פרק עשרים ושנים    🔗

ואחר־כך התגלגלו ובאו כמה דברים. השמש עלתה, והחום הכה ארצה ישר ובלי עקיפין. ואכלו ארוחת־בוקר וכיתתו של בּוּמה עשתה אבק. והיתה כבר שעה תשע. ואם כן? לא, לא־כלום. מרובצים והוֹוים בעולם. אבודים מתחת השמש. בואו ונמצא צל כלשהו. ארגז וג’ריקן מגובבים, שמיכה על שני רובים, חולצה תלויה על גבעול יבש אחד. לולא שאין כוח לעשות כל־כך הרבה. לא שום דבר שהוא, רק ברגי האבק היו חגים משולחים על־פני השטחים, ועוד הרחק צפונה, מתנוצץ היה קו מיתאר הגבעות שבאופק. התנוצץ ורעוֹד. כאילו שקוּי־מים. כאילו רך יותר, כאילו קריר יותר, כאילו אנושי יותר – עד שהלב שלך נכמר צפונה, יוצא מגעגועים. ובלבד שלא יבואו כעת החבריה של בּוּמה להתערב בנו, לא מהם ולא מהמונם. כל אותם ישנוניים שנאספו אצלו לכיתה אחת, כל כבד ובעל בעמיו, כל אותם פרצופים נטולי־ליח, החל מאותו בּוּמה גופו, בחור שיש מאה אלף מיליון כמוהו, שקשה לדעת איך מַפלתהו אשתו מכל האנשים ההולכים ברחוב, ואיך בטוחה אמו כי לא התגנב אליה ילד אחר. סתם בחור. סתם בן סתם. ולא טוב ממנו השני, מוּניה, עם עיני־העגל הבולטות, עם ההמהוּם שלו הנצחי, עם ראשיתה של קרחת מתחת לקלישות שערו. ואזניים כלביבות לגודל ולספוֹגיוּת; או קח את הלז הנמוך הממושקף, שמחייך תמיד בשן־זהב, האֵל עצמו יודע למה עוד יצלח שכזה, אם לא שיפתח לו בפתח־תקוה מחלבה של תנובה, עם שני שרפרפים, ועתון־ערב נכמש. מה לנו, אנחנו, ולכל הפרצופים האלה, ילכו ויִמָקוּ להם המק היטב, ואַל יעֵזוּ לגעת בנו, לבוא לשאול בניגון האידיש שלהם – 'נוּ, אז איך היה שם? חייך שאנו מטילים בהם נעל בפרצופם הזה, וטוב שסבבו ופנו להם לפינה שלהם, ורבצו כולם בערימה אחת, בינם לבין עצמם. אבל חיים, כיוָן שהתקין שמיכה טובת־צל, ושוּחתוֹ קעורה. משכו ובאו אצלו עובדיה מכאן, והגוש הגדול אותו ז’לוֹבּ אַברום, מכאן ולא דיברו מלה, אלא השתטחו ומילאו את החלל נמנום בעיניים פקוחות ולא בלי בּאוֹש מחמיץ של זיעה. ואחר־כך, מכאן לכאן, לימלם חיים מלה, ואַברוּם השיב מלה, ועובריה אף הוא תרם מלה או שתים. בעצלתים, בשכיבה נסרחת, רפויה ומרוקנת, באמירה בעלמא, לא מופנית אל איש. ואחר־כך חדלו ולא אמרו עוד. וגם לא היה מה לאמור. ורק היה חם, לאבדון, עד ביקקוֹן. אגב מה היו עושים אצלכם בשבת? אצל חיים, בבוקר שבת, פעם הוא ברפת ואביו מאריך תנומות, פעם אביו חולב וחיים חובק יצועיו עד עצם הצהרים. וזה מעלה על החיך, מיד, את עוּגת־הצימוקים ואת הקפה השפוּת על הפתילה עד לב היום. ואם רק לא יטרידו הזבובים, והשלפוחית לא תציק – אפשר לישון ולישון ולישון. ועוד לישון עד שאין עוד מה לישון, ובכל־זאת עוד קצת לישון. עובדיה, לעומתו, נועד מדי שבת בבוקר עם אחוזת מרעיו לתכנן רחצה בים, או נסיעה לחזות בתחרות על הגביע, ובינתים מעיינים בטוָסות הטופפות להן על־פניהם במדרכה, ובכל סגולותיהן, מתוך פיצוח־בטנים ארך־רוח, משוענים על גדר זו או אחרת, ועד שלא פנית כה וכה וכבר לאחר הצגה־שניה, ולאחר השׂתרכוּת ברחובות המתרוקנים, ללוות אותן, עד האחרונה שבהן לביתה, וכבר אותה עמידה של ככלוֹת־הכל משוענת בגדר זו או אחרת, מתחת הפנס, בקשקוש הפרוטרוט שנותר בכיס, ובהיוָכחוּת מחלחלת כי אכן בא הכל עד תומו, זה מצד אחד. מצד אחר, אברוּם. שכן לאברום אין כל, אלא דוֹד. ובשבת סועדים על שולחנו של הדוד, יהודי שלם ויקר, שכדאי לכתת רגליים מקצה העיר ולבוא אל שולחנו בשבת בצהרים – אח, מה אתם יודעים, שיהיה בריא הדוֹד שלו, אמן. אמר אָברוּם וליקט בכף־ידו את הזיעה מעל חטמו. ונשתדפו האמירות הללו שאינן חשובות לאיש, אף לא לבעליהן. רק דממה מנומנמת ומהוּזְמזֶת, שוַת־נפש לכל. אותו קהיוֹן מתעלף. רחוש ערגות סתומות, שכל השאר נמחק בהן ובטל. אפילו אם אותו ברזילי צף עתה ועלה על מרומי הגבעה ובידו צרור קוצים, עלים וצמחים, קציר שיטוּטוֹ למטה מאז השכמה – ושובל התבדחות שבעצלתים נכרך אחריו, בלא־מאמץ, למרבה ההנאה והליעוּג שבאפס־יד־גם זה מתבלע בשכיבת־ההיבּוּל הגדולה. ואותו אָברוּם הגדול נטפל בחמת־פתאום, אל בועה קטנה שפרחה בזרועו, פרי באושי הזיעה, מתחכך ורותח, אה, ימח שמם, כולם!

טריקת ג’יפ מתבדלת ומנסרת עתה בחלל הגבעה. וכשוֹך האבק כבר צועד ובא מלוא קומתו צביקו מפקד הפלוגה, ומאחריו קובצ’יק הנהג גוחך עלוּמוֹת בלא לרדת ממושבו, וגם שנַיִם אחרים, לא ידועים, באים ויורדים בשקידה מרובה. – ‘תכיר את התותחנים!’ אומר צביקו אל גידי, ולפי אופן הבלגתו על גיחוך, ניתן לשפוט כי עופות מוזרים הביא עמו הפעם – ולא עוד אלא שאחד מן השנים נוטל ופושט ידו ובא ללחוץ ידי גידי וגם אומר: ‘מה שלומך?’ – עטוּר שׂחקת־נימוסין – דבר שגידי מעלה גביניו לעומתו עד רום מצחו, במבוכת תמיהה לא מוּכהה, ומסתבר כרגע כי הלה אינו אלא פשוט יֶקה במחילה, זקן כבן ארבעים, ובכלל עם משקפי־שמש ועם מגבעת־פקק, אשר בהגביהו אותה מתגלה שׂיער קיפודי גזוז ואפור למדי; אבל כולו מרץ עיזוז. וכתום כל גינוּני הנימוס הטוב, כשפנה ללכת אותו מנהיג התותחנים – אשר מה לא נסלח לו בזכות תותחיו – התגלה מאחורי גבו, קד ומשתחווה כל אותה עת, בעקבים מצומדים וברוב דרך־ארץ, יֶקה אחר, צעיר מקודמו, כשם שרציני וחגיגי ממנו, כאילו היה כאן הצבא הבריטי, או האֵל יודע מה, חמוש כולו משקפת, מפות ואקדח. עד שגידי נתבלבל לגמרי, והלך אצלו ופשט ידו ותקע לו לבא ‘שלום עליכם’ אובד־עצות, אגב שהתחכך בשמאלו בערפו, המצומר, והלה השיב וגמל לו חיוך חושׂף־שינים, בגחינה שבהידור פנים, אדומים למדי, והיה בהחלט נעים מאד. אז עקרו ויצאו אל שיפולי הגבעה בתוך הקוצים, לראות את הנוף, ואליהם נספחו איש מעֶברוֹ, בתוקף תפקידם, יאקוש מכאן ובומה מכאן, ובחבורה חשובה כזאת, ניצבו להשקיף וצביקו המ"פ הצית לו סיגריה, כדי שיעצור כוח לנאום ולאמור: ‘טוב, גידי יסביר לכם הכל.’ ועד שגידי מניף ידיו לכל רוח ומרצה בשטף, ובכל משפט מוסיף מה ששכח בקודמו – היה מנהיג התותחנים פולט מפיו מיני ביטויים נכריים, ומציץ במשקפת הגדולה, שהאחורי הגיש לו בהדרת־דרגה, וקרא לכל רוח בשמה, צפונית, צפונית־מזרחית, והרכס הבהיר, שתי אלפיות שמאלה, ושעה שמונה של המטרה, והיעד ההתחלתי, וקו האפס, ועוד מיני דיבורי־חכמים, שיותר מכולם הבינם לעומקם אותו השני, האחורי, אדם נורא רציני, ונורא דעתן, ונורא אדום־פנים, וגם נורא מזדקף היישר כשפונים אליו. עד שנטל אף הוא, ברשות, את המשקפת ופלט אף הוא מצדו: רכס הבקרה, קצין־תצפית קדמי, צמצום בפגזים, וגם: פגזי שרפנל, וסוללה, ופלגה, וטיווּח, ודיווּח, וקוי דיווּח, וחנ"ם, וח"ש, ושאר דברים נפלאים – אשר הצד השווה בכולם היה, שהיה נכון ליטול בחזרה כל אחד מהם כשהזקן לא סבר ולא קיבל; והיפוכו בעצמו: מה שסבר הזקן קיבל מיד והיה לסברתו, נכסי צאן ברזל, לא רק בלא ערעור אלא גם בהזדקפות יתר. וכשגמרו לתאֵם ככה דעתם, ולגלגל בשפתם המלומדת מאד, ולאחר שנפרשו המפות, וברזילי הוחרד מרבצו על צמחיו לסייע בדבר, מיד היה ברור כי אין מקום להציב את התותחים אלא רק למרגלות הגבעה ההיא שם, מאתים או שלוש־מאות מערוץ הואדי הזה, אם לא בו גופו. – ‘ומכאן ועד צקלג יגיע?…’ התפעל־היסס אז יאקוש העלם, בלא יכולת למשול עוד בפליאתו – ‘בקלוּת.’ התפעל לעומתן בידענות נחום, שגם הוא כאן בין השאר, בתוקף סקרנותו – ‘ועוד איך!’ אמר נחום, וזקף ראשו בבטחה, ואף הגיחור הרציני שמאחור הניד ראש בוַדאוּת, כרופא שסיים להאזין במקשבתו. – 'נוּ? התאמץ אז ואמר צביקו, הכפוף מרוב גובה לאחר שינק מן הסיגריה שאיפת־כוח לדבּר דבר, במשמע: מה עוד נוכל לעשות לשרתכם, מה עוד תבקשו ממנו? וגם כן במשמע: ולמתי אתם באים ומביאים כל דבר? וכן גם במשמע: בקשו כעת, שלא תהיינה לכם טענות אחר־כך! שעל כל אלה ענה מנהיג התותחנים, בתוך שהוא מספג זיעתו ומסיר מגבעתו לפנות מקום לרוח לעבור ולהצן, ובספגו גם את מגבעתו מבית, – כי היחידה שלו כבר ‘במצב הכן’, וכי צריך לסַמן להם מקום מַעבר בואדי, והם אמורים להימנע מטיווּח מוקדם, כדי שלא להפר את האפתעה, ואך יקבע צביקו את שעת האפס, יתחילו הם ‘שין מינוס עשר׳ או ׳שין מינוס חמש’, לאמור עשר או חמש דקות קודם, ככל שיבוקש, בפגזי שרפנלים, לא מכל טעם אחר, אלא רק מטעם זה שאין אחרים. – ‘כמעט ואין,’ תיקן ודייק האדם הרציני – ואם יהיה הכל כשורה יוסיפו ויעתיקו פלגה אחת עד לסוללת־הרכבת הישנה, או אפילו עד קבוצת הבתים שעל הדרך הגדולה. מה המצב ביחס למים. ליתושי־קדחת, לאספקת האוכל? ומה ביחס לכמה סעיפים נוספים, אשר הרציני שמאחור, תייג אתנח בפנקס שתלש מכיסו, אצל כל סעיף מוזכר והניע ראשו. ואילו יאקוש משך את נחום הצדה מן המעגל, ושיחרר לפניו את יתר הספק האוכל בו: ‘באמת יגיעו?’ – ‘מ’ז’תומרת! – התרגש נחום – תותחים או לא תותחים!’ ואילו כשנדמה היה לכאורה שהכל כבר ברור לאשורו ואף עתיד יהיה יום אחד להיעשות, הטיל צביקו המ"פ את הסיגריה ארצה ומיעכה בסוליתו ואמר: 'הלילה אנו עולים לקחת את החירבה ההיא “מה שמה”!

הלילה? מה פירוש הלילה? ואף כי מכל אותה צקלג, או נקודת־גובה מאתים ארבעים וארבע, נטל צביקו ועשה איזו ‘חירבה’ שהיא – נצבטים פתאום בלב הרהורים שונים פוזזים ולא נוחים, אבל לא בלב שני התותחנים, שלקחו עתה עמהם את ברזילי ואת המפות (את המשקפת השאירו בידי גידי, לא בלי קריאה לאחריות, להנאת תור משקיפים שהסתדר מניה וביה מאחוריו), והתכנסו מתחת לחוּפּת האשל, פרקו מעל ראשם את המגבעות וניפנפו בהן גם נפנף, ובחבילי המפות שלהם, וחבל שאין בירה צוננת לחרר בה פניהם. אף־על־פי שלא יסרבו גם לקופסת־מיץ חנה צמגמגת־חמצמצת – וישבו לשקול היטב איך לארגן את צוותי התותחנים (שגם הם, כרגיל, חסרים מן ה’תקן' הטוב), את התותחים, את הפגזים, את העמדות, את המכוניות, את הסידורים, ואת כל השאר – ולמסקנות הוקצה דף חלק מיוחד בפנקס הסגן – וגם צביקו לא התמהמה וגידי היה נאלץ למסור את המשקפת, לא בלי קריאה לאחריות. וגם יאקוש ובומה נאלצו לוַתר על תורם ועל זכויותיהם, והתכנסו בצל שמיכה תלויה בכלונס ומתנפנפת ככנף פצועה, ושתו בזה אחר זה מן הג’ריקן, בערותם מים תפלים אל כף יד קעורה לתכלית זו, ולאחר שהכל הציתו סיגריות, גילה צביקו כי עודנו ממתין לבוא שלושת מפקדי המחלקות. מוֹטה. זאביק ויאמבו ולסגניהם (אורי! אח, אורי!) – לתכּן את ההכנות להתקפת־הנגד, וגם מישקה מפקד פלוגת ה’מסייעת' אמוּר לבוא, וסגניו עמו, ואפשר אפילו ששׂרוּליק המג"ד יבוא, או אבי סגנו, וטוב יהיה, אם עד אז, ינסה גידי לסַכּם מפרי נסיונו אמש, כדי שיוכלו לתקן מה שניתן ובעוד מועד, במה שנכשלו. הו, כן, למה לא. לגידי יש רשימה ארוכה של ענינים, ולב מעוּבּר טענות, אף אם בגד בו קולו עתה, ודבריו נשמעים נבובים כל־כך. חסרים נקודת־הכרע, כמן השפה ולחוץ. ולא הועילו לא מימי הג’ריקן התפלים, שהניחו גרונו ציחה כמו שהוא, ולא מבטי־התמיהה אליו, וכבר היה לזרא פיטום הדברים שלו עד אין־חפץ, ונתרפרפו דבריו אי־נחת, ומי יתן והחריש; אך קודם שיחריש פישט אצבע ועג בחול שני מעגלים, כנגד שתי כיפות המשלט ההוא, ולא נשאו חן מלפניו וטש עליהם בכף־רגלו בתכלית הביטול וחזר לטייט באצבע שני מעגלים יפים מהם, וגם הניח בלב כל אחד מהם אבן קטנה, ליתר הבהרה, וזה כנראה עירבב עליו עוד יותר, או רוגזו של דבר שהוא לא־זה קפץ עליו להכשילו – הואיל ועם ההתחלה הנכונה שהתחיל: ‘ראשית כל, פיצול הפיקוד…’ – נתקל בו־בהפרע וחזר וניסה בכל מיני התחלות וכרכורים של כלום לאמור מה שלכאורה היה כה מוכן מלכתחילה, והביא על עצמו ועל שומעיו שעמוּם־לב וגל סיבוכים לא־מסתברים, והרבה עינויים ופיתולים להיחלץ. ויִיאֵש נוראות על סביביו, כאילו היה זה להבדיל שיעור תלמוד, עם שהוא עצמו קצרה רוחו ונתפוצץ: ‘טוב, נו! – צעק גידי – הלא אתם כבר יודעים מה! וקפץ פיו וחדל מתוך רוגז לא־בּלוּם לנדנד על הנשמות. הרי לך. – ‘מה יש, גידי?’ נבהל אליו צביקו בתילוי עיניים ובהתקת הסיגריה מפיו. אבל גידי היה רגוז עד דמעות, ולא מובן על מה ולמה, ונטל ומחה בסולית נעלו את שני העיגולים: ‘כלום נו! – זעף גידי. – צריך פיצול בפיקוד, כלומר לא צריך. וצריך שיהיה ציוד ושתהיה תחמושת. ושבכלל, שיהיה מאורגן. ושיהיה בסדר. וזהו.’ ותמה רוחו ונלאו שומעיו מיחל לבאות. ‘נו?’ חזר צביקו ותוהה אליו אבהית. – ‘מה עקץ אותך פתאום?’ דיבר אליו פיוסין בומה, זה שמי צריך אותו. – ‘תנשום עמוק, ותירגע.’ השתתף עמו גם יאקוש העיר נטול־המתג. וגידי צימת שפתיו על מתג רצועת הכובע, צימצם עיניו וגֶבב צמר ראשו המעוּפּר דמה בפועל לקיפוד סמוּר־איבה. אין כל נימוק של טעם, אין כל מוצא, נשתבש ולא ידע מה, שממון מקניט, והיינו־הך מחליא להחניק. וכדי בזיון וקצף. – ‘מה יש מה!’ פרץ גידי פתאום בהתקפת־נגד: ‘מה לא מבינים מה? מה יש להבין מה. פיצול הפיקוד – זה אלף. שלא ישב אדם לבדו על גיזרה עצומה. כל השמים וכל הארץ, והכל־הכל על מם־כַּף אחד, שבקושי משתלט על מה שלפניו. ושלא יחשבו שהוא יחידי יוכל לעשות מלחמה בשביל כולם. והקשר, והסידורים, והכל!’ ומתמרמר ככה ונרגן ותוקף ולא יודע נפשו, התפתל גידי והוסיף ורקק־פלט כל שנזדמן לפיו. בחמיצוּת ובנקמנוּת, מובנה אולי מאר לאֵל הטוב לבדו, רב־הסליחה לסלוח. ולא חשו כלל כיצד טיפס ועלה, עם כך, ג’יפ נוסף על הגבעה, עמוס לעייפה צרור מם־ממים וסגני מם־ממים רעולים מטפחות, אבוסי אבק, ועמומים מחום – עד אותו רגע שבאה כל אותה פמליה משובחה, ואחד־אחד באו קלי־רגל ובדוחים, וכרעו בצל השמיכה הממורטת הזו, ושתו מן הג’ריקן אל תוך כף־ידם מפטירים בזה אחר זה דברי שלום וברכה לאמור: ‘נו, מה?’ או ‘ואיך זה?’ בפסחם בנקל על גידי ועל הוייתו שנתפגמה במתמיה, והתישבו, נעזרים איש בכתפי רעהו, מתוך הברות של שחוק וקלוּת־לשון, ושל אהבת נוֹחוּת מנדבים דברי־קילוס למישקה מ"פ ה’מסייעת’, אדם המצוין בכמה מעלות ובג’יפּ אדיר, שנטל והביא בקרבו שלושה מם־ממים, שני סגנים, קמ"ן גדודי אחד, נוסף על גופו ומעלותיו של אותו מישקה וסגנו, שבעה אחדים ואחד – שהפכו בהיותם ושינו את מזג־האויר, והכל נעשה פשוט וקל, וראוי למה שהנה יבוא: יוצאים למלחמה.

וכשהלך גידי להזעיק את התותחנים משבתם מתחת העץ אל המועצה מתחת השמיכה, והללו באו חיש וברגל ישרה עד המעגל והזדקפו שניהם כיאות. הרב ותלמידו, ורק לא הצדיעו, והבכור נטל ובירך ברוכים היושבים, בשמו ובשם הגיחור שמאחוריו, שהינהן בראשו, לא היה לפני צביקו, אלא רק לדחות מישהו, שיזכור לו ולפנות מקום, ולישא אף הוא דברי ברכה ונימוס כאלה: ‘בואו, שבו.’ וגם את מוֹטה שניסה לבסבּס אליהם בבּאס שלו הלצה, שיֶקים עלולים אולי לא לרדת לסוף בדיחותה – ‘רחצו רגליכם והישענו תחת העץ…’ – היסה צביקו, והימהם נהמה חולת־עשן וגם השתעל פעם־פעמַיִם מעומק ליחתו – והמועצה הגדולה נפתחה. ורק גידי השתרע לו מחוץ לתחום, מלוא אָרְכּוֹ מתחת השמש, באין חוצץ לו זולת כובעו האוסטרלי המעוך על פרצופו – והיה שרוע מוּבס. ועמדה בעולם חמה שלפני הצהרים, חשוּפת שמים אפורי־תכלת, אבוּכת תימוּרי־אבק שרצו משולחים ורדופי־פרא על־פני מרחבי השדות הפתוחים להם. בלתי בלומים בממשותם הקשוחה, ובמרחקים, אפילו ענוגי קווים נאצלים, כשרטוטי צואר סוסה אצילה וכמבּעה. ואילו בפנים המעגל, המוצל לחֶציו, התנער צביקו המ"פ כאריה וזנח את דיבורו, המצועף עשן מנמנם וליחה חונקת, ופניו לא היו לו עוד, אלא באצבעות אַרכּניות ועֵרניות, ובמשפטים מסוימים וברורים המחיש לפני כל את מהלך הדברים כמתוּכּן לפניו, את דרגי הכוחות, את מערך הנשק המסייע, את התפתחות מבנה המערכה משלב אל שלב, ואת שילוב חלקיה ותיאומם כאחד, איך פותחים התותחים (והכל צופים בשנַיִם, שזרוּתם כעת זכות היא להם!), איך מצטרפים מרגמות ומקלעים בינוניים, ואיך תנוע הפלוגה עם חשכה בשׂדרת מחלקות, בהרעמת כל תזמורת האש המסייעת, המרכּכת והמחַפּה, אוגפים מימין ובאים אל המשלט בעקלתון, והפעם מן הכיפה הקדמית, וחזוֹר אל העורפית, ופורצים שוטפים להם כמים שהוסרו סכריהם; וכן גם כי פלוגה היא הכוח המַכּסימלי שתחומי משלט כזה יכולים לשאת ולהכיל עד רויית קיבּלתוֹ, ומשאירים שם, לכן, מחלקה או מחלקה ויותר, והשאר מתקפלים וחוזרים לכאן; וכאן פנה ופירט מקומו של כל אחד; וכי על התותחנים להתחיל להתבסס למרגלות הגבעה מיד אחר הצהרים בלא איבוד זמן, ולהתחפר כל הדרוש; וכי על ה’מסייעת' (מישקה המ"פ נטל מפיו את הפיוֹפת ונשׂאה בידו לא נמצצת, כל עוד דוּבּר בו), לכלול בה מחלקת מרגמות ‘שלושה’ מחלקת מקלעים בינונים, ויצטרפו אליהם החבלנים של קובי, וכן יעבירו עמם מטען מוקשים שונים ומשונים; ומקומם של כל האמורים בזה. אצל ‘קבוצת הבתים’ ששם (משרבּבים צואר להביט, לראות אותם, אך איש אינו חפץ להודות כי אינו יודע אם זה – אמנם זהו), ושם גם חניית כל רכב הפלוגה. ואילו מחלקות היוצאים יתלקטו לכאן, עד שלא יעריב היום, ורצוי שעוד קודם, ככל האפשר קודם. שקיעת השמש – אות התזוזה. שאלות? בודאי. בהמון. מה הא ומה דא, ולמה אין די, וכמה לקחת, ומה אם לא, וכיצד באמת יהיה מה שיהיה; ואולי בכל־זאת טובות שתים פלוגות מאחת לבדה, ליתר תוקף ובטחון? ומה שם בכלל כעת, בחירבה ההיא, צקלג או מה שמה, הגבעה הזאת בעלת הכיפותַיִם? על זה יש פה ספי הקמ"ן, ולספי יש הערה קטנה אחת, כי השגיחו מעל בריכות־המים, במשקים שעל כביש הצפון, ונוכחו בשאון לא פוסק כל הלילה, וכנראה פינו הסדירים, ככל המקוּוה, את המקום בלילה, והורישו מקומם למקומיים ומדומה עליהם שהענין נסתיים בנצחונם אמש וההפוגה יכולה להימשך מעתה בנחת. ומכל־מקום לתותחים מאצלנו אינם רגילים ולא מצפים, ונראה כי… צביקו אינו מניח לספי להרחיב, ומונע מן הנאספים מידע חדש וגם מועיל וגם שטף־לשון שאין לו מעצור, ואץ גורף ופוסח על כל המניעות – כי צביקו בא לקצר כעת ולהדוף אחור את השאלות כולן במחי־יד, ולא להיות מופסק, ברגיל, בשאלות שכנגד, ובשאלות על־גבי שאלות, עד שכאילו הותרה הרצועה, ואף התחילו דברי קלות־לשון לוצצים בדברי כובד־ראש, וכבר צעקו ‘שקט!’ יותר מפעמַיִם־שלוש, ומישהו שהזכיר לא לשכוח לקחת מכושים, ואחר שרעיון סהרורי נסס בו, כאילו מוטב להיזהר מתצפית־אויר – ודשו בו ופסחו על חכמתו, ועל כמה וכמה אחרות, שכבר אין שום סבלנות לחכמות כלשהן, וניכר היה כי ממש הגיעה השעה לא להרהר יותר מדי ולא לשאול שאלות – וצביקו פסק לגמור ומה שאינו גמור ייגמר במרוצת היום, והכל יהיה גמור, היה יהיה, ויהיה טוב. שימו לב: פלוגה! פלוגה מלאה הולכת לנו הפעם! פלוגה אדירה, ותותחים מרעימים מעל ראשה, והוד והדר! מסַכּמים כי תיקרא עוד פגישה בחמש אחר הצהרים במקום הזה, וזהו, תם ונשלם. כיוָן שכך אפשר לקום ולצאת ולבוא ולחלץ עצמות נרדמות, ולשוטט עד ירכתי המדריך להציץ אל מרחוק, אל המקום ההוא שמה (זה זהו? שם? זה הכל? נראה כאילו לא־כלום!), וכבר מתערבים בין רעים וידידים, ומשתלחות חפשי קריאות־חדוה, וידיים נתקעות ב’אהלנים' כפולי שבע, ו’מה נשמע' נפוץ לכל רוח, ונעשה כמו ערב הטיול הגדול, בלא כל הקפדה על השמש, על הלהט, על המרחבים הגדולים הפרושים דממות, מחרישים על שלהם, בתנופת שטחים שאינם תמים, שהאופק מעליהם מבליח זיגוגי־חום מתעתעים. צביקו קם ומתאָרך כדי לשוב ולהשקיע ראשו בין כתפיו, ומשני עבריו נדחפים להיטפל אליו שנַיִם כאחד, לאחוז בו עתה כולו לעצמם, להביא לפניו מרי־שיחם, שאלה בוערת שנשתכחה קודם; וגם פלוני הלז, בכרך אחרי צביקו מאחוריו, לא לקחת ממנו אלא לתת לו, להעניקו מנת נדנוד פרטי, מנפש אל נפש. וכן גם פלוני, לא הרחק ממנו, זה שמעולם טוב לו כשהוא מתאבק בעפר רגלי מפקדים, ולעולם פניו זורחות מאורם שנגה עליו (הה, חברים, לא לשוא… מעקימת שפתיו ניכר בו – כי כוכבו עוד יעלה לזרוח…). ואל כולם גוחך צביקו, פולט הרבה עשן ופוטט מלים בודדות, ומישר לשוא את לולב גווֹ, ונושא עיניו רגע, אף הוא להשקיף צקלגה לראות מה, עד כמה שלובן הסמאוֹן החורך, ונדנודו של פלוני ובעיותיו שלו, מניחים מקום.

וכבר התחיל היום מתכבשן. עמימות מַשב לוהט, ורֶבֶץ שרב עבה עד מַעַק, שעושה כל מחסה־צל לאין, וכל נשימת־רוח למַפּח ניחר, זרוי אבק סמאוֹני. מאליו מתדלדל השיטוט המרובה על הגבעה, ומי שהיה צריך ישב בג’יפּ ונעלם מהרה, ומי שהיה פטור סילק עצמו אל מתחת לעץ, אל אותם תעתועי צל שדוף ואפוי, מנומר בהרות־שמש מעשה־חורי. ומתבוססת שם כבר, בגניחת כלות הכוח, ערימת־גויות פגורה, ועוד לה רק רחש תולעי שהוא, ורחש קל גם סביב הלז, קובצ’יק הנהג, שגבו בגזע ולשונו בפיו, לחה גם כחום היום, ומעידה ברוב סימנים, רמיזות וקריצות, על מיני מעשים כמפקדים שהללו לא היו מחזיקים לו טובה על פרסומם, ושעל־כן באים כשמן בעצמות שומעיו, אלה מהם שעצמותיהם עוד לא נקלו תומם, וקודם לכל, זה הממורפּק ומתמוגג, המַלחית ממולו, אותו יעקבסון, שמחשׂיף מזמן לזמן שיניו הרעועות בשׂחקת אין־שמע – וזולתם אין מי שיטרח גם ככה, בתוך אותה שלולית צל חמה; והכל צידדו עצמם בעיצום עיניים מעל דרך הזמן, ויעבור לו יעבור, מזומזם מאד, כאילו אלף דבוֹרים פורחות, ממוזמז מאד, נשמט מאחיזה, ויגע, כבר, יגע עד כמישה. אי־בזה ריטן קולו העבה של מוטה, אי־בזה פירנסוּ מנוע ג’יפּ והפחיתו, כשהלה ממַחה מיד בתשואות שיעול ועיטוש, וגם מישהו היה קורא למישהו על־פני הגבעה, רחוק, לא נוגע, ולא אני. רק גידי כנצלה על גחליו רובץ עדיין בשולי אותה שמיכה רפויה, מפרשׂ אין־רוח. עד שבתוך שיטוטו נתקל צביקו הארוך בגוייתו ונעצר עליו בתמיהה: ‘מה יש גידי?’ והלה, נתכווץ בלא חפץ להשיב. אבל אי־ניחותא שהיא מרימה אותה ומושיבה אותו, והוא פולט בעל כרחו: ‘… לא יודע, פתאום זה קפץ עלי.’ – ‘אתה עייף?’ שופף אצלו בכפף ארכובות חורקות, צביקו הארוך, ומציץ בו פנים אל פנים, ועיניו מסתבר חוּמות־אישון, כשל כלבים, וכהצץ אדם אל רעהו, עד שנעשה כאילו היה אפשר כעת לבוא להתחטא אצלו ולסַפר דברים, להתחכך ולפרוק סתומות, האֵל יודע מה, ולהתאונן ולבקש על עצמך. ולא רק צידוק אלא, אולי, גם ליטוף, פשוט שיחליקו לך בכף־יד על ראשך: לא־כלום, חמוד שלי, הכל יעבור. – ‘כן, מפטיר גידי, יום אתמול עוד אוכל בי…’, דברי וידוי ובקשת כפרה, והרגשת הפשרה, כאילו כל השטויות כבר הוצאו, ונתפנה מקום לאמונה לנבוט בהיסוס, אל תוך חום היום, לולא היה כובד החום הזה מועך ביבשוּת ובאין חנינה. צביקו קם, וגידי קם. ‘יש לך עוד זמן לנוח.’ דיבר צביקו והניע ראשו, ואולי זו חיבה, הנעת־ראש זו, ופרש והלך. וגידי שכבר הוליכוהו רגליו אל מתחת לעץ. כמעט כפף קומתו לבוא אל מתחת לענפים הסורחים בנוּקשוּת. והעלים הדלילים המתמרטטים באפור, שלח פתאום יד לקרצף בשחיס זקנו המשובש, וחרף אל עצמו כי אסור לו לאדם לפנק עצמו, וכשמתחיל בחור לפנק עצמו – מוטב ויודיע כי אינו משחק עוד, ויחזור לביתו. הה תנו רק רגע להיות בשקט ולחשוב לבד! אותו ג’יפ שרתח תחתיו זה כמה חסר סבלנות, הִדמים לרגע ליתן שהות לשני מ"מים, לשני סגנים ולקמ"ן אחד למ"פ ‘מסייעת’ ולסגנו, לקחת דברי־פרידה – וחזר ונתרעש, וכיתש אבק משלו והרגיזוֹ אל מול גל אבק משל הרוח, ונבלע בשניהם, ונפל שקט מסוטף־צריבוּת. וגם צביקי ומוֹטה נפנו לבוא אל מתחת העץ, ולכל מה שיש מעתה לדאוג בעולם – שידאגו הם, ואנחנו נישן בלא־איכפת. רק בּני, רפי ועמיחי, מהופכים זה אל זה, תוזזים באִושה זבובית ומשיחים כמימים־ימימה על ‘ליכוד החברה’, ולא יִלאו – הה, שמים בקשו רחמים. וגם ההוא, מתחת השמש, ברזילי המתולתל, גחוּן על קוציו שצרר לו בבוקר, כאילו יש בזה משהו, או ישתנה משהו בשל זה. אבל שקט אצלו, כאילו מכריח את המלחמה לזוז הצדה. – ‘מה זה, ברזילי?’ כאילו התפרצתי לגבולו. ותיכף יגביה זנבו במחוַת־איוּם. יחשוב שבאתי לדרוך לו על המעגלים שלו. אַל תפחד, לא אגע בך. אינך רוצה בי – לא צריך. ואני הולך הלאה, הלאה הלאה. יה, כמה הייתי… – ‘מנסה להעלות נשכחות – אומר ברזילי – צמחי שלהי הקיץ. קוצים, כמובן, בעיקר.’ טוב־טוב. כבר מאוחר. לא אתלבש עליך. שחק לך בשלך, ואני הולך. לאן? קצת, שמה, לא פה, לבד, הלאה, קצת עוד, חם נורא, שיהיה שיהיה. מה אני יכול בעצם? בתוך תוכו – לא חם. בתוך תוכו – תמיד אחרת. ובלבד שקצת, ושקצת לא אף אחד, ושקצת טיפה לבד, ושקצת פעם אחת, אני.

היום העכיר יותר. הדליח עד עפרורית. כאילו נידרך העולם לסימוי, והוא מבעֵט. מתוך שוּחה סכוּכת־שמיכה: 'מה גידי הלך מצוברח ככה? – וביגיעת גרון חרוב – ‘אולי דפקו אותו הגדולים על אתמול.’ – ‘מה הוא אשם?’ – ‘מישהו צריך להיות אשם – למה לא הוא?’ – ‘למה כן הוא?’ ‘אף אחד לא אשם.’ – ‘אין דבר כזה!’ – חום רבוץ ניחר על גחונו. כמו הדי ילל מרחקים. זאב־ערבות בודד. מתחת לעץ, בתוך משך קריש הסיפורים הנצמג בעצלתים, על־פני ציבור הגלמים המוּכּים המוּכפּשים באפס־יד, בזמזום לא־כלום: ‘אתה שומע?’ – ‘לא. אין לי כוח.’ אבל לנחום איכפת פתאום משהו. והוא מבקש אם מישהו יוכל לסייעו לדעת איזה הדרך יעול להגיש בקשה לעבור לחיל־השריון – כך הוא ממלמל באזני שומעים אפשריים – רוצים פעם בתנופה אחרת – הוא מלמלם – לחיות בדהרה ולמות בדהרה – זה אדיר חפצו!… הו, כן. פוחחי יאקוש לבדם כּוֹרים אז שתי אזניים ומלוא לב אל נימוקיו של נחום, אל סיפור המשוריין, וחסים גם מהבריח זבובים. מַפּח אבק ממשמש ונופל מכנף הרוח הזאת, צונח גדוש בשאון־שתקני, כפיח הכבשן, להשחין ארץ בקללה. או שמא אות הוא להיאבקות של מיאוּן? – לא רוצה, ולא אתן, ולא תקח ממני, אמות, ולא תקח ממני. אבל, עד שכאן רבץ אין־אונים, מפרפר שם היום להתנער ולהיפטר מצעיפיו העכבישיים הללו – ואבק נחבט כלרגלי שני פרים עזיזים נאבקים בשדה הגדול בנשיפת איתנים, חפוֹר ונחוֹר והתעטף בו. הו. כן. שדות גדולים וריקים וגדולים וקלויים. ונשחקים לרוח. יצרים גדולים נפתחים שם, שזופים ולא בלומים. התמסרות פר לשחוק עקרבים, התגוררות נלהטת לתפוש, לרוץ לתפוש ביללה. – ‘מצאת משהו מיוחד?’ וברזילי, בצמצום ריסים מפני לבנת החום: ‘לא. כרגיל. אותם דרדרים ואותם קוצנים והקורנית הזאת, המקורקפת. שום דבר מיוחד. אבל כשאתה מטפל בצמחים – אתה מחליף נשימה.’ עלעול גבוה קופץ מתבּחש ובא לכאן, לוכד לסחרוּרו כל נישובת ומרקידוֹ באָנסה, והכל פתאום משתטה. ואחר־כך הולך זה ומרחיק, וחוזר כאילו קודם, ומישהו: ‘לאבדון, לא יאכלו היום צהרים? מה הם חושבים להם שמה?’ ואחר, אליו: ‘עזוב. לאכול?!’ לא רוצים כלום. יורדת לה ביבבה, דולגת ופורצת עפה לה קדימה. כנפים רחבות כאלה. הה. – ‘תראו, כבר עוד מעט עשר!’ – ‘שיהיה מאה!…’ לא משנה. כלום לא. וגם זה לא חשוב ולא משנה – ‘לאן, קובי?’ – ‘לא־כלום. קצת כאן.’ והגיע עד שפת המדרון, מאהיל על עיניו, להרחיק ראות, אבל הכל תלאובות אפור יוקד, ורק במרחקים שרטוטים של הרים. ספק עשן ספק הרים. כאילו שם הרבה יותר טוב. האם לעולם לא תגיע השעה לצאת, לקום ולצאת וללכת, דרך שלא חוזרים בה על עקבותיך. פעם אחת. פעם אחת גדולה שבחיים! קול דובר אליך. לבך קורא אליך. ומקשיבים לקול. ומקשיבים לו. נורא מקשיבים. רק סתם מלים מתעתעות? לא שום אמת לאמיתה? ואם אמת? גם אז לא? אני מוכן. הנה אני מוכן. הנה אני כאן מוכן. רק תגיד – ואני הולך. בלי שום קשרים. לעזוב, לקום, לצאת וללכת. בלי זהירויות, בלי ערבויות, בלי שום התחייבויות. תקרא? קראת? מלוא קומתו נשתרע לו עתה קובי החבלן, בין העשבים היבשים, על האדמה האבנית החמה, ואת זרועו חיבש על עיניו מן הסומא המלבין, ופעימות שיר עלו על הלב, מאותן שהכיס המכופתר שבחולצה נוֹשׂאָן, ושהאצבעות, כרגיל, סולדות מבוא פנימה ומגעת בהן, ואולי אף מהודות בהן, ולשיר ההוא התחלה מדברת ככה: רוח זו הסתיו כבר אחוז בה./כמה חולף הזמן./ (ואולי נכון להחליף ‘חולף’ ב’הולך'. הרחק מריח מליצה, וביתר אפוֹרוּת מתאפקת.) אלוהים, הלא חסד הוא לחלוף (ללכת!)… היינו־הך היינו־הך. לא מעלה ולא מוריד. [הה, לא רוצה. מתעב את כל אותה הוויה של אחת־היא! נורא לא רוצה!) כן. ובמה נשאר להאמין? מסתבר כי הרגליים נינוחות על גל נמלים דווקא, צבר פרטי גרגרים, וחוסר־מנוחה מתערב בגעגועים. הה, אַל תשלה נפשך. משהו מסית, משהו מילל – מכאן; ומכאן, תמיד, זה שיודע הכל מבעוד. או אין זו אלא טעות מחמת עייפות? קוצר המשיג? ואדרבא, אמוֹר, אמוֹר משהו, אמור מה. סוף קיץ. יבש ומיובש. הכל חָרב. ככה. וצריך יהיה, בעל כרחך באי־נוח אך באין־מפלט – להוציא את הפנקס ואת זנב העפרון ולרשום מהר, ולהיפטר. ולתלוש את זה הדף. לקחת ולהעיפו ברוח, ויעוף לו עד ההרים ומעֵבר להם, ולצאת אולי מיד אחריו. ורק בפשטות, רק בדברים פשוטים. ומעֵבר כל ההרים, מעֵבר לחומה, לסגור.

רוח זו הסתיו כבר אחוז בה.

כמה חולף הזמן.

אלוהים. חסד הוא לחלוף.

משהו מסית, משהו מילל

ומשהו כבר יודע הכל מבעוד.

היינו־הך. היינו־הך. וכלום לא כדאי.

סוף קיץ. יבש ומיובש. הכל חָרב.

במה נשאר עוד להאמין?

ולסגור, ולהטמין מהר בטמון וכאילו לא אני. ואינני.

בתוך תוכו לא חם, בתוך תוכו לא זלעף, בתוך תוכו של היום העכור – כפנינה בחוּבּי קשׂווֹת הצדף – עצורה עדנה צוננת ושוקטה, חרישית, פנים־פנימית, לא נגועה ולא ניזוקה בכלום מבחוץ, ממש צינה בלב היקוד. די לרבוץ ככה, נקום ונלך. מימי הג’ריקן לא יותר פושרים ולא יותר חלודים מכל מים ששותה כל עובד בשדה, ולא להתפנק. הגבעה כולה מוכה תחתיה, אבל אינו דומה עֵמֶם החום שבצל העץ, לחום הפתוח שבתוך תוכי החום. כאן הוא יותר פשוט, יותר כמו שהוא, וגם יותר כחול. בתוך תוכו של היום הלוהט, ושם, בשדות, פורחת שוקטה כתמיד הוויה ספירית מזוככת ומיטיבה ללב, כערב נאה בצוותא רוגע, על נאוֹת־דשא מזולפות – הויית־צהרים בבריכת מים צלולים, רצי כחלילות ואורות. הבט ונשום: לא חרוך עד ליח תוכו, לא אבוד במשרפות שדפה – בתוך תוכו של תנור היום מוצלף הרוחות – שמורה הויית־צהרים פנימית, מוצקה כגביש, ועל־פני כל השטחים האביקים היא, ועד ירכתי האופק הדלוח – כמין שיר בריא וכחול, מרחבים שהם מרחבים, שדות שהם שדות, וקיץ כה רחב וזהוב – ולא להתפנק. רפי הגיע עד קצה רמת הגבעה מעל המדרון התלול מעל הראדי שלמטה. העשיר בירוק מפתיע, מדהים בהימצאוֹ. ידיו בכיסי המכנסים הצונחים כמעט בקפלים מתרעשים וכותנתו הפרומה ושתי כנפותיה המרווחות מפרכסות ברוח, שבטרם התנפלה לתהום, חושפות גססתוֹ המערטלה צנומה, מצולעת ומתנשמת, ופרצוף מכורכם סימוי לובן הגיר. ועם זה, אף־על־פי־כן, הרי זה בחוץ ובשדות, ובשדות שבחוץ תמיד זה אחרת. עלעולים מתהוללים הפקר בשטחים הפנויים, הריקים לכל צד. אם אין אחרים, יהיו־נא הם. כפות־הרגליים היחפות נצרבות על העפר החם. ותחטוף לה הרוח את קילוח מימיך ותרססוֹ מסוער למטה – וסיד כבוי יתסוס יקציף לעומתו. ונסוב כעת ונחזור לבוא לשמוע מה מסַפּרים במעגל ההוא. תראו איך דויד עודנו ישן! והלא זה הנכון מכל – לבלות בשינה את הזמן. את החום ואת העולם (בערב נצא לקרב). גם מתחת לעץ צפופים ודחוסים ומנמנמים. בתוך תוכם של הצהרים – גרעין מצר של שלווה. כמו כתם ירק בשדות־שלף, וסיעת־צפרים עוברת במאמץ לאלכסון הרוח. יאקוש רובץ לו, לומד את המפה. ראשו על שני אגרופיו, מרפקיו באדמה ועל ארבעתיו הוא גחוּן. מה תאמר לו המפה – כשלא הדרך לשם קשה ולא הנוף שם מסובך, ואין השאלה אלא: עצמת האש ואיכות ההתחפרות. אולי גם הכוח השמור לתמרוּן. והנה צ’יבי. צ’יבי שלי. שׂרוּע בצל היריעה, בנחת, יחפוֹתיו מלטפות את חלקות העפר הלוך ושוב, ומסַפּר לקטנים של יאקוש סיפורי־אגדה, ונראה שהנאה לו לסַפּר ליבחושים הללו, דברים שאתה הפלאת לעשות, ושעשו אחרים וקנית מהם במשיכה, זוקף לזכותך באין ממַחה, וכשיתמו סיפורי הגבורות יבואו כרגיל סיפורי הבחורות, וכאן, חברים, הקרקע קוֹלטנית עוד יותר, תחוחה ומדושנת, ונחת לסַפּר להם! מה החום, מה הרוח, מה הערב שיבוא אי־פעם, כנגד עינוגי שמיעת דברים מרטיטים! מלוא הריאות אויר בשל ומבושל. – ‘מה זה בידך, ברזילי?’ ומן הצד מנמנם עמיחי. לא מפריע לו? רושם לו בפנקסו. הייתי גם אני מוכשר לשבת בחום הזה, במוזנח הזה, בלהכעיס הזה, פּרוּשׁ ולומד? אה, אני. למדן גדול לא הייתי מעולם. – ‘זה? קוראים לו פרע־מסולסל.’ – ‘פרע מסולסל?’ – ‘לא שמעת שמעוֹ? נחמד, לא? מצוי כעת בכל הארץ, בכל כוכב־הזהב שלו. וזאת פשוט הסירה הקוצנית. עם פרח לילכי־מימי כזה, כעיני לאה, זוכר? ועיני לאה רכות…’ – ‘לא כל־כך זוכר. מכל התנ"ך שלמדנו לא נשאר לי בראש הרבה.’ – ‘לא למדו אצלכם?’ – ‘דווקא מפני שלמדנו. המורה שלנו, אתה יודע, מן ההם שהולכים בשרוולים ארוכים, מנפנפים בידיים לבנות, צועקים “אדמה, אדמה” ולא מבדילים בין תלתן לאספסת?’ – ‘אה.’ – 'מה לילָך? – התנער פתאום עמיחי שהיה מוחזק מנמנם. – לא! לעזאזל, המורים אתם אומרים? הפרצופים האלה! סַרחת מצרים! מה לא הרגו לנו? את התנ"ך, את ביאליק, את לימודי הטבע, את הכל, וביסודיות: שוב לא נפתח ולא נביט בזה. גמרנו.׳ – ‘לא כולם כאלה…’ – ניסה ברזילי לסכּוֹר בכף־יד זרם הרים. – ‘עזוב! – התרומם עמיחי ואף ישב – לא רק שהם כאלה, עוד הם באים וטוענים עלינו שאנחנו איומים, שאנחנו דור יורד. מה, בעצם, הם יודעים עלינו?’

יופי, התחלה מצוינת. בואו נלבּה שלא תדעך. ובואו נדבר פעם. נשכח הכל ונדבר, נדבר אחד־אחד, נדבר שנַַיִִם־שנַַיִִם, נדבר כולנו כאחד, ואיש בתוך ציוחַת רעהו, וטוב נורא לצעוק בצוותא, וטוב שבעתים אם אגב כך אומרים פעם אחת דברים שלא כרגיל, וטוב שמגזימים פי כמה, כדי שלא להיפטר רק במנוֹד־כתף, שלא לצאת רק בלגלוּגי־סרק ובעגמה נכזבת אחרי־כן. אחד פה עודו קוצץ ודש במורים, על שסירסו כל טוב ויפה. ואחר מקונן איכה טיבעו ברסיסי רוֹק, ניתוזי מליצות ומוסר שחוף, את כל הפשוט שבחיים, את הטבעי, את הרגש החי לדברים חיים, את האדם הפשוט, את האדם כמו שהוא. ובּני, ממרבּצוֹ תחת אובךְ השמים, שמע קול דברים ובא, מרים קולו עוד מרחוק לדעת אם כופרים כאן בחינוך בכלל או שטוענים כי רק אצלנו הוא אומלל שכזה, הוא עם כל ה’ערכים' שלהם? אפס כי, מי איש כאן ויתכוון לשמוע או להשיב, כשאפשר פשוט לצעוק בחדוה, כי כל מה שיש בנו יש בנו, עם החינוך ובלעדיו ואדרבא, אם יש בנו דבר של ממש – הריהו דווקא בהיפוך ממה שביקשו מאתנו – למשל, איך להוריד כדרך לחדרי־בטן בלא לעפעֵף עפעף. צועקים שזה סופם תמיד של שמן־זית זך מדי של קמח־סולת מנופה מדי, כל אותן זמירות־שבת לא מחייבות איש, ודוגמה: אהבת העם היהודי! אה, כן. בואו רגע ונדבר בזה. העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנחנו נמלטים כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפוּת שידרתנו. ותדעו, במפורש, אחת ולתמידר: אנחנו בוחלים בכל מה שגם ריח־ריחו כזה. החל בשיעורי ההיסטוריה היהודית, עם כל הצרות, וכלה במאכלות ובגניחות היהודיים, בכל מה שהוא מיבטא גלותי, מנהגי גלות, ובאידיש בכללה, הבדיחה הזו שקורין לה אידיש, על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא־שזופים, המַבעים שינים מתוקנות בכסף ובזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם. וכל דברי התורה והחכמה שלהם, שהביאו מבית־הספר ‘תרבות’ שלהם, או מסמינר המורים בגרוֹדנה, או מהיכן שהוא – מה כל אלה, הגידו, נאמר, כנגד הכנסת גוֹל מששה־עשר מטר ברגל שמאל? או, כנגד, אפילו, נאמר, ספל קפה קט בנוסח בדואי? שלא להזכיר בדיחת־פה שמביאה גם את האמיצה שבבנות להעוית ביעותים מעֵבר כל הסמקה שהיא! איפה! הלא גדול המורים שלנו בטל בפני כל מם־כַּף שהוא, בלי להתכוון אל גידי דווקא, או אל מישהו, יאקוש (להוציא כמובן את בּוּמה שנולד נבלה וימות נבלה). (ואגב, עולה על הדעת: הבאת היהודים המעפילים בספינות. זה ששרנו ושרו לנו באלף השירים – כלום לא היתה כאן גם הרפתקה, גם חוץ־לארץ, גם פגישה עם ים ואניות ונמלים, גם עלילות הברחה ואומץ וערמה, והרבה פחות דברים אחרים, שעליהם דווקא שרו השירים? ובאותה התלהבות גופא כלום לא היינו מבריחים גם שקי תבואה או משהו? אני מפריז? במה? למה בפעם אחרת, למה לא כעת מיד, כיוָן שכך – )… או אגב: את האדמה באמת אנחנו אוהבים כל־כך? באלף השירים ואחד? או רק דרך מכונות, מיושבים ארבעים סנטימטר מעל פניה, על־גבי הטרקטור, ולא במגע רגלים ברגביה, בלא שום קשר אישי! – חדל, חדל! מה זה קשר אישי! אדמה זו בחורה? דבּר לענין! – טוב. בקצרה: איננו אוהבים יותר מדי את מי שאינו, בדיוק, שלנו וכמונו ועמנו, לא חשוב מה, וגם את אלה לא־כל־כך. ולא אוהבים את מי שמתערב במה שאנחנו ובחיים שלנו ואומר לנו דעות. מסתייגים מכל זר שהוא, ובבוז. מנַערים חָצננו במפורש, מכל שייכות שהיא, לא רק ממה שריח דת או מסורת לו, מכל מה שקורין לו ‘רגש יהודי’, כולל חזנוּת – מַטעמי דגים וטקסי הלויות – כל אותה תבחלה מוקצה מחמת שומן עפוש – אלא גם מכל מי שבא לתבוע ממנו בכוח זכויות יִחוּס או כיבוד רגשות, מאז ‘העליה השניה’ ועד ‘תולדות ההגנה’. ולא זו בלבד שבחור הגון בּוֹש בהם. אלא שחובה היא למהר ולהיטהר ולהפגין כוחו האמיתי, הסגולי. בכל מה שהוא יבש, חמרי, כבד, בר־קיימא ששייך רק לפלחה, לדיזל, לקטרפילר דיסיקס ומעלה, או על הפרוֹליטר (לא הרעב, חלילה, אלא הלוחם! לא המזוהם, המסכן – אלא העולה בבריקדה!), ולהתגנדר באי־תלות כללית, מוחלטת ושלמה. מה פלא איפוא התיעוב שמתעבים כל שהוא פולני (סיאוב!), אנגלי (מדכא־עמים), אמריקאי (גולם של זהב, מאסטיק ומצלמה), צרפתי (נואף שכזה, ואיזו שפה! צפרדעית!), וכמובן, ובלי הרבה סלסולי־נימוס – התעלוּת על כל שחור שהוא, שכל ‘עין’ ו’חית' של מלשינות על פחיתותו. ושעל־כן מה נותר לנו עוד מכל תפלויות העולם אם לא הקומביין, הדיסקוס, הג’יפּ, הכדורגל, הצביות, הסַלט הגדול. הטיול הקשה, והקפה המטוקס? לא הרבה, בחיי! (תענוג להתוַכּכח! איך אנחנו?). והבה נתוַדה עתה כיוָן שהתחלנו: מה יש לנו, בעצם, דבר מלהיב באמת (שלא לדבר על מלחמות – מלחמות ענין אחר לגמרי, לגמרי אחר! – באמת אחר? פיקפק אחד מפקפק – בטח!), האם לא כאלה אנחנו שהכל אצלנו ‘סתם’? ו’סתם’הוא אצלנו המלך, אין למעלה ממנו, אין פורץ גדרו, אין יוצא מתחומו, וזה גם נאה לנו, גם גברי יותר, אמיץ יותר ופטור מרגשות והתחייבות! אה, רגשות. לאן נגיע כשנתחיל ברגשות. פי אלף מוטב לרגון ולרטון, להתפרץ אל תעלולים נועזים, ולהוכיח כי אתה גבר אתה! הלא בעבור שני מישמשים אנחנו קוֹפצים, לפעמים, גדרות, מדלגים הרים ובקעות, מסתכנים ומסתבכים, נלהבים כמטורפים, כאחוזי־קדחת – פשוט, הבטחנו, בצחוק, לנערה אחת, שכבר שכחה, שני מישמשים! ובשל שני מישמשים לא עשוי אצלנו בחור לרדת למכות ולאכזריות ולבעוט בכל. ובכסא־הכבוד! לא חשוב. תראו, מה עשינו כבר ומה לא עשינו. כבר הרגנו. כבר שרפנו, והכינו, ושדדנו. וסתם הרגזנו. ולא תמיד בנימוק גדול, אלא שקרה שככה נקרה לפנינו. ממש כשם שפעם אחת, פתאום, אנחנו נורא ילדים טובים וחביבים, אבירים למופת, אצילי רגש ומוסר, חסים מרמוֹס פרח קטן, מושיעים זקנה ערביה מסואבת, חומלים על חמור תועה בשדה, חולבים פרה נעזבת מרוב רחמים שבלב ואי־יכולת לשאת געיותיה, ופתאום, לרדוף, משום־מה, אחרי משהו רחוק, לא ברור, לא ידוע, נמנע, שהדליק את הדמיון, פֶּרח על ראש החרמון, בחצי הלילה, מעֵבר לכבישים, ואדיות וגבעות, שמועה אחת, או חשק שנתפּזז לו – קופצים ככלב שוקק… ובו בערב מתביישים ומתבלבלים ומסמיקים לפני איזו ילדוֹנת אחת, כחולת־עיניים, ולא יודעים, מה להגיד לה ואיך לשאת אליה עיניים – כן… ותחזרו כעת אל ההם, אל לבני־הידיים, המורים שלנו, מה עלובים אלה יודעים עלינו, מה הם יכולים לדעת, מה לנו ולהם, מה הם כאן? עזוב את המורים! מדברים כעת על עצמנו. אנחנו בסדר? לא רק ביחס לאחרים – ביחס לעצמנו, ביחס להרגשה שלנו – טוב לנו? מרוצים מעצמנו? הו נפלא להתוַכּח! שוכחים הכל. שוכחים גם שבערב נמות. רובצים מעורטלים מתכחשים לזבובים, לחום המכרכּם וצוֹוחים בהנאה מַדבּירה תחתיה כל. דברים מתפרצים. לא ברור עד היכן נגיע. נגיע אל אשר נגיע. דברי־אמת. ישר ובלא פניות. ובלא סלחנות ובלא חנינה. נדבר על עצמנו. אלא על מה? וגם נגזים מאד כדי שתבינו מה. ונתוַדה: כלום אנחנו לחיות יחד אנו יודעים? כלום נעשה עוד מעשה גדול בימינו? – אבל לְמה בכלל יש לקוות מעמנו? קח מצד אחד כל אותם המזולזלים מושכי המכנסים הצונחים ממתניהם הדלים, כל אותם ממושקפים נזוּפי־מזל, חולי הכיב ונפולי החזה, מדובללי נזר השׂיער סביב קרחתם; או לעזאזל קח את חברותיהם, אותן תרנגולות חסודות, אותן לחָיָיִם מעשׂיבוֹת, המפסיעות על עקביהן במחיאת־כפיים ובצויחת ל־ל־ל סלינו־על־כתפינו, ומחרוזת תינוקות בוהים בשורה לפניהן – ומצד שני קח את הורינו המסכנים, שמרוב עייפות ועבודה קשה נצטפדו ככה, שבקושי מספיק רוחם לעצמם: ולמה אתה מקווה מאתנו? – ט־ט־ט, לשון גבוהה, למה לא תדבר לענין? – הוא רוצה להגיד כי מפני שעוד על הסיר ישבנו כולנו יחד – לא רוצים כעת לראות זה את זה, ורק להיות כל אחד לבדו. – לא. הוא רוצה להגיד שאנחנו דור משועמם, מאד, שלנו כמעט ואין דבר קוסם עוד. שאנחנו שרויים בצל הראשונים ובעבי ההמשך – אם זה מובן – שאנחנו כבר שמענו את הדיבורים היותר מפוצצים, שמשכו והוליכו אותנו אל אלף מסיבות: ימי־עיוּן, קוּרסים, סמינרים, של קיץ, של חורף, של סתיו ושל אביב, ומרצים טירחנו לנו על הנשמה, כולם, מקטוֹן־הקטנים – שקפץ על ההזדמנות לנאום לפנינו, ועד גדול־הגדולים שהואיל להיעתר ולבוא לפנינו – כולם הובאו לפנינו וגם דיברו דבר, ועל הכל: מעוֹנג־שבת ועד המַטריאליזם ההיסטורי, וכבר אין במה להפליא אותנו, כבר לא מאמינים בכלום, אבל גם לא כופרים גמורים, רק מסתכלים בשעמום. ומה ייצא מכל זה? – ייצא שנורא רוצים לנסוע פעם אל מעֵבר לים, אל הערים הגדולות או אל ההרים הגדולים או אל הג’ונגלים העבותים… – העיר אחד מן המעגל – כן. או הפיטום, ראשית חטאת היתה הפיטום. מפיהם חסכו הזקנים כדי לתת לנו בננות ושמנת שיהיה לנו טוב, כשהם אכלו זיתים ותה בלא סוכר – וככל שהם עצמם לא הספיקו כמעט לקרוא ספר מרוב עייפות ועבודה קשה – לנו הם שׂכרוּ לבני־ידיים שיפטמו אותנו בתרבות, ביהדות ובערכים. מה פלא שיש לנו פרצוף שכזה? והחגיגות! והמסיבות! נאומי ‘במאבק’, נאומי ‘העולים יעלו הבונים יבנו’. נאומי ‘אנחנו ושכנינו הערבים’. נאומי ‘הבניה הסוציאליסטית הגדולה’. נאומי ‘כל בית יתחלק עם אחיו העולה’, בט"ו בשבט ובי"א באדר, הסיסמאות, הלהג, פסוקי־התנ"ך, ‘השעה החמורה’, ‘צו ימינו’, ‘הימים הטרופים’, נאומי ‘בנינו הגיבורים’, נאומי ‘עד טיפת־דמנו האחרונה’, נאומי ‘בדמם קידשו את החיים’, לעזאזל, מה פלא שיש לנו פרצוף שכזה? והמסיבות שהיו לנו, אה, אלוהים, עם השְ־שְ־שְ בהתחלה, באמצע ובסוף, עם נאומה של איזו אמא (‘אתם עוד אצלי כולכם ילדזים – ילדזים נחמדזים שלי!’), עם ‘אגיד לכם משהו’ של אבא אחד מחוספס, דל־לשון ומתאמץ לדבר מלים גבוהות מן הזכרון, ולהלן שני הקטעים לחלילית (חלילית אחת ממלטת פתאום צריחה לא צפויה), והדקלום של שתי הילדות, והשירים מה־טוב ומה־נעים, ואחריו השמש מלהטת־ובעמק־רובץ־הטל, ותיכף ובאותה התלהבות דודה־הגידי־לנו־כן – וכעת סוף־סוף באה ה’מסכת' המהוללת, הנצחית, מפלצת אלף הראש, הדומים זה לזה, מפלצת קבצנית ושחופה, וילד אחר ילד פוסע רתת וצועק חצי פסוק, חויה שלמה ומדושנת, ומיד כבר עוד־לא־אכלנו־עוד־לא־שתינו־הבו־לנו־משקה והפריצה־עיטה לחטוף נתח עוגה, או שזיפים, לא כדי לאכול, כמובן, אלא כדי לקלוע בגבו של פלוני ולהעמיד פני תם, ולגדוש ככה את תפארת גדולת המעמד החגיגי. לאבדון, והלא היתה לפעמים הרגשה מוקדמת שהיא, שצריך להיות משהו, בערב החג, או המאורע, העור היה סומר מהתרגשות מוקדמת לקראת, מאימת המעמד הגדול שעתיד להתרחש, החג המַפעים – ובאו כל אלה, עם קולם המלמדי, עם השְ־שְ־שְ, והילדים המתחכמים להחיות קצת רוחם, והגדולים בין נוזפים לנואמים, הנואמים עד דמעות עצמם, והש־ש־ש הננשף לכל עֵבר – והכל הופסד. הופסד עד חולין, אנחנו הפסדנו. הם הפסידו אותנו. אני יודע שאני מוכן להתרגש, לפעמים, עד דמעות, מכלום, משום דבר, מסינימה טיפשית – והם לעולם לא הצליחו אלא להטפיש את הכל, ואת עצמם ואת עצמנו, לעזאזל. – נכון. בחיי! – מה פלא שאחרי־כן, כשגדלנו, לא מצאו אותנו עוד בשום מקום שהיתה בו הרצאה, מסיבה, קבלת משהו או מישהו, ולא כל חשק לשמוע אף מלה אחת יחירה – וכשמתאספים קופצים מיד לריקודים, בלי לאבד זמן ובאותה קפיצה אחת רוצים לעלות מיד לפסגה של הריקודים, בלי שום הכנה או הקדמה או התלהבות גוברת, שכּן מוכרחים לעשות שמח, צורחים שירים וקופצים מטר לגובה וכבר ‘להשתגע עד הסוף’, ומשתדלים גם להיראות ככה, ולא מרשים לשעמום, ולשום כובד שרובץ דומם באמצע הלב – לצאת ולכבות פתע הכל, כשם שמכבים נר: פ־פ־וּ ואין. כן, מדבּרים. הו. על הכל. וצועקים שבורחים אצלנו מכל ביטוי של עצמיות. ותמיד אותם השירים ובאותו נוסח, וגם ‘משתגעים’ על־פי אותם התוים. צועקים שאצלנו מבהיל מכל הוא להישאר פתאום לבד. לעבוד לבד – כן. להישאר לבד? – הו, לא. מה תישאר לבד? בערב? למה? תיכף רצים אחרי החברה. לאן הולכים היום, מה עושים הלילה? בואו נעשה משהו, נלך לאן שהוא, נהיה משהו. – אח, לא, מוגזם! זה מופרז, מופרז! – מה מופרז – וסערת קריאות: איפה ראית כל זה? למי יש זמן לכל השעמומים האלה שלך? כל השבוע כשעובדים עד הלילה? או בשבת כשעושים קצת שמח? וגם אז מה? – אה, לא, כשאני זוכר איך כולם בחבורה אחת בורחים מפני השעמום באלף דרכים… – איזה שעמום שמעמום – מי שהוא עצמו משעמם גם עולמו משעמם! – תודה. – בבקשה. – אכן, מה? – הו, חדל אתה, תן קצת בחורות ויהיה שמח! – אה, בחורות! הו, הבחורות שלנו! חבריה, היאָספוּ ובואו: מדברים על בחורות! ומה אתה רוצה מן הבחורות שלנו? לא מוצאות חן בעיניך? – דווקא בכפר שלכם הן נחמדות למדי! – נחמדות? רק נדמה לה, או לאמה, שהיא נחמדה – מיד, הוֹפס, העירה, ללמוד (כאילו), ושלום עליה! – תגידו: למה הבנות הן כאלה? – תגיד: למה הבנים הם כאלה? – הה, בנות זה אחרת לגמרי. מה הן נמשכות תמיד אל מעֵבר לאופק? לאוטובוס הנוסע מכאן. לערך המצויר הבא משמה, לספר, לתקליטים, גם כשהן מוסיקליות כמו העץ הזה? להן יותר צר? (הו, העץ הזה, האשל הממורטט הזה… ושבכלל אנחנו כאן, במשלט־העץ… ובערב נצא לקרב… הו, תראו מה!) – פתאום הן באות וסולדות: הלכלוך, העייפות, הזיקנה הממהרת לקפוץ, פתאום – הן סחות לך בשבתכם על הספסל בין הברושים – פתאום מרגישות שאטוּם להן כאן, שפשוט מדי, שגס מדי, שהכל כמו מגפיו העקומים של אבא, דווקא, או סינרה של אמא, שאין לה פנאי להטילו לכביסה, ושאוכלים ואוכלים תמיד באותם הכלים, בהמשך אחד רצוף תמיד, חג וחול, ושזה ועוד דברים מעיקים לה על הלב הורוד שלה, שוחר הורדוּת שבחיים, והיא לא תוכל עוד, ולא לכך נולדה – כן היא מסַפּרת בליל־הירח כשיושבים ומשתפכים בשיחה, במקום פשוט להתחבק ולהתנשק – ושוכחת שרק לפני שנה או שנתים היתה כותבת חיבורים ‘כפרי’, או ‘פינה בכפרנו’, – או ‘שבת בכפר’, או ‘שקיעת השמש בשדה’, והמורה היה מתלהב וקורא בקול ומלקק שפתיו: איך שהבנים כמו בול־עץ ואיך היא כולה נשמה ורגשי מולדת! – חדל! כולן כאלה? בכלל, בנות, הלא הן דבר אחר לגמרי! – איך אחר? – לא תמיד אפשר לדעת, אבל תמיד אחר. – מצחיק שהן חושבות עצמן לבני־אדם! – עזבו אותן כולן – מה שוות בחורות יותר מבדיחות? ותשמעו אחת שנזכרתי… – עזוב את הבדיחות: בחורה אחת דבר אחד, אבל כשהן כולן ביחד – דבר אחר לגמרי! – פחד אלוהים! – ותראה אותך איך הן כשכולו יחד. צוותא של בנות יחד, יושבות שם צנופות זו בזו, מדברות בכל כוחן ומתקנות כל אחת משהו בזו שלפניה, בצמתה, בצוארונה, או מלקטת שערה שנשרה – חברות עצומות (ונסה לשאול זו על השניה!), יושבות צנופות ומתלחש־שות במהירות, במרץ, ואין להציל מן הזמזום הזבובי הזה שלהן אלא ניצוצות שרקניים נמלטים, רסיסים־רסיסים זסשצניים, שכאלה, וגירוי מתמיד לצחיקה, שנבלע כדי שלא להפריע לשטף, לאיזה ‘נורא’ שיש להן תמיד להקדים לכל תואר, נורא חכם, נורא יפה, נורא חבּוּב, וחבב של חבּוּב, ומוֹתק של חבב של חבּוּב, וקסם של מוֹתק של חבב, וסלסול נחפז באצבע של קווּצה מעל האוזן, וזריקת צמה על הגב, או אותה הגבהת השמלה מעל הברך, מתוך הרגשה ביתית־פרטית – ופרישתה מחדש והתקנתה הכללית. הבלתי־נקמטת למהוגנות, בלי להפסיק מן הדיבור המהיר, זולת אולי כדי להעיר כי החצאית של אורה נחצצת, ואילו של דבורה יצאה מוֹתק. והעברת כל העולם, וחברה אחת ביחוד, תחת שבטן, במין חדוה יתושית, מזמזמת סביב ועוקצת כחתף, וכל מיני צדקנות וכל מיני ‘הוא נורא גועלי’, ו’התגלגלנו' ו’מַתנוּ' מצחוק, ואחר־כך קמות להן שתים ופורשות יוצאות לבדן, לשיחה ‘נפשית’ יותר על ז’אן כּריסטוֹף. ועל ‘הנפש הקסומה’, שכבר קראוה פעמַיִם, ועל הטרגדיה של פלונית, ואיך ש’מתיחסים' אליה, ואיך לעומתה פלמונית גם גאותנית, גם אֶגוֹאיסטית, וגם חושבת את עצמה. וכבר שתים־שלוש מתחילות לשיר, את השיר האחרון שבאחרונים, אותן שתים־שלוש שיודעות תמיד את כל המלים של כל השירים על כל בתיהם, עד האחרון, החל וכלה, שמביטות ישר אשה אל עיני אחותה, דרורה אל צפורה, ואומרות שירה. ואת כל מעט נשימתן הצרה הן משקיעות בציוץ הזמר, ותמיד חלק ממעט זה אינו נהפך לשיר ונשאר נסרח כלחישת אפעה טפלה ולוחכת בצידי השיר, או כאילו ניקב לו המפוח – ע־ז־וֹ־ב! מה נטפלת אליהן! לעזאזל הבנות, בואו נדבר על עצמנו!

אלף יש לדבר! רק זה החילונו. הלב מלא. פתח נפתח. ויכוח אדיר. מזמן לא היה כזה. כולם כאן. גם צביקו כאן. גם מוֹטה, גם קובי הארוך, אין צורך לומר כל פוחחי יאקוש החרגוליים. והלב מלא, והכליות עמוסות והרבה הרהורים, לא כולם גמורים לגמרם. הלא עצמנו ובשרנו הוא, הלא הם החיים שלנו – שתקו רגע, תנו לומר דבר! – אח, אבל אתה מדבר סתם דברים, וגם מפריז איוּמוֹת! – מפריז? גם את החצי לא אמרתי עוד! – אַל תאמר! תשמע מה שאומרים לך! – כשבאו זקנינו ארצה היו שרים ‘וטהר לבנו לעבדך באמת…’ מה אנחנו שרים? 'עוד שלו/שה קילו/ מטר, מעא/לש יא־חבלן! – ואלה שתי דרכים שונות והבדל גדול! – חדל לך. זו פילוסופיה! – מדוע? – ככה. – להם היתה נחוצה גם מלה יפה כדי להתגבר ולעבוד קשה, או הצדקה מתוך איזה ספר שהוא – ואנחנו נולדנו בזה ולא צריכים לזה לא מלה ולא ספר. אנחנו כבר בתוך, יודעים לעבוד ולעשות הכל, ולא זקוקים עוד לא לרגש ולא לרגשות – ותוצרת מוציאים כפליים. – אגיד לכם מה. פלח אולי טוב לו שלא ילמד יותר מדי, ושלא ישא עיניו אל מעֵבר לברושים, ולא אל השמש השוקעת, ושיהיה פלח הגון, באדמתו ובביתו, שיעבוד קשה ויברך אלוהים. – אה, זהו! לעבוד ולישון, לעבוד ולישון, עד שמתפוצצים! זה ולא יותר? – מה יותר? מה אתה סח? איזה יותר? – הביטו עלי: נכון שיש כאלה שלא ייעפו לנגן יום שלם? כך אצלי לעבוד! אוהב את זה. אוהב לשוב הביתה עייף ומאובק, ולהתרחץ ולאכול היטב, ולהיות בבית. טוב לי ביום־עבודה גדול. לא מבין מה הבכי. – אתה מדקלם את א.ד. גורדון, סלח לי מאד. – אני? פרצוף כמוני קרא את א. גורדון? אני פשוט אוהב לעבוד בטרקטור, יום שלם מתחת השמש. לא מאמין? – טוב לך. ולא קורה לך שנכנסת חיפושית לתוך דמך: אלה החיים? זו תכלית האדם? אינך מפסיד דבר יקר כשאתה שקוע רק בזה, רק ככה? והלא יש המון אנשים, המון דרכים, זרמים ונהרות וגם ימים ואוקינוסים – מה אתה יודע על כל אלה? הלא יש ספרים אין־ספוֹר, יש ענינים, יש תמונות, יש מקרים, ואתה סגור כחומט במחילתו?… מי שככה מדבר, ברור שאיכר ממנו לא ייצא. – ומה כן ייצא? – חושב שכלום לא ייצא. יהודי־נוד, אולי. – ולא נדמה לך לעתים כאילו מהר יותר מדי הוצגת בלב החיים, והם אחרת ממה שחשבת, או ממה שסיפרו לך מעשיות? – אתה מוכן לעבוד או לא? זאת כל השאלה. – הוא מדבר כמו ילד. כאילו רימו אותו, הבטיחו לו הצגה יפה ולא קיימו. – אולי ככה רק אצלכם במשק, אצלנו המשק אחר והחברה אחרת והכל נראה אחרת. – איךְ אחרת? אין אצלכם התפשרות עם קטנות? דחיית הטוב לימות המשיח, הסתגלות לצרות, לבינתים איך סופי, ומרירות ומרירות ורכילות כאש עוממת תמיד? ולא כל יאכנֶה מדברת פסיכולוגיה? ותמיד בבטחון שאנחנו הטובים מכל ושאין טובים ממנו?… – חכה רגע, אתה, לאן אתה רץ? איזה מין דיבורים הם! – ואחד מכולם נתמלא כעת רוח, ואמר בלהט – אה, שיהיה פעם איזה כינוס – אמר הבחור – ושכולנו נעמוד בו עצורי־נשימה, ושמישהו יניף בו יד ויאמר לנו עד חדרי־בטן: בחורים, כך וכך, כך וכך! – ולא נוכל עוד להתפזר לנו איש לביתו כתמול שלשום, אלא נדע דבר גדול ומיוחד וממלא ונצא ונלך אליו. כל אחר כפי מרום כוחו, וכולנו כאחד כפי מרום כוחנו, והחיים שלנו יתמלאו פתאום רוח ואור זריחת השמש! – – אמר ולא נרגע, אפילו כשהביטו בו מכאן ומכאן בתמהון ובמשיכת־כתף ובלא הגד דבר. והיו גם צעקות אחרות והתחילו הולכות ובאות ומתערבבות קריאות ותשובות ונסיונות לתשובה, עד שכמעט ולא נתעממה השיחה הנאה שלנו, כורעת תחת נוֹכחוּת־פתאום של היום החם הגדול הזה, הניצב פתאום ראשו בשמים ונשימתו מרחבי ארץ. אחר־כך אמר מישהו: מה אתה, חכם מכל העולם אתה! ואמר גם: ובכלל, מה אתה מכליל בהכללות! – לא מכליל רק אומר מה שיודע – אתה כלום לא יודע! – טוב. יהא שאני מדבר על עצמי בלבד. טוב? אני יודע שאם מקישים קצת בדופן שלי, שלך לא, שומעים מיד: ריק. שכלום אין לי מה לומר. לא שום דבר. שום דבר מיוחד. שום דבר מדליק. אנחנו יודעים להיאחז רק במה שכבר ניסה מישהו בשבילנו. בשביל פלחים למדנו יותר מדי, ובשביל לדעת מה באמת צריך – אנחנו פלחים מדי. לא צמח־תרבות, וכבר לא צמח־בר. כבר לא מה שהיו הזקנים שלנו, ולא משהו חדש שמצאנו לנו. בלי שום שורש של ממש, לא בעם, לא בקרקע ולא בתרבות. הכל שרידי השקפות ושברי כלים, ונכונות תמיד לרוץ למקום שהוא, ששם יש מישהו שאומר מה לעשות, ועושים. במה אנחנו מאמינים? לעזאזל. הגידו אם אתם יודעים. יקום מי שיודע ויאמר, במה אנחנו מאמינים? באבוס של המפלגות? בנאומים הגדולים? באלוהים שבשמים? מה אנחנו הוספנו, איזה דבר גילינו, מלה, אות אחת, מחוץ לשטחי המלחמות, מה אמרנו אנחנו? הלא הם היו בגילנו כשקמו ועקרו והלכו והקימו עולם חדש והתחילו… ומה? – מוכרח כל אחד לעקור ולהתחיל עולם חדש? – לא יודע אם מוכרח. אולי כן. אמרו: נכון שאנחנו מוכנים לרוץ עד קצה הארץ כשאומרים לנו: היי, שמע, קוראים לך! – ומה במקום זה? – זמירות ישנות. הכל כבר שמענו. הויכוחים, השאלות, התשובות, הפתרונות, שמענו שמענו! – שמע־נא, מה אתה מציע? – מציע? מה יש בידי להציע? – אז למה אינך שותק? – חרה פתאום אַפּוֹ של אחד היושבים, כשבּני חדל כעת פתאום, וקם ולא הוסיף, אלא תקע מקטרתו הריקה לפיו ועזב את המעגל והלך לו באמצע. ונותרה שהות משונה שהיו מביטים זה בזה בתמיהה שנתחלפה מהר למנוֹד־כתף, ולסבר־פנים של פוטרים עצמם מכל אחריות לשוטים ולאיוָלתם. – 'הוא תמיד קצת “ככה”? שאל פלוני.

– זו הכתף שלו השרופה, משגעת אותו – נחלץ אז ידיד־נפש, רחמים, להסביר דברי־טעם – כשחטף אתמול את המכונה הלוהטת, כשברחנו… – אמר רחמים והעלה במגע צליל, שכבר כמעט ונשתקע לו. – דווקא בחור די נחמד… – התנדב אחר ללמד זכות כוללת. – עזוֹב. לעזאזל כל המתלבטים האלה, ממאיסים את החיים – לא נח אחר – ועוד בחום הזה! – וגם זה הזכיר דבר שכמעט ונשתכח. ונשאו עיניים תמהות אל תקרת היום, שהלכה וירדה נמוך, עד כי לא יאריך הזמן ובטנו תדבק בארץ. משהו שבחרדה ניתר והתחיל מרחיש, בחוץ ובקרביים. לא, אבל לא לגמור עוד, חכו רגע ולא לגמור עוד, הלא רק מלה קטנה ראשונה נמלטה מפינו. והעיקר עודו הרחק מהלאה – וכבר? בואו שלא נגמור עוד, ובעיקר: לא לגמור מתוך חרון ומדנים. ותחת זאת עומד צורך לא פּתוּר להגיד עוד דבר נחוץ אחד אולי להצטדק או להתנצל, אולי להסביר יותר, לרמוז על דברים. שלא ישמעו דברים שלא הם, שיבינו מה, שיבינו באמת… דלתות נעולות שלא נפתחו, ודברים שנשכחו ולא הושמו אל לב, ושצריך, דווקא, צריך וצריך. ועל מה שאין עוד לא די כוח, לא די דעת, ולא די אומץ לקחת ולומר. לא, לא לגמור עוד! – ‘כשאנחנו נצא להקים את המשק שלנו – נוכל לתקן המון, כל דבר שנרצה. הכל פתוח לפנינו. ונעשה שיהיה אחרת. נשתדל…’ – משתדל כעת אחד בעקשנות – מי זה אנחנו? – אמר לו צ’יבי בעקימת־פה – אני לא. – ‘לא? למה לא?’ – ‘למה כן? אני לא.’ – ‘אלא מה?’ – ‘כלום. סמוֹך עלי שאדע להסתדר, ובפחות דיבורים מפוצצים.’ – ‘אשריך.’ – ‘אעשה כל מה שצריך בלי זמירות. לא טרלָלָה, ולא טרטטם. אעבוד פשוט ובשקט בלי דיבורים’ – ‘לא מבין מה אתה רוצה, הלא אתה לא תלך אתנו? – לא. אני אלך לאן שאלך. אני נולדתי כאן ולא צריך שום תורה בשביל לעבוד ולא זמירות.’ – ‘שמענו כבר שמענו’ – הה, חבל, השיחה שלנו מתפוררת. לא כך היה צריך, ולא אל זה היה צריך. בואו לא נטוֹש את העיקר, נעסוק רק בו והשאר הצדה, ולעזאזל. שתהיה בלב הרגשה, כמו זו שהיתה אך־קודם, שהנה כמעט ונוגעים בדבר המוליך אל מקום חשוב… אבל כבר הופסד. הכל מדברים כאחד, זה מעל גב זה, זה אל תוך זה, וצועקים, ומניפים ידיים, וכבר נשמעו פה לא אחת ולא שתים המלים הישנות, הידועות, ‘צביון’ בכלל, ו’צביון פוליטי'. ו’גישה'. ו’חוסר גישה' ו’הבעיה שלנו', ובעיות על־פני בעיות. ושוב ‘החברה שלנו’ וציבורנו־מלוכד־למחנה־עמל־אחד, ומסתבך עלינו הכל, וקול גובר מקול, ואיך נחת: סתם דיבורים, וגם עייפים מאד פתאום. מה בכלל כעת – כמה כבר? תראו תראו! הלא היום עובר, הלא בערב נצא למלחמה ומה כל זה הולך להיות? צביקו, איפה צביקו, מי ראה את צביקו – הנה צביקו, צביקו, אמוֹר לנו משהו. קום אמוֹר מלה צביקו ונשמע. צריך שמישהו יגיד, מישהו שיודע. וצביקו מפקד הפלוגה קם וניער יפה בכף־ידו הארוכה את אבק אחוריו, ונטל את הסיגריה מפיו, ונשף את העשן מקרבו, והחוה אז בידו שמה מזרחה, צקלגה, ואמר ‘אנחנו קודם, יש לנו לגמור את העסק הזה.’ אמר, והיה ברור לגמרי שחסל וגמרנו.

יו, מה שנעשה בחוץ! עולם נשחק לאבק חרוּך וזלעף. נסתתרה בינתו העולם ועינו נדלחה. ניחרה נותרה הרוח המתנשפת בהמולה, מסתבכת אין־קץ בקוקלות האבק, נלבּטת במרי נפתולים, ובפרכוס מתאַנף, וקָצָה בכל ומשליכה עצמה למטה בקרניים מוּטוֹת לנגח. לך צעק ברוח, השׂח כבשוני לבך. אחד־אחד נשמטים ונפזרים, והמעגל מתערער. השמיכות והיריעות מתחבטות נרעשות להיתלש, ובין מַפּח למַפּח מתרוקנות וצונחות מתעלפות כמוֹתן גם האשל הסכוף הזה. מורקד בעל־כרחו ולא לפי שיבתו, חג ומתבּחש בטלטלה, שרביטיו הממורטים סוערים, וכל סיקוסיו נחשפו כגידמות, ולעתים לא יעצור כוח ויחרוק גניחה ממושכה, קורעת־לב. גם הצל שמתחתיו נחמס בינתים ונשדף, והכל הוּעב מַסַת אבק חרר וסידי, שהתנחשלה לכרבולת מעוּותה, וזו הורדפה כרגע למטה, תמיד למטה, כל הזמן, בלא חנינה, על פניה נהדפה ביד קשה, ועפה לה נופלת סיכסך וגונדל עירבָּל ולוליין. עד שנכלאה כל נשימה ואין מנוס אלא אַפיים ארצה, לכרוע ולהיאטם עד יעבור זעם. אבל אם לב לך, קום רוץ כעת עד מפרקת התל לחזות משם בתנופה הגדולה הזאת, במחולַת־האבירים היוצאת שמה לפתיחוּת. לנרחבות ההיא אין גבול. חשרות־חשרות מסוערות ניסעו על גחונן, וקוֹער ערבת השדות הוליד כנגדן מישרץ עננות לבנות, מתפלשות על פניהן, רגע כסייחים מתעפרים ורגע כעשני מדורות אין־קץ. והרחק אל פאתי אופק כבר התקדרה עין הארץ תוּמם, וגוֹנה כבר כגוֹן זיתים שהבחילו, קדרות עפוּרה אוכמנית מהלכת אֵימים, כאילו דבר עתיד ליפול שם, הולך הלוך וקרב, ולא יהיה מנוס ממנו. בהמונים־המונים נוסעת לה הרוח שמה בפתיחוּת אין־מעצור. פתאום נפרטת לאלפי עופות דורסים, שנוּני־מקור טפרי־צפורן לקרסם, לסרוט ולגרוד להם, במַשק־כנפיים נלבט, שחק עפר, להרימו כדי כלום, בתעופת רחָם מלבּין־מַעכּיר, ולהסתולל בשללם בבוז, ולפזרו מיד ולבזבזו לתוהו, ולחזור וליפול למטה, לעוט ולקוסס מכל צֶבֶר מקמקת שעל דרכם ומכל נישוֹפת רגבים; פתאום ואין בה אלא מהות אחת כללית ושלמה לא־נפרטת, מהות נוסעת ונוהמת אפרורית אין־קץ על פני כל; ופתאום פורשת הרוח זרועות והופכת פתיין גדול שנטפל אל תוּמת מעניות צרובות־שמש, מתעלפות נכמרות מחום, מרוחח בלא בושה תחת צעיפיהן, באצבעות מששניות ובין גדודותיהן, שוקק לפַחַת ביניהן חמקמקות, ובהתלהבות גוברת לגלֵע ולהפריח לבושיהן הדקים, הלא מכסים, להתיק שכבה שקופה, להגביהה ולשספה מיד אבקים־אבקים, ולעוף משם מהר, בטפיחת אברות, ולגייץ לו עוד כלום מכאן, ולקרוץ לו עוד כלום משם, ולכסכס הכל ולגרור עמו כגרור נמיה את טרפה. לעזאזל, פתאום והרי הוא חָית אין־מתג, בכֶר ערבות, מטליף בפרע, בשעטת הפקר, בשילוּח צואר ובהפשל זנב, הה, ימח שמו, זה ההולל – ומיד כבר אינו אלא רק רוח גדול ומלא. הגבּה מכל תעלולי עלעוֹליו, ברגי עמודיו הסחרחרים, פֶזז יחפים וכרכור שוטים, לא ממנו ולא משלו – ובפריחה גדולה ומתנפנפת, בדגלים עצומים, בקריאה רבה שהמרחב כולו לא יכילנה, בכנפיים מקצה הארץ עד קצה, הלאה אל המרחקים הרחוקים, הלאה אל הגבהים הגבוהים. רוח בלתי חייבת, לא קשורה. לא שייכת, והולכת לה, והמרחקים ההם, שלמטה, אף הם פניהם משתנים לעומתו, מקדירים והולכים, חשים בדחיפות הדבר, בקוצר הנשימה – קצה שוליה עוד מהדיפים אריגי דחסי יריעות־יריעות, אך כלל הכל כולו – במסע, שופע נוסע כגלי האוקינוס, הו, רוח, הה, מרחבים – – והמתן רגע, המתן: בעצם תוך כל ההילולה, שמת לב אל מהות השדות האלה? שדות־זהב שותקים, מחרישים בכל התהפוכות, ואין לך מרגיע מהם – עד התבהרות ראִיית הדברים השוקטים ביותר בתוך תוכי ההוויה השחוּנה ביותר. עמוקות נושם רפי. הרוח מאחוריו תופחת וממלאה את הגב, הודפת למטה, ומכריחה להתחזק ולעמוד איתן בשתי רגלים, בעמידת פסגות. האם זה קץ החום, והוא מתגרש לו עתה? עננות קטנות ותחוחות למדי רדופות בשמים. הה, עמוֹד ונשוֹם עמוק, נשוֹם עמוק. מרגישים שכך, בהחלט. וכל־כך אחרת ממה שהיה כבר, כאילו, אך רגעים אחדים קודם – זה המרחב החפשי, הפתוח, החם, הישר, הנכון, זה בעיקר: הנכון. חבל שלא יודע לומר בדיוק מה נכון. – ‘אדירה הרוח!’ נמצא פתאום מדבּר אצל כתפו פלוני, דויד, צופה אף הוא בצמצום ריסים ברוח, באבק ובחורב הסידני, ובגדיו מסוערים ברוח. – ‘עצומה.’ נענה לו רפי, בחשש־מה שמא הוא מפסיד דבר. – ‘מתחשק שיהיו לך כנפיים ולדאות – לא?’ אמר דויד בפשטות. דברים שבפי אחר אולי היו משתמעים כהסגרת רגשות. – ‘כן’ – אמר רפי ולבו גאה פתאום אחוה וידידוּת – ‘בכלל…’ אמר רפי, והראה בידיו, במסירת מודעה של גילוי־לב. – ‘כל הארץ עטופה רוח’ – שוב אמר דויד דברים, שבפי אחר היו מדיפים ריח טיוטת פיוטים, ופרש זרועיו והתמתח מלוא רחבו. ושבו נשמו שניהם עמוקות אל תוכם. וההרגשה האיתנה חגגה בך, כי חסון אתה, כי ריאותיך נושמות גדולות, ושריריך זחוחים, ומתנפנפת רעמת ראשך, וכי הדם צעיר בעורקיך – וטוב נורא להיות, נורא טוב להיות בעולם, סתם ופשוט וככה. – ‘תראה!’ נזעק פתאום דויד נוטה אצבעו למעלה. ושם, צף, שפרוּשׂ אֶברה, עוף אחד. דיה או איה קדוּד־זנב וקצות כנפיו מאוצבעות כיתדות, עג עוגה בלא להטריח עליה כנף זרוּק לרוח ודוֹאֶה לאלכסון החלל – בביקוש מֵתֵי אתמול? או באין־סבלנות למנת פגרי הערב, שעוד יבואו מקץ היום הזה? – ‘רוץ, הבא רובה!’ צווח דויד מעומק חמידתו, עד כי אותו עוף שמע. כנראה, ונטל מוטות כנפיו, והיטן, רכוב על־גבי גשמוּת הרוח, ובניד של כלום נטה והפליג בשלוַת מלכות, הגבּה ונסוע מזרחה, צקלגה, הלאה, שמה – אלוהים, עוף זה מה הוא מנחש עלינו?

 

פרק עשרים ושלושה    🔗

מתוכו של אחד מאותם גלגלי־אבק שלפוחיים חרג פתאום, בלא אתראה, ויצא ביבבת־מאמץ צווחנית, קרון אחד אפור וגדול, ובו עומס אדם. מוּבס־אבק, וכנוּע־חום, תוך כדי בואו ועד שלא שכך אבקו ניתז ממנו אחד זריז שהוא, מסתבר, זאביק ולא אחר, וזו, מסתבר, מחלקתו מספר שלוש ולא אחרת, שלושים וכמה אחדים עטופים רעולים, ואין בהם איש לאוץ אחר מנהיגו־מופתו ואפילו לא כשפרקו ושמטו לכבודם את דפנו האחורי של הקרון, עדיין לא ייחפזו ואף רדתם בניחותא חשובה, יורדים וסרים להם חרוּמפים מפני תלאובות הרוח, מפני הבוהק הלבן, הרושף בכבות העיניים, ואינם פונים כלל אל העץ, אלא באים באותה ניחותא חשובה המוזכרת למעלה, ומתקינים חופות מצלות מיריעות ומוטות מוכנים לדבר, ושוטחים ארצה שמיכה, וגוללים למראשותיהם שמיכה, וחולצים איש מנעליו איש סנדליו, ומתערטלים מכל כסותם עליהם עד עלה־תאנה לחלציהם, ופורשים עצמותיהם ומציעים עצמם אפרקדן, בשזפונם הגברי הנושם, מסולקים מכל תביעה או חובה, ומעוררים כבוד בכל הליכותיהם הכבדות וחשובות, מיד צצו בידיהם כל אותם קונטרסים, ממורטטים, מעוקמים ומשומשים עד שחור, כל אותם מותחים שבמותחים, שעל כל עטיפה ועטיפה גלולה, צהובה ומכורסמת, מזומנות לראוָה מרביתן הטובה של חמודות עלמה מתמתחת לה בכה או בכה, נוסף על אקדח או סכין אי־פה אי־שם בפינה, ואף הועלו הסיגריות, בהרבה פנאי ונוֹחוּת, בעסק מתון־מתון, והמה נתנו עיניהם ולבם, בכל מה שלא הצליחה פלונית לכסות בחפזונה, ובפרטי הדברים המובאים בפנים, ואבדו ואינם עוד – לא תפיק עוד מפיהם דבר או חציו, אם גם נניח שתתגבר ותבוא אצלם לומר או לשאול מלה. יוצאים מן הכלל החשוב הזה כמה פרצופים, שנתבלטו מיד בהתלבטותם ובאבדן עצות, בהסתובבות יתירה הכא והתם אין־חפץ, שגם צורתם בכללה וגם מראיתם בפרטים, ולבושם הסגור עליהם, ומהותם הזרה – מעידה העֵד היטב כי אין אלה אלא אותם שהובאו להטליא את החלול, את אשר אכלה החרב, ולא כדאי לבטל עליהם מלה נוספת שכּן אינם אלא גח"לים ומח"לים, אסופים, לועזים, מסכנים שכאלה, ירחמם אלוהיהם – והם־הם אותם שייהרגו ולא יהיה למי להודיע, אנחנו ננשום להקלה: לא משלנו. פרט קטן. אולם בעוד רגע כשהתברר במפורש, כי להוציא את כל היצורים שהמליט מתוכו הקרון – טולטלה בו – הו! סוף־סוף! – גם ארוחת־הצהרים שלנו – היתה מיד רוח אחרת מסביב, גבהוּ שמי השמים. קמים ללא הידרש, באים ללא הישאל, מתנדבים וטורחים ומורידים, במסירות ראויה לכל שבח, סירים ובני־סירים מפויחי־אבק, שכבה שכבוֹתים, גוררים ומניפים למטה ג’ריקנים משכשכים, ודְלי מלפפונים שהתחיל מתכרסם מניה וביה אגב כך, לוקטים מעל קרקעית הקרון כיכרות־לחם נפוצות, שבטפיחה, אם עוד איסטניס אתה, אתה יכול לסלק מעליהם הינוּמת־אבק מופקרת לכנף הרוח – ויצאה הרינה סביב כי יש ביצים שלוקות, וזיתים, וסרדינים, ומלפפונים לחַיות נפש, ולא שהה הרֶנן הטוב הזה הרבה בצהרים החמים האלה – וכבר הוא רבוץ ומרובץ, כבר מתכנסות חבורות תנים רעבים, גם אוכלי בצוותא, וגם מכרסמי בדד וגבם לכלל, בכל אמה של צל, ואפילו מתחת חמתה של השמש, וכבר נוגסים מלוא הלוע הצחיח מן הפרוסות שנבצעו ביד רשולה לרגבים אגרופיים גסים, ומן הביצים ומן האבק, ומן המלפפונים שמחיים את הנפש הבוקקה, גם אם נתכרכמה קליפתם משהו ויותר ממשהו בתלאות החום והזמן, ויש אפילו מאושרים שנתברך גַדָם וזכו בפצילת בצל להתבשם בה. בסכין ובפגיון ובאולר, ובעקבו של אֵת־חפירה, מפשילים את מכסה פחית הסרדינים, ומתנכלים להם בפרוסה ובאצבע מוקעת. אך נמצאים גם כאלה שדוֹלים ממקום מן המקומות קופסת־בשר, מתדיינים עמה בינם לבין עצמם ועורכים סביבה במעגל את אביזריה, בצל ומלפפון ולחם, להיותם נזבחים לכֵרה אחת, לא כל דבר לבדו, כיש נוהגין, אלא דווקא הכל ביחד, מנהג מלכים, וטוב שלא לפגוע בבעל הדבר, בשעה הזאת. והזבובים כיוָן ששמעו שמועה, לא נלאו מבוא, מכל מרחבי הנגב הצחיח, ולא חתו מפני הרוח, ולא מפני החום, לא מפני האבק ולא מן החבטות הבודדות שמחבטים בהם באגב כף, והריהם כולם כאן, אחד לא נעדר, וגם הדַבּוּרים החומים ענודי טבעת־הזהב על בטנם, שלט־זהב האומר: הנוגע – ייפגע! וגם אנקורים אחדים מקפצים לזבוּזי המעגל בחמדנות, ואפילו נמצא, בירכתי התל, כּלבון אחד, לבן צהוב־עכור, שלוּד ומרופט, מלקק שפתותיו בעקימת־ראש, מטיף רירו ומתמצמץ בשפלות־רוח, ולו החכים היה נמלט בטרם יעשו בו מעשה באבנים בלבד. אך מי זה עולה עתה מתחתית הגבעה, שורק ודץ לו כנגד הרוח, מגבעתו תלויה על ערפו, הולך ובא וממחה כפותיו זו בזו להכשירן ככה לנטילת מזון, מי אם לא גידי הידוע, שהתנער אך זה מרבצו, אֵי־בזה בחָגָו כלוּמי שבצלע התל ואשר שנתו הסלעית, החליקה פישטה כל חספּוּסיו וטרי הוא וצעיר הוא ורענן הוא כמלפפון טרי – כבר פושט יד לקבל מנת אָכלוֹ ולתת כתף לבנין הארץ ולנצחון. ובכן מה? הכל טוב. אומרים, כי בעוד רגע ירתח התה.

לַעַס בלול באבק. מחציתו הטובה של היום כבר עברה. יש לועט ומסיח כדרכו, עם רעהו, יש אחר שטוב לו לאכול ולשיר אגב אָכלוֹ, יש אחד שגורס מנתו בזעף, בקיפוח, משקיע כל בליעה בלוגמת מים פושרים, ואחר יש האוֹבס עצמו ועיניו אך בטרפו, אבל חברו מתפרנס ומשוטט עיניו לכל רוח, שמא יבואנו דבר, שמא יראה ראשון. וכשמתגלה בתוך כך בכל קטנו, קד לכל עֵבר ומניע ראשו בשׂחקת־חן בהנעת כף־יד אל כל מי שהשגיח בקיומו והגביה גבין־עין לשמו, אותו שייקה קטינא שלנו, שלא ידוע אימתי ומהיכן צף ובא לכאן – אם לא נחשף בסיר אחר כשנתרוקן – וְרָוַח אז מאד לכל אותם הבחורים האוהבים לתבל אָכלם במילין דבדיחותא, והוטב להם עתה. אבל אותם נכבדי מחלקה שלוש, שכבר סעדו, מסתבר, קודם בואם, על שולחן ובצלחות משופעות מרק ובשר ופודינג לרוב – הם היו פטורים מרגשות וממעשים, מסולקים ושֹרועים איש תחתיו, איש תענוגו עמו, ואחדים עוד הגדילו ונרדמו בנחת ובשילוב ידיים, פָּרעָה כבגרזן, את כל הטוב הזה, ציוחַת־פתאום שנפלה והכריזה פתע: ‘תותחים! התותחים באים!’ – כדי שהכל זיקפו אזניהם, אפילו המישו רגע לסתותיהם מלעוס, ואילו אותם עשרת בני יאקוש נזדקפו כרגע על כרעיהם האחוריות ונרוֹמוּ ובפרוסתם בין שיניהם דילגו כרגע עד ירכתי הדרך למטה, אל המקום אשר, בלא להסתכן שם בהסתמנות על קו הרכס, נעצרו ארבעה ג’י־אֶמ־סי' בריאים, מרוּבי־אופנים, והאבק זלף סביבם והתפקח, ומאחוריהם מבחינים ארבעה לועים מחותלי כותונת מבין צמדי אופנים, כבר יצא שם ומַצויח רמות אותו גיחור עצמו מיודענו, מפסיע ומרתיע לאחוריו, כדי להקיף ולהכליל במבטו את כל המערכה, וכצייר את תמונתו, וככל שמרתיע מגביה קולו וחייליו בהידחפם גורמים לצעקות נוספות ומוספות עליהן, עד שהסלק מחויר לעומת מה שהסליק ההוא גברא סמוקא. וכבר גם צביקו ישנו, יורד ובא אליהם, גם מוֹטה ואחרים, כולל גידי. והגיחור הלז ממהר לקראתם ומתמתח, ומסביר בקצרה דברים ושיקולי־דברים, ומוחלט בו במקום שברזילי יירד לנחותם הדרך למַעבר הואדי למטה, בחצץ ובשלולית העפושה, ובגדה התלולה מאד, עשרת בני יאקוש יעזרו בשמחה, בידם, בכתפם ובכל לבם, ועד אז הרי הם סבים בחבורה את התותח ואומדים השערות ומבינוּת, ואלה מהם שנלקחו למלחמה מבית־הספר למכונאים – כבר גוהרים וזוחלים מתחת וממששים באצבע, וממעמקים אומרים שירה, עד שהשגיח בהם הגיחור והבריחם בהתרגשות: ‘אל תעשו צרות!’ נזעק ורתת. – ‘להביט ולא לנגוע!’ – פירכס סביבם. – ‘אַל תדאג,’ כך פייסוהו הללו, ולא קיבל ולא נרגע, ועד שלא זזה השיירה ועד שלא עמד כל אחד במקומו הנכון, ועד שלא נבדקו כל היתרים המוסרות והעבותות – לא נמצאה לו שהות גם לספג את פניו הנוזלים, דבר שהתנקם בו מיד כשנטל לבסוף מטפחת קנוּמה ונעשתה זו רווּיה במגע אחד, כמשוּיה מדלי. וזה עוד בטרם ירדו המכונות למטה – צא ושער כיצד היה וכיצד רגש וכיצד צווח, וכיצד רץ כשירדו הללו בתנודה קשה בזו אחר זו, כשחצו את מי־האפסַיִם בתוך הסוּף הירוק, והחצץ נקבע ונדחס למדמנה עכורה, ואחר־כך כשנמלך אחד מאותם הג’י־אֶמ־סי הבריאים והתחפר בעשרת אופניו בתוך חולסית מעלה האפיק, ועד שקשרוהו, ועד שמשכוהו, ועד שהדפוהו וחילצוהו בקול תרועה, והבוץ ניתז על־פני הכל – ומה שגרוע מזה על־פני אותו תותחון מסכן שמאחוריו, – ‘דווקא בוץ! – קרע שחקים הגיחור האומלל – העולם יבש, הכל להט, והבוץ יחיד – עלינו!’ ככה קונן כאיוב, עד שברזילי כבש פניו בקרקע אשם מאד וקרוּא להתנצלות. אפס כי שלושת הבאים עקפו מקום ביש זה ויצאו בשלום, כשהוא עומד ומנפנף בזרועותיו להזהירם, והמפעל הגדול היה שלם, והשכיח קל־מהרה כל פגעי העבר – ועמדו הכל לנשום שתי נשימות עמוקות, אחת שמקץ ואחת שבטרם, ולראות איך נראה העולם מלמטה לא בדיוק כשם שהיה נראה מלמעלה, ומוזר יותר מראה התל כשאתה בתחתיתו – כשם שמוזרה, אם תתן דעתך – כל עצם העובדה המשונה, שאנחנו כאן מתקינים תותחים לפעולה.

כיון שירדו התותחים למקומם, הגיעה שעתו של צביקו לחזור לריכוז ולארגן את הבאות. מצאו וטילטלו משנתו את קובצ’יק הנהג – ועודו מפהק הינהן לכל עֵבר לאות כי לא יפיל מלה מכל השליחויות שהטילו עליו, ואף לא פתק אחד מאלה שנמסרו לו. גיחך גיחוכו המנובז, הניע את הג’יפ, וגם צביקו אסף רגליו, היטיב מושבו, הצית סיגריה של הפלגה ועמדו לעקור. לולא באה יד ונגעה בשרוולו של צביקו, וזה שאול עם שאלה פרטית: ‘צביקו?’ – ‘אה?’ – ‘רציתי לשאול…’ – ‘כשאחזור, ממהרים… ' אמר לו צביקו – ‘רק רגע, אנחנו כבר מוכנים לדבר?’ – ‘מה?’ – ‘לא כדאי שעוד יום נתכונן – והכל יהיה מושלם… רציתי לדעת…’ – ‘יהיה בסדר,’ – הבטיחו צביקו. – ‘זה קל להגיד.’ – ‘וגם נעשה.’ – ‘אני שואל ברצינות, ואתה ככה…’ – ‘שמע־נא – נזף בו צביקו – לך תשכב לנוח.’ – ‘צביקו, אַל תענה ככה. אני שואל ברצינות…’ – ‘נשוחח בלילה לאחר הכל. בסדר? סע, קובציק.’ – וקובציק נסע. ‘מה אתה כל־כך דואג?’ – ניער זאביק את שאול שנותר מעוּמד חנוק בפקעת האבק. ‘הגיבורים הגדולים – ריטן שאול – ראינו כבר את הגיבורים הגדולים האלה…’ ‘מה יש?’ ביקש זאביק לשכנע בדברים את שאול, וניכר בו שאינו יודע עוד שאול מיהו. – ‘הרבה פעמים הלכת כבר בפלוגה שלמה, עם תותחים, ועם מלוא הסיוע, לקחת חירבה עלובה?’ ניפנף אליו זאביק בדגלו. – ‘מעשיות! – אמר לו שאול – אני הזהרתי אתמול, ויש לי רגש גם היום.’ – ‘איזה רגש?’ ושאול נתקדר מאד והציץ בפאתי־אופק ככה, עד שנעשה לזאביק לא־נוח: ‘אתה חולה אתה?’ תהה עליו זאביק – ‘לעזאזל! – זה מה שאני’ – חירף כנגדו שאול, ולא סיים ופרש לו וזאביק שימט כתפיו בתמיהה: ‘נו נו, יש לכם כאן פרצופים!’ פירק זאביק לבו במעגל הראשון שנקרה לרגליו, ואשר דויד היה מנצח בו. בבטן מדושנה, על הגדת סיפורים. – ‘מי?’ – אמר אליו דויד. –’ההוא, הבכיין. יש לו הרגשות – הוא אומר…’ – ‘הו כן, יש לו. אגוז קשה. שב רגע, זאביק. אתה זוכר את הטיפּוּס ההוא, שהיה לנו אז, ציון, ונדמה לי, זוכר?’ – זוכר בודאי. למה לא. ציון. כשהיינו בהרים, אגוז קשה. כן, כן. מסַפרים מעשיות. יושבים בחול החם ופורשים מפרשים לרחוק. היה בחור אחד. מה שאמרו לו – אמר: לא. תן גם לי סיגריה, זאביק. ואל הקרב בגבעת־הזיתים לא רצה ללכת בשום פנים. פיתו אותו, דירבנו אותו, איימו עליו – ולא־כלום. בבית־הסוהר – אמר הבחור – אוכלים ושותים ונשארים בחיים. אפילו בצינוק. אמרו לו שיקבל מכות. אמר שמכות זה לא כדורים, ממכות לא מתים. אמרו לו שהנה הוא מיוּרה על המקום – אמר שלא כל־כך מהר הורגים איש. בקצרה. התחילו מכניסים בו מכות. תפש הציון הזה – בחור בריא – ברזל מושלך וכמעט הרג בו אותם. – ‘נו?’ – קצרה רוחו של גואל המג’נוּן, שידו בכל ויד כל בו, – נו, נו. אמר והשיב לו דויד, בניגון סיפורי לאחר־הסעודה. עד שבא אליהו השמן. – זוכר זאביק? – ואליהו השמן אמר: תנו אותו לי. נתנו. אמר לו אליהו השמן, אתה של מי אתה? אינך של הצבא – החזר כל מה של הצבא. טוב. את הכובע. והנעלים. את החולצה. את המכנסיים. פשט אותו למערומיו. עכשיו תפש את הסטן, והרביץ צרור לרגליו: וכעת – צעק עליו – עוּף מפה! אף אחד לא צריך אותך. שם – זה הכביש. לך הביתה. וההוא קפץ ורץ. לא אמר מלה ורץ. – נוּ? – אמר גואל בלא סבלנות. נו נו. אמר והשיב לו דויד. עבר שם למטה בכביש ג’יפ. סיפר להם סיפור וחזר העירה, מאלה שהלכו אל גבעת־הזיתים נפלו ארבעה בפגז אחד. זוכר זאביק? – בודאי שזאביק זוכר. לא זו בלבד אלא שיש לו מוסר־השכל טוב. עם לץ כזה לא ככה נוהגים. אלא איך? פשוט. לא מ"כ צריך להתעסק בו, ולא מ"פ, ולא מג"ד. אלא מי? החברה כולה צריכה להתעסק בו. כל המחלקה. לא היה מעֵז להגביה חוטם. – ‘מה פירוש? כל המחלקה היתה מרביצה בו?’ – הבלים. לא. כשכולם נגדך – חייך מתמאסים עליך. זה הכל. לא ענין פרטי בינך ובין המפקד, לא חשבונות ולא חכמות. כולם נגדך. בשמירה. בארוחות. בשירה. בבדיחות. בנסיעה העירה. הו, זה אחרת לגמרי. – ‘היום ציון זה, בודאי, כבר קצין.’ אמר דויד ברוב הרהורים. – ‘היה אצלנו בחור – נסחף זאביק לסיפורו – אחד בחור שהתחכם. אליק קראו לו. פה ככה ופה ככה. היום לא תורו. מחר הרגל שלו. מחרתים הוא חולה. ופתאום הוא דתי ולא עושה כלום בשבת. גמרנו אתו בקיצור. נסענו פעם בדרך. ובאמצע השדה, עשרים קילומטר מכל מקום שהוא, עצרנו, הוֹפּלָה, חבר, קפוֹץ! אחד כמוך בושה לנו להיות אתו. לך חפש לך ג’וב בכל מקום שתרצה. הקפצנו אותו למטה וקדימה. ח־ח־ח!’ – ‘נוּ?’ – שיוֵע גואל בסקרנות בוערת. – בתחילה לא הבין מה. אחר־כך התחיל לצעוק. ולרוץ. חברה! חברה! חכו! עצרו, הפסיקו, די! צעק כמו משוגע. אז זרקו אליו גם את הסטן. ונעלמנו. אתה חושב שלא הגיע אלינו? הגיע כמו כלב. אבל מאז – יונה נאלמה. ש־ש־שקט. חבּוּבּ. רץ ועושה הכל. עד שחטף פגז והלכה לו הרגל. זה דוקא לא כל־כך הגיע לו. זה היה זוָעה. מה אומַר לכם. והיתה איזו שהות מעומעמת עד שפלוני חיכּכך בגרונו ואמר: ‘כן, יש כל מיני טיפוסים’.

אנחנו מסַפּרים מעשיות והערב מתקרב. האם זה פשר החלחלות הללו הרצות מדי פעם במעיים? הו, אַל תתנו לו לשבת, שיסתלק הזמן הנבזה, שיידחה בלי מיחושים. הו, לא. שיעמוד, שלא יעבור הכל ושלא יגיע הערב. על זה מעט הזמן אנחנו מיללים. שיהיה לנו ושלא יחמוק בעד אצבעותינו. לא, לא. אין כוח עוד לשאת את הזמן. שכבר יהיה, שכבר יעבור, שכבר ייגמר ויהיה מאחורינו. מי הולך לראות בתותחים? כלב מי שזז. פה תהא קבורתי. לא אזוז מכאן לא בטוב ולא ברע, כיוָן שכך – כך יהיה. אבל יש אחדים שקמים. שהולכים ארבעים או חמישים צעד עד שולי התל. רואים למטה שם במסכנים התותחנים שמזיעים ומתחפרים – צופים במין אדישות ורחיקוּת. מצד שני: הם ישארו כאן ואנחנו נלך שמה. מנוכח תלוי הגשר הנתוץ של הסוללה התורכית הישנה, והוא מרכז לתמונת הנוף. ונובלים מהרה, ומשתרכים בעצלתים אל מתחת ליריעות, ונופלים שם ככרותים, כחוזרים ממסע אין־קץ. זבובים באים. ימח שמכם מה השמחה אצלכם. תנו לעזאזל לחיות את שעותיך האחרונות בלי זבובים! לא, נמאס לשכב, אי־אפשר עוד אפילו רגע. קומו, חמורים, מה השכיבה, מה אצלכם שם? עדיין מעשיות? לא רוצים עוד. אלף פעם. בשכיבה על הכרס, בחיפוי צל כלשהו על הראש, אפילו לא על הכתפיים. שיתפקע הצל – שיראה, שמצפצפים עליו. כוברים ביד עפר, מחליקים וכוברים כל כבדך, גובה קומתך, טיב ימי חייך, סיפור תולדותיך הכל – בכבירת העפר החלקלק. וחבל שאין זו בחורה למזמוטין. לעזאזל, לא היתה בי כעת סבלנות לשום בחורה. כעת רק שכבר יהיה. מה הם, שם, עכשיו, השחורים, מה הם כעת? בצקלון מי מונח לו המזוהם הכדור שלי, שיכה אותי נפש ארצה? רוצה שכבר יהיה מחר בשעה הזאת, ואהיה חכם ואדע. אין לי שום כוח עוד לא לדעת. להיות מעוּנה ולא יודע. להיות עיוור ומוּבל. להיות סמרטוט. קומו, בואו נלך לאָן־שהוא. חבל שאין כדורגל. היינו עושים משחק שדים בכדורגל על משטח התל, יחפים וערומים ולפני הקרב. כמו רוח על־פני שלולית כך הלפני־הקרב חורש צמרוּרים בך. מעֵבר הרבה גבעות והרים, הרחק־הרחק בעולם, יש אולי עתה מקום, שכל זה שכאן הוא פשוט בלתי־אפשרי, והאפשרי הוא, שעת אחר הצהרים, שקטה, בית מנושב רוח. וילאות מתנפחים, אדם מעשן מקטרת גוזם ורדים בגן, או שרוע על כורסה נוחה, קורא פרק בעתונו ורבות מחשבות בלבו, הרהורי מחשבות בעולם, והרדיוֹ, אי־בזה יוצק מנגינות בשקט, וקרירוּת שטה בחלל, טוּבה נלגם כיין, והשעה שעה עדינה, ולזמן יש אותה ממשות שלרפרוף הבהיר של הוילאות התחריים, ולבנות־הרוח החייכניות האלה, המובנות מאליהן, כאילו אחרת מזה אי־אפשר כלל. מי זה המציא את הקרב. מי זה הרשה ללכת לקרב. או אילו היה כוח צדיק ורב שהיה בא וכופה עצמו כאן עתה: היפרדו, אנשים, וכל אחד לביתו. הה, דברים בטלים. הכל יתכן ורק לא זה. פה על הגבעה הזאת, ושם על הגבעות ההן, מתהלכים אנשים, שיומם מונה להם, ובתוך שלוש־ארבע שעות יתמו, יתפגשו ויתהפכו לפגרים. דבר שמבינים מכל צד, ולא מבינים משום צד שהוא. וזה שיש לו כעת אלף מיני אפשרויות שונות ופתוחות – כבר לא תהיה לו אף אפשרות אחת שהיא. יהיה מחוץ לאפשר. האפשר מחוץ לו. מעורם על הארץ, פגוּע, באמצע ריצתו, מה שנותר ממנו, עקום ושכוב על אַפיו, ערימת אדם, כרוּת, דחוף בעל־כרחו ארצה. ושנים על שנים תראה אותו, אם מזלך יאיר ולא אתה תהיה, בחלום הלילה ובשעות שונות, את הגוש הזה, את חוּרבת־האדם הנופלת, המושלכת הזו, שפוכת־החיים, הפגורה הכבדה, השמוטה על עצמה, שאין עוד בה דבר אלא כבדה, הה, במה מנעים אדם את שעותיו המעטות, היקרות כל־כך. בוא נברח אל אָן־שהוא. בוא נהרהר ביהי־מה. בפשוט. בשאין בו כל סבך. בנטול כל עוקץ. בסוס אדום הולך. למשל. סוס פשוט, יפה, אדום הולך. סוס יפה, או נערה יפה, כשמתפרצת בצחוק, ומגישה את ידה אל פיה, וגומות־חן לה. אשה קטנה אחת, טובה אחת, נחמתו־של־מי־אחת, אולי אפילו שלי. טובת־יד כזו שעושה הכל אחרת כשעוברת ומפספסת בשׂער הראש שלך, וכשמתלטפת ואוחזת בשלך, כשמאירה אליך פניה וצוחקת שמחה לחכמותיך. וכשיירדו הגשמים, הכל יהיה ירוק, השרוף יתמלא חנינה, יהיה קל למראה ולהרגשה ולהבטחה – אתה תהיה חסר, לא תהיה, שכוב על פניך תהיה, שמוט צואר וכתפיך דוחקות להשיג, כאילו ביקשו לזחול מהלאה לנקודה המכרעת, ואל קץ יכולת הגוף, ונקצץ באמצע ו… די, בן־אדם, די!

שעה שלוש אחר הצהרים, כיתה מספר אחת, ממחלקתו של זאביק, באה בקרון רועש באבק גדול. והתל כבר היה צר וצפוף, הומה דברים והֲמוּל קריאות הולכות מפאת התל אל פאתו. הולך ומתפתח אצלנו הדבר, מתרגש ובא. ועוד תבוא ה’מסייעת' למחלקתו של יאמבו, וכל הפלוגה תהיה מקובצה וקבוצה כאן. ואז… לא. מסתובבים וחוזרים ומדברים וצוחקים, מריעים ומתוַכּחים, ומדי פעם ניגש אחד עד שולי התל לחזות בתותחים שלמטה, מעֵבר לואדי, בתותחנים העמלים אצלם כנמלים רוחשות. אפילו הזאביקים, שרבצו עד הנה באֶפנדיוּת גמורה ולא־איכפתית, מתנערים עתה ממשכבם, ואלה ואלה, מן המעגל הכללי, באים אז אצלם לנסות לחטוף להם גמיעה קטנה ממתיקות קונטרס ממורטט זנוח אחד, ולצלול כרגע עד מצולות ריתוקו המפעים. ויש אחרים שבאים אז לפתור ביתר פשטות את בעיות המלחמה הקשה, ולקדם בשנַים־שלושה תכסיסים נאים את הנצחון, ממש מט בשני מהלכים. עולים על כולם, גם בריגשתם גם בגובה קולם, חסידיה ומעריציה של אמנות האמת האחת והגדולה. הנשבעים בשמו של ברוך האלים, משיחם ובחירם, אותו יחיד בדורו, אותו אדיר שאין עוד על עפר מְשלוֹ לא לניתור ולא להנחתת־בזק אדירת הכוֹח בכדור־עף, הלא הוא הנודע ברבים שלמה מפלוגה שתים, הוא תקותנו, הוא יושיענו, הוא ירים קרננו בנבחרוֹת. אמן ואמן. אבל יש גם מעגל אחר, חבורה רובצת מקופלת ראש זה על ירך זה וראש זה על לב זה, כמנהג חורשת האקליפטוסים שבבית, בראשית שיחה נפשית, והרוח שעוברת על פניהם במפח ניחר, ומנסה לפרוע בסדר הדברים ולהכהות ברק ההתנצחות, תש כוחה כנגד הבליסטראות המעופפות שם, גידי כנגד זאביק, זה וקהלוֹ שלו וזה וחבורתו אתו, ברוב העויות והרתקת הברות בּטחה וחשיבוּת. אכן, הספר החשוב מכולם, הטוב מכולם, והמועיל מכולם, שקרא גידי מעודו אינו אחר ואי־אפשר שיהיה אחר, אלא אחד הוא: ‘אנשי פנפילוב’, והוא הספר בהא הידיעה, ואין בלתו להמשילו ולהחבירוֹ ישר לענין, מצומצם לתכליתו, עצום בלקחו, ומרנין כל לב לוחם: אין כמוהו. הכרזה שנתקבלה בכל הבוז הראוי לה, שכּן זה שככה מכריז – חותך זאביק – והוא את ה’מוות בצוללת' או את ה’תאוה בג’ונגל' לא קרא, מוטב ויחריש, ולא יביע דעות בספרות, נוסף על מה שסיפור־מעשיה מברית־המועצות מראש חשוד על כזב ותעמולה לתינוקות – וטוב מכל אם יטרח, המתימר בספרים, ויקרא קצת כדי שיֶחכּם ויתחיל להבדיל בין טוב לרע, בין מעולה לזיבורית. ואחד בין הרובצים היה שם, שקם אז מרבצו, וטפח באגרופו על לבו והתוַדה כי היה דבר וקרא ספר, לא זוכר עתה שמו, אבל הוא הספר, ומה היה מסופר בו, מעשה בבחור אחד, איך היה קטן, ואיך אחר־כך הגדיל, ואיך לאחר־מכן נעשה לגמרי גדול ופגש בחורה, ואיך עלתה דרכו מעלה־מעלה – אולי מישהו זוכר? נכון – משך אחד משוכות־משוכות והעלה מטמיונו – אני ראיתי פעם סרט שכזה, לא זוכר מה, אבל הבנות הללו בו מראשית ועד סוף – ואצלנו – קפץ אחר – היה פעם ובאו הבנות וצעקו שאין ברירה אלא חייבים לקרוא ספר מלחמה ושלום, אבל מה, כשהלכנו להשיג נתברר שזה ארוך עשרים כרך וכרך, ענין בלי סוף. ומובטח לו כי גם הבנות הרהבתניות הללו לא קראו כלל, זולת, אולי, אם יש בו פרקי מזמוטין, את אלה סמוֹך שקראו שלוש פעמים בנשימה ראשונה, ועוד שלוש פעמים בלחישה זו באזני זו, מתפקעות מצחוק ומסתכלות כל עֵבר. אבל אם זה ככה, למה לחפש בעשרים כרך, ובדליגה על מאות עמודים כדי למצוא מחצית דף אחת, כשיש לך כל זה מקופל לפניך בקונטרס קטן וחמוד זה, דף אחרי דף כסדר, ופי אלף מותח! ואשר לברית־המועצות – בא גידי והגן על שלו – יחשוב לו כל איש כחפצו, אבל… חבל שציוחַת נצים משתלחים איש ברעהו, קרעה פתאום את שיחת החכמה והתרבות, וכרגיל אין כאן גם הפעם אלא מעשה בשמיכה: אתה, נבלה, שלא תדרוך על השמיכה שלי! – אז אַל תשליך אותה באמצע הדרך! – תיכף אראה לך מי השליך! – מה? אתה תראה לי? – אם יישארו לך עינים לראות! – החזיקו אותו, החזיקו אותו: הוא יראה לי! – וכבר הם נופלים איש לזרועות רעהו בריקוד רעיצה של כוחות שקולים לכאן ולכאן, עד שמישהו חס עליהם וממעיד אותם ברגל שלוחה והם נופלים חבוקים לעפר ומתחבטים שם ישר והפוך והשמיכה העלובה מתכרכת ביניהם מגוללת באבק לדראון וככה עד שמתמאס עליהם, ולאחר כל הקריאות החנוקות הידועות, ‘קיבלת?’, ‘ספגת?’, ‘רוצה עוד?’ וכיוצא בהן, יקומו קטופי־אוזן ומלוקי־גרגרת, וגורסים חול בשיניהם – והמעגל מסביבם יחרוץ דינם בלא רחם ובלא משוֹא־פנים.

ובדרך אגב, שמת לב שזו אינה עוד אותה הרוח, כי גם על השמים פשׂוֹ מיני צעפעפים אפרפרים ונשימה אחרת לעולם, עדיין לא ברור מה? ושמא יושבים עתה וכותבים מכתב הביתה. לא. לא שום דבר. אתה תתחיל לעשות כל מיני דברים מיוחדים, והמזל שלך ייזכר בך פתאום, מלבד אשר למי עוד סבלנות לכלום. שתי דרכים הן לעבור את כברת־הזמן השוממה עד לקרב: אחת להתקלף את כל עורך עד מחשוף הדם, בגירוד אכזר וקורע: ושניה להתכסות בכל הבא ליד ולעטוף ראשך עד שלא תראה כלום, פרט לפזילה פה ופזילה שם מפעם לפעם. והיטב ידוע כי אין דרך־בינַים. גם זה לא נכון. וחבל לעסוק בהכללת הכללות. חרדות־חרדות מתחלחלות במעיים. מה צוחקים שם בצווחה? כמובן, יעקבסון, מנבז בדיחות עד הינטף ריר־מעדנות זימתי, היינו־הך. ישמחו בו כל שמחיו. אויר אטום, שום חנינה, שום התחשבות של רוך. יקוד עמום כמופק מקטר מלוהט שבא ממרוצתו. קרינה עד מכוָה. אבל חדל לך להיות בזוי. זה רע מכל. עד מתי כך? כל קרב וקרב כאילו הקרב הראשון. כולך מפורק ופתוח הפקר לעצבנות, להרגזות עצמיות אכזריות. לניחושים מתעללים. לקום, ללכת, להסתובב. לא. לא. לא. רק לא תיאטרון. לשכב, לשכב, שכב באשר תשכב. אין לי מה. אני כל־כך ככה. לא יודע כמו מה. להיאחז בדברים פשוטים. בדבר עגול, ירוק, בהיר, להיפך: כהה, שמביטים בו ולא מחויבים לדעת. מי תהיה כיתת החוֹד? אנחנו? שוב אנחנו? אנחנו אל מול אישי הויקרסים – בגל ראשון? זה הגל שלאחריו משלחים את הגל השני, והשלישי ככל שיש עוד, ככל שעוד כדאי. אני יודע שלא, ושלא אעשה כך, אבל הייתי רוצה שתהיה איזו סיבה שאצטרך בגללה להתעכב, לפגר קצת, להיות לא באמצע, לא בחוד החוֹד. חרפה לדעת שכך אתה רוצה באמת, חרפה שאינה מושקטת גם כשאתה יודע שאם יהיה חוד – אתה, מאליך תרוץ בחוּדוֹ, וגם כשאתה יודע ואתה אינך אלא הפיאטניק. – איש הפיאט, ולא הפורץ בראש החוד. מסובך, מסובך. כשכבר יהיה – לא יהיה כל־כך מסובך. כשכבר יעבור ויסַפּרו סיפורי הקרב הזה – על השעות האלה לא יספרו. הן בזיונו הפרטי של כל אחד. אשפתו הקטנה שלו. כשכבר יהיה, כשכבר יענו באש על אש – כולך תהיה אחר. בזאת אתה בוטח. תרוץ אחרת, תרגיש אחרת, תדע אחרת, בלי מהומה, ובלי ערבוביה, וסדר הכרחי ישלוט בכל. ורק אתה, נחום, שלא תקפוץ בראש! שלא תהיה פזיז! אני? פזיז? קופץ בראש? אני אין בי דם כעת אפילו לקום, לראות מה צועקים פה, מה רועשים במאה קולות כדי למעך פנימה את הקול האחד. בעוד שלוש או ארבע שעות. רעד בכולי לא שום סבלנות. שדפוֹן מאוּס ושוֹמם, מדבּר יבש: שלוש שעות שלמות! ואלה הם החיים היפים, המדוברים, שכל־כך כל־כך חבל עליהם! למה הם צורחים. מה הצחוק הזה להם. מה האידיוטים האלה צוחקים, שלוש שעות חייהם האחרונות בצריחת שוטים! חמוֹרים, חמוֹרים, שימו לב! איום שאת שעת־חייך האחרונה עליך להוציא בחברת מטומטמי־אדם. בהמות נדונות להיספוֹת! לא, לא, לא. איזו שעת־חייך האחרונה. איזה להיספוֹת. מה הדיבורים האלה. אנחנו נתנפל ונקח את התל ההוא. תראה, בקלוּת, בדחיפה אחת. מה, בעצם, לי ולתל המחורבן ההוא. למה הוא חשוב מכל חיי. חשוב כנראה. לי אין כוח לדעת, אבל זה אינו ראָיה. אני עוגה הייתי אוכל כעת. עוגה? לא, בשום־פנים. גועל. שום דבר לא. אפילו לא נשיקה מפי גליה. לא זמן כעת לא לעוגות ולא לנשיקות. אנחנו כבר הוּשׂמנו בדרך שכל עוד אינה גמורה – אין דבר אחר קיים על פניה. מפני שחם אני מזיע כל כך? או מפני שמסריח לי בלב? הה, בן־אדם, אל תתרגש. יש לך עוד ארבע שעות. מאום לא קרה. זה יהיה פשוט להפליא כשנצא, כשכבר נצא. הכל יהיה בהיר. נטול שאלות. פטור משאלות. פטור מחיטוטים, ממוסר־כליות, מהטפת־מוסר, מכלום. ונצא יצוֹא ונלך הלוֹך. ונפלא שהולכים כולם יחד, ולא כל אחד לבדו. נפלא שאנחנו כולנו כאן חברים טובים. חברים נפלאים, אחים. לא צריך להתבייש, ולהודות צריך: אנחנו אחים. ואני אוהב את כולם שכאן. ואתן את כולי למענכם. ורק חבל שצריך לחכות ארבע שעות. די, כעת באמת די. היה עלי לחזור עתה על איזה פסוק מעודד. איזה שהוא. אפילו ציונות. אפילו מן הסידור. שאדם לא ילך לאיבוד. ושאדם עושה דבר גדול, כשהוא כאן וכשהוא הולך. או לחשוב על גליה. או לחשוב על מרחבי הנגב. או על שעוד יהיה פעם. פסוק גדול ומנחם ומקבץ כל נידחיך הרותתים. אין? הרי היה. כמעט והיה. אולי. אחר־כך אולי. האם יהיה עוד נחום אחד בעולם מחר בשעה זו לחשוב עליך, גליה? הגידי מלה, הגידי לי, הגידי משהו!

נכון שהרוח תששה? אבל לא היובש העכור, ולא אותו צרבוֹן נכמש שבעולם. מה לעשות ועוד לא עשינו. מדי פעם כשחוזרים משתיית מי הג’ריקן התפלים, נושאים רגע עיניים אל הדרך מלמטה, לראות שמא יש דבר מתחדש. ואם יש אשר יתנער בחור פתאום ויקום על רגליו, מתמודד בכל מאודו, ויוצא נמרץ כדי עשרים או אפילו שלושים פסיעה ופסיעה קדימה, ייעצר כבא עד גבול סמוי ויִתמה סביבו, וישמוט שמה כתפיו, ויוציא רוחו, ובתילוי זרועות, יחזור על עקביו לא־כלומה, ורק עוד ישוטט עיניו רגע בתמיהה נכאה, היכן הוא מה שהיה נראה כאילו נמצא וקיים, וחוזר ונובל, באמצע הדרך גם לחזור מתמאס לו, ונופל על אַפיו בתוך לכתו, בתוך כך, כפי שכך, בפישוט ידיים ורגליים, בביטול כל דווקא שהוא, או איכפת שהוא, נופל ומוחק עצמו ומיטשטש תחתיו, ופסחוּ־נא עלי כולכם, לכו כאילו לא הייתי, אַל תביטו, אַל תשימו לב, ויאכל השממון עד כלה. גם הנרחבות שבשיחות דללו ותשו. מלמולים אינם מצטרפים עוד גם כדי שלהבת כוזבת. יש אמנם אחדים מתחת העץ. מיוּשבים גב אל גב, כאילו יפצחו עוד רגע זמרה בשני קולות, אבל רק כאילו, ובכאילו – נתרוקנו. ממתינים. כאילו ממתינים. ולא שום כאילו. עוממים. אותם שהתפרדו עוד קודם, פרשו לנפשם וכבשו ראשיהם בין מרפקיהם אולי ישאו חן בעיני התנומה ויירדמו ויינצלו להם – עודם ממתינים, רק מעופשי שממון פי כמה. ואחד שאחזתהו עטשת־פתאום בקול עז ומבהיל גרם לבלבול של תמהון כדי רגע, ולגניחה כללית של צונחים תהומה מיד אחר־כך. לא. איך הופכים קוצר־רוח, שממון נלבט, וחום נכמש – לשינה סלעית? טוב. למה נסתבכנו בשעמום הזה, במלחמה. ומי עוד מקווה לטוב. מקווה. מלה ריקה. טוב. מלה ריקה. ואם פחד – פחד רק מדבר אחד: מן הצורך להיות עושה מה. עושה? לעשות דבר? אתה? הו, הניחו לי כולכם, הניחו, הרחיקו, עברו לכם. שלדו של קוץ שרוף, מחריק לכל מַפח־רוח, מעולף אבק לאחר יאוש. כבר שש בערב? לא, אפילו לא שלוש וחמש דקות. הזמן פוחת רק דקה אחר דקה, כל האמצאה הזאת שמוכרחים דווקא את הגבעה ההיא שבלעדיה כאילו אי־אפשר. מי יודע בכלל עליה. עברו בכל הארץ ושאלו אדם אחרי אדם: אי־אפשר לך בלי מאתים ארבעים וארבע? יצחקו לך. איש לא שמע שמעה. מסובכים, נסתבכנו, מאוחזים במצודה. אבל גם לא זה העיקר. ולא זה מה שעשוי לשנות. העיקר הוא שאין כוח. לא לכלום. לא בעד ולא נגד. לא לצודק מכל, ולא לבלתי־צודק. לא לשאול שאלות ולא להשיב תשובות, ואפילו לא לזה, לזה שאפילו – גם לזה לא. כל האמצאה הזאת שהזמן עובר רק דקה אחר דקה ושכאילו אי־אפשר אחרת. לכו מפה, שקט, אַל תביטו. פּה אנשים יבשים. קונכיות ריקות. אבל פתאום, כגץ אל ערימת קוצים יבשים: ואולי לקחת מישהו, וללכת אתו, מיד כרגע, להתגנב אתו עד שם, אל המקום ההוא, להציץ, לראות, לדעת מה הם שם, איך הם, אולי בכדי הרעש, אולי אין נפש, אולי ריק שם ודממה? להביט היטב, לבטל את הניחושים, לגעת במציאותם, להיות, לדעת, לחיות? אה, אתה אינך עוד של עצמך, ולא של אביך ולא של אמך, ולא של גליה, ולא של כלום, אתה מנותק מן הכל ורק של הדבר הזה. מופרד במעגל, כרוּת מכל השייכויות שהיו לך – ורק לכאן. ובחמש וחצי תשקע השמש. בחמש וחצי? הרי שרק עוד שעתיים וחצי! לא שלוש ולא ארבע! הרי שזה כמעט כאן. אז מה שוכבים? למה לא עושים דבר? מי יש פה? אבל פתאום בלתי־מנומקת, כרוח נושבת, באה התרגעוּת ללבך, ונשמתך מתישרת, כאילו נתגהצה. ופוקח עיניך ורואה כי נקהלו שם רבים על מוֹטה העומד ביניהם. והוא האיש, הוא היודע, אותו נשאל והוא ישיב. – ‘מוטה, מתי יוצאים?’ נאחזו בו הללו. – ‘כשנצא’ עונה להם הלה הלצה. ‘חכמה גדולה! תגיד אם אתה יודע!’ – מעגל גדול שאינך יכול לצאת חובתו בהיתולים – שעל־כן מקמט מוֹטה מצחו ושוקל דברים לאִטו. לא לפני השקיעה, מכל־מקום. על צד האמת: לאחריה. צעד ראשון יהיה: תפיסת הבתים שעל הדרך הגדולה, והתבססות שם. התותחים לא יפתחו עד עשר דקות קודם מגע. וכן המרגמות והמקלעים. לשמירת ההפתעה. ככה שדבר מותנה בדבר, ותחילת זה בסיום זה. אח, ככה. ואם כן? אבל טוב שעומדים כולם יחד. אם כי נמאסו המון דברים. והשכיבה נמאסה, וההסתובבות, וההלצות, והויכוחים, וההשערות, והפחדים, והשינה, והצמא, וההמתנה, ההמתנה, הסרוחה הזאת, אלף אבדונים, שכבר יהיה משהו. האם רק אנחנו פה איננו יודעים דבר – או יש מישהו אי־בזה יודע? יודע ומעלים ממנו? מי מספר דבר? לא, זה שאול. בדידותו והתלבטותו עד הנה קודר וקשה־יום התחלפה עתה בקהל יִשוה לו, כשבא אל קרקע כה טובה, קולטנית מאין כמוה – ככיתתו של בומה, אותם פרצופים נבקניים בומה ומוניה ושאר יהודיו, אשר ניעורו אך לפני רגע קטן משנתם, כרעֵי איוב מנידים אליו דום ראשיהם, ניד וניד על כל טענה ועל כל חזות־קשה – מעשה בתור לצאת והוא לא תור אלא קיפוח, ומעשה בהכנות ליציאה שלא היו הכנות אלא חטא, ומעשה בצבא שרק מתראה כצבא, לוֹקה ואינו לוקח לקח, הרבה דברים אחרים אשר דווקא ריבוים מקפח לבסוף את כוֹבדם, והכל נבלע לשממון, באזלת־היד, באותה רוח שומטנית – לעזאזל הכל! למעשה, למי עוד מחכים? ל’מסייעת' ולמחלקה מספר שלוש של יאמבו. ואם יאחרו? הבאלאגאן המפורסם שלנו – האירע פעם ומישהו לא איחר, שעה, שעתיים, שלוש, כל הלילה, ומלחמות אבדו משום שאי־פה מכונית לא הותנעה, אי־שם ציוד לא הגיע, אי־בזה מַשדר לא פעל. כעת יתברר שה’מסייעת' לא תוכל להגיע והכל לחינם, והכל לא היה אלא הריון־קש, ומחר כעת־היום נעמוד אולי באותו מקום. אמוֹר – אפשר לא להתפקע? – הה, חדל, הם עוד יבואו. עוד היום גדול. טוב. ובינתים מה? בינתים יש ויכוח מתחת העץ. מכל הדברים שבעולם – עוד ויכוח חדש. ומתאספים שם מכל צד. מה קרה? יש דבר, ענין חשוב שאין איש זוכר מהו, דקה אחר־כך. ואין שום טעם להתאספוּת. ורק צריך שהזמן יעבור, ושתגיע השעה, ושכבר יהיה זה, הקשה, הלא מתעכּל, מאחור. עוד קצת יש מישהו צועק לשם הויכוח, אבל זה מתיבש מאליו. וחוזרת דממה משונה, מקרית לכאורה, אבל סודית, משמים עד ארץ, אין מפלט.

לא, לא, לעזאזל נמיכוּת־הרוח. מה יש. יוצאים! כמובן, טוב ש־, ונראה להם. וללכת, לעזאזל, טוב פי מאה מלהמתין. הנה אזרנו כוח, אדם ונשק, ויוצאים. וכך צריך. והקץ לאכילת בשר עצמך. וכל ההתפתלויות. לא חכמה בהן. ולא שום נחיצות כלל. תמיד: עשה דבר ואַל תחשוב דברים. ואת הגורל תופשים בגרגרתו המזוהמת, וכופים אותו לומר אמן. היכן כולם? די לשבת ככה. קום, בחור צעיר, ולך. יביאו חצובה חדשה למכונה, נרכיב, ונצא לדרך, והוא כבר שמור ישמור, בשבע עיניים שמוֹר ישמור. ללכת. טוב מכל – ללכת. אין כמו לקום וללכת. אולי זה הטוב הגדול שבמלחמה – שאתה הולך. הולך למקום ברור אחד. אוהביך ברורים, שונאיך ברורים, והנשק בידיך ואתה הולך לעשות. הלא זה הדבר. הלא זו הרוממות שבמלחמה, אם רוממות לה: שאתה, והכל כמוך, ומשני הצדדים ערוכים לדבר אחד. שיש עיקר אחד ויחיד ומוגדר וגדול, וסולם־ערכים מוצב אליו, והכל אוחזים בו לעלות שלב אחר שלב. האם יש כזאת כל ימות השנה? שיודעים מה טוב? מה צריך? מה קודם? מה למעלה מכל? ומה כל מחיר לא ייקר בעבורו? האם כל ימות השנה לא חי אדם אלא תמיד רק הרגשה פושרת: לא מאמין גדול, ולא כופר גדול, לא מנפץ אֵלים ולא סוגד לאֵלים, ולא נותן גם קצה אצבעו הקטנה על כלום שבאמונה בכלום? מה יש לנו תמיד? רק שיגרת היום־יום הראוי לנו, הבינוני, שאינו מחריד צפרדעים ולא מלהיב זבובים. לא רוצים להידרש יותר מדי, ולא להיקרא יותר מדי, ולא להביא יותר מדי, ושלא יהיה יותר מדי, ושלא ישירו יותר מדי – ושלא יהיה צריך, מתוך איזה צירוף מסקנות להגיע אל שום החלטה מעֵין: קומו ונעלה, חבריה, ונזוז! הכל בין קצת בידור לבין קצת עיסוק. בלי חיטוטים ובלי חיבוּטים. שיהיה אפשר כן וגם קצת אפשר לא (ובלבד שלא לצאת דופן). ולכך אין צורך בהרבה. די באיזו אמרה טובה, פסוק מצלצל, קיים וטוב לחמש־עשרה שנים תמימות, או אפילו לעשרים, אולי ליובל שלם. אמרה טובה, גמורה ומוחלטת ופוטרת. מסלקת כל תביעה נוספת. ולא עוד אלא שמַקצה לך מקום יפה בחברה יפה. ואפשר לעטר בה חזה בסיכה עם סיסמה. ושעות יפות מטויחות להפליא. יודעים שיש התלהבות גדולה, שמעו עליה, אבל אפשר גם בלי, עד מאה ועשרים. לא התלהבות של עשיה, לא התלהבות של חיים, ולא שום תאוה נלהבת לחיים יפים. במקום זה: לגלגנות. שכּן הביטול מציל תמיד. לעתים גם מן העצב. וכסא־נוח מוּצא אל הדשא. עם עתון. או שנַיִם. אחד מצויר. או כדור־עף, למשל. מתמרחים ב’לא איכפת לי.' כנגד השמש העזה. ושום דבר אינו כדאי באופן מיוחד. ביִחוּדי יִחוּד. שהוא רק הוא. שלשמו הכל־הכל. גם כאן מסתפקים באמירה טובה. השייכת לכל החברים שלנו. לכל האנחנו הזה, הסובל ממיחושים דומים, ומציל נפשו במימי־מרפא דומים. לאן הערב, חברים? אולי יהיה איזה דבר טוב שהוא אולי יהיה? אולי מחר? אולי בשבת? או לנסוע למקום שהוא? לאן? לכנרת? שכולם שם, שאין מי שעבר עליך, שמצא יותר, ושעושים יחד, ולא עושים זה יותר מזה, עד שיש איזה ערב, פתאום, ונופלות מחיצות, כאילו בשיחת שנַיִם. או במכתב של עשרים ושנַיִם עמוד ועמוד. ופתאום קטן לך העולם. שטוח כל־כך ושומם. חסר יצר. אנדרוגינוסי. יה, כמה דור לא בוער לא בוער יכול דור צעיר להיות! אף־על־פי שדור נשרף למדי. גם זה, כמובן, לא נכון, בקושי כמעט־נכון. אלי הטוב. האמירות הישנות, הכמעט טובות, הכמעט פותרות כל. ולא לשכוח את האדם החשוב, הגדול, המיוחד, שיש לכל אחד, גם אם אין לו, איזה פלוני החשוב אמר! שמעת מה אמר? אי־אי, דברי־זהב! אשרי אדם שיש לו אדם גדול. ואמירה גדולה. וגם אין כאמיתות הטובות, הישנות, האמיתיות. בן־אדם, מה אמיתוֹת ישנות מבקשות מעמך? לא־כלום, מעט מן המעט. רק לציית. להיות בן־מקשיב. לא הרבה. רק נאמנות. כן, לסדר, לקו, לשיטה, להמשך. הנה, למשל, תראו אותי. הביטו עלי, החזיקו בי ותפשו בידי: בנימין גולדברג – במה אתה מאמין? במה, דבר גדול ויפה ומרומם – אתה מאמין? מה אני אגיד לכם? האם יש לי מלה? יודע אלף תשובות נחמדות. מורי ואוֹמנוֹתי היו מנשקים ראשי אצבעות, על כל אחת ואחת: בן־חכם! והאמת היא – מה אני יודע? רק מוכן ופתוח לדעת. ולא נרתע. נדמה לי שלא. ולא מתנה תנאים. ולא נאחז בשום דווקא שהוא. הנה אני קשוב כולי. ואלך עם כל אחד שיידע להראות מה צריך. מהו זה. זה שצריך ושחובה ושגדולה לדעת. קודם־כל לדעת, קודם לכל דבר אחר, קודם לכל המעשים הנעשים… הו, אני, כאילו, מבולבל פה כהוגן. מה שם כעת? מכשיר־קשר, התחיל פתאום דובר מוכנית, האויר התחיל נטען בשׂוֹרוֹת. בשׂוֹרוֹת.

לא נודע מי אמר מלה, אבל נפרצה קל־מהרה הברה – כי כבר קמים וכבר צירך להתלבש ולהתכונן לזוז. רטט עבר. הקיף ואחז בכל, ותוך כדי כלום כבר מתנערים הכל מעפר, בשקדנות, אף כי בכבדות, בצייתנות, אף כי לא בלי התגנח, טורחים כבר זה בנעלו וזה בסנדלו, וזה בביקוש חולצתו, וחגורתו, וחותלות הרגליים, ויש גם מי שמחפש את הקסדה, ובריב חזק עם חטפני לא־להם, ותמהונים שהם יש שנדבם לבם לפרק ולהציץ בקנה הרובה אל מול האור. אבל גם כשהתברר כי אינה אלא חרדת־שוא, לא היה כבר כדאי לחזור ולהתפרק ונשארים ככה, אבל ברטינה גוברת. – ‘מה השעה, לעזאזל, כבר חמש?’ – ‘איזה חמש? בקושי ארבע!’ – ‘מה הוא לא זז השעון שלך, זרוק אותו!’ –’מה הוא אשם' – ‘מה אני אשם!’ – למה לא מחלקים לנו משהו, או מודיעים משהו. או בכלל? למה מסתובבים ככה, כמו אני לא יודע מה, ימח שמם ושם זכרם! – ‘אז עוד שעה וחצי לשקיעה?’ – ‘שעה וחצי כמו כלום.’ – ‘והנבלה הזקנה אין לה כוח לשקוע קודם?’ – ‘אתה בגילה תזחל על הבטן…’ – ‘איפה אני אהיה בגילה…’ כמעט: איפה אני אהיה מחר! זאביק נותן פתאום קולו ומרים את אנשיו ולוקח אותם על ציודם המקופל, ועל יריעותיהם ושמיכותיהם וכל פרטי רכושם וקוּנטרסיהם, ויורדים אל עורף הגבעה, מסיבה כלשהי, נעשה פתאום שקט. כאילו הנה כעת יתהווה דבר, או נשמע שמועה. לא, לא מניה ולא מקצתיה. אבל על־פני שמי מערב מתחילה, דווקא, עוברת נשימה אחרת, מחליקה ומפנה מקום לזהרורי השמש המשתפלת, ומלוא השטחים התחילו קובצים אותם תעתועי לחוּת מבהיקה, וקורצים פיתויי ארץ שקויה רחוקה, וזכר כביש מחליק רץ בין הגבעות ונבלע אל בין פרדסים מצלים מאד, מושך הולך הביתה, בצל, בתוך צל כבד ומים קרים. כלום מזה קצת נחלשו הברכיים, וקצת נתכווץ הלב במכאוב? מי יודע. אבל מזה כנראה ההכרח הגוֹאֶה להתנפל על מישהו בחימה שפוכה, לצעוק ולריב ולרדת למכות. וגם הכרח אחר שיהיה פה מישהו להצטנף סביבו ושהוא יהיה יודע דברים, בשקט ובבטחה, ומסַפּר לנו, שנדע גם אנחנו ונהיה לנו שקטים ובוטחים. אלוהים אדירים, מה אנו עושים את עצמנו? יושבים ותולים עיניים בגדול ביותר הממלא את מרבית העולם: ברקיע. רקיע מהבהב וחלק וענק. עד כי השמש שמכאן, הולכת בו ערירית לגמרי, אבודה במרחביו, ורק מעגל־נגוהות קטן מסביבה, מזהיר ומתהפך, ואילו כל אין־אַפסים נתרקע. רק ריקנות אפרפרת ונאלמה. ואין חפץ בכלום. לאחר שתשקע – נצא. הענין שלנו החשכה יפה לו. אם נאבד ואם נצליח. מסתובבים, מתחברים ומתפרדים. אומרים מלים. צוחקים הברות. משתתקים. ‘יש לי חום?’ משתעל עובדיה אצל בּני, שימשש אותו – כאב־ראש הוֹמם אותו, וכולו בחילה וצמרמורת. ‘תגש אל עמיחי.’ – מיעצוֹ בּני, כל איש לנפשו. ותראה שם בפינה, כל אותם הגח"לים והמח"לים של זאביק שנתקבצו להם לשיר, חבורה קטנה וצפופה בלעז שלה, דבקים זה בזה, ומנסים לשיר שירי עוז לועז, כדי לצקת יותר עוז בקיומם המפוקפק, הבלתי־נקלט, מתחת שמי־השמש הריקים. נורא להיות זר. ואחר־כך יתקע להם מישהו באידיש רצוצה לקום. ואחד מהם יתרגם להם, וגם יסביר להם בעד עמנו ובעד ארצנו, וככה יצאו להילחם. נורא הגיע הזמן שכבר ייגמר כל זה, ושכבר יהיה קצת מה שצריך להיות – מה שבשבילו נברא העולם. אם נברא בשביל מה. שטח ענקי של שמים ריקים. ושמש ערירית הולכת בהם, אבודה במרחבים, בסמאוֹן, באין חנינה וחסד. אבל גם אחד היאקושים העיירים, מתוך מעגל רעיו העומדים עליו, התחיל מפריח כעת מקלעות צלילים מתוך מפוחית־פה, והחבריה בהקשת קצב בפעמות רגליהם מרטנים אחריו את הזמר בשפל־קול. מתחילים, כרגיל, בסתם שירים עצובים, ואחריהם שירים רוסיים, שמי שיודע שלוש מלים בהם מגביה קולו ואומר את המלים במפורש, ושירי כנרת אחריהם, ושירי ממטולה עד הנגב, ובפסיחה על ‘בערבות הנגב’, חוזרים אל ‘האמיני יום יבוא’, ואל ‘הרוח נושבת קרירה’. ועד שיוחאי־של־בתיה בכף־ידו הקעורה על המפוחית, מרגש ומרעיד בועות צלילים, ומנפצם לבנות־הד נפוצות, ויש מתלווים אליו בשריקה עמומה, ומתחיל כל זה, באמת, דומה יותר ויותר למוצאי שבת (אנחנו יחד, כולנו יחד, לא נורא, חבר, לא נורא, לא נורא…) ואין פלא אם מגיעים מהר אל אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישר־א־א־ל! מקהלה שלמה בשפתיים קמוצות מתיבּבת־מנהמת חרש. ריצודי־הלובן המסמאים שמלמעלה הולכים אחר־כך עם עיניך לכל מקום, שעה לא קלה, עד דעכם. וענפי־העץ מתמתחים לראות מה שם מעֵבר כל זה. ואחר־כך, כרגיל, נתעממה כל קדחת היציאה. נתבהמה הדעת ונתקהו החושים, ושוב לא היה איכפת מאד שום דבר שהוא. שנַים מן הצד משחקים בחמש אבנים. ורבוצים סביבם עוד שלושה־ארבעה מחרישים בעיוּנם. ואֵי־מזה בא עלעול זנוח אחד, נשכח לאחר זמנו – נתמודד בשדה וראשו נצטבע תרוג. ורדרד שכזה, שמפסיקים ומשתאים אליו כדי רגע שלם – כאילו היה ונתלבלב האביב. וחוזרים ומתהפכים אפרקדן, ושוכבים שוקטים מתחת לריקוּת השמים, החלקים סנוורים, האפרפרים, הנאלמים.

יפה. קצת מנהמים שיר. קצת שוכבים. השמש קצת משפילה מערבה, ולא־כלום. עדיין אין כאן אלא ארבע ורבע. והשמש לא תשקע לפני חמש וחצי, לא תיעתר ולא תאבה. (מתי תגיע ‘המסייעת’ ומחלקתו של יאמבו – זו שאלה לא פתורה בפני עצמה) שכבת כבר על כל צדדיך. כאניה אל נמל־מבטחים אתה מתהפך ביגיעה ובגניחה לשכב ככה, הו, סוף־סוף, לשכב ככה. אבל מיד נמאס לשכב אפילו ככה. נמאס עד כדי שנמאס למאוס. ובכן מה? שאלה מנוּולת. אין ובכן מה. גונחים ושוכבים ככה. שותים מן המימיה המלאה. מפני שעצלות מונחת על הלב ללכת עד הג’ריקן. תששוֹן של ריק. שעות ריקות. שמים ריקים. שמש ריקה. סַנוורים ריקים. לעזאזל ריק של חיים. כברת־זמן מפוגרת בעודה בחיים. זמן קיים שיעבור בלא זכר ושארית. בלא שיור של כלום. קיים ללא סיכוי. חשוב כאיננו. סירחת זמן, שמתפללים אל חסד כלוֹתוֹ, אל קיצו, אל היפלטוֹ, אל בזבוזו מתוך מנת החיים הצעירים שלך, אותם עצמם שכה חבל לך להחמיצם, שהות אין חליפין מתועבת. אני הולך מכאן. לא רוצה ככה. שימות לו הזמן המתועב, ימח שמו. שוב, מסַפּרים שם? לא, בקושי מסַפּרים משהו. על מה יסַפּרו. על שעה רותחת חשובה כפיהוק. ממצמצמים עיניים, מביטים לשמים בעינים ממצמצות. וזה כל פּוֹעל עלילות אדם. שמים אפורים, מסמאים בריקותם הקורנת, ולמה שלא יסַפר מי סיפור, או למה שלא יימצא ענן לשבת לכסות על השמש. או לצייר ציור על השמים הריקים. שלא יהיו ריקים. נָדַמה גם הרוח בשדה, רק מרבּץ חום עמום ונמוך נותר מוקוה על קיומך. מעיק על עפעפיך. או, שזו היא, לאמיתה של אמת, כל מהותנו האמיתית, הפנימית, הסַפִּירִית? זו, רק זו, ולא איזו מהות מדומה, בדויה, שבתחפּוֹשת, כאילו החיים זה אחרת, ולא סרק, ולא מחשוף יבש, ולא קשקש בוץ שהגליד מתחת כיפת שמים נוצצים, ועקרים, הבט סביב. אין־חסד. שרוף. עכור. צחיח. חדל־תנועה. עמום. סומא. ומובס. דועך בך הסקרן האחרון. כבה כגפרור, חנוק כבמכרה סתום. לא ישמע קולו. גם אין לו קול. חנוק. טובע בים ריק. לא תלוי בך. לא שואלים את פיך. אינך קובע כלום. מתהפכים. שותקים. אפורי צוהב השמים. ארץ אפורת־צוהַב. זמן אפור־צוהֵב. אבל אסור שתשתוק. על זה אסור שתשתוק. הלב שלך מתפקע. קום וצרח בטרם יסגור. או ברח. בחור צעיר, ברח. קום, אדם, קום. הכרז דבר, מְרַה, מְחֵה, צעק, אל תאבה! הבלים. מעשי תינוקות. כאן חדלים דברים מהיות או מקרוֹת, או מבּוֹא או מלכת, אולי עוד, קצת, על הרכס השני, שם. לא כאן. טיפש, ברח. כעת עכשיו. צא מכל זה. כל עוד יש בך מחשבת־מיאוּן כזו – הרי שיש בך עוד קצת חירות. קח את קצת החירות והימלט. הימלט לך פן תיספה. רוץ מהר אל מקום שיש בו רוח ים נושבת, שיש בו ארבע רוחות־שמים פתוחות, שבגדיך יהיו מאוּוררים בבוֹשׂם־ים, שתוכל לצהול אל העולם והוא אליך, מקום, אלוהים, שיש בו המונו של עולם ועשרו, והמונו של ים ומרחקיו הכחולים, הצהריים, פתוחי אָפקי תקוה, אל עולם שיש בו דרכים עשביות, שאין בו שום מחשוף פרא, ולא קוץ יבש, הה, בריזת רוח־ים לא פוסקת, וריח שדות ירוקים, ומרחקים – הו, מה אני מדבר, שכבר יהיה אחר־כך, שכבר יהיה!…

ואחר־כך, אבל גם אחר־כך לא היה כלום, לא כך ולא אחרת. קל מדי שיהיה פתאום אחר־כך אחר. וגם אין כזה. לא כאן. כאן גם אחר־כך איננו אחר־כך ורק סומא ועומם ומתמיד. אפור צוהֵב ללא חנינה. מעוך ארצה. אי־אפשר אחרת. פשוט אין. עמיחי מגביה ראשו רגע: דמות מרחיקה אל שולי התל לפנים. הו, אחי אחי – לאן? – ‘ברזילי!’ שאג פתאום עמיחי וזיקף אזני כל, עד כדי שלא נותר לפניו אלא למצוא גם הוא אונים ולדלג אחריו, והפְּתיעה סביבו גאתה. ‘חכה, ברזילי, גם אני בא. לאן?’ וברזילי גיחך אליו. ושׂער־ראשו המקורזל היה נוצץ בשמש. לא־כלום, רק יורד למטה, לראות את הסוּף הירוק. להציל עיניו בקצת ירוק. עברו את שדה האבנים הפגורות כה וכה, שרידי משהו שאולי היה פה פעם, והשירו בעברם מעל הכְּלָכים המקומשים סיכים טורדניים, רעצו שיחי־שוּמר שחומי־ירק, שניצבי קלחיהם הקרחים הלבינו כאילו סוידו, וברזילי גחן פתאום אל פרח ורוד, לא משוער כלל שישנוֹ, מעל שיח שכבר השיר עליו והוביש כמעט כליל – ‘צפרנית חופית.’ סינן ברזילי וחזר וגחן וליטף בעברו ענף מאוחז זוטי ציצים לבנים, ענן נקודות (גם זה היה כאן כל העת?), קפצו מסלע אל סלע, ואחד מהם היה רצוף חלוקי־נחל כחלחלים וחומים, ולמטה הוריק פתאום, כמעט הכחיל, הסוּף בגדודיו בין הערוצים התלולים מלבינים, גרמיים, וממול היה הגשר ההרוס של המסילה הנטושה נפער אל המשך נוף השדות. ישבו רגע להביט, שטחי חום צהוב עד קו הרכס. מעֵבר לו רכסי גבעות אחרות, חומות עכורות, ולהלן, הרחק, גבנונים חטוטריים, אפורים, עד שבמרחקי מרחקים, כתמיד, מתנשאת במת ההר המכחיל, הנמזג אל השמים, ורק קו לא נתפש מבדיל בין שקיפוּת השמים ובין שקיפוּת האבן. ואחר־כך נמשכו עיני ברזילי אל שיח אחד, ועמיחי הוליך אתו עיניו, שכן עיני ברזילי תמיד רואות יותר, ורק אחריו גם אתה רואה. ועל שיח בוצין אחד, דמוי חנוכיה, היו רוגשות באִושה צרעות מזורזות, עליזות גון, וקן־חומר היה להן שם אחוז בענפים. עמיחי נדלק בסקרנות. וברזילי הסביר: ‘צרעות הפלך. והן מן סוג החי בחבורה. תמיד ביתן לסמוך למקוה־מים שהוא, על־מנת שהחום לא ימית את זחליהן – הן מרטיבות במים את התאים, וההתנדפות שומרת על רמת־החום המבוקשת. נפלא, לא?’ – ‘באמת? – אמר עמיחי – עוקצות?’ – ‘לא. העוקצת היא הצרעה המזרחית, הדבּור. הוא השודד בצהרים. אבל, הנה, הבט וראה! – אמר והראה על חבורת נפוחות, סגולות מַורידות, בגבעולי הינבּוּט הסמוך – עפצים! גם אלה פרי עקיצת צרעות, מין אחר של צרעות.’ – ‘כמה מינים יש? – אמר עמיחי – ואני חשבתי שהכל כאן שרוף ויבש ומת, ורק אבנים קלויות־שמש.’ – ‘הו, לא. תתחיל למנות מיני הצמחים, והלטאות, והשבלולים, והצפרים – תעשה לך רשימה נאה/ והלאה שם, תוכל אפילו למצוא צבאים’ – ‘צבאים?’ – ‘ממש. נאים וחסודים.’ – ‘אתה יודע המון דברים!’ אמר אז עמיחי בהתפעלות. – ‘לא המון ולא יודע.’ חייך ברזילי, טוב לאדם שרֵעַ לו. שר לבו של עמיחי. וברזילי מקוּוץ־השׂיער שפף אז על כרעיו ועיין באורך־רוח באותן צרעות עסקניות וזהובות, שרחשו וזימזמו והתקוששו על מקומן, והיה הכל סביב מפויס מאד. או אולי כבר נטתה השמש יותר ירכתה? ופתאום נמות. הו, לא. עיקולי הנחל הזורם לרגלי התל הולידו צבעונין בעולם. והסוּף, וירוקת עיפוש המים. והשבילים הרחוקים, ההולכים מפורשים כל אחד אל מקום שהוא בעולם, בבטחון שיש להם. ובסמוך התחיל סלסול עצוב אחד מתנגן, והביא עמו נשימה עמוקה, עדנה רחוקה, הד זכר ידיעה שנשתכחה, ואולי. עוצמים עיניים. חשים כי הלב גוֹוע. אלוהים, קחני מזה. או תן לי משהו. תן לי את אשר לא יודע מה. ברזילי, אחי, חברי הטוב, אם אדע להגיד לך – תבין? הלא אתה נבון דבר. ואם לא אדע – גם אז תבין? רפיון־ידיים כזה נפל עלי. הבט. האם טועה אני בהרגשה? כלום רע לא יהיה? אמור לי ככה. אני כל־כך לבד. האם יכולה חברוּת, חברוּת טובה, להושיע? לשנות את המוכרח, להטותו, לעכבו. או לדחותו? או שאין כאן אלא רק ניחומים. ניחומים בלבד ולא שום שינוי. שינוי הריהו מחוץ לאפשר ולכוחנו. המצרים לא חזרו הביתה, והיהודים לא, והמלחמה לא תמה. אילו ידעתי לומר. אבל אני אינני יודע לשיר אלא את ששרו כבר אחרים. אינני יודע לשיר מעצמי. אני צריך משהו. ואני כל־כך פעוט משנות דבר. הכל מסביב לא סיבתי. אני חייב להביט ולאגור שקט. מן הירוק המעט הזה של הסוף, מן הזהב והירוק של הצרעות, לעשות חשבון: למראית־עין הכל שומם, למעשה הכל טובל חיים – נרקמים בעוז ובלא הפסק. חיי עוד לא התחילו. מה עשיתי עד הנה. מה אני כולי. מה יש לי בי. יושב בעשב היבש לחפש ניחומים בירוק, ואני לא רוצה ניחומים – אני רוצה מציאות אחרת, טובה מיסודה והולכת לה לטוב, לבטח. שהיא כזאת ולא שמנחמים שהיא כזאת. הרוח נפלה פתאום לתוך חישת־הסוּף וזו התחילה מתבחשת בהמוניה, מתנחשלת וקדה גדודים־גדודים, ואי־פה אי־שם היו כרבולות תפרחת מקציפות ונסערות שבעתים, כמחויבות להספיק להודיע לכל צד. וגם לא זה. מה הוא חושב. מה אתה חושב, ברזילי. אני אבכה תיכף מעצבוּת. יש מחשבות שאין להן מלים. ביחוד פחדים אין להם מלים. רק עווית־מעיים. אני מתוח עד שמגע בי – ואני מתפקע. מרחוק ההרים. מרחקים כחולים. וזה סימן? ונצא ממש לשם אל מה שכעת הוא מרחקי הרים כחולים. ובבת־אחת יתחיל, ויהיה הכל אחרת. הו, אלוהים גדולים. ברזילי, אַל תשתוק. אתה מהרהר ביתושיך? הרהר גם בי. אני על־ידך. גע בי. הבט אלי. אמוֹר לי דבר־אמת. לא ניחומים. לא רוצה למות. לא אני ולא איש. רוצה שאפשר יהיה רק לחיות חיים יפים, בלי צורך להיפרד, ובלי לרדת לקרבות. ונורא עייף. ונורא כבר ראיתי נוראות. ונורא כבר לא רוצה עוד. רוצה שכבר די. רוצה שיהיה מקום להאמין – שכל זה רק חולף, והיפה והשקט והטוב הם יסוד מוּסד, הם יתמידו מכל. הו. רוח. אני מזיע. מה יהיה עלי. מה יהיה עלינו. ברזילי, יש לך סיגריה?

– מי מה אומר? הו, כמה נבהלתי. אבל זה שייקה הקטן עומד פה מאחור, מבקש לו סיגריה. וכשקיבל, וכשהצית, דיבר לאמור: ‘זה השביל?’ ומובן על מי מן השבילים הוא שואל. ‘כן, זהו.’ השיב לו ברזילי. שביל אחד שהיה עוקף למטה את הגשר התורכי הישן, שעל המסילה הנטושה, ומין הוד שירה ישנה לו, הוסיף וטיפס שמאלה בתוך השלף העכור עד גב הגבעה ושם נעלם. והלאה היו השדות פרושים חברברים, שטח גלי טלוא כתמים צהובי־אוכרה, וחומים בהירים, חיוורים כולם ורפויים מאד. – ‘מה נשמע, שייקה?’ דיבר אליו עמיחי ידידות ומדד מאחוריו את גובה השמש בשמים, שהשפילה בינתיים, כאילו בקפיצה אחת. אף כי עדיין ערבת־צוהב גדולה למדי, מעוקרת וקרחת, השתרעה שעועה מתחתיה. – ‘יהיה טוב.’ אמר שייקה לאמור. פשוט. ולא צריך להתרגש. ומה שיבוא על כולם יבוא גם עליך. וכשם שעד עתה – גם הפעם יגמר כך, לא פחות ולא יותר. נשום בשקט. קווה לטוב. – ‘כמה ירוק פה – אמר שייקה – יש למטה מים?’ – ‘יש.’ השיבו היודע, ברזילי. – ‘טובים?’ ליקלק שייקה שפתיו בלא כוונה. ‘ליתושים.’ – אמר ברזילי. ‘ולצפרדעים.’ חייך פתאום עמיחי. – ‘אה.’ ולכאורה טוב. הכל טוב. (מדוע היה נראה רגע קודם כאילו אבד מנוס? איזו שטות!) רבצו בנחת בין העשבים היבשים והביטו למטה אל פיסת הירק שבערוץ. (מנסים לעורר את העצבים. לראות את הרע, והנה נעלם לגמרי. או רק נסתתר לרגע – אבל הכל בתוכך חלול, נבוב ויבש, ועייף עד פחד. לא.) חישת־קנים כמו בתמונה סינית רוגעת. חרישית. אף כי המים מי־ירוֹקת, מדמנה חולנית. לא חשוב. אֵי־בזה, קרוב, ריטט קור־עכביש כספי, הבהיק ונמתח בחלל, כמפרכס מכאן לשם. היה ברור לגמרי, בלי שום אשליה, ובלי שום היתלות בעצבים עייפים, כי פח יקוש לרגליך. ואיש לא הבטיח לך כי תינצל. ולא יוכל להבטיח. והארגעה – ארגעה כוזבת. אדם אינו שלו. לא שואלים את פיו. הדברים ישנים מאד. כפוּת אדם ומובל בצוארו. ואפילו לא כך: ברגליו ילך אל כליונו. רצונו בזוז, חירותו בזוזה, בחירתו בזוזה, אפילו לא להיות כזה ובזה. – מחוץ לאפשר. זה הכל. וככה זה. הו, הנה לך חשבון. וזה הוא החשבון. אני בוכה על היפה, על לילָך, על הטוב. – החשבון נגמר הרבה לפני כל זה. לשם גם אינו מגיע. ידעתי תמיד שיום אחד ואני אבוד. (טוב שלא עלי אחריות הקרב – אני לא מסוגל לחשוב על נצחון, על מאמץ, על היאבקוּת – אני כבר כנוּּע ומיואש. גועל־נפש!) אפילו ירוק הסוּף הזה – שקר. ועל מה להישען? בשביל צרעות ועכבישים טוב כאן. ואני? ומה עלי? רגע מאוס. צריך להסתלק (מן הקרב לא תוכל – העולם צר מדי ומכוּוץ, כולו כאן, לא תוכל להימלט, רק כאן, ורק דרך הקרב. אין דרך אחרת. לא אפשרות אחרת. לא לך). פה יהיה תמיד שקט, גם לאחר ששריד לא יהיה לך וממך. זה שקט שמחוץ לאיכפת. שקט ששקט לו גם בלעדיך. אינך חשוב לשקט, כלום. והלא הכל, לכאורה, פתוח פה, ומואר, ורחב־ידיים. הו, לא, חדל, הו, לא, חדל. מחלה היא, ותעבור. חולי הוא ויעבור. היה גבר. תמיד ככה. כולם ככה תמיד, קצת, בטרם ההליכה, ואחר־כך יעבור ויהיה קל. אַל תמלא כל חדרי־לבך אימה. התאושש, התאושש, ילד. הו, אֵלי. כמה שאני מזיע. ואולי אקיא. לא רוצה. לא רוצה. נורא לא רוצה. מיאסוֹן שכזה, שממון ואין כלום בשביל מה. אינני יכול עוד. הצילו! ברזילי, לא עצוב לך? למה גם אתם שותקים? אילו היה כאן אבא. אבאלה. (לא היה יכול לשנות. רק לנחם. וניחומים אינני צריך!) אני מבקש שיהיה אחרת שיהיה פתאום כך שלא יהיה צריך עוד. לא יהיה עוד ההכרח הזה! למה לעזאזל אני פתוח ככה להתחבט בדברים שאין צורך להחליט עליהם, משום שהם חרוצים ומוחלטים! עצום עיניים והיכנס לשורה, ולך למקום שכולם הולכים, כמו כולם עם כולם, לקראת הדברים הנחוצים, הבלתי־נמנעים, שכולם יודעים שאי־אפשר בלעדיהם. ואל תשב עוד גם רגע אחד נוסף, להיאבק עם נפשך המפוחדת, הבוֹרחת לה מבלי דעת אנה. הו, פקדוּ עלינו כבר לקום ונלכה. עשוּ קופה אחת של מאה רצונות לרצון אחד. ובואו נעשה אגרוף אחד של כוח גדול. נהיה מסובבים עד מעֵבר לראש במהומת רבים, ופטור. אז תתחיל עליזוּת העשייה, ההליכה יחד, כולנו. ונלך. ונעשה, ונגמור – ואליך לִילך, אהובה שלי, אליך, מתחת חטמו של המוות. ריבון העולמים, אל לילך שלי, הטהורה, היפה, השקטה, האשה, הנפלאה שלי, השיר שלי, אני אליך, לילך, אני הכל, הכל, הכל, ורק אילו… אני מוכרח למצוא דרך! כלום אינו גמור לחלוטין ולא מסוים לגמרוֹ. הכל פתוח. ואני אהיה שליו. בכוח אהיה שליו. וזו שלמטה אינה חישת־קנים סינית, אלא עשב שוטה, כיבלית וכחילף, שחטף לעצמו את המים בתאותנוּת מדבּרית ועשה מהם ירוק! מדבר שממון, ולא ירוק! הו, די, די, תפסיק, אתה, היאחז, תפסיק, לא, לא. – ‘לא!!’ פלט עמיחי פתאום ממעמקיו, עד כי השנַיִם שאצלו נפתעו מאד, ותהו אליו משתאים, וגם הוא נבהל אליהם, אמוּר להסביר ואינו יודע מה יסביר, עד שנטלו שלשלתם וגחכו קצת יחדיו, והגדילו וגחכו יותר.

אבל פתאום נפלו יריות שוטפות והגויעו את הלב, עד דממת הדם, כשהסתבר כי אין אלה אלא הזאבניקים למטה, מנסים את הכלים. הרי שהדברים הולכים, והזמן בא. ונמצא גם כי השמים נשתנו מאחור, ופני האויר, והוויה חדשה נתפתחה בעולם. חספּוּס שהוא נתקלף. פנים נוחות יותר נסתברו. וצריך לקום (וטוב!), ולהתמתח, ולהריח ריח עשן, אולי מבשלים תה, ואולי גם יאכלו משהו. אני רעב. שמים אורים מלפנים. על פניהם כולם עומד העץ כעת ממול, וצלליתו מאפלה עמוּקת־שקט, הוגה הגות, נבונה מכפי שיכולת לפלל, ואור חדש מתלכסן, קוים גדולים וישרים מוּתוים עד האופק, מאוזנים, זולת אשר בשל עגילוּת הכדור. שעה חושבת, לא, לא לומר דבר. רק מרגיש מאד. זג. שהוא מּוסר. עד הערוֹת מחשוף הציפה. הוויה אחרת. אלכסונית. ורציתי לומר עוד דבר. העץ? לא. הגות לא מרה. רק יודעת וקשובה. הזדככות. או תפילת נזיר, לוחם סכוּף וממורט. חייל זקן, עץ גבר בודד. כבר היה ונתקבצו בצלו, כבר היה ונתפרדו וגם פחדו, וגם רגשו שם, וגם חזרו ושלווּ. ימות עולם. אלף ראה. וכל הבאים תחתיו, ועייפי אדם תמיד, נשענו שם, נרגעו. כובד־ראש מתוך בשלוּת שתיקה. ומה היתה כל ריגשתך שלך, אם לא ריגשת אפרוח. וטוב שתיכלם דום. על פניו השמים הבוערים, והוא אליהם ומקשיב מאד. תפילת הערער. מתחילים להבין, קצר־דעת היית ומהיר־אָלָה. פתיות דרדק חופז, פתיוּת הרהורים, סבך עצבים, מק ורקק, וההכללות האלה. והדופי. הפחד והרגשנות וצל הרים כהרים. והאומץ הנפסד, החלוּא, החלוד. לא. המתהלכים שם כמוהם כדמויות מחלום שנתפקח. וקולות הדברים אובדים תהומה. משהו ירחי. לדעת להתישר. מיד בהישוך – ולהישָלֵו. בלי לשייר מרירות. ענפים יסוערו למעלה, ולמטה הגזע מעמיק שלווה. איך יודעים ככה? איך לומדים? רציתי לומר דבר. חשוב, פוקח. ולא מוצא, נשאר לא פתוּר באמצע. רק הקוים המתארים קיימים סביב, כגבעות, והתוך, הפּנים שקוף, אַורירי, לא קיים. נדלה. (ובקרוב אני בן עשרים! כמה עוד נשארו לי? ומה הספקתי? ולאן חיי?) גב שם גב פה מחזיר מעליו נהרת זהב, שרטוטי הֶבהֵק. כבשלוּת שבלים. עץ חכם. ומה שהיא כתבה ‘אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.’ אני יודע, אבל לא אוהב. כי זה עוול, ללכת להיות גפרור שנשרף. על זה אני מתקומם. אי־אפשר שהליכה למוות תהיה אַשרי. אושר למי? שונא הליכות למוות. שונא את ההליכה, את התכונה לה, את החבורה המתקיימת כדי לצאת ולהשאיר מקרבה קצת או הרבה שלא יחזרו, נגד הטבע. נגד הצדק. נגד החיים. אכזריות. הו, למלחמה – רק מאין מנוס. מתוך שנאת ההכרח לה. אשאל את מישהו, מה אני טועה כאן. מה הצדקה להישרף בלהבות. או שאני דן בעצבים גרויים. השעה המתרגשת. ואני, לא העץ הגדול. לא העתיק הזה. (אבל אני לא עתיק ולא הרבה יש לי. אני נער בא והולך – מה דיני שלי?) הוא הבודד, המקורקע, היודע, השותק ורואה, ורואה ושותק. ואני – עלה נידף. מצלצל דבר בזכרון. אלון עומד, או משהו. בדרך בית־לחם. כמדומה. נהי תמרורים. אור אלכסון. צללים מתארכים. שעה כה רכה, וכה כונפת אותך עמה. אני אלך לראות את גידי. לדעת מה אני ולאן. לא להתפזר. לא להיות בודד. ורק מלים פשוטות. זזים תיכף? באמת? תראה איזה יופי של ערב. ואיזה שקט. ‘קובי –שלום!’ – ‘הה, שלום!’ – ‘מזמן לא ראיתי אותך!’ – ‘הי, הארץ הגדולה והרחבה,’ כן, ואוכלים עוד מעט. דברי אדם אל רעהו. ובלי רגשנות, בבקשה, רק בלי רגשנות. גם זה שהעולם הוא כך שעל נערים ונערות לשיר אשרי הגפרור וללכת לשריפה. גם זה רגשנות? או תכלית החיים? או רק עולם מחורבן, ואפילו עשרים שנה מרובות הן מדי, ומיותרות בו ועצובות. על זה לשיר שירים. עולם מתועב – עולם של מלחמות!

– ‘מה אתה ממלמל?’ בא פתאום עליו דויד מחייך. – ‘אני? – נבהל עמיחי להשיב – זימזמתי קצת שיר.’ – ‘אה, היית כאילו מתוַכּח.’ – ‘כן?’ אמר עמיחי ודבר ניתר בו פתאום ונאחז בו בדויד, בפתאום, ובאמונת אוֹמן: ‘דויד, הגד, מה יוצא מכל זה?’ – ‘ממה?’ תמה דויד – ‘לא, באמת, הגד, מה יהיה?’ – ‘יהיה מצוין – אמר דויד – אנחנו נמות ותהיה מדינה.’ – אמר וגיחך אליו וטפח על שכמו בכף רחבה. ובאו בין הבחורים המתנערים והנה הם כולם בחורים חבּוּבּים, נאים, ובריאים, צעירים, נבוֹני־דבר, צוחקים ברצון לרמזי־הלצה, נופלים בחשק לכל ויכוח, חושפים שינים גלוי ובצחוק רחב, וטוב מאד להיות פה יחד. לעזאזל שעות הלהט, לעזאזל מחיקת צלם אנוש, החום הבּאוּש הזה, המזלזל בהיותך עד ביזוי האדם שבך, מאַפּסך לכלי אין חפץ, לנישוֹבת־רוח, שרפת־צהרים. לעזאזל היום האבוד הזה – בואו נצא לדרך. ולא לשאול שאלות. כיכר השמש אפופה סינוורת, ריקוע מוּתך גדול, ממנה והלאה כבר מַקרירים השמים סביב, ועל־פני הארץ היגעה, המצולהבת, תיפתח נשימה אחרת, מוּתרת ונבלמת חליפות, שתעבור ותפוגג את הנפש השדופה הזו ותחזור ותיישר ותיפתח, ורק גופך מתוך סיאוב בגדיך וחמיצוּת הזיעה הקרושה, הדביקה, יוסיף לכלות אל זרזיף המקלחת הזוֹרמת, קרה, ומסובנת – להחליף נקיים, מגוהצים, נושמי ניחוח, רווחי לבנונית, שמחישתם נקיון, וריחם נקיון, מראיתם נקיון, שמעלה על הלב מהותה הטריה והחפשית, הקלה ואַורירית של אחותך־נערתך – וטעם אחר, עוטה רעב מפורש, להוויה. נעשה ברור ופשוט: יוצאים. לגימת מים תשקיע תפלוּת החיך. בקרוב יִמוֹך הלהט. – ‘אני צריך שתי שמיכות.’ אמר אז דויד. ‘למה?’ תהה אליו עמיחי. והלה גחן ומשך לו שמיכה מכאן ושמיכה מכאן, וטרח לקפּלן במדוקדק. – ‘של מי הן?’ פיקפק אליו עמיחי. ‘כעת שלי.’ חייךדויד במאור־פנים ובטרחת ־ידיים: ‘אדם עם שתי שמיכות – לא ירא רע. השׂג גם לך ושים בתרמיל. עם שתי שמיכות יש לך צורה אחרת לגמרי. ואם תמצא קופסה או שתים – אסוף ושים בתרמיל. לעולם אין לדעת מה.’ כך אמר דויד. ועמיחי מחייך אליו. הדברים מתממשים יותר ויותר. אין עוד שום דבר, אבל ניכר שבקרוב יאכלו. ויש כבר אחדים מתחת לעץ שמזדרזים להדיח קופסות ריקניות להיות להם ספלי תה כשיהיה תה. והכתפיים נתפקחו ממועקה ואפשר היה להסתובב ולצעוק בחירות. וגם מסתובבים וצועקים בחירות. ואלה שעל התלולית הזו – פשוט יושבים ומיללים שיר. ולפניהם, על־פני כל המערב. – בהרת רושפת, והאדמה מתכהה תחתיהם. יאקוש הלז, ככל שהוא עיר פרא, יודע שיר הוא, וגם מנגן הוא, ואף שמתעב פרסום הדבר, בחליל – ואפשר למי מוצא חן בעיניו, לקחת עמו שיר ולשיר בשני קולות להנאה, וללא ריתוי, לאלתַר בחירות ובהבנה ולקַנדֵס עמו בצוותא כתאומי צפרים מצייצות – אה, חייב אדם להיות תם ולא נפתל, תם ולא חַכמני. ואפשר לשרוק! פשוט לצמצם שפתיים ולהשריק תוזזות, בהגיון ובגחמנות, קוים ועקלתונים, ככיווּן הכינורות שבטרם הקונצרט, ולשלב פתע מנגינה ולהיתפש לה. אבל הביטו אל השדות שם! כמו קול זמרת מקהלה עולה בשירה – התריגה השמש. ורק אין מה שיענה כנגדה בהד גּוֹנים. אבל השטחים הללו פשטו ולבשו טלית תרוגה מוהבת, ומַפּלי־חֶרג צונחים בנחשולים. שטחים גדולים משתדלים ודולים מקרבם את מיטב הקרירות שבהם, את תכלית הרוך שבצהבונם, את הבלתי מַכוֶה, את הנוח לעין. והכל מחריש ונרגע ופרוש למרחביו, רך ומתגעגע עד אין קץ. פה ושם נפתולי גבעה או דרך מזהיבים יותר. מתפייטים עד גויעת הלב. לא יודע מה לבקש – ושלא יהיה מתוך חולשה ורגשנות. אבל צורח בי לבקש… כל־כך קל למות. וכל־כך קל לחיות. ולא לעשות מזה עסק. הו. לא. ‘לאן אתה הולך, קובי?’ – וקובי, שבשערו הבהיר נאחזה השמש היורדת, פנה ואמר: – ‘בוא, חבר, שותים תה!’

 

פרק עשרים וארבעה    🔗

מה לא אירע בינתים ועדיין יאמבו ומחלקתו לא הגיעו. בהתחלה עוד נותר חישוק תפוז מעל מקום היבלע השמש, ואף הוא נכמש והחויר, ורק הדממה השקופה הֶאדירה מאד. ואחר־כך דעך גם זה ולא נותרה שם אלא טבעת כהוּיה, נושקת צמודה לעיגול האדמה המחשיכה, ולמעלה בינה לבין הבהירות המוריקה גבוֹה, כבו גחלי אדום עכור, עימעמו סגול וצהבוּת מעושנה, שפחתו והדליחו ואבדו במאפלה הזו שלמעלה. הרקועה. מישטח גדול ושעיע אין־קץ, שרק פתלתולי ציוחַת הצרצרים היו ניסקים עד אליו וגם חודרים – והם עדיין לא הגיעו. כבר צביקו כאן, גם מישקה מ"פ ‘המסייעת’ כבר היה, ומיטב ‘מסייעתו’ המתינה אי־בזה, וכבר נטל מאנשיו ויצא לשיח עמהם; וגם התותחן הבכיר וגיחורו הנמרץ, ומכבר נערכה מועצת־מלחמה ונתפזרה; והוסברו הדברים, השיטות והמשימות; ובשולי כל פרק ופרק הונח מקום לשאלות שלא נשאלו וגם לעסו כבר מציות מלופתות שימורי־גבינה ושתו תה תפל ומעושן; ומכבר היה יכול להיות מוּחוַר הכל לכל – ורק עוד לא זזים. אגמים־אגמים מקרירים, ותַרקית ירקוּתם הבוהקת מהבהבת ומאפירה למעלה יותר ויותר, וכנגדם שלוליות של חושך גמור כזפת כבר מוּקווֹת צפופות מתחת, בכל העמקים סביב, בּבוּאוֹת נעתמות של השתקפות כבויה – ואחרוני אודים אחרונים דועכים ומאריכים בפרידה, והד אחרון ללחשם גוּוע על הסף. אי־מזה רמשה לה הרגשה ברורה כי הנעלם, שמעולם לא שאל את פיך – גם הפעם לא ישאל, ומי יודע מה הוא מבשל לך. עתה כשירדה האחרונה במכוניות הפלוגה מסייעת הפליגה לה. רעמת מחסן החבלה, חולית־חבלנים הוללה וקובי מַנחה אותם דרך, ונבלעה בחשכה אחר קודמותיה שעמסו את מחלקת המרגמות. את מישקה המ"פ ואת מחלקת המקלעים הבינוניים, את תחמשתם ופגזיהם, את כליהם ואבזריהם, ואת הצוותים ואת קריאותיהם ושריקותיהם ואת הד זמירותיהם. מיטלטלים וחותרים להם בלילה ובתנודות אל קבוצת הבתים שעל הדרך הגדולה, לתפשם ולהתבסס בהם, ולהציב עליהם אי־שם בקרבתם, ולא לטווחם עד בוא מועד, אלא על־פי המפה. על־פי בקיאותו של ברזילי על־פי הרצון הטוב, ועל־פי הגזירה שהצודקים יותר חייבים לנצח. וכשתגיע השעה לחפות באש – יקומו אז הרגלים ויעברו כמתחת לחוּפּת־אש מהלכת בשדרת זרמי קליעים, בצעדם צקלגה; ועוד יהיה עליהם להנחית מכת־אש על האויב, ככל שיוָותר מקום פנוי לאש קטנה בין רְוחי האש הגדולה של התותחנים. כולנו ארוזים וצרורים. וכבר כמעט שש – ועדיין היאמבואים אין להם סימן! לכל הרוחות והרי הם הם האמורים, על־פי המתוכנן, לצאת בראש השדרה, ולהיות לנו לחוד, זאביק יבוא אחריהם, ומוֹטה סוגר מאחור. מוֹטה! אבל, המתן, לא שמעת כי מוֹטה אינו יוצא כל עיקר? – למה? – בחיי! שְאל מי שתרצה: הוא נשאר כאן. למחלקתו רק שתי כיתות, של גידי ושל בוּמה, גידי עצמו ילך בראש החוד, בראש כל המסע, להנחותו, ואנשיו המיותמים יזדנבו במאסף, אחרונים למגע, וראשונים לעזוב, מיד עם ההתבססות (וכך גם נאה להם!) – מי נשאר איפוא? בּוּמה ועשרת היהודים הישנוניים שלו, כל אותם מוּניה ושמוּניה, והם יסמלו בצעדם את עוז רוחה הסוערת של מחלקה שתים פלוגה א', ואת התפרצותה להסתער ולנצח – מה איפוא נותר למוֹטה? על מה ינצח בידיו האמונות, את מי ילהיב, למי יאמר פסוקים בבאס שלו? – אז יישאר? – הי, אַל תחשוש לו שלא יסתדר כאן טוב! – הו, לא, סמוך על מוֹטה! – ואילו זאביק עג עוגה למחלקתו והוא בתווך בחינוך מחנך, ובין כל שתי שתיקות מאַלף להם מאמרות־מאמרות מן הספיץ' שיש לו. שיחזור ויבדוק כל אחד בדילוג ובטלטול אם אינו מרשרש, אם אינו מצלצל. ומתרווחת שתיקה. ושימַשש כל אחד ויוַדא אם תחמשתו אתו, ואם תחבשתו האישית, ושלא יישמט ממנו דבר בדרך. ומתמצעת שתיקה. ושמא יש כאן בחור שלא הסוָָה או ליכלך את קסדתו ותבוא זו ותבהיק ותגלה הכל – מהר ירטיב־נא תחתיו וימרח ברפש. ועוד שתיקה. ואל תשכחו – אמר אחר־כך זאביק, ובדברו נוקר בירו פעמַיִם־שלוש ואצבעותיו למטה, ופעם אחת הופך כפו למעלה כשוקל את הדבר, בפושק אגודל ואצבע, וחוזר והופך ונוקר שלוש בקירות למטה – אַל תשכחו כי אנחנו הולכים ולוקחים, ואצלנו אין אפשרות אחרת בחשבון, אלא לוקחים. כאלה אנחנו. אנחנו דבקים במשׂימה אנחנו. אמר זאביק חגיגית. ומי יודע כמה עוד מאמרות טובים להועיל היו עוד בין פיו לנקירות ידו, ובין שתיקה לשתיקה שבינתים, לולא פתאום, בתוך כדי המאמר שאמר, שאם יש עוד מישהו שצריך עתה משהו – שירוץ מהר ויעשה עתה – בא נצנוץ אור מחיק דרום, שאם אינו אור פנסי היאמבואים, מה הוא? המערב עודו מהבהב עמומות, גדולי הכוכבים מתגברים על החיורה, ואילו היה צף ענן שהוא על־פני ריק השמים, היה אולי נדלק משהו, ומתעגם בדעיכה, אבל ענן אין.

