ל־צ'

הוֹ, הִשְׂתָּעֵר לִמְקוֹם שָׁם יֵשׁ מֶרְחָב לְמַדַּי וְאַוִּיר לְמַדַּי סוֹף סוֹף!

[ו. ויטמן, תרגם ש. הלקין]

וְכָל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ,

בְּסַגְרִירֵי אֲבַק הַצָּהֳרַיִם,

יִסְתָּעֵר אֶל אֱלֹהִים,

יְפַחֵד,

שֶׁמָּא יְאַחֵר לָבוֹא,

יִתְיַפֵּחַ בִּבְכִי,

יְנַשֵׁק לְיָדוֹ מְשׂרֶגֶת־הַגִּידִים,

יְבַקֵּשׁ –

שֶׁיְּהֵא כּוֹכָב, וִיהִי מָה!

יִשָּׁבַע –

לֹא יוּכַל לָשֵׂאת אֶת יִסּוּרֵי הָאֵין־כּוֹכָב!

[ו. מאיאקובסקי, תרגם א. שלונסקי]

 

פרק ראשון    🔗

יום חמישי, כ"ו באלול, שתים אחר־הצהרים

עד שלא בא יום חמישי בצהרים ושני קרונות נרעשים טיפסו והגיעו למעלה, ומוֹטָה הרים קולו ושאג לאמור – הה, קומו, בני־החַיִל! – לא נמצא איש שהיה נותן לב לא אל כל אותן השמועות שהיו פורחות ומנשבות זה כמה, כאילו מתעתד לבוא משהו, או כאילו עוקרים מכאן לאן שהוא, ולא אל כל שאר סימנים מעידים, שהיו לכאורה מרובים ומפורטים דיים – כל־כך היו כל הנימוקים וכל ההגיון כנגד מעשה נמהר כזה.

הגע בנפשך: לצאת עתה לבקש צרות! ומי? שוב אותם, שאם יש מעשה ראוי להם כערכם, אינו אלא לחיצת־יד, משא־פרידה קצר אך נרגש, ושילוח לחופשת שבועים־שלושה. תחת זאת, באים פתאום צהרים בהירים, ולוקחים וזורקים אתכם מי יודע אנה – כאילו לא־כלום. כאילו הייתם עדיין אותו בוסר ירוק, שקצת חוצבים להבות באזניו והוא תופס סטן וקופץ ומגמא ארץ ורץ־רץ עד נפלו. אדרבא – היה שאול ממשיך, בשלולית הצל מתחת האשל, לרטון ולמחות – אם חשבונות בואו חשבון: כל סיכום ישר אומר – חופש, כל בדיקת עובדות אומרת – חופש, ואם לצדק – בודאי חופש. זה הכל. ואשר לשאר – הֲתַמו דרדקים וכל מיני פרצופים מן הארץ, תמיד תמיד אנחנו?

ועם זה, ובלא למעט כלום מערכם של דברי טעם, לא השפיעו אלה הרבה על מהלך־הדברים ההכרחי, ואותם הנהגים במשאיות הגדולות כבר שילחו ראשיהם והציצו איש מדלת תאוֹ, והפשילו פרצופים מהופכים לאחור ובניגון מנועים גבוה הרתיעו והסיעו בתנופה עזה את אחורי הקרונות עד שהגישום הלום, והדמימו אותם, כבנפילה לריקות, ובאותה תנופה מצוינת, אחת ומסקנית, הלכו וחלצו רַתוֹקי הדופן האחורית והפכוה, בקיאים ורגילים, על פניה, והקפידו לבל תחבוט תחתיה, וספקו כף בכף, וכף בירך, ורקקו איש ניעו תחת האופנים, והידרו איש פני רעהו בסיגריות וגם באש, ומשתענים אל ארגז הקרון, קימטו מצחיהם, בני־החַיִל, והשקיפו סביב לדעת אם נותר ספק למישהו, טענה או חילוקי דעות – או שמא מתחזקים גם האלה הסרוחים להם מתחת העץ להיות לאנשים מוצקים – כאשר הוראו הנה זה עתה.

עד כדי כך חוסר התחשבות – גיבֵּר שאול טיעוּנוֹ, ואפילו התרומם מרבצוֹ כדי היתמכוּת במרפק – כל־כך הפקר העולם! כאן יש לך מקום מאורגן, וכל דבר יושב בו על מקומו ועל אופניו, התעלות עשויות ועמוקות, השבילים דרוּכים ומפורשים, הנוף מוּכר וממושטר, הדרך לריכוז שמאחור בטוחה וקלה, הכל מתגלגל ובא מאליו, ואפשר להישען שעות ארוכות ורצופות תחת העץ ולהתוַכּח על העתיד, ועל ההכשרה כשתצא לבסוף מן הקרבות ותגיע אל פרשת דרכי ההתנחלות, ועל ה’צביות' שלנו, על מה שיש עמן ועל מה שנעדר מהן – לקום עתה לפתע, לנטוש כל אלה ולצאת השד יודע אנה – בשביל זה צריך אותנו? ואת מי יביאו לכאן – תראו אם לכאן לא יביאו דרדקים טריים, שממחטתה של אמא עוד רכוסה להם לכותנתם, ולזה ייאמר סדר! אדרבא, הרי לך מוֹטה: הוא דווקא מרוצה מכל העסק! שמחה גדולה אצלו!

אכן מוֹטה היה ניצב פתח אהלו ונושא קולו על־פני השטח ושואג רמות מלוא עבי קולו, וגם מעווה פניו כמי שרחב לו לבו בחזהו: טוב – היה שואג מוֹטה – קומו כולכם, חבובים, מה הרביצה לעת כזאת! ואיפה גידי? גידי! בוא, בּני, הראנו את מראיך– שאג מוֹטה בבאס שלו, מפריח כה וכה פסוק ופורפו בנקיפת אצבע לתוך שאגותיו, ככה שיסתבר כי אינו אחרת אלא לצון דק, די למבינים – וקח־נא, גידי, את בניך את יחידיך אשר אהבת, וזוזו־נא והתחילו לעשות משהו שיצדיק את קיוּמכם – לַמ־שֶׁ השמש הזאת שֶשָׁמה רצה לה אל האופק ההוא שֶשָׁמה, ואתה, שאול, חדל לילל כאילו זינבְּבוּ לך בזנב, שווה רגליך כאיילות, בּני, והרפה מנפשי. – וגידי, מרגמה תקח מעמדה שתים, גם הפגזים שמה. שייקה! איפה שייקה? הנה שייקה, שייקה מחמד נפשי – והקשר יקום כאשר דיברנו? לא תפיל דבר ארצה? הכל תבדוק עוד כאן, בטרם תצאו – ואוי לך אם יהיו צרות, שומע? ואולי אתה פה תחדל להיות תלמיד־חכם ותתחיל להיות בן־אדם, והוצא את הידיים מן הכיסים ועשה־נא מעשה גבר! שאול, אל תוריד ביללתך שיבתי ביגון שאולה! מי ראה את קובי? איפה קובי?

משלט־העץ התחיל רוחש חיים. שׂרוֹכי־נעליים היו נקשרים ועצמות נחלצו בפַהַק, קולות רידפו קולות, וכרסו של אוהל אחד היתה מפרפרת פתאום, תופחת ופוחתת ונאבקת על קוֹנאוּת דמותה. ורוח אחר־הצהרים שמילאה את האזניים פרצה לה מבוהלת הלאה, דרומה מזרחה, על־פני עמק קפלי השדות, משוּתכים בין תבל לחלודה, וממשיכים עכירוּת צוֹהב קמל אל פאתי אופק, עד החומה המעומעמת תכולה של ההרים והשמים האפורים.

מיטב השאגות תאבדנה ברוח. וגידי נלבט רצוא ושוב, עד הקרונות ועד העץ, צועק צרודות ומתוַכּח קצובות, ואבק רגליו היה מוּכה תחתיו מיד, נתלש ומסוער, נהדף הלאה כשבוי, וכל צעקותיו מושתקות. ‘אז בלי ענינים, חבריה!’ מוסיף גידי, מטיח קולו לאבק ולרוח. ‘מכאן תקחו שלושה ג’ריקנים למים, ולסגור היטב! ואתם שם לוקחים את הסירים ואת האוכָלים – אתה שמוליק אחראי!’ – ראשו של גידי תפארתו, ושׂיער ראשו – נזרו. סבך מופלא של קרזוּלים, שפעת קיווּצים שאין להם קץ, קילקי אַלית הכבש, מסרק לא יבקיעם, ואצבעות לא יעברום, לא לפסס ולא לפספס, מין כָּכוּת כללית שהקרישה בימים הרבים האלה ונעשתה סבך אטום ומלובד ואחד, שכל יתר שרטוטי פניו שבצער חננתו אמו, תפלים אבדו למטה, בלא חוט של יָחוּד, מתחת פאר מצנפת־השיער הזו, המולכת מגבות עיניו, בלא שיור של מצח, ומתגבהת ויורדת עד מעבר לערפו, היא סימנו והיא דגלו – לבד מקולו שנצרד לנצח, לבד ממכנסי קטיפה מתולמת שמצא לו אי־בזה, ושיווּ לו דמות הֵלֶךְ־חֵלֶךְ, וכן לבד ממוניטין שלו, מם־כַּף מחושל קרבות וויכוחים.

נושא על ראשו מזרן חבוט ומולט בו, מפסיע מעדנות אחד גבהתן אל הקרונות, טופף מראשי אצבעות רגליו ועד עקביו ושר זמר מועם בחביון המזרן, בא וניער משאו והטילו בבת־ראש אל תוך הקרון, וגילה שׂיער בהיר, ספק דהוי ספק מאובק, עם תכול עיניים וספיח זקן דהוי או מאובק, פינה לו עתה רגע לנשום מלא ולשיר מלא את הסלסול האחרון שבזמר שנשתחרר מכיבושו. – ‘אתה, קובי, דואג קודם־כל לשינה!’ נטפל אליו פלוני שפרק מכתפו ג’ריקן נוטף – ‘ולמה אתה דואג?’ – ‘אני, מרגיזה אותי כל הנסיעה הזאת – עוול!’ – ‘חוסך כעסו מאריך ימיו.’ – ‘כן, לך כל זה ככה – ואני אומר לך: עוול!’ – ‘יעבור, זה יעבור!’ שר קובי לשאול הזועם, וחזר להטפיף הילוכו, ואילו שאול הפגין ותחב ידיו לכיסיו במשמע לא־משחק וביקש לו אוזן שומעת אחרת, שתקשוב עד תכלית, ואין לו אלא אותם שני הנהגים ששפפו בינתים וישבו בצל הקרון מחופים מרוח, והללו גם הסכימו לו בנידי־ראש, ובאותו גחך־עידוד שמקניטים בו כַּלבון כדי שינבח. – ‘אני, בעצם, לא צריך לנקוף אצבע – הסביר להם שאול – ששה שבועות שלמים מבלי שיחליפו אותנו. אפילו ליום אחד. איפה נשמע כזאת, איזו רשות להם לומר לי כעת כלום?’ ‘שוב אתה כאן? – בא עליו לפתע גידי – גמרת לסחוב משם הכל?’ – ‘אני, בעצם, לא חייב לנקוף אצבע!’ נשתלח שאול בגידי. – ‘טוב טוב,’ פטרו הלה אין־חפץ, ‘שמענו כבר.’ – ‘אני, בעצם, צריך שאשב ואצפצף עליכם – הטיח לשון רבים לאחר שהלה הפנה ערפו והלך – ותגידו תודה שעוד אני עוזר לכם!’ – אמר והלך אחריו כדי שלא יחסיר הלה דבר – ‘גם זה יותר מדי!’ – הוסיף ואמר ותלש יד אחת מכיסו כדי לתאר בה רבע מעגל, נמרץ מאד. – ‘טוב טוב – פיטר גידי לאחוריו – תסחב מכאן את כל אלה.’ – יבשות ופסוקות. – ‘אני אסחב כשיהיה תורי, ולא אסחב במקום אחרים כשזה תורם. אני צריך, בעצם, לרדת מכאן, ואתם לא תרכבו עלי. אני, בעצם, גמרתי כאן.’ – ‘וכשתגמור פה, קח עוד משם. ושתוק קצת, נמאסת.’ אמר לו גידי. ‘אני אשתוק כשארצה ואגמור כשארצה. לא חייב לסחוב בעד אחרים. אני יכול לשבת פה על הארץ ולצפצף עליך, מה תעשה לי?’ – ‘תשב ונראה.’ – ‘טוב אני אשב. בוא הראה לי מה!’ צווח שאול והרים ג’ריקן ולפתו בידיו על כרסו ונשאו במאומץ אל הקרון, ‘נדמה להם שאני חמור שעושה מה שצועקים עליו!’ אמר שאול מתוך יגיעה ומתוך מאמץ הליכה כושלת.

ובינתים, אם מכוח ריצתו של גידי, או מכוח אלה משאגוֹתיו של מוֹטה שנמלטו מן הרוח ולא נטרפו בה, נתממשה תנועה, ומכל עברי השטח התחילו דשדושים מצטרפים ונקמצים בסופם אל דופן הקרון השמוטה, מתמידים כהֶרחש נמלים עמוסות, ובאים ועוגנים שם כדי שמיטת מטען איש מעליו, אמירת דיבור או דיבורים, וחזור לחבט סלילי אבק, שהרוח אינה מחמיצה ועטה עליהם לשמוט גרגרתם ארצה, למעך פגרם ולהסיעם על גחונם בחפזון, הרחק הרחק במדרון הגבעה. התחילו מגיעים מזרנים, ג’ריקנים ושמיכות, הביאו אהלי־סיירים מגולגלים כראוי ושלא כראוי, ומוטות ויתדות וכלים שונים, הביאו דף קרשים שיהיה כמדומה שולחן, והביאו סירים גדולים ומפוחמים, והיו שגררו כבר נשק ותחמושת, באים ושומטים משאם לקרון, וחוזרים ומעלים אבק הנקטל עם צמיחתו ונידף למדרון. ‘הו, הנה הוא!’ התפעל גידי המם־כַּף למראה קובי הארוך המטפיף פסיעותיו מתחת תיבת־תחמושת נושנה, שמנעולה מעיד בה כי אינה אלא להכלת מיטב רכושו וסגולות אוצרותיו. – ‘במה אתה עוסק?’ – ‘סמוך עלי – ענה לו קובי – עסק מצוין!’ – ‘סידרת כבר מה שצריך?’ – ‘הבאת לי ארגז?’ – מדד לו שאלה תחת שאלה. – ‘מניין אקח לך ארגז?’ – חזר ושאל גידי. – ‘מניין אקח אני?’ חזר ושאל קובי. – ‘תקח איפה שהוא’. – ‘תביא לי מאיפה שהוא’ – ‘שמע קובי’ – ‘שמע גידי’ – ‘לך תשיג, תחפש, תשדוד – מה אתה יורד לחיי – אני צריך לדאוג לארגזים שלך?’ – ‘לְמָה אתה צריך לדאוג?’ – ‘שיהיו לי מוקשים על המשלט ההוא כשאצטרך – ותפסיק לקצר את חיי.’ – ‘זה יקרה בין כך ובין כך – כשיבוא יומך ותעלה על מוקש שלי!’ – ‘בלי טובות, לי אַל תחשוש.’ – ‘למי, אם לא לך – לי?’ – ‘קובי!’ צרח גידי בקוצר־רוח. ‘גידי!’ צרח הלה לעומתו בחדוָה בהחשפת־שיניים – ‘טוב’ – נעתר לו קובי הארוך – ‘ומה אקח יותר: נגד־טנקים, או נגד־אנשים?’ – ‘כרגיל: קצת מזה וקצת מזה – ובעיקר מהר!’ – ‘יש, חבר מם־כַּף!’ אמר לו קובי וחזר לכתוש אבק בטפיפה.

אצל הקרון היה שייקה הקשָר נאבק עם כריכות חוטים ועם תופי־כריכה גדולים, מטלטל ומגלגלם בנשימה יגעה ובחֵפֶז מוּאָץ, שבא למלא מקצת מה שהחסירו בוראו בקומה ובחוסן, ועם זאת אינו רוטן ולא נרגן אלא נפתל בשקידה ובתחבולות עם משׂאו. זה שייקה שקוראים לו ‘קילומטר’ (קילו לכובד ומטר לגובה), ואף מראים לו בהנאה רווח מועט שבין אגודל לאצבע, כדי ביצת כינה או חראי זבוב, כדי שלא יישכח ערכו, ולא יחכה שיבוא איש לעזוב עמו. אין זה שעשוע כלאחר־יד לקחת ולהרים תופי־כריכה עמוסים, ולפיכך שופע שייקה אמצאות מקדימות רעה, למוד נסיונות חרוקי־שינים, כגון שמשחילים מוט בניקבת התוף הבהמי, תומכים קצהו ברצפת הקרון מזה, ומתגברים ומשקיעים כל כוח שמתגייס לך מכולך מזה, מעומדים על במת ג’ריקן מגביהה, עד שיהיה המועט נוטה באלכסון והתוף מחליק לארכו, ואז בהדיפה בריאה, שומטים אותו לפנים כדי שיתהפך על מפתן הקרון ויתישב נכונה על מעגלו מבית לקרון. קצת תתרשל ויישמט לך החוצה, קצת תתלהב ויטה על צדו ולא יגיע – הרי שכולך בריכוז, על קצה האצבעות, בנשיכת שפה תחתונה, ברגליים מאומצות שרירים נמתחות מתוך מכנסים קצרים, פעורים בתי־רגל רחבים מדי, שקוע מלוא קומתו הילדותית, היתושית, בתושית מלאכתו ובקידומה, ואינו יכול גם להפנות ראש אל זה הנוזף בו עתה מאחוריו. ‘מה נתקעת פה, אולי תזוז ותתן גם לבני־אדם לגשת!’ כעת כשפגיעה כלשהי הורסת כל מפעלו – ‘הנה, כבר! – מתיר שייקה שפתו התחתונה מבין שיניו ומקנח בלשונו זיעת שפתו העליונה – כבר גמרתי!’ – מתנשף שייקה בקושי. – ‘איזו ערבוביה בפנים! – נוזף בו אורי, כשמטיל פנימה ארגז תחמושת, משא גבר כהלכתו – מי יוכל למצוא כאן משהו!’ – ‘שלי כולם בפינה פה!’ – ממהר שייקה להתנצל. ‘ואני שוב אסדר אותם ביחד!’ – חוזר ומקנח זיעתו בכסכוס כתף בלחי. ‘כמו למזבלה’ – מתאונן אורי לרוח – ‘לעזאזל, לאיש לא איכפת!’ אומר וחוזר על עקביו, אלא שנתקל אז בזה הבא לקראתו, שפוף אף הוא מתחת ארגז תחמושת, ואחזו ושאג באזניו דברי אזהרה ואתראה, שאבדו כולם ברוח, לבד ממעוגי־הידיים הרחבים, שגם מהם לא נותר הרבה, והביאו את הבא לתרעומת כזו, אשר בשמטו ארגזו מכתפו אל תוך הקרון, ויפול באשר יפול ובאשר יפגע ירשיע – נאפד הלם זעם אדיר וצעק: ‘מה הוא מבלבל הקשקשן ההוא – ומה אתה כאן מתלבט בין הרגליים!’ – ‘נוּ, עבור!’ ממלמל שייקה בשארית כוחות משוקעים במוט המוגבה מעל ראשו בשתי ידיו, משתדל ומתרומם עוד על אצבעות הרגליים הרוטטות בתוך החותלות הרחבות, עוד רגע וימסו – ולוקח נשימה אחרונה וכמתנפל אל יהי־מה, הדף לבסוף את המוט אל הקרון, והתוף נסתחרר כדי כלום ונתישב יפה תחתיו. – ‘אתה משוגע’ – אומר לו אז הבא ומושך כתפיו בתמהון – ‘מה אתה מזיע לבד, קח מישהו שיעזור לך!’ אמר וקינח חטמו בסיפוק – ושייקה חזר וכיסכּס לחיוֹ פעם בכתף זו ופעם בכתף זו, מתנשם ומלקק שפתיו שיָבשו.

ואחר־כך היה נלבט אבק סביב רגלי שמוליק הטבח, בחור מזוקנן בזקן ‘חיות הנגב’, שהיה רץ ומַצויח רוֹש ולענה ומקציב פרסים למי שיובילוֹ בעקבות אותו שודד שלקח והפך את כל מה שהוא הכין בארגז הגדול, ואשר מה היה זה שהפך ועשק אם לא כל פרנסת הכלל: כל קופסות השימורים וחפיסות הביסקויטים, ושעל־כן ‘תאכלו כעת קדחת כשתרצו לאכול!’, כך רץ ושאג והוסיף ופיזר כמה ציורים ומשלים לחלל, שֶנֵס היה כי הרוח הנושבת החרישה מרביתם בטרם יפגעו ויזיקו – וכך עד שהגיע אל הקרון, וכאן ספק כפיו לעומת ארגזו הגזול – ‘הנה! תראו! – צווח שמוליק – בואו הנה ותראו!’ צווח ותפש לו לארגז לנַעֵר תכנו בטלטלה אחת ולערוֹתוֹ חוצה בנקמה ובשאט – לולא ענתה מקרבי הארגז בת־קול ברזלית מסוימת שריפתה ידיו מיד וכנכוה. – ‘למה אינך שופך?’ – צמח והופיע אז אצלו קובי החבלן – ‘שפוך, נו!’ – ‘מעיך שיישפכו!’ – סינן אליו שמוליק. – ‘אתה עוד צוחק!’ – 'תן ‘ת היד!’ צהל אליו קובי מלמטה. – ‘אתה – רתח שמוליק אין־אונים – עוד תראה! אתה את הברזל הזה תאכל – ממני אַל תבקש אוכל!’ – אמר ומשך ויִשב מכנסיו על מתניו, וקפץ והלך משם בחרי־אף להגיש התפטרותו למוֹטה, ושימצאו להם טבח אחר, ושיעשו להם סידורים אחרים, הוא גמר מעשהו כאן, ואם דווקא – אז דווקא, ושייחנקו בתוך המהומה שלהם, ויאכלו מן הנזיד שזבדו לעצמם. קובי היה גועה בצחוק. וקובי שאג לו לשמוליק דברים עם סימני־קריאה, ורק הרוח, גם הפעם, זו הרוח האצה לה, מחקה כל מלה טובה והאפיסה אותה לאבק, הפיחה בה אי לשם הרחק ממדרון הגבעה והלאה. ‘חכה רגע,’ אמר קובי לשייקה, בטרם סיים הלה לתכנן העלאת כריכת־חוטים גדולה – ‘תן יד והוֹפּלָה!’ אמר קובי וגחן והרימה כמעט לבדו והדפה פנימה באותה תנופה ארכנית. שייקה היה נדהם עד כדי שלא מצא אלא רק לומר – ‘אני כבר אסדר בפינה, שלא יפריע!’ אבל כשהציץ בו קובי, בברנש המועט, ראה לפתע שתי עיניים ניבטות בו, ירוקות, מעוטרות זר כהה, רוחץ בלובן הגלגל, עיניים כה נקיות, כה רוחצות ומביטות בו, קצת משתוממות ותמימות מאד – עד שבלא משים חש איך עיניו שלו עומדות משום־מה להתמלא דמעות – ואותו ברנש קטן, שייקה זה, הניד ראשו ולא אמר כלום וגנז מבט עיניו הירוקות לתוך כלל דמותו הפעוטה, במכנסים הקצרים, וחזר ונתקפל וכבה ושב והיה שייקה ‘קילומטר’, שאינו נושך כשצוחקים לו. וקובי מנשם, משך כתפיו בתמיהה, כאילו מי יודע מה, והעיר סתמית ‘יופי! – אמר במבוכה – עוד מעט וגמרנו.’

