין. ועוד רגע לא תוכל עוד אלא לטבוע…

לא. לטבוע אפשר תמיד. גם אחר־כך. אז למה לרוץ. אז כעת שקט. שקט, בחוּר טיפּש. זה יעבור. אני עוד אצא להרפתקאות. תראו. לא אחזור מיד לחצר אבא. קודם להכיר קצת את העולם לפני שאבוא בעול. לחזור אפשר תמיד. ולצאת לא. אז קודם לצאת. מה שאפשר. ובשתי ידיים. להיות מה שמקופל בי כניצן בחיק העלה. אם לחיים – לחיים. אם להרבה – להרבה. אם להמון – להמון. ואם ל… לעזאזל. מה אפשר אז. אבל בלי להסס. אני אעשה. וגם בפיאט. מוחלט. כאן. עלי. אני שקט לגמרי. לא בורח ולא אברח. בשקט. פתאום כזה שקט לי. רק. בטח. ברור ובטח. שעת הקרב. לא עת היסוסים. לא עת הפלגה בדמיונות ולא להיגרר עוד. לא רוצה. לא פגר של איש על־גבי פגר של זמן. אה. רק עייף שכזה. מצוץ וסחוט. אלוהים רואה עד כמה. מוטב היה לוּ נתבהמת כעת. להמתין אטום ומנומנם, בלא טלטולי הרהורים וסברות. התקיימות פטורה. שאין עמה הרגשות. כמו פרה. כן. כמעלת־הגירה שמאחורי הגדר, כן, מוטב פי כמה, ולא עלה נידף שכזה. הו, לאבדון. תמֵהַ אם כולם כאן כך. או שלהם עצבים חזקים יותר. על מה הם חושבים. על מה חולמים כשפגזים נופלים להם על הגב (על הגב, דרך הגב, אין ספק – אהה!). עצוב שנתקעתי כאן לבדי. ואף אחד לא. לבד כמו כלב. כל־כך אין עם מי. להיות יחד כל הזמן. עד הנקודה, מעֵבר לה נפרשות הדרכים ושוב אתה בודד. ודווקא ברגע הנורא מכל. מכאן והלאה לבד אתה. בקוֹסמוֹס הגדול. אין משגיח בך, ויכול אתה לכְלות לך. כל־כך חסר־ערך. כל־כך זרוּק מעל פניו, זרוּק מעל־פני העולם, מעל כולם. טוב, חדל! אַל תתחיל. לא להיות טיפש. ואם יימשך עוד שלוש שעות? שיימשך. נשוֹם עמוק, בן־אדם, ככה, והישאר מן הצד. בן־אדם? אנחנו שכאן עודנו בני־אדם? דומים לכל שאר האדם? הו, והלא להם פתוחות דרכים! לא לנו! פעם היינו. פעם גם לנו. מזמן. אנחנו שפֹה שייכים רק למה שיבוא. לקרב. אין לנו שום שייכות אחרת. סגורים במעגלו. גדורים גדר גבוהה סביבנו והשערים מוגפים. מובדלים ומופרשים אליו, מכוּוצים באגרופו. מחוץ לזה – הכל נבוב ומצומק. הדיבור והשתיקה. הישיבה, השכיבה, הצחוק והבכי – אין בהם עוד כלום. לא נותר בהם שום מובן. ולא טעם. ורק מה שעתיד להיות כאן. הוא, רק הוא. בו הכל. השאר – חדל ממשות. הזיות דמדומים. נטול־ערך מלבו. רק כאילו. רק זה יש. רק מיתחם־ההגנה הזה שלנו מכל העולם. הרחק מכל אחרת. יתר קשרינו אל מה שתמיד – קוצצו. גם המחשבות היותר מרקיעות, היותר פורצות – הולכות וחוזרות, וקשורות בחבל לרגליהן. כמו צפור שבויה. בסוּגר אנחנו. מחכים נושכי־שפתיים. ולבסוף נהיה מוּצאים אליו. אל הקרב. והלואי שכבר. אַל תתעמרו בבני־אדם! – לא, וגם לא מוּצאים. אלא יוצאים. פורצים, קופצים אליו. כן. פורצים אליו. כן־כן. ולא סוּגר – אלא חירות. הקרב על צקלג ועל החירות שלנו! ותפסיק. כן ותפסיק לגמרי. שומע? כן שומע. מי אתה? – אני. – ומה אתה עושה? – לא עושה כלום. – מי אתה שאינך עושה כלום? – מה אני יכול לעשות? – מה שיש לעשות. – מה יש לעשות? מה רצית שאעשה? – אל מה אתה מביט? – לא מביט. מכוּוץ לי כעוּבּר. לא יכול כלום. אילו רק יכולתי. – יכולת מה? – משהו! כלום לא יכול. לא תלוי בי. – מה? – כלום לא. שקוע. זה מה שאני. שקוע. שקוע־שקוע. זה הכל. – ולמה אתה שותק? – מה רצית שאעשה? – שאצעק? – למה אינך מנסה משהו? – מה משהו? מה לנסות? – טוב לך ככה? – נורא לי ככה, איזה טוב! – ואולי זה טוב שאי־אפשר לחכות ממך ליותר, ולא לחייב אותך לכלום יותר? – למה אתה מתכוון? – שיש לך לא־כלום מוצדק. מכוּבּד. שמוּתר לך. שאי־אפשר בכלל לבוא בטענות אליך. שמה שיבוא יבוא. ממילא, מאליו יבוא. שמא שמוכרח – יהיה. ואין בכוחך למנוע, וגם אין מבקשים ממך. שאין את מי להאשים. שזה ככה מן השמים. שאינך יכול לבחור עוד. שאינך צריך לבחור. שאתה פטור. שבחירתך שלך יצאה לחופש. ופטור אתה יושב… – רוצה לומר שאני עשיתי ובחרתי לי שכך יהיה כאן? – הו, שטות. אבל טוב לך ככה. בתוך הממילא. להיות בלי צורך לרצות. פטור מרצות או מעשות. – פטירוּת שהכל מגיע לה מכוח הכובד. וזה אולי הטוב. – לעזאזל הטוב הזה. הראה לי, שדים ורוחות, דבר שאני יכול לעשות – ואני רץ ועושה! לקחת פיאט ולרוץ, לירות, לתקוף, הכל!… – לא־כלום. לא תרוץ. אין מה שתעשה. וזה הטוב. אינך יכול. אינך צריך להיות יכול… אתה נורא פטור. סוף־סוף פטור. – הסתלק מכאן, אתה! למה פטור! מי מבקש להיות פטור! רק הידיים הריקות. הידיים הריקות! הבט על הידיים הריקות! מתפקע – וריקות לי ידי! מה אעשה? מה אחרת מאשר לחכות לחכות לחכות. כמו בהמה! – אבל טוב ככה. כמו בהמה זה טוב. לא? שתוק. – טוב לחגוג שלם את אפס יכלתך – שלמות שלמה, סוף־סוף, מכל עבריה. רק לשכב בשקט. – שקט? זה שקט? לֵך מכאן או שאני… הירגע, בחור, אינך מעז להודות עד כמה נוח לך. אין דבר, עוד מעט יתחיל הרעש! – שמעתם מימיכם! – מה שומעים? עוד לא. אבל אני כבר לא יכול לרחוש כאן. אני קופץ לי להציץ לראות מה. ויהי מה! הו, שם: – כולה שטופה לה שמש, הגבעה! כולה והשלוחה, מצהיבה, שטוחה, רוחצת שמש. אדמה כנערה רוחצת בים. לא שום פרט אחד מסוים. מחוץ שעדיין לא. שהם עוד אינם. ושביל, שם, נמשך אל ההרים, זה הכל רחוק. וכל־כך מובן מאליו. שכחתי עד כמה. ואבק. והשביל. הפתוח ללכת. אילו ניתן ללכת בשביל ההוא, להרחיק שמה. ידיים שלובות מאחור. ללכת קל ושר ומאושר. – – – הה. חושב שלא. שאי־אפשר לא להיות כאן. אין כזה. בפנים. בתוך. ברחמה. אין אחרת. לא קיים להציל לך את עורך. לא אתה ולא כעת. אתה עמוּס. לא יכול להינער מעליך. מלובש אחריות. לא שום מוצא – רק הקרב. ולהישאר בכך. לא להוסיף. בחורים: לנו אין קו שני מאחורינו. ולא לאן להיסוג. פנים אל פנים. חסכו את העצבים, חַבּוּב. עוד מעט. תנו להם לנבוח, ימח שמם. שינבחו עד שיִחר גרונם. כלב נובח אינו נושך. ומוצא אחר אין. אַל תבקשו. גם אני לא. אני אתפוש את הפיאט, וארוץ לקראתם. כך גזוּר עלי. לא יודע מי ומתי – אבל עלי ועל צוארי. וגם רוצה. אני אעשה מה שמוטל על שכמי. השאר לא קיים. אמא ואבא. המשק. לילָך. מעֵבר לגבולין. אני ארוץ לקראתם – כאן בשדה הצהוב הזה. הפיאט בזרועותי. איחבא שם, בשקט, לדפוק אותם. שקט ועצור ונכון ומדייק. וכשירוץ גידי עם הפיאט לא יעלה איש על לבו כמה היה מסכן כששכב לו בבור הזה, אכול פחדים ומתיסר. כמה זמן עוד? ואחר־כך יפתחו כולם באש. לא שום מוצא אחר. ולא מחפש. וכשיבוא, כשיהיה, כשיגיע – אני אתפוש וארוץ לקראתם. ותהיה לה נקיפת־לב כמה שתהיה. גידי אינו יכול אחרת. אי־אפשר לו אחרת. משום צד לא. שמים וארץ, ואמא־אבא, וכולם, וכל מה שהיה פעם, וכל מה שיכול אולי עוד להיות – הכל ממתין אליך, צופה בך. ואני אעשה. כן. כן כן. ואחר־כך חזרו והתקרבו מכות הפגזים, והראשון התפוצץ קצת מהלאה, השני היה קרוב לגמרי, והשלישי היה כזה שהכל תם ונשלם. נותרה ערבוביה מתפלצת. תבחשה שנתמשכה בחלל. אבק ועשן ועפר. אבנים ומכיתות־ברזל אין־קץ. בשאגה ובילל זוָעה. פרצי־אש זינקו ונתערבבו במיזנקי אש נוספת, שהרבו וצמחו מכל צד, בפראות, בזו אחר זו. ומה נשאר, ומה עודו נושם בגעש תוהו זה, אי־אפשר לדעת. גם אין מי שיידע. עשן תכלכל השתרך למטה בעצלתים על עיי העולם הקטן, הסגור, והפצוע, מיזחל צללים, כאדים ריחופיים, לשונות לוחכות, שהתחילו מעמעמות ומכהות את אור היום. וכהות זרה מאד, מעבר כל חרדה, כחלולית לגמרי, פשתה כמין סוּת צונחת, בדממה כבויה, מתחת הרעש הנורא, זחוֹל והעֵם עין הארץ.

פרק ארבעים וששה

כל הנורא לא נמשך אלא כעשר דקות. אולי פחות. ועד שנתפש לאשורו – כבר היה לאחר הכל. כי פתאום נפסק הרעש לגמרי, וכשאצו ראשים ממעמקים אל שפות השוחות – כבר ראו אותם מבין קרעי העשן הנוסע – והנה הם פה, המשוריינים, ניצבים שלושה, גדולים, רק שלוש מאות מלפנים, אולי פחות, ברורים על כל פרטיהם, כאלה שמתחשק דווקא לסַפּר עליהם ולהרבות בפרטים, כל־כך חקוקים ומפורשים הם, ומאחוריהם, במרחק־מה, זוחלים ובאים באבק – אחרים, על השלוחה, ממש במקום הצפוי ביותר, הנה הם שם, רותחים ומהבהבים, יורים קצת לכאן וקצת לכאן, באיזו ממשות שהיא יותר מממשות, וצריך לעשות מעשה, ממש הנה הגיעה השעה, שמונה ושלושים, הו, זו השעה היעודה. מעתה פרצו הדברים והתגלגלו במהירות כזו שרק כתום הכל אפשר היה למצוא את סדרם, ולהבחין מה קודם ומה אחר־כך. פתאום קול היה עונה וצועק על־פני המשלט, קולו של יצחקלה: ‘גידי! קפוץ שדר לתותחנים!’, ומיד בה בצריחה השוֹרית, הוסיף וצרח וגרף את ראשי כולם החוצה ואת גוָם – ‘תנו, אש! בחורים, אש!’ – ואל המכונה צעק, ואל המקלעים, ואל כל אשר רובה לו – הרביצו, בחורים, אש! דפקו בהם! – ועוד דברים שכבר נתכסו בפרץ התחתוח ובריתחת שצף היריות. כל אשר ידיים לו נטל וירה. והכל היה פתאום שטוף וזורם, פשוט ונחוץ כל־כך, צלול ובהיר. כמו לשתות מים. או ללכת בשביל. בלי שום רגשנות. בלי שום סיכון שהוא. כאילו עיקר ישותנו היתה מנמנמת כל הזמן, עד כי ניעורה לבסוף, רעננה ועשויה למעשים, עיניים בוחנות ושכל שופט, ואש ככל שנלחץ לך מן הקרביים הכבושים, לפרוץ מן ההבלגה העצורה בך. וגם גידי, ממקום שהיה מתפלש, לא התמהמה כלום, קפץ באחת ורץ כחץ ירוי לעקוף את הבקתה; ובאורח פלא היה יוסוף מיושב שם בפתח, חציו על המכשיר, וחציו לנוס פנימה כשיבוא פגז, נתון והולך בתהליך ההתקשרות של מחצית השעה. שכן שעה שמונה ומחצה עמדה בעולם, ותחת אשר יטפול מיני ‘אין מה להודיע’ כאשר היה עם לבו, או סיפור־זוָעה מעין ‘הורסים אותנו בהפגזה’ – שידר מברק ‘בהול’ ובו האות המוסכם עם התותחנים ל’פתחו אש', וגידי לא ביזבז זמנו ושחה לטלפון אל ברזילי היושב ב’ערפי', אשר, מעשה־נסים, היה שכוב ממש סמוך אצל הטלפון, לפי שמיד השיב, ומיד סגר, ובעוד רגע או שנַיִם הוא כבר כאן, מתנשף כמפוח – אדם מעולם נשכח – ומאיית במשדר אַלפיוֹת שונות, ונוטריקונים של תותחנים, ובעוד רגע, ממש בתוך כדי רגע, השתרקה באויר שריקה חדשה, מכיוון חדש, אחרת לגמרי, ובהתפקעות חדשה, לא תאומן, שרה וזימרה באויר למעלה, אם כי, למרבית הרעה, התרסקה לכוכב־אורות ישר מעל בקתות ה’ערפי' תחת להגיע לשדה לכאן, והלואי ושיחק להם מזלם ולא נתקפדו שם באש המשומרת שלנו, וברסיסיה היקרים; ברזילי שיוַע מיד לאפרכסת את תיקוני הגהות הטווח והכיווּן, ההסטה והצידוד, והללו הבטיחו כי ממש כך הם עושים, אפס כי גם הפגזים הבאים, מלבד עצם היותם מרניני־לב בשייכותם, כי הנה גם לנו יש, וכי אלה משלנו הם, לא היו מיטיבים מקודמיהם, ונתקבעוּ להם אצל ה’ערפי' בכוכבי להבת לבנה, ואף כי אין פנאי לשים אליהם לב, שכּן הכל בוער כאן, יש עוד מקום כלשהו לסברת ברזילי כי המטען שלנו, אהה, ישן, כנראה, או טחוב, או שניהם כאחד, ואין בו רוח להגיע ולעבור עוד שלוש מאות מטר מפרידים. אבל, בינתים הגיעה פקודת־האש גם אל המרגמות שעל הגבעה הקרובה שלנו, באילו עקיפין שהם (ולמה, לעזאזל, אין קו ישיר אליהן!), והתחילו אלה משהקות להן פצצות כסדר, ואלה, סוף־סוף, אמנם נפלו והתפוצצו ממש אל בין שלושת המשוריינים, שהיו עד הנה נובחים וצולפים בתותחיהם ובמקלעיהם לכל צד, גם אם בסומיות־מה, וכשהתחילו מתפוצצים אלה עליהם, ומתווספים על שפך האש הגועשת שלנו עליהם, שנהרה מאצלנו כסמבטיון, וגם, הסתבר אחר־כך, מן ה’ערפי', מנוקדת מפעם לפעם באיזה גיהוק תקיף של כאילו מרגמה קרובה מאד, ובאש המכונה, המקלעים והרובים והקללות והגידופים והניבולים שניתכו בפרץ אשד סוחף כל מעצור, ושהיה מדמה כאילו הנה קופצים ופורצים קדימה בהוּררא, ברימונים ובכידונים שלופים עד שאין פלא לכאורה כשנמלכו הללו, התקיפים, וקמו והרתיעו קמעה לאחור, ונתרווחו קצת לצדדים, וקמעה גוררת קמעה, וכיוָן שכך הוסיפו עוד משהו לבטחונם, ובחיפוי הדדי, סבבו בזה אחר זה, שנַיִם יורים ואחד סובב, והעלו תימרת אבק נלבט, שיש שנשבעו אחר־כך, כי לא אבק היה כי אם פצצת־עשן של חיפוי, ולא פחות – ונתעלמו בהם, ועם זאת, פתחו המרגמות הגדולות שלהם – וצליפות מכונותיהם הכבדות שהרחיקו וכבשו עד עתה את אִשם, לתת ידיים לשלושה לעבור אל תחומנו ועל גויותינו הרמוסות – פצחו עתה רעמיהם הנוראים, אבל המזולזלים כעת, לתת להם ידיים לחזור ולסגת על עקביהם, וחזרו לכתוש בכוח, ובכל כוח כדי שירפו מן המסתלקים שלהם. אבל, לאבדון, קחו לכם אותם! מי צריך אותם כאן! קחו לכם והסתלקו אתם, והתפקעו זה בזרועות זה, ואין מציל, הם לניצוץ ואתם לבער ובערו־נא שניכם יחדיו ואין מכבה - - עשו חסד! ועד שיודעים מה לעשות כעת – כבר משתרר שקט, ומן המשוריינים לא שׂרד דבר, וגם אבקם ניסע־הלך, וגם האש המחַלצת נשתתקה, שלהם גם שלנו, ואיזה אי־רעש, דבר תמוה, מוזר ולא שייך, נעשה יושב פתאום מלוא החלל מלפנים, ונתגלה במפתיע בוקר הדור וחם, יום צח בשחקים, כעיניים שנשר תבלול מעליהן, סתם בוקר־תשרי אחר, לא נעדר סיכויים ותקוות, וזה השטח הקטן, שלא נראתה בו נפש חיה, כאילו נגזר ונמחק היקום מעליו – נתמלא כולו המון אדם, מבצבץ ויוצא, שָפים עיניים באגרופים, לא מאמינים, אם אמנם זה כך, גחים ויוצאים כנמלים אחר השטפון, שלושים בחורים, פזורים על שש מאות מטר, גחו ממעבה החורים, עומדים ומשתאים, לא עשויים להאמין למראה עיניהם: מה היום? לא שבת היום? והשעה? רק שמונה וארבעים? זה הכל? הגידו: האומנם זה הכל? ופשוט: ככה היה. כל־כך מהר אירע ובא, עד שרק עתה מתאוששים לעכל את פרטי הדבר, ויותר ויותר ברעש ובקריאות, ולא יאומן עדיין, והיזהרו היזהרו, חבריה, אם אין פה פח יקוש! הה, לא, רק עתה מתחילים לצעוק, לצחוק, להסביר, לחפש, לשאול, להביט זה אל זה. להיוכח אם כולנו כאן שלמים ובריאים. הו, השבח לסדקים הצרים שלנו באדמה. ולדלילוּתנו במשלט, אהה, מזל אחר מזל – אבל, אי־אפשר שזה היה הכל, ובכך נפטרנו היום – הו, לא! רק חולית־חוֹד היתה זו, לגשש למשש, והקהה הקהינו שיניה במחי סנוקרת מכוּונת יפה. הה, ואיך שהכל דפק כאן, ואיך שהכל הלך, ואיך שמזל במזל נפגש, והאזניים איך שהן מלאות וממולאות, והלב רוגש, הה, תראו: רק עתה מתחילות הידיים והרגליים לרעוד, רועדות כאילו מנותקות הן ולא שייכות לרצוננו, מצחיק – תראו, הה, איך שאני רועד, ויבש בגרון, וצריך, וצריך, הו וצריך, מי יודע מה וכמה! צועקים. מה צועקים ומה לא צועקים. מה קוראים, מה שואלים, מה צוחקים, מה מתמודדים ומה מהליכים שמועות־דברים וממתחים שרירים, להזרים דם רענן בעורקים – הו, מה – ואיך כל מה שהיה בטרם – נמחה ונשכח, כנער אבק, כף בכף, נער וסלק, ונידף ואיננו. לעזאזל כל אותם העיבושים, חלום רע. צועקים יצחקלה אל יודקה, יודקה אליו, פוצ’ו אל עמוסיק, עמוסיק אליו, ופסח הגדול צועק, מעבי שומניו האדומים, ושלושת אנשי הבּזה צועקים, לכל רוח: עמוסיק, מוֹישה ודובי, וכולם צועקים אליהם, ואל מי. הי, מה! ובכלל! האומנם כבר היה היה? ועל זה היה מדובר? לא. הו לא. אַל תשעשעו נפשכם בשוא. זו לא היתה אלא הקדמה. גירוי לסעודה. מנה קטנה ראשונה. גישוש, מישוש־פישוש, והעיקר עוד לא בא, הוא עוד יבוא. לא לחינם ליקטו להם שם עשרות כלי־שריון, גדוד כזה וגדוד כזה ופלוגת סדירים! הו, זהירים הם הללו! זהירי־זהירים. בראשי אצבעות ימששו לפניהן, איך אנחנו, אם כבר מרוככים לבליעה בלא מאמץ, או שצריך עוד להוסיף ולרכך עד שנהיה רכים לגמרי, מבושלים עד מסיסוּת, נשתים כמים לקלוּת – אז יבואו לעלות עלינו, לאסוף כאסוף ביצים עזובות – לא קודם! היכּוֹנוּ לריכוך, בחורים! – עזוֹב אתה שם, חדל! – ראית איך ברחו! ראית! קאקערס היו, וקאקערס יישארו! וזה הכל. אין פחד. נוכל לפצח אותם. זה בידיים. צחוק! ראיתם איך ברחו! והמרגמות שלנו – עצומות! (התותחים: ככה־ככה…) – ואיך קלעו וירדו ישר על המטרה, ואיך הכל היה מאורגן, עוד יצחקלה צועק וזה בא! פלאי־פלאים! אה, מה הייתי נותן כדי לשמוע מה סחו במשדריהם הללו שברחו אל שולחיהם – מה צעקו אליהם: אש זוָעות עלינו, או אפשר, פחד־תופת, היהודים הורסים אותנו, או מה? וברחו! עשרים פגזי־מרגמה וכמה צרורות מכונה – ונמלטו! יה, כמה שאני מזיע, גם אתה? איך שדופק לי הלב, גם לך? וטוב שמתוַדים בקול. ואיך שאנחנו נראים! מקומטים שכאלה, מדובללים, מעוּפּרים, ועיגולים סביב העיניים, והגרון חנוק לו ומסוּתם… הו, צועקים. משוחה אל שוחה. אחדים כבר יוצאים. יה־אללה, צועק פוצ’ו, וראשו הגזוז בוהק – זו כתישה היתה! כבר חשבתי שלא ימצאו ממני עצם על עצם! כבר נפרדתי מכולכם. אני – ימח שמם! הוא אומר, וטוב לשמוע גלוי מפיו את וידוי מדוויך שלך המסותרים, וטוב שמה שהעיק על בני־מעיך – לא רק אתה חלית, הה, לא רק אתה, כולם היו במדמנה, גיבורים גדולים וגיבורים קטנים. וטוב שהוא מתודה ואתה מחריש. עייף, מבולבל ונרגש, ככלב משוּי מן המים. הה. והשרפּנלים שלנו – חסר רק שקטלו לנו מישהו משלנו על ה’ערפי'! שאת הנותר מהפגזת־האויב הכבדה – יאכלו תותחינו הקטנים! תותחים שלנו! ביטוי! עוד לא מורגל לי בפה! תותחים שלנו… וכעת ריב גדול: אם היה המשוריין הראשון מן השלושה האמבר דווקא, או אולי רוֹלס־רוֹיס? – וחשוב מאד לקבוע. והמספר שלו היה שבע. נכון שכך כותבים שבע בערבית? שבע מגפות על ראשו. שבעים ושבע. והתותח: דו־ליטרוֹן. באמת? אין ספק! ומן הצד השני בא כעת בחור שחרחר וצח־שינים, אחד שקוראים לו כלומי: ראיתם שדפקתי אותם! – מתלהב כלומי לכל צד – מה דפקת? – הו, במרגמה שלי, הפרטית, הקטנה, שמצאתי! – זה אתה היית? – אלא מי? – במרגמה? בזו? – בודאי זו – דפקתי כמה שיכולתי עד שברחו! צחוק! – מטווח כזה ובמרגמה שני אינטש – הלא נפלו באמצע הדרך! הו, סמוך עליה! – עונה כלומי וצועק, לא בלי חיוך מחשיף שיני־לובן, צחות מחלב, אחת־אחת עפו – תענוג היה לראות! עפו והתפוצצו להפליא! הוא צועק בשמחה, שהחלל הפתוח – פתוח מדי וכחול מדי מעשות להן הד. – אני רעב! – צועק מי. – ואני צמא! – ואני כבר אין לי כוח, מתוַדה מישהו – תשוש כמו לאחר שחיה אל עומק הים. כמו רוח־ים נישובית, המסיעה עקת חמסין כפויה־עוממת, ופותחת פתח נשימה חדשה ועמוקה – פורצים לדבר, להסביר, לשאול, להוכיח, להיות, להיות. (הידיים והרגליים עודן רועדות!) נזכרים. בכל. בפרטים. בפרטי־פרטים. השריון. מבנהו. איך היה כה סמוך עד כי בפועל הוחשה ברזליותו – כאילו היית עומד ומקיש בו באצבע על דפנו, ונענה בברזליות עבה ומאובקה. סבוּאַת דרכים וקרבות. עמוסת גשמיות אדישה אם כי חצופה. הו, לאבדון – אילו היתה בידינו בזוקה עשויה לדבר? או צמד שש־ליטרונים מאצבעי לוע, ולוּ גם שש־ליטרוֹן אחד, לעזאזל. אפילו דוּ־ליטרון כלשהו! כי עתה היינו דולקים אחריהם ומזנבים ומקצים בהם, זנב וקצוֹת, זַנב והכרת עד חרמה, עד המדבר, ומעֵבר למדבר, עד התעלה – והביתה שלהם – יאללה הביתה – שמם, ושם זכרם, והרוח באבותיהם! אלא שאין לנו. האומנם היה כל זה כאן ובעליל? – וכשבאו ראיתי והנה האשנבים שלהם פתוּחים – דימו להם כאילו פה כבר קצוצים כולם ומחוצים, ואיך לשמע היריה הראשונה נסתגרו כולם בחטף, וקנה הדוּ־ליטרוֹן שלהם נזדעזע והתישר, והתחיל נוחר ויורה שטוחות פליק אחר פליק… הה, מזלנו שהשוחות צרות ועמוקות, שאנחנו מעטים ודלילים, שהמרגמות פעלו למועד ולמקום, שהכל דפק, ושהנה הכל כעת ככה – אתם רואים! וגם אחד יש פה שעושה חשבונות בקול גדול: קצב אש מרגמה, הוא מצווח, הוא, כרגיל, חמישה פגזים בדקה. לא? ארבע מרגמות – הוא מצווח – עשרים פגז לדקה. לא? שעה וחצי – הוא מצווח – כמה היא? תשעים דקה. לא? תשעים כפול עשרים – הוא מצווח – כמו תשע כפול שתים: שמונה־עשרה, ועוד שני אפסים – אלף ושמונה מאות! לא? אלף ושמונה מאות? לא? מצלצל כבלתי־אפשרי? אלף ושמונה מאות פצצות! שמעתם? ואלף ושמונה מאות פצצות נפלו על מחלקה אחת – ו… כלום! ומה? – מבינים מה? חורים קטנים באדמה – זה הכל! אח, מזל, מזל, נתמזלנו במזל! אפילו לא שרטת! (שתוֹק, אַל תרחיב שם פיך! אוויל מרוֹדך!) – ואיך זה קרה שלא דרסו את המוקשים שלנו? – הה, הם מפוזרים על השלוחה – ואלה עקפו משמאל! וגם הקו שלנו דליל כל־כך, צנום שכזה, וכל מיני התלים הקטנים שערמו להפחידם – נדושו בעקבם לבטלה. אבל הנה עולה עתה ובא פסח הגדול, הערום עד טבורו, אדום וקפלי שומניו הילכוּ זיעה נוצצת כשמן, וראשו הגזוז מצוחצח – פסח הגדול נושא עתה קולו וצועק: ‘פוצ’ו, נבלה, בוא תראה! – הוא צועק. – בוא מהר ותראה!’ – ‘מה יש לך שם?’ – 'בוא ותברך את אלוהים הגדול, ותתחיל להאמין בו. – צועק המגדל החשוף הזה, ומרטיט שומניו האדומים, הבריאים מאד. – בואו כולכם, תראו מה היה פה! רואים או לא רואים? זאת פה היתה השוחה הקטנה ההיא, שלנו. פה ישבנו ולא רצינו ללכת ממנה, זאת שהיתה הבּוּבּלה שלנו! – שכל־כך קשה חפרנו וחפרנו אותה ונורא קיללנו כשעברנו לאגף – להתחיל שם אחרת… – נוּ? – מה נוּ? אינכם רואים! פחד־אלוהים! מה נשאר ממנה! הלא הייתם צריכים לגרד אותנו מן האבנים! הלא היינו נמרחים כמו פודינג! פגז ירד לתוכה, לתוכה! תראו, הרס הכל, איך שמפוחם פה הכל, שחור, והרוס! בכוונה הגבהנו אותה, כשהלכנו ממנה, כדי שתמשוך אש – ומשכה, משכה הכלבה, ועוד איך משכה! משכה עד שדפקו אותה! שנים־עשר קילוֹ חומר־נפץ וקילוֹ ברזל־יציקה – בתוך תוכה פה! ואנחנו ניצלנו! פ־ר־ר! זוָעה! – מה זה מזל! יש אלוהים, חבּוּבּים, יש אלוהים בשמים! איזה מזל איזה מזל! מזל של כלבים! אני אומר לכם!

שומעים, מנידים ראש, נחרדים רגע לתהות. וכל הצויחות מתחילות מחדש. גם צויחות וגם התשוטטוֹת גרויה, לראות ולהראות, ולחלץ אברים מעוּותים, מעוקלי־שיתוק כמעט. לשתות מים. להשקיף על השלוחה. אל שֶחיה. אל השדות ועד הגבעות, שפוכי שמש עזה, ומהבהבים במרחקים, וכל הזמן זכירת דברים, והזכרת פרטים, והצעות נדיבות של רעיונות חשובים שראוי לשקלם כגודל ערכם מבעוד מועד. וכן גם הערות מלומדות לא מעטות על משוריינים בדרך־כלל, על קרב־שריונים, ועל כך שמשוריינים, מסתבר, לא נבראו מעיקרם לשמש בקרב־מצח על מיתחם מוגן לשטפו ולקחתו – כי אם, כרגיל, לפעולת איגוף סחור־סחורית, כדרך הפרשים בימים עברו. במה דברים אמורים: כל עוד מובטח להם כי לא יעמוד נגדם ולא יקדם פניהם שום נשק ראוי לשמם – ואף־על־פי־כן! – הו, צועק אחד – זה הלקח הנפלא שלנו: שאף־על־פי־כן! - מה אף־על־פי־כן? – פשוט, שהם באו לקחת אותנו וחזרו בבושת־פנים! אמר והתעוגג בתנועות מחול כושים על שפת שוחתו, אגב זמרוּר מתאים. – חדל, אַל תהיה מגוחך! זאת היתה התקפה זאת? רק פתיחת־גישוש שהיא, רק גיחת־סקר, רק סיור־אַלים, רק מזמוּז של פתיחה – ומה שעוד עתיד להיות באמת, את נחת זרועו הכבדה – עוד תרגיש על בשרך, ועד אחרון ימיך! ואם עוד הספקת להשאיר ממזר איפה שהוא בעולם – יסַפּר הלה לממזריו אחריו, עד דור אחרון! המתן קצת! – הה, לעזאזל מה שעוד עתיד להיות באמת, ולעזאזל הדור האחרון – מה נטפלת כעת? מה עינך צרה בנשימת־רוח לרווחה שלנו! תראה איך השתנתה, איך השתפרה, איך התרוממה הרוח לעילא! – הפסידו הבוערים ההמה את שפל־רוחנו! את הדכאון האומלל שלנו, את הטמטום והיאוש – וזה לעצמו רווח אדיר, לא פחות, אולי, מבזוּקה אחת: כעת אם יחזרו לבוא, כבר יהיה פה אחרת, האמן לי! רק לפני רגע היה אדם יושב בחור העפר ונודר נדרים לשמים ונשבע שבועות משונות ונפרד מעל הכל, ורק עוד משתהה ממסור את המודעה האחרונה, לבאים אחריו לדורות, דברים נמרצים וחגיגיים, על סף רדתו שאולה, כל מיני אין־דבר־טוב־למות־בעד־ארצנו שהם, והדכדוך העלוב ההוא, לעזאזל, הגמגום המדוכדך ההוא, איפה לעזאזל הוא, וכל זה כעת! שקע, שקוֹע שקע, נתבקק, בקוֹק נתבקק, פרח ואיננו כחלום רע, נבלתו לכלבים! בושה לסַפּר, הנאומים, היאושים, ההבטחות והכיווּצים, הכיווּצים ההם העלובים, של חיה לכודה, חיה שוקעת ביוֵן מעיכוּתה הנרפשת, ורק עוד חפץ מתקומם בה בטרם תאבד. לקפוץ פעם אחרונה, להיאחז בקרסולי העוול, לנשכנו בכל כוחה האחרון, ראש וגם עקב, לתקוע שן ולעלע, שיצעק הבליעל מעצמת מכאובות, אה, מה, לא? הגידו! הו, תפסיק־תפסיק. אַל תשתפך לך שמה, אתה! טוב? – טוב־טוב, די. יצחקלה יארגן סעודה, ולאט־לאט, חברים, לאט־לאט. גל עולה גל יורד. גל דיבורים בנחת, וגל גוֹאֶה בפרץ, ושוב צחוקים וקריאות, לולא יצחקלה, שאינו מסכים כמובן, הוא מזה ויודקה מזה – ולהפסיק, חברים, ולחזור, לשבת איש תחתיו, איש במקומו, וגם… כלום נכון? – המתינו, הקשיבו, תראו, הנה היא מתחדשת ובאה – הה, נשמו עמוק, חברים טובים, נשמו הרבה ועמוק, הנה תבוא הטבילה!

הה, לא. רק צליפה היא זו. צליפה בטלה, מיודעתנו הישנה. מנדנדת באויר, משתתקת לרגעים וטורדת לרגעים. פטט־פרט מנוּול. ועד כה הציץ יוסוף מעבר הבקתה, וקרא לגידי לטלפון. מודיעים כי המכונית המדוברת הנה היא באה, וקוראים לו לעלות. וגידי, אך שמע הניע ראש, הימהם כן־כן, ובלא מלה נוספת, אף בלא ברכת־שלום, או סימן־פרידה שהוא, נטל שתי רגליו ורץ למעלה ואיננו. – ‘המכוניות?’ – אומרים אלה שבאו סביב יוסוף לשמוע חדשות, כשמחזירים עיניהם לבסוף, מאחר ריצתו הבהולה והיעלמו של גידי. – ומה עם שני השבויים שכאן? – אומר יוסוף פתאום. הו, שכחנו לגמרי! אחד, לדברי יוסוף, היודע הכל, כבר נתפגר, כמדומה, בבקתה הסגורה, המַצחנת, בתוך קישורי החבלים, אולי מכוח הדף האויר (פצצה נפלה שם בפתח!), אף כי אולי מכוח מכותיו של פסח הגדול וג’קי ורעיהם שהכניסו לו – אבל השני, חי ומדבר בלי סוף – וצריך להריצו מהרה אל המכונית שבאה, ויהי ל’לשון' לספי הקמ"ן, והוא יעשה בו ויגמרו אתו כאשר יעשה וכאשר יגמור. לקשור עיניו? לפתחו מאסוריו? עשו מה שתרצו – צועק יצחקלה – רק קחו מהר והריצו את הטיפוס הזה מכאן! – וג’קי צועד צעד ומתנדב לדבר, נכון להלום באגרוף ובקת־רובה כל סימן של מרי – לולא שהלה יוצא מכלאו כּנוּע לגמרי, מך ושפל־ברך, ממצמץ בעיניו אל האור, שטוף כולו מלמולי זרויות, והסברי מעוגי־ידיים, מעוכבים בחבלים, האֵל יודע מה זה מבקש, כולו העויות וחוט של ריר נוטף פיו אל זיפי זקן־סנטרו השחור. עוד רגע, לעזאזל, תתחולל כאן הצגה מתועבת, עד כי מראש נתקף הלב חימה ואי־נוחות מחלחלת. – יאללה יאללה – צועק עליו יצחקלה, יאללה יאללה, צועק עליו ג’קי הלז, ומושך בחבל, יאללה יאללה – צועקים כולם ומניעים יד פוטרת. והלז, מניע זרועותיו האסורות ומפרש באַמוֹת־ידיו, מצוֹתת לכל צד, ונחפז להסכים: הי נַעַם, הי נַעַם, וממלמל ומוסיף ומושך דברים והולך. וג’קי עמו לצדו, והחבל ביניהם. לעזאזל. קח אותו מהר מכאן, אין לא ראש ולא כוח לכל זה, וחסר רק שפתאום יזיל הלה רירו וישתגע עלינו – קח אותו מהר, ג’קי! – יהיה בסדר. – השיב ג’קי לכל הרוגזים סביבו – ומושך בקצה החבל, ומניע בו בביחושים מעוגלים והולך, כמי שמוציא את העז לאָחוּ, או גם, לרגעים, אפילו, כשנַיִם ההולכים ומשיחים זרת בזרת, בתנודת־רעים, אוֹ אפילו כאילו, אה, לא חשוב. ובעוד רגע נעלמו, זה מאיץ בתנופת־יד, וזה מצותת ואץ פסיעה קדימה, מרבה מעוגי כפות־ידיו לבטלה, להסביר ולהוכיח דבר סמוי. גועל־נפש! ומה עם המפוגר? לעזאזל. שישכב. זה כבר לא יברח. (האומנם מת הוא?) לא יקרה לו כלום. שיחכה. עד שיבוא אליהו שלהם. ואם אינו מת? – לך תבדוק, אם מתחשק לך. – תודה, ומניעים יד ונפטרים. החובש, בכל־זאת, אולי שיגש אליו? אחר־כך. אין פנאי. אם מת – נעיף לואדי. אומר יצחקלה. והניחו לי כולכם. וחסל. אבל כבר אין איש לדעת מה. ומה כעת? שואלים את יצחקלה. כעת תשע. אומר יצחקלה. נחלק אוכל. ונשב בשוחות. צליפה. צליפה טורדת מלמעלה.

אבל כשבא ג’קי למעלה, והתחיל יורד בעורף בקתות ה’ערפי', ראה והנה עומד כבר הטנדר לעקור ולהפליג ממקומו, בתחתית הגבעה, ובצעקות גדולות, ובנפנופים, עורר את הנקהלים שם, אצל הטנדר, והם אינם מעטים, ונראים כאילו מופנים אל דבר מרכזי, ויש גם משהו תלוי מעליהם וביניהם. דפק והאיץ בו במחובל אליו בחבל, בקללות וגם בדחיפות וביאללה־יאללה נוגשים קצרי־רוח, שהלה, ככל ששׂשׂ להועיל, לא ידע איך להישמע יותר, עד שהקריב וירד דרך הקוצים והמהמורים, שלא הזיקו כלל לכפותיו היחפות של הלה, ואף לא המעיטו בכלום את דבריו המרובים, החתומים חותם לשוא, יגיעת עמל וריק, עם נענועי־היד הבלומים – כשנסתבר לו לג’קי פתאום מה שם הדבר הזה התלוי ביניהם, ומה השתיקה החשוקה הקולטת אותם במחאה ובזעף, ומה הקהל המַחשה שם סביב האוטו, ומהו זה כסוי השמיכה המכותמת חום צמיג, כתום שׂרוּע וגדול, גויה מוּשׂמה על רצפת הטנדר לאָרכּוֹ, והכל חשוקים וקדורנים, פרועי־ראש והרוח מרגשת קפלים ומטלטלת כנף כותונת. ג’קי נאלם מהר, ובלע קולו המנצח ומאיץ, ובא ופסח מרגל אל רגל, מעביר את החבל מיד אל יד, ואת הרובה מכתף אל כתף – באופן שבן־צמדוֹ, לפתע, נשם עמוקות, כמי שאך להזדמנות מיוחדה זו היה ממתין, הזדמנות חגיגית ושוקטה כזו, קהילה שקוטה ואסופה זו לכבודו, לשמוע צדקת הסבריו, וגם הוכח יוכיח הפעם – כי על־כן אחז ותיקן בידיו האסורות, צפודות העור החום, ידי־פלח גדולות, בלי שׂים־לב לאסוריהן, את אבנטוֹ והיטיבו, והקיף את קצת זקנו בחופן־ידו, וחיכך בקולו ורקק מפיו הצדה את המשומש בו, מה שהקל עליו לשנות ולהחליף ניגון קולו, לרכּכוֹ ולחננוֹ מאד, ובמעוגי ידיים משדלות, עמד לפתוח דף נקי וחָלָק מבראשיתו, ולהסיח מלב אל לב, בלא חציצות ומניעות של תפל ואקראי – חייך בשינים מצהיבות, פתח וגיחך אחוָה, והיה נכון לקרוא לשבת לארץ, ולדון ולהפוך בדבר, ולזכות בהקשבה ראויה, במנוד־ראש ובהסכמה, ככל שזר הדבר ולא מתישב עם כלום, במקום הזה כעת, וכבר השח ראשו, והיה מקבל פני כל אחד מן האורחים שבאו למקומו, בפרישת־ידיים נרחבת, עם שמעוּכּבת מאד ומנועה בחבלים, בלי שום פליאה שהיא: מַרחַבּה – היה אומר בחנינוּת – אללה יסבחככום ביל חיר! – שהוא יבקירכם האל בטוב, וכן גם נהארככום סעיד – שהוא: יומכם בשלום, ואמוּר היה כנראה אף להקיף ולדקדק בפרטי הטקס, החל בכיף אל חאל, כיף אל עולה, וכיף אל חלאל, ועבור לבריאוּת המשפחה, המקנה והכבודה, ואם ברחמי שמים, כולשי בחיר? ומי יודע עד היכן – כיאה בין רֵעים הבאים בצל גבעתו, לצלע ביתו, העומד למעלה משובש והפוך מלחמה, ולסַבּר אזני הצמאים והאבוקים הללו וגם את לבם – כשננער עליו כעת ג’קי והניף שתי ידיו עם החבל והרובה ואמר לו צורמות עד מאד: ‘די די, אתה־גם־כן! סאכר תומך!’ – שהיסה אותו לרגע בתמיהות, ופינה מקום לראות להיכן נפלו לפתע, ואיך עומדים כאן הדברים מעֵבר מרחק אחר לגמרי. לא מרחק. ממש פה. ומחורבנים עד תמצית. עד שאינך יודע איך לכלכל עוד, ועד שנתקצרה כבר הרוח לשאתם, ולעזאזל שכבר יסעו להם, ויסתיים הדבר הזה, כל הביש והמביש, כל המעמד הזה המשובש להקניט, שכולו לא־טוב כללי ומכביד ועוד יש בו הדי ויכוח אוויל שנשבת רגע קודם, ריב גרוי ולא במקומו, שעושה הכל רע כפליים, וחיימקה ויודלה הנה הם יושבים בפנים הטנדר, מעברי שתיקת האלונקה, שנמצאת פה נורא כל הזמן, ונשכחת נורא בכל רגע כל הזמן. יושבים מופרשים מן הכלל, מן המקום, חתומים וסגורים ולא נושאים עין, לא רוצים ולא אוֹבים ולא שותפים, ודבר אין להם אל אדם. גם שאול ויעקבסון שם למעלה, מיושבים בזקיפות, נכונים לדרך. מסתבר שגם צ’יבי ויוחאי מעותדים להפליג, הנה הם עומדים למטה, ידם האחת אוחזת בדופן הטנדר, לקיום חזקתם, ואך יזוז ידלגו פנימה, קודם לכולם, שכּן הם תפשו ראשונים. ומי ומי עוד נוסע, ומי ומי נשאר להמתין כאן עד הפעם הבאה, כשתחזור המכונית לקחת, אם תחזור, ואם תהיה פעם באה, ואם תישאר חי, ואם נכון לקחת מיטת מת ולהשאיר חיים למות, או הגיוני מזה, אחת היא כמה הגון, להשאיר פה את המת שלא ימות עוד, ולקחת את החיים כדי שיחיו. הו, מכל בחינה שהיא צריך לסיים שהות קלוקלת זו. ותחת זאת למצוא, וכל עוד לא קולקל לגמרי, אולי, מלה אחרת, ולומר ממה שאוכל בלב, לומר לו להולך, ולתקן מעוּות־מה, הרהור רע, דיבור רע, להציל עוד, ברגע האחרון, שיהיה פה אחרת, אחרת מעיקרו ולגמרי, שקט אחרת, הגון אחרת, עצוב אחרת, עמוק אחרת, ומסודר אחרת, לא כפי הריב, הצעקות, לחש היצרים, והפרצוף המטופש שהופל פתאום עלינו להפוך הכל, ולשימו ככה כפי שהנה מראיתו פה – עד להשתוחח מתוגה, או לחשוק אגרופים מעלבון, ולהרביץ בכל כוח. לעזאזל, כלבים. ושוב נתקלת העין, כמדי רגע, באותן שתי סוליות סנדלים, יוצאות ומביטות מתחת השמיכה, על רצפת הטנדר, אין ישע, נתקלת ובורחת. הכל לא כנדרש. נחפז מדי, שטחי, לא מכובד, משובש דברים צדדיים, או תחתיים, טפלויות, גילויים שההשתקה יפה להם, בכלל. הכל צריך היה להיות אחרת. מעיקרו אחרת. מי נאנח? לאבדון, מה העמידה? אז קחו וסעו כבר מפה! והניחו לנו לנפשנו, קחו וסעו כבר, ברחו לכם, הצילו נפשכם, החיים עם המת, המת עם השבוי, הנורא והכסילי, וכל המחזה המחורבן כולו, הכל־הכל, לכו הסתלקו מפה, ואַל תבלבלו את המוח: הוגדשה הסאה. דויד התפרץ פתאום ומשך בזרוע את השבוי בתנופה עזה אחת מידי שובהו ג’קי – שהחבל חוטף מאגרופו בנמרצות שכזו, עד כי שיווּי־משקלו נתערער כמעט – ובטרם ימצאו לדעת מה, איככה ולאן, דחפו דויד לפניו, ובבעיטה הגונה שהרטיטה את הלה, ופתח לפניו את הדלת שמנגד לנהג, צעק ‘רד!’ לבחור שישב שם, רזה אחד בעיניים משתאות, שומר־ראשו של הנהג, והדף אותו, את העקוד המסוער ומדוחף, כושל בקישוריו, אובד באי־יכולתו, הפרצוף הזה, מצחיו בגדי־הזיעה העפושים, מכוּתם ולא מגולח, ועטיפת־ראשו נתפרקה לחרפה ונשרה במהופך ובזנב משתלשל, וצורת גולם מטופש לכולו, אבוד עולמו, והדף אותו פנימה, אחת היא איך יפול שם, והקיש אחריו בדלת, וסגרה בחבטה שלכדה כנף בגדו הסרוח של הלה, ואל הנהג הנפוג צעק: ‘סע! נו, סע! סע כבר סע! סעו כולכם ביחד, די סעו לכם ולא נראה אתכם עוד! סעו!!!’ – עד כדי שהנהג ציית מיד, והטנדר שפיכפך כל הזמן, התרעש כרגע וניתק, והתחיל זז, בקושי נחלץ מתמהונו הבחור הרזה המורד, והספיק לקפוץ ולהיאחז באשנב מבחוץ, וכבר הם מתנדנדים על האבנים הפזורות, חותרים אל הדרך ומפחפחים אבק לאחוריהם, שלא איכפת לאיש מן הנותרים היות כל משאתו הגדושה מתערבלת וצונחת עליו ועל ראשו, שתצנח לה כמה שתרצה.

לא. לא איכפת כעת כלום. לעזאזל אתם כולכם, כולכם יחד, ימח שמכם, ודי, זה הכל. נותר מעגל מרוקן. צופים אחר האבק המתכדר. לכל השדים והרוחות. מה קובי אשם בכל זה? מה אנחנו? וכולנו? דויד מתנער עתה בגידוף. ובועט בפחית עלובה, מטיחה זועקת לפניו. גם גידי, כמקיץ מחלום, מתגרד וממלמל דברים מעין שעתה נותרנו למלא חובתנו, עתודה למילוי פרצות, אם יהיה צורך, או כיוצא באלה דברים נטולי־שורש. וג’קי, לעומתו, מתפכח ומתנפל על דויד בצעקות: ככה שולחים שבוי! עכשיו יקפוץ הלה ויברח, ומי ביקש מידו לעשות טובות! אלא שהכל, מתוך פקעת האבק המשתפכת בדממת שלגים, מקיצים. מזעיפים עליו וחורצים: שתוֹק שם אתה, ותפסיק פה לצעוק. בבית שלך תצעק. הטנדר מתנדנד באבק, ועולה כעת וסובב אל דרך העפר הכתושה עד קמח, ומעורר שם מיד תימרות צפופות ועצומות ואובד בהן כולו, ועם זה מבחינים כי משהו מתרחש בתוך האבק המתאַשכּל הזה, ועוד רגע נפרד מתוכו גוף אחד, ורואים איך הוא מכלה קפיצתו בהפסעה רצה לאחור, מנקה ומנער עצמו מן הקמח, וכבר מסתבר כי זה אינו אלא צ’יבי ולא אחר, ומיד אחריו עוד מישהו מבצבץ רץ לאחוריו מתוך פקעות האבק וגושי ענניו, והוא יוחאי, הופכים ופונים לכאן בטרחה, הלוך והתנקה כף בכף, וכף באחורי מכנסיו, ועוד פסיעות אחדות, וצ’יבי כאן מפטיר דברים, לא אל איש אלא היישר נכחוֹ לאמור: ‘לעזאזל, לא נוסע.’ וגם יוחאי מחרה אחריו: ‘גם אני נשאר.’ הוא אומר. מה יש? למה? – ככה. והטנדר מעוטף אבק, צמרות מצטמרות, לא נעצר אלא מרחיק והולך, ומדומה כמין מפוח כהה ומתנדנד המפיח עשן כביר לאחוריו. נעשתה פתאום קצת רווחה. מתבוננים בהם בשנַיִם. והם אינם רוצים שיביטו בהם. צ’יבי הופך פניו ומגדף: ‘מה יש מה? לא נוסע ודי!’ – ועולה בלי להשתהות אל הבקתות שלמעלה, ויוחאי בא אחריו, הלוֹך ועלוֹת במעלה הקוצים המאובקים. אחדים מתנערים ובאים אחריהם, כאילו בזה ניתן האות לחזור. והיה מורגש גם שהנה עתה היה פה דבר נכון. הרבה יותר ממה שנדמה לכאורה. זורע דבר טוב שהוא בלב. או משהו אחר, דבר שהיה, מכל־מקום, חסר מאד. חבל להוסיף מלה ומוטב להזעים עפעפים, חיורי־אבק, ולעשות כאילו הכל כרגיל, ולא שום דבר מיוחד. שיש לקבל בפשטות בלי שום פרכוסי העוָיות, אפילו אם מתרגשת לך איזו נקודה, או משהו. מיד תוקף החום. ישר ויבש וחם. מיד מכה האור וממלא אותך אפרוריות זוהרת לוהטת. ובקתות הגבעה באות, כפי שהן, והכל עומד כאן כהווייתו.

– ‘אתה בא?’ אמר עודד, כמעֵבר מרחק, אל עמיחי שהיה עדיין תקוע במקומו, ועיניו אחר הטנדר המרחיק והופך יותר ויותר להיות רק פטר משאת־אבק עשנית, מופשלת לאחוריה בגָדשה ומוסעת בענניה בכובד עמוס, הולך עמו עד רדתו מעבר לאוכף הגבעה הבאה. – ‘כן?’ – ננער עמיחי – עוד רגע.' אבל אין עוד אל מה לצפות שמה, והעמידה נתרוקנה כליל. הפכו ומשכו רגליהם, בראש מורכן ובידיים משׂוּכּלוֹת לאחור. משתרכים בין הדרדרים הנמוכים והיבשים, השורצים לעקוץ, ועקיצותיהם אינן בלתי־שייכות. מתרגשת לקראתך העובדה שכבר חם מאד בעולם, חום עומד ויוקד, יותר ממה שציפית או זכרת שאפשר. והזה, עם מראה הבקתות העלובות למעלה, אפור קלוי־שממון, מכמיש פתאום את שארית כוחך, מַפִּיל אותך תחתיך, ומשתלטת תחושת עזיבוּת, פעורה תהומית, בלא יכולת לצעוד צעד אחד נוסף. לאן? גם הצל שם יהיה חם. ובכל מקום. מה מוּשׂם עליך כעת, לאן תבוא וממה תתחיל, והיכן תעמוד או תשב, או תצנח לשתוק. מבט סביב, ועד האפקים הרחוקים ביותר, לא נתפש בכלום, לא נעצר. אפקים חמים להם שם. רוטטים להם בשלהם. והארץ עד אליהם קעורה לריק ולחום. ושעות ריקות ונצורות־לב ממתינות למטה ולמעלה, אלא אם תצאנה מדעתן ותפרוצנה להשחית. ומה עוד? עייפות כלבית. זה הכל. לא שום קשר ולא מַאחז. היתה פעם איזו סיבה, שהיתה כנראה גדולה למדי וכבדה, ואפילו הכרחית, שאחזה בך אי־אז והביאה אותך הנה, ומוסיפה ומחייבת לחזור ולהיות בשעמום הזה. הו, מה. למה להוסיף ללכת. אני צונח פה על הסלע הזה, בשמש, בין הקוצים, מקפל ברכי ויושב ולא זז, ולא איכפת לי, והניחו לי, הניחוני לנפשי. – ‘בוא, – אמר זה מצדו, ונגע בזרועו, – אינך רוצה לשתות טיפת מים?’ – הוא? עודד? אלי? מה הוא כל הזמן נדבק, מה רוצה מחיי, הוא וטיפת המים שלו וכולו, לא רוצה כלום, והנַח לי כאן, לא רוצה כלום. אף כי, בעצם, אַל תלך לך, הנה אני בא אתך, חכה, אַל תלך, עודד, אַל תתן לי, דבר אלי, עשה משהו, אני מתפרק מחולשה. נעזב בעולם. מקום צל ונשב, כלו כל כוחותי, נשבר אחרי קובי, אַל תזוז כשאני נופל פה בשקט. – ‘אין שום צל כאן’ – אמר עודד מתוך שיטוט עיניים סביב, וחייך פתאום בשינים לבנות ובריאות, עד כי הדבר החונק ניסע במקומו, התרומם ופרץ לצאת מאד, פירכס בגרון והמליח, הנה הוא מתלעלע, מתחלחל, וצריך להחיש אגרוף אל העין, ולכחכֵּחַ בגרון את כל פרץ הנשימות, להפטיר: ‘האבק הזה’ ולנשף לא אחת ולא שתים מתרפרפות, עד שכמעט ונתפש בקלקלתך. – ‘אבק נורא.’ אומר הטוב הזה, עודד, החבר הטוב, המים היו, כמובן, חמים ותפלים, אבל ניזוּלם על הפנים ועל העורף היה טוב מאד, עד כי בזבוז חופן־מים נוסף לאותה תכלית, היה מוצדק לגמרי. אף כי הלהט חירב מיד את הלח, והותיר ציפוּד עור נקרש, אלא שמתוך כך, ובעצמת פתע, נכמר הלב, ויוצא לו אל אחרת לגמרי, אחרת מזה, אחרת מכאן, ובשוועת־מכאוב: לא רוצה, לא רוצה, הו, לא רוצה! – דבּוּר גדול דץ גועש אל הרפשוּש הלח שלרגלי כד המים, במין עסקנות של חשיבות נפוחה, שוכחת עולם ומלואו. ובתוך פס־הצל המהורק לכותל ישבה צמודה בגבה מחרוזת שלמה של דבלי בחורים יבשים, מכונסים ושותקים. ואת שאר העולם חסמה הבקתה המוארכת, נובלת האוכרה המַחוירה בשמש לעייפה, ופתחיה האחדים היו צוללים בחשכה משעממת עד גויעה. אם כן איפוא?

אבל עודד עודו כאן. – ‘בוא נראה מה מלפנים.’ אומר עודד הלז. עזוב אותי, מה נטפלת. לא רוצה מלפנים ולא־כלום – מתחלף בתוך כך, לא בלא מאמץ־בליעה נרגש: ‘מה יש לראות?’ ועוברים על־פני הדבלים העזובות אצל הכותל, שמסיעות אז עיניים מתות שהליכתם להם פתח ענין גדול. ומצלע הבקתה, מכוח שיגרה, מקדימים הצצת זהירות לחלל שמלפנים. וקופצים ויורדים אצל שוחת בּני, שופפים שמה להציץ, וגם הלה, בּני, מסב עיניים מכורכמות חום, שפתיים חרבות מיובש, ובמבטו ובניד־ראשו, שהם קצה יכלתו לברכת־שלום – ציפיה לשמועת־דבר, תלויה עת־מה, ובעצבוּת דוממה חוזר ונפנה לנוכח, וגם רחמים שאצלו, כקלף כהה, בוקק משהו, דהה משהו, מסב פניו אף הוא, מתוך הרבה נענועים. מסיעים עיניים ומציצים. פתיחוּת הארץ הרחבה, האוכרה המצהיבה, האפור המעולף צחצחי־סנוורים, המכה רשפים, הארץ ההמומה כולה, צלהבי שמים שרופים אין־מתוֹם. מסיעים מבט מצומצם־ריסים. רכסי ההרים הרחוקים, במזרח, שקופים כמעט, רכסי הקרובים והנמוכים מהם, מנומרי ומטולאי כתמי הזיתים הכהים, שיך עלי על פיטמת גבעתו. הגבעות המבותרות, השדות החומים, השרופים, עלעוֹלי־האבק הנמוכים, הרצים, הנפזרים פתאום, אַדווֹת רחוקות מערבה מכפילות השתקפויות־שוא. אם אך תרצה נראית עליך הארץ והנה היא ארץ נאה, פנויה לפניך, יפה ופתוחה לאלוהים, אם רק תרצה. אם רק יוכלו בני־איש למצוא להם מקום בכל זה. אם לא יהיו נדחים ונפלטים מן הפתיחות הגדולה הזאת הלומת־השמש, מערומי צהרים עזים, אם אומץ־לבם יהיה גדול כגודל המרחבים, ועם תנופתם האדירה של הקוים, מיקצב גלי הגבעות, ומהלך הקפלים הבאים בשטף זה אחר זה, פרץ הכוח שבואדיות החותרים, ודקוּת שרטוּט חיתוך הגבעות. בהירוּת המערומים החשופים, המצחקים אורות, הרַחבוּת אין־חופים, השמים הערומים אין־סתרה, אפרפרי תכלת עזה ורותחת, אפס־קצה רוח־הים שבאה וחדלה. וההתבהקות כאילו רטבובית שמהלכת שם, קל־קלה, ושהילוכה עושה פה ושם, באפס־יד, עלעוֹל של כלום, והיד שבנתה היא שהורסת ומפיצה, והיא שגוררת אותו על גחונו, סחוֹב והשלך. והריקות הזו, הריקוּת המצוּלנית שלכל צד, שיש בה מקום, לכאורה, לכל, וגם לכל מועט, לכל גון ולכל נקודה דגושה, אילו היתה, להיתפש מיד ולהינכר בכולה, ולהיעשות מרכז של טעם, וגם להיבלע ולטבוע באין יודע, וההרגשה שנושמים כל הזמן עמוק, מלוא הריאות והבריאות, עוז הבהירוּת החישופית, הסנווריוּת אין־החופים, עם השביל הנמשך ההוא, היוצא לרגלי הגבעות ומרחיק הלאה, מושך ועולה בין הגבעות, מפתה וקורא לבוא וללכת עמו, להוסיף ולעבור וללכת מי יודע עד אנה, הלוֹך והרחק אל מחוז רחוק לרגלי במת ההר, ואולי עוד מעֵבר לה, הלוֹך והעלוֹת הרחק והרחק – אילו רצית… כלום רוצה אתה? אתה – של זה? ובבת־אחת הכל נופל. ככדור נפוח שנתחרר. – אבל אין לי כוח! תראו – כלום לא! ושל מי אתה פה? – לא יודע. לא זוכר. חלול, ונואש ושרוף. כגרגר חול מפורח. שהות שלמה. וכששבים ופוקחים עיניים מחטטת הרגשה לא־נוחה, כאילו נתגלה קלון פחדנותך, נחשף פנימך המפונק, החלוש, ונודע איך אינך יכול לעמוד בדבר. – באיזה? – הה, אַל תיתמם. בההוא. בההוא הידוע. שנתחייבת לו. שמקרקעו צמחת, ושאליו, מסתבר, אתה יעוד. ההוא שמעל כל ספק, שהוא ממילא כאויר הזה לנשימה, שלא שואלים עליו ולא חייבים להסבירו בכלום – ושאתה חייב לו הכל, ויותר, הרבה יותר, ואינך יכול, בשום פנים, להיות לך מצודד ממנו והצדה, ומעיין בו בזהירות ובהסתייגות כמעבר מחיצת־זכוכית, ואשר כל השגותיך ושגיונותיך אין בהם כדי לעשות משקל שכנגד לחובה שבו. בתוגה מוצצת אתה חוקר את במת־ההר הרחוקה במזרח, שנעשתה, כאילו, יפה יותר וגם לועזת יותר, רחוקה מהישג עם היותה כולה פה, ועד כמה יש בה כל רגע יותר משדימית קודם. קו־הרכס התכלכל, שם, המשורטט כבחוד עפרון, קל, מדוקדק ונקי – ומתחתיו ההמולה הפכפוכית של תכלכלוּת האבן ערפלית, ומעליו ההמולה הפכפוכית של אפרפרות רקיע ערפלית, שתיהן מחזירות ומרדפות זהרורים כבמזרת־תבן – הִבלוּח עמום וקצפצף. בזוק מתגים לבנים, מתהפכים וכבים רוצעים ומתהפכים, נוקרים ונוקרים ומזכירים אין־חנינה כי אתה מוכרח דבר שהוא, שאסור לך להיות שוכח. שאינך בן־חורין לפנות לך על ימין או על שמאל. שאינך לא נקי לנפשך, ולא פטור, ולא זכאי לבחור לך, אלא כפוף ורתום בין יצוּלים, ושדברים חמורים מאד, בכובד־ראש חגיגי, ניבטים בך דום, ובציפית מועקה, אחת היא עד כמה מעיך מתחלחלים מפחד ומסירוב, ומידיעה מכווצת כי לא תוכל למלא, כי אין בך לא די כוח ולא די אומץ, וכי לא רק דחוי אתה וקטן, אלא פשוט חסר־ערך אחד, וגם זה לא יושיע כלום. אפילו אם תקפוץ ותאמר – כי בך דווקא תלוי הכל, ואתה הקובע! בפנים־בפנים. לפני ולפנים בפנים השבולת. וכל העולם העצום עד אימה, שוקט סביב להיוָכח.

שוקט? לאו דווקא? הצליפה עודה מצטלפת כל הזמן. מפעם לפעם גם צמד, או שלושה וארבעה פגזים. אך כמעֵבר לדמדומים, וכאילו אלה כבר לא יזיקו, שריטות בטלות במצולות עולם גדול, חולפות בלא להרהר בהן הרבה. (אבל אוזן אחת, פנימית, שבתוכך, אינה רוגעת. זקופה כל העת ברוב קשב, לא חדלה מעקוב אחר מהלך הצליפה, בלי חשך, בענין לא מוּפר ומתחדש לרגעים, מתרָה מדי פעם לנטות הצדה בהחציף צפצוף פלוני להתפרץ, בתיזוז שוט כפשׂע ממך – מוכנית רוכן אז ראשך כראשו של זר). הלז שאתך פה, עודד. שהוא עצמו שכוח כמעט, אבל שהויית גוננותו עליך מקיפה כל הזמן, ובלעדיה, אין־ספק, היית טובע. – ‘ימח שמם! הם עוד כאן – תראו שם!’ – אומר מישהו כאן דברים, שלא מעוררים להתערב, אפילו לא כדי הסעת מבט־עין לראות. שעודד כאן חשוב, ולא שהם כאן. ויסתמר לו הלה שגילה מה ששגילה, ככלב שהריח זר. לך די עתה בהימצאו של גוף אל גוף עמך כאן. גם בלא היסב־ראש ברור כי כוונתו לכמה כלי־שריון מסתובבים בתחתית הגבעה, מחבטים אבק צהוב, ומזדחלים להם כה וכה, טעמם ונימוקם עמם, אפילו אם בלא טעם ונימוק. ציקצוק ציקדי־היום הטורדים אֵי־בזה – אינו פחות חשוב ולא פחות נשמע, ניסור רציף ומזגזג זה מתוך דהי העשבים היבשים. וכן אותו זרעון בן־דרדר, שניתק עתה, אחרון מאחרוני קרקפת נכחדת של קוץ ממורט וממורטט, שלא יכול עוד לתדחפת הרוח המורטנית בלא־הרף, ושארית כוח היצמדוּתוֹ העיקשת שעד הנה, הובישה פקעה ממש עתה, הנה הוא טס בחלל, כמשוּך בחוט, במקביל לקרקע, ציצה ויתד, צד עליו בהקת־אור כספית, ומתבהק בה לרגע, ונעלם בבוהק הכללי. הולכים עמו לשלחו. עד שחוזרים ומגיעים אל ההרים. אבל אלה ההרים אינם אצלנו, ההרים מחוץ לנו. הם שם שאין להגיע אליו. לא היום. ולא מחר. ההרים וישותם שלהם, ואיזה הרהור שאבד ממך ביניהם אך זה קודם, טורדה לא־נוחה שהיתה כאילו מחייבת דבר, לא־זכור־מה, ואשר טעמה כטעם גזר־דין דחוי, אבל לא נחרץ. (איך בתוך כל זה עסוקים להם הדרדרים בהפצת זרעונים!) אם אך יניחו לך קצת, אם ראשך יתבהר יותר, תוכל אולי לתפוש ולדעת מה, להתקין סדר־מה, בתוך מועקת הריק הגולמית והאיומה הזו. אלא שבינתים קופצת תחושה אחת, צפה ועולה וקוראת אליך לחוש עמה איך הדבר שהיה אך קודם מלא וממלא, נשתנה עד כה ואיננו עוד כך, וכי תהומות המים העזים כאילו קלו בינתים ואתה הולך וניצל, מרגע לרגע, גם אם שלא מדעת, הרגשה שיש בה, בבת־אחת, גם רווחַת פורקן וגם אכזבת־מה, כל אחת מטעם שלא נתחוור עוד, מוסיפה עמעום על המעומעם (בכל רגע וכמעט ונתפש החוט הנכון, ובתוך כך נשמט ואובד). המיית קולות חנוקים מתמלמלים להיות מובחנים. כראשים מציצים מעֵבר חומה. מציצים ונעלמים, נדחפים מפני אחרים הבאים להציץ, חוטפים וקוראים בתוך כך, מעידים על עצמם, על היותם כאן, מתחילים כבר סיפורם, מניה וביה, צוֹוחים דבר, נפנוף־יד, ונבלעים במערבל. אינך יודע כלום. רגע זו עגמה דוממת, עד רפיון־רוח, וער תחושת מכאוב משווע, אפילו פשוט עלבון צורב, ורגע אין זו אלא תחינה אל הכוחות העליונים, הבוחשים כאן, ורגע גם לא לזה אלא השתוחחות המבקשת להיאטם, לא לדעת ולא לחוש עוד, להתאַדש, ופתאום נעשה הכל רק ערגת־געגועים מתפרצת, כרוח שולחת צמרמורות על חלקת־מים, הו, כל העשבים מתרעדים. ואולי לכבוש פניך, ולהיזכר את מפת המזרח התיכון, ואת מדינותיה, ואת יחסיהן, ואת הכוחות הפועלים והמגמות המתגלות, ואת צירופי חישוביהן – שמסקנתם אחיזת־נשק זו, ואת הרגע ההיסטורי, ואת כל מה שאמרנו ושוחחנו והתוַכּחנו אלף פעם ואחת. ולנסות למצוא חוט נכון, חוט נבון, משהו שיוליך אותך מבטחים. וגם לא זה. אלא אולי רק להתיר לעצמך ולהתחיל לבכות. בלא עצירה, ובלא בושה, בלא סייג, כתינוק של אמא בחיקה. או, לפחות, להתמלט אל פינה רחוקה, ולהיעזב שם לנפשך אין־מפריע. וכל הזמן נוגשׂת ידיעה כי הנה זה עומד לָתוֹם, אין עוד כמעט שהות לכלום – הנה היא הטבילה הבאה. קרבה ומתגלגלת מציפה את הפוגת־בּינַיִם זו, שצריך היה לכאורה, לעשות ולהספיק בה אחרת לגמרי, וקודם־כל להספיק ולדעת משהו דחוף ביותר, וגם להתבהר ולהיות כאן, עד שלא תשוב רוח הסוֹעה, ואתה, נוצה אפסוסית, תנוּשב שאוֹלה. פחד מרטיט סנטר. מוֹרך עד מטמוֹט. הו. לא. דבּרו משהו, חברים. עד שיחלוף. עד שאתאזר ויחלוף. השיחוּ דבר. החזיקו. מניין בטחה? הו, אילו ידעתי, אילו הייתי, או להתכווץ ולהתקפל אל תוכי, כחיפושית מבוהלת־מגע, סגור לנפשי, אסוּף כולי ומקופל אל פנימי, כבוש פנַי בין ברכי, פקעת סגורה, ורק מאזין, לא יודע מניין – אל צזאר פראנק. וַריאציות סימפוניות שלו. פורח אִתן מכאן. יוצא עם עלילתן, שקוד לעקוב אחר מיסבך הדבר, הישזרוֹ על עֵרב גוָניו, הלחַן, ושתִי ההרמוֹניה הנרקמת, ובהשתקעות עד מעֵבר צואר. לא שום יובש של יום, שום מת או מוות. לא שום אֵימת־אֵימים. לא שום פנקס יתום בלא בעליו. נתוּק לגמרי מן הלא־שייך הזה שפה. ורק כולי בהשתייכות הגדולה ביותר. הפנקס הזה בוער בכיס שלי. איש לא יודע. על לבו היה. ואצלי עתה. לא ידעתי איך. פה היה, על־ידנו – ומה ידענו? הו, וכי מה אתה יודע על רעך זה שכאן. פקח עיניים: זה שפה, החי. הלא אנחנו לא ידועים לאהוב. לגלות את היפה. הלא מה יפה מגלוֹת את אשר יפה. הלא מה יפה מאהוֹב את אשר יפה. והוא אצלך. חברך שלך. חבריך שלך. מעבר למחיצות קטנות ולא חשובות – שצריך לדעת להתעלם מהן – חברים שלי חברים! הבלחוֹת־אור רצות שם על הגבעות המרחיקות, המחוירות מתחת רבץ האור הזגוגי ועמום. ואדים לבנבנים ממתינים הַקרֵב לאופק, על־גבי קו שמים־ארץ רטיט. לרוח הים כשתקום ותתחזק להסיעם, רפסודות־רפסודות, ענני מוֹך תחוח, שתשוטנה ועד ערב תגענה להסמיק פה בגבהי המצהיר, דומם ובענווה גדולה עם דממת הערב, שכבר תרע, שכבר תהא יודעת, שכבר מעֵבר הכל, שכבר לאחר גזר־הדין, הה, מה.

הגידו, ואולי אנחנו לא יודעים. ולעולם לא יהיה ולא יתגלע ולא יפרוץ הדבר! צחוק! גם זה – כמוהו כרבים אחרים – רק השליה גדולה אחת, היאָחזוּת בשוא, מרמה שאנו מרומים, סיפורי־בדים שבדינו לנו אנחנו, ציפית – שוא של אכזב – והקרב המיועד לבוא – לא יבוא ולא יהיה ולא יפרוץ? נשב ונצפה, נרגשים ונסערים, והוא לא יבוא? לא יוכל לבוא – פשוט איננו! מעיקרו איננו! גם לא חושב לבוא, ולא יכול – כי איננו! צאו הציצו מתחת הארון האפל – אין כלום שם! טיפשים! מה נקשרתם בידי עצמכם! מה אתם מבזבזים חייכם, מבחר חייכם הטובים! – לכו הביתה! עודד, בוא הביתה, בּני, קום – הביתה! בחורים – הביתה! למה לא? – הקרב? צחוק! אחיזת־עיניים! הונאה עצמית, הולָכת שולל! חַכּוֹ, חַכּוֹ, הרבּוּ לחַכּוֹת – המַקוּ וחכּוּ! כל חייכם תחכו לו! הי, ככה זה. כאן. וההרים האלה. הלא אפילו מה ההרים רוצים מעמנו איננו יודעים (בעצם: משׂימים עצמנו לא יודעים…). ולמה נגזר עלינו כך? ולמה מת קובי? למה! יש בעולם למה מת קובי? או למה עמיחי לא? השירים שלו – הם פה. הם מכולו. אמא שלו, אבא שלו, החברה שלו, הם גם לא יודעים שהם ישנם והוא איננו. אפילו לא בוכים. מי יבכה עליו? מה אני יודע עליו? גם צורתו שלו – הנה פתאום משתכחת. ידיעה חיצונית ממלמלת כי היה בחור רם ובהיר־שׂיער, וסולית סנדליו שהיתה מופנית אלינו, כולו כסוי, שותקת ופונה, נורא פונה ושותקת. עד כי, פתאום, כבמַפּל, כל צורתו מתפרשת, לפרטיה, ואופן חיוכו, ואופן השבתו באצבעותיו את שׂערו למקומו. עודד, הוא על כתפיו נשׂאוֹ כל הלילה. ממקום מותו עד הנה. בידיו הוּצן גופו שהתרוקן זה עתה. משהו דבק בו, עודד הטוב. האח הטוב עודד. ומה נשאר? השמים השרופים. לא האיכפת שלהם. או שמא זו קריאת־תִגר דווקא. לחיות על אַפּם ועל חמתם, שלהם ושל הכל, ולנצח ולהצליח, ושיתפוצצו. ומיד, כרוח צוננת, נזכרים כי בעצם, וביסודו של דבר, לא בזה הוא, אלא גדול מזה, אין־קץ גדול, ושליו לגמרי, העולם, שליו תמיד ולחינם כל הפרכוס, העצבנות, והנרגשוּת, וכי אתה עוד תחטוף ותשא בזרועותיך את לילָך שלך, לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבך, מאד־מאד, ולבכות על צואריה, והיא. – הו, ריבון כל העולמים. מתעוררים לראות פתאום מחדש דברים כהוייתם. בלי שדים ורוחות לתפוש את יחסי שיווּי־המשקל הנכונים. לראות כי מזה, על הכף האחת, כל ההכל כולו, הגדול, הפתוח, עמום השמש הזורחת לעולם, החם וחוזר וחם, החגור רכסי הרים, ונושא גבעות חומות וגיאיות חרוצים, ודממה וציקצוקי הציקדים ועשבי־הקיץ מפיצי־הזרע, שלא איכפת להם כהוא זה – ועל הכף מזה: צליפות שוטות, תלאובות־אבק, תוֹפת־פגזים, ותרדפה לא־מוסברת לקחת חייך דווקא, להתנפל ולקחת חייך, ושהם עוד טיפ־טיפה אובדים, והכל אובד בן־הרף ולנצח – מזה. זה המאזן: זה מכאן וזה מכאן. ומי מכביד? הה, צריך פעם לשבת להרהר, למַצוֹת הרהור מתהרהר זה. הנה דבר אחד. ודבר אחר – לולא שמצאתי במקרה את הפנקס – היו קוברים אותו אתו בבגדיו. והם כעת אתי. אקרא בהם ואקרא. ובאזניך, לילָך, ובאזני האנשים. ‘שירים מתרמיל החיילים’. אקרא להם (לא! מליצה, כותרת־ראוָה). שירים שלא הספיק. מן הכיס המכופתר. מחוּלצת החַבּלן. (מה בעצם אני הספקתי, אם כעת יעיפו אותי – מה יישאר?) הצליפות רותחות ורותחות עד שתתחזקנה להיות קרב. פגזים על ה’קדמי'. אבק נורא. לא נחמוק ולא נסטה מפניו. הוא כאן. עודד? בוא נלך מכאן. בוא נשב באיזה מקום. כל־כך ממתינים עד שמשתכח למה ממתינים. ההמתנה פושטת ונעשית חשיבות לעצמה. ערך בפני עצמו. גוף לעצמו. גוף חסר־משקל, אבל כבד, ולופת ומעיק, וחונק ותופש בכולך, אם תאבה ואם תמאן, וגם לא זה, אלא קשה מזה: שוכחים גם שממתינים. רק נמצאים. אפילו לא זה. גם לא נמצאים. לא יודעים על כך. לא מרגישים. הוֹוים. בלי להימצא. תפלוּת שכזו. כמו איזה עשב יבש. אבן אחת. או הינוֹח אור השמש על הגבעה. כתם. הכל. כתם שאין בו כלום מחוץ להימצאוֹ, ושהוא יש. אם אמנם. בלי להיות. שהזמן עובר על־פניו והוא משתייר. חדל להשתייר – חדל. הזמן לא חדל. זה עובר כל הזמן. אתה עושה או חדל והוא עובר. עובר והולך כל רגע עוד. אתך ובלעדיך. קובי ובלעדיו. לא עשוי להתעכב. אין בידיו. הכל יכול – ולא להתעכב. אין לו חירות להתעכב. אפילו לא לנשום קצת. נורא. לא יודע לומר נכון. אבל מרגיש. ואת עצמת העלבון שבהיותו שלו. שמוכרח להיות רץ עובר. שאין לו שום כעת. לא פחות משפלוּתך, הנרמס תחתיו, תקוע למקומו, עד כלום. פחות מזבוּבוֹן. הרבה פחות. לעומת הכל? לעומת כובד שרירוּת הכל? כזבוּבוֹן שמכים בכף כשהעֵז להציק, ומחסלים. אפילו כשלא הציק. כשבא. כשעמד. אגב, מה זכות לך להרוג זבוב? שהוא רק זבוב ואתה גדול פי אלף – זו זכותך? הפזמון הישן: שאינו חזק בעולם, גם צודק איננו. ואם יִצדק ואינו חזק – לא יִצדק. פשוט יושמד. חוצפתו של זבוב להציק לך! ומי אתה, לעזאזל, שאסור להציק לך? – והמציק ילקה! ואולי הוא, הזבוב הלז, הוא הקובע בעולם, בחשבונו של עולם, יותר מכולך ומרום ערכך בעיניך, כפליים ממך, שבעתים, פי מאה? זכותו שלו אולי גדולה וקודמת לשלך? אבל אינך ממתין לזכות, לצדקת הזכות – אלא מרים כף אלוהית ומכה. מַכּתך היא זכותך על־פניו. יכלתך הקלה להרים עליו כף־יד גדולה, בלא להרהר פעמַיִם, ואף לא חצי פעם, ולהכותו עד מעיכותו ושפיכת מעט מעיו החוצה. זו זכותך הגדולה. ולזבובים אין זכות. לא כשהם אצלך. וכך, ידידי, גם כף אלוהים עליך. או, מי שיהיה שם. סיפורים ישנים. הו, הנח לאלה. הרהורי תינוקות. מוסר־אוֹמנוֹת טוב. והנה אני. ריק ויושב. ממתין. כך טוב? הנה הביטו וראו. הנה אני. כולי. יושב ממתין. בן עשרים. גדול, בריא, כמעט ששים וחמישה קילו, מטר שבעים ושמונה. ואם כן? מה אם כן? כלום אם כן. תיקו. הגידו, למה לא יוכל בחור בעולם, סוף־סוף, לחיות חיים בלי שום חיוב שהוא? לא חיוב בעד משהו, ולא חיוב נגד משהו. בלי להיות חייב שום כלום? בלי להיות על־מנת להספיק משהו. בלי להיות מוכרח ויהי מה. שאלה מוזרה. בלי להוציא את הפעם־אחת־חיים שלך לפרעון מי־יודע־מה שצריך לפרוע חובות. עדיין לא היה לך זמן, או רוחב־דעת, לדעת מה ולמה – וכבר אתה מסובך בחובות, ואנוס לפרוע. איך זה נקשרות ידינו ורגלינו עוד בטרם צעדנו צעד אחד של חירות? או שלחירות צריך להגיע רק מתוך פריצה ושבירה, ובריחה, ובהטחת דברים? מי יודע. מחנק. משתלק בחום צהוב. באפרורית הקלויה עמעומית. כל־כך.

מה כעת? כעת כמו קודם. אבל אני לא רוצה! לא רוצה בשום פנים. לא שככה. לא שסחור־סחור, בשפוּף־שפוּף. לא רוצה. שומעים? לא רוצה במשחק הזה. רוצה להתחיל דווקא ממקום שאני אוהב, ולעסוק ולעסוק רק בזה. ויודע שאי־אפשר להיפטר ולא לפטור. לא קיים כזה. אולי גם כשנופלים מתים – לא נפטרים, מכל זה. פעם היית חי – ולא תוכל להיפטר. גם מעֵבר לחיים – מתעסקים בהם, בחיים. שבים והופכים בהם, מה אפשר היה, מה היה כדאי, שוקלים, מתיסרים, מהרהרים, לא מוצאים ענין אחר לענות בו, אלא מה יש להם אחרת? וביחוד מתחרטים על מה שהחמצת בעוד עודך. תקוע, בענין הזה – בחיים. ואין מנוס. ולא עקיפין. ולא חמיקה. לא במעי דג ולא על כנפי נשרים. ולא בהיאָלמוּתה של אבן. זה שמונח עליך לא יוכל להיעזב. ואחר לא יעזוב עמך. הכל עליך. הכל עליך. אתה – מוטל עליך. אבוד. סבוך ברתמת האחריות. מלובש בה. כולך – עד פנים חירות הרצון. לאן איפוא, אם לא לתקוע כל־כולך אל ההרחק שבאופק ושם, אשנב פתוח בחלל סגור. קו־הרכס של במת־ההר. קו דקיק ומעודן. כלום לא מוכרח שיהיה לו דבר להגיד לנו, לקו היפה הנאצל הזה? שאחרת לא היה כל־כך? וחומת־ההר התכלכלה עד שקיפוּת, כאילו היתה צבע־מים שקוף ולא אבן? אין לה מה לומר? אבן מהר תזעק. והשמים האפרפרים עד עומם־מוצק, כאילו היו אבן בהט או דר ולא לבנוּנית־אֵדים קלויה, לא מוכרח שיש להם עמם דבר להגיד ואחרת לא היו כל־כך כאלה, כאילו הנה הם פותחים לומר דבר חשוב, דחוף ביותר: ומה שברור לגמרי: לא שום דבר עגום, ולא נוטה לעגמה, כלל לא, בשום פנים לא, אלא פתח לתקוה, דיבור פשוט ובהיר ונחוץ ביותר, יסודי מאד – אילו רק ידעת מה, או מה יהיה כאן עד הערב. הם יודעים – ומעיך נחלשים. יהיה צריך לעשות משהו. ואין בך אונים. גם לא לנקוף אצבע. רק להחריש דומם. להיספג. להיבלע. לא להישאר על־פני השטח למעלה. מה נשאר? נשארת עצבות ההיות שלך. הדואגת, החרדה, האיכפתית להישאר, ועם זה, הלא קובעת כלום. ציצת זרעון נישב ברוח. עם כמה רובים ומקלעים. האומנם היה יכול להיות גם אחרת מזה? או היית יכול להיות גם אי־בזה לא כאן, או להשתייך עתה לדבר שהוא היכן שהוא? לא. הכל היה כך שלא. אין דבר אחר ולא היה יכול להיות. והייתכנוּת שכאילו, שבכוח, שהיה אפשר אולי גם אחרת ממנה, ושהכל היה עשוי ללכת לאן שהוא טוב מזה – רק מלעיגה, אפילו אם עצם ההרהור בייתכנוּת שכזו – מעביר בך צמרמורת פריטה בכל מיתריך, ועיניך נחפזות לאוץ מערבה, כמה עוד רחוק הוא בוא הערב, ושכבר, אלוהים גדולים, שכבר, הו, שנחכּם ונדע מה. או לנסות לבקש עתה בשמים השרופים האלה, אפורי צחצחות תכלת מחוקה, איזו בינה טובה, שמביטים בה והיא, מגביהה, מַבטת בך, משגחת בך למטה, לדעת מה עם הזבוב, ומה עם הזרעון המנוּצה של הדרדר, ומה עושים כל הנלבטים והנדחפים. אלה שעם אלה, ואלה שכנגד אלה, על־פי נימוקיהם, ואם אינם להם שם בודדים להם, מעוּזבים להפקר המשתולל פרא, חסר־בינה ועצוּם־כוח, אשר בכל שיפגע – ירשיע. אני נמעך. עודד. עודד! הבט עלי: מרגישים בי? רואים איך התדלדל הדם בעורקי, שוּפּך כולו? שפתי הלבינו, לא? וריחושי עוקץ ריק. מַשש, תראה איך הדופק נחלש. מתגנח לי לתפוש אויר. לשתות לוגמה. אני בפחד. כולי חולה פחד. אני פוחד עד להקיא. הו, לא לדעת עוד, לא לראות עוד, לעבור ולהיכחד מזה. קיומך המחוּק, מתחת אדישות שמים, על אפרוּת ארץ, סלעים חיורים ובקתות אחדות קלויות צחנה. מצחינות להן בשתיקה, בעייפות, בקבלת־דין, בהמתנה שפלה, וגם, משום־מה, ביתר ממה שמשהו יוכל להזיק להן – וזה לי: אין. אני כולי פתוח להיזק. להפסד. מיצער של רגע שעשוי רק להפסיד. למה כולם שותקים? מה נמיכות־הרוח עד עפר? מה יש? צליפים רצים. עודם רצים. תמיד ירוצו. ככה הם החיים. רוח כלשהי. רוח כל הזמן. הה, אנשים טובים. אז מה? בואו, לפחות, נהיה חברים טובים. בואו נאהב זה את זה. מה עוד יש לנו. בואו נחזיק ידיים ונשבע שבועות. רק זה יש לנו. שכל אחד ידע מפורש, גם אם לשמים ולארץ לא יהיה, אולי, איכפת אם תאבד, לחבריך נורא יהיה, יהיה איכפת, עד עומק לבם וחייהם – יהיה להם איכפת. תחסר להם. לילך שלי! ההבטחות הגדולות ביותר, וההשבעות הנלהבות ביותר – לא יצילו מכדור־שוטה אחד או מרסיס מקרי, שיכול היה לעוף גם לשם ולא בדיוק לכאן. הה, לילָך? בוכיה תתהלכי ימים על ימים ולא תתנחמי עוד? לא תסירי צעיף אבלך מעליך ולא תגביהי עוד עיניים אל איש? או תקופה־תקופתיִם ואת של מישהו אחר? וכל אשר לך, היקר והנפלא, נפש וגוף, יהיה לו? כל אשר היה בשבילי, האושר, החמדה, הפלא, הבינה, מבע העיניים, שחוקך, לבנתך, נחושת שׂערך הרך ממשי, ידיך הארוכות, הצרות, גופך, נשיותך, חד־פעמיוּתך - - תבכי אחרי, לילָך? (אני טיפש! חדל!) או שהפרא הזה, גידי, יפרוץ־יבוא אליך כפר מיוּחם? הוא? מה פתאום הוא? מה לו ולך? אבל אני רוצה את טובתך. ויהיה אשר יהיה – טוב לי כשלך טוב, ואם לך טוב כשתלכי ותהיי של… די. די. וגידי לא יגע בך. הוא לא ראה אותך כלל. האור שלך המוחזר ממני – הבהיק לו ונתפש. לילָך שלי. נפשי שלי. נשמתי הטובה! אני אוהב אותך. מפני שאת. אני צועק אליך. שומעת? לילָך שלי. לילָכית שלי. צעקי שגם אַת, אם אַת שומעת, כעת לפני הצהרים, באחד מימי השבוע, איני זוכר איזה היום, כשהשמש חמה ועמומה, והקרב יפרוץ, אומרים, בעוד רגע, צעקי אלי – אני קשוב כולי, כולי מאמין בך, כולי נאחז בך, קורא אליך, לילָך שלי, הו, הו הו! ואני לא אובָד! בהחלט לא! – ‘עודד! בוא נלך!’ – ‘מה? ראית איך שמה מסתובבים?’ – ‘שיסתובבו. בוא נלך.’ – חרוך וחרב. – ‘לאן?’ – ‘בוא נראה מה החבריה.’ – בני מחזיר אליהם פניו, עם סדקים צרים ונלאים בהם, ורחמים מאצלו כקלף ישן. מציצים שניהם, קושבים אליך מאד, לדעת, אולי, מה, – אליכם? או היתה שמוּעת־דבר? לא? אם כן מה? לא. אין כלום. רק צליפים רצים באויר. שוהים רגע עד שיעברו. וכופפים והופכים ורצים מהר, ברגליים נרעשות, אל הצל שבין הבקתות הסגורות. ויישאר לו הפתוח מלוהט לנפשו.

פרק ארבעים ושבעה

מאחורי הבקתה, בפיסת־הצל הדקה, היתה רוח אחרת, קשה לדעת בשל מה. דיברו היושבים בפס־הצל הצמוד לכותל ומתמעט, ודיברו העומדים לפניהם בשמש העולם, והיו דורשים בהתעוררות ובמעוגי־ידיים. גם אותם שכאילו אינם אלא אך שוכבים סרוחים ארצה, בזרוע חבושה על עיניהם, ואינם בזה כלל, עד כדי התכחשות למרבית גופם שכבר נרחץ בשמש שמעֵבר לנחל הצל הדק – אף הם תורמים לעתים חַוַת־דעתם המאוּפּקת, ברמזי התגנחות שמפעם לפעם, או בהתהפכות אחרת, ויש אשר אפילו בהגבהת זרוע להציץ רגע מתחתיה, המומי־אור, לראות מה; וגם אותם היושבים בתימוּך גב בכותל החם, ובתילוּל ברכיים לפניהם, להצילם משמש ולקיצור חזית המופקע לזבובים המתבחשים להם; שטופים בדיבור גם אותם המכווצים פניהם מחמת האור, אסופי ידיים ורגליים ומוּטי־ראש, זולת אצבעות יד אחת שהותירו להם לשקילת טענות, לזרות ולהבר, ובנטילת רגב־עפר, לשחקו בעיון דקדקני; אין צורך לומר, אלה שלא חסו על כוחם ועמדו ולא הניחו לאיש, או לטענת־איש שיקפחו חלקם בדיבור. עומד כאן הלז ג’קי, שגם שתי קריאות־טלפון דחופות מלמטה לא הועילו לשכּך יצרוֹ, ולא השיבוהו למקומו, וכבר לא על שבוי ולא על שבויים הוא רוגש, ולא על נְהָלים טובים להובלתם התקינה – אלא על הרבה יותר מזה, כולו קופץ להסביר רוחב השקפתו על עצם הדבר הזה המתרחש כאן, ולא פחות מאשר מה לנו ומי לנו כאן. כן. או, נחום, אשר לעדוּת עצמו, הוא ישן כל שעת המהומה הגדולה, מתחת מחי־קבלם של הפגזים והצליפים, עד כדי כך גברה עייפותו ממסע־הלילה ומכל מה שהיה בו – אסף כוח וקם ומסַפּר וממשיך, זה כבר, על אותו מסע־הלילה, ואיך היה מה שהיה, בלא לדלג על פרט, כשם שאינו טורח להבחין, וגם אין מי שיתבע ממנו להבחין, בין מה שהיה בחשכת הלילה ובין מה שמתראה עתה כאילו היה אז, ואין בזה נגיעה כלום לגוף הסיור, עד כמה היה הכל שם ערפיל מהיות סיפור־מעשה של טעם, ואותו לפתע־פתאום שנפל לאחר הליכה מרובה, בלב האויב, מתוך נשימה מתקצרת, הרחק בעומק הלילה, ולפני שידעו מי ומה, היתה כבר זו התפוצצות הפתאום – ואפילו אז לא הובן כלום, גם לא כשהחזיקו בו כבר, ונשאו אותו, רטוש ומחוסל, גם אז היה הכל עוד כה דהום ולא מוסבר, עד כי תעו בתחילה והלכו היישר נכחם, תחת להפוך פניהם ולחזור מערבה ודרומה. דבר שתיקנו לאחר־מכן, כשכבר בוזבזה שעה לא קלה, ויקרה מאד, משעות לפני השחר. ועומד כאן דנוס, רק לרגע, בין ריצה לריצה, ומפרש דברים נחוצים, מפרסם הנאתוֹ מכוח מבנה השוחות, ואיך החזיקו מעמד ולא קרסו – וּלוַאי והיו בנויות חזק יותר, ולא היה ירא רע (להוציא פגיעה ישירה – כמובן!), בינתים לא נשרט כאן איש, זולת הוא גופו, דנוס, שספג מכיתת־אבן בראשו, עד שנתהממה סברתו לרגע – כך הוא מסַפּר, בין ריצה לריצה, ונוטל ורץ לדרכו, להציץ בשטח מכאן ולפנים, לקפוץ אל שוחה זו ואל אחרת, לשהות בה רגע, לומר מלה, לחזור בריצה בין צליפים מרדפים, לקשוב עוד רגע, אם לא פרצו הכוחות הרעים כשאך הסב אליהם גב, ולהתערב שוב ולאמור דבר, ולחזור ולאבד מנוחתו ולהתרוצץ לראות מה עתה – עד שפעם אחת, בתוך כל הריצות האלה, נססה עצה בלבו, והלך ומצא את שק העגבניות שהביאו, וסחב, וחילק במו ידיו עגבניה לאיש, בין שלמה בין ממועכה, וקפץ ונשא לחלק גם בשוחות, והכל מודים בתבונתו ובטוב טעמו, ונוטלים לבלעה בעודה בכפם, ויש גם שמאריכים בתענוג, ושוהים למצוץ בהתעדנות המתעלמת מן הריח העפוּש, הדוחה, של השק הישן שדבק בהן, וממעיכותן הרפשושית, ורק מפריצים לתענוגם את זוּבן לפה, ויונקים בתאוה.

הצל, בתוך כל זה, מוסיף ומתקצר כסדר, רובו נמרח דהה על שתותי הקיר החיור, ורק קצה שוליו נותרו עודפים־סורחים על קצה גבחת המלחיתים לרגליו, דבוקים בו בגבם. וגם זה אינו מעצור, כמובן, כשם שלא דיבורי האחרים ושאוֹנם, שכּן אין אדם נואם אל הכלל כולו, אלא רק איש אל בן־שיחו, ודי לו לדובר הנרגש בשתי עיניים מופנות אליו, אם זכה, ודי לו גם בחצי מבט עמום שמפעם לפעם. ומה אין כאן. יש שואל מה ייצא סוף־סוף מן המוקשים שהוטמנו בלילה במחיר יקר, מי עוד יעלה עליהם, מלבד אותו חַבּלן מסכן שהטמינם? ויש מי ששומע לו ומתאמץ להסבירו דברי־טעם, כמה הם דלילים, כמה הם, בסך־הכל, אם לא חמישה או ששה בודדים, בים הגדול והרחב הזה. ושעם־כל־זאת עוד לא נגמר ועוד לא ידוע מה. דברים שאינם מנחמים כלל, לפי שהלה מתגנח ורואה ימים יבואו, כשהטרקטורים שלנו יחרשו כאן – והמה יתנפצו אל המוקשים, הם דווקא, בימים ההם, וחורשיהם השלוים. וישנו כאן כל הזמן גם ג’קי, שהוא כל הזמן ענין בפני עצמו, לא מעורב בכל מיני סתם דיבורי־דברים, אלא חותר לתכלית, וחוֹרה לו מאד כי עוד יש כאן תמימים לרוב שלא ניסו לחשוב, ולא העמיקו, או, גרוע מזה, תועי־דרך שנסתבכו בניסוחי־שוא וטחו עיניהם מראות נכוחה. ויש כאן עודד, שסיפורי נחום האחרונים על איך היה שם בלילה – אינם דומים למה שיש לו לסַפּר, ולא למה שחזה הוא בשתי עיניו, שכּן הוא היה זה, שרץ ראשון אל קובי להרימו. ואיך היה מבולבל להם מאד, אף כי ברור שגמור ומחוסל, וחסר־ישע. דברים שנחום חוזר ומתגנח עליהם, לא כדי לחלוק עליו, ובלא שום נגינה נצחנית, ומזכיר כי הנה על־ידו, יום אחד קודם – או שכבר יוֹמַיִם? – נדפק חיים העלוב (מי יודע מה שלומו…), שהלילה נדפק על־ידו קובי, והאֵל יודע מי זה כעת מתקרב בתור, אל מי זה רומז לבוא, וסמוך יותר ויותר – הערה שיפה היה, כמובן, לכבשה במעיים ולא להפליטה ברבים, וגם נמצא מי שהתעוות מצחנתה, ואמר לו כך בפירוש: ‘אולי אתה תשתוק שמה!’ ודנוס שוב הוא כאן, להסביר לגידי, בכריעה על־ידו, בהשתדלות להשיח מלב אחראי אל לב אחראי, כמה טוב בעיניו שהכל משיחין פה, וכמה חבל שאי־אפשר לתת ככה את אנשי השוחות לפרוק ולדבר, ואם לא נכון, גם לסברתו, להחליפם כעת לשעה קלה – ולא להניחם שמה שותקים בשמש הבוערת. שתיקה – הוא אומר – מולידה פחד. ופחד לא רחוק מעצב – והעצב הוא הוא אבי כל יאוש. לדבר, הוא אומר, להסתובב, לא לשבת בשתיקה, לדבר על מה שרוצים, על חום היום, על תכלת השמים, ועל גבורת המכבים, קצת ככה וקצת ככה, ולהסתובב, ולכרסם משהו, ורק לא להיתפש לנכאוּת ולהתיבש. אגב, לא נראה לכם כאילו ההפוגה קצת מתמשכת מדי?

ככה. שמש שורפת בשמים. אבל רוח־הים מתעצמת לרגעים ומגיעה במַפּחים ארוכים, גם אם עמוסה אבק ושׂיכּי־קוצים מעל דרכה. (רק הפוגה היא, ובעוד רגע יתחיל). שמים עזים, ובהירות סנוורים, ואדמה קלויה, מוּכּה תחתיה, צורבת בחיוורת הסיד. כלום זו שעה לקום ולהסות את הרעש ולשאול אם טוב בעיניהם להקשיב רגע אל שיר או שנַיִם ממה שנמצאו הבוקר בפנקס הקטן, בכיס חולצתו רווּית־הדם של קובי החַבּלן? אולי זה שמתחיל: בואו אחרים נגמור אומר / רק לחיות ולאהוב כל ימינו… – שירים? – כן. – של החַבּלן? – כן. – באמת, שירים? – כן. – קרא אחד, נשמע. – מהו זה ששר לו החַבּלן? לא. ינוחו על לבי בשקט. לא, גם גידי סבור שהשקט לא יתמשך הרבה. הפסקה לכיווּן הכלים, והתזמורת תחדש תרועתה. המשוריינים, שעודם סובבים לרגלי הגבעה, אינם אלא לחיפוי ההכנות ליציאה המחודשת, וכלל לא מחסום מפני גיחת אנשי המשלטים לעֶברם. והם, כשתגיע שעת יציאתם, יהיו ראש־חוד המחץ. על ההפתעה ויתרו מכבר ואת מקומה ימלאו ביתר הלם וכובד־אש, בעצמת כיתוּש יסודי, ובתנועה נמרצת שתבוא אחריה. זיעה פורצת והרוח מצֵנה אותה. אדים אפרוריים פּוֹשׂים בירכתי שמים. קצת מעל תקרת הבקתה המערבית. עודד אל גידי: יה, גידי, נורא דאגתי לך כשהיית בבוקר שמה, למטה. וגידי אל עודד: כן? – ועודד: נורא! – וגידי: גם אני לך. ורגע נוגעים מבטיהם זה בזה. וג’קי אל הכלל כולו, רגע לפני היסחבו בכוח אל שוחתו הקטנה, בין דרדרי ה’קדמי' למטה, ממול האֵימוֹת שכבר היו, והאֵימוֹת שעוד צפויות להיות, ורק עוד מתעכב לגמור משפט אחד, שלא היה נזקק לו, אלא דווקא טובת הציבור, כל אותם המתעלמים כאן מדעת, רק עוד יגמור הערת־סוֹגריִם כי הדבר, בעצם, פשוט הרבה יותר, וירמוז בתכלית הקיצור לגופה של הלכה, כי בעצם, אין להם, למצרים הללו, נגדנו, ישירוֹת, ולא־כלום. כי הענין, בעצם, מתחיל לא כאן, אלא בלב ארצם שלהם, על גדות היאור: גן־עדן למעטים וגיהנום לרבים. וכי תחת לחלוק את הגזל בין נגזליו, שולחים אותם לכאן, את הנגזלים, את הפלחים הטובים והתמימים הללו, החפים הללו, למות בנכר, ולהמית נכרים, וככה מסיחים דעתם מן העיקר. מן המהפכה. ואילו היה בידינו רמקול אדיר, והיינו תורעים באזניהם דברי־אמת – קול האמת הפשוטה: והיה הכל תם בלא יריה נוספת, ורק קציניהם היו בורחים על נפשם ערום ויחף. – ועל זה ג’קי לא יוכל להחריש, ולא להינתק בטרם יפרוש גילוי־אמת זה, אם לא לפניהם, שם, למטה, המוּתעים, הנה, לפחות, כאן, שיידעו אלה שכאן על מה הכל ולמה, למה ממיתים אותם ולמה עליהם להמית אחרים. גם הטלפון המצלצל פעם שלישית ותובע מדנוס לקחת את העריק ולשלחו למטה אל מקומו בבעיטות – לא מרתיעו אלא אך שתי פסיעות, ומשם, ובאצבע מונפה, עוד היה צועק: רק רגע אחד – היה צועק – האויב – צעק – שלנו כשלהם, אחד הוא, וידוע הוא: הרכושנות והאימפריאליזם. וזה אויבנו המשותף, והאמיתי. ובו, חברים, היה צועק, עלינו להילחם עד רדתו, בינינו ובין הפלחים שלמטה אין כל סיבה אמיתית לריב. שנינו – צעק – בעצם, מצד אחד של הבריקדוֹת, אנחנו והם, ואם חפצי־שלום אנחנו, אויב אחד לנו ולהם: השממה, הבערוּת, העוני, הדיכוי, הניצול והכל! וצריך שיבינו את זה – צעק ג’קי – רק עוד רגע! – צעק אל דנוס – ורצה לבוא כעת ולהניח לבסוף את המלה המסַכּמת, הממצה. המשלימה, הנחוצה מאד – אלא שדנוס לא נעתר לו, וגם למרבה הרעה, לא היה אחד שימליץ לפניו לחננו ולתתו לסיים מזמורו הידוע. נעלב והדוּף מכווץ ג’קי כתפיו, מגביה משקפיו אל מקומם, והולך – כנסחב. יוחאי אל צ’יבי: קופצים לראות, מה שם מלפנים? – וצ’יבי: שב בשקט. אַל תקפוץ. ויוחאי: רק הצצה וחוזר. ונחום אל רפי: משעמם כבר ככה. ורפי אל נחום: שיהיה. מוטב משעמם. פי אלף יותר מלא־משעמם. ומישהו: מה אתם חושבים כעת? שאינו מצפה לתשובה. סכנה שהדיבור יירפה. האומנם ג’קי לבדו מילא את החלל ברעש? גידי אל עמיחי: מה זה הפנקס הזה, עמיחי? – אה כלום. סתם. גידי: חשבתי שמשהו. עמיחי: לא־לא. סתם. אבל אולי תשמע, או תשמעו, את זה, הנה שפה:

נֵבֶל של חרדוֹת אני.