נקרע ביבבת מאמציו, טיפס הקרון הבא במעלה הדרך, אבל בתוך כדי השתדלוּתו ובעודו חוגר כל כוחו – פקע לבו באמצע, והִדמים באחת, והשירה הגדולה שהתרעשה מעליו כדגל ברוח: ‘על שפת האגם עומדת פרָה,’ עם מענה הפזמון הצווחני, הרוחץ בתענוג כללי: ‘אוֹלדָה־דָרִי, אוֹלדָה־דֶרָה!’ נמצאה גולשת או עודפת מעל גדות השקט הפתאומי ונָדמה כדי תדהמה, ומיד נתהפכה ונתערבלה להמולת קריאות מסוכסכות. ואחרי זה כבו גם הפנסים, ומטר חֶרֶג־הזהב הצונח שפי נגוז כבאגדת־כשפים. ובינתים היה מישהו משתלט שם על המהומה, וגם צביקו הארוך קם לרדת אליהם. ומשמע הדבר בקצרה: הנה זזים. והאיחור הגדול הזה? לא־כלום. כרגיל. שכחנו שתמיד מאחרים, זה הכל. מעשה בכיתה שלא הגיעה למועד, או שלא יצאה למועד, בדלק שלא היה במקום המיועד, ובויכוח אם ארוחת־ערב קודמת למסע, או מסע קודם לארוחת־ערב, הכל כרגיל – לא זה העיקר, ומה העיקר? העיקר הבריאות. קמים ואוזרים וחוגרים ונזוז. הגרון קצת נחנק. הברכיים קצת פקות. מיד יעלה המסך ותתחיל ההצגה. סוף־סוף. מריחים זה את זה; תוקעים פרצוף בפרצוף אם אין כאן מַכּרים, אם לא אינה לך המקרה את עמיתך איש־חסדך, ופה ושם כבר זועקים אַהלן ומשיבים מה נשמע ותוקעים כף, ויש גם ששותים מים לפני היציאה, יש מציתים סיגריות. ואחד היה טוען כדורים ברובה. היזהר אתה שם שלא תפליט. חסר רק שנמות מהפלָטה. שתוֹק. אביך הפליט. ויש גם צוחק צחוק, קול גדול ומצלצל ומלב קל. אז ככה: כיתה שתים (מחלקה שלוש פלוגה ד', של יאמבו) תצא בחוֹד. יאמבו עצמו מאחוריה. קַשָר עמו ורץ עמו. אחריו תבואנה הכיתות שתים ושלוש. סוף מחלקה שלוש. אחריה בא צביקו ומַטה הפלוגה, אחריו מחלקה שלוש, פלוגה אלף, של זאביק, ומחלקה שתים, המקוטעת, של מוֹטה, בלי מוֹטה (אבל הבאס שלו נשנוע להפליא בלילה, במועצה שלפני היציאה), כּיתת בּוּמה ואחריה כיתת גידי, בלי גידי (שיהיה ראשון לראשונים) אלא דויד במקום גידי. וזה הכל. השמים בהירים והאדמה כגוש אָשוּן שחור. מישהו היה רץ עובר בריצה סוערת וקורא לפניו: גידי, גידי! וגידי ענה: כאן, מה הענינים? תוך כדי שאותו סוער התנפל עליו וחיבקהו בהתלהבות, מבהיק צהלה מן האפלה: ‘אהלן, גידי!’ – ‘הו – צווח גם גידי לקראתו – עודד! מתי באת!’ והלה, עודד, מן הכפר שלנו, הזריח שיניו הלבנות. ‘מה נשמע?’ – דיבר אליו גידי שלום וחיבה – ‘מאה אחוז!’ צהל עודד. עוד בצהרים כשאמרו להם שיבואו לכאן – ידע שייפגשו! מה נשמע? יה, איך שקפצו בדרך הזאת! פתאום נפתחה לה דופן הקרון והחבריה נשפכו החוצה וחטפו מהלומה בריאה וצחוק אדיר. אז מה? גם אתם הייתם שם בחירבה ההיא? הספיגו לכם כהוגן, הא? מי יש פה עוד מהחבריה? כזה וכזה מבהיק עודד בשיניו הלבנות ובמצחו, ומדי הצבא האמריקאי שזכה בהם היו מכסכסים, כאילו חדשים, ובוהקים כפני בעליהם. – ‘מה אתה כאן?’ שאל גידי באַבהוּת – ‘אני הרץ!’ לא כיחד עודד גאוָתו. – ‘אז עוד ניפגש – אמר לו גידי – שמעת דבר מן הבית?’ ועודד היה נכון להרחיב דיבור על הכל, לולא קצרה רוחו של גידי ורגליו כבר היו מפרכסות להתחיל לצאת. ‘אַל תתרוצץ יותר מדי!’ נפרד גידי מעודד בדברי־רוֹך, צידה לדרך. – ‘סמוֹך! – אמר עודד – אני רץ לי, ונורא שמח שמצאתי אותך!’ – אמר בלחש שוטף, ככה שנעשה מיד טוב בלב ורוך גָאָה בו. – ‘גידי! לאן נעלמת?’ כבר היה החושך צועק חסר־סבלנות – אני פה, אני פה, אני בא. אחד שורק בלילה סימן שיש לו בינו לבין רעהו, וגם מוסיף וקורא לו בשמוֹ, ובקוצר־רוח גובר: ‘יהוֹ־שוּע!’ וההמולה הכללית מתיזה מעל פניה את השריקה ואת הקריאה. עיסה מבעבּעת ורותחת. תמתח חזק, תמתח עוד – אומר אדם לחברו שמאחוריו, המושך ומותח ברצועות הגב. שלא יתחיל לדפוק על הגב כשנלך. – מה, לא נוסעים? הולכים ברגל עד שם? – כמו כלום. הולכים וגם סוחבים. – קח תמרח מזה. מה זה? – נגד היתושים. תן גם לי. – ליתושים זה לא יזיק, אבל את זגוגית השעון זה יהרוס. – היתושים אפילו אוהבים ללקק מזה – מחַסן אותם מצרוֹת. באמת? תן סיגריה – אתה כבר חייב לי מאה. רשוֹם הכל, והיורשים שלי יחזירו. – או האלמנה. – הרבה זמן היא לא תהיה אלמנה – עליזה מדי בשביל זה. – אז למה לא זזים? על שפת האגם עומדת פרה, אוֹלדה־דֶרי אוֹלדה־דרָה. והרבה קולות כבושים. אחד עובר ונותן יד לכל אחד. מה זה? כלום, תחבושת־קרב אישית. וגם אומר: שׂים בכיס ימין. לא דברי־נבואה ולא דברי־נפש, אלא פשוט: שים בכיס ימין. ונחפז להספיק הלאה. ואולי מוסיפים כעת ואומרים איזו מלה טובה, איזה, נאמר, מאמר ציוֹני צידה לדרך. לא. מתארגנים. לעמוד בשורות. פה לא. אנחנו כאן! כן כן. ושם הלאה? בסדר. ואצלכם? מאה אחוז. משתעל מאד. הרבה ביחד אנחנו. הרגע של היציאה. המיוחד. תבדוק. תבדוק יפה. תבדוק עוד פעם. אף פעם אינך יודע מה. לעזאזל מה שם? איפה זה? צחוק באסי עמוק. זה מוֹטה? הה, שיישאר פה, לא צריכים אותו. נסתדר בלעדיו. לי לא היה לב להישאר כעת, לא ללכת עם כולם. כמה היא הדרך? בכלל לא הרבה. שעה בערך. שעה? בקלות. יוצאים ומגיעים. ושם? טוב. פשוט. אין בעיות. מובן מאליו. ההרגשה? הכל ייגמר בטוב. חידודין־חידודין.

– ‘זזים?’ – אמר גידי. – ‘זזנו’ – ענה צביקו, והאבנים התחילו חורקות. יורדים. כסוסים שהותרו. דרדור אבנים ואִושת הדרדרים הנטפלים להיאחז. יורדים, הרגליים רצות במורד, ואין לך אלא להדביקן. עובש השלוּלית. יתושים. חופים תלולים. סלע מלבין. המון אויר טוב לריאות. מבותר ורב־הרפתקאות. לא לאבד את השביל. הלאה. הגשר ההרוס יכוון – ולשמאלו! חישת קני־סוּף צפופה. דוממת. יודעת. צופנת. מקרוב הכל פתאום שומם פי כמה. הרגליים עייפות קצת. צוחקים עוד מאחור. שוהים רגע – וגלישת הרגליים מתנחשלת ובאה מאחור, ודרדור האבנים. חַלוּקי־הנחל, חלקלקות לבן מצהיר. סוּף מעשיב. להיאחז, ובדילוג ועוברים. עוברים כבני־מרון. שדה שלהלן. בכל שתפנה תגיע לסוללת־הרכבת הישנה, והגשר קרוע מול שמים. בהירים, וכוכבים. תמונת־נוף: ראשי סוּף, קמרון גשר פרוץ, וכוכבי שמים בְּפֶשׂק. קפיצה ומעבֶר. מגע ההליכה מרענן. רבצנו כמו נבלות. כל היום. אלוהים יודע מה מחכה לנו שם. עד הבתים – בסדר. לא להידבק. לא להניח לחיטוטי הטרדה. הסטן מתלבט, להקטין רצועה. צרצרים. צעקות שהם צועקים. שדה צרצרים. ולמטה הדרדרים. צרצרים דרדרים, דרדרים צרצרים, וכוכבים. צרצרים. דרדרים. וכוכבים. לה־לה־לה. והולכים ככה: ישר מזרחה. פשוט ככה, וזה כוכב הציר. חטמה של הדובה הקטנה מערבה וזנבה מזרחה, והגדולה הפוכה לעומתה, על גבה מתפלשת וזנבה במערב. לילה מוצק. ברור, גברי. (עם לילך כעת באיזה מקום, בחביקה, וריחה הטוב, ריח מוֹר עובר, וריח שׂלמותיה, ושׂיער חפוף מקרוב ו…) ששה קילומטר. פחות, חמישה אולי. ואולי פחות. וכל רגע פחות ופחות. ויפחת עד שנהיה שם. פתאום ונהיה שם. והכל יהיה פתאום. התל מאחור נישפה, הנהו, מגוּבּן, וכוכב למעלה: המזל. הפסיעות נשפכות ובאות מאחור. סומכים על ההולך בראש. אני בראש. השדה לפנַי, הבלתי־נכבש. כל צעד שלי קו־הכיבוש של היהורים זז קדימה. ואתמול בשעה זו היינו נסחבים פה להיפך. סחוטים, עלובים ובורחים. פינילה, ואורי. ומוֹטה… לא חשוב. יתושים. קדחת. אמא דואגת שם. מה היא יודעת. מסכנה אמא שלוֹ. נורא להיות כעת אמא. משתעלים. אבל בשקט. השביל! אבד? לכרוע, לעצור. להקשיב סביב. הכיתה מאחור נעצרה. העצירה רצה לאחור. דאגת כולם רצה קדימה, לכאן. מרחוק עוד רשרוש הצעידה בדרדרים בא. כאן נפנה ונעלה מן העמק. הלאה. אל כל שתפנה – שמים. שביל החלב והקסיוֹפּיה טובעת בשיפוליו. זוהר ערפלית. נורא רחוק. אנחנו, כמדומה, חלק משביל־החלב, טסים בחלל־היקום. יש פעמים והכוכבים מרגיעים, לפעמים עצובים עד אין שאֵת. כמו לשכב פצוע ועזוב בשדה. חמישה קילומטר. כמו מן המחלבה עד הכביש הראשי. בהליכה בריאה, ובליל ירח – בשעה (ובפעם ההיא, כשרצתי לדעת מה עם אמא עשיתי בפחות מארבעים רגע! אהה, זו היתה ריצה, ואיך שהיתה זוָעה לשער שאולי כבר… והרווחה כשהתברר שלא נורא… ברחתי לבכות מתחת הגוּיָאבה…). כעת, בחושך הזה, לא פחות משעתים. ומדי פעם להקשיב. וזה בלי הקרב. אם יהיה קרב. יהיה? רוצה כבר להיות אחרי. נורא רוצה. פתאום עלה ריח המחלבה באף. החלב, קצף החלב, החמצמצות. הזבובים על כדי החלב. טפיחות הכדים, גרירת הכדים, הבוץ, ה’סוּפר' הגדול עם הסולמות השלולית הקטנה הרובצת עולמית אצל הפתח, ההודעות על הדלת, הברז הקר. גם לאחר מאה שנה, רק יעלה ריח חלב באַפּי… איפה אהיה בעוד שעתים? (לא מתקבל על הלב!…) עודד. כמו שהיה. טוב שהוא. רק שיישמר, הפזיז הזה. לא נשארו בחורים בכפר. וכשנחזור, יהיו בחורים שיעשו להם חשבון כזה: לפני שאנחנו נרתמים מחדש למשק, בואו קצת נריח מרחב, ועוד נלמד, וקצת נסע לראות ונסתובב קצת, לפני שנחזור ונצלול אל עומק המשק. לפני שמתחתנים, מולידים ילדים, ורתומים חזק לסחוב. כדאי לנצל את התקופה שעוד עורך עיִר פרא – וקצת להתרוצץ, קצת לטעום מן החיים. החיים? מה פירוש החיים? אה, אני מתפלסף. חשבון חיי על כף־ידי. הכל, ולא הרבה מאד. לא. רק נורא הרבה רוצה. איפה אני? מה כאן? עוד הלאה. רק נרד ונעלה והדרך הגדולה וקבוצת הבתים. כלבים רחוקים. או נפלה טעות? אי־אפשר. כולם שותקים ובאים אחריך. הליכת־מאמץ גדולה. המשא על הכתפים מתחיל מלחש. פתאום: לאן, בעצם, מוליך לו השביל הזה? לאן אנחנו? ריח שלף. יורדים. צעידת־לילה. הרגשה מרהיבה של שדה. מהרהר באמא. כמה שאני עשיתי צרות לאמא שלי, המסכנה. כמה לילות לא ישנה בגללי. בחורה נפלאה, בעצם, אמא שלי. טעם טוב היה לו לאבא כשלקח אותה. לא כזה בדיוק רצתה, כמדומה, לראות אותי. או שהיא טועה ביכלתי, או שאני טועה בי בעצמי. זה רע שהיא חולה תמיד. אני מוכרח, משהו, כשנחזור. כעת נעלה. ובמרץ, במרץ, חבריה. ואחר־כך הכל פתוח מנגד. וכולך. החזה שלי ראשון. בלילה. אמא.

הבקתות. הי, הנה כבר. פתאום. הנה המכוניות. בחורים יוצאים. זה כבר אתם? אנחנו, – מה נשמע? – כלום. – איפה כולם? – התפזרו בשטח. – ומוכנים? – מוכנים תמיד. – יופי. – יושבים רגע? – לא יושבים כלום, ממשיכים. רק עתה מתחיל הענין. וכולו מונח לפנינו שם, שם למטה. היכן שהוא. בחושך. נכנסים לשדה כלתוך ים. הברכיים חלושות, אבל הן תלכנה כל־כך הרבה צעדים בזה אחר זה צריך להריץ כדי לכסות כברת ארץ שעיניך תופשות ביעף אחד. הולכים והולכים בכל התנופה. בעוד חצי שעה ואנחנו באש. מכאן – לאט. יוצאים ונכנסים למים עמוקים שאין להם סוף. הדרך הגדולה מבהירה קצת. החפירה, שדה התלמים שמעֵבר. אנחנו כאן. בוער בלב באש קטנה, והלחיים מלוהטות. בקצה השדה מזה אנחנו, בקצה מזה – הם. ונראה איך יפול דבר. להיות זהיר ולא ליפול למארב קדמי שלהם. אף כי אינם נוהגים. הבטן שלך חלולה ומפולשה. הרגשה כאילו נוצה מדגדגת לך על־פני העור, במקום שיפגע הכדור. שוב נובחים כלבים רחוקים. ועוד מעט תתרסק הדממה והתותחים ידברו. שלנו, שלנו ידברו דברם, עברית צחה. והמרגמות שלנו והמכונות – וזה יהיה. הגב כולו מתעצבן, לשמוע את השריקה הראשונה. הלאה לעומק השדה. עפר רופסני ומתקמח. נשימת אבק לילי. שרטוטי שחור הגבעות. והשמים ידידים. הקסיוֹפיה מתאבקת בעפר זוהר עמום. להקשיב קשב. ולשכב רגע, לקשוב. עד שיירגעו כל הרגליים שמאחור. לשכב על הבטן, להקשיב, בין הרגבים הקמחיים, הנמסים מכּבדך. כּלוּא בעריסתם. עוד הולכים מאחור. שורה ארוכה ובאה. אדם בשדה. ברגבים. הלב דופק וכל האדמה שומעת. עונה. אבנים קטנות. מלוא החופן. אבק. חמוֹר פצח נעירות. וכלבים עליו בנביחות. אחד יותר מאחרים. נעירות־נעירות. לוּ היתה לי נערה, שלי, אוח. לקום, הו, לא, עוד לא. כדור בקנה ממול. ההוא עוקב כל תנועותי. אקום – וידפוק. בהירים מעל חוג השחור. מזהיב שלף מכאן. די. בקפיצה הלאה. צבא הכוכבים. השמים וכל צבאם. גם שם צבא? יש איזה רעד בחלל. או זמזום מעוּבה שכזה. נרד עד המקום שהואדי חורץ, שמימינו יש, לא נראה, הבוסתן ההוא, הרבוע. כבר שבע. אולי יותר. מתי פותחים באש? כשנעבור או רק כשנגיע? יש זמזום שהוא. יתושים? איך סחבנו כאן אתמול את הג’ינג’י בשמיכה. אתמול? לפני שנים. הרגשה אדירה ללכת בלילה. להקת תנים שוחרת טרף. חבל שלא יחפים. יותר הרגשת גמישות וכוח. בן האדמה. רק לא רביצה ארורה בשוּחוֹת. סיכויים להיפגעות. הה, הלא זה האוירון מזמזם ובא. הקדים הלילה, הקדים מאד. כמו מוסר־כליות כל הזמן. עוד מעט ישפיל ויסוב שם לרדת. מה אנחנו כאן לעומת טיסה בשמים? נמלים רוחשות. אלפי צעדים למעבר כברת־ארץ קטנה. וכל צעד מחובר לאדמה. צלליתו תתבלט כשיעבור ויכסה את הכוכבים שם. המון געגועים יש בו. הביתה, ולמרחבים נוספים. וגם פטור מן האדמה ותלאותיה. ועצוב. מחר מתחילים להרביץ? מדגדג בגב לשמוע כבר את השריקה הראשונה. מקווה שהתותחים בסדר. שלא יבואו ויסַפּרו לנו פתאום – נזדפּתוּ. לשחות. להקשיב. האדמה החרושה בולעת את קול הצעידה. רק נשימות כבדות מפחפחות באות. עוד קילומטר אחד והבקתה הבודדת. ושם נתפרס. שקט לגמרי. מישהו רץ. צנח מהר לאדמה. ועל־ידו הצטנח מתנשף בחור. עודד? כן. ‘יאמבו שואל: למה לא ממשיכים?’ – ‘תגיד לו, שסופרים את הכוכבים, וכשיגמרו.’ – ‘יש משהו? טעינו בדרך?’ – ‘לא. הכל בסדר,’ לחש גידי צרוּדוֹת אבל שוֹקטוֹת מאד. – ‘טוב. מת לעשן סיגריה לילה נחמד לא?’ – ‘מאד.’ נפלא לשכב ברגבים ולשוח שיחת־לילה עם עודד. – ‘אז מה לאמור לו?’ – קם עודד לחזור: ‘אמוֹר לו: הגן פורח, נעול הוא ואין פותח.’ – ‘אוֹ־קיי’ חייך עודד והלבין שיניו באפלה וחמק בדהרות גדולות. ילד טוב. הלאה. האופק קצת התכווץ. משמע ירדנו, גבות הגבעות התקרבו. הקסיוֹפיה – כוכב הציר: ככה. קסיוֹפיה. יש איזו אגדה. על כל כוכב אגדות. מי יכול לזכור כולן. הלאה. בור של שתיקת־לילה. חותרים ומפליגים בקרקעית הלילה. הולכים ולא חושבים ולא יודעים, ורק הולכים. הלילה נספג אל הדם. קשה להגיד כל מה שיש בך בשעת הליכה בריאה ברגל. אתה חלק מן הכל. והכל נבצר מיכלתך. חיה גדולה כולנו, נעה על גחונה, מחומשת. חיה מתנשמת ומפלסת לילה. כל הלך־לילה בא רגע עליו והוא מאבד היותו ונעשה פרט מן הלילה. פרט קסוּם־לילה. הולכים בשביל בולע הצעדים. האם החשבונות שלנו נכונים? ושמא ממשיכים ומסתערים בשקט, בלא כל התראה של רעש, וחונקים אותם על משכבם! מה, סוף־סוף, התותחים הללו, שלנו, מה בכוֹחם לעשות מלבד אשר להעיר את כולם, לקדם פנינו באש מטווחת מראש? ואולי להסתלק מן התותחים האלה, שלא הורגלנו בהם, ונסמוך רק על הסטן הקטן שלנו, ועל זוג הרימונים האלה התלויים בחגורה – הֵמה רעֵינו הטובים, מבחר רעֵינו הטובים! – אני בעד! תחי ההתגנבות החשאית, הסתערות־הפתע ברימונים ובסטנים מן המוֹתן! ארוץ לדבר עם צביקו… מאוחר. לא שאלו לדעתי. אינני שקט. רק ליאקושים זו תפילה ראשונה. אנחנו כולנו צליינים ותיקים. תני לילה. אז תנו לנו! פ־ס־ס־ט! מה הדבר? הו, הנה שורקים ובאים! רטט בשידרה, כמה שהעצבים שונאים שריקות תותחים. הרי לכם! אָגָ’א אל יהוד! חזרנו! עוד אחד. שורק ורץ לפגוע הידד, איך שזה נשמע. אנחנו כבר קרובים. מתחיל העסק. עוד אחד! עושה רושם, בחיי! נבקע הלילה – התוף מכה והולכים הלוֹך. ושלנו! איך אצלכם שם, ערבּושקים? תקע! עוד. יופי. עוד. והנה הבקתה הבודדת עד כאן. אנחנו כאן. העסק מתחיל אוֹלדָה־דֶרי. אוֹלדָה דֶרָה.

– שכבו כאן – לָאַט גידי באזני כיתת החוֹד. נתפרסו וזיעתם ומפוּח נשימתם נבללו בעפר, יבבת הפגזים רצה נשפכה מעל הראש. הגבעה המשחירה. הזאת. צקלג. יאמבו מגיע: ‘כאן?’ – ‘כאן.’ טוב. ‘שגם לנו יכולים להיות תותחים…’ אומר גידי. ויאמבו קורא: ‘כיתה שתים לימין, כיתה שלוש למטה. ולא להישאר צפופים.’ – שכּן הבקתה הסרוחה הזאת מטווחת אצלם מבעוד יום. לרדת ולהתפזר סביב. עפר. כולך בעפר. כף־ידך המזיעה התעפרה. הו. איפה עודד? רוּץ קפוֹץ אל צביקו, עצוֹר אותם למטה, ושיבוא לראות מכאן. שרשרת שריקות והתרסקויות פצצות קורעות את הלילה. מעל הראש. ומהלומות חבטה. על כל התבקעות מעפעפים גם הכוכבים עיניהם כהרף. ממתינים וצופים. התפוצצות מעל גב הגבעה: נראית קרובה פי כמה כשסימוא אור לבן מתחזז עליה. מישהו אינו עוצר ומשתעל. חמוֹר, אַל תשתעל! אנחנו מתחת חטמם! מי? צביקו בא. ארוך, מתנשף בקוצר־נשימה. נשתטח מלוא גבהו. קסדה על ראשו. כאילו לא הוא. מוזר שככה הוא נראה. – כאן? – כאן. – טוב. – לא רואים כלום? – חזיז ורעם רואים! – ואינם עונים כלום? – שותקים. (ואולי… אולי ריק שם… אולי עולים על ריק? אַל תתפתו, בחורים!) עתה, פתאום עובר האוירון, לא גבוה, מרעים בכל עצמתו השואגת, עד לבלתי הותיר מקום פנוי. גם הוא בקרב! ממתינים. משהו השתנה בסדר היריות. היו כמה רצופות ואחריהן נבעה חלל שחור, ריקני ורב־ציפיה. ועוד אחת בודדת, באה, ואחת אחריה בוששת כעבור זמן, ושוב אחדות בזו אחר זו. מה שם? נשבר הנוקר? פגזים עקרים? כמה שאנחנו מסכנים תמיד, אפילו בחָזקנו. תמיד תלויים בשערה. לעזאזל. אם תותחים – אז תותחים, שיתתחו! אש דלילה נמשכת. אנחנו נעקוף משם. יודע איך. גידי? – יודע, דרך ערימות האבנים, מימין. נכון. ושם יתמַקם ה’רתק הטקטי', שתי הבּזוֹת ומרגמה אחת. יאמבו יאגוף ויעלה, יתארגן לפריצה. קשר! – לתותחנים: מה הענינים אצלם? – שיגבירו כעת, אנו עולים. זאביק יחַפֶּה – מכאן. ויעלה מסביב. ולמה לעזאזל דללה האש. שונאים שיהיו פתאום דברים לא ברורים. לתת צעקה באויר – לשאול אותם. אבל התפוצצות מדויקות הן! (ואולי… לא זאת הגבעה?… מחשבת כלבים!) – 'הלוֹ חוה שש, חוה שש, חוה שש, הודעה בשבילך, עבוֹר…" – השחיל הקַשָר את נוהל קולו אל הלחישות. אבל גון קולו עורר מיד את חמת יאמבו: ‘תפסיק אתה להתחנן – דבר כמו גבר!’ גער בו יאמבו, והבחור, שאפילו באפלה בהקה זיעתו, פרש כפיו והתגונן בקול חולין מעל האפרכסת. ‘מה אתה רוצה ממני?’ – ‘שתתחיל להיות גבר ותחדל להיות נבלה!’ נבח אליו יאמבו. שְ־שְ – שייש מישהו בקוצר־רוח. – ותעשו הקפה עד האבנים – אמר יאמבו למי שאמר – ברור? ברור. – וברגע שתגענה אליכם הבּזוֹת – אתם זזים. בסדר. – ואַל תחסכו כדורים, ולא אש, ולא רעש – יש די ללילה שלם! – הלילה הצטמק פתאום ממפץ רעמים, ואין עוד שום סבלנות להאריך בשכיבה ולא לכלום. קומו מה השכיבה כעת. שלא תתמזמז העליה, התנופה, – עודד! אתה פה? שלא תיעלם ממני, אתה הולך על הצל שלי ולא מש! – רגז יאמבו ודיבר כבושות. – אבל בלילה אין צל!… חשף עודד שינים לבנות. – תפסיק אתה להתחכם לי! – רגז יאמבו עוד יותר. – מה עם בונגלור? – אם תצטרכו יהיה. הכל ברור? – ברור. עד שיגיע הרֶתֶק אליכם! – נוּ שיבואו! – גבעה שחורה ושותקת. שלעתים מורגזת בסנוורי־ברק, כל־כך לא שייך לכלום, לא ללילה, לא לשדה, לא לכלום. גם לא לנו. עוד מעט אנחנו. נמלים רוחשות בגב. מתהפכים ושוכבים על הגב. האדמה קרירה כבר. קרירה יצאה לעולם. שביל־החלב שקט מעל הראש. עד שם לא מגיע הרעש. מעֵין שדרת עביבים מצלילה פה ושם. ופתאום נראה שביל־החלב כאילו אינו אלא ערוץ חרוץ בעריסת גיר וגחון נחל משחיר נפתל ביניהם, ולהלן, לדרום־מערב, יוצא ומשתרע ומתפּשׂק ומציף בשלוליתו השחורה רבע השמים. אבל כל זה לא משנה כלום. בלב אחד נובח בגרון זקן קולות אנושיים מאד. מזכירים חטאות שכוחות. מה פעלת רע? ומעגלי ההוויה כולם התחילו סובבים. חלחלה משונה. כבדות עופרת. היכן שהוא שם מוטל לו אורי רצוץ. כבר הוא בודאי נפוח ומסריח. זוָעה. מי יישאר חי? מי יראה באור הבוקר. למי כבר אין עוד בחייו שמש? נורא, נורא. עד מתי שוכבים? מה הוא יודע שהוא ככה נובח?

קמים. סוף־סוף. כעת! מנערים סאה של קור מן העצמות. ורטט מן הכתפיים. גידי יוצא ראשון, הסטן בידיו ואחריו דישת הרגליים. כל המורך שבעולם, כל נמיכות־הרוח. הפחד הפשוט והבחילה נעשו אבן אחת כבדה, משוקעת בחזה ועודפת, ואתה מתפּשח מיאוש. מתרבּוֹת אבני־הנגף לרגליים. הנחנו את החרוש מאחור. יורדים ונספגים לחושך. נוטים עוד ימינה, לאִגוּף עמוק. גבה של ההיא חוסם בשמים. גב ארוך מוקצה ומתעגל בירכתו. אבנים מתחבטות בנעלים חורקות בהידרסן. מבעיתות בקול הינגפן. מצולה אדית קרירה באמצע הבקעה. אסיפת צרצרים צפופים בה, טחובי קולות. עמלים על כתף הגב ממול. עוד מעט כביכול, תיראה הארץ מעֵבר מזה, מזרחה. תחת זאת מתגלים כוכבי האופק (בחצות יזרח הכסיל!). סלעים מלבינים. זו תכליתנו. כל היום היה עצור לרגע הזה, למקום הזה. קוצים גבוהים. לא עוד תלמי חריש. מעבר. נשימות מתקצרות. קוצים. מה זאת? הה, גדר־האבנים. ואם ככה: כאן זה. לחשוש רץ בלב. מכאן ומשם שקט. שקט גדול ויסודי. כל התותחיה נבלעה כשלג דאשתקד. רק צרצרים ונביחות וכוכבים. הלב רוגש. לקראת הפגישה. נגיפות אבנים, אחרוני המתקרבים. מצטפפים, די. נושמים קשה. מציגים לארץ נשקם. כבד להם כבד. מתנשף להם מתנשף. זנב מזמור מתכשכש: אולדה־דרי, אוֹלדה־דרה. טוב. מציבים שם את המכונות. זריזות ובקיאות בחשכה. את המרגמות. טורחים. פורקים לב בטרחה. למי סוכריה חמוצה? אבן לפה, גלגל לך חַלוּק אבן קטנה בפה. קרירה, עגלגלה, מעוסקה ורוחצת סביב לשונך. ברזל מצטלצל פתאום. קופאים להקשיב. לאט, בחורים. אַל תשחיתו ברגע האחרון. אין שום טיפת פחד. גם אם תסחט. זולת התחלחלות במקום שהוא. כולנו כאן. ולמה מחכים? הלב פתאום חוזר וצולל הגרון אינו מכיל. עוד מעט יתחיל. יתחיל מיד הכרה: נצליח! כולם בלועים בחושך. ישותם יֶשנה והם אינם. נטולי פרצוף ושֵם – חיילים. במערך ההסתערות. לא, אלא ציידים במארב הציִד. הרגשה שכזאת קמאית וחריפה. מכילה יותר משאפשר לנסח. הכל ערוך סביב. מה שזממנו – מוצג וערוך. מתמצמצים מאד בעצבנות לקראת הנפץ הראשון מכאן, הצרור הראשון, שיהיה קורא ומכריז ופותח שערים: צאו! בריחי רובים מקרקשים פה ושם. (חומקים רגע לחרבן?) מישהו אומר משהו. לא חשוב. לא זה. העיקר – שם. כאילו מעולם לא היה עוד ככה, אף פעם לא. פעם ראשונה בתולית, שלא קדמה לה פעם. צלוּל לך וריק בבת־אחת. לא קשור לשום דבר שהוא. אבן קטנה מתגלגלת בפה. שום מטרה. שום מחשבה. מנותק מכל מה שהיית אמוּר להיות או לעשות, כלום לא יודע, לא זוכר, לא צריך, עוד רגע הכל יאבד כולו. קו שמעֵבר לו – התהום. רגע מפריד. הוא. המפריד. קושבים ברתת. טרחת הצבת המרגמה. מה לא הולך להם? קרקע שלנו פה. אנחנו שלנו פה. בּני פה במכונה שלו, עורף ידיד. כעת! פתאום נורא!… פתאום זהו!… התחיל שרשוּר יריות זורם – והכל נקרע. נבחש והותז – ‘אחרי!…’ גרוני, צרחני, לא יודעים מי, מישהו שתמיד הוא ישנו לכך, והרגליים ניתקות ושרשרת ניתקת וקפיצה קדימה ואתה כבר, פתאום, מחוץ – ופטור. לגמרי. רוץ. התחילו רצים. מתנגפים תיכף באבנים ישֵנוֹת, בקוצים, ויש איזו אי־נוֹחוּת בכל המצב, ברובה, באדמה המשובשת. הריצה כולה מוקדמת מדי, ארוכה מדי, אבל רצים, בולעים אויר, ורצים מתנשפים קשות, השהות נראית ממושכה מאד והשטח בלי סוף. התחלנו לרוץ מוקדם מאוד, מרחוק מאד, ולא מתארע כלום, אין איש עלינו, או נגדנו, או מה או כלום – ‘קדימה־ה־ה מה־ה־ה־ה־ר!’ צרח פתאום הראשון יללת צווח גרוני וקרועה, בתוך תפתוּפי השרֵקה של הכדורים, וכבר התחילו יורים מתוך השורה, מריצה, ובהלת אי־דעת התערבבה: ‘לא לירות, שם!’ צריחה, ואחר־כך התחילו רצים יותר, והיתה ריצה אחרת, בשורה פזורה, מזה ומזה, יורים מתוך ריצה, בלי שים לב. וכבר, בכוח הריצה, מטפסים בשיפוע העולה אל הכיפה הקדומנית, ומתהווה הרגע הנורא. רוץ! רוץ! אם אתה עובר ספּוֹ – ואתה בפנים. אין גדר, אין מכשול, כולך בזרם הזורם, אדם אחד גנוז שבתוכך קופץ ומתחיל חי בצעקה. שׂערך סומר. הכל־הכל נותר מאחור, ערפל של חיטוטים פחדים שנאה כעס וכל מיני דכדוכים או ידיעות שהן – רצים, וגם זה אובד ורצים בלא כל משהו. לא קיים אלא זה. ריצה ושואגים – ויורים, לא לכלום אלא להגיע לאן שהוא – לזרום, לזרום לזרום, להיות – – סוף־סוף – – הלאה! אחד נתקל פתאום והשתטח בקול צלצול, אבל קפץ מיד וקם נלהט מכדי שים־לב, ממשיך לרוץ, לצווח. לא לפגר, לא להזדנב! עד אפס עד תום! הרובה שלי – לא יריתי עוד! אז לירות! אתה. יש. אני. וכולם. ומי מצד זה? ומי מכאן? לא חשוב. חבר. אם תפול. לא תפול. אלה הבקתות? כבר הבקתות? בתנופה! מעגלי ההוויה סובבים כולם. יריות עצומות. הכל, כולם, אנחנו. איפה הם? מי יודע מה לזכור? צריך לזכור! כל מה שהיה – אבד. במה לעזאזל היית מלא כל הימים – רק כמין רעדה מחלחלת בפנים, כדפנות דוד־קיטור. מי כבר שם? וגם פה כבר? זה כבר? הוּררא! עד היכן רצים? אף לא טיפת פחד! שום דבר שהוא יש. רימונים – רימונים! טר־ח־ח! כולם, ארצה! כוכב אש. התפוצצות. אנחנו למעלה. פה. במקום. בזה. ריצה שלא נבלמה. אין לנשום. כבר נגמר! איפה הם? מי כאן אומר לנו? חה־חה־חה! תראו! מה עוד? לא, זה גמור! הכל מצלצל! רועד! שר! אנחנו כאן! עוד רימונים!…

כלתה הנשימה! הצדה! לעזאזל החושך שלא רואים בו כלום. כבר מעבר. וכאן? – לא נותרה רוח באפינו – אנחנו! די! הפסק אש! די! אין נפש? העל ריק הסתערנו בכל כוחנו? או שקמו ונסו מפנינו? קמו ונסו! בודאי! מי ראה? אש־גפרית ושעטת אבירים – על לא־כלום? מה כעת? הי, מי יודע מה? לאן פונים. מה עושים? תנו קצת אויר ולראות עד מה. לדעת! יפה היה איך שהסתערנו לנו – מה? אי־אפשר היה לעמוד כנגד התנופה! אה? צמא נורא. איפה הם? הַעלו משׂוּאוֹת, הַדליקו משהו – עשו אור, נראה: איפה הם? או, האין כאן מעשה־ערמה, פח טמון לרגלינו? זהירות, בחורים! יו־הו־הו! איפה אתם? – באה צעקה מן החושך – כאן! כאן! – מי שם? איך אצלכם? – אצלנו ריק! ברחו! איפה אתם? – כאן. אין איש כאן! כאן! ונתרבו אז ונפלו צעקות וקריאות, ונפוצו בחשכה החבושה על הכל. אחד שרץ ונכשל – מחרף בכל כוחו ונאנק ממכאובות, ומישהו, כנגרו, היה צוחק, על משבתו כנראה, אם לא על דבר אחר, כי חושך – ומה רואים? צחוק שמכל הלב – גם משם, ועוד היה שם אחד שביקש בחוסר סבלנות איזה יהוֹ־שוּע! – שהוא, עד שקצרה רוחו לגמרי: איפה לשים את זה! – היה צועק הלה – אני זורק כאן ולא איכפת לי כלום! כך צעק. וגם על זה ענה הצחוק בצחוק גדול שמכל לב, שהלילה, דווקא, הלילה הזה הבהיר והקיצי, קלט אותו בהנאה. כולך רטוב מזיעה. הלב גלים־גלים. והשרירים כולם בהתנשפות. מלה אחת – ואתה רץ עד קצות תבל. אותה תחושה פּטוּרה, פוטרת מכל קשר, שבשבירת הפחד, שבהתגברות על הנמיכוּת, שבפריצה אל מעבר, אל הויית איש אחר, והכל הוקרב באחת־היא מסעיר, באותו טירוף מוּתר, – הנה הם תמים, מובישים ואתה חוזר נופל אל עצמך. אל הנרתיק העורב שלך, האָשוּן־צונח אין־נשימה. ולמה חושך שכזה פה, לעזאזל! מבוכה מתעצמת: האומנם זה הכל? לא הכל קצת מהר וקצת קל מדי? והיה יפה כשהתקדמנו, לא? שיגיד מישהו שכן! שיהלל אותנו! שיבוא מישהו ויטפח על הכתף ויאמר כי באמת יפה היה! חושך בכל. כלום לא מוחוור בדיוק, וריח אבק־שריפה עוקצני תלוי עוד דומם. נגמר. ואנחנו כאן. אותו רחוק ונבצר שכל היום נלבטנו, דוכּיּנוּ לרגליו – לרגלינו הוא, דורכים על במתיו. לאבדון, איך דברים מתפתחים. ברחו, ברחו השחורים, יקח אותם השד! – גידי! איפה גידי! – הנה כאן. – אז מה, גידי? ריק? – ריק, הכל, ריק. – ומה שם? – שם חושך. – מהר לכאן המקלעים. ולהציב הבטחה מסביב. לא להתרחק. הנה הנה! – לקחנו. מה? לקחנו כמו כלום! – איזו אש הורדנו עליהם! היה אדיר! – אמנם לא מגיע לשמינית מה שהורידו עלינו ביום ההוא! – הה, אבל העיקר שברחו! – לא השאירו פרסה וברחו, החינם היו כאן מקומיים – הכל לקחו עימם, גנבנים בני גנבים! ואחר־כך נתן יאמבו בקולו, והזעיק את שלוש כיתותיו, ומפקדי הכיתות נתנו קולם והזעיקו איש כיתתו, והשקט הגדול של מלוא הלילה נתפצח והותז פצלות־פצלות וגם מלמעלה לא טמנו גרונות קולותיהם ו’המשלט הערפי' רתת קולות־קולות עיגולים־עיגולים – והיה ברור לגמרי, כי תמו היריות והעסק גמור וסוף דבר – צקלג לקוחה בידינו. (לא מוזר שזה הכל? שכבר זה הכל?) הוּררא! – ומה כעת? – עוד מעט ומחלקתו של זאביק תרד אל הקדמי ויאמנו יקפּל את גיבוריו ופגישת הצהלה תבוא רועשת: איך זה היה? איך ברחו? – והופכת מהר לצוויצה פוחתת ומסתיימת בכך שזאביק מטיל מרוּת באנשיו, וגידי שהיה יושב וחולץ נעל אחר נעל לנערה מחצץ, ושׂם ככה פדוּת בין מפעל למפעל ומסביר איך לתפוש, כמתוכנן מראש, את עמדות המשלט, שתי כיתות לפנים, ואחת לחיפוי דרומה. בכל השאר יעיינו היטב עם בוקר אור. וכבר יש קול אחד, שעובר סביב וגוער בלי ריתוי: לחפור! מיד! בלי ענינים! לחפור! וזו כברת־הארץ שפרצנו אליה אך זה עתה – וכבר כלום מכל הפריצה לא ניכר עליה. היא, קצת אדמה גבעית זו, אפלה ושוקטה וכלום לא ניכר על־פניה כאילו סתם עוד גבעה רגילה. אה, נשוֹם עמוֹק. כבר איננו אשר היינו, אבל עוד איננו אחרים. (תן בוכה רחוק. והכלבים, שם, נובחים־נובחים. עולם אוקינוס עמוק). פתאום לרגע אחד, ברגע ההוא, היה הכל נראה אחרת. כהשיל תולעת כותנתה השלנו מעלינו את עצמנו המשומש, הישן, הפחדן, המסריח, השייך לדברים ישנים, והיינו משהו אחרת, פרוקי־קודם, קלים יותר, שׂשׂים יותר, מהירים וסוערים והנשק ביד – חבורה צוהלת שאתה בה כל מה שאינך מעֵז להיות לבדך – אח, בחור שלי, מניין ההרגשה כאילו הוחמצה איזו הזדמנות שהיא? – גידי! – עודד? – איך עשינו את זה! – ידעתי שנוכל. ברגע שברחנו אתמול ידעתי שאהיה כאן שוב! והנה! כן! – כולו מזיע הנער. בוהק עמדך – שותף לשמחה. נאמן. ‘קוראים לך לעלות למעלה.’ מוסר לו עודד דבר שליחותו. – ‘בוא. – אומר גידי – אהלן! תראה מי כבר עלתה באופק – הכימה!’ – ‘איזו היא?’ – 'ההיא – 'הכימה הקטנה, הערפלית, היקרה, ה… מה זה היה לי. ומתחתיה, מעל ההרים, השור, וקרניו מוטות מטה, אל מזלג־הנחליס הסמוי בחושך שלמטה. מחר.

כעת ככה: כולם נשארים במקומות עד בוקר, במשך הלילה תגיע כל האספקה, הציוד והתחמושת. במכוניות שיחזרו ריקות יחזור יאמבו ומחלקתו הפורצת, ושתי הכיתות של גידי ושל בּומה. עד אז יתפוש בומה את עורף המשלט לדרום ולדרום־מזרח. יאקוש יטוֹל את אנשיו ויפזרם ופניהם צפונה. בבוקר יציבו את המרגמות ואת הבּזוֹת לסיוע מקרוב. ואילו הסיוע מרחוק אף הוא יתקרב ויעתיק קדימה, גם פלגת־תותחים אחת תתקדם כמה שתוכל, באופן שאִשה תוכל להינחת מן המשלט והלאה צפונה, ומזרחה. וכך תהיה אשנו מפוזרת על כל השטחים הקדומניים. את הפיאטים יציבו בבוקר. ומה חסר עוד? הו, כלה אויר הנשימה. – לא חסר דבר אלא להתחפר, ראשית חכמה וראשית כל: להתחפר. – נאום צביקו הארוך בירכתי הבקתה הארוכה על במתי ה’ערפי' (שוב ה’ערפי' שלנו!), שכגמול לטרחת הפקתו מחיר צביקו הלז היתר הצתת סיגריה באגרופו, שגגה שבפיזור־דעת, שהעלתה מיד פרי יִשוה לה בחיקוי כללי, והרבה קובּעוֹת אגרופים נתלקחו והאדימו בזו אחר זו. מתמלאים פתאום גאוה עבה כששומעים קול בשידור מנסח לאמור: ‘… כבשה את הגבעה ללא אבידות ומתבססים במקום…’ (אף־על־פי שאולי כבשנו מקום ריק ולא היה כאן איש!) וקול אחד גם העיר כי אין לחשוש לסיגריות עתה, אלהי־מלחמה הלך לישון הלילה, כי נסו השחורים מפנינו, לא נותרה פרסה! (כאילו!) – ובכן מה? איש למלאכתו. לא הספקת להצן זיעתך הנלהבת וכבר – לעבודה. והמיותרים – שיסתלקו. לא זו בלבד שאין שר תהילתם. שאין טופח על כתפם – אלא שאותם הבחורים שהגיעו רק עד המדרון האחורי הזה של הכיפה הערפית הזאת, שהכרת קולם עונה בהם כי לא טרחו עד הנה בכלום מלבד אשר לטאט בסוליות הנעל כל צרור וכל קוץ בוֹטה, מעל פני חלקת משכבם, לרבּד את השמיכות ולשטח עליהן את גשמיותם המפוּרנקת כדי בילוי שעה־שעתים עד בוא המכוניות להחזירם, אלה בחורי כיתה שתים של גידי – שמוסיפים ומוצאים כעת טעם בהלעגה על הכל, זורים בהגסת־הלב אפר זלזול על כל גדולת הפריצה ההיסטורית הזו, שעדים לה הלילה וכוכבי־אל, ומעקמים עליה זמירות מזומררות שכאלה: ‘יופי, איך כבשתם לכם משלט ריק!’ – ‘מניין לכם שהיה ריק?’ מתוַכּח־נעלב אחד כנגדם. – ‘כלום, עונים לו, נראה אתכם פעם בקרב אמיתי.’ – ‘אתכם כבר ראו: ברחתם!’ מטיל הלה בהם קורת בית־הבד, היאמבואי רגוּש־העלבון. כל זו רביצתם המקניטה בפאת הבקתה. כל זו ההסבה שלהם, כשל יושבי־קרנות, יהירוּת אזרחי השכונה על־פני כל גר וזר, מבוצרת בהכרת־ערך יוחסנית ותיקה. לכל הרוחות! שעל־כן יפה שהגיע ברגע זה גידי, ונתקבל בתרועת כלות הנפש, ויפה שיאמבו לקח בריתחה את אנשיו וציוָה לעזוב את השלשלנים הללו, וכן גם הוסיף וציוָה על הקַשָר שלו, שעתיד להורידו שאולה, בדמי ימיו, בקולו הבכייני, באי יוּצלחוּתוֹ, בכל מהותו הפגומה, וכן גם יפה שכבר רינת מעדרים מתפצחת בסלע ומצטלצלת ומזכרת עיקר שנשתכח. המולה שבהתארגנות. מעגלים על־פני מעגלים, מעגל־מעגל בשלו. כאן מתאבקים בעפר רגלי גידי המצריד להם השערות ודברים; וכאן גוֹאֶה חרן־אַפּוֹ של יאמבו ומכווה את הקרֵב־הקרב; ושם הגיע כבר איזה ג’יפּ ראשון וצביקו הלך לקראתו, ואולי יודעים שם דברים שכדאי לדעת, ובכלל צריך קצת לקום לצאת ולראות ולהסתובב ולדעת מה כאן. (האין הכל פשוט מדי, חולין מדי, כאילו לא היו דברים מעולם! קצת מוזר, לא? הו כלתה נשימתנו!) – ‘עבדו, ילדים, עבדו!’ – קם כבר אחד שקצרה לו השכיבה הבטלה מגודל החג שבלבו, עובר בין היאקושים החופרים לתרום להם מרוחב נסיונו לתועלתם, תתפלא רק כשתציץ בו מקרוב ולא תאמין: שאול! – ‘הרביצו חזק אם חשקה נפשכם בחיים!’ כך הוא אומר, שופף על ברכיו ומוצץ מן הסיגריה שבאגרופו, ועצות לו איך לחפור, מניין להכות ומניין לחתות עפר. עד שהלה מתכעס שם למטה: ‘אולי תרד ותחפור בעצמך?’ כך מתמרמר הזאטוט כפוי־הטובה ושטוף־הזיעה, עד הבהק בה הכוכבים. – ‘אני לטובתך – ואתה כועס! אני כבר מספיק חפרתי. בתורי ושלא בתורי. וזה דברי אליכם: חפרו! צפצפו על הסלע, החיים יקרים יותר!’ – הזה שאול? מיושב ברוחב בינה, כנגד הבקתה החשכה וממול האופק המבהיר מעל קו שחור הגבעות הרחוקות וסתומות, ומזיל הרהורים לעת מצוא. ומי מכם הרגיש איך בשעה הליכה, ובקצת פחד, כבשתם למדינה הקטנה עשרת אלפי דונם, אם לא יותר! – באמת? – הזדקף יאקושאי אחד להביא סדר בנשימותיו הטרופות. – בודאי! חַשב לך: מן התל עד הנה! הרבה יותר: אולי עשרים אלף ואפילו יותר. – ‘שמע – מתערב עתה קול נוסף ומנוזל למדי בתרומת דברי הבינה – כשאתה רואה איך בשעה מלחמה משיגים מה שלא השיגו בשבעים שנות עבודה קשה, לא מתעוררות כך כל מיני מחשבות?’ –’זה נכון.' – הסכים היאקוש שמנוכח, אבל שאול לא הניח למחשבות היפות: ‘אתם הניחו למחשבות כעת – וחפרו! זה הכל. שמעו לי. מי שרוצה עוד ליהנות מן החיים – שיחפור. מי שעוד רוצה להתעסק עם הבנות – שיחפור. מי שרוצה לנסוע לראות את העולם – שיחפור. זה הכל. בלי שום מחשבות. לפני שידפקו אתכם הפגזים בבוקר, ותמותו צעירים ולא יודעים כלום!’ – נורא צודק, ורק הסלע אינו אוֹבה לשמוע כלום. ‘אתה באמת חושב שבבוקר יהיה משהו?’ שאל אז קול בלילה, מהמיית לב הכלל. אחת היא מה יענה מי שיענה אם יענה מישהו – אי־חשק גדול נובט־צומח, וחלחלה רצה במעיים. אלוהים אדירים – לא! בבקשה – לא! ונוטים אוזן לקשוב את כבשונו של הלילה שבחוץ, הרומם ומחריש מי יודע על מה.

על כל הפצרות האתים הנרגשים עונה האדמה בצליל־אבן קשוח. שתים־שלוש גרידות ופלומות כיסוי הפער שעל־גבי הסלע מופשלות ומציץ אליך הסרבני הזה, המלכין הזה, הבלתי־נכנע, האדיש לכל מהותך, לתכניותיך וגם למכותיך. סלע אחד וגדול, כל הכיפה הארורה הזאת. ולא תועיל סטיה לא לכאן ולא לכאן. חצוב להבות, זרועותיך תיבשנה, לשדך יישרף, ולא־כלום. ומתחיל להקריר בעולם, וצעיף קלשלש של לחות מצטבר ומרעיד לפרקים. גם אלה שנתמזל מזלם ולא צפה אליהם תשתית הסלע מיד למגע – היו יורדים בין פלחי אבנים לרוב, ויש שפלח צור היה ממליט פתאום זיק־אש מפליא, וריח חריכה. ומיד אחר־כך שוקע לפתע האֵת במקמקת־עפר רופסת, אשפת דורות ואפר מדוּרות מהודק שמגע האֵת מרַגש בו כבפיח נאלח, רוחף ולא שוקע, עד שאתה פורץ לעומתו בשיעול ומקלל ונוזף בכל אשר בתחומיך וגם אל מעֵבר שבעה אפקים נושא אָלָתך – אבל האופק שבאמת, זה שבמעגל מגע השחור המוחלט בשחור הבהיר, אשר בבריכתו רוחצים כוכבים טהורים וקורצים, כאילו ככה ניחא להם, כטובלים בשמן – האופק הזה ממש לא איכפת לו, ואינו יודע ולא שוֹעה, אל כל כולך. כבר פרחו חבורות בידיים. מאותן המתמלאות דם ולא נוזל אחר. כבר שיבר פלוני עץ־אתו בחמת תנופות הטחותיו, וגדם השבר כמעט וביקע במעופו ראש שכנו. רגבי אבן, שיירי נפצי כדים, רוגם טמון, נקרת שקיפים וחדודים, חרסים ואזניהם, מכיתות אבני־אגרוף, אבני־קדקוד ואגוזי־אבנים לרוב, מכרה חצצים ופסולת סתתים – כולך כל הזמן רק כופף ונוטל, כופף ומשליך, גוחן ומטיל הלאה, חובט אצבע. מכה בזעף, וצולל פתע במקמקת רפופה, וכשנושם לרווחה – אז מגיע אל רצפת סלע־התשתית המהולל. סלע קרטוני חיורי, לח משהו, שהתנגדותו אינה פלדית, אלא רק מאַפּסת כל מכה שלך לכדי קומץ מטופש, ואדירי החבטות באים ונמחקים ברטבוביות של כלום. חפרו, בני, חפרו, ומכושים? – למה לא הביאו מכושים. ‘למה?’ – בכה עלי יופי. ‘בלי מכושים לא יזוז’ – התמרמר ‘דבש’ שקומתו היתה מקופלת עד שתות בנבירה. ובעיזוק אבן אחר אבן עד הטח אגרופים בשמים. אני לא עושה כלום! – יצא במרד גלוי גואל המג’נוּן – שיביאו מכושים!' בלי ששיער כמה קרוב אצלו היה רושף גחלים יאקוש מלך היאקושים – ‘מי לא יעשה כלום? – רשף יאקוש – קח־את־האֵת וחפוֹר! ברור?’ – רהט יאקוש ככה שגואל סרה ממנו מג’נוניתו באחת ומריו רפה כרגע ושב ושחה לחפור. – 'ומה אתה כאן צועק ולא חופר!, – ירד יאקוש על ילד אחר, שהוא, מסתבר, מיקי האח של אחיו, שהיה יושב וצוחק צחוק כדי שלא יבכה בכי. כשהיה רץ קודם, נפערה האדמה תחתיו בפתע, וכמעט שפכו רגליו לתוך מהמורה כרויה, מין מטמורת־תבואה ריקנית וארורה, כיון שכך נצץ בדעתו להציב תחת רגליו פיגום כלשהו והרי לו שוחַת השוחות, פטורה מכל חפירה! וגם הלך כבר לגשש בחושך ולמצוא לו קורות וקרשים ולבנות בנין בתהום. וכבר הוציא שעה לא קלה, וקללות לעומק ולגובה, וכלום לא יצא ונואש וחזר למקומו, ורחמו עליו מן השמים ונזדמן לו מקום שכולו מקמקת. קצת מצודד אל קיר הבקתה השמאלית, והעמיק בבת־אחת עד כדי שמה שהוציא מכאן חזר ונשתפך אליו מכאן ואין לדבר סוף. אז מה רוצים ממנו ומחייו, נמאס עליו כל המשחק הזה ולא רוצה. ושיתנו לו מנוח וחסל! – ‘זה פשוט מאד! – רהט אליו יאקוש קצרות – לוקחים אבנים ובונים דופן.’ וקפץ אל תוך השוחה התשושה, מיקי מגיש ויאקוש נונה בתוך הקמח השמנוני. הנאלח למגע, ובתחבולות מתחבלים, וקצת משתעלים, ונועצים ראש אל ראש כיצד להניח אבן, ואחות עושה עיגול קטן סביבם.

אבל בעוד שאלה המסכנים מפצחים סלעים, מתפצחים דברים בפצח, בצלע הבקתה הארוכה, כפצח בטנים. שוב קמו על תלם כל אותם הדברים הרגילים, על כל ארחם ורבעם כתמול־שלשום, שוב שחו וחיו במי־הרקק, שאננים על השמיכות ומוזילים להם דעות ושמועות תחת שמי הכוכבים. שוב היה שואל אחד אם ברור לרעהו מה היה הטעם לסחוב אותם לכאן. ואחר היה שם מבקש שוב לדעת אם יש רגליים לקול שעוף השמים מוליך כי הנה יגמרו כאן ויקבלו חופש, ועוד אחר היה מפקפק בעצלוּת־קול ומבקש בטחון אם אמנם זה המקום שבלעדיו אין שלום לשדה־התעופה שלנו, ומה, בכל־זאת, הסיבה האמיתית שהרגיזו לבוא כל־כך הרבה בחורים על דבר כה מעט, על גבעה עזובה וריקנית אחת, – כמאז ומעולם והכל היה לגמרי כתמיד ובלא שינוי. ואף אותו זמן, בן האלמוות, שהיה מהיר ושוטף כל־כך אך לפני שעה קלה, נסחבל עתה ונסתרבל מהִמהומים מהומהמים, אפילו ספי הקמ"ן שהיה מרצה בחיוך משקפיִם מעל־גבי הג’יפ שהגיע, ומהברת קולו ניכר בו שכבר רקומה בלבו כהלכתה השורה המנוסחת רשמית לאמור: ‘בשעה עשרים שלושים חזרו כוחותינו והשתלטו על הגבעה 244 ללא אבידות’ (שתיראה מרחוק כה אבירית בהתאפקות וראויה להערצה), וכן ההערה השנונה, המשתמעת לשתי פנים: ‘לא היתה היתקלוּת בכוח סדיר,’ ובת ההערה המצועפת דוק של לגלוג: ‘בלחץ ההפגזה המוקדמת נסו המקומיים’ – והסיום בנשימה רהוטה: ‘מיתר גיזרות המזרח אין מה להודיע.’ – אפילו ספי הקמ"ן, מעל־גבי קב־ונקי מקצועי זה לא פסק מהתריע על כי הרבה סימנים מעידים יש בידו, המנבאים המשך הפעולה למחר, שמצריכים לעמוד יפה על המשמר ולהתכונן – ואפילו החרדה, שבכל־זאת, שדבריו מולידים (עם רצון מפורש לשמוע הכחשה וכפירה בהצהרה ידענית זו, שכן כלום לא יהיה!), אפילו כך, נראים עתה כל אלה מיושנים מאד ונוסכי־תנומות. מתפזרים, מתשוטטים קצת, חוזרים ושואלים מה השעה, מתי יזוזו, יוצאים עוד רגע לתוך החושך, להציץ רגע אל האופק שאינו מגיד כלום, ומפהקים פיהוק ששואף כבד אל האדמה, וכשמשטחים את השמיכות, ומשתרעים נוכחים, בחצי אוזן, גם באיזה ויכוח טורדני נטוש אי־פה בין מי למי, וגם בנעירות־חמור רחוקות־רחוקות, שמביאות עמן זנב הרהור רחוק ונמוג. ונושפים כנגד פחד־פתע לא־מסוים שהזיד והציץ ראשו כדי רגע – וזה הכל. וכעבור עוד רגע מתיבש גם זה כגבא־מים שחרב. ונותר מין רפש קרוש, שטוב לשכוח אותו ולעבור אל דבר אחר. אצל הג’יפ עדיין קולות דנים בדיונים, וכמדומה שוקלים אם מוטב להניח קו טלפון שהוא, וגם קולו של שייקה נשמע פתאום בין הקולות. מתי הגיע לכאן הזעיר? הגידו, האם איננו קצת שלוים מדי? האם לא מוזר הדבר שתמה האימה מן הלב וכאילו הכל כבר מעולם וכתמיד? האם אמת היא שזו צקלג המדוברת, ועל זה היה כל הרעש? אח, לא, אתה רק עייף מאד, עייף כבר למעלה מכוחך. ויש מי שידאג. שידאג הוא בכל כוחו. ומתוך כך התגלה הכל סביב כה גמוד, שכיח, ארעי, ובלא חשיבות שהיא, כתחנה פעוטה על הנתיבה הגדולה בין שתי רכבות רחוקות. מי זה כאן על־ידי? עובדיה. – ‘אתה ישן, עובדיה?’ – סח נחום חרש והתהפך על צדו לעֶברוֹ. – ‘לא’ – ‘במה אתה מהרהר לך?’ – ‘כלום. סתם ככה.’ אמר עובדיה, והתהפך אף הוא על צדו, לעֶברו: ‘מה יש?’ – אמר עובדיה. ‘לא. אין כלום.’ אמר נחום. עצוב לי, רצה להוסיף ולא אמר. שותקים ומביטים בחשכה. אבן קטנה רוצעת בצלעות, ונחום חוזר ומתהפך על גבו. – ‘כל־כך קל נגמר פה.’ אמר חרש. ‘ממ. נראה מחר.’ – ‘אינך מבין.’ אמר נחום. אבל ידע שלא יצליח להסביר יותר. על־כן נטה בבהנוֹ לעֵבר השמים: ‘מה שמו ההוא הכוכב?’ – שאל. ‘אני לא מבין בכוכבים.’ אמר לו עובדיה. במה אתה כן מבין. אתה סתם טיפש. חבל שהתחלתי אתו. למה אני חסר סבלנות כל־כך. הרגשה כאילו פרוזדור ארוך מאד ושומם מאד ולא ברור מה בסופו. עצבות גועלית אוכלת את הלב. בדידות עד קרקעית העולם. אפילו לשתוק יחד אין עם מי. ופה ושם מדברים ומדברים. ומעדרים ואתים חוצבים. הו, אוירון בא. הנהו הולך ובא. אוירון אוירון קל־כנפיים. נזכרים בגליה. מה היתה גליה מועילה כעת. רק מרחמת. ורחמים לא פותרים פה כלום, לשכב, לשׂכּל ידיים מתחת הראש, להאזין לשיח מרחקים. צעדים גדולים באים, כבדים. מי? בּני ורחמים מגיעים. פורקים מעל כתפיהם את המכונה, את החצובה החדשה, את כבדוּת התנשפותם, ומשהו אחר שבלילה, אמיתי יותר. עכשיו נשמע דבר מפיהם. לא אזוז. האוירון, אילו נסעתי בו – לפנות בוקר כבר הייתי אצל גליה. בעוד כולם ישנים. אין איש לומר לו שלום. המשק כולו הס. אכנס לחדר־האוכל. אשתטח על ספסל. אצא ואשב על המדרגות שלך, מול הדלת ככלב נאמן. ואולי יתמזל לי מזלי ואַת תצאי פתאום ותמצאי אותי. ארבע לפנות בוקר. אף אחד ולא כלום. ופתאום! – פסס! – אני אשרוק לך. – גליה! – אַת תעצרי רגע. חושבת שמי שהוא חומד לצון, ופתאום: יוּ! – אַת אומרת – תראו מי זה! נחום! ולפני שכלום ואנחנו כבר חבוקים! נערת בוקר ולב פועם מתחת בגדי־העבודה. נושקים ונושקים בלי להיפרד. גליה – אני לוחש לך – גליה! – נחומי – אַת צוחקת אלי – מין פגישה! איך אתה פתאום? – מה־איכפת איך, ובלבד שאתה כאן! – הריח שלךְ, טוב כריח בוקר ושערך כולו ריח… – הלכתי לחלוב, אַת אומרת, מסבירה, – כל־כך המון לומר עד ששותקים, וצוחקים מאד זה אל זה. זזים הצדה חבוקים. אל מתחת לברושי־הכסף, אותם הריחניים, המבושמים, האוהבים, הליליים, מאובקי לילה נרגש, שלא יודע מה. אצבע אלוהים! גליה שלי. כמה שאני אוהב אותך! כמה שזה אחרת על־ידך, כמה שאַת חסרה לי, כמה שזה אחרת אתך כמה שאַת בדיוק מה שאדם צריך! גליה נפלאה, גליה! גליה, אני אומר לך שנית ושלישית. נחומי, אַת אומרת, יופי שבאת, ותישאר פה? לא נדבר על מה שיהיה רק על מה שיש, שבאת אלי, שאתה אצלי, שאתה נחומי שלי, איזו הפתעה! אני הולכת לי ופתאום מי? לא הודעת כלום מקודם, ופתאום! יה, כמה שאני שמחה: בוא נראה אותך, עמוֹד כאן, תסתובב קצת ככה, חביבי אתה – ואינך נפרדת ממני, ואני מושך אותך אלי עוד, ומנשק ומנשק, גליה שלי גליה – חביבי! – סַפּרי מה נשמע? סַפּר מה אתך? איך זה פתאום? סַפּר סַפּר! שמע הלא זה עצום, הלא זה נפלא – למה עומדים פה – בוא, וסַפר לי, אני נורא שמחה, ואיזו בלורית שגידלת! נורא מתאים לך, בעצם, זה נפלא, עצום שמצאתי אותך! אתה רעב? צמא? בוא אתן לך, תאכל ותשתה כל מה שיש לי, יופי שבאת, נחומי שלי – גליה, גליה, פרצופית שלי, נחמודת שלי!

– ‘תותחים! לא תיארתי לעצמי שזה ככה!’ – חרג פתאום קול מן האפלה שהיתה זרועה כעת כולה עיגולים־עיגולים קטנים של מילמולים שטוחים ושווי־זמזום שרק לעתים היה קולח מתוכם קול מוּגבּה, צחוק או חרפות, כפכפוך־פתע בשלוַת שלולית, וחוזרים ונמחקים בתוך מעגלי היינו הך. אבל כעת התנער פתאום מנוע הג’יפּ וריתח קרביו בו כאילו ביקש לפרוץ ולנסוע, ודין־ודברים שהיה שם עמד להסתיים, ועוד מלים בודדות אחרות ויסע. וגם ריח נשכח ולא צפוי של עשן כבוי זחל על־פני הארץ, בלתי־נרגע. משוכות־משוכות בא קול עתה ושאל מתוך אחד המעגלים – מה שמו הכוכב הזה, הגדול? – ההוא? – שאל מישהו, שגם הוא, מסתמא, ידיו מתחת ראשו ועיניו בשמים. ‘שמו – –!’ ניבז לעומתו קול מרושע אחד, שהכל נענו לו בצחוק־זדון, וזה יהיה, כנראה, פֶּטֶר בדיחות־רשע אחרות, שתבואנה מעתה יד זו בעקב זו, וצריך רק להתהפך ולעצום עיניים ומאליו יהיה ויבוא הכל. אבל הכוכב ההוא, וכל מאות הזהרורים האחרים, לא משו מהבהב ומדלוק מצוחצחים בגבהים, עשירי הלחוּת המבהקת. וכן מעל כל אלה היה הלילה ממלמל בשלו, רחב וגבוה ולעומק ולעובי, ולפני ולפנים לא מושג ואין־חופי כאוקינוס. והג’יפּ חזר וריתח קרביו בהמיה גוברת. משתוקק כולו לצאת ולרוץ. קולו של יאקיש עוד עיכּבוֹ: ‘מכושים־מכושים, בלי מכושים לא ילך, צביקו, מכושים!’ – ‘יהיו מכושים!’ – בא קולו המר של צביקו לפייס – ‘מתי?’ – רגש יאקוש רומץ כולו – ‘עוד הלילה. תנוח דעתך.’ אמר צביקו. ועוד אמרו אמירות אחדות. ‘תדע – אמר יאקוש – אנחנו מחכים!’ ־ ‘יהיה בסדר.’ אמר אבהית האומר. והג’יפּ שהרגיש כנראה כי הותר הרסן, והדרבנות בצלעותיו – פלט עתה נשימה כלואה ורגש ועקר והפליג לחשכה, בצלצל ברזלי על כל סלע, ובהמיה פוחתת, ההולכת ונעשית עצבה יותר ויותר, רווּית געגועים עד דמעות. אה, על מה תמים ימי אדם. למה הדרכים הרחוקות, הנבלעות בלילה, הנמשכות ונמשכות להן – למה הדרכים הרחוקות… לא יודע מה. משהו.

עובדיה מתהפך. מי צריך לי כאן? נחום לא, ואיש לא. כאן ובכל מקום שהוא. בבית אצלי הפסוק החוזר הנצחי הוא: לא־כלום. אילו כתבתי יומן, כל יום היית מוצא בו לאמור: לא־כלום. חזרתי ויצאתי ולא־כלום. חיכיתי, הלכתי לישון, קמתי ולא־כלום. ישבתי כל הערב בבית. החלטתי לא לצאת ולא־כלום. יצאתי לרחוב והלכתי לסינימה ולא־כלום. ראיתי חברים, צחקנו נורא, הסתובבנו כל הערב ולא־כלום. יום אחרי יום. ואחרים כמדומה, אינם מוצלחים ממני. לא החברים שלי. אם חברים הם. כולנו כאחד. הולכים ויורדים ברחוב, הולכים ויושבים בקפה, הולכים ויוצאים וחוזרים הביתה, לחדר המחניק – ולא־כלום. לא־כלום כעונש מן השמים. אין מפלט מלא־כלום. השׂתרכות אחת ארורה. לחכות לפגוש מישהו. או שיהיה משהו. שיהיה עם מי. אחרת ממה שתמיד. כל הזמן תמיד. לדבר על דברים בלב נכון. לפגוש ולשיח קצת יחד. ואולי, אפילו, פעם, נערה אחת, שיהיה לבה טוב אליך… הייתי הולך ומביט אל כל אחת שעוברת. אל כל נערה צעירה – אולי זאת. אולי היא ששלח אלוהים לקראתך. ולא־כלום. אז הולכים אל החבריה, ומוצאים אותם כרגיל צועקים על כדור־רגל ומספרים על המקשר השמאלי שהוא הטוב מכל האחד־עשר. טוב, אז הולכים ויושבים בקפה על המדרכות סביב שולחן אחד, על כסאות מופנים ישר והפוך, בהשחצה, ומעשנים ומספרים מעשיות לא חשובות מאד, ורִווחי השתיקה גדלים והולכים, ומחכים שיבוא עוד מישהו לחיות את המת, ושיקרה משהו, או שיקראו לנו למשהו, ומלווים בעיניים כל בחורה עוברת, לראות איך הרגליים שלה ואיך היא מנענעת, ומעירים הערות קטנות של בקיאות גדולה, וצוחקים ומזמינים משהו לשתות, ואין חשק כבר לשתות כי הבטן כבר כנאד נפוח, ומעלים אש בסיגריה חדשה, ואין שום חשק לעשן, צרוד ומר בגרון, ועם זאת מציתים עוד סיגריה עבת־טבק באצבעות הצהובות, והטוב שבה הוא רק רגע ההצתה וטקס הנשיפה הראשונה, הבתולית, שנעשה לא כאילו נישוב עשן כאן, אלא ענין ממשי ורציני מזה. טוב, ומה עוד? נפלא, הולכים לסינימה. אחת היא מה הסרט. ומה עוד? מה יש עוד? הגידו, מה יש עוד? מחכים, אולי יינתן סימן שהוא, לא יודע איזה סימן, ולמה סימן, אבל מחכים מאד. לאחר יום העבודה, ענודים במעילוֹן המשובץ, בחולצה הלבנה מוגבהת־הצוארון, ובנעלי חוֹרי ברגליים, ומחכים לסימן, סימן שיהיה דבר, סימן שמשהו עוד יהיה, ושהכל יתהפך וישתנה להיות, סוף־סוף, אחרת וטוב, ורק לא יודעים מה בינתים, מה לעשות בינתים, עד אז, לאחר שכבר דוּבּר ובוֹרר לפרטים מי עדיף ממי, דה־סוטוֹ, קרייזלר או פלימוט, ואיך פועלים ההילוכים ההידרומַטיים – מה כעת? וגם, בנות, כשמזדמנות בינינו, אינן שונות בכלום ודומות בדיוק לנו – אלא שבשמלות מגוהצות ובתלתלים עשויים להפליא. אלינו באות בנות שדומות בדיוק לנו, שמשעמם להן כמונו, שמטופש להן כמונו, ושהופעתן כסוסות רתומות בצעצועי־נוֹי, אינה משנה כלום. וכשתמו שני הרגעים של ההלצות של מה נשמע, של יופי השמלה שלך – תם הכל ואין כלום. חסרות מין, חסרות חיוּת, חסרות פרצוף, חסרות מלה לומר. שמלות חסרות־לב. לעזאזל – זה הכל. ערב־ערב להחליט מה עושים הערב, לאן ובמה מנסים הערב. הולכים אל הקיוֹסק של כוהן. והכוהנית מוציאה החוצה כוסות בירה. ופושטים את הרגליים מלוא אָרכּן, ליהנות מכל שווה כספך, וצוחקים קצת וצועקים קצת, ומסַפּרים עוד פעם שהכוהנית הזאת, כשם שאתה רואה אותה, היתה פעם עלמה מופלאה, שהכמישה באִבּה, שכּן היתה יד איש באמצע, שהדיח את לבה, עד שיצא הכוהן ואקדח בידו. אבל ידו רעדה, ומכל הטרגדיה הגדולה פתחו את הקיוֹסק הזה. ותם ונשלם. משעמם. מדבּרים. שותקים. הזמן אינו זז. בחורות אינן באות. מניעים את הרגליים. כלום לא בא. מתגודדים כה וכה. נשבעים לשבת מחר בבית ולא לצאת. יושבים חמישה־עשר או עשרים בחורים. כלום לא יִקרה. יום אחר יום. וחוזרים מאוחר־מאוחר בלילה – כאילו צריך היה להספיק מי יודע מה. ולמחרת הכל מתחילה. אתה הולך כל הערב. אולי שם בפינה? על־יד־חלון־הראוה המואר ההוא. הולכים מלוא הרחובות. כל כלב יש לו מקום. ואתה מסתובב כאילו אין לך לא צורה ולא דמות, כאילו אינך כלום. כולן עוברות על פניך בלי שעין תתעכב עליך רגע. ושמא לבושך דוחה? והרי כמוך כאותם שבזרועם משולבת יד רכה, בוטחת אמונים, אותה בלורית מסורקת, אותם מכנסים אפורים ונעליים… בנעליך תכתת עד עייפות, בלי לשוב על עקביך, ובלי להמשיך הלאה, ובלי להפסיק ובלי לא להפסיק. ככה זה. אתה. וכולם. מחנות־מחנות של משרכי רגליים. מחכים לסימן. אֵל אלוהים, תן להיות באיזה מקום. תן להיספג אל מקום שאפשר לחיות בו, בין אנשים ודברים שסופגים אותך, שתהיה לך נערה שלך, אחת מכולן ומיוחדה, שתהיה אתה טוב בעיניה והיא בעיניך, שיהיה בתוך החיים האלה פנס מאיר אחד, באפלה המחורבנת הזאת… לעזאזל – – – מה היתה היריה הזאת? רחשים־רחשים בגב. מי ירה? הקשיבו! – – לא? בודדה משם. מוזר! לא. כלום לא.

שני זיקוקים רחוקים מתרוממים פתאום בצפון ומתפקעים אין קול, וריח העשן זוחל. כמוסר־כליות. כזמר שנשכח. ואולי כמתוך תוכם של ימי־ילדות מטושטשים מאד. כלבים נובחים במכביר, רחוק. השלווה הזאת, חברים, שימו לב, מדומה היא. החלל קשוב חרדות, אף כי מראהו נינוֹח לגמרי. חדיר לכל בת־קול פעוטה. כובש התיפחות ועוצר לבו. מקשיב אֵימות… ישחטו אותנו… שָבַת אֵת שָׁבַת כּיתוּש. אין טעם בכל החיטוט הנמבזה הזה. מעיך יישפכו ושוּחה לא תיכרה. מזיעים, מעוּפּרים ומתנשפים יוצאים היאקושים ומצטפפים לצוותא כנוּס ולָחוּץ יחד. ויחד כועסים ומכווצים כתפיים מפני הקור היורד. הזאת היא המלחמה, הלזה ייקרא קרב – נבירה מטופשת זו! נשענים גב אל גב ומחרישים צופים בחשכה. – ‘מה הישיבה הזאת?’ – מתנפל פתאום קול רע אחד. מי זה? מה זה עסקך אם יושבים. מי אתה בכלל. – ‘קשה, מה? – ריכך הבא דבריו – רדו רגע לחפור ב"קדמי" ותראו מה פירוש קשה!’ הערה שאינה מועילה הרבה להפיח ידידות ואומץ. – ‘אין דבר. – אמר להם דויד, מצטייר בחסנוֹ על הרקיע – ככה זה אצלנו בצקלג!’ – ‘ומה היו הזיקוקים והיריה? השיח אליו דאגתו עלי יופי. – ‘זה כלום. – אמר להם דויד וקישקש בקופסה עד שפתחה, והגישה נדיבוֹת אל חטמו של כל אחד ואחד, ליטול סוכריה חמוצה – כל זמן שלילה, הכל לא־כלום!’ (סוכריות נחמדות. מניין לו?) ויש לו לדויד עתה קול לילי עמוק ובטוח ומרגיע. כדאי להחזיק בו ולשאול אותו עוד שאלה או שתיִם, כדי שתנוח עליו הרוח הנכונה ויתישב לסַפּר בקולו הרוגע סיפורי־מעשיות ככל שתעלה לשונו, על הרפתקאות, על חבריה, ועל מקומות, על נגבה ועל אִבּדיס ועל ג’וּליס ועל הגבעה 69, דברים שהיו מכבר, לפני חָדשיִם ולפני שלושה, מוארים אור אדמומית, והשקט והאזניים הצעירות והלילה העמוק – רקע כה הולם להם. סיפור כפר־דרום המנותק, סיפור הפריצה האחרונה בליל פינוּיוֹ, ועל הלל ועל אליהו ועל רביבים הרחוקה על כתף עסלוּג’ – ועל אותה ערמת־ערבים עקוּבּה מדם בבנין המתפוצץ, וסיפור מעשה כיתור אשדוד, שהשתבש בחולות ובשיחים ובגדרות ובאש המטווחת מראש, והכל עלה בתוהו, מוכים ומגורשים כחיות פצועות. וסיפור ‘מבצע־גיס’ שעלה על השרטון בלילה מר אחד, כשהויקרסים והתותחים המכוננים מפלוּג’ה קצרו בילדים המתפרצים נגדם בשדה הפתוח, מצד בית־הספר שאצל התל, וסמג"ד אחד שפגז ביתק חזהו, וסיפור העברת השיירה האחרונה, בחצות־הלילה, שעלתה על המוקשים ושתי מכוניות נושאות דלק התלקחו, ואחד, גח"ל, שישב על הכנף, נדפק. ובכלל המוקשים. קללת השטן. ואיך היו אוכלים כאן בנגב רק סרדינים עד שנתבסרו המעיים. והיציאה לקבור חללים, עוד קבר ועוד קבר. ועוד איך היה כל אחד ואחד ידוע בשם. וכל הארץ דיברה בלחש מי נפל בלילה. והנסיגות שבבקרים, אותן הנסיגות. וסחיבת הפצועים. אפשר לסַפּר ולסַפּר. נעשה קר כיללת תנים. די בסיפורים האלה. מי ביקש ממך סיפורים עצובים. ביקשו סיפורים סתם. מצחיקים קצת, או רחוקים ולא נוגעים בך. למי יש סיגריה? בחור טוב היה אורי, שנדפק פה לפני לילוֹתיִם, בעצם המקום הזה שאנו שוכבים. קצת בטוח בעצמו מדי, אבל עלם־חמודות. אבא שלו רופא. אבל הוא היה איש־צבא. ואיזו קומה וכתפיים! הלילה מזמזם. בניני צרצרים, עמודים גבוהים וזקופים ואכסדרות ויציעים שלמים, על־פני מרחבי המרחבים. מתברר כאילו נמצא חוט המקשר את כל הדברים. שבתנו כאן מתחילה להיות ברורה. ובושה להתאונן, להתחמק מעבודה קום, בחור צעיר, חשוֹק שינים ועשה הכל, כנדרש. משהו גדול מתברר. שייכותך לגזע האילן. למפעל גדול ושלם. לעם שלם הנלחם מלחמתו, וצודק בדבר! אבל טוב יותר היה אם היה מישהו פוסח ומתחיל ענין אחר. די בזה. הו, די לנו. שתיקה ארוכה מדי רובצת. אנחנו שותקים והלילה ממלמל. – ‘מניין הם באו?’ – שאל פתאום יאקוש. מי מכולם? – ‘משם!’ – אם כוונתו להתקפת המצרים על המשלט. ‘משם!’ אומר דויד ומורה באצבע, וברישול קול כמי שחוזר בפעם האלף על מעשיה ישנה. משם צלפוּ, – מספר דויד – משם הפגיזו, ומכאן – עלו נושאי־הברן והזחלים. – מכאן? – תמה מאד אחד שבחושך. וניכר איך עדיין רוחות השמים לא מתישבות לו עם הדברים, והכל נדמה לו אחרת מכפי שהוא. – ‘כן, מכאן. ששה. והרביצו אש עד רדת השמש.’ – שומעים ומלווים כל החווית־יד. בשרך כה רך וכה עָביר. אמא’לה, כמה רך בשרנו. דבר אין רואים בחשכה. צפופה ומעובה ומעיקה, – ‘אז למה יושבים? – התעורר פתאום יאקוש – אני הייתי לוקח עשרה בחורים ויוצא שמה לרוצץ להם את האף, ואת המרגמות שלהם, ואת המשוריינים שלהם, לעזאול, מתגנב אליהם ומפוצץ הכל עד הבוקר!’ דיבר יאקוש בחפזה. נטו אוזן להקשיב אל מה שמעֵבר לצרצרים, לשמוע מעֵבר לנביחות הרחוקות. קריאות התרנגולים. וכל מלמולי הלילה וקריצות הכוכבים, אל מקום שהוא, שחבוּי בו, מסתבר, לב הלילה וצומת עורקיו, ופועם פעימות עמומות ומפורשות כְלֵב שצר לו בחזה, שמפרכס לצאת, פעימה־פעימה צוללת, אתך, עם העולם. עוצמים עיניים. ריח העשן זוחל.

 

פרק עשרים וחמישה    🔗

אור ליום א” כ"ט באלול

אחת אחר חצות. ג”יפ מתקרב. אין איש זע לקראתו. הישן ישן, ושאינו ישן חס על טרחתו. בא, התגעש רגע ונדם. מיד כוּסה ואבד במצולות הלילה. – “תמיד הם ישנים!” סינן מישקה מבין שיניו והפיוֹפת. –”אולי לקחו בטעות גבעה אחרת?” – גיחך קובי כששילשל אורך שוקיו ארצה. “לקחו? מה עוד נשאר להם לקחת, לאחר שאנחנו רידדנו לפניהם הכל?” – אמר מישקה ורכס את חגורת האקדח מעל מעל מעיל־הרוח המרוּוח שלו. – “קר! – צימרר קובי כתפיו בחולצתו, ושף כף בכף, וגם הידס ברגליו כה וכה. – נרדמת שם, ברזילי?” – “התנמנמתי,” מילמל הלה, בגששו לרדת ובפהקו מאד. – “מי שם?” נחלץ עתה לקראתם מן החושך בחוּרוֹן אחד, שצר לו, כנראה, לבזבז שעותיו על השינה, אחוֹת המוות, בימי הרת עולם. –”מה חדש, קובי?” הכּירו יאקוש ורהט אליו בדיבור אחד. –”ב־רר! – רטן קובי – קר אצלכם!” – “אה, מישקה! אהלן ברזילי – דווקא היה חם כאן למדי – בואו שבו, תנוחו בין כובשי צקלג!” – “כובשי! – נעלב מישקה – מה כבשתם? מרחוק כבשנו לכם במרגמות, והגשנו לכם כעל מגש משלט נקי!” – “וגם לא צקלג…” מילמל ברזילי. – “אם ככה או ככה – דיבר יאקוש לפניהם ברוחב־לב – שבו והרגישו עצמכם בבית. תה או קפה?” – “מה אתה סח! – נזעק אליו קובי – יש? חם? בחייך?” – “בקלוּת – אמר יאקוש – בואו אצלנו ואני שם לפניכם שלושה קומקומים, שלוש כיכרות לחם טרי, וריבה וחמאה ודבש. ומה שתרצו.” –”אז מה יושבים? – אמר קובּי – בוא ניגש אליכם!” “יאללה – אמר יאקוש – בואו.” – “אה, בחור, הרגז הרגזת את היצר!” אבל מישקה נטל עתה קול עסקי ושאל היכן צביקו. “היה ואיננו עוד.” סיפר לו יאקוש. – “איך זה? ולמה קרא לנו?” – “לראות את הנוף, כנראה.” תאֵר יאקוש בידיו מעגל־נדיבוֹת אפלולי. – "ואני – מת לישון,” גנח ברזילי. אלא שמישקה לא שעה אליו, ולא נח ולא הניח עד שחפרו ומצאו לו את גידי, והביאוהו משתרך ברגליים רפויות ובטמטום חושים, ממלמל טפלות ואין־שחר, וטפחו לו אז על שכמו לתועלתו ולידידות־אמת, וירדו לֶכֶת־אחים־גם־יחד אל ה”קדמי”, אל זאביק, אל מחלקה שלוש, לתאם יחדיו את “משימות־האש” למחר. וקובי, עד שתבואנה המכוניות עם חבלניו ומוקשיו, פנה לגהוֹר קצת ארצה ולעצום עין או שתים. ואשר למיקוש ולגידור, יש, כמובן, למַקש ולגדר את רוחב כל הגיזרה ועל כל דרכי־הגישה האפשריות (ולהותיר פרצות לעת בוא התפרצותנו שלנו – כמסוּפר בספרים), ואת הנשק האוטומטי יש להציב כך שיחַיה באִשוֹ את השטחים שנמית במוקשים, שכּן, כידוע, מכשול בלא חיפוי־אש, פגר אין־חיים; ואם אמרנו אש, אין אש, כמובן, אלא זו המבקעת שריון, וגם זה ככתוב בספרים, ואין מה לחדש. נאום מקצועי של יאמבו, שטרח ועלה מתחתית הגבעה עד הנה, לתרום מהשכלתו, שאך זה קנה בקורס, בחסרו ממנה, בה במידה, בהקשית־לב, ממנת אפרוחיו־אנשיו, אותם שבוא הג’יפ הרגיזו מביניהם, עקרו פתע מקרב נוּמת כעך רביצתם סביבו, ומושבתים מאותו קול־מלל רצוף, ותוזז שככה יפה הרדימם למרגעה, פג לבם לחרדות – אולם אך לרגע, לפי שכבר חוזרת הדוגרת למלא חוּלית מקומה הריק, ויתאַחוּ מחדש קרעי התנומה, שנחבלה ביציאתוֹ המבוהלת, והעלתה ענן דלוח של חשדות רעים במי־המנוחות, ובהתנגחות של רווחה, ובישוּר־עצמות מתפייס, חזר וקלט אותו המעגל המתרטן רטינה ביתית פוחתת, שאף היא, אם תרצה, מין דרך להפגת שכרון שלאחר־נצחון, אם אינה אחרת. ועל־כן מה? לא־כלום. בזרוע חבושה על עיניו צונח לבסוף קובי אצל כותל הבקתה ועוצם עיניו. – “מה נשמע, קובי?” בא עליו אז קולו של רפי המרובץ לו מנוכח – – “בקשר?” – ממלמל קובי במעוצם. – “סתם. בכלל.” אמר רפי, אין־מנוח. – “מה אני יודע – גנח קובי – קור־כלבים.” פיטט ונתכווץ עמוקות. – “קח לך שמיכה.” גרף רפי מתחתיו וגללה אליו בנדיבות לא צפויה. – “ואתה?” פיקפק קובי. “אַל תדאג – פּטרוֹ זה – הכל בסדר.” והכל חוזר אז כאילו לאיזו תקנוּת נשכחה. – “ממ,” אמר לו קובי כל מה שבלבו והתכנס בשמיכה. – "אתה עשוי עוד לתאר בדמיונך איך זה לשכב במיטה מוצעת?” – נפח רפי וליבּה את להבת השיחה. – “חַ” השיב לו קובי. – “מיטה מוצעת – מישך רפי קולו – ובית סגור, והכל חוזר לקדמותו.” “ממ,” אמר קובי והתכנס בשמיכה. – “כמו פעם.” אמר רפי. “לעזאזל – הוסיף מיד והגיד להלן – לחזור לקדמותו. מעשיות. מה יחזור לקדמותו? כלום לא יחזור לשום קדמות. נצטרך לחשוב על הכל מהתחלה, ואחרת לגמרי. יהיה לנו כוח לחשוב על הכל מהתחלה, קובי? לא נהיה אז שואפי מנוחות קודם כל ויותר מכל?” – “נורא עייף.” גישגש קובי בלשונו, ויותר מכל דברי־נכוחה שהם היה פשוט מגביה את השמיכה מעל ראשו ומסתלק מיד תהומה. – “אתה ישן?…” נתאכזב ממנו רפי בפירוש. –”כמעט” – התנצל קובי. “טוב. תישן תישן. – גנח רפי. – ואני אשכב פה ואביט לשמים.” – עד כדי שגם קובי פיקח רגע שמורותיו, להביט אף הוא בהם רגע, מה שם בשמים האלה, הקרועים למעלה עד עמקי־מעמקים, וכיסה ראשו בשמיכה. וצרצרים קמו אז וערכו מיתריהם. אחדים בנשימות עמוקות של שקוע בנומת שאננים, אחרים במשרוקיות ובחלילים, ועוד היו אחרים, שהיו מרגיזים כאִוְשוֹ של פעמון חשמלי, טורדני ואין קץ, קודח וקודח, כקורא ואין פותח.

ואחר־כך חזרו מישקה ויאקוש וברזילי, ואף זאביק בא ספוח אליהם, לשאוף רגע מריח העולם הגדול שמאחור, והכל עמם היה ברור לכאורה, וכל הבעיות – משעה שתבואנה המכוניות, פשט לשעת בואן –פתורות. כיוָן שכך עמד מישקה ופיטר עצמו, ומאחר שאין לו עוד מה, הריהו נוטל, ברשותכם, וחוזר אל “קבוצת הבתים”, שם ממתין לו תרמוּס תה חם (מכשיר פשוט ומצוין), שם גם שק־השינה שלו (גם הוא קנין טוב ושימושי, שלעולם אינו זז בלעדיו), וגם פינו לו שם מקום בבקתה מנוקה אחת, ובה, על מיטת־שדה, יואיל להתכרבל לו ולישון מלוא מנת שש השעות, שמבטיחות למחר קצין צלול ובהיר להועיל, משיב מלחמה שערה בנשק הכבד. וזו גם עצתו לכלל כולו: מנוחה טובה. היוכל עוד לסייע למי במה? ג’יפּוֹנוֹ הקטן מרוּוח לכל דכפין! לא? אם כן, היו בריאים. אמר, הצית סיגריה בפיוֹפת (מוּתר, לפי שערפו לאויב), הגעיש את הג’יפ המדובר, והעלה אור מועם בפניו (מוּתר, לפי שערפו לאויב), ונסע. אדם מצוין באמת. וזאביק השתעל וחזר נכזב מתשואות העולם ובאמת אין עוד מה. קובי נרדם ומכל־מקום בלעתהו השמיכה. אף ברזילי כבר התכרבל בסוודר ושיטח עצמותיו ארצה. – “ברזילי?” נגע בו אז קולו של רפי היושב מנוכח. – “אה?” נתרומם זה בדאגה. – “אמור: מדוע הצד הצפוני של השמים תמיד מכוכב מן הדרומי?” – “מה?" נדהם ברזילי מלב עייף. – “ונכון הקבוצה הגדולה שם, היא הלויתן?" – דיבר רפי תחנוני־ידידוּת. – “אח, אמר ברזילי בקושי, לא, אמר ביגיעה, מחר.” ומישהו מן הצד פשוט התעבּר אז: “שתוֹק שם – נזף הלז צרודות מתוך לבטי שׂעירוּתוֹ על נוקשוּת האדמה החדודה – מה נטפלת כעת!” – ורפי קם ועמד, ונפנה והלך לשתות מים. מה כולם ישנוניים כאלה. גם לא מלה לומר לאיש. לא נפש אחת. בלי סוף הלילה. אה, לעזאזל. קרירים אבל חלודים. מי פה מתהפך אין מנוח על הארץ? – “בּני?” – “א” – “אתה? אינך ישן?” – “כן ישן.” סתם הלה חריפות. “קר נורא…” התחיל עמו רפי, ובא וכרע אצלו, ואין מענה. – “תגיד – אמר לו רפי – אתה חושב שגמרנו בזה?” וגם זה נותר בלא מענה. –”הכל שקט לגמרי, לא?” – “בחייך…” חרק אליו זה תחינה ונזיפה. ורפי נואש וקם ועמד והתמודד בעסק גדול. והשיט עיניו סביב. וכשמתרוממים, גם השמים, שכמעט ונגעו בראש, מתרוממים עמך. כך נראה. ואחר־כך משך רגליו והקיף ובא מול זקף קמץ הבקתה, וצפה אל הרקיע המבהיר־מוריק מעל חוג האופק הצולל בשחור־זפת. אתה מלא על גדותיך. ואין לאן להביא עצמך. – “שקט סביב.” – הבעית פתאום קול מארץ. – “יאקוש? אתה? אינך ישן?” – “לא. חוֹרה לי שהשוחות אינן חפורות”. השיח דאגת לבו. זה הלב שאינו תמיד אלא צפוּן תחת זויות בוטות שונות. – “יביאו מכושים.” ניחמו רפי מן השפה ולחוץ. – “יביאו יביאו – התמרמר הלה – כשם שהביאו עד עתה. אינם יודעים מה מחכה לנו כאן?” – ורפי כיוץ בכתפיו חַוַת־דעת שאבדה בחושך. – “או, למה הישיבה באפס מעשה – ממשיך יאקוש שיחו – ולא מוציאים החוצה כיתה או שתים להיטפל אליהם עתה, להציקם באשר הם, להטרידם, ולהמאיס עליהם שנתם ואת חייהם – כיתה בלילה, מי אינו יודע, יתוש היא ונשר! לא?” – “כן.” אמר רפי בלא חמדה. לא לכאן לבו. ויאקוש סער בשתיקתו כסייח בלום. – “לאט־לאט” – ניסה רפי לפייסו במלה. – “איזה לאט־לאט – התקומם הלה – מי לאט־לאט. אין לי סבלנות ללאט־לאט. כלום לא ייצא מלאט־לאט. אני שונא לאט־לאט!” – “חביבי –חייך אליו רפי – איך אתה תהיה ככה עובד אדמה?” – “עובד אדמה? נזעק יאקוש כנכוָה – אני? אבא שלי – הוא. לא אני!” – אמר בהרבה שאט. –”אלא מה?” אמר לו רפי. – "כלום. די.” חתך יאקוש ואמר. – “ככה? ומי יעבוד אצלכם?” – “מ’כפת לי. שיקח פועל. אני לא מוכרח!” התלקח יאקוש מחדש, בלחישה חורכת, שהד של ויכוחי הבית טען ומירר הטעמתה. –”מוכרח? – שׂשׂרפי להתוַכּח – למה מוכרח? מה יש טוב מעבודה בשדה? משרד? בית־מסחר? או מוסך לאוטומובילים? כשיש לך שדות שלך, פתוחים עד סוף העולם?” – “חַרבּן על השדות הפתוחים. ואני לא. – תסס יאקוש – די לי שאבא שלי. מלילה עד לילה. שנה שלמה. שנה אחר שנה. כל השנים. עבד לפרות. לסוס. עבד קטן. לתרנגולות. לברזי־המים. לשתילים, למזג־האויר. לתנובה. לצרות. להשד יודע. רוצה לנסוע – צריך לחלוב. רוצה ללכת – צריך להשקות. והכל. ובכלל. ותמיד. זה הדבר: תמיד, תמיד־תמיד. תמיד אחד וגדול ונורא ואיום. לא. – לחש יאקוש בשריפה – אני אהיה לי דווקא מכונאי. יהיה לי אופנוע. בִּ־אֶס־אֵי. אטוס בכל כוחי. ברגע שיתחשק לי. לא אצטרך לא לפתוח משהו, לא לסגור משהו ולא לחכות עד שמשהו. לא רוצה לא להרויח ולא לאגור. רק לטוס. אני אהיה בן־אדם. הכל יהיה לי פתוח. לגמרי. וזהו.” – אמר יאקוש. – “על מה הויכוח?” – התערב אז פתע קול אחר, נוסף. ויאקוש נבעת ונשתתק כערוּף.

–”קר לי. התאונן הבא – לא נרדם. על מה אתם מדברים?” – “ברזילי? בוא שב. על: לאן הולכים כשייגמר העסק.” – “אה. נו?” – “אני – אומר רפי – לא מתאר לי מה יכול לקסום לו לאיש צעיר בעיר? חיים עקומים וחלולים בתוכם. לא?” – “הו, לעתים קרובות. ואתה?” – ניסה ברזילי לתווך אצל הצד השני ברדיפת־שלום. –”אני־שום־דבר." פסק הלה ואץ להבליט לעומתו זוית חדה, ולהיעלם. – “כן, אמר ברזילי, ככה זה.” ואולי משום שלא נתפקח עוד כל צרכו, המשיך ומילמל לילית: “היתה לי פעם חברה. נחמדה. – משך ברזילי ואינפף קלות –לא הספיקה לגמור את הגימנסיה והתחתנה. ודי. כעת היא שמנה ויושבת בין הרהיטים שלה וסורגת. מה זה?” –”בהמיוּת.” חירף רפי. – “היא לא! – מחה ברזילי – כלל לא. אבל ככה זה. הבט על החברים שגמרו אתי לפני שנתים. לאן הלכו? והבנות? האליל הוא: שולחן וארבעה כסאות.” –”שולחן?” אמר רפי. – “וארבעה כסאות," אמר ברזילי, “אינך יודע? שולחן מרובע. עשוי עץ ממורט. זגוגית מלוטשת על פניו. וארבעה כסאות ישרי־גו ערוכים מארבעת עבריו, ושטיח פרוש למשעי, ומזנון, אותו מזנון, ונברשת, אותה נברשת, ואותו רדיו, ואותם וילאות, ואותם פרחי־השוק באגרטל, ובאים הביתה ויושבים על קצה הספה, שכחנו את הספה. אותה הספה, ופותחים את הרדיו, ולא מקמטים חלילה כלום, ויושבים בשקט וחולמים וחולמים וחולמים על… הפריג’ידר שיהיה. הו, איך יהיה כשיהיה. כמו ללאה, לרחל, לבלהה ולזלפה. אלה הם בני־הנעורים. וזה הקסם הקוסם. זה המלהיב לב נערה. זה המריץ רגלי נערים. עד שלולא ידעת כמה קימוצים וחסכונות ותקוות מושקעים בכל רהיט מטופש ומגוהץ כזה, כמה קרבנות ודמי־עלומים – בשולחן המזוגג הזה. עם הבזיך. הכאילו גביש. הזה. הנמוך. לשושנים סימטריות, בכלאחר־יד רב־שקידה, היית…” – “הייתי מחַרבּן להם באמצע השולחן שלהם בתוך הבזיך הזה!” – קפץ ואמר יאקוש בחטף אחד. – “ח!” – אמר ברזילי. – “ח־ח!” – אמר רפי – “ויש גם אחרים – – אמר להם ברזילי – כל מאחרי־בנשף ההם. הם אינם בעלי־בתים. הם כמעט אמנים. בלורית, בתי־קפה, בקיאות שווה, בשחקניות, בשתייה, ברכילות גבוהה, בקול חכמני, בהלצות מיוחדות, מרוּטי־העצבים הללו…” – “סתם חמורים.” גזר יאקוש ומשך חטמו. – “ועוד יש אחרים. אלה ה”עושים־חיים" בעולם הזה. שיש להם קצת כדורגל בשבת, וקצת בחורות בערבים, וקצת אנגלית לאחר־הצהרים, וביזנס למשך היום. פשוט ובלא מעצורים. ואוכל טוב. ואוטו טוב. והיכּרוּיוֹת טובות ורווח טוב. וגם היו אצלנו שניִם־שלושה עסקנים, מבטן ומלידה. שנאחזו בכל הגלגלים ונטחנו בכל השינים, מתגודדים סביב איזה מנהיגוֹן שלהם, ועתון שלהם, ופעלתנות שלהם, ומחפשים ומבקשים השפעה בכל מחיר, קטנים ודורסניים, מלקקים ונרגנים, בהולים ואפסיים עד שממון. וגם היו אצלנו, ארבעה כמדומה, שיצאו להכשרה. שלושה בנים ובת. לא ידוע לי מה עלתה להם. ואם לא התגלה כבר לבת ההיא, כי בעצם אמה צודקת, ויעודה אחר: לנגן בפסנתר וללמוד ספרות. ולמצוא במהרה שותף ולהציג יחד באמצע החדר את השולחן וארבעת הכסאות האמורים, ולהיות סוף־סוף משלבים אצבעות וצופים בחרדת־קודש בשולחן שבאמצע ובארבעת הכסאות שסביבו – ומה אתם יודעים? גם יהיה פריג’ידר… הנה האֵל!”

–”אצלנו בכפר, האֵל הוא אחר – אמר יאקוש – האֵל הוא: לא משתלם!” –”מה?” – אמר ברזילי. – “כן. – אמר יאקוש – לא משתלם. אותו עובדים. בו מאמינים. לו משתחווים. ולכבודו מקריבים הכל. את חייך שלך. חיי אשתך, בניך ובנותיך. ואין כל יקר מפניו, אלא רק הוא: הלא־משתלם. שלעתים קוראים לו גם רנטבּיליוּת, ולעתים תכנוּן. אבל שמו הנכון: לא־משתלם. והוא אלוהי ביתנו. הוא המריץ מבטנים אל תות־גינה, ומבריכת־דגים לבננות, ומבית־קירור למכונות־חליבה; הוא אבי היבלית, ההזנחה, החצר ההפוכה, הקוצים בצדי השדה: לא משתלם. וזה בלוית הפזמון האינסופי “מגיע לנו”, והרינה על “המוסדות” וההאשמות: אם לא יתנו – לא נעשה! אלא מה? בידיים? – לא משתלם! – איכרים! הפרה האהובה, דליצ’קה השחורה, והעצים הגדולים, שזיעה ודם גידלום – כשלא־משתלם: ישר לעזאזל! ועוברים לעשיית בלוקים.” – “הי, הי! – התעורר רפי – מעשיות! איפה ראית ככה! אתה מגזים פי מאה!” – “מגזים? בוא תראה אצלנו, איך חיים בני־אדם. הנה הבית שלנו. בבקשה להיכנס. כלום. בית רגיל. שני חדרים קטנים. מרפסת סגורה ומטבח (קיר אחד מקרשים). אבא אומר: גם זה הישג לאחר עשרים שנה! בית־השימוש בחוץ. לא חשוב. חמש חולבות ברפת, שני דונם גפנים (היבלית גבוהה כגבהן!), קצת טרוֹפּיים, תפוחים לא מוצלחים (האקלים, האקלים!) שלושה לימונים, וחציר בהשקאה. ירקות וכמובן לול. שש מאות מטילות! ויש לנו חובות, ושטרות, וסידורים, וצרות. לא חשוב. כשהפרות בריאות חולות פתאום העגבניות, וכשהכל מצוין –יורדים המחירים ולא משתלם. ואחר־כך, כרגיל, פורצים מאורעות. גם הסיפור של אבא כרגיל. תחילתו, כשבא ארצה, פועל שחור בטוריה, בפרדסים, משקה בקיץ, מרים־תיבות בחורף, ואחר־כך נגר־אריזה, ואולי אפילו אורז, או רוכב חמור לפרדס, מנהל עבודה. ואחר־כך הארגון המשותף. והעליה לקרקע. וכל מה שהיה קודם – לא היה כלום: כעת מתחילה העבודה. עבודה? מלחמה! לא. קרב פראי! התכתשוּת, התגוששות והרמת משקוֹלות. אבודה מראש. יום־יומית. הכל נגדך. זוג־ידיים אחד כנגד אלף שדי־שחת. וזה עשרים שנה. המספר הזה. עשרים שנה. תמיד. בבית־הספר. בחגיגה. במסיבה. בשעת האוכל. אי־אפשר שלא לשמוע. גם הבתים, החצרות, והרפתות והברושים וכל עצי־הפרי אומרים: עשרים שנה. ואף לא יום אחד – היום הזה. הכל בא משם, מלפני עשרים שנה, והולך לו שמה, אל בעוד עשרים. ורק לא היום הזה. אין דבר כזה. לא ידוע. לעזאזל היום הזה. אין היום הזה. בשום מקום לא. היום הזה נקמץ ונחסוך, ונידחק, ונלך כאשר נלך, נחיה כאשר נחיה, יהיה הכל הפוך ומוזנח, הבית הפוך, השולחן הפוך, החצר הפוכה, מגרפה וקלשון יתום, עשבים שוטים, ובין הורדים יצהיב עתון מלפני חודש, יבלית יבלית יבלית – אבל, חכו, יום יבוא, עוד יום יבוא, באחרית הימים יום יבוא ו… ואני לא רוצה! לא, לא לא!” – “חכה רגע – קפץ עליו רפי – ואינך רואה כלל, להיפך, את… איך לומר, את החלוץ, את הלוחם, את האדם הנאבק – ואיך לבסוף קם הדבר, ממש מאין, ויש כפר, והתחלה, וחקלאות, ומשק, ועצים, והקשה מכל כבר מאחור, כבר עשוי… אבל כשמגיע תורך לעשות, להפשיל שרוולים ולעשות – אתה בורח!” – “חדל, אַל תצחיק! אתה עושה מזה הוד והדר. ואין שם לא הוד ולא הדר. כאב־לב ולא הוד. לבכות ולנוד ולא הוד. אַל תתחיל אתה לשיר שירים על זה. זה לא שירים. מה שירים. זה שבר־כלי. זה חורבה. זה איש צפוד. זה קלף יבש שקורא אותי לבוא תחתיו ולהתיבש. תורי? איך זה תורי? מי החליט? אני רוצה לבחור לי תור בעצמי. אל מה שיפה בעיני. גם הוא, אבא, עזב את אבא שלו בזיקנתו. אבל לא זה, כי אם זה: אני נחנק שם. זה הדבר. זה הכל. שם אני נחנק.” – “בשבילך המלחמה הזאת – ממש פתרון טוב!” – “זה נראה בסוף. – אמר יאקוש – מה לי ולעשרים השנה. מי שאל את פי. יש לי השמונה־עשרה שלי. וזכות על עשרים הבאות שלי. לא? אם יהיו לי. שמונה־עשרה שלי. זה מה שיש לי. רק זה. ואני רוצה לעשות בשנותי ככל שטוב לי בעיני. הן שלי. רק שלי. לא יכול לשאת לשלום את “חיינו נשרפו על המשק”. נשרפו נשרפו. מי ביקש ממך לשרוף. ואם שרפת אַל תבכה. הרחמנות העצמית הזאת. היללה “האנשים עובדים קשה כל־כך,” כאילו גמלו טובה למישהו זולתם. “עשרים שנה!” ואני לא רוצה. זהו. לא רוצה. פשוט. אפילו אם לא מוצא חן בעיניכם. אלה חיי שלי. ואני רוצה לחיות את החיים שלי. ולא את של הפרות. אסור לי לחיות את חיי שלי? חטא? ואם לשרוף אותם – יהא על טיסה מהירה. על שחיה רחוקה בים. למה לא? הגד, למה לא?” – “אה, אתה נורא מגזים! תמונת־זוָעות. והכל בגלל העבודה הקשה? אני, כשאני עובד אני שמח. כשאני מתבטל, כמו כאן, אני עלוב. כשאני עובד, אני – אני. ככל שעובד יותר טוב לי יותר. וביחוד כשזה קיץ וכשחם, וכשיוצא לשדה הרחוק, ל’כפת לי החום, ל’כפת לי האבק ולא היובש. ולא עובד בשביל אף אחד. אלא מפני שאוהב. כשאני מריח כעת את הסתיו הבא – מדגדג לי הריח לצאת לחרוש. מדגדג בידיים. בכולי. אלוהים יודע מניין לך המרירות הזאת. לא שייכת לענין. לא העבודה אשמה, לא השדה, לא הימים העוברים. לא יודע מה קרה אצלכם בבית – אבל לשנות תמיד אפשר. הרבה אבא עשה, והרבה אני אשנה. כשאחזור. אארגן את המשק אחרת. תבואו בעוד שנים אחדות לראות. לא מוכרח להיות דווקא כמו שיש. זה תלוי בי. ואני אנגן כלבבי.” – “קשקושים! – אמר יאקוש – לא מאמין לך. אתה מפתה את עצמך. לא תשנה כלום. הם ירכבו עליך: התרנגולות, התפוחים והעגבניות. אלה שאצלנו אינן עגבניות – הן דם התמצית של אמא. מי שאוכל עגבניה את דמה הוא אוכל. כן. והביצים של התרנגולות – אינן ביצים. הן הנעורים של אבא שאבדו. והבריאות. והעולם שלהם. וכל כולו של צלם האדם שלהם. (ובזה סוחרת תנובה ופקידיה. לעזאזל, בי לא יסחרו!) ראית פעם, אתה, את אבא שלך קורא להנאתו ספר?” – “אבא שלי?” – חייך פתאום רפי.

–”אבא שלי לוקח לו לפעמים איזה סֵיפר (בצירה דווקא!). לקרוא, ספר מסכן. אם אינו צונח מיד על חטמו הריהו קורא בו שני דפים. בתמהון, כאילו מסופר שם על מה שמעבר להרי־חושך. מתפלא על העברית. על צירופים מוזרים. כבארץ־פלאות. על כל הענין הרחוק הזה שמצא מישהו לענות בדברים שאינם מן המושב. קורא וקורא, עד שאינו יודע עוד במה מדובר, כמציץ דרך שמשה עכורה אל מרחקים אפורים, עד שהסֵיפר, בצירה, מהר מאד, צונח על חטמו. אם לפני זה לא קפצה בו דאגה סתומה, ונתגבשה להיות הכרה מפורשת שיש שטר אחד שלא נפרע, או ברז שלא נסגר, או שנבהל פתאום מן הידיעה הברורה כי לרפת אין בעצם קיום… זה נכון… אבל מה זה שייך? אתה כועס שלא תועיל כמה שתתקן לו: לא “איבכן” אלא “ובכן”, לא “שָאִילה” אלא “שאלה”? או כשתיוָכח כי אינו יכול עוד לסגור אצבעותיו על עובי מועט כשל עט־כתיבה –וידו לא נשמעת לו עד כדי כך?… מה זה מוכיח? זה העיקר?” – “קשקושים!” –פסק יאקוש. – “שם אני בבית – התוַכּח רפי בחום – שם הכל שלי. וכל השאר בא ממילא. לא יודע איך אתה חושב להינצל מכל מה שאמרת. לא תוכל להימלט. בשום מקום. מעבודה? משיגרה? מקושי? היכן? רק במה שאתה חפץ? תסתבך ותסתבך. אי־אפשר. ובשדה קל יותר ויותר יפה.” – “דיבורים!” ביטל יאקוש בזעף. – “אני בטוח בכוחי לתקן. כעל כף־ידי מרגיש. ואתה קופץ גבוה מדי, הרבה יותר מדי.” – “לא תפתה אותי. ואני אקפוץ לי – הודיע יאקוש. – מה שאתה אומר – הן מליצות, – דיבר יאקוש ונתלהט, וקולו כבר כמעט נצטווח וחזר ונפל ללחישה שורקת. – מליצות שאני פטור מהן. לא מאמין שאתה מאמין בהן. אדם צריך לפרנס עצמו מיגיע כפיו. טוב. כל השאר – הניחו לי. הניחו הניחו. לא שייך לאף אחד. אַל תטיפו לי. לא מוכרח לחזור אל הבית הריק ההוא, לא רוצה עוד ולא יכול לשאת את הבכי הזה, את השעמום המזקין הזה, את הקטנות הזאת, את הלחץ המקמט צלם אנוש שבך. לעבוד ולחיות. יכול לבד ובלי אף אחד. כן. יפה בעיני שאם יש לי לחיות רק עוד שנה אחת ודי, או עוד שבוע אחד ודי – אין דבר, אבל שתהיה זו שנה מלאה שלי, או שבוע יפה שלי. ימים שלי. זמן שלי. כולו. ושאחיה אותו בכל כוחי. בכל מה שיש לי. שארגיש אותו בכל יכלתי. כמו נר בחמצן. בכל מה שאני. טוב או רע. חיים עזים ולא משתלמים. אני שונא את המשתלם. אוהב רק את היפה. כמו רוח־פרצים אחיה, כמו גשם סוחף. עד צואר. ומעל הצואר. בידיים וברגליים, ובשום אופן לא בקצת או במקצת, אלא כולי, כך אני רוצה, כולי, בכולי, בכל כולי – וככה!” – וכשכבר היה נראה שיחריש, הוסיף יאקוש ואמר: “אבא לעולם לא יבין. אמא, תמיד דמעות בעיניה בגללי. ואני איני יכול להושיע. לא יכול אחרת. לא רוצה להיות שור קשור. לא רוצה רתמה. ולא די לי במה שיש. פתאום אני רוצה זה, פתאום זה. פתאום לא רוצה דבר ורק להיות מַלח בצי, ולהתגלגל בכל הנמלים ובכל הזוהמות. ורק לשתות ישר מן החיים. ואחר־כך נדמה לי שאולי אעשה משהו, השד יודע מה. רוצה ללכת ולא להיסחב. ורוצה בעיניים פקוחות לתת את כולי בשפע, בבזבוז, ובשום אופן לא בקימוץ, לא בחסכון. ואם היו באים אתי אוד שנַיִם־שלושה היית הולך כעת לפוצץ את הטנקים של השחורים במקום חנייתם, בתוך תוכם. מה? רוצה מישהו לבוא אתי? טוב, לא צריך.” אמר יאקוש, אבל את זה כבר אמר בלחישה גמורה. וברזילי נראה שכבר היה ישן לגמרי שכוב על כרסו וידיו מתחת מצחו. תן ילל ורץ דרכו.

רוח קורעת המלחמה. פורמת ומשאירה חשופים בעולם. הייתי צריך לומר לו… סח רפי אל לבו. מגשש דרכו אל מקומו אצל הבקתה, להמתין שם עד בוא המכונית. ואולי אף להשתרע עתה ולנמנם קמעה. וגם אולי הייתי צריך לומר כי אילו התחיל כל אחד פתאום כמוהו כי אז… אבל זה לא היה משכנע אותו. גם אותי לא. משהו פרום בו, או תלוש בו, ובכוונה, להרגיז. ועם זה, משהו שאינו נעדר מלב כל אחד. כאילו הובטח לנו, לכאורה, הרבה יותר, לא יודע מה. מאוחר נורא. ופעם צריך יהיה לחשוב על הכל. מאוחר־מאוחר בלילה. עד עצם תוך תוכו. מעגל קיום קטן מתחת שמים אדירים. כבתוך פעמון־ענק צוללת הדממה. והאמת היא: בלי תמר אתי, לא יודע אם הקרקע המוצקה לבדה היתה מספיקה… תמר? מה אני יודע! אם היא תרצה? או לאן היא רוצה? אה, שייגמר, שייגמר כבר כאן, אֵל אלוהים, שייגמר כבר כאן! הו, תמר. אצלנו יהיה אחרת. לא נתחיל בויתורים, בפשרות ובכניעה לתנאים. אנחנו צעירים ונילחם. בימינו ייראה המשק והכל אחרת. הזקנים עשו כברת־דרך של ראשית, אנחנו נעשה כברת־דרך נוספת, שלנו. נעשה שלא נימעך ביוֵן הקטנוֹת. נעשה שיהיה לנו יפה סביב. ואיכר אינו חייב להיות לנצח קשה־יום. הייתי צריך לומר לו: אין זה מוכרח שנעמוד תחתינו במקום שהם נעצרו. ועזובה ולכלוך וצרוּת אינם מטבע הדברים. גם לא הסתיידות האדם ההוגה. ולא שום נוקשוּת בעל־גופית. ורק שלא להשלים. הו. שלא לוַתר. רק לרצות, לרצות ולרצות. תמיד. כל יום מחדש. כל יום יותר. ולהאמין. תראי. אני כזה. אתך, אם תהיי אתי. בן תשע־עשרה. בריא. יודע לעבוד. אוהב לעבוד. ואותך. ומוכן לכל עבודה קשה. ואוהב. – ושמזה תצא דלוּת רוחנית וכובד־עפעפים? ולא נחדל מהתעקש דווקא־דווקא על בדיוק־בדיוק מה שיפה לנו, ולא פחות ממנו, בשום פנים לא! מי שאוהב את תמר לא יתפשר ביפה! הלא אנחנו הם ובידינו הדבר¹! ונעשה לנו את החיים הכי יפים שיש. למה לא? אני ראיתי בבית איך פעמים רבות, ופעם אחר פעם, הוחלפה הפסגה הנכספת בנמוכה ממנה, בקרובה יותר, וגם בזולה יותר, ומשאת־הנפש הגדולה, הארגמנית, האחת – נפרטה, כרגיל, לאחדות, דהוֹת־גוון, והכיסופים הוחלפו במציאות האפשרית, הזוחלת, לעתים על גחונה, מסכנים אבא ואמא – אבל אנחנו נלמד ולא נוַתר, ונתעקש לנו דווקא ודווקא על הגבוה ביותר, ולא על פחות ממנו. כי המתחיל להשלים – השלם ישלים, והרחק רחוק. ולא עוד, אלא שיש מוצאי שבתות, שנראה בהן כי גם לפחוּת יש עדנה, כמעט יופי, על־פי דרכו, ומישהו כבר מתהלך ומבמבם ושר את קבלת־דין מוצאי השבת, מקץ השממון והעייפות – ואני, תמר, ואַת, חביבה, לא אסכים, ולא תסכימי, ולא נאבה, ונשאג ונמרוד, ולא נקבל שום דין, שום פחות, תמרלה, ונילחם לנו ונילחם, ונמאן ולא נרצה אלא את הכל, לא פחות מאשר את הכל, את כל מה שאנו חולמים להשיג, ותארי לך, תמר – איך ייראה הבית שלנו! משק חדש בארץ ויפה, כן, וטוב, ומעובד, ונקי, וחי, שכל פינה חיה בו, שאין בו זנב־שדה נטוש או מבורקן, שהכל נוצץ בו מחיים יפים! מי יוכל להפריע לנו? במה? לזה? אבא החליף בית־מדרש בעבודה ברפת, ואני גדלתי על־יד הרפת ולא החלפתי כלום. לא גלגולים נתגלגלתי ולא נפתולים נפתלתי, בלי פרידות, בלי כאב ודמעות – והכל כל־כך מובן מאליו עד שלא אוכל לתאר לי אחרת ממה שהוא. אבל מתגעגעים לאחרת. חולמים על הרבה יותר. ותארי לעצמך! והכל פתוח לפנינו לעשות. מעשה גדול. לא יודע בדיוק לומר מה. אבל מרגיש בדיוק, ומלהיב נורא. אני אביט בעיניך ואַת תביטי בי – ונדע. ולא נסתפק בשום דבר שבינתים. שבאמצע. לא בשום קטנות. אנחנו לגדולות. תמרלה. לשנות. להילחם. לרצות. כן. כן. תראי.

האם הכרח הוא שיהיו שלוש מאות וששים ימי חול בשנה? האם הכרח שיום חג ייוָדע רק באחר־הצהרים שלמחרתו, כשאפשר להתבוסס ולהאריך שינות? האם הכרח לחסוך בטרחה כלשהי ולא לערוך אחרת, להגיש אחרת, לראות שכלי־השולחן לא ישמשו תדיר בהמשך אחד חול ושבת, ומאין זמן ולא כוח לנקות יותר מדי – לאכול תמיד במטבח, ובסכין אחד לכל, ולשתות תה מספל רצוץ־אוזן ופגום־שׂפה, ולהתגלח פעמַים בשבוע, ולהחלי, סרבלי־עבודה רק כשאבד סברם בעכירוּת, ולא עוד אלא שלהתפאר כי לא אלה העיקר שבחיים – אלא אחרת, מי יודע מה. והכניסה לבית, וגינת־הפרחים, והרחוב שלפני הבית, שמתכפש כשם שמתכפש, ויום חול נופל אל יום חול, אפילו אותן שמחות קטנות, אותן שקטות ועמוקות, אותם חגים פעוטים שקופצים עליך, משובצים בהצלחה שבגן, בעונה, ברפת, או בפרי נאה מנצנץ מבין העלים – גם את אלה גונזים עמוק בחוּביך, ומכסים על הריגשה ושותקים, שלא לשנות דבר בסדר – היום העייף, הממולא, שחוּקי־הכובד מושלים בו על־פני כל יצרי ההנאה. הלא אבא כשהרגשה מיוחדת צפה בלבו, אני יודע, נחרד מיד ודואג אם אינו חולה ואם אינו הולך להפסיד חלילה יום עבודה, וממהר לרוץ לעבודתו, שכּן הסוס לא יפול כל עוד הוא רתום! עד לדמעות, תמרלה, עד לדמעות, הלא אַת יודעת! האם זה מטבע הדברים ומן ההכרח שכל עולמו של אדם יצומצם בקריאת־אגב של עתון, בזכרונות־עבר, ובעייפות כחומה גבוהה, שדברים רק מציצים מעבר לה, אך לא יוכלו להגיע? ואם לא רוצים? בפירוש לא? ואם רוצים הרבה יותר, אם באמת רוצים יותר. בכל כוח ומאד, וקוראים לרצון בשם, ומפשילים שרווּלים ויוצאים לעבודה, בלי לוַתר על מה שאתה נושא עמך בלבך, ולא על האפקים, ולא על ההנאות, ולא על שמחות הלב – תמרלה שלי – מה עשוי להפריע בעדנו? מה יחזק מרצוננו? אנחנו לא נהיה כמוֹתם מוצצי זכרונות, “גירסא דינקותא” כמוֹתם, איזה “פסוק” או “מאמר חז"ל”, שהם אומרים לאחר שעה קלה של הקדמות וכוונות טובות – עד כי לא מקפידים לבסוף אם “תוקעים” אותו בשגיאה, וגם תמהים עלינו, על הדור הפוחת, על בית־החינוך שלנו: “מה מלמדים אתכם שם היום?…” או אמא המסכנה, כשמתאזרת עוז לפעמים ואומרת: “אתה לא מבין רוסית. יש ברוסית ביטוי שכזה, אצל פּוּשקין…” בלי שום בטחון אם גם כאן אין פליטת־פה ואולי גם לא פּוּשקין. לה נראה כאילו פסוק גימנזיסטי זה עדיין רועף עלומים –ולי הוא לוחץ את הלב מקבצנות. ממראה החורבן. אמא המסכנה. אנשים בלי לשון. בלי מלים. הכל בראשי־תיבות של סימנים מוסכמים, מובנים בין אנשי־שלומנו, ובתנועות־יד, ובגניחות (תכונות איכרים – או סגולת מי שלא למד דיו?) “יש צורך”, “לוקחים משמה” – וכל מלה ענן של כוונות טובות סביבה, עד שאובדת בו ומיטשטשת. דיבור של גרוטאות: מוזז בקושי, מותאם בקושי, ואינו זה שחיפשת… אבל אנחנו הלא בידי עצמנו – ובידינו לשנות. וגם נעשה. תראה, תיש נגחן. (אני כבר לא אישן הלילה?) –פתאום אני נזכר את ההרגשה המלאה כשאני מזיח את משקפי־האבק הגדולים אל המצח ומשחרר את ארובות העיניים לנשימת אויר, ומתמתח להתישר, עשוי כולי, כאילו, מוּצקוּת אחת, אני והמכונה והדרך הביתה, והרעב, והֶספק העבודה, והרגשת הבריאות, והסיכוי לפגוש אותך בדרך־הברושים, אצל חצרכם, אה, אלוהים, שום סבלנות עוד, כל־כך הרבה להתחיל! לאן אני הולך, אנה אני בא?

מישהו מתהפך נוגות על־יד ג’ריקן המים, בלא נוח. המים קרים וחלודים. המון דברים מפרפרים להיאמר, להינסח. – “רפי? – רוטן המתהפך – אתה? מה כעת?” – מלמלם בּני לא כל־כך עשתונן. – “לילה – מדקלם לו רפי – צקלג. שלוש שעות לפני הזריחה. יום ראשון.” – “באמת? כבר? ומה נשמע?” – “לא נשמע. שום דבר.” – “טוב. כך טוב.” מהמהם בּני מתוך עומק טשטושו. – “עוד טיפה לישון,” התחנן בהתפנקות והתכווץ מאד. והיית, בנקל, שולח ומעביר יד ומלסלס בשערו פוטט אליו: תישן, חביבי, תישן. אין מנוח לי בקרבי. אניצי עננים נתאספו תועים. שקופים וזוחלים. געגועים יוצאים אחריהם. תמרלה. תפילת־עצב. אה, גם אני אשכב. הרגשה שאני יכול וצריך, ואין חפץ במה שאני יכול, ולא נדרש. מזולזל. לבזבוז. להחלדה. שדרות־צרצרים הולכות להן לעומק. מישהו נוחר. מתכווץ בי. כמה שכאן לא מקומי. כמה שאין לי פנאי להיות כאן. אני קם ורץ הביתה. אצבעות־הרגל מכוּוצות להן. הבטן מתוחה. מרגיש בכפות הידיים. בלוע, בבית־הבליעה, בבליעות שבולע. פוקעת הסבלנות. לגמרי. ומה יהיה כשיאיר היום. כולי זורם. אשכב כולי בפישוט ידיים ורגליים, שטוח ומלא, עם זה, בטחונות. בטחונות ברורים ואמיצים שזה בידי. שאוּכל. שלא נבצר ממני. שאני עשוי בשביל זה. שלא אתחיל בחיפוש אשמים והצדקות אלא ארוץ להתחיל במעשה. אנחנו כולנו, יותר מדי, רצים תמיד למצוא אשם, כשלא מוצאים חן בעיני עצמנו. התאוָה להלקאה עצמית נחשבת בינינו סימן לחכמה ולאומץ־לב. אפילו ליושר. בוסרים על ימין ועל שמאל, למטה וכלפי מעלה, ובסופו? יוצאים לרגום את כל שאינם מאנשי־שלומנו, לנבוח על בני חוץ… אוהב אותך כל־כך… אִתך אהיה… ותראו איך… ואַת תבואי אתי, נכון שתבואי? הגידי שכּן, רמזי שכּן, צעקי אלי – אני כולי קשב! הו, בוער בי כל־כך. לא לישון. לא לשכב. ללכת. לקשוב אליך. הרגשה של נגיעה בחצות הלילה. פחדים סביב והבטחה. אַל תירא, אני מגן לך. הבטחה. כן. הראש על אבן – ומביט בשמים. קוּרי־אֵדים צפים. מלמלות לחוּת. להירגע. להאמין. מאד. לרצות. הו! העירותי אותך, נחום? בלי כוונה. תישן. לא־כלום. אין שום דבר. גם אני. ליל־מנוחה. לילה טוב, תמרלה. כולם. אני אוהב אותך. יופי של שמים. כולם כבר ישנים. כאילו לא משלט. כאילו מחר לא. להיות ישר. להיות אמיתי. לא חַכמני. ובתום־לבב. מה הפחד מן היום־יום, תמיד כל יום מחדש? הלא זה אושר. יום־יום לקצור תלתן – זה האושר. תמציתו. כן, פעם אחר פעם. ודווקא יום אחר יום. תמיד והלואי. כל יום לקום. כל יום לחלוב. כל יום לשבת אל השולחן, לאכול לחם־הערב. ולא להיתפש לעולם לקטנות, לשעמום, ביסודו הכל פורח. ויש כל־כך להספיק. לעשות, לסדר, להקים, משק שלם. עולם שלם. רק תנו לי. תנו לי להתחיל. לעוף ולהיות שם. לעצום עיניים. בבטחה. לא לדבר עוד. לא לחשוב. לישון. הו. כעת די. אני הכל ורק לא נרדם. עוד מעט בוקר. מוכרח קצת. מסכן פינילה. אורי. על חוט השערה. אני מוכרח. עמוק. עמוק. ולא להרפות. לא.

מי העיר אותי? הייתי. שקט אדיר. לא נפקחות. נביחות רחוקות והבהלה רצה ומרחיקה עד תום סדרת הנביחות. שמים שכאלה. אני כאן. מי העיר אותי? הה, יפה להתעורר אל אד בוקר לבן. להתהפך ולצלול. כאילו היה בהם דבר לומר. אך זך כחלום. מה חלמתי? הו, מה הייתי נותן! גבוה כל־כך ובקצב רחב כל־כך. הלילה עובר. עוד מעט יתחיל. מוכרח, עוד טיפה, להתכרבל ומעֵבר לראש, ולהתכווץ ולחמם לי פינה קטנה וככה. היתה הרגשה טובה, וזכרתי משהו טוב, והיה כל־כך. תיכף אני צונח. כאילו צועקים שם מרחוק־מרחוק. ואולי לא. גליה. גליוֹנת. חביבה. ישנה? רוצה לישון? קומי בואי. קומי בשקט. אַל תעירי אף אחד. ושנינו. ואל־נא תהיי עייפה. מי יודע מה יהיה, ושלא נבזבז את הקצת שלנו על שינה. השתדלי. תראי איך. בואי בטרם עובר. לפני שכולם. אני מתכווץ, אני אוגר אלי את כל החום. לא צועקים שם הרחק? או שזה יתוש שר ומפזז סביב. למתי אנחנו דוחים את החיים? היום אומרים: לאחר המלחמה. ואחר המלחמה מה נאמר? אה, לאבדון. מה יש שם, סוף־סוף, לאן אתה בא? לא. אני מתהפך, והשמיכה ככה, האדמה קרה, וקורא אל גליה. שורף לי אליך, גליה. – “אבל מחר יום עבודה,” את מתאוננת – הה, עזבי את יום מחר! איפה אנחנו ואיפה מחר! בואי. אַל תתחילי להתעסק עם מחר. מי יודע מה, וכלום לא ייצא מזה. כעת. מחר אפול מעייפות. אין מחר. לעולם אין מחר. רק כעת. ולא מעייפות נופלים, כי אם מעופרת. נושם עמוקות. מקשיב. אני ער? נרדמתי? עמוק־עמוק בלילה. משהו כמעט היה ברור. כמעט אפשר היה להצביע עליו. לא זוכר. גליה. אני לעומתך כמו מה, אַת כזאת דקה וענוגה, ואני כזה מגושם ופרוע, דקיקה שכזאת, אַת. נלך? רוצה? – “רוצה, אבל נורא עייפה!” – גם אני עייף. אבל אם נחכה עד שלא נהיה עייפים, נחכה עד בלי עד. חבל להפסיד ככה. ואַל תלכי כבר לישון. אַל תתהפכי לצד שני. חייכי אלי טיפה. תני לי ואלטף אותך. פה ופה, וגם פה, אוהבת כשפה? עד כאן, וגם כאן. נורא יפה וטוב אתך. – “אבל, בחמש צריך לקום!” – עזבי את חמש. כעת שלוש. בסך־הכל. אולי אפילו לא. המון זמן. כל החיים. עולם של זמן. שעות מלאות ובטוחות שהן ישנן. מי יודע אם. ובואי נהיה לנו כעת. ובואי נשכח את כל השאר. ובואי רק נהיה לנו, ונהיה את שעתנו שלנו, ונהיה סוף־סוף, אַת ואני, אם אַת רוצה, אם לבך טוב אלי, כמו שלבי אליך, שורף כל־כך. מרגישה? גליה, גליה קטנה אחת! ונשכח את כל השעות. את כל המחרים, את כל החמש, שש, שבע, עם כל הקשרים הידועים, מה שמוכרח, ומה שצריך ומה שיהיה, בלי ספק, ואת כל הצריכים האלה וההם, ואת כל המוכרחים שכאן וששם, ונהיה לנו פעם אחת שלנו, רק שלנו. רק אנחנו, רק כל מה שיש לנו בנו, כאילו באמת שלנו העולם והלילה והשעות, הקטנות והגדולות, כולם שלנו ולמעננו ובזכותנו – ושתהיה לנו פעם אחת, פעם אחת קטנה שלנו, שלא נצא מן העולם בלי אפילו פעם אחת שלנו. ונדבר רק על עצמנו, וגם לא נדבר, אלא נהיה, זה הדבר, נהיה, בכל כוחנו, בכל שלי ובכל שלך ובכל שלנו, אַת מבינה מה? אני לא, אבל רוצה! נחטוף לנו פעם אחת שלנו, אם לא מגיעה לנו, מאיזו סיבה שהיא. פעם אחת שלנו מאוצר העולם הגדול והשותק. התֵר לנו להיות אני ואַת. עם ובלי לדעת, עם ובלי יִשוּב־הדעת, להיות אנחנו בגלוי ולא בעקיפין, ולשתות לנו עד שיטוף משפתינו ולהוסיף לשתות את זו ההרגשה שהפעם!… רוצה? אני נורא! אני נורא אליך, כעת, מיליון, אין סוף! שתהיה לנו ההליכה שלנו יחד, שכזאת – עד שנבכה כעבור שנים כשנזכור כמה היתה יפה, כמה היה יפה בחוץ, וכמה ששנינו היינו זה לזה, יחד – רוצה חביבה? – “חַ! אתה נורא מפתה… אבל…” – לא. בלי אבל. עזבי את האבל. למה לך, בואי נלך. –”לאן?” – גם בלי לאן. מ’ז’חשוב. לא לשום מקום. לכל מקום. בואי לשם. ואחר־כך עוד. ואחר־כך נשב לנוח. ובכלל, לי כל־כך טוב על־ידך! גם לך? – “קר לי, חַבּק אותי!” – הו, חביבה צפורית שלי, הילָחצי אלי, שומעת איך דופק לי הלב, אליך, בשלך, ממך? טובה שלי, חביבה שלי, גלי שלי, ככה חבוקים לנו עד סוף העולם. – “הו, מפחדת שלא יהיה לי כוח כל־כך רחוק!…” “אַל תפחדי. ננוח מדי פעם. ובואי. אֵל אלוהים האם אַת משיגה מה זה לעבור מן העולם בלי שתהיה לך אפילו פעם אחת, אפילו חצי פעם, אפילו לא כמעט פעם אחת קטנה שהיא! שכל ימיך לא הגיעו גם לפעם אחת קטנה שלך, ולמה, לאבדון, היה צורך בהם מלכתחילה? הלא זה עוול, חטא נורא לעבור וליבטל מן העולם בלי הפעם שלך, האֵל יודע מהי ואיזוהי, ועל מה, לעזאזל, נתבקשת לתת את זו הפעם שלך שלא תגיע אליה, מהו זה שהוא יותר גדול ויותר חשוב ויותר כדאי, שנכון לתת אותה, עליו, עד כדי שגם לא שואלים את פיך! –אה, גליה, שלי. בואי נתאר לעצמנו הליכה. נתאר לעצמנו דרך. רכיבה על סוסים למשל, בטרם שחר. טוב? ואיך אנחנו לנו שנינו. או טיסה. ריצה שהופכת טיסה. אני גם יכול לשאת אותך על כפים. בשמחה, ברצון, אַת כזאת קלה, ומתוקה כזאת. חַבּקי בידך את ערפי ואני נושא אותך אל קצה הארץ, אל בקעה עטופה דשא וצל עצים, והיינו חבוקים לנו… ואַל תזכירי כלום שמזכיר את אחר־כך או שצריך לחזור. לילה גדול, ולצד אחד בלבד. קרירות טובה נלגמת, אַת יפה בתוך כל זה, היפה ביותר שבלילה, שבקרירות, שבנצנוץ הכוכבים. מה דעתך שנלך ולא נחזור? – “מה זה?” – הה, עלילה גדולה. עלילה רבתי, נועזת ומופלאה. חלום מתגשם. מעשה טירוף. הכל ביחד. שירה. זה שתמיד אומרים עליו: אילו… זה שכל אחד יודע. שצריך פעם, פעם אחת ויפה, פעם עליזה אחת, לעשות את האילו המדובר הזה, עד שנוכל להחזיק טובה לעצמנו, שהספקנו ועשינו דבר אחד, ולא העברנו חיינו בלא־כלום… שתדעי לך: אַת נורא מוצאת חן בעיני. בכל מה שאַת. במפורש ושלא במפורש. אני כל־כך מאושר אתך, אילו ידעת, היית מתחילה לשיר ברגע שהיית רק מתחילה לדעת! אי־אפשר, היית מתנפחת מגאוה כמו בּלוֹן, כמו שמים גדולים… נדמה לך שאני מפטפט המון… אה, מה. עטופים מין חיפוי לבנוני, נקי כל־כך, כמו שיש, עד כי מתחשק להרגיש ברפרוף שפתיים, ככה, לחוש את החלקוּת הזאת… אני פותח את השמיכה ואַת נחבאת לחוצה אלי ומתהדקים ונחשקים יחד. כשתתעוררי תמצאי עצמם חבוקה, נשוקה, משוררת, מוקפה, מפוללת, ונשתה קצת טל ונהה לנו שמחים, אין מחר, ולא יודע אם יהיה אֵי־פעם, או אם צריך שיהיה, אם טוב ואם רע, בכלל לא יודע הרבה, יודע שאַת היא ואני אצלך, ושטוב כך, וששנינו, ושיש, ושעכשיו, ושכאן, ושבאמת, ושזה הכל. לא כלום יותר מזה. לא ממני לא מן העולם. זה הכל. שנַיִם שמחים ואוהבים, אני נורא אוהב אותך! אמרתי לך פעם? אַת מרגישה? כמו שיכור אני. ואת רוצה לישון. מתנדנדת. ואף־על־פי־כן. אל תישני לפני שתגידי לי. – “אני בכלל לא ישנה. אני נושמת ושומעת. אני כל מה שאתה אומר, כשאתה אומר. מה שמו הכוכב ההוא?” – ההוא? לא יודע. כוכב. כוכב אחד. ואני באמת אוהב אותך. לא יודע לומר לך עד כמה ואיך זה. פשוט מאד ויוצא מן הכלל. ויפה לנשק לך פה. קריר פה וחם. ורך כל־כך. נערה שלי. כזאת. אני לא אעזבך. צריך יהיה לעקור אותי. מרגישה איך אני יכול? ומתרגש אליך? רוצֶה לשיר לך. רוצָה שאשיר לך? ומבקשת? או אם תבקשי גם אוכל לילל לך כמו חתול, או לצייץ כמו עכבר. ציצי ציצי ציצי. רוצה? ואולי לרקוד על רגל אחת, מכאן עד שמה בלי לנוח, ובלי להחליף רגל? ולהתהפך על הראש? בואי נשחק כאילו זה שכאן הוא זה, סוף־סוף, ואנחנו רוצים שהוא כך! (התעטפי שלא תרעדי!) לי לא, אני לא, לי אתך לעולם לא קר. להיפך: חם לי. אני אוהב אותך. אני אצעק בקול עד הכוכבים. שכולם יידעו. שיתפקעו מקנאה. שיראו מה זה. אני רוצה שנהיה שנינו וסביב סביב. שטופים בגלי הים על הקרש. ונתונים זה לזה עד להיטרף, נעים בגלים, במים, בשמים, בים הגדול, בעולם הגדול. ואנחנו. ואנחנו. או בואי נאמר שזה מטוס. שנינו. מעַבר לכל, אויר־שחקים, העננים הרחק למטה, בתוך ההוד, בבדידוּת רקיעים, במנועים שוצפים עשרת אלפי כוחות סוס, אלף קילומטר לשעה והרבה יותר מזה… לא שייכים לכלום, ובכפות הרגליים והגב חשים את זרימת כוח המנועים, וזה יהיה טוב, הוי, רק טוב, זה יהיה טוב, אַת מרגישה איך? לא חייבים לכלום כלום. – “אבל אני מקיאה באוירון!” – לא! חלילה. לא תרגישי. תרגישי רק מרוֹמים, מרוֹמי־מרוֹמים, ואותי, כל הזמן, כי לא ארפה ממך. בידי ובגופי ובשפתַי ובכולי. זה אחרת. זה בשמים ולא בארץ. כמו בעריסה, אם תרצי. כמו על כנפיים, אם תרצי. זה מפני שלא היית אתי ככה אף פעם, ואף אחת עוד לא. אנחנו רק נתחיל. כשם ששנינו מקופלים ודבוקים פה בתוך השמיכה. הקור והשמיכה והריח שלך. אה. את הריח שלך אכיר בין אלף. וישר אליך. ריח בגדי־החורף שהוצאת זה עתה. מחודשת ורעננה יותר. פוּם! כוכב עף! הגידי שנכון. הגידי שגם אַת, הגידי, וארוכות ארוכות ארוכות נילחץ פה אל פה, לב אל לב, ושדיך יתרקעו על לבי, ולבי ירקיע מרומים, ארוכות־ארוכות. שעה אחת שלנו. שעה אחת מלאה. שעה יפה מלאה. שנינו כנגד הדברים והעולם. אנחנו כמו שאנחנו והדברים והעולם כמו שהם. אה, כמו לקפוץ ערום אל הים! בלי מחיצה. בלי מרחק. לפופים, מלופפים, ובתוך תוככי, וביחד, והכל ביחד… הכל! הו. איך אפשר עוד לשכב ככה. מה אני שוכב ככה. מתפלש על האדמה. משוגע. לקום. לקפוץ. הה, יפה וקר. עמוק־עמוק. ולאן? לשתות טיפת מים.

מימי הג’ריקן היו קרים אבל חלודים. ולאחר שינק נחום מתוך כף־ידו, וטיפח את פניו, קם והשקיף נכחו אל העולם, וצרצרים דיברו דברים, והלילה היה חוגג מלכותו העמוקה. נטל וישב והצית לו סיגריה מתוּנוֹת, כשבא עליו המהום־פתע מארץ: “תן גם לי אחת.” ובּני קם מרבצו ועמד להתמודד בכל מאודו, כיוצא מתוך עצמו, כפורק שלשלאות. ואחרי זה היו עומדים שניהם ומעשנים דומם, ומטילים מימיהם לפניהם, ומעיינים באפלת העולם, ובנמוכי־הכוכבים שממול, ומחרישים. “עוד מעט בוקר.” אמר בּני. “שלוש וחצי,” צד נחום באוד הסיגריה מעל שעונו. “הלילה עובר,” פיהק בּני. עדיין מלחשת בירכתי הלב הכרה ערטילאה כי אפשר לנטות אצבע ולהראות ממש על הדבר האמיתי. אילמלא ניעור פתע, ממרחקי מרחקים, מטח תקתוקי יריות, כמעֵבר לחוג האופק, והדעת הוסחה. “חלמתי משהו.” סיפר נחום אחר־כך ופיכר באצבעותיו את עפעפיו הצרובים. “ואני התהפכתי והתהפכתי.” התוַדה בּני תוגות. זיקוק צהוב כשעוָה פרח פתע באור מת והיבהב משהו ופקע אין קול, וצעיף שחור נשר, סגר אחריו. – “ואולי כבר גמרנו הלילה?”…הגה נחום תפילת־חשאין. “אתה חושב?” – “אולי…” פיקפק נחום, וכשעוצם עיניו נוצצת בהן, כבמכה, דיסקית־סַנוורים עטורה טבעת אדמדמה, וממנה ולחוצה פֶרֶץ נחשול חישורים בהירים, דמויי־נוצה, מסתחררים בטירוף, גל בוזק אחר גל, אפור טורדני ומחוספס, עם גלים כספיים שעיעים ובוהקים כאספקלריה, בלובן מסמא – עד כי גם כשפוקחים, צף אותו גלעין כהה המלוזבז אדום ואינו מרפה להיטשטש, אלא כבלא־חמדה. ואחר־כך חרקו אבנים ובא אצלם בחור ארוך אחד, ששפף כל קומתו כדי ללקק מעל כף־ידו ממימי הג’ריקן הקרים אך חלודים, וחזר ופישט את אָרכּו, וסילק ציצית שׂיער בהיר מעל מצחו וגם אמר כי שמע קולות וסבר שכבר הגיעו. ובאמת, מה קרה שם שעוד לא הגיעו? והשיבו לו כי דבר לא קרה שם, אלא רק מאחרים כרגיל. וגם הוא הצית סיגריה, והגיה אורך פניו ושימט צל חוטם על מחציתם, ובהירות משי משערו, וחזרה החשכה, והשקיפו מערבה אם לא מתקשר שם ריטון עמום או אור כלשהו. “אולי אנחנו שופתים קצת מים לתה? – סבר קובי – לחמם את העצמות הזקנות מקור האדמה הישישה?” – “בקלות – אמר לו נחום – אבל קומקום מניין?” –”קומקום! החכמה היא בלי!” – “אפשר למלא את הפה ולשפות אותו על האש! – ניצנץ דמיונו של נחום באין תומך בו – או, הוסיף כיוָן שכך, לבלוע גחלת ולצקת עליה את המים!” וגם כאן לא שחק אליו איש. “ בקיצור, מה עם תה?” – אמר בּני. “מחר.” קירקר אליו נחום. ומיד נזכר: “חכו, הלא יש לי סוכריות חמוצות!” – “הוֹ!” – כן. בקלות. וכמה טוב היות האדם לא לבדו. נובטת אליך הרגשה כאילו אי־אפשר היה כלל שיזדמן לך אחרת ממה שנזדמן אליך בדיעבד, וקשה לתאר איש אחר מבלעדי חברים אלה לעשות עמם יחדיו. חברים הגונים ושוקטים ועמוקי־לב, רֵעים להתרועע! נפלא כיצד נעשה שאתם תואמים ככה איש את אחיו, ואין כלל צורך לדבר בשביל להרגיש בבטחון כי טוב. איך מוגן אתה ומגונן. ואגב כך אתה תופש עצמך פתאום באמצע זמרוּר סתם, שבהיסח־דעת, ונוכח מהר כי זה הזמר אפשר שלא יהיה מובן מאליו, וכוונתו לא תפורש נכונה, ומכעכע משהו, לצאת את המבוכה, נשתתק נחום מהר. אבל למה לשתוק. צמא ניעור בך לעשות מעשה, לפעול פעולה, לעולל עלילה כלשהי. נס מלבך כל סימן של פחד, לב נחוש אומץ והולך בגדולות. ולמה לא לצאת עתה ולעשות מעשים? לזנבב להם בזנבם השחור, או להניח להם “מוקשים קופצים”, שבדרוך אדם על אחד יזנק הוא ומערכת מרעיו ויתפצפצו בשאגה קטלנית סביב, למה לא לעשות מעשים בחסות הלילה, מה יושבים ככה או מתמכרים לשינה, לחלומות, בסבלנות של גמלים! – “לא נדמה לכם שחבל לבזבז את הזמן על שכיבה?” – “לבזבז? יש טוב מזה? שיא הטוב!” גונח בּני ומפהק בכל מאודו בהטריפו ידו על־פיו. וקובי ענה מיד בפיהוק והחזיק אחריו. עד כי אין מנוס לנחום אלא להפהיק אף הוא עד בילוע עשתונותיו. ולא עוד אלא שבזה אחר זה צונחים תחתיהם, משעינים מרפק באדמה ותולים מבט עייף במערב אם לא מרחשת שם לבסוף מכונית שהיא. מה הם כל־כך שכאלה? מה הם יבשים כה? בוער בלב להגיד בקול דבר מלהיב, לפתוח כיסוי ולהראות את הפנים, לומר דבר שיישמע ברב קשב, ובהרבה הבנה. כל סימן של נמנום יפורק. ייסחפו ויבואו כולם אל הדבר הזה החשוב. לקשוב ככה שהלב הצמא לרננת תופים וחצוצרות, או לשכרוּת חיבוקיה של גליה – יהיה לו מרחב כלשהו לנשום נשימות גדולות, כסוס צמא… ואולי אפילו להוציא מחוּבּוֹ ולשטח חי לפניהם את כל לבו, את סודי הסודות שלו, שיידעו, שיראו, שיהיו אתו, שיהיו חברים, חברים ולא סתם, חברי חברים, רעֵי־אמת, לסַפּר להם בחשיפת הכל, כל מה שבינו ובין גליה, איך היא, ואיך היא כשהיא לטופה, ואיך היה עד שעצמה עיניה מרוך ומהתרגשות ומהתמוגגות, וגירגרה לו פטטי גחלים בוערות, קטעי הגיים קטנים, ומה שיש לה, בפרטי פרטים, כל סתרי סתריה, כל ערטוּליה הענוגים ביותר – יהא מקריב לקרבן רעוּת, הכל, שׂם הכל לפניהם, אִכלו, רעים, שתו ושכרו – כי ככה זה חברים! חברה אחת יש לי, אתם שומעים, גליה, נחמוֹדת שכזו, אילו רק ידעתם! לספר?… קפול ומקופל לו קובי, כבוש ראשו בין ברכיו האסופות בידיו, ואור הסיגריה מנצנץ מאדים ביניהן. תבנית מעוקמת לא בנוח וכנועה לעייפות עד כליה. ואילו בּני נראה כאילו אינו אלא ממש מנחר לו, נשען על הויית החבורה השקטה ומנשף נחרוּרים. אבל אני אסַפּר לכם. ויתחיל להיות אחרת עד שתתעוררו לגמרי. שתלקקו שפתיכם, שתבלעו רוקכם, שתתלקחו כאש, שתרצו נורא, שיתחשק לכם, שתפצירו נורא: עוד, הוסף עוד, המשך, סַפּר עוד! כי הלא חברים אנחנו! הכל־הכל. אתן לכם את היומן שלי מהבית לקרוא. (משעמם נורא, בעצם!) ארשה לכם לקרוא הכל ואשמע דעתכם. ועוד אוסיף בעל־פה מה שהתביישתי לכתוב, גם ביני לבין עצמי. שתדעו. שתדעו ושתגידו: חברים או לא חברים? אני כולי כבר מתמוגג כמו… לעזאזל אני, תמיד. בואו, חבריה, קומו, תהיו גברים, בואו נצא לעשות מעשה, לעזאזל השכיבות האלה, בואו נדליק לפידים, בואו משהו, בואו נהיה משהו, קומו! יוצא שאני מדבר והם שותקים. ואולי ישנים. בלי רוח חיים. מה כולכם סרוחים שכאלה. אין לכם דם. לשכב לשכב. והכל עובר בינתים. מה יוצא מזה? תשכבו עד סוף הדורות? תשכבו כשתמותו! מחר כשיהרגו אתכם. נבלות. נודות. קומו. הזמן עובר. הזמן שלכם. לא בוער לכם בלב? דגים יבשים!

אבל הבלחת־אור מאובקת התנופפה פתאום וקפצה מעבר לגבעה, והמליטה מקרבי נחום תרועה רבה, שהגבעה כולה נחרדה להקשיב לה, וכלב רחוק התחיל נובח בעוז. “באים באים!” הריע נחום והראה באצבע בחדוָה. ועד שקרן־אור חלושה זו היתה מנצנצת שם עלה ושקוֹע, צוף והיעלם, התחילה מרחישה פה ריגשת יקיצה, גונחת וחורקת, חלודה למדי, מלמולים וריסקי חרפות כה וכה, ואחד גם התפרץ ונתן קולו בשיעול קשה שאין לו סוף, ומזל שאמא שלו רחוקה. ואילו קובי ובּני לא מצאו גם עתה די אונים ליותר מזקיפת־ראש יגעה של רגע לעֵבר הילת האור: “באים?” ריטנן בּני – “יופי. אז נסע הביתה.” – “הביתה? – אמר נחום – חכה קצת!” ואי־כאן חלף עבר צל משתרך עטוף שמיכה, מצומרר ושפוף מקור, וכובע גדול מהודק מעוך על ראשו, סבוך כולו ולא נחלץ עוד מחבלי שינה, ורק אוד דועך של קול אחריות מוליכו כושלות למקום שנראה לו כמרכז ההתרחשות. צורה עלובה, שהיא, כנראה, כל מה שנשתייר ממה שהיה לפנים גידי. ובא וצנח וניטשטש תחתיו אצל הג’ריקן, וליקלק קצת מים חלודים וקרים מכף־ידו, וחזר והתעטף בשמיכה באנקת שמע־ישראל וחדל. וגם למטה, ממקום שיכנם של היאמבואים הללו הצפופים (שכבר נשתכחו כאילו לא היו מעולם), התחילו באים אז נאקות־פיהוק משוכות, וקולות מתעוררים, ולא עוד אלא ששמיכתו של קפדן אחר, זריז נשׂכּר, היתה מתנערת כבר בטפיחה חשובה ובעל־ביתית, הלה כבר נוסע הביתה, כאילו. – “מה השעה?” – בא כעת חבוש בשמיכתו עמיחי מרחף מקור וכתפיו מחודדות לו. “קור נורא!” התאונן וחיכך בשקידה ירכיו וזרועיו, להציל קצת חום, וגם הידס תחתיו, וכרע לבסוף אצל הג’ריקן ושיכשך בשארית מימיו הקרים והחלודים, ורקק שאריתם הדלוחה, והתנשם עמוקות, וקטע פיהוקו מהפתעה למראה השמים הרעננים, והכוכבים בעד השיירות הדקיקות של צעיפים פורחים דומם וחלומית, ומזכירים דבר פרטי ולא מסוים, שאסור להסיחו מן הלב, אילו רק זכרת מה ומי. ואחר־כך התבלבל הכל ולא היה ידוע עוד אם זה כאן, אם זה קיים, והעולם היה מנותק ושחור וקר עד שמתחיל קול מבפנים מתיפח ומחלחל מה לך פה, מי לך פה. צלע גבעה חשופה. מקום אין־שֵם. שאגות פראיות, ואולי אף תינוקיות למדי. אלוהים אדירים, עשה שכבר די, שכבר יהיה די, ושייגמר הדבר הזה, עשה שכבר יהיה די. וגם לא בשום מלים מפורשות וחתוכות כאלה, כי אם בנהי יללה אפלה ועיורת, של חתלתול סומא וגושש לצאת. אבל מהרה נתפקח והכל נתיבש והמציאות ניצבת עומדת על עמדה, והכל היה פשוט, וכל האימה הובישה ואיננה. פטורים אפילו מהתבייש שהייתה. אכן, סביב הג’ריקן נידף כעת ריח חרסית, בצה קטנה וריחנית. ועמיחי התחיל תופף זמר־מה בקצה אצבעותיו. מיד צף ועלה קצב אחר שמשך לתפשו. אין למי לומר מלה. אם לא לכוכבים. וככה אתה עומד ניצב יחידי מול חשבון העולם. לולא שאין לך כוח לחשבונות. מיטיב את השמיכה עליך. קושב לקצב המדוחים, תופים מעמיקים, מודדים צעדים. אבל ערבובית ההרמוניות המגששות, המתלכדות רגע בתנועת העפלה, נפרדות כבנפץ גל, מטליא, מקציף. ושוב הלמות הדופק של המקצב מַגרישה, ומאיצה בתוך תחומי הסדר המתוחם, השקול, שבקול הקורא, הממושמע. כעת עולים כלי־המתכת ונוצצים. מתאַזנים עם כלי־העץ, והתיפחות המיתרים נהפכת לחציבות ברורות, בהירות, תכלת בהירה, האפלה שבתווך נקרעת, נושא קצר וברור עד כאב, הכל זז ונע, מתיחות משתררת לקראת, הנה זה הולך ובא. אקלים נרגש אך לא כבד. כליל־גשם אדרי, בין ירח לירח. סקרצו מא נון טאנטו. מהר נעשה החלל צר מהכיל. והקצב הולך והלוֹך. ננשם עד היעתק נשימה. והריח בא באַפּי, התערב וטען כל החלל, הריח המיוחד הזה, האָפייני, האחר, ריח היותך שלך, כנופה לך בכורסה, אפופה בהוייתך המכונסת, מצודדת, רכונת ערפך הצח, הגבעולי, ואור־המנורה זרוע על זהב נחושת ראשך, מערם לו הדים אדומים וכהים, נחשולי חיוּת חמה, שאין קץ לעשרה ולחילופיה הרוגשים, שאין לך אלא להשתחוות ארצה כנגדה, ולהעריץ דום. כל חושיך מתמלאים דבש. עמוסים ושכורי מגע חריף. כריח פריחה מרחוק. מראיתך הענוגה, המחוטבה, העשירה, ריח יִחוּדך שלך הענבּרי, ומלוא עושר צבעי התזמורת מן הפטיפון, עד כי אינך יכול עוד, נשגב ממך ומפחיד במלואו, היאחזות קוי־תארך המדוקדקים בנקיונם עם קוי מהלך קולות הנגינה, עם העווית שבגרון, הטלטול שבלב, גוֹאים אליך, שואפים אליך, נשפכים אליך, כמימי נהר. ואין בינינו אלא שתיקת כמעט־ידיעה, כמעט המגע, כמעט היחד, כמעט המוגד שלא יוגד, ואחר־כך. הו, מה, לילך, קודם־כל, טהרה. דקוּת קוים נקיים. שרטוט חודו של עפרון מחודד. ליל־גשם אחד, עם עצים מנטפים, ואור פנס מובלע אחד, מגיה תואר חיטוב פניך, מגולפים כבתוך שן. שעושה לך מתוק וטיפשי בלב אבל נעלה וגא כפסגת הר. החוּצה אל הלילה המנטף. מן הענפים על שיער ראשנו, ומן הראש מנטף על הפנים, אל הסנטר, ומה שמצחיק: אל תוך העורף לאורך הגב, נוטף קרוּת על בעירת הגו. ועליצוּת פתוחה. ואילו נגעת בענף שמעל הראש היינו נשטפים במקלחת, לצחוק ולשנינה, ואילו פתחתי פי והיו נמלטות שאגות אייל. ידך היתה צוננת בלילה, ונפלאה בצינתה ומצייתת, כאפרוח קופא כפך בכפי, ואספתי אחת וגם את השנית אל פי, לנשוף עליהן בהבל פי לחַמם, ולא דיברנו דבר, ורק אני מנשב בהבל פי על כפותיך הקרות, ושורף לי בתוכי, ורואה אותך איך את, באור הפנס המובלע, מעולפה כולך, והטיפין המנטפות על פניך פניניוּת שנהבית שכזו וכמעט לא־ארצית, לולא זו היד הקפואה, שכבר הייתי מגיעה אל שפתי קלות, טיפ־טיפה, ומחונק לי בגרון, ולא מתמלט לי אלא כמין לילָכית שלי, לילָך! אילו היתה לנו באיזה מקום אח בוערת להתחמם קצת, אולי יין להשקותך ולשתות, אף כי מבושם אני, שתוי, יותר מיכלתי. מתנדנדים בהליכה. לא חבוקים, לא מתנשקים, לא נלחצים, לא מדברים, רק אַת על־ידי, שלי, כתפך אצל כתפי, וידך שלך זו הקפואה עם ידי בתוך הכיס של הבטלדרס שלי, וידך שלך זו בכפי ואני מנשף עליה בהבל פי, ומגיעה, רטובות אל שפתי עוד ועוד. וטיפות מנטפות מן העצים העמוסים. אלה הקאזוארינות המופלאות, והפרוֹפיל שלך המשוקד בשן, כמעט שקוף ומעביר אור, טיפּ־טיפי נוּגה, אף־על־פי שמאושר, בודאי, כמו שלוליות הרחוב שצהלו והבהיקו. וריח ברושי־הכסף כבד וחגיגי. והחצרות והבתים מוגפים. כאילו הרבה־הרבה מעֵבר מזה. ואנחנו לנו, כאילו שלנו הכל, נסיכי הארץ, לא יודע מה, והלכנו, עד שלא היה נוח עוד ללכת, בשתי ידיים בכיס הצר האחד, ונפרדנו, והלכנו קצת מפורדים, כדי להימצא כעבור כלום חבוקים לגמרי, מאד, בכל עוז, בלי סוף, כשהתחיל פתאום הגשם הגדול וברחנו לנו, יד ביד, צוחקים רצים במורד. הו. ריק כזה פה. האכרע פה לשמך, והכוכבים עדי? כולי? אמונה שלי. אַת –

יִבּוּבּ מנסר ברמה נתחב כעת לחלל השחור, וגניחות מאמצי קרון מתקרב. וכבר הם מטפסים ועולים במעלה הגבעה. חבל שנשארתָ בהרגשת לא גמור. עומד עטוף שמיכה כבטלית. כלום תוכל לחזור פעם אל אותו רוחב הלב, רוחב התקוות, גובה ההרגשות, סמרמורת החדוה לקראת מה שיתגלה מעֵבר לעיקול הדרך הקרוב, טהרת הציפיה, תמימות של תינוקות, משפטים נשגבים, על האדם ועל האלוהים, והחג הדולק כל הזמן, הלחש הלא נגמר? פריטות סולמות ליליים על פסנתר, והמתיקות הזו עד חשש לנשום, שמא הכל נמוג – והכל אמת לאמיתה, אמת פשוטה לאמיתה הפשוט. ומי זה מתפתל פה על הארץ? “עמיחי…” מצריד עתה המתפלש הזה. מי זה? קר לו. “אה?” נרתע עמיחי והכל ניתק. “יש לך סיגריה?” – גידי. מה הוא נחנק לו שם. רגליים הרבו לדוש עתה אנה ואנה, מתנגפות בחשכה, וקולות הומים נתרבו. נגמר. לא יהיה עוד. עד כאן. זאת כל ילדותך. “קח.” אמר עמיחי אל גידי, לא בהרבה חביבוּת, וידיהם נתקלו בחושך, וידיו של זה גיששו בתוך ידיו של זה. “תודה. – אמר גידי – הצלת נפש. גפרוּר?” – הלהבת האירה פרצוף משוּבּש זקן ורב־צללים. כמסכת אַשף. “אַל תכבה – הצריד גידי – תן ואחמם את האצבעות.” ונטלו זה מידי זה בזהירות, וכפה את האש הפעוטה לתוך כופח אגרופו, וזה האדים, ומיד כבה. “קר נורא.” אמר גידי. ועמיחי לא השיב, היטיב את השמיכה על כתפיו ונתנשם. מה הוא נדחק אלי. “עמיחי?” חזר הקול הצרוד וריטן. “מה?” – “תגיד, מה שמה ההיא, הג’ינג’ית שלך?” ובחטף, שכבר ייאמר. “מה?” נבעת עמיחי כנכוה. “סתם, תגיד. מה שמה?” –”מה זה עסקך!” נסגר עמיחי קיפודית ובאיבה לא מובלגת. – “מ’כפת לך אם תאמר? זה סוד?” –דיבר גידי עמומות מרבצו בעפר. מה פתאום? מה הוא לי כאן? מה הוא חושב לו? האם שמע דבר מפי, מילמלתי משהו? נתלהטו לחיי, אני מסמיק. מה זה נטפל אלי פתאום? עזוֹב. קר נורא.” קפץ עמיחי וגזר נחרצות, והתחיל מנתר מרגל אל רגל. סתם רשע. מה איכפת לו. ריטן גידי אל לבו. ידעתי שלא ירצה. מה יפסיד אם יאמר? אחטוף לו אותה? וגם לא הייתי צריך להתחיל. מה יחשוב עלי כעת? רגליים עברו, ורגליים חזרו, ומישהו כבר התחיל צוחק, אף כי עדיין מחרף את הקור. לעזאזל, מה אני. הלילה מנגן לי בעצבים. נפשי יוצאת אליה. לאמצה, להדקה, לטרפה חיה. למוש בכפות בוערות את משי עורה, לקרוע ולהשליך כל מה שמפריע, כל מה שחוצץ, להדביק שפתי אל לבנת לבך, אלוהים. לעזאזל. אני משוגע. הלא מעולם לא ראיתי אותה. הלא את שמך אינני יודע. איזה חלומות, איזה תשוקות. עצור, חביבי, עצור לפני שאתה. האם באמת היא ג’ינג’ית? כולה, לגמרי? או רק אדומת־שׂיער? הה, שתהיה לה אדומת־שׂיער, ולבנת־כתפיים, וכזאת ש… כמשי לבן, ואדומת־שׂיער, כלהט פרגים, ולקחת בשתי כפותיך את להט אש השׂיער ולכבור בו, ולהשקיע בו ראשך ולהחליק את צוארה, את כתפיה, הלבנות, ולהשיל כל מה שמונע, כל מה שמעכב אל הלובן הפורח הזה, החָלָק שלה, הלטיף שלה, ו… אני מטורף. מה אני רוצה ממני. לא ממני – ממנה. היא. מדליקה אותי. מקוממת אותי. מרציחה לי את הדופק. ולדעת שיהיה מישהו שיזכה בכל הזה שלה, תפארת הלובן הקטיפני, ושאולי אף היא מרצונה תתן לו, ובהתלהבות – לקום ולצעוק ולהכות, לרוץ אליה לדחוף לצדדים מה שיפריע מי שיפריע… לא יכול עוד. מה היה לי? אני מוכרח להתעורר. גידי גידי, אתה חייב להתפקח! לא. לא חייב. מדוע חייב. לא חייב כלום. תן לי. עזוֹב ותן לי. אני רוצה. אני מת. אני בוער. לתאר לך איך… ושנינו פתוחים לסחף, כבתוך אשד נופל, הסתחפות שואגת, חסרת־חשבון, תן לי, זוז, תן לי, ואבוא אליך, – הה, תיכף תכירי אותי. אהיה נורא נרגש. יותר מדי. לא אוכל לומר מלה. לא יהיה לי קול. תיבהלי? לא אביא לך פרחים, לא אוֹמַר לך דברים יפים. לא יודע. רק אבוא אליך. כולי מצפורן רגלי עד שער ראשי. תירתעי שתי פסיעות? בתחילה, אבל לא עוד. תגידי: “באת?” – ואני אניע ראשי. כן, באתי. באתי. ואושיט אליך ידי. יוקד. רימון רושף. והפתיל נגמר. אליך. נירה? רינה? דליה? מה שמך? מה הוא שומר אותך לו – לא יועיל לו דבר. אני מזרועותיו אקח. אַת בשבילי. אני יודע. אין לו בכולו גם החצי ממה שיש לי באצבעי האחת – אליך. הוא שר ואני בוער. פתאום ואנחנו ניפגש. אי־אפשר יהיה לטעות. לא תטעי בי. אַת מזה ואני מזה, באים מכיווּנים שונים, ופתאום, פתאום – נצטלב. נביט. נדע. בלי נימוסי־שוא. ונפרוץ! אה, מה, רגע, עוד רגע, ואחר־כך לא־כלום. אש תסתער לשמים. כל מה שהיה פעם, בי, או בך, כל מה שכרגיל, או כידוע, בי או בך, אי־לשם, ייזרק הצדה, ייהדף, ושנינו נהיה, רק, הו, רק, אנחנו לנו, פעם אחת שכזו, בוערת, אדירה, בלי כלום זולתה, בלי, שאין עוד… אינני יכול, אינני יכול. אני משתולל. ידי במחשופיה הגמישים, מסוּנוור לבנוּתה, בוער על לבנוּתה, הו, מה, כמו… – “איזו נבלה רובצת כאן!” – “אתה חמור, איפה העיניים שלך!” – “מי זה? גידי?” –"גידי גידי – מה אתה דורך!” פתאום ואין עוד דבר ולא נותר כלום, רק לקום כואב ממדרך נעל מסומרה, ולהיות פתאום בתוך המולה זרה, אחרת, באמצע פרק אחר, ולהגיח מן השמיכה, ולשמוט את הכובע, ולהתגרד בשתי ידיים בראש, ולהיתמך בכף באדמה, ולקום בחריקה ולעמוד. “מה אתם רצים מה?” אבל בהרחק של כלום כבר עומד קרון כהה אחד ומנשף בתכונה מרובה, מוגזמת מאד, מרגיזה מאד, ועוד התנשפות מחרחרת או שתים, ונופלת פתאום דממה, חלָקה כלוח־שיש. ומישהו שרץ עתה לשם, הופך ברוצו את הג’ריקן, ומקלל ומציל עצמותיו מהתפזר, ושארית המים, בתוך הדממה, ביקבקו חרש אל החול.

דיצת ה”אהלנים” המצטווחים עלה ורדת בצויצה, ואותה מהומה טובה ובריאה החותלת כל קרון בהגיעו לבסוף, והחושך שמתבהר לבקיעים בצחוקים, בסיגריות, בחרפות, ובשאילות־שלום עולזות, כשהכל צובאים על דלתו המשומטת – הפכה כהישמט זו למהומה. אנשי יאמבו, מקטנם עד גדולם, בחבילי־חבילותיהם וכרוכים בשמיכות ובכל אשר להם, ובנצחון הגדול, הרסו לעלות למעלה בתדחפה, אחת היא להם אם כבר נפרק אם לא, ואין זה מענינם כלל ועיקר, אילמלא לא כמוֹתם סברו העליונים בעליונותם, גם הצויחו למטה, גילויי־דעת בענין זה, חריפים ודוקרניים למדי, שנתקבלו מקצתם בצהלוֹת־בוז ומקצתם בתרועות־גנאי. וכבר התחילו למשוך מישהו ברגליו למטה, והלה נאחז בכל שידו מגעת בחשכה, ומבעט לפניו ברגלו האחרת, מנגף והמת ימות והחי יחיה, ואחד, מסיבה פלונית, פרץ פתאום בצחוק צרחני כשור עקוּד, והתחילה תדחפה רבתי, וצהלה צעירה ושמחה, כעל סף הקולנוע כשנפתחות דלתותיו, ומה שאלו זרקו למעלה פנימה, החזירו אלה למטה בהטחה ובנקמנות ובכל אשר יפגיעו ירשיעו, וצעקה שוחרת־צדק פרצה השמימה: מי אתה פה שאתה נדחק! – תיכף אראה לך מי! – צעק הצועק על צועקיו – אתה תראה? בוא נראה מה שתראה! – שרו הללו בחדוה. כל זה עד שהבקיע קובי וטיפס למעלה וזימר אז זמר בנחת גמורה, כי לא על כמה פרצופים נחמדים שיתפוצצו לאבק בעוד רגע הוא חס – אלא על מוקשיו מחמדיו חבל לו… הערה קלה שחלפה כרוח רעננה, וכרגע היה הקרון ריק וערטיל ומיותם מאדם, וסינר האדם שלפניו נמוג ואיננו. אז הורידו מרגמה שלושה אחת, בסיסה, קנה, דו־רגלה, ושאר כל אביזריה, מוטותיה וזביליה, ושלושת משמשיה טילטלו והניחו אותם באשר הניחו עד בוקר אור, וחזקה עליהם שישכבו בנחת ולא יצענוּ מזה. וגררו והורידו ג’ריקנים מנטפים ושכשכניים, ועוד ארגזי תחמושת (לבשר מי יינעצו מחר?) וגם שמטו ארצה בדרדור כמה סיבכי־תיל, וביש גדא אחד נאחז בתלתלי הסבך וחירף וגידף בפריצות. ולבסוף נחשפו אותם ארגזים שהורדו אחד־אחד בנחת מאופקת, ובכובד־ראש, וקובי נטל כל אחד מהם וכיתפוֹ עד הבקתה, הוא ושנַיִם מנעריו, מביני ענין ונושאים בעול. כעת גאו פרצו כמי־שוטפין היאמבואים ובטרם כלום הריהם כולם למעלה, מזמרים זמר ומוכנים לדרך, שומטים בדחיית־רגל מכושים ואתים ושאר פרטים שכוחים, וזהו. ומה עוד? לא, במכונית הבאה, שתבוא מיד, בה יסעו בומה ובהמיו (הם? נשתכחו הללו כמת מלב!), וגידי וגידאיו. בלא לרטון בקול, אך בחמיצוּת שגם החושך לא יכול להצפינה מובלים עתה היאקושים לאסוף את המכושים, מתכווצים מקור ומיקיצת־פתאום, ומרגָשוֹת שריגשו עליהם היוצאים הנוסעים, ומושכים חטמם בזעף. האומנם מאמין מישהו שיהיה עוד כאן דבר? האומנם הכרח הוא להתעמר ככה בחייהם? אך לא יאקוש שיירך בו לבו להתמוגג מהעויות־סרק כאלה. בלא דבּר דבר הוא דופק בהם ומאיצם ביד קשה – והללו גוחנים ולוקטים כלי־עבודה וחוזרים ונבלעים בחושך, ובטרם תדע מה ושוב יש נישאת בחשכת הלילה רינת התפצחות ברזל באבן, ועד כדי כך שכל השאר, עטופי השמיכות וממלמלי המלמולים, חשים עצמם מיותרים מאד וקרואים להסתלק. ובהן מה? למה לא זזים? מסתבר כי יאמבו שקוע ראשו ורובו בויכוח נואש עם פרצוף אחד, עיקש כפרד, שמסתבר כי הוא הוא הפיאטניק, וכי עליו נגזר להישאר כאן לפי שאין ליאקוש פיאטניק בין גיבוריו. – אני מוכרח לחזור – מתלהב הפרצוף העיקש – הרגל שלי נוראה, לא יכול לעמוד! – אתה עושה את עצמך, הלא מכירים אותך! – מוכיחו יאמבו על פניו. בחיי – טוען הפרצוף – אני משתגע מכאב! – אתה נשאר כאן, ואל תעשה סינימה! – אני לא! – אתה כן! – בחיי, לא! – וקשה לדעת איך יהיה לדבר סוף. עתה הגיעו גם אחדים מאנשי זאביק שבאו לקחת מכושים, וריטנו כי לא עצמו עין כל הלילה, וכי כל הלילה, אי־כאן לא הרחק, לא חדלו צעקות אדם ונביחות כלב, זה מצד אחד, ומצד שני, באיזו זכות ועל איזה מעשים טובים דווקא היאמבואים חוזרים ראשונים, ודווקא הזאביקים נשארים – ומה משמעות עיוות דין יושר זה – ואיזו עדות נוספת צריך להביא למר גורלם, לצדק המקופח ולקנוניותיו האפלות של צביקו, על חשבונם! מובן שלא נשאר על הקרון יאמבואי אחד שלא צווח לענות להם ולטפח על פניהם, והזכירו להם בנשימה אחת שבעים ושבע הזכרות, שנוח להם, לזאביקים, לשכוח, כמובן, ומוטב ויחרישו בדברם על הצדק: למי מגיע ולמי לא מגיע! גם זה נסתיים לבסוף, והללו חזרו למקומם רוגנים אך בלתי־מנוצחים, והללו נרגנו למעלה, למה לעזאזל תקועים פה ולא זזים מן המקום כפוי־הטובה הזה שהם כבשוהו בחזה חשוף מול האויב. איתרע מזלו של עודד, רעהו של גידי, שהיה משיח עמו באחוָה, ובחשיפות שינים מנצנצות באפלה, ובפריצות צחוק, ויאמבו שכבר נסתאב בויכוח עם הפרצוף המחורבן של הפיאטניק הסרחן הלז – בזק רעיון בלבו. – “עודד – עט פתאום עליו – איך אתה בפיאט?” – “מ’ה 'חוז!” – ענה עודד בלא להתכוון לכלום. “נפלא! – קפץ עליו יאמבו – אתה תהיה פיאטניק!” – “אני? מה פתאום?” – “כלום. זהו. מצוין. נתן מוכרח לחזור בגלל הרגל. אתה תהיה במקומו.” –”אבל…” טען עודד ולא ידע אם לצחוק או לצעוק – בעצם, הוא, קצת, לא כל־כך בפיאט – מחוץ למה שמעיקרו הוא רץ מחלקתי ולא שום פיאטניק! –”זה כלום! – הבטיחו יאמבו –תלמד בנקל. איפה הוא, הנה – תכיר: זה פמפיק. אתה תהיה אתו. עכשיו הכל בסדר גמור.” והקרון שהיה מרתיח תחתיו בקוצר־רוח, חיתה רוחו באחת, ועקר ונעתק ממקומו במורד, מקרקש בשרשרת זנוחה, ואף הזמר הידוע אוֹלדה־דרי אולדה־דרה נחלץ עתה וגלש מלמעלה, להגריש עיגולים בחושך, אך נדם מהרה וטבע במצולות. עתה פיכתה, רחבה עד אין חוף, הדממה, ישנה־נושנה עד שממון. ושוב נתגלו הכוכבים מעפעפים עיניהם בהבהובם הרחוק, הבלתי־מובן, היודע ואינו מתפרש, עד כי חש אדם פתאום מועקת כובד עופרת בו, נמעך מלאוּת, וכואבים עליו אבריו – כאילו כל הלילה היה מתאמץ להתיצב על קצה בהונות.

 

פרק עשרים וששה    🔗

מישהו היה מטיח על־גבי מכיתת־ברזל שנמצאה לו, מצלצל וקורא בקול זמרני: ארוחת־בוקר! – מה הדבר הזה? מי חומד לו כאן לצון ומתעלל באנשים רעבים? אבל גם השמש כבר גוחכת כתומות ומתחתיה מתרווח כבר רום בזוק זהרורים נפוצים, עזפנים למדי, אצים להפשיר את צינת־הבוקר, זו הנינוחה שקוית טל על כל העולם הנאור, כעין בוקר־שבת נאה, וכן גם הרעב כבר ממש מזמר במעיים ולא עוד אלא שכבר שעה שבע בבוקר! על מי תיאָכף איפוא מצוָתו החזקה של אותו זאביק, אשר טיפס לכאן ועלה לפני שתים או שלוש שעות, בטרם אור, ועשה בהלה שלמה: מצב הכן, ולא להוציא לא ראש ולא יד מן השוחות ולא לעשות כלום שיעיד כי המשלט חי ותפוש ורק לצפות ולצפות מתוך השוחות, אזורים, חבושים ודרוכים, האצבע על שמורת ההדק – עד כדי כך שכבר נבלה הרוח מבקקון, והיה הדבר מַלאֶה בחוסר הטעם הזועק שבו. לעזאזל אמצאותיו של זאביק! הבט וראה איזה שקט־מנוחות סביב! איזה גבעות צדיקות מכווצות להן מפולמות, ואיך הן רבוצות להן על אַליָתן, ועוד לא הקיצו מתנומתן, ולא פעו מֶה לא כישכשו זנב, ורק פיקולי־אד תמימים מאַדוים מעליהן בשׂחקת תינוקות, למגע דגדוגי השמש בגבן הצמרי. כה כחולה־מוריקה מראיתן, כל עוד קורנת השמש בעיניים, וצידן המוצל מופנה אלינו, ורק מיתאר חמוקי ריכסן האפרפר, המתקמר־מתקער קלות, משוקד להן בקו־אור מוזהב וענוג ותלוי לוֹיות־לוֹיות, ועד האופק שלוַת שדות וגבעות רגועות, מרחבי עולם טרי וחפשי – לקום ולרתום את הסוסים ולצאת לעבודה. מיהו המוח העוקמני הזה שהמציא כי אפשר שיהיה אחרת משלום סביב־סביב? היכן, לאן יטיל כאן פרעות? מזרחה עולם גבעות כנוסות וכסויות חרג שמש מסמא, לצפון גלים־גלים קלים עד ירכתי חוג האופק, אשר אמירו של עץ בודד שתול בו, ומערבה אין כל כי אם כיסופי־נפש תכלכלים מרצרצים ופוחתים לאִטם במחשוף, ועל הדרום סוגרות הבקתות ומכסות, ודממה עמוקה הפקר למצהלות צפור או שתים יחידות בעולם הריק. וזה הכל, הללויה. אולם אם זאביק, מפקד מחלקה מספר שלוש, פלוגה א', האחראי למשלט מאתים ארבעים וארבע (שאולי הוא צקלג), ואם הוא רחוק – הרי יאקוש, מפקד כיתה מספר שתים, הוא קרוב, ואין התולים עמו. לשוא לוהט ומפרכס לו גואל המג’נוּן לחמוק ולרוץ ולראות מה, לשוא טענותיו על גודל מידות קיבתו ועל ריקוּתה לריקנות – לאו פירושו לא. איש־איש אחוז־נשק וקסוד־קסדה, מנועץ בשוחתו כפי עומקה (ומערך השוחות כולו מוצף אור השמש האלכסונית) – ‘עד מתי, יאקוש?’ – ״עד שיגידו לך די.״ חותך הלה ועיניו באופק. ״ואוכל?' – ‘אכול חול.’ וסוף, ולשטוף טיפ־טיפה את הפרצוף? ולחלץ קמעה את העצמות? – לא. כלום לא. ובכן למי מצלצל המצלצל? היינו הך. ובינתים מוסיף יצור־הפלאים ומכה ומצלצל וקורא בקולו הזמרני לארוחת־הבוקר, ולא די שהסקרנות מיתחה כל מיתריה, והפכה כל פה הולך מים – אלא מתעוררים אז, לשמע צלילים תמוהים אלה, בצלע הבקתה, מעל גבב קש משחיר מעיפוש, מרבץ שוורים, כנראה, ובין גלליהם וצפיעיהם – שתי דמויות מעוכות־שינה מכורבלות, ומתגלה רפי מכווץ כרוך בשמיכתו יחידתו, ודויד הטמון לו בשלוש שלו, ושניהם מַבעים עינים בוהות, ויוצאת שהות־מה עד שמתחילים להבין מה, וקודם־כל כי הלכו חבריהם, נסעו מכבר, מבעוד לילה, והם נשתכחו נשתיירו פה בפינה, ישנים בתוך העיפוש הזה, ולא חלו ולא הרגישו דבר. ‘מה הענינים?’ תמה ונעלב רפי אל דויד. ״סִדרו אוֹתנו, ימח שמם!' עונה הלה וזורק מעליו את כל השמיכות הטפוחות מטל לילה. אבל כאן הוא חדל פתאום, ותולה עיניו לפניו כמוקסם. וכשמריץ רפי מבטו שמה, גם הוא אומר: ‘אה?’ פתוּע. שכן מיהו זה העומד מעֵבר לצלע הבקתה ומצלצל בשתי מכיתות־ברזל, שאינם אלא שני זנבות פגזים, וקורא בקול זמרני לארוחת־בוקר, שמח להועיל – מי אם לא אחד בעל זקן ״חיות הנגב״, אותו טבּח מנוּבּז שמוּליק, וסביבו על הסלע מערכת קופסות פעורות־פה, ומשמניהן קורצים קרוץ, מזמר ומצלצל בנחת ובעולז וטוב לו, כאילו לא־כלום! איך ומתי צץ זה לכאן? אין זאת כי אם שמטוהו פה בחסות החשכה ולא נודע עד הנה, ורק עתה גח וטרח, כשנסעה כיתת גידי, לקנות לבם של הבלתי־יודעים. – ״הי טינופת!' – אמר לו דויד דיבור של שלום, שהרטיט את הלז, וגרם לו להפוך לעברם מבט נדהם. – ״הי טינופת!' חזר ואמר לו דויד ברכת צפרא־טבא.

– ‘אהלן!…’ פיקפק שמוליק ומילמל, ופיקפק וגם הפסיק מצלצל בשני זנבות הפגזים. שאולי הם המה אשר קטלו את אורי ואת כולם, וידיו נתדלדלו לו לצדיו. – ‘אתה עוד חי?’ אמר לו דויד. – ‘ככה, בערך, חיים.’ שנשתמט הלה כה וכה, וכבר מדד לו מפלט במבטו. –’ואיך אתה מרגיש?' קם דויד והיטיב בגדיו עליו, וקמט חרוץ העמק מעל חטמו, ואינו מרפה מבטו ממנו. – ‘עזוב. – יבב פתאום הלה שמוליק ונסוג שתי פסיעות נוספות על העשר המפרידות ביניהם. – אַל תגע בי!’ – ‘מי נוגע בך מי.’ – אמר דויד ממקומו, והלה נרתע עוד פסיעה. – ‘לא עשיתי לך כלום – הצטווח פתאום – לא עשיתי לך כלום! ' – ‘בוא הנה!’ חתך לו דויד פסוקות. כשכבר היה כל לבושו ערוך וגם את ידיו העביר בפרעות ראשו להיטיבו, רחוץ ונכון למשפט. – ‘עזוב!’ זעק עתה שמוליק כנכוה, ואולי כדי שישמעו ולא ישאירוהו לבדד בידי תליינו. (– עזוב אותו – רצה רפי לומר ולא אמר.) – ‘בוא הנה!’ גזר עליו דויד. והלה נסוג לאחוריו והוסיף על הרווח המפריד עוד פסיעונת, וכמעט מעד בסלע שהיה מאחוריו. – ‘עזוֹב! עזוב!’ – צווח זה בקולי־קולות כחיה מוכה. כאילו מכוח ידיו של דויד מעד. – ‘אַל תגע בי. לא עשיתי לך כלום. מה אתה רוצה ממני!’ – בדם בעיניים, בחשיפת שינים, וכמעט בבכי, וזקנוֹ תפארתו היה רוטט נלעגות, ואילו בעד צוארוןן-חולצתו הפעור, הציץ עירום בשר לבן ונכנע, ומעורר סלידת רחמים – ‘מה יש כאן?’ הגיע אז בריצה יאקוש, ואחריו, מיד, כראשי שפנים, כמה פרצופים שהשתלחו בגניבה. אבל דויד לא שת לבו לאיש. עיניו בטרפו הוסיף וסינן חשוּקות: ‘בוא הנה, טינופת.’ – ‘מה אתה רוצה ממנו? מה היה?’ – התערב יאקוש והריץ עיניו מזה אל זה לדעת מה. – ‘שיעזוב אותי! – צווח שמוליק מריץ תחינתו אל יאקוש – לא עשיתי לו כלום. מה הוא רוצה ממני מה?’ – ‘מה הענין?’– ניסה יאקוש אצל רפי. ‘טינופת!’ הסביר הכל רפי, בקוצר־רוח למחזה הזה. – ‘עזוב אותו, דויד. לא כדאי ללכלך בו את הידיים!’ – ‘אתה בא הנה או לא?’ נתן אז דויד קולו ברצחנות, ובתנועת־חתף נטל מהיכן שהוא והיה רובה בידיו והוא קישקש בבריח. – ‘לא! – צעק שמוליק – מה אתה רוצה ממני. שיעזוב אותי. הגידו לו. עזבו. עזבו אותי. הסתלקו ממני. מנוולים. לכו כולכם. מה יש? עזבו! לא עשיתי כלום! הגידו לו: הוא יהרוג אותי! לא, לא!’ – ‘מה אתה צורח כמו חיה!’ חרה אַפּוֹ של יאקוש – אבל הלה כבר אבד הכל, שכח ופסע לאחור ומעד והתמוטט במפתיע על הסלע, ונתקף בהלה, כלכוד בפח, התהפך וקפץ על רגליו ופתח בדהרת מנוסת־אבדון לעבר ה’קדמי’ כשתרועות־ צחוק ושריקות נרדפות אחריו מעל הכיפה הערפית. ודויד שמט את הרובה ברוח קרה. ‘של מי המטאטא הזה – אמר – למה לא מנקים אותו אף פעם?’ וניער כף בכף. והיאקושים ראו ושמעו, ונעו עמדו מרחוק, ועיניהם קרנו הערצה.