שתי אלונקות מקופלות לו על כתפו, הגיע עמיחי החובש, לא הספיק ומיד זכה וסייעו בידו ונטלו, וקשרו אותן היטב אל סולם הקרון: חובש, הכל מהדרין פניו. אכול נבלה בשדה – ומצא־חן לפני החובש. עמיחי נוטל סיגריה לעצמו ואחת מציע לקובי. – ‘מה בעצם יש שם? לאן נוסעים?’ וקובי, מתעניין בהצתת הסיגריה, אינו עונה אלא לאחר שהאחיז את האש היטב, ותיקן את החריכה המעוּותה שהרוח קילקלה – ‘כלום. לוקחים שם איזו גבעה,’ אמר קובי. – ‘מה הענינים, לכבוד מה?’ – ‘לכבוד הענינים, שיהיה שמח.’ – ‘ועולים ככה, לאור היום?’ – ‘לוקחים גם פנסים. נישאר גם בלילה.’ – ‘ריקה ואין שם איש,’ סיפר במומחיות בחור שמנגב כאן פניו מזיעה, ‘עולים על ריק.’ הוא יודע לומר. – ‘ובשביל זה צריכים אותנו?’ – שייקה הגוץ שפסחו עליו בסיגריות מחמת קטנו, טרח וכיבד עצמו באחת משלו, גם הדליקה גם התחכם לרוח, וגם לגם להנאתו שתים־שלוש לוגמות ארוכות, מיטיבות לייגע, התערב ואמר בפנים מסבירות: ‘אנחנו רק נתבסס שם, ותיכף יחליפו אותנו.’ – ‘כן – הסכים עמיחי מיד – לנו מכבר מגיע חופש!’

‘הצדה!’ ביצבצה ועלתה חבילת־תיל גדולה ו’הוֹפּסָה!' נזרקה פנימה וצדיק מצרה נחלץ, זה דויד שהתגנח עתה רווּחוֹת – ‘ימח שמה, סורטת!’ קרץ דויד והעביר עיניו על כל סריטותיו. ‘תראה איך שזרקת אותה פנימה!’ – ‘אל תדאג. היא לא תפול.’ – ‘אי הסדרים שלנו.’ – סתם עמיחי ולא פירש, ‘בכלל, אומרים שמתכוננים למבצע גדול בדרום, כזה שישנה פני כל התמונה מעיקרה.’ – ‘גם אתה שמעת?’ – אמר דויד וליקק את החשובה שבסריטותיו כדי להתחיל ברפאותה – ‘יא־חביבי, הוסיף דויד, כמה שנתמאסו כבר המשלטים והרביצה בהם, מי יכול לשאת עוד!’ – ‘אל תאמר – ענה לו עמיחי – אלף פעם משלטים משעממים, ולא קרב אחד מעניין.’ – ‘חדל. אם לא תיפטר מהם מיד – לא תיפטר עוד מהם.’ – ‘אִמרו – התערב עתה עוד אחד שהגיע, ונתעכב כיוָן שראה מועצה, והוא חובב גדול של כל מועצה שהיא – אם נוסעים רק ליום, למה כל אלה הסירים והג’ריקנים והארגזים – ללילה אחד?’ התחיל להיות מעניין ליד הקרון. גילויי־דעת חשובים נוספו והתחרו זה בזה, וכמה וכמה השערות דעתניות מאד של בני־סמך נקבעו מלא חומרתן, וחיכו כל רגע להצהרות נוספות, חשובות עוד יותר, ובא לכאן ברזילי שרק אתמול היה ב’ריכוז' וראה ‘חֶברֶה’, ושמע מפי שונים, ובהם גם ‘יהודים’ אחראים ורציניים, משכמם ומעלה, וגם אמנם דברים מתרחשים לבוא, וזה המשלט החדש שעומדים לאסוף אותו עד הערב, אינו אלא פרט, לא מופרז בערכו אם גם לא מבוטל מכל וכל, פרט בשרשרת גדולה, לא רק ‘אִבטוּח האגף’, אלא ממש הכשרת ‘מסע הפתיחה’ – אם אנחנו לא נשב על הגבעה ההיא – יעלו הם לשבת, וזה שורש פורה קשיים, צרות ועיכובים. גם נחום וגם דויד נתפרצו לחלוק איש מנימוקיו, איש לשיטתו, איש כצווחתו, אבל עד שהם הודפים איש קול רעהו לקחת להם מקום פנוי – מגיע כמובן, ובריצה, גידי, ונזר שׂערו המסובך על ראשו, וקולו החרוך שלוח לפניו, צועק יותר מכפי הצורך: ‘מה כאן האסיפות – מה העמידות פה, אני אומר!’ פתיחה שגררה לא בלבד נענועי־ידיים לפנים ולאחור, במשמע: כך עובדים? סיימתם להעמיס? אלא הוסיפה עוד התלקחות צודקת עד אין מענה: ‘דווקא להגיע בחושך מתחשק לכם, דווקא רוצים צרות?’ – ‘לא לא, – נכנע לפניו דויד פיוסין – אבל ספר לנו מה כל זה, מה הרעש ולאן? בוא ספר משהו, גידי!’ – ‘אין מה לסַפֵּר ננער ממנו גידי, ושלח יד שוכחת אל ערפו העטוף צמר מקולק, לגרד תמימות – בסך־הכל “מקומיים” אחדים, ומסתובבים שם כל מיני טיפוסים, וגם מוצב מצוין על־פני כל העמק ההוא, וחשוב להקדים כל צרה שלא תבוא, וזה הכל. ואל תעמדו עכשיו ככה. ובואו נגמור, בואו נזוז.’

– ‘אה אתה סתם! – נתאכזב ממנו דויד – אני, למשל, הייתי אוסף את כולם, מסביר ועונה על שאלות…’ ואילו קצת בעומק, והרבה ברטינה, היתה בת־קול מומכת אומרת: ‘עזוב את גידי, מה הוא כבר יודע…’ וגידי, המם־כַּף, צימצם עיניו הקטנות, הקיפודיות, ודבר לא אמר אלא אך זאת: ‘די לקשקש, בואו!’ ושוב היו סלילי־תיל, וארגזי־תחמושת וזבילי־פגזים נישאים על כתף ומובאים אל הקרונות, ושוב הגיע אורי ושאג שאגות מרדות על הערבוביה ועל המהומה, ושוב בא גידי והתוַכּח מרוֹת עם אחד שנתפס ממש כשהיה מטיח פנימה משאו, בכל הלא־איכפת האפשרי, ושוב באה הרוח ושיבשה הכל לפקעות־אבק שטוחות, שהופרחו מיד ובהגסה למטה. ואחר־כך בא אורי ומצא את גידי, והלכו שניהם כאחד ובאו אל הדופן השמוטה של הקרון, והציצו פנימה, והדליקו סיגריות, וביקשו לאמוד מה לקחו ומה שכחו לקחת, ומה עוד אפשר להוסיף לקחת, וניסו לפקח את הערבוביה, ולהתיר כמה דברים מסובכים בפנים, לישר את זה ולקומם את ההוא, ונואשו עד מהרה, ורטנו בקול והאשימו בזויות עיניים איש את זולתו, ומה היה לאמור אם לא ‘לעזאזל הבאלאגאן’ כולל ורב־פשר, וגידי חיכך בערפו הצפוף, ואורי כוסס רבע צפורן קמיצתו – ונמנו וגמרו שאין מה לעשות אלא לראות מה חסר כשיפרקו, ונטלו והפנו ערפם והלכו לחפש את מוֹטה וגם מצאו אותו גחון על מפה מתחת לעץ, אותו אשל רם־ימים וגדל פארות חבוט־רוחות ומכורסם־גמלים – שפוף־רובץ באותה שקערורית טובה שבצלו, שהִקותה בה והחלימה במעגלה יגעי־חום, ותשושי־יום, רווּיה שיחות ומלמולים, ושתיקות וחלומות, ופֶרץ שיחות וסיפורי נוראות, וסיפורי־עגבים מתוקים, והרבה זנבות סיגריות מעוכות בחול – שם כרעו גם ישבו, והכבידו על קצות המפה צרורות אבן מפני הרוח, והרבו להשתדל כדי שיתאם גליון־מפה אחד לשני, שכּן כשם שהיה בהרבה קרבות חשובים, גם המעשה הקטן שלפנינו שרוע על תפר שתי מפות, סמוך לשוליהן. והתירו אצבעות מכותמות־טבק ושחורות־צפרניים, והעבירו על־פני כל האפשרויות הפתוחות מכוח סברות שונות.

– ‘אה, איך שגוררים אותנו בחוֹטם – יִבּב כל אותה העת שאול, אצל האסיפה הגדולה שמנוכח הדופן השמוטה – ואתם שותקים: מה השתיקה הזאת? תוֹרנו לצאת? לא די עשינו? פלוגה “בית” מה עשתה? ופלוגה “גימל” איפה היא, ומחלקה “אלף” שלנו – ואחרים, וכולם, בני כל העולם – למה תמיד אנחנו?’ – ומעֵבר מזה, על־יד הקרון השני, הטעון רק למחצה, הואיל ורחוק היה מקודמו כדי שש פסיעות שלמות, היו מנסים להציל דבר מפי הנהגים, זה העם השורץ על־פני מלוא הארץ והכל גלוי לפניהם. אבל לך שוֹחח עם נהגים! עד שאתה שואל שאלה, בוא השב להם תחילה על כל שאלותיהם, ומה זה עסקם לעזאזל, ובכמה קרבות כבר השתתפו הם, ומה הם לאחר ככלות הכל, אם לא משתמטים גמורים, ושעל־כן שתקו כשאתם מדברים אלינו! – גם אלה בני־אדם! והללו מצדם קשה להניח כי דבקה לשונם לחיכם, וענו גם הם מענה של ממש, וכבר תגרה ממשמשת ובאה, לשעשע לבבות קנוטים, ולהוציא מרת נפש חוּצה, אילמלא אך הגיעו הדברים לנקודה חביבה זו – חזרו הנהגים ואמדו שיעורם ושקלו ערכם ונמלכו וקיפלו זנבם – ‘חכו חכו, – אמרו – תבואו פעם אצלנו: כל כלב מגיע יומו!’ – ‘יומכם כבר הגיע מזמן!’ אמר להם פינילה, והפנה עורף לחזור אצל המקהלה הגדולה.

ושם גם נתבהר בינתים משהו, לפי שכבר צחוקים היו מהלכים שם, ומישהו והוא מוֹטה, בקולו הבאסי היה אומר אמירות והעם היה עושה אזניים ונענה בגיחוכים שונים וגם בצחוקים. חבורה נקודה וברודה למדי, לבושה מכל הבא ליד, ומראיתה, משום־מה, יותר כמראית ילדים מוזנחים מאשר כחיילים. וכבר יש שם גם החבריה מן ה’מסייעת', וברזילי שלהם היה מתלהב לרגעים, והיו מהסים אותו כדי לשמוע את מוֹטה, אשר היה מצביע פעם באגודלו ופעם באצבעו, ומספר כי על התל ההוא שמימין יושבים אחינו אנשי ‘גימל’, והנה גם על התל ההוא משמאל, וכי אנחנו משאירים מחצית שלנו כאן, ומוציאים כיתה אחת, ועליה לבדה לקחת ולעשות, ולתועלתה מספחים לה מרגמה אחת, שלושה אינטש, ומקלע בינוני אחד מן ה’מסייעת', ומגמת פניהם אינה רחוק, אלא אך לתל ההוא – שם, הנה הביטו, נקודת־גובה מאתים־ארבעים־וארבע שמו, ההוא שמה: תל אחד קדימה. אבל שאול נבעת למשמע הדבר, ושאול התחיל מלפני שלושה שבועות, ומה הבטיחו אז, וכי גם אז לא טענו אלא רק תל אחד קדימה כדי לאבטח את קודמו שמאחוריו, – הבטיחו או לא הבטיחו? – כדי שיהיה קצת יותר נוח מאחור, אמרו, פחות לוחץ – אמרו או לא אמרו? – והרי לך היום. שוב זזים תל אחד קדימה שיהיה פה קצת יותר נוח! ומה מחר? – ‘הי! – צווח לעומתו ברזילי – מחר נזוז עוד תל אחד קדימה ואחריו עוד אחד, על־פני כל התלים שלפנינו! – וכשנגמור אותם נגיע אל ההרים, נעלה על ההרים ונבוא אל חברון ושם אחימן, ששי ותלמי ילידי הענק – עוד קפיצה קלה וים המלח – ושם ממול נחל ארנון, ארץ מואב, הה לבי למואב יזעק – ומשם עוד האין תלים משם והלאה?’ – – ‘חדל! – זעק אליו שאול – צחוק הוא לך? שלושה שבועות כאן, ושלושה שבועות קודם, ובלא הפסקה ישר הלאה, ועוד אומרים מבצע גדול הולך לבוא: תנו קצת אויר לנשום!’ – ‘אויר דוקא יימצא לך שם כמה שתרצה’ – אמר מוֹטה וגרם לצחקת־סתם, הידור פניו יותר מחדוָה.

לא, אין כל זה מרווה צמאוֹ של פינילה המקלען. פינילה הולך ומוציא מהמעגל את בן־זוגו למקלע, את דויד, במבע כה רָצין עד שהלה נחרד אליו וחיוך הכלל שעל פניו מוביש כרגע: ‘מה קרה?’ הולך דויד אחר פינילה ומצטדד עמו – ‘נוסעים כעת’, אומר פינילה בחומרה. – ‘נוסעים כמו כלום,’ – אומר דויד ותמה אל רעהו. – ‘אח – פותח הלה בשטף לשון, כמדלג על מעצורים – מה עושים? דווקא עכשיו. אני נדברתי עם מישהו.’ אומר פינילה משפטים קצוצים. ‘עם מישהי. עם אורה. כן, החלטנו להיפגש פה ביום ששי, מחר. סידרנו שתבוא הנה’ – אומר פינילה ומכוסס גבעול שבא לידו, ונמנע מהביט מישרין אל דויד, אלא אל כלל המרחבים המרוחקים שהרוח תועה בהם בריגשה, ויודעת הרבה דברים יותר. – ‘עד מחר נחזור,’ מנחמו דויד רעהו. ‘ואם לא?’ וזה לא הכל. בכלל, הם, לאמור אורה והוא, וכך גם הבטיחו להם, שיוכלו שניהם, יחד, כלומר, לטוס צפונה. מה? והיו יכולים, הוֹ, סמוך, היו יכולים, לעזאזל – לא יודע מה, ככה, בבית, ומה עוד? לא־כלום. לא חשוב, אבל היא הזמינה אותו שיבקר בבית שלה, את הוריה, והם גם כתבו לה, והיו יכולים אולי… ‘להתחתן?’ קרץ דויד קריצת חפזה, פרוצה למדי, והלה, פינילה, לא שש אל הקריצה, ופרש אצבעות יד אחת והפכה כה וכה. אתה צוחק? זה עוד לא. אבל שמע, חבל כל כך. אילו רק ידעת. אמר פינילה. ושלח יד אל גבהי פדחתו להתגרד. וקימט מצחו. והביט נכחוֹ. והיה רציני. והצית סיגריה.

– ‘אה, לא־כלום! – לקח דויד לשונו וסיגריה ואמר ניחומים. – ענין של יוֹמַיִם ומחליפים אותנו.’ – אמר והאחיז מאִשוֹ של רעהו. מה עוד? אם באמת מתכוננים למבצע גדול – הסביר דויד – יתנו חופש לפניו. ואם אנחנו עושים ברצינות – הרי נתחבר לצפון. ותגיע הביתה בנסיעה באוטו. לא באוירונים, ולא בזחילה על הבטן. בנסיעה שקטה, שאפשר להירדם בה, מרוב שקט. – אבל פינילה לא שת־לב לתכניות המלחמה. פינילה מבקש, כנגד זה, כיוָן־שכך, לדעת איך הדברים בין דויד ובין רותי ואם הם אינם חושבים ברצינות כזאת או כזאת. הה, מה, איזו רצינות – נרתע ממנו דויד – מה החפזון, תיגָמר קודם המלחמה! – ‘אתה אל תחכה – לימדו פינילה דעת – אל תחכה יותר מדי, שמע לי. לעולם אין אדם יודע מה יהיה!’ והיה נראה לוֹ כי נותר עוד דבר נכבד לומר עתה, כיוָן־שכך ומנפש אל נפש, אבל דויד כבר ננער ואמר לעזאזל גדול, ונעתק ממנו. ופינילה הסכים מיד, ‘ימח שמם!’ אמר פינילה בלי ליתן כתובת מסוימת – ‘יש לי הרגשה שהסוף קרוב – שייגמר בקרוב, הרבה קודם ממה שחושבים!’ אמר פינילה אגב לכתו, ועוד אמר ככה: ‘הה, אין לי חשק, לוּ רק ידעת!’

ואחר־כך הגיעה העת לעלות על הקרונות. ואותם הנהגים קמו מרבצם בנחת גדולה, ומאליהם, בלא לבקש חסדו של איש, הניפו בהרמה אחת, קב ונקי, את הדופן הכבדה, והדפוה למקומה וחזרו וריתקוה בווים, בחריצות ובבקיאות, ובאותו צחצוח שמשמעו, הה לו התחלתם אתם להיות מוצלחים ככה! וגידי, חוגר סוודר חום על גבו ושרווליו קשורים מלפניו – כאָפנת ‘הבינונית’ – ומנסה להצפין פאר ראשו בתוך כובע אוסטרלי משומש מאד ורחב־שוּלים שמיחק לו מתוך כך כל טעם פרצופו, לולא שצונח מיד לאחורי ערפו ולא מותיר לו אלא את רצועתו ממתגת את פיו. והוא סימן ידוע לכל בן־חיִל, מכל־מקום. וכזֹה וכזֶה ניצב פה גידי ומציע לכל לקחת סוודרים כי קר בלילה, וגם צועק עד שגיד נמתח לאלכסון גרונו, שיבדוק כל איש אם לקח עמו הכל, אם לא שכח דבר, ופירוש ההכללה הזאת שפשוט בושה כבר לחזור ולנקוב ללוחמים מנוסים שַם כל חפץ שכדאי לזכרו, הללו שיש להם מאחוריהם שלושים קרבות ומעלה (מה שלושים! לכל הפחות שלושים!), ומי שכבר קשר את הסוודר על גבו וכתפיו נוסח ה’בינונית', או על שַתוֹ ושרווליו עקודים על טבורו, נוסח השִכבה ה’מתבגרת', ומי שגילגלוֹ וּטמנו בשק החפצים, או בילקוט, ומי שחבש כובע, ומי שהיתה לו דרך־פלא קסדה, ומי שגירבב ראשו בגרב נושן, ומי שהיה לו אפילו מעיל־סיירים אמריקאי טוב ונפלא עם סימני־דרגה מהודרים וציץ ופרח, ומי שלא היה לו כלום אלא רק מדחק לו כתפיו בחולצתו לבשרו, וסומך על מה שסומך, ובעיקר על השמיכות של חבריו – הכל היו גונחים בינתים ומחרפים ומטפסים ועולים בקרון – ורק אנשי ה’מסייעת' עוד עיכבו, וכן עדיין אותו שמוליק הטבח לא נתפייס עד תומו, וכן אותם שיישארו כאן על משלט־העץ (שמתחיל להיראות ישן־נושן, וגם יקר מכל יקר), והיו מתבדחים, ורוח חכמה יתירה ניצנצה בהם, משום־מה, דווקא כעת, והכל היה מצחיק אותם לתיאבון.

אנשי ה’מסייעת' ניצבו למטה זועפים ושותקים. ואף שכל טענותיהם כבר בלו משימוש ומכבר הפסידו טעמם, עדיין עוזי, סמל־המרגמה הבריא, רחב־הכתפים וגלוּח־הראש עד קרקפתו, מתמיך סנטרו על חזהו וראשו נטוי לנגח כפר בן־בקר: אם הולכים שמה ‘על־ריק’ – למה לסחוב ‘מסייעת’? אם סוחבים ‘מסייעת’ למה לא עושים ‘סידורים’? ואם אין עושים ‘סידורים’ – למה לעזאזל סוחבים ‘מסייעת’? ואילו, אצלו, שילב ידיו על חזהו בֶּני המכונאי, ולחץ שיניו על מקטרתו. זו מקטרתו – היא חותמו, היא סגולתו, שאינה בוחלת מעשן בה כל שייתחב, טבק וסיגריה מפותתת, ובשעת־הדחק גם עשבים ועלים יבשים, שכבר נתמחה בהם ודיוֹ בהצצת־חטף ובעקימת־חוטם כדי לדעת איך ירמיץ כל עשב עשנו – ומקטרת, אפילו היא כבויה, לעולם יש בה משהו יותר מאשר בלעדיה, שלא לפרסם את הלעז שמפיצים פחותי שונאיו, כי כבר היה מעשה וטעם ועישן גם גללי גמל וצפיעי עזים, בתוך חיפושיו אחר הטוב. עיניים לבני שחורות וקטנות ונוצצות מאוד. וגומת־חן חבויה לו בשולי אופל ספיח זקנו. מניח הוא לעוזי את כל המיקוח והטיעון, ואינו אלא להעיד בעמידתו על אחוָתו, על מקומו מעבר מזה למתרס האחוָה, ולהזיז לפרקים מקטרתו וללעוס פִּיָתה, בשתיקה, אף כי ברור לגמרי שהקרב אבוד. וכך גם אומר להם ברזילי, והוא מן המחנה שלהם, טוַוח ה’מסייעת': ‘הרי מחליפים את כולם בתוך יום־יוֹמַיִם – ולמה כל הרעש!’ אומר ברזילי תמצית דברי שכל־ישר, אבל עוזי מהדק סנטרו אל חזהו, ואין בו אלא מצח לנגח. אחת היא לו לעוזי דברי ברזילי, היותו מצויד במיטב השמועות, אוצֵר כל ידיעות יום־אתמול בריכוז – עוזי לא יפשיר. מה ברזילי יודע, מה כל־כולו אם לא חובב־צמחים אחד, מין צייד־חרקים שכזה, עם מקל ורשת, אחד שגוחן להריח פירורי אדמות והופך אבנים ואפילו לוקק להן פה ושם, ומפליט מתוכו מיני ביטויים, והולך תמיד ומשוטט, ותחת גומת־חן אחת יש לו שני חריצי־חיוך מוארכים מעברי פיו, לשעות של חיוך, ולעולם יש בכיסו בקבוקונים ומַבחנות ומלקחַיִם קטנים, ויודע ללכת בעקבות אנשים וחיות, צופה בעבים ומכיר את הארץ, ושר שירים תמהוניים לא שמעם איש, ואולי היו שרים ככה לפני שלושים שנה ומקובלים הם בפיו מאביו, גם הוא מין צמחוני לבוש־בדים, אֵי־שם בשכונת־ירק, וכשמתאספים פעם החבריה לעשות שמח, ויעקבסון מתחיל בהלצותיו נוטפות הריר, והחבריה נחנקים מצחוק ומשאגות ‘ממזר־שכמותך־יעקבסון’ וחובטים בכפיהם באדמה מעצמת הדגדוג שמדגדגם הלה, השאגון שמשאיגם, מה עושה אז ברזילי – לא זו בלבד שפורש ומשתטח מן הצד, אלא תמצא אותו מעיין בספר קטן שהוציא מאחד מכיסיו המרובים, ואַל תתפלא אם תגלה שאין זה אלא תנ"ך קטן שקיבל לבר־מצוָה אולי, מעיין בספר יהושע או בדברי־הימים, משוך תמשוך כתפיך בתמיהה, אולי, אבל זה ברזילי וזה טיבו, ועד כדי כך.