מה יבואנו עד ערב

לבוקר־לבוקר מה יהי.

לשוא השמש היא שמש

העשב הוא עשב

ותכלת השמים תכולה.

הכל רוטן אימה.

כולי עונה חרדות.

השמש אוכלת עד תשתית הקיר. שוכבים נאלצים להקיץ מרבצם וקמים. דויד קם ויושב לפהק רחבות. מתמתח מאד: יוחאי, לך הבא קצת מים לשתות, נראה אותך? יוחאי: משרת אביך אני? דויד: תהיה פעם טוב, נראה אותך. יוחאי: אבל תזכור להחזיר כשאבקש אני פעם? דויד: מה השאלה. לך או לאחותך. יישאר במשפחה. יוחאי: אז לךְ בעצמך. – חום סוגר את האדמה. מסך־משי סמיך. נחום אל רפי: יש לי חברה, גליה, סיפרתי לך פעם עליה? רפי אל נחום: לא. לא סיפרת. נחום: אה. מה לסַפּר. חמודה נורא. רפי: כן? נחום: הו, ועוד איך. ומתהפכים לשכב היטב. בעיניים קרועות לשמים. ונחום בהתעוררות: שמע, אם צריך שכל אחד יהיה ל דברו האחרון להגיד, אתה יודע מה יהיה שלי? רפי: לא. מה? נחום: אוהב את השדיים היפים של גליה. זה הכל. בחיי. רפי: אָ? נחום: אתה צוחק? מה אתה יודע. מה אתה יודע. נורא. יותר מכל. הכי יפים בעולם. רפי: אבל… נחום: הו, שמע! הכי יפים בעולם. אין יפה מהם. אל תאמין אם יאמרו לך. הכי יפים. בטוח כמו שכאן צקלג! רפי: דווקא זה לא בטוח. נחום: אז בטוח כמו שכעת יום. כמו שאני כאן. זה כבר בטוח? רפי: מי יודע. נחום: עזוֹב. מעריץ אותם. אוהב. בכלל. אוהב דברים יפים בעולם. כל מה שיפה תחת השמש. אוהב עולם יפה. אוהב כששמח. כשטוב. כשיוצאים לטייל. כשעובדים. כשהולכים לבריכה. אוהב את ריקודי ליל שבת. נורא אוהב לרקוד. אתה? רפי: תלוי. לפעמים. נחום: לא. לא לפעמים… אני נורא אוהב. מת לרקוד. ועם גליה. מה אתה יודע. ואחרי הריקודים אנחנו הולכים לנו. לשמוח שנינו. והיא יודעת לרקוד. כשאִתה – אתה יותר באויר מאשר על הארץ! מה אתה יודע.

דויד אל יוחאי: ואַל תבוא אז לבקש: דויד זה וזה, דויד כך וכך – לא תקבל. איפה היית אז כשביקשו ממך טיפת מים ביום החם ההוא? יוחאי: טוב־טוב. וגידי: נוכל להחליף אותם קצת. למה לא. דנוס: שנַיִם־שנַיִם תחליפו. שלא לעורר תשומת־לב. והכל נעצר פתאום. זמזום טורדה נתלה בחלל הדומם. זה מה שהולך להתארע כעת מכל הדברים? קשה לראות דבר בתוך התהפכות הבהובי־האובך העוקצנים מנוכח. על־פני כל ערבת־הארץ, הקושבת מתוך הלאוּת האפורה, ומתחת גיגית־הרקיע המלוהטת, מתאַוש בשלטון גמור אותו ניסוּר חד ורץ. נתפשים למשחק הבלוּחי הקוים שממלאים את הגבהים. רצי תכלת־לבן ואפור עד סמאוֹן, שכל אחד מהם יכול שהוא־הוא המבוקש. מועקה מצטברת, כאילו את־בשׂוֹרה הוא, אם לא יימצא קוֹדם היעלמוֹ. – שמה! – צועק פתע יוחאי ומורה בידו ורץ אל לפני הבקתות לראות. ובדי מאמץ ניתן להבחין לבסוף בחץ הכספי הזה, הפולח דרומה היישר, חוֹצה את אין־ספוֹר קוקוי־החלל המתהפכים בערבוביה (לא היה כך אֵי־מתי? תמול או שלשום? מאימתי אנו כאן? תותחנים נפגעו. תותח ואיש וקוֹמַנדקר. ושתי בנות בדוֹרוֹת. ועוד דברים שהיינו, שפעם היינו מעורבים בהם יותר וכעת פחות, ונשתקעו להם לא־גמורים, לא־מבוררים, אבל, בעצם, גם לא כל־כך כואבים עוד. לעזאזל: אם לרחם, שירחמו עלינו. לא פחות מסכנים ממישהו…). נבלע באובך. חלף. להזעיק את רעיו? ריצה בתוך כדי מזימת דבר כנגדנו? או סיור האזור? אחד מכל קוקוּוי הסתם בעולם. מרפים את הצואר, פוטרים נשימה כבושה. שנַיִם־שנַיִם מחליפים את יושבי השוחות. – ‘בוא, מוֹתק, - אומר צ’יבי אל יוחאי, - אתה תלך אתי.’ ודויד: הוא לך, ואחותו לי. ויוחאי: אתה סתם כלב. והולך. – ‘שנינו?’ – מציע רפי לנחום. – ‘שנינו.’ – מניע הלה ראשו, ורק עוד ישתה מים. – ‘הו, מתעורר אליו רפי: הבט!’ ומצביע על גופיתו של נחום. מרוּבבת כולה כתמים חומים גדולים, שחול דבק ונקרש בהם. ופיסות־קש. – ‘הה! – נוגע בזה נחום לטאטא בקצה אצבעו. – הה. הדם שלו. הכותונת שלי הלכה אתו. הכל נזל עלי. אני אשטוף.’ – אמר ופשט מעליו, הטה את הג’ריקן והתחיל מכסכּס במימיו כה וכה, ואגרופיו הוצפו עכירוּת מופשרת חומה. – לא יועיל הרבה. – אמר נחום. גוחן עוד ומגבּע ידו אצל פי הג’ריקן ליטול לוגמת גמיעה, ונזקף בפיזור־דעת. וחזהו החום־שזוף שלו חָלָק וחטוּב, ופלומתו מזהיבה בחמה, מבקש רגע היכן יניח את כביסתו או יתלנה ליִבּוּש, ושוכח ומכסה בה את ראשו, סתרה לחה מן היקוד החרב. והולכים. ‘כאילו לפני אלף שנה.’ הוא גונח פתאום בלכתו. וכשחָרדון אפור אחד, על הכותל האפור, שהיה מוסיף ומגביה ראשו ומפילו חליפות כדרכו כאילו זה כל מה שעוד ניתן לעשות – נתבהל וניסה להימלט. ‘נבלה!’ נופף נחום ידו כנגדו, מבקש אבן, אלא שהלה חמק על הגג, והלכו גם הם ועברו.

ומה נתחדש כאן? שאל את השנַיִם המיטגנים בשוחתם, והללו שמשיאים אליהם עיניים נובלות מתוך פנים נבובות בלא להציל דבר אלא להבליע רוק, ולהורות במַחוה כללי על כלל השטחים שמנוכח: הרי זה לפניכם, ולגחון מוכנית ולצאת בשפיפה ולחמוק לאחור. – ‘לא רואים הרבה.’ הגיד נחום בגניחה, לאחר שהרגיל עיניו בפתוּח הגדול שמלפנים. – ‘לא רואים כלום. – רטן רפי זעף – הכל כמו קודם.’ – שדה אפור יורד אל העמק הקטן, מדרון אפור עולה לעומתו, הקמר הקל שלאחריו במרחק, הגבעות הרחוקות. בינוניוּת שׂרוּפה על הכל. אפור ולבן וצהוב רוצעי־עיניים. בְליחה מהבהבת לה. ורק קו־האופק מרטיט בשקידה מופרזת, מיותרת, ופיסת־צל אין. מרחבי־מרחבים מוּכּים. עולם זלעוף. שדוּף עד פנימוֹ. רק מפעם לפעם, כהינוע העשבים ברוח, יגרישו נימה זהובה שהיא. ‘כאילו מעולם לא יצאנו מכאן. – אוֹמר רפי. – הכל כמו תמיד.’ – ‘על מה היינו מדברים קודם?’ – אמר נחום, נוטל את הגופיה הלחה, המזוהמה, מעבירה על זרועותיו ללחלחן קצת. – ‘שלא רואים כלום.’ – אמר רפי. – ‘כן. שלא רואים כלום. – שנה נחום. – אבל לפני זה?’ – ‘גם לפני זה. – רטן רפי. – כל הזמן. תמיד. מיום ברוא העולם.’ – ‘הה, חדל.’ – אמר נחום. – ‘כל הזמן כאילו הנה הגיע הזמן – וכל הזמן רק עובר לו הזמן שלא קורה בו כלום.’ – ‘כן.’ – אמר נחום. – ‘ולא־כלום.’ – מצפצף רפי. מציצים בשטח. – ‘נעלמו – אמר נחום – הלכו להם. בוא נשב.’ – ‘נשב – כעס רפי – שב לך. לי אין סבלנות. מה ייצא מזה?’ – ‘לא ייצא.’ – להטים כבדים העיקו ארצה. – ‘מצחיק.’ – התחיל רפי. ונחום שתק. ואין מנוח לרפי: ‘יושבים ומצפים להם.’ – אמר רפי ונחום ישב והסיח לבו. בודק באפס אצבעות את המקלע המלוהט, הערוך על הדופן לפניו. חום סוגר על האדמה. כנועה כולה וכבושה לו. ימינה ושמאלה, למעלה, למטה. ואצל האבקים הרצים במרחק הגבעות. והאופק עם הבלחתו המוגזמת ורוטטת מדי. מתחת שמים המומים ושווי־רוח, מצולהבים לגמרי. כלום לא ייצא מזה. אפילו לא טיפה. – ‘יושבים. – חוזר רפי. מתגרס במלה קשה זו, אינו יכול לבלעה. – יושבים. שוב יושבים. שוב יושבים ומחכים. שוב. כמו אתמול. כמו תמיד. תמיד משהו צריך להיות. ויושבים מחכים לו.’ – ‘כן.’ – אמר נחום. – ‘כן!’ – אמר רפי בזעף. – ‘אלא מה? לא?’ – ‘השמש שורפת.’ – נתגנח נחום. ונטל את הגופיה להעביר ולהצן בה גווֹ, ללחלחו פה ושם. שנַיִם־שלושה צליפים גלמודים רצו פתאום, ועברו מעל הראש. – ‘הה, חרק רפי, שלום עליכם!’ – ‘זה סתם.’ – אמר נחום. – ‘לאבדון. – אמר רפי. – הכל סתם. תמיד.’ – מקשיבים. אבל לריק. אין מה. – רפי מתנשף. פורש כפיים. תוסס: ‘לא נגמר. – הוא אומר. – כל הזמן לא נגמר.’ – ‘לא מתחיל.’ – אומר נחום. – ‘לא מתחיל ולא נגמר. תקוע. חוזר חלילה. חם. ורוח. וצליפה. והפוגה. וצליפה. וחם. ורוח. וצליפה. ומה?’ – ‘ככה.’ – אמר נחום. – ‘ככה! לך קל לאמור ככה! – צעק רפי. – ואין כלום! לא מתפרץ. לא מתחיל. אין לו כוח. או לא רוצה. או שאי־אפשר בכלל. בכלל לא. או ש…’ – ‘די. – אמר נחום. – בחייך.’ – ושותקים. ואחר־כך לא יכול ונאנק: ‘ומה אנחנו אשמים?’ לזה נחום מסכים. ‘מה אנחנו אשמים.’ ועוד הוא אומר: ‘לעזאזל, באמת מה. תיארת לך שככה זה מלחמה?’ – ורפי: ‘מלחמה. ימח שמה. אני מתפקע!’ ונוטל רגב לפורר. כולו בהמשך: ‘ובבית שלנו מתפוצצים. שכבר אבוא, שכבר אהיה לעזר…’ אמר רפי. ונחום שותק אליו. ‘אצלנו, אם הבן לא עוזר לאביו – נופלים שניהם. והמשק נופל.’ אמר רפי. ועוד אמר: ‘רוח־הסתיו הזאת. אתה מרגיש? משגעת אותי. אתה נושם? אומרת לי: הביתה, הביתה, הביתה! אוכלת אותי. מה אני עושה כאן. אם קרב – אז שיהיה קרב, ימח־שמם, שיהיה ושכבר ייגמר!’ – ‘עזוב את זה.’ – אומר נחום. ועוד: ‘על מה היינו מדברים קודם? לפני כל זה?…’ – ‘לא זוכר – זעף רפי – חושב שאותו דבר. תמיד. סתם.’

* * *

לא. אמר נחום. לא־לא. אַל תגיד. לא אותו הדבר. לא סתם. לא דיברנו על גליה? לא סיפרתי לך על גליה? אתה נפטר בבת־אחת מכל הזפת כשמדבר או חושב על גליה. הרע מתגרש מפניה. מה נטפלת כעת לכל הדברים המחורבנים, כשאפשר פשוט להיזכר בה. קומתה, גיזרתה, מבע פניה, חיתוך לחייה, שֵמע קולה, מהלכה, איך שהיא הולכת, איך יוצאת ואיך באה, איך מחייכת ואיך צוחקת מלא, ואיך נעלמת בפתח חדרה, ואיך נכנסת לחדר־האוכל, וכשהיא רוקדת… ואַל תגנח לך. מה אתה יודע. חדל, והבט אליה. השקט הזה שלה. תמיד. לא שהיא ישנוּנית, הו לא, אלא שאין בה רעש. כלום אין בה מהומה. טוב לה להיות מה שהיא, וטוב להיות אצל מה שהיא, והיא לעולם אינה משחקת את עצמה, אלא היא מה שהיא. שמחה להיות כל מה שהיא. תופש? כמו פרי בשל היא. בריח, בצבע, בטעם, ולבה טוב תמיד. וגם מן העבודה המזוהמת ביותר היא יוצאת נקיה, ותמיד היא לבנת־שינים, ותמיד יש משהו מזמין במבטה, מתגרה בך: נו, נראה, מה אתה יכול? ופי שנַיִם מזה – תוכל? ולא יותר? ופי שבעים? פי אלף תוכל? ועד ראש ההרים תדע לרוץ, לטפס ולחזור? ועד העננים תקפוץ? – עד שאתה מוכרח, מוכרח להיות יכול, אינך יכול שלא! והיא לא תירתע מבוא אחריך, לכל התעלולים, לכל מעשה מופלא, תמיד יש לה לב חם למעשים נועזים, לדמיון, לתעלולי־קונדס, לרעיונות נדלקים פתע, לטיול של חצות, לזלילה על בריכת־הדגים, לריקוד של שמונה שעות בלי הפוגה, ולקום בבוקר ולצאת לעבודה בשקט, בנקיון, בחיוּך שקט – אהה, מה אתה יודע… – סַפּר. – אמר רפי. – לרקוד שעות שלמות. – נסחף נחום בשלו. – לרקוד עד סחיטת החולצה ארצה. וכל הזמן היא קלה, חפשית, כאילו לא שום מאמץ. ועם זה, מדויקת כולה בקצב. כביכול ניתנת להיות מובלת בידיך – אך לא כפשׂע מן הקצב – ונסה לצאת מן הקצב – מאושרת כשהצעדים מכוּונים, שרה בדקדקוּת את הדבר, מעופפת, כאילו, על החוט הדק ביותר שיכול האקוֹרדיוֹן לבדות לה מקרבו במרומי קולו – עד שאינך יכול אלא להתנשם אליה: גלי, אַת חומד! והיא: באמת? כמו נוצה אַת – אני אומר לה – והיא רק מפשילה שערה, ומנוצצת אליך עיניה השמחות, וגומת־החן ולובן שיניה, וסנטרה העגול, ובהרות־הקיץ שיש לה על האף, מתוקות שכאלה, קיציות שכאלה, מבליטה גרון, וחולצתה הדקיקה מתנשמת לה מלאה, קצת תלושה מחמת חיבוקי הריקוד, וזרועותיה עגולות וחמות, ופתאום גודש לך הלב ככה שאי־אפשר לא להחטיף לה נשיקה בלחייה, אגב נפתול המחול, והיא מחָכּכת סנטרה בזרועך לתשובה ואומרת: ‘רקוֹד, גולם, עכשיו רוקדים’ – – הו, כן, ורוקדים, מה אתה יודע… כמו, לא יודע מה… כמו צפצפה מלאה עלים מנוערת־רוח. אני יודע מה. כמו סוס צוהל אל סוסה יפה. והחצאית שלה, הרחבה, מתבחשת פתאום סחרוּרית, ומתמלאה רוח, ומתפרחת סביבה כעלי־כותרת של פרח, מה שמם פרחי־המים ההם, שבבריכה, האלה, וזוקפת לה ראשה, ואת חטמה עם בהרות־הקיץ הפרחחיות, נושכת כמעט שפתה התחתונה, וכסוסה במישור, יוצאת ומפליגה בקצב המתגבר, וכולם שרים לה במחיאת־כף, ולא מחליפים נשימה וכבר בתוך הריקוד הבא, ברקיעת־רגל, יד אחת מוגבהת וביד האחרת, הפנויה, היא מספיקה להגביה לרגע את שׂערה מעל ערפה, לתת לרוח לעבור ולהצינו, ואז, בן־רגע, נעשית קצת אחרת, חמצמצוּת של זרוּת מַפעימה. מסיתה ומפתה, עד שתוקף פחד, שלא יתקלקל משהו, שיותר מדי טוב ויפה, שעוד יכול מישהו להתקנא… ואתה סוחבה אל החלונות לנשום אויר, לנפנף לך ולה, ולהתרפק עליה: מותק שלי, חומד שלי, קסמונית אחת, –אתך לרקוד עד בוקר אור! בחיי! אתה תופש מה?

ובזה נגמר? כעת הולכים לישון? איפה! יום ששי או לא יום ששי? מבקעים אבטיח ומקיפים לזכּוֹת בנתח. לתקוע בדיחה. ותמיד יש לב־טוב אחד, שהטמין מבעוד בוקר תאנים וצברים במקרר – ועתה שעתם. וקצת מסתובבים ומתיבשים קצת. וחוזרים לרקוד. עד כלות כל הכוחות. או שפורצים החוצה, והלילה בחוץ חם ועצום, וזה קיץ טוב, והולכים לעשות שמח, לא צריך לבקש שום סיבה או הצדקה, לא מסיבה או חג, לא לרֶגל לא לזכר, לא לטקס ולא לנאום – כלום: שמח לשמו. מי שלא מתחשק לו, או עייף, או מה, שילך לו לחדר, ונשארים רק אלה שאוהבים ומתחשק להם, ויוצאים בריקוד על הכביש שלמטה, בינם לבין עצמם, ואלוהי הריקוד עמם. הה? מה צריך עוד? מה צריך עוד, הגד? מה אני מסַפּר לך כל זה – אצלכם לא כך? בכל מקום כך! ואתה יש לך חברת־ריקוד, שאתה והיא הזוג המוצלח? או ש… – אה, להיזכר בכל זה!… – ‘ואתה נפגש אתה גם לדברים אחרים, או רק לריקודים?’ – אמר פתאום רפי, וקולו היה זר מאד בתוך זה, פוגם למדי. – מה השאלה, בודאי שכּן. – תמה אליו נחום. – למה אתה שואל? – אבל רפי מושך כתפיו והפסיק ולא המשיך. – מה אצלכם? אינכם חברים אתה והחברה שלך? או שהיא מין שכזו, או אתה? – ‘לא, לא. – מחה רפי. – כלל לא. אני, בכלל…’ – לא טוב. אמר נחום. תדע שבנות אינן אוהבות בחורים שמתפחדים מפניהן, ולא את ההססנים. – ‘מניין לך?’ – הנה, גם אני לא אוהב. לא סובל בנות שמהססות. שעושות את עצמן ואת מה שיש להן יקר מפז ושביר מזכוכית. לא רוצות – לא צריך. לכו אל אמא שלכן ושבו בחיקה. – ‘אה, לא לזה התכוונתי.’ – אלא, למה? – ‘טוב, לא חשוב.’ – אמר רפי ונדם. ונחום הציץ בו בתמיהה. ומשך כתפיו ממנו. זה, תראה, גם לסיפור יפה אינו יודע להקשיב. אז לא. לא מוכרח לשמוע. אבל לי בוער לסַפּר. לזכור. איך זה אִתה. אני אסַפּר לי. אעצום עיניים. כולי לשם, אליה. יפה מכולן? לא, לא אמרתי שהיא יפה מכולן. עם הנמשים שלה הפרחחיים, עם פניה הקונדסיות לפעמים, ומלגלגות לפעמים – אבל אִתה זה אחרת מכולן. כל אותן שהכרתי, פה ושם. זה שהיא כמו שהיא. זה שתמיד טוב לה להיות מה שהיא. שלא עושה לעולם עסק גדול מכל מיני דברים שאחרות עושות. שלא נופלת מעולם למעמסה. שלא מצטרפת למה שאינה יכולה, ואחר־כך בוכה על ראשך. הה, אני מעריץ את איך שהיא יודעת להיות מה שהיא, בקלות, בחן, ומלא, על כל גדותיה. מה רפי מבין. להיות פשוט את כל מה שיש לה להיות. בלי תסבּוּכים, בלי תלבּוּטים, בלי התחסדות, כמו כל מיני שכאלה, שם, ימח־שמן, עזוֹב אותן, שלא עושה, למשל שום ענינים או בעיות כשמזדמנים על הדרך אל בריכה, פתאום, או מטיילים, כמו אז, ובאים אל הכנרת, בין כחום היום ובין לאור הירח, להתפשט חַת־שתים, להפריח את הבגדים לאחור, בעודכם רצים, ויד ביד אל המים, שני חברים, ולהפליג בשחיה. בצחוק ובהתזות. ולהשתכשך כשני טבלנים מצויצים. טובלים וצפים, טובלים ומכים באַרבוֹת־כנף. ונוטפים וקרים לצאת אחר־כך חלקים ונוצצים. ולשכב על החול החם, אם יומם, או לצאת בריצת התחממות על החוף, כשקריר (שדיה, שתמיד אינם אלא כמלוא החופן, מרקדים לה, אשכוליים, מגודשים פתאום יותר ממה שהיה צפוי, עד לעלפון הלב, ולא בלי טיפת נלעגוּת… אתה יודע)… או, איך, היינו לנו, עוברים וקוטפים שמיכה, לאחר שכולם התפזרו, מעל אחת המרפסות, והולכים לנו אל מעֵבר לגבעה, בשדה הגדול (מנחשים היא פוחדת – הודתה פעם – אבל לא כשאתה אתי, אמרה לי, לא כשאני אִתה!), ועד מאוחר בלילה, מתחת הכוכבים, בשדה, אנחנו לא שמה, ואוהבים בכל כוחנו. אחר־כך, מישרים את השמיכה תחתינו, ומתכרבלים בשוליה על פנינו ונרדמים ראש אל ראש וישנים עד בוקר אור (אף כי איזה ענף או אבן נעוצים תמיד מתחת השמיכה). ובבוקר, מקיצים יחד, בבת־אחת פוקחים עיניים. יחד, הו, יחד, שנינו. ועם טל־בוקר חוזרים לנו חבוקים, והיא משהו נמוכה ממך, נותנת עצמה מרצונה, באֵמוּן הזה, המחניף לך כל־כך, לאט־לאט, בפסיעות קטנות, מלוכסנים זה אל כתף זה, מאושרים, מעורבבים – ועל־יד השער נפרדים בנשיקה, היא לכאן ואתה לכאן, להתקלח ולישון עד עצם הצהרים. וככה זה. ככה זה היה. וככה אני אוהב. בשדה הרחוק. לא בבית. בשדות. על האדמה. בפתוּח. עם נמלים מדגדגות. עם קנה־קש מתערב ננעץ. עם פירורי־אדמה. עם צרצרים, ומה לא, ויחד, כן־כן, מה צריך יותר מזה, מה יש יותר מזה. או על שפת הים מעורבבים בגלים ובחול, צמודים ולא איכפת, ומתלקחים זה אל זה בשגעון. או בשדה שלפנות ערב, נאמר, כשהולכים ולועסים עשב, מביטים בשמים, בהרים, שקטים־שקטים, לא אומרים מלה, לא נוקפים אצבע, אוהבים זה את זה בלי לגעת, כל הזמן, בלי מלה, רחוצים באויר לפנות־ערב, מה איכפת לנו כלום, מה איכפת לנו מי, הולכים לנו, פעמים שורקים זמר, מזמזמים קצת שיר, או ראשו, ואוהבים להיות, הה כמה שהיה לי פעם, רק כעת אני רואה כמה, סוף העולם! כל־כך מעט וכל־כך הרבה. רק ללכת ללעוס עשב. רק לפורר רגב, רק להביט בשמים, רק לשתוק יחד, להיות נורא יחד – זה הכל. מה צריך עוד? מה עוד יש יותר מזה? לצאת עם גליה לאחר ליל־ריקודים, לנשום את קרירות העולם. עם שלווה וחמצן טוב. היא מזה ואני מזה. ענף קטן שמצאנו, אחוז קושר זה לזה בכל. מגע שאינו נוגע. אין יותר ממנו. אין… לא יודע… אין!

* * *

שעה אחת־עשרה. האדמה המלוהטה הקלישה את האויר מעליה. וזה נרוֹם בהתנשמות אַדווֹת אפורות, ועל מקומו פרץ מוּטה־ראש מַגח־רוח כבוש, צפון־מערבי, ומילא את כל הפנוי בכָכוּת חיה וזרומית – וכל אותם היסוסי־נישוּב שהיו מתחזקים כל הזמן בלי משׂים – אי־אפשר עוד להתעלם ממפּחיהם הממלאים את החלל במוּצקיוּת נוסעת, כביכול, ורק שאין פה מי שיעמוד בפניה להתמודד עמה כערכה, אלא קטני עשבים יבשים של מה־בכך, שנתרעשו מעֵבר יכולתם, פיסות־קש שהופרחו ביעף, עד כי מרבית כוחה האוקינוסי נסתבך בין משא צעיפי־המשי האפורים, שהיו מצופפים על מיקמר הגבעות בדחַס עייף אך כבד ומליט, והיתה כמין כלב נובר מתחת מרבד, וגרמה להם להתפרכס ולהתעלעל ולהתלבט על־פני מלוא כל השטחים, ואילו עלעוֹלים פה ושם שהזידו לקום על רגליהם נתקפחו על ראשם מיד, ומפלתם ניסחה גרורה על גחוֹנה, עם כל שאר גלי שחק הפתיחוּת הרדופים, שפשטו עתה כלהבות בשדות. רפי מנפח ריאותיו באויר התמורה. – ‘בבוקר – נזכר פתאום – ראינו את נוֹגה!…’ – ‘כן?’ – שאל נחום. – ‘כן. – סיפר רפי. – וזה היה אות לטובה, שהכל יהיה טוב!’ – ‘בבוקר?’ – אמר נחום. – ‘כן.’ – כשסחבנו את קובי.' – אמר נחום. – ‘לא, לא ידענו עוד, ואני הרגשתי – אמר רפי החלטית – שייגמר לטובה. ועוד תראה! עוד מעט. לא יארך הזמן. יגיע תורנו. ותראה.’ – ‘כן.’ – אמר נחום. והשקיפו לראות אם לא התחיל כבר מניה וביה אֵי־כאן. אבל אין חדש. אלא רוח־ים טובה. כוחה והליכתה. אמת ההתמדה שמעֵבר לזוית־ראִיה צרה אחת. – ‘הה – אמר רפי מתנשם מכל לבו – הרוח הזאת!’ והפנה אליה פניו המנומשות, מכורכמות־החום. – ‘לא אומרת לך כלום?…’ – התחיל רפי ולא המשיך אלא בהינע־יד כוללני, שגם הוא לא תם בנקודה. ונחום אפילו לא הפטיר ‘מי?’ כעת חייב לבוא הצעד הבא. בתוך סדר הדברים הבאים, המנוי וגמור, סדר קבוע, רץ מדרגה אל דרגה, עד כי אין פנאי אלא שיתקיים. הקרב הזה. הערב. הקרב שאחריו. עוד שנַיִם־שלושה ואולי קץ הקרבות. התחלת החיים. צעד אחר צעד. אלא שצעד שני לא יבוא עד שלא יהיה הראשון. וזה המרגיז. צעד אחר צעד. גם בבית. וצעד ראשון: הרפת. שני: מהפכה ביסודות המשק כולו. תוך שנתים. הוצאתו משיגרתו, מכובד הרגליו, רענוּן הענפים, ביד חזקה ותקיפה, מיכּוּן, ככל שהיד תשיג, השקעות־יסוד גדולות על חשבון צמצום הרפת בשלב ראשון. חשמל בכל. חיסול כל מיני ריחַיִם תלויים של מוסכמות ועתיקות. כל נושנות שצדקתן האחת: רגשנות. ומן המרכז אל ההיקף. הטוב שבאבא – כוחו להקשיב. אמא תהיה לצדי. תעזור. ותמר, הו. ותמר. אילו אני בטוח בה – כשם שאני בטוח בכל – ואני חזק מכל חזק. כי אצלי ואצל תמר עוד לא שום נשיקות וחיבוקים. לא רחיצה בבריכה ולא לינה בשדה. אני עוד לא נגעתי בה באצבע קטנה, עוד רחוק מאד. אפילו שיחה של ממש עוד לא היתה לנו. אפילו אם תרצה לשוחח אתי – איני יודע. אני, כנראה, כבד יותר, עצור יותר, לא קל כמוהו, והיא לא כמוה. עד שאני יודע ומחליט אם לומר לה או לא לומר. אם זה הדבר הנכון לאָמרוֹ אם לא זה. אם את זה תאבה לשמוע מפי. אם כעת לומר או אחר־כך. עד שכלום. ממילא דוחה לאחר־כך קצת. למה? גאותנות? אני? היא? אני מחכה לה. תמיד. ולא רוצה ליפול עליה. לא להיות נדחקן. אבל, עם זה, שתשים אלי לב. איך? אם היא לא תאבה לדעת אותי כפי שאני הוא – מה כל השאר. אם לא תאהב ככל שאני לפניה, כשם שאני אוהב ככל מה שהיא, פשוט ככל שהיא, פשוט, מסנדל עד חיוך, משׂיער עד דרך הליכתה – שאין יפים מהם בעיני. יופי הבא ממקור פנימי שלה. כמו מתוך פנס שבתוכה… כי, אני יודע, אינני הבחור היפה שבכפר. הנה נחום, הוא – לא אני. והיא דווקא הכי יפה. יותר ממנה – אין. לא יודע יותר ממנה. ומה בי לה? זה הדבר. הנה זה הדבר. זו שאלת חיי. אני מוכן לתת הכל. ואִתה – לעשות הכל. לבנות משק למופת ולהפליא. שותפות חיים יפים. חברים נהיה עד פנים שבפנים. הו, מה, לא אוכל להבטיח לך אהבת־צפרים, כמו של נחום, לעופף ולזמר, אבל לשותפות חברית יסודית כולי־כולי… מרצון אחד, מופנים יחד אל מטרה אחת, רוצים וחיים את אשר רוצים לחיות, בלי לפנות אל כלום שלא נרצה, או אל חיים מתוקים שהם. לא אל שום חיים שממילא. יחד לא נחדל מרצות מה שאנו הולכים ועושים, רוצים והולכים ועושים, כפי שמתרצה לנו, ושלעולם לא נהיה מביטים שווי־נפש ורפי־ידיים ומהססים, אלא נקפוץ ונתערב בכל מה שיכול לעשות את החיים ליותר ויותר יפים, יותר ויותר רחבים ופתוחים, ולפי טעמנו, מנקודת ראות עינינו, לפי מה שמתאהב לנו, מדי היותנו וכפי שאנחנו, עושים כל אחד מאתנו יותר יפה את היפה שיש לשני – – אם אַת תרצי… ומה עוד שיא גבוה מעל זה?… לא יודע. אין גבוה, אין כבד, אין קשה או רחוק – אחרי שתרצי… ואם אני מצליח במשק האחד שלנו – אין סיבה למה לא יבוא כל הכפר וילך אתנו לשנות פניו. מאה משפחות מתחילות חיים מחדש. הנה כאן אחד שיכול, אולי, לשנות פני כפר, אם תמר תלך אתו. זה התנאי האחד. שידיו בוערות לו להתחיל. שעשרים שעות עבודה קשה ביום אינן מפחידות אותו. שיום אחר יום, שנה אחר שנה עבודת־פרך – אינם דוחים אותו – רק תנו לו להתחיל. רק תנו לו להיות שם – והוא כבר ילך, ימשוך וילך, ילך וימשוך… תראו איך תקוע פה. איך תלוש מן השדה שלו. איך מוחזק לקרב – והקרב לא בא. והסוף לא נראה. או שאין לו כוח, או שאינו יכול להכריע, או מה שם אתו, והכל יכול, פתאום, להיגמר על הצד העלוב ביותר, הצדדי ביותר, הפחות נחוץ למי שיהיה, התפל והאיום ביותר – בטרם כלום, לפני כלום, בלי כלום. וקץ כל הקצים. אבוד עולמית. אתה מבין מה!

מה עם ההכנות האלה שלהם? מה חסר להם עוד? מה השריון שלהם מתמהמה? מה הם מרתיחים להם מעֵבר הגבעה? למתי? הלא נסוגו רק להפוגה בת־רגע? רק להתארגן ולצאת מיד – ומה קרה? ראשונות תפתחנה המרגמות. אִתן המכונות הכבדות. אחריהן גיחת השריונים, אחריהם הסתערות הרגלים – שפעת האדם שלקטו להם לכאן – ואחריהם: אנחנו. תורנו. הרגע שלנו. סוף־סוף. לכאן או לכאן. ויתחיל הדבר הזה שבהיגמרו יתחיל, אם יתחיל, הדבר הבא – ההוא, הראשון לחיים. ועד אז רובצים. מיטב הימים והשעות. שעות נבובות. חסרות זמן. זמן בלי זמן. לאבדון. לזה יש זמן. למי? לא לי. אני מתפקע. נשארתי כאן כדי לדחוף ולסייע לסיום. אין שום דרך אחרת פוסחת על סיום הקרב הזה. לא לי. לא לאיש. לא נשאר מאתנו הרבה. התור נתקצר. אבל אני ראיתי את נוגה בבוקר. והוא הבטיח לי. כמו לאברהם: כי לך אתננה. הרגשתי זאת בלי שום טעות. נוגה הוא המזל שלי. אמא סיפרה כי אני נולדתי במזל נוגה. כשהיה שחר, אמא ראתה אותו, ונולדתי. זו הבטחה ברורה. ואני אגיע. מה מזלה של תמרלה? הו, אם תרצה בי. אם תאבה לתת את ידה. לבוא וללכת יחד. הו, לעבוד יחד. שהיא תהיה בבית שלנו. שיהיה לי ולה בית אחד. שנלון תחת קורת־גג אחת. שמה שאיכפת לי יהיה איכפת לה. כל בוקר. קודם שתקום ממיטתה תמצא כבר אצלה זר ורדים לבנים. זה אני. האיכר המגושם. הו, אם היא תרצה בי!… תרצה? היא? בי? כן? יש בי מה לצודד לבה? הו, והלא זה השבח הגדול ביותר, החנופה המחניפה מכל – אם היא! מעניג ככה, שאצבעות הרגליים לא יכולות עוד, מתכווצות כאילו דיגדגו בכף־הרגל. נרגש. אלוהים, יותר מבשעת־פגזים כבדה, יותר מבשעת השׂתערות צועקת, יותר ואחרת לגמרי: שהיא מאמינה בי, שרואה אותי ואני טוב בעיניה, שנושא־חן לפניה, היא, תמר, שאני טוב לה, ששווה משהו, הו, לא משהו, לא די במשהו – מניין יהיה בי כל־כך הרבה כפי מה שראוי בעיניה –…אבל אהיה מוכרח, ולהוסיף ולהיות טוב וטוב יותר, והרבה יותר טוב, חזק וחזק יותר, והרבה יותר חזק, להשיג את המדרגה, להיות מה שהיא רואה בי בעיניה החכמות והיפות, שאם היא רואה – סימן שיש, אפילו אם לא יודע שזה בי. יהיה בי מוכרח להתחיל לעלות, יעלה וישאף למעלת יפוּת ונקיוּת כזו – מה עוד מזה, מה עוד גמול מזה לאדם! לא עקירת סלעים, לא סחיבת עפר, לא אורך־רוח, ולא אומץ־רוח, לא־כלום מעֵבר מה שאוכל, אם היא ואני, אם היא תתן את אמונה בי, ויחד נלך. אלוהים אדירים, מה! וגם לא אסחב אבנים ולא אעקור סלעים. לא אספיק כך כלום. לא אהיה לגולם־עבד. אלא אעשה בתבונה, להפעיל מקורות כוח שיעשו. אשלוט, בניצול מוּשׂכּל, במכשירי־עבודה, ובתכנון מוקדם, ובחשמל, ובדישוּן, ובמחזור־זרעים, ובסידור נכון, ובארגון מתואם, ויותר ויותר – לא כדי להשיג אותם את עצמם, כי אם כדי להעשיר את החיים האלה שלנו. שיהיו לנו, לך ולי, ברעוּת גדולה ועמוקה, תמיד, הו, תמר. ולהיות ראוי לך. אַת תהיי המידה. מאור עיניך. הבטה – ואני יודע היכן אני, ומה עוד עלי, ואם טוב או רע. ורוצה להיות מביא לך שמחה. אצליח? אוכל? אהיה? – בהתלהבות שכזו – שתתגאי בי. שתרגישי לך שבשדות ובגן ובמטעים וברפת הכל שר לכבודך, כל היום, מקיף אותך, הוא סביבך, ושר לך, והעולם אתכם מלא כל… בערב נעמוד ונביט. מרפסת תהיה לנו רחבה, ומקורה, וסביב הבית, שם, בערב, נעמוד להביט. עולם ומלואו יפים. הכל סביבנו צומח בהתעוררות. השמים והארץ יהיו נוחים לנו. לא יהיה מנוס להם מאורנו שלנו. כי יהיה אור בבית שלנו. אַת תהיי בו. ועוד נוסיף, ועוד אוסיף, ועוד אעבוד, ועוד אוהב אותך, ועוד אשתכלל, כל הזמן, ומה לא אעשה, חזק יותר, גבוה יותר, יכול יותר, בהיר יותר, אמיץ יותר, מוכשר יותר, שקט יותר ונלהב יותר, נועז יותר – הלא אתך אני, תמר, ומה עוד נבצר? חיים על הפסגה… אין לי עוד אויר לנשום. הרוח אינה מספיקה. הה, רק שלא… שלא פתאום איזה שד או רוח רעה… שנוגה יאיר, שיגרש את הרע וישליט טוב. הניחו לנו להתחיל. ונילחם. כן. ונילחם. כן. והקרב. זה שפה. כן. ואין אויר. לא. לא־לא! לא אתן. לא ודי. – ‘מה אמרת?’ – אמר נחום. – ‘אמרתי?’ – לחש רפי. ופירש ידיו. ובלע פיקתו. ולא ידע לאן להביא או לבוא.

– ‘הה, רוח – נתנשם נחום ותלה רגע גופיתו המזוהמה להתחבט ברוח – מלוא כל המפרשים!’ – וזו חלפה מאַושת, לא מהירה ככל שהיא רחבה ונמוכה, מלוא העמק, כבדה וסוחפנית, כמי־גאוּת תופחים. הוליכו מבט עמה. ממקום מוצאה מעל גבעות המערב ההבולות בערג מכסיף, על־פני מהלך ערבת־העולם המאפירה עכוּרה, ונסוע עד היעלמה בעכרירות האלמונית, שמעל דקדוקי קו רכס המזרח. עומדים מוצלפים בסאוֹנה הנושב אין־מעצור. מתנחשל וסוחף בלי למצוא על דרכו לא אילנות להבחישם בטלטלה, לא אגם־מים להתנפל עליו ולנער מצולותיו, גם לא ענני־שמים להסיעם במרוצה פרועה (אותן רפסודות כבדות־אפור שמעל קצווי־מערב, לא המישו עד עגנן, אחדות מהן רק נתהפכו ולבשו פני תנינים שורצים), – אלא שוב, כתמיד, אותן גבעות מיובשות ושדות קעורים, שכבר גולחו למשעי, ונתקלפו חזור והתקלף עד תום כל ניסוֹחַ ופורח מעליהם, חשׂוֹף וערטל עד ערוֹת. חלפה גדולה, כרסתנית, נושמת־נושפת בכבדות, כאיזו פרה גדולה ומסורבלה אין־שיעור. באופן שהוּא, נותנת, עם זה, הרגשת חיסום טוב ומוצק. עומדים פה, כעל גשר־ספינה, ומשקיפים למרחוק. מטולטלי בלורית מופרחת, אף כי קשוּית־אבק ומקושחת, ובשפתיים צרובות ומבוקעות, בעיניים מעוצמות סנוורי אפור, לוהט־עוקץ. ויודעים פתאום כי זה כאן פשוט מאד, פשוט לגמרי, וכי צריך לרצות רק דברים פשוטים, וגם להיות ככה, פשוט וישר, וכי הכל מעתה יהיה פשוט, ברור ובא בלא הפתעות, בדרכים הרחבות ביותר, הפתוחות ביותר, בלי להשאיר מקום לשום ספקות או סיבוכים שהם. וגם מסתבר פתאום, בפשטות, עד כמה לא יהיו עוד הפתעות, ולא צפויים עוד מעתה גילויים חדשים, אלא רק מה שכבר היה ונעשה, ברור ומנוסה, המצב, התנאים, שדה־הקרב, כוחנו, כוחם, תכסיסיהם, תכסיסינו, האפשרויות, המגבָּלות – הכל, ורק שעוד לא יצאו כולם מן הכוח אל הפועל, וגם זה יהיה ויבוא בעִתו. סוקרים סביב בעין שלֵוה. שלווה מבוגרת, לבסוף. כעמוֹד אדם על דרך יום־יומו. תבלול נשר והֶתמד הדברים הגדולים, החוזרים ונשנים, מובן כעת לאמיתו, לשליחותו, בלי כלום מן המדכא, אלא אדרבא, רק חוסך מאמץ ופותח שערים נוספים, ומסביר פנים, לאמור: תמיד תהיה לך עוד הזדמנות מחדש. לעולם, כלום, אינו נגמר בלא אין עוד אחריו. צליפות, הפגזות, רעמים וזוָעות והכל – מתכווצים עתה להיראות במידתם הנכונה, כמעל מצפה גבוה, בכללותם, מקרן־זוית נכונה, לא כל אחת ואחת לבדה, ברגע מפגעה המכאיב שלה, המכסה לבדו עין־השמש, אלא ככללו של סך־הכל, כמצב אחד המתמצע בין הרבה מצבים שהם, כענין אלמוני, כללי, ולא אישי, ששוקלים אותו בין שאר כל דברים הטעונים שקילה והערכה. ויפה, באמת, סוף־סוף, ראִיה נכוחה, התבוננות שלֵוָה, בעוּבדוֹת שלפניך, בלא הסתבך, בלא הסתכסך, בלא פרכס ובלא הגזים – כל הזמן במסגרת המובהרה. כן. סוף־סוף. שקט פשוט וישר, של שדמות תחוחות. עומד בממש, רואה בממש, עושה בממש. ארצי לגמרי. ומכיר לגמרי את גבולות הדברים, יודע כי טוב היות משועמם מרוֹב שׂוֹבע, מגוֹדש שממון קל, שקט ומתמשך אין שינוי וממתין נוספות – טוב פי כמה מהיות שוקע בעלילות גאון ושבר, טובע בפחדים וביללה נוראה, נלבט בכל אותה התכווצות ארורה של חלל החזה, והבטן, שעושה הכל לא־נסבל במידה אחת, עד שעמום מַגויע, מאוס על גדותיו. הו, פיהוק רחב ועמוק וישר – הוא־הוא השייך ביותר לענין. אלוהים טובים, מוטב ויפה לגעות שבע ביום מוּ גדול ושווה־נפש, מתוך שעמום שקט, פשוט וישר, מאשר, הה, לא כדאי לחזור על הכל. נעבור מזה. פנים טבולות ברוח. כך יפה לו לאדם. הרגשה של נוכחות כאן. של כָּאניוּת. של מגע אין־חציצה. לא בפרטים. צפצף על הפרטים. אלא ברחבי האמת כולה. מאופק עד אופק מירוָח בהיר.

בעצם שטף הילוכה המלא וממלא הכל, בתוך כדי זרמה המנשב על פניך, ובלב כל הכנות הנמלים ההן, שמוסיפות ומתרחשות כל הזמן, סמויות בסתר גבעה, אבל בלתי־מוסחות אף לרגע מכליותיך – בתוך כל המתהווה והולך מתבלט כעת, מוחש בפועל, עד מגע בו, רובד הנמצא האמיתי, היסוד הלא־משתנה, הלא נימור, הקבוע ועומד, השליו ומתמיד כסדרו, השלם ומוצק תחתיו, הלא נגרע ולא מוסיף, ולא נפגם כלום. תחושת התגלוּת מלאה, שנותנת מיד ברזליות בעמוד־שידרתך, וזקיפוּת להוסיף ולהתבונן היטב לכל צד, כמתוך שמשה עכורה שנוּגבה פתאום. ומיד נוכחים כי באמת כן הוא. כי השטף הגדול, הנוסע־עובר של הרוח, לא רק שלא זר הוא, ולא דבר מוּסף הוא, מחוץ לעיקרו של עולם, טפול על גביו ומתגדש – כי אם עצם הוא מעצמו, חלק מן היציבות העומדת מעולם ועד עולם, פרט מן הארץ העומדת לעולם, אבק פורח יסע לו והארץ לעולם עומדת, וגם לא כך אלא האבק הפורח והארץ העומדת אחד הם, – כל־כך מתברר פתאום כעת בממש בהיר, לפני העיניים שהתחילו רואות מחדש. כל מיני נרגנויות והתאוננויות שהיו לך, הנה אך זה, מלוא לבך, עד סתימוּת, טענות כהנה וכהנה וטפלות וטפלי־טפלות, גוש אלמוני ופוקק – מַחוירות כולן, נמוגות ובטלות באפס־יד, ותמוה עד כלימה שהיו נראות פעם בנות כובד כלשהו. בושה, לעזאזל, להביט אל מקומן שנתפנה ונתמלא נישוּביוּת הו, מה. אלף לבטי־פחד אין בהם לא חכמה ולא אמת כהכרת בטחון מאוששה אחת. האין זאת? אדם פוחד – מה הוא יודע. מה צורתו. בושה איך נתפסים לאווילוּת וטובעים במי־רקק, מי־אפסַיִם, אווילוּת איך אורות מתעים מעלימים את האור הפשוט, הישר הזה, האמיתי, הזרוע על כל, גלוי מלוא מראית־עין. אה, אלוהים, איזו רווחה. חייך שנתמאסו עליך אך זה, מפגר הזמן הכבד, ממועכים תחת עקתו, עד אבדן כל חשק וסיבה וחפץ, הזמן הזה שהיה תלוי כלבנה בצוארי חתול מוטבע, שאי־אפשר היה להימלט מפגרו המצחין סביב, לא להיפטר גם לכהרף, לא להסיעו ממך, לא לנערו מעליך, לא להיסתם מפניו ולא למצוא מנוס, לא בגבורה ולא בתחנונים, לא במנוד־כתף שתמטני, ולא בעווית נפתולי כלב נדרס על הכביש הריק, הזמן שנעצר פעם אחת עליך ולא הוסיף, אטום לכל צדדיו, שתוּקי, חרש־עיור, לא שייך לכלום, מופרד ולא מתחבר, בלי קודם ובלי אחר־כך, פרודה לבדה בתוך עיגול לבדו, עזובה מכל, מסוגרה כליל, בלא רוח־חיים, לא להניד גם נוצה, זולת אותן התקפות עווית של פרפור, דשדושי סומים, כמבעד מרחקים דהויים, סביב עצמם, פרפורי זנב מקוטע, חדלי חפץ או ענין, מטולטלים לסתמם, חדלי כל פשר שהוא, לא של כל כלום שהוא, לא אל כל כלום שהוא, סתם ספחת שוממה זו, נביקוּת אין־קץ, נביבות כבדה זו – הזמן: כאילו נמצא לפתע הקפיץ השבור שלו, והוחלף בנקל וחוזר דפקו לתיקונו, לתקתוקו ההולך מישרין, ופעמוֹ שהחלים היה גואל עמו את הכל, ואתה מבריא עמו, ולבך מבריא עמו, וכל־כך, עד כדי שברגע הבא חדלים פשוט משׂים אליו לב. רק עומדים בשקט, וצופים בשקט, אל יסודי עולם שקט, מנושב רוח תמימה, בפשטות, בלי סיבוך או עקמימוּת, בסיבתיות גלויה לעין, בלי כלום שיכול לדמות או להזכיר עמידה על תהומות, מה ענין תהומות לכאן, אפילו אם אכן יושב לו המוות חונה על כל הגבעות סביב, אלא, פשוט, באמת, צופים בשלווה, בלא ספקות ובלא צל של ספקות, פשוט כהשקף פלח אל שדהו שהנה הוא יורד וחוֹרשהוּ על פניו. אין פלא איפוא שנזכרים כעת, כי כל החיים עדיין ישנם לפניך, פתוחים ועשירים ומלאים, כל ההפתעות והפגישות והמעשים, והמופלא ביותר, מחכים לך, מעבר פינת־הדרך הבאה, הדברים הנהדרים ביותר, הנסיונות והמסות וההתרגשויות הכבירים ביותר, אפילו אם גם הסבל, שיהיה, אבל סבל אחר, מחומר אחר ומאופן אחר, הכל עודו לפניך, טעון ומלא ולא נגוע עוד, והכל הולך והולך לקראתו, רגע אחר רגע, וכמים הממלאים גומה קטנה על דרכם לעלות ולזרום הלאה לדרכם, גם זו שכאן תתמלא לבסוף והשטף יעבור הלאה, יצא אל רפרוף המרחקים, הלאה לבסוף, נכון – זה נכון! כלום פלא הוא שדרור קטן נתרני אחד, ראה כעת את השקט ובא, ירד פה על הדופן הזאת, בלי שום חשש, פק נוקר פירור, פק נותר ניתור, בלא להשגיח בשנַיִם התמהים אליו חרש, אם מרוב חמדנותו לפירורים ואם מרוב שקטם, וכך מלוֹא שהות עליזה ומנותרת גדולה ושלמה. עד כי מתוך אותה שלווה ציחצח מקורו בצרור אבן, נטה גרונו הרך ופצח פה ואמר ציוּץ וקפץ־פרח אל תוך הרוח.

וכך אפשר היה לעמוד ולהוסיף חוסן עוד ועוד. ולהבין שורש הדברים האמיתיים יותר ויותר, ואפילו מלב־טוב, להיפנות לרעב שמתחיל מכווץ כיווצים – אילמלא שכבר היה סורט דבר שהוא בעולם, לאחר שסרט זה כמה, בלא חשיבות יתירה, זעזוע זמזומי שאין טועים בו, שדווקא עתה בשלה שעתו להתגלות, אתה בשלך והוא בשלו. מפשילים ראש השמימה ומחפשים. מכל השוחות ראשים מדובללים, ידיים מאהילות ובשתיקת־עצב. וגם הפעם, כתמיד, יוחאי הוא שרואה ומראה היכן: שני מטוסים כספיים מדרום צפונה, בזה אחר זה. עיני כל בהם בשתיקה. ככה זה יתחיל, איפוא. חָפזתם החותכת היישר. הרוח הנגחנית שעדיהם אינה מגעת. שטוחי־כנף ופולחיים. בנקל עשויים להפנות מישטח רוחב גפיהם כנגד נפח האויר המתנחשל ולהיהפך ולרדת לכאן, כל רגע. שמונה מכונות־יריה ממולאות לאחד, שתי פצצות בגחונו, עשרים קילו האחת. לאן הם? הכל ייתכן וגם לא. ציפיית שתיקה. הכל בציפיה. נהוּי ציפיה. כפות־המאזנַיִם. קבס קל של פחד, וסקרנות גרויה מאד. הרוח כמו קודם. העולם גדול מאד ומלוהט. הרגשה כעת כאילו המשחק גס הוא מדי, ונתעב. וגם זו הסבלנות הרחבה שלו, הרגילה מאד, כנראה, בכל, העתיקה מאד, ומחוץ לך, והלא איכפת לה אפילו זה. הרחיקו. נתמזמזו באוֹבך. קוקוים מהובהבים. מאריכים צואר אחריהם. וכעת? קלחי־הכּלך הגבוהים רוטטים. – ‘ראית?’ – פרק מישהו בקול בשוחה אחת, את הציפיה. וגידי: ‘יופי להיות טייס!’ – אמר בקול. במשיכות. ועוד הוסיף באותה התגנחות עצמה: 'חבל כל־כך שאני לא טייס! – ‘טייס? אתה?’ – תמה אליו עודד אשר עמו בשוחה. – ‘הו, כן – התפרק גידי בהתגנחות – למה לא? הו כן. זה הדבר.’ – אמר והתנשם עוד. – ‘שגיאת חיי – אמר גידי – שאינני טייס!’ – אמר ועיניו מהורהרות למעלה. הה, שער בנפשך. במקום כל ה־. רוכב על גבו. מרחבי כל העולם הקבוע הזה. בקלות. פְטור הכובד, פטור קשר־הכובד, נוסע בלי, ההישג הגבוה שאתה יכול סוף־סוף. הנסיקה, ההעלאה, ההרקעה, ההמראה – מן הארציי, מן הגשמיי, מן המוכרח, מכובד המשיכה למטה. מתוך הריצה, ובמלוא רוחב מוטות הכנפיים, הריאות המלאות, מלוא רצונך, כוח עצום בשתי ידיך, לבטח. מעל הכל. האפשרויות הפתוחות לכל צד ולמעלה ולמטה. הה, אילו. הייתי צריך להיות. או להפליג בים. גם בים. בגלים. הכל בנוע. גבך אל מה שהיה פעם. כל כבר וכבר שהוא. מרוֹח אֶשך. ימח־שמו. עזוב ונעזב לו. רק אֶל יהי־מה. יותר, הו, קצף ונוע ינוע. לאן אפשר להגיע. לאן לא. הכל בידיך. אדון לכל לאן. מוצלף נחשול ורוח. ועוד הלאה. שער בנפשך. לאן אפשר להגיע? להגיע. לאו דווקא. להגיע לשלי – אצלי בבית. ועד אז – לא להגיע. לנוע. לא לשום הנה־כאן. אלא להמשיך עוד ועוד. להיות אחרת. לתת לכולי לצאת. לכל חלק שבי – פעם לצאת. להרגיש שונוּת. כל יום. בבוקר זה, ובערב כבר. וכל מיני. והלאה, ועוד, ומים, והרים, ויערות, וסביב, וממעל, והים הכחול, המון הים, תנופות וחתור וחוף וכניסה לנמל, טקס הכניסה, וספינות וחבלים ומנופים, וריח אחר, ים, נמל, וברגליים חדשות לחוף חדש, והכל סביבך פעם ראשונה וברגל ימין, בחור, ובמרץ, ולהשתאות אל סדרי רחוב אחר, בתים, מרפסות. מודעות־פרסומת, עצי רחוב, מכוניות, קול דברים אחרת – זה עוד קצת כמו, וזה כבר כלל לא. הו, כן, והכל גוֹאֶה מחדש. הים מאחור. מצליף כחלוּת חריפה. רעננה, כל מפריד בין ולבין. מרפסות צבועות ירוק. משחיר מימים. גגות אפלים, כבדים. שראו הרבה. ועצים אחרים. ורוח נושבת מרוח אחרת אל רוח אחרת. ורציף האבנים אחרת. והכל היה פה תמיד בלעדיך. הה, הפלגה. סְבוּב ים. לא ידוע. צוהל ארבע רוחות שמים. חרטום־ספינה פולח לשם. הה, גלים חובטים. וספינה חותרת עוד. תראו: רוב ימי אדם על־יד הדבר. ככלב אצל דלת סגורה. מלחית לשון, יושב ממתין אל מה שיהיה. מפסיד את מה שהוא. רוב ימי אדם אינו במקומו, אינו בשלו, אינו בשעתו, אינו כרצונו. ומרגע לרגע – אבוד ולא יתוקן. הנה הוא פה עומד על־ידי, עודד, ולא יודע כמה אני רוצה להפליג. להיות טייס. כתף אל כתף אנחנו בשוחה הקטנה, ולא יודע איך אני מתחרט שאינני ומתגעגע שאהיה. אילו היייתי טייס. או אילו היתה לי לילָך. אילו זה ואילו זה. או אילו זה וזה. ואיך הייתי יכול. מה – – הכל, כאילו טעות גדולה. – ‘הציעו לי פעם – סיפר נחום כעת – להיכנס לחיל־הים.’ – ‘חיל־הים? – קרא לעֶברוֹ גידי. – לא! חיל־האויר!’ – ‘למה? – טען נחום עם הרוח. – לא מפליגים? לא רואים מקומות? יש לי חבר, איפה לא היה!’ – ‘אוירון! – צועק גידי כנגד הרוח, פרוש שתי ידיו מאוזנות מכתפיו, מעוגג דאיית סיבוב: – אלף כוח־סוס בידיך! עשרת אלפי מטר תחתיך! ולאן שאתה רוצה: שמונה מכונות־יריה בלחיצת כפתור, ושבע מאות קילומטר בשעה!’ – ‘יש כבר יותר מהירים.’ – התערב עודד במנוד־ראש. – ‘הוא היה ביוָן, באיטליה, בצרפת, כמדומה גם בספרד. איפה לא. בכל מקום יורדים. רואים. מסתובבים.’ – המשיך נחום עם הרוח. אבל גידי ביטל לעומתו בכנפיו: ‘מה אתה משוה דג לצפור!…’ צעק גידי כנגד הרוח.

רוח גדולה ורחבה. משוחה לשוחה משׂיחים עמה וכנגדה. יש גם מישהו שכבר נוטל ושואל בגלוי: ‘ומה הם שותקים להם שם כל־כך הרבה?’ ופלוני שמשיב לו: ‘נסעו להביא תחמושת.’ ויש אחד שלא טובה בעיניו התגרוּת גלויה זו והוא נוחר לעֶברם בזעף – ‘מה אתם מקשקשים שם!’ – א! – עונים לו להרגיעו, היינו־הך, מה כבר יכולים לומר. ועד כדי כך שיוּבל, אותו שהוא מן השוחה הזאת, רֵע ותיק של נחום, בא ועמד על גבו, אם כבר רוצים לשוב ולהתחלף ולחזור לצל? הו – היה נחום מלא רוחב־לב – לא חשוב, באמת לא, נוכל לשבת עוד קצת, תנוחו לכם – כיוָן שכבר יושבים. – בגודל־לבב אמיתי, שמוליד מיד שיחת אחוָה בעקביו: ‘אז מה, יוּבל?’ – משׂיח נחום את רעהו מלב אל לב, וכפותיו מחליקות בהנאה צלעות גווֹ הערום, החום, הקורן־מזהיב. – ‘אתה רואה.’ – משיב לו הלה. – ‘כן. – מאיר נחום פניו יותר ומקיפו שלום. – ומה אצלכם בבית?’ – ‘מזמן לא הייתי.’ – אומר יוּבל מלמעלה. – ‘לא? רק מכה באויב הרשע, ורק מדאיג לב זקניו שלו, מה?’ – ‘בדיוק.’ – גיחך יובל בהינע־ראש ופרש והלך. אין טעם להפסיק או לשנות משיחת־רעים מתרוננת. היות טוב לחבריך – זו חכמת החכמות. תן להם כולך, היה עמם כולך, תמיד, בטוב וברע, אחוֹז ואַל תרפה. זה הכל. ומה שיהיה עם הכל יהיה אף עמך. לא יותר. רוח זרומה ורחבה. עכרורית שמים ואבקים רצים. פיהוק עמוק מזכיר פתאום כמה מעט ישנת, וכמה כבר הורחקת מאז אל תוך עומק היום הזה. ואחר־כך תמות גם שיחות־הנהנין, ובשעה אחת־עשרה וחצי בערך מתחילה איזו הטרדת־צליפה, להזכיר נשכחות. שוהים קצת לקשוב לה בעייפות. אבל יודעים שאינה אלא טורדה מקשקשת באויר. טורדה מנובזת ומעצבנת שהגיעה גם הגיעה העת לא להתעצבן עוד בשלה, שאינה שווה גם טרחת עצבים, לא כל־שכן הרכנת ראש בפניה. מאליה תעבור. גם בלא־כלום. מעשה ישן ומסואב מחמת שימוש. קצת צליפה מצפצפת ומחטיאה, וקצת פגזים משריקים ומתפצחים אי־בזה, תמיד בסטיה מכוּבדה, אף כי ברעש וברעם אדיר, וממש כך גם הוֹוה ובא. מלבד אשר עצמת ההתפוצצות היתה הוממת יותר ממה שזכרת, וקצת קרובה, נדמה, ממה מותר להם בהטרדה, וראשך, מאליו, נרכן יותר ממה שקצבת לו, וכתפיך נזדקרו מאליהן. לא רק שלא תששה הצליפה, אלא אף הוסיפה והצטפפה, ולאחר דקות אחדות נעשה הרעש כבד מהחריש עליו, צפוף ונושף בתוקף, ופגזים אחדים כבר נפלו ממש אֵי־פה קרוב, ואחד מכולם, פתאום, התפוצץ לו בין הבקתה המוארכה והבקתה הקטנה, כאן, ולא היתה שהות לראות מה, אלא לזרוק לעצמך אַפּיים פנימה, להתערבב בכיווץ ובביטול עצמך, ועוד לחוש בגבך את סוֹעת הדלף חולפת בשרקת־עיועים, שהפליץ הלה בתנופה חרמשית מוחצת, במַפּח קטלני, ומיד חזר זרם האויר ונשׂאָם במהופך אל בור הרִיק, ונוּתז שם באותה נשימת איבחת חרב מונפת, עד כי נסתתמו ריאותיך ובשרך פרץ זיעה. משהו קרה שם, מפולת אבנים, ריצת רגליים, קיר נתמוטט אולי, ואולי התקרה. נדחקים בעווית פנימה אל המקלט הצר, המחניק סבוּא־אבק, שומעים בזוָעה איך בזה אחר זה נופלים כאן, מצרצרים איומות ומתפלצים מעל הראש. המקלט הזה לא יוכל לשאת חבטה כלשהי. כאן תהא קבורתך. בזה אחר זה. רדופים ומתבקעים. מי זוכר כמה ועד היכן. עמודי־התמיכות העלובים, שנאספו מכל הבא ליד, נתרעדו, והחלל הצר המה אבק צפוף יותר מכפי עמסו. ובין ההתפוצצויות שומעים את ברד הכדורים מקרקר בקיר מאחור. תפתוּף־אימים צווחני. ובהפוגה קטנה אחת שמים לב אל הג’ריקן שמישהו שכח כאן, והנה התפלח זה פתע, והתחיל מקלח קילוח בתמימות משונה, כאחד שעומד ומטיל מימיו.

חרדה מכל צד. בבת־אחת ובעומק הרחוק (בשרך לא נתקהה עוד לחרדות!). הרחק עמוק בתוך החרדה. יש לזה קץ? מערבלי־סוֹעה מתבחשים. רתחי־אבק מצטנחים בפקעות ומתפרחים מיד, מגורשים החלטית, סאון מתגלגל, ובועות של דומית־פתע משתלחפות ומתפקעות ביניהם. (נמאס לך אֵי־קודם השקט, משעמם היה לך כבר באפס המעשה? – הרי לך: טבול!) עמודי המקלט יכרעו תחתיהם, בעוד הֶדף כזה. חול נשפך. כל החוסן והחוזק – כלא היו. רק אימה. בלי שום מחיצות או הרחָקוֹת. צמוד אל גופך הרטוב, נדבק הוא הזה, הפחד, הרטוב, הנבלה הזה! (חבל שלא הספקת קודם להריק מעיך). מתעללים, התעללות, נורא. כל כמה שהלה רוצה לזוז מפניך ולפנות לך עוד קצת מקום. הכל צר ודחוק כל־כך. ותמיכות התקרה, דלת עלובה זו שלמעלה, המכוסה עפר נוזל מכל סדקיה – אינן מניחות לזכּוֹת גם בשכיבה של עקימוּת. אי־אפשר עוד להתקפל יותר. או לסבול יותר. אי־אפשר, לא. איזו קלוּת־דעת, לעזאזל, היתה. אלף פעם להשתעמם מאפס־מעשה ולא לשכב תחת המוות הזה. זו כל האמת. אין ישע, ובעל־כרחך, ככלבלב מוחזק בצמר ערפו. מכוּוץ, הה, וכאן, כאן, כעוּבּר. ומי יודע עד מתי. עשר דקות? רק? שוב איבד הזמן סבר פרצופו. נתמעך הסתרח על פניו. שלולית רפוסה ואובדת. או אולי מדבּר, מדבּר־ישימון. וכך, באמת, תמיד, כנראה, מעולם היה מדבּר־ישימון. פה ושם הפוגות־חטף קלות, של צבעונין, פה ושם, מדומות, ומשך ישימון זועות אין־קץ. כיווּץ מצוקות, רתתוּת חנק, לקראת מכת החיסול, שאין אחריה עוד. ריתות שהוא לבדו נותר להיות טעם החיים האחד. כל נקודות־המשען שלך נבחנות, עם סמוכות המקלט העלוב, מתחת כובד ההפגזה. על מה, בעצם, חייך מיוסדים? אהבתך, אמונתך, תקותך? – הו, לא, עזוב כעת, הנח! מוכרחים להגיח לרגע, לצאת, לנשום, להצטייד בחמצן – החנק הזה, נוסף על הכיווּץ, יקיץ חייך עוד קודם קיצם. הבלים. מה? הכל. כל דבר. הכל הבלים. להתפוצץ – כמה הבל! הערה אחת לא רחוקה, על המוות, שעודנו יושב פה חונה על כל הגבעות סביב דממתן, חוזרת עתה, ופניה חדשות. ימח־שמו, הלא היינו על סף ראִיה אחרת, חדשה ואחרת – איך זה נשמט ופרח, כל הראיות וההחלטות מהבל. אין בהן שום חוזק. הו. אבל לא יוכל עוד להימשך הרבה. למה לא? מפני שאי־אפשר. לא ייתכן שכל היום יכתשו אותנו, רק יכתשו. לא מתקבל על הדעת שיום שלם רק יכתשו ויכתשו עשרים בחורים – לא ייתכן שיימשך כך לעולם! אז שקט! הו, שקט! כל דבר שבעולם ורק לא זה – לא זו הזוָעה המתפלצת! אתה הרוס מבלי יכולת עוד. חולה משׂאַתה עוד. כוחך רצוץ. נצורת־לב זו. חסרת כל דעת זו. כבדה וכותשת זו. רוחשת וכותשת די, הפסיקו, הפסיקו שם, אתם! דבר עולה כעת על הדעת. וכל כוחך נטפל לדבר ולדקדוקיו, וזה מתראה פתאום כאילו תגלית גדולה: הכסל שבהפגזה! הטמטום שבשכיבה, משוטח לפני מכיתות מתכת מתרסקת בכוח, שכל היותך אדם, נזר הבריאה, אינך שווה כלום לפני התרסקות צינור־ברזל בכוח אדי גאזים לוהטים. שכּל יִחוּסך, וצדקתך או רשעתך, בוז גדול אחד להם – ולא יועילו לך דבר אם אך מונח אתה על נקודת השקת עקומת מסלולם בקו מיתאר פני האדמה התפוחה הזאת. צנוברי־מתכת שוטים אלה. וחוקי מעוף הגופים הנקלעים באויר. שלושה, או כמה, חוקי משיכת הארץ מזה, וכלל חוקי פרץ גאזים כלואים בהתפשטות־פתע בתוך דפנות מתכת חלולה מזה – ונפשך יחידתך המסכנה, המתפחדת, בגופך הרך, שאמא נתנה לך לדברים טובים, בלא לחלום שיהיה הוא פתאום להם למפגע, הגוף העשוי לחוש, לנוע, לעבוד, לחבק, להיחבק, ולא־כלום לעמוד בפני תאוּצת רסיס חד, מתפרץ בהדף־גאזים גָלמי, ואשר ככל שהוא גָלמי, אינו גלמי, עם זאת, יותר מגָלמיוּת אותם לא־נראים, העומדים שם ומשלחים אותו כך, וכאשר, שוב, גם הם, כמוהו, לא שמעו שמך לעולם, ולא יודעים עליך דבר, ולא איכפת להם כולך בככה, ולא אליך יכוונו, כלל אינם יודעים עליך, ורק אל מקום אחד לא־נראה, שמסומן אצלם במפה בחשבון אַלפּיוֹת של צידוד, הסט והגבּה, בלי לבקש דבר, ובלי להתכוון לכלום, אלא לעשות כמוּשׂם עליהם, עד הפסקת הצהרים, להזיע ולהספיק כמצוּוה, להשחיל אל פי הצינור צנוברים אחר צנוברים, שנים־עשר קילוֹ ומחצה האחד, שש כנפים לזנבו, לשלשלו פנימה, למשוך בחבל ולמחצו שם בנוקר המכוון לפיקה, ולהפריצוֹ ביבבת שיהוק אדיר לדרך, היינו־הך מה, לא אחרת מאשר אילו השימו עליהם להכניס עד הצהרים פת לתנור ולרדות, או לפמפם מים במשאבה שבחצר, ומכל זה צריך אתה פתאום לחטוף, להיפגע ולהפסיד את עולמך. זה אין לו שום מובן, שטות של דמיון מעוקם טמטום. וזה הוא ששייך לך פתאום. ומתיר וגומר ועושה לך את כל חשבונותיך. תם. אה, הבלוּת. הבלוּת.

- ‘לא יכול עוד! – צעק עודד. – לרגע, רק לנשום אויר!’ – ‘שב בשקט!’ – התחיל גידי להשתעל בזעף, והלה כבר לה היה, ניתר ואיננו. כפוף ונחפז הקיף את הבקתה ורץ להיסתר בצל הקיר שמעֵבר. מתנשם ושואף. מה נתרחש כאן, לעזאזל. פיקולי עשן שחור נמלט מן הפתחים האחדים. בסרבוּל־מה, כמתוך התבצקוּת, בהסוס, והמוּל כולו אבק. הבקתה מתפוררת? תמיהת סקרנות תמימה. הקשבה לכל צד. חיוך שמוט אי־מזה. ופתאום חונקת זוָעה: הכל הושמד פה ורק אתה על חורבותיו… אימת מחזה־אֵימים שעתיד להתגלות עליך בעוד צעד נוסף. נעצר, לא־מעֵז. מפרכס מיאוּן. כל זה שלכאורה כה מוּכּר כאן, נשתנו פניו כאילו לא הוא, כולו גיא־צלמוות, ממשות לא־ידועה, מרחקים אחרים, התגלות חיורת, דממת־ריק מנשבת, ומיאוּן, הו, כולך מיאוּן, ממולא מיאוּן נורא, מתכווץ־מתכווץ – – ‘מה אתה מסתובב בחוץ?’ בא עליו פתאום קול מבפנים, עד שנעתקה נשמתו מבהלה. מי זה? עודכם חיים? אחרון הנשארים? – קרוב מאד ומובדל מאד. רק להציץ – – לולא שמופרד במעגל ריחוק טשטושי. התפוצצות־פתע. נלחץ בגבו לכותל. חושף לגמרי, ערום. נשימה. והוך! חבט על הראש! ניתר קפוא־עיניים. אפוף מיגעש אבק. – אה! – זעק וקיטע מיד, כשתפש שרק נתח טיח התפורר עליו, עוגה נוקשה של חומר בלול בתבן, טיח טרחת־שלום רחוקה ולא־מובנה, תמימה עד אין שחר, אולי כדי מלוא כף יד אחת שדיבקה ומירסה את הטיט לכותל, קלופת מחי ההדף, וטביעת מקומה על תיתורת מעזיבת הגג פקוחה כעת טריה ומתבוננת בך. מה עשיתי? מה אני אשם? אבק מתפרח. בהתנשמות. ומן הפתח פיח שחור בעצלתים של מבוכה. משהו זר כאן שצריך להימלט מפניו. מסתכלים בך. עיניים בוחנות אותך. אילו ידעו רגליך. אילו יכולת. נתיקוּת אומללה. קשר שתיקות רעה סביבך. קרישות ללא מוּש. מצטמק במעיים פתאום להקשיב. נורא להטות אוזן. ובכל כוחך. רב קשב. זועת התרחשות מתרגשת. מרחוק. כגשם קרב. שומעים חרטה נוראה פורצת מפנימך. יודעים שחבל שככה היית. לא ברור מה. חי בשגיאה יסודית. ואין עוד תקוה. מה אפשר לעשות? מה צריך? קודם־כל לברוח. לאן? ממרחק־ממרחק בא. תוקפת אותך ההרגשה. ידיעה נוקבת שהפסדת. כבר הפסדת. הפסד גמור. חבל, חבל נורא. אילו רק ידעת. חבל עד תכלית כל חבל. הלואי והקאת. וכבר אין לתקן? אבוד? אין תמורה? לא יודע כלום מה, מוּשׂם עליך ולא יודע מה. ואם לא תדע מיד, הנה בזה הרגע, כבר עתה – אבוּד. עולמית. לתפוש. למצוא אחיזה. קרקע. משהו מוצק. ומנוס פתוח. ישר שמה. אין. הו. מה כל זה. הגידו מה כל זה. מה רוצים ממני. הכה! כבר. רעם אבק סומא. סבוּא־אבק. מה אני כאן. חַת־שתים לברוח. בזה הרגע. מהר. הרגשת קץ. כלָיה. מכוסה מכל. וגם מעצמך. רחוק. לא שומע. לא מגיע. לא יכול. אובד. – ‘מה אתה עושה כאן?’ – נופל שוב, מפתיע עד בעתה, אותו קול שמאחור, ומזכיר שכבר היה כך פעם, לא רחוק מאד, וכן גם דיבר, בהבעתת־פתע כזו מאחור. ובמין יגיעה לא מגעת אליך, ולא מחייבת להיזקק לו ולהשיבו דבר, לא מפני שאין זה עסקו – אלא פשוט מפני שלא מוכרח, ואפשר גם בלי, רק פרט מפרטי הטשטוש הכללי. עוד צל חיור בתוך ממשות לא־נוגעת. מרעידים ומנסים לשכוח אותו מהר, להינער ממנו ולשוב אל מה שנחוץ מזה, מלפני התערבו, שהיה פה, ושעודנו פה, מישהו או משהו, לא מסוים בדיוק. אבל הלה מוסיף ומטריד שוב: – ‘מה אתך – הוא אומר – למה אינך עונה?’ – שגם זה אפשר עוד לפטור במישוּך־כתף כוללני, ובהינע־יד סתם. – ‘עודד!’ – מוכיח הקול הזה מאחור, הבלתי־מניח, והזכרת שמו מרתיעה: ‘מה?…’ נמלט מפיו חרחור, ונפתל להיחלץ, להימנע. – ‘מה קרה שם?’ – לא מרפה ממנו הלה, המיוגע, שבהצצת־עין סרבנית אחת יודעים כי ידוע הוא, אף כי היינו־הך, כמין דנוס הוא, הוא ולא הוא. שחור ומפויח על פניו, מחוּפּשׂ להגחיך, אולי כועס, או מה, קרוב פה מעֵבר הכתף ורחוק אי־שם בלא נתפש, סתמי לגמרי. – ‘מה אתה ככה?’ – אומר הספק דנוס הזה מאחור. נמנע מחרוג ממזוזת הפתח החוצה, דבק בה. – ‘מה קרה לך?’ – ‘לא.’ – מחרחר עודד, כאילו לא הוא. – ‘למה באת? אינך שומע? אמוֹר משהו – עודד!’ – ‘באתי.’ – אומר עודד. – ‘למה? מה קרה?’ – נוגשׂ דנוס, נוגע בכתפו. (שלא יגע!) – ‘כלום.’ – אומר עודד. ‘אז מה?’ – אומר דנוס. – ‘כלום. לנשום.’ – לוחש עודד. – ‘מחניק.’ – ‘השתגעת? – מתרתח דנוס משום־מה – חזור מיד!’ – ‘טוב.’ – לוחש עודד. שלא יצעק עלי. – ‘מהר־מהר.’ – נוגשׂ דנוס ושוב נוגע בגבו. (שלא יגע! אני לא שלו). – ‘אז רוץ!’ – צועק דנוס. ‘טוב.’ – לוחש עודד. – ‘רוץ־רוץ! שמעת! מה אתך?’ – ‘טוב.’ – לחש עודד ונתגנח מאד. זועת שריקה. התנגפות מפולת. הכל. רועם פיצוץ. עלום. הִרהוּל. עִרבּוּל. מה. לא. ראש אל ראש על המפתן. הלומים יחדיו. ודבר ראשון חשים נשימת איש על לחי חברו. סנן־אויר יורד חם, חדל ויורד. נורא בקרבה יחדיו במגע יחד נושמים. מֶשך נשבובי דק וחם, בא וחדל, בא וחדל, בקצב חרישי ולא יאומן. אבק ופירורי טיח. מתמיה מאד. ואולי להתחיל לבכות. מלמעלה. גדול ביותר. התפקע. כהתבקע קרש ישן. ודרדורי עפר אִטי וזחלני. נמשך מי יודע. ומה היה הדבר האחר, הנחוץ יותר, המבוקש, שהיה כה קרוב? טעם אבק בפה. ריח גללים יבשים וזיעה. לא להיות לבד, בלי. לא להיות חשוּף בלי כלום, לא. מפולת פיח. מין צורה. לקום. עוד רגע לקשוב. מה פה כל־כך קרוב. אַל תנשום לי באוזן. ריח גללים יבשים וזיעה. לא להיות לבד, בלי. לא להיות חשׂוּף בלי כלום, לא. מפולת פיח. מין צורה. לקום. עוד רגע לקשוב. מה פה כל־כך קרוב. אַל תנשום לי באוזן. ריח גללים. תן לי לשמוע. להגביה ראש. מפולת־חשאין של פיח. כבחלום. צעיפי ניקודים. רשתות. משונה מאד. קל מאד. התרוקנן. כל־כך ריק. שמעת! הרים כבתוך אולם ענק וריק. – אָהוי! – לא כלום של כובד. שום דבר לא ממש. דברים הולכים ומתרחשים. לא בדיוק מה. ריקן. שומע מתוכו. פה בין כל הרעמים. רואה איך. להתרומם. לקום. לראות פה מדובק בקיר. הכל אפשר. רוחש אפשרויות. כל הייתכנוּת שבעולם – כאן הן. ואתה. שום מחסה לא. לא מחיצה. ערום מול מערומי הכל־ייתכן. ובנקל יכול לבוא הכל. שומעים. אתה פה מדובק. לא מורגש. בזוית. לא מפריע. יכולים לעבור להם ולא ישגיחו בך. הם שם, כאילו, במועצת האפשרויות שתיתכנה. במקום שמכריעים ומחליטים. פה מושב האלהים וכל פמלייתו. פה כעת מחליטים, על המקום ועל מי ועל מה. האם הם־הם כאן? כן. הנה הם־הם כאן. (כמו הרופא הראשי בבית־החולים שלו). ואסור שירגישו בך. ירגישו – ינשפו בך ואינך. כי לא ייראה אותם האדם וחי. חבוי לך במקום שאסור. בהצצה. בלב פועם. במקום אסוּר. בתוך תוכי הגדוּלה. בסוֹד מועצתם. עיניך רואות מבוהלות את דייניך: כאן זה נעשה. מועצת הרגע הזה. השתהותם לחרוץ כאן, לראות, להוועץ ולחרוץ. הכל בידיהם. בעמוד האש שלהם. הנה הם. הנה אתה. קטן וחבוי. ומה? אם ישגיחו בך – יגרשוך. אפילו לא להרהר: פן ישמעו… בשקט. בשקט תציץ ותראה אותם (ושלא להיתפש ולהשתלח בבושת, או גם במהלומות). בשקט – ותראה אותם. ותיכף תראה אותו. הוא שפוסק דבר ועושה. יחלוף כאן. יאמר, יראה על מי, פה, ימשיך, ואתה בקיר, לא־מושגח, רק פוקח, לא נושם. המון באזניים. דומם נורא. זמזום זעזוע. האוזן הזו בכלל לא. הו! שומעת? הו הו! שומעת? לא? מי שומע? מי כאן? מי עוד פה? – פחד עד סימור. הכל. סמור קשיבות. עוצם עיניים נלחץ. נהדק: לא יכול. עבור־עבור. לא יכול. – פיצוץ! – התברק, רעם חלל. פתיחוּת גלויה ניצבת. ריקוּת עד. ממועך. פיח. ביעותים. פירורים. ואולי כל זה, אולי זה ולא. אולי מי שאת זה ראה – שוב לא יוכל עוד?… למה כאן. למה עוד. אה. אין… יבש, כל־כך, אילו, ורק קצת. אויר! – כעת! המיית קונכיה. לפקוח לכל צד. להחזיק, לחוש. מתוך כל השאון הכואב, הריק, המחריש – חלל פתוח מתארך, נבוב וקורן, מתבהר: מפולש נקי, מאבק, מרעש, מעכירוּת, מריגוש – שמה, ארובה פנויה מכאן עד, אֶל, פתוחה: עד עצם המרחקים, שמה, שנשתכחו, המתכילים, בשקט, יותר, והכל נרגע אליו, ודומיה, כל הגלים. רָגע הים. נח. הכיווּצים נתפשטו. נשימה עמוקה, החלמה. התבוננות רחוצה. צמחית. הקלה. הבנה מתגלה. פשוטה כזאת. כל־כך אמיתית. עד. מניעים אליה ראש. יודעים שזו, סוף־סוף, שותים נשימה צלולה, בצמא, סוף־סוף, איך לא עד עכשיו, פשוט כל־כך, פתאום. מתישרים. יודעים. לא יודעים מי הוא היודע. אבל יודעים שיודעים. בבירור נקי, מצטחק, אליך. יעבור. הכל יעבור. אין רע שלא עובר. גם הגרוע שברעוֹת עובר לבסוף. וזה הכל. ברור לחלוטין, ולא מוכרחים. וגם אין מן ההכרח שיקרה כלום. מה פתאום יקרה. מבט פשוט מגלה בפשטות. אין שום טעם שדווקא יקרה. וגם כי כל דבר התובע לעצמו, לשמו, את מותו של איש – עוול הוא, רק עוול, רק רע הוא, ודי. רק רשע. אחת היא מה. אין דבר שיתבע מותו של איש – ויצדק. לא. שום אלוהים ושום דבר. ברור לגמרי. ולא מלה להוסיף. תגלית נכונה. מפעימה. שצריך לומר למי. לסַפּר, להגיד, להגיד לגידי. גידי. מה עם גידי. אל גידי. לרוץ. וחטף רגליו, בדהרת־פתע, מקיף בחיבוט אבנים. גם הגרוע שברע – עובר. מרודף. מוצלף לפתע – מַכת המרחב הנפתח בעצמה מַבהקת. פתיחוּת ריתחת מלפנים. גבעות אור חובטני, מסוחרר מרחב, הרבה מדי, וקפיצה למטה, לשוחה, גידי! צפוף, אין אויר, אבק: גידי!

פרק ארבעים ושמונה

כמה זמן כבר נמשכת? שתים־עשרה. מחצית שעה תמימה. ושום סימן לשינוי. צרורות בני ארבעה. שהות של שניות וצרור בן ארבעה, שהות של שניות וצרור בן ארבעה. ויכול להתמשך כך כל כמה שירצה. מה לא מהרהרים וחדלים. מדי רגע. מפחדים וחדלים לפחד. משתעממים וחדלים. מתחילים מתקרטעים ואין מרחב. נתקלים זה בזה. גם טוב להיתקל, וגם, יותר מזה, מחניק. נזכרים, מבקשים לומר מלה – אלא שאבק. פוקחים עין. ושוב אבק סידי. מתהפכים ומשיאים עין. מנין יבוא דבר. הדלת למעלה, המכוסה עפר, מזילה נסחים קטנים. רחוק. הכל. ורק במדומה, ולא בממש. וגם זה נמאס. נוכחים במפורש ברעב זוחל בקרבך. דממה בת רגע שלם משתהית. מירוָח של המהוּם מתמשך. מקשיבים בתמיהה, משהו שבעונג־קשיבה. אבל נורא זה מתרצח פתאום, במַכּת־אגרוף. ומהומה. כולך בשׁרירות רגעים עריצים. מזולזל בעפר. גם העפר רועד. והאדמה וכל בה. מקשיבים מאד עד שנפזר הקשב. עדרי ייתכנוּיוֹת באים, מתבהלים ונפוצים. ייתכנוּת אחת או שתים נשארות לרגע, מהססות, לכודות בסבך. מתקשות לנוס. ושוכחים גם את זה. עוברים ונסחפים הלאה. ושוכחים שמשהו – כאילו נרדמים. לולא העיקוצים המטרידים ברגל שנרדמה. גופך מאובן ונפשך בך פורצת בשרקה. מה עוד? כל מלוא אלף הדברים המיוחדים שיש בידי תולעת מכמוּצה. אפילו תתעלם מכל השאר – מה ניתן לעשות בכיווּץ ארור כזה, כשאדם מיושב, כפות ברכיו אצל חטמו, כתפיו אצל אזניו, לבו במעיו, המכווצים ברע, אבן בצלעו, סומכה עלובה אחת רוצעת גבו בשקידת מסכנים, ואם תכביד עליה – הנה תתרעץ תחתיה והתקרה עליך עם ערימת החול, כל נטל החול. כל הזמן נשפך. שעון־חול אין־קץ. עובר. ויעבור, אולי, אלא שצר, צר ללא הכיל, צר בלי שינוי, לא די שצר, ובא הלז ותקע שני סנדליו היבשים, העפוצים, בשכמך, ודוחק בהם בכל כוחו, כאילו זה תכלית הדברים, בהתמתחות שואפת רווחה לא־פוסקת. כאילו לסנדלים לבדם ניתנה ארץ. זוחלים. מזחילים. מזוחלים. ומתאפקים. וממתינים. ממתינים נורא. מתפוצצים. וצר. עדיין צר. אפלולית סתומה. חדודית מכל צד. אבק הסיד חודר עד הנשמה. עד קודש קדשיה. למעלה מיכלתך. תיכף תצעק ותתפרץ. התקרטעות כבולה, לבטלה. הירדמות חושים לשהות בת־חלוֹף – רווח. פישוט המכווץ – ריק כאילו. כאילו חלמת שכבר פישטת. כל־כך נקל לפשט רגליים ולהתמתח. אין לך אלא לפשט ולהתמודד. והכל ולא זה. זה לא תוכל. מחוץ לך מכות אחר מכות. תתחיל למנות אחדים – ותלאֶה. תתכווץ להתהפך אחרת – ולא תוכל. מיד תיתקל בזה שכאילו כבר נותר לו מעֵבר גוך, אותו מוֹשכּח ארור, שמחייך אליך קבצני, ואין מקום לשום אחרת שהיא, אלא רק כך בלבד. והיכּנע. תן גווך למרמס. אַל תנסה להתגבר. לא תוכל. וכאן – הכל. אין שום הרחק מכאן. בתחילה תפזול עיניים למעלה, אל הדלת העלובה המכסה מלמעלה. שְמֵי־קורה. בתיאבון מגורה תחקור הוייתה. בתפילה. תתמסר למשמע סיפורה. תולדותיה. יֶשנוּתה. שמעֵבר לפחדים. לרוָחים משוּגמים ביד גסה. קצת זמן עבר. רווח־מה. יושב על חודי שתוֹ, בן־אדם, שתי סוליותיו וברכיו המוקפות, סדן לסנטרו, מהודק כחנוט, שקוט ומרים עיניים. הנה לך אדם. ומה? הגידו, ומה?

אך יחדל האבק ותפרוץ החוצה לקחת נשימה. יחדל – כשיחדל. בינתים נוטל אדם עסק להיות משהו. מוכרח ליטול. אלא מה. לבדוק כל קרש, בהתמסרות. אדם שלם וכל מה שהוא בבדיקת אלה ראשי מסמרים, רחבים וחלודים, מפוטשים מן הסתם באבן, בהתבוננות מקרוב. ומן הסדקים ניזח כל הזמן סנן חול. סיקוס אחד שנתפקחה עינו – משפיך שפכוֹ. נחנק לרגע בפירור אבן עד היבלעו. אם ככה יתמיד – יסתנן לו כל כְרי העפר שמלמעלה דרך הנקב הזה. אלא אם כן יקדים פירור רחב אחד לפקוק את הפרץ. כבאניה טובעת: משפט האלמנה עם הרוח. מים, הו, מים! שקים הביאו שקים, פה מהר פה, הי הו, חברים! חברים שלי חברים. אני נחנק. לוָוחים מסוּקסים ישנים. כה מוזר ולא ידוע לראות אותם בקרבה כזו, בבדיקה קרובה כזו, צורה חדשה עד הרפתקה, מקרוב. מין שאינו תואם מינו. שלוקטו מפה ומשם. כל יום שנַיִם ושלושה. נישאים עם ערימת חרולי ההסקה. הבדואיות. בשורה. כמו תמיד. בזו אחר זו. אשכול המטבעות על חטמן. צלליות שחורות תחת נטל ענפים וקוצים. עורך שלך הוא קצה העולם. ורחוק יפה בין קירות סלע חטחוּטי. אובד באבק הסידי. צר נורא. ריבון העולמים. נמשך נורא. הבדואיות. כן, ההולכות, היחפות, בעפר, אז כשעוד היו, ובבוהן רגלן, כרגיל, ממשיכות טביעת כל הכף בחול. טלף חיה יחפה. אולי רק צרוּתה וחדוּתה עוד שומרות חותם נשיותן. מין חיים. ולמה אינן מוֹרדוֹת. למה אינן בועטות בזה? למה בכלל מסכימים, הכל, שחנוק, שמשומם, שכפוי, ומסכימים לשבת, ויושבים, ולא־כלום, כלום לא. ואולי אינן יודעות שאפשר. שבויות־מסורת. ואולי? וכל הסיפורים מה? על אהבת־אש, שלהן, על הרפתקה, וסוסי־ערב, ולילות־ערב, וחטיפת הנערה והכל – כשהן חיות עלובות שכאלה? מעשיות, כמובן. כשהיו ילדות, אולי. לא הספיקו להיות ילדות, וכבר. והלכלוך. לא הייתי נוגע! יצורים. ולהעלות אש, ולאפות, ולהיסחב קילומטרים אל באר־המים, ולסחוב תינוק, תמיד, ושנַיִם נגררים בשובל, וזבובים, ובלואים, וכדי שלא להפסיד זמן לחינם, גם לשזר בכישור אגב הליכה מרשרשת, בשוּלַיִם שעד הארץ (שוּלַיִם רקומים דווקא!). נפתל כישור יורד מתוך סחרוּרוֹ וחוזר ועולה מתוך סחרור. וזה החיים. ככה הם. גם ככה. אולי לא גם כי אם רק. ועם הגמל, ועם החמור, ועם העזים, ובשקט תמיד, בציוּת, לא להמרות. למה את מסכימה. טיפשה, למה אינך בועטת? הלא חייך שלך הם! – – הו, מה. מה שייך לי. ועד מתי? פקעת עמוסה להתפקע. דברי גידוף ונקמנות וקריאה לריב, בגרון, תקועה, כמו, מחלחלת, ומין שפלוּת־ידיים, ולא־כלום, וראִיה ברורה איך כלים ימיך, איך ימיך שלך כלים והולכים על לא דבר, ולחינם, וכל הזה החינם הגדול. אֵי בזה יש כל מיני דברים שאפשר, גדושי אפשר עשיר – וכאן יש כל מה שאינו בזה. מנוּע. ואי־אפשר. הו לא, יותר אי־אפשר. ורגע שלם באמת אי־אפשר. ובעוד רגע מיטשטש וכבר אפשר קצת. נבלע בהתפוצצות וביניהן. נידף להיכן שהוא. אם כך ואם כך. ואין שום פלא כשמתנשמים ברגע הבא ומנסים לשיר בכל הכוח: קוקה קוקה – שבי בצד! באבק. בקולי־קולות. באתערוּתא גדולה. כחַזן פרקי חַזנוּת. ובתיפוף רגל ובפריטת אצבעות, ובהעויות נרגשות שונות. וגם זה, כמובן, מהר, נשכח, בתוך כך, ונידף לבטלה. ואם כן? אין אם כן. מכל צד שהוא אין. כל הענין הזה, ביסודוֹ, בשרשו – לא כך צריך. לא צריך ולא מוכרח. עוול שזה כך. ואתה קרבן העוול. זה הכל. כן.

ופתאום – יש פוגה. ברגע אחד שבין המון אחרים, חדלי־חשבון, ממועכים כדבלים. פתאום יש רגע מתבהר, אור בוקע דרכו, ומזנקים אליו, פורצים החוצה, קפיץ ניתר: להזדקף. לקחת אויר, עד אנחה, לבלוע, לקחת עוד, להתישר, למַתח גפיים, לשעֵל החוצה ולגדף כמטורף, ולחדש צלם אנוש – הו, העיניים נעצמות מהדף האור, מן הגודל, אלוהים גדולים, איזו אדמה גדולה, איזה שמים, איזה בזבוז, מחוץ לכל חשבון, מתבזבזים בשפע, ואנחנו, וחיינו הצעירים שלנו – אה, לעזאזל. מה, כולם כאן, כולם, דולי הפנינים יצאו לשאוף מעל המים, מחרחרים לאויר – קחו, חבּוּבּים, הכל, קחו כל מה – – אבל יבבה נלבטת פתאום, ובבהלה, כבמרחץ־קרח, נופלים־צונחים וזוחלים לבוא פנימה, להילחץ, להידחק, מי יגיע קודם. אה, הִכה! לחדול, לא לנשום, להיסתר, להילחץ להיכבש, להינצל. מרי משתולל להתאגרף. לא, לא רוצה. לא רוצה!… ומיד מתעטפים בטמטום, וחדלים. ולא־כלום. רק כשמקיצים וטעם אבק מחליא את הנשימה ומשגיחים בחרג־אור יורד, ואיך מתערבלים בו פיזוזים, נאחזים ומחייכים טיפה: זה אולי מסביר מה? אולי זה בא במקום? וכבר נתבהל החרג והאור הסתבך ונלבט בו, העולם נרעד, נרכן ונכפף מן המכה, כּוֹלא נשימה מכאב, ועוד אחת אחריה, מיזנקים ענקיים, ובזה אחר זה, פה על הראש, בטרוף. זחלי־עפר רצים בסנן. מכל צד. אשרי אדם ובוּנקר לו. לא יראה בבוא עליו זה כחתף. מכה – וחסל. ואחר־כך, שוב מבהירה פוגה, כחוֹר ברצף שלם. ובוקעים החוצה בהמולה, לפתוח את הריאות, את הגרון, עומדים שיכורים מאויר ומאור. מרחיבים, לתפוש, לאגור, וגם את מראה הנרחבוּת לקחת, ויחסי דברים שיש, בקרוב וברחוק, נקודות־אחיזה, וצוללים לתחושת שריקה נוספת – שכּן כבר אינן נתפשות בשמיעה, מכבר תששה זו משמש ונבלה, ורק תחושה סתומה בכלל שטח העור, חישת־עצבים סמויה אף כי מדויקת: ככלב מסתמר כשהריח אימה. ואחר־כך נופלת פוגה אחת ומתמשכת חרש, כנהר נושא שלום, וגחים ויוצאים, וגידי ראשו הלבוד מקומח לגמרי, ונשימתו מחוקה, כולו שטוף פורץ זיעה, הה – מגיד גידי את נפשו מתוככיו – אוּפ־ף! – הוא אומר את כל לבו, ומנפנף בכפות־ידיו להוסיף עוד אויר לנשימתו הצמאה. צעיפי־אבק מתבדרים שם. רוח על אדמה קלויה. וסנוורי־אור, ואין שום נאַת־מדבּר של ירוק או כחול, ומימין, למטה, טובע ה’קדמי' בערבּוּלי אבק־עשן נוסעים, רגע נחשפות שתים־שלוש הבקתות ומשנהו חוזרות ומוטלות עליהן, ואפרירוּת כמימים ימימה. מתמלאים התרגשות של נסיעה. ויכול להיות יפה כל־כך. ברור שמיד יתחיל פה המסע. ושיתחיל. גם כל ההפגזה נראית עתה כמעשה ישן־נושן, שביזבז אותך במופרז. לחינם היה הרעש. לחינם כה התכווצת וצווחת לאלוהים. – הה, שקט. ההפוגה המתמשכת צועקת. ואין שוחה שלא הצמיחה צמד ראשים להציץ. דבלוּלי ראשים ספוגי־אבק עד לוֹבן. כמין נגטיבים של צילום. אבל בכללו של דבר אין שינוי נראה, בכל שמגעת העין. הה, לאן היית מגיע. ואולם כשחוזרים זעפי הרעם בעוד רגע, וברעם ורעד נחנטים מחדש בחבישת העפר הסידי, והקשר בין מה שהיה הנה זה, לפני רגע, ניתק־אבד היכן שהוא. ולא נותר ממי שהנה זה היה עומד על רגליו נושם בריאותיו ורוֹאה את העולם בכנפיים קלות – אלא אך גולם טמון ארצה בשיתוק, ושריד כוחו לדעת אינו יודע עוד, אלא כי כלה כוחו מדעת. אדם שלם אבד ונגנז ורק אזנו, כמדומה, כאבר כרות, עדיין מחשבת לה בפני עצמה, כל רווח מועט בין פגז לפגז, אם פוגה היא או רק חריקת דממה בתוך שרשרת הרעמים. רועם כל הזמן. רועם כבתוך מעי תוף הדוּד הגדול, מורעם כל הוייתך כל הזמן, מורעם הודד מלא, מדוחס בתוך ישוּת דרדור מתגלגל, מוחשית עד טביעה בה, טרוף עד שאגת טירוף לפרוץ ולהימלט, נאבקת לצעוק מתוך החנק, צעוֹק וקלל ופרוֹץ ויהי מה, ובין קול לחישת החכמנוּת מזה, הלוחשת וגוזרת לאוץ ולהגיף הכל, להתקפל, להיאטם, ולא להותיר סדק, ולא לחוש ולא להרגיש ולא להיות עוד כלל, ולתת לרעה לעבור מלמעלה, לא־נוגעת. אבל גם זה כמובן עד תום דקוֹת הרעם. דקוֹת? מי יודע. אולי נצחים. ושוב בוקעים החוצה מתוך המדמנה, נקראים לבוא אל שריקת הדממה, ההמהום הליטופי הזה והמתמשך מַרגעוֹת־מַרגעוֹת – והגולם המעופש שלפני חצי שניה נעזב ונשכב כלא היה, זולת מכאוב סרוח בעצמות ועיפור מעופר כל־כללי, ואין מתוֹם, ועומדים כעת ומשקיפים חרישית, ורואים, ונושמים, כעל שפת הים, וגם מתחילים פולטים מלים, מהן מקוטעות ומהן שלמות, ומוסיפים וצועקים משוחה לשוחה, ומניפים זרועות, ומה שהיה אי־אז במעבה האדמה – היה לאין. וכלום באמת הכרח הוא לקפוץ מדי פעם בפעם ולבוא בעפר? ומה אם לא תאבה עוד לשחק במשחק מטופש זה, הגרוע שבמשחקים, ותישאר כאן עומד על רגליך, כאדם? מקשיבים לעולם הגדול, הבלתי־מיוסר. הרוח עודנה רוח והעשבים רוגשים עמה. זמזום היכן שהוא מתמיד. ושרידי עוקצנות אבק־שריפה חוֹרכני, מעכירים קצת את שלוַת העולם, אלא שמן הצד, לגמרי מן הצד. ומן הצד גם רואים כעת שיירת־פגזים שלמה נוסעת נשפכת על ה’קדמי', הנזעק כולו כנגדם בצויחת־מכאוב נפתלת, נופל על הארץ, מתחבט בעפר ובעשן, ערימות־ערימות, פקעות מתגוששות, וכל אותה הכיפה מתעלמת במהומת־תבחשה, וגם, עם זאת, מן הצד, אי־שם. כיפת־אבק משתלחפת, מדי רגע מיזנק כיפתי חדש וצעיר מתמר על מפולת קודמיו ועל עיי חרבות העשן.