וברוח בדוחה ובצחוק טוב שכזה באו אל סלע הזבח הטבול בשמש וערוך כולו קופסות פתוחות ונכונות לטרף. ונתלקטו ובאו מחצית היאקושים וכל הבלתי־שייכים, כדויד וכרפי, וכשלושת הרגמים, באים מן הג’ריקן אל הכּרה וידיהם מנטפות מים. והבִריָה בשפע: חפיסות ביסקויט וקופסת־ריבה גדולה שהדבורים כבר הריחו ריחה, ומשולשי גבינה עוטי נייר־כסף, וקופסות סלמון, שדג שחור על גבי עטיפה אדומה מפרכס עליהן, ואפשר למרוח ולתבל זה בזה ככל אַוַת הלב החומד, ולנגוס ולהתפטם, ומדי פעם להשתעל מצחוק לזכר מנוסת המזוקנן ההוא. ועודד, תוך שהוא מפריח על סביבותיו פירורים ונתזים, היה בוחן בדאגה פני שותפו החדש, הוא פמפיק, שהיה כשמו עלם־חמודות, גוּצוֹן ושמנמוֹן ולחייו מתחת כתמי זקן בהיר, דומה לזוהמה כלשהי – סמוקות להן ומתכדרות על לוגמיו, ואינו משקיף על הדברים אלא בעצימת עין אחת, תוך שמלעיט לתוכו במהירות לא תיאמן כמויות כאלה, שהשחוק נידף מפי עודד: ‘אתה תיחנק תיכף!’ חרד אליו עודד. – ‘כלב מי שייחנק.’ מבטיח הלה מניה וביה בלי קושי. כעת באים אל הסעודה קובי וברזילי ושני נערי קובי, שתקניים וצנומים, אחר שטרחו בבקתה הקטנה הסמוכה והכינו את המוקשים להטמנה. וברזילי השתופף באחוָה בין אחיו הרגמים ואמר דברי בוקר־טוב בוקר־אור –והללו המו אליו מתוך הקופסות. אולם כשפותחים הרגמים הללו ומחווים דעתם, לאחר ששקלו וטרו ביניהם, כי לא שווה להם להזיע ולנבור חור חדש בטרשים האלה, כשיש לך הבור הזה גדול כדרוש ומן המוכן, אך לחינם יוכיחם ברזילי וירצה לפניהם בפרטות כל מה שאירע כאן בבור הזה גופו. גלוג לסבתא. א', לא יכה פעמים פגז עיור על מקום אחד, השכל לא סובל; ב', להוסיף ולשפר כה וכה את החור הזה אפשר ואפשר: ג', אין להם כל נימוק לעכב את בעל ההצעה מהפשיל שרווליו ולקפוץ בגופו ובעצמו, ולחפור בור אחר, עמוק ומרווח, מרוחק ומצודד למטה, אם זה אדיר־חפצו, ואדרבא, תחזקנה ידיו. וזה הכל. הם יציבו את המרגמה בבור הזה גופו. אין טוב ממנו כאן. ויתקינו כל מכשיריהם ואביזריהם ומוטותיהם, ואת הפגזים יערכו בבור הקטן הסמוך, ובחדר אחר של הבקתה כאן – וכך יהיה הכל קרוב תחת היד ומסודר במעגל, ונוח לעבודה מאין כמוהו, ועוד יישאר פנאי לשכב אפרקדן, ולפצות עצמם בקצת מן המנוחה הגדולה המגיעה להם מכבר, והחשבון ארוך. ברזילי אינו נח ואינו נכנע. אבל מי ברזילי ומי חייב לשמוע לו. טוב, יבוא מישקה, מ"פ המסייעת, ועל־פיו יקום דבר. ועד שיבוא לא ישנו דבר. – ‘המקום מטווח אצלם. רק יראו הבהק־אש, אחד או שנָיִם – ידפקו אתכם! – זעק ברזילי בחום – וכשמרביצים מאות פגזים, כדרך שהם עושים, על נקודה אחת, אחד מכולם אין לו ברירה אלא שיירד ויכה ישר על הראש!’ – ‘הלא כבר גמרנו ואתה מתחיל מבראשית!’ עיקמו נגינתם עליו, כל השלושה כאחד, ואחד מכולם, ששער־ראשו מגולב וגזוז, עד כדי שצוארו ולחייו משובשים באותו נֶתש שחור קצת וסומר, כעין לכלוך כללי, שיהק משובע והצית סיגריה, והניע בגפרור כה וכה לכבותו ואמר לברזילי: ‘סוף־סוף אנחנו נמות ולא אתה, לא? אז די!’ –,מה דעתך, יאקוש?' – הלך ברזילי אצלו. אבל יאקוש, לא משום שלא הסכים לברזילי, אלא משום שלא נראה לו נאה לעמוד ככה על המיקח ולרדת לחיי בחורים טובים רק רטן: ‘תן להם!’ והזעיף גבותיו. – ‘אתם אינכם יודעים מה זה!’ התקדר ברזילי ונפשו קצה כבר בכיתוש־אווילים זה. – ‘יה שיך, עזוֹב! חדשים אנחנו? תמול נולדנו?’ – ‘אני הייתי כאן אתמול. ראיתי בדיוק. סחבו והביאו עד הנה מרגמה כדי שתפעל משהו, ולא בשביל שאתם תמותו או תחיו, וכשתעמוד המרגמה כאן, לאחר שנָיִם־שלושה פגזים – תשותק, וכאילו איננה, ולמי תצמח טובה? ולמה סחבו אותה ואתכם הנה?’ – ‘זאת שאלה. גם לדעתנו היינו יכולים לשבת עם כל החבריה שלנו, שמה, ולהרביץ מרחוק. את זה אמרנו כל הזמן.’ – אמר אותו עלם גזוז. – ‘אתה חכם גדול!’ חירף אותו ברזילי בכל חומר הגינוי שבידו. והללו רק גיחכו אליו במנוד־ראש.

ובינתים היו הגבעות מתבהרות סביב ומתפשטות את כאילו דקות אפלוליתן החולמת, והחום הצהבהב הממשי, היה מצטלל ויוצא מזמר בקולו הנכון שאין עמו ספקות, ורק עוד סמוך לאופק נתגבבו מסולקים קרעי אשליות עכורות. וגם שארית הפכסמים והריבה היו מתכלים מתוך הרהורים שונים ובשקט – לולא, פתאום, לאחר שכבר שעה קלה הוא מתקרטע ומרחרח בחטמו ומתעוות אין־מנוח, כמי שמקניטה אותו צחנה – קפץ פתאום מיקי – ‘תראו מה זה כאן!’ – נחרד לעבר דבר מתגולל בעפר ושיירת־נמלים שקודה מרחישה עליו. ומסתבר, כשנוגעים בזה בגבעול שהוא עצם טריה ודבוקות לעורה שערות זהובות אחדות – ‘טפו, לעזאזל!’ – נחנק מיקי. – ‘זה בטח אורי…’ – לחש מישהו. רסיס מקרקפתו. מעוקם מבחילה ומזוָעה ביקש מיקי לבעוט בזה, אך נמלך ונטל קופסה ואסף את הזה לתוכה, ולא ידע מה יעשה בו, ושהה רגע, מתעווה כולו, ואחר־כך התפרץ והניף את הקופסה והשליכה בכל חמת־כוח, עד למדרון, ושם נעלמה בנקישת־פח. והקבס עלה בגרון. וכשהוא מנער עתה כף בכף לטהרן מטומאה ופניו מעוקמות מזוָעה. מתחַפכים הכל במבוכה, ומתרוממים ואחדים יצאו לתור פה ושם במורד הכיפה, מציצים מאחורי השיחים הדלים, ובצדי הסלעים, ומבטשים כפעם בפעם בתלי־חפרפרות תחוחים, ומשקיפים בשתיקה לא נוחה לכל עבר. זה אורי. אין ספק. עלוב־נפש. משהו מתבשר לנו להיום? הראש שלו נבקע בפגז. אנחנו יושבים ואוכלים בשקט והוא נרקב כאן לא קבור. קצת מהר מדי שכחנו מה היה כאן. לעזאזל – גועל. – רפי נעצר פתע ודורס שיירת־נמלים שנזדמנה לרגליו בחימה שפוכה. ומתפזרים לכל עבר, והסעודה נגמרה בלי שריד לאיזה צחוק שהוא. ורק דויד, שסר עם יאקוש לראות את מערך שוחותיו, הוא מכולם מעז עתה להצית סיגריה ולשרוק בלי שום קושי ולדבר לענין ובקול רגיל – האם הוצבו המקלעים במקומות הטובים ביותר? שכן קשת השוחות של כיתה שתים מותוה לפני שתי בקתות־החומר הקטנות, שמשני עברי זקפו של קמץ הבקתה המוארכת, האחורית, ועד לרגלי הבקתה המזרחית, חבוּשת־הכיפה (שאולי היא קבר שיך?), ושם עמדת הפיאט, חולשת על המדרון ועל הרווח שבין המשלט הקדמי והערפי. לרגלי כל אחת משתי בקתות קטנות אלה ובצלן, עמדת מקלע, אלא שיש לו רק מקלע אחד, ושני הבטיחו להביא במשך היום, דויד מניע ראשו וקמט חרוץ מעל חטמו. שקט סביב. גבעות עזובות. מכאן יוכל המקלע להקיף את המדרון עד המרזבה הקלה שמדרום, ואם יוצב השני יחוף את גיזרת הראשון וישלוט על קימור המדרון מכאן. אין לדויד התנגדות לסדר המוצע, וגם לא להצעה המרומזת שבינתים יתן את המקלע שלו ויוצב על מקומו עד שיביאו את המובטח. – ‘יש לך מקלען הגון?’ – בודק דויד את פרצופי היאקושים שחזרו לחצוב בטרשים. – ‘תן לי! – בא אז עודד אל יאקוש – אני אהיה מקלען!’ – ‘אתה שב בשקט, יש לך פיאט.’ – אמר לו יאקוש ככה שעודד שימט מהר ידיו, וכינס זנב ופנה אל ראשית החיטוט בעפר, שעתיד להיות שוחת הפיאט, ואשר רעהו פמפיק כבר מיושב בה וממתין ביותר מאורך־רוח, ובניחותא שבחיטוט בשיניו. לא נותר לעודד אלא לדדה ולסָמן בהעקת־עקב תכנית שוחה יפה יותר, דמות זוית ישרה, ולשאת עיניים שואלות אל פמפיק, אשר כמובן לא קיבל: ‘מי יחפור לך כל־כך הרבה?’ – ‘היא תהיה יופי! –הבטיחו עודד. – וצד אחד נכסה ונעשה לנו מקלט!’ – אמר וכבר הוא פושט חולצתו ומערטל גופו המנומר עדשות־שמש ורוקק אל כפותיו המסוקסות, ומושך אליו את המכוש ונוטלו בידיים אמונות ומתחיל כותש בקצב ובשיטה ובזרועות צהובות־־שיער. ופמפיק שהיה מרומז לרדת ככלות הכיתוש ולרדות מתוכה את התיחוּח החוצה, מתכַרסֵס לו אַפיים ומעשן לו להנאתו כשהוא מציץ בעין אחת בעד העשן אל העולם אשר גדול ככל שהוא – אין מה לראות בו לבד מגבעות חשופות ונטולות כל ענין שהוא, גם לעין אחת. – ‘נו מה? לא הולך?’ הוא מהמהם דברי־עידוד אל עודד, המשיב בקצב הכאותיו ואומר: ‘ילך, מוכרח ללכת!’ וטוב, לעזאזל, לעבוד, טוב לחצוב בגיר הסרבן הזה, והבטחון שהתערפל כמעט קודם חוזר ומתבהר ומתיצב איתן, והשרירים נשמעים, והמכוש מנגן בעוז, וזיעה מתחילה זוחלת על הגב, עד כי טוב להזדקף רגע ולנשום עמוק – ‘יהיה יופי, תראה!’ –

ועד כה צמח ועלה היום, התחזק ונטש כל כבשונות־שחר שלו וכל כאילו מלמולי פיוט שלו, ויצא נחפז למלא כל מה שהתמהמה עד הנה מעשות, לבחוש בחום וברוח ובאבק, להפשיל שרווליו ולהציב מהר עוד יום אחד כרגיל, מאופק עד אופק, עוד יום אחד מן הסדרה, שאינו מצטיין בכלום, אלא כולו ככל הימים, ולהקים סביב פשוט שעה תשע כלשהי, אחת רגילה ובלתי־ניכרת בכלום ולא חשובה בכלום, מטושטשת פרצוף ואלמונית, שהכל בא בה כסדרו ומאליו, ושייתכן מאד אפילו, כי כך טוב ולמוּטב. וכאלה היו גם פני הכיפה הערפית במשלט מאתים ארבעים וארבע – בלא כל דבר של חשיבות ובלא כל ענין שהוא, אלא רק אותה חריצות עמלנית, בפיקוח שפתיו המהודקות ועיניו היוקדות של זה הצנום יאקוש. ומכושים עולים ויורדים בעוז, ואתים מונפים מַסח, וכבר השטוחה שבשוחות – העמיקה מברכיים, עד כדי שגם שלושת הרגמים, עצלים ידועים, היו שקועים ובלועים בשיפור הבור, בהצבה, באבנים ובעפר מוסח. אפילו אותו שנקרא פמפיק, ושהיה שרוּע לו עד הנה בהנאה גדולה ומעיין מתוך סלילי עשן במשחק שרירי גבו וזרועותיו של שותפו עודד, רביצה תמימה שבעיני יאקוש הלז נצטיירה דווקא כאיזו פגירה דמיונית של נבלה בשדה, וכך גם הגיד לו בפירוש, וכך נוער ביד קשה, וניתן בידו כורת זלדקן של קורנית מקורקפת, והריהו מנפנף ומפנה בא ומטאטא ברוב אבק, ובזיוף גדול, את החדר הרחב שבבקתה להכינו ליעודו: נקודת איסוף פצועים, ואך יבוא עמיחי עם האלונקות (שאתמול פשוט שכחו להורידן!) ויפרשו מחצלות – מאותן שנמצאו גלולות בפינה אחת, בלא פרעושים, ושכבר נתקוטטו עליהן מי ימשוך לו מהן להציע בשוחתו – ויהיה החדר עשוי לתכליתו. אין מה להזכיר את קובי ואת נעריו, שהיו גחונים על כרעיהם ועוסקים במלאכת־הקודש, מעשה בפתילות ובפצצים, וב’חומר' ובהתקנה ובעריכה, מחסך־חבלה שלם, מנת תכניות עזיזות ללילה. פטורים לבדם מכל זה הם דויד ורפי, הנשכחים. ברגל קלה ובמלוא חיגוג הבטלה הם יורדים אל ה’קדמי' לתת עין באותו נמלט, וכן גם לראות איך בכלל הסתדרו שם הללו, הזאביקים, ולהשמיע להם בעליונות דעות בעלי הנסיון, וכך הם מהרסים ומבעטים ביניהם קופסונת ריקנית בקליעת־מסירות מרגל אל רגל, כשהרוח הקלה שקמה בינתים פורעת בלורית ומרדפת קמטים בחולצה, כשני תעלולים בדרכם מבית־הספר. וכשהם חוזרים משם לאחר שעה לא קלה, הרי זה מאורע שהכל מפסיקים לכבודו לכתוש באדמה וניצבים לשמוע ולקנח זיעתם ולהצית סיגריה של פוגה – ומוכנים לענות בצחיקה גדולה של כל מה שיצחיק דויד, איך היה הנבלה שמוליק מרטיט שם בבואם בפינה אחת, ואיך סיפרו לזאביק הכל, מי הצפור הזו שבידו, ואיך קיבל הלה לתת בה עין שלא תתעופף לה, ושתשאר כל הזמן תחת ידיו, ואיך מחוץ לזה שקט בגבעות ושקט בגיא, ושקט אצל הבקתה הכפולה במזלג הנחלים למטה, ואיך אפשר עוד לראות סימני שלשלאות נושאי הברן חרוצות במשלט – ימח־שמם – ואיך בכלל הם עובדים שם ומתחפרים כמו בולדוזרים, שוחות אדירות, כדאי ללכת לראות! הערות קלות שיורדות חדרי־בטנו של יאקוש ומגעישות בו קנאה, באופן שהכל נופלים מיד, בעוד יש להם מחצית סיגריה לסיפורי־מעשיות נוספים, על אתיהם ועל מכושיהם, ותחת צחיקה באה כתישה, כשאותו יאקוש מתהלך נעלב בין השוחות ושותק כמדקרות. אבל אותה שעה מרקד וצץ מתוך פקעת־אבק נכבדה ג’יפּון אחד קטון בלא כל אתראה מוקדמת, ומופקעים ממנו ומתפרדים מאבקו בגיחוך של שלום וידידות ספי הקמ"ן הממושקף, עם אותו גיחור שבתותחנים ומשקפת תלויה על צוארו, ולוח־מַפּוֹת תחת שחיו, וגם עמיחי החובש בין שתי אלונקות מקופלות, וכן אותו שהוא, כמובן, קובצ’יק הנהג, שנשאר, כרגיל, מיושב אצל ההגה, סמוך ובטוח כי כל שוחרי הטוב יבואו לבסוף אצלו. ואחרון, כשכבר היה נראה כאילו נתרוקן מושב הג’יפ האחורי, נלבט וירד אז אחוז תיבת מכשיר־אַלחוט, אותו שייקה קטינא, אשר עד שכולם טרודים בשאילות־שלום – היה ממָתח את האנטנה, ומתקין עצמו להימסר לבשורות מרחוק. – נו, מה? – מגחך ספי בעד משקפיו, ומודד בתמהון־מה עומקה של מטמורת־תבן ריקנית אחת, הכרויה במפתיע כבאר אפלה – 'איפה השחורים שלך לאור הבוקר, ספי? מה קרה להם? הלכו הביתה? גמרנו?״ – בא עליו ילד אחד גבוה, איזה יוחאי־של־בתיה. – ‘לאט־לאט.’ השיב לו ספי. והיטיב את חוט משקפיו הכרוך לאזנו תחת זרוע שבורה אחת. 'עוד תראה אותם, הרבה יותר מהר ממה שאתה משער. כלום לא נגמר – אמר ספי הקמ"ן – ועשו הכל מהר, שתספיקו להתחפר יפה. – ‘מתיחה! – עיקם עליו הלז יוחאי־ של־בתיה – שנחפור!’ מובן שמיד הוסה הבחור ולא עוד אלא שגורש בחרפה אל שוחתו לעבוד בה ולחצוב אבן, ובמין תוקף שכזה, שהרבה עיניים חזרו לבלוש בפקפוק ובחרדה את כל השדות והגבעות ועד ירכתי אופק, ולבסוף היו תולים מבטים מיחלים במשקפתו של הגיחור, שהיה עומד מתוח ולומד את הנוף טפח אחר טפח. – ‘שקט שכזה!’ אמר יאקוש לספי, כשנשארו רק החכמים ורק המותרים בשאלות ותשובות. – ‘אַל תתפתו. – אמר לו ספי, וקימט חטמו מול צהבון החמה – יש לנו ידיעות ברורות וטריות. עוד היום. הם מרכזים כוח. ראו אותם.’ דברים היורדים חדרי־ בטן. ואחר־כך נטל הגיחור משקפתו מעל עיניו ואמר בכמעט תמיהה: ‘לא רואים שום דבר…’ שאולי יש בזה שמץ תקוה? אולם כשירדו כל המלומדים אל זאביק לקחת עמו דברים ולראות מאצלו את הנוף שלפניו – מיהר עודד וקפץ וחזר מהר, מעל ראשו דלת עקורה מתוך הבקתה הקטנה – ‘את זאת נשים למעלה ונכסה בעפר – הודיע עודד – ויהיה לנו מקלט!’ ופמפיק עיצם עין אחת, והציץ בשניה בהרבה ספקנות ברחוק ובקרוב, ונמלך וסבב והחיש צעדיו אל קובצ’יק הנהג, שכבר היה אפוף יאקושים סביב־סביב, רוגשים ומפצירים בו לדבר אמת, אם הוא יודע, לספר להם מלה של אמונה. והלה אינו אלא מגחיך לעומתם רמזים שתמטניים, לא חלילה משום שאינו יודע, אלא משום שכך, בינתיים, עלתה מלפניו, ואין ברירה, אלא לנער מרבצו את שייקה הפעוט ולהטיל עליו כובד בקשה ודרישה שכזה, שהלה מתפחד נשבע ומבטיח שכלום אינו יודע, כה יעשה לו האלוהים וכה יוסיף. ומרוב מאמץ וקהל גדול מתמלאות עיניו דמעות.

אחר־כך חוזרים ספי הקמ"ן ויאקוש והתותחן וזאביק, וכל יתר נכבדי העדה והתפקיד, ומיד כשמגיע הויכוח, הפורץ בעצת ברזילי, על מקום המרגמה ועל כסילות הרגמים, אל רום התלקחותו – מתברר כי אין בו כל מועיל זולת אשר יוכה קצת זמן תהומה, והוא הישג חשוב בפני עצמו. לא נותר עוד אלא לספי להתרות בפעם השבעים, כי טוב שלא יחבקו ידיים ולא יסמכו על נסים, ויכינו הכל ואַל תהי נפשם טרף ההפתעה – ותמות טענותיו, והוא מפרק מעל אזניו את החוט ואת הזרוע של משקפיו, ומצחצח אותם בכנף עטיפתו הדהה, וממצמץ בקוצר־ראות ובחיוך אל כל דורש, והכל דשים תחתיהם וחשים כי אולי מוטל כעת למצוא ולומר משהו, ואולי אפילו דבר חשוב, אלא שאין איש זוכר מה, וטוב שיחזרו איש למקומו. עתה נוטל התותחן את לוח המפה שלו וזוקף גוו, וכאמן מול הטבע, שוטח אותו על זרועו המושטת ובעפרון מחודד עד קנאה מתווה קוים ונקודות לא נראים בין המשבצות, וברזילי זעוף־שפתיים מכאן והרגם גלוּב־הראש שמושך חטמו בבוז מכאן, מרטנים נהמות בולדוגים מזה ומזה, מעל כל אופן חלוקת האש שמציע הלה, בהרצאה מצוינה וישרת־לשון. ושוב בודקים במבט כולל את הגבעות, והשדות, והאפקים, והעמקים הֹרצים להם לאן שרצים עמוסי ריצודי־בוהק. וחוזרת ומהבהבת לבטלה ההרגשה העיורת כי צריך היה להזכיר או להגיד מהר דבר שהוא ושאסור להחמיץ – אלא שלא ברור מה. יפה.

נתכנסו החוזרים אל הג’יפ. וקובצ’יק הצית לו סיגריה והניע את הג’יפּוֹן, כאילו לא הוא אלא מאליו ומרוב ידידות מתאמץ זה לשרתו נאמנות, וכבר התחיל ניזוֹז קלות, נע ונד בין צלעות הסלעים החורגים, ושייקה שולח אליהם מבט שאלה על נפשו, לפי שפיו עסוק בהגדת מלים אל האפרכסת, וצריך להבין מאופן הנעת ידו של ספי הקמ"ן, שפיו כבר עקוד במטפחת הגדולה, כי בינתים, עד להוראה חדשה, הוא נשאר כאן, וכשהכל עומד להסתיים ככה, בהפלגת־חרש זו, מסתער פתאום דויד ומנתר ומקפיץ עצמו אל תוך הג’יפ, ובעוד הוא כונס רגליו פנימה – וקורא דברי פרידה אל רפי, שיחזיק מעמד, ושידרוש בשלום הערבושים כשיבואו, ושאָל ישכח יאקוש כי המקלע שהשאיר אצלו – על אחריותו הוא! בסדר? להתראות! וכל זה במהירות כזו – עד כי רק לאחר שנתעטף הג’יפ בגלימת־אבק סמיכה וצלל למטה – הובן הדבר לאשורו, וכאצבע משולשת. הייפלא איפוא אם נותרה פה רמישה של נמיכות־רוח, שפלנית שכזו, ככלב מוכה, עד כי גם היום הבהיר והחם, אף־על־פי שהוא בהיר וחם, נשתקע כאילו בהרהורים, ובמלוא רוחב גבהו נשתדפה כבר ערבה חיורת של שמים שׂרועים ומעוקרים, ומתחת לריק הזה מתחילה הרוח להלוך, להגריש בגבהים קשקשים דלוחים, מיליוני חרמשי־קצף פעוטים, סתויים שכאלה, קשוחים בתכלתם המגולונת, עמימות כללית ומרוקעה, המכבה כל תוחלת. ועל־פני הארץ התחיל, כמובן, זז אותו צהבון עפור, מתמשך על־־פני השטחים שדָהוּ, נוסע כפוי, לא בחיוך, ולא במשובה, מתערבל כָנוּע, ומתעוות מוקיוני על לב־רע, עד שפתאום, סתם ברשע, חומקת מתחתיו הרוח, והוא מתמוטט נרפט, דהום ואין כוח. הכל נשארים תקועים איש תחתיו, אורבים בעד ריסים מצומצמים אל פאתי־אופק, ואל הגבעות הקרובות, ואל הגבעה שמנוֹכח, ועד ירכתי השלוחה הצפונית הזאת, וחוזרים אל הבקתות הללו, השוממות, העפר המיוגע צחנות, האבנים העפורות, ושתים־שלוש מטמורות־התבן הזקופות קונאיות, טוּחוֹת חומר וגללים מיובשים. מה לנו ולזה, מה לנו כאן, מה רוצים ממנו. עיפוש הוויה בזויה, חלכאית. הלב מתכווץ ביאוש. פורצים הלאה, שמה, הרחק, אל השדות הללו, הרוטטים גלי אַדווֹת חום מהלכות חרש, ברצרוץ זגוגי, לועז, סגרירי, הרחק־הרחק מן הבית. חרדה ממלאה ללא הכיל, ואין נחמה ואף־על־פי שגם המודאג והחושד שבמבטים הבולשים חוזר בלא למצוא כלום שהשתנה, לא בשקט ולא בריקותו של העולם. אבל גם לא כלום להרגיע. הרגשה עלובה של מרומים. איך לעזאזל אני כובש את עצמי לאדמה החיורת הזאת, לשמים החשופים האלה, למרחקים הזרים, הבלתי־נקשרים לכלום – מה לי כאן!

ועם כל זה, כשנתארכה השעה וכלום מחזותו הקשה של ספי הקמ"ן לא נתקיים, והשקט הוסיף וההביל לו ריק ושומם – נלאתה הנפש מייחל עוד. וגם החום שכבר היה חוֹרך אין־רחמים לא הועיל לאורך־רוח, ובודאי שלא הרוח ולא נכליה בעיפור אבק של בוז גמור, כאיזה שמעי־בן־גרא, התחילו מגיסים לב, והתחילו משתמטים מן העבודה הקשה ותרים אחרי פינת צל, ובזה אחר זה נשתרכו אל אחורי הבקתה, כאילו לשתות מים, וקצת לחטוף שמועות דברים, וקצת להישען תחת הקיר המצל, בנשימה יגעה. קובי בא עתה אל יאקוש – שמא יוצאים כעת כל זמן ששקט, למַקש שם למטה, קצת סביב הבקתה הכפולה, על מזלג הנחלים, קצת על מקום ריכוז המשוריינים מלפני יוֹמַיִם, ועל דרכי הגישה בשחי השלוחה, וללילה משאירים את הדרכים הרחוקות ההן? – הצעה שלשמעה נפלט ליאקוש מין ‘כעת?’ בהול שכזה, שמיד נקוט בפניו, וסובב ככה שייראה כאילו לא היה אלא שיקול הגיוני קר, וסיים בזעף: ‘מה אתה שואל אותי –– שאל את זאביק למטה.’ וסר מעליו לנוד על בחוריו שנתקהו; וגם הפעם כילה חמתו באותו פמפיק גופו, שהיה ספק מנמנם ספק מלמלם דברים מזומזמים, לקצב הקבוע של חציבות עודד מעורטל־הגו, בתוך כדי תיאור, מסורבל השהיות, של החדר הרחב שבבקתה המוארכת, אשר בו, בלי ספק, היה השיך ישן את עשר נשיו, ימח שמו בגן־עדנו, ומה שהצטייר בלבו של פמפיק בקשר לזה – הרגז הורגז עתה ביד קשה לצאת ולמדוד מאה ומאתים ושלוש־מאות פסיעות, ולהקים גלי אבנים לסימון הטווח, וכשיסיים, ובמקום להתמזמז עם נשי השיך, מוטב שיקח את הכלי, הוא הפיאט, לנקוֹתוֹ ולצחצחוֹ היטב, הזדמנות שתהא יפה גם לבירוש ידיעותיו הטשישות של עודד באומנות הפיאט – ונמצאים הכל נשׂכּרים. זה מכאן, ואילו מעבר מזה צימצם קובי שפתיו כדי שריקה מעוּבה ושלח הליכיו הארכניים ונע בתנודה אל ה’קדמי', ובוהק השמש על שערו הבהיר. מיד מעבר לבקתת הכיפה נמצא שם פתאום ברזילי גחון ושכוב בלב השטח, ומעייניו בקרקע, או אל איזו חיפושית שחרורית שרמשה דרכה שם (ומסתבר כי גם לה, על־פני מרחבי אין־הסוף, מפולסת איזו דרך יעודה פרטית –וייראה הדבר מופלא כאשר ייראה), מעיין, ואולי מנמנם, עַד כדי השתקעות, וקובי בלא להפסיק שריקתו, אלא אך בשינויה לניגון ציוצי שאלה, מאוחזים בתמיהת היפוכי כפות־ידיים האומרת – מה העבודה הזאת לך? – שמַפנה ומהפכת פניו של הלז למעלה, בחיוך עמום, ואף הוא בלא שיהגה מלה מחזיר לו שריקה כשאלתו, קצרה וארוכה ואחוזה קריצה לאות: פלאי־פלאים, וכשמרפרף קובי בכפותיו ובשריקת־תמיהה לא רוויה עוד לאמור: מה הפלא? – חזר השרוע ושרק מצמיד בוהן לאצבע שפירושו – דברים בגוֹ, ידידי, וד"ל. אחר־כך חדל קובי פתאום לשחוק ולשרוק ואמר לברזילי: ‘מה לדעתך עשו באורי, איפה הוא?’ שעל זה הקדיר ברזילי מצחו, וראשו המסולסל שקע בין כתפיו, והשיט עיניו על־פני מדרון הגבעה סביב, כממשיך לבקש, וקובי הוליך אחריו עיניו שלו והמתין לדעת מה, עד שחזר הלה ופישט כתפיו לריק, והמתין עוד רגע, ונוכח שכלום לא, ואמר ‘משונה,’ והמשיך לרדת דרכו, בלא שריקה הפעם. חם. ההרים הרחוקים, שמעל כל במת הגבעות, קלושי־התכלת, ניטשטשו למין מהות נוזלית זורמת בגלי קוים ומהבילה ריחופית כל־כך, עד אבדן שייכות וקשר.

משונה הדבר. לאן גררו אותו? או שרפו? או אולי נטלו וזרקו לואדי, או למערה אַי־כאן? לא די חיפשנו. מוטל רטוש תחת חטמנו ומתחמקים מפני הלא־נעים. אנחנו כל־כך כאלה, ומרשים לעצמנו להיות כאלה. כשאחזור – אחפש. אם לא נצא. הרגליים צמאות כבר לעשות. הישיבה נסתאבה. פרפר חום פורח. לאן זה כאן? במה ניזון זה בשדה־השדפה הזה? בשבילו, כנראה, לא שדפה. או שבני־שמש אינם ניזונים כלל ביום האחד שלהם: חיים שלמים בלי עסקי מעיים. רק תקופת שמש ואהבה. מלאה. ואחר־כך לילה וסוף. פשוט. תמצית. בלי כל הכרכורים הבזבזניים שלנו. מסתבכים ונפתלים עם ימיהם, עם אהבתם, עם שנאתם, עם פחדיהם, עד למעמסה – ויש ואין להם גם יום יפה אחד בחייהם. או אחרים שאינם יודעים אם להטיל את הכובע על זה – אם אמנם זה זהו. כמוני, למשל. ואם זאביק יגיד לא? מסתבר שיגיד לא. אלך לחפש את אורי. את הגויה הריקה. מה עוד נותר מן ההיות שלו מחוץ לגויה המעפישה כעת? מסובך. עצור רגע. עמוק נשום וקשוֹב. שחַם. שרחוק. שנימוש. איזה אוֹדר של עולם אדיר. כברק מתגלה היחס האמיתי: כאן – והכל. טוב, הלאה. לא. פתאום לא מתחשק עוד. אלא מתחשק לעמוד ולדעת דברים. לנסות להבחין מה. לשבת. בחול החם. להחריש. לספוג. לעצום. להתכנס. להפליג בהרהורים. הו, לא. אחרי המלחמה, חביבי, כשתשב על כסא־נוח. ולמה לא כעת? חמש דקות מרשות המלחמה לרשות הפרט. כאן. ובכן מה? מי יגיד מה. הייתי הולך והולך. עוד ללכת? לאן? הולך והולך בלי לאן. נישמע יפה: והפירוש? – גם בלי פירוש. אתה מקשקש, ידיד־נעורי. הפסקת את המלחמה על לא דבר. למה מקשקש? מקשקש קשות, מה אני יודע למה. מום מלידה, כמדומה. אבל בחיי, שלא. הבט בי, אני מתעתע? לא רואים כלום. ולחינם אתה הולך אל זאביק שהוא יגיד לך כי אין ממקַשים בעצם הצהרים. אבל אני רוצה. רוצה מה? אני רוצה. חדל חדל. לא אחדל. אני רוצה. אני רוצה. מי יגיד לי מה? אני אגיד. אבל אתה תשמע? כן, אשמע. הגד. אחר־כך, בוא נלך. לאן ללכת, עמוד אַל תרוץ, והגד. פרק מעליך כל אותם נרתיקים יפים שלך, כל אותן העויות מקצועיות שלך, של מתחַמקן מנוסה, של אַרכי־חַמקן. עמוד רגע בלי. חשוֹף רגע בעולם. בשר כנגד צריבת העולם. אתה כפי שאתה. הוא כפי שהוא. להרגיש את מגעו החי בבשרך החי, כמו מי הים על פצע פתוח. חריף. צורב. סרפדי. טבול כולך בים הגדול. אפוף־אפוף. בלתי־יכול לחמוק. מוקף־מוקף. כל נקודות־ המגע נוגעות, נושקות.

ו… בחיי, אני אונס עצמי להיטפש. לא יודע בשביל מה, ומה ההצגה הזאת, ולמי נועדה. הלא אין קהל! לא די שכבר אתה כַתבן של שירים? פנקס מלא. כלימת המשפחה. שירים? כּחכּוּחים של פחדן. של לא־מעז. יומן של מתבגרת. ובאזני מי? עיני מי תנקר? והייתי נותן מי יודע כמה, למי שיקח ויזרוק אותי מכל הסגנון הזה, הדיאלוֹג הזה, מלחמת השירים בעד ונגד, אחת והרחק (אבל גם שם אשב רגע, אציץ כה וכה ואמליט שיר…), אין דבר. ולאן כעת? לאן, בחור־חמד? שב עוד רגע. זאביק לא יברח. איש לא יברח. יברח רק היום שלא יודעים לאן הוא. ברנש שלא למד להחזיק בידיו את אשר ידיו יכולות ויודעות להחזיק. לא די חכם להיות נהנה פשוט מדברים פשוטים ויפים בפשטותם. אתה יודע לפשוט יד ולקחת? או רק לכלות אל חלומות? בין זה לזה נפשך נקרעת, כרגיל, ומסתפקת בפרוטות. ומוכרחים, כנראה, למצוא יום אחד דרך רק אחת.

ולחיות סוף־סוף.

נרים כוסנו

לחיים המלאים!

פלאים. ומה שם הדבר לאמיתו? מי יודע. חיים שקטים? מצפון שקט? ואולי דווקא היפוכו: ימים בוערים? זרם אדיר? ואולי יום־יום במשטר מסודר למישרין? לעזאזל, נרים כוסנו: למלאים, לשופעים, לגודשי הפרי. ולא להתאונן. גם לא מפה לאוזן. לא יידעו ולא ירגישו. הנוער שלנו נהדר. אם עוד יהיה בחיים. בתוך תוכנו, מבפנים לכל הלשון המפולפלת ולריקודים ולצווחות, לבדיחות על הבחורות, מבפנים לעבודה היפה והטובה והגדושה, מלאכת ידי־הזהב, מבפנים לכל מה שמראים ומשמיעים, מבפנים – לא שמח כל־כך, ככל המתימר להיות ולהיראות חוצה. משהו לא רווה. צמא עולמית. ממתין לבוא משהו. או למישהו. כאילו אמור היה אחד לבוא להרתיק על החלון, לרמוז רמז, שיחזק מאמא ומאבא, ומאשת־חיק, ירתיק וייעלם בחשכה. למצוא. לבוא אחריו למצוא דבר־אמת. שלום חטוף לכאן ולכאן – ולרוץ. אבל לא נצעק על זה. כי אם נשתוק. מאד. נצעק רק על מה שנאה לשכּמוֹתנו לצעוק. אבל לא על ספקות ולא על בלימה. אלא רק כפי שנאה לגברים. בתחומי הסולמות המותרים. אתם תתוַכּחו עד חצות הלילה, ואנחנו נלך לחדר (– בחור נחמד: בשם מי אתה כאן? – שתוק רגע, אַל תתערב!) וגם, אולי, אוהבים כך. לומדים להתעלם מכל מה שיפה לו ההתעלמות. ועוצמים את העיניים. ואחר־כך יש גם שיקולי־דעת. ושפיות. ומבליגים על המון, מחכמה, ככה. עצבות של דור תקוע. אבל לא נורא. נרים כוסנו לעסיסי הדושן, לשופעים, למלאים. הו־הו. כן. והו־הו, וננפצה בנפץ מרירוּת מרירוּת. שם טובה לא צמחה מעולם ממרירוּת. רק מרירוּת נוספת. ולא יפה להיות כזה צעיר וככה מריר. ובכלל מניין! זהו. שלום לכם מחנכינו היקרים. מה שלומכם. מרנן ורבנן. איך האוּלקוּס שלכם? וככה נרתמים. ואולי, דווקא, אולי. ובוא נפסיק פעם לחמוק חמיקות, וננסה לראות עין בעין, בעין שקטה. הנה־נא שני הצדדים: אתה מכאן, ואתה מכאן. הרצו רבותי טענותיכם.

נרים כוסנו

לזורמים בגדוֹת מלאות ט־טם!

לעסיסי הדושן לעמוסים ט־טם!

וננפצה! טרח! ט־טם!

אלא שביני ובין הדברים, האלה, שלך, צד־שלך, חוצץ עוד תמיד מעטה בידוד. קרום מבדיל. אצילי מאד, כמובן. ולו גם דק עד מה־בכך, פחות מצעיף שקוף, אלא שמעולם לא נגעתי בגוף גופו, בבשר בשרו של הדבר, בו, בעצם עצמו, בלבנת הסַפּיר. ובתולי שכזה, אינני יכול, על־כן, לקחת לידי דבר מן הדברים האלה, צד שלכם. שכן, איך, אם אינך אוחז – איך תקח? להוציא, כמובן, כשהוא, או היא, מאליהם, מושיטים עצמם אליך, מוגשים לקראתך, נדחקים: קחנו – אפילו אז, עד גבול התמיד. גבול שם לים. אלא שאינם נדחקים. לשם מה? ומה זה? אצילות הנפש, כמובן.

דבר אחר: חינוך גרוע. פינוק עצמי. וגם סתם חוסר עוז. פשוט פחדנות. בלי מלים נמלצות, ובלי שום עיטורי ציצים: מוּגוּת־לב. כזאת, ככה, שיפה יותר, כמובן, לקרוא לה איסטניסוּת. אותו אי־רצון מפורסם לרדת אל הגשמי. אל הביצוע של הדבר. שזה תמיד פחות עשיר ופחות מושלם. משעמם כמו כל עלילה. תמיד יורד, ומפסיד, ומתבזבז כן. נחמד נורא.

שיחת־רעים. להחכים. ונא להכיר: הרי לפניכם, ובקצת יותר מאבק של גאוה, רבותי, הספקנות שלי, החטטנות שלי, ההסתייגות המהוללה שלי. סגולות צנועות ויפות. דורון וסבלוֹנוֹת לכל כלה יפה. (למי אתה מציג הצגות?) טוב, נניח. ומחיצה תמיד בינך ובין השאר. זכוכית של כפור בינך ובין. ולא חשוב מי. תמיד מקפיד להישאר עם שאלות נוספות, לאחר תום כל התשובות. לא מוכשר לרקוד במעגל הגדול עד איבוד החושים. מן הצד ובידיים בכיסים, יבש בין כל המזיעים. מסכן. עיניים שלא מתערפלות, מחוץ לערפלי הפרט. הוד מעלתו. לחש קנטור חכמני תמיד. ובזכות מה? מי אתה סוף־סוף שמותר לך? מה עשית בימיך? לא לא. תמיד תמיד. אין במה להתפאר. לא, אַל תשמחו שם. שכן לכם אין יותר משיש לי. כולנו יחד. חבורה תפלה. בריות אפורות. ששכחו לשים בהן את הפמוט עם הנר. והנר צועק לשלהבתו. מה שאנחנו עוסקים בו לא מעסיק אותנו לעולם עד תחתינו. שממון לאורך כל השורה. וכאלה מין מפוקחים, מין מיושבים בדעתנו, אנחנו, עד אימה. במי אני מקנא? מקנא באלה שאינם מקנאים. בחיים התמימים. ואני לא. אצלי לא. אצלי זה לא תמיד זה. רחוק ממני. והאמת. וההסתגלות לחיות איך־שהוא, ובקטנות, ולעשות מן השממון שטיח נאה לחדר. – אם בכלל יש אמת, איננה זאת, שכאילו מתראית לפני, מכל־מקום לא זאת. ושלא יגידו לי. אלא מה? נקודה. לא יודע. ואולי די? ואולי לקום! כן. עוד רגע.

בחור צעיר. האינך מוליך נפשך שולל בקסם מלים אין־שחר? בהשבעות מתנפחות לריק? אולי תחת זאת תפתח ותדבר ברור, ובשפת כל אדם, מה יש? מה הדבר? דבר ברור! ברור? מה לא ברור? – כלום לא. ערפל. לא מבינים אלא שאינך מתעכל עם כל המתעכלים. ובכן? –– לא. זה הכל. – היה נדמה כאילו לבך מלא טענות על העולם. מה בעצם הצרה שלך? – הצרה? מין סגנון לך! – הצרה שאף־על־פי שאני עושה הכל כמו כולם, כמעט, ולא פחות ממישהו – משתייר מן הצד, עם זה, לא נספג. תלוי ברגל אחת בחוץ. תמיד מהרהר מה יהיה אחר־כך. לא משתלהב עד שכחה, מעולם לא מאבד עשתונותיו, מלבד אשר בינו לבין עצמו, תמיד לא נדבק בשלמות. לא בימי שלום ולא בימי מלחמה. אף־על־פי שלא בורח לא מתפקיד ולא מסכנה ולא מעבודה. גם כשהכל רוגש נשארת בי פינה אחת קפואה. או שאני מוכרח לפרוש ולילל בתוכי כנרמס. מה עוד? אמרתי הכל. וידוי שלם. סבור כי זה חוסר אמונה לוהטת בשום דבר. עשיה בלי אמונה. אחד שלא בוער, לצערו. – מה זו ‘אמונה’ שאתה חוזר וממלמל מדי פעם? – מי אני שאדע מה זו. שאל את הידענים. אבל אַל תיתלה במלה אחת. אלא במה? בעוּבדוֹת. בעצם הן שתים: אחת: טוב לי כשאני עובד בחוץ. שניה: פחות טוב כשאני חוזר הביתה. – אהה. משמע הסתכסכות עם החברה! הו, הנַח למלים החשובות. בוא נדבר פשוט. עובדה היא כי אותה הרגשה של שלמוּת, הרגשת רצון טוב, ושקט, הלב הפתוח והמזמר, המתעוררים מאליהם כשאני עובד לרוח היום בין אדמה ושמים, נידפים, מסתלקים להם, כשאני חוזר ובא בין אחי ורעי. בטרם אדע מה, כבר כולי לגלוגים נגדם וליעוגים, נוקשה ממאמץ להיות לא חדיר, וכולי ספקות וביטולים. מסכת־משחק נפתלה ומסוכסכה עד כי מלכתחילה טוב מזה לבוא החדרה (בתנאי שראובקה ועוזי הלכו להם). ולא מתוך יהירות. אף לא שמץ. מן השנַיִם (אני – וכולם) אני מודה ביתרונם, בלא ערעור: הם השלמים, המוצקים, הטובים. יכלתם זו לצוף ולשוט. פשוט! בחור פשוט, בעולם פשוט. שמח בקיומו. מברך על שכשוך רציפות יום־יום אצל פתח ביתו. אפילו גם כשאני מתפרץ ומבקש שיפול ויהיה אחרת, דבר אחד חדש, אני תופש עצמי מבקש בו ברגע שלא יבואו הדברים ההם שעליהם ביקשתי. חרד שמא ישמעו האלים וישלחו בי את אשר בקשתי בתפילה. לפי שלא אוכל לעמוד בהתגשמותם, וכי שיווי־המשקל, תפל ככל שהוא, יופר, ואהיה חייב להתערב בדברים והם בי. ומה כן, איפוא? להרגיש בשלמות. להיות. חליל אחד בתוך התזמורת. לא ברור? מה להגיד. אולי ככה: מהתחלה ולא ממילא. מהתחלה ולא בירושה. בהכרעה ולא בהמשכיוּת. אבל להיות צומח. ולא להיות חצוי. להיות אחד. כולי נתון־נתון. ושזה יעוד שלי. לדעת. להבין. לאהוב. ללכת. לדעת, סוף־סוף, בצלילות ובבהירות, דברים שלי, ושל העולם סביב. לא רק תמיד לערוג ולערוג ולא עוד. או אולי אני לא עשוי לכך? וזה שאינני נספג ונטמע אל קלחת המשק האנושי – הוא מום שבי, כנראה, קלקול ואפשר גם חטא. אולי. מי יודע. מי יאמר. לא יודע. יודע רק להצביע: כאן כואב. ורוצה. אלוהים רוצה־רוצה. הנה ככה. הכל ברור? מותר ללכת אל זאביק? רגע. רק עוד רגע אחד.

מה עוד? לא, שום עוד. אותן שתי המערכות. אחת כשאדם בחוץ, בעבודה, נפשו מנוחה, גופו פעולה, יחס אמת מתרחש וצומח, רציני, מביא טוב, והתמזגות, והתלהבות של הנאה, עד דבקות, עד הרגשה חגיגית, לפעמים. וכנגד זה אחרת בבית, כשהכל ידוע מראש בעל־פה. בין אוֹטומט למגוחך. מונה אחת לאחת את ההחשבה העצמית, בדיבורים ובפרינציפים מאובנים, את המעושה שבהליכות, המלאכותי, את המנופח, שוב מחמת פרינציפים או רזון שבנפש, ואיך הכל חילוני, חילוני ומחולל. כל צרות המקום, ועייפותו, הרכילות הנוטפת, כל קטנות התככים, כל בעלי המיחושין ובעלי הידיעות, וההתחככות אין־קץ, והפשרות הפעוטות שתמיד, ורדיפת־הכבוד האנדרוגינוסית, והפרסום של סרק בצלוחית של מים, כל התלישות העצובה הזאת, וההכרח להתראות בשמלת־השבת, מטושטשה למדי, ובתרבות תפוחה ומעומסה ונגררת בצמות ראשה, ועל כל ספל תה פוליטיקה ופוליטיקה, ומַעקשי־יצרים משופשפים זה בזה, לראוָה, והבל הדברנות האבוסה, והכל יודעים על הכל, וה־נו־מה־נשמע־חדש־חברה? והוואיבּערס, וכל הדברו־עלינו טובות, כי טובים אנחנו, וטוב מעשינו, הללויה. – האנחנו הזה. התמיד הזה. תמיד־תמיד. השולחן שלנו. השיחה שלנו. הסדר שלנו. כמובן. אנחנו אנחנו. הכוח שלנו, כוחנו הקיבוצי, המשקי, החברתי, הפירמה שלנו. החברה שלנו. המעגל שלנו. הכי הכי מכולם. יותר בבוקר. יותר בצהרים, ובודאי יותר בערב. נשינו, ילדינו, חרשנו, זרענו, אנחנו. ההיסטוריה! הו, הו! היא לא תוכל לפסוח עלינו. מה כותבים עלינו? סופרי העולם – כבר כותבים עלינו? שיכתבו! הנה היש שלנו, הנה החיוב שלנו, הנה פה, סביב, ככה, זה. הנה החיים העומדים בכוח החבריה, בכוח הבידור, בכוח העבודה, בכוח ההסתגלות, בכוח העורף האנושי המַסכין לכל עול במרוצת שנים אחדות, בכוח הרתמה הטובה, המודרנית, בכוח… די! הו, מה כל אלה, מי כל אלה, כנגד השדה הפתוח! לעזאזל, השדה הפתוח. החמים, החרוש או המוריק, הקיצי או החרפי, האמת השקטה, האפקים הגדולים, המרחב למעשה, היציאה, ההתמזגות, הפתוח, הנרחב, האמיתי, שוב, הכמו שהוא, הפורה, הקדמון, הנצחי. אני יודע מה. אני צריך לסַפר? הנה האדם. אדם עובד וטוריה בידו. כפיפות־הגב עד האדמה. ההשתחוות הזאת. אותו מגע בידיים בעפר התחוח (המחספס אצבעותיך לפסיפס־בקיעים חרב). קריבות כל היותך אל נמוכי־העשבים, רטובי־שחר, מרשרשי־צהרים, או קשובי־ערבית. פניך, חטמך, עיניך, אזניך, נשימתך, אצבעותיך, רגליך, מירוץ דמך, קצב מחשבותיך, האפשרות להגיע יד ולהרים תולעת או שבלול בתוך מהלך חייהם, לגעת בכל, לתלוש עשב ולפסג עלים, הנעיצות שלך הזאת בקרקע. הקשיבות לרטבוביתה וליבשותה, ההיבלעות של היותך אל היותה, הנרקמת לאט וצומחת לה, האפשרות לחשוב ולהפליג במחשבות אגב הטירחה, המגע החריף, הבוקע דרך הנעלים והבגדים, של האדמה השקויה, עד ירך אתה נשטף בחצותך את התלתן, בבססך בשדה, השמש העולה ותוקפת אותך אין־מחסה, והיותך פתוח לה, מפורז, בן־בית לאורח יומה. היותך פרט אחד שווה־ערך, עם כל מה שבין שמים לאדמה, דבר בין דברים, שותק בין שותקים, נמל בין נמלים, ויודע בין יודעים. ההרגשה של כוח רב, פתוח ושמור להיפתח, התיאבון המתעורר, הנשימה השלוָה, הגברית, אורך הזמן והרוח, העוז הגנוז עמך לקחת ולשנות הכל מעיקרו, להעתיק הרים, לפלס דרכים, ולהשקות ולהטות את המים, ולהצמיח כאשר יהיה את לבך – הנה, כל זה, ופי אלף מזה, איך לומר, ואולי לשיר, להגיד, לדייק בסיפור ולהרבות – לא, לא יודע, לא בכוחי, אבל מה אני בוחר לי מלים, מה אני מדקדק באותיות, מה הגמגום הזהיר הזה – לעזאזל – אני זורק הכל ישר, אני אומר הכל בנשימה אחת, גדולה ומריעה, עד כלות אויר הריאות – והר־הר־הר־הו!

– ח־ח־ח! – אי לעזאזל, אלף שדים ורוחות, אני קם והולך אל זאביק.

זאביק שמע בקמיטת מצח ובעפעוף ריסים כלפי נוף הגבעות הקרובות. ואם גם, לכאורה, אין טעם להתנגד – הרי, מצד־שני, הואיל ואך זה מקרוב חזר זאביק מקורס, ומחוץ לשפם הגדול שהביא עמו, היו הדברים הנעשים מתרוצצים עדיין בדעתו עם הדברים שיאה ומן הראוי לעשות. הרי טוב בינתים לדחות קצת את ההכרעה, וכך גם אמר, מתוך כמה ניקורים בידו למטה ואחד לפתע להיפך, למעלה – אין טעם, אמר, לצאת כעת. ראשית, אם צופים עלינו – ישגיחו מיד ויגלו את מקום המיקוש. אמנם יש שיטה המבקשת דווקא להצביע על מקום המיקוש כדי להפנות את האויב ולתעלו לנתיב אחד מחושב מראש ומטווח יפה – אבל זו גם שיטה ישנה וגם בזבזנית. ושנית: אם כך ואם כך נמתין עוד ונראה עד אחר־הצהרים. ואשר לאורי? פשוט, הכל עובדים ואין את מי לתת לחיפושים. אם קובי נוטה לקבל על עצמו לשוטט ולחפש – הכל פתוח לפניו ובלבד שלא מחוץ לגבולות שתי הכיפות. הנה כי כן. מתוך השוחות שהיו כבר ניכרות למדי, הציצו בחורים מעורטלים ויגיעי־חום. והשלוחה היוצאת מתולמת לאָרכה האצביעה צפונה, בשקידה ממשית מאד, אל הגבעות האפורות מאחוריה, שריטטו וריטטו בשכשוך קוים זורמים, והעולם כולו לבש אוכרה חיוָריינית נפוחת־רוח. האומנם יש אי־שם אדם לארוב ולצפות כל הליכותיך? טוב. קובי חדל מחטט בקצה סנדלו בעפר, חִטט וגבב עפר חם אל בין האצבעות וגלדת הסוליה והסיעוֹ שמה בהיסח־דעת, חדל וסילק ממצחו שמט שׂיער בהיר, ודרס ארצה את הסיגריה. – ‘אז ככה, מה?’ – ‘כן.’ אמר זאביק. בלי לכסות עד כמה טובים בעיניו דבריו, עוז החלטתו ואופן היתמכה ביתדות השכליות – יישר כוחו. לא נותר לקובי אלא להקמיץ שפתיו לשריקה, וכן גם עשה וגם שרק, ופנה וחזר על עקביו. – ‘איך השוחות אצלכם למעלה?’ צעק אחריו זאביק, כאילו מתוך פקפוק שמא לא הסתיימה השיחה בסוף־־פסוק ראוי. וקובי הסב אליו מחצית פרופילו ושרק שלשלת שמשמעה, כנראה, פלאי־פלאים, אין על עפר מָשלָן. והמשיך הליכתו הזרזירית. עיקוף קשתי גדול למרגלות הגבעה דרומה, ומשם לאורך צלעה המעוקמת ומטורשת עד האוכף הזרוע אבנים ורגמים מגובבים, ומשם, פתאום, קוראת אליך, מרחוק, שטוחה אפרקדן, לאלכסון המירדד, פיסת אדמה חמומה, מהבילה, מַשזיפה, וקשה להינתק מעל מראיה. ולהלן מגיח ובא מפאת דרום־מזרח הואדי הגדול, מגיח גיאוני מבין גבעות־אבן ערופות מזה ומזה, חותר ומשליט הוייתו הנגחנית על כהות הנוף, עד שאי־כאן נסגרות הגבעות מאחוריו על שבילים ועל דרכים ושדות ועל סודות הויית עמקים לא נראים, ורק בסופם של כולם מלמעלה מתרוממת חומת הרי המזרח, תכלכלה ומלבינה, ועוד מעליהם רצה לבנת השמים בצחצוחי־חום רחוקים, לא־צלולים, ואולי אפילו תוגיים. ונחפזים לחזור אל החומה, המלוזבזת זהב עשבי סוף־קיץ, ולהמשיך ללכת לבקש, מעַין אדמה תחוחה, או מערה קטנה סתומה, ואולי… הריח מכל־מקום־יעיד, ישמיע קולו. ניערו את חייו מתוכו. בדידות החלטית. מכל וכל. מאלוהים ואנשים. שבלול ריקן. לבדוק בין הסלעים האלה. מה יכלו לעשות בו? יש כל מיני חיפושים בעולם ויש גם חיפושים אחר גוויה ריקה. לא תופשים כל יום עומק הביטוי: ינוח בשלום על משכבו. ואני עייף, ישנתי פחות מדי. הלילה שעתים. אתמול לא. שלשום לא. לא זוכר מה בלילה שלפני. אני אפסיק, ואסור לי הצדה ואכבוש פני בקרקע ואישן. הזבובים והחום והכל, ואני אישן קצת. הכל הולך ונשדף בחום. החום שם. מלוא שדות חומים ושטף זהב רץ, וקצת אולי, קצת, טיפה, אגב… לא. הולך וטומן עצמי, ראש ואַפּיים, ולא. עד ש. ונחקור כל מטר. ומאחורי כל שיח. הכל נכמש מחום. כלום לא פצוע בקרום העליון. ומה? אני חוזר. חלקה חומה בשדה – שלום.

לבסוף גבר החום ומועקת השקט המעומעם הזה הכניעה הכל, והעבודה דעכה מאליה. מאליהן, כמובנות מראש, כבר היו פרושות שמיכות מאהילות בכה או בכה, מרטיטות קלות ברוח, ולא רק על ראשי שלושת הרגמים, שנתערטלו ונתפגרו דום בעבי הצל החם שנקוָה בבור שלהם, והם עצלים מפורסמים, אלא שגם השקוד שביאקושים נאסף אל אַמַת צל שוחתו, מלחית לשונו, ומכרכם זרבובו לעייפה, והעולם הופקר לשדפה. אין מפלט, וגם יאקוש עצמו זוחל לבסוף קטוף־אוזן וחרוך אל מתחת לחופת השמיכה של רפי, התלויה בקיר מכאן ומעוכה בשתים־־שלוש אבנים מכאן, בא ומפטיר ‘רק לרגע’ כמין התנצלות וגם – ‘מקום טוב. הוא אומר, אפשר לצפות אל השטח.’ אבל השטח אינו זקוק לתצפית. שומם ומסמא בבוהק שווה וצחיח, ריק ומרוקן. ומה עוד איפוא אם לא אפרקדן ודמום חבוש־עיניים בחיק הזרוע, מעשן סומא בגרון חלוד ובלא טעם, מקשיב בלא קשב להמיית העולם היבש. ומה מתקבל? כתמול־שלשום. שוחות חפורות למחצה, ארוחת־צהרים שצריך היה כבר לאכול, ושתהיה כצפוי תפלה וממוסמסת בחום. והצמא שלא יתרווה בנוזלים הפושרים־חלודיים. כאילו לא היו דברים מעולם. מוטלים כך כתמול־שלשום לכל דבר. ורק אַי־בזה מתפרק לו אורי, ואין איש חולה לבקשו. טוב, נתהפך ככה, אולי יבוא חסד ונירדם. האומנם תהיה מלחמה? מישהו ייצא, מישהו יתאמץ ויבוא כעת עלינו? רפי מתכעכע ותומך ראשו בכפו. – ‘חשבתי על מה שדיברנו בלילה,’ פתח פתאום רפי אל יאקוש, לא צפוי ולא מלבב לתשובה. – ‘אה.’ סותם יאקוש המהום של עצלתים. אבל רפי מצמת שפתיו ותולה בו מבטו. ‘דיברנו? מה דיברנו?’ משתמט יאקוש ומבליש מבט לעֵבר הגבעות. ‘הו, על הכפר. על העבודה.’ – ‘ממ’ – משתמט יאקוש ביגיעה. ‘זוכר?’ – ‘כן – מושך יאקוש – אבל… אתה יודע? בלילה מדברים וביום מתחרטים.’ – ‘מה יש להתחרט? על מה?’ – ‘הנֵח – אמר יאקוש – לא רוצה עוד. די.’ – ‘רציתי רק לומר לך מה לא נכון, לדעתי, אצלך.’ – הסביר רפי. ‘שיהיה. לא משנה. בין כה וכה זה ככה. לא תשפיע עלי.’ – 'מי רוצה להשפיע? – משך רפי כתפיו – אצלנו הכל ככה: על העיקר לא מדברים. לא יפה, כמו השתפכות־נפש. במקום זה מדברים על סתם ועל דברים 'ככה״. – ‘או שותקים.’ אמר יאקוש. – ‘שותקים? מי שותק? לא שותקים. הולכים סחור־סחור.’ – ‘בחייך – אמר יאקוש – לא חם לך? מה התחלת פתאום? איך זה קרה שהשאירו אותך כאן? חדל. אמרתי מה שאמרתי. אמרת מה שאמרת. אין מה לחדש. ואין חשק עוד. חשוֹב לך מה שתרצה ותן לחיות. למה עוד פעם?’ השמים, מעֵבר לשולי השמיכה, גבוהים וחיורים, כחנוקים. והשתיקה חמה ומַחנקת. ורק הזבובים התמידו עלה ורדת בהצקתם.

וגם הרעב שהיה מקרקר במעיים. אחר־כך משך יאקוש, בלי כל קשר, ואמר: ‘בכל־ל.’ והחפיז עיניים בוחנות אל רפי אם ישנו שומע לו. ‘כשאתה מתחיל לבדוק חשבונות… בסופו, מתברר, שכל החשבונות, אתה יודע, מראשיתם עד סופם, קטנים שכאלה, לא חשובים שכאלה, טיפשיים ולא שווים כלום. הדיבורים עליהם גדולים פי אלף מכל כולם. החשבונות האלה.’ – ‘למה אתה מתכוון?’ – אמר רפי ונתמך על מרפקו. ‘לכלום. – קפץ זה ונסגר – חשבתי שאתה מבין.’ – ‘חשבון הקטנות?’ – תהה רפי. ‘אתה טמבל.’ אמר יאקוש וחשק שפתיו והקדיר. חם מתחת חופת השמיכה. צריך לבנותה אחרת, שתבוא בה הרוח. אתה מבריח והם חוזרים ונושכים מבשרך ברעבתנות. בחוץ, אם כך, טוב יותר: הרוח פתוחה. וכל השיחה הזאת. וגם הכל כולו נראה פתאום כל־כך מפוספס, מיושן ומחורבן שכזה, בחום המעיק הזה, בשרפת המרחקים, כשהשמיכה רגע תלויה רפוית־כרס ואין־אונים, ורגע מתחבטת בלא חמדה. וכל זה כל־כך מוגיע, וכל־כך למעלה מכוחך אליו – כלב מי שידבר מלה. ויאקוש זוחל ויוצא החוצה. ‘מה יהיה עם ארוחת־הצהרים.’ הוא מוצא וממלמל מעֵין התנצלות ופונה והולך אל מאחורי הבקתה.

רפי ממָתח רגליו וכובש לעצמו מלוא שטחוֹ של הצל, ובאיזו מחבּרת ירקרקה שנזדמנה לידיו קודם, משיב מעליו את הזבובים ואת תנוחת המחנק עד שידו נובלת. הגבעה, מעֵבר לשמיכה, חיורת כולה, קלויה וצרובה, ורק מדי פעם נחרד על פניה אבק מסמא ונלבט, בכלכים המעטים, השעומים, המזולזלים. בחיים מבוזבזים. בחיים שלא איכפת להם הזמן. שיש להם אלף זמן וזמַנים. חדגוֹני. קצת הלאה יוצאת קצֵה, השלוחה שממול, עצומת־עיניים ומתעלפת. נקטה נפש העולם בפניו. זמן דומם מגובב לעייפה. מה יהיה עלינו. ואולי לא ככה אלא ככה? לעזאזל, יהיה ככה. לא לישון, לא לחשוב, לא לקום, לא לשכב. קמלה שארית הנשמה. אפילו לא עם מי לדבר. אפילו לא בניד־שפתיים, גם לא על מה שהשפתיים יודעות מאליהן. כגון תיאור המנוע של האינטרניישונל מודל 49. קולך יישמע צרוד ולא טבעי. הברות ומשיכות־כתף לרוב. רגע דבריך מקוטעים ורופסים, ורגע הם חריפים ומופרזים בלי גבול, ונורא מטופשים תמיד, מנפחים את התפל ומחמיצים את העיקר. ולמעשה: רק מרגיזים איש את רעהו, ותחת הקלה באה הסתככות. ואפילו אם טוב לגמגם גמגומים מלדבר שוטפת כמו מורה – נמאסו כבר כליל כל הדרשות כולן, ישר והפוך. המחברת הזאת. שני דפים כתובים ערבית בכתב ילדותי, בחוזק עפרון עד שנחרצו עשרה דפים פנימה. ושמא גם אני מתהפך ונוטל לי עפרון וכותב למעלה: הרהורים, ומתחיל לרשום: ‘תראו איך שוכב בחור באמצע היום, באפס מעשה, ומחפש כיצד יעביר את שעותיו.’ בודאי של ערבוש קטנצ’יק. דרדקוֹן שהיה שקוד על כתיבתו ומשרבב לשון מרוב מאמץ. נחפסו עליהם חייהם. מי פילל, למשל, שאני, רפי אחד, אכתוב מרוב שעמום במחברתו של מוחמד הקטן מצקלג. מוחמד הקטן ברח על נפשו, מפני שרפי בא על מקומו עם רובה. פלאי־פלאים. ובואו ואני רק אמתח במחברת הזו קו אחד לרוחב. כזה. עד כאן – מה שהיה, מכאן – מה שיהיה. למעלה, בראש העמוד, בשביל מה שהיה רק חלקה קטנה, ובשביל מה שיהיה – כל שאר המקום, מלמעלה עד למטה. עד כאן הכל כבר ברור. מכאן – כלום לא ברור. רק חלומות ופחדים. ואין עם מי להשיח מלה. וכלום גם לא יגידו – מי יקבל על עצמו להגיד. ואם נתחיל – מיד ייהפך הכל לריב. אחת היא מה הדבר. ואיש מבלעדיך לא יוכל להבין בעתיד שלך. וגם ההתבוננות שלך – כאל קיר סתום. אומץ להעריך נכונה. את כוחנו ואת רצוננו. המעגל שלנו. הדרך הלאה. המציאות. החשבונות הקרים. החלומות. הידיעה. הידיעות. מה מחויב ואי־אפשר בלעדיו, מה טפל ויכול להמתין. מה רצוי – אבל לא הכרחי. סולם ההעדפה. איך להיות כך שתהיה לך אחיזה חזקה, שתהיה לך הרגשת ערך עצמך. הרגשת רוממות בתוך ההשתקעות בעבודה, בתוך ימי הגב הכפוף של האיכר – נר דוֹלק של שבת בתוך כל היום החם – ראָיה של יום נבדל מיום. ושמוּתר לך לרצות הרבה – כי במידה לא מעטה הדבר תלוי בך, ועל־פי צורתך שלך – תהיה הצורה של מעשיך, ועל־פי מעשיך – תהיה צורת הכפר כולו, ושהעצים והשתילים והפרחים והבתים אינם מקרה, אלא הם ביטוי הרצון שלנו, והאהבה שלנו. כדרך שנאהב – יהיה יפה. יותר יהיה יפה – משמע יותר רצו, יותר אהבו, יותר חשבו. תמרלה – מה יכול למנוע מאתנו, מה יכול להפריע לנו – כשאנחנו אוהבים ואדמה לרגלינו, וידינו צעירות, ואינן פוחדות עבודה קשה – מה יכול למנוע אותנו מהגיע אל יפה? לעואזל, מתי כבר יבוא אוֹטוֹ ואסע מכאן. כבר כולי קפיצים. עולם רחוק שכזה, לא לא, לעזאזל, פקעה הסבלנות. לא רוצה את הארוחה שלהם, לא רוצה כבר כלום כאן, אין לי כוח להמתין, ההמתנה אוכלת אותי, ימח שמם, חזירות שכזו שהשאירו אותי. מה כעת? כעת לא יהיה כאן כלום, וכל מה שסיפר ספי מצץ לו מן האצבע, ואין כלום ולא יהיה כלום, ומחזיקים בי ומחזיקים אותי, והם, שם, הערב, הו, הם עשויים לקבל הערב את החופש הנכסף, ולטוס להם הביתה לשבועים, ואני… זועה! דבוש ומדובש לי כאן! שבוי במים אדירים! איך שסידרו אותי, ימח־שמם – מה אני שוכב כאן, גולם, למה אני ממתין, מה הם חושבים מה, אני קם ואני הולך, ואני אראה להם, חזירות שכזו, חזירות, חזירות ימח־שמם!

 

פרק עשרים ושבעה    🔗

שעה אחת בצהרים. לובן סיד בעולם. אויר אטום. גם את הגבעות הקרובות טישטש האובך הדלוח, המתעלף, לאחר שאת האפקים המית מכבר. משתרכים ובאים אל מתחת לכותל המערבי של הבקתה המוארכת, לזכות בקצת צל ובקופסת בשר ובחפיסת פכסמים, שיאקוש, סדוק־שפתיים וזועף, עובר ומחלק ב’קח תאכל' ניחר. שורה רבוצה של נערים פרועים ומדובללים, קילקי שיער וקרזולי צמר לבוד, סאובי נטש זקן משובש, ערטילים ומפוראים, מיושבים על חודי שתם בהידוק ברכיים אל חזה, ולחוצים בגבם אל הקיר, כאותן חיפושיות שבאוסף. ואל רצועת־הצל הצנומה המעוכה לרגליו, מעפעפת וחרדה, ישנה ואיננה, ומשוממי־פרצוף, מצומצמי כל חושיהם מחמת הבוהק המכאיב והאבק הצחיח הזה, המחליא, שנדבק בכל, ובכל סדקי פניך, והעמק עד תוכך, ועד תוככי הלב והנפש. מקבלים את קופסת הבשר ואת חפיסת הפכסמים ואל תכלית הקיצור שב’קח תאכל' הניחר לאיש, עד כדי שעוד בטרם יוסר המכסה, נעשה הבשר למיאוס, אשר מרבץ האבק הנגרס בשינים, בלול בחצץ הפכסמים החררים הללו, היבשים כאבנים, איננו מסייע בכלום לכל חשק שהוא, וממעך כל רעב שהוא – ועם כל זה פותחים ביגיעה את המכסה ומקרעים את העטיפה של הפכסמים, ונטפלים ונוגסים בחריקה מרובה וצובטים ומולקים באצבעות נתחים מן הקופסה המרובבה, ומלעיסים ומטחינים בשקיקה. מה צר שהג’ריקן אינו נעתק ובא מאליו לכרוע ליד כל פה ולהשקותו ברחמים. ואילו לקום וללכת עד אליו ולהשקיע במים את הבליעות הלא נבלעות – אינו אלא התעמרות אכזרית. ונוח שתיחנק ובלבד שלא תקום. מאליו מובן שאין איש פונה אל בידיו אל הקופסה, ובאצבעיו אל קרביה, מאליו מובן שאין איש אלא משקיע בדורסנות את הלעט, והזמן סביבו פשט במרחביו העמומים. האצבעות מצטמגות בחלב ממוסמס, שהאבק הנטפל אלי מקרימו מיד לשכבה מבוקעת רעפים־רעפים נאלחים, עד שגם הפיקה בגרגרת מתעוותת מבחילה. ואף־על־פי־כן מוסיפים וטורפים בתאוה. אלא מה? וכך לאורך כל השורה המצומקת. איש איש ועולם קופסתו. ולא עוד אלא שבפלח פכסם, ובקנה־קש מאובק מוסיפים ומחטטים אחר השיירים הממוחים שבעומק, נבור והצל עד האחרון והממורח שבהם, ואולי, אפילו, יש משהו שבעינוג נקמני בהיותך משוקע בתוך תוכו של הגועל, על אפם ועל חמתם, אחת היא של מי. ואחר־כך תם האוכל, והידיים רפות, ולא טוב, ואין מה ליחל לטוב אחר, ומלוא ישימון אחר־הצהרים שׂרוּע מובס לפניך, ואין כל סיכוי נראה אחר, אלא לשטוף ידיך מחלאתן הצמיגה, הגועלית, ולהתכרבל לגמרי, להיעלם ולישון את היום עד רדתו, עד חושך, עד אחרי־כן, עד ככלות הכל. יום אבוד, ימח שמו. שכבר ייגמר. שותקים כשורת קופים על ענף. אולי כסנוניות על חוט טלפון, או כנתחי הששליק על השפּוּד. אותו רגם גלוּח ראש וסומר זיפי־זקן, שהיה חופר בקופסתו שנתרוקנה תעלה פעוטה בתוך הזיבורית הסידית הזו שלרגליו, ומשקיע במלאכתו רוב מסירות והשתדלות כלואה שבהיסח־דעת, ומעלה אגב כך כלשהו ריח עוקצני של סיד, שמזכיר קלשלשות משהו רחוק יותר, אולי עוד כשהיית קטנטן, כשהיית גוחן לריח אדמה רטובת־סיד, ליתן קצת מן הריחני המגרה הזה אל פיך ולגרסו בתענוג – קצה נפשו פתאום ולפתע בכל הלא־כלום התפל, המחורבן הזה, וקפץ על שתי רגליו, בהבעיתו את כל חמש־עשרה הגויות הריקות שבצל הכותל, ותפש את הקופסה הלזו וידה אותה בחמת־כוח, עד שניתרה זו בבהלה והתהפכה באויר סביב עצמה בכל מיני הבהקות, והתנקשה לבסוף בסלע אחד רחוק, ידה וזעוק אחריה דיבורים קשים, בלשון־הקודש ובשאר לשונות מזרח ומערב, באימה ובאֵם אימה, הוסיף והלך עד הג’ריקן והטה אותו ושטף את פיו ואת זיפי זקנו וסנטרו, וכיסכס שתי ידיו בעפר וחזר ושטפן, ובז לנזיפת איש נשק אחד: ‘חמור, מה אתה שופך הכל!’ והוסיף ושתה לוגמים חמים אחדים, שאת האחרון שבהם חזר ופלט בתיעוב ארצה, וזעפו לא הוקל בכלום, וקם בחזה גועש וערוך לקרב – כך וכך, שיוַע באור המגולוָן, הקלוי, כולם ביחד, והכל הכל טינופת סרוחה! וכך מתרוממים הכל אחריו, ובאותו זעף עיור שגואה בדם ומחמיר, משתרכים בשנאה אל מקומותיהם, ואל שארית היום. לעזאזל שארית. תהום שלמה ללא תכלה ואחרית, כשהתהווה דבר מוזר וחלף פתאום באויר, משהו סורט, או מעין משק כנפיים. – פּסט! – נחרד גואל המג’נוּן – מה זה היה? אבל האויר היה אָביך וקלוי כמקודם וכל שרטת לא ניכרה בו, דומם ומַשמים. ושמים לא שמים למעלה, לא הרחק, אלא שבתוך הצעדים הבאים, כשהיו מתפזרים לשוחות לנוכח הגבעות האפרות, הנצלות אין־רחמים – באו־חלפו היריות הבאות ותיזזו במפורש והובנו לאשורן. ‘א!’ זעק מי שזעק, בהתפלאות עד מכאוב, וההיעצרות הנדהמת הפכה כרגע השתטחות כללית אַפּיים ארצה, ונפלה הקשבה, אותה קשיבוּת, מעל להולם הלב המסתער ולאחר היעצרו, המוחקת כל מה שקודם ואחר־כך, קשיבוּת שמעולם, ודבר אחד חולני ומבחיל ושנוא, היה מורגש איך הוא כבר זוחל ומטפס וכובש לו יותר ויותר מגרונך. קליע אחד שנתקל, כנראה, בזיז הבקתה למעלה, נתפצח בזימור צרחני, בצעקת טובע על נפשו. לקום? לרוץ? להוסיף לשכב? מה הדבר הזה? – ‘ידעתי שככה יהיה! – צעק יאקוש – מה שכבתם שם! כל אחד למקומו, רוצו, נבלות, רוצו!’ וקול צעקתו ביתק את התדהמה, והיה כסם־מרפא. – ‘הם כאן – הוסיף יאקוש וצעק – הם כאן הנבלות! ועוד לא נגמר, לעזאזל, לא נגמר! ותסירו את השמיכות תסירו, ומה שם עם המקלע – מהר, הביטו, סביב, פקחו עיניים, ימח שמם, איפה הם הנבלות!’ – אבל השטח היה ריק. כולו כמקודם, דומם וריק ואפור. וחרוך. ושונא־אדם. כל נקודה כהה שהעין מדמה לראות בה דבר – מסתבר אינה כי אם בן־שיח מתעלף משכבר. ריק מכאיב. אין כלום מקרוב, ורחוק אינו קיים כלל. אבל איזה הכרח סמוי נשם סביב במוחש, בעד הטשטוש הנזעף ועכור, אף כי לא נמשך רצף היריות אלא כדקה ומחציתה, ומיד נעשה דליל ומסורג מאד, כאילו לא היתה זו אלא מכה אחת וזאטוטי הדיה. או אולי היורה, או היורים, מיד כשנפרטה המטרה הכללית שלהם ליחידים שנבלעו בשוחות – עצרו רוחם, גיששו בצליפותיהם ועטו רק על מה שצף ונתבלט לכהרף. הרי שהם רואים כל תנועה ותנועה שלנו, והכל גלוי לפניהם כמונח על כף־היד, ועושה כאן הרגשה ברורה של תפושים בכף, הרגשת חיה לכודה, עם איזה זיק של סקרנות לתפוש מה, שכבה מהר בהרגשת פחיתות. לאבדון, טפשוּת שכזו היא להיות ככה נראה ואינו רואה! – הביטו סביב, השקיפו בדקו היטב: מי זה תפש ומחזיק בזנבנו? גם ראשיהם של קובי ושל ברזילי נשתלחו עתה, כשני ראשי צבים משריונם, להציץ בעולם מירכתי הבקתה, ויאקוש שהיה מוטל על בטנו מעֵבר תלולית העפר, הריץ אליהם שאלה לא־מוּגדרת על דל שפתיו, אבל הללו שללו בראשיהם, בלא להשעות עיניהם מלפניהם. – זה די קרוב – התחכך בהם יאקוש בבקשת עצה־טובה לאחר שחלפה יריה נוספת בלא שתחדיר אטימות האויר. אין במה להיאחז. הכל סביב עמום. אפילו השמש בשמים אינה אלא גל עמום ולא חשוב, ושתוּקית, עד כי אין כל סיבה לשער כי היא היא מקור האור והחום בעולם אלא אינה כי אם סתם ככה, כתם צורב, כמין כויה חיה, רפש על פני עמימות כללית חסרת־נפש. – ‘כל הזמן ידעתי שיתחיל – רטן ברזילי ועיניו בחלל הגבעות – ידעתי שפתאום ואנחנו לא מוכנים כאילו לא היה כך בדיוק שלשום. הנה זה מתחיל והכל לא־כלום…’ אבל גם רטינתו נתעמעמה בחלל. – ‘הסידורים שלנו – חזר ברזילי לטעון מלב עמוס – חסרי־כשרון לשמוע את הזמן. זה רץ לחוד ואנחנו מתרוצצים לחוד. איום איום.’ אמר ונתלעלע בלי יכולת להירגע. 'כל חכמתנו, לאמור: מה אפשר היה לעשות? גלל עוד אבן מעל לבו. ויאקוש החזיר פניו, כאילו הוא המרומז כאן, ונבח לעברו: ‘מה אתה רוצה? מי אשם שרק בבוקר הביאו מכושים?’ – ‘אצלנו העיקר, תמיד, למצוא אשם – קינטר ברזילי – יש לך אשם ואתה פטור. הכל יכול להישאר כפי שהוא.’ – ‘מה אתה רוצה ממני?’ פיעפע יאקוש בזעם. – ‘לא־כלום. – אמר ברזילי – הכל בסדר. מה מוכן כעת אצלך? לא־כלום. ואם יקרה משהו? הלא אפשר להת… ותראו: הלא חיי אנשים… העמדה הקדמית של המלחמה שלנו!’ – 'אז מה, אז מה? פירכס יאקוש ועיניו בוערות עלבון. – ‘מה אתה רוצה ממני?’ – ‘שום דבר – חרף ברזילי – הכל נפלא.’ – ‘אל תדאג לנו אתה – נתר לעֶברו יאקוש בחרי־אף – לא צריכים אותך!’ – ‘נוּ, נוּ – התערב קובי – חדלו! מצאתם לכם זמן!’ והטה בסנטרו כלפי הגבעות העמומות. – ‘שלא ידאג לנו.’ – אמר יאקוש אל איש־הבינים – ‘זה קל להגיד ולא פותר כלום.’ – כיוץ ברזילי כתפיו בביטול. ‘אח, אתה…’ צווח אז יאקוש והתפרץ מרבצו וקפץ על רגליו ויצא ורץ לרוחב הבקתה, ושתי יריות סמוכות עטו מיד והוצלפו כזיק חשמל. – ‘טוך!’ נזעק ברזילי בבהלה. אבל יאקוש כבר התנפל אל שוחה אחת, ולא שהה בה אלא הרים קולו ושאג לרוחב כל מיתחם הכיתה ולארכּו: ‘קומו – שאג יאקוש – ואַל תשכבו כמו נבלות! קחו את המכושים קחו! ולחפור, ימח שמם ושם זכרם, ולהעמיק, כל זמן שעוד חיים! כולם! שמעתם! כולם! ימח שמם!’

–’חדל ממנו – למה אתה מרגיז את הנער!' אמר קובי אל ברזילי. – ‘אני? מרגיזים אותי.’ החזיר ברזילי בעקשות. – ‘מי?’ – ‘הכל. ההפקרות. השאננות. חוסר האחריות. השקט המטומטם שלנו’. – מנה ברזילי בלא למצוא מנוח. –’תראה איך זה – חזר ודיבר – תמיד ולעולם יש לנו איזה מישהו, אי-שם, הרחק, אגדי, אחד פלאי, כל-יכול, שהוא, כביכול, היה צריך, שעליו ועל ראשו היה לדאוג. שהיה חייב לעשות בשבילנו כל מיני דברים, להכין, לסדר ולתת, ולשלוח ולהביא ולדעת הכל – ועלינו, כנגד זה, רק לקלל ולסבול בשביל המלחמה שלו. והלא אין כזה, ואין, ורק אנחנו כאן, אנחנו, אין אחר, בשום מקום, לא קרוב ולא רחוק, ולא בארץ ולא בשמים, רק אלה שפה! מה אתה מניע ראשך כך? הבט ותראה את הרגמים האלה: פה עתיד להתארע אסון. מוכרח. עוד מעט. ולא־כלום. הם לא יזוזו. זה כבודם. מלה אחרונה ולחינם. גזירת הגורל. ולא להתפוצץ?…' – בחייך, חדל. – אמר קובי אל ברזילי – לא כעת. תצדק בפעם אחרת. תתגבר. כולם עייפים נורא.' – וברזילי קימט מצחו ושהה רגע, ואחר תלה עיניו בקובי השרוע אצלו, צמוד לקיר הישן של הבקתה, קיר החומר המקולף שזהב גזיזי התבן המעורב בו הבהיק עמומות, וכמה שקיפי אבן חומה מרופשה הציצו מן הגלאי שהתערטל וחזר והסב לאטו מבטו אל אותן הגבעות המומות להט היום. ‘לא־טוב.’ פלט בצמצום־כתפיים ונדם. מכושים כבר היו מתהפכים באויר ויורדים בנקישה. אבל האבן לא הרבתה נדיבות ולא המסה לבה לקראתם, כצורך השעה. אתה תהיה מוטרד בכל שתהיה ומפוחד ונרגש, והיא כדרכה, תישאר קשה ואבנית ולא איכפת לה. וכבר כאילו לא היו דברים מעולם החום עושה את שלו והעמימות עושה את שלה, וגם היריות נתקהו ונתרפו – נחנקו להן במירבך האטום. וגם השרירים נבלו. והחושים טומטמו. והכל נשאר בלתי־משתנה. וגם לא היה צפוי שיהיה משתנה. חפירה וצליפה דלילה וחום עכור ויתמשכו ויתמשכו. האזניים הומות מרוב חום. החרדה הומיה בעמעום ולרגעים אפילו דוקרנית. מה ייצא מכל זה. הלא הם מכינים דבר בסתר הצליפות. זה ברור בכאב. כאילו הלמוהו על ראשו עומד היום, וגם החרדה שבאה ונוספת עליו נשארת ללא הכרע ואינה אלא רק מנדנדת, ככרסום סס. אחר־כך מושכים עצמם קובי וברזילי מצלע הבקתה ונרתעים בזחילה ויוצאים לאחוריה. חבל שמשהו נאמר, שמשהו לא נעשה. אלא שהיינו־הך. שייקה רובץ כאן ותוקע אל האפרכסת דיווח על הצליפות בשלוש־עשרה שלושים… מכיוון צפון… וחוזר פעמים על מלים מסופקות, אפוף זמזום ואִושה טרחנית. מי הג’ריקן עד יאוש. ואי-כאן מפגיר מבאיש אורי ואין איש שם על לב. רפי גחון מעל שייקה ומפציר בו, בין דיבור לדיבור, לשאול אם מישהו יהיה יורד אלינו, אם עתידה לרדת מכונית, תשאל, בחייך, תשאל. אבל שייקה אינו אלא מניע ראשו לאות המתן. ‘תבוא? – מתחנן אליו רפי – תבוא? זבוב פלוני תוזז פתאום תלוי באויר אין־נוע ומרעיש כנפיו הקטנות הכל בכדי. שעמום חונט את הלב. החיים המחורבנים האלה. אני חייב להסתלק לי מכאן. מהר ככל האפשר. מה אני תקוע לי כאן. מי שנתקע לא למקומו – חוטף על ראשו. מהר לצאת, לפני שאני נלכד. כשאחד מסתובב שלא במקומו… רק זה חסר לי. אני בורח. ארוץ לי ברגלי. דבר רע עתיד לקרות כאן. להסתלק. מוכרח. מתוך בור הרגמים הלוט בשמיכה חירף מישהו. את הזבובים כנראה. לפי שמיד ספק בידיו כאילו צד אחד. דממה עמומה. המומה. חמה. טמטומית ונדכית. המוחלט רובץ על הראש ואין מפלט מפניו. לעזאזל אני מוכרח להסתלק. אי-אפשר שככה יעברו החיים. אני מוכרח לעשות. הכל מחכה לי. מוטל עלי דבר לעשות. בהחלט. וכבר אין סבלנות. אני. בכלל. – ‘חסל.’ אמר שייקה למכשיר – חסל. עכשיו סוף.’ ושיתק את האִושה הצרעתית, ונטל מהיכן שהוא, וחייך סביבו. ואל רפי, ובהרבה טוב, עד שנראה היה פתאום שעוד יש ואפשר לבוא אל בחור חבר ולומר לו גלויות, ומכל הלב, בשקיקה: חבר שלי טוב הבט, ראה, אמור מלה טובה, בחייך, אמור מלה טובה. הו, מה. שייקה שכח לסגור את הברז. ממשיך לחייך. הלא כולנו חברים, חברים, חברים. ונדמה שגם אמר משהו. ואולי אפילו שעוד מעט תבוא מכונית עם ספי, אלא שמה שאמר, אם אמר, טבע ונמחק בלא שייך, האגבי, שהוסיף וניטשטש בעמעום הכללי. ואין כוח לחזור ולשאול. לא חשוב. אה. כלום. לא חשוב.

ברזילי וקובי, רפי ושייקה, יושבים סומכים גבם אל הכותל, ומחרישים. מפעם לפעם חולפת יריה ואובדת בריק. חייך יעברו ולא תגיע שעתך. אין שמים. אין אופק. הבקתה לוהטת מאחור. צחנת זבל ממוקמק. כלום אינו שלך. פעם אחת שלא זוכרים אותה. איזה דבר משכבר הימים, מציק כאבן בנעל, ולא חשוב. ואילו מיליונים מיליונים של מתגים קטנים, קטני־קטנים. ותגים פעוטוטים, מתכתשים ומתרצדים שם בדממה אפרורית-מרומים. וסביב השמש שרועה שלולית בוהקנית, של אור שמנוני, המתהבהבת מהרה בהיינו־הך הכללי. חרפה שכזאת. לעזאזל. תנו לחיות את הטיפה שעוד נותרה לנו. קצת לחיות את המעט שעוד יש. תמים והולכים. תמים והולכים. ולא־כלום. סַפּר, חביבי, סַפּר מהר על נשמתך. איזו נשמה. חַרבּן על הנשמות. תנו קצת לחיות. קצת טיפ־טיפה. אפרורית של שמים. נלחץ מגעגועים. סביב־סביב מחריש העולם. האם זה מקסם אמונת־הבל כשאתה מרגיש בך כעת, לפתע ואל נכון, את וַדאות הדבר הזוחל ובא לכאן ואין-מפלט. אתה כאן רובץ המום ומַשמים בצל האפור של הקיר המלוהט, ושם קם עליך הדבר ומתארגן כנגדך בשיטתיות ונרקם ומוסיף קו לקו. אנשים יורדים ומסתדרים, כלי-נשק הולכים ומוסעים, מוצבים איש אל עמדו. מזימה שלמה ומקיפה, מעגל שלם ומקיף, הולך הלוך, הלוך ובוא, הלוך והיסגר. מתהדק להיסגר.אפשר לשמוע. הדם שומע. מרחיש. בבטחה. והעולם האפור הזה, והעמום הזה, שאינו מונע ולא ימנע. גם לא להט היום. ולבסוף יתמלט מכל התכונה הזאת, מכל מה שהם גוררים ומכינים בחובי הגבעות, מקץ כל התנועה הגדולה והמתמרת – יתמלט רסיס אחד קטן של עופרת, וחלוף יחלוף את הרווח המפסיק ויגמור את כל חייך הרוטטים ואת העולם המחריש. ו… זה ברור. ואולי אפילו מוטב. וצריך להיות שקט, שיבוא ויגמור וחסל. חסל הלא-כלום הזה, יבותק השממון הנדכה הזה. אחת ודי. הו, עולם קפוץ לתוכו. חרבון מחורבן. נעזבוּת. נעזבוּת גמורה. אנחנו לבדנו, מופקעים לכליה.מופקרים. מופגרים. והדבר יבוא. אין מפלט. הקשב: הנהו שם מרחוק. טפשוּת נוראה להאמין באמונות-הבל. אבל הן מתאמנות להן מאליהן. וצלילן, הפעם, צליל נוקשה, לא יוכחש. ניתן למישוש. גביש אפל בתוך מעגל עצום וריק מכל. והפעם זה הולך אליך. לשוא תתכופף או תשתטח, או תחסה במחסי־העפר. אתה תיתפס. תפוס יתפוס אותך. מניין? מדוע? היינו-כך. כך זה הולך ומתרחש לו. מעבר לגבעות. מעבר לערפל האטום של החום. אין מנוס. לא הפעם. ושמא… שמא מתכווצת כל העכירוּת הזאת, הכהה, התלויה, ונעשית רוח אחרת, ונעשית עננים רווים וכבדים, ויורדת פתאום ארצה בגשם שוטף, סוחף הכל, מסלק הכל. מטהר הכל, עד רעננות. עד צחצוח. עד… לעזאזל, מישהו מדבר. רפי נאחז פתאום בשייקה: ‘אז מה אתה אומר, שייקה?’ בתליית עיניים. יש וגם זעיר שבזעירים חורץ דיני-נפשות. אבל שייקה אין לו מה לחרוץ, ואינו אלא מגביה כתף אל אוזן ונכלם שאין לו לאמור משהו. ‘לא אמרו לך כלום משם?’ לא מרפה רפי ממנו. אבל שייקה אינו יכול להושיע, אלא לחייך ולפרוש כפיים קטנות, במקום לומר משהו. – ‘איכפת להם שמה.’ אומר רפי ומתקרטע על מושבו. אין צורך בסיבה גדולה מיוחדת כדי שעוד מעט יפרוץ הרוגז ויהיה למכות. מן הבקתה יוצאים עתה שני החבלנים הצוערים של קובי, וחזותם כשל מי שהקיצו זה עתה משינה. תולים עינים שואלות בארבעת השפופים, והארבעה בהם, ומתמלאים תמהון ועיניהם שואלות סביב וגם הללו תולים בהם מבטי־שאלה, ואחד־אחד עוזבים ומרפים עיניהם. אלה שלמעלה ואלה שלמטה, עד שמעגינים שאלתם אצל קובי. לבסוף ממתח קובי זרועותיו לפניהם לאות כי ריק: אין שינוי ואין מעשה לעשות. וכך צונחים גם הם תחתיהם ומתישבים אצל הכותל. אבל אחד מהם יש לו סיגריות. והוא מחלק. והכל נוטלים. והוא מצית והכל מציתים מאשו. ומעשנים בנשיפה ארוכה. ‘נו מה?’ אומר ברזילי. לא ברור אל מי, וממילא לא נענה בכלום. מרחוק, דרומה, גבות אפורים של רכסי גבעות. לא חשוב. אז כופף ברזילי ערפו ומטמין ראשו בין זרועיו, ואת אלה כופה על ברכיו, והוא מקופל ככה ומכוּוץ ומעיין בכברת ב' על ב' הטפחים מן האדמה שלרגליו, וכל גרגר וכל צרור פעוט, פותחים לפניו ומתחילים משיחים, ומראים עצמם על כל חשיבותם. ואילו קובי כיוָן שפרע את הקהות וזז, הדף שתי רגליו לפניו והתפרקד לכל אָרכו, ואת זרועו חיבש על עיניו, והותיר רק את זנב־הסיגריה המהבהב להעיד על נשמת חייו. כמה ניקורי מכוש בסלע התפצחו וחדלו. סיעת־זבובונים רחפה בשקידה, תלויה על מקומה. ולחינם משוטט רפי עיניו אל בין הגבעות מערבה. אין תנועה, אין אבק, אין איש. אחר־כך כשנתמשך הזמן והסיגריות תמו עד קצן, וכבר הוערה קומץ עפר מכף אל כף, כמין שעון־חול, מאה או אולי אלף פעם, וכבר נקלעו חצצים אל קופסה מבהיקה מוטלת שם, פתח אחד הצוערים ואמר ‘חם,’ ושיקשק באגרופו כמה אבנים קטנות. ‘חם נורא.’ השיב השני ונתאנח. ‘אתמול היה עוד יותר חם.’ כיוץ הראשון מצחו ושיקשק באבנים. ‘היום פי אלף יותר.’ אמר השני. ‘איפה! היום זה כלום.’ – ‘אתה תמיד אומר להיפך.’ – ‘אני? אצלך הראש הפוך.’ – ‘אם שלי הפוך, מה שלך?’ – ‘שלי שווה את כולך.’ – ‘שלך שווה חרא.’ – ‘אתה שווה חרא.’ וכולי וכולי. והמכות, כנראה, כבר קרובות מאשר ניתן לשער. קובי מסיר רגע זרועו מעל עיניו ומציץ בהם. והלה זורק מטיח את האבנים מכף־ידו בזלזול גמור, באי־קבלת מרות, ומפנה ערפו אל בן־פלוגתא שלו. שייחנק. בן־כלבה. טינופת. נבז מנוּבּז.

פתאום ולפתע, כצף ועולה מתוך הריק האפרורי המעומעם, הגיח אז אין־קול הג’יפּ, בהפתעה שכזו, עד כי רק לאחר שהדמים הסתבר ריחושו שמקודם, והובחן צעיף האבק השוקע. ועד כה כבר היו שלושה בחורים מתפרקים מתוכו, ואחד ביניהם, אדום כסלק, לא היה אלא סגן התותחנים, על תיק מפותיו, אקדחו ומשקפתו, מגבעתו, מטפחתו התקועה בין ערפו לחולצתו הטחובה מזיעה, ואתו עוד אחד לא־ידוע, עם רובה ועם הבעת־פנים ממוסמסת, ואחר, שלישי היה מתחבט וחובט את האבק מעליו, מתקרטע מרגל אל רגל, ונוטל מעל ראשו כובע־טמבל ממורטט להסתייע בו לחביטת האבק ולקינוח הזיעה. בחור קצת צנום וקצת כפוף וקצת מקריח, שמיד סמוך לכך נתברר כי מי הוא אם לא –אהלן! – אבי, סגנו של שרוּליק המג"ד. פירושו אבי הסמג"ד בכבודו ובעצמו, אשר אגב שהוא מתחבט ומוסיף, הקריב והריע מתוכו את ההלצה הבאה: ‘נוּ, חבּוּבּים. חם לכם? גלידה רוצים?’ וכיוץ כתפיו מצחוק ופשט ידו וטפח על שכמו של רפי, שקפץ לקראתם בריצה: ‘אהלן, אהלן – צווח רפי מכל לבו – יופי שבאתם! מה נשמע?’ – ‘מאה־אחוז’! – הבטיחוֹ אבי הסמג"ד, – ‘נו מה? צולפים, אה!’ – עבר לעניני מעשה. – ‘זה כלום.’ – התמלא רפי כנגדו גודל־נפש וביטל הכל בדחיית־יד כוללת. – ‘מניין?’ הלך ישר לענין אותו גיחור התותחנים שהמתין בדרך־ארץ עד תום דברי גדולים ממנו, ופתח את תיק המשקפת. – ‘לנו אין משקפת’. רטן אליו ברזילי בקול שלא היה נטול לענה שהיא. – ‘כן. – אמר הגיחור – מחסור חמור בציוד אופטי.’ – בלא לשעות אל כל לענה שהיא, וכבר פרש את קיפולי תיקו והחליק על־פני המפות, והציץ בשעונו, שהיה מצומד אל אַמַת זרועו מבית, תריס בפני בליה, ובמצפּן שנטל מכיס חולצתו מכאן, ובשלושת עפרונותיו – הכחול, האדום והשחור – שתלש מכיס חולצתו מכאן, וכבר היה נכון לצאת אל החזית, כשהוא מקנח במטפחתו את מצחו ואת שדות־לחייו האדומים, חלקים ונוצצים בתגלחת יסודית. ‘אז מה נשמע?’ התחכך אצלו פתאום רפי במאור־פנים, ככל שפניו המכורכמות והמנומשות של עצמו מניחים – ‘לא כלום – אמר אבי – אצלנו לא־כלום. ואצלכם שמח, אה?’ – ‘שיא השמחה.’ הזעיף למטה אחד הצעירים. ‘דווקא הסתדרנו לא רע – אמר הגיחור ונשא מבט לבנוני אל הסמג"ד. אם אין לו הערה על התוכן או על הניסוח – הקמנו עמדת־פיקוד־קדומנית בקבוצת הבתים שעל הדרך – סיפר האדמוני – לא רע. ואת המרגמות העתקנו קדימה שתכסינה באש את המשטח הראשון ואת אזור ההיפגעות. עד מעבר למזלג הנוזלים. גם פלגת־תותחים אחת העתקנו קדימה, קרוב לקבוצת הבתים, מאותו הטעם, בואדי קטן וטוב – באופן שכל השדה הזה יהיה מכוסה באש טובה. בערב יגיעו אלינו כמה חצאי־זחלים ואולי גם שני משוריינים. הענין הולך ומתבשל.’ אמר ונשא שוב מבט כנ"ל אל הסמג"ד. ‘בן־אדם – אמר אבי – האגרוף הולך ונקמץ, ויהיה א־דיר!’ – כאן כפף הגיחור קומתו ויצא אל החזית, אגב בדיקה מחודשת אם כל ציודו נכון עמו, והתכופף יותר ופישק רגליו והידס כברוָז אל מעבר לבקתה וברזילי מזדנב אחריו. ‘בחור טוב.’ – אמר אבי הסמג"ד וגיחך אל כל אחד מן המסובים לחוד. ‘מה יש, קובי? – אמר אבי – מה אתם כאלה? לא אכלתם? לא שתיתם? קרה משהו?’ – ‘לא־כלום. – אמר קובי – אין שום דבר.’ –’אז מה יש?' – ‘אין יש.’ – אמר הצוער הזעוף. – ‘נוּ?’ האיץ אבי וכבר קצרה רוחו, אבל איש לא ענהו. – ‘אתה יודע – אמר אחר־כך קובי, כממשיך ממקום אחר – לא מצאנו עוד את אורי.’ – אה, אמר אביב, בעצם על זה רציתי לשאול. איפה חיפשתם?!' – ‘חיפשנו פה ושם. ולא־כלום’. אמר קובי. אבי מיעך את כובעו ונמלך וחבש אותו על ראשו, וכל סברו נתקהה, כאילו נמחק, והתחיל מפשפש בכיסיו אחר הסיגריות. ‘זה לא טוב – אמר אבי – בהחלט לא טוב.’ – היו מגלגלים מבטים על־פני המדרון הרבוץ, חרוך ואטום. לבסוף חוזרים ומשהים אותם אצל אבי, ומתלבטים עמו בכל נפתוליו אחר הסיגריות, והגפרורים, וזה שנשחק לבטלה, וזה שנשבר, וזה שנדלק לבסוף, ולא משו ממנו עד תום נשיפת השאיפה הראשונה. ואילו אותו שפרצופו ממוסמס ורובה בידו, קיבץ אז פניו בדאגה, והיה כאילו הנה יעמוד וימסור מודעה חשובה. הכל תלו בו מבטים בציפיה. ואולי אף נצטערו על שלא שתו לב אליו דיים עד הנה. אדם ובשורה בפיו – אבל הלה לא אמר דבר ורק נתאנח קצת, במשהו עגמה תוהה, שדיברה מיד אל כל לב, באיזו ריגשה טהורה וראשונית, והזכירה עגמומית אחרת, עד מוסר־כליות, משום־מה, אך מסתבר, כי אין כל זה אלא שחם לו לאדם הזה, והשמש קופחת על פניו לעייפה, וגם לא זה, אלא בכלל אחרת, שכן ממש עתה התאזר הגבר, ואסף כוח והתעטש במלוא יכלתו ובתנופה אדירה, אחת ושתים ושלוש, מניד ראש לתודה על כל האסותא שהוחשו אליו מכל צד, ושב ורָוַח לו אז, בלא כל בשורה שהיא, ממש לא־כלום. ובתוך שמילמל מלמול תפל, וקינח תפוח חטמו במטפחת עכורה, שב ונתמסמס האדם ולא היה עוד. נקודה.

רפי בא ומטיל את שמיכתו המקופלת אל תוך הג’יפּ בנשמה רווּחה. בקורת־רוח הוא מוסיף ומקפל ומרפד בה את לזבזת ירכתי הג’יפּ והופכה לכר־מושב נוח. וכשגומר ומוצא חן בעיניו מוחא כף אל כף ויוצא וסובב את החיה הג’יפאית הלזו, מבטש בנעלו בכל ארבעת הצמיגים כסדר, מעשה בן־בית. ונמצאים כולם בריאים וכשרים לנסיעה, וגם מעביר בחטף אצבע על האבק שעל המכסה המחומם ומשרטט בחטף ‘רפי’ רהוט, וקו מותז מתחתיו נופל למטה, והיה נכון וערוך אז בכל לישב ולהתעטף באבק ובתנודות ולנסוע נסוע. אלא שהללו שליד הבקתה היו תקועים אז במועצה שבכובד־ראש, ואין שועה אליו. גם שלושת הרגמים שבבור הואילו עתה להוציא את ראשיהם ואת מרפקיהם, כולל כתפיהם, מן הבור, כראשי צבים וזרועותיהם מתוך שריונם, להקשיב, ונראה שיש דברים בגו. אני מה איכפת לי עכשיו כל הדברים שלהם. אמר רפי אל לבו, ושחה ונכנס אל מתחת כרסו של הג’יפ, בין שני אופנים, לרבוץ קמעה בצל החמים עד בוא מועד צאת. די, נסע. אני על כתפי אין עוד המשלט הזה ודאגותיו. אני איני עוד אלא אורח, ומיד אינני כאן. וניסע, סוף־סוף. עוד יום מחוק אחד, לבטלה, בלא־כלום, ואני גמרתי. מאצל הבקתה התחילו עתה קולות הומים, ומסתבר כי ברזילי בא שמה, והוא כנראה, לשיטתו, יצא לריב את הרגמים לעיני אבי הסמג"ד. וגם יאקוש שם. ומניעים ידיהם בנצחנות מגוחכת, על לא דבר. אלוהים אתם. ואני נוסע לי כעת. אני עף לי מתוך הזיפת הזה. די לי. עד כאן. – נפלא לך, חביבי, ואתה בורח לך, מה? – בורח? חדל. איזה בורח? שלח יד ופישפש וסילק צרור דוקרני מתחתיו. מה לי כאן? הלא הכיתה שלי כולם הסתלקו והשאירו אותי… ומי שנדחק לא אל מקומו… טוב, טוב. שמענו. – אסור לי? למה? שכבר נזוז. הנה חוזר אליהם בכיפוף־גב התותחן עם מפותיו ועם הכל. מתלקח שם ויכוח־אש, עד כי טוב לעצום עיניים, להתהפך, להפנות אליהם גב, ולהרגיש בעוז מלוא יחודו של רגע מלא, ושלם, ועגול, ורק פרטי שלך. לפקוח ולהשקיף במאוזן ובמקביל לפני האדמה החמימה הזאת, שרק מתחממת בחום הנשפך עליה, שרק מאַדוָה באדים שעליה, שרק שותקת בשתיקתה, עם אבנים וקוצים פה ושם, ועפר לא מהודק, מבין אופני הג’יפ, עד מקום שהתלולית מפסיקה וקוצצת את המבט. האדמה התמימה. רצונך – היא תמימה ואינה אלא שרה תמימות תינוקות שלא חטאו אל השמים התמימים שניבטים בהם מלמעלה; אינך רוצה – והריהי כפי שהיא אדמה בלי תארים, סתמית, סתם מלוהטה, סתם חיורת, סתם שוכבת ארצה הפקר לכל בן־רוח. טוב. ג’יפ גי’פון. בכביש פתוח ובגלגלים כאלה, בארבע או בחמש שעות, ועוד לפני רדת הערב, ואני בבית! אה, הלב מלא קפיצים! עדיין מתוַכּחים להם. וכנראה שעוד יירדו אל זאביק. שילכו, ורק שיחזרו מהר, ושכבר… שנסע מהר, וייגמר מהר, מהר. הו, שלא להתחיל. העגמה מתחילה תמיד בהרהורים. וצריך לעשות. אל תמרלה לא כתבתי, והמחברת ההיא נתעלמה היכן שהוא. טוב. נסע מכאן. אני עף מכאן. – עף, מה? – בודאי, למה לא. – והם שיישארו להם עם החום, ועם הרעה המתקרבת. – מה אני אחראי? – ומי אתה שאתה בורח? שימותו האחרים ואתה את נפשך הצלת? – טפשות. איזה רעיונות! מה יש לי לעשות כאן? אני מיותר בתכלית. הכל ילך בלעדי, ואני רק… המתן. ואילו, למשל, היית צריך, להישאר כאן, לגור כאן, במקום הזה… לגור? מה פתאום? מה זה שייך? ככה. נניח. להישאר כאן. לגור כאן. לבנות פה בית. לעבד את השדות האלה. אלה, ושם, וההם, מן הצד ההוא. סוף־סוף הלא אין זו חכמה גדולה לגור במקום שאתה גר. שם, שהאדמה שחורה ופליחה ומעובדת. והמים רבים וטובים וזורמים, והבתים והעצים מוכנים ועומדים, לאחר שאבא וחבריו עשו והכינו הכל, ופילסו את כל הדרכים… והלא מישהו יצטרך גם לגור כאן, בצקלג… לא? ההגיון אומר… לא? כמו שהיא כזאת. וכי לא זאת אחת מכל סיבות המלחמה הארורה הזאת? ממש כשם שהיה פעם לפני היות הכפר שלכם. בטרם בא אבא אל השדות השוממים והלוהטים ההם להתחיל… גם הוא ברח בג’יפּ הראשון? לא. לא לא. מה כל הדיבורים האלה. האם אני בורח?! מה הטפת־המוסר הזאת. סתם בלבול־מוח. לא רוצה לשמוע. שכבר יגמרו להם שם שכבר נזוז לנו. לא, חברה יקרה, אַת לא תעברי את החריץ הזה, לא אתן לך. אמנם את נחמדה שכזו. ואת נמלה עם בטן אדומה ומורמה למעלה. אמנם את נחפזת ואין לך פנאי – בכל־זאת לא תעברי. מה יש? ולמה אני? תראי ממני. לאט־לאט. לא תעברי ולא להתוַכח. אין עם מי. ההוא אינו מבין נמלית. וההוא בעל הכוח. רק הפעם תעברי. ועכשיו ככה. עד הנה. בבקשה. לא ברור לך מה פתאום? אין דבר, לא מוכרח שיהיה ברור. כך זה בחיים. לא יודעת? הנה הנה, בובלה. רוצי ככה. ברור לך מה משמע כשהכל סגור סביב? לא רוצה? נמאס עליך? מחכים לך? – לא נורא. תראי. שלא נורא. זה רק בהתחלה נדמה שנורא. נו, טוב, הנה לך, פתוח! יאללה, רוצי לך, זוכרת עוד לאן רצית? בשומם הזה שסביבי? ראית כמה אני טוב. רוצי ותסַפּרי לכולם. רוצי. לעזאזל. אני. כולם, הכל. אין לי כוח עוד. די. – ‘רפי! הו, רפי! אתה בא אתנו?’ – ‘מה? לאן?’ – ‘יורדים לחפש את אורי.’ –’הו.' אמר רפי וזחל ויצא מבין האופנים וחש פתאום איך הוא יצור עלוב, ואיך שפתיו יבשות מאד, ואיך הוא יודע מה ששום נמלה לא עולה בדעתה לדעת, ואיך לבו רוחש כולו התנגדות ואי־חשק, תקוף־זוָעה, ואיך מעיו מכבידים פתאום עד צורך בהילוכם – 'כן. אני בא.

אוירה לא נוחה. יוצאים אל המדרון הדרומי. אותה קרקע עפורה. פה ושם קרחות סלעים בוצצים. קוצים. קובי ואבי ורפי וברזילי ושני הצוערים, וגם אחד מן הרגמים שטרח ויצא והלך עד הסלע הראשון, ושם שירע את אָרכּו המעורטל, נתמך במרפקיו, כעל שפת־הים, לצפות אל המשך מהלך הדברים. התפזרו בשורה רדודה. לא מדברים. שיחי קורנית מקורקפת ואילו סירות קוצניות. מלעניים שהם מרטיטים בזהב־קש, ומחוירים בוהק שישי, שיש בו הד־לדליחוּת השמים, ובכן? יאקוש שלח את עודד עם שני אתים. אבל מה יחפרו והיכן? הנה כבר תחתית הכיפה. מכאן התפרצו בלילה וכבשו, כאילו. הכל מבלשים מבטיהם. מפסיעים קצת ועומדים ומבלשים. וכך עד כי יש ונדמה כאילו נשכח כבר טעם הדבר, ומה מבוקש כאן; מבקשים מתוך שמבקשים, כלאחר ביקוש. בעצם: כמין תלולית עפר תחוח, או אולי קרעי בגדים. הו, הלואי ולא נמצא. זוָעה נוראה. שלא יתחילו כל מיני זוָעות נוראות. גועליות. שלא יתנו לאדם לישון כל חייו. לעזאזל, למה הכל על ראשנו, וגם זה. והיכן עוד? ומה שם? כאן, לרגלי הגבעה. מחופים מצד האויב, הכל כל־כך בטוח, כל־כך חסוי מרעה. ושם – הביטו הביטו – פתאום שם, הרחק, מעבר לואדי הגדול, אדמה חרושה אדמדמה, שמתירה את כל נימי הלב, עד כי נראה פתאום, בזכותה, כאילו הכל כאן אחרת ממה שנראה תמיד, ולא כל־כך חמור, הו, לא. אדמה נוחה לבריות, קרקעית לראוָה, אדמת־גידולים, מניבת־יבולים, רחוקה משום צחיחוּת שהיא, עד כדי שמכה פתאום הכרה בלבך, בשלה ובוגרת, כי אדמה אסור לראותה אלא ככה בלבד. ועוד כי במקום שיש אדמה שכזו, הכל כבר מתקבל אחרת, וייתכן אחרת ו… לא־חשוב. מחפשים. ועוד מעט ונכריז – אין. לא מצאנו, חיפשנו ולא מצאנו, ומצפוננו כבר יהיה נקי, מבלי שנזדהם בזוָעה. שיירי אחד שמונח פה ואיננו. אם איננו איך מונח פה? זהו, זה הענין. לא ברור מה הענין. כשתופשים – כבר אובד. אבל היינו־הך. מי שיער שדווקא אורי. היה בחור שכזה. ושסוף כזה. רק מתי? רק שלשום! אבא שלו עדיין לא יודע. אמא אין לו. והחברים מחפשים. ורע להם. נורא רע להם. שותקים. שירים שצריך לסלק מעל פני האדמה, אל מתחתיה, ואל מקום שאנחנו נרצה בו. ולא סתם ככה, מושלך איפה שהוא. אתה מנסה לחשוב, להעמיק ולתפוש. אבל, כרגיל, הכל מתבלבל מיד, ומוטב לעזוב ולא לחשוב. מחפשים. ואחר־כך, עודד, שהרביצה כל היום בשוחה הקטנה הוגיעה כוח סבלו, והיה מתרוצץ יותר מכולם, כסייח שיצא למרחב, ונראה יותר כמחלץ עצמותיו המעופשות מאשר כמבקש עצמות אורי הקטולות. עודד זה צעק פתאום: ‘תראו מה פה! הביטו!’ והראה על מקום בלב הקוצים היבשים, חוחים גלודים וטוֹפרניים, על־יד סלע שפוּע אחד, שתל מחוּק של עפר היה מעורם אצלו, תחוח וטרי, ועקבות מובהקים של מעדר ניכרים בו. ומיד היה ברור כמכה: זהו. כאן. ובבת־אחת גאתה הרגשה נרגשת ופחודה בחזה. ונעשה צורך דחוף לקחת ולהסתלק מזה מהר. אכן, שני הצוערים וברזילי גם התמהמהו להם בכה או בכה מגשת. ופיגרו מאחור. האומנם מוכרחים לפתוח? יורדת שתיקה שהשקט אינו מכילה. למה אין איש חכם שיידע כאן כעת מה ואיך. זה יותר ממה שאנו עשויים לו. הלב ממאן נורא. עודד מנסה לחטט בקצה האת וזה שוקע בנקל בעפר. ‘זה כאן.’ הגה אבי, מלה פשוטה מכולן, ופניו הרזים היו נוקשים ומתוחים. נוברים עוד משהו והאת יורד ופוגע בדבר שהוא כבר דבר אחר. וכשמפנה עודד בזהירות את העפר, איום להיוָכח, ובזוָעה מאוחזה בסקרנות־אימה, בהתגלות גופה מפוחמת וסרחון זוחל ממנה. לא. לא! די, לא עוד! לשם מה? לא! תראו!…' נצטווח עודד בעיווי פנים מבחילה, עד כי אבי נטל מידיו את האת בפנים חשוקות, מבוצרות לריח ולמראה, ומוקפאות להיות חזקות, ולא היתה עוד שום סקרנות לראות במעשיו. אלא להיפך: לברוח, לרוץ ולהרחיק מכאן. אבי מסיח את העפר מסביב, מתאמץ ועובד בשיטתיות, בהשלטת־הגיון כפויה, ואנוסה, ונחשפת פתאום ירך חרוכה, והזוָעה מתכדרת ולוחצת בגרון – הנה תקיא ארצה, כגמל בפלטו את כדור גירתו. לעצום עיניים. להקיא ולהשתחרר. ‘אולי… אולי זה ערבי?’ – לוחש רפי מתעוות ביסורי־בחילה. אין עונה לו. צחנה כבדה משאת. הבור היה הולך וצר בתחתיתו, כאילו נחפר בחפזון (מתחת לבחילה, או בצדה, מתהפך המוח מחשבונות…), בלא שיור של רווח בין הגוויה לדפנותיה, כאילו דחקוה בקוצר־רוח לבור חפור למחצה, ולחצו וכיסו מעליו והדקו. – ‘תראו – זעק עתה עודד – אין לו ראש!’ זעק ועצם עיניו, וקפץ לאחור. קובי נטל את האֵת השני ובא לעזור לאבי. חפרו במאומץ. במהירות. מקופלה שלא כדרכה, לאחוריה, הרגליים כפויות הפוכות. ובין הכתפיים היה פעור פצע ערוף, מחוץ, מנותק חוליות. וכל מיני גידים וקרעי בשר שלא יאומן כי אפשר לראות כמו, אבל שרואים ונוכחים אין־מפלט. קשה. הו, נורא. אי־אפשר למשות אותו. עצם המגע, ההחזקה בדבר הזה… בחילה, ותועבה וטומאה ואימה נוראה… אך נגע בו האֵת והוא מתמקמק לפניך ומתפורר, והצחנה ללא שאת. וכשהפכו את הרגל למטה, לתיקונה, לא היתה עוד שום ברירה, אלא לתפוש בו בידיים ולמשוך, באי־נשימה, באי־שאיפה, באי־הבטה, לעצום ולמשוך, עד שלבסוף הוצא ונפל תחתיו ריקני ושטוח, סרוח כבגד בלוי בלא תוך, עם איזה פכפוך נוזלי, נורא מתת לו שיירשם בדעתך. ‘מנוּולים… ימח־שמם…’ חרק עודד, כדי לפלוט, כדי להקל, הצרה, בלתי־יכול לשאת עוד. היד הימנית, שלא היתה מאוכלת כמעט, נתהפכה ונתגלו חמש אצבעות שלמות, אנושיות, קמוצות קצת, וצפרנים מוארכות, נאות, מחוירות בנחת את להט השמש, חיות לגמרי, צפרני אורי. לכל דבר. אם ככה… ו… ברזילי הבהיל פתאום כשפנה ורץ מהר במעלה הגבעה והיה ברור מלכתחילה שאינו אלא רץ להוריד לכאן את הג’יפּ, שכן זה הדבר הנכון מכל לעשותו, והזמן, קצר ככל שהוא, היה למעמסה נוראה, והידיים צעקו מתוכן. כל הראשים פונים את הג’יפּ, למעלה. לא לכאן. בשום פנים. כל תשומת־הלב לנפתולי הג’יפּ היורד בין הסלעים. ונורא איכפת למצוא דרך לג’יפּ בין הסלעים. כאילו שישתנה דבר אם יקפוץ מעל סלע ויתנדנד קצת, נפתל בין הטרשים ובא. רק לא לפנות לנורא שעל הארץ. אבי הוריד את השמיכה, שנמצאה מקופלת בג’יפּ בדקדקנות, למושב רך, ועטף בה מהר את הגופה, עם הצואר החסר, הפעור, כאשר ראית בציורי־יסורים עתיקים. אבל נורא לא־ככה, נורא עושה הכל אחרת, אותו, את הגוף הזה ואותך, ואת הכל. וזוָעה לנסות להרהר יותר. ואילו קובי בא, וכרע ועטף וכרך בה את כל הגופה, ושוב השתכשכו איזה נוזלים בבטן התפוחה־ריקה, כבתוך נאד ריק למחצה. גחנו ונשאוה, במאמץ, חובקים בעל־כרחם, והשכיבוהו מאחור, ורגליו, פתאום, נתדלדלו מעֵבר זה, ואין איש יודע מה חובה לעשות בהן, או בכלל. או אולי לקשור שלא… ואבי עלה פתאום בג’יפּ ונסע למעלה, והיה ברור שנגמר. זה הכל. אלוהים אדירים: תנו חתיכת סבון ומים! נעים־נדים בחבורה מגושמת.

גם שם למעלה לא התעכב הג’יפּ, והתותחן, והשלישי בעל הרובה, קפצו איך שהוא ונאחזו מצטדדים כה וכה, כדי לא להיות שותפים לזוָעה המרקיבה, וכבר הם מידרדרים ויורדים מערבה, בין הקוצים, אל השביל. והאבק בולע ומעלים אותם בטרם יעלימם המדרון. נשארו עומדים שותקים. לא מעזים. לא יודעים מה כשר לשעה. אחר־כך מסלק עודד עיניו מאחורי הֵעָלם הג’יפּ ופולט נשימתו הכלואה, ומתנער ומרים את האֵת המושלך, ובלא דעת למה, או מצורך בסדר שהוא, מתכופף ומתחיל סותם את הבור הפעור. בתנועות עזות, בריאות מרי, ומפסיק באמצע לרקוק: ‘כלבים! הייתי הורג אותם!’ יורק בתיעוב ובגועל – טפו לעזאזל! נקמני וצרוד, וממהר להתרחק משם אל עבר הבקתות, וכל גופו הערום, הצהבהב אדמדם, השעיר, המנומש, משוקע כולו בריצה. ‘גמוּר,’ אומר אז קובי בקול, והופך אף הוא לעלות בפסיעות גסות בין הקוצים, עד שיוצא מתוכם, ואגב הליכה הוא גוחן רגע ואוסף מלוא כפו חול לרחוץ בו את ידיו ולכבסן ולכסכּסן מאד. ורגע אחריו, כשאותה הרגשה שנתפשה זה עתה, כי הדבר שכאן הוא הרבה למעלה ממה שאתה יכול לשער, אך הגיעה הרגשה זו ללבך – זעו כל השאר והתחילו עולים בדרך הקוצים הנכפפים בנקיפה, בשתיקה, ובמפורד, ובראש מושפל. גמוּר, זה הסוף. ידיו של רפי שהיו מרוחקות עד אתה מגופו, מהרגשת טומאתן,התחילו חותרות מאוגרפות, וההליכה עוררה להוסיף וללכת מהר יותר ולחוש בכל פסיעה ופסיעה שיש בה דבר שמעולם לא פילל כי אפשר לדלות מתחושת פסיעות נפסעות נמרצות, דבר חזק וברור ואמיץ ממשוּת – אף כי, אולי, במחיר קשיחות־מה, או התאכזרות למשהו – והוא הטוב מכל עתה, הרצוי, המחויב, המוכרח להיות. לא להסב ראש לאחור. לא. לחיות. לחיות. בכל מחיר. תמיד. להיאחז בכל כוח. לאהוב בחורות. לאחוז ולנשק להן, לחבקן ולשכב אתן. להיות חי, לעבוד, לרכוב על סוסים, ללכת לרחוץ בים. כל צעד וצעד, כל משחק שרירי הירכיים, והשוקיים, והגידים והעור הנושם את החום, את היצרבות השדות בחום – ניתנה להם עתה משמעות חדשה, רעננה, כאילו הנה זה התגלו לראשונה. לחיות. לחיות. וללכת. ולהיות בכל מחיר. ולעמוד כאן ולהשתין, שתן צהוב של סוס, וללכת, וללכת, אלף שדים ורוחות תמיד. ‘היה נורא?’ מילמל אז מלמטה שייקה בעיניים מפוחדות כשפתאום סגר קיר הבקתה והדרך הנמרצה נגמרה. רפי לא השיב לו ורק עיקם שפתיו ופיטר בידיו. אַל תשאל ואַל תעורר. אַל תעשה מזה עסק. אולם היעצרות זו, סוף ההליכה הנמרצה, המתגברת, עם צורתו החלכאית של שייקה היו בבת־אחת כאלה שפתאום, רק עתה, צפו ועלו מהיכן שהוא הדמעות בעיניים ומליחות בגרון. ורפי השתעל והזעיף עפעפים,והריץ גב אגרוף (הכף – טמאה!) אל הלחלוחית שכבר נתיבשה. ובכן מה? לשבת? עוד הפעם לשבת! לעמוד? עוד הפעם לעמוד! ועכשיו נשארת כאן תקוע, כאצבע משולשת. אצבעות משתרגות עליך להכעיס: לא תצא. כאן תישאר. ומה יהיה כאן? האצבעות של אורי, השלמות, החיות. ללכת? לאן ללכת? במקומך נסעה השמיכה שלך. וזה הוא המזל (האין זו קטנות לחשוב עכשיו ככה), לא. על מה שהיה שם – לא. שם אין דרך. לא להתחיל. למחוק. להעביר. לשכוח. לא להניח לכלום מן הזוָעה להיקלט. לנבוט, להציץ. (האצבעות עם הצפרנים הדהות. מעין השנהב.) למחוק הכל. שלא יחריד באמצע הלילה חלום. לסור מזה. לחשוב על הא ועל דא. לצחוק. לצעוק. לא לבד. להיות קשה. לא לתת לזה. כאילו לא היה. לסגור שריון. לצאת מזה כאַוָז מן המים, לא. והראש הכרוּת. הצואר ההוא. גזע מגויד כרות. ואיום מזה. לא למצוא מלים לתאר. בלי. שיעבור. שיתאַדה ממך. מה איפוא? לאן? שעה שלוש. כלום לא השתנה למעלה או למטה. כלום לא משתנה. מפעם לפעם עדיין צליפה מצפצפת וצוללת רצה לתוהו. וזה הכל לשבת, לשכב. לא לחשוב. לא הרגיש. איפה כולם? התחרבנתי עד העצם.

צליפה מצפצפת וחולפת. אויר דחוס מורת־רוח שתוקה. ומזרות־חול של מה־בכך מוטחות באפס־יד, בכל שממון הנפש, בכל אפס התקוה. כעל שפת־ים שוממה. ולכאורה צריך שנתאסף כעת כולנו ונשב קצת יחד באחוָה שוקטה וברעוּת, במעגל מצומצם וחובק את הבודדים לברית אחת, ולהרהר בשתיקה ואולי אף לסַפּר באורי. אח. אורי. אמא של אורי, יש לך מזל שאת מתה. מה שעשו לך מאורי שלך. וכשהגיע ברזילי מלמטה עד בור הרגמים, ונעצר שם ושמט ידיו מאחורי גבו, ונרכן והציץ אליהם ואף־על־פי שיודע מראש כי ישחית דבריו אל אוזן ערלה, ולא עוד אלא שיקצור כלימה ומענה־לשון, ומוטב לסטות מעליהם סביב ולא להתחיל, אי־אפשר שלא להניד אליהם ראש ולומר כבושות: ‘בבור הזה חטף אורי. צאו מכאן לפני שיקרה לכם. אני מוכן לעזור לכם. תתחילו כמה שתספיקו!’ – שעל זה, כמובן, השיבו הללו קצרות: ‘לא־צריכים־את־הטובות־שלך.’ וכשחזר והבליג וניסה שוב בקול שכנוע, להסביר דבר – קפץ כנגדו אותו גלוח־ראש שבהם, וקירקר בקוצר־רוח: ‘אתך אין לנו שום ויכוח.’ – ‘איזה ויכוח. בחייכם! הלא שמעתם מה אמר התותחן! וגם אבי! שאלו מי שתרצו – תפסיקו להיות… ותתחילו…’ – ‘הו־הו, אתה גם כן!’ קפצו אלה כולם כאחד. מה איכפת להם התותחן.וגם אבי מי הוא להם, הם לא ראו, הם לא יודעים, ואין להם שום סמכות להגיד לרגמים אף מלה. להתחיל כעת לחפור בור כזה! איפה! לא עולה על דעתם. וגמרנו! שומע? ושלא תהיה חכם יותר מכולם, ועדור באשפתך שלך! – ‘זה טמטום!’ זעק ברזילי רתת. – ‘אוּף! נמאסת. כמו צנון. גמרנו. תן מנוחה. שלום.’ ככה אמרו וככה נעלמו מתחת השמיכה הפרושה מעליהם וחסל. וככה סר מעליהם ברזילי בזעף, ופרש עד קרן־זווית רחוקה, זו שבצד הבקתה הקטנה שמשמאל, אצל עמדת־המקלע, ממול השטחים שמלפנים, ועד האופק החיור. עדיין מכושים מונפים ואתים גורפים. בחורים ערומים שטופי־זיעה ומתנשפים קשה. לא ינוח ולא ישקוט יאקוש. אותו צלף מסותר כאילו אך להוכיח לשולחיו את כדאיותו, ויותר להטריד את תשומת־הלב מאשר לפגוע. וכשיושלמו ההכנות יפסיקו הצלפים ויתחילו התותחים. האומנם? עוד באחר־הצהרים הזה? או מחר עם שחר. ברזילי פורש את המפה, שהשאיר בידיו התותחן. מחולקת למשבצות, אשר על פיהן יוזמן סיוע־אש. פשוט לנקוב במספר המשבצת הדרושה ומיד תונחת אש כמבוקש. מצלצל כאגדה. עבודה נאה ויסודית, ונקיה כל־כך. אנחנו חושבים על הרבה, ורק מעט על הקרב עצמו. איך להעביר יזמת הקרב לידינו? כל־כך אנו יודעים את חולשתנו – עד כי לא נוקפים אצבע לתחבל תחבולות. פשוט, לא מביטים אל דברים קשים. וצריך היה פעם לשבת ולחשוב על הכל בשיטתיות. מהנחות־יסוד דרך שיקולי האפשרויות אל המסקנות. צריך, פעם, לחשוב על הכל, מתחילה עד אחרית ולראות באומץ מה באמת. ולא כאילו התחילה איזו רוח נעה בעולם? השמים למעלה דוממים. אבל הריקוע השלם שלהם, האפור, המוצק – כאילו נתפרט כעת למיליוני ריחושים אדיים, פניניים וגבוהים־גבוהים. כאלה היו שמי אוסטרליץ שנתגלו לנסיך אנדריי, כמדומה, בולקונסקי? כשאתה פצוע והמוות בא. מוות. מלה. והחיים? לחשוב פעם באורך־רוח. מתוך אותה הכרה שאין לך רציני מזה, ושכאן מקום לראות יותר מכל מקום בעולם: עד תוך תוכם. מהו זה שמרגישים כעת הומה בך, באויר, ברוח הנושבת, במראה הגבעות ההן, ההולכות לקראת הערב, להעמיק ולהרגיש ולדעת את המשהו הזה, הנחוץ הזה, המיוחד – כבד־הפשר?…

נניח לכל זה. על מוטות רקיע האפר מערבה נתהוותה עתה איזו עכירוּת חפוזה יותר, כאילו באה שמה השמש, וסביבה שלולית שמנונית של אוכרה, רפשוּת מעומעמה, עד עין הבהט הדלוח, אובדת אל אפסַים. וזו כנראה שעה ארבע אחר־הצהרים וזה פרצופה. אין דבר ניכר על־פני השטחים (הג’יפּ הנורא בודאי הגיע כבר. פחד וזוָעה). כמקודם מוסיפה האדמה להיות מושלכה תחתיה גרומה ושלולת־צללים, מופסדת את כיוריה ואת מיבלטיה, ונעדרת שרטוטי־אופק ולא מרחקים, זרוקה כולה כפיתה חררה ותלולנית, ככולאת רוחה בה ומצפה למה שעוד יבוא. האם יבוא? לעזאזל. צביטת ידיעה אומרת: חייך הולכים לריק. הולכים להם ונמוגים. הו, לא להסתבך ברחמנות עצמית. רק עתה מתחיל הדבר נקלט. אורי. לא איזה מין “יצא ונעלם” למקום שהוא. לא איזה מין “פנה ואין יודע אנה” (ואולי עוד ישוב, אם יצליח בכה או בכה), אלא ממש אין עוד. מרוצץ ומקולקל ומוחרב עד אין עוד. ורחש רימה עושה ממנו פרנסה, באותו תום־לב, באותו גישוש־יניקה חיור, מוצל באפלה, כשרשים במעבה האדמה. ללא השב אבוד. זה הבחור שתלתליו היו מלאים שמש. זה שהיו לו כתפיים חסונות ומתניים ישרים, וההליכה הגנדרנית, הבטוחה, השקטה, בחור תמיר שהמכנסים מהודקים ומסַמנים את ירכיו הצרות הגמישות, כסייח צעיר, את זכרותו בגיבוע מסוים, לעזאזל. מוטב היה לשרוף אותו לאפר. ולזרות. למחוק לכל הרוחות בלי שום קלקול. בלי זה העוול הצורח. הרגל האפויה שלו, נראה שכך התכוונו מתחילה להשמידו, בקצת נפט, כאשר עושים לאיזה ערבי מת בואדי, שאין איש רוצה להתגאל בפגרו. בחילה נוראה. הבשר שאכלנו בקופסות. להקיא באיזו פינה. אני רצוץ. אני כמו תינוק. ויש שמדמים כי מלחמה זה כל מיני דברים. אפילו שירי־גבורה שרים. קבצי סיפורים על הגבורה ועל המלחמות. ימח שמם. חוברת שירים. בבית־הספר אסור שיימצא זכר לשיר או סיפור על מלחמה ועל הגבורה במלחמה. או להראות להם שם את אורי. כל אותם הממזרים המקווים שהמלחמה תציל להם, תפתור ברוב כוחה את בעיות נפשם יחידתם – ומתעלמים מן הטחנה הזו, שטוחנת לך בשר ונפש ועצמות כאחד. ומחַרבנת על כל הבעיות שלך, כולן. אין בעיות. רפיון־ידיים. האם זה רק אורי מחלחל בעצבים? ברזילי גולל את המפה ונושא עיניים עייפות לפניו. ריקועי בוהק כעין הדר, משוישים על פני מישטח העופרת, והאדמה למטה עודנה אשונה וגרודה כפי שהיא, מהמורנית ומעוקשת סביב. וצר לי, צר. פשט רגליו לפניו, ושׂיכל כפותיו מתחת ראשו ונתגנח עד שנמצא משוטח יפה על גבו, ברכיו זקורות ועיניו בשמים המהבהבים הבהבקי־דר על־פני שטחם המרוקע. מניין שהוא משיגה התיפחות־פתע את מרומי גרונך, ועיניך, ללא סיבה מיוחדת, מתמלאות דמעות. צפור גבוהה היתה מרחפת כל הזמן במעגלי־דאיה חרישיים וגולשים. עיט כנראה. לו היתה משקפת. להציץ בצפור ולהתנחם מכל עצבך, כבימים עברו. פירק מעליו כל שאר הקשרים, והותיר עצמו קשור רק אליה, אל תעופתה, אל מבנה שרירי־התעופה הקטנים שיש לו לעוף בכנפיו, לפרישת הכנפים ולהגבהתן, ואילו השרירים הגדולים נועדו לחתירה, לכיווץ החתירה ולשליחת זרם האויר לאחוריהם, שמולידים מתוך כך לחץ שכנגד, אשר הוא, בהתגברו על כובד האויר, נושא ומרימו להשיטו על־פני קלישות חומר האויר. ואחר־כך, כשמילא הלה גופו אויר, יחצה בגלישה, כשזרמי האויר המוקוים בקיעור אברותיו חולפים על־פני דגלי־הנוצות המורחבים מאחור, מהדיפים אותו לפנים, ונוספים עליהם באים זרמי־האויר המחוממים העולים, אותם הנצרבים על מחשופי הטרשים הללו ומתקטרים למעלה, והלה, כמעופף ברחיפה, צד אותם ומתערבל בכוחם ומגביה ושט במעגליו. הידד חכמת ניצול הזרמים העולים. הפיטור מנפנוף כנף, כדרכן של פעוטות צפרי־השיר במעופן הגלי, חתור ועלה בקוצר־לב קטן, ונפול כדי נפישת־מה, וחוזר חלילה – לא כזה העיט. עיט עיט על הריך. פנוי כולו לתצפית. לפגריו. עיט הציידים. או הבּז. עיט על הריך עף. עוצמים עיניים. מהרהרים ולא. נצנוציה של מחאה שהיא. זכרֵי דבר שהוא. מטושטש מחמת עייפות. שינה מתקשרת. צורך במלת־חיבה, אולי. הכל מתעבה. מליחוּת־פתע שוב מאלצת לפקוח את העיניים. כאילו היו דברים שאַל להם להיות כך. כאילו החליקו משהו. כאילו יִפו ועיגלו דבר, שכלל אינו יפה ולא עגול. וברמאות. ומפתים אותך להאמין שזה באמת ככה – עד כי מתלכדת בך נקמנות, כופרת ומחריפה דברים, דברי־אמת לאמיתם. דברים נוקבים בלי העמדת־פנים איזו שהיא. אבל הכל מתעמעם מהר, ברחבות השמים, ברחקם אין־קץ, בגוֹנם שלפנים היה תכלת, ועתה אינו אלא הבהוב יוקד, המנער מעליו כל אחיזה, עד שאתה צונח וצונח. ודי.

יוחאי־של־בתיה (הה, אותה נאקה…) נטל פתאום את רובהו ודרכו בחטף ולפני שאפשר היה לומר דבר כיון וירה. –’מצאתי אותו!' שאג יוחאי. וחזר ודרך את הרובה וחזר וכיוון ושוב ירה – ‘הוא שם! הנבלה!’ צעק והורה באצבעו – ‘הנהו הממזר!’ – וירה בשלישית וצעק בשמחה. והכל קינאו בו על מזלו והשקיפו בכל כוחם לדעת מה. ויאקוש כבר היה אצלו בוער כולו: ‘איפה’ – ‘זונה!’ – צעק יוחאי – ‘הנה הוא! על־יד השחור שם. שוכב. שמאלה מן השחור ההוא. רואה? בקו ישר, תראה מניין יעלה האבק כשאפגע!’ – אמר וירה. ובין אם נתגלה המקום לכולם אם לאו, הציפיה היתה נרגשת וקדחתנית לדעת מה יעשה הלה שם, אלא שהלה שם בושש מעשות משהו, ונתמשכה השעה וכלום לא היה, עד כדי שעודד נאפד עוז, בקצה המשלט, וקפץ משוחתו ועלה למעלה וניתר כה וכה על־פני השטח הפתוח כדי לגרות את המזיק ההוא לתגובה, ולהלעיג על שפלות ידיו – וזכה מיד למלה בודדה שכזו, מפי יאקוש, שצנח בבהלה והתמוטט כרגע אל שוחתו פנימה לרעמי צחוקו של פמפיק עד הרטט לסתותיו. – ‘חוסל!’ שאג מיקי בכל עוז, לאחר מופת חותך זה, והריק כמה אלומות־אש ממקלעו, ואחריו הצטרפו הרובים בלשון רבים. ‘אייזן!’ שיוַע גואל מעֵבר מזה, וחזותו כשל מי שמוכן לרוץ שמה לראות את הפגר מקרוב עין בעין, ואולי אף לגעת בו בקצה הנעל, והדעת היתה בדוחה כלאחר נצחון. ‘גם אלה חיילים!’ ביטל אז יוסי־דבש בזקיפת־גו של עבד שקורא לו דרור וזרק את המכוש מידיו. – ‘אלה המקומיים, הבלתי־סדירים.’ נענה ברזילי שלטש עיניו עד הנה בתמהון, מאריך צואר לראות עד רחוק, ומלקק שפתיו, אולי כדי להתעורר יותר. – ‘אלה אינם השחורים? נעלב הגיבור יוחאי. – ‘הם כן – הסביר ברזילי – אבל לא המצרים. ההם חזרו לבסיסם והשאירו על מקומם את הכפריים. והם הם שברחו על נפשם כשנשמע קול התותחים שלנו.’ – ‘נו. ומה?’ רגש מיקי המקלען שאצלו, לדעת עתידות. על זה משך ברזילי כתפיו, ‘מי יודע. – אמר – אולי גם הפעם ישולחו בראש, וידורבנו מאחור, בעצות ובאש מסייעת עצומה – כי המצרים עצמם נורא לא אוהבים למות.’ – אמר, ומיקי הפטיר הברת־הנאה מן החכמה. ‘לשם כך – המשיך ברזילי באותה הגדה מוכנית – יש להם האספסוף הזה, לצאת לפניהם בגופם, לתת מכות ולקבל מכות.’ – ‘אז שיבואו!’ – אמר גואל ושף כף בכף. משהו שהיה כבוש עד הנה התחיל נסדק ומתגלע. – ‘אתה סבור שיבואו?’ – הירהר לעומתו קול ממושך, כך שדיגדג והזכיר כל מיני דברים. ‘אַל תתגעגע אליהם כל־כך…’ מילמל ברזילי, והשיט עיניו לבדוק את הגבעות. כששותקים שומעים דממה עצומה. שהכל בה. שמים וארץ, ועד מרחקי־מרחקים. וגם זה מזכיר דבר שצריך לזכור, ומעורר צער על דבר שאבד, לא זכור מה. קולות מורמים. צחוקים פה ושם. האומנם תמו הצליפות בזה? הכל היה בידי איש אחד? מתחילים לנוע משוחה לשוחה, לבקר ולראות ולהשוות. ואותו צלף, או צלפים, עדיין מחשים. וכבר הכתה השמועה כנפיים והתחילו צצים כאן ובאים כל יושבי עורף הבקתה, שנמנום משומם אחזם שם כחלודה, להתנער ולראות בעיניהם את מות הצלף, ולומר דברי־יקר לקוטל הצלפים המאושר. אבל מיקי בשוחת־המקלע המשיך לחשוב מחשבות, ולא חס על עיניו העצומות של ברזילי, שהיה משום־מה, עצום־עיניים ואמר אליו: ‘באמת? זה כל מה שהם עושים – רק יושבים מרחוק ומפגיזים?’ – אמר מיקי. – ‘לא כל־כך “רק”!…’ – ‘מ!’ אמר מיקי. – ‘ושריונים וזחלים יש להם להתקרב אליך קרוב ככל האפשר.’ – ‘באמת?’ – ‘באמת.’ – ומה יש לנו כנגד זה?’ – ‘הו. שני פיאטים. אחד כאן אחד למטה. – הצביע ברזילי כאן ולמטה – ומקלע בינוני למטה, והמקלעים. והמרגמות שלנו והתותחים!’ והצביע אגודלו מערבה במעין חיוך. – ‘וזה הכל?’ – ‘כמעט.’ אמר ברזילי ואסף נשימה לתוכו. ‘לנו כאן יש חברה שיודעים להילחם. ולהם אין כאלה.’ התערב עתה קולו הפסקני־רהוט של יאקוש, ככה שתמו כל השאלות, ונפלה דממה בטרם מועד.

אולם כשנתארכו הדברים וצליפות נוספות לא באו נמלך יאקוש ופטר מחצית אנשיו משבת בשוחות ושלחם לאחורי הבקתות, לנוח קצת ואחר יתחלפו. מאליו מובן שהנשארים לא ישכבו בחיבוק־ידיים – אלא יטרחו ויעמיקו וישפרו את השוחות, ויגבבו תל־עפר לפני השוחה עד כמה שאפשר. וכך אירע שהיו קמים ויוצאים בחילוץ עצמות ובקריאות מלב קל ומציצים בהגסה לאחור, לעבר הצלף הגוֹוע, ואל כל האופק המחריש ברשע, תפח רוחו הדוממת, ועוברים בקומה זקופה, זקופה על אף הדגדוג שבגב, ובלא־חפזון נחפז למדי לעבור. על צד האמת, כלום לא היה נאה מאד עתה לחלק משהו ללעוס? אילו רק היה מה. ובתוך שהכל נוהמים ומתחַכּכים ומתלקטים מאחור, בקטעי זמירות ובפירורי צחיקה ובפיהוקים מסולסלים – אירע פתאום ומפתח הבקתה, מן הצד, הגיחה דמות תמהונית של אחד שרק מכנסיו לבשרו ושערו ממועך על מצחו – יצא ואמר לחלל העולם ‘י־חביבי!’ מופתע וממושך, ומתגלה כי אינו אלא עמיחי, שהיה משׂורע עד הנה בחיקה של אלונקה, בחדר המנוקה שבבקתה, מחופּה מפני הזבובים ומפני העולם בכללו, מורחק מן החום ומן הצליפות, בשינה תהומית, עד שנשטף זיעה והקיץ ויצא לראות מה ומי ועוד אינו שפוי כל־צרכו: ‘כמו סוס הזעתי!’ הוא ממלמל ושולח אגרופים אל ארבות עיניו, לקול פרץ הצחוק המלעיג העולה לקראתו, עד כדי שגם הוא מחייך לעברם חיוך מטופש, ומנסה להסביר משהו, או לשאול משהו – ופוער פיו וצוחק יותר, כך סתם. כיון שכך, משתרעים בהרחבה, בכל רוחב ההרחבה, מהם שתמכו גבם בכותל, ומהם שריבצו גוום לאורך צדם, וראשם קלוט בכפם, ומהם לא זה ולא זה, אלא מסורים לב ונפש, לשעשועי אבנים קטנות, בהרבה רצינות שקודה ורחוקה, ומהם שהציתו כבר סיגריות וממש מחכים לסיפורי־מעשיות, אולי לזמירות, ולפחות שמא, להלצות מדגדדגות, כאלה שאפשר לשאוג עליהן “מלוא רוחב שמי־עופרת”. אבל עמיחי שעוד היה ניצב עומד בפתח, על הסף, מוגבה מכל, המה לבו עתה, ונחה עליו הרוח, והתחיל מקיש מניה וביה ברגלו היחפה קצב פלוני שנתפש בלבו, הקש וטלטל ראשו והגות בשפתיו. ואחר־כך נתרגש יותר והתחיל מיבב בשפתיים חשוקות, ולבסוף לא יכול עוד ונתן מלוא קולו בשיר עד שהכל נבעתו אליו, וכיון שכך התלהב ואמר: ‘תשמעו איך זה!’ ושר לפניהם מתחילה וגם את שתי ידיו שלח לנצח בהן על קטע שהצריך קולות תרועה ופמפום מלוא הלחיים, ותפתוף עז, והטחת האגרופים, שניהם כאחד, ממנו החוצה בכל כוח, ברגע אחד של פרץ: – ‘צזר פרנק!’ – צעק עמיחי מתוך התזמורת וטילטל גוו וראשו לקצב המתפתח – סימפוניה ברה מינור!' – חזר והכריז – ‘ותקשיבו איך זה כאן.’ – – צעק ושר בהתלהבות והכל צחקו אליו כצחוק אל שוטה הרחוב. אפס כי עמיחי לא שת לבו לצחוק, אלא הרטיט אצבעות שמאלו לפניו, על צואר הכינור, בהטיית־ראש, ובימינו טש בהתערות בקשת על המיתרים, עד שהגיעה שעתה של התזמורת כולה לבוא בתרועות. – תפסיק לצעוק שמה! – צעקו אליו כשכבר נמשך הדבר הרבה מהיות רק שעשוע לשעשע את החבריה, אבל עמיחי דחה מעליו את קריאות הקהל, וקרא לחלילים ולקרינט, וגם המחיש נגינתם בתנועות־ידיים, ופנה אל התזמורת והדריך אותה לצאת ממעמקים, ממצוקת המכאוב, בקול־יבבה משתפך, מנסה לפרוץ, דולה נהמות־לב, פורש זרועות, ובאימוץ כל השרירים, בכיווץ הכתפיים ובטלטול הבלורית, במאמץ להשתחרר, לנתק עבותות עבים, בהשקעת כל כוחו וללא שיור, זעק עמיחי אל התזמורת, ואל כל כלי בתוכה, וביבבה, ובתחינה, ובקללה ובנגישה – לחשוף, לתת להעניק את הטוב הגדול ביותר שבחובם, – אני אוהב יפה – זעק עמיחי בין כל זה – אני אוהב שיהיה יפה, אני אוהב שיהיה טוב ויפה, שיהיו חיים פורחים – צעק וניצח, עד שנראה לבסוף המישור, שם מעֵבר, קרוב עד כדי מגע היד. לבסוף, תש כוחו, עם הקרן האנגלית, ונשתמטו ידיו, והתחיל תוהה סביבו במבוכה. אלא שהללו מכבר אין משגיחים בו ובכל סערת העויותיו ותקיעותיו־יללותיו, ומכבר דחו כל מעשיו כמעשי שוטה גמור – וריק מנשימה ירד ובא אצל רפי ונשתוחח לצדו, ביגיעה, בהגיה מקוטעה, בזיעה ובאושר עם זאת. – ‘אתה רואה איזה מזל יש לי!’ קונן לפניו רפי. אבל עמיחי היה עדיין מרוחק, מזמזם קטע נוסף, כמוצא רֵעַ ישן, ובעצימת עיניים, בהתמכרות, כמתפלל, בדבקות: ט-ל-ל-לה – שר עמיחי, ‘הקרן האנגלית…’ גילה לרפי, אשר קובלנתו שלא נתקבלה ולא נתפרקה נשארה תקועה בלבו, ועיניו הצהובות, מופשלות־הריסים, היו תלויות ברעהו המשתורר בתמיהה ובריחוק כתפיים – ‘תשמע – לחש אליו עמיחי – תשמע כעת: ל־ל־לה, ל־ל־לה! זה ככה! עד כלות־הנפש! אתה שומע? כמו אורגן – אח, עד כלות־הנפש! אתה שומע? אח, לעזאזל, יש דברים יפים בעולם, אפשר להתפקע!’

אולם נראה כי שירתו של עמיחי לא הושרה לריק, אלא אדרבא, כאילו חלצה איזה פקק סמוי. זמירות נוספות ואחרות התחילו באות ומזנבות ומהלכות קצת כה וקצת כה, בירכתי הבקתה, על גבי החיוַריין החם, כל מיני זמר שאינם מצטרפים עוד כאחד. ואשר גם כל מיני דיבורים מעורבים בהם, כשיני סלעים מתוך הזרם, דיבורים שהקרביים היו עמוסים בהם במועקה, לא שום דברים של חשיבות ולא שום דברים של טעם, אלא אותות ריתחה כקצף זה בראש השבולת כקצף הרץ לפני הזרם הגדול ומאחריו, כבד וגורף, כבר תופח ובוקע הזרם בעבי גבו. ניצנצו דיבורים ודעכו, זימזמו כזמזם הדבורים, על יוחאי־של־בתיה ועל תהילת עוצם ידיו, ועל אותה בתיה גופה ועל תהילת ירכיה וכבודת חזה, ובקריצות יודעי־הנאה, והיו קללות לראש החום הסרוח, ולזחילת היום הבלתי־עובר, וכן גם הערות שוקקות על רעב ועל מזונות, או, לפחות, על קפה טוב ומיטיב אילו היה, ומישהו גם היה צוחק צחוק נבלט ותשוש, שבא כתחליף אפשרי לגעיה אדירה כרעם בגלגל, שנשגבה מכוחותיו. ואחד היו לו כמובן השערות חריפות על השחורים ועל התכניות, עד כמה שבירר וצירף לו משמועות ומהשערות, וכן בהסתמך על האזהרות שהזהיר ספי הקמ"ן, אם רק לא גירד הלה דבריו מסולית סנדלו הבלוי, להפחיד את האָוזים. הו, לא! – בא אז עודד – לא ספי שיתעתע אנשים! ספי זכור לו עוד מימי היותו המדריך בתנועה. לא, לא ספי. אמנם יש צרה בספי, לא זו אלא שחננו בוראו בשתי ידיים שמאליות. ופעם היה מעשה ונתנו לו אצלנו לבנות ערימת זבל. ומה פשוט מבנות ערימה מרובעת של זבל? והוא לקח ועשה תל־חרבות. פשוטו כמשמעו. – אבל לדבר פוליטיקה הוא יודע – יופי! וכיון שזכרו את ספי זכרו גם את גידי. אף אמרו בו כך וכך. וכיון שזכרו את גידי, זכרו את מוֹטה, ובדעה אחת ויחידה רקקו לזכרו. – אה, מוטה, – והחרישו רגע משום שאורי בא בינינו. ואורי היה פתאום מתהלך כאן. יפה ועצוב, אף כי מוחרב עד גמירא. ומיד התפרצו והפרו את השקט. כדי שלא יהיה עוד לא שקט ולא אורי. ושוב התחילו פה ושם לומר, ופה ושם לפהק, ואף לרטון, עד שאחד שהיה שוכב ומשוטט עיניו בשמים פלט פתע בינו לבינם, כך סתם, כמין גניחה בטלה: 'הי, מה הייתם עושים כעת אילו פתאום כעת היה נגמר? – ‘נגמר?’ – התעורר עליו שכנו ומיד נסוג ממנו: ‘איך נגמר? מה פתאום? – ‘לא חשוב. תאר בנפשך.’ – אמר אותו שפניו השמימה – ‘נניח: חתמו שמפסיקים ודי. והכל סודר איפה שהוא. או יסודר איפה שהוא אחר כך. מה?’ – ‘שטויות’ – ‘אבל איך זה מצלצל נפלא: נגמר!…’ אמר ההוא, הראשון. – הו, אני הייתי רץ לי הביתה – התערב פתאום רפי ונזדקף על מרפקו – אצלנו בדיוק מתחילים כעת. הזקן שלי מתפקע בלעדי… הנה, תראו איך בחור שוכב לבטלה, כשהוא יכול ויכול ויכול…’ – ויאקוש פלט אז אחרת: ‘לא לכולם יש לאן לרוץ כל־כך מהר.’ פלט ממקומו, מדובק בגבו לכותל, ואמר לא אל אף אחר. – ‘מה יש?’ שאל עמיחי באחוָה. – ‘זהו.’ אמר יאקוש ונדם. והיה ברור כי לא יוסיף עוד ולא יאמר דבר. אבל יאקוש הוסיף ואמר עוד: ‘לאן אתם רוצים לחזור לאן? שוב אל כל ההוא ששמה? שוב אל כל ההוא שתמיד היה שם כל הזמן? מה יש לכם שם מה? – ‘הבלים, – אמר רפי – איזה מין דיבורים!’ – ‘אלא מה? – אמר יאקוש – לא מצלצל יפה באזניך? אינך רגיל לשמוע דברים פשוטים שלא לימדו אותך בבית־הספר?’ – ‘אה, הבלים, סתם דיבורים!’ – ‘מילא.’ – ‘מה חסר לך שם? מה הבכי?’ – ‘ואינך רואה שפשוט נגמר ודי? ושלא חוזרים אל דברים, רק מפני שפעם היה נדמה שהיו.’ – ‘פילוסופיה.’ אמר רפי חריף וקשה, וחזר והשתרע לאחוריו במופגן. – ‘פילוסופיה?’ אמר יאקוש, נעלב מאצל הקיר – ‘אתה אינך רוצה להודות באמת. מה יש לך שם? מה מחכה לך? המפעל הגדול? השיחות של המחלבה? או שבעה ימי שבוע, ועוד שבעה ימי שבוע, ועוד שבוע בלי סוף? פשוט שכחת. מרחוק נדמים לך כל מיני דברים. תחזור ותבוא מקרוב, תיבהל: כמה ישן־נושן. מאובן בן עשרים שנה. אם לא מאה. הכל כזה שאין מה לעשות. שאין שם חפץ באיש חי. כל מכונה תעשה פי אלף טוב ממך ואתה תיעף לריק, תבול מרוב מאמץ. – אז לאן אתה רץ לאן?’ – ‘הביתה. מלה אחת. לעבוד. עייפות. למה לא. עייפות בדבר שלי, בעבודה שלי, בשדה שלי, ביצירה שלי – למה לא? מה טוב מזה? כולי בזה. כן. לך לא איכפת, כנראה, שתימשך המלחמה המחורבנת הזו בלי סוף, ולי אין עוד שום סבלנות אליה, כלום, גם לא בככה, גם לא עד הערב… אפס!’ – ‘המלחמה? מה רע לך במלחמה? חשבת פעם: מה לאחר המלחמה? אפשר יהיה פשוט למחות את הפה ולחזור אל אמאלה? חשוב רגע: אפשר? אמאלה חיה, ותחיה הרבה שנים – אבל בשבילך אין עוד אמאלה. אתה כבר בלי. – אז מי לך שם? עשרים דונם גמורים וסגורים וצפופים. מי מחכה לך? אבא שלך שתהיה לו פועל־חינם, שור בריא לעבודה? או איזו צפורלה עם שתי צמות ואחוריים מטופשים, שבמשך שנתים תיהפך לפרה גמורה שמנה ומטומטמת! מי מחכה לך שם האפקים הגדולים? המעשים הגדולים? לאכול את צעירותך הם צריכים, ואת כוחך, בכל פה, זה חסר להם שם!’ – אח, שטויות, שטויות! – צעק רפי – איזה שטויות!’ צעק ואמר. – ‘שטויות! – נחר יאקוש ואמר – נראה עוד נראה. תראה עוד שאינך יודע כלום. או לא מעז לדעת. מה תמצא לך שם בבית ההוא שלך, שהיה שלך כשהיית קטן?’ – ‘ואתה מה? תבוא הנה להקים פה משק חדש? – אמר רפי בביטול – מי מאמין לך?’ – ‘אני לא יודע מה. אולי כן אולי לא. אני לא יודע מה פה. אני יודע מה שם. אני לא יודע מה יש פה. אני יודע מה אין שם. ושם אין מה למצוא. זה הדבר. לוקחים שם בלי לחפש. ומפני שמוכרחים למצוא סוף־סוף, אפילו אם לא תמצא מה, תכריז מצאתי מצאתי. יודעים.’ – ‘יודעים, מה?’ – ‘לא חשוב. כן. שתדע, אני מפחד מלאחר־המלחמה יותר מן המלחמה. מה במלחמה? לכל היותר מתים. פעם אחת מתים ודי. ושם?’ – 'ושם? – שנה רפי אחריו בהלעגה. – 'שם – אבל מה… ואולי, כרגיל: תתחיל לחטוף לך, כדי שכרסך תעלה מהר ותצמח מהר, ותהיה חשובה מהר. ומהר־מהר תלמד להיאנח, ותלמד להאשים, ותלמד להטיף מוסר, ולהסתפק במועט, בכל אותו מועט שמוצאים מבלי שצריך ללכת רחוק. לשום מקום – מתחת לבית, בקצה הכרובית. וכמו שמתעצלים ללכת עד בית־השימוש ומחַרבנים בקן־הירק – כך יתעצלו ללכת לשום מקום ויעשו חיים שם. מהר־מהר תהיה זקן. יבש. תקרא עתון כל השבת. תשכח לטייל. תהיה בלי תקוות. מחוץ לתקוות של “תנובה”. ריק תהיה. משעמם תהיה. כמו אבא שלי תהיה. יופי. ובשביל מה? בשביל מה אני שואל? אמור משהו, בשביל מה? – ‘אתה מקשקש שטויות!’ – ‘זה כבר אמרת מאה פעם. ומה יותר מזה? מוכן להתערב אתך מה יהיה על כל החבריה האלה, הנוצצים האלה, שפה, לאחר שהכל ייגמר. לאן יגיע כל אחד ואחד. הבט אליהם. הנה הם מורידים כולם את העיניים. מה יהיה הפרצוף שלהם. איזה צורה תהיה לחיים שלהם. לאחר שנגמור למות ולהילחם. אלה שיצאו חיים ושלמים מכאן, אלה שיהיה להם המזל הנפלא הזה שיישארו בחיים – בוא נתערב, איזו צורה תהיה לחיים שלהם האלה!’ – ‘לך הצדה – צעק רפי והתרומם. – אין מה לענות לך כי לא אמרת כלום. אתה עצמך לא מאמין לעצמך. רק לעשות רושם על הפספוסים שלך פה. להיראות בן־חַיִל, חריף ונועז וכופר גדול. לא כדאי אפילו להתוַכּח אתך. אתה אינך מאמין בכלום. מה אפשר להוכיח לך. לא רוצה להתחיל להתוכח אתך.’ – ‘גם לא רוצה להתוַכּח.’ – ‘אז שתוק.’ – ‘לא שואל אותך!’ – ‘טוב, אז צעק אל השמש – אליה!’ אמר רפי ותקע אצבעו אל מעט הלכלוך הזורח בשמים האפורים.

 

פרק עשרים ושמונה    🔗

‘מה הריב כאן? על מה הויכוח הגדול?’ – עלה אז פתאום קול חדש ולא־צפוי – וזאביק, מפקד מחלקה שלוש, היה עומד ניצב לפני השרועים, בגיחוך נדיב, בשפם שחור ובבללורית סבוּאַת־אבק. מיד צנח רפי לאחוריו כאילו לא ממנו ולא בו, ויאקוש שאצל הקיר נטל סיגריה וירק הצדה בטרם הציתה ולא השיבו מלה. ואילו כל הקהל הגדול, השׂרוּע איש תחתיו בירכתי הבקתה, נשם נשימה והריח ריח עלילה שניה במחזה, עד כדי כך שגם זאביק, אשר אף שמועת השמד הצלף הביאתהו עד הלום, אף הוא התנשם עמוקות וליקק שפתיו וסקר סביבותיו, וניכר בו איך ראה ומצא שלא מזדמנות הרבה שעות יפות כאלה לקחת ונאום נאום, דברי ליכוד החברה, וחיזוק הרוח הלוחמת בכלל. ואם עוד תזכור כמה נסתאבה עליו הישיבה הממושכה למטה באותו משלט קדמי, כשמחצית אנשיו שם אינם אלא גח"לים, שאינם תופשים כלום מעסיס הדברים, ובקושי שומעים מלתך, ומחציתם פרצופים שאם אינך אונסם לכרות שוחות בטרשים, שווה בעיניהם לקרוא בלשים ורומנים זעירים ממורטטי־דפים, פי כמה משמוע דברי טעם ושׂוֹם־שכל, ואלה כאלה כבר היה עליהם כל זאביק כולו לזרא, ישר והפוך – תדע כמה רחב לבו למראה מספר כה רב של לבבות טריים ואזניים רעננות שלא שמעוהו, למזרע חכמותיו, אמרות־הכנף ומוסר־ההשכל – שלפיכך יהיו הם שוכבים באשר ישכבו, רובצים באשר ירבצו, שוממים באשר ישוממו – הרי לפניך קהל, אשר מפקד טוב לא יחמיץ שעה כה ברוכה לחישול רוח לוחמיו, אלא יקום וילכדם כאחד, ישא לפניהם לקחוֹ על המצב, ועל העתיד, ועל אשרי הלוחמים ויודעים על מה, ועל כי ענינם צודק יותר. – ‘אז מה? – פתח וגיחך זאביק, מחפש קרס ראשון להיאחז בו – מה כל הרעש?’ – אך הכל נשתמטו מאחיזת ידו, ואין נחפז להיות שליח־ציבור. – ‘אין בעיות?’ אמר זאביק וביקש סביב פירצה בשתיקה המתנכרת אטומה. – ‘כלום.’ נענה מיקי, מועט המחזיק צריך־עיוּן מרובה. ‘אהה’ – אמר זאביק, משתדל להרחיב את הסדק. – ‘כן.’ אמר מיקי. – ‘חיים קלים יותר. מה?’ קלע זאביק אל מטרה משוערת, וגם הטיל שאור מתסיס לקפאון. אבל אין איש נענה, לא מוחה, ולא מקבל. – ‘מה יאקוש?’ אמר זאביק ונאחז בו. ‘לא־כלום.’ נשתמט הלה מחיבוקו, ונתקמץ לתוכו בזעף ונסגר בקפידה. – ‘בחור פיקח. – יצא עתה מן המעגל רפי, והתגרה ביאקוש בהעלבה מפורשת – מאד מאד פיקח!’ – ‘מרגיז אותך?’ – אמר יאקוש וכיוץ שפתיו. – ‘מצחיק אותי.’ נבח אליו רפי, שכּן לעולם מוטב, כּידוע, להיות גס מהיראות נלעג. – ‘נוּ, נוּ – אמר זאביק – אז ככה זה? יפה מאד. קצת חיים קלים רוצים, מה? נמאסו כל הצרות והדאגות? – פינה לו זאביק במו ידיו שטח להמראה חינוכית חשובה – קצת פעם חיים קלים, מה?’ – אבל אין איש משיבו. לא רוצים להתחיל, ולא להפליג ולא להמריא. לא רק בגלל החום והתשישות וקוצר־הרוח. די בכל אלה. הניחו הניחו. – ‘הו, כן – אמר זאביק וסלל דרכו לפניו – אצלנו יש כאלה שעדיין מתחבטים בשאלות עתיקות: לאן ללכת, מה לעשות, מה יהיה, ואנה הכל בא. ונראה להם שאלה שאלות של טעם, ולי, תדעו, אין כלל שאלות כאלה. מזמן לא. רק פינוק הן ולא עוד. התעלמות מן המציאות ומן התנאים. אחד כמוני אין לו מה לשאול שאלות. כי אחד כמוני קודם כל איננו ברשות עצמו. אלא מגויס. והמגויסים כבר אינם שואלים שאלות, אלא הם עושים מעשים. השאלות, עם בגדי־האזרח, נשארו מאחור, בנפטלין. אחד כמוני, מאז הוא זוכר את עצמו, מגיל שלוש־עשרה – הוא מגויס. בשירוּת. אין על־כן לפניו דרכים שונות לבחור: הוא תמיד בדרך ששולחים אותו בה. הוא כזה אשר כשצריך שיהיה אדם בדרך פלונית, אחת־היא מה קשייה, הוא ישנו, ונשלח, והולך. קשה? רחוק? לא נוח? לא שואלים אותו. והוא אינו מעמיד תנאים. אם היו שואלים היה לו אולי מה לענות. אבל לא שואלים. והוא הולך. מאז ועד היום. וילך. אמר זאביק, על עצמו כנראה. הולך בדרך הקשה, האחת, והנכונה. אל מכסימום ההגשמה הציונית. ולא שום ברירה לפניו. זה לא חופש? זה החופש הגדול ביותר. לעמוד על עמדת־העם הקדמית. לוקחים ממני את הכל ונותנים לי את הכל. ואני נותן את הכל ומקבל את הכל. חשבון פשוט וישר מכל צד. אלא שכל זמן שרק אני ומעטים אתי, כאן ובמפעלים שלנו, קשה יותר, וכשנהיה מרובים יהיה קל יותר, לכולם. על־כן מי שאיננו בא אתי – מקשה עלי. רובץ עלי כריחַיִם. לא די שהוא לא שווה כלום בעצמו – עוד אני חייב לסחוב אותו על שכמי. נבלה. וכך צריך להתיחס אליו. נבלה. מי שאיננו אתי – הוא עריק. ואם עריק – שיעשו לו כאשר עושים לעריק. ושיהיה כתוב לו על מצחו, באות־קין. ובלי רחמים ובלי סלחנות: נבלה. ולעשות לו ככה שיימאסו עליו חייו. אין דרך שניה.’ – כך אמר זאביק ברוחב קול, מתוך אותן שתים־שלוש נקירות יד שלו למטה ואחת במהופך, למעלה, כשוקלת ערך הדבר, ושואלת אם הכל הובן לתכליתו. כך אמר זאביק ולא הפסיק אלא כדי לשאול אם כולם הבינו הכל, ומיד המשיך שלא להשאיר מקום לשום ספק: ‘מה אתם מספרים על “בעיות”, על “לבטים”, על “חיפושים” – כשיש מלחמה. מלחמה בלי סוף. כשתיגמר האחת תתחיל השניה. והשלישית אחריה. והרביעית אחריה. ואתם נדמה לכם שהנה זו נגמרת וחוזרים הביתה. אנחנו דור של מלחמות אנחנו. לא נימלט מזה. תחשבו על הכל, תשקלו ברצינות ותראו: מסביבנו סביבנו אורבות לנו מלחמות. לא כולן של אש ויריות. אבל גם של אש ושל יריות. המלחמה לא תיגמר אצלנו כשייגמרו היריות. רק אז תתחיל. מלחמה בנשק תחליף מלחמה בלא־נשק, וזו תבוא אחר זו. אדרבא, קרבות ענין ליום אחד הם, או ליוֹמַיִם גדושים, והמלחמות האחרות לשנים רבות. לכל החיים. מלחמת־קיום. וכולנו נגויס. ולא ירפו מאתנו. תמיד תהיה צפוי להיקרא ולהישלח. באמצע כל מיני דברים ותכניות שלך. שכּן אין עוד שלך. זו האמת. כל מי שיש בו רגש־חובה יודע. והאחרים ינסו להשתמט ולערוק, ולהשאיר את המלחמה של כולם על כתפי מעטים. זה הכל. אז חדלו לכם מן הכאילו בעיות, ומן הכאילו לבטים, ומן הכאילו ספקות מסופקים שיש אולי לכם – ועשו מה שצריך. ויפה, וטוב במסירות. זה הכל. ותלכו לאן שישלחו אתכם. תעבדו במה שיאמרו לכם. ותעשו מה שמוכרחים לעשות. זה הכל. אין דרך שניה. כל השאר הוא עריקה בגידה ומנוּוָלוּת. ותראו כי מי שלא יבוא אתנו – לא ימצא שקט, ולא נתן לו שימצא. מצפונו יאכל אותו. ואנחנו נאכל אותו ואת מצפונו. השקר שבחייו. הברחנות. העריקה. הפקרת הדגל. אין חיים פרטיים. יש רק שליחות. לא יהיה לו שקט. וכמה שינסה לברוח – נרדוף אחריו. וזהו. תראו. ככה זה.’

– בראבוֹ! – אמר אז מישהו, לא ברור מי ולשם מה. – מי זה שם? טמבּל! ‘דווקא נכון. נכון מאד. צודק לגמרי.’ הכריז מיקי מכל לבו ובאמונת אוֹמן וחיפש סביב את הבוגד. ‘פשוט וברור.’ העיד גם זאביק. ‘אין בעיות אחרות.’ אמר בלא להניח לעיקר שישתכח ומישהו נתאנח. וזאביק הביט על סביבו בקפידה ואמר עוד: ‘ואין שתי דרכים.’ – ‘ואחת יש?’ – אמר פתאום מישהו מאצל הכותל, ככה שהכל הפנו שמה מבטיהם: ‘זה אתה יאקוש?’ – אמר זאביק. – ‘יֶס, סר.’ – ‘מה אתה כזה היום?’ – ‘איך כזה?’ – ‘כזה. מר שכזה. להיפך שכזה?’ – ‘הו, טיפה. לגוון את החיים.’ – ‘אז שמע לי: תפסיק את הבדיחות האלה.’ – ‘למה?’ – ‘מפני שאין בהן טעם, צריך לדעת מתי כן ומתי לא.’ – אמר זאביק. – ‘כך גם היה אומר המורה שלי.’ – אמר יאקוש. – ‘אם כן היה איש חכם.’ – אמר זאביק. ‘כך גם אמרה אמא שלי, עליו. חכם מחוכם. חכם עצום.’ ונפלה אתנחתא של מתיחות, כשכל העדה שלרגלי הבקתה סקרנית. אין עוד כמעט שׂרוּעים ארצה. (זולת אולי אחד או שנַיִם, אשר כאילו נרדמו בלב הרעש. קובי? מי עוד?) וברגע הבא פרוֹץ פרצה שלהבת האש. תנופת ויכוח עד עצם השמים. קשה להבין מה ביחוד. ורק הכל רוצים שיישמע קולם. משתדלים להוכיח. מבקשים מיאקוש שיענה רק דבר אחד. רק על שאלה אחת. צועקים אליו שהכל יכול להמתין, מוּכח או לא־מוּכח, אבל דבר אחד הוא חייב להוכיח. צועקים אליו שאם ישמע מלה אחת, מלה קטנה אחת, תזכיר לו זו את העיקר שנשכח, ומיד הוא חוזר לדעתו ולמוטב. ויאקוש זה, שאצל הכותל, היה חיור ורזה, עיניו גחלים ותלתליו שחורים. צעקו אליו שכך וכך, ושאסור לדון מתוך מרירות: שלא יודעים מה קרה לו אצלו בבית שלו – שהוא בא ושופך קיתון על העולם כולו. צעקו אליו, ובמפגיע, שאין לו זכות לבטל סתם, כל זמן שלא הראה שום דבר אחר, טוב יותר. ושאין לו בכלל לאן ללכת אם לא בחזרה, או אולי, לכל המועט, מן המושב אל הקיבוץ, אם זה עדיף בעיניו על זה, או להתחיל בהתישבות חדשה בישוב חדש, או במה הוא מאמין סוף־סוף? באדוני שבשמים? או מה? או שמא לעשות ביזנס בתל־אביב? ושהוא חייב לומר, לקום ולומר מה, איפה אם כן טוב יותר, אם אצלנו לא טוב? ואחרים לעומתו משכו כתפיהם, וביטלו מראש וטענו כי כל אלה סתם קשקושים הם, סתם דיבורים, כדי להיראות חכם גדול, ושכבר שמעו עליו מזמן! עד כדי כך שיאקוש לא רק גבו אל הקיר אלא עוד הוא נלחץ אליו להתהדק: מניין לו הביטול הזה לבטל הכל? היהירות הזו? מה, אַנַרכיסט הוא, כופר בכל? ניהיליסט ואפסוֹ עוד! ובזכות מה? הכל מפני שעובדים קשה בבית? קשה, וביושר ובכל תוּמַת הלב! – הערה ששוב הקפיצה את ידו של זאביק לאמור: אני אגיד לכם דבר. אמר זאביק. לא רק שבעבודה קשה. אלא שיהיה קשה בכל. לזה אנחנו נדונים. ומרצון, חברים. לחינם להתחיל לחפש מוצא אחר. הדור שלנו נדון לקשה. קשה בכל. ולא יוכל להימלט מזה. לא ללימודים, כאילו, לא להשכלה, כאילו, ולא לאיזה תענוגות שתמטניים שהם. כל הענינים פה מונחים על הכתפיים שלנו, על אחריותנו שלנו. ואין אחרים. והכל יהיה שלנו – כשאנחנו נשא בדבר. אסור להניח לחולשות. או לוַתר. או להתחשב. או לרפות את המתח. אם תתחיל – ההפקר ישתלט עליך. באלף טענות ותואנות. צריך להילחם בכל סימן של מורך. ולא להניח לאיש להסתלק. בחיפוי של איזו טענת־סרק שהיא. ישתמט האחד מן הנדבך, וקיר־האבנים מתדרדר אחריו ארצה. הקץ להיסוסים, לספקות. לנו אין פנאי להם. שירי האהבה והמבוכה יעסקו בהם – בצרפת, באנגליה ומעֵבר להרי־חושך. ואצלנו צריך להלחם. לגמור אומר. להתגייס. ובעיקר: לעשות. להגשים. זהו. – ונקודה זו היתה כה חשובה עד שנאלץ להפסיק ולעגל את עיניו ולסקור בהן את כל שומעיו, סביב, ובשתיקה ובכובד־ראש, והכל השתרגו לקראתו ושתקו אליו. רק אז אסף נשימתו והוסיף: להגשים ולא להצדיק את רפיון־הידיים, מאיזה נימוק שהוא. להילחם באלה שמפרקים את התקוה ומבטלים את האמונה. ששוקלים ושוקלים ולא מכריעים. שמחפשים רק את הרע שבחיינו. שרודפים אחר כל כאב, כל קושי, כל צרה, ועושים מזה עושר לנפשם המיוחסת ותירוץ להשתמטותם הפושעת. לעזאזל המיוחסים האלה. שנאת נפשי המיוחסים על כל מיניהם. ומיני מיניהם כל מיני אינטליגנטים רקובים, כל מיני יפי־נפש של סרק, הזורעים מבוכה וקוצרים השתמטות. תלושים. תלושים!

נבלות. תלושים! אומללים. בני־גולה. ברחנים. הדור שלנו צריך למעשים ולא לספקות. למעשים ולא לחיטוטים כוזבים. ליבלות על הידיים ולא לנקודות־חן על הנשמה. למעשים. כן. למעשים גואלים. זה הכל. ‘הנה הדבר, יאקוש, האם זה ברור?’

- ‘כמו כלום.’ אמר יאקוש. ‘אתה צוחק? לא מבין ממה אתה צוחק.’ – ‘אתה מצחיק אותי.’ – ‘אני? מה יש?’ – העביר זאביק על מידות קצפּוֹ. – ‘אח. טוב. לא חשוב. יהא שאתה צודק בכל. בלאו הכי כל האמת שלך, כל הצדק שלך, הכל שלך, בכיס הקטן שלך ובלב הגדול, לא השארת כלום לאיש אחריך. ומה יש להוסיף.’ – ‘והאמת שלך מה היא?’ – ‘אין לי.’ – ‘אין לך?’ – ‘אין לי.’ – ‘בלי כלום?’ – ‘בלי כלום.’ – ‘אז שתוק.’ – ‘אני שותק.’ – ‘עזוב אותו, זאביק – אמר מיקי – אין טעם להתוַכּח אתו. הוא סתם להרגיז. בכוונה. יש לו הנאה מזה. לבלבל לעצמו ולאנשים את המוח. בעצמו לא יודע מה הוא רוצה.’ – ‘ואתה יודע?’ – אמר לו יאקוש. ‘אני יודע – אמר מיקי – אומרים לי ואני יודע. אני אלך לכל מקום שצריך ללכת. אני תמיד אלך עם כולם. יגידו ונלך. יתנו ג’וֹבּ ונעשה. בלי שום פרצופים מחוכמים. וחושב שכך ממש צריך כל אחד. זה הכל.’ – ‘יפה מאד!’ היללו יאקוש. – ‘וזאביק צודק – אמר מיקי בכל תוקף – לא מפני שדבריו יפים או לא יפים, אלא מפני שהם נכונים. תיגמר המלחמה כאן ותתחיל אחרת. לכל החיים, אולי. ואנחנו נלך.’ אמר מיקי והביט אל זאביק. – ‘מצוין. לא יהיה לך זמן להשתעמם.’ – אמר יאקוש. ושוב היתה אתנחתא. אבל לא נוחה, לא בשעתה. – ‘אני כבר נורא רעב.’ אמר אז הרגם גלוּב־הראש, וטש בידיו את בטנו החסרה. – ‘גם אני,’ התוַדה מעֵבר מזה יוסי־דבש בפני מעוּנה. וכאילו גם בשמים היתה איזו תזוזה, ומשהו היה מתפרע משלוָתו הגדולה שם. ‘ארבע וחצי.’ קרא זאביק מעל שעונו. – 'אני חוזר. באמת דפקתם את הצלף, יאקוש? – אמר בלי מדי־קרב, בסנדלי־בית. – ‘זה טוב. ותמשיכו לשים לב. כאן עדיין מלחמה, נחליט אנחנו מה שנחליט. איך שנמשכים לתוך ויכוח. ועוד משהו: אַל תהיה חושש כל־כך. עוד לא אבדה תקותנו. ממש כך יהיה גם אחרי־כן: את פינו לא ישאלו אם טוב ואם רע בעינינו, ומה יהיה טוב לנו יותר. הדרך יֶשנה, ומסומנת, ואתה תצטרך ללכת. זה הכל. גם אני. כל אחד. ולא שאלו ולא ישאלו פי איש. לא זה הזמן. אילו שאלו – ייתכן שהייתי אומר כי טוב לי יותר מאה קילומטר מכאן, והייתי יודע היכן לרבוץ מדוּשן־עונג. אבל לא שואלים פי איש. ותמיד כך. גם אחר המלחמה: המפעל קודם לכל. קודם לך ולי ולו. המפעל, ההכשרה, ההיאחזות, ההגשמה, הנגב, הגבולות, היִצוּר, הפיתוח, וכן הלאה.’ – ‘מדוּע?’ – זרק יאקוש מן הקיר. – ‘מה פירוש מדוע? – נזעף זאביק ושמט ידו המסבירה בנקירותיה שלוש למטה ואחת למעלה – אין שאלה כזו: מדוע. לא קיימת. במלים ישנה, במציאות לא. פתאום אינך יודע מדוע? טובת־הענינים קודמת וחשובה מטובתו של מישהו, שלך או שלי או שלו, נהיה מי שנהיה, בהחלט, תמיד!’ – ‘ומהי טובת־הענינים?’ – אמר יאקוש. – ‘הו, שמע־נא, חדל! אבל אם אתה, אולי, מתכוון לכך, שעושים לפעמים שגיאות, או גם עוול, תדע שמי שאינו עושה דבר אינו שוגה דבר, תדע כי במקום שנחבטים עצים פורחים שבבים, וגם לא על השגיאות או על החטאים שופטים תקופה, כי אם על התוצאות, על הסך־הכל, מה אנחנו בסך־הכל ומה עשינו. ולא אם בחור אחד נעלב או נפגע, או רק נדמה לו. טובת הכלל קודמת. כך זה במלחמה.’ – ‘ובכל־זאת: מניין לך מהו הטוב?’ – ‘מניין לך? “הם” סוף־סוף שליחי כולנו. המצב מכתיב להם. תאר לעצמך מלחמה וכל אחד מתחיל להביע דעות, לנהל את הקרב לפי מה שנדמה לו לטוב. אתה תרשה זאת אצלך?’ – ‘לא. אבל מניין “הם” יודעים מהו הטוב? ו"הם" שלך, למה הטוב שלהם טוב מן הטוב שלי, למשל?’ – ‘יא־חביבי. זאת כבר פילוסופיה. – אמר זאביק בקוצר־רוח. – על איזה טוב אתה מדבר? מה שמו? אמוֹר – הלא ידיך ריקות? חיטוטים וספקנות? היסוסים פּיסוסים? שתמטנות במסווה פרחחי זה או אחר! – מלחמה עסק קשה היא. שתדע. לא מחשבות של פילוסופים. עסק שדורש מכל אחד את הכל, ולהיות קשה ונוקשה קודם־כל. לדעת לעשות כנדרש ולנַצח. אפילו תתפקע – לנַצח. וזה הכל. מעשים, מעשים, מעשים. ולא הרהורים. מעשים, אני אומר, ולא חלומות. או ספקות שכתובים בכל מיני ספרים. ובחולמים ובמהרהרים – לבעוט. ושיעשו. מעשים פשוטים וגואלים. ומחייבים. מראים דרך. שיש לה מוצא. מעשים אפורים של יום־יום גדול ומתמיד. ולא בריחה מן המציאות. אחיזה חזקה. ככה. בחיוב שבחיים. ולחַרבן על כל חולשת האופי שלנו (גם לפי לפעמים מתגנבים הרהורים, ולמי לא – אבל אחת־שתים אני מתגבר ומשתחרר). תשמע לי: כך זה.’ – ‘אבל לא אמרת עוד, מהו, בכל־זאת, הטוב?’ – ‘סוף־העולם – זעק זאביק – נוּדניק! אין טעם להתוַכּח עם שכמותך! סתם עקשן להרגיז.’

ואחרי זה אמר זאביק עוד משהו בסמכות מפקד המחלקה, ויאקוש הניע אליו ראש בדרגת מפקד־הכיתה. ואחר־כך חייך זאביק סביב, בלקיחת פרידה מעל הכל, וסבב וכיוץ כתפיו, נביא מקופח, והתחיל מפסיע לאורך עורף הבקתה לרדת אל מקומו, כשברזילי בא להילוות אליו, לשאת ולתת עמו בדבר הרגמים הללו, כנראה. מיד תלש יאקוש את אגרופיו מכיסיו. וביבשנות ככל שמצא, ובקפידה, כמו שנלאה מהתאפקד עוד, נתן קולו על אנשיו השרועים להם הלומי שלהי הויכוח, והזכיר להם בקיצור חד כי כאן לא בית־המרחץ לשכב, ומספיק שכבו בלא־כלום וההבילו, ויקומו עתה ויחזרו לשוחות להחליף את אלה ששמה, ואחת־שתים, וזהו, ונגרמה הסינימה. – אמר יאקוש – כולם למקומות. והללו אף לא מלָאָם לבם עוז לנוכח קולו של יאקוש וצורתו היוקדת, ולא השיבו חצי דבר וקמו מהר ונסבו להם, בספק גניחה, אל מעֵבר לבקתה מזה. אז ניתק יאקוש עצמו מן הקיר ועיוָה שפתיו כמחרף, ואחר נעקר ושוטט קצת, והשקיף כה וכה, כמתוַדע אל אשר שם, ומילמל דבר או שנַיִם, ונחרד אם לא ראהו איש בכך, והמשיך לשוטט קצת עד שהגיע מעל גויתו הסרוחה מלא אָרכּה, מסנדל עד שׂיער בהיר של קובי שזרועו חבושה מעל עיניו. שם עצר ונשתהה, והוסיף שפל וכרע וישב, ובדק אם רק שניהם נותרו לבדם. ‘אתה ישן?’ שאל יאקוש חרש והגיע בו אצבע. – ‘לא. – אמר קובי. – ‘אפשר לישון?’ – והסיר זרועו מעל עיניו, ופקח ונתן עיניו בעיני יאקוש. – ‘הייתי אומר להם משהו. – אמר יאקוש. ברהט, חרש, ובפרץ כל הכבוש בו – הייתי אומר להם…’ – ‘אמור לי.’ – אמר קובי וניסה לחייך אליו, כחייך אל ילד, ונתבייש והפסיק. ‘כל הדיבורים האלה – המשיך יאקוש חרש, ובלהט. – כל הדיבורים האלה. לא מאמין לאף־אחד. אני הגאַותן. בעל־החלומות. הכל. האַוָז השחור בלהקה. זה אני.’ – ‘יש לך סיגריה?’ – אמר לו קובי. –’קח – זרק אליו יאקוש – ואיך שהכל פתור להם וחָלָק ופשוט. לדור הזה שלנו, הוא אומר, אין כבר מה לחפש. כבר דרכו לפניו, די והותר דרך, בשבילו ובשביל הדור הבא אחריו. הכל מוּתוה ויש לפנינו. ורק צריך לעשות. זה הכל. כך לדעתם. קודם־כל אין מה לחפש. קודם־כל אין דרכים לברירה. ואחר־כך מחליטים. ומה כשבא אחד ורוצה להחליט. מן ההתחלה? למרות כל הדברים – להחליט מתוך הברירה שלו? והחיפוש שלו? מתוך הזבל שלו, מתוך הטפשוּת שלו, כפי שהוא, מה אז? לא רוצה לקבל בהקפה ממישהו. ומשכלו הגדול, ומן ההכרעה שלו. לא רוצה את הכרעת חיי בירושה מאבא. לא רוצה לא מאבא, ולא מאמא, לא מדוֹד ולא מן המורה, ולא מן החברים. אפילו הם באמת יודעים הכל, מה טוב, מה צריך ולאן פונים. אני לא יודע. זה הכל. זה כולי. אם תשים אותנו על שתי כפות־מאזנַיִם, תצטרך לשים מצד זה “יש לי” ברור וחזק, ומצד זה “איני יודע” פתוח לכל צד. כלום ספק לאן יכריעו המאזנַיִם? ואני ב"איני־יודע" המסכן. אבל זה מה שיש לי. זו האמת. רק זו. איני יודע. באמת לא. בעצם גם הם אינם יודעים. אני מודה והם לא. אבל לפני הכל אני יודע – ששמה לא אחזור. לא אל מה שהיה “הביתה” שלי. בהכרה ברורה. שמוטה ואלך ערום, יחף וערום ורועד מקור. שֶקֶר שאני מפחד מקושי. מעבודה קשה. לא מזה. מקבצנות של נשמה אני מפחד. ממה שראיתי פתוח בבית שלנו. אין עוד הביתה. גם דבר אחר עוד אין. אין לי משום צד. ואינני מַשלה נפשי. ואני לא אחזור הביתה. מבטיח לך…’ אמר יאקוש בלחישה, כאילו אל עצמו. – ‘מה יש אצלכם, קרה משהו בבית?’ – ‘לא. שום דבר מיוחד. האופן שבו בני־אדם חיים. ההרגלים שלהם. כל מה שמספיק להם בשביל להתקיים ולחיות “איך־שהוא”. שונא את ה"איך־שהוא". מעורר בי תיעוב ורצון לנקום. ההסתפקות בקצת, בחצי, ברבע, באצבע־משולשת. יום העבודה, והשבת, ואחרי השבת, ושנה אחר שנה. העליבוּת הזאת. היכולת להסתגל לכל עליבוּת ולהתקיים בה בשקט. לכוף קומה בפני כל. לשכשך בשלוליות קטנות מרצון. בזה מה שיש. הייתי יכול לסַפּר לך. איך בני־אדם חיים. מה עולמם. אבל מה, אינך יודע? כולם יודעים. גם אצלכם בודאי זה ככה. לא? פעם חשבתי שאולי רק אצלנו, ושצריך, אולי, ללכת לראות איך בני־אדם אחרים חיים. התחלתי עולה לרגל לקיבוץ השכן, על הגבעה, ויושב שם ערבים שלמים ושבתות, ומתערב בין הצעירים, מקשיב לשיחות בחדר־האוכל.’ – ‘נוּ? ומצא חן?’ – ‘בהתחלה כן. מאד (ועליך לדעת: אבא היה מתפלץ לוּ שמע שבנו הולך לקיבוץ). אבל כשעבר קצת זמן, והתחילו עיני להתרגל, התחלתי לראות דברים שונים. מה אתחיל למנות. כולנו בני אותה העיירה. אלא ששם הקפידו: אנחנו הכי הכי. הכי מגשימים, הכי חלוצים. מה יש? אבא שלי עובד קשה פי כמה כל יום, ויותר ימים בשנה (יותר ימים מכפי שיש בשנה!), פי כמה יותר חלוץ, יותר מקריב עצמו. מה ההתנשאות עליו? מושבניק! כמעט מלת־גנאי! לא חשוב. וגם אותו אוסף דחוס של יאכנעס שהיו שם. הפרצופות הנפוחות האלה! או הבטחון העצמי הזה של אל־תגע־בי. אַל תדבר עלינו רעות. רק טובות. החשיבוּת של כת סגורה כנגד סתם פרצופים הולכים על שתים. לפנות ערב סביב חדר־האוכל, על כל מצח התפארות כפולת שלוש־מאות חברי המשק ונכסיהם, כפול עשרים־אלף חברי התנועה כולה, מאחורי כל כתף מציצה התנועה כולה: ולא יתנו לאיש לגעת בהם. אנחנו אנחנו שבארץ ובעולם. הללויה. ובכלל. ובכל.’