ואחר־כך בא מוֹטה, ומוֹטה נתן בקולו הבאסי ואמר ככה: ‘מה הקדרוּת, עוזי?’ ועוזי עיקם פיו כדי שלא יראו שכבר הוא רוצה לחייך: ‘הסידורים האלה!’ הפטיר עוזי שתי מלים בנביחת קרב. ‘למה לך סידורים – בּיסבֵּס לו מוֹטה ועדיין עיניו מחייכות – יש לנו אֵל בשמים והוא רחום ורב להושיע! אתה רוצה שאנאם לך נאום? אינך יודע למה אין סידורים? איפה אנחנו ומה זה כאן ומה עושים כשצריך פתאום לזוז – וכאן קפץ פתאום פיו וחתך לאמור: ותפסיקו עם ההצגות שלכם – ודאיוֹש, עלו למעלה!’ – ‘טוב – נרתע עוזי ותלש סנטרו והגביה כתפו עם זרועותיו – אבל דע שאני לא אחראי!’ – ‘ממתי אתה אחראי – כאן אני אחראי, עלי ועל ראשי. וקפצו עלו, חבל על כל רגע!’ כזה הוא מוֹטה המם־מם וכן טעמו. ועם שאלה מושכים את המרגמה אל הקרון השני, ואת המכונה על חצובתה, ואת זביליהם ואת יתדות הסימון והכלונסאות ואת השרשרות עם הארגזים, סבב מוֹטה והבעית את שמוליק הטבח: ‘גמרת לבכות? קפוץ ועלה!’ לא, הוא לא גמר, ולא יעלה, אם אין ארגז אין מזונות, ואם אין מזונות למה לך טבח! – כאן נתכעס אורי, סגנו של מוֹטה, עד שקפץ ורץ וחזר עם שק והניע את השק מתחת חטמו של שמוליק לאמור: ‘קח שק, פרצוף, ושים בשק, ואף מלה נוספת! קח ושים בשק!’ – תמו טענות הטבח אף כי לא נשלמו – ‘חכו, רוטן שמוליק, חכו כשתבואו לבקש אוכל – נראה מה תאכלו אצלי, ומי יצחק אחרון!…’ – כך אמר וכך שתק, ונשתקע באריזת השק.

לבסוף לא נותרו למטה אלא חוג הלצים שאינם נוסעים, מתמסרים בינתים לשעשוע הנצחי, להטיל חצץ בגבות הנוסעים ולהעמיד פני תם. ועוד עמדו למטה מוֹטה ואורי וגידי, בשיחת־פרידה, וגם שני הנהגים שכבר כלה כוחם מעשות פנים משועממות ונכזבות, כאלה שכבר ראו גדולות בימיהם ונדונו לראות בקוצר־יד, ואז קפץ גידי ונתלה לעלות בדופן, והסטן שלו נתנער וחבט מישהו, ואחרים נזעקו ותפשו את גידי בידיו כדי שלא יחזור וישתמט לאחוריו מן הדופן בהתבזות, וכששככה המהומה הקלה, נשא מוֹטה מלמטה דברי־פרידה ככה: ‘אז, גידי, הכל ברור?’ וגידי ענה לו ‘מְ’הָחוּז.’ ומוֹטה הוסיף עוד: ‘עד הבתים שעל הדרך.’ וגידי ענה: ‘כן.’ ומוֹטה אמר: ‘ושם יורדים.’ וגידי ענה: ‘כן.’ ומוֹטה אמר: ‘ומשם עולים!’ וגם גידי אמר ‘כן, עולים.’ ואחר־כך אמר מוֹטה אל שייקה, שהסמיק מיד: ‘אתה, שייקה, תיכף תתחיל להקים קשר, ותתקשר. ושלא יהיו צרות!’ ושייקה ענה לו ‘טוב’ פעוט אבל ישר־מבט ומוֹטה אמר: ‘מה עוד?’ וגידי ענה לו: ‘זה הכל.’ ‘נו – אמר מוֹטה – כבר כמעט שתים וחצי! אז קומו בני ואחזו בסנסיניו, חילפו מחצו רקתו!’ אמר והניע אגרוף באויר, והכל חייכו, והיה אפשר לצאת בתנופה, לולא, כמובן, קילקל כאן הקרון הראשון ומנועו מרד ולא אבה להידלק. – ‘מה הענינים?’ שאג מלמעלה גידי. – ‘ה"סֶלְפ״ לא בסדר!’ ענה לו ברזילי מאצל הנהג, לפי שהוא בקי בדרכים והוא ינחה את הנהג – ‘אז מה אתה ישבת עד עכשיו כמו השולטן באמבטיה – התנפל על הנהג אורי קצר־אפיים – מה עשית עד עתה?’ – ואילו הנהג שרף את אורי במבט בוז כזה שמלים הן למותר, ואף־על־פי־כן מצא לנחוץ לסַנן: ‘אתה רגיל רק ל"סלפ" בסדר? אחרת לא?’ ושיחרר בבת־אחת את הקרון מבלָמָיו, כדי להתניעו מתוך תנועתו, וגרם להתמוטטות כללית בתוך הקרון למעלה, אנשים וחפצים, – וכל מעמד הפרידה הפך והיה למהומה ולציוחַת־חירופים נטרפת ברוח, והאופנים החלו לתחח תחתיהם את העפר, והעפר הודק לקמח, וזה נתרגש בן־רגע ונתרומם מאליו, ואך נָרוֹם אחזה בו הרוח, והערימה אותו והגרישה אותו צעיפים צעיפים עשניים, מתאבכים, מסתבכים, מליטים ומשתרכים בשובל נמוך, מעובה וצונח ומופץ אל השדות החיורים, הרחוקים, הריקים כל־כך.

 

פרק שני    🔗

יצאנו בדרך־העפר הכבושה, ההולכת לה ומוליכה אל ה’ריכוז', אשר ממנו פתוחות כל הדרכים לכל עבר, וגם אל שדה־החניה המטיס הביתה, עם שתי הבקתות המנמנמות שם לעולם, ומיד חרק הקרון, צלע ופסח כבדות ויצא ממיחרץ האופנים, הטוב והכבוש הזה, שריח החופש והשלום לו, ומשהו ירוק וכחול ולבן וקריר ובטוח מנצנץ במרחקיו, ונטה בטלטלה עזה וביבבה מחריקה שמאלה, מזרחה, אל שביל מפוקפק מאד, שעדיין קרוּם עפרו מהודק, ומוליך אל מי יודע אנה, מבלי שעברו בו ימים רבים, ושמתחיל עושה לך תהוי בלב. ועד כך הוסיף הקרון והטה חרטומו עוד יותר, ונסב ימינה למטה, אל מדרון התל הגדול הזה, משלט־העץ והגומה שבצל עפאיו, והתחיל משתלח ויורד, מפציע נפצים מאחוריו, חולף מחשופי שכבות סלע, המשוות קצת צבע טרי לגוון העכור הכללי, שנלאָה מהיות לו גוון כלשהו, ונסגר במעי קרבם של ענני אבק, שהרוח המערבית עטה וריטשה אותם מיד להיוָלדם. יורדים בטרשים ובגבשושים המיובלים אבנים מנותקות, מדורדרות, מיטלטלים בתוך פחיסת קרקע שהשביל הזנוח מיטשטש בה ורץ למטה בקפיצה מעוררת חששות, אבל עוד מעט והפחיסה הופכת שלוחה יוצאת, ואינך מספיק להינער ממַפל האבק הצונח, וחוצים שדה־קוצים מאובק ומתעלף – וכבר נפער לרגליך ערוץ הואדי הגדול, זה האפיק העמוק, אותו ששרשיו הרחק בהרים, וסופו בים, ויורדים לתוכו בזהירות מרובה, ובחריקה, ובצויחת בלמים, ובתנודה גדולה, ובתרועת מנוע, ומזדעזעים על הדורי חלוקיו ומצע חצציו, ומשכשכים באיזו שלולית מעופשת של מי־ירקת, בין החלוקים ובין חציר־הסוף, ירוק ורענן, נורא לא שייך לכאן, נלפתים בניתור קשה, ויוצאים בגדתו שמנגד, בהזדעזעות נוספת וברוב כוח שואן, על־מנת לחזור ולרדת מיד אל גור־אפיקים, המתחכך בצד אמו־הורתו, וחוזרים ועולים ממנו אל שדה־רגבים צהבוני, עם חנוכיות של בּוצינים מעופּרוֹת, וכשהרוח חוטפת רגע את עמוד־האבק ומוליכה אותו ביד חזקה הצדה, מייד מתגלה מאחור התל הגדול מלוא קומתו האפורה, נישפֶה וכיפח, ובראשו אותו אשל כמוּר־כותרת, שמצל על גומת הרביצה רווית־החלומות, שנעשו אבודים כנראה.

ברזילי נותן עיניו בנהג קפוץ־השפתיים, קושר עמו דברים במתק: ‘גם אתי אתה ברוגז?’ – 'לא ברוגז עם אף ‘חד’. מנבּח הנהג וחוזר וחורז שפתיו. – ‘ולמה אתה חמוץ?’ – ‘שלא ילקקו אותי יותר מדי.’ מנבּח הלה. – ‘סיגריה, לפחות, תעשן? הו, אתה רואה, אז בכל־זאת אפשר לדבר אתך!’ – טיפסו בגבעה נוחה. מימין גשר הרוס של סוללת מסילת־ברזל נטושה, ומשהו, מעֵין מפולת טירה, תלוי בו. רצו בצדו של חריץ אחד קטן, אחד מחבורת חריצים קטנים שהיכן שהוא להלן יצטברוּ לחריץ גדול יותר, ויתגדלו להיות ערוץ כּרוּי לעומק ולרוחב, אשר עם שיקלוט ערוצים וחריצים בכל אחד מכפפיו, ילפת דרכו, בטרם יקפוץ ויפרוץ במגח־ראש, אל לב העמק שאינו נראה מכאן, ושם כבר פרק אחר, מחוץ לתחום. – ‘יש לכם כאן חבילה של פזיזים!’ פרק הנהג אבן מעל לבו בגילוי־דעת קצר. ‘יש ברוך השם’. פרק ברזילי בנחת את נשקו של הלה. ‘אבל לוחמים טובים!’ הוסיף כדי להזכיר. – ‘תהיה עוד מלחמה?’ שלח הנהג מבט אליו. וברזילי ביטבט שפתיו והפך כפות־ידיו וכך השיב לו. מטפסים במעלה גבעה. תלמים צהובים־אפורים נוקשי קרום. דרדרים מאוכלסי חלזונים. סניפי שבילים באים פתאום ומתכנסים יחד בלב השדה, שבילים אילמים באין דורש, מפריאים וחוזרים לקדמותם. ואחר־כך עלו על סוללת הרכבת התורכית הנושנה, אשר כרסומי נגיסות הזמן ניכרים בשפך עפרה ובגבב חצציה, ועד שמספיקים לראותה מתמשכת מזה עד עיקולה בחיק מחפורת, ומזה עד היעלמה על־גבי סוללה מוגבהת – הממשיכה נְהִיָה סתומה – כבר יורדים וכבר רצים בשדות האפורים, שחתימת עשב קמל מַדהה בו גוון פה גוון שם, בצדי שרשי ואדיות עקלתניים, מתגיידים לכאן ולכאן. כמובן היו לברזילי גם רעיונות אחדים בענין המלחמה וסיכוייה, ולא מן הנמנע היה להציעם לפני הנהג, אך יתר האבק יִבּש חום המנוע, ולא נותר לפניו אלא למלט פרצופו בעד האשנב, לחטוף ולסנן לו מַשב־רוח מצן מתוך האבק ההומה. אבל הנהג לא חש לזה, והיה מוסיף ומרצה מאצל ההגה, בתוך כבשן התא המוסק, בלי לבקש לו יותר מקצת נידוֹת־ראש כה וכה, או ‘צודק’ לסירוגין, שחויבו על־פי מידת ההגינות, ושברזילי פרָעם כסדר. ומי יאמר, אגב, אימתי יחזרו שדות אלה להיחרש, מי יחרשם, ומה יהיה אז בכלל? רוח זו כבר של סתיו היא. איש אחר גמלו, איש אחר צעד בקרו, היו נוהגים לפשוט כאן בשדות לחרוש, כל זוית וכל פאה שהשיגה המחרשה. משהו באדמה יש, בהשתאוּתה הלא־אומרת־כלום, באותו מבע של בהמה שלא אָבסוּ לה אכלה היום כתמול־שלשום, ויותר מזה: כמבּע פרה לא־נחלבת. עד כדי צעקה. ‘כן־כן’, אמר ברזילי לנהג. אבל נוכח כי הלה מכבר סיים, ומתנדנד ונוֹבק־רוח החריש משקיף נכחו. וכשמוצאים אחר־כך דברים לקשור אליו מחדש – כבר מתגלית על קמר הגבעה בקתת־חומר אחת שדלתה הפרוצה מעידה על קורותיה – ואלה כבר שדות ההפקר, שאפילו אין בהם כלום, הרי הם נוגעים כבר בלא־שלנו, במחוץ לנו, זה שהכל ייתכן בו.

עברו על־פני הבקתה והציפוה אבק. ומעל קו הגבעה הבאה כבר היו מסומנות שתי בקתות נוספות, משוכת־צבר, ועץ דל אחד. – ‘ריקות?’ שאל הנהג ובלא אדישות. ירדו לקער ומיד היו מעפּרים על־פני הבקתות השתים. דגל לבן תקוע במקצוע האחת. בת בוגרת לשידוכין. ערימת־תבן מעבישה־משחירה. ג’אָרה גדולה ושחורה הפוכה ולועה פוהק שוממות. עוגות גללים מיובשים. אבק אבק. ואילו על קו הגבעה הסמוכה כבר כמה בקתות יושבות יחד. ‘אלה!’ הצביע ברזילי, מוציא ראשו ורובו בעד האשנב, לצעוק לגידי שמאחור, ולהחוות לו במו אגודל מהופך. עוצרים, ומסתבר במוחש כי אמנם מכאן ולהלן כבר אחרת לגמרי. משום־מה נעשה צר על כי הנה תתם הנסיעה ותתחיל, מי יודע מה תתחיל. ועוד צר על כי אי־אפשר, בדיוק כעת, קצת להצטנף פה בתא החם הזה, על מושב־העור המרופט, זעוף־הקפיצים, ולהסמיך את הראש לפינה ולנמנם כלשהו, פשוט לשקוע בנמנום עז שמרחיק את הכל. ממש כעת צריך להתנער ולצאת ולהתחיל. הה, איזו רוח בחוץ!

גידי כבר היה למטה. כנפות הסוודר המאוגדות על חזהו מתרעשות, ותפארת שערו הסבוך מזדעזעת זעזועי שיח נמוך, והוא שואג עם הרוח וכנגדה, לאלה לרדת ולאלה להישאר. עברו־חלפו הימים שיורדים בקפיצה ומוכנים לרוץ. יורדים בכבדות, בגניחות, בביקוש מדרך־רגל, כנשים הרות, רגל אחר רגל, מאטב אל בורג, ומצמיג אל סרן, וכמטרוניתות כבודות, משומלנות, משתרכים בתהלוכה שמזכירה הכל ורק לא שורת אנשי־צבא צועדת. איש בטלטול נשקו המזולזל, ובלא־חמדה לא מוסתרת. רק גידי התמלא עזוז יותר ויותר, וקרא לברזילי, וצירף אליהם את הראשון שנקרה תחת ידו, אף כי הלה הסתייג אין־מלים וניסה להיטשטש הצדה, ושלחָם לפנים, לבדוק את הבקתות. ‘אנחנו נחפה עליכם!’ עודדם גידי, ובשאר צעקותיו העיז את החבורה ואירגנה למסע ההתקרבות, וחתם הכל בחציבת להבה: ‘ואל תהיו באבעס, בחורים, קדימה!’ נאם גידי והלהיב לקרב. ונלהבים ככה יצאו גיבוריו ומשכו רגליהם במעלה הגבעה, בתוך הדרדרים היבשים, השוממים. אלה מהם מעשנים סיגריה אחרונה שלפני הענינים, וראשונה לאחר אבק המסע, והמקלענים הפשילו מקלעיהם על שכמם, ויעקבסון הרכיב את מרגמת השנַיִם על כתפו, וכבר התחיל בסדרת רקיקותיו, קצרות ונפלצות לצדדין, בהיטח לשון זריזה מבין השינים, כמיץ נְטְץ שוללני אין־קץ. גם הרוח השתדלה ובאה מאחור לסייע לעלות, להמריץ יותר, לפי שחזוּת השורה ההולכת היתה כמסיימת מסע מיגע ולא כיוצאת לדרך. כפיה אדומה התנשבה על צוארי פינילה, מסוערת מדוגלת קדמה־מזרחה, והוא כשבוי בה, מעקם צוארו להמעיט טרדתה, שכן ידיו תפושות בנטל ‘ארגזי הפעולה’. וגם אם הולכים, ‘על ריק’, כמדובר – חוזרת לה בצנעה, משום־מה, ריגשה כלשהי, זו הידועה, שבטרם, שלא ברצונך, כבוּשה למדי, ואינה, כנראה, אלא מחמת הרגל. המדרון קל, ההליכה נוחה, ועם זה כבר עייפים, עייפים מראש, – ‘לעזאזל – סח דויד אל פינילה, והמקלע מחתך בכתפו – אני מת לישון.’ אחרון החשקים להתלחם דעך. ובינתים מתגלים ברזילי ורפי למעלה בין הבתים מניעים זרוֹעיהם: הכל ריק, והסיכום, כי כל זה אינו אלא מטופש ללא הכיל, ומיותר, ומכל־מקום – נתגדש. קבוצת הבתים. וזאת פה הדרך הגדולה מן הדרום לצפון, אשר סוללות־העפר מעבריה מעידות על טיבה יותר מאשר היא גופה שאין בה כלום אלא עפר מהודק עד החורף. הבקתות, כרגיל, קצת חסרות מבע וקצת יתומות, כאלה שלא מגיע להן אלא, אולי, בעיטה, ושתפסקנה להיות מרגיזות במסכנוּתן. משהו שהוא לא זה. נופפו למטה אל המכוניות. והתחילו מצטפפים סביב גידי שכרע על ארבעותיו מעל המפה, מעיין בה ובשטח שלפניו חליפות.

– ‘ההיא שמה!’ – קבע גידי. – ההיא? – ‘כן, זוהי’. נקודת־גובה מאתים ארבעים וארבע. וזה הכל? כן, זה הכל. שני קילומטרים מכאן, זה הכל. ונלך ככה עד שם? – כן. דויד יחפה במקלע שלו ואנחנו נאגף שמאלה. אם תהיה התנגדות ידפוק משם גם צ’יבי. וזה בודאי יספיק. אחר־כך נתבסס שם. זה הכל. יש שאלות. שאל גידי בלי סימן־שאלה. המתינו למכוניות, וגידי נטרד להסביר ולארגן. ישבו על האדמה בצל השמש והרוח. ‘וזה הכל?’ אמר נחום וגרד כתפיו בקיר. ‘מה רצית עוד?’ אמר לו רפי, ממחה זיעתו ומטלטל זרועיו להחזיר את מירוץ הדם. – ‘לא כלום’, אמר נחום. ‘חשבתי שמי יודע מה שם.’ – אמר עוד, וגם: ‘ואם זה רק ככה – למה שתקנו ולא לקחנו אותה מזמן?’ – ‘נקח היום. ומחר נצא לחופש.’ – ‘אה, לעזאזל.’ – ‘נוכל לגשת לשם ישר במכונית – למה להיסחב ברגל.’ גנח יעקבסון והתריז רוקו לצדו. מן הדרך ומטה גלש השדה ואחר־כך נכלא בין ירכי שתי גבעות מתקרבות. ושוב התרומם להלן ונעשה גבעה של כלום אשר בראשה התגבבו בתים אחדים, והם הם. והכל היה צרוב חום עכוּר, השמש היתה עומדת לה חמה והאדמה היתה חמה לה, ומחוץ לשמש החמה ולאדמה החמה, המתגבּעת ומתקמרת כה וכה, לא היה כלום. ורק רחוק־רחוק, יותר ממה שנוגע ישרות, התנשאו הרים תכלכלים, וגם עננות אחדות. 'אז למה לא יוצאים? אמר שאול, שכבר קצרה רוחו לגמור ולשוב. ישבו בצל הבקתה, וריח טַאבּון כָּבֶה נידף במציאות של חולי, מוללו רגבים לשַחָק עפר, הטילו זוטי אבנים אל מעבר סוללת הדרך, פלוני פיהק, ורעהו השעין גבו בקיר. ‘מלחמות כמו שהיו לנו – כבר לא יהיו.’ גנח פינילה. – ‘אל תתגעגע יותר מדי.’ הציע מישהו. ‘איפה,’ ענה לו פינילה בשלילה גמורה, ואחר־כך בא גידי וצעק ואמר שיקומו ויסתדרו, ושיאללה נצא לדרך – וגם הפך ראשו המסובך לאחור וצעק למי שעשוי אולי לשכוח דבר מאחור, וגידי צוארו נמתחו, והרוח טילטלה את סבך ראשו ואת כובעו האוסטרלי, כאילו מי יודע מה.

ושוב שורה יורדת במדרון השדה, המתולם לארכו תלמי אביב שלא הספיקו לזרעם דורה עד הסתיו, ונשתדפו לחום־אפור מקוּמח. ושוב ברזילי בראש ורפי נגרר אחריו מן הצר, ושוב פתוח מכשיר־האַלחוט על גבו של שייקה המשתדל בכל קטנו שלא לפגר, ולא למעוד בהרחיבו צעד, שעה שהוא מתקשר וחוזר: חוה אחת, חוה אחת, חוה אחת (וגם נעשה חשק, כמו תמיד, לבוא קרוב, ולשמוע מה אומרים לו, לקשוב: אולי מלה חשובה מתבשרת שם…), ושוב מתעקלת השורה, ומאליה, פרי הרגל מר־נסיון, מתרווחת, ואיש מרעהו מתרחק, וכן בודקים את הנצרה, את הבריח, מתחילים מטים אוזן אל המרחקים, משהו קפיצי הולך וניתן בצעדים. מימין מרובע של בוסתן, ירוק תמהוֹני, מכותר משוכת־צבר, אשלים משתחווים ברוח, יחידים בכל המרחב, ולשמאל קפלי גבעות קמוטות בנוח ועינן כעֵין האוֹכרה, ואין כל דבר אחר לצוּד את העין או לעכבה. מאליה, בלא פקודות נפרקת השורה, מגמישה יותר, מפזירה, נכונה לכל הפתעה. כשהרוח, כל אותה שעה, הודפת בגב, מחרישה וממלאה את האזניים. מחטטים בעיניים בקמטי הגבעה. אדמת־חומר חולית שעקבות לֶס פתוכים בה, שהולכת הלאה ונעשית סידית יותר, וכובד השחמוּת שמאחור מַחויר. ואדי מטיל עצמו פתע לרוחב ערוץ הפקר צר וחותרני: תם המדרון. עלעוֹל־אבק כונף קוץ ונישובת, רץ עולה מלפנים בצדי השביל, במעלה הגבעה. עלעוֹל אחר, לא צפוי, מתפרץ פתאום אל תוך השורה, מטיח משב חם ומעופר, כמגע נשימת כלב שוטה, ונסער אל תוכו בכוח סחרורו, מתכרכר ופורץ הלאה על רגלו העקלקלה. מציצים לאחור ושם המערב מזהיר בשמש המנמיכה ואופק גבעה אחת חתוך עליו. השביל מתחיל מטריש. רוח באזניים. איש לנפשו.