האם זהו כבר? מי יודע. חמש או שש פעמים בתוך רבע שעה מתברחים למטה, חמש או שש פעמים פורצים החוצה לנשום. גם עפר לא יוכל לשאת יותר. עפר! עוקצנות יבשה, מבחילה. נדרים מחורקי־שינים על הפעם הבאה, שלא תכרע ברך ולא תפול, לא תרד, לא תזחל, לא תשפיל כבודך – אינם מסייעים הרבה. אך משתרק השריק – מיד אתה מושפך פנימה ולמטה כעכבר אל חורו, עם כבודך, עם נדריך עם אָלוֹתיך וחרמיך, אתה וחברך מגולל בך, גוף ורוח, להיחבא, להגלים לדעת, להיטמטם עד יעבור. ובכן, עד מתי? מי יוכל להגיד. עד שתים בצהרים? עד ארבע אחר הצהרים? יום־עבודה שלם? ורק אחר־כך ההסתערות? ימח שמם ושם זכרם! עוד מעט אחת! וכשייגמר, נצא, ננקה חוטם, וכף ננעֵר בכף ונאמר: יה, איך שזה היה. וזה הכל. כאילו זה אומר דבר. מה זה אומר? לא אומר. סתם טיפשי להחריד. ושום מובן לא. כף בכף ננער וזה הכל. בלי כלום תמיהה. כאילו פשוט לגמרי. גמוּר, סגור. נתח זמן שלם. מוסר ומופרד מן השטף. מובדל מן המשך ההולך. נעשה מוגדר מכל צד. תוכל לקחת לשימו בכף־יד ולשקול: שעה של הפגזה! ולתתו בצלוחית. לאבדון. והלא אין דבר כזה. פשוט שקר. לא יודע מתי, אם כשהוא גמור הוא שקר, או כשהוא עכשיו הוא שקר. ושקר מכל־מקום. שעה! אין דבר כזה! אין שעה. אין רגע. רק דייסה צמגמגת, בצק רך ומתמשך לכל צד, כל הזמן, מהרף להרף, אלא שאין אפילו הרף אחד, רק טיט, טיט ממוּסמס ונרפש. הולך כולו סביבך. מקיף מכל צד. כולו מְדַייס עליך. בהיותו חסרת־הפנים. ורק הולכת ומוסיפה, בלי חשך, מוסיפה ונמשכת כל הזמן בשווה, כל־כך בשווה, כל־כך בשווה עד כי אולי כלל אינה מוסיפה ולא הולכת כלל, אלא קפואה על עמדה, מי יודע זה כמה, ואולי זה מכבר חדלה ולא ידעת. וגם אפשר שאתה כבר הרבה יותר רחוק. ואפשר שכלל לא הגעת עוד הנה. מי יגיד מה. מי יודע דבר. רק הרגשת ההיקפיות, לפוּת ומוסע, מוּסע ביד מי, אחוז בתוך חָפנו של עתה גברתן, גדול ואין־חופי, גדול ואוחז. מתגלה מדי הרף ממקום מגעו, ונשכח מדי כך ומתאַפס. עתה רחב ומתמיד, אין לאן, אין חפץ, אין נימוק, אין טעם, אין אופק, לא טוב ולא רע, לא לכאן ולא לשם, חסר שום סימן, או בליטה, או אפיק, או גדות, או מה, בלא־כלום, לא־כלום, לגמרי, אבוד בלא־כלום, רקוע ומרוקע, ושלם. זה כן. שלם. כל הזמן. ושווה. לא יותר ולא פחות. זמזום שווה אחד. אפילו אם רגע כאילו הקליש ולרגע כאילו התעבּה, ומחזיק אותך בידיו הלא־קיימות, אחוז היטב, עד כי נראה כרשע, ואינו רשע, או כמתעלל בזדון ביקרת היותך המיוחסת שלך, המסכּנוֹן, ולא עלה על לבו ואין בו – לא התעללות ולא זדון ולא לב, ולא אתה לפניו, ולא איכפת לו אתה, אלא רק אוחז ומחזיק, כיוָן שכך, מחזיק בך בדיעבד, באין גבולו המתמיד ונמשך, כעלה על־פני אוקינוס, אוקינוס משכשך של עתה. מרחב שהכל ייתכן בו, הכל בה במידה, באותה נחיצות, באותו לחץ, באותו זימוּן ובאותו שממון אדיש, אפילו אם תמצא שלהיטוּת היא זו, להיטוּת לא מוסברת בכלום, אם טוב לך ככה יותר, שעושה אותך בבת־אחת גם טרף טוב להיטרף, וגם בַּחַל מוקצה מגעת. גם קרבן מזימות הרע, וגם פליט ניצל מרע. גם עומד להיפגע באיום מכל, וגם עומד לזכּוֹת ולהינצל מכל רגע ופגע. גם מסומן לחיים וגם מובדל למוות. זה וזה כאחד, באותה מידה. שקולים יחד. ואין לאחד מהם יתרון הכרעה, במדבר העתה הזה סביב. מדבר שלוו רחבוּת ואדישוּת, גם חָלָק כזכוכית וגם נאלח כצרעת זבה. אחד כולו מאופק עד אופק. אילו היה לו אופק. לא־כלום. וזה כל מה שקיים ואפשר ויכול. הנה. וכל מה שנופל באקראי על אדם – הוא בחירתו. בחירה, מלה טיפשה, חבל שהותקעה להדהד מתחת קרקפתך. מדבּר הוא, פרוש מלוא המרחב, לכל צד, לכל עומק, לכל גובה, יותר מן החיים, מלפני החיים ולאחרי תומם, לאחרי תום כל תם, לכל רוחות השמים והארץ. ולהתקיים אינו יותר מלא־להתקיים. גם לא פחות. ולרצות כמו לא לרצות. ולהילחם כמו לא להילחם. (אבל כל זה – רק כאן הוא. מעֵבר לקו האופק שם, אולי, אחרת? שם, כמדומה, לא כך?) אי־אפשר שיהיה כך, שם אחרת, אחרת לחלוטין, אלוהים, שם אחרת! שם קץ ישימון האפסיות… הלואי! ולא כמו כאן. לא לא־איכפת גלמי, פתוח בשווה לכל צד, וסגור בשווה מכל צד, ואדיש, הה, כמו אבן ויותר מאבן (לפות ידיך על ראשך – וצא רוץ לך בצעקה…). לך עשה חיים!

למה אינני נרדם וישן. עד לאחר. להקיץ ישר לאחר. הו, הביטו, מה עושים להם שם ב’קדמי'! לא ממישים מבט. סוכך־העשן החוֹפה עליהם. המתנהם בועים־בועים תופחים זה על זה. המי־יודע־מה, שונא האדם, המשתולל שם. חום עשני על העולם. לא עוד חששות מפני מה שעוד עתיד לבוא, אלא קימה לשמוע גזר־הדין. הידיעה החותכת. לא שומעים כל דבר אחר, אלא רק אותם, שם. לא רואים דבר אלא אותם שם. העור שלך סתום לכל, ורק אליהם, שם, מתחת לעשן, אצלם. מוזר להיתקל פתאום בראש אחד, בחור שמַבּעוֹ לא כזה, שפניו קפוצות אחרת ומופנות אחרת, מצודד מזה ומשוקע כולו בדבר שלו, הצדדי ההוא, כטורף אל צידו, מאומץ, מנותק וכָווּץ, עד שרק לאחר שהות אפשר להתנתק מצורתו היושבת במארב וללכת עם מבטו לראות מה – מה רואה שם יוחאי? איזה עמודי־אבק פעוטים במדרון הגבעה שמעֵבר לשלוחה, מעבר לגיא, אצלם. ומיד חוזרים מאִתם אל הצופה בהם הלז. חזותו שלו אומרת יותר. ריכוזו, פטירותו מן הנעשה כאן אצלו, יכלתו לא לקבל את דין ההיכפשות בעפר, ובקנאה נוכחים כי עד שאתה סבוּא כולך בנוכחות הקרובה מדי, בחולי פחדיך, אפשר להיות לא קרבן עקוד יאושים, אלא צייד צופה בטרפו הגדול שמעֵבר מזה, כזה שלא באנסוֹ הוא כאן, אלא מרצונו בחר לו מארב זה, לצוד את החיה הגדולה פי שבעה, צייד שאין לו לפניו, ועד קנאה אין לו, אלא טרף מוחשי להשגיח בו. טרף ממשי שממלא אותו יותר מן הזמן, שמנצח את הזמן, שדוחה אותו מעליו, מסלקו, ורק גירוּיוֹ ויחסו לצייד – הוא הקיים, בפועל, וקודם־כל, וסיבת הכל וכולו בו. לעזאזל קטנוּת הראיה, מקרן־זוית צרה, מטופשת ופחודה. תינוק עקור מסינר אמו שהוטל למלחמה. איך אדם אם רק מוצא נקודה אחת – כבר הציל לו את המרחב כולו. את חייו הציל. בבושה אתה חוזר ללכת עם יוחאי אל הכתמים הנחשדים, ואל העשבים הקטנים שבגבעה ההיא: לבדוק אותם בכל לב ובשׂוֹם־שׂכל, ולתת כל יכלתך לפירושי האבקים המתרוצצים ההמה, ולכתמים הכהים שזחילתם האִטית מפרקת אותם מכותרתם הנידפת בתאוצת חָפזה, ושָבָה נצמדת לטריים מהם, עד שיופרחו, זחילה אִטית שאינה מסתירה כבוד חשיבותם, העיקרית, החורצת, הקובעת יותר מכל דבר אחר, פי כמה ממה שזחילה לא־חשובה יכולה להכיל, לכאורה, עד שכל מיתריך נפרטים בחזקה: הולך להתחיל! וצורך בוער להראות לכולם, לזה שפה, ולכולם שפה, להראותם, לשאול דעתם, להזעיק את המנמנמים, להסיר תנומות מעל עפעפים, – למה יוחאי עצמו אינו צועק? צעק, יוחאי, צעק אתה ואני אצעק! לולא שהמאמץ הראשון להפיק קול מסתתם בפרץ שיעול צרום, הממלא כל לועך, עד שרשי הריאות, ונלבט בחלודת אבק, ומזכיר כי לא עת אמירוֹת היא. רועד פיצוצים ה’קדמי'. מסכנים. גם אם לא נתגלה עוד כל דבר מובן מתחת האבק המתבחש, הצופן כל אפשר שהוא בחוּבּיו, הנסערים, הה, לא רוצים, לא רוצים, ואם גם לא השתנה שם דבר, ככל שאפשר לתפוש או לראות – יודעים, בפירוש, כי זה הוא. ממש הנה הוא בא. שִתקו כולכם. שְ־שְ־שְ! הנה הוא בא. החצוצרות: הנה הוא בא. והתוף יסיים בהלמויות חלולות. הנה הוא בא. מסתמר העור בערפך. בזרועיך. אפשר להראות באצבע. אבל לא לזוז. אסור. אין בהן עוד לשנות כלום, כשבאות עתה, פתאום, וכלל לא צפויות, למרות הכל, אותן משרֵקות רדופות, הרצות להישפך הללו, וכל זועת ההתבקעות האיומה – מתחילה מחדש, ובריקוּת מתחלחלת ונדהמת – ונסים להימלט פנימה, ולא להיות ולא להיראות (כעת הבחורים שב’קדמי' – יציצו בנו, ינידו ראש עלינו), וכך, כנראה, גזור עלינו, כך היום וכך יהי עד אין קץ. עד להפקיע כוחנו. עד לטשטש יכלתנו הקטנה. או, וזה נכון יותר, עד לעורר בנו חימה לא־בלומה, קצף נואש, להיתפש כבר בהם, מנוּולים, ובשינים ובצפרניים ובזעקות־טירוף – להכות בהם, ולרצחם נפש, ימח שמם, ולרוץ אליהם, אל הגיא, ובאבנים להכות את משמשי־המרגמות המבוהמים, ואת חבריהם, מכות אבדן ושאול, נבלות שחורות! גם בתוך כל זה, בעצם תוך כל זה לא נשכח העיקר: הנה הוא בא. סוף־סוף.

האומנם? כבר עתה? לא. עוד מזומן לנו, לפני זה, דבר, אירוע, עם הפגז האחרון שבטורדה לא־חשובה זו האחרונה, כשאך הבחינה האוזן בסוֹף וידעה נסיון שהצחוק הגדול באחריתו כלל לא היה משוער בראשיתו המזויעה, שכן עודו מתפוצץ, הפגז האחרון הלז, הבודד בהתפקעותו, שמשום מה היא הפעם האחרונה בטורדה זו, נשמעת לפתע זעקת־שבר, משכיחה כל יבּוּבי הפגזים, שאגת מר המוות, שנשתכח כלל שתוכל להיות כזאת, אם כי צפויה היתה כל הזמן, כמעט עד גבול אכזבה – ומאצל קיר הבקתה הקטנה, מתוך אחד מאותם החגָוים הצרים שנחפרו בלילה לעירום ציוד ומצרכים, קופץ מישהו בצריחה, שמרימה את כל הראשים בסחיפה להציץ. ומתגלה, בזועה אין־שיעור, כולו מראשו ומטה שותת־זב אדום, מסמוּס אימים של בשר ודם ממורסים, צמיגוּת מפליצה, צועד צעדים אחדים, צעדי התרנגול שנשחט, שולח יד להיאחז, וטובלה במקום הפגע, ומצריח אז אותה צריחה חסרת־מלה, זו הניחרה ובמרומי קולה, שאין אחריה עוד ולא יהיה, שעמה קץ כל הקצים, מעבר כל סייגים שהם, שכבר היינו־הך לה אם תישמע כצריחת אדם או חיה, ושאחרי זה צריך, כנראה, להיות הנורא מכל נורא, הגואל שכבר מעֵבר כל נורא, אלא שעם זה, מיד עם זה, בעוד הלב קפוא אימה ומשותק – יצא מלמטה, מאותה מחפורת גופה, הבחור השני, שהיה בה, ובידו כלי אדום, וידיו עם הכלי שותתות אותו אדום נורא עצמו, של מירוּס בשר ודם, ואף הוא צועק, אלא שצועק אחרת, צועק צחוק, צועק: תפסיק! צועק: חדל! הלא זה סיר הפּוּדינג! הפּוּדינג האדום! – ההדף, ההדף העיף אותו עלינו – – – וכבזק, לאחר פוגת־כלום של תרהמה ועיכול – מתלקח עתה שבץ של צחוק. פורץ קולח, בתרועות, ובתרוּעי־תרועות, מוחק הכל, את שהות הקשב, את חגיגוּת אימת ההכחדה, את הגאולה מן הזועה, פֶרץ מַפריץ, בהשתנקות, בנפילה פנים ואחור, בטפיחה על כף ועל ירך. בהשתעלות ובצויחה דקה, מצפצפת – ורק הלה, אותו שצרח, ושהיה עומד נטוע כהלוּם, מתנשם כמַפּוּח, נוחר בחרחורים קולניים, שנראים כל־כך לא במקומם, כשהם מעבר מזה ופנימה, ידיו פרושות לצדדים, ואימת האדום עודה הולכת־מושכת מראשו אל כתפיו ומטה, מבועתת שכזו, שטוב היה אילו לא היה כל זה מתחילתו. – לך תתנגב – צועקים אליו – לך שטוֹף את עצמך! והוא, אחד אהוד, שכמעט והיה מעֵבר לגבולים, משוּתק כולו, ידיו מתולות לצדדים, ככנפי קורמורן רטוב, ורק כעבור־מה, גישש ואחז מוכנית בכנף כותנתו ועמד להתקנח בה בהיסח־דעת, מעביר וממַחה קרחות לבנות, ומותיר נירים אדומים מעבריהן – ומחשה כל העת, כבוש באותה נדהמוּת אין־תשובה, על גבול שני הצדדים, במיצר. אבל הצחוק שפרץ, לא נתעכב עוד, ומה שהיה כבוש לא חזר לכבשונו, ומה שניפחו ודחסו כל היום המרגמות – נפקע ויצא בשרקות הצחוק – ומי אינו צוחק, מי אינו צועק דברים, מי אינו מורה באצבע, ומי לא מצא דברים מזומנים להיקרא ולהיצוַח, ואפילו אם רק להשתעל בקוצר־רוח בלבד. ועם זאת, מצא דנוס שעה זו טובה וכשרה להתחלפות נחפזת, ועד שהוא צועק כל הוראותיו, ואלה זוחלים מעופרים ויוצאים, ואלה באים לרדת, ומהם, ודנוס בהם, מפויחים מאד ומגוחכים לשנינה, ומישהו כבר היה שר בקול זמר מוגזם – דונגו־דונגי־דון, סתמי אחד, והרגליים היו מתישרות והשרירים נזכרים להתמתח, ובחיוך, ובהגדוֹת דברים, ובטעימה נופשת של כל רגע ורגע לבדו, מן המַעבר המרוּוח, ועד שגידי מספיק לזכור כל מה שהכין בלבו להזכיר לדנוס, עם נאום קצר אל צאנו המעט – חוזרות וצומחות בשקט מבשר־רעם, פטריות־העשן המעוּבּוֹת, על־פני כל ה’קדמי' וכבר גם רעמיהם מתפוצצים ונגררים להרים, בהידוד מתפורר, והיינו־הך גמור אם לומר אם לא: האם כבר, לבסוף, זה, הפעם?

רעמים קורעי־ארץ. העזה גדולה היא להציץ מצלע הבקתה המוארכת. רואים במוחש איך שם. איך מתהדק הדבר סביב ה’קדמי'. ומועקה מתקשרת להתהדק סביב הלב (אי־בתוככיך גם בושה על שהם במלתעות ולא אנחנו… או כאילו חטאנו בהרהור? אסור להיתפש להרהורים). לא כעת. מה לאֵל ידינו עתה? (ואולי ליטול את כל השמונה שכאן, שמחוץ למַערך השוחות, ולרוץ לתגבּר אותם, להיות עמם בצרה?) מכות־נפץ אדירות. הכל רועם. עונה. ואחד, מתוך הציפיה הדחוסה, בחירוק לשון יגיעה: ‘ולמה שלנו שותקים?’ ומישהו גם משיב, באותה יגיעת־לשון, כאילו חובה להשיב דווקא: ‘הה, מה, שלנו? רחוקים וקטנים… לא ישיגו אותם!’ – שמעורר את הראשון להוסיף דברים חסרי־טעם: ‘ולאחר האוירונים של אתמול…’ תפלוּת, אתמול! מעולם לא היה אתמול. תמיד זה כעת וככה: הנה. הה, הפסיקו שם. ומה עושים? לא עושים. רק תקועים. בריק ידיים. והלב נאכל מדאגה. אם גם תצא שלם מכל זה – תצא בלי לב. לבך לא יהיה לך עוד. אבר חרור ומחומץ. כל השטחים שמנוכח, דרומה, שאין בהם איוּם הרעה, – רק ריקים, רק יבשי־שעמום. אין שום טעם בהם. חשובים כאינם. הם ושקטם המטופש, המתנכר. האדיש. אם לא הלועג לאיד. מכות רעם. גיבוב רועם. שוקק עזות, אוחז ומכה ומכה, עיור וחזק ומכה. עשן מתהלך שפוּל ונשוּב סרחני. מסתיר, מה רואים כעת? – ‘שמה!’ זעק פתאום קול. והכל ידעו אנה. וממש במקום ההוא, צצות מן האין, עמדו ארבע דמויות כהות, מאצל ירכתי השלוחה (שיעלו על מוקש!!), ארבע חיפושיות נמוכות וחשדניות, ואחת נוספת אצה ובאה, עוקפת אחריהן, עולה מן הצד. חמישה. שמונה מאות? כאילו בתוך מצולות־שקט. כאילו הוצאו מחביון בֵּי־משי. אלינו? אליהם? או שמא רק הזיה של שרב? רעמי־התפוצצות מתגעשים בדחיפות, הכל עליהם. בטירוף. בכיתוש־טירופין. תוף מטורף. אה, חבטות. החיפושיות האלה. ושם. כל הכוח המתפוצץ – כאגרוף מגושם על נקודה אחת. איבּוּך מתערבּל בסוֹעה. מעלים הכל. והם כבר נערכו בדירוג, נחפזים להשתרץ בהם, דממות, במדרון, אצים לרדת אל העמק המרכזי הקל הזה, שבינינו ובין ה’קדמי', להיאחז בו בכמעט המפרץ הזה, להתקרב מסותרים בשקע הקעור הזה, ולזנק, משם, בקפיצה אחת על ה’קדמי', בעודו המום כולו, מבולע אש ועשן, מחופר ומכונס, עיור ונדהם, ואין ביניהם אחד שיודע עד כמה הם כבר עליו! האומנם יש בהם צופה ורואה? האומנם השגיחו בסכנה! הו, תותח שש־ליטראות! הו, תותח, זו שעתך – גידי אץ לטלפן. האין זו השעה לבוא עתה בערפם, ולתקוע בהם בטרם יפיקו זממם המנוּול? לעכבם, לבלבלם, או שמא, להניסם אל מלכודת ערוכה? משהו. מהר. המרגמות שלנו? הה, תותח שש־ליטראות, אל אלוהים, חודר־שריון אחד, כמה ריקות הידיים שלנו! ושמא תופש אחד בפיאט, רץ יורד, נסתר בין העשבים, ותוקע בפתע מאחורי גוָם… אֵימי פיצוצים. נבלות. ולמה הם ממתינים?

– ‘אין קשר.’ – חזר גידי. נמוך יותר מכפי שהוא. – ‘ניתק?’ – שאל מישהו, לא ברור לשם מה. מתחת הזוהמה שלך אתה מסמיק מנרגשוּת. לרוץ אליהם. להזהיר. – ‘אני – פרץ פתע עודד – לרוץ?’ – והגביה רובהו, וכבר פסע לצאת. – ‘חכה. – אמר לו גידי. – טוב. ושיידעו. ושגם למרגמות שיודיעו. ולכולם.’ – ועודד כבר הרכין גופו ורץ להקיף. – ‘וששייקה ייצא לתקן!…’ – עוד צעק אחריו גידי, והלה הניף יד כי שמע, ורץ. קפיצה לפתוּח. העמק ימינה, דרומה, ומשם אחר־כך. ערום, בלי בגדים, בלי עור, חשוף, רק לב. לבד סביב. (רעמים! על הזמן!) – אל גדר־האבנים. להתמלט מהישג־ידם, להיות בסתרה, האדמה הקשה, הסלעית. עוד ימינה, הקוצים, כל הזמן, מהר, כל העולם. מן הצד עוד, מלמטה מימין, פתאום קוראים לו, עד בהלה, צועקים לו. מה אלה? – אודילה! – מבוצבצים כולם ממחפורותיהם, לדעת, לשמוע שמועה – ‘מה אתה רץ שם, הי!’ – – הטלפון! – צועק הרץ. – ‘מה קרה? הגד, עצור רגע, מה היה?’ – ‘ניתק!’ – זועק הרץ ואינו נעצר. – ‘ניתוק?’ – צעקו אחריו, אבל עודד לא הפנה אליהם עוד אלא הינע־יד, והלאה. איזה ניתוק, איזה מלים גבוהות! מפוּח נשימות. ותענוג לרוץ. זה טוב, תמיד. הרים שם, הרים שם, הרים. כולך, הכוח לעשות, לרוץ, להיות, הרוח, לרוץ. הכל עטוף שם. קוצים, קלחי־שוּמר, התפוצצות, כבר פה, לא להפסיק, הריח שלהם – לתוך הדוּד הרותח, ישר פנימה. – ‘מה!’ – נזעק אליו מי. – ‘הטלפון… – התחיל עודד ישר מן המפוח – ואין קשר… עולים עליכם, משם, מהר!’ – כמפוח. יצחקלה הוא זה. עוד אחד או שנַיִם ואפלה. רעם על הכל. עוד. הדף ופירורים. – ‘מה קרה, סַפּר בשקט?’ – יצחקלה אליו. הלב מתכווץ מאין אויר. – ‘משם! – בצעקה, יותר מדי, אבל שיידעו, מוּתר כעת, הכל אחרת כעת. – משם! חמישה משוריינים, פה!’ – האור התדהה, ורעם, ארצה. ואחר־כך. הו, כן. סילונות־עשן. אין פנאי. מהר. מתאַבּכים להם בהמולה. פורצים מן הדלת. מציירים סלסולים. (יום כביסה של אמא מתחת לתות.) – ‘עולים? עלינו?’ – אין פנאי, חברים, אין פנאי, מה כל השאלות. – ‘בטח! משם! מהר! משמאל!’ – ‘תפסיק לצעוק. עודד. דבר פשוט.’ – הה, איזה פשוט, מה כל גינוּני לצעוק־לא־לצעוק לעת כזאת. יצחקלה אל הפתח. להשקיף מעבר הקיר. רעם, שפך. אבק. כהוּת שהכל בה משתנה. מחדש. אחרת או כאילו. לא חשוב. קצת משמאל שם, עם העשן הגדול. קצת משמאל כל הכובד, שם ולא על הראש שלנו, זה כל המזל, קצת משמאל. וקשה לנשום, וזיעה, ורטוב, והה קצת מים. לא להתרגש, שמע־נא. אני כעת בתוך־בתוך. – ‘משם! חמישה, קרובים, מכאן!’ בצרוד, בלא יוצא מן הגרון. הכל מלפנים מחוּפּה. ואולי הם כבר… נוסע העשן. סלסולי־עשן. רעד. יש מישהו חי בכל זה? יודעים פה כולם מה? לא זו פה הבקתה נותרה רק היא בודדה חשופה אחרונה בעולם ואין? –

– טוב. אמר יצחקלה. חמישה אמרת? – ומיד היה קרוב מאד, נודע, וטוב מאד שנוגע כל־כך. חבל שלא כל הזמן. – ‘ולהודיע למרגמות – נזכר – ושיטווחו, ושכולם.’ ‘טוב.’ – אמר יצחקלה. וגחן מיד ויצא לרוץ לפנים, אל אמצע האבק, לאן־שהוא, שהוא יודע לאן, בלי להגיד מה יעשה עתה הנשאר, ובלי לדעת שום דבר. פעירוּת חלל לא־ברור. היטב מוחש איך מובלע אליו שטף. כאל בור. בגב אל הכותל. רעם בכותל, רעד, הכל רעד, וסילונות העשן החום. מאד לא ברור. חישוק הודק לאש, מכאיב. וצר מאד. כל־כך כל־כך. להיכנס, פנימה. להיות בין וקצת לשבת. מַכּת־רעם. רועד הכותל ורועד הגב בו. מן הצד אתה. רואה כל דבר. כאילו מן הצד. כאילו. מחרישות אזניים, הסרעפת נותקה ממקומה. בהלת־לב עד גויעה. פנימה־פנימה. על ראשך התנפץ. מחנק ואבק בפנים. מלכודת לא טובה. הרגשה שכך לא. לנוס מפה. פה לא שלך. פה רק תקרית של מקרה. – ‘ומה שם למעלה?’ – אחד פה שזוכרים שישנו, אבל לא מה שמו, או מיהו, וגם לא משנה. – ‘כן.’ – אמר עודד ולא איכפת שיודעים שלא כך היה לענות. – ‘שמח אצלנו.’ – אמר ההוא, והראה ביד בדרך־כלל שהוא. ריח אבק סמיך וקש ישן. עבש. שלא צריך אותו. לא טוב פה. אני. ואולי לרוץ עד שם. לראות שם. להיות. – ‘הי, לאן?’ – ‘רגע. שמה.’ – פרץ עודד וכפף מאד, שלא להספיק להרהר, או לתת למישהו, וכבר עקף את הקיר, חשוף מול הפתוח, נוגח בראש מוטה ורץ אל בין מסַכֵּי־העשן, עד לשם, עד לקצה, עד לגבול שרואים ממנו את הדבר, מנוכח הכל. גם אני. שוּחה – וקפיצה. הזה שבתוכה נתרעש: מה זה? – ובחיוך אליו, במשהו שהוא חיוך אולי – ‘שב, בשקט.’ הה, גם זה, מה שמו, הבחור הזה. – ‘מה הענין?’ – נפתל הלה להידחק מפניו, להינתק לעצמו, לברור לו חלקו שלו, גפיו שלו, להיאסף אל עצמו. – ‘איפה יצחקלה?’ – לא הניח לו עודד להתארגן. רעם! כפיפות־כפיפות. התקרעות, ושכח מה היה להגיד. גם לא חשוב. המימוּת גמורה. קפיצה והוא רץ. אפילו לא פסיעות וכבר שוּחה, ריקה. פנימה – אַפּיים. לא שוחה. בור מקרי. מזל. משוגע, לאן אתה רץ? לא־לא. כאן. מה כאן? שפך. הלוּם. דבר חבט בעפר – וצנח. זהו עודו חם. זה הכל. זה הזהו! הכל. ראית מה? בכזה. היה גומר אתי. אהלן, ימח־שמך, נבלה. לגמור אותי, אה? בכיס, פה. הנה. מזל שלי. לא חשוב. לא רואים. משם אולי? שם גם ראשים מציצים. מי? מַערך כל השוחות יותר קדימה. אליהם. אִתם. רעם. נופל נופל נופל. וכעת. הם כל הזמן תמיד. אני. וכל זמן שיש לי רובה. הרובה שלי. ומה אני כאן באמצע להם בכלל. רק רוצה לראות עד שם, ודי. מה יש? זה הקו הקדמי מכולם. יותר מזה אף אחד. שם אין יותר הלאה מזה. וגם אני שום דבר לא. אבל לבטח. לא יודע למה – אבל לבטח. מי רץ? שנַיִם רצים. חוזרים בריצה אל הבקתה. כפופים ובוטשים באבנים. יצחקלה ויודקה? אחריהם. רעם מן הצד. לעזאזל. מי שרץ מהר. קפיצה אחת והכל. ולא להתחיל פיחוד. מי שפוחד – הוא. – ‘לאן רצים?’ – ההוא שבשוחה, מאחור. – ‘כלום. שב בשקט.’ – בצעקה קצרה. ושם עוד שקערורית, מהר, קפיצה ובדיוק. רסיסים. אלף־אלפים ברד. היו יכולים. הו הו. אתה משחק באש, בחור, עודד. טיפש. הסתלק מכאן. מי שלא מוכרח, שלא יהיה. מהר, לפני. מה יש. לא יהיה כלום. הלב כמו. והתקפצות. ככה, פה. קצר לי. אבל אין דבר. כאילו אתה פתאום אחד כאן מן הצד, רואה זה בעיניים של מן־הצד. והמון עייפוּת. מיעוט יכולת עוד. ומחכים־מחכים למשהו שאולי, או שסוף־סוף. שעוד מעט. שהנה – הנה. לא יארך! – גרגר קטן ועגול מתוך כל השטף, ונשאר לא זז – לא לבלוע. כעת. מה שיהיה. ולא לחשוב על. המזל שלי – בכיס. שלא פגע מכל־כך! לא יאמינו לי! הה, אילו כבר מחר! אילו כבר הייתי. איפה מחר, אני מחר, כולנו, אילו כבר. נזרק לי, זרוק לי אני ברוח, כמו איזה שברוח. ככה. ואם יהיה פעם שכבר לא יהיה צורך עוד… שאף אחד לא שרק יהיה, שהכל יהיה, ואפשר יהיה בקלות, ולכאן ולשם, ולכל צד, ויפה. כמו ביום שמש לאחר גשם, אצלנו שם. הו!

מי על הראש? הוֹפּ, ישר עלי! ‘פוצצת אותי!… אהה, יודקה?’ – ‘עודד? אתה כאן?’ – ‘הה.’ – ‘איך באת? מניין?’ – ‘ראיתם אותם כבר, הם שם’ – ‘כן – ריכזנו את הפיאטים. שלושה. אני כל הזמן שיערתי: משם.’ – ‘כן?’ ‘כן.’ – טוב שהוא. שהוא שיער מקודם. אני מקודם לא שיערתי כלום. פשוט לא. טוב שיש מי. אנחנו פה ננצח. כבר ברור. – ‘ומתקרבים?’ – ‘נבלות. לא. ואם רק חמישה – שיתקרבו. זה טוב לנו: כשחמישה – יקבלו אחד־אחד!’ – נכון. איך לא חשבתי. לא חשבתי. רק פחדתי. סָתַם אותי הפחד. אותו לא. וזה טוב. טוב יהיה לבחורה שלו, יהיה לה על מי להישען. דבוק לצדו, ההרגשה כולה אחרת. יודקה. טוב שהוא. שלא כולם מבולבלים, נרגשים. שרק אני, ולא הוא. שיש אחד. שבכל מקום יש תמיד אחד, והוא. – ‘ומה כעת?’ – ‘הם לא בטווח. השד יקח. מרחוק יורים, שיבואו לטווח שיבואו!’ – אומר הלה ועיניו מתרוצצות בשטח, מעֵבר האבק, תיכף יקפוץ. ראשו בתחבולות יקפוץ, יהיה מלפנים, קדימה, בקו הכי־הכי, מנוכח מגעם, חזה פתוח. וכך גם צריך. – ‘יודקה!’ – ‘מה?’ – ‘מה רציתי?…’ – ‘טוב־טוב. אתה כעת תחזור. לפני שיתחיל.’ – ‘טוב.’ – נושף שכזה. הוא. לא־מגולח שכזה. חזק ויתר־שׂיער ממצחו, חום־אדמדמת. בריא, מאד. לא כבר לחזור. הו, לא תיכף. חכה, בחייך. תן עוד רגע רק לא כבר. לראות מה. רק טיפ. יבש לי כזה בגרון. נרגש לי. שאינני בחורה. אילו אז – בלי בושה. במקום כל מיני דיבורים סתם, היינו לנו, פשוט, כאן, ככה, באמצע הכל, בשפתיים מפוצצות וחמות, וזה אולי, היה, הכי טוב – אני שלו, פה על העפר, לגמרי, חזק. לגמרי. מתרגש לי, נורא מתרגש לי. ‘חַת־שתים ותרוץ.’ – אומר יודקה. אבל מישהו צעק כעת מלמטה. ומישהו צעק אחרת. ועוד צעק! ומיד הקשבה לעוד צעקה שאולי תבוא, שאמנם נצעקה כעבוֹר־מה, חלל מלא קשב ולא מוּחוָר. ואחרי זה, פתאום, ניתכו מטחי יריות. שוצפות. – ‘מתחיל.’ – אמר יודקה. שריקים אחדים נזדוועו הצויחו מעל הראש, נתקעו לאן־שהוא. מטחים פראיים, ועוד שאגות אחדות. קול קורא וקול משיב. מה מתארע שם? נעשה מבולבל כל־כך שלא נוח גם לבלוע רוק. כשנזכרים לבסוף לבלוע. לא חשוב לא חשוב. – ‘עשן! עשן!’ – צעקו מניין שהוא. ‘עשן!’ – צעקו־השיבו. ומשהו קודר באמת התגלגל והתענן ממעל, לאחר נפץ אדיר – פצצת־עשן? מה כל זה? ההסתערות? – ‘יודקה!…’ – צעק כבר מישהו מקרוב מתוך ריצה. – ‘יודקה!’ – ‘כאן!’ – קפץ יודקה מן השוחה והניף יד. ‘כאן!’ – ‘הה, הנה – צעק הלה – פה!’ – ומיד באו שנַיִם אחריו גוררים בקושי. – ‘מה זה? – שאג יודקה. – מה הענינים, דובי?’ – והלה נשם־נחר כמַפּוּח: ‘פה – מוֹישה, עמוסיק – פה! איפה להציב הכל?’ – ‘מה פה?’ – צעק יודקה שכבר הגיעו השנַיִם, גוררים־נושאים את המכונה על חצובתה בשנַיִם, בקושי, ברגליים מתנגפות, באימוץ כתפיים ועורף, ובבהלה לא־מסותרת – ‘מה זה? – צעק יודקה. – מה באתם הנה? – נחנק בבהלת תמהון – מי קרא לכם לבוא? איפה כולם? חזרו מיד, מהר־מהר, מה יש לכם?’ –

- ‘אי־אפשר!’ – התנשף כקטר זה ששערו צנח על עיניו והתנופף ברוח. – לא לא – צעק והטיל מידיו את הכובד ארצה, והורה אל מעֵבר כתפו, אל מה שהושאר שם, מתיגע לתפוש נשימה. – ‘מה אי־אפשר?’ – נחנק עליו יודקה. – 'מה זה? חזרו מיד! שומעים? מה קרה לכם? – ‘אי־אפשר.’ – נחר הלה, המתלעלע, והשתעל מרוב מאמץ. – ‘מה יש מה? מה זה מה? השתגעתם? הלא הנה זה מתחיל! מה אתכם! חזרו!’ – ‘כבר לא רואים שם כלום!’ – אמר אחד. – ‘אמרו לנו שנרוץ מהר!’ – אמר אחר, מַמחה בשרוולו את זיעת פניו. – ‘מי אמר? מה אתה מסַפּר! מה כל זה! קחו וחזרו מיד! יכול כל רגע!…’ – ‘אבל…’ – ‘אין אבל. מהר. שום אבל. אַל תתחיל. חזרו מיד! הם פה על הראש! מהר חזרו! מה אתם כולכם, השתגעתם! פצצת־עשן אחת, זה הכל! מה אתם מביטים ככה! חזרו!’ – ‘לא! – צעק עתה הראשון, דוּבי. – אי־אפשר! גילו אותנו שם! אי־אפשר! כל האש היתה עלינו – ישר!’ – צעק נוחר ומחרחר. – ‘אי־אפשר!’ והתלעלע באין אויר. – ‘חדל! – קפץ נגדו יודקה באגרופים. – חדל! קחו וחזרו מיד! שומעים? בלי סיפור נוסף! שומעים? אני צריך כעת שהמכונה תתחיל, ואתם פה! מטומטמים! כרגע, לחזור! הכל בנוי עליכם: אין זמן לפאניקוֹת – אז רוצו! – צרח – שמעתם? רוצו חַת־שתים. רוצו, נבלוֹת! או שאני…’ – ודובי צרח לעומתו: ‘גילו אותנו, גילו אותנו, אי־אפשר!’ – וכבר יודקה סטר על פניו בפתע פוצצני עד כי נתמוטט הלה ארצה, בנאקה נוקבת. – ‘וכעת חזרו!’ – צעק יודקה, והקפיץ שמעל מצחו נתרעד, וגידֵי צוארו חישבו להתפקע. – ‘אי־אפשר!’ – נתיבּב דוּבי מלמטה, אבוד כל שאר המלים שבעולם, מעוך ארצה, שותת חוטם, בלא־איכפת עוד, באין מה להפסיד עוד, ובידו המעוּפּרת ממרח מוּכנית את הדם מחטמו אל כפו, ואת כפו על חולצתו חליפוֹת, חזוֹר וקנח מאליו וברתת. (על זה קוראים לפעמים, או שומעים, אבל לראות את זה… רע ומרגיז…) – ‘תשמעו כעת – צעק יודקה – אין פנאי! – צעק יודקה. – חַת־שתים! חזרו. פתאום צוות המכונה! שמעתם רעיון! ועם המכונה! ושאתם! מה קרה לכם? חזרו, מיד, חזרו!’ – צווח ברום קול עד ריסוקו. – ‘מיד!’ – ‘אי־אפשר!…’ – בכה דובי בגלוי, אין סייג, אחוּז מלתו האחת, והשנים האחרים כאילמים, ורק חורקי נשיפות כבדות, שאין להם כלום סיבה להקל. – ‘אי־אפשר שמה!…’ – בכה דובי, ונטל בידו מדם חטמו וקינחוֹ בחולצה, והוסיף. ‘תבין, יודקה…’ – התחיל עמוסיק, מתאמץ לא לרעוד, אבל ידיו מרתתות, חיור, בזיעה. – ‘לא רוצה להבין – צעק יודקה. – אתם נבלות, הורסים לנו הכל!’ – צעק ותפס בסטן שלו מעל שכמו. – ‘אני ברצינות – צעק אוחז את הסטן בשתי ידיים – בחיי, אם לא – אני מעמיד אתכם לקיר, פה, כרגע, שמעתם! כאן מלחמה ולא גן־ילדות!’ – צרח יודקה, מפונתר לזנק, לא מגולח, מאובק, קפיץ־שׂערו חלוד ומזדעזע, בוהק זיעה ופורץ שינים. ועמוסיק רק חידד כתפיים מוגבהות, להיסתר ממכה אפשרית, ובלא להסב ראש הראה בידו הרועדת לעבר המקום, חזוֹר והראוֹת, חזוֹר והסבּר באין־קול. יריות נתפצחו באויר. בשטף. כופפו ראשים. אין סבלנות עוד. הזמן תם. השלישי שבהם, מוֹישה, ניסה בקול מפציר, מהר, להספיק לומר, בטרם: ‘הבט שמה, – רהט ואמר, – הבט שמה, אם אפשר, לקחנו את המכונה, ו…’ – 'שתוק! – צעק יודקה. – לא רוצה לשמוע. פחדנים. ברחנים! אתם לא תברחו לי! – המכונה תעמוד שם בעוד שניה! עולים עלינו כעת, אני צריך אש – חמורים! – על ארבע תחזרו, על הבטן, תמותו ותחזרו – ‘חַת־שתים! זה הכל! קחו ורוצו! חַת־שתים! לחזור. מבינים או לא? לחזור! או שאני…’ – צעק יודקה כמי שצועק כנגד רוח עזה, בלי לשעות אל זו הרוח שאמנם היתה פה כל הזמן, שהלביטה הכל, והיריות לא פסקו. – ‘הבאנו את המכונה הנה בשביל…’ – צעק מוישה מהר כנגדו כדי להסביר. – ‘שתוק! טיפש, חזוֹר, בריצה, עם המכונה. מהר, נבלות! מי ביקש מכם לבוא! לדפוק אתכם צריך, פה, על־יד הקיר הזה, פה, אתם הפסדתם את הקרב שלנו! אתם! מי צריך שכּמותכם! נבלות! פה על המקום אני דופק אתכם!’ – ודובי מעל האדמה התיפח אין־מעצור: ‘יודקה! יודקה!’ – ‘שתוֹק! חרא! אל תבכה! – צעק יודקה. – לך עמוד אצל הקיר ואני דופק אותך! אני, בידיים שלי…’ – נתלעלע יודקה, התליע כדם (על זה קוראים בספרים, או שומעים, אבל זועה לראות איך זה). – ‘אני לא יכול! לא־לא!’ – בכה דובי. – ‘שתוק! ופעם אחרונה: חוזרים או לא חוזרים? חוזרים או לא?’ – ודובי בכה: ‘אי־אפשר, אי־אפשר, אי־אפשר…’ – יריות שטפו מעל הראש. קזיזי־עפר ופתותים. יודקה התמלא רציחה: ‘הם מתקדמים! – צעק יודקה, רותח, מתפקע, נחנק. – פעם אחרונה: חוזרים או לא? עמוסיק, אתה חוזר?’ – והלה נרתע ורצה להשיב, ופשט יד נרעדת לפנים וביקש לומר את המלה האחת, את זו שתקלע, את זו שתגאל, שתפתור ותסביר הכל, איך התחיל, איך היה, ומה יצא, שתעמיד הכל על דיוקו הנכון, ותחזיר הכל לתיקונו, וכיוץ ידו הפשוטה לאגרוף: ‘טוב – נתלעלע ואמר עמוסיק בזיעת חיורה – טוב…’ – אמר והתנפל על המכונה לכתפה עליו לבדו, לשאתה עליו, ועד דכא – אבל יודקה כבר רץ לעזוב עמו, ועודד קפץ לעזור, מתנער מתדהמה – ‘וגם אתם!’ – צרח־זירז יודקה, ובעט ברגלו בדובי היושב ומיבּב: ‘יודקה, יודקה – יִבּב הלה, – תפסיק, יודקה, תפסיק, יודקה, תפסיק, יודקה, תפסיק אומרים לך, תפסיק, יודקה!’ – ברעד, שטוף זוהמה, מומסה, דומעת מדמימה. – ‘שתוק, קאקער! – צעק עליו יודקה. – נבלה!’ – עמוסיק ומוֹישה אחזו מזה ויודקה ועודד תפשו מזה, והתחילו זזים, ודובי נותר יושב על העפר אצל השוחה, כפוף־גב ובוכה בקול, בלי סייג שהוא. קשה לרוץ ולשאת בארבעה. אבל לא צריך לרוץ הרבה. כדורים שורקים. כל הזמן מהימים כצרעות. בכל רגע יכול מישהו לעזוב וליפול פגוע, לא מתכופפים, לא פוסקים, אצים. וכבר שוּחת־המכונה, הכרויה ריקה, מפוהקת, מעֵבר לקברים, משוממה, וריח של חורבן בה, של נעזבוּת, אלא שאין פנאי. מציבים ארצה. המשוריינים נראים יפה. פה משמאל יורים. רק צריחם מתלבט מעֵבר קפל הקרקע. פגיעי־אבק נתקפצו מזה ומזה. היה ברור כי לכאן מכוּונת האש. (שכּן אל פני העֵבר ההוא היתה השוחה מובלטת כולה וחשופה – שגיאת־תכנוּן גסה – והסוָאתה רק כלפי השלוחה!) – אבל ככה זה, וחסל. אם קצת תתרומם – תספוג. רחש ושריקה פזזו נמוך. ורק מפני שאין לך פנאי לשׂים־לב, אינך נפגע. – ‘מה אתם שותקים!’ – צעק יודקה אל ימינו. – ומקלע אחד פתח שם מיד באש. וכלי־נשק אחרים נצטרפו אליו. התחילו תחתוּחים שצבעם אחר. נבחַת המקלע מימין החרישה אזניים. פגיעים הוסיפו חיבטו על שפות השוחה. והארבעה שבה נתערמו ערימה אחת להמתין נמוך. הדם פחת בעורקים. ואחר־כך היה נדמה כאילו אפשר כבר להגביה ראש. ויודקה נזדרז להציץ, ועודד אחריו. אַל תחשוב על כלום – ולא תיפגע. כלל ישן. והשנַיִם, בשתיקה, שהסוּפה סביב בלעה אותה אל קרבה, טרחו בקדחתנות להתקין את המכונה על עמדה, אל תוך הגומות הטריות, ואת סרטיה. אין טעם לשום דיבוּר שהוא. הכל אמור. משש־מאות, מערבה. גלויים עד מחצית קומתם, ואחדים רק צריחם יוצא־בוצץ, וסילונות אש מסַמאה מתרוצצת, מטאטאה לכל עֵבר, בחמת קצף, שניכר בה כמה סומית היא. אבל ההפגזה, כנגד זה, נרוֹמה, אולי כדי שלא לסכנם, ולא נותרה עוד בכל השטח אלא איבחת צליפה משתרקת, דועכת ומתמעטת מסילונות לצליפות בודדות, משתתקות וניעורות חדש, ואיזו רוח ציפיה, של תחרות נישבה: מי יתחיל, מי יזוז קודם? – ‘הרביצו צרור!’ – פקד, האיץ יודקה בשנַיִם השותקים. – ‘יופי!’ צעק כשהִבִּיחָה זו רצף תקתוקים מחרישים, שווי־רווחים. מעופי־קול וגברתניים. – ‘יופי! די.’ – צעק אליהם. – ‘ככה אני מבין!’ – צעק לעודדם, לכרות ברית מחדש. אבל הם רק החרישו קדורנית. מישהו, מקרוב, התחיל לירות, ויודקה התנפל עליו בשאגה: ‘אל תבזבז סתם!’ – ‘לפקוח עיניים!’ – הריע יודקה תרועה על־פני כל המשלט, ועד המשוריינים כנראה, לפי שאלה נענו באלומת־אש, שהעירה כאן צחוק ותזיזי־עפר. – ‘שיבואו! – צעק מישהו אֵי־מזה משמאל, ממעי אחת השוחות – שיבואו לי אל הטווח!’ – הה, מי יתננו, ימח־שמו, תותח שש־ליטראות! – יודקה לא פסק מפרק באגרופו קנוּם־העור רגב עפר, פניו בוהקי־זיעה וקפיץ התלתל מאצביע קדימה. – ‘אינם מעיזים!’ – אמר עודד. – ‘ימח שמם! אין להם דם!’ – גידף יודקה והביט אל השנַיִם: ‘אין להם דם!’ – אמר אליהם, כמבקש גשר על־פני כל מה שהיה. – ‘כן.’ – ביטא עמוסיק חיור, בקול שלא נשתייר בו אלא יובש, ריק מכל שהיה פעם, ואיזה אין־חיוך, כמין נביבוּת צרודה. – ‘בסדר.’ – קיבל יודקה. – 'זה טוב. יתחילו לזוז – דפקו אותם. שומעים? ולתוך בטנם! – אמר אליהם דברי־קורבה, גם הוא כאילו רק זה נפל ביניהם, ושחה לצאת ולרוץ כפוף לדרכו, בלא לפקפק, בחיבוט רגליים דוהרות, בהתרזת אבן קטנה לאחור, שפגעה בו בעודד, ועוררה אותו לראות כי לא נותר לו כאן אלא שממון, פתאום, וצריך לתפוש ברובה ולקום ולרוץ אל הבקתה, שמאחור, אה, לאבדון, למה צריך שככה יהיה. למה צריך שככה.

כולם מעבר לבקתה, מאחוריה. אותו בחור, דובי, היה ישוב גבו אל הכותל. גבוה עמד יצחקלה מעליו. ושנים־שלושה שהם מן הצד, יודקה, מבעבע בוז. לא בוכה עוד, דובי, רק מזוהם לסיאוב, בדם חטמו, פניו, ידיו וכותנתו, והכל היה תלוי רע להקניט, כשהתפרץ עתה עודד והתנפל ביניהם גועש ריצה. – ‘מה שם?’ – הניף אליו יצחקלה גביניו. – ‘לא מעיזים לזוז.’ – ציוַח עודד בגעש נשימות, תמצית הכל. וחייך ולא מצא אף חיוך כנגדו. ‘טוב.’ – אמר יצחקלה והחזיר עיניו אל הבחור שלרגליו, הדחוק לקיר. – ‘בּוּבּלה, – המתיק לו יודקה בשאט, – כבר נרגעת?’ – ‘לא עסק שלך.’ – חרק הלה זאבית. – ‘כעת תחזור.’ – אמר לו יצחקלה דבר, שניכר שלא היה אחר ממה שכבר אמר מאה פעם. – ‘לא.’ – פלט זה עקשוּת. כבר לא בשום קשר לדבר מוסבר שהוא. כילד רע, להכעיס. – ‘תפסיק להשתטות – פקעה סבלנותו של אחד העומדים מן הצד. – חזוֹר כבר.’ – ‘אתה גיבור גדול מאחורי הקיר הזה.’ – התנפל עליו הבחור עזות. – ‘חדל! – נזף יצחקלה במתערב. – ואתה חזוֹר.’ – ‘אני לא אחזור. לא אזוז. אשב כאן. זה הכל.’ – אמר דובי. – ‘אין עם מי לדבר. – שב והתערב הבחור שמן הצד. – נבלה.’ – ‘תן לי, יצחקלה – ואני אגמור אתו…’ – אמר יודקה בשאט. – ‘חדלו כולכם. – אמר יצחקלה. – דובי, אתה חייב לחזור, ותחזור, מיד. כולם שם. וגם אתה.’ – ‘אני מצפצף על כולם.’ – אמר הבחור. – ‘תנו לו שיישב רגעים אחדים וינוח…’ – הציע מישהו. – ‘אני לא אחזור. – אמר הבחור. – כל מי ששם לא יחזור. ראיתי מה שם. – וקולו נתמלא פתאום התנבאות. – אתם גיבורים גדולים – כאן!’ – ‘מכות! – צעק יודקה. – בשינים! והוא ירוץ!’ – ‘עזוב! – אמר לו יצחקלה. – אינך חוזר?’ – ‘גיבורים גדולים – התפרץ־התנבא דובי – כולכם! יודקה! מצפצף עליכם! אני פחדן. טוב. אז מה! פחדן, אז מה! מצפצף עליכם! לא עסק של אף אחד. לא תגידו לי. מצפצף עליכם. על כולכם. לא איכפת לי. עושה מה שרוצה. תראו כעת. אני קם. ואני בורח. רוצו אחרי, בורח, הרחיבו עיניים. הביטו!’ – אמר דובי וקם, ועיניו צועקות, מסואב־דם, ולפני שאפשר היה להגיד דבר, הפנה גבו ורץ, שׂם עצמו כאילו לנטות שמאלה, אל עורף הגבעה דרומה, אבל מיד פנה על עקביו, כמתעתע, כבמשחק התופסת, ורץ פתאום ישר אל קו העמדות קדימה, מפנה לרגע שיניו בצחוק מתגרה, אל התמהים אליו, ויוצאים להביט אחריו מעֵבר פינת הקיר, הו, לעזאזל למה צריך שככה יהיה, ולמה מוכרח כל זה להיות ככה, או לא מוכרח, או כן מוכרח, השד יקח הכל, כשרואים פתאום כי בכך לא תם הדבר, אלא שעם צעדי־הריצה הראשונים, לעֵבר השוחות, ועוד לא הספיק הלה להרחיק מן הבקתה עשר פסיעות, וכבר היה הדבר, חד כל־כך, עד כי נראה לא יאומן, או פשוט מדי היותו אמת. נפתע מאד, ניסה גם הוא לקום מנפילתו. ראו היטב, מתוך התדהמה, איך גם הוא אינו מאמין, ואיך הוא משתדל להתנער מהרה ולקום, לא להיכשל, בתנופת התעלול שלו, לקום לומר בצחוק מתנצל מעין: ‘ראיתם? איך סידרתי אתכם!’ – או, מעין: ‘מה פתאום!’ ולפטור כל זה בניד־כתף, בצריך עיון, או מה, ולרוץ הלאה, ואיך אמנם גם נתנשם עמוקות, כל האויר שעוד אפשר, ואסף עצמו לקום ולהמשיך לרוץ דרכו, ולא הוא מוכן, ואיש אינו מוכן, כי אין עוד, כי זה הוא הדבר ההוא, זה הוא הפעם – וכשתפש, וכשתפשו האחרים, הניבטים בו נדהמים מאחור, כבר היה אבוד כולו, כבר היה מחרחר, יִבּוּב־פתע, מתוך תוכו, אֵימת־פתע שהובנה, התפתעוּת נוראה מכל, ומחאת כל כוחו, בפחד, בזעקה, איך זה אפשר, למה זה ככה, אין־פשר, צריחת נאקה, שאך התחילה כבר נתקטעה אל סופה, אל הסוף הסופי, ומָעד, נסתחרר סביב כתפו האחת, נפל בפרפור ונשתתק. – ‘מה! מה זה!’ – זעק הבחור שאצל יצחקלה, והכל פרצו לרוץ אליו, בתוך נחילי יריות מצפצפות, ומיד, בתוך־כך, כבר אצלו, כבר גחונים עליו, כבר נושאים אותו, מושכים, כפופים, אצים לבוא, בידיים וברגליים, ומתחתיו, להביאו, הוא אשר עוד בתוך עצם הנה זה עתה היה מיושב כאן אל הכותל, לא רוצה, כפרץ קיטור, לא רוצה, עיקש להכעיס כילד רע, ממאן להיות במקום שהמוות רץ גלוי – אבל עודד לא המתין עוד עד שיבואו. נורא היה מהכיל. – ‘איום!’ – זעק עודד חנוקות, זעקה פלוטה לה, והפנה ופנה לרוץ, בטרם יראה, בטרם יבואו, בטרם יהיה, ולרוץ מהר, ככל האפשר, וכפוף, ככל האפשר, וחובה אולי להיפנות ולצעוק אליהם על איזה תותחנים שצריך לכאורה להתקשר עמם, או משהו, אבל מה כל זה חשוב כעת, מה כל זה עוד – – ואץ בכל כוחו, להקיף את הקוצים, את הסלעים, ולרהור⁷ היישר אל מעֵבר כל זה, שמה.

פרק ארבעים ותשעה

בלב הריצה למעלה, לא הספיק כמעט לנטות מעל גדר־האבנים הנמוכה, בהתפרצו ימינה, נוגח אל הבקתות – והמרגמות הגדולות, שהחרישו עד הנה כלא היו, פתחו ונתרעשו. פתאום, כמתוך ריחוק־עולם זר, נטול שום שייכות, הִכתה ארצה שאגת־הֶמֶם מתפלצת, הולם־אגרוף מחשיך־עיניים – והכל הופל בהוֹדֵד כהה איום. כף־ידו מוגבהה לו לסתרת־מה, נבלם תחתיו רגע, בוהה בטמטום אל טִרפַחַת־אבק אדירה ושותתת, שנשתלפחה שם בפזיזות, מעל הכל, אחוזת לבות־עשן גועשות־נפתלות, בלא הבן דבר וחציו. וכבר רעם נוסף נופל, מבליע בספיקת מצלתיִם אדירים את בּזיאת מַפּל האויר המושפך נלגם פנימה בהמון, כאל תוך בור כרוי. חרש עד ניתוק הלב, לא הספיק אלא להשליך עצמו, בלי חוש במכאוב, ולהתמלט אל מאחורי גוש־סלע נקרה אחד, לוֹעֵע בגרון מיובש חרחורי נשימות פרוצות, וכבר נתרסקה אחת, ממש פה מעל הראש, אדירה עד התמחקוּת. וששים מטר לכל צד, מלוא מרחב קטילוּתה – כולו ריק ומפוּנה וכנוע להיפצי רסיסיה, ובזו אחר זו, תכפו־ירדו בחמת שצף אכזרי, היפץ על־פני היפץ, ושאגת־אבק הוללנית התנשאה כונפת־תופחת סביב כמין כסת רפויה, מבעבעת נגרשת, עד הכהוֹת עין השמש, וסנן בעדה ניזלי חום מצועף, דליחוּת זחלנית זרה מוזרה לאֵימה. מצחו בעפר, מדובק זיעה בחוּלה, הוסיף משך ברכיו, דיחק אליו להתכווץ, להיעלם כליל מאחורי הסלע. הרי לך – לעזאזל – תפוֹשׂ נתפשת הפעם – חזר במלים ברורות, ומי יודע אם לא בקול – הפעם נתפשת לך – הדם בעורקיך, שארית חיותך, מתיבּב. לא תצא הפעם. אמת מבוּזה אחת, מגיעה עתה שעתה, ונתקעת להיחנק, מכסה על תפף הלב, על חטיפת־האויר החורקת. מכאן כבר לא תצא. הנה נתפשת הפעם. ובנקמנות מתפרצפת מישרין: לא! תראה שלא תגיע, הפעם לא, גם לא עד המשלט, לא עד גידי. כאן יהיה סופך. הנה זו הפעם, הפעם ההיא, האמורה תמיד, המיוראה – הנה היא סוף־סוף. לא נותרה בעולם גם לוגמת־אויר מלאה אחת. נשתדף והקליש עד חנק. במאמץ אתה כופה עצמך לשאת עיניים. לצפות. העיניים לא רואות. לא יכולות. זהוּ מראה הפעם ההיא: עלוב כל־כך. מיותר שכזה. מהומת אבק. מתגוללת, נבחשת, מתבצקת על־פני עצמה, ואך נצטברה – נתקרעה שוב לבזיזים. למוכים, לפקעות, לפיסות רדופות־עיועים. אה, הרחק, לקחת ולהימלט, הרחק ככל האפשר – ואולי עדיין הפתח פתוח לפניך – חטוף מהר, בן־אדם, ונוּס בטרם כלתה כל הרעה, בדהרת כל כוחך, מהר יותר מן היד החותפת, עד פאתי הגבעות ההן, עד ההרים, עד קצה הארץ, שם תיעצר לנשום – מוּמלט, נושע – – – מכה אחר מכה. ואך חמישים או ששים צעד ממך שמאלה! פתוח־חשוף בלב השדה, ואין לאן כעת – שם הכל הלוּם, מחוּפה תלפוּחי־עשן רועמים, הכל תפוס סביב, – הו, רק לא להיחתף פתאום, רק לא רסיס שוטה אחר⁸ – מה הסלע הזה מסתיר, אבן שפלה זו – – ואני לא! אני לא רוצה, אני לטוב מזה, ליפה מזה, ולא ככה, לא, לא – לא כעת ולא ככה לגמרי לא – הניחו! הרפּוּ ממני! לעזאזל, לא, לא ולא. מוכפש זיעה מעוּפּרת נשא ראש, הפך עיניו מן ה’ערפי' המכוּוץ מנוכח תחת רעמי־אבק, אל ה’קדמי' מאחור, אשר כאילו נדם, כאילו אין עוד בו אות חיים, כאילו נוּטש לשקט חדלון. חסר־חיים, איום וחתום רע. מזרוֹת־אבק חולפות ברוח. יבבת אין־קץ ורעמים נטחנים במכאוב בין רסקים וחרדה, מרעידים את הבטן, ואימה שאף אינה מנסה להיסתר, מלים גלמודות מלומלמות בקול, לעזאזל, מה זה – ימח־שמם – מה זה? אובדות משועלות, פחידוֹת תועות, אין רושם.

אגב כך נצודה העין לתימרת־אבק אחת לבנוּנית שעלתה ישר מנוכח בעמק למטה, והיתה תימרה אחרת מכולן, שמיד מבחינים מתחתיה בישוּת הנוקשה־כהה של המשוריין המובלע בה. מה לו זה עושה שם? ולא אחד אלא אחדים. ארבעה, חמישה, ששה – ערוכים בשני צמדים מרוּוחים זה מזה, וצמד אחד מלפנים. מניין צצו להם פתאום? ומה המה שוהים על עמדם בלא התקדם? עיון נוסף מגלה מהר כי אין אלה אלא אותם הששה, ששה ולא חמישה, מיודעינו מן ה’קדמי', מזוית־ראִיה אחרת, מצלעם. ומסתבר גם, כי השטח המבהיר מנומר שמימין אינו אלא שדה־הקברות, ואלה הם שני הצדדים מזה ומזה. מכאן הששה בסירוגי יריותיהם שמפעם לפעם, שמסתמנות, כיוָן שכך, גם בעד הרעמים הכּוֹסים הכל; ומכאן שדה־הקברות, שתלי מצבותיו האפורות מגובבים באור היבש, מנוּשב־הרוח, אלא שיריותיהם אינן נראות, אם אמנם עוד יורים שם. זה, ביניהם, שהיה מעלה תימרת־אבק נופפת, היה זע ומתכוון, כנראה, להעתיק ולהצטדד עוד ימינה, לאגף, אבל לאחר שהעלה אבק לרוב, סב פתע ונחפז לשוב על עקביו, באִבּוּק כפול שבע, וכנראה שנחשף משהו בצאתו, שכן ניכר היה איך היה מחפה על תמרונו זה הקטן בסילוני אש כבדה. אופן אחר היה מעתה לכל השכיבה כעת. כהשיל בגד ישן – נשתקעו־צנחו כל אותם נכאים, שנעשו בבת־אחת רחוקים עד גיחוך. מן המשלט לא השיבו. מכל־מקום אין מבחינים בקולם. אף כי יש אשר מדמה האוזן להבחין בין רעם לרעם, בניגונו המתחלף של קליע פוחז, שנתקל והורתע, כפי המשוער, מעל צחיחות מתכת המשוריין, אם אין כאן טעות, ולמה תהיה? ניזוז והתקין שכיבתו לנוחיות. ובדק כסדר כל פרט נגלה. פיאט, לוּ היה פיאט תחת ידו. מכאן ישר לזחול שמה. אינם מפללים כזאת. בעודם מופנים כולם קדימה אל ה’קדמי', כפי שהם ערוכים, לתקוע בקיצוני. ומיד בבן־זוגו, לתמהונם ולשוֹאָתם, ועוד הם תמהים ונפוגים להרביץ בשלישי, והשאר הופכים לנוס, אם כי לא בטרם שמחטיפים לאחר, שבושש קצת, ואם לא יוּכּה נפש לפחות ילקה על שוקיו, עד שיצריח יצליע־יתקפץ לברוח – ולהניף אז יד מזעקת אל כל הבחורים, במשלטים, מזה ומזה – הי, חבריה! – והם יגיחו כנמלים מחוריהן, ויגלשו במדרון כמים מוגרים, בתנופות רובים ובתרועות מכל צד, והתותחים שלנו, והמרגמות שלנו. וכל מה שיש לנו – בריצה, כולם! הה, כבמחזה קולנוע, ובדהרה, וביריות מן המותן לדלוק אחריהם בצריחה, ביריות ובמקלעי המשוריינים המתים שיהפכו לועם להרביץ בבעליהם הקודמים, עד כי יתמלטו המורדפים במדרון השלוחה, ובכל כוחם, דרך המוקשים, ובשטיפה גדולה אחת, אין עוצר, לבוא אל בין אחיהם, אשר ילטשו עיניהם רגע בלא דעת, תמהים לשאג תרדפה זו, ועד שהם תוהים, כבר קופצים הדוהרים דולגים על ראשם, בתרועות אריות שואגים, וכבר נופלים עליהם, עד לא קמה רוח בהם, אימה חשכה עליהם, הנופל יפול, והנותרים יהפכו לנוס, כל אשר עוד נותרו לו רגליו לנוס, יתקעו קצה כותנתם באבנטם, ישילו נעלים וסנדלים, במהומה ובמנוסה, זורקים כל אשר בידיהם, ופורצים להימלט בשבע דרכים – הוּררא! – אה? לוּ יש פיאט תחת ידי! לוּ משהו – התותחים שלנו הרחוקים, לפחות המרגמות, לו משהו, הלא זו הזדמנות, לנצל את הרגע הנכון – והייתי צריך, כמדומה, להזכיר להם דבר שלא הזכרתי ואין להם ראש לזכור, כעת כשכל־כך הרבה עליהם וכל מה שקרה שם. לחזור – להזכירם? להסבירם? לקחת פיאט? או חוליה לעקוף מכאן: ציידי טנקים! לבוא ולהיתקע להם בצלעם, מן האגף, בהתגנב, פתאום, ממאה, משבעים, מחמישים!… מבין הקוצים פתע, כמתחת לאדמה, אחד מתלקח, ועד שהם תמהים – שני מתלקח, וכבר זו מהומה, וכבר זה נצחון! אה? לרוץ? או לשאול את גידי? לא, אין מה לשאול – אני! עלי… ומוכרח. כל הזמן רעמים. נד אבק כרסתני קופץ שם, מתגדל ותופח במין שלמוּת חלָקה, כירכי סוסים אבירים, קמרונות תופחים חרישית. שחרישיוּתם כה רבה, וכה מוטעמת מעל המהומה שלרגליה. כרס עגולה, גמלונית, משתהה בועית, כאילו כך כבר תישאר, כשנופלת, פתע, ונקמטת, מתמוטטת צמוקה, כנאד בקוע, אל תוכה פנימה, באשדות צונחים, סרוקים מטה, ומיד פורחות על עיי־מפלתה המבעבעים, הבוערים בהתערמוּת, מתגוששות, שתי שלפוחיות אחרות, זו עם זו, מתבטבטות באורך־רוח, לא־מובן, עד שפקעת חדשה תופחת על פניהן, סוחפת ומבלעת וכוללת בה את התמהמהותן הבטלנית, ופורצת־נוסקת באדיר, כרבלתנית, אשר בהתפקעה תגלוש לה על כל סביביה, כגל על צוק סלע, בכל המדרונות, לראוָה בפרעות תלתלי־רעמה מקציפים, וכאילו אמנם לא היתה מיועדה אלא לכך: לראות אדירים, שמתבוננים בה כאילו היתה מרחוק, בלא שייכות אליה בכלום. לא. אין פנאי.

לאן איפוא? כמה זמן יכול להימשך כך, באין הכרע זה, כמה יעמדו כך פתוחים לאגפם, ורק קולטים חבטי קליעים לסירוגין רווּחים, אף כי חבטים מגוחכים באין־אוֹנם, ונובחים משלהם בחמת־קצף, שאינה פחות מגוחכה, ונשארים על עמדם, לא לכאן ולא לכאן, ומי יודע מה סחים אליהם מתוך האַנטנוֹת הקמוזות שלהם, ומה מסַפּרים אל ערפם הרחוק, הבלתי־נראה, והדופק בהם לצאת, להעז, לזוז, ללכת לקחת ולרשת בלי היסוסים! לא ייתכן שיתמיד כך הרבה, הכל הולך ונעשה אווילי מרגע לרגע, וקשה לדעת איך ישתנה פעם ובעקב מה ישתנה. הה, לאגוף אותם מן הצד – ליפול עליהם מן הצד! זה כל הפתרון. בטרם יחליפו מקומם. בטרם יגיעו אליהם נוספים, מתוך כל אותם עשרות היו שורצים למטה בבוקר, מעֵבר לבקתוֹתים. או אולי לרַגלִים שלהם הם ממתינים, לצעוד עמהם? הו! מה שם! הבט! והלא יש שם עוד, למטה, ישר שם למטה, בעומק המרזבה, דבר שהוא מפחפּחַ אבק לבן, שאי־אפשר שיהיה יליד רוח נלבטת בעמק! שנים הם, שלושה! שלושה צריחים – בפירוש! והאַנטנוֹת המדוגלות שלהם! בסתר קפל השלוחה, ואולי אחרים בעקבותיהם? וזו המזימה? וזו ההשתהות? ואין יודע ואין רואה: מכאן דחופים תחת כובד ההפגזה בשוחות, סומים וחרשים, ומכאן מרותקים במבטיהם אל הששה שכאן – והרעה הולכת לבוא משם – מלמטה! ואתה האחד הרואה: לרוץ! – מה שיהיה! – צָבַת רובהו, וכבר מועפת בפרצוף פתיחוּת העולם אין־סתרה, לחלוף את כולנו – חשוף הפקר – מגולה שקוף – דגדוגי אצבעות בצלעות, לא חשוב, לדהור. חשיפות לא־תתואר, כנפילה. כולם רואים אותך, יודעים עליך, מראים איש לרעהו. מסיטים את המקלעים, כולם, מכל צד, מהר, נמוך לא יציל, רק מהר, שלא יספיקו, ולא לחשוב, רק לרוץ: מכינים עליכם, נאספים עליכם, הי אנשים, מכינים עליכם! יצחקלה, מהר! מכאן, הו, כמעט! אבל כבר, פה, ככה, ‘יצחקלה!’ – איש בשׂוֹרות אני כל היום – 'יצחקלה! ‘הו, זה. – ‘מה קרה?’ – אהה, ברזילי, אתה? וזה לרגליו יוסוף, על מכשיר־האלחוט, איפה הייתם כולכם כל הזמן קודם. – ‘יצחקלה!!’ – ‘מה קרה? מה אתה צורח? דבּר?’ – הה, אויר אויר. אַל תפריעו אתם, תנו את יצחקלה. – ‘שם! למטה! עוד! שלושה! ובאים עוד! ראיתי! למטה’ – נתחרקו הקולות בנפנופי־ידיים, באין אויר, לא פותרים כל מה שצריך, עשויים לא להיות נחשבים מלוא ערכם: ‘מהר!’ ובכעס על שתמהים, על שהולכים לשאול שאלות, במקום לרוץ. רוצו. חמוֹרים. רוצו! – ‘שם, למטה שם!!’ – ‘הירגע רגע – יוצא אליו מן הפתח יצחקלה, מה זה עושים שם בפנים כשצריך להיות בחוץ – סַפִר בסדר.’ איזה סדר. (‘בבקתה הזו, רובי? אצלו היה? ובההוּא הערבי המת? – לא חשוב כעת.’) מה הם מסתכלים בי. למה אתם מחכים? רוצו. טיפשים, איזה בזבוז־זמן נפשע! – ‘שמה!’ – שיידעו שזה בהול, חמור ביותר – ומהר, מהר! הם שם!’ אבל צריך לחזור עוד, ולא אחת ולא שתים, ולבלוע ולצעוק ולרקוע רגל ולהשתעל, ולמצוא להם דווקא מלים שלמות ומובנות, ולאמרן כולן עד תומן, ולהבדיל דווקא בין אחת לאחת, ולתלוש מן האמצע מין טרונית־בּינַיִם, שהם אינם רואים שייכותה דווקא. – ‘והתותחים שלנו, למה, והמרגמות!’ – וכלום לא נעשה יותר מובן, והלא זה מטריף עד צווחה – אבל יצחקלה זוקף גביניו לבסוף – אה! – הו, סוף־סוף, ונעשה לכולם ברור, כאבן זו, כי למטה בעמק נתגלו כלי־שריון נוספים, בתחתית השלוחה ממערב, וכי הששה (ששה, ולא חמישה!) הזעיקו תגבורת, שלושה משוריינים לפחות, ועוד אחריהם אחרים שלא נתגלו, נקבצים ובאים והולכים ועוד מעט, כשערפם מחופה באש המרגמות הגדולות יעלו לכאן, וצריך וצריך… כל עוד לא הופר שיווּי־המשקל הזה. ולא הוכרע ו… שמביא את ברזילי הלז, משום־מה, לחיוך, ולאמירת זרות מעין ‘כשני שוחים אשר דבקו יחדיו, שׂמים לאֵל את כשרונם…’ – אמירה שאמרה בהטעמה ובקצב, ואשר ליצחקלה יש פנאי וראש לחייך לשמעה, חיוך של היזכרוּת בדבר משעשע, מעין שיעור ישן בבית־הספר הישן, שאינו שייך בכלום לתרועות־המלחמה ולשופר־האזעקה, ולמה שמוכרחים לקפוץ ולעשות בהול, שבוער בידיים ובאויר, ובאדמה שמתחת לרגליים, ואין מנוח, שעושה מזעקת עודד הקרועה ומתנופת ידיו עם רובהו, ומשימו נפשו בכפו להושיע, להיות רץ מן האגף, חובק את הפיאט ודופק בהם בחשאי – לכמעט חוּכה, עד להתפקע.

אבל כעת משתוחח יצחקלה ויוצא בריצה אל העמדות קדימה. וברזילי פונה לו אל היוסוף הלזה, שעיניו כל הזמן בפני המדברים, ובשיטוט על־פני השטח, ופיו דובר דברים חדגוֹניים בנעימה חדגונית. אל מכשיר שאינו מחזיר, בבוא תורו, אלא אִושה נפצוּצית חדגוּנית, שאינה מסייעת כלום להפיג את הלמוּת השכרות שאתה כאילו שרוי בה, והעולם לנגדך חג־נע, ושום דבר אינו לאשורו. ‘נסה בפעם האחרונה – מציע ברזילי ליוסוף – לא יענו, עבור אל המרגמות.’ ויוסוף, חבוש האזניות הגדולות, מכוון בכפתורים. ‘סתם נבלות,’ מחַווה יוסוף דעתו בנוסף לשיטוט עיניו, המופרד משיגו ושיחו המוכני אל האפרכסת. – ‘הפגזה איומה.’ – פונה עתה ברזילי אל עודד, ומַחוה בריסיו אל ה’ערפי' הלוּט כולו עשן מורעם בלי חשׂך. – ‘כל הזמן.’ – מניד עודד ראשו. בלי בטחון אם אמנם מצא נכונה בערבוביה מלה של טעם, או אם זה אמנם החשוב מכל דבר, אבל לא בהתעלמות מהכרת־טובה על שנטו אליו לב. שריקים שורקים מקרוב, מעל גג הבקתה. מטחי־מטחים מפעם לפעם. ועד שאתה מוצא את המלה הנכונה יותר – מתפצחים אלה למעלה בחטף, כמיתרי־פלדה מתנתקים בצלצל, חולפים ברתיעת כויה. נורא שהראש אינו בהיר לתפוש דברים לאשורם. הכל כמתוך ערפל, או כאילו נוטה קצת על צדו, וגם כמתוך ריחוק מבהיל, ובעיקר: מוגזם מאד, אם לא להיפך: מוקטן עד אפסות. האזניים לוהטות. אחת מהן צוללת כל הזמן, כאילו נסטרה (מדברים עליך…). מרגיז להיות מטופש ברגעים כאלה. כל הזמן מעל הראש. משתרבטים מוצלפים נתקעים לאן־שהוא. אבל עדיין אין איש רץ. ודבר אינו מוכרע. גם זה אינו אלא הטרדה אחת, עוד הטרדה אחת. אבל טוב שכאן, האנשים שכאן שקטים וטורחים בעסקיהם. טוב שהם ראשם אינו המוּל להם טשטוש. – ‘די, עזוֹב אותם, - אמר ברזילי. – עבור למרגמות.’ – ויוסוף מנפח שפתיו: ‘אמרתי לך: נבלות!’ – אמר יוסוף כלפי בני־שיחו שבאפרכסת, מתלה בברזילי מבט לתיאום הדעות, וכבר נובר בכפתורים ופותח בסדרה חדשה של השבעות איזו ‘צפור שלוש’ שהיא, נאמרות בקול שאינו אחר מקולו תמיד, אבל אחר, עם זה, כמובן – קול שיח מרחקים, בהטעמה הטקסית המועמה. מה הם מבקשים לעשות? על מה המה טורחים, וכי לא היה מדובר על תפישת פיאט וריצה מסביב – לדפוק אותם בגבורה, בהקרבה, ביהיה־מה־שיהיה – ולנצח? רפיפות מחורבנת כמין לחוּת על כל השרירים. או אולי כמין יובש מצמק. אילו שאל אותך כעת מי: פוחד? היית, בלי היסוס או בושה, עונה: כן! ומתחיל לבכות. ואולי גם אבן שהיא היתה נגוֹלה מעל לבך. מה חייב אדם לעשות? והלא הכל היה בשל, לכאורה, לפעולה, בתוך תוכי הפעולה, כשכבר אין שואל שאלות – ואיך נרפסים להם הדברים עתה, עד קוצר־דעת. איזה בלבול. איזה כאב־ראש, אבדן רוחות השמים, והם, כאן, להם בחיוכים, בנחת, בדיבורים קלים, באורך־רוח מתון להפליא. מניין להם? והם כל־כך שני אנשים־חברים הם, ואני מחוץ. מלוכדים להם בינם לבין עצמם, ממשיכים ויודעים להם דברים שלהם, שהתחילו עוד קודם ויתמידו גם אחר־כך, אין ספק. אין לזר נחלה בהם. הזר השומע מן הצד לא יירד לסוף כוונת המלים, גם השגורות והפשוטות ביותר, נִפלוֹת ממנו, עם ההחוָיוֹת השקטות האלה המלאות רמז, גדושות כוונה לא־נתפשת, כפי שהם מחייכים ביניהם מדי פעם, עם חיוכים להם עתה. נורא נשאר מבחוץ אתה. מחוץ לאחיזה שלהם, הרוויה בטיחות ואורך־רוח מפליא ומקניט. וגם לא ידעתי מאימתי הם כאלה מין חברים ישנים וטובים, מאימתי מכירים זה את זה. או שאני רואה הכל מוגזם פי שבעה. ואולי גם גידי טוב לו כעת כשהוא לבדו בשוחה, לא מודחק ורובץ בנוח וברווח, מי יודע מה קיבלו שם על ראשם. מזל שאני לא. אני אלך מכאן. ארוץ מכאן. פה לא שלי. וכל זה לעזאזל. סביב.

משוֹך לברזילי בשרוולו והוא יסוב אליך, ופניו יהיו אליך, וישא ויגיד לך. הגד־נא, ברזילי, מה כל הדבר הזה פה. שהתחיל אחרת ונמשך אחרת. מה פה כעת זה. ומה עתיד להיות מכל זה. והעיקר, מתי העיקר, מתי יתחיל? או שמא טוב הוא שאין הכרעה? והחרדה הזאת, לעזאזל, וקוצר־הרוח שבי. עד שעמום. הגד עד שאתחיל גם אני להיות יודע, ויהיה מוצק לרגליים – הגד, יש פתרון לכל זה? איזו דעת, איזה שיקול־דעת, שמישהו יודע, והגה וחשב ומצא איך נצא – יש מישהו יודע? שניכם יודעים? שניכם יחד? גם יוסוף? אמרת לו? או שכל אחד יכול לדעת מאליו, בקלוּת? ואולי לא איכפת לכם מה שאיכפת לי כל־כך? או שההתעסקות בכל מיני דברים פשוטים פה מסתירה מפניכם את המשמעות הגדולה של הענין שפה – חרדה, מה, כאילו אחרית הימים, קץ כל בשר, חושך ורעם וסוף – ויש לכם ההתעסקות הזוּטית שלכם הזאת כשהכל בוער ורותח כאילו… מה קרה לי… הגידו? ואתם באמת חברים? גם שלי? ואולי, במקום כל זה, חברים, לוקחים את הפיאט ורצים מסביב לדפוק אותם מן הצד, ומה שיהיה – יהיה… אה, אני ארוץ לי מכאן. אדם צריך להיות במקומו. וגם אם למות – במקומו. אני רץ. לי יש מקום בעולם, אני לא מוכרח… ‘מה הולך להיות, ברזילי?’ – ‘נוריד עליהם פגזים אחדים, ונראה.’ – משיב הלה, ובסבר־פנים נאות דווקא. בחור טוב, ברזילי. ובאורך־רוח. – ‘וזה הכל?’ – בהידבּקוּת, בתחנונים כמעט. אבל הוא כבר בתצפית שלו. – ‘נראה, נראה.’ – הוא מהמהם משם, לא קרוב ולא רחוק, אף־על־פי שגם זה בחיוך קל. חיוכים לו. מה החיוכים עתה. – ‘ולמה אינם זזים?’ – במפגיע כמעט בתביעה, כאילו גם הוא אשם. ורק מושך כתפיו. – ‘ממי הם פוחדים?’ – וגם זה בלי תשובה. אאה, לא־כלום, גועל־נפש. אין שום מוצא. רעמים רחוקים. צליפים מתחתכים כל הזמן. בצפיפות ופתאום ברווחוּת, כאילו נגמר. שתי דקות מלאות ואולי שתים ומחצה. תראו־תראו איך זה מלחמה. צחוק. לא שום מהלומות ולא שום התכתשות, של גיבורים בגיבורים. רק ציפיה מחורבנת. עד צאת הנשמה. עד כלות־הנפש. ועצבים נמרטים. סמרטוּטיות של עצבים ממורטטים. זה המלחמה, זה הכל. ולא רוצה. הו, לא רוצה. לא, בשום פנים, ולא יודע למה דווקא. או לאו־דווקא. ומדוע זה מוכרח. ולא מוכן להיות קרבן משוגות עיורות וגלמיות. תנו לי משהו. או אישן שלושה רגעים ואקום איש אחר. החברוּת שלכם כל הזמן כמו נשיבת הבל־פה חמה בגב, דרך הבגדים, טובה וגועלית. משום־מה. אה, ככה זה ככה זה. וממתי אתם כאלה חברים? ידעתם זה את זה מקודם, או פתאום לפתע, ממבט ראשון? צריך היה שיהיה כמו קפיצה לזרם קר ומהיר־סוחף: שפתאום אין לך זמן ולא יכולת לכלום אלא רק להכות ידיים ורגליים להינצל, לחיים או לטביעה, בלי להיות פנוי לכלום, לשום צדדים, אלא רק להציל את הראש למעלה, נלחם כל הזמן להגיע… עד שסוף־סוף יהיה משהו… עד הערב, או קודם, לכאן או לכאן, מוכרח, כבר היית מגיע להיכן שהוא, לעזאזל. גועל להיות חושב מחשבות ושכלום לא תלוי בך. מעיקרו למה להם אנשים במשלט, כשהכל הולך לו מאליו. לא על־פי תכניתו של אף אחד. – ‘אז מה, ברזילי? אז מה?’ – ‘עוד רגע נראה.’ – לבזבז את הזמן הקצת, שעוד לא, את זה הזמן היקר… הו, לא לישון! איזה לישון מי לישון! לחיות אותו עד גודש שׂיאוֹ. על הכותל. בגב על הכותל. נשען עומד, ישן עומד. עומד ולא ישן. אבל עומד סרוח. נשען חַרדוֹנית כמו חַרדוֹן, סרוח. בהתמרחות כללית, כאילו לא עמוד־שידרה לך בגבך. כאילו מעולם לא סחבת שקי חיטה של שמונים קילו האחד, ובקלוּת. אַל תעמיס את עצמך עליך, רכיך ומשופך על הכותל. רע. כמעט שהיית יודע קודם, לולא הפריעו. כשעוד היית יודע. והיית צריך להמשיך בתנופה ההיא, האחת והשלמה כל הזמן. ולא להפסיק בגלל כלום, בגלל שום מישהו. והלא כמעט שהיית בתוך הדבר הנכון ביותר, הגדול לפני שהם… בחילה. כל הזמן בחילה גוססת, ולא נטולת־מתיקוּת עם זה. שילכו להם כולם. לא איכפת עוד כלום. וגם מעֵבר לבחילה, או למתיקות, מעומעם, כאחד שנרדם בתוך נסיעה, משומט על עמדו. כן־כן. אם יהיה כעת – לא אדע לסַפּר הרבה, אם פתאום כעת. אינני. כסוי ממני. לא אני עלי. לא נוגע. ולא כל־כך רק רע. זה הבטחון, למשל, בתוך המעומעם כשנלחצים אליו, נלחצים. לא קיר הוא. חיק רחום הוא. בשקט צונחים בשקט. יש מי, כל הזמן – לגב. ושוקעים. עוד. מתאדים. לגמרי. כשיהיה – סוף־סוף – אני אהיה ישן.

לא זכוּר מתי. ואולי לא הרבה, אולי אך כמחצית כהרף־קלה, ונעשה ברור שמשתנה כאן דבר. מעֵבר מרחקים נראה היה שיוסוף נענה עתה ממקום שפנה אליו. קצב דבריו נשתנה, והיה מוסיף ודובר בהתעוררות וקושב חליפות לפיתום המעומעם, שנוסף, מיוחל מאד, אל השיחה – וברזילי הנה עמו שם צמוד־גחון עליו ואף נוטל ומערב ידיו בשלו, ואת האפרכסת הוא נוטל לידיו ומדבר אליה בשׂוֹם־טעם, ועיניו לא כאן. שניהם ניבטים אל איזה הֶרחק שהוא שמה, והמפה הממורטטה, המוּתוָה כולה זוּהמת מגעי־עפר וקמטים – פרושה לפניו, יוסוף מסייעו להחזיקה נכנעת, סמוכים ראש אצל ראש וידיים עם ידיים, וכבר נתלית איזו ציפיה ביניהם שעושה את היריות החולפות פה ושם בהֶתמד חסר־נימוק, ואת כל מה שיש חונה פה הַתמד וחנוֹת – מוקצים מחמת חולין, מיושנים, קליפות מנוטלות שום ערך – נתפערה ציפיה, ונתגדשה רוגשת, עד כי ניתן היה לשמוע כעת את הרוח המתגנחת ועוברת, נשכחת מאד, באה פתאום עתה, רטיטה במרוצתה מזרחה. התמשכות שאדם נספג ואובד בה, מאבד מהר טעמה, ונובל, מאין יכולת עוד, ומשתמט תחתיו, כנוּע להשתמטותו – כשפורצות אֵי־בזה מחרידות מרוב פתיעה, לא תיאמנה, מבעיתות עד כיווּץ, תשואות קריאות כרוכות באיזו התרחשות מתחוללת הנה־זה־עתה פה, סמוך מאד אף כי מעֵבר ריחוק חוצץ, שהוא גם כמתוך הזיה מרחיקה יותר, וגם להיפך כיקיצה אל תוככי הדבר פנימה, ואף כי נעשה הכל מהר, ובחפז לפיד מושלך, שאינו מותיר פנאי לדעת כלום בפירוש, מסתבר שתמיד יש פנאי לאמור עוד מלה, לשים לב לעוד פרט, מן הצד, לא מעורב במשחק, לא מנוּתך בנֶתֶך – כמעֵבר חלום וכמתוך חוּבּי חוּבּיו, כולו עודנו הביל טשטוש ממוגמג – תשואות חוזרות ונשנות, שהן מן הסתם – בלא שום ראָיה נוספת – אות לטובה. ומיד נתפקח וניעור. בחור אחד היה מתקלף וניתק עתה ממעיכותו השכובה־מרוחה בגבה על הכותל, חוזר ומעמיס עצמו על רגליו, שנזדמנו לו פתאום והן פשוט ישנן, קשויות־גרם ושריריהן נכונים, וכבר הוא אץ לבוא ולהביט – ‘מה יש שם?’ פלט עודד, כמי שנתעטש וחָיתה רוחו – ומיד בחיוך מתרחב, מאושר אולי, גרוי סקרנות משחק תחרות, אץ להצטרף אל גבי השנַיִם הסוגרים לפניו, מציצים מעֵבר הפינה – ‘נוּ?’ – טפח עודד על כתפי ברזילי, שמשמעו: מצליח? – ‘ימינה ימינה ולמעלה’ – נענה ברזילי בדקדוק, ורץ אל המכשיר המאַוש כל הזמן, והרים קולו, בו בזמר עצמו: ימינה ולמעלה – ושנית: ימינה ולמעלה, עבוֹר!' – ככה שר, וכל הדבר נעשה מעניין, מעורר סקרנות שנשתכחה, גם עצם מעשה־הפלאים של קריאת האש, הולכתה היישר למטרתה, והשיח עם ההוא טמיר המשיב דבר, ככל שמכבר אין בה חידוש והכל ידוע ורגיל – נוכחוּת מקרוב מחדשת את הפליאה, מעשה כישוף המרחקים, להיות כאן פלוני ברזילי שקולו בלבד, ובידיים ריקות, על־פי מפה בלוּיה, מוליך ומכוון את המרגמות שלנו ישר על ראש המשוריינים שלהם, הנדהמים להם, ואשר כה צר כי מחזה מיוחד זה מתעלם ואינו גלוי מכאן על כל מהלכיו ופרטיו – איך שלנו כותשים בהם לבסוף, איך שהם נסגרים מפני האש שלנו, איך בגלגלי־אבק כותשים המה נפתלים להינצל, ועד כדי כך שאולי כבר הגיעה השעה לזעוק הוּררא ולכדן את הרובה ולרוץ שמה לבתק, לרטש ולשסף בקטל רב, בצריחות סדום ועמורה, למגרם ולהגירם לגיא, וסוף־סוף לגמור, לעזאזל, ולנַצח, לנַצח, לעזאזל – הגידו מה שם, ואם לרוץ – סַפּרו איך הן הפגיעות?

– ‘רגע אחד! – דיבר ברזילי. – ארוץ רגע לראות מקרוב ואחזור!’ – אמר ועשה. אבק ורוח. הלמוּת־לב. צליפים. כמדומה, אינם מזמרים עוד. גם ענן ה’ערפי' שם נשתרץ לראשי תנינים משתופפים בעווית עם הרוח, מתפרעים מהר לתלישים מתעופפים, מתמרטים ונידפים בהמון. (חרפה איך יכול אדם להשתקע בעייפות!) הרבה מיני תופים מכים בך. בהם נרגשים, בהם נפחדים, ובהם גם תאֵבי־דבּר. קשה לשקוט כאן במנוחה. קשה לשתוק ולהמתין. והמרגיז הוא שאינך רואה עתה את הדבר שם, כל זה ששם סוף־סוף. אלא רק תקוע בפינה אחת, מאחורי קיר, לגמרי מן הצד, שאפילו במקום הזה של המלחמה שלך, אינך אלא בן פינה קטנה צדדית אחת, ורק מתוכה, ולא מקיף הכל, אתה חי – וגם זה בקושי, במדומדם, כשבחוץ התהלוכה הגדולה, תרועות המָרש הגדול, הדבר שסוף־סוף, לעזאזל. התבקעויות גדולות. רואים את פרצי־העשן. אבל לא איך זה נעשה, איך זה נופל ומכה בכבד על קליפות קופסות השריון, שבתוכן מכוּוצים גברים מסוגרים – ולא רואים איך זה במוחש, למראית־עין. ומה בדבר הפיאט? ובואו תנו את הפיאט וארוץ? – ‘כעת יעבירו את ההפצצה עלינו – לחלץ אותם.’ – אמר יוסוף דברי־טעם. הוא חושב נקי ואני ראשי מזוהם פחד והבל. להסתלק מכאן. ארוץ ובדרך אקפוץ אל הסלע שלי לצפות מן הצד. להבין לשרשו – כמו קודם. לבד וטוב. ממקום שהתבלבל לי. אדע אז וארוץ להגיד. כי אני, בטיבי – רץ. די לי כאן. אני נופל כאן אל תהום. – ‘יוסוף, אני רץ!’ – ‘לאן?’ – אבל כבר בריצה, הרובה ביד, והגוף שחוּי בריצה. מעֵבר לבקתות ולשדה. אל גדר־האבנים. הדרך ידועה לפרטיה. רוח העולם הפתוח. ה’ערפי' שמפשיר מכוֹבד ענן האבק. בקתות אפורות־חום, כמו תמיד, כמו תמיד־תמיד. אין צליפי יריות. שחוֹת ואַפּיים ומהר־מהר. וישר אל מאחורי הסלע. זה הוא? יהיה זה. ולהתבונן. נשימות־נשיפות. האור מסמא. הגבעות. זזו? בודאי. נרתעו לאחור קצת, הצמד הקדמי הרבה לאחור, וההם, והרחוקים, ואבק הם מאבקים להם, מצטדדים ונערכים. השד יקח אותם. ולי אין פיאט. רק אני. האומנם נסיגה היא? צחוק, בתריסר פגזי מרגמה להכריע קרב־שריונים! הבל־הבלים. התארגנות מחדש היא. למידת לקח – לקראת היערכוּת מחדש. אולי גם להצטייד במלאי־תחמושת מחודש, ורק עתה יבואו להתחיל להתגנח, ומה שעלה בתכניתם מראש לא רק שלא הופר כי אם הולך הלוֹך והתבצע משלב אל שלב, עד בוא שלב הכותרת: כשהכל מוכן, ערוך, מוצב, מצויד, פרוס, מקיף ואוחז את טרפו בכל הצבתות, וטרפו בכל הצבתות, וטרפו לפניו מוכה, משותק, המוּם, מובס – כבזרועות עכביש. מחכים לרגע הבשל, מחכים וקצת משחקים בנו לפנים ולאחור – זה הכל. אה, הייתי הורג אתכם! אילו היו שומעים בקולי – ועוד לא מאוחר! שתיקה כעת על כל השטח. המשלטים מחשים לדעת, לראות, לתפוש מקומם בעולמם. השריונים מחשים לדעת מה. המרגמות הגדולות מחשות לדעת מה. המרגמות הקטנות שלנו מחשות לדעת מה. והצליפות מחשות – וידיים ניתנו לרוח למלא הכל במעופה המפכּה ועובר בשטיפה. העשבים רוטטים. כן. גם זבובים יש פתאום פה, מתזזים על הסלע הזה, מתנקים בהתמַכּרוּת, ומוסיפים־מצחצחים כנפיהם מעל ומתחת, סתם יום־שהוא־בצהרים הוא להם, ועת נקוֹת הכנפיים.

וכעת צריך שיהיה שלב נוסף. משהו יותר ממה שכבר היה. יבש מאד. קהה כל רגש ורק סקרן לדעת. יריה סוררת שהיא ניתקה אֵי־מזה. ימח־שמה. הכרעה, הכרעה מתבקשת כעת. מהלומה, מַכּת־אדירים מכרעת. האזניים מלוהטות. אחת צוללת כל הזמן, כאילו נסטרה. מקלע צדדי אחד התחיל מטחטח כעת, ומיד הצטרף אליו אחר. שריקות התלכדו. כאילו יש בהן משהו. אף כי ללא חשיבות. לא הן לשעה הזו. מיזנקי־אבק צצים מבין המשוריינים. חמישה או ששה וחדלו. והמשוריינים התנודדו קצת, קצת זעו, וחדלו. ושוב נפסק הכל. כנמלך בדעתו אם כדאי. קושבים אל כל צד. טפשוּת. הפצצות שלנו. הפתעתן היתה גדולה מהיזקן. פגה פתיעתן – קהה עוקצן. וכי מה יעוללו פגזונים בני שמונים ואחד מילימטר למשוריינים סגורי פלדה עבה ומוגפים. הרהור צדדי פתאום, מוליך אל האנשים היושבים בתוך הקופסות הללו הסגורות, אשר אך עבי אצבע אחת של מתכת להם לסתרה. הרהור לא חדש בכללו, אף כי מפתיע למדי דווקא פה, שאפילו ככה אפשר פתאום פה. אם כן למה? מה למה? לא. מה זו השתיקה עליכם פתאום. נרדמתם? עד קצה השמים והארץ רק שקט. אדיש רובץ מנוחות, שטוף־רוח, ומנצנץ במרחקים כאילו היה רטוב. רוח אחת מצויה של אחר־צהרים אחד. ואין בה כלום חרדה, והרי הרעשים הזרים שהיו מקודם, כבר נפוצו ונתקלשו, נמהלו עד היבטלם מחוקים על אפסי כלל המרחקים הבלתי־משתנים הללו, אשר ככה יעמדו בעינם ובצביונם ולא יתמו גם כשיירד הערב. אה, הערב. איך יהיה פה. מי יהיה בערב, מתי יהיה ערב, למי? אני לא! אני לא רוצה כלל! מה אני אשם? לא רוצה מלחמה. אני ארוץ. הכל. והרוח הזאת. מה לי כאן. מה זה אני כאן. לא יכול ולא רוצה ולא צריך – בשום אופן. למה פתאום? האוזן הצוללת הזו (כל־כך טפשות הכל). מדברים עלי. מזכירים שמי. שאני… לא! בעצימת־עיניים החלטית: לא!… הרוח. רצה לה תמיד. ולא רוצה. די! הידק מצחו לעפר. שאף לתוכו נשף. עד שניזוזה קצת האבן. נתרווח קצת. ניתן איזה רווח מרחק, פדות, כאילו. ומתחיל להיות אפשר. כשפעימות־הלב שוב נעצרות בחנק. משום שאי־אפשר. זה קם וחונק אותך. זוָעה היא שאינך יכול ולא תוכל. אין שום טעם שדווקא אתה תינצל. קש ברוח. מטולטל ולא הולך. מסוער ולא הולך. בך – רק מעט תלוי. ואולי פחות מזה. אבל לא צריך – אתה שואג בתוכך – לא להתחיל, לא לחשוב, לא להיתפש. עד ששוכך הגל. מזל הוא שגל בא וגל הולך. כבר הכל קל וכמעט לא־נורא. מוגזם היה מאד. ומיד חוזר ונופל אל מתחת כובד האמת. עומס מועקה, שמעל יכלתך, עד הימעך. חמוֹר, אַל תילל. איזה שעמום זה המלחמה. שממון אוכל כליות ולב, איזה… יורים משם? מיזנקי־אבק שוב מתפרצים מבין קבוצת־המשוריינים המצופפת שם, יותר מן הרגיל או המוּתר, עוּבדה שעינו הטובה של ברזילי לא פסחה עליה, וכבר דהר, מסתמא, אל יוסוף שלו, לקרוא יחד למרגמות להרביץ על המקובצים, ואיזו פגיעות! ידי־אמן! מתרתעים להם, מתרווחים מקיבוצם האווילי, הלומי תריסר פגיעות, לא מזיקות מאד – הה, אילו היו עשויות להזיק! – זזים ונפוצים, וכששנַיִם מהם סבבו, בפירוש, וירדו למטה, מזה והלאה, הרי נעשה דומה מאד כאילו ברחו, ולארבעה הנותרים שבשטח נעשה, כמדומה, בודד מאד מתחת להתפוצצויות הנקשניות הללו, וגם האש שהמליטו עתה בצליפים מתפרצים אינה מעידה על רוממות רוחם, והיו נרתעים ונסוגים בלא להפוך פניהם, נובחים לפניהם ונסוגים. – ‘הביתה!’ – שאג פתאום עודד עליהם, בלא שים לב לכלום. – ‘נבלות!’ – אבל הללו שמעו, כנראה, ונתעשתו ונעצרו, מרוּוחים כבחצי גורן עגולה, נובחים בהצרד קול, ומשם לא ימושו, יורים לכל צד, עד שהפסיקו, ונפלה שוב איזו עצירת־נשימה כללית, זולת הרוח.

למה לשכב עוד כאן, הלאה. הרובה ולרוץ. מתי אירה בו? אני אחד רץ בעולם. גלוי לכל העיניים, פתוח להבטה כללית, מכל רחבי ארץ: מה הוא רץ זה, לאן? מה הוא יודע? איש בשׂוֹרוֹת לבשר? עיקוף שמאלה, לרדת, להיסתר, וכפוף יותר, ומהר עוד מהר. – ‘הי, שמע! מה אתה רץ!’ – החבריה של אודילה. מהר־מהר. אין אויר להגיד. גם לא מה. – ‘הי, עצוֹר, סַפּר מה שם, חַכּה!’ – ‘כלום!’ – ‘מה כלום? סַפּר!’ – ‘דופקים אותם!’ – ‘מי את מי? חכה רגע, הי!’ – אבל אין כוח להיפנות עוד אליהם, אך הינע־יד פוטר, והלאה. הללו שפה – כלום לא. מיושנים שכאלה נושנים. הכל מתרחש מאחורי גבם, והם צופים אל העורף. עלובים. לרוץ־לרוץ. הה, לא רוצה מלחמה! זעק לבו פתאום מתוך התנשפות הריצה, בלא שייכות גלויה לכלום – לא רוצה מלחמה. כל דבר שהוא ורק לא מלחמה. לא. לא, לא! לרוץ מכאן – נזעק הלב – לרוץ! רוח בפנים. קש ברוח. מטולטלים. הבקתה כבר, הבקתות. כולם פה. בריאים? שלמים? חכו, אין אויר לנשום. מה אתכם פה? איפה גידי? והכל מחוץ לבקתה, נשענים אל הכותל, כילדים שיצאו אל השמש, מקץ ימי־גשם, והתעוררות של נשימה חדשה, או כאילו הנה יחלקו להם אוכל (אוכל! נשכח עד כמה!) ומקדמים פניך, כעל חוף טוב, ובחיבה לא־מסותרת כלל: הו, הנה עודד! מה נשמע? איפה הסתובבת? כל הזמן? וראית איך? וכבר מסַפּרים חדשות: איזה צחוק היה לנו פה! – צחוק? – הו, איום ונורא, היית צריך לראות! – וגידי? – עזוֹב את גידי. למה לך גידי. מושלך באיזה מקום, לא חסר לאיש – מה פירוש? – שום פירוש: מונח פה באיזה מקום. לא יאבד: הגד, ראית איך שספגו על הראש? – ראיתי איך אתם קיבלתם. – אנחנו? מתי? ולא ראית איך דפקו אותם שם, על הראש, ואיך שנסוגו להם? – נסוגו? – נבהל עודד להציץ לאחורי כתפו. הכל בין ממש ללא יאומן. – ‘אה, זה כלום.’ – אמר והִבעָה פניו בביטול. אחד שהיה ישנו פה, וצורתו ממש כפי שהיתה מעולם, כל־כך כפי שהיתה, עד כי משהו מתבלבל בסדר־הזמנים, שאינו יציב גם בלא זה. – אז מה? – אמר עודד, חש איך מבין אצבעותיו מחליק הדבר, ועוד רגע ייעלם גם אפס־קצהו הנשמט, ככל שפעימות הלב, מחוּמם־הריצה, משתתקות והולכות. לשם מה איפוא היתה הריצה הבהולה? מה זה היה כאילו צורך דחוף מאד, בוער בעקבי רגליך להגיע ו… משהו שמתנדף עתה ונמוג בלא להותיר ממנו, אלא כטעם שיירים. – ‘לא שווה כלום. – הוסיף הלה, דויד, והתוַכּח בזעף של יתרון־דעת. – אש בלי תנועה? בלי מגע? – פפ, גפרור כבוי!’ – גזר ואמר וכיבה למופת והטיל גפרורו, שהאחיז בסיגריה, ומיעכוֹ בקרקע, ראשו למטה, אף שכבר היה כבוי. – ‘ומה ייצא מכל זה?’ – היסס עודד ושאל, לפני שמשתכח ממנו הדבר הנחוץ יותר, כל עוד הוא כמעט יודע. – ‘אַל תשאל.’ – אמר לו דויד, ופנה מעליו. ויש איזו שהות לא מושגת שבה, יותר מכל, מרגישים עייפות, ועוד נוכחים כי בעצם לא היית בלתי־מצפה כי בבואך יקום הראשון שיבחין בבואך, יפרוץ וייצא לקראתך בתרועה, בזרועות פתוחות: עודד! תראו מי בא! והכל יקומו בהמולת נלהבוּת, ירוצו לקראתך מעברים, יתגודדו לגשת, לאחוז בך לחבקך, למוּשך, להגיד לך מלה, דבר־אחוָה, הגיי חיבה ושמחה, ולטפוח לך בכף פתוחה: יופי שבאת וחזרת, שאתה בריא ושלם. שלא נפגעת כלום, בזוָעה ההיא, שאתה שוב עמנו – אחינו אתה! אכלת? שתית? – מוזר, מה? אף כי כל מה שהנה פה ככה, אינו רחוק דווקא מהיות כמעט ככה, וכפי שהוא, אולי, אפילו נכון יותר שיהיה. – ‘אז מה אתה עומד? בוא לאכול.’ – אמר לו אז נחום. – ‘אוכלים?’ – אמר עודד, מעֵבר אותו ריחוק מרפרף, רגע מרחיק, רגע ניגש. – ‘אוכלים.’ – ענה ואמר נחום ביד רחבה (אימתי היה הדבר, ושנינו היינו נורא שותפים לדבר, צרובים יחדיו למכוַת דבר צורב מאד, אתמול? הבוקר? מה זה היה?) – ‘מה אוכלים?’ – נאחז עודד ובא, הולך ובא עמו יחדיו. – ‘כל מה שיש.’ – אמר נחום וחייך נדיבות. וזה כבר היה ממה ששייך להתעוררות הכללית שכאן, לנרגשוּת הנכונה, החיובית, שלטובה. – ‘וקח שתה מיץ.’ – טרח עליו נחום. – ‘מיץ?’ – ‘לא? לא רוצה?’ – ‘מיץ לא. מיץ זה לא אוכל. אוכל זה אוכל, ומיץ זה מיץ!’ – ‘דברי־זהב! – היללו נחום. – כזה עוד לא שתית! “מיץ־פירות טבעי ומפוסטר”, - ציטט בשמחה מפתק הקופסה, – ונוקבים נקב מזה, ונקב מזה, הנה, ויהיה לך מיץ, קח, ותינק לך!’ – אמר לו נחום, צחק ואמר. ויצא וסבב מבלתי־יכולת להשתהות על מקום אחד.