– ‘מה רוע־הלב הזה? על מי אתה שופך זעמך?’ – התערב פתאום קול שלא מבין שניהם, ומסתבר כי ממש מאחוריהם היה שוכב רפי, ושמכבר לא היו עוד הדברים מלוחשים בחשאי שבין שניהם. – ‘על עצמי. – השיב יאקוש מתלקח כולו – על עצמי ועל בשרי. טוב לך? על זה שהעולם קטן, וקבצן, וכל־כך שכזה, שלא יודעים עוד מה… טוב לך?’ – ‘אתה רוצה לאמור שבתל־אביב העולם גדול יותר ויפה יותר?’ – ‘מי צריך את תל־אביב. מה אני יודע על תל־אביב. עלינו, על עצמנו אני יודע. ואיך הכל מפוספס שכזה. משעמם וקטנוני. סוגר על הלב. איך אני, לא שום איש אחר, איך אני נמעך תחת זה. שיחיה לו מי שרוצה בזה – האם אמרתי לו דבר? – ולי שיניחו. אני רק נמעך תחת כל זה. איש צועק על קרקע הים: מי יוכל לשמוע. קח אותי מכאן – הייתי צועק לפעמים בקולי־קולות – אלוהים שבשמים, קח אותי מכאן. כל הדבר הזה, כל התמיד הזה, כל אין המפלט, שאין חשק עוד לנשום – מה לי ולכל זה?’ – ‘עד כדי כך?’ – תמה רפי ונרתע משהו. ‘הרבה יותר מזה. ולמה על כל זה עוד חיפוי המליצות שלנו! למה לא רק לעבוד ולישון כבני־אדם רגילים, למה להוסיף עוד את הפולחן העצמי הזה, הבו לי, הבו גודל לי ולמעשי, התקיעה הבלתי־פוסקת, שאני חלוץ, שאני סובל, שמגיע לי, שיש לי צו הדור, צו שמים, עם כל מיני שלטים וכרזוֹת (חצר הציבור מכוסה קוצים, אבל דגל מתנופף!), למה כל המלאכותיות הזאת הנוראה, כתבלין על חוסר הטעם?’ – ‘אתה קצת מסַבּך דברים שלא שייכים זה לזה.’ – ‘אולי. – אמר לו יאקוש – תן לי לסבך. וכי אי־אפשר להבין מה אני רוצה? האומנם את עצמך לא רואה כך כשאתה מביט סביב על עולמך? אמוֹר בלי קנטורים ולא לנצח, אמוֹר פשוט או שתוק: לא לוחץ עליך לפעמים עליך הכל, פה, ככה, על הלב, כמו אבן ששמים על נייר שלא יעוף?’ – ‘אתה מפריז נורא, נורא מפריז!’ – ‘תן לי להפריז. האם עליך אני מדבר? עלי, על בית אבא, עלינו אני מדבר. על הריצה הזו להספיק. למהר ולעשות עוד “חתיכה” לפני שתשקע השמש. כבר אין כוח, כבר אין נשמה באפך, אבל עוד משהו. אף פעם לא – טוב לי במה שיש. אני אוהב ככה כפי שיש. פרדס, מאנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, בננות יש ממליצים על הקומקויט, קומקויט? וואָס איס דאָס? זאָל זיין קומקויט – כמה הוא נותן? ודליות, אסתרות, ורדים, משתלמים יופי – רק לתת הרבה זבל־עופות. ואומרים שאֶסקס טוב מלגהוֹרן – אז לשחוט? וממטרות? איזה – סביבון? כנף? קו? ואולי כוורת? ה? שמענו שמוכרים כל פח ב… א? אבל הטיפול בהן… למה? פשוט לגמרי: ודווקא טוב לרבמטיזם, העקיצות! ח־ח־ח! עקיצות חסר לי, עקיצות… ושמירה. גרבי־חאקי וחור בקרסול. רובה. ללבוש חם. עוד סוודר ישן. הגנה. רק בלי פקודות. בלי סולדטצ’ינה. החולצה לא כל־כך נקיה, טוב… שבת. ישנים. אחר־הצהרים, שוב ישנים. באים אלינו. ואשתו. ט־ט־ט. נוּ. שלום עליכם. ועל בניכם. ח־ח. שותים תה. ומתוַכּחים. אֶ־בֶּ־מֶ. המפלגה. הדור הזה. דאגות. אי־אי. כבר מוצאי שבת. השולחן הפוך. אין כוח לסדר. לשים הצדה, בשביל מחר. הצדה. קבצנות. למי יש זמן. זה כפר. אצלנו בכפר. מכניסים זבל הביתה בנעלים. קצת צועקת הבת. אבל היא בכלל ככה. סופה הולכת לסמינר. ושלום עליה. תבוא לחגים. אבא’לה בּוּבּלה. ביום הראשון תהיה כפרית. ביום השני תשתעמם. ביום השלישי, בלא סבלנות, תפליג באוטובוס של שחר, מדברת על קונצרטים ועל בּאלט, ואצלנו ברפת אין מי שיחלוב… קונצרטים! מה לעזאזל הם מבינים בקונצרטים? – א־ה־ה! – אני כינור דווקא אוהב! וכשהייתי… ואצלנו… והצועניות אי־אי! או בספרים. הקריאה. ספר שלא היה אז, בימים ההם, אינו ספר. נו, וברנר קוראים? וגורדון? כלום. מה קוראים? בימינו… א־נוּ: מה כתב ויתקין בשעתו? הי אנשים טובים… ובאים עד טולסטוי. שלום עליך רבי לב ניקולייביץ’ טולסטוי. מנופח כפליים ושכוּח למחצה. ותיכף “בנין הארץ” עם כל המליצות הקשורות, ולבסוף, בלי שום מליצות: המשק שלי! אה, המשק שלי! מה יש? הכל תמצא בו! המשק, המשקים סביבו, הכפר שלי, הרפתות שלנו, המחסן שלנו, והיש, היש שלנו, הו, יש לנו! – לא עבדנו כמו לא־בני־אדם? לא השקענו כל חיינו בזה? – הנה הנה. וצריך שנהיה למופת לנוער, וצריך שהם יראו שאנחנו מופת, שיתחנכו עלינו. לאוֹרנוּ, ויש לנו זמירות, יא־בּים־בּום־בּוֹם, ויש לנו זכרונות, והֶרגלים, ואנחות חסידיות, מה לא – וכך יאה וכך נאה, וכך ראוי שיהיה, ובואו צאו בעקבותינו! – הנה לכם, זה הכפר שלנו. ולשם אני צריך לחזור!'

– ‘הו, הו – יש לך מטען! – חייך אליו קובי לאחר שהכל שתקו עֵת־מה, ופקח ונשא עיניו אל עיני יאקוש – מלוא הטנא!’ – ויאקוש חפז וסילק עיניו וזרקן אל השדות. והשתיקה הוסיפה. אחר־כך נמלך רפי ואמר: ‘לא מבין מה יוצא לך מכל זה. מעשיות ישנות, מצוצות עד יובש. אפילו נניח שציירת תמונה נכונה – מה יוצא לך מזה? שיש אצלנו כל מיני אנשים? שלכל מיני אנשים יש כל מיני פרצופים, והרגלים, ודיבורים, ושבני חנוָנים לא נעשים בן־לילה לאיכרים מדורי־דורות? או שלא כולם זהב־פּרוַיִם? – או יוצא לך שהכל הוא לאחר יאוש, אבוּד ואין מה לשנות, לא לזרוק ולא לקיים? לאן אתה – סוף־סוף? ואם כולנו נשמע לך ונזרוק הכל ונמחק מתחת השמים – מה אז? על זה לא אמרת כלום: לאן אתה עף?’ אבל יאקוש חשק שפתיו ונשא עיניו אל השמים. ואלה היו מבהיקים כזכוכית־חלב עמומה. חתום ועצור כקפיץ מכוּוץ. ועם זאת, משהו, כמדומה, כאילו נפרם באטימוּת הקודמת שלהם, וכאילו מעֵין שרטוטים גליים, שולי עננים, תפרחות פניניות, וכאילו גם נשיבת־רוח היתה זזה אחרת, לא ברור עוד איך. ועמיחי אמר אז ממושכות: ‘כשאני רואה את אלה העננים, אני מרגיש שאני נשרף הביתה’ – ומיד נבהל שמא אמר יותר מדי, על־כן שינה קולו כשאמר אחרת: ‘מדוע באמת אי־אפשר לשנות? שום דבר אינו נגמר עד כדי שאין בו מקום לשינוי. ו…’ – ‘מי יתן לך לשנות – נשף יאקוש – הצפרדעים ירשו ליבּש להן את הבצה!’ – ‘חדל. – אמר לו רפי – אַל תדבר כשוטה. אני, למשל, אשנה. ואיש לא יעלה על דעתו להתנגד. למה? למי יפריע? מה פתאום? להיפך. ויש לי תכניות, וגם כוח לעשות. רק סבלנות שייגמר כאן אין לי. רק אז אתחיל להיות מה שאני, רק אז אתחיל בכלל. תפסיק עם הנכאים שלך. כאילו קרה משהו איום. ואם באמת עד כדי כך הכל שם – לך למקום אחר ותתחיל מבראשית. בוא הנה. לצקלג הזאת. קח לך את הגבעה הזאת ואת השדות האלה. או לך דרומה, שמה. חלקות נאות ראיתי שם עם אדמה אדומה יפה. ריק להפליא כאן. לא בצה ולא צפרדע. לא התחלה ולא קלקול. ריק ומוכן לכל התחלה ושינוי. אסוף לך חמישים בחורים ובוא הנה. ונשמע את זמירותיך. לפי טעמך ולפי שגעונותיך. כמה שתרצה יפה יותר, מעניין יותר, ועשיר יותר, ורענן וזקוף וחפשי ומה שתרצה. ובשבת תדברו על מה שתרצו, או תשתקו כמה שתרצו. אדרבא, נראה אותך! – אני, לי כל זה מחכה בבית, אצלנו, הכל. לארגן אחרת את הדברים, ממסד עד טפחות. מתוך רוחב־דעת. את המטעים ואת הרפת ואת החצירים ואת סידורי ההשקאה, ומכונות, ולא מוכרחים להיות עבד. אני אתקן את השגיאות שאבא כבר לא מסוגל לראות, וחדל לסבול מהן. ענף אחר ענף יתעורר לתחיה. תבוא אלי בעוד חמש שנים. אני מבטיח לכם: יהיה מה לראות!’

צהיבות נוספת ניתנה בחלל מערב. הרוח היתה מיללת משהו בקרן הבקתה. עמיחי אמר: ‘מתחלפת הרוח.’ ונהמה סתוית נתרגשה (נזכרים באורי). רפי הצית לו סיגריה ואמר: ‘לפחות אתה יודע שאתה מגזים עד סילוף? התמונה שלך אצלך היא עקומה, ולא במציאות עלי אדמות. ובסך־הכל דיבורים של כל ילד מתבגר.’ – נזדחלה עצבוּת. מוטב היה להחריש. אבל אז יהיה עצוב עוד יותר. רפי אמר: ‘מי שכך רואה, כמוך, יראה כך בכל מקום. אין לו לאן ללכת. בך הדבר ולא בעולם. אני לא הייתי בכל העולם, ובטוח עם זאת, כי ממה שאתה אומר – אין לאן ללכת. זה מה שתמצא בכל מקום. ואולי תנסה להתאמץ?’ כאילו רץ האור מעל כסות האפור עד האופק, ורק שם גחן בפירצה והתכופף מתחת שולי כל האטימות הכללית, וקפץ ונפוץ משם וחזר מתחת חופת העולם, כמין נהרה תרוגה, אם גם עכורה למדי. ורפי אמר עוד: ‘אי־אפשר שאתה צודק. אסור לומר כל־כך הרבה רע כנגד אנשים שעבדו בכל כוחם ונתנו כל מה שברשותם להקמת זה שיש. ובכלל, גם אם אתה צודק בכל מלה שלך – ואינך צודק כלל – מה הצעד הבא? להציל את עורך מן הקלקול? או לתקן את המקולקל במקום שהוא נמצא? אוֹ בלי מסקנות? ובכן מה? רק להרגיז? או לבלבל את המוח? הראה משהו. לא מעֵבר לאופק, בארץ “איני־יודע”, אלא כאן אצלנו. אני, למשל, אקים בית. אוהב נערה אחת, כן, ואם היא תסכים, נקים משק יחד. אני… הו, מה… אתחיל לסַפּר כעת… אתאמץ בכל כוחי, בכל מה שאני יודע… טוב, לא חשוב… לא לקפוץ עד השמים אתה צריך – אלא להגיד מה כן, פה, כעת, לעשות…’ – ‘מה אתה רוצה ממני? – התלקח יאקוש – אני לא רוצה ממך כלום. לא רוצה גם לאמור דברים שיתקבלו על דעתך, פה, כעת, לעשות. ולא איכפת לי אם מוצא חן בעיני מישהו, אם לא. לא אמרתי למצוא חן. ומה איכפת לך שאקפוץ לשמים. אם מתחשק לי – אקפוץ. זה שלי, עסקי, על חשבוני. לא רוצה לתקן את מישהו, או את משהו. מי אני ומה אני. אינני רוצה אלא לא להיות במחנק. אני. לא להיחנק. לחיות באויר פתוח מאד. זה הכל. מה עוד אני מוכרח להגיד לך? אינני נוגע באיש. רק את עצמי אני דן. וחבל בכלל שאמרתי משהו. ידעתי שאסור להתחיל. שלא תבינו מה. ולא דורש מכם. אני בורח? יהא כך. למה לא? אסור? לא אחזור מן האש אל החצר הקטנה. אל אתמול הבזוי. שגם כשהיה הכל שלום – היה בזוי, לאחר האש על אחת כמה. לא בשבילי. ואַל תשאל אותי לאן. אינני חייב פתרונות. כי אינני יודע. אין לי לאן. לכל מקום, ולשום מקום. עד כמה שאוּכל. עדיין לא זקן מדי לנסות. שמונה־עשרה שנה ושלושה חדשים בסך־הכל. ויש לי כוח. ויש לי חשק. ויש לי אומץ. רוצה לצאת לי לדרך. לא אהיה פרת־רפת קשורה בצואר. יתנו לי עשב ואעשה חלב. לא. אולי אלך לי לאניות. לים. למה לא? נעבור ימים וארצות. ואולי אצוד לויתנים? מה? או בג’ונגל משהו? מי שאל אותי בכלל אם טוב בעיני לבוא לעולם? אז אני רוצה שיתחילו לשאול את פי – ולא להיזרק לאן שהוא מפני שהוא. לא להיסחב בסתם. לא התחייבתי לגמור את חיי במקום שבו נפלתי לעולם. ולא יודע למה זה אושר כך דווקא. רוצה שאני ורק אני אחליט על ימי ועל חיי, ועל הערב ועל מחר. לחיות את הדרך שמכל הדרכים ותיראה בעיני. אפילו אם זו חוסר דרך. אינני מחנך, ולא מורה לדור. אני מעמיד הכל על החופש שלי. לא אוֹבה בפחות. לא כמוך. מטעים וחצירים לא יסַפקו את הרעב שבי. לא להיות כמו אלה שקודם נפלו אל מקום מן המקומות ואחר־כך מעמידים פנים כאילו זה היה משׂוֹשׂ לבם ומחוז בחירתם. לא רוצה. מבין מה פירוש: לא רוצה? לא רוצה פירושו – חופש. רוצה להיות כפי האהבה שלי. ולא כפי אין־האהבה שלי. רק משום שאבא שלי היה באיזה מקום שמונה־עשרה שנים ראשונות שלי – אין זו סיבה שאהיה שם כל כמה שיש לי להיות בעולם הזה. אלך ואחפש. את העבודה שלי, את המקום שלי, את האנשים שלי, את הטוב שלי – כפי שאני, כמו שאני. אוֹמַר לא לכל מה שלא. אוֹמַר לא ולא ועוד לא. לא אסכים לשום פשרה. לא אהיה שני משום שאבא היה ראשון. אהיה ראשון כפי שיש בי. לא אסכים לכל דבר מפני שהוא כבר יש. רוצה להיות קודם־כל אני, ומה שיש בי. לקפוץ אל זה בכל כוחי. לא מפני שזה טוב מכל הדברים – אלא מפני שיותר מזה אין לי: רק מה שאני רוצה. רוצה לקפוץ. כן. בלי לאן. כן. תפסיק. תן לגמור ואני אשתוק ולא אוֹמַר עוד מלה. אתה מת לדעת לאן אקפוץ? לא כן? אז תשמע, תֵן אזנך ושמע: אין לי לאן. לא יודע לאן. לא טוב? יותר טוב מאשר להיאחז באיזה מקום, רק משום שאין לאן. אני לא אגיד יש לי כשאין לי. זה הכל. ולא אחזור. לא עוד! לא אשא, לא אסכים, לא אשלים. אז אני עוזב ורץ. אולי אחר־כך אדע יותר. אולי פעם. אולי אתחרט. אכריז אז: יחי רפי, הוא צדק! כעת לא. כעת כל דבר ולא שום דבר. כעת בחיפושים. זה שאין לו – מחפש. זה הכל. ואולי… אולי, בכל־זאת, אהיה טייס? – אני רוצה לעוף!…’

– ‘עוּף! – אמר רפי חרש. – כלום לא ייצא מזה. דיבורים.’ ויאקוש הביט אליו. אחר־כך הבליע יאקוש עם פיקתו ואמר – ‘נכון. כלום לא ייצא מזה.’ והעצבוּת שבחלל האויר נתקננה העמק בלב. למה לנו להוסיף. – ‘הכל חלומות – אמר יאקוש חרש – במציאות זה כלום. אז מה? הנה אתם רואים מה.’ ונשתתק. עמיחי נתגנח. ורפי קטם את הסיגריה בעפר. ‘טוב – אמר יאקוש אחר־כך – רוצים שנלך לנו לערבה? בואו נלך לנו לערבה… מה? בואו נתחיל ונעשה משהו בערבה, טוב? נהיה לנו רועי־צאן, נודדים עם גמלים. מסכימים? מוכנים?… הה, לא ייצא כלום. דמיונות. כשאתה ילד אתה סבור: הנה תגדל וחייך יהיו מלאים יותר ויותר, תספיק לעשות מי יודע מה. הכל יהיה עשיר ויפה יותר ויותר. ומה מסתבר? שהולכים כל הזמן אל פחות. ואל פחות יותר. אל מועט. אל מקום שבו גם שמינית־פשרה נחשבת כבר הישג ניכר. זהו. קָשרו חבל לקרנֵיך. תקעו יתד ואמרו לך: “לך לחך סביב־סביב. וזה החיים היפים”. אז למה לך. הגידו? לעזאזל, הגידו משהו. אז הנה יש פה אחד שצועק: לא. אף כי אינו יודע כלום מה טוב מטוב, ומה יותר טוב, לא מסכים וצועק לא, כשדוחפים לו רע במקום טוב. זה הכל. אה, רפי, לך עבוד ודפוק על פתחי הבתים של הצעירים שתמול התחתנו וכבר הסתדרו יפה, בזה אחר זה: ערב טוב, חברים צעירים, מה מעשיכם? במה עוסקים? במה אתם חיים? שמח לכם בחיים? זה שחלמתם – יש לכם? טוב לכם לרוץ מיום אל יום? רוצים שכבר יהיה מחר? לך עבור מבית אל בית, שאל אותו, שאל אותה, אשה צעירה ואך זה פורחת, אנשים צעירים, הגידו, יד על לב: איך זה? – הפתיע אותם בלי להירתע: בשעת אכילה יחד, בשעת אורחים, בשעת תרועה וששון, בשעת דין־ודברים, בשעת מיטה, בשעת מטבח: איך חברים? איך החיים? שמח לכם? האם לא קפצה הזיקנה כבר על ראשיכם? בעוד הכל רק מתחיל? הו, אנשים צעירים? לא, לא, אַל תתחילו להסביר לי. אני מוסבר עד גמירא. בכלל לא צריך כבר את זה. דיברנו המון יותר מדי. אני. קישקשתי. נכון. אַל תסתכלו בי ככה. מה יש? ואַל תתגאה לך אתה רפי עם המשק שלך, ועם החבֵרה שאתה אוהב, ועם המטעים שיהיו לך. גם אני אעשה דברים. טוב. ניפגש בעוד שנים. תראו. דבר אדום וצועק ועצום. אני יודע לתת את עצמי. ואני אצא לדרך רחוקה. שאין רחוקה ממנה. תראו. בזה אני בטוח כמו שאני עומד לפניכם. אסע לי בכל העולם. אם תהיה משלחת לירח – אצטרף. אתנדב. אעשה הכל. בלי פשרה. בלי בינתים. בלי אמצע. בלי שום איסור. אני לא אצא מן העולם בלי להשאיר כל סימן. איזו שרטת, איזה אות שהייתי בו. לא. לפחות, אצעק נורא. אני אאגור לי כוח. לא יודע איך. אַל תשאלו. לא יודע. ואני רוצה. יותר לא אבלבל לכם את המוח. אני גמרתי. די.’ – ‘טוב.’ אמר רפי וקם. ‘תגידו מה אני עושה כעת? – אמר רפי נוגות וקם ופיהק מכל לבו – נשארתי תקוע כאן כמו… וצריך להסתלק!’ – ויצא והלך לחפש את שייקה. וכשנתמשכה השתיקה קם לבסוף גם עמיחי וחילץ עצמותיו, ואף שרק קצת מעין: ‘הו־ריבון־כל־העולמים…’ ולפי שבחבורה שאצל הבקתה כבר היו קולות צויחה וצחוקים מכים ועולים, נתגנח והלך לראות מה. ונשארו שם יאקוש וקובי לבדם. זה סרוח ארצה וזרועו חבושה לו על עיניו, וזה מיושב כפוף־ראש ומשרטט באצבע שמאלו בקרקע. ואחר־כך הציץ יאקוש בקובי. ‘גם אני צריך ללכת.’ אמר יאקוש וגם נגע קלות בכתף קובי. ‘נרדמת, קובי?’ – ‘הו. לא.’ פקח קובי עיניו התכולות אל יאקוש. – ‘מה אתה ככה? – אמר לו יאקוש – מת לישון?’ – ‘ממה, אמר קובי, כבר שלושה לילות.’ וכמעט שתקו. – ‘על מה אתה מהרהר לך?’ – אמר יאקוש, ממתח זרועותיו ולא יודע מה יעשה עוד. – ‘לא. – אמר קובי, שוב כמקיץ – אגב… מה לדעתך עשו בראש?’ – ‘בראש?’ תהה יאקוש, וצינת־חרדה זחלה פתע אל לבו, על מקום הגעש – ‘הה,’ אמר יאקוש, ולא ידע מה לומר עוד. וגם קובי לא הוסיף דבר. ‘צר לי על כל זה.’ אמר פתאום יאקוש. וגם קם ועמד על רגליו ולא הוסיף עוד מלה והלך לו.

בירכתי אפור השמים מערבה, על חלקת ריקועם האטום, נתגלו פתאום שני פערים מוארכים, עד עֶרית התכלת. והאור החנוק שמעֵבר התפרץ בעדם כסיעת יונים מנפנפות, והציף את שולי הקרעים ואת מסיביהם, זהב חיור, שנהבי כמעט. ועד כדי כך שהחבורה הקטנה המוכשפת לה בעפר, בצלע הבקתה, נשמה פתאום אחרת, עמוק יותר, ונשאה כולה עיניה שמה. כמו על רפסודה מוארה בלב ים אפור. תכלת רחוקה, נשכחה, כפריסת־שלום מעולם אחר, אפילו כפרוסת־לחם מרוחה חמאה. ומעל כל פרצי הצחוק התשוש שפה, המתגרה כה וכה, ומעל־פיטוטי הדברים המתמלמלים קצת כה וקצת כה, ערב נמנום, ומעל כל שכיבת־האפרקדן הבטלה, נוטלים ומשהים מבט שמה. הבלחוֹת אור כשלהבות משי צהוב נפוצות, ומיתפשוֹת על חלקת־הבהט הדמומית, המבהיקה כרחוצה. ואולי לא כך. אלא – עז מה: כזנבות סוסים רתומים מוצלפים, פורצים ומגרישים על־פני הקמרון השישי. בבואות מהבהבות, חפז בני גוָנים מגששים ומרחישים חומקניים, כעדת דגיגים. שוכבים עדים דוממים להיאבקוּת האפור הכללי בחציפותה של אלומת־זוהר פרוצה, שניטשה בו מתגרה בקסמיה, והרי תאורת זהב עמום מעין צחצוחי הֶבהק בשלוּת קמח־חיטה, נופלים סביב; נפתל בסילונותיו השמשיים, החריפים, מנסה האור הישיר להיחלץ ולצלוח דרכו בעד גבב השטחים הפרושים מתעלפים, דהים, לא מסוימים, אפורים ליגיעה, תלויים בעגמתם בין שמים לארץ, ומוחזר בנגוהות ירחיים, חלמוניים, שהתלבדו למרקוע אחד, כאילו להם לבדם העולם, מולכים בכיפה, הכְבד והעק תחתיהם, ואיך הרחק, בירכתיִם, נתלקטו כבר צפופים וממתינים גוָנים אחרים, כאותם שאתה מוצא בחיקה של קונכית־ים הומיה, לחה, וכעֵין הדַר; האם זה יפה? הו, מה. אבל לא זקוק לאדם. פטור משום נוכחות או איכפתיות לו. ואי־שם, הרחק, בשדות הרגועים, מנותקת מכל התוגה הקהה, השוממת באבלה, מוטחה כבר ארצה, בפירצה צהולה, שלולית זִרמה חמה, כבדה וצהובה ועזה, ומדליקה שם, בלב השדות ההם, קרקס שלם של אור גדול וזוהב. עד כדי כך שפוקעת כל סבלנות שהיא, וכל אורך־רוח, וכל שארית שכל־הישר, שבהבלגה ובהתאפקות, ומישהו היה נואק מעמקי קרבו – אי, לעזאזל, לעזאזל! – שכל לב געש לעומתו, אל הנואק, נאקה מצרידה, ועד היעצמוּת העינים. ערימת גויות ערומות. חול חם. מתמקמק, מעורב בזבל־בהמות. בקתה מַצחנת. מיובשת. רעב מקרקר במעיים. מי הג’ריקן חלודים עד שנאה. מעשיות בלות. צחיקוֹת עפושות. ובכלל מה? גם פמפיק מכודר הלסתות היו עליו בדיחותיו שלו לזרא והחריש. גם יוחאי־של־בתיה על כל גבורותיו, ועל זו הסיאוֹבת שלו בתיה השמנה, הממוזמזת, מזיעת בית־השחי, מעוּסת הדדים הממועכים, התפוחים מגודשים באִיולת, גם צועריו של קובי השנַיִם, מאריכי־הפרצוף, שאינם חדלים מגדף, היו לשממון על עצמם ועל כולם, והשממון היה רחב־ידיים וחוֹבק הכל, ועד דכא. לוּ תלך ותעבור השעה, לו תהיה לה כבר שעה שש, שהחושך כבר גמור בה. עוד כמעט שעתיִם שלמות תיסחבנה עד אז, ועד אין קץ, וכל מה שיהיה אחריה לא יהיה אלא שעה שבע, ושעה שמונה, ושעה תשע, מחורבנת אחר מחורבנת, אלוהים אדירים. ואחר־כך נחָבש בתוך הלילה הגדול, אין הגבולות, וגם כשיעבור זה, כשעבוֹר יעבור – מה יהיה אז? מה טוב יבוא אז ויהיה לבסוף? מה פלא איפוא, אם כמו מחלון שבור, מאובק, נושבת עצבות מאובקה, שוממה. עצבות אף־על־פי שחם. אולי מפני שחם. חום שחוּן, עמום ומתיש. גם אם שם הרחק, במקום שלא רואים, נופלת אלומת שמש אל השדות. כולך מתעורר אל הרחק מכאן. אל לא כאן, אל לא ככה, לא זה. שׂרטת שותתת בתוכך, צווחה במעיך, באֵם־אמוֹ, העולם הגדול הזה. חרבון נַוולוּתי. בכל כוח ריאותיך: טינופת!… זימה מזוהמת… הבט וראה איך פיו המתעקם לצדו, של גואל המג’נוּן, מרתית ואיך עיניו התועות – אש זרה ניצתת בהן ומרצדת, עד שנעשה לא נוח להביט בו, כאילו יקום בעוד רגע וינשוך, ויטיף ריר ויצא בצחוק קרוע אל השדות הריקים. (והלואי!) מה נשתתקתם כולכם מה. הגידו משהו הגידו. כמה שגדול העולם. כמה שאתה קטנטן. כמה לא חשוב. לא משנה. כמה שאין לך שום ערך שהוא. אפילו לא כזה. אז בשביל מה. אפילו קצת מים רעננים אין. כאלה ישר מן הצינור, קרים שכאלה, זכים שכאלה, שוצפים, שפעימות המוטור השואב עונות בהם כדופק. לא, כלום לא ולחלוטין לא. (ובעצם, מתחת־מתחת לערימת־החום הזו, פנימה, מרגישים, למטה־למטה, את צינת החורף, את רוח־טבת הצובטנית, ומרגישים גם, כן, שבעצם, יש המון מה להגיד ולא מוגד. מה לענות. אלף הוכחות וטענות. וגם שהכל יעבור, ויישכח כלא היה, ויבוטל בצל הבאות, ויש לך כל מיני הצדקות, שעולות על לבך, נשכחות על לא עוול בכפן. אבל…) ריח בלה ועבוש. ריאותיך מסרבות לו בכל כוחן. אבל מאונסות לו. להיות לו בעל־כרחן. עד שהן מתעלפות ונובלות. אמוּת ולא אנשום! או שמא יש משהו מתהווה? או כבר שומעים חושיך את הישחז מאכלתו של השד? מה היה הדבר הזה כעת אי־שם? לא עולים עלינו להמיתנו? מה נסרט סריטה? למה נחרדה פתע קשיבוּת עד מכאוב? היה משהו? הלא כל־כך צעירים וקטנים אנחנו כולנו, הלא כל־כך… הלא אפילו פעם לא היינו עוד עם אשה… ואמא שלנו תבכה אין־ניחומים, תבכה ותבכה עד אין… אז מה?

פער אחד שבשמים נסגר. חזר ונאטם. ואילו השני נִתעגל ונשתנה והבהובי־השיִש מסביבו החריפו, ונידמו כהלכי־מים זוחלים, בהינף מעגלים לולייניים גדולים, עם קוים גדולים משוחים בזיפי מכחול קשה יבש ונטול־צבע כמעט. ומהלאה היו נטושות נוצות־נוצות מפוספסות בראשן, תלושות ומושלכות, פורחות. ואילו ממעל, ישר ממעל, הודגשה, אפור על־פני אפרפר, שיזרת גזיזים כמחרוזות פנינים, קטנות וקטני־קטנות, ורבות אחרות, מיטשטשות מהלאה, שזורות חלומות ודוֹאוֹת בדממות הרחוקות. ומאופק עד אופק היתה מתוחה קשיבות עד דק. אחדים אפילו נזדקפו והתישבו. כורים אוזן וקופאים לקשוב. האומנם לא־כלום? לא היה איזה רעש, או קול צעקות שהן? מניין איפוא, אם הכל שלום, הצל שחלף? טפשוּת. הלב הכסיל הזה, איך שצלל פתע! חוזרים וצונחים לאחור, ומתרווחים על האדמה. מתאַדשים. אחד מכעכע בגרונו. נבהלים להביט אליו. לא, אין זה אלא פמפיק. נזכר בדבר ומסַפּר מה שנזכר בקול מיושן. לא שום דבר מיוחד. איזו תחרות בכדור־עף שהיתה לא מכבר. נבחרת פלוגה ד' כנגד נבחרת פלוגה א'. מעשה שאירע לפני חמישה שבועות, ושהוא גופו היה עֵד חי למאורע לא נשכח זה. (חמישה? וכמה מתו מאז?) אבל טוב לשמוע דבר שאין בו לא מריבות ולא חכמות ולא פוליטיקה ולא שאר מיני חיבוטי־נשמה ממורטטים. מחזיקים טובה לפמפיק על קולו המיושן ועל סיפורו הפשוט, הלא־כלומי, כמי שמספר מעשה־אגדה. אחר־כך משתנה גם הפער הזה, הנותר, שבשמים, ונהפך כמין חיוך כבוש, מתעגל ואובד, בתוך רסקי אפרפר קצפי מבליח, וזהוב חלבי מועם, בלי זכר לתכלת שהיא, רוחש כולו ריצודי־לובן פעוטים. במיליוני מיליונים, כפזז זבובונים. גוָנים חמים מסתלסלים בקנוקנות על חלקת הבהט. כפות־הרגליים נאפות בהחליקן לבטלה בעפר החם. משוטטים בשמיים ונזכרים ברעמת שׂיער יפה מעל צואר נאה. בגָדשי־שׂיער נפלאים כאלה. שׂיער ערמוני ונופל אל כתפיים צחות. עשיר גוָנים שבין חום לשעוָה, ובין זהב לשחור, שלהבות נלהבות אצל כהות, אביב־תבואות מלבלב רוגש. חבּוּבּה שלי. צביטת געגועים. נערה שלי. חלום שלי. אהבה שלי. בהירת־זוך שלי, מאירה שלי. הה. כן. רכה אַת, חברה טובה, לטיפה להילחץ אל הלב, לחוש את פעם ליבך החם, שעיניךָ נעצמות מרוך המגע, שהכל מתפשט את גשמותו המסורבלת, הלא־מגולחת, הלא־רחוצה, העייפה, דלוחת־העיניים המוּאדמות, גרוסת האבק, ורק מה שלוחשים לך באזניך, האֵל יודע מה, ומתפנקים אצלך, ומפנקים, חונף, ודברי אהבה וזמר, ואוהבים כל מה שיש בך ואתך, ואת חולצתך הרכה, ואת צחות גרונך הלבן, ואת מבע עיניך הלחות אליך, ואת הבוהק החוזר משיניך, בריא ומעודן מצוחצח, ואת גומות החן, ואת שקעי לחייך, ואת הסרט שענדת לך פתאום בראשך, שעושה שבת בהוויה, אַת ששבת אַת כולך, יום חג לעולם, שאוהבים אותך ואת האויר שסביב כל הליכותיך, שמתחַכּכים אצלך, ומתוַדים לפניך, בהגיים ובלחישה, ובנשיקה ובנשיקי־נשיקות, ובהתחטאות, חבּוּבּה, חבּוּבּה, חבּוּבּה שלי, ומתרגשים להחזיק בך ולקרוב אליך, ולהיות מתגוששים עם קצת מיאוּנך הלא־דוחה, שלפי שעה, שמבקש כי אחר־כך ולא ממש כעת, אח… הו, אלי אלי. (מניין אי־המנוחה? מה מתארע כאן?) – ‘אלא מה? – מספר פמפיק – מי קילקל את המשחק? השופט. אליהו. חמור בן בקר. לא די לו זוג המשקפים על עיניו הסרוחות. עשרים פעם צעקו לו שיביט. זינוק פסול אחר זינוק פסול. החבריה נתלים ברשת. הרשת נקרעת כמעט מרביצות עליה. והוא כלום. עד שמישהו ריחם על המשחק ותקע לו כדור בפרצוף שעשה לו חושך בעיניים. זהו.’ שוב השמים. זהב עמום מאיר. עצוב עד עמקי הנשמה. אצבעותיו היפות, הארוכות וצרות של אורי והצפרניים הקמורות (לאן, בכל־זאת, הולכים לאחר שהגוף נחרב?), שׂיער ערמוני, בדיוק כזה, ובלי ראש, גידמת בין־כתפיים פעורה, תחוּחת־בשר ועורקים פעורים. אימה. (וגועל!) לא. משהו אחרת. לשכב עצלים ומסולקים. עייפות שכזו. גם לא עייפות. אלא… ככה. הס. אין עוד. – ‘ההוא התחיל לצעוק ולצווֹח – ממשיך פמפיק בנחת – נשברו לו המשקפים. לא רואה כלום. – אז אַל תהיה שופט, בהמה! – אמרו לו – אחד שלא רואה! וקראו לי, שאני אשפוט. וזהו.’ – היש כאן אדם דואג לארוחת־הערב? עוצמים עיניים. שמא באה שינה ומאחזת עד מעֵבר לזמן החולה, הרבוץ הזה. הנה ככה. אדם ערום בין אדמה ושמים. ולישון. הג’יפ הנורא בודאי הגיע. באים סביבו ומתאספים. השמיכה כולה דבוקה וסרחון. ועוד מחכה ויתפשט לו הסיפור שאין לו ראש. בשתיקה תפשוט השמועה, כעשן. לא נוח ולא יודעים בדיוק מה. סקרנות פתוחה ורתיעה סוגרת. מתמלאים דמעות ומסתירים. ועם זה, גם הרגשה דומה לחגיגית. האם אפשר שהוא ישנו עוד והוא מסתכל בנו מן הצד, לא־נראה, מעֵבר לצעד ההוא שצעד לו מאתנו? מה רואים משם? ומה רואים אצלם, מה הם מכינים עלינו – סַפּר גלה לנו! הלא אתה שייך לצד שלנו! – ‘עשר – שבע לטובת פלוגה ד’ – ממתיק פמפיק סיפורו – החברה מתחממים. עמוס יוצא להגיש. מכה אדירה. שלמה מזנק עליה ומנחית אותה. כמו ברק. לא מנסים גם לעצור. אי־אפשר. כל אחד צועק שזו היתה חובת השני לעצור. אחת־עשרה – שבע. מתחלפים. מתחילים למתוח אותם: א־נוּ! תראו משהו! איפה הדם שלכם!' – צפור מטלטלת זנבה עלה ורדת על דופן הבקתה. מצייצת. דרורית קטנה אחת. (אני מכיר עלמה אחת בשם דרורה. דרורה מעין־חרוד.) אחר־כך בא ומתישב על־ידה הזכר שחור־הגרון. נרגש ומרקד קצת. מצייצים יחדיו ומניעים זנב. וקופצים פתאום ופורחים זה אחר זה. (דרורה עם שתי צמות, ועם מתניים כינוריים.) האומנם לא יקרה כלום? ומה היה פשר הצלף מקודם? הם עוד כאן. אַל תשלה נפשך. ועוד יופיעו. אַל תשגה בתקוות. בכל עצמתם. ברעם ובאש. ומי יודע עוד מה. ובאיזו רשימה אתה. למה לסובב בכחש: משהו מתרחש ובא. איש אינו רואה, אבל זה כאן. פחד חושק את הלב. לשוא תלך סחור־סחור: פחד מקיף וסוגר. (קו עירום חמוקי המתניים.)

ואחר־כך לא היה שום דבר. אמרו קצת, נימנמו קצת, קצת פקחו עיניים, קצת השתנו השמים, ונרקמו זהב, ואפילו קצת לא זע ולא נע הזמן. ואחר־כך גם זה חדל. פשוט חדל הכל. ולא היה כלום. שטוח ומשוטח. וכבר נתמאסו היִבּוּבים, ומעֵבר לנתמאסו. ומצב־הרוח הסמרטוטי הזה. מה יש מה. מה היגונות מה. לא קרה כלום, לעזאזל. וגם לא יקרה. ואפילו אם יקרה. מה יש. שיקרה. נראה להם. ומי שיידפק – יידפק. לא ראשון ולא אחרון. בואו נהיה גברים. מי יסַפּר על בחורות. אבל ככה שנצעק משמחה. קומו, בואו נדבר על משהו. שיג ושיח. מה אתם כולכם כאלה ככה. די. תפסיקו, די. קומו. עוד מעט יהיה ערב. ויהיה קריר. ויאכלו ארוחת־ערב, וייגמר ויהיה סוף היום. ונשכב לישון, ונחלום חלומות־פז. ובכן מה? חם, חם בלי מפלט. בלי הרפות. האזניים נובלות מחום. לא חום חודר כי אם חום מקיף, עוטף. שכבה מכוערת מצפה את הלשון. גם רקיקה לא תשנה. מה ייצא אם תתגבר על הנכאוּת, מה יהיה אז? – הה, הנח עם החכמות. לרקוק ולהיפטר מכל הזה המחורבן הזה, מכל הסתימות הקשוחה הזאת שרובצת עליך אילמת. לולא שהידיים נבהלות גם משמועה רחוקה של מאמץ, גוועות כאינן. תן עוד רגע. בחייך. תראה איזו עייפות כלבית. עייפות משום דבר. עייפות מלאה וממולאה, תפוחה רחמנות עצמית, עד חולי. עד אין רווח פנוי. גם עייפות מפורשת, פשוט מרוב חפירת שוחות, מרוב בטלה, מעוצם החום, מלילה אין־שינה, מרע ומיסורי המתנה מַחֲלָה־לב, וגם עייפות אחרת, כובד עופרת עייפות אחרת, לא זה, ללא פשר מפושר, אשר שארית הדעת המתבוננת, זו שלא נתמסמסה עד תומה, גם היא אינה עונה לעומתה כלל, אלא כמין הד מלמול טרוף, דמדום חסר־דעת. מה נותר איפוא אם לא להפסיק? נקל להגיד. נסה־נא ונראה. עוצמים עיניים. עצבות גדולה שבעתים מצטעפת. מסַכּים אטומים צונחים. מתמוטטים במפולת־חשאין. האם זה פשוט פחד? היינו־הך מה זה בדיוק. בוא תהיה בן־אדם. התעשת. לעזאזל זליגת הנפש המטופשת. פקח עיניים בכוח. קוּר־עכביש אחד מנוכח. מתוח ומרצד מהיכן שהוא להיכן שהוא. הבהובים רצים ומבהיקים לאָרכּו, פעם כה ופעם כה. השאר מלוא גודל רחבי עולם, שטוח, פרוש, גהור, נפול על אַפּיו, נטול ממשות, מוכחש קיום. יבחושים. והחום הזה. העכור הזה. הארור המלטף אין־חמלה. נפשך בך מתעטפת מתעלפת ומיטמטמת תחתיה. צמא מענה את הגרון. שפתיך דלוקות. אין מה לשמוע אין מי שישמיע. גדוד היבחושים מתבחש לו בדממה ובעסקנות, כרום אַמַתיִם מעל האדמה ההמומה. ריקה מכל וכל. הו. די. די. בשם כל היקר. בחייך! כמה, ימח־שמם, נקל יהיה, אחר־כך, כעבור הכל, לשכוח את כל שטח הזמן הנתעב הזה, הדומם פה כאבן כבדה ולא מוסעת, השכוב כמרחבי ים אין־רוח, כמה יהיה נקל לקפלו כולו למין ספק גניחה לא חשובה. ואפילו רק למנוד־כתף, וכבר להינער ולהסיח־דעת כאילו לא היה כלום, – אז, כשנסַפּר סיפורי המלחמה, מקץ הכל – על זה נפסח. מת גמור, בתוך כדי חיותו, נדון לכליה בעוד הוא זה, וכפי שהוא זה, ולא חשוב, קבורת־חמור, מעֵבר מזה, מיתת־עניים, בירכתי הגדר, לא להיזכר ולא להיפקד. כלב מכולב. לא עובר. לא זז. מת לנו באמצע. ואין לשׂטות מעל פגרו ימין ושמאל. הו, אהה, אלי, הו, הו. השדות. כולם. הגבעות. כל השמים. העמימות. הטפשות. הצהיבות. חוסר הערך. לא שום ערך. היובש. האין־מה. לא בשביל מה, ולא משום מה. הכלום לא. הו, לא רוצים, לא רוצים. לא יודעים אפילו מה לא רוצים. אבל לא רוצים. צורחים מרוב לא רוצים. מוכנים להטיל נעל השמימה. אבל אתה יחף, ורגליך ערומות. וגופך ערום. ונשמתך ערומה. לא ערומה כי אם מתה. קחו וכסו וטימנו בטמוּן. ובכן מה? איזה ובכן מה. למי יש ובכן מה. אין כלום. אדם מעוך שממה. רק הכפות היחפות האלה בצריבוּת העפר הלוהט, הן שארית נקודות־המגע שלך עם הקיום, עם ההתקיימות שאולי ישנה, לעזאזל אם ישנה ולעזאזל אם אינה ישנה, וגם ניקודי גרגריו המדגדגים בדקדוקי דקיקותם המחטנית. זיקים קלים מרפים ומתחדשים, וחצץ אחד שבוצץ תקוע מתחת לשכם עד כדי כאב־מה, שעושה איזה כתם של ממשות בתוך חיוורת האין־דבר, חדודוּת מציקה קצת אבל לא עד כדי הכרח לסלקה משם. ועוד אתה יודע על יבשוּת שפתיך המפוקעות, שמצריכות ליקוק חוזר ומתיבש מניה וביה, ומצריך ליקוק נוסף עליו, ולא לשכוח את מציאות־החום שבאזניים, המַבּיל אותן, המהמה בהן סומא, עד הרקות, עד שדומה, בפועל כאילו יבחוש אחד חדר ונסתבך בהן, ונלבט בהן, ואשר גם הוא – כבר נואשת מהניסו. ולבסוף הַמימוּת האור המלובן האדום היוקד באישונים, שאינם אוֹבים להיעצם מפניו, אלא להינתן למכאוביו, קצת נאבקים נגדו וקצת מתבוססים בהנאת הכנעה לעריצותו הרוצעת, אור מתהפך ורושף בזיקים ובקוים וברשפים מתהפכים, עם צורך פתאום ושואג לנקמה, שלא תינקם לעולם, ושתאבד, כפי שהכל יאבד, ותתמסמס לשוא. הה, ככה. זה הדבר, זהו זהו זהו. תכלכלות שהיא. הפחדים ההם. רחוקי ישנוּת בלויה. סחבות. אם הם אלה. מנותקים מכל דבר. תמוהים עד יאוש. כאילו אינם אלא מרי כעס. כעס? על משהו? על מישהו? אכזבה שכזאת. ערום מול הקיום. הכל בטל. עולם בלי כסות. בלי חסד כסות. בלי מדוחים. לא מפתה. כזה. וריגשת־מעיים חומצית. סרחנית. מתחת אבן כבדה לא מוסעת. תחושה, אחרונה בטרם תחשך. כסכין תקועה: בזבוז. הויית בזבוז. לריק ולתוהו. בזבוז החיים, האדם. העולם. אבוד. איום ונורא. בוזבזו. תמו החיים לריק. רחם אלוהים את ילדיך.

אחר־כך חזר רפי מעם שייקה, שקוֹל פיתום מכשירו היה מנסר כבר זמן־מה מן הצד, נטול ממשות, וסיפר כי בשש וחצי, בערך, יבוא ג’יפ אחד, ובוֹ, סוף־סוף, יסע. ואם לא יבוא, אמר רפי אחר־כך, כשכבר נתמוססה הודעתו הקודמת ונתנדפה בשדפה – אם לא יבוא, ילך לו ברגל. ארבעה־חמישה קילומטר סך־הכל. מה הם. חבל שלא הלך עד עתה. שעה הליכה, בנחת. אמר רפי כאילו טובת הכלל בחשבונותיו. לא איכפת לו. ילך שעה. ובלבד שיהיה קץ. כך אמר רפי והתישב, אורח לשעה, לא שייך לזה שפה, ושיהיה מופגן וברור לכל כי אינו אלא קצר־רוח וממתין לשעתו. אחר־כך חזר ברזילי, מסולסל־השׂיער, מאצל זאביק, הלוֹך ובוא בשריקה מתונה. וכשפסח ועבר על־פני בור הרגמים, יצאה משם בת־קול מזמנת, הגם שגחכנית למדי ומיתממת, מתחת לשמיכה המחפה הכל מלמעלה, ובסבר של קורבה יתירה, לאמור: ‘נו, מה שלומנו בחורצ’יק?’ שעל זה נעצר ברזילי כמזולזל, ובזעף שפתיים נעלבות, אבל כשהשתחוָה להציץ אליהם למטה, התברר כי הללו אינם אלא מסובים בנחת לכֵרת סעודה פרטית, מתוך קופסת־בשר פרטית, רק שלהם, על חשבונם, ובלחם ובבצל פרטיים, רק שלהם, – נעתקו מלים מפיו ולא ידע מה טוב לאמור. ‘רד, תקבל בִּיס, - אמר לו מלמטה הצעיר שבחבורה, צוציק שחור משי־שפם – ובתנאי שתהיה ילד טוב, ושתשתוק.’ אמר, והכל גיחכו אל חכמתו ואל טוב־טעמו, וברזילי משך עצמו, וסר מעליהם כמוּכּה, כובש בתוכו חשק פרא לחפון חופן עפר ולשפכו אל תוך אבוסם, מחיש צעדיו והלך ולא עצר אלא רק לאחר שעבר את ערימת הגוויות הפגורות, ואת הבקתה המוארכת, דמוּית־הקמץ, ויצא לנוכח העולם הקושר סוד־תלאובות מעומעם, ושם, אצל שוחת מיקי המקלען, שבצל הבקתה הקטנה שמשמאל, שם נעצר משקיף אל נוף הגבעות האפורות, ההלומות, שלפניו, צפונה, מצל בידו מפני שמש מערב. עשני־אבק קטנים תימרו פה ושם. וזרמים רוטטים מעל הגבעות הקלויות. אופק אָביך. אטום. רק קופסת־פח לא רחוקה, הבהיקה שם, כצויחה בלב השקט. וברזילי התקפל ושקע אצל הבקתה הקטנה. מיקי אמר: ‘רואים?’ והלה סקר מחדש את כל צבר הגבעות, והניד ראש לשלילה. ואחר־כך איש לא בא ואיש לא הלך. ולא שאל ולא השיב. ולא היה כך ולא היה לא־כך, ולא אחר־כך. מי ישגיח עתה בתהפוכות השמים, והם מלאו זהב בּשלוּת קמה. מה קשרו של זה לזה. גם המקלע, מעל ראשו של מיקי, נם את שנת אחר־הצהרים המאוחרת ובהשתקעוּת גמורה. אחת היא לו שמש וחום ומצב־רוח. ואילו זה, מיקי, שמתחת למקלע, היה מעסיק אצבעותיו בכדור אחד, חותר ומוליכו בעפר ומפתל בו מיני שבילים ונתיבות, עד כי מי יודע אם אינו גם מברבר בשפתיו אותו בררר שמסיעים בו, לכאורה עד גיל ידוע, אוטו, בהבלע כל מעייניו. תנומה עלופה. קצת זומזמנית, קצת מצויצת, אנקורית, ומלוהטה מאד. ורק גלי הנגוהות, כל הזמן, למעלה, הרחק במרומי־מרומים, שהתחילו כנכלמים משהו, מתשוטטים, ומשתנים, גון נמוג אל גון מקדקוד השמים עד נַשקם ארץ, עד שגם מרחבי הגבעות האפורות הרהיבו וניסו למצוא מעט מחיה בזהב הנפזר קצת כה וקצת כה, ומשהו כללי, בדופק העולם, היה כמצטלל משכרון ועוּלפֶּה. הכל משוטחים תחתיהם כביצי לטאים למידגר החול החם. עודד מקופל חציו מתחת לכיסוי וחציו בתעלה הפתוחה, מצולהב שמש, ואם לא נרדם למה הוא מנשנף אל העפר כנרדם ומכל הוייתו? שמוט לו גואל המג’נוּן, על אַפּיו בחלל, וגפיו פזורים לצדדין, וזבובים, ואחד מהם כחול וגדול ועולז, מרחישים אל הלך ריר דק נוטף מוזנח מזוית פיו. וכן דבש, הוא יוסי, מְנַיים לו בצל שמיכה רפויה, תלויה ברוֹבה, ואף כאן מתבחש לו גדוד יבחושים מעל חופה זו, מבהיר כהילת קדושים. רק אותו יוחאי, משמיד הצלפים, שעוּן בגבו אל כותל הבקתה, מניס באפס־יד את הזבובים ומפלבל עיניו בנים־לא־נים אווילי, ומתגנח מדי פעם גניחה שאם נימוקה לא פרח מלבו, ייתכן גם שנימוק לה. וזה הכל. עצלות־תנומה וביקקון מבוקק. כלל שלא מן הענין, ומוזר למדי, היה על־כן מיקי, כשבאמצע הולכת אותו כדור שהוליך בנתיבות שבחול, בכאילו שמוסיף גם ומברבר עליו בְּרְ שבהולכת אוטומובילים בחול, נפנה לפתע אל ברזילי, שהיה מסולק, וראשו שמוט לאחור, ואין מפסיק בינו לבין עצם לבנת הספיר, אלא מצולות אביכוּת זזה בהתמכרות, ואמר לו בלי להגביה לא ריסים ולא קול, ככה: ‘אתה ראית כשמצאו את אורי?’ – ‘אה.’ תמה הלז מתוך התיששון ומתוך הסירוב להיות ניסוֹח. ‘היה נורא, לא?’ – אמר מיקי. ‘הו.’ גימגם ברזילי ולבו נפל בו. – ‘בלי ראש?’ – לא נעתר מיקי ולא הרפה. – ‘בלי.’ אמר ברזילי ופישט אורך רגליו כמתחנן להפסיק, וחש כי מזווית עין אחת גולשת תמוהה מאד דמעה לא צפויה. ומיקי הירהר ואמר: ‘זה איום בלי ראש. נורא, לא?’ – ‘ה’ – ‘לעזאזל. אמר מיקי. כלבים. ימח שמם.’ – ושתקו. – ‘הייתי שוחט אותם. – אמר מיקי – הייתי חונק אותם. לעזאזל. שיזכרו. שיידעו להם. בידיים הייתי חונק אותם, ארורים!’ ברזילי פניו השמימה. די, תפסיק, בחייך. ומיקי התנשם: ‘ולאנוס להם את נשיהם!…’ ועיניו אל הגבעות. ‘הבט, הי, תראה: לא כאילו עולה שם אבק?’ – אמר פתאום מיקי בקול אחר והצביע צפונה. – ‘איפה?’ נבהל ברזילי. – ‘שם!’ – ‘זה?’ – ‘לא, שם! ימינה ימינה. רואה? יקח אותם השד. רואה? אין לי כבר סבלנות.’ מישהו נתגנח. וברזילי חזר ונפל לאחוריו בלי להכריע. וגם מיקי החזיר ראשו וידיו אל נתיבות החול. וככה זה.

אבל בינתים הקריבה ובאה שעה חמש, וגם יאקוש שירד אל זאביק בדבר ארוחת־הערב והסידורים ללילה, חזר, עצור וצייקן, ואמר כלאחר־פה ‘תיכף אוכלים’ – מלים פשוטות שעברו כצלצול פעמונים וכתקיעת חצוצרות, עד כי ישנים היו מתפקחים, מתגנחים ומתפנקים עוד רגע בעפר החם, ומתעוררים התחילו קושרים דברים בודדים לדברים שכבר אינם בודדים, ולדברים שבצוותא, ועוד מעט ופה ושם כבר מחלצים עצמות שנתבלו ומפשטים כל מיני עקמומיות שהן, וחרף כל הנבואות הרעות – הזמן, במפורש, היה הלוך ונוסע. ומעורף הבקתה הגדולה עלתה כעת צהלה שוֹאנת, כאילו קידמו שם פני אח אבוד שנמצא, ו’אַהלנים' גדולים התפוצצו, בתוך הריק, נישאו עד הרחק, במין בהירות שכזו, שקשה להסתיר שמץ הליעוגים הנשמע מתוכם, ככה שלא לריק מתעורר גירוי לאיזו הצגה שמחה שהנה יצחקו לפנינו. בלא הקפד לא על חובות המשלט, אופל יקחהו, ולא על יאקוש, מצוברח כמו צנון, הולכים ומתלקטים אצל בור הרגמים, לראות מה בא ומה הדבר. ומי עולה ובא לכאן וארגז על שכמו, אם לא חית־הנגב השכוחה, אותו צהוב־זקנקן שמוליק, שמסתבר כי זאביק לא הניח לו לישון מנוחות וחינם בעיר המקלט, ועמס על כתפו את הארגז האמור. ויש פכסמים, ויש גולגלות בצלים, ואם לא שופך ארצה מעט הסוכר – שפוֹת ישפתו גם מים לתה. (אבל רפי הודיע כי הוא אינו ממתין לשום תה, מיד יבוא הג’יפ שלו והוא נוסע, ושלום.) וכך נסתבכו הדברים שהשמש ירדה עוד יותר, והצללים נתארכו, ואש המדורה כבר פיצחה זרדים בנפצים ובעשן־שלומות ירקרק. ועמיחי התנדב לחלק מנות, ואמרו לו שייכבד ויישב לו בנחת. כי בשביל זה הובא הנה טבּח. ואף שמוליק כבר נרפא מעלבונו וצולח היה מוכיח אומנותו בפתיחת קופסות בזריזות ראויה לשבח, ונערצת על־ידי גואל שכבר כלה רוק מפיו, התחיל מכרסם את לשונו ושפתיו והיה משתעשע בעמידה על המיקח: כמה יטול שמוליק בעד כל לטיפה ולטיפה בזקנו, ככה וככה, אנה ואנה, כמו שחולבים עז? שמזכיר לפמפיק לספר בקול ממותק מעשה שהיה בבן־עז אחד, ובחבית שכפו עליו לצודו פנימה, וסוף מעשה גדי מקולס ושפוד על האש, וכפרי אחד שהיה מחזר סביב־סביב ושואל אם לא ראו במקרה גדי־עזים לבן מתרוצץ. ועוד כך ועוד אחרת, לא יותר מדי, אף כי גם לא פחות, בשום אופן. אפילו דבש, שאגב רצימת מכסה קופסה, להתקינה מבעוד מועד לספל־שתיה, פצע את ידו, מוצץ הפעם דמו בלי לחרף. וכבר מתקרב לחמש ורבע, כשנחלצה פתאום השמש, והתערטלה מכל אותם בלויי־הסחבות הממורטטים שנותרו תלויים מעליה אין־חפץ באותה קהוּת אילמת שלהן, ובטרם תטבול סנדלה בדחס הערפל הסגול־תותי, הממתין כטפח מתחתיה, מחגורת כבדה על כל אופק מערב, ניתן לה רגע גדול ופנוי כולו לה, ונתלהטה מיד בחישופה, דיסקוס־סַנוורים מרשיף, מתהפך ומדליק סביבו התלקחויות, עמומות ומבליחות. וחלקת־בוהר עצומה היתה קורנת, מהבהבת ומרקיעה עד עצם צהרי מרום, שנעשו שם אפורי תכלת מרצדת, ומשורטטים פספוסי חיורת אוכרה לימונית ומלוא דממת־עולם נתנה קולה, פיכתה זמזומית, בטנונית ופעמונית, התעוררה, הבהירה, ענתה בזיו צהבוני, והיה כאילו דרור קורא, שבת נוגשׂ שבתה מדהבה, וכאילו משא־אבנים פורק מעל הכתפיים, וצפור עלמונית צייצה גם היא מאד, הללויה ובכל נפש, ובצלילות ובטוהר של נפש תמה, כאילו באמת הנה לבסוף חוף־מבטחים מתקרב עד תום הרגע הזה, הדולק בחשוף, והחישוק הדלוח החוגר את האופק, שקצרה כבר רוחו לסגור, סופן במעיו את כבשן היום הזה ואת זלעפו המקופל של מחר, כבר השיג נוגה אחר, מתחת הגלגל הזוהר, משהו נעתם שבחלודה, שנתאחז בשפתו התחתונה, המתקרבת, כבתחילת ליקוי, והיה ברור כי אין שום מנוס, והשמש תכבה עוד בטרם תשקע, טבוֹע תטבע ביוון הערפל הזה – כשהכה פתאום רעם תדהמות, אי־כאן למטה, ובטרם תדע מי ומה, כבר היתה נשפכת אותה יבבה מחרידה, שכל יודעיה יקפאו לשמעה, ורעם נוסף בא והכה ארץ, פור התפורר, והמם הכל, וכבר הנה שלישי מושלך ומתבקע, קרוב, פה על־ידנו, בכוח פוצץ ובעשן ובאבק – אֵל אלוהים, מה?

 

פרק עשרים ותשעה    🔗

– חזירוּת! – התחיל מישהו, אבל יאקוש התרומם: רוצו! צרח – רוצו! – שניתק לרגע את הדבקוּת לעפר, אילמלא יבבה נוספת שוועה ארצה, ליחכה לפניה את האויר הנבעת. התכווצות עוצרת נשימה לגזר־הדין. עד אשר אי־כאן, כשכלים עצביך, מכה הרעם ומתפורר והכל נהרס על ראשך בעשן מסתכסך באבק, ובתוך השקט הנדהם שלאחר־כך, נושרים ארצה אחרוני פרטי פתיתי־ברזל, טיפות דולפות אחרונות, בכל תמימות חוקי הכובד השלוים. נצח של הקשבה. ועוד רעם, שיבבתו נתעלמה, ופרץ רסקי־ברזל נפוצים בתדחפה עזה וצורמת, פוגעים פה ושם בעפר ובחומר כתלי הבקתות. הפחד הישן, אותו פגר טמון ושכוח, קפץ באחת: מה אמרתי לכם! כל הזמן אמרתי! (והמועקה מכרעת גם קול פוחז אחר שהיה מצווה בהנאה: אה, סוף־סוף משהו!) מהלומה אחר מהלומה מתבקעת. מרעידה כל מה שיש, כופה להידחק, להיטמן ולהתמעט מעל־פני האדמה. – ‘לקום! לרוץ!’ – צווח יאקוש וקם לרוץ ראשון, ואחריו, בהיסוס־מה, קמים בשעטת־רגליים יחפות גופות ערומים אל מעֵבר לחסות הבקתה, מי שהאוכל כבר היה תקוע בכפו רץ ומנת אכלוֹ בידו, ומי שלא היתה מנתו בידיו רץ בלי מנה, ומי שבתוך ריצתו נשתמטה מידיו נשתמטה, וקצרי־רוח השתדלו לעבור בשפיפה, כמעט בזחילה, את הפסיעות האחדות שבחוץ, שממול הפתוח ועד השוחות, ובקפיצה פנימה, כשהלב כמפוח – וכבר יבבה מרחישה, רצה ומתנפחת וגואה וקרבה וכבר מתנפצת בטווח מגע־יד, כאילו, ואתה ופיסת עולמך נסגרים בעשן העוקץ ובברד רסיסים שואנים. ממששים את הנשק, את דפנות החפירה, דברים של ודאי בתוך התמהון הכללי. מבחינים כי בעצם מוכרח היה להיות כך, שלא היתה כל ברירה, מאז אמש, אלא ככה, סוף־סוף. ויבבה גוהרת נופלת ארצה. מנהרה ריקה וצרובה אחריה. על אפיך, ארצה, פנימה, נשימה מעופרת, האוזן מעופרת, הילחצוּת דבוקה, קוצר־רוח להכרעה: היכן? ורעם מחשיך. שפכי חול. המזל שלך, מה עם המזל הישן הטוב שלך? בחילה נרגשת. תחושה איומה של מופקר לרע, חשוף לו אין־חנינה. מתחת סולית הדורס. הה, שכבר יהיה לאחר הכל. קושבים קשב. נורא קושבים. בכל שטח עור גופך – קושבים. בלב, ובמעיים קושבים. הדם קושב מעורקיו. הולם הפעם בראשך קושב. הה, אין כוח לנשום מקוֹשב. מחכים שכבר מישהו יצעק. שהאצבע ההיא כבר תורה, כבר תבחר לה טרפה. מחכים שתהיה הצעקה הנוראה. יאקוש צועק: ‘כל אחד לצפות לגיזרה! ימח־שמה תפילו את השמיכה התלויה כמו דגל! תמצאו מניין – מניין הם!’ והצעקה מעודדת לחזור, להימצא. אבל מה רואים? מזה שמש ענקית בעיניים וכל העולם טובע במבול סנוורים. ומזה גבעות, אותן שראינו בוקר צהרים וערב ולא אמרו כלום ולא הראו כלום, ועדיין אין בהם כלום. תקועים להם היכן שהוא בואדי, ובדמדומי הערב המתקרב, באד החותל והולך מן הבקעות, ואבק, מטפחות אבק בהיר מאד, אבל תמים מאד, ולא אומר כלום. פחד בגרון. סתום לכל, ולא לבחילה. היכן הם שורצים בגבעות הארורות? שיראו את הפרצוף שלהם – נבלות! פחדנים עלובים! הבהלה משתפלת, ומיד כבר עדת תחבולות נמהרות מתפזזות בלב כצלופחים, בעווית, נטולות ממש, מעין תחבולות סיוטים. – ‘ברזילי! – צועק יאקוש – הי ברזילי, רואה משהו? אפשר לכוון את המרגמה?’ – רחש־מַשב, יִבּוב, זונק־פולח, אויר מתקרע, מהודף לצדדים, נלגם בצמא בפי חית־השחץ, צורח מלמעלה בשקיקה לוהטת – על־יד, על־יד, מתרוסס לשאגה צוֹוחת חדות. – ‘העמיקו! – לא לשכב סתם! להעמיק!’ אינו מניח יאקוש. ושומעים לו, ונוטלים את המכושים, על הברכיים, מבלי להתגבּה. אבל אין מקום. גם לאחד לא. אין רווח. לא ניתן. חופן פעוט ושני יצורים דחוקים למלאו. מה רוצים מחייך. הלב הולם. לא נשמע. לא מרוסן. לא להגביה ראש. לא להיפגע. לא. מישהו שם, ובגרון מהודק: כל הזמן ידעתי שככה, כל הזמן! – מרחוק, בפתוח, במלוא רוחב הפתוח רק שמש־ערבּיִם שקטה, בעולם שקט, אל עריסת־מערב שוקטה – במי אתה נלחם איפוא? ומיד נזעק רעם, הכל נסגר, רסיסים, מתהבהב סביב, פּוררות הוֹממה, מהוּפּכת. כעת מתחילים לתפוש, כי הפצצות הראשונות לא היו אלא לטיווּח, ואילו אלה שעתה הן הן עצם ההרעשה. ואדם מחזיק טובה לעצמו על תפישה זו, על כוחו להבחין. אבל מה לעזאזל הם מבקשים להשיג בה? להסתער עתה? לשלוח שריונים עוד בטרם חושך? או להבריחנו בפגזים כשם שאנחנו הברחנו אותם בלילה מפנינו? או אולי לגרות אותנו לחשוף את מערך־האש שלנו, ולבדוק את הצבת כלינו? או, אולי, רק סתם להציק, להקים מהומה, לדכא את הרוח, לפגוע באחדים באקראי? או כל הלילה ימשיכו להפגיז בלי חשׂך? מניין הם, לעזאזל, איפה היו כל היום, איך פתאום, עם כל התצפיות שלנו, צצו שם? איפה היינו אנחנו? היכן היו העיניים שלנו, החושים, האזניים, לעזאזל מה עשינו כל היום, ומה הולך להיעשות כאן?

שריקות יבבה. להידבק פנימה. צנוברי־ברזל מזונבים חולפים לוהטים ומתבקעים בצעק ובמינתז. מגביהים צואר רגע: מה כעת? סקרנות נאבקת באימה. מחצית אחת בך מאזינה החוצה, לעסקי המלחמה, לחשבונות היכן מניין מתי, ומחית אחרת קשובה רק פנימה, לתוכך, לפחדים, להתרגשות, לבכיה חנוקה, בלי כל חפץ בשום חשבונות־חוץ. השמש – מתי חושך? עוד אחד, ארצה, למטה. לא לא. שלא. אנא, הו, שלא, שלא. רעד. רעם. לא! הה, לא אתה. הלאה קצת. ימח שמם. כולך כפוש באדמה. (אבל אחד בתוכך מפרק כל דאגות מעליו, אימי היפגעוּת עם ריגושי התגברות, ומתרומם חרש להציץ סקרני בדברים, כצופה במחזה, לא מועמד להיפגע, כילד משתאה לזיקוקין־די־נור, להוד הנפץ. לעצמתו, להדיו, לציוריות החזיון, ממלמל בהתפעלות: אלוהים, שכאלה פגזים אדירים!) מי מדבר פה? לא מדברים פה. כולם חיים? כולם. הו, די. כעת שיהיה די. בשם כל היקר. הסבלנות מתפוצצת. העצבים בוכים. יאקוש קופץ משוחתו שבאמצע המערך, ורץ אל ברזילי, גלוי הפקר לעולם. – ‘ביקשת אש?’ – ‘שייקה – צועק יאקוש לאחור – השגת קשר, שייקה? שיפעילו את התותחים, שיעשו משהו!’ – ‘הנה שם!’ צעק עתה מיקי. אבל היבבה כבר זינקה אל האויר כבוּש־הנשימה, ורצה־רצה לקראת, חלפה והתפקעה במהלומה גועשת. – ‘שם הם!’ חזר וצעק עתה מיקי, ואצבעו, כמובן, צפונה־מזרחה, אל אותו מצוק, המלבין באחרוני האור. – ‘למה לא במרגמה שלנו?’ יאקוש אל ברזילי. – ‘מוטב שלא.’ ברזילי אליו וראשו במפה, במשבצות המאפילות. – ‘מוטב שלא נתגלה. עוד מעט חושך.’ - ‘לא – צעק יאקוש – שיטווחו כעת. שיכינו!’ – והסבו ראשם לעברם, לעורף. ‘מדוע האש בוערת עוד? – צעק יאקוש – כּבּו את האש, כּבּו!’ צעק לאחור, לעֵבר העשן שתימר לבנבן מן הרמץ, אל שמי־הערב הרוגעים, כמי שנתקבלה מנחתו, דק וזקוף, אותו עשן נצחי, בן־הבית, הבלתי־מגורש, התלוי תמיד באויר כמוסר־כליות. – ‘שלא ינצלו את הדמדומים ויעלו עלינו כעת.’ אמר ברזילי. ויאקוש בצעקה: ‘להשגיח, כולם! לשמור היטב!’ עוד אחת רצה, מאדירה ורצה, מאדירה ונשפכת, שואגת וחולפת הלאה, ומתפוצצת קצת ימינה, בינינו לבין המשלט הקדמי. הרהור חולף: ניתוק. ונגוז. חבטות קשות. שנית ושלישית לאחריה. האחרונה כבר היתה סמוכה נורא. לא הרחק משוחת פמפיק ועודד. – זוז קצת – מאיץ עודד בפמפיק – תן גם לי קצת! – אבל פמפיק נדחק בכל גוציותו אל מתחת לכיסוי, ממלא שם את מעט החלל, מקופל ואטום. – זוז קצת, תן גם לי! אבל הלה נתפגר שם. ואין לעודד אלא להתקפל אצלו, על־פי קיפוליו, ולהידחק בכל כוח בהתעלם מצחנת זיעתו הפרטית של פמפיק הלז. הדלת כסוית־העפר שממעל, התמוכה בידית־המכוש רוערת. סנן עפר ניסח למטה נכאים. רעם על־גבי רעם. כאילו כאן בפנים נתבקע. אבק סביב. במכתב. דק עד דוק. מהומה. רגליים רצות. מי? מעֵבר לבקתת הכיפה: יאקוש. קפיצה. ‘מה אצלכם?’ מתנשף. לא מפחד? ‘אין כלום.’ אמר עודד, ונפרד מבן־זוגו המזיע. – ‘איזה זבּנגים!’ אומר עודד כמתנצל, ומציץ בו בהיסוס, ברזה הזה, שמוט הבלורית השחורה, המתנשף. ‘אתה צופה? הפיאט מוכן?’ אומר יאקוש. ובושה צפה בך, ומתגרד בלב צורך לדבר, להסביר, לטעון. – ‘קח קסדה – אומר יאקוש – ושים על הראש. ותצפו.’ – ‘זה יעבור עוד מעט.’ אומר יאקוש עוד מלה, בלי לחייך, וקם לרוץ. לרוץ? הי, אַל תרוץ, יאקוש, אַל תשחק משחק אומץ זה! יאקוש, אַל־נא תרוץ. חכה קצת. אינך… בושה שאני כל־כך… לכל הרוחות, שיפחד לו הפמפיק הזה לבדו. תפש את כל המקלט, הממזר. גם אני ארוץ. הגידו לי מה ואני רץ. אמית את הפחד. יאקוש קפץ ורץ אל דבש. זמזום. יללה נוראה. הנה בא. רץ ובא. צועק ובא. עובר. ארצה. הה, אחת אדירה ומלכותית. הוד ואימה. כאֵל שהגיח מן האוקינוס. שם־שם. אבק נורא. המום לגמרי. מתעצבן בבטן. וכעת? קו־אור דק על ראשי הגבעות מרחוק. ודממה דמדוּמית. בכל העולם דממת־ערבּיִם. ורק כאן פינת גיהנום. לא רואים אותם. לא אכלנו כלום. מלא חול. קצת מים אילו. עוד… יאקוש עוד, קפץ, הנה, ורץ. מאחר אל אחד. משוחה אל שוחה. פמפיק קום, נבלה. הפיאט, תכין את הפיאט. בוא נעשה משהו. הפגזים שלנו, הזבילים. פעם ראשונה שאני בפיאט. ראשונה שאני בהפגזה כזו. לא תיארתי שאפשר. אבל אני כבר בזה. כבר אחרי הראשונה. הו, הברכיים רועדות. ועייפות, כמו לאחר טיול עצום בחמסין. כל־כך, כל־כך. להיות גבר, להתגבר. הנה היא! שוב! רצה־רצה. צוֹוחת. שורפת. אהה. שוב. הכל. אני? לא. אבק. אבק. בפה. סביב משם! ההבהק שלהם, ראיתי! פמפיק! בוא תראה! קום, תצא, תראה – שמה! – הו! כבר שורק על הראש. אני לא אתחבא. אביט, אראה. אדע. לא לעצום עיניים. להיות. באמצע. כמו לשחות בגל סוער. ראיתי אותם, לא אסתנוור. על הראש, עבר, למעלה, שניה – טח, מאחורי הבקתה, מה הפחד, אם כן, פה, מה הפחד, כשמתפוצץ שם, מאחור! אה. ממזרים, עפר נשפך, רועד פה, מתכווצים עד צאת הנשמה. להימלט. איפה יאקוש? ברזילי צועק. מדווח. איפה שלנו? ארצה! נפל! שוב מאחור. נבלות. מאחורי הבקתה. נבלות. שם. עוד אחד. שם עשן. האם לא קובי שם וההם? ובפיאט עוד לא למדתי. אני ברובה שלי, לא איפרד. יאללה! זה עכשיו גומר אתנו… גומר… סותם עלינו… זוז זוז. תן גם לי. זוז, נבלה. מה תפשת הכל. מי צועק שם? די, די כבר, שדי כבר! שיהיה כבר די! קצת די, קצת תנו רגע קצת לנשום רגע קצת תנו רגע בחיי די! כעת אני? כעת? בתור? לא, לא, לא לחשוב. לא להתחיל. לא לא. מי צועק? צועקים. ברזילי רץ לאחור. כבר קרה משהו!… לא… הו, שלא… למה? מי נדפק? רק שלא את… את מי לא? ומי שואל פיך? האם זו נקראת הפגזה קשה, או שיש קשה מזו? (צריך לטעום פעם גם את הכי קשה, לדעת, להיות בה, לשחות את הים הסוער מכולם!) לא יודע כלום. תקוע בגרון. מזיע שכזה. מזיע אני, רע נורא. מה באתי הנה בכלל, למה נשארתי כאן… די, לא להתחיל. שם: הֶבהק, וכבר מיללת לה, ילען אבּוּה, רצה עלינו, רצה – על מי? – חותכת למעלה, בעיניים קשורות: את מי תתפוש? הלאה, לא אני, הו לא אני – הלאה שוב… רעם, הה, הכל, הכל, סביב, סביב… עד מתי? איך שמזיע. זה אני. מזיע אני. הרובה שלי. פה ככה. הרובה שלי. טעון פה. מי יודע. שיהיה פה. מי יודע. אויר שיהיה. עד חושך. אז די. עוד רואים. הה לנשום. לא חם. אולי כן. רק אויר. הנה – באים! הה, זוז, זוז, פנימה, זוז חמור אחד, באדמה, למטה, הו – הה, הלאה, שמאלה. לא פגעו. ממזל למזל. ורק שלא. די, מנוּולים! טח… – –. הה, יה, נבהלתי, אין לי, הו, לא, רק אבן שעפה, ונפלה עלי, הי, אני חשבתי… היה גומר אתי, כבר לא הייתי, אחת־שתים, ואין, ושלום, ואין עוד, גמוּר, הה, כמעט, יה, פחד אלוהים, כמעט! ואולי די כבר, אולי די? איך שנעצר לי הלב. זוז נבלה. זוז אומרים לך! הלא אתה לא נקפת אצבע לחפור. כאילו חשוב עכשיו. הצדק הזה. הלאה. עוד. שם. רק אני ככה? רק אני כמו… איך הם כולם? יכולים לסבול? אם הם גם אני. ודי. אני כבר לא. רק עוד קצת. צועק לי. צועק לי לקפוץ ולברוח. עוד קצת. אי־אפשר. אי־אפשר שיהיה לנצח. יהיה חושך. קצת ודי. ואני מוכרח. אני מוכרח. מוכרח. שומע. מוכרח. עוד אחד. רץ. הנה. הנה. הכל נופל. לא. אני כאן.

השמש שקעה כנראה. אבל חושך רק בעוד… מקרוב עוד רואים, אבל מהלאה רק הקוים הנבחרים ביותר עודם, והשאר, מרחוק, מתעלם, אבל לא עד שאין לראות איך הם מתנחלים להם אל מנוחת־שלוה, אל דממת־ערבּיִם סגולה, מפויסת מחום, מפורקת כל מאמץ, ואיך כל יגיעי כבשן היום, אדמה ושמים, טוהרו כרחוצים, והוגים הגות דמומה שלהם, משוטחה פרושה כתפילה ורחוקה עד אין־אפסַיִם. ולא עוד אלא שבמקום אחד בשמים גבוהים, נתלתה פתאום, בהרת שזורה אחת, ורודה שכזאת, ממש ורודה, בלי חששות ובלי בושה, יֶשנה להפליא, רק מיטשטשת ונמוגה מהר יותר מכפי שנפשך שואלת עליה, ונעצבים אליה, אחריה, וכבר היא לִילָך שהה ודוהה ומוסיף – ורק זאת הגבעה בעולם, לבדה, מורגזת, מורעשת, רועמת, שצופה, פצועה ונאנקת. מה הם רוצים. (מי הם? בני־אדם הם שם? לא הטבע עצמו מסתער עלינו? האומנם רק פועלים שחורים הם, שמקללים ומזיעים לפרנס את המרגמות, וקצינים נוגשים בהם יאללה יאללה, ולא מין מהות אויבת חסרת צורה שמפגיזה בזעף? כלל לא היית תמה אילו היו מתגלים שם, במשקפת טובה, עכבישים שכאלה, יורים עליכם!…) הנה היא באה! נשיפת־פרים לוהטת! אצה, גולשת ומתפרקת אי־כאן לרעם־אש ולאבק (אשר ברום גבהו נצורה גם בו איזו חכליליות תהויה, מהססת, בת קו־אור משתהה, שעדיין, אולי, רואה מעֵבר לכל המרחקים את שיירי השמש ההולכת מתחת, ועוד קושר שיחת דברים אחרונים). – ‘יאקוש!’ – מי צועק? יאקוש רץ. קופץ מיופי אל יוחאי, אל דבש ואל עלי, אל גואל המג’נוּן, הבוהה סביבו כהלום, כפרד מבוהל בועט לאחוריו, ואל מיקי המקלען, ואל יוספקה. וחוזר ומקיף את הבקתות ושב ופותח בעודד ובפמפיק, אצל הבקתה הקיצונית חבוּשת־הכיפה. זה לא־כלום. אומר יאקוש אל דבש שהחמיץ. תתרגלו מהר. מתרגלים ואחר־כך זה כלום. אם לא נופל על הראש ישר – אין לו כוח לעשות כלום. וישר על הראש יכול ליפול גם בתל־אביב, ובכל מקום. ולא כל־כך מהר פוגעים! מחַרבּנים על נשמתם! שינסו, נראה אותם, להראות את חטמם כאן, שינסו להתקרב עד הנה! – צועק יאקוש לכל עֵבר. הי אתה לאן! – צועק פתאום יאקוש – חזוֹר מיד! אל גואל המג’נוּן, שניסה לשלוח החוצה את רגליו המפרכסות, המבעטות, שכב תיכף, שכב או שאתה חוטף ממני! – ‘אני רק רגע רוצה…’ דיבר גואל תחנונים. – 'תשתוק. אַל תרצה. שכב כאן. אל תזוז, תתאפק. – מה יש? – צעק יאקוש מעל הכל – קצת רעש, זה הכל. זה רק רועש ולא עוקץ!… מלחמת־עצבים, זה הכל. להיפך: מרגישים כעת איך שזה לא נורא. כלל לא. שום דבר. מרגישים ועוד איך! וקפץ הלאה אל מיקי המקלען. שטויות – אמר יאקוש – מה יש מה. מה חסר לנו? שני מקלעים, מרגמה, פיאט, שבעה רובים, סטנים, רימונים, מה יש מה, שינסו להתקרב – ויחטפו. עוד רבע שעה חושך. רק קצת רעש. תיכף נשב לגמור את ארוחת־הערב. רק ייגמר הרעש. – אמר הרזה הזה. הערום הזה, שצלעותיו מתנשמות, שעורו בוהק חם, שחור תלתלים נופלים כזה. – הלא רק עכשיו נעשה הכל קל! תראה כמה קל. הלא אחרי זה מה יש להם עוד יותר מזה? ואנחנו עוד לא התחלנו. לא אמרנו עוד מלה. אנחנו הכל עוד לפנינו. – ‘אילו, לפחות – מתאונן לפניו מיקי – היה משהו לעשות כעת, לרוץ, לירות, משהו, ולא רק לשכב כמו נבלות! לחכות ולחכות ולהתעצבן ולהתעצבן!…’ – אַל תתעצבן. תצפה בשקט. תראה איך שהם מכים בכל כוחם ולא יודעים כמה קטנים אנחנו. זה שאנחנו קטנים בשטח הגדול – מציל אותנו. – ‘טוב אז שיבואו כבר – אמר מיקי – שנראה אותם, ימח־שמם, זונות סרוחות!’ ברזילי חוזר קודר. בשפיפה מהירה. עוד מעט יפתחו התותחים שלנו. הוא אומר. סוף־סוף. אומר יאקוש. עכשיו ילקקו גם הם טיפה. מיקי. נראה איך יהיה. קרב־אש. ואנחנו נסתכל לנו. – אנחנו – אומר ברזילי קודרות – במרכז האזור המוכה, חונים על קו כיווּן מדויק ובטווח מדויק. גם אינם מנסים להסתיר עצמם, או להתחפר עמוק, או לשנות מקומם. אינם צריכים אפילו לצדד או להסיט, די בפיזור הטבעי של הארבעה פסיק שנַיִם שלהם. – לא חשוב – אומר לו יאקוש – יהיה טוב. וקם לרוץ סביב הבקתות. אתה רץ יותר מדי! – אומר ברזילי קודר. – רזה שכזה, אי־אפשר לפגוע בו. – אומר מיקי. שלשלת פגזים באויר המחשיך. נהמה מעוּבּה, מתרוממת מתגברת, מוגנת נוראות, ישר עלינו, הפעם זה ישר – – הך! אימים! זה היה פה! אצלנו! עוד אחד! שכבו, שכבו, מי צועק? צועקים? הפעם זה! כעת זה היה! מי? ברזילי צועק: אמרתי להם! ורץ לאחור. עוד אחדים רצים שמה. מחשיך. מישהו מתפתל על הארץ. גלוּב־הראש. ודם. מהר־מהר. הנה פה. הרימו. הרגם. צעקות. עוד: חובש! עמיחי! בור־המרגמה מעשן. דרוס. חָדר. הרג. טיפשים, טיפשים, הלא אמרו לכם! נורא ואיום. מה שם? בפנים? רפי שם ועמיחי שם. קופצים. בחור אחד בדמדומי האור, בפנים גונח באבק הנופל, השני למטה, מקופל, לא נע מכוּוץ. משכיבים אותו. ממששים. קובי עוזר. אלונקה. את גלוב־הראש. מביאים מהר פנימה. נאנח. לחדר שבבקתה. ותיכף בחזרה. בריצה. אהה, הנה זה לנו. קרה. מוציאים את השני. קר בדם להיות נוכח. מתעלף? או… שמוט. המרגמה הרוסה. חול חם. האסון עודנו חם. אמרו לכם, אמרו לכם! מי השוכב הזה? מה אתו? זהו. נדמה… הו, כן, כן? גמור? לגמרי? תן יד. ככה. פה. קרח בלב, להתפוצץ. המרגמה הפוכה. הכל דם. זה דם כאן. רויית עפר יבש, צמא אויר־דמדומים מחויר ואבק. במכה אחת. והנה. הנה זה פה. גמור לגמרי. עשוי. הנהו. אין דופק. ריק. פה: בעורף. בסיס הגולגולת. ארצה כולם! ארצה! הילחצו למטה. באים –. לא פה – הלאה, רוצו, שורק, שורק. עד שיעבור. הבור הנורא הזה. ארצה. עבר. התפוצץ. הכל כל־כך בשערה. חיי אדם כל־כך להיחתף. כולם ארצה. עם הזה שכבר איננו. יחד החיים והמת. (מת! נורא, נורא!) עבר. רותח בגרון. הנה פה. מהר־מהר. פנימה. אפלה בחדר. הרי לך צוות המרגמה. מוֹישה, מוֹישה הרגם. צעירצ’יק עם שפם דק שחור. ערום זולת מכנסים קצרים. מלבין. לעזאזל. כמה ריק בחזה שלו. השנַיִם האחרים. זה ברגל ובבטן. וזה איפה. חושך. מוֹישה. הלך מוֹישה. לא להאמין: לפני רגע היה – ו – גונח. מי? זה. השני בהלם. מחוסר־הכרה. לכסות בשמיכה. (כבר היה ככה, בדיוק ככה!) רעם. רעד. אבן מטיחה בתקרה. עשן. הלא אמרו לכם! (האם הבקתה חסויה מפגיעה?) שידליקו משהו לראות. לחבוש. הנה, שים ככה. שטף דם. לאט־לאט. מהר פה. להודיע. שיבואו מיד לקחת, בהול. ‘שייקה! התקשרת? הודעת? מהר!’ – הלכה המרגמה. זהירות. ארצה. כולם. רעם. מסע פצצות בזו אחר זו. ברווח מועט. לשרבב ראש. להציץ. תופשים מראית שדות מחשיכים, שלוחה שלֵוָה, קרקעית, רכּת־מבע, וגיא קטן להלן, ישר ממול, נקי וחם, וריק, והמית־זהב כלשהי שוקקת בו ומאפילה מאד. וכבר יבבה, נוראה, אוכלת, מריעה, גומעת, חורכת, ועצבנות גזר־דין רץ נופל, ואתה חסר כל מניעה, נתון־נתון לכוח הסומא, להֶדֶף הנורא, הנה פה עלינו! אין עוד אויר. אבל עוד לא חושך. ככה זה גמור. הה, איך שזה הנער נגמר. מת? לגמרי? כבר אין מה לעשות? המכנסים שלו חיים כמו קודם, ורק הוא בהם מת.

מלפנים לא יודעים עוד כלום. יאקוש קופץ משוחה אל שוחה. מה יש, הוא אומר, מה כבר יכול להיות. עוד מעט זה ייגמר, הוא אומר. השמש שקעה כבר, והחושך כבר במישוש־יד. אותן הגבעות שהיו כה שחונות וקשיחות יום תמים, שהיו מסמאות שכאלה באפרוריתן – אינן עתה אלא צמריות שכאלה, כרחלים, ושקטות ושטוחות, כבריכות חולמות. מאפיל ומאפיל. אותן שעוד מגוּבּעוֹת. מפויטות להן כשדי אֵם ישנה. השוחה מתמלאה צללים. רובצים למטה בתוך הצל. ברור שמשהו קרב. הרעה אורבת מכל צד. רק כפשׂע ממך. מיקי לברזילי, בלחש צרוד: ‘תגיד, מה היה שם, ברזילי?’ – ברזילי מכווץ כתפיו, מפטיר בידיו. מיקי: תגיד, מה? וברזילי רק מתנשם קודרות, ואולי גם לעזאזל. נרכן אליו: ‘נדפק מי? מי? תגיד!’ – אבל מה אפשר לדבר בין שני פגזים. כבר הוא מילל ובא, צועק ורץ למעלה, כבר מקריב ונופל בצריחה, מתגדל ובא, מתרחב ובא, ממלא הכל, ובספיקת מצלתיִם – מתפוצץ. מהומה. ומיד השני אחריו, עוד ועוד, מתגדל עוד ועוד, ועוד מתגדל ונופל ונבקע בשאגה רועמת, וכבר זה שאחריו, ומיד יבבתו של הבא אחריו. הקשיבו כעת! מה שם! בכל הכוח מתאמצים. מקשיבים עד מחַ העצמות. מקשיבים עד הולם הרקות. שומעים אִושה מעוצם אימוץ הדממה, שומעים את רחש נפילת האפלה, כמפל מסַכּי משי מאַוש, מקשיבים. חייך בקשבּך. העולם עצום־עצום. וריק־ריק. בודד נורא. רק הפחד שלך, יצור נאלח. שעמום נורא סוגר אותך. מנתק אותך מן הכל. בדידות מחרידה. נעל בודדה על שפת הים. הֶבהק־פתאום שם. וכבר נהמה באויר. נהמה נצחית, בלתי־נמנעת, זוחלת מתרוממת, עולה ושורקת, מגביהה וזועקת, רצה, רצה־רצה, יותר, צוֹוַחת, משתלטת (הידבק, היצמד, עצום!), למעלה, פולחת, עטה בתאוה יחומה ונופלת ארצה, אל חופי ערגתה הכבדה, ובכל עצמתה מתפקעת ברסק־אש גבוה, שלהבתי, מלבין, מהלומת־אדירים מזעזעת. ועוד הבהק. ועוד נהמה. שלושים שניות בין הבהק להתפצחות. ברזילי יודע, כובש ראשו, ידיו על ערפו, התכווצות בבטן. שמונה־עשרה, תשע־עשרה, עשרים, למעלה צורחת, עשרים ושתים, כזרם מים במדרון, עשרים וחמש, ושש, הנה, הנה, הנה, רעם! אה־ה. בצפרניהם. עכשיו כולנו. אין מנוס. בזה או בבא אחריו. ואולי בעשירי. זה הכל. תיתפש וגמוּר. רעם. נפקע. נבקע. בודאי שומעים עד הדרך הגדולה. שיתחילו גם הם, קצת. לשחרר את הלחץ. להסיח. לנַטרל. אלפיים מאתנו, על המצוק, סוללת־מרגמות, אין־סוף פגזים, עוד אלפיים מכאן עד שלנו, ארבעת אלפים בסך־הכל, בהישג־ידם, בלא קושי. כל הרוחב שלנו כאן, כל שש השוחות, פחות ממאה מטר, וארבע מרגמות מפצחות רוחב גיזרה כזו בלא שום מאמץ, כאילו ישבנו בתוך לועם. כמוצבים אל קיר להיירות. קשורים ומוּקעים. פגז אחרי פגז. ואין כל סיבה למה לא יתמידו כך. ריח חריכה. ידיך ריקות לחלוטין. קצת עפר בהן. הכל. הו, לא לדעת, לא לחַשב חשבונות, לא להרגיש, לא לדעת, עד שיעבור, מאליו, בלעדיך, בלי שותפותך, שיעבור, אנא! הבהק. נהמה. רצה־רצה. צוֹוַחת. הנה למעלה. עליך. אליך – – עברה, הלאה. אהה, בתוך כף־ידם! עוד תהיה הסתערות? לא רואים. חושך מתממש. ואצל זאביק? לא שומעים. העוד עודם? ואולי מי־יודע־מה־שם, ואנחנו שוכבים כאן בשקט!… רץ! לעצום, לשכב ככה, לחכות, לא לנשום, האדמה, הוֹ, התפוררות, הריח, עפר, חם, זבל, הו, אהה, כותשים אותנו, בתוך המכתש. חמש וארבעים. אותו מעי מעוּבּה שחוגר את האופק, אינו נעתר אלא לקצת סגול עכור. וההוא כבר מת. והשנַיִם שם. אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי, כל היום, אמרתי לכם. הם כבר, והתור פנוי, פתוח. עזובים למוות. אם לא בזה – בבא אחריו. הבהק אש. שורק, רץ, הנה, הנה, הנה, – הכּה. מופקרים לשור משתולל. חצר ריקה, גדורה סביב, ושור משתולל פרא, ואתה לבד. מכות אחר מכות. אין מה שייהרס – בקתות מחורבנות, אבל יש מי שייהרג. אנחנו. הו, אנחנו. עד כמה? כבר שילמנו. בחמש הדקות הראשונות. כבר אין לנו מרגמה. אני מיותר כאן. הה, אלף פעם חום ושממון ורעב ושעמום – ורק לא זה! הסר מעלינו את המוות הזה. התמוטטות. (אטוֹם אזניים – אַל תשמע!) בדידות שלנו. שלי. הכל אבוד. נזוז הצדה, נשכב בשדה? שיכּוּ על ריק? הו, אנא, עשה שלא! (מי? ממי אתה מבקש?) הו, עשה שלא! עשה שדי! עשן. שיהיה לא. שיִפסַח. מטר קטן הצדה. הלא אנחנו בידיך. עשה־נא שלא. הלא אתה אבינו. (מי? עזוֹב כעת!) כל בטחוננו שקנינו לנו, עצמת ידינו ורגלינו, עצמת הנשק שלנו, אש המקלעים, הרימונים הכל – מודף כבמַשב־רוח עז. אין על מי לסמוך. במה להיתלות? במה להיאחז? הכל משתמט ונופל… מה נשאר? אל מי? המזל שלך! מין שכזה לחש השבּעוֹת, בקשת חסד תחנונים, מוזר וטיפשי, מופלא ומרעיד, ומסורב לדעת, הדעת הישנה, של אתמול, כשעוד לא היה כלום, לא כעת, בפתוח, כשהכל רועד בפתוח, ועזוב כאפרוח בשממה – מה אתך? מי אתך? הה, בטחון שנמס… מה ימצא לך מחדש את ידיך ואת רגליך ואת הנשק, ואת היכולת… הפחד הזה, המטריף הזה, המזיע הזה, ריח־ההקאה הזה – – – אולי חטאתי משהו? אולי על חטאים… על איזה חטא אני מת… לא יודע מה? איזו בדידות. אין אל מי, לקרוא, לשווע, לשאת קול ממעמקים… הבט!… אולי אנחנו כולנו, כאן, בלא־דעת, אולי אנחנו משהו… נורא. פשוט וערום וחסר־כל. חלל־הבטן ריק, והמציאות כולה סביב ריקה. נמלים בדם. לא. הו, לא. משעמם כל־כך. שממון יבש ואין מוצא. לאט ובהתמדה מתגבּן הדם בעורקים, מקריש בסרחון. נורא להיות כזה. עלוב להיות כזה. מאוס. מיקי! הו, מיקי! אתה כאן? אתה ילד יפה, מיקי. זרועותיך הערומות, זוך חלקת השכם, חוליות השידרה בגבך. מחשיך. התינעֵץ פעם יד אשה לוהטת־תאוָה בשכם הילדותי הזך הזה? או תקדימנה הרימה? נורא. מיקי, זוז, ואני איכנס קצת לשוחה שלך, אשכב קצת על־ידך, יחד ולא לבד, אני אוהב אותך, מיקי, אַל תמות אף פעם, אַל תפחד, שנינו, אתה תסחב אותי אם אני, ואני, לא, אתה לא, שנינו לא, שנינו נאהב ולא נאמין, אתה מאמין, מיקי, אנחנו נעבור את זה, נשכח את זה, כמו ששוכחים סרחון, נשכח, אנחנו, נעבור ונצא, אַל תבכה, אני לא בוכה. אני רק, החזק את הראש, תן לי ללטף את הגב, את רגליך הצעירות, המלאות וחטובות האלה, הנרעדות למגע, אַל תפחד ממני. אני אתך אמיץ פי אלף, החזק את הראש גבוה מעל השבולת, נצא, אנחנו נצא, תראה… קשקושים. מי מקשקש קשקושים־קשקושים. יותר מדי. הנה זה בא. מתמוטט עלינו. הה, שורק עלינו. משריק. פער פיו הדרקון. הה, הפעם, הפעם. אימה, קופא. כמו רוח סופה. כמו נוע אלף עצי־יער יחד. והולך וגדל והולך וגדל. רגעיך תמים, עשרים ושש, ושבע, עשרים ושמונה, לא – – עבר – – אה, הכל, הכל, הכל. תפוֹש את עצמך. בן־אדם. ברזילי. קרא לעצמך. קרא לעצמך. השב לעצמך, אל תפול. הנה יאקוש! יאקוש? יופי אתה. אתה רץ יותר מדי, יאקוש. אל תשחק באש, יאקוש. – ‘מה נשמע, יאקוש?’ הקול קולי, כמו קולי. – מחזיקים מעמד. ומיקי ליאקוש, בערגה, בתחינה, בתחנונים: יאקוש, נכון שזה בגלל שזה לנו פעם ראשונה? פעם שני כבר יותר קל, נכון? – נכון. אמר יאקוש. וזה כמו: נכון, חביבי, תישן, חביבי. הכל יעבור. לילה טוב. בבוקר יהיה הכל יפה. ואמא מכבה את האור. ויוצאת מן החדר, שנעשה מובטח, ספוג ישותה הטובה, ושליו, ושמור, מגונן, כולך בכנפיה. אמא טובה שלי.

חמש וחמישים. שמים קרירים. הכל כואב פיצוצים. אין מתוֹם. מוזר. לרגעים מחזיק גאוָה לעצמך על כי עודך עומד בתוך כל הזוָעה הזאת. צף ואינך טובע. אש סביב. זה בסנפירו של זה. פגז אחר פגז. טלטלת־ענקים. באדישות דורסת. ותהיה עוד הסתערות? בחושך? האומנם כל הלילה ימשיכו? כמה יש להם שם? עד מות האחרון בנו כאן? תותחינו ירו חמש דקות ונשתעלו – ואלה כמכונה משוחה בשמן! ומדוע אין איש חש לעזרה! שכחו אותנו? נשכחנו? (מה יש לעזור לנו? – מזלנו שאנו מעטים, טרף דל על שטח עצום.) – הה, שיקיפו אותם כוחות שלנו, אי־מזה, מן האגף, בהפתעה, שיתנו להם, שיתנפלו עליהם, שירפו מאתנו. ימח־שמם, שיצעקו מכאב, שיחדלו מאתנו, שיתנו לנשום… המוות אולי לא נורא, אבל הציפיה ממיתה יותר מן המוות. שאינך יודע, שאתה בתור, שאולי, שכל הזמן אולי ואולי… אויר ספוּג־זעזועים. עוד פגז חותף ליפול. מתכווצת כבר מין קהוּת. עוד מעט כבר תהיה אדיש להם, אטום, מחוסם. אם תוכל. כל שש השוחות גחונות וממתינות. מישהו מונה אותנו וחוזר ומונה אם לא צריך על־פי החשבון ליפול עוד אחד מאתנו. ומי זה יהיה. כאב נעכר, כאילו עד אדישות. כאילו נסתתמו בסם מרדים מעֵבר לתחושה, לסבל ולזמן. כשחיין שכלו כוחותיו והחוף רחוק, בדעת סלוקה מוסיף להכות מוכנית, כאילו לא הוא. אתה מרגיש משהו ועד עלבון: ערום ומרוט. בולע עלבונך ונחנק. כולך חולה מעוּזבוּת. מעוזב מכל וכל. שכוּח למות. הרגשה שכּלה ונחרצה ואין להשיב. הרגשה שאבדה המחיצה האחרונה ואתה מחוּשׂף, ואין עוד מה שיוכל למנוע או לעכב, ולא לשנות, ויבוא עתה אליך ויפול עליך ואין לך שום סתרה שהיא, גם לא דקה, גם לא שקופה, וסוף. שום סיכוי למנוע. אלא לברוח. ולא תברח. פשוט לא. לא קיים זה. אתה וכולך, כל ישותך, כל עשרים שנות חייך, כל סך־הכל שלך, בגוף ובנפש, מה הם, אתה עם צורתך כפי שאתה, עם היות לך אבא ואמא, וקשרים ודוֹדים ודוֹדוֹת, עם איזה אולי עתיד, אולי תכניות שהן, אולי נערה שאתה אולי אוהב אותה, ואפילו אולי כיסופים וכיסופי־כיסופים ליפה ולנאצל – מה כל אלה כולם כנגד רסיס־ברזל פעוט אחד, חודרני והדוּף בכוח התפשטות מהירה של גאז כלוא – הה, מה! גם לא כקורי־עכביש כנגד שור נגח! אתה וכל פקעת היותך על־פני אדמות, לא משנה, לא בר־משקל, לא־כלום שכזה, חסר־כל שכזה. בחילת שממון נותרה מעופשת וקרובה לריח דם. כתוֹש תיכתש, ילד שלי, תיכתש, אין לך שום זכות מעשים טובים או אחרים שימַלטו אותך, ותיכתש. אין מה לעשות. לעזאזל, אז שכבר יהיה וייגמר! הה, חמש חמישים ושלוש. חושך ועוד לא. שריקה. עוד אחד רץ ובא. ימינה ולמטה. לאבדון, באיזו קלות נמחקים. ואולי הייתי יכול להיות האיכר היותר טוב בעמק. ואני אמות וימות האיכר הטוב ביותר… ויש גם אחרת: שאם עד עתה ניצלת, למה שלא תינצל עד הסוף, ותצא בשלום… וכדי רביעית הרגע מתחזקת הקרקע מתחתיך, ומתראה כבר כאילו יש איזה טעם שהוא שעושה את הרביצה הדרוסה בשוחות לדבר מנומק, לא ברור כל־צרכו, אבל לא קשה ולא כפוי, וקשור, כאילו, בענין חשוב מאד, מומלץ מאד, שצריך רק להתאמץ ולזכור מה. משהו שכבר היה על סף ההיתפשוּת, ממש בפתח, שמנגן, כאילו, קטע שמשמעוֹ לטובה, אבל נידף לפני שנשמע. ורק עקבות קרבתו מוחשים אי־בזה. ואולי די גם בכאלה? ואולי עליך להגיד משהו לחברך שעל־ידך. לצעוק אליו. שלא ישכח: הנה זו מלחמה שלנו, מלחמה על… שיידע. רק למראית־העין חדל הכל מעניין אותך, לאמיתו כולך רגיש וקשוב כחוט השערה – – הה, אבל הנהו כבר בא! עוד פעם! שוב במלוא כוחו וזועתו הרצה ומתרחבת, כרשת פרושה לתפוש. כאן! כאן נפל! לפני מַערך השוחות והתפוצץ. ורסיסיו בזקו והבזיקו כסוּפה, נתקעו בכתלים… האזניים צוללות. הבטן רוגשת. (אתה משקיף על עצמך כאילו היית אחד שמחוץ לך, משקיף וחס על האחד ההוא המסכן שבפנים, הסובל הלז…) עוד אחד! חייב לדעת לפני בואו. מה? אין עליך עוד שום אחריות. לא שום קשר לכלום. הכל פתוח הפקר לפניך. יכול הכל. מעֵבר לכל מניעות אתה (רק לא לברוח מכאן!). הה, לא – הצדה. מטומטמים! שש. שעה שש. כל־כך בנקל מתים. שטות שכזאת. נמוך־נמוך, נמוכה רצה, שריקה נאלחה, הכל מתחלחל, כל שכבות הרגילות נושרות, הוורוד שבוורוד בנפשך מתחַשׂף, מתקרע: אוח! הנה כאן! כהוגן! הו, מי? כאן ‘חובש: חובש, חובש!’ מה קרה? נפצעתי, חברה, נפצעתי, - ‘חובש!’ באמת? ‘פה, הנה, ביד, הה היד שלי היד, חובש, תראו, מה!’ צא, צא, תוכל בעצמך? רוץ מהר רוץ. תוכל? הכל עוד עשן. בתוך העשן. מאחור ככה, ישר ככה, רוץ, בוא יחד, בוא. יאקוש! היד! א־ה־ה. היד שלי! – בוא ככה! חובש! קראו שם לעמיחי! אה, עמיחי, הנה… כן, כן. עד האחרון יטחנו אותנו. כמה כבר חטפו? בוא תן כתף. היזהר פה. ככה. אַל תצעק. די אַל תצעק. עוד רגע. האם זו היתה השמש האחרונה שלנו, וזה היום האחרון? כזה הוא האחרון? אלה פניו? למה הוא צועק עוד נורא ככה. שגם אני אצעק? שנצעק כולנו, אוהה, תראו מה שעושים בנו! עושים בנו מה שרוצים, ואנחנו ריקים ואין מה בידינו לעשות. להיחבא יותר עמוק. שיהיה חושך יותר. להתהדק. להתרקע. אולי יפסח ולא יראה אותך, מעליך והלאה. כמוֹ קודם. שלא ירגיש בך, שישכח שאתה פה, כאן. השוחה רועדת. הקרקע נבקעה. ריח־חריכה עוקצני. הגיע עד אלינו. אחז בנו. ידיו בצוארנו. נפשנו בידיו. כלום יסתפק בידו של דבש? די לו ביד אחת? בטיפת־דם אחת? יאקוש חוזר. מה יאקוש? הגד מלה, יאקוש? יאקוש קופץ אל השוּחה של עלי יופי. זה כלום, אומר יאקוש. שריטה. נבהל. זה הכל. חובשים אותו. – ומה יהיה, יאקוש? – שואל עלי בתחנונים, והחושך יורד במרושרש. – שטויות. אומר יאקוש. ושומעים את קולו. לאורך ולרוחב שומעים. הפגזה רגילה. זה הכל. אומר יאקוש. כמו בכל מקום ששמעתם. לא מתים מזה. תתרגלו. רק לנו כך? בכל הארץ כך. ורק אצלנו? בכל העולם כך. תמיד. כך זו הפגזה. ואיפה לא?… – אינם מעזים לצאת עלינו – אומר יאקוש עוד – נובחים מרחוק. אינם מעזים! – נכון. – אומר עודד מן השוחה המרוחקת שלו. אפלולית, למלים הד מיוחד, מוגדל, מורגש. – בכל העולם כך. מפגיזים בכל מקום. לאמור דברים. אתה נגאל משפלותך. אינך בהמה. להתגבר. לצאת מן הסחי. מן המסריחוּת. מן המעיים המזיעים. רק נורא שצריך עוד להוסיף לשבת ולהמתין. שמוכרחים רק לשכב ולא־כלום, רק להמתין. הפקר למשתולל הנורא; מין מלחמה מטופשת שאין בה לפניך לא איש, לא התכתשות אלא רק גשם רסקי־ברזל מותרזים, מתנפצים, רק מהומת מתכת רועמת. ובאדישות, כאילו היית מרוקע במכתש־הנחושת. קשה, הה, קשה. רומסים אותך. הו, זה מוכרח לעבור. זה אינו לא־סופי. אם יתקרבו נילחם. לנשוך שפתיים. להבליג. מקצת ממך כבר מרים ראש. מטפס ועולה. נושם פעולה. אבל רוּבּך עודו המום, משותק למחצה. מה עוד? אני מפסיק לחשוב. להרגיש. מה שיהיה יהיה.

הקשיבו! מה הקולות האלה? לא קולות־נפץ אחרים? התבקעויות מרוחקות יותר, לא כאילו הלאה במדרון? אבק רחוק, נתפש ולא נתפש באפלולית – מה זה? טיווּח חדש? כלים נוספים? תותחים על המרגמות? חבריה, מה שם מתפוצץ? – רואים? – זה ששם? – אולי… אולי שלנו?… – אומר מישהו מלוֹתיִם, שעוברות כרוח רעננה. שלנו? תותחים שלנו? הוּררא! באמת? אז למה כל־כך הקרב אלינו? כאלה חלושים הם? אז שיעתיקו הלאה, עוד צפונה, עוד מזרחה, ברזילי, תגיד להם, עוד קצת הלאה, תפח רוחם, שיחטפו שם על הראש, על הפרצוף המזוהם! – יופי הם שלנו – שלנו?… באמת? מניין הם דופקים?… כל־כך רחוקים ומגיעים?… שיגיעו, שיגיעו שיפלו עליהם, שידעו להם, מנוולים, ימח שמם, מה הם באו הנה! מי צריך אותם פה, מה שעשו לנו! בשעה. אחת! מתפוצצים באויר. שרפנלים!… שלנו, שלנו! נפלא לראות. תאוָה לעיניים. בואו נצא מן החפירות, בואו נקח ונסתער עליהם, הלא אנחנו כעת… הו, אהה, קר קצת, לא? משהו ללבוש – מה כאן כעת? זהירות! הנה בא שוב! שואג ורץ, מתפרץ ורץ, הנה הוא כאן, הו־הו, מי הפעם? – איום ונורא – אח. נורא מבולבל לנו… אח. לא מתרגלים. צועקים? לא. כמה עוד עכשיו. והלא כבר חושך כמעט! ירקוּת קרירה. הכל נעשה בוער כעת. הזמן מתנחשל. מתפנתר. התרגשות הורסת את החזה. לא יודע מה. הי הי: צקלג עונה. משיבה. יש לנו. צקלג נלחמת. לא כל אחד בא ועושה פה מה שרוצה. התחלתם – אז קחו לכם! יופי השרפּנלים! זיקוקים־די־נור! אדיר! זהירות!! זהירות, חבריה – ארצה! הכל הומה. הכל רותח. שואג. מתפקע. הבקתה מוארת באור־ברקים מתעתע, נדלק וכבה. צללים מוזרים קופצים במופלץ, ודועכים אל הכמעט חושך, ושמים מוריקים בהירים. הגבעה המסכנה הזאת. פמפיק. צא תראה: כבר אין כלום, צא תראה! – יותר ימינה, ברזילי, יותר ימינה! כולם צועקים. ובאוזן אחת אורבים לשריקה. האדמה משחירה. השמים מבהירים. קלישוּת סגולה דועכת אחרונה לרגליהם, תנשמו, חברים, תנשמו. הסוּפה, כאילו, מאחורינו. אח, זה היה! – יופי לנשום! נחשי פגזים מתשרטטים ומתפקעים לכוכבים מעל קצה השלוחה. האם לא קצת קרוב מדי? למה אינם מרחיקים עד ראש המצוק ההוא? עוד שלוש־מאות ארבע־מאות, אין להם? קצרה ידם? תשושים מצלוֹח? – תגיד להם, ברזילי – אמור להם! – נכון שרפה הלחץ עלינו? פחתו ההתפוצצויות על ראשינו? זהירות, זהירות, חבל שדבש חטף – היינו עשויים לצאת חלק מן העסק! גם לא שריטה!… אח, איזו עייפות! האדמה כבר רציפות־אפלה אחת, רק שרטוטיה הכלליים עודם אורים, גבות גבעות וסלעים אחדים. מגיחים מן השוחות להציץ. תראו מה! מתברר כי היינו כאן כל הזמן עשרה אחדים, וחשבתי שרק אני וזה – נשארנו מן העולם! שאנחנו פה המונים: עשרה אחדים! איזה עשרה! ולמטה? הכיתוֹתיִם של זאביק, ומאחור פלוגה שלמה עם צביקו, ובכלל… הגדוד כולו, ועם ישראל, הי הו, עם ישראל! הרגשה אחרת לגמרי. תנשמו, חבריה, תנשמו עמוק! אפילו לא שש ועשרים. שעה הפגזה. מנה יפה - - ימח שמם! הכל מתמוטט בך. אביב כוזב, מוקדם מדי. אתה לכוד בסימטה עיורת אין־מוצא. לחינם חשבת שכבר. מהתלים בך. – שריקה! עוד אחת! הנה זו עטה עליכם! הכל מתחילה! כל הפחדים, כל הסיכויים, כל השפלוּת, כל המאמצים – אהה, חלפה. אה, החולפים יישכחו. רק הנתקלים בנו לא. אבל אלה יגמרו אותנו. עוד משלנו מתפוצצים על קצה השלוחה. אם אינכם יכולים רחוק – אַל תגלו חולשתכם! העתיקו קדימה – או החרישו! לא על ריק! ישר על ראשם המסריח! עוד שלוש מאות קדימה! לא תשיגו? כאלה מין תותחים קטנים יש לכם? תראה, תראה, איך הם מבזבזים. כאב־לב! הכל נזדקפו להציץ. בזהירות. להחליף דעות. לאמור מלה. לצאת מן העכבריוּת. – ‘ככה זה במלחמה – אומר עתה יאקוש – פתאום הכל משתנה. פתאום ואחרת. אחרי גאוּת – שפל. וזה הטוב שבדבר, לא?’ – ‘אין להם ברירה – אומר יאקוש – הם יפסיקו עוד מעט. עוד אחד או שנַיִם ויפסיקו. החושך. ומחר בבוקר כבר נראה אותם ואת פניהם!’ באים עוד אחדים להציץ, יושבי־העורף. קובי בא, שני צועריו באים, האם נגמר? (הרגמים לא באים – היכן הם? מה עם דבש?) – הי, חבריה, מה דעתכם על כל העסק? צחוק הגון, מה? רפי מציץ מאצל ברזילי. נגמר? לפלוט את הנשימה הכלואה? להתחיל לומר דברים? הקשיבו. חשכה מתחילה. מתחיל מיטשטש בצעיפיה. יאקוש צוחק בקול: ‘הלילה הוא שלנו,’ קולו מלא כבר קסמי לילה, בהיר מאד. ומה בדבר סיגריה – כבר מוּתר? מוּתר כבר לתת אות־ארגעה? לא. לא לא. הקשיבו – מה שם? כמה דלילים שלנו, הו, דלילים למחפיר! בין פגז לפגז שהות קבצנית ארוכה. איך הם כתשו אותנו – ואיך אנחנו משהקים לפניהם! ובכן מה? שכבו! – יללה! רצה שורקת. צועקת ורצה אלינו. ארצה. כל הגדיים שפרצו החוצה – מהר למכלאה! בחירוק־שינים, לחור הקטן והדחוק הממעך הזה! אבק נורא. בזו אחר זו. זו בעקב זו. משתעלים נורא. מי נאנח? לא נאנח פה מישהו? מי כאן, מי נפגע? יאקוש? אתה? הגד, מה קרה? קופצים אליו. ברזילי רץ אליו. אנחה שכזאת, שמעבר להבלגה, לכל הבלגה. שאי־אפשר עוד. מגע פנים אל פנים במה שהוא כבר מעבר לזה. יאקוש, יאקוש, דבּר, הגד: מה לך? ‘עמיחי!!’ – ‘חובש!!’ – ‘אה, תראו: מה…’ אמר יאקוש, ואין לו עוד אויר לחטוף. פתאום שכזה, כזרם קור הוצלף אל תוכי־קרבּוֹ. סילון חד של קור חריף. איום וחד ותקוע עד פנימה. כאן. הגרון מחונק מאימה ומעצב. עצב נורא. משהו זהוב מרצד בזווית העין. כאילו מעֵבר לאופק. פחד ופלא. ‘אני…’ אמר יאקוש. והתאמץ מאד. יללה באויר. עוד אחד רץ. ארצה כולם. הזיזו אותו. ישר. ככה. הנה הנה. ארצה. שיעבור. עלינו כעת. עכשיו כולנו. חותך. ברור. מכוון. זה זהו. פולח. הנהו הפעם. יקח אותנו. הלב גוֹוע והולם – – והך – אבק – אין אויר – נורא, נורא – לא. אני לא. אני כאן. יאקוש? אתה שומע? יאקוש! בא, הנה, פה, תן יד מכאן, רטוב מכאן. נוזל. חושך. כמו מברז פתוח. לעזאזל. עורק או וריד. מהר, הו. רעד עובר בו. מידינו סוחבים אותו, מידינו. מפסיד את דמו במהירות. מתרוקן, נסחב מעֵבר מזה. צמרמורת. רועד־רועד. שימו רגע. נראה מה. חושך. אני פה. השכיבו. אתה שומע, יאקוש? מחלחל בו. מפרפר בו. מתרוקן. לעינינו, בידינו. נגמר הנער. משהו מתיפח להיפלט. להיאמר. פרפורים. הוא כאן… הוא – ‘אמאלה! אמא!…’ – – טרף פתאום יאקוש, וסחב אליו לוגמת־אויר גדולה שלא הספיקה לו, ופירכס, וחדל ונפל, ורָגע באחת, לגמרי.

רפי רץ בשפיפה אל שוּחת יאקוש לתפוש מקומו. אין שהות לא לחשוב ולא לאמור. סדרת התפוצצויות תכופות וצפופות יורדת. הכל רועם ומתפוצץ וזועק שריקות. השוחות רועדות. מכות גדולות, התפקעויות אדירות. אויר נמלט חרוך. חול נזרה. אבק עד שיעול. אבק־שריפה. מאפלה. בין זו לזו מפולות שקט, חלחלות מתמוטטות, כאילו שמטו מתחתיהן, ונבקעות מיד ומתרסקות ביבבה. העודך קיים? אנחנו הרוסים לגמרי. מלמטה, מן המשלט של זאביק, מגיעים עתה מפורשים תקתוקי יריות שוטפות, ויורדת עליהם, כנראה, אש־מכונות. הכל כאז. כולנו. מגע אש זורמת. תשובה לקצת האש הדלולה שלנו, העלובה, המתפוצצת על ירך עצמה, בסירוגין גדולים עד עלבון, פגזים חלכאים, עד שבושה לראות, ולהודות בשייכותם אליך. מה קרה לתותחים שלנו? זו כל גבורתם? פרסום של דלוּת! מוטב והחרישו. כבתוך כרסו של תוף אנחנו. הכל הומה, רועם, תקוף במערבל אבק, אבק. ואויר לא. משהו הפגיע בקסדת עודד. לא, רק ניתוזי אבן. נחרד עד האילמוּת הלב. קפא בין צעקה לאימה. הו – פלט עודד כשנבלעה לו נשימתו. ראית מה זה. ושלח יד נחפזת, יד נרעדת, למוש בקסדה. ‘מזל ממוזל.’ אומר עודד בקול, ברעד, לא מאמין לשמע עצמו. מזל עצום. שוב נשמעים, בין הפגזים, מטחים ארוכים של מכונות־יריה מלמטה. אש זועמת. (כשייגמר אעמיק עוד מטר למטה!) אחר־כך נסרט ברסיס חולף יוחאי־של־בתיה, אבל לא הספיק לומר מלה, כי עלי יופי נפצע בשכמו ‘הו!’ – שאג עלי בפתיעה, בפחד ובסירוב, כאומר: אני?! ונתכווץ על דופן השוחה. מה? – ‘חטף, נפל עליו!’ – זעק גואל מאצלו בכל כוחו. ‘חטף, נפצע, תראו, בואו, חובש! תראו, כאן, בואו!’ – רפי קם לרוץ אליו. כפות־הרגליים ממאנות, ממוּגנטות, כבמסמרים תחתיו, אינן נעקרות, אינן אוֹבוֹת, מתכחשות, לא הן, לא הן. ריצה חשכה. עוד מישהו כאן. מושכים אותו באצילוֹת זרועיו. והלה מתגנח מאד. ועזרו לו והריצוהו מהר, קצת מהר מדי, לאחור, לפני שיפלו נוספים, וצעקו על גואל שיפסיק לצעוק אם אינו רוצה סטירה הגונה, שיפסיק תיכף על המקום, שתפסיק, שומע! וכבר זועקת פצצה חדשה. הכל משתבש בהדף דחי־ההתפוצצויות, שבילבלה את הכל, והשכיחה את הכל, ותכפה לה עוד שניה, ושלישית אחריה, מצליפות זיקים ונהימות שרוקות, ונראה כאילו סוף. הו, אבדנו תוחלת. חבר יקר. זה יימשך עד אין־סוף. עד כלותך. וגם לאחר כלותך. זה דבר שאינו נגמר. זה סוף העולם. הכל גמור. בלוע. בלול, טרוף. דממה רצה נופלת למלא את החלל. השניות נושמות בכבדוּת. העוד נותר אחד? כמה אפשר להתכווץ עוד? בואו… נזוז קצת מכאן. בחייכם, מאה מטר ימינה או שמאלה… המקום הזה חולה, פגוע… יהרגו אותנו עד האחרון בנו! למי תצמח טובה מזה? שיגיד מישהו דבר! שיגיד משהו! דחיל־אללה! שיצעק, שיעֵז, שיתחיל, שירוץ ונבוא אחריו. אני לא. לא אני. אני לא אזוז. לא ראשון. בלי למה. ככה. לא. אני אמות כאן. (הו. לא – אני לא! לא אמות אני!) מי מבין דבר? מי יודע? מרגיש כי רותח בך שגעון. שהנה יקום השגעון ויתלוש שׂיער ויצעק, ויכה וישתולל וגם ישוֹך, על ימין ועל שמאל. הנה אתה תופש את הרובה ורץ אליהם, שם על המצוק, ודוקר, והורג ומכה ובועט ונלחם, אין אומר ודברים, ועושה בהם טביחה, כחיה, וצועק, כן, בגרון קרוע, הו לא, לא לא! לנשוך שפתיים, להתגבר, מוכרחים, להתפקח. בכל מחיר. צובט בשרי, מפסיק לנשום, ונושם עמוק. להביא סדר בפעימות הלב, ממשש את עצמי, את העפר, מביט לעומק, מבטיח שזה כלום, מנסה לזכור משהו. לא־כלום. החזה שלך משתגע. וכמעט חושך גמור. זולת השמים. איך בתוך כדי שעה אחת נתפתחו דברים. וכמה רחוק מכאן העולם האחר, שאין בו כל זה שפֹּה, העולם שמקודם, שפעם, שכבר אין לו שריד, זה שהיה שטוף שמש ושמים כחולים. מה עוד עתה? האדמה מתקרעת. מה עוד נותר. ברור לחלוטין. בתוך רבע שעה כולנו נגמרים. עשרים לשבע. אין מנוס. כל מַערך השוחות מתחת האש. פגזים סמיכים וקצב־אש גובר. מהומה. כאילו רק עתה אזרו מתניהם ואמרו להראות לנו. בדייקנות מתמידה. באי־אפשר אחרת אלא לפגוע בנו, ואנחנו להיפגע מהם, היחָבא, בחור, שכב, הידבק בתחתיות, כלא נשימתך, ככל שתוכל – ותיפגע. השג ישיגך הרסיס. אין מנוס. אולי נכון שתתחיל בהרהורי־פרידה. יה, אלוהים, הלב כמפוּח. השפתיים המבוקעות מיללות מכאב. לקיקה אוספת עפר וטעם מבחיל. על מה יהיה חבל לך ביחוד? אה, שטות, אַל תהרהר כלל. כלום. תיפגע אם כך ואם כך. והלואי ורק ביד או ברגל ולא בראש, ולא בבטן, ולא בלב. אולי בתוך כדי זה… הכרח כנראה, ונגזרה הגזירה. רגעיך האחרונים, בן־אדם. אתה מנותק ומפרפר. שער פתוח אין גבול, ואין סוף. מה תעשה איפוא בכל חירותך העצומה, הגועשת כנחל גוֹאה, מה תעשה בה? למי תתן מַתת נדיבות את חייך בדחילו, בבזבוז של גודל־לבב, בהתרגשות, בהתלהבות, בהקרבה על דבר בוער, שקופצים אליו, נוכח אלוהים ואנשים… לוקחים ממך, בוזזים אותך. זה הכל. כל עורך ריחושים צרבניים. גופך המסכן, הרך, העָביר, טיפוח ידי אמא, בשרך הרהה, הנרגש, המפולש, אפילו לא כותונת. ערום ורועד מצינה מתממשת. ומחכה לרסיס המחסל. מניין תפרוץ לך הנשמה? באיזה כאבים? הו, עומד לפני חדלונך. כל־כולך זבל־שדות. תם גלגולך הראשון. על גבעת הנגב. הדבר ברור. גמור. מוחלט. ריתות על העיצמוּת המבט. עד כבוֹת.

אחר־כך, סוף־סוף, היתה פצצה אחת, שנתמשכה אחריה ציפיה עד צלילת האזניים, ציפיה לבנה ולא מושגת, שהות מתוחת־קשב, מעוּפעפת־חרדה, ולא שינתה כלום. חשדות וחששות לאורך ולרוחב – ועדיין שקט. לשחרר כבר את הנשימה הכלואה? פצצה אחרונה? מוציאים ראש לבדוק סביב, לראות מה. החושך כבר העמיק על הארץ, ולמעלה שמים בהירים עדיין, בלי כוכבים. וגם צרצר אחד מתגלה כעת, משמאל, פוצח רנן תום, הוא בשלו, כמו לא היו דברים מעולם. האומנם גמרנו? לא מוליכים שולל? יש משהו נוסף מוּשׂם עלינו לעשות עוד? מיד? אולי לתפוש במכוש ולהעמיק ולהעמיק את השוחה. או לצאת ולהכין את הלב לעצב נורא וגדול ולמתים שכבר מתו. שיאקוש מכולנו!… שיאקוש בכלל… אבל כעת פתאום מתברר כי לא תוכל כלום, כי לא נותרה נשמה באפיך. נטל כבד־עופרת. וריקות גמורה. סחיטוּת עד ריק העורקים. אלוהים טובים, הלא אין כוח להניד אצבע, אפילו לא לנשום לרווחה, אינך אלא נופל גוהר על דופן השוחה, מסמורטט, נופל על אַפּיך, כמובא למלקות, מקשיב לאפלה. רחמים־רחמים. מישהו צריך לנער אותך, להגיד לך מה. אכן, רפי מתנער לצאת. ועובר זקוף משוחה לשוחה. מה אצלכם פה? בריאים ושלמים? ועונים לו: כבר? זה הכל? גמרנו? ומקשרים בקושי עוד דיבורים קטנים אחדים. מנסים לישר את הגו. וזה לא קל. כאוב וממועך. האזניים הומות. ואל נפשך ואל ליבך עוד לא הגעת, וטוב שלא להגיע – שם אך מכאובות, עד שתיתת דם. פחד לשבת כאן, פתאום. פחד צללים. ואולי עוד רגע מתחיל הכל מחדש… רוטטות הברכיים. אתה עומד והן רוטטות. פשוט, עד צחוק. תראה… ולא רואים כלום, כלום לא ברור לאשורו, כי חושך, כי החושך סוגר. אצל עודד ופמפיק (שהגיח לבסוף מתחת המכסה והתחיל במעשה חילוץ אבריו המעוקמים עד שיתוק, ואת ריאותיו נישב מן העיפוש המעופר שמילא בו אותן בדחס, במעוקם, שם למטה במחנק הבטוח), קדמו הללו פני רפי ככה: ‘אה, מה הענינים שם, יאקוש?’ ומסתבר כי אינם יודעים ולא־כלום. לא שמעו עוד שיאקוש… פ־ש־ש־ש שרק עודד בתדהמה, וחזר ומילמל: מה־’תה־סח! והחושך הכביד, הפריע, הגזים הכל, עירבב כל נסיון לדעת כלום. שוחות קטנות וכואבות. כל־שכן הרגמים. עליהם איש לא ידע כאן. גם לא מיקי שממול הפלוש לבקתה הגדולה. כולם? – חרד מיקי אל רפי. יותר מדי חושך. לא ברור כלום. מי זה מהם מוישה? הזה עם השפמפם? – הו, זה! הלך! סוף העולם! – והלא אמרו להם כל הזמן… יה־בה־יה! ודבש? מה עם דבש? וכך בכל שוחה ושוחה. ושיאקוש – קשה לבטא מלה… לא רוצים, יודעים שאי־אפשר יהיה להתחיל, דוחים. והתדהמה והחושך, והעייפות, והרחמים על עצמך, מבלבלים הכל, ואינם מניחים לא להבין, לא להאמין, ולא לדעת מה לעשות. כואב. המום. דמה עוד, מה כעת? – על זה רפי אינו יודע להשיב. הודיעו הכל, ותיכף יבואו הנה. ומה בינתים? בינתים נחכה. לא נותרה בך אף טיפה אחת של אומץ ולא שמינית של מרץ (אבל הדם הצעיר, יש בו, בתוכו, גם איזו רינה קלושה: עברתי, באש ובמוות, עברתי הכל). דוממים ונבולים בשוחות. מה טעם. כנגד מי או מה. כביכול מהורהרים אבל ריקים ומרוקנים. מאופסים ולא רוצים להתחיל. העיניים כבדות העצמות כבדות, ואבק, הכל בך מאובק, בלול בזיעה, ובעצבות, בחמלה, ובהרגשת קור. הו, כן, ככה. מישהו גוחן להצית לו סיגריה ראשונה בעומק השוחה, באגרוף ובחשאי, אף כי בהתגנח. ואחרים רואים ועושים כך. ללגום לוגמה. למצוא אורך־רוח, להינפש קצת, לנוח, הה, בחיי. צנוח למטה־למטה ומעשן בחשאי. החושך השותק. זר ונכרי, וימח־שמו. אל תגע – פן יפרצו ממך. כוכבים ראשונים. הדוּבה. זקנה בלויה זו. ונוצצת לה. ראש השנה. ה? ראש השנה? היום? איפה אנחנו ואיפה ראש השנה! איפה אנחנו ואיפה החג! שנה נולדה. ליל התקדש. והביטו לכאן. אלינו. איפה… מצחיק: מפה לבנה. נרות, יין וגביעים, בגדי־חג, עיניים מאירות. אמא תכבה את הנר בדמעותיה: איפה הגוזל שלי. הנה, תראי, פה. מת לגמרי. קפוא וקר כבר. ועפר מעופש, ושוחות טרושות, ובקתות מצחינות עשן זרים, שאין יודעים אפילו את שמן האמיתי. חוגו לכם, חוגוּ. ואני מת באמצע. אפשר גם בלעדי. תראו שאפשר. מילא. לא חשוב. אין כוח. ראש השנה! שכחתי לגמרי. אפילו לומר: שנה טובה, השפתיים לא מתקשרות. שמחו לכם: מת לכם הבן. שוכב פה בשמיכה, בבקתה. אני בוכה בעיניים יבשות. ואסור לי להתחיל. אם אתחיל הכל פה יפול. לעזאזל. מה עושים? רפי? הגד, רפי, מה צריך לעשות כעת? – לא־כלום. לשבת. רעבים בודאי, לא? – נכון. נורא. אבל גועל להיות רעבים. גועל להרגיש בפקעת הרעב תחת הלב, מכרסמת, מקרקרת, ולשתות משהו. לא ייבלע לי כעת האוכל. לשתות. קפה. – תקבלו – אומר רפי. עוד מעט יכינו לכם שם. כבבית אבלים, הדיבורים. לא בקול, לא להטריח. לעשות שקט כשהכל קרוע. – רק יגמרו קצת לטפל שם. – לטפל שם. ביאקוש שמת. אין כוח, לא להתחיל. די היה לנו. להיות יבשים. לא להצטער, לא לדעת, לא להרגיש, לא לשאול. יהיה אשר יהיה. עייפות־כלבים. רק להישען, תנו להישען, לעשן ולהישען, זה הכל. מרגיז קצת שרק אנחנו יודעים הכל. היה צריך לעבור כעת בכל מקום בארץ: כבר שמעת? יאקוש מת. ולראות איך שההוא מתחיל לבכות: יאקוש, מה־’תה־סח! תבכה, תבכה, אתה יכול לבכות. – יש פה קצת ביסקויטים. – אומר רפי ועובר לחלק למרובצים. אינם כל־כך מרובים. כולנו, כשמצטפפים כולם: מעט נורא, לא מחממים זה את זה. נוטלים באותן הכפות המעופרות. הידיים שהזיעו מפחד, שחפרו, שחיטטו שנשאו פצועים שותתי דמם, הה כמה קל נוזל לו כל הדם ואין לך עוד חיים, שאחזו נשק, שביקשו מפלט – ומכרסמים. ינועו הלסתות, והלב ינוע. ולעתים, פתאום, כאילו האדמה מתרעדת לה.

רבע שעה בלי פצצה. שבע. זוקפים אזניים לכל עבר. מדי פעם נדמה משהו. רוטט שהוא. אף־על־פי־כן שקט. מתחילים להתנער, להתעורר. רעב קם ראשון, מצטמק במעיים, עייפות שחוחה כרוכה נסחבת עמו, וגם המיית צער, גם עלבון מוּכים. שומעים דיבורים מאחורי הבקתה. קולו של שייקה במכשיר. עוד קולות אחרים. זאביק בא. רפי קם ללכת אצלו. לא נוח להיוָתר בשוחות כל אחד לנפשו. ביחוד לא בשוחות השכולות. בכלל לא טוב. וגם קר. היכן הגופיות, הכותנות. כל חום היום כאילו היה ענין דאשתקד. רק הקרירה הזאת היא הקיימת ללא שינוי מעולם. מפעם לפעם נישובים של חום. אבל הקור הוא היסודי. האדמה קרירה. השוחה קרירה. קצת לחה. קר בלב. ויאקוש שם, והרגם ההוא, קרים לגמרי. אין לך כוח. ריק לך. ובדד לעייפה. אל תשאירו אותנו ככה. מי מטפל בנו? ולא ידוע איך, אבל בתוך שמחפשים את הכותנות ומתלבשים במה שמוצאים, נמצאים מכונסים, לֶקֶט אחד אצל קיר הבקתה, מול החושך של הגבעות, יושבים צפופים. לנשום מוקף חברים מכל עבריך. כוכבים, מחוירים כמו פלומת אפרוח. מכה אותך פתאום לפתע הכרת המציאות הנוכחית, האמיתית, פתאום ולפתע אתה יודע בכל מאודך שבתוך הבקתה מאחור, אך צעדים אחדים מאחור… אבל לא כדאי לדבר על זה. דבר שאין להשיגו, עצום מכפי יכלתך. מתהרהר איך אמא, פעם בימי המאורעות, לא הניחה לך ללכת לצאת בחטיפה ולראות את שני הנוטרים שנרצחו. לא צריך – אמרה אמא – לא יפה לראות. ואתה עוד קטן. ואיך היתה מתקשרת אימה מכוּוצה בבחילה, נרגשוּת עם סקרנות מגורה, מפתה. אם יימשך השקט נתחיל להתדרדר להרהורים, ולא צריך להתחיל. רק שנהיה כבר לאחר הכל. אז מתעטש פתאום פלוני. וחוזר ומתעטש בכל הוייתוֹ. פותח מוצא לנשימה. מתחילים דיבורים קצת, אפילו לא בלחש. וייתכן כי בכלל לא כל־כך נורא. מכל־מקום היה בזה דבר מיוחד – שישבנו עד הסוף ולא ברחנו! שהיינו בתוך תוכי הדבר הנורא, שעברנו את כברת דרך־העינויים ונשארנו… שיבוא ויגיד מישהו מלה טובה. מיקי אומר: לעזאזל, הם אפילו לא נשׂרטו. כמו מלכים ישבו והרביצו מרחוק. אבל יוחאי מרטן כי אחד מהם נדפק בודאי, ועוד יגיע יומם של האחרים. כל כלב מגיע יומו. ועודד מתוַדה: יה־אללה, זו היתה הפגזה! – וטוב לשמוע כך, הודאה בלא לכחש. – לא תיארתי לעצמי כי הפגזה יכולה להיות איומה שכזו! – ממששים כל מלה לבדה, טועמים בה גבורה, תהילת־מה, מחרישים לשמוע מה עוד. הרהור אחד מזיד להתגנב, ומגרשים אותו מהר. ואילו גואל לא יכול להתאפק. – לאן אתה הולך, גואל? – אני… – מה אתה? שב בשקט. – לא יכול לשבת עוד. – אומר גואל רתת. – לא יכול. – אין דבר. תשב. אין לך לאן ללכת. – אני לא יכול. מיקי. לא יכול. אני משתגע כאן. שב, אומרים לך, אתה משוגע מזמן. שב פה. כמו כולם. – למה אני צריך לשבת. אם יתחיל… לא אוכל לסבול עוד… די, שתוֹק. שב בשקט. אבל מלה אחת שׂרטה בעברה. יתחיל. חרטה מבחילה. מתחיל הלב להזיע. להצטמק. טיפש כזה! הכל, בבת־ראש, משתמט, מתרופף, מתערער. נשארת חשוף, עזוב, נוטה לבכי. חמלה שלך על עצמך גואה, מציפה. גם העיניים, לעזאזל. – בטח יחליפו אותנו. – אמר עודד מלה טובה, טובה מכל אשר ייאמר. נכון. – כמה נשארנו? – אומר מיקי מלה רעה, מיותרת. בכלל, מדוע אין באים אלינו להגיד לנו משהו. חושך גדול. ואם זוחלים כעת עלינו בחושך… נמלים בעצבים. טוב שקיר הבקתה מאחור. צד אחד מוגן, יציב, כבד. טוב שאנחנו יחד. אף כי רק ששה אנחנו בסך־הכל. שארית כיתה שתים. ולא להתחיל. ההוא, המנודה, המוחרם מבוא בקהל, עומד על הסף, אתה תפתח והוא יקפוץ ויחטוף הכל. לא נפתח. נקשיח לב. שיעמוד הרחק. סחור־סחור ורק לא ההוא. שייחנק. שיסוב וילך לו. כאן אין לו מה. אף כי צר שכך צריך לנהוג באורח עצוב עומד על הפתח מחריש. יתושים מזמזים עצובות. שכוחים על צלע גבעה רחוקה. – יצטרכו לקרב את התותחים. – אמר מיקי, והיה בזה גם הגיון, גם מציאות וגם עורף טוב. אבל יותר מדי ממשות קרובה. מאחורי דיבורים עמומים. אנחנו כנוסים, כולנו, גבנו לקיר. עינינו לאפלה. טעם אבק בגרון. בשינים. טעם רעב ובלב, ובבטן, וריקנות. פתאום יש הרהור: מה כל זה – לעומת העיקר הגדול. תוהים עליו רגע, למצוא מה זה, וזה חולף. כמו קו־אור מחלון רחוק. מתגנבת תחושה סתומה, כאילו הצצת בדבר לא יאומן, אולי בנצח. אבל מיד אתה מציל עצמותיך, מושך עצמך ונרתע. לא לזויות רחוקות, לא מעל תהומות. שום כוח לזה. ולא חשק. ולא סבלנות. ובכלל חובה להיות חזק ומוצק, ולא נבלה. – מה עם אוכל? אומר פמפיק וקולע ‘בול’ – שיתנו משהו לאכול! – וגם תיבת ‘שיתנו’ במקומה, ממצה הכל, הם, שמעֵבר, שלא היו בכל מה שאנחנו. – אני הולך להגיד להם! – הולך? לא, אל תלך. אל תיפרד. נישאר כפי שאנחנו. כך זה סוגר ומסוגר. העיניים צרובות כלאחר רב בֶכֶה. אבל בכלל לא בכיתי. אולי חבל שלא בכיתי. רק עייפות היא. שכזו. להשתרע, לשכב, לא שום דבר. להגיע כף־ידך בלחייך. מגע עור בעור. מגע חי. ממשי. זקנך דוקר. ידך מחוספסת. אתה עודך. יום מחר עודו רחוק. לילה שלם של חיים בטוחים לפניך. אז… – ש־ש! – אמר פתאום מישהו. נכונים להקשיב. שומעים את קולו של שייקה. וכמה צרצרים נמרצים. שומעים את שייקה חוזר במדוקדק עד סופי ההברות: ‘אבידות: שני הרוגים. חמישה פצועים (חמישה?)… אני אומר שנית: אבידות: – – –’ שומעים עם תום. ממצים. מרחמים על נפשנו. זקוקים למלה מבחוץ. שיידעו עד כמה אנחנו. נותנים פוּגת־רווח. רוצים להבין עד עומק. מפסיקים ללעוס את הביסקויט. נמאס שאתה רעב. בושה. נמאס שאתה נשוא או חפץ למשחקו של מאן־דהו. מעליב שהכל אירע. כל־כך לא הכרחי היה, לא מחויב. כל־כך דרך מקרה, תאונה מרושעת וחסרת־נימוק. מתהדק בך וטופר צפרניו יצר מַמרה. קורא לריב. לקנטוּר. לא לתת, לא להניח. ואם אין בך כוח לאחרת – לפחות להרוס ולהחריב. לכפור בעיקר. פמפיק אומר: מה הענינים, שיתנו לאכול, מה הם חושבים להם! מיקי אומר – איך שהכל מסתדר כאן, נבלות! – רק אנחנו, רוטן גואל, רק אנחנו. אחד, יוספקה, אינו יכול להתאפק עוד ופורק נשימה קשה עד כדי אנחה. כפיוּת־טובה שלהם. טוב להם שאנחנו להם כאן. מתקרטעים. אם לא יקרה דבר מיד – אנחנו מתפוצצים. (אלוהים – שלא יקרה!) למה שותקים? מה השתיקה? דבּרו משהו. אל מה מקשיבים? למה מחרישים? מה מתהווה? לצעוק? להחריש צעקה? לא לנשום. רגע. להקשיב. קולות רחוקים. מתוך עצם תוכו של הלילה. עמומים. וגם מתכתיים שכאלה. הרי הם עודם כאן – בשטח. מפרקים דברים, או מביאים דברים. בשבילנו, לבוקר. עוד נכונה לנו מדורה לעבור בה. הללו שנשארו, לכך נשארו. אשרי אלה שכבר פטורים. מה כעת? שבע וחצי. אומר מיקי. מעזים לנשום. נזכרים בביסקויט המתמעך ביד, נושמים יותר, נושכים ממנו. הפה יבש, השפתיים הבקועות, הצחיחות. כולך רמוס. דיבורים מאחורי הבקתה. מתהלכים שם. צעדים כבדים. את מי נושאים? אנחנו לא זזים. בחייכם, אנחנו לא זזים. – ‘צמא נורא.’ – אומר עודד. קם ללכת להביא מים לכולם. ג’ריקן מים. אל תלך, עודד. שב, אל תפרק את היחד. נהיה צמאים קצת ואל תלך. קם ומתמתח. אוח־אוח. הכל יעבור, גם זה יעבור. מקשיבים. יתוש מזמזם עד תמצית העצבון. ופתאום מתפרץ הלב. פתאום, לגמרי פתאום. מתיר עצמו ומשתחרר. מתחיל מכה בחזקה. כבאגרופים. נדמה כאילו אפשר לראותו על החזה, בחוץ, ובחושך. איך הוא מטיח ודופק שם מבפנים מה יש, טיפש? מה? מי יודע. מי יגיד. מי יודע מה. עודד לוקח רגליו והולך.

פנס־רוח מוּעם־אור מוצב ארצה, צללים גדולים סביבו ובהרת בתקרה הסטוּפה. עודד מציץ פנימה. פחד וריח־רפואה חריף על־גבי עבוֹשת הבקתה. מישהו מתוך הצללים משגיח בו: ‘עודד?’ אמר הלז מבפנים. – ‘כן?’ – ‘רצית משהו?’ – קול אחר לעמיחי, שקט, ענבּרי. ‘לא. רק עברתי.’ להציץ עוד פנימה. אתה כבר חייל ולא ילדוֹן. – ‘מה נשמע?’ אומר עודד בלחש, שלא להתערב, דיבור שאין בו חכמה, וכבר אין להשיבו. להסתלק מכאן, מהר. שם, תראה, הם השנַיִם המכוסים שמיכות על פניהם. מהר, החוצה מכאן. בהתגברות: ‘עמיחי, אתה צריך משהו? להביא?’ – לא. לא כעת. אמר הקול הענבּרי. אחד נאנח בצללים, אנחות ממושכות, אטיות, אבודות־תקוָה. עזיבוּת־הפקר למר־המוות. אח, לנשום, ומהר מכאן. – ‘הו, רפי?’ – כן. – ‘איפה אתם כולכם?’ – יושבים שם. – למטה אצל המכשיר של שייקה. זאביק, ברזילי, עוד אחדים. עין־המכשיר מלחישה אדמדמות. דיבורים חרישיים, כבבית־חולים, ובני־נפצים ממעי המכשיר, הדי מרחקים. – ‘אמוֹר, רפי – מה שם?’ – בפנים החדר, בשלולית הצהובה, החלמונית, של פנס־הרוח, באנחות, במקום שאין לך לב להיות נוכח ממול הדבר. רפי מושך כתפיו. ‘יש לך סיגריה?’ חטף הבהוב על קלסתר משובש, עפרורי, חקוק־סנטר, רפי מגשש ידיו למצוא דיבור מתחיל. אחד – הוא מסַפר – בלי הכרה כל הזמן. עטפו בהרבה שמיכות לחימום. הרגם השני פצוע בצדו, כאן, כהוגן. – מסַפר רפי – כאבים נוראים. הזריקו לו מורפיום שיירגע. דבש פצוע בזרוע, לא ברור אם העצם נפגעה. חטף בשמאלית, ומזלו: היה פוגע לו בלב. עלי – בשכם. לא נורא, כנראה. רסיס חוזר שנתקל ונעצר במשהו קודם. השקו אותו קוניאק והוא כמעט נחנק, וכעת מבולבל. יושבים בחוץ, שם. מחכים לאוֹטוֹ. ועד שם גם הרץ של זאביק, חטף בדרך לכאן בירך, וזחל והגיע בכוחות עצמו. – עודד ממולל בסיגריה. – כמה שימהר יותר האמבולנס להגיע – יש יותר סיכויים. כרגיל. הרגמים, הם, ספק אם יגיעו לבוקר. נדפקו כהוגן. ‘ויאקוש?’ שאל עודד, משתדל לדבר רק לגוף הענין, בעבה שבמיתרי קולו, – הו, בבטן, שטף־דם נורא, קרוע… השני, מוישה, נגמר על המקום: בבסיס הגולגולת. – עודד מניע ראשו. תשישות מחלחלת. מבקש להיות נוהג כראוי, בגודל, כחייל, לומר דבר של טעם. לא להיות בכיין, מבולבל, להיפטר גם ממראה אורי הרצוץ, המפורק, נטול־הראש, שחוֹנק לך בלוֹע. – ‘נורא התרוצץ הנה והנה.’ אומר רפי ומוצץ בסיגריה. מי? אה, כן. – ‘אמרו לו.’ דיבורים ערטילאיים. ומה כעת? יבואו משם. מתקרטעים. מצטדדים ללכת לבוא אל בין היושבים בחוג סביב המכשיר. רפי אומר עוד: ‘הוא עצום, עמיחי. עובד יופי. ובשקט. יודע. סַלַמתו.’ והולכים ושופפים על כרעיהם אצל כולם. המכשיר דובב. זאביק מורט שפמו. מקשיבים בריכוז כאילו מכאן יבוא ישענו. זאביק נושא עיניו: ‘עודד? מה החברה’? – ‘ככה. רעבים. – אומר עודד יבשות. – עייפים.’ לא להתאונן, לא להכביד. סוף־סוף מה כל זה לעומת – זה. – היתה לכם טבילת־אש, מה? – טבילה? כמעט טבענו! – נו, עכשיו יהיה יותר קל. – איך? יחליפו אותנו? נשארנו ששה. – ששה?… כבר תהיו רגילים עכשיו. – ולא יחליפו? עוד טבילה? – הו, נראה, נראה בינתים לכו תמצאו את הטבחצ’יק שלכם, ותראו שיהיה אוכל, ממה שאפשר למצוא. – לאכול? כעת? גועל! איך אפשר! – זה ירים את הרוח. – הוא נרגש זאביק. ניכר בו. משתדל להשתלט. רוצה להיות מה שמחכים שיהיה. להגיד דבר נכון בקול נכון. להיות מנהיג. לולא שהדברים והעייפות והחושך והמתים והפצועים והכל ביחד, ומחר בבוקר, אינם אלא מרבים מבוכה. – ‘אנחנו מוכנים.’ – בא עתה איש גבוה ואמר מלמעלה. קובי? – ‘כמה אנשים אתה צריך?’ – ‘אנחנו שלושה. כל שלושה נוספים – כפליים תוצרת.’ בבת־חיוך, בשלווה, בגברוּת. ‘כן – אמר זאביק – הצרה שאין את מי לשלוח.’ – ‘אני מוכן.’ אמר ברזילי. ‘אתה לא. תיכף יבוא צביקו עם התותחנים, וצריך יהיה לתאֵם. השרפּנלים שלהם אינם מגיעים למטרה.’ מה עוד לומר? – ‘אולי אני אלך?’ – אמר עודד. ‘לאן?’ – ‘לאן שהולכים.’ – ‘אתה?’ – ‘למה לא?’ – אתה היה לך די הערב. שב בשקט. כמה נשארתם שם. השוחות ריקות. – ‘ובכן?’ – אמר קובי. – ‘מה כולכם ביחד? – נתכעס זאביק – תיכף יבוא צביקו. וחכו ונראה מה.’ – אחר־כך הימהם המכשיר – ‘חסל לרבע שעה.’ וכעבור־מה נקש כפתור והעין האדומה דעכה לאטה. צללים צללו לדממה. מקשיבים מאד. צרצרים קרובים וכלבים רחוקים. תמיד. אזרחיים. כולאים נשימה. נשימת־הלילה הרחבה נשמעת. מתממשת. מקשיבים יותר. כאילו יש דבר שחייבים לא לפסוח עליו. כאילו מישהו ישמיע דבר עיקרי, גואל. נושאים עיניים למעלה ברוב קשב. כבני נביאים לדבר השם. כוכבים קטנים, רחוקים, מתבודדים כל אחד לנפשו. ופתאום קש רשרוש פסיעות. וצעדים ברורים באו וצלליות על רקע השמים. – ‘הי, מי אלה כאן? – תראו, מה באתם כולכם? אף אחד לא נשאר שם? השתגעתם? חזרו, חזרו מיד! אחת־שתים!’ כאילו גבורה לצעוק כך על ילדים עייפים. – ‘מה הענינים? לחזור תיכף ומיד!’ – וביתר סבר – ‘תיכף תקבלו אוכל והכל. מכינים לכם.’ נעצרו ומצופפים למוצקות כבדה ולא נעתרת. ‘זאביק – דובב הגוש האטום, המַמרה – אנחנו נשארים כאן?’ – ‘לא כאן. שם, בשוחות. מה השאלות. תפסיקו וחזרו מיד.’ – הגוש מתנודד באי־נוח. בסבל. מתפרד לכמה ראשים משתלחים. מצוקות ביטוי. מרגל אל רגל. – רק לשתות מים. – ביקש אחד. – הנה כאן המים. – הראה קובי. מי שואל אותך שתאמר. יש כאן מי שיאמר. תשתו מהר וחזרו. מיד. אסור להפקיר שם. – אה אני צמא… גנח זה שכרע ללגום מכף־ידו. שתה וגם טיפח פניו. וקם להמתין לחבריו. נושא עיניו לשמים. מזדקף. מה חסר לו שם בשמים? ממתח שריריו ועצמותיו. מישר את הכפף. – מה נשמע שם? – הוא אומר בשקט, לעֵבר פנים הבקתה, העצוב. להיות בעורף, במכונס, בבטוּח, במאוּשש, בשיחה. עזוב כעת מה נשמע. גמרת לשתות – חזוֹר. – למה אתה צועק עלי? אני חוזר. הייתי שם כל הזמן!… מפני שלא עוזבים כך שוחות, ונשק, והכל, וכולכם יחד! חת־שתים, שתו וחזרו. טוב־טוב. מה אתה רוצה ממני. – זאביק קם ומתרומם. לא נוח לאף אחד. לא כך. לא צריך כך. ריח חרסית רטובה. הלב מתחמץ. לא מדברים נכון. משהו שצריך היה להיאמר ולא נאמר. דבר פשוט מאד וחיוני מאד, והיה תלוי כמעט בקצה הלשון. חבל. אין שום מפלט. אז בואו. רוטן מיקי. והעדר הקטן חוזר במפורד, במקורטע, בלא מתואם, בגלמיות כבדה, ונעשה מהר צלליות על רקע השמים הבהירים, שנבלעו מהרה מעֵבר הבקתה. מרחבי הלילה.

כולם עומדים. למה כולם עומדים לא ברור. חבל שלא נאמר דבר אחד, אשר הכל מיחלים אליו, מחכים שיימצא מישהו שיודע לאמור. ותחת זה נמלטים כל אותם דיבורים ללא צורך. מנסים קצת להסתובב. ולא זה. אסור לחמוק מן הידיעה. מן הפגישה עם הידיעה. מסתובבים אחרת. לצד זה. אבל האבּסוּרד רק בולט יותר. מנסים ללבוש נשימה אחרת. להשקיף מערבה. להטות אוזן. אחד פתאום שוכח ומתחיל שורק לו חרש, ונזכר כרגע וחדל. מה לעזאזל אתה עושה עם עצמך. שנַיִם עוברים ותוקעים לתוך ידיך חפיסת פכסמים, קופסת מיץ ומגע יד אבוקה, ועוברים הלאה. – ‘אין לי שום חשק לאכול…’ אתה מתאונן באזניהם בבחילה, ומכפות־ידיך אל בית־הבליעה רצים ריגושי מיאוס, תחושת אבק ושמנוניות ויובש בלה. אבל הללו עוברים להם, בלי לגלות לב או תשומת־לב, ולא מנסים גם לשכנע. ‘איך אפשר לאכול כעת, כשכל זה…’ אתה אומר אליהם, אל גבם המרחיק, במרירות, ומפצח את המעטפת ונוטל ונוגס מן הפכסם ודורס אותו בשינים. אבל המיץ שמנקב הקופסה, אף כי חם ותפל־ומריר, רטוב הוא ונלגם בנקל, בלא להרפות, ביניקה אחת ממושכה. ‘שמונה.’ אומר ברזילי מעל שעונו. קצרה רוחו מאד. דבר שהוא כאן אינו כשורה, עוד לפני חשבונות הקרב, לפני סיכום ההזנחות, הטפשוּת וקוצר־היד, הרהור אחד יש, שנדחה או חומק בלי חשׂך, ושצריך למצוא אותו ולהאזין לו, להבין את אשר מוּשׂם עליך להבין, באלה התנאים ובזה המקום, אלא שמי יודע מה ומי. לשוא אתה מתכווץ, הניקור שבלב אינו מוליך אלא לזעף בלבד, זעף מיותר, שבכל שיפגע רק ירע לאנשים שלבם רע עליהם. רחשי־כעס נלבטים. כאילו התלו בך. אין ברירה אלא להקיף את כל הגל הזה בריחוק מכל צד, ולהניד כתף ולדחותו לעזאזל, לא פתוּר ולא מובן כאשר יהיה, גם אם אתה משליך תפילה סתומה שבלב. אח, אלוהים, כל זה. הפכסם היבש, הלא־נטחן, נהפך כולו חצץ צחיח בפה. מי יתנך עתה קהות, שתעגל כל זוית חדודית. מי יתנך שוכח הכל מכאן ולאחר ימים. האֵימות, והטפּשוּת, והחטא והעונש – פטור מכל הד ריגוש שהוא, מתאבן עד לאחר ומעֵבר לכל התלאות. שכר ועונש! הבלים. כלום רק הרעים מתים, או מתו? יאקוש? או רק שמזלם רע, וחוטפים במקרה רע, בלי שום קשר לטוב ולרע. העיניים צורבות. לא שומעים משהו? לא שומעים ולא רואים. רק מכרסמים, כזבחי מתים. מוזר כי כעת, פתאום, נדמה כאילו, בעצם, מלכתחילה, נועד לכך, מתחילת ברייתו היה אמוּר לזה כאילו זו היתה תכלית תכליתו כל הזמן, תמיד. רק איש לא ידע. לכאן הלך, לכאן רץ, לכאן גדל כל ימיו. לא שום מקרה ביש כאן אלא הישג שהשיג את יעוד היותו. שאם לא כן – איך זה היה מה שיש, ואין אחרי זה כלום? השג השיג, כנראה, את טעם מה שהיה. סוף־סוף לא כוונותיך הן מה שאתה, אלא רק מה שאתה אתה. אדם אינו אלא סכום מה שהוא. וזה הכל. לא? פינקו אותך כשהיית ילדוֹן. טיפחו אותך, שמרו מרע, שקלו אותך, קראו רופאים, קנו לך בגדים יותר ויותר גדולים, על משקוף הדלת חרץ אבא גבהך מדי פעם, קו מעל קו, דאגו מתי תחזור מן הטיול, חבשו לך פצעים, נזפו בך, הטילו עליך ללמוד בעל־פה פרקים בתנ"ך, בביאליק, שתדע היסטוריה, הוכיחו אותך על פניך, צחקו כשהיית מצחיק, נפתעו מחדש כל פעם שראו שאינך עוד כאשר היית, שקדו סביבך, דנו ושקלו עתידך, בנו מגדלים, אבא־אמא, המשפחה, דודים ומורים, ציבור שלם הירהר מה טוב ייצא ממך, מה לעשות יותר, מה ראוי שתלמד, איך להכשיר ידיך, איך לסייע, שילמו, חסכו, אספו, מנעו, המליצו, היית חלק ממעגל שלם, ברחוב שלכם הכירו אותך, פה ושם היו צועקים אליך שלום, וכל זה – בשביל? הה, הנה. רוּטשה בטנך ברסיס, ודמיך שתתו ממעיך בתוך שתי דקות, בצעקה אחרונה, ונתרוקנת, ואין. זה הכל. לזה היית צפוי. לכאן הלכו הדברים. פסיעה אחר פסיעה. מנוהל בדקדקנות שלא תחטיא ושלא תאחר את הזמן ואת המקום, נמצא על־פני קו מעוף הפגז – כאן, דווקא, ובדיוק למועדו. והראָיה? – הנה. עובדה. כאבן נופלת ארצה – השיג את תכליתו ההכרחית. – זאת כל ארוחת־הערב? – בלי תיאבון, אני רעב. אולי לא רעב ללחם ולא רעב למים. שומעים? מה שומעים? לא, לא שומעים עוד. לא רואים דבר. לא רעש אוטו ולא אורותיו. ולאור הפנס, כשהביאו, היו לו פנים לבנים עם תלתלים שחורים מעורבבים על המצב, והסנטר המוגבה לאחור, בנפילה שאין אחריה עוד. ובסך־הכל בן שמונה־עשרה. אולי עוד טיפה. מה כזה יודע. אלף אלפי דברים שאפשר לדעת, ושתענוג לדעת. מה הוא ראה מחוץ לכפר הקטן שלו, מחוץ לחיפה, לתל־אביב, ספק אם היה בירושלים. זה הכל. מה הוא שמע מחוץ למורים שלו, לאבא־אמא, ולעשרה חברים זאטוטים. מה הספיק למצוא בעולם. איזה קול שמע. מה הוא יודע על בחורה. על שנַיִם יחד זה עם זה. גם לא נשיקה אחת, בטח, מאז היה בן ארבע. היה מסב ראשו מפני נשיקות אמא, כי לא נאה. מה הוא יודע על יציאה לחיים, על עצמאות, על עמידה על רגליך שלך, אדם ברשותו. רק שמונה־עשרה פעם ראה סתיו. פרוח החצב וקֶמֶש היקום. בעשר מהן היה ילד קטן. ובשמונה רק התחילו עיניו נפקחות להבין. אולי זו לו רק שנה או שנתים התחיל יודע ומכיר והוגה. כולו בהתחלה, בקו ההתחלה. טוב. כל זה ידוע מזמן. מי לא מת היום צעיר. לא. מסתבר כי רק לזה, לזה מן הכל, למעשה, היה לו כוח. דבר אחד לא ידע. והשג השיג אותו, דמו התרוקן ברגע. הרחק מכל אפשרות הצלה. יש אנשים שבמרוצת הימים נעשים מומחים לכל מיני דברים. יש מומחים לצמחים ויש לבעלי־חיים, ויש למכונות, או לספרים, ויש אפילו בעלי נסיון קרבי. ויש גם בלי, כלום, מומחים לכלום. ורק למות צעירים בלי כלום. בידיים ריקות. רק התחיל נודע להם. זה רק הריחו. ולא־כלומאים הלכו ונסתיימו. כלולים בתוך הכלל האלמוני של ‘אלה־שנתנו־את־נפשם’, ש’בזכותם־אנו־חיים'. הו, די. הרהורי־סרק. די לדבּר. שיעבור כבר זה ויתחיל הבא אחריו. פנים חלקות. ילד ממש, בלי חתימת זקן, חיוֵר נורא, שום סימן על הפנים. והכל היה בבטן. השׂיער השחור. והפנס. הו, כסה בשמיכה. כּבּה את הפנס. מספיק.

חמתו של ברזילי צלחה פתאום. הרגיז להיות כך, ובהידוק־שינים קם על רגליו ועמד. הקשֵׁה את עורך, בן־אדם. אַל תנַח. לכלום לא. נזעף הצית סיגריה. וחוץ מזה מוּשׂם על מישהו, במקום המחורבן הזה, להתחיל לחשוב מחשבה על יום מחר. מישהו חייב לתת דעתו על הקרב. זה שמזומן להתחיל מחר בבוקר. שכל מה שהיה הערב לא היה אלא ראשיתו. ברזילי בא אל החבורה. אבל בבואו כבר נשמע קולו של מנוע מתאמץ במעלה הגבעה. וכבר קמו הכל באנחת נושעים, ויצאו לקראתו. ובעוד רגע פלט הג’יפ של צביקו, כשהדמים, שנַיִם־שלושה אנשים, ומיד פירפר בגרון הצורך לפרוש זרועות ולצעוק אליו בספיקת־כפיים: צביקו! הרגו לנו את יאקוש! שמעת כבר? ואת מוישה הרגם, ובוא תראה מה עוד! תראה אותנו! – – אבל אנחנו קשיחים, ומוטל עלינו בתוקף עם־ישראל ואדמת־ישראל להיות קשיחים, וגם נאה כך לגברים. ללוחמים. לדבר מעט, במעשיוּת ככל האפשר, ובהבלגה, ויותר ממנה. וצביקו קרא אליו בחשכה את זאביק, והיה ברור כי האחרים נקראים להסתלק, ולהותיר את השנַיִם לבדם לשיחה ביניהם, ושלא תתחיל הצגה בציבור. – ‘מישהו שייצא לקראת האמבולנס.’ אמר אז צביקו לכלל, דבר לענין, לגופו, והתברר מאד כי אנחנו איננו לבד, וקשורים בקשרים, ועם ישראל מאחור, וגם הסתבר טיבו של רעש מאמץ־מנוע נוסף, שהאוזן כבר היתה חושדת־חוששת לו זה כמה. כעת יתרחשו דברים. אבל אנחנו נחשוק שפתיים. לא ניכנס לפרטים. נביט, כדרוש, על הכל בכללו. וזה יחלוף מהר. מה הדבר באמת, יחשוב כל אחד לעצמו בעוד שבוע, או שנתים, או בכלל לא, כחפצו. וזה עדיף. מתאמץ וחורק, משתדל המנוע שלמטה באורות מועמים. אבל היכן שהוא למטה, פקע כוחו ודמם, וגם אורותיו כבו וטוב שצריך יהיה לפעול עתה פעולות ממשיות וטכניות שונות. שיתנו גם לך לעשות במעשים. ראשונים יעבירו את שני הרגמים, ומהר. מישהו כבר מטלטל בפנס־הרוח. ואלונקה נישאת אחר אלונקה. בהמולת הרבה צעדים מתנגפים ויורדים. קשה לראות, אבל לא צריך לשים לב. כאילו בכלל. נגיע ממילא. זו כבר אינה בעיה ולא קושי. זה לא. הפצועים באים ברגליהם, עד הג’יפ. וברץ של זאביק תמכו מכל צד. אחד מהם, שאולי נדמה לו שהכל מביטים בו לראות איך יעמוד בנסיון, מכעכע קולו ואומר ככה: ‘אולי אני אישאר? אולי צריך לעזור פה?’ וזה עלי־יופי. תקוף בלומוס־מה. נדיבות לב קודח. לא להיכלל בנפגעים, במוּצאים, בנוטשים – ובלבול־מה. מחייכים משהו. כאילו כך זה פותר. וכעת את השנים. הגלומים שמיכות. משום־מה לא באלונקות, אלא בזרועות וברגליים, ואמצעיתם לאור הפנס הנד, שקעה נתמשכה בכבדה, והראש היה משומט הפוך, לאחור, קטול, מצודד לתנודות. והאור שמן הצד, היה מדדה ומטיל לצדדים עמודי צללי רגליים, מצטלבות נפרדות ופוסחות זו על זו. השכיבום על רצפת האמבּולנס. מישהו לא כבש אנחה. משהו לא כשורה, לא עשוי כראוי. שיעבור הרגע, קחו וסעו מכאן. סעו כבר לעזאזל. קובי מתיצב אצל צביקו לומר מלה. חותך ומנתק הרגשות נבוכות. מתנודדות. על סף בחילה. קובי עומד על צביקו בענין המיקוש בלילה, ובקול אין עניני ממנו – מדוע שלא יתחילו עתה מיד בעבודה, למה לבזבז שעות־לילה יקרות? צביקו מוצץ בסיגריה ומסב הסכמתו דרך זאביק: יש לך משהו נגד? אבל הלה מושך כפתיו קצר־רוח להיוָתר הוא וצביקו פנים אל פנים, ולומר מה שרוחו מציקתהו לומר אל צביקו, או אולי לומר מלה של הספד? באופן שאין לקובי אלא לשמוע זאת כאישור גמור, ורק עוד הוא מושיט יד לאפלה ואומר כי הם יוצאים דרך כאן ככה, וגם יחזרו מכאן, ושטוב עם יודיעו לכולם, כדי שלא יהיה נדמה למישהו פתאום משהו, ויגרד לו בכף־היד לירות… ונותר משהו מעין חיוך, כשהוא סובב ונפטר לחושך, ומיד אחר־כך הותנע האמבולנס והתחיל מתמרן בזהירות הפיכת פניו לאחור, והכל היו מַנחים אותו בהרבה טרחה וּב’הופ!' רעשני, וב’תן־עוד־טיפה!' ליליים, שקודים להועיל, כאילו כך ייוָשע הדבר, אובדים בלילה, מנותקים ואובדים בלילה, עד כי לבסוף גנחה הצללית המרובעת, ונעתקה ויצאה לדרך ונתבלעה כרגע. והיה ריק.

 

פרק שלושים    🔗

הו, טוב ללכת לבסוף. לחוש את האדמה מתקפלת מתחת הרגליים. מהו חופש? אין חופש אלא הלוֹך. הברכיים מתישרות סוף־סוף. סוּבּכי־השוקיים קפיציים, וסולית סנדליך שׂשׂה להתרפק בחמיקה על העפר הפריר, חוֹצה אִושת קוצים, לחש נשימה השדה. פחד? לא שום פחד. ריק ופנוי ורדוּם מכל עֵבר. צרצרים כה וכה. דגשי ניצוצי יהלומים. העייפות מתפקחת, צונחת כבגד. כולך קל ובהיר זקיפות. גם שני הצוערים באים בשטף בעקביך. כובד הילקוטים, התנגפות הסטנים לעתים, ואתי החפירה. אשרי אדם הולך. שוקעת בנבכי צפון, כבעבטיט, והפוכה על גבה – הדוּבּה הגדולה, ואילו הקטנה חטמה בה, כנוברת במפלתה, וזנבה זקור, יתדי, שובב, ובקצהו מהבהב כוכב הציר. בין שתיהן, כרגיל, מתפתל התנין הגדול, נחש־בריח, נחש־עקלתון. ועוד מעליהם רוחצת בשביל־החלב קסיוֹפּיה, רוכנת לרגלי אדונה המלך קיפאוס, הנהו מסב לו בנוח ובדממות. אדמה חוזרת מעלפונה. נשום עמוק ושכוח כל שמעֵבר לגב, מזה. וזו אנדרומידה היפהפיה, רתוקת־השלשלת. רשרושים שונים שמנסים להדהים את הלב, אבל הוא גוֹאה והודפם מעליו. אושר ללכת. הלילה גדול ועמוק, בלי טיפת רצח. נעצרים פעם ושתים, מתכופפים להאזין, כובשים נשימה ומאזינים. שומעים שלוַת אין־קץ. גם התכנית פשוטה, והצוערים המתנשפים מאחור ובולעים נשיפותיהם, בקיאים ויודעים, והכל יהיה למישרין. מה נחמה גדולה מהיות ידיך ורגליך עסוקות ובולעות את כולך למלאכתך. לילה כזה עושה ברור כי העולם טוב ביסודו, בזה אין טעות. צעדים וצעדים. דבר אחד משתדל לצוף, להיזכר. ולא ברור אם צריך להניח לו. שידמדם לו כבחלום. הקור היה כוזב. כלל לא קר. ליל־קיץ חם. מקוה־זפת עמוק מתחת שמים ירוקי־בהירוּת. מצפון־מזרח מערבה הולך נהר דינור, מעוגל, מחוצץ, באפיק חרב. צרצרים עדינים. עד כאן. חבל שרק עד כאן. תאוה חונקת בגרון להוסיף עוד. לעשות דבר עז. מפעים מזה. להתל בסכנה, להתגרות בה. להיות מעֵבר להירמסוּת שנרמסים, שנרמסנו. ריח לחוּת קש לילה. ריח שדה שלוּף. ריח ליל־קיץ פתוח. קצה החריש. כאן אנחנו. על מקום שביום רק צופים בו, מבקשים את האויב. מכאן ועד שם, קו אחד ישר. – ‘אתה תישאר כאן,’ לחש לאחד מן השנַיִם, ומוזר היה לאשר בלחישה כי אינך לבדך. 'תשמור את הכיווּן: מערבה. ישר ככה. ברור? יוצאים. שלושת הילקוטים. מוקש על כל שבע או עשר פסיעות. הקו השני למעלה – בין הרווחים. ככל האפשר, וככל שנספיק, ולא לשמור רווחים או מיתארים סדורים. וזה בפעם הזאת, אחר־כך נראה איך עוד. הראש צלול, כאילו שתית מימי מעיין, צונני־זוך, לפנות בוקר. רצון לשיר. נפלא לשתוק. שאיש לא מדבר. שלא צריך דיבורים. שרק מרגישים בפתוח. יצר ושכל יחדיו. מחוץ למלחמה. מחוץ למתים. אף כי במוקשים. מחוץ לחתף היד האלימה. הטומטומית, של הענק שתוּם־העין. מחוץ למעגל הכואב, המדוכדך. בחוץ, בפתוח, בללא־גבול, בטרחת העשייה, באדנוּת למזימות, לתנועה חפשית. לעזאזל: כמו זאב־ערבות. מצטווח כנפשו ובלתי־ניזק. לעזאזל, להתגרות בסכנה, בחושך, באפשרויות, בנמנע – להעֵז עוד, לקפוץ להרפתקה, לצאת מן הסדר, להחציף עד יותר מיכולת רטט הלב – למה לא. ככה. לחטט פה באדמה, לשכב לחוש אותה, לנשום אותה, לנשוף אליה, לגחך, לחכך בכתף את הזיעה. ריח אדמה מחוטטת. נענה. ריח חריף. כריח הטיוּן. ריח מופלא ודקיק. ריח מאז. מכאן ועד שם קו ישר. חפירה קלה, מטמינים, בודקים, מכסים, בנחת, רק הנוקר יציץ, בן שטן. הדורך – יתפצפץ. אף כי כעת לא יותר ממעשה זריעת תפוחי־אדמה. ובהבלגה על תרועת אדנוּת. כלל לא כאילו במוקשי־מוות. שותלים פקעות סייפנים. מוות אין פה. נקי פה. טהור פה. ורק להניח כך, שלא נסתום לעצמנו את הדרך הלאה. קו פשוט ומובהק: עד קצה החריש. ושם? לא, שקט למטה בעמק. ללכת להציץ. להתגרות בפולימפוס השואג? אין איש. וחשך מדי. מה אצלם כעת? כמחנה המדיינים. חזוֹר, פוּרה נערי, אל השלוש־מאות מאחור, שרוק להם, וקחו כדים, חברים, ולפידים, ובואו. ואלוהים עמנו. כי עמנו אֵל. טוֹב. לכסות בזהירות ולא יותר מדי. שקט עמוק ושלם ואחד. לא מוזר שבלב השקט שמשני עברי הקו, אנחנו הם הטורחים ומכינים מוות? מה, בעצם, מחמיצים כשמתים? הזדמנות מיוחלת. את ההזדמנות המיוחלת. כשמיחלים? כן, כשמיחלים. ואולי את ההזדמנות לברוא לך את ההזדמנות שלך. אולי. מצלצל כמו אגדה.

אבל כל־כך קשה להשלות את נפשי, גבירה מיוחסת זו ומפונקת. אין דבר שמרדים אותה לגמרי. גם בשנתה עינה פקוחה ואזניה רגישות, כשל כלב־רועים. ועם זה, כולי קופץ לקראת. כולי מחכה מתוח, נרגש ל -. שישרוק, שיקרא לי, וארוץ ואדלג אליו. מעֵבר שבע חומות, מעֵבר שערים ובריחים, אדלג. (אנה? אל מי?) תן עוד תרמיל. בוא חפוֹר קצת. ריח שדה לח. עצוֹם עיניים. ואני כולי עורג. אילו רק ידעת. כולי־כולי ריגושים, ריגונים, חולה ערגות אל… אל מה, חביבי? אמור: אל מה? חמור נוער רחוק והלילה מתהפך לישון עמוק יותר. אני בהיר לגמרי. שום שינה. חרף שלושה לילות ללא שינה. מתחכך בצלע השלוחה. אני אחד ממשק גדול. בן־טובים. נדוניה עשירה. בעל־אחוזה. נותנים לו מה שלבו חפץ. אם יבקש. משתדלים להתחשב. אפילו כשהן קפריזות. יתנו לו לנגן אפילו. אם יבקש. אם יבקש ישלחו אותו ללמוד. אחת היא מה. גם אם יהיו קשיים בתחילה (הויכוח הנושן – למה זכה בן יוסלה במה שלא זכו ילדים חברים אחרים). אבל, כאמור, אפשר להתגבר: אם יבקש יפה. או אם, למשל, אמצא לי נערה – נורא יהיו מרוצים, כעת תתישב עליו דעתו. כעת יהיה ממנו בן־אדם, לבסוף. נוסע מוזר אני אצלכם, חברים, אלא שהזמן, כאמור, הזמן הטוב… כעת נגמר קו אחד. כל־כך מהר. כל־כך פשוט. מה היו המניעות עד עתה. כעת ילכו הנערים להביא טַעַן נוסף. אני אשכב פה וגם אהיה לי לבד. ‘שימו לב לדרך, לחזור נכון, ישר לכאן.’ יוּדלה וחיימקה. כולנו טובים. כידוע כידוע. ואחר־כך נקח מוקשי נגד־רכב אחדים, ונרד למטה יותר. ונראה מה נספיק. הלילה גדול ולפנינו. קו אחד ומשני עבריו, בעומק החשכה והשקט, מתכננים אלה מכאן את מותם של אלה מכאן. אבל זה הכל מבחוץ, מלמעלה. בפנים, כשאתה מסיר וקולף את כל הקליפות – מהו הגרעין לבסוף? או אולי הכל קליפות, קליפות בתוך קליפות, בָּצָל אין קץ? מי יודע. אמור אתה. מה לאמור? אמור: למה האזניים הקטופות, איזה ספינות טבעו לך – או שמא רק התגנדרות היא, ופני פייטנות, בלי שים־לב שכבר נסתאב והיה לזרא? שנית: מה זכותך לתבוע לך תביעות? בשם מה, לכל הרוחות, מוּתר לפרצוף כמוך לדרוש מחוט ועד שרוך־נעל? משום שאתה אתה? משום שפעלת דברים? מי חייב לך, על מה? זאת צפור־לילה. אוח או כוס. וזו למעלה ישר היא אנדרומידה. חייבים קצת להתאמץ כדי לצרף אותה נכון. מוזר למה צירף המצרף הקדמון דווקא ככה, לולא האגדה שהיתה לו. שלום, יפהפיה. מה חדש בשמים? יאקוש בא אליכם? אבל, חברים, האם ביקשתי לי דבר? תבעתי לי כלום? האם לא אתם המבקשים שאבקש, שאביע משאלות, כלפי כוכב נופל, אף נעלבים כשאני שותק, מפצירים וגם תובעים שאוֹמַר מה, שאגיד למה איני מגיד, וסבורים כי אין זו אלא יהירות זאטוטית, על גבול גסות־הרוח, ומה שודאי: כפיוּת־טובה, על כל מה שגמלו עמדי. זה שאינני מבקש לי דבר. מיד מתגלה לכם שנתגלתה מחתרת פרטית במחנה. יחיד פלוני כנגד הציבור כולו. והסכנה אינה לו לעצמו בלבד. חס ושלום, הבנין כולו בסכנה. מה לאמור לכם, חברים? (נפלא איך שאני מוטל על גבי בשדה, בין המְצָרים, ידי משׂוּכּלוֹת תחת ראשי, ומדקלם שאלות־ותשובות ברוב רגש!) אבל הנה יצחק ארזי בא לשוחח. שלום. שלום שלום. מה חדש. ככה וככה. מזמן לא נפגשנו. ימים רבים. בין כך ובין כך הוא מקמט מצחו ומגיע מהר אל העיקר: האסון הוא – התלישוּת. נכון. החינם מוחזק יצחק ארזי כיודע לשיח את הנוער? ליח ילדוּת, אומרים עליו, ניכר גם בליח עיניו, נוסף על מה שהוא אבן־פינה כשלעצמו, יסוד מוּסד (במשק, בחברה, בתנועה, בעולם שלנו). מה שצריך לדעת – הוא אומר – זה להכות שורש במקום אחד. והשאלה תנוסח כך: האומנם תלישות בדור הצעיר? והמשימה היא: לעבור מהרה את יסורי הילדות וההתבגרות ולהיות גבר שייך לדבר האחד כולך, הנה כאן – המקום הזה, החברה הזו, הדרך הזו. וככל שמקדימים – כן ייטב לכל, וכן נוכחים לדעת כי לא רק שאין זה מועט, אלא הוא המרובה ביותר, העשיר ביותר, ובלי הסתייגות: השלם ביותר – איש וביתו. זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום. כידוע. ומה שאתה עושה אינו אלא ריצה והתרוצצות בתרמיל ריק. אבל… מה פירוש אבל?… אין אבל. יש רק יסורי־התחלה. והם בהכרח חולפים עוברים. מיד נפתחת לפניך ומתגלית האידיאה, ואתה אליה, והמשק, והרעיון המקשר הכל, וזה תמצית הדבר. – נכון. ובכל־זאת: ומה אם?… אין אם! אם יודעים להשתזר, להקריב דברים פה ושם, לסבול עת־מה – מגיעים. לחינם אתה נפתל. השכר, ההישג, בסופו, עולה על כל ההשקעות. השלמוּת, השרשים, האושר להיות צומח כמו זית כבד, באדמה דשנה. זה נכון. אלא מה? לא, מה יש בפי לומר. אין. אתה צודק בכל. כל־כך צודק ש… אבל לא, אתה באמת צודק. – אם כן איפוא? – מה אם כן? – היכן אתה איפוא? – יצחק ארזי מושך כתפיו (גם יאקוש מושך כתפיו). נכזב ממך. ברור שהוא חושד בך. לא רק שאתה מעלים דבר, אלא שהענין, בסופו, ייגמר בכי רע. לבו מגיד לו. עם זאת לא יאמר נואש. ובהזדמנות ראשונה, ופעם אחר פעם, ישוב לנסות להציל. חולצה מרובעת תלויה מעל המכנסים. שׂיער מאפיר ומכבר לא מסופר. עיניים משוקעות העמק בארבותיהן. ניצוץ קטן מהבהב בהן כחודה של מחט. וידיים כבדות, מאוגרפות כמעט, כלי־עבודה טהורים, עדינים ומגושמים כדובים. פונה מעליך לא מרוצה. בדרך יגחן לקשור דליה סורחת של בוגנויליאָה. ויחכך בידו את ערפו הצמרי. לא, אתה בלתי־מובן, אתה פרובלימה.

חבל־חבל. הנה שאלו־נא גם את המטפלות ותגדנה, חבל, ילד טוב היה, מאד רגיש, איזה חיבורים היה כותב. מה אין המטפלות יודעות, ומפה לאוזן, בבית־נשים: איפה מוצאים לו ילדוֹנת, נחמדוֹנת שתשכּר לו לילה ותדריך אותו יומם? אפילו זה, אצלו פרובלימה. פרובלימה מפרובלמת מכל עבריה. מטפלות שלי. עפר אני לכפות־רגליכן המגוידות, המכחילות. לב־זהב. יצחק ארזי, מי אני ומה אני בפניך. משקי שלי כולו – נפשי תחתיך. למה לכם כל הטרחה הזאת? על שה תועה אחת? – מה־זאת אומרת, מה־זאת־אומרת! אצלנו… וכל נפש… אנחנו! אבל גם העץ החסון ביותר, חברים, התקוע במקומו ביותר, הירוק ביותר – יש לו עלי־שלכת, עלים נושרים, לא? יהא בעיניכם כאילו אני אחד. עלה־סתיו נושר. נשר לו עלה, לו יהא כפרתנו. – לא. בשום פנים. לא בעץ שלנו. אצלנו לא. שלכת אצלנו? כבר שלכת? בראשית האביב? אצלנו חברה חדשה. יסודות חדשים ובנין חדש. יהדות חדשה. חברת־עובדים מושתתת על אי־ניצול, כל אחד לפי כוחו, כל אחד לפי צרכיו. והכל. אחד כמוך, גם בשוגג, או באקראי, עשוי עוד להציב סימן־שאלה אפשרי, על דברים וערכים שאינם אלא יש פשוט וגמור. שכּן, מה אבד לך? מה חסר לך? מה המשמעות שהיתה ואיננה עוד? אתה היושב בלב המשמעויות, בתוך תוכם של חיים מתהווים, של חזון הדורות, פשוטו כמשמעו, באמצעה של חברה בנויה על צדק, הבונה מחדש עם, אדמה ואדם, – ולך אין משמעות, לך חסרה המשמעות, אבדה אי־כה ואיננה? האין זה פינוק? או אולי סירוס־לב? או פשוט: תלישות? מה עוד למעלה מזה. הגד, מה? ואיך אתה מוצא לך פנאי לחַשב חשבונות הפרט שלך, בתוך כדי הזרם הגדול, כשהכל נשרפים על המעשה הגדול, ובאמצע! איך אתה מתפנה לך להגיגי־סרק שלך, לכל השיראין והמשי והפכין הקטנים של איסטניסיות – כשמוסדי עם וארץ מטים! ומי אתה סוף־סוף, באיזו זכות, באיזה שם, ולשם מה? איזו חירות חסרה לך עוד? מה עוד חירות ואיננה כאן, אצלנו? על חסרון איזה פרט קטן שהוא של עצמיוּת – אתה מהפך ובועט ביסודות? ובכלל, ובכלל… כן. (אמא, אני יודע, בוכה חרש. אבא נושך שפתיו, מכרסם את שפמו). טוב. חברים. מה אוֹמַר ומה אדבר. מוטב ואחריש. ידברו אחרים. אגב, יצחק ארזי, שמת לב אל החבורה הצעירה הזו כולה? זו שמימיה נאמנים, אָכלה ניתן, שעתידה לפניה וכוחה במתניה – שמת לב כי יש פעמים… לא רבות ולא חשובות, ולא מלמדות כלום מן הפרט על הכלל, אבל פעמים של, כאילו, עקימת־חוטם, או לגלוג־מה, נאמר: הוּמור טוב, שנשמע אפילו, לעתים כדברי־ביקורת, ויש אשר אין זה אלא חרישיוּת־יתר: הלוֹך פתאום חרש. בפרטיות, כאילו דבר־סתר, בהצטנפות בפאת מיטה, או בין חושך לאור, או בין לב ליומן, בין כותב למכתבו, בזוית הכרם, מעל הואדי, שאין לה תשובה החלטית ואחת, שהיא לא פתורה כל־צרכה, דבר־מה עתיק נושן, לא מסודר, כראוי למשק מסודר, ולחצר מאורגנה למופת – מה? טוב. נאמר שזה לא. לא נביא ראָיות מזוטות. או מאחרים. נדבר רק עלי. נוח יותר. לא פוגע באיש, לא מקפיץ בעלי־זכויות. אני, הרי, מועד לכך. קצת פייטן (שְשְ, הוא לא אוהב שמדברים על זה!…), קצת כזה־מין, בעל התלקחויות קצרות של אמונה, וימים רבים של נפילה; דקלים בודדים במדבר־ישימון. פתאום צחקנות פורצת צווחנית, מעל כל סייג, בהפגנה, בשובבות מקניטה, מעוללת, מתירה לעצמה חירויות מוגזמות, צבעים עולזים, ברקים, חריפוּת־לשון וזיקי עיניים. וימים רבים זו שתיקה קודרת. חשוקה בחישוק. פה קפוּץ לב כגלד סוליה. מהודק. צפוּד. עיניים כבושות בקרקע. ובא מחר אחד וכולו נרגשוּת, שאין לה כל סיבה של טעם, כאילו… נאמר, פירקו כינור מתיבתו, והרימוהו מול הרוה הנושבת… וכולו עונה הוֹדד, רוגש מתנגן באפס־יד… ומי לעזאזל צריך את השירים הקטנים, הכלומיים האלה… את לב מי הם שרים? את מי הם מעודדים לקחת טוריה, ולצאת להתישבות? לעזאזל השירים השרים לב איש אחד. ולא עוד אלא שבמגושם, במרוגש, במטופש! כמה היה נוח וטוב, לכולם, לוּ היתה לי טענה כלשהי אל מישהו. על שיכון, על ריהוט, או על כל ענין מעשי־סידורי שהוא. דיון על יוקר השקעות, או ריב על תפישת־פיתוח מסוימת. אבל זה לא. לא על זה יבכה לב. האם אמרתי צר לי המקום? לא החדר. לא השולחן. לא בניני המשק. החדרים שלנו, השירותים שלנו, חדר־האוכל שלנו – לי אין טענות אליהם, ובראש כל הדאגות – תמיד אנחנו, הילדים. ואיך אירע שנשאר לו אחד כזה שקר לו קצת בתוך החום הכללי. שהרגשתו כצפור־נוד בכלוב. משום־מה. והוא – כבר בחור מגודל, ברוך השם, המבדיל כבר, לכאורה, בין תכלת לכרתי. נחמתו מה היא? אחת: כי הכל, בין כך, יבוא מאליו. אם כך ואם כך. הרגשה צורבת: חומקים חולפים החיים. מה שעבר – אבוד, אבל הלאה מה? ומה אתה מאחל לך לקראת הנה־ימים־באים? אמן, ואמן, ששים־שבעים שנה במישור המפולס. ככה? מה אני יודע? לי אין. בי הכל הומה. אמונות וספקות. ויותר ספקות ופחות אמונות. הרבה דברים שלכם כבר בחזקת ודאי. אמת אחת ואין בלתה, – לי אין מה להשיב עליהם – אבל כשמש אינם ברורים לי. ברור כשמש נראה לי שעלי, אלוהים אדירים, למצוא, שעלי, סוף־סוף, למצוא וקודם לזה – ללכת לחפש, להיות בדרך, בדרכים, לקראת, הולך ולא חונה, נודד ולא יושב, יחף ולא מנועל, חסר ולא בעל, ריק ולא מלא, ומי יודע מה, ואנה, ומתי, מי יודע מה לפני. שאי־אפשר להתחיל התחלות בפשטות: הנה זה הדבר, ומעתה הוא הוא. עבודה, ואדמה, ועצמאות, וחופש וצדק, וכיתתו חרבותם לאתים? או שמא משהו שעוד מהלאה, שעוד הרחק, או שונה לגמרי מיסודו? והחופש הזה – מהו? על מה בני־אדם סחים? על יום מלא שפוטר אדם מחשוב עליו, ומן הצורך לטרוח בשאלות – זה הוא החופש? או לא זה, אלא רק להיות בלוּע בשירה, בלתי־קשור לכלום, פטור מכל אחריות לכלום – דווקא זה החופש? להיות רק חושב ולא נוקף אצבע, רק משלח חפשי את דמיונו על ארבע כנפות הארץ? (הו, מה הם יודעים! מה אפשר לאהוב בנשמה של צימוק, בחוסר דמיון, בכנפי ברוָז – מה נשאר אז יפה!) או פשוט: לא לעשות אלא את שמוצא חן, ולומר לא לכל אשר בעיניך הוא לא – כלום זה מיטב החופש? או מתכוונים להרמוניה שתהיה בין אדם לחברו, בין אדם לתקופתו, להליכה מתואמת ומתוך רצון טוב יחדיו, לקראת, בדרך הרחבה? חופש־חופש. האומנם זה החשוב מכל? חופש? אין נעלה ממנו? אין קודם לו? וגם יכול כל אחד וצריך לקחת לו חופש? או רק מי שעשה ופעל כך וכך בימיו ואשר לבו בו רחב וגדול ונושם כך וכך – הוא רשאי ומוּתר בחופש? חופש־חופש – שאלות של סרק. לאן הן מביאות? כרגיל, מאין ברירה, שוב אל אותם השירים הקטנים, ואל הנחמות הקטנות, עם אורך־הרוח החומקני… אורך־הרוח הנכנע לכל שכבר הוא יש, כפי שהוא יש. משום שחבל עליו – הרי הוא כבר יש! הוא כבר הוא! ובכן, פייטני? בוא נראה אותך עושה מעשה, ואגב שמדליק סיגריה מעלה אותם בלהבה? קרבן־אִשֶה לאֵל הפייטנים. נראה אותך גבר איתן, מה? אתה צוחק. אבל אין בך דם. לא תעֵז. מסתבר, לא רק חס על הדפים, אלא אפילו טיפה מכבד את הבלויים הדקים האלה. הנַח! בוא ושרוֹף, שרוֹף ואתה נקי לביתך. רך שנולד מחרש. בלי מעמסת מורשת ימים עברו. ובכן? נוּ, סיגריה אפשר מכל מקום (כאן? כעת? מה יש!) טוב למות בעד סיגריה. בזהירי־זהירות. בגחוּן. בתוך תוכך. טוב – לא אדליק. לפחות רק גפרור. שיהיה אור. הבו אור, הרבו אור. וידלק כמה שירצה. זכותו, כיון שהוא. ולהוסיף אולי פצץ ויהיה קצת שמח. ולמה רק השירים? אולי הכל יחד? השר והשירים? הו, נוּ. וכעת. מה עוד?