עכשיו נראה אם זו באמת פשיטה על ריק, ואם נוכל לגמור תיכף. – נפתח במקלע – חוזר גידי ומשנן באזני ברזילי שאצלו – נראה מי ישיב. נסתער ותיכף נתחפר. כן, עד שתבוא השמש כבר נהיה מחופרים – אמר, ובלי דחיות. – הדרך אינה ארוכה, ההליכה לא קשה, והרוח הודפת בגב. – רק האֵתים הקטנים הללו – משחק־ילדים ולא אתים – כן. הואדי הזה עלול להפריע למכוניות? לא, דל מדי. – להתחפר ולארגן אבטחה היקפית, ובלי פזיזות, כן. – חלק חשוב מן המלים הולך ברוח. – האם הבאנו הכל אתנו? אצלנו תמיד ככה, בבהלה. – מעלה הגבעה כולו חרוש. שקט. כן, וגם אין כבר חשק. הרוג אותם, אין להם חשק. – אולי דווקא יריות קצת יעוררו, יועילו. – וזאת שם – היא כבר ‘הבקתה הבודדת’? – נראה שכן. ‘דויד! אתה עולה שמה, אל תתחיל לפני שנהיה למעלה. וצ’יבי אתה אל השלוחה ההיא. וזזנו!’ צעק גידי לאלכסון הרוח. טרשים צפים־עולים מעל העפר המַחויר. האחרונים באגף נחפזים להשיג, להיות. הבקתה הבודדת במגע, שקטה, עדיין טריה ונושמת. רפי וברזילי רצים, נבלעים בצלה, גידי עוצר והשורה משתטחת. דומה לתרגיל אימוני־שדה. לא יאומן שברצינות. אחר־כך רץ גידי ומצטרף לשנַיִם, שוכב אצלם בצל שריח רקב דבק בו. זאת היא? ההיא חשופה למדי, שלוש־מאות מטר מאתנו, גבעה ובקתות אחדות על ראשה. העמק מקוער חוגר מרגלותיה סביב, מוצל קוצים אפורים, מימין אוכף מטריש, גדרות־אבנים מלבינות, פה ושם זיקור קלחי סוככנים גבוהים, שום תנועה לא נראית, וטוב שהשמש מאחורינו. ‘ריק?’ לוחש גידי ותופש עצמו בלחישתו, ומכעכע ושונה בקול עמוק, אבל לא בלחישה: ‘לא רואים איש.’ – והשנַיִם מניעים ראש לשלילה. ופתאום, בהמשך המבט, מתגלה כי עיניו של רפי תכולות הן, וריסי שמורותיו מאוגדים לקווּצוֹת מחודדות, ובעצם עדיין נורא ילד צעיר, ומתאים יותר מכל היה לשחק עמו בג’ולות, או סתם במחבואים. פתאום. החבריה שמאחור כבר מצייצים זה לזה. אין מה לראות, צריך להתחיל.

יורדים. למטה תשש כוחה של הרוח, והיה שם שדה־שלף חם, מנומר קוצים אפורים, צרורות אבנים, וחרגולים אדומי־גף שניתרו מתחת הרגליים. תמוהות מאד, מבהילות מאד, זרמו פתאום שריקי היריות מעל הראש, ונפץ קולן, שבושש רגע, נפל הודד בכל העמק, כל־כך לא צפויות, לא הולמות את השעה. צרור שואג אחר צרור, וביניהם מפל שקט שאץ למלא חלל ריק, ואת העמק, את המיית השדה, את אין־המגע, דפיקת לב מלוּוה הכרה מתמהמהת: זה מתחיל. ומשיכה אחת מדגדגת להתפרץ ולרוץ, ביחד עם משיכה אחרת להתנפל ולשכב ארצה ולהטמין ראש באדמה. עוד צרור זורם ומפח אויר אחריו. גידי מנפנף בידיו לכאן ולכאן, וכולם מתפזרים לצדדים בריצה קלה, הנעלים מתנגפות באבנים, צליל שדה בריא. רכס הגבעה ריק. קלחי סוככים גבוהים. עוד כמה צרורות איבחו פרצוּ דחופים, ועדיין אין מענה. מטפסים בקמר הגבעה, זרוּע־האבנים. קצת מעשיב־מאפיר, וריח־זבל. צ’יבי נחפז אל גבּחת הגבעה והשאר רצים מימינו. קצת חשוּף החזה, לכל מפגע, ערום אין־לבוש. ובבת־אחת צצים ורצים על־פני במת המישטח שלמעלה, אל מול בקתות גדולות, לא צפויות, מתוַדעות בהיתקלוּת. והלאה, בהמשך גבה של גבעה זו – מצטפפות בקתות נוספות, קטנות יותר. – ‘אהלן ערבושקים!’ צהל פתאום צ’יבי ממקומו וצירף מכת־אש לצהלתו. ומבין הבתים הרחוקים ההם נתגלוּ שתי דמויות, קופצות ורצות למטה לעבר המדרון, דמויות השייכות לסמוי הבלתי־שייך אלינו. ‘דפוק אותם מהר!’ נתלהב שאול, מכניס כדור ויורה ברובהו אחת ושתים ושלוש. ואחרים אחריו. – ‘הביטו שמה!’ – צווח צ’יבי ממקומו, ועוד דמות אחת רצה מבקתה קטנה ונעלמת מיד במדרון ואחריה עוד דמות שחורה. ‘אשה!’ צועק מישהו. ‘עוד אחת!’ צועק אותו בחור כשדמות שחורה אחרת, מבין הבקתות, מתקפצת ורצה ריצה רדופה ולא מהירה, נלבטת, ונעלמת מעבר לבקתות. ‘הנה! שם!’ יצור רץ ואחריו עוד אחר, יצאו, נפלו רגע, ושפופים ומדלגים בחפז רב, פרצו וקפצו והלבן שבבגדם הצהיב. צ’יבי משלח בהם צרורות דשנים, וגם האחרים אינם טומנים רוביהם, ויורים ככל שמספיקים. אבל מישטח הגבעה נערף שם באחת אל מדרון, ומעלימם מיד. בתנופת־יד מזעיק גידי את דויד מאחור ומוסיף וצווח אל צ’יבי לקפוץ ולתפוש את הכיפה שלפניו שמאלה, והלה מזנק מעשה אמן וכבר הוא שם בתוך טרטוריו. אלא שאין עוד אל מי. נמלטו. ‘כמה היו?’ שואל מישהו. ורפי מחשב: ‘אחד ואחד. ואשה ועוד אחת, ועוד שנַיִם, כמה זה?’ – ‘כלבים!’ צועק צ’יבי ומוסיף לטרטר במקלע ארוכות וקצרות, מרתיק על כל בקתה וממשש באִשוֹ כל פתח וכל קרן־זוית. מפעם לפעם מצטרף מישהו ומרים רובהו ויורה, מעמיד פנים כאילו גילה מי־יודע־מה. אבל אין איש. ‘די! – זועק גידי – אתם תחפּוּ – פקד על מחצית הכיתה משמאל – ואנחנו ניגשים לראות’.

קבוצת בקתות קרובה. אחת מוארכת וכמה צמודות לה כאפרוחים ודוגרת. כל גב הגבעה מתעקם והולך ונוטה צפונה, כדמות כִּלְיָה כפופה במוגזם, או כקטנית שטבורה לחוץ מאד, ושתי תפיחות לה, זו המערבית וההיא הצפונית, ששמה, שגם עליה קבוצת בקתות. סלעים משַטחים גבם הלבן מעל העפר האפור. והרוח ממלאה הכל עד כי אין עוד מבלעדיה. מעבר לגבעה והלאה ובמרחק – שם נוף הארץ־לא־לנו, הכומסת סודותיה בחוביה, גבעות גבעות ועמק גדול, כנראה, בינינו לבינם. עדיין צ’יבי ורפי מטרטרים מאחור על הבתים. ופלוני כבר מפרק חותלות נעליו, וגם חולצן לנערן מחצץ. וכבר החבורה מסתובבת בין הבקתות הקיצוניות, ונראה שזה הכל. – ‘הו! – שורק נחום – בקלי קלוּת!’ – וגוחן ומרים חרס מחרסי האדמה – ‘ראית כמה חרסים?’ אומר אל ברזילי שאצל כתפו. ‘תל עתיק’, משיב ברזילי וחטמו מרחרח סביב. ‘לא מבין למי הפריע התל הזה – אומר נחום הרהוריו – ולא יודע למי תצמח טובה מכל זה’. אבל ברזילי כבר שפף והגביה חרס והפכו לכל צד: ‘תראה מה מצאתי!’ – ונחום גחן לראות בפלא. אין הם אלא חריצים בחרס ולא שום ראשית של כתובת. ‘יהיה נפלא אם נגלה כתובת!’ אומר ברזילי והופך מכיתת־חרס אחרת – ‘הכל כאן עתיק סביב. לא רחוק מכאן – אמר ברזילי – לכיש, בצד ההוא, ושם מצפון – גת, והתל ההוא, ממערב, הוא עגלון, כנראה, – ואם ככה, הלא כאן צקלג!’

‘צקלג’, – שנה נחום בלא התפעלות – ‘אולי! – התפעל מאד ברזילי – למה לא? אולי כאן צקלג!’ – וגחן להגביה יד של כד, גם הגישה בעיון אל חטמו, והשתדל להטות אור נכון על פניה. – ‘תל צקלג או תל־בטיח – מקום מחורבן’, פסק ואמר נחום. – ‘הו, אם באמת צקלג – טען ברזילי – ואנחנו נלחמים על צקלג – הרי הכל מצלצל אחרת!’ – אבל נחום היה אדיש: ‘לא מצלצל כלום.’ אמר על גבול הזלזול. – ‘אולי יתמזל לנו מזל – אמר ברזילי בהתעוררות לא מוסברת, שוקד לנקר בין החרסים – ונמצא מציאה!’ – ‘תראה! – התלהב כעת ברזילי – כמה יפה! המירוק האדום, והקישוט הזה! עוד נמצא כאן כתובת! אינך זוכר מה היה בצקלג? את מלחמות דויד המלך? לא נראה לך שיפה לדעת כי שוב נלחמים יהודים בצקלג של דויד?’ –’יופי חי' – פטר לו נחום וסטה מעליו.

מבין הבקתות הרחוקות היה גידי מוסיף ומנפנף ידיו בעצמה לגשת אליו. היו מדשדשים והולכים בין הבקתות הקרובות. מטמורת לאחסנת תבואה פערה פֶה חשוך וחשוק טבעת אבנים, ועוד אחת (שים־לב, שלא לצנוח שמה בלילה), ריחות טַאבּוּן עם ריח תבן ישן, גללים ועפר אפור מַחויר, פָריר ותחוח, נָקוּד שברי חרס וצרורות. בקתה זו כולה גללי־בהמות, קש רקב וצחנה אטומה. אבל הבקתה השניה, ארוכה ואפלוּלית. מחצלות מצהיבות על רצפתה, נורא זרה ולא מענינת. יוצאים ומיד מתעקם גב הגבעה, כמין נעל־עבודה שכובה, תפוחת־חרטום ומופשלת־צואר. קצת יורדים והכל מטריש, ומשטחי־סלע חלקים מבהירים בשמש, וחוזרים ועולים בתיפוח השני של הגב המעוקם, בין שיחי־צָלָף מדולדלים. גבעולים חרבים של מָרווֹת אבוקות. ובאים אל בין בקתות אחדות, שלוש או ארבע, בנויות אבנים משוקעות בטיט, וטוחות טיח מתקלף. וקצת מן הצד מעורמים גלי־עפר ומצבות־אבן, שדה־קברות ישן אבל לא נושן, נצרי דקל כפופים חררים נעוצים, וישני־עפר מעורבים חדשים בישנים. תמוה־תמוה. מכאן והלאה משפילה הגבעה מזרחה ומיד צונחת נערפת במדרון תלול, שבעומקו מקוער הגיא הלא־נראה, ומעבר לו חוזרת מתרוממת גבעה, שמדרונה עולה בשלושה גלי קפלים עד ראשה המגובשש צמר נטש נמוך, ושביל חותך לאלכסונה רץ דרום־מזרחה אל ההרים הרחוקים, עמעום תכלכל־אפור. ואילו ישר לצפון, שָכוּב מרגליך והלאה, שדה נוח וחרוש, נוח וחרוש בלא בעיות, כשלוחה מאוצבעת, אשר ממפרקתה ומזרחה היא מתאשדת לגיא במצוקים נישפּים, וממפרקתה ומערבה משתפעת קלות כמין מרזבה נרחבה, רדודה ונוחה לבריות, ומאכסנת לצלעה שביל הולך ובא מהיכן שהוא בעולם, ומה שם הלאה? מה היא הבקתה והעץ ההוא, החתוכים כצללית וכמין ענין של חשיבות יתירה בתוך המרחב הריק, בלב שמי האופק על קדקוד גבעה רחוקה, בין שילובי קוי גבעות רבות? – לא, על־פי המפה לא תזהה מאום, אלא רק עוד נקודת־גובה פלונית: מאתים ושתים. זה הכל. בקתה אחת ועץ אחד. וכך גם רואים ברור במפה של גידי ועל הכל מתפרחת הרוח, מוטות כנפיה כמלוא העולם, הולכת וסוחפת לה בתנופה, ואשר עצם אין־המעצור לפניה מגרה אותה ולהוסיף ולהשתולל כסייח פרא, ולנגוח בשטף הלאה מזרחה. ושם, במזרח, שם הכל מרחיק ומתנכר, עוטה ערפל לועז, ומתראה כאילו שפתיו צרובות וסדוקות מחרבונים ומצמא. אכן, הופכים וחוזרים להביט מערבה, שכּן שם יותר בית, והאבק שם רותח זהרורים מסמאים, של שעה ארבע אחר־הצהרים, וקו חיתוך גבעות השפלה משורטט כהה, תחתיו עמקות סגולה, מעליו כחלוּת מזהירה, ורוחו של ים, ואדמות תנובות כאילו לחות יותר, והכביש שם, והדרך הביתה. כן. לא, אין איש עוד על הגבעה, אין גם מסתתר או נחבא, אפילו לא תרנגולת. ומוזר הדבר, קצת מוזר, בכל־זאת. כיוָן שכך – הרי זה סוף פסוק. מתחילים מתלקטים אצל הבקתה הקיצונית, לומר דברים, להביע סברות על מה שהיה ועל מה שיהיה, ובעיקר להשיא עצות טובות לגידי. היו שאמרו כי אם זה הדבר – הרי שאינו שווה בטרחתו. והיו שאמרו כי ריח־רע תופס אַפּם, בכל־זאת, ואין יודע מה ייצא. והיו שחששו לצרות לא מפני כלום אלא מפני שנכון הוא לחשוש לצרות. ואילו שאול היה טוען מעל כולם כי עתה, כיוָן שתם המפעל, מה עוד יכול למנוע מהחליף את המנצחים, שעשו את הנצחון, בבטלני כל הפלוגות? ונמצאו גם כאלה שהקיפו את גידי ולימדו אותו במפורט איך לארגן מעתה כל דבר ודבר, והיכן להציב את ה’בֶּזָה', ואת המרגמות כשתבואנה. ואילו גידי מיתח צוארו, התנער מכוּלם, וצווח ברעש גדול שישתקו רגע ושיתנו לו לעשות משהו, ושלח מיד את דויד ואת פינילה ואת מקלעם להשגיח ולשמור את המדרון לגיא, ואת צ’יבי ואת רפי ומקלעם שלח סמוך לשדה־הקברות לאָבטח צפונה, ואת כל השאר, כאת להקת אַוָזים, היסה בקולו והקהילם ונהגם ביד רמה ובהמולה מרובה לאחור, לקדם פני הקרונות כשיבואו ולפרקם. מיד מצאו פינילה ודויד ומקלעם מקום טוב וגם מחופה מרוח, שם הציבו את המקלע, שם הציתו סיגריות, ופינילה פשט רגליו מלוא ארכן והסעיד גבו אל תלולית שנמצאה לו, והיה הכל נוח ורוגע, עד ההרים מרחוק, הללו התכלכלים, שצלעותיהם בהירות־מַורידות. ואפשר היה להתמסר בלב שלם לתכנית הטיסה הביתה, שנתבטלה כמעט, ביד המקרה. ‘נורא מרגיז’, אומר כעת דויד. ‘מה?’ – ‘זה. דפקתי שני סרטים מלאים. רצו ששה ערבּושים אחד אחר השני. ואף אחד לא’. – ‘מה לא?’ – ‘מה לא! אף אחד לא נדפק! – כועס דויד – בפחות מחמש מאות מטר – ונמלטו!’ ‘זה רחוק – ניחמו פינילה – והמדרון היה כל־כך קרוב!’ – ‘איזה רחוק – לא מקבל דויד תנחומים. – פחות מחמש מאות, וששה, ששה שלמים, אחד אחר השני!’ – ‘אבל הם רצו, רצו וקפצו, וקשה היה לפגוע!’ – ‘אל תספר לי – זועף דויד – מאה כדורים על שש מטרות מחורבנות, וכלום! ממש לא אני! בושה לסַפּר!’ אמר דויד, מזיח את הגררה למקומה, ומוסיף ומפרק את הקנה כדי להשקיף לתוכו מול האור. ‘לעזאזל, נבלות! – אמר דויד – ברחו כמו כלבים!’ –

– ‘גם אצלנו מתחילים כעת, סוף ספטמבר, לחרוש,’ – סיפר רפי לצ’יבי, מורה על התלמים החרושים במישטח הרכס שממול, שמימינו מתמוטט המדרון לגיא ולשמאלו שופע במרזבה הנוחה. – ‘כל־כך מקדימים אצלכם?’ אומר צ’יבי אגב טרחה סביב המקלע. – ‘מקדימים? אחרת לא נספיק כלום. השטחים מפוזרים מאד. וביחוד כעת שלא נשאר מי שיעבוד בכפר. כולם הלכו.’ – ‘הזאת שכאן, אינה הכי־הכי, האדמה הזאת שכאן.’ – ‘סידית – אמר רפי – אבל לרגלי משלט־העץ־שלנו היתה לא רעה כלל, נקיה, עמוקה, יפה, לא רעה כלל, ראית את גובה הקוצים שם?’ – ‘אני כבר לעזאזל רעב כהוגן.’ – אמר צ’יבי וטפח על כרסו. – ‘הו, היית צריך פעם לבוא אצלנו לראות.’ אמר רפי ובלע רוקו. – ‘ממה חיו כאן הערבּושים האלה? – סקר צ’יבי סביבו – קצת תבואה, קצת צאן ומתו בזה אחר זה.’ הצביע בּהנוֹ על הקברים: ‘חצי תריסר בקתות ותראה כמה קברים!’ – ‘היו קוברים פה את מתי כל הסביבה, ככה זה אצל הבידואים. כאן ישב כנראה השייח.’ – ‘מקום לא יפה כאן – אין מה לראות!’ פסק ואמר צ’יבי וכירכּם פרצופו כנגד כל הגבעות החמות באי־נחת. נטלו והפכו שניהם עיניהם שמאלה, אל המערב הזוֹהֵב ואל חיתוך צללית מירשם הגבעות שמתחת לזוהר. האהילו עיניים, בדקו שם היטב, ושתקו איש להרהוריו. ואחר־כך דיבר צ’יבי לאמור: ‘טוב, נראה, נראה’. שאינו צריך פירושים – ‘גם בג’וליס היה משלט בבית־קברות, ראית? – אמר צ’יבי מתוך הרהוריו. – חפרו שוחה ־יצאה יד, פתחו תעלה – יצאה רגל. ולך תשכב שם לעשות מלחמה.’ – רפי צבט קצה חטמו, והסיע עיניו משדה־הקברות אל השדה שלהלן ואמר: ‘מי עושה מלחמות מי. אלה שפה מתו ואין עוד עם מי להילחם.’ – ‘מה מוסיף למישהו כל המשלט הזה? אמר צ’יבי מזעיף, מתכוון ב’מישהו’ להללו שמתחת לזהרי המערב, השולחים בחורים ומצווים עליהם דברים. – ‘חדל – התוַכּח רפי – משלט עצום, תראה איך הוא שולט על כל הואדי הגדול, סביב־סביב!’ – חַרבּן על הואדי הגדול – מי צריך אותו!' אמר צ’יבי והזעיף יותר.