הקופסה בידו (הרובה מכותף שכוּח), השיט רגליו אנה ואנה, בלי למצוא. הכלל הסתמי, ההומה־נגרש, שהיה פה אך זה – נפרט מהר לקלסתרים נפרדים של בחורים מוּכּרים מימים רבים. כולם צופים בו ממקומם. וכשחוזר ועובר על־פני רפי, אי־אפשר שלא להיעצר על גביו, ולהפוך מבטים למלים – ‘אז מה?’ נשען רפי בגבו לכותל באורך־רוח ובחיוך, מכורכם־פנים כדרכו זרוּע סוּבּין למכביר, כתמיד, וגם פקעי שערו כאשר היו, ניסחים ברוח מעל עיניו וחוזרים וצונחים. כמוהו גם צ’יבי, היושב עמו אל הקיר, שחור ושרירני, שף ברכיו ומוסיף בשתי כפותיו, ממצמץ שפתיו, כחיה לאחר שתוֹתה, אף הוא לשלום ואומר: ‘נוּ, איך?’ – לא רוצה מלחמה! – נצטעק בלב להשיב. עד כדי שמוטב לישא רגליים, ותחת זאת מילמל בפקפוק מעֵין: ‘אה, כל הזמן, כמו תמיד!’ – שאינו מפליא איש להתמיה, וגם מתקבל כתשובה של טעם. ומן הצד, מישיבתו הנוחה, פזורת־הרגליים, המקלעת לה, מאפס מעשה טוב מזה, אבנים קטנות לחלל, במועל אגודל ואצבע צרידה – נושא אליו עיניים יוחאי, אשר פתאום איננו עוד כלל נער, אלא קשיש גמור, בעיגולי הפיח סביב עיניו ובחריצי חטמו ומעֵבר פיו, פיח התקרה, אשר גם מפרצופי אחרים זולתו לא נעדר, והותיר חותם דברים שהיו. והכל נשענים בנוח בקיר. אפרוחים נדגרים בשמש. חברוּתא מיטיבה עצמותיה לרווחה. נאַת־דשא של נוֹחוּת לא־מחייבת. תלושה לעצמה. ואם כן? לא, שום מסקנה אין. גם אין צורך שתהא. פורקן של נתיקוּת. כל רק כמו תמיד. כל הזמן תמיד. בשום פנים לא יותר ולא פחות. אותו עצמו, ואותם עצמם. לא פחות ולא יותר, בפירוש לא, ממה שהיו מעולם. אף כי בכל־זאת קצת פחות, משום־מה, אם לא להיפך: קצת יותר. השד יודע אותם. – ‘מה נשמע, עודד?’ - ניצב עליו בחיוך עמיחי, שהיה סובב ומחלק קופסות מיץ מתוך תיבת־קרטון. – ‘ככה – אמר לו עודד ממה שמצאו שפתיו, מתוך השתדלות לא לפגר בקצת חיוך – שותים מיץ.’ – וגם מגביה קופסתו לעדוּת. – ‘לחיים! – חייך עמיחי. – רוצה עוד? לא? סיגריה?’ – אמר ונטל מכיס חולצתו אחת, ממועכה וחמה, והושיטה לו, ולשייקה קטינא, היושב פה על האבן, יש אש, ולפני שיודעים מה, כבר אתה עומד ופולט עשן לחלל, חבר בין חברים, מחייך בחיוכים, גם אתה בקשר החיוכים הזה, עד כדי שהעיניים מתרכּכוֹת פתאום (לא רוצה מלחמה. שלא תתחיל. אלוהים, לא. למה מוכרח?). ‘זהו.’ – אמר עמיחי והלך לדרכו, כשמתנסחת מפורש השאלה: אתם אינכם מפחדים פה? אני נורא! – ונותר שייקה יושב על־ידך, על האבן, ועיניו תלויות בך, כאילו באמת רואים בך מי יודע מה, עיניים פקוחות רווּחוֹת, תינוקיות כאלה, לחלוחיות, כעיני גיבנים, בלי שים־לב כמה זקופות וריקות חותלות נעליו, נלעגות להגחיך. אין מה לומר לך, שייקה. אבל שייקה אומר: ‘אתה רעב?’ באופן שלאחר שהות־מה, כשאתה מוצא איזה ‘ככה’ לתשובה, מסתבר שזה מספיק, וגם אמנם לא פילל שתאמר יותר, ועמדת יפה בבחינה. ומה עוד? לא. זה הכל.

אבל פתאום התפרצו רגליים רצות, מחוץ לכל השכיבות הבטלות והחיוכים המתבוננים במארב, ובאו בבטישות רגליים, רוץ והגד דברי־חרפות צרורים, שאין להם בעלים אחרים, כמובן, אלא גידי, במצנפת שׂערוֹ הלבוד, בכותנתו הפרועה: ‘כל הזמן – מתרגש גידי בקוצר־רוח, בהמשך למה שהתחיל עוד מאחור, בטרם נכנס – ורובצים ורובצים, ולא זזים – סער גידי וסיפר – נבלוֹת, אני אומר לכם, נבלות! מישהו צריך לרדת לדקור להם באחוריהם!…’ ובעודו מבקש מלה נחוצה, בחירוק־שינים, כבר קופץ עודד לקראתו בלובן שינים שוחקות: ‘גידי!’ – התנפל עליו כזמיר אל זמירתו, בחזה גבוה נשימות. – ‘אה, עודד…’ – נרתע זה בחוּמרה, מופרע ממצוא את המלה שביקש להגיד. – ‘באתי!’ – צעק לקראתו עודד מכל לבו, והתבהק אליו. – ‘אני רואה.’ – אמר לו גידי, והֶעוָה איזה חיוך של סתם. – ‘איך היה?’ – לא נח עודד מהתבהק אליו. – ‘היה – אמר גידי – לעזאזל היה. מה היה? כלום לא היה! הלא זה הדבר: לא זז, לא־כלום! יום שלם! נבלות!’ – ‘הם אינם זזים?’ – התחכך בו עודד, יורד לסוף לבו. – ‘זזים! – חירף גידי. – איפה זזים, לא לפנים ולא לאחור. לכל העזאזלים. תקועים כמו…’ – ‘…עצם בגרון!’ – השתעל עמו עודד בחפץ. – ‘כמו טינופת!’ – מיאן גידי והתעקש לסמוך רק על כוחו. ועודד הצטמצם והשפיל ידיו: ‘אתה כועס עלי, גידי?’ – ‘מה? – אמר גידי. – הסבלנות מתפקעת לי. – נתרכך גידי לרגע. – לא יכול כך.’ וכבר חזר לחומרתו: ‘ואיפה אתה מתרוצץ כל היום?’ – שאל סוף־סוף. – ‘אה, - סיפר לו עודד, - הייתי למטה. מה שהיה שם! – סיפר – ונורא רצתי הנה – אמר ונטה ידו לאחור ליתר הסבר, וכך השאירה עת־מה, עד מיצוי – כל הדרך!’ – סיפר עודד. – ‘שטות. – אמר גידי. – ולהתרוצץ לא צריך.’ – אמר תוכחות. – ‘כן.’ – קיבל עליו עודד לקחוֹ ברצון. – ‘כלום לא ייצא מזה.’ – אילפוֹ גידי. – ‘כן.’ – קיבל עליו עודד. – ‘אז שב פה בשקט.’ – אמר גידי. – ‘טוב.’ – אמר אליו עודד. – ‘לא אכלת עוד?’ – ‘לא – התפנק עליו עודד – שתיתי מיץ.’ – אמר בבוז, ושמט כעת מידיו את הקופסה השכוחה, ואף גם הספיק לבעוט בה בטרם תגיע לארץ, הצלחה שגרמה לחיוּך־הערכה לא של מומחה אחד בלבד, והיו מלווים את הפורחת במעופה עד הצטלצלה בנקיפה ארצה, צלצל והתנגף ודמוֹם. (אה, שלא יהיה כלום!) – ‘גם אני צמא – אמר גידי – נורא צמא. נשרף. תנו משהו. כמו שור אני: נהר שלם!’ – ‘אח, איך היינו יכולים – התחיל גידי, לאחר שינק ועמד להתנשף רגע – אילו רק היה לנו!’ – והיה ברור לגמרי כי אינו סח אלא בתותחים נגד־טנקים. – ‘כל זמן שלא יודעים – הוסיף גידי, לאחר לוגמה ארוכה עד תחתית, ונסיון שנכשל לבעט את הקופסה תוך שמיטתה, שהעלה גם קמטים במצחו, וגם חיוך על שפתי עודד – כל זמן שלא יודעים – הסביר גידי – מה זה תותח, מה כוחו לעשות, ולא יודעים ולא רואים מה תותח עושה ועד כמה, זו מלחמה אחת. אחרי שרואים ויודעים, לעזאזל, לאחר שכבר ראית מה עושה תותח שש־ליטראות לשריון – ולך אין – הרי זו מלחמה אחרת לגמרי לגמרי!’ – אמר גידי.

הקיר היה לא רחוק, וגידי הושיט ימינו ונתמך בו. ועודד, אל מול פניו, הושיט שמאלו ונתמך בו בקיר אף הוא. ובחרטום רגלו הלא־תומכת חרץ בעפר, פעם מזה ופעם מזה. – ‘שקע בבוץ.’ – אמר לו גידי, בינו לבינו. ועודד הניע לו ראשו. – ‘ימח שמם – איך שאינם יודעים לפתח התקפה.’ – אמר עודד. ‘חוששים?… – אמר עודד ולא מלבו. – אין להם דם.’ – מלים שפעם היה להן צבע. וכך עמדו ואמרו פנים אל פנים, איש־איש ידו תמוכה בקיר שמן הצד, האפור, המקולף, הישן, שהיה כאן מקודם ויישאר כאן אחר־כך, השוֹעה מי יודע אל מה. – ‘ואתה חושב שעוד יתחיל היום?’ – התחיל עודד מלבו. – ‘מוּכרח שיתחילו!’ – כעס גידי. – ‘מוכרח?’ – היסס עודד. למה מוכרח. לא רוצה שיהיה מוכרח. אולי זו השעה להתוַדוֹת: גידי, אני לא רוצה מלחמה. ושלא יתחיל. לגולל לפניו את הדבר: לא רוצה שיתחיל. רק שכבר יהיה גמור. לא שום דבר אחר. לא יודע איך, שישקע כבר. שיוַתרו וילכו. שיראו שלא כדאי וילכו. שיִדעך. כלום רק פחדנות היא זו? שיתערב משהו, חזק משנינו, מאתנו ומהם, ויפסיק. לא יכול עוד, גידי. לא יכול שיהיה עוד. הגד, גידי, הגד שלא יהיה עוד. – ‘מוכרח.’ – אמר גידי. – ‘מריח באויר. זה מוכרח.’ – אמר מולל באצבעותיו אצל חטמו, בהרחה מוטעמת, וגם קימט מצחו ונשף, כאילו עז הריח וקשה מאד. – ‘היה מחסל אותם – המשיך גידי להזות על התותח – כמו זבובים במכה! – היה משנה הכל, כובש את השטחים, גומר את המלחמה, משנה את העולם. מה אתה יודע. תותח שש־ליטראות. איש לא היה צריך למות.’ – אמר גידי. – ‘שם למטה – נזכר עודד, ואסף עצמו מן הקיר – יש להם מת אחד. בחור אחד: דובי. אה, מה זה היה!’ – ‘כן – חתכוֹ גידי – ועוד לא נגמר… בוא, נשב לאכול. מה אוכלים כעת, עמיחי?’ – ‘פה, בקופסות האלה בשר, ופה ביסקויט, קחו מה שתרצו וכמה שתרצו, ושימו גם בכיסים.’ – אמר עמיחי. – ‘רק שיתנו לאכול.’ – אמר מעֵבר מזה מי. – ‘מתי הם אוכלים להם?’ – ‘כעת. מכאן שקט.’ – וכמה זמן הם אוכלים? ומה בענין שנת אחר־הצהרים? - ‘אה אִכלוּ, בחורים. כמה שתוכלו לתקוע. אין למישהו במקרה בצל, להוסיף על הבשר?’ – ולרגע היה נראה שאפשר כבר לשבת ולסעוד, ולהתבדח קצת ולשכוח את כל מה שתלוי בשערה. והאבן החדודית שבבטן התחילה מתעגלת משהו. ואולי אפשר אפילו שיידחה ההמשך, ולוּ רק עד מחר עם שחר, ואנחנו נוחלף כעת? האם זה מוכרח לבוא? ממש על כך מסיח עתה דויד, בהעלותו בסכינו נתח בשר מוגלד שמנונית, משטחוֹ על ריבוע הביסקויט ובולעו בנקיפת לסתות, ומתוך מלוא האבוס הוא מתוַכּח: שיידחה? – הוא טוען אל מי שהעלה כך בסברתו. – שטות. למה? החינם הביאו את עשרות השריונים, את הזחלים והזחלילים למיניהם לכאן? ועל מה היתה כל הכתישה הגדולה שכתשו אותנו? הכל כדי לדחות את ההסתערות המכרעת למחר? שטות! – אמר ולעס. והאבן ההיא שבה והתהפכה, ננעצה בחדודיה. האוכל מחניק בהיבּלעוֹ. ולחץ חושק אין־מפלט. אכן, גידי משקע בלעוֹ בגמיעת מיץ, לאמור: אדרבא, שכבר יזוזו, נראה אותם, שיגשו להתלחם כמו גברים, ללכת מכות, שיבואו! (אין מפלט. ואולי לא יפלו בקרב אלא אחד או שניִם. אני אהיה אחד מאלה. זה ברור. כלום לא ישתנה ואני לא אהיה. אבוד.) – 'למה אינך אוכל, עודד? אכול, חבּוּב, כל זמן שאפשר. – ובחיוך ובהרחבה. (הה, ואם מוכרחים – אז שכבר! שיהיה וייגמר! – לא, הו, לא־לא – שיידחה! לכל זמן שיהיה, עד הערב, עד מחר, לשבוע, לכמה שיהיה! מכווץ לי עד חנק. לא יכול. לא רוצה. לא רוצה מלחמה!) – ‘והטלפון?’ שאלו את שייקה, והוא נטרח להסביר עד טורח. (מה כל־כך נתפחדתי? כל הפחד פתאום עלי, כהר! לעורי שלי אני חושש? למַלט עצמותי?) – בשר בלי בצל, או בלי מלפפון חמוץ, או, לפחות, זיתים – קונן פלוני – מפחית חצי הטעם, לאחר שבשר צונן כבר מופסד חצי טעמו הראשון! – וגידי נתלהט לחזור ולהסביר מראשית, איך היו החיים אחרת לו רק תותח אחד נמצא תחת ידינו. ורפי צחק מכל לב מדבר ששמע, עד הפריח נתזי־לעס סביבו, ונזקק לטפיחה על גבו, שהיתה גסה פי כמה ממה שמצריכה הצלה משנק. (הם אינם חשים? או שאני נתקלקל בי בורג?) – אכוֹל, עודד, מה אתה כזה? – (כולם רואים שאני כזה. הה, לאכול, לצחוק, להיסתם מאחורי נוקשות ולהיעלם, לחדול מהיות כזה, ולצאת אל הקרב שלו ואדיש, בלי שאלות, בלי ספקות, להביא שמה את עצמך. להיות נוכח בו בגופך, בלי שום הטרדת דברים. להיות מוכן לעשות דברים נחוצים. ולא חצוי לחצאים. לרוץ, ללכת, לשכב באש ולמות – בלי להעווֹת העוָיות, בלי לתת לספקות להתגנב). – ולא מצאתם שם בין הקופסות, אחת של ריבה, או רסק־תפוחים, או מישמשים מסוּכּרים, או משהו שעושה טוב? – אה, הייתי שוכב כעת וישן לי ככה, כפי שאתם רואים אותי, כולי בשמש, ובשקט, כמו באמבט, ולא איכפת לי כלום! (משל, כאילו היינו פה להפסקת־צהרים בעבודה. רק נאכל ונחזור לעבודה. וגם, עם זה, כאילו לוקחים ומשלימים עם דבר שצריך היה רק להתקומם נגדו, לקום ולהתקומם נגדו, לכפור בו, למחות, לא להשלים, למאֵן, מכל־מקום למאֵן!) – במה שמבקשים להשביע אחד שכמוני. בפירור בשר וגרגר קמח! – (בנקל! אם אך תתן עצמך – מיד תספוג ותיפטר לך מן ההרהורים הלבדיים, הרעים… אבל מדוע צריך להיפטר מהם? הרהורים. וגם אין זו הפסקת־צהרים בעבודה. וגם אסור, אולי, שייראה כך, שלא יהיה אף רגע מתראה כך, כאילו אפשר להשלים ולהתרגל, כאילו רק מין עבודה בין עבודות היא זו – אסור!) – זוז קצת, צ’יבי, בחייך, תן לישר את הרגליים המסכנות שלי! אה, דבּרו לכם מה שתרצו, אני נרדם לי בישיבה, ככה, אוף, אלוהים גדולים. (או, כאילו, השלמנו עם דבר, שמידת האמת, והיושר, והצדק, ומה שתרצו – מתמרדים בו, מוחים וכופרים, וצועקים, אם ישמעו להם ואם לא, שלא להשלים, לא, לא!)

- מתי היתה הפעם האחרונה שהיית ישן במיטה, על מוּצעת, על סדין, מפוג’ם בפיג’אמה, רחוץ ונקי, ומכוסה שמיכה? – בקול מתמשך – ואמא היתה מנשקת ליל־מנוחה… מַחרה אחריו והתמוגגות להלעיג. – ואם לא אמא – רונן דויד ואומר – אז רינה. הו, רינהלה, שפתי דובדבן – לילה טוב, בּוּבּלה! (מתראה כאילו אדרבא: לעמוד ולפקפק בדבר הזה – זה עצמו הוא יותר מאשר ללכת מישרין, בלי לשאול ובלי לפקפק בכלום. הו, לא. קר לי). בהירים לגמרי. עננית אחת שם. לא שייכת לכלום. לא ממנה הצל, לא ממנה הקור. לא היא, סתם היא לה שמה. תועה היא לה, מעל כל הבקתות, וחבל נורא. לא יודע מה. שקטה וקטנה וצפה. צפור במרחבי־שמים, שכוּחה, כנראה, גם מעצמה. (האם זה מוכרח באמת? יגיד מישהו, שיודע. לא השערות: ידיעה! הזמן דוחק. מי שיודע דבר לאשורוֹ: האם זה מוכרח?) שתים־עשרה וחצי. – אמר אחד. – הו הו! – השתומם מישהו לעומתו, מטעם לא ברור. – כבר? (כאילו אל סלע התנפצת. לא זורם מזה והלאה, תקוע כאן במקום התנגפוֹ. לא יודע מה). מה מדברים להם? לא שומע מה. רחוק. (מה לי? לא מכיר עצמי? מעולם לא חשבתי ככה. והכל מן הפחד? מן הריצה ההיא? – כזו פחידוּת ודווקא בבוא השעה לאומץ וליושר במלחמה! וזה כלל לא ידעתי – שככה יכול להיראות, ושכך, באמת, רואים – כשרואים!) מוזר. מוזר־מוזר. (לא יודע. אבל לא כאילו טעות יסודית כאן? בכל מה שאנחנו כאן? טעות מלכתחילה? ביסוד הכל. רעה יסודית. לא כך צריך היה להיות, בעיקרו של דבר: לא! כלום פלא שהכל רע – כשהיסוד, יסודו של דבר הוא רע? וכלום לא יוכל לעמוד!) אני לא פה. אני צריך. (מה לומר לך? מה אני יודע לומר לך? ואני עצמי לא בהיר לי. או שהבהירות הזו מפחידה יותר מחושך? למגע המחשבה בלבד, נס ממני, נשמט… אני לא מוכן למחשבות שכאלה… לא נתפשות לי, רק כהתבזקוּת־פתע, אור וחושך, נגלה לכהרף, כפנס בסוּפה, ואיך אדע לומר? ואני עצמי…) גידי? אתה כאן? אתה שומע? עדיין אוכל? אני לא. הבט עלי, גידי – מה קורה לי? (ואם לא? האם אני בטוח בזה? כלום לא רק הפחד מדבר בי? פחד מחוּרבּן שמחַרבּן את הכל?) – רועד־רועד. מפחד ומתבייש. מבושה. (בושה? איזו בושה? ואולי דווקא להיפך: דווקא בושה היתה שלא להיות רועד? בושה להיות כאן ולהישאר לא־מפחד. אולי בושה היא להיות כאן בלי לרעוד מפחד – אולי… לאן אני נדחף? לאן אני נסחף, אני שואל, אל מה, אני שואל?) לא. לא־לא. (למה לא? כן. אם אני אינני יודע, הגידו אתם: גידי, מישהו, מי שרוצה, מי שיודע, הגידו לי: אם יש באמת דבר בעולם שמצדיק הליכת אדם למות? אם יש דבר שלמענו נכון, או כדאי, או אפילו חובה גדולה, ללכת ולתת חייך ולמות?) – נורא. שאלות. מה אני, הלא בגידה! מה היה, מה קרה לי. תפוֹש בי, גידי, עצוֹר, תראה לאן אני עף! (לא, כעת לא להיעצר. מי שפתאום הביט וראה – לא יוכל להיעצר עוד, ולא להוסיף. אי־אפשר עוד לא לשאול, ולא לתבוע, או למחות, או לקום ולומר, לכולם, לכל אחד ואחד: תראו מה פתאום נתהרהר לי, כאילו…) הו, שטות. אתה בקושי מבין מה. הכל רק מסתחרר לך ברוח. (חכה. הנקודה היא: מה, באמת, יש יקר מן החיים? למשל, מה? – והלא אין… פשוט אין!) אלוהים, מה אני, הלא זה איוֹם ומחפיר מה שאני… (למה? למה? אדרבא, הראה: מה? אמוֹר אתה, יאמר מישהו, מי שיודע. יאמר סוף־סוף: מהו זה שיקר מן החיים: אִמרוּ, אמרוּ, מה? ואיך זה פתאום מתהווה מצב שכזה, שבו עליך לתת חייך ולמות? כך בנוי העולם? כך הוא טיבם של החיים? או מהו זה שהוא, מסתבר, נעלה יותר מכל אשר לך, כדאי יותר מכולך, קודם לכל כולך, אבל עם זה, שבלעדיך לא יוכל, ולא יוכל לוַתר עליך, וצריך שאתה תושמד למענו? וזה שאתה לא תהיה עוד, לא רק שלא יפריע ולא ימנע מכלום להיות יפה, וטוב, ושמח, ואולי גם צודק, וצודק אפילו מאד – אלא להיפך: רק יסייע לכל להיות כך – עד כדי שלא ירגישו כלל שנעלמת אתה ואינך עוד, שלא תהיה עוד שותף לטוב הזה, ליפה הזה, לשמח הזה, ולצודק הגדול הזה, שלשמו קראוּ לך לחדול, שלמענו היית נתבע לבוא ולתת עצמך, עד גמירה ולעולמי־עולמים, ולהפסיד את הפעם האחת הקטנה היחידה שלך, שאיננה אולי היותר חשובה שבעולם, ושחיי העולם כולו, העם כולו, המדינה כולה – חשובים ממנה פי כמה, באמת, אבל שהיא, עם זה, רק היא כולך, רק היא, הה, אין לך זולתה, זו הפעם האחת המסכנה שלך, שיותר ממנה אין לך, ואין לאיש לתת לך, גם לא לאמא ואבא שילדוך, ולא לאלוהים שבשמים, ולא לצדק ולא ליופי ולא לעם ולא למולדת – שיותר ממנה אין לך, ושבלעדיה, אהה, אי־אפשר לו לטוב, לצדק, ליפה, לעם ולמולדת לנצח. – והכל יהיה פתוח יותר ויפה ופורח, אם רק אתה תהיה לחרא. וזה הדבר).

– חרא? המתן. לאן אתה רץ. כל־כך שקט כאן, מה אתה כזה. או, כאילו פתאום ולרגליך פי באר פעורה. עם רתיעת סירוב, עם יצר מרגיז להציץ. ורגע אחד ארוך, אפילו מתרווחים המעיים מכיווּצם, ואולי עוד יעבור היום בלא־כלום. ולכאורה מה מונע מלשכוח ולנשום. לולא שמתנפל עליך מחדש: חרא! אתה לא תהיה. תחדל. ולמי היית מפריע? רגלי מי הצרת? פרחים יפרחו, ועשבים יוריקו!… – אה, מיני דיבורים. מה אני פתאום, מה. הפחד, רק הפחד! אדם שקט לא ידבר כך. לא יעקם כך! ועצוֹר בך בטרם הרחקת. – הו. אדם שקט. אני לא שקט, מה פתאום שקט כאן, מניין יהיה פתאום שקט כאן. ולא לעצור. למה לעצור. האם אני יכול לעצור? שואלים את פי? צועק לי. נצעק לי. ממני, פתאום, מכולי, נרעש לי הלב. פתאום ולא יודע איך. ורק ש: ככה – לא טוב, מעיקרו לא. שהעולם, מסתבר, או השד יודע מי, אין בו שום איכפת בשבילי, לא חס עלי, ותובע שגם אני לא אחוס על עצמי, ומודיע: שלא יפה לחוס על עצמי. ואין עוד בשבילי שום חיסה שהיא. משום מקום שהיא, משום אפשרות שהיא, אף לא טיפה של חיסה עלי. ואין שום חשבון כזה מוטל לא על העולם ולא על כלום, כי אם רק עלי. כל החשבון עלי. מביט סביב. ונרעד לי. כל־כך חייב פתאום לפתור דברים שמעולם לא עלו בדעתי. עצוב עד הידעֵך. אף אחד לא יידע לומר. אלה הדברים אינם נאמרים. ומתקרבים כל הזמן, כל רגע, כל צעד נוסף, כל הזמן. מה שיקרה כאן הוא עוול. כל מה שיקרה מעתה – עוול. רק. טירוף רותח בי. בקושי כּוֹלא עוול. עוול. ולעזאזל: לא להירתע! כן. מצלצל בי: וזו היא האמת! – לעזאזל, הה, אלוהים, תהום לרגלי. נורא. הביטו: חיל ורעדה. ריבון העולמים, הגד, הגד: האם החצפת־דברים היא? – אז שתהא לה! למה לא? מוּתר. אני בחיי אשלמנה. תפש זה בי בכנף בגדי: אתה יודע מה זה כעת? כעת זה כבר באמצע. ובפנים. אבל מלכתחילה, לפני כל זה, כשהיתה, כשעוד היתה, כשעוד היה מקום לכאן או לכאן – מה אז? חברים שלי, ואם טעות מיסודו? ואם נסתבכנו בלא־צריך, לא־צריך מיסודו ומראשיתו?… גל מתקומם… אלף שאלות טרופות באלף מחאות. גל חנק. מוגעש. הה, מה כעת?… לא שאלה ולא מחאה, אף אחד לא יציל כעת. אחוּז אתה, נשוּך בלסתות הטורף. הו, די, לא! מה טובה תצמח אם כולך כעת תתערער, ודבר לא ייוָתר בך עומד על עמדוֹ. כבר אתה בפנים, חלק מן הדבר, הדבר עצמו. ורק הקרב לפנינו (ולו רק יבוא במהרה והקץ לחיבוטי־הסרק, לאבדון. כשנלחמים לא חושבים. וכשחושבים - לא נלחמים). אז בואו. קומו! מי שימות ימות. ולעזאזל. מי שלא ימות לא ימות. מה זה חשוב למות! למות או לא למות! בלי שום דווקא. לא על־פי שום דווקא. וגם אם אלף כפול אלף פעם יהיו ידי אדם נקיות, ולבו זך ותם. אין כלום שיצדיק את היבּחרוֹ לכרת. לא נבחרים על־פי מעשים טובים. נחטפים. זה הכל. חוטפים או נחטפים. כך הוא הדבר. ובסבך. ואדם אמור לזה. לפי שכבר הוא לכוד. ועוד מעט יהיה. קרוב עתה מאי־פעם. התחבטות נוספת לא תשנה. רק תרבה הרהורי חינם. ולא עת הרהורים היא. המהרהרים – אינם נלחמים. והלוחמים – לא מהרהרים. שיילחמו. שרק יהיו במלחמה. שיגיעו אל הקרב – מוכנים למלחמה. מושחזים מאד. כחיה מזנקת. כל מהותם מתורגמת לאחת – לזינוק. קפיץ מתוח – שהותר. כולך שתהא לך כזה. רק. השאר – לחינם. והאמת היא: שאף אחד לא צריך למות. לא כאן ולא שם. אף אחד לא. וכל השאר – עוול!

ולא רוצה! מה אתם יושבים ואוכלים לכם. לא רוצה. אם אמנם לחינם – מה אתם שותקים? מה אנחנו יושבים שותקים – אם לחינם? אם לא כעת – לא נצעק עוד! למה לחינם. אם לחינם אז לעזאזל… אה, חדל. אַל תהיה ילד. מה כל זה כעת. ללא הועיל. אין עוד שאלות כאלה. היו פעם. יהיו אולי. לעודד אחר, אולי, בנסיבות אחרות, בשעה אחרת, במלחמה האחרת, לפני הדבר ולא בשעתו. ואילו אנחנו כבר בפנים־בפנים. נורא בפנים־בפנים. אין לנו עוד. רק בפנים. ארבעים, או ככל שאנחנו כולנו כאן, במשחק הזה, ואחדים, מסתבר, מוכרחים לעוף. אין הבדל מי. אחדים. זה או זה, ולאו דווקא. זה שייפגע. הוא. וכל אחד עשוי לדבר. לחדול יכול כל אחד. לחיות לא. זה הנורא. ובלבד שיסיים היוצא את המשחק בכבוד. ולא יצעק, פתאום וישחית בידיים. בכבוד ובשקט עד הנשימה האחרונה. כי הדבר הזה שלשמו אנחנו פה וכל זה שפה, כל־כך חשוב הוא, כל־כך איכפת הוא, עד כי לא איכפת עוד מי הוא זה שיעוף ומה שמו. גם לא ייזכר מקץ הכל אלא: רק שנַיִם הלכו. או רק שלושה. ובכך יישאר. או רק עשרה. (כולנו כאן רק בחזקת רק. שכּן, לעולם מה הם ארבעים וחמישים ומאה לעומת מדינה ועם!) משחקים עד הסוף. ואין צועק לא־רוצה!… הו, אַל תתחיל. אַל תגע. הנַח ידיך. הכל יפול… שיפול! – או שיקום מי ויזכיר לנו מהר מה הם הדברים הגדולים והנפלאים והברורים ההם, שאם יפלו בעבורם שנַיִם או שלושה ממאה או אלף – לא כל־כך יורגש, בחשבון המשקל הכולל, במבט המרחיק־ראות? האושר? החופש, החירות, והעצמאות? וקוממיות, וארץ יפה, ומה לא, ועם יפה, ואדם יפה בארץ היפה, ושמים חדשים וגדולים למעלה והכל? לא הם קובעים יותר מקיומך או העדרך? ולא העדרך קובע כי אם תמורתו! – קיומך? פרט נידח. לעומת כלל הדבר? לא ניכר! הה, הלא בין כך ובין כך, מתי זה מרגישים בכולם? פחות אחד. לעומת זה: כמה יפה יהיה! מצד אחד – רק חייך. מצד שני – הכל, כל הדבר הגדול. זה שאוהבים אותו, ומסורים לו, ושהוא גם חלק ממך, מביתך, ממולדתך, מאפשרויותיך שלך, ממלכוּת הצדק, – אבל שיכול להתקיים, בנקל ודרכו מַצלחת לה, גם בלי קצת רק־חייך. הה, בחור, הכן לבך, וַתר. ויתורך – היא הגבורה. היעקדך בלא התנוֹת תנאים. זה האומץ המהולל. נהיה כולנו אמיצים ואמיצות. ולא להקים שערוריות. ולא לשכוח כי זכות היא לבוא ולתת ולהקריב כולך על הדבר החשוב מכל, שבלעדיו אין חיים לכל הקשור אליך. ושהוא, כמובן, אלף אלפי פעם עדיף מכל כולו של כל יחיד פחוד על חייו. או איך אפשר אחרת? איך אחרת? יש אחרת? וגם מה גורם לך שתכבֵּד כל־כך את הצלת עורך שלך? אדם, היה חייל. זה הכל. וחיילים נופלים. כל יום. אמא ואבא שלהם יבכו. וזה הכל. אולי עוד שנַיִם־שלושה (ביחוד ברגע ראשון, כשייוַדע להם, וגם זה לא. כי גברים אינם בוכים. גם לא אתה על קובי או על דובי. בבוקר קובי, בצהרים דובי, ועד הערב, מי יודע. מי יודע. אתה). אבל זה הכל. גם ינאמו לזכרם. ובאותיות־זהב יחוקו על שיש. ומה עוד אפשר לעשות? וכך בדיוק גם יאמרו, כשם שגם אומרים: ‘מה אפשר לעשות…’ זה כל מה שיאמרו. או אולי לא כך, אלא כך יאמרו: ‘ככה זה…’ ואחדים יאמרו: ‘הלך – הלך.’ ודברים דומים. ו’לא נקים אותו עוד'. נכון. הו, נכון. לא. אי־אפשר. וצריך כבר ללכת לעשות מעשים. ומה שיהיה יהיה. והעולם יהיה יפה יותר אולי לאלה שיחיו בו. אמא, רק היא, אולי, היא לא תישן בלילות. תסתובב בחדרים. תחכה שאחזור. בחלומה אולי. פצוע ועזוב ומחכה לה. או מייבב כילד. וכל עוד לבה דופק גם אני אולי אחיה קצת. בנים חיים כל עוד דופק לב אמם. אחת היא מה הם והיכן. וזה הכל. אלא מה? הו, אלא מה? <
<

פשוט לגמרי. תמיד היה כך ותמיד יהיה כך. כל־כך תמיד היה כך, כל־כך תמיד יהיה כך ששוכחים שלא מוכרח שיהיה כך. שאסור שיהיה כך! שנורא שכך! שצריך לעשות הכל – שלא יהיה כך. שיהיה די! שאין כך אלא עוול. טֶרֶף חטֵֶף. שעל צד האמת אין כאן אלא עוול. שאין עוול – אלא זה. שאין ארור ורע מזה. שזה הוא הרשע, זה הרוֹע. שורש כל רוֹע ואיום ונורא. שעצם היות הדבר כה פשוט ורגיל – מבהיל. שחדלים לראות שאין פה כלום פשוט כלל, אלא עיקום מעוקם להחריד, ונפשע ואיום. ושאם נכון הדבר כי אמנם יש רעיון נעלה שלמענו כדאי ויפה להקריב את החיים – הרי מיד חובה להחליט: אם רעיון שווה יותר מחיי איש חי – כן? (כלום מחרף ומגדף אני? אבל מרגיש כך בדיוק) – אין כל נורא אחר, רק זה נורא שרואים ומשלימים, כאילו כך הוא באמת טבע העולם והדברים. זוָעה־זוָעה. תראו מה שנגלה לי! שככה זה. פשוט, שככה זה. שצריך לעתים להקריב קרבן־אדם. מפני שמה אפשר לעשות. שלא מתכוונים לאף־אחד, שלא מאחלים לאיש – אבל צריך. שתמיד יש איזה אֵל רעב שצריך להאכילו. שתמיד יש מוכנים ללכת. ותמיד יש מוכנים לתת. את אחרים או את עצמם. שתמיד יש איזו מדורה בוערת ותמיד יש מאמינים כי גדוּלה היא ללכת להידלק בה ולהצית להבות. שיש תמיד מציאות שתובעת לה זאת. שמיחלת לזאת. ושיש תמיד־תמיד מי שיתן עצמו. שמוכן לתת את המעט הזה, את הגפרור הבוער שלו, שהוא כל מה שהוא הוא, על איזה דבר שהוא, דבר שגדולתו אין לה שיעור ונחיצותו אין־קץ לה – ולמות. והוא לא יודע עוד חיים. מה הוא יודע על מוות. מה זה למות. מה אני יודע. מה מי יודע. מי זה יודע. הופכים את הנורא – לגבורה. רק האפשרות, הייתכנוּת, היכולת, שתהא כזאת, והקבלה שמקבלים, אלה ברצון ואלה במנוד־כתף, והגבורה שמעטרים לזה, כאילו גם כך אפשר, כאילו מה אפשר לעשות, וששמים וארץ אינם נופלים אז משום שגם כך אפשר, משום שמה אפשר לעשות. שזה מתקבל לפי הטבע וההסכמה, וחכמים ונבונים וצדיקים ומלומדים מלמדים שגם כך אפשר, שיש גם פתרון כזה: מלחמה. הה, הנה. שאפשר שתהיה גם מלחמה. אם מרצון, אם מאונס, אם מאין ברירה (ואסור לזלזל בהבדלים!), ואם ממה־אפשר לעשות שהוא – שיש תמיד איזה חשבון יושר להצדיק, שתמיד־תמיד יש משהו צודק יותר מחייך שלך, חשבון־יושר כולל יותר, חשוב יותר, קודם יותר, - ומקבלים אותו, ופותחים לפניו הכל, ולא חסים על כלום, ונותנים לו, ומסכימים כי לעתים גם אפשר בכוחו לפתור פתרון, ושיש מצבים, אומרים, שצריך לנסות גם בזה. שאין מוצא – אומרים – אלא לאחוז גם במלחמה ולקדם פני הרעה. שכאשר אחז יריבך בה – אין לפניך עוד מנוס כי אם להילחם, שלא תינתן ארץ ביד רשע. (וזה הדבר! זה הדבר!) – ורואים את המלחמה כאילו היתה זו אחת מכל הדרכים השונות העומדות לשיקול, כאילו גם כך, בתנאים ידועים, אפשר ולמה לא? וזה הדבר. שאת האי־אפשר בשום פנים, כלל ולעולם – שוקלים כאפשר, כניתן לשקילה, ולוּ רק כרע במיעוטו. שצא־נא, בחור, והיה לנו גיבור אין לו פירוש אחר אלא: צא־נא, בחור, וחדל מהיות. אל תהיה, למעננו. עשה טובה. גמוֹל עמנו חסד. ותמיד יהיו גם מפארים מלחמה. תמיד, ישירו לה, יזמרו לה, ינאמו, בשמה ולשמה, ועוד גם יהיו כאלה שיקומו וילכו להינתן לה – כשהמלחמה אינה אלא לא־ייתכן גדול ונורא אחד, רע נפסד ומושחת. רע גמור, רע שלם ועגול, רע עד שמי־השמים ועד תחתיות ארץ, בלי שום פשרה, ושמפלצת־דמים בדויה זו ושכולה עשויה בידינו, ושאנחנו בידינו בראנו לנו אותה! עוול. הו, עוול. אם יש דבר גדול ויפה וראוי וצודק – הרי הוא רק לחיות בעדו, ולא למות בעדו. או שהגדולה נמדדת רק במידת המוות ובנכונות למות לשמה? מה לא נכון כאן? מעולם לא הירהרתי כך. בבת־אחת עלי. יותר מדי עלי. ובמה אני טועה? ואני רק רוצה לצעוק כעת כי אין תמורה לחיי בחור אחד שחי והומת. שגם מדינה שלמה וגדולה ויפה – לא תוכל לתת מה שאבד בו. אותו מעט־מועט שהיה לו. ושאין כלל קדושת המות, אלא טומאת המות. ואם כן? אין אם כן. זה כל הדבר. אין אם כן. אין מוצא. לא כאן ולא היום. אנחנו בזה. סגורים בזה. עודד אחר יצטרך לצעוק פעם. זה העודד שפה אבוד. מתפקע וסגור בזה. לא מפני שמלחמתו כאן אינה צודקת בצדק המלחמות, או שהיתה איזו ברירה אחרת מזו שהיתה – אלא מפני שמלחמה – היא זועת הזוָעות, גם כשסיבתה החשובה תהיה מה שתהיה! ושאסור להשלים עם שום מציאות שמשלימה עם מלחמה! אסור־אסור! הוא, העודד ההוא, שיבוא אז, החי, יצטרך לצווח כי אדם שנולד – לחיים נולד. או אַל ייוַלד. ושיש לו מלוֹא הרשות, ואין שום אחד שיכול לקחת את רשותו, לא ללכת למלחמה. שמציאות ששולחת למלחמה – חיה טורפת היא. ושאסור להשלים, ושאסור להסכים להיטרף. ושאם סדר־העולם הוא כזה שהכרח הוא למות ולהמית מפני שככה זה – אז מי צריך את הנבלה הזקנה הזו, את העולם שלכם!

גידוף! גידוף! מה יוצא מזה? לאן זה הולך? רק כשכל אדם ואדם, כשכל בני־האדם, כשכל עם ועם, כשכל העמים, יקומו ויגידו קול אחד וברגע אחד: אין עוד מלחמה – לא תהא עוד מלחמה. אדם אחד ועם אחד – לא יועילו. רק ייטרפו בלא מלחמה. ומוטל עליהם להשמיד את הטורף ולהרתיע כל טורף אפשרי. שכּן אחרת… כל זה ידוע. וכי מי אינו יודע? זה ידוע כשם שידוע שאותנו איש לא שלח למלחמה – שהלכנו מאלינו. הלכנו? רצנו. רצנו? פרצנו לרוץ. לבוא, להביא, לקפוץ, להילחם. בן השש־עשרה נשבע כי בן שמונה־עשרה הוא. מזרועות אמהות ומחצרות משקים התפרצו לרוץ. ונערותיהם אתם. ההיה כוח בעולם שיכול היה לעצור בנו, למנוע? בנו היה הדבר, ועמוק היה ועז וסוער. מי היה מצליח לעכב אותי? אמא? בכתה ולא ניסתה. היה עוזר לה? וגם ברירה לא היתה. וכולנו ידענו. – האויב בשער. ומה עוד להוסיף עליהם, כששניהם היו כאן: הנלהבוּת לרוץ, ואין הברירה? וכי אנחנו עשינו את המלחמה? אנחנו קמנו נגדה שלא תפרוץ ותכסה אותנו. שלא להישמד. מי איפוא אחראי? הם? הללו שמעֵבר לגיא, שהם האויב ועל צואריהם הכל? לכוּ שאלו את החיילים ההמה, אם על־פי בחירתם ומרצונם הם כאן להילחם? אם כך היה רצונם לנטוש את ביתם הרחוק ולבוא עלינו? או לא שאל איש אם רוצים או לא? ואם אתם לא רציתם ואם אנחנו לא רצינו – מי סגר עלינו ככה שלא יהיה לפנינו מוצא אחר אלא רק להילחם, כשני תרנגולי־קרב משולחים זה בזה, עד שאם לא דרך הקרב אין דרך הביתה, ורק דרכו! מאליו כך נעשה? מעצמו? או כי אין כאן משני עברי הגיא הזה, מן הצד שלנו ומן הצד שלהם, ולא על־פני מלוא רוחב השטחים הללו והגבעות סביב אין כאן, ועד ירכתי האופק, אין אף אחד שיקח ויקבל וישא עליו בדבר, להיות הוא האחראי לכך שאבד כל מנוס ורק הקרב נשאר, רק זה ההכרח המפלצתי: למות או להמית? מי הוא זה שבידו ניתן הדבר הנורא הזה וכך החליט, וכך קבע וכך חייב וגם הצליח: והנה אנחנו בתוך־בתוך הדבר – מיהו זה או מהו זה שעשה את הייתכנוּת שתהיה מלחמה… שגם זה פתרון הוא בפתרונים, שבין שאר פתרונות, גם מלחמה היא פתרון לשאלות קשות, הנה זה הדבר… זה מה שיוצא פתאום ברור כשמש: שאין מקום לאדם בעולם משום צד ולשום צד!… אף־על־פי שאין לכלום זכות עליו, ולשום צדק אין זכות עליו – ושאדם יקר מצדק, ויקר ממולדת, ויקר מכל, ואדם יקר מחירות. ושחירות בלי אדם – כזב. הו, תנו לאנשים לחיות! מה יש יקר מחיי איש אחד? (חיי אנשים רבים). – כן, אבל… (אין אבל, זה ככה). אבל לא רוצה! אני לא רוצה! ובואו לא להרוג עוד. אני לא אהרוג עוד זבוב על הקיר. תנו ליצורים לחיות… הו, מה. דברים בטלים. לא יקום ולא יהיה. אי־אפשר. מחוץ לכוחנו! נמית ונמות. לא בידינו. כמו לכבות את השמש. המת ימות והלא־מת יחיה איך־שהוא (ויפחד מן המוות שעוד לא מת). אנה אני בא? פתאום עלי ככה שאינני יכול עוד. הו, אלוהים. וברור כל־כך. אני, לי, פתאום ככה: לא שום אחר אשם במלחמה – אלא זה שהיא באפשר. שהיא בתחומי האפשר. שהיא בייתכן. במצוי, לשימוש תחת־היד. שהיא גם כן. שבין השאר – גם היא, ש – לָמָה לא? שאפילו אם בקושי, בתנאים ידועים, או בסייגים – היא מתקבלת על הדעת. שיש דעת שהיא מתקבלת עליה. שדעת האדם אינה מתפלצת מפניה, וסובלת שתהיה מלחמה. הו, המציאות הסרוחה הזו שמשלימה, לאבדון, שסובלת אפשרות כזו, שיש מציאות חזירית כזו, שמשלימה עם חזירוּת ושנותנים לה, שרואים ומחרישים, כולם, העולם כולו (אנחנו כל־כך בפנים – שכמעט ומחוץ לזה אנחנו!…) – שלא נלחמים בה וכנגדה, אלא הולכים בשליחותה, רצים, מקבלים, מתלהבים, ונלחמים, שותקים ונלחמים, גונחים דם ונלחמים, שרים לה ונלחמים, ועושים ממנה דגל, ועושים ממנה משא אל הנוער, שליחות וצו־השעה, ימח־שמם, שחורתים שמה על נסים, ועוד בגן־הילדים מתחילים להניפם, שלא לאַחֵר, ומניקים אותם עם חלב האם, והולכים ישר אל לוֹעה, במַארשים, או בשירי־תוגה, ישר אל לוע השאול הפעור אין־חוק. זה הדבר. ואני לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה! וצריך שיהיה איזה ברק־רעם איום, שיפול ויבהיל וירתיע כל מי שמלחמה תתחיל מנקרת מזימותיו – הו, איפה לוקחים ברק־רעם כזה, ובידי מי נותנים אותו? (ומי לא יתחיל למחרת לשחק בו כדי להלחים מלחמות!) – וצריך שיידעו, האנשים, כולם, וגם יונקים בחיק אמותיהם, ובכל מקום, שאין רע אחר, שאין תועבה אחרת – אלא זו הנבלה, המלחמה, הייתכנוּת שלה, ושאין כל אשם אחר, לא מצד זה ולא מצד זה, לא מסיבה זו או מסיבה אחרת, ולא אֵי־שם, אֵי־רחוק, ולא פעם זו או אֵי־פעם, אלא שהיא־היא רק היא פה, הנה פה, החזירה הארורה, שהכל עבדיה, שהכל שבוייה, או מוקסמיה, או אנוסיה, ושצריך שירהיבו פעם עוז לקחת ולנפץ אל הסלע – את החזירוּת הזו! כל זה שכאן – לא צריך היה להיות! אני בתוך מה שלא צריך להיות! בתוך פסול וארור וחסר־ישע!

הה, לעזאזל. שיש סבלנות לשאת מוות. שרק נדים כתף או חורקים שן. שלוקחים ועושים ממלחמה צדקה. שלוקחים ועושים ממלחמה משחקי־ילדים, חינוכיים. שמספרים זכרונות־מלחמה ועושים טקסים, ומתיצבים דום, ושיש אפילו שׂשׂים לקרב, שרים לה ומכים בתוף (וגם אני הייתי, גם אני, כמו כולם). ושיש, לאבדון, מציאות שעושה מלחמות, ונושאת מלחמות, וסובלת מלחמות, ורושמת בהיסטוריה, ולומדת לקח, ומצדיקה את זו ומרשיעה את זו, שמפארת מלחמות, ומחפשת לה תואנות, ושתמיד האשמים הם זולתה, כדי ששוב ושוב מחדש תצמיח המפלצת ראשיה, ושיראו בה דבר של יקר, או לוּ רק כמין אין־מנוס של כבוד, הה, כבוד, לעזאזל, הלא הגנאי האיום ביותר הוא הכבוד! מה זה מציאות! מי זה מציאות? מציאות היא בני־אדם! אנחנו! בידינו שלנו הדבר! כולו. ואיך מכל זה צריך שמישהו ייפרד וילך למות ומשהו יתקדש ויתגדל ממותו ויתעלה – איך? ממה יתעלה? ממוות? לא יתעלה – רק יירקב מרוּסק־כדורים. מה צידוק־הדין הנפשע הזה! מה הוא הדבר הנעלה שמתעלה לו ממות אנשים! ארורה הקדושה שמוות מקדשה. שונא את קידוש הקדיש! שתדעו: אי־אפשר שיהיה דבר בעולם מקודש בדם. רק מחוּלל. לא יודע מה עולה בערכו על החיים. מה יקר מהם. חזון החזונות אם על מוות הוא מיוסד – מי־יתן וכוּסה חושך. בוא תן לעולם את כוחך, את יכלתך, את אהבתך, את חדוַת החיים שלך, הכל – אבל הוא לא די לו, ורוצה במותך הרענן. ואפילו לא רוצה. לוֹ אולי אפילו לא־איכפת. אבל נותנים לו. למה הסתבכנו ככה? שוב ושוב, שוב ושוב… – כעל־פי תהום אני. במדרון תלול. כל צעד מקפיץ כמידת עשרה. ומתגלגל. ומהר יותר ויותר. כבר לא אוכל לעצור. שכל טוב כשהולכים לעשות עליו מוות – נהפך רע. נמעך תחת שלילתו. נעשה רעל. ושכל בקשת צדק כשעושים ממנה מלחמה – פשע. פשע? פשע מטומטם. וגרוע מזה. אם יש גרוע. לא יודע לומר מה. רק יודע כי אמת שהולכים להרוג עליה – שקר. שקר ונבָלה. קודם־כל. מלבד מה שמכבָה את אור העולם. ואת השמש. הכל. מלחמה? אין דרך כזו. שקר־שקר. אין דרך כזו. עיווּת העולם. והטוב. והכל והכל. אין דרך כזו. לא קיימת. לא להרוג – גם לא למען הנשגב מכל. ביחוד לא על הנשגב. אם נשגב הוא. לא לרצוח. גם לא על קדושת הקדשים. או קדוּשה או רצח. קדושה עם ‘מות יומת’ – טומאה היא. האדם גדול מקדשיו. הנה כך. כן. ולא ללכת לעקידות. הקץ. רשע מרושע מי שמבקש עקידת אדם. חית־טרף הוא, ויהא מִשכנו שמי־השמים וספירת־תפארת. ולא לרעבו יטרף – אלא לשקרו. אלוהי העקידות – אבי הרע הוא. מה עוד? לא יודע מה עוד. כולי שיכּוֹר. בטוח שזו האמת. שאין אמת גדולה מחיי אדם, ולא יקרה מהם. שאם גדל פתאום דבר ונעשה עליון מן החיים – נעשים החיים דומן ואין שום דבר בעולם שצריך, או כדאי, או כבוד, או חובה ללכת למות למענו. רק לחיות. למות למען? אין דבר כזה. אין צירוף כזה. אין שום למען כזה. למות, תמיד, רק לחדול. לא יותר. רק. לא שום דבר יותר. ואין לא עקרון ולא רצון יקר מחיי אדם. ואימה חשכה היא שמתבקש אדם ללמוד להיפרד בחשאי, ולא לבכות, ולא לעשות הצגות, וללכת למות למען. ללכת למות בשקט ובכבוד למען. לא! מתים מקץ החיים. זה הכל. ולא למען. לא שום למען. אין צירוף כזה. למות למען – שקר. לא קיים. רק לחיות למען. ולא לקבל. לא להסכים. למרוד. כל עוד אנחנו (וגם בהתגוננות? גם כשאתה מגן על היקרים לך? – שאלה נוראה… לא יודע, חושב שאין מנוס… מה אני יודע…) – רק זה: שלא מלחמה. שלא יקראו למלחמה. לא בשם כל שם שהוא. שלא יקראו אלא לחיות: טוב יותר, יפה יותר, עשיר יותר. שאם יבוא קורא למוות – יגורש, יקולל, ינודה. שאם ייקרֵא אדם – אַל ילך. בשום פיתוי שהוא, ובשום מה־אפשר – לעשות שהוא, ושלא יהיה עולה כלל על דעת אדם בעולם שאפשר ככה, כשם שלא יעלה על דעתו להחשיך את השמש! (ואם יעלה?) שלא יהיה ייתכן כלל. ושלא לתת. וכשמאמינים שככה הדבר – לא לפחוד עוד. ואני אקבל על עצמי. כן. וכולנו. ותמיד. – גמרנו. מחקנו מלוח אפשרויות האדם. מעתה ועד עולם. אין עוד מלחמה. ולא חיילים ולא רובים ולא יריות ולא ולא ולא. לא נלחמים, ולא יוצאים, ולא מתקיפים, ולא אורבים, ולא מתגייסים, ולא נשמעים, ולא לוקחים נשק, ואין עוד נשק, לא לנו לא להם (ואם רק להם?) ולא מייצרים עוד נשק, שוכחים ולא יודעים עוד, ולא לומדים קרב, לא זוחלים בתרגוֹלת, לא צועדים במיסדרים, אין מיצעדים ולא תופים ולא חצוצרות להליכה למות. מוות – מה לנו ולו. מה פתאום. לעזאזל. להיות בן תשע־עשרה ולהתפתל פתאום במוות. – בשום פנים. לא ללכת במיצעדי הצועדים. בשום הליכת־סדר. בשום לימוד צייתנות. ללכת רק באותו בלבול גדול ואזרחי. לשנוא צייתנות ומשמעת. באותו גישוש של בני־חורין, שמנסים כה ומנסים כה, וגוששים להם בחרות, למצוא להם שעת חייהם שלהם, את הפעם האחת הקטנה שלהם, שנועדה להם, קטנה ונפלאה, ורק בת פעם אחת ודי. ואין מלחמה. אין דרך כזו. אין פתח כזה. אין מוצא כזה. וגם כשאין כל מוצא – לא זה. לא מלחמה. שנַיִם־שלושה דורות ויישכח. וימות. ולא הרג. ולא רצח. ולא לקיחת חיים. אני אקבל על עצמי. וגם לא אקרא להם עוד לא ‘שחורים’ ולא ‘אויבים’, רק בשמם. מצרים. או ערבים, או מה ששמם. לא. הה, אני נחנק. עודד הזה, ועודד אחר, וכל מיני עודדים, ולא רק הם. ומעתה, בכל כוחי, כן, בחיי. אם אחזור הביתה, מעתה ועד עולם לא אהרוג עוד. לא יהרגו בשבילי. לא שום הרג. לא שום מוות. לא שום חטיפה מן החיים (ואם יעלו עליך? תצא במקל של מטאטא?) – וגם בשר לא אוֹכל עוד, לא, לא אוֹכל עוד בשר, לא אהיה שותף לשום הרג של שום חי (אַל תהיה ילד: תשכח בעוד רבע שעה!), לא אקח את הקופסה הזאת, לא אגע בבשר המומת הזה, אשליך הלאה ולא רוצה, ארעב ולא אגע בבשר, לעזאזל, לא, לא־לא! – ‘מה קרה, עודד?’ – אבל האויר נתמלא פתאום שרקה, וזו נשתפכה מהר על־פני כל, רצה ובאה, אותה עצמה, מאוסה ומוחקנית, יבבה שואגת – מספיקים רק להתרקע ארצה, רק לסוך בידיים על העורף, רק לשמוע בהתהפכות קרביים את התפלץ הרעם, פה על הראש – ולתוך בור־הדממה הנבעת, נתקעות או צעקות דחופות. קרועות: חובש! חובש! – ועד שמתנסרת השריקה הבאה, בתוך שלוש השניות, כבר שועטות רגליו של עמיחי, רץ ועובר אל פני הבקתה, וגם עודד קם לרוץ. – ‘לאן אתה, עודד, שכב, שכב!’ – ‘לא. לא! לא אשכב – לא, לרוץ־לרוץ.’ ורץ אל מעֵבר הקיר, ורעם הכה סביב.

פרק חמישים

רעם סביב. עיועים. עומס דממת בין שתי פצצות, ללא הכיל – השלך פניך ארצה – ופור רעם כיסה כל. אחד, ואחריו עוד, ובזה אחר זה. התהפכות מקצה אל קצה. הכל אבוס אבק ואפוף. אבד־אבד. לא נותר דבר מקודם. הכל עולם אחר. צר ומתבוסס בחבליו. חלל נמוך, עמום, סגור חֵרֵש מפולת. ורתת קדחתני. צליפות וזעף חבט מתפלץ. כל הנה אך־זה־היה, כבר תלוש ומתולש, מסוער הרחק, נישב ולא נשרד ממנו. רק פה, פקעת זו סבוכה לבדה, נגרשת בתבחשה, מובדלת למכאוביה, אבודת מגע וקשר, קומתה מיצערה מקומת המשוטח בה על אַפּיו, דבק מכוּוץ, מוּעד להתפקע, אבל אז מתרוקן הכל. כים שנסוג. לפתע תמים הפגזים כבואם פתע. מתישבת הרווחה משוטחה ולא־מובנה. וכל אותה הילולת מהומת זוָעה ניסעה לאחור בשטף, וכבר חלפה הרחיקה, וכבר חלפה הרחיקה, וכבר כאילו ישן־נושן, או מעולם לא. פתאום רק שדה־דממה כאן, שהות נושמת מרצרצת רווחוֹת, שכוחה כבלב אוקינוס ריק על כל גדותיו, רגע או רגעים, תלישות הומיה קדחתנית. צוללים בקשב. מרפרפים בין ייתכן ללא־ייתכן כלל. נשפכים אל הימצאוּת כאילו כך. מעיזים להוציא חוטם, להציץ מה. פתיחוּת המלפנים מכה כנגד, הנרחבוּת לכל רוח ולרוֹם. עכירוּת האפרפרוּת המלוהטה, עד זהרורים, שאינה אומרת כלום, מבע פני יום חם שׂרוּע, בהתמד שמלפני המבול, שווה־פנים ולא שייך בכלום, יום חם שׂרוּע בשלו, ולא הרבה יותר מזה, לא לשום צד. גם אם תנשום מלא, ותתישר להזדקף, עדיין אין למצוא. רק אלו ראשי עצמנו, פרועי־רוח, שבהצצה, מעל העפר הקנום, עם אבנים וקידות קוצים ברוח, ולא שום חשוב מזה, גם אם תתאמץ. ומתאמצים, נוהים בשקידה, לראות מאד, לתפוס, לאחוז בדבר, להיות נכון, כולם, מכל צד. זוכרים כממרחק צעקות שהיו אֵימתי ואינן, ותחת זאת עומד פה עתה גדי הממושקף, שיש לו טעם, כנראה, להוסיף ולסַפּר בחשק ובהתעוררות, מקרוב מאד, דבר שהיה, צחוק והראוֹת וסַפּר אין־קץ, כלהג תרנגולות, על איך נזל הדם, מן המצח אל העיניים, אל מתחת המשקפיִם, על איך שזה פשוט הטעוהו, על איך שבטוח היה שנסתמא, אהה, שהקיץ הקץ, ונתבהל עד בהלה, אבל הנה תראו, המשקפים שלמים, ולא היה זה, תראו, לאמיתו אלא רק דם מן המצח, צחוק, לא־כלום, רק נֶזֶל דם, ועל המצח אין לו אלא, תראו, רק שׂרטת בת רסיס חול, שעמיחי עומד עליו וחובשה כריכות רחבות, מאדימות בסופגנות דמומה, מגרות אי־נחת, ולעזאזל, מניסים את המבט להסיעו מזה אל הפתוח הגדול שמלפנים, הופכים במדרונות, בולשים באפרפרוּת העוממת, העשנית משהו, של היום החם, המעצימה את העיניים, כמעט מרדימה, כמין יִבּוּב־תוגות נאלם, ולא מוצאים הרבה מחוץ לאותה שחמוּת מסַמאה ולא משתנית. אבקים מוסעים ברוח, והוויה מתמשכת חרש, שצריכה אולי הסבר נוסף, שונה מעיקרו, איך היא שטופה לה בקיומה חסר־הנימוק, גיאוני כזה, ללא הידרש, ברחקנות כזו, שגם הקרוב ביותר לה פניו החוצה, ממך והלאה, ובתוך אותה יבשות כללית על־פני כל, עד פיהוק, אילמלא החרדות. אכן, מיד מתפלצת בצריחה השריקה הכבושה ההיא, המיוחלת עד שכחה, ובאותה בחילה צפויה, המנוסה עד תיעוב, אבל שמקומה שמור לה, ובהמתנה לבואה ההומם. סמאון רעם מתלקח ושאג פראי – והכל טובע מצולות. רק רעם אחר רעם. נרגשוּת ספירת רגעים אחרונים, תמים. וגם זה דועך כעבור כלום. כאילו רק לנסיון היה. דועך, נמחק ואיננו, נסחף ונמחק ולא היו דברים מעולם. ושוב, תמוהה, מתרווחת, כאילו אינה זזה, השהות הצוללת, האחרת, המשוּכה אין־קץ ואין־חוף ואין־קרקע. משל, ליל־ישימון. מגיחים מיד להציץ מה, אל הרוח, שטופי־זיעה וכבישוּת. המשחק הזה לעזאזל. ההיקלעות ממרחקים אל מרחקים, מאור לחושך. אחד מאמצע המַערך, דנוס, היה קם, עומד ומצהיר שם: ‘כעת זה יהיה. בחורים!’ – הצטעק דנוס, וסִמכו עליו שיודע הוא מה הוא צועק – לא יעבור הפעם בלא־כלום, הוא צועק ודבריו ודאות עד אין צורך – השגיחו יפה! – הוא מזהיר, וכל דבריו ודַאוּת בת־מישוש. כעת יהיה הדבר ההוא, שכל הזמן רק נדחָה, סוף־סוף. ולעזאזל, אם הכרח הוא – למה שלא יהיה, ומיד, מיד, ריבון העולמים!

ריח שארית הלחות בחרסית המצטמקת מאז היחפרה. מגע ראשי אצבע בקשקשיה, גלידי־לובן מסודקים, מתמוללים, כעת יהיה הכל מתרחש במהירות. רק העשן הזה והאבק הזה אילו הרפו, העמימוּת הזאת הנוסכת בלבול. או גדי הממושקף שאינו יכול להירגע, אלא מתמיד וחוזר ומסַפּר הכל מתחילה. איך היה בטוח שנסתמא. אף־על־פי שלא נסתמא, והכל היה מוזר שכזה כלֽ־כך. כלום אין מי שיזרוק אותו לאחור ויתן־נא זה מנוח? הולך להיות הדבר, חברים, ותנו־נא לנו להיות בו. סוף־סוף. הדבר הזה שלנו. לטוב או לרע, המיוחל מכל, תנו־נא לנו. ולבסוף מריץ עמיחי את גדי חבוש־הראש, ואת מקומו תופש בריצה רפי, שלוח מאליו. הו, כן. אין מנוס, ואם ככה – הבה איפוא! התחילו כבר שמה, אל תדחו עוד! עודד זונק אל שוּחת־המכוֹנה של בּני ורחמים, נופל ביניהם נרעש, הוא יהיה השלישי. ואל השוחה הקיצונית הריקה, שממול הבקתה חבושת־הכיפה, להציב בה מקלע, רצים בשפיפה צ’יבי ויוחאי. וככה תפושות עתה כל שש השוחות, של הגנת הנגב והכל, במַערך רצוף אחד מבקתת־הכיפה עד הבקתה הקטנה אשר עם המכונה. ארבעה־עשר בחור מציצים מן העפר, לרבות דנוס, לוע מקלע בינוני אחד, שני מקלעים קלים, תשעה רובים, שני סטנים, לבד מרימונים, רימונים מעוכים בעפר תל החזה, וצבורים בשוחה למטה, אשפות תחמושת וארגזים אחדים מלאים אֵי־פה, וחבל שאין כאן פיאט אחד, לפחות. ובבקתה מאחור, המוארכת, דמוּית־הקמץ, רק עמיחי וגדי מסתופפים־משתעים במה, ואולי גם שייקה הזאטוט, אם לא נתעלם לפני־כן, וחזר ל’ערפי', או להיפך: אל גבעת הרגמים, או לאן, אם לא נפגע. וגידי ונחום ודויד שקועים להם בתעלה בצלע הבקתה, פנויים לרוץ לכאן או לכאן, או להיכבש במעיהן למלט נפשם, וכך מובן הכל, כל מה שאפשר ושיש, ושיותר מזה אין. עד קצה מבט העין סביב אין יותר. וברור לגמרי לחלוטין – כי ככה זה, ואין עוד מוצא אחר.

אין מוצא אחר. וכבר רצה ובאה ההתיבּבוּת ההיא. ופרצי־אש זונקים וגוש ענן סוגר. אין מוצא אחר. וכבר רצה ובאה התיבּבוּת נוספת, ופרצי־אש זונקים ואילן ענן מכניף. סוּפת־זלעפות שתוללנית, בלא שום סימן אם לאורך זמן או למחצית הרגע ותתם. מהומת התלקחויות, סַנוור והרעֵם, עד מטמוט הקרקע, ועוד ועוד בזה אחר זה, אין קץ (אחר־כך נסתבר כי רק לעשר דקות – ריכוך בן עשר דקות, ככתוב בספרים). אבדו התחומים, והזמן והמרחב והקרקע והכיווּן – הכל אבד ונתהמם ברעם מתפוצץ, רץ ומכה במצלתים גדולים וארורים, בנקש־פצח איום וארור וממושך אחד, בהתבּלעוּת כל ידיעה, מעבר ליכולת האזניים או עור הגוף או העצבים, או כל יכולת שהיא – לשאת או להבחין או להיות בו. פגזי הארבעה פסיק שנַיִם, מוצלפי כדורים מתחבטים ביבב נִכוים, צריחת רתיעים, והלם דחוס וממולא, כל שטוח־מסלול ותלול־נתיב בא במרוצה, בזוָעה, ומתפקע בה בפַעַק מפליץ, זה על־פני זה, הכאות יבשות מתמחצות ברסק, כגזרי־עץ יבשים, תפף פגיעים הִבריד על־פני הצטרחוּת נתזים מבועתים, ובזיק צלצל חומקני וגבוה, כמרומי קולו של מיתר, היה נלהט ונעתם, ולעתים אף נקשר מעל כל הסוּפה בזעקה, צף מעל הדף מפולת המומה, כבדה וכוללנית, כסוף כל הסופות, ערבובית הֶמם ללא הבחן, השתמטות הכל. בצפרניים דבק אדם להינצל, להיאחז במה, לא להיקרע, לא להסתחף, לא להיזרק החוצה, לא להישפך אל שבולת התהום. עשר דקות? איך אפשר לדעת. אולי שלוש שעות. אולי נצח־נצחים. מבול פֶלֶץ אש. רעם כותש רעם. כל הזמן. דרדור אין־קץ. הכל רעד, וסער אין־מנוח. קרוע ומקורע ונתוץ ומובזק. עד כדי שמקיץ בך פעם יצר – ברגע שאתה תופס פתע ונוכח במראיתך הכפושה ומכופשת ארצה – לקום ולקחת גם אתה ולהריע קולך שיתערבל בצעק הגדול ובשאג ויתערב, ימח־שמם, למה לא! ואז את תופש גם איך אתה נמצא, רידוד של צל אדם, מנשם שכבת עפר בחטמך הממועך בו, נושם ולוקח עפר וריח עפר, זכר עדות למעט היותך המכוּוצת, אהה, אמא שלי. האדמה, האם עודנה? נותר עוד דבר נכון על עמדוֹ? אבל כבר גם זה תם־אבד. התבהרות שהאפילה. עפר כואב בעפר כואב. זלעפות הרס נופל. דורס ברגל על הראש, כטיט חוצות. דק עד דק. כל הזמן. אם עוד יש זמן. מכה על־פני מכה. אין חשׂך. תֶפף הולם, רוקע מצלצל, מְהים ונקרע, מצטווח אין־קץ. וגם לא זה אלא רק רמוּס. פשוט. עד דק. מטורטר, מוברד, מוכה ונכתש תחתיו. וגם לא זה. צפוי לזה. הגב צפוי לזה. הגב המסכן, הפונה לפתוח. המופקר. הגב המתכווץ. המופקר לרע. המבקש להתמעט. כל־כך, כשזוכר. להידחק. להימחות, לא לנשום. לא לדעת. לא לכאוב. לא להתרטט. להישכח. לחדול. להיות נבדל מסוּפת התופת, ממפולת־האבק המהימה אין־קץ ומציפה. אויר שרוף רדוף ונצמת לרגעים, צְחוּן־חריכה כולו. כלום לא יכול להיות עוד יותר מזה? גם בפחות אתה תם ונגמר. אינך יודע עוד אם נחרשת, אם נסתמאת, אם עוד נשימות הן אלה, אם חרחור חינוקים, התגססות מבחילה, או אם תמיהה עוד, או אם רק די סקרנות, שנחרבה מכבר, שגוששת, עם כל זה, פתאום, לדעת מה עוד, מה אפשר עוד ויהיה – ונופלת לאיפּוּסה. כבוש פנים בעפר. אזניך מלאות. נחיריך, פיך גורס עפר, כולך ממועך עד ביטול, מכותש לעיפוש, שרק עוד סך־הכל דהוי שלך, כביכול, הוויה מופשטת וכללית, נשאר קשוב, ונרמז בעמעום טומטומי, המתבהר כפעם בפעם, להכרת כאב חולף, נזעק בּיעוּת ועלבון, ובתביעה מיבּבת, מי יודע אל מי ואל מה, מה יהיה הסוף, מה יהיה הסוף, ומתבלע אל ההידחקות להימחק. ופתאום מתגדשת עליך הסאה כך, שאי־אפשר עוד, ואתה נפלט מכבישותך, אפילו מגביה ראש, ואוסף לתוכך שאיבה חורקת, וחש לפלוט את כל הקלוקל הכלוא במין – ‘אהה, תופת!’ ונבהל להתכווץ שבעתיִם בהֶמם, תפוש מוטרד עוד בחשבון מנותק, כמה עוד יכולים אלה להמשיך, ובתרעומת של בעל־משק, על שאבד מהם חשבון התחמושת, על הפזרנות הסומית הזו, הבזבוז הזה אין־קץ. ולעתים, מלוא כהרף־עין, היה נדמה כאילו כבר נתרגלת. בינתים. ואין זה, בעצם, כה נורא, וגם כך אפשר איך־שהוא, ואפילו, אולי, מסתדרים, גם כך, וטועמים טעם תחושה מיוחדת זו, ומשהים אותה לדעת, כשתש הכל וחוזר ומתכסה מפולת המהום, ומתקבר בה. ויש פעמים, לאחר־מכן, ואדם נזכר, מגדיל עשות ומַתוה בעפר חריץ, מניע במזימה רבה, כאת אוצר גדול, את שתי ידיו, וגם את כל עשר אצבעותיו, השכוחות, הבטלות, הרדומות לעיקוצין, ומניע אותן בזידוניות, ודווקא, ודווקא לכם – ונוטל ומַתוה חריץ בעפר באצבע שלוחה, נושם אליו עפר, מלא־מרחק, מכלום־כלום קרוב, נושם אליה, לחוץ אליה, דבק בה, ובאצבעו ממשש ומחזיר תחושת חיוּת אחרת, ייתכנוּת אחרת, מרחב אחר, ומגע של עצמך, קודם־כל, וכבוד אדם שנתבזה לביזוי, ואפילו גם מחייך פתאום קמעה, בלי נימוק ובלי צורך לנימוק, וחוזר, כבלא שים־לב, ונבלע־נעלם בתוך כבשן האבק, כראש רחוק שצף בים הגדול ונעלם פתע. כבשן אבק, פרצי־אש, זלעפי־רעם צפופים, זעקת רדופים, והולם־הולם על הראש, תם הכל, תם כל דבר, כל זמן, כל מה שאפשר ומה שאי־אפשר. משוגע צורח רץ.

אבל עשר דקות חולפות חלוֹף. אם כה ואם כה. והרוח הנושבת מנשבת לבסוף רגע בהיר אחד, על־פני כל הריטוש, מוסיפה ומנשבת אִושת דממות סכויה, והאבק והעשן, עם זוהמת הרעמים נוסעים־הולכים, ומנֵצה דממת אור אחר־צהרים שמשונית, מאמינים ולא מאמינים, מבצבצים להוציא חוטם, להריח, לקשוב, לראות, להיות, הה. למה כל־כך הכו אותנו. לתפוש את האחר מזה, המפוגג, שאינו מכונס באיזו נקודה קטנה אחת, אלא נפוץ ומפוזר עד קצוי תבל, והוא המתמיד והנצחי בה. מעל כל ולכל צד ועֵבר, גדול ושקט ונח אין־נוע, ורינת צדפים מתכבסים בציחקוקי־אור פעמוניים, פוֹכים. מציצים בעיניים צמאות בהירות. מכת פתיחוּת העולם השליו בהן. ואחריה מכוַת סקרנות: מה עם כולם? אין איש נעדר? וכבר ברור שלא כאן, אלא דווקא הלאה מלפנים, שמונה מאות מטר כנגדנו, על קו עיקום המדרון, שם הדבר: קבוצת משוריינים עומדת. לא שום תדמית עיניים כלל. אלא ששה ממשיים כמוך כמוני. ועוד קבוצה שכּמוֹתה, בלועים כבושים בַּהמי - הוצגו במין מובן מאליו, כה שריר וקיים, עד כי מפריע רק כאילו היה עליהם להיות מוזזים קצת לשמאל, כדי שיהיו על עמדם הנכון, המפולל, והמיורא כל הזמן. וזה ממש גם נעשה ברגע הבא. כאילו אף הם נוכחו בשלמוּת החסרה. ומתיצבת שהות התבוננות, מופרעת בקוצר־נשימה נרגש, במחנק תקוע בלוֹע. וצריך לאסוף ולהתגבר אז על תחושת פעיטוּת מחלחלת כליות ולב, מין תחושת יתמות אין־אבא, ולדבר עם עצמך על שאין עוד מוצא אחר עתה, ולסגור בכך, ולשוב רק אל התבוננות־לימוד. קבוצת שריון מזה, וקבוצה מזה, וזה שלב ראשון, ושלב שני יהיה כנראה: הופעת הרגלים. - ‘והרגלים?’ - אומר מישהו מתוך התאפקות התבוננות. – ‘אה, - צועק צ’יבי ממרחק שוחתו, כנגד הרוח – לרגלים עוד אין חשק!’ – וצעקתו קורעת משהו, או מיישרת משהו. – ‘בלי רגלים?’ – מפקפק אותו מפקפק מן האמצע. – ‘ייתכן?’ – מה אתה יודע מה ייתכן, ומה לא ייתכן. שוכחים שהזמן קיים ושזה כך, ושאפשר גם לשקול מיני שיקולים כאלה. – ‘שריון בלי רגלים – גרזן בלי עץ!’ – פוסק דנוס משוחתו שבלב המַערך. ומסתבר מאד כעת, כמה איתן והיטב מדברים כאן היישר לענין. בלי כרכורי הזיות, בלי לשגות עוד בשעיפי הרהורים נֶחלים. כאן יהיו וילכו מעשים. רק מעשים. – בלי רגלים – המשיך המסביר – המשחק לא משחק. מה באמת יעשו משוריינים לבדם? שיבואו – צעק אחר – שיתקרבו קצת, שיבואו עד הטווח הטוב! – צעק, והיה כמסיר מכסה מליט, כמתוך חירות חדשה. – נראה שיהיה להם לב! שיבואו ויעמדו כך בטווח הטוב! – ‘מה אתה אומר לזה?’ זעק דנוס אל גידי שנתגלה גם הוא, מציץ בין המציצים. – ‘הפעם זה יהיה.’ – קיים גידי ואמר. – ‘נכון שהפעם לא סתם מתיחה, הפעם הזאת?’ – צעק דנוס. וגם הכל היה אומר כך בוַדאות. בעיניים פקוחות ובהירות. ומתוך העפר: אם מוּשׂם עלינו – אז הבה! – ‘זזים!’ – מריע יוחאי כעת. הוא הרואה. וההם, אולי לשמעו, נעתקו אמנם, וקיטרו אבק בזהרורי השמש, והתפרסו במרחק⁹, שחזר והגיע עד כאן. אולם אך זזו קצת וחדלו. והאבק ניסע־נידף מעל זחלותם האפורה, הקישחת, המשובשה. ונראה שעתה נמצא סדרם כתיקונו, עד לשׂביעוּת־רצונו של בעל התפאורה, ניצבים בשורה קשותה, ששה מזה וששה מזה, וכמה זחלים ביצבצו והופיעו מלמטה, מלבטים אבק, ומשלימים את עומק התפאורה, ככל הנדרש. ומה, לעזאזל, עם השחקנים, מי ראשון, מי פותח, מה עומד לצאת מכל זה? חבל שאין לנו אפילו פיאט אחד, וב’קדמי' – שלושה.

שׂיער פרוע. מצומצמי עיניים ומחרישים. לא ממישים משם. רוח מעוּפּרת ולהט עוקצני. לא פנויים לא אל רוח ולא אל אבק ולא אל כל להט שהוא. רק אל הנוכחות הזו, הנוגעת, בלי מרחק או חציצה, נוגעת ומבליעה אותך לתוך תוככי הדבר. צפודי־שפתיים, מסובכי־קווּצות ורתוקים אליה. לא קשה עוד לקרוא עתה כוונותיהם, ומגמת פניהם בצעד הבא. אבל כבר בוער האויר משריקה רצה ובאה. והכל משומט תהומה. רעמי רסק, האדמה משתוחחת. השוחה תתמוטט. לא תוכל. דפנותיה מתפלצים. נזלי־עפר, אבנים מותרזות. רפיפוּת התקרה המעומסה עפר, המזועזעה הזו. הכל חג. ריח חריכה התחיל נפוץ עתה ובא, ועשן. שולי גג הבקתה המוארכת למעלה נאחזו באש, והתבן המשוקע בה, או הזרדים שבמעזיבה, התחילו מרמיצים ומעשנים, יבושת עוקצת, מרמיצים ניפוצים בתאוָנוּת כבושה. שלוש דקות? חמש? כשיוצאים – דומה הכל למה שהיה קודם־לכן, כשנעזב, וגם שורת המשוריינים עומדת על עמדה כשהיתה, ומשמאל, לגמרי משמאל, כמעט במערב, שש מאות בערך, צצו שם שלושה גדולים, שלא היו קודם, עומדים נכחנו, שלושה משוריינים גדולים, כפולי־צריח, וכבר הם מתמרנים להתרווח במשׂאת אבק. חזירים! סביב־סביב שתו עלינו. לפתוח עליהם? כבר לפתוח באש? להמתין? כבר זה מתחיל, דנוס? לא. עוד לא. כבאותו משחק־ילדים, מעצימים את עינינו לרגע – ומוסיפים צעצוע חדש למערכה: לפקוח – הנה! הפגזה חדשה נופלת. מתמלטים מפניה בצלילה כאבן. משוּכּבים בהילחצוּת, ועוד פעם הפוגה לגיח, למצוא מה נשתנה? לא הרבה. כי מתמלטים. כמה כבר היו בתוך רבע־השעה האחרון? בוא וחדוֹל, עלה ורדת, ועוד הם מרעימים רסקים באיבחת קטילה ומתרווחת פתע התרווחות מאירת־דממה, נבובה לגמרי. עד התפעמוּת הלב. לא יודעים עוד הרבה. מטולטלים אין־רחמים. דממה – וזוקרים חוצה, ראשית שריקה וצוללים פנימה. הכל שתוי אבק. במעורבל. ודממות. וריח הרמץ המהבהב, עודם על עמדם המשוריינים. קצת נתרווחו, אולי. אור צורם, אפור עוקצני. אבל לא זה הדבר. רק שבכל רגע יכול להתחיל. ועדיין לא התחיל. ושוב שריקה סלקנית, ופור־נפץ אימים מעל הראש, ועוד ועוד. המון. ועוד ועוד. מי עוד יוכל להגיד כמה. או מה פעלה כל הפגזה. מה היה קודם ומה בא אחר־כך. אבָקהּ של מי משעֵל אותך עד רתת. ומה תתן דִממת אור אפור שתבוא בסמוך, רווּיה אבק הגולש דממות, והשמים שממול – שיִש צח מכוּתם עמומות, אבל שיִש חם. אם עוד לב עמך להשיא עיניך אל שיִש כלשהו, או רק לנתקן משהו הצדה, ותוכל אפילו, פתאום, לראות, בתוך כל ההמולה הנוראה, והמשוריינים הסוגרים – תשעה מזה, ולא ברור כמה הם מזה – קוּרי־קיץ כספיים מתנדנדים קלות ושקופות, כמיטב ימים עברו, כאילו לא־כלום, באמת. אין מקום לשנַיִם בבוּנקר. ולזחול מדי פעם עד קצהו, ולהגיח ולצאת, ובחוץ הרוח האבוקה המנשבת. וגלמי־הברזל הסוגרים הללו, המדובשים, המאצבעים להם קנה־תותח, שאין כל קשר הגיוני בין צורתם המטופשה ובין הפסד כל היקר בחיים. לעזאזל, איך זה אפשר. וכבר מתבהלים לצלול. העולם נקרע. חבל שאין אתנו פיאט אחד.

צר. אין מקום לשניִם בשוחה. הֵיהָמוּת. דרדור ברזל ואבן אין־קץ. מפולת על מפולת. אבק־אבק. מתהדק סביב. לא ייצא עוד זמן רב. כל הזמן שאג פצצות עליך, כל הזמן עליך, מי יודע עוד. שטף פצצות סוער. ועם זאת, כל הזמן, אין פצצה דומה לפצצה. מתחת כל אחת מתמלטים אחרת, ניצלים לחוד. על כל אחת ואחת לבדה מתפלץ הלב המסכן. צר ולחוץ, צר עד המם. יובל ואהוד נדברים לצעוק מדי פעם. לקרוא זה לזה, לא רק אם עוד בחיים עודם, כי אם גם לקרוע את מחנק ההסתגרות הרעה, האטומה, ושיהיה כל הזמן איזה ממש ברור יותר, שלא רק גופים יהיו לחוצים יחד בדחק, אלא שגם נדע יחד כל הזמן. ועד שלא נידף הרעם כבר מריעים. ובאיזו התעוררות פזיזה של צחוק, מפעם לפעם. ומשוחה לשוחה אך עשר פסיעות ועל־נקלה יוצאות הקריאות ומקפצות מזו אל זו. פצצות־פצצות וקריאות מצטווחות. אודי! – יובל! – ובצחוק מצוחק בנשף, פעם רזה מדובלל־שׂיער זה צץ ומזדקר: מה על מבואות הנגב? ופעם רזה מדובלל־שׂיער אחר, דומה לקודמו מאד, מציץ לראות ולצוֹוח על עמיתיו בשוחה מזה: יוֹש! דני! – ואל השוחה השכנה מזה: אהוי, מיקי, רפי – מה אצלכם? – בסדר־בסדר – מחזירים להם מכאן ומכאן, ובצהלה לא־פחותה, ולכאורה הרי זו רוח אחרת. בפועל רואים איך מתהדק והולך כל הזמן. עוד מעט קט והיה יהיה הדבר. פצצות אחר פצצות. אינך יכול גם להציץ כדי חפצך. פצצות־פצצות. אין הן מתישנות. תמיד יש דבר חדש, ומיוצר, בפצצות, גם כשהן ישנות־נושנות. בעל־כרחך לבך אליהן. גם כשמכבר היו לזרא. אין עוד עצב שלם בך לשאתן. לא תוכל להיות חרש אליהן. לא תוכל להתעלם מהן. גם כשלא תשעֶה אליהן, אפילו הן מן הצד, או ממרחק – תמיד אחוזים להן רתת. הה, כשלה סבלנותך כבר. (אבל המשוריינים לא יזוזו כל עוד מפציצים…) אילו היית נפנה אליה – מכבר היית כורע תחתיה. עייפות פשויה זו בכל רמ"ח ושס"ה, דלדול וצימוק, אלא שלא נפנים אליה, לא כעת. גם לא אל הרוח ולא אל החום, ולא אל כלל כל שאר הויית הדברים סביב בעולם, לא אל כלום, רק שמה. אליהם. מה בא שם עוד. מה הולך ונעשה שם מרגע לרגע. מה לאחר שכבר נערכו למטה, לאחר שכבר נפרדו לשני ראשים, לאחר שנתגלו מאחוריהם הזחלים העומדים, והם אולי נושאי חיל רגלים המה, ולאחר שמן האגף הוצבו שלושה כפולי־צריח לאחר שהוזזו, בחסות מהלומות פגזים יורדים, ונתפרסו – מה עוד עתה? (נורא נצטרך כאן לפיאט אחד!)

- 'לעזאזל! – צועק יוחאי אליהם למטה: מה עוד יש לכם? זה הכל? אז עלו ונתלחם! – הוא צועק וצוחקים אליו מכל צד. למה צוחקים? שכּן לא שפופים עוד. לא חרשים עוד ולא אילמים ולא נדכאים ולא מעוכים ולא מטושטשים. מתי היה זה שנשר התבלול מן העין? מי יודע מתי נשר. אבל נשר. הנה תראה. לא מתי ולא אימתי, פתאום והיתה הרווחה. והלב התחיל חי מהתחלה. מתפקח מלחצו. והכל, לכאן ולכאן, מתחיל נתפש ונראה מחדש, במידות אמת, לא מאוּים מדי, ולא ממועט מדי, אלא ממש כפי שהוא, וכפי שהוא ממולנו, וכפי שאנחנו ממולו. פשוט וגלוי למראה. כל המַערך פרוש מוות לפנינו (ובתותח שש־ליטראות…). לא שום סברות ייתכן. לא שום יהיה־לא־יהיה. הכל נוכח. נוכח עד תומו. אינך ניזק עוד מפרט זה או אחר. אינך רואה עוד פרטים. משל עלית על מרומי תצפית, והכלל, רק הוא לבדו נראה שם למטה. או, כאילו חכמת עתה לראות רק את הקוים הגדולים ולהתעלם מן הזוטות המטשטשות ראִיה נכונה. הו, לחינם הם מנסים להלך אֵימים. לא יועילו להם למשוריינים כל התפתלותם ולבטיהם לכאן ולכאן, בסיעֵי אבק – כוונתם שקופה, משל כאילו צוּתתנוּ בסתר אל הוראות מפקדם, המופצות באַלחוט זקור־האנטנה שלהם, ושמענו מפורש קולו הלח המאיץ בהם ודוחק, מפרש לאן כל אחד, ומה כל אחד. ומה מוּשׂם עליו. יתמרנו כאשר יתמרנו. יעלו אבק כאשר יעלו. לא יוליכו אותנו שולל. אנחנו כולנו בדבר הזה. גם כשחוזרים ונופלים אַפּיים לשמע שריקת־צווחה באה וקרבה, מונים עד עשרים – הכל נרעד ומשחיר, וחוזרים וצפים למעלה, ועדיין הם שרירים שם, הקוים הגדולים, העיקריים, שרירים ונכונים, ולא נמוגו בדמיונות. כל שאר מיני תחושות נותרו ענין לעור החיצוני, ובו הן תמוֹת. עיקר נפשך לא פונה עוד אל נושנות. כל אותן איזו בהלות שהיו, פחדים שהיו, ושאר רישומי עצבים אי־פעם. כולך, לפתע, כולך הנה אתה כאן. פשוט כאן. כאן גרעיני. בלי שום חכמות או רתיעות. מגויס שלם לדבר הזה המתרחש. להוויה הפשוטה והנכונה הנרקמת בך, גם אם קרביך בתוכך, תפוחים וממולאים חרדות מעיקות כאבן. הנה זה ממשמש ובא, ממשמש ובא. (ומה עם הפיאט?)

עוד פעם בשוחות. ואחר־כך יוצאים. לא זוכרים ולא יודעים עוד כמה. וגם לא חשוב. כלל לא. לדממה כלשהי זוקרים. יודעים תכונותיה. לשריקה צונחים ונעלמים. כשחיין על גלי הים. מונים עד עשרים. ולא זה. לא זה חשוב. כלל לא. הכל עתה מובן מאליו. מצב מובן מאליו. אם לא טבעי. והתחילו מפה ומשם לוצצים וקוראים קריאות עלה ורדת. המשוריינים והזחלים והיום החם והפצצות הללו, אינם עוד נושא לעצמו, בדל לעצמו לקשוב אליו, או לחרוד מפניו – לא נותר מהם אלא רק חלק מתחבולות האויב להשיג יתרון אצלך, ואתה צוחק לו, לפי שתחבולותיו שקופות עד גיחוך, וניצל מידיו. איננו עוד שוכני עפר ומחילות. איננו עוד כמה נערים פחודים, עכברי־שדה מעוּפּרים, עייפים, רעבים וצמאים – אלא אנשים יודעים אנחנו. יודעים מה כעת, ומה עוד מעט, ומה אחר־כך, ובבוא הרגע הנכון, ובהרגשת בטחון ושליטה, נקום ונעשה את הנחוץ ביותר. דברים שאינם מעלים כלל בדעתם. אינך מסוער עוד בכף רשע סמוי. ולא מובל עוד בערפך, גם כשתריסר משוריינים עומדים פה עליך, וחיל־הרגלים הולך ומובא אחריהם. אתה ממתין באורך־רוח, לטווח ארבע מאות, שבו האש שלך בתקפה, והם יהיו בידיך. אתה בטוח כי אך ייראו כאן הרגלים שלהם, בשדה הנשלט הזה, המטווח בכל אשר לנו מקרוב ומרחוק. – לא יעמוד להם לבם ללכת הלאה. לא יוכלו להרהיב עוז. אח, לא. ושוא כל התמרונים המסובכים, המבקשים בעקשוּת להטעות. פה זזים משהו, על צלע הגבעה להיות כוח־רתק, ושם זזים קצת להיות כוח־הלם, ולתת ידיים לזחלים ולרגלים לעלות היישר מן הואדי. לא, חברים, היא לא תצלח בידכם. שכחתם שאנחנו כאן. טחוּנים ככל שטחוּנים, מוּכים ככל שמוּכים – הנה אנחנו כאן. ואין דבר שאין אנחנו נכונים לעשות, ועשה נעשה, בכושר, במרץ, בהתלהבות, בחכמה ובתושיה. לא צריך להגיד לנו זאת. זה ברור. מוחש בידיים. בכל הישוּת המוּכּה שלך. ידינו מלאות תחושת יכולת. אף־על־פי שגרופים כל הזמן בזרם עז וסוחף. ועם שאין מקום לשנַיִם במקלט. גם לא במחצית השוחה הפתוחה. ועם שצר ולחוץ לכל צד. השעה קרבה ובאה. מתהדקת ומתהדקת. הולך ובא, הולך ובא. צעד אחר צעד ממשמש ובא. עוקבים מרגע לרגע אחר אי־הימנעוּת בוא הדבר. אבל, לא עוד מתוך מעיכוּת. לא שכוחים בפינת העולם, לא אבודים בלא דעת. כלל לא. רק מתוך ראִיה נקיה, פשוטה ונכוחה. לא זכורה מימים רבים. צלילות ראיה הקולטת לה היישר. מעל כל בוקי סריקי של זוטות מתעות ונעדרות חשיבות של הכרע. ראה ופסוּח על כל אשר אינו המבנה בכללו וכפשוטו, פּסוֹח בגודל־לבב על כל התהווּיות של עראי, נמוכות ומגוללות בעפר. ראִיה ששריריך נדרכים בה והולכים אל הרגע הבא. לא שותקים עוד. מדברים. צועקים. פצצה משתתקת וכבר קריאה רודפת: אהלן, אודי, איך החיים (מישהו יצטרך לרוץ להביא פיאט).

- ‘בקלי־קלות!’ – צועק אוּדי. – ‘ומה אתה, יוּבל?’ – ‘הה, הייתי אוכל כעת תפוח!’ – מחזיר הלה, יוּבל, ודבריו כמַשב רוח טובה. ונפלא שעלה על לבו תפוח פתאום, פתאום מרנין שכזה. שמרים מיד את רפי מחורו, בהתפעלות, לאמור: ‘גרנד־אלכסנדר חמצמץ!’ – ‘או מלכת הרנטות – מנסה יוּבל סברה – מה פסול במלכת הרנטות?’ – ‘אין שום פסול בשום מלכה – רק שגרנד־אלכסנדר חמצמץ עולה על כולן.’ – ‘ודילישייס? – נזכר אהוד – מה חסר לדלישייס?’ – ‘חסר שאיננו, - געה יוּבל בצחוק, – לי תנו כל תפוח שתתנו ואוֹכל!’ – אמר. – ‘אח, לא, – הוכיחו רפי בחום, – אלה הם מתקתקים, ואני נפשי יוצאת לחמצמץ, טוב לי בפה אליו – מה אתם יודעים!’ – וזה פתאום מזכיר, לא צפוי כלל, את יום מחר דווקא, ואת היום שלאחר מחר, ואת הימים הרבים אין־ספוֹר שעוד יבואו אחריהם, ועוד גם, שאין זה שכאן אלא אך קרב אחד, פרט מתוך סדרה שלמה, על גבעה אחת במבואי הנגב, כלול במערכה גדולה, סביב־סביב, ככל שהוא עמדת־מפתח לשדה־התעופה שנותר לנו, שפירושו הקרוב והפשוט: כלל לא סוף דבר, ולא אחרית הימים; לא זו בלבד, אלא שעד הערב כבר יהיה הכל שונה פה. אין ספק. ומעתה יכול שיהיה כבר ככה, שכל מה שמתהווה והולך כאן עתה לא ייראה לבסוף, אלא כפרט אחד, לא מצוין בכלום, בתוך שלשלת היסטורית של דברים שהיו, תחנה צדדית בדרך הגדולה והכוללת, הנוהרת לתכליתה כל הזמן, בשטף שנמשך ועתיד להגיע למקום הגדול, ואל השלום, ובשלום לבסוף יתאַחה הכל, ופניו ישתווּ, ותתמיד לפכות אותה שלווה גדולה ועיקרית של העולם, תנהר לה אין־מפריע מחוף אל חוף. יום מחר, ענין יפה, נשכח לחלוטין. יום מחר? טעם מוּזר למשמע. נושמים אחרת כשאומרים כך, מתקבל מרחב חדש. כלום זכר מישהו כל אלה השעות הארוכות והרעות כי יש גם יום מחר, וכי יש מה לחשוב גם על מחוץ למה שנערם כעת עלינו מעל הראש? הבלים, הבלים. – ‘אני אעשה מטע־תפוחים עשרה דונם – סיפר רפי לכל המעוניין – מתמוז עד חשון יהיו תפוחים אצלי. חמישה חדשי תפוחים בשנה. תבואו ותקבלו תמיד. ובמחסן־הקירור אטמין. שנת תפוחים: שנה שלמה ועגולה, מראשית השנה עד אחריתה. בואו מתי שתבואו – תמיד יהיה בשבילכם תפוח. הה!’ – הה, השמים למעלה – שַיִש חם, משורטט. ולמה, לעזאזל, שוב פצצות? למה לא ניגשים עוד לעצם הדבר? עדיין לא נתמאס עליהם? לא מתים משעמום? אין לך שעמום או טמטום גדול מפצצות. לשכב להן למרמס. הה, ימח שמן. נכלי־עכביש אכזריים. גועל־נפש, לעזאזל. אבל הן עוברות. ואולי עוד קודם לעברן כבר נפוגו ונשתכחו. כלום צריך עתה שיקום דנוס ויצעק לבדוק איש את נשקו, את תחמשתו, להכין, לסדר, לראות? בין צריך או לא צריך, דנוס קם וכך הוא צועק לרוב. או כלום יש טעם לחזור ולקרוא, מאֵי־בזה, עד כמה חבל שאין לנו פה תחת היד, כל כלי־נשק נגד־טנקי שהוא, אפילו לא פיאט אחד – בעוד שלמטה יש שלושה! ורובה נגד־טנקי אחד! – אם יש טעם לקרוא כך, ואם אין – כבר קראו גם כך, ויש אפילו מי שבא להסביר עתה – כי לא השריון לבדו הוא הקובע בקרב! – כן. – אלוהים אתכם, פה, ואני מת מצמא! – אומר אחד – צמא כל־כך! ולמה פתאום קר בזרועות, בגב, ובכלל: למה פתאום קר קצת, או מה, עורך סמרמר, הולך להיות, הולך ובא. הנה זה הולך ובא. (מי ירוץ להביא פיאט אחד מיצחקלה? אני?)

לא. זה לא זה. לעזאזל הפצצות וההכרח להיות אנוס להן. אבל זאת לנחמה, שגחים ויוצאים עתה מתחתיהן צלולים ולא מדוכדכים. כצוף, אולי מתוך בריכת־מים. לא עוד אותה שפלוּת־ברך צרועה. הרוַחנו את עצמנו פתאום, לא ברור מכוח מה. עומדים צופים בעיניים בהירות. אף כי הבטן, עודה, קשוּית־חרדה. מתוחה כעור תוף. אבל אין מגיד דבר. לא רק כאן לא. על כל העולם סביב דממה בלומה. כאשר יהיה, אולי, בטרם בוא הגשם – כך ננשם בוא הדבר, קרבתו המוכרחה. מתוך החום המעומעם, המנומנם, כביכול, לשעמומו. והרוח שכל הזמן. כל הזמן רוח. אפורה וסחפוּפית. אח, רוח, מלוא הארץ. ואנחנו פה מוכנים צופים בהם, בזיזותיהם הקטנות. באבקיהם המסוחפים. וההכרח, הבלתי־מסולק, שולט בכיפה, גלוי לעיניים, מלוא גבהו. – ‘איך זה שאינם עולים על המוקשים? – סח מישהו דברים נכונים מעל־פני השטח, מתוך רחיקות גדולה וקרבה גדולה. – הלא הכל ממוקש שם!’ – ‘לא הכל, ולא שם! – מעיר גידי היודע. – מיקשו את השלוחה, והם באים מכאן! כאן רק מיקשו סמלית – והם פוסחים בין הסמלים.’ – כלל לא מצחיק. אבל ברור. לפחות, הכל ברור. כן. וגם כאילו ישתנה משהו אם ברור ואם לא. הכל רואים בשווה. חכמים בשווה, פקוחים בשווה ויודעים בשווה. וחיוכי בטחה ושלווה – ככל שתאבה. כביכול, מה ייפלא מעמנו (פיאט!). זיזות קטנות באבק. – ‘יתקרבו או ינבחו מרחוק?’ – ממשיך פלוני. – ‘מרחוק, חבריה, מרחוק.’ – מזמר אליו צ’יבי, זמר שהוא. המיית־מעיים. לא רק רעב. לא רק חלחלה. לא רק קוצר יכולת. יותר מזה. הרבה. ועדיין לא. זה בעיקר: עדיין לא. מדברים וגם צוחקים. כאילו זה. ואורבים למה שבאמת. סחור־סחור. חושבים על. וגם לא חושבים כלל. פשוט: הוֹוים. נתונים בזה שעדיין לא בא ושאתה כבר שלו. וקשה להיקרע בין לבין. כל הזמן הלב חובט. ופעמים והוא ממלא אותך גדוש. ורצי־חרדה רצים. מתיחות היא שאינה מאבדת דבר, עם זה. גם לא חציית־פתע של צפור אֵי־בזה, צלוֹל וטוס לה, צלול וטוּס. כאילו. אה. שירים אפשר היה לשיר. גם לא איבוק האבקים אֵי־רחוק בשדות החומים שמהלאה, הלוהטים להם בינם לבינם, ולא ריטוטי הבלחוֹת האפרפר הכללי, השֵישי, החם, השליו עד תוגות, המופנה כולו אל פנימוֹ, ואפילו אינו שוֹעה כלל אל אלה, החשובים בעיניו כאינם. וכי מה אלה. מה יש להם לומר. אין. ולעתים פתע, אובד לך כל גופך, ורק לבך זה, כולו כאגרוף לגודל, נותר לו ערום בחלל, הוא לבדו בלעדיך, בלעדי כלום, ודופק ודופק, חשוף כאפרוח רועד בעולם. עדיין לא שום דבר אחר. רק יהיה אשר יהיה. רק לא איכפת עוד מה. ובלבד שכבר. אשר מיטשטש עם כך ומשתטח סתמית. לרציפות חדגוֹנית, ממושכה אין־קץ, כדרך במדבּר. ואפילו אם פתאום, ובתוך מרחקי ההמתנה הרצופה המחוּקה שווה ושטוחה כל הזמן, כזמזום זבוב, נואש על שמשה – משתמטת הקרקע, ואתה מנוצח. גמרנו. אין לך עוד. רגל בוססת ערפך. גויעת בחילה. כניעת חרפה. אבוד. מוכרע. אין עוד. רק ריק צלצלני, בתוך עולם ריק ודומם עד קצה, שממון אבק. אין שום חפץ. הניחו, הניחו. תנו לי. וגם זה עובר. עד כך. מוביש נידף. כי קרוב־קרוב. יותר משהיה אֵי־פעם. הנה זה יהיה, או שמא? אהה! (אני צריך לרוץ!)