עוד לא חזרו. עולם נושם לשלווה. מתלחש בי לשיח דבר. כל הצרצרים מטרטרים, כאילו אצים בהמון להספיק הרבה, והכלב הרחוק מטיח־מטיח. שכיבה בדד בלב השדה, ושיח מנפש אל נפש עם יצחק ארזי שלנו, ומעֵבר גבו לעגוב בקריצות ובזימונים אל אנדרומידה היפהפיה, שבוית־הסלע, המחכה לדודה גואלה. אני אינני לא צד אנדרומידה, ולא צד יצחק ארזי. צד מי אני? זו השאלה. אני פסיעה קטנה אחת הצדה. במה היינו עומדים? הו, לא לעמוד. תמיד ללכת לשדה. שם תמיד יותר. ובפנים תמיד פחות. וכן אָפיי, כנראה, אשם. כשאני חוזר מן החוץ, מן השדה, חזק אני חוזר וזקוּף־קומה, ושר לי, ומדמה כאילו שיווי־משקל בכל, כמעט תופש דבר ברור – וכשאני בא פנימה, לחצר, הביתה, כאילו מדיבור בשפה ברורה, אני חוזר אל דיבור מצועף, או כאילו משקפים עקומים מצטמחים על חטמי, והכל מתעוות דרכם, פושט צורה ומתקטן, מתגחך, מתעפּר בעפר. אילו רק ידעת: ללא רחמים! כל היותנו. ארחנו ורבענו. היחסים, הפרצופים, הפרצופות, הכל. טוב. ומה יהיה? איך אפשר כך? גם אם נניח שכל האשמה בי ובראִייתי ולא בהם ובהוייתם – אַוז שחור לא יכירנו מקומו. או אולי נוהגים ועוברים אצלנו על משהו בשתיקה, בהסכמת שתיקה? יד על לב, יצחק ארזי. אין שנתך נודדת לפעמים משאלה לא פתורה, מַטרדת כקוץ נעוץ? או נאמר: האם לא מוכנים אצלנו, כמובן, הואיל ובשלב הנסיון והבדידות עודנו, לסלוח, לעתים ברוחב־לב לא רגיל, לעסק־ביש אם הוא בחצר פנימה, ובלבד שריחו לא ייצא חוצה? מוכנים לבלוע ולעכּל כל מיני דברים, אם הם עשויים לפגוע בשם ה’חברה' שלנו, או במסכת ה’ערכים' שלנו? וגם יש מאמינים כי כל השאלה היא רק סגירה יותר טובה של המבואות – ונוכל לשקוט על שבתנו. לחנך את הילדים רק בידינו, לסנן יפה את הבא והיוצא מבחוץ ומבפנים, ולהקפיד מאד – לפי שהבעיות, בעיקרן, באות אלינו, זידוניות ומהרסות, מן החוץ פנימה? ושצריך רק לרסן יותר ויותר את הקטנים ואת התמימים ואת רכּי־האופי בפניהן, ולא לתתן להרוס פנימה, אל הקודש, להרחיק מעלינו את הפרוצות המפורכסות שמבחוץ, לפחות לא לתתן לבוא חשופות, או מסוקרות־עין, לא בלי מדריך שיאיר עיניים וישמור ממגע מאַלח, מדבק. כי אנחנו כשלעצמנו טובים אנחנו. לא מאד, אולי, אבל טובים למדי. בודאי. רק אַל ישחיתו אותנו פיתויי־השטן שבחוץ. הנה נבנה לנו חומה וחלונות צרים וגבוהים, ונמלא את ביתנו שאון נעים וריח טוב ואורות צבעונין – ואַל יצאו החוצה, ואַל יתקנאו ברשעים פה ושם… לעזאזל. אני… טוב. ונכון, שאנחנו, אף־על־פי־כן… או, נכון שתהילות שאדם לא ירהיב לתבוע לעצמו בפיו, בגלוי ובגוף ראשון – עלינו על עצמנו כולנו, אנו מריעים בגרון, בחזה, בדקלום, בשירים, בהצגות, וגם נורא אוהבים לשמוע מפי אחרים, קרובים ורחוקים? והדבר, כרגיל, מתפתח עם הגיל. סלח־נא, יצחק. בדעוֹך שאר תאוות, תאוָה אחת מתעצמת: ההיסטוריה. להיכנס להיסטוריה. להבטיח מקום ברור, ומפורש, ומכובד, בכותל המזרח. ובמלוא הצדק, כמובן. אותו חפז שחסך הגיל מן הרגליים יוצא בבהילות ובחמדנות על ההיסטוריה, על הנצח, על ה’דורות הבאים' – שלא יוכלו לבוא אלה ולפסוח, או לשכוח כטוב בעיניהם, ומוטב שאתה במו ידיך, בלא לסמוך על איש, תקבע דברים לא־נמחקים. ההחשבה העצמית, הרגישוּת להידור־הפנים, לזכויות, ל’פעם היינו', ל’כשהיינו', כולל חולשות קטנות ופגמים של מה־בכך, שכמובן לא עליהם דווקא ידון עמהם ריבון ההיסטוריה בעשותו חשבון. ואמנם, מה לא היה כבר בימיהם ובשנותיהם היפות. מורי ורבותי, אני מרכין ראשי. בענווה אשמע תמיד את ‘גם אני הייתי פעם’, משובץ שבע בסיפור בן משפט אחר, עם ‘כבר אמרתי’, עם ‘כבר עשיתי’ ומלא נכונות והבנה להיאלצוּת אדם לכונן מצבה בעוד עודו, טורח ומקפיד על נוסח הכתובת במלוא תשומת־הלב. וכשם שכולנו זוכרים וחיים, בעברכם, בגבורתכם, במעלליכם, בסבלכם, בקרבנותיכם, בהישגיכם, לא תניחו לאיש לשכוח גם ריבותיכם מימים רבים, יחסים והערכות, מושגים וזמירות חסידוּת או מתנגדוּת, ועד פירוש כל ההיסטוריה, עד תרח אבי אברהם מזה, והמאור הגדול שבעיירה הקטנה מזה… הי, לאן אני מתפרץ… פרטים פעוּטים כל אלה ולא שום מרכז־הכובד. נפסח. גם על הבריחה השקודה, המוזרה למדי, מן הדת והמסורת והנפילה אליה ואל נוסחיה, אלא שבדרך מחוכמת ו’תרבותית' יותר, גועה לשמים בקול מזויף. לא נוכל כנראה בלי גילויי צדקנות־יתר, בלי הפגנת־הישגים בלתי־פוסקת, בלי עמוֹד לראוָה תמיד – בואו תראו, בואו תראו: נו, איך אנחנו?… אבל גם לא זה. לא זה העיקר. כשם שלא השעמום האוכל פה ושם, בין מודים בו ובין לא מודים. אם במעגל הקטן שבחדר (כולל שטיח ופינג’אן ושני ספרי־אמנות וספר בסוציאליזם, ומדריך בידיעת הארץ) ואם במלוא המעגל הגדול של העסקנות הגדולה בחדר־האוכל ובאולמי־האסיפות. כולל ההכרח תמיד להתנאות ב’ערכים' ויהי מה, בתרבות, בפסיכולוגיה, בסוציאליזם, ולו גם בני קורס אחד, ‘נורא מעניין ודי מעמיק’, ועוד שני קונטרסים וספר חשוב לא גמור מעולם, ומוסיקה, מודרנית אפילו, וקידמה, תמיד קידמה, הי קדימה, רק קדימה, כאילו נימעֵט בלי אלה, בעיני פלוני המציץ תמיד, לא נראה, מעֵבר לכתפנו לבחון, כאילו יש מקום לחשוש שמא, פן… הו, די, נטפלת. שנית: היכן טובים מאלה, ומי? לא יודע. לא מחפש. אני שלהם ומשלהם אני. מתוכם אני ובתוכם. וביסודם של דברים – דרך רחבה וגדולה. ו… לי אין מקום. אשמתי שלי, כנראה. סוג גרוע של בחור. מיבּב לו. חרד בתוך שאננות. קר בתוך חום. בודד בתוך ציבור צפוף. לא חשוב. בעיות אישיות, נאמר. אה, בוא נרוץ החוצה. בוא נעזוב אותם. בוא נצא לשדה, שם עושים דבר. שם הכל גדול. מכשירים קרקע, מצמיחים, מושכים מים, יונקים מן העולם הגדול, ואינך אלא מה שאתה בתוך מה שהוא. וכולך־כולך שם. ויניקה לך מזה ומזה אליך. הנה. כעת תאמר כיצד האדם היוצר, חברו של אלוהים, חוזר לו לבית ו… סיפור ישן, הולך רכיל. נצחונות הבית: המפלגה! התנועה! אנחנו! איך אנחנו! האידיאה הרעיונית – אה, אלי, אלי. הולכים להצגה חגיגית. נפלא. החולצה סרוחה בחוץ, מעל המכנסים הקמוטים, שפירושו: אני מן המשק, מעל נימוסי בורגנים. אני. עבד למנהגי עצמי. אין־אונים בפני מה שהייתי פעם. בפני מה שפעם היה נראה לי. קצת מצומק בחוּשי לַיָפֶה, קצת מסויד בטעמוֹ לזה ולזה, אבל לי מוּתר, כי אני מכאן, וגם לחוות דעות בכל, מותר לי, שכּן אני מן המשק אני. הו, די, הפסק, תגרנית שבשוק אתה, הרפה, חדל, כבוֹש פניך דום.

אנשים טובים, אַחַי ורעי – על מה אני רב עמכם. אינני רוצה לריב. לא עם איש. אתכם בודאי לא. ואת האיכרים האיתנים שלנו אני אוהב. מיטב האדם. אנשים יפים. והעסקנים מכוערים המה בכל מקום, וגם אצלנו. ובושה לידוֹת אבנים קטנות ולעפר בעפר, ולעסוק בטיעונים פעוטונים על גינונים ונוהג. או קצת יותר יופי, פה ושם. או קצת פחות. עוקר הסלעים בזיעה מזיע, ולא על הזיעה ידונוהו כי אם על הסלע. הו, חברים שלי. אגב, האם זה שאנחנו מגדלים בצל וחולבים פרות, מוליכים טרקטור ומגפרים את הגפנים (בכרמנו, בשלנו!) וחיים לנו בצוותא עם אחינו ורעינו – זה דיוֹ כדי שנתבע לנו עוד נהרה נוספת, נוסף על זו הקורנת ממילא ממצח כל ילוד־אשה החי לו מיגיעתו? מה עוד מאיר מזה מעט האור המתגלה באיש המפרנס נפשו מיגיעו, אותה מעט נהרת־אמת צנועה, שהיא, אולי, חלק אלוה באנוש? טא־טא־טא. מה תאמר ומה תדבר עוד, ויצחק ארזי צודק ממך, בכל. אפילו בזהירותו בך – יצדק. מראש ידע שכך ייגמר. כך אמר אתמול, וכך הזהיר שלשום. יצחק ארזי לא ניצל מעולם את איש. בודאי לא את חבריו. רק את כוחותיו שלו. והרבה יותר משהיו לו. בטרם זמן נכפף והאפיר שערו. אבל ליצחק ארזי יש עוד שיר, שאילו היה כותב שירים, היה אולי שר מעין זה שאני כבר יודע על־פה: הבתים, העצים, הרפת – הכל שלנו. כך זה מתחיל. האדמה, האנשים, וגם שמי־השמים. כך שר השיר. שלנו פה הכל – לנו גם הנפש. אל תבקש לך איפוא, אל תביט אנה ואנה, הכל שלנו, גם אתה ורצונך. כל הדברים, כל העברים למעלה ולמטה, הכל, לגמרי, כולו. אנחנו התוכן וגם הצורה, אנחנו המסגרת, הפנים, התוכן והקצב. אנחנו סביב, תמיד, ובכל. כזה הוא השיר הקטן של יצחק ארזי, שיר שאין בו אני אפילו פעם אחת. רק אנחנו. תמיד אנחנו. שאין בו אולי זה ואולי זה, כך או שמא כך, אלא רק תמיד כך והכל־כך. לכך נעשה המעשה. כן. לכך הוא… אבל, באמת, די. קולי מתחיל להרטיט כקול מוכיח בשער. אני מתכווץ ומסתלק לי. לא אמרתי כלום. חיו בטוב. רק לנפשי איני יכול להושיע. אני להוכיח למישהו? למוכיח יש אמת שמקולה הוא מוכיח. לי אין. אני רק רודף־רוח. הייתי רוצה לדעת, או להרגיש דבר שהוא, שאיני יודע איך לסמנו, או איך לקרוא לו בשם, שכן כל השמות כבר מלאים ואין לי מקום בהם. למצוא דבר שהוא דבר בפני עצמו, שאינו נגזר ממקרה טוב או רע, או מפרי מעשי יהודים טובים או טובים יותר, פתוחים או פתוחים יותר, ולא, מאין־ברירה, פרי השלמה, פרי עייפות ממעכת, הצרה לאדם מראית כבדה, אף אם נוגהת אור על מצחו, המצמקת, לעתים, כל כוונה טובה שהיא, אף אם מפריחה לעתים כמַטה אהרן; דבר שהוא הוא, משום שהוא זה, קודם־כל, ומשום שאתו הכל אחרת, שיום תמים כדאי לעמוד על רגליך למענו, ושנה אחר שנה, ויותר ויותר, תמיד יותר ויותר ולהתקדש ולהחליף שמלות למענו, ולהתנזר מדברים, ולהתמסר אין גבול, והקשה מכל, אִתו, אינו קשה מנשוא, ובלעדיו גם גבעול־קש יכבד מנטל־עופרת – המביא לך אותה ריגשת־לב מפעמת, כי אתה צומח וצומח, כפי שיש בך וכפי שצפוּן בך, כפי יכלתך וכפי טיבך. אה, מה עוד להוסיף? זה… וכי על מה אנו מדברים כל הזמן? והייתי רוצה לשיר, איך רוצה לבעור לי כולי כלפיך ברוח! לשיר אדם מתנתק, כזה שלא שייך כל־כך, לשיר אדם יוצא לדרך – – משהו… אה, אתה לא מבין, יצחק הטוב, ולא תבין. גם אני בקושי, ורק לעתים רחוקות. אינך אשם כשאינך מבין. לא יודע מה לומר לך. דבר שתכליתו מתמזגת עם תכליתי שלי, שאני מגשים לו את חלומו, והוא ממחיש אותי… לא, לא כך בדיוק. רוצה להיות אמיץ ולהיות את אשר בי. אם בי יש. אם יש בי… אם אמנם… ולמה נדמה לכם ששלכם נופל כשאני מחפש את שלי… וביחוד כשאין יודע מהו כל השלי הזה, מי יקנהו בשוק, ומה יתנו בעדו. רוצה שאדע לוַתר על הכל ורק לתפוש את זה שהוא כוחי, הוא אשר אני, כל נחלתי לי בעולם הזה. לנגן במה שנולדתי לו. אם נולדתי לנגן. ולא חסדי איש. ולא צידוקים. ולא פילוסי־דרך לפני. ולא להיות חייב דוּחוֹת לאיש, לגמרי של אף אחד, לגמרי לא חייב. ולא להתנצל, ולא למצוא תירוצים. לופת אותי זה בערפי ושולח אותי לפני. לנסות. לוַתר על חמאה ועל דבש ועל צל ועל פינת־שקט לחלום. הן שלי יהיה לי הן, ולאו – יהיה לאו, גם אם אחליף זה בזה למחרת. ולהחליף! כל עוד מתבקשים חילופים! לחיות! אבל זה כבר… בתוך כל סדר נשארים אנשים מחוץ לסדר. מחוץ לכבוש בכביש, מחוץ לממושטר במשטר, ומחוץ לשום חצר שתהא, יפה ונוחה ככל שהיא, או בצורה. אנשים חסרי כל דגל שהוא. בלתי־ממודגלים. שיוכלו לצאת ולבוא, וללכת ולשוב, לא נושאים, ורק תוהים, ורק מנסים, ורק מתחילים, ורק מנצנצים, ורק חוזרים ומנסים, ולא אוגרים בקיץ, ורק צרצרים, ושמוּתר יהיה להם לשחות לאחור כשכולם זורמים קדימה, בניגוד לקידמה הטובה, ולקפוץ כשכולם שוכבים לנוח, ולצעוק לרוח לעת שקט, ולהבל לעת חכמות, כאלה שיש להם היתר מן הרוח להפוך את העת, ממש בשעה שלכל עת, ועת לכל חפץ… מה? מבולבל? אינך רואה שום חוט מוביל? טוב, אין לי. מין צפור־כנף. אינני מתעקש על כלום. רק ש… טוב, נפסיק.

חם. לילה חם. שדה חם. שותק. אני רוצה לחיות. צמא לחיים כמו ל… ויודע שכל חיי אינם ערוכים נכון, כראוי. לא כך צריך היה. אלא איך?… דא עקא. אינני ספוג בשום מקום עד תום. תמיד נותרת לי שהות עודפת להיות מן הצד ולהתבונן מבחוץ, ולא כי שמתערבל במערבל הגדול פנימה. כשחלמת, אבא, על המשך – לא עלי חלמת, לצערי. ראשון צריך לשני, האם אני השני לך? הכל בידי, לכאורה, ואני כאורח. או כקם משולחן מדושן בעודו לא שבע. – איך זה, טוען יצחק – אתה שמן הקרקע צמחת, שכעשב־השדה גדלת – איך אצלך קרע שבלב? פליאה! ויודע אתה, יצחק: יש בי בתוכי אחד, ישן לחלוטין תמיד, כל הזמן, שכל הצלצולים שלנו, צלצולי השכמה וערבית, צלצולי עבודה ולאחריה, צלצולי ארוחה ולאחריה – אליו אינם מגיעים, מנומנם הוא ולא נדרש, ורק אי־פתאום, באמצע, דווקא שלא בשעתו, בשום שעה, קופץ ומתעורר וצועק הברה, ו… נוּ, טוב. איך אני בעיניך, אנדרומידה הנחמדה, קסמונית שלי, היית לוקחת אותי לך לחתן? לעתים לי בי, כאשר יהיה במוקש שכבר דרכו עליו… השתפכות נפשי, עלמה טובה, מעולם אין לה קול, אולי משום שמעולם לא היתה לה אוזן. נתרגלה לילל באפס־קול. לשיר בקריצות. להיסתר במלים אחרות. טוב, זה באגב. מה שאינו באגב הוא המרחק בין הדברים. הו, הפלגתי למרחקים. בן יחיד להורים טובים, יצא רעב למרחקים. מה השעה? מדוע אינם חוזרים? הכוכבים כבר זזו. מה שוב מתבּלגן שם? שמא אני סר לראות? עוד רגע. אבא שלי. צר לי שאני. טוב שלא כמוני כל חברי. שיחיד אני מתהפך. קחו ועברו כולכם. כמה שאני עייף. לילות לא ישנתי. אבל מוכן ללכת. מיד. כרגע. שרוֹק ואני רץ. אתה יודע איך היא ההרגשה הממארת: אבוד בעולם? קובי התנער פתאום, וישב מַטה אוזן לעֵבר הבקתות, שלא הסתמנו על קו הרקיע בשום מקום. משהו היה כאילו הוּתר והידהד. מה קרה להם? אבדו דרך לכאן? הבדידות מתחילה להטריד. בלי חברים (ויש לי המון), בלא בית (ויש לי בית גדול ואיתן ונכון לסייע בכל), בלא ידיעה של ממש על העולם (המון דעות, ישר והפוך, כדגים בשלולית). בלא שום בטחון, בלא אמונה בכלום בעולם (מתפלל להאמין, למדרך כף־רגל של אמונה!), ובא וכובש מצחי על סף העולם (הה, מצלצל שירי מדי, לא אמת!), הה, אבל מה, ככה זה. ולא עסקו של איש אם לא מוצא־חן. ובמרי! היתה לנו פעם סוסה, ליזה, אי־אפשר היה לרתום אותה עם בן־זוג. רק בעגלת־יחיד. רק לבדה. אם חובה להירתם – להירתם לבדה. אחרת בועטת ונושכת ומשתוללת. אם לרוץ בשדה בלי שום עוֹל. ואם עוֹל – לשאת בו לבדה. הסוסה ליזה. כלום צריך נמשל? זכר צדיקה לברכה, זכותה תגן עלינו. אמן. יש הכרות יורדות מעמקים, כשרשים עד מתחת לכל הסלעים, ומפוצצים כל סלע, הכרות חודרות עד עומק אותו חלל אפל אשר בו רק היונקות הסמויות, העדינות ביותר, יכולות לו. הדברים הפשוטים ביותר. שמוּתר לשכוח את משמעותם מרוב היותם האיתנה. צעדים? נצטיירו כאילו גושי־תנועה באפלה. נזכרים את שׂדרת־החרובים משני צדי הדרך הסלולה אבנים אבל עוד לא כבושה, עד שמוטב להניחה ולנסוע בצידה בשביל־העפר רחוּץ־השמש, המאַבּק עפר־זהב, וממול הגגות האדומים מציצים מעל גל של ירק מוצל, הגבעה. והכניסה עם מפלי זהב הפרקינסוניות על מיליוני כוכביהן הנעים ברוח, היא הרוח ההופכת ברשרוש גוילים את צד הכסף של עלי הצפצפות, מקדדת תמירוּתן לכאן ולכאן. ‘על כתף הר פורח/כפרי זה הקטן/ל־ל־ל־ל’, נבט אי־מזה זמר־תינוקות ישן. מִצרב געגועים. יִבּש פתאום בגרון. נעשה לא נוח לעמוד לריק. פיהק ומיתח אבריו. ענין של כלום בודאי, ותיכף הם באים ונגמור. על כתף הר פורח/כפרי זה הקטן – מעשה נאה הכפר שלנו. מים, אילנות ואדמה תחוחה. שובע וסדר ויִשוּב־הדעת. מתהרהר בי פעמים כי כלל אין צורך בהרבה כדי שייפתח העולם – והוא, מיד, עולם עצום. גם סביב שולחן קטן בחדר מוגף, עם מנורת־נפט. ויש גם עולם אדיר־משמעות, קורץ תקוות, במשחק בת־רוח בוילון תופח מתנשם, בחלון אחר־צהרים אחד. שיש יום נדיר אחד, לעתים, ואתה ורצונך וכוחך ויצריך יד־ביד נלהבים כאחד, ואין צורך בכלום, כדי שיהיה לך, כל עשרו של מי שיש לו ת"ק על ת"ק פרסות גדולות סביבו, מרחבי פתיחות, עשרו של מי שהלך והרחיק עד מעבר שבעה אפקים ושבעה ימים – פשוט, אצלך בחדר, בצריף הישן, שחוח־הגג, בשלוַת אחר־צהרים אחד, או בעומק אחר־חצות אחד, ריחני ודומם ופורה שלום, שיש כזה עושר גדול גנוז – – או שאין זה אלא רמאות, התפייסות עם הבזוי, השלמה והכנעה, ואני לא… ריח־פשרות מתקתק. בין כל שני גלים של כמעט הרגשת־טוב, מישטח מישורי אין־סוף של אפס־תקוָה, חדגוֹניוּת ארורה, ולא חפץ ולא רוצה ולא אשלים בשום פנים… אלא שזה כבר ענין אחר.

ענין אחר? לא. הרי זה עצם הענין המדובר. כי עם כל הנכונות להבין, עם כל ההבנה הציונית ביותר, הסוציאליסטית ביותר – צר לי בדבר הזה. במרחק הריק הזה בין העושר שעשינו בנכסי־חומר, ובין הפיהוק המציץ מנכסי־הרוח שלנו. נכסי־הרוח! פירורים ושיירים ומליצות. מעשיות. זכרונות ממותקים, חגיגות מנופחות, או קינה על הדור הפוחת. (הללו – שמבחוץ!) הנה: ביד האחת בנייה אדירה, שאדם וכל אשר לו משוקעים בה, שרירים, דמיון ושכל, וכוח רצון, עלילות ששינו סדרי־בראשית, שהשליטו חכמת אנוש על עזובת אין־סדר, שבראו נוף חדש, משורש עד עלה, שלקחו אדם והעלוהו לסוד יצירה, לשותפות לבורא; וביד השני, הה, מה ביד השניה? סיסמאות. מכל הדורות והזמנים. פירורי מהפכנות, פירורי בית־המדרש, פירורי יצר, פירורי הרהורים, פירורי א.ד. גורדון, גחלים עוממות, מקונטרסי הסוציאליסטים למיניהם, חכמות מפי הטף, הקשבה ללקח המנהיגים, המטיילים על הבמה, אחת הנה ואחת הנה, וזורעים בהינע־יד הרהורים שונים, חוג לתנ"ך, חוג לטבע, חוג לשחמט, בידור, יֶרח עיוּן, קבוצת כדור־סל, רדיו פרטי בחדר כן־או־לא, ועדת בירורים, ואורות מסקרים מעולם רחוק, לעזי ספרים, שרידי חוברות ‘מי שהיו’, כרכים שנחנטו בהם רחשי בחרות, עלמים ועלמות, בוארשה, או היכן שהוא, לפני שלושים שנה, שגבורתם, שמחתם, בכיים, ביטוים ולבושם – לועזים לנו. הדים, רחשים, ואפקים דועכים של מרכזי־עולם זרים לנו, ושל זמנים שהוספדו כבר היטב ביובל החמש, העשר, השלוש־עשרה, החמש־עשרה, העשרים והעשרים וחמש, ואולי אף השלושים והארבעים, אירועים שהיו מעֵבר לגבולות שאינם קיימים עוד, שמות של גדולים שכבר הפכו שמות רחובות, מאותם שכבר הגידו בזמנם הכל ולא שיירו. – ואילו אנחנו – שדה־כְּרָב אנחנו. בין שתי זריעות. זו הישנה מאד שכבר היתה ונאספה. וזו שעוד לא נזרעה. שעתידה להיזרע אם הכל יבוא בשלום. סוֹב וּראה, הצץ וּמצא, מה היה בבית־הספר, בשיחות, ב’פעולות', ב’ישיבות', ב’כינוסים' וב’כנסים' – אם לא אותה דלות שלנו, דלוּת מגומגמת, תרבות־עציצים חיורת, צמחים שלא כולם אוקלמו, שלא כולם הושקו, שלא כולם אינם מזכירים, יותר מכל, לולב יבש והושענא חבוטה. תרבות ללא יניקה רצופה לאורך כל השרשים כולם, ממקור־האדמה האפל, הלא חשוף, ועד מרומי הכיפה ופרחיה ופירותיה. ומה במקום? חברים, מה במקום זה? (אני כמרצה וכדורש ברבים! מילא…) כל מיני קצת מזה וקצת מזה, עם יותר מקצת רגשנות, עם קצת קול קורא, מוסר להועיל, וקצת מן הספר האחרון שבאחרונים, וקצת מן התנ"ך, וקצת מחרסי העתיקות, וקצת ממה שמחוץ לכל ספק, וקצת ממה שככל שחוזרים עליו יותר – יותר הוא מצטמק, אבל תמיד עם הרבה דאגה לבריאות, ליחסים, ועם הרבה־הרבה אהבה, כמובן, מנות גדושות ומתוקות מאד, כעוגת יום־הולדת, כשברדיוֹ משמיעים את השירים האהובים עליך, פזמונים ומחולות. הלא מוטב כבר קרחה גמורה! מוטב בור גמור, חרוש והפוך על פניו. פתוח הפקר לצריבת השמש העזה, למַשב הרוח המערבית, הצפון־מערבית הדרום־מערבית, והמזרחית לעת חמסין, לצלוף הגשם, לחום פריחת עשב פה עשב שם, אדמה ערומה מול שמים גבוהים. היש עלוב ממראה חלקת־אדמה שהוזנחה, שהפריאה הפקר, שהפסידה את פני הטיפוחין, אבל גם את פני תומתה, את הוייתה הטבעית, הראשונית, את רוח המרחב אשר בירכו אלוהים, שאפילו עשביה אינם עשבי־בר עוד, אלא אך בָּאְשָה, עשבים שוטים, עשבי צל התרבות, צל גדרות, צלעי אשפות, נמושות מרבק, צמחים סֶגֶטָליים קראנו להם בשיעורי הבוטניקה, – תרבות צמחים סגטליים, של מי שהיו. צמחים שזרעיהם דומים לזרעי התרבות ונזרעים בהתגנב אתם, כל אותם חבלבלים, חרדלי־שדה, זון משכר, נירית הקמה, האֵל יודע מה עוד, כל אותם חפוריות ודרכמוניות, ינבּוּט־שדה, קוצים וקוצנים, ומה לא – פולשי השדה – אשר יירשו אותו בנקל, לוקקי מן הצד, נטוּשי־הנטש, וזונקים פתאום לחטוף כל חלקה טובה להם. הנה, תראה: סבא, שלא הכרתי אותו, היה תלמיד־חכם, לא היה אלא הוגה בתורתו ובספריו, שלם על מושבו ומושרש בכל יחסיו. יפה. אבא קרע עצמו ובא ונשתל מחדש. ואני וחברי כבר סגטליים. צמחי צידי הדרך. כבר לא תלמידי־חכמים. ועוד לא שום חכמים בחכמה חדשה. קרחים בין ילדות חדשה וזיקנה לא גמורה. חכמתו של סבא הגיעה אל סוף פסוק. חכמה אחרת לא עשינו עוד. מה נשאר? נשארו אנשים שנסתרבלו בלי שייהפכו תמימי פשטות־גסה; שהגיעו עד מוּזנחוּת, ברישול לעייפה, בלא שהשיגו, כנגד זה, שלוַת־איתנים, גושים כבדים. נשארו צמאים שמושקים בפושרין. הביטו, מי אני? בחור שאין לו כלום, בעצם, לא דעת יתירה, לא בקיאות, לא חכמה מיוחדת, אבל שמתראה כאילו. כאילו היה. כאילו הוא. חיטוט של כלום בקרקע תחתיו – וסלע. הוא וחבריו, בחורים בלי יִחוּס־אבות המה. רק יִחוּס־אב להם. וכל הקודם לעליית אבא – חשכה. עד ימי דויד המלך. וגם הוא, הלא, לא אמר הרבה. וזה גם טעם הליכת־העורב שלך, לא עוד יונה, עוד לא זרזיר. ולשוא כל עצות היועצים הטובים, והכללים להועיל, שאתה מפסיע בהם כגמל על חלקלקות קרח, שלא תצעק החוצה המבוכה, מבוכתך שלך ושל דור הוריך, ושלא תגלו פתאום, כחם, את ערוַת נוח אביו, ושלא תצעק ההכרה האילמת, ולא יבוא פתאום ללבך לשלוח יד ולחטט אי־שם בחשכה, ולהעלות כל מיני רעיונות של חושך, ושלא ישתולל פתאום בחור ב’חיי החברה וההוי', שטרחו והכינו לו בטרחת ממושקפים ארוכי־שרוולים, מתולתלים ומקריחים, כדי שיתעשת יותר ויותר, כדי שיראה שהעבודה כה בוערת, ובחוץ כה חם, וצריך כל־כך הרבה להספיק, והימים כל־כך קשים וחמוּרים – ולא יתפנה להביט איך אנו נראים, ושלא יבדה מיני דברים לבכות עליהם, והרהורים מתפרעים, ושידע להשתבץ יפה במסגרת, שלא יטול עליו להרהר כל־כך הרבה, ולנדנד לעצמו ולבריות – האוהבים אותך כל־כך – ותישאר לה אותה מחשבה קטנה בקרן־זוית, מזולזלת כבת מכוערת בליל־ריקודים. הו חביבי, כבר חשבו חושבים על הכל, טובים ושלמים, ומה יש עוד לחפש כשכבר מצאו כדי כמה שהיה צריך לנו, ולא נותר עוד מעתה אלא לקיים ולהגשים בלבד; ועוד זה: סוף מחשבות חדשות – במעשים ישנים. למה לכם? הכל כבר מתוּלם לכם. בטוח ומבוטח. כבר כתוב בחוברות ובספרים, ובגליונות ערב שבת, ‘מבחינה רעיונית’ וגם על־פי ‘האידיאה הרעיונית’ – הכל נתון־נתון לפניכם, מראשית עד אחרית. מאליהם יסובו האופנים בחריצים המעומקים. מאליו הכל יסוב. ואשרי העייפים ואינם חושבים. אשרי הלומי המשק. והרי כבר הכל מוכרע וקיים. מוכרע מלפנינו. מוכרע ומיוצב מאז היותנו מְטרטנים מתחת השולחנות – וכבר מיושר ומפולס וסלול וכבוש. ואחריותנו שלנו – עודה בבתוליה (מחוץ לעסקי המלחמות) ויכולה להיחמץ (מחוץ לאחריות למכסת תוצרת העבודה). הרי לפניכם כל התשובות, ספרי תשובות, שיחות תשובות, מורי תשובות, ימי־עיוּן של תשובות, קורסים לסתימת שאלות. וגם הזמן עושה, וגם דורות עברו השיבו, וגם מיותר מלכתחילה לשאול יותר מדי. ובכן? ואם יש אחד שנפשו בו כצפור מנתרת בין הסריגים, ולבה בה מתפרץ, פורץ פרץ? לא־כלום, מראים לו שמזונותיה דווקא מצויים. מה פלא איפוא אם פעמים נדמה כאילו קול קרא אליך מעבר לברושים? ואתה היית נכון להשיבו: אֶשקה־נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך… או אם, פעמים, נראה לא כך, אלא כאילו צלול צללת כאבן במעמקים ולא תיחשף עוד עולמית… לא יטיחוך עוד שנית אל אשר יהי. עברו ימי ההטחות. אתה כבר כאן. אתה כבר במקום. בארץ היעודה. אין עוד אל אשר יהי. אשר יהי – היה היה, והנה הוא כאן לפניך, והוא אשר לך. והמבקש לעוף עוד? עוד קצת לעוף? טעות בידו. גם אינו צפור־כנף. ייכבד וישב כבד.

דור מופלא הזקנים שלנו. מה שהללו הספיקו לעשות בין בחרותם וקשישותם. אותו פאתוס שהיה להם, וכמעט אבד מאתנו. שקשה לנו, השפויים, לעשות אחריהם. אנחנו לא שרפנו שום גשר אחרינו. לא המרנו עולם בעולם. לא אֵימי פרעות ותופי מהפכות מזה ולא עזובים בשממה חדשה ולועזת מכאן. העבודה שיכרה אותם. גם הרגיעה גם הפעימה. ואז באים אנחנו. בתוך כדי קפיצת־הדרך. על אֵם הדרך. תחת התומר. תחת גג רופס של ישוב בן־יום. לא על קרקע מורשת מדושנת, תמצית מסורת דורות, לא נשימה באויר מלא הדים, ומסביבך לא חי הומה העם. נולדנו ומסביבנו, בין כפר לכפר, שטחי זרים, כאיים בים היינו, סביבנו נחלות זרים עוֹינוֹת, רק עד הגדר היה קצת מטופח, ומשם והלאה – קוצים, חריש אחר וזריעה אחרת ואלוהים אחרים, וסכנות, ויריות, וארץ לא־נודעת. לא ספגנו אל תוך דמנו מאות שנים קודמות, אלא רק עשר או עשרים, ובוערות מאד ומזועזעות. אצלנו, ספוגים בדמנו, אין אלא רק סיפורי המציאות, צל־הרובה, ואגדות עוד־יהיה. ואולי זה טוב כך ויפה. ואחר־כך תקעו בנו לימודים של נייר, ומליצות תחת שרשים ודרשות תחת עומק. צקלון קטן היה למורינו, ובו כל מיני דברים מלוקטים מפה ומשם, לעבר ולעתיד, לשמאל ולימין. אכן, ידינו שלנו מושיעות לנו, אבל הדם שלנו חסר דשנוּת. לא יניקה לנו מן העם (איפה העם? בעפולה?) ולא מן השדות (עדיין נבראים והולכים), אלא תרבות מחוכמת, מתוחבלת, נחפזת לפתור, או לחמוק, טלאים ובלאים, אמצאות של מחנכים ממה שהעלה המזלג, לאחר שהכה בכיור, או בדוד או בקלחת או בפארור, מכל אשר בידו, וממה שנתהרהר בלבו במוצאי שבת בין־השמשות, ובסך־הכל שבלים צנומות אחדות. גדלנו על נסיונות, על מזונות נסיוניים, לא היתה אם לאמהות, כעל דף חדש נאלצו להתחיל. ואש בערה סביבנו. תמיד. אתם סוככתם ועשיתם לנו קצת סתרה. אבל הכל היה עדיין חשוף. פינת־ירק אחת במדבר קוצים שרופי ציחחון שגבהם כגובה פרש – פינה אחת אינה משנה הרבה, כדי שיגדלו הילדים ולא יוּכּר בהם פרזון הוייתם. דימיתם כי אפשר ובבת־קסם נִגדל ונהיה כעץ שתול על פלגי מים, בעוד שלא הקרקע, לא האקלים, לא האזור השחוּן, לא שרידי העבר של עפר זה, ולא שוכניו מתמול־שלשום – לא היניקו אותנו; ותמיד היינו כמין תולדת פשרה מחוכמת, שוגג עם אזלת־יד, השלמה שבלית־ברירה, עם רצון טוב ומשתדל מאד, ונמלץ מאד, ושאפתני יותר מכל. אחד ביקש בנו את נמרוד גיבור ציִד ואת ישמעאל ואת עֵשׂו, את יואב ואת אבנר, ואחד ביקש בנו את סבו, ואת הגאון רבי אליהו, ואת ניצוץ עיניו של רבי נחמן מברסלב. וסומכים קצת על המורים, קצת על האמהות, קצת על הזמן, וקצת על הנס, עם זריקות־עידוד של חכמות, הטפת מוסר גנחנית, וקריאת ספרי־חינוך תמוהים, ותקיעה לא־פוסקת בשופרות מחופשים לשופרי יריחו – בלי מגע של ממש לא בהיולי מכאן ולא במעודן מכאן, בלי מגע של ממש במה שאספו הדורות והכינו, ובלי מגע של ממש במרחב המקיף סביב. כמי שנפל אל מחוץ לקן החבוי בענפי האילן הישן והגבוה. עקורים ממה שכבר היה ועדיין לא מלבלבים במה שיש. שכּן, אילן חדש אינו נעשה למחרת היזרעוֹ. גם כשהכוונות טובות והצרכים דחופים – לא. תמהונים שכמותנו. משכילים מדי בשביל פלחים פשוטים, ופשוט נבערים להיות נושאי תפארת רקמת מורשת דורות. ספריהם גנוזים בפנינו, וספרינו חכמות קלות, מעשי־בבא, שירים, תמיהות ובעיקר קרתנות קטנה וזה הכל. ולבסוף מתעורר איזה צמא לדבר שאין יודעים עליו כלום מחוץ לזה שאצלנו אינו נמכר. ויש עוגבים על ערים רחוקות מעֵבר לים, מקום שם הכל ישן, וגמוּר, ומאורגן, ושלם בשלם נוגע. כלום פלא הוא שקוסמים לנו בבת־אחת כל ההפכים? גם בדואים, סוסות, טקסי־קפה, כרכורי דבּקה, טוהא־טוהא, ילל־ילל (שרשים שלנו בוכים!), ימי השומר, אלכסנדר זייד, מדבר יהודה והמכתשים, ימי גדעון ושמעון בר־גיורא, יפתח שופט ישראל, ימי שפוֹט השופטים ואין מלך בישראל, ועם זה, ובו בסדר, כדורגל וכדור־עף, ואופנוע וריטה הייאורט וגרי קופר, ומנועי־הדיזל, והאלקטרו־מגנט, והעצמה הנאדרה בת עשרות כוחות סוס, שניתנת בדושותיה ובמנופיה לשתי ידיך ולשתי רגליך, פניך סתומי־משקפים, שליט אלמוני אדיש ותוקפני, מנגנון משובה העושה אותך שליט על המרחקים, על הכובד, ועל הזמן, ורובים, ומוקשים, והרפתקאות סכנה וניהוג לעלילות־גבורה… כל זה מכאן. ומכאן, פה ושם, תשוקת־עיועים מדיחה להיות עלה של סתיו… להשיג אותה פעם אחת שבחיים שדולקים בה שלמים ובארגמן ובלהט, ואם לא כך – לפחות, אולי, במקרים עצובים, באודם כמישה נובלת, פריחת צניחה מנותקת של זלזל אל אשר יהיה… תנו לי. שלחוני ואפרַח… נוּ, טוב, היכן הם? אני מוכרח לצאת לקראתם. אני אצא מכאן והם יבואו מכאן. אין ברירה אלא להמתין כאן והם יגיעו. האחריות. אגיד לך דבר, בחור טוב שלי. יש כלבים גיבורים אצל פתח חצרם. אתה גיבור בנביחות על ביתך פנימה. אתה המכיר כל מבואותיו, אתה הבקי במקומות תורפה־פה־ושם, כמו כל יענטע זולתך, מה קל להפוך כל קטנה לגדולה, כל שׂריטה לרעם בגלגל, מה נמהר מזה, מה אווילי מזה? פשוט, קלוּת ההרצאה מפתה. קלוּת המחץ, ההכאבה – ולא שדבריך נכוחים או כוזבים בפני עצמם! פשוט נוח יותר להתעסק עם אחיך ורעיך, פי כמה מִצאת אל האמת הגדולה, מול הרע האמיתי כפי שהוא, ובמקום שהוא, ו’לישא חרב מול ים פגעים' כפי שזימר, כמדומה, מי שזימר. חשוב חשוב, בן יקיר לי. כי בין הצדקנות, האצה לחפות ולכסות על כלימת הבית, ובין הגבורה להתגולל דווקא על ביתך שלך ולהוציא קלונו, אתה, כרגיל, קופץ באומץ וכותש את נפשך שלך, ורואה בכך זכות יתירה. מצד שני: קל מדי גם לרוץ ולצאת אל השדה. להיות שם בודד בצדקתך, ולחזור אל הבית ולנבוח על כל הקרב, ולראות מכל הבא במערומי חולשותיו, מפולש בסרוּת טעמו, ולהתנשא בשתיקה מתוך טענות ובני־טענות, ובעיקר, מתוך יוחסנות. יוחסנות זו לך מניין? (אפילו לא יחוס־אב! שכּן יוסלה, אבא, חביב הבריות הוא!) אפרוחי שלי, למה לא לכבוש חרטומך באשפה ושקט! על מי פצית מקור. מה מגיע לך, בשם מה, בשם מי – בן יחיד! – הה, די, די. בשם כל היקר די. זה כבר מצחין ספרות. הלא אני כבר טוחן את אבני־הריחַיִם. רפואתך – התאהבות עד מעֵבר לאזניים. אשה קטנה אחת – תשנה הכל, ויתחילו להימצא הטעם האבוד, והמשמעות הנשכחת. ובאר עומק הדורות הסתומה. או שצריך לקנא ולהשתדל להיות מן הלא־שואלים, אותם שדבר לא מציק להם, שאוכלים ושותים וישנים והחיים עליהם כזרם מישרין. או ללכת בעקבי סוסי הרעיון, הגוררים בסיכוך עיניים את חייהם הרתומים לרעיון, ולאבי הרעיונות, פלוני בן פלוני, גדול הדור, הפותר להם ספקות, ומפרש חלומותיהם, ופוטר לבסוף מן השאלות, ונותן לך חדוַת הערצה תחת חיטוטי אכזבה. או, פשוט אני עייף. עייף מעשות, מהלוֹך, מהמתין, מקווֹת, מחשוש. ממלכותו הרשעה ואין־מצרים של מקרה עיור־חרש־ושוטה. מההיכנעוּת לו. כאילו זו תמצית החכמה – לעבור את כברת עולמך איך־שהוא. בלא להזיק ובלא להינזק. אה, מי יודע. מי יאמר. אני בתוך הכלל, אבל לא חלק ממנו. נמצא בו, בין ישן בין ער, אבל לא הוֹוה אותו. מוצא לו דבר, כי חיפושים מבקשים למצוא. וגם עייף פשוט מפני שעייף. מאין שינה. ונניח לכל זה עד שתגיע שעת אין־פגזים. כשנצטרך לשאול סוף־סוף – וכעת מה? וזו תהא תכלית החכמה. אמן. ונמאס. אמרתי כבר את מספר־הסתירות הגדול ביותר שאפשר למלא בו ערב אחד. והם עוד אינם. לכבוש אוזן בקרקע: לא שומעים צעדי מתקרבים? אמרתי להם ברור לגמרי – בקצה החריש. שהם יתעו? חיימקה ויוּדלה? אני עולה לקראתם. לא, אני אמתין. אני כאן אשב ולא אזוז. אני ארקב. אני אמתין לעולם. שקט סביב. שקט בכל מקום. נִלהבותי, לאשרי, היתה שתוקה. גם אני כך: הלהיטות להכליל הכללות. כמו חבילות־קש הדוקות וקשורות ומדוחסות במשטר. משטר־משטר. לעזאזל, ככל שיותר משטר, ככל שיותר סדר, ככל שיותר כבישים ובתים ומדרכות ושרברבות וסידורים ושעות עבודה – פחות אדם, פחות חיים, פחות אמת. הרי זה דוגמת הלול החדיש, הממושטר להחריד, קומה על קומה, בנוי כולו לתכליתו: לעזאזל התרנגולת, תחי ביצתה. אדם שְמאָדם – העיקר התוצרת. מופרז קצת? אולי. ובעיקר למה לי כל זה. הערות החכמה והחריפות, הויכוחים עם התוהו, היגיעה אין קץ – כשיש זריחת פרקינסוניות מכוּכבת, כשעננים שטים בשמי קיץ, וצלליהם מכחילים בשדות, והכל סביב פתוח, פתוח, פתוח. שוב ושוב ושוב: האדמה. הכל בה. להלוֹך ברגליים יחפות על אדמה לא בנויה, שאָפיה שמור בתומתו, שלמות תומתו, לעבוד מתחת שמים גדולים, מתחת שמש חמה, להיות בלב הדברים הפשוטים, הלא־מחוכמים, הלא־מתוחבלים, הלא־ערמומיים, הלא טומנים־פח, בלב הצמיחה והגדילה, באותה שתיקה עשירה, באותה זמרה זהובה, באותה הכנעה עמלנית, ובאותו דרור גדול שבה, זה כל־כך ברור, כל־כך בהיר, כל־כך… מה אני יודע עוד? על עצמי? לא יודע. רק יודע שבוער בי. שרוצה מאד. שצריך להספיק. שהרבה מוכן. שיש המון לעשות, שאני רוצה יותר, יותר ויותר, רוצה נורא, המון. בוער ורוצה. רוצה אל ארבע רוחות העולם, וללכת וללכת… אהה, הנה לבסוף, צעדים, ימח שמכם, איפה הייתם עד הנה?

קצה החריש. (ספק אם מישהו יזרע השנה את החריש הזה.) ‘הו, קובי?’ – התנשפו ביגיעה השנַיִם הקרבים, ובאו ופרקו מעל כתפיהם, במאמץ, את התרמילים. חבּוּבּים. גאתה בלב ריגשת־פתאום לקראתם, לחבק ולאמצם אל הלב, יוּדלה וחיימקה, טוב שבאתם, יופי – פעמה אהבה ואחוָה, והיית נוטל ומתוַדה לפניהם אהבה, בכריעה על הברכיים. – ‘מה היה לכם?’ אח, סיפור שלם. מתחילה היה עליהם לחכות עד שיתנו להם שלושה בחורים לעזרה. אחר־כך אמרו שרק יעזרו להוביל את החומר ויחזרו מיד. ואחר־כך גם זה בוטל. וצביקו נסע להביא אנשים. והחבריה יצאו כולם לעשות תקרות לשוחות, כיסויי־עפר. מתכוננים למחר. ועד כה ועד כה – הלך הזמן. והנה כבר עשר. לא נרדמת כאן? – כמעט – אמר להם קובי, בעליצות לא־מוסברת. – ואיזה ויכוחים היו שם, אמר יוּדלה – מי אמר למי קודם שככה יהיה, ומי לא שמע למי. – אבל קובי קצרה רוחו לשמוע עד הסוף, ובקדחת־מה אמר פתאום והצביע לפניו: ‘תראו, מה דעתכם עליה?’ – ‘על מי?’ – תמהו הללו והציצו בו. – ‘היא, שם, הנפלאה!’ – ‘מה ראית שם?’ – ‘אינכם רואים? יפהפיה לפניכם, הנה!’ – ‘מה, איפה?’ – ‘הנה – אנדרומידה! אציג נא לפניך שני עלמי־חן, יוּדלה וחיימקה – קידה, זאטוטים!’ – ‘אנדרו־מה?’ ליחשש יוּדלה ושוטט עיניו. ‘ההוא, הכוכב?’ – התפהק חיימקה. – ‘לא ההוא, כי אם ההיא. עדיין אינך מבדיל? כוכבה ולא כוכב. ויפהפיה עצומה. קשורה אל הסלע. גלים שוטפים אותה. אבל מי שיהרוג את המפלצת – יזכה בה, ותהיה שלו.’ – ‘איזו היא?’ הציץ חיימקה לא בלי חשד שהוא. – ‘לא, הבט ככה: ארבעה כוכבים גדולים, והשלושה מכאן הקטנים.’ – ‘בכלל חיגרת?’ – גיחך יוּדלה. – ‘הו, לא. חדל. כלילת השלמות והנוי. הנה: הביטו!’ – הטו ראשיהם עד הבלטת הפיקוֹת. – ‘היופי לפניכם ואתם עיורים! זה הראשון – הראש, האמצעי קימור הירך, להפליא, והשלישי, למטה – הברך, וכל השאר הוסיפו מהר מהיפה ביותר ומהמפתה ביותר שיש בדמיונכם, ועטיפות, ושמלות, אם יש לכם צורך, או בלי, אם אין, ותלתלים, אבל את הצמיד המעולף שעל־ידה, אל תשכחו, ולא את ריתוקי־הנחושת האלה, המרתקים אל הסלע הנורא, בין, מול יפו.’ – ‘יפו? שם יפו?’ – ‘אה, חיימקה, אתה כל־כך לא רואה בלי משקפים. אני אקנה לך משקפים שמתחילים לראות בהם. ושם – אביה קיפאוס. וזו אמה קסיוֹפּיה. ובקצרה: היא היתה יפה מדי, ולא סלחו לה.’ – ‘מה פירוש?’ – ‘בלי פירוש. יופי מבוזבז לגלים המלוחים שיכול היה להרנין לב אנשים ולשמח לב איש. עד שעבר שם אחד גיבור, פרסאוּס, הנה הוא שם, רץ מתחתיה, מזרחה, והחרב בידו, וראשה של מדוּזה (עם הכוכב אלגול הנורא) בידו האחרת, והוא יקפוץ ויחסל את המפלצת, ואת כל שאר הרעים והמזיקים.’ – ‘כן, מה לא עושים בשביל יפהפיה!’ אמר יוּדלה – ‘איזו היא מכולם? – אמר עתה חיימקה – איזו בדיוק?’ – ‘אהה, אתה עוד לא יודע? – תאר לעצמך שהיית מוצא בים אחת שכזו…’ – ‘הו, אמר חיימקה – כן, זה כבר אחרת.’ – ‘נשמו עמוק – אמר קובי ועיניו בכוכבים – יה־בּה־יֶה! בואו נתחיל.’ חיימקה משך כתפיו, שכּן עוד לא הוּחוַר לו היכן כוכביה מכל כוכבי השמים. וקובי לא סירב לחזור ולהסבירו, באורך אצבעו: התנין הגדול, אבא קיפאוס, הנה כמו בית וגג, וזו שם אמא קסיוֹפיה… – ‘ההיא? אז היא שווה את בתה – היא באמת יפה!’ – ‘אתה, חיימקה, צריך עוד ללמוד משהו על נשים.’ – ‘טוב – אמר חיימקה לא־מרוצה – אז נתחיל.’ עד כאן היה הקו הראשון. כעת נרד ככה. אבל ריח ידידות לאדמה. וטעם אמת פשוטה מאד, בלי שום סיבוך שהוא. עָבדו בשקט. חָפוֹר והטמן, ערוֹך וכסות. ריח נאמנות לאדמה. רגבים טריים ולחים. נכונים יותר מכל דבר. שקט יסודי. צלילים שתוקיים, מרפרפים, כמיתרים שנפרטו אגב צפורן, בושה שקישקשת יותר מדי. כהדי־פעמון רחוקים, נמוגים, הולכים. רחמים שלא אתה ונערה טובה שלך עמך כאן. עזובים לבדכם לחסדי הלילה, וזה לזה מתוך אושר. עשב ריחני, אי־בזה, הציף מתיקות קט־קלה. וגם ריח הקש הלח פה. ריח לילה עמוק. והכלב ההוא נובח. אדמה קרירה, טלולה, אין־חופית. שום קו לא סוגר. אופק רחוק־רחוק, מעֵבר כל מרחק. ממנו ועד הגבּה למעלה ירוֹקת־רקיע מלואת־אורים. כוכבים בשלים, עד טעם טוב בפה. ושהוּיוֹת־שהוּיוּת כשלפוחיות־ענק. פתאום מתפקעות ואתה חוזר לממשות ולתחושתה המפורטת. ושוב מתעכב הזמן, ושהות מתנתקת, מתמהמהת, משתלפחת, מתכדרת, חלומית, מתמלאת עד אין הכל, ולבסוף מתפקעת למציאות הרגילה: חיטוט, הטמנה, עריכה וכיסוי, קימה ועשרה צעדים, וכריעה ועוד הטמנה. – ‘מה זה – אומר חיימקה – למַקש קו של מאה צעדים, בתוך שדה עצום שכזה. את מי זה יעצור?’ – צודק, אבל עובדים הלאה בשקט. קשה להאמין שמחוץ לכם יש עוד מישהו ברחבי העולם. או שצריך לעצור את מי? על מה ולמה? קשה להאמין בכלל שאפשר שיהיה אחרת. צרצר אחד במרחק פסיעותיִם הרים פתאום קול־צעקה. עמוד רועד גבוה ומתוזז, וראשו בשמים, רצוף וחפוז בלא רווח לנשום נשימה, והחריש את הכל. מתי היה זה שנהרג יאקוש? מוזר מאד. לילה חם. מבושם ריח קש לח. אתם יודעים מה טוב? מה באמת טוב? – לאהוב. לאהוב חזק. באמת, בכל כוחך ובכל מאודך. לאהוב. – ‘אה? – תהה יוּדלה אל קובי – מה אמרת?’ – לא־כלום. זימזמתי לי. עוד מעט גומרים. בתחילה אינו אלא מפתיע אותו צרצר בהתלהבותו השיכורה, ואחר־כך נלאית האוזן ממנו, וברצון היית מטיח בו רגב־עפר להחרישו, אילו ידעת היכן הוא שורץ, הטיפש הזה. מה יש בידינו לעשות יותר מזה? כעת נחזור ונוריד עוד טען אחר ונפזרוֹ למטה יותר. וגם נגד־טנקים נקח. ואם יתנו אנשים נוספים – נרד ונעמיק יותר. פתאום, בבת־אחת, החריש כנכרת. וגם חבריו. והכל נעשה קשוב מאד, ומופתע מאד. אבל מיד חזר ופתח ההוא, או חברו כנפשו, וצעק הלאה, צעקה גבוהה, חדה. רצופה ונחפזת, מסתתת במהירות. חוצבת־חוצבת לה. ואלוהים היודע על מה ולמה, וגעגועים לאן המה?

בתרמילים ריקים ובלא דבּר חוזרים ועולים בשורה בזה אחר זה. עייפות עוטה כלבוש. לא רק עייפות של ידיים ורגליים, אלא העייפות עצמה. השפתיים בצקוֹת, הגב מזיע, והנשימה קצרה במעלה הגבעה. ועם זה מתיקוּת תשושה של ממשוּת עשייה. ואחר־כך אתה נרדם בתוך הליכה, על אף ידיעה מנקרת כי עוד מוּשׂם עליך דבר, שטוב אם תדע מהו, בטרם צללת וסוף. שלפוחיות־זמן תופחות. הרגשה שהזמן מתרחב, מתפשט לגבהיו, מאד־מאד, עד כי מתחיל להיעשות מוזר, כשוּף, אלא שאז הוא מתפקע ואתה הולך הלאה. ומי יתנך עתה ספל משקה חם. בין כך מתחילות הרגליים העולות תופשות קצב כלשהו, אטי ורציני, מתחילות שרות משהו, טוחנות מלה אחת, או אחת ומחציתה, מפסיעות ושרות ניגון חוזר מעֵין אבוא, יבוא, אבוא, יבוא, עד אין קץ. וכל חזרה נוספת מטעימה יותר, מבהירה יותר ניקור עמום שהוא, מצביעה על מוצא, ואפילו אם לא מוּחוָר מזה כלום. מחצית מלה לא קשורה לכלום, לא לפניה ולא לאחוריה. הרהור נכון אף כי רחוק. אה, ללעוט כעת אבטיח צונן, לא מגיע לך? צרצר קרוב, טרטור מטרחן, ללא שינוי, מעשה מכונה. מנסר ומושך, ושם אחר, פעמוני יותר, צפורי יותר, או מעין זוֹג כבשים, מדנדן ונבלע באפלה השקויה. ערגה שהיא, נשוֹם, נשוֹם עמוק. התחזק ונשוֹם עמוק, אפילו לא נמצא מי לקרוא ‘מי־שם?’ כשנכנסו כפי שהלכו, בגרירת רגליים, ובאיזו חשיקת שפתיים שבהחלטה להתחזק וללכת. הו, לא להרהר כלום, לא להכביד. וזו ממש גם היתה הרוח כשבאו אל ירכתי הבקתה, לא כאל חוף מחוז־חפץ, כי אם כאל תחנה אחת שבדרך, שמשתהים בה קצת להחליף כוח, ונסתפחו בלא שום תמיהה לא מצד הרבוצים כבר שם במעגל, ולא מצדם הם, המזיעים ושוקטי־מסע־לילה. זו היתה הרוח שם: לא להתחיל דבר, ולא להכביד בכלום, לא לנדנד. יושבים ושותקים בפיזור־רוח. טוב שלא חוקרים איך שם, או מה שם; אף כי איזו צחנה קלה של פחד היתה מנַשמת באויר, ללא־ספק. לא מסַפּרים כלום, לא מקדמים אותם במלה. אף כי ניכר שנתחזק להם, ללבם, כיוָן שחזרו החוזרים, ונסתלקה דאגה אחת ונתפנה מקומה לאחרות. פשוט, נשתפתה משמעותה של אחת מהרבה המועקות הכהות, התלויות סתומות, וגם לא מפני שלא הבחינו כי מן הראוי דווקא לחייך קצת, ולמצוא מלת־ידידות, בשובם ככה כושלי עייפות לילה, או איזו המולת־חום, לולא שכל זה מצריך מאמץ, מאמץ לא גדול, אבל דיוֹ עד כדי שהסקרנות והצורך להגיח מן השכיבה המַשמימה אינם גדולים ממנו, מלבד מה שאצלנו כאן אין עוד הרגשות, ואין עוד רחמנות, ואין עוד חשבונות מי עייף ממי, ומי עשה יותר ממי, וכולך צודק כשאתה רע־לב. מאליו יצטרף מעגל אל מעגל וייבלע בו השקט. אבל לאחר שנתישבו בהתגנחות־מה, וגחנו למצוץ אוּדי אש מן הסיגריות המנצנצות פה ושם, ולהשיב עשן מתוך התנשפות פוגגת, וקבלת־הדין – אי־אפשר היה עוד שלא יימצא אחד שישאל איך שם למטה. דברים שהיו ממתינים אף הם עת־מה לבדם, כנשכחים, כנמסים לאִטם לחשכה, על אף טרוניה עמומה, עד שענו לו, ביגיעה, כממרחק, ובצרידוּת, כי למטה אין שום חדש, לא־כלום. – ‘עד אנה הגעתם?’ – ‘עד קצה החריש.’ – ‘ושקט? לגמרי, מה?’ – ‘שקט, כן, לגמרי.’ – מעשנים לרוָיה. האִשים הקטנות טובות, הטעם המריר חריך. הכולם־ביחד־כאן־לבטח. אף־על־פי־כן. מיתרי הלילה. מיני פחדים ורגשות שהם נפרדו מעליך ונעשו הויה בפני עצמה, דחויה הצדה, תלויה כמסַכּים מכוּוצים. ריקוּתך היא מפלטך. חוגג ריק שקט. פטירוּת נוחה של שק ריקן. קיר הבקתה מאחור רק טוב ומיטיב. ממשות לא מסובכה. לא טובעים אל בלי־מה. כי הקיר מאחור שקט. תנומה מתאחזת. הגוף העייף משתלט על התהיות כולן. קרעי הגיגים תועים בערפל. מבתק את התקשרות השינה, כברק מאכלת מתהפכת – הוא זכר מחר, הקופץ, על אדם, כמעט ונרדם, ומונף עליו. הו, בוא נשיח שיח, או נעשה דבר, ושלא נהיה חשופים למחר. אֵל אלוהים, פחד מפני קץ הלילה. זעזועי נדון בבוקר לגזר־דינו. עם זאת נרדם פתאום אחד וכבר נוחר מישרים, מכל לבו, נחרה דובבת לאלוהים. בן־חורין. אחר מפהק ארוכות. נלבטים. להיטיב שבתך, ולפשוט רגליך עד ריפּוּין. לא מוכרחים כלום. פטורים מכל וכל. צרצרים. למה שותקים? כי מקשיבים. למה מקשיבים? אה, לא. יאקוש כאן. לך, יאקוש. תן לנוח. לנו יש מחר. לא חם ולא קר. הכל יהיה מאליו. אבל פתאום נרעד אויר הלילה והעור נסתמרר, נעצרה הנשימה, והלב שכח להלום, וברגע הבא נפל למרוצה מסחררת. מי קרא? קראו? לאן אתה חייב לקום ולבוא? אה! האוירון! מתח מהר צוארך, עוד תוכל לראות את צלליתו חולפת כבויה מתחת הכוכבים, בהפלגת־בטחון רועשת. הנה. מביאים לנו. קשורים אתנו. לא לבד. אֵל אלוהים, חצי שעה טיסה ואתה… מחוץ להישג־היד – נמלט! מדוע נפתית לחשוב כי יחידים ובודדים נותרנו תחת ריקוּת השמים… התחזקות פוֹשה בך. מתחיל נותן לב אל כמה אותות ברורים ומוחשים הבאים ונשבעים ומעידים לטובה. הצרצרים בשדה השקט, הכלב הרחוק, נאמן הבית, אפילו עצם העוּבדה כי שעה אחת־עשרה בדיוק עתה, שעה שלמה, עגולה וחלקה, וכן נחרותיו השלוות של הישן, וכוכבי השמים (המתערפלים חיורות, עד גיועוֹן הלב אל משהו שיהיה, או אל משהו שכבר ייגמר…), ובעיקר האוירון הכבד והטוב הזה. וככה הולך וטוב עד שפתע, כאויר מתוך כדור נקוב, אתה מתרוקן לחרפה, ונותרת האמת, רק האמת, ובשורתה רק רע, אי־אפשר אחרת, בלא אשליות ודברי־פיתוי, תנחומי־כזב כסיליים. אין כל אחיזה סביב־סביב. כל הסימנים מעידים לא רק על אדישות העולם אליך, אלא גרוע מזה – על גזר־הדין שנחרץ לרע. טמטום ניסור הצרצרים האלה, ליעוגם האדיש לפחדיך, והכלב הבכיין ההוא מקונן ככוס־חרבות, המגולל על ראשך קללת חורבן ביתו, ושולח בך נקמת תרפי ביתו הישן – והשעה הזאת, המתערפלת כאד, המביאה והולכת את שרב יום מחר, שעה אחת־עשרה ללא שינוי, ללא סיכוי, ללא כל תזוזה שהיא, שום תקוה וסבר, והאוירון שיקח את הפצועים, ויביא קצת דלק וקצת מזון, כי מנותקים אנחנו, ויאקוש מת, והתחרבנו יפה־יפה, מכה אחר מכה, בלי לראות מה יהיה בידינו מחר יותר משהיה היום לסוך על נפשנו – שעה שיטוחית, אחוזה שעמום, עד לב השמים, שנמאס כבר לראותם, חיוורה בלוּיה מנותזת כוכבים משעממים, לא משתנים, שאין בהם כלום כדי להקל, והידיעה האכזרית: מנוי וגמור, נחרץ ואין להשיב. אה, לאבדון. וגם היתוש הזה. אם קם עתה מישהו לדבר או לבכיין – קוטלים אותו כקטוֹל את היתוש. חיים סרוחים. כבר משפיל הוא אי־שם לנחות ולחנות. הו, יהיה טוב. תראה שיהיה טוב. מוכרח. ולישון צריך, ולשכוח. ודי. עוד בחור שקע בתרדמה ופתר הכל. מזל לדעת להירדם. הכלב הרחוק. ככוס־חרבות. וגם כקול כלב רגיל נובח רחוק. כל הזמן זה וזה. והזמן עובר. שוהה ועובר. יש להניח שנָחַת כבר, שבעה קילומטר מכאן, והשתתק במסלולו. לא נותרים אלא הקולות הידועים, הרגילים, שחייך בין כך נקלעים ביניהם, רגע ממלאים אותך נשמת אמונה הנפרטת לאנחת־רווחה, ורגע חוזרים ומרגיזים נשמתך מתוכך, בהגדת עדויות מפורשות המחַתכות בבשר החי. וזהו, ובכך עוסקים. בכך חי אדם. האם לא מפרפר דבר בחלל, ואפס קצה הבהובו בשמים. רחש נפש מאזנַיִם מתעיינים להם כה וכה. היכן שהוא היה מסופר כל זה בפירוט: דממה דקה, מלאכים ייחפזון, חיל ורעדה (חשבונו של יאקוש היה כתוב כנראה בקצה הדף, בשורה האחרונה, כאילו לאחר שיקול נוסף, ובקושי מצאו מקום לרשום: סוללת מרגמות תדפוק אותו לחסלו, ואת הרגם המסכן השני, מה שמו, על חטאים שונים שבידיהם). כבקרת רועה עדרו. כמה יעברון. מי יחיה ומי ימות. מי בקצו ומי לא בקצו. מי ינוח, מי ינוע ומי יישקט. מי יישלו. ומי יתיסר. ונתנה תוקף. דברים עתיקים. צלולים למדי. צלצולם מפתה להרהר מני תלישויות שאין להן סוף. ונניח לזה. קוּרי־תנומה נאחזים בך. בסך־הכל היית בבית־כנסת פעמַים, אולי שלוש. אף פעם לא נלהבת מזה. מלמטה מלחשת הכרת החובה לקום ולצאת בשלישית, להטמין את השאר. לא מעלה ולא מוריד. ונתנה תוקף קדושת היום. כטיפה בים, מלחשים להם כיסופים שהם. גחלת מהבהבת אחת, שמפח אויר יכול להלחישה, להעלותה. וכן הרגשה עמומה מזו, כי העולם, לאמיתו, יפה, גם יפה וגם רחב־ידיים, וכי יש גם משמעות מפורשת כשם שצודקת ליפיו הגדול הזה – גם אם אינה נתפשת המשמעות הזאת, ועייפים כל־כך, וצריך פעם אחרת, וצריך עוד משהו, אחר, וגם צריך להסביר לכולם, שיידעו, שלא יהיה להם בלבם עליו, כשם שהוא אין לו דבר בלבו עליהם, כלום לא, ולא צריך לכעוס עליו, ובכלל. עוד מישהו בא למעגל, והתישב, ודיבר דברים בנחת, והוא עמיחי החובש, וגם השיבו לו מי שהשיב, מי שיודע להשיב, והוא חוזר ושואל, או מגיד, או משׂיח, אלוהים עמו. מישהו אפילו נכנס לדבריו ואמר לו – ‘אתה בטוח?’ – וזה שמשיבוֹ השיבו מתוך הרבה תבונה: ‘מתקבל על הדעת.’ וזה שייך מאד לאיזה ענין, רציני וחגיגי כאחד. וצריך להתאזר ולקום ולומר לחבריה שיתאזרו ויקומו, ונצא בשלישית אל השדה, ועוד רגע גם אמוֹר יאמר להם, רק עוד רגע ישכב, רגע קט אחד, רגע והוא יודע ואומר להם – ונרדם.

צעיפי אֵד חוַרוַר פשׂוּ למעלה. והיתה עצבוּת חצות. חצות עמוקה כבאר. צוללת שתוקה. נחרת־מעוּנים נוחר קובי, עד מכאוב. נחרות צועקות. ואין מפלט מטרחנותן. – ‘מי נוחר שם!’ ריגן עליו פלוני, לא אל איש, בתוך אי־הנחת, והתהפך לו במעגל הנרדם כמעט כולו. אלה שלא נרדמו עוד שרועים באִלמוּתם הנלאה, מנותקים מכל אחיזה, מתיסרים להם בודדים על קוצו של חצץ. מפוח קשי־יום. איש לנשימותיו. מסולק כולו אל מתחת מעטה הנחרות הבוכות. מחרחרות, נאבקות על רוח אַפּן. נורא לא לישון, להיוָתר בודד אצל נרדמים. הכל הפליגו הרחיקו. אולי אם תשתרע ככה – ירחמו גם עליך, ותסולק לשלום. פתאום כאילו לא נכון ולא כך חובשים, כפי שחבשת את הרגם הפצוע. ואולי גם לא מרביצים מוֹרפיוּם בפצע שכזה? על צואריך הילד הזה, על צואריך. איך שהוא מתגנח קוֹבי. ואולי לסעוד מתחת ראשו שמיכה מקופלת ככר? אולי אבן מאבני השדה, ולישר עקמימוּת גווֹ, לרכך ולחונן אותו, שמוּט כטבוּח, להניח לו בטוב, רחימאי, ומי יודע מה עוד מנוּי לו. הו, הייתי הולך כעת ובא אל ביתה. חצות ושקט. מתקרב אל גינת ביתה, עם השיחים הריחניים, השפוכים פורצים מעל רשת הגדר למטה (חצר מעושבה אצלם. אביה אין לו פנאי לגינה ולחצר. אמה בכלל איננה). הייתי מציץ לראות אם מאירים חרכּי התריס. (קוראת עד לאחר חצות!) שורק לה קל קלילות. אם אינה ישנה – די בהם שתשמע. ואם ישנה – לבה ער. עוברת שהות־מה נרגשת. כן או לא? מתעטפת לה בחלוק, ובאה על ראשי אצבעות לפתוח את הדלת. קודח כולך עד שתחרוק הדלת פתאום, אותה חריקה קצרה ויבשה, של דלת מצולהבת שמש יומם, חרש־חרש, וכזליפת הלילה, היא שורקת את מענה השריקה. ומתרחב לך כולך. נחפז, אבל זהיר שלא תגנחנה המרצפות הבלויות, המרפרפות וטופחות תחתיהן. פן יתעורר מי להשגיח מה. אץ אליה, גואה אליה, ‘שלום…’ אתה מפטפט בלב עצור, ופוסח על הרבה תהומות אתה גופף ונושק ללחייה, שמגע קור החוץ וחום הבית פנימה היטיבו לה ועשאוה פרי־פילוסין גמל למגע, חביבה, חביבה שלי – ‘יופי שבאת…’ היא מלחשת במאור, באושר לא מועם, ‘אני כל־כך מזוהם…’ אתה מתחיל להצטדק – ‘בוא!’ היא אומרת, ובתנועה חזקה, ובעיניים זוהרות מושכת אותך והדלת תחרוק לה את מהפך חריקתה היבשה עד היסגרה מאחור, ואתם חבוקים במסדרון האפל, שריח נכרי, לא־מוגדר, מערבּב את ריחה שלה, המפתה, הקרוב יותר מכל קרוב שהוא, בשמים ובארץ, ואשר לבך פועם מדי הבחן בדיוק מה, ואינך אלא נרגש, נרגש לקראתה, מקיומה, מהיותה, מממשותה, מבואה מזומנת לך ורוגשת וחמה מעֵבר לכלום דקות האריג החוצץ – אני אוהב אותך, תדעי, הו, נורא, וחבוקים מתנהלים, קצת מתנגפים, החדרה, שלה, הנערתי, המיוחד, הזר משהו אבל מפתה יותר מכל פיתוי, הכומס כל רחשיו, ושירתו, מואר מבית ומוגף התריס החוצה, ומדיף ריח הפרחים שבכוס, והצלילים הכבושים בפסנתר, ואפס־קצה ריח תמרוקים, ואין צורך עוד בכלום – הה, סוף, הורידו מסך, כבו את האור… מישהו מתקרטע באנחה. ונראה שהתעורר בבהלה. פקח עיניו, אבוד בחלל הזמן, ועוד מחריש לדעת, מתפקח אל מול צלילוּת הלילה. אני רחוק ופה. לא נרדם וחולם. אני רוצה ואינני. ‘קובי? כבר קמת?’ – ‘נרדמתי, כמדומה, לא?’ – ממלמל הלה לא עשתונן. – ‘הו, נחרת היטב.’ – ‘הייתי עייף – התנצל קובי – הרבה זמן? מה השעה?’ – ‘המון. רבע שעה. אחרי חצות.’ – ‘אה.’ אמר קובי ופיהק. – ‘יום ארוך היה. – אמר עמיחי. – והנה עבר.’ – ‘כן.’ – ‘היום עבר והשנה.’ – ‘אהה, נכון, בחיי!’ - ‘אז שנה חדשה מתחילה כעת ממש, לא?’ – ‘שנה טובה, עמיחי.’ גיחך קובי באפלה וסילק שערו מעל מצחו. – ‘ח, שנה טובה, קובי.’ – ‘לחיים,’ אמר קובי כמניף גביע. ‘לחיים לחיים, לחיים ולשלום!’ – ‘מה־זאת־אומרת שנה – אמר עתה עמיחי – יה־בּה־יֶה איזו שנה!’ אמר עמיחי. ‘כן.’ אמר לו קובי. – ‘אתה כבר קם?’ – חרד אליו פתאום עמיחי – ‘הוי, צריך, לא גמרנו, מן השנה שעברה – גנח הלה ופיהק עמוקות – כעת נשתול מוקשי השנה החדשה טריים לגמרי!’ – ‘חבל שעוד ככה. אבל ייגמר… – ניסה עמיחי – וכבר אתם יורדים? חכה, אולי יבואו חבריה, זאביק נסע להביא.’ – ‘ואם לא יבואו? הלילה רץ.’ – ‘אני לא נרדמתי כלל,’ התאונן עמיחי ופיהק עצובות, ושקט מוקדם מדי נתלה. – ‘שקט בעולם.’ - אמר קובי והקשיב ונשם עמוקות אל תוכו את הלילה, ופיהק גם הוא. עמיחי לא השיב. – ‘חבל שאעיר אותם.’ אמר קובי, והיה גבוה ומצויר על בהירות השמים. אולי אכתוב פעם קבוצת שירים: שירי התעוררות הלילה. גם אם אווילי לקרוא כך. הראשון בהן יתחיל: אצא ולא אחזור. ויהיה אמוּר בו: זועק מלמטה אל שמי השמים, מעומק הבאר אל עיגול השמים מלמעלה, וככה: יהו, הו, הו־הו, הי־הו! מי שומע לי? הלו, מי שישנוֹ אי־שם, ‘ענה!’ – ענה לי מי שישמע קולי – ‘ענה!’ – ‘טוב להם שהם ישנים.’ אמר עמיחי. ‘אף אחד לא מתגעגע לבוקר. לא איכפת שלא יבוא כלל. שיישאר לילה.’ אמר עמיחי עוד. ‘יש לך סיגריה?’ אמר עמיחי עוד. גחנו איש אל רעהו והציתו. העיניים סוּנוורו. טוב שלא לבד. מה היה עמיחי אומר לשירים שלי? ‘רמסו אותנו, ימח־שמם, רמסו עד דק!’ התאונן עמיחי. – ‘כן. – אמר קובי. – שיישנו עד שאגמור להכין הכל, ילדים מסכנים.’ - וקם ונתקע לשמים. – ‘ערפל מתאסף שם.’ אמר קובי. אני רגיש כעת. רעוּד. רחוש לשמוע. נפעם. נושא עיניים. עוצר לדעת. רועד בתוכי. מניין, מי, היכן? הגד, הו, הגד. ופסע־יצא אל מעֵבר לבקתה.

 

פרק שלושים ואחד    🔗

אור ליום ב', א' בתשרי תש"ט

עולם לנפשו ולדממותיו. כבתוך פנימוֹ של פעמון־אדירים הכל מבשיל הִדהודים להרטיט. ויש וענבּל־חשאין יטפטף פֶרֶט מלמול, כהשיר טיפה אל צוּלַת אגם מאפיל. נושם קצובות בפיכּוּי חרש. מעגלים־מעגלים יוצאים בהתרחקות נכמרת, הומי קונכית הלילה, מתרחקים עד התפוגגם, באותה הגוּת יודעת, באותה ערגה ובאותה תוגה לא־נגמרת, באין אפקי זמן, הרחק מכל חוף, אל תוך תוכי הירקוּת שמעֵבר. לילה פעמוני קסום. אפילו מקהלות הצרצרים השוקדים סביב, במופקע אל עצמם, על ניסור נלהב וגובר, פצילה אצל פצילה, חדודות וזקופות ובדולחיות – גם הם נימוחים לבטלה, מרפרפים כסלסלות של מה־בכך בשולי הלילה, וכן גם נביחות־הכלב הרחוקות, החלומיות, או קריאת הגבר, הבאה מעֵבר לכל המרחקים, או אולי רק מעבר כמטחווי יִדוּי אבן. מתוך מרחק נשכח מגיח ובא עתה ברזילי – אשר מאליו הוכתר למפקד לא־נמשח – עובר ומעיר את הישנים בלא־חוּס, ובלא הרפּוֹת מהם עד קומם, להחליף את יושבי השוחות מלפנים, אשר אף כי גם אותם צריך היה להעיר מתהומות התנומה – עדיין בחזקת עומדים על משמרתם הם. מרבּץ טל כבד. קסמי לילה. פעימות־פעימות. גדלוּת־ממדים. כעלה ניתק בעבי דומית חורשה – כן יש ונקיפה תמוהה שהיא פוקעת פתע ואובדת בלא־כלום. שלשלות סבוכות של רחשים. עמימוּת עשירה של לפני ולפנים. בלי לדלוג על מועקת אפסותך, העמוסה עליך לעייפה. עייפות מעוּפּרת, שכובה על אַפּיה ולא חשובה. אחד־אחד באים יוצאי השוחות, בהתנגפות סומית, ובבלבול שהשעה העמוקה אינה מסייעת לפכחו אלא לעמעמו יותר, ומתלקטים מתחת קיר הבקתה, בו במעגל־הרביצה המצומצם. מערומי־לילה מסַנוורים. הִבלוּחי תשוקות פתוחות. פחד להגות מלה. צעיפי־אֵד לבנבנים פורחים חופזים אין־רוח, מִקלוֹת בלבד, מתפרמים אגב טיסה לסיבים ולנתיקי־מוֹך, מהם שקופים כקורים, מהם צמריריים וקווּצים, ומהם אפילו גוּשניים, ולב כהה להם, כמעט חרפי, אשר אורי הכוכבים בעד מִלחי הלבנונית הנידפת־רצה (עד כי פעמים נראה כאילו הם־הם שנסחפים באָנסם, בשולי מטלית מן המטליות המתבדרות הללו) – לא רק שאינם מתעמעמים, אלא נצנוצם מוּשבּח, יתר הֶבהק לח, יתר השתקפויות רטיטות, עם כלשהו התגוונוּת. קטן אתה מהכיל כל עצמת הרום הקם עליך. עד אשר פתאום, בתוך כדי כך, מתמוטט בך לבך לגמרי, והכרה קרחית של אימה מַמתנת, שהמתינה מחרישה לשעתה, לא משוערת מקודם בכל גָדלה, קופצת ודורסת אותך באמיתותה, בנוכחותה כדי מגע־יד, בהבל־נשימתה הטורפני, נשמת ברדלס בורק־עיניים, הגוחך לאווילוּת היתפשׂך לעוֹרמת ציידו, ועָמדך חסר שום סיתרה לפניו, שלוּל כל תמרון־נסיגה, לא בצל הקיר השוקט, לא בהצטופפות של כולם יחד, לא בהצרה נוספת של המעגל, כדי שהחושך לא יכסה דבר או דיבור, ולא בהיגוי דברים כה וכה, חרוכי קול, קטועי אמירות, עד כי אפילו הצתת הסיגריות אינה מגלה עוד דבר, אלא באמת רק ילדים צפופים ושעת־לילה מאוחרת מאד, ועומק חלל צונח מלמעלה. ואילו למזרח, אך כדי שלוש או ארבע שעות מכאן, שוקט ונינוֹח ממתין לו שם המוות. גדודי הצרצרים מנסרים וכלבים נובחים. נסתלקה השינה. לא נישן עוד הלילה. אולי לעולם לא. אבל גם אין רוצה לקום. צורב לך בעיניים לישון ועד עלבון: לרצות לישון, או לרעוב או לצמוא, או לכאוב. עד הבוקר אתה מת ואינך עוד. אין מקום בקרבך לזו האבן הגדולה. מה יוסיפו השמים היפים, כשהכל יורד שאול תחתיות. עומק ירקוּת השמים. מסע מטליות־האֵד. הרחק מכל חוף. אחר־כך מתאזר מישהו והולך לשתות מים. ועוד שנַיִם שלושה מתחזקים ונספחים אליו, וקמה שם המולת שותים, ופכפוך מים, וריח חרסית רטובה. ואחר־כך הם חזורים ואין עוד המולה. ואחר־כך מנסים להתהפך אחרת. ואחר־כך לא נזהר אחד ושומט אנחה שבלא מתכוון, שמספיקה ומַגדת יותר מדי. ומישהו, אין ספק, יושב מהרהר במכתב שצריך היה להישלח, ולא נשלח, ומי יודע אם יישלח (אולי רק הצבא ישלח הודעה קצרה משלו). ועל אותה מלה אחת חשובה שהיתה להיאמר – ולא תיאמר, ועל זה שתמיד היית אומר מחר אני הולך ועושה – ואין לך עוד. כי הנה באת עד מחר. מחר שאין לו מחר. שאין אחריו. האימה, צמחה, עד כה, כחומה, בינך לבין השאר, ואתה כבר כמופרד, אתה לבדך לגזרך. נידון בתאוֹ. ברזילי חוזר ואומר: ‘עוד מעט יבואו צביקו והחבריה.’ מתנערים מאד לצותת אליו. אולי יאמר עוד דבר. דבר טוב ומקל ופותר. אמוֹר, חבר, אמוֹר. בידך אנו. אבל אין לו עוד דבר לומר. או אולי כבָש עצמו מאמור? למה? בחייך – אם יש לך – תן! יודעים היטב כי השעה היא שתים אחר חצות, ועם זאת לא מיותר כלל לשאול: מה השעה כעת? ולשמוע ברוב ענין קולו של אחד שטרח והאיר בסיגריה מעל שעונו, משך ומצץ ומעליו, וניחש ואמר: ‘שתים? כבר שתים!’ הה, כבר שתים. – ‘באמת? כבר שתים?…’

ברזילי שׂיכּל רגליו, בהחלטה לא להירדם. להיות עד כחובתו עד בואם. אשרי מי שנושא עיניו לשמים ויש לו שם כוכב משותף, לו ולילדה אחת שלו בארץ. לילה כזה רק לחלום בו על נערה, על זוך ועל יופי. לחלום? להתרפק, לנשק ולהתגפף בכל כוחך ומאודך, ומאד־מאד, ולא־לחלום, אלא להיצמד אליה ולשאוף חיים, מנשיוּתה הנותנת חיים, החומלת, האוהבת, ובכל רמ"ח ושס"ה שלך המעורבב בשלה. אבל אין לך כוכב כזה בשמים, ולא ילדה כזאת בארץ. לא בטחון שהוא, ולא ידיעה שהיא. ורק המתנה. כמה ריקים הם השמים המלאים. ופעם היתה לך גילה. היתה? מעולם לא היתה (וגם לא מוכרח שמשהו יהיה דווקא. שכּן, ממש כשם שדווקא יהיה, יכול שדווקא לא יהיה). מה ייצא מיפי השמים, כשגם בלעדיך ימשיכו להיות יפים. איכפת להם הרבה. לא נוֹתר הרבה מהווית האדמה. הכל כוכבים. הכל שמים. האנשים אפס. וכהוּת האדמה רק משל היא. האם אני אוהב אותך עדיין, גילה? וגם שום אהבה לא תציל מן הקרב. טוב היה אילו. מצפורן רגל עד שׂער הראש. דאגה כלואה בי, מרפרפת מתחת פני העור, ועל כל שטחו. להיות שייך. יש דברים שאינם הם. ועם זאת מַראיתם כאילו היו הם. השם צקלג. כי מה היה בינינו? היה? מלה רהבתנית. אפילו לא אותה מידה ביישנית של זוג בבית־הספר, מאותם שעומדים בהפסקות, אוחזים בענף העץ, ומשרטטים לפניהם חצאי קשתות בחרטומי הנעלים בחול, ומשיחים, האל יודע על מה, שיח־חשאין שאין לו סוף, אפילו לא כך. לא חרתנו מעולם על גזעי עצים לבבות מחוצים, לא שלחנו פתקים זה לזה, אפילו לא התלחשו עלינו, אפילו לא ידעתי דבר לעצמי, ורק היינו מכינים יחד שיעורים, והולכים יחד כברת־דרך מבית־הספר הביתה, ‘חיבה־חמה’ אולי, אם זה אומר משהו. אבל זוכר אותה פעם שהיתה במחנה. כשהיה נפלא איך באמצע ליל הגשם נפל פתע האוהל והתמוטט עלינו, בליל הגשם והרוח. לא זזנו. שכבנו תחת היריעות הנופלות. הגשם והרוח שטפו. שכבנו תחת היריעות הנופלות. היו לחוֹת. והגשם תופף עליהן. שכבנו דוממים, כאילו קשרנו קשר. היה חם מתחת השמיכות. וחבל היה לזוז. ואַת היית על־ידי. אילו רק שלחתי יד הייתי בא לתחום שמיכתך. לא זזנו. להיפך: היה טוב עוד יותר. קצת עֵרים, קצת צוחקים, קצת חוששים, קצת יודעים שיהיה לנו מה לסַפּר אחר־כך, ושלא נסַפּר הכל, גם אם נאבה, וקצת מפטפטים, ובחוץ גשם זורם ותעלות־האוהל רצות מים, ותוך כדי אלה, באותה נחת של אושר, שככל שמתרחקת נראית מופלאה עוד יותר – נרדמנו, כל שוכבי האוהל, והאוהל היה נפוּל עלינו עד הבוקר. מה עוד? חיבּבתי אותך. חרש ומרחוק. הערצתי את השקט, את הסדר, את הנקיון, את האור, את הנועם, את האחוֹת הבהירה שבהליכותיך… וצריך, כנראה שתהיה שעה שעתים לאחר חצות, לאחר שמת מי שמת ובטרם ימות מי שימות, בהפגזת השחר, כדי שפתאום תצוף אליך גילה – מאירה, אחוֹתית, חבֵרה, אהובה, לדבוק בך, לכסוֹף לגעת בך, להתלטף, לשים ראש בחיקך, אה, מה את יודעת… בטח היית אומרת שאני נורא מזוהם, שריח זבל ואבק לראשי, אין מה לדבר על השאר. קשה להמתין כשדממה כזאת. שכבר יהיה משהו. גילה הטובה. טוב היה להביט בך. לשיח עמך. להכין שיעורים יחד. לספוג את הניחותא המאירה שלך. להסביר לך פרק ולחטוף מתופיניך מעשה ידיך, ממולאים תפוחים וצימוקים… (מה רצת להתחתן! מה נחפזו עלומיך…) רוח טובה היית. בתוך ההשתוללות הכללית, הפוחזת, הפרחחית, בתוך הצויחה החדה, ההלצות הרועשות, חלקת־דשא מטופחת למשעי, בגומות־החן, בגבות הקמורות, באוזן הפעוטה, הוַרדית, שהיתה מעוררת ליטול אותה בשפתיים, ללקקה, ללחוש בה: חביבה, טובה שלי. מעולם לא עוררת בי את כל מיתרי, אבל את הטובים שבהם ליטפת בהיותך, ותמיד נעניתי לך. הו, גילה, שיר ישן. אם לא אקום – אירדם. אצא לסיבוב. מיקי. היכן מיקי. נער יפה. יפה ושזוף וצובט בנשמה. הכתפיים החומות חלקות – – –

מה באמת נשאר לך? מה מכל שהספקת לך, מכל שאתה אוהב, מכל שהיה נראה בעיניך נעלה מעל הכל – מה נותר עומד יציב וזקוף ונעלה במבחן הפחד? היש לך דבר שעליו היית נכון, בעיניים פקוחות, לתת נפשך, לקפוץ בעדו אל המדורה – אמות ואַל אחטא לאמונתי? אמות וינצח רעיוני, הרעיון שלי! כך מסַפּרים על גדולי מפלסי הדרך לאדם, היש לך אתה מדרגה כזאת? הלימודים שתלמד – הם? המדע שתכיר לדעת? האהבות שתאהב? חייך שתחיה? הגילוי שאולי תגלה? היופי שאתה עתיד אולי לפגוש? התתן נפשך גם על צורות? או רק על תכנים? רק על מה שהחברה כולה תודה בוֹ – או גם על צדקת נפשך לבדה? מה נשאר במעלתו במבחן הפחד? בנשיפה אחת בא זה ושודף לך הכל, הופך וממטמט, מחריב הכל, כרמוֹס חמסין דשא מדבּר. שום דבר לא. אלוהים אדירים. איום ונורא! רק הוא – הפחד הזה. צעקת עורך ובשרך גדולה מכל. מַשתיקה הכל. מגע המשי של הפחד, קר ולח כתולעת. והכל נופל. ואפשר, בכלל, שכל דבר שאתה עושה פה כעת, פעם אחרונה שבאחרונות אחת עושה. לא תעשה עוד כי לא יהיה עוד. תם העוד שלך. והלא מוכרח שיהיה לאדם דבר נעלה מן הפחד… הכרה גדולה, או רעיון גדול ומוחלט מן הפחד! עיקר גדול מן המוות? קדוּשה שמנצחת את הפחד? והלא אם עורך שלך הוא היקר מכל – סוף לכל רעיון ואמונה! או אפשר שרק אינך יכול לזכור עתה. אפשר שאתה עייף מדי. וממורט מדי. אי־אפשר שידיך באמת ריקות מכל וכל, ואין בעולם כל דבר שנשיאת־עיניים אליו תחזק אותך לאמור – לא לשווא ולא על חינם! חבריך? – הם? הצוותא שלנו? המעשה הנעשה בארץ? החופש המחולל, הירמסוֹ בידי רשע? הו, דברים ידועים ולא אומרים. רק הפחד ממלא. גם סדק לא יניח להתגברות הנפש. מה עם עיקריך, בן־אדם, שלוש שעות בטרם אור? הה, ריק לי, ועייף כל־כך. ועם זה, יצר לוחש שאסור להחריש, שאולי זו חובתי עתה, ממש שׂוּמה עלי, לרוץ ולהעיר את כולם ולהעמיד אותם בדחיפות על חומרת הדבר. קומו התבוננו בדבר: אם את זו הפעם אדם מחמיץ – את הכל החמיץ, ואין לו עוד אלא ריק גמור. הכל יתקיים בלעדיך באותה נחת והתמדה. וגם מעולם היה כך שמתו אנשים – אבל מעולם לא קרה שזה אתה. וזה עוול עד שמי־השמים, עוול עד קללה. וגם בנקל יפסח העולם על העדרך, וימשיך בסיבובו בלא לחוש. סתיו וחורף, ואביב ושנה תחלוף. ולנו לא היה די תותחים בשביל להישאר חיים. מי מאתנו יראה בבוא הגשם הראשון? אני אוהב לראות בבוא הגשם הראשון. כל השנה אֲיַחֵל לראות בבוא הגשם הראשון. מי יזכה ויריח את ריח האדמה היבשה בבוא עליה מטר? מי יראה את מבצילי־הסתיו הפורחים בטרם גשם? למי תנץ עוד סתוָנית היורה? מי ייוָכח בהגיח עלי החצב, בהימוט עמוד הפריחה, מכוער הבְשלה יתירה, ובשלוח בן־החצב פעמוני פריחה רטיטה על עוקצו הענוֹג, הלילכי, התינוקי, או הכּדן מכודד האשבול התכול, ומי ישאף ריח חבצלת־חוף לבנה, כלת תמוז המת, מפריחה בין נובלות, ומחתימה צוהב אבקתה על חוטם שואפיה המתמוגג, ואת כרכומי ראשית הגשמים, חיוורי זהוב־חלמוני, מופלאי ניחוח דק, יחוש את מתיחות הימים שבטרם גשם, ימים נוהים, נשבּוּביים, עורגים הולכים להם, ומי יאכל קלימנטינות, יפצם דקוּת קליפתן וימרוט, למי מונוּ ימי־תשרי חולמים על הגבול, הבהוּבי שלכת ראשונה, אדמוּת אשכלות תמרים, והבחלת זיתים בשפעיהם, והדוכיפת והשרקרק ייצאו, ולא יישמעו עוד הנחליאלי והחמריה, טלטלי הזנב, ולא יגיעוּ זמירות מבשרי־החורף הגדולים והקטנים, משוררים וניחרי־קול, זרזיר וקאק, ירוקית ואדומת־חזה, וכתובת־הכסיל בשמים הלוהטת אהבה – אנחנו לא נהיה עוד. עם ישראל ירויח הרבה ויפסיד רק מעטים, רק את קצת אותנו. וכהידחה גרגר מעל כף־היד, בככה, בנישוב – נידחה מעל־פני היותנו כאן. חסל. קוצי הקיץ, שהנה זה היו עֶדיוֹ הצבעוני של הקיץ, נחרבו־נחרכו, לא נוֹתר כי אם שלד גרום, עצמות מלבינות, חדודים שוטמים שפגיעתם רעה, עזובה יבשושית ומרשרשת תוגת ערבוֹת. זה הכל. שתים ורבע. איש אינו בא. ספק אם כולם ישנים, אבל כולם שותקים. במה הם מהרהרים? זה שכאן שוכב וכל־כך ברור שאינו ישן, מי?

– ‘עמיחי? אינך ישן?’ – לא, אינו יכול להירדם. במה מהרהר? הה, לא־כלום. בהא ובדא. ומה זה שאינם באים עוד? יבואו בודאי. כן. – ‘שקט כביר,’ אמר ברזילי. ‘שמים יפים.’ אמר אחר־כך עוד. ‘לא שומעים כלום.’ הוסיף ברזילי ואמר. ונשתתק. נדמה כאילו אתה שומע הלמוּת לב רעך. – ‘היכן החבֵרה שלך, כעת?’ אמר פתע ברזילי חרש. ‘א?’ נפתע עמיחי. ‘היכן היא? מה עושה כעת? אומרים שיש לך חברה, ג’ינג’ית כזאת, לא?’ – ‘מ’ – אמר עמיחי. – ‘לא טוב בעיניך שאני מדבר על זה?’ – ‘מה נטפלתם כולכם!’ רגן עמיחי. – ‘הו, אני באמת לא! להיפך…’ אמר ברזילי, ולאחר רגע: ‘הדבר ישנו באויר כעת, נושמים אותו, כאילו ש… טוב. מצטער. לא אמרתי כלום.’ – ‘כן.’ אמר עמיחי בהמסת־לב של פתאום. וברזילי נאחז בגון קולו: ‘לא? נדמה כאילו הכל נוסע לשם: שיהיה אחרת, שיהיה כדאי…’ – ‘נכון – אמר עמיחי – מה לא הייתי נותן כעת – אבל –’ אמר, ולא אָבה להסגיר את לבו – מה הוא יודע עד כמה היא נפלאה ועצומה. העוָית עיניך בשעת צחוקך, כששערך נופף ברוח עומד לבי מדפוק. משתכר ואַת לא עשית דבר, רק הושטת ידך. ג’ינג’ית. לעולם גוני הנחושת ללבושך, הירוק והכחול, האדמדם והזהוב, ויְרַק המַלֶשֶת, ותכול הפּוך, והאפור, כזה המהבהב על מוּראתה של יונה ועל פלומתה, וזהב הארד, והחום האדמדם, והאדום הייני, וכולם משתחווים אל מלכות זהב נחושת ראשך. וכשאַת עוקדת כל אשד־אש זוהר זה בסרט, בגנדרנות – אני, מכל־מקום אני, נמס ומוּמס, מוּכּה בעלפון – מלים נעתקות מפי, ובצאתך, אז, בחולצה שלך מגון הגפרית, הייתי כשתוּי, או אותה שמבוזקים בה צבע־דיוֹ וקָנוּם, או בחולצה הלבנה, הלבנה הכאילו פשוטה, אני משתחווה אז נגדך בהערצת אֵלָה; כל שאַת לובשת נולד למענך, מבליט את יפיך עוד יותר, לא אוכל להישבע על שום בגד מבגדיך כי הוא הנאה מכל; אבל מקנא אני בהם. ובכל רוֹאיִך יום־יום. כולי אני בזכותך. לא בזכותי. רץ ולומד ושומע ועושה – כדי להספיק להיות ראוי לך. האֵמוּן שאת נותנת בי, הסמיכות שאַת סומכת עלי, כשאַת לעתים נוטלת פשוט ונשענת עלי בתום, מחזיקה בזרועי ברדתנו מדרגה תלולה – הלא זה שולח בי סמרמורות, כשלולית ברוח, הלא זה מחייב להיות טוב, להיות טוב יותר, להיות הטוב ביותר, להיות גבוה, גבוה יותר, ויפה, יפה־נפש יותר, מעניין יותר, דק ומאזין ורגיש, שומע רחשים ורואה תחושות – מכריח אותי לנשום עד מעמקי ולגייס את כולי להיות ראוי, לדלות את המובחר שהיה, שיש ושיהיה בי, להיות ראוי לך, בשבועה, בטהרה, בהתחייבות כל היותי, יותר לדעת, יותר לאהוב, יותר לקשוב, יותר להספיק, הו, אני כולי שוקק מגעך, לא יודע מה סח, אבל רק מקצת מן המטריף אותי אליך, מן הממלא להגיד לך, הצמָא הזה אליך, קרוב לך, אצלך, אצל אצלך, אִתך־אִתך, ולסַפּר לך, ולשיר לך, ולשיר אתך, ולצחוק יחד, סוף־סוף לראות אתך יחד דברים ולהראות לך, לשמוע יחד, ולהגיד לך, שרק מגע היותך – מעורר, ממלא, מדליק, דוחף, לא יודע, נדמה, אם אך אגע בך – אידלק. אי־אפשר… יקרה, כסוּפה שלי… בשעת־חלום כזו, בשדות הרחוקים ביותר. אני נשרף אליך, אל צחוּת ערפך שמתחת לאשד האדום, הרך, הקוצף, הגמיש. אל הולם הדופק הענוג בצוארך, אל עדנת היופי של קויִך, אל אופן התרוממות חולצתך בטהרת ריתמוס נקי, אל אופן טפלך בדברים, אל סנדליך, שלעולם יש בהם מופלא יותר מאשר בכולי שלי, מראש עד זנב – כי את המיטב שבי, המובחר שבי, צמוּאה שלי אַת, אשר לילה שלם ומאה לילות לא יספיקו כדי שאוֹמַר לך מקצת ממה שאני מוכרח קודם־כל, כדי שתִפנה הדרך לשאר – האופן שבו אַת צוחקת ונוטלת ומעבירה שערה להשיבה אל מעֵבר לאוזן – הלא כבר מתחנק לי בגרון. הלא אני לעומתך כחמור מול סוסה אצילה. כמו ג’מוּס. אַת האיילה הדקיקה. איך יש בך לב לשים לב אל שכמוני? או שאני מיוחס גדול, ומי יודע מה תפארת בי, אם שכמותך הביטה עלי ולא סירבה… אינני יודע אפילו בחורה אחת, לא מקרוב ולא מרחוק, שיכולה כמוך, שמגיעה אל קרסוליך (חטיבה של קסם: קרסוליך!), ריחנית כּמוֹתך, אנושית כּמוֹתך, נשית כּמוֹתך, לא יודע מה פתאום רצית בי, ג’ינג’ונת שלי, אני אפילו מתחיל להתגאות ולהתיהר, וקורא לך כעת, מעל כל השדות, צועק שמך, איש לא ישמע ואת תשמעי, מעל כל הארץ, הלבנים והשחורים, וגם אם ישמע, מה מני יהלוך, שישמע, שישמעו, כולם, שתשמע הארץ ומלואה, מעל הדרך המנותקת, מעל המשלטים שלנו, המשלטים שלהם, מעל כל המלחמות, מעל חלקות־הלילה השותקות, יקרה שלי – – יכולה לשמוע? אני אוהב אותך, אוהב נורא, נורא אוהב, נורא־נורא! לא יודע עוד מה, לא יודע, אני כאן. אני זה, בכלל, בכלל, הו, מה.

צעיפי־אֵד פרחו־הלכו חלומית, וזהב כוכבים נזרה. ומעלה על גדותיו הסתכסך שביל־החלב והקציף שלוליות לכאן ולכאן. ויש פתאום גם אִושה שהיא, נתקעת בחלל, אושה תוֹתבת, לא מעצם מהות הלילה הירוק, עד כי בזו אחר זו נזדקפו אזניים לשמעה ולהפרידה לבדה, אגב מפולות פירורי הרהורים נמהרים שנתדרדרו – אלא שבתוך כך כבר היה ברור: באים אלינו. ישנים ניערו. סיגריות. התמודדות. התפהקות. התוַדעוּת מחדש למקום הזה מתוך התפכחות כבדה, התנערות מחלומות: כאן. נורא מאוחר בלילה. רחוק נורא. אדמה כואבת. ריח של ערָבים. רחוק מאמא. עזוב. לא יודע מה. קימה, צעדים, צעד כה צעד כה, כולך נכשלוּת. גמיעת מים. דיבורים. חילוצי עצמות עד היאָנקוּת. אפילו קצת צחוקים חלודים פה ושם. הטלת־מים ביחידוּת ובקבוצות. כעת שומעים יפה: באים אלינו, סוף־סוף. סקרנות. התאוננות, צורך דחוף להתנשם לרווחה. אבל המכונית נעצרה למטה, לרגלי הגבעה, ולא תעלה כנראה עד הנה. וממקום שנעצרה התחילו מתפקעים ויוצאים קולות מכים עיגולים. אחדים קמים לרדת לקראתם, חוצים את הקוצים היבשים. שלולית ריח שוּמר מתקתק אי־כאן, רֵיחנָה־תפלה. כוכבים יורדים דרומה. סלע פה סלע שם מלבין, ־ ‘הי, הנה!’ שלח אחד היורדים קולו לפניו. – ‘אהלן! – השיב לו, קרוב מן המשוער, מתנשף אחד בקול ידוע מאד, ללא שום טעות. – ‘מי? גידי? סוף־העולם! אתם?’ – ניי ניי, כמו כלום!’ ענה הבא. – 'תראו תראו! – אתם התגבּוֹרת? – ‘אלא מי? תמיד אנחנו.’ – ‘הלא אמרו ש… כמה באתם?’ – ‘המונים. כיתה שלמה.’ – ‘סדרו אותנו ימח־שמם!’ חירֵק עתה מישהו מן החושך חַוַת־דעת מתנשפת, תמצית ללא כחל וסרק. – ‘צ’יבי? אתה? הה, איזה מין דבר! איך המַרגש?’ – ‘מַרגש של כלב. – אמר הלה – רפי?’ – ‘יֶס סר. ואני מתפקע פה מקנאה בכם: מי יודע איזה כיף הם מכייפים שם!’ – ‘שיא הכיף: באמצע הסרט באו ולקחו אותנו. סרג’נט יורק. בדיוק באמצע המתיחה הגדולה – אור. וצביקו מופיע: כיתה שתים מחלקה שלוש למזכירות! ודאיוֹש. והנה אנחנו. לא הולך כאן בלעדינו, מה? איכפת לכם שקצת היה לנו שקט, פעם אחת…’ רגן צ’יבי, אבל לא בחימה שפוכה, ולא בחרפות קול, ולא בשום הקמת־רעש מוסברת־טעם, אלא כמעט כאילו רק לפרוע חובת נימוס ההתאוננות, ולוּ גם כלאחר־פה. בזה אחר זה הגיעו האחרים, טעונים שמיכות ורובים וחבילות, ונעצרו קצת בוהים, קצתם זועפים, וקצתם טובעים בעומק הלילה ובמי־יודע. חבורה מתנשפת־מתנשמת, לוגמת בלא שימת־לב אותם מעמקי אויר טלול וקל, ובכבדוּת, בלא שום היראוּת של חיילי־ישע, אלא, אולי, של יחפנים ממורטטים, או של פליטים בתשישונם. – ‘יש משהו לאכול אצלכם?’ בלע אחד ודיבר תחנונים בקולו המחוספס – ‘כאן באת לחפש אוכל? חכם!’ – ‘מה אני אשם? אמרו לנו שנאכל כשנגיע.’ אמר אַברוּם באכזבה לא־מסויגת. – ‘עוד תאכל – ניחמוֹ החושך – חכה, עד אכוֹל תאכל!’ – ברמיזה שכזו שמישהו נאלץ להפטיר הברת־צחוק. איזה צחוק, אפילו האפלה אינה דיה כדי הסתיר את העייפות ואת הנמנום המוּשבּת, את זו ההכנעה העלובה ליהיה־אשר־יהיה, ובלבד שכבר יהיה. ואחר־כך בקעו ויצאו הכל את הקוצים הנמוכים הללו, המרשרשים הללו, המיטפלים בשׂיכּיהם, וחרקו באבנים ועלו אל הבקתות. – ‘היה מזיק לו אילו עלה עד הנה – ולא לזרוק אותנו למטה להיסחב עד למעלה! חכמה עצומה!’ – רגן אחד ריגון שבדרך־כלל, ועלמוני השתעל שיעול של שומר־לילה. ‘אז הנה. חזרתם הביתה?’ הגיד אחד, בצריך להיות הלצה. ואחר הסביר לעומתו: ‘כשאמרו: תבוא תגבורת, חשבתי מי־יודע־מה. פלוגה, או מה, רעננה וערוכה לקרב, שנוכל, עוד בטרם בוקר, לזנק משהו, –’ – ‘מה אתה יודע! אנחנו חשבנו: הה, מחר מזנקים, טסים הביתה. וקח לך!’ – אפילו זה לא בהתרסה, אלא באמירה בלבד. שכּן, הלב, תראה, מתוך הנמנום, קיבל על עצמו הכנעה, וכלאחר יאוש הכרת אין מנוס. – ‘ואיך זה לספוג על הראש ארבע־פסיק־שנַיִם? מדגדג, מה?’ אמר נחום, בלא למצוא מקום לשמוט חבילותיו. – ‘בשביל זה התרחצתי והתכבסתי כל־כך – בשביל להתרפש כאן שוב!’ – אין דבר, בּוּבּלה. שכב ואַל תבכה. ככה הם החיים. ענו ואמרו לו. – אנחנו, בא להסביר פלוני בכובד־ראש, בהדגשה כי אין לבו למהתלות – אנחנו כאן רק עד מחר. עד שיספיקו להעביר כוחות ממקומות רחוקים יותר. החברה של יאמבו יבואו. ובתוך יום־יוֹמַיִם תצא כל הפלוגה של צביקו להתארגנות, ופלוגה אחרת תבוא לכאן: כך הוחלט. – אמר שאול בכובד־ראש. ורק בסוף, לא נמנע מרטון ככה: ‘אם רק לא סידרו אותנו…’ אבל איש לא השיבוֹ.

– ‘שקט לגמרי.’ – לא שמט נחום עדיין את רובהו ואת שמיכותיו, וריחרח סביב. ‘חשבתי שנמצא כן מי יודע מה.’ – ‘תראה מחר בבוקר’ – הבטיחוֹ אחד השוכבים. – ‘שטות. כשמחכים – לעולם לא יקרה. זה כבר למדנו’ – גירגר ברוגז. – 'הניחו. סַפּרו מה נשמע שם בריכוז? – בא רפי והתישב בין כולם – איך היה שם, דויד? – ‘נדפקתם כהוגן, מה? – עונה ואומר דויד – למטה שם, היה לא רע. ראינו את הילדוֹת. נחמדות. יש להן מה שמחפשים אצלן. דרישת־שלום לכולכם. קשה להן בלעדינו. עשינו מה שאפשר לנחם אותן. נשקנו את הדמעות. ובכלל. אבל לפני שהספקנו כלום – חטפו אותנו. נותנים לחיות נותנים?’ – ‘ואיך רותי?’ – ‘הו, רותי. מתוקה קטנה אחת. בעצמה לא יודעת כמה מתוקה היא. מה היה לכם כאן, סַפּר?’ – ‘מה לסַפּר. דפקו אותנו. עד העצם.’ – ‘ואתם?’ – ‘אנחנו נדפקנו.’ – ‘שוב מן המצוק ההוא, מעל מזלג הנחלים?’ – ‘שוב. ההם בעיות יש להם? מציבים סוללה והך. והרגמים שלנו, עד שפצו פה – חוסלו. הבור הזה – ימח שמו!’ – ‘סכלים. מי אמר להם לרבוץ בו! ולמה לא הוצאתם אותם ממנו, בבעיטות, שיזוזו!’ – ‘אינך יודע. ככה זה אצלנו.’ – ‘ואולי קמים עתה וניגשים עד שם, לראות מה אצלם על המצוק ההוא, בטרם יתעוררו?’ – התערב נחום אין־מנוח. – ‘מתחשק לך? קובי מסתובב בשטחים ההם וממַקש.’ – ‘אה. גבעה קטנה שכזו.’ – ‘ויאקוש.’ – אמר מישהו. ‘כן, ויאקוש.’ – 'מַסכּין. – הספּידוֹ אחד – לא – ‘נורא צוציק היה. ודווקא הוא פתאום.’ – אחד מנסה לסַפּר איך היה כאן. מתקנים לו בכל מיני דיוקים. אבל הקולות כבר נתפרדו, שיחה כה ושיחה כה, דיבור גבוה ודיבור לחוש, וגם גניחות שמתוך פיהוקים שוממים, ואחדים כבר היו רובצים ומשטחים גפיהם ומסתדרים בנוח בחול – ושולי הלילה היו למרמס. אבל עד כה התערבבה המית־שאון אחרת, וג’יפ שהרגישו בו רק כשכבר הגיע ודרס כמעט את פקעת היושבים – הגיע ופלט מתוכו את ספי הקמ"ן, בחור חרוץ, לא ינום ולא יישן, ועוד שנַיִם־שלושה עמו, והאהלנים המתונים, הלא־מחייבים, המנוערים מכל טקס, שהוחלפו כה וכה, לא נתחלפו אלא כשסיפר אותו ממושקף באגב, כי כמעט ושכח שעל רצפת הג’יפ מתגלגלים אבטיחים אחדים, אם מתחשק למישהו, בשלים להפליא, אם אינו טועה – ונעשו מיד להתרגשות ולקימה ולהתעסקות עליזה שדבקה בכל, ושלא נתעמעמה כלום אלא רק הושבחה, כשנתפרטה טבעות־טבעות סביב כל אבטיח, מתובלות בדימויים שונים, לא כולם של תכלית הצניעות, וכוללות הגדת אפשרות מנעמים שונים שייתכנו, בתוספת הערוֹת־שוּליִם אחדות לציין כי עובדה היא: אם רוצים אפשר תמיד לעשות לחיילים חיים טובים יותר. אותה שעה פרשו להם ספי וגידי וברזילי אל מאחורי הג’יפ, וגם קובי שהגיע פתאום עתה, כצונח משמים, הוא ונעריו ועייפותם וילקוטיהם הריקים ודממת־לילה מרוחקת שדבוקה בהם – ונצטדדו להם להצית סיגריות ולעיין במה שיש לפניהם, בדיבורים מועטים המחזיקים רוב משמעות, ולאחר שנשלח מישהו דחוף להזעיק את זאביק – פרש ברזילי זרועותיו לגלות כל שפוני לבו ללא ריתוי – ‘מצוין שבאתם!’ פתח ברזילי בכל האמת, שאין אמת אמיתית ממנה, והוסיף וניער מעט ממה שנצטבר בו, מן הערב עד הנה, סיפור לא ארוך, תשוש שעה מאוחרת ובדידות עצבה. גידי אמר קצת. ספי אמר קצת. וקובי אמר כי אין מה לסַפּר: הלילה שם רק שקט, רק ריק. וקובי פילח את האבטיח בסכין־החבלנים, ולא אָבה לדבר עוד. ‘נראה מה יהיה מחר.’ נתגנח ברזילי כשקיבל את פלחו, ובנעצו בו שיניו ושפתיו בשקיקה. – ‘איזה מחר? – היום.’ קרע פלוני אשליה נוספת. – ‘אין מה לראות – אמר ספי – זה ברור.’ והרצה בצמצום כי ידוע לו שהם קיבלו הוראות מפורשות להתקיף מחר בבוקר ולקחת את החורבות הללו. טעמים של חשיבות צבאית ראשונה במעלה, כרוכים בטעמים שבכבוד הצבא המלכותי. נתקע בלבם, ויהי מה, להגיע בתותחים שלהם עד שדה־התעופה שלנו. ולנתק אותנו כליל. כך אמר ספי. דברים קשים. ועם זה הולכת ומתבצרת הרגשה כאילו עתה דווקא ניצנצה איזו תקוה. אפילו בושה עוממת בלבך, על שהיית קודם פחדן שכזה, מחלל כבודך בפחדים, מיואש כזה, ושוכח את העיקר בהתרגשותך האווילית. גם אם הוכח יוכיח עתה בדברי־התרסה, לא יאמר אלא רק ממְלאי הדברים הישנים שהצטברו מקודם, ולא־כלום שיוכל לפגוע ברווחה שחבורה טובה נותנת לך, ובראִייה הנכוחה, ממרחק ראוי, כשרואים את הענין כולו. – ‘ועל־כן שלחו תגבורת – כיתה אחת, אחת ויחידה, כדי לבלום את ההתקפה – וזה פירושו לעשות הכל כדי להחזיק מעמד במקום הזה!’ רטן ברזילי מדברי־השיגרה שהיו כבושים בו, יודע ומכיר כי אבד טעמם של דיבורים כאלה, לולא שהם כבר סדורים על הלשון. בודאי – טען נגדו ספי – אין מקום על הגבעה הזאת ליותר מאשר לכיתה אחת. המקום רווּי אדם. כל תוספת רק תרבה נפגעים, את כל מי שנצליח לגייס ולאסו – נבנה ממנו כוח לתמרוּן, לאיגוף, להתנפלות, להטילו בשעת־הכושר, מכאן או מכאן, אולי לניתוק אולי לפשיטה, – גם כוח אדם, וגם נשק. – ‘כן? אותנו בשביל ההפגזה, ואותם בשביל ההסתערות?’ – ‘לא כדאי לנסח ככה. זה רק מייאש. תדעו שלא רק הגדוד כולו עוסק בכם ובמקום הזה כעת, אלא כל החטיבה, כל תשומת־הלב לכאן, ואליכם. מתרוצצים, מכינים, מרכזים, מארגנים. שאלה של זמן, מחר יבקר כאן מפקד החטיבה. מה אתם יודעים. אוספים משוריינים וחצאי־זחלים, לעשות כוח ממונע ומשוריין, מכינים מכה נגדית. מבררים עם התותחנים מה יש בכוחם לעשות יותר, יותר רחוק, יותר חזק, יותר פגיעות. עושים־עושים, מה שאפשר, וכמה שאפשר.’ – ועם זאת מנגן לך על שפתיך ריטון של אי־אֵמון וביטול: וכמה זמן יימשכו ההכנות? אנחנו נישאר חיים עד אז? אך אף־כי כך מילל לך כבר בבית־הבליעה להיפלט – אתה אומר אחרת, לא כך, אלא: ‘באמת?’ שכּן הכל כל־כך עשוי מאליו וכפי שישנוֹ, שחבל להוסיף מלה, ונורא מצער הדבר כי היית ילדוֹן טפשון, וקצר־אמונה. המון כלבים נובחים למטה, שם, אצלם. אולי לא רק אלינו הגיעו אנשים עם דברים ותכניות. מתקרבת שעה שלוש.

זאביק הגיע בצעדה נמרצה, תאב לדעת במה יקדמו את הבוקר. לדאבון־הלב כורסם האבטיח עד קליפתו, ואין במה להדר פניו כערכו, זולת אשר ב’אהלן־שב, תעשן סיגריה?' שוב, לולא רחש לבו של ספי דבר טוב ושאל את אחד הבחורים שבאו עמו, שופפים בנמנום קל לרגלי הג’יפּ, אם לא נותרה עמו במקרה חפיסת־הקפה ההיא, ואם יש לו משהו כנגד התעסקות קטנה בבישול, ולצקת לעם טיפה־טיפּוֹנת מן המריר, ויתחזק הלב לקראת הבאות. והלז, נתרומם על מרפקו, והודיע כי אין לו כלום כנגד הרעיון, וגם אינו מקפיד לקום ולטרוח ולהכין, אם רק מקימים לו בפחַת מן הפּחָתים מדוּרוֹנת קטנה אחת, ומוצאים ומביאים סיר, דוּד פארור, פחית או כל שכמותו, ולוקחים קצת מים, וקופסות ריקות להיות לספלים – והוא, עליו ועל ראשו, שפיתת המים, בישול בשלוש הַסָרוֹת שלוש הכאות בארץ, ושלוש הטבות במים נוספים, ויציקת קפה־שחור לא־ממותק למהדרין, טיפה לאיש, טיפה לאיש – אלא שאת כבודו הוא עורב על חומה של טיפה זו, על חריפותה ועל טעמה האמיץ. מיד נמצאו קופצים על כל פרט מפרטי הצעתו, ככל שהיא, זה קושש גזירים באפלה, זה מפשפש ומוצא פחית מתאימה, שמשתכשכים בה קצת מים, ובחסות אותה אפלה, תוכל להיות זו מהוגנה וטהורה למדי, להיות סיר־בישול, והכל דישדשו ובטשו ברגליהם אנה ואנה לגלות נקיפת קופסה ריקנית, וכל זה ביחד עשה שעה טובה ומיטיבה מַרפא ורפאוּת. חבריה באים – צחוק בא, כלל נכון הוא, כל מתי שהוא נכון. ואחר־כך, בעוד ספי מנתח את המצב, גישש גידי דרכו אל צלע הבקתה, לאַרגן ככל המוסכם, אלא שמישהו התנפל עליו פתע: גידי! בחום־לב, בחביקה. ובחישוף שינים לבנות – יופי שבאת! – כזה שיורד כטל־נחמות על הלב הבודד והנוקשה. – יה, פיטפט אליו עודד, אילו ידעת איך זה היה כאן!… אבל אין פנאי לשיחה נפשית. – ‘שב, גידי – אמרו לו מן המעגל הכפוש לרגלי הקיר – משתרעים לישון טיפה, עד הבוקר?’ – ומישהו: ‘לעזאזל, והנה שוב הסרחון הזה.’ בתפנוק, כאחד שידע זמנים טובים ונעקר באָנסוֹ. אבל גידי, כתמיד, היתה לו תכנית אחרת: ‘איזה שוכבים. – נחר גידי לאמור – להיפך: קמים ויוצאים למַקש כעת עם קובי. ככל שנמַקש יותר, יהיה לנו יותר נוח בבוקר!’ – הרעיון נכון, אבל אנחנו? כעת? כבר? – ‘בדיוק. ומיד. קומו לפני שתיתפסו באור על צלע הגבעה מול השחורים.’ – ‘מה זאת אומרת?’ – תהה פלוני. ואילו חיים הבין: ‘ממַקשים וחוזרים למחנה?’ – ‘ממַקשים ורואים אחר־כך מה.’ סתם גידי לא לטוב. – ‘ומה עם הקפה?’ נופף מישהו קופסתו כבשטר־חוב מדולדל. – ‘בבוקר. קפה קפוא.’ – ‘אֵיך אני אוכל לרדת – התאונן עובדיה – אני מצונן כמו חמוֹר. פעם אני משתעל והכל…’ – ‘אז כדאי שלא תשתעל שם. אבל אם מתחשק לך, במקום זה, לחפור שוחות כאן, אז – – ודי. הקץ לדיבורים. השאירו פה הכל, כלום לא יברח. קובי יגיד לכם מה ומי, ומהר, מהר, אין זמן!’ – קובי ונעריו כבר היו מוכנים. שני נגד־רכב, הקרויים מונ"רים, לאיש. ארבעה־עשר קילו. להחזיק ככה. אתם רק סַבּלים ואנחנו כבר נטמין. מוכנים? השעה? הנה כבר הכּימה במצהיר – אהלן כּימוֹנת! – אינה עייף, קובי?' – ‘מי יודע כעת. יאיר הבוקר ואנוח. העולם יתהפך ואני אישן.’ אז זזנו. שימו־לב לא ליפול למטמורות. ובהתנגפות הרגילה, ומשהו קר לא מתעכל, והיה צריך לבלוע, ולנשום מהר, ולהיחפז בשורה היורדת. גידי שהה עד שגוע קול הצעדה המתרחקת, להוציא התנגפות זו או אחרת, ששאגה והחרישה. ופתאום לא היה עוד צורך לא להאיץ ולא להטיף, ולא לחטוף ולא להספיק כלום. נשם נשימת־לילה עמוקה, שהיתה חריפה עד קצה עומק הריאות, עד אחרונת הנאדיוֹת בכלות כל הסתעפוּת הסימפונות, וכה משכּרת, עד כי כמעט מט, וניצל בפיהוק מבולבל, ולא נותר לפניו אלא להיוָכח פתאום כי עוד מישהו עומד כאן אצלו שאומר כעת: ‘זהו –’ ממושך, כאילו אמר דבר־בּינוֹת ומיצוי ההוויה. ‘אה?’ אמר אליו גידי. ‘כלום.’ התנצל ומילמל הלה, ברזילי. והיית נורא מיותר פתאום, מקץ כל התעופה והריצה והבהלה והחפזון והדחיקה והאיצה. אתה מיותר ורגליך וידיך וכל־כולך. וגם בקרבך נתפנה חלל ריק, פה מתחת לסרעפת, עייפות או ערגה, או נוֹחַם חרטה שהיא, כאילו היתה טיפת הקפה לאבן כבדה ומושכת אל תחתית הריק. מה שנשתייר היה פתאום גם פעוט, גם זר, גם משועמם, שאינו עומד בשום התיחסות אל הרעש הגדול מקודם, שאך זה נשתתק. – ‘לא אוהב לשלוח אנשים ואני נשאר.’ – אמר גידי אל ברזילי. וידע כי לא יוכל להסביר, וגם אין צורך אולי. בתוכך הם רוחשים ואין סבלנות לכלום. פתאום נראה הכל מלא שגיאות, מלכתחילה, דברים שלא כך צריך היה לעשותם, מכל־מקום, ועל־כל־פנים. וצריך היה אולי להזהיר אותם. ושלא יאבד מהם השביל. (איזה שביל?) לא חשוב. אולי פתע קורה דבר שאתה היית מונע בהיותך אתם. מה תעשה, למשל, אם ברגע זה נפתחות יריות עליהם? כשיחזרו – יהיו זרים לך. מלאים ממה שלך אין מושג. ובכן מה? אין מה. בושה לשכב לישון. אבל מה, היתה ברירה? ועם זה לוחץ הדבר על כבדי שלי. צער שלי. אחריות שלי. לבדי. לעזאזל, אני ארד למטה. כבר מריחים ריחו של בוקר אי־שם בשמים החשכים. נורא מתרגש לי בלב.

ספי כבר לא היה, וזאביק כבר ירד, מסתמא, למקומו, ומדורת הקפה כובתה. וגם הלילה כאילו נתמעט מהר מדי. מה החפז הזה לו – ימתין קצת, ישתהה־נא! – ‘הופּסה! מי זה?’ נתקל גידי במיושב אחד על־יד הקיר וגחן להציץ בו – ‘עמיחי? אתה? לילה טוב. נוּ? איך הבריאות?’ – ‘ככה. חיים.’ ענה הלה בצייקנות. – ‘אז הנה אנחנו עוד פעם!’ – אמר גידי באחוָה, והתישב ביגיעת אנחה. – ‘כן.’ רטן שכנו. – ‘מה אתה חמצמץ שכזה?’ – ‘אני? לא. סתם.’ – ‘עייף? רוצה לישון?’ – ‘מת.’ – ‘אל תמות. חכה שנמות אנחנו בזרועותיך! – זו צריכה להיות חכמה?’ – ‘לא. זו משאָלה, כמעט. מה יש לך? אתה כועס עלי? תגיד –’ – ‘מה נטפלת. תן לנוח.’ – ‘תנוח תנוח. לא נוגעים בך.’ – ‘יש דברים – התפרץ פתאום עמיחי – יש דברים כאלה ש… שזה… טוב. לא חשוב. אתה יודע מה.’ ישבו קרובים ושתקו רחוקים. אחר־כך דיבר גידי: ‘לא יודע מה. אתה כועס עלי, ולא יודע למה.’ – ‘הנַח לי.’ – ‘מפני ששאלתי מה שם הבחורה שלך? בגלל זה? כל־כך נורא? זה סוד?’ – ‘מה אתם נדחפים? מה זה עסקכם?’ – רתח עמיחי בלשון רבים. – ‘לא עסקי ולא פתאום. לא רוצה לא צריך.’ – ‘כל אחד בא ונטפל.’ – ‘מי זה כל אחד?’ – ‘די. לא רוצה.’ – ‘אתה מנפח כל שטות. שואלים אותך לשם בחורה אחת, ואתה ברוגז.’ – ‘שמה: לילָך – הטיל עמיחי פתאום – טוב לך?’ – ‘לילָך? זה שמה? ברצינות?’ – ‘ממ’ – ‘לילָך? הגד… נדמה כאילו… אינך סתם? שם יפה… לילָך, מוזר, לא?’ – ‘מה מוזר?’ – ‘שֵׁם כזה. של ילדונת קטנה. עם סרט ורוד. היא באמת קטנה שכזאת? והיא באמת ג’ינג’ית שכזאת, נכון?’ – שאל גידי ונשם חמדנוּת אין־קץ. – ‘לא כזאת – השיב עמיחי ביבושת – כעין הנחושת.’ – ‘הו.’ – ‘כן.’ – ‘אבל לבנה, לבנת־עור, נכון? – התפרץ גידי משולהב ואמר מתוכו – בלי סוּבּין ובלי כּוּספּין, נכון?’ – ‘ח!’ – גיחך עמיחי – ‘נורא יפה, לא?’ – שיער גידי בהתלהבות. – ‘שׂיער אדמוני, ועיניים ירוקות.’ נשבע עמיחי בהגדה אחת, עד כי עיניו מלאו דמעות. בושה, וגם גאוָה. הלב נמס. – ‘לילָך?’ – אמר גידי. ועמיחי התחרט באחת על הכל, והיה נכון להפוך ולבעוט בחירוק־שיניים, לוּלא שאין בכוחו למנוע עצמו מהמשיך: ‘נפלאה…’ – ‘יש לך בטח תמונה שלה?’ – ‘לא. לא לא.’ – ‘אינך רוצה להראות?’ – ‘אין לי. באמת לא. אבל מה… למה לי. אני רואה אותה כאילו היתה פה, לפני.’ – ‘כן?’ – ‘נפלאה!’ מצחיק ומוזר לדבר ככה. כאילו היינו מוכרים סוסה. – ‘גבוהה?’ החרה גידי ולא הרפה. אבל עמיחי כבר נסגר, והיה ברור כי לחינם עוד לנסות אליו דבר. אם דיברתי עליךְ, הרי רק להקל קצת על דוּד רגשותי אליך, שלא יתפקע. כי אני אוהב אותך נורא, ומוכרח משהו מזה להגיד, למי שיוכל לשמוע. בלי לסַפּר כלום איך אני אוהב את אופן היותך, אַת. איך אני אוהב את המקום ששני עורקי צוארך נסגרים מתחת הגרון, למשולש גוּמה מוּצלת, כאילו נוֹתרה שם טביעת מגע אצבע, ואת העור שלך השקוף, הצח, כזג של ענב לבן, שעונה לפעימות הלב. ואת מפרקתך אני אוהב, המדשיאה משי נובט, כשאַת מערמת את שערך למעלה, ואת אופן געת אצבעותיך בדברים, את עמידתך לפי תומך אני אוהב, רגלך האחת מוצבת והאחרת רפויה. ואת נפילת שמלתך סביבך בקוי קפליה אני אוהב, את כפתורי חולצותיך שיש בהם תמיד צחוּת מפתיעה, ואת הדרך שבה אַת סוגרת אחריך את הדלת ונעלמת פנימה, נפשי אז נתפשת ונלחצת בין הדלת למזוזה. נחבא בין העצים הייתי לומד פעם את דרך היכנסך הביתה, את אופן סגירת הדלת אחריך, ביד בטוחה, בלי כל נקיפת הרהור, במובן מאליו תמוה לי, בתנועה אחת, שלמה ומקפת, בהיבּלעוּת אל האפלולית שמעֵבר, ובשליטה מלאה שאין בה שום ספק. איך אַת יודעת ככה? איך אַת ככה שתמיד יש בך דבר נוסף, לא כלול בכלל הכל, ולא ניתן לפירוש. שאין לו תרגום. אותו נועם שלום שבך, ואותו קול מיתר מהדהד, לא נרגע, כוסף, אותו דבר לא מוגדר, לא נגמר, שאולי לא בידך לעצרו ולא בידך להגדילו – ואני נשרף למראהו. בהיותך, בנשימתך, בשׂימת־ידך, בככוּתך, בכלל כּוֹלוּתך, בכל פרט ופרט ממך, – אשר אַת עצמך, אולי, אינך משיגה את כל היותם המיוחדת, אַת, אולי, בשבתך אל הראי, סבורה כי עיקר חינך בזה או בזה, וזה נכון, אלא שלא זה הפותר את הכּוֹשף שבך. את החונף ללב שבך, את הצח והמסעיר, את הרך והנבצר שבך, את הקל והמסעיר, את הניתן למגע ולא ניתן להיצוֹד שבך, את המפתה והממיס, את מעביר הסמרמורות בעצבים, כאילו דיגדגו אותך במוך של נוצה, שמוליך אותך שולל, שמעורר לקום וללכת, לבוא ולהיות, להתקרב, להיצמד, להיכרך, להיאחז, להיות מאוחז, להחזיק במה שכל כמה שאתה מחזיק – פי כמה מזה נשאר מחוץ לתפישת ידך, כמו איילה על הגבעה, כמו צפור על ענף – אשר גם אם תחטפנה ותחזיקנה רוטטת בשתי ידיך – לא היא הצפור שהיתה על הענף, זוֹ לא תיתפש, אבוד תאבד לה, וידיך המלאות ריקות… אה, לילָך, לילכית שלי, אני מצפה לשעה שלנו וירֵא אותה. לא יודע למה. האם אינה אלא מַדוּחי דמיוני שלי? חזון־שרב? כי אם זו אינה האמת לאמיתה, מה איפה האמת לאמיתה? הו, לא יודע מה. אני בצקלג בבוקר שלפני. מתגולל בעפר אצל גידי הזה, השד יודע מה הוא משוּדך כאן, זוכר טוּבך, את בינתך, את שֵמע גון קולך החם, את האופן שאַת צוחקת, את הגומה שמתחת גרונך, את צחוּת כתפיך השישיות, את מאור היותך – הלא זה, מה, הלא זה נורא, מקפיץ אותך, מיבש כל מקום וכל שהות אם הם ריקים ממך, ומוֹתיר אותך נפתע – מה יש כאן? מה רוצים ממך? מה כולם רוצים ממך? מה עוד מחכה לנו? מה עוד יבוא? מה מתנחש עלינו, מה נרקם?

– ‘שמעת?’ – הבהיל פתאום קולו של גידי – ‘מה?’ – ‘כאילו היה משהו, לא?’ – ‘מה שמעת?’ – ‘כאילו, היה נדמה…’ – וכבשו נשימה. העולם המה דממה תמימה. הקיר המה דממות כבושות. ריח עשן ישן נפתל נעזב. עדיין הכוכבים במלוא זיוָם, וצורותיהם הפוכות מערבה. – ‘לא, לא היה כלום.’ – ‘נרדמת כנראה.’ – ‘אולי.’ – בושה, אם אמנם. ארבע וחצי. בעוד שעה תזרח. עד אז הם חייבים לחזור. מקווה שיספיקו. חבל שלא יצאתי אתם. חובתי. זה שאוֹכל בי? שום סבלנות שהיא. המזל שלי. הו, טוב. איך נבהלתי. נעזוב. לילָך. הה, הייתי… לוּ רק ידעת! נָחָש כאן בצדך. תדע, עמיחי: חברך מימין נוטף כולו מזימות זימה ובגידה. לחטוף לו אותה מידך. לפניך. לפני שאתה תדע. אתה עיניך בשמים, מי יודע באיזה הרהורים מופלגים, ואני אין לי סבלנות, כולי רק בה, היא שאינני יודע, ושדרכך אני חומד אותה, שמעת מימיך דבר מסובך כזה! אני אבוא אליה כזה לוהט וחושק ובוער שכזה – שלא תוכל לא להיענות, לא להיסחף אלי, לא להיות שלי, לא להצטרף אתי לעשות לילה גדול, לילה שלם שאין לו בוקר! שהכל לא חשוב אחריו, אם כן ואם לא, שאפשר להסתלק לאחריו מן העולם, בידיעה שחייך לא הופסדו לריק, שטעמם טעם בחייך, שלא יצאת מן העולם בלי לטעום, פעם אחת, כהר־געש! רעל נכנס בי. שגעון. יותר ממה שאוכל לעצור. עוד לא ראיתי אותךְ לילָך האדמונית, ואת שמך לא ידעתי, ואת עוד אינך יודעת כי יש גידי קיים, – ואני כבר יודע את האש שלנו ששנינו נבער בה! אני יותר ממַכּיר אותך, וצריך שתדעי, שאנו חתומים בגורל אש אחת גדולה. אין מפלט לא לך ולא לי. לא נלך לשבת על הספסל ולשוחח שיחות, לא נלך לדבר על מוסיקה ועל כוכבים, אלא רק זה האחד: כאיש לאשה וכאשה לאיש. אני כבר עירטלתי אותך, מערומיך המסַנוורים, ואני מיוּחם כבר אליך כמו סוס. שוטף במרוצה כוּלי. (מוכרח לרסן עצמי. לקום, ללכת מכאן. עוד פתאום אצעק צעקה. נושך בי. אוכל בי. פורץ בי). רמזי ריח. חישות חשמל. חֵיקה הלבן. קור יוקד. רוך קשוי. בשלות להתפקע. מרגיש. רוֹפסוּת מעוגלת. מאירה. ההתכיירות החמוּקית, והלטף המנַשם. הה, כמו דיבוק, יצר של רציחה בי, תקוע־תקוע בגרון כחמסין, נשימותי יסגירו אותי. לברוח, איוֹם, ברח מכאן, חמור מיוּחם, כל הרגל שלה לפני, צורתה, עגילותה, לבנותה, הקלוּת המתעה שבשוק הקלה, מתחת לברך, והכובד העמוס, הפתאומי, הרציני, של הירך, כותרת בשרים, חטובה ומהודקה היטב, אבל פורחת שפע, אוכל בי, מַגחיל, והמראה המפורש, הזוהר, של חלקוּתה האפרסקית, הנימושוּת, המפוקסוּת, עם נישובת פלומה זהובה לא־נראית, עד אימה נמשך, ממוגנט, הה, טיפש־טיפש, עצוֹר, כמו סכין נעוצה, אכזר, צורב, חד, צוֹוח, גל עולה, בולמוס מציף. אני, כולי. נחנק לי. אני מוכרח. (מה קרה לך? בן־אדם!) לא בן־אדם. להקדים אותו. לבוא אליה לפניו. בכל מחיר. ראשון אליה. הנה אני! ואת תהיי לי. (לילָך! שמעת מימיך? לילָך!) הה, אמא שלי לא היתה מעלה על דעתה איזו צורה יש לי. כמו… וגועלי. מה איכפת לי גועלי. הכל גועלי. ואני חומס לי אשת חבר. בתוך כל הזה שכאן – אני חוטף לי אשה, ומתעלס אִתה, כשוֹדד וּמַלקוֹחוֹ… עייפות, תדע, הכל מעייפות. בחיי. נורא מגורה. לא יודע למה. הלא אינני מכיר אותה. ואסור לי ככה. היא של עמיחי. טפּשוּת. אני אינני אני. או, האם זו המלחמה? ואולי כך הוא אני באמת לאמיתה? לבוא אליה. לפניו. מוכרח, הגורל קבע כך, חרץ, ולא יודע איך. אבל זה יהיה. אני אקח אותה. כל חמודותיה המשגעות. לילָך, הו, מה. הספרים שקראת, הפסנתר שאַת מנגנת – לעזאזל. בלילה ההוא לא ספר ולא פסנתר. בלילה ההוא רק בשר ואש. ולמה לא? בשם כל האֵלים: למה לא? אַת לוהטת לי בדם, ואני לא אפסידך. לָבנך היפה – הוא הטוב שלי. אין לי טוב אחר. כסוס צוהל אל סוסה הריחותי ריחך שלך. קופץ גדרות, נושך, בועט, צוהל, מתנפנף ורץ רץ – אליך. אני מדבר כמו חיה. אבל אני כולי. מתהדק, אני כולי. זרם תאווה וחטפנוּת. פתאום העלית את כל כולי באש. הטלת בי. הברך שלך. הרגל. הבטן. כולך. אינך מעלה על דעתך מה ואיפה אני לך. טיפש, עמיחי, קום עלי והרבץ! את אוצרך אני בוזז. מה היה לי. מה פתאום! ממה אני כשיכור. ממה שמחר? שבעוד שעה? כשייאוֹר, כשיחויר כשיאיר היום האחרון עלי אדמות. להתפוצץ! ואני עוד לא נגעתי, ועוד בכלל בכלל. (די. אני כאן מפקד. אסור לי. אסור שארשה לעצמי. די.) הה, עזבו, מה אתם רוצים ממני, מדוע אני צריך תמיד, והכל־הכל עלי… הו, אני קם והולך אל זאביק, ואילו היה כאן ים, הייתי קופץ ושוחה עם אמצעו. ארוץ. שאהיה עייף, שאהיה שקוע. לחזור. להיות. למה לא נותנים להיות כמו שיפה? טוב. די. לא טוב. לא די. חמור, חדל. לא חמור, לא חדל. רוצה, נורא רוצה, בוער ורוצה, מתדפק לי על הלב – – נרדם? או מה איתו פה? אין לי מקום. אין לי סבלנות. אני צריך לזכור משהו. לא צריך. הה, שייאוֹר כבר, שיהיה כבר. שיחזרו כבר. למה לא הלכתי אתם. שכבר נדע. שכבר יוכרע. הייתי טס מכאן, לעזאזל. פורח מכאן. עף. אינני, לעזאזל כל זו השטות הממורחה. צריך להילחם, לעזאזל הנקבה הזאת ששם, האדומה. מה נטפלה אלי, הזונה הזאת שנדבקת אל כל אחד, מי צריך אותך, אני שונא אותך, הייתי רק מחלל כבודך ומשליך אותך, לא צריך אותך, ומה אני רודף כמו אידיוט, והטיפש הזה יושב ונרדם עלי על הכתף, כאילו הייתי אשתו המחורבנת, נופל עלי כל רגע, הנה אני קם ותפול על הארץ, – תישאר לך לבד, אני הולך ומחַרבּן עליך, ועל הכל, אני חפשי, לא צריך את זה (רועד בי), אני רץ לי, ודי.

כוכב נפל. לרגע נדחפת להתכופף כאילו תהיה התפוצצות. הלוֹך והצטעף נצטעפו השמים והכוכבים נשתבשו בהם. הרחק במערב ריטטו הבלחוֹת עמומות ונשבה צינת־צפרירים בטרם יעלה היום. הכלבים שמעֵבר לחוף נובחים מַסח, ובשוּלים מצדיפים הצרצרים. מי זה קם כאן? שייקה קם מעפר. שעת ההתקשרות. אין איש צריך להעירו. מי זוכר קיומו כאן. אבל שייקה זוכר שעתו, בחקיקת אגרופים בעיניו הוא קם, מתמודד מלוא קטנוֹ, והולך ובא אל המכשיר, עוטף כתפיו בשמיכה, ובבגדי־כהונה אַשפיים כאלה, מדליק בנקיפה אדמדמת את הלַמפַּד הקטן, שעושה מיד שרטון פעוט במצולות האפלה, ובפנים מוצפות אדמוּת, בפרעות־שׂיער שמוטות על מצחו. ובאצבעות זריזות, מרחישות בין הכפתורים, הוא מוֹלך שם בין הצללים ומתחיל להשמיע דברי־פיתום. פה ושם מתעוררים להביט בו בשייקה אצל המכשיר. מיד נטווה חוט בין כל הפזורים ושמוטים באשר היו – ונעשה מעגל קשוב בין צללים וחלומות מנותקים, הקולט לתוכו גם קריאות תרנגולים רחוקות, מעֵבר למעגלים הרחוקים ביותר, סבים־הולכים שם הקפות־הקפות. שייקה, חביבי, ישמעו אותנו מכאן עד הבית? תוכל למסור מלה? תגיד להם שאנחנו פה, ועוד לא התחיל. שאנחנו רבוצים שומרים על שדה־התעופה של הנגב, שמרחבים עצומים צופים בנו חשוכות ושותקות, אולי הם יודעים ומחרישים, ואולי גם הם בחידה. ותגיד שרוצים לישון מאד, אילו היה בעולם ככה שאפשר לישון. ואחר־כך התחיל המכשיר מפציע נפצים ויבבות קטנות, ועוד רגע יבוא בו הקול וידבר. השׂיער מסתמר משום־מה. כאילו מי יודע מה, דבר עצום, או צפוי לנו, להתבשר. ממתינים במצמוץ עיניים מעוצמות, כלפני יריה. הה, רק שלא ניתק הקשר. ולא ייאלם הקול. שאפשר יהיה לשאול ולהיענות. ולהיאמר ולקבל עליך. מדוע עודו שותק? נורא עצוב כששותק אליך, שייקה מציץ בשעונו, מדייק בכוונוּן הכפתורים, ומחַכּך בתום את לחיוֹ. אבל מתגרד לך בלב לשאול אותו, אם הכל כשורה, אם לא קרה דבר. איך יש לו סבלנות. אח, כן – הנה התחיל דובר. כרגיל. נוסח־ההתקשרות החוזר: יונה פסל דויד, יונה פסל דויד, בלי סוף. אבל הקול קול בחורה, קצת מצורד, נגנני כלשהו. ‘הלו כל התחנות יונה פסל דויד, הודע עצמת אותותי!…’ אותותיך נפלאים, בחורה אחת. קולך טופל אליו את מראיך. רחימאית אחת שיודעת־כל, שקמה השכם בבוקר. שלבשה חם, נבונה, שיש לה עצה לכל, שמפריחה את כל פחדיך ועושה מהם שטות פורחת, שהיא מסודרת ממך. מסורקת, מצוחצחת־שינים, ויפה, בודאי, בסוודר הנוח שלה, סיגריה בין אצבעותיה, וחוט־חיבה שזור בחוט של לגלוג לה אליך, רואה אותך במפולש, כפי שאתה פה מתפלש על האדמה הצוננת, ומדברת אליך אולי גם בחוט של נזיפה על שאתה כה ירא ומיורא, ושאין כל טעם להיות מיורא, ולא שום הגיון, שכלום עוד לא היה, ושאין סיבה שיהיה רע, והיא צופה בך והארץ צופה בך, כל הארץ כולה, עד כי אתה משתדל לאלתר להביא על פניך סבר אחר, מותח העויה רפויה של חיוך עקום, כדי למצוא חן בעיניה. אחר־כך התחילו תחנות שונות מעידות על עצמן, ותרמו כל אחת לטקס המנוגן הזה קולות עמומים, ומהם צלולים יותר, פה קול רך, ופה קול מיושן, ופה קול־פיתום מחוּסר־מַבּע, מוּכני וחמוּר, ושייקה הגיע פתאום תורו להעיד על תחנתו, עלינו כאן, וניקש בכפתורים והכליל את קולו למקהלה, המשתתקת לקלוט עוד קול ועוד קול בתורו, ולא יאומן איך נשתנה קולו ונהפך למהות חדשה, זורמת מרחקים, אם רק לא מתעתעים בנו, ומשחקים כאילו כל זה קיים, כאילו אמנם יש לך שומע רחוק. והתחנה הראשית, אותה בחורה מיטיבה ומרגשת את הלב, משתיקה עתה את כל התחנות, ובוחרת בנו מכולם, מברק לה בשבילנו. הה, כשבוחרים בנו ראשונים מכולם… לבך נופל בנופלים. אין אשליות. כאן, מחכים, יִקרה הדבר. אנחנו במרכז המדאיג. שייקה מוכן. עפרון לו וטופס נייר. יושב כמצבה מטורפת מול הלמפּד האדום. השמיכה על ראשו כטלית של כוהן. וקול האשה מנגן בטקס. אינך מבין דבר בצוֹפן שביניהם. אותות ורמזים לא־פתורים, אבל קולה קול אשה שקטה ויודעת. אילו היתה מבשרת רע – לא היה לה קול כזה. אך קודם שעה קלה היתה ישנה במיטה, ועתה היא מעומסה תפקיד, ונשיותה לבושה ועסקית, ורק קולה משוטט בין הכוכבים ומגיד, עד כי ברור כי כולנו אוהבים אותה. קולות ואותות, אישור קבלה, והמשך ההרצאה האלמונית, החידתית. הזמן עובר לאטו, אבל אנחנו יחד, ובהאזנה לקול. ולבסוף התברר כי אוֹטוֹ נשלח אלינו זה עתה, עמוס תחמושת, ציוד ואספקה (לקרב, יהיה קרב!). נא להזמין את כל החסר מיד (שייגמר כבר, שיהיה כבר אחרי!), להכריז מצב הכן (למה? בשביל מה?), ולדווח מדי מחצית השעה. האם זה ברור? עבוֹר. בסדר, בסדר, בסדר. ככה זה. אלינו. אמרו כבר לקום? לא אמרו. איש לא דיבר דבר. אז שכבוּ, מה קפצתם. כאילו לא־כלום. ניתק החוט. כל אחד לנפשו. טעם מפוגל בפה. ישלחו ציוד ואוכל. סימן שחושבים שנחזיק מעמד, שאם לא כן היו שולחים רק תחמושת. – מחשבות פחדן! – חבל שקולךְ נשתתק מאתנו. לךְ טוב שם. אצלך חם ורך ומוגן. ומוטב להיפצע קל – ולהישלח ולהיות בטיפולך. שוּלה? או רותי? או נירה? אני מילל אליך. שייקה לא כיבה עוד. קול ודברים בין התחנות. זו קוראה וזו עונה. שלוַת ניסוח דברים. הגדה מפורשת וברמוּת קול, בתוך הלילה המהסה. הטקס הקבוע, דפוס הניסוחים, השגור כתפילה, חדגונית ומצילה מתהומות, גשרים אל מעֵבר ללילה. דברים הולכים ובאים בחילופין ריתמיים. ופיסי צמר־הגפן המעוגלים שבשמים, הרבה מתחת לכוכבים, ההולכים להם בנחת אין שיעור, מפליגים תחוחים ושלגיים ומפויסים – והם שיַוְרידוּ ראשונים בטרם קו־אור ראשון על הארץ, מדברים דבר אל הלב, נותנים לך מאחז, זיק של תקוה, כשאתה הולך ואוסף ברכיך אליך ומתכווץ מחמת הקור, מחליקים ופוסחים על כל הרע, שלא כדאי להציץ אליו, ושכלוּם לא ישנה ולא ימנע אותו, ומצילים לך הכרה אחת, בשלה וברורה, אמונה כי תום לבך, ואי־עשותך רע לאיש מעולם, ביחד עם צדקת ריבך כאן ומזלך שהאיר פניו אליך עד הנה – לא יכחשו ולא יזנחו, ויכול תוכל לשקוט לבטח. וטוב אם תקח נשימה עמוקה ומטהרת, ותעצום עיניך ותישן עד אור, מרוּחם וחמוּל. כי חושך עוד. נורא חושך עוד. עוד המון לילה. עוד רחוק. וכלל לא מוכרח שיהיה. וגם עדיין קול הנערה באלחוט. נירה’לה. כולם אוהבים אותך. כולם מקשיבים אליך. אַת אוחזת אותנו. למענך נילחם ונצא לכל סכנה. נושאים אליך עיניים ולב, כאל הגננת שלנו, כאל המורה מורתי, ואַת עגובה עלינו ומתפללים לך, נושקים לך בגומת־החן שבלחיך, ורוצים שיהיה לך טוב, שתהיי תמיד יפה וצעירה ומאושרת, כי בטובך גם לנו ייטב, וכשיוָלד לך תינוק, נבוא כולנו מכל קצות הארץ, לברכך, כי כולנו נוגעים בדבר, ולראות איך אַת מיניקה אותו, ולקנא בו, בקטנטן הלז, שאַת אמו. אה, הכל מתעכב ונמס. לב האדמה דופק. עננים מעוגלים פורחים לאיטם. ועדיין לילה. ארבע וארבעים. המון זמן. נשוֹם וריח יקיצה באַפּך. צינה מחריפה. נפלא להיות עובד־בוקר, עובד משמרת־לילה אחרונה, בתנאי שהכל שלום בארץ. טללים. קסיוֹפּיה הצפינה. נתאַבּכה באד המאוּפּל. ניצבת לכתפיה נטויה שוקה הדרומית של אנדרוֹמידה, בטלה ביופי המרוכז, המלוהט, המצוחצח, של כוכבים חדשים, כוכבי החורף שכבר נרומו, כאילו השעה כבר שעתם, והשמים כבר שמיהם, ובעוד פגָסוּס אץ לסגור אחר חבריו, בני דורו, הנדחפים במדרון מערב למטה, עולים מעל ההרים, במזרח ועל־פני מרומי הדרום, והַצהֵר עד עצם הגבהים, עולים ובאים בבוסר היותם הרעננה, המפעימה, ובזוהר עלומים – השור ועינו הבוהקת אדומות בראש, הכסיל ביפעתו אחריו (מכות אות אהבה לוהטת), ושני כלבי־הציִד בעקביו, ועוד כמה נוצצים גדולים שאולי המה כוכבי־הלכת המדוברים, ותמונות מלוטשות, מגחילות כה חיות בהבהוּבן העמוק, עד מכאוב־לב, מצורך מציק לתפוש מישהו ולהראות גם לו, להצביע ולהראות, בטוב ובאהבה, להראות הכל לידיד־לב, בטרם יכבה, בטרם יעבור ואיננו, יחויר ויפשיר, ומי יודע מה אז. ואשר בין כך ובין כך שדרות עננים מתמשכות הרחק, מזחילות להן ולוחכות להן כוכבים ושמים בעברן, ומתאַחוֹת לאיטן למרקוע מַחויר אחד, וגם הדממה רוגשת לה עתה אחרת, וניכר היה לבלי הכחש איך משתנה החלל, ואיך מתחלפות התפאורות, ואיך מגיעה והולכת שעה חדשה בעולם.

ואמנם, ממש כשנפל בולמוס של תרדמה כללית, גואלת, שלפנות בוקר, כשהכל מעוכים־סרוחים תחתיהם באדמה, וישנים כתינוקות בערשם – חזר בצעד גדול ובקול גדול גידי מעם זאביק – פוֹרה הוראות מפורשות והורֶה תכניות ערוכות יפה לפרטיהן. – ‘טוב, הוא אומר, תקומו כולכם. די לישון.’ אמר גידי, אחת היא לו ישנים או לא ישנים. ראשית, כיתת יאקוש עוברת לפיקודו, ומתמזגת עם כיתתו לאחת. שנית, כולם לוקחים מכושים ואתים ומתחילים לעבוד, והוא יחלק את השוחות לשוכניהן. ומתחילים מיד. א' להעמיק, ב' לקרות מלמעלה בכיסוי, ג' לדפן ככל האפשר מפני שפך החול, ד' להכין שוחה נוספת למקלע נוסף, וכן ה' לפתוח תעלת־קשר מן הבקתה הקטנה אל מערך השוחות, וכשתגיע התחמושת תוצבר שם במקומה המוכן, וכל אחד על מקומו, ויודע מה ולאן ואיך, וארוחת־הבוקר כשתגיע במכונית – תתחלק ישר לשוחות. בקצרה: די לישון. בוקר. פשוט בוקר. בוקר בא לעבודה. (איפה בוקר, עוד הכל חושך! תן לישון – מה נתרעשת אתה!) טוב טוב. הקץ להתגלגלות הזו. טובה לא תצמח ממנה. לקום, לקחת, להתחיל. ועוד מעט יחזרו הללו מן המיקוש ויצטרפו לעושים בעשייתם. (הלא חושך! הרי לא רואים לא מי ולא מה!) – לא צריך לראות. צריך לעבוד. נפלא כעת לעבוד. זאת השעה לעבוד. אין אחרת. ונערו־נא מעליכם, בני־אדם, את שארית הרגינות, וקדימה צעד. ובאמת, משמתחילים מניפים את המכוש – חוזרים חייך אליך. חייך הנכונים, המוחשיים, וכעשן פורחים כל אותם ביאוּשין של כלום שמילאוך חלחלות, השד יודע מכוח מה, טפלי עובש, ואתה מתיצב בשתי רגליך בריא על הקרקע, וגופך ונפשך בך מתלכדים, חופפים ומתואמים כאחד. והמציאות נראית קרירה, טריה, ישרת־דרך, ובטחון מתעצם עם כל הכאה והכאה נוספת, ובתוך כדי כך כמעט כולך מקיץ, כמעט כולך נמצא כאן, כמעט, לולא העייפות ואי־השינה. גידי וברזילי עוברים בין השוחות, קובעים מה חסרונה של כל אחת, ואומרים מלה למיקי, מלה ליוחאי, גוחכים אצל גואל ומתעכבים רגע נוסף אצל פמפיק ועודד. כן, מיד יאיר הבוקר. אבל החושך מתערב להפריע. ואין עוד סימן לכלום, לא לשלנו ולא לשלהם. עובדים במרץ. כמקיצים יקיצה חדשה. הלכו וסבבו עד הבקתה חבוּשת־הכיפה. עמדו צופים למטה. מוזר כי דבר מן השחורים אינו מתגלה, האומנם כה חרישיים הם? או שמא, בכל־זאת, אין איש שם ולחינם כל המתיחות? כאילו מלא לבך להגיד דברים, אלא שבאמת אין דבר להגיד. גידי נתפהק. וברזילי אחריו. הקיפו והוסיפו בין הקוצים, שהיו נכבשים רכים ולחים בהכנעה ובענווה. עוד לא שום פיסת בּוֹהר במזרח. ועם זה התרגשות שבטרם בּוֹהר הוטלה כבר שם. חזרו אל הבקתה המוארכת, הטבולה בחושך צפוף מאד, כשפתאום, משום־מה, נדמה היה כי מאחוריהם מישהו טופף ובא בצעדים רכים, ולא צריך להפנות ראש, כדי לדעת שיאקוש הוא, מת בן שעות ספורות. גידי פיהק קשות. ממילא צף וזורח לפניו, חם למישוש, חיקה הלבן, המפתה, הכובש בלהטו, של אותה ההיא, והיה צריך למהר ולהניף יד כדי לתפוש דבר ולהחזיק בו – מתוך פליאה שהיא, ולא בלי אותה מרירה של פרידה כפויה. לאבדון. אבל כעת נתרגן בחלל מאמץ מתיפח של קול מכונית קרבה. וכשהכל פוסקים לקשוב אליה ולדעת מה, חדל אותו ניגון של השתדלות מפרכסת, ונופלת דממה כפולה ומכופלת ומציפה הכל כדי רגע. שוב, עד שקול יוצא אי־משם בעומק הלילה, וכנראה ממרגלות הגבעה על השביל המביא לכאן, קול חרפות לעזאזל, מי שם למעלה? אולי תבואו לעזור, אולי? – כזה שצוחקים לקראתו, ועוזבים הכל, וממהרים ברגליים משתבשות בחשכה, ומסתבר מהר כי זה, לבסוף, הטנדר של הגדוד, עמוס לעייפה, שטיפס ונתקע במסעו החָשך ביבלת של סלע חד וזקור אחד, לא לבלוע ולא להקיא, עוּבדה שגרמה לנהג הטנדר לפרוק מעל לבו משא פורענות, על החושך, על הדרך, על התנאים המחורבנים, על מה רוצים מחייו שלו – דברים קשים שלא הצילו כנגדם אלא רק גיחוכים ולא מעט בוז: איפה הוא רואה כאן חושך, ואיפה יש לו דרך פשוטה, מפורשה ובטוחה מזו? מלבד אשר אם לא נושא חן בעיניו זה – אדרבא – יפשיל שרווליו וילך לחפור שוחות ולשכב בהן תחת הפגזים, ויניח־נא לטובים ממנו להראותו איך נוהגים מכונית קטנה, איך אפשר להעלותה בשטיפה אחת עד מרום הגבעה, ולא להצריך אנשים טרודים לסחוב את פרי שפלוּת ידיו המתורמחות! ילך־נא הוא לחפור ויניח לאחרים לטייל בטנדר אי־שם בעורף עם הבנות! הערות שהולידו דברי־ריבות אחדים, ושבועי־שבועות, חמודים לשעשע, ולא היה מנוס אלא לקחת ולכתף את כל הכבוּדה, תיבה וארגז וג’ריקן, ופח ופחית, להעלות למעלה, בין הקוצים, עלה ורדת כמה פעמים, כשיירת נשים יורדות לבאר. כלום יש צורך בהרבה מזה כדי שכבר יתפקעו פה ושם צחוקים אחדים, וכדי שאלה יעלו כנף ויאבירו, לא צחוקים על שום דבר חשוב, אבל צחוקים עם כך. על אחת כמה וכמה כשנמצאו פתאום באקראי, בתוך סיר אחד, ציבור עגבניות נאלמות, וכל עובר ושב זכה באחת או בשתים, ומילא לוגמיו בהנאה ובצחוק נוטף. כמובן עד שנודע לגידי ונזעק עליהם בתוכחתו הצרודה, מעשה ברשות הכלל וברשות היחיד – גלוג לסבתא. לבסוף הורק הטנדר, וכן גם נהדף בכוחות משותפים מעל השרטון, לאורם של כמה גפרורים, מוזרים ומגלים מוזרות, ולמטר עצות שוטפות, ולאורו המתחיל להחויר של העולם, אך כי עדיין חשך הוא, כשנהרה מעטה מוחזרת מעננות מרחפות־סמיכות מוסיפה הד עמום מגון חלבי. ‘יאללה, רוץ ברח – אמרו לו לנהג – לפני שדופקים אותך בפגז!’ והלה שמע, ואיבק אבק טלול ונעלם.

מניפים מכושים. החַוָור הסידי מדיף ריחו הלח. קצת להעמיק, ולהוסיף ולחזק את הכיסוי המקורה עפר, וכן להוסיף ולחפור בזוית לקו השוחה – הכל רעיון טוב ופשוט, לולא הקרקע הזאת, כידוע. לא הלילה, לא הלחוּת ולא פני השמים המצטעפים דוק, חלבי, וגם לא כל מה שאירע עד הנה, בסבל ובדם, ואפילו לא מה שעתיד עוד להתארע – לא הועילו ולא דיברו אל ליבה, והיא לא ריככה כלום את סרבנותה הגרמית. אינה נעתרת לא לפיתוי ולא לאונס, לא למכוש ולא לאֵת, לא לקללות אף לא לחבטות שצף־קצף, להוציא נדבת פירורים בטלים ומעליבים, קרקע מתנכרת בקשיחות לכל המשׂימות, בוגדת בצד הצודק, נופלת אל מחנה האויב, מתעלמת מעומס הכובד הרובץ במלחמת המעטים נגד המרובים, החלשים נגד החזקים מהם, והם דווקא הטובים, והעייפים, הללו אשר כמעט ודימו כי הנה הם חוזרים למנוחתם, לאחר שלקו שוק על ירך כפי שלקו, לאחר שיאקוש נפל ולאחר שזו להם פעם ראשונה, ובשביל פעם ראשונה זה הרבה, לכל הדעות, יותר מדי, על צד האמת, וזה גמול־ישרים, וזה מה שמעוללים לאותם אשר מעֵבר גבם צופה בהם חרד הנגב כולו, ולב כל המדינה הרכה – קרקע חיוַריינית זו, עלובה זו, להיות כה אטומה וכה קשיחה כאילו היתה יצוקה נחושת – הרי זו חרפה, התיהרות, וטמטום־לב! אבל גידי אינו מניח. עבור ונוד על־פני השוחות כדרכו, הוא וזימור זמירותיו החרוכות, פסוקי־שיגרה שלו: אל תחוסו על עצמכם, החס על נפשו, את נפשו הוא קובע. חוסך עמלו ישלם בדמו. ועוד כל שאר פסוקי־דזמרה מענין זיעה חוסכת דם, ולסוף נוטל אף הוא מכוש וגוחן לחבוט בו, בתיחוח הכוזב שמלמעלה, עמדה נוספת למקלע הנוסף, ובין החבטות לא ינוח משיר פסוקיו: כשעובדים שוכחים הכל. כשעובדים נעשה קל. שר גידי בין שירותיו. עבוד ואַל תעמוד. חורז להם חרוז שגם בצלעו – חרוז הוא. ואמנם מכים וחובטים בכוח, ומתוך צמא, כמעט. הזרועות מתפקחות, וקרירות הלילה, מעֵבר לאבק המחפורת, נלגמת עמוקות, וקול פציחות המכושים עושה עיגול של בטחון סביב – ורק אילו היתה זו, הסרבנית, נעתרת משהו מקשי מצחה, שגם ריח גללים יבשים נמהל בה מהיכן שהוא וגם צינה, המקשרת בעמימוּת מפולמה שמים נמוכים לארץ נאלמה. חובטים בכל עוז עד כי צלצל הברזל באבן מתפוצץ והולך סביב, ומי יודע עד היכן שמועתו. מתעסקים בכיסוי ובגיבוב עפר על הקרשים ובתמיכתם. נדחקים פנימה למטה לראות עד היכן הם נקלטים ויוצאים מיד נושפי אבק וחנק, שותקים ומעלימים בחזה מה שלוחש בו וחושש. כמעט חמש. חיוורה מתרבה. תקרת עננות ספוגיות נספּנת. באורך־רוח, חבר. עיצוד אחר עיצוד ישתחק לך מלוא אֵת להצבירו על כרי־העפר המוגבה מלפנים, לעֵבר הגיא האפל, אשר השמים מעליו אין לכפּוֹר עוד בהבהרתם. אין דובר דבר. צינה עם זיעה. האחד כותש עד תום נשמתו, וחברו בא ומרַחֵת אחריו כמה שמוצא, ומתחלפים, זה לנשום וזה להלום. אויר בטרם־בוקר לימוני. מישהו, מאחורי הבקתות, היה שורק. מיתר הגעגועים מתחלחל. אבל בשתיקה. ידיתו המחוספסת של המכוש, שהושחלה בו בחפזת המשלוח, מפצמת לה בכפות־הידיים ומעלה בועות גדולות וגרויות. מניפים ומורידים, וזה נתקע כמלוא צפורן הזרת, או יורד וניתר לעומת מכתו. חוזרים ומניפים, שרירי הכרס ושרירי הכתפיים והזרועות, ומכים ארצה נשימה פלוטה מתוך הגוויה הרזה, המצולעת, הילדותית למחצה, הבלועה במאמציה להתמיד. אין נוגשׂ, אין מפציר, אין דובר דבר. דומה אפשר יהיה ללכת ולעבוד כך עד אין קץ. החיים מתחדשים בך מכוח העבודה. נשימתך קצרה אבל לא מרפה. כמעט כאילו אמת אבודה הנה תיתפש, אמת, או פתרון, אמיתיים מאד ויסודיים מאד. דמך זורם ומתחַמצן. מסביב התבהרות ירקרקת, קרירה. עבודה תמה ויפה, וגם כשימרוד הגב במכאוב – לא לשבּוֹת ולא לחדול. נושם אבק עפרה, מעורב בהוייתה, מחוטט בה, מנוזר מן השאר, מסולק מן הכל, מעוקם ונופל אליה, משתחווה בהולם־לב, בנשיפה ובזיעה אליה. מוסיף וממשיך בריתמוס מובא־מאליו אחד. ושיעבוד לו הגוף הזה, שיעבוד קשה – מגיע לו, טוב לו ככה. ולרגעים: לא תוכל המש עוד צוארך, ולא שום דרך אחרת לפניך, מכוּר־מכוּר אתה למכושך וחבוֹט תחבוט מעתה ועד אין עוד. וטוב מכל הוא שהמחשבות נדחו, נידפו, סולקו ואינן. גם הזמן מחליק לא ידוע, מרוחק ולא נוגע. מכוש מורם ונופל, גניחה אחר נשיפה, ובריתמוס גדול וחותרני, כאילו שר דבר שהוא, לא ידוע מה. אבל כשנתארכה השעה, ונעשתה חלבית עוד יותר, אף כי עדיין רחוקה ולא נהירה, נתמלאו העינים מְליחוּת זיעה, והראש נעשה שיכור כך והרגליים שיכורות אחרת, ואותו לא־איכפת שהמה בך כמיתר רועד, נטרד פתאום משום־מה. והתחיל מנגן שברי מה־רוצים־מחייך במטושטש, התווסף תן אחד, מאחר לשוב אל פירוֹ, אי־בזה בחלל הלא־מסוים, רעב ומילל על שנדחו ולא נמצאו לפניו עדיין פגרינו שלנו לשׂבעוֹ, והעיר המון כלבים להתנפל על מרי יבּוּבוֹ הערבתי, לרבות האחד שכאן תמיד למטה, מקהלות קרקרניות, אחוריהם אל בית אדוניהם ולועם מתפרץ אחר הנַוָד החומק, מַבּחוֹת רצופות וקולניות, בכל גבהי הקולות, מפורדים ומצטרפים עלה ורדת, ובלא הפסק, עד כדי כך שהיה צריך להפסיק ולהקשיב יפה אם אין אלה נביחות אחרות, כלל לא על תן הלילה הנכזב. והחרדה הנשכחת, אותה אימה דחויה זינקה לסגור, כהיסגר הצבת. חוזרים מהר להלום ברצפת־האבן. האם ניתן כבר להבחין דבר ממה שמעֵבר לכל זה? ממה שבאמת שם מאחורי החושך? כבר חמש. כבר חיוורת בטרם אור. כבר נחשפים במסוּים שרטוטים לימוניים. והבקתות מתגלות כצורתן, כה פשוטות ונמוכות, גסות מלאכה, וטוחות חומר מתקלף, מעל אבנים גלמיות, חומות בהירות, מאלה שהמכוש מתחבט באחיותיהן, ומוזר מאד שזה כל מה שהן. האומנם כך, רק כך, גם היו כל הלילה תמיד, בהווייה שפלת־ברך שכזו? מוסיפים ומתערטלים קוי הגבעה היורדת הגיאה, ושם עוד מרבּץ־אפלה סמיך (ומשם צריכים כבר הללו לחזור, למה אינם חוזרים עוד?), מסתמנים המורדות אל המשלט הקדמי, מבצבצים כמתוך ים ירוק, מסתלסלים ציוצי העפרוני הנעלם, הוא וחברו, או חברתו (להם לא מופרע כאן כלום, להם כאן רק כתמיד, ציוצים ומזמוטי אהבים בטרם אור, כשם שצריך להיות!) – מי יוכל להכחיש את דאבת־הלב על התפתחוּת הלילה, על שעתך הבאה והולכת, מתגלית והולכת, על ההכרח לצאת עתה מאפלה ולעבור בחשׂוּף על־פני מערֵה העולם. נאחזים במכוש ונופלים אל חבטות, כאל מוצא יחיד. אבל העייפות כבר זוחלת באברים, מטמטמת את כל אשר בדרכה. אין מפסיק, ממשיכים לחפור כאילו זה הכל. כל שורת הבחורים כפופים ומניפים מכושיהם, זה מפורר וזה מרחת אחריו. ולאור התשוש היו נראים דקים כל־כך וחיורים, רזים שכאלה, שקועים עד ירכיהם בחפירה, מעוּטי־דמות, לא תופשים שום נפח בחלל הניעור ומפשיר, עד תמיהה. מתחת צלליתה של הבקתה חבוּשת־הכיפה היה מכושו של עודד מתהפך באויר ומכיש, ואחד רבוץ על הכרי וממתין מתוך עיון, הוא כנראה פמפיק, וממנו והנה, ובזה אחר זה, הולכים ונודעים במראיתם, זרה משהו, גואל הגדול, פרוע השׂיער ופרוע תנועות, זויתיות ומתוזזות; ויוחאי־של־בתיה, ויוסי, ומיקי המקלען ויוספקה בן צמדוֹ (שוחה אחת משחירה בחללה, כשן חסרה, שכּן דבש ועלי יופי נפצעו וניטלו מזה, ויאקוש נהרג. עוד מעט ייראה מקום דמו על העפר). חריקות האבן הנפגעת נותנות קול. לעומת זה משיב־נפש הוא האויר הצונן, הטרי, הלח משהו, האפור; אם כי, מסתבר, משיב־נפש שבעתים היה אילו היית מכורבל כעת בשמיכותיִם, שׂרוּע ארצה, כווּץ, אטום וישן. כל מהותך אומרת שינה. יבשות העיניים, טשטוש הראש, חולשת המעיים, דקוּת ההמיה המתיפחת בך אין־שחר. עד כדי שכל מגע ממש מתראה כאילו היה מתארע מעֵבר צעיפים, אבוד צורה מסוימת. בהתנשפות עמוקה מתכופף גידי ונוטל מכושו, לאחר שכל נסיון הקשבה אל הגיא למטה אינו מציל דבר, אלא קול עייפות מבפנים. העולם נאור ורק שרטוטי האפקים וגבות הגבעות מתחת לאפרורית תקרת העננות הברבוריות, המחוירה ומפציעה, פה ושם, אפילו גוָנים משתחמים או מתריגים, רפרופיים, כלמגע נוצה – היו חתוכים עתה לצלליות מהוטבות קו, קו ענוג וחמוקי, הממולא תחתיו פרפור מקוות אפלה נרגשת, רצודה ורחושה פקעות זיעים צמריים, כאילו אד מהלך נמוג שם. אבל גבו של גידי כבר היה רוגן נכאות ובקושי יכול לחזור ולהזדקף ביגיעה, להתנשף בצנעה, שלא ייתפש בכך, לבלוע ולהתלקק, להעביר יד על מורג זקנו, הנדמה כלכלוך על חיורת פניו, וממתין שלבו יירגע, בעווית של דג מוּקא, ומתדמה עליו כאילו הוא מחליק וצונח למעמקים אין־תכלה. וחוזר להכות במכוש. הרגשה שמתעללים בחייך. אבנים חורקות, הולם מכושים. כל השוחות משתדלות. ויש כבר ממש שינוי ניכר. אותו כרי עפר לבן־עכור, חרסיתי – גבה ותפח. אבל גם הפוגות מתרבות ובאות בעבודה, וזו חמש ועשרים, ופעם בפעם מתרומם זה או זה להתנשף, לרקוק, לחַכּך ביד מעוּפּרת את זיעתו, את ערפו, את גבו, לסלק בלורית נופלת. לבסוף, כשהזדקף פעם יוחאי־של־בתיה, הפר את קשר השתיקה והתכוון לחרף באיזו מלמוּל חנוק, לולא דבק קולו לחיכּוֹ, והוצרך לכעכועים ולהטבות־גרון שונות עד שיופשר לאמור: ‘אני רעב כמו סוס!’ והכל הפסיקו והתרוממו לשמעו, כאילו אמר דבר־פלא. אז פקעה סבלנותו של גידי, וקפץ ויצא מן השוחה הקטנה, כירוי מתוכה, ושהה להתמודד, לקמץ אגרופים, להרחיקם מלוא רוחב זרועיו ולפקחם, להתחכך ולהתגרד, להיטיב מכנסיו, אלה מכנסי הקטיפה החומה המתולמת, ואת חולצתו תפוחת כיסי־החזה, ורק עתה נזף לאמור: ‘באמת, מתפלא שלא חזרו. אלך לראות מה עם ארוחת־בוקר.’ – ‘בחיי – פלט אז גואל המג’נוּן, והמכוש יושב בכפו לא בנוח – הנשמה כבר יוצאת!’ והכל היו מנסים למצוא את קולם ולהגיד אף הם דברים כאלה ואחרים, ולמחות זיעה, ולהתחַכּך ולהתמודד, ולהודיע כי הנה תם הלילה, וכאילו הכריז מי הפסקה – צנחו איש תחתיו לשבת לפוש, וסיגריות תימרו פתילי־עשן דקים, ישבו ופניהם הגיאה, אם אין שם בא. לא היה צריך לטרוח הרבה עד שנמצא שמוליק הטבח, מכורבל וכרוך בכמה שמיכות מתחתיו ומעליו בתוך החדר הגדול שבבקתה, בז לכל פרעושיה, ישן דחוק אל עצמו בביטול היש. תוהה ולא יודע מה פקח לבסוף עיניו אל גידי, מפלבל ובוהה, וקם אין־חמדה, מסתובב עת־מה, והתחיל מתעשת לא לטוב, כשרוח עצבות סתומה מקיצה בו, עד נכאוּת־ידיים, כאילו איננו הוא. אבל גידי אינו מניח לו להתמסר למָכוּת־רוחו, ומאיץ בו להפשיל שרוולים ולהכין הכנות קל־מהרה, כולל דבר־שתיה חם. כמה דמויות נוספות היו דבוקות אל צלע הבקתה, חנוטות שמיכות, כגלמים בפקעותיהם, שעוררו חשק גם לעוררם בטלטלה וגם קנאה עצובה, עם סרח געגועים. אה, לישון אַפּיים ארצה, מנותק, מן הכל. קולו של שלום מנגן דק דקיק, כזמזום יתוש רחוק. מה מרגישים באויר האפור? עייפות, ורעב, והתיפחות שחטא הוא לשוב ולהתמסר לה. זהירה שכזו, ערוגה, שואפת ופוחתת בגעגועים. לעזאזל, לא כך צריך. ואולי אפשר היה, לכאורה, אחרת מזה, לגמרי. ובמנוד־כתף עקר וחזר אל השוחות. חיורים נראים שם הללו, וחותם זרוּת על מראיתם, ואולי אף קצת רחמים. לולא קפץ רוגז בלב, מתוך הכרת בטחה שאתה הוא הממורטט מכולם, קרבן הכלל, שכוּח, ואין לך שום מקום־אחיזה כאן, עם איזו דחיפה טיפשית להרשיע, לנקום, או פשוט לבכות – לאבדון הכל ביחד. עדיין היו יושבים ומעשנים פתילי־תימרוֹת דקים. הכל מַפנים אליו מבט, מחכים כנראה שיאמר להם דבר. אבל אין לגידי מה לומר. מתחַכּך בערפו וממלמל: ‘נוּ, צריך להמשיך,’ שדוף. לשוא ענוותו התמימה של הבוקר המתהווה, לשוא צינתו וזוך שרטוּטי הגבעות הנקיות שממול, שרטוטים שלוים כתינוקות מתעוררים בתום – ריח שממון מעלף אותך. גרונך נושם שממון, עפעפיך כבדי־שממון, ולוּ רק הניחו לך לשבת בדד, לא־נוגע, ומן הצד. להתפרקד לך, ידיך תחת ראשך, צופה בשמים בלא שייכוּת, בלא ליתן מקום לגעת בך, בדד ומונח לשממונך. ואולי מחובתך לקום עתה לומר להם מלה טובה, לטיפה על העבודה היפה, לרומם את לבם. לעזאזל, בשבילי הם עובדים? זה החיים שלהם הסרוחים! השפתיים כה מרופטות, עד כי כואב לבטא מלה. עתה קמים, במין צייתנות, וביגיעה, בזה אחר זה לתפוש מקומם, וליטול מכושם הזנוח, ושוב להכות ברזל באבן, עיצוד אחר עיצוד, ורק אתה נותר בטל וידיך זעופות, גבך מעוקם, ולבך ניחר ושומם. כנדחף בערפו נעתק וירד לשוחה (הלא אני חופר לפנים משורת הדין, וצריך להחזיק לי טובה על התנדבותי – ושלא יביטו עלי כאילו הייתי חייב לחפור!), הו, אני מנודנד כעת. פסול כעת לשום קרב, צריך היה לזרוק אותי, אני נגמרתי עוד בטרם התחלנו. המכוש המנובז, הידית הארורה. טוב, ארביץ עד שתצא נשמתי, לכל הרוחות. לעזאזל, אין איש מבין. שכבר תבוא עייפות הטמטום, תגמול חסד ותפטור מן המחשבות ומן הכל, ותגרור אותך קהה לאשר תגרור. טמטם אותי, אלוהים גדולים. קח וזרוק אותי. הייתי הולך עכשיו הביתה. הברזל של מקרדת־הנעלים מתרעש, ואמא רצה אל חלון המטבח: גי־די! ו… לא. אין חשק הביתה דווקא. מה אעשה שם, לאחר שאישן ואוכל. צר לי, קטן לי שם. יום־יוֹמַיִם אולי. להתרחץ, לישון, לשתוק. אבל אילו היתה לי דרך אל לילָך… אין מקום לרגל בנעל מרוב ערגה אליך… מסַנוור לי בגרון. אני לך לא קיים. עמיחי ישן שם, מקופל כמו חתול וחולם עליך. אולי גם אַת עליו. ולי אין דרך אליך. ואני צמא עד טירוף. כולי מדוגדג אליך. תהיי חביבה אלי? תביטי אלי בטוב? עוול נורא יהיה להידפק כאן בלא שאספיק גם להריח ריחך, לגעת באצבע קטנה. – הלוֹ, נערה, שמך לילָך? – הלוֹ, נער, מה שמך? – אינך מכירה אותי, אבל אני מכיר אותך… – אינני מכירה אותך, מניין אתה מכיר אותי… הו, סיפור ארוך… אתה ממהר? בוא סַפּר! – אה, לא סיפורים, אני מת אליך. כן. עבוֹד, טיפש. עבוֹד. עבוֹד. שוב אנחנו בקו־הגנה. עבוֹר וחפור. שוב שקועים כל כוחנו בקו סביב הבקתות הסרוחות, המסומנות על כל כרטיסי הטוָחים, שוב אין עתודה לתמרן בה בשטח, ולא להשיב מכה, או ליוום מכה. שוב נשכב ונחכה כמו כבשים… ומדוע מוכרחים? מדוע אין עצה אחרת? ומדוע אינם חוזרים, דווקא להיתפש לאור היום!… והשקט הזה. מעצבן נורא. אין כוח עוד. אין נשמה באַפּי. אני מרגיש כי… והלא כבר ממש בוקר!

פתאום ולפתע הוטלה ממשות דבר משתנה בחלל, ובבת־אחת נשמעה התגרדות צעדה בחצץ שלמטה, ומתוך החיורה הכַּרְתית, בעיקוף שמאלה, מכיווּן לא משוער מראש, ביצבצבה ויצאה השורה בטלטלת הליכה נמרצת, עד כי הכל שמטו כליהם מידיהם, והשתאו אל בואם החוֹצֶה את דמדומי הבוקר, מתוך גיחוך שאינו יודע מה לומר. דויד בא בראשם בצעד שרירני, מוליך את החבורה, וזמר כלוּא בין שפתיו. ואך נתגלו עליהם השוחות וחופריהן, נחלץ הזמר הכלוא הזה, שהיה מהבהב ומפרפר, כנראה, גם על שפתי כל הבאים אחריו, מנסה להימלט בזנבות ניגון, ובהברות חנוקות וביִבּוּב מוחרש – נתפרץ עתה ויצא חפשי, והלך וגדל, מותיר מאחור את כל האפלות והזממים הכבושים במעיהם, הלוך ופרום את השקט ואת הלילה, ונרוֹם תוך כדי זימורו, מתוך הנאה שבהרמת קול, בבטחה שנשתכח כמעט טעמה, ושיעורה, ובחסינות של צעדת־בוקר, וברוב קולות מתלכדים ולא מתלכדים, בהשתפכות לא מסויגת – ‘האמיני יום יבוא…’ ודויד הגדיל מכולם. כל זה היה לא צפוי לחלוטין, ככה לחזור, בשירה כזאת, בשורה כזאת, בהתלהבות כזאת – ‘מה קרה?’ חרדים אליהם מכאן ומכאן. – ‘מה היה שם?’ – שכּן אפשר והללו הביסו בינתים אי־כך את השחורים, או פיצפצו מרגמותיהם – אלא שאין מי שישיב. אך הגיעו אל הבקתה הקטנה הראשונה, והשירה במרומי הקולות, ואין לך אלא לגחך אליהם במטופש ובמתומה, כאל תזמורת מכבי־האש שנכנסה לרחוב. אבל כיוָן שנעצרו, נתבוללה קצת השירה ודעכה כלשהי מקצותיה, ודויד פתח ואמר מתוך ששמט כובע־הגרב שלו למחות זיעתו: ‘בוקר טוב, ילדים. איך המַרגשים?’ – והללו שנתלקטו מן השוחות לקראתם, צחקו ואמרו כל מיני דברים שאבדו בבליל קולות. ובינתים פתח אחד ושר, ‘דויד, מלך ישראל!’ וזה נתפש, כאש בנעוֹרת, ונתגרש לשלהבת תרועות: ‘חַי, חַי, חַי!’ והיו צוחקים כאילו מי יודע איזה טיול יפה נסתיים פה, ואיזה סוף־סוף הגענו, והולכים להתקלח ולישון די שׂבעך. באור טרם־השמש נתפרדו כל הדמויות מן השורה, ונתערבבו תוך שירה, שנתחלפה בינתים ב’הבאנו שלום עליכם, שלום, שלום, שלום עליכם!' ובלוריות פרועות נעו, ותלתלים לחי־טל, ושינים מלבינות, וגופים צעירים לבושי מכל הבא עליהם, בשמוּט ובנסרח, תמרות גוים רזים עד חדודיות, צמר זקנים משחימים באפרוריות הפנים, והלכו והסתובבו, ולא היה כל חשק להפסיק או להיפרד – כאילו כך זה לאמיתו סוד כל הדברים והמעשה, ואין לך טוב מן החברותא. נורא מתאים היה שתימצאנה פה עתה מכוניות ממתינות, ושנטפס בהן כעת, בהרגשת סוף המשׂימה, ונתכווץ בקרונן עטופי שמיכות, ונמשיך בשירה, עד כי מתוך הטלטלה, יישמט אחד־אחד מן השירה ויירדם באשר הוא רבוץ – ולא נקיץ אלא בהיעצר המסע במקום רחוק ושקט וטוב, והכל כבר מרוחק הרחק מאחורינו. – ‘מה היה שם? סַפּר מה היה?’ תופש גידי את קובי שבא בסוף השירה, וילקוטים ריקים על שכמו, אבל הלה רק מביט בו, כאינו תופס מה זה רוצה, ומראיתו סחוטה וממועכת עייפות. – ‘כלום – אמר קובי לבסוף – לא־כלום.’ שפירושו אולי, למה לשאול כשאפשר לשיר, או אולי: מכאן ואילך ילכו הדברים ויצטהלו מאליהם, וגם אולי: הו, הנַח, לעזאזל כל הפירושים. כשאדם הוֹוה חבר בין חברים, שמח וטוב־לב – אין לך טוב מזה. עומדים וסופקים כפיים לחזק את השירה בקצב, ושרים בכל כוח, ויש מי שאפילו מניף אגרוף למעלה ליתן יתר תוקף, ומישהו ניסה לצווֹח קול־שני' ככל שעלה על קולו, וגואל, זה הגבוה, הבוהה, קפץ מן השוחה, בצורתו הפרועה, בגפיו הנראים כמתדלדלים ונפרדים מגופו, באיזו אש זרה. והיה כבר מוכן לקבּץ ידיים ולשלב ולצאת בהוֹרה, אחת היא מה ומי – אבל הודפים אותו, ופונים לשיר ניגון חסידי, ומקיפים את הבקתה הקטנה, ובאים אל המרבץ שלרגלי הבקתה המוארכת, המפונה מקוצים, הנוח להסבה, ומחויר בין הבור העגום הזה, ובין כל אותם מעט גלוּמי־השמיכות מזה שניעורו בבהלה מטוּפשת – לדעת על מה נופלים השמים ארצה – מאליו מובן שמראים עליהם בלעג, בצחוקים ובצויחות, והללו רק מתמלמלים בהתגוננות: מה קרה, הגידו, מה כל זה? ואין שוֹעה אליהם, אלא דווקא אל שמוליק ואל הסלע שלו הנערך והולך בקופסות פתוחות, ומדורה מתלקקת־מתנפצת מתחת הסיר השחור (וכבר היה מתי שהוא ממש ככה, משכבר הימים, או תמול שלשום), וגידי שהיה נכרך אחר כולם, בגיחוך של מי שתעלולים מושלים בו, משך והוסיף בכנף חולצתו של דויד, לשאלו שאלה של טעם – אבל הלה, כמי שנתגלה עליו ידיד־הנפש, טופח בכפו על גבו, טפיחה שבהגסת־לב מקורבים, ומוסיף עליה מיד פיוסי חביקת כתפיו של גידי באגב זרוע, עד שנראה שם גידי כאפרוח מרוט, לולא כדור שערו העצום, או כאחיו מכיתה גימל, ומעודד אותו בדברים כאלה: ‘אז מה? איך הבריאות? אכלת? שתית? ישנת?’ וגידי משתדל להתנער קצת ולהיפטר מאחוָה גדושה זו, בלא שיראה כאילו אינו מבין בבדיחות, וחזר ומילמל טרופות: ‘סַפּר מה היה שם, ואיך זה שם?’ – ‘איפה? – חיבק אותו דויד באחוה נוצצת – שם? מה יש שם? כלום. אין שם כלום. אפשר בשקט ללכת הביתה. תזמין מכוניות. הכל בסדר גמור.’ וגם אחרים, מאותם שכבר לא שרו, או שרק נפשוּ בין שיר לשיר, היו אומרים פה ושם: אין שם כלב. הכל ריק ושקט. הקפנו את השלוחה מסביב: אין נפש! מה כל המעשיות על התקפה עם שחר? מי יתקיף? מניין? הנה לכם כבר השחר – הביטו! – כי שם, מעֵבר הבקתה מזרחה, מעבר אותו וילון־עננוֹת אפור, הוטלה באמת איזו צמרמורת־זיו בהירה, שהתפשטה ונספגה בכתם תרוג מתנשא, סתום ואלמוני, אך מתבהר ומבהיר.

עומדים סביב הסיר שטוּף־הלהבות. שולחים יד לקטוף זלזל להבת מתפרצת. שמוליק פוקח קופסה אחר קופסה, ובשתיקה. אבל עיני הציבור האחוזות במלאכת כפיו מביאות אותו להצגת מומחיות יתר, ולפתחון מתגבר של אמרי־שפר, המניעים זקנו עד סכנה להתהבהב באחת מלשונות האש. דעכה השירה ונותרה אוּד פה אוּד שם. עומדים ולא יושבים כדי לא להפר דבר שישנו בעמידה הזאת, ככה. מלבד אשר אם אך תשב – תפול הלוּם־עייפות ותירדם תחתיך. אבל קובי פורש ויוצא מן המעגל, גורר רגל כואבת אחת, אשר דווקא כאבה מדגיש את גבול הרצון. ואף כי צריך אולי עוד לסַדר דבר, או לגמור, או אולי להגיד למישהו – כעת, בגיוס מאמץ אחרון, רק למצוא בבקתה מקום שיהיה שרוי בצל גם לאחר עלות השמש – ולהשתרע שם בפישוט כל האברים מגולל־שמיכה, לחבוש יד על העיניים, מפני הזוהמה, הצחנה, הרעש והאור, ורק לישון, סוף־סוף, עד עצם סוף מהותך, עד עצם תוך היום העולה, אחת היא מי ומה. אכן, גם סביב הסלע התחילו אחדים כורעים־קורסים, מי בהיאנק ומי בהחשיה, והיו שמשכו עליהם משהו להוסיף חום, וטשו כה וכה עיניהם כדי שלא תתגלגלנה פתאום ואינן. אבל קבוצה קטנה אחת לא נס ליחה עדיין ולא הונח לה מיצר השירה, והיו עומדים ושרים, לא בשום פרץ־שאג, אלא בהתנדנד ובהכאות אצבע צרידה, וממשיכים קולות נמוכים בשירים מתמשכים ביבבה, ובמתיקות – שם נחום ושם עודד, ושם יוחאי־של־בתיה, שם שייקה הגוף ואַברוּם הגדול, בצק שלא נילוש כל־צרכו, ושם גם דויד המוליך בקולו ובכוחו משיר אל שיר, ואשר תחת גידי שנשתחרר מחביקתו, תפש לו את מיקי (אחיו של בחור טוב אחד), נער צעיר ויפה ותמיר, נכרך סביב כתפיו, עד כי נתעקם הלה כמעט בסעדו אותו, אלא שבלא התאונן ובלא להיפטר ממשאו. צמרמורות־בוקר, סגול וּוָרוד התחילו עתה זה להיתלות, ענוגים מאד, וריחופיים מכדי התכּנֶה בשם. דבר לא נותן מן הלילה. כלום נאה עתה לבוא ולהתערב ביד גסה בחיי האנשים ולשלחם עתה איש למקומו ולהזכירם בקול קשה כל מיני דברים. הה, ישבו־נא עוד רגע, או עד ארוחת־הבוקר. וכי לא הם־הם הילדים הכי טובים שגידלה האומה הזאת, והאדמה הזאת, דן גידי עם לבו, וקר לו בתוך חולצתו הדקה. טוב שחלפה הבהלה, מועקות החלומות הרעים, הניחושים העצבניים, והכל ברור ושקט כבוקר. הברירה שלפנינו אינה אלא פשוטה בתכלית: לגבור עליהם, לאחוז בערפם, ולבעטם מכאן אל ביתם השחור – והכל חוזר להיות רק טוב, ומִשתיירים לך אז כל החיים כולם לעשות בהם המון דברים, גדולים וטובים, שהלב גועש אליהם ממאוַיִים – תראה איך שוכחים דברים פשוטים! והלא זו המלחמה שלנו, מלחמת־השחרור שלנו, שתתן לנו, בסופה, ביטחת חיים יפים, לעשות רק את השוקט, את המועיל, את הטוב, ולא להזיק עוד לאדם או לזבוב על הכותל, פשוט להיות איש יושב במקומו, עם נוַת־ביתו, ולעשות מלאכתו אמונה, עבודה תמה ויפה. עיניו של גידי מלאו דמעות. אלא שמיהר להתעשת, נישף ארצה נחיר אחר נחיר לרווחם, והעביר שרוול קונח על המלאכה השלמה. ואילו והשירה המתמשכת, נעשתה כה מושכת לעתים, כה משוכה וממשכת, עד כי השכובים לרגלי השרים לא יכלו עוד שלא להיענות לה, ומשכו מתוכם פסוקי־שיר שלמים ומתמשכים במשיכות, כאילו, בבוּאת השמש בחלונות רחוקים. ועם זאת דועכת לה השירה, ומספר השרים פוחת, עד כי גם דויד חדל לבסוף, ונטש את מיקי, שכמעט התערער ונפל פתאום, ושפף אצל המדורה, בלא לשאת עין אל שמוליק, שהיה מכווץ מצח ומפזיל חששות, ושלח אצבעות־אגב אל אחת הקופסות, לצבוט לו נתח, בידיעה שלוֹ לא יגידו דבר, וחדל גם מזה, ופישט מלוא קומתו ושׂיכּל שתי ידיו מתחת ראשו ועצם עיניו עצימה לנסיון, וראה כי טוב, אחז ברגלו של מיקי, מתוך ליטופה, ומחַנחן אליו קולו – עשה טובה, מיקוֹן, זרוק הנה איזו שמיכה. והלה אין לפניו אלא ללכת ולהביא ולעשות, ולפרוש ולהיטיב אותה, ולהישאר מיושב שם, מחוטב שוקיים נאות, בוהה אל שלהבי המדורה. גוועה השירה, נתמוטטו העומדים, והבוקר החיור שבטרם־שמש נאחז בכל במהירות וקילף באצבעות צוננות את כסות החיורה, עד היראות פה ושם שרטוטים ראשונים ונכלמים של מיתארי עירום קוי ההרים, ומשהו מצנעת תכלת רחוקה. אבל גידי, אחריותו החלה נושכת לבו, והוא טורח ומלקט את כל יושבי השוחות אל שוחותיהם, ואין כל טעם בויכוח, את האוכל יקבלו לעמדותיהם, היום מאיר, ומי יודע מה, ואחרי ככלות הכל: מצב־הכן הוא. וכי על־כן יקום כל בן לאמו, ויחפש לו שמיכה ויתארגן לו בכה או בכה לרווחתו, זולת אותם שכבר נרדמו בלא שמיכות אלא בדבקוּת כרסם אל האדמה הקרה, וראשם בין זרועותיהם, קטולים תחתיהם באמצע הכל. שמוליק מחכה למים שירתחו. שייקה באה לו שעת ההתקשרות. גידי על הסלע, מסַמר כתפיו הקרות. חצי גורן של בהירוּת חלמונית הוקמה עד גבהי המזרח. והצפרים ריננו מאד.