אבל לא קודם שהגיעו הקרונות אל תחתית קבוצת הבקתות המערביות, שכבר קוראים להן ה’משלט הערפי' (ולאלה שכאן – ה’קדמי') – וכל כבוּדתן נפרקה, הושלכה וגם הוטחה, הכל לפי טיבה ולפי קוצר אפיו של משמשה (וגם היה מוזר לראות קרונות שלנו במחוז מיוחד זה). ועד שלא מיהרו וחזרו והפכו חרטומיהן מכאן לעבר השמש המשפילה, וקודם שתיעלם, ורק לאחר שהתחילו מרקדות להן ריקניות וצלצלניות על מהמורות הדרך בחזרה, וענני האבק פרצו ונהדפו גלגלים גלגלים גדולים לאחור – רק אז פירכסה ויצאה לה הכרה מודחת אחת והתפרשה פתאום כולה: נשארים. שיש בה גם קצת משום נלכדנו. לא עוד כל מיני דברים, כאלה או כאלה, אלא אך פשוט: נשארים. ויותר מזה לא הבטיח לך איש ולא־כלום. לא, חביבי. אולי לכן, כשהיו גוררים כל דבר למקומו היתה שרויה קצת שתיקה. מחוץ לקולו של גידי שהתמיד וקירקר זירוזים לארגון ולהדרכה. והתחיל יוצא ומתחוור הדבר, כי לא לחוות דעת או לעיקומי־חוטם של חכמים הובאנו הנה – אלא כדי להישאר כאן, ולקחת בעוד רגע אתים, ולהתחיל לחפור בטרשים, כן, חבר יקר, והרחק כל ספק מלבך. ‘כן כן – הלאה, עוד עוד, שם, כן!’ הוסיף גידי וקירקר. בכל מקום שם הוא ובכל מקום לא טוב בעיניו, ואינו מניח לאיש בלא לתקוע באוזניו עד מפלת חומות יריחו. ואחר־כך התחיל עוזי, סַמל־המרגמה הגוץ, נכרך ונסחב אחר גידי בשיטוטים על־פני כיפת הגבעה למצוא מקום יאה למרגמה־שלושה, שוטט והצבע אנה ואנה לעבר מקום אויב משוער, וחזור והדגש: לואדי, אל מקום חיבור שני הערוצים שמה, ואל השטח המת שבואדי, ואל הנפתול ההוא שלהלן – אבל עוזי כולו ‘ברוגז’, רק רטן, רק פסל כסדר, כל מה שזה נתן לו. – ‘זה בשביל מרגמה? לי יש מרגמה ולא תותח!’ – או בחילוף: ‘אם אתה יודע יותר ממני להציב מרגמה – אז בבקשה’. – וכיוצא בהם פזמוני־אהבה רכים מני רוך, עד שקצרה רוחו של גידי, ופנה וצעק אל עוזי ככה: ‘די! לך קח וסַדר בעצמך – ורק שתתן לי אש לואדי!’ – ‘הו, הנה – ענה והביע עוזי – ככה היית צריך לדבּר מהתחלה!’ – וגידי סטה מעליו בחרי־אף ובעוז גובר, רוטן רטינות לא מסוימות. מיד מצא עוזי בור טוב, מן המוכן, שאין צורך לטרוח עליו, אלא רק קצת להרחיבו, קצת לשפצו, ובעיקר להישמר בו מעקרבים, והרי לך עמדת מרגמה כבדה, שאם גם אינה מאה־אחוז, ואשר אותו עוזי עצמו כבר חפר וכבר פעל בראויות ממנה שבעתים, וכן קצת גבוהה היא מדי, ועלולה להתגלות ולהיפגע מהר – הרי ראשית היכן בעולם מוצאים מאה־אחוז, שנית, מה כבר יוכל לקרות במקום סרוח וריק זה שערבּושיו נמלטו בלי יריה, ולוּ רק לתפארת הכבוד בלבד. השד יודע למי צורך בכל ערימת־אבנים זו, בכל אלה הבקתות המזוהמות, ולמה יחוּיב אדם להתאמץ ולהזיע תמצית כוחו עליהן – כשמחר בבוקר באים אחרים תחתיך. ויקומו־נא המה, אם טוב בעיניהם, ויעשו גם הם מעשה בחייהם התפלים, ולוּ אך רביע מכל מה שאנחנו כבר עשינו ופעלנו בימינו – לנו כבר די, כבר עשינו למדי בשביל חיינו הקצרים. כזה וכזה אמר עוזי ואמרו בחוריו, וכזאת וכזאת הלכה הרינה בתוך הבור של ה"מסייעת", כשרטנו והוסיפו במזועף על גידי, על האתים ועל האבנים, ועל החיים הללו הגומלים עטרת קוצים למי שראוי לו זר־דפנים לא אחד – והתחילו מתרווחים להם בחלל הבור.

הואיל ומראש שיער גידי סירובו של כל אחד אחר פקד על עובדיה, והוא זבלגן וגם חטמו רר, ואשר כל שאר סימניו מטושטשים, חשובים כאינם, לסייע בידי שייקה ולגלגל עמו במוט בשנַיִם כריכות חוטי־טלפון מן ה’ערפי' ל’קדמי'. וכך בחשו שניהם את העפר הממוקמק ועשו מלאכתם בשתיקה, כששייקה משתדל בכל שלא להכביד על אותו עובדיה כדי שלא ירגז ולא יעזבנו לפתע לנפשו. אבל לעובדיה יש חשבון משלו, ועובדיה אומר כך: ‘מוטב לעבוד אתך, מאשר להיות סַבּל וללכת ולחזור מאה פעמים עלה ורדת’. ומשמע הדבר – מה החפזון, נעבוד קצת וננוח, נגלגל ונשהה – כוונה ששייקה נפתל עמה במדיניות של הסחה: ‘טוב, אבל נגיע קודם עד האבן ההיא – אי־אפשר להפסיק פה!’ – הכל כדי שעובדיה לא ירגז בדרך. קובי הארוך, זה החבלן, שראשו הבהיר מפורע לרוח, וארגז־מוקשים לו על כתפו, עובר בצעדיו הטופפים על־פניהם, וקובי אומר להם: ‘משלט אדיר, מה? אומרים שזו צקלג של דויד’. – ‘איזה דויד?’ – מגביה שייקה ריסיו אליו – ‘מה איזה? דויד המלך! דויד מלך ישראל חי, חי וקיים!’ מזמר להם מעֵבר ערפּוֹ קובי ומרחיק ועובר לפניהם והרוח מתפיחה חולצתו ועושה בה גלי קפלים נרדפים. ‘מ’כפת לי דויד המלך,’ – גנח עובדיה ובלם חטמו במשיכה עזה, ושוכח אגב כך ופוסח על האבן המדוברת.

את הבקתה המרכזית שב’קדמי', אשר בחצרה עוד רמצו גחלים מתחת פארור מפוחם, וצחנת עשן גללים אטומה עוד היתה חונה באוירה, וכמה מצעות־צבעונין היו פרושים בחדר האפל, ומחצלות בלות, עם צינת טיט מחופה אריג־עכבישים עבה, ואבנים עירומות – אותה הועיד גידי להיות למַטֶה, למחסן, למבשלה ולמחבשה – ולקול דבריו נבהלה סיעת־יונים מעל חומת החצר והטפיחה כנפיה ונתנפנפה לרוח. וכבר מגובבים כאן סירים ואלונקות, שקי מזונות, ג’ריקני מים, ארגזי תחמושת וארבעה־חמישה בחורים כבר בעצם תוך ויכוח, טוענים חבילי־חבילות של טענות על כל הנחה והנחה שמניח גידי. ונכנס אז בחור ומנפנף בידיו שני רובים שמצא אֵי־בזה, אחד רובה אנגלי חדש, והשני טופס ישן־נושן, שעוד נפוליון, או שמא אלכסנדר מוקדון, ניפנפו בו, וצ’יבי שנזדמן שמה, זילזל בו עד עפר וגם זרקו לקרן־זוית (בעוד שלפני ששה חדשים בלבד היה גורם חדוה ועסק גדול להצפינו), ופינו מקום לקובי שייכנס וארגז המוקשים על כתפו. לא רק מראה הארגז הגעיש את שמוליק הטבח אלא עצם הרעיון החצוף, שנוסף על כל שותפיו דוחסים לו עוד מוקשים בצדו, מפגע לכל רסיס, לכל כדור תועה, והשד יודע מה, פה על־יד הפרימוסים שלו, וקץ כל הקצים! לא, לעזאזל, או הוא או הם! יותר לא יוכל כּלכּל! – זה לא הכל – ניחמוֹ קובי – יש עוד שני ארגזים קטנים, וגם שלושים ושנַיִם קילו חומר־נפץ בשקיות. ותיכף יהיה הכל פה, וכשיתפוצץ – עד הירח יתפוצץ! הו, לא! קובי שייצא מכאן! הוא, פרצופו וקניניו, האין בקתות אחרות כאן! צעק שמוליק. מזוקנן זקן ‘חיות הנגב’, ונס נעשה שמוקשים הם אלה, שלא נטלם וביעטם כולם כרגע. רק בדי צַעַק התערב גידי להזכיר כי לחינם הרעש, שכן בתוך שעה־שעתים יהיו כל אלה מטומנים במערכת הגנת המשלט. ואת קובי, שפתח לענות חלקו – הקדים גידי ודחפו משם, ולא יוסיף צרה לצרותיו.

'נו, מה נשמע בצקלג? עצר קוֹבּי ועמד על־גבי ברזילי, שהיה גחון ומעיין במרחבים ובמפה, שהשאילו גידי לצורך קביעת המרחקים. – אבל ברזילי מניע ראשו בצער: צקלג? חושש הוא שנחפז מדי – לא כאן צקלג. – למה לא כאן? – הרבה מזרחה מזה, ממש לרגלי ההרים שם, יושבת על מקורות מים רבים… – חבל, הצטער קובי על שם כה עז־צלצול שנשמט הפעם מידיהם, אם לא יתחרט ברזילי ויחזיר עטרה לישנה? – הו, לא, צר לו שהטעה בחפזו את הכלל – ועל שכבר קפצו ונטלו את הטעות ועשאוה קבע. מכל־מקום כאן וכזה הוא נוף חייהם של דויד ושל פלשתים – אמר והחוָה ידו על כל האפקים סביב, מחשופי גבעות רוגעות באור שמש יורדת. כאן היו וכאן עשו מלחמות, כאן גִדלו תבואות ונהגו צאנם, וחושב כי דבר לא נשתנה פה, מאז ועד היום הזה. – ‘חוץ מאתנו…’ התחיל קובי, אבל ברזילי לא נפנה אל זה, ותחת זאת הזכיר לקובי מעשי דויד בברחו מפני שאול אל אכיש מלך גת. מעשה בהורדת ריר על זקן. ומאכיש אל המדבר, ומן המדבר אל הישימון, ומן הישימון אל אכיש, והלה נתן לו את צקלג: על הגבול בין האדמות הנחרשות שבעולם מדי שנה בשנה, ובין האדמות הנחרשות רק אחת לכמה שנים. מכאן היה פושט דרומה, קוטל בכל אותם העמלקים, הגרגשים והפריזים למיניהם, ומעלים מעלליו, גוֹלֵש לאכיש על נגב הירחמאלי – דואג להשמיד קרבנותיו עד האחרון, שלא ישרד מהם מלשין. – ‘הה, דויד המלך…’ – גנח קובי, סחוף לסיפור. – 'אינך זוכר? – תמה ברזילי. זוכר ולא זוכר. בחור רב־הרפתקות היה, לא?… שלושים נשים, כמדומה, שלו ושל אחרים, ונפתוליו עם המלך הזקן, עם שאול, פה הכה ושם נלחם, ואת מעשה רצפה בת איה, ושר שירים ובכה בכיות ורקד ריקודים, ברכה על ראשו – ומה לא? – הו, גיחך אליו ברזילי – בחור סוער היה, אותו דויד מלך ישראל, לא?… ומניחים לו לדויד המלך, וברזילי שב לכרוע על מפתו, כצמא על עין־המים, נלהב ממה שמוצא בה ואינו יכול למנוע טובו מקובי – בוא תראה – הוא קורא מתוך קפלי הגליון המרשרש, מוליך ומביא קנה־קש לסימוּן – בוא תראה כיצד: כל שרשי הערוצים שלרגלי במת ההר, אלה המנקזים את נֶגֶר מימי מערב הר־חברון, יוצאים להם עם קפלי השוּליִם, במגמה כללית מדרום־מזרח לצפון־מערב, רצים ומצטרפים לשני ענפים עיקריים, זה שבגיא הזה וזה שבגיא ההוא, הנה, ממש בשחי השלוחה הזאת (וזה פשר תלילות המדרון ומצוקיו אל הגיא: מיפגש שני זרמי־הר צעירים ורבי־כוח!) – מכאן ומערבה יורד הנחל למישרין, במיפשק הגבעות ההן, עד התל שאצל הדרך הגדולה, והלאה אל התל שאצל המישור, שם מתחבר אליו אותו ערוץ שחצינו לרגלי משלט־העץ שלנו. רואה? וככה מפרידה מערכת הנחלים הללו את אזור הנוקשה מאזור התחוח, את סלעי הרי־הגיר מעפר גבעות־החומר, קו גבול שאת כל פיתוליו סימנו פעם מבצרים, תריס לאדמת המזרע מפני השוסים. כל אותם תלים: אחד, שנַיִם, וגם זה, וזה, ועוד זה, והנה – בלי סוף – סיפר ברזילי ונשא עיניו אל קובי, שכרע אצלו וכוסס צפורן ידו. – ‘כן – אמר לו קוֹבּי – הרים, נחלים ואנחנו.’

כעת קם קובי והלך אל ה’ערפי' להביא את יתר אוצרותיו. הטפיף רגליו על גב הרכס, בין מַערי־סלע מלבינים, רקועי קרקע אפורה, ואגודות מלעניים מרתתים ברוח, עד כי מתלחש בלבך להתעכב עליהם רגע לקשוֹב אל דקות ילל הרוח סביב כל קנה רותת, ולהציל פתאום מאבדנוֹ דבר מעט, שאף כי אינו מסוים, הריהו ישנו פה, מיוחד ושונה מן התמיד, דבר שאינו משתנה כפי שדברים משתנים, ניגון־דקוּת נצחי, אחד ולא מתחלף בכל פינה ופינה שבעולם. מנוכח היה הכל סמאונֵי־שמש, זהרוֹנים עוקצניים ויבשים, שהרוח הוסיפה וטישטשה אותם אל הפנים. והיה פתאום במַשבה השוטף, לא ברור מדוע, כמין אישור לחששות סמויים, או אולי כמין תוכחה אילמת שיצאה והשיגה אותך לבסוף. מה כאן לא היה נכון? או מה כאילו צריך היה להיות אחרת? – התנער ומשך דרכו הלאה. יש ומנגינת הרוח נעשית כזו ששמע רובינזון קרוזו כשעלה להשקיף – והנה הים ריק ומקיף סביב־סביב. סביב ערימת החפצים התלקח שאון, ואלה מהם שאינם של איש נדחפו אין־חפץ עד שיבוא איזה גידי ויצעק ויכריח לקחת גם אותם. בּני ורעהו, מאצל מכונת־היריה, קראו אליו קריאות־צהלה, אלא שלא אמרו שום דבר שיש בכוחו לעבור ולצלוח את נהמת הרוח, ודי להם גם בהינע־יד. החיתוך שמחָתך הארגז הכבד בעורף, אינו מעכב שילוח מבט אל רחוק, עד תכלוּת ההרים המאפירים. צקלג זו על שתי קבוצות בקתותיה העלובות, כבר היה ריח של עזובה ושל אבדן בעליה מהלך בה, משהו שמתפרק ומתבלה ואינו מתנגד עוד לכליונו. לא זו בלבד אלא גם, כאילו, כבר הולכים ומתרגלים לאסון. רמץ הגללים שנדבק בכנף הרוח מצחין על סביבותיו כספחת. את ארגזו פרק קובּי חרש, וכמתגנב חמק־יצא עד שלא יתערב בכל המתרגש בפנים. הקיף את הבקתה, דילג על תעלה כרויה אחת, ויצא מאחור, מחופה מן הרוח, להביט אל חזוֹת הגבעות שממול, שטופות ומזהיבות בהרי השמש היורדת מאחור.

אכן, שני ערוצים עמוקים ונרחבים הם, ושם משמאל הם מתחברים. חותרים עד מחשוף הסלע, טעונים לבנוּת גבב־גרף כרסתני, ועושים בין שתי שוקיהם משולש מתרומם לאִטוֹ ומתגבַּע בהדרגה. על מדרגתו התחתונה יושבות תאומות־בקתות אבן כפולות חצר, וצמתי־שבילים מתאספים שם; מעליהם, בהמשך הגבעה הזאת, הופך המדרון למצוק תלול, מקוער מכוח זרמי מים קמאיים, ומעבר להן מתעלם הואדי הרחוק, ברוב נפתולים, ובכל מקום שהוא מתחַכּך בצלע גבעה, ממהרת זו ופורקת לבושה וניצבת לפניו חשוּפת חזה גיר לבן, בוהק בצחוּתוֹ כנגד השמש עד סמאון כחלחל. שלושה מצוקים כאלה, בזה אחר זה, ועל גב כל אחד חטוטרת גבעה שחומה. מיד אחר־כך נוטה כל העמק ומתקפל לו, כמי שגמר דבריו, ונעלם בתוך סבך גבעות אין־קץ, אשר רק ברחָקים, כמין חומה מופרשת לעצמה, התגבּהוּ ההרים התכולים ואליהם ולקראתם המתה כל־כך הרוח בכנפיים גדולות, שאתה נכמר יוצא אחר מהלכה הסוחף, מלוא רוחב הארץ. אבל מושך את הלב יותר מכל הוא דווקא השביל הזה היוצא ופונה דרומה־מזרחה, במרחב הפנוי בין הגבעות, וקורא לבוא וללכת על־פניו, לצאת בפשטות ישר הלאה, לרדת עמו ולעלות עמו, לפנות פעם כה ופעם כה, בתוך השלווה הפרושה, מסע שביל עפר רוהט, קייצי ועליז ללא דיבור, שדות חרושים ושלפי־קיץ מזהירים, וכנשימת גלי ים שליו, כבטרם היות כל מאומה, ללכת הלאה, ופולי־עפר תמימים נשחקים מתחת כפותיך אין־רטינה, שכּן כך ברגיל הן דרכי־העפר, אין הן משומשות מלוא רחבן, ורק נתיב צר, כרוחב מפסעי איש, הולך שחוּק באפיקן המנמנם, ועד שלא תפצענו עגלה, או טלפי חמור סורר, שנשמט בהתנמנם בעליו על מרדעת השק, נוטה פתע ומתפרץ לעבט דרכו, ומצריך מלקות מרדות ונאצות לא־מעט, ולעתים אף ריצה יחפנית אחריו ברשרוש בגד – וחוזר, לבסוף, בהינע אזניים פחודות, להליכה התמה, הטובה, המרקידה טלפים בפציעות מצומצמות וחפוזות, בסדרה קצובה, מתחת שתי רגליים נצבתות ונפשקות חליפות מכרסו ולצדדים; ועד אז תהיה דרך־עפר קרוּמת ציפוד, עד שלא תתוה עליה שיירת־נמלים נושאת־גרגרים את קִוָה האדמדם, הרחוש, או עד שלא יבקיענה תל תיחוח של חולד שאך הציץ וכבר נפגע בדריסת פרסת גמל, ממעכת כובשת תחתיה – ועד שלא באוה כל אלה ועד שלא יקרום עליה קרום אדום שלם ושליו, תראֶה הדרך כשדה נרדם לכל דבר, ואפילו עשב כה ועשב כה יתחזק להיעגן בה, מסוער ברוח, כמו כלל העשבים, כאילו לא דבר הוא, ורק זה מוטל עליו, ובאותה צייתנות עשבית עצמה, התעלמות שתבוא, יום אחד, על ענשה בתלישה אחת, בשיני־גמל גדולות וחוטפניות… כן. מה? לא! עוד שני ארגזים עליו להביא, לבד משקיות חומר־הנפץ, ועם זה נטל והתישב בצלע המדרון, עקבי סנדליו הרחק מוגבהים שם בניחותא על אבן אחת שנעצרה באמצע דרדורה, תמוך לו ולאחוריו, ובכיסוס צפורן היה לוטש עיניו על חזה הגבעה המתרוממת מנגד. מנוחה יסודית כל־כך היתה שרויה שם עד ריגשת אי־מנוחה. שלווה שיש בה כאחד נמנום עם עֵרנות חשודה.

כלום אינך תופש ריח נרגש, פתאום, כריח געגועים – עד שנעשה צרוד לך בתחתית הגרון, ואין פתאום במה להיאחז. אסף ברכיו וכינסן אליו נתן סנטרו בכפותיו, ואת כפותיו על ברכיו, ותהה מכווץ ומחריש. אחר־כך מישש בכיס חולצתו, המכופתר תמיד. וברר שם מתוך כמה עפרונות־פיצוץ ופצצים זעירים הצריכים עיון, וגם הופרדו לצורך זה, ומצא שם זנב עפרון וגם פנקס קטן ונטלם בראשי אצבעותיו הארוכות, והבליש מבט לאחור אם אין משגיח בו, ועילעל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחזה הבקעה נשוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רפרופי כקורי־עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא, אם רק תדע לקשוֹב בלי פניות – ותוכל אולי גם לתפוש נכון, בלי להזיק, או לבתק, וחזר ורשם שורה, ואותה גבעה שממול שהתרוממה לפניו לאטה מצהיבה־משחימה, ושביל אחד הולך לצלעה, מרחיק אל המרחקים ולקראת תִכלות ההרים האפורים, וחזר ובדק מה שהיה רשום על הדף:

הריק הגדול הזה, אלוהים,

עמק שטוח וגבעות שטוחות

ובאים אחריהם אפקים שטוחים

וגם הלאה מהם למרחקים

עולם כולו שטיחות אין־קץ.

זה קודם־כל. ואחר־כך התפרצו שורות אחרות. כאלה:

לאן איפוא, לאן הערגה

הצורך המציק ללכת עוד ועוד

אם ריק ומחוק ושטוח כזה…

מחק את ‘הערגה’, וחסרה היתה מלה מכרעת. או, אולי למחוק הכל ולכתוב לא כך. אלא שהדף כמעט מלא. משהו, שיהיה אמור בו ‘מרחבים מרחבים’, ומסית לעוּף. או לפחות להשלים את השורה… משהו פותח יותר… עומדת שהות שמתמסרים בה לניקוד הכתוב, בשקדנות, בהפקעת עצמו מכל העולם, בדייקנות שלא איכפת לה שום כללי הדקדוק. שדשה בעקביה קמצים ופתחים בלי נקיפת־הרהור. וכמעט שעגה עוגה סביבו, כגון זו שהיו עגים הצדיקים להרחיק רוחות רעות, לבל יזידו להרוס פנימה. ואחר־כך קיפל את הפנקס ומחץ בו את העפרון, ותקעם כמו שהם לכיסו ופרף את הכפתור, וקפץ בלי לתת זמן להתישב בדעתו, ומסנן חירוף שהוא, נחפז והשיט צעדיו הטופפים ובשתי קפיצות אל מעבר לבקתה, ועוד הלאה אל כתף הבקעה המערבית, שכבר קוראים לה ה’ערפי'.

 

פרק שלישי    🔗

לא, גידי אינו נותן מנוח. מיד ניגש לארגון המשלט ולהצבת כלי־הנשק. פשוט מכולם הוא המדרון המזרחי, אל הגיא, ואם אך תוסיף ותמַקשהו קצת – ופתרת כל צרכיו. קשה יותר קדימה צפונה. בשלוחה החרושה הזאת, וכן דרומה־מזרחה, בקער המדרון היורד אל מירדד הואדי הגדול: מכאן פתוחה הדרך לכל בא. גם שריון, אם ירצה, יוכל לעלות מכאן ולתמרן בלא קושי. אך ראשית מה פתאום שריון, ושנית מה תוכל לעשות כנגד שריון? אין בידיך אלא כנגד הסתננות־פתע, וכנגד זו מובטח הצפון, הואיל וקל לצפות למרחוק. מה מתקבל איפוא? מקלע אחד ישלוט על שולי הבקתות מקרוב ועל המדרון המערבי של הגבעה ממול. מקלע שני יועתק עד שיוכל לכסות באִשוֹ את פני השלוחה ואת מרזבתה. אל תוך הואדי תגיע המרגמה־שלושה שמאחור, ואילו על השטח שמעבר לואדי, החל מן העמק שבצל השלוחה ודרך מזלג פגישת הנחלים עם הבקתה הכפולה והשבילים המרובים, וטפס במעלה הגבעה האחת והמצוקים שמעבר מזה – בכל אלה ישלוט המקלע הבינוני, ומקומו קדימה משהו, כדי להיטיב את הטווח. ואילו המרגמה הקטנה ‘שנַיִם’ תצטרך ‘להחיות’ את המדרון המת של הואדי. הבה נציץ רגע בואדי. תלול לכל אָרכּוֹ. כולו קשה למַעבר. גדה שטוחה אין בו אלא במקום אחד: בדיוק מול אותו קער, שפירושו אחד – כאן יוצב הפיאט. מה חסר עוד? חסר עוד אגרוף אחד. כוח נייד לתמרן בו. ולהתחפר! אלוהים וכל כרוביו: להתחפר! קודם־כל להתחפר. בואו בחורים, הפשילו שרוולים בחורים: זיעה חוסכת דם! ונכין משהו לאכול. כשיבוא מוֹטה יהיה הכל יושב כבר במקומו. ועוד צריך לסייר הכל, לדעת מה בדיוק בואדי למטה, מה בבקתה הכפולה ההיא. והכל הפעם ילך למישרין, ויאללה.