יריה אחת נתקעה. שהות הומיה. ועוד אחת אחריה. שאפשר להאמין וגם לא להאמין. וצליפים מתחילים מתפלחים. תפתוף גובר, מיוּחל, ממוקשב, כבוא גשמי היוֹרה – מתלקח ובא. משמאל, מכפולי־הדבשת שאגף, וכבר גם מלפנים. ישר מכאן. יתרי־פלדה ארוכים מתנתקים בזעקת זוָעה. – ‘את הראשים חבריה, – צועק דנוס, – הכניסו את הראשים, מתחיל הקציר!’ – אבל הצליפים אינם פגזים, ודי להם בהרכנת־מצח. בצליפים לא יעשו קרב. יעלו או לא יעלו? זו כל השאלה. – ‘לא נגענו עוד בהם – צועק יוחאי – ואינם מעיזים לזוז!’, מגזם קצת, אך בודקים יפה את כל המַערך שלהם. הבלוּחי צליפים מתהוזזים. שטפי אפור חם כללי, ופה ושם הצלפות חום חם מאד. הבהובי־אש וצויחות שוטפות. הולכת ופושטת מעם כל הקשת הפרושה והַקף סביב. צלובים פה בקדקוד האש. – ‘ההם זזים!’ – אמר צ’יבי. לא. לא זזים. יורים, פולטים אלפי חיפושיות לוהטות. – ‘אז בואו נצא עליהם. – מתחנן יוחאי. – למה לחכות להם?’ – אתה שב בנחת. – צועק דנוס. – מה חסר לך כאן? – מה יש לי כאן? – מתלהב הלה. – קצת אש חודרת־שריון חסר לי. – מסביר מישהו. – קצת סוּפה מוחצת־שריון, שתעיף אותם לעזאזל עזאזלים! זה נורא חסר לי! – ועוד צועקים קצת. בתוך מַהיריות. פועם־פועם. בגרון זה תקוע. אבל כלפי חוץ – פניך ברזל, וכך כולם, ברזל מאובק. נושמים מעוּפּרים וכשועלים לוטשים עין. מעזיבת הגג מאחור מרמיצה לחש צחנת עשן בלי הרף, ונפצוצים פוקעים. מקלע כבד שלהם מתקתק קצובות, ניחרות כאורלוגין זקן. תקתוק אין־קץ, שרשרת עבה ומגושמה. היזהרו, בחורים – גם אלה קוטלים. שטויות, כלב מי שנזהר. – ‘ועדיין לא זזים!’ – חוזר יוחאי במרי, כמרוּמה. כל זמן שלא זזים, אנחנו מוסיפים ושותקים. – מכריז דנוס כאילו לא יודעים שכך. וגם אל בּני הוא עושה ידיו כאפרכסת לצעוק אליו שישגיח יפה אל האגף, כאילו אינם משגיחים שם, השלושה, בכל כוחם; וגם חוזר להזכיר לכל אחד כאן, ימין ושמאל, אם ערוכים רימוניו לפניו, אם הכל אצלו מוכן, ושלא לפני טווח ארבע מאות, בשום פנים לא! – הוא צועק, כאילו צריך מישהו לזה, או כאילו זז כבר שם מישהו, לעזאזל, זז פסיעה והתחיל הדבר – ארבע מאות, לא לפני זה. הכל דברים מיותרים וגם זה: אם לא יהיה הכרח. את ההכרח אתה חש בכל עורקיך. וגם צמא. הרוח מתנגחת בך. מיובש, אכול־חרדה, גם חרטה, חלול פנימך, אבל מיישיר מבט, כל הזמן, אינך עוד כי אם ברזל מאובק. אנחנו כאן ברזל מאובק. ימח שמם. הם פה רואים אותנו בתעלות ואנחנו אותם לא. תפלצות אפורות ומדוגלות. ופרצוף אנוש לא ייראה. סגורים ומטחטחים ברזל, גלמי־שריון, טמטום יורה – זה כל מה שהם.

מה למטה ב’ערפי'? הו, ה’ערפי', מוּלט רוח ואבק. (אבל איננו בודדים בשטח, לא! חבל שאת הרגמים אין רואים – שאינם משמיעים הברה משלהם!) לא אחרת ב’ערפי' מאשר אצלנו. כאן. וגם הם ממתינים. וגם כאן ממתינים. ולמה ההם ממתינים? ימח־שמם, מה עוד חסר שממתינים? מה לאבדון מונע בעדם? פחד־פתאום? מפני מה? חשבונות־סתר? איזו הערמה? – מה מוּצפן בעמידה מקרקרת־אֵימים זו, הסתמר והתקרקר, ובלא לזוז? מי עוד צריך להגיע? השערות התחילו פורחות ומהלכות משוחה אל שוחה. על כל הכוונות הסמויות שתיתכנה. יש מי שבטוח שאינם אלא ממתינים לכוח נוסף שיצטרף אליהם, מישהו חזק ובריא שיבוא לפניהם לפנות להם את הדרך שתהא התפרצותם בטח; לעוד שדרת שריון, ואולי… לטנקים? או לאוירונים? ועד אז לא יזוזו! - ויש הנשבעים כי הזמן הזמינו הפגזה אחת כבדה, וכשתפול זו יתפרצו לרוץ עד עמדם על ראשינו! ויש גם סברה שמשפיעים כעת על הרגלים שלהם, בנאום, או בטקס תפילה, שמדליקים בהם את האומץ ברגע האחרון: להעֵז יא־ואלד, להתאמץ ולעלות, יא שבּאבּ, לעלות, לעלות, לעלות. חה־חה. – הו, הפסיקו רגע! שומעים משהו? האזניים אומרות משהו! לא כאילו נהמה שהיא בחלל? שום דבר. צליפה מאביחה. לא עזה ולא רפה. מתוח־מתוח. בכל מאודך. מקשיבים לראות פקעי־פקעים נצבר הזמן ופוקע. אחד מתחיל לשרוק מרוב ציפיה. שריקה עמומה מאד. מזכירה משהו. מרגיעה מאד ומפייסת, עד שמתחילה לעצבּן, ולעלות על הנשמה. תפסיק שם, אתה, שתוק. לשלוח שליח אל יצחקלה? אולי הם יודעים דבר שאנחנו לא? אולי שמעו דבר באַלחוּט? (להביא פיאט אחד!) – בכלל: מה השעה כעת? – שתים. פשוט שתים. שתים? זה הכל. עוד מעט שתים. כחוזרים מארץ מרחק. ממדבר־תלאובות. שתים, בכל העולם שתים. פה, ובכל מקום. פה, כבארץ הנושבת. אצלנו שעה שתים שיתחיל בה. ובכל העולם סתם שעה שתים. כמו תמיד. שעוד נחים בה, אולי, שישנים אולי, שנת־הצהרים. לא מוזר להיזכר כעת בכל העולם, ובשעה שתים של כל העולם? בסתם שעה שתים שהיא, בלי שום גזר־דין. מפורקדה חפשיה וחמה. פטורה מכל הכרעה. אה, הגידו, יש עוד מקום אחד בארץ שתותחים רועמים בו, ומשוריינים סוגרים עליו, וקומץ בחורים יושב בתווך, קרוא והולך לעמוד במַסַת המבחן? הו, הו. כאן הוא זה המקום. הנה כאן, כעת, ו… – ‘אנחנו – צועק דנוס – אנחנו, השנים־עשר שבעפר השוחות, אנחנו חוד חודה של החנית. חנית קצרה אך מחצנית. לעזאזל.’ עד כדי כך שמתחילים פתאום להצטייר על הרקע המעומעם ובצחנת העשן הזוחל, פניו הנשכחות של אותו הכרח, יסודי וקרקעי, שהביא אותנו עד הנה, להיות מעורבים בכל זה ועומדים בו, שגרם לכל מתחילתו, ושיגרום בסופו גם שננצח, כאילו היית עומד להכיר דבר זה מפורש, וכבר מקדים ויודע כי משמעו שאין לנו אחרת אלא, שמעו שמוֹע, להילחם בעוז ובכל כוח, לאבדון, וגם לנצח, וכבר היית עומד לתפוש דבר מלהיב ונשכח זה ולדעת אותו יותר, כשהוא, בתוך כך, נובל ונכמש, כוֶרד־הרים קטוּף, ובאין־משים. לא נותרת אחריו אלא הרגשה כבויה. פתיותו של פתי קופץ בראש. ועשן זוחל, אפור צורב, ציווחי צליפים, ואי־זיזתם שלהם, לא זזים ולא זזים. אח, מה, לא חשוב. בכף אכזריה, כולנו בכף. נחשי־צליף מסתוללים. הכל מסתולל בנו. מה לא. ומוכרח, כנראה, להיות כך. בין מוצדק בין לא. מוכרח.

מי שיישאר מאתנו עד הערב, יוכל להיזכר ולסַפּר, כשיתחילו סיפורי הזכרונות איך־היה – באיזו שעה התחיל. וזה יהיה אולי חשוב. בינתים אין שעה וקיומה נטול שום חשיבות של כלום. פנים צרובי שמש, שנטתה עתה, מתלהטת ומרשיפה באפור, הגבה מערבה, מצריבה, ובכל כוחה את הקלוי כבר עד לובן. ושטף נקָשים כל הזמן. ברד לוהט. חולפים בצעקה מעל הראש, אובדים לאחור. יריות לא מכוּונות ביותר. לולא שגם כאלה כשפוגעות אינן פחות ממיתות. וכך גם טוען דנוס בחום – ואַל תעמדו זקופי־קומה ככה, כנרות של שבת, היכנסו פנימה – אלא שלא דנוס עצמו שוֹחה להיכנס, ולא אחרים שוחים להיכנס. גם את הרובים לא נוטלים בידיים, כל עוד לא הגיעו הלללו עד ארבע־מאות. וינוחו להם בעפר להתחמם בשמש. לעומת זאת כמה טוב פתאום להיזכר בסיגריות. שאפשר פשוט ליטול סיגריה ולעשן בניחותא. וכבר קופסה אחת מעופפת משוחה אל שוחה, ובכל שוחה כבר תִמֶרת מצטמררת, ואף אם בידיים רועדות כלשהו, הרי בניחותא מופגנת, מוטעמת עוד יותר מתוך קוצר חייה, שכבר תמו, בעוד הסיגריה גדולה ומתאוּדדת לה לחינם. אהה, כל הזמן לחיות את הזמן שיישכח. הבינתימי. שיאבד ויימחק. כף־רמץ נשרה פתאום בהיטח, והחלה לוחשת עשן בעשבים היבשים שאצל הבקתה, וכל כברת האדמה שבין הבקתה והשוחה, שאינה עוד עפר אלא אשפת־דורות מהודקת, שיירי קש נושן משחיר, זבל יבש מתמקמק חרוּך־ימים, צפויה, אם תמשיך הרוח במהלכה, להתרמץ ולהיעטף עשן כולה, כל קוץ חרב יתלקח, ואש תצא לאכול ולהקיף אותנו סביב – ועל־כן? הה, לא־כלום. איש לא יזוז ממקומו. רק כאן. תבער לה כחפצה. אינה מעניננו. ושמא נוטלים מכוש ומעמיקים־מעמיקים, עד מעבה האדמה, עד תחתיתה, להיסתר שם בחוּבּי־חוּבּיה, בחיק־חיקה, בבית־גנזיה, אפל ושוקט, ולהיות נצור מכל רע, מקופל ושותק ומוגן – שמא?

זזים זזים! – עברה צעקה מחשמלת. – זזים! – אגף ימין של הקשת היה מאבק ומטרטר גדולות, ובמשאת האבק היה הגולם שמתחת ניזוז וזז, באבק סמיך, בעשן. כפולי הצריח שמשמאל הוסיפו על יריותיהם שיהוקי־תותח קצרים, ולסירוגין תכופים. אין אדם חייב להיות נתון בחוש כדי לדעת כי הנה תפול עתה עלינו הפגזה כבדה, שתתן להם ידיים להחטיף ולעבור מאה או מאתים מטר בריצה אחת, ולשׂימנו אז תחת סולית אִשם המדבירה. משוריין לשוחה משוריין לשוחה, והרגלים יושלכו אז למערכה בכל המונם – וזו תהא השעה ההיא. ומעולם לא היה דבר ברור כהיות הדבר הזה ברור, מוחש ונוכח. וגם אם, בהכרח, כמתוך חלום. זו היא השעה סוף־סוף. הלב מתרחב אין שוב. האם זו כבר שריקת הפגז רצה ובאה? אי־אפשר לקשוב יותר מכפי שקושבים. מעֵבר לכל נקשי היריות, שמתמחקות עתה בטלות עם טרטורי המנועים הרחוקים. קולטים אין־חפץ אפילו את צרצורי הצרצרים עם הציקדים, עד האחרון בהם. ואת הרוח שומעים מסתבכת בכל עשב, את מלל הנמלים הקטנות ביותר הטרודות להן, כאילו אין כלום, ואת גלעין הדממה שומעים עד ממש, העוממת בלב הכל, עצומה ופנימית, שלוַת חום אפור, ואת משי לחש האבק המתאַדוֶה על שדות רחוקים קושבים את רחש המזימה הנרקמת שומעים, את הרהור האויב המחליק פה עכבישית, אץ וטוֹוה וטוֹוה, יותר מזה – לא. את הזה עוד לא. את הלב שלך כן. והוא כולו רצון מתפוצץ שזה כבר, ואימה פן זה כבר. פתאום יהיו הם מעל השוחה. יורים בך פנים אל פנים. ברזל שריון מעליך, ואתה תתבקש־תתבקש, אז אתה תתבקש. אמא שלי יקרה. תוכל? נעשה מלא כל־כך שאתה עולה מציף על גדותיך. רואה כעת בעליל מראהו, והנה יותר מכל אשר פיללת, שאפשר היה. נשימתך נעתקת. מגע קרבתו אין־חציצה, ושאין עוד ולא יהיה מפלט. (אולי היה צריך להיות מוכן יותר? היה אולי להתקדש ולהיטהר, צנוע, נקי ומאיר?) – ריבון העולמים, והלא זה יהיה סוד הרגע הגדול ביותר. פנים אל פנים שאין אחריו עוד. שהכל הכל־הכל – – – ותהיה בך כל אותה רוממות הצריכה למדרגה ההיא? האומץ, הדבקות, הגדלות – להיות לפניו נכונה… אה, בשרך חידודים. תדע? תדע?… צמרמורת – – – אלא שזה כבר עובר. זה עוד לא, ולא צריך עוד. פשוט עבר ואיננו. מה מתברר? שכל הזיזה שזזו שם לא היתה אלא עוד זיזה קטנה אחת של יִשוּר הקו, של מה־בכך, והאבקים שניגפו ברוח נידפו עד מהרה, והשריונים באשר עמדו נותרו על עמדם, גלמיים ככל שהיו, וגם יורים בקצף – וההמתנה נתבקקה, נעשתה חלולה שכזו, שכל אותה ריגשה שקמה עליך באמצע, לא רק נידפה לה אלא הובזתה ללעג. טעם עלבון. התרוממות שנכזבה לאפע. התרגשות שהוצאה לבטלה. ימח־שמם אלף פעם. נבלות סרוחות. לא נותר שום סימן מכל הכמעט־כמעט, גל אחד בין גלי הים. ערימת חול במדבר. אפילו ההפגזה הנופלת עתה – אינה זו המדוברת. אף כי הפגזה היא לכל פרטיה, ברעם ברעד, בהתפלצות האדמה, ובסוּפוֹת־הדף פורצניות סביב, מיוחדות מאד לעצמן אף כי ישנות־נושנות, שכבר היו כּמוֹתן לכל דקדוקיהן, היו והיו אין קץ היו. כבר מחדש קוראים זה לזה בשוחות. אהוד ליוּבל, וליוֹש ולדני, ולרפי ולמיקי, ולכאן ולכאן. אם עוד בחיים חַיתם. וכמאז באים מהר עד טמטום, ועוזבים וחדלים, ואדם מתמכר אין־ישע לקבצנות עצמית, ונמאס הכל, וכל הדבר כולו, יותר מכפי שאפשר לשאת – מצחין זיעה. שב דומם בגומתך, מצוֹץ לך אגודל, מזולזל כולך, החרש שים־ידך־על־פיך, סגור בברוגז מדומדם. זה הכל. תקועים חזק. משוקעים מצולות בכוח. כחתלתולו הנמאס של תעלול.

ובכן מה? מכות־מכות על הראש. עד שנעשה ריק בעיניים. ריק וריקן. אבל עוורונך בתחתיות, הוא וכבישוּתך, היאלמוּתך שחוח, היאבנותך הגמורה – הוא מפלט. שאין בו תפישה, אין בו חוש, אין בו דעת, לא לטוב ולא לרע. וגם זה עובר, כמובן. לא זכוּר מתי. עובר ושוב אביב – כמטר פתאום. שוב אדם אצל עצמו. בוצץ־קופץ החוצה. ורק כבר עייף מאד. כרמוּס ברגליים. אבל הלב כסדרו. וקמים כתמיד להציץ מהר. הכל בך עוד רועד. שריר ושריר לא נרגע. חלחול ונשימת מקוטעין. חלולים־חלולים. ומה מתברר? אה, איפה! לא הרבה יותר, ואולי התקדמו כדי חמישים מטר אלינו. אם ככה ימשיכו – מתי יגיעו? מחרתיִם בערב? כזה וכזה יהיה לנו פה הקרב היום? עוד מסך־מכּוֹת יורד, עוד תזוזה, עוד מסך־מכּוֹת, עוד תזוזה, כאשר ישחקו הילדים ב’אחת־שתים־שלוש: דג־מלוח!' – כזאת תהיה לנו המלחמה? או אך בעבוּר הרעימנו יעשו כך, כדי לכלות את עצבינו? מה זה – משחק או קרב? דנוס, אמור משהו? הגד דבר, דנוס. – ‘שטויות! – צועק דנוס אמריו. – כל עוד לא הגיעו לטווח שלנו – אינם שווים כלום.’ – ועוד הוא יודע לצעוק: ‘כל עוד לא השפיעו על הרגלים שלהם לצאת, להסכים למות אצלנו – לא יתחיל! שטויות. משוריינים לבדם – מטאטא קרח! לא יעשו הרבה יותר מכפי שעושים עתה, עומדים ונובחים, על חיילים מחופרים עד צואר. ונראה שיעֵזו? למה אינם מעיזים? יודעים למה?’ – ‘לא. למה?’ – ‘מפני שנבלות! זה הכל!’ – וצליפה נשפכת מצפצפת כל אותה העת. צ’יבי, דעתו לא נחה. – עמידתם שם, הוא טוען – כאילו להגנה ולא להתקפה. להגנה מפני מה, מפני מי? מפנינו? מצחיק! – ‘דנוס! – צעק עתה יוחאי. – דנוס, בוא נעשה מעשה, בוא לא נשב עוד ככה, בואו נסתער אנחנו עליהם – נראה להם מה, דנוס, בחייך! – כמו עכברים ינוסו! תראה!’ – ומישהו הוסיף: ‘רק אחד מהם יפנה עורף – וכולם אחריו, תראו!’ – ‘שבו בשקט. – אמר דנוס. – אַל תרוצו.’ – ‘הה, טפשוּת לשבת. יותר מדי ישבנו. כעת בואו נעשה מעשה! למה לא? בקלות! הם בידינו, רימון אחד בצריח, בגלגלים או בשרשרות, ותראה מה!’ – ‘טוב. טוב. עוד יהיה בידך לעשות כל זה – עוד תספיק. שב בשקט.’ – ‘דנוס, אַל תדבר כמו בּאבּע! שהמכונה תפתח אש, והמקלעים, ותבקש את התותחים שלנו ואת המרגמות – ולחמש דקות הם יהיו במבוכה ויסגרו את כל הסדקים – וזה יספיק לנו! מה יכול לא להצליח? – והם יברחו!… תראה!…’ – התרגשות כבקמה נשוּבת־רוח. סקרנות גרויה ופרוצה. לא שום חששות שהם. רק היאחזוּת ברגע הזה. היאָחז וצוּף על־פניו. – ‘וגם, פשוט מזה – מציע כעת דויד – פשוט לעזוב כעת בחשאי את המקום, לתת להם לזחול ולעלות על ריק – בכל כוחם על ריק, ואנחנו, בשקט, סביב, נקיף, ונופיע להם פתאום, בעוד הם זוחלים, מערפם, מאחוריהם, בינם ובין בסיסם, ובמַכת־אש משגעת – עד שייראה להם כאילו נותקו – תופשים איך זה? כמו סם משלשל זה יפעל עליהם! בריצה, בכל כוחם לרוץ, ירוצו לברוח – וזה סופם! מנוסה גדולה ואדירה, פס אדיר ועצום עד קצה השמים! – ובכן מה? – כלום־כלום. שבו בשקט. – זה הכל? – לעת־עתה. – ‘עוד תספיקו לעשות גבורות לפני רדת השמש.’ מושכים כתף. חוזרים לצפות. מכל השוחות. אל כל הקשת, ואל ה’ערפי’, ואל האופק ואל השמש, אשר לא זז פסיעה.

סיפור ישן. שתים ורבע. ומה עוד? מחוץ לזה ששתים ורבע ושסיפור ישן? הכל כפי שהוא. ועוד זמן רב יהיה כך? אדרבא, מי יודע. אולי דקה אולי עשרים. אולי… רגעים עוברים בלי סימן־היכר. הבא אחריו כקודמו. ומה אין בהם. סדק בין גושי אירועים, וכבירוּת מרחב תכלת אין־גבולין. ומה לא מספיקים. כמעט להירדם במעומד, וכמעט לקפוץ מעורך. להימתח כקפיץ ולהידלדל שוב כסמרטוט. לצפות בסקרנות ולנבול משעמום. ועוד דכדוך שהוא שבא בלא טעם גלוי, וחולף בלא סיבה, לא בנראית לעין. ולהריץ נפשך פתע, מבוהלת עד התחפשה כמתה, ולהעיז כל טיפת אומץ אבודה, להיות נכון ונתון בכל מאודך – ולהוציא הכל לבטלה, בהינע־יד, בקללה, מכל הבאה, בקללי־קללות, עם הרוח וכנגדה, וברקיקת נקמה. כמה צריך לכל אלה? מספיקים הכל. ישר והפוך. יש גם מקום נרחב לארץ־שממון, ליובש צחיח. כשם שפתאום נמצאת לך, בינך לבין נפשך, נאַת־מדבר ירוקה, מתוך נקיקך הצר, שאתה עומד שקוע בו עד צואר, בכובד־ראש ומכוּוץ גבינים, קושב פלגי־מים רחוקים, וקושב עד התנשמך להקיץ. וגם זה עובר. ושוב לפסוח מרגל אל רגל, בצר ובמיצר הזה. ושוב ללטוש עיניים מפללות, לנסות לתפוש הבנה בין ארץ ושמים, לשלח מבטים באפורי המתכת, בריכוז כזה עד שמיטשטשת הדעת, ומתעששות הרואות, והיינו־הך כעת. לצחוק ואיש אל רעהו לצעוק, להניף יד נלהבת, וראש מבולבל בלורית, לפתוח בקול שיר, צהלת לא־איכפת הוללה, ולהפסיק מהר, והזמן אינו עובר. רגעים תלושים. ויש אשר ישא אדם עיניו והן אורות לו פתאום בראִיה חדש, פתע הוא תופש ורואה מוּשׂכּלות את הוייתנו כאן משני צדיה, מזה ומזה. גם כהיראותה לנו מבפנים, וגם כהיראותנו לצופה מבחוץ, ראִיה כפולה, כה מיוחדה וחדשה, שדעתו רוטטת מפניה והדבר נשמט ומתנפץ, כחלקת־מים ידוּית־אבן. חבל, כמעט והיתה נראית במפולש. כפשׂע היה להבין שורש דבר, ואולי לא רק להבין אלא אף ליטול אותו ולנסחו היטב, מסוים עד גמירה – ופרח. לא נשתיירה כי אם תחושת האבידה. רגע של חסד שהוחמץ. ואיך תוכל לדעת מעתה דבר של בינה. בוסר בכל אותן השערות רגשניות מדומדמות. מואס בהתרשמות עצבים גרויים. מבקש רק ידיעה¹⁰ נאמנה ובהירה. בלא פניות. הגיונית כמו המוות. מיוסדת רק על תבונה, על הגיון מפוכח, ועל עצם אותו חוק נעלם אשר ברשתו אנו תפושים, והוא היודע, ומחשה על מה שבאמת צפוי לנו, מה הסיכוי שלנו באמת, מה מזומן לנו, על מה אנו יושבים, במה אנו תולים תקוה בתוך האדישות הבלומה הזאת. ולאור התבונה היודעת הלזו, האם לא נכון הדבר כי מַראיתנו פה הרבה פחות כשל חיילים, והרבה יותר כילדים תמימי־עין יושבים על־פי תהום? לא? אהה, מה יתן ומה יוסיף. אולי מוטב שכך. ורק הזמן אינו עובר. נחשי־צליף עוברים. מנמיכים כסדרם. עד כי נראים כקבועים על מקומם. ואם כן?

הביטו על עמיחי! מה אתה עושה, עמיחי, בחייך, איפה אתה, על מה אתה חולם? כפרח מגחיל מעל אדן חלון קומת בית קודר ומאירו – הפלגת פתאום למרחקים. תהום של פנאי. הדברים הלא כפויים. הכל נשכח. ובאשר נשמט, שם הוא. ומותר לעזוב ולהפליג, להרחיק נדוד. פטור מכל הכרח עמידה על המשמר. איש פרטי עושה כנפשו, והולך בחירות אחר לבו, קל כשלפוחית־צבעונין. מתוך השוחה ולפני עיניו לא אחרת אלא האופן שבוא היא חוזרת ונכנסת לביתה. רק זה: פתיחת דלת וסגירתה אחריה. ולא רק עלילת המעשה גופו עומדת חיה על דקדוקי פרטי חיוּתה, אלא כל מעגלי רגשות והרהורים היוצאים ופושטים ממנה. פתיחה וסגירה באותו אופן שלה, שוקט ותכליתי, פתוח וסגוֹר אחריה והיעלם. כה פשוט וכה מופלא. לא ייאמן מרוב פליאה. השתהותה של כהרף לפני הדלת, שמספיקה כדי הצגת רגל אחת בדרך אָפיינית לה, כמו כדי לנעֵר מעליה חול, נטילתה בכף המנעול, פתיחתה לרווחה, הסבת הראש, מַצג הרגל, כיפופה, ריכּוּן הגו, המגע הפשוט, והאינטימי לגמרי, השקידה הנוחה שבאגב־יד, אותה דייקנות מעשית של אשה, מוקפים טבעת הילה מאירה, הבהירות שיש בה, לא בשל אור פנס־החשמל שברחוב, דרך ענפי העץ, אלא מתוך טיבו השלם, סוד חדירתה המתעלמת בהיסגר הדלת, היאַטמה אחריה, בלוֹע והיאָטם, במדויק, במוחש, בנבצר ממך, בתוגה אין־תפוש, שנעשית כבדה ממך, היסגרות שוקטה זו אל פנים שאתה אינך בו, ואל היוָתרוּת מחוץ השייכת לך, עם הסיכוי הלא מרהיב כלום, לחזור על עקביך, להיות חוזר על עצמך, גוש עכור שאורו נסתלק, לחזור לבד על עקבותיכם המשותפים, שיבה אין־חפץ למקום שנתרוקן ונותר בריקמתו. או שמא לטפס בעץ הזה ולהיחבא בין עפאיו, ומשם אל חלונה. לכמוה, להציץ, לזמר לה, מי־זה־דופק־על־חלוני, להושיט לה מעֵבר מזה זמר־אהבה, או שריקה שלאחר חצות הלילה, כינשוף אל ינשופתו, ורק לא לחזור אל הריקם. הכל עוטה תוגת שירה. הכל, בתוכו, זהב רוטט. למה לא לקרוא לה, למה לא לשוב לקרוא לה, למה לא לחוג יחד את הזהב שבין הפנס לעלעלי־העץ. עומד חבוי ומציץ בדלת, המעלימה את התחום שבלע אותה. מרצפות האבן שבין השער והדלת. אשר עליהם תצא ותבוא, תמיד קצת חדשה וזרה משהו. והיתה יפה הלילה. יפה עד שאסור שכלום ישתנה, או שהזמן יעבור, שמישהו ילך, או יזוז, או ימוג או –… וטעם־פרידה שכזה… מה היא שם לה כעת? מה היא לה בלעדיך בתחום שאתה אינך בו ולא ידוע לך? אפס קצה בשׂמי היותה עם הלא־ידוע לך – נידף ומשכר. תמיד חדשה, תמיד קצת זרה, ותמיד… הה, מה היא לה שם? ביתה שקט שכזה. לא ישוער כלל כי בבואה הביתה יתגלע ויכוח מר עם הוריה, או שתשב לה לסרוג, או לבשל נזיד, או תבכה מחמת קוצר המשיג, מאין די יופי סביבה, או מה – אינה שייכת לזה, ולא תוכל. שייכותה כולה ליום אחר, ליום אחר, למציאות אחרת, להפלגה, אל מעֵבר הגלים

* * *

מה היה? לא, עוד לא היה. כמקיץ אתה נושא עיניך. מבט סביב. מראה היותנו כהוייתנו. ראִיה מפולשת, מפוכחה, בלי חוס. פעוטים בשטח הגדול. יה, אלי, פעוטים וסומכים על אין־איש־יודע־מה. כל הכרויים בשוחות הקטנות, העומדים קפוא וצפה. הנשק שכוב לפניהם. העשן מרמיץ מאחור, והמלפנים, כל המלפנים כולו סגור, ושמים קשחי־שריון, וחוג אופק הלום חום. דברים מפוכחים, נראים עד תכליתם. עם צחנת הרמץ המתרמץ לשוא להתלקח מעשנו. והממשות הבלתי־משתנה. המהודקה וחשוקה בחזקה. בבואַת הדברים כפי שהם לאמיתם. עשרוֹ של עולם מסופו עד סופו. הה, איזו פעיטוּת, כמה פעוטים אנחנו. נבהל אתה תופש מראיתך כאילו הוצג ראי נגדך. ותמה מאד איך זה כולם מחרישים. הו, לא. הנח כעת. תשוקת המגע בדברים מכאיבים באמתלת ראִיה מפוכחה יותר, ולשמוט לך את מעט הקרקע מתחת רגליך. די. עפר השוחות מציץ עליך, עפר משומש ונגוע זוהמת דורות, קצת חצציו, צרורותיו, מכיתות חרסיו, רקב גבבא, צבר קרקע של חצר, שאך תמול היתה ביתו של אדם, וכבר העזובה עליה, עזובת־עולם, לא תקום ולא תשב עוד, הבקתות ייהפכו חורבות מחורבנות, אבודות אין תקנה, אבניהן יתפרקו, ייחרץ הקרב כאשר ייחרץ, הן הימָחה תימחינה מתחת השמים, והקרע שנקרע באקראי, בהיעזבן תמול־שלשום, יהא קריעה עולמית. אבוד המקום הזה. שלנו אם יבואו לשבת כאן – יחרשו על פניו את המקום. יבנוהו אחרת ומיסוד. הכל יעובד סביבן וגבעה צחיחה זו תשומם. חפירות ישנות וחורבות נופלות, בור של בדידות, בדידות אין־שותף. ובמה לתלות תקוה כשאין כל תקוה. יד כותבת על העפר הזר הזה. ועל השמים המחשים האלה. איש לא יוכל למנוע והרואים – יראו ויחרישו. דחיה קלה ניתנה – והנה היא עוברת. אַרכּה של כלום – ועוברת. תופש מה? לא תופש כלום. רחש נמלים בקרבך. הדם מתגבן בעורקים. הלחיים בוערות. שיתוק של יאוש. הרי לך המציאות הערומה. חשופה מאשליות ומהונאה עצמית. חרדה גלמית, כבהישארוּת ראשונה ואיומה בחושך הרחק אֵי־אז. דבר לא ייצא מזה. לא שום טוב. וכנרתע תנסה לאסוף עצמך, והד שומם יהיה עונה מעומק קרביך, העסק עצמך במה שתמצא – ובלבד שלא תיטפל אליך הזפת. חינם להיות מרגיש, רוצה, מחכה, מפחד. מוטב והיית ישן. כרוכב תועה שמפקיר מתג סוסו – ילך לו זה וימצא דרכו מאליו. הכל, מאליו, עד תומו… ידיך תקצרנה מחבוש את כולם… לא תדע מה. לעיניך, אנשים צועקים, ואתה ברוצך – פתאום יתפלח הכדור – ישר למעיים, הבטן תיקרע לעיניך, הקרביים, הטחול, הכבד, המרה, יתפלחו, שטף־דם פנימי, דמך, אין מעצור – – ותצטרך אז להיראות, ובכל כוחך, גיבור – הו, טיפש־טיפש! חדל, טיפש! הכל יחלוף. כל הביעותים. כחלום־לילה. כחלוֹף לילה. ובעצם, מה עוד יכול להיות, יותר מאשר למות… רק למות. מוות אחד ופוטר מכל. שלם. בהמשך רצוף לחיים. החי שתים לפניו: לחיות ולא לחיות, המת אין לפניו אלא אחת. להמשיך למות. בחזקה. וקל לו יותר. נרגע לגמרי. שובי, נפשי. הו, ודי, די כבר. כאל תינוק: שקט, בן קטן, שקט. ולמה להרגיע? כשרואים מה הדבר הנסגר כאן. למה להרגיע ולא לזעוק. לעזאזל, לא הגיע זמני לצאת! הכל עוד לפני. הכל… ושקר שיהיה לנו עוד יום. שיהיה עוד יפה. שתהיה עוד פעם מוסיקה, שאפשר יהיה ללכת אל יפה ולעשות רק יפה, ולהיות עם יפה – לא יהיה. לנו אין עוד. מיותרים ודחופים להגמר עוד בטרם בוא השמש. לפנות את הבמה. הנה ההוא כבר שם, מלא עיניים מביטות, בוחן אותנו, ממשש, צפוד ונאלח למגע… הה, שוב התחלתי. לא להתחיל. אַל תתחיל. מה לא להתחיל? הגיעה עת להיפרד, חברים. שאו עיניכם אל ההרים. לא תראו אותם עוד. עוד מעט יכבה. הנה כל זה סביב לא יהיה לנו עוד. הגידו שלום. שלום, לילָך קטנה שלי. עצוב לי. אנחנו מחוקים. אולי שמך יושיע, אולי, הה, אין לי…

אבל בשעה מן השעות, מי יודע באיזו, וכנראה בה בשעה עצמה, לפתע־פתאום, בשלה השעה לגמרי. עוד היתה הפגזוֹנת קטנה, ובטרם קמו מפניה, ידעו אל־נכון, כי הנה זה בא. לא היה צריך לא להכריז ולא לציין ולא לפקד ולא לצווֹח (דנוס, כמובן, הכריז, פקד וצווח בכל כוחו – ולמה לא? יפה עשה!) – בבת־אחת באה ונעשתה השעה: שתיקת הפגזה, והנה הם בארבע מאות! וכך היה. (לא תהיה עוד הפגזה היום!) איש את נשקו – ואש. כל הרובים, הה, כולם כל־כולם, ושני הסטנים, המקלעים השנַיִם, והבֶּזָה שלנו, הַגְבִירָה, שקוּלה כנגד כולם, בקרקור נכבד וקצוב. והכל, כולם כאן. אה, לא איש מאחור. גם לא גדי הממושקף, חבוּש־הראש, ומן השוחות ומן התעלות, ירי עז ופורקני מאד, בכל כוח, בקצב גועש, שגם דנוס לא זכר לרסנו אלא כעבור שתים או שלוש דקות. ובדי עמל – אה, אין דבר, הרביצו, בחורים, בכל כוחכם! סוף־סוף. גם אנחנו, ולא לחשב מה הם קליעי נשק־קל כנגד שריון שתי אצבעות עביוֹ, ולחסלם לחיסולי־חיסולים היינו־הך מה: הרביצו! אש קטנה אבל חצופה ונושכנית ככלבה! נתלית בהם, מסתבכת בהם, תופפת להם באשנביהם המוגפים, מעוורת עיניהם. די! לא שקט! – אהוֹי – הוֹ! – דפקו! – צועק אחד – ישר לנשמה שלהם! – וצוחקים אליו. מתוך הֲמי אזניים צוללות, סטורות מחי הפֶקע. והמרגמות? איפה המרגמות, והתותחים? – אש, תנו לנו אש, עוד אש! אה, שייהפך כל קליע דק לפלדה ממורטת בוקעת כל שריון! לעזאזל. כשנלחמים – לא פוחדים עוד. לבך רחוץ, מעיך רחוצים, כולך צלול – חיים ונלחמים. – ‘ואם יתקרבו – צועק דנוס – ישר לשרשרות תנו להם!’ – צועק אף־על־פי שהללו שם לא רק שחדלו מזוז, אלא שגם שרשרות אין להם כי אם גלגלים. היינו־הך – להתקרב לא יעֵזוּ. הפסיקו אש! – מתעשת פתאום דנוס לצווֹח. – אל תגמרו לי את התחמושת! – הוא צורח. – חכו, נראה מה! – אין מה לראות – עונים לו, מה עם התותחים שלנו? ואפילו לא פיאט אחד לכשיגיעו לטווח שמונים, כשיגיעו? לא. אבל לגידי לא רק שאלות אלא גם הצעה עצומה: לקשור ארבעה־חמישה רימונים יחד, לתלוש בחטף את הנצרות על־ידי קישור בשׂרוֹך, ולהטילם כאחד, חמישיה מתפלצצת בחבורה! אה? – אדיר! ובמה תקשור? – במה שיש, בחוט, בשׂרוֹכי־הנעלים, אה? הוּררא, בחמישיות עליהם! אבל עוד חכו! – ולשכב על גג הבקתה – ממליץ דויד – מגבוה יהיה יותר… – מה דנוס? (הפגזות לא תהיינה כל עוד הם בארבע־מאות!) – הוּררא, על גג הבקתה, – אבל עוד חכו – מה הם שם כעת? הו, אינם טומנים אשם בחיקם ומקליחים אש מתרוצצת. אחד מכפוּלי־הראש היה שטוף הבהובים וירק אש, וגם ניתק וזע קצת ומוסיף ויורה. – ‘כולנו עליו!’ – צווח דנוס בקול את מחשבת כולם בראותם, ולא היה צורך להצביע מי הוא זה ואיזה הוא – פצחו עליו בפצח שגם עז־מצח וכפוּל־ראש זה לא נשאר שליו, אלא הרתיע מיד, בענן אבק כבד, סבב־חרק ואץ אל קפל־קרקע סמוך, מוּכּה סילון אש תופפת מרוכזת, והטמין שם רבע גופו, עד ברכיו, ופתח משם בתותחו ובשני מקלעיו ונבח כמוּכּה־שבץ. הוּררא, לאש הקטנה והצפופה שלנו, לאצבעות הדקות העושות אגרוף! ומה האחרים? אש סביב. – לאט! – זועק דנוס, כשמפריזים קצת – לאט, בחורים! – אה, זז מפנינו! אה תזוזה אחת, כלשהי, הו, מה, זו עדיין לא בלימה, אבל זו כבר לא התקדמות! הפוגה היא שאנחנו בידינו עשינו לתפוש לנו נשימה! לא ירוצו את הארבע מאות המפרידים בנקל כעל מגרש־האימונים! הו, לא. אנחנו כאן. אלה ששכבו בעפר שני ימים וחיכו לכם, רעבים וחורקי־שן ונלהטים! נשימת אויר במעלה ההר, אה, גם אנחנו נעתקי־נשימה… מזל שאיש לא חוטף… סביב הם מתרוצצים כצרעות יוקדות. כגצי־אש. זמזום עוקצני. היזהרו, חבּוּבּים, היזהרו. – וחיל־הרגלים שלהם? איזה רגלים, איזה חיל, איפה אתה רואה רגלים? אה, תנו לנו תותח נגד־טנקי – הו, תנו לנו משהו בידיים נגד שריון, אלוהים שבשמים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב – תן לנו בּזוּקה! בּזוּקה בּזוּקוֹנת אחת. אם לחיים אנחנו, אם הנגב לחיים – תן לנו בּזוּקה ונחיה! מכל העולם תן לנו נשק חודר־שריון – שיתפצחו ויראו כי לא יוכלו לשדוד להם כאן! שיראו כי יש רשע ויש צדיק! תותח! הו, תותח! תותח אחד ואנחנו גומרים, ויש לנו חיים ובית, ולאמא חוזר הבן! מטרות גלויות לפנינו – ואנחנו נצטרך לרוץ ברגלינו, אמא, ולהטיל פנימה רימון. כי אין לנו נשק במקום גופנו. גופנו שלנו הוא לנו הנשק. כל החיים, כל הנגב, כל הארץ, והטוב והיפה – וזה גופנו הרך! תנו לנו משהו, ויהיה שלושים ושבעה מילימטר, ויהיה עשרים מילימטר, ותהיה בּזוּקה, ויהיה פיאט, תנו משהו – ונציל חיים, והצדק וחינו יהיו לנו לשלל! אסור שייוָדע להם כי יותר מאש זו – אין לנו אלא עורנו לבשׂרנו.

עוד מַכּת־אש הוטחה בתיבת־מתכת אחרת שניסתה לצאת את השורה. וגם היא האביקה לרוֹם ונסבה. אלא שהירתעותה עלתה לה, משום־מה, במחרקה רבה, ובתשואות־שאון צורמות. הה, ימח שמה! – וכל שאר התיבות רעוֹתיה, השיבו אש, הטיחו שצף־קצף, עד כי היה הכרח לצלול פנימה מפניהם, להבליע נשימה, להמתין. – עשינו לו משהו? – לעזאזל, לא־כלום. – ולמה הוא ככה? – עצבני, ככה הוא, עצבני נורא – וגם כבד לו מרוב שובע – וחם להם בתוך הברזל! – שייחנקו! – וכעת? – מציצים לראות. ערימות תרמילים ריקים כבר התכסכסו בציבור ירוק־זהב יוקד בשמש, צוֹחנים חריכת אבק־שריפה. הידיים הורגשו כעת, והן מעוּפּרות וכבדות, והלב שמתחת הגרון המה, רגש בחלל, חישוק חשק את הראש – ומה פלא: להם כל הנשק, השריון, השכלול, התחמושת, הכובד והשפע – ואנחנו ננצחם. זה ברור. כעת זה ברור. ואולי שולחים עוד כעת אל המרגמות שלנו שתהיינה עומדות על המשמר פקוחות־עיניים לרגע המכריע? – סמוֹך עליהם שעיניהם פקוחות! והם, ישלחו כעת לקרוא לתגבורת! צחוק, אין די להם, לא די שמנים וחזקים ומשוריינים! או לקרוא לאגרוף המרגמות שלהם לחבוט עוד על קרקפתנו, לפני שיפסיעו פסיעה נוספת! הה, נושמים בכוח, ולא ממישים עין. נשימות חזקות, שעה לוהטת. – משם! – אבק תזוזה, מן האגף, תימר פקעים, והאש הקלוחה שטפה על העפר, קליעים אחדים, השתרבטו־קיפצו להם בעפר, כאבנים מיוּדוֹת על חלקת־מים. נעצר? אלא מה! עצרנו אותו! – זועק מי – אפילו טנק! מה יש! – זועק מי. – ודנוס על סביבותיו: ‘מה זה משוריין? – פח עבה!’ – הוא צועק. – ‘מה יש? וכולם נדלקים – גדולים ובוערים כמו סמרטוט בנפט! לא רק זה – הוא צועק, ונראה לו שזו השעה לילל ולצעוק כזאת וכזאת – שבוע ימים כותשים בנו, ומה? גדוד שריון וגדוד רגלים – ונושקים לנו! ולא יוכלו! לא יעזור להם! לא יוכלו! כשמש ברור. לא יוכלו! מבינים מה? – לא יוכלו.’ צעק דנוס, ואף כי מצלצל כמזמורי סתם – טוב נורא שהוא צועק, יופי, שיצעק! צעק, דנוס! נפלא לשמוע כך. צוחקים אליו מכל צד. – כי הם נבלות! – הוא צועק – וזה פתרון הפתרונות – וזה הכל! – וה’קדמי'? - מה ב’קדמי'? – אבק שם. דבר לא נראה. לשמוע אי־אפשר. אלה פה ממלאים את האזניים. אבק ואבק ורוח ורעמים גדולים. כמה אבק יש להם באדמה הזאת – עד מתי? – ובאגף מה? כפוּלי־הצריח נובחים. אינם נחים ומתמידים כל הזמן בתנועה ואש. כל הזמן צועדים לקראתנו. בשתי רגליים. הרגל האחת נחה ויורה, והרגל האחרת נעה ויורה. ובהליכה כזו, בשתי רגליים, נעים וקרבים זיזות־זיזות. שמאל נעתק, ימין מחפּה, והופכים וזזים, כל הזמן. ובחסות ההפגזה יוכלו לנתר בבת־אש צמוד בלי לסַכּן את עצמם? – ארבע מאות, זה המקובל. – הלואי. – מה אתה עושה, יוּבל? – מטעין את השרשרות שנתרוקנו. – לא, לא כעת, יוּבל, אל תרפה מהם עין כעת, הם בזיזה כל הזמן! – לא מרפה עין, ולא מפסיק לטעון. שיהיו לנו כל הזמן מוכנים… – שׂים־לב שהרמץ מאחור לא יגיע עד אשפות הכדורים, או אל הרימונים… אני מכין לי ערימת חול לכבות. – הו, תשמע! דרדורי כדורים מתחבטים בכותל הבקתה. סוּפת־אימה. סוּפת־שׂטנים.. למטה למטה למטה. שוב זעו השלושה מימין בתימרת־אבק שלפוחית. ימח־שמם – אמר דויד – הזהירות הזאת שלהם, הפחד הזה שלהם, איזו זהירות, מפחדים למות, מה, חברים? – ‘אלא מה! ממשפחות טובות המה, חבל!’

כאצבע מעל האדמה קוצר להב חרמש אוֹבח על פניה. אימה להגביה שערה. צליפי־יבּוּב צלופחיים, כמתזי־שוט חותכיים, כל הזמן בוזקים זיקים, בוזאים להם. ועם זאת – אין גורע עין. זיז אחר זיז זזים הם שם. אם ימשיכו כך – יגיעו לבסוף, לאט ובבטחה, עד כי לא יוכל אדם לשרבב חטמו חוצה. כל שוחה תכוסה במדויק. אז ירמזו אל זחליהם, נושאי חיל־הרגלים, מאחור: צאו! פורשה הרשת! אבל הרהור נידף. עיקר העיקרים: הציפיה. רתוקים־רתוקים לדבר. שאובים בחזקה. בלא לשעות אל כלום זולתו. גם לא אל משא העייפות הצבוּרה, מֶמֶס עופרת, תופח ככל שריגשתך עולה, וכשתגיע הנרגשוּת אל שיא רוּמה, תהיה העייפות כבר גודשת כולך מפה לפה, תוכרע תחתיה. אבל מה זה כעת. צעד אחר צעד הולך הקשר ומתהדק. אפשר להבחין פרטים על גופם האפור, את שרביטי האַנטנוֹת. את צירי התריסים, את הספרוֹת הערביות. העיניים אינן שבעות מראותם. גם האבק הנחבט לא יניאן. ומה כל תפף כדורינו, המתימרים הללו, על לוחי שריונם – דגדוגי נוצות בעור פיל. זיז אחר זיז אלינו. אותה מטוטלת־אֵימים שבסיפור, שהיתה יורדת ומוסיפה מראש מגדל אל קרבנה העקוד. הו, מה, לב מי פנוי לזכור. צופים בהתמכרות כל החושים – עד שכחת מגע הדבר בך. כצופים צדדיים במחזה־מתח. זזים וזזים בלי חשׂך. גרון לכוד. אבל לא יודעים. ושום נרגשוּת שהיא. מי אמר שום נרגשוּת? נרגשות עד צמרמורת, עד רחף עצמות! אבל נרגשוּת שכוּחה, שלא זוכרים קיומה. דבר לא מחוץ למה שהולך ובא. אגף שמאל מתמהמה קצת, והוא כנראה ציר המחוגה לאגף ימין המקיף לאִטוֹ, וכבר אינם רחוקים משלוש מאות, ומגמתם, אולי, לבוא להיתקע בינינו ובין ‘קדמי’ ולנתקנו. על ראשו של אודילה יפלו פתאום. כעת נזכרים באודילה, שכוּח מלב. כלום עֵר הוא אודילה ומשגיח בדבר? לשלוח אליו שליח? הו, איזה שליח. אין שליח. אין דבר אחר. לא כוח ולא יכולת. אין מאומה. רק התקרבותם אין־קץ, הזוחלת ובאה, מתמידה וממלאה הכל, כזחול נֶגֶר־לַבָּה כבד. היריות הנלעגות שלנו. מתחילות משעממות גם אותנו. כלחש שסר קסמו. בנקל יכול אתה לשמוט ולהשכיב נשקך בעפר. נשבר חוד החרב, ורק הניצב הטומטום בידך. אבל לחוץ הדק היטב באגרוף, אף כי שכוח הוא. לצפות, לצפות, רק לצפות, מחוץ לכל צורך אחר. פטור מכל ורק להיות צופה בשחוק הזירה. והכל כל־כך מובן מאליו. כל־כך לא ייתכן כלל אחרת מזה. כל־כך מחליק והולך הגיונית, אין שום הגיון אחר בלעדיו. למה להם עוד לירות בנו – מי יעשה להם דבר, מי יתקומם כנגדם. במה? יורים ויורים כל הזמן. פלא שאין נפגע בשטף צרעות בוערות לא־פוסק זה. רגע קטן פלא, וחדל להיות בתוך כך. שתי עיניים מציצות – זה כולך. השאר חרור וצפוד. אתה וכל אחד. צפודים כהיות האדמה הזו צפודה, השמים צפודים, והשמש צפודה, בלא שום נרגשוּת כלל. מי עוד יירגש או ירגיש. תוכו וברוֹ אדם צפוד כולו. גוש עפר במארב. העוד בו קצת ליח, בסגור חוּבּי הגוש הצפוד? לא־כלום. צפוד לגמרי. לא רק. גם שכוח. לא קיים. יריות־יריות צפופות. ושקט עמוק, יותר מכל הידוע, חונה מעֵבר להן, מתחת להן, מעל להן, העמק עד סוף הכל. מתחת כל הכל: שקט עמוק. אין שום מפלט. וגם לא מבוקש. אין חפץ בו. ועם זאת נובטת זיעה בעורף, ובכפות הידיים. וחלחלות חלולות אצות. כאילו גם זה הכרח. אף כי לא נוגע. מזחיל ובא. הו, לראות הכל, לא להיפטר כעת, להיות עד הסוף, ולראות כל דבר. כאילו להיקרא הביתה באמצע. לא. הכל תלוי בשערה.

כטיפה שנתמלאה לנשור, תלויה על חוד מתנתק. אם פתאום תצעק – יפלו השמים. אין ספק. אבל לא תצעק. כל־כך עמוק ויסודי השקט מתחת ההמולה. כל־כך מתהדקת העניבה – הה! – מתנשם פתאום פלוני עמוקות. נבהלים אליו לכהרף. תמהים על כולו, על היותו כל־עיקר, אבל תמיהה שאינה זוכרת דבר. ונסבים מעליו מהר. לא להחמיץ עוד. אח, אתה, אַל תפריע, אַל תנשום לקלקל. כמעט ולא יורים מאצלנו. זונחים אין־סבלנות. וגם לא חשובות עוד היריות שלהם. בטחון לא־מפליא בלב: ההתקרבות לעולם לא תגיע לכלל מגע. מדוע? ככה. תמיד יישארו הם מבחוץ ואנחנו מבפנים ורק הציפיה תלך ותקצר בינינו – אך לעולם לא תמעט עד תומה, עד כלותה – לא עד מגע. מדוע? ככה. הכל התנצל כעת את מראיתו החיצונה, התוקפנית, המתנפלת. נתפרק את איומו המגושם, המוחשי, אינו אלא רומז על מה שעוד צריך יהיה להיוָדע. דבר שלא היית מפלל למצוא דווקא פה. שמוזר מאד כי הוא־הוא. אבל לא אחר, עם זאת, אלא אותו שתמיד היה בתכלית הנכסף. אהה, אילו רק ידעת למצוא ולהגיד מה. לומר וליבטל. כזְכוּר־פרפרים לאחר הזדווגו. לוּ רק מצאת לומר מקצתו, רק בדרך־כלל שהוא, והיה נפרק מעל הלב כובד מועקה, היית זוכה בקלות משחררת, אילו ידעת רק לומר מה הוא. איך צעד אחר צעד, בהתגשמות מדוקדקת ועילאה, מתגלה חוק סמוי, אבל חריף ומוחלט־צורה. הולך הלוך ומתאשר באין המפלט הסוגר סביב. התוכל לדעת, או יסגור בטרם תוכל לדעת? יכולים לשמוע כעת את זיז ההרים הרחוקים ההם. תכלת אפורה. עד כדי כך דממה נשגבה מעל הכל. זיז הרים וקול שירתם, תמצית תבונת הכל, מעֵבר כל חולף. ובתוך כך, ממש בתוך כך, בלא להניח כל שהות, בלא מַעבר כלשהו, כבמַכּת־אגרוף: אחרת – אתה מתנער, מקיץ בחזקה אל בהלת זוָעה, נקרע ונפתח מפולש, מושפך כולך פחד. אה, לא־כלום אלא פחד. לחייך בוערות מיאוש. פחד גלמי, אבדני. ועד שמצטווח כך, בטרם תאבד, לחטוף ולהימלט מזה, כל עוד רוחך בך – פחד שהכל משתקץ בו מהרה ומיתעב, כאילו הקאת על הכל, אהה, יללת־פחד נוראה. מה יושבים ככה. צריכים לעשות. כמה לבד, לבד, לבד, בלי שום סיכוי, יושבים, בני־אדם, והלא בעוד רגע – – ריבון העולמים!… – כדגיגים במלכודת, מהפך המוח שלך תחבולות. זיק־בינה אחרון, מתעוות במיצר. מה עושים? אנה פונים? מה עוד נותר, מי עוד, לירות, לקחת רימונים, לחזק, לרוץ מהר, הגידו מה, עצות נבערות, כבחלום, או להניח ולתת לזה, ליפול ולהיכנע, הגידו לפני שמאוחר! הגידו מהר, לפני שהמלחציִם הגדולים הנה הם סוגרים מלתעותיהם הגמלניות – אה, מה יהיה – – – ועם זה, כן, ממש עם זה, עוד זה חנוק – וזה מתפרץ, בקול גרפני וקורא תגר, מתמרד ומטיח גסות, לעזאזל, מה כל זה, פתאום – האם חשׂוּכי־תקוה אנחנו? שטויות! ומיד, כקפיץ שהוּתר: אז להילחם, בחורים! מה הרכרוכיות הנמוכה הזו, קחו רימונים ונרוץ, שיישרף הכל, ימח שמו ושם זכרו – שלא יישאר דבר אחרינו, אם אנחנו לא – כלום לא, שיתערבל ויתערבל ויתערבל לו – לא בנקל תדחפו אותנו תהומה – לא, על כל אחד ואחד מאתנו תילחמו קשה, אתם, כולכם, ומי שיהיה, ואדוני שבשמים, – לא יקחו אותנו בנקל, לא נינתן, הה, הנה כעת יהיה הקרב שלנו, הקרב על צקלג, כן – צקלג? – היינו־הך, כל העולם כאן. הכל, בזה, פה. הו, רק תן לנו עוד לקחת נשימה עמוקה, לאסוף רוח, בטרם יפול הדבר, הולך, הולך להיות, הנה הולך זה. – ‘גידי! רוץ טלפן! אל יצחקלה – שישלח פיאט אחד, מהר, רוץ!’ –

פרק חמישים ואחד

לא, מי יודע איך היה סופו של הידוק העניבה, איטי ומתמיד זה¹¹ הנצפה על כל זיזה וזיזה שלו, שכן, פעם אחת, פתע, כמתוך עולם אחר, ציפצף שינוי בחלל ונתפצח בוהק אור בין השריונים, רעם עשן התנשא, והכל נדהם־קפא להשיג מה, כשנצטהלה צווחה עזה, לאמור: ‘שלנו! המרגמות!’ – לא פחותה מתרועת ההמונים הרועמת כאשד: ‘גוֹל!…’ במגרש כדור־הרגל. ועוד נתלבלב עתה פרח־אש, צהוב־אדום, יפעה מתלקחת כדי כלום והופכת שלפוחית אבק־עשן, ועוד פרחי־אש אחריו, ועוד אחריהם – ועשן גדול עלה, אבק נלבט כוסה. – ‘הה!’ שאגו כאן, הו, סוף־סוף, שלנו! לחטוף כעת רימונים ולרוץ? אין מקום לנשום! ועוד מַכּוֹת־אש על ראשם! שגם ראשם יטעם טעם! כמה צודקים ויפים נראים פגזים כשהם על ראשיהם, כמה עוול כשהם על ראשינו המסכנים! – ‘לא לבד!’ – שאג דנוס דיבור ראשון שעלה לו. והם? הה, נעצרו. הו, כן. נבלמו. נסוגו? לא, לא. אבל נבלמו. אינם ממשיכים. אינם יכולים. מורא נפל עליהם. הה. השני והשלישי והרביעי בשורה נראים מתעטפים אבק לזוז, להתרווח יותר, לצאת מן הצפיפות הפגיעה – נסיגה לא, אבל התנשפות בפה פעור, כן – הו, כולנו פה, נעתקי־נשימה. – ‘לא לבד! ראיתם! כן.’ – חזר דנוס וצעק את אשר חינק בחוּבּוֹ ולא הגיד, את שבער בו והעשין בו כלוא, הה, ההכרח לשאת לבד, להכריע לבד אם כה ואם כה, לשאת בלחץ ההכרח להחליט לבד! – לא שוהים עוד אלא פותחים באש כללית על המחרוזת המהוממה בין בזקי־האש, מאחד אל אחד, ברד תופף על אשנביהם –פתחו לי, פתחו לי, דוֹדי לי, – הה, והמה נרתעים, אלא מה, נרתעים, לא הרבה, פסיעותים, אבל לאחור ולא לפנים, תראו איך, בהיסוס, לא הרבה, אבל נרתעים, באבק ובעשן, אצים להתרווח זה מזה. – אז זוזו לכם, זוזו אתם לכם, התהפך הגלגל, ימח שמכם זוזו! (איך ידעו ההמה, שלנו, הרגמים, להבליג ולהבליג עד הרגע המכריע ולהרביץ? תבורכנה שתי ידיהם!) – לזאת לא פיללו כאן, מה? אמצעיים שבהם ממש, זזים לאחור, אף כי בלא להפוך פניהם. קשה להבחין הכל במשאת האבק העז, המתעופף, – אבל מבחינים בנקל! ומה עוד כעת? מה על הפרק לבוא עוד כעת? לקפוץ ולהתקפץ אחריהם? דנוס, מה? אבק ואבק. אבק ועשן מסובך. והכל בשל פגזי שלושה אינטש ותפתוף האש הקלה שלנו? פלאים־פלאים! עוד רגע יתעשתו להבחין במה מבהלים אותם, כי אין באלה מזיק, וישובו ישאו ראש לחזור, לא? – לא. עדיין לא. נעתקים לאחור. מופתעים מסנוקרת זו. אָמרו להם שכולם כאן מרודדים עד דק, שרוח לא נותרה ביהודים. ולאגרוף־נגד לא פיללו כלל. רואים: בחיפוי הדדי, נוטלים מרחק של בטחון יתר – והיזהר פה, חבר, לא לחטוף בדיוק כעת – זיזות־זיזות, אבל לאחור, על עקביהם, לעזאזל, על עקבותיהם (ואולי כדי לפנות מקום להפגזה שלהם שתרד לרכך נוספות, וכוונתם להשיב את הארבע מאות של בטחון עצמי בינם לבינינו, ותהא לכם שהות נשימה מאחורי מָסַך־פצצות מחדש, ולחַשב דרכם? – אולי). נרתעים, בסדר טוב ומהוגן מאד. שנים מימין, שנים מן המרכז, ואחר־כך מאגף שמאל, ובסדר טוב ובאש לא־פוסקת. תמיד בסדר הטוב שלהם, ימח שמם, לעולם הסדר הטוב של תרגוֹלת טובה קודם אצלכם לכל – עד כי מי שיוכל לפרוע להם פעם את הסדר הטוב הזה – הכרע יכריעם ארצה, כי מה יעשו בלא הסדר הטוב, המחזק אותם, יאבד הסדר – ייחשפו להפקר, הכל יאבד להם. הלאה, הלאה. מה כעת? כעת פתאום מלבלבים באויר כוכבי־רסק מתפוצצים באלף קרניים, ויוחאי כבר יודע לצעוק: שרפנלים! – הה? הידד! שלנו, השרפנלים, התותחים שלנו. – הו, גם תותחים לנו, שכחתם, ארבעה או שלושה, ששים וחמישה מילימטר האחד, חמודים וטובים על גלגלי־העץ, ובכלל, לא לבד, לא לבד – הוּררא!

הה, לפתע־פתאום הצלה! כולך לוהט, כמסיק בבטן אניה, סעוּרת־קרב. לוהט כמוהו. ולא יודע כמוהו. כולך מעיים הומים חלולים. כולך פעימות לב כואב, ורגע צולל הכל, ולא נותר ממך אלא תצפית, תצפית צופיה, ומיד גם לא זה אלא מעֵין רחמים על עצמך, שהופכים כבר לכמעט בהלה, על שום־מה, וגם זו נידפת, וכבר אתה נושם רווחה, אותה רווחַת־פתע, הרגעה לא־צפויה, כנפילה אל חלל פתוח, מתפקע מצחוק. רגע ואובד העולם בגלי מהומה, ורגע והכל מתיבש ונראה פשוט: הם בנסיגה. הה, האומנם? אמא שלי, אילו ראית אותי כאן! נקלע מהרף אל הרף, נבחש בתבחשה, ושום קרקע אין לרגלי, רק אץ לעשות דברים מועילים, אילו רק אמרו לי מה, או היוּ עולים בדעתי. הרביצו, בחורים. אש השרפנלים כוכבים־כוכבים. אש משלנו תמיד כוכבים היא! והמרגמות מתרוצצות ביניהם (ותפל־נא פצצה אחת ישר על הגג של אחד!) ואבק ועשן. שוחה זו. חופן פעוט זה אינו מכיל אותך עוד. ואז קופצים פתאום כוכבי ההתבזקות ומועתקים בתנופה אחת ימינה, מזרחה, עד ה’קדמי', וגם רעמי המרגמות עמם, ומתחילים שם זיקוקין די־נור, ופטריות־עשן מבוהלות, תפוחות, שכּן, מסתבר, גם שם אין אחרת מאשר כאן, ופתאום גם להם תבוא הקלה, וריפוי־לחץ, פתאום גם להם הצלה, מנת הצלה מוטחת, רווחה מושלכת כמכה בפרצוף, לפני שאתה יודע מי ומה – ותרועות־רווחה. – הביתה, נבלוֹת, לכו הביתה. מי צריך אתכם כאן, הביתה לכו, הביתה! וכל המתוח מתישר, וכל הכווּץ מתרווח, לנשום בכל כוח, צרוד ועייף, וחנוק, כבאמצע העפלה בתלול. אה, מי יודע מה. אנחנו יורים ויורים כל הזמן. מה הוא צוחק לי יוֹש? מה אומר זה דנוס? הגיעה עת לרדוף? לקפוץ? לחטוף רימונים ולרוץ על כנפי המזל הטוב שהאיר לנו – לרוץ? הרגליים שבו נתמלאו חיים. הלב הנובל נתמלא דם, למעלה מכדי הכלתו, עד להשתעל, ומשתעלים, וצועקים, וצופים לכל צד, וגם למעלה, אין שם כלום, אבל צופים, ומנסים להסביר משהו, לא יודעים מה, שאולי דווקא מפני שפגזי שלושה אינטשים אינם שום ספר־לימוד למחוץ בהם שריונים – דווקא לכן נתבהלו כל־כך, כי מה סוף־סוף… הה, לא חשוב. מחכים לראות מה, מה כעת, כעת מה, מה יכול להיות? רק כעת פתאום מתחיל מתבהר פתאום מה היה כאן. ומה קרה פתאום. היכן היינו עומדים. כמעט עד היכן. עד כמה. הה, אלוהים גדולים. הכו בהם, יהימו מעיהם, הכו בהם, מי צריך אותם פה! ואילו צמד תותחים נגד־טנקים בידונו, לוּ רק אחד, לוּ… אהה! – מה אתה אומר? אבל הלה אינו פונה אליך, לא אליך הוא צועק – אליהם שם הוא צועק: ישר אליהם. מחייכים סביב. וחדלים. מתנשפים מאד. כלאחר המירוץ הגדול. פתאום גם רואים ומוצאים זה את זה. פתאום איש את רעהו. כאן היית כל הזמן? פה, ממש? מוצאים פתאום את עצמנו, הנה, אנחנו פה, כל המדובללים, המזוקננים, אשר בעירום רזונו ובנישום צלעותיו, ואשר בגופיתו, ואשר בחולצתו המופשלת, והפרוע, והמאובק. המעולל בעפר, בפגזים, ברסיסים, בכדורים, אשר המוות הנה נשוף נשף בפניו –מציצים זה בזה, מתנשפים לתפוש נשימה, ולחייך בטוב, והעיניים המצומצמות, משום־מה, מתחילות כמעט נקווֹת דמעות, לולא הרוח המועפה מעופרת, המוחקת ועוברת, והכל מוביש כנגדה. ובכן מה?

האם כבר השתנה הכל שינוי יסודי? הו, לא. רק חזר כמעט לקדמותו. למאה מטר פחות. מאה מטר לאחור. ועוד לא ידוע כלום מה עוד. אבל דנוס לא נח, אינו יכול: ‘ראיתם, איך יכול אדם לעמוד נגד טנק?’ – כך הוא צועק לא רק בלי שים לב שלא טנק ולא בן־טנק היה כאן, אלא גם לא להרגשה הזו השוררת כי כלום לא נפתר עוד, אדרבא, אולי רק נסתבך יותר. ומה כעת? מה עוד לנו בידינו להזיזם? ועד היכן יזוזו מבהלה קטנה אחת? הו, שוב יקפה הכל תחתיו, ויהיה מעוּין עד מוות וחסר־הכרעה? גזר־דין לא נחרץ? מה הולך להיות כעת? לדחיפה האחת שדחפום התותחים והמרגמות חובה להצמיד כעת דחיפה נוספת ושתים ושלוש, והולכות וגוברות, עד שימוגרו להם לגיא, ויהפכו וינוסו, כדי לנערם מעלינו ולתתם עורף, במנוסת־בהלה! מניין לוקחים דחיפה נוספת? הה, לוּ היו יכולים התותחים להשיג את מקום ריכוזם בתחתית השלוחה, אל מקום קיבוץ הזחלים עם הרגלים הממתינים, ולהנחית על ראשם, להפיל שם מהומה רבה – הה, מי יתננו תותחים מרחיקי־קלוֹע – שבעים וחמישה מילימטר! לא, נפשו המשקית של דנוס מתעוררת כעת בחפזון: ‘חבריה! לא כל־כך! – הוא צועק. – חסכו תחמושת!’ – דברי־טעם במידת־מה, אלא שהכל כבר ראו והתעוררו על כך מאליהם עוד קודם, כרגיל. אי־אפשר שלא. כל־כך התבשלנו יחד בו בסיר, למדנו יחד, שופשפנו בשווה, והולקינו כאחד – מה עוד יודע המ"כ לראות או לעשות כאן יותר, זולת אשר, אולי, יצעק מקרבי לבו נמסכן. יצעק לו בשלום, דנוס, והיריות שלנו מתרפּוֹת, רק המקלעים, האחד שבידי יוחאי וצ’יבי, ואחד שבידי אהוד ויוּבל במרכז, והמכונה של בּני ורחמים באגף שמאל, רק הם אומרים עתה פסוקים מדודים מפעם לפעם. אבל המבועתים, הנרתעים, מריקים לכאן זרמים כבצינור־הכבאים. ורק שאינם מפגיזים עדיין. מה נופל כעת? חוֹם ועייפות. הה, אדרת חום ועייפות בהלטה כבדה ואופפת ואחת וכשאדם מרפה כתפיו נבעֶה לפניו מיד כדור־חלל עצום וריק כים, בינו לבין כל הדברים. כאילו נתפהק העולם כולו. ניתק ההמשך. עיגולים חשכים. הדברים אינם נעתקים, רק מרחיקים ומרחיקים, מתעטפים דממה זגוגית ולא איכפתית, מוזרים כבעד עצבות חלום, ולא פוצים פה. ומה? לא־כלום. מתנערים ונושאים ראש. למי סיגריה, חברים? עולה בדעתו של מי איך ייגמר כל הדבר הזה? – ‘את זנבו הקט לו, לוֹ־ל־לו / קיפל הדוב כך לוֹ, ל־ל־לו…’ – מזמר אֵי־מי בזה. ואם כן?

טוב ויפה. מה עוד? הה, מגיע כעת בריצת־סאוֹן, שרגא, ובידיו הרובה הנגד־טנקי, המַטוֹל, כדרך שהוא קורא לו. שרגא? אלינו? מה נשמע? – הו, מתנשף הגבר בחרק־מפוח – יצחקלה שלח אותו לכאן. – יבורך־יבורך – מה לעשות? – הה, לדפוק להם אחד או שנַיִם! – כן, איפה? – הו, עיניך הרואות: – מצביעים לפניו על ענני האבק, על צרעות היריות המעופפות, על האופק האפור הסוגר שותק. – אח, מה שהיה אצלם, למטה! –מתנשף שרגא הלז לתאר מקוטעין, כל־כולו עוד בדהרתו. – ולא ייתכן שיישבו אנשים – בולע שרגא לצטט דברי יצחקלה אליו – בלי שום נ"ט שהוא, שני הפיאטים יישארו, ואותו שלח לרוץ עם המַטוֹל שלו – הנה הוא לפניכם, כאן, סוף־סוף, הוא והַמַטוֹל הנגד־טנקי הזה, וכעת נראה להם! – תבורך־תבורך – אומרים לו. – כנגד איזה טנקים הנגד־טנקי שלך הזה? – מפקפק עליו מישהו. – אה, תראה פעם ותדע! דופק אימה ופחד! רק שיבואו לטווח! – והטווח? – הטווח – הוא מתנשף להרצות מקוטעין, שופף על עקביו – הטווח, ביני ובינם, בקלות! – עד מאה וחמישים במזל. מאה: בכמעט־כמעט. אבל משמונים, וטוב מזה מששים: יוֹפי! שיא היופי האפשרי! – וחצי אצבע מתכת בלי הרבה קושי! לעזאזל, ורק שמרביץ בכתף מכה חוזרת, פחד! הכתף עולה קילומטר! – ‘פח רגיל, אם כן, מששים מטר, זה חודר בלי קושי?’ – מנגן אליו מישהו בין ליעוג לאכזבה. – תפסיק! – נעלב הלה. – רובה נגד־טנקי, מעולם לא שמעת? כלי אדיר בטווח מתאים! – ודווקא זה מעורר כמובן את דנוס עתה, להניף בידיו ראָיה נוספת: לא לבד! ראיתם! כמעט ששוכחים – ובכל־זאת: לא לבד! כל הזמן לא! – הוא אומר, ואפילו מוסיף: עיני כל הארץ אלינו כאן, שתדעו לכם, – הוא אומר ונוטה אצבע – אנחנו פה בדיוק במרכז כל הארץ! – ‘אנחנו ורובה נגד־טנקי.’ – אומר אז דויד ממקומו, ומקמט את קנה־הקש שתמיד יש לאצבעותיו לרעוץ. – נראה מי יצחק פה אחרון! – מכריז כנגדו דנוס. והבחור שרגא, שנרגע קצת ממרוצתו, והחליק אל השוחה הקרובה, אצל נחום, רוצה לדעת איך היה כאן? לפי שלמטה, ב’קדמי' – היתה אש־להבות ותופת שטנים! כמעט ורכבו לנו על הראש – ורק מזלם שלא עד טווח הפיאטים – כי אין להם דם! – הוא מסַפר – עד שבאו התותחים שלנו – ראיתם? חשבנו שכבר, שהנה־הנה – הוא מסַפר – ונרתעו להם פתאום. אז שלח אותי יצחקלה הנה. ואני רצתי. מה זה רצתי! יה, אלוהים, כמה שאני רצתי!… – ‘בוא נראה: תירה פה כדור אחד!’ – משסה אותו דויד מאחוריו, מן התעלה, ממשיך לרעוץ גבעול־קש, בידיו השקטות הללו, המעוּפרוֹת וממוללות קש. – ‘השתגעת! הכל־הכל יש לי שנים־עשר בסך־הכל!’ –חרץ לשון אותו שרגא, ממַחה בשרווּלו את הזיעה, ומותיר תחתיה עקבות מרופשים. אהה. ‘אחד, שנים, שלושה… – מתחיל דויד מונה את השריונים שמנוכח – בדיוק יספיק!’ – הוא אומר בליעוג. אבל, עם זאת, טוב לחזור כעת, מכל הדברים, אל ידיו אלה של דויד, השׁוֹחה לו על תל התעלה שלו וקומט בהן קנה־קש. נשקו מן הצד, בלא שייך, וידיים חכמות לו. כה שקטות, כה לא נרגשות כלום. מחייכות בעפר. בדעה כה מיושבת, בראִיית הנקודה הנכונה – שָכוב בנוח, ודבּר בליעוג, שעושה בושה על כל ההתרגשות המתלהלהת, ועל איזה מלים גבוהות מדי, נמלצות מדי, שפרצו מפיך, אבוד עשתונות. מדוע אי־אפשר הכל בשקט ובתבונה, בלא לאבד צלם אנוש, בלא להתבוסס כחיפושית רמוסה. היינו־הך. מה כבר מתהווה שם כעת? התאבכות אבק, יריות, התפוצצויות אחדות, מדרון ורוח על־פני געש פוחת. ומה זה אומר? לא יודע מה. יודע, קודם־כל, שנזכר כעת בדבר חשוב יותר. חשוב מכל. שאסור בשום פנים לשכחו, שחובה לאחזו בשתי ידיים היטב, ולשנן ולקבוע בלב, כי אדם חייב שיהיה אוהב ומסור לאשר הוא בו, ליפה, לחי, לעליז, לפורח, לשקט, והולך אחר זה, ולא מוַתר, ולא נסוג, ולא זז מזה, ולא מניח לשום תוהו לבוא במקומו, אפילו לא לרגע, אפילו לא ביאוש, ולא לתוהו, כי אם לדברים יפים, לחיים יפים, לצחוק יפה, לנשים יפות, לעבודה יפה, להרים יפים, לאילנות יפים, לאוכל יפה, לפרחים, למשחקים, ששמחים בהם, לשמים יפים, לטיול יפה, לשיחה נאה, הכל, הכל ולא להניח לשום תוהו! לא! וכל־כך למה? כי כך טוב, וגם הרגשה פושׂה באויר, החלטית עד מישוש שאנחנו פה מוכרחים לנצח, ובידינו הוא. מדוע? אלף טעמים ואחד. ואולי אפילו משום שלא אנחנו רצינו במלחמה, ולא אנחנו עשינו אותה. לא זוכרים שרצינו אֵי־פעם. לא ביקשנו לנו. אנחנו חייבים לנַצח כי אין לנו חפץ במלחמה. כי אין לנו שום תאוות התכחשוּת. רק להדוף מעלינו את השודדים שנדחקו אלינו. פשוט, כי אם יש עוד טיפת צדק בעולם ענק זה, ואם הצדק שווה משהו מתחת השמש – עלינו לנַצח. זה הכל. ולא ייתכן כלל אחרת, לא עולה על הדעת אחרת, אי־אפשר אחרת. נושמים כך. רואים כך. מובן שזה כך. אמן.

איך, הו, תראו־תראו. עוד תראו איך. – ‘כוחם פי עשרה מכוחנו – מתמיד דנוס להסביר על ימין ועל שמאל, וכך גם נראה לו כי חובתו כל הזמן להסביר ולהסביר, להודיע, להחזיק את כולם, את הכל – אבל הם, טוען דנוס, מבקשים לנַצח בלי להסתכן! ולהמית בלי למות!’ – הוא מסביר בנצחנות. אבל דבר אין לו לומר כמפסיקים אותו לאמור: ומה כעת, דנוס? – רק את כתפיו הוא מושך, מה הוא יודע, נראה, עוד נראה, בהכרח נראה מה הם יעשו כעת? ושרבוטי הצליפים בוזקים כל הזמן בזעף. אילו, למשל, היה כעת דבר־אוֹכל לחַלק, לעשות הפוגה, או לפחות פנאי ודעה פנויה לומר דבר חדש, שונה, מכריע ופוקח עיניים. אבל יוחאי, קופץ כעת וצועק: ‘למעלה, למעלה!’ – הוא צועק ונוטה אצבע – ובן־רגע והחלל מתמלא התפלחות שוועה, ובזה אחר זה, ארבעה צלבים נמהרים מתגלגלים – ‘אוירונים!’ זעק גם דנוס. – אהה, הכל! מה הם כעת? לאן? פלחו בהטיית־כנף, צדו לכהרף, בזה אחר זה, הבהק שמש על מישטחם, והתנפלו בשינוי ניגון, מתיבּב בזעקת־פרא, ישר לעֵבר הגבעה הזאת, זאת מכל העולם, ישר אל הבקתות הללו, ישר על הראש, הה ישר עלינו, נבחרים מכל העולם, הפתוח, הלוהט אפרפרות, השכוח וחולמני, בצריחה נוקבת, ומיד התנשאו למעלה, עדיין בלא המטר אש, כמעט־כמעט למגע, כרסם וכנפם, מתכת היותם הכחלחלה ומתבזקת, עם פה ושם תו אדום, נמשכים אחריהם בהיסב־ראש, בגויעת־לב – ‘אש!’ – צעק פתאום מי. –’הרביצו בהם!' אבל הם כבר נבזקו אי־לאן רחוק. – ‘יפהפיים!’ זעק אחריהם גידי, משום־מה, עד שתשומת־הלב מתבלבלת רגע, ולא יודעים מה. – ‘לדפוק אותם! – צועק אותו שרגא מקרוב־בא עם המַטוֹל הנִפלֶה שלו – כשיבואו – כולנו יחד: מנוֹמך כזה נדפוק לנו אוירון אחד!’ – ‘הה מנוּולים – זועק מי – לדפוק להם אחד! ואיפה אוירוני־הקרב שלנו, לעזאזל!’ – ועד כך, כבר חוזרים הספּיטים הנמהרים הללו במעוג רחב, ומהרה הופכים מכנפי־כסף סתמיות בשמים אפורים, לתעוּטה מרושעת שצף, בפליחה צווחנית, שוב ישר עלינו, שעושה כל החלטה להתחזק ולעמוד כנגדם ולירות בהם נמסה כרגע, ורק יוחאי מספיק עוד להזהיר: ‘פצצות!’ ועוד נראים בחטף צמד בקבוקים שחורים צונחים מלמעלה, באלכסון שואגני וגומע בשריפה, וצוללים מפניהם לתחתיות. מַכּת־רעם מתרועעת אֵי־בזה. ואחריה עוד אחת. חורבן הכל. ויבב מטוס נוסק, ועוד פליחות צורחות והתקרעויות, הֶבזק־אדירים, ומהומת־בוהו, חיתוכי רעם וצווח אור, צל פולח, והתקרעויות כואבות עד מרמס – לעזאזל, הכל הלאה, לעזאזל, הלאה־הלאה, וכבר הם באים במעגל חדש ממול, ובאש מכונות מוטחת ארצה, ברד כבד ויללני, שאימתו המשתקת הופכת פתאום, בלא שום מעבר, לצחוק פרוע, צחוק־שדים פרוע, כשרואים איך כמעט־כמעט וטיחטחו הם את שריוניהם, בהמון נקפי־אבק מתרוצצים סביבם במדרון. אהה, איזה צחוק! משתעלים וצווחים וצוחקים וצורחים, ומשסים אותם בשמים: עוד! – צורחים – עוד! – וכף על ברך, וכף על עפר, ואם כעת יחזרו – כלב מי שישכב – נקדם פניהם: גם לנו מכונה ומקלעים ורובים! גם כדורינו נוקבים! וצורחים צריחות אליהם – אבל לא הרבה, שכּן כבר הנה מזמזם האויר, נגוע כולו בהלת רתיעה, מפני השריקה הנאלחה התקועה בו כבר, רצה־נשפכת, הולכת ובאה, יורדת ומשאיגה, הה, פגזים על ראשינו – ארצה!

הפגזה? עוד אחת? הכל מתחיל? שאול ואבדון – למי כוח עוד? הה, מפולת! הכל, לעזאזל, שוב מחדש. הה, שוב להתקמט, להתכווץ, להיתקע, להימאס על עצמך, חייך עליך, כל כבודך, ערכך וצורתך – היכפשוּת ממורחה, סמרטוּטיוּת ממועכה, גועל־נפש, סחי ומאוס, חרא ממוּיחה, – שוב הכל מחדש! כאילו לא היו דברים מעולם! כאילו לה גמרנו כבר עם זה! שוב כל אותה מוּגוּת־לב עד חולי, בלא יכולת להתגבר, זה הפחד הנזיל, הרכיך, הלחיים הבוערות, ריק הקרביים, האומללוּת עד בכי, עד שנאה, מיצי המרה העולים עד צואר, כל אותה המיוּתרוּת, הלא שואלים את פיך, ועד בקשת רחמים, הגלישה הזאת, אין מעצור, גלוֹש והחלק אל התהום, שכבר פעורה ואיומה ושחורה, וגם קולך לצעוק, שארית יכלתך, נחנק מצעוק, ואין עוד אלא לעצום ולהינתן לנפילה, דגדוגי החבטה המחסלת כבר חורשים, אינם זקוקים עוד אלא לאישור המגע – אחת וקץ. הה, במסכּנות תקח עוד נשימת אַרכּה. רק התכווצות נותרה בך, זו שלפני הטמטום הפודה. שיבוא ויקח, יאחז בך החזק היטב. כתרנגול טופר ברגליו ומשתלט על התרנגולת הרבוצה תחתיו מנוקרת־ראש. מנוצח כל מחשבה, כל כוח לחשוב. אפוף. גמוּר־גמוּר. שארית בינה עוד זועקת פעם, להתעשת, להתגבר, להיות גן־חיִל. בעווית מנסה לקפוץ אגרוף מרי – והכל אובד סטור יד גסה, מושלך להירקע לעפר להיות מוכחד. הכל רק רעד. משחקים בך ובחייך ובכולך. רק מפולת. שרידי העולם – אבק. מסוס שואן. מבוחש בינו לבין עצמו. טרוף בולמוס שתוללני. שאין לך מכולו אלא טמטום ופחד וחושך ורעם, ושפיכי שפכים מוחרזים אין־קץ, התקרעות מתקרעת וזעקת סוּפה חותכת מעל הראש. כעת זה. לא מלים – אלא זהו. הקץ. אינך יכול עוד. העוד עודך? האם עודו זה שאינו יכול עוד? בחילה. למה להרגיש עוד. למה נולדתי. למה הכל וכל זה. הייתי חונק אותם! –מצטעק מאי־מזה בתוכך. וחדל מהצטעק. מקשיב פתאום. תלוי בנס, במזל, בלי שום כוח לשנות, לבחור. מוטב לא לדעת. אינך עוד אלא רק מפגע. לוח־מטרה. הה, טוב מזה לאבן. טוב לו לעפר הזה. גוש עפר. טינופת. ההמתנה בעיניים גלויות למַכת העיור. גוש עפר בתוך העפר. עפר מוּכּה. עפר מוּכּה על לא־כלום. עפר אין לו כלום. פתאום! מתעוררים פתאום מפֶּלץ רעם אימים כפסע מעליך. או, אולי? האם זה? עוד? האם כבר? אלי? אני? צעקה מתהדקת בכל כוח שיניך. נבלמת. באצבעות אתה נאחז. בבשר הקרקע הנוקשה. באבנים. לב מפוח. נוחר ניחר. חרדת הקשבה. חרדת קיא. עלוב עד תחתיות. הה, למה כל זה. ריבון העולם. עולם הרשע שלך. הרצחני. הכל… חדל. קפל עצמך, שכח, שתוק, הירגע, היה. נחום. נחומי. נחומצ’יק. אתה. אַל. אל. לא. הו, אַל תרגיע. זה מרגיז. להשחית. לגדף. שעשו ממך טינופת דוממת, מפגע אבוד לרסיס שוטה, מועף בהדף גאזים, קרבן אַלימוּת, מצופצף על כל מה שאתה, מתחילה ועד סוף. חלומות, רצון, בכי, תקוה, מה לא, תפילת אֵם, בקשת נערה, הכל, הכל – אלוהים, אני מוכרח לצעוק על כוחו של הטמטום להמית! על התעללוּת נבוּבת־לב, על עולם של כוח מתכת ירוּית־גאז לפסוק דין ולחרוץ… בכלל. הבלים. די. חדל. זה העולם שלך. מה שם כעת?

כמה זמן עבר? מי יוכל לדעת. אבל הלב המשותק כבר אינו יכול בשיתוק וחוזר ללבלב. מוכרח ללבלב. מוכרח ללבלב. מתחיל תוהה זהיר על סביביו. בהגבהת־ראש מציץ נחום, משתדל להפקיע עצמו מהשתרגותו של אותו שרגא אשר התאבן ארצה לפות בו אין־היתר, עם רובהו המשונה בידיו – הקץ לרביצה המעופרת. ויהי־מה יוציא ראשו לראות. בין כל רעמי הפגזים למצוא סדק, ולקחת אומץ ולהציץ רגע. בהבלגת כל כוחו קופץ ומציץ כדי רבע שניה שלמה ונמרצת. אפילו אם לא השיג מראית של כלום. ולא להיות כּנוּע. לא להיות ממוטט. לא לתת למנוּולים לקחת. הבורח מן הסכנה – יילכד בה. גמרנו להתפחד. כנגד כל מורך השרירים – להציץ, תתפקע ותציץ. אם לא נפגעת עד כה – לא תיפגע עוד. והקץ למוּגוּת־הלב. לעזאזל. רואים משהו? עשן ואבק. היינו־הך. אבל מציצים. כי חירותך היא. אבק־אבק סביב. צחנת עשן וחותלת אבק. ונישוּביוּת בכלל. כל הזמן בין שני הָממים. ברגע הרוטט שביניהם. נלבט על קו התוהו. נורא־נורא. ומעֵבר לכל, יורדים שמים סגולים, אבקים מסנני שמש, ואפורוּת חומה־קלויה. וחלף. מַצויח. צלל בנשימה עצורה אל חיקו של שרגא המתפקח מאבנותו – זוז קצת! – מלים ראשונות לאחר נצח. והלה מתרטן גם הוא, מתוך לבו, לציית, וכמעַבר חלום. ועוד הצצה חטופה. דנוס בשוחה מימין. גם הוא בהצצה. – ‘דנוס?’ – ‘ה־הו?’ –וצוללים. מהומת רעם. כמה ריכוך הם צריכים, לעזאזל, כדי שיעֵזו לבוא לקרב־מגע? מה הם חושבים עלינו? אבל שרגא מבוטל מדעת מה, וגם אין כל סימן בו שהוא יודע. אבק מטשטש את שפמו הגדול, שפם שׂב. וכשמנסה לבסוף למצוא קול ולומר גם הוא הברה – נתקף שיעול עד חנק. עשן סורח. שוב בא זחלני, מתנצל ונכנע, משׂרך צחנתו המחליאה. המתמידה ברמישותה הסתמית. לא פחות ולא יותר, אלא כמין כפיה של גורל. הה, לא – להציץ! לא להתמכר לנכאוּת. רעם נופל. ועוד אחריו. מיסער דחוס, אבק ורסיסים. גלי צמרמורת, עוויתות רצות. – ‘זה היה…’ התחיל הלה ונשתנק באבק. אבק גולש כמבול. אין לנשום. אבל לא בלי הצץ. קל לומר. את כל מאודך לגייס כדי להכריח שריריך לציית. קצה חטמך אך נתלה למעלה והתבהקות סנוורים, קרובה מכל המשוער, הולמת אגרוף –פלא שהספקת, ומהר־מהר, יותר ממהר־מהר, ועד תחתיות, ומוסיף ונובר כחולד שנתגלה, קדחתנית, נרעדות. ואחר־כך יש שוב רווח בין שני פגזים, שנחפזים לתפוש בו הצצה מהירה, לפנים וגם לאחור, עמיחי בתעלה, גם גידי, צורתו הישנה, הממוצנפת, גידי היָשָן, וארצה מהר, למטה. משחק נורא. אבל אי־אפשר שלא. סבוא וסומא אבק. סילוני אור ציפופי, חרג פיזוזין, שפך ניקודין, כמו מחלוני מקדש. עושה מוזר, שמצריך להיזכר מה נשכח. שרגא מתחרטן, ככלב במאורתו. וכנראה עד בואם אל טווח מאה – הוא לא יהיה בזה. רק אז יקום להיות. ואולי צודק. ובינתים משתעל עד החרד את גשם החרג הצונח, והפיצו אחור. מושיטים יד, טובלים בו, בצונח דממות, גֶלֶש־שלגים דמום, מסכת אבק עליך, מפויח להגחיך. אלא שהלב חלול ופעמו בו כבפעמון הדוּד. הפוגה? פוגת בין פגזים – חיש להציץ ולכל צד. עד אבק חג סחרחר וצפוף לפנים. משחק צעיפי־משי. רק זה. ראשו של דנוס מימין, כמנותק וצף על אד. השניִם שלימינו הלאה, ועוד קצת הלאה סגורים כבר השמים, או שפרירי־אבק מעטיפים. כבר ראשים רבים מציצים, אפופי מזרות צונחות־צונחות כמעולם אחר, כמעֵבר כל הקיצים. ודממה מתמשכת. אבודת־מצָרים, אין־חופים, היא לעצמה, מקיפה, סוגרת בחוּבּה, דממת אבקים נופלים. הה.

משתרקת! הנה היא. ומכה, ורעם, פוררוּת סלקנית, מחי־פרצית. נופל, הפל מפל, והַפֶץ מועף, חלילוּת כיווּץ להתמעט, להיעלם –מה עוד? על הברכיים עד הסוף? הה, הניחו, הניחו! ושוב מבול אבק, ולא תבונה, ולא תפילה, ורק כצמח ממועך, כואב הירמסוּת אילמת, הנה ככה. אבק מתעוגג ונופל. עלוב יהיה אם כך תגיע השעה ואלה יהיו פניה, ובשעת־אבק בחוּשה –תיכחד. ולא לתת! לעשות, לפעול, לקפוץ, לא ככה, כקפיץ כווּץ, זוז, נבלה, ואַל תשכב עלי, וקח את הידיים שלך, מה אני שלך פתאום, ולצאת להציץ! ברגע ראשון – לכל צד, היכן הם, וברגע שני מנחמת הבנה שלא יגשו מעֵבר לתחום הארבע מאות כל עוד מפגיזים. הרי שהם רחוקים, והרעש רעש־סרק, רעמים בטלים, לפוגג לך את העצבים וטפשוּת תהיה אם יצליחו. לא יצליחו. מה אתה מפוחד לך שם למטה, שרגא, למה עושים במכנסים. קומו, בחורים. נבלות. קומו. קום, שרגא. אחי שבעולם. קום, אתה. ותפסיק לחבק אותי. זוז קצת. מה אני לך, בחורה למזמוזין, בהמה, זוז, נדבק, ראיתם מימיכם! פוגה? החוצה בתעופה: הריאות מתפרכסות לקחת נשימות. ראשים אחדים, פה ושם. וכבר חותף רעם. הו! רסיס הכּה פה! הנה זה, הוא, חם, המנוּול, הנה, ימח שמו, זה הברנש – אותי! מה? לא תקבל. תיחנק ולא תקבל. בכזה מין טיפש מפסידים הכל! תראה, שרגא! הו, אין די לנשום. אבק־אבק. לא להחליף נשימה. וכמה עוד ככה? ומה יקדים היום: הערב או ההסתערות? האדמה רועדת. לא נותר גם קומץ עפר לא פגוע. רק עוד חלקת עורך לבשר נותרה להיפגע. אז – ירוַח לה לאדמה המוּכּה. בעבורנו היא מוּכּה. מסכנה. לטף האדמה, חוּבַי חובה, גע בה, שלווה בה, הסידנית־פירורנית, נשימה נוחה, קרובה לכל, לבית הרחוק – על אדמה אחת הכל יושב, על אדמה אחת הם ואנחנו, וגליה, ואני, והכל, אדמה אחת. מגע אחד. כל כללי ושקט ואחר. לזכור. אדמה אחת גדולה, טובה מתרווחת שקטה, די: להציץ, קפוֹן להציץ – הה. אני אצעק. הקול ילך מאה מטר. הרוח תוליך עוד מאה מטר. ההד ישא עוד מאה מטר, עד היכן יגיע? – קרוב מדי. יאבד בקרוב. לא ייצא מזה. לא ירחק תפֶס הסגוֹר פה. אטומים כבמכרה. מי משגיח בנו. הנה פה. עומד כאן. צופה בעד. רוצה. כל רגע יכול רסיס. הה, אדם עומד. אחוריו אל הוָלדוֹ, פניו אל מותו. כך זה. פניו רק אל מותו. ומרגע לרגע. ורגע אחר רגע. ואבוד. שהות שממון. הכל לא בטוח. מנותק ופורח. לא מחובר לכלום. בלי זיקה לשטף. שום דבר של קיים. הגידו משהו, בחורים. – אהוי, דנוס! – הה, מה! – רואה משהו? – לא. אתה? – האבק הזה! – וזה הכל. כבר יורד אחד. שמע שיח־שנַיִם אץ להתערב. שלא ידברו פה. שישכבו בשקט. שישתקו. שייחנקו. רק הוא. מקנא. דווקא נדבר. שיתפוצץ לו. – שרגא? (מעוצם־עיניים). – הו, שרגא! – הה? – מה אתה? – נרדמת? – משתעל והינד־יד שפירושו רק אחד. – רוצה סיגריה? לא? – לא צריך. סגורים. רפסודה בלב הים. אל מי לשאת עין. במה להיעצר. רק זה לישעך עוד: שטף הזה־אחר־זה המתמיד. פגזים ופוגות. פגזים ופוגות. ורעמים ודממות. וקפוץ ונפוֹל. וצעוֹק מדי פעם – פעם כה ופעם כה. וצעקות אליך. שיש פה עוד חיים. שלא לגמרי בדידות. שלא. אהה. שזה קולט הכל. עובר ונבלע. שאתה נבלע. שכולך בלוע בדברים הרצים. אח!

פוגה מתמשכת. אולי קצת יצטלל. הראשים השחורים כבר כולם. אפילו של שרגא גח. בולשים־הופכים. נושמים אבק ועשן. לוטים צעיף זורם. אך יופשל – ויתגלו. כל המשימות המתרקמות־מתקשרות חשאין יהיו כבר עליל, קרומות ברזל, עומדות ברזל מנוכח ומנבחות אש. וגלש שלגים. שָחום ולא לבן. מערבל צונח. זר ומוזר. ריתחת הדים קרועים. יותר חזק מכל מה שאתה מוכן או יכול. שעה חדשה נתלית ולא ברורה כלל. כל התחומים אחרת. התרגשות אוחזת יותר ויותר. לא כל־כך פחד. נשכחו כל הפחדים. כל מגע מכוּון אליך דווקא. רק נרגשוּת הומיה עד סתימת הלב. האם הוא גועש לפרוץ? הה, לדעת, לקשוב, להיות להיות להיות. אַל תפריעו. תנו רגע. פתאום, וכלאור ברק אתה מבין מה זה למות. פשוט ומדויק, מואר ויורד עד סוף סופו, כל־כך – שבתוך כך, ממש עם כך – נשמט כל המובן ולא נותר ממנו בידך אלא כמגע אפר. חצי כהרף כמעט הבינות – ונותר לך עוד פחות מקודם. כל ימיך לא הבינות ולא ראית כל־כך. ונידף ואיננו. הה, מה צועק שם יוחאי? שמועה נחטפת חולפת מן הקצה הרחוק של המַערך, מאצל הבקתה חבושת־הכיפה, רצה־עוברת בשוחות. מה כבר יש? ונוקבים במבט את נד ענני האבק, אורבים בקוצר־רוח שיתנשבו קצת – אלא שהללו נגללים מבוחשים וכבדים. סגולים־חומים מדוחס, מאוּימים עם חללים מפולשים, ומערות שבלוליות, המצטנפות עם כך ומשתנות לגושים גוששים, ומתכרכים פרע אלה באלה, כגורי־דובים. – מה היה שם, יוחאי? – דברים רצים־עוברים מקצה השוחות אל הקצה – מה ראית? בדליגה מגדת השמועה מעשה בשדרה בת עשר עו תריסר, שנתגלתה באבק המעופף ופניה אל ה’קדמי' – ואשר אולי גם אלינו פנתה שדרה אחת כזו, מעֵבר לאבק, וטוב היה לוּ קם כל איש ועמד על שתי רגליו מוכן ונכון – דברי דנוס. והפירוש הנכון הוא: כי עד שהיינו אנחנו רובצים קמוטים תחתינו, לא נחו ההם ולא הרפו, הזיזו כל כליהם במחשבה חדשה ומתוקנת, והנה הם סביבנו, עולים לתפוש אותנו אחרת, בהיטל־יד מוורז, כלכוד את החרגול בכף. – ‘ימח־שמם!’ – אמר נחום אל שותפו, אלא שהלה כבר נחת תחתיו, חוסך לשיטתו כל כוחו לרגע ההוא הגדול, כשיקום כארי ורובהו הנ"טאי בידיו לעשות כלה ונחרצה. אבל כל השאר עומדים ומשיחים בצעקה על ימין ועל שמאל, מפריחים סברות קטועות ברוח, מנסים לשער, למצוא פשר של טעם, באבק הנורא, אשר צעד בצעד צועד בו המי־יודע – מה אין־מפלט. זה יהיה. הולך הלוך להיות. לא אי־פעם, אי־שם, כי אם זאת הפעם. הנה עתה פה. ודווקא. ואתה. אינך מיוחס מאחרים שלפניך. שתמיד. ולא תוכל להיות.

מיוחאי ומצ’יבי מתקפצות קריאות נרדפות. רפי ומיקי קולטים וממשיכים, כהדוף כדורעף אל שוחת המקלע של אהוּד ויוּבל, והשנים מיד, ובציווּחים פוחחיים למדי, וברוב העָויוֹת המקטינות את הרע להגחיכו, ומעל ראשם, ישר אל דנוס, האץ כדרכו להפוך שמועות לפקודות, אף כי כולן פותחות ב’אז', ומושענות על תנאי: – כשתראו, וכשיהיה, וכשיבואו – ובקפיצה אל נחום (שרגא עודו קפול למטה, בלא בא עוד תורו) – מופצות כרגע ונפלגות לאחור, אל תעלת גידי ועמיחי (גם הממושקף גדי מציץ) מזה, ואל שוחת המכונה של בּני ורחמים ועודד מזה, והכל, בין הבקתות הרחוקה חבוּשת־הכיפה מזה והבקתה הקטנה של הצלע המוארכת, דמוית־הקמץ, המבליטה זיזה ממול שוחת יוֹש ודן, הכל היה מטולטל, צף, פורח שמועות, קצת ציחוקים, קצת נרגשוּת, והרבה שיעולי־אבק, זה החוּם הנופל אין־קץ, צעיפי־צעיפים, באים וצונחים ואשר ביניהם, פתע, נדלקים קרעי התבהרות נפתחים אל הייתכנוּת הממתינה שם כחוד סכין ממורטה. הכל רותח נוכחות. לשון־מאזנַיִם דקה נועעת בין יש לאין בלי־הרף. נוגעת בזה ונוגעת בזה, נסוגה ובאה. צוללת וצפה, מתחַכּכת לרגע, נשחקת על שרטוני־שממון ריקים, נוטה ליפול על צדה, ולרגעים מצוּלות שהשקט של פניהם מן העומק המחריד. רעד כל הזמן. יודע הכל ולא יודע כלום. גבולות צרים ומשתמטים. כתפיך כנוגעות בשניהם כבין שתי גדרות, גדר מזה וגדר מזה. או שני תהומות מזה ומזה. כחתף בין זה לזה. תהום ותהום. הוויה חדה וגבוהה. ראש הרכס אלוהי־אלוהי. שחוח שוכב בתצפית. נמצא־נמצא במקום. הכל. ופתאום כאילו אין לך עוד לב. לבך שותק כאבן. רק קרביים. עמוסות יללה וריקוּת חלולה מאד. ומוטב אם החש־יוחש הדבר שבא לבוא – ויתם. או לוּ כבר נפל עליך הטמטום הפודה, חבוּש ועוטף סביב, לבלתי היות עוד נוגע, לבלתי ראות בחוש, רחוק ולא נוכח כיצד ייעשה לך, כיצד תושמד. כלתה הרעה. נלכד החרגול בכף. ומיד חשים בהסתלקות נדוּפה של הרהור אחד, שרק בצאתו נודעה היותו. יצא כרוח חשאין, יִחוּל צפוּן אחר, שגם להודות בו לא־נוח, מי ישות ציפיה שתוקה, שאיננה אחרת אלא בטחון גנוז כי ברגע האחרון תינצל ולא תיטרף, נס יהיה פה ברגע האחרון, נס של הרגע האחרון, ויינצל הכל ברגע אחד, כלום לא שמענו כזאת מעולם? לא? שבחדוֹל כל תקוה, באין כבר מפלל לישועה, בדלול כל כוח שהוא – יבוא נס פודה, והכל בבת־אחת יהיה ניפוס, נפחת ממשברו, משאתו, ויעשה מישור, כמורסה שנתפקחה. לא כן? הה, כי האם אפשר, או מתקבל על הדעת, כי אכן הקיץ הקץ ותמו חייך בזה? חייך? אתה? אתה החי, הזה, שפה, המהרהר הזה? הכוסס־תוסס – שאתה? הה, לא! ברגע האחרון יהיה נופל דבר פתע, לפתע יפול נפול דבר ותינצל. חבל יושלך, יד תושט, וחייך יינצלו, לא יתמו, תגש הרעה כמה שתגש, ברגע האחרון הינצל תינצל – כמתעורר מחלום־סיוטים. כעת חשים בו, ביִחוּל חבוי זה, איך הוא נקלף ונגלה בקלון ערייתו, חשוף, נכלם לגמרי, עלוב־נפש, וכבר מתכווץ נידף לו בבושה, נידף לו ומוביש ואתה נשאר בלי, בלי הבלי האחרון, פשוט בלי, בלי עד ריקן.