 

פרק שלושים ושנים    🔗

בשבע נפתחה ההפגזה. לא הספיק הראשון להכות וכבר שרקו אחריו שלושת הבאים. הכל הומם ארצה. הלם אחר הלם, בלא פוגה ובקצב שווה, שנַיִם לדקה. עשרים וחמש שניות בין נפץ רחוק לרסק, עשן נאחז בבקתות. ברד־רסיסים הושפך סביב בשאון מחריש. ענן אחר ענן, ברק אצל ברק. ויש אשר ינתר זנב־פגז מנותק, על ששת סנפיריו, יתהפך ויפול בחבטה אטומה ולא־נושמת, או אבן ניגפת תושלך מקיר. כל הרוֹחַק שבין סוללת־המרגמות מעבר לואדי ובין מטרתה, הבקתות הללו הבודדות – התמלא מרוצת ברזל לוהט לצווחה פראית. ובין מיזנקות־הגעש המתפרצות – נופלות ציווחות דממת מצולות. ולא נותר עוד לא קודם־לכן ולא אחרי כן, ולא שום אחרת מזה לפליטה. מתי היתה שעת־בוקר חלבית מוּצלה, שפתאום הכריז יוחאי, זה הצלף גיבור־החיל (אחיה של נאקה מיוּחמת אחת), כי הוא רואה תימרות אבק – בלי שישעו אליו ואל אותם סלסולים צנומים רחוקים שבצפון, אשר הלכו דוקא הלוך והיעתק למרבה הממש, הלוך והקרב יותר ויותר, מזהיבים בשמש העולה, ותולעת הדאגה במעיים הלכה והפכה לתנין, ומיד אפשר היה גם לראות בבירור מכוניות נוסעות במורדות הגבעות ההן מתפרקות בשלווה, ממש מממול השלוחה, כשלושה קילומטר מכאן צפונה מזרחה. את כבודתן ואת אנשיהן (ומסתבר כי אמנם ריק היה שם כל הלילה). בלא לטרוח כלום על הסתר או על כיסוי ולא על שום הפתעה, כעושות בתוך שלהן, במפורש היה נראה, פשוט גלוי, איך הם מתייגעים שם בשקידת נמלים רחושה אין־קול, כביכול ללא טעם מסוים, ו כאילו מעבר למסך־זכוכית, שאתה אינך שייך לו כלום, אלא רק צופה בחזיון רחוק. מכבר לא בוקר עוד. לא שום זמן, לא שום תחום, רק חלל כואב, שאתה בָּחוּש בשבָּלתוֹ, צפוי להסתחף כל רגע, אחוז במערבל נורא. מכבר לא נותר עוד שריד מן העננות ההן, שהיו אי־פעם, ולא לבנותיהן הפורחות אחריהן, בדודות מאפירות כעין הדר, אשר שהורידו, לאחר שהזהיבו, נדלחו והעבירו, נסדקו ונתפוררו, ונשתכחו עד כי נימוחו אי־לאן מתי שהוא, בין שתי הצצות אליהן ולא נותר מהן כלום על־פני מרחבי התכלת הלבנה. אלא קצת רפש סגול מעל האופק דרומה וצפונה. בעוד שהמזרח היה רושף כולו הבהובים צחים ומתהפכים סנוורים. מכבר לא נותרו מכל תיתולי ינקותו של היום אלא בלויים שוממים, הרגשת שינה לא מספיקה. גיהוקי ארוחת־בוקר משעממת, סרדינים־פכסמים־גבינה־צהובה, ואותה קופסת מים מעושנים צבועים כלשהו. בשארית התה, נבללו איך שהוא פנימה, גם בלא להעריך נכונה את עצת ציבי. מלאו עצמכם, חבובים, בטרם מי־יודע־מה; כשם שלא נותר דבר מאותה הרגשה שוממה שגמרנו וצריך שיבואו לקחת אותנו מזה, וכל אותם דברי־ריבות שהותרסו באזני גידי, על־מנת שיחזור ויטיחם הלאה, כלפי מעלה, כולל כל חרופי הישנים שלא רצו לקום, גם כשתחב להם שמוליק את מנתם תחת חטמם, והיו נכונים בקצפם להטיח נעל בראשו – גמול התעללות בשינה יקרה, שוב לולא פייסם מהרה הבל אדי הרותחין הקלושים שבקופסה, וכיון שלגמו בראשי שפתיהם, הוסיפו ונגסו פירור מן הפכסם ותיבלוהו בשמן הדגיגים ובקמצוץ גבינה צהובה, ולא הרפו ולא משכו ידיהם עד אם כילו הכל – מכבר כל זה צלל ואבד, ואין עוד אלא תדהמה, שיתוק והיאחזות בכל כוחך בקרקע זו שאתה שטוח וממועך ולחוץ עליה, דבוק ומוצמד ומתגמד להתרקע יותר ולבוא פנימה, אליה, ככל האפשר ובשארית אחרונה של חפץ עשיה. מכבר היה הדבר שהיו מתלקטים להציץ מן השוחות (שגידי, בדי עמל, העיזם לתוכן לא בלי בזבוז רעש על גובה קול ורוב דברים), ומירכתי בקתות, ראש זה מעל זה, ובחצי עין, לדעת מה הולך להתארע שם, לראות בתמיהה ובדאגה גוברת, איך הם מתארגנים להם ונערכים כמתוכנן בסדר ניכר למרחוק, על־פני כל המדרונות הנופלים אל הואדי לעברנו, מכוניות שונות, קטנות וגדולות, ועוקבים גרורים על דו־אופניהם, באבק גדול ומשתלחף, ודמויות אדם שופעות־נוהרות סביבם, עד שעלתה ארוחת־הבוקר חמוצה בוושט, ועד כדי שכלתה רוחו, כנראה, של זאביק במשלט הקדמי, והחליט להשכים ולדפוק אותם בשלושת מקלעיו, בפעולת הרתעה ומניעה, ולהפר שלות היערכותם, ימח־שמם. גם נטל והפר ראשון את תמימות הבוקר המתהווה לאטו, והצליח לעורר שם מרוצה והתרוצצות ופליאה, על שהחליט לנגוח לפני שהתחיל המשחק, והתחילו שם נפוצים אל כל חריץ ואל מאחורי כל שיחון מתעלמים מעל־פני השטח, תמונה שהיתה עשויה להיות מרהיבה יותר, אילמלא לא הטווח שהיה הרבה מעל יכלתם של מקלעים קלים, ולו גם שבע תיטיב כוונם – ועם זאת גרם להם זאביק בתוקפנות־הטרדתו, שיימלכו מעתה ויטרחו להמשיך מעשיהם בביקוש מחסה, ובעיקופים דרך שטחים מתים לחיפוי תנועותיהם – לסיפוק נפשי שהוא, אף כי לא לשום הקטנה בקצב ההכנות, וגם נמלכו הללו והתחילו משחקים אף הם בצרורות־אש שנבחו לכאן, במכונות כבדות, ובמאה כדורים על כל עשרה, בעצמה מתווספת וגוברת, בדקדקנות שכזו, שזאביק, אך החל להיות מרוצה אל שפמו, נחפז להטמינו ואת חטמו בעפר, ואת שלושת מקלעיו הקלים. ולא עוד אלא שמיד התחילו שורקים ונחוצים את האויר השפוי הפגזים הכבדים האיומים הללו, שנחתו בזה אחר זה על־פני כל המשלט הערפי, ועודם נוחתים ובאים בתפוצצויות־אימים, להודיע כי המרגמות הכבדות כבר הוקמו על מכונן, ואם ביקשתם לכם לשחק במכות־אש – הרי לכם מכות־אש.

כל אותם שלא היו בשוחות, ואשר תבעו מגידי תשובה במפגיע למה עודם מתגלגלים כאן ועל מה לא מחזירים מיד, מאחר שאת המושם עליהם עשו וכילו, והיום המאיר מזים והולך כל חששות הלילה – אך אספו נשימתם לאחר הפגזים הראשונים, אצו ללקוט עצמותיהם הפזורות מירכתי הבקחה, ופרצו בבהלה אל פתח הבקתה, ונדחקו פנימה בגל אחד זה על גבי זה, וקפצו והשתטחו, כשחיין אל המים, בתנופה ארצה, ובלא שים־לב לא אל קובי, שכמעט שיופכו מעיו, ולא לפקפוק שפיקק מישהו אם קיר כזה דיו למגן, ולא לבאוש הקש הרקב, עם צחנת גללים זרויים עם ריח עשן מחליא שדבק בכתלים ובתקרה – אלא כבשו כתיפהם בתחתית הקיר, הצמידו תפוחי עקביהם ארצה. מרותקים בלא נוח להתפוצצויות בחוץ, שכל אחת מהן נראתה כאילו היא היא, וסוף כל הסופים, ואם פנוי עוד ליבך להרמת ראש ולהרהור צדדי – הרי מראיתו במחילה נלעגה למחפיר; אבל לא נאה מזו מראה אותם שבחוץ, מעוכים בעפר השוחות, והשמים הפתוחים מעל חריץ המהפורת. – ממועכים אותם בגבם. באלף מדקרות אימה. כמה זמן כבר עבר? כמה עוד יימשך? הווית רעמים ואש אין־מפלט מתָתָחת בלא שום סימן להיאחז בו, בחדגוניות כבדה ונוראה. אין עוז להניד שריר, ואי־סבלנות מתעוותת רצה מכפות ידיך המזיעות עד עמקי הלב להמאיסו, ואל המצח להשטיפו פלומה קרה. הכתפיים נרעדות מפעם לפעם, כמי שהנה יספוג ברצועה. אפיסת כוחות ותחושת התרוקנות, הרהורים ורסקי הרהורים תקועים כולם כגוש אחד בגרון, גל פחד מציף, מוצף עליך גל פחד, פחד גלוי ומפורש בשמו, עד כדי שנראה כאילו גם הדם בעורקיך מפחד להרחיק, רק מלחית כלשהו ברפיסות קרוב וסמוך ללב, ממאן להיות מואץ עד קצות דרכו. מעט שארית בינתך נופלת חליפות מעצבנות מופרות, לוהטת צבעים, עד לאדישות סרת־טעם, כבויה, אפורה ומלבינה, היינו־הך של פגר. אולי טוב כך יותר, להשלות את הרע שבחוץ. שיפסח עליך, כחיפושית נמלטת מאויביה וממשימה עצמה מתה. אבל אתה נלחם בחיפושיות הזו, בהשתדלות רבה כזו. עד כי חלציך המתמלאים מתח. וראוי מכל היה לקפוץ מהר אי־לראן ולהסיר מכנסיך בחפסה ולהספיק להיפטר כל עוד לא טינפת. זהו, לעזאזל, ברייה עלובה ומכוערת אתה. ברייה רמוסה ומחוללת. קר עד צלילת השיניים. וכלום לא נגמר. פגז אחר פגז. בדייקנות דורסנית, מטריפה וחוזרת. והשריקה הנוראה המתמדת, שמי יודע היכן תתפורר כרעם. תורו של מי? מרמס למרמס. אדישות על גבול טמטום יורדת. השלמה עם הרע מכל. חוסר תחושת־כאב, כשל נכוה על גחלים בלא איכפת. לא נותר עוד כך כל דבר של ערך. אומצת עצבים בכיינית. ולעתים, בין כל שתי נשימות חטופות, מתמלמל – הו, שכבר די. שכבר יהיה די, לרגעים כשאתה משתחרר מצויחות תחושותיך הפנימיות, לאחר שכל קרביך בתוכך נתכווצו ואומצו, בלי שום זיקה אליך, הותרו ויצאו ופרצו כמשתוללים. נסגרת האימה ואתה מתפוצץ. לעזאזל. הריאות נטרפות לחוד, המעיים רע להם לחוד, הקיבה ממאנת לה, הדופק מתפרכס בעיוותים מהירים. ככל שחלשים, אי־אפשר לגזור שום עצימת דעת, ולא על הזיעה הקרה, המסרחת, הקבסית, ולא להפריד את עצמותיך מסכנה הזו, הבוכיה על נפשה, מן העולם המתפלץ ומזדווע מעבר ליכולת קליטתך ממש, על־גבי תוף אוזניך, על־פני קרנית אישוני עיניך המעוצמות – לרגעים, כשצויחת פנימך קלות משהו – מיד אתה נוכח כי בחוץ חם נורא. וכי אתה צמא. ועייף מאד, אלוהים גדולים, והיית שותה דלי מים, ואת יתרם מערה על ראשך, נמלט־בורח מריח השוחה, וריח עפר עוקצני יבש המשתעמם אליך ואל מציאותך – או אולי ריח הזיעה הפגולה הוא, באוש בגדיך הצואים. מה רוצים ממך, הלא אתה כבר אינך, רק זכרון קלוש אתה. פוחת ואובד, רק יללה מרוחקת, המנסה לעתים, בחכמת סבתות, להעיד כי לבסוף גם זה יעבור, כשם שהכל עבר, ודינו של הכל לעבור, תתגבר גם על זה לבסוף – מונעת ממך מקפוץ החוצה ורוץ אל עומת הפגזים: קחו, גמרו, שברו הכל. מוכפש תשכב בנוולותך פוקח עיניים ומוצא את חברך־שכנך עמדך, צלם אנוש מבוזה זה, נלעג עד שהיית צוחק לו בפניו ומראה באצבע, חובט ירכותיך מצחוק: תראה איזו צורה לך! – לו רק ידעת איך צוחקים, לו רק לא היה לבך חיור וריק. אפור שכזה, שקי חלולות תחת עיניו. ובתוך עיניו ריקות בוהה וסומית כליל, ורק מרחיש מוכנית בכף־ידו ומלטף ומלטף את עפר האדמה, יונק. ככה, אולי, תחושה של ממשות בתוך האבדן. ושקט להצילו מתהום. הו, אלוהים. אבל כיוָן שראית אותו ניצלו לך חייך בינתים, והספקת לחטוף נשימה גדולה, ואף אם בתוך אותו רגע תאבד גם אתה, תצלול מתחת ותתכס. נה יהיה הסוף? אין שום סוף, לזה אין סוף. כך יוכל להימשך עד סוף כל הסופים. ומעבר להם. עם שריקה, עם שריקה, ועוד עם שריקה. איזו שריקה לאיזה רעם? מקומן של האזניים צולל וכואב, בלי קשר לכלום. ברד צוויחות ורסיסים מתגעשים, השוחה מזדעזעת מתהפכת, עפר נשפך. מי יודע אם לא פרחה נשמתך בין כל אלה וכבר מתָ. אינך עוד, אבוד.

גידי רץ בין השוחות להציל מאבדן. זה כל מה שיש בידו לעשות עתה: לעודד את הרוח. הרוח? ערימות אנוש בשנים־שנים, מעוותים ומעלפים למחצה, קהים למחצה ומטורפים למחצה, שכבר דבר לא יודעים, זולת אשר אסור לגידי להרוצץ ככה, וטוב שיפסיק מיד. גם יאקוש רץ ככה. אבל גידי אינו יכול שלא לרוץ. אין לו פנאי שלא לרוץ. הכל מצופף ורותח. יוצא משוחה זו ורץ לשוחה זו. חדל! אל תרוץ! חוזר אליו הלז שבשוחה, אדם חסר שם. מן הנשיה, חיוור, סוער־נשימה – חדל, זה מעצבן, לא יכול עוד לשאת! הוא צועק – וטוב לו לצעוק. – לא שום חכמה לרוץ – הוא צועק – ואולי לא הוא – תידפק ודי. מה ייצא לך. צועק הלה – גואל? – דברי־טעם בקול גדול ובטלטול־ידיים – וטוב לצעוק. וגידי אומר לו: זה יפסק עוד מעט ומשהו רחוק־רחוק שטבע כבר ואבד, מתעורר אצל גואל והוא צועק לאמור: תפסיק, לא יכול לראות עוד! גידי צועק אליו ואומר: תפסיק, מה־אתך, כבר זה נגמר. אל תהיה ילד! – וקופץ ויוצא מן השוחה וקופץ ונטפל אל השוחה הבאה, מתנשף כמפוח, מזיע ומעופר, משתדל לחשוף שינים בצחוק, לאמור מלה קלה. אחת היא איזו, לרבוץ, בכוח, עוד רגע נוסף, לתת הוראות שאין איש נזקק להן, הוראות כרפואות לתצפית, לחיזוק התקרה, לעריכת התחמושת, לדברים קטנים, פה ושם, שמחזירים אדם אל עצמו, ונושם נשימה וקופך בין שני פגזים אל השוחה הבאה. עושה כאילו לא פגזים עיקר, ולא המלחמה או מה, אלא הוא וספורט זניקותיו. אל עודד הגיע גידי בריצה כפופה מאחור, מעבר בקתת־הכיפה. זמזום קצר וחריף של ארבעה פסיק שנים מרעיד בחלל, כמיתר שפקע אצל האוזן. גידי מספיק להשתטח והפגז מתבקע אי־פה על הראש. כשחוזרת הדממה לבור הריק נתפשת הנשימה להציץ ולדעת מה – מצלצל השקט קשות. – גידי? חרד אליו עודד. – גידי? מה אתך? שכוב סרוח וידיו מפוזרות. רק כשמתרומם עודד על רגליו ביהיה־אשר ־יהיה ושולח אליו יד – מנתר הלה כחגב. כמתעורר מתדהמה, ויורד פנימה בסערת־פתע שכזו, שנוגף בנעליו אל סנטרו של עודד – כמעט ונבתקת לשונו ועיניו חשכות – אלא שחש בכל זה, רק לאחר שאותו גידי אמר דברים שאמר, וצחק צחוקים שצחק, וחזר וקפץ ודהר בשפיפה אל מעבר אותה בקתה ממנה בא, אלוהים יודע לצורך זה. רק אז שף עודד סנטרו החבוט והתחיל מחרף בכל מה שנזדמן ללשונו המחוצה, דברים שונים שנקברו כולם חיים במשואות ההתפוצצות הבאה. ואלה הן פרטי ההרפתקאות שכאן מלבד פמפיק, שכנו ועמיתו – שלא טילטל כל אותה שעה גם את קצה זנבו. כווץ נתכווץ הלה עד קצה המחילה המקורה בשוחה – אשר גם לאחר כל עמל הלילה היתה צרה מהכיל שנים, כל אותן תומכות ואומנות שהוסיפו לשאת בכובד התקרה, לא הוסיפו מקום פנוי להתרווח. והלה נתפתל ונתכווץ שם מושחל בין הכל וממלא הכל, אדיש גם לקילוחי החול המושפך פנימה על כל התפוצצות. מה מותר לך אם לא להתעוות אחריו, בעקימות גו ובכיווץ בטן ובהדקת ברכיים לחזה. שאפילו זה לא ניתן בנקל. שכן פקק הגוץ הלז סתם כל מקום פנוי שהוא, בגפיו, בגוייתו, בכפותיו המרבות, בעיוותי רגליו, בסירחת נשמתו, ולא שייר לך אלא לגפף אחוריו ולהישאר בחוץ. – ‘זוז, נבלה!’ תופף עודד אליו ומידחק כה וכה ונשאר בחוץ. ורק כשטסה פתאום אבן אחת. כואבת התפוצצות, הוטחה בקסדה שעל ראשו – פרחה נשמתו מאימה. צעק צעקות חרדות – שפמפיק לא חל עליהן ולא זע – יש איך חוורון וריקות פשים בעורקיו, ולבו גווע בריק, בתוך שממון אין־קץ, עד כי בדי עמל היה צריך להתאזר ובשתי ידיו להשיב ראשו אל מכונו, וללגום אויר בנשימות זהירות, שכן הכל אבק מאובק, ולהטיח בקול־בוכים: אני אשכב פה בשמש (כאילו השמש חשובה כעת!) ואתה כלום! ילל, האבק אטם קולו – נבלה שכמותך! – אם אתה לא זז – אני עוזב אותך! והלה עדיין היה חרש־אילם כאבן. לא חש כלום להשתזפות חברו שבחוץ. – אז לא צריך! – הודיע עודד. אני בכלל לא שייך הנה. עשיתי טובה כשנשארתי כאן. אני יכול ללכת מכאן. ותישאר לך לבדך. ועוד אמר עודד. וחש איך גבו מתגבן ומתקשה, חטוטרת לא תוכל היפקח צומחת לו. ויצא פתאום, ופרץ מן השוחה החוצה, בכל כוח רגליו, בלא לראות (מוצף סנוורי שמש) בלא לשמוע ובלא ליתן שהות לשום היזק להזיק קפץ והקיף את הבקתה והתפרץ אל החדר הראשון שנקרה עליו. מבעית עד דממת־לב את כל הרבוצים בה, מחרישים מעבר לגבול האיכפת, ריח של אסון היה שם. הקירות מתרעדים, נכפפים כמעט על כל התבקעות־אימים. איך התקרה לא נופלת על הראש? – הה! – צווח פתאום עודד, כשנתרגלו עיניו לאפלה – מה קרה לכם? הלא אתם בושים! והללו זיקפו עליו ארבות עיניים ובבות לבנות, מתוך פנים מפוחמים מפיח התקרה והכתלים, הנושר וצונח בפוך ממאיר, עם כל התפוצצות – אינם משיבים לו דבר, ומראיהם כה מבדח, עד שתמוה שאינך צוחק. אם יכה פגז על התקרה… שממון כזה כאן. לחץ שכזה. יאוש אין־מפלט. השלמה עם אבדן. למה להיות כאן. עודד מוציא חטמו החוצה בעד הפתח. מחלץ גפיו, אוסף נשימה ורץ כנשוך ערוד וקופץ פנימה, אל שוחתו המסכנה, בטרם יתבקע נפץ חדש.

שבע ועשרים. שום הפוגה. שום שינוי. פלא שעוד נותרנו. הכל אפוף אבק ואָבוס. בתוך תוכי אזור הפגיעה וההתבקעות. אין עוד מניין לדלות סבלנות. כמה עוד אפשר? הו, רק לא להתחיל לחשוב בהגיון, אילו, להיפך, היתה לך חידה לפתרה, מחשבה גדולה לרדת לעומקה כעת, להתרכז ולהתבונן בסוגיה, לתפוש הגיונה עד תוך תוכה. מי שכוחו עומד לו להיות צופה בסוגיות ומשקיף על הדברים בתבונה צלולה – מה בעולם יוכל להזיק לו? גבוה יהיה מהינזק. ריח עוקץ הומם של אבק־שריפה. וריח חריכה סידנית. לא לעשות הצגות. גם אין קהל. וגם אתה מתעיב את נפשך. להיות רק נבון ומשקיף בתבונה. טוב להאזר, ולהוציא חוטם ולנסות לצפות אליהם, ישר אליהם ואל מעשיהם, ימח־שמם. אבל הומם סביב. מחנק עד השתעלות. האזניים נתחרשו מכבר, צלצול צרצרני מנסר בהן אין־סוף, נקמני, מרושע ואכזר מאד. איך קרה שאיש לא נפגע עוד? אבק צונח כמפולת דממה. השוחות הטובות שלנו, הצרות והעמוקות, הקטנות הללו! המום אתה כולך. נכנע וסובל וזה הכל. בעיני בּוּבּה ריקות ולא מצמצמות אתה נשקף אל דופן הקיר לפניך, טפחַים ממך. עיניים ריקות. לבנות יבשות, מתות. מובס, מובס ארצה. מובס בכל פרטי־הפרטים, בין כך ובין כך כל זה ישכח – אם תישאר לחיים. האם כבר תרווח המרחק בין פג לפגז? כל מיתריך מפרכסים, פוקעים כמעט, מחמת אולי כבר שינוי מעט. מיד אתה כבר יודע כי מתבקש להם, לשחורים, ליתן אבק להתפזר ולהשקיף ולצפות מה נותר מן הפגר הציוני שלפניהם, ויקומו להכותו עד כלותו. מתפקחת כך איזו צלילות אחרת, מרחק של הסתכלות לא־מתפעלת, מתפקחת ומתחילה כבר מתחבלת תחבולות צלופחיות. ולא עוד אלא שנדחפים גם להעז ולהגביה חוטם ולציץ שם בין נפץ לנפץ. מחפיזים מבט – רק אבק רב נופל, והמהום תלוי. פולטים נשימה כבושה עד ריקועה. מוצאים את הרגליים ואת הידיים ואת הפה היבש, המאובק. המון יש לומר מהר־מהר. טוב רק אבק נוסע – וכשמגביהים באומץ להציץ. רחש עיקוצים ברגל שנרדמה. מעבר לאבק – שקט שטוח. שדה חרוש לארכו, עמק קל, קוצים פה ושם, איזו אבן לבנה אחת, ואחר־כך, רחוק, גבעות חומות, עם שרטוטי דרכים או תחומי שדות, בטוחים מרע, אפילו קן אופק־שמים, כאשר היה בסוף אופק הים הריק, שמים הבילים, לבנוני־תכלת וחמים ו… הלב שלך ממועך. מוליכים מבט. פסע אחר פסע, לבדוק לרוחב כל החזית ולעומקה עד האופק. סקרנות מתעוררת מעלפון, מתחילים להבין. מתחילים מוצאים שיטה בכל מיני פקעות־האבק המתרוממות בתחום שלהם, מעבר לואדי, אלף מאתים עד אלף חמש מאות מכאן, צפונה ומזרחה. מבחינים היכן ריכוזי הרכב, היכן פורקים, היכן, במקום אחד, אבק נרגש ומתחדש מתמרן כה וכה, והוא כנראה אבק השריונים שלהם, ומשם תיפתח הרעה? ענין רחוק וקהה. משחק שאינו נוגע ממש בך). מה עוד? ההלם הראשון התחיל נפוג, נוקשות־מה מקרימה כביכול התחלת מתאדש ומגיס־לב בפגזים, שעודם יורדים בזועה ומתפקעים ברעם טירופים, שחוזר מהר ונקרע, ובזה אחר זה, ובהדף מפולות אויר בורח, שרוף ונאבק, במכות סלקניות וחדות, בפסקניות המרתיעה אותך, אף־על־פי שאתה רואה איך כולם סוטים כדי־מה שמאלה ואחורה, והיא שאומרת לך ומצילה נפשך, ומותירה לך חלל פנוי להביט ולראות. כי זו הפגזה חיפוי היא להיערכותם בשטח. מסך מורד שמאחוריו מקימים את תפאורות ההצגה, אשר מכל־מקום לא מאוחר תיפתח. פחד חשדן, אחר, מתחיל זוחל ומשתק חושיך, ממס את מעיך. חששות אטומים משתרגים על כל חרצובי העצבים, וסביב הלב במפורש. מורך נוולותי אוחז בך, בין שכחה לשכחה. עם זאת מתהדקות לסתותיך בהחלטה, כמעט לא גלויה בך, ונפשך הרמוסה מתמצקת כמלט, מוסיפה ומתחשלת יותר, ולא תשפל עוד. עודד קופץ וחוזר ופורץ החוצה אל הבקתה שמאחור, לחלוץ חטוטרתו מעליו, ולישר שם כל סיקוסי השכיבה המבישה, ולקלוט בהתעוררות גרויה שאומרים שם כל היודעים שבה, המוכפשים מפויחי הפרצוף (הרגשה מופלאה היא להגיע שלם פנימה משהו שר המיה מחציפה, קצפית שכזאת!) – והם אומרים בידענות כי מקץ ההפגזה תיפתח ההתקפה, ויתחיל הקרב האמיתי, קרב אש ותנועה. ומיד אך תועתק האש מכאן והלאה לפנים ולצדדים – יש לחכות להסתערות השריונים והרגלים (הדברים מצלצלים כה שגיבים, עד כי לא ניכר בהם כי חץ שחוט הם, פולח ומכונן אל כבדך שלךָ!). אומרים גם, שטוב היה כעת לו היה פה מקלע בינוני נוסף על המקלעים, וגם כי שעת הפיאט הנה היא באה (הפיאט? אני? יופי! אז לרוץ ולחזור? – רק עןד רגע), מגידים שם כי התותחים שלנו (התותחים שלנו!) יחסכו, מסתבר, את אישם עד הרגע האחרון, לחסכון ולהפתעה. מגידים שם כי אם ינסו השחורים לעלות מכאן, דרך השלוחה מכאן, יעלו על מקושים שיתפקעו בני־כלבים!), מגידים ומגידים עוד. מישהו גם מגיד שם: מזל כלבים, איך נתקענו ולא הספקנו להסתלק. אבל יש שם אחד שעושה חשבון אחר: טוב שיורדת האש כאן ולא על ישוב בנוי. וזה טוב כעמדה קדמית שבולעת את מחץ האויב בשדה ולא בבית. אבל כבר אי־פשר לשמוע יותר את כל מיני ההגדות והמגידים – אותם מפויחים מדובקים אל תחתית הכותל, שהכל מזדעזע ליפול עליהם מדי פגז ופגז, והם ניצלים בהגדות דברים מוכניים, שיש להם מן המוכן מימים רבים. לחזור. בין שני הרעמים הבאים. הצצה אל החוץ המוצלף שמש ואבק, בליעה ודהרה באיבוד עשתונות, נפילה פנימה כל עוד חייך לך, ושרקה רצה נשפכת לצוד אותך, כשמָש את תלמיד מאחר, צורבת ובאה ומתפקעת בתפארת רעם הוד ימח־שמו, והילחצות חסרת־אויר אל גוייתו המפורקת של פמפיק, כנראה תכעס עליך לפי שהוא מלבט את רגלו בזעף מתחת מפלתך עליו – אה, סתם גור־חמורים! אבל כבר יש קריאות שהן מתהלכות למעלה, בין השוחות, ומשוחה לשוחה עובר הקול, שמתכוון להשיג את גידי מכולם – גידי, הבט, מה הולך שם! – אבקים הולכים שם. הכנות בעיצומן, שריונים נלבטים, משאיות פורקות. ולמה התותחים שלנו מחרישים? הלא לכך הם תותחים – לרגע הזה! וגידי משיב לכל דבר, צועק ומחרף בשטף הלשון, כל דבר, הוא צועק, מדוּוח עליהם ברגע. ברזילי ושייקה שוקדים נאמנה, וכי גם זאביק כבר שלח בחור קל רגליים שעקף את הגבעה ואת הפגזים ובא בלי נשימה ומסר תשדורת דומה בשביל התותחנים. והדבר עשוי להתחיל בכל רגע. אש תונחת אל שחי שלוחה מעבר לואדי. להטרידם, ימח־שמם, לשבש הכנותיהם, לא להניח להם להיערך בשלוֶת־ביטחה, ואילו היה בכוחם להוסיף ולהאריך לשון־אש, ולשתק להם את סוללת־המרגמות הארורה שלהם! הנה הן הבזויות! גלויות לכל עין, קואורדינטות כך וכך על כך וכך במפה – רק קצת אש מפצחת מרחיקת־קלוע! עוד רגע ישמע קולנו – עוד רגע או שנים! עד כי הכל נמתחים דרוכים לקראת הדבר. אפילו פמפיק פישט רגליו ויישרן קצת במעבה מעי המקלט פנימה.

לעזאזל הפחד המחורבן. עוד מעט יהיה הקרב. לכן נולדנו והובאנו לכאן. ושימו לב – צועק גידי – לרגע שהאש תועתק מעל הראש – סימן לבוא הרגלים מולנו. אז שעתנו הגדולה! – שומעים? – כן, עד אז לשכב פנימה, ולהימחות מעל פני השטח! – גידי קצר־הנשימה. ראשו פרא. פה ושם נוטלים את הנשק לסקרו. למחות ממנו שכבת אבק, לגעת בתחמושת, היכן היא. הסבלנות על סף קריעה. שבע וחצי. פגז אחר פגז בסדר. עוד מעט יהיה הדבר. מוזר מאד היה כשפגז אחד, מכל אותם שמתפלצים כל הזמן, בעלי כותש מכתש, התרסס באבק ובעשן לא הרחק משוחת המקלע של מיקי ויוספקה, הקיצונית משמאל,ופצע את שניהם, למרבה תמהונם. מיד התחילו פתילי־דם פורצים ומבעבעים מכאן לכאן, בטרם נודע הכאב, וכבר הגופיות טבולות מאדימות – אלא שמיקי לא התבלבל אלא צעק ליוספקה וקפץ ורץ לאחור השני אחריו – מבהילים כל רואיהם לדעת מה, חזרו ובאו בריצה כפופה ורועשת שנים אחרים ותפשו במקלע, ידידים ותיקים: צ’יבי ורפי; ונעשה ברור כי הנה זה מתחיל באמת. ואין אפילו שהות לשאול מה, מפני שיוחאי של בתיה מחוה אצבעו ישר לפניו בצעקות, הופכים מיד ורואים שם את הצללית הנמוכה הברוָזית, המכוערת של נושא־ברן שחור, מבצבצת ועוד אחריה מכאן ומכאן שתים נוספות, והאויר מעל הראש מתמלא מיד ציוחת שרקת קליעים, ברבבות צליפי־שוט. הרי לך. גידי כבר צועק: לא לפתוח באש. רק ממאתים! (לאבדון – והתותחים?) אל השוחה הריקה משמאל לשוחת עודד רצים ויורדים עתה דויד ונחום עם המקלע הרזבי (מקלע פולני: רקם), נערכים מיד לפעולה. – מה עם מיקי ויוספקה? הה, רק שריטות. מזל של כלבים. אבל שלושת נושאי־הברן רק יורים בלי לזוז. בודקים את המצב. סוקרים מקרוב. מחכים להוראות נוספות. משדרים לכאן ולכאן. מחופים הפגזה יורדת בסדר, טריקת מקל על סורגי גדר אין־קץ, או טרטור מערבל הביטון – כפול אלף. אבל פתאום התחילה הבָּזַה של זאביק נובחת. מה קרה? אין קשר בינינו אלא בריצה, הזמן מתגלגל מהר. הפגזים המתמידים הללו כה נתישנו, נתמאסו כל־כך, מיותרי־מיותרים, ימח שמם! לחשוב מחשבה עד תומה אינם מניחים, ולא לצפות תצפית יפה. שריקות הכדורים גששו פעם פה ופעם שם, אף־על־פי שאתה יודע כי מטווח תשע־מאות אינם קטלניים – רצות חלחלות עצבניות בכל טפח שעוד נותר פנוי בך לחלחלות נוספות. אבל אין פנאי לתחושות – אלא רק שטף המאורעות. והם שוטפים הנה וזה בא בריצה שייקה וצועק אל גידי כי ג’יפ קרב והולך. וגידי צועק אל ברזילי לראות מה הדבר. מהר מתברר כי אמנם בא עד מרגלות הגבעה ונעצר שם ג’יפ. ויהודי אחד יצא מתוכו עם מכשיר־קשר ומשקפת, והתנהל בקושי בין הקוצים במעלה הגבעה, נעצר מדי פעם להתכופף בהתבקע רעם, ומי יודע היכן עתה כבדו והיכן לבו, ומעיו מה הם כעת, הגיע בסוף וסיפר בשכיבה ובלחישה משום־מה, הי הוא בא להקים כאן עמדת תתפית לתותחים, ועל־פיו תונחת מיד אש התותחים. וזה פלא־פלאים. והיכן האדמוני שלכם? – אה, הוא? – אבל האדמוני, מסתבר, הוא לא פחות ולא יותר אלא קע״ת, וקע״ת משמעו קצין עמדת תותחים, ועל שכמו המזיע כל ירי הסוללה, מאחר שהמפקד עצמו נסע לצעוק חמס במקום מן המקומות על צרות ועל פגזים ועל סידורים, ואילו היהודי הבא אינו אלא קת״ק, שהוא קצין תצפית קדמית – אשר ברזילי בהציעו לו מיד לעלות מעבר לבקתות ולשכב לקיים שליחותו הקודמת – ראה והנה ניצב הלה מוקסם פתאום למראה שלפוחיות הפגזים מתבקעות סביב, פעם כה ופעם כה, ושקע בהשתאות שבהתבוננות עד כי ככל שהקריבו אל הכיפה ואל הבקתות, הפכה זו להשתטחויות נמרצות יותר ויותר, במפולת כל אביזריו היקרים, והתברר עוד כי יהודי טוב זה היה לו בגבו ״ירי־מכשפה״, מחמת שכיבה ‘באויר הפתוח’ כל הלילה כולו, והתעמלות זו נוכח הרעם האדיר המכה בזה אחר זה, שנכפתה לבסוף עד לזחילה נמוכה מבישה, תמה בחריץ הראשון שנקרה בעורף הבקתה הראשונה, שם נפל גם נשף, ולא היה כוח שיוכל להמריצו למצוא כוח נוסף לזחול עד עמדת התצפית של ברזילי; תחת זאת ביקש שיתארו לו מהר ובקיצור מה הדבר והוא, על־פי המפה הממועכת ושרוטה, יזעיק את האש להושיע. לך עשה מלחמה! ברזילי רץ לראות את גידי, והכל היה יכול להיות טוב גם ככה, לולא נפל אותו שליח התותחנים, הקת״ק הלז, לידי יעקבסון, אשר היה מבטח את נפשו, בבקתה שפלה אחת מרוחקת קצת לעורף, ואשר לאחר שראה מה שראה, החליט כי שום תכלית של טעם לא תצמח מן התותחנות, ואין טוב לפניו אלא לשטות באותו יהודי כואב. ולבש פנים והתחיל עונה לשאלותיו בחפץ־לב שופע כל מיני טוָחים וכיוונים ומטרות, לבלבול דעתו של הלה, שכבר היה טורח להפעיל את המשדר, לצחוקיו המתפרצצים לבלי יכולת להסוֹתם, של אברוּם הגדול, הכרוך לנצח אחר רעהו רקב־השינים וכבר היה המיוזע כואב הגב מדבר אל איזה אריה־אחד פלוני, ומנסה לשכנעו כי ‘אריה־שנַים’ הוא הפונה ומשדר אליו מברק דחוף מתוך גיא־החזיון עצמו – אבל אותו אריה־אחד אינו נבהל משום אריה־שנים, ויש לו כל מיני סיבות לא להשתכנע מקולו ומדחיפותו, וקולו קול אריה במדבר, ורק הכפים עונים הד שאגותיו האובדות. הן־הן שתים־שלוש הבקתות הללו, ולבסוף נמצא שם מישהו שטען בקצרה כך: אולי אתה תפסיק לבלבל! עבור!' – שהרגיז את היהודי שלנו תמרורים. גם שיבעוֹ מכאותות, אבל זה ששם, במרחק, עדין לא ידע מה רוצים מחייו, ולא הוא האיש או לא האריה הנכון, או האמיתי, כי האמיתי הלך, כנראה, ואולי יחזור עוד רגע, וצריך סבלנות, ולא לצעוק, ואפשר גם לדבר בקצת נימוס בבקשה, עבור, עבור. עד שבא קול אחר במכשיר, שלא פסק מרצרץ ומצרצר, ואמר למרגעה בלי כל הפסקה מלת־קסם אחת:: המתן, המתן, המתן אין קץ ותכלה. שהעלו להשחית את חמת היהודי העייף, אפס כי, לבסוף, ובדי עמל, הושגה הבנה טובה, והרבה מספרים וטוָחים וקורורדינטות ואלפיות נפשטו נפוצו הלוך ושוב, אמור לחזור בהיגוי יונים יותר מאשר בצניפת אריות, והכל היה בשל וערוך, ורק היו ממצמצים עיניים ומחכים ליריה הראשונה. ולמרבה הפלא שרק אז דבר בחלל האויר והיתה התבקעות כדור־אש על הקרקע, ממש בין המשלט הקדמי והערפי, כפשע מן הבקתה חבושת־הכיפה. ברזילי קפץ ובא במרוצה לדעת מה אירע ולקרוא את הלה שיראה בעיניו מן המצפה, אבל הקת״ק טען, כי מת״צ, שהוא מוצב תצפית, חייב להיות מוסווה, מוסתר והרחק מתנועת החיילים ( המפירה עבודת־תצפית תקינה, וגם מגלה אותה לתצפית האויב – ועל זה שיחרו אזנם מוסר עוד בצבא הבריטי, כל חמש שנות שירותם, והיכן לא?), וכי הכל יכול להיות מצוי גם ככה, ואין צורך ללמדו מה ומי, הואיל והוא קת״ק מקותק להפליא (חמש שנים! והיכן לא!), ועוד בטרם נולד ברזילי כבר היה הוא בענינים, ותחת להפריע, מוטב שנמשיך להילחם. לשוא מנסה ברזילי להתוכח. הוא בקי בחובותיו, אחראי ומנוסה, וגמולי־מחלב לא יזכו להורותו פרק, ובאחריות בודאי שלא, הענין יקר לו, נפשו יקרה לו, התותחים יקרים לו, וגבו כואב עליו, ולא יאבד ויסבך ראשו בפזיזות של תעלולים. אין מנוס אלא להדריכו מרחוק בצעקות המתפרצות מהכא להתם מעל כל התפוצצות. לזכותו יאמר מיד, כי הלה שקד מאד לתרגם הכל לאלפיות ולצעקן בלשונו על התותחים, הללו שרעמם לא נשמע, ולפתע התחילו מצעקים מלפנים כי האש שלנו נוחתת, הולכת ויוצאת מכלל טיווח והולכת ונעשית אש תכליתית, על־פני מה שהלה כינהו בלשונו ‘אזור חמישים האחוז’ – שהוא דבר מצוין כשלעצמו, והנפ"ם שלו, שהוא נקודת פגיעה ממוצעת. הועתק עתה ישר על ראש שונאינו, עד כי היה הדבר למרות כל ההסברים, לפלא מלהיב.

וכך אירע כי שרפנלים משלנו היו מתפרצים עתה על־פני נושאי־הברן המגולים שלהם, וכנראה שהפליאו מכותיהם, לפי שהללו החלו מהדסים בעיקופים ברוָזיים, עלה ורדת, בתוך ענני אבק, ואש המרגמות הגדולות רעמה ביתר זעף, עד כי תם האויר הצהוב. חרף זאת הכל צורחים בצריחות, ולא מָשים מחזות בדבר המרהיב הזה. כאילו היה שם מגרש הכדורגל, מוסיפים ושָתים עצות לשרפנלים איך והיכן להכות, וגם שני המקלעים, בלי שום פקודה, התחילו מטרטרים בחזרה, פולטים צרורות נלהביים, ורוח תרדפת ציד הצהיל קרביים, מחזיר גאוָתך האבודה. כעת היה יאה לפרוץ ולהתפרץ בהתקפת־נגד! לנצל את המבוכה, את ההכנות שלא נשלמו. לפורר אותם לעזאזל, לאלפי שדים ורוחות! – גידי, גידי! מה דעתך? – חכה אתה, צעק גידי – הפסק לירות לטווח אלף! חכו כולכם – הענין עןד לא התחיל. כל זה לא שווה פרוטה! למה? מה השעה? רבע לשמונה. שני שרפנלים התפוצצו, ואחריהם עוד שנים. נושא־ברן אחד היה רץ לרוחב הגיזרה, נפתל ומתאבק באבק וחותר אל מרגלות השלוחה להיעלם – 'שיעלה על המוקשים! צעק אליו משהו, עד כי הלה שם שמע ונרתע והסתובב בפתע, כמעט רק מצחו מגולה, ופצח באש אוגפת על המשלט, כדוריו טסו נמוכים ופולחים, שלא נותר ראש למעלה, אלא ברזילי לבדו, אשר צעק את שינוי המטרה, והיהודי הטוב שלנו, אשר מכבר שכח מדווי־גבו וכל מכאוביו, צעק לתוך האפרכסת את מנין אלפיות ההיסט ימינה. בתוך כדי כלום התבקע כוכב־אש סמוך מעל אותו נושא־ברן יוצא־דופן, והרתיעו לאחור, כנפנף חיפושית, ובעיקוף גדול ונחפז נעלם למטה. היש מרהיב מזה, משעשע או מלהיב? אפילו מתגנבים איזה רחמים על העלובים הנרדפים בקופסת־המתכת פתוחת־הגג, אבודים תחת ברד האש. עתה היו ערוכים ארבעה נושאי־ברן בדרוג, לפאת המרזבה שבין המשלט לגבעה שלמלפנים, אחד או שנים העלו אבק, קרוב יותר, ימינה, נרתעים, כנראה, כדורי הבֵּזָה של זאביק, אשר נשתכחה מהם בחפזם, והשתהותם נראתה כהמתנה פוסחת על הסעיפים, חסרת־הכרעה. עד כי מתחשק לך לעשות משהו מכריע ומחסל. (לבך לוחש שלא להיפתות, שהכל אינו לא קל ולא פשוט כאשר נדמה מרחוק, לבך טעון חששות!) גידי זועק לברזילי אם אי־אפשר לתת על ראשם ריכוז־אש בריא (וזו הרגשה מופלאה כל הזמן – שתותחים סרים למשמעתך!), ולהרוס את כל הארבעה הללו? ברזילי מציין במפה שלו וצועק אל התותחן, והלה מריע אל הפרכסת בקשת־אש עצומה: שמונה שרפנלים, מהרה! וכשבשרך נעשה חידודין מציפה נרגשת – מתמשכת לה שתיקה מוזרה. שומעים איך הוא ממשיך לצעוק באפרכסת שלו. ומישהו שמשיב לו כנראה דבר שכזה, שהוא חוזר וצועק כנעלב, כנפגע, כמוכיח, כנביא. ועונים לו מה שעונים, והוא צועק שאי־אפשר, שאסור ככ, ומה זאת אומרת! ומתברר בן־רגע כי אין כל דבר אחר, אלא אך תמו כל הפגזים, שמעל מנת־הברזל האחרונה, וכי מלכתחילה לא היו הרבה, וכי מפקד התותחים יצא עוד בטרם שחר להרים צעקות, לתבוע תביעות ולדפוק על שולחנות – בינתים תמו ואין. אין עוד פגזים. בכל העולם אין קצת פגזים – כדי לגמור את המלאכה? בעולם יש ויש, אבל כאן אין. בערב יבוא אוירון ויביא אולי עוד. ועד הערב? – כלום, נחכה. – איך עושים דבר כזה! – מה לעשות. ככה זה עשוי. אגב, תחמושת הוזמנה לפני ימים, ועוד בטרם באו התותחים, אבל… אין טעם לדעת מה אבל. זה הכל. לעזאזל. לך נעשה מלחמה. אבל היהודי הלז, לאחר שנתאושש קצת, קם ישר בכאב רב גבו שנתעקם, וקינח מצחו, ומאס בכֻל הצעקות הללו, ואמר שעליו לא צועקים, כי הוא עושה מה שאפשר, וכל כמה שידו מגעת. וכי תותחים בלי פגזים זה כמו… שכח כמו מה, אבל בלי פגזים אין ירי, ובאין ירי קת"ק למה? על־כן יאסוף הקת"ק חפציו ויסוג בסדר אל העת"ק, והנהו כבר מקפל ומתקפל, מדלג בקפיצה עוקמנית אל הג’יפ הקטן הממתין לו נאמן מאחורי הסלע למטה, וחוזר למקומו ותם החזון. בקושי מדביקו ברזילי, על־פי מצוַת גידי, וקופץ עמו לג’יפ לנסוע שמה ולראות מה כל השערוריה, ולהקים שערוריה שכנגדה, לצעוק חמס לשבר שולחנות, אם יש שולחנות שם. והג’יפ הקטן הזה מותנע מהר, מסתובב, מדלג על גבי אבנים, כשקומת התותחן כפופה על ההגה, איש לא צעיר שגבו כואב, באבק, בין צרורות האבנים (‘אילו היו התותחים יורים אבנים…’ הוא מנסה להסביר לברזילי), וקצת ריקד כברת־ארץ ונבלע מהר מעבר לגב הקרוב ואיננו. וזהו. אין עוד תותחים. תיתחו ואינם. ממש כעת, צפו־עלו בין נושאי־הברן החווים משהו מימין, ובין הארבעה המרוחקים מרחק־בטחון, מעבר למרזבה השטוחה – צפו עלו שני משוריינים והבהקו עמומות, וצריחיהם סבו, ומיד היתה שרקה חדשה, אחרת, צווחנית פוקענית. אש תותחי שתי ליטראות, כפי שסבר מישהו, או של שלושים ושבעה מילימטר, מטווח פחות משמונה מאות, רוחצים באש מכונות־יריה כבדות – אפס פסיק חמש – צעק היודע. – והכל הופרץ־חתך מעל הראש והתבהק כמאכלת, כאלף מאכלות, כריבוא רבבות מאכלות מתרוצצות בהצווח נורא. ראשים למטה, ועוד למטה ועוד ליחוך עפר – וזה מה שיש. משוריינים נבזים. הרגז הרגזנו אותם. וממש כשהורגז הפר הלוהט – נשברה חרבו של הלוחם. אותם שי נושאי־הברן, חוטפים הצצה, ורואים שנצטדדו קודם במבוכה, נתנערו עתה ועטו במהירות עוד ימינה, ואף מעליהם נתבהקו פתאום כוכבים פוזזים, ונראה שהזרימו צרורות אש אל זאביק ואל משלטו הקדמי, ומי יגיד אם אין כל כוונתם אלא לרתק אותנו ולהלום אותם. להחזיק בנו בשמאל ולמחוץ אותם בימין, מחוץ והשמד. מה יהיה כעת? כל תרועת התותחים וקול ענות הראוה שלנו נמחקו כאילו היו אשתקד.נעוג מעגל סביב, נגזר והופרש לו לבדו. המשלט לבדו. וכל איש בו לבדו, מוקפים ים סוער ועולה. עייפות עד אבדן כל רצון. עייפות עד צחיחות השרירים. ויום עבור־אור תלוי בחוץ. רוח מאובקה בדידות עגונמה. רעמים ושרקת־תופת. מופקרים לרעה. רק עורך עליך נשאר לחיץ, בקושי אתה ארוז בו, כולך ממאן ומסרב, גופך אינו רוצה, מעט חייך לא. מעט חייך בוכים.

פגזים מתבקעים בצויחה. נושאי־הברן מתרוצצים קצת כה וקצת כה, בלא למצוא מנוח, ובתמרון לא פוסק. מפעם לפעם צולפים באש שוטפת. הגיע רץ שלוח מאת זאביק אל גידי. כל הסימנים מעידים על הכנות להסתערות משוריינים עליו (מתנשף ומזיע וקולו נבלע). רואים גם כמה מאות כפריים בואדי למטה, מתגודדים מזוינים מוכנים לעלות, כנראה, בשלב שני לאחר המשוריינים. צריך להתקשר מיד עם צביקו ולהודיע לו. וכן להעביר אליו מיד את הפיאט על חוליתו, נוסף על זה שיש בידיו, שאינו מקיף את הגיזרה סביב, כדי לבלום את השריון (מוחה זיעתו בכנף החולצה. מתלקק בצמא). גידי נושך שפתיו קודר. מתחשק לו לצרוח כמה דברים, אבל כלום אל ילד מתנשף זה יטען? כופף קומתו ורץ אל שוחת עודד ופמפיק. הבנויה עמוק ומקורה בגבב־עפר גבוה. עודד קם. מתחכך בראשו, אין מלים. אבל פמפיק מתחיל להתוַכח במר, עוד משפל תוככי מחילתו. בדי עמל ורוגז, ואולי גם כמה בטישות מעוררות, כסוליות נעלי־העבודה, שרק הנה לבדן היו חזותו המופנה כלפי חוץ, שולף אותו גידי ומוציאו, עד שהלה מגלה גם את בבואת פניו הסמוקות. מה הם צריכים שם שני פיאטים? הוא טוען מיד בהתקפת־מצח. וגם הפיאט הזה איננו מאה־אחוז. הוא מוסיף וטוען. וכן פיעט בלא פגזים מהו. ומי סחב לך זבילי פגזים עד שם? אם עודד מוכן ורוצה – שירוץ לו, הוא עצמו אינו כדור־משחק לשגעונות של מישהו. אבל אין מפלט ואין מנוס. גם האויר נושב רוח רצינות וקדרות. אין טעם בכל זה. פמפיק מרים את הכלי ומפשילו על כתפו. ועודד והרץ, פלוני שקוראים לו משום־מה קופלה, תופשים כל אחד שני זבילים, וצריך לרוץ. – מה כבר יכול לעשות פיאט למשוריינים?… אומר פמפיק כדי להרבות מרץ. גידי מנסה להסביר איך לרוץ מעבר לבקתת הכיפה אל השטח המת. כי לא למשוך אליהם אש הפגזה. ולהגיע אל המשלט הקדמי מערפו, מדרום. אבל דבריו נטרפים ונראים מיותרים מלכתחילה. לעים בפיו מתגמגמים ולא נגמרים בכלום, כי פמפיק טיפס בינתים ויצא, וקפץ מיד ורץ עגלגל ונמוך, – ״מהרו – ממלמל גידי – מחכים לכם שם!.״.. למטה תימרנו המשוריינים באבק ובירי לא־פוסק. הפגזים עדיין היו נוחתים קצת שמאלה ולמטה, מאוסים עד תכלית ומשעממים בגלמיותם. פמפיק כבר מעבר לבקתה ואינו פוסק מריצתו, כלל לא לפי ראיתו: בחריצות ובזריזות ונעלם. אחר־כך יוצא הלז קופלה. ועודד בולע ריגשתו, קופץ עם הזבילים בשתי ידיו –״תיזהר, עודד…״ צועק אחריו גידי, משום־מה, אבל עודד כבר בתוך מרוצתו, ובתוך כדי כך נתקל באבן ושופכו אשוריו במעידה, לחרפה ולקלס, לולא נתתקרעו הזבילים הממועכים, וכל הפגזים נתפזרו לכל עבר. כרע על ארבעותיו ולקטם. גידי צעק אליו:״ מהר, אסוף, רוץ…״ שלא הוסיף שום הבלגה לידיו. לאבדון. האריזה קרועה כולה, ישנה וממועכה, וחדלת־צורה. עודד אוסף וחובק הכל אל לבו וכורך זרועותיו באימוץ סביבם, וקם לרוץ עם הצרור החבוק, כאשר יינשא התינוק, אבל עוד בטרם הגיע אל בקתת הכיפה הסמוכה, נשתמט אחד מחיבוקו ואחריו עוד שנים ומיד ששוכל השאר להחליק אחריהם – מעשה־שטן להרגיז.נוסף על־כך, אך עמד לקום, התרסק פתאום פגז מרגמה לפניו, כדי עשרים צעד ממנו, איום ואדיר. ומולו שעוד היה כפוף והספיק לצנוח ולהטמין עצמו בעפר, כובש תחתיו את ששת הפגזים הצלופחיים שלו, שחסר להם רק להריח אש. ליקט עצמו את עולליו וקם לרוץ, ואל־נא יחר־אפכם, אם שוב החליק אחד מידיו וכל חבריו אצו אחריו. כולו זיעה, עודד, השנים הקודמים – הרחק לפניו, קמים ורצים, משתטחים ורצים, אין שועה אליו. בודד בלב השטח. רגוז עד דמעות. עוד רגע הם מגיעים אל הבקתות ההן. לא עקפו כראוי ימינה ולמטה, ונתגלו כנראה לפי שרואים איך ההפגזה רצה אחריהם, או שרק נדמה כך? לחזור? לברוח אל השוחה? לצעוק שאי־אפשר? לעזאזל. איך אפשר לרוץ כשהם חלקלקים כאלה, ולא נתפשים, ופחד ללחוץ עליהם פה ושם, והרובה מתלבט ברצועה על הגב הוסיף חבטות ופרכוס. והכל רחוק במידה שווה. יהיה עליו לעקוף לעומק, שלא להתגלות על קו הרכס. לפניו מבהיק משהו. אלוהים, פגז שלם שלא התפוצץ. פגז עקר כנראה. או אולי עוד רגע הוא מתבקע עלי, מביט עלי ומתפלץ! לקום! לקום! (אבל מתגרה נורא בלב דווקא לגשת אליו, ממזר בודהקן זה, מופקר ועזוב זה, להתעסק בו קצת, לבעוט בו, לירוק עליו, להשתין עליו…) יאללה, הלאה! שמע עצמו אומר בקול, אסף את ששת החמקניים שלו, סגר עליהם חיבוקו, מה לפנים? אבנים, סלעים, עפר מחוויר, שמש בעיניים. קוצים. שום דבר. לא שלי, לא יודע, הכל כזה… לרוץ, לקום. יחידי בהיותו. קם ודהר כאייל משולח. ריצת בלהות בדרך הקצרה בקו הישר, לעזאזל הכל. הרובה מתחבט על הגב רחוש כולו דגדוגי תחושת פתיחותו למגע היד האיומה שהנה תתפשהו, שתדביקהו פתע… כל הכוח לברוח, בכל הכוח, רק הוא רק הוא והכל פטורים. אין אויר עוד. אתה מושך אחריך את כל האש כולה. הרסיס שלך הנה הוא רץ אחריך… טינופת… שמע עצמו אומר בקול. חובק את הפגזים, שרוט־קוצים, שיכי השמיר היבש שנטפלים להרגיז, מתנשף כמפוח, ניחר ומזיע כולו, הגיע אל הבקתה הראשונה לעזאזל, תמה הנשימה. כולך מקציף. איפה פה מישהו. היכן הם כולם. מה פה השקט הזה? לאן לרוץ עכשיו?

אין איש נראה מסביב. כאילו הגיע אל חוף אחר. חריפות נוראה מחלום־רע: בתי־פורענות חיוורים וריקים. אין איש, דממה יסודית, הלב מתפקע. ריק בלהות, מקום שאיננו. שום מקום, ואויר לנשום אין. כולך יורד זיעה, שממון עמידה חופשית. לאן? חובק פגזים ומושבת מאמצע הריצה. הי, פמפיק! – שאג בקול לא־צפוי – קופלה, הי, איפה אתם? – וזה אבד בריק. התפוצצות הפגזים היו רועמות כל הזמן, אבל כאילו מעבר לאפסים. – ‘פמפיק – ימח־שמך, פמפיק!’ – קפץ בכפיפות ועבר את הרווח שבין הבקתות. הציץ לפנים מפאת הקיר. כמו בין תפאורות במה ריקה, משהו שומם ומרגיז אין שיעור. מרחוק משחיצה השלוחה. מעבר לה ים שמים, וגבעות חמות ומהבילות. עוד בקתה – בריצה. שואג לכל עבר. מלעיגים עליך. רואים אותך כקלון טפשותך. אבל עד מתי? מה המשחק הזה לכם לעת כזאת? נבלים! – קופלה! – ריח שממה, טעם פיגולים. הזיעה מתיבשת מהר. פיח ישן־נושן. (אולי זה לא כאן? לאן באתי?) צריך לחשוב משהו. – פמפיק! קופלה! הי – הו, נבלות! – כאן הציץ פתאום יצור מפתח הבית הקיצוני, שמלפניו כבר נפתח השדה, חלל שחור שמשקופו מקומר, מזוזותיו בנויות אבן לבנה מסותתת, עם דרגות שליבות אל תוך הקיר, והלז הניע יד ואמר – ‘בוא הנה!’ קצר ונעלם בתוך השחור. קשה היה לראות דבר בתוך האפלה שבפנים. אבל ריח הקש הישן והפיח היו מוכרים. ‘לעזאזל – מה כל זה? אמר עודד ולא ידע אל מי. אבל מתברר כי אין זה אלא זאביק, מפקד מחלקה מספר שלוש, וכאן מושבו, וכי החדר מאוכלס מדי אנשים מעשות לפניהם הצגה של חרי־אף, מהם יושבים ומעשנים, מהם שרועים על גבם, ומהם, ממש ממתינים ותולים בו עיניים ומחכים לראותו בכסילות התפרצותו. – ‘אז־איפה־זה?’ רהט ואמר עודד. עומד מזיע, חובק פניו, רובו חגור על גבו. יחיד בין דוממים אפלוליים. ישא אותם הרוח, למה כל־כך הרבה אנשים כאן? או רק נדמה? אין להם הבטחה לעורף! זאביק יצא עמו אל סנוורי האור בחוץ, לא מגולח, זעף, וסיגריה כבויה דבקה לשפתיו, וריח קש וגללים דבק בו, ומבע: הכל לעזאזל על ראשי. – באת בדיוק לזמן – רטן זאביק – הם מתכוננים להסתער, העמדה של הפיאט שם. משמאל לקברים. רואה? ישר שם!’ – ההיא? הרחוקה? – ‘כן’. מחטים שפודות בלב. גלי־חום מציפים. אולי אפשר שלא? או לזחול עד שם? הכל סביב פתוח אין־סתרה. שני משוריינים נראים ברור בתחתית החרוש, צולפים בהבהקות אש גלויה. אם פמפיק וקופלה יכלו לרוץ… זאביק מחכך בלחיו המזופפת – ותיזהר, הם צולפים כל הזמן… תודה, עודד ממהר ומניח חבוקיו מזרועותיו, פושט כותנתו, עוטף וכורך אותם יחד, בוהק זיעה סביבו, חוזר וחובק את הצרור העטוף, כופף ורץ בלא לומר דבר. מיד היה בחוץ. מפולש אל רוחות העולם. וכבר שריקות כדורים. אליך, עם הפגזים על לבך. שחה ושפף, יותר. אחר־כך גחן יותר והתחיל זוחל על מרפקיו ועל ברכיו.קצת הלאה פתוחה גומה, נזרק אליה. הה. מין שוחה היא, ושני בחורים בה ממלאים סרטים למכונה. – 'מה קפצת הנה, חמור. תגלה אותנו!" – צרח אליו פרצוף אחד בקול באס. – ‘שתקו. נבלות.’ השיח עמהם בחריקה, ויצא ורץ כפוף צעדים אחדים. אחר־כך התקומם לבו ומרד מאד – והוא קפץ והתרומם מלוא קומתו ורץ פשוט וישר ומהר, בלי שום חכמות, מרגיש איך הוא פולט פורץ קללות, בקול רם – אם להידפק – אז רץ ולא זוחל! וכבר הגיע אל הקברים, תלי־עפר שפוכים ומצבות אחדות, קפץ שמאלה, ניתר והתקרטע על שלו, החליק בסיוע כפות רגליו. הסיע ומשך עצמו, עוד קפיצה והוא נופל אל השוחה המוכנה. פמפיק שם, קופלה שם, והוא צונח ביניהם ותוהה בהבהקות ובהתנשפות כבדה. – ‘״ שים אותם פה " זה כל מה שמוצא פמפיק לומר. הבור רחב מדי. (אולי קבר שעוד לא קברו בו?) ממול השדה שידרת חצב נוקשה וכבוית פרחים נדה ברוח. ואינכם אומרים מלה טובה אחת? פותחים מכסה פגז אחד, עורכים אותו ומניחים אותו אצל הכלי, הדרוך ומוכן. צליפה דלילה. פמפיק מתחטחט בעפר ומכין כל דבר במקומו, מעשה אומן ותיק, אתה כאן מיותר לגמרי. לקח את הרובה והחזיקו בידו. עם רובה ביד טוב יותר. ואילו המכונה קופלה שוכב שרוע על גבו לועס קנה־קש. עוד כולך לוהט בקדחת. כל הפגזים הולכים בשיירות על ה’ערפי’, המכוסה כולו עשן ואבק, מראה איום. בכלל מכאן נראה הכל אחרת. הלאה שמאלה שוחת מקלע, ולימין חוסמים הקברים את המראה. שדה פעולת פיאט ישר ושטוח, ושנים־עשר הפגזים יהיה להם מרחב־פעולה. (באמת יבואו?) מכאן אין לראות לא משוריין ולא נושא־ברן, ולהתרומם אסור, אבל הם כאן, הצליפה מעידה. השמים עכורים מרוח. – 'רוצים סיגריות? מושיט פמפיק מעשה בעל־בית. כאילו מעודו לא עישן סיגריה קופלה, כל־כך הרבה משתעל על כל לוגמת־עשן. מניין הוא בחור זה ומה טיבו? אנחנו שנעצור את ההסתערות? ריח אדמה יבשה קמושה. ריח קוצים מאובקים. וגם חם היום, כמדומה, כהוגן. שיגידו משהו. למה שותקים פה. איך שבודד כאן. וכאן זה תוך תוכו של המקום הזה. וזו השוחה שבשוחות. ואתה האיש האמור לעשות. מבין מה? לא ברור כל־כך. אתה הוא שתעצור את השריונים. (איך עושים את זה?) השקט הזה כאילו הכל מתאפק מאד, בכל כוחו. או שאיננו זה שהיה אמור להיות, לכאורה. אולי באמת יעבור בלא־כלום. האם זהו השקט המפורסם שלפני הסער? מחניקה אותך הרגשה של לא מובן כלום. איש אינו יודע. לא אומר. לעזאזל, אני לא חבר שלכם. או אתם לא חברים שלי. מה אתם כאלה? בכלל, כל הדבר כולו, הזה, האם אמנם זהו זה הדבר?

קדחת בטרם־היות־הדבר מרעידה. השקט בפנים ומסביב נראה כמזלזל בך. לעזאזל, איך שבודד לך כאן. יהיה איום אם הדבר יהיה לפני שתבין מה. אם יבוא כמתוך דמדום, כמתוך ערפל, או כשוד־פתאום. – פמפיק, אתה יודע מה צריך לעשות??' – ״אין מה לדעת. כשיהיה כבר נדע.״ אומר פמפיק חכמת־זקנים. הכל פשוט. אתה בשוחה הקדמית ביותר של המשלט, של האזור, אולי כעת של הנגב כולו. או אפילו של הארץ. אם זה משנה משהו. תופש מה? בחיי שלא. לא יודע דבר. יודע שצריך לדעת, שטוב היה לדעת. לא רואים מכאן אלא את השדה הריק, החרוש מכאן, במת־החזיון הריקה. הפגזים כולם הולכים לערפי'. עלינו צליפות רק כשמתגלית התנועה. עומדים על גבנו ושוט בידיהם. מקפידים שנהיה דחופים יפה באדמה. פמפיק, מתוך פקעות העשן. וזה יכול להימשך כך בלי סוף.' ואולי הוא מתכוון לדבר אחר. שצריך להבין בלי לשאול. כל מיני הדברים שתמיד – אינם שייכים כעת. אלא שאתה כל־כך נרגש שאינך יודע. לא מוצאים אחיזה של כלום גם בחוץ. משום־מה, דומה הכל שם כים בסתיו. נשוב רוח עזה, מתחת לשמים שעוד אינם מעוננים, שמים ריקים. כמו חוף נטוש. שממון ברזלי כזה. פתאום, הבֶּזָה שמימין, מעבר לקברים, התחילה נובחת מטחים אחדים. המעיים שלך מצטרכים מיד להתרוקנות. ראו דבר, מן הסתם. מתקרבים, אולי? (טוב שמישהו רואה משהו.) מיד התמלא החלל תשובת אש שלהם, שוטפת בסערה מיבבת. אשריך שיש לך גומה. אפּיים שלושתכם מושלכים מעורבים, מלחכים עפר. כבר חדלה הצליפה. מקשיבים לבור העולם הריק. מותר כבר להציץ? השדה מהביל לתומו. וייתכן כי אלף חיפושיות ולטאות ונמלים רצות להן שם בשלהן, פטורות מדעת כל האימים הללו, וספק אם שומעות דבר, האם נמלים שומעות? צריך לשאול את ברזילי. (צרצרים בודאי שומעים – אם לא כן למה מצרצרים?) קוּרי־עכביש פה. מרטיט מתבהק בין שני עשבים נמוכים, הבהקות רצות בו עלה ורדת. לעזאזל להיות חלש. אחוז באגרופי מישהו. נדון לחסדי עריץ (אילו לנו היו המשוריינים והמרגמות הגדולות – היה סדר העולם נכון יותר. צודק יותר!) ‘למה לא אומרים לנו כלום?/ – אמר עודד אל השנַים. שתמהו וחרדו לקולו. קופלה מתישר ומאבק את כפות ידיו – תפסיק – אמר קופלה – שכב בשקט.’ מניין לוקחים שקט. ואילו קופלה כיון שפתח ודיבר יש לו דבר נוסף לומר. ראש מגולח, חתימת שפם, עיני־ינוקא גדולות, עגולות. תדעו, הוא מספר, שכל קיומו כאן בטעות. כך הוא מספר בקולו המיושן. בעמדה הקדמית ביותר של הנגב מול פני האויב. רגע לפני ההסתערות המכרעת. בכלל, הוא מספר, הוא בא אתמול לראות חבר שלו. אחד יעקב רבינוביץ, בודאי מכירים? לא? הוא החובש המחלקתי במשלט הזה. בחור אדיר וחשוב. חשב רק לבוא, לומר לו מלה ולחזור. ונדפק. תפשו אותו ועשו ממנו רץ. לא היה לזאביק רץ אחר. ואף אחד לא התחשק לו. אז מצאו אותו בכלל. שתדעו, הוא היה חולה. כשהבריא רצה לראות את ידיד־נפשו בטרם יחזור. ותפשו אותו. ולזה קוראים מזל, מה? – הרי לכם, בעצם, אין לו איש בעולם. הוא גדל במוסד־ילדים אחד. – ככה זה. ובכלל, הוא היה חולה. וכשהבריא בא רק לראות את יעקב חברו… – ‘שמענו שמענו, לעזאלזל אתה והחבר שלך’ – אמר לו פמפיק, והלה משך כתפיו ונטל לו רגב עפר לפורר. גם עודד נטל לו רגב עפר לפורר. השקט של העולם הזומם עליך. מסוה אדישות ולא־כלום, לגרוע מכל שיקפוץ בעוד רגע. מה בכל השוחות? לא רואים אלא את אפם קצה שוחת המקלע. רגב אחר רגב מתפורר. מוכרח למצוא משהו לשתות. להתגבר על הריק. – ״אני צמא.״ אמר פתאום עודד סתומות. ומיד, נדחף: ״אני ארוץ לשתות טיפה.״ –״אתה שכב בשקט. אל תרוץ אתה.״ אמר לו פמפיק דברי־סמכות. אבל לסתותיו המכודרות היו מעופרות בלא דעת, ומשוות בדיחות לכל מה שיאמר. – ״לרגע – אמר עודד בעקשנות – ארוץ ואשוב.״ – ״לא כדאי לך – נאחז בו קופלה – יותר טוב שתשב בשקט.״ – ״חצי רגע. – אמר עודד – רץ ושב.״ וקם והתפרץ מן השוחה, גחון לארכו, מקביל כמעט לקרקע, ודהר עד מעבר לקברים. שתה רגע, להציץ ולנשום, משם היישר אל מטמורת ־קש כובעית שעמדה שם. ואחר־כך תפש כי צפצוף הרץ מעליו אינו אלא שריקות־צליפה רצות אליו לחפשו, להשיגו.

– ״מה קרה, עודד?״ – נחרד אליו זאביק מן הבקתה. – ״הה, כלום. קצת לשתות.״ – ״המים שם. וחזור מיד.״ – ״מה נשמע, זאביק? לא רואים אצלנו כלום.״ – אבל זאביק היה באמצע נאום־תוכחה או ויכוח נואש עם אחד שהיה שם, עומד ממולו, בצל הכותל, בחור גבוה ורחב ושתי כפותיו העצומות מוגבהות כמשיב טענות אחור. כמשיב חימות וקצף עז. ומסתבר כי זאביק אינו אלא גוער בו שיחזור כרגע למקומו, והלה מוסיף ונשבע כי הוא חולה, עסק ישן עם מדווי־בטן, וניתוח ברגל שלא עלה יפה, וכאבים שנתחדשו ממש עתה בכל תקפם, מעל כוח סבלו של אדם, והוא מוכרח לקבל משהו, או לשכב קצת, אם לא להיות מוחזר לעורף מעיקרו, הצעה שיש לה חיזוק באלף טעמים שונים וניצחים. בבקתה כולה ריח תלוי של משהו אשר הוא לא זה. הכל ספוג טענות. מרירות ונצחנות ושוב, כאילו מצופפים כאן יותר מדי אנשים, וכן גם האפלה, גם ריח הקש הרקב, וגם יותר מדי עשן הסיגריות – אינם יכולים להכהות אין־אונים שכאן וקטנוּת־מוחין. וכך היה זאביק גוער בו בקוצר־רוח. והלה, שתי כפותיו הגדולות, מול לבו, היה מרגיע ודוחה, ואומר כי לא מבין למה צריך לצעוק, כי אם לצעוק יש לו לצעוק פי שבעה, כי אילו ידע כאבים הוא נושא וסובל ואינו צועק עד לב השמים – היה נבהל שבעים ושבע, ומכבד את נחושת יכלתו להבליג ולא לצעוק, ולפחות אילו ניתן לו להגיד דבר עד הסף. איזה סוף, מה סוף – לא רוצה לשמוע – חזור מיד וגמרנו. ועוד ועוד דברים שאין להם שום פשר וקשר. לא אל אשר בחוץ, לא אל הנגב, לא לצקלג, לשריונים, ולא לשום פתרון שהוא סתם דברים יגעים משכבר הימים. בקיר הזה, שאבן עקורה ממנו פתחה מעין צוהר להזרים פנימה אלומת־אור דקה מאובקת, אפשר להשקיף החוצה. ומיד רואים שם, גלויים על השטח, שני משוריינים, וכמה נושאי־ברן קטנים, צנומי־כרעים ושטוחי־גג, מעלים אבק ושקודים על משהו שאין לו סוף. אם רק אין כוונתם להוציא את הנשמה ככה – ״למי הם מחכים?״ – שאל עודד את זה שהסב שם מעשן. – ‘לךָ’ ענה הלז, משהו שאם אינו שעמום הריהו בוז. – ״לא, באמת – התחנן עודד – למה אינם מסתערים?״ – ״נדמה להם שיש כאן עוד יותר מדי סימני חיים, לא די מרוּככים לבליעה.״ אמר לו קול עבה מן הצד השני, ועודד נפנה אל מיטיבו – ״לא די רכים?״ – ״הם אוהבים רך לגמרי.״ אמר הלז וחייך. ועודד חזר ונצמד אל הצוהר הצר. אבק היה נופל ארצה ונרחף סרוח הנמך על־פני השדה. ברור היה כי לא יארך הזמן, והדבר יתפוצץ, יתמוטט – או ינוס בצריחה. רואים כך, בעליל, עד בלוע רוקך, והרטט כתפיך. מין שעמום שהוא, עולה בלב ומכבה רצון אחר רצון. או קוצר־רוח מחליא. איש אינו מדבר כאן. רק זבוב אחד מזמזם רמות ושוות בחלל הממתין, והעצבים גרויים אליו, כאל פנס באפלה. הבחור הגדול ניצב תוהה סמוך אצל הפתח. מעין דין שלא הוכרע. או תוכחת צדק אילם. בקתה מסרחת, מפויחת־תקרה, חדלת־תקוה, צריך לברוח מכאן, לרוץ החוצה, אל השוחה. לשוב שמה. להיות פנים אל פנים. בעוד מועד. נלחץ אל החור לראות מבחין במַערך השוחות שלנו בחצי גורן מלפנים. מפעם לפעם בוצץ ראש להציץ. נורא לא רוצות הרגליים לרוץ. כל מיני תואנות ורק לא לרוץ עד שם. ופתאום כאילו מתהווה דבר. הה, קשבת־עיועים. הלב מתפעם כענבל בתוך ריק. זיעת מעיים ותשישות נמסה בשרירים. בחילה איומה. מישהו נדחק ובא להציץ בצוהר הצר. עודד יודע כי נחרץ, וחובתו לקחת ולרוץ. רק עוד רגע לשתות מים. אף כי המים אין לו שום קיבול בשבילם בתוכו. וטעמם מרתיע בנוזליותם הפושרת. אין איש מגיד דבר. אחת היא אם ירוץ ואם יחדל. הלה, הגדול שבפתח, אותו שהוא דוקא הפיאטניק של המחלקה, שאומרים עליו כי אינו אלא ארטיסט נקלה, ניצב בפתח וכתפיו במזוזה, נכנע ומסרב. וכף ידו מוגבהת כשל פושט־יד, אך תגע בו ויחזיקך להעתיר עליך תחנוני הסברותיו – כי אך חולי הוא ולא פחד. מגעיל לגעת בו. חותם ירקון חיור בו, לעזאזל, החוצה, לא לראות כך, ולא להיראות כך. המרחב הגדול, הפנוי למוות. באמצע כל הקשב. חם יותר מיד אור. גלוי אין־רחמים. לרוץ. שתי כיפות מטמורות־הקש יהיו תחנות בזו אחר זו, הראשונה, כמה רחוק־רחוק־רחוק השניה, מה שיהיה. לאבדון, רק פעם אחת מתים. זינק ומעד באבן ונחבט מלוא קומתו ארצה, מכה אכזרית עד קפאון הלב, והרובה נתפרח קדימה – והלאה – הלאה – המטמורת השניה. מכאן בזחילה. לא שום אומץ לרוץ ככה. הרגל ימח־שמה. אין כוח כמו כחלום רע. קוצים ארורים. וחצץ. קפץ על רגליו ורץ. הדרך לא נגמרת. מרביצים כל הזמן. והתנפל מאחורי אבן־מצבה. כעת נשמע ברור מטח האש מעל ראשו, יותר לא יקום. לא ירוץ. שתי כתפיו דיבק בעפר. ראשו שיקע. התכווץ. אחרי־כן התחילה הזחילה. מסביב. בהפוגות־הפוגות. בליעוס קנה־קש שנזדמן לפה, ועשה בו התרווחות שהיא. פחות ניחרוּת, פחות גלמיוּת, ואסף יותר אומץ, ועלה על ארבעותיו והתחיל מתקרטע כצפרדע זו. יריות עזות, תוקפניות. עוד קפיצה והוא בפנים. הי, כן, בפנים. לא יוצא עוד מכאן! הו, תנו אויר לנשום – חושף שיניו, צוחק אל השנַים, התמהים אליו בלי לגמול לו צחוק כנגדו, – ״חזרת? – אומר פמפיק בעיווּת שפתים. ועודד ברסקי התנשַות – עוד מעט – עוד צעו זה מתחיל…״

אכן, הצליפות נתחלפו והיו עתה לשטף אש רצופה כנהר. עשרות (ואולי מאות) כלי־יריה קילחו אש על שטח מועט זה. סלילי־אבק זעירים נרומו בחפזון פה ושם, מפגיעות קליעים (אחד כזה כשחולף את בשרך הרך…). ורתיעים התעוותו בצריחות מכאוב. אותך הם מחפשים? קופֹלה מבליע לתוכו ואומר: ״אני מת מצמא.״ ועיני־הינוקא שלו, המעוגלות, מתכווצות. גם אתה היית מתכווץ כולך, לו רק יכולת לזוז בבור הממולא הזה. (רסיס אחד גומר את כולנו – בערימה אחת!!) גם להציץ אי־אפשר – איבחת־חרמש נמוכה מעל הראש. המציץ – יותז ראשו. עודד עוזר כוח ומספר להם מה היה בבקתה, מי ראה ומה שמע. על הפיאטניק הגדול הוא מספר. וזה מרתיח את פמפיק – אַרטיסט שכזה! מה הוא טוב, ממני! אני לא אשכב פה בגללו, ועוד ועוד..משהו שיש בו, אם תקשיב, הרבה נחמה, שאפשר בלב הגעש, להמשיך חשבונות קטנים, של שלום ושלווה. (טיפה שנושרת על רום שיאו של הגדול שבמשברי הים – מכה מעגלים חמימים, לפי דרכה, בענווה שבהתמדה, ישרת־דרך. אף כי מה הם מעגלים קטנים של טיפה – בשכל הים נהפך לקצף?) גם זה שוקע בסופת הקליעים, ונשכח בתוך כך. הדהודים עונים מן הבקתות, נפצים מתנפלים זה על זה. כוחות כבירים, איומי־עצמה, פורצים עולים גואים, ואתה אין לך בלתי אם השוחה הזאת, פמפיק וקופלה והפיאט. וגם הרובה. לוקקים שפתיים. חרבות ויבשות. לא לעצור את הנשימה. חושב שאני קצת. חושב שאני לא־כל־כך. מניין יבואו הדברים, ומה אני אהיה צריך. או להגיד דבר. קופצים לי לראש דברים. גידי נורא יכעס אם אידפק כאן. בכלל – מה אתך! – נהבל קופלה פתאום – תראה כמה דם? – חטפתי, שפשוף אדיר, לא הרגשתי…' מילמל עודד. אינו יודע אם צריך לבקש חובש ותחבושת או אין זה שווה יותר מכדי משיכת־כתף. וגם זה אובד. (הדם שלך, המסכן!) מין חרטה מתרחבת בלב. חרטה שבכלל, חרטה אחרת: עלי, על עצמי. יש, או היתה, איזו טעות איומה, כעת יודעים. עוד כשהיית ילד, הזהירה אמא והזהירה – וכך היה. מתברר כי גם רוגז־שהוא חבוי כאן, שמאחוריו אפשר לשמוע רטינה על כלום: שטוב להם שזה אתה פה. שהושיטו אותך קדימה לטרף, תחת נפשם. התפוצצות איומה, קרוב! להציץ? הזמן, רץ, רץ. או שמא… כאצבעות מגששות לתפוש רצים – מגששים צרורות הקליעים על־פני העפר סביב, השפל וחטט. (כואב כשחוטפים? לא מרגישים?) מוזר יהיה בסוף, אם לא תיפגע ותצא לך ותחזור בשלום. כמעט כאכזבה. פתאום שוקט. הכל שוקע. הראש מתבהר. הכל נעשה מובן וצלול, ומיד גם זה אובד ולא נשאר ממנו כלום. רק פירורים ורסיסים, צפים ומתרגשים כבועות על גבי זרם מים, פיתוי מפתה: להפסיק, לתת להם, להיפגע (לראות איך זה להיגאל, וחסל בבת־אחת. ומי זה שיודע אם כל־כך נורא להיות גמור. מי יודע מה באמת וגם קולה של אותה חרטה קודמת, ותמוהה. ולמה זה מגיע לך? מי כמוך יודע שלא מגיע! הה, עזבו אותך, נטשו אותך להיפגע. קול צועק בקרבך, ואולי גם שומעים אותו בחוץ, שייגמר, שייגמר, שייגמר, זמר אין־קץ, אחד ושווה, (אה, איך יהיה לספר אחר־כך בבית! לא מעלים על דעתם שככה! אם רק אזכור לספֹר הכל איך זה היה, לא יבינו כלום!) מחצית שלך בויכוח עם מחצית שלך, זו רחוקה מזו, מרחק בין שני אנשים זרים, זה מנותק מזה, קרע מתוכח עם קרע, קול גובר מקול, בלא דעת מה המה אומרים, בלא לשמוע קול, במעבר מרחקים שקול לא נשמע דרכם. ומפעם לפעם צולח ועולה קול של תכונות סבָאי: הה, יעבור, לא ימשך הרבה. יעבור, יעבור, הכל נושכים שפתיים ואוזרים כוח להציץ. ומה רואים? שחם. הגרון יבש. שרעש מכל צעד. ושגם רעמים ואבק בשדה שם, הפתוח. פתוח פתוח. צורך פתאום להראות שאתה אינך קרבן ממרה, אלא רך וכנוע וצייתן, בן טוב ומקשיב, סר למשמעת, לא עושה מה שאסור, ולא דברים פזיזים ולא רעים, ולא אומר מלים גסות. ושומע תמיד בקול אלה שיודעים מה. ושיהיה־נא טוב. שיהיה טוב. שייגמר טוב, שייפתר לטובה, בבת־אחת סקרן בך לבך לדעת, משועמם עד יאוש. לראות. לדעת. להיות יודע. למשש במישוש את הדבר הזה. המאיים, שעליו מדברים תמיד כולם, שהוא הדבר ההוא ואין נורא בלתו. וגם זה כרוך במין שעמום־לב שכנגד, שעמום עופרת, מפיל מן היד, המתקרש ומצהיב ואוטם אותך כולך, עד כדי שטוב יהיה אילו כבר אירע ובא הסוף. אני כבר אהיה טוב, זועק ומבטיח, הלב הרך שלך. הלב הקטן והפוחד שלך. אני כבר תמיד־תמיד אהיה טוב. אילו ידעתם כמה אני. אני אוהב את כל אחד, ורוצה להיות יחד עם כולם תמיד. אני סולח לכל מי שהרע לי. סולח לכולם ומבין אותם, כי צדקו ממני. כולם, גם פמפיק וגם קופלה, וגם הפיאטניק ההוא שלא רוצים לשמוע לו. תשמעו לו. אולי באמת כואב לו. בואו נהיה טובים, ורק טובים. אוהב שיהיה טוב. רק טוב. אוהב את זאביק העייף והזועף. אפילו את השחורים. (כן?) כן כן (ימח־שמם). לא חשב. טוב לי שיש לי חברים ואחים. בואו לא נריב עוד לעולם. לא נשנא איש. ואני לא לבד, תמיד אני אתכם, חברים. תמיד יחד, שבת אחים גם יחד, תמיד, יחד להיות, יחד לשיר, יחד לעבוד, יחד לאהוב, ולהיות ולא לבד, לא בשעמום המפחיד של הלבד הנורא הזה, חברים שלי. נורא אוהב את כולכם, שתדעו, בקול, כן, הנה 'כן, כן, כן! –

–אה? – נבהל אליו פמפיק והגביה ראש – מה?' ועודד קופץ ומשרבב צאורו להציץ – הו, תראו, הנה הם! הנה! המשוריינים באים! –״באים!״ –טרוף, חנוק, נרגש, אולי גם שמח. לא חשוב. מבולבל נורא. ופשוט. גם פשוט. זה הדבר. הנה זהו זה. אבק עצום. יורים סביב. יורים אליך, אל הבור הזה, יודעים שכאן הפיאט שהושם כנגדם. גילו אותנו כאן. מחסלים אותנו ישר. ואחרי זה הכל מאחור פתוח: אין עוד פיאט. הה, לא, רק היה נדמה. יורים סביב. לצעוק אל זאביק? למה המקלעים שותקים, המכונה למה היא שותקת? לצעוק? היריות מחרישות הכל. זזים שם או לא זזים? אבק נורא. פמפיק התחיל מטפל בכלי, מנשב ממנו אבק ומוחה בכף־ידו השמנה. פמפיק בחור שקט ונבון. אה, להילחם, לאבדון, להילחם, להראות להם, ימח־שמם, לתת להם, באבי־אביהם, לתפוש בהם ולהחטיף להם בפרצוף. להתקיע פגז פיאט בצלעותיהם, לתוך תוכם, שיישרפו חיים (מה הם עשו לך?), שייצלו בתוך ארגז־מתכת ההפוך, שהדלק יתלקח להם, שיראו כולם את האש, שיצעקו מכאב, שיידעו להם, ימח־שמם. זה אנחנו כאן. לא מפחדים. אף טיפה לא. לא חולה עוד. כולי אני כאן. מכינים את הנשק. אני ברובה, פמפיק מחזיק. נחמד הוא פמפיק. אמורמלה, פמפיק, אני אומר לך: ״תקע אחד!״ ״אין עוד טווח,״ עונה פמפיק, עצום שהוא זוכר את ענין הטווח, אני שכחתי שצריך לזכור את הטווח. אני תינוק אני, פמפיק, אמור מה. הם יותר מחמש מאות.' אומר פמפיק עוד. הצריחים של המשוריינים נעים ויורים גם עליהם. אה, הבֶּזָה שלנו. עתה יגלו את מקומה ולא ירפו ממנה. מזל שאינני בבזה. הם לכודים. המקלעים נכנסו לפעולה. פוגעים בלי להזיק לכלום. ונושאי־הברן למטה. יה, אלוהים, איך שה’ערפי' מכוסה אבק. לא נשאר מהם כלום. גידי! מתפלל שהוא… זזים או לא זזים? נמשך כבר המון זמן. איזה בזבוז המלחמה. ימים שלמים להתגלגל כדי לחטוף כדור. זזים – אבל לאטם. כעת זה עלינו. מבול של אש. והלאה. והלאה. לא השגיח בנו. הזה. אז בוא! בוא התקרב קצת. בוא נחטוף קצת. בוא נראה מי את מי. הה, אני מתפקע. בוא ואל תרגיש בנו אַל תחשוד כלום. (חבל שאינני מאה מטר קדימה – היה נופל בפח!) בוא, חביבי. בוא, יקירי, בוא תחטוף את הפגז שלך, הזה, הנה. בוא וייתקע בך, ותישרף! הו! איפה זה היה? צועקים שם! כן, – נפגע מי, נותק הקשר לעולם. נשארת רק עם עצמך. רק אתה כבתוך תא סגור סביב, אפשר אפילו לשבת לשיר. כל־כך היינו־הך. הה, לא יוכל להימשך כך עוד זמן רב. שהשני, שמאחורינו, יורה ומצטרד. כשיגיעו עד מאה – נדפוק. (עד מאה? נחזיק מעמד?) הה, כן. אנחנו פה. הרגשה אדירה. מלאה כזו. שלמותו. על הכל.. כולם יודעים שאנחנו פה. ובוטחים בנו. לא עשינו בושות כמו ההוא שבבקתה. ממלאים חובתנו. אנחנו נעצור, חברים נעצור. תראו, כשיגיעו עד האבן ההיא. יורה סביבו. כאילו הוא מפוחד לא פחות מאתנו. אולי יותר. סגור סביב. לא רק אנחנו – גם הוא מפוחד. אה, שתי… אחד שמתגנב כעת, בחשאי בין הקוצים, בזחילה מטר אחר מטר, מדחיף לו רימון – גומר אותו, והשאר נבהלים ונסוגים! לא? אני? יש רימון? קל נורא. כמו אליעזר את הפיל ההוא. בחיי, חשוב רגע. כל הנגב צופה אל צקלג. צקלג צופה אליך. (אלא אל מי? אל פמפיק?) ואתה תעצור את השריון. אתה בראש כל המערך. כולם כאן רק בשביל להגן עליך, המקלעים, הרובים, המכונה. אפילו התותחים. כדי שתצא ותזחל ותדפוק את השריון. הכל־הכל לזה, ולא אכלו ולא שתו ולא ישנו לזה, והמתים מתו, והפצועים נפצעו, והכל נערך והוכן ונסחב והובא וקיָם בשביל שלבסוף, אתה וגם פמפיק, וגם קופלה אולי, שגדל במוסד־ילדים, ושוכב כעת למטה מסריח מפחד, הה, מכל הגדוד לקחו את הפלוגה שלנו, מכל הפלוגה את המחלקה הזאת, מכל המחלקה את הכיתה, ומכל מיני צירופים וסיבוכים ודברים – יצא שאנחנו מכולם הנה – – (שייגמר שייגמר!) אבק… צמא נורא. לא חשוב. לא זה. לא יוכל עוד להימשך הרבה. יורים מעל הראש. כל המשלט שלנו יורה. כל מי שיכול לירות – יורה. שומעים את צעקות זאביק. לא מבינים דבר. אבל כבר צריך היה שיהיה מישהו שיצעק על המשלט הנרפה הזה. המקלע הקרוב יורה. פתותי־עפר ניתרים מתחתיו. קשה להבחין עתה בין צפצוף שלהם ושלנו. הכל בפעולה. כל הדבר כולו שר. משלט קם ויחי, התנער מכל כבישותו, ממחבואיו, ומנפשו המושפלת, המעוללת בעפר, אש עזה, תוקפנית, וקריאות צעקה משוחה אל שוחה. בלוריות צעירות מציצות מבין תלי עפר ואבנים נמוכות. התפקחות מן ההלם, מסירחת המבוכה המשתקת. מכלא אין־מוצא. מכריחים בנשיכות את המשוריין הראשון להיסגר, להסתמא, לסתום כל סדקיו, ללבט דרכו, לחשוש להפחית אף מטר אחד מן הארבע מאות המפרידים בינינו (שדה חרוש, חמים מאוד, קני־קש זהובים קדים ברוח, ומזרות־אבק משתעשעות)– מבריחים את נושאי הברן שמאחור להיפרס כמניפה לישועת הגולם הנתקף. אשר האנטנה שעל שכמו מזעיקה כנראה את כל שחוריו בסיפורי חושו־חושו, הושיעו־הושיעו, זועה־זועה, חושו אחים חושו, ואילו היה לנו כאן שש־ליטראות אחד, היינו דופקים אותו ללהבות מכבר, וסיפוריו היו עשן ואש ורעיו היו חשים לנוס, להימלט, ימח־שמם! עד היכן יגיע פגז פיאט שייקלע במסלול תלול? לא כדאי שננסה? אחד, רק אחד, פעם אחת, לראות איך? פמפיק כדאי? אבל פמפיק מניד ראשו הקטן מכודר־הלסתות, ופירושו: כי בפגז אחד של שטות אתה מחסל את ערכך, מלבד שנישאר רק באחד־עשר, האין הכל מתנהל פשוט מכפי שהיה משוער? המשוריין הגדול השני תפש עמדת־צריח בחיק המרזבה שמנגד למשלט הערפי, ומחלק אש קלעיו הכבדים להבא ולהתם, והבהקים ובליחות־אש מתלקחים, מתנצנצים בקריצות בלי הרף. אם לא תגביה ראש – ישטוף הכל בלא היזק, בכלל מת הפחד. כמה קל לחיות לא מפחד, (האם אתה בוגד בארצך – כשאתה מפחד? אבל…) רק התעוררות בכל,כציידים במשוך קרן־היער, מתחילים תופשים את השיטה בהליכותיהם, את ההגיון שבמעשיהם ואת תכניתם הנחשפת; התפרסות נשק השריון עד כי יוכל לחפות יפה על ההמון שיגיח ממעיהם להסתער מעל פני השלוחה הזאת, היישר עלינו, בעוד המשלט הערפי מוחזק בערפו רחוק לאדמה בכוח ההפגזה הכבדה, אולי עוד על־ידי סכנת איגוף־חסימה ממערב ומצפון וניתוק המשלט (האמנם יש להם שכל כדי כך?), ועם זאת לא מפחדים. לבך בריא ויבש והולם. אנחנו נעלים מפחוד. וירהיבו־נא עוז להתקרב קצת – פתאום קולו של זאביק שוטף את המשלט: מימין! מימין! הפסק אש! צריחת אדם־היער, מי מימין? אהה! הנה בא! ההמון! הנה הם – החלום נעשה ממשות. הסתערות הרגלים. כפריים לבושי כותנות ומהם באברקים בהירים, מנפנפים בזרועות, כרוכים חגורות, לאלכסון גופם, צורחים עולים, עדר שלם. ואולי אפילו שרים זמר א־א־א־אה־ה! ממושך אין קץ, עשרות, מאות, אולי מאתים, אולי יותר, מפוזרים בקבוצות, יותר, הרבה יותר, מאבקים אבק ויורים עלינו מן המותן ומן הכתף, לולא היה זה מופתע – היה הכל מצחיק, ילדותי שכזה, כמו משחק בשודדים. צועקים, באים, יורים, בלי שום סדר, אלה ואלה התחילו לרוץ, והגוש כולו התנודד, והיה פורט מתוכו יותר ויותר רצים, עד כי כולו נתדלדל לריצה בחושה נפזרת, מתרווחת, והם עוד כשמונה מאות מטר. המשוריינים וכל השאר מזרימים אש מהירה. (הנה זו – מלחמה? הנה לך הדבר ההוא!) עדר גדול. אלוהים, כה מטופש הדבר. וכה מבהיל! הלא המכונות שלנו יקצר אותם! הלא אין שום מסתור לפניהם בשלוחה השטוחה, הפרושה הזאת? מטומטמים, לאן אתם רצים, כנף שמלתכם בחגורה! הי, רואים ברור כי הראשונים שבהם אינם ששים להיות ראשונים. אולי שתיקנו מעצבנת אותם. זאביק בצריחה. שיתקרבו כמה שאפשר! וזה מובן מאליו. נתן להם, נתן להם, ואחר־כך נתן להם אחרת, בואו. טאעל יא־נאס, אאעלו! מה־תחאפו! טאעלו יא רוג’ול! יה רוג’ול! בואו כולכם קרוב, אקריבו, מה תתאפו! אקריבו! – אש צפופה עלינו, משלהם עלובה ומפודת, ומשל השריונים צפופה וחודרנית. ברקים מסנוורים. ריח שריפה. לא חשוב. לא יודעים כלל, כלום לא. הרוח בפנים. צרובים. הנה כך הם! הנה זה! בלי שום פיזור מספיק, בלי רווח, בלי חוקי מלחמות, כולם כאחד מתאמצים ובאים, בהפגנה יותר מאשר בהסתערות, הלא חמרים־חמרים תפלו – מטומטמים! ברחו הביתה – אם חייכם יקרים לכם! הו, פה תהיה שחיטה איומה! התחילו מתמהמים. משום־מה. שתיקתנו? יורים כל הזמן, מתקדמים כמדשדשים תחתיהם, וצעדיהם אינם עוד מה שהיו, דבר־מה מדגדג בתוככי לבם. מוטב היה להיות כפופים, או שכובים לחלוטין – פקפוק שהו, מבוכה כלשהי, מישהו שם כבר נותן בקולו, אסף ומחזק איזה פזמון עונה, פזמון חוזר, אומר מלה שצועקים אחריה איזה יה־יה־ה!! – אם תתחיל כעת לדפוק בהם ישפכו מיד לגיא מימינם וקפיצה אחת ואינם. וזה כנראה מעודד אותם לא להיות רחוקים, לא להתפזר מדי, לא למתוח את אגפם השמאלי לקראתנו, לא להיפרד מן הגוש. אז ככה הוא הדבר? או שזה כאן רק הצגה כושלת לענין עצום? השקט החשוד שלנו מורט להם בנשמה, אם עוד נותרה בהם נשמה. בואו, בני־זנונים, בואו קרוב, ממזרים. בואו אל טווח מאתים. הצליפו כמה שתרצו – אבל בואו. טעמתם פעם טעם פגז פיאט אל תוך גוש־אדם כפוף? הו, זיזה אחר זיזה, בלא חמדה, בחורים, בלא חמדה. המוות כבר צייר תו על מצחי זה וזה, תן לאיש תו לאיש, ואחדים מכם הולכים כרגעיהם האחרונים, בקצה פתיל חייהם! (מוקשי־נעל! האם לא הטמין קובי שם מוקשי־נעל? הו, כאן תהיה זועה!) רגעים אחרונים. שתיקת לפני רעם. תזוזות אחדים בפירוש מתכופפים, מישהו צועק שם ביניהם, דופק בהם. מה אומר? יאללה יאללה עליהום! הביטו לאחרונה אל השמש, אל השמים, אל הרוח המאובקת, פעם אחרונה חם לכם, אם לכם חם פעם. יצרים עזים קופצים לך בגרון. יותר חזקים ממה שאפשר לומר. או לדעת. נשימותיך נעתקות. אתה בסיעור, בנסער, בהסתערות, מסתער כך, עליך, אתה, הם. התרגשות קולנית, מעתיקת נשמות. לא זוכרים את גופן, את עצמן, אבל כולי מלא, מתפוצץ ממליאות, וגם מריקות. מיוֹחם לך בגרון, רועד לך. עודד הופך גרונו, צועק לאחור: ‘זאביק! להרביץ פגז בהם?’ – בחמדה סוערת, בתאוות סוס קופץ, – לא! – צרח זאביק מעבר ארבעים או חמישים הפסיעות המפרידות – ח־כו־וּ!' – צריחה גרונית, המושכת אחורה במתג, שמעוררת אותך, לנשוך ולהשתולל ולפרוץ קדימה בנשימה כלואה ומתפרצת יחד, צריך להתלבט כדי להבליג קצת על האש שביצריך. מה איכפת לו פגז אחד! אפילו קופלה הזדקף עתה על שתי ברכיו להציץ. הרגשה מרעננת בעורקיך –כגשם מקץ סופה, לאחר כבדות חום לוחץ, נושם עמוק את אבק השדה, כולך מגוייס לרגע הגדול. והנה זה, הנה זה, פוער פה וצורח פתאום: בואו! נבלות! ובולע אויר, הה, אתה נחנק (מוזר, שעם זה, האם לא נראה משהו, כאילו, קצת מגוחך?…).

הו, אי־אפשר שיתמהמהו הרבה שם, לא עת כעת לפקפורים, חברים! אם לא תזוזו – נדפוק בכם מחמש מאות, גוש גדול, סוער, יורה, משתנה ותופח, בצקי ונגרש, תזוזו? גוש חסר־דמות, אל תוך עביו לירות, אל תוך נשמתו הבצקה, אל כבדוֹ, אל היטלטלו כאַליה שמנה אנה ואנה, אל תוך תוכי הצמג החי הזה, כאל רחש תולעים – התקדמות אטית זו, זרימת לבה רותחת בלא־מורד. מפחדים? אז מה באתם! בואו, בואו, בואו! (על עצמך אינך חושב עוד. אתה אינך). גם פמפיק מלקלק ומלקלק שפתיו בלשונו, בנרגשות. אינך עוד רך ועביר. אתה שטוף עליצות פעולה, הכל לוהט, הכל צועק תשומת־לבך, מבריק, רועם, צורח, נע, שורק ורועש, כל יצריך רוצים, סקרניים, דמך בעורקיך – בקושי תופשים נשימה, דחף־חיים נועז שנקודה בוערת בלבו. אדם טמון בעפר מרקיע שחקים מקלוּת בלבד, מפטירות מכל, וגם כשנמלכה אותה עיסה חיה, שנסתרחה שם בהיסוסיה, והתחילה תופחת ומתכווצת, והשכל הרחוק שלה, מעבר לגבעה, ואולי אפילו מעבר לגבעות, השתדל ומצא דבר, והזעיק את המרגמות, או אולי תותחים הם, והתערב בכוח, והתחילו מפילים עתה כל־גבי קומץ העפר הזה מכות רעמים, ומפליאים מכותיהם, והכל התכסה רעמים וכוּסָה, דחס עשן ומיזנקות רסיסים, והאדמה נתרתעה ופרצה ביללה כואבת – וכשמעיזים להזדקף כעבור־מה, רגע או שעה, מציצים ורואים איך הללו שם התחילו מתקדמים מעבר מזה לעשן ולאבק – מולהבים חדש. מעותמים במשבי־אבק נרדפים ובעשן, ורק הצעקות נשמעו ובאו כעת, המיית ים צועק, צעקות שמסתמנים בהן מיני "אללה' ו’יאללה', צעקות חרורות, בפולחן של רעבים, של עולים בבריקדות. מטורפות עוָרון חגיגי, עם שריקות מצליפות לכל עבר, עם מפולות ורדפי־סופות, עם פראות צונפת, עם ברקי סנווּרים ורעמים חסלניים, מעבר ליכולת איש, מפילים לאחור, כובשים בקרקע, עד כי הכתפיים המכוּוצות בהידוק מחכות למהלומה החוסלת שתכה בהן. ועם כל אלה, כנגד כל אלה, אינך אלא ממתין לרוח הנמוכה שתסיע את גושי־העשן הטרופים בה, עד לחנק, מתוך שיעול, ונאחז עיקש במארבך, לא ממיש עיניך מציידך, מחזיק ראשך מעל השבולת, מעל הזוועה, יודע, במלוא דעתך, דעת חדה וקרה ומפוקחה, כי עוד רגע שלנו!… אצבעותיך מפרכסות מבטחון, מהרגשת אחיזה. כרכב שהמושכות איתנות בידיו. אדם פתוח להבין ושליט בגורלו כיושב על פסגה, תופש איך דבר משתלב בדבר, בעמק למטה. עצביך דרוכים להתפקע, אבל לבך שקט ויודע. אין ספקות. מצב שאנן על רוּם ההוויה. אין קודם, לא זכור אחר־כך. שום קשר אל מחוץ לכאן, ולזה. רגע הווה, גדול ועשיר מלא מפה לפה. כולו כאן. כולך בו. כולך. אין רגליים, ידיים, ראש, גוף, מחשבות – יש רק אתה. שלם. מתי עוד לאדם כל־כך הרבה. הכל – בנקודה כזו. בכאן. בכעת. בהנה. בלא שום ספק שהוא. בהרגשת שלטונך על חייך, חייך הפורחים בשפע. הה, רגע? שעה? זמן פתוח. צף על עמדו. כבועת שמן על שיא הגל. ופתאום היתה הרווחה. השתרר שינוי אדיר וממלא הכל. העשן נסחף והתגלגל הלאה, כל המסכים עלו, האורות הועלו. וממול, כדי ארבע מאות, פחות, הרבה פחות, עמדו שני המשוריינים הגדולים, אדירי־הצללית, מראיתם האפורה מוגזמת מאד, מהפנטת כנחש את הצפור, משתקת כמעט, ואך כדי עמל אתה מתעשת, מתנתק מהם ומסב עצמך אל הרגלים הללו, שרצים מימין. רצים, הו, רצים, הנה הם רצים, – הרביצו! פרצה צריחה מניין שהוא, נבלות, זונות, חמורים מטונפים, הרביצו ימח שמכם! הרביצו ושם זכרכם! עכשיו אנחנו! הרימו! התירו! פרצו! תקעו להם! פנימה! בשכרון, בשכרון, בהתיחמות איומה, בהתפרקות, בששון האושר שמותר, מותר לך, מותר הפעם, שרי לך, מוֹתר לך, בן־אדם, מותר – הכל פתוח, זרמי קליעים בלומים פרצו, קדימה הו קדימה, מושך עמו סילונות־אויר רצים לתוך ארובות הריק הנבקעות, קדימה הו קדימה, את כל הקפיץ המתוח להריק, לשחרר את אונך, את כל מיציך המיבּבים, הלוהטים, הפורצים מאליהם, עד העתק נשימה, עד רעד האדמה תחתיך, וצורך לוהט לחבק בכל כוחך, כדי לא לאבוד בהתפרקך, ששון ידיעה עיוורת, ועורון המון ידיעות בלויות רחוקות. אתה, אתה הפעם, הנה אתה הפעם! בזנבם תניפם! תגבר עליהם, תכריעם ארצה, תגבר, רגל תציג על חזותיהם, חרב תניף – היכנע! – נשותיהם יהיו לנו… לעזאזל מי צריך אותן, נבלות! ישר אל תוך הגל הגוֹאֶה עליך והציפך. אינך רואה אף אחד שהוא אחד. רק את הנחשול כולו, ושלוש מאות, אולי מאתים, את המסה, את הגוש, לא אל אנשים יורים כי אם אל זרם עכור שוטף, אל לבה זורמת דייסתית ובוערת – חונק לך בגרון מועק לך בקיבה. דרקון מאה ראש, מאתים, שלוש מאות, אלף, אתה רק מריק לתוכו את כבש הזעם החנוק בך וכֵָּמֵהָ לפרוץ. הו, כמה לפרוץ, כמה מותר לפרוץ, כמה שוה לפרוץ – חיים! או־ה תאוָה לחוש איך הזה הגדול הדייסתי הנה חדל מרוץ, עוצר, עוכב, עומד, נופל, משתפך ארצה, מתרקע, מתרדד, כואב, מילל, נמס, צועק, צורח, מתבטל, שלושה מקלעים ומקלע בינוני אחד, עשרה או חמישה־עשר רובים לתוך ההמון – על שדה שטוח ממאתים! הו, לעזאזל, זה מהר מדי. זה מתערבל מדי. זה רץ הכל! האזניים חרשות. אין לך. סומא וסנוורים. אין לך. רותח ומתהווה, אין סוף אתה הולך ומתהווה, כולך בזה יש. פתאום אתה נזכר. צו רחוק. כמקיץ משינה. ובעודך כולך מעורבב. אין שם, וגועש כגעש הגדול, אתה עוצר ומתחיל לכוון ברובה יפה, משנן בשפתיך לכוון יפה, על־פי חוקי הכיווּן, מחזיק טובה על כוחך לזכור דבר חשוב זה: מצב הלהב אל אמצע האתנח ואל מרכז המטרה, שלוש נקו’ות מושחלות על קו אחד, נעוץ במרכז המטרה. ומרכז המטרה הוא אחד שמשהו אדום בלבושו, אולי אבנט, לבוש אברקים בהירים, ואולי קופיה לראשו, או כלשהו מתנפנף שהוא, או שהוא ברובה מנופף, כל זה מן הצד. והאדום שבמרכזו – הוא הוא, ואליו בקור, בלי רטט. גם לא בשל כובד הרובה, ועל רטט ההתרגשות, על פחז הצורך להיפטר ולירות, סוחט לחיצה אחר לחיצה. מכוון בכל ההתאפקות שיש עמדך, לא מספיק לדעת מה. וכבר נשתהקה היריה ופרץ זה ו… אבק שם. פגע!' אמר עודד בקול, סוקר בחפז את השנים האלה, המוכחים, הם לא שעו אליו, וכבר מכוון שנית ברובה אל צידו, אחד קצת מופרש. לא יודע למה, בהיר אחד, לבוש בהיר אחד, והך! – דפקתי אותו!' זעק עודד בעיניים בוערות. ‘הרגת?’ נאחז בו קופלה, שידיו ריקות ואין לו במה לירות. ‘כמו כלום, דפקתי אותו!’ צעק עודד, אבל סטה בחפז ממלה אחת, וכבר מכוון בדקדקנות, וזה פתאום, שבחרת לך, הרים שתי ידיו, ועשה פסיעה לאחור, וצעק משהו כנראה, והתהפך כאילו כשל ברגליו והתמעד, כאילו רגליו קוצצו תחתיו ונפל לעפר. וגם התעפר בו. עד שנעשה לך לא נוח, אתה בוחר מטרה אחרת ומכוון בדקדקנות. סידרתי אותו…' אמר עודד ולא צחק. איזו תנועת היסוס נשתלחה בשלולית הרוגשת של ההמון. – כמו כלום!' צעק עודד. הה, קליעות אדרות. השחלה עצומה. בּוּלאחר בּוּל. כעת פתחה פתאום הבזה, לאחר שהחליפו סרט כנראה, והתחילה מתנבחת בשקשור קצוב מדוקדק, וכדונג נמוג, הרבה נכון מזה: כתבואה נקצרת, רגע מהססת, כאילו עוד יכולה לעמוד כקודם, וצונחת מיד בהמון, ערופה, כמין עייפות, כמין כמיהה בשלה ארצה – נרכן כל הגוש אל אפיו, מהר אל גחונו, אל האדמה, התחיל שורץ וזוחל ומבקש מפלט, מירוָח, הסתר, ריחוק. אל הואדי הקרוב. אל המדרון הגואל – מהר, יותר מהר, ואחדים גם צנחו בשדה בהתהפכות של דומם מתהפך, של מלא שהתרוקן, של התרופפות מפרפרת, כעוף פצוע, או משהו, דג מוקא. כל אותה כמות זקופה, התהפכה על פניה שטוחה, נתפזרה, רחשה, נפוצה, והנה כבר קופצים שם אל הגיא, להסתתר מתחת קו המדרון – ועוד רגע ייודע הדבר וכל כולם יימשו ויזרמו אחריהם, כמים אל פירצה. הרובה לוהט. כמה כבר יריתי. לעתים, עד שכחה להטעין מלאי חדש. (אולי היתה לו אשה ושלושה ילדים! אז שלא יבוא הנה!) כמה עוד נשארו כדורים, אין זמן ולא לב לחשבונות (אוליהיה פלח שרצה לחזור הביתה, והיו לו כל מיני חשבונות על העונה הקרובה). לא עסקי, לא קראתי לו (ואולי רק אמש שכב שם את אשתו, והיא תתפח כעת ותעלה, והוא איננו – ושכול על ראשה והיתום שבכרסה). כן, כן. לעזאזל. דיפקו בהם, בחורים, בטרם ינוסו, למדרון – שירוצו ריצה – כל נידפק לא יבוא עוד לדפוק אותנו! בטרם ייעלמו במורד. דיפקו. בכל המהירות. נבלות, פחדנים, קאקערס, הרביצו בהם – גם מאחור אפשר לקטול! ניכר הדבר כי אין מנהיג ביניהם – כי ההמון כאן לבדו, כי אין כאן אחד שיקום ויצעק לא לברוח, ארצה, להשיב אש. לחינם אש המשורינים מחמש מאות. ולמה לא לקפוץ ולרוץ אחריהם, לדלוק אחריהם במורד. לקצור בהם, לא להותיר נשמה, להרדיפם, שלא יבואו עוד, שיתרם ירוץ להרים ויספר עד הימוג כל לב. ולא יצא עוד למלחמה! הרוג הרבה, כדי שיהיו פחות מלחמות! ההוא שלהם, האיש שלהם, המפקד, יושב כנראה מחופה שריון מכל צד וצועק דרך מכשיר־האלחוט לכל רוח! ועוד מעט יציפו אותנו פגזים – כדי להלום, ולנתק, או שמא לעודד את הנסים! ההוא שלהם מקלל ומחרף, מפציר ומבטיח, מאיים וצורח – אבל בזה לא תוליך אנשים לאש! אתה – צא ונראה אותך, ישר אל מרכז המטרה! איפה אתם! סרחונות. איפה אתם! אני רץ אליך שם לשחוט אותך! פמפיק, בוא נרביץ פגז! קחו רימונים ורוצו אל השריון! הה, רוח של הצלחה… זהו, אסור להגיד, הה אין לי אויר אין לי. ימח שמם לא שווים פרוטה, הרוח באבי אביהם, הרביצו! הה, בואו והחטיפו להם על הראש! פתאום התהפך הלז שם, נפל לאחור ושתי ידיו למעלה, והרובה מתעופף כאילו זרקו מידו, – הו, כלבים מחורבנים, ימח שמכם, צחוק מפרפר במעיך, משחק אדיר, אנחנו נזכה, אנחנו, הרגתי אותו (הרגתי?), הכל מותר, הכל פתוח, הכל־הכל, הכל יש, כלום לא אין, עצום־עצום! יורים עלינו המשוריינים כמשתוללים, תיבשנה ידיהם, ההוא, ההוא, הו ההוא, רץ משם ומתקרב ביריות ומוסיף אש! פמפיק – הבט! אבל ההמון שופך אל הגיא כמעט. מנצלים את חיפוי האש המוגברת וצוללים מתחת לקו המדרון – שלום לעפרם. נבלות, החטיפו להם, לפני שהם בורחים, אחריהם אל הגיא, עוד בעיטה באחוריהם, אל תניחו להם לברוח שלמים – הם יחזרו מחר, אחריהם, נודות סרוחים!

– ״כעת נתקע בהם פגז.״ אומר פמפיק בנחת, מכין מיד במדוקדק כל דבר, בלא שום רטינות או בהילות. מגביה כך, שהפגז יתחיל וירחיק ככל האפשר – ועוצרים נשימה ומתמצמצים בעינוי עד שמשתהק שיהוק־רווחה כביר – ומיד, לא הרחק מן המשוריין, אולי מאה מטר בלבד, מתלקח כוכב־התפוצצות מסמא, שמושך כל תשומת־לב כולם אליו, וגם זה המשוריין עצמו, נדהם כנראה והרתיע משהו. בדי־מה, אף כי לא נשרט בכלום, ולא יכול היה להישרט, ולא עוד אלא שהשני שמצדו נרתע אף הוא בתפתיעה וסבב קצת, אל אלוהים, כאילו היתה לנו יד ארוכה עד אליו, נשק רחק־טווח שהןא, אילו היה לנו דבר כזה בידינו! זועה איזה קבצנים אנחנו! או שזה קורא לקום ולקפוץ ולרוץ אליהם ברימונים ביד! אחרוני ההמון עודם נשפכים למדרון בדליגה ובקפיצה, וכל מיני דמויי גויות פגורות מתקפצים להם פתאום מתלמי השדה ודולגים לשם, להיעלם במדרון. (מה היה קודם דבר, שנדמה כאילו עשיתי דבר לא נכון? לא חשוב.) אילו היה במה לתקוע לההוא! עוד אחדים קפצו פתאום מחביון התלמים, ורצו ריצה פרועה אל המדרון, וצרורות האש מרדפים אחריהם, וגם צעקות דרבון שלנו, ומישהו מן הנמלטים נתקל ברסיס מתכת מתעופפת בתוך מרוצתו, ורץ ונפל תוך רוצו, והמשיך לרוץ וליפול, והותקע ראשו בעפר, ונפל, ופירפר פרפורי דג, משליך רגליו בעווית, עד שנרגע. אבל כעת קבוצה של שלושה, תפשו אותם. החזיקו. מכאן אש! מכאן! צעקות כמו על מגרש כדורגל. אל תעזוב אותו, תן לו, תן תן! השני ההוא שמן הצד, נתארע בו דבר פתאום. אבק נתפצח תחתיו למעלה, והמנוע שלו טירטר כיוצר מדעתו – אה? מה שם? ממי? מוקש? הה, מוקש! טיפס על מוקש, הבהמה! הה, נשתרשרה לו השרשרת? נתקע? נקטל נהגו, או מנהיגו?קובי קטלו! אבק אדיר! ראיתם! תן לו שם – ואתה באלה שרצים. אלה האחרונים. כל השאר ישארו שכובים עד שופרו של משיח, אם גם להם משיח עם שופר. הי, לא חשוב. הראשון, הקדמי, נסוג עתה והתרחרח ככלב עם ההוא, הפגוע, הממוקש אולי, באחוריו המסריחים, ופמפיק בחריצות לא תשוער, הפליץ עתה לעברם פגז שני, מיותר לחלוטין, אבל רב־רושם וברק אש ועמוד אבק שתוללני כבורג, אבל נהג המשוריין ראה, מסתבר, ולבו געש בו, לפי שהתחיל נאבק וזוחל הצדה, אף כי צעקו לו כנראה להמתין ולא ברור בדיוק מה שם באבק הגדול הזה, עד שמגיחים מתוכו צורה של זה גורר את זה בכבל, או מה, שמקפיץ בך את הלב לגרון לשאוג – ההה! נורא אימה! הה – הביטו, הביטו! אכל אותה! ספג אותה! נבלה בן חרא! כעת יפקפקו בכל מטר של נסיעתם – אם אין שם מוקש אחר, או שמא סבורים כי תותח הפגיע בהם? אינם סבורים רק בורחים! הה, ברחו, הה, ככה, ריק פה, אבל עוד שורק! הנה הסב לו עתה צריחו המזורבב חוטם, ארוך ודק, גופו מפליג לאחור וחטמו נותר לכאן אש. וגם השני, הפגוע, הנגרר, על אף אשנביו המוגפים, וגלגלו המרוסק, כנראה, הצריח אש, גם כשהבּזה שלנו נטפלה ותופפה על קרום שריונו, על כל סדקיו ודפנות תורפתו, ועשה להם, לסגורים בתוכו הלוהט, ריקוד ברד על גג־פחים, ומנועו חרק בכל עשרות כוח סוסיו, או מאות, והקים אבק, שהתכרך באבק שכנו, ונתעטפו בצעיף, וירקו שניהם קללות־אש רדופות כל־פני כל המשלט, אנה ואנה, בלא חשבון או סדר, איומות אפ כי נלעגות בקצפן שפל־הידיים, וכל הברוָזים נושאי־הברן שבמעגל הרחוק, לא טמנו צרחתם בתוכם, עד כי מחכמה תעשה אם תיחפז להיכבש לקרקע, ולהיטמן בעפר, ולא לראות בכל פרטי התסוגה, לולא שאין סבלנות לאיש להיות חכם, ולא יקרה כלום אם רק לא תחשוב על כך, ומציצים ושותים בהתפעלות כל מה שיש לפנים על אותה במת־שדה. מוצפת שלפוחי אבק מוסע נרדף, קוי־יריות מנצנצים, יודעים היטב כי הכל עתה אינו אלא תמרוני התנתקות ונסיגה, ומי יתן ויטפסו על מוקשים נוספים, מוקש לאחד מוקש לאחד, אמן! מלווים כל מהלך ומהלך שלהם בתרועות מבינוּת ובצחוקים מתקצצים, בסתם צעקות ללא שומע – הה, אלפי שדים, דפקנו אתכם, ימח־שמכם! כולך מזיע, לא מכוחנו – כי אם מהססנותכם! כולך מלוהט. כולך נישופים, לתפוש נשימה, כולך אין לך מקום עוד, ורק מצריחַ, לא יודע מה, מה שבא ראשונה לפה, עזאזלים, על מה אתה צוחק – מה הווה כעת? הכל עוד מיורה ומצולף, מזומזם צילופים. ומצולף זמזומים, צועק מלב גדוש אל מי, וגם לא אל שום מי, צעקות על שום דבר, רק כיווּצו של לב שמתישר, הכל נעשה והולך, ומהר, קרוב להרגשת פורקן מלא, אף כי נראה ששני הממזרים מחוברים, כשני כלבים שנתחברו, נעצרו שם, וממטירים אש־זועות, אולי כדי להוכיח משהו למישהו, וגם זרע המרעים שסביב, העומדים ונובחים וזנבם בין ירכותם – השכרון הולך ומבלע כל טעם להוסיף ולהיות זהיר, וכבר כל הענין הרע שמיקודם, אי־אילו מועקות או פחדים פעוטים או מה, מרחיקים וערכם פחות מאבק מנושב, ענין שהיה לפני אלף שנה, אפילו שני פגזי־הפיאט רבי־ההוד, נראים עתה רק מצחיקים, מטופשי־מטופשים, מעשה ילדות, אבל אין בכך כלום. עומדים ושואגים אל מרחקי השדה שמלפנים, אל כל אותם הנרתעים ויורים, מחרפים ולוצצים עליהם: עלו על מוקש, יה ג’מעא! – זועקים: עלו ושברו את הראש! – והכל צוחקים אדירות ותורעים ומתנשפים עד מרחוק, ורק השדה הזה, החם וחרוש לאָרכוֹ, השדה הזה, שדה לפני הצהרים, היה בדרכו, אביק ויבש, נושא עליו פה ושם עשב קמל, ושקט לפי תומו, ועוד דומה כאילו נותרו עליו, בירכתיו, לעבר הגיא, כתמים שחורים אחדים, לא משלו, מוטלים ביבשות המצהיבה, בחשוף הזה, שכובים, מופסקים, או ש… לעזאזל, לא להיפנות אל זה, אלא אל שאָג ההתלהבות שקצת נעבט, הו, אין לך מקום, כלום לא!

ובעוד פמפיק מצית סיגריה שלאחר הכל, וגל כבד, גל חוזר, מפולת גדולה, מטמוּט של עייפות, נערה עליך, מראש ועד כף־רגל, ומוצף כליל. רק עתה נוכחת לדעת עד כמה נסחטת, עד היכן לא נותרה בך נשמה, רגליך רועדות ונמלים במעיך. כמעבר למחיצה שהיא באים פתאום חום היום והרוח העפורה ונופלים עליך. למי ברור משהו? פמפיק מנדב סיגריה בלא חשק, פשוט לא בטוח מתי יוכל למלא את החסר, והוא איננו המשביר המרכזי, ומי יודע מה עוד. וכן הצליפות עודן סורטות ושורקות, והערפי' שם, מכוסה עשן כולו, ונושאי־ברן אחדים דוהרים לרוחב הגיזרה מערבה – אינך יכול לנחש למה. אבל זאביק אינו צועק עוד דבר. אולי כדאי לטפס ולראות מה שם, עד קצה השלוחה מלפנים? החול חם. שיירת גמלים. מה כעת? – ״עשר.״ אמר פמפיק מעל שעונו. באמת? מתי התחיל הדבר? (היה יופי! לא?) פתאום קופץ המקלען שמשמאל, שחיפה כל הזמן על האגף, שמדי פעם היית מציץ לעברו בשאיבת תנחומות הוכחות קרובה ושקטה: אם הם שקטים נשקוט גם אנחנו – וקם לצאת ולראות מעל־פני השטח את הנוף, שדות לאחר הסערה, ואך נשא צוארו לראות ןכבר צעק צעקת־פתיעה אחרת, וצעקות נוספות עליה, סוחב מרים את המקלע מלמטה, סוגרו תחת בית־שחיו, ובכף־ידו זו תפש את אמת־ידו זו והתחיל נלבט ורוקע רגליו, מתכופף לכל צד, בבלבול ובטירוף, עד כי בתחילה נראה כאילו אינו אלא אך משטה בנו לשעשע, או לכרכר ריקוד אבן־סר־מר־המוות־מעלינו, ורק אחר־כך כשפתח וצעק מתעוות: היד שלי, היד! – נראתה היד הזאת, שלפתה באמתה והיא מדולדלת ממרפקה, ודם מתבעבע פורץ, והלה אינו חדל מקרטע ומדוּש תחתיו חוזר סביב עצמו. בלא לזכור לאן עליו לרוץ, ושכנו שמלמטה צועק עליו או אליו בקול נורא אבל לא יוצא החוצה. – חכה, אני בא! – צווח עודד וצא רץ שפוף לקראתו, אבל הלה נרתע ממנו, והיה כמשתולל, ‘אַל תגע בי!’ צרח, ורקע ברגליו עומד בין השריקות, שהיו צפופות ומתיבּכות כצרעות, ועודד רכון על ארבעותיו אצלו – מנסה לטעון אליו – ״זוז מפה!״ צרח הלה והתחיל רץ לאחור, – משוגע! – ומיד נטה על צדו, ורק פער פיו בנשימות חלולות ועיניו קמות – ״זרוק את המקלע!״ צווח אליו עודד. ״תן אני אקח!״ – עזוב אותי – צווח הבחור – ״שלי! לא אתן!״– צווח בעווית – ״לא תגעו בי!״ – ״חכה רגע,״ ניסה עודד לשדלו ולפייסו, ורץ אליו, לתמוך בו, אבל הלה ניתר מפניו והתחיל רץ. המקלע תחת שחיו מזה ובידו זו אוחז באמת־ידו זו, ופנה ורץ אל שדה הקברות, לעבר מטמורת התבואה, ועודד אחריו – ״לא תגעו בי!״ צעק הלה. ולא היה טעם לרדוף אחריו עוד, אלא שפתאום, כמוּכה על ערפו, התנפל עודד ארצה בדהימת הלב, פחר אצור מכווץ, שכבר כאילו נשתכח, בזיעה חדה על מקום זיעה שנתיבשה. בכל כוחו נלחם לאסוף את שארית הואמץ לטעון את עצמו על רגליו, וקם ככה ורץ כפוף כמין פרסה, וכבר דילג אל השוחה, כולו פרוץ לדגדוגי אימת הפתוח, אותן אצבעות נעלמות החולפות ומשוטטות בעצבנות, כרגלי עכבישים שהם, ונפל אל השוחה בכוחות אחרונים, ורצה לפתוח מיד בדברי הסבר שהם, שכאילו היה חייב בהם, אבל לא העלה אלא בליעה מפרכסת של נשימות סואנות, וידע כי לא יוכל להסביר דבר, ולא יבינו דבר, ורק נשם טרופות, התלקק, ובשום פנים לא מצא להבליג. – ״שלא יקפוץ לפני הזמן.״ חרץ פמפיק דברו, לתוך השתיקה המתמשכת. ״הלכה לא היד?״ חרד קופלה בגמגום. והם היו רחוקים, ולא מבינים כלום. שום דבר לא. ושום דבר. ורק אדם לבדו. אל תגעו בו. וחונקת אותך בחילה ממארת. הרגשה שמעולם לא הרגשת בחריפות כזו: שום מפלט. כאילו היית חתול שתופשים בערפו לטלטלו, אחת היא אם פרכוסיו שכנגד נזעפים המה או מגוחכים. לכוד־בכף, מכל־מקום. איזו חַדגוניות אין־מרפא. קצת תפרפר ומהר תרגיע. כמו שהוא שנדפק על שפת המדרון. פרפורי דג. זיקנה יורדת עליך. אתה נובל והולך, מכמיש בעוד עודך מחמיץ. נרעד פתאום והותקף פיהוק מפקק חוליות, עצוב, אלוהים, לצעוק ולקרוא לאמא. פחד עד חולי. פחד, פשוט פחד, לא שום דבר אלא פחד. מישור ישימון חדגוני אין־קץ, פחד. חלאת פחד. הו, מוכרח לתפוש משהו, להריע, לחזור אל התרועות מוכרח, מה בעצם לך ולכל זה, ולכל אלה, אל איש מן האנשים שאינם שלך. לא ממחלקתך ולא מכיתתך, ולא אנשי שלומך, אינך אחראי כאן לכלום, גם לא לכתמים השחורים ההמה בשדה, שכובים ולא יקומו. ושאחד מהם, ואולי יותר, אתה הרגת, ואילמלא אתה היה חי ומקפץ בגיא, הולך בלילה אל אשתו ואל שלושת בניו. לא היתה כאן איזו טעות? טעות איומה וכבדה מנשוא? כעת, פתאום, גם תמות, על־פי אותה טעות. הטעות שחוללת כאן, פעם טועה לכאן ופעם לכאן. ואחת היא מה מגיע ולמי מגיע. כשמצביעה עליו הטעות – הוא מת. נשאר בשדה. מהות לא ידועה, מהות קיימת ולא נראית מתקרבת עומדת על הסף. מביטה בך. גדולה עד אימה וקטנה עד לא איכפת. מחפשת את עיניך, להביט בהן עיניים אל עיניים, אינך יודע מה. לברוח מפניה ולעמוד לפניה. אתה צריך לדעת, אתה חייב לדעת. ומוטב שלא. מוטב שלא. אין לך כלום. אין גם מניין להתחיל כעת אתה יודע איך כל הזמן תהום סמויה היתה כרויה לרגליך ושכבת על עברי פיה בלא דעת: מעולם לא ראית ולא שיערת בממש את הפסע הדק הזה, שבינך לבין אין עוד. דבר מוחרם מסעיר כאחד, מפתה ודוחה, משכר ומכחיל כאחד. סחרחרת אין־מאחז, ולהיאחז באשר יהיה, להיתפש, להיעצר, להינצל, להינצל. (ולשמוח כעת ולא להתפתל, לרוץ אל בין כולם, להריע תרועות, איך דפקנו אותם – למה ניתק החוט הנלהב ההוא – להבריק שיניים, להאיר סביב!) הו, שכב עוד רגע, הינפש רגע, ולתת לו, לתת לו, לא איכפת עד מה, להיות לו… מושך אליו בחטא נורא, ודוחה ממנו באימה, נקרע בין קטבים. מתקלע בין הפכים. מושך אליו בחטא מפעים. מרתיע ממנו בגילוי־עריות, מדליק חדוַת טומאה ומפיל אימת טומאה, ואין לך כלום במה לעמוד בזה, אינך יודע מי אתה, עודד מכפר־גנים? אפילו אינך יכול להקיף ולתפוש מה. מי אתה. סוף־סוף. אין בך. לא בשבילך. לא אתה. לרוץ אולי כעת הביתה: אמא. כבר הרגתי! כבר גם אני הרגתי. די. לא בתולה. לצאת־לצאת. לפקוח עיניים. מהר, מה סביב? מה יש פה? עודד נלפת ונשא עיניים לראות. אל שני חבריו מכאן ומכאן. מעומדים על ברכיהם, לא ברור באיזו שייכות, משקיפים למרחוק, מדברים בהתעוררות, וקוראים קריאות, לפי הגיון משלהם, עד כדי שבלי לתת לשום חיץ לחזור ליפול ביניהם, ולא שום תמיהה או ריגשה שהיא להימוג, מצטרף עודד בכל כוחו להביט שמה – ובתוך כך מתבהר הכל, כל ההמהום התמוה, וכל החולי המתקהה כבר, מאבד מועקתו, מתקטן עד מעבר לערפל של אי־נוחות, מצטמק כזכר רע, כסיוט נמוג, מבחיל ומסריח, ונשאר כל המקום שלך פנוי לדברים האלה, שכאן, שקיימים פשוט ולפי תומם, רעים וטובים. חשובים ואבקיים, והמשוריין האחרון הולך שם ונבלע ממש ממקום בואו מקום זה למקש! – אומר אז לבך המבריא) והכל חוזר לקדמותו, אל נקודת ההתחלה, ולפניה, זולת אשר השמש עלתה והגביהה מאד, והרוח היתה עזה, זעפנית, עוברת בקפידה וצונפת לה הלאה, הגיאה, על־פני כתמים שחורים אחדים, מעבר לכל זה אל הלאה, הרבה הרחק, רחוק.

 

פרק שלושים ושלושה    🔗

בשעה אחת־עשרה, לאחר שכמעט שעה תמימה עברה ולא נפל שום שינוי של ממש, של הכרע, לא ברוח המאובקה, לא בצליפות, לא במַערך המשוריינים ונושאי־הברן המרוחקים (ואולי שיג ושיח להם עם קהל הרגלים שנתבהל ונמוג עד תחתית השלוחה ובשחיה), ורק סבלנותך מגיעה והולכת אל קצה, וכל חושיך המאובקים נעגמו מיחל – הודיע עודד לשני חבריו, לפמפיק ולקוֹפּלה, שחזותם כבר כאילו אינם זוכרים אותך אלא מחלום נשכח ולא־איכפתי – כי הוא יקפוץ לרגע אל זאביק לשאול ולדעת מה. הרובה ביד, ובלא להמתין לחַוַת־דעתם, הושלכה הדרך לאחור, הקברים, המטמורות, והנה הבקתה. מתנשף בא אל הפתח האפלולי. יותר מדי יושבים בפנים. ומן הצד רגשו כמה בחורים סביב הפצוע, והחובש, שהוא מסתמא עמיתו של קוֹפּלה, פלוני יעקב רבינוביץ, עם שפם ועם אקדח מיטלטל על ירכו, היה גוחן עליו בסיוע הרבה מסייעים, ובהרבה דברי־צעקה, והוראות של דחיפוּת, תן מהר, קח מהר, רוץ מהר, וכיוצא באלה, מתוך רוב סמכות. ולעומתו הפצוע הזה, שכבר חבשו ידו בסד, והשקוהו קוניאק מנה אַפּיים, ונתנו לו דבר להרגעה, לא נרגע עוד כלום, וגם מתברר כי אינו אלא אחד גח"ל, חדש בארץ, איזה פיליפּ אחד, שהיה פעם היכן שהוא, ביערות בין הפרטיזנים, ואת המקלע – כך צעק – לא יוציאו מידיו (אף־על־פי שזה היה מוטל הפוך מן הצד, מזולזל ומעופר בלא שישעה אליו איש), ועדיין הוא מוסיף ומתאונן וקוצף, באידיש, ברוסית או אולי זו פולנית, השד מבין מה הוא סח ובוכה לו שם. האין כאן מקום אשר חוגגים בו את גירוש האויב מעלינו? לעזאזל, עודד סר פנימה, וחוזר ויוצא. איש לא יודע לאן רץ זאביק. יחזור עוד מעט. ועל הסף, מן הצד, עודנו רבוץ הבחור הגדול ההוא, אותו עצמו שכאב־רגל אנוּש מנעוֹ, כנגד רצונו, מעשות כמוטל עליו בפיאט מול השריונים, ועם שהוא גדול ויש בכוחו לפצפץ את עודד ועשרה עודדים שכמותו בנשיפה אחת, לא רק אינו קם לקטול את עודד העומד עליו נאפד־בוז: – ‘אַרטיסט אחד, נבלה!’ – ואינו קופץ לענות לו לא בסנוקרת ולא בבעיטה על הזלזול – אלא נוטל שהות פנויה להוכיח ולטעון, משתדל להסביר בשׂוֹם־טעם, כשווה־כוח, בלי שום כוח, בלי שום פצפוץ או סנוקרת, וכמעט בתחנונים: צריך להבין אותו. מה יכול אדם לעשות כשאיננו יכול! כך הוא אומר. ואין שום טעם להוסיף דבר, גם לא להניע אצבע בצדקת אצבע, ולא לחרפו בכל העולה על לשונך, רק לסוב וללכת מעליו, מה גם שבינתים, פה ושם, ובכל פינה מוגנה, היו ויכוחים זעופים על הכל. כל הכיתה המחַפּה, השומרת על פאתי דרום, היתה כאן, ולא היה אחד שלא היו לו דעות, וצורך בוער להצהירן, ולהסביר לשיטתו את תבוסת השחורים. תבוסה? האומנם תבוסה היא? או רק נסיגה צורך התקפה? או פתיון מוליך שולל? או גם זה וגם זה? ואחד היה שצעק כי הוכח למעלה ספק שבלא נשק נגד־טנקי רחק־טווח לשוא לוחמים ילחמו. ואחר הרצה כי זאת הפעם הלכו מקומיים ובפעם הבאה (כל רגע!) יבואו הסדירים, עם כל מה שיש להם. – ‘אבל לב אלה מחורבן כמו לב אלה – התערב אז עודד – למה ילכו באש כשבקפיצה אחת אתה מוסתר במדרון!’ – אמר ותמה פתאום אם לא היה צליל זר אחד בדבריו, אם לא מונח על לבו דבר שהוא, אגב קפיצה למדרון. וסוף־סוף פתח אחד בחור ואמר: אבל קיבלו הפעם על הראש! רָאו מה זה אנחנו כאן! – ונורא עָרֵב לשמוע כזאת, מלים מתוקות – נכון שהגדלנו עשות? נכון שכל שקדמו לנו לא השיגו כך! ורק פצוע אחד! (באשמתו! מה קפץ פתאום!) – נורא מסַקרן לשמוע כל דבר ולהיות אצל כל שני מתוַכּחים, וגם לקחת ולהתערב פה ושם ולהגיד סברות מסברות שונות, ולתרום ידיעה מידיעותיך, וניחוש מניחושיך – לולא שיש איזו לחישה לא־פוסקת, שלא־מכאן, שעודנה לוחשת – רוחשת בחוּבּיך, ולולא חרב הריצה בחזרה לשוחה תלויה ותקועה בכבדך. ובינתים מגיע זאביק בריצה שפופה ורועשת, מזיע ועייף מאד, ושפמו כמו לא־שייך, מודבק כנטע זר. על הרגש הראשון, לחוס עליו – מתגבר עודד בלא קושי, ועל כנפי התלהבות לא משוערת הוא מתנפל עליו בשבעים טענות, בידיעה שזאביק חייב לו, שעשה הכל מבלי שהיה מחויב, ומגיעה לו תודה ותהילה בשם המשלט והעם, עם שהוא יודע ידיעה קטנה וצדדית כי בעיקרו של דבר כל זה הבל הבלים. וזאביק, מקשיב אליו רגע בפתיעה, ומסיח דעתו מעליו מיד בנענוע יד כמבריח־זבובים. – וּמה² בכלל: לאן כל זה הולך, לאחר שנסו השחורים? אכן, זאביק יש לו דעה לאן כל זה מה כל זה כאן, אלא ששעתו אינה פנויה. תחת זאת הוא רב ומתקוטט עם כל העומדים שם. ועם פלוני אודילה שהוא המ"כ שלהם, שיקח את כיתתו, ויחזרו כולם למקומם, ולעמדות – מעולם אינך יודע מה עורף ומה חזית! – ועם יעקב רבינוביץ הוא רב, זה החובש המשופם והמאוקדח, למה לא העביר את הפצוע ל’ערפי' ולמה עוד ממתינים – ועם הבחור הגדול השובת על הסף הוא רב, ומודיעו כי ענינו ייגמר במשפט צבאי והאחריות כולה על ראשו, וכי חמוֹר כמותו הרובץ על המשפתים לא נברא עוד, ואינו רוצה לשמוע גם מלה אחת מפיו הבהמי – ועם מי לא רב זאביק. אלא שלכל אחד, למרבה הפלא, יש דבר מענה, וטענות שכנגד. לא להלכה אלא בפועל, וראָיוֹת יש והשקפות־עולם, ולא על־נקלה עלה בידו להשתלט ולקחת את כולם ולנערם מזה ולזרקם איש אל שוחתו, הצופות דרומה ומזרחה, אל הגיא והלאה, ונעשה כאן מיד דליל ושקט יותר, ומקום פנוי לנסיון־הסתערות חדש של כלל הנשארים כולם – שנהדפה ביד חורצים כידי זאביק כששאל את כלל הנשארים כולם שאלה שבדרך־כלל: מי כאן ולא איכפת לו לרוץ מהר אל ה’ערפי' למעלה, אל גידי, לשאול מה לעזאזל עם האַמבּוּלנס המובטח, ולמה לא מזרזים את בואו, ושזה סקנדל מעֵבר לכל הסקנדלים (כשנושאים את העיניים רואים כי המשלט הערפי – עמוס כולו אבק, אבל זו, אפשר, הרוח בלבד, לפי שאין עוד התפוצצויות). שעל זה קופץ עודד – טוב, הוא ירוץ לו. ומיד מתחרט. שמא לא יבינו נכונה את מניעיו. הוא עצמו מוסיף כרגע: ‘אבל מה עם הפיאט?’ – ‘יהיה בסדר.’ – אומר לו זאביק. – ‘תשלח את הנבלה הזה.’ – אומר עודד ומורה על אותו בחור, שפרשׂ כפיו למשמע הדבר, והיה נכון להתחיל להסביר הכל מתחילה. אבל אם זאביק סבוּר – הוא יכול גם שלא לרוץ. באופן שזאביק יהיה המחליט, ועל מצפונו הדבר. – ‘טוב, תרוץ. – נלכד זאביק בערמה, בלא לחוש איך עמס אחריותך שלך על כתפיו שלו. – תאמר לגידי – אומר זאביק בכעס – שלא יזיק אם יזעיק את צביקו לכאן. שיבוא ויראה עד מה. שעשינו פה משהו, שיגיד לו בשמי. תאמר לו. תרוץ.’

מחוץ לבקתות. פתיחוּת אחרת, כמחלום אחר. יצא והתחיל רץ, הרובה ביד. מתחילה הקיף שחוֹח, ואחר התנפל והתחיל רץ היישר לעֵבר בקתת־הכיפה ממול. חצה את השמיר היבש (ריח כמוש־מתוק) ואת הקוצים הנמוכים, ויצא אל בין האבנים, ואל הסלעים החשופים, ורץ הלאה. עקף פגז חי מוטל מכונף שלא התפוצץ, ושמעורר בולמוס לבעוט בו, או משהו להקניטו, ורץ הלאה. שוקו מקולפת העור, מן הנפילה שמקודם, החלה נרטבת מחדש, אלא שאין שהות להיפנות לכלום, וגם לא אל כמדומה תחושות־נוֹחַם שהן על נטישת החברים במחפורת, ורק אסף אויר לעבור מהר. דילג מעל חשיפי הסלע, נסרט בשן־קוץ. והרגליים התחילו צוחקות, והגוף התחיל צוחק פתאום אחריהן, וגם השינים, אם כה ואם כה, נחשפו כבר בצחוק, בבטחון גובר עולה, ותיכף יראה את גידי ויסַפּר לו הכל. וקפץ וסבב עתה את הבקתה הראשונה, ורק עתה עלה בדעתו – אלוהים! מי יודע מה היה כאן בינתים, במקום הזה שהיה מוּכּה כל הזמן בענני אבק, – וגידי! מה קרה לגידי? – מה יקדם את פניו כעת? נשם כמפוח, ונצמד להציץ מפאת הבקתה אל שורת השוחות. אה, נזעק בקרבו, רק שלא גידי! ראשים מציצים מן השוחות, מן הראשונה, שהיתה שלו ושל פמפיק, ראשים כראשיהם של יעקבסון ואַברוּם. הו, רק שלא גידי! שכחתי שם הכל, שיכול היה להיות כאן איום. (רק שלא גידי!) קשה להבחין בשאר השוחות מי ומי. אבל פתאום התרוממה שריקה, כזו שכבר שכחת, שמדהימה מיד את הלב ומַגויעה כמעט, שמקיצה עליך בהלה לא־מוגלדת, ובתוך כך כבר היתה התפוצצות אי־קרוב, עד קריעת תוף האזניים, והצטמקות האיצטומכה. חלפה, והתנער מעפר וקפץ להתפרץ אל הבקתה פנימה (הו, רק שלא גידי! הלב נצבת). אהלן! מי זה? ‘שייקה, מה נשמע כאן?’ (לשאול מה עם גידי? אני לא אשאל). – ‘אה, עודד! איך הבריאות? יה, תראה, חטפת ברגל! מניין אתה רץ כל־כך? היית למטה כל הזמן? אז מגיע גם לך “דברים־טובים”!’ – עודד נשימתו קצרה. הרגליים מתעלפות. אֶלף לסַפּר, לשאול, לשמוע, אבל אין לך די אויר, וגם לא כאן הוא צריך להיות, ולא כך, ולא זה. – ‘כל הזמן מפגיזים?’ (וגידי וגידי?) – ‘נו – אמר שייקה הקטן – כעת כבר בחסד. רק מפעם לפעם. רוצה פיסטוּקים?’ – ושייקה מסַפּר כי במכונית שהגיעה לפני כשעתים לקחת את מיקי ואת יוספקה (ספגו הרבה רסיסים, שטחיים, אבל המון), הביאו גם דברים טובים, מתנה מן המשק, סיגריות, בטנים, ביסקויט, תאנים וגם דבש. הנה הכל ארוז בפחים האלה. בתחילה – מסַפּר שייקה, כברזל דולף – לא היה תיאבון לאכול כלום. נורא דאגנו למשלט הקדמי. ראינו את המשוריינים. אחר־כך שלח גידי את שמוּליק להביא לכם – אבל אי אפשר היה לרוץ. ‘בשביל סיגריות אני אמות?’ – אמר שמוליק ולא רצה לרוץ. כל הזמן היתה הפגזה. – מסַפּר שייקה, ומושך ומסַפּר עוד במעשים האלה שהיו לפני שנה, והסבלנות פוקעת. ועם זאת כבר מפצח עודד שנים־שלושה בטנים, אבל כשאלה, בזה אחר זה, מפוחמים מקליית־יתר, הוא זורקם בנקמנות ונוטל סיגריה. – ‘איפה כולם?’ – ‘מפוזרים בכל מקום. לא טוב להיות בהפגזה יחד.’ אפשר להתפקע משייקה זה. פגז נוסף מכה כעת, בלי שתישמע אזהרת שריקתו. להשתטח? שייקה רק רוֹכן קצת ראשו. גם עודד. חם בבקתה, ורוח תבן עבש. קדחת קפיצים בך, יוצא אל הפתח לרחרח. – ‘אני ארוץ אל גידי!’ אמר. ומאחר שלא הגיב כלום – אות שלא קרה כלום. – ‘והאַמבּוּלנס?’ נזכר עודד לשאול. ‘אמרו שיבוא.’ – אמר שייקה. ובטרם יצא פיטם לו כיסו בבטנים, ורץ להקיף את הבקתה ולבוא אל שוחת גידי. אה, גידי! ממקום שהוא צעקו אליו אגב רוצו ‘עודד, מה נשמע?’ אבל הוא רץ, בטרם יתפוצץ הבא וכבר התנפל אל השוחה שבצל הבקתה הקטנה. – ‘מה קרה?’ – נבהל אליו מישהו מבפנים, אבל הוא דווקא גידי, ממש, בעיניו הקטנות מתחת נזר שערו העצום, השׂב כמעט מאבק. – ‘גידי!’ פיטט אליו עודד במאור, ובהתחטאות שהיא. – ‘מה קרה?’ – אומר לו גידי בהרבה תמיהה. ‘לא קרה.’ שוחק אליו עודד ומוסיף עוד: ‘הם ברחו!’ – ‘כן.’ אמר לו גידי. (‘והרגתי איש’ – רצה להוסיף ונמנע) – ‘ראיתם מכאן? ברחו להם!’ – ‘כן. אבל הם עוד כאן.’ – ‘יה, איך שזה היה!’ מסַפּר לו עודד את כל לבו, צוהל, לוהט, בוהק כולו. ועוד מוסיף וממליט ואומר: ‘גידי’ אחד, ברוֹך חתלתולי, בתום מאיר־עיניים, עד שגידי מתמצמץ בפניו משהו מטושטש, שהוא, בכל־זאת, חיוך. אחר־כך בא עוד פגז, והכל נתמלא רעד ועשן. שרירי הלחי מפרכסים ואין שום חיוך. גם לא דיבורים. מתכווצים ומחרישים. והכל כאילו מימים רבים. ‘יש להם תחמושת בלי גבול. – ריטן גידי – אצלנו ירו עשר דקות ונתיבש המלאי.’ – ‘יש לי בטנים.’ אמר עודד אחר־כך ונטל חופן מכיסו, וגידי התחיל מפצח בהיסח־דעת. ‘ארבע שעות הפגזה.’ אמר סתומות. השוחה צרה מאד. לא עמוקה. ומאליו מסתבר שצריך לעזוב ולחפש מקלט אחר. או אולי לחזור ולשוב למטה, אל הפיאט. עוד קצת. בחייך, רק עוד קצת. מפצחים בטנים. – ‘דפקתי אחד.’ מסַפּר עודד לגידי. – ‘מה?’ – אמר גידי. – ‘ראיתי שנפל!’ – מסַפּר עודד. וצריך להגיד יותר, הרבה יותר, להסביר, או אולי לשאול. אבל. התפוצצויות לסירוגין (אחת מהן יכולה, כך סתם, ליפול פתאום עליכם). כביכול, כלפי חוץ, באופן הרביצה בשוחה, במיעוך החול, או ככה – מראיתנו כאילו התרגלנו כבר לזה. ועם זה פטיש הגורל מכה כל הזמן על לבך: הפעם! והלב אינו עייף ממתוֹח, מדחוֹת מעליו, מחפש נימוקי אומץ, ואם גם חרש־חרש: הו, לא, אנא. כבר חלק מן הנוף הם הפגזים הללו. נוף נזעף גם בלעדיהם. רק לא מתבלבלים עוד לקראתם. וכבר לא אותו טמטום של פרה עקודה להישחט. רק כמין תרדמה במרבּץ המארב. כמין הקשבה מחוּפּה. ומה שטוב מכל – שכאן יש לך גידי. מן הכפר שלך. חבר. (אתה כבר אינך מה שהיית – אתה כבר הרגת!) וגידי הוא יודע. וזה אחרת לראות ממקום שיודעים בו. ממרחק של הבנה. כשחטמך אינו ממועך אל מראיתם של הדברים. והכל מצטרף אחרת. לולא, בלי הרף, לחש מנזף לוחש בתחתיות – עליך לשוב, בחור, אתה חייב לשוב. אין ברירה לפניך. ורק תן עוד רגע אחד, בחייך, עוד רגע אחד!

כמובן, שנתמשך הרגע לרבים. ונתמסמס בלא־משים למהות־זמן ערטילאית, סתמית. אבל פעם אחת, על פני אותו מישטח שונה וממוזמז, הנושם בריתמוס של דממה קטועה בין שני רעמים ונמשך עד אין תכלה, פגז אחד היה, שנתמשך אחריו השקט, שלא בסדר הריתמוס הזה, ומשהו הופר עד חשד, ונתהוו חששות מוזרים, והלך ונעשה יותר ויותר לוַדאוּת מפליאה בממשותה: תמה ההפגזה. עוברים רגעים. מתאמצים ומצוֹתתים. רגעים תמהים ומשתלחפים עד פקעם. מתאמצים ומאזינים. פה ושם כבר מעיזים, מתחילה בשיפוף, בהגבהת כתפיים מצומדות, ואחר־כך בזיקוף, בשרבּוּב צואר, בהבלטת עיניים, עוד אין מעיזים לקום, לא מאמינים, אך מתגבּהים, במפורש. ורק לאחר זמן מתיצבים לקום, והרגליים תשושות אין־כוח. צופים סביב בפתיעה ובזהירות. אין כלום סביב, זולת אבקים הולכים פה ושם, ועוד, מרחוק, גבעות חומות וחמות, מעֵבר הרבה מרחקים, קלושים ומתקלשים לעמימוּת סתומה. ‘הו, אם ככה – ' אמר גידי והתחַכּך בערפו, ויצא בזהירות, נכון כל רגע לחזור וליפול ארצה, אבל דבר לא מתרחש. אחריו מנסים, בזה אחר זה, לצאת מכל השוחות, מי על ברכיו, ומי על כפות־רגליו, במרופף מאד ובחשד גדול. כצאת נמלים לאחר הגשם. ומתישרים. הה, מתישרים יותר. מתמודדים להתישר בכל כוח ובמאד. ונשארים המומים עוד רגע, או כמה, ורק אחר־כך מתחילים דיבורים. פה ושם יוצאים ובאים, ומסתובבים על שתי הרגליים, ומנסים לגדף קצת כה וכה, ומסתובבים עוד, ומתלקטים בממילא מאחור, מעֵבר לשוחה הערפית, בצל הכותל השדוף, באותה כיכר רמוסה היטב, מגששים אחר מקום טוב, אחר דיבור נאה, אחר התחלה יפה, אחרת. (גידי מתערב: אחד לשוחה, אחד לשוחה!) – פורשים להיפנות לצרכים, נרעדים מהתרוקנות, מדברים יותר, שותים מים, לא מאמינים למשמע הרגליים, מתנערים מאבק, מעפר, משממון אברים, מרפים את כל הקפיצים, מתפהקים בדרור, מוצאים ומתנפלים על פחיות ה’דברים הטובים’ (גידי מתערב בכוח, מפריש מנה ל’קדמי'). ממלאים בחמדנות את החפניים וגם את הכיסים, זוללים גָדשי ביסקויט, מצחקקים מתוך הצמג הנלעס, שותים עוד מים, מציתים סיגריות, שואפים לרוָיה, לרווחה, טובלים בטנים וראשי אצבעות בדבש ומלקקים, הדבש נשפך, דבורים מזמזמות וזבובים. – ‘תשאירו קצת – יחרב־בִּיתכּוּם!’ אץ מישהו להציל את הנשפך. צוחקים אליו. הלצות קטנות מתחילות. הה, חברי המשק. שיהיו בריאים, שישלחו כל יום! ‘חשבתי שלאחר העסק עם הברוָזוֹת – אומר אחד – נגמר הכל בינינו לעולם.’ הה, עזוֹב. ברוָזוֹת שְׁמַרְוָזוֹת. כבר שכחו. זה מה שעומד אצלם על הפרק? – וכבר יש מישהו פה, שמנסה לומר איך זה היה, מה שהנה זה נגמר (כאילו!), איך ‘ההם’ ברחו, ועוד – מתעקמים ממנו ומדבריו. זה לא מתבקש עוד, אלא רק קצת באגב, בגירוד קל, בלא שום הדגשה, אולי בקצת חרפות מעֵין ‘הה, פחדנים סרוחים’, או ‘גם־כן־חיילים’, שלא טוב להרבות בהם, וגם לא מרבים. אין צורך להודיע, יודעים שלא נגמר. ואַל תתגרה, ואַל תתיהר לך. רק נתמסמס ולא הוכרע. ולא יוכל להישאר תלוי ככה, אלא חייב להיות מוכרע, והכרע יוכרע, עוד מעט. עוד היום. עד הערב. אולי מחר. לעזאזל. רק אַרכּה היא. דחיית גזר־הדין. רווחה כוזבת. דבּר כמה שתדבּר, צחַק כאַוַת צחוקך, הסתובב לך עלה ורדת – נשימת־רווחה אין לך. מלמטה הכל אטום. רוגז עצור מחלחל במעיך, עם פחד, עם חולי, עם תחושת כוח־שלא־הופק, או תחושת הוצאה לבטלה, מבישה למדי, ושאר מיני ענני תחושות עמומות, ולא קלות. וטוב מכל להסתלק ולא לחשוב, ולא לפנות אל מעיך. רק לדבר דיבורים, שחם היום, שהרוח הזאת, שלעזאזל אני רעב כמו עשרה כלבים, שמה הם כל הביסקויטים האלה כשאני רוצה לטרוף! מוצאים את שמוליק. מפשירים אותו מנרגנותו, והלה מוכן, לבסוף, אם יותן לו נתח ראוי וטוב, להתקין סעודת־מַשמַנים. וזה מזכיר משהו למישהו, והמישהו אינו אלא יעקבסון, והמשהו אינו אלא מלה על ‘חתיכה טובה’ שהיא, והצחוק המתפוצץ בנשיפה ונקצץ כמוּתז – אַברוּם כמוּבן, והכל הולך למישרין, ולועגים לו לשמוליק, מתבדחים על זקנו, על צורתו, על פחדנותו – שואלים אותו אם כשהיה קטן לא היניקה אותו ארנבת, אם כשמגלחים את זקנו לא מתגלה שפן, צוחקים עוד יותר כשהלה מתכעס ומתחיל לחרף, מאחיזים אש זו בזו הבאה, וסיגריה אחר סיגריה, ורק לא להישאר בלי התעסקות, בלי המולה, בלי כולנו יחד. הרגליים עוד אינן מתישרות למלואן, ולא בנקל, וגם הדם עדיין קר קצת ולא סובב במרוצה, ורק לא לחשוב מה יהיה. ומישהו, פתאום. ‘גם “ההם” עשו הפסקת־צהרים כעת, הלכו לאכול ימח שמם!’ – שנתפרש מיד בלי שום פירוש: לא נגמר. לא הוכרע. רק אַרכּה קלה. (האין כבר שריקה בשמים?) הי, לא, עוד לא, אחר־כך, בשם־כל־היקר, אחר־כך. – ‘אז איך המַרגשים, רפי?’ – ‘תן שור ויהיו מַרגשים!’ – ‘צלוי?’ – ‘לעזאזל, יהיה צלוי – הריר נוטף!’ מדובללים, פרועים, שׂיער ממועך וקרוש. זקנים מאפירים, רישול בגדים מזוהמים, תלויים, מתרפרפים ברוח, יחפים ומהם מסוּנדלים, או מנועלים בלא ריכּוּס השׂרוכים, סופקים כף, מבקשים עוד משהו, צוחקים למכביר, סחור־סחור לאיזו נקודה, באותה הכרת הזלזול בכוח רצונך או בערכו, באותה מבוכה של אין־הכרע, באותה תחושה, כאילו, של שעה שהוחמצה. שמוטים לנו מכמעט־והיה־הדבר, אחת היא מהו. מומלטים ממלכודת שכמעט נסגרה, ולא נסגרה, בלא שום בטחון אם אינה שבה נסגרת כרגע, הפעם סגירה מוחלטת, שאין היחלצוּת ממנה. סיגריה בסיגריה. צווחה בצווחה. הוסף על זה קריאה שקרא פתאום אחד שהשקיף מערבה והצביע נכחו לאמור: ‘הו, באים! באים אלינו!’

ואמנם היתה שם בלורית־אבק מתפרעת מנושבת, ובלבה היה נע גרעין כהה לא־נמחק, ועוד מעט יהיה ידוע יותר. מקפצים סלעים אחרים למטה, לקראתם. יושבים בחבורה במדרון הדרומי, כלהקת קופים. ממתינים אגב פיצוח בטנים, ליצוצים, עשן סיגריות ורביצה מתוך נוֹחוּת גדולה, מתוך זריקת הרגליים, והיתמכוּת על־גבי המרפקים, שכיבה רשולה של השתזפות על שפת הים, ופטפוטים קלים מעֵין, הה, רק כעת אני מרגיש את העייפות; או גם: יופי, נפלא שחם; וגם: איך הם יודעים לבוא בדיוק כשאין כלום! – כלפי האבק המתקרב אלינו. וכך היה, כשהגיע עמוד־האבק הכבד עד מרגלות הסלעים, אל תוך מעין המפרץ הקטן, המוצף דרדרים משוּבללים, ומַפּלתוֹ המשיכה ניסעה ברוח, ובזה אחר זה נחשפו מתוך האבק ג’יפּ, וצביקו היורד ממנו, ועוד שנַיִם־שלושה, ירוֹד והתנער בטפיחה מן האבק, הלוֹך ושעֵל את גרונם, וחשוף ארבות עיניהם מקמחוּתן, וצביקו כיוָן שראה את המעגל הרבוץ ממתין לו על הסלעים, ואת אופן היותו רובץ, הניד ראשו אליהם, בברכה כוללת, ורכן להצית לו סיגריה מחוץ להישג הרוח, ומטלטל את הגפרור לכבותו, והעשן נחטף מפיו – התקרב ובא, והיה ניכר מאד, ללא אפשרות נסיגה, שזאת הפעם יהיה חייב להגיד ‘כמה דברים’ – שכן הכל ממש ערוך ועומד לקראת כך, ואין מנוס לצביקו, ולאחר שיכעכע וישתעל, כמה שיוכל, מתוך העשן, אלא להקדים ולומר: ‘טוב, אז מה נשמע, חבּוּבּים?’ מלים ספורות שיש בכל אחת מהן, ובכולן כאחת, הרבה קורבה, וגם הכשרת־לבבות לקראת העיקר שיבוא, וצביקו נוטל מפיו את הסיגריה, ממתין עד שייכלה העשן וייחטף תומם ברוח, מסדר בפיקתו את המלים, מגביה קצת זרועו וסוקר סביב. הכל רבוצים לקראת נאומו. והוא גבוה ובתווך, ונושא זרוע ואצבעות מוגבהות, וככה פתח לאמור: ‘אתם, עמדתם יפה. באמת!’ כך הוא אומר, וזה נאומו לפניהם, צביקו, והכל מחשים אליו לשמוע עוד, לאחר התחלה נאה זו. לא מאמינים כל־כך, אבל טוב לשמוע כך. מי לא יודע כי אנחנו רק שכבנו בשוחות וקיבלנו על הראש, ורק נדחקנו בכל כוחנו עוד ועוד לתוך־לתוך שלא לחטוף רסיס תועה. עם זאת, טוב נורא לשמוע ככה. שעמדנו במלחמה. נורא מתקבל יפה ככה. שגאים בנו. שאנחנו בסדר. עד כי העיניים, רוויות אבק ומואדמות כפי שהן, מידמעות להן, משום־מה, בושה להודות. אלא שדויד, שהמטפחת החבושה על זרועו, מסתבר, איננה לנוי, אלא, בעצם, עתה נודע, רסיס אחד השיגה וסרט בה סריטה, והוא חבשה לעצמו בלא לעשות עסק, דויד אומר כעת: – ‘וככה זה יימשך – צביקו?’ – שהופך מיד את הדף הראשון, היפה. פרא־אדם דויד, חכה רגע, מה איכפת לך. תן לשמוע מלה טובה. תן ונדע איך היינו טובים ועמדנו יפה במלחמה. אבל צביקו כבר השיב זרועו, ושב אל הסיגריה, ומתוך העשן, אמר: ‘הנה, לכן באנו. לסַדר את ההמשך.’ ודי. התקלקל. לא נשמע עוד עד הסוף כמה יפה וטוב נלחמנו. חבל. חבל מאד. לעזאזל. מתחילים נרגנים. לסַדר? לסַדר אותנו! וטענות. ובני־טענות. וטעני־טענות. וקמים הכל וחוזרים בהמולה, וכל אחד במפגיע לכבוש לו את שרוולו של צביקו לעצמו. אנחנו הרוסים לגמרי. אומרים לו. עייפים כמו חמורים. אנחנו הרוגים. ואם מעט לך הבכי הזה, הרי למעלה, אצל הבקתה הביאו בינתים את הפצוע מן ה’קדמי', זה ששמו, כמדומה, פיליפּ מן הגח"ל, מקלען אחד, שנפגע במרפקו, מפני שקפץ כמו טמבּל בטרם עת, ואף אחד לא ביקש ממנו, וידו כנראה אבודה, והביאו אותו בלי אלונקה, אלא בתמיכה ובנשיאה, ובכל מיני שידולים וצעקות באידיש, ובדומה לאידיש, ושיקחו אותו כבר מכאן, ושלא יעלה על העצבים שלנו המסכנים עם הבכי שלו הזה באידיש. ואיתו, מקים רעש גדול מכל, אותו חובש מהולל, יעקב רבינוביץ, על שפמו ועל אקדחו ועל הרוכסניות האמריקאיות המהודקות ומשורכות לשוקיו הרעננות, מקים רעש ומרבה בכל מיני ‘נוּ, מהר’ ו’בן־רגע, שמעת!‘, ו’חת־שתים רוץ,’ על סביבו סביב. ואל צביקו המ"פ הוא בא בהדיפת כולם לצדדים, עוד בטרם הגיע הלה למעלה, בפנייה של בן־בית, דבר עשוי וגמור: 'צביקו שלום, לוקחים אותו ‘חת־שתים בג’יפּ שלך, ומעבירים מהר – איפה הנהג?’ – וכבר הוא לופת את הפצוע, שידו מוּשׂמת בסד וכרוכה תחבושת ומכותמת בדם כולה, היא וכותנתו ומכנסיו, ועיניו מבוהלות, ואינו פוסק מיבּב דברים שלא מובנים, וגם מתנגד שיגעו בו, שיתערבו בדרכו, בחפצו, בתביעותיו, ואולי מיד ייאבק ויצעק: יהודים, הצילו! – אבל יעקב רבינוביץ נוטל בקיצור את ידו הבריאה ומעבירה כורכה מעל צוארי עצמו, ולופת מתניו בידו האחרת, ואומר לו בפסקנות: ‘גוּט, גוּט. קוּם, שָׁא, שטיל. יאללה!’ ומוליכו גוררו בעזרת שנַיִם־שלושה עושי־רצונו, והולכים ומתעסקים ומרבים רעש. וככה יורדים אל הג’יפּ שלמטה, עד שכאן, במקום שנותר אחריהם, נופל שקט של מבוכה, ואי־נחת, לא־כך־צריך־היה־להיות. הו, עזבו את זה, בואו נפנה אחרת, נשכח את הרע ונעסוק בטוב. מהו הטוב? – ‘אז מה אתה אומר, צביקו?’ – מיד, פה, על המקום, בלי להשתמט, בלי להתכחש, בלי לדחות בשהי־פהי – אמוֹר דברים ברורים, לא תוכל לחמוק. ‘כבר סידרנו הכל. – אומר אז צביקו, במציצת זנב הסיגריה, ובטרם ידרסנה ארצה – לפנות ערב יחליפו אתכם. עם חשכה. מחלקה אחת מפלוגה אלף’. דברים ברורים ומפורשים, ולא יאומנו מרוב אוֹמן. וצביקו זורק את האוד, ודורס ארצה, וסוקר סביב את הפרועים, את מדובללי הבלורית, את הרזים והערומים הללו, למחצה, לספוֹר כל צלעותיהם, ויחפים למחצה. – ‘ככה זה.’ אמר צביקו לבסוף. ונוטל לו את גידי ופורש לראות את המצב עד כמה שניתן לראות כעת, מאצל הבקתה הקטנה, ורק עוד גידי ישלח מישהו (את עודד, כמובן), לרוץ דחוף ולקרוא לכאן את זאביק. וככה זה.

הכל רובצים אצל פתח החדר הגדול שבבקתה. בצל ובשמש. רוצים שמישהו ידבר ואנחנו נקשוֹב. היוכל מישהו להבטיח, או לעשות, שעד הערב, עד חשכה לא יתחיל כלום, או לפחות לנַתח, ולפרש ולשער כך, בתוקף הערכת־מצב, מדעית. בינתים ממלמלים קלות. סיכוי כה מרהיב. לא יאומן. מפתח החדר נמלט העשן ונתפש ברוח, כמארובה מנושבת. ובכן עד הערב! להגיע עד חשכה – ונפשך לשלל! כל הטענות נסתתמו, לעזאזל כל הטענות, בערב מחליפים אותנו. לא נותרו כבר בטנים, לא ביסקויט ולא דבש. אחד קולע ממקומו אבנים קטנות אל קופסה מַבהקת. עוקבים מפעלו. מצטרפים אליו. מכל צד ממטירים אבנים. הקופסה צוֹוַחַת על כל פגיעה, מתעקמת, נהדפת, נסקלת פתאום ועפה. צחוק גדול. היפה שבחיים. מחפשים דבר אחר. ענין אחר. צועקים: איפה שמוליק, מה עם אוכל? אבל שמוליק יודע מתי להיעלם. יש אומרים שהלך להביא אוכל מן הג’יפּ. ובכן מה כעת? סתם. מישהו שורק ‘קוקה־קוקה שבי בצד.’ אחד מצטרף. מקשיבים. תופשים פתע את הנקודה שבשיר, את תכלית גיחוכה. מצטרפים בהמון. בן־רגע נהרס השיר הקטן תחת הכובד. במקומו – צעקות סתם. צועקים מן הבא אל הפה. לא משתורר לשיר, ועל־כן מתריעים תרועות. ומכאן לכאן, מתגלגל ונעשה לשיר: ‘אז הרבי אלימלך.’ ותיכף, בא ראשון, ‘מסביב יהום הסער.’ ומיד, בזוית חדה, ‘הוֹפּסה, הוֹפּסה, בּובּלה!’ וגם ‘רחל, רחלה, רחל שלי!’ – וכבר: ''חת־שתים־שלוש־ארבע \מגרמניה היטלר בא.' ונחום אינו יכול עוד לשבת תחתיו, והוא נזרק אל אמצע השטח, שלפני פתח הבקתה, ומתחיל מתעווה בכל גפיו, ובעקימות משונות של פניו וצוארו, מחלץ כל שריריו תחת שמש הצהרים, במין ריקוד־כּרכּוּר שהוא, ולצהלה הגוברת יוצא במחול של השתטוּת לתיאבון, של דווקא־לכם, של תראו עד כמה קוף אני, שגם ילדי כיתה אלף והגן אוהבים להציג לעתים, כנוח עליהם רוח תזזית, ברוב העויות ודילוגים מעוקמים (שמכעיסים עד מוות את המבוגרים ומצחיקים עד דמעות את עמיתיהם הקטנים), וחוגגים מין דרור גדול, מין צפצוף על כל הכעסים שכועסים עליהם, דרור גדול ומתפרע להנאה, בלי חינוך ובלי כללים, להתפרץ מכל מידה וקצב, לפרום כל מסגרת ולהרסה, להתיר את הרצועה ולהשתלח, ולצחוק ולהצחיק פרועות, עד שוועוֹת־תענוג. צוחקים ושרים לו צעקות חרוזים: ‘הו־הא, הו־הא, מוזי־מוזי־מוזיקה!’ צועקים לו זמר: ‘חמור בן פרד – זלל לו תרד,’ ונחום מטלטל כרסו לכאן ואחוריו לכאן, ומוחאים לפניו כף אל כף, ודשים בכפות־הרגליים, ועוצמים עיניים וצורחים עד קריעת הגרון: ‘לוֹ ארבע רגליים וזנב קטן.’ – מצטרפים אליו, וזה וזה כבר הם מכרכרים בהשלכת כל האברים מן הגוף והלאה, בפריקת כל הקשרים, בטלטול־הפקר של הגפיים, כעולה על שרירות השרירים, בפראות שפוּכָה החוצה, וצועקים צעקה גדולה, וגואל המג’נוּן כבר מדלג כאחוּז־שדים. וכשהגיע פתאום זאביק במרוצה, מן הפתיחוּת שבין המשלטים, נעצר נבעת ונדהם למשמע הזעקה ולמראה הכרכורים – ומישהו כבר דילג לקראתו במחיאות־כף ובשיר רננה מתיפיפת: ‘זאביק, זאביק, זאביק זאביק – קח אותי!’ בנפתולי עגבנוּת מוקיונית, שזאביק לא יודע אם להתחיל להיעלב עליה, או לצחוק לה, או רק לשׂטוֹת בבוז של גדלות, ובאצבע מורמה של אדם אחראי – ‘אתם משוגעים?’ מילמל זאביק, והקיף סביב, בתמיהה שהפכה תוך כדי כך לצחוק רחב יותר ויותר. לעומתו, עודד, שחזר עמו, נפוח מנשימות חטופות, לא שהה אפילו כדי נשימה אחרת, ואך הריח את ההילולה, הרים שתי כפותיו להכות ושתי רגליו לרקוע ולשאוג בכל ישותו: הו־הא, הו־הא, מוזי־מוזי־מוזיקה! ולצחוק עם כך, צחוק עד גויעה, עד חולשת המעיים, עד בכי. גם פמפיק הגיע עתה והוא נשען בכתפו אל הקיר, עין אחת מעוּצמה ושניה מצומצמת, וגיחוך דק לו, כמעט מנוד־ראש, מבעד עשן הסיגריה. אבל מי שוֹעה אליו. כל המנגינות נתערבבו. כל כאילו כמעט קצב־של־ריקוד נתבחש פרע. מהומת שוועות והטחות־ידיים בכל מהירות ניתנת ובקפיצות. לא כרכוּרי פגנים אפריקאיים סביב דוּד־הבישול, ולא זינוקי אינדיאנים, ולא ריקוד־הכרס, ולא שום טַרַנטֶלָה שהיא – אלא נלבטוּת קופצנית, סחור־סחור חסר גבולות, חסר רסן, משולח הפקר, התפרעות של הכל מוּתר לך, והיינו־הך הכל, של בטישה בכל סדר ומשמעת, של יציאה למרחב, כל אחד לבדו, מתוזז וניתז וצורח ומצריח. נהמות ‘הוּ־וּ־וּ’… שרוקות ו’יה־ה־ה'… משוכות מעומק החזה. ואין סוף – ‘א־א־א־א!’… נוקפני, נוקשני ומטורף, ועֵלז טפיפה ומשובה. צריחה מקרב כליות ולב. צריחה על כל שונאי ישראל. לעזאזל, לא, צריחה בלי כל על מי ועל מה. צריחה מפני שמצטרח לצרוח. צריחה של מה שאין שום שיר מספיק לו, ולא שום ניבול־פה, ולא שום ריקוד, ולא שום תנועות מפולפלות, ולא שום דברים שאומרים ושלא אומרים, ושיש אולי מלים להם ואולי לא, צריחה מן הכבוּש במעיים, צריחה מן המשורץ בדם, בנשימת האף, בשתיקת הבקתה, ובעכירוּת החמה שסביב, מצטרח ומתרקע, בכף וברגל, ובהטיות משונות, ומתנתר אַמתיִם ושלוש לגובה ולרוחק ולפרע ולפרעי־פרעות. גידי בא במרוצה לראות מה. השמים נמוכים מהכיל הכל. גערתו ויתר דבריו נשארו ניצבים על לשונו באמצע התנופה, קפואים כאשת לוֹט כשראתה את המראה. וצביקו בא לראות. ומעגל גדול נצטבר סביב פתח הבקתה, בצל ובשמש, וגם יושבי השוחות לא נשארו בשוחות. חטפו ורצו לרגע לצוד להם מראית־עין ומגע של יד בדבר הגדול הזה. וחזרו ורצו הרבה מהכא להתם, מהתם להכא. מתפקעים להצטרף, ולוּ לרגע, אל אותו שיר שדמות שיר לו, אבל אינו שום שיר שבעולם, רק צריחה גדולה, ופתוחה, ואחת, ושתוללנית, ואין־סופית.

וכאן חזר מלמטה אותו יעקב רבינוביץ, על שפמו, אקדחו התלוי, ורוכסוניותיו האמריקאיות, חזר משילוח הפצוע, ושהה רק רגע להתבונן – ‘מה זה? כ"ט בנובמבר? ח־ח!’, בטרם יזרוק לפניו שתי ידיו ויעמוד לחבט בהן, להקיש ולהריע תרועות לא־חשוב־מה. (לא הכרת עוד את יעקב רבינוביץ? – מניין באת, היכן היית כל הימים הללו? – לא זמר חשוב הוא ולא רקדן מהולל, אבל בלעדיו אין ריקוד ריקוד ושירה אינה שירה! הוא הנוטל על עצמו שירות הכלל: הוא הוא המשאיג את סימני־הקריאה שבשירים, פטור מן המלים וחירוזי החרוזים שנועדו להמון השרים, הוא הוא החוצב בעוז ומפיק עד תום כל הוֹ־הוֹ, וכל הוּ־הוּ ואהו־אהו, וטוהא־טוּהא, למיניהם, הוא הוא המחריש אזניים בהכאות כף, הוא הממונה על קישוטי השיר, פעמוניו, תופיו ומצלתיו, והוא הפורץ ראשון, בעוד הכל מהססים אם כבר בשל הזמן, בהכאת־הכפיים האדירה, שמיטיבה לכל השירים והזמירות, ומחרישה את האַקוֹרדיוֹן ואת החלילית גם יחד, ואת קול פעיית הבנות ואת קול ציוצן הדק, והוא הוא שיישמע על־פני כל המרחקים כהטחות־קצב ההמונים, ואינו אלא תרועת יחיד! הוא הפורץ ראשון בהוֹרה ומדלג שלושת־רבעי־מטר לגובה כבר בסיבוב הראשון, מושך בכוח קטרים את שרשרת הצ’רקסיה, יחידה ככפולה, הוא שמתיר היתר לעצמו בעת ריקודי הזוגות, בקראקוביאק ובפוֹלקה למיניהם, לבוז לכל דקדוקי האחוָיוֹת למיניהן ולסלסולי־כרכורי כפות־ הרגליים למודות־החן, ואינו מטריח על אלה כלום, זולת קצת מעוֹגי אחוריים ושמיטת ידיים כה וכה, בראשי־תיבות, כפורע חוב מוגיע – עד מתי? עד שמגיע תור הפלגת הסחרורים! כאן שעתו בריקוד, מיד הוא קופץ לקרב, בת־זוגו תנוער בפתע, אחת־היא עד אָן תפרח שמלתה, ובצויחה תסוער בפרץ כוח, סחרחר והקפּץ, חגוֹר עוז ונתר ורקוֹע, עד כי פלונית, בצעקה כמעט, תחויב, בכל זריזותה, לשמור שיווּי־משקלה ולהפוך מניה וביה ולתרגם את טישת הרגליים המעופפות למחול, תחת להישמט ארצה בחישוף לבנים וברוב קלון – הוא הרוקע, הוא הוא בהקשות, בהכאות, ברעמים הגדולים – זה יעקב רבינוביץ וזה מקצת כוחו, שם בצריף, בקן, בתנועה, בלילות, הוא הוא המזיע נוראות, הנשאר אחרון באחרוני המעגלים, החותר לעולם ופורץ עד הפנימי שבמעגלים, ומצחק שם את תפקיד הבחור הבריא, הבחור שבגוש, הוא המכרכר את כל ריקודי העולם כאילו היו רק ריקוד אחד ונצחי – ובלבד שכלול בו רָקוֹע וטוּש, ובָטוֹש ונתוֹר, ושאוג ושעוֹט באדיר, רוקק על כל הכריעות וההשתחויות והפניות הנאות לכאן ולכאן, ושאר גינוני נשים – לו רק הרקיעות הן! וכי מעולם לא שמעת על יעקב רבינוביץ?) – אותו יעקב רבינוביץ גופו יצא עתה למרכז, בלב כל התרועות המחרידות, לרקד ולהצריח את פוגת הקרבות בין מוות למוות. תפש ואחז בידי נחום, ובידי יוחאי־של־בתיה, ובידי עודד, ובידי צ’יבי, וגם הקטן שייקה כאן הוא – ומה שרקדו הללו, ומה שרקעו וניתרו, ומה שצרחו והריעו והשאיגו, בתוך תרועות ומחיאות־כף כל הסובבים אותם, קפוץ והרקח כל קצב אפשרי (והאקדח מנתר על צדו), בתוך אבק זרוי זיקי־תבן פורחים, על האדמה³ המעוקשה ולא עשויה לדבר, קשה לסַפּר כמו, גם משום שלא יסוּפּר, וגם משום שבתוך כדי כך, כרגיל, מעד מישהו ונפל, וזה אולי שייקה קטינא, ומישהו נתקל בו ונתהפך בבהלה, ומישהו כבר רץ והתהפך עליהם במתכוון ובכל כּבדוֹ להרשיע, ונעשתה שם פקעת מתגוששת, מבעטת מתכפשת, גם מרבה צחוקים, גם מרבה ציווּחים ומישהו זחל ויצא חנוק למחצה ומוכפש בעפר, ממועך וכתות, ומישהו דם שתת לו כבר מחטמו, ואחרים סתם שכבו, בטנם דבקה לארץ מצחוק אין־קום. המעגל האחד נפרט, והתחילו קבוצות־קבוצות מחפשות להן דבר. עודד נחפז ושירטט על החול משבצות של ‘קלס’ וכבר הוא מטיל את ה’פשטא', היא פיסת האבן, ל’ראשון' ומתחיל מנתר על רגלו האחת להדפה ממשבצת למשבצת, לולא שלח דויד רגל והמעידוֹ על פּניו, והשחוק הפך לתרדפה פרועה, ולהטלת הפשטא ושאר אבני־השדה, ושיקוצים שונים, לפגוע, לאבד ולהשמיד, ובן־רגע וכבר יש לנו צחוק־התאבקות, שקיבצה מעגל חדש של מבינים סביבה, אלא שלא עלתה יפה, גם היא, ונסתיימה מהר, כשעודד רוקק עפר מנפשו, ודויד מגשגש בזרועו הממוטפחת. לשוא ניסה כעת יעקב רבינוביץ לקבץ ולתקן הכל מחדש, מעגל חדש, ריקודים חדשים; הרוח כשם שאֵי־מזה באה כך יצאה ונתיבשה אֵי־לזה. ואם גם מצטרפים אליו לרגע־רגעיִם, פלוני או רעהו – אין זה אלא העמדת־פנים. מיד יוצאת תקלה והכל מתחרים מי יבעט במי יותר – וגם כשניסה לצאת במחול־זוג עם נחום, והאחרון מעמיד פנים וגוף שחייבים, בתענוג מרובה, לצייר עלמה בכל סימניה – בא שד רע, ואולי העייפות, וקילקלו, או אולי קול תבונה רחוקה נשכחת, או משהו – הענין נגמר. עוד לא נרגעים לגמרי, עוד אין לך נקודה שהיא סופית, או מה לעשות עם עצמך זה שהשתולל, ולאן להביאו, או להצפינו, או לדחותו, או לבעוט בנרתיקו הריק, ולא שום שוקת להשקותו, ולא שום דבר יודע היטב מה צריך ומה כדאי – אבל הצריחות והמחולות נהפכים ונעשים התשוטטות נחפזת כה וכה. מלה להכא מלה להתם, וגם זה פוחת ודועך, והכל נמצאו, לבסוף, מוּקוים רבוצים בזיעה ובהתנשפות בעפר שאצל פתח הבקתה הארוכה, יותר בצל ופחות בשמש.

אחת וחצי בצהרים. קשה לחזור ממחול לחול; וקשה מזה – כשאין אל מה. אבל חוזרים, מכל־מקום. צביקו וזאביק וגידי וחבורתם מכבר התעשתו ופרשו לדוּן בינם לבין עצמם בענינים (צועקים אחרי צביקו: ושתזכור מה שהבטחת! ובלי ענינים הפעם!), וכל העם רבוץ אין־רוח. מכרסמים בלא תשומת־לב ובלא חמדה ממה שהשיג שמוליק לארוחת־הצהרים, לא שום דבר מרנין אלא אותם הסרדינים המעובשים, הפכסמים וקופסת מיץ־הפירות המריר לקינוח. תודה. זה כל מה שיש? בשביל זה מחזיקים טבח? יושבי השוחות, שהוחלפו עד כה, שואלים לדעת מה היה כאן, שואלים ואינם נענים, ונאלצים להתנחם בסרדינים ובמיץ, ובהשׂתרעוּת אפרקדן, בשׂיכּוּל ידיים מתחת הראש, חוקרים את לבנת השמים הריקים. וכשקם רפי לאחר שהטיח את קופסתו הריקה למרחוק, במאיסה גלויה, ובחר לחזור אל השוחה משבתו כאן, והגיע אליה בשפיפה של זהירות, והציץ ובדק את מלוא מעגל החזית הפתוחה לפניו – ראה והנה לא נותר דבר ולא הד מן המלחמה. נעלמו השריונים, נדמו הפגזים, ורק הרוח, כמעולם, נוסעת וקולפת לה שכבת־אבק עליונה מעל השדות הגדולים וזורה בבעלנוּת גמורה, ומשיבה עננים־עננים, קלושים וקלושים פחות, הלאה, אין מעצור. עשבים בודדים רעדו. שיירת נמלים שקדה בקו סלול מהיכן שהוא לאן שהוא, כאילו הכל איננו הכל, איננו כלל כפי שהוא אלא דווקא כפי שהן, ואין שום חובה אחרת, אלא להספיק לרוץ אורח בנתיבה הכבושה שלהן, וכל השאר, מבחוץ, באמת היינו־הך. ומי מיטיב להראות? מוזר איך שהכל הולך והולך, מדומה כאילו תכלית לו, גם כשתכלית זו ממך והלאה, ואינך יודע דבר עליה. האם המלחמה שלנו היא הכרח קודם למציאות, וקיומה נמשך ממקור רחוק, אי־שם מעֵבר למה שיודעים? דבר שאין איש מדבר עליו מחמת איזה מובן מאליו, שמלותיו נשתדפו, וכלל לא ברור אם אף מתחיל הוא להיות מובן? או הכרח הוא שאינו תלוי עוד באיש או בדברים, גזירה גזורה הוא, מלפני היותנו, משכבר הזמנים, כזרם זורם, שמוצאו הרחק רחוק ושפכוֹ הרחק רחוק. (הלא מזל בלבד שאינני מפוגר כעת, שישני לי עתה!) שדה צפוף דרדרים יבשים רצופי חלזונות. קוֹרטָמים נמוכים רועדים. ולמטה חנוכיות בודדות של בוצינים, בשלהי ימיהם, כשאחרוני נרות זהבם משחירים ונצפדים. קצרה בינתך מהשיג. יקחני אופל אם בינה כאן. השתרע על שפת השוחה, הצית סיגריה, וריפד כפות ידיו תחת ראשו, ושוק זו הציע על ברך זו. מזמזם בראש כאילו מוטל היה עליך להרהר דבר, להרהר ולהעמיק חקר. או לסַכּם משהו, שקודם רק היה מוחש בכללותו, כרוח ולא כישות מסוימת, לתת יד לכל מיני הרגשות שקשה היה להבחין ביניהן, ואשר עם זה כל אחת מהן צעקה, התרוממה וצעקה זכרני נרגש, בטרם הומחתה אל תוך הפקעת הכללית, אובדת ומרחיקה. לתת יד ולקרוא בשם, לסַדר סדר מתקבל כלשהו, ולנסות להבין יותר. – לולא שאין בך לא כוח ולא לב ולא שׂכל, ואינך יודע מה רוצים ממך, ומדוע מוטלים עליך דברים קשים כאלה. התכווצות ממחצת. מה נשאר ממך האמיתי? (מצחיק! שאלה!) מחציתך עודנה – גם לאחר כל הדילוגים והצווחות – נדהמת, חיוורת, חרדה ונושמת בקושי, ומחציתך רק עייפה, רק עייפה, עד דכּא, ולא עוד, משוּעממת, וריק לה בלב, ריק, אילו רק ידעת. וגם השמש אינה חמה למדי. עצבוּת נושבת ורוח. מחצית יום של פחד־מוות, כניעה, והשתחוות אַפּיים. וחוש עלום מבטיח כי לא נגמר. גם התבוננות כלשהי מאשרת. לא יחליפו אותנו. כי עוד בעוד היום נכון יארע הדבר, ולא נחמוק ממנו. לעזאזל, לא. גם לא מראית השדה ודממתו המדומה. כל־כך רבים וטובים השיג הרסיס – מה טעם, ובאיזו אמתלה, יפסח עליך? דברים חלולים. סתם דיבורים. אין מאחוריהם שום אמת. כולנו שייכים רק למה שמחכה לנו עד חשכה. טוב. נמצא דבר אחר להרהר בו. פשוט יותר. לעזאזל. רוח נושבת. אדים לבנים מוּקוים בשמים. אי־פה אי־שם נוסעת מטלית לבנה־דהה. סתם. אבד לך חוט ההרהורים. וגם כאילו באמת הקדיר קמעה. יחשיך בקרוב. הרהורים גלמיים. אבודי־צורה. חסרי־מלים. חומר הרהורים לא קבוע במלים. לא בגמוּרות, מכל־מקום. הרגשה סומית בלי שום סקרנות מיוחדת. וגם זו מתעמעמת. תחושה אחת נמסכת פתאום לתוך קהות נמנומית, של צבע צהוב עמוק, עד היות טעמו בפה, צהוב תפוזי עמוק, ומשהו מעֵין הליכה אגב הרגשת צהוב עמוק בצדי־דרך, כאילו סוללת חרציות תפוזות משני עבריך, שייתכן מאד שיש בו זכר מעשה שהיה אֵי־מתי. הליכה שהיה בסופה דבר טוב אחד, לא זכוּר מה, שהיה עמה בטחון כי אחר־כך, מיד בסוֹפה, ולא ברור עוד כיצד, כשתגיע לשם, יהיה דבר נוח, יתנו לך, מסתבר, ותשתה בספל־חרסינה עבה, נוצץ מלובן, תה כהה אדמומית ריחנית, וזה כנראה מקור הטעם הרחום, ומתוך שלווה גמורה, ונוחיות פטורה מכל דאגה, ומרגישים איך הדבר זולף בך כולך כשמן חם, עם ריח עוּגת־השבת, עוּגת־שמרים מצומקת, מתרווח לך בפה, כאילו היית תינוק יונק, טוב פשוט כל־כך, ניתן לך חמים ורך ומאיר עיניים, אוהב כולו, נתון־נתון, שופע אליך, ועם זה לא מושג עד סופו, מתכווצים יותר ומתהפכים יותר. ולא יודעים עוד מה. יודעים רק שמישהו בא מעליך כעת, ואולי גם יזיד ויתערב בך ויאמר דברים שלו, ולא רוצים דבר, והלואי שזה רק בחלום, ומחלום לחלום, ולשינה עמוקה, עד תחתית.