כל זה כרגיל טוב ויפה עד שבאים ולכל אחד כמובן הערות משלו וערעורים שונים על גידי, על תכניתו ועל הסדרים כולם, בכלל ובפרט. מובן שבני של הבֶּזָה יטען כי לעולם אין מוציאים מכונת־יריה קדימה ולא נשמע כזאת, ולא רק שניחא לו פה במשלט ה’ערפי', אלא כדאי גם להרהר מה אם תבוא ההתקפה מן העורף דווקא, ממערב או מצפון־מערב, וכאן, למרבה המזל, שדה־אש נבחר ואדיר – מניין הבטחון שדווקא מכאן לא יבואו? לחינם, דבר לא הועיל לבֶני. גם חוַת־דעתם של בחורי המרגמה הגדולה, הערומים עד מתניהם, לא הועילה, והיו נאלצים להסתפק בהגנה על עמדתם שלהם, ובפרסום הצהרה זו: ‘אנו נראה מי יזיז אותנו מן הבור הזה!’ – ואולם לא איש גידי וישעה אליהם. אינו אלא מטיח לעברם לחפור לחפור ולהתחפר ולהתחיל לטווח אל הואדי וברזילי יהיה להם לעיניים. – לעשות, להתחיל, לעשות! דברים בוטים שמתגלגלים כרגע במדרון הרגיל – לחפור? במה? צחוֹק! באתים האלה? כן. באתים האלה. – ולמה לא במעדרים? – למה שאין. – ולמה אין? – עד אין קץ. וגידי כבר הפנה אליהם עורף מצומר, וצעק מרחוק אל שייקה, להתקשר עם מוֹטה, לאמור: מתבססים והכל בסדר. – ‘זה נקרא אצלו סדר!’ קָבַל בּני מתחת לגוף המכונה הכבדה, באזני רחמים הכפוף תחת החצובה הכבדה. ‘רוכב קשות!’ אמר רחמים בכללוּת. ‘כשמם־כּף של רובאים מתחיל להתערב בנשק־כבד…’ התמרמר בּני אל מקטרתו. ‘תמיד משלמים ביוקר.’ ידע רחמים להשלים את הזמר בן־האלמוות. וגם כשבאים אל המקום המיועד למטה, במשלט ה’קדמי', ונוכחים עד כמה צדק גידי, ואיך רק מכאן מתחילים השטחים להיפתח ולהתגלות לפניו – אין זה אלא רק כדי להגביר זעפו; ועצם הידיעה כי אין טעם לזעף – משלחוֹ פרא, כאש לוהבת. מרדוּת גוֹאֶה לבו עד מעֵבר שתיקתו קפוצת־השפתיים, וכל־כך חבל שאין תואנה למהלומות. – ‘אל תהיה ילד!’ מוכיח בּני את לבו הכעוס, לולא שיש גם איזו שביעות־רצון, בנקודה רחוקה אחת, על שזעמו גובר על דברי־הגיון, שכולו פתוח הפקר למרי פרוע, מגרה ומסית לקטטה ושיתפוצץ משהו, עד כדי שדמעות ממלאות לפתע עיניו, והוא אץ לבלען אל תוכו ביחד עם גידוף חרוק־שינים. ועמוס זעם. מכונת־יריה, ורחמנות על עצמו הגיע עד לפני הבקתות הקדמיות. והואיל וגידי לא נראה, נטל וישב בצל בקתה, ובשתיקה אוכלת כליות וחדרי־לב, פטם פיטם לו מקטרת בסיגריה מפוררת – לינוק קצת מַרגעה. ולרחמים המבקש לדעת בזהירות מה יהיה עליהם ומה יעשו בטרם חושך, הוא משיב בשני נידי־שפתיים: ‘מַ’כְפַּת.’

רחמים מושך כתפיו, מפשיל שפתו התחתונה ומתיז רוּקוֹ לצדדים. ואחר־כך פותח רחמים ונושא קינה ממושכת וחדגונית על המצב ועל הדברים. ותיבה אחת חוזרת ומתנגנת בפיו כבת־בית מורגלת: קיפוח, קיפוח רודף קיפוח, עד שלא יצא קיפוח זה קופץ ובא קיפוח זה, ואין לקיפוח סוף. הכל בשפה רהוטה, במעוגי אצבעות נכפפות למנין, נפשקות לתמיהה, ומתקמצות לנתינת טעם, ולפרקים אף נשלחות לצבוט קצה חטמו, ליתן פוגה שבין סדרת־קיפוחים אחת לאחרת – אלא שגם כאן הוא מקופח: קהל־שומעיו יושב מחריש כאבן. – ‘אז מה?’ חותם לבסוף רחמים באמירה שאינה שייכת למה שדיבר קודם, אלא רק לחששות, לאכזבה ולבקשת־עצה. צר לבני על שהתיר לענן לרדת ולהעטיף אותו, נראה לו כי אין בודד וזועף ממנו, והכל פתוח עתה לפני אותה דמות ישנה להגיח, לצאת ולבתק את כל קרומי הכאילו־הַגלדה, חוזרת ונחשפת אותה שהות שרטונית שעיכבה בחטף־אחד את מירוץ הזמן, אשר לאחריה, כאילו, נתפצל שטף הזמן להלן להרבה פלגים קטנים, מתנפצים ועוקפים סביב השרטון. ואילו הזרם האחד, השלם, שמקודם – נפסק, ואינו קיים עוד. אותה שהות קרדומית בקרב על המאתים־ושמונה־עשרה, כשנשאר לחפות במקלע על הנסיגה. והיה ברור, וגם אמרו לו כך אחר־כך, שהוא לא יחזור עוד, שהוא גזור ונגזר לו, שהוא אבוד, כשאֶלי שוכב נתמך בגבו, ומספיג דרך חולצתו נזילוּת חמה ומפסיק לגנוח, ובין גניחה לגניחה חלל מתמשך, בור אין־קץ, אם תבוא או לא תבוא עוד אחת – ופתאום פגע פגז מקרי אחד במשוריין ההוא שממול. ואפשר היה לקפוץ ולרוץ בחזרה ולהינצל – שהות קטנה של זמן שנעצר אז ולא חזר עוד לתיקנו, ושצריך לעשות כעת הכל כדי להיפטר מעינוי זה, ואין מצליחים אלא לשקוע בו יותר. מדוע לא יעבור כעת מישהו ויקרא לו, יתן דבר לעשות שיסיח את הלב. קום חפור לך שוחה. כאן לא כמו שם. שם היה סגור וכאן פתוח. ולא יחזור דבר פעמַיִם. כאן שקט, כאן כולם, וכאן כלום, קום, לך חפוֹר!

‘אין זמן לשבת!’ ניצב עליהם פתאום גידי ממרוצתו, מצמצם עיניו הקטנות מחמת קרני־השמש המאוזנות כבר כמעט. ופושט יד אחת להתחיל להסביר, וניחם על דיבורים ועל אמירות ושומט ידו, ולוקח נשימה אל תוכו, ותולה מבט בבני הלז היושב לרגליו, והמכונה מלחיתה לרגליו ככלב. ביד רועדת מגיש בּני גפרור נוסף אל רמץ הטבק המפוקפק, ועורך מלים לאמירה נכונה, אבל גידי גוחן אז ומשפיל בסיגריה שלו אל בליחת האש של בּני, וינקו להם איש מעברו, וחמיצות זיעה זרה צרבה רגע איש חוטם רעהו, ונפרדו ושהו מיושבים כדי לפלוט לוגמה ראשונה של עשן, ותוך כך היה נראה לבני כי גידי הלז שממולו, מה הוא בסך־הכל אם לא בחור עייף, בלתי־חדל מתרוצץ, ועוד יוסיף ויתרוצץ ארוכות. וגם כי, מעיקרו, אינו בחור רע, וראוי שקצת פחות יציקו לו, ואין זו כלל אשמתו אם הכל ככה, וצריך לבלוע את כל השאר פנימה. ואולי אפילו למצוא פעם שעה, ולחטוף שיחה עם גידי זה עצמו, כפי שהוא. בדידות עלי. אחוז בדידות אני. – ‘אהלן!’ – קרא פתאום רחמים – ‘תראו מי זה בא!’ – ואכן על המישטח ברווח שבין הבקתות היו באים ומתקרבים, הלוך ודקוֹר את האופק בהחוָיות אצבעות נטויות, הלוך והתוַכּח בחום, מי אם לא מוֹטה ואורי סגנו ועוד פלוני אחד לבוש פלדס קצר – מראה שעקר והקפיץ את גידי בלא אָבּד מלה, וכבר הוא משולב ביניהם וגם אצבעו כבר מוחצת אפקים ומתנופפת הלום ואילך.

פלוני לבוש הפלדס מיהו אם לא מישקה, מם־פא המסייעת, אחד יחיד ומיוחד במינו, שלבד מקרחת עם ציצת־שיער דלה מתנשבת מעליה היה כולו מצוין במעלות, וידוע בשתקנותו, בתאבונו, ובפיוֹפֶת שאינה מָשה מבין שיניו המצהיבות. ועד שהכל מניפים ידיים ושואגים, מניד הלה ראשו לאִטוֹ מטלטל בפיוֹפת האמורה, ולבסוף פורש כדי שלוש־ארבע פסיעות מנויות, חוטט שם בעקב נעלו ומחטט גומה קלה בעפר, וממשיך ומניף יד אחת וחוטט ברגלו עד שמשגיחים בו ומבינים כי זה הוא מקום הבחירה, אשר בו ראוי לדעתו לחפור את שוחת הפיקוד, אבל כשאין תומך בשיקול־דעתו החשוב, הוא מניח וסר שתים־שלוש פסיעות וחוטט שם בעקבו ומחטט גומה בעפר, אולי זו תסכון יותר, עומד ומניף יד קוראה לשימת לב. אבל הלבבות שועים עתה אל גידי, שכל תכניותיו וכל מסקנותיו נראות להם בכללן הן בעריכת האנשים, והן בהצבת הכלים, זולת מה שאורי סובר קצת להיפך, לאמור: להחליף את מקום המרגמה שנַיִם בפיאט, וכן גם להעתיק את מקלע א' לאחור, ואילו את מקלע ב' להוציא טיפה קדימה, כדי שיחַיֶה את השטח היורד מן הבקתות, וליצור קשת נרחבה שבראשה תעמוד המכונה ובאגפיה הרובאים. והיה לזה הסבר מפורט ונלהב שאורי התמסר לו בלהט, עד אשר מוֹטה, שהצמיד משקפת לעיניו ובדק את הגבעות, נהם אליו בּאסית לאמור, חדל אורי, הנַח לגידי לסדר כפי שהוא מבין. – הערה שהוכיחה אין־מסתור כי מאוֹס מאסוּ כאן בהגיון הבריא – ומאלצת את אורי ללחום לכבוד האמת המושפלת, ולתקוף מכל האגפים כאחד. וכך היו הדברים רותחים ומתלבנים, ופה ושם אף נשמעו דעות אפיקורסיות עד חדוה, ופה ושם יצאו אף להגן בעקיבוּת על אמיתוֹת ועקרונות קבועים. אכן, פה ושם גם ישבו בחורים והמתינו בשלווה ובקצת נמנום, נוכח השמש היורדת, לסוף התחרות, והיו גם שטענו כי כבר כלה כוחם מרעב. עד המדרון שמתחת הבקתות הגיעו הארבעה וניצבו שם והשקיפו מן הגיא אל הערוץ המלבין ועד הגבעה המתרוממת, ששביל חוֹצה שיפוליה ובורח אל המרחק ואל ההרים, וקורא לרדוף אחריו ברגל קלה – ומשם הצפינו מבטיהם אל מזלג הנחלים עם הבקתה הכפולה, ואל המצוקים המצהיבים בלָבנם, והסכימו כי מכאן אין לחשוש. ודויד שהיה משוטח מן הצד על האדמה החמה ואבן מאבני השדה מראשותיו, מעוּצם־עיניים וכמעט נוחר, נפנה אז ואמר באי־שביעות־רצון גדולה ככה: – ‘מה כל ההכנות – מה כבר יכול להיות כאן?’ – ‘נראה נראה’ – אמר לו מוטה. ‘מה נראה – נקום ונחזור.’ אמר פינילה. – ‘מה רע לך פה?’ נהם מוטה מעבר למשקפת שעל עיניו. – ‘טוב לי במקום אחר.’ רטן ואמר פינילה, שהיה מיושב ומשחק לו באבנים קטנות.

– ‘הי, פינילה! – נזכר אורי למראהו – כמעט שכחתי! נחש מי ביקר אצלנו לפני שעה קלה במשלט־העץ?’ – פינילה מנחש מיד, אך שונא שיכירו בו ומקמט מצחו: ‘מי? אף ‘חד’!’ ‘אחד לא – קורץ אורי – אבל אחת כן!’ – אך פינילה ממאן להילעֵס בפומבי ומבקש לקצר כּכל האפשר מעמד זה. וביחוד כשחש כמה לחייו הבוערות מפרסמות הכל – ‘נוּ, אז מה?’ הזעיף פינילה ביבשות משועממת ככל האפשר, שמעניקה לו מבעו של קטן שנתפס בקלקלתו. – נוּ, אז ככה!' שמח אורי למציאה נחמדה זו שנתגלגלה לידיו, ואומר למתחהו בפני קהל נאור זה, ולהנותו בפקחותו מזה ובמבוכת הלה מזה, וקצת יהיה צחוק: ‘שמע – אמר לו אורי – היא יופי של בחורה, שוחחנו קצת… – אומר ואורב לרושם – היא בכלל לא רעה!’ – ‘אז מה יש!’ מתכעס פינילה ומנַעֵר כתפיו. ‘לא־כלום. אדרבא, אבל לא טיפה שמנמונת, לדעתך? מה אתה כועס? כל אחד וטעמו! אסור לחוות דעה? והיא דווקא ביקשה ממני למסור לך – –’ ‘– – נשיקות!’ קופץ אחד מן הקהל, והכל מתפעלים לחכמתו. ואורי ממשיך באמנותו הדקה, בז למלאכה הגסה, ומספר כי יש בידיו מכתבון, פתק קטנצ’יק, שמסרה בידו, למסור מיד ליד, בשבועה ובקונם, והרי לך המכתב’לה, וכולם כאן עדים כי נמסר בשלמות – וגחן והושיט לו על טס כף־ידו, במעוג־מלצרים ובקידת־ברך, פתק מקופל שבעתים, שפינילה חטף אותו באמצע הגיחוך, וקרע והעיף את הקרעים, וסגר שני אגרופיו ושיכּלם על ברכיו ונעץ מבט ישר קדימה, חרש־אילם. ‘אה, – אמר אורי – כך אומרים תודה?’ – ופינילה מיצמץ ואמר ישר לפניו: ‘טוב טוב.’ – ‘לך עשה טובות למישהו!’ אמר אורי וקרץ על סביבותיו רמזי בדיחות ופרש והלך לו. ואין ספק כי מאחור כבר הולך אורי ומדקלם את הכתוב, קטעים נבחרים ומרמזים, תפח רוּחו! אבל אך נוכח כי אין עוד איש עליו, ועין זר לא צורבת גבו, פרץ פינילה אגרופיו מעל ברכיו, שהתחילו להזיע מעצמת קפיצוּתם, וקפץ והתחיל מלקט בחפז את הפיסות הקרועות, בטרם יסוערו ברוח.

לסוף היו הקרעים מאוחים ומיושרים, והכתובת ‘לפנחס ש. – אישי’ היתה כה ענוגה, כה אלכסונית ודקה על הנייר הממועך וממוסמס, שצריך להחפיז מבט אל דויד שמאחור אם לא הרגיש כמה, אבל הלה שוכב אפרקדן עצום־עיניים ושותק. ‘פינילה שלי – היה כתוב שם – באתי אליך לאמור שלום, וכבר לא הייתם. נורא חבל, נורא רציתי לספר לך משהו. תהיו שם עוד הרבה? נכון שאתה רוצה אלי כמו שאני רוצה אליך? ואני רוצה אליך נורא נורא! שלך נורא שלך, ותשמור את עצמך ותשתדל לבוא! – א.’ פינילה קורא, ובסוף הפתק, על־יד הא' מרגיש מסמוּס בעיניו ובגרונו, עד שחייב שוב להפנות ראש להשגיח בדויד. והלה אמנם פקח עיניו, וכאילו ממתין למלה שלו, לבשורה. ומושם עליך, לעזאזל, ככל הנראה, להסביר משהו, או להכחיש משהו – ‘מה!’ – פותח פינילה וחש כי התחיל חזק מדי, – כל העסק הזה כאן! – אומר ומישר באצבעותיו את הקרעים עם הכתב הדק, האלכסוני, האחר, המיוחד הזה – ימח־שמם! – הוא אומר – דפקו אותנו כמו חמורים!' – אומר ובוחן את פני דויד. ואי־אפשר עוד להחריש: ‘לעזאזל – מספר לו פינילה – היינו יכולים להסתלק לנו בשקט לואדי, היינו יכולים כל מיני דברים. מזל של כלבים. היינו יכולים להסתובב לנו פה ושם, והיה יכול להיות טוב כל־כך!’ – ומחזיר עיניו אל ‘שלך נורא שלך’, שמעורר ליטול ולהריח את הפתק, עד עצימת עיניים. – מה אמרת?' נבהל פינילה ומחזיר עיניו אל דויד. וזה פוקח במחצית עפעף עמוס: ‘אני אמרתי?’…

כעת נקבע הכל וסומן סופית, ואפשר היה להתחיל לחפור שוחות, גידי יצא ללוות את הבאים אל ה’משלט־הערפי', ובלכתו נמצא מצטדד עם מוטה שזקף אצבע אחת והתחיל מונה על־פיה, כפוֹף וזקוֹף, מה אסור לשכוח. ואורי היה מוכיח בהתלהבות ובטלטול־ידיים, דברים שמישקה, מ"פ המסייעת, שמָעם בקור, ובלא להפנות ראש. ולא לשכוח – הוסיף מוֹטה המם־מם אל גידי – שבסיסי האויב אינם רחוקים כעת אלא עשרה־שנים־עשר קילומטר בלבד, והוא גידי, קרוב אליהם כעת יותר ממישהו. מצד שני – אמר מוֹטה – אין כל זה אלא ארעי, שכּן בקרוב משתנה הכל מיסודו, ולא מושם עליהם אלא לצלוח איך־שהוא את פרק הזמן שבינתים. וגידי היה מהנהן הנים לרוב, והראה במעוג־יד על הגבעה הזאת כדמות כִּלְיָה הפוכה במופרז, ושתי תפיחות לה, ערפית וקדמית, והכליל כל השטח המעוקם הזה במעגל תנופת־ידו, והוסיף ואמר ‘אבל’ ממושך, שמשמעו הוא: אנחנו ארבעה־עשר ב’קדמי', ושמונה ב’ערפי' וזה כל כולנו. כן, – הסכים מוטה – אבל מניין נמצא אנשים נוספים? כשכל הארץ הגדולה הזאת, מן הגבעות שבצפון ועד ירכתי הנגב מוחזקת בכוח גדוד אחד בלבד! היכן נשמע כזאת! וגידי כיסכס ספיח זקנו בידו ושתק, ושניהם שתקו יחדיו. אבל כלום לא יקרה – חיזק אחר־כך מוֹטה את הלב – ובינתים יעשה לנסות שיחליפו אותנו באחרים, אם יצליח. כך כך. משקיפים אגב הליכה על השטח. ובבואם אל בין הבקתות, על כיפת ה’ערפי', שלח מוֹטה וטפח לגידי על שכמו, לאות כי לא יטוש ולא יזנח ולא יפיל דבר ארצה מכל אשר הבטיח. וכך גם אמר לבסוף מישקה, מם־פא המסייעת, אל עוזי. ואל שני חבריו שיצאו ערומים עד שתותיהם מתוך בורם, להטעים באזניו משפטים תכליתיים אחרים. עוזי מרצה והשנַיִם מחזקים כל טענה בהינד־ראש נמרץ. אפשר, אמנם, לכרות שוּחה אחרת, טובה יותר – וטוב שיעשו כך אלה שיחליפו אותם מחר, ואם העמק יעמיקו, ואם הרחב ירחיבו, וטוב מכל אם יביאו המחליפים כלי־עבודה, פשוט טוריות ומכושים; זאת ועוד אם אמנם מחכה מישהו שיהיה כאן משהו (שטויות!) – למה מסתפקים רק במרגמה־שלושה אחת? הצר השטח לשתים? – על הכל ניענע מישקה בקנה הפיופת שלו וידיו שלובות לאחוריו, אפס כי עיקר נענועיו לא הגיעו אלא כשהכריז עוזי, וחבריו אישרו בזעף, כי למם־כּף של רובאים אין, ואסור שיהיה, פתחון־פה אצל חוּלית־’מסייעת' מחושלת־קרבות! – אכן. כאן הוא אִתם בכל. ומעווה שפתיו ומניע ראשו להדגשה, סינן באזניהם, מעֵבר הפיופת, נאום כזה: ‘צודקים. מוֹטה, בוא נזוז. יהיה טוב.’ ומיתח את הפלדס הקצר שלו, והשקיט בכובעו הנאה את ציצת־השיער המתנשבת – ונעשה ברור אז באמת שיהיה טוב.

– ‘ובכן, מה?’ עמד מוֹטה להיפרד. אורי יישאר על המשלט הערפי. אתו כאן צוות המרגמה, שייקה הקשר, קובי החַבְּלן, עמיחי החובש, ושמוליק הטבח. כאן יהיה המטה. שמונה אנשים, טלפון ואלחוט. זה הכל. ומה עוד? ישתדל לראות אם אפשר לשדך מכונית קבועה למשלט. ידאג לחבית מים. למזונות. לכל השאר. גם לעתונים. ויהיה טוב. באמת. כעת רץ שייקה הקשר נכרך אחר מוֹטה וממתין שזה יפנה אליו, פוער פיו לומר דבר, פוער וסוגר. עד שהבחין בו מוֹטה ונפל עליו באחת: ‘אהה! – שאג מוֹטה – המכשיר לא בסדר! בן נעוַת המרדוּת! לא אמרתי לך לבדוק תחילה!’ – ושייקה מסמיק כליל ואץ להסביר, אולם כבר אין סבלנות לשמוע כל טרחנותו, היטב המאיס עצמו, ומוטה אחזו לשחר אזניו מוסר: ‘מתי אתה שייקה תגדל ותהיה בן־אדם! מה עושים עם טיפוס כמוך!’ – ‘לא לא! – משווע הלה תחנונים – לא זה!’… – ‘מה לא זה? אתה שמע מה שאומרים לך!’ – ‘אבל’ – ‘אין אבל. תפסיק.’ – ‘המכשיר כן בסדר!’ צווח שייקה – ‘כן? אז מה אתה צועק?’ – ‘לא, התנצל שייקה, לא צועק: אפשר למתוח קו טלפון עד משלט־העץ, ורק אילו היתה מכונית… זה הכל!’ – ‘אהה! – אמר לו מוֹטה – ככה! ולמה לא אמרת תיכף? – גם זה בשעתו. לאט־לאט, חברים. המהירות מן השטן. ואץ ברגליים חוטא. ויש אשר יצא הגמל לבקש לו קרניים ונקטפו לוֹ גם האזניים!’ – ובכך קפץ מוֹטה נוטף חיוכים אל הג’יפ, שמישקה, מם־פה המסייעת, המצוין בכמה מעלות, כבר התניעו וכבר היה יושב בקוצר־רוח, כסוס רוקע מתפרץ לדרך, ועוד קריאה של אורי, ועוד שאגה של גידי, והרוח נושבת אל פניהם, והג’יפ פרץ יצא במדרון אל השדה הפתוח בין הגבעות, אבק נמעך אחריו, זריז קטן וחומקני, וממול, ומלוא האופק, היה מכה צורבני זהב השמש.