הה, חדל־חדל! בן־אדם, חדל, היה אמיץ טיפה! מה הפחד! חדל! רק עייפות היא. טון עייפות ממעך אותך. היה אמיץ בחור. (אמיץ שמַמיץ, בשביל מה להיות אמיץ? ופחדן למות לא מספיק? למה דווקא אמיץ?) מתאגרפת בך מחאה קולנית. קרביך שואגים מיאוּן. כבהמה מטלטלת ראשה. מה כל זו נמיכות־הרוח. אתה כולך בריא ושלם, שערה לא נפלה מראשך ארצה. מה הילל, מה הבֶכה. אך יופיעו מן האבק נילחם בהם. הו, זה הדבר, כך זה: לראות את הפגזים היורדים, ולמצוא את כל יכלתך, הגנוזה, המכווצת, הדחויה, השמורה, כולה – כדי שבבוא הרגע הקטן האחד – הרגע הנועד לך – תוכל לעשות אותו לרגע גדול, לרגע הגדול ביותר, שממנו מתחילים החיים והעולם. כך. כך לראות. שתוכל, בבוא הרגע ההוא להיות גדול מאד – ככל שאתה קטן מאד בשוחה הזאת עם הפגזים האלה על הראש, הארורים! זו יכלתך, ואין לך יכולת אחרת. ולכך גם גודלת פה, היית, חיית, ינקת, צמחת, לכך: להיות פה לרגע ההוא. כי אתה נושא באחריות לכל החיים, נושא באחריות של הארץ הזאת ושל השמים האלה. פה. ונפלא לתפוש את ההכרה הפשוטה והמדליקה הזו. המרעידה את הידיים מצורך להתחיל. נילחם. זה הכל. ברובים וברימונים ובידיים. בן־אדם, בתבונה, בשיקול, בהחלטה נחושה, בערמת נחש, בזריזות קוף, וברימון חכם אחד או שנים. ואדם יכריע טנק חי תחתיו, אדם קטן וריק, בשתי ידיו יכניענו כהכנע סוס משתולל, יתפוש, יִרדה בו, יהפכוֹ להבות, לפיד אש מתכת בוערת. וכי לא שמענו מעולם? בשתי ידיים נטפלים אליו, מצדו העיור, או שוכבים תחתיו, מניחים לו לעבור כולו מעליך, מרכבת־ברזל רועמת, ובהשינים פותחים את הנצרה ומדחיקים פנימה את הלוחש־אש לתוך הסדק – וככה! הה, אילו גם היה בא עתה אחד בעל סמכות לקרוא לך, להתיר לך להסתלק מכאן – האם היית הולך? הו, לא! העולם ריק. מה בעולם היית יכול לעשות כעת מלבד אשר להיות כאן? הכרח הוא שתהיה כאן, ואתה כאן. לא רק כדי להיוָכח עד הסוף, כי אם גם להיות במקום הזה שבעולם, וגם מוּשׂם עליך, אתה, לעשות את הדבר, ולגעת בהם, הה, סוף־סוף, לגעת בהם בידיך, בגופם, לכלות ידיך בהם, לעשותם מתפוצצים, נואקים מכאב, מתפלצים מבהלה, השד יודע איך, לכלות בהם עלבונך, לפוצץ את השריונים למיליון שבבי־אש! פתאום, והענין הכללי, הסתמי, הרחוק, הידוע עד שכחה, שמופשט עד בוז, כל אותם דברי ‘ציוֹנוּת’ שהיו מגידים על החזקת עמדת־המפתח לשדה־התעופה של הנגב, ועל שהוא הגונז בו את הפתח למַתקפת־הנגד הגדולה, מַתקפת־הסתיו המכרעת שלנו – פתאום והענין השכוח הזה, הדיבורי־סתמי הזה, הופך ונעשה ממשוּת פשוטה וכלום לא רחוקה. ממשוּת נכונה וברורה ונתונה בידיך, וגם שקטה מאד ובידיך, ענין שלך, חלק מהיותך, חייך בחייו, הצלחתו הצלחתך, והכל באמת תלוי בך, ועל־פיך יוכרע הכל, אתה ושנים־עשר, או ארבעה־עשר או כמה אנחנו כאן, העייפים, המאובקים, אלה הראשים המעוּפּרים, המציצים מן השוחות הקטנות, בעפר הכואב, מהוממים עשן ורסיסי־ברזל – וזה בבת־אחת גדול כל־כך להשיג כך, עד שהלב מתמלא בכי, התיפחות בכי של נאמנות. אלא שגם זה, כרגיל, מיטשטש מהר, אף הוא באבק וברעם, ובכל. ענין של חצי־רגע בכייני. הפה גורס עפר. האזניים ממולאות. הנחיריים, העיניים, הכל. שכבת־אבק סוגרת בינך ובין הכל. חיוּתך מפויחת וסתומה. האם פוגה היא זו? או תמה כבר ההפגזה כולה? איך לדעת? אבל לרוח ניתנה שהות לטאט הרבה מָסַכּים מסורבלים, מסך לפנים מסך, להפשיל שוליהם ולכנפם, עד כי נתגלו ירכתי המורד, ותיבות־השריון פזורות שם, בחצי גורן, שש, שבע, שמונה, תשע, ואולי עשר, מרוּוחות זו מזו, אפורות מאד, ממש בחיק המרזבה, על קו־ההתחלה הישן, וכנראה, רגע לפני שמצווה עליהם: זוזו! ואולי אפילו נתגלו רגע קודם שחפצו (כבמסך מופשל בטרם מועד, בהצגת בית־הספר, כשהכל צועקים, ואחד אץ להשיבו) – חוזרת הרוח ומעלה משׂאת־אבק גדולה וזלעפנית ומכסים הכל. רוח־רוח. כמעט תשקוט רגע, בין שאוֹף נשוֹם, וכל קומת הענן מתחילה נימוטה־צונחת תחתיה, בהמולת נוצות מתאבכות, והעשן שמאחור, המרמיץ כל העת, אץ אז לבוא ולזהם בצחנתו העוקצנית, הנשכחת, כל רווחַת מקום גֶלש אבק חום עם עשן זחלני. וככה זה. כך.

מה כעת? לא תאמין. כעת, כמובן, נופלת עוד הפגזה. שלום רב שובך. למה להם כעת הפגזה נוספת? היינו־הך למה. הנה זה כבר נוחר ונשפך על הראש. ורעם רודף רעם. התבקעויות מתקרעות נוראות. לא זזנו: כל היום על מקום אחד. עוצמים ומתחילים למנות אותם. מאפס־מעשה. זחלי־עפר נשפכים על כל אחד ואחד. התקרה רועדת. ומשעמם לחיות, עד חולי. זמן לא נחשב. עובר. עובר־עובר. העולם שואן ומפעפע. כשמנסים להציץ החוצה לא יותר מזה. אותה אדמה חרוכה שמאחור אצל הבקתה. גלי אשפת דורות, ספק ממוקמים ספק מהודקים, הרתיעו סילודי נעורת ופיח, והגג שלמעלה הוסיף והרמיץ ועשנוֹ עיפעף נבוך, מבולבל. ועוד כל אותן התפוצצויות מוחצניות, שאינן רק מחרישות לב ואזניים, אלא עוטפות הכל רעד מבחיל. לא נותר כל אומץ להיות נוכח. ועם זאת מציצים מפקידה לפקידה. מהרגל לא מאומץ. וכששריקה מלובנת צורבת בשקיקה, רוכנים ראש, מעצמים עיניים, ממתינים שניה, וחוזרים להציץ וידיעה רחוקה מאשרת: לא פגע. תקועים חזק. אחד אדיר היה פתאום בתוכנו, בהישג־יד, בין כולנו. מלחיתים בקושי באבק. דבקים רדודי־רדודים להמתין. עוד אחד. ואחריו עוד. חוזרים וצפים מוכנית לצפות. הה, מה כבר זה? – ‘חובש!’ – מזדעק אֵי־קרוב. ספק מזדעק ספק נלחש. אבל בלא שום טעות. ושוב באנחה: – ‘חובש, חובש!’ – מי? מניין? עמיחי מתגבה להציץ ממקומו בתעלה. מהומת ברק ורעם. –’שמעת?' – הוא אומר אין־נשימה אל גדי שמאחוריו. 'כן –מפטיר זה חרדות. – כאילו משם? – – לא. מתחננים הקרביים. הלואי ולא. הלואי ולא לרוץ. היד מושכת את התרמיל. השרירים קשויים בסירוב. ריח דם ואלונקה. – חובש! – מחרחר קול מכאן. טירוף לרוץ כעת. לתוך המהומה המתבהקת־מתפלצת. לוּט כל הזמן רחף חרבוני דק, חלחלות־חרדה. אהה. הנה שם בחור קם ונופל. לבדו במהומה. חבוי עתה כמעט בזוית קמץ הבקתה, נופל וקם. עמיחי פורץ־קופץ אליו. אַפּיים כשבא פגז. שניהם. רסיסים מתבוזזים נתקעים בקיר למעלה. חשוּפים על האדמה. על פניה. פתוחים. גבך לסתרה, כותונת דקה ופתיחות אין עד. להתהדק־להתהדק לא לחשוב כלום. רק מהר. בחביקת תפס. חוטף ונסוג בלפיתה אחת. בכוח למעלה מכוחו. סוחפו עמו. הכל־הכל בחמש שניות. ושלא להכאיב, ולא לטלטל מדי, ברתיעה אחת. ועוד בהצצה צהירה: דם מן הכתף. השכם. מהר לתעלה. ידיים לקראתו. צר בתעלה. זוז, זוזו, אַל תעזור. תן. לשטחו. פה בדוחק, בעפר הצר. לבדוק, לכרוע עליו, אליו, עמו, צפוף עמו, תעלה צרה, אדמה מושפכת, מכל צד, ידיים רועדות כל־כך, לא לאבד זמן. בהכרה? הוא, זה, אהוד? – מה היה, אהוד? איפה כואב? – רחש עמיחי סביבו. – אהה – נישף זה ובלע. בבטן אין פגיעה. לא בראש. להשקותו קצת מים. מן המימיה לפה המעופר בתימוך ראש, חיורת־לחיים מבוטלת על שחור שלפי הזקן, מתלעלע במים. נזלי נטף על סנטרו וצוארו. הנה: זה פה – דם בכתף. לכאורה שטחי בלבד. לא שום עומק. העצם? היד נעה. הכתף נעה. הצואר שלם. רסיסים? סריטות בלבד. פכפוך דם מתמעט. הלם־הדף קל. עוד רגע מתפוגג. קר־רוח. מעשי. בתפקיד. והידיים לא לרעוד. הקיף פרק ידו: דופק רופף ומהיר. ספיח הזקן מנוּטף מים. הדף אויר הממוֹ. העצמות?! העורקים? שפך־דם פנימי? מבחוץ לא שום דבר מיוחד לתשומת־לב. הפצע בכתף. לנקות מזוהמה סביב ולחבוש. זה הכל. טיפת קוניאק אולי. מנוחה. שמיכה. שכיבה רפויה. זיעה במצחו. תיכף יתאושש. הכתף קצת והזרוע קצת, השרוול הקרוע מאדים. להגביה קצת מכאן. ספוג אבק. נתבהל כהוגן הנער. אם לא משהו פנימי. אבק נורא. תשפוכת צונחת של קמח־ניקודין כל הזמן. מה על בחור שעבר קורס חבישה בן שבועיִם לדעת יותר? ממלמל טרופות. – ‘מה, אהוד?’ – כאן לא טוב. לבקתה פנימה: להשכיב בנוח. לא באבק. לשאת אותו. תוכל לקום כעת, אהוד? נעזור לך. – באחוָה, בקרבה, בגוף אל גוף, בדיבור קל, בלשון רבים, נזוז מכאן, קצת עוד ככה, ואת היד נשים פה – לאט־לאט – קום, יחד פה, ומהר, מהר, מהר־מהר, מה אתה אומר? הבקתה. אלונקה. גדי. שמיכה. מה אתה אומר? יוּבל? שכּן הנה זה ממלמל חיורות, ביגיעה ובעקשנות לא־נרגעת, וגם מביט לאחור כאילו מנתקים אותו מדבר יקר – מה? –

–’הוא שם… יובל…' מהמה אהוד וחוזר. – מה אמרת? יוּבל? איפה? מה קרה לו? הגד – נפצע?! – "יוּבל… שם…' – מחריק אהוּד בקושי, ועיניו מתעגלות, ושפתיו מרטיטות באיבוד עשתונות. – ‘הגד מה? אַל תזוז, הגד, אני שומע, הגד מה?’ – ‘יוּבל – – ' מתלעלע זה ואין פירוש אחר, אלא יוּבל שם פגוּע. צריך לרוץ אליו. להקיף סביב, ואל הפתוח. ודרך הפתוח. אל השוחה. ואין איש בעולם אחר לעשות, אלא אתה. לרוץ. אמא אומרת: לא! אַל! עמיחי, אַל! קולה פֹה ואומר עמיחי אַל! מתוַכח אִתה: אי־אפשר שלא. תביני. ועוד: המזל שלי הוא שלעולם אינני נמנע מצאת. אימנע מצאת –ויבגוד. כך המזל שלי: לצאת – כשקוראים. עמיחי, חזוֹר. אתה לא צריך. אמא לא רוצה שתרוץ. לילָך מביטה. הבקתה מקשיבה. האלונקה. גדי ואהוד, המתעלף. הכל מתפוצץ, רותח מוות בחוץ. כה שקט ומוגן פה. סכינים מעופפות. הרגליים לא רוצות. אינן יכולות. מסומרות למקומן. אתה מפסיד הכל. קפיצה החוצה. החוצה וארצה. גידי מן התעלה: לאן? יבש בפה מהשיב. אַל תהיה גיבור, עמיחי. זה למעלה מיכולת אדם כעת. תרוץ כשייגמרו הפגזים. הנה – פה! אימת־שאוֹל, רסיסים. מֶנע כוח עליון. לא תמיד אפשר להושע. ואפשר שרק פצע שטחי. איש לא יוכל להאשים אותך. חזוֹר. וקם וקפץ ורץ. ישר אל זוית הקמץ. ארצה בדומן הרומץ. זחילה מהירה. דהרת־פתע להקיף. התמלטות שפופה, וקפיצה. התרמיל מתעופף אחריו. קפיצה ועוד אחת. פה. יוּבל? הה, בפנים. נשימת־רווחה. כבר פה. הלב יוצא מגעש. יוּבל? מה קרה? משתוחח זה באבק, בכריעה־שכיבה על אפיו, וידיו חובקות לו בבלימת תל־העפר מלוא רחבן ובלא השג. רובה מעוּקם־קת ומפוחם. ריח־חריכה כללי. מה היה כאן? המקלע הפוך על צדו. צחנת עזובה. מכתש של פגז. ממש על דופן השוחה. סוֹעת־אבק נכנסת. יוּבל? נגע בו. והלה משך אנקה חרורה, רחוקה. יוּבל? – רכן אליו עמיחי ולבו משתוחח. יוּבל? – והלה, אם מחמת המגע או לשמע הקול, התגנח צרודות והתקפל לפניו על העפר, והוסיף וצנח לצדו, משתפל והולך לפניו לאִטוֹ, כמשתחווה, כמו עשוי היה אריג. – מה קרה? יוּבל? –החולצה על גבו, חאקי מהוּה, רוויה־ספוגה כולה רטיבות דם מתפּשֶׂה. ופה ושם נצטמג חום־בוץ אבק ודם. גישש בתרמיל אחר המספרים, נחפז וגזר החולצה עם הגופיה. – אימה ופחד! – הגב – שטח זרוע כתמי נקודות ועיגולים, חורים קטנים וגדולים, כברה נובעת דם. הזרוע מרוסקת עד מחשוף סומק העצם. מראה אימה. ‘חטף אותה!… – מילמל עמיחי. – כל כולה חטף על גבו…’ פה על שופֶך התל הכה הפגז בפגיעה כמעט מדוקדקת. מחרחר. כולו באבדן חושים. –’יוּבל?…’ הפציר בו עמיחי תחנונים, כאילו תשובה עשויה לשנות. הגרון חנוק. כאן צריך רופא. מה יש לך בידך? רופא־מנתח. עירוי־דם. מכשירי־חמצן. הריאות. במה להתחיל? לפקוק את החורים? לכסות מן האבק? לכסות. להשכיב נכון. להתחיל בטיפול. איך? לא להתרגש. לחשוב צלול. רק שניכם כאן בעולם. הוא מרוסק ואתה חסר־עצה. הוברד, פגע בו הברד. אחריות בלי כוח. מניין להתחיל? הגב כולו – זוָעה אחת. למה הכיתם אותו. תחבושת על כל הגב. לסתום. לא להניח לאויר. גַזָה גדולה. מה היה עושה רופא. ובאבק המחורבן הזה. ועכשיו? לאן? יוּבל… סדין שלם. מגבת סופגת. באלה שפה תוכל לסתום חור אחד או שנַים, לא עשרות. ומכאן! הה. הלא פה הכל פתוח. עד הורוד שבפנים. פנים שבפנים. והן הריאות כנראה! זוָעה. לברוח מזה… מה אני עושה? הֵפץ פתאום התנופף מעל הראש. ואחריו עוד. ידיעה שבוששה לבוא – באה רק עתה. ואם כן? להעביר מכאן. לעזאזל הכל. ולהעביר מהר. לשטח כל מה שבתרמיל על גבו. – פגיעה ישירה היתה פה. – חזר ומילמל. ההוא, אהוד, נפצע, נבהל וברח. וזה ספג ונשאר הלום. לשאת על כפיים? לטלטל? לבדי? איפה כולם?

המקלע ההפוך, הרובה העקום, הקת החרוכה. פגיעה ישירה. להשכיב ככה. להציל מאבק. מתחת לתקרה. אלונקה. הה –פוצץ. גם זה. עוד אחד – ושנינו גמורים. הוך. ועוד אחד. לא לחשוב בזה. תפח רוחם. כדורים מתפצפצים מעל הראש. חייו בידי – וידי ריקות. יוּבל… יחזור להכרה? כאבים איומים. עד הריאות. אימה. והצלעות. הכל רסיסים, חדורים פנימה. להזיז? גב חשׂוּף. גב מסכן. צר וצלעות. לא מנַשם כמעט. כולו לפניך. מה עושים? אין לי כלום. זריקה של מוֹרפיוּם? הדופק? דופק יש. שטחי, אבל לא נורא. ואולי… מה עוד? ידיים ריקות? הלוּם. ההוא אוחז מזה ואני אוחז מזה. כוחות לא שווים. אני לא יכול. רופא. רק רופא. בני־אדם, את הריאות רואים, עד הריאות! רק רופא־מנתח. ומיד. כל השאר בזבוז זמן וחיים. יובל מסכן. מעל הראש מתרחש־מתנפץ כל הזמן. מגביה ראש ומוצא על הדופן תרמיל כדורים שנשאר מונח ברמץ הלוחש, וכדורים אחדים התחילו מתפקעים, יורים מאליהם, בהתפקעויות טורדניות. לעזאזל. רק זה חסר. חפן עפר בכפיו וקבר בו אותם, ועוד חופן, ועוד. ומיד נרתע וניער כף בכף – אני אטפל בפצעים ולא בעפר. במימיה מים. להשקות? מותר להשקות נטול־הכרה? הגב. עד הלב אולי. והריאות. מה עושים? הגידו, מי שיודע. יגיד מישהו. יצעק אלי מי שיודע. לקחת אותו מכאן מהר. להביא אוטו. מלוא הארץ אוטומובּילים ואין אחד בשביל להציל. מה אמא שלו היתה יודעת או יכולה יותר. לאהוב יותר? כאן. ככה. גם תחבושות לא די הצורך. להשכיבו יותר לכאן. רזה שכזה, ילד רזה שכזה. כל הצלעות. גם היד נתמעכה. הכתף. אילו יצא רק בזה… לעטוף בשמיכה. לחמם. ושלא יפסיד דם. כולו כבר דם. אלי הוא מתרוקן. במה עוצרים? אני תופש ומוציא אותו, עומס על גבי. ורץ איתו. מריץ אותו בכל כוחי. כי מה אחרת? פה בעפר? לבדנו בעולם. מופקעים. פנים אל פנים. מעגל קטן וסגור. סתום. תרמיל הכדורים למעלה מתפצפץ. כאילו גם זה חשוב. מה עוד יש בתרמיל שלי? משולשי־בד. נפרוש ונחבוש בהם. ואם ייפצע כאן עוד אחד?… לא עושים משבונות. בחולצה שלי מלמעלה. עוד ועוד מתפעפע. כולו מנוקב ולי אין במה לפקוק. עשרים וארבע כוסות דם לאדם. כל תפארת החיים בכך וכך כוסות. להקל עליו. לנגב מצחו בממחטה רטובה. כף ידו ללטף, הקומצת בה עפר, ומזיעה, קרות. בצפרניים גוון כחלחל, שמביא אימה והשמטת הכף. להעביר אותו מכאן. מהר. שיעבור הזמן. שכבר יהיה לאחרי. נוכחות אימה. מה בחוץ? להציץ. משהו, כאילו, השתנה, יסודית. למטה נראים השריונים. צליפה רצה באויר. משמאל יוש ודן. – ‘מה הולך שם, יוש?’ – ‘ההה – צועק הלה – זזו קצת, סוף־סוף.’ – כולו נתון בדבר. אינו פנוי לשאול על יוּבל. – ‘תעביר אלינו את המקלע – צועק עתה יוֹש – שיהיה מוצב פה!’ – צעק, וצודק. ועמיחי נוטל את המקלע ומשרבבו לעומתו, ויוצא ומשתטח על כרסו, והודף עוד כברת־ארץ, וגם הלה יצא ונשתטח על כרסו לעומתו, והושיט יד לתפוש, וזחילה קלה איש מול רעהו, עד שהשיגה ידו. קרובים להתפגש. – ‘ותחמושת?’ – אמר יוֹש מקרוב. – ‘תרמיל אחד שם מתפוצץ ברמץ.’ – העיר עמיחי סתמית – ‘תביא תחמושת, תביא…’ – נוגשׂ בו יוש בחפז. ושניהם מרתיעים לחזור איש על גחונו לשוחותיהם שמאחור. ושבים זוחלים לתת ולקחת. – ‘מי זה שם אצלך?’ – אומר עתה יוֹש אל עמיחי. – ‘יוּבל.’ – אומר עמיחי ומביט בו. – ‘יוּבל? – משתהה יוֹש רגע. אבל שריקה נשמעת, עור הגוף מסתמר. מחליקים נהדפים בהשתופפות נחשית לאחור, פנימה למטה. ורעם מכה ומכסה. אחרת קצת כשיודעים שלא הרחק יש עמך יוּש. יוּבל? יוּבל! אתה שומע? יובל? לא! הה, כן. מתגנח המסכן. מתגנח. במה לעזור? התרמיל ריק. זריקה. כעת? או להעביר קודם? להעביר איך? סוּפה בחוץ. תוהו זיקים ואש. – יוּבל? –לוחש עמיחי לשכוּב על פניו. – יוּבל, אתה שומע? – הכל כבר דם. חרחורים. מתפרק בין ידיך. מתחסל. כחתלתול עזוב. צמוד אליו. הכל בחוץ מהומה. מתעוות מיסוּרים. עוד מעט יקיץ מעוצם יסוּרים. ממחטה רווּית־מים אל פיו. אל מצחו. נוגע בו. מחליק שערו. עור משי רוך בשׂיער הזה, חרף כל האבק והזוהמה. הכל בחוץ בצריחה, התנגחותו כמעט ולא תישמע. להזריק מורפיוּם. מוּתר? הכרחי. ההלם, לעתים, קשה מן הפצע. להקל מעליו, לעמעם את חריפות הכאב. לנטול־הכרה? אינו אלא מדומדם. הדופק יציב למדי. מנה אחת. עצוֹר רגע ונסה להיות רק הגיון: להעביר מכאן? סיכוי להציל? לא לשאול. לא להיות הגיוני. כשכושים דבר – הכל משתנה, תקוה נובטת. הכל בחוץ אץ לפגוע, ואני להציל. חיטט בתרמיל. האצבעות אצו לציית. סילוק המכסה החופף, ניקוב המחיצה. התזת קורט לדחיקת האויר. למגע הדקירה בזרוע, התעוות רגע, מילמל דבר? – מה? – לא בלא שחר. ומיד גם זריקה שניה אחריה. שתים. ובמלוא האחריות. ככל שיש לו. ולרשום צריך בעפרון הכימי, מ’ גדולה x 2,לפי כל הכללים. אף כי, לשם מה? לא לשאול שאלות. לעשות. לא היה מוגזם שתים? לא. ליחלח את העפרון בשפתיו והתוה סימניו על המצח המזיע, המעופר, והרגיש גם כאילו בכך הופרד הלה, ונעשה ממוספר, כמי שהושם בתור. מבט זגוגי. דכדוך ללא הבלג. פתאום. גרון נחנק דמעות. – ‘כעת יוקל לך, חביבי’ – פולט לו עמיחי בקול לאמור.

ואחרי זה? הה, אחרי זה. מה עושים אחרי זה. האחד שהכרח לעשות מיד הוא להעבירו מכאן. לחטוף ולהעביר. וזה בדיוק האחד שאינו בידיך, לא ניתן. מכאן לבקתה צעד ראשון. מיד לרוץ לטלפן, להודיע, לשדר, להזעיק מכונית, זחל, מה שיהיה: פצוע אנוש. דחוף ביותר. וקודם־כל – להוציאו מכאן. אני מטעינו על כתפי כרגע ובורח. אלונקה, רק באלונקה. אחרת – להמיתו. אני רץ להביא אלונקה. אני מבקש ממישהו. ממי? אף אחד לא, רק אני. ואחר־כך יעזור לי יוֹש לשאת בשנַיִם. ורק לא כאן עוד. כעת יוקלו כאביו, ונוכל להעבירו. לא לאבד זמן. הו, אה. הרי לך. הולם רעמים נופל במחיאות מצלתים הודדות זו על זו. כאילו היו סוטרים על אזניך. שוב נשתחם האור ממשׂאוֹי אבק מגועש בדחוס. כמה עוד אבק יש להם פה בלי סוף. שוב נחלשו המעיים ואינם עוצרים אלא בהתכווץ. ממועכים לקרקע. יצור אחד שבך מתחנן עתה לקחת לברוח מיד, לעזוב הכל ולמלט נפשך. אפילו צידוק יש לו מן המוכן, צידוק לנפשו: וכי מה היה בידו לעשות להועיל? אבוד. אם כה ואם כה. אבל יצור אחר יש. עקשן להכעיס. והוא מודיע שלא יברח. שכאן תהא קבורתו ויישאר. ולוּ רק כדי להוכיח לעצמו. ויש עוד יצור אחר כל הזמן, שאינו אלא עושה דברים נחוצים, להיטיב, מנגב מצחו הדבק בעפר, מישר קצת פה וקצת פה, נוטל מזה, לוטף מזה, משתדל בלי הרף להיטיב ולפנות אבנים חדודות מתחתיו, בכה ובכה, כולו בטרחה, כעקרת־בית זו. כעת פתאום רעד בכתפי יוּבל. נחפז לגחון אליו מפה לפה: מה, יוּבל? יגיד דבר? הדופק נעשה כה מסכן. חלש ומהבהב כנר ברוח. מפה לפה. נושם עמו. נשימתו המיוסרת, המושכת עתה מתוכו, ביגיעה כה כואבת, מלמול רצוץ, עמוס מכפי כוחו, ועוד רגע יציל דיבוּר ממעמקיו ההפוכים, ואולי ינועו שפתיו להגיד חוצה. כולך גחון אליו. לאסוף, לתפוש, לקלוט, להיות: א־הה־א – – נפתל יובל ומשך והגיש בקושי־בקושי. אף ניסה להגביה קצת ראשו, לתפוש עמדתו המשתמטת. – מה, יוּבל? יוּבל?… רוצה משהו? תגיד, מה? – ליחש לו מפה לפה. כולו בהתנשמות קרעים־קרעים. כולך אגוד עמו בחופן אחד. תומך מצחו, קונחו ברטוב. והנער הרמוס שוב מגביה ראשו. בולע־בולע. מנשף בקושי־בקושי. אוסף ופולט חנוקות: – ‘זה… זה?…’ – שאין בו אלא כולו סימן־שאלה בלוע בו, הה שאלה מסכנה, היפתלוּת הדעת במכאוב, היוָדעוּת חרדות. את מי אתה שואל, יוּבל. מה אני יכול לדעת. – ‘זה יהיה הכל טוב – נחפז עמיחי לא להשאיר רווח ריק. גחון עמו: – הכל, יוּבל, יהיה בסדר…’ והנער התכווץ מגבו, שכוב כולו על פניו, ואמר: אהה־אה – – חסר קרקעית. – ‘כן־כן. – התכווץ אליו עמיחי להשיבו. – אולי קצת לשכב ככה, יותר מכאן? – כ־כ־ה, יותר טוב? תשכב־תשכב. אני פה אצלך. אתה שומע?’ – מי יודע. כאן ואיננו כאן. מרטיב מצחו, שוב רוחץ פניו, רכות־רכות, לאט, לקרוב־קרוב אצלנו. חונק אותך. קרוב־קרוב אצלו. ככל הניתן בעולם – ומחוץ. נורא מחוץ. ואין כלום מה עוד. אה, די, הקץ לשכיבות האלה. לפעול. לעשות דבר. לכך אני שלם ובריא: לעשות. להעביר אותו. אם כך ואם כך. נזדקף להציץ. האבק נלבט. אבל קודם־כל נתקע לעיניים –מַערך השריונים. ארבע מאות ואולי חמש מאות. כעשרה. במעגל. והזחלים שהיו רחוקים קודם, בשיפולי המרזבה, היו זוחלים לצלע השלוחה. גמרו אומר, כנראה, להטיל סוף־סוף את הרגלים למערכה – ולהתנגש הפעם ולהכריע. להפגיז, להפציץ, להבזיק ולהטיח כל אשר בידם (ויש!) כדי להתגבר בכל מחיר ולהתפרץ. טוב. נראה. לפנות את יוּבל, קודם שיתחיל.

–יוֹש! הי יוֹש! – צעק עמיחי אליו. וההוא לא נפנה מהר. – יוֹש יוֹש! – צעק עמיחי והטיל שם אבן קטנה. – אה? – קפץ זה בבהלה וצץ מעפר –מוכרחים לפנות את יוּבל! – צעק עמיחי כנגד הרוח. – ויוֹש: – עכשיו? –ו עמיחי: מוכרחים. באלונקה. – ושוב יוֹש: כעת? – ועמיחי בקוצר־רוח: כן־כן. דחוּף! – ראית מה עולה עלינו? – צעק יוֹש והצביע שמה. אבל הבהוב אִשים מעל משוריין רחוק אחד, שנתהפכו כהרף ועשו כאן שריקות־צליפה ממורטות מעל הראש, משקיע את שניהם בעפר כרגע. הבחינו בנו, ההוא, ימח־שמו. לא מרשה שנרים ראש. בהמה משוקצת. אין איש. אין על מי. לבד. אתה מוכרח לבדך. אמר עמיחי בקול. וכבר ניתר והיה משוטח בחוץ על־גבי הקרקע הסידית הזו, היבשה־שרופה, העזובה לאלוהים. והתחיל זוחל בעסק גדול. גועל, לעזאזל, לא לזחול. הבוז לזחילות. ממתין עוד רגע, לרגע הנכון יותר, האל יודע מתי הוא, ומטיל עצמו לדהרה נוגחת בכל כוחו ויותר. צליפים מרדפים, צעקות שהיו פה ושם – וכבר בחיק הקמץ, ארצה במפולת, נשימה, ועוד קפיצת־דהרה, עיקוף וכבר מעֵבר מזה כאן, בחסוי. גלים־גלים הנשימה החורקת. מזה ומזה עטים בחורים, מה כל־כך כאן בחורים. מה הדבר שם, מה שם? אחד מן הרצפה, שכוח ונשכח, מתרומם: ויוּבל, עמיחי, מה? חדלו. אין פנאי לכלום. הצדה כולכם. לרוץ. לחזור. אלונקה מקופלת. התרמיל השני. ולמישהו במפגיע: להודיע שישלחו מכונית, שמעת? דחוף. מה עוד? לחשוב בשקט. הלב מתפוצץ. לרוץ. לחזור. לעצום ולרוץ. ופרץ בריצה. עוד מפתח הבקתה. משאיר אותם נדהמים. האויר מוכה שוטים. כולם כפשׂע, מתגרדים בך כמעט. ארצה. והאלונקה. ובחבטה. מה החכמה לרוץ כך? מי יודע. אין פנאי, הלום וכמעט חנוק. נושם מקמקת אל תוכוֹ. אבל ריח עפר, מנחם. יסודי. והלאה. יאיר המזל? וקפיצה בהולה, והחלק למטה – ובפנים. אה. כעת רק יתחיל הקשה. הלב מתפרץ. אבל הצלחתי. אה, אבל הצלחתי. כעת. לאט־לאט, יובל קטן. מה אתך? יוּבל! והדופק? – יובל? – לאלונקה. בזהירות. אין מרחב לפרוש אותה. מניף החוצה בהזקָפה למתח את ברזלי המספּריִם, ובן־כהרף מתפער חור ביריעה למעלה – כדור חלף! ראיתם! מזל, הה, מזל! אין פנאי. הציבה ודרך על צירה פעם מזה ופעם מזה, בלא להתגבה, ושטחה לאָרכּה לצלע הגוף השכוב על פניו, חבוש הגב המואדם לחות, ובידיים רכות ומאומצות, התאמץ לאַזנה ארצה ולהציעה מתחתיו, ככל שמרים ומגולל טפח־טפח גופו השתוק של הלה, הודף מכאן. מגביה מכאן, טפח אחר טפח, כנמלה את משאה העצום פי כמה מכולה, ועם זאת, לא בלי למלט פתע מקרביו אנקת־יסורים חריפה וחותכנית, שלאחריה באה התיפחות מלמולים טרופים, שאין בהם דבר של שחר להציל, גם לא מפה לאוזן, רק א־א־א ממושך, קורע לב. – אה, סליחה, יוּבל, סליחה, לא התכוונתי להכאיב כלל, מילמל עמיחי אליו. ובעוד מה כבר היה משוכב כולו על האלונקה על פניו, ידיו מכונסות מתחת סנטרו, להותיר מרחב נשימה לחוטם, רגליו מפושטות לאָרכּן ומסמרי סוליותיו ניבטים שלא כדרכם. חגור מחגור האלונקה, ורק עוד להרימו ולשאתו בשניִם. אנחנו קמים מכאן, יוּבל, ומסתלקים מהר. פרק אלף. כמעט סיפוק על ההשלמה המוצלחת. – 'יוֹש! – קם עמיחי נמרצות וצעק לעֶברוֹ, והטיל לשוחתו אבן ליתר תוקף. ושוב צצו לקראתו מן השוחה, ובבהלה, יוֹש ושכנו דני עמו, אך עוד בטרם אמרו דבר, ודני זה תפש ידו האחת בידו האחרת, וצווח אימים: ההה! חטפתי־חטפתי! – והתמוטט פנימה ויוֹש אחריו. מה? – קפיצה וגם עמיחי ותרמילו שם. צפוף לשלושה. ‘מה קרה, דני?’ – ‘היד שלי היד!’ – צווח הבחור וידו זו לופתת ידו זו. אינו מעֵז להפנות עיניו המעוגלות אל מקור הדם. – אַל תצעק! – צעק עליו עמיחי צורמות. צורמות מדי. וכה לחוץ בצפוף. פיסת גזה, ואגד מהודק, ולהדק עוד, ולהיתלות על צוארו, שלשתם בכריעה, והלה כבר במעוצם, בהחוָרה נוספת, כוסס שפתיו בשיניו, ואולי בדמיונו המתפרע כבר הולך בעולם בשרוול אחד ריק. יותר מזה אין כאן. – ‘רוץ אל הבקתה! – אמר לו עמיחי קשות – מהר!’ – ‘לא יכול! – נבהל הלה. – היד שלי היד!’ – ‘רוץ – נגשׂ בו עמיחי – רוץ אומרים לך, קפוץ ורוץ!’ – ‘לא, היד שלי, אני משתגע, היד!’ – ‘אתה מוכרח לרוץ, בן־רגע! פה אי־אפשר לעשות כלום!’ – ויוֹש גם הוא נטפל אליו להוכיחו ולהמריצו. אבל הלז לא אבה ולא קיבל. כרע תחתיו ורק לא רצה. מיאן ולא רצה. לופת יד ביד ומתעוות. – ‘דנוס! – קם עמיחי וצעק אל שוחת דנוס הקרובה – אני צריך נושא־אלונקה אחד!’ – ‘אין לי.’ – צעק דנוס ונפנה מעלי. – ‘דנוס! אתה מוכרח!’ – צעק עמיחי כנגד הרוח. – ‘לא כעת!’ – צעק דנוס ביותר מקוצר־רוח, וכבר אינו מופנה לכאן. אל המכונה הוא צועק. ואל המקלעים. ואל מישהו בעורף הוא צועק. לרוץ לאן שהוא. מהר־מהר. להודיע. וכנראה אל המרגמות. אבל מישהו, מתוך כל זה, קם עתה פתאום מצלע הבקתה והתחיל דוהר בשטח הדומם, דהרה שפופה וטרופת־רגלים. מי? לאן? דהרה טרופה, וקפיצה פנימה. – ‘עמיחי! – צווח הלה משוחת יובל. – באתי!’ – וכשהוא מעלה ראשו להציץ מלמטה אינו אלא ראשו הגדול של גידי. גידי הישן שלנו. גידי מכולם. ועד כדי כך פתאום, שעמיחי זנח הכל כאן, וקפץ ופירכס נמוך על מיצר בין השוחות, הזחיל בחמיקת נחש, וצנח מזה אל השוחה הקטנה, ישר על גבו של גידי. – ‘גידי! – הוא לוחש –יופי שבאת…’ – כשצויחי שריקות מרדפים ומתלקחים מעל הראש.

פרק חמישים ושנים

מה לכאורה פשוט עתה מגחון בשנים ונטול את האלונקה מזה ומזה, ואת השוכב בה על פניו, ולהעלותה ולבוא בנמיכוּת אחריה, ובלא להתגבה לחפוז ברגליים לא תואמות ולהריצה סביב, כל אותן שלושים הפסיעות המפרידות, שמעבר להן נפתח, צר, פתח־הצלה? ונסה־נא להגביה אצבע קטנה מעל כתפי השוחה המסכנה הזאת! גם גידופים לא יפרצו תקרתה הנמוכה, הזעופה, העשויה מהומת שרטוטי מכיתות־ברזל מעופפות ביבבה צפופה. דבר לא יעלה בידך עתה, אלא התקפל והחרש, אם קצרה רוחך ואם לא, וגם אם קצרה אין־שׂאֵת. אין שׂאת? שטות. רבוצים מקופלים מזה ומזה לאלונקה הלא־נישאת. ומוציאים את הרוח הנסערת בך בלא־כלום. בישוב והחרש. ושרירי הידיים והרגליים, שכבר היו בהחלטה אמיצה ונתמלאו קפיצים – מתחלחלים באי־נוח, להוציא כוחם לבטלה. שבו בנחת. מלכות אותו רשע עיור ושוטה סביב. יכול להימשך כך יובלות. אף כי יוכרע עוד בטרם תשקע השמש. השמש! מי זוכר שמש. ואולי ברגע הבא מתבהר? כל־כולך פסול להביע משאָלָה. נפשך בך משתוללת, נפתלת, מפעפעת בעצבנות. חלל דחוק ושפך אבק חום. רק זה יש. ומראה מסכּנוּת גבו של השוכב וממלא כל החלל הצר הזה. כה גדול ותופש הכל, עד כי משתכח לרגעים מה בעצם. אבל הרטביבות האדומה, הסופגנית, הזו שעל גבו. וקרוב יותר, מראה אלף הקמטים במכנסי־החאקי המהוּהים, סביב דקות רגליו הפשוטות לאָרכן, קמטים לא חשובים כלל, לנוכח הכל, ועם זאת חשובים משהו בכל־זאת, ואיזה ממש מתעלם כמעט ביניהם. עד הסוליות הללו הניבטות בך מסומרות לריק. לא פחות מעגמת חלקת־העור הכהויה שנחשׂפה בין שולי המכנס המופשל והנעל, חלקת עור נער, שמעוררת מיד לפשט, למתוח לו את המכנס הזה ואת האחר, ולהשליט איזה סדר טוב ומתוקן, וגם לדחות, זכר שעלה, משום־מה, של רגלי־נערה לבנות וחטובות להחמיד. ועם כל מיני המיתרים הנפרטים והודדים זה על־גבי זה, בכל סולמי הקולות וההרים, נפרט פתאום מיתר שהוא נוסף, שכוּח כמעט, אבל נוגע מאד במישהו כאן, ואולי בין שנַיִם, וצלילו לא אובד קולו. אה, מה כל זה. מצד שני: מה אפשר יותר מזה. יושבים למטה מבוזבזים, מקופלים ושותקים, מראה קירות־החפירה הצחיחיים, המחוטטים, הסטיפיים, סידיים של השוחה, רגבי־האבן הסתמיים, ופתותי־האבן הסתמיים הבוצצים מתוכם, ממשות קשויה ויבשה. ואבק זורם נכנס זורם ויוצא, זורם ונזרה, ומתערבל, בשקידה מופרזת, מתמיהה כמעט ונעזבת. רגעים שלמים עוברים. ושוכחים בהם כליל כי זו הפגזה וצליפה סוערת, וכי אינכם אלא חבויים שלשתכם תחת האש בשוחה קטנה מהכיל, רווּיה על גדותיה מסכּנוּת, אותה התרגלות שעמומית, ידועה עד כי הכל מתראה כאילו אין בו אלא רק סתם מצב מתמשך שהוא, מין גם־זה־אפשר שהוא, מתמיד והולך שהוא, לא נוח למדי, אף כי נטול שום חריפות עוקץ מיוחד, משל לא יכול שיהיה אחרת מזה, שגם זה אפשר ואפשר, גם ככה, ומתפנה מקום, כביכול, להרהר הרהורים צדדיים, צלליים, בלא שום התיחסוּת, עֵמם עצוב שבין נביקוּת־רוח להתנמנמוּת גמורה ונוחרת. אבל לרגעים דווקא, מתעוררים. ממולאים רחמים גדולים. על עצמך. על בכלל, ועל יוּבל. המסכן הזה, והכל מתחיל מתבהר. מתחילה השרירות שבבחירת הגורל. אי־האפשר המרושע שנעשה אפשר וקיים. תחושת הרשע שכבר כמעט ונתרגלת בה – חוזרת ונעשית חדה, חריפה־מרגיזה מחדש. גוחנים אליו. מקשיבים לו. גוששים אחר הדופק. מנסים להבחין דבר בפנים הכבושות. פושטים ומכסים בחולצה שלך את התחבושת. להצילו מן האבק. מה עוד. מרטיבים שפתיו במטפחת רווּיה. אסור שיתחיל להשתעל מן האבק. גבו המרוסק, ריאותיו – לא יעמדו בזעזוע. עד כדי שכבר גבך שלך מתעצבן. מה שפתיו מרפרפות? ביקש להגיד דבר? – "יוּבל?' – יצליח להגיד עוד דיבור אחד בעולמו? האם זה ריח הדם שפתאום מביא בחילה ורתיעה, ועיצום עיניים. אה, לא שום מפלט. תחינה חנוקה שכבר יעבור ויהיה קץ. – ‘מה אתו?’ מצריד אז גידי מכאן. ואין רק להניע ראש: לא־טוב, לא־טוב. גם זה נידף. והשייכות אובדת. נותרת רק ההתקפלות הלחוצה. הישיבה העקומה. המגובנת. המבוזבזת. הרגליים והידיים שנתאבנו על עיקוצי הדם העצור בהם. עייפות עופרת. הולכת ומכבה כל זיק של ענין בכלום.

וככה זה. פקעה סבלנותך? היטב נמאס עליך? ובכן מה? ממשיכים גם בלי סבלנות ובמאוס נמאס היטב. אין זה, חביבי, כאחד שהלך למלחמה, שמספרים עלילותיו בשתי דקות ופוסחים על הכל – אלא מעשה בך עצמך, הנה, עליך ועל ראשך. ועל יוּבל. על גבו ביחוד. מה הוא יוּבל, מה הוא, לעזאזל, אשם? מתחילה מה הוא אשם? ובדיעבד מה הוא אשם, ובכל מה ואפילו להצילו לא? ריבון העולמים, אני כאן לחבוש פצעים, תנו לי דגל לבן, מגן־דויד־אדום, צלב אדום, סהר אדום, ואצא להוציאו – הניחו לעשות, הלא הוא כבר דרוּס, אינו משחק עוד משחק! אבל כל זה כבר מסובך ומוּשׂכּל מכּדי הרהר במהומה ובעייפות, ובאבק המצריח הזה. בתשפוכות־תשפוכות של בולמוס שגעון ודעיכוּת האור, עַמם החוּם המעושן ונשפך. נלחצים לקירות. מזמן אין מהרהרים בכלום. רק מכוּוצים ברע. הה, קל כל־כך, קל אין־קץ לומר, לקצר ולומר קלות: וחיכינו עד פוגה בין הפגזים, וקפצנו והבאנו את יובל לבקתה. משגע כמה קל לומר כך. וכמה אין כלל דבר כזה בעולם. גם אם תפול הפוגה לא ברור, ולא אם אתה תגיע אליה. או אם תצליחו לעבור את שלושים הפסיעות המפרידות. לעזאזל. אחרת לגמרי להיות כבוש בתוך מעי המגע הזה אין־קץ. מלה לא תמצא ככלות הכל, כשיעבור, אם יכלה ואם יעבור, לסַפר יותר מזו הלא־אומרת כלום: ‘חיכינו עד פוגה ראשונה ורצנו.’ איך זה נשמע? אגב, מי הבטיח שתהיה פוגה? מי הבטיח שמישהו ייצא מכאן, שתספיקו, שאפשר להספיק, שתגיעו בשלום? עד שאתה גומר לאמור ופגז מכולם בא ונופל בדרך שקודמו כבר סלל לו, או תופסך ברוצך בדרך, או כדור שוטה אחד. והרגע יִתם, והרגעים כולם יתמו, והזמן יתם ואתה תתם, אתה שכעת, הדואג, הפוחד, הרוצה כל־כך, בין פחידה לפחידה. מה אמרת, גידי? אמרת? – ‘אמרתי שנצטרך לרבוץ פה ולרבוץ, עד ככלות הכל’. מצריד גידי על־פי דרכו. (ומה פשר: ככלות הכל?) – ‘וצריך שיהיה לנו פה עוד רובה – מוסיף גידי מתי־שהוא, אחר־כך. – ורימונים מוכנים…’ אמר גידי. שומט מידיו במנוד־ראש את הרובה המעוקם והשרוף. כל מה שצריך כעת – כועס עמיחי – הוא רק לרוץ מכאן, ומהר, כל רגע יקר. אסור שישכב כאן! לרוץ? – ואפשר לזחול – נושף עמיחי עוד – להעביר בזחילה… לזחול? רק נוכל – נרוץ. אמר עמיחי אחר־כך. אבק. לרכון גבך, עווית בו כבר ובידיים, לתפוש בידות האלונקה, ובכפות מדגדג כבר – לא להתמהמה כלום – לקום לעשות. מה עושים כולם? איפה הם? מה הולך להיות?

מה אמרת? לא. לא אמר. שלשתנו. ולרגע מצטייר גל שיא נחשולו של גל בים הסוער, וחפונים ברומו, בטרם היהפכו למשבר מתנפץ, רוגעים כאילו במרומיו הללו, כהינוע בעריסה, בטרם היהפכו למהפכות – – כל־כך סמוכים נוגעים שלשתנו זה בזה. ולרגעים רחוקים כל־כך ושכוחים זה מזה. מה יודע זה על זה הנוגע בו. – ‘מה אמרת?’ – אבל גידי מניע ראש ופורש כפיים: לא אמר. לא מגולח. מצונף־שׂיער. צר־עיניים. קלסתר קיפוד. חשדן. כמה הוא חכם ושקט להמתין, עד לקנאה. אני, עצבי נגמרו לי. כשתפול ההפוגה, כל־כך כבר יודעים הידיים והרגליים והגוף, בדיוק איך יהיו גוחנים, נוטלים ומרימים להוליך – שלא מוסבר כיצד מבליגים ולא קמים לעשות. איך איננו עוד בתוך הריצה, נושאים בכובד ורצים. מעורבבים. הוא בינינו. וכל אחד לבדו לגמרי. – 'מה? – לא. שוב לא. רק כתפיו משך. אמרתי מלה? נפלט מפי? כלום יכול היה להשגיח כיצד ניצוץ ניצת חלף לא־צפוי, קפץ והגיד קצרות: מי משנינו יבוא אליה? וחמק משאיר אותך נבהל. השגיח בי? פני הגידו מה? אלוהים – הדיבוק הזה המתעלל בי… ובתוך כל הזה שכאן – הלא זה!… אפתח פה והכל פורץ פרץ. מלה אחת מסגירה הכל. משוגע, משוגע! נורא שאנחנו במקום לעשות דברים יושבים יחד ושותקים לחוד. בוא נקרב ראש אל ראש ונספר בה. גם יובל ישמע. מה יש. נסַפּר לנו בכל גילוי הלב. למה להסתיר. אני מראש מתוַדה: מוקסם כולי לה. לא יודע למה. מעולם לא ראיתי אותה. וכאילו מכיר אותה מעולם. כאילו יחד שחקנו בחצר מילדוּת. רתוק לה ונמשך. כאילו שד מבחש בי. סַפּר משהו, עמיחי. בין כך שוכבים באפס מעשה. איננו כלום אלא אוכלים אבק ושממון. איך הכרת אותה? מה היה בהתחלה? כבר ראית אותה? עד כמה כבר היתה שלך? אל תשקר. ואיך היה בפעם הראשונה, ההיא, שלכם? הו, אני מקנא נורא. מתפוצץ לי בלב ומגעיש את הדם. עוצם עיניים ומבליג בכל כוחי. סותם עצמי. אפשר לראות בי הכל. זה צועק ממני החוצה. היית יכול להבין אילו סיפרתי לך פתאום עד כמה אני משוגע לה? הו, לאחוז בה, לחבק, למצוץ ולשתות אותה לי! עד כמה היא בוערת בי, ובנבזות הגדולה ביותר, ותיכף ערומה ולבנה ומסנוורת בחום, ונמסה אלי, נורא רוצה, קשיות הרוך הלבן שלה, הנמס מתרטט, מדליק אותי – הלבנוּת הזו שלה, המלאוּת הרכה וגמישה שלה, ומַפּל שערה האדום שלה, על עגילוּת כתפיה בהרימה ידיה לשאת בו, להתקינו, עגוליוּת חמקמקה, מרגיזה, מדליקה, לקחת הוֹ לקחת, גם אם תתן – לקחת, לקחת יותר משתתן, ושתתן, ושתתן, לא יודע עוד נפשי – חזירוּת היא זו, למעלה מכל מה ששיערתי, ולמה לעזאזל כל זה בי למה צריך למה?… יותר, פתאום מן המלחמה הזאת, לרגעים, כן, כמו בתוך רצח־הקרב. למה רצתי הנה, למה נתקעתי, ודווקא כעת, פה, עם יוּבל המסכן – לברוח, לנוס מזה, אני גועלי מהיות כאן, אוירונים לטוס, לטוס לי, מתאַווה אליה דרכו, דרך היותו על־ידי, שבתי על־ידו אינה מניחה לי, זה שהוא אולי כבר נגע בה, באושר האש, שאולי כבר היתה שלו – משגע אותי, הו, אני רץ אל השריון למטה לפצפצו, אני אתפוש בפיאט וארוץ שמה – אני אפילו לא בקצה אצבעה ללקק והוא הכל, אדון לכל, הוא – למה? גם אם אצעק אליה – לא תשמע. את קולי אינה יודעת. והוא בינינו – בתווך, עמיחי. אפילו הוא לא שומע, שתי פסיעות ממני, איך צועק בי. איך הוא לא שקט ושליו, בעל־הבית ואני, חסר־כל, מתפוצץ ונקרע. אין אויר פה. אני יוצא. הולך לרוץ. הוא שנעשה משהו, כי אני אשתגע. בוא שנהיה במערבל, שנעוף בתעופה. שלא נשכב כאן – אתה כבר שונא אותי? אני אותך לא. רק מת אליה, רואה ברור איך היא כבר מתפשטת בשבילי, מושכת מעל ראשה, אדום־השׂיער, וכשמש בענן רגע נבלע, אבל מתחיל, מתחת, ככל שמושכת, מתגלה ומתגלה – – אחוז בי, לאבדון, אני מטורף… ומשני עברי יוּבל המסכן שהולך ומשתמט מתחת ידינו, וכל זה… אבל הוא כבר פטור… ואני לא, ולא רוצה… לי עוד לא נגמר, ולא רוצה, לא לפני, לא קודם, בשום אופן, מוכרח שקודם, מלא במלואו, רוצה, מוכרח, מתפוצץ שמוכרח – הה, בן־אדם. משוגע, חדל חדל!

כמו זריחה, מעל־פי השוחה, בעצבות חיוך, נרכנת ניבטת אליך פתאום למטה לילָך, סוקרת במנוד־ראש, דמעות בעיניה כמעט ולא תתאפק, עטופה מטפחת על ראשה, לבנת־בגדים, אלינו ואל המראית הזו שלנו כאן, השנַיִם מזה ומזה ויוּבל שביניהם. נקיה, שקופה מנוקי, ריחנית מזוך, גהוצה – אה. הנה אנחנו. איך מתבוססים. איך אין־אונים. צורתנו הזאת שלנו. האומנם ייתכן כי לא אראה עוד אותך, וכי זה הכל. ורק באת להיפרד. אימת מוות עלי. זיעת פיגולים. ומה עוד? המוֹרפיוּם יפוג ומה אז? ועד מתי? ככה עד קץ כל הקצים? מה זה היה? זקפו אזניים בבהלה. אבק משתחן במערבלים. ומשנהו כאילו… לא? שהות עוברת – ולא מרפים. מוציאים את הנשימה הכווּצה. כובשים מבטים למטה. כל העולם מכאן – ויוּבל הלא־נושע מכאן. עודנו נושם. והדופק עודנו. הדם אינו מתפעפע הרבה. לרופא לרופא. מה עוד יש פה. כל גבו, עוד הריאות. פחד־אלוהים. איפה אתה, יוּבל. הדופק עודנו כאן. ואתה? הגוף, הדם. הדופק עודם כאן – ואתה? (מהו זה שאינו גוף, שאינו דם או דופק שעודם כאן – והוא כבר איננו?) אבוד בתוהו אבדן. חולם על מה? חולם? על ביתך שלך? על הליכה יחדיו ברגליים יחפות לקטוף בוסר מישמש בגן? או כלל לא כך, ורק אפוף צלמוות לך מכל צד? מי יכול לדעת. סגור. אה, הניחו, כעת, כל זה, מה עוד, מה עכשיו? (חטא? מה חטא! בעוד רגע לא נישאר בעולם, אז מה חטא? גם לחטוא יכולֶת היא, ולא יודע אגיע אליה, אם יותן לי לחטוא, הה!) ולרגעים כבר חדל זה מהיות יוּבל. ולא נותר ממנו אלא הפצוע השוכב ותופש את כל המקום. דמות גושית צרה. קצת רחמים, קצת הכבדה, קצת חלק מכל המצב הזה, וקצת שיגרת מה־אפשר־לעשות. ועד שכחה. (מפני שהמתים גם מה שמותר אבוד להם. וגם אחת היא מותר ואסור. שטות. למה מותר למה אסור. מי אסר. אני רוצה. ואני אקח לי. כשאני חושב עליך – את אשר אינני. כל אשר מושם עלי לפרוץ ולהגיע…) מה קרה כעת? הקשבה חתוכה. גידי מתנער. – ‘מתחיל להיות רציני. – אמר גידי בקול. מפליא גם אותו בממשותו הקרובה. – צריך פשוט להסתלק כבר.’ ועמיחי: ‘בזחילה? בריצה?’ – ואולי בינתים נופל שקט־מה, ותיפתח הדרך? וגידי: ‘זה יכול להתחיל כעת בכל רגע ורגע…’ – ‘נחכה קצת ונראה.’ – אומר עמיחי. – ‘נחכה? טוב.’ – ‘אינך יכול לדעת אף פעם…’ – אומר עמיחי. וקושבים יותר, ביחד. הרבה יותר. עשן יורד. חריכה עם אבק יבש, זבלולי. כשמציצים לא מגלים הרבה יותר. גם הקרבה הסמוכה מתעלמת. ריח דליקה באויר. או אולי כבר… רעש גיהנום. שריקות כפשׂע מעל הראש. והתפוצצות־פתע מתחבטת פה, במגע כמעט, רועמת אימים, מפילה הכל, קוברת מרקעת ארצה. אה, העוד עודנו? קילוחי עפר יבש. מזל שלא רצנו קודם. עד שאנחנו מעבירים אותו – מעבירים אותנו…

– ‘נסתלק!’ – אומר גידי. ועמיחי: ‘עוד רגע.’ – 'למה אתה ממתין עוד? אומר גידי. – ‘רק רגע, נראה מה…’ – שלשתנו. מופרשים מן הכל, ויוּבל בחשבון (למעשה שנינו, יוּבל בחוץ). עלפון המורפיוּם. גוֹזָל נם בין פריצי שחץ. רגע פתאום, מתרעד בו, כמעט אנחה לא שייכת דקה מאד, בתוך כל הפֶלץ. חרדה עד עומקי המעיים. משתוחחים אליו. יוּבל? ואין היזז. לטף בשׂערו. מגע בו. ידו הלא פגועה. הדופק? ציפית תקוה. השתוחחות עד געת במשב הדק של חטמו. מסכן־מסכן. על הגבול. עד שאנחנו, הוא חומק, אוזל מתחת ידינו. מבין מי מה פירוש? –יוּבל?–יוּבל? כואב לך? רוצה משהו? יוּבל?–לשוא. – ‘קצת סבלנות. – מדבר אליו עמיחי, ממנו אליו. סתומות – עוד קצת סבלנות.’ לעצמך אתה מרגיע. אינו שומע כלל. תרמיל הכדורים נמלך כעת מלמעלה, ושב להתנפץ פתאום, בזעפנות. רק זה היה חסר. חופן חול עליו. שתוק טיפש גרול שמה. לעזאזל, כמעט ו… אה, זה לא־כלום. האדמה רועדת כואבת. מעוּנה. עפר ופיח כגשם. מה קורה פה? שמים וארץ. כזאת ראינו רק בקולנוע. ואולי באמת, אין כאן אלא הצגה, ובעוד רגע מתעוררים ו… לא יכול עוד ככה. לשאת רגליים ולברוח. לא לאבד זמן. וגידי? רחוק לו ושותק. למה אתה שותק לבד. ואני מתפוצץ. לחטוף ולרוץ. מה שיהיה. בלי חשבונות. מה סוף־סוף לחוצים. אני אין לי עוד. (התכווצוּת חַיתית בי, מרגיש את אשר אינני, עד תוך העורקים אני חש את המתעורר בי, נורא עושה אותי מוכרח לחפוץ להגיע ויהי מה – אה, כמו…) אבוד. מקרה אבוד. אין תקוה. יוּבל המסכן. מועקת אבדן בכל. ואסור. אסור, אסור. עצור בך. אתה החובש. ראש צלול ויד בטוחה. ההפגזה תתם עוד מעט, אין הפגזה בלא פוגה, ובפוגה תשתכח כל הזוָעה לאפס. חוף אחד כלשהו, והאוקינוס נגמר. אי־אפשר שיימשך עד סוף כל הדורות. מביט בך. מה אנחנו יודעים עליך, שלעינינו פה. שאנחנו עֵדי רגעיך היותר יותר… מה בקשתי לומר? נער מסכן עם נעלים גדולות. בכיסו אולי אפילו מכתב מקופל להישלח הביתה שלא הספיק. הורים יקרים, שלום רב. או: הרבה שלומות, אבא ואמא היקרים. אצלי הכל בסדר. שום חדש אין בחיינו כאן. הכל כרגיל (הכל, כרגיל – להרגיעם מדאגה). כתב וברח מבית־החולים לכאן, ואיש לא ביקש ממנו. אבל החבריה הולכים ואני אשאר?… כן. תשאר־תשאר. הם ישובו הביתה ואתה תשאר. השארות אחרת מכל מה שפילל מי. יובל הקטן. אינכם צריכים לדאוג כלל. (דנוס, על כתפיו כעת הכל. אני משוחרר מדי – מסתובב כגלגל ריק. פטור יותר מדי. ובלי תפקיד… מה יודעים עלינו שם, ספי, צביקו, כולם מכינים משהו? שומעים עלינו? מה יודע העולם הרחוק, מה שמע עלינו, בבית, כתבו משהו בעתונים? מעלים משהו בדעתם כי בשעה זו, הרחק, ו… מתי היה שכתבתי לאחרונה הביתה?) ואולי נערה היא, ואל נערה מכתבו זה שבכיס, זה שייקרא, המכתב האחרון, ובקובץ שייצא לזכרו בעוד שנה ייכתב מעליו ‘מכתבו האחרון’. ואי־אפשר יהיה שלא לדמוע למראהו. נערה אחת, שרה, או רותי, או מה, צמה שחורה על כתפה, בת־ישראל כשרה, – אַל תכעסי שמזמן לא קיבלת מכתב, הלא אַת יודעת איך אצלנו. ובאותיות קטנות, שגם ייראה יפה. באהבה, שלך יוּבל. או שמא במתון מזה, ברשמי יותר: חזק ואמץ. ואולי אוהב ומחכה ומצפה בכליון לרגע שניפגש. וכך מגלה לבו. ואולי כבר: נושק לשתי עיניך, ואוהב אותך נורא. אה, יוּבל. מתי נפגש? להפגש ולהיות יחד. כמו מעֵבר להרים ההם. מעבר לענני השמים. אַת שואלת מתי נקבל חופש – יהיה כתוב שם – ואין איש יודע מתי נקבל: ייתכן שכעבור זמן קצר, וייתכן גם להיפך. – יהיה כתוב שם – שלך־שלך האוהב אותך, באמת שלך, יוּבל. הה, קחו את יוּבל שלכם, הוא פה. אי־אפשר להוציא אותו מן השוחה של הבקתה. שנַיִם יושבים עמו, אבל ידיהם ריקות. שומרים מוצא שפתיו. ואולי לסַכּן הכל – ולתפוש ולהריץ אותו לבקתה? להציץ, לראות אולי מה? מתחת ידינו הוא נשמט. עשו סימן בלוח, אנשיו של יוּבל, היום. החובש ידיו ריקות. וכלום לא תלוי בו. רק עוד מלה טובה, מפעם לפעם. ואין כלום חוץ מזה. אדם חי וחי וחי. כאילו מעולם ומתמיד היה חי. כאילו כך הוא המובן מאליו ואי־אפשר אחרת. סגור בתוך החי שלו, המובן מאליו, ולא ייתכן אחרת. ושהחי המהולל הזה שלוֹ יחמוק יפרח לו אֵי־לאן, כצפור מכלוב, יצא ויפרח, האֵל יודע אנה, ורק הקליפה הממועכה הזו תישאר, מעוכה ומעוקמה כאן, וההוא, ייצא לו רועד כאפרוח, ו… הגד מה? מבולבל. כל השאר ישוב אל כלל האדמה כולה, אל כלל הכדור כולו, קורט של כוכב בין כוכבים, אף כי מרוסק־פגז, גופך לא יהיה עוד לעצמו, הוא כבר יהיה הכל (חסר משהו), מאוחה התאַחוּת שלמה עם כל ההכל כולו, פרט בין פרטים, בלא שֵם לעצמו, בלא סימן יִחוּד, קטע מן המעגל השלם, לא שונה בכלום מכל זולתו, אשר כמוהו, פרט מן הכלל הסובב, המקיף את כל בעלי השמות והסימנים אשר עוד לו נכללו בכלל הגדול והעגול הזה. עגוֹל (ורק חסר משהו), אולי משקל?… אה, קר לחשוב. וחושב שטויות. ואי־אפשר עוד. מכל צד שהוא אי־אפשר עוד ככה.

וכך גם קורה עתה. לפי שכל הפגזה שהיא, כמו כל מדבר־שממה שהוא, מוכרח שתבוא לה, מצד זה או מצד זה, פוגה כלשהי. פתאום יש פוגה של נשימה. וכמותזים – קופצים ירויים שניהם להציץ כאחד. המולת אבק רץ בערבול. אבל עומדים ומציצים דרכה. ואם התקיימנו עד ההפוגה, משמע נתקיים גם לאחריה. אמן. הדי פיצוצים ותקתוק מקלע אֵי־מזה. אבל רואים ושומעים וחיים. אמן. שהות פעוטה, אבל ענקית שהכל בה עד אין הכיל. ועם זאת, ומעבר כל האבק, השאון, העייפות, הפחד, הבלבול, המתיחות והכל – מעֵבר כל מבחינים יפה בכוונתם הפרושה גלויה על השטח: לעלות זאת הפעם ולקחת. אין ספק עוד. לא שום ספק. כוונתם שקופה וצועקת: להגיש עתה בחיפוי הכבד ביותר את שנים־עשר השריונים, שכבר נתפרסו בקשת נרחבה, כשש מאות מאתנו, ואת הזחלים באים מאחריהם במרזבה, בטווח־בטחון ניכר ואת הרגלים הממתינים לעלות בגל שלישי, לניצוּל הצלחת הפריצה ולקַצוֹת בכל שיירי התנגדות. ורק לאחר שיגישו הקְרֵב היטב את השריון, עד החזיקם באש אישית כל שוחה ושוחה, רק אז להעלות פתאום את מסך החפוי הכבד, ולהשליחם בנו, כל זוחל מתגלגל ורץ, להתירם ולהשליחם חפשי כאת הכלבים באיילה הפצועה. רואים וצוללים למטה. עוד מהומת זווָעה עטה. ובכן מה? ראינו. לקום ולרוץ. כן. לא להמתין עד בוש. הצצה בשעון: ארבע. ארבע? הו הו. מה הפלא? במה נזכרת? הצצה בשמים: אפרורית זרומת־אבק. כעת. ‘בוא כעת!’ – אמר עמיחי החלטית. בלי דיחוי והיסוס. להפסיק לחשוב ולעשות. וזה יהיה פשוט וקל. ובני־אדם אינם צריכים לחוס על חייהם יותר מדי. כי מה סוף־סוף. תנועת הרכינה ולפיתת הידיים בידות כה משוננה, ידועה וצפויה לפרטיה, בעצבים ובשרירים, שצריך רק להתירה. ועם זאת ממשותה חרשה ולא צפויה. כובד אחר מן המדומה. עווית משתלחת פתאום ביוּבל. שפתיו הדקות הפעורות משהו. החירות. החיורה הצהובה שעוָנית. והאפור, העיניים המעוצמות, ויותר מכל שוב, רווח השפתיים הדק, עווית ענוּגה נוראה לא לשום ראוָה, רק לראות ולבכות. הו, לא להביט, רק לעשות. מגביהים במאמץ. מתאמצים מאד ומגביהים (היטב העמיקו אלה לחפור!) ואל שפתה והחוצה, ומניחים מלמעלה, כצפוי מראש וחדש כל הזמן. השעה ארוכה מאד ולא מספקת. בולמוס נרגשוּת ליציאה אל הפתוח. אל החשׂיפוּת הנושפת זעף – מיוּרה. נחתכת כל הזמן. רחש כדורים אין־קץ. כאצל מכוורת. איך נצא? איך נרוץ? לא לאַבּד זמן. כעת כבר אין. כעת רק מהר – יציל. מעֵבר מזה אנחנו – ורק לרוץ. לפעול כאילו לא־כלום. רגליים גוששות מאחז – וקדימה. ומה אסור לשכוח, שצריך לזכור? לא חשוב. לא כעת. הלאה. ריצה. לא לטלטל. לא במתואם. ואין פנאי. ולא להפנות ראש. כמרקחה. אימה. אצבעות רצות בגב. גלוי דוקר. חשוף עד הלב. לא בגד, לא עור, לא סתרה, עד הלב – מהר, והקיר, ולהקיף, רגע לפני – תחטוף ותפול – לא. הסיבוב. לאט. גניחה וככה – הו, זה כבר פה, ניצלנו!

הבקתה, מחנק עמום. ריח יאוש. שניִם־שלושה קמים נרתעים. הורדה, הו, אלוהים. (וזהו שהיה נבצר כל הזמן? זה כולו?) נפתל באלונקה. מתגנח. הטלטול העז. מה לראות קודם: בפצוע או במלחמה? עמיחי כולו גחון אליו, סח עמו כפייס תינוק. (עמיחי כל־כך טוב – ואני כל־כך…) לצאת החוצה, לרוץ מכאן. נפנה להקיף את הכותל. מהודק לו ונשתלח להציץ במצודד. אבק ניסע, רק אבק ניסע, ואפור רחוק, מעֵבר לו והלאה, אפקי תכלת מַחוירים שם רחוק. קרוב פה דנוס, מתוך שוחתו, אש להבה. מַצויח גרונו לכל עבר. שעה קלה. לא מתברר הרבה. חש בחריפות את זרימת הפתוח על פניך כולך, כמפח־חוֹם מעל פתחו של נחתום. התכונה כאן, השאון, קטעי גלגלי אבק רצים ומתהדפים, ומביניהם מתחשׂפת ממשות של אחר־צהרים, נוטה־הולכת להעריב, מתהבהבת, והרגשה כי אנחנו תקועים והוֹיים בפנים הדבר, בתוך תוכי מה שהוא־הוא, שהנה זה יוכרע לכאן או לכאן, בעצם תוך תנופת ההנה־זה־פה. סוף־סוף. אלוהים גדולים! תראה! הו – התעלה נסתמה! פגז השחיתה! כשלא היינו! מזל של כלבים! סתומה, שחורה. יצר מצטרח לצעוק לכולם, להראות – לולא שאינך זוכר קולך, וגם הכל פניהם אל אשר לפניהם, לכרוע ברך ולהודות לאֵל הטוב, למזל, הה, מזל הממוזל, פחד־אלוהים (רק שלא יבגוד עתה, מאחר שכבר הראה פנים שוחקות…). להסתתר פה יפה מאחורי הקיר. להמתין להיסתר פה בפינה. איש לא יחשוד בך כי מסתתר אתה. ואינך מוכרח לצאת. הידבק פה בחזקה, ואת חייך תמלט… אמר וקפץ בשתי פסיעות אל קצה הקיר לפנים, כמעט מנוכח, כמעט חשוף לכל השדים והרוחות המשתוללים. לעזאזל, לרוץ לעשות משהו קשה, דבר מכאיב, מעניש, מכפר. אבל אין זה אלא פחות משניה. כה קוצני האויר, וכה עוֹין ונוחר לקראתך. התכווץ, התנמך, נסוג, פרץ בריצת בהלה, עד שחזר ונצמד מעבר לקיר, מרוקע בגבו אליו, לתפוס נשימה, וחציפות העמידה הפתוחה, הזקופה, התהפכה לנפילה על אַפּיו ארצה להיכבש, להיטמן – והרתיע מהר, כנכוה, על ארבעותיו ועל גחונו, ולא נח עד שהקיף הכל, ומעֵבר צלע הבקתה קם, לפני שיראה מישהו, ובנשימות מַפּוּח רץ לבוא פנימה בפתח – ציחה־פה ומיובש. – ‘איום ונורא!’ התחיל גם גידי כשנכנס. סוחף אתו אויר נרעש, אל עמימות החמה, החנוקה, שעמדה, בפנים על מעגל השניִם־שלושה הללו שעדיין מגוחנים סביב האלונקה, ואף הם מסתבר, חבושי תחבושות ומגואלים, ואינך ביניהם אלא כערום בין לבושים. (מערומיה הזורחים… איפה! חסל. יבש ומיובש!) עמימוּת חמה מחנקת. ודבר שאין לו גבול. הרהיב וניגש. האלונקה ויוּבל על פניו. שב, כנראה, לדעתו, נפתל וממלמל, ועמיחי מנחמו אין־קץ. עמימות חמה עד דמעות. – ‘חונק לי…’ מילמל כעת יוּבל ברורות. התעוותות מפני חישוף הגנוז ביותר, הניצב עליך. ועם זה סקרנות דחויה, גוחנת לאסוף עוד. כן־כן. – ‘עוד מעט. עוד מעט.’ שוקד עליו עמיחי, מקיפו מכל צד, גחון לתת, להקיף, למחות מצחו במטפחת הלחה. ויוּבל שוב מתאנח. – ‘אין לי כוח לסבול…’ שומעים כל מלה. בוכים על כל אחת. קר לך? – שוקד עליו עמיחי – כואב? – ‘אני הולך למות…’ אמר יוּבל ונחר באנחה, משתנק. לא. לא. מי שׂם מלים בפיו. מה רואים כשאומרים. לא־לא. אהוד נופל אצלו. על ברכיו משתוחח עמו. – לא. לא. לא. כלל לא. לא נכון. אנחנו… נביא רופא… – אמר והתיפח בקול. תפסיק, בן־אדם! הדף עמיחי חרש, דוחקו משם – תפסיק כעת! – חום עמום בבקתה. עליבוּת בקתה חשׂוּפת־חומר. מקום שותק נכר. אפוף יסורים כולו. מתאנק בכל נשימה. נאבק לעינינו. מקצתו, אולי, כבר לא פה. השארית נאבקת. בידיים, בקצות האלונקה, באצבעות מתאגרפות לאחוז. מנסה להגביה ראש. לחרחר דבר. אהוד, חבוש כתף וצואר, ושטוף פני דמעות גחון אצלו – ‘אוּבּוּדוּבּי…’ גימגם אליו יוּבל. בהתאמצות אפורה, בלהתגבר. – ‘מבה יוּבּוּבוֹבּל…’ נחנק אליו אהוד להשיבו. באותה שפת ה’בּית' של ימי בית־הספר. רעות ילדוּת. בּית על כל הברה. לאחוַת יתר ולסוד. ריצת יחפות לזלול תות בחצר כדורגל במגרש בית־החינוך: גופיות נגד חשופים. ואין יודע לומר דבר. לעיניך ומחוץ להישג ידך. מובן מאליו שכלל אינו מובן. דמעות חונקות. לרוץ מכאן. להביא את האמא שלו. אולי היא. מה היא יותר. רק תבכה. תבוא ליפול עליו לקחת ולצעוק, להזעיק ולהאיץ, רופא, אנשים את השכנים. יוּבל יוּבל. אפור כולו ומצהיב ומאפיר. בלי הרף משקיט אותו עמיחי. במטפחת הרוויה מוחה פה ושם. מה מטפחת – שולחן־ניתוחים צריך. מלמולים. כל הזמן ממלמל, מה יוּבל, מה? ‘מאד, מאד, מאד…’ מדמדם יוּבל במלמול.

קמים. עמיחי קם, אהוד קם. נדבק בו: ‘הגד, מה?’ ועמיחי נרתע ממנו, מושך כתפיו. – מה עושים? מיבּב אהוד. – מוכרחים, לעשות משהו, – חדל. חדל. – יבוא מישהו יהיה אוֹטוֹ, יבוא ויקחו אותו. – הלא אי־אפשר… מתיפּח אהוד. אי־אפשר עוד לשאת. גידי מפנה גבו ויוצא. לקפוץ לאיזו שוחה. לזרם הקרב. לשקוע בגדול, להילחם, לרוץ, כאן כבר מעֵבר לנחוץ – פה לא שייך ולא ניתן לשינוי. אין פנאי כעת לפצועים ולא לדברים נוראים. ישר לשם, לרוץ. – ‘לאן, גידי?’ נטפל אחריו ויוצא גם אהוד הלז, החבוש, השטוף דמע, שכבר נתמוטט בפרהסיה. עד אי־נוח להביט בו. עמדו ושתקו בחוץ. הכותל לסתרה ומעֵבר לו גוֹאֶה־עולה העולם. הסבלנות פוקעת. והלה נאחז בו. לדבר, לגול דברים. – הוא לא היה צריך להיות כאן – התחיל אהוד – עוד אתמול היה לו חום, ושתק. תמיד שתק. גם במַלכיֶה כשנפצע בפעם הראשונה. הוא נפצע גם בזרעין. ופה, בתאונה, שבר את היד, בקלוּת היה יכול לשבת מאחור… – לדבר, לדבר, לגול דברים. כמעט צעק מעוצם הצורך להסביר, להוכיח. ואחר־כך: מוכרחים רופא. עמיחי לא יכול כלום. נורא יהיה אם מפני שלא היה רופא… לא ייתכן! – אמר ופרך אצבעותיו. – היינו יחד – נאחז וסיפר בעיניים קמות – הוא מילא שרשרות כשפתאום! יכול היה לשבת למטה ולמלא, אבל לא רצה, אולי, אחשוב שהוא מפחד שאני אולי אחשוב שהוא מפחד, שאני, כאילו, אולי אחשוב שהוא מפחד, היה צריך, כאילו, להוכיח לי, אני – אמר והסתבך בדברים רבים אחרים, בבכיינות שהתחילה להיות לטורח. – ‘אם הוא – – אני אשתגע!’ פרץ פתאום. מניח לכל המלמול המסתבך, המסַפּר מתחילה עד הסוף, חייב כאילו להביא ולהחזיר כל פרט לפרטיו – ‘לא אוכל לחזור הביתה,’ – התחיל אהוד. ‘די! – צעק עליו גידי. – חדל. חדל אומרים לך!’ – אבל הלה נתפס בו וגילגל בעיניים טרופות: 'אם יש אלוהים בשמים אז שלא!.. אני נותן הכל־הכל, אלך לבית־הכנסת!… אם יש אלוהים בשמים אז – – מה אנחנו יושבים. בוא נקח אותו. בוא נסחב את האלונקה. שעתיִם הליכה? הלא זה איוֹם! מרגיש שדעתי נטרפת עלי! אולי רק שעתים נותרו לו! – – מוכרחים, אתה שומע, אני מבקש ממך, בוא, מה יהיה אם – – ' אבל גידי פקעה רוחו. נשמט מידיו, ניתק ופרש לו והלה, המתבעבע, נותר רגע. תלוש ומפרש כפיו, ונסב כעת אל הקיר, החשוף, החוּם ומאובק, והאחיז בו ידיו ואת ראשו בין ידיו ופרץ באנקת בכי פתוח, בלי שום סייג. – ‘תפסיק! – צעק עליו גידי, מן הצד, בגועל. – תפסיק!’ – פרק לבו, בטרם קפץ משם, השתוחח, הקיף את הפינה, השפיך עצמו לזחילה על עיי התעלה (אה, מזל־מזל!), דילג ובא והשתטח על כרסו, סמוך אצל הבקתה הקטנה שמעל שוחת המכונה, המאכלסת שלושה, ממול הפתוח, ניגף בריח חריכה. סיד יבש ועיטופי עשן על ריגשת קו קדמי. וזה שהיה מאחור נבלע ואבד.

הכל נבלע ואבד. גלי המלחמה גאו. הציפו עד מעֵבר ראש. קרב־יריות מתעזז והולך מרוחק ארבע עד חמש מאות. אבל פגזים כבר אין. והאויר כאילו נטהר יותר, גם אם לא תתעלם מאותם צליפים נמוכים שרצו־חתכו כל הזמן באיבחה יללנית. בבת־אחת נתקף זרם השבולת הנסערת.– ‘דויד כבר חזר?’ – צעק דנוס אל גידי כשגילהו באחד מהיסבי־ראשו הנמהרים לכל צד, ותיכף עם זה: ‘תכינו שם רימונים על הגג!’ טוב. הכל משתנה כשנמצאים בשטף. נאחזים להתגבה ולראות, להיטיב ראות. לשמור ראשך למעלה. וחושים סמויים מזהירים מתי להניסו בחטף ולהיעלם. וההצצה, עם זאת, כהציץ בשור־פר משתולל בין הגדרות: באותה סקרנות ובאותה אי־נגיעה. מה הם הולכים לעשות? קו חמש מאות הוא קו המשבר. ממנו והלאה פגיעתנו קלה, ממנו והנה פגיעתנו קשה והולכת (אף כי נותרת לעולם בתחומי כוחו של הנשק הקל!) – ושוב יחזרו על מה שכבר עשו קודם, ואנחנו שוב נפתח אש כל־כוחנו בהתקרבם. שוב יעצרו לראות מה, שוב נפיל עליהם הפגזת שלושת האינטש שלנו עם אותם שרפּנלים כוכביים (שאין לנו אחרים להחליפם!…), אש לא נעימה אף כי לא מזיקה לאיש. והללו ייעצרו תחתיהם – אם לא נוסף אומץ מִשנה ללבם, ויוסיפו אחר־כך להתקרב, יזעיקו להם, אולי תגבורת בשריון, בהפגזה מוחצת, נוספת, מקרוב, על אף הסכנה, הצמודה מאד, ויקפצו בחיפוייה עוד מאה מטר. אינם צריכים אלא לעוד שלוש־ארבע פגיעות ישירות בנו, ואנחנו מתרוקנים כמעט. חצי תריסר בחורים ממול השריון, ובאין כל נשק נ"ט בידיהם! ואילו הקרב מצדנו, זה שלפי כוחנו ואורך זרוענו, לא יוכל להתחיל אלא מטווח הרימונים: עשרים־שלושים מטר מן השוחות הללו, פה בקוצים האלה, מעבר לסלילי־התיל הדלים, בקרב מגע, פנים אל פנים, פנים אל ברזל, ידיים כנגד שריון, וברימונים ובהחלטות נוקשות ובתחבולות־ערמה נפתלות ונועזות – ולכך הולכים הדברים, הלוך ובוא. ולשמור על כל כדור, על כל רימון, על כל קורט של כוח – עד הרגע ההוא, כשנתערב אלה באלה. כך זה וכך יהיה. ואין גם בחיפוש מחופש, כל סיכוי אחר. זה הסיכוי. אם רק לא איזו הפתעה. הפתעה? מה עוד יכול להפתיע? מצדנו? שיעלו על מוקש טמון אחד? (וקובי יקום להילחם…) – אין מה שיפתיע. לכאן מתגלגלים הדברים ובאים. ועל ה’קדמי' מה? ואל איזה מן השנַיִם מופנה המאמץ העיקרי? (אה… איזו תחינה אנוכיית אילמת!…) – להם שני הפיאטים, ויותר לוחמים, בשאר – הסכויים שווים. עוד פיאט מבוזבז לריק אצל אודילה… הו! – נכון, נכון! אצל אודילה, בעורף! אני רץ להביא! לאן רץ דויד? אקח בחור או שנַיִם מכאן, ונסחב מאודילה כל מה שאפשר, פיאט, פגזים, רימונים. ונכין אגדי רימונים יחד, ונסדרם על גג הבקתה, כל עוד אין מפגיזים, ובבוא העת ההיא, להטיל מגבוה על הקרֵבים, ולהממם כך. בצרורות־צרורות רימונים, מצלצל פיוטי מאד, וירעם אכזרי מאד. כך נראה הדבר. ריכוז כל כוחותיך לנקודה. גיוס כל עצמך מכל זוית שהיא, להיות בדבר בבהירות וכך מוכרח להיות. ערוכים בשלושה־שלושה הם שם ויורים, שניִם מלפנים ואחד מאחור, ומדי פעם נעקרת שלישיה וקופצת קדימה, בבלורית אבק לבן, הלוך והתקרב אל תחום הפגיעה שלנו, שאינו עוד בלתי־ידוע להם, כמובן, כשם שאין עוד דבר בעולם בלתי־ידוע, וכלום לא להפתיע, לא לנו, לא להם, ולא לאֵל שבשמים, ואין איש מן הצדדים תולה, כמדומה, תקוות באיזו גישה שבעקיפין, בקפיצת־פתע, או בנס מן השמים. מצח מול מצח. אש מול אש. ועצמת המחץ בהתנגשות, ועקשנות הלפיתה כשנתאחז אלה באלה, ההידבקות ללא הרפיה, הנשימה הלא נגמרת: לעזאזל, אני כבר שטוף זיעה. הפחד חזר להסריח. להמס את הקרביים. אני כבר עלה נידף. ורוצה שכבר יהיה סוף. מבט חטוף על־פני השוחות. רק פה ושם ראש מציץ. ראִיה כה ברורה, שאי־אפשר שיצורף לה כל אולי שהוא, נגמרו אלה כולם, ורק בהירות ההכרח האחד עומדת בזה. אין עוד שום ספק. כמו ריח האדמה היבשה הזאת. לא מוצא אחר, וגם אין צורך בו. ברור כעפר שכל עוד אנחנו על פניו – נעשה הכל ונעמוד נגדם, ונצא ונסתער אנחנו עליהם, ונהפוך אותם, להכריעם, לכל הרוחות, ולהעיפם מכאן, להניפם ולהעיפם מזה, לא ברור עוד איך, אבל ברור שכּן, שמוכרח. שכּן. קיפוד סומר. יותר: נמר במארבו. יותר: שד משחת. עם נשק ובלי נשק. לחום נילחם. אה, כן. אין אחרת. לא קיים.

המצב כעת? ככה. ארבע וארבעים. השריון עודו יורה הרבה ונע מעט. ואין עוד סימן החלטה אצלם. השד יודע מה מעכב בעדם. או עודם מצפים למישהו שעתיד להצטרף אליהם, או לדבר שהוא שיתרחש ויוסיף להם עוז ובטחון, ובלא יותר עוז ובטחון קשה עליהם לזוז. מוזר מאד, וככה הוא. השערה נועזה מתברקת פתאום: הם שרויים בפחד. אַל תצחקו – פחד נפל עליהם. פחדנו שלנו? מצחיק, אבל זה האחד, היושב כלוא בשריון מן השריונים על הגבעה, אינו מרהיב עוז לזוז. איך זה נשמע? עצם ישיבתנו השקטה מתחת כל התופת שהערה עלינו – מדאיג אותו. אשתו ילדיו, ביתו, אפשרויותיו, הכל – מתבהל עליו. מתדמה לי כאילו יש עמנו צפוּנה מזימה, למשכו להתקרב, ואין שתיקתנו, בדמיונו, אלא מלכודת־פתאים, וחושש מפני מהלומת־רצח לא צפויה שתפצחוֹ לשבבים ותשרפנו חיים בקופסת־הפלדה שלו – שעומדים נגדו ברובים אחדים ובשני מקלעים, מתראה בעיניו משוגע מדי היות אמת, ועליבותנו מצטיירת במוחו המפוחד כמין שטניות זוממת, ודמיונו מוסיף עליו שבע. הה? האין זו חובה עתה להוסיף ולהאדיר פחדיו אלה, ללבּוֹתם בארגמן ובשחור? אה, שטות או אפשרות? לו יכולנו לקלוט שיח־מפקדים מהכא להתם, סוד־שיח ‘שמש קטן’ שבשריון עם ‘שמש הגדול’ הספון לבטח אֵי־בזה במטהו שבמבצר המשטרה, היינו שומעים אולי בכי המאור הקטן באזני מאורו הגדול על התנגדות־אֵימים שבולמת אותו, על שנבצר ממנו לזוע גם פסיעה, על מועכים אותו ואת שריוניו כמעוֹך את השבלול ואולי גם על אבידות כבדות שיאבד אם אך יצעד צעד אחד נוסף – וצעקות גערות ‘השמש הגדול’ שלא להירתע: לך, עלה, התקף, התבייש לך, רוץ, קח, תוֹרישֵמוֹ ידך, חשוב על הכבוד חשוב על החרפה – עלה־עלה! – והלה מרתיע מכונותיו לראוָה, מעמיד פני מסתער. ובתימרות אבק ואש מרחוק, ומשדר לאחוריו כי הנה כלו כוחותיו מהתאמץ, כי הלחץ כבד ממנו, ומבקש רשות להפוך ולצאת מזה, או לדחות ליום מחר, וחסר לו רק תירוץ של כבוד, תואנה מכרעת כדי לנטוש ולהסתלק (הה, אלוהים, תן לו! תן לו תירוץ מספיק, תן לנו שנתן לו תואנה לשוב על עקביו!)… תותח או שנַיִם, ובבעיטה אחת מכוּונת יפה באחוריהם המרופשים, וייפטרו מאתנו… – כל אותם מיוחסים ובני־טובים, ששונאים למות מות־גיבורים על שדה־הקרב, שחס להם להפסיד כלום ממנעמי העולם הזה – שאימת תריסר בחורים נפלה עליהם… כאלה וכאלה היה גידי מהרהר, וגם צועק על ימין ועל שמאל, שעה לא קלה, אל שוחת בּני שמלפניו, בין קושבים לו בין ייהדף קולו לרוח, וגם דנוס מציץ בו מדי פעם, כדי רבע רגע ונוטש. וכל זה טוב ונאה, ואפשר אולי להאריך ולהעשיר נגינה זו – כשנושאים עיניים ונוכחים פתאום בעליל איך התחילו הללו שם פותחים ומרווחים אגפיהם, וזאת הפעם כנראה, על־מנת לרוץ ולהקיף את המערך שלנו בטבעת־חנק סביב. ההשערות והדמיונות – כבים. וזה כשלעצמו עושה מיד סביב מין שקט מעיק. מתפוצץ וממלא הכל. וההיא, ההרגשה המודחת, מציפה מיד מפה לפה: עזובים להירמס. בבת־ראש חש אדם כמה טחו עיניו באִיולת, כמה קרוב היה להיפתות, ועד כמה ריקות ידיו מכל וכל. השיתוק החונקני כבר בגרגרת. שיתוק מפני כוח דורסני. וכבר אתה מודחף להתמעט, להתפעט, להיבטל מכאן, מהר־מהר, לא בלי התאוָה הכמוסה לדווקא, לא לזוז, להיות נוכח, לראות כל דבר, תאוָת צייד במארב, וללכדם בערמה זריזה, על אף כל הדברים, הפחדים והעוּבדות.

אבל כעת מצטמרר העור בזוָעה. – יֶבב פגזים רץ־מתפלח. ימח שמם ושם זכרם. מתמוטטים, נדחקים פנימה. (או שמא, באמת, אינם אלא מעודדים את מוּגי־הלב שבהם: קחו חיפוי, קחו ורק זוזו צעד!) – וכך גם צעק גידי בטרם נטמן בשוחה הקרובה. ויש, אולי, גם טעם־מה בדבריו, לפי שהפגזים, ככל הנראה, ובזה אחר זה, חלפו־עברו הגבּה והלאה אחורה, שלא לסַכּן את שריוניהם. כיוָן שכך, מצפצפים עליהם, ונוטלים ומרהיבים לעשות דבר מיוחד ולא יאומן – מתרוממים וקמים ולהציץ בהם, בעוד עודם פורחים מעל הראש. בריגשת נוכחות חריפה למדי, כאילו צפויים להסתמא בסנוורים, כאילו לא יוכל האדם לראותם וחי, ומשׂיאים עיניים ולב הומה ורואים בהם, פשוט רואים בהם, הנה הם! ואולי כראות בחיות־טרף מעֵבר הסורג – שורטים בגוֹבהיהם ופוחזים בקול לקיקה, צמא ונחפז, קולה של אש נופצת יבשה בקמה, קולו של חתף נופל משמים – אילו רק היה הלב פנוי עתה לדעת – אלא שאינו פנוי עתה אלא לזיזה שזזו בינתים, בהאבקה גדולה, לבוא כאילו אל קו מסומן, או למקומות התחלה שהן – שצריך, בחרדה לא מעטה, לגייס כל־כולך לפתור חידתם, לחטט ולמצוא פשר הדבר, לבלוש לכאן ולכאן, ועל־פני כל המרזבה כולה, והלאה מזה, על דופן השלוחה, ועל גבעות ההן, המאפירות, שמתחת האופק הלוהט, השכוח, המאַדווה לו, במרחקיו אין־תכלה, אַדווֹת גלים לפי תומם, האֵל יודע מניין לו פנאי גם לזה. (ולזכור כי בעוד חָדשיִם יהיה כאן הכל כבר ירוק וחרפי ורענן לאחר היורה, וכל הייתכנים והאוּליים למיניהם כבר יהיו מעשה שהיה, במשכבר הימים, עוּבדוּת עשויות גמורות, ואפילו כבר מיטשטשות ומפשירות, לאחר ששום ספק לא ייוָתר איך היה לבסוף, ואיך נסתים הקרב הזה, הקרבות כולם, הארץ הזאת, השמים והארץ, הכל־הכל… אה, מי יגן עליך? תשרי, חשון, כסלו. ובכסלו הכל כבר ירוק. כל ברזל יהיה כבר חלוד – המשוריינים! – ומי שמת כבר יהיה מת היטב, מת ותיק ונשכח כמעט, ומי שלא מת לא מת, וחרוץ ונחרץ, עשוי וגמור – הלב מתפוצץ לחשוב – אין שום סבלנות עוד!) – ‘אם גם הפעם לא יתקרבו – צועק קול גדפני מקרוב – נרוץ אנחנו אליהם!’ כקול המגדף בזירה את השור המהסס, הלא־מצחֵק לפני העם. – ‘אם גם הפעם לא – אינם שווים פרוטה!’ גידף אחר מקוצר־רוח אין־שאת. אבל דנוס, כמובן, צועק אחרת. צועק כי כל זמן שהרגלים שלהם רחוקים – ההסתערות רחוקה! ועוד יש לו השערות אחדות, וגם צועק ומשער אותן על ימין ועל שמאל, כנגד הרוח ועמה.

השמש אך תרד קצת ונחדל לראות מערבה וצפונה, שׂמים לזה לב? הזמן פוחת־פוחת. התפוצצויות עצומות מאחוֹר, בלא נראה מכאן. הכתפיים, בעל־כרחן, מתכווצות בחלחלה. (הה, התקופה הירוקה, החורף – מגע־הרהורים מכאיב…) בקשת עמוקה שמרכזה עודו בשפל המדרון ואגפיה כבר נאחזים ומטפסים – הם נעתקים ועולים לכאן. (שימו לב אל מתחת השמש המסנוורת – לבל יתעלמו!) מאחוריהם מעלה הגבעה המאפירה (שם נקי, שם לא צפוי דבר, לא עומד להיחרץ שם דבר, שם מחוץ לאזור הנגוע, משם עד סוף העולם!…) – אבל עדיין אין בזה מהלך של תנופה, אלא כל הזמן רק יִשוּר הקו, ימח־שמם, מה איכפת להם כל־כך יִשוּר הקו, עד קו־ההסתערות המתוקן ביותר – כמתפרכסת לפני המראה, זונות מזקינות, ימח שמם, קו לקו וניע לניע. עד שייסגר המעגל סביב, ולכל צד. ולא תהיינה אפשרויות שונות. ולא אולי כה ואולי כה. רק אחת תהיה. זו שהיתה מַמתנת כל העת ממרחק, כמעשה לעתיד לבוא, הנה היא הולכת ונעשית ממשות קשוחה ואופפת מכל צד, עד כי אין בִלתה עוד, רק היא. אימה חושקת בינתך להחשיכה. אבל הסקרנות, ועוד משהו, מקפיצים להציץ, להציץ כל הזמן, לראות. (ואולי אפילו לא בלי שמינית שביעות־רצון אפלולית – על שהנמנע הנה בא לבסוף, הרגשה דמדומית, חלומית, ומתחת כל הסתימה הקשוחה, מתחת החרטה העמוקה שמוכרח ככה וכלתה הרעה אין־מפלט, מתחת האחריות אין־מוצא…) אין עוד כל מיני דברים. רק דבר אחד. הדבר הזה, הנה, פה. וזה, אולי, הטוב שברע. ואולי אפילו, נכון לפצות פה ולזמזם זמר בינך לבין עצמך בשפתיים חשוקות, איך סוף־סוף בא מה שאדם התירא ממנו וחרד־כלה אליו תמיד, ורק דרך אחת לפניו, עמוסה על גדותיה, בלי שום מקום לאפשרות אחרת, או לספק, או לשמא־לא, כולו־כל־כולו מקובץ אל פעם אחת, עצומה ונוכחת. (כולך – וקצת מכולך לא. קצת משתייר, כמו תמיד, לנהות אל הרחק־הרחק מזה. נוהה תמיד נוהה…) ואם כן מה? נלך להכין רימונים. כלה ונחרצה. כלה ונחרצה. עד תמצית פשר הדבר: כלה ונחרצה. פגזים מצפצפים. כצריחת אופנים נעצרים בשמי־השמים. כאילו היו רוצים להיתפש ולהיעצר. צריחה כואבת ומוחה. מעיך נחרדים. לא־לא. למה זה מוכרח. (ועל איזה חטא? או על שחמדתי? על לא תחמוד?) – ‘דנוס, מה דעתך?’ – ‘לנו, השיב דנוס, אין עוד מה להכין יותר ממה שמוכן.’ – ענה ואמר. וכעת אני רץ להביא את הפיאט? איזה רץ – שב בשקט. חייך נמאסו עליך? כל הפגזים נופלים שם! (יוּבל! ביסוריו. מה הוא? כמעט ונשכח. ולילָך? אלוהים, לא!) – אתה אַל תרוץ. ואַל תקפוץ בראש. אם לא שולחים אותך אַל תרוץ. יריות חולפות. אני ארוץ להביא את הפיאט מאודילה. שם הוא מיותר – וכאן הוא הכל. אני לא לחינם נשארתי כאן היום. אצבע הגורל. נשארתי כדי לעשות את זה. ואני אעשה. כולם מחכים לי. מביטים עלי. גידי פה בשביל לעשות. למה עוד איננו עושה. אמא. אבא. גם יוּבל. גם לילָך. גם היא. גם עמיחי. גם הוא: למה גידי אינו רץ, מה הוא ממתין. כולם בי, הכפר שלי, המורים, החברים, ילדותי, הארץ, הכל מביטים בי: למה גידי עודו שוכב ולא רץ. הלא זה עליו. ועם הפיאט להתפרץ. גם ההם, השחורים, אינם שוהים כעת אלא כדי לתת לי שהות לרוץ ולחזור, ולהכין ולהתכונן. זה אני וזה עלי. וזה פשר הכל. מחכים שכבר אתגבר על הפחד. שאצא מן הקופסה הסגורה הזו של פחד ושל שיתוק וארוץ. שאהיה משוחרר ורץ. שמים וארץ מחכים לי. ואני אעשה. אני קם. לא יכול לבלתי. אין עוד אולי־כך אולי־לא־כך. יש רק גמור ומוחלט כך. וטוב שכך. ואדם פטור מהכרעות, וקרוא לצאת. תמיד ידעתי שכך מוּנה לי. היום לא היה נגמר בלי. בפיאט בין זרועותי אתגנב ביניהם. עד הקוצים שם, הגבוהים. שם אשכב לפני כולם. חוצץ לפניהם, בינם לבינם. מאה מטר לפני כולם. בלתי־צפוי. זו חובת מם־כף. קודם־כל הוא. ועליו. לא שום גבורות, פשוט תפקיד של חובה. עד שלושים אתן לקרוֹב אלי. עד עשרים. עד עשרה מטר. לא ישגיחו בי כלל. ואז – אדפוק אחד. מיד את השני הקרוב. כל פגז פגיעה. אפילו בעיניים עצומות. אני צלול לגמרי. כאילו נתפזר הערפל ואדם נולד מחדש. עיניים בהירות. חלונות שרוחצו מפחד. רואה, יודע, חי, נושם, מחייך, סוף־סוף. מתחיל להיות אדם. כעת איחלץ מכל השיבושים והשטויות, מתעורר, צוחק על מה שהיה אי־פעם, עד היכן הגעתי באִיוַלתי, בושה – כעת תראו את גידי. בין העשבים שם, עם הפיאט. כמו לפידים ברוח, יתבערו להם שני משוריינים, כמו צעקה. – והכל יתבלם להם, יישפך לאחור, והמנוסה תהיה תבוסה, וזה הדבר, פשוט כמו האגרוף הזה. השמש ממלאה את העיניים. – ‘דנוס! אני רץ להביא את הפיאט!’ – מה? – ‘מאודילה!’ – (זה גורלי שמונה לי. אַל תעשה כעת העוָיות דנוס!) – אבל דנוס דבק כולו ברעיון הרימונים שמעל גג הבקתה, רימונים קשורים זה לזה, אשכול פצפוצים מתפצפץ – ועד שירוץ ועד שיחזור, ובכלל – בינתים רימונים על הגג! – לא לא, גידי כבר לא שומע: ‘פיאט! – הוא צועק ומנצחו במלה אחת: – מה רימונים לעומת פיאט!’ – צעק וכבר טיפס בכפיפה, מתחת לפגזים הגבוהים, הרצים לאחור, להצליפים הנמוכים, ופרץ ורץ נוגח לפנים בשעט־רגליים תוקפני. יִבּוּב הקליעים שכל הזמן – כאילו נתגבר ונזדמר. – ‘גידי! – נצטעק עתה עודד אחריו – גידי! אַל תרוץ! גידי!’ – – –

פרק חמישים ושלושה

מאחור, מתנפל ארצה מריצה מנושפת, בא כעת דויד – הו, דויד, סוף־סוף, ומה?! – והלה עם שחוטף אויר וממַחה זיעה, הדברים שבפיו אינם מקוּוים כלל, ונשמעים זרים מאד, כאילו כאלה לא ייתכנו: – אומרים, הוא מפחפח בנשף – שכבר הם בדרך, והולכים ובאים אלינו, ועד¹² מעט יגיעו? – מי? מי? – הם, הזחלים! – אומר דויד בתרעומת על שלא תופשים – הזחלים? – כן! – מה זה רוצה לומר? איזה זחלים איזה? מניין? – תפסיקו – הוא צועק – שלנו, הזחלים שלנו! – שלנו? מה פירוש? איזה זחלים שלנו? – הה, כל השלושה, – נושף דויד, לא במעט ליעוּג, שאינו מעיב, כמובן, בכלום את ההיזכרות שנזכרים פתאום, מעשה באיזה טור משוריין שלנו, פעם אחת, שהיה יוצא אֵי־מתי בשכבר הזמנים, בעסק גדול, לקחת ולכבוש גבעה אחת, ואולי אפילו לא לפני ימים רבים, וגם לא הרחק מאד מכאן – וכי יש לנו מאחור רחש־חיים הפועל כל העת, ולטובתנו, שוקד עלינו ועמנו, וכלל איננו אִי בודד מוקף ים גוֹאֶה, והשטח מלא אנשים משלנו, ונשק נוסף, ומפקדים מתחבלי תחבולות, ארץ שלמה, עם שלם – ולא שכחו אותנו כלל, איך אפשר שיישכחו, ואיננו פה בשביל שום דבר אלא רק מפני שנשתמטנו כאן – אלא אנחנו רק המשמר הקדמי של כולם, של העם והארץ, והעם והארץ מאחורינו, הנה הם נוגעים בנו, צופים בנו, ואולי אפילו נורא מרחם ליבם עלינו, המופקרים לאש השאוֹל, כתושים מתחת הפגזים עומדים על עמדם, ואין יודעים מי בנו עודו חי, מי כבר לא חי, ושואלים אולי בינם לבינם מי יודע מה עם פלוני ומה עם פלוני, ושאני דווקא חי אני, שאני עודני חי אני, אינם יודעים, ושיוּבל נפצע אנוּשוֹת, ושהכל הנהו כך וכך, ומי יודע מה אינם יודעים – דבר שפסיעה קטנה ממנו לוַדאוּת שאנחנו ננצח כאן, פשוט מגיע לנו שננצח, בנשק זה או אחר, בשיטה אחת או באחרת – הלב מתמלא נוחם אמונה, והכרה מפורשת כי אם במלחמה חייב אחד לנצח – אנחנו אחד זה! ואם לא כך, אלא שהסדר הוא שהחזקים מנצחים ולא הצודקים – בואו ונהיה חזקים, ערמומי חוזק, חזקים ממה שיש בנו ועמנו לכאורה, פשוט: בואו וניקח ונהיה חזקים! מוכרחים שכּן! ולא ניתן להם, בשום פנים לא, ונראה להם, כן־כן, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ונתפוש ונחזיק בזקנם המחוּרבּן להעיפם ראשם למטה ורגליהם השמימה, וזהו, לכל הפחות זה, זה לכל הפחות! טוב מאד. אחת היא אם הזמן העומד, גדול וחם במרחביו הדוממים, קולט מהר לרחבות מרחקיו האלה גם את זה, כים את הטובע בו.