אין מניין למצוא כוח להגביה אליו ריסים. לעזאזל, שלא יהיה מכוון דברים אלי. ניצב מעל השוחה, הדבר הזה, ושורק. עמיחי. באיזו מאלף הפתיחות יפתח? שרוֹק אבל שתוֹק. אַל תדבר. אַל תתערב בי. מה איכפת לך שאני שוכב בשקט. ‘ישנת?’ – כך זה מתחיל. חכמה גדולה להעיר אדם ולשאול אם ישן. אלא שקולו כזה שמניחים לו. ‘נימנמתי.’ – ‘תישן־תישן. לא רוצה להפריע. רק לראות מה נשמע.’ – ורפי מכווץ כתפיו אל אזניו ורוטן כי הכל שקט סביב. אלא שעמיחי אינו קם בזה לשוב על עקביו. אלא כופף ומתישב לו. אַל תשאל אותי – אני לא יודע כלום. אפילו לא בשביל מה אנחנו פה. ידעתי פעם. כעת לא. אם כך ואם כך אנחנו פה. וזה הכל. ‘למה, אתה חושב, נסוגו?’ מתחיל עמיחי כעת. למה שואל אותי? ‘נתפחדו.’ מסביר רפי בקיצור. ‘ממי? – לא נחה דעתו של הלה מאמת קצרה זו – משונה מאד. וכעת מה יהיה?’ – מי יודע. מה אני יודע. נתהווה פתאום המון זמן פנוי סביב. העולם שוקק לו זמן פנוי. זמן פנוי כאַוַת־נפשך, והרבה יותר. אוקינוס מרחק עד הערב. מלוא רוחב זרועות עולם. עד כי מתחילים לפקפק אם אמנם. – ‘אה, הם יחזרו עוד מעט – אומר רפי החלטית – סמוֹך עליהם. ומפעם לפעם הם לומדים משהו יותר.’ הרגשה מוזרה: שעה פנויה, מחרישה, משתאה אליך, ממתינה לדעת. לעזאזל, אבל מה אני יודע. למי אני עוד שייך? עושים הכל כדי להינצל, להישאר בחיים – ומה עושים עם עצמך הניצל, הנשאר בחיים, לא ברור מאד. גם לא חושבים על כך. שאלה רחוקה. לעולם תהיה רְחוקָה. נמצא משהו ונעשה. אולי עמיחי יודע. הוא למד יותר ממני. קרא פי מאה. הייתי צריך לשאול את פיו. גם השמש הלוהטת הזאת אינה די חמה. העיקר חסר. מבט סביב: הבקתות, קו הגבעה, חולצתו של עמיחי נופפת ברוח, שורק לו. הכל מוחשי כל־כך, עד כי מתראה מופרז משיעורו הנכון, למעלה מן הטבע. ועמיחי מפסיק פתאום לשרוק ואומר מצדו כזאת בהמשך למשהו ידוע לו: ‘ואתה חושב כי מישהו מאתנו יבוא להתישב כאן?’ – במה שהוא מהרהר. ‘אתה מחלק נחלות, והן אינן שלך עוד.’ – ‘יהיו. אין ספק. – אומר עמיחי – השאלה: אם יבואו.’ – ‘אתה תבוא?’ אמר רפי. והלה נשתתק. יש אדם שחי לו משום שהוא חי, ויש אדם שחי משום שיש לו עיקר העיקרים. – ‘קשה להגיד – אומר עמיחי מתוך הרהוריו. – אם בכנוּת. רציתי כבר המון דברים. חשבתי מי יודע מה. הכל נראה כעת בלה מיוֹשן. מגוחך. כל זה שהיה פעם. חשבתי, פעם, ללמוד. רפואה ומוסיקה. וגם לצאת להכשרה. וגם להיסגר שנה ורק לקרוא ולחשוב ולהבהיר לי השקפת־עולם נכונה. היתה מוטלת עלי, כאילו, חובה להספיק, לקחת ולהספיק עוד ועוד. כאילו עושר אין־קץ מזה – ואתה ריק מזה, ושׂוּמה עליך רק להפשיל שרווּלים ולקחת, להריק אליך וככל שתספיק יותר – תאושר יותר. כל זה, כעת, כל־כך רחוק, אתה יודע, תלוש, מחוק, מטופש כמעט, נאמר: תמים שכזה. אתה מתפלא: מה עוד נשאר לך? האם לא רק כך נכון: כי מעֵבר סיבוב הדרך, כשנבוא שם, לא ימתין לנו אלא מישור גדול וריק ורחב־ידיים אין־קץ, ישימון אין־קץ – והוא יהיה החיים שמכאן ולהבא! לא כך זה? לא כך היא האמת, אשר תמיד, כאילו, לא יודע מי, ביקשו להסתיר מפנינו? לא שום עושר, לא שום הוד, לא שום פלא, ולא רעננות – אלא מישור ריק עד קצה דרכך עלי אדמות. לא הרגשת כך מעודך? כי מה ידענו פעם? מה היתה כל הוייתנו עד הנה? פתאים, טיפשים קטנים וטרדנים. טיפשים מטופשים. לא?’ – ‘מה אני יודע. ואולי מעולם לא הייתי טיפש יותר מאשר היום.’ – ‘הה, לא לזה. עליך מעיק מה שלא נגמר עוד ושצריך להיגמר. וזה ייגמר. אם כך או כך. אני שואל על הלאה. לאן אז? כשתהיה פטור ממלחמה. לאן תלך? יהיה לך יצר לעשות דברים שחשבת עליהם פעם כי הם־הם? להתחיל משהו מתחילתו. סבלנות להתישב ללמוד? או להוביל סוס לשוקת ולשרוק לו עד כלותו לשתות בנחת? שכמוֹתנו יהיה להם אורך־רוח להישתל במקום אחד, לאורך ימים? בלי לקום, כעבור שבועים או חָדשיִם או שנתים, מתוך איזו מצוקות, או מתוך סיבות שהן, אלף ואחת – לקום ולפזר רגליים אל אשר יהיה, לרוץ אל מקום חדש, אל אחרת, אל מה שכאילו לא־זה ולא־פה, ומי יודע מה, ורק לא בזה הישן, הידוע כבר, לא זה המוצק וניתן ליד – אתה מבין, רפי? מתי זה היה כשלא עלה כלל על לבי שיש שאלות כאלה בעולם, ושאני אשאל אותן! מוסיקה, חברים, לימודים, הכשרה והליכה להתישבות היו הכל, נראו הכל, מלאו הכל, יום ולילה, וכל השבתות, והשבוע היה קצר מהספיק להם. החיים מעטו משׂאֵת עליהם את הכל. הייתי נצמד אל פתחי הפטיפון לשמוע. לשמוע? לגמוע! כגמל בצמא! עוד ועוד, שלוש שעות, וחמש, עשרה תקליטים ועשרים, ועוד ועוד גומע וגומע! חס לאבד צליל. לא מוַתר גם על אחד מן המזג, מקפיד על כל הגבהה או השפלה. מתרגש מכל הדגש של צבע או של קצב. מוסר נפשי על הרמוֹניה יפה. ולא די. יודע שהכל שטחי, שלא זה. שיש אלף ספרים אחרים, ואלף תקליטים ואלף נושאים נוספים, ואלה רק ראשונים, לפני אלפי האלפים שאחריהם. ומה אני יודע, בסך־הכל. ועוד ללמוד נגינה רציתי, ולהיות רופא – אמרתי לך? – ולהספיק להספיק… המוגזם ביותר, המופרז איך קץ – נראה צנוע, ופחות מדי… חברה שלי, אחת, מנגנת בפסנתר, נגנית מקסימה, קינאתי בה. מקנא בה עד היום. הייתי מיושב תקוע בחדרה ושומע. שוקע בשמיעה, בכל מה שבחדר, בסוד הרהיטים, באור שהיה נופל תמיד בשעה זו מן החלון אל הרצפה, ומצייר בה את תחרת הוילון ואת עציץ הפרחים שעל האדן. אחוז כולי בחויית ההתגלוּת⁴, סחוּף בה, מכונף, נסער, במוסיקה, במה שקראתי, במה שנודע לי עליה, כן, נפתולי היוצר, מאבקו, סיפורי גבורות, הרפתקאות עוני וכשרון, גאון ומסכּנוּת, ואהבות נאצלות, וכל מיני ניצני דברים ורחשים, ומבטים, וקשרים, אקלים פורה וחם, אפוף חלומות, דמיונות ואהבה, יחידה וגדולה – מה אתה יודע – והכל בתוך דופק מירוץ הדברים שעוד יבואו, צמרמורת התרגשות, ויכוחים עד אחר חצות, בוסר חמצמץ ומרעיד את הלב, רועד הייתי, הומה כמיתרי־נבל, כחוטי־טלפון לפנות ערב ברוח, מעל הכביש ההולך, ההוא, כשהיינו הולכים לנו לפעמים, שנינו, אה, לא חשוב, טוב, אמוֹר: מה קרה לכל זה? מתי היה יותר אמת ויותר ממש? האם הייתי קצת ישֵן אז? שוגה בחלומות, הוזה הייתי, קצת שיכור, נוגע בדברים לוהטים, שאיפות כמוסות ומפורשות, ריתמוסים ומיקצבים. נושאים עם וַריאציות, סגור על עצמו כשבלול, ופתוח כדרך רחבה, פוסח בין חפץ בפרי בשל, גמור, מטופח למשעי, ובין רצון לעשות לעצמי מהתחלה. להתחיל מכריית עפרות־הברזל. אם להיות יוצא למצוא צורה משלי, או ליהנות שוקט מנוסחים כבר משוכללים, מרום פסגת יכולת אנוש. כולי ספקות וליבוטים. נכון ומוכן גם לצרוח ולהפר כל סדר טוב, וגם לשקוט צנוע ולהשתלב בשורה האין־סופית שהזמן כבר הוכיחה וחזר והוכיחה. לא יודע אם אומר נכון, אם אתה מבין. אמוֹר, רפי, לא נורא הוא לחשוב שפתאום בא יום ונמתח קו־סיכום, ומתגלה כי כל זה לא היה, באמת, אלא מזמוּטי התבגרות – והיבוש יוביש כל זה כטל־ בוקר… כל מה שרעדנו עליו, שהתפעלנו, שלא הלכנו לישון בגללו, או שהשכמנו קום בשבילו, כל הפלאים ופלאי־הפלאים – לא היו דברים מעולם, ואם היו לא היו אלא שטות תמימה, במחילה. והמציאות, באמת, כפי שהיא, אתה מבין… פתאום מתים. פתאום ומכל הגיונות מוסר האדם, מטרת האדם, תכלית ויופי, וכל זה – הכל מתעופף כעלה ברוח סוֹעָה… הכל חשוב אחרת, איכפת אחרת, ואת פיך, אם זה דרוש לך, מעולם לא שאלו ולא ישאלו לעולם, ובחשוב מכל לא, בלידה ובמוות לא, ולעולם לא. ואפשר בלי מוסיקה, אפשר בלי שיר. אפשר בלי שום דבר שהוא, עירום ועריה, ורק לחיות, רק תן לחיות, לחיות בלא יותר תביעות מאשר לחיות, להיות חי, חי מעוזב אל תוך החלל, רק זה… אתה שומע, רפי?’

– ‘כן. שומע.’ אמר רפי וניסה להתישר. אך ויתר מתשישות. וגם מאִי דעת מה יאמר. וטוב שעמיחי, מקץ מנאמוֹ הארוך, הנלבט, הנלחש, מצית לו סיגריה וגם מושיט אחת אליו, ביד לא־נרגעת, והם מעלים עשן ומנסים להציץ בינתים, בעיניים מעוטפות, אל השדה המשפיל־יורד, משורטט איבחות עשבי־שמש, והלאה עד הגבעות החמות, וחוזרים ומחזירים אותן אל השוחות, אבל לא איש אל רעהו. – ‘אגיד לך דבר,’ אמר רפי אחר־כך, ונשתהה, ושהה עד בּוֹש ולא העלה דבר, עד כי נכזבו שניהם מייחל. מה יכול אדם לומר. מה יש לו. או אולי להתחיל לילל נכאים: אף אני בחלומי… הכל כעת שכזה, שמוטב לא להתחיל. וקצרה רוחך לכלום. אינך פנוי לכל דבר שהוא – רק למה שעוד יקרה. לטלטול החדש שאנחנו צפויים והולכים אליו, בידיו הרשעות. זרוּק בטירוף אל הזוָעה. מה כל חייך. לדבר על מה שבעוד חדשים, או שנים, כשאינך מאמין אם יבוא הערב. אם תגיע אתה. אין לך אלא רק נשימה זאת, שבין הפטיש והסדן. אם גם זו נשימה היא. דרגה של שלווה היא – לשבת לדבר על מה יהיה פעם. ולך מעיים ממולאים פחד. דם זוחל בפחד. עור מזיע מפחד. מקנא בו על חסינותו. אני חולה כולי. אפילו מחשבה על תמר נראית כעת ענין מטושטש שפעם ידעתי עליו הרבה יותר. טוב שאינה רואה אותי כעת, פרצוף עלוב ומדוכדך. רפי מעביר שרוול על חטמו המזיע, המנומש, וזקף עיניים לראות, וגם עמיחי זיקף עיניו לראות. אבל אין מה לראות. באמת לא, והחרדה חרדת־שוא – הכל שדות וגבעות ואפקים ושמים – ורק שלווים וחמים ומאַבּקים תמימות. אבל עמיחי ראה פתאום והנה עיניו של רפי, שלא השגיח בהן עד הנה, עיניים מיוחדות הן, משוקדות, ואישוניהן מעוטרים מעגלים מדוּיתים, וריסים ארוכים וקפוּלים למעלה, מצלים עליהן, עד שנראו כנאות־מדבר בין טרשי נמשיו הקנומים – בטרם באו פסיעות נחפזות פסחו עליו ודחקוהו וכמעט דרסוהו, וגידי קפץ לשוחה בפליטת ‘מה־נשמע’ מעומעם ובלא הסבת־ ראש, מאוחז כולו במבטו המצומצם לפניו, ועוד הוא מוסיף ומצטרד, מפנה מידרך־רגל לזאביק היורד אחריו, וגם לצביקו הארוך, שאך ירד נכפף בעווית שיעול עמוס עשן וליחה, עד כי תמהו אליו ואל תום שברירי־שיעולו האחרונים, וכחכּוּחוֹ לתוך מטפחתו בנשימה קצרה, ובמצח שטוף־זיעה. ואז נטלו וצירפו את שלוש סקירות שֵש עיניהם לאחת, ובדקו את השטחים. מה רואים? כרגיל. אותו שטח גבנוני ורחב־ידיים, נטול שום פרט מודגש שהוא, זולת, אולי, קוי מעגלי־האופק המשוכים אין־קץ, רכסי הגבעות הרחוקות, וחומת ההרים האפורים מרחוק, אלא שהם אינם מעניננו. הלכו והשיטו עיניים על־פני המדרונות, ועל־פני הגבעות הנמוכות, והגבוהות והרחוקות. ולפאת מזרח, מעֵבר לשלוחה, אל פני המצוק המבהיר, והלאה אל תוך השדות המאפירים, ונעצרו אצל אותם פקעי־אבק מהלכים, שאינם שחק רוח עוברת, אלא פקעות כבדות והָרות זרוּת. בעיניים מצומצמות תוכל להבחין גם ביתדות־אדם טריזיות נעות כה וכה בקבוצות, לתכלית ידועה להן. זאביק מנסה להסביר דברים ומשרטט רהוטות קוים עלומים על־פני החלל. גידי משלב לתוך דבריו הערות של פלוגתא, ומשתדל להרגיע מַפּה ממורטטת ולהכניעה בכמה אבנים. ואילו צביקו שומע להם בקימוט גבינים ומהמהם הברוֹת־הקשבה. גם רפי ועמיחי, שנפלטו מן השוחה, ונשארו מיושבים מאחור, חובקי־ברכיים, זה לועס קנה־קש, וזה משתרבב לשמוע ולראות הכל. אכן, אם תצרף נהמה של צביקו לנהמה, ואם תשוה כל מה שמוחץ זאביק בחלל בחצאי מעגלים נמרצים, ומוטלים כהטיל דייג את מכמרתו, ואל מה שמסַמן גידי בצפורן אגודלו (מזוהמה כראוי), על־פני המפה הממורטטה, כשהוא קוסס צפורן זרת ידו האחרת (מזוהמה כראוי) – יוצא לך כי רק נשק שטוח־מסלול, וחפוז־מעוף, משמע תותחים נגד־טנקיים, או אם תאבה טנקים שכנגד – רק אלה יוכלו לעמוד לנו בהתקפה הקרובה, שהולכת וקרבה, על־פני כל הסימנים וההרגשות (ממגדל־המים של גת לא חדלו מצפות ומרשום תנועה מוגברת כל לפני הצהרים!) – אבל לכך אין צורך כלל שיטרח צביקו ויבוא ממרחק כדי לגלות לנו תגלית זו, או כי לא אלה ולא אלה אין בידינו ולא יהיו. וגם לא כדי ללמדנו כי החכמה שלנו אינה זו, אלא הידיעה להפעיל בחכמה את מה שכּן יש לנו. ומה כן יש לנו? בחורים יש לנו. אבל זו ציוֹנוּת ישנה. והתותחים הקטנים שלנו? אוי לאותה בושה. (בושה? למה? וכי אשמתם שתמה התחמושת? בערב יביא האוירון כמות נוספת!) ואם כן מה? שריונים? – הה, המתן. אַל תצחק. כן. – כן? – כן. – שני חצאי־הזחלים הישנים? גם הם. ואתמול בבוקר הגיע עֵלי שלנו עם יחידת־השריון, ריכזנו כל מה שיכולנו להשיג, הורדנו מקו־המים, מן הפטרולים לעומק, ומן הסדנות הוצאנו, צי שלם: שני ג’יפּים קרביים, שלושה חצאי־זחלים, וגם שני משוריינים, עתיקים ככל שהם, ונושאי מקלעים, והם מוסתרים עתה בואדי שמעֵבר למשלט־העץ, ושוקדים עליהם שם, בדבקוּת ובעזמה להתקינם, לחזק כל רפיפותם, ברגים, צמיגים ונשק, לבל יבגדו, ויש שם יהודים חריפי־אמצאות, וחזקה עליהם שיוציאו מלאכה מתוקנת, שלא תבגוד באמצע. זה הכוח האחד. ויש עוד. מה עוד? כן. יצחקלה, מפקד מחלקה אלף, פלוגה אלף, כבר קיבל פקודת־אתראה, ועד הערב גם הוא יגיע לתל, עם מחלקתו, חמושה וערוכה, הכשרת ‘לפיד’ המהוללה, ועוד יחזירו לכאן את חצי מחלקתו של יאמבו, ואולי גם כיתה או שתים ממחלקה שלוש פלוגה דלת שלנו. וזה כבר משהו. מוֹטה מתרוצץ בכל מרחבי הנגב לאַרגן ( – מוֹטה? עודנו חי? – טוב, לא חשוב כעת). ואלה יחליפו את החבריה הממורטטים בצקלג, עם לילה. עד כאן סעיף ‘כוחותינו’, ולאחר שסקרנו קודם בעינינו את סעיף ‘קרקע ואויב’, פוסחים בלא מצמוץ על סעיף ‘הכוונה’, ובאים אל סעיף ‘השיטה’. הו, אין מה לומר הרבה. הריהי פשוטה ביותר. לתת לרגלים להתקרב ולהתקיפם בהפתעה מוחצת. ולפגזים ולשריונים – לתת לעבור מלמעלה בלי להזיק, כמה שאפשר. לגידי רעיון: להשאיר כאן את השוחות ריקות, זולת תצפית, ולהצפין את כל הלוחמים אי־בזה מחוץ לאזור־הפגיעות השיגרתי שלהם, ובבוא מועד, להתקפת הרגלים, אז לקום ולרוץ ולמלא את השוחות הריקות – ולחסוך נפגעים ועצבים, והכל, מה?… – הה, לא! מסוכן מדי, לבנות הכל על תפישת שוחות מתחת אש צפופה, להריץ את כל החבורה ברגע המכריע ההוא… מקלטים מוגנים מלמעלה – זה הפתרון… זה ועוד: להכין מה שקרוי, ‘התקפת־שריון־מונעת’ – משמע, ליפול על השחורים בעודם בארגון מארגנים, להומם ולהלמם בהפתעה, מצד שלא פיללו לו, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם להסתער, או מוטב, בתוך כדי היערכוּתם למחצה, מוכנים ולא מוכנים – אז למחצם ולהפיצם לכל רוח. תנועה, הפתעה, תכסיס נועז – זה נשקנו, וזו שיטתנו. אוצרות תחמושת ופגזים, כובד, ושיגרה – זו שיטתם. ונראה מי על מי יִגבּר. ובמאמר מוסגר: טוב אם מראש נחַשב אפשרות שהם יקדימו אותנו, בטרם נספיק אנחנו להיערך במה שיש לנו, בהתקפת־שריון משולבת בפריצת פלוגת הרגלים, לא נוכל אז אלא להיזקק ממילא למה שקורין: ‘התקפת־נגד־על־המוצב.’ אין צורך לומר כי ל’התקפה המונעת' יתרונות בולטים. אלא ש… כן, כמובן. אחת היא אם יעלו כשם שעלו לפני הצהרים מן השלוחה על ה’קדמי' (וניצלו מרוב המוקשים שלנו…), או אם יתחכמו לעלות מן העורף, בין דרום למזרח, ממול כיתתו של אודילה. במקרה הראשון, יבצע השריון שלנו ‘איגוף שמאלי’, במרזבה הזאת, בין הכיפה שלנו והגבעה שממול, בחסות הקו הגלי של המדרון, יתפרס חרש וינחית אגרוף, צנום ככל שהוא, אך מגויד ונחוש כל־צרכו, מר ונמהר (ולא לשכוח: שני ג’יפים, שׁלושה חצאי־זחלים, ושני משוריינים שעושים הכל שלא יכזיבו, לפי שהם משאיות ישנות שהולבשו קופסות־פלדה כבדות ומסורבלות באחד מימי ה’מאורעות' שהיו, על מקלעיהם ועל כל מאות הפטנטים וחוטי־הברזל המושקעים בהם בחריצות – כל זה ביחד – האם לא כוח הוא?); במקרה השני, יצטרך עֵלי להוביל את ציוֹ ולעשות ‘איגוף ימין’ ולהתנפל מלמעלה למטה, בחסות גלי־האבנים הפזורים. ומה שיהיה יהיה.

כן, זה נכון. שאלות? הערות או ספקות? מה בצע. מה השעה? אחרי שתים. וכי יש דבר אחר לאֵל ידנו? גם מה שיש לנו – לא כולו אפשר. הה, מה. כרעיון, כתרגיל על שולחן־חול, או גם לצורך פעולת־הסחה שהיא – לא־רע. אבל… טוב. לא־כלום. זאביק הרבה להסביר תורתו, אבל איש לא הקשיב לו. צביקו היה מעשן ומעבט שפתיו, פעם כה ופעם כה, וכמעט והוא פותח להשיב דבר, אלא שלבסוף, מאליהם, כיוונוּ גם זאביק וגם גידי לדעתו – והוא צימצם גביניו, בלא צורך לומר דבר, שיקע לחייו במציצה והתעטף עשן, והוסיף ללמוד את השטח מכל צדדיו. בקרוב היה ברור כי אין מה לראות עוד, ולא מה להגיד, והגיעה עת לשוב לחזור איש למקומו, צביקו לריכוז⁵, זאביק ל’קדמי', וגידי להישאר. ושוב נותרים רפי ועמיחי, אבל הכל כעת יציב יותר, מוסבר יותר, והסתום חמק־הלך לו אֵי־לאָן אל מעבר לגבעות. אז יוצא צביקו בשיעולים מחרידים, שיעול זקן שחפני, עד כשלון ברכיו, והכרח להיתמך בכתפו של זאביק לבל יפול, וקל להבחין עתה בעיגולים שחורים־כחולים מתחת עיניו, עתֶמת דהה של עייפות אין־קץ. הלכו, ונשארו לך הגבעות הללו, כפי שהן, מתחת שמש אחר־הצהרים, בשמים נמוכים, ואשר גם להטה גם אין הסיתרה מפניה, אינם יכולים לכחד הרגשת צינה שהיא, זוחלת בכתפיים ובזרועות, מהלכת בעורף ועל חישופי הרגליים. מעט הצללים שבעולם נרכנו מזרחה והבליטו יותר את גבלוליות השטח, גבעות לא גבוהות, עמקים לא עמוקים, חשׂיפי קוצים מאפירי־כמישה, ניטשים בכל מקום שהשדות אינם מגיעים, שדות משחימים, מהם חרושים מהם מוּברים, עשבים מהבהבים ברוח ובשמש, ואינם דיים כדי הצנע את הארשת החומה־אוכרית שמתחתיהם, ולא את הטלאים הלבנים המצהירים מכל מקום שערוץ נוגס ברגלי שלוחה עד מחשוף העצם, ולא גבות־סלעים שׂרוּעים מעט כה ומעט כה, עם כתמים בודדים של ראשי סדריות חבוטות – עד שבמרחק, כעל טרפי עלים משורטטי רשת עורקים, מתאספים השטחים סביב רשת מיחרצי הערוצים, מטפסים ומצטרפים כאחד. ועד קו הרכס הפתוח, הערום, חום בשר ואדמדם, קו נושם קלוֹת עלה ורדת, רכוֹן והתקשת, עד כי פה ושם מזכיר דבר שמחמיד ריגשה בגרון, חמוקי השלווה והשלום הללו, התעדן והתעקל בשפי, ואַדוֶה מעליו תעתועי מים, הבלחוֹת־אור ריחופיות, תכלכלות, הרצות זורמות בהבהוּבים זגיגים. מישהו בסמוך התחיל מכה במכוש שלו, פותר לו דאגת לבו בביצור עתידו. טורח הרבה, מזיח אבנים, מעצב עפר, תומך בקורות את תקרתו, עובד במסירות ובתחבולות יפות למלאכה. האומנם מתכוננים כבר? כבר ברור ונחרץ כי עוד מעט יהיה הדבר? ולמה לא לשער כי נמנו הללו, השחורים, וגמרו לדחות הכל למחר? די היה להם ליום אחד. או מניין שכל אותם אבקים שעל הגבעות, שְריצת הרכב הנעלם מאחורי קו הרכס, אינם דווקא תכונת פינוי ונסיגה, לאחר שנמלכו וראו עד כמה לא שווה כל העסק הזה, עד כמה גבעה מטורשת זו, בת בלי שם, שבקושי תמצא זכרה במפה, בקתות אחדות על כיפה אחת פה, ועוד בקתות אחדות על כיפה שניה שם, עם שדה־קברות קטן, וכמה מטמורות שדופות לאגירת תבואה, שיש כּמוֹתן מאה פעמים בכל אשר תפנה בחבל־ארץ זה – עד כמה קפל־קרקע סתמי זה, מאתים ארבעים וארבע נקודה שתים, שיש חמומי־דמיון שקפצו וכינו לו צקלג בלי לשאול את פיו, סברה דחוקה שנתבטלה בתוך סבירתה, ושאפילו אם אמנם צקלג – לא מעלה ולא מוריד, ולא יוסיף ולא יתן – ולמה להתעקש בכל מחיר כדי לגרש את היהודים מעליה, אפילו אם נמצאו פה עקבי סנדליו של דויד המלך! הו, גם אני אקח מכוש. מזמן לא הקישו כאן מכושים. התשובה האחת שלנו לכל – חפוֹר. לעזאזל, לא מוצא לי מקום. לא שם בחוץ ולא אצלי בפנים. אני אהרהר בדבר אחר לגמרי. בדבר פשוט ונייטרלי. בדבר נטול כל סיבוך, או דאגה, או לחץ על מצפּוּן. משהו פשוט וישר, והגיוני מכל צד. הרפת שלנו, למשל, ששה מטר לאורך, ארבעה לרוחב, שנַיִם וחצי גבהה מזה וארבעה מזה, מצפון. מצא את הנפח. עשרים וארבעה מטרים רבועים הרצפה. כעת נחלק את גבהה לתיבה ולמנסרה עליה. התיבה: עשרים וארבעה פעם שנַיִם וחצי. ארבעים ושמונה, ועוד שנים־עשר. ששים מטרים מעוקבים. נכון? המנסרה: איך מחַשבים? בסיס כפול מחצית הגובה. זה קל, כי המשולש ישר־זוית. (אני חושב בשקט. אני שוכח את ההוֹוה. אני מצליח. הכל יהיה לטובה. תראו. מה מתרחש שם? הה, לעזאזל). רפת פשוטה למדי אבל חסרת כל הגיון. בנויה כדי שתהיה, ולא כדי שתפעל נכון. מן התקופה שהרפת קודמת לבית, הפרה לאיש. (יש מנוס מזה בתקופת בראשית? כך בונים משק…) אבל לא כך בונים רפת. עד בטנן שוקעות הפרות במדמנה הרופסת כשיוצאות לחצר, גם בקיץ. ואילו בחורף – גשם אחד והזבל המומס חוזר בזרם פנימה לרפת. סף הקרשים שהקימונו – אינו עוזר. וכדי להכניס ירק חייבים לסחוב קלשון אחר קלשון מן העגלה שבחוץ, בעוד שניתן לסדר אחרת בנקל: מן העגלה ישר לאבוס. רבע הזמן! וזמנו של איכר במשק מעורב! שלא להזכיר פתרון יסודי מזה: להוציא את הפרות אל השדה במקום לסחוב את השדה אליהן. מה הגיוני ופשוט מזה. סחיבת השדה אל הפרות, היא סמל לכל המלאכותיות של המשק שלנו היום. לא טבעי, לא אוֹרגני, לא צומח דרך חירות, תקלה קלה – והכל נהרס. הפרות – אל השדה. טוב לפרות וטוב לשדה. חוסך לך קצירה, עירוּם, העמסה, הובלה, פירוק, חלוקת מנות והכל. זמן פנוי למאה דברים אחרים, מחצית יום, לפחות! לזקיפת גב. ובימות הגשמים – בטרקטור קטן ובמקצרה צמודה, ובדו־אופנית מאחור – הכל מתקבל אחרת. הקץ ליופי הרוֹמַנטי של קצירת התלתן וכל השאר, עם עגלת־הירק הרתומה לסוסה הזקנה. הה, ולזקוף את הגב. ואת הרפת עצמה לבנות אחרת: פתוחה. מאוּוררת. מוארה, נוחה לפרות ולעובד. ומכונות־חליבה יש כעת. חשמל. נקיון. יעילות, תכליתיות. הקץ למשיכת הפטמות שלוש פעמים ביום מתחת לזנב. יא־חביבי, עבודה טובה וגדולה ויסודית. תבונת־כפיים ותכנוּן בריא. הה, יכול שיהיה כל־כך – – ואם היא לא תחפוץ בי? ואם היא כבר הלכה לה? או נשארה אבל לבה הלך כבר? מה אם עבר שם בן־חיִל אחד והיא כבר שלו? שלו? – לא! נורא. לא! ובצעקה בפירוש, עד הד השדות, והכל נזקפים לשמוע מה: ‘לא!’, הו, לא יכול עוד לשבת כאן ולשחק בחפירה. ארוץ לראות מה עושים החבריה.

אבל החבריה, כמו תמיד, כשאתה רץ אצלם, הם, כרגיל, אינם נמצאים לך. לא רק משום שרבים מהם פשוט נסתרחו ארצה כרוכים בשמיכות ומלופפים מבלורית עד סוליה, כקולסים של תירס, בהתעלמות גמורה מחום היום ומן השעה הזאת, וגם לא רק משום שכמה מהם כבשו ראשיהם בין ברכיהם, כמאזינים להגדת סיפור, ורק בראשי אצבעות עודם משרטטים בעפר תשבצי תהייה; אלא, ובעיקר, משום שכעת לא מתחשק לאיש להיות עם כולם יחדיו, ולעשות חברה־יחד. איש־איש על־פי סרוּתוֹ שלו, איש־איש על פני זעפו שלו. ועם זאת אתה נתקף הרגשה, בתוך שאתה נודד מפינה לפינה ומבקש פינה שיושבים בה, ולוּ רק שנַיִם יחדיו, ומשיחים להם, ומעלים חיוך, ומוכנים לקלוט אליהם שלישי, שיוסיף שיח עמהם ויגביר חיוך – אתה נתקף הרגשת הכרה של הזמן, איך מתמעט הוא ופוחת וכלה כנר, רגע אחר רגע פורח ונמוג. גזר־דין. ואפשר גם שלא נותרו לפניך אלא שעתים בלבד לחיות. וזה הגבול הפוחת. כל רכושך – שעתיִם נוזלות. כל חייך. אולי רק שעה אחת בלבד. הנה, זו שלפניך. האחרונה. היחידה. מה שיש בה – כל היש. כל השאר לא קיים. אין. מובן? אין. לא, לא מובן. שקר. ובכן מה? זה הכל. אין. ובכן מה? מה עליך לעשות? לבזבז את הזמן הזה, המפריד, המציק, המיותר, הכבד מכל נטל. לישון אותו, אילו יכולת למות מיתה קטנה, מיתת הקדמה – לפני מיתת הנצח. מה עושה אדם בשעה האחת שהיא כל מה שיש לו? כיצד שלא תהא לה חומקת בעד האצבעות, כיצד שתהא לה מופנית אל עיקר העיקרים, אל הגדול ביותר, האֵל יודע מהו. או לקום ולצעוק צעקה ככה: חברים, כל רגע – אבידה שאינה חוזרת! העולם הולך אל כלותו, פוחת והולך. רץ להישפך. גם הרגע הקטן הזה, כבר נסוג ובטל בתוך כך, כבר איננו ו… אף לא נקודת־שהות זעירה אחת – אין לך. עד שאתה מצביע על זו – כבר איננה. כמו אבן ממסע רכבת דוהרת. רק שהות פעוטעוטה ונפתלת בין יש לאין, בין הנה־זה־בא לבין הנה־זה־כבר היה, רק אותו כעת חומקני אבוד מגע ופרצוף – הוא שלך, זה שאין לתפשו ברוּצוֹ, בעוד עודו – ואיך למַצות ממנו מה שאולי יש בו – את זה נטף־הטל שבו, אם אמנם נטף לו, אם אמנם כך הוא שאין לך רגע בלי נטף־טל־שהוא משלו – או על מה הבכי שמפסידים? או לא זה אלא על שאני מעולם לא נשקתי שפתיה של תמר – וזה אבוד לי, ושכל החלומות והתכניות… מה אני הולך ועושה עם עצמי כעת? אנה אני פונה? כמו רוח נושבת מתפרח הזמן. רק אובד, ואובד ואובד. ללכת? לשכב? לשבת? לבכות? לאן ללכת? מה לשכב, למה לבכות, מה אני עושה עם האוצר הגדול הזה שיש לי, שעת החיים שלי, שכולה שלי, שעל הפסדה מיללים, ושכל הזמן היא רק מתפחתת והולכת – הה, שונא את השעה הזאת! מי צריך אותה! שתמות לה. קחו והיחנקוּ בה, מי שרוצה. זרקו לכלבים. יושב וכוֹבר חול מכף אל כף. עד כלות השעה. שעה שלמה אשב ואשרטט קוים בעפר. או אולי אתחיל לזמר. אילו ידעתי לזמר ככה, שזה היה נשאר גם אחרי חדלי. אבל אני לא אחדל. ואותי שירים או קוים לא יוכלו למלא מקומי – רק שינויים בשדה, אלה שאני אעשה. משונה לשבת ולעשות חשבונות שאני אינני. תמיד ניצלתי וגם הפעם. אשב ואשיר סתם. להראות לעצמי. לכולם. לזמן. לאלוהים. שיר קטן. סתם. כלשהו. ל־ל־ל־לה! או אקום ואירק כנגד הרוח. או אשתוק. אילם כתוף נקוב. או אלך לחַרבּן בשדה (בשעת־החיים האחרונה!), או אשכב על הבטן, ואסיח אל כל מי שיטה אוזן, ואספר לו כל דבר, הכל־הכל, אמצא את עמיחי, שישמע, שיידע, שירשום לו ראשי־פרקים, ולא יישכח איך אהב רפי את תמר ועד כמה. לא מתבייש. שב ושמע הכל. שתדע. איך התחיל הדבר. אבל זה לא התחיל. זה היה תמיד, מאז היינו קטנים, עוד מן הגן, אולי. תמיד מצאה חן בעיני. בכל. וכל מה שהיה אחר־כך. (מה היה? לא היה כלום!) איך תמיד היתה נפלאה במינה. מיוחדת מכולם, מכולן. שיידע איך לא סיפרתי לה עד היום, ולמה נרתעתי תמיד. ואיך, אולי, לא היה זה בחכמה. אם כי קשה להניח שאינה יודעת מאליה. אפשר לא לדעת? איך בוערת לי בלב תמר אחת, הו, כמו נפט ברוח, תמיד הוגה בה, ולעתים מנסה לחשוב עליה ועלי ביחד, כאחד. איך היא מושלמת, כוללת בה כל מה שניתן לכלול ביפה, בעבודה ולאחר העבודה, בריקודים, ביום חמסין ולאור הירח, בערב־קיץ בחולצה דקה, ובצמות עליזות, ובחורף בסוודר הלבן שלה הסגור עד צואר, ובצמה על ערפה ובלחייה המלוהטות, כולה יופי ועדנה, כל־כך שאולי דווקא טוב שהיום אתה נגמר וייחסך לך, ברנש צעיר, גס־ידיים ומנומש, צער אִי־השגתה ההחלטי, המדכא עד עפר, הסותם לך ומחשיך את העולם. אם כי, אם כי, מי יודע, למה לאמור כך, מי־יודע, אני כל־כך אוהב אותה ש… והיא גם לא תדע. ואיש לא יסַפּר לה. ומכל אהבתי – לא תישאר אפילו סריטה באויר – כלה ונמוגה כעשן הסיגריה. מה אני עושה? לאן אני פונה? הנה אני מחזיק בידי את השעה שלי. מוטלת בכפי כצפור שבויה. לבה הקטן תוק־תוק־תוק. מקיף אותה בכפותי, סוגר עליה, תוהה מקרוב על בת המרחקים. חש פרכוסיה, את התנשמותה לפרוח, את נרגשותה, מקרב מַקוֹרה אל פי, נושם אליה בחום פי שלי, לוטף באגב אצבע את פלומתה, את נוצותיה העדינות, נוצות המעוף, את צבעיה, צבעי ראוָתה מעל אמירים גבוהים, משׁוֹשׁ חתן, מקיף בכפי את הוייתה, שתמוה מאד אם היא־היא זו אשר לה באמת הציוצים המזמרים, מתוך עצם התכלת הפתוחה, הרוגשת אל אוירה שלה אל זה אשר תמיד הוא אי־שם ולעולם אינו יכול להיות כאן, ולעולם מה שבסגוֹר ידיך אינו זה האמיתי שבשמים, ובכן? במה התחלתי, כשהלכתי אחר הצפור השבויה? מילא. אל מי אני הולך לאמור לו בוא נהיה חברים בטרם איננו עוד? מכל ימינו לא מונו לנו אלא אלה הרגעים בלבד. זה הבטוח. הוַדאי. השאר ספק פורח. רגעים חרוצים. נורא. בוא נהיה חברים בכל שאפשר שחברים יהיו חברים זה לזה. אני לך, אתה לי, אני אותך, אתה אותי, לא יודע מה, בלב פתוח לגמרי, כל עוד לאֵל ידינו, בטרם החשיך, בטרם הפכנו חורבות שוממות, לא־כלום מרקיב בשדה. הכל הולך לשקוע. המים גוֹאים. הארץ מוצפת. על סלע אחרון. עוד רגעים ספורים. אינכם חשים בזה? רק אני? לא כואב לכם הזמן המוחמץ שלא יהיה עוד, שיִתם עד תומו? – בואו נהיה חברים בטרם אין, על סף הרגע האחרון… אוח, מה, מה אני, מה אִתי, למה, הכל, זה, פה, למה, מה

* * *

הג’יפּ של צביקו בושש לחזור, עד דאגה. הכל רותח ואלף פרטים צריכים סידור וזה איננו נראה גם באופק. שייקה כבר שידר תשדורות דחופות. וצביקו פקעה סבלנותו מהלוך הלום ואילך, וירד עד קבוצת הסלעים למטה, לקצר את הדרך, וירדו עמו לשלחו גידי וזאביק, ועוד כמה בחורים שביקשו לאמור דברים ולשמוע דברים ולהתאבק בעפר גדולים. אבל במקום דברי־חכמה, שותקים הכל, ממצמצים עיניהם כנגד הרוח המאובקת והשמש העכורה, ועוד מעט יתחילו לקלוע אבנים בקופסה קטנה מוטלת שוממה ומעוקמת מלפנים. רובצים דומם ומעיינים בעלעול רץ ובא, מרקיד כל חוליות גווֹ השפיפוני, חוליה־חוליה לבדה, ומנסה ביגיעת שיכור לצרפם לכרכור אחד, מתוך דידוּי מוקיוני סחרחר, רגע מט לנפול, כנרדף לפניו, ורגע הלוּם להתמוטט לאחוריו, ואחר־כך הוא מגיע עד כאן וכונף באגב שוליו את החבורה, נופח בהם נשימת מדבר יבש ונס במַשק חרולים שבויים וקני־קש בודדים מעורבלים בלא חמדה, ורגע שלם צריך להתנער ולעטש ולחרף ולקלל, לאחר חמידת־לצון זו. לבסוף מציע צביקו לכל לחזור על עקביהם, איש למעשהו, ולהכין הכנות מי־יודע־מה, חבל שיבזבזו, מתוך ידידות, את הזמן המבוטל בצורה כה מבישה, אם לא נפשעת, – הוא ימתין לבדו ושני בחוריו־מלוויו עמו. ונראים דבריו, דברי הגיון וטעם, אפס כי אין איש מתרומם לקום, נשארים יושבים. עוד קצת משהו, כביכול, צריך בכל־זאת להיאמר, להיסכם, להינסח, או מה. ממעכים ברגל את הסיגריות שהגיעו עד תומן. אחד פלוני נשמטת ממנו אנחה. כלה כוחו מיחל עוד. וצריך שמישהו יפתח ויתחיל, יהיה לפה לאנשים. מי ידבר? הו, שטות. מי ידבר לנו ומה יאמר. מה אפשר לומר. בכלל: מה תושענה אמירות. איש לא יאמר דבר. לא שום דבר אחר אלא נשב ונשחק באבנים קטנות, או נפרק רגב עפר עד הישחקוֹ בין האצבעות. אין שום טעם להזכיר כעת מיני ‘ואַל תשכח לשלוח’ שהם. דקדוקי־עניוּת, נישאים עם הרוח, בין אם יניע צביקו הן דומם בין אם רק יתעטף בעשן נסחף לאחור. וכן גם כל אותן סברות שסוברים, ניחושים שמנחשים, אם אמנם תבוא ההתקפה עד חשכה, או אם מסתבר יותר, כי יבקשו הללו לצאת הפעם מתוגברים ומעוצמים, ובתכסיס חדש, וידחו על־כן בואם למחר עם שחר. ויש מי שמאַשר חשבונות, אם גם לנו משוריינים, ועד הבוקר יהיו כאן – אז אולי מצבנו לא כל־כך רע? מה? אללה הוא אַכּבּר! – ויש שואלים אם לא טוב שיישארו שני הפיאטים אצל זאביק למטה, שכּן זה המקום המועד לפריצת שריון? אם לא מוטב היה אילו היתה גם לגידי בֶּזָה אחת לתנופת אש של ממש; ולמה שלא תוצבנה שתי מרגמות שלושה אֵי־בזה לימין המשלט – לסיוע מקרוב וליתר שליטה בגיזרה; נוסף על הבכיות הממוגמגות, הנושנות, על הספקת־אוכל תקינה, שלא יצטרכו להתנות כל ארוחה בבואה של מכונית אספקה; ושמא טלפון בין המשלטִים, עד מתי ירוצו רצים הפקר לפגזים ולצליפה – שירשוֹם, ירשום־נא צביקו הכל בפנקסו, שלא ישכח. ולבסוף, מכל זה, נשארת לך אבן מעיקה בקרביך. לוּ היית אמיץ יותר היית אולי נוטל את צביקו בדש חולצתו, או תופש מבט עיניו – שיאמר בפשטות, כחבר אל חבר, בלי שום כוונות־עידוד, מה הוא חושב? נוּכל? ייגמר לטובה? או שמא… צביקו, האם לא חסר לך מישהו לסייע בכלום, שם, במערב, בעורף, בבסיס, לא צריך לך מישהו? הנה אני לפניך – הבט בי והיזכר, הנה אני נכון לקפוץ עמך בג’יפּ שיבוא, מתוך נחיצוּת לגופה, לעבודה בעורף, אי־מה, לצורך הענינים ולטובת הארץ, שמא… הה, הביטו! הנהו, כבר הוא בא, הג’יפּ. הכל קמים. נורא צריך לא להיות משהו. ונורא צריך שכלום לא ישתנה. אַל תסע, צביקו. אַל תשאיר אותנו. אנחנו נורא קטנים ועייפים וחלשים. צריך שיהיה כאן מישהו, אחד שאפשר לסמוך עליו. בחייך, אַל תסע. נוציא את האויר מן הצמיגים, ואַל תסע. כל עוד אתה כאן מתעכבת ההכרעה, ואינה נופלת. הישאֵר עמנו. הו, הם לא יבואו מחר. אין אשליות. הם יבואו מיד. בעוד רבע שעה. רק תסע והם יבואו. ואנחנו נשכב מולם. זה הכל. כפי שאנחנו, כפי שכאן. כפי שזה. – ‘אז ככה – אומר צביקו, וסוקר את הכל בחיוך מעודד – הכל יהיה טוב’ שהוא הבטחה מפורשת לעשות ולזכור הכל, לארגן ולסדר ולטפל, ולא להפיל דבר ארצה. קובצ’יק, נהג הג’יפּ, מחרף בגילוי־עריות ומסַפּר למה איחר. מעשה בפגזי־תותחים, שתפשו אותו והכריחוהו להעביר, מאלה שהגיעו בליל אמש, ונשלחו בטעות למקום אחד עד שביררו ותפשו מה, ותפשו וגייסו אותו בעל־כרחו לנסוע פה ושם – לא הועילו לו לא טענות ולא מענות. הציעו לו לבחור בין נסיעה למכּוֹת, או שמשליכים אותו ומלבישים נהג אחר על ההגה. וזהו. אמר, ושלָה סיגריה מחפיסה נכרית, חפיסת־ צבעונין שעיעה, והצית גפרור מקופסה נכרית, והעלה עשן זר, מתקתק, מרחקי, ונתן עיניו בצביקו. טוב. ובכן מה? השעה שלוש. השמים אפורים, רוח מנשבת. הג’יפּ פונה כנגדה. יגיד מלה אלינו בטרם יסע? לא. איש לא יגיד. הג’יפּ נעקר וזז. מיד הוטח אבק לאחור, חבש בצניפו את הכל, ואם גם הניע צביקו ידו – לא נדע. הגורל שהיה מתעיין בספקנות עד עתה לכאן ולכאן, נחרץ כנראה. חששות סתומים הופכים וַדָאות. אין עוד כלום, אלא להתחיב ידיים לכיסים, להשקיט ראש בין הכתפיים, ולהשתרך ולחזור, נוכח צלך הנטוי ולוחך לפניו את הקוצים ואת הסלעים, על־פני קמר הגבעה עד הבקתות. וזה הדבר.

רוח מנשבת עוטה את הבקתות. הרבוצים בצלן מתנערים מעפר לשאול: מה אמר צביקו? כאילו חוב היה חב להם הלה, דיבור של חידוש או פתרון. – ‘הוא אמר: – – –’ משליך להם דויד ניבול חריף, ומחזקו במַחוה־יד, פטור מכל תרגום או פירוש. עד כדי שהללו נעלבים: ‘הו, אתה, כך וכך – לא שואלים אותך!׳ ורוטנים לעומתו, ומקדירים עפעפים ומתכרכמים, כאילו חמס תוחלתם הצנועה. למי לב כעת להאזין לגידי ולגבב טענותיו הצרורות: מכושים, חציבה, העמקה, כיסוי, תעלות־קישור ועוד ועוד. השתגעת? גידי, אנחנו? ימח־שמם, שיחפרו אלה שיישבו בהן, מן הלילה ואילך. – משיבים לו בלא ריתוי על כל טענותיו, ובקיצור נמרץ. – אתם תשבו בהן! – מתוַכּח גידי ויכוח אבוד. – חייל יושב שעה ומכין כאילו יישב שנה. מפתגם להם דברי־טעם, אשר לא כראוי לאמיתם מתקבלים באדישות גמורה: הם, ולא אנחנו. אנחנו גמרנו. עשינו די. אנחנו רק נשב ונביט בשעון ובשמש: מתי חושך. בחמש וחצי, היא שוקעת, לא? באופן שחמת גידי, מסיבה זו או אחרת, צולחת כעת, וצרידותו משתנה לפשוט צעקות לא יפות, ורוב רעש וחרפות. אבל כל רעשיו נשאה הרוח. אַל תצעק, גידי. אַל תתרגש, חבל עליך. מה בוער לך. שב, תנוח. נשב כולנו עוד קצת, ואחר־כך נתחיל לחפור. יִרפה החום. ננשום נשימה. נתחזק על שבתנו. אומרים לו. נהיה עוד קצת ביחד. כולנו עייפים. אתה אינך עייף? בחייך! אבל גידי עומד על שלו בחירוף־נפש, ולבסוף מתרצים לו, ובעצלתים. ריקים מכל חפץ, קמים אחדים להחליף את יושבי השוחות. אלה הולכים ואלה באים. ועובדיה בא בשיעול קורע־חזה. נדמה לו, הוא אומר, שיש לו חום. מילא, יבושם לו. אין שוֹעה אליו. עסקו הפרטי. שיתעטף לו בשמיכות, וימצא לו מקום מחופה משמש ומרוח וייאלם שם דום. בא יוחאי־של־בתיה ומסַפּר, לא ברור למי, כי שם, לעזאזל, נוסעים כל הזמן, הלוך ושוב, כל הזמן ענני־אבק שמנים עולים השמימה. השד יקח אותם: תכונה לא פוסקת. והולך וגומע מן הג’ריקן. מנטף על צוארו וחזהו החלקים עד ערטילוּת ובושה, עד שדדי אחותו מיד בשלים מאד בדמיון, ותר לו אחד כלבבו, לשבת עמו, לארח לו חברה, שיג ושיח. וחיים בא, מפלבל עיניו מתנומה שהקיצוהו לא בטובתו, ומה היתה החכמה להעירו כשהוא ישן – פֶטר רטינה שלמלוּמה פוחת מהר כשמוצא לו את נחום רעהו כנפשו, מיושב דבוק אל כותל הבקתה, ובא אצלו כאל חיק אוֹמנתוֹ, להשתרע מחדש, ולהניח ראשו על ירכו באמונה אוֹמן, עוצם⁶ עיניו, מיטיב תושבתו בעפר, מסדר שתי ידיו בטוב על כרסו ושלום לו. רק גואל המג’נוּן אינו מתנחל ולא מוצא לו מרגוע, לא לשבת ולא לעמוד, רגלו זו פה ורגלו זו שם, וגם ידיו מהופכות אשה מרעותה, וראשו נלבט לכל רוח, קולט מלה כאן מלה כאן, פולט כנגדם מלים לא קשורות, סובב־סובב כחיה במצוֹד. שוכבים אפרקדן ומעיינים בשמים, באין טוב מאלה לעיין בו. וגם השמים אינם אלא איבוך אפור, ים רחוק וזר. מוטלים כגזעים כרותים. ואחר־כך תופשים בחצי אוזן שיח קובי עם גידי בעסקי מוקשים, מאלה שצריך עוד להניח בלילה לרוחב השלוחה, ממול המשלט ה’קדמי’ מוקשי־נעל ו’פרפרים'; ועוד, כדאי מאד, לצאת ולהרחיק שלושה קילומטר, תריסר מונ"רים, שנַיִם־שלושה בחורים, הוא ושני צועריו – והענין יבוצע. שומעים ולא מתפלאים על כלום. אבל כשגידי מתפהק, כתום דברי קובי, בהיסח־הדעת, ונושא עיניו השמימה אגב־כך, אלה המעורפלים רדיד צעוּף מעל רדיד נשוּב, ושף ידיו המחוספסות זו בזו ופולט: תראה איזה מין שמים! צפה תמיהת־חרדה בלב – וגם קובי מותח ומגביה צוארו ועיניו לראות בפתיעה מה הדבר שם, ומשוטטן בפליאה, וגם כמה אחרים מתעוררים בשל כך ופוקחים לחפש ולמצוא מה קרה בשמים, לא בלי חשד שהוא, ורק גידי גופו נמשך כתפיו כמתנצל, ומגחך גיחוך טפלולי, לא שייך לא לצעקות ולא לחפירת שוחות, ולא לשום היערכות לקרב, אלא מתחַכּך באותו גוש אטום שעל ראשו המצומר, ומסיח כממתיק סוד אל קובי – כשהייתי קטן, היתה אמא מבשלת דייסה מתוך קופסה שמצויר עליה ברנש מתולתל אוחז קופסה שמצויר עליה אותו ברנש מתולתל אוחז קופסה שמצויר עליה אותו ברנש אוחז קופסה ובה שוב אותו ברנש והקופסה בידו, ובזו שוב, זה בתוך זה, עד שהם נעשים קטנים שלא ניתן להבחין עוד, והייתי מאמץ כל כוחי לראות עד היכן יקטן אחרון הברנשים המחזיקים קופסה, ואם גם בקטן שבכולם עוד מצויר בו ברנש קטן יותר מחזיק קופסה, ואם, אלוהים אדירים, יהיה פעם, יכול להיות פעם, אחרון האחרונים, שאין אחריו עוד שום ברנש מחזיק קופסה שבידו קופסה ובה ברנש מחזיק קופסה, הה, שמעת מימיך? – כזֹה וכזֶה גילגל גידי אל קובי, בגיחוך של המתקת־סוד, עד כי קובי נאלץ להמהם אליו ‘מ־כן…’ ממושך ולא בלתי־מופלא, בלא דעת מה יאמר עוד. אבל גידי אינו ממתין, אלא מושך ואוזר מכנסיו הצונחים, אלה החומים ומתולמים, ובלא הוסף דבר פונה אל קדמת השוחות לראות מה מתחדש בעולם. ואילו צ’יבי נותן אז קולו, אל מול אותם השמים, בשכבו אפרקדן וידיו מתקרעות לצדדים בהתמודדות, ובגעיית שור עקוד, בשיר: הו – טוּלה־טוּלה־טוּלה, למוזג בקבוק אחד, לאורח שנַיִם! – שהוא ספק שלהי פיהוק אדיר, ספק יללת־תן בליל־ירח, ומסיים במיני הברות מנושמות שספק הן גידופים, ספק קריאה לאלוהים: ‘אח־יה־רב, יה־רב, יה־רב, ילען דין־דין־דין־דינכּוּם!’ – אמוֹר ושנה ושלש וחדל. אך בטרם יחדל, עוד הוסיף ונטל אבן קטנה, והטילה בגויית שאול המפוגרת, ולובש פני תם עיצם עיניו כמת. וגויית שאול המפוגרת, הכבושה זה כמה ראשה ורובה אל הקרקע, והיתה משוטחה על כרסה ואחוריה אל כולם, בלא חפץ לא לראות ולא לשמוע ולא לדעת, במנותק מכל וכל, ובאיבה אוכלת ומאכלת אין־אש, אל כל זה שיש ואל לא־יודע מה עוד – הגביה ערפו בעיניים מואדמות: – ‘מי זה החמור?’ בנבחה חרוקה, וחזר ונפל על אַפּיו, לחוץ באיבתו. – ‘תפסיקו ותנו לישון!’ מתחנן חיים אל הכלל, מעל ירכו של נחום, שהתלבט ושינה ישיבתו התמוכה בקיר. ‘תישן תישן,’ אומר לו הלה, וליטף באגב טלף את קיווציו המפושטים של זה. זבובים פוזזים. גואל מתלבט כבכלוב. גלי־גליוֹנת, בוער לי אליך, תצעקי שגם אַת אלי. יהו־הו! הו־הו! יהו־הו־הו! – ‘מה יש?’ מיבּב חיים תחנונים. ‘כלום. תישן.’ אומר לו נחום. לעזאזל, סַפּחת. תן להרהר קצת בגליה. מתחשק לי אליה נורא. כעת, באמצע היום. בעולם הזה הפתוח. הה, כל מיני שכאלה יחפשו להם משכבים בין קירות, במסוגר, במוחשך, בלחישות – ואנחנו, חבּוּבּה, נצא לשדה, והשמש בשמים. כן. מתחת השמים, מתחת השמש, על האדמה, בין הזבובים והחרגולים, והעשבים, בתוך העולם היפה. לעזאזל, בעשב המעוך, מעוך אמעך לך ודוש אדוש את כל העשבים, בכפות־ידי אטאטא את החצצים, שלא ידקירו בבשרך, אפנה לנו ערש רעננה, ותחייכי אלי, בגומות־החן, בלחיים בוערות, בבושה ובחשש אם לא יתפשו אותנו, אם אין עין מציצה – שתיכוֶה לה – ואני אחבק אותך, ואמשוך אותך, ועל העשב, אצל כרם גימל, שם אין איש בא, תמיד עשבים גבוהים, תמיד צפרים בארנים שמאחור. תמיד קרירוּת נעימה, אבל לא נדע על זה הרבה, לא נדע כלום, ורק נהיה עסוקים בוערים זה בזה, ורק. והם עלינו מלמעלה יצייצו ויציצו, לא יתרגשו מכלום, כמו שאנחנו כשמביטים בהם איך זה קופץ על זו ומגפף אותה בכנפיו ונצמד, ימח שמן הצפרים, ולנו יהיה טוב, רק טוב, נורא טוב, משגע טוב, שורף – גלי־גליוֹנת שלי – סרפּד אַת לי בלב. – ‘אי־אפשר אתך.’ מילל חיים בזעף ומתיק ראשו מעל ירכו של נחום, ומוליכו ומניחו ארצה, כמי שמעניש אותך בזה. – ‘לא צריך,’ מעקם עליו נחום ומתהפך על צדו בהתנשמות משוכה. – י־חביבי, כמה שנמאס עלי כל זה. כמה שאין עוד סבלנות לשום כלום. – ‘לעזאזל, נמאס!’ קם וצעק עתה דויד, קוסס בסריטת זרועו, מעל־פני כל המשלט, בלי חוס לא על ישנים ולא על חולמים בהקיץ, ובכל כוחו ובאגרופים, באבי־אביו ובאם־אמו, ממעל ומתחת ומכל צד, ולכל הרוחות, ובגידוף של ניבול שכזה, שהאדמה ושמי־השמים היו מסמיקים מפניו, לולא הרוח הזעפנית, המושכת ומוחה הכל בסחיפה, נצורת־לב ואצה עיקשת לתכלית שלא מזה, ולא לנו ולמרחקים לא ידועים.

קלח שוּמר ממורטט מתנדנד ברוח אצל השוחה, חג לו כאילו עודו צומח, והוא נבוב כולו, שדוף ושעיע כמקל ממורט. לא נותרו לתפרחתו אלא קרנות סוככונים מדולדלים ויבשושיים, כחטרי מטריה ישנה שנסתחף אריגה, והסתיו נאחז ומתיבּב בהם ובבדידותו, בטלטוליו הכנועים אין־חמדה, בלא־איכפת שלו הנואש מטוב, נע כנוֹע זונה בלה. לעזאזל הרוח הזאת. עודד קם ממרבּצוֹ. לא צריך לעשות מזה עסק. גם לא ברור אם באמת פגעת בו. כל הסיפורים האלה על מלחמות ועל גבורות. מתים והכל נגמר. פעם הוא ופעם אני. ולא להיות נטפל לעצמי. אני הולך אל גידי. וגידי עדיין יושב על תלולית של שוחה ומשקיף – גידי? בא עודד ומתחַנחן אצלו. – ‘אה?’ – ‘לא־כלום.’ אומר עודד ומתישב אצלו במאור־פנים. אגב, הרי הוא, עודד, אחד שלא שייך כאן לשום מסגרת – אין לו שוחה, אין לו תפקיד, ומה עליו לעשות? אבל גידי דעתו פזורה עליו, עיניו באבקי האויב, הנכנפים כנוֹף והיסחף, כל מעייניו בחבלי ההיערכוּת לבוּטת־הרוח שמעֵבר לגבעה. אחר־כך מצביע גידי באגב אגודל לאחוריו – ‘שם – הוא פולט – בכיפת השיך,’ שנראה מתחילה כסתם חכמה, או דברי־הזיה, או גם כהשתמטות עולבת אהבת־רֵעַ, אך מיד, בסקירה שניה, נשמע כרעיון נבון מעיקרו, אם לזכור את עבי הקירות הקמורים, ואם לקעקע אבן אחת מקיר, ולהבעות בו כּוַת־ יריה – עד כדי שעודד עוקר מיד ללכת אל הבקתה חבוּשת־הכיפה, לרחרחה ולתהות על קנקנה. וגידי מצמצם עיניו הקטנות, כנגד הרוח והשמש המשפילה לשמאלו, וחוזר לחקור את השטח המנושב, בלקקו מדי פעם שפתיו המרופטות. קשה להבחין בתוך האבק מה משוריין, מה מכונית, ומה אינו אלא פקע אבק של כלום, וכמה הם, ומי בעקבותיהם. אבל נקל לראות כי הכל נערך לזנוק. כעת הרגע לתתֵחַ עליהם בתותחים שלנו, ולשבש עליהם. אה, אילו רק ידעו אלה איך אנחנו באמת. גידי מקוסס צפורן זרתו. אבק גחוּן שוטף ברוח. אוסף הכל, מליט ונחפז. רק הגבעות מרחוק נַייחות וחמות כחלום. כמו אלה של לילָךְ. אח, מיבשת לי את הגרון. מפוצצת לי את הסבלנות. חבל לחשוב על כלום. נעשה לא־אני. הו, לעצום עיניים ולעשותה שלי. רק שלי. חמולה בידי כולה ושלי. אלוהים, דעתי מתבלעת עלי. גידי קם ונודד לאורך השוחות. באחרונה, זו שאצל הבקתה הקטנה, יושב שעוּן עמיחי, למטה – רפי. שותקים אל עצמם וביניהם. להגיד לו מלה? לא. מלה למלה, וזה יסתבך. לעבור הלאה, בטרם אתחרט אם אתחיל. אסור כעת. – ‘מְ –…עמיחי?’ – ‘אה?’ – כלום, אומר גידי, רק רצה לדעת אם כל מה שצריך מוכן אצלו, אם הזמין הכל. כן, הכל. מה עוד? לא. – ‘איזו רוח?’ – ‘אדירה. חושב שיתחיל דבר?’. – ‘השד יודע אותם.’ – ‘שורצים ושורצים בלי סוף.’ – ‘ימח־שמם. עוד מעט ארבע.’ כן. מה עוד. – ‘מה אמרת?’ – ‘אני? לא אמרתי.’ – ‘ה, חשבתי.’ – ‘לא.’ – אין ברירה. אני אוהב את לילך שלך. רוצה אותה לי. בוער לי אליה. לוּ רק ידעת. גידי עוקר עצמו, יוצא ורץ הלאה, להתערב, להתעסק, להיבלע. – ‘מה הוא רץ ככה, גידי?’ – אבל רפי נרדם כנראה. אולי סתם אין לו חשק. מילא. ארבע. מי יגיע קודם אל החשכה: ההכנות או המלחמה? הו, ונסע לנו. נתרחץ. מים חמים. הרבה־הרבה סבון. את הכל. ובגדים נקיים, קרירים, ולהתגלח. לא תוכלי לתאר לעצמך איך היינו כאן מזוהמים. זיעה ואבק וחול ואוכל, וזבל, ושמן, ושומן, ומה לא, ולא החלפנו שלושה או כמה שבועות, בושה לסַפּר. לא תאמיני, לא תרצי לשמוע. אַת הנקיה, הריחניה, המגוהצת. זוכר את החולצה שלך, המעוגלה מכתף אל כתף, מחשוף עור לבן, שישי, נושם מעל צלעות הבריח המסתמנות קלות, ועושות מראיתך יותר קרובה, כאילו: אנושית יותר, פחות אלילית אולי, וגומת־הגרון פועמת שקופות. מה אתה יודע. הלא זה. כפרח־שדה תם. או כמו… כמו דרך עולה, כמו שער פתוח אל, יותר מזה, כמו ככה שממלא את העולם, ומעשיר אותו. פלא הוא שמתחשק לשקע ראש פה, על חלקת־הצואר הזו? צחות העור הקריר, גבהי העירום המתגבּע פה קרוב ויורד אלי רוֹך, הפשוט, לא יודע לומר, ומחניק לי את הנשימה. וגולש ונבלע אל צל יצורי הרוך, ומיתאר הקו הקמור, המעוגל, המושלם כקו רכס האופק, מירפד הרוך החם ותמים, קטיפת־הלטף הזו, לא יודע לומר. מלים יכולות להרוס הכל, לשוות גסוּת או תאותנוּת זוללנית – למה שהוא רק יפה ומופלא ומפעים לך הכל. זוכר את הפעם ההיא – פתאום תם לבך והוא היה גלוי. רך וענוג, ומואר ישר מלפניו, ולא היה מוצל משום צד, עד שקשה היה לחוש, בכהרף ראשון בבליטותו, בגָבהוֹ, ברוּמוֹ אליך, אלא רק כותרת הוַרדיוּת העידה, והבהירה, להבטה השניה, כי הוא־הוא, כולו, במלואו, בעיגולו המרהיב, אבל כבר כל דמך נשאב מתוכך, ותקף אותך, כל מיתריך נפרטו, צליל ענה ממעמקיך, חדוה מסעירה שכזו, עירום, לבן נבצר שבהישג־היד, כאילו, ומתיקות צורתוֹ השלמה, המעוגלה סביב, ההבטחה הגנוזה שבו, צחוּתוֹ, הו צחותו, גיבּועו הקל, הנכמר, והלחוּת שבעיניה, כשנשאת פתאום אליה את לבך הבוער, והבטת אל עיניה, קצת סקרניות קצת מעולפות, לא יודע מה, האושר הליטופי, טהרתו, היותו האמיתית והלא־נתפשת, שאין קו להקיפו, אלא ברמז מעגל, בהד צל, בריחוף כמעט, ערטיל כולו אליך, ממיש אף שלא יאומן, כל הזמן אינך יכול להאמין, זוֹהֵר ניבט אליך כליל צניעות, אף כי חשוף וגלוי, זך ומגוּבּע להקיף, ואָחיו עמו, רוכן באותה רכינה אצילה, בקשת קעורה מן הצואר ומטה, הולכת ומתקמרת בריתמוס נקי, שאין נקי ממנו, קל ואחד, עד רומה והתכדרה מיד, מלוא כבדה הענבי, ובכתם הורוד, עם הכפתור הקשוב, הרגש, הנזקף (ואולי היה קצת קר לה) יצורים טהורים וגמוּרי־תואר, כמיתאר גבעות רחוקות לשלמוּת, כאותם עננים גדושים, הו, מה, אותה שקיפות צחה, לבנה, זכה, להקיפם, ללטפם, להחניף להם (אסור! לא תגע – אבל אולי היא מחכה?), אלה ששמש לא שזפתם מעודם, ואתה זכית בהם, הגנוזים לכולם, צנועים בצחוּתם, ולך הם ניתנים, לא ברא אלוהים עוד כמותם לפיוט, ורק אליך נתגלו מאז נבראו, התגלות מסחררת כבשׂורה, כהלם, וכרנן יין… הו, כדמות כל הטוב האפשרי שאדם יכול לאחל לו, לפלל לו, אם לא למעלה מזה… ואחר־כך הה, די – – נוגה מאור־הפנים. תִתה עצמה מאהבה, ממה שיש בין שניכם, ועיניה המחייכות, קצת אורבות לך, קצת תוגות אולי, משום־מה, והחיבה הזו שלה, הלא־אמהית, האחרת, הנשית, הנערתית, המסורה, המיוחדת לה, המופנה אליך, וניצוץ העין שלה, עם משהו מתגרה, אולי מפתה יותר משהעלתה בדעתה, הלחוּת המַזהרת שבלובן עיניה, שפתיה, וגם משהו, שוב, דומה לחיקוק של תוגה, בחיוך קו שפתיה מזה (למה? אשמתי? אני?), הו ריגשת הלב הגוֹוע. ללא יכולת דבר מלה, זולת אולי, חבּיבּלה, חבּיבּלה שלי, שלא מדעת. קרבתה. בּשׂמה. ריחה. בריאותה. דקוּת גבעולוּתה. היותה אני־שלי שאיננו אני. בת־זוג. גמישותה. חיוך שיניה, רצונה הטוב, היותה נפעמת ולא בּוֹשה ברגשותיה, חסד הרגע, האנחנו, השנינו יחד, האני־ואַת יחדיו, ההוויה ההולמת, מצד אחד פשוט כל־כך שאין פשוט ממנו, הושט ידך וגע, ומצד שני לא יאומן, לא יכול להיות, נבצר כלבנת־הספּיר, רחוק מהיות ממש. אשה שלי. אשתי הנפלאה, הנערצה, תשוקתי שלי, חשמלי שלי, המקפיץ אותי, מלוא רוחב זרועות, מלוא רוחב עולם, יותר מזה, הרבה יותר, פי כמה יותר, כולי אני. כולי אליך, אוהב, אוהב, לילָך אילו רק – –, – ‘הבט, תראה שם!’ אמר פתאום רפי מתוך השוחה והצביע למעלה, גבוה, לשמים. נבהל נשא עמיחי עיניו, ואולי מסמיק. שני נצים רחפו מעל הרוח. בכנפיים מלאות ופרושות, עקודי שחור־לבן על בטנם. מעוֹגים־מעוֹגים, זה סביב זה. המשך ודאֹה הגבּה ודאֹה. – ‘נפלא, לא?’ סח רפי. ‘נפלא.’ – השיב עמיחי כלאחר־פה. הפשילו צואר והלכו אִתם. שקטים־שקטים צפו על־גב הרוח. אלוהים יודע. געגועים כרוח. מה הם אלה שם – בני אהבה שמימית, או נבלת פגר שוכב נתגלתה להם על הארץ?… –

 

פרק שלושים וארבעה    🔗

בשעה ארבע נפתחו ארובות השמים. פתאום ולפתע נפלה אש, זלעפי פֶּצֶץ, בבת־אחת, מהומת שרקה צפופה. סוּפה מקרקרת, נוחרת, האדמה נתרתעה בנאקה, זנבות־אש מצריחים התנפְּלו ארצה בזעקה, הושפכו בזרועות מונפות, בשׂיער פּרוע, כל מה שהיה עד כה לא היה אלא צרצור דל, זְרוּד מקל־ילדים על גדר־סורגים. כל שהיה עד הנה נתרטש, נתבקע, ההוויה ההימה והמתה, נתפחסה מחי קבלם, צרחה מרוצצת ומפוצפצת, יללה מהולם כתישה, נשפה־נשתנקה מאין אויר, הִצְויחה בין אש לאש אל תוך דחס העשן הנעוה – לקום, לרוץ אל השוחות! איך? מי ירוץ? תולעים טמונות עפר. הכל הלום, קשור שיתוק. רק ריח שריפה, ריח עוקץ ושומם, וגל בחילה. רעם הודף רעם, געש רעמים, והוֹמֶם סַנוורים אל ריק פעור, צלול והומה. ריקוּת מעים. חלש כמו זבוב. חם, חם כל־כך. לא־טוב. כל החולשה, הגועל, אבדן העשתונות, אחזו גרגרתך, רק עוד מספיקים לדעת בבירור כי זה הסוף, חסל. הדבר הנורא שעוד לא היה כמותו, הנה בא. ופתאום הכה דבר על גג הבקתה, ומשהו עמום, כבוש, דחוס, נשתהק לרווחה, ונשמעה מפולת־אבנים, מדרדרת וניגרת בנחת ובהתמדה, כמֶשך דבש, דבר־מה נורא – אימה, ונדחקים ונדחקים לעפר להימלט. העוד עודך? (חכם אחד שבקרבך מתחיל מוכיח: אמרתי! אמרתי! כל הזמן אמרתי!) אין מעֵז להגביה. נושמים חול. נושף ומפרפר. לכוּד, תפוּס. סינוק אחד – ואינך. ואולי זה כבר היה, וכבר אינך. לא, כי אתה מתחיל כעת מחטט בזכרון – האם הפגזים נפלו ראשונים, או צרורות המכונות היו הראשונים. בנחיצוּת כאילו חשובה הקביעה המדויקת. הו, מה. צועקים? כבר צועקים? מי צועק? צד לו כבר המנוּול אחד ושיפך חייו ארצה? צעקות מציקות, מעל ההמולה, מתערבות בשכיבתך, בהמומך, לשוא תתעוות שלא לשמוע, לא לראות, לא להיות על דרכן – גם אתה תצעק בעוד רגע. אבל גידי קופץ עתה. יש גידי פה. על רגליו קפץ, מצא את רגליו, את עצמו, מתוך התדהמה, ואת קולו, והוא כבר צועק, גם הוא צועק, קומו, והוא צועק, לעזאזל, קומו, צועק ורץ אנה ואנה – בקפיצה, קומו, רוצו, כולם, לשוחות, קומו! חת־שתים, מהר! – הוא צועק – לעזאזל! – בוֹטש בפחדים, בועט בשיתוק, מנסים לקשוב (הלז שבפנים צועק נוראות!…) – קומו, קומו, רוצו, וקמים, ומוצאים ידיים ורגליים, הלב כתוֹף־פרא, מזנקים לפנים, אל התהום, ורצים, רצים, לפנים, ישר אל מול השטן, אל מעֵבר לחיסוי הבקתה. בעקיפה לכאן ולכאן, אל העולם המנשף מוּלך, הבוער, המצליף בשוט טירופין, אל תוך הזוָעה, אל לועה, כרץ להציל בתוך הבית הלוהב אש, מוטח כולך ובדהרה ובזניקת לא־אנוש, וכבר בשוחה, הה, פנימה (למה לא העמקת עוד!), כבר בפנים. אוסף נשימתך, אבריך, כולך, בולע־בולע, שטוף־זיעה, מעוּפר פנימה, ובפה פעור חוטף אויר, מנוחר, מחונק. ולשכב עתה, ולהידחק, לזחול פנימה, מתחת לכיסוי, לארבעותיך, כגוּר־חתולים רופס, רטוב, כקודם היות האדם. אבל מי צועק שם? גידי צועק עדיין. הכינו הכל! המקלעים! ועוד צועק. לא שומעים מה. קולו חרוך, וחנוק ולרוח. הרעם מוחק, רעם הרסני – מושפך וקובר הכל תחתיו. (נלכד מי במפולת הבקתה? או… אלוהים… עמיחי? מי שם היה בבקתה?) חטוֹף ונשוֹם, חטוֹף ונשום. בלע אויר, לעס אויר, אכול אויר, היחנק מאֵין אויר. אבק דחוס. מהות אבוקה ולא אויר לנשימה. הכל רועם. פה זה הכה. ממש פה. נתחרשת. נתהממת. הכל צולל בתוך תוהו ריצודים בוערים. שריקות סורטות. מטחי קליעים. הרתק וטרוֹק. בטרטוף שדים.

שכבתה העליונה של האדמה נתפרמה, זורתה, נתגעשה, נתערבלה במעוף. קלח אותו סוכך, שוּמר או כלך, מתבהר לרגע, מרטט על עמדו בטרם יכוסה ויאבד. ושוב תוטח בקרקע מכה קהה ואור בן־הרף, סומא לובן, והרעם הודף מעליו הכל בציוחַת צרובים, בילל נכוים, ובור של ריק מתמלא פרטי דליפת אבנים נושרות. לא יעלה על הדעת להגביה ראש. בשארית דעת ואונים נדחקים פנימה־פנימה, אל תוך אותם המקלטים הדלים, המזדעזעים מַסח, אותם קרשים עלובים, החורקים, הנלפתים, וזחלי עפר מאַווש נוסעים בלי הפסק. מעל־פני השוחה איבחת רסיסים חותכת, שורצת בכל, כצרעות רגוזות. קרשיה חושבים להישבר – מתחרקת השוחה. צלצל בלתי־פוסק. לא שום בינה, לא שום רצון – רק אימה ומועקה דחוסה. מְסוּתם תחת מפולת פחד. פחדים, לא אחד, המון, גבב שלם, הר נורא. כולך אתה כנאד נפוח יותר מהכלתו. אבל פתע, לעתים, עוד צפה, כבועה מעל דייסת ריתחה עכורה, איזו מחאה, שריד חירות, או בושה, והכרת החרפה, ביזוי היותך – אבל כבר התפקעה, ואתה מכוּוץ עוד יותר, כָּנוּע כולך לדחף היצר האחד שלא התעלף בך. חשים בפועל את חיורת הפנים, את צינת אין־הדם, את כחלחלוּת השפתיים, את ריק היותך, השואב ליחך ומריק שארית סברתך, מותיר עיניים ריקות ולא עשויות לדעת, את אילוח־הקברים הזה בכפות־הידיים, עם צמרמורת הפיגולים שבגב, מעוכבת וחוזרת ופורצת, קבס עולה, ולא תוכל עוד. תקוּע בלועך צרוֹר של גועל. נחנק בו. נשמתך מפורפרת בו. אם לא ייפלט אתה מכחיל ומת. אין בך עוד, ולא תוכל לשאת הרבה. עווית מצמקת מעיך. כתפיך נלפתות. נשימה אחת שאינה יכולה עוד. מרדנית אחת מתוך שפלות־ברך רבות, מתפרקת באנחה. מוזרה. מוגזמה. מבהילה בצורתה. מזכירה משהו. הו, לא יודע. בושה לעזאזל, בושה וחרפה. להתרומם ולהציץ, לקחת עצמך, לכפות על לבך ולקום ולהציץ: כהרף: לא־כלום! – ולמטה. ידים לחות. נשימה טרופה. ולא־טוב. חברך אשר אתך בשוחה, אשר ברכו מעוכה אל כרסך, כאילו היית עפר – אינו מעורב כלל בידיעתך, כמי שאיננו גזוּר לבדך. אחד למשא־האֵימים. מצילה אותך ידיעה אחרת, שמנצנצת מפעם לפעם, כי עוד יבוא רגע אחד שיציפך למעלה, ותתבהר, וההתרגשות תשכך, ותחזור להיות איש, תמצא כל פזוריך תחת ידך. מתפללים בבן־ההרף הנבון הזה, ממעי הזוָעה הטורפת, אל הרגע הזה, המבהיר, שיבוא. יודעים שיבוא, ואולי אף מיד, כיוָן שכבר עלה הדבר בדעתך – תתעורר מתוך הטמטום, כמתוך שכרון נפוג, כמן הערפל, תתפכח מתחת המַיִט, מתחת מעמסת הר הפחדים, ותרגיש דמך חוזר למחזורו, תיזכר בקיום רעיך עמך, תקיץ בכם הרגשת שותפות ברוכה, אחריותכם תתעורר, וזיק של בטחה יתעורר, ואולי גם שד של קונדסיות יתחיל לתפוש את המגוחך שבעלוב, ואת הכסילי שבשפלותך, וזה ימריץ לקבץ נידחיך ולהתעורר עוד יותר – עד כי תהיה כולך כאן, עשוי למעשים. מישהו בקרבתך כבר התנשם עמוקות. קול בקרבך קורא שמך. פוקח עפעף, הויית אבק, ריח חרוך. חוזר וצונח, טובע. דויד כבר קם על ברכיו, שלח צוארו והגביה, נצמד לדופן להפזיל הצצה, ומיד מרכין ראשו. ענן של אבק היה, אפרוריות אין־קץ, וישות כמה קוצים מצודדים. גם בהצצה שניה רק האפרוריות הממוטרת – סביב, לצדדים, לפנים, ולאחור. הכל לוּט אפרוריות. גם השמש מסתננת דרך העמימות השחומה: סילונות אבק, חרג חלוד, סולמות־סולמות אלכסוניים, נושרים דממות עד הרעם הבא, וצלל ונבלע. אחר־כך נטפל שוב להצצה, כצב מנרתיקו. נזכר במקלע, נגע בו, מישמש, ושוב הציץ. כעת גם ראשו של גידי משתלח, ורעמתו הקיפודית מתגלית. שפתיו נעות אל גידי וקולו לא יישמע. אבל ברור מה הוא שואל. ודויד משיב בשלילת־ראש: לא־כלום! ומיד צוללים שניהם ואינם חוזרים להופיע, שכן מַזויעה עתה סדרת התלקחויות ביקועים רועמים, הולמת כמתלהלהת. לרוץ עתה משוחה לשוחה לראות? הו, לא. הרגליים רתוקות למקומן. שום כוח לא יחַלצך, כבדות מנטל־חול, אך כי זמזום יתוש מתערער בהן, השרירים נעשו מים, אין לך שריר להישמע. אבל מישהו מן השוחות, והוא יוחאי, מסתבר, נתן פתאום קולו בצעקה: ‘גידי! מה זה? עשן! לא רואים כלום! עשן!’ שמקפיץ מיד להציץ, ולא את גידי בלבד. ראש פה וראש שם, פרצופים מיוסרים, מעוקמים. גלילי עשן נגללו כריכות־כריכות, נצטנפו וזעו לקראתם, כּכוּת דחוסה, אכוּמה, כהוּיה, צבה ומתנפחת, מתנשבת ועולה איומות, והרוח הקשה הודפת גלילי מסַכּים אלה ישר עלינו, מתערבת בצורתם המכוּונת לתכליתה, ומכיירת אותם, מריצה אותם, כגל שבים אל החוף, מהדיפה ופורעת בהם, עד שכל האימה השחורה הזו, המגפה השחורה הזו, מתהפכת ונופלת על גחונה, וכשֶרֶץ ענק מוּכּה, מבעט ומפרכס באלף גפיו המשחיצים, נושף חמות, ושולח לשונות שחור, התעקלו עד מהרה קווּצות פזורות, והתהפכו והתכדרו, מנופצות לסרקות, לקילקי כּלָכים מפורעים, גיזים פורחים, אֵל־אלוהים. האם מאחורי עב העשן כבר באים הולכים הם? ואולי הם כבר ממש כאן? על הראש? שריונים ורגלים, ועוד רגע תידרס תחתיהם! בחורים! זיעה תוקפת. חום מתלהט. – ‘לקום! – משווע גידי – כולם! לקום! קומו!’ – שפיפוני־חושך פורצים בשפיפה, נלפתים ברוח ומתעקלים ברוצם על גחונם. גלי עשן כתולעי־משי איומות, פרוקות, שמנות, ועטפניות, סחופות בכוח, מתהפכות לאלף ראשי דרקונים, ונפצלות מיד לקילוחים שרועים, גחונים ורצים. משוכים בציצית ראשם, מחבקים אותנו, מקיפים, מבלעים, מחשיכים, סוגרים בתוך המצולות. פנימה.

הריאות מתעוותות במיאוּן. הו, כך עוד לא נלחמו בנו. בחושך. ואך ירום הענן, יתבהר קצת… ואולי בתוך כדי כך… לזוז קצת מכאן? – ‘הכינו רימונים!’ צועק גידי, צעקה נכונה. מעודדת. ‘כל עוד מפגיזים – הם רחוקים!’ צועק גידי אמת אחרת, משכנעת. כולם עומדים. אבל לא כל השוחות מלאות. מי חסר? נותרו מאחור? נתרטשו שם מאחור, מקודם? או… אם אתה תרוץ לראות – יקפצו כולם מכאן, מן השוחות, לנוס אחריך. הכל מוּלט עשן. ליקוי חמה. כל רבֶץ העשן נוהר מושפך ברוח. שטיחי עשן על פנינו. עד גועל. מקום השמש – שלולית חומה, לקויה. ארצה! חתף רסיסים בבזיקה שוצפת. ורעם בא. הו, הכל ממולא. פור התפורר. משתעלים. להציל נשימה. דחוס לנו. עלינו. נזיד מעוּבּה, חם. תפלוליוּת מאוסה. אויר שרוף. הארץ מתרועעת. מתמוטט. הרגשה: קץ העולם. משופכת על צדה, כולם יעופו. כאניה שוקעת. ערבּוּל מִחרק קולות נוראים. המיית טרטור שהיא (השריון? הם?), ואנקה זרה בה, לא מזה, מי יודע מה מתהווה, מה בא. סמיוּת. חרפה. אונס. מעשה אונס. פיסת־האויר הקטנה, הראש, מעט חייך, נתחלחל הכל בתזז הסאן, אבל לא להיסתר, ואין איש נסתר. גידי מתאזר, נאחז ומיד קופץ לשוחה הסמוכה, בריצת שפנים, הסטן נחבט – ופנימה. ריקה. הו, זאת ריקה. מי אינו כאן? האלה: יעקבסון ואַברוּם. נבלות. בני־כלבים. מי חסר עוד? הרוח מטלטלת את תפלצת העשן, הודפת, מהדיפה. – עוד מעט יתנקה, אולי. – ניפְצָץ! הו, די. פה, זה היה. היה. פורר. הו, מה. צועק? מימין! היה קרוב ש… מוחרש ו… אני. צועק! מי? הה, פה, נחום: ‘חבריה, עזרו!’ – יהיה מה – נתלש, נרוֹם, זינק – בא. כאן? מה? חיים! מושכים, מהר, יחד, בהירות הרע, מוציאים, בידיים וברגליים, ומהר. פה, מצדו, שתי ידיו על הפצע, דם בבגדים, חגורת הרובה נגררת מן הזרוע, תולשים, זורקים, נושאים מהר, מבולבל עד תהום – עיניים אבל קמות. מושכים. לא נאנח. לא שותף, נמשך, מוסע, מובל. מהר, מהר, רוץ! מכאן, מכאן! מי זה? בוא תן יד – שים פה. ככה. ואני חוזר לשוחה. מהר. אבק ערבּוּל. פה פעור. לא לשאול שאלות. כבד בבת־אחת. לאט־לאט. מתגנח. עמיחי! עמיחי!! חובש!!! קובי בא. קובי קח. אני מוכרח לרוץ. לחזור, אתם, ביחד. מכאן. טוב־טוב. רוץ, נחום. הו, גם! מלקק כפות ידיו, התחלת סיפור ההסבר? לא, לא כעת! הופך מהר, ורץ. הבקתה. חושך. יש שם? צנח מַפּל פיח דורות. לא פה, לא פה. הו, הרבה אור, תקרה הרוסה, היה כאן? פנימה? הו! – תוכלו לחזור כעת. קול שקט. קובי. עיניים מישרות, כחולות, נדמה, יפות בודאי. אחר־כך. לחזור. רוץ רוץ רוץ. חבט. קיר נע. מתחמם, הוֹפּ, הבית עלי, או… מכה איומה. ה – ה. מנוּולים. לא, אני לא. היזכרוּת בדבר. לרוץ שהוא. לאן? איזה צד? איפה זה – לאיזה צד? אלוהים, לאן? ישר שמה. אין עשן? אין פצץ? אין זה? לא יודע מה. אני לא־בסדר. חברים, קחו אותי, לא יודע מה, איפה אתם, אני כאן ככה! מסתובב־מסתובב, סחור־סחור, האדמה סחור־סחור לה, למה כל־כך שקט שכזה – צריך להקיא, מהר, להקיא הכל, לזכור דבר, לרוץ לאן, לרוץ, מה השקט מה?

– יה! – צווח יוחאי – הביטו!! – העיניים חשכות: ממול, אך עשרים פסיעות, עומד אחד, אפור־ירוק, נושא־ברן שטוח, כל צבעיו וכתמיו ופרטיו, וסמל־המעגלים הירוק, ומספר ערבי – עומד ממול, ואף הוא, כנראה, נבעת להיעצר – נפתע מקרבתו הזו! שהות תמהון נדהמת. הלא יאומן הנהו. על חוד התער. אולי רבע שניה אולי מאה. אין נשימה ומהופנטים. כולך פנימה צורח, כולך החוצה שתוק. אחר־כך עיפעף המקלע, שמעל הדופן הנמוכה, והתחיל, לאטוֹ, כמקיץ, מתפנתר לקפוץ, והתחיל מִסתָבסב ויורד, כּמנוּני וזומם, מתעיין לעֵבר השוחה הזו, וזה יהיה הדבר, ואחריו – הכל. יודעים, נורא יודעים, היה יהיה הדבר, ולא מוצאים אצבע לנקוף. ולא רוח לפלוט. יוחאי, הוא, הוא היה, תפש ברובה, הרים, ובתוך עצירת הנשימה הכללית, המשותפת, שמים וארץ, שהכל חרד וקשוּב, זנוק לדעת, להַך – הכה־הכה, וקנה המקלע ההוא, ניתר לפתע, נזדקר, כנושם לרווחה, קפץ עלה כצואר עגור, וזה שהיה אך זה אוחז בקתו ומורידו ומכוונו, מסותר אי־פה מאחורי השריון, אחד שנתגלו כעת פתאום פניו, בביעוּת בעתה, כמי שראה נוראות עד צעקה חנוקה, משופם, ורזה, עם כומתה ירוקה לראשו, הרכין ראשו אל דופן השריון, כמבקש דבר שנשמט ממנו ארצה, ומבקש לדעת להיכן, ואחריו נשתלחה שמוטה ידו שלו, גם היא כאילו לרכון ולהשיג דבר שנשתמט, באצבעות נוטפות, ומיד עם זה, באותה אטיוּת תמוהה והכרחית, כבמשחק הצגת־קסמים, התחילו כתפיו משתמטות וצונחות וכולו בא, נרעד ומדולדל, ומתקפל ונשמט משומט ומתקבל ונופל ונמשך למטה, על־גבי הדופן הפתוחה, משרטט פס מחוק באבק הדופן, מתקפל ויורד ושוֹחה כחבל כרוּת, ועדיין הכל עצורי־נשימה, לראות בדיוק ובמפורט, עד שפתאום, כמגיעה אל יעודה, אל תכלית יעודה, נתרעדה הכומתה הירוקה שעל ראשו השמוט, וכבשלה מאד לכך, תפחה משהו ונפלה ארצה.

נתרעדו להתעורר. רק עתה תפשו כי היתה קודם יריה. גובר על סירוב שהוא בידיו או במקלעו, קפץ דויד עתה, ושירשר צרור אין־קץ, שאגני, פורקני, קופץ לעוף, לפרוש כנפיים, אל היצור הברזלי הזה, המוגבה על שלשלות דלות, אל סדקי אשנביו, וזה נתעורר כנגדו, ברעם מנוע התנער יותר מכוחו לשאת, עד שכמעט נחנק כשקיפץ קפיצה לאחור, ומישהו גם משך פנימה את המדולדל החוצה, שידו וראשו הלכו ארצה, להשיג כאילו את הכומתה שנפלה, ראש מקוּוץ תלתלים שחורים וסבוכים, וכתפיים שמוטות, שהיד הכבדה, יד מת, ירדה־הלכה מהן למטה, כבדה מכל כובד שבעולם, ועל אצבע אחת ניצנצה פתאום טבעת – משכהו פנימה, והרתיעו נוספות בבהלה, כששוטי מקלעו של דויד חובטים וצולפים בהם, ונסוגו בפרץ עשן ובצחנת דלק שרוף, ואבק מתחוגג שיכור (אבק תינוקי כזה. מלבלב בתום), ורק המקלע ההוא, שמעליו, נע־נד מדולדל למגחכה, כצואר תרנגולת שחוטה. וכאן, כמו ניתן אות, פרצה מן השוחות תרועה, צווחה בראשיתית, ואש, ככל שהיד מגעת, ודויד הקיף את הנסוג בצרורות, עד כי לא קשה היה לראות היאך המה תופפים טופפים־פוזזים עליו, וניטחים לכל עֵבר מעליו. רימונים? כעת ברימונים?

– תנו גם לי! – פרץ ובא אי־מזה עודד, דילג מהיכן שהוא פנימה, ‘תנו לי – הרובה שלי נשאר למטה…’ הרובה של חיים מוטל בדרך, והתנפל עמו אל שוחת נחום. – ‘גם אני!’ התנשף – ‘זוז, תן גם לי!’ צעק, בלתי יכול אלא לצעוק. לצעוק בכל כוחו. – ‘קח אותם – צועק נחום – הם לא שלי! חה־חה־חה!’ פרוק. יריה ועוד יריה ועוד. לאשנב הזה. לנהג. לממזר. לעין שלו. שישכב על רצפת הזחל שלו, שתשאנו המכונה מכוחה למדחפות! וההוא, הקטול, שאספו אותו, לא נאסף אלא מקצתו, וידו עודנה שמוטה החוצה, כיד של בּוּבּת־סמרטוטים. ימח שמם! הרביצו! עוד! מ’־כפת לי! עוד! צועקים, נחום: תראה שם! מאחורי הראשון, מתוך האבק, השד־יודע, עוד שני, ושלישי, ועוד, רביעי, ואחר, משוריין גדול, ואחד משם, בא עוד, רץ מהכֵּר־נַד על שלשלותיו הצנומות, הקיפחות, כאפרוח מרוט, יורה לרוחב המַערך, ויורים בו ויורים בו, ולא־כלום, כמו בסיוט… הפיאט! – אה, הפיאט שלנו למטה! (ומה שם? לא רואים!) – כולם כאחד פתחו צליפה לכאן. בשריונים הם רוצים לגמור הפעם? לא ברגלים? הכל מוצרב שפּוּדים לוהטים, חוטי־ברזל מצפצפים באיבחה, מתהבהבים, הבלחוֹת סכין – הרכינו ראש! המתינו! נשמוּ־נשמוּ, ילדים, נשמוּ כל עוד נושם! מכוּוץ־מכוּוץ. אין מקום להתכווץ עוד. ולראות מה. לראות מוכרחים. בוער. כואב. על־פי התהום. ואם אני נוטל רימונים ויוצא אליהם! – או אילו ידעתי ברגע האחרון לצועק אליהם, אסמעוּ יא פלחין! הפסיקו! למה לנו זה? חדלו, הפסיקו, חשבו רגע! הפסיקו יא־חמר! – הו, אין עוד מקום להתכווץ יותר. נורא, הולך מתגעש מצפצף מעל הראש, כטפח מעל הראש! שלושים או ארבעים מטר בסך־הכל! פנים אל פנים. הפיאט שלנו, הה, הפיאט שלנו! פמפיק. קוֹפּלה. מה הם כעת. זאביק. הגדול ההוא, האַרטיסט. אני חושב על לא חשוב. לא עיקר. כאן. כאן. האזניים המומות. נחום במקלע הרֶקֶם. מחסניות! לא יודע איך. מהר, ואַל תשאל. סַדר ותן. לאן? דפוק דפוֹק. הלא הם כבר כאן! תראה! הו!

גידי צועק: רימונים! גידי מוסיף וצועק: רימונים! – צעקה ניחרת. תופשים משליכים, לפני מה. ההוא, הזה, פתח אש. שופך סילונית. ל’כפת לו. באשר יפגע. נושך. כלבים משוגעים. נשכו. זרוק! חמור, פתח נצרה! פתח נצרה לפני שתשליך! ברק אש ורסק. מהומת אש. לא יודע עוד כלום. ביד, וכמו באבן עליהם, מן הכתף, מן החזה, מכל כולך ישר עליהם. אתה, כולם, מתוך, למעלה, עליהם. אש – עזאזל, אש. הלב בגרון, וקחו לכם! מתפוצץ להם, לוהב להם, סביב, מתרסק – פוגע? עושה? מתרגש לך מהיות מכוון יפה, מתפזז לך מן הכיווּן הטוב, הו הו, עוד! מבפנים, מתוך אחד מהאלה, גם הם השליכו אחד – הנה (אולי משלנו?), תפוש וישר עליהם שוב – פתחת נצרה? לא הם ולא אתה! הנה! בזה, כעת, שיא ההלצות בגוש! מכאן. עוד. תראה. דפוֹק־דפוֹק. מפחדים? כעת? מי? אפילו לא בגרוש! ימח־שמן ההוא, זה – הנה, רימונים! עוד! תן. אין עוד. גידי! עוד! – אין עוד. מה אין? אין עוד. בבקתה, מאחור יש – המון. הי שמה, מי שם? קובי! קובי! קו־בי!! זרקו רימונים אלינו. רוץ מישהו, שיזרקו, ימח־שמם, דפוק משם דויד, דפוק אתה! החזק את ההוא! קח! מיד ליד! קחו! מיד ליד! (פתח נצרה!) והוֹפּ! יורים־יורים. מהומה, מהוממה הוממה, הוממה מהומה, מן הצד ההוא, יוחאי! שמה! תפוש! עוד, הביאו עוד! מי זה? קפוץ! עודד! רוץ, תביא, טוב! משמאל משמאל! הה, תראו, ההוא נדפק! נדפק? רצים אליו משם, לקשור אותו, לסחוב! דפקנו אחד? הו־הו! נושא־ברן אחד הוא מתקרטע ומשתעל ומתאבק, כבר⁷ מוכרע מובס, ואחר עש־חש אליו. כעת עודד, קפוץ! המשוריין הגדול הזה, שמבלבל רחוק יותר, התחיל מנבח במכונות הכבדות, הרוצצות האלה, והכל לזוָעה. רסיסי־אבן מקפצים. סליל אבק. פוגע, פוגע, פוגע. פוגע פוגע. פורט על האדמה בהתפזזות, מתפצפץ, מצטפצף. שריקה לא פוסקת, חלחול, תזוז, תזוז זוָעות, מזזה, מזועזע. – רימונים! שואג מי. – גידי! עוד! – שואג מי. אחוז פה, החזק, תן־יד, ככה. מתפוצצים באויר! השליכו נמוך! – ימח־שמכם! (והתותחים שלנו?…) אַל תרפו ממנו, שם! אַל תרפו! תפסיק אתה! תפסיק!! חמור! לא! שמע! שמע מה שאומרים לך! אינך שומע? רגע אחד! תנו רגע אחד! שתוק רגע – מה? חַכּה־חַכּה. לא שומעים! לא שומעים כלום! אַל תרפה ממנו! זה הכל! אַל תתן לו. תפסיק שם לצעוק. אני לא שומע – ואל תתן לו – שלא יוכל בשום אופן. תמשיכו! למה לא ממשיכים? מה כל זה? לעזאזל, לא שומע, אַל תצעק – אני לא שומע! מה אתה אומר? חרדת־אלוהים, רוץ!

הו, מַפּוח, נְשימ־שיפות. צר קצר. הבקתה מכאן. מישהו. הרימונים! מי זה, הרימונים! פמפיק? אתה? מניין באת? יופי! תן 'ת ‘פיאט! רוץ שמה – הכל יהיה נפלא. מ’ת’ צוחק? איפה הוא? – השארת? חמור! חמור! אתה חמור! הכל בגללך! מה קרה שם? פמפיק? מה היה שם? מי זה רץ? מה כולם רצים? אחד בריצה, בבטישה, עיניו בולטות ביגיעה, אין אויר – רבינוביץ שהוא, יעקב רבינוביץ, מזיע, נוחר מאין אויר – רוץ! יֶשוֹ צועק על עודד, בחרחור, באין אויר – ברחו. – מה יש? בוֹהל עודד, מה קרה? וחש איך דמו בו מתגבן, מחביץ, מעיו מתהפכים. – ‘הם כבר שם!’ צעק הלה – 'סתלקו! – הם כבר שם! מהר, כולם! חת־שתים, הם עלינו! מהר! מי? מה, מה יש? – תפסיק לשאול, אידיוט, רוץ, חת־שתים, מכאן? – אתה משוגע! אנחנו דופקים אותם! – אני תיכף אראה לך – רוץ לך, 'סתלק מכאן, מהר! – ויעקב רבינוביץ תולש את אקדחו, ומנפנף: 'סתלק! אני אומר! פקודה! השאירו פַּס! כולכם! מי כאן עוד? שלא יישאר! – גידי! גידי! זעק עודד ורץ אל קדמת הבקתה והלה אחריו, באקדח מונף – הי גידי! – נצטרח כעת יוחאי משוחתו – תראה! – עולים מלמטה! רצים שמה! מזאביק! הבט־הבט, הביטו! – וגידי זורק יד ועין וצועק – עזוב! עזבו אותם! אתה פה, אַל תתן לממזר הזה! שלא יזוז. גלוי גידי, חצי גופו בחוץ, למה? היזהר! ונחום גם הוא, בשינים נאכל אותם! נכרסם! הוֹ הוֹ, חַ־חַ, זה יכול להיות יומנו הגדול! הה, תנו פיאט! מפשיל גווֹ וזרק – יופי! ספורט! יופי! הה, אש בההוא, יופי, נחום, בול עצוּם, נחום, הרוח מעפעפת בשערו, יופי אתה! התפוצצות. משתנק שם בעשן. וההוא… אבק, צריחה, חצי גופו בחוץ שוב נחום מתנוצץ, זהוב בשר, להטיל אחד – להב!

עודד פורץ: גידי! תראה, מה זה רוצה! גידי! הגד לו! – מי? – ויוחאי מן הצד: הו, הנה! עולים עלינו מכאן! גידי! חבריה! הביטו! מכאן! הערבים שם! גידי! רצים! בורחים? – לא חשוב!! וההוא, הרבינוביץ הזה באקדח השלוף, בריצת צעקות – רוצו! אידיוטים! יהרגו אתכם! הם כאן, על הראש! רוצו! לסגת, כולם, פקודה! מי שלא – חוטף ממני כדור! – גידי מתבזק לעומתו – משוגע! מי אתה כאן! לך לפני שתעוף! חמור מחומר! עוף מכאן! – ועודד! הוא באקדח! – וגידי – דחַף את האקדח ועוּף! – הם שם! צורח הלה ומניע באקדחו בטירוף – כבר לקחו את המשלט, כולם ברחו, רוצו־רוצו, אני רץ, רוצו! רוצו ואַל תהיו… – ונמלט מפני שריקה שהיא. – חמור! – צעק גידי – נבלה! אף אחד⁸ לא זז! לעזאזל – בפיאט אחד הלא היינו! – הרימונים. הבאת? עודד? מה כולכם כבר קפצתם! חכו־ו־ו! לא רצים! חכו, אני אומר, תראו –

אבל יוחאי התרומם משוחתו, ורץ לאחור, ופניו קדימה, ובקפיצה הוא אצל גידי: תראה, הם שם! הנה! אבל גידי רק החטיף סקירה משומטת וחזר לירות בזה שפה באמצע, בזחל הקטן הזה, וצעק אל דויד ואל רפי ואל צ’יבי לתת בו יחד, כולם כאחד, להרביץ ימח־שמו, תקעו, כלבים מכולבים, תראו איך שהוא! הוא בידים שלנו, בידינו הוא, היינו יכולים! תקעו! תקעו! ימח־שמם! היינו יכולים! מי בורח? מה אתה שם! מי שיזוז – אני בראשו! פה! כולם פה! כולם! דויד! אש, אש, – הו, מתפורר, מתפורר בין הידיים, משם כבר שנַיִם רצים, מי? הריצה שמאחור סוחפת, ולא יפנו את הפצועים. – קרב אבוד, נורא, נורא, נורא, מנוּולים, ימח שמכם, בצריחות חיה, בבכי צרחני: את הפצועים קודם־כל! חַפּה באש, דויד, חַפּה באש, אתם פה, לבקתה, לפצועים, מהר – רוצו־ו־ו! מניף ידיו ככנפיים. כנפיים. ימח שמם! – היום היה יכול להיות!… בידינו, בידינו היו, היינו יכולים… ‘אש! תנו אש! כמה שיש לכם!’ – צעק, אינם מעיזים לעלות על חמישה רובים ומקלע אחד! היינו יכולים… – כעת אתה! רוץ! צעק כחיה, צעק כסוס פצוע־בטן. כעת אלה, ואלה, אני אחרון, עם דויד – ‘ואת הפצועים!’ – נופל הכל, הכל נופל, ימח שמם, הכל, הכל, הכל – האבק יחַפּה על הבריחה. מלפנים, מן השדה, היתה פתאום צעקה מפורשת, ‘הי־יא־מחמד!’ וזה היה מוזר עד אין דעת מה. מלים ערביות בשטף לשון, נהר זורם, מישהו אל מישהו, אולי שלושים־ארבעים צעד, באבק הזה, בהתפלחוּת השריקה. אליהם, שנינו, דויד, שנינו אליהם. שילחכו עפר וישתקו. אני בסטן. לא חשוב. – רוץ עודד! רוץ אַל תחכה, רוץ כעת! הכל שיהיה… האם זה מוכרח?… דויד: - גידי, בוא! – גידי: אני בא. דויד: רוץ, זה כבר, אני אתן צרור. גידי: אני בא. דויד – רוץ־רוץ! בצריחה, כעל ילד: – רוץ! מי נשאר? כלום? לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה לברוח – היינו יכולים, באמצע… הה, באמצע… הו! נופל הכל, הכל נופל. כפף והתחיל לרוץ. השרירים היו ממתינים לזה. היו צרובים ומקפיצים, בשלוש דהרות ואתה למטה־למטה, אבל צריך לעצור, להביט, לראות, – – פתאום שכזה, פתאום כל־כך, באמצע… זה הסוף. ריקוּת. הבקתות. אבדן, אבוד. רוץ – –

מאחורי הבקתה. למטה. מתחיל הריק. מתחיל הריק לוחץ. האדמה מתעצבנת מתחת הרגליים. צר מכל צד. הסוף. עוד רגע. לאחור – מה? מכל צד. לכל הרוחות איך לא היה צריך להיות ככה! נורא! חרפה! איך בבת־אחת! לקחת ריצה, לבדוק כל חדרי הבקתה – אם. חורבות. פינו. פינו. ריק פחד, כל רגע אתה מוקף – ונרמס. דויד? רץ. כל־כך לבד. הרגשה ש… לעולם לא תוכל להיפטר מזו ההרגשה שכעת: לבדך בריק שכולם ברחו ממנו וההם קופצים אליו – – חשוף, עצוב… מתפוצץ! מה? מתחנק לי… לרוץ, לא יכול עוד! הדמעות פתאום, בוכה פה, בקול, אף אחד לא שומע. טינופת, טינופת. הגב התפחד, התמלא אימה, נטל וקפץ, והתחיל רץ, סומא לעיניים, פחד בלהות – – רוץ! הו, מי? זה! אה, לא, עודד! חיכית? חביב. רוץ! שם. לשם, ההם כבר שם, דויד. במורד־במורד. עזוב הכל. עזבנו, ברחנו, ברחנו, הנה בורחים, אהה – –

על־פני השדה מערבה. כולו ריצה. מצטפד לך הגב. כדור אחריך ישפוד. מדלגים באבנים. לרוץ. לדהור. יותר. בכל מה שאתה. מושפך לפנים ומדהיר. יותר, יותר, עוד… דהר! למה אינך מהר יותר? הכל כזה! נעלי עודד מסומרות, רובה בידו, ראשו נגוח לפנים, לפנים, בולע אויר בפה פעור. אה, הו, אויר, רוץ! נושף כמנוע־דיזל, מחרחר כחמור מיוחם! זרר! זרר! פתאום יש יריות מהבהבות בחלל, כאילו מצליפים עלינו בשוט. הרגליים נתמלאו זיקים. רוץ־רוץ, גם בלי אויר, רוץ! חטוף, חטוף, רוץ! וכשאתה כבר לא יכול, אוסף אליך מאמץ ומתחיל מחדש, הלאה. אחד בפתע מעד והשתטח. שימות לו. הלאה. לא. הו, לא. מי? לתת לו יד. – הפה יבש – כבר חזר וקפץ מאליו, עודד, השאיר את הרובה מאחור, לא, התעשת וחוזר – חוזר! הו! – להרים, וחטף, והלאה. האדמה אצה, האבנים, קוצים, הלאה, הבית הבודד, שעל האוכף, עוד קצת, עוד קצת, עד השטח המת ו… הרוח לפרצוף, בפרצוף, כנגד. להסב ראש לאחור? לא זמן. לא כעת. לא כוח. לא־לא. שלא יתפשוך – הרגע האחרון – הו, ככה, שם במישור, כבר רואים קבוצות בורחות, פזורות. ברחנים־ברחנים… נבלות, מנוולים, היינו יכולים, היינו… הו, רגע פה, רגע לקחת אויר, להפנות ראש, ויהי מה, לראות אם… הו, הרכס, אבנים, יורדים, אבנים, שם לא, לא יודע מה שם מאחור, לא לדעת, לא לראות, לא־כלום – לרוץ. להימלט. רוּצה רוּצה. רוּצה רוּץ. לא יודע כלום.

נשימות נובחות. מרגיז עד ל. סרחנים ארורים, היינו יכולים… לא כוח לנשום עוד. לא לרוץ. נופל. הה, הרוח שבפנים לא נותנת. עודד פּוֹגר: רגע, נופל ארצה, מה? תופש שתי נעליו הגדולות, מתיר, מושך, קורע, חולץ יחף, שתי נעליו בזו, רובה בזו, הבהיק עליך בצחוק שיניו לבנות, וכבר הוא רץ, רץ כאיילה שלוחה, כסוס בשדה, כבתחרוּת מירוצים, שם מלפניו, אחד נישא באלונקה. רק אחד? רוץ־רוץ. כמו קטר נוחר־נושף. הוך, הוך, הוך, בחטיפת אויר, בבליעה, בלקיחה סיטונית – יבש בפה, ימח שמם! (הזרועות נובלות כששומעות לבוא לעזור באלונקה - ולא יועיל לך כלום – תסחב! לא חשוב שאתה נופל – לא תפול!) הסטן הריק הזה. והידיים הריקות. מה נסַפּר כשנחזור – כמעט, כמעט והיינו… אה, חרבּוֹן, חרבּוֹן מחוּרבּן, אה חרבּוֹן מחוּרבּן, פעם שניה מזל של כלבים, ימח־שמם, ולא היה מוכרח, הפעם לא היה מוכרח, בורחים־בורחים, לא נשאר כלום, נופל, בורחים, ריצת אין־אויר… אין קצה. דישת רגלים, כאילו, אבל מעבר לזה, כנפילה בחלום – לא… הו, לא, למצוא קול ולצעוק – – אין. לעזאזל לצעוק, שוב לצעוק. תמיד, אני תמיד, תמיד, תמיד אני – אין לי! לא רוצה… משתולל לי בלב, הכל הלך, הכל הופסד לא בצדק, בטפשות, בלא־צריך… פתאום! כל־כך פתאום, פתאום פתאומי שכזה!… הו, ונפלה, נפלה העמדה – הנגב כולו, כעת… אנחנו: על ראשנו! נורא, נורא, רוצו־רוצו שם! בוכה לי, זה בוכה לי, לא רוצה בחיי, בוכה לי, מתפוצץ לי – אה, נבלות מחורבנות, אה, אילו אילו…

קרובים. לא רצים עוד, קילומטר, כמה. וכבר הנה הם. שתי אלונקות. ואחד נתמך משני צדדיו (מי? ובאלונקה השניה?). ומאחור? – שם אין רץ. רוח בפָּנים. גם אם רועֵם שם, נישא הלאה ברוח – כאן לא יישמע. עד אנה? ברחנו, ברחנו. הלכה צקלג, הלכה. דפקו אותנו, עד העצם. אין עוד אויר. נקודות שחורות מרצדות בעיניים. – ‘הו! תראו!’ – מה? תראו מה זה שם! נעצרים, נעצרים! כל הנקודות שבשטח. נעצרים. במה לנשום? העולם כולו נקודות נקודות נקודות. מרחבי ישימון. לא כוח להביט, לא לראות, לא ליפול, לא לעמוד (הסטן ריקן, לא כדורים) מה עוד כעת? אבקים רצים אלינו. כאן בעמק, בין הגבעות, בין הבקתה הקטנה, ובין הבקתות שעל הדרך הגדולה, כל המדינה מתכווצת אחרינו. מה? שלנו? הביטו־הביטו! זיעה ורוח ואין נשימה. בלורית־אבק שמוטה לפניה. לנשום בקושי. אחד או שנַיִם צנחו ארצה, השאר לא. אולי ניסו להציב נשקם. אלינו הם, ישר. וארבע וחצי. ארבע וחצי? הוא הולך? בכלל, הכל, נשכח, הזמן! מַפּוּחַ נוחר. עוד מעט. הלב מתפלץ. לא יכול להספיק. חיה סגורה ומסוגרה. פה פעור, בקושי לנשום. שהות. הצטמקות כמעֵבר כל הדברים. כרוכה בצווחה רחוקה־רחוקה, מעין כרסום של רעב, תפלוּת טעם, ועומק תשישות וסלידה מזוהמת, הרגשת אשפתות. צולל־צולל עליך, ואתה בלי דם. מתנתק. רואים, כמתוך זכרון, מין חום אדמדם שפושׂה ישר מנגד. בעמעום השמים. וזה, כנראה, חשוב. אולי לא. בבת־אחת נפתחים מעגלים וסכרים. צהלות באות מן הראשונים הנה. טריקת מנועים ואבקים, צהלות צווחה. אבל הצלילה כה עמוקה ומנותקת מגע עם השטח שלמעלה, עד כי ההֶמֶל המצטווח מלפנים – שניכר בו לגמרי כי צהלי חדוה הוא והתלהבות – פוסח ועובר הגבּה, וצריך שהות נוספת שהיא, לא מעטה, כדי לחזור ולהתעשת בפועל, כדי להתיר ולרפות מעצורים ולהצעיד את הגויה הריקה שלך, המהוממת, והדי ‘שלנו־שלנו!’ נתרטנו פסחו להיכן שהוא, נוגעים ואינם נוגעים. מרחק של זיקנה בינך ובין קודם. מרחק של בכייה אין תנחומים. וגם השמים המאובקים, נשובי־הרוח, השמים המחורבּנים, ימח־שמם, אלה שראו והשלימו, ולא היה צריך, כלל לא היה מוכרח, עם החום האָביך שפשׂה בהם בעמימוּת, נוטה לאדמימות, גון חלודה, אשר מבטיך אינם ניתקים מהם, ושאובים להביט אליהם, בלי לדעת כי מביטים. חצי־זחל אחד נעצר. מעמיסים עליו את האלונקות, את האחד שתומכים בו – מושכים בו – מושכים פנימה. מיהו זה? (כבר היה ככה, ממש ככה, אֵי־מתי בשכבר הימים, אולי אתמול). מניפים ידיים. גם אתה מניף. אולי נתחרשת? לא שומע דבר. כמעֵבר זכוכית עמומה. מהומהם לך. מדברים פה, בהתעוררות. למה? מה כעת? נשאב אל האדמימוּת שלמעלה. שמופנית אליך. שוקטת. נורא. הבנה שאין מזה להוסיף עליה. שאין יותר ממנה. שהיא כל ההכל. הכל פשוט, פשוט לגמרי. אח, מה, לא. חצי־זחל שני מתגלגל ובא במרוצה, נרגש ומסעיר אבק. מה כולם כאן? פה פתאום יש להם זחלים והכל… ואילו היו באים לשם בזמן ו… כעת חצאי־זחלים – כאן. הכל מרטיט עליך ברוח. היית צועק צעקה. חנוקה לך צעקה שלא היה מתי ולא אל מי לצעוק: לחזור! כולם לחזור! מעֵבר גבך ברחו, בלא שום אתראה, וחשפו אותך לכל צד! בושה, בושה שכזאת! וזה היה כמעט בידיים, אפשר היה, חי ראשי, אפשר היה! בושה! ברחנים, עזבנים, שוב ושוב! שוב יצאו לאסוף את שיירינו. איסוף תשושים. ליקוט עצמות שבורות. רחמנות, יהודים, רחמנות! מתפקע מבושה. מעלבון. מתחת חוסר־הנשימה וצפידוּת־הפנים ברוח – אתה מַחויר מחרפה. גועש בך להסביר. להאשים, לקלל, זה יותר מכל: לקלל! איפה הייתם! למה רק כעת אתם כאן! בזבוז מה שהקרבנו שם! מה שהיה בידינו, כמה שהיה, הכל, הכל לרוח!

– ‘בוא, גידי!’ – מרחוק, עודד, מאצל חצי־הזחל שנעצר שם. חבר. לא יטוש אותך. מי עוד נשאר? מה עוד צריך ואפשר לעשות במצב הזה? הו, אתה כבר לא. אתה כבר פטור. יש מישהו כאן. הוא ידאג, הוא יצעק, הוא יהיה אחראי. אתה סיימת. בושה וחרפה. באבי־אביו, אז שיבוא, ושיהיה, ושידאג ויעשה כל מה שצריך. (רק מקווה שלא נשאר איש מאחור, שם… נשאר? הצצתי בבקתה… אבל…) אין כוח עוד גם לצעד אחד. הריצה הגדולה. ריצת מרתון. בא ונפל: נצחון. (בושה בושה!) אה, לשכב פה בעפר ולבכות (השמים המואדמים־חומים, רחבי הזרועות, שמבינים בלי שצריך ל…) וצריך יהיה עוד להסביר. יחכו שתסביר. מה תסביר? ולמי? ולצורך מה? תשקר ותסביר. אין הסבר. האמת היא: לפני שידעתי מה – היה גמור. מעֵבר גבי נגמר – ונשארתי… ברחו הכלבים, ברחו הפחדנים – ו… גועל שמוכרח להמשיך ללכת בתוך זו הגויה שלי המסרחת. מִשתלחות אליו ידיים לסייעו לעלות. קחו את הידיים שלכם המחורבנות. מי צריך אתכם. לא צריך טובות. יכול בעצמי. אַל תרחמו. קפץ, וגם נמשך, בכל־זאת, בידיים המושטות – פנימה. ונשתופף שם מיד על עקביו. נמצא כאן ולא נמצא כאן. ברוגז. אם ממתין מישהו שהוא יפתח ויאמר דבר – יוכל להמתין. עד שופרו של אליהו. מתגעש בך. הסברים? שום הסברים. קללות. זה. ורק. ובכי. אם יבכה. ונוחם נורא. נוחם כבד כעופרת. מה עוד היה לעשות? היה? איפה הייתם אתם כולכם, החכמים הגדולים, בשעה המכרעת ההיא? פה! למה חיכיתם? אז שקט. אין הסברים. זה הכל. הכל הופסד. עומק השוחות. התכניות. האפשרויות. פיאט אחד אילו… ולפני שידענו מה – כבר בריצה המטורפת הזאת, כארנבת בשדה… דחוסים זה בזה על הרצפה מתנדנדים, לחוצים, בלא נוח, מוקפים ברזל הדפנות. לא־איכפת. כולם מיוגעים עד צהבון. יְבֵשי פה. דומים למהורהרים אבל באמת נדהמים, סתומים. אחד בפנים, מנסה להתחיל – ‘יה־בה־יֶה, איך שהיה…’ אבל לא משיבים לו. לא שומעים לו, הכל רועד. מרטיט. כמעט ולא היה מה לנסוע. או שזה רץ מהר כל־כך? לפני כה ולפני כה, קיפץ לתעלה, החריק, התנדנד, ונעצר וסוף. לרדת. וכבר יש מישהו פותח מאחור, מוכן לעזור ליורדים. הבקתות שעל הדרך הגדולה. שוב הבקתות המנובזות האלה, שיקוץ שומם, עדות כשלון (מי פילל שככה יהיה! וכבר היה כך, פעם!). מי כאן כל אלה שממתינים פה. ציבור שלם. אסיפה? משתרבבים בסקרנות. המולה משתתקת. מה יש, באתם לראות חיות מוכות? שותקים. אין שלום. אין מה־נשמע. אולי פשוט לבכות: תראו מה היה לנו… מתעסקים רגע בכל מיני דברים, בטירדת הירידה, הפגישה, ההתקרטעות, ונמצאים עומדים שני חשׂיפים זה מול זה. שתי סיעות. ולרגע, לנוכח העמידה המצפה הזאת, הסקירה הדוממת הזו, הרגשה כאילו גדלוּת־מה, כאילו התפארוּת־מה, כאילו חוזרים מטבילה במצולת עומק השטף הנורא, שכולם נרתעוּ ממנו, ועדיין רטובים ממנו, כאילו הדרת־מה היא, לעמוד כך, זעף וחוזר מהיותך במקום האיום. לשלמוּת המעמד, חסר רק, אולי, להוריד נפגעים שטופי־דם. אף־על־פי־כן, מוּקווֹת, מניין שהוא, דמעות, פותות נורא. פורע את כל המעמד הנרגש והבלום הזה, דויד – ‘איפה פה המים שלכם. תנו טיפה לשתות.’ נכון. מתעוררים־מתעוררים כולם. נכון מאד. מים, הו מים. מתחילים ניזוזים, להראות להם, לשרת, לסייע. הה, ולשתות לשתות, לְטיפה כה פעוטה ותמה. אבל מישהו בא במרוצה. עמיחי: ‘אחרונים? אין עוד אחריכם?’ – והכל נדחפים להפנות ולהביט לאחור, אל נוף רכסי גבעות שוקטות ועמומות במתאפל. ‘אחרונים. למה אתה שואל?’ זה גידי, וכמארץ רחוקה. ועמיחי סוקר אל רצפת הזחל, אם אמנם פרקו מעליה הכל, - ‘חסר מישהו?’ בלב כבד ומתחמץ. ביתמות. ‘לא יודעים עוד. – את שמוליק הטבּח לא ראה איש?’ – שמוליק? – לא… – בודאי רץ ראשון, כמו אז, עם הפגז הראשון. לשמוליק אַל תדאג. שכמותו דואגים לעצמם, יותר טוב מכל מישהו. ועמיחי פנה הלך. רגע הפגישה כבר עשוי, כבר עבר. וכל מה שהיה – חתום בעוּבדה. בהסברים הקולעים ביותר לא תוכל לשנות עוד: עוּבדה. המשלט נעזב, אנחנו פה. רגע־פגשה קצרצר, אחר ממה שלכאורה היה אמוּר. תמיד זה אחרת. ועד כה כבר מתערבים ומהמים בקול. כבר שואלים, כבר משיבים, כבר מישהו מפרש שתי זרועות להראות שיעורו של ‘איזה־גודל’, ומישהו מנסה גם לומר איך זה היה, לא הכל, אלא דבר אחד מיוחד, שאיננו דווקא החשוב מכל, אבל… טוב, לא חשוב. ולעומתו מסַפּר אחד מן העומדים כאן, בדרך־כלל, על הכל: יה, ראינו מכאן הכל! איזו התקפה, איזו הפגזה איומה, ראינו הכל!… שעל זה הוא מקבל מיד. ‘ומה עשיתם? הסתכלתם בסינימה!’ – ‘חדל, מה יכולנו לעשות" נפגע הלה – הלא שלחו אליכם את הזחלים, רק הגיעו – ונשלחו אליכם…’ – ‘זה היה כל־כך מהר הכל…’ – מנסה להסביר בתשוש, אחד, מתוך מיצוי כל מה שיש בידו. עד כדי ששוב מפנים ראש, בהסבה אוטטת, לראות מהו זה שם. שם, שדה רחוק וגבעות שתים־שלוש, מובלעות לקו רכס, בוסתן רבוע מוקף משוכה מימין, משבצת אחת, שכוּחה מלב ולא שייכת לכלום, קו־רכס רָחים ושוקט של בין־הערבּיִם ורוח מעימה את ההרים הרחוקים שמאחור. זה הכל. שם היינו. שם הסתוללו בחיינו. מה אמרת? לא חשוב. שותים מים. עוד מים. מַכּים עבים של עייפות צונחים בכבדם ואופסים כשמזדקפים לנשום נשימה. הרגליים עדיין לא הבליגו על הרטט. פה ושם כורעים נערים ארצה. ערימת יגיעי־כוח. מוזר שאפשר לשכב לך כך סתם. ופתאום עובר בך דבר, ונראה כי אילו רק הניחו לך עתה רגע לבדך – היית פורץ בבכי וגם היית תופש אולי ומבין את הדבר ההוא עד תומו, הוא הדבר שהיה עומד כל הזמן על הפרק, ושהיה תכלית חובתך, עצם עצמו של הדבר, כה פשוט ונחרץ, יותר ממראית־השמים הללו, וגם כה שקוף לידיעה ולהבנה טובה – אך לפשוט יד ולקחת. אבל רק לכהרף. מיד מיטשטש הדבר ומתרחק, ואבוד. ואם כן מה? אין עוד אלא מין עקה עצובה. לא שמתי ידי בעוד מועד על זה, ופרחו ונעלם, אבדוּ בלי לשרוֹד, ולא יודע מה. פרח לו הרגע שכמעט. גמור לך. גמרת. גמרתם. אין מה עוד. לא ניתן לך. כבר זה היסטוריה, ואיננו כאן. אבוד. אֱסוף את שארית היותך ולךְ לךָ. לראות את מישהו. לדעת משהו. כאילו יש נפקא־מינה. כאילו עתה ישנו משהו. כאילו לא גמור. אני עייף. אני נורא עייף. הו, טוב, ללכת, איש לסבלותיו. כך.

בחור בא בריצה: ‘הי, גידי, קוראים לך.’ ולבו של גידי התקומם בזעף ובמרי. לעזאזל, מי קורא לי? לא רוצה ללכת. מה רוצים ממני. ל’צ’ך־אף־’חד. השקיט ראשו, ידיו אל כיסיו (כל־כך משוחרר בבת־אחת מכל אחריות ותפקיד – כאילו נעשית קל, הרוח תעיפך!), מבליג בחטמו, ומבעֵט בנקמנות באבנים נקרות (הכל עוד כמַפּוּח בתוכך), והולך. אפילו איני יודע מי נפצע. ומי אצל זאביק. ומה בדיוק היה שם. ההיסטוריון שיחקור. לי כבר לא משנה. בהירוּת מבהירה, מפולשת עד קצה כל האפסות. ואין להושיע. הה, שוב הדרך הגדולה, ההולכת מניין אל אָן, והנה האופק ההוא מערבה: פתוח אחרת, מדרונות, שלף קָד, והצללית הסגולה, הלא רחוקה, של התל הנישפּה עם העץ, מסומנת על־פני השמים החומים־בוהקים. גועל להיות פה שוב. כמו ריח ארץ נושבת, ים לא־רחוק – שם. תקוּף רוח מהמה הוא נוטה אל הבקתה הקיצונית והרי הם. אחרים שעוּנים בכתף אל הכותל, ומוֹתן אחד מתעגל, אחדים במלוא רוחב גבם בקיר, וגם סולית כף־רגל אחת בו, זקוּרי ברך, ואחרים סתם ידיהם בכיסים וערפם נגרף ברוח המזלזלת בפרעותיהם כחפצה. כבר ממבט ראשון רואים אחד מבין כולם, והוא שרוליק, המג"ד, מסודר לבוש ומתולתל ראש ככבש, וגם צביקו שם, כפי שהוא, ארוך, שחוף, מעושן; וזאביק שם, שחור, מתקרטע ומושפל, ומישקה כאן, מפקד המסייעת, וספי הקמ"ן, ועוד בחורים אחרים, שבדרך־כלל, מאלה שתמיד הם ישנם, מבלי להיבדל לשמות. גל של סרבנות, שארית כבודך, מציף את הלב בעקשנות פרד. – ‘בוא. גידי.’ אומר אז שרוּליק, ובמאור־פנים – ‘תראה, ציקילה, אם יש טיפה גם בשביל גידי.’ ובחור אחד, גבחן אחד, נוטל מתוך עוּגת־רמץ קבוצה במעגל אבנים, את הבקארג', הוא סיר הקפה, ומוזג לפינג’אן, הספלול, המצועצע, של ביזה, קהות רותחת מרוּבּת־משקע ומעוטת־נוזל, נותן ושואל, בשׂחקת עיניים, אם להמתיק, שעליה גברים עונים בשלילת־ראש: הו, אין צורך.

– ‘שתה שתה. וחזק את הלב. – אמר שרוּליק אל הנכלם, הכושל קצת, מלובד צמר גלגלו הגדול. חולצתו קרועה, מכנסיו מתולמים־חומים, כאיזה יחפן שנאסף על אֵם הדרך, ושמתחיל פתאום רואה את עצמו דרך מבטי רואיו. – כי תיכף אנחנו חוזרים לשם.’ אמר שרוליק. – ‘חוזרים? – זיקף גידי, מרתיע את הספלול מפיו. – באמת?’ ושרוּליק ניבט בו באבק בדיחוּת. – ‘זה טוב.’ אמר גידי. וחש איך האבן מתהפכת בלבו, ופחד כחומץ על בשר־חי, כאילו נצטווה לחזור לתופת, ומיאוּן עד צויחה, ועם זאת, דווקא, הנקודה הנכונה, הבהירה, האחת, הו, דווקא כן, ולדהור, ולהתנשף בתנופה, להיקלע אל סופת מה שיהיה יהיה. צביקו מתכעכע כעת בקולו המעושן: 'איך זה אצלכם, גידי? ומבדר בניד אצבעות אַרכּניות וצהובות את עשנו מלפניו, לסלקו מעל דרך הדוח, המחויב כנראה, על־פי הסדר הטוב, אבל מה זה חשוב כעת? שוב מזעיף הסירוב, וחוזרת אותה תחושה מַמרה בת־בלי־שם, שנותנת מרחק בין מה שבאמת, ובין מה שרק מעמיד פנים כאילו אמת. מה רוצים לעזאזל. אח, לזרוק מהר. להטיל לפניהם, ולהיפטר, ולהיפנות כליל, לב ונפש, אל מה שהוא העיקר, האחר. – ‘זה כמעט היה בידינו…’ אמר גידי בזעף, ‘היינו יכולים, זה היה ביד!’ חזר ואמר. ‘הכל היה פתאום’ הוסיף ואמר גידי. וזה רותח בלב כשפּוּד לוהט נעוץ, ועלבון וכעס תמרורים ונקמנות, וצורך להסביר דבר מהר, במלה אחת, נכונה, גואלת, אמר ונשא עיניים אל הסובבים, מנסה להתנער ממראיתו של תינוק שסרח, עומד לפני רבותיו. ‘בפיאט אחד – היינו מצליחים!’ התחיל. ‘נשק־נגד־טנקי’ אמר עוד, מונחים מקצועיים פוטרים מרגשות. הרבצנו רימונים. טוען גידי. אבל כבר התחילו לברוח מאחורינו, אנחנו היינו באמצע… נתלשנו באמצע, סחבו אותנו מן המגע, היינו יכולים… ו… זהו. עד כאן. ונבלע בגרון. כמעט חנוק מבכי. כל הדוח. לפניכם. אין עוד. האזניים הומות. הידיים פרושות עוד, בתוך הסיפור. השד יודע מה. לא יודע עוד. אין מעיר הערה. ממתינים שמא יוסיף מלה. רואים דברים שהיו, כאילו. אבל אין עוד מלה. לעזאזל, כל המלים. תבינו, תבינו. שותקים להבין. בכובד־ראש. הלא אנשים אחים אנחנו. אין צורך בדברי רגשות. כולנו יחדיו, תקועים בה בפינה. עם זאת, מתפרץ עתה, ולא יאה לו כלל, זאביק, כאילו הוא לבדו, אם כן, נותר אשם: ‘מה היה אפשר לעשות! – הוא אומר מוזעף – בבת־אחת. מסך־עשן, אש־תופת, והם על הראשו!’ – אומר זאביק, נאחז בכל מלה. מביטים גם בו. מסירים עיניים ממנו. דינו מנוי וגמור. והלה מתקרטע בלא־נוח. ‘כמה אבידות אצלך?’ אומר צביקו אל גידי. אתה בסדר, גידי, מרוצים ממך, עוד זה, וסילקנו חובות הסדר הטוב. שנַיִם. אומר גידי. בקמיטת־מצח. פצועים. (בעצם לא יודע. מי השני? חיים אחד ומי השני?) ולאחר הרהור. גם רובה אחד. (ההוא שנשכח במשלט ה’קדמי'. של עודד. מה עוד?) רגע שלם. והשקט אומר דברים כבושים. כבדים מאד. והרוח מהמה וסותמת. (ומי היה זה שתמכו בו? הלא אני לא יודע כלום, הלא זה אך באתי!) ומה עוד?

– טוב. – אמר כעת שרוּליק. – כל זה בפעם אחרת. כעת הולכים לעלות שמה. החשבון ככה: סוללת תותחים עם תחמושת מוגבלת (‘מאד’ אמר זקן־התותחנים הרציני). – מאד. אמר שרוליק. הפלוגה המסייעת במלואה (מישקה מפנה פיופתו מפיו, לנקור בה נקודה של דיוק בחלל העולם), ופלוגת השריון. איפה עֵלי? – ‘הנה.’ אומר צר־קלסתר אחד, עם ציצית שׂיער חום עד עיניו, ושפם־משי, גדול וזהוב, גל של זהב קל וטלול. – ‘מה היה שם?’ – אומר לו שרוּליק. – ‘אה, כלום. – פוטר הלה נעימות, מתחת משי הזהב הגדוש כמשׂערת. – ניסו קצת לפתוח אש על הזחל המחפה, הוא דפק קצת, והסתלקו בקלוּת.’ – ‘איפה?’ – ‘אה, שם.’ – ביטל ואמר שפם־הזהב. באגב אגודל לאחוריו, אגודל רגָש, כשל כּנר. – ‘והכל מוכן? הכלים? האנשים?’ – ‘אין בעיות.’ חייך הזהב והקול הנעים. – ‘טוב – נתנשם שרוּליק – יצחקלה יכניס את המחלקה שלו עם חשכה. זה הכל. השאר תלוי במהירות. ארבע וחמישים. בחמש ועשרים אתה חייב לצאת, עֵלי. כעבור עשר־חמש־עשרה דקות אין שמש. זו השעה. תתיצבו כאן על־יד הבתים. זה סימן לתותחים לפתוח אש. ולמרגמות. חמש דקות אש צפופה, ואתה מתקרב בחסותה עד שם. שיהיה להם בבת־אחת ועל הראש. ובמקום מסך־עשן – שקיעת השמש. אצל הבית הבודד יורדת המחלקה ומתקיפה. משמאל. נסייע בכל מה שנוכל. הכל ברור? אני אימצא כאן. להישאר בהאזנה. ושימו לב: פעולות משולבות חייבות דיוק. ותנאי ראשון להצלחה: מהירות. עשר דקות, והמשלט שלנו. זהו.’ – ‘יהיה בסדר.’ אומר עֵלי זהוב־השפם, שׂערו החום נלבט על מצחו עד מתחת גביניו. זקן־התותחנים יוצא אחריו, מתמתח בניקוש עקבים ויוצא. וגם מישקה, מן המסייעת, במעיל־הרוח המרוּוח, לקראת צינת־ערבּיִם, כבש ציצית ראשו במצחון אפור ממוסך משקפי־רוח, ויצא. ומיד נתרעש, אֵי־בזה, ג’יפּ ככלב נאמן ואבק נפרע, רוח ממלאה את האזניים, הקרביים מצטמקים, כלתרועת שופר. ותיכף נזכרים, עד כבדוּת מפולת, בכל מה שאירע, נוסף לעייפות, נוסף לריק השרירים, נוסף לרעב, נוסף, נוסף. אבל גם הסקרנות נושמת. צורך להיות בחוש בזרם גדול. שרוּליק. עם שרוליק הכל ילך אחרת. בודאי. שרוליק וצביקו פונים ויוצאים. ‘צביקו? – אמר גידי פתאום, בעבור זה על פניו, כפוף, ועיניו דלוקות אין־שינה – יש תחמושת לתותחים?’ – ‘קצת…’ קימט הלה מצחו, ובהיסוס־מה. – ‘אז… למה לא יריתם?’ – ‘הו, חששנו. הם כבר היו מעורבים בכם. ראינו מעמדת התצפית. מסוכן היה לפתוח אש.’ – וגידי כממשיך: ‘זה היה הכל מהר, כל־כך, מהר נורא.’ אומר גידי במצוקה להסביר יותר. אבל צביקו מבין: ‘ראינו. ממש בן־רגע.’ ועוד הוא מוסיף: ‘היה קשה? לא?’ – וגידי מתבלע לו בפיקתו ומניד ראש. הרוח מטפחת. שלא ירגיש בדמעות. חברים, אנחנו, חברים. טוב, וצביקו ממהר להדביק את שרוּליק. רצה לומר אחריו דבר נוסף. אבל נתקף פיהוק גדול, ארוך. שהמשיך אחריו שממון וכיבוי כל חפץ, ותשישות נחלה. זאביק בא. הו, אין לי כוח. הרפה ממני, זאביק. אַל תתחיל. חי האֵל. שפמו השחור מדולדל. איש שבור. צריך לתת לחבריה לשתות, לאכול, לראות צריך שינוחו. – ‘נשארו לנו אחדים על הגבעה.’ – אומר זאביק, כאילו סתם, ועיניו תועות. ‘מה?!’ – ‘שנַיִם הרוגים. ופצועים. שלושה, אולי. לא יודעים. היתה ערבוביה נוראה.’ – ‘לא נתפקדתם כאן?’ – לוחש גידי צרודות, ממולל יד. – ‘כן. אולי הם זוחלים להם בדרך, או מסביב, או יבואו עם חשכה…’ עיניו של זאביק תועות. – ‘הם אינם משאירים איש חי.’ מילמל גידי והתכווץ. כבתוך דוּד גדול וריק ומהדהד שממה. – ‘מה אני עושה – אומר זאביק – אני משתגע.’ הרוח טופחנית בפנים, ורצה עוברת־עוברת בלי סוף. צעיפי־חול נמוכים. הבגדים מתרטטים, כולך מתרטט. – ‘אתה יודע מי הם?’ הלה רק משך כתפיו. כבד מהן הדבר. צריך להגיד לו דבר. אילו היה מה להגיד. בודד. מצפּוּן מעוך תחת כובד הר. כל זה. אבל זה כבר היה. כבר ישנו והיה ומאחור. ידיעה יש בך שצריך לתת מרחק בין הדברים שבאמת, ובין הדברים שכאילו. – ‘לאן אתה הולך?’ ‘כלום. לראות. אולי.’ וזאביק הולך.

הולך. הרוח הולכת. השמש מתחילה מתהפכת נמוכה מעֵבר לוילאות־העכירוּת המנושבים, המנופנפים. רוח בכל מקום. כל פינה מנוחשלת. בכל פינה רבוצים. מנסים למצוא את צל הרוח. בכל פינה מסַפּרים איך זה היה (לעזאזל היה! הלא זה עוד עודנו! עוד לא חזרנו…). נודד מפינה לפינה. קושב רגע. אין סבלנות, הלאה. כל המבינוּת הנבובה הזאת, חכמת הסרק הזו, הנאמרת בקול רחוק: לפני הצהרים – סח מיושב אחד – שלחו אותם לפני השריון שחיפה עליהם במסך־אש, ואחר הצהרים, הפכו: הרגלים מאחור והשריון בראש. אם להצלחה – ירוצו, אם לכשלון – יימלטו… – חכמה אדירה. עמוקה מתהום. זה כבר גמור. זרקו אותנו. ואנחנו, בטפשוּת, את עצמנו… באמצע הכל: וברחנו. ויש מישהו פה שמביא סברת ידענות שהיא, אחרת, והוא, מסתבר, כלל לא היה שם, אבל בינתו מקיפה ועומדת. מה זה יודע אם לא היה שם. מה אני יודע אם כן הייתי שם. מחר אדע לסַפּר מה היה. היום אין סיפּוּר. אלף פרטים בלי להכריע ביניהם, מי מכולם. אי־אפשר לדעת איך היה באמת. רק זה שאנחנו כאן ולא שם, אמת. השאר – מי יודע. מחר אספּר כמו על משחק שחמט – הוא זז כך ואני זזתי כך. משחק תנועה ואש. היום – ריק נורא לסַפּר כך. ולא אמת. יודע רק שלא זה. הרוח בארבע פינות הבית. הלאה. בכל פינה סיפורי דברים. על התותחים כשירו, ועל התותחים כשחדלו מירות, על מסך־העשן ואיך הציפו כנחשול, על היגָלות השריון, פתאום, כמו בחלום הכי רע, בטווח מגע־יד, ועל הפיאט, ומתברר כי פמפיק, זה לו כבר הפיאט השלישי שהוא זונח בשדה בהימלטו על נפשו, ופמפיק יושב כאן ומחייך לו ברצון. ועוד מתברר כי הפצועים שנישאו על האלונקות, אחד מהם היה חיים, שספג כהוגן, בבטן, מסכן, רציני מאד, אומרים; והשני בחור משל זאביק, שאותו יעקב רבינוביץ חבשוֹ ופיקח על הובלתו, אגב עשרים ריצות אחרות באקדח שלוף. ומי היה זה שהלך ותמכו בו? – אינך יודע? אַברוּם. אַברוּם הגדול שלכם: חטף בירך. מזל עצום, תארו לכם לסחוב אותו! הרוח. קטעי דברים נופפים ככבסים ברוח, מתרעשים. מוכרחים להבין משהו, יותר, ואין שום פנאי. ולא שום אורך־רוח. רק רוח נלבטת רצה מזרחה. לראות מי שם. מי נאנק, אולי, שם, לומר לו אולי, לא שכחו אותך, לא. – יעקב רבינוביץ? אה, ההוא. טיפוס מטוּפּס! מה, לא שמעתם מעולם? גם לא את הסיפור על מוֹישה? כשדהרנו אז בעמק־הזיתים, והתחילו פתאום לדפוק עלינו מלמעלה, ורצנו כמטורפים, ומוֹישה החליק פתאום וספג מכה בריאה באחוריו, ונשאר המום לגמרי. אז רץ אליו יעקב רבינוביץ בכל כוחו, ועל המקום פשט מכנסיו ועשה לו תחבושת ענקית על אחוריו, וסחבנו וסחבנו וסחבנו אותו עד אפיסת כוחות, עד שבאה מכונית ולקחה אותו לבית־החולים, עם פתקה מצומדת בסיכה. טוב. בבית־החולים קראו את הפתקה, והורידו את התחבושת וחיפשו סביב־סביב, ותיכף גירשו את מוֹישה משם. בערב רואה יעקב רבינוביץ את מוֹישה בחדר־האוכל: אה? תביטו עליו! מה זה אתה כאן?! גרגורי צחוק. סיפורים־סיפורים. מה ייצא מכל הסיפורים האלה. רבוצים בצל הרוח. מופנים מזרחה, צקלגה. גבעוֹנת אחת בתוך קו רכס גלי, דבלה מעוכה בין דבלים. מה היא אשמה. מנסים לשער השערות. מחכים, מדברים. כל־כך לא חשוב. לא העיקר, לא זה. דברו לעזאזל על איך שאתה אבוד מול ה־, על איך שאין לך כלום ב־, וזה עולה עליך ו־, ובורחים ובורחים ובורחים. יש כאלה שלהם תהיה המלחמה המעשיה היפה ביותר שלהם, דף של שירה בחייהם המחורבנים, יסַפּרו ויסַפּרו בבוקר, בערב ובשבת. ואת זה שכאן, הנה זה שלפניך, את זה ישכחו. יספרו על גבורות ועל צחוקים. ולא יסַפּרו דבר על קטנות, על עליבות, על הטפשוּת האיומה שבכל זה, על העיור־חרש־רשע המסתולל בחייך, ומכה ומכה ומכה. אני צריך משהו. לעשות, ללכת, לראות, להגיד. או משהו. אני צריך, אולי, רק להשתרע ארצה, מן הצד, ולכבוש את הראש בין הזרועות. רבע שעה לשקוט בשקט. ואני אלך לראות את ההכנות, אם אני יכול לעזור, לומר להם שיידעו, ייתכן ובעוד שעה נהיה שם, ונחפש לדעת מה ומי באמת, והפצועים ואלה שנשארו… איום, איום. עוד פעם שם. ואני אחטוף כדור, ושלום על הכל. הראש כואב, ריק, ומתבקע. מתי זה היה שהייתי חושב על שפתיה של לילָך אחת, לנשק לה, לנשק לה, לעזאזל הכל ולנשק לה, איפה ההוא שככה רצה, כעת הוא קר כל־כך, כל־כך, לא יודע מה.

רוח. פינה אחרת. מסַפּרים־מסַפּרים. מציירים כבר מעגלים שלמים יותר. אחד יודע כבר לסַפּר, כי להפסקת־הצהרים ישבו הם לאכול, ואנחנו ישבנו לאכול. הסכם ג’נטלמני: צהרים אוכלים בשקט. גומרים לאכול, מעשנים סיגריה, ישנים רבע שעה – ויאללה, למלאכה. יום־עבודה מאורגן. פינה אחרת. שוכבים סתם. אחד, גואל, נאנח פתאום מעומק לבו: אי, הוא מקונן, איזה חרבּוֹן: הלכו לנו כל הסיגריות! – חמור צעיר! הלכה צקלג, הלכו בחורים, הלכו שני מקלעים, שני פיאטים, הבּזה הלכה, ורובה, ומי יודע מה עוד, הכל־הכל הלך, כמעט הנגב כולו, וערומים ויחפים ניצלנו בעור שִנינו ו… אבל, אולי דווקא. סוף־סוף חסרון סיגריות ממושש יותר. ובעיקר: אין בו שום רגשנות שהיא. נקי ופטור. לגמרי פשוט־פשוט. ומה עוד דרוש מאשר פשוט־פשוט. בחור חכם הטמבּל הזה. בן־פקועה. הרוח באבי־אביו. פשוט־פשוט, זה הכל. ובראש צלול. אני אלך אל צביקו. - ‘גידי?’ – ‘הו?’ אמר גידי בלא חמדה. – ‘לא – רוחש הבא, זאביק – אף אחד⁹ לא הגיע.’ עלוב־נפש, כפוש ומכופש. משא־אימים לא נפרק. ובכן מה? – ‘כשנהיה שם בעוד חצי שעה נדע יותר. וגם עוד יכולים להגיע. מחכים לחשכה, אולי.’ – ‘כן? – יונק זאביק כל מלה לבדה – ויש שזוחלים להם ומגיעים כעבור יום…’ הוא מוכרח לדבר, ואני לשמוע. אז פתח כבר, לעזאזל, סַפּר מהר וגמור מהר, ותן לי לחיות. שנינו ברוח. והגב מתנפח. – בכלל, לא יודע איך זה היה. – התחיל זאביק. וגם לא ידע מה להוסיף, או איך להתחיל. – תיכף אחרי המנוחה. כולם מפוזרים, זה פה וזה שם. ופתאום! – פתאום… ניסיתי להשתלט. צעקתי הנה צעקתי שם. אדם אחד לבדו… מי הבין מי שמע. אבל את הצעקות שלהם כבר שמענו: מסתערים ובאים מאחורי העשן. פחד להוציא חוטם. לא ידעת מניין. צעקנו מקצה אל קצה. אף אחד לא מבין. רק מקלע אחר¹⁰ היה יורה. או הבּזה. התחלתי להתרוצץ. אני רץ והם… אחרי! הבחורים… ביחוד החמור הגדול ההוא, הנבלה, הפיאטניק הזה, אני עוד אגמור אתו!… אני רץ והוא אחרי וצועק: לסגת, לברוח! אני צועק עליו והוא כמו משוגע צועק, משוגע, משוגע גמור: לברוח! – נתתי לו בשינים, והוא התהפך – הנבלה. כלום לא ייצא מזה. הבלבול השתלט. כל מה שתעשה – והבלבול עוד יותר. אני רץ והם חושבים שאני בורח. אני לא רץ וכבר הם לא רואים אותי ולא יודעים מה. צעקות מקצה אל קצה. ועשן, העשן הזה, החושך הזה… ובינתים נבהל אודילה. חשב – ככה הוא אומר – שרק הוא נותר כאן לבדו, וגבו לאויב, שכולם כבר מפוגרים – הרימו את רגליהם וברחו, ואחריהם רץ כל מי שראה שאחרים כבר רצים… אני צועק, אני צוֹוח, רוצה לארגן גרעין של התנגדות, לפיאטים אני צועק, לבּזה – מנסה לעצור, אני בועט, אני מקלל – והם רצים. עמדו, בהמות, עמדו, והמה רצים ואין מפנה! רימונים! אני צועק – בחורים, אני צועק – הכשרת ‘מגדל־עוז’! – אני צועק – הרביצו רימונים – זה הרגע לפיאט! הפיאט! מנוּולים! כעת זה בטווח שלכם – כעת שעתכם היפה! היו יכולים לעשות פלאים: הלא זה היה… אבל הם, השד יקח אותם… ועזבו את הפיאט וברחו… ישר, בכל כוח כוחם! התחילה הרגשה נוראה, כאילו לא יודע מה. נשמט מידי, רץ לו במורד – – ואולי גם… ומישהו היה צועק: הקיפו אותנו, כיתרו אותנו – ברחוּ, לברוח, לפני שמחסלים, החובש הממזר ההוא, בּרחוּ, בִּרחוּ! – יש פצועים! אני צועק, כאן! – גם כאן צועקים אלי – חובש, חובש! איפה החובש. וכאן הרוג – צועקים. זאביק, בוא תראה, הוא מת! – מה אני אראה – – הכל רץ, הכל פורח, הכל פגזים וכדורים, הכל מהומה, מבול, אש וגפרית, מסתובב־מסתובב, המום, התחלתי לרוץ, ורצתי עד הנה… רדפתי אחריהם, צעקתי, איימתי, התחננתי, צעקתי – אי־אפשר כך, אי־אפשר לעזוב כך, ולא הודענו לגידי, ורצנו, ורצנו… חשבתי אולי גם אתם כבר ברחתם, עוד קודם, מאצלכם היה הכל חושך וזוָעה. עשן אחד גדול. ורצתי, ורצנו – – אצבעו עוד תקועה בחלל, בשייכות כיווּן הריצה, כנראה. כולו בתוך הדבר. החולצות מתחבטות ברוח. אילו היית פורש כנפיים היה מרים אותך והיית… הוא מחכה? למה? שאגיד לו? מה אני? לא יודע כלום. עצוב מאד, חבר, אבל לא יודע כלום לומר. לבדך תאכל את הלענה. ובעיקר: הלא זה כבר גמור. לא משנה עוד. כבר לא. מרגיש כעת בעָצמה שיש משהו יותר מזה, ואותו אי־אפשר לסַכּם כלל… מה אני יכול לומר לו. שילך אל אמא שלו. מה אני. לוּ אני תחתיו שם –…ככה זה. כשנלחמים מתוך שוחות ורק מחכים לאויב שיבוא עליך, ואתה ידיך ריקות כמעט, וכוחך מתחיל רק מטווח מגע בלבד, רק מטווח הכלים הקטנים ביותר, והצפרניים והשינים והאגרופים, כך זה, ימח שמם ושם זכרם – ולהתאפק כל הזמן, על־מנת שאם תישאר עוד חי תזנק אז, כשהוא כבר נושף מעליך – ותתקע בו אגרוף לגרגרתו. גידי זז עד כותל הבקתה להתמיך גבו בו. וזאביק, מאין מוצא אחר, או מהיסח־דעת, הולך עמו באשר ילך, ומתמיך אף הוא גבו בכותל, ראשו בחרטומי נעליו, ומשרטט לו קוים בעפר הנוקשה, אשר סוער מעליו כל שחק גרגריו.

עוברים רגעים. עוברים שני בחורים. זאביק מתעורר אליהם: ‘הי, מוֹטל!’ הוא קורא, ואחד נעצר אליו, קודר שֶמֶט־שׂיער, וחברו עמו, ידיהם בכיסים, כתפיהם דוקרניות. שהות השתיקה נלבטת. לא מוצאת פתיחה. ‘איך זה היה אצלכם?’ אומר זאביק בקימוט גבינים. ‘נטשתם את הבּזה?…’ – אחד מהם בלע פיקתו, ופניו מסותרים למחצה מתחת שמט־השׂיער המתפרע עליהם ברוח, והשני, הרחוק, הסתמר: ‘אתה אינך יודע?’ מבשר אימה, ואמר עוד, ובהתזה: ‘אנחנו לא נטשנו את הבּזה.’ – ‘לא?’ – ‘לא.’ והראשון, שהרוח ריבצה בלוריתו כפקעת נחשים נלבטים על מצחו ועל צדעיו, אמר מתחתיה בצרידות: ‘אנחנו ישבנו בפנים כל הזמן. לא יצאנו. כל הזמן. וכשהתחיל העסק היינו מוכנים תיכף.’ – ‘אבל, מה ראינו? – אמר השני וניגש פסיעה – לא ראינו כלום.’ והראשון: ‘היה חושך ועשן. צעקנו אליך: זאביק זאביק, וכלום. הלך לרוח. אבל את הצעקות שלהם שמענו. קרוב. וזה היה… לא־כל־כך…’ – 'שכבנו ולא ידענו מניין ומה – ‘, אמר השני ופרש כף־יד לרווחה אצל כתפו לפירוש מלא. – ו’אחר־כך, סחבה הרוח את העשן – המשיך מוטל, הראשון, מסלק לשוא את שמט־השׂיער המטאטא וסוחף פניו בזעף – וישר ממולנו עמד נושא־ברן אחד. מכלום. מקורב שכזה. – אמר והחוָה כדי צעדים אחדים ממנו. – זוזיק לא התבלבל. דפק עליו מיד. עצום הוא היה, זוזיק. וההוא התחיל להסתובב. אין ספק שנדפק בתוכו מי.’ – אמר מתוך קצת סיבוב גווֹ, והרמת מרפקים לתיאור. – ‘מאה אחוז!’ – העיד עליו השני בזיקור אצבע. – ‘אבל, באותו רגע, ולפני שידענו, או הספקנו לצעוק, רץ עלינו, מן הצד, מכאן, נושא־ברן אחר, כולו, כמו שהוא, על הראש, עלינו, בכל המהירות, בשרשרות שלו, דורס – נדבקנו ארצה, למטה־למטה (אמר והתכופף מאד) – אבל זוזיק לא הספיק, אולי רצה להספיק להפנות אליו את המכונה, היה רעש הנורא, מעל הראש (סנטימטרים!), ושמענו… שמענו איך זה מִתְ… מתפצח, היה פחד, היה… ורק עבר, רק… נתנו קפיצה ורצנו…’ – ‘כמו משוגעים.’ התנשף השני – ‘לא יודע איך לא הרגישו בנו – הוסיף הראשון – הוא רץ מהר לפנים, אל הבקתות, ואנחנו אחריו, בזנבו, על־יד הבקתה נפרדנו, הוא פנה לכאן ואנחנו לכאן, וישר למורד, כמו…’ – ‘וזוזיק?…’ – זעק זאביק בשפתיים ולא בקול. – ‘הוא לא.’ – אמר הלה. – ‘ואולי הוא שוכב פצוע?’ – אבל השני בלע פיקתו ושלל בראשו: ‘לא. לא. אי־אפשר. זה עבר עליו. הכל. שמענו. התפצח כמו… הה, פחד אלוהים!’ – חרק הלה ואמר. ‘כמו בננה…’ – ‘דרך הבגדים, והכל נתמעך ונשפך…’ – ולא היה עוד מה לעשות בידיים, ולא לבלוע, ולא־כלום. – ‘איזה זוזיק זה?’ – נבהל כעת בלחישה גידי. – ‘זוזיק. זוזיק.’ הוציא הלה כל ספק. – ‘באמת?’ – ‘ממ’ הינהן הבחור מתחת שׂערו הנלבט. ‘ככה… אמר גידי. זוזיק!’ – ‘כן.’ אמרו לו השנַיִם. – ‘פחד אלוהים.’ אמר גידי. ושתקו ושתקו. ולא היה לאן להביט. אחר־כך עקר מוטל וכפף קומתו והלך. והשני אמר – ‘ככה זה.’ והלך גם הוא אחריו. ומסתבר, כי עד כה, נתאספו כאן שונים לשמוע, כולם זקורי־כתפיים מחמת הרוח, ומכונפים בה, שומעים ומחרישים. ונכון היה אולי שמישהו יפתח ויגיד עתה משהו, דיבור שכנגד, מלה נכונה שהיא. ואין מגיד דבר. מתחַכּכים ושותקים. עוקרים מרגל אל רגל. שמה באגב־עין, בצקלג ובגבעותיה עטופות־הרוח, העמומות, החלודות משהו, האביכוֹת. אם חי שם עוד מישהו, ונאנח שם לאמא שלו, הרוח נושאת אנחותיו לא לצד הנכון, הלאה־הלאה, מי יודע אנה.

עומדים אצל הבקתה. מי שנוטל עצמו בחידוד־כתפיים ופורש לנפשו, או אל מעגל־שמועות אחר. ומי שבא וסומך גבו אל הכותל הזה, להינצל מן הרוח, כובש עיניו בקרקע, מצטרף אל העגמה, וממתין כאילו מתוך הרהורים. נוכחים לראות עד כמה שחורות צפרני הידיים, גלומות גוש עפר, מחוטחטות. – ‘אני מכיר את הבית שלו.’ אומר פתאום בחור, לכאורה בלי שום קשר לכלום. הו, הפסיקו להחמיץ את הנשמה. העצבים נלאו ולא יוכלו עוד כלכל. די, חמורים, די. מזעיפים. לובשים פני שעמום. אחדים צונחים לאיטם לשבת, ואחר־כך מוסיפים וגוהרים עד השׂתרעות שלמה. וזה מותר. לשכב, כרצונך, ובשקט. אין עליך עוד. מישהו לבש והכניס ראשו וכתפיו לאחריות. לא עליך. אתה פטור לעייפותך. מי פה? עודד. כצל נֶהֶלַךְ עמך. סנטרו קלוט בכפותיו ומרפקיו בברכיו הפשוקות (חושב כי אילו סיפרו לו הלצה כעת – לא היה חושף שינים לבנות בצחוק? – חושב שכּן). וצ’יבי מיושב בהסבה אל הכותל. מסור כולו לעשיית טבעות־עשן, זו משוכללה מזו, לולא הרוח הסכסכנית. שׂרוּע אפרקדן נחום, מעוּצם ושמוּט, ושוקיו החטובות משׂוּכּלוֹת, ורק קנה קש בשיניו, הנד לאיזה קצב, מעיד כי לא נרדם. גבו לכל, קצת הלאה, מופרש דויד לבדו, ולסתותיו ורקותיו נעות על פרוסת לחם של ממש שכבר השיג כאן היכן שהוא, שקוד על גריסה ועילוע, כתן על טרפו. ועובדיה כאן, ראשו ארצה, נלבט מדי רגע בשיעולים כבדים. מי חסר? שאול ויעקבסון (אַברוּם, מסתבר, נדפק בירך הפיל – אם יכול ללכת, סימן כי…). וזה שעומד כאן הוא רפי. לא ברור מה לו. כמה אנחנו, כמה נשארנו? שמונה. ומשל יאקוש: עודד (ילד אסופי ולא שייך לשום מסגרת), פמפיק שנַיִם, יוחאי־של־בתיה, וגואל המג’נוּן הגדול ארבעה, ויוסי חמישה. זה הכל? חמישה. הו, שופשפנו היטב. עמיחי בנקודת־האיסוף, בבקתה שם. שייקה ניגש למקום שהוא. וקובי אֵי־בזה ונעריו עמו¹¹. זה כולנו. ברזילי אצל המסייעת, בוחש במפות. שמוּליק! מה עם שמוּליק? מי ראה את שמוּליק הטבח? מתי התחיל כל זה? ביום חמישי. בשתים. מה היום? יום שני. חמש אחר הצהרים. וצקלג בידיהם. ונשארנו שמונה. וחמישה. זרוקים וחורקי־שינים. והולכים לחזור שמה. פתאום, בבת־אור: אני אצא אתם. הה, לוּ רק ידענו להיות עקשנים, שם, רק עוד שתי דקות! (כולנו היינו מתים!) לוּ רק היה להאריך נשימה עוד משהו, טיפ־טיפה… ומה אם הם קמים כעת ודולקים אחרינו, במה כאן כוחנו גדול מאשר שם? לאן נברח מכאן? אסור לנטוש את המקום שם. ברור כשתים ועוד שתים. כולנו, לחזור. כמו שאנחנו. בידיים ובשינים ובאבנים. אין שום דבר אחר. אם אנחנו לא – הכל לא. הכל מוּפל אתנו. ולחזור. ולהילחם, אסור להילחם סטטית כשאתה חלש! לא לחלשים התגוננות בשוחות. רק תנועה ואש. כל עוד נשמה בקרבך. תנועה ואש. זו החכמה. מי הם, מה כוחם? הכפריים העולים כעדר נפחד, או הסדירים המפונקים מאחורי לוחות־הפלדה, שכובשים – וחוזרים מהר לישון במיטות, וללקק עצמם בבסיסם! מה לכל היותר יהיה? – ינבחו עלינו שם כמה ויקרסים. את השריון לא יניעו באפלה. ולזרוע שם אנחנו צריכים מוקשים, על כל ארבע רוחות השמים, לכל שיפנו – יתפוצץ מוקש, הרעשה טובה, איגוף יפה ואנחנו בפנים. ולא להתמהמה. בטרם יתאחזו שם, יתגדרו, יתבצרו, יציבו תותחים נגד־טנקיים – וסתוּם עלינו. אין לפקפק. לא רק הגיוני – אלא מוצא יחיד. בואו־בואו. אסור שהם יתבססו שם. מעולם לא היה כל־כך ברור ובהיר הדבר כמו כעת. אם הם שם – אין לנו שום מקום עוד כאן. אם אנחנו שם – כל המלחמה כולה מתהפכת לצדנו, לטובתנו. וזה הדבר. לעזאזל העייפות, הרעב, הצמא, הפחדים, החרבּון, הכל – מוכרחים. כולם צריכים לדעת. כשנדע – נילחם אחרת. מי שלא רוצה – לא ילך. אני כן. אני אגיד לצביקו. אנחנו הולכים אִתם. מוחלט. מה שיהיה יהיה. טובים לזה כמו אחרים. מן הכדור שלך – לא תימלט. ואם גזירה היא – יום־יומַיִם לא ישנוּ. אין שום דרך אחרת. לא קיימת. כל עוד צקלג בידיהם – לא נחיה הרבה. אם כך ואם כך. כשתהיה בידינו – אולי. ולא להיות מסכן. לאבדון, המשחק עוד לא נגמר.

זאביק מדבר. מנסה להסביר לחבריה. הכל מהתחלה. שוב מתוך אותם שנַיִם־שלושה ניקורים ביד קמוצה למטה, ואחד, להיפך, למעלה, שנראו עתה כה עלובים וחסרי־טעם, יורדים מנכסיהם. ‘בבת־אחת’ הוא אומר. ‘פתאום’, ו’ערבוביה', הוא אומר שוב ושוב. צריך להרחיק אותו מכאן. קצת שומעים לו, קצת מתחילים להתוַכּח בקוצר־רוח, מנסים להוכיח לו, ללמדו פרק. הו, תפסיקו כולכם ביחד. לעזאזל כל הבכיינות הזו. הגנחנות. הנרגנוּת המַסרחת, בקשת האשמים, הפתרונות המחוכמים יותר של מה שעבר ואיננו, המסת הלב לרחמנות, חדלו, חדלו, ימח־שמכם, מה יוצא לכם מכל זה, די לילל, אי־אפשר לשמוע עוד, עד לסבאה משתכרים מבכי ומהאשמות, מתחרים בתיאור הרש, יצורים עלובים, נחמות עלובות, רחיצת כפּיים בנקיון, קטנות ופחדנות. די. מכל זה לא תחזקו אף לב אחד לקרב הגדול שלפנינו. די. אין ברירה. היה מה שהיה. ואין ברירה. ימח־שמו. די. כמציצת העצמות המכורסמות. תליית הקולר זה בצואר זה. כשכל מה שצריך הוא לרוץ ולעשות משהו, לא לאבד זמן. השמש עוד לא שקעה. ואלף דברים לעשות. נשים מקוננות. סבתות. הו, די, לא רוצה עוד לשמוע. לא רוצה לרחם. מחכה לנו מלחמה – ובואו נילחם. לא ניפטר ממנה, לא נחמוק ימין או שמאל, אז בואו. פטישי הכרת החובה תופפים במוחש. ברחנו לרגע – וחוזרים. אני הולך אל צביקו. וקם, וטאט במרץ מכנסיו, והלך, לתמהון כמה וכמה שכיפשם באבקו. אבל לא קל היה למצוא את צביקו. וגם כשנמצא לבסוף, נחנק בעשנו, לא נתרווח לו מדברי גידי, והשתעל לפניו בקמיטת־מצח, ואמר שכל זה טוב ויפה, אבל עדיין מוקדם. ומה שקיצר הוא, פירט תחתיו ספי הקמ"ן, בחפץ לשון, כשמיטיב את חוט משקפיו, המחתך לו באפרכסת אזנו העלובה, שהאדימה כליל. וספי אמר כי את ההתקפה הזאת מבצע רק השליון של עֵלי. וזו הדרך האחת למהירות, לתמרוּן, ולעדיפות־אש יחסית (על מוחלטת אין איש חולם, כמובן!); המשימה, הוא אומר, אינה פשוטה: קרב יום, אף כי לאור השמש השוקעת, שצלליה עוקבים ובאים אחריך; בלא הכנה מספקת, כשהכל אמצאה שעל־רגל־אחת, מניה־וביה, והענין כולו תלוי בחוט־שערה; לולא שאין כל דרך אחרת, וההכרח חונק. אמר ספי, והביא מָשָל מצביטת פיקתו בין אגודל לאצבע. וכשנתמצתה ראָיה זו, הוסיף כי לרשותו של עֵלי כמוּת־אש לא־מבוטלת, אף כי אש קלה, מלבד סיוע האש הכבדה שיקבל מן הקבצנים: התותחים והמרגמות. ועוד לו מחלקת־רגלים רכובה, כיתה לזחל כיתה לזחל, ואם ישכיל לפעול, וחזקה עליו שישכיל, שכן מי כעֵלי בחור, ואַל תראה לזהב שפמו, בחור עם מעשי־עשת – ויידע לנצל את כל הנתונים: את האש, את ההפתעה, את המהומה המקוּוה, עד שהם מתארגנים ובוזזים בז, ואולי יהיה הדבר בידינו עם חשכה. אמר והביטו שניהם לאחור, אל שיפולי מערב המתלקחים בנגוהות בשלים… ולאחר חשכה – המשיך ספי בשטפו – יבוא יצחקלה בראש מחלקה אחת פלוגה דלת, ותבואנה כל שאר היחידות שיצליחו לארגן עד הרגע האחרון – ואז נראה. בינתים אי־אפשר להשאיר את המקום הזה כלי כוחות. אז תנוחו לכם. ואַל תדאגו. כשהכל ידפוק כהלכה יוכלו גם להתפנות אליכם, ותקבלו לאכול ולשתות. הודיעו כבר לבסיס, ומכינים שם בשבילכם, וישלחו מעט צרי, מעט דבש, מעט בטנים ושקדים, מזמרת הארץ. ובגדים להחליף. – ‘אה, כן – סיים ספי – לאט־לאט. לא בעומס אחד. קודם תצא ההתקפה לדרכה בשלום.’ – ‘כן.’ אמר לו גידי וכתפיו התישרו. – ‘הרוח הזאת – אמר ספי בנגינה אחרת, כהופך דף חדש – אולי רק לטובתנו. לא יבחינו בתוך כל האבק בקצת האבק שלנו.’ – ‘כן.’ הימהם גידי, והיה לו כאילו הוביש בטרם עת. ואחרי זה שתקו, ונראה היה שספי כבר הרחיק־הפליג מזה. אף כי עדיין עודנו עומד כאן, במטפחת הצהבהבת הכרוכה לצואריו, במכנסיו הממורטטים, בכיסיו הגדושים, מעוּבּרים חבילי־נייר, עומד ונלבט בראשי אצבעות בחוט שעל אזנו. – ‘נשארו לכם אחדים שם.’ אמר ספי פתאום. לא באמירה ולא בשאלה. וגידי הניע ראשו בתשוש. ‘לא טוב. – אמר ספי – חמישה או ששה, שמעתי – הוסיף כשלא נענה – לא?’ – ‘הטבּח שלנו, שמוליק – אמר גידי – נעדר. עוד לא הגיע.’ – ואחר־כך: ‘דווקא שכב כל הזמן בעורף. ייתכן שברח ראשון, והגיע עד הבסיס… אם לא התבלבל ורץ להיפך…’ ‘אללה או־רחמן.’ אמר ספי. וגידי התכרכם: ‘הם אינם לוקחים שבויים. נכון?’ – ‘לא הכפריים. הסדירים נוהגים אחרת. לפעמים.’ שמוּליק. מי פילל. עם הזקנקן שלו. מי יודע. אחר־כך גיחך ספי מכיווּן אחר: 'יש פסוק “בדם ואש”. אצלם פירושו ככה: “בדם: זה הכפריים. ו”באש" זה הם עצמם. ומרחוק. ומשקפיו נתבהקו בגחוך, וניצנצה דמותו שמחוץ למלחמה, ספי מכל ימות השנה, יצור בטלן, מרושל ומזוהם, שהולך ומפיץ חכמות בכל רחבי המשק, אף כי המים בתעלה עברו על גדותיהם ומציפים את העולם. אלא שספי כבר קינח בכנף המטפחת הצהבהבת המצויצת שעל צוארו ועל כתפיו, את חטמו, מנהג שלא נותר בלא עקבות־ממש על כנף אותה צהבהבת־מצויצת, ועימעם משהו והלך לו.

גידי נותר עומד. עזוב בחלקת השדה. עצמים מטילים צל ארוך עד שמתנתקים משייכות. מבול של עייפות. כאילו הצהיב כל גופך באחת וקמל. בבת־אחת כבד ממך הכל, למעלה מכוחך. עצמת האסון ללא ישועה. עצמת השוֹאָה. כל תקפה. כובד העוּבדות עצמן. שממון מַחליא. כל הארץ סביב כה שטוחה, כה ריקה, כה חשופה, וכה לועזה. אין מאחז. רחבה וריקה ורחוקה. אבוד בה. בלב עומקה של הריקות. אמא שלי. כובד גל של חולשת־הדעת (והלא כבר נגאלתי, הלא כבר כאילו רוּחצתי מזה), שיתוק יכולת. ושוב פחד. פשוט פחד מוצץ קרביים ולב. זיעה. מאֵין כל אמונה. את מי אנחנו מרמים. הרגשת מגע בכלָיה נחרצה. מוּפקרוּת (חצר סגורה, גדורה¹² סביב – ושור־פר משתולל־נושף רץ אליך). מהומהם בלב. כבחבית ריקה. בחילה נוראה. מעוך אין־תקומה. לבדך בארץ הריקה. כמו האימה בימים רחוקים, באמצע הלילה: אבא אמא לא שבו, לא ישובו עוד. רגעים ללא משקל וללא חשק. הו, עזוב, למה לקבל זה. אַל תהיה פנוי לזה. אם לא אתחיל תיכף ללכת – אני נופל. אז ללכת. מהר. לא להינתן למיאוס. הבקתה. כולם. העומדים והיושבים. ריקים ופתוחים לאין־כלוּמם. הה, לא צריך אף אחד. לא אתחיל להיות גם אני. סיגריה, למי סיגריה. לא אבקש מאף אחד. פה, ככה, אני ודי. יושב לי פה. עוצם עיניים טיפה. ושיתפקע הכעת־עכשיו, השורר פה מתועב. לא, אני לא אשב. אני אלך. מה אני אשב וכלום עוד לא. מה אני אתחיל לנוח – ושם הכל עוד לא… אלך ואלך, אסתובב, שיכאבו הרגליים ואלך. לא אתן ולא אניח לעצמי. אני לא. אתפוצץ ואני לא. הנה קובי. ‘קובי, מה נשמע?’ – ‘עוד מעט נשמע.’ אומר זה ומחייך בשקט. בשקט, או במסכת שקט? (אני לא־שווה כלום, ומרגישים בזה.) שני בחורים באים ומקימים כאן אנטנה גבוהה לאַלחוּט. מתחיל? קובי מושיט סיגריה. איך ידע שאני? ‘תודה’ אמר גידי, לא מאמין למשמע אזניו. ומיד כדי לתקן: ‘הייתי מצטרף אליהם.’ ומיד כדי שלא להיות כקטן שנתפש ברגשנות, בניכּוּר קול: ‘רוח נוראה.’ שעל זה נענה גם קובי ואמר: ‘הו, אדירה.’ ומרגישים כבר בעליל כי יש דבר הולך ומתהווה, שינוי של ממש. וכשהופכים להציץ נוכחים מיד כי אכן הנה הוא מגיח ובא צי־המלחמה שלנו, מחבט גופי־אבק נמוכים וסחופים: שלושה חצאי־זחלים, שני ג’יפים קרביים, ושני משוריינים, מוזרים למראה, שמזכירים, משום־מה, מגבּעות־אשתקד מעוקמות. חרקו וטרקו בסאן ברזל ובצחנת דלק שרוף, והכל נקבצו ובאו סביבם לראות במסע היציאה. ואלה הרבו תכונה והמולה, והסתדרו למטה, מאחורי הבקתות, לבל יתגלו בטרם מועד (כאילו יש מי חרד וצופה לעברם!) – מכל אֵימי־המלחמה הללו, מכונות־הקרב, ורק חצאי־הזחלים לבדם, דמו לחצאי־זחלים באמת לאמיתה, והיו כפי שהם ממש, בלא אחיזת־עיניים מאומצת; ואילו הג’יפים היו קצת מגובנים, עמוסים לעייפה, שלא לפי שיעורם, כל אחד מהם ומקלע ובּזה וארבעה בחורים, וחבילי־חבילות, מי יודע לצורך מה, ומן הסתם אינם אלא פשרת רוב וויכוחים וחשבונות; אבל מפליאים מכל היו, כמובן, אותן מגבעות עתיקות ומגושמות, שאדם מן הצד, אילו נקרו עליו, יותר מאשר לכל שייכות צבאית היה מעלה בדעתו אותו מחסן, אשר יקים לו משתכן בשיכון חדש, בירכתי המגרש, מבלאי־בלאים, להיות לו לול, ודיר, ומחסן עד ירויח לו מזלו יותר. ועם כל זאת הריהם שבעה ביחד, מטרטרים ומנסרים ארץ בריתחתם, ומעל גבורת שאונם היו משתלחות־נהדפות צעקות נוראות מצד לצד, צעוק והנף זרוע, וראש אחד, סגור־כלוא במצנפת־עור ממושקפת, של טייסים כמדומה, שלא התאימה בכלום לתמונה, ואולי לכן היתה דווקא התואמת מכל, ואשר רק שפם זהוב באמצעיתה (שפם עשיר ונוטף בגדשו, קל והומה אורות), העיד על זהות בעליה, עֵלי מנהיג רכב־הברזל – שהיה מתרומם מדי רגע, בנפנוף שתי ידיים מכתף עד אצבעות, נפנופים של הוראות אחרונות, של התרת ספקות, ושל פסקים לשאלות רותחות. וצביקו הנה הוא בא לפתע בריצה, מוזרה לו עד גיחוך, והריע לקראת עֵלי תרועה, בקול שאינו קולו, וניפנף גם הוא ידיו, כאברות מרוטות נוצה, והצביע וחזר והצביע – ועֵלי לא הבין תיכף, ורק כעבור־מה הניע ראשו וצעק: בסדר, בסדר! – שגרם לו לצביקו לחזור ולרוץ כחסידה לפני עוּפה, במורד הגבעה. ואחר הדברים האלה, זירק עֵלי בּהנו ואותת באותות, שבלעדיהם לא תסכון כנראה שום גיחת־פרשים ראויה לשמה, עד כי, לא תאמין, קצת קנאה מתעוררת בלבך, על יציאה מחושלת זו, אל הרפתקאות וגבורות – ועדיין מפרפר לבך למראה הזה, ולא מחמיץ כל פרט וכל זיע בתכונה. לעומת זה היו אנשי המחלקה המוסעת בחצאי־הזחלים, חבושי קסדות אחידות, וכמו מסומרים למקומם, ודומים זה לזה, אפורים וכאילו זעפים, – מושכים רחמים עליהם, ילדים מעוכים בברזל. ופתאום הצליף דבר באויר וביקע בשריקה. והתחלחלוּת־שינוק חרשה את הגב. והיית נשפך ארצה להיסתר לולא נזכרת: התותחים. שוטי האנטנות הגמישו באויר המזדכך, הדמדומי. עוד ירי אחד רץ נשפך שמה. (הם כבר שם! רואים מה בצקלג. ושם קמים בני־אדם: הו, תראו – מה זה עלינו?) מתחיל־מתחיל. הג’יפים נתרעשו מיד ויצאו בדידוּי נמוך, דלגו־שקעו בכל חריץ, כשראשי נוסעיהם נענים בה במידה לטלטלה, ויצאו אל השדה, כצאת סירות לים, מעֵבר לדרך הגדולה למטה, והמשוריינים פלטו כיח ונעו לתפוש ‘עמדות־צריח’ בלי שום צריח, אצל הבקתות, והזחלים ששכבת־לֶס שמנונית טפוּלה לצלעותיהם, מצהיבה יפה בהתאפלות המתחילה, הרתיעו עתה, מוטטו בתדחפה שורות יושביהם הממוסמרים, ובתדחפת עקירה נאחזו בשרשרותיהם, והתגלגלו בזה אחר זה, בעקיפה ימינה, ומישהו מן הספוּנים בתוך גיגיתם פנימה, רצה להספיק ולשוות ארשת יותר חגיגית ליציאה, ולהתגבר על כל הפתאומיות, הלא־שואלת את פיך, ונתן קולו, בשארית גבהו, ב’ראשונים תמיד אנחנו', אבל איש לא נספח אליו, וגם הרוח המאובקה, וגם קולו הגבוה מכוחו, מחקו מיד מאמציו, ונשתתק, או שאבד בה, מי יודע מה. הולכים אחריהם לראות. הג’יפים הרחיקו כבר בראש. המשוריינים באגף וחצאי־הזחלים מפגרים קצת מימין. וכבר הם מרחיקים ויורדים, וכל הכבוּדה ההומה ורבת־הרושם מתמעטת כדי כך, בתוך קָעֳרָה של הבקעה הגדולה, אשר אפילו הרוח בגלשה לתוכה בנהמה – מתבטלת בה מיד ולא ניכרת עוד אלא כמין עמימוּת שבראוּת, דליחוּת כללית שכזו, עם זעיר שם סלסולי־אבק נמוכים, כבשׂיים, וזה הכל.

 

פרק שלושים וחמישה    🔗

מתוך המכשיר הפתוח ומתוך רחש נפצוציו ואושתו – שיח עלי, אריה אחד, אל ששת אריותיו הנפוצים בשדה. הכל קהולים צפופים להקשיב. מהם עומדים, מהם יושבים בחיבוק־ברכיים, ויש שנשתפלו ארצה וגהרו מלוא אָרכּם, ראש זה על ירך זה. לא אומרים ולא מדברים, לא לוצצים ולא נפנים לצדדים, אלא מצותתים. ומי שהחמיץ ולא צד מלה, מושך בשרוול שכנו, והלה מסבירו בלחישה נחטפת, ובדחיית־יד לבל יטרידוֹ משמוע. ״הלו אריה חמש, אריה חמש, בסדר, עבוֹר.״ מגיד המכשיר דברי־פיתום, ואין מעֵז לנשום בקול. משקיפים בכיווּץ־עפעפים מזרחה, אל גבעה דהויה, מתאפלת, בין גבעות דהות אחרות, מתאפּלות. מעל קו־הארץ המשרוטט זכּוֹת, תהום שמים חיורי־דממות. ״הלו, אריה ארבע, אריה ארבע, שמוֹר כיווּן!״ ספי הקמ"ן, המצפורדע על ארבעותיו ולפניו המפה הממורטטת, ואצבעותיו נוברות בה, ממלמל, בלא היסב־ראש, הסברי־דברים וקשרי־דברים, היינו הך מי תופש מה. וכל אותה שעה פועלים התותחים מַסח מעל הראש. הלוך ונסוע. כבר הם אצל אותו גב הנושא עליו את הבקתה הבודדה, ורק עוד עמק־מה, חמש־מאות בלבד, בינם לבין הכיפה ה״ערפית״. ועוד מאה־מאתים לבקתות שעליה. עתה אצים המשוריינים השנַיִם, ככל שיכלתם מגעת, אלה דמוּיי המגבעות הממועכות, אל אותה בקתה בודדה (ואולי ייראו כשיעפילו על אותו רכס…), לתפוש מה שקורין ״עמדות־צריח״ ולחפות על הבאים אחריהם. מאזינים דרוכים לשמוע. (האגרוף הצנום שלנו – רק אם יתעופף מהר־מהר יגיע לכלל משקל כלשהו!) וכעת, בכל רגע, הם מתגלים ותיפתח האש. ואולי כבר נפתחה? התותחים והמרגמות ממשיכים להסיע אש שורקת. מדי פעם מתנפץ נקש אטום וקצר, וכעבור־מה פקעת לא־גדולה, צומחת בלא־שייכות, על אותו גוש גבעות, שלושה קילומטר מכאן (צריך פעם לגשת לראות בתותחים האלה מקרוב, איך זה הם). האם נתגלו כבר? (בבקתה הגדולה מתחבאים אחדים מהם, כמונו…) שלושת הזחלים מתקרבים, לקו־ההסתערות. שנַיִם בראש ואחד בעקביהם. מתחת קו־הרכס מתפרקים את אנשיהם, והללו כופפים וגולשים בריצה קלה. תופשים עמדות, מציבים את המקלעים (מכאן – לא רואים דבר. רק גבעות מדליחות באור מפויס לגמרי). הג״יפּים פרצו! הה, כן, ישר אל צלע הגבעה שממול המשלט, מדרומה, ממקום הפריצה שלנו (אתמול? שלשום? מתי זה היה?), מהדסים בטרשים ובבתת הקוצים, בין גלי האבנים (מסתור נאה!), לתפוש להם מחסה מעֵבר גדרות־האבן, ולחפות באש רצופה לכשיתבקשו, ולעקוף בריצה ולפרוץ ולנתק בין הכיפּוֹתים, או לזנק על כל נסיון של עקיפה ונסיגה שלהם. הזחלים. כעת הם. על צלע הגבנון ולאָרכּוֹ, לחצות את העמק, ובדהרה. רוגש הדבר רוגש. ועדיין לא נפתחה אש. רק אש־התותחים רצה ומתפצחת שם כשביבים של כהרף. פגז או שנַיִם לדקה (והמלאי נאכל בטוֹרפנוּת!). עוד מעט יהיה הדבר. אריה אחד אל זחליו: ״בדרוּג, לימין, ולהתרווח!״ – אריה אחר אל התותחנים: ״שושנה!״ שהוא, כפי שרוֹהט ספי, הסימן המוסכם להעלאת האש והפסקתה להלן. שלא ייחרכו הם בשלהבתה. כעת להסתערות. הרגע הגדול. (אילו הייתי שם!) הכל על מקומו, ממש כמתוכנן, עד שעולים חששות: יותר מדי חָלָק למשעי הכל. הה, קל, כמישחל נימה מחלב. (ואולי… ריק שם? הה, זה יהיה… ולמה ברחנו!… והפחד, והזחילה, והטפשוּת!…) – ״אני מתערב: ריק שם!״ מציע פתאום מישהו למהמרים. מחייכים אליו בטוב. – כמה זמן לא שמענו כך! – ״אריה אחד, אריה אחד – כאן אריה שש – פתחו עלי אש משמאל. אומר שנית: אש משמאל.״ – ומיד גם אריה חמש, ובבהילות: ״יורים עלי.״ – הה, אז לא ריק. ימח שמם. לא ריק. ישבו בשקט והמתינו. דם קר ושכל טוב. הרוח באבי־אִמם! כעת זה יתחיל לאבדון – שייזהרו להם ממלכודת! מה הם שותקים מה? מה קרה שם? שקט, אין אלא אותו שקט מנושב, אותו אור פוחת מתעמם בנחת, אותם נפצוּצי אִושה במכשיר. אריה אחד אל המשוריינים, אל הרגלים, אל הג״יפּים, אל הזחלים: כולם, אש! – ולהתקדם. אש. ולהתקדם. (סוכך עליהם אלוהים!) בחור נועז עֵלי. גם לרגע אינו שוכח כי כל כוחו – המהירות. כי בהתמהמה – הוא מפסיד. מעֵבר לכל פחדים וחשבונות – מהר! בשתים־שלוש דקות. אש מכל צד. מי על מי, מי על מה. האש שלהם חזקה ומתרבה. וִיקֶרְס אחר וִיקֶרְס נכנס למקהלה, במין קאנוֹן איום. רבע לשש. השמש כבר שקעה מתי שהוא. (למה רצת? שמש!) אלוהים, שלא ייתקע העסק כעת! נמשך, הו נמשך. ההתמשכות. העצבים שלנו. לעזאזל העצבים שלנו – שם! הם! מה כעת? (התחיל יותר מדי קל!…) נמשך־נמשך. מה אצלם? המכשיר מקרקר. מאַוש. מצפצף. כצדפים בהתרגש גלים, אינו דובר אנושית. לא נשמטנו מן התדר, מן הגל, מחוט־ההאזנה? בדוֹק שם, בדוֹק, פרצוף, את מכשירך! ולא רואים כלום. מאפיל, חוץ מן השמים. גבעות מנושבות ודהות. והרוח כאילו פחתה מאד. מה שם?