אח, זה ג’יפּ. את מוֹטה יוריד במשלט־העץ. ומישקה יסע בו וירחיק עד הריכוז. ויבוא אל המחנה, ויתקלח ויתגלח. ויחליף בגדים, ויאכל וישבע. ואם יציגו שם סרט הערב ילך לראות סרט, או אולי באו אמנים הערב, או אולי אפילו הצ’יזבטרון, ומשם יוסיף וילך לישון שׂבע ונקי ועיף ורב־עלילות. ומישהו ימלא לו בנזין בג’יפ, ומישהו יבדוק את השמן, ומישהי תתקתק לו על מכונת־הכתיבה במשרד המאובק דוח קצר בן שורה אחת, כי במשלט מאתים וארבעים וארבע הוצבו: מרגמה־שלושה אחת, ומקלע בינוני אחד, ואין מה להודיע. ואולי לא כך, אלא יטפיח מישקה הלז את ציצת־שער ויפרשׂנה היטב על ערוַת קרחתו, ובמקום לישון יצא דווקא לחפש איזו צביה מודחה, ואם אין כוחו גדול בשיחה, אפשר כוחו עמו בדברים אחרים, וכי אין כל מיני שמועות וסיפורים, וכי אין כל־כך הרבה גדיות נעלסות וכל־כך מעט תיישים, ולכל מבחר חמודותיהן הבשלות אין דורש? הלוך וקרטע תלכנה חבוקות אשה רעותה, צוחקות עד בכי – אח, לעזאזל, איזה חיים יפים מחמיצים! – הלוֹך ושרוֹק יורד גידי אל המשלט ה’קדמי' שלו, כובעו רחב־השוּלים נאחז בצמר ערפו בכוח הרצועה המהדקת סנטרו, ושני בהניו נעוצים לו בחגורתו. אין איש נראה. ארבעה־עשר אנשי כיתתו בצלע תפיחת הכִּלְיָה הצפונית בטלים במרחב. כמין רעיון־רוח: לעשות את אלה תריס בפני הכל, סכר לארץ הנגב! מצד שני: נסה־נא וסובב את הארבעה־עשר (אין למצוא יותר)! כרצונך – סופו שתערכם כשם שהם ערוכים – אין דרך אחרת. גרגרים בודדים על צלע עולם הגבעה והגבעות. זה כל היותנו. ונתחיל לטווח תיכף אל הואדי, אל מזלג הנחלים ואל המצוקים ההם, בטרם חושך. מה עכשיו? חמש. בחמש וחצי שוקעת השמש. עד שש חושך. מה עוד ניתן להספיק? כוח נייד תחת היד אילו היה. לתור ולראות. ולהיות מוכן. וצריך להתחיל למקש לפני החושך. ולהתחיל לחפור. בלי ענינים. לא להרפות. ועוד דברים חשובים – שלא נימצא בלתי־מוכנים. ובלי פזיזות, רבותי. אבל גם בלי להרפות! חכה קצת, חשוב קצת – ועשה מהר! איפה קראתי? כמובן ‘אנשי פנפילוב’. ‘הנצחון מתחיל עד לקרב’ כתוב שם, וכן גם: ‘לעולם אַל תוַתר’, וגם: ‘לא למות כי לחיות’ – דברים אדירים. ספר עצום. חבל שאינני קורא דיי. בכלל אינני יודע הרבה. אחר המלחמה, הו, כן.

מאצל סימון השוחה הראשונה של צ’יבי ורפי יצא גידי אל מקום השוחה השניה, ואת שאול קרא אליו והשיט עיניו ומצא את עובדיה מגחך אי־כאן בצל מצבת־אבן גדולה, גיחוך שבשלהי הלצה מנובזת, שיעקבסון הרוכב על מצבה אחרת פלטה לחלל העולם, וישני־העפר שמתחת רצונם יתהפכו מצער, רצונם גם עצמותיהם הנמקות ירוו פעם שמועה טובה. וככה נוטפי חיוכי־זימה הביאם גידי, ושאול נרגן ככלב, והראה להם מקום בעפר הארץ וגיזרה בשלוחה הזאת עד פאתי האופק, ואין עוד ספק: כאן תיכרה עמדת־רובאים, לקשר בין המקלע משמאל והבֶּזָה מימין. בּני ורחמים כבר היו טורחים במקומם מאליהם, ומקום עמדתם שהיה פשרה מצוינת בין כמה סברות, שגם ראשיהם הטובים של מוֹטה ושל מישקה מ"פ המסייעת שותפו בהן. ואין עוד אלא רק לחקוק בעפר כמין חי"ת הפוכה שעל לשונה תוצב המכונה – ולמה שפת יֶתֶר? ימינה אחריהם תוצב המרגמה ‘שנַיִם’, ויעקבסון בעל פני העכבר, משוּפּד־הפה, רך־השפם ומרוח־הסנטר על כל מטען הלצותיו, רמזיו, סימניו וקריצותיו, עם ידידו לנצח אברום הגדול, השופך ריאותיו בגעש צחוק רועם וקצר, שכהתלקחו באחת כן דעיכתו באחת – ‘שמע, כזאת עוד לא סיפרת!… ע־צוּ־מה!…’ הוא שואג ונרגע, ומפעם לפעם אף מתחח בעפר כה וכה באֵת, הנראה כצעצוע בידיו השמנות. אחריהם וקצת לאחור, כנטות הקשת דרומה, חופרים דויד ופינילה – ואם בזריזות או בעצלתים – טוב שיהיה ידוע להם – מזהיר גידי – כי לא נאכל אלא רק לאחר החפירה! – ומניין יהיה כוח לחפור? – יהיה יהיה. ואילו אנשי הפיאט, נחום וחיים, גבוה וגוץ, מלפפון ועגבניה, או כרצונכם, – בואו ראו איך נתברך מזלם! תעלה ערבית היתה כרויה שם לצורך מה – שאין מה להוסיף לה זולת שיפורים זעיר כאן זעיר שם, והדבר מושלם בידך – דבר שמביא אותם לשמחה ולשירה ולעבודה מזורזת ולקריאות עפות עם הרוח אל המדרון שמעבר לגיא ומגלגלות שם הרים משונים. – תענוג לעבוד עבודה כזאת! הכל? לא, אצל קיר הבקתה יחפור ברזילי שוחה לטווח ממנה את המרגמה, והטלפון ייצא אליו מן הבקתה ואין עליו אלא קצת להרחיק כדי שלא יחזור על ראשו מה שיוטח (אם יוטח) בקיר. ובאמצע כל זה, במרחק נוח מכל אחד, יחטט לו גידי את נקיקו, שוחה קטנה ונאוה, והיא תהיה לשוחת הפיקוד, השלטת על הכל.

כף אֵת־החפירה הקטן עשויה להזדוות וליהפך למעדר סגלגל חוד, ובו מכישים תחילה ומתחחים את המקום המסומן, וחוזרים והופכים את המעדר לאֵת ורוחתים בו את המפותת ומטילים החוצה. ונקל מאד לסָפּר כזאת, אבל לך נסה לעשות. אבנים, חרסים וקרום מהודק הם הפתיחה, ובשטף זיעה ובניצוצות נמלטים, מתגברים ומפנים ומעמיקים כדי טפח, על־מנת שתתגלה מיד רצפת־סלע, שלמה ואטומה. לא כל־שכן כשברזילי חס מהכות בחמת־כוח, שמא ישחית חלילה אחת המציאות אם תצוף אליו, חרס, כדידה, פך, בקבוק, אגרטל או חלקיהם, או שמא פסיפס או גלוסקמא, שבר אפריז או נתח כתובת, ולוּ לפחות, רק ‘למלך’ שמוצאים פה ושם על בדל אוזן־חרס, או גם מטבע־מטבעוֹתים – בקצרה: אשרי המחטט בזהירות ובעיון קפדני. מכאן לכאן התחילו שפתיו מרחשות ומזמזמות, ואחר־כך הוסיף והתחיל מפזם תחת חטמו בלא מלים, להגביר קצב עבודתו, ונסחף בשירה, וכבר מִזֶמר לשיר ומשיר לזמר. ואילו עמיחי החובש שעבר שם לרגל מלאכתו, הגביה גביניו בתמיהה לשמע הזמרה ובא ועמד על גבו, וכשנשא ברזילי עיניו הזדקף וגיחך במבוכה אל עמיחי לאמור: ‘עובדים ושרים קצת…’ ועמיחי באחוָה: ‘לא ידעתי שאתה חסיד של בראהמס!’ – ‘בראהמס? למה בראהמס?’ – ‘בודאי. לא שרת מן החלק הרביעי של הראשונה!’ – ‘באמת? – אמר ברזילי – לא הרגשתי…’ ועמיחי כבר התישב על־גבי ראשית התלולית הטריה המצטברת – ‘שמעת הרבה מוסיקה?’ – וברזילי גחן לחטט בעפר ומשם גם ענה: ‘לא כל־כך. פה ושם’. – אבל עמיחי לא קיבל הפחתת־ערך עצמית כזו. ועד שהלה ממשיך במעדר ובאת ובעפר המיובל אבנים – התחילו בודקים זה אוצרות זה, ועמיחי כבר היה שר כל דבר – לדוגמה ולהיזכרוּת – וגם מניע כבר, מניה וביה, שתי ידיו לניצוח, ונכנס והולך להתלהבות שבדבקות ובשכחת הנעשה סביב. וכבר הגיעו עד מיטב היצירות שברומו של עולם, ועמיחי כבר צמצם שפתיו להשריק את הסָרבַּנד מתוך הסויטה לחליל של באך, מושך גביניו, מושך נשימתו, ובניד אצבעות ימינו כשהגיע לקונצ’רטו לכינור – היה כמעביר שרביט הקשת, חוצב אקורדים ומתיזם כיאות, לא פוסח על רטט אצבעות שמאל על כאילו המיתרים. והיה מפסיק מפעם לפעם רק כדי לצווח: ‘וכעת, תשמע כעת – תשמע מה בא כעת…’ ונעשית סביבם רוח אחרת, חוֹנה ומשתהה, ולא היתה עוד הגבעה מאתים ארבעים וארבע, צקלג או לא צקלג, ונעשה להם היפוכו של אין־סדרים, היפוכן של קטטות, חרפות וזוהמה, היפוכו של חול נושב ברוח, של עיניים מודלקות, של ניבול־פה, היפוכו של מרחב גבעות נמוכות, חשופות ורחוקות כל־כך, היפוכם של ערבּוּשים בורחים וערבּוּשים נדפקים – ונתקשר ביניהם מעגל מליאוּת טובה, ואך נגמר הקונצ’רטו, וברזילי מתוך הבור, ביראת־כבוד לכוחו של רעהו מלמעלה, שאל את עמיחי החובש דעתו על בטהובן. הו, בטהובן, בודאי, אלא מה, וכבר הוא נכון להתחיל ולפתוח בקונצ’רטוֹ לכינור ברה מג’ור, וגם העיר, משום־מה, שאת זה היה שומע תמיד בבית חברה אחת שלו, מוסיקלית מאד כשם שנחמדה מאד, כשהוא רבוץ על סַפת־צבעונין שלהם, ושמי יודע מתי יחזור לשמוע אצלה – אבל זה באגב – ואשר לקונצ’רטו הרי כבר משך אליו ג’ריקן ריקן, שהיה שכוב שם מָשמים ותופף עליו את חמש פעימות הפתיחה, ומיד צירף את התזמורת בשפתיים קמוצות, כדי לחסוך את הלהט להלן, למה שעוד יבוא, ובמקומות הדרושים השכיל לעשות כמו אבוב, וגם ברזילי היה מפסיק לעתים, ומאנפף לעומתו את המקומות שלסברתו קלרינט מאנפף בהם, והגיעו עד למקום שהכינור נכנס, וכאן לא הספיקה עוד השירה. ניסו בשריקה ולא הספיקה השריקה, ונזקקו לתנועות ידיים שיתארו במוחש את עליית הכינור וירידתו וכיצד נעשה הכל גבוה ודק ונוהה אל רכסי יופי, והצטרכו לצויחה ולנפתולי גו, עד שנתבלבלו עליהם הדברים, והתחילו מפה ומשם ועזבו ועברו אל השביעית. וממנה אל האלגרטו של השמינית. והעירו על ההבדל בניצוחו של טוסקניני לעומת ביצ’אם הזקן. ובקפיצה אחת והם בתשיעית. – ‘מה החלק האהוב עליך בתשיעית?’ חקר ברזילי לדעת ונטש עבודתו מכל וכל. ‘בתשיעית – פרץ עמיחי כאילו מכבר סדורה התשובה על פיו – הראשון, הראשון! כולה, בעצם, אבל הראשון! “אלגרו מא־נון טרופו!” כל השאר כמו עולם מסודר לאחר ימי בראשית! כמו לאחר תום הקרב! – גם השני, מולטו־ויוָצֶ’ה, כביר כמובן (התופים, הה התופים!) גם האַלֶגרוֹ, השלישי, יפה והרמוני כל־כך – פעימת צביטות המיתרים – אבל מה כל זה לעומת הראשון, הה, הראשון – גלי־ים סוער, המיית ים עולה… הכל זורם גועש, הכל תופח עולה, כמו שמים ומים ביום הבריאה…’

– ‘אני, בכל־זאת בעד האחרון – התוַכּח ברזילי בחשק ובשכחת כל – קול האדם! הלא זה הדבר! צירוף קול תזמורת עם קול האדם! וההתפעלות של התגלות הקול פתאום!…’ – ‘לא – שאג עמיחי – טוב לדעת פחות ולהרגיש יותר! טוב להתגעגע מהיות לאחר החיבוקים והנשיקות, טוב לרצות מלקחת –’ – ‘הו – אמר לו ברזילי – אני לא…’ – מכונת־היריה התחילה פתאום מתקתקת בזעף. ושניהם נבעתו עד העתק מכאיב של הנשימה, אבל אין זה אלא בּני המנסה את המכונה לאחר שהציבה. צרור ארוך ועוד אחד. ועמיחי קם מעל התלולית ורצה לומר משהו. וגם ברזילי היה חבל לו שהנה נגמר – והשקיפו שניהם לעבר השמש המשפילה, שכבר אפשר להביט אל מלוא צלחתה האדומה בלי להסתנוור, ובושו שניהם להוסיף מלה, כי על־כן אמר עמיחי, ‘מה אני יושב כאן – הלא צריך לרוץ!’ אמר וקפץ ורץ משם והלאה.

 

פרק רביעי    🔗

גמיש ומדדה על כרעיו הקיפחות יורד קובי אל המדרון הנערף לרגליו וארגז על כתפו. אך יורד אדם מלוא קומתו והרוח תשה, ונעשה לו כאילו טבל בשקט חמים, עד כי מדמה בצעדים מעטים להרחיק הרבה ולהיוָתר בדד בשטח. אלה ואלה מן הדגניים, שִׁבלים ואשבולים דלולים ורוטטים, נתכרכו להירתק אל הרגליים, ושיכי סוככיים נמוכים אף נצמדו בפועל למכנסים, שפעים רבים וטורדניים. עיקומו של המדרון היה כה תלול עד כי הכרח לפסוע על צלעי הסנדל, ולפרוש זרוע לאיזון שיווי־המשקל. אחר־כך מצא מקום בתוך שפיעת המדרון הנוקשה וחנה בו לתור סביב ולשער כיצד יוכלו להתגנב חורשי־רע ותופפי־לב במעלה התלול הזה, והיכן על־פי מבנה הקרקע, עקמומיות גבה, סלעיה ושיחיה, ועל־פי טיבו של האדם המטפס בתלול, ודרך ראייתי ונשימתו הכבדה, עד שלא יהיו לפניו אלא אותם פתילי־נתיב שהוא יקדים ויטמין בהם פח יקוש, ועד כדי שאם גם יערים, אותו מטפס משוער, לפסוח ולנטות – הערים יערים עליו שבעתים ויקדמהו – והנס מן הפח יפול אל הפחת ואין מנוס, וגם אם ינסה חברו לבוא להושיעו, גם לצעדיו נכונה מלכודת, כאילו חישב השטן כל הליכותיהם! כאותו אִשקוֹקן המחבל מראש דרכי יריבו, לסתור תחבולותיו ולקדמן – כך הוא החבלן – אם אך אינו סתם פרצוף עצלן, אחד מגושם וגס־מלאכה, שתמטן אחר, המנער מוקשיו משרוולו ובורח – החבלן חייב לזרוח בתחבולות־ערמה מדהימות, כשם שחייב לשאת את בדידות ההליכה לפני כולם, בהתקפה, מתחת האש הגדולה, כשיוצא להפעיל את הבּונגלו מתחת גדר־התיל, בלב כל המהומה, בהבלגה האונסת להיות שקט, זהיר ולא הססן; או בהיוָתרוֹ אחרון אחר הנסיגה, להטמין מוקשי־השהיה, לערוך את הפצץ בידיים בטוחות כשהכל בוער מנוסה, לתחבלהו בשנינות ולאשורו, ולכסות ולטשטש, ולחרות בלב את מקומו שמא אתה גם תלך לפרק את קורי העכביש שרקמת – ולרוּץ ולהניח אחד נוסף ושנַיִם על קו־ההתקדמות המשוער – ורק פתאום, באמצע כל זה, יש אשר תתפרץ מכאן או מכאן, ומעבר לכסות מגע הסכנה, מעבר לבהילות העבודה, מעבר לרתת מועם, אך לא נכחד, של פחד כוסס, – איזו התבררות מפורשה – בן־אדם! – ועד תכלית האכזריות הפעורה, עד כדי שאין לך תקומה אלא לחפוז ולהימלט אל בהילוּת העבודה, אל תחושת הסכנה, ואל ריגשת הפחד העמום המאיץ, ולטשטש הכל בטרחה הנמרצת, הנועזת, ולכפר על האשמה בסיכון נוסף, ולהינתק מכל מראה של ממש, מכל צורת איש של ממש שיתרסק בממש על ערמתך המתוחבלת, ערמת פתנים ועכבישים, שתיהפך ותתגשם לקרעי־בשר שותתים, ללא הכר. לא זו בלבד. אלא שברוב הימים כבר התרגלת גם להרגשה זו הצפה לה פתאום, גם לצלילותה המבעתת, גם לצלילתה התכופה להתכסות בשאון – עד שנעשתה לואי מוכרח למלאכה, פעמים כאילו אי־אפשר בלעדיה ותמיהה מדוע בוששה ולא באה עוד, ולפעמים, לא זו בלבד, אלא כמין שׂאור היא, המתסיס עצבות אל הבדידות הזו שחבלן מנוי לה בצאתו, עצבות המולידה ערמה מושחזת יותר, תחבולה נועזת יותר, נוקבת עד תהום, ואף אם מאה פעם גמלה בלב ההחלטה לצאת ולנטוש את החבלנות ולחמוק מידיה שעה אחת קודם – גוברת התשוקה למשחק המחשמל, לטירוף שבסכנה, לרטיטה על כפי פסגה מעל התהום (לבד מן הסכנה לעוזב מקצועו שיעזבנו גם מזלו, זה גורל אין־פשר שהוציאך משבעים ושבע אימות־מוות כפשׂע ממך, והותירך עד היום הזה, ואשר מוּשׂם על אדם למהר ולהשתחוות דומיה אפיים ארצה ולבלתי הרגיזו בכלום). – זה הכל. ועד היום גם לא שרטת. ואין מנוס. זו מנתךָ.

צללים ארוכים זוחלים. הגבעה שממול שוב אינה מוארת אלא פּוֹשרוֹת ותלמים שכוּחים מוּתוים שם הפקר. וגם השביל ההוא הנטוש, שותק והולך מרחיק מזה. מי יודע אנה. בשתיקה וקל־מהרה שתל והטמין את כל שמונת מוקשי־הנעל אשר הביא בארגזו, מפוזרים במדרון המעשיב, מתואמים זה לזה וחופפים כראוי, כל אחד ומזימתו במעיו, כל אחד מחריש מתאפק על שאת ההרס שבו – ורק כשהתכוון לעלות ולהביא טַעַן נוסף למיקוש שיפולי המדרון אל הגיא, נחרזה בו פתאום והשתרגה ריגשה סמויה. וקראה מבפנים לשהות עוד רגע, להישאר עוד רגע רבוץ בעשב, אצל המוקש האחרון שאך זה הוטמן – כשנתקבע פתאום האויר מעל הראש בנהר זורם תקתוקי מכונת־יריה שחלף מלמעלה אל עומת הגבעה הזו שממול, והעלה שם מסמרים מקפצים של אבק בהיר, בטלים לגמרי על־פני המדרון הנרחב – גם אז לא נתעורר וצפה בהם כלא נוגע. השתטח לאחוריו, יִשר רגליו לפניו והשמים למעלה התנקו ואין בהם עתה לא תכלת ולא כחול ולא־כלום, לבד מקצת חוטים בדידיים בהירים ולא מפורשים, מיטשטשים בתוך האפור הדהה הכללי, חרוך השמש ויגע היום. כעת להירדם ולישון – אין יפה וכשר מזה. אילמלא היה הדבר כרוך במאמץ, אפשר היה מביא ידו אל כיסו לשלות את הפנקס הקטן, כל עוד נותר אור כלשהו, לראות בו שורה פלונית, אחת, שזכרה מטעין הרגשת חובה לא נוחה, כזכר כלי לא מתוקן, שמוסיף מיאון על ההתקוממות הרגילה שיש בלב אדם כנגד מזג־נפש מתרפרף זה בכללו, וכנגד פנקס רגשני בפרט, איבה לקיומו, למשמעו, לעדותו, למלים שכבר הן חיות בו, חיי עוּברים סמויים ומצפצפים – איבה עוינת כזו שיש הכרח מיד לשלוח את האצבעות המעופרות פנימה, ולתלוש לאותה מחברת דקה וצרה, בהרחקה ממנו, בהסתייגות וכמן הצד – ולעלעל בדפים הללו, על הטורים הדקים והזהירים המשורטטים בהם קורא שתים־שלוש דלתות מכאן והופך בריגשה מהם והלאה, אולי תציץ גם מלה אחת, מלה אחת של בגרוּת־אמת, שתיראה אמת יציבה גם מעֵבר לרגע היכתבה, אמת חזקה, אמורה היטב, קולעת, יבשה מרגשנות ולא מתפייטת בשווה־פרוטה. ממקום אחד חטף תמונת שורות, לא גמורות, כרגיל, שעצם צורתן הזכירה משהו, ושסיומן נדחה, כרגיל, ליום יבוא. איזה יום־יבוא נצחי, ושאמור בהן –

האם אני רק אני רואה זרות יכאב עלי גופי מרוב ראות

האם אני רק אני מדמה מדוחים כאילו בדות היתה עליל

האם אני רק אני רואה ופורץ לזעוק

ונפסק השטף הרחב בלא סימן הפסק, כשם שאין בו סימן כלשהו קודם, בשבירת ההטעמה הפנימית, בלא להותיר אלא חותם אצבעות מעופרות, ורמזי מלים בצד, שהיו צריכות – כשיבוא לבסוף היום־יבוא ההוא להוליך אל ההמשך – ‘שטופים במחולות’ – מזה, ולהלן, מן הצד ככה: ‘רוך קטיפת נערות כענבים לבנים’ – ומלים אחרות מחוקות, שמכולן ניצלו אחדות:

ירעד פתאום רעם – פוצץ!