משוחת בּני רואים לפרטיו את אגפם הימני, כשהוא אץ להתרווח עוד, בשלושה־שלושה כקודם, ובחיפוי הדדי, תנועה חפוזה באבק, להיערך במַערך קרבי, שיש בו כאחד קרבה מעודדת זה לזה, ודלול של בטחון זה מזה, גם חַדוּת מוּטה לנגח, גם פזירות שלא להיפגע. קפוּץ שפתיים מוליך בּני את קנה המכונה אחר הקיצוני שבאגפם. ורחמים, נכמש כאפר, מגביה לו כל הזמן את שרשרת הכדורים בצדו מזה, ועל כל הצפוף והצר (הצרוּת היא־היא, אולי, שגוננה והצילה מפגיעה!) – נוסף עוד עודד, נטוי וקורס על כרסו, על־גבי תל העפר של השוחה, כולו בהצצה, שפוך כולו להצצתו, וידיו כוברות עפר. מנותקים מכל דבר אחר ורק רתוקים שמה כבקסם. צריבוּת השפתיים נשתכחה. וכל מיני תרעומות, והשדיפות, והצמא, וחריכות העפעפיים. ורק לא לדבר. כל מה שתאמר יהיה פחות מדי. אם לא שקר גמור. אויר העולם בוחל בדברים. לרגעים מתעצבנות העיניים מרוב הבט: כל מה שרואות וכל מה ששומעות. ולרגעים מתבלע המבט ריקן, עד כי קלחי־הכּלך, הממורטים פה מאצל, וכתמי האפור הברזלי של השריון, הלאה למטה, נעשים רחוקים בשווה, חשובים בשווה, ומעולפים הבלחה של היינו־הך, לא נוגעים לאיש. ועם זאת, אפילו השריקות הנמוכות הללו, המרגיזות לצלול מפניהן ולהיסתר, אינן מסלקות: מתמידים להציץ מתחתיהן. אין איש מתברח. הלוֹך ונסוֹע, הלוֹך ונסוֹע, כל הזמן, הלוֹך ונסוֹע. בשיניו מהדק מקטרתו. המדרון יבש עד תחתיתו. בלי שום חנינה. פתיתי העפר, עדשותיו, העשבים, שלא נותר מהם אלא אדרות חנוטות אחרות, וכמה פתילי עלים פה ושם, קַשיים ומתנפנפים ברוח. (אה, רוח טובה, מרחקים אחרים ו…) רק זעיר שם תלויה מפליאה נברשת שבולת־שועל, מדנדנת פעמוניה הענוגים, המבודרים, הזהוביים, שלא מזה – נאחזים בהם ומשתהים עמם זמן שלם. הה, כן. רגעים הולכים ומשחימים, מאפירים – האם זה בוא הקץ? גבות הסלעים, קעורים משהו, כבר הקווּ בחוּבּם ראשיתו של צל, אבל קצת הרמת עיניים והן מוּכּוֹת – מבול להט מתהפך כנגדן מסמא ורושף, ריתחת סנוורים, כל שמי צפון־מערב, אשר רק הרחק, מזה ומזה, יִרוַח להם קצת, ותתגלה שעיעות חוַרוָרה של גדלוּת שוקטה, אפורת צחצחות, בוהרת עד אין אחיזה. גם אם רגע נפתה לבך שמה – הממשות אין לה רגע לתת לך. הולך ובא. הולך ובא. את נשימותיך אתה חש, יורדות אחת־אחת על שפמך, סילון יבש, שמזכיר גם הוא, לרגע, פרטיות אבודה כמעט – מתבוננים בה כבמציאה גדולה ושוכחים בתוך כך ועוזבים. זה לא ישנה כלום. המתנה וחרדה. צריבות בכל. עולם אָפוּי. כמה עוד יכול להימשך. חשים, בפירוש, את הזמן גולש ומחליק בין האצבעות. נושמים אותו. ומפסידים אותו. ורגע אחד הוא נעשה ברור כל־כך, הזמן האוזל, שאפשר לקחתו בידיים. גם זה מוביש מהר ונשכח. שוכחים שנמשך, שמרגישים. שיש. שצריך. שאולי. שכלום. מנותקים מכל וכל. שפוכים שמה. – הולכים והולכים לקראת הדבר. ברצוף, בהמשך אחד לא מושבּת. מרגע לרגע הוא בא יותר. כל־כך עד כי חדלים משית אליו לב. תחת זאת נוכחים פתאום בהמון צרצרים, מרוחשים בהמוניהם, חבויים כל הזמן, ועטים עתה על הפוגת הרגע לצייץ את כל אָרכּה ובכל מאודם. וציקד־שדה אחד מהם הפליא לעשות בניסור צלצלני, עלה ורדת בכוח רב, שדמה לרגע לנחרות נרדם, מתוך שלוַת־אזרחים עמוקה. כמוהו היו כל פני המדרון, גיא־החזיון. שדה שנשתכח כי שדה הוא. כי אינו, בעיקרו, אלא שדה עם תלמי החריש לרחבו, דהוּיי נישוֹבת, שנתפשט ונעשה רק מישטח חום־אפור, חדגוֹני. למה חדגוֹני? למראית־עין ראשונה. בקצת שׂוֹם־לב – ושדה שתילחם עליו ראוי לשׂוֹם־לב – אם עוד נותר לך אֵי־בך שׂוֹם־לב – ובנקל אתה יכול לצוּד גוָנים־גוָנים בציית הצוהב. גונים ובני־גונים, מלוא המדרון השׂרוּע שעמומי מפורקד לאחוריו, חזהו לשמים וידיו משׂוּכּלוֹת מתחת ראשו. אפילו קל־קלות של ירקוּת נטושה שם, נוגעת ואינה נוגעת. ופס מַוריד ענוגות, ומשהו שבתכלת מפוספס לרוחב, ויש גם התגוונות נוטה כמעט לאדום בין הקוצים, וזעיר שם, פתאום, לבן, צלול, חריף, אבן בודדה או מה, דגש חזק ומצהיר, וכחול יש, פשוט כחול מכחיל, יפה וטוב, וצהיבוּת, במשקל שונה, וגם צהיבוּת טעימה לחיך, ושחימוּת סביב־סביב, מתנשבת נישובים־נישובים, ואותו אפור־חום, חרוך לחלוטין, מוֹלך בכיפה, אבל הרחק מזה – ובתוך הרשרוש האפור של הקוצים – מציץ נזר סגול פריחת האחד, וכן שעוָה מוריקה של קלחי סוככניים ממורקים, סורגי בדידות, ועל כולם אותו קשקוש מועט של פעמוני־זהב, אותן שבּליות מדנדנוֹת, תלויות בשׂערה, בהמיית־לב, מתוך כל זה הקשוח, היבש ומיובש, מכאן ועד ההבלחות הלחות שבשרטוטי הגבעות המרוחקות, תכלת ונוגה ורדי, ומלוא ריקות תבל הומה פתפותי־שמש יבחושיים זוהרים. ועוד מתגלה כעת כי לאמיתו אין טפח מפני המדרון החרבים הללו, שאין בו, קצת מתחת, בפנימו הלא עמוק, לחלוחית קרירה, רחימה, ומגוּונת ירקרקוּת, יסוד קריר בלתי־משתנה, למטה מכל היבש המאובק, שעוד מעט קט, אך יוּנח לו, יציץ וייצא מחוּבּוֹ עד למעלה, ויציץ ויכבוש עד האופק, ואת כל החלקה השׂרוּעה פה על גבה, הפקרית, נפקנית, מפורשת־מפושקת לכל רוח, טעונה ניחוח שלווה יבשה, קיצית, בריאה. וזו היא החלקה – שתהיה חלקת ההריגה בעוד כלום. נרדמתי? כמה זמן? עצמוּת־עיניים – והכל פג.

הה, מה המלחמה. שעמום גדול אחד. תזוזות, כל הזמן, של כלום. כל הזמן יריות. ושום דבר. אדם אינו אלא מניע ראשו, לכאן ולכאן. ניצל ממפגעים סומים. צופה על עמדוֹ באצבע על ההדק. כאילו בו זה. עד קו הארבע מאות. אם לא יקדים קליע ממזר אחד. היטב־היטב הגיעה העת. הספקת משהו בכל השנים שהיו לך? שאלות של לא־חכמה. הו, מה אפשר היה? כלום. רק זוטות. כרגיל. ועצוב כחוט־השָני. עם שׂשׂוני־פתאום אחדים מנוקדים אור. או כמַשב רוח־ים. ודמיונות. תמיד. דמיונות־דמיונות. שום צמיחה אחת ומתמידה משרשים. כלום לא מיוחד שהוא. רק תמיד היִחוּל הזה: שמא יום בא ומתחיל דבר?… רצף שנים בלי חותם. בלי איזה דווקא זה. ולא כאילו היה מוּשׂם עלי פי מאה יותר להספיק ולהשיג, ולהיות מלא ליח חיים, עם הרגשת אחיזה אמיצה, וקרקע מוצקה ושמים פתוחים, ובטיחות יציבה, ומעיינות יכולת שופעת – עשיר כל־כך, עושר רב כזה שגם למות מתוכו – אחרת לגמרי. והיכן היית כל החיים? תמיד רק אצל הדברים, כמעט בהם, ומעולם לא בשר מבשרם. לא שייך משייכם. אפילו לא התחלת לחיות. לא את חייך הנכונים, מכל־מקום. תמיד רק תפשו בבגדך לבוא לרוץ עם, ותמיד פנימך לא עד פנימם. לא כך? מצמוץ־עיניים וגם זה נדחה ואיננו, לגמרי. חלל מלא שמש. משחירה עיניים. צפרים אחדות שנקלעו עתה נתר ופרוֹח, היו נאחזות הילת־זהב בהיקפן, פתאום בעברן המתעופף, ומיד השחירו, אבדו בהמולת סנוורי־השמש. בחורף היה המדרון חרוש לרחבּוֹ, עד שם. ההשתייכות, ההשתייכות. אתה של מי אתה? לא שונא לאיש. לא לאדם בארץ. לא לחרק מקפץ. לא לכלום. לא רוצה מהם. ואלה כנראה הם הרגעים האחרונים. חגירת הכוח, לפני התפרצם לעוט. על־פני השדה מתוח קו סמוי. כשיעברו – תתחיל האש. והמשחק. והדבר. הו. בהליכה רגילה יעבור אדם את כל המרחק המפריד בחמש דקות, הלוך בנחת וחצה את יבושת העשבים הגמודים, חבוטי־הרוח האלה, הלוך במעלה השדה הזנוח וידיו שלובות לו על אחוריו. בכמה יעברו הם – מתפרצים ושוטפים אין מכשול? ברגע? בחצי? ולמה עודם מתמהמהים? או שנעצר הזמן – והרגע הוא עדיין אותו רגע קודם עצמו? האומנם עוד להם בצקלונם אפתעה, שתשאם ותביאם עלינו בהעלם אחד? הה, מה. הכל על חודו של רגע. הנה יפול, ויתנפץ. מרטיט כעל בלימה. מורך־לב חוזר וכובש אותך. אח, לא, עמוֹד ואַל תמוֹט. החזֵק, ימח־שמך, ועמוֹד. מדוע אין בך התרוממות־רוח של שעת־ההקרבה שהגיעה? ניצוצות ניצוצות הרהורים. נושך מקטרתו ומציץ מסומר, שאוב שם. האזניים נעשו כה בקיאות בצליפים שהן לבדן די בהן כדי להספיק ולדעת כל מה שצריך על שדה־הקרב, על מהלכיו, להזהיר, ולחַשב חשבונות. לא נותר ממך אלא אוזן זו. כולך אוזן. רק אוזן. האוזן היא כל מה שצריך על שדה־הקרב, על מהלכיו, להזהיר, ולחַשב חשבונות. לא נותר ממך אלא אוזן זו. כולך אוזן. רק אוזן. האוזן היא כל מה שצריך כדי סיפוק מלוא צרכי חייך. ואילו הדעת – מבועתת. כרכיכה שקונכיתה נהרסה, פנויה כולה להתכווץ ולהתפשט ולהתהפך בספקות. וספקות, ריבון העולמים, במה לא. הרגע הקטן הזה, שהות בין הרעשים, לא יכילם כולם.

עד שאתה מאזין, והעיניים נפקחו רגע, וכבר הוסחו אחר רשפי השמש המתהפכים בכללות אוקינוסית, וכבר אתה יוצא כולך, שלמותך, ורץ אחרי סיעת־זבובונים קטנה שטובלת דממות ורוחצתך בשפכי האור המאובק הזה, דוּר מזועזע, חוגג ושקופוני, ששייך לימים אחרים לגמרי, ולמנגינה רחוקה, ולמין יריעה קבועה האומרת כי הרעשים חולפים והדממה לעולם עומדת, שמסֵיבה מיד להיפתחות ולהיזכרות אחרת, לא מסוימת כלל, אבל שיש עמה כל ריח הפרטיות שלך, ועצמך שלך מוחזר לך, נמצא ומובא אליך מכל הבדרך־כלל המייגע שכל הזמן. היכן היית מצוי כל העת הארוכה הזאת. ועד כך, ואתה נושם עמוקות, ואינך עוד גם אצל זה, רק מחייך, על ימין קצת ועל שמאל, ובלא הקפד מתי, וגם זה נמוג וגז מאליו וכך יאה לו. מוביש באור וברוח. בלא להותיר אחריו אלא קצת העוָיה תהויה, שכוּחה בתוך כך ולחלוטין. ועל־כן? מה על־כן? ריבון העולמים, מה על־כן? אין שום על־כן. משהו מכל המצוי והולך בזה אינו, כל הזמן, אלא אך תקרית תפלה ולא מוכרחה. תקרית טומטומית, לא גזורה מכלום, אבל כבדת־משקל, כה עצומת־ממדים, עד כי די גם במגע כלאחר־יד שלה, בסטירה צדדית לגמרי – והכל מתחסל עד גמירא, עד אין עוד. לאבדון, התקרית התפלה, הלא־שייכת, שכוחה כבד ועצום מכל השייך, מכל הצומח, כביכול, מטבע הדברים ומחוקיהם הנעלים. זו התקרית שנשמטה והוטלה וכיסתה הכל, וצִלה פרוש ומעיב עין השמש, עד שנעשתה כאילו מוצדקת ומחויבת מראש. ואילו, האמת היא, שאתה עתיד להתפקח בעוד כלום מאיזו רשת הזיה, משְבי דמדומים שיתנדפו כאֵד, ויותירו תחתיהם, לבסוף, את המציאות לאמיתה, ההיא, השרשית, הלא־מקרית, הלא שבהזדמנות, הזו הנכונה והמחויבת והאחת, וכל השאר כענן בוקר וכטל משכים הולך ילך ויעבור וייבטל, וכך יפה לו. מכל העולם של אולי, אילו והלואי – לא יישאר כאן אלא ההכרחי בצמצומו המדויק: רק הוא. בלי להבטיח או להתחייב על כלום זולתו. ולא יהיה עוד מה שאולי ראוי היה שיהיה, מה שאולי מיועד היה שיהיה, או שלדעתך יפה היה לך ואתה היית מיועד לו – אלא רק המציאות הטהורה, אם טהורה היא זו, המציאות כאשר היא, כפי שנגזר עליה להיות – רק היא תתקיים, אם טוב בעיניך ואם לא. זה מצד אחד, מצד שני, כמובן, היינו־הך. לא מעלה ולא מוריד. וגם זה לא הכל, שכן נושם אתה עוד תחושה חריפה, נושם וחוזר ונושם, כל משך שהות הרעש המתמידה ולא־זזה הזו, כי אין אתה אלא חלק מן ההוויה, בשר מבשריה של זו, והיא בשר מבשריך שלך, כמוך כאדמה הזו, כמוה כמוך, הרגשה חריפה שמוסיפה, כיוָן שהבחנת בה, ומתנפחת עד מהרה כזאת: אתה אינך אלא חלק מן הזה. אבל גם הזה. התמוה, אינו אלא חלק ממך. טיפת דמך, אם תפול, תעשיר את העולם. והעולם הגדול ורב־הדמים יעשיר בשלו את טיפת הדם שלך! (מוחל טובות). הרגשה חריפה, חריפה לרגע, ואובדת ושריד אין לה. כל הזמן יש לכל, צירוּף מקרי ולא מחויב, חסר־בינה כלשהו, ועם זה גם כאילו הוא והכל נולדו להיות רק כך, בדיוק כך, בלי שום מוצא לאחרת. אבודים להיות כך, עד כי, לרגע, אחת היא מה יבוא ומה יקרה מעתה, אם יקרה ואם יבוא, וגם אם לא יבוא ולא יקרה – העולם לא ייצא מגדרו, ולא יהיה, בשום פנים, אחרת מכפי שהוא, וגם אין לו שום אחרת זולת מה שהוא. ואין כל זה, במחילה, אלא שטות גדולה. אמן. סבלנות עצומה וגדולה ונצחית, מונחת ביסודו של דבר, סביב, כים חשוק חופיו.

האם לא נשתמטה מעיניך תזוזה גורלית? ומה, בכל־זאת, פשר ההחשייה הזו? כמה – שתי דקות או שלוש? מהו שמתרחש שם לאִטוֹ? צופים בהתמסרות סופגנית, בריכוז עד כדי שכל השריון הניצב שם מבליח בשמש, וההסתערות, והפחדים, חידודי הפחדים – אובדים, מתנדפים, ונשאר רק שדה לעצמו, שומם אין־קץ, ושמים נוצצים אין־סוף, עד כי בדי עמל מתנערים להיזכר, כי אין פה רק איזה חזיון רחוק לראוָה, אלא פשוט: מימוש תכנית השמדתך, צעד אחר צעד בגישומה, שנועץ ישר בלב את חוד הסכין, אף כי חוד שנתקהה, כנראה, לפי שמיד מתנחלת ובאה ההרגשה הישנה, העמומה, אך משתרעת ברורה על כל טעמיה – כי הכל בעולם אין לו כל קיום לעצמו, אלא רק ככל שאתה נוכח בו. וכי רק מכוח הימצאך בו ומזכותך שלך קיים היש: הרע והטוב, המפחיד והמנחם, והכל, והשריון, והמסכן והמיוחל; תחדל אתה מראותו – יחדל הוא מהתקיים. וגם זה, כמובן, דוהה. אין מה שלא ידהה ויתישן בתוך כדי היותו. והישן ימח שמו, כלב מי שיפנה עוד אליו מבט, ילך ואַל יפּקד עוד, מוקצה מחמת ביזוי, אח, מה, לא להפנות מבט אל השומם אשר כבר היה, אל הלעוס וגרוס ומועלה גירה. והגידו – מה הולך להיות כאן? מה השתיקה הארורה כבר שלוש או אולי ארבע דקות שלמות? לא צליפה, לא פגיזה, ורק צרצרים ורוח? מה המזימה? מתחרטים שם פתאום? מקשיבים למישהו עד דק? משיטים סביב כל כוח הראִיה ויותר ממנו – למצוא. מוצאים עלעול אחד רץ בשדה. שיכור וגבוה וסחרחר. מתפתים להמשיך עמו. כל השאר מנצנץ עוממות על עמדו, בלי שום כוונות שהן. בסתם אדמה, שמים ושמש נמוכה. רק זה העלעול – הוא לא. כל חוליותיו מתפקקות ברחף מתערסל, פוזז ונד על רגל מועדת, הקרב אל אותה שורת משוריינים בלא יראת־כבוד או מורא, ועוד רגע וירקד ביניהם, יגע וימוש ברזלם, יעטיפם ויעולל בעפר פניהם ויציפם פתי קש של זלזול ושיירים. לא ייפלא אפילו אם יהיה שגם ההם, יושבי השריונים, יישבו עתה, שוֹעים מוקסמים אליו, דרך הכַּווֹת והסדקים, ורגע שלם יהיה נטוש מעל כל המלחמה, וכלום לא, אלא אך לץ זה המתבחש בדידוי שוטה. אה, כמה מוּתר לו לשוטה וטוב לו. אי־אפשר שלא לחייך אליו באוֹמן. בשפתיים המבוקעות ביותר, המצוררות ביותר, ובכלל, אסור שיחטיא אדם את העולם בעצבות, בהגזמות, בעיבוי, בנדנוד – האמת תיסתר אז והעולם יישמט, ולא יתגלה אלא רק ללב פועם חיים, ללב מאמין, אוהב חיים ושמח.

ממש כשחונקת לבך ההרגשה שאי־אפשר עוד כך, שחייב סוף־סוף ליפול הדבר, וכלו עצביך מיחל – נבהלות כתפיך להתכווץ וכל גווך נבהל להתכווץ, עד צפרני הרגליים, וכולך נבהל לגלוש, להתמוטט מטה, כנחבט על ערפך. הרי לך. כעת תבוא קפיצת מאה המטר האמורה – ויתחיל. הפעם זה מתחיל. אינך, כמדומה, נרגש ביותר. אף כי ידיך רוטטות להן וגרונך מחונק. אינך אטום. אינך משותק ולא סתום: אתה יודע מה. יודעים כי רק דקה או שתים ירעים פה הרעם, ואחר־כך, אך תרים ראשך לראות – וזה כבר כאן. פיצוץ מתרסק אחר פיצוץ. אף כי קצת מהלאה. כרסו של האויר צרוּבת־מכוה. זעקה פולחת. הה, נבלות, חכמה גדולה לשבת בשריון ולרוץ על יריב מוחזק טמון בעפר. גיבורים גדולים, ימח שמם, הייתי מפצפצם רסיסים, אותם ואת שריונם, ואת בטחונם לחזור שלמים הביתה – משאיר אותם בשדה הזה רטושים ופגורים, מצחינים וקרועים לקרעים, לדראון עולם. אהה, כן, מי מכולם אותי, או את מי מכולם אני? (הייתי שונה מהם – לוּ אני תחתיהם בשריון? הה. לא, אבל אני לא הייתי הולך, לעולם, לפלוש אל אדמת זרים, לשדוד עם יושב בארצו! לעולם לא! אלא אם כן הייתי שיכור־מלחמה ונגרף בזרם כולו? לעזאזל שכרוּת המלחמה, וטמטומה! אבל הכל בנוי על הטמטום! כדי שייצא אדם לקרב. החושים הקדומים, הפראיים ביותר, מבטרם היות־כל – הם הנקראים לכאן, ממַעבה כל השכבות. כל מה שהיית אתה תמול־שלשום – אבד ערכו. ערך רק למה שמסייע להימלט מן המוות או להפיל מוות על מישהו. כזה הוא אדם־המלחמה: שבלול בנרתיקו וצייד במארבו. חבוי ונכון לזנק. זה כל הנדרש ממנו. כל השאר שילך לכל הטמטומים!) למה לא להציץ החוצה? כשכולם רק עפים ומתבקעים הלאה מאחור! כלב מי ששומר נפשו. מה אתה שומר נפשך כל־כך. נֵד אבק מתאַבּך בשמש. יותר מזה אין. ואיבחת שריקה צפופה. הלוֹך וצלוֹף הם נוסעים. הַפּ! – למטה! שטוף־זיעה. אין מחיצה נושם עפר תחתיות. רגעים, עד שמתחיל מתבהר מסֶגר השיתוק. כנושם. חדש. מעל הראש מתמידה־מצפצפת הזוָעה, קילוחי בזק רצים. ימח־שמם, כמה ביום אחד עשוי אדם למות ולחזור לאיתנו. – בלי סוף, מסתבר, עלה ורדת. עד שעמום. נורא משעמם. רגעים אחרונים. שארית הזמן המפריד אוזלת. הצצה נוספת, בשארית כוח. וכאילו לא אתה. אין במי לקלוע. ידיים מזיעות. מתוך האבק הגבוה יפלו פתאום עלינו. לא נדע מי ומתי. לא נדע בידי מי. הם לא יידעו את מי. (כאילו נפקא מינה בדבר, הורגים חייל־אויב ולא את פלוני בן פלוני!) הקרב יהיה מוכרע מטווח של כלום. מפסיעות. ורק דקה או שתי דקות־אש גורליות. זה הכל. ומי שייטיב לקלוע, ומי שתהיה לו יותר אש, ומי שלא יעצום עיניו מפחד. ועד אז – הנה: שבלוּליוּת. הנה אתה והנה הזמן המפריד. דק עד למוּשוֹ בין שתי אצבעות. למה שלשתנו שותקים. מה נאמר. אין בנו אחד שיתחיל להתבדח? (אין להן מקום פה כעת!) או האם איננו חברים טובים, אחים לקרב? – הקרב. אחי הטובים, לא רוצה שום קרב. ואין לי שום דרך אחרת. שונא לירות, בכל מי שיהיה. זה נכון. זו אמת. שונא להיות מביא מוות למי שיהיה. לעזאזל: מה בעצם לי ולהם. מדוע אני מוכרח לקטול מהם, או הם אותי. שאלות תמימות שכאלה – ועם זה שאלות. כשנצא מכאן, לא אגע עוד כל חיי בשום רובה. בשום כלי יורה. לעולם לא. סביב־סביב אלך כדי לא לעבור על־יד אנשים עם רובים. מחזה־זוָעות: אדם עם רובה. אחת היא אם הכרח הוא, לפעמים, הכרח עד תפילה לאלוהים. לא רוצה ולא דולק בשום להט לשום כלי־מלחמה, לא רוצה להיות שותף. אף כי יודע שעל תותח נגד־טנקי אחד – הייתי נותן חיי ומציל את כולם. להציל. אבל אני לא לזה. לא. לא יודע למה כן, אבל לא לזה. אם זה הדבר – מוַתר על הכל. (באמת?) כן. אם יש אחרת מזה – לא רוצה אפילו עוד רגע אחד פה. אני לאחרת. אני לגמרי לאחרת מזה. אני לשמים פתוחים אחרת ולאדמה משתרעת אחרת ולחיים אחרים לגמרי, ורוצה לעשות ומוכן לעשות ואוהב, ולא לזה אני בעולם, והכל סגור – אלא רק דרך זה. מוצא אחר אין. אין לך חיים אם לא תכה, ובכל הכוח ועד הרג. הו, שונא שמוכרחים להרוג כדי לחיות. שמגיעים לכך. שאין דרך להצלת הנפש אלא בהרג נפש. שונא שרק זו הברירה הנשארת. שרק היא כפויה ומלובשת עליך (אף כי כולה מבחירתך היא, בכל הכרתך ומאחריות שברצון חפשי). מתעב שככה בכל רמ"ח ושס"ה שבי. אין תא בגופי שאינו מתקומם כנגד. הפרוֹטוֹפּלסמה שבי נרתעת כמפני חומץ, ממאנת ונרתעת: לא להילחם מלחמות, לא להיות במלחמה!

האם אני קודח? חם עד אין נשימה. לא תירה בהם כשיבואו? תמשוך ידיך? תניף דגל לבן? ותצעק להם: טולסטוי טולסטוי, גאנדי גאנדי! – לא לא. מין יצור אתה, שיורה, שמדייק לכוון ולקלוע… ועם זה, מלמטה, מתפלל שלא יפגע… – נכון. ואיך אפשר כך? או אַל תירה או אַל תתפלל! – נכון. – אבל אני לא רוצה להרוג. ולהיהרג? – גם לא. אז הילחם! הילחם ואַל תרטיב במכנסים! הילחם, ימח שמך! מוטב והיה עומד כאן, בחור החלטי יותר, שיודע להרוג בלי בעיות. אחד שמכוון פשוט ובחכמה וקולע ושמח על כל פגיעה. – האם אני אינני מכוון היטב, אינני הורג טוב? – אז אַל תתפתל. (ויכוח של תנועת־נוער, בלה מיוֹשן. די.) לא. לא ויכוח. אני, בנימין גולדברג, לאחר כל מה שכבר עשיתי ויריתי והכל, בעשרות קרבות קטנים וגדולים, לא יכול להתרגל – לא מבקש מות איש. זו האמת. ואם אפשר, אני מפציר בו, בקרבני המסכן, בשידור נאלם, ביני לבינו, שיסוב הצדה ויפנה לעֶברו – אני אהיה מוכרח לפגוע בו, אבל הוא אם ייחפז ויסוב לו, יציל את חייו. בואו נפסיק – אני צועק – עוד לא מאוחר מדי. בטרם התחיל כלום – בואו נפסיק. ננצל פוגה מטופשת וחסרת־נימוק זו. אני הממונה על המקלע הבינוני, שכבר הרג מי יודע כמה ואת מי, שידיו מגואלות כבר, אף כי לא ראה בעיניו את קרבנותיו, מוגן בטווח מאות מטר מדעת את מי, שכבר שיכּל ואִילמן וייתם מי יודע כמה ואת מי, אני הלוחץ על ההדק של הנשק הכבד ביותר במשלט הזה ורק כשהכוונות מפולסות לחלוטין אל לב המטרה – מבקש: בואו נפסיק! – או שאני הורג את כולכם, את כל הבא לידי! להפסיק! – שומעים?

אתה נרגש נורא. אני מתפקע. לחוץ לעפר ועצום־עיניים. שותק ומהדק שינים. בוכה שכּכה. לא בוֹש לבכות שככה. הטמטום הזה, ההשפלה, להיות זרוק למלחמה, גם לכזו שמרצון ומהכרה, ואולי אף מהתלהבות. מתקומם כנגד הלֶכֶת־יחד אליה. כנגד ההשתתפות במשחק הזה. כנגד ההתכווצות מתחת הפגזים המתפוצצים. וכנגד הבקשה שאתה מתבקש לשחק ולהעמיד פנים כאילו לא נורא, או כאילו צדקה גדולה היא. אדם מחוק צלם אנוש – ופני גיבור. נורא! כבִישוּת התולעת בטרם תפגגע ברסיס הבא, או בזה שלפניו, או כעבור העשרה שיפסחו עליה… כל הציפיה הזו. הבכיה למזל. כל ההתאפקות המאונסה להמתין עד. כל הרביצה בחור שבעפר כדי שלא לחטוף. כל השותפות לעסק הזוָעות. התִפלוּת הכפויה והאיומה הזו, הו, אלוהים הטוב, לא רוצה, והכל והכל ובלבד שתרויח עוד שתי דקות חיים של בינתים? – לא רוצה, מבקש לא לשחק בזה, לא למען שום דבר שבעולם! ואפילו זה איני יכול, אלא חייב, ובמו פי דווקא, להודות, כי אין מוצא אחר. לא לי ולא לאיש, ולא ברירה, ולא דרך ולא פתח ולא־כלום – סגורים בזה, סביב־סביב סגורים. ונצטרך להכות בשריון ולוּ גם בידיים חשופות ובאבנים. לא שום מנוס מזה. לא כאן. לא סביב־סביב, לא תחת השמש – אם לא תהרוג לא תחיה, ואביך לא ואמך לא – והארץ לא והכל לא, הכל – ורק אם תהרוג בכל כוחך. בגבורה. גבורה? אל תגידו לי! בחזירוּת ולא בגבורה. מחַרבּן לכם על כל הגבורות ועל כל השמות המפוארים. לא השארתם לי אלא להרוג. להרוג בלי התרגשות, בלי לחוס על עצמי. ולא עליו, על ההוא, כמובן. לדייק ולקלוע בכל הזריזות שאמא ילדה אותי לה. אח, אמא. מי בזוי יותר: הפחדן או המת? הו, לא משום שחיי יקרים כל־כך, מופלאים שכאלה, – אלא רק מפני שיותר מהאלה – אין לי, אין לאיש ולעולם כולו אין לתת לי, וסוף. התפארו איפוא בי: הרי זה יהרוג. היטב יהרוג, יהרוג להפליא, יהרוג לנו היטב ולגמרי, הללויה, ביסודיות ועד עפר: גיבור גיבור! רק יציצו פני אדם מגלמי־הברזל האלה – ואני אתקע בהם כדור. אהרוג את מי שהוא זה. ויותר מהר ממנו, לפני שהוא אותי, או את מישהו כאן. אני אצהל על נפלו, ולא הוא עלי לאמור: ‘פחות פרצוף, הידד!’ – הזה שבמשוריין, הסגור, העולה עלי, השד יודע מיהו, האב לששה בנים, או לשנַיִם, או רק נושא נפשו ואוהב אשה אחת ואינו אלא כדי לנשק לשתי עיניה – הגידו: מותו של מי פחות נורא? עוול פחות? שלי או שלו? חייו של מי שווים יותר? במאזנַיִם הגדולים של העולם: מי יחסר יותר לו לעולם? או לצדק? או לאשתו? או לאמו? או לאֵל האוהב בשר אדם מרוטש, וניחוח דם ירוונו? או זה וזה כאחד? כשודד כהודף השודדים אחור, ובלבד שיתבּשׂם בדם רענן ועשיר־תקוות – הה, האֵל הגדול, ריבון העולם, שתמיד חסרה לו ולמזג הטוב של סדריו הנחמדים עוד טיפת־דם אחת, מעט הדם שלנו, קצת חיינו, למען ישבע רצון ויתהלל!… – – לאט, בחור, לאט. לאן אתה כך? קולך, כאילו, כבר דקלומי מדי – לא? אני? לא־כלום. נושך שפתי ושותק. מחריש כאבן. לא אמרתי כלום. הנה אני שותק. אתה, מכל־מקום, את מנת הדם תקבל, לא תרפה ממנו, לא מאלה שמכאן ולא מאלה שמשם, עד עם קיבלת.

רעמים אחדים נפלו כעת. והיו למעלה מיכולת אדם לשאת. כהרף נשימה ואתה בעווית חנק. כדג מוּקא אל היבשה. מפוער כולך לתפוש אויר. התגנחות גלמית מתפרצת בעל־כרחך. והאצבעות מתפשקות להיתפש, רועדות ונעקמות. בבת־אחת ממולא עליך מדי וריק מדי. וכבר מתקרמת בועת שהות ריקה. מבולבל לגמרי. כל נימה בך סומרת להקשיב. מעֵבר ליכלתה. אבל רק מבול האבק משתקע, צונח דממות, שכבה על שכבה, להוסיף עמימוּת ולהרבות מבוכה. כל כוחותיך חוגר להתעשת. להשתרבב לאט, לתפוש הצצה, לחטוף מה שאפשר לראות באבק. דממה מבועתת. סתומה. הנחרשו אזניך באבק? נותנים עיניים זה בזה פה. חבר בחבר. מסוידים אבק למוקיונוּת. מה הולך להיות? מתחת כל פוך האבק פורצת הזיעה. וללב אין עוד מקום. ולא לכל עצמך. גם אילו ידעת מלה לומר, מה היית אומר. איזה מלים. אין מלים. רק הרגשה סיוטית: מבודד. להכות בידיים וברגליים, לתפוש מַאחז, לא לצנוח. לא להיות סומא, לצעוק במחאה, לעורר ולא לתת. לולא, עם זאת, אתה כמוקסם, קשור ועקוד, הולך ומולך, בלתי־יכול־כלום, מנוּע מכל יכולת, כיצוק־עופרת. רגעים אחרונים. ופתאום נתרועע רעם אדיר וכיבה הכל. רעד. כל אשר היה. עורך נתקרע מעליך. מוטח אל הדופן וניצוצות מעיניך וחושך. שאריתך הממועכת הוכפשה־נתקרעה. נסתתמת. מנותק. חרש וסומא, מקולף וחשוף, אובד עדי אבוד. מה זה שמעורב בך פה. מה לעזאזל מעורב אתך. יד מעורבת בך. יד של מי. מה עושה זו פה. מי כאן זה? עודד? אתה? מה קרה פה? היד שלך אצלי. חושך ואבק. סתום. והלה אינו דומה לעצמו. מלעלע דבר ולא פולט. היד הזו שלך אצלי. לא נעקרה ממך? משוך לך, דלה עצמך מערובך בי. אבל אינך מוכרח, אַל תקח ממני, אַל תלך. בוא ונהיה לנו מעורבים. מה קרה כאן? מה היה? מנסים למשש. לנשום. העיניים קצת נתבהרו. האצבעות חזרו לחוש. והעיניים כיציאה אל רוח קלה. יציאה מסתימוּת נוראה. בלי דעת עוד מה. לאבדון. נדע פעם אחרת. אינך אלא ממשש עצמך. קליפת היותך. זוכר במגע מחזיר. בודק ומוצא את עצמך. גאול מחושך. וככה, לא נושם עוד לרווחה וכבר מטפס להציץ. רוח שם, מאובקת, וסילוני־שמש מנושבים מעליה. רק זה. וזה טוב. לא ברור למה. מי כאן מקרוב? שום אדם ברור לא. אל אלוהים. זוָעה היתה. ומהר פנימה – מפני העָט עליך, ביללה טורפנית. אבל הרעם כבר החטיא. תמיד הוא מחטיא. דחוי להלאה. וחייך לשלל. ורק לא בעוָרוֹן. הה, רק לא להיות מובלים בעוָרון. פגזים ככל שתרצו, צליפה משתוללת כמה שתוכל – ורק לא חושך פתאום, לא פתאום לילה אטום. והכל אובד בו. וכבר כידון בבטנך. פגזים רצים מלמעלה ועם זאת יש מירוָח כלשהו לנשום. קצת ריחוק, פדות בינך ובין הכל, שמניחה מקום להשקיף, לדעת מה. אבק מתערסל. ומעֵבר לו – מי יודע. רגעים אחרונים! דיבורים ריקים. לא מאמין. מליצות לעת הדחק. עד רגעו האחרון חומד אדם לשחק תיאטרון נמלץ. גם בינו לבינו יפזול אל הרושם. הה, בן־אדם. הפרצוף שלנו.

עודד, אמרת משהו? אתה אמרת, רחמים? איש לא? גם אני לא. בהמתנה. בשקט, לא מתהפך עוד. יבוא מה שמוכרח. לא יודע ולא עשוי להיות יודע. עד הערב, אם נגיע, יתקטן כל זה ולא יישאר ממנו אלא מעשה־שהיה אחד, בתוך אלף מעשה־שהיה שונים משכבר הימים, שנקשט גם אותו, כאשר את חבריו, עד שייראה עצוב יותר, יפה יותר, דרמטי יותר, נורא־הוד יותר, ובאמת: לא נוגע עוד בכלום. הצצה חטופה – צליפה נמוכה. כבריון שבשוק מסתובב לו הרע למטה ומבקש תואנה לתגרה, ובן־פלוגתא להתגולל עליו. שכב, אַל תתגלה בכלום. שלא ייטפל אליך, להתגולל עליך. שירוץ לו דרכו, ימשיך הלאה בלתי־משגיח בך ותינצל בשלום. נבזוּת שהוא כזה מרפקן חזק ומחוצף, ונבזוּת שאין בידיך לתפוש בו ולטלטלו אחת אַפּיים. להתיצב על דרכו, פנים אל פנים, ובאבי אביו, מי אתה כאן שתתנבז לך, ולהקהות פרצופו המחציף. למה מתבטלים בפניו הגסות. למה מצטרדים ונחבאים זה בכה וזה בכה. מה הגבורה או החכמה להיסתר מפניו להיחבא, ולרעוד כעלה נידף? אה, מה כל זה. טוב. נניח. אדם לא על צדקתו יזכה, לא על רשעתו יחויב, רק על היתפשוֹ, על היותו נקרה על דרכו. על שנתקלת – תמות. ועל שנתקלו בך. ומאחורי כוחו של הרשע הזה, מעֵבר גבו הסותם, מסתתר כל העולם הטוב והגדול, החיוכים, המעשים ועיני הנערות היפות – אין דרך אחרת אלא על פניו. הירוק, הקריר, הרטוב, המבטיח, הרצונות, החשקים, המטרות, שוּלה, ־ הכל מעֵבר גבו של בְּהֵמוֹת גס ומגושם ועיוור ונושף זה! מחשבה נושנה עד זרא, ועם זאת חדשה־חריפה כחוד סכין בלב: רסיס אחד הוא שיחרוץ. מלוא האויר הם פורחים. באופן שחשבון־סיכויים מסוים מחייב אחד מכולם להשיגך. זה הכל. תאוצתם היא צדקם. מהירות תעופתם בצאתם את הקנה, זוית מסלולם ומשקלם. כבדם כפול מהירותם. זה הצדק. חדוּתם. רטישוּתם. זה די כדי להיות צודק. זה הדבר. אילו היתה פנויה דרך, ולו כזנב לטאה לדקוּת, ולנפתלוּת, דרך אחרת – אני קם והולך. מוַתר על כל הנצחונות. אלא שאין. אני יודע. הם יודעים. שמים וארץ יודעים: אין. לא כל דרך אחרת אלא דרך הקרב. שונא ושונא ושונא ואין לי אלא רק ככה. הה, מולדת. מלה מלאה על גדותיה וריקה כל־כך. אומרת הכל ולא אומרת כלום. הו, מה. דבר לא ישתנה בארץ החיים הפורחים כשתמות. העת – עת מוות היא. ומה אתה מתחיל צוֹוח כשמגיע עדיך. איפה היית תמיד. כשמתו כולם. ומי נשאר מרוצה? העקרון הגדול! זה הטורף חיים ומוחה פיו, בנחת שומנית ובלתי־משתנית. תראו לאן הגענו: למות בלי לצעוק גבורת אדם. ולמרוד במותך בלא־עת – פחדנות. רק צפרניים ושינים, ולטמטם כל מה שמפריע להם להיתקע ולנשוך. קשוּח לקרב, עומד קשוּח בקרב, חיה נושפת על עבריה.

נפלא. טמטם עצמך והייה חזק. חנוֹק אָדָמוּתך והיה אטום. חמוֹס כל הרהוּר צדדי, בן־אדם, כל מלמול חלומות נחלמים, עקוֹר את כל הפרחים, בן־אדם, עם הפחדים, וגם אין להם שום מקום כעת, והיה רק שינים וצפרניים. עליהם יחיה האדם. הייה רק עוֹרמה וזינוק. רק יצר חד כחץ שחוט. לא יותר. הייה לא־כלום ורק מוקשח להיות הורג. הורג יפה, מהר, הרבה, בתנופה גדולה, במקצועיות: שנַיִם בכדור, שלושה אם תוכל. אין מנוס מזה. אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה. לא נמצאה לנו אחרת. וכך אני כאן. שונא ושונא שככה. נושא את הקרב כשׂאת עיר כבושה את כובשה העריץ. כשׂאת אשה את מאנסה. נקלע בין פחד לטמטום. בין שמחת תחרוּת בזירה ובין מרי על השלימו עמה, ועל שמחתי בה. ויודע, עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך, לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב – ורק אדם־אגרוף וראש־קרנף הם יורישו חיים, והמה יהללו יה, הללויה. ואולי ייטב בעיני אלוהי המלחמות אם אקבל עלי, ואצא למות אני, נפשי תחת כולם? אולי יספיק לו מותי שלי – וניפרד איש לביתו בשלום, היספיק לך אדם אחד? הנה אני לפניך. אני ויוּבל הגוסס. שניִם. די לך? רשעוֹ של עולם: לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חברַי שלי, כולם על־גבי צופים בי: הרוֹג יפה, בן יקר, הרוֹג מלוא זרועך, הרוֹג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטוֹל לנו המון, שיהיה לנו, סוף־סוף, עולם יפה ושקט… – ואקטול. קטוֹל אקטול. ויהיה נפלא לחיות, ודרכו של עולם תצלח מאד. מה עוד? מודיע: אני מסרב להרוג. בנימין גולדברג. לא רוצה. שונא עצמי על שרציתי על שרוצה, על שארצה. מתעב את ידי אלה המכוונות במכונה, ואת המכונה המדויקת הזו, שאני מנשק אותה על היותה עמנו להציל חיינו ושבלעדיה היינו אובדים, שאני שומרה מכל, ומנקה במשב פי מאבק – מסרב להרוג. רוצים שאקום עתה להישבע שבועה שיותר לא? שלעולם לא? שיותר לא אלך לקרבות. שיסחבו אותי, שלא אצא ולא אוֹבה, שיצטרכו לפני כל קרב להתחיל לשכנע אותי ואת כל אחד שאין ברירה ומוכרחים, שרק הפעם הזאת, – להישבע? אני לא אישבע. מי יכול. כל עוד הללו שמנגד לא יישבעו כלום… ואפילו אישבע לא אוכל לעמוד בשבועתי. הה, אני יודע, – הו, אלף נימוק ונימוק למה לא אישבע… וכך מתחילים כל נימוקי ההיסוס, וההתכחשות. ואולי יש שם אחד? אולי בין אלה השריונאים הסגורים במתכת השריון, יש אחד שאומר שם בדיוק כמוני, ספון בסוגרו המלוהט, ושואל מי כאן כנגדו להישבע שבועה, ויחד – –

* * *

אהוֹי! יש שם מי? קום אם אתה שם! בן־אדם! הנף יד, תן אות! אתה שבפנים, שם! שנוסע או מוסע לקראתי, מזיע בלהט הברזל ומהרהר, אולי, בלב נרגש מה חובתו, תוהה לו כמוני – יש אחד כזה שם?! אתה, שם, אחי, עד שלא התחיל הדבר, כל עוד משום־מה מתמהמה הדבר פה, צעק אלי, חבר, אני צועק אליך, תן סימן, אם אתה יֶשך, אם אתה קם להישבע (ושבועת־יחיד לא? רק שבועה שיש לה אחיזת מציאות?), קום אתי ואני קם אתך – קום ונישבע יחד – כי מכאן ולהבא אנחנו לעולם לא! תישבע? נשבעת? האם שומעים כבר מבין הפגזים אחד מהם צועק: ‘די, לא עוד, לא?’ אני זורק הכל מידי – אם… יש כאן צועק? לא לחובש, לא לתחמושת, לא מפצע ולא לאיד – אלא לחבר שמן הצד שמנגד, אם הוא ישנו, שאם יהיו שנַיִם נשבעים, אחד מכל צד – והעולם נגאל! אתה נמצא? מה אתה עושה? אינני מכיר אותך. אינני שונא לך. אינני אוהב אותך. דבר אינני יודע עליך – הלואי ולא היית כאן, בשדה הזה… לעזאזל! מי שכבר בשדה הזה, אין לו שום דבר אחר לעשות אלא להילחם. ואנחנו נילחם. והלואי שאני, מן הצד הזה, אהרוג אותך, ולא אתה אותי! משום שאין עוול מרושע יותר – מהרוג אותי. וזה לא יהיה. אלוהים יחייך אלי. השעה תהא משחקת לי. השעה שלי תהא עדיפה. אני נולדתי כאן בשביל הרבה יותר מלהיקטל בידיך. אני בשביל טוב מזה. אינני יודע לומר מהו – אבל עדיף משלך, ומחייך, ומכולך. מאשתך הבוכיה, מילדיך הנעזבים, ומכל הוייתך כולה. כן. הה, אלוהים גדולים, מישהו חייב למות. לא תתן אחרת. ואני לא רוצה. וזה כל־כך מובן מאליו – עד פלצות מובן מאליו. בלי קפנדריה ובלא עקיפין. אנשים מזה ומזה ישלמו בחייהם על מה שלא נמצאה דרך־עקיפין. הכל בעולם יותר חשוב ויותר הכרחי מקצת חיי אדם. האדמה חשובה יותר מחיים. הגבולות חשובים יותר. הכבוד, כבוד העם, חשוב יותר, אינני־יודע־מה חשוב יותר. ואין עוררים על זה. ואיך אפשר לערער? אבל קצת חיי אדם? חיי בחוּר אחד בעולם, מה הם? בחור בלי שום מעלות, בחור חי אחד? חיי סתם בחור עלי אדמות? – להיות ניתנים על דבר גדול יותר מהם. על גאולת הדור והדורות. בעד עמנו ובעד ארצנו. בעד אשרי הגפרור שניצת והדליק להבות, בעד תורתנו ואלוהינו. – חייך אינם אלא מטבע לתתו בעד דברים. וכמה, סוף־סוף, הגידו, מחיר חיי אדם? שווים יותר מדונם קרקע, למשל? מעשרה? על עשרה דונם תתן חיי איש? תהרוג? תיהרג? ועל מים? על באר־מים? ועל כבשה אחת? ועל כבוד? כמה אתה נותן?

לעזאזל, תמיד יש איזה עקרון שמרויח מן המוות. תמיד יש איזה ערכים קדושים מחיי אדם. ומדורות בתופת נדלקות עם הולדת כל עקרון זך. לעזאזל, איזו גבורה? כאן רק משמר חסימה. בחורים אחדים בנשק קל שחוסמים את הדרך לפני השודדים. אך יחסמו – וישובו החיים היפים לערוצם, ויגברו חיילים שבעתים, שם, מאחור. ואחד יש, שמהסס, למה אין להשיג את החיים היפים אלא רק במחיר חיי השודדים, אשר המה לא ימאסו ולא יהססו לקחת חייו. שגם אם על־פי הגיון ומשפט־יושר יוכיחו לו עד כמה מותר וכשר, ואפילו חובה, להמית שודדים – הוא מואס בהיתר הזה, אילו היה אפשר, מואס לקנות חיים במחיר חייו של כל איש. (שקר! רק מפחד למות, ושונא למות, מידי מי שיהיה, אני…) הה, אחד שיורה באנשים רצים בשדה, כפות ויורה להמיתם, מפני שכך זה בעולם, ואין לו אחרת, מכל צד לא, שום אחרת אינה פתוחה לפניו, וממית אותם ואת חירותו לא־להמית־איש עמם. יורה בהם ובתיעובו לירות. שותף למלחמה וסולד מפניה אני. יושב במלחמה כמנקה מָחראוֹת. שונא ועושה בבחילה. משקץ כל אשר מן המלחמה הוא. גייסות ונשק (ואילו היה לנו בשפע – לא היו מעיזים אלא¹³ להתחיל!), שונא כלי נפץ ואש, ופקודות ומצייתים לפקודות, וששים לצאת, והולכים בסך, ושירי־לכת, וצועקים ונצעקים, ופגזים וקליעים וקליעות, והוּררא וכל רתת וכל אֶרב אדם לאדם, וכל התלהבות־ציידים שהיא, ואת ההתפתות לקסם שבתרדפה, וללהט שבהשלכת הנפש מנגד, יהיה מה שיהיה, ואת המשחק המותח, ואת ההידרבּנוּת לנַצח ולהכריע ולהכות עד השמד, ואת המתפעלים מיפי המלחמה ואת המשתכרים ממנה, ואת ההתרגשות שלפני, ואת הפורקן הגדול שלאחר הקרב, כלאחר לידה, ואת חולי הפחדים, ואת הכניעה למה שיבוא יבוא, ואת צלילות הרגע המכריע, ואת שעמום־המלחמה הנורא והעמוק והמתמשך והנצחי, ואת ההגיון שבכל מהלך ומהלך כבמשחק האישקוקי, ואת הגזירה שמלמעלה שבו, ואת הדבקוּת במזל, ואת השעה שקוראים לה שעת־האפס, ואת הקו שקוראים לו קו ההיערכות או ההסתערות, ואת כל המושגים והשמות והתארים והכינויים הללו, ואת הצעקה: ‘בּוּל!’, ואת הרימונים מתוך ויהי־מה, ואת הלא־איכפת כלום, אני שונא להשמיד, שונא להישלח להשמיד, ושונא כל מה שקשור ובא עם זה, ואת ההיתר לעשות במדי־חייל, מה שאסור בבגדי־אזרח, ואת החירות מספקות וּמבּרוֹר ברירות אני מתעב, ואת הכפיתות הארורה לאין ברירה, ואת ההכנעה שנכנעים להיות מה שמוכרחים להיות ולא מה שרוצים ואוהבים, ושזה מצחיק להיות רוצה או אוהב כשזו מלחמה, ואת הפטירות שאדם פטור מהיות אדם צודק, ודי לו שהוא אדם חזק וממית להפליא, וגם את החברותא בצל היריות, ואת הגאולה לנוגה המוות, ואת כל דבר ודבר שהוא, ממה ששייך לגבורות המלחמה, ואת עשיית השירה מהכרח המלחמה, ואת ההתמוגגות מגבורות, ואת מה שמלמדים בבית־הספר על המכבים, ועל הישועות ועל הנפלאות, וששרים לכבודם, ואת מה שמפארים ומעלים את נותני נפשם על המזבחות, ואת שחוזרים ומשננים כי אין דבר וטוב למות בעד ארצנו, תחת לסַפּר כי טוב מזה לחיות, או לסַפּר כי קרבות הם רק אימה חשכה, קודם־כל, ושהם מעיים שפוכים וצריחות ולא תפארת, שהם סוף כל מה שאתה ולא שום פתרון, שזו זיעה קרה של פחדים, עם שלשול מסריח, וצעקה אל אמא רחוקה, ומיתה משפך־דם בלי רופא – לאבדון־לאבדון… אַל תעשו לי שירה ממלחמות! הו, מה, והכל והכל, לכאן או לכאן, ולא ללכת למלחמה! עד הרגע האחרון – לא! וברגע האחרון? הה, בא הרגע האחרון ושׂם לאֵל את כל הכוונות, ובערפך מובילה אותך אין־הברירה לשבת בלב המלחמה, בשוּחת־העפר, להמית ולמות, והעולם סביב סגור־סגור, לא שום מנוס ולא מוצא. או¹⁴ לעזאזל. אז נתחיל. אז בואו. אז מוטב רגע קודם. אז נילחם כבר. אז שייסחף הכל. ומי שלכאן – לכאן, ומי שלשם – לשם, ימות מי שמוכרח ויחזור הביתה מי שנחרץ לחיים, או שידע להילחם יותר טוב – – מה הם עושים כל הזמן, מה המתיחה הזאת?

חכו שם, חכו, אַל תתחילו עוד! כבר מתחילים? הסתבכתי פה וחייב למצוא דבר וכבד ממני – אַל תתחילו עוד. כולי ניצוצות־ניצוצות נפזרים. נתפוררתי. נקרע בין נכון ללא נכון, בין כך ללא כך, מה אמת הוא ומה אינו אלא גידוף של שחצנות, או פינוק, או פחד. אם זה יצור נרעש ועלוב שחרד להציל עורו או שזו האמת לאמיתה? אהה, אמת לאמיתה, מניין אקח פתאום אמת לאמיתה! נרגש כולי. כל רחף הבעט הזה, עם היללה הגבוהה – ואין פנאי. הכל מתערבב מהר, נבחש והולך. נקלע כולי בין כוחות. אהבת־עצמי מפוחדה עד מֵחַ עצמותי. מנופנף כברוח־סערה. שאלות, שאלות, עדר שלם. מלים מצלצלות, קודחות, מסירות־נפש, חירות־נפש, חובת־ארם¹⁵, אחריותי, האחריות שלי, למות, להמית, וקריאות, קריאות־תוכחה וקריאות כדרבנות, מפולג בין קולות קוראים, בין ניצוחים, לא יודע נפשי. הרגשה, עם זה, כל הזמן, שכולך מתקומם כנגד, מכל־מקום, שבשום פנים ואופן לא, לא להשלים עם גסוּת, עם זכות הכוח, ושמוכרחים, אולי, פשוט לקום ולזרוק מידיך ולא להשתתף, שתמיתו אותי – ולא אמית אנוכי! תובע זכותי לא להמית! ממש כשם חובה לעמוד בפרץ – כך חובה שלא למעול בזכות שלא־להמית. אדם, לעזאזל, וכי יחיד הוא בעולם? אדם אחד – לעולם אינו מידה. אדם לעולם רק שזור ברקמה, תמיד רק טבעת אחת בשלשלת. תמיד בן לאב, תמיד אב אפשרי לבן, תמיד חוליה בתווך, ואף פעם לא קצה וסוף. תמיד אדם שייך. תמיד הוא של. תמיד מחובר אל ואינו נתוק לנפשו! תמיד יש רבים ממנו וקודמים לו. ול"שלא להמית" שלו. ואיזו רשות לו להתחיל לעשות לו החלטות יפות שהוא לא יירה בשודדי ביתו, מה זכות לו להצטדד, ולטעון כי הוא לא ירֵע ולא ישחית, שידיו שלו לא תרצחנה ותישארנה נקיות, כשכל דורו חייב לחצות בדם, כפות להכרח גדול ממנו! אדם לבדו? האם קשריו והשתייכותו קודמים לעורו של עצמו, קודמים לכל דבר, ממילא קודמים, מאליו קודמים, בלא כל ספק, קודמים? באים לפני כל זכויותיו להיוָתר בתומתו שלא להמית? הו, מי שאינו נכון לתת נפשו על ביתו – לא רק את טיבו שלו הוא הודיע, אלא את נפש העולם הפקיר לבז – וארץ ניתנה בידי רשע. האמנם ככה? ועוד ועוד, וכהנה וכהנה, דברים, קריאות, וקולות, ובעוד רגע יתחיל הפגזים והצליפים, והלואי וכבר התחילו, ויבוא מה, וייחרץ המשפט בלי להמתין למסקנותיך, יפול וייחרץ ויוחלט בכובדו שלו, פעם וסוף. הה, כדג מפרפר בכף. לבד. איש לא יוכל להגיד. גם לא הטוב שברֵעים. לבד אתה וערום ויחף ובודד – ולהכריע. גושש לבדך. בלא שום רמז בהיר, בלא שום מובן־מאליו שהוא. לא אוכל עוד מעתה להיות כמו פעם… כאילו לא־כלום. כאילו רק פוסחים על מהמורה רעה אחת, וכבר יכולים להמשיך הַשְלו והַשְקֵט, ועוד ביתר הַשְלֵו וביתר הַשקט. הו, לעזאזל, והלא כל מה שיכול להיות, לכאורה, יכול להיות, ומצטייר להיות, יפה כל־כך, קודם כל־כך!

דַי! לפעול, לפעול, רק לפעול. הפעילוּת – חכמה, המחשבות – סבך־איולת. לפעול, יותר מכל חכמת הנמצצוּת, או הפחד, או הדאגה, או השד יודע. אני לא יודע. אני אין לי… – הה, אז להתחיל! בקפיצה אחת. פסוֹח ועבוֹר. ואין עוד שאלות. הקץ לשאלות. ולהתגבר. ורק עוד רגע: גם הקרב הצודק ביותר, על עצם החיים ועל היכולת לחיות – אינו נעשה על־ידי כך פחות רצח, פחות חיה טורפת… גם תודת כל הדורות וברכתם לא תפר את דרך העולם: שכדי לחיות צריך להמית… ואם… יש בינינו אחד שיירתע? שיזרוק מידיו ויאמר: די! הה, איש מאתנו לא יירתע. לא זה ולא כאן. לא מצד שלנו יירתע איש, ולא מצד שלהם יירתע איש: בכולנו יושב־אורב הרוצח, וזה נכון.

מוטל עלי להשליך מידי ולצאת. רִמסו אם תרמסו – ואני לא אמית! שימיתו להם בחירות גמורה. זרוע רשע תצלח. ימליכו הם את שרירותם על כל. ואז?… לא! לא ולא! למי אתה שייך? אם אינך של זה – של מי אתה איפוא? של איזה צד? לא של כאן, לא של שם? הה. לכל הרוחות והשדים: לא יכול! לא. שׂוטם את הרשוּת להיות נתבע לזה. וגם לא איש תובע. אני מעצמי. אני נגד עצמי. מתפוצץ. שונא להיות בכל מלחמה. לא משתכר בקרב. לא מפסיק לראות כל הזמן את ההמתה, את אדם ממית אדם, את הציפיה לפגוע במקום הממית, אני לא יכול לפרוץ בתרועה כשאני ממית, ולא כשממיתים אחרים, ולא אריע כשימיתו אותי… ולא רוצה, הו לא, לא רוצה! וידי דמים מלאו, ולבי כבד־כבד, אינני יכול לירות, ואינני יכול שלא לירות, שלא לכוון בדקדוק, שלא לשקוד ולקלוע היטב, כחוט השערה, אל הלב ואל הגרון ואל אמצע הבטן, שם הכל: קיבה ומעיים, וכבד וטחול, בלוטות המין – ומה שתרצה. ואפילו לא יכול להימנע מתרועה כשקולע ומפלח, וההוא מתהרג לו, נופל בהיפוך, בנפנוף־ידיים, ונרצח. איך ניטלה ממני הזכות לא להיות רוצח? לא להכניס מוות לבטנו של מי, ולאבדון כל מה שהוא!… לא־לא. לא על חיי. אבל על הזכות שלא להמית – כן… או… אהה, אין בי כלום, תמימות מטופשת לחשוב שאפשר אחרת. ושהעולם זקוק לך דווקא כדי להתקיים יפה. סיפורי־בדיה. הו, האם זה חשוב? חשוב רק שלא איכפת לכלום. שהסדר שהעולם בנוי על־פיו אין בו שום אַל־תמית הוא. שהעולם מתקיים יפה עם ובלי לא־תרצח, הו, לא! בעט, בן־אדם, ואַל תשלים! שלא יהיה כך, שלא יוכל להיות כך, שיזדעזע העולם… וכבר קולי מזדעזע, רוטט בכיינות, ימח שמה! ולאבדון, אדם בעולם, אבד ומקומו לא יידעֶנו. גרגר במדבר. אין־ספוֹר גרגרים במדבר. לא שום דבר מיוחד של חשיבות. לא כדאי להתעכב. ואם כן? השמש תשקע כשתשקע, אם כך ואם כך, והכל יהיה מסוים וגמור, לצד זה או לצד זה. ומה שיהיה – יהיה כבר. או מה? לא יודע – אז מה. מה שיהיה – כבר יהיה. זה הכל. וטוב שנזכרים בזה. נזכרים ומתעשתים לתפוש, שתופשים ומחרישים, שמחרישים ורואים, שרואים והוֹוים בהויית האדמה והשמש. הכל נהפך פה והולך לאדמה ולשמש. השוחה, האנשים, המצב, הסיכוי, האויב, הרגע הבא, המדרון, החברים, הגבעות, האופק – הכל שמש. שמש ואדמה יבשה מנושבת, סוף־קיצית מאד, ושקטה לגמרי. שמש עצומה, קרובה, ממלאה, חוסמת. אולי כבר משקיפה אל מהלאה, מעבר כברת האדמה הפוחתת.

פרק חמישים וארבעה

לא־כלום. בקרוב ארבע ושלושים. היש עוד דבר לספּר? אין. מסתבר כי לא יהיו עוד מעתה אלא רק רצף מעשים באים, מעשים הכרחיים, עלילות מעשים הבאים ונופלים על־פי חוקי הכובד. כאבן נופלת, שואפת ארצה, בתוך כדי התנפלה אל סוף דרכה, אל תחתית הגובה – ואין עוד לפניה אלא אך עוד נֶקש ההודעה המוכרחה אין־מפלט: נִשלם. בארבע ושלושים, כמדומה, או בימח־שמה היינו־הך שעה שהיא, שעה דומה, דמומה, נצטעק פתאום המשלט, והגבעה כולה, והחום המאפיר: ‘יש, חבריה, יש!’ – צעק הקול הניחר אל תוך עומק הבינתים המתעלף. – ‘הבאתי! – צעק גידי – יש לנו פיאט!’ – ופרץ בהשלכת ראשו ורובו לפנים, זרוּק הפקר למרוצתו, ובחיבוט־רגליים סוער, המבטיש צרורות ומלבּטם, והתדרדר וקפץ עם המכשיר הכבד, החבוק, לשוחה הקיצונית, משמאל, מכתף שוּחת־המכונה. שוחה אחת, לא גמורה. רגומה כולה ואבנית, ומתכחש להתהפכות שנתהפך, קם והציב, כאֵבוֹ בלוּע בנרגשות החפוזה, את הכלי הזה לפניו, ודרָכוֹ באותה תנופה, והכינו לפעולה בפגז שתלשוֹ מחיק חולצתו, ובעוד שנים־שלושה שתלש מכיסיו וערכם לפניו, ומעוּפּר ונושף ובוער צעק: - ‘בואו, חראות! בואו! – ביותר מליעוג, ביותר מהכרת עליונות, בשכרוּת חוגגת וגוֹאָה – בואו נראה אתכם!’ – צעק והרוח שעפה לה מול פניו לא עיכבה אלא משהו, ורק משהו בילבלה ולא הוליכה. – ‘עצום, גידי עצום!’ – השליח אליו דנוס בחדוָה. – ‘איפה מצאת איפה?’ – הצעיק אליו נחום אחוָה. – ‘עכשיו שנינו! יופי! – צמח כעת מארץ שרגא רמַן־הרובה הנ"טאי. – יופי! עכשיו שנינו!’ – צעק מלבו, כנגד הרוח והאבק, ומצחו בהק בשמש. והשיאוּ עיניים לראות מה סביב. – ‘עכשיו שיתקרבו, בני־הכלבים. – נישא גידי בראש הגל. – עכשיו שיבואו, מה הם שם מטנפים תחתיהם – שיבואו! – בואו, חבּוּבּים, - פנה אליהם למטה, - בואו אל הטווח, בואו נראה את הצורה שלכם, איך זה אתם בכלל. בואו ונראה מה!’ – צעק גידי כנגד הרוח וצחק רמות. כוחות נובלים מתפקחים. ראשים צצים משתלחים, ולשונות נמצאות מתפתחות, וקולות מיובשים התחילו מתבעבעים וממליטים הברות מתעזזות, והשעה היתה באמת ארבע ושלושים מלאה, ואין ספק כי אכן בָשַל הזמן מאד, ממש הגיעה העת. אין איש חבוי עוד. לאבדון המחבואים. רואים בעליל וחשים בידיים איך זה כך מתגשם. ורק גרוע הוא כי הללו שמנגד לא נתרשמו כל־צרכם ועודם לא מָשים ולא נעתקים. מתוקעים להם באותה רטינה עוֹינת, כלביית, היטב מעֵבר הארבע־מאות, שכל יריה שמה, וגם של רצון בוער ביותר, הוֹצאה לבטלה היא, שאפילו פיאט טוב שהובא לכאן בעוז רצון בוער וטוב, והוכלל במַערך חשק טוב ובוער וכללי לקום ולהתנפל אל התכתשות גוף־אל־גוף עזה וטובה ובוערת, וגומרת עד גמר, ככל שכבר הנה זה התחיל מתנשם פה ושם כאילו אמנם הנה זה בא הגמר הנכסף, כבר הנהו בתוך לכתו להיות ממש, - אפילו כך, אין לך אלא בינתים שאינו מכיל מאום אחרת מלטוֹש עיניים ואמוֹר אמירות, וקלוט והזנח צעקות שונות שמקים פה אותו דנוס, בחור יקר המבזבז רוחו לשוא על מיני צעקות־התראה, כביכול, צעקות לשוב לבדוק ברימונים ובתחמושת, אפשר לחשב מי יודע מה, ושאר צעקות־זירוזים בטלות, להציץ כה ולהיות נכונים מאד כה – הכל לרוח: הארבע־מאות – מעֵבר לכוחנו.

- ימח־שמם, מה מפחיד אותם להסתער? הצורה שלנו? – מטיח בכעס מישהו. – מה כל ההיסוסים וחקרי־הלב, מה יש להם להסס כל־כך? – הה, אבדון, לוּ היה בידי עתה דבר קשה למדי, מוחץ למדי, להטילו בראשם, להשיגם ולהשחיתם, להפוך להם את ההיסוס להחלטת היזוּז לאחור, ואת ההיזוז לרתיעה, ואת הרתיעה לנסיגה, ואת הנסיגה למנוסה ולהכרעה – לסוף־סוף הכרעה, ימח שמם ושם זכרם: והלא נושמים כבר באויר את ההכרח לגמור, עד כדי מישוש, הלא כבר הוּתר הדבר מתוך עומס הצטברותו הגדושה וממולאה אין־הכיל, הוּתר והנהו בתוך נפילתו, בלא שום יכולת בחירה, רק ההתהוות המוכרחת קיימת, ועוד רגע וזה יש, ותיחָבט ארצה העוּבדה הגמוּרה, הנחרצת. לא נותרה עוד אלא אך פדוּת הזמן, רק מחיצת־בינתים מרפרפת, ממוזמזת ונמסה – וגם היא רצה ותמה, נשימה־נשימותיִם וקץ לאַרכּה המתמשכת, ואם רק לא יפקעו העצבים רגע קודם – תתהלם ותתממש, ויהיה, לעינינו, גמור לגמרי: יש.

הה, עומדים וצופים. מפוררים גושי עפר באצבעות מזיעות, ממוללים קש, נושמים את מירוץ הזמן אין־מנוס. מוכרחים וחיים כל פירור ופירור מן האוֹזל, אי־אפשר שלא, לא לפסוח גם על אחד, וממצים כל נביבותו המפסיקה, המפרידה הזו, הלא־חשובה, הלא משנה כלום, הלא מומשת, כל אותו הבינתים שעד, הרגע אחר רגע, אחר רגע, שלעולם יש לו רק התחלה, ועולם לא תוכל לשער אם יהיה לו סוף, ושעם זאת דבר לא ישתייר ממנו כאילו לא היה מעולם, זה הרגע הממלא עתה את הכל, מאופק אל אופק, ישימון פקעי ריק אין־קץ, שאין אליו לב, ואין חפץ בו, ונלאו כוחותיך משאתו – חסר הכובד ואין המנוס מחיות אות על כל פרטיו, ובמלואם. כל מלוא גודש הכלתו הריקה, בלי סוף. שאין מה להגיד בה, או עליה, או לשתוק, או לצעוק – רק נֶזֶל עומס אבוד, מיותר, נזוף־אלוהים, חסר־אלוהים, חוצץ חסר־כל, שצריך יהיה ואין מנוס מהיכנס ומצאת כל שורת חללי הֶתמדו הנמשכים, ואין מפלט מנשום בו אחת לשלוש שניות, ולדופק מלפעום בו שבעים וכמה פעימות בדקה. כולן להבל. בלי שום דווקא, בלי שום איכפת, לאכזב, לאין עוד – זמן של צמחים עומדים, של גבעות נכמשות, של שמים בוקקים, של אדישות שמש במסילתה, ולא שום זמן של חיים, של חייך שלך, הה, אלוהים, לוּ ניתן כעת לקחת את האומץ ואת הרצון ואת הכוח, ולהעמידם, ממוצים, על נקודה אחת פה, ולעשות בהם ממש, להביאם לשימוש, מגויסים ומופעלים, וכל גרעיני הממש מצופפים בהם, בלי ריווחי־בינַיִם, קליפות נבובות, ורק מקולפים, ערומים – ולהדליקם: איך היה יכול להיות, העולם, ואתה, ואנחנו, והכל והכל, נפתח ופתוח להיות, וגמור, הו, זה, בעיקר: גמוּר, סוף־סוף גמור ומוכרע, אם לכאן או לכאן, ומה שיהיה לעתיד, ככל אשר יהיה, לעזאזל, כך או כך – כבר נעשה, כבר הוא, כבר ישנו, שלם בשלמותו! הכל במרוצת נפילתו להיות. ופול יפול. הגע יגיע. חבט וסוף. אין מה לסַפּר עוד. כולו עד כלה. יש כל היש. נגמר.

לא. עדיין שלפוחיות של שהות מתרקמות נפקעות. שלפוחיות של שהות שעליה דברים מתרקמים. בינתים רק צעקות רדופות. – מה הם רואים בנו כשמביטים עלינו? – מה מרתיע אותם מצאת? – ויש גם תשובות, ויש גם משיבים לתשובות. ויש גם הגדת השקפות שאין משיבים עליהן, ואפילו דברים שכולם מתחום השכל־הישר, כגון זה שטוען בלי הרף ומנסה להוכיח כי לא המכונות עיקר כי אם חיל־הרגלים עיקר, והם המה. ובבוא השעה, צריך יהיה שהתותחים שלנו (טוב לשמוע: התותחים שלנו…) יקחו ויעתיקו אִשם ויתעסקו רק ברגלים, דווקא בהם, לכך – משתלהב הלה – נוצרו השרפנלים: לריגום רגלים מסתערים היישר על ראשם! – דברים כמתלהמים שמחליקים מעל אחת מבועות השהות ואובדים בתוך כך ולפני כך כאילו לא־כלום. ויש מי שזוכר יותר, נאחז ומפנה עצמו לאחור ושואל, ושם אהוד החבוש נמצא להשיב בפירוט, מתוך אין־קץ השתעותו הרבוצה בצדי הבקתה, ובפירוט עד איבוד־טעם, כי לא אפסה תקוה, וכי העברה מידית לרופא המנתח – סיכויים גדולים לה: ‘האחיות מכירות אותו כבר – הרבה אהוד לסַפּר – מאז התאונה ההיא…’ סיפר. כאילו ככה, באמת, משתנה התמונה מקצה. ומה עוד? עוד ככה, וקצת ככה, קצת כמעט ככה. מבוטלים בצל שלפוחית־נֶבב ענקית, עצומה מכל העולם, הנמחק ובטל בשוליה ואובד. מרחבים לכל צד עלולים להיפקע בעוד רגע, או בתוך כך, ואולי הנה זה כבר, הנה פה ודי. לא, לא כך. אלא חובה מוטלת להעֵז ולמרוד. לקחת ולהתגרות בו בגיאונו הלזה – להעמיד כנגדו פנים עזות, ולעשות לו דווקא, שיעלה במחיר חייך, אבל יהיה דווקא, ולפחות להראות להם כי אתה אינך נחפז כלל, כי לך דווקא פנאי למכביר, ככל שהלב מתאַוה, גם לשיחה בטלה, גם ללא־איכפת כלום, גם להלצה, ולמנובזת, כפי שפעם נראתה, וכעת היא רק אמירה, קליפת השום, ולחריצת לשון ולקנטור, ולהרעים בעבוֹר הרעם, ולצחוק צחוק גדול, עד כי מסתלדות בך עצמותיך, ודמעות בעיניך, ולשתוק לפתע בהֶבהל, ולהביט נבהל מהר, ולא לראות, ולקלל ולנשום, לקחת נשימות, והכל כבר נתמצה ונמחק, לא חשוב עד כלימה, וגם זה לא, שכּן הרחיק כבר בסחיפה ונשכח. שותקים מאד. אין נשימה בתהום הצונחת.

כל הזמן ארבע ושלושים. לא זז. אפורים ומעופרים. מיובשים ברוח. אבל לא זה העיקר. למה פתאום זה. תקועים עד חוטם בפנים. ודיבורים וצעקות, היתקנוּת לקצת התרווחות נוספת, התישבות במיצר השוחה, הנרגשוּת ששותקים עליה, מתפעמת בתוך ריק מעיים, נלבטת זמזומית בפני עצמה. מונעת היות משוקע לגמרי בהוויה ההוֹוָה. ואין בה אלא נקודה אחת עם מעגל אין־קץ זכרונות ואפשרויות, אין־סוף. גם ההם, כל הזמן, רק מתמידים אפורים וקלויי־חום. לא שייכים לכלום, רק שקועים בכל מאודם בתהום הדממה העמומה, הלא זזה, מסוגרים בלא זז. נורא צמאים, וזה קש להיאחז בו. לרצות לוגמת מים. להתרכז ולהעלות לפניך תפנוק שתיה נאה, קרירה, יסודית. או להעלות לפניך פניה של תמר? – כלום לא עולה. גם לא במטושטש. רק הוויה מופשטת. ידיעה תלושה, לא מחייבת. חוס על מאמציך. מעשיה ישנה. היְקָר שבה נשתכח לגמרי, וכל הנסיון הנואש להתגבר על השכחה רק מכביד על מועקת ראשך – לא תוכל להיזכר. תלוש מזה. אבוד משם. כנגד זה, שומעים פתאום את פנים כדור הארץ הנבוב. כל סריטה שמסתרטת, כל רחש נמלה דקה מהלכת – הופך פריטה על־גבי עור תוף מתוח: הר תופחני. עמימוּת ועשירות. מוגזם אף אם ריחוקי. חשים את עמידת ההוויה בכל עצמת ממדיה אין־שיעור. מתגלה כי למעשה עשיר הזמן מכפי כוחו להכיל. מגודש מפה לפה. אינו ריק גם לא לכהרף. להיפך: עודף על שוליו. לא תוכל להקיף הכל. לשים לב לכל. אבל הוא כופה להכיר בו, להודות במלואו. ופתאום והנה יש וחולפת באמצע טבילת צפרים מחודדות־כנפיים, נחפזת מעלה־מטה, קלועה מן החלל, וחזוֹר והיקלע במחוג מרהיב, משחיר, אל תוך עצם מבול השמש. ולמטה – שם הם. אבל גם זה לא אומר הרבה. וכי אומר משהו? אף אם, לכאורה, מחויב היה, וגם הוגן היה, שייאמר, ולחשוב שבו תלוי הכל? שהכל נחרץ מעִמו? העננות ההן, החלומיות, התלויות עלופות חום, הן קיומן אינו תלוי בכלום שכאן. דבר מופלא, אבל בריא מאד. מצד שני: גם הן בהוויה אחת אתך, אף הן כלולות בהיקף החובק. ברור כעת פתאום לחלוטין כי מכאן תצא בשׂוֹרה. לא יודע איזו. שמועה־נחוצה שישמעו לה. לא יודע מי. בדחיפה הקלה ביותר, למגע אפס־יד, קופץ הכל ומזנק לרוץ, להתלקח, להיות געש־ממשוּת, אילו אך ידעת מה הוא הדבר שאיכפת יותר מכל שיהיה, שיוכל להיות, מהו יסוד הלח הנצחי, - היית עוצם עיניים לבקש, שולב כפיים להתפלל. ריגשה בכמעט דמעות בעיניים. יחידי פתוח ממול. רגע מלא הכרה מפולשה. הרגשת מגע הבהובית, שכבר חולפת ואיננה. הרגשה ברורה שזה. אבל בלי ידיעה מהו. טבול בטַל. בהנה־הנה זה. שאי־אפשר לאמרו. אבל שהוא האמת. העומק בחלל, שלכאורה אינו רחוק. העושר במה שכאילו רק מירפס אפורות, כללית על־פני כל. צלהובי השמש על־פני מה שהוא דממה. רגע לפני שתתפוצץ, פזז זהרורים, תמימים ובלתי־מתפעלים ממקרים וממקריות. כמו חג. עדי רגע. שהכל מתרקם בכללוּת שלמה. וכל אחד הוא מה שהוא, לגמרי, בכל כוחו.

הריאות נתמלאו אויר. אפשר להתחיל – ‘נודות, נבלות, חראות!’ – הריע גידי אליהם, ישר אליהם. אל תוך תוכם. ובכל כוחו. והקול היה כה זעוף, וצרוח־מקרקר, עד כי אין פלא שההם שם שמעו והכעס הכעיסם היטב, כי מיד התפצחו אֵי־בזה שתים־שלוש התפקעויות, לא רחוקות ולא מסוימות, ואיזה פטר זנבון דק, נצטמח מהר לזרם עשן ופרץ בסילון מזנק, וגאה והתרומם בגל ונתכנף והתחיל נוסע ומוסע בשדרה מתאבכת – ‘עשן!’ – התחילו צועקים פה. – ‘עשן?’ – לא האמינו אחרים, מה זה הולך להיות? – ‘עשן!’ – ‘הביטו!’ – ‘פגזי־עשן!’ – צעק דנוס את הדבר בשמו התכליתי, הפוקח מהתבוננות סרק. – ‘מתחיל הדבר. – צעק דנוס. – אתה, מי זה שם, דויד, ואתה, מי זה פה, עודד, וגם אתה, אהוד, אם תוכל, קפצו מהר על הגג, מהרו עם רימונים, כמה שתוכלו! – ולהיות מוכנים כולם!’ – ‘מוכנים, צעק דנוס, מוכנים!’ – עדרים־עדרים, גמלוניים, הצטנף העשן ובא, תפח והתהפך מהרה להררים ולאשדות, למַפּלים זורמים, לגלגלים מתגבהים, מתערמים ומוסעים ברוח, ושטף מבול גובר, אה ימח־שמם (ההרים יכוסו וכל הבשר יגוָע). כיבו עלינו את היום. הנה זה הולך ובא – עוד רגע ואנחנו בתווך! היכּוֹנוּ להתגלותם מתוך העשן בעוד רגע. הרגע, הרגע שלנו – הנה הרגע שלנו! חשים אותו נושמים אותו. הרגע שלנו. מלוא הרגשת אין־החציצה. מישושית. הרגשת כולך חותלת, מעטיפה בחזקה. כולך וכל הדבר הזה שפה אתך. ידיעת תמצית כל הדבר, מרוכזת. מתחילה עד סוף. כל ההכל במלה אחת. כאשר את העפר שבידיך. כאשר את ריח האבק. והלחיים הסעורות ברוח. – ‘מה הם רוצים?’ – נעקרת מלב מישהו סתימת־חנק. כעת זה. כעת זה. לכך היה הולך הכל מתחילה, בָּשל חיוּת, לכברת הזמן שהנה תתרחב ותהיה פה כעת. אין לדחות. לא תהיה עוד פגיזה כאן, לא עוד צליפה, לא ריכוך ולא הכשרה, ואין עוד להם במה להפתיע – כעת יהיה הדבר עצמו. אפורים כפי שאנחנו, וקשיחי צפידוּת כפי שכך, אין עוד להתקשח מזה, או להיצפד יותר. עשן לכיסוי ריצת ההתקרבות המעוכבת. ליל אבק מסתבך. אך יבהיר – ועוד קודם – וזה על ראשך. טיפת הרגע תלויה, מלוא אוצר הכל. – ‘נבלות!’ – צועק־פּוֹרם גידי. – ‘נבלות!’ – צועק גם דנוס. וברור עד כליות שכך. לחייך בוערות וזיעה חדשה מפשירה את צמיגות שרידי הישנה, שהוצחנה. אינך פוסק מדעת את הדבר, ואינך פוסק מלא דעת כלום, והיוָתר מבחוץ. אתה קרוב הקרב, בשר אל בשר, ורחוק הרחק, מעבר כל הלאה. גם נוכח בזה, ממש פה נוגע בזה הבא, וגם כלל אינך פה. רוּבּך לא. ורק כזכר עמום של דבר לא־מסוים אי־בזה, לא כל־כך נוח, אבל שכוּח למדי. הולך כאן ונעשה מוזר. אורתה של השמש הנמוכה הסתננה בעד עב־העשן הגבוה ומתנשא. שצופים אל הילוכו המעורבל, המציף, גם כאל מחזה, גם בהתכווצות כל מעיך ובני־מעיך. צבא רשפים נתהפכו לחום עכור ולצהוב עכור, ובמרכז נתלקחה והלכה התאבכות ורודה, נכמשת, ככתם צף שמנוני, חולה אדמוּת עמומה, מאוימה, זחלנית, כעין חזות אחרית הימים – עד כדי שמשכיחה זכר עמידתך בתוך גדלות תפאורת הראוָה המתאבכת הזו. או כאילו דברי־אגדה אתה שומע, מעשה שהיה באחרים שהם. אלף פקפוקים גחים לשרוץ בדמך המסכן, המעונה, המהסס לזרום. אבל אי־אפשר להכיר כלום בחזותך.

עשן־עשן. הבט אל החברים! כל אופֶף תחושת הימצאם. גם מבלי להביט. נשימתם אתך כאחד, בזה. היטב חשים את לכת כולכם כאחד. בערפך חשים, בכתפיך, ובנשימות הלא־כווּצוֹת עוד. את ההיספגוּת לתוך ההיות־יחד. לקראת. נושמים שזו אמת. אמת ננשמת. וכל־כך פשוט. יודעים מָלא מה צריך. מה הוֹוה. עומדים לפני הדבר שמוכרח. הכל מסביב פחות מזה, רק זה גדול, ורק לכאן פתוח, ונוּקשים ומחוּשלים להיות בו, והיה יהיה, גם היה יהיה. תמו שאלות. איזה שאלות. אין ספקות. התישנו. לא־כלום. מעֵבר להם. רק בשכרון עשיית הדבר. באחריותו. בתוככיו. במעיו. הכל ולמעלה מן הכל. לא־כלום פגום עוד, לא־כלום עוד פוחד, לא־כלום שכבר היה־פעם. לא־כלום משומש. שום למחצה. שום כמעט. שלמות. שלם ובשלמות. וככה. ופה. והנה. לא יודעים איך. לא צריכים להיזכר. הכל כבחלום. ולגמרי פשוט וכעפר הארץ. אפילו מצחיק. תקוע בגרון. עומדים ורק מסייעים למה שמוכרח לבוא כדי שיבוא. מיַלדים את ההכרחי. את הגורלי. וכן יהי.

אהה. הכל עשן. אתה בתוך (מעֵבר עולם של הכל ועולם של לא־מאום). רוחץ עשנות ואור דמדומים. הפחד זוחל שוב, רטבובי. לא פחד אחד, אלפי פחדים. כבושים וגלויים. פתוחים למחצה וסתומים למחצה. וכבר, בלא מאמץ, מתהפכים להיות לא־פחד. נגמלים ממנו. מצטללת רווחת פורקן. כיציאה מן הים. לא פחד. ריק מפחד. ריק מהרבה. גם מידיעה שכך. אבל לא ריקן. הו. סקרן. נורא סקרן. בוער ובחשק מגורה. נלהב התמודדות יצר הצייד יוצא ערום ממחבואיו, מתמתח מכיווּצו, מימים רבים, נושם באויר, סוף־סוף, ותאבות־חיים, ועולז תחרות. עם פזז דחף לקנטר – להרגיז וליפול להתכתשות מהלומות. אין עוד שום היסוּס. ולא אחיו ולא בנו. נתמלטו עד אחרונם. אין עוד שאלה אם באמת מוכרח היה שככה, אם לא היה בניתן פתח פתוח גם לאחרת – שאלות עתיקות־יושן. מחוקות. שטוּת מעוכה. כבר אין אדם בשאלת שאלות. אבוד במרוצתו. כולו באשדות המעשה הרץ ונופל. משתכר מתחושת המובלגוּת, עומד בסערה, בעשן, בקושב למחרקי שרשרות השריון, אם אלה, אם כבר, אם זה. באמצע, בדיוק באמצע. במשעול בלעם. באוכף אתונו. גדר מזה וגדר מזה, ואין שום אחרת כי אם ככה, רק ככה. בלי שום קשר לצדדים. עם מי? למה? לא לפנים ולא לאחור. לא אם ואשה לא. וחברה לא. אפילו לא נפלאה שבהן (פעם. יָפָה כעץ רענן. כרוח־ים. מה כעת?). ולא מעשה לעשות ולא ידיעה לדעת – אלא הכל כאן. רק זה שכאן. והכל כאן במלוא כל מה שעשה אלוהים. מלא עד גנזי־הגנזים.

מצחיק. אבל פחד. מוקף עשן ענק. אינך כולך עוד אלא אוזן. גם לא אוזן. רק ריגשה. גם היא לא. כי אם חבוק חברוּת. זה כן. כהיטבל בבריכה. כן. והכל כבעד חלום. עמוק־עמוק כחלום. זחלי־עשן לוחכים הכל, צוחנים גועל. אבל אנחנו נחושת. אילמים לוקקים להם, נטפלים, כלביים, נכרכים וקושרים. דרכם, בעדם, אל ההוא, האמיתי, ששם, הגדול. נורא שאין רואים, שסוּמים. חובה להפליש ראִיה דרכם. לדעת כבר. עוד מעט. רק אני פה. אפילו לא את השוחה מזה ומזה. מַערך השוחות שלנו. המשלט שלנו בכללותו. ראשים אחדים בהצצה. גוש מלוכד. יודע, מוכן. גידי שם. וקיפוֹדוּתוֹ (קלחי הכּלך שערך לפניו לאמור: יש לי הסוָאה!), ובני השקוּט גוץ, עם רחמים השחרחר, ודנוס הסוער סביבו, ונחום, והשנַיִם, והאלה שמצד זה, ועד בקתת־הכיפה – אותם אין רואים, אבל יוחאי וצ’יבי מקננים בה, חבויים לצלוף במקלע. פקעי־העשן המזחילים נעשים צמיגוּת אחת. נתקשרו לדביק בצק. שעת ליקוי־חמה. גם פס־תכלת אחד לא נותר עוד למעלה מעל הראש. תפושים בכף. סגורים בה. מה היינו עושים בלי כל אחד מאתנו. כמה אני אוהב כל אחד. יותר מאשר את. מי עוד נפלא בעולם יותר מאשר. ונורא אני כולי שלהם. כל אחד פה, כל אחד יותר. בוכה מרוב. יקרים שלי. יותר־יותר. יותר אי־אפשר. תמר – רק מלה. כולה. לא זוכר אותה. עולם לא קיים. ואיש אין עוד מפחד מן המוות. לא חושבים עליו. על כלום. לא יודעים לחשוב. רק לשמוע. שומעים לשמוע. בכל כוח. ועדיין רק עשן אילם שורץ במעוגי התערבלות. כל־כך בדממות – כאשר בבריאת העולם. עוף לא צייץ, פרה לא געתה. כמה כבר בינינו לבינם? אולי רק מאתים נותרו מפרידים. אולי כבר פחות. הרבה פחות. כבר עצם תוך כאן. רגעים. חצי רגע. הרובה. מאובק רק מחוץ. תוכו נוצץ וטעון. שכחת כמעט שהוא כאן. שהוא לפות בידיך וידיך בו. ואתה כולך גדול ומוכן. ולא פחד. למות? בסך־הכל לא להיות. לא כואב. להפסיק משהו. אולי להתחיל משהו. כן? מי יודע. בעצמו של דבר, כל־כך פשוט המוות, כל־כך טבעי. אחד כמוני שהיה כל ימיו בחצר בית־אבא, שהיה רואה איך חיים ומתים, נולדים ומתים כל יום, נזרעים ונקצרים, פרה ממליטה ופרה פוגרת ונסחבת לואדי. ותרנגולות ואַוָזים ושפנים, נולדים ונשחטים, שכל ימיו הוא באמצע מחזור חיים ומוות. שקט ומתמיד. שלא בוכים עליו ולא עולה על הדעת. מה הוא יתחיל פתאום לפחוד מן המוות. חיים ומתים זה הכל. (תלוי כמה…) כרגיל. והמת מזבּל חיים בפגרו. לחצי כהרף. כלאור ברק, אפילו רואים כמעט, במדויק כמעט, מה הוא הדבר, המוות – וחדלים. לא רואים עוד. שומעים? האם זהו? כמה עוד מפריד? מנותקים אל מעוגי חלום. העכירות החומה. אור־אֵימים. לכל רגע מיליון פרודות. כל אחת ענקית בפני עצמה. גובה לה ועומק ורוחב, וכובד וצבע ומטען לה, ואין־סוף אפשרויות, רחשים, הֶתחלים וגְמָרים, מעשים ובני־מעשים. מספיקים לרוץ ולחזור, לחלות עד הקאה, ולחדול ולהיות פשוט, מישהו שעומד, חייל במחפּרתוֹ, וגם לא כך: סתם קיים אחד שהוא. הבט אל האחרים! החברים. שישנם כל הזמן גם מבלי הבט. בלא השתנה. אבל כשמפנים אליהם, כשמפסיקים ומפנים אליהם – מיד נוטל המבט הזה ועושה אותך מופרד פתאום, מנותק לבדך, ומביטים כזר. רואים פתאום פה יצור אחד, לא רחוק, נוגע כמעט, וזר לגמרי, מאובק, פרוע, דהוי, עם רובה צבות בידיו, כמין שודד יחפן, כְּנוּף של כנוּפיה, לוהט ופעור שפתיים מבוקעות, מתעווה, כמין חתול נושפת, מגובן קצת כמוה, בין מסכן לנלעג, והכל שסביב נעשה פתאום נידח מאד, אפור, מעושן, משומם, וגם נוכחים כי חם כעת, חום נובל, שמחנק ואבק וצחנת עשן בו, ושצמאים מאד, ושרעבים נורא (נכון!…), רעב בן ימים רבים, ושכולך אתה מזוהם עד מתחת עורך, ועייף עד פנים כל היותך – ולא רק שלא שייך אליך כל זה אלא אפילו מאוס, ויותר ממשהו – מגעיל. ומוטב לחדול מהר ולא לראות. כמה שזר הדבר ולא שייך היות לכל אחד פרצוף, צורה משלו, וזמן לראות אותו. ואין זה רק אותו מאליו כולל, חדל־צורה, משכר־סוחפני. אסור כעת להתפרד. לא להיות מביט מן הצד. ניתק ומביט מן הצד. רק עם כולם. רק למקום שכולם מביטים. ביחדיו חזק, חושק ואחוז. כל־כך פשוט, בעצם, כל־כך פשוט להיות בחוץ. ואתה, וחבריך, ומה שעושה את הכל כאן כך. אינך דואג. כלל לא. למה? לא חושש. וחסר כל כובד. רק מסור לתחושת המגע הבוער. למשחק כמין אד מרחף. שקוף כרוח. לא נראה ולא מכביד. אפילו הגוף שלך הזה רחוק הוא. זר הוא. בּוּבּה לא־שייכת, מחוברת לא במישרין. לא זכור איך. אל הרצון הבוער שלך – שהוא, רק הוא – אתה. זה הכל. ובוער להיות. בתוך. בתוך כדי. בכל מאודך. ומאד־מאד. אני חי בכל כוחי.

ופתאום, בטרם הבחנת מה, או כי הדליל העשן, וכביכול בטרם בשלה העת – והם כאן! הנה – מנגד! וזהו! רגע אחד: האומנם? כבר הם? ככה הוא זה הם? וזה אנחנו – וכעת הכל? – הקיצוניים מימין רק כמאתים, אבל אמצעיתם קעורה להם, כהוגן, חישנית, מפגרת, לפחות עוד מאה מטר לאחור, היטב מעֵבר לאבן הלבנה, שהיא שלוש־מאות. וכשרואים ככה – נרגעים בבת־אחת. שקט עולה ממצולות: לפתוח אש? הו, לא, יפתחו הם קודם. לחוש אותם. למשש את גופניותם. אינך עוד המום־בהלה. כמעט לא. לפי שהלב מתפלץ פתאום מבהלה, מן הסך־הכל, מן הכל סביב שתו עלי, ואין אויר לבלוע. מה יקרה? האם כבר כעת? או משהו חייב עוד לקדום? יש איזה טקס קודם הכרחי, או בא בלא כל הכנות וישר מרושע על הראש? הגידו, יגיד מי. דנוס? שני חשׂיפים מציצים זה בזה. פוגת תדהמה להציץ. נראים בשלמות מעוררת קנאה. חזקים כנושמים. יפים אפילו. חדשים מאד (אף כי אולי ישנים־נושנים, ורק כסוּת־האבק השלמה מעטה אותם חדשוּת). אבק ושרידי־עשן נמוגים מתפקחים. אלה הם. עומדים כאלה חד־פעמיים. שרואים אותם עד תכלית היותם. לא סתם תיבות־ברזל, שתים, ארבע, שש, שמונה, עשר, בשורה זו, לא סתם עשרה כלי־משחית, לא רק צלליות אפורות, שאין להן תוך אלא חיצוניות קליפה בלבד, צללית מבהינת קנה־יריה, אלא גם – ורואים ממש – כאלה שבשלך הם כאן. ולמענך הם. וטיבם הציורי, הכללי, הנופי – כלל אינו כך, לא רק כך, כי אם, הולך עליך, קוץ נעוץ, שכבר התעקץ לתוכך, אבן בקיבה, חנק בגרון, שאינך יכול להבליע ולא תוכל – כדי כלום רואים כך ולא רואים עוד. מסתחף אל ההתפתחות ההכרחית, הרצה עם ציוחת שריקי כדורים, שהנה התחילה נסערת ומברידה ונבזה מאד. בתוך כך מתגלית, למטה יותר, שורה אחרת אצה לה לקראת המשלט הקדמי. התפתחות־התפתחות. אינך מספיק לקלוט הכל, לתפוש, ואין צורך. צליפים חותכים מאליהם. אין שום צורך שיצעק דנוס כל הצעקות שלא לירות. אין יורה. יודעים בדיוק מה מוּשׂם לעשות. כולנו בדבר ומבינים מה. האצבעות מבינות מאליהן. מושחזים וערוכים. בהירים כצהרי־יום־חורף. מצומדים אליהם. ממוגנטים. ואל כל זה שפה, שביניכם, עד שלרגע מתהפך הכל למהוּת־עיועים מופשטת, לאו דווקא כך, בכלל לאו דווקא. אלא השמונה, והשניִם שמכאן, וזה שישאר ממול, שכמעט יודע. הפיאט, כנגד זה, יכול להשיג רק ממאה, הררנ"ט גם ממאה לא. והרימונים מן הגג הלואי וישיגו שלושים מטר. אלף תחבולות כזנבות־לטאה קצוצים. רואים דברים וגם נכוים מזיקי־דמיון. נוכחים כי רוחב חזיתם עודף וחובק את קו השוחות שלנו, וכי אם רק יבחר לו כל אחד מהם שוחה אחת כאן, ויחזיקנה באש, וינוע־ויעלה עליה, רק עליה, רק היא – ירתקנה כרתֵק נער פרפר נעוץ אל השעם. החלל מלא שרקה נמלטת. צינורות ארוכים ריקים, שקליעים בוערים ושורפים בהם. רק העפעפים והמצח מעל גובה המחפורת. עפעפי נמר ואיילה.

לא נפתח עוד אש. עליהם להתקרב. מַכּתנו צריכה להיות כה נועזה, כה קצרה וכה פסקנית, שאסור להחמיצה. רוצים שיבואו. שיגשו עד כי נוכל לאחוז בהם. ואז. אנחנו פה נאחזים אנחנו. יבוא זה ונאחז בו. נחזיקנו בכף־היד. לא נרפה. וזוז שם, נבלה. דִיוֹ, יחד! מה הזחילה על ארבע, והרם רגל וטייף ושוב זחַל בעצלתים, בשפל־רוח. מה החששות הגדולים, חקרי־הלב הגדולים: אין דם בעורקיכם? כל עוד אינו חולף את בשרך הרך – אינו אלא מטופש, כדור אוויל, המלשין רק אזלת־ידם. ואם קשה עליך פתאום להביט היישר אל עיניהם, לתוך התקרבותם היורה וכובשת צעד אחר צעד – שא ראשך יותר, הגבה למעלה, ושם אין עוד עשן, מעט דלילים בדודים באין־סוף, אין שם אלא רק זוהר, סחפי־זוהר, במחוגים חוגגים, מאבק ניקודי סנוורים. שום תכלת או מעֵין תכלת ולא־כלום – רק אוקינוס זבובוני־זהב פוזזים בנחשולים, תפארת גדוּלה. שטות, לא יקרה כלום. אי־אפשר. מתחילה מציפה אותך כעת הרגשה חריפה כי מי יודע אם נצא מן המהומה הזאת, ולא כל־כך… הו, לא־לא, החרש שים ידך על־פיך. לא לקרוא סתומות בשם מפורש בטרם עת. אהה, לא־כלום, שים פנים כאילו לא ראית דבר ולא נודע, אֵל אלוהים, אימה ופחד. ולא ישמע ההפכפך ההוא וייזכר בך פתאום. זוָעה מעל הראש. לבך חובט. החוֹר הזה, הצר, המועט, וההתקרבות התופחת עולה. ההתרגשות הולמת כפטישים. חלציך מתמלאים נמיסוּת. אש חנוקה. אני, כל מה שאני – כאן. ובכל כוחי. יותר מזה אין. כל מה שאני – פה הנהו. רועד מרוב יכולת. לא מפחד. מה פתאום. מקרוב הכל פשוט כל־כך, טבעי והגיוני. כל־כך אין מקום לבהלה. רק לתושית ידיים. כשיפחת המרחק כדי כך ואני אדע. אפגע בדיוק. יודע. כעת פתאום גם רואה את תמר. חוּמוּת עיניה המחייכות זכות. כל קומתה. המטפחת על ראשה, צורתה השלמה, הקלה, החטובה, אופן הבליטה סנטרה משהו כשאומרת שלום. בבוקר. בדרך למחלבה. עמוסה דליים מזה ומזה, וקולה שלה, שנותן לתוך הקיצור יותר מכוחך לקחת. יום שלם לוקחים ולוקחים מזכר מלתה האחת שאמרה. אין עוד כלום. זיזתם מוּאצה שם, באגף, ורק שלא יסגרו עלינו את הקצוות מאחור. שלא יתקשרו שם לעניבה שלמה ונהיה מכותרים! – דנוס, איננו שותקים יותר מדי? לא ממתינים יותר מדי? יבש בפה. בתוך־בתוך אנחנו. בלב הלב. רצון צועק להיות, להגיע. להיאבק, לעזאזל, לגבור. בטחון שנגבר. כוסף ההתערבלות, ההתערסלות, ההתאחזות, כוסף עד הרגשת ששון, עולז ההיאבקוּת, ההתמודדות – האחיזה התופשנית, הלפיתה החובקת. הכיבוש זה בזה ובכל מה שיש. ההיות נוכח, נוכח בכולך, ביותר, בלא נשימה, אבל בהינתנוּת סוערת. עדיין לא. אתה בתוך ועדיין לא. עוד יש נקודה הלאה. כל הזמן. אני נקלע בין אני אחד שיודע, ואני אחד אלמוני שרק נמצא ואינו שותף.

שמאלה! שמאלה! חששות פתאום מאגף ימינם! לא כאילו שלושת הקיצוניים שלהם מימין, שלכאורה הם המרוחקים והלא נחשבים מכולם – לא כאילו נטלו אלה ומקטרים אבק נפרשו כעת במחוג עוקף, בזה אחר זה, אפילו אם קצת כמו ברוָזים מרודפים – כאילו היו אומרים לרוץ ולצדד אותנו ולעקוף מזה, ולשטוף אותנו אגפית, בשעה שחבריהם יעלו עלינו לדרוס ישר מן החזית? ושם הלא הכל פתוח, לא מכוסה, בלי מפגע או מעצור להם – אין איש כנגדם משם! (הרי שלא על הכל חשבנו מראש! והם חשבו טוב ממנו!) – לא נראה לכם כאילו זה הדבר שהולך להיות פה? מן הצד שאנו חשופים בו לגמרי. והלא הפיאט הבלתי־ידוע להם – הוא הפח שאנו טומנים להם – הלא שׂוּמה עליהם, אם יש אֵל בשמים, ואם נא מצאנו חן בעיניו, לבוא מכאן וליפול בשחת הכרויה! איגוף ימינה – משמע פסיחה על המלכודת, סיכול כל עצתנו, לעג למעט תקותנו. להוסיף חוזק לחזק, עוד רֶשע לרָשָע. הלא משמאל, חבויים בבקתת־הכיפה, מופנים צ’יבי ויוחאי, וה’קדמי' כולו מחפה על האגף – לבוא עתה דווקא משמאל – ביזוי כל צדק! לאבדון! ולמה אינם עולים על מוקש מסכן אחד ממוקשיו של קובי המסכן. למה אינם מתבקעים פתאום השמימה. ימח שמם! אַל תסובו לנו כעת ימינה – מכאן, מכאן בואו – הכל מוכן לקראתכם מכאן – בואו, בואו, בואו, בּוּבּים, בואו־נא מכאן, - נבלות, פחדנים, ממי אתם חוששים? – העלה נידף תערוצו ואת קש יבש תירָאו – הביטו מי אנחנו ומה כולנו – שנים־עשר ריקים וקטנים! בואו מכאן, מכאן, בואו־נא מכאן – בבקשה מכם, ישר מכאן!