אריה אחד אל התותחנים, שכאן: ״מהרה, שושנה, החזר!״ ואומר שנית. משמע: חזרו ותנו אש. משמע: חַלצוּנוּ, אחים, נסתבכנו, משמע: לא הולך. (וכמה כבר אין חיים בהם?) יסוגו? יתקיפו? חברים תותחנים, תנו אש! ימח שמכם, תנו אש והושיעו! ככל שיש לכם, יותר, עוד, תנו, אַל תטמנו ידיכם, הרביצו, חברים, הרביצו! ואולי כל אחד תופש כאן רובה, רימון, מקל ואבן ורץ שמה לעזור – ואַל תסוגו, אַל תסוגו לנו, אַל תסוגו, חברים, אַל תסוגו! קול אחר, קול לא מוּכּר, רוחש כעת במכשיר, מיני אַלפּיוֹת וספרות ימינה ושמאלה. איש התותחנים שתחת ידו של עֵלי. נפלא, איש התותחנים: תתֵח תותחן! תתחֵן ויתתחנוּ! ובכן? הגידו, סַפּרו, הגידו! (כעת, כמובן, יהיה שאזלה תחמושת ממלכודת! היזהרו!) עוד פגז של פיאט. אל תחוס. יביאו חדשים. בלילה באוירון. לחסדי שמים! – הה, לא, לא! לצידו של מי אתה, סוף־סוף, אלוהים שבשמים – עמך ישראל, או הגויים אשר בשמך לא קראו! הה, לא, יש! התותחים יש להם! התחילו לשהק פה אדירות! והמרגמות. שושנה־שושנה־שושנה! פגז אחר פגז בדרך התלולה. הרי לך שיתוף־פעולה, הרי לך לכת־אחים־גם־יחד! (לא כאילו פוחתת הנבלה הרוח? והשמש כבר ירדה לה, הסתלקה הזקנה הבלה!) אש זורמת מעל הראש. זרמי, זרמי. ענין של דייקנות שמתבצע להפליא. זרמי, זרמי. חבּוּבּים התותחנים שלנו, לא? לנשק רגליהם וידיהם! אריה אחד (הה!) אל אריותיו הזחלים: ״קדימה!״ – הה? אבל כמובן! להתקדם! תמיד להתקדם! לא לסגת. הידד. להתקדם ולהתקדם. שיכבשו את ראשם בעפר הקאקערס עם הויקרס – ושלנו עליהם בריצה! איך זה השעשוע לספוג פגזים על הקרקפת – יא אחואן? מוצלח מזה להטיח אותם על אחרים, מה? אז קחוּ לכם ולקקו! קחו־קחו, ותדעו גם אתם פעם! זונות נוטפות עסיס! הג״יפּים נצטווּ כעת לדהור אל בין הכיפּוֹתיִם ולהפסיק ביניהן. האין זה פזיז קצת? נועז מדי? הכל על קלף אחד מדי? ישר בריצה אל לב צקלג. הג״יפּים, הנמוכים, הקטנים, המעוּפּרים, החמודים, עם ארבעת כוכביהם הפרוצים לאויר ולכל רוח, וממלטים נפשם בתעוּזת־מהירות וברצף־אש שאין לה סוף. קדימה, בחורים, קדימה, צקלגה – אם כבר – אז כבר! אש מסביב. הה, בשרי סימורים כאן. ואש מן הזחלים, ואש מן השריונים, והרגלים מאחורי גדרות־האבן דרוכים לרוץ. שני הזחלים קדימה, כן? כן כן! התותחים מעתיקים את האש לפנים. הלוך ונסוע. הלוך ונסוע. הרגלים היכן? הו, תראו! תראו הביטו! רואים את האש! שם, הבהקי־אש על הכיפה! פורצים עליהם! שרשרות מתחפרות מסיעות את הגויה האפורה, בין הטרשים, בֶּזָה ושני מקלעים מפריצים אש שוטפת. זחל אל אריה אחד: טווח של פיאט! – אריה אחד: דפוֹק! – דפוק, דפוק, חביבי שלי, בפיאט אל השוחות, דפוק ישר, כוון יפה ודפוק! בחור עצום. ישר לבקתה, ישר אליהם, דפוק, אל בני־מעיהם, דפוק אש. דרישת־שלום, יא ג״מעא, מכולנו כאן! ובכל הכוח! הה, בואו נרוץ לראות! ומה? והתגובה? אין? אין תגובה. (היזהרו ממלכודת! היזהרו!) עוד פגז של פיאט. אל תחוס. יביאו חדשים. בלילה באוירון. זחל אחד אל אריה אחד: ויקרס משמאל, אש סמיכה. אריה אחד לג״יפּים: מאחור – בקתת הכיפה – ויקרס! – הכו בו! – (כבר שם? והיזהרו, בחורים, בג״יפּ קטן פתוח על ויקרס מחוּפּר! – ובכן? הגידו מה? צרצורים וגרגורים מן המכשיר, ואין דיבור. מה האֵלם לעת כזאת? הגידו, הגידו, דבּרוּ! לא התקלקל המכשיר, בדיוק כעת? הקרב בעיצומו, ואנחנו על שרטון. קרה שם? מה קרה שם? מתיחות נוראה. מה יש? מלקקים שפתיים. מתקרטעים בקוצר־רוח. שתוק, שתוק! – אריה אחד: ה״ערפי״ בידינו. – הא? – הוּררא! הוּררא! שמעתם! חמור, אַל תקפוץ עוד! חכה! תראו איך שזה רוקד – שב בשקט, משוגע! ח־ח־ח! ח־ח־ח! בחיי, אני מת פה! ברחו! ברחו! דפקו אותם! שלושת הזחלים למעלה. הרגלים אחריהם. אריה אחד למשוריינים, לעלות, לחפות מן האגפים. לג״יפּים, באיגוף ימינה! לזחלים: ישר למטה! ישר כל עוד לא חושך! בריצה בריצה, בריצה! חכו, המתינו כעת – ה״קדמי״ – יקום כעת על רגליו האחוריות! הו, לא, כשאלה בורחים – כולם בורחים ברוֹחַ (ואנחנו?… חדל עכשיו!…) לתותחים: ״שושנה!״ – ברוך הוא וברוך שמו. הפסק אש. הפסיקו. חסכו פגזים. כבר בלעדיכם. הולך לנו הולך. השעה? כמעט שש! מתהרהר משהו. (נשמות חדשות פורחות לשמים, זה אך נחלצו חמות מגופים מַקרירים?) ו״הקדמי״? – רצים שם, רצים. מימין הג״יפּים, מלמעלה השריון, וישר־ישר הזחלים, השלושה, כמניפה. ו… – – מה? כעת?… הו, ש־שתוק! אריה אחד: הקדמי ריק! – השתלטנו על הכל. בידינו. ברחו. – הידד! מי זה קופץ כאן? קופצים, זה עם זה, גואל רוקד ומרקיד מישהו, צוֹוח ושר! בורחים. קופצים כאן. שלנו. שלנו. לקחנו לנו. הו, מה אגיד לכם! חכו רגע – מה הוא אומר – שתוֹק־שתוֹק: אבידות האויב לא ידועות. לנו – אין אבידות. שלל: שני ויקרסים. תחמושת. צקלג שלנו. (הה! הה!) וזה הכל? באמת? זה הכל? אתה תופש, אתה יכול לתפוש מה?

בחיי שלא! האומנם זה ככה? כל־כולו? פשוט תנועה ואש עשר דקות וזה שלנו וגמור? ומהירות, חבוּב, מהירות, זה הכל: מהירות! לא כאילו דבר שהוא היה, או צריך להיות, יותר מזה, מופלא שכזה, שמי יודע מה? בחיי, לא תופש, ולא מאמין! כי על־כן מסתובבים הכל עלה ורדת. אין עוד לא שוכב, ולא מיושב, לא עייף ולא תשוש. קריאות דברים, וסיפורים וטפיחות־כתף. מה כל אחד חשב, מה כל אחד תיאר לנפשו, ומה ידע מראש, ואיך מה שצפה מראש – בא הכל עד תומו. צוהלים ומצַחקים, ואילו הביאו ושמו פה דבר־מאכל היה עוד יותר. הו, כעת אני רעב, רעב כמו עשרה גמלים לאחר מדבר סהרה! בלא לתלוש ידיים מן הכיסים, דברי מומחים במעגל, על מסך־האש, על הקשר ש״דפק״, על התכנוּן, מעשה־חושב, שניכרים בו מוחו של שרוּליק ואצבעותיו של עֵלי, וכן, בעיקר: הה, שעתים לאחר שנפלה – חזרנו ולקחנו אותה לנו, ושָם אנחנו. ואיש לא יוכל עוד להסיח אותנו. הה, חביבי, שנית צקלג לא תפול! תחי מדינת ישראל – ח־ח־ח!! ונתרווחו דברים כגון: הלא זה דברי תמיד! וכגון: תנועה ואש – זה הסוד – ולא שכיבה מטופשת בשוחות. אבל גם דברים כגון: אם זה כל־כך קל – למה היה כל־כך קשה? וגם דברים שעוד אינם מסוימים כל־צרכם, אבל מצטרפים יפה להמולה הכללית, לתנודה מכויסת־הידיים, בתוך האור הפוחת, עד כי בהפסיקך לרגע, ובעמדך לראות מה – נופלת עליך, כשק אטום, עייפות. צונחת על הכתפיים, ממעידה את הרגליים, ורק תתחיל לקשוב לה ואתה כורע תחתיה – שעל־כן מוטב לא לשעות אליה, ולהמשך לנדוד בתנודה, לערסל כל היותך בצוותא המשורג. וכרגיל, אין מי שיטיל מבט־פרידה בשמים ההולכים ומשַתכים כנחושת, מרוּפּי הרוח שחדלה כמעט, והותירה מצולות־מצולות שמים חשופים עד קרקעם עירום ועריה קל־סמוקה, ופה ושם עיבּוּי מצועף שַחמוּת לא מפולשת, כדבר אשר לא נאמד עד תומו, ולא נפתר. תופחים במעגל, נעתקים ממעגל למעגל, חוזרים כעבור כלום ונוזלים אל אותו מעגל, מכוּיסים ומחודדי־כתפיים, מתפיחים מעגל עד למעלה מיכלתו, בצעקות, בידענוּת, בהוכחות – ומתפרדים לבועות דברים קלים כה וכה, וכבר הולכים ונגרשים ומעלים שרטון סביב דיבור אחר, מיוחד, שנראה לרגע מיוחד וחדש, אֵי־בזה בירכתי בקתה, או שעוּנים בגבי כותל עומם־מאפיל. מאפיל העולם, וגם זעיר כאן זעיר שם מתחילים נושרים בודדים, ומגיעים כוֹבדם ביגיעה מגונחת אל האדמה, על מקום עומדם, מקווים להיזון מפירורי דברים נושרים, אבל לוקחים נשימה עמוקה ומשתתקים, לא כשום דבר אחר, אלא כצמיג פקוע. ונוכחים, כמעֵבר למרחקים, באיזה שקט שכוּח, שקט גדול וכללי ורחב־ידיים, שכל הרחש הזה, בין ארבע־חמש הבקתות הללו, טוחות־החומר, כל דברי החכמה והמבינות והגחכים מתפעטים עתה כנגדו, שקט המרחבים המחשיכים במהירות. וכשכבר יש בידך טיפת כוח לשאת עיניים – אתה רואה את גבעות צקלג, שבגללן היה כל זה שהיה, והנה נימוחו בינתים לחלוטין, אף הן, לתוך ים הדממה המַחשכת, עד קו ההרים הרחוקים, שבעוד רגע יִקשה להפרידו מכּלללוּת שחור האדמה, שבלעה כל קו וקוים, קו־שקט אחרון, מסור להגוּתוֹ, ורק להגוּתוֹ, ועליהם תכלת שמים נאצלים, מַחוירים, מאפירים, עדיין בלא סימן של כוכב, ודברים שהגבהים ביניהם. אבל לא כך במערב, כשאתה מתגנח ומציץ חטופות, בין הבקתה ובין גבותיהם של מתוַכח אחד ורעהו, שם היה שרטוט הגבעות מאיר ומדוקדק, והעץ שעל דבשת התל, הטבול ערפל כחלחל, חתך חיתוך חד ויהלומי, קו מוחלט פשר, ובין חוף הגבעות ההן ובין האי המועט הזה, דל התאורה שמתחת רגליך, היתה מתעלמת מצולה עמוקה של שחוֹרוּת אחת וכללית וגמורה. וזה מה שניתן לך במעט הכוח שעוד שׂרד לך לקחת. וכשגם זה אפס אתה מתמוטט תחתיך, חזך על ברכיך, ראשך נובל וזרועותיך כבושות בחיקך, לחימוּם־מה, לולא שפתאום, מתוך הדמדומים הנופלים קורא מישהו: הו, תראו, בקול מלא שירה, כלפי מעלה, מערבה, ומוזר מאד לגלות שם פתאום, מרחף בחצי דרכו למטה, חרמש־ירח דק, פתחוֹ למעלה, צהוב כאפרוח, דק וזהיר, מפתיע כגילוי של פעם ראשונה, עד אנחת פתיעה נמלטת, משתאָה. תראו־תראו. איך היו בינתים מעגלות־עולם בשלהם. סוֹב סבבו להם כאילו כל זה… נו, טוב מזל לטובה! מכאן ולהבא – לטובה, אמן. אֵי־בזה מעלים אש בפנס־רוח מפויח, ובוראים כתם מאדים משלנו – כתם פעוט בלב כדור־חושך ענק. ואחר־כך לוקח האחד שהדליק את הפנס הזה לחפש משהו, מטלטל, כתמיד, עמודי צללי רגליים פוסחות זו על־פני זו, ונעלם מאחורי הבקתה, וגם הוא יודע, כנראה, את המוּשׂם עליו. האויר טוען קולות רכים, ומוליך קולות קרובים (כל־כך טוב שצקלג נכבשה… והכל יהיה לטובה!), ומתרחש שם כנראה דבר, שאין עליך ולא־כלום לא לדאוג בגללו, ולא להתיסר, ולא לחשוב כלום. חבל רק שהשמיכות נשארו כולן מאחור על המשלט (אם לא סחבו אותן השחורים). אומרים שהנה יביאו אוכל. אדם חדל לדעת מי מימינו ומי משמאלו, מי כאן משלו מי אינו משלו, אדם מתחיל להיות פתאום של כלום ושל סתם. גם קולות הדיבור, מועטים וסתומים, מאבדים את שייכותם. ואילו הקור, מלמטה, מן האדמה, שצמח ועלה, אינו כאילו קרירה קלה לאחר יום עמל, אלא ממש קור התוקף ומקים ומוליך אותך ממרבּצך אין־אונים, למצוא לך מקום אחר, מתעמר באיש חלש. אבל בבקתה הנמוכה, הקיצונית למטה, כבר העלה מישהו, שמן הסתם אינו עייף עד חָרמה, מדורה קטנה, וזו משכה סביבה פזורי־נידחים, אחד־אחד, מתנשמים, נושאים עוד עין אל החוץ המכחיל באפלה, אל הירח המצהיב, הדק, אשר סביבו והגבּה מעליו הוריקו השמים, העמיקו, והנמך ממנו, הסגילו־האכימו, עוד רגע ויכבו, ועצבת שאין שום כוח לגעת בה (אבל יפה שצקלג שלנו!), וכופפים ובאים פנימה, ומקדמת פניך התפצחות זרדים, ועשן, וקצת אור עם צללים מהבהבים, וגם רמז לחום, וסיכוי לארוחה שתבוא, וצוותא גדול ומתדחס ולא מדבר, רבוּץ, ומסתדר לו בכה או בכה, ומאין שמיכות מתכווצים ונדחקים אלה אל הכותל, עָבֵש ריח הקש, ואלה נלחצים בין שני חברים, לחטוף תנומה בין קור לקור, ורק דויד היה זה שבא כעת פנימה ובידיו שתי שמיכות שמצא לו אֵי־בזה, בא ומתכרבל בלכתו עד אש המדורה, ושם משתופף ומכריח רגלי אחרים להירתע מפניו, ובעודו מיטיב עצמו בהן, ועל הרצפה ובתוך כך נרדם, וקלסתרו השתנה מיד, לנוכח נגוהות האש, והנה כאילו רוחצו פניו, וכנער רך אשר לא חטא.

אֵי־כאן דיבר עמומות מכשיר־אַלחוּט, וחזרו ודיברו אל תוכו, בנגינה השווה ובנוסח הקבוע. אחד, לא ידוע בחושך, שמעיד על עצמו כי היה אמש בריכוז ושמע שם דברים, אינו עייף מהזכיר כי נודע שהגיעו לארץ בימים האחרונים כלי־נשק חדשים, מרובים ומשוכללים, תותחים, ושריון, וטנקים, ומטוסים, ותחמושת, ומה לא! ואין להם כעת – נתלהב הלה ודרש ברבים – שום ברירה, לשחורים, אלא שיקבלו היטב־היטב על הראש! להידפק ולברוח הביתה שלהם! – אתה חכה קצת לפני שהם בורחים – אמר קול ידוע יותר, אך לא פחות לא־זכור – אלה רק סיפורים. כדי שיהיה לחבריה אומץ למות. זה הכל. – ״אה, למה לך ככה!״ – כעס אותו קול ראשון. שותקים ומתכווצים אחרת. – ״ואולי – ניסה כעת מישהו – אולי גמרנו בזה? ואולי נותנים מחר לטוס הביתה לשבוע ימים? אולי?״ – דברים מן הלב. דברים שהכל בהם. לא. בא אז קולו, ללא ספק, של ספי, ברהטה שלו, בעיגוּליוּת שלו ובידיעה שלו: אַל תשעשעו נפשכם בשוא. עוד לא נוסעים הביתה לחופש. כעת זה רק מתחיל. – מה פירוש כעת זה רק מתחיל? – פירוש שעד עתה היו גישושים, מבחן עקשוּת הכוחות וכעת יהיה הדבר עצמו. – איזה דבר? על מה אתה סח? – הו, כן. יותר מדי נוגע הדבר להם עתה משיוכלו לוַתר. אם הם מוַתרים הפעם – יפסידו את אמון הכפריים שבסביבה. (ומי יודע אם לא עברה כבר השמועה בכל כפריהם: הוכו וברחו מן החירבה – ואולי אפילו התחילה בריחה ובהלה מכפרים אחדים, ובכפרים אחרים צוררים את המטלטלים) – שיצררו, לעזאזל – כן, ואילו יכולנו כעת לא להרפות מזנב־הסדירים המתקפל, ולדלוק אחריהם, לפשוט בהם, להטרידם – היה הדבר עשוי לפרוץ כאש גדולה. האמון בכוחם הכל־יכול היה מתערער. גדוּלת צבאותיהם המנצחים היתה נסדקת, נפגמת – וכשפלוני מעלה לו אש בסיגריה, מתגלה ספי כהווייתו, נוטל בידיו היוצאות משרווּלים ארוכים מדי, ומחטט באזנו בבדל עפרון בהיסח־דעת, שטוף כולו בהרהורים ובשיקולים – נו! – האיץ בו אחד. – נו, אמר ספי – זה שראיתם הערב כאן, זה לפי שעה, כל כוחנו. אין יותר. והם ישובו בבוקר, מחר בבוקר. אין אשליות. – מניין הבטחון הזה? – מתמרמר אחד מן הרצפה. ואחר התקדר מאד: באמת, זה כל מה שיש בידינו? – בלילה יגיעו עוד כמה דברים, ותחמושת. – ומה בדבר נשק נגד־טנקי? – הה, כן, אולי יגיעו גם שני תותחים בני עשרים מילימטר. – אלה? במה כוחם גדול? – בהברחת צפרים מעל דונם אספסת. – חדל, הם עשויים לדפוק משוריין בלי קושי. – אמר ספי. ועוד הוא אומר כי עד עתה נזהרו השחורים שלא לסבך את הצבא הסדיר בקרב בשעת ההפוגה, והסתפקו בסיוע ובתמיכה מרחוק, כעת לא יהססו הרבה. מחר יטילו את כל כוחם – הפוגה או לא הפוגה – ואַל תשלוּ נפשכם, בחורים, רגלים סדירים, טנקים, שריונים, תותחים, מרגמות, אפילו אוירונים, הכל כדי להשיג הכרעה מהירה ולהעיף אותנו מכאן. להציל את כבודם, ולהציב פה תותחים שידפקו את שדה־התעופה שלנו, ולחסל את שארית הגשר שלנו עם המדינה. קשה להניח שישנים, אף כי הכל שותקים. – אמוֹר לי – מתחנן אחד – מה הם להוטים כל־כך אחרי החירבה הזאת? מה הם צריכים אותה לעזאזל? ואחד התישב ואמר: אם רק יהיה לנו מחר נשק נגד־טנקי… ונמלך היטב בנפשו וסיים אחרת: - אז לא טסים הביתה. – אמר משוכות־משוכות. – לא נטוס כבר מכאן. – לשמים!… – אמר מישהו הלצה. חמוֹר. מי צריך את הלצותיך.

- ״בחייך, ספי, למה אתה מטיל מרה שחורה!״ – אמר פתאום מעל הפתח שרוּליק המג"ד, מתולתל־הראש, סדוּר־הבגדים, שנכנס רגע קודם, כנראה, וצביקו עמו, מתנשף בעשן ויגע מאד, ועוד שנַיִם־שלושה אחרים שהציצו מעברי גבו. – ״אני? – מרה שחורה? רק עובדות.״ אמר ספי. –״הנַח כעת. – אמר שרוּליק המג"ד – הנה צקלג בידינו. (כבר גם אתם קוראים לה צקלג?) עוד מעט מביאים לאכול ולשתות, וגם להחליף בגדים. הבנות שלכם: סמכו עליהן! (הו, רק תן וניסמך עליהן ובכל כוחנו!…) וגם שמיכות, והנה אש בוערת, וחם כאן, מה חסר עוד?״ – ״תותחים נגד טנקים.״ – אמר אחד. – ״גם זה יהיה – ענה שרוליק – לאט־לאט, חברים.״ – ״קל להגיד – מתפרץ אז קול מפינתו – לאט־לאט! מתי לאט־לאט, כשמחר בבוקר זה מתחיל, ובכל הכוח!״ ואילו קול יָשָן אחד, קולו של שאול, קודר ומבלי יכולת להבליג עוד התחיל כעת וגורף עמו מטען כליות עמוסות – מדוע כל זה שבכוחו כבשו הערב את צקלג לא היה ולא נמצא כל שלושת הימים האחרונים? שקצת ימותו קודם בלי זה? הלא הכל היה כאן, הלא רק צריך היה לארגן ולצרף כלי לכלי – ולמה המתינו? – שעל זה לא שרוליק השיב, אלא קול אחד שבחושך נחלץ להשיב אל תוך הרב־קשב: ״במקום לבכות על מה שלא היה – שמח על מה שיש!״ שנתקבל בעקימת־שפתיים וברטינה: איזה יש… נראה אותך מחר כשתקבל ארבעה פסיק שנַיִם על הקרחת! ושאול המשיך לרוץ: ״לקחת קומץ בחורים ולשׁחוֹק אותם עד דק, הם, ושוב הם, עד האחרון שבהם, ושוב הם!״ – ״די!״ הפסיקוֹ שׂרוּליק. אבל מיד נתנשם אחרת וחזר לקולו של תמיד. עושים מה שאפשר לעשות. אמר שרוליק. ומה שאפשר אינו הרבה. את השריון של עֵלי – הורדנו מקו־המים. ומוכרחים להחליף אותם מיד. בלי מים – אין כלום. וכדי להחליף – מביאים את יצחקלה והחבריה שלו. וכדי להביאם – פשוט, חשפנו את כל העורף שלנו: ריק. חכמה פשוטה בתכלית. הגדוד שלנו – שתדעו – מפוזר על־פני שטח שאָרכּוֹ מאה קילומטר ורחבו חמישים. מתארים לעצמכם? ואנחנו כולנו פחות מחמש מאות איש. הרקנו את המשקים להחזיק משלטים חיוניים. ומה עוד? אין כמעט עוד. אם נצליח לשמור את שדה־התעופה – נתאחד עם הצפון בפעולה הגדולה והמכרעת שמכינים כעת בארץ: פריצה בכל כוחות העם, ומיגור צבא האויב. אתם, בחורים עייפים מדי. וקרובים יותר מדי לדברים – מראות נכונה את כל התמונה. מצבנו לא לאחר־יאוש. לגמרי לא. להיפך. כל מה שעלינו לעשות כאן – להחזיק מעמד ולצוּף מעל המים, ימים לא רבים, ולא לצלול, עד שיינתן האות. ועוד: אַל תשכחו, שזו פעם ראשונה, שהחבריה שלנו עומדים בהתקפת יום, מול כוחות עדיפים פי כמה, באדם ובנשק… – ״אבל לא ברוח!״ אמר מישהו בלגלוג שהוּסה ברטינה. – ״אחריותנו היא לצוּף ולא לטבוע. להחזיק מעמד עד בוא היום הגדול. ונעשה כך.״ אמר שרוליק. החמיצוּת אינה מתפשרת. בחוץ חושך אטום. האזניים מלאות המיה לא־נרגעת, כאילו עודן מלאות משב־הרוח. קטעי דברים נוראים, שלא היו קרובים עוד, שכמעט ונשכחו – חוזרים וקמים, מתפרשים בכל זועתם, בכובד אימה שמובטח בה כי תדיר שינה מעיניך, שתבעיתך מחלומות. שפותחת סביבך, אתה לבדך, בור פתוח וריק, שפלצוּת היא להציץ אל קרקעיתו הרחוקה, אבל אין מנוס. יאקוש. וזוזיק. ואורי. וצריחות. ובריחת־מנוסה. עד אין־קץ, עד תום הלב. לא יניחו לך, לא תוכל הישָלֵו עוד. דבר נורא החיים. תמיד על גבול הנפילה והחורבן. כלום אינו בטוח, אינו יציב, אינו קיים, אפילו לא עד מחר. ואין לך כוח עוד. לכלום לא. לוּ רק יכולת לברוח. לוּ רק יכולת להיסתר. הבחור שעל המדורה הוסיף זרדים, ואלה נתעשנו קצת, ומעמעמים עד שתחזור השלהבת לקלוֹח. אין חשק אפילו להצית סיגריה. רפו ידיך עד יאוש. מה יהיה? – ״סיפרתי להם קודם כמה הרבה ציוד ונשק חדש מגיע מדי יום־יום לארץ והם לא מאמינים.״ אומר עתה קולו של זה שמבקש כל הזמן לסייע לשרוליק. – ״נכון. – התערב עתה ספי בהינע־ראש. – שאלה של ימים. ויתחילו להגיע לכאן. אַל תתפלאו אם בעוד ימים אחדים תתחילו לראות כאן דברים מפליאים!״ – באמת? – נמס לקראתו אחד הדחוסים. אבל שאול, מעומד וידיו בכיסיו, עיקם עליו: ״שמענו כבר אלף פעם!״ – אמר עיקש ורע־לב. הה, תפסיק שמה. תפסיקו כולכם. הרגשה של חולי מכל זה. ובסך־הכל, כבשנו את צקלג – וזו עובדה ניצחת! בואו נצא החוצה. צפוף כאן נורא. חידקים מעופפים כאן, של יאוש. אלא שחם כאן ובחוץ קר. – ״עוד דבר – אמר מישהו כעת, כמתוך היזכרוּת במה שעשוי היה להישכח – מה אתנו? חוזרים שמה?״ – שעל זה עונה שרוּליק מיד: ״לא.״ אבל מוסיף עליו מיד: ״לא בשלב ראשון.״ ומתחיל מכין עצמו ליציאה. - ״עוד נראה.״ הוא אומר ומשחיל עצמו לתוך מעיל־רוח ברוּד־גוָנים. סתומות על סתומות. - ״אנחנו ניגשים כעת לשם לראות מה.״ – אמר שרוליק דברי־פרידה מתוך חיוך, כאילו (כן? לשם? לצקלג? אז תראו, בבקשה, אם חיפשו ואם מצאו את החבריה שנשארו שם… טוב? הלב נכמר – ואין מגידים). לעזאזל. צקלג. כאילו רק שני קילומטר מכאן, ובאמת מיד יודע היכן היא, באיזה מרחקים. באיזו ממשות, באיזו שייכות, בתוך איזו מציאות אֵי־שהיא. ועם זה, כאילו בטרם זמנו הוא מסתלק, שרוּליק, כאילו הנה, על־פי מעמדו ודרגתו ומקומו, חייב היה להגיד עוד דבר, וכמסוֹ עמו ולא אמר. למה? ויש על־כן דבר בחלל שמכריח אותך להיות קשה, נקמני ורע. ולא להבין ולא להתחשב אלא… שרוּליק ממַתח בגדו עליו. ובמלמול שהוא, נפטר ויוצא אל החושך, וצביקו שמספיק להצית לו סיגריה יוצא אחריו, וגם הנלוים אליהם, וספי עמם.

שותקים כדי רגע. המדורה מַבלחת צללים ועשן. עודד, לפי תומו, מתחיל מחשב עתה ומסיח כי הוא בעצם של יאמבו, ובא יאקוש ולקח אותו לפיאט, אחר־כך הלך יאקוש ועבר אל גידי, ומגידי אל זאביק (אגב, מי ראה את זאביק?), ושוב אל גידי – ושל מי הוא סוף־סוף? – ״אתה של עם ישראל!״ עונה לו קול מעוקם. ומיד אחרי זה מתערבל חלל הבקתה המהבהב בפליטת דברי ריבוֹת ונרגנוּת. ציחי רעב וצמא. רחש פקעת שלושים או כמה יצורים, עקומי פחדים ותשישות. הרצפה קרה מדי לשכב, הגוף ריקני מדי לשבת, והחברים אינם נושאים הילָחצך אליהם, ונפטרים ממשא היותך בקוצר־רוח, במרפקים ובמשיכת־גפיהם, אליהם אל עצמם; ובהגדת דברים אין בהם שום לחש אוהב לאהובתו. אינך יכול לשאת עוד כל זה. לא את הבכי, לא את ההסברים, לא את המגיע לנו, לא את צפיפות הבקתה וצחנתה, על צללי הדברים שפוסחים עליהם בהשתמטות, על כל הכעסים, על כל הערמות הקטנות, ואין עוד שום סבלנות לא אל הויית הלילה המציץ מבחוץ, שמתכחשים לו כאילו אינו, ולא אל הבוקר של יום מחר, ולא אל ניחומי האוכל שעתידים להביא. אתה שונא את הרעב שלך ואת הצמא. אינך נזקק לא לרעב המעופש הזה ולא לצמא. אינך כלום – אלא רק לא רוצה. הו כולך רק לא רוצה. רק לא רוצה. בשום פנים ואופן לא. לא רוצה עד להתפקע. מי יתן ולא הייתָ. צר על כל זה שהוא ככה. האם הוא מוכרח? האם כל מה שהיה היום – היה מוכרח? ומה שעתיד להיות מחר – מוכרח? אין כאן איזו טעות ארורה שהיא המקלקלת את השורה? הה, טוב, לא חשוב. לא חשוב. לגמרי לא. ולא להיכנע לעיפוש הזה. לא להניח לנפשך להזדהם. לעזאזל העיפוש החם. אצא לי החוצה. אנשום לי אויר נקי ופתוח ופשוט. ורפי קם ובקע דרכו בקיצור, כמי שעוד רגע מעיו מתהפכים בו, רמס פה ושם, ובקע בפתח אל הלילה, אל החוץ. הה, קר. חוץ שחור ונקי. האוזן צוללת. כאילו יריה נשכחה מתבררת. וגם כאילו מפולות האבנים שלאחר הכות הפגז, מפולות אל תוך בור שקט תמוה, שלא במקומו, ומוגזם עד מאד. אולי הם צרצרים? כוכבים. החרמש האדים ומט לשקוע. היכן שהוא היו כאן מים לשתות. והלאה צפונה, קילומטרים אחדים, ערוך קו־האויר החוסם צפון מדרום, ישר עם הדרך הגדולה הזו, שם גופם הגדול, השחצי, שׂרוּע על הארץ וסותם את הדרך הביתה. הסתכנות קטנה, עיקוף שהוא ימינה או שמאלה, וחזור אל כיווּן צפון, והליכה כל הלילה, כל הלילה, ומציאת אוֹטוֹ שיקח אותו ב״טרמפּ״ ו… יה, אלוהים. כל־כך כמעט אפשר. געגועים בלי מידה ובלי חשבון ובלי הגיון, ולא איכפת להם שום אחריות שהיא. או להתרומם במטוס. ליפול שמה לשעות אחדות. שלום לכאן ושלום לכאן. לראות מה. כולם בריאים. העבודה. אמא, אבא, ומוציק. חיוך, טיול קטן, תמרלה, שלום נערה, כאילו באגב, ובלי שום סיבוך, פשוט: תמרלה. רק לשעה־שעתים. והייתי כנולד מחדש. הו, עייף נורא. הרוח לא אזלה לגמרי. רק התמַתנה, ומהלכת ליטופי צינה על הפנים, כמגע אצבעות טובות, ועל העורף ועל הרגליים, וקר. (וטוב כך!) כמעט ולא כוכב בשמים, טרופים בעכירוּת. נורא רוצה ש –. רוצה המון. לא להיגמר. צמא־חיים. לאהוב. המון יש לי. מעולם לא שיערתי שכל־כך הרבה, וסוער שכזה. ולא רוצה לחדול. בשום אופן. בעוד רגע ישקע. אדום כולו ודק. מעייפות נראה ככפול, חרמש אחד למטה מן השני. הו, כלום. גם כך אפשר. שניהם ישקעו. (הוריו של זוזיק אינם מעלים בדעתם כי מן הצהרים הוא כבר חיור וגמור וריק לגמרי. שכבר הספיק לעבור תחום שהם, על כל שנותיהם המרובות, לא הגיעו אליו, השיג ועבר וחלף מעֵבר לו, ואיננו עוד פה, בלי שום פה שהוא), הו, לא. על זה – לא. אין ירח. אין כוכבים. חושך אדיר. ולא לשוב. אילו הייתי יודע לומר את זה. אילו הייתי יכול לאמור את הדברים. שנגמר, ושלא נגמר, שצריך ושאני רוצה. (שלא יכעסו עלי בשמים – על שאני רוצה לחיות כל־כך!) האוזן צוללת שוב כלשמע צליף יריה. כאילו מיתר מנסר בה. ממושכות־ממושכות. כאילו מהימה נהמת אזעקה. צליל מוזר. מדאיג נורא. מותיר אותך מופרד מן הכל (הו, אני כמו ילדון קטן, מפוחד). ורגע נדמה שהתגברת לגמרי. ושתוכל לחוש כעת דבר חשוב יותר. כמעט לגעת בו. משהו דק ומיוחד, ברור כגביש, כזוֹך צלילי חליל. נישוב הרוח הקל־קלה. הקרה. הנקיה. הרגשה כאילו צריך לרחוץ בנקיון, מאד, היטב להיטהר מאד. ושיהיה יפה, יפה באמת, יפה שממלא את הלב, שמרחיב את החזה, שמתרונן בך, שעושה אותך צנוע וישר ופשוט ועשיר… הו, מיני דברים. אלא שהעייפות, העייפות יותר ויותר, ואתה נחנק בה, נסתם, מתקהה, נובל כגינה לא מושקה. לא יודע עוד. זה שכמעט והיית יודע. שכמעט ואחזת בו. לא יודע כבר בשל מה פרצת ויצאת מן הבקתה, מאצל כולם, ומה אתה עומד כאן סמוּר־כתפיים בקור זה, ברוח השוממה, ובלא־כלום הדממה הזו, מסביב. נכזב ומבוהם עולה בך גל רוגז עמום. לוחש חרוקות ונצפד אף הוא מהרה, ומתהדק לאדישות אחת, כללית ושלמה. היינו־הך קשה. לא־כלום כבד. מה לך ולכל הזה. הרשע הזה. האחריות הזו. המוות הזה. הו, מה. עייפוּת של סוס לאחר יום־סחיבה ארור, דבק־זיעה. מסוער־צלעות, מוּכה, מושפל, מנוצל ועשוק יומו. (חייו). רק עוד רגע. אינני צודק. וזה לא ככה. לא למהר פנימה. בחייך לא. רק עוד רגע. אנא. אני מתקפל לי כאן. מתכווץ לי על האדמה פה. ונרדם לי. רק אעמוד עוד רגע. רק אגש עד שם. רק עד כאן – ודי.

בקתה זו. מן הצד. מלבּן פתחה מואר. אילו ידעתי שיש אלוהים בשמים, הייתי עומד כעת ומתפלל. מי שם בבקתה? הצצה אחת ונלך. פנס־רוח על הרצפה. כמה בחורים שׂרוּעים זה בכה וזה בכה בשתיקה. ואחד, וצל גדול מעוך לו על הקיר ועל התקרה, כפוף ופותח, כנראה, קופסות. זה הכל. עולם סגור לעצמו. אבל כשאמר רפי להחזיר פניו ולעבור – יצא צל מתוך הצללים אל הפתח ואמר לא־בקול: ״רפי?״ – שעצרו להמתין. – ״חכּה – אמר לו הלז ובא והאור צייר פרוֹפילוֹ חֶרש, ואינו כי אם בּני – מה נשמע?״ אמר בּני כשבא אצלו. ורפי השיב: ככה־ככה, בכף־ידו, בלא שימצא את קולו. האור הדהה מילא צל על מקום עיניו, ולחייו הכחושות מלאו צל, ושלף זקנו העמיק את הצל, ושערו המוצל הצל על מצחו, ורק קצה חטמו, סנטרו וצוארו – החוירו קצת, מוּזרוֹת, כמרוּט מתוך חולצתו, שהיתה תלויה לו רכוסה בעקימוּת בכפתור האחד ששׂרד לה, קמוטה ונסחבת, וגם מכנסיו היו מרופטים, מלוכסני ערוצי־צל. מוזנח כזה ועזוב, ואולי, אפילו, תוגת רחמים, וגם, אולי, איזו עדנה שצריכה אחוַה. – ״מה נשמע?״ חזר ושנה בּני במאור־פנים. ורפי שוב הפך בכף־ידו ולעע משהו, ואולי אמר ״קר״. ונתרע משהו, כתן רעב אצל נוה שאנן. בּני ממשמש באי־נוח במעיל־הרוח שהוא עוטה עד ירכיו, ומבקש להצטדק איך שהוא: ״אז תיכנס, בוא, תשב פה רגע. אנחנו כאן – אמר בהחוָית־יד פנימה – מחכים למחלקה של יצחקלה ונצטרף עליהם. שלוש מרגמות ושתי בֶּזוֹת״ רהט, והורה על הפינה, אשר רפי, בהיסח־דעת, הוליך עיניו שמה להיוכח כי אכן מוצבים שם אצל הקיר כלים ומתכתם עוממת. - ״אכלת כבר? – חזר וטרח עליו בּני בהתקרבות – בוא תשב אתנו לאכול.״ – אבל הלה נרתע כצפור: ״לא. – אמר – עוד מעט נקבל כולנו.״ והורה באגודלו על איזה יש קיים אֵי־שם, וגם בלע את רוּקוֹ. – ״סַפּר, מה נשמע – חזר בּני מהתחלה, כדי לא להיבּוֹך או להשתתק – אנחנו ישבנו פה כל הזמן. ראיתי איך המרגמות הרביצו.״ – ״כן.״ אמר רפי, ושף כף בכף. הו, לא להתחיל לסַפּר זכרונות איך זה. לא לחזור שמה. ״רוח אדירה היתה היום.״ – אמר רפי. – ״כן. – אמר בּני – ובכיווּן הנכון: עם מעוף הפגזים שלנו.״ – ״ואצלנו – אמר רפי – כשכבר ככה, מתכוננים לשתול כרובית. בקרוב.״ – ״מה? – אמר בּני – אה, כן. בטח.״ ובּני שלח ידו ונטל את המקטרת ונעצה אל פיו. נוכחים פתאום כי חוֹנָה סביב כל־כך הרבה מציאוּת, עמוסה ומלאה, עד כי אין מה לדבר עוד. הלילה נושב. האיש שבפנים, עם צלו, כפוף על מעשהו. והפנס הוא מועט שבמועט בתוך האפלה. גם זו הסגורה בין הכתלים, וגם זו הפתוחה מבחוץ, עד כי פחד להסב את הראש ולהביט לאחור. טוב, צריך לזוז. הרגליים אינן נוטלות. מה אפשר לומר. לא תיאנח עתה לאמור: הו, אילו גמרנו ומחר חזרתי הביתה, לקום בבוקר לעבודה!… – וגם לא תאמר: הו, אילו ידעת כמה אני מפחד מיום מחר. אם מזלי שלי, שעד עתה… הו, לא לא. וגם פשוט לאמור אחרת: אני אוהב את תמרלה! ולא תאמר. אפילו לא תוכל לשאול: הגד, אתה מאמין שיש אלוהים? טוב, אז נזוז. אבל בּני אומר: ״חכה, אני אלווה אותך.״ אף כי לא נתבקש. מילא, יבוא, ילך. יוצאים יחד, זה בצד זה. ומסתבר מיד כי טובה הליכת השנַיִם יחד. גם אם בשתיקה. נשבּוּבית קלה לוחשת. ישר מעל הראש מבהירים השמים משהו, אבל לא עד הכוכבים. שיפוליהם עוממים באין קו אופק. ידיים בכיסים וכתפיים מזוקרות. הרבה אין לאן ללכת. כבר תמו הבקתות, שמעיקרן אינן אלא ארבע או חמש, וניצבים מחוץ לתחום. על שפת העולם שאין לו גבול. מנסים להקשיב צרצרים. המיית דממה ריקה. עוף־לילה מתאנח. טוב ששנַיִם. מחשבות האויב על יום מחר, משתרגות לא הרחק מכאן, מי יודע מה. טוב שהוא כאן. בך אחסה מעצבוּת. (אולי לסַפּר לו על תמר?) ריח עשן המדורה, מעורב בריח בקתות־החומר. (אולי הוא מחכה למלה נכונה – נושך בּני מקטרתו – ואני אינני אלא סומך על השתיקה. שימצאו לו בה מה שהוא מבקש לנחמה. יותר מזה אין לי. חבר נפלא אני…) תמיד ידעתי שבּני בחור כלבבי, בחור טוב. מוכרחים לאזור כוח ולהתגבר. אסור להתמסר לעצב, לבדד, לקדרות. שום חכמה אין בהם. עוף־הלילה חזר ונתגנח, וגם ספק כנפיים. בטח אומר: הה, היכן הפלחים שלי שהיו גרים כאן, שגירשו מכאן, שמי יודע מה. או סתם שוחר לטרף. או לנקבה שלו. כולם־כולם. כולנו. לו ידעת, תמר, באיזו עדנה, באיזו השתחוָיה מרחוק – –. (ואפשר ששכח כלל שאני אצלו – נושם בּני אל מקטרתו – כולו מעוך תחת עוּלוֹ. לבדו בעוּלוֹ. למה איני יכול להושיט לו יד, לחבק את כתפיו, לגאול מן הבדידוּת, לערב מעגל שלו במעגל שלי. לא שום דבר מיוחד, אלא רק להיות אנושי, חבר, אדם – אל מי קורא האוֹח הזה?). קר לי. אני איכנס. אני חייב לקחת את עצמי, את המושכות שלי, ולא להרשות לעצמי להשתמט ככה. כל מה שהיה היום – כאילו היה לפני ימים רבים. התגמד והתרחק. כמו בנסיעה מהירה. אני אחזור. (עלי לחזור. קשה להגיד דבר של טעם. אמיתי. כזה, כמו: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע. לא אירע רע. אילו הייתי יכול. אילו היה לי. אילו ידעתי לצאת מגדרי – ולהינתן לו. כעץ לח שאינו אוֹבֶה להידלק – אדם למנת עצבּוֹ. אני חוזר.) – ״אז טוב, - אמר פתאום בּני. ולא הספיק להשהות פליטת־פה לא צפויה – עוד נתראה!…״ – שלא אומרים אצלנו ולא נוהגים לומר. ״כן. להתראות.״ השיב לו רפי, וחייך, ובחושך, בהדדי, נתפגשו פתאום ידיהם ללחיצה, כאשר אין ולא נוהג אצלנו, לחיצה לא מכוּונת ביותר, לא נוחה, וחמקו מהר איש לעֶברוֹ.

מבית לבקתה לא השתנה דבר, זולת אשר המדורה שקטה ורק גחלים ליחשו אדומות, ובהתרסה מפעם לפעם, ואף פנס־הרוח הטיל קצת אדמימוּת משלו בפינה אחרת, מחוקה בערימת האפלה. אחדים היו ישנים, מכוּוצים, אחדים היו לא־ישנים אבל מסולקים מן השיחה, שעימעמה קצת כה וקצת כה, וריח זבל יבש והבל חמיץ נאחזו בעשן, ובצינת־הלילה החודרת. פסיעה אחת פנימה ואף אתה שוקע אל עגמת יוֵן עיפוש מנומנם ורופס זה. שלושים־ארבעים נפש מצופפים כאחד. והם שרידי מחלקתו של זאביק, כיתתו של גידי, עם מעט נעריו של יאקוש, אשר אין להם עוד שום שייכות לשום כלום שהוא, אלא רק איש וכתפיו המכוּוצות מקור, נפש עייפה בגוף רעב. לזכור שאלה הם אשר על כתפיהם תקוַת עם ישראל. שהם הלומי מחי מאות פגזים ורבבות קליעים ורסיסים, מתחת שרשרות הזחלים הרומסים ועולים עליהם. שאך לפני שתים־שלוש שעות היו בדהרה להציל עורם, מפקירים בבהלה את משמרת עתידו של הנגב, ושהם אשר יקומו לבוקר שוב לכתפוֹ עליהם, ואשר על עורם החשוף יעיק כל מה שעוד יהיה – להעיף מבט ולעבור מדמות שכובה אחת אל רעותה, דחוסים אל קצת לחש הגחלים, ואיש אל קצת חום רעהו, גוף אל גוף כאפרוחים מרוטים, המומים ואין בהם אלא רק פיהוק קרוע פה ואנחה טפלה שם, או הגדת מלה ושתים, שמתימרות להיות גידוף דווקא, על משהו, או על הקור – מה עוד נותר אם לא למצוא לך ביניהם, טפח מַער ברצפת־החומר, ולגחון שמה, ולצלול שמה, ולהתקפל ולהלחיץ עצמותיך אל בין כולם, ולהיארז איך שהוא בגומה שבין הגופות, המתרגנים לעומת הידחקך ומסרבים כלשהו, כלאחד נִיד מתניים, להידחק מפניך, עד שהמדמנה בולעת גם אותך ונסגרת. מה יבואר כעת? לוּ זיכו אותך האלים בחלום שכולו מכיל אותךְ. נקי מכל השאר ואינו אלא מכיל אותךְ, את חיוכך, את לכתך, את קולך, את קומתך, את אופן עברך אצל הברושים שעל הדרך הישנה. אַת לי במקום הכל. שאינני יודע. אלוהים. עוצם עיניים. מוכן. כולי שקט לקראת. מי זה השנַיִם פה משיחים להם. זה מבקש לו סיגריה. רעהו משחק בו משחק החתול. למה? כי כך טוב מלפניו, כעת. ״לתת לך סיגריה?״– מושך בנחת. – ״כן, תן.״ – ״למה לך סיגריה?״ – ״חדל בחייך, תן.״ מתחנן הראשון. – ״מה, מגיע לך?״ – מושך הלה את התענוג. – ״הו, באמת, חדל!״ – ״למה? אני חייב לך? הבטחתי לך?״ – ״נמאסת. תן כבר.״ – ״אם נמאסתי, מה נטפלת?״ – ״אתה נותן או לא?״ – ״לפחות, בקש יפה! חבל שתקלקל סיגריה טובה. מה צוציק כמוך מבין בסיגריות, מצוץ את האצבע.״ – ״אתה נותן?״ – ״מה תתן לי אם אתן?…״ וככה בלי סוף. וזו כל שיחת אדם. כל תפילת יונה אל אדוני אלוהיו ממעי הדגה. העשן שבחלל האטום, הכיווּץ שמכווצים, הגעגועים המוחצים האלה. הידיעה שאינה מרפה כי יבוא הבוקר ו –. מקומך אינו נושא אותך. או שוב לצאת החוצה? העצבים שלך מתפקעים. בעצימת־עיניים מהודקה צף בתוכן, על פנים השמורות, שדה חרציות כתומות. כתום עמוק, תפוז כמעט, כתום ריחני־חריף. דבר שהיה לא מכבר. והרגשה מיוחדה, של לא־רחוק, מבחינה ידועה, ושל רחוק מאד, רחוק לגמרי, מבחינה אחרת, מעֵבר כל הישג. ואיך עטוף במעיל־העור הישן של אבא, והפנס מקרין אלומת אורו לפנים, מזהיב את קו החריש הנוהר, הטוב, הנוח, מפיל מעליו שורת־צל ארוכה ועמוקה. וסילון אבק מתריג, מתחדש בלי הרף ממזרת השרשרת הסובבת ובאה, מתגלגלת־סובבת ובאה, והכר הקפיצי המהוּה, של מושב הטרקטור, הרעש המנסר את הלילה וכובש והולך בשדה, מפליג למסע התלמים המדויקים, הסגורים במַלבּן המענית, הרחק מאד בלילה, ועם זה תמיד קרוב, תמיד זה, הכפר, הבית, הכל, מאחורי הגב, מקנן בתוך עבי צמרות העצים, חפוי כולו ומחוּפּה, ומתחת הברושים, בדרך הישנה, עוברת תמיד, לעת ערב, תמרלה ודליי־החלב מותחים זרועותיה – והמטפחת, כחולת־המעגלים, לראשה, תני ואעזור לך – לבי נגרש בי עד הגרון, והלוֹך וחרוֹש עד קצה, וסבוֹב בתוך המַלבּן, ועצור לרגע, ושתֹה קצת מן הבקבוק, שאמא הכינה לך תה ממותק ומלוּמן, והפוֹך, ובמשיכת החבל, וחזור כמרוצת שרשרות סובבות־אצות למסגרת צפופת־התלמים. כל מיני דברים מסתדרים בראש. ושעות על שעות. אם לא תארע תקלה למנוע, או אם שן־סלע לא תילבט פתאום במחרשה (אבן אחת מאותן שעשרים עונות־חריש פסחו עליה משום־מה עד עתה). ריח הלילה מפתה. טרטור הטרקטור. ההוויה הלילית. הוייתה מעֵבר לגדר, בבית סגור־התריסים, החם, בין סדינים לבנים, בפיג״אמה מפורחת, שמתחתיה… הו! או אולי אוירון בא? או אולי מכונית עולה אלינו? (איך יודעת למצוא?) – דבר מתרחש ובא. אין כל ספק.

מטים אוזן. מתעוררים בזה אחר זה. אין איש נע, אבל הכל קושבים, איש מכיוּוצוֹ. רום היבבה וניגון סירוגיה מעידים על מהמוֹרוֹת הדרך ומַעקשיה. ומיד היה ברור כי הג״יפּ מצקלג חוזר. לקוּם? לצאת? מי שמוכרח לצאת – ייצא (ביגיעת אנחה ובכתפיים מצומררות), והכל לכולו ישכב בכיווּצוֹ ויחכה קושב. אחדים מנסים להתהפך אחרת. לקשור קשרים שניתקו. כל מיני קולות מבחוץ. ריתחת הג״יפּ מהממת אותם. קולות אנשים שיודעים, שבאו מן הלילה, שראו והיו שם ושבינינו לבינם הרבה יותר מאשר רק קיר־חומר ועשרים פסיעות חשכות. ואחר־כך מתרתח הג״יפּ מחדש ומפליג, ושוב נעצר, וקולות קוראים. ומי ששם כבר יודע אף הוא. שותף לידיעות (אנחנו לא, אנחנו מחוץ). ומיד חוזר הג״יפּ ומתרתח ויורד, כנראה, במורד, לאָן־שהוא, אפוף כולו אבק־לילה נזרה קלושות, לאור פנסי־המשנה הקטנים, שעוד טחו עליהם בבוץ. פסיעות חוזרות פנימה. גם אנחנו נדע – אם יגיע הלה. ידיים שפות זו בזו מקור. – ״נוּ מה?״ שואל מאצל הפתח אחד שקולו נשמע לו (למה לך לשאול. תשמע. ועל הגופות ועל מוראות. ועל הכל). – ״חזרו משם.״ אומר הנכנס, דברים שבכלל, מרגיע, אבל דוחה. מתאפקים להקשיב. – ״ומה שם?״ – ״כלום. שקט.״ עונה הלה ומתכופף אל המדורה, ודבריו רפואה ללב. אבל הלז, השואל, אינו מרפה מן הבא, הנובר בגחלים, מוסיף כמה זרדים, מתקין, מאַוש, דברים שהם בבת־אחת גם של בטחון וגם שלא מן הענין. – ״מצאו מישהו.״ מתחזק הלז לאחוז בקרניו – ״חושך – אמר הבחור שמעל המדורה – לא רואים. בבוקר.״ – ופטר את עצמו, ופטר את הלב, ואת כולנו, מאחריות, דחה את האבן, שיקעה. אפשר כבר להחליף נשימה? נחליף. כאילו אמנם פעלנו דבר, או גם, להיפך, כאילו, משום־מה כולנו שותפים לחטא, ושואלים כבר סתם שאלות, בלא חנק: ״נו, ואיך זה שם?״ בכמיהה לשמוע סיפור. סיפור שקט מתוך עצם המקום הנורא. אבל הלז אין לבו לסַפּר סיפורים. – ״מה אני יודע – הוא ננער – הייתי שם?״ ועם זה, נתרווח, הוטלה התעוררות בחלל המדוּחס, ומתקשרים מלמולים של קולות מיושנים, ופה ושם גם, כאילו, ציחקוקים קלים, גובלים בפיהוקים שרוּעים. אחר־כך בא פתאום, מבחוץ, קול רם של בחור שביקש וחזר וביקש ממישהו להודיעו עוצמת אותותיו, עבור. כאילו דאגות אחרות אין לו. ומיד נשתפכה שם אושה מצדפפת, וקול מוכני הימהם משהו, מעֵבר למרחק. (מה כעת? מה השעה?) כולנו מעוכים ובחושים זה בזה, וכל אחד לנפשו, לאיזה סרח־עודף פרטי שלו, כניצול לבדו משבר־ים. ואחר־כך התחיל הכלב הרחוק לנבוח. או שזה כלב אחר. נביחות קובלות מאד. ממרחקים לא רחוקים. (אסור שככה יהיה! אסור! מה אסור?) ומיד הסתבר עוד קול מכונית כבדה חוגרת מאמציה ועולה, עד שנעצרה פה, קרוב, לבסוף. וקול יוצא אז לתוך ההקשבה, צוֹוח במאודו, עד שעולה חשד כי הלה שבתוכה, לאחר כל מיני סיפורי־זוָעות ששמע היום, אין לבו נקי מחששות שמא נשתבש ונקלע לסכנה, וכי על־כן חובתו לעצמו ולכל אוהביו הרחוקים, לודא מהר מה ומי כאן, ולגמור מהר, ולהיפטר מהר לנפשו בשלום. – ״הו, חבּוּבּ – זועק האיש – מי כאן לקבל את האוכל?״ – צירוף־מלים שכזה, שמרים מיד את כל המַסה הנפולה כאן בבקתה, ואפילו אלה שהשימו עצמם ישנים עד הרגע האחרון, מטעמים ידועים להם, התנערו כנדחפים, התישבו, לימלמו בקָשת הסברי דברים, ואמרו קטעי דברים, ונעשתה המולה של קימה והתמודדות והתגרדות, ושיהוּקי קור. וראשונים כבר מתאמצים ויוצאים, כטובלים טבילת־שחרית בצוננים. לתוך הצינה שבחוץ, החשכה, עם הרוח הקלה, הכוכבים המעטים שלמעלה, האויר הנקי לנשימה. ונמצאים מיד שנַיִם־שלושה בחורים טובים שמתנדבים, והם לא נדרשו, לקושש ולהעלות מדורה נאה בחוץ, למערב, חסויה ממבט האויב שממזרח. ונמצאים בחורים אחדים שהולכים אצל המכונית להנחות את הנהג, ובמעגל גדול עומדים הכל מחודדי־כתפיים ומכויסי־ידיים, לחזות בפריקה ולומר כל מיני אמירות שבדרך־כלל, ודברי עידוד ועצה, לנהג ולשני עוזריו שומרי־ראשו, אשר הניחו רוביהם, ובלא לטעון טענה, כה אפשרית כי מי שהביא פטור מפריקה, וטרחו בשקידה ובמסירות, שמלמדת עד כמה יצא שמנו ופרסום עלילותינו למרחוק, ומעורר יראת־כבוד; ולא יצאה שעה מרובה והכל היה פרוק ומפורק, והללו קפצו למטה בדרישת־טוב, ולא ביקשו לעצמם אלא רק לשמוע קצת סיפורים איך־זה־היה, כדי שיהיה להם דבר מיוחד להביא בשובם לבסיס, כנכס של סגולה, וכעטרת לראשם. הנה, רק יגשו עד התותחנים לפרוק אצלם את שלהם והם חוזרים – בסדר? הו, מה הביאו, ומה לא הביאו! סיר אחד ובו המוני ביצים שלוקות. סיר אחד עם עגבניות ומלפפונים לרוב, רחוצים, שחזרו ונתכסו פלוּמת־אבק חדשה, אבל טהורה, לילית. מלוֹא השק לחם, ממש לחם, שעליו יחיה האדם, וטרי למדי. אלומת זרועות נקניק שלחו בסיר אחר. ולבסוף, תראו שלחו גם סיר פודינג אדום ורטיט, תאוָה לעיניים, ומזכיר מיני דברים רטיטים וחלקים שכמותו. – ״אי, הבנות שלנו! – שאג בחור אחד – שתחיינה הבנות שלנו!״ והכל מתקבצים להיוָכח בהתפעלות, ומניסים במַכּת־יד, אחת שניסתה כבר לשלוח אצבע, לטבול וללקלק. – למה לא הבאתם אותן אלינו? היו עושות שמח לנו כאן, ולכם בדרך – צועקים אחרי הנהגים. – הן דווקא רצו – משיבים הללו בלכתם – נוּ, נוּ? – נו נו! – עונה הנהג, ונכנס ומתניע ומפליג עם בחוריו השנים (מפולות אבק רטיט לפני הפנסים הזוהבים מתוך טיוטם). אח, איך זה אחרת החיים עם בנות! – מפליג אחד, אגב שאש המדורה מתחזקת, הייתי יכול לחיות אִתן מאה שנה ועשרים שנה, ויותר! – אתה גיבור! – מהללים אותו הכל. ומי הוא זה, אם לא יעקבסון, שנשתכח כליל (אַברוּם שלו!), מתעורר עתה, ופולט, כמהכרח, דיבור של ניבול על הבנות ועל החיים אתן, שצוחקים עליו אף כי הוא מיאוס. אבל, למרומי התרועות מגיעים כשנמצא, מצומד אל הסיר, פתק, ולאור הלהבות קוראים בו לאמור: ״לבחורים שלנו באהבה! הבנות.״ הו, הו.הו, הו. מיד ליד עובר הפתק. שיר של יום! ממששים, משתאים ויש גם נוטל להריח בו (פתק טעון אבקת לֶס) – והיו גם שניסו לנחש למי הכתב הזה, כתב נאה ומשורטט ולאכסוני של בנות, יציר אצבעות דקות שפרקן העליון נכפף בנקל לאחור, – הו הבנות! ״מוּכן להתערב שזו רותי!״ – ״רותי דווקא?״ – ״בטוח שהיא. מתאים לה!״ – ״עזוב את רותי!״ – ״למה? לא נאָה לך?״ – ״עזוב! זאת ניצה – לה זה מתאים!״ – ״לניצה אני מתאים! בדיוק, תמדדו אותי עליה ותראו!״ זועק פה אחר וטופח בכף־יד על לבו. ״אני נורא אוהב אותה! ח־ח־!״ – ״חי־חי!״ – ״חוֹ־חוֹ!״ – אבל זה לא הכל: תראו מה כאן! שמיכות! הו, שמיכות, ולא יהיה קר! שמיכות (מניין יש להם כל־כך הרבה שמיכות? כמה שאני איבדתי ותמיד יש עוד! – מתפעל פלוני). אח, ואפשר יהיה להתכסות! הו, שמיכות! להתכסות בשמיכות ולהתעסק עם הבנות – מה נפלא מזה! ומה פה בארגז? הה, ראו, הביטו: בגדים! – פ־פיוּ! – ושרק אחד – נחליף בגדים! תחתונים, גופיות, ו… גרבים! אהה! מה זה! ואיך שזה מקופל הכל, תראו! מוֹתק הבנות שלנו! עצום שיש בנות בעולם! איזו צורה היתה לנו בלי בנות! – ואני הייתי בטוח ששכחו אותנו, שאף אחד לא יודע עוד בעולם כי יש בחורים פה, מתגלגלים בין הגבעות, ערומים ויחפים, ואיש לא חושב עלינו, ולא איכפת לאדם כל כולנו, שלעזאזל האנשים ורק האסטרטגיה חשובה! – בחייך, תן ללקק טיפה מן הפודינג – רק בקצה האצבע, לא אקלקל כלום! – אח, חברים יקרים, מה אגיד לכם! – הבנות שלנו! שפתיים תשקנה! – בשפתיים ובעוד מקומות מתוקים! – תראו־תראו מי מדבר! מה אתה, בּוּבּלה, יודע על נשיקות, חוץ משל הדודה שלך, ההיא, מה שמה, ההולנדית, עם העטינים! – מה אתה יודע מה אני יודע! – שמענו עליך שמענו! – הו, הייתי מנשק לכל אחת מהן, נשיקה עצומה ומצלצלת, באמצע הפה! – אפילו לציפקה? – אפילו! חנינה כללית. – ואת רותי? – הו, היית חוטף סטירה! – מילא, שווה. – ח־ח־ח! – והיתה מבקשת עוד, ועוד. – הו־הו, תראו־תראו! – הי, בואו כולכם: נחשו מה בכד הזה? – מים? – אתה מים! – קפה! קפה קר, שכה אֶחיה, שנחמם ונשתה אותו חם, וממוּתק כבר, שכה אחיה, כלום לא שכחו, גם לא דבר אחד, רק את עצמן אילו הביאו עם הכל! עצומות הבנות שלנו. נהדרות. איך שיש להן שימת־לב לכל הפרטים! – הלא אנחנו כתובים להן על לוח לבן! – לוח? למי מהן אתה מתכוון? אל תבייש אותן! לבנות שלנו – כמגדלות! – ח־ח־ח! – מי שידבר פה, או בכל מקום, רעה על הבנות שלנו – יהיה לו עסק אתי! – ולי שיהיה עסק אתן! – נו? למה מחכים? בואו נתחיל!

לאור המדורה מתפשטים ומחליפים לבנים. מי בחטף, בהשתפלות, בפינת צל; מי בפיזור־דעת, בלא־ענין, מתוך התגנחוּת על הא ועל דא, במלמול על מידה לא מתאימה; ומי, כדויד, בראוָה, ובפרסום צנעת ערייתו אצל חום המדורה, מתון־מתון, בלא אבק של בושה, ואולי עוד ביותר משמינית גאוָה על שלמוּת אבריו, על בגרותם הנאה, זכר צעיר ושליו. אחדים חלצו נעליהם, ובמים מתוך קופסה ובנתח סבון (שאיש לא הכריז על הימצאו במשלוח, אבל שהבנות לא שכחו לשלוח!) טרחו ברחיצת פה ושם, ואחרים גם פצחו פה ונתנו קול בשיר (הו, מתי שרנו לאחרונה!) והגוף מתעדן מנחת־רוח ומנקיון, אף כי סומר מצינה. ואת כל הצוֹאים צוררים בשקים (אף כי עדיף היה לשרפם באש, טמאי־טמאים שכמותם, זוהמת דורות). מבחיל כמעט להעלות עתה מחדש את הכותונת הישנה, העפושה וחמוצה, על הגוף טרי־הלבנים, אבל מעלים. נקשרת והולכת אוירה רעננה של ערב טיול. של המולת־ציבור נוחה, מֵציפה, מתנועעת, שמצטרפת, מעל להֶפרד פער־זמן נורא, אל שעה אחרת שהיתה אֵי־אז ומתאַחה עמה למישור אחד של דברים נאים, לסַפּר ולספּר בהם, ואילו מה שביניהם יטושטש בעכירות טפלה. (וכך, לבסוף, ייעשו ימי המלחמה לימים הפיוטיים ביותר, שירת חברוּתא, בלא אבק חולין, לא נגועה לא בקטנות ולא ברפש ודם…) ואיפה גידי? וזאביק לאן נעלם? איפה כל הגדולים? – היינו יכולים לשבת לאכול… – בואו נאכל – סמוך עליהם שטורפים להם אצל התותחנים… אה, אַל תהיו חזירים, חכו ואַל תתחילו – הו, עזוב, חזקה עליהם שלא יצומו – הניחו מנות אחדות הצדה, ותנוח דעתך. לתיאבון, חבריה! לזלול! הכל יהיה טוב! צללים ולשונות־אש מפציעים, צללים ולשונות־אש משבשים, חברברות ועקודות, ומקפיצים מיני שדי־שחור ושדי־אודם. יושבים ברגליים משׂוּכּלוֹת וטורפים. הו, איפה המלח? אני רעב, כאשר לא רעבו אבותינו! – ״יש בצל?״ – תובע פצוני מתוך פּוּמתוֹ הטעונה, מתאַבסים עד סתימה בעגבניה שלמה, דוחקים עליה מן הלחם, אה, לחם, עם ריח של לחם, בנגיסות כפיר אריות! ומתמשכת שעה לא קלה, הגם שכולה התעוררות, וגריסה ואביסה ולקיקה ובליעה, מתוך גרגור ופמפום, מתוך התגברות על ריחוקי־לשון לעמול ולהגיד ציחקוק של נחת, ושילוחה פרא לנפתוליה ולענבוליה המסורבלים בתוך הפה העמוּס והבצק מקיבולו, בתיאבון המתגבר, ברעב היסודי, בעלע ובלע, בטחוּן למחצה, והעמס עליו אין רווח, בלא נשום, והַלהָאָה לֵאָה מלעוֹע, ואם היה פלוני שהיתה עוד סברה בלבו כי טוב להעמיד את הקפה על הגחלים למען ירתח – טומשה כוונתו ונתבלעה בתוך האבס המאובק, ושתו קפה קר בקופסות, איש ככל שהשיגה ידו לשאוב, שנה ושילש, ועד גיהוק ההתמלאות, ועד התרת הכפתור, ועד הצתת הסיגריות על גרון מוטב מחדש, ופריקת אההה רחב ויסודי ומעמקי, והתישבות טובה יותר, והתעטפות בשמיכות, והיתמכוּת במרפק אחד בארץ, ומה עוד עתה? עתה צריך שיבוא דבר אחד נוסף, פשוט ומבטיח ומחזק את הלב. שמכאן ולהבא תמה הרעה, או אילו היתה ניתנת איזו פְדות בין המעגל הקטן הזה, החשוק סביב האש, ובאין כל מה שמחוץ לו בחושך ובמרחק הלא־נגמר, לפחות שלוש גדרות־תיִל סבוכות סביב, ושומרים ונשקם בידם, או נהר עמוק ורחב ומפריד, אותו מחוץ־למעגל גדול ואוקינוסי ולילי הכולל בו כל מיני אפשר שהם, גם נוראות שכבר היו וגם נוראות שעוד יהיו, וכל שאר מיני מי־יודע מה ומי, חשכים ושורצים, נלבטים בדרכם כתנינים. עד שהיה נעשה בך שיורגש במוחש: כאן זה אחרת. חסוי. לא יזיד ולא יגש. ומה היו כשרים מכל לשעה זו, הו, מה אם לא שירים וסיפורי־מעשיות, ועל בנות קודם־כל. לסַפּר ולשחוק מלב קל ומחומם, מי יפתח ויסַפּר לנו על בנות? נתחיל בהלצה קטנה, ונמשיך בהלצה גדולה, כביכול, בניבול מדושן, בהתרברבות, שלא להיתפש לרוך־נפש, ואחר־כך בואו נסַפּר בהן באמת, על איך זה בכלל נערות, ועל אהבת הנערות, על איך שהן כאלה, ועל מה שהן באמת (ויתגלה, כתמיד, כי מה שהיה מדוּמה לך, כאילו רק אתה מצאת כך חרש, ולא בבהירות יתירה, למעשה כך כולם מצאו וראו, ואפילו בקול, ובפירוש מפורש!…). מי יתחיל לסַפּר על הנערות אם לא דויד – בואו נבקש יפה מדויד, ושתקו לכם אתם שם, הנה יסוּפּר סיפור, כולנו מסביב, כולנו עטופים, מעשנים לאחר הסעודה (הפודינג היה אדיר! אף כי טיפה מריר, לא? – הו, זה דווקא שנתן לו טעם!), הנה יסוּפּר באהבת הנערות, הלב נמס הולך לקראת. אלא שדויד, מעשה עיקש, איננו נמשך לכאן. הלצה קטנה והלצה גדולה, ניבול כזה וניבול אחר, ואינו מתחמם להתחיל. עייף? הלא ישן כל הערב! תשוש? – הלא זה אך טרף לשבעו! לא, נחשים קטנים אחרים מתפתלים ועוקצים לספּר, לא שום סיפורי־אהבה, כי אם סיפורי איך־זה־היה־שם, דווקא, על אשר היה בצקלג דווקא, לא גבורות ולא עלילות ומעשיות, אלא מה היה שם באמת, ואיך היה. הו, למה לך, דויד, למה לך בשם כל היקר, למה לך להתחיל?

לא יודע למה. צורך בוער. אי־אפשר שלא. לא נערות ולא אהבות – רק זה. קודם־כל זה. הכל מסותר אחריו. אינך רוצה להיסחף לזה – אבל אתה נסחף. אינך רוצה לסַפּר מעשיות ונוראות – אבל אינך יכול אלא לסַפּר רק בזה. מה שכיבה, מה התפרקדות, מה עיכול סעודה של נחת – מניפים יד בהתרגשות ומספּרים: איך זה היה באמת. לא זה מסַפּר וזה שומע, לא זה בשעתו וזה בשעתו, אלא הכל במהומה אחת, דיבור מתנפל על דיבור וצעקה מצעקה גוברת, באמירה ובהסתייגות חריפה ומתהפכת ממנה. כבשוני אימה שלא הופקה. כל הסערה שלא נתפלסה. כל האש, הרעמים, הצריחות, היבבות, השריקות, המכאובים והחולשה, כל הזעזוע שגבר עליך ורמסך תחתיו, האדם הרך מול קשיחוּת המתכת התפלצתית, הכל־הכל – ובפרץ געש. דברים ודיבורים, טענות ותיאורים, סיפור על־פני סיפור, יד זה בעקב זה, בין מרצון ובין בלי משׂים, כבעבועי עינות מים חמים. לא למנוע, לא לעצור, לא לברר, לא להקפיד. צועקים, צועקים. על הלב זה מונח. די להיות מתבוסס בפחדים שלך בלבד, בפרטיים, במבואשים, שלך – בצעקות שאתה לבדך חנקת וסבלת, לצעוק כעת ולהודיע ולצעוק: איך זה היה באמת. זה ועוד זה: איך צריך לראות נכון מה שהיה באמת. כי אם יש על גבינו אחד רואה ופקוח־אוזן שיודע אחרת מזה, הכרח להיחפז ולהכחיש, לתקן בטרם יעוות לבלתי תקוֹן, בעוד לא נקבעה נוסחה שתקפיא עדות רשעה כנגדך, מתוך שאינה מה שצריך היה שתהיה באמת. ובעוד מועד: בטרם השגיח מי שמשגיח. יש מי שמשגיח כאן מעלינו, אחד רואה ואינו נראה, יודע ואינו מגיד, כואב ומַחשה? היינו־הך. ואולי עוד, דווקא מתוך גיבובים צועקים אלה יתאַבּן בך הלב הרך, הנפעם, ואולי, איך־שהוא, יגליד, יצטלק. אף אם, לכאורה, מדמים להיפך. ולבסוף, כרגיל, יימצא לנו, או יימצאו לנו, אחד או אחדים, שנתלה בצוארם, בהסכמה אחת, את כל הקולר, את כל הקולרים, ואין צורך להתחבט הרבה כדי לנחש שהוא יהיה זאביק, אשר שחיתותו עונה בו, זה והעדר כלי־הנשק נגד־הטנקיים, שמשמעו הארגון בכללו אי־שם למעלה, ואי־הצדק מתוך הזנחתם של איזה ״הם״ שהם, ואולי בכלל זה גם אותו בחור גדול ומגודל שמיאן לשבת בשוחת הפיאט ושזאביק לא נטלו בערפוֹ ולא השליכו בעל־כרחו, אם כי אפשר ומחמת שאט־נפש יפסלוהו ולא יזכירו שמו – מי יודע. בין יודע בין לא יודע – חובה היא. הכרח. כפיה ללא מנוס: לסגור, לחסל. סוף־פסוק מכריע. גזר־דין של צדק, כזה או אחר. ולהיחלץ אז ולצאת ולהיות פטור, סוף־סוף, ומפונה, ולהתעטף מעֵבר ראשך ולהירדם נקי ומנוקה, כשם ששׂבע ומחומם, וחולם רק על אהבת הנערות. אבל עד אז, בין יודע בין לא־יודע, חובה עוד לצעוק ולנופף במעגלים, ובמוֹעל־אצבע להורות לכיווּנים שונים: מכאן היו הם, מכאן אנחנו. להזכיר רגעים, מעשים, ומי אמר הכל מראש, עוד בטרם היה דבר, ולא להרפות אלא להוסיף לסַפּר איך זה היה באמת, אחת היא מי שומע ואם יש שומע, ואם אין כאן אלא רק אני לבדי שומע קולי סוחף ויוצא (וגם זה דבר הוא! ביני לביני – לא הייתי צועק ככה, והאבן היתה תקועה ולא מָשה!). ויש אחד מתגבר על חבריו ותוקע הלכות מפורשות ופסקניות: רק כך. ויש אחר שאינו יודע, והוא מכריז כי אינו יודע, אינו יודע מה, ואינו יודע לאמור, ואינו יודע אם הוא אומר דבר שהוּא יודע, או אם יודע מה שהוּא אומר, וכי נורא הוּא שאיננו יכול לומר את מה שמוכרחים ומחכים בעצבנות לשמוע ולהיגאל. – ״אתה יודע מה זה שהיא שוּב בידינו כעת? – צועק כעת אחד בהתרגשות ומראה בידו מזרחה, צקלגה – פירושו שלא יוציאו עוד אותה מידינו!״ הוא אומר ומפרש בהתלהבות. – ״למה למה?״ – לא נכנע מישהו כנגדו. – ״פשוט: כי זה על אחריותנו ואנחנו האחראים. השחורים לא אחראים. אם תהיה בידם ואם לא – אין זה על אחריותם. זה לטובתם ולא על אחריותם. אתה מבין?״ – ״לא!״ עונה השני בנקמנות. – ״לא יודע איך קרה הדבר שדווקא אנחנו, מכל המחלקות והפלוגות והגדודים – אבל עוּבדה היא שדווקא אנחנו אחראים לצקלג. וזו עוּבדה. איש לא יוכל לכפּוֹר בה. על אחריותנו היא. עלינו ועל ראשנו. וכשאנחנו אחראים לנקודה אחת – אנחנו אחראים לכל הנגב, אם זו נופלת זה נופל. וכך אנחנו אחראים לכל הנגב. וכך לכל הארץ. לעם היהודי ולתקוותיו, להיסטוריה כולה! – אתה מבין?״ – ״מנסה להבין אבל…״ – ״אַל תגיד אבל…״ – ״למה לא להגיד אבל?״ – ״כי… כי זה – בלי אבל!״ אמר לו הראשון נאפּד התלהבות נרגשת. ושניהם נבלעים בהמולה. ויוצאת שעה לא קלה, ולא מישורית, כשמתחילים הדברים המורתחים שָבים אל משהו שיכול להידמות כסימונו של אפיק, ולהירגע קצת, ומלמטה, מן הצד, מתוך תחום נשכח לגמרי, שצריך לתמוה עת־מה עד שיודעים מהו, היתה מכונית כבדה הולכת בקושי במסלול חשך, ולא ניכר, וכולאים נשימה וזוקפים אזניים ומקשיבים במתיחות, ומבחינים בהיקף עצום של דממה, סביב אותו ניסור מאומץ, בליל שלהי קיץ דומם. עצבות שהיא מצטמקת פתאום. על מה תמים חיינו. וטעם בפה כאילו היינו נתפשים ברשעה שהיא, כאילו מליזים היינו, דוברים דופי, כאילו לא כן היה עלינו לדבר, או כאילו חיללנו בדברנו דבר אשר הוא לא כן.

ואז באים צעדים מן הלילה. שלושה או ארבעה. אנשים קטנים מן הלילה. אור המדורה נופל על גידי, ועל זאביק, שחוח וכבוי, על אודילה, מ"כ שברח ראשון, בעקב, כך סוּכם, אי־הבנה מצערת, ועוד אחד לא מסוים, וצלליהם. מתעכבים רגע להציץ ביושבים. בהד הצעק שעוד לא נמוג. ואחר־כך בלא להפטיר הגה, באים אל מידעך המדורה, עייפים ומעֵבר לעייפות, לנבוֹר בשיירים, קופסות הפוכות, ובלא להתאונן, כאילו לאחרת לא ציפו, מוציאים לחם ומתחילים לנגוס, עייפים מבּצוֹע, שופפים תחתיהם, בלא לגנוח, גידי מלתיע לסתותיו עד נוע כל צמרת ראשו הגדולה, וזאביק (ככלב מוּכּה) נושך ובולע. יוצא אליהם, לישועתם, מתוך רחמים, ואולי מרוב חרטה בחור אחד – ״יש ביצים – אומר הבחור – ונקניק. השאירו לכם.״ וכל טעם העלבון מתמצה ב״השאירו־לכם״ הזה. לא ניחא. פה ושם נפטרים מן המעגל, קמים ומסתלקים, מתעטפים בשמיכות, ובאים עד הכותל, שם מצטנחים ומגיעים גב בו, מתכרבלים ומשתרעים, השתרע עד פישוט כל המכוּוץ, עד קצה אצבעות הרגליים. הלוך והתמעט מתפחת והולך המעגל שסביב המדורה, מתדלדל ונפזר. לא שואלים אותם מה נשמע. לא שואלים היכן היו. לא מסבּים עמם. והם אינם דוברים דבר. הם עוד של הפרק ההוא, שאנחנו כבר נפטרנו ממנו. יגמרו לכרסם את אשר לפניהם, יתכרבלו אף הם בשמיכות, ומעוּפּרים כפי שהם, ועל מקום שבתם, אם ירחם עליהם האֵל, תפול שינה ותחלצם מעמק עכור. וכך, לבסוף, הם מגרדים קופסה בתחתית הכד לדלות שיירי דילוח הקפה הקר, שותים בצמא, בקבלת הדין וברקיקת הנסורת, ובלא התאונן. ממשיכים לשבת כתום הכל בידיים מרופות ובראשים תלויים, ובאין יכולת לכלום מעל זה. ורק אחר־כך מתגנח גידי ומושך שמיכה מן הערימה, ומתרווח איך־שהוא בין הכלים והקופסות ומשתרע ביגיעה ומתכנס בשמיכה ומתגבּב בה, וחוזר ומתאנח אנחה בטרם ירגע, ואחריו כל השאר, וזה בכה וזה בכה, בתוך צללי המדורה הגוֹועת. כעת תוכל לבוא הדממה, להשתרע באין־מכלים, גדולה ושלמה מאופק עד אופק, מתוך השׂתרעוּת שבהתבוננות אין־אומר, לולא אותה אבן קטנה וחדודית של ידיעה. מכל־מקום עד בואו של יצחקלה – שלום בארץ. והם יצאו להחזיק בצקלג המוחזרת. צקלג. אתה רק עוצם עניים ומיד אתה בורח, בורח, בורח… ומנסה להצטדק, עם זה, להסביר, למלמל אין־חפץ. האם לא צריכים להעמיד זקיפים פה ושם בטרם נרדמים? על כתפי מי זה? אלה שקדמו לנו כאן! מי הם? לא. אתה – אין אחר. על כתפיך האחריות. קום ועשה. אחר־כך, בשם כל היקר: קצת אחר־כך! כל המחנה שרוע. אחדים כבר מנחרים אחרים מתהפכים. קרקע זרוּעת־חצצים. הו, להרחיק־להרחיק. (אתה האחראי.) להרחיק ולהיות אצל חלקת עורה השוקטה. אצל נקיונה הצח. לשבת מן הצד, בלא לגעת בה, ורק לספוג את חומה הביתי. את רכּוּתה. את יכלתה להעניק אהבה. האפרסקיוּת שלה. הנבצרת. הטוב הגנוז. הבלתי־ניתן והאפשרי כמעט. ריחה. גולש שערה. ריחוקה. מסכּנוּתך כאן. עומק רפשך. הדחי המדוכדך. אוּדי־סיגריות מתגחלים כאן ושם. אנשים וחשבון־עולמם. למעלה, השמים אטוּמי אוֹבך. ונשבּוּביוּת לא־פוסקת. נֶשם רוח קל־קלה, ובלתי־נרגעת. המציאות בכללה מתחילה מתערבבת עם מציאות קטנה, שבתוך תחומי גבב השמיכה. וכמתוך נוע עריסה תנועה מזו אל זו בטשטוש מתרבה. באבדן אחיזה מן הממשות כמו שהיא, ובהיקלעות לתוך ממשות שבמקומה, בדוּיה, שוֹנת־ממַדים, וזו מתנתקת מזו. כמה שאני אוהב אותך. כל ימי לא אחדל מאהוב אותך. כלב נאמן אצל פתח ביתך, אינני יודע דבר יפה, יפה ומעלה, ועצוב ומאושר מהיות כלול במציאות שלך (מחוץ, אולי, להרגשה הטובה כשאחריותך – נתמלאה. כשעשית יפה את חובתך, דבר שלם ומושלם). למה מלאו עיני דמעות. אין לי כלום כעת. רק זכרך שלך. אַת התפילה שלי. היופי שלי. האמונה והבטחון. ממעמקים. תמיד, תמיד תמיד. אֵי־מזה נתפצחה יריה בודדה ורחוקה. ותהום הקשבה, כרוכה בהתכווצות־פתאום בבטן. עריסת המציאות הקטנה, האופפת במגע חרדה, מבוהלת: אַל תגע בי. אבל המציאות הגדולה, המקיפה מעֵבר, ועד אין־סוף, משכשכת לה הלאה את דומיתה, סתומת חוקי גורל, ונושאת בשלווה את נביחות הכלב שנתעוררו מרחוק, את פריטי הצרצרים המתנצנצים בסבך שלשלות גבישיות, ואת זו המיית הקונכיה העצומה שבין שמים וארץ, ואינה מתנגדת אם תפרשה למרגעה, ולאות לטובה, ותרגע, ותנשום רווחה. מתוך הבלימה המתפנית כעת, מציצים בבת־אחת, כראשי עשבים לאחר היורה, ראשי זכרונות היום הארוך הזה. וצריך מאמץ כדי להכותם אחור, לדחקם למאפליה, ולהיפטר מהם. ועם זאת, אחד מהם חומק, ומִתפתֵן אליך, חופז לקראתך, כולו נחשולי־עשן, נסערים ומתגלגלים, באימה מרוקנת־דם, אימה עטה אופפת מכל צד, ואתה טרפה שלה. מופקר לפניה אין־סתרה. אבוּד־גזוּר מן העולם. קולך נחנק, זיעה פורצת. כל הדבר כולו נעשה בחילה. קשה לשאת עוד. הנה תצעק חרדות, ותקפוץ לברוֹח, לברוח לברוח… לא! כך לא. להתהפך אחרת. לכבוש ראש אחרת. להוכיח בראָיות הגיוניות ופשוטות – כי אין בזה אלא טפּשוּת. שכדאי להימנע ממנה ולהרויח את עצמך. לעוף מזה. להתכווץ אחרת, ואל אחרת מזה, לא אל שום כאן, לא אל שום זה. רק אליִךְ, שריחך נישא ומגרה מן השקט, רק אליך, אַת שם, רחוקתי שלי, יפתי שלי, אהובה שלי, אהובה, התשמעי קולי אליך?

מה הקול הנשמע הזה? מה מנסר־מתיבּב באפלה העמוקה, יתושי ובודד ומתאמץ, ואין לכפּוֹר בו – אוירון? מכונית עולה ובאה? (כמה שאדם יכול להיות עייף!) כה מנחם לשמוע מכונית הולכת ובאה. תחת להתיסר במחשבות – תוהו, יגיעת גלגלים סובבים לריק – אתה מצרף ליבך לנגינת המאמץ המתקרבת ולא־חדל. עוקב דבר מסוים ומתקדם, שהולך ונעשה קו של ודאי בתוך הטשטוש הריקני, קו הליכה פולחת־חושך. אתה יודע איך הפנסים הקטנים והמועמים, בטלים בתוך תימרת האבק, משתדלים לתפוש את תוַי המיחרץ החקוק בעפר, איך האופנים מתגלגלים וחוככים ולוחכים מדופן המיחרץ, מטביעים חותם צמיגיהם ואבנים קטנות, ומיגחני הקפיצים ומיחרקי הקרון, ושקיעת כל גופו על צדו במיכפף הדרך, ויִבּוּב המנוע האץ להושיע בכל כוח סוסיו, מחומם ונסער, וחושך אחר חושך מתנתק ומופרש ונבלע לאחור. אפשר כעת לישר גופך. להתמתח בנוח, להתכסות, האחריות אינה נדרשת לרגע הזה, הפרוק כל מאמץ, ותוכל להירדם ולישון נטול־דאגה. שהות משוחררה לגמרי. מנסים כעת לסקור, כשאתה מוקף גדר של בטחון, מה שהיה קודם ומה שעתיד להיות, ולא מוצאים שום טעם להתרגשות. יבש בך הלב. תמיהה איך היה יכול להיות כה רטוב אך קודם. רוטט ורואה צל הרים כהרים. תחושה של איזון כוחות, של בגרות, של שיווּי־משקל. השינה כבר קרובה־קרובה. נשימתה על עיניך. עוד כלום ואתה מצליח. לולא שהכלום הזה, לאחר שהתמעט עד דק, משתנה פתאום, כנזכר בעיקר סורט נשכח. ומיד גדל נפחו במהירות, ולובש צלעות, ומתחספס, ונעשה פוצרני שחייבים להתהפך מפניו, ולהתכווץ, עד שייטב בעיניו לחזור ולהתמעט שוב לכלום דק שבדק, המרחף כבר כמין כמעט־שינה על העפעפים. מיד נוסף ובא ריחה של נערה אחת. געוגעים אל חוֹם זכרה. עד כדי חלום. ועד כדי אבדן המנוחה והתעוררות. האוזן אצה־נוהה אחר נגינת־המכונות הקרבה. הרצופה, הפועלת, המתגברת בלי הפסק, המצליחה כל הזמן, ועולה למישרין. הנה כבר הגיעה אל תחתית הגבעה. ולא אחת היא אלא אחדות, מנסרות יבבה בזו אחר זו. מרבּץ גלמי השמיכות על הארץ מתנודד. מישהו התנער כבר לשבת. כל השאר לא מוכרחים. מקשיבים בלא להעיר על עצמם. ובתוך כדי כך כבר מתרעש קרון אחד כאן, אצל הבקתות, גוף שואן ושוצף ועוד קרון אחריו חוגר כוחותיו ובא מאחוריו, ופנסים התלקחו במלואם לרגע, והצליפו סמאוֹן זהוב בין קצת בקתות, שהשחירו מיד, וערימות של שמיכות מגוללות, ואיזה עשב יבש אחד וזקוף, שעמד רגע במרכז והצהיר הצהרות ונשבע שבועות, נתפש באמצע הוייתו המיוחדת – ומיד התפרץ מישהו ממדור הנהג, טופח אחריו את הדלת, ורץ סביב מכריז: ״לא לרדת! מיד ממשיכים!״ ומישהו: ״שוב תעינו?״ ומיד כבה מנוע אחד, ואחריו השאר, ונעשה שקט חדש ואחר. קושבים לכל דבר שיקרה כעת. מתחת קינוף הקרון ניצת כעת גפרור, והלך־נדד מסיגריה אל סיגריה, מגיה פְּיַם טעון מפה לפה, פרצופים עטופי מטפחות שלולי זהות, עד שמרחיש הקרון כולו ניקורי הבהובים, אוד לפה אוד ליד. ועדיין אין איש קם לבוא אצלם, לשאול שאלה, או לומר דבר, אף כי סקרנים מאד לדעת, מתוך איזו גדולה לא־מפורשת שאין זה מנימוס גברים לוחמים (וגם לא מכוחם), לקום ולהעיד כי איכפת להם כהוא־זה כל־כולם של איזה קרונות חיילים שבאו, עד כי אפשר גם שהללו אינם יודעים כלל, כי אל מקום מאוכלס חנותם. רק אחר־כך כשנתארכה השהות, והללו, למרות האיסור, ואולי דווקא בגללו, התחילו קופצים ויורדים מן הקרון, לחלץ עצמותיהם שנתהדקו, להשיח איש עם יושבי הקרון האחר, להטיל מימיהם בחברותא, ולרחרח ולברר מה כאן הדברים – נפתעו למצוא ערימה כה רבה ושׂרוּעה סביב של גופות גלומות־שמיכות, שוכבים דוממים – עד שמחשבה נוראה שהיא, הבעיתה אותם רגע: ״י־חביבי! – צעק אחד – תראו מה זה כאן!״ – לוטש עיניו עד שנגהו בהן הבהובי הסיגריות מעל השמיכות – ״נבהלתי! – התוַדה הלה – מי זה פה? מה אתם ככה? מֵתֵי מדבר?״ וכמובן שעדיין לא נענה בכלום (עצם ההבלגה הזאת – היא קצת שילומים לכל הסבל!), מתוך הקפדה על אותה גדוּלה ועליונות של לוחמים עייפי־קרבות, ורק קוצר הזמן, החשכה המביכה, ואיזה קול נוגשׂ שכבר דירבן ברוגז – ״אמרו לכם לא לרדת או לא אמרו!״ – לא הניח למַצוֹת את גינוני הכבוד והנימוס. ״איפה זה כאן?״ – שאלו הללו מתוך התכונה הגדולה. – ״מה זה כאן בכלל?״ – שאל קול צעיר מאד ורך מאד. ואחד צחק לסַפּר כי לעזאזל, נוסעים ונוסעים ואין לזה סוף. איפה זה סוף־סוף? וגם מן הקרון האחר צעק מישהו בהרבה תמיהה: ״כאן כבר סוף העולם?״ – ״לא רחוק.״ ענו לו מלמטה. ״איפה היא – צעקו מלמעלה – איפה היא החירבה ההיא?״ – ״עוד מעט תגיעו.״ ומבוכת־קריאות מתרוצצת. – הי, סַפּרו, מה זה שם? – צעקו מן הקרון על שׂרועי־הקיר – שמענו שפחד אלוהים?״ – כבר שקט. – ענה והשיב להם מישהו. – אתם הייתם שם? – היינו. – וברחתם? – על זה כבר קשה לענות, לא רק משום שמנוע הקרון הסמוך הותנע פתאום בטרטור עז, ופנסיו הועלו, והתכונה התגעשה כפליים, ואחרונים אצו לעלות, וקולות צווחו. – ״כולם למעלה?״ מעֵין ״חוץ מאלה שחסרים״, או בדומה, שעורר אותו לצעוק חריפות: ״בלי חכמות, כעת!״ – וכבר הקרון השני מוּתנע ורועש, לאחר שחרק וחרק לריק פעמים מרובות, בפרץ שיעולים ועיטושים ובצחנת דלק שרוף, קריאות אנה ואנה, ואיזה ״יוּדקה! – יוּדקה!״ ואיזה ״הֵנַָה־הֵנָה!״ – ואיזה ״הכל בסדר!״ נמהר, וקרון אחד נעתק לא לשביעת־רצונו של זה שרצונו קובע כאן, וחזר והרתיע. וסבב קצת, עד שהיו שלושת הקרונות ניצבים וערפיהם מוּפנים מפולשים זה אל זה, והבחור שבאמצע, לאור הפנסים האחוריים שעליהם, כשהמַפלטים מפכפכים בקצב מפעפע, נשא קולו וקרא: ״כולם שומעים?״, עד כדי שהיה נראה כאילו הנה הוא אומר לתת לפניהם עתה ספיץ״ של ממש, והנה הוא גם מרתיע פסיעה לאחור, לכלול במבטו את הכלל, המתגדש בפתחי הקרונות, ונושא קולו אמר ככה: ״טוב, אז תראו – הוא אומר – אנחנו זזים כעת לשם. החבריה שלחמו לפנינו חטפו כהוגן. אבל כעת המשלט שוב בידינו. ונצטרך לארגן אותו, לקחת אותו בידינו, ולהתכונן. ההם עוד לא יודעים מה זה מחלקה אחת, פלוגה דלת, הגדוד הראשון. זה הכל. דאיוֹש. זזים!״ אבל, הסתבר כי כוחות חיצוניים שהם, תקיפים ממנו, התערבו ותחת שהיה נאה עתה לקפוץ לאוכף, לשלח רסן ולשטוף בדהרה בראש המחלקה – צווח מישהו דבר, שנבלע ברעש הקרונות, אבל שהטיל עיכוב לא־צפוי, והצריך, שוב, ריצה מקרון אל קרון, והג״יפּ שיסע בראש העלה פנסיו, ובא למרכז כדי שייטיבו לראות לאורו ולמצוא, שזה שנשא את הספיץ״ הציוני, ואשר הוא־הוא, לאור הפנסים, אותו יצחקלה שלהם, בחור גבוה ורחב־כתפיים ובלורית שחורה משבּילה מלענים זקופים, ומקציפה תלתלים מעל אזניו – היה מתוַכּח בהנעת אצבע, וקובע כי כבר אחרי תשע. אבל באותו רגע, נחטפה תשומת־הלב אל שני בחורים שבאו בריצה ובצהלה, אל מול הפנסים, ואחד היה מחזיק שתי תרנגולות מכות־כנף ומצווחות נוראות, בכל אחת מידיו, ומצווח נלהבות אף הוא, ומתברך בהן, מראה לכל צד, ולכל דכפין, כעושה־נפלאות בטרם יקסום בקסמיו - והשני מַחרה־מחזיק אחריו בחטף ובנשימה קצרה – איך צדו אותן, בבקתות הללו. כאן, אף־על־פי שכבר עברו כאן, וחזרו ועברו, כמה וכמה אנשים, ורעבים לא מעט, – הנה, הם כולם, חשו והריחו וגילו אותן, ובחושך, בעודן נדהמות, תראו! שתים! ח־ח־ח! – ואיך קפצו עליהן, ואיך צדו אותן, ובדברו תקע אחת מתחת בית־שחיוֹ, לפנות שתי ידיו לאחרת, ואחז בה לנוכח כל הקרונות, ולאור פנסי־הג״יפּ החריפים, ומלק ראשה בתנועה אחת מַפתעת, ככל שלא בלתי־צפויה, שמשכה אחריה זרם דם וקרטוע העוף הנשאר, וקולות פתיעה עם קולות התלהבות ושריקות התפעלות וקנאה מכל צד, ואלה מהם שהיו משיעים עיניהם הצדה, אילו ידעו מראש – שותפו במחזה, ולא הספיקו אלא כשנמלקה השניה מתוך אותה תנופה, ובאותה הסכמה שלא מקצועיות וגיחוכי־צווחה, – וכבר הן שתיהן ערופות, רגליהן באגרופיו, והוא צוהל ומנער אותן להגיר מהן טיפת־דמן האחרונה – ״אח! – הוא צוהל – תהיה לנו זלילה!״ – והתרנגולות שכישכשו לריק, דממו ונתלו ארצה, שמוטות כל גופן לגמרי. ומיד אחר־כך בא מַנחה־הדרך שחיכו לו עד שיבוא מן התותחנים, ואשר אינו אחר, אלא פשוט ברזילי הידוע, וטיפס ועלה בג״יפּ, ואחר־כך הוסרו גם מכשולים אחרים, ונודע כי אנשי ה״מסייעת״, הצמודים אליהם, והחַבּלנים השייכים לדבר, לא יוכלו לעלות מחוסר מקום, וימתינו עד שיחזרו הקרונות הללו לקחתם, ולא מחכים עוד לאיש, והג״יפּ כיבה תאורתו והפיל חושך כפול שבע, וקרון אחר קרון, בהמות גדולות וחורקות אלה, זעו־ירדו אחריו במתינות, בכובד־כרס, ובהיבלעות זהירה אל תוך ישוּת־הלילה הטובענית, ורק מתחת קינופי הקרונות בקעה־עלתה שירת־צחוקים מתלהלהת־מצטווחת, מתרחקת ומתערבבת ונבלעת להמיית המנועים, צעירה ושלמה ובוטחת (לא מוזר קצת כי הללו שאינם שייכים – הם הולכים אל שלנו, צקלגה, מה, בעצם, להם ולצקלג שלנו?) – אח, מה אנחנו יודעים. לישון, בחורים, לילה טוב.

 

פרק שלושים וששה    🔗

מה זו עייפות! אין מתום. הכל דחוי מפניה. רק היא, רק ידה הכבדה. כל הוייתך בתפֶס כּפּה. אשרי מי שהספיק לחטוף ולצלול מפניה בקפיצה אחת, להימלט מצולות־תרדמה עמומות. עלוב מי שאיחר, ונתפש בטלף עריצים, ניצוד למשחק רשע, לא לחיות ולא להיטרף. נהדף בין ביקוש תנחומי־הבל, סימנים ואותות של כשפנות, בין יבושת־לב פתאומית ואומץ בדוי, ובין ראיה מפולשת אין־מפלט. נרפא ומתנגע מחדש, פעם כך ופעם כך, וכל אותה מועקה של אחריות לא־פתורה, נלבטת ממורטטה בין ספקות (ומי אחראי לשמוליק שנעלם, שאבד ואין יודע?), בושה, מרירות, דאגה, ומלמטה חרדה מכרסמת, כרצפה לא־פוסקת. ההתרתעוּת מפני עצמת הברזל העולה לדרוס, גלי־העשן הסמיכים, והמדרון התלול היורד פתוח אל תוככי האימה המדויקת אין־חנינה. חזוּת יום־מחר חרר, שדוף־צל. קטעי דברים בחתך חריף, ואחרים בהימוג אל טשטוש אובד. ואין לאן לברוח. קולות לא מקושרים לכלום, מראות צועקים כתרנגולות קרועות־גרון, והצטדקויות, כאלה ואחרות, תירוצים, כל מיני תירוצים, קש וגבבא, והאשמות, טענות מתרברבות, כאילו הובאת לפני שופט כל הארץ. שטף דברי־חמס צווחניים כשם שנבובים, מתאַווים לכלול בהם איזו ממשות אלא שמתפקעים כבוּעה, ומיד עם היאָפסה מתעצמת זו עצמה, מחדש, ועד כובד נטל עופרת; ושטף של כלימה עולה בך, כלימה עד תחתיות: אתה מוכרח היית, כשם שמוכרח תהיה לעתיד, להיות הרבה יותר, הרבה יותר להוכיח – לא יודע מה. אתה מלובש אחריות כבדה. האדמה תחתיך אינה נושאת אותך. קשה וחדודית. השמיכה שעליך, רגע כבדה ומיותרת ורגע קלה ושקופה לקור, וכל צבאות היתושים שולחו בך, בעָקְבָה, בערמה, וגם בגסות־לב. אינך אלא פוחלץ נפוח, ממולא עייפות. עייפות כממש, כחומר, כבת־משקל, רובצת על כל שס"ה ורמ"ח, ועוטפת כשכבת חלודה. ולבדך, לגמרי, לבד. בלי איש לעזוב עמך. נרדמתם ואותי השארתם. איך עוזבים חבר לבדו. איום לעזוב חבר לבדו. יחיד לנפשו ולגורלו העיור. שמחוץ לשליטת אמא הרחוקה. נפתל על הארץ. מקשיב לתרנגולים רחוקים, סובבים במעגל־קריאות זר ורחוק, לכלב נובח, לקושרי הקשר, לרעיו העונים לו – ולא בלי קשור פירושי נבואות וניחושים לטובה לכל מהלך קריאות שיגרה זה – וציתוּת לפְסֵיפָס שדרות הצרצרים המתחברים ומתנתקים. ועם שנאחז באותות־חיים אלה, מפסיד אותם. מיוסר מבפנים, נצבת במלחצים, כבסַד־עינויים. ופתאום, באמצע – שפל. הכל רוגע. גל לא ינוע. דממה שווה וחלקה, ואפשר פשוט להתישר, להתיר כל כיווּץ שהוא, להירגע, לישון בפשטות. נחרות קצובות מעברים. אינך לבד. צקלג בידינו. מה שיבוא על הכל – יבוא גם עליך, ואינך גזור לבדך. כלום עוד לא נחרץ. כלום לא אבוד. אלף אלפי דרכים לעולם. ולא רק אחת, רק היא. הכל ייתכן. אויר קל לנשימה. לילה מחריש. נזכרים פרט קטן, קלח־שוּמר אחד שהרטיט ברוח, חָלָק, שעיע, כל עוד שׂוֹכי־סוככו לו, מתוך בהילוּת, מגוחכה משום־מה. וגם זה אובד ומתנדף מיד. אבל ברגע הבא נגרש בך הדבר עד גובה גלי סערה שכזו, שאתה קופץ משכיבתך, ממרבּץ עינוייך, מסרבנות האדמה, מתישב ומביט סביב (שמורות כבדות־שינה), מתנשם בקושי, כניצל מריצת בריחה רעה, בתוך איזו השׂתרגוּת שמתפזרת – וקביעה חדשה של המרחקים, מרחקי־אמת כפי שהם, בין כל הדברים שאפשר לראות (לא הרבה, שתים־שלוש צלליות של בקתות), עד מרומי שמים גדולים ומתנקים, מיטהרים והולכים, וכוכבים, כנולדים מחדש. יושב ומחזק לבך בנשימה ארצית פשוטה. וחוזר מפויס ומתקפל לצד חדש, ומושך את השמיכה מעל הראש, ואולי גם נרדם. ואחר־כך נרדם עוד אחד, אי־כאן, צנח פתח לתוך השינה, מתוך כל נפתוליו, בנפילה כזו, עד שנתמלטה מקרבו, לא צפויה, אנחה, שרעד עובר לשמעה, הללו שעודם שומעים, ונחרות אחדות אף נשבתו לרגע, ופסחו והחרו־המשיכו מיד בהוד ובהדר, ובהשתעלוּת כל־שהיא. אחר־כך עובר זמן ומישהו מתרומם ומתישב להציץ בשעון. ושוב מתהווה ארגעה ממושכה. מפכה פיכוי נמוך ולא ניכר. מתי שהוא נפתח מכשיר־אלחוט, אֵי־כאן לא הרחק, והתחיל דובב קולות שקטים, וזרים קצת, שדווקא הם עושים לך פתאום גב להילחץ אליו, כאילו היה יושב שם יהודי ואומר תיקון חצות, וכאפרוח אל אומנת, ומתוך הקשבה חדגונית ורוגעת חומקים עוד שנַיִם־שלושה ונרדמים, וכמעט ואין עוד מי שזקוק לרחמים, אילמלא התהפכות בודדת שהיא, שעדיין לא רגעה, שעדיין בורג קודח בלבה, שעדיין תקועה בה כחרב ההכרה, כי אין כל זה כאן אלא אַרכּה בלבד, לא שום פתרון, קודם גזר־הדין ולא לאחריו, אַרכּה בלבד. נפתל על הארץ, נושך שפתיו שלא להעיר, שלא לנַגע שלוים במררתו, באמיתו הנוראה, נאנק דום. אל מי יטען, אל מי יגיד דבר. סביב־סביב נחרות גוֹעוֹת לאלוהים.

מבית לבקתה, להיחבא מצינה ומרוח, בתוך אפלה חנוקה משהו, סרוח מגולל בשמיכה עובדיה, שואל נפשו לישון ואין, הוזה מתוך קדחת, באזני החלל הכהה, וגם, כאילו, באזני שייקה הקטן הישן בצדו, ועונה, מתוך שינה, מפעם לפעם, בחשאי טוב ומפייס, כן־כן, סתמי, על רבים מ’אתה־שומע־שייקה?' שנלחשים אליו בלי הרף. אני סתום כולי – ממשיך עובדיה ללחוש – הראש סתום לי. תגע תראה כמה אני חם. הייתי שותה כעת תה חם, עם לימון, מתוק, כן. מתגנח עובדיה בצר לו, ומתהפך, ומשתתק עת־מה, ואולי גם נרדם. ושוב, מתוך חוּבּי אותה אפלה, ובאותה לחישה – אני לא יכול ככה. אתה שומע? (כן כן.) כאב־ראש איום. וגם פה. כולי כואב. ואין לי לאן. אין לי אף אחד. מאז הייתי קטן. אף אחד לא צריך אותי. אף אחד לא יבכה עלי. אף אחד לא אוהב אותי. לא שונא ולא אוהב. אף אחד לא. אף אחת לא. אף אחת לא. לא אשה ולא נערה. לא ילדה קטנה. כלום וזהו. אתה יודע? אני נורא אוהב. אילו רק ידעת. כמו כלב אני מת אחריה. אינך יודע כמה. שעות שלמות אני הולך לקראתה. חצאי לילות. בכל הרחובות. רואה חלון מואר בבית, ועומד לראות. אשה שם בבית, אשת־בית צעירה. הכל אחרת שם. זוג צעיר ברחוב. אני עומד להביט. מקנא בכל כוחי. למה דווקא הוא. במה אני נופל? תגיד: הבט עלי – אני כל־כך נורא דוחה? במה אני לא כמוהו? במה אני שונה? האף שלי? הצורה, הגובה, הלבוש? הלא כמעט אין נערה, שלא הייתי יכול להישרף באהבה אליה. כל אחת מסיבה אחרת. אולי מאותה סיבה עצמה. בוער בי כל הזמן תמיד. אתה שומע? תמיד לי פגישות. היתקלוּת מקרה־עובר. התפלאות אל החולפות. ואילו היתה מתעכבת? לומר לי רק מלה: ‘הלוֹ?’ – או: ‘מה נשמע?’, אילו רק מנפנפת בקצה אצבעה? מה? הייתי מסמיק אליה. כמו לא־יודע־מה. זה שהיא, ולבושה ככה. ונערה שכזאת – ואני כבר מבולבל. לא יודע אפילו אם זה יפה שנעצרתי, תקוע מביט אחריה כמו עגל. מוקסם לא יודע לפתוח. אתה שומע. (כן־כן.) אף פעם לא אמרתי. לאף אחת עוד לא. ורק תמיד רציתי. נורא כמה רציתי. ואחר־כך. עוד ימים כמו היום, ואנחנו נגמרים. יהיה נורא כשהכל ייגמר וכל אחד יצטרך לשוב. לאן אני אשוב? כל אחד ילך לאיזה מקום. לאן אני אלך? זה שיש לו מקום וזה שאין לו. ולמה לא נמשיך כולנו תמיד יחד? שייקה? אתה שומע? טובים ורעים, כפי שאנחנו, כולנו יחד, היחד שלנו, הזה שלנו, אם לא נמות קודם. אינך חושב לפעמים שהיה נורא יפה פשוט למות בסוף המלחמה ודי. למה לך כל מה שאחריה. מה כבר יכול להיות. אשה אוהבת תחכה לך? בית טוב יחכה לך? נסיעה מעניינת? עבודה חשובה? שעמום יחכה לך. מאה אלף ימים משעממים. אני מכונאי במוסך. ואם כן מה? מה יש לי? לאן אני צריך ללכת? למה פתאום נפסיק את היחד שלנו. לא רוצה להישאר פתאום לגמרי בלי אף אחר¹³. ורוצה שגם לי תהיה פעם אחת. ושלא אלך לפני שאדע פעם מה זה. לא רוצה למות קטן. רוצה פעם אחת, שייקה, פעם אחת לדעת. שתהיה לי, גם לי פעם אחת. לא בלי זה. טוב? (כן, כן.) לחדול מאחד ולהיות אחד משנַיִם. ואחר־כך שלושה. וארבעה. ולהיות הרבה יחד. תמיד. לחדול ממה שהיה תמיד. לא לחזור אל החדר אצל הדודה. אצל מי אתה גר? אני אצל הדודה. לא כדאי לך. תמצא מקום אחר. מתלבש, מסתרק ויוצא. לאן? לרחוב. חוזר רק מאוחר בלילה. יוצא לרחוב ומביט. אולי יקרה הערב? לא היה לך ככה? כל ערב וערב. אני יוצא למצוא אותה. מחליט: כל הסימנים, שהערב תבוא. לא יודע מי. שם הולכת אחת. גיזרה יפה. הפנס מאחוריה. כמו בחלום. והולכת לה. לא אלי. לא שלי. לאָן־שהוא. אל מישהו. אוצר חמדה. אני עומד כאן וכבר אוהב אותך. מוכן באש ובמים. הביטי רגע אלי. חייכי אלי טיפה… הולך לי והולך. לאן זה כל היופי? אל מי הולך תמיד? היצור הזה העטוף בגדים הולמים שכאלה, צבעים שלה, הסיגריה, הגנדרנות שבהליכה. שירת העקבים הגבוהים הנוֹקשים במדרכה. אל מי אַת? אני עומד כאן. עומד והולך והולך. לילה נהדר בחוץ. לילה של רוח טובה. הסינימוֹת כבר נסגרות. המדרכות מתמלאות. אני מיחל בלב דופק. אולי גם אלי אחת. פשוט היתקלוּת של מזל. ‘חיכיתָ לי?’ – ‘כן.’ – ‘הרבה זמן אתה עומד?’ – ‘כן.’ – ‘אז הנה באתי!’ – ‘יופי אַת שבאת!’ והולכת לה. שם אחת עוברת. אני צועק אליה בפנימי. זאת היא. ההליכה שלה. השמלה הזאת. נענועי־החן האלה. ותחייך אלי. אלי מכל העולם. בחיוך של נערות נאות: ‘חיכיתָ לי?’ – ‘המון. כל הזמן.’ – ‘אז הנה באתי.’ – בפשטות, במאור־פנים, אלי, אני, ונשלב ידיים אנחנו, אני והיא, היא רוצה בי ואני מת עליה. וגם אנחנו נלך פעם. אחר על המדרכה יקנא בנו הפעם. לא אני. לי יש הפעם. מאושר מכל הרחוב. האנשים שלקראתנו זזים. דרך לשנינו במדרכה. אנחנו מחייכים לנו. הנה יש גם לי. הביטו כולכם הביטו. הנה יש לי גם לי. אתה שומע? (כן כן.) תשמע, אתה יכול לתאר לך איך אני מחכה לה תמיד? בכל יום תמיד. רק ניע־אצבע, רק קריצה, חצי חיוך – ואני ארוץ עד קצה הארץ! אולי זאת? אולי הפעם? אני באוטובוס. בחוץ תור נכנסים. עומדת שם אחת. ואולי זאת היא, וזו הפעם! על־ידי מקום פנוי. לא אניח לאיש. שמור בשבילה. אני מסב ראש. עוצם עיניים. לא נושם, מתפלל. לא מפריע למזל שיעשה כבהיסח־הדעת. שיהיה בפשטות. בפיזול, מתחת לריסים, אני בוחן אותה. לגמרי לא רעה. עם חצאית כזאת וחולצה לבנה. שיער בהיר גזוז קצר. ואולי יהיה כעת? לעזאזל, פרצוף אחד נדחק והתישב. נושם נושף מזיע. מסחר וצרות כולו. מה נדחקת מה. תסלח לי המקום תפוש. לא תופשים מקומות. הוא ברוגז. אין דבר כזה. והיא? עוברת לאחור, עוברת. אקום ואתן מקומי. אעבור גם אני לאחור. נפלאה שכזאת היא. חלום כל החלומות. אני אוהב אותך. ארד אתך במקום שתרדי. קוראת לה בספר. אלי אף לא מבט. כולי אל המקום שחולצתה נרכּסת, מתחת לגרון. צללים לבנים שם. עוצרים לי את הלב. חבּיבּלה, לוחש, נחמוֹדת. הרגישי בי. שׂאִי עיניים. אני פה. השגיחי בי. אני מת אליך. לא מעֵז להביט בה עוד. לא ללכלך במבטים חומדים. לא להפחיד את המזל שאוהב מקרה. לא להרתיע את ההרפתקה. עצומה שלי. שנינו בתוך כולם. מעגל מוּתוה סביבנו. חוטים לא־נראים. אתה מבין איך? ולא־כלום. שייקה. גם זה לא־כלום. תמיד לא־כלום. לא ראיתי מתי ירדה. עצמתי עיניים והתחננתי למזל. או בקולנוע. אני יושב וכסא פנוי על־ידי. משביע את הכסא. – ומה יוכל לבוא ולהתפתח – אלוהים יודע. והלא יש אלפי סיפורים כאלה. דומים. לא שמעת? שכל מיני, כך קרה להם. למה לא לי. אפילו לא פעם אחת. בבקשה, שבי, פנוי, ברצון, כן, לקנות לך גלידה? למה אף פעם לא גם אלי? או אולי אתה חושב שככה לא ילך? שצריך להעֵז יותר, שצריך לרדוף כדי לתפוש? שמעצמו אינו נופל לעולם? אולי הן מחכות שיחציפו יותר, שיכבשו אותן? אתה חושב שאני מתבלבל מדי? נרגש מדי? מפחד? או מה? אתה שומע? (כן כן.)

או, כשהן יוצאות והולכות מן הגימנסיה והספרים תחת הזרוע – ראית פעם? לעזאזל, אותי זה מדהים. אובד עצות מהתלהבות, החיוכים, הדיבורים, הרצינות, העברת היד בשער, החלקת השמלה כשעל האופניים, ההישענוּת על רגל אחת בשיחה על המדרכה. מסתחרר נגד העיניים. מעביר על העור כמו רוח על מים. ראית? אה, לעזאזל, כל קו המתאר את נשיותה הצעירה, את כמעט בשלוּתה, את המיוחד לה, ויש כאלה שיודעות איך לשאת את זה. איך ללכת עם כל זה. ראית סייחה עם כל פתילי האוכף וגדיליו, הצדפים, הפעמונים והחרוזים הכחוּלים? מתפעם ומפעים! מה אתה יודע! אתה חדל מדעת מה באמת ומה כאילו, אתה מתפתה, נלכד, בדיוק נלכד כמו שרצתה שילַכדו, וכפי שהכינה. אחרים, אולי, לא מרוּמים – ואני כן. אני מרוּמה ולא איכפת לי. אני משתכנע. אני לגמרי. מכושף שלה, לגמרי. צעידה נאה, למשל. ניד הירכיים, אופן הצגת רגל לפני רגל, חיתוך השוֹק הארוכה, הגרביים, עקב הנעל. ואני לא יכול עוד כמו תמיד. וכמו טיפש מטופש עומד. בקושי מוצא ידי ורגלי. אבל אלי – אף אחת לא פונה. אפילו לא הפנית־ראש. גם לא לרגע. גם לא דרך אגב. גם לא לשתי מלים, גם לאחת לא. כאילו לא הייתי. כאילו דרכי ובעדי – וממני והלאה. בוער באש – וגדור בעדי. אז למה לי? אתה שומע? מה כל ההסתובבות הזו? כל העסק הזה? אז למה לא להשליך הכל, לעשות שערוריות, להשתולל, שיהיה מה שיהיה, שיסחַף אותי ויוציא אותי החוצה, שיתן לי איזו פעם אחת, פעם אחת גם בשבילי. הלא ימים עוברים, יום אחר יום, לילה אחר לילה, ומה? אתה שומע? ובלחש: אני חושב שבסוף גם לי תהיה. אֵי־בזה בעולם מחכה גם לי. אני מתגעגע אליה. הלב נגמר לי. חם לי נורא. חם לי. ונופלת שתיקה. חושך נלבט. אין מקום. ואחר־כך: לנחום יש חברה. לעמיחי יש חברה. לצ’יבי יש אפילו שתים. ולדויד. הוא, ממזר, כבר שכב בטח עם שלוש. סמוך עליו. ואני כמו אפרוח. אפילו עוד לא אמרתי לאף אחת בעולם. אפילו לא אני אוהב אותך. שאחרים אומרים עשרים פעם, או מאה. אני אוהב אותך. שתצחק לי, שתלעג, שתסַפּר לכולם, שתצפצף עלי, שתראה באצבע – אבל פעם אחת לאמור לה! הלא חייב אדם לאמור בחיים לנערה אני אוהב אותך, לפני כל מה שהיא תאמר לו, ולא למות לפני זה. הה, לא, לא לא. לבוא לומר לה, בקול כן בקול, שתדע לה שתדע. שתדע איך זה! ולא למות קודם. לא רוצה למות ולא לדעת. אתה שומע? שייקה? פעם אחת היתה עליזה, אתה לא יודע. נורא אהבתי אותה. הייתי רץ לפגוש אותה. לראות אותה עוברת. עד שנעלמה. היא לא אמרה לי מלה. מעולם לא. לא ידעה שאני ישני. מלבד הפעם ההיא, כשדיברה אלי. סוף־סוף. כשנעצרה אצלי ודיברה ככה: ‘מה השעה, סליחה?’ – ואני התחזקתי ואמרתי לה: ‘שש.’ – והיא אמרה: ‘הו, נורא מאוחר!’ – בחיי, שכה אחיה. ואילו ראית איך היא היתה. כולה. קומתה. המעיל (היה חורף. רוח על המדרכה), מה לא הייתי עושה בשבילה. מתלבש מתרחץ מסתרק, ורץ להיות מוכן, בפינה ההיא “שלנו”, כשהיא תעבור בדרכה, אולי תהיה עוד פעם, ונחייך… אילו היתה אומרת פעם אחת: עובדיה!… סיגריה אחר סיגריה, ונשען בעמוד ומחכה. אני יודע גן אחד, והייתי סוחב כל ערב ורדים, אולי יסתדר כך, שאוכל לתת לה, ככה מלא, לבנים, אבל התביישתי. לא יצא. איך פתאום? מה היא תאמר. הייתי זורק על חלון בית אחד. מי יודע מה חשבו שם. או אילו היה קורה משהו שצריך היה להציל אותה. לרוץ למענה. כמו שיש בסרטים. כלום, היא עזבה. נסעה לאָן־שהוא. אולי לירושלים. ונעשה ריק. כל תל־אביב היתה ריקה. לא שווה גרוש. לא היה מה לעשות. להסתובב ולהסתובב. המצאתי לה שיר. שטויות. עליזהלה, עליזהלה, הלכת פתאום, חבּיבּלה. כמו טנגוֹ. וזה הכל. שמעתי פעם שקראו לה: עליזה. ומה כעת? אַת חסרה לי נורא. מה לי בלעדיך. לאן אני עכשיו. מה במקום לחכות לך? אהה. כואב נורא כאן. אומר עובדיה. ועוד מילמל עד שנשתתק. קר לי. אמר אחר־כך. רועד כולי, תגע תראה איך רועד. ונשתתק. אבל כשהתחיל כעבוֹר־מה לשיר בחשאין, כמתוך עולם התוהו, נבהל שייקה משנתו, והתרומם בדאגה ואובד עצות. – ‘מה יש, עובדיה?’ ולא נענה. ומישש מצחו. ויצא החוצה עטוף שמיכה למצוא מישהו, להגיד. או לבקש את האלחוטאי להודיע לבסיס, לרופא. יצא ונשטף מיד צינת־לילה נקיה. שכל המהומות וערבולו של עולם נרגעו בה ושקעו. ופלומות־טל נתלו פה ושם ועשו הבהקות כה וכה, חלקות מכסיפוּת עוממת, דוק של לחוּת, עד התרחבות החזה – עד נשיאת עיניים למעלה והפלָאָה איך נפתחו השמים כל גדלם, זרועים אלפי כוכבים חיים גדולים מאד, או אולי קרובים מאד.

אצל האלחוּט ישב גם נחום מכורבל בשמיכה. על תמיהתו של שייקה הוא משיב מיד: ‘מחכה לשמוע מה עם חיים.’ וכשהלה מניע ראשו בהבנה הוא מוסיף: כשהבאנו אותו לבסיס היה לא־טוב. לא רצו להגיד מה. וזה כבר סימן. ושלָה והוציא ידיו מתוך השמיכה כדי להסביר יותר: על־ידי על־ידי הוא שכב בשוחה. ופתאום הוא קם. לא יודע למה. מה קמת לך? שכב! קם וספג. על המקום. בן־רגע. טח, ודי. וזהו. על־ידי. מסַפּר נחום, וניכר בו שכבר בפעם המאה. שייקה רושם תשדורת לאַלחוטאי, אף כי הלה אינו מכסה רוגזו, שכל אחד תוחב לו עוד עבודה נוספת מן הצד. אבל שייקה מוכן לשדר בעצמו, וקשה לסרב. ממתינים במכוּוץ. תנים בוכים מכל צד. חבלי־תנומה דביקים. לבסוף מגיעה התשובה – ‘אין מה להודיע על מצב חיים אשל. כשתבוא מכונית לשלוח את החולה.’ עד כאן. – ‘זה טוב או רע כשאין מה להודיע? – לא יודעים לומר. קמים לחזור. אור הבקתה שמן הצד מושך. אם מדורה שם, אולי גם תה חם. אכן, אש קטנה בתווך וקומקום מפויח תלוי מעליה, ואנשי ה’מסייעת’ מכורבלים בשמיכות וישנים בנחרות. שייקה נוטל תה בקופסה להביא לעובדיה ויוצא. ונחום משתהה לשתות. מצנן במַשב פיו את הפח. מבין הצללים יוצא אליו מישהו. ‘מה נשמע?’ לוחש בּני ורומז לצאת שלא להפריע לישנים. יושבים וגבם אל הבקתה. מעוטפים יפה. מציצים בכוכבים. כל שמי צפון ומזרח ומערב, פרט לשוּליהם למטה. קסיוֹפּיה מולכת מלמעלה. וכשנדמה שכבר סקרת את כולם, מתגלים אחרים, בשפע מעתיר פי כמה ממה שנדמה בתחילה, עד כי עיניך מתבלבלות. – ‘פה הוא ספג – אומר נחום – מה יש פה? הכבד? הכליות? שד נכנס בו פתאום וקם. מה, טיפש, אתה קם פתאום? הלא תמיד אתה נורא זהיר. והנה לך פתאום.’ נחום יונק מן התה וממשיך: ‘למה זה היה מגיע לו? על מה? מה הוא עשה?’ – ונשתהה להרהר ופלט ‘לעזאזל, לא מבין כלום בכל המיתות האלה. לעזאזל.’ – ‘האם במותו קוצר אדם דבר שזרע בחייו?’ אמר פתאום בּני. ונחום לא הבין: ‘כלפי מה אתה אומר?’ – ‘כלפי זה שאין קשר הכרחי בין ולבין.’ – ‘אה, אני דיברתי על דבר אחר. תראה איך הכל מתהפך ומשתנה.’ – ‘כן – אמר בּני – כיוָן שזו מלחמה, כיוָן שהותרה הרצועה למות ולהמית – מה זכות לכל דבר להישאר כמו שהוא! לעזאזל, אומרים, אם אנשים מומתים – אז גם רִמסו את התבואה. מוּתר. דִרכו עליה, סִתמו את הבארות. מוּתר. השחיתו־החריבו הכל. הלא אנשים מתים. הכל אחרת. השמים אחרת. וקליפת הארץ אחרת. מה איכפת עוד. אנחנו הלא מתים.’ – ‘אלוהים אדירים – קרא נחום – איזה גועל זה החיים.’ – ‘המלחמה. לא החיים.’ ונחום הירהר ואמר: ‘כל אלה החיים. מקרה אחר מקרה. מיום הולדתך עד מותך. מקרה ועוד מקרה, מקרה אצל מקרה. אתה חושב שאדם יכול עוד לרצות משהו בעולם, כשהכל רק מקרה לא־צפוי?’ – ‘זאת השאלה. נצטרך לרצות לעשות דבר גדול, שיקום על־פי תכניתנו, ולהיאבק בכל המקרים. למשל: לבוא הנה ולהתישב פה, ולבנות כאן ענין גדול.’ – ‘אבל אני אצטרך לחזור למשק שלנו. יש די לעשות גם שם.’ – ‘ומי יהיה כאן?’ – ‘מה אתה שואל אותי?’ – ‘אני שואל גם את עצמי. מה לנו כל הדבר פה, אם לא נרצה להישאר? ולמה לא? ארץ חדשה, שום דבר קודם אינו על דרכך. פתוחה לכל התכניות. אפשר להתחיל בה כל מה שאתה רוצה. לכל צד שהוא. לנסות כל רעיון גדול, להתרחב ולהתרחק כמה שידיך יספיקו. אינך רואה שבלעדי זה הכל סגור, וככה אפשרות לצאת למרחב?’ – ‘אני בכלל התכוונתי לדבר אחר. ואתה מדבר אליו ציוֹנוּת.’ – ‘חשוֹב רגע ותראה שאני מתכוון בדיוק למה שאתה מתכוון. חשוב רגע ותמצא כי בין ילדותו של אדם ובין בגרותו מוכרח להפסיק איזה ים אין־חזרה. לא תוכל עוד לחיות כמו פעם. כמו פעם – מת. חשוֹב עוד קצת ותמצא שדווקא זה נותן לך קרקע תחת הרגליים. זה שאין דרך בחזרה. כמו לאבא כשעזב את ביתו בחוץ־לארץ. כי לנו תמיד נדמה כאילו יש עוד דרך אל “כמו־שהיה־פעם”, היכן להתפנק קצת, עורף גונן ומציל – ובאמת: אין.’

שתקו. אבל בּני אינו יכול לשתוק הרבה זמן. – ‘אגיד לך – אומר בּני – אדם, בחייו, אינו עושה כלום אלא טורח בכל כוחו למלט עצמו מידי עצמו, להגיע אל הליכה על מדרכה, שהרגליים מאליהן יודעות ובקיאות. זה מצד אחד. מצד שני זקוק אדם תמיד לאישור של מישהו, של סמכות גבוהה שהיא, שתאמר לו כי טוב. אתה תופש?’ – ‘לא.’ – ‘לא? אשאל אחרת. הבט: אני איש מכונת־היריה. נכון?’ – ‘מקלע בינוני: בּזה.’ – ‘כן. ועלי לירות באויב. ואני יודע שהם רוצים להרוג אותי. ואני יודע את “השכם והרגוֹ”. וגם לא טומן ידי בצלחת ויורה בהם. ולא בעיניים עצומות אלא בפקוחות. ומכוון היטב, לוקח מטרה, בכמה שיש קור־רוח בשעת האש, ויורה על־פי כל הכללים, וגם פוגע. ואף־על־פי־כן. אתה רואה: יש לי אף־על־פי־כן. נשאר לי איזה אף־על־פי־כן. לא, לא: אני יודע הכל. לא צריך להזכיר לי. את כל ההצדקות כולן. את צדקת המלחמה שלנו, מלחמת־מגן, את החיוב שבה, את אין־הברירה שנכפּה עלינו, את ההכרח – ובכל זאת: אף־על־פי־כן… אתה תופש מה?’ – ‘אבל אתה ממשיך לירות?’ – ‘ממשיך. כמובן. יורה טוב. כמה שאפשר. הספקות אוכלים אותי אחר־כך.’ – ‘איזה ספקות?’ – ‘הספקות. מה אני בעצם עושה. מניין אני לוקח שמוּתר לי. שזה אפשר. ששם זה לא בני־אדם אלא רק מלחמה צודקת. אתה מבין?’ – ‘על צד האמת, לא כל־כך.’ – ‘אינך מבין? אבל לא מפני שלא אמרתי ברור. אולי מפני שבאמת קשה להבין את זה. הסתירה בין מה שאתה יודע שצריך, ובין מה שאתה עושה מפני שצריך, מצד אחד אסור להיות חייל. מצד שני אי־אפשר שלא להיות. אם בא לעולם הכרח להרוג – אני טוב לזה כמו אחרים. אי־אפשר שאחרים ילכלכו ידיהם ואני אציל את נקיוני. שהם ישלמו בדמם ואני אזכה בשלום, ובהרהורי הצדק היפה, שהם ימותו ושאני אשאר הצדיק.’ – ‘זה נכון.’ – ‘אבל גם לא נכון! הלא עם זה איך אפשר להכחיש שאני – רוצח. שידי מלאות דם. לא ישנה כאן כלום. לא צדק ולא הצדקה. לא אוכל לטהר ידי מן הדם הזה.’ – ‘איזה דם? אתה מסתבך ועושה צרות לעצמך.’ אמר נחום במנוֹד־ראש. ואחר־כך פיהק נוגות. – ‘בשעה שאני אפסיק לירות – האם מזה תיגמר המלחמה? לא! רק אחרים ימשיכו למות ולהמית – ואני אהיה עריק ולערוק אינני רוצה, וגם לא יכול. על־כן אני מוסיף ורוצח. וזה הדבר. אני הוא שמביא לתוך גופם את העופרת. אני הוא שקוצץ בפתיל חייהם. אני שמקלקל את עולמם של בני־אדם, את כל מה שקשור אליהם, משפחה, בית, הכל. אני מסתתר מאחורי הענין שלנו – שהוא צודק בודאי – ורוצח.’ – ‘ובכן? הלא צודק! ובכן?’ – ‘זאת השאלה. האם כשצודק – אז מותר? האם אין דברים שאפילו לצודק – אסור? אני, ככולנו, כבר יריתי, כבר שרפתי, וכבר עיניתי, פעם ופעמַיִם והמון פעמים. כבר יש עיניים לאפלה והן מלוות אותי. עיני מעוּני. ואני הלא רוצה דווקא להיפך! רוצה לאהוב, לעבוד, להאמין, ובכל יכלתי, מתוך שלמות! בכל מעשי, תמיד, יום־יום, לאהוב, פשוט, אינך יודע מה זה? ואינני יודע אפילו אם לא אני שגרמתי למותו של אֶלי… אני התכופפתי והוא ספג… אני התחמקתי והוא קיבל את שלי. הוא מת. ואני כאן… לפניך.’ אמר בּני ודבריו לעוּ. והמקטרת כבר נשוכה בפיו. – ‘שטות לחשוב שבגללך. – אמר לו נחום. – מה זה שייך? הנה גם אני שכבתי וחיים קפץ פתאום, אז מה? לא, זו שטות גמורה. תוציא את זה מראשך!’ – ‘אתה באמת חושב?…’ – ‘אתה נורא מסַבּך. אתה נורא מעקם ומפתל. עד שלא יודע מה. תפסיק להציק לעצמך!’ – ‘אתה באמת חושב שזו שטות?’ – ‘בהחלט בהחלט.’ – ‘ולי, לפעמים, נדמה שהוא כאן, על גג הבקתה, ומביט בי.’ – ‘הו, מה! חדל. למה לך?’ – ‘גם אני לפעמים חושב כך – אבל, אחר־כך, אינני יודע עוד. כל אמונתי מתרופפת. נופל עלי כמו גל. לא יודע עוד את נפשי…’ – ‘אתה נורא מסתבך לך. בכל מיני דברים שישנם ושאינם. מה השעה כעת? נלך טיפה לישון.’ –

‘אתה כבר הולך?’ – ‘תשוש נורא.’ – ‘ולא אמרת לי מה דעתך שנישאר פה כולנו בבוא היום? שנוכל להתחיל דבר חדש גדול ומיוחד, שלא נרוץ להיפרד איש לנפשו לעולם, שנישאר ונתחיל משהו. הגד, מה?’ – ‘צריך לשוחח פעם. – אמר נחום בפיהוק. – אני עצמי אחזור למשק שלנו. שם הבית שלי. ושם אהיה גם אני. למה לא?’ – ‘ואינך רואה שהדרך הביתה סתומה? גם אני בן למשק. גם לי יש הורים וחברים וחברות ומקום והכל. אבל הדרך סתומה. לא קיימת עוד. אפשר כמובן לחזור, ואולי גם ממש לאותו בית שיצאת ממנו, ולהיות אפילו אזרח טוב ומועיל בקבוצה, ולהצליח בכל אשר תפנה, ולהשתלב מחדש בכל – אבל, אינך רואה שזה יהיה במחיר משהו? במחיר דבר שיגוַע בתוכך. במחיר ויתור על דבר שהיום עודו נתון בידיך… אינך מבין מה? החירות להתחיל התחלה חדשה. הלא זה פשר כל החירות: היכולת הפתוחה לנסות אחרת, להתחיל מחדש! חשבת על זה פעם? לאן תחזור? אל הפינה הנוחה והחמה, העשויה ומוכנה כבר, הקטנה והמוּכּרה הזאת – מה קוסם לך שם?’ – ‘קטנה מוּכּרה אחת… ח־ח־!-’ – ‘הו, אז קח אותה ובוא נלך. ברצינות. מי שיוצא מן הבית אין לו דרך בחזרה.’ – ‘למה? יש ויש. כך העולם בנוי: הבן אצל אביו.’ – ‘הו, אלה רק מלים. נדבר עם הבחורות שלנו. גם הן תלכנה אתנו. ונלך דרומה. מעֵבר לקטנוֹת. אל מקום שלפנינו היה בלתי־קיים, בלתי־ניתן, בלתי־נתפשׂ בלתי־נמצא כמקום לבני־אדם. נותנים עשר שנים מחיינו הצעירים ויקום שם פלא. מקום חדש. שדמיון ואהבה ורצון טוב הקימוהו. מעֵבר לקטנות. מעֵבר למסילות הכבושות, מחוץ למריבות הקנאה, לרכילוּת השגוּרה, לבעל־בתיוּת החובקת בדאגה את כל מיטלטליה וצופה לימות־זיקנה שקטים ונוחים -…’ – ‘מה רע בימי־זיקנה שקטים ונוחים?’ – ‘אין רע. תראה, אני עצמי מתגעגע לפעמים לחזור לפינה שלי, ולהתמזג בקלוּת לתוך הנוֹחוּת השקטה. או אולי לנסוע ללמוד משהו. אבל לא מניח לעצמי להיפתות. יצאנו מזה. כולנו יצאנו מזה. אי־אפשר שלנצח נהיה פטורים מן ההכרעות המחכות לנו. ושלא נעמוד לעולם מול עצמנו. שרק נאכל נכסים שאחרים צברו. שתמיד נסתתר מאחורי הציבור, התנועה, ההסתדרות, או מה, שנישאר לעולם ילדים פטורים מן המציאות. ועם זה: כפרפרי־לילה. סביב־סביב לאור נסתובב, בהרגשה שהחמצנו דבר, שהונו אותנו (מי?), שהיינו על סף החירות (איזו?), שכמעט וידענו מה משמע החיים האמיתיים – ונשתמט מידינו. או אולי להיפך: שבגדנו בעיקר, שערקנו מן החובה (מי חייב?), שאיננו כפי שצריך שנהיה (איך צריך?). למה אתה מקווה? מה קורץ אליך חוץ מן הסיכוי שתהיה לך פינה שקטה ואשה נחמדה, עבודה שתעשה אותה למומחיות ושקט ושלוה ושלום. והמַמטרות תסובנה ותשקינה מאליהן. זה הדבר?’ – ‘למה לא. מאד מוצא חן בעיני כך. למה לא?’ – ‘למה? כי אין לנו הרבה זמן, נחום. עוד ימים לא רבים. גם אם נישאר בחיים. שארית האמונה שבתום־לב. האהבה שלנו בכל־לב. השאפנוּת, הרגשת המתיקות המעוררת שבחיים, וכל זה – ייבש. ומה יישאר מאתנו אז? עוד יותר בהכל־בא־מאליו, עוד יותר שטף אחד ושווה תמיד, כמו זמזום מנוע חשמלי. ושיהיה כך לעולם. ומה על כל השאר, דמיון, ורצון ואהבה וכשרון ונכוֹנוּת? – כל אלה רק מודבקים אלינו מבחוץ, מפוּבּרקים לנו? ומה על כל מתח־החיוּת שלנו – רק המלחמה תהא לו במת־חזיון? וכשתיתם המלחמה – נישאר ריקים ומרוקנים? אַל תלך עוד. רק חצי רגע. בוא, אני אלווה אותך. תמיד אני חושב אולי מישהו יגיד לי. לא יודע מה. אולי אתה יודע יותר, ויודע להגיד. עוד מעט יבואו לקחת אותנו. רק עוד רגעים. אַל תלך עוד. אולי אתה תמצא משהו, אולי אני אדע. אַל תכעס עלי שאני מדבר הרבה כל־כך. אני יודע גם שלא כל מה שאמרתי – מקושר, או מובן, וגם לא לי. אולי סתם סבכים. ואף־על־פי־כן. תמיד אני באף־על־פי־כן. גם כשהכל טוב לגמרי – אני דואג מה יהיה כשיחדל, אם פתאום יחדל. קרה לך? הכל פתוח. מרחבים ריקים. הכל חשוף כאן. אבל יכול להיות אחרת. ומביט אלינו: אם אנחנו. שכן אנחנו יכולים. בידינו להפוך הכל לירוק אחד ענקי. בתים חבויים בין העצים. לא צפופים. לא נעוצים זה בזה. מרוּוחים, שלוי־חירות. עובדים כמה ימים ויוצאים לשוט בארץ. לא לעבוד בשביל לאכול או בשביל לצבור ולאגור הון – אלא כדי שיהיה אפשר לחיות כל־כך. לצאת ולחזור. פעם ברגל, פעם רכוב על סוס דוהר, ופעם אולי גם על כנפי הרוח. לא להיות רק קשור רק לזה. רק תמיד רק לזה. להיות בן־חורין גם בתוך עול העבודה. גם שותפים גם אנשים בודדים. שלא מאבדים את עצמוּתם. ללכת כרצונך אחר דברים יפים. לא יודע אם אתה מבין, לא יודע אם אוכל להסביר. זאת לא תכנית של משק, כמובן, אבל זה, אולי, פוֹתח פתחי מחשבות – – הו, אתה מפהק, נורא עייף, אני מצטער באמת שכל־כך הרבה בילבלתי לך את המוח, באמת, מצטער, מבקש סליחה…’ – ‘אה, אין דבר.’ מילמל נחום והלך לו.

אבל, הלא, לא התחלתי עוד להגיד דבר! מה כבר ברח. למה פקעה סבלנותו ממני. הפחדתי אותו? המבוכה שלי והספקות? אינו רוצה ערעורים תחת הקרקע הבטוחה שלו? ואולי לא הבין שורש דבר? חשב אולי שאני מסית אותו לאיזו עבירה, לתחום טובעני. אה, נחום, למה הלכת (ובסופו של דבר אני מציע לו לבנות ביסורים את מה שיש לו כבר קיים ועומד, לכל דקדוקיו). עד תוך תוכי אני נצרב כשהוא מתגלה עלי פתאום, בלא שום נימוסי־חן, בלא שום המתקת־הדין: רק אחת חי אדם, רק פעם אחת, רק הפעם הזו, כל רגע עובר – וחייך נתקצרו ללא שוב, ועל־כן: מה אתה עושה? לאן אתה, אנה פניך, בחור? לא מזעזע אותך לא לדעת איך לחיות כך, שמעט החיים האלה לא ימוגו כאד־בוקר, שיהיו חיים טובים, נכונים, חיים אמיתיים ויפים – לא חיים איזה שהם, לא חיים כיון שכך, חיי מה־אפשר־לעשות – אלא חיים שהם עצם החיים, שלהבתם, לבנת־הספיר שלהם, תכנם העשיר, פנימם הלוהט - או, אם אין כזה, ואין כאלה, ואין כלום, והכל רק תעתועי־אשליה, וצריך רק לחיות חיי בדיעבד, כיוָן שכך נזדמן נחיה כך… הרי ש… ואולי אפילו לברך על אלה ולהשלים?… איך לא אוכל אותך, כשאינך יודע שום דבר אחד גדול וחשוב ועיקרי ומעניין – שאם הוא כאן הכל כאן, ואם הוא איננו – הכל נבוב והיינו־הך?… לא תוכל לעמוד הרבה ימים חשוף בעולם. וכשלא תדע, ויארכו הימים, תמהר להתכנס אל אשר יזדמן לך ראשון, וחסל. ואפשר שגם יפה כך וטוב, ואין למעלה מזה. כמה תפילות מתפללים כדי לחזור חי ושלם. ולחזור לאן? ולהתחיל במה, ובמה להמשיך? מה על כל הדברים שנולדו לך כאן בחפירות? מה על כל אותם דברים שנשרפו באש המלחמה? יום אחד, פתאום, אתה מגלה את האלוהים, אלוהי העולם, ממעמקים אתה מגלה. ויום אחד אתה נוכח בפועל כי השמים ריקים מכל, מאלוהים ומדעת ומאיכפת – ולבדך תמַק בשלך, פתוח אל כל אסונות עולם. מניין אפשר לדעת. את מי אפשר לשאול. לבוא אליו לומר לו, תראה, הנה, כך וכך, וכך וכך, והוא יקשוב, ויידע, ועם שהוא יידע – גם אתה תדע, וייתפר לך אולי, ואולי אף רמז רומז יימצא לך, מה צריך לעשות, ומכאן ולהבא מה, ותצא כצמח יבש שזילפוהו מים. לי אין. אַל תשאל ממני תכניות, נחום. מניין לי? ובלי תכנית ברורה ומאושרת – לא תזוז? בלי בטחונות לא תצא? מי יכול להבטיח? כלום בעולם אינו בטוח. הכל הרה־סכנות. הצעד הבא – חושך. כעכביש לזבוב – ממתין הרגע הבא. אבל בלי מפלט לחמוק עקיפין. ישר לזרועותיו. כעכביש לזבוב – ממתינה לך המציאות בבית. אתה סבור, תבוא, תזרוק את הבגדים הצואים, ותכריז: הנה, באתי. וכבר למחרת תצא לקצור עגלה תלתן, וכאילו, מניה וביה, יתאַחה הדבר. וזה נראה לך אפשרי ובטוח? לפשוט את לבוש האחריות – ולהתחיל להיות קל ופטור ונקי לביתך. ולאן אני מסית אותך? להתכחש לשרשיך. שוב להפוך את המוצק לנוזל, לזורם? ומי משנינו הולך נכונה? מה אני יודע. דבר אינני יודע. רק מעט הספקתי ללמוד. לפעמים, בתוך אש המוות, אדם מוצא סלע קטן להסתתר מאחריו. כל העולם בו, בסלע המסתיר הזה – רק הוא. ואחר־כך תמות היריות. ואפשר לקום מאחורי הסלע – וכל העולם כולו, שבאמת, הגדול אין־קץ – ישנו פתוח לפניך. אבל אתה הולך ומחפש תמורתו סלע קטן אחר, המסתיר אחרת, סלע ביתי, לא מפני המוות, כי אם מפני החיים. וגם זה, אולי, רק סברת־כרס, ולא שום אמת. מניין לי אמת? מה אני יודע על בּוּריוֹ? לא מקצוע, לא עבודה, לא מדע, לא הליכות־חיים. כאפרוח שבקן – ניזון רק ממה שהוריו מלקטים לו: תולעים מרוטשות, או גרגרים מחוצים. ניזון מחצאי ידיעות, משמועות קלוטות, מדף פה דף שם, מהרהורים מטושטשים, מדעות קדומות, האֵל יודע מניין, מפסולת זו או אחרת, ממקצת הארה של פתע, ולא שום דבר יסודי, שרשי, לא שום פרי־צמיחה, הישג של ממש (מחוץ להכרה כי חולפים וחולפים וחולפים הימים…), אחריות עצומה לחיות. אחריות שמוטב לשכחה מלשאתה. אפילו אל שוּלה איני יכול לשאת עיניים היישר. ומה עוד אני? אילו הייתי עורך רשימה מה אהיה מבקש לי מן השמים אילו נפתחו אלי – ראשון הייתי מבקש: איפה אנחנו בעוד שבוע. (מוטב אולי לא לדעת?) ולדעת בבירור, שאין ספק אחריו, אם באמת אני נקי ממותו של אֶלי, אם לא אשם בכלום. (התכופפתי – והוא חטף. הייתי לפניו. אילו ידע שאתכופף היה נזהר. האם זו אינה אשמה?) ולדעת לנסח נכון מה. ועוד אני מבקש (לחיות בלי קרעים, שלם ואחד), ששוּלה תדע שאני מבקש את קרבתה, ורוצה להיות חבר שלה, נכון. (כבר דמעות?) אני מתפקע בתוכי. אינני מאמין אפילו עד קצה הרגע הבא. האופן שאני קיים. עצוב נורא. עצוב לי כמו אבן. הו, תן לי. תן לי. הושט אלי יד. לא יכול בלי. דבר אלי. אמוֹר מה.

תחילתו כזמזום־יתוש חדגוֹני, מסתמן ברפה בחלל המצורצר על גדותיו, והולך הלוֹך והתממש ניסוּרוֹ של אוירון הלילה בגבהי האפלה, ניגון כבד משהו ומתמיד וחותר בקצב גובר, זורע ניחומי מכונה עוברת בטח, עם אותה תוגת מרחקים לא מסוימים. באימוץ עיניים אפשר אולי לכוון ולראותו בכסוֹתוֹ כוכבים פתאום ולכהרף־עין, שוּט ועבוֹר. חושיך הפתוחים תופשים וממששים כעת בתוך הלילה כל פרטי נגינתו, כל מקלעת נימיו ההודדות, ואיך האויר כולו רצוף פספס ניקודים, מלא כולו פתוֹתי שירת צרצרים, בזוק כל צבעיה הכחלחלים. מבחינים איך הן נביחות הכלבים: אחד מהם במרכז והשאר מתלווים אליו כל אחד ממרחקיו, ותן שמילל פתאום, כמטיל זמורה אל שלולית נמה, ואיך מיד לאחר זה מתגלים, מתחת לכל מעגלי השקט, רחשים הולכים חרש עלה ורדת (עוד מעט ומעֵבר לגבעות יעלו לו את אורות המסלול והוא יקיף מעגליו הסכויים וישפיל לנחות שמה, והדוּר כבדוֹ הקל יתמזג ארצה למרגעות). וגם המכוניות מצקלג תבואנה ונעלה בהן לחזור שמה. רבע לאחת־עשרה. חרדת בטרם יציאה. לא מנסה גם לנחש. אין שום כוח שיוכל לשנות את הנחרץ. חבל שאין סבלנות לאיש לשמוע אדם עד הסוף. והראה־נא היכן טעות שטעיתי, או שוגג שגיתי, או רשעוּת רשעתי? חבר נאמן. לא רק לצד אחד של הדברים, אלא לכל הצדדים, וגם לאינני־יודע שלי. שוּלה. היא. אולי (הייתי מתבייש להגיד לה). היא תדע להבין. ובמאור־פנים (הייתי נכלם לסַפּר לה). שוּלה שכזאת עושה כל דבר קל יותר. קרבתה בלבד מתירה פקעות סבוכות. על־ידה דברים מתישרים, נעשים פשוטים, חלקים. חבר טוב (אף־על־פי שאדם חייב לצאת בעצמו. מכוחו. שום חבר לא יועיל. רק אתה בעצמך. ועל ארבעותיך). מלך אחד כל אשר נגע בו – הפך זהב. אני כל אשר אגע בו – הופך סבך. בול־עץ רטוב אני שקשה להציתו, אפילו אם מת הוא לבעור. חבר טוב, שלא איכפת לו סיקוסיך וסבכיך ופיתוליך. – חבר שיודע להמתין לך עד שתצא אליו מן הסבך. (למה לו? אין אחרים פשוטים יותר?) לבדך תצא, או בסיוע מה (אבל ברגעים המכריעים, הנוראים ביותר, אדם לבד, תמיד לבד ובודד. בודד הוא מת). הייתי צריך לישון ולא להסתובב. כמה כוכבים וכמה לבד. מישהו שקצת יהיה ידיד, שקצת יהיה. עצם היותו. דכדוך של נמלה (נמלה אינה. אפילו שקטנה היא, אינה יודעת, ולא עצוב לה להיות). שומעים יפה את הדבר הנחרץ. האזניים צוללות. מה זה ששומעים? הה, כבר באות־הולכות לכאן המכוניות. סאון מאמץ מתקרב. עוד מעט יגיעו. אתה יודע מה? אילו היה לי זה: ‘גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע’ – היה לי הכל. מה יותר מזה? הלא זה תכלית הנכסים – הלא זה הכל! וזה אין לי. על זה הייתי נותן כל דבר אילו היה לי. או אילו היה לי אומץ כזה, להיות בלעדיו, פטור מן הצורך בו. בטחון ואמונה בלכתך בשעה הנוראה ביותר. אילו היה קיים לא־אירע־רע שכזה. שלם ותמים שכזה. מלא ויציב שכזה. אחד ומאחד שכזה. או, אולי, שלווה שכזו – שיודעת לקבל את העולם בלי לעפעף עפעף. שהיא כך – כמו שהכל־כך. ולא עוד. אילו היה לי. הצצה לפנים הבקתה. מדורה נעתמת־עיניים. חמימוּת עפושה. גרגורי־שינה שלוים. בהם זה לא נוגע. אני לבדי. אני לא אעיר אף אחד. יישנו להם. יעיר אותם מי שחובתו להקיץ ישנים. ואני כאן ער ומקשיב. (יותר מדי אני, לזרא היה אני זה!) אני יותר מדי מעסיק את עצמי בעצמי, ואת העולם מחייב להתעסק בי. מי הוא סוף־סוף בנימין גולדברג, מכף־רגל ועד ראש… בעצם, לא זה, אלא… אבל הם כבר כאן. לא. אי־אפשר שיבואו וכבר נתאסף וכבר נסע ואני ככה. אני חייב למצוא דבר בטרם נצא מכאן. עוצם עיניים. מצטמצם בכל כוחי. לנקודה אחת. להציל דבר אחד. ראש חוט בפקעת. להשאיר ציוּן שהוא, כמו בספר שקראו. לפני שנצא. מה מוטל עלי? מה אני מוכרח? (שוב אני!) אני מכאן, וכל העולם – אימה ואושר – מכאן. ויש אולי גם דרך אחרת? שאני והעולם מצד אחד, מאותו צד, לא זה כנגד זה? בהתאמה, באחידות, בהליכה אחת יחדיו, בריתמוס אחד… (גם כי אלך בגיא צלמוות). חיי לי שלל – כדי להחליט דבר. (ואלה שכבר מאמינים, ושכבר יש להם מאז ומתמיד – הם, באמת יש להם? או רק אינם רואים כי עירומים המה?) לא לסטות. הזמן דוחק. אני חייב להכריע. אני, רק אני. אפילו לא שוּלה. אני, רק עלי. רק בכוחי. אם יהיה, וגם אם לא יהיה. רק על כתפי שלי. אין אחר במקומי. אני הנאשם, ואני הדיין, אני הטוען, המתחנן, אני הפוסק (אני גם התליין). לא יפתרו לי את זה. לא החברים, גם לא הטובים ביותר, לא רובם ולא צדקת מעשיהם. ולא שום צעידה משותפת רבת־כוח. לא יפתרו לי פתרונות משום שאלה כבר ערוכים וישנם, וצודקים ומוּכחים וטובים מאז ומקדם. אני צריך להוכחה מהתחלה. כאילו אני הראשון. כאילו אתי מתחיל הדבר. והוא על שכמי. ולא שום מנוס לחמוק. (הו, אם רק אוּכל…) וגם אם לא אוּכל: על ארבעותי!… לכך ניצל אדם ממוות (אולי רק עד מחר, עם שחר). גם כך. יהא גם כך. למה שוב דמעות בעיניים. לא אירע רע. לא. לעזאזל. לא. מה הרעש. כאילו שיירה שלמה באה? בואו נראה מה.

קרון אחר קרון הרעיש ובא. שלושה ואחריהם מתגעשים עוד שני משוריינים. קיטורי אבק סביב הפנסים. מחרק נרגז. כבוּדה עצומה מדי ורועשת מדי לגבי שלוש־ארבע בקתות־חומר קטנות ונמוכות. נמל פעוט לצי אדיר. בזה אחר זה מתחבטים בתעלה שאצל הדרך בקול צלצל ברזל ובתדחפה קשה וקללות. התעוררות כללית. פה ושם מתישבים ישנים לתהות. מישהו אימה נפלה עליו. ‘מה? הגידו מה קרה?’ – לאט־לאט! – נצטרח מאחור קול בגבהיו, והשיבו לו בצריחה: תפתח שמה תפתח! – ורעש מנוע מתלהלה. משוריין אחד כרוך היה ונגרר בכבל אחר השני. ולפי מה שנסתבר אחר־כך פקע לבו אי־שם בבקעת השדה, והוצרכו לגרור אותו בחשכה, ותוך כך פקע גם צמיגו של קרון אחר, ושוב לא היה מנוס אלא להחליפו, וכמובן לא נמצאו לא מפתח ולא מכשיר נחוץ, ומכאן האיחור הגדול. אלפי שדים ורוחות. וכשהתלקטו והתקבצו איך־שהוא והדמימו כאן בזה אחר זה את המנועים הרותחים – רק אז התחילו חרפות הולכות ועפות אנה ואנה, ובחוּרוֹן אחד, ניצב על צחפת קרונו ונשא קול תרנגולי, וקרקר כי אמרו לו לקחת מכאן איזו ‘מסייעת’ וכליהם, היכן הם, ימח־שמם, שיקומו ויזוזו ויבואו, ושיגמלו עמו טובה ולא יעכבוהו, עליו עוד לחזור משום ולהגיע לבסיס, והלילה הולך לו הלוֹך – אז זוזו, איפה אתם, זוזו קצת, ימח שמכם ושם זכרכם! אחרים שהוחרדו מרבצם התלקטו סביבו לחטוף שיחה, לדעת מה נשמע שם, בצקלג? – אבל לא זה הבחור ולא אחרים מעל הקרונות, אין לבם הולך אחר שיח ודברים, ואינם אלא מחרפים, וכל מיני דברים ששתקו עליהם חצי לילה כבוש – נפרקים להם, ומתנערים בשיקוצים ובניבולי־לשון, שאפשר לצחוק עליהם, לוּלא משהו לא־נוח, מעורר חרדת־מה, בהוייתם. המומי שינה שלא נתפוגגה עוד כל־צרכה, משׂתרכים ובאים אנשי ה’מסייעת' וחונים במעגל נבוך. אבל הנהג הזה אינו מניח להם לעמוד תוהים אין־חפץ ולשאול שאלות אם הוא האיש, אם זה הקרון, אם גם את הכלים לכאן – ובקושי הם גוררים רגליהם וחוזרים ובאים, סוחבים כליהם הכבדים, שלוש מרגמות שלושה, קניהן, בסיסיהן ומתקניהן וזבילי פגזיהן לרוב, ושני מקלעים בינוניים, הם וחצובותיהם, וארגזי התחמושת לרוב, ועד כדי כך נפוגים הם, שלא עולה על דעת איש לתבוע מן הנהג להרתיע ולסגת עד פתח הבקתה. במאמץ ובכבדות הם גוררים ומביאים כל דבר, ובקושי אילם ומטומטם, כמתוך יוֵן מצולות. מתאמצים עוד ומעלים כל דבר למעלה (איש מן המעגל, כרגיל, לא יבוא לעזוב עמהם – עסקם שלהם). עתה מגיע גם קוֹבי ודוּ־צֶווח ניטש בינו לבין הנהג – הארגזים שלו המעורמים אי־שם למטה כיצד יגיעו עד הקרון – היגש זה אליהם, או יבואו הם אליו – דילמה פשוטה שנשתבשה לזלזולים ולחרפות – זה מנקה כפיו מאחריות וזה מנער חָצנוֹ מאחריות, זה ניחא לו לנסוע בלעדיו, וזה לא איכפת לו להישאר כאן – ומעגל־סקרנים תופח שם, ותורם משלו הערות וציונים לכאן ולכאן, משדל, מהסה, צוחק ומגרה לבוא איש בזרועות רעהו, להתכתשות קלה של חצות. אלא שבינתים התחילה שמועה אחת זוחלת על גחונה, עוברת שורצת, ומטמאה במגעה המרתיע איש אחר איש. ישנים מתהפכים שלא בנוח. עֵרים שלא נתנערו עוד – מקיצים וקמים, ואחדים באים ונוספים למעגל להיות מקרוב. מתוך שלא נתפקחו לגמרי אינם יודעים גם מה לשאול. דבר נורא וקשה יש אֵי־בזה. לא אֵי־בזה, כי אם ממש בזה, הנה בקרון הזה שמן הצד. שתי גויות על רצפתו. גויות? מי? של מי? שנַיִם? כן כן. היכן מצאו אותם? שם. ולא יודעים מי הם? יודעים, כמובן. יש בקרון ההוא בחור שבא משם. אבל קפדן גדול בדברים, שתקן ורק מושך כתפיו בתוך הבטל־דרס המכופתר שלו. מישהו אץ נחפז עתה: ‘אולי מצאו שם אחד עם זקן, בחורצ’יק עם זקן?’ – למי הקול העייף הזה, סבוּא־שינה ומתאמץ להתגבר, להיאחז באיזו מציאוּת קיימת, ודומה כמדבר מתוך שארית קיום מחוּק, ממרחקים לא ברורים. – ‘כן.’ עונה זה שבקרון. ‘כן? באמת? – איפה הוא?’ – שואל גידי ומנסה לפקוח עיניו יותר, להבין יותר, להיות כאן, להתגבר על היובש בגרון. – ‘הוא כאן.’ אומר זה ומראה על פנים הקרון. ורק לאט וכעבור שהוּת מסתנן הדבר ותופסים מה. באמת? מת? – ‘שחוּט.’ אומר הבחור. ‘שחוּט?…’ ואין לו מלים ולא יכולת למצוא אחת. יבש והמום. מה משמע? וכעבור זמן, בכמעט התפכחות: איפה מצאתם אותו? אולי לא הוא? – בבקתה אחת. ב’ערפי'. באמצע הבקתה. – ‘אז…’ אמר גידי. כן. התחבא שם, המום מפחד. ותפשו אותו. עברו לחפש שלל בבקתות ומצאו אותו. בסכין. בדקירות. מסתקרן ללכת להציץ מתחת לקינוף, אבל בשום פנים לא, ולסוב ללכת מזה, לא להיות כאן, לא לראות ולא לדעת, להיעלם מזה, לעולם, בלחישה: - ומי השני? – אחד רצוץ כולו. דרס אותו טנק. זוּזיק? – זוּזיק, כן. – ככה?… – והלה מושך כתפיו. ושותקים. כובד אבנים ודכדוך עד גויעה. ממש לא יודעים מה להגיד ואנה לפנות. אחדים, בכל־זאת, לאור־הפנסים המוּעם, פונים במגושגש ובאים להציץ מתחת הקינוף. אחרים לא יכולים. וטוב מכל היה אילו לצאת עתה, לא לשחק עוד. לשוב הביתה ודי. לא רוצים עוד ודי. טַעַן של בדידות יורד־רובץ על כתפיך, עד עפר. בדידות ללא נחמה. נזכרים פתאום: שמים גדולים כאלה שם. עשרים או כמה ילדים עומדים סביב שנַיִם מהם, מתים.

אבל בעל הקרון של ה’מסייעת' קצרה רוחו, הֶהִים את מנועו על־פני כל, ולא היה לו פנאי ולא לב לעשות אל כל מיני דברים: ‘מה שם – שיוַע נזעף אל החשכה מוּעמת אורות דלים, מתעתעים ומהכּרים – לאן כולכם נעלמתם! בחייכם – הזעיף עליהם תחנונים ניחרים – אל תתמזמזו שם – הזמן עובר, אני עוד צריך להספיק, בחייכם!’ – צעק מעל המנוע הרועש, מאהיל על עיניו לראות משהו. אבל כשנוכח איך והיכן עומדים הדברים, ריפה קצת זעפו למין תוֹכחת־נכאים קצרת־רוח. ‘טוב. מה תוכלו לעזור? – זה ככה. – אמר הספד קצר – ככה זה, ובואו כבר!’ – ואין באמת שום דבר אחר אלא לכוף ראש, מי שניטל עליו, ולסוב וללכת אל הקרון הממתין, ולטפס בו, אל תחת חשכת הקינוף, ולהרגיש עד מעמקים הרגשת: מוּבלים. ומיד נתרעשה בהמה גדולה זו, וביטלה וסתמה כל מיני רגשות וריגושים, ועל־פי הדרכת קובי התגלגלה לעֵבר ערימת ארגזיו ומוקשיו. אבל אך נעתק נוהם־רוגז זה נתרעש גם המשוריין, לאחר שכמה יצוּרים נפלי־דמות, גלומי מעילים ומטפחות גדולות, עמדו שם מחבוֹט ומחרף איזה ברזלים סַרבּניים, בהתקינם מחדש את כבל־הגרר והיו נכונים להמשיך מסעם, וגם שני הקרונות הגדולים הנותרים החריקו הרבה יבבות מַשׂוריות, עד שהצליח אחד להחיות מנועו, בתשואות־שנק וטחטוּח, וגם קוצר־הרוח העייף ביותר, אילם נרמס תחתיו. ושוב מִזרות אבק לילי, שוב יציאה לדרך, ואותם געגועים מתרפקים, עד כי נחום לא יכול עוד, ובא אצל המשוריין הגועש, מגביה עיניו וקולו בכמיהה: ‘הי, מי שם!’ הוא משווע, חסרים לו, כביכול, פרטים על מהלך כיבושה מחדש של הגבעה: ‘איך זה היה שם?’ הוא שואל את הראש שביצבץ מלמעלה, סוּמא חשכה וסבוּא שאון מתפוצץ. – ‘מה?’ משתפל הלה אליו בקוצר־רוח. – ‘איך היה שם?’ צועק אליו נחום. – ‘מה הוא רוצה מה?’ צץ למעלה עוד ראש אחר עטוף מטפחת. – ‘כלום. – מסביר להם נחום בגבהי קולו ופורש שתי ידיו – רציתי רק לדעת…’ – אבל הללו כבר חרה אפם: ‘לא שומעים כלום – מ’ת’ה־ר’צה מה?’ – ולא הועיל גם הראש השלישי שצץ מעל הלזבזת מלמעלה, וכן קצרה רוחו של אחד מן המשוריין השתוּק שמאחור – ‘מה הענינים שמה!’ – צעק הלה, אף הוא סוּמא לילה וסתום אבק ורעש. – ‘לא חשוב – ניסה נחום להחליק את הכל. – לא־כלום. – נשא והצעיק קולו, כדי שישמעו – תוכלו לנסוע! רציתי רק לדעת איך זה היה…’ – ‘מה אתה אומר?’ – ‘לא־כלום! סעו לכם.’ – ‘לנסוע?’ צעק אליו הבחור. – ‘כן! – הריע נחום – כן כן!’ – ‘הי, יושקה – צווח הלה מלמעלה אל השלושה שקצרה רוחם – זוזו שמה!’ – ‘מה הוא רוצה?’ – ‘סתם משוגע, זוזו!’ – ונבלעו כולם פנימה, ולא נותר לנחום אלא להימלט מתחת הגלגלים, ועוד להספיק להתווֹת בחטף קצה אצבע, בשמנונית האבק שעל הדופן הנעתקת – ‘יחי - - ' נחפז, שהיוד נתמשכה לאחוריה כנון כפופה שלא כדרכה, ועברו להם, הגורר והנגרר, ואחריהם הקרון הראשון, ורק אותו קרון חשוּך־פנסים לא אבה לציית, כמעט היה מותנע ורוח רעה נשבה וכיבתה פתיל חייו באִבּוֹ, לא הועילו לו לא מטר עצות והצעות להועיל, ולא ציבור שלם שמסתבר כי אינם כולם אלא להקת מכונאים ובני־מכונאים יודעי־כל, ולוּ רק שעוּ לתושיתם – וגם היו שכבר הזעיקו את העם לתת כתף ולהדוף קמעה, ואחרים ששלחו אחרים לרדוף אחר המשוריין בעל הכבל – ולגרור קמעה, כשקרה פתאום דבר והמנוע החל לשיר. ואילו כעת בא בריצה אנוש קטן אחד וצעק לחכות רגע – ומתברר כי אינו אלא שייקה זעירא, והוא נרגש משום שיש פה אחד חולה שצריך להעבירו לבסיס לבית־חולים. – ‘חכה רגע, חבר, חכה!’ – ‘ואיפה היית עד עכשיו?’ – התחיל הנהג. – ‘רוץ מהר!’ – התחיל העם כולו. – ‘רק רגע,’ הצטדק שייקה לכל עֵבר, ורץ וחזר מיד תומך בו בעובדיה, ומשחיל ראשו מתחת שחיו של הלה, העטוף ומעוטף שמיכות, נבהל מן הדרך שעושים ומפנים לו, מן השקט הסקרני והמסתייג – ‘שם בפנים יש אלונקה! – צעק הנהג – השכיב אותו!’ אבל עובדיה נרתע פתאום וסירב בכל כוחו: ‘לא רוצה! שיסע לו!’ – וכשהתחילו גוערים בו, הודיע כי לא יעלה בשום אופן. במכונית של מתים? לא. הוא עודו חי ברוך השם. מוטב וישכב כאן בבקתה ויניחו לו. מה רוצים ממנו. הנה כבר התחיל להזיע, כולו רטוב, עד הבוקר יבריא. לא, גם לא אצל הנהג, בכלל לא רוצה לנסוע! ושלא יכריחו אותו! שלא יקחו אותו! לא! לא! – צרח כשור, נסוג והודף מעליו את שייקה, ונדבק בגבו אל כותל הבקתה מאחור. ולא נותר דבר לעשות אלא שיטיח הנהג גידוף מעומק מררתו, וכך גם עשה: רקק גדוש שנצטמק מיד באבק, ואבד בשאון – ונעתק בחריקת־הילוכים כברה, סַרבּנית, ובתנופת כמה ידיים פתחו ודחקו פנימה אצלו את עובדיה. – ‘אתה מסריח – צעקו אחריו – תבקש מאיזו אחות שתעשה לך אמבטיה!’ – והלה נתפרכס פנימה, וזרקו אחריו את הדלת שתטרוק ותיצמד לה, וכבר היה הגוש הגדול בטלטלה, חשך, ריק, עם קינוף נלבט, ועל רצפתו, לתנודותיו, באין התנגדות, כשני נאדות ריקנים, טולטלו חדלי־כל שנַיִם שאין להם אלא קצת כוֹבדם הילדותי, ונסעו. ואחר־כך חזר ובא גם קרון ה’מסייעת’, עם מוקשיו של קובי, בא בכבדוּת, נסוע וטרטר, גנוֹח והתנדנד במהדורי השדה, בא ושאן בין הבקתות. ואולי אמר ככה דברי־פרידה. מי יודע אם לא אל העולם, ואלה ואלה שבו לא ישובו עוד, ובלא שום ברכת־שלום אחרת, ובלי שאיש יפנה ראש אחריו, התרעש ועבר ויצא את תחום הבקתות, נחבט קשה בתעלה שלפני הדרך, וגנח והפליג אל תחום החושך הסתום שמלפנים.

מהר חזרה הדממה לדממתה. אולי מפולשה שבעתים, חלולה ופתוחה לנישוב שהוא של עזובה, מרחב־ערבוֹת גדול מדי. אין דוֹבר דבר. לא כזאת ולא אחרת, ולא־כלום. וכי מה דיבור עוד צפוי. שוכבים הַחֲרֵש על האדמה, מכורבלי־שמיכות ופקוחי־עיניים. שמים גבוהים, נקיים מאד. אֵלם כוכבים, מִדבּר מרחקים מנותקים. האם זו עייפות, האם געגועים הם, או רחמים גדולים על משהו ועליך על עצמך. קונכית־העולם הומה כמיהה. יִחוּלים מתיפחים בבשרך. ריק אפשרויות. כפות־ידיו תחת ראשו, נושם נחום עמוקות ערגה חלחולית, ועצבוּת אין־מנוח. כלפריטת מנדולינות רחוקות נצבט הלב. היית טוען רגליך לאלתר ומרחיק מזה ככל שישאוך רגליך, והלאה, עוד ועוד. עוזב הכל. ערום ויחף ובורח. באוירון שיחזור עוד מעט צפונה. חיים, כנראה יוּחזר בו. המתים יישארו. כאן. ייקברו אצל משמר־הנגב. בנקל גם אתה היית יכול להיות זה שמטולטל על רצפת הקרון. ואלה שהיו אז נשארים כאן היו מעמלים כל כוחם לא לחשוב בזה, לא להרהר בעצבוּת, ולדחות אותך ואת סופך לכל הרוחות, לגרש מעל חייהם שלפניהם. הנה, שמוּליק. מי פילל. אחרון מכל. פחדן פחדני, ברחן ברחני, טבחצ’יק עכברני – ודווקא הוא. מי יש לו בעולם? אם יכתבו אחר המלחמה על הנופלים – מי יטרח לקונן על שמוּליק? מי יזכור אותו? אחד שהתחבא בבקתה כשכולם ברחו ולא ידע. או היה המום מן ההדף. שברחו ושכחו אותו כאילו לא היה. מי יבכה עליו. פחדן אחד (במלחמה הזאת – הוא אפילו יריה אחת לא ירה!) עם זקן חַית הנגב. או זוזיק. הוא שבקרב עם משוריין. (ומוֹת זה עדיף מזה?) יחד בקרון אחר¹⁴, קבר אצל קבר. אותו בכי יכלול את שניהם. הגיבור והפחדן. הצבי ישראל. לאחר שמת, כל־כך מוזר לזכור שהוא היה המאכיל אותנו. הזן ומפרנס. לזכור שהוא עצמו היה אוהב לאכול ולפטפט. שטרח בכל ערמתו ונכליו הקטנים לאכול קצת יותר, להצפין ולזלול עוד טיפה, או להעניק למי שטוב בעיניו עוד מנה, והיתה חשיבות גדולה בעיניו לכל החשבונות האלה, ואף לאחרים – וכעבור שעה שחטו אותו. כמעט מעליב הוא להיות רעב כשאתה הולך בעוד רגע אל הקבר. ומכל תאוָתך… כעת פתאום, כמתוך חיקו של הלילה, מתרוממת אִושה זמזמנית – והאוירון החוזר המריא, נקלע אל תוך גֵו החושך, הקשוב אליו סביב־סביב. מעגל אחד או שנַיִם והוא גבוה ומאדיר מיד צפונה. רק עשרים דקה. אי, גליה, באיזו קלוּת. – מה? – אַת צוֹוחת נפתעת – תראו! נחום! ומיד: מתי באת? מה אתה עושה כאן? איזו אפתעה! – ותחת להסביר הסברים – נופלים זה בזרועות זה – אח, מה אתם יודעים!… ‘בוא נראה אותך!’ – היא אומרת, מתוקה אחת, וסרה מאור הפנס שמאחוריה, ובעיניה ובידיה בודקת־בודקת – ‘שלם לגמרי!!’ – ואתה מחייך אליה, נשרף אליה. – ‘יופי – היא אומרת – יופי שאתה ככה, שבאת!’ – היא אומרת. – ‘יופי שאַת כזאת, שאַת ישנך, גליה, גליה, גליה.’ – ‘חביבי – היא אומרת – חבּוּב שלי – כמה זמן תהיה פה, מתי תבוא ולא תצטרך עוד ללכת, איך באת? נגמרה כבר המלחמה? הלא זה נפלא – לא נדבר על המלחמה! שתישאר לה שם, מאחורי המרחקים.’ – ‘נדבר רק עליך, שאני אוהב אותך, שאנחנו יחד; שמצאתי אותך…’ – ‘ואינך רעב? ומה תשתה?’ – ‘אותך. אותך אוכל ואותך אשתה ולא צריך כלום דבר אחר, רק אותך, רק אַת הכי־הכי־הכי שלי…’ ונשיקה שכזאת, שכזאת מין, כזאת ש… כעת הוא מעל הראש. בקצת תשומת־לב אפשר להבחין בו, מכסה כהרף כוכבים ועובר. מדוע אינני טייס. הטעות של חיי. היה עלי להיות טייס. אני לא נולדתי לשכב במקום אחד, בחפירות, בשוחות, מתחת בקתות־חומר מצחינות. וחיים. חיים שלי. בבטן. אולי כבר איננו. אני מפליג בדמיונות, והוא כבר איננו. לבקש עוד פעם מן האלחוטאי? עד הבוקר. לא יגידו כלום. מה עושים כשמתים? מה יהיה כעת עלינו? יחזירו לצקלג? נישאר כאן? למשלט־העץ? לבסיס? לקו־המים – להחליף את היחידות? שותקים כולם. אף אחד לא רוצה לשתוק – ושותקים. מה יש להגיד דבר. רק לבכות, אולי. וטוב מזה – להירדם. ועוד איננו גדולים מדי משֶבת לבכות קצת, עד שירוַח. שדווקא שמוּליק! טבּחצ’יק קטון, פחדנון, גנבנון – מי צריך היה את מותו. מה חכמה יש כאן. או זוזיק. קר לחשוב. לא לחשוב. מי כאן על־ידי? צ’יבי. – הוא כבר נוחר לו. בחור שקט. הכלבים נובחים. על מי? מי מסתובב שם בחצות הלילה (מי־זה־מסתובב־לו־בחצות, בגורן… ל־ל־ל… ריקודים, ריקודים עד שתים אחר חצות, עד ריח השחר!), ואחר־כך חבוקים. יש פעמים שחובקים מחרוזת שלמה, בחורים ובחורות, לרוחב כל הדרך ויוצאים עד הכביש למטה בצעקות ובשירה. אבל אנחנו פונים ומורידים לנו שמיכה מעל מעקה מרפסת שהיא, וחמים ומזיעים נצא לחורשה, לפינה שלנו, בתוך זה העולם החם, המדגדג, השקט, בלי שום מתיחות, בלי שום אבן על הלב, אלא רק אותה קדחת של התרגשות, מן הגב עד הגרון, וחבוקים ומתכרבלים יחד על השמיכה, צוחקים בשקט, בתוך העשבים, מתחת הארנים, מחוץ לכל סיבוביו של השומר, והממטרות מסתובבות לא רחוק, היקפי היתזי־מים קצובי־נחת. פרה גוֹעה פתע. אחת וארוכות. הצרצרים האלה. עשרת אלפים. קרוב־קרוב ועד מעֵבר כל המרחקים, ריח של ירוק, מתגרים עד שגעון, הרוֹך שלה הפורח, רגליה החשופות שלה, הפורחות – – הו, מקפיץ אותי, שורף אותי, לא עוד כוח, לא לחכות, לא שום סבלנות, לא – לא רוצה להיקטל. אלוהים – לא! לא רוצה להיקבר מחר אצל משמר־הנגב. הלב שלי מתפוצץ, רוצה לרצות, לאהוב, לחשוק, בוער להיות, לעשות, ללטף, ללחוש, להתמזמז, רגליים ברגליים חשופות, לעבוד בשדה ובחצר, לרקוד – איך אפשר אחרת – – למה, אל־אלוהים, אני מתפקע! – ‘מה אתה נאנח?’ – דיבר פתאום צ’יבי מן הצד. – ‘נאנחתי?’ – בהה נחום (היה שוכב ומציץ לי כל הזמן?). – ‘כאילו חנקו אותך.’ תיאר צ’יבי. – ‘באמת? השד יודע מה.’ נפתל נחום, אבל התרכך מיד: ‘אינך ישן?’ – ‘היתושים האלה.’ חרף צ’יבי. – ‘מה השעה כעת.’ – ‘חצות, בערך.’ – ‘כבר?’ – ‘מה חשבת.’ ונחום מתהפך לעֶברוֹ עם שמיכתו, לקשור שיחה קלה: ‘מה, לדעתך, יעשו בנו מחר?’ – ‘קציצות.’ – אמר צ’יבי. – ‘לא, באמת!’ התחנן נחום. ‘באמת. מה נשאר מן הכיתה שלנו. לא כן־כיתה ולא לא־כיתה’. – ‘ועל־כן?’ – ‘אַל תשאל אותי. הנה פה גידי, שאל אותו.’ – במשהו שניגונו לא בלי לגלוג. – ‘מה כבר רוצים מגידי?’ – נתרטן מן המעגל אותו קול נלאה וצרוד, אבל ער ולא ישן, וכנראה לא בלי חפץ להיות ניסוֹח משממונו. – ‘מה יהיה מחר, גידי?’ – גילגל נחום אליו בחוט שלו. – ‘נראה.’ הסתייג גידי בלי שיהיה להכריע עם שחוק הוא לו, או אינו אלא מתחמק. ונחום: ‘שמענו מדברים על כוח נייד לתמרן בו שם – אנחנו נהיה הכוח הניד? המאַגף, או משהו?’ שֶתֶק סביב אומר קשב. אבל גידי אינו משיב דבר. – ‘מה אתה אומר?’ – הטריח עליו נחום. – ‘לא אומר כלום.’ אמר גידי. ‘אמור משהו?’ – ‘מה לומר לך?’ – ‘מה יהיה מחר?’ – ‘יום שלישי, נדמה לי.’ – ‘גידי! חדל! צריך שתאמר לנו, אמוֹר מה אתה יודע?’ – ‘לא יודע מה להגיד לכם. לא יודע כלום.’ – אמר גידי, לא בכלום אלא בתום ובעצבוּת־פתאום, עד כי ברור היה כי אָבדה עצה. מטים אוזן לקשוב. מקהלת תנים אֵי־בזה קרוב. בתאבנוּת, בפריצת סייגים, פראית שבפראית. ומחנה כלבים שכנגדם. מי־יודע מהיכן בשממה הזו כלבי־בית כה מרובים, מסתערים בקולותיהם, זנבם אל בית אדוניהם. בחימה שפוכה על גסות ועל חוצפה ועל הסגת־גבולין, וגם כשנשתתקו כמעט, נותר עוד אחד, הומה ומרתיק כמוֹטוֹר של באר. שוכבים מקשיבים בין שמים וארץ. ויוחאי־של־בתיה התרומם על מרפקו ונתגנח ככה: ‘הייתי דופק בהם.’ ומיד אחר־כך בגניחה לא פחותה: ‘וככה נרבּץ כאן ונרבּץ.’ – ‘נמאס לך? – אמר לו דויד מאצלו – מתחשק לך עוד קצת שמח?’ – ‘לא – התאונן יוחאי – הכי גרוע: כשלא יודעים כלום.’ – ‘לא תמיד – אילפוֹ דויד, מתוך רוחב השקפה כללית – לפעמים הכי טוב: כשלא יודעים כלום.’ – ‘עזוב – אמר יוחאי נזעף – לא זה.’ ושקע תחתיו. – ‘היום כבר יום שלישי? – תמה עודד כעבור שהוּת שיש בה מקום להרהור גדול אחד, וגם לשנַיִם־שלושה. - מה היום?’ – ‘היום לילה. – מחזיק לו דויד מאותו רוחב השקפה כללית – לילה בין אתמול למחר.’ – ‘כן – דחה עודד – אבל איזה? איזה?’ – ‘מה משנה?’ – פטרוֹ דויד ודחהו מעל פניו, ונתרומם קצת להצית לו סיגריה. דבר שהזכיר לכולם פתאום אפשרות נוחה ופשוטה זו, שנשתכחה כמעט לכולם, והלהבת יצאה מיד ונדדה להקיף מפה לפה. בבולמוס שאיש לא נמנע ממנו. – ‘בסוף יקראו לזה – יום הקרב על צקלג.’ אמר אז עודד. – ‘ט־ט־ט – אמר צ’יבי – חכה. עוד לא הסוף.’ – ‘מסופק אם בעוד עשר שנים יידע מישהו דבר על כל הקרבות האלה. מי יידע אז גבעה מאתים ארבעים וארבע. לבסוף הכל יישכח. גם גדול וחשוב מזה יישכח.’ – ‘אתה אַל תדבר על הסוף. שמע לי. עוד רחוק.’ – אמר נחום ונתנשף. – ‘מי ראה לאן נעלם שאול?’ – אמר פתאום גידי. – ‘לא נעלם. הוא פה – אמר שאול – הלואי ולא היה פה.’ – ‘קולך היה חסר לי, בְּני. כשמדברים על הסוף.’ – ‘לך כל זה צחוק.’ – ‘ולך?’ – ‘לא – לא.’ – ‘אתה לך תן תודה לאֵל שעודך חי, ונושם ושלם, ויכול להתאונן, בלי שנפלה שערה מראשך היקר ארצה.’ – ‘אה, תפסיקו לריב – התערב שוב נחום – רק מריבות תמיד.’ לא קר בחוץ. אבל מתחת השמיכות טוב יותר. הידיים משׂוּכּלוֹת מתחת הראש. הסיגריות מהבהבות. מהרהרים ומדברים. – ‘אני דואג לחיים. – התחיל נחום עתה. – מסכן. הוא דווקא היה נורא אוהב לשכב ככה עם כולם ולשוחח…’ התחלה בלי המשך, עודד מתחיל אחרת: ‘גידי? איך הם החבריה של יצחקלה?’ – ‘בחורים חביבים.’ – ממלמל גידי בפיזור־דעת. – ‘כן?’ – ‘אה כן. – אמר גידי. – משופשפים היטב בכל תגרות ההפוגה. כרגיל: ריצה על קו־המים, התעסקויות בבדואים, במוקשים, בצליפות, במארבים – משחק נתעב.’ – ונופלת עוד שתיקת־בּינַים. – ‘יופי של כוכבים.’ – מתגנח מישהו וחדל. – ‘מה יועילו לנו הכוכבים.’ – ‘לי כוכבים תמיד מזכירים בחורות.’ – מדובב נחום ניב של חצות. ‘מה אתם יודעים.’ ושתיקה עמוסה. אחרת. צפרדעים רחוקות. צרצורי צרצרים. “לא ייספרו מני רוב.” – ‘ואם פתאום – דיבר כעת רפי – יבואו ויאמרו לנו: נגמר. שמעו היכן שהוא. קלטו ברדיו: נגמר. ודי…’ – ‘חדל.’ – אמר נחום. – ‘אַל תרגיז.’ – אמר מישהו. – ‘עוד רחוק־רחוק.’ – אמר גידי תוגות. – ‘שום סיכוי? אתה חושב שאין שום סיכוי?’ – ‘אַל תהיה ילד.’ – ‘בשום אופן לא יוַתרו?’ – ‘מי?’ – ‘הערבים.’ - ‘אַל תהיה ילד. אתה תוַתר? – אומר גם דויד. – למה יוַתרו? נשק חסר להם? ציוד? כוח אדם? רק אנחנו כמעט נגמרנו. סופרים אותנו על שתי ידיים ונשאר עודף. והם? תראה בבוקר ותשמע את התזמורת שלהם. בתופים ובמצלתים ובמקהלה גדולה. הה, יש להם, הו כמה שיש להם, הם מרובים וחזקים פי כמה ממה שאתם מתארים לכם.’ – רשע. מה הוא בא לסַפּר. איננו יודעים? – ‘ובכל־זאת דופקים אותם.’ – אמר בכעס נחום. – ‘שכל אין להם, ורוּח אין להם.’ – ‘אה! מעשיות! – מושך דויד והולך לשיטתו. – אצלנו גם ארבע כיתות הן כוח למלחמה. לא יודעים אם לקרוא לגיִס הזה מחלקה או פלוגה. ואצלם פחות מגדוד, מלא, שמונה מאות איש, לא יוצאים לדרך. וכשאנחנו באים בעשרה רובים ובמקלע אחד – באים הם במשוריינים, בתותחים, במרגמות, ובטנקים, וגם אוירונים יש להם, ספיטים ודאקוטות – ולא אתפלא אם מחר תראו משהו – ואתה חולם על נגמר. במה? בעשרה הרובים ובשוחות המפורסמות?’ – ‘מה אתה רוצה לומר בזה?’ – אמר נחום בקפידה. – ‘לא יותר ממה שאתה יודע.’ – ‘אז למה לך?’ – ‘פשוט, כדי שלא יפול רוחנו. כדי שעליזים־מתרוננים נבוא שְכֶם אחד לעזרת העם, לעזרת העם.’ – ‘לא יודע מה מצחיק כאן.’ – ‘העוּבדה היא, בכל־זאת – אמר גידי – שצקלג אצלנו.’ – ‘ועוּבדה נוספת – התרגש עודד – שהענין שלנו צודק יותר. כל אחד יודע!’ על אלה לא השיב דויד כלל. ובשתיקה המתמשכת שקעו הדברים כל אחד לפי כבדוֹ. – ‘ואני – אמר נחום בהחלטה – לבי אומר לי: אנחנו נדפוק אותם! תראו אם לא! הרגשנו את זה היום בידיים, נכון גידי? כשזרקנו את הרימונים. הם עם השריון ועם הכל – והרגשנו בידיים שאפשר לחסל אותם! הם – נבלות!’ – אמר נחום. וחשוֹב כאשר תחשוב, דבריו כטל־נחמוֹת. נחום, אתה נחמד. אמוֹר כך תמיד. משתרגים ונכרכים סביב כל מלה. כמעט נכפף מכובד ההתכּרכוּת. אבל דויד שב כעת לדבר, אלא שמצד אחר: ‘מה היית אומר, גידי – אמר דויד -אילו הייתי מסתלק הערב לבסיס וחוזר מחר? כמעט שעשיתי כך, לולא נרדמתי. אבל עוד מעט תעבור המכונית החוזרת.’ – ‘מה עוד!’ – אמר גידי בזעף. – ‘אה, לא היית מרגיש כלל שאינני. וחצי לילה הייתי עם רותילה הקטנה. משקיט את לבה הקטן, הנחמד.’ – ‘מתחשק לך, מה?’ – ‘הו, ועוד איך.’ – ‘חבּוּבּים – קרא נחום – אילו נפתחו השמים לבקש בקשות – הייתם יודעים מה לבקש? יה־אללה! פחד להתחיל לחשוב! הלב נגמר לי כשרק מתחיל לחשוב! חלום… אגדה…’ – ‘מתחשק לך משהו, מה?’ – ‘אח, כמו…’ – ‘לפעמים אני כבר לא יודע איך זה אחרת. היה פעם אחרת? יכול להיות? איך…?’ – ‘לומר לכם מה? אני לפעמים פשוט שוכח מה אנחנו כאן. מה כל זה – כאילו כך טבעו של עולם, מעולם לא היה אחרת. לעולם לא יהיה אחרת. תמיד נרוץ ממשלט למשלט. מיריות אל יריות. מהפוגות אל הפוגות. ולעולם לא נדע מה מחר…’ אה, מחר. – ‘חדל לנדנד עם המחר שלך. שמח ששקט לך כעת.’ – ‘לא לא! לא למחר שמחר בבוקר אני מתכוון… למחר אחר, אני, למחר שונה, לגמרי, לחדש, שלא היה עוד כמותו… כולו תכלת…’ – ‘אה, חדל. דיבורים. מחר יהיה כמו אתמול. וכמו שלשום. מבטיח לך: בעוד שנה תתחיל לדבר בגעגועים על – אז, בימים ההם… כאילו היו שיא תפארת, ומיטב ימיך.’ – ‘נכון.’ – אמר פלוני. – ‘ולמה? כדי להצדיק מדוע נעשית מנוּול.’ – ‘מה את סח?’ – ‘הו, כן. פתאום יתברר כי הימים היותר יפים שהיו לך בחייך המחורבנים – היו דווקא ימי צקלג. והמלחמה. מחר אחד תקום בבוקר ותגלה תגלית: שכל העולם סביבך אפור ומשעמם ועצוב וקטן, וכל בוקר צריך לרוץ לעבודה, ושאין לך כלום אלא כל הטיפולים הקטנים והעבודות הלא־חשובות, כדי לחיות ולהתקיים, איך־שהוא להתקיים. ודי. שוב אינך עוד “בנינו־האמיצים והגיבורים” של העם וגאוָתו – אלא סתם פרצוף בין מאה אלף כמוך – ותתחיל לשיר שירים על מה שהיה, לא רק אל היום הזה, אלא אל הלילה הזה, השד יקח אותו, ואל אתמול, ואל שלשום, ותסחַב את ילדיך להראות להם: הנה צקלג, פה היה אבא שלכם במיטב ימיו, כשעוד לא היתה לו קרחת וצרוֹת. לא? הו, בודאי. חמוץ ונעלב תלך לך, ומה לא תתבע לך מכולם בשם הזכרונות?’ – ‘מה נטפלת אלי?’ – התנער ממנו נחום בזעף. – ‘היינו־הך, אתה, או מישהו. כולכם כך.’ – ‘ואתה? מה אתה?’ – ‘אה, מי אני! כשאתם סופרים את הבחורים הטובים, הלא אותי אינכם סופרים.’ – ‘וזה איכפת לך?’ – ‘איכפת או לא איכפת. אני אעשה כך שחיי הבאים לא יצטרכו בשום אופן להתפרנס מזכרונות על מה שהיה פעם יופי, וחבריה, והכל.’ – ‘אשריך.’ – ‘אשרי. אצלכם די אם יושב בחור בין אנשים טובים, בין חלוצים – וגם הוא, ממילא, טוב, וחלוץ. שייך למפלגה, לתנועה. נחמד. החותמת של הפירמה עושה את האדם. ואני בחור בלי חותמת. משמע: אפס. פרצוף בלי תכלית. חסר־זכויות. הפקר. ולומר את האמת: לי טוב שככה.’ – ‘זה אינך צריך לומר – זה מן המפורסמות.’ – אמר לו רפי. – ‘מצוין. אם כך אין לנו על זה כלום.’ – ‘בהחלט. לא־כלום.’ – ‘ואם ככה?…’ נזדקף אז עודד תמה. אבל איש לא טרח להסבירו. איש לנפשו. – ‘לא ידעתי שזה ככה…’ - אמר עודד כעבור זמן. וגם זה נשתקע בלא תגובה. – ‘מסכן זוזיק.’ פלט פתאום הצעיר, יוחאי־של־בתיה. בלא שום קשר ברור, עד כי תמהו אליו מעברים. ויוחאי לא נרגע: ‘עצוב נורא.’ – אמר יוחאי מתוך לבו. – ‘מה עצוב לך? אצל בתיה שלך דווקא שמח. הו־הו.’ – ‘חמור. – כעס יוחאי. – הרגשה מחורבנת. – קבל יוחאי – הכל חושך. רק חושך. מכל צד. לא יודעים מה.’ – ‘להגיד לכם מה?’ – אמר נחום פתע ונמרצות. – ‘לא. אַל תגיד.’ – ‘כן. אם כך ואם כך. יודעים מה טוב מכל? מה באמת טוב, מה באמת יפה, מה חשוב מכל? דבר אחד: להישאר חי. זה הכל. להישאר חי ורואה בשמש.’ – אמר נחום בהתעוררות גדולה, כמי שנתגלתה לו תגלית. סיגריה אחר סיגריה נקטמת בעפר, שמיכה אחר שמיכה מוּטבת על הגוף. – ‘גידי?’ – לוחש לו עודד. אבל גידי אינו עונה. נרדם? מי יעלה בדעתו כי כבוֹש כבש לו גידי את ראשו בשמיכה, בשתים, אוטם אזניו מכל שיח ושיג ודברים, מכל מגע וקשר – ואינו אלא שר ומשתפך בחנק־קול, בצווח־לב, אל אחת, שמעולם לא ראה אותה, אדומת־שׂיער, לפי השמועה, ולבנת־חיק. לפי ההרגשה, רכה ונילושה וחמה ומפתה – אני נורא רוצה בך – מַצויח הלב הנסער – אַת תעשי לי את הטוב ביותר שאפשר, שאדם יכול לחלום ולקוות – אני רוצה בך בכל כוחי, בכל מה שיש לי, ומבקש ומבקש ורוצה ורוצה, ומוכרח ומוכרח, אליך, אותך, ואני אבוא, תראי, אליך, לא בחלום, כי אם בפועל, בלילה אמיתי אל גופך האמיתי, והכל יהיה אמת, אמת גדולה לאמיתה, אני לא איגמר כאן, אני אבוא אליך, שתי להבות לאש אחת, תראי שאני אבוא, תראי… מי שעשה שלא איפגע עד היום הוא ישמור עלי גם להבא… אם לא בשבילי – בשביל אמא ואבא, מה הם אשמים… הו, אין עוד שום סבלנות, לא יכול עוד… רחם, רחם עלי, לא אוכל עוד!