ציוחַת היריות השתנתה. התפצחויות אחרות מסַפּרוֹת מיד, בלי להרהר בהן הרבה, כי תותחי שלושים־ושבעה מילימטר שלהם התחילו פתאום מטיחים מן השריונים, על כל שוחה ושוחה, ובין השוחות, בקצב מזורז, ופגזים נשתהקו בזה אחר זה מחתכים בזוָעה. עד האזניים קפצו הכתפיים מאימה. כלום לא נחפזנו להאמין ולקוות? מגדלים בנינו באויר. גל יאוש נופל, קובר תחתיו. יאוש מסמא־עיניים. הזיעה המפוגלה מתפרצת. ונמאס להיות. מצהיב לך הדם משממון. מנוֹחם, מבחילה. נטול סיכוי ותקוה. מעשה קוביין. משחק עיור. לא רוצה לדעת, לא רוצה להיות. טפשוּת כל הקיווּיים שזריתם לרוח. מופקרים. לא יכול לחשוב. לא רוצה להביט. שיהוקי זוָעות וחיתוכי־שריקה מחצניים. הקיר מאחור מתערער. וככה זה? נחרץ וזהו? מי החליט שדווקא, מי ככה כפה עלינו את חסלוננו, את נפילת הכל? אני לא אזוז מכאן. ידרכו על ראשי. אני ברובה ובאגרוף. אני אתן להם ככה שלא עלה על דעתם שאפשר… אני אקרע בשינים, אני… למה מכריחים אותנו לככה. למה אין בעולם בן־ברית שיבוא כעת לישענו. והיינו מבעטים יחד במנוּולים. משברים לשבבים וגומרים וגומרים וגומרים – מראים להם - - - לעזאזל, פתוחים לדריסה, הפקר העולם, מי יגונן, מי יסוכך עליך בכפיו, כעל נר ברוח, וגם לא רוצה ולא צריכים, ואנחנו בידינו נעשה, לבדנו, תראו איך, כלום לא גמור, תתפוצצו ותאמינו – ודי להיות בהול, די ארנבת, ולא להתערב, לא מחשבות ולא רגשות, לא יאושים ולא תקוות – רק להיות נתון לסחף, בכל מה שאתה, ובכל שיש לנו, פה, ומאחור, ומכל צד, ובשמים, לעזאזל, כלום לא נגמר, כלום לא אבוד – אי־אפשר להרים ראש, ועוד רגע אפשר יהיה ונרים ונדע (ו… מדוע בעצם מגיע לנו שאנחנו ננצח? כי ככה. כי ככה. כי אני כאן). מצד זה! – אה – זה היה מוחצני – היה גומר אתי והכל. ימח־שמם. האם להיות טוב וצודק עיקר? או פשוט להיות בעולם. לאן הולכים הדברים פה? זזו קמעה־קמעה. אבק נלבט ברוח. ולמעלה, שוב יש פתאום, בתוך כל המהומה, שמים פתוחי־זרועות, מוצפי־שמש, כאשר יהיה תמיד מעל שדות ערב, מאובקים, ורפסודות אחדות של עננות מצועפות, מבשרות שרב וגם סתיו מתקרב. – בלב לבו של העולם אנחנו. באמצע הכל. כלום לא יקרה רע. לא יכול. תראו שיצוא נצא. אין עוד מה לשנות. מה לחשוב. מה להזיז. מה לרצות. בוא יבוא. מאליו. פטור מכל נדנוד. בלי שום לכאן או לכאן. לא צריך. לא שואף לא נשאף. כולך באמצע ההכרח. רק בו. ובולע אויר בתאוָה. נזכר בקיומך. בך. בישותך. נושם מעבר ליובש שבחיך. ושוכח גם שככה. ופורץ להציץ לראות שמה. מי צועק?

מה יש, דנוס? מתקרבים. הו כן. הראשונים כבר. מלוא ראוָתם. רואים כמעט את עיני המקלען. אני הורג אותו. מותר כבר לירות? לפני שהוא אותי! אני יודע שאקלע! רגעים עצומים, עצום להיות כאן. וכולנו כולנו כולנו. מי יודע איזה איש הוא המקלען היושב שם ומודד אותי, ואיך אני בעיניו. איש? לא איש – משוריין. כָּכוּת מתכתית רעה. סגורה ושונאה אותך. הו, עצוּם להיות. בוער נורא. ותדע, איכר כשם שכל הימים תמיד אין לו על מי לסמוך, ואיש לא יעשה תחתיו – גם במלחמות רק שתי ידיו לו. אני יודע. וזה מוכרח להספיק. תראו. אלף פעם כבר היה כך. ממלא את כל־כולי שאני כאן. הלא אילו הייתי, וכל אחד שפה, במקום אחר כעת, הרחק באבטחה או בשמירה שהיא, והיינו יודעים כי כאן יש כזאת, ובחורים עומדים כאן בפנים מול שריון – הלא היינו מתפקעים שהם כן ואנחנו לא, רואים עצמנו כבישי־מזל, כמפסידי טעם החיים, - הלא ברגל היינו רצים לכאן, מאה קילומטר, להיות פה ולעמוד בקרב, והנה - - - רועד כולי. מרוב יכולת, לא מפחד. אין עוד לכאן או לכאן. נסחפים במפל כביר. כל־כך ערום אדם. כשאָפס לו האולי – ונותר לו רק הוַדאי. סחוף גזירת וַדאי. מופקע מכל אחרת. אגב, מה התותחים שלנו, והמרגמות, עד מתי הם מחרישים? התרחים הללו! לא ידוע להם איך ומה אצלנו? ולאן נעלם ברזילי – מי ראה אותו? היינו־הך. אנחנו כפי שאנחנו. לעזאזל. כאלה וכאלה. נשחק את המשחק. זה הכל. ופתאום. וכבר היה כך פעם. הכל כמו בעד חלום. עמוק־עמוק בחלום. באר אין־תחתית. אפילו אותה תחושה שחולם יודע לעתים בחלומו, כשהוא חש כבר את קרקעית החלום, את סף היקיצה שתביא כלָיה על החלום – ונרתע להתכסות; בעוד מה שזה עתה היה ועודנו קצת – לא יעלה בידו עוד. אבוד לחלומו. ריחו של הגמור, וקצת גוֹניו עוד הולכים ומהלכים אתך משהו. עמומות ועגומות. לא מעט. וזה מוליד פתאום צורך להסביר את הדבר. את הזה שיש כאן. כך כפי שהוא. לא להגזים ובשום פנים לא למעֵט ממה שהוא, עם כל טעם היותו הנחרצת, להסביר לאשורו, לטעון בכל חום הלב, ולהסביר. הר של טענות ודברי־הסבר. אחד מהם לא מיותר. אפילו אותם שכאילו ידועים משכבר. כלל אינם ידועים – מהתחלה, מתחילת ההתחלה ויידעו. שיידעו. מוכרח שיידעו. כן.

שמאלה! שמאלה! מה בא שם! עד אָן הם? ומימין? בהצצה כפולה: שם לא. אֵי־למטה בעומק מרפרפת תכונה רחוקה, אבל אין סבלנות אליה. כמו אל הרבה דברים אחרים. ואילו משמאל – שם מתרחש הדבר. גידי, מה אתה? הביטו על גידי! מה הוא שם? יצא משוחתו, ראית, מזחיל על גחונו כתולעת, מזחיל וגורר כנמלה, מתגבן לרגע ומשתלח בניתור כחרגול, ומתעלם בעשב הנמוך, האפסי – ושם, האלה, לעומתו – השתגע? – ואם מגלים אותו מן הצד… או אם… והלא הפיאט שלנו בידיו – מה הוא? אנה? בקפיצה קדימה יוכל ללכדם בטווחו ולא יחסום אִשם. האם זה כך? מסתבך פה סבך. עוד הוא. זוחל גידי. מה הוא גידי – הלא זה יכול להיות, הלא זה נפלא ומופלא, הלא… כולם רק אליו, נפתל אחד, דק ומזחיל שכזה, בין המון שמים חלקים מעליו וקצת אדמה מעשיבה מתחתיו, עשבים כלומיים, נמוּכים גם מגובה גבו הרזה, ומנושבים יותר מכוחם לשאת, סרוקי נחשול רעד. אם יצליח, אם יגיע, אם, ועד אנה הוא שואף? אח, אלוהים, מלאכי עליון, סוֹכּוּ עליו. – למה חדל? מה כעת שם? יריה? לא. הו, רוחש עוד. קפא הלב. רוחש־רוחש רחש כינה, מכאן ישר בלי לפנות – אה! ראיתם! כמַכּת סכין חותכת נתחבט פה פגיע השלושים ושבעה! לא להרים, לא לדעת! לא, גם זה לא. בעיקוף מן הצד יקל עליו לפגוע בלחי השריון, ולא במצחו האטום.

כבר הקריב־הקריב הזה שפה. מוכן לקבל? צורתו על כל פרטיה. שליט מעל. חכמת מתכנניו וכשרון ידי חרשיו, צלעות זויותיו ועגולוּת הצריח והקנה המבהין, סדקי החזות, המספיקים לאלף העיניים, גמלונות הצמיגים, ההורסים ובאים זיזות־זיזות, חסימות מגיני הזרבוב, תימור המשושית המזרימה שצפי דוּחוֹת לאחוריה, כך וכך כך וכך – הכל בחטף אחד. בספיגה עזה: זה. אפילו את השלושה־ארבעה שבתוכו, הלא נראים – רואים, ופורטים אותם מסתמוּת צוות־משוריין לבעלי שם פרטי ושם אב עם סיפור לאיש סיפור לאיש, אלף לילה ואחד – נזכרים ותמהים שאפשר עוד לזכור, תמהים, גם על התמיהה, ושוכחים עוד קודם ועוזבים. אה, קרוב. הרובה כל־כך לקוח ביד כל הזמן, אי־אפשר עתה לקחתו יותר. צליל גבוה באזניים. כולך המוּי ומפולש. אבל כולך אתה ישך. קח ונשום. כל עוד. גע בעפר. סַפּג בישבותו זיעת הכפוֹת הלופתות עד אזלת־דם. הצל לך מהר ממשות יסודית יותר. והתבהר בכל הכוח. התאמץ והתבהר. לצאת משכרון. מעמעום. לחייך פשוט. זה אפשר. זה יהיה. בעוד כלום. זה כבר פה, והנה זה. והכל, ברור. לא־אמצעי, אין חיץ, פשוט וממושש – ויש עוד פנאי גם לזה כעת, בתוך שאג היריות והיסגרות הטבעת וכשהכל על חוט השערה? מי יודע אם יש אם אין. כל הזמן בא פנאי וחולף. נמצא ואובד. כבר וחסר־כובד. אבל בנוכחות שוה. אה, גם הרגע שלפני - רגע הוא. מלא, שחיים את מלואו. שמוכרחים וגם רוצים. משתכרים משלמות כדוריותו המלאה. ויותר מזה. מי יכול לדעת. הכל מסתער אליך. גם מפנים גם מחוץ, במערבל רותח. ואתה חייב לקבל. להניע לכאן ולכאן. ואולי גם אני כמו גידי הייתי צריך לצאת, לתת, לרוץ, להיות, הרבה יותר, להקריב, לעשות, להיחלץ, לפעול, לא להמתין פה ברביצת סבתא – להתפרץ, להיאחז, להיאבק, להיות בלב הַוִיהִי־מה, בתשואות, בתופים ובשאגות, פתוח לכוחות גדולים ממה שאתה זוכר בך – לעזאזל, בסיפוּרים תמיד הכל הולך אחרת. יש צעקה אדירה: עליהוּם! ואחריה התכתשות באַלה, בידית הטוריה, ובשינים ובזרוֹעים, מערבל שִכרה, התלהבות לא יודעת מעצור, התרוממות־רוח נסערת – הה, סיפוּרים. ארבע וארבעים. כן?

רגליים בריצה, מזעיק אל דנוס, ברזילי: הרגלִים! תראה – למטה הרגלים! – איפה? – שם, הנה, שם! – לא שואלים איפה היית כל הזמן ברזילי, לא מציצים לראות איך הוא שכזה בעמדו צמוד אל פינת הבקתה – רק יודעים כי הנה זה הדבר שהיה הכרח, הנהו, כעת. מראים עליו. רואים אותו. ראִיית צריבה, חותם בבשר – ותראה כמה! וכמה נושאי־ברן וזחלים, שם – הנה! הצטבר הדבר, ההוא, הגדול, המדובר. הנה כעת. עלה הגל לרוּמוֹ. למטה, שבע מאות, או יותר, בתחתית, לניצול הצלחות בפריצת השריון, להתבססות, ולסתימת הגולל: עלינו. הה, הכל מתהווה יותר מהר מכפי שיכולים לתפוש – קרוע להבחין, לתפוש, להבין, פה ושם, מניין יתחיל, מה קודם. כעת – מועד לתותחים שלנו. עליהם – על הרגלים. נראה, נראה. מתי נראה. זָעַק פתאום: תמר. העוד עודה? אראה אותה עוד? לא זה, לא זה, אבל זה מרגיע. כשם שזה ריק. אנחנו עוד לא ירינו אפילו ירייה. משגע את העצבים – שלא יורים. שזה עולה ושאתה עוד לא. ששותקים וממתינים. כל העצבים גרויים דרוכים. (קצת בתוכך, בתמיהה, מן הצד: בהשתאוּת…) נמתחים עד פקיעה. וילל חיה בלב שלי. אני מתפוצץ אם לא יתחיל. אני טורף ו…

הו, כל השלושה ממול, בבת־אחת, נעקרו לרוץ עלינו! זהו! רק רצון־ברזל, או שיתוק־אברים, עשוי למנוע מפתוח באש. בכל מה שאפשר להטיח. הקרקע בוערת. בני־מעיך משתרגים ממאמץ. מוכרחים להימנע. עוד לא. להתאפק. אתה נעשה גדול מהתאפקות. זה – הוא שלך. בינו לבינך חשבון הכל. ביניכם נמתח. עליך. קנה־המקלע שלו והבהקי־האש. עין בעין ולא מפחד. נרגש נורא ולא מפחד. צורב מרוב קוֹרֶב. מוכרח להרכין ראש, גם כשלא רוצה. נרכן מבלעדיך. ננפץ פתאום. פתאום הודד־נופץ, נתפצח, ועל דפנוֹ המאפירה, שלמת־הסבר, של הראשון הזה, של שלך, המביט עליך ובך, ערוך עליך, מהפנט בכוחו המחוסם, מכוון כנגדך, הזה, שממלא את העולם, מסתיר, גבוה וטורפני, - פתאום נתפרחה על חלקת שלמוּת אפוֹרוּת הדופן שלו, בועה כהה שהיא, סַפּחת שחין על חלקת לחיוֹ, שרק ברגע ראשון לא תופשים מה היא, ומיד תופשים: הוּררא! – נצטעקה תרועה, ואולי אתה הרעת ומתוכך, מפיך ולא מרוֹבך, מי? אדיר! שרגא? בררנ"ט שלו? פגיעה אדירה! לא יאומן. ככה אנחנו וכבר! צועקים מעברים. לא ברור לגמרי מה היה. ומה זה. וגם שלך, זה החנוק בידיך, כמו של כולם, נתפצח כעת הרובה, נשתחרר, סוף־סוף נלחץ, אם כי בלי לדקדק בכיוון, ולצעוק – נבלות! – ומטח ירי! והמכונה נותנת אז בקולה, השתקנית הזו. הציימנית הזו. נבחי, הביחי, בת־כלבים, נבחי כעת, הביחי, הראי להם, וכולם, התזמורת, והתותחים שלנו איפה הם, יש לנו תותחים או אין, והמרגמות, מה עם המרגמות? איפה התרחים הרגמים? הריעו כולם, תריע ארץ ומלואה, תוֹרנוּ, סוף־סוף, תוֹרנוּ, ואנחנו, כעת אנחנו, סוף־סוף –

הלה, הנפגע, המשוריין, עצר לרגע. ושני רעיו מעבריו נעצרו לתהות. והזה הראשון, הפגוע, או הכאילו פגוע, הסרוט, שעיגול שחין נתפרח לו בצדו, העקוץ הזה, הקצת עקוץ, רצה, כמדומה, לא לשים לב, ונעקר להתפרץ עוד, להיות גיבור מתגבר על העקיצה, או צעקו להם באפרכסת שעל אזניהם ממרחק, להוסיף לעלות על היהודים המובסים, הפגורים בשוחות – או שדמם בהם נדלק וחימה ניצתה בו, ופתח בזניקה מסעירה, אש ואבק ויבבה, שצריך היה לצנוח מפניה מהר, לחצי שניה, - ורץ – אבל רק כדי צעדים ספורים – משהו בכל־זאת אירע בו, אולי פגיעה נוספת שנתבלעה בשאון כל הירי הגדול, והצעק המחריש, אבל חדרה אליהם פנימה, בלי קשר להמיה הכללית שבחוץ, לתנופה לזרימה, הקושרת, המרדפת, אולי כדור מצא לו סדק וחדר ונשך את אשר נשך, - כי תכונה שהיא קמה עתה בקרבו, ככל שסמויה. וגם ליבט קצת דרכו, ופתאום הצטיירה על צריחו שלו מכת־כתם טריה, של הנה־אך־זה עתה. ממש כאילו הוכתם ברטוב. וקנה־המקלע שהיה יוצא נטוי ומבהיק אש נוצצת – נתהפך פתאום וקפץ הזדקר למעלה, כסוס שרוכבו נפל, או כעגור שמבליע מים, או כאילו עזבהו בעליו באחת, וכובד הקת הכריעו, משכוֹ מטה, והיה תלוי רפה ומתנדנד בחצובתו אין־ישע – ומיד אץ כשכנו, המשוריין שמכאן, והפריץ אש־זלעפים, סוּפה סוּפתה, שלא הותירה מנוס מהתברח מפניה, ועד עומק האדמה, נושם ריחה השכוח, בלא לב, אל חיקה שאנן, אף כי לא עד כדי שלא לראות יותר איך אצים לישע הלז, המעוכב, לחפות עליו, לתת לו ידיים לתמרן, לסגת, למצוא פתח נשימה, להתאושש ממהלומתו – צועקים אליהם, ישר אליהם, בערבית, שיבינו, שיידעו בדיוק מי הם, קוראים להם, - יא־כּלבּ, יא־חמר! – מזמינים שיתקרבו, ומקללים, אה מקללים בתאוה, בצהלה, בלי נשימה, בבליעת אויר, בנחירה – אה, אלוהים! תענוג לקלל! סוף־סוף לקלל! לנַבּל את הפה, לפלוט, לשקץ לומר בכל הכוח ולכל רוח חראות נודות זונות – בואו בואו בואו!

מכה נוראה בכתף. מה? כעת פתאום אני? מניע את היד? אז לא חשוב עוד מה. רתע פגע או אבן. לא חשוב. לא חשוב. לא חשוב. רק זה. ומה? סוּפת אש, ברד סוער כטפח מעל־פני הקרקע. כל כולם תופפים פה. לרימונים עוד רחוק. אויר, אין אויר. ריח שריפה. קוראים לו ומשסים אותו. כאת פר עצל בזירה. מתגרים בו. קול אחר מעל כולם. צורמני, צורח, שיכור צריחה. התפקעות עזה לא הרחק. פחות, פה אני. אהוי! עוד פֶרח שחור על דפנו של הלה, המהסס, שמוט־המקלע, שהקפיצוֹ פתאום, נתקפץ פתאום ונרתע בבת־אחת, כאילו חגר כוח שלאחר־יאוש, זעם פצוע בשארית דמו, לאחור־לאחור, כמזדקף על אחורותיו. כמפיל רוכבו. בחיי, שאני רץ אליו ומטפס בו ומשחיל בידי פנימה רימון, בחיי! מתאחז בקרקע, בהצווח מנוע, בהגעש לאחור, בלא להבחין עוד, וכמעט התנגח באחוריו בחברו ששהה שם, הה, כמעט והרסוֹ, אה, ויכו־נא איש את אחיו, ובערו יחדיו, אבק מליט, אולי ספג גם מאִשוֹ של זה, בין צלעותיו - - - בלבול, הה בלבול אצלם, ככה זה. ככה, חברים. אה, פגענו, הה פגענו, הו הפגענו בו, זה האחד הפוגע, הפגענו אותו, אנחנו כעת, בידינו הדבר, לגמרי – כן – הה! (מי פגעוֹ, בעצם?) – הה, אלי אלי, המקלען שלהם הוקטל להם, קטלנוהו להם, נתקטל בקטל שחור וחסול, כמו כלב מוּכּה, בזנבו בין כרעיו, ביבב – הרי לכם: יש לנו פיאט! ורובה־רימון־נגד־טנקים יש לנו, מַטוֹל שכזה, וזה שצורח אינו אחר, הוא שרגא, - אני! הוא צורח, זה אני, שלי! – צועק שרגא בקול זוָעוֹת – הכתף עלתה קילומטר – הוא צועק ועוד יורה ועוד יורה, אף כי יצאו כבר מן הטווח שלו – ואין לו אלא ששה־שבעה – חמור, אל תירה, חסוך אותם! וכבר האבק מליט, וצוחק נורא, וצוחקים אתו, אהה, בלא נשימה, בחרחור, במהומתת שריקי צליף, ברקי־המם איומים - - -

פרק חמישים וחמישה

יש לך מושג מה? לא, בחיי לא! רק הומה בי. מצטפצף הכל, הידיים רועדות, הרגליים, הכל. מוּתר כבר להעֵז, להעלות, כי אולי, כי אולי כבר… אה, הכל עודו כאן – – רק אחד שנסוג, אחד מעשרות, והכל עוד מכביד חונק מלוא כבדוֹ. והפיאט כבר נתגלה, והררנ"ט, והמכונה, ושאנחנו איננו אלא רק כאלה – במַכּוֹת־אש גוששים אחרינו, ממששים. וגידי שׂרוּע בשדה לבדו תחת השמים. מחר יהיה שרב – העננים האלה. – ומשמאל? דנוס, משמאל שלנו, שמה! אגפם הארור שלהם הזה! חשופים לגמרי מן המערב, אנחנו, מערב שלם פעור פירצה, כגודל העולם. כן. שמה! – קולו של דנוס כבר מצריח: לא לירות סתם. נכון. שלוֹט בך. עצוֹר. אהה, השוחות האלה שלנו הדקות, העמוקות – אח, חיינו לנו לשלל! חברים – אנחנו!… נאום קצוץ. ולומר, ולצעוק, לשיר, יריות צפופות. דפקתי כבר מחסניות. מהומת רצי־אש מצטלבים. מתחתכים. מעופפים, צורחניים, אה, הישמר, חביבי, שלא לחטוף פתאום אֵי־מזה. לא חשוב. מאוּשר שלא חשוב. שלא צריך לחשוב. פטור מדעת בדיוק. רק להיות. זה הכל. למטה. למטה. אש פלצות עלינו, ריח שריפה. קדחת. למטה. מתכווץ לי. אני בתוכי, נוגע. להחזיר נשימה. להתרגע? להתקבץ. להתפכח. להיות. כל חיי אני. כולי פה. לא שאלות. לא ספקות. לא חששות. רק חופש. עשיה בלב ריצת העשיה. חופש. והרגלים? והאגף הסוגר לכתר? מה כוחם, מה ערכם? מאתים? פחות! חשבונות של הבל. לא יודע חשבונות. בושה לעשות חשבונות. משוחרר מחשבונות. פה זה משוחרר. לא למנות, לא לחַשבּן, לא להיכנס לקטנוֹת, פטור, קל כרוח. להיות צלול. וכמה פגזים יש עוד לפיאט של גידי? נצטרך לרוץ להביא לו עוד. הוא לא יוכל. והרמָנים שעל הגג שטוחים־חשופים לאש הפתוחה על הגג – שגעון (אולי קפצו ומילטו נפשם?) – ויוּבל? יוּבל? רחוק־רחוק. ואני פה. רק פה. אין אחרת מפה. יותר מפה. זה הכל. הכל מלא. אני למעלה. אה, לעזאזל, הכתף. איזו כתף. אין עוד כתף. ולא יד ולא רגל אלא רצון, ולא רצון אלא שריפה, רוממות אש, לא צריך כלום, רק להיות, רק להיות בתוך, רק בוער כמה שיכול, ושלא יפריעו לך לבעור, בכל מה שיש, שאתה הוא, שבוער בך, שגדל גדול, אדיר ויפה, יפה, ופתאום גם ברור ופשוט כי הענין גדול מן האנשים, שאנשים רק זוטות טפלות להכרח הגדול, היותר גדול, המולך על כל. יותר מכל שהוא. ולא יודע עוד מה. ולא רוצה. אין. פעם אחרת. אחר־כך, אחר־כך. – האם ייתכן, ייתכן?

ארבע ארבעים וארבע. קטנות. וארבע. לא אומר כלום. שיש זמן. שיש סדר. שיש חוק. שיש זה קודם, זה אחריו. שזה היום, שזה פה, שזה אתה, שהמצב כולו, לא לא, כעת לא – הגיע הזמן להרבה יותר מזה, רק להרבה, לגבוה, לפתוח מכל – ומתהפכים בתחבולות. אחר שבך. יש עוד אחר. יש אלף אחרים. רגע אחד. רגע רסיסי־רסיסים. משם, משמאל, הסכנה, משם חשׂיפות אין־סתרה. רק גידי שם על האדמה הפתוחה בין העשבים. הו, גידי. ואין לו עכשיו אלא שלושה או כמה פגזים. ואני, עלי הוא לרוץ ולהביא לו. הוא במוקד. ולמה לא אני במוקד. אוהב את גידי. לבדו בהחלטת נחושת. אוהב כל אחד. את כל אנחנו פה שכאלה. והפגוע? ימח־שמו. עודו זוחל. או נגרר? להיחבא מעֵבר השנַיִם שאצו לצאת לפניו. הם כעת יוצאים בראש לנגח. (והרגלים שלמטה?) הכל כּוּסה אבק. ותמרוני הרכב. חמישה פה ממול. חמישה כמו אלף. כמו אין־קץ. ומשמאל להם, באגף. רק שמונה? כולם? לא היו יותר? שמונים? ושם מאחור, והטור שירד קודם למטה, לקדמי. אלוהים, ויש להם בודאי עוד לתגבורת, ויתגברו, ירוצו מיד לכאן, מסביב־סביב, בבת־אחת כולם סביב, וממאתים מטר למאה מטר, ועד המגע, עד התפצחות, חזה אל חזה. יחד נופלים לאדמה – מה אתם פוחדים? חשבונֵי־חשבונות לעזאזל. אני לא רוצה לדעת כמה אתם. כמה אני. אני בתוך הגעש הלוהט, בלי שום חשבונות על חשבונות, מחוץ לצורך, מחוץ לשייכות, מחוץ לאפשרויות – אני בפנים, בפנים פה.

אני כעת לרוץ להביא לגידי פגזים. לרוץ, למצוא, לקחת, לזחול להגיש לגידי. להיות אתו. מוכרח, שומר נפשו – נפשו תפרח. או להזעיק עוד את כיתת אודילה, שמאחור, שלחינם שם, שיבואו, שיתפרסו פה, שיתפשו משמאל, שיהיו לפגוש פה, כנגד המכתרים, שלא יהיה חשוף – – כולנו בתחבולות, תמיד, כולנו בהצצות, אנחנו, אפופי הדבר, ומטח־האש מצפצף אבל אין מתפחד. לא, לא עוד, מעבר ל, מחוץ ל, וכשיבואו זאת הפעם, נצא לרוץ לקראתם ברימונים, בסכינים, ובאבנים. לא נשכב ונחכה עוד. והם לא יעברו. לא יעברו. לא יוכלו. ולא נמתין להם עד. לא, לא אנחנו. לא יוכלו לבוא להתנפל, ולסגת צעד ללקק פצעים. מעתה רק אחת: נצחוּ או מוּתוּ. לעזאזל. אה. ולא להתכופף, לעזאזל, כל־כך, כשיורים, ולא להיזהר כל־כך, להילחם ביושר ובעוז, למי שמזל – מזל, מכושפים לטובה. חיים נצא מכאן ובנצחון. חיים רק אם ננצח. ברור. ושקט שככה. וככה שקט. וטוב. מצטפצף לו כל הזמן. ממטיר בסופה. חותך ומבזיק. נס שלא נתפגע פה מי. שלא שמענו צעקות: חובש! מזל. כעת פה! דרדור אבנים. הכל רועד. הכל לא אני. אין בי עוד. אני רצון, לא איש. וכולי כאן. אני ואנחנו. אני אנחנו כולי כאן. אין שיריים. לא ראש ולא זנב. ומביט. יודע ששמי הערב. שתשקע השמש, שמחר שרב, שהעננים האלה – ולא נוגע. הם בודאי. – אני: הכל בספק. לא עוד. של מי, בעצם, הנפצים האלה? מי הוא זה, בלי סוף, דווקא הנה? עלי? לא יצלח לכם, טיפשים! ופתאום לא. פתאום רק כאיש מן הצד, זר שמשקיף לו, אחד שלא נוגע בו, כסתם אֵי־פלוני שאוסף רשמים על המתרחש – לא כזה שעושה את המתרחש… משתומם מאד, נבהל מאד – וכבר אוסף אויר מלא ומתנער. הו, רק רוֹצה. רוֹצה עד אש!

ברח! זוָעה! אהה. אין עוד עצבים לברוח למטה. אה זה! זה? הו, הבט: שלום עליִךְ! דבורה פתאום אחת הזמיזה בחלל, במחפורת. קלועה אֵי־מזה, חמה ותוזזת, מתבחשת בחלל הצר. עכשיו? פה? מניין? כולה אמת אחרת. קיש־קיש, דבורה קטנה. לא מקום פה כעת. דבורות קטנות הביתה. יה, אלי, איך שאנחנו רחוקים־רחוקים. סגורים אליו. ברחי, טיפשה, מה את פתאום – שלום־שלום וברחי לך, והיזהרי. אבל שקט יוצא כעת, שלווה נובעת מבפנים, כנבוע דם מפצע. כיציאה מתוך חור. מתוך חושך. כלאחר סער. התרוקנות לתוך תהום. לא נורא.

– שהמכונה לא! – צועק הציעוק של דנוס. בתוך פתאום נוה מועט של שקט תמוה – ושלא תתגלה להם! ומישהו שירוץ להביא פגזים של פיאט, חת־שתים, מי רץ? – ‘אני!’ הריע תרועה, וכבר הקדים מישהו את כולם, לא חיכה וכבר רץ, ורק אז ברור שדווקא הוא אסור היה שירוץ, שהוא עמיחי, והוא החובש, והוא על משמרתו, ובלעדיו… אבל אין מי שירוץ אחריו. נראה, נראה. אין לשנות. בתוך מפל המוכרח. –

מכולם – הוא זה: הנבל מכולם – זה הפרצוף שישר פה ממול, ברזל כולו, זה עם הצהוב על חטמו, שהתחיל כעת, ומזרים עלי אש, שרוצה רק אותי, שמתכוון וגם יורה רק בי – דווקא אני מכולם, נבחר מכולם. טוב, קם לפניך, הנני, כולי – פגע! פגע אם תוכל, אם יש לך מזל, קח אותי, אם בי בחרת, אם אני שלך – אני לא יכול יותר ואני לא אזוז, אני אם הוא יעזוב – אקפוץ אני ואדפוק אותו, ועוד קודם, נבלה יהירה, גאוַת אוויל, לחסל הוא פה כסדר אחד אחר אחד? ואני לא מספר אחד? – ימח־שמך, תתפקע, ולא! עוד זיזה או שתים. כמי שהשיגו הרוצח, אני, להט הסכין בידו וכבר תפש והחזיק בך, נושף להט בוזו אל כולך ומניף כמאכלת. – חלול כולי חלחלה. אמא שלי. פתאום לבד כל־כך. הביטו כמה. ממול הכל. כל־כך. כמו כויה בתוך תוכך. אבל אני יודע שלא. הפעם לא. לא הפעם. אני יודע. לא רואים אדם, רק ביהוקי נצנוצים זורמים. חוט צפצופים, מחרוזת סכינית, רצה אליך, מוסע לכהרף גם לכאן ולכאן. כפוף, ובעפר, ורועד, אבל לא מסריח. לא פוחד. בחיי, לא.

פתאום – אין. רגע מתעגל מתרחק, כעיגול הים. וצעקה גוֹאָה, וצווחה. נראה מה! – אבל… שם, שם! משהו זר כאן, משהו חוצץ, יוצא־דופן, מתבלט ומתדחק לחלל, לראוָה, משתמט מעל הדופן הזו, מתרחק, כאומר לנפול מעליה, האפורה, לובש דמות גוף, ראש וכתף ויד – הה, שם, תִפשוהו! הוא נשמט! האיש הזה שלהם היורה גאוָה – הה, לא נזהר וחטף, הושחל – יוחאי השחילוֹ – ניכרים ידי יוחאי – אדיר! אין כמוך, יוחאי! – באחת השחילוֹ, רק נתגלתה ציצת ראשו והושחל, ארוֹב אָרב לו יוחאי, וישר אל המעט שהסגירו – וכבר משתמט לו והולך מן הדופן, החוצה, לאָרכּוֹ, מתקפל ויורד, יד אחת לפנים, גדולה, ארוכה, כהולכת לקטוף פרח מן הקרקע, קטוף תקטוף, בן־כלבים, יקטפו השדים נשמתך מתוכך! ההה! – שואגים, במחובר, במפוזר, כל־כך, פתע מפתיע, מעֵין אותו ניצוץ זהב שצץ לרגע על אצבעו של הנופל, פתע מפתיע, בכזה לא יאומן כי הוא, וכבר זה – וכבר מושכים אותו מבפנים, נשמרים מגלוֹת טפח, ברגליו, מלמטה, מושכים אותו פנימה, כמשוך את החבל לספינה, וכבר זה הגולם כולו מתרעש להתנער, מתיצב אחרת, מושכים להם אותו את קל־הדעת פנימה – ורגע נעשה זה כל־כך משהו – שמתבלבלים כדי רגע לגמרי. – ‘קטל אותו!’ צורחים פה בחדוה. והמלה הממַצה, הקולעת לאשורה, ללא חליפין – מצילה מן המבוכה שכמעט והשתרגה. – ‘קטל אותו!’ – צועקים בחדוה, ימח שמו, והלב כמפוח, עמוס יותר מקול אחד, והצלעות צרות, צר בהן, צר – –

ולא נגמר בכך, שכּן אותו מקלע עצמו, שהוזנח, ואולי בידיים אחרות הוא, נתאזן עתה והיה חוזר ומנבח. וכל־כך בנקל אתה חוטף ממנו את פירור העופרת ומתחסל בעצם כדי כך, באותו שטף רץ, בטרם יידעו, או תדע, מה או כלום. וגם רואים כי זאת הפעם אינו מנבח אלא להשתחרר, לצאת חובת ניבּוּח לרוח, לרוח. צחוק! כמעט כפשׂע. (וגם אולי לא הייתם צריכים לירות בו. לי גם בלעדי כך לא היה קורה כלום. אני בהיות גדולה, שלמה, ולא היה קורה לי, אפילו, אם אעמוד, אם אקום ואעמוד פה, לא יקרה, אי־אפשר, גם כי אלך אליו זקוף, ואומר אליו חדל לך, אחמד, מה אתה יורה – לי דבר לא יכול להזיק!) צחוק! חבריה, אני אומר לכם! שמי לא רפי אם לא אנחנו הפעם…

אבל פתאום אין טעם עוד להמשיך כך. לא רק מפני נצנוץ חולף המרמז, כי אפשר גם שאם תשבו ולא תעשו כל כלום – יהיה זה כאן מוכרע. נצנוץ שפותח יותר מדי פתחים, ועושה דבר פשוט למסתבך, וגם מעלה בדייקנות את חשבון הפגזים של גידי, בשכל קר ומחשב: בשלושה אפשר לחסל שלושה (ואפשר גם לא לחסל אפילו אחד). גם אם יתמזל ולא יהיה עקר בהם (מעשים בכל יום!), גם אם תהיינה ידיו שקטות ונשימתו מאופקה, והחלטתו נחושה, והמשוריין יהיה עולה עליו, הולך ובא – לא… לא זה שמתבקש ברגע הזה. לא דבר ששואגים, לא שיורים, לא שמתרגשים, גם לא שמחשבים בחשבונות – כל אלה התישנו עתה. בלויים מאד. לא זה ולא כזה. יש דבר אחר. עוד יותר. נורא יותר. או כעת יותר, חדש שהולך ונעשה יותר. הולך ונעשה ממש בזה הרגע – פתאום יש גירוי חריף, בכתף שמאל, ובלחי־שמאל. בזוית העין ובאוזן, ובכל צדך משמאל –

הולכים ונעשים דברים שם, אחרים מאותם שהנה זה היו, וחדלו עתה מהיות נחשבים וכבר הם מיושנים כקוּרי־עכביש, תוקפת ידיעה כי לא פה, אלא דווקא שם הרחק, שמאלה הלאה ולמטה, בשיפולי הגבעה, גם עוד הלאה הרחק מן השלושה, שהאגיפו פה וכבר השלימו כמעט, הרחיקו מהם בתחתית המדרון, מתרחשת־הולכת התהווּת בצמיחה מהירה, שונה לגמרי, שעוד אין מבחינים אלא בכללותה, אבל, עם זאת, דבר מסתמן שם כמין יצור נִפלֶה שהוא, או כמין שריון נמוך, זחל, חצי־זחל, שמעפיל־עולה בגבעה ברהטה מוזרה, שרק לאחר־מעשה תופשים יִחוּדה – ריצה שלא פניה לפניה אלא אחוריה דווקא, רץ ועולה לאחוריו, ולא תופשים עוד מה ייצא מהתגלות זו, נורא לא יודעים ולא מה זה שייך ומהו שמתבקש למסקנה מכאן לא יודעים – רק חלחלה ידועה מתחילה גוססת בגרון, עם מתיקות מבחילה, אבל זה אינו פתרון, גם אין רואים דבר לאשורו, ואין פנאי לדקדק בראיות, כלל לא, ולא ידיעה מה קודם ומה לאלתר, אלא נוכחות, עדה נדהמת, איך מתפתח פה דבר חדש, מסובך ומסתבך, לא צפוי בכל תכנית שהיא – ואין לך, ואינך שליט בכלום, כנגדה. רק סחוף אליה. נופל במדרון התלול, הנערף, צונח עף אין־קץ.

לא. אחוֹז להתחזק. מהר אחוֹז מה. אם יש יודע יותר, אם יש מי כאן, ומוכרח שיהיה כאן אחד כזה: מה המלכודת הנפתחת שם? מה פשר חיוך הערמה הנסוך מתעלם על־פני העולם, הצופה בך בשתיקת עליונות ובערמימות לאמור: אהה, ובכן פח הוכמן לך, מלכודת זורתה לרגליך…

מצטעק דיבור. אחד שם מסַפּר נלהבוֹת. שיודע דברים, לא רואים מי, יודע ואומר הברות קטועות, צעוקות, נעתקות־נשימה, שמתוך מרוצה – ‘שלנו! שלנו!’ –!! – אה? – צועק זה – מה שלנו? מה קורה כאן! הגידו מי צועק? מה הוא יודע? אבל היצור המוזר, הזחל שלמטה, הרץ כסרטן לאחוריו, הקריב כבר קרוב, עם זה, מאד, ונעצר פתאום, מיד כשנעלה כולו על במת־הראִיה שלנו – גם הוא כאילו הנה זה גילה פתע עד היכן הוא פה – וגם הללו, השריונים, השלושה הללו, המאגפים לאִטם, שבערפם נתקע ברגע זה הזר שנעצר – נראה שהבחינו בו ועמדו להתפלא בו, נתפלאו מאד לדעת מה, ונשתררה על כל איזו שהות השתאות, עצירת תהייה, שהכל שותפים לה, כבישת־נשימה כללית, תדהמה עוצרת־לב, ונורא חסר דבר־מה הכרחי, קודם לזה, שבלעדיו אתה טובע בעמעום – אבל אז מתחיל הצריח של המשוריין נע־סב, מחליק בחתוליוּת זהירה, שניכר בה שיש עמה יותר משאתה יודע – אפילו אתה, חשד מתחיל להיתפש לך – יאומן? – ופתאום… הוֹ, פתאום מפוּתאם. עזפני ונורא. פתאום מתלקחת התפוצצות צוללנית, ובטרם יש מה, או מי על מה, כבר, הו, מִזנק עשן מן המשוריין הזה, עשן! הה? אלוהים, בוער! שלהם? כן, כשם שאני חי! – הה? הו! חה־חה־חה! – ראיתם איך? הבלתי־אפשרי, הלא יאוּמן! מה כל זה פה – צחוק נורא, הפחד! – עוד מַפץ? – מכונת־היריה של בּני התחילה כעת, נפתח לה לבה כעת, בלא חשוּש עוד להתגלות, שינוי נפל מיסודו, הכל פתע מובן, מואר הבנה, לא ייאמן אבל אמיתי, וזו השעה להלום, זו השעה לנגוֹד כל עוד בוער, להכות כהכות שוט את סוס מבוהל על אזניו, ובכל כוח. – מה כל זה, בחיי, מה כל זה! יורים, לא יורים, מי לא יורה, אבן מקיר תירה, הוללות ירי, פרצי־אש ארוכים וקצרים ודחופים, כל מה שתוכל ובכל מה שתוכל, ובצעקות ובקללות מגודשות, ניחרות, באין־אויר צעקות, לא יודע עוד מה, ומי יורה על מה – אבל לא זה העיקר כי אם שם, ישר שמה: ההוא הזחל, שהכה, שדפק, השלנו הזה, המצחיק, הרמשי הזה, שבא והכה באחת את הבלתי־מנוצחים, את הנשׂגבים, ושינה פני הכל – מה עוד כעת? (אתה מאמין? מתחת ידיך לקחו את המפלצת ואחרים הכו אותה ארצה – ולמה אתה כאן? כלום לא שלך היתה, לא רק שלך היא?…) אה, הכל יסתדר, הכל יבוא על מקומו בשלום – – הכה הזחל־שמַחַל וכבר רץ למטה, הפעם ישר אל מול פניו, כטבעו, וּבמִשנה מרוצה, ריצה שפויה ומזורזת שבעתיִם, לבוא מתחת הקפל ולהיעלם, ומוסיף עוד חמקמקות לריצתו, השתמטויות, שנראות גם כמתפקעות מצחוק… אתה מתפקע מצחוק: ראיתם! ואיך שבקלות דופקים שריון! (במה עשה זאת? בתותח עשרים המילימטר?) – ואיך שזה בוער, חבריה, הביטו איך שזה בוער! עתה אצים השניִם הבריאים לחַלץ את הפגוע, לחפות עליו, לנסות אליו דבר, אבל מוקפים בצרעות הכדורים שלנו, ולא ניחא להם, אה, ככה, סוף־סוף, פעם גם להם לא־נוח, פעם לא־נוח גם להם, רקב בעצמותיהם – היטב נפגע לכם אחד? יצא מכלל שימוש – לא יוכל למוש ממקומו? – נפלא! – אתה תופש עד מה? ואיך ידע ההוא הברנש לבוא למועד – דעתו של מי הרתה והגתה את זה היצור, התִפלֶץ הנוראי הזה – שמרכיבים בו תוֹתחוֹן (עשרים מילימטר! צחוק!) על חצי־זחל, שהסירו מעליו את דלת־הברזל האחורית, כדי לפנות מקום לקנה הארוך והדק, וריתקוהו רתק על גלגליו בעבותות שלא יזח ולא יעוף, ותיחבלו בתחבולות, טלאי על טלאי, ופטנט על פטנט, כדי שאפשר יהיה לכונן בו וגם לפגוע – והפכו אחוריו לפנים, כדי שיוכל לרוץ ולהפליץ לאחוריו פגז על הנדהמים למראהו, למציאותו, לכוחו, לעצם היותו ממש, ואיך הפוּך־גרון וחרש־חרש על עקביו, יתקרב יבצבץ בַּץ אדיר, הה, אלוהים, עוד יריה אחת, שהכל מרוכז בה, תקוות ועבר ועתיד, ועם ישראל כולו, והיש והאין – ועמוס כל הטוב הזה דפק, עם כלל שלל התחבולות המתוחבלות, ופגע וקלע! אהה, הריעו תרועה, – עלה השריון בלהבות (ויברחו־נא יושביו מקרבו לפני שייצלו בו חיים, או קודם שיתפוצץ!…) – יברחו ונקלע בהם כבצפרים עפות!

זחל בא משם! שלהם! הו היזהרו – זהירות, חברים! נושא מקלע לפניו, יורה, רץ מן ההֶצבּר שמלמטה, חש אל הפגוּע – סוער אליו באבק, אבק ומירקמי־שמש בו, ועם זה, ממש כעת, מגיח ממקום שנחבא, לא צפוי ולא משוער, פורץ עתה אותו החרק המשונה, התִפלֶץ, השלנו, ספק שרץ משריץ על גחונו, ספק עקרב מפשיל זנב נטוי – אימה ופחד, חיל ורעדה – מעֵבר קפל הגבעה, אחוריו לפניו, באותה ריצת סרטן על החוף, ועד שתופשים הכל – גם הם גם אנחנו – ובפרחחוּת פורמת נימוס וסדר – כבר הוא מזנק כחתף, בפראות של ברדלס, פולץ פגזוֹ, היישר על זה, הזחל הטיפש, הלא יודע, מערפוֹ, הרץ לו כולו רץ קדימה, יורה ובונן לו רק קדימה, סומא לכל צד ורק אל הפגוע רץ לישעו, ובטרם כלום – יש התפוצצות אדירה ופתאומית – הה! – בעודו רץ באבק, פשוט מתפוצץ, מתבקע, ואנוש אחד, אתה רואה, אנוש שלם אחד, מקרב הפנים הברזלי, קופץ ויוצא ורץ מן המהומה, כתרנגולת מרוטה, חסר קליפה ועטיפה, בלא שייכות ברורה, ועם זה שייך למהות נצחית של אסון – רץ וצועק ומנפנף בידיו, צללית יתדית וגפים מתנפנפים, ונופל על אַפּיו, הכל עליו, וקם ורץ ועוד, וכל הרובים וכל המקלעים וכל האש שלנו עליו, אדם אחד אבוד־בהלה, שתו עליו סביב, דולקים אחריו להדביקו, להוציא שארית נשמתו, איש מוצל שלא יינצל, ארנבת בין כלבים, הו לא, בפגיעה יפה אחת, בצרור שלם – שלא יימלט להם מידינו פליט – ולבסוף הוא גם נופל, אם כי לא ברור אם מעצמו נפל או הופל. התחמק לנו? נבלה! נבלות! ככה פוגעים? ככה זה כשכולם כאחד על אחד! בּוּשה! –

גידי! לאן שוב הוא זוחל בעשב? אַל ישתטה הוא כעת, לא זמן כעת, אַל יחפש לו להוסיף גבורות – לאן הוא שם מרחיש? אחד משלהם מתרומם מעל דופן הזחל הפגוע, העומד באלכסונו, בבלבול, קם והתרומם, והתחיל מניף ומנפנף בידיו למישהו, צללית על־פני השמש, ואולי מכשיר־הקשר שלהם בגד ורק ככה נותר לו לשדר ולהתקשר – עומד ומנפנף, וגם צועק מסתמא, אילו אפשר היה לשמוע צעקות – אהה, כבר הוא אוחז, צללית זו של איש משלהם, תופש ואוחז בחזהו בידיו, בתנועה נמלצת, מוגזמת מאד, של מדקלם לפני המון, ונופל פתאום מתהפך תחתיו ונבלע פנימה כבעקיצת צפע חותפת: יוחאי. אין ספק. יוחאי החבוי לו בבקתה. בחור אדיר יוחאי, ידי יוחאי! כשם שאחותו בתיה קולטת לרווחה, כך הוא פולט לנקודה ולא יחטיא! חה־חה! – וכעת באש – החזיקו אותם באש, הצמידו, איש לא ייצא להם מן הזחל הזה! לא, בי נשבעתי, לא! יהיו תקועים בו כשם שתקוע הראשון, המעשן, שהשנַיִם עודם מנסים למשוך או להדוף – ונורא לא נוח להם בברד האש, ובפחד מן השרץ המסתורי, מפזילים להם לכאן ולכאן, ואין לפניהם, כנראה, אלא להפקירו – הפקר־שלל לנו – אהה. מסתבך אצלנו פה כעת הכל מהר כל־כך, כל־כך, אהוֹי, הביטו לכאן, הו, בחורים, בכל האש! שריון אחר מנסה לפרוץ – שרגא פה? מי פה? – המקלעים! שמטוהו! יורים ויורים ויורים! מבקש, הממזר, להקל את הלחץ על הנתונים במיצר. ואינך עוד, אתה, אלא יצור שאינו כי אם יורה ויורה בלי סוף, יורה כדי להיות משהו, בלא דעת נפשו, בלא דעת ימין ושמאל, ורק צעקה חריפה עשויה להקיצך, או: – – התפוצצות גבוהה! המשוריין השני, משמאל, שמן השלושה, עולה באש גבוהה, נפט בוער! הו! אלי, מה זה? וכבר רצים אליו שלושה כאחד, מן המרכז, פותחים הפקר את חזותם וחשים לאגף להושיע – לשם נוהר־נשפך הקרב כעת. שייזהר הבחור שלנו, שלא יתחכם השרצוּץ שלנו יותר מדי, התִפלֶץ הזה שלנו, שאין לנו תמורתו, אחד ויחיד ומיוחד – שלושה רצים אליו, ואחד מהם ניכר שלמד לקח ורץ בחמקמקות, חותר בעיקוף, לסגור על מקום זינוקו של השרץ הארסי שלנו, לקדם תנועתו, בתבונה, בדעת, בשיקול קולע, בריצה מכוונת (מפקד חכם ועז בו. תנו לו עיטור־גבורה. נורא מעניין פתאום, ומוזר לא פחות, לשער את דמות האיש בתוך גולם הזחל – הרץ כמאליו – איש לוהט, זומם מזימות וגובר על פחדים, שמי יודע אם לא ישב עוד הבוקר, וכתב לזוגתו, אם לא התפלסף לה על השמש, על מחר, על חייו, על מה שיכול היה להיות אילו… לעזאזל, מה פתאום…) – כלום ראה והשגיח הזחל שלנו ברודפיו המתנכלים אליו? לא חובה להזהירו, לצעוק אליו, לנפנף אליו, לפקוח עיניו – האין ראשו מופנה הצדה במקרה? (מיהו הבחור התותחן שלנו? והנהג שלו? תבורכנה ידיהם!) – חובה לרוץ לפקוח עיניהם, ולו גם במחיר חייך… תרדפה באבק. ירי מעל הראש. השנַיִם הדפוקים מכאן, הבוער והדומם, וזה הזחל שבאמצע השטח (שלושה? באמת? הכל אמת ועליל?). שפוכים להתבוננות. נתונים בדבר. בהתרגשוּת שאין בה כבר לא שנאה ולא אהבה ורק כבתחרות בוערת, כבתחרות כדורגל, בשאיפה עזה לגבור, הו הו, לגלות יכלתך, להיות על הצד שהמזל משחק לו, להיות מאלה שיכלתם משיגה את תכליתה, נמנה עם מחנה המצליחים: לגבור, אחת היא כבר לשם מה בדיוק ולמה. והלה, הזחל, שלנו, התחיל פתאום רץ למטה, בורח, בלא להתחשב בניתורים ובדילוגי סדום על סלעים ואבנים, קפיצות מחרידות ומרסקות אברים. לצאת מן הטווח של רודפיו (שלושים ושבעה מילימטר על עשרים מילימטר!) ולהיעלם מעיניהם מעבר קפל הקרקע ובמדרון, איבק באבק אדיר, שהתריג בשמש והִשחים, ועשה תַחרים וערסלים מתאבכים, שקופים ואטומים, אף גם ורודים למדי בקלישותם למעלה, נופלים ומתנחשלים, ועד כך, בתנועה מדהימה, חדה וחריפה, כמין דורס בן־שחץ, חזר פתאום, בחצי קשת נועזת, חורקת במחרק מסמר־שׂיער, והיפך אחוריו האיומים בבת־אחת, והתנפל ושיהק בצִלצל קצר, אחת ולא יסף – והמשוריין הלז, בתוך ריצתו, בהמשכה הסוער, כשכל מקלעיו מזרימים קוי אש, מבהקת – כבר היה מעשן, בפירוש מעשן ולא מאבק! מעשן! שח־מט! כשם שאני פה! כולו להבות, הו הו, – וכבר יצורים כהים בשמש, אצים לקפוץ ממנו, ואחד איש רץ כלפיד בוער כולו להבות, צועק מעל כל הכדורים והאימה, מבודד בזועתו וצורח – שישכב הטיפש על הארץ ויתגלגל בעפר ויכבה עצמו – טיפש, שיפסיק לרוץ כנגד הרוח המלבּה, שרווּליו, כותנתו, מכנסיו, לוהבים בנפט – הו, חובש חובש – רוץ אליו, עמיחי! – זוָעה – הו, נפל, בן־אדם, עינויי סדום, ניצלה חי – אי־אפשר להביט שמה, ומביטים רק שמה, שאובים שמה, רק שמה, עד היעלמו בין העשבים, ובפזז האבק המופז, ובלהבת מזניבה – איפה החובש שלהם? אין להם חובש? למה אינו רץ באש להושיעו? שארוץ אני? והתפוצצות אדירה מסעירה פתאום את גויית המשוריין הזה, ולהבתו צומחת כאילן פרוע, כעלוָה סעורה, כולו דגלי־אש, כולו שלהבות ברוח, מתכנפות־מתכרכות, צועקות ומפרסמות סביב־סביב, אהה, כולך בוער בדבר! אבל כעת שנַיִם אחרים מן הצוות, שקפצו ראשונים ונחבאו בעשבים, קמו מרבצם ורצו בשדה הפתוח, מבולבלים מן הפתיחוּת, פרשים בלא סוסים, בלב הפתיחוּת הלוהטת, בלא דעת אנה, ואחד דידה על רגליו, ישר אלינו, באיבוד עשתונות – והתחילה תחרות כלבי־ציִד על ארנבת נרדפת – אבל ההם חזרו ונשתטחו להם ונתעלמו אל תוך זהרורי השמש במדרון, וזה נפל אֵי־כה, ולא ברור מה, – לרוץ אליו להכותו? – או להרדיפם באש, את הללו, אל השדה, ולהכריתם באמצע רוצם – –

מה נותר כעת בשטח? השניִם משמאל, השלושה מכאן, הבוער הלז – כמו אבוקה סוערת – ההם השנַיִם ההלומים, זחל ושריון, והאחד החי, שיורה מימין, ואינו מרהיב לגשת ורק נובח מרחוק. כל פעם קצת רחוק יותר. הלב מתפקע מרשמים, ומחשבון פשוט! אבל החשבון אינו חשבון – לפי שהנה מלמטה. מן השלוחה, אצים לבוא נוספים, אולי מן השדרה שהלכה ל’קדמי' – זחלים אחדים ומשוריינים אחדים, רצים להושיע, לתגבר, להוסיף מכה, לסתום פרצות, לדחוף קדימה, להעלות גל סוער וגדול מזה שהיה, להכריע בקרב – להודיע כי עוד כוחם רב, ועוד כבד משקלם, הו כמה כבר¹⁶, ועוד להם רבות למכות נוספות – אבקם מכסה עליהם, ודוהרים ויורים, ומתחילים פה להתפרס – אה, כעת, רק כעת, הנה כעת יתחיל הדבר. היום עוד לא תם. ויכול עוד לאזן כפותיו אחרת. הכל עודו לפנינו. וכמה יוכל עוד להשתולל זחל פרוע אחד כנגד הכל! ואפילו הם שנַיִם, כאשר מתחיל להיות נראה, שנַיִם הם ולא אחד יחיד, שני תותחי עשרים מילימטר מורכבים על שני חצאי־זחלים, שנַיִם מתמרנים כשדים, גם אם שנַיִם הם – אינם יותר משנַיִם כנגד?… – עשרות! והרגלים שלמטה הממתינים… רק כעת יתחיל הדבר. – יש עוד נשימה? אם יש ואם אין, צו אוחז בך כעת, צו חכם ויודע. לא להתחיל כעת במחשבות ולא ברגשות, ולא בכלום רק לתת לעצמך להיות סחוף. להצטרף למוכרח, לא להניח להם להתארגן לדבר אחד הפועל כאחד. ולהתקיפם בטרם ימצאו יד או רגל, להיות במוכרח הזה, לקפוץ לתוכו, כמו אל מערבל ריקוד פרא – הו, לא לצאת מן התנופה – –

הסיכוּי עולה ויורד בו ברגע. שבע ברגע. שבעים ושבע. שפל וגאוּת. גאון ושבר. אימות מתמצקות לגוש אָשוּן, ומופשרות לאויר ננשם, לבך המסכן מוצלף יאושים עזים וקיוּמיים נועזים, נקלע מגדה אל גדה, מחֶנק דכאון לשלווה צלולה ויודעת, לרווחַת נשימה, טלטול מטורף, מענה וסוער, משמט קרקע מתחתיך. (ופלא שלא נפגע עוד איש בינינו – השוחות הקטנות, הצרות, העמוקות, הנחמדות, הפזורות, שלנו…) וגידי? כמה וכמה גופות כבר יש שטוחות בשדה, קטולות. ואפוי באש אחד. וגידי עם הפיאט מצודד לטרף, לתורו שלו. אהה. (ומי יסַפּר מה למטה ב’קדמי'? כאילו הופרדנו לשני עולמות לא נוגעים…) הו, לא. אין אויר לכלום. הכל רץ ובא. אש ותנועה. ריצה ובזיקה, עד שאתה נגמר… הה, לבך, גופך, כולך, הגבעה – אין בהם מקום כדי הכל, מלוא מה שאומר ‘נגמר’ – תופח להתפוצץ. מעגל־הראִיה כולל בו שריונים קרובים, אצים באבק, כולל בו גלגל שמש לוהטת באבקי שלווה, מכיל עשן ושרידי להבות, רצועי קוי שמש, מכיל ניצוצי זהב עשבי־קש, מכיל רוח, מכיל התרגשות חנוקה, ועוד מכיל, למטה הרחק, אבקי זחלים רחוקים, נוסעים ובאים, הפעם, כנראה, להסעת הגייסות, נוסעים ובאים להכנסת חיל־הרגלים למערכה, לקרב המכריע – עד שתרד השמש ויִכלה היום.

מכריע? מי יכריע? אבל, חושב כי המזל שהתחיל… הו, עוצם עיניים, מרכז כל היותי לנקודת דממה. לאמצע תוך היותי. נותן כולי לרצון הגות. כי כבד ממני להגות כעת או לומר. אבל פתוח אני לפניו: יוכל לראות אם יביט. שאינני כלום של דבר רע, אלא שאני כולי של רצון טוב. וכמוני פה כולנו. תריסר הבחורים. האחרים שעל הגג. העצבות שבבקתה בפנים סביב יוּבל (היחיה?), והכיתה ההיא, שבעורף, ואותם שבמשלט ה’קדמי'. וזה הכל. שבעה ימים. (אולי שמונה?) נכון לבי, הה, נכון לבי – הבט. הו, לא. שומטים. ונידף. ומהרה, ועוד קודם, אל תוך ההתהווּת העכורה ששם. עם תחושת רעב, פתאום. רעב בריא וחיוּתי. וגם רעב מחתך ומתיש. והגוף מכביד לרגע, מוּכּה יובש ועמוס עייפות. רגע עוד נזכרים בו. נוכחים והוֹוים אותו. וכבר נוטשים וחוזרים להיות חסרי־גוף, וחסרי־כל, ורק ראִיה וראיה, כאשר מעולם, התבוננות לוהטת בעולם כאחד. רעמים הודדים התחילו כעת מלוא השטח. כמתוך אותו משא־ומתן. והרוח גילגלה והעיבה אותם לאימות. היטב צריך לקרוא לה, לזו הסקרנות העייפה, שמלפני שניה, להעיזה ממרבצה האדיש. ממיאונה לשׂחק, מלא איכפתיוּתה. להביאה שתצא לשטח, לחפש, לבלוש, לחקור מה – למצוא מה הרעמים, מה להם ולנו. ועוד רעמים מתרעמים. כבדוד־תוף רחוק. נקלטים מתרעדים בבטן יותר מאשר באוזן. (יש למי טיפת מים לשתות? רגליך אינן נושאות עוד את עומסך, עם שהוא עומס רזה וריק ומצוץ.) כל־כך הרבה שריונים וזחלים. כל־כך הרבה יריות וסכנות. גם כעננים כבדים גלמיים, לא מתוחמים. גם כיֶשוּיוֹת חדות, דוקרניות להינעץ בלבך, כל אחת לבדה. זו עם זו: מכה קהה, הוממת, ונעיצה שחוזה כסכין. וגם כאילו מעֵבר לכל התפעלות ממה שיהיה, ותחושת קרוב רחוק מתעממת. לבסוף אתה נופל לקהוּת, נובל והולך, טובע במדמנת היינו־הך, שלאחר יאוש. גולם אין־רוח. תותחים רועמים בזה. (טפשות נוראה!) תותחים רועמים ואתה מחוץ לאיכפת. ירעמו. אתה מתמוטט פה בבור. צונח שמוט. תתקפל. תגיע מצחך אל ברכיך. שערך ייברש בעפר המחפורת הסידית. תהיה כריכה מעוגלת, שבלולית, סגורה אל תוכה. ודי. והס. תצא מן המשחק. המטופש. הלא־נוגע. תהיה רק עייף. רק שקוע. רק ישן, בכל מאודך, כגולם של פרפר, רק לא נושא את עצמך. פטור ולא עמוס כלום. וכצפור טרם שקיעה, תמלמל פיל־פיל־פיל, תטמין ראש תחת כנף ותדעך.

לא. מלמול עובר בשוחות. לא מלמול, רינה עוברת – כן? – משוחה לשוחה, כרוח ים, מתמלמל ממוגד כי… שלנו! – מה שלנו? – חזור ואמור: מה שלנו? (מלה מתוקה: שלנו, הה, שלנו!) – כמובן: התותחים! המרגמות! שלנו־שלנו – ועל ראש הרגלים שהגיעו ממש לתחום הטווח הטוב שלהם – והרי הם מוברדים על ראשם, הנה, הבט: כל מעשה הסעת חיל־הרגלים, כל דרכם במעלה הגבעה, ברגל ובזחלים, מהוממים כעת רסקי שרפּנלים מתפקעים לכוכבים ולמכיתות מתכת מיבּבת נוקמנית! כן? אתה בטוח? שככה? שזהו? לא שום דבר אחר? איזה אחר – הבט וראה, לפניך זה: שרפּנלים מתפוצצים כדי שלא להניח להם לבצע חכמתם, כדי להמאיס עליהם מצעדם בברד, במהומת ריגום, בכל כוח האגרוף המסכן, שהוצבר מכל אשר נמצא, ואשר בחורים וכוחם ושכלם ואמצאותיהם וסבלנותם ולמעלה מכוחם צריכים להוסיף עליו עד כדי שיהיה דבר של כובד, של מחץ, של הולם פעם! מהומת ריגום נופלת על כה ועל כה, סוּפת־אש על הזחלים הפתוחים, להמאיס חיי היושבים בהם (וינסו לקפוץ – ואנחנו במכונה צדים אותם ומצמיתים!), להומם בסנוורים וברסיסי זיקים, להרתיעם, להפיצם, לשלול מהם אחדות של מעשה אחד, לאנסם איש לנפשו להתמלט, להפרידם, להראותם פה, בראש כל, את הגולם שלהם בוער באש, שהיה פעם משוריין גאה ושלם שלהם, וגם הוא בנופלים, בבוערים, מילל באש צועקת־צוחקת. לערער כל שארית מוצקוּת הבטחון בכוחם, בכליהם, ביתרונם, להסס צעדיהם, להחשיך עיניהם, להריצם לבקש מחסה – מתנתקים מציוחַת מפקדם, בהולים, ניתקים זה מזה, ומן הצוותא הממושמע, הממושטר, להתחיל להבהיל כל אחד עצמו למפלט, למנוס – התרסקויות אחר התפצחויות, רעם רודף רעם, ללכת שחוחים בשדות דרדור ושרקה – הו, איך ידעו התותחים שלנו והמרגמות שלנו לפתוח לועם לרגע הגדול, איך ידעו לנצור קצת אִשם עד הרגע הנכון, נמחו מחשבון המתקדמים במעלה הגבעה עד שכחה, ולרדת אז פתאום ולהכות בשני אגרופים, בכל הכובד האפשרי על נקודה אחת של מרחב ושל זמן: אנחנו פה, אנחנו! הרי לכם! ובסנוקרות בלהה! (מי בלם אותם עד הנה ומי התיר אותם למועד? – ברזילי? אה, בחור עצום!) מתהומם להם במעלה הגבעה – האויר מתקרע. התבקעויות כוכבי־אש מתרשפים מלובּנים ונדעכים. כבר אינם הולכים, הזחלים לא, גם הרגלים שלמטה, הרחק. לא נוח, חברים, לא כל־כך נוח לעלות בגבעה תמימה אחת כשעל הראש מתהבהב ומתפצח – הו, ובקצת יותר כוח, בקצת יותר תותחים ומרגמות בידינו לא היה קשה כלל להפוך את כל זה היסוס ההתקדמות למנוסת־בהלה, הו, מה שני תותחים ששים וחמישה מילימטר ושלוש מרגמות שמונים ואחד מילימטר, המרססים על כל מרחבי מעלה הגבעה, מכה פה, פיחה שם, מה בהם, למעשה, הרבה יותר מקצת לא־נוח מטריד, זבוב מציק, קוץ ברגל, ולאורך זמן לא יהססו ככה, ולא יפקפקו הרבה, ולא תתמיד לרגעים רבים העצבנות, השחיחוּת להתכופף ולשכב, הלוך והשתוחח והידבק ארצה, ובקש מפלט ברגבים, לא תצליח למתוח להרבה זמן את הכאילו כמעט־הפגזה־אדירה הזו, – וחובה לקפוץ ובידיים לעשות מעשה, קודם שהם מתפקחים, קודם שמתאזר אחד מהם לצעוק כי לא נורא, ויאללה עליהוּם, כל עוד זיזתם לא זיזה, כל עוד אבק גדול מחפה על קטנוּת המכות, כל עוד הם שוהים ומשתהים, בדאגה ובמורך – – השריונים שמאחור נלבטים סתמית, ואחדים נעצרים ומתרעשים אין־דעת, או מטיחים הטחות סומות, מתקשקשות אימים, וההוא שבתוכם, מפקדם או מי שיהיה, שמכוון ומנצח על כולם, לא גמר עוד אומר בנפשו, או שקשה לו להשליט אמרתו על מבוהליו, על התכונה המהססת, המהוממה, שמעורר לבוא במקומו ולצעוק אליהם, אל הרגלים המסכנים, המרובים אך הלא יודעים: הו, יא זלאם! מה הכוכבים על ראשיכם בעוד יום? מהו שמתפצח לברד בשדה השקט הזה? שוּ הדא יא זלאם?! הרימו רגליים, מכוברים, ויאללה אטלעוּ מן הוֹן – אוּרכּדוּ, יאללה אימשי גאוּאָם! יאללה רוּחוּ, אחרג’ו מן הון, לכו הביתה! – אל תוך כל זה התפרץ פתאום, השתלח כתיש, חצי־הזחל שלנו – אותו תפלץ בן שחץ, הפולץ לאחוריו, או אולי אחיו הוא, תאומו בן דמותו, אולי שניהם כאחד, איך אפשר לדעת, קפץ והתדהר לאורך השדרה הפזורה, ממש ביניהם, כפי שהם נפוצים במעלה הגבעה, בחוצפה עד כדי שמתבלבלים כנגדה לאותן מספר השניות הדרושות לחפצו, בהצותו בין כל גופי המתכת הללו, מעוּורי אשנביהם, זולת הסדקים שמלפנים, והשמש היורדת שפוכה מאחוריו ומכהה הכל, ובאבקים המופזים אור חגיגי ונפעם, שראשיהם למעלה, השקופים היו גוועים להם בוַרדיוּת ענוגה דווקא, בלי שום קשר לכאן, כידי אשה עדינה, או לחי תינוק – ובהרתעה נועזת, עד חידול הנשימה, מפנה אחוריו, הוא וחברו, אם שנַיִם הם ולא אחד מתרוצץ כשד, בסחרור מדהים, וירק הֵיטח, ופרץ לפניו עקלקלות, להימלט מפגיעה שכנגד – בנצלו את סביכותם זה בזה, את היות האחד חוצץ אש חברו ומונעה, וכבר יש עוד זחל אחד שלהם מעשן! הביטו, הנה, הו, כולו עשן! וכל המתבהלים יורים כמתלהלהים, ואִשם מקפצת בחימה אך לא בחכמה, ולא קשה אפילו להניח פגיעה פה ושם איש ברעהו, והתחילו מתמרנים לרוב, לצורך ושלא לצורך, ומוסיפים משׂאת־אבק כפולה ומכופלת על גודש האבק השחום, ויש גם כאלה, שהפנו בפשטות (ורואים זאת רואים!), הפנו פניהם, וחוזרים על עקבם, אל איזו כאילו נקודה קודמת, בטוחה יותר, שמלפני הפרת הסדר, ממקום שנשמט מידיהם, כמחפש אבידה שחוזר על עקביו, חפשו־חפשו, היטב חפשו. ורבים חדלו מירות, ומושכים להם עקלקללות מכאן והלאה – ומסתבר כי אין איש בהם יודע בדיוק מה כל זה אומר, מי הוא, מה סביבו, וזה בזה יביט, ושכן חושד בשכנו, והיצורים היושבים בפנים, המומי־האזניים, חבושי קסדות השריונאים, עם האזניות, המומי זיזות פחיזות, מתחילים לבקש תושיה ואחיזה, מה עושים השאר, ולאן פניהם, ומישהו צועק באזניות שעליהם, ונכפית עליהם התשוטטות על־מנת לתפוש מה קרה, ולא להיות יותר מדי באמצע, ולא מצודדים מדי לאגף. השד יודע מה, לא יותר מדי במרוכז, בגודש המטרה, ולא יותר במבודד קורא להיות מטרה ברורה, לא קרוב מדי לרעה, ולא רחוק מכדי עשות דבר של טעם – אילו היה טעם, אילו היה מנהיגם יושב בתוכם עמהם, ולא אי־בזה חבוי רחוק ומקלל באזניות המשדרים – וכל אותה שעה יורדת מוברדת הפגזת השרפנלים, ורסיסים אחדים היו סורטים או מרתיקים על ימין ועל שמאל, קצת כה וקצת כה, והתקרעויות הפצצות של השלושה אינטש, וענני־האבק הרצים, קצת מעימים קצת מחוירים – היש נמצא בהם מישהו עתה מבין מה הדבר, יודע ליטול בידיו את המהומה, לנסות לגבלה ולתתה צורה, להרים קולו בפקודה ברורה אחת וגואלת, ולצוות איש למקומו, להשליט תבונה במבוכה ולהפכה על פנינו, את כל מלוא הכוח הגדול והאדיר שלידיו, בלי כל קושי, להטיח סמכותו בפניהם, ואת כל העצמה המפרכסת הזו, להרביץ במלוכד ובחישול במכת חיסול על פנינו – פני מוקיונים־מהתלים, שעקיצתם רעה, קבצנים נוכלים ריקי־ידיים, שלחישתם מוות – ולרמסנו ברגל כבדה, דרוס ופצפץ באחת! – זחל אחד בוער, משוריין אחד מעשן, ועוד שנים משותקים, חסולים אין־נוע, מקופדים, איסמעו יא רג’וּל, יאללה אוּרכּדוּ מן הוֹן, גאוּאָם איג’רי – דמכּוּם פיל ראסכּוּם! אם ככה אומרים דמכם בראשכם, ובואו־נא ניפרד בטרם… הו, אלוהים!

כעת מתרחש דבר. חצי־זחל אחד, שעמד הוסס, ושני מקלעיו היו יורים קצת כה וקצת כה, וקצת היה קרוב מן השאר, קרוב אך לרגע, בתוך התנועה הלא־רוגעת של הכל – פתאום התבזק הלז והפריץ עשן, ודמויות ניסו לקפוץ ממנו, מבלי שהזחל שלנו, השרץ שלנו, או אחיו, אם אח לו לעקרב משוטט וממית זה – מבלי שנראה הזחל בשטח, ומיד יצאה פשטה צהלה: גידי! – לאט ובשקידה זחל הלה וזחל (אף כי לא עושים כזאת, ופיאט אינו פועל אלא משוחה, ממנוחה, מהסוָאה. נזהר מהתגלות, ולאחר ירותו מדי הוא בבחינת נגלה, וחייב להחליף עמדה!…), חרוץ ועקשן הזחיל וזחל, פטור מתשומת־לב, חסוי במהומה הגדולה, עד שמצא לו את קרבנו, פתוח בשדה, שכוּח בין העשבים, נדוש כמעט בגלגלים, מצא את שעתו וחצב פתאום בזיקת־שרק – ופילח את טרפו בדפנוֹ, באמצע מחצוֹ – ומיד קמה שם מהומת זניקה לא מסותרת, שלושה או ארבעה קפצו בלא שהות, אבל אחד נתאחזה ללו רגלו בקפצו והתהפך, וצעקותיו, אף כי אינן נשמעות, נראות כל פרכוסיו – ואילו קודמיו כבר היו מדלגים שלא להיתפש לאש, וסרבליהם החומים־אדומים מתאחזים בגון האדום של האבק, ומביאים את היורים במבוכה במי לקלוע קודם במתברחים או בנאחז, ונדלקת אש יריות בחלל, רודפת אחד הבורחים – והם, מיוּרים אולי גם בידי אחיהם יושבי־שריון נדהמים שפתאום בסדק אשנבם יש להם אנשים רצים עליהם – והבריחה, והמהומה והקלות, והיכולת, והכוח שנתפקח מרתיחים אותך, את כולכם, וקופצים – הכל קופצים יוצאים מן השוחות, לעזאזל מי שנשאר חבוי, קופצים פתאום כולם, גלויים למעלה, הרוח הפתוחה, והפתיחוּת המנושבת, הופכים שריקי קליעים לבטלים, לזמזומיים בלבד, עמוֹד וירה בבולמוס, בתאוה, באתערוּתא, בצריחה, בנאקת אדם הקדמון, אדם היער, ביצרים חצופים, חשופים, עירום ועריה, צועק בך קדמון שמלפני כל. אתה עומד. ברגליים, הרובה ביד, גחון, לרוץ, משתאג מתוכך, אתה סחוף אחד המשתאג הפורץ, הבוער, אינך עוד כלום רק בוער, פטור מהפגעות, מחששות, מספקות, רק בוער – אהוי! – צועק הוא שהיה פעם דנוס – הנה! גם אתה! הנה! כולנו, צעק אליו מלה, בן־אדם, צרח! כן, כן! רוצו! לאן? מה הריצה? נופלים רגע ארצה. המַמוּטה שבבור זעה, הפחידה. הלב מכה באדמה. האדמה מכה בלב. הה! נוחר זה, ההוא, מעֵבר לשפת אנוש, קודם לה. ההו – הי! – זועק גם פה. עירום ועריה. ומוּתר. הכל מוּתר. (מה? התחיל פתאום זנב־לחש ללחוש, הזיד ולָחַש – אבל חמק ונמחק לפני ששאל.) רק יורה. משחיל מלאי אחר מלאי. כל הזמן יורה. במי? בשָם. בשיודע ובשלא יודע. כך יפה. יורה, רק יורה, וצועק, וצועק ושר, ושר נוחר, ובוער, בוער (האם אין זה נורא להיות ככה? מה נורא? טיפש!), וקופצים לרוץ פסיעות. השוחות שכוחות מאחור. דולגים על התיִל המטופש. בשדה. בפתוח. במה שהיה תמיד מלפנים בלתי־אפשרי. פה. נושם אדמה. חובק לה. שוכב עמה. נרגש סוער, נרגש נושם, נושך עפר, יורה, יורה. הו, יורה. וקפיצה וריצה ויריה מן המותן, ישר, היישר ככה, וצונח־נופל פתע להתראת עצבים סמויים, וצִרעת־קליע פוזזת מעל הראש כטפח, כאצבע, באִושה מרושעת וכסילוּת לא פחותה בריק־ידיה. בנביבותה, שאין לה דבר לאמור. מה לאמור – יורים ולא אומרים. הה, מזל שלנו, הה, מזל שלי – הלך מכם המזל, הפעם פנה אלינו, שלנו, לא נופלים אנחנו מכם, שווים אתכם, יותר מכם, פי אלף, נתפוש בכם וברגל על הראש – כחשמל עובר בגו, זיקי חשמל. –

רצים. קדימה. כולם. מי בנעליו, מי בסנדליו, מי ביחפותיו וערום למחצה. קופצים ורצים קדימה. ערום ויחף ופטור ולא יודע. רק חי. הקרקע מאיצה, השריקות מאיצות, הפתוח מאיץ אותך, הדרור מאיץ אותך, תולשים רימונים מן החגורה, נותקים בשינים את הנצרה, כובשים את המנוף בכף־היד, רותח־מלחיש מוות והרס בכף, בידך, בלום־סגור באגרוף, רימון חי, גונז ושואג, כמו כולך, ועולז להתבקע, להפריץ להתריז, להיות לאש, בידיים נושאים את החייב פוצצות ורצים להשיג את הזה, את הלז שיקלטנו, שיזוּוג לו, את החיה המבוהמת הזו שעומדת פה, כולה חוששת לימינה מן השחץ, ושמאלה פתוחה, מופשלת שמלה, גלוית ערוָתה אלינו, להכניס אל הזו לתוכה, מקרוב, במגע, באונס, להיתפש ולהשחיל לה פנימה עד בני־מעיה המפולגים, רימון, רימון, אחד, עשרה, תריסר שלם, תריסר לוהב ומתבקע, תריסר פורה שאג־נאק ומתבקע בתוך קופת־הברזל הזו הסגורה כאילו, הנבצרה כאילו, המתרטשת הנה זה – לרטש מרוטש; פרוצה ומפורצת, גועלית ומחוללת, מבוקעת עד צריחה, ועד קץ כל הדורות, אמן.

לאן רצים בעצם? הו, טוב־טוב שרצים. לא צריך יותר ולא אחרת. חרגולי־שדה מקפצים. הוא יורה, ואנחנו בידיים, לא בכלים ורק בידיים, נהפוך אותו, לעשות עמו כלה, לפצח לו קליפתו, פתוח וביד חשופה, ובכפיים ערומות, ואין מחיצה – בוא התיצב כנגד, אם אתה משהו – אהה, היה אשר תהיה, אהה, נורא מיותר כל זה אבל הכרחי, סוף־סופי, אי־אפשר שלא, נפלא שכּן משחרר לך ואותך, כמו בשיר, כמו בהוללות שכרה, כמו בהתאהבות סעורה, כמו בקדחת התיחמוּת, כמו בחשמל – ואין עוד מרחק, והוא יורה, ונופלים ממילא לכאן ולכאן, וקמים ורצים, באגרוף לוהב אש, ובלב אש, ובחלציך אש, ואין כלום עוד אלא הוא, והוא, והוא, ולתוכו – רק, אה, רק, רק – צאו, נבלות, צאו והרימו ידיים! צאו אתם המפוחדים שבפנים – לא יושיע לכם הברזל, צאו, חריונים מחוּריינים, צאו! – הו, הו! זוז! מה זה היה? מה פתאום? ארצה, ארצה, מה? אהה, גידי! הרביץ בפיאט! זחל והרביץ חה־חה, חה־חה־חה! – הו, חה־חה־חה! קדם לנו גידי, לקח ממנו, גידי, הרטיש לנו רטושנו מתוך ירינו חטף, חרך צידנו לו – אבל אי־אפשר כבר שלא – ברימונים, חברים, ברימונים, פנימה, אש! רעם! נר הוד! אימים. חצוצרה. ארצה, כולם, ארצה

* * *

שותק, שותק לו הכלב הלז. יש עוד מי שם? שותק לו שותק, כולם שלו הושתקו בו, כולם, אין! עשינו לכם? – החרבנו? – לא, לא רוצה להציץ פנימה. לא יכול. שאחרים. לא אני. אמא שלי, האין זה… לא, לא, לא! כאלה אתם, צורה לכם כזאת – – בואו מכאן, מה נתקעתם… בחוץ, בשדה, בפתוח, בגלוי, בצועק, במוכרח ורצחנו להם אותם, רצחנו להם את כולם, כולם נבלות פגרים רצוחים, וזה מה שצריך… כולך סעור סוער, כולך בשיר:

הולך לנו הולך

וכשהולך – הלוך ילך…

בידנו, ידנו גברה לנו, לא יעזור לכם כלום! (ולא להפסיק פתאום לבעור, לא להתחיל פתאום לא־לבעור!…) הה, סר צִלם, פנה מזלם עורף. אה, הרדיפו באש, אחרי ההם, אחרי אלה שם – פגעו בו! אַל תתנו לו! שלא יוכל! כרדוף וכסגור סוס בורח משתולל – תפשוהו! פגעת! כן! הו, התלהבות ההורדה, ששון הלכידה, נפל אויבנו לנו, נפל לא יוסיף קום, אפילו כבר יש תמוה, משהו אפילו מעֵין גאוָה, גאוָה, גאוָה גוֹאָה כיין, אה, אין נשימה, אין, פרצי־אש ארוכים, מטחים פורקניים, מרעידים, משחררים, מצפרני הרגליים עד ניצוצות עין, פרצי־אש רודפים, רדופים, צרחניים, עד זוָעה, שלוקחים, שלוקחים ממך, שמוציאים ממך, שעושים לך תשוש ומאושר, – וכעת ההוא! נפל לו שמה! נתרטש לו הזה! חה־חה! – נתרטש לו ככה ששלושה חדשים בבית־חולים, וניתוחים, ותפילות ומה עוד, לא יושיעוהו, לא יושיעו עוד – כדי כך קולקל בקליעה אחת! התרגשות מחניקה, כבארובה סתומה. יורים־יורים. ישר על האנשים הרצים למטה. מכוונים בכל כוח הבלגת היד הרועדת. בפה פעור תופשים אויר. התרגשות שבדבקוּת. בפריצת זיעה. התלקחות פוטרת מכל הכרחים, מכל חיובים, מכל קשרים של אֵי־פעם, איזה אֵי־פעם. אין כלום. לא־כלום. באמת שלא. הבט: איפה? רק זה. רק פה. רק כעת. רק הכל־הכל. ומקללים. הו מקללים. זה כן. בשפע. הללויה, כי טוב לקלל. ולכל רום ולכל רוח, ומכל הכבוש, כל הלחוץ, כל המעולב, כל המעוקם והמחובא, והמסורס והלא יודע שמש – זרוק לחוץ, לשמש הגדולה, כביום כביסה, אל השמש המרשיפה ישר מנוכח, ישר מנוכח, כן, רק זה, רק זה פה, רק זה – ואנחנו.

אם אתחיל לחשוב – יתקפני הגועל. לא אחשוב. הרגתי פה, ואולי אחדים. ומה יש. ככה זה. וזה כבר. עשוי וגמור. כבר גמור. ומעֵבר. ההוא! שלא יברח לו כעת ההוא, שם! רוצו אחריו שלא יברח ההוא! תנו לו, הכו בו, אל הבטן! ישר לבטן! שתתפער וישתפך זה לארץ! שלא יבוא עוד הנה! שפנימו שלו, הסגור שלו, הורוד, הפרטי, הענוג, הלא יודע שמש, הקִרבי, הקִרבי ביותר – ייהפך – – מי צורח? רוץ! דנוּס צורח: די! – צורח דנוס – אהוי – כולם: די! לחזור – די! – לא לרוץ עוד! עמדו, עמדו, נבלות! – הוא צורח – מה אתה צורח מה. כולם צורחים. לא רוצים לשמוע. אבל נעצרים. עם זה. פסע־פסיעותים ונופלים. ארצה. הו ארצה. היא, מיוגעת הארץ הזו, נורא, נורא. לראות מכאן, לחכות מכאן, לדעת יותר, לדעת מקרוב, אה לדעת, תאוה: להיות, להיות, עד פנים־פנימו, ולדעת!…

האם צריכים ראִיה מיוחדת כדי לראות שלמטה לא מוסיפים עוד להתקדם? שהשריון, בפירוש, מעתיק ריכוזו מכאן ויריותיו פחתו? אבל לא שלנו! לא ולא. אנחנו כעת פה ויורים. מחר נעשה חשבון איך נתהפך הכל ולמה. כעת אנחנו יורים פה. הרשות לנו. רודפים באש. אדונים בשטח. מתרוצצים. אש־רובים. אש־מקלע, והמכונה שמאחור. והתבהקות אש שרפנלים, פה ושם, ועשן שלד שרוף, ואיזו גופה לא טובה ולא נחוצה, שמוטלה כל הזמן קצת קרוב מדי, צעדים ספורים שמאלה, על־יד המעשן הזה, שחורה, ימח־שמה, גופת עירום שנשרפו בגדיה עליה, מפוגרת בעווית, מפוחמת כמעט, צלוי עד גועל, גועל שמחליש כל בני־מעיך, ומעלה גל של קבס, כשתופשים, בהתבהרות־פתע, דמיונו לעוף אפוי, שהיית שולח בו שן ומכרסם לרעבך, מירכו – ונוגעים פתאום באיזה קול חבוי, רחוק וחבוי, שהיה מוכחש כל הימים תמיד, נורא ומסחרר, מרחיק לכת, שאימה נופלת לדעת עוד כלום, טפו, להימלט, לא לאסוף זכרונות, להתנער, להיפטר, להשתקע רק בתמונה הכללית, רק בה, – מי זה כאן על־ידי, צ’יבי? אתה פה במקלע? רצת במקלע וירית מן המותן? אין בי נשימה, צ’יבי! צוחק אליך. כולי אליך. איש שלך, אליך. וצחק אלי, טוב? רותח. אדמה. נושם אדמה. יורה? שגם אני, להתגבר, לירות, להיות, כן הכל, להיות משוטח על כרסך, ולא מעומס על רגליך הרצוצות. אתה שכזה מסכן. ובכלל לא. רק שכוב באדמה. בתוך אצלה והכל פשוט, לגמרי. צרורות־אבן דוקרים. פה ושם עשבים מחצצים. קוץ תקוע, מיסר. פה, אבל בתוך תוכה פנימה – הכל שלווה ואין רעש. בתוך תוכה תמיד דממה והאזנה דוממת. מקום פנוי לתפילה. במי יורים? את מי כעת? לעזאזל, גועל להרוג אתכם! למה באתם הנה?! מה נתקעתם שהכרח להרוג אתכם כדי להיפטר, ימח־שמכם! ואיך לעזאזל זו זועת כיעור! נורא להיות כזה… שתוק. לא נורא. ולא נתעב. שטות. להתגבר על הגועל. על הבכיינות הממיסה. רק בתוך התנופה. רק בתנופה. לא רגע מחוץ. תוּשבת התנופה רגע – יופסד הכל. יירה בחוּר, כל עוד מתיירה לך. מי שחייו לו לשלל – יירה, כי ידו גברה ולא ידם, שלך הם ולא אתה שלהם, סר צִלם, תורך הוא, שעתך היפה – – –

קמים, עומדים מלאים, יורים, באמונה, בעמידה, להיטיב לראות, להרחיק ראות, לקלוע שמה, יורים ומשתטחים שנית, אַפּים ארצה, לנשום עפר חם… זה קם וזה שוכב. פעם זה ופעם זה. ולא נחים. ולא מניחים. מי רץ פה כעת? הי, אתה, לאן? עודד? ברימון כאן רץ פתוח, רץ ומניף ומשליך קדימה לחלל, על השדה, – חמור, מה טעם? כלום! לא צריך טעם! עף רחוק חמישים מטר ומתפוצץ שם בשדה, לא קרוב לכלום, אבל בהתבהקות קורנת, מרשיפה, שגורמת עם זה, לרתיעה נוספת לאלא שהיו לא רחוקים, או רק נדמה כך, ועוד אחד, קם כמוהו ורץ, אחד חבוש ורץ, מי הוא זה, לא ההוא מן הגג, גם הוא, עם רימוני הגג – פה – רץ ומטיל ומשתטח והתבהקות נוספת – אז מה שוכבים כך, בואו נרוץ, חבריה, כולנו אליהם, בואו נתפוש בהם, בואו נתפוש גם בו בזחל המשריץ הזה: שייצאו אלינו, שלמים, הפעם, וירימו ידיים, מרימי ידיים ונכנעים שייצאו, כמו שיש בסרטים ובספרים, שצוהלים לקראתם, שאין כּמוֹתם אושר – – –

איזה אושר. לא יודע מה. הו, לא להיכנס לפרטים. שום פרטים. רק כללו – כללו הנתון לנו, כל מה שנעשה יצליח. פנה מזלם עורף – מי קם פה לרוץ? קמים. זה ועוד זה, שלושה, שלשתם של קודם, עודד, אהוד החבוש (מה הוא משתולל?) ודויד, כאילו כך גמרו אומר על הגג, רצים ויוצאים קדימה, איש־איש רימונו בימינו הפשוטה, כמעיזים פרות שברחו, ישר אל זה פה המשוריין השתוק, ומה להם בו? יריות שונות מצטלבות, ושלשתם בדהרה מחוסנה פגיעה – ומתבהר ברגע זה, מה זממו להם. על הגג – אנה זה לבם שוקק, ומה מריץ־מלהיט אותם כפי שהם: מה אם לא לזכות בו בשלושים ושבעה מילימטר המוצב בו, בגולם השותק, לצוד להם תותח, לכבוש להם שלושים ושבעה מילימטר, לקפוץ עליו, לקחתו שלל, למשמש בברגיו ובאביזריו ולמצוא ולהפנותו מיד עליהם – על בעליו המרודפים, להוסיף ולרדפם במדרון באש עצמם, בחיתוכי סכיני פגיעים, להומם בזיקיהם שלהם, הה, מזימה מדלקת, עודד בראש, אהוד בתחבושת, בספוג דם, ודויד בא בקפיצה בצריחה, בתנופת זרוע – ניתור פוחז, הרבה קודם עת, יִדוּי והתנפלות ארצה. והרימונים, כמובן, רושף אחר רושף – התפוצצו היטב לפני המטרה – הנרגשוּת התירה ידם, אולי היריות הצולבות עדיין כה וכה, וכוחן־השאפתני, השוטם, עמן – ואולי יש יורה חי, מחריש לצלוף מכַּוַת הקטול הזה, עיניו דם, בולע רוק ושוטם – עוד קפיצה אחת לפניהם, עוד עליהם לקפוץ אחת ולהקליע רימונים פנימה, ישר פנימה, אם עוד כוחם להם, אם עוד רימונים להם, אם אהוד החבוש לא יתעלף באדמה, להטיל פנימה, וכשיתפצחו לזנק, לפסוח על הרטושים שבתוכו, ולתפוש בתותח – – חדלו, בחורים, גם בלי זה נוכל – לא נוכל? חדלו, לא למות פתאום כעת על הסף – – כל זה כמתוך חלום. מבלי שחלף זמן. ייתכן גם שכלל לא היה. וגם. אולי. כאילו איחרו כבר מועד, הופעה שלאחר רדת המסך – מיותר ומאוחר כאחד – ולא צריך שימות עוד אחד, בשביל השלושים ושבעה הארור הזה – או שמא ספורט הוא ולא הוגן להימנע? צוֹוחים אליהם. והיריות לא פוסקות. אין עוד מגע פתוח בין הדברים. רואים שלא. זו אינה אלא פינה אחת, ויש עוד מרחב גדול שהכל בו בעיצומו, רואים שלא ויודעים שכּן. קוצר־רוח בוער. האין פה קצת יותר מדי? הו, עזוב – צ’יבי! האמנם – זה הכל, צ’יבי? שוכב קצת לפנים, ראשו מוגבה לו לראות, משורטט הילת אור שקיעה, אחוזה בפרעות שׂערוֹ, בהיקפי גרמי לחייו המשחירות – דבּר, צ’יבי. אמוֹר מלה – אה. אני רמוס מהיות סוער!

לא עוקבים עוד בדיוק מה. אנחנו, הם וכל זה שפה. באמת מסתלקים? זה למעלה מן המובן – מן ההכרחי, למה הם? שאנחנו השנים־עשר מכאן – וכל ההם שהיו עלינו מכאן. אתה מאמין? למעלה מכל מה שאפשר. ואם זה כך – מדוע שלא כל השאר, שיבוא, שעוד לא הגענו אליו, ועוד ייתכנו לנו דברים. כל אותם שעוד צריכים לבוא, אלה שמחכים להתחלה, לאחר כל זה, למלים ראשונות, שמהן והלאה כבר מתחילים החיים האמיתיים… מבין מישהו מה? אתה? תופש? אני לא. בחיי שלא. נפשי לי רועדת. אני רועד. כל־כך. יה, הבט: איך אני רועד… כל־כך אני… וכמה שרחוק מכל דבר, כמו על קרש לאחר טיבוע הספינה…

התפוצצות. עשן ואבק. הו, לעזאזל העשן והאבק. לא זוכר בדיוק מה. אבל צריך, ועוד נצטרך גם אחר־כך… לא, באמת, הביטו: הם זזים! מי? הנה, שם: הבט! האם לא קצת קצר מדי? וממה? ממראה השריון הבוער? לא פיללו שיבער? לא שמעו שיכול שריון לבעור, וגם שלהם? תדהמת אש התותחים שלנו, השנַיִם, הששים וחמישה מילימטר? התפרצותנו, עדת משוגעים ברימונים? שלא נתפצחנו להם בשופי, בנחת? שלא היה להם רועה נאמן לעדריהם הכבדים, המסורבלים? או כי השמש ההולכת לשקוע, ואימת ההיתקעות בינינו, ככה, בחשכה – – – הרגלִים אולי לא אָבוּ לבוא? וצריך עוד לנאום לפניהם ולנאום שוב, וביתר תוקף ובטיעוּני־טענות ובאיוּמי־איוּמים – כדי שיתרצו? המבוכה טרפה בהם אין־ישע? – – ואם הרגלים לא באו, ואם השריון קצת נתפצחה לו קליפתו אֵי־כך, ואם השמש שם הולכת לבוא – – או שיכור אני? או חולם? – צועקים, אבל כמעט ואין עוד עתה. לא מאמינים. אם כך או לא כך. למעשה, הלא אנחנו כל־כך, והכל – – – – אין מה עוד. תופש? אין מה עוד. אלוהי שלי, – הנה זה הדבר! זהו? והשלושים ושבעה מילימטר שבזחל ההוא? – מי יודע. הכל אבוק פזז זהב. מִטרות ניקודי חֶרֶג אבק צונח בשמש האדומה. ויבש לך. וצמא לך. וסוער לך. ועייף עד כלות. יריות אחדות עדיין פה ושם. זה כבר מסתיים? מה? הלא זה עוד לפני… אני לא מבין! התותחים חדלו. המרגמות. הכל.

ופתאום היה נראה כאילו… גמוּר. גמוּר? צחוק, איזה גמוּר? אבל גמוּר, אֵלי שלי, ככה זה גמוּר? לא יותר מדי מהר, כאילו קצת, או, וכבר זה, וכבר אין? והמדרון אינו מאוכלס, אלא מסומא שמש. ואנחנו שוהים־שוכבים במקום שלא היינו עוד, ושנעשה פתאום נורא־נורא שלנו, מקום שהיה רק נקודה בשטף המבט צפונה, אגב המיבלש השומם, החרד צפונה… ואילו המשלט שלנו – מעֵבר הגב. לא ידוע, לא מוּכּר מכאן – מעולם לא ראינו כך. (כך היו הם רואים אותנו…) קיר הבקתה רוחץ אור שמש, תרוג, חום, בקתה ערבית, פלחית, אבנים משוקעות בחומר, שאין פשוט ותמים מזה. נעשה פתאום קצת ריק. וקצת ריח של פרידה. והשאון נתפחת עד כי אינו נחשב, וחפוזים המה להם שמה, להתקפל, להסתלק בטרם חושך, להספיק, לקחת כל שבור וכתוּת עמהם, למצוא מי למי, וללכת מזה. מזלנו שהשמש שוקעת. למי שמזלו מאיר – גם השמש שוקעת בשעתה. מחר? (הו, מחר!) מחר יבואו? מחר שוב מחדש עם בוקר ומתחילה? ויוּבל, יחיה עד מחר? (כמה נפלו כבר כאן?) ויישארו לנו כמה זחלים שלמים כמעט, – ראית? – ותותחים אחדים! – ונקח לנו! – ומקלעים ומכונות־יריה שלל – הה, האם זה כך, נכון שכך? מתלקטים ויורדים להם ההם, יתאספו להם אל שחי השלוחה, ומעֵבר למזלג הנחלים, ואל מקומם, ורק שלא תתחלנה כעת פתאום המרגמות האיומות שלהן¹⁷ להוריד נקמה וזעם עלינו – ולשחרר להם את הנסיגה באין רודפים… הו, לא! פה נותרים רק פגרי־המתכת העשנים, שכבר נעשו כעורי יתמות צועקת, כפה פעור חסר־שינים.

* * *

כן? כן כן. כן כן כן… או?…

מה נותר איפוא? פה ואנחנו. צקלג, או מה, ואנחנו. אחדים שכובים מוטלים אין־זוּז. ויש אולי גם שעודם שכובים גונחים במכאוב, וצריך אולי לגשת אליהם, ואחד, הה, אימה, שנעשה אפוי כתרנגולת אפויה, ירך אפויה לנגיסה, גועל של ראיה, וגרוטאות־מלחמה נקלות – אני כעת, כמו… ונשמות אחדות כבר פורחות שם עם הצפרים הטובלות בשמש, בתחילת דרכן הרחוקה, מעֵבר כל השמשות, נשמות שביתן היה אֵי־בזה קרוב, ואמא יכולה לקשוב אליהן במעופן, ונשמות שביתן הרחק־הרחק מעֵבר כל אופק – ושם כבר אולי ירד החושך, והלילה סגר. זוהר רועד בתוך מבול הזהב שהתיך לכברה אחת את כל השדות, המורדות והמעלות, ועשבים חדלו מהיות קוצים אפורים, מהיות קש יבש דכדוך, והם רק גיזת־זהב צמרית אין־קץ, הוגה, הוזה, מנצנצת הבלוּחים כאילו רטובים. ועוד נותרה כאן עייפות רבה, ומבט לא־כבוי של העולם הפתוח. עייפות כבדה ויסודית על כתפי דממה שהולכת ומתהדקת להיסגר. כן, כן כן.

שעתם של מי מגיעה? שעתם של זבובונים דקים, חוגגים־פוזזים באור המפויס, ממש כאילו רק זה נחוץ, רק זה תמיד, וככל הימים גם לפנות ערב זה, תמים ודומם על מרחבי השדות. והתפנה מקום לנשימת שטחי הנוף הצרוב. עפר־שדות חם. שאֵי־פה לגם לגימת דם חום, כתמים מעטים ספוגים עד תומם, אבל על העולם כולו מתרגעות מסות האבק שהופרחו יותר מדי, שנתבחשו בטלטלה קשה מדי, והרעש, והחיתוכים, והשרקות, ובורות הפגזים, והכאב, והתהומות – מסתתמים והולכים, ונקרמת חלקה שוקטה, ואור זהרורים מפכה, שלווה רכה. או אולי?

כובד עופרת על הכתפיים. קמים בקושי. אם לא בחטף נמהר למדי? כלום לא היינו רוצים משהו טוב, טוב ויפה לאמיתו, לכל עומקו ורומו? פתאום וכל הדבר כבר נעשה. גמור ועשוי. ומאחור. שלם. נחלת העבר. ומה שהיה – רק בלשון עבר. היסטוריה. וגם כל ההרהורים והביקושים והפילולים – מיושנים מאד. חבוטים מיושן. לא־כדאי להיזכר בהם. מחייבים עמידה חדשה, ואחרת לגמרי… הה, כן. מישהו יצטרך לבוא להחליף אותנו. אם ימצאו. גמרנו. כן. כן כן.

פתאום והשדה והגבעות המוּכרים האלה נעשים מיסודם אחרים. אור אחר. מהות אחרת ניתנת בהם. אולי להיפך: ניטלת מהם. וכשמעיינים בדבר רואים פתאום הו, מה… אבל אין עוד פחד בהם. עומדים פה באין פחד, שׂרוּעים באין פחד. גדולים וקיימים, ולא כורעים תחת פחד. כן.

אמא שלי.

שוהים רגע. להביט בהשתתקות. ומפנים גב. וחוזרים אל השוחות. אל הבקתה. כחזור הביתה. גידי? אתה פה? נו, נחום? עייפים־עייפים. חוט של זהב מקיף את רזון־הלחיים. עד אליהן, ומהן והלאה, ולא להיות בזה, ולא עוד פעם. חוזרים כחוזרים משדה, לאחר יום מלא. בעייפות. באותה עייפות, ורק כבדה ממנה. ונעשית כבדה עוד יותר, כיוָן שמבחינים בה. נֵטֶל עולם מלא. ומרכינים את הראש, ושולבים מאחור ידיים כבדות לחזור, וגם השמש בגב כחזור מן השדה, אלא שהרובה קצת משבש ואין לו מקום, הרובה הזה הכבד, והרימונים שבחגורה והכדורים שבכיסים, וראשך הפרוע וכולך הלא רחוץ והלב המעומס דברים, וגם דבר שהיה לא צריך, ודבר שהיה צריך אחרת, וזה שלפניך הממורטט, הגב הכחוש, והשׂיער הפרוע לו פריעות של תום־לב ונקיוּת־כפיים, ומנטף טיפי זוהר ברוח, ואשר איננו בדיוק כחזור מן העבודה, ריק מאושר ועייף בלב. הגבעה שלנו. השדות, המרחבים, הארץ. האם גמרנו?

מפנים מבט אל השטח שנשאר, המדרוני, אל הכיכר הצהובה השקויה שמש, אל שתים־שלוש רפסודות אפורות שפרחו כבדות קצת בתחתית השמים, ויותר הגבּה, הרבה מעליהן, מבודרים יותר, היו סיעי הצעיפים והגליונים מגוֹן העשן, עם קצת מלמלות שקופות, לא מאדימות ולא מַורידות, שרָביות, דוממות, ועוד יותר מעליהן, הרחק הגבּה, אין־קץ שמה, מעֵבר כל יכולת, נפתחה, סוף־סוף התכלת השלמה, הקלה, הלא נפגמת כלום, והיתה קוראת אליך, עד כי נשתאגו קרביך אליה.