ככה, וסימן־קריאה, שאם אינוֹ רמז ברור למקצוע, מה הוא? ואצלו שרטוט, טיוט סוער פורץ למעלה ונקטם, כאילו נשבר חוד העפרון. ומיד סגר בלחיצת אצבעות את הפנקס ופרף עליו את כפתור הכיס, במין כך־יאה־לו נקמני. ופתאום נתמלא לבך חום געגועים אל השיר שלא מצאת, שעדיין לא כתבת, שהיה יכול אולי להיות כבר כתוב אבל אינו, זה שיהיה לבסוף נכון מכל הקודמים, שיהיה שיר שאין בושים בו לעולם, שיהיה אחד שלם וסגור, שיהיה אומר הכל ולא נותן כלום, לא נוקק לרטטים ופחות ביש־גדא. כוסס שפתו התחתונה ישב והציץ בחזה הגבעה ממול, המַחוירה. שיר אחר, נכון יותר, ובעצם בושה שבכלל צורך לך בשירים. על שאינך יכול בלי ‘להתבטא’. גועל. על שפי־אלף מוטב להיות סתם בחוּר. סתם חייל. ולקחת רגליך ולשאת עצמך ובזה הרגע מיד למעלה אל בין הבריות, ולא להיות אף רגע נוסף חמוֹר מתפייט (יריה בודדה שרקה אי־מזה). או אולי להשתרע אפרקדן בפישוט אברים בתוך שקערורית קטנה זו, שאינה מכילה לא את רגליך ולא את גבך וראשך, בין העשבים, ולתלות מבט מעומעם בשמים, גם להתנמנם עד תרדמה, מוגן מרוח, מאבק, מהוויה, וקצת לישון. עמוק העמק היטב. או, לפחות, אילו היה שם למעלה אחד חבר שאפשר לצחוק אתו, צחוק גדול ואדיר המגלגל אבנים כבדות כאילו היו קליפות ריקות. לעזאזל הבדידות הכלבית. משהו עיקרי לא נכון כאן. משהו אינו כאן נכון. חיי אינם ערוכים נכון. התלוּת במזלות בלתי פתוּרים. הדרכים הנפתחות, הדרכים הנסגרות, הדרכים הנוטות לכאן, הדרכים הנוטות לשם. ולי אין מה. בכל דרכי תמיד כאילו פחסתי ולא פניתי במפנה הנכון, המיועד. כאילו החמצתי. כאילו ביזבזתי. ועד כה בא ארעי אחד וקפץ ונטל הכל. או, למשל, השירים שלי (עוד יריה שרקה). יורים יורים. לעזאזל מה אני הולך לעשות. מה הולך לבוא. לקום ולחזור למעלה.

גם למעלה התחילה הרוח פוחתת והחופרים היו מחרפים בכל מאודם את האתים ואת האבנים, ואת מה לא. כל־כך מיותר היה נראה כל המעשה הזה, כל־כך חסרי טעם ושדופים היו פתגמי גידי: ‘הבא לרגע – מתכונן לכל פגע.’ גילוגי סבתא. אף בּני ורחמים אך הציבו את המכונה על כנה, ולאחר שניסו בצרור או שנים, היו מגבבים אבנים גדולות מסביבם, לבנות להם בור אבן תחת לחפור בסלע, ומשדה־הקברות גררו כמה אבנים מהוקצעות, שהיו מציינות אולי את מראשותי הנפטר ואת מרגלותיו, ויהיו עתה, עד בוא יום הדין הגדול, מפסיקות משממונן ומביאות קצת תועלת – והקימו ובנו מהן ככל שיכלו מעֵין סוללה, והיו מחטטים באתים הטיפשיים לצרור קצת עפר למלא בו את הרווחים, ואפילו מעט זה לא קל להשיגוֹ. קצת אתה מחשיף את המקמקת המפוררת שלמעלה והכל לקראתך אטוּם, מהודק ומסולע ללא תקנה – ורחמים כבר נקף אצבע אחת עד הכחל הצפורן – כשבא עליהם אותו עובדיה מן השוחה שלשמאלם, שצריכה לגונן עליהם, בבוא עת, ואשר לא הוא ולא שאול שותפו לעמדה, לא טרחו לבזבז כלום מכוחם לחפור מתחת לאותו הטפח הנוח הראשון, והסתפקוּ בתל כלשהו, ובהצהרה כי הם את עצמם לא ירמו, אלא רק טובה עשו לו לגידי, כדי שלא יצעק, וחיטטו לכבודו בקצה האֵת, עד שפקעה שותפותם וסבלנותם וזה נדד בכה וזה פנה כה. ועובדיה בא וצחק אל בּני הנושך קנה־מקטרתו בשתיקה יסודית וטורח בעפר ובאבנים, ואמר אליו ברעוּת גדולה: ‘נוּ, בּני אתה דוקא צריך להיות מרוצה.’ – בּני שוהה רגע ונותן בו עיניו הקטנות, ממתין לפרוש. – ‘נוּ כן – ממשיך עובדיה לטוות את הבדיחה – תראה איזו ערימת זבל יש לך כאן!’ – ‘מה?’ חשף בּני שיניו לעומתו – ‘בחיי, הבט! – תוכל לעשן כמו מלך!’ – אמר עובדיה בלא לשער עד היכן יגיע חידוד קטן זה. – ‘שתוק! מי שואל אותך!’ – נפחד רחמים למראה עיניו הקטנות של בּני – נוצצות עד להטיל שריפה – ‘עזוב אותו’ – המשיך רחמים לדבר על לבו של בּני – הוא סתם בהמה!' – ‘אביך בהמה!’ נעלב עובדיה ונתכעס. ‘אתה על אבי שלא תדבר!’ – קפץ מן השוּחה רחמים והביא את חטמו אצל חטמו של הלה – ‘מה יש? מי היה אביך?’ ענה עובדיה ונרתע צעד אחד לאחור. – ‘תן לי אותו – סינן אז בּני – אני אגמור אתו.’ אמר וזינק על אותו בחור שחפז ונרתע עוד כשני צעדים, ולא אמר די אלא פשוט הפך והוסיף והתחיל דוהר כאייל משולח, ובני אחריו מרכז כל כוחו וכל מאודו בריצה, ונותן בה כל מה שנותר בנפשו ובקומתו הדקה. וברוצו יגחן ויתפוש אבן, בכל גודל שתזדמן, ויטיח לפניו להרסיק עצמותיו של פלוני, שהיה מקפץ ומעוות רוצו כדי לתעתע רודפו ולהינצל מפגיעה, ורחמים מאחור היה רץ ושואג ‘תפוש אותו, חסל אותו, גמור עם הנבלה!’ ועוד קריאות־קרב כאלה, והכל הפסיקו עבודתם והריעו תרועת תרדפה והמתה הארץ – עד שנזעק גידי ממקום שהיה ושיוֵע מה ששיוֵע, וגם האחרים יללו ככל שהשיג גרונם, אלא שלא כל אלה כי אם רגליו המהירות של עובדיה הושיעו לו, לפי שכבר הרחיק עד כיפת ה’קדמי', ואילו רוחו של בּני נתקצרה ונשתנקה, ולפיכך עצר ושילח אל הנמלט אחריו ככה: "אתה נבלה הנה לא תחזור!' ועוד יִדה בו אבן שהשקיע בה כל שארית כוחו עד תום, ורק אז חזר וסבב היישר אל שוחתו בלא לשעות לכל חוות דעות המבקרים מעברים. מתנשם ושותק תפש את האֵת השמוט, רקק אל שתי כפות־ידיו רקיקות של ממש והתחיל חופר ומתחח כאילו זה כל יעודו.

צליף כדור תיזז אי־מכאן, שרק וחלף. רצפות־הסלע מתחת שנַים־שלושה טפחי העפר נמשכת לכל עבר – אין לאן להעתיק מפניה. כבר בשלושה מקומות ניסו רפי וצ’יבי להתחיל ומדי פעם צף הסלע סמוך אל פני הקרקע. אף לא מכוש אחד, לא גררו הנה הממולחים – מתמרמר רפי – גם לא טוריה אנושית אחת. – ‘במקום לצעוק פה אילו היה גידי מביא מכושים!’ – ‘מזל שמחר כבר מחליפים אותנו.’ – ענה לו צ’יבי. שריקה של כדור עברה חתכה סמוך. משתוללים. כל אחד דופק יריה לפי שמתחשק לו. לא מספיקים לבוא וכבר מצחקים ברובים. עוד לא נתמאסו עליהם היריות. וזו אינה עבודה אלא הרגזה: כך עובדים? וכן גם מכבר, חביבי, לא החזקת מעדר בידיך. אתה תצא מן המלחמה בטלן מפונק לתפארת, עצלן חולה מרירות. ובבית, אבא לבדו. ובלבד שלא יפסיק לחרוש על־פי קווי־הגובה בגבעה שלנו, נאחז בתירוץ שאין לו עתה לא פנאי ולא כוח לאמצאות חדשות – וילך ויחרוש עם המדרון. ויוצא שכל הטרחה וכל המדידות ירדו לטמיון. אינו מסוגל לצאת מגדרו הזקן שלי – תיכף לחרוש כמו הערבים, כמו אברהם אבינו ותרח אביו. אה, באיזה חשק הייתי בא לעשות עמו כעת. שנה־שנתים וישכחו בכלל איך אפשר היה לחרוש פעם לא לפי קוי־הגובה. ובכלל, כל המשק. לסיים את ימי־הבינַיִם ולהגיע אל העת החדשה. שריקת כדור תיזזה ונדמה כאילו נתקע בקורת הבקתה מאחור, ואפילו כאילו נרום שם סליל אבק. מה המשחק הזה? לעזאזל מי זה יורה על האנשים? צליף ממזרי. איפה גידי? מה כל זה! אבל, שמע־נא! ייתכן שזה ‘הם’? מי צולף פה? – ‘הם’? – היכן? – כעת נזכרו להתגונן? אִיולת, השמש הנה היא כבר שוקעת. ויימאס להם, יקחם השד. וממרחק כזה! מה נדמה להם פתאום: לעזאזל ועדיין אין לנו שוחות כלל! קליע רחוק כזה גם במעופו ייתפש בכף, כמו חיפושית בלילה, ויוחזר בזריקה לבעליו. נחטט גם מצד זה באדמה ונערום מכל שנמצא תל־חזה. ייצא בולט נורא. אבל כנגד צליפות, עד מחר, יספיק. גיבורים כאלה. יצלפו קצת וילכו הביתה מרוצים. בושה להם שעד עתה לא ירו אפילו אחת. בעצם, איפה כעת ‘הביתה’ שלהם, וכי לא כאן הבית שלהם? טוב. ילכו הלאה. לאיזה שהוא מקום, לעזאזל. אני צריך לדאוג להם? מי צריך אותם. לי אלה הן סתם בקתות־סרחון־מפורעש, ויש כאלה שלהם – משונה – כאן זה לב עולמם וביתם. אני ברצון הייתי משאיר לכם את זה – ורק שתפסיקו ונוכל לשוב הביתה. שבו פה במזבלה שלכם ואני הולך לי הביתה. תארו לכם, תארו לכם: המשק החורק מיוֹשן – שֶמן פתאום על גלגליו ותנופה חדשה. הכל־הכל מחדש. ותמרלה עם עוד תרצה להביט עלי. – 'טַח!… תראו – צולפים ממש! – ‘צ’יבי, מה דעתך עליהם!’ – ‘הרבה אומץ!’ השיב צ’יבי וקצת השקיט ראשו, עם זה, אל בין כתפיו, ועיצם עין אחת, כדי שיהיה מעֵין מחסה. – ‘רואה מישהו?’ – ‘אף לא כלב.’ משונה. תמרלה. לא רוצה להעלות בדעתי שלא תרצה להביט בי עוד. ולא רוצה גם לחשוב על אחרת זולתה. אין. לעזאזל אני כרוך אחריה, כמו, לא יודע כמו מה. וזו האמת. טח! צולפים בּני־הכלבים. ‘צ’יבי – מה קרה להם?’ – ‘ימח שמם’ – השיב צ’יבי והסביר הכל.

‘מתחיל להיות עסק?’ אמר גידי בספק שאלה, מתוך ראשית המחפורת שכרה לעצמו, באותה כברת־ארץ האמורה להיות מרכז המַערך, ושהשד גרר לתוכה והכניס את האבנים הגדולות והמחורבנות ביותר, ולא עוד אלא שאף אסור לו להיאנק. ‘מי רואה משהו?’ – צעק גידי, והציץ בשעון (חמש ומחצה), ודבר התחיל תופף בלבו. כאילו לא על כל מה שצריך היה לחשוב – חשב, וכאילו מתקשרת איזו אחריות לא חזויה מראש. וסקר את השלוחה שמקרוב ואת החלל הרחוק. ‘זה מרחוק רחוק.’ הגיע מאחוריו ברזילי, מזדקף מתוך מַחפּרתוֹ שהיתה כבר מועמקת למדי, הואיל ומזלו שׂיחק לו ולא בא אליו הסלע (אם יקרה משהו יש כבר לאן לקפוץ! עבר הרהור של קרן־זוית). – ‘משם, – סבר מישהו בחלל – מקצה השלוחה.’ – ושוב נשמעה שריקה והכדור חלף הלאה. ‘אני דופק אותם!’ – התיצב דויד מעל המקלע הימני. – ‘אל תעשה טובות! – צעק אליו גידי – שב בנחת וחפור.’ לא, אין איש חופר. הכל היו לוטשים עיניים לפנים. הרוח נרגעה, והשמש הנה היא נושקת לקו גבעות מערב, בסתר מקום אחד, שלא יודעים עליו כלום. סברות היו מעופפות ובאות לרוב. היו שהציעו לפתוח אש כבדה כדי שיידעו שלא כדאי להם. היו שטענו כי אין כל זה אלא גישוש לדעת אם לא הסתלקנו מכאן. ואמרו שאין זו אלא אתראה לנקמה, מחר. ועוד סברו כי לא באו הללו אלא לבדוק את מַערך־האש שלנו – אם ניוָאֵל לפתוח ולגלות קלפינו. ושוב היו שהציעו למרגמה ‘שלושה’ שתטיל לתוך עיקוף הואדי שלושה וארבעה פגזים – וזה יסלק אותם חיש־קל (עוד כדור זימזם תיזז). והיו גם הצעות אחרות. אבל גידי צעק לכולם להמשיך לחפור בלי סיפורי מעשיות, כל עוד נותרה טיפת אור. ואל שאול צעק שיקח רובה ויצפה בשטח, ושיכוון היטב, ושידפוק את מי שיראה, ושברזילי, מאחור, יצלצל ל’ערפי' מה בדבר האוכל. סוף־סוף. אכן, מלה אחרונה זו קנתה לבבות, ואפילו אותם שכבר היו מקוננים על מזלם, על החופש שברח, ועל הבוץ החדש שהנה נכנסים לתוכו בסמאוֹן – חדלו והתחילו חופרים.

חופרים וקושבים לשריקי הצליפות. ברזילי נזהר בכרי קטן של חרסים. בגיחוֹ מן השוחה, מועט שהופרש מכל הרבים שהושלכו אין־חפץ. אבל אך החל טוחן בידית הטלפון ושייקה הקטן צץ, מגרד ערפו בעצב ומספר כי חוט שהוא מנותק ועדיין לא מצא את הפגם, ואילו עשר דקות מכאן – שעת ההתקשרות באלחוט, ואיננו יודע איך יספיק זה וזה כאחד – אבל הנה הוא רץ ויוכל למסור כל דבר שליחות… מישהו דרך כנראה וניתק את החוט ו… – ‘אין דבר – הרגיעו ברזילי – לא בוער. מה דעתך שהתחילו לצלוף?’ – שייקה נפתע על כי שואלים לדעתו, ואין דבר עולה בדעתו לומר – ולפיכך אינו אלא שותק במבוכה: ‘צולפים… אבל אני כבר רץ לסדר… זה החוט הישן הזה… נקרע מכל דבר… וחוט אחר לא נותנים…’ כך הסביר שייקה והוציא מטפחת לקנח חרש את חטמו ואת זיעתו וחזר והטמינה חרש, וכרע אצל המכשיר, ממשמש בקרביו בין כה וכה, מחזק כמה ברגים, ונושא עיניו אל ברזילי באותה שחקת־מבוכה, כמתנצל על הכל, הצביע על כרי־החרסים הצבור ואמר: ‘מה זה אלה?’ – ‘אה – נבוך ברזילי ופטרוֹ בהינע־יד – שום דבר. חרסים.’ – ‘עתיקים?’ – ‘כן, כלומר: לא שווים כלום.’ – ‘ונכון מה שאומרים, שכאן גר פעם דויד המלך?’ – לא, ברזילי אינו בטוח בזה. חשב כך בתחילה ונראה שלא. – ‘מצויר עליהם משהו, או כתוב?’ – לא. אין כלום. רק קישוט מקוּוקו, צריך לבדוק היטב. – ‘אני קצת מתעניין בזה – נפתל ברזילי ואמר – אתה יודע, זה הכל…’ – ‘ואני – סיפר אז שייקה – מתעניין בבולים. שלושה אלבומים מלאים יש לי אצלנו בבית!….’ – ושתי תיבות אחרונות אלה צילצלו פתאום ככה שנתחמץ משהו בלב, ואילו היה אפשר להקיץ אֵי־בזה רחוק ואחר – ‘נו, כן.’ התחיל ברזילי, והתכוון למצוא מלה מפורטת יותר של אחוָה, או להצית לו סיגריה, כשהציץ הלה בשעונו ונחרד לקפוץ ממקומו, ורץ לאורך החוט ושוחה־גוחן בדרכו זעיר פה זעיר שם. וכמי שהוטל עליו עוד למצוא ניסוח חשוב ונחוץ – נותר ברזילי כורע ומהרהר, אבל דבר לא נתנסח, ורק פיהוק שומם נבקע פתאום, ובגניחה חזר אל שוחתו. עוד שריקה אחת חלפה הגבּה, ועוד שתים אחריה. – ‘הטלפון לא פועל – הודיע ברזילי לגידי – שייקה רץ לתקן.’ – ‘אה, כמו תמיד! – ענה גידי – מתי בדיוק אין קשר? כשצריך אותו! תמיד.’ – ‘מה בעצם הם מבקשים להשיג בנדנוד הזה?’ אמר ברזילי וגידי הפנה אליו את עטרת השיער המגובבת מעל פניו המחוקים ואמר: ‘כשערבושים באים לצלוף, סימן שיש משהו.’ – אמר ומיד התחרט על מה שאמר, לפי שמם־כּף רציני מחריש ואינו אומר ממה שמנסר בלבו. ההוא מ’אנשי פנפילוב' מעולם לא פיטפט דברים. כשם שלא נתקע למצבים מפוקפקים, לצליפות בלי־טעם, בלא ששיער דבר מראש. כן. ואיזה מין חרבון מינה לו השד כשהשיאוֹ לחפור שוחה במקום הזה: אבן על אבן! לך תחפור בשינים ובצפרניים!

הברכה אינה שורה בעבודה, אבל הזיעה שוטפת פלגים פלגים. ואם מכבר קצה נפשך בבאוש החמיצות היוצא מבשרך – שלושה שבועות בלא רחצה – הרי לך זיעה נוספת עליה להתפגל בה. נס שלא נפגשתי היום עם אורה. עד שהייתי מתקרב – כבר היתה נסוגה: ‘אוּף אתם!’ – לך תסביר לה שלא רק שאין במה להתרחץ על משלט־העץ ומה להחליף, אלא שגם אין בשביל מי להתרחץ ולכבוד מי להחליף. ולהתחיל להתיגע, לחפש ג’ריקן טוב, לסחבו מבלי להיתפש, למלאו מים מחבית העוקב המאובק ודולף, ובקופסה ריקנית לשאוב ולהזדלף, ולעמוד עירום ורטוב ברוח, ופלח־הסַבּוֹן מחליק ומשתמט ארצה ומתעפר כחזיר, ולטרוח לשטפו מחלאתו, ולהיות מטרה ללשון רבים – ‘למי אתה מחכה, פינילה?’ ‘היא תבוא אליך היום?’ ועוד ועוד. מי שוטה יתיש כוחותיו על תגלחת או על מברשת־שינים, כשאפשר ובלא כל יגיעה בעשן סיגריה אחת ובהתעטפות בשמיכה כחום היום, מפני האבק והזבובים, להתכרבל עד הירדמוּת סלעית, וככה להתרחק בפשטות ובבת־אחת מזוהמות, מצחנות, מליעוגים, ממשלטים ומכל וכל – למה לך איפוא להתגנדר? כשתבוא פעם לריכוז תיכנס למקלחת, תתרחץ, תכבס, תתגלח (אם לא מתברר לך פתאום בראי שדווקא הזקן יאה יותר להופעותיך!), תצטחצח, תתמרח, תסתרק, תנער את הסוודר מאבק לקשרו לנוי על מתניך (אפנת ה’בינונית'), ותצא נקי ככה, רחוץ וקריר, וכאילו ירוק יותר, קל יותר, ומהודר כטווס זה, תשרוק לאורה שתצא מצריף הקשר: פינילה! הו! – לא. כעת באים הסלעים האלה והאבנים האלה והאֵת הזה, ודויד הזה, שעושה הכל שאתה תחפור והוא ישיא לך עצות. ‘זוז קצת!’ חורק פינילה אל דויד לא בחיבה מופלגה. ‘תפדל – משיבו הלה ברוחב־לב – עד קצה הארץ!’ – ‘אינך צריך לומר – רואים את זה!’ – ‘טַה טַה! – אומר דויד קרירות – אפשר לחשוב!’ – ‘לעזאזל – מַבעה פינילה – העבודה הזאת!’ – כדור שרק באויר ונפץ היריה בא קצת אחריו. – ‘כבר לא נזוז מכאן כל־כך מהר’ – הביע דויד סברה. ופינילה נטל סיגריה והצית לו, והצן ברוח זיעתו, מעוות פניו ללחש מררתו העמוסה. תראה כמה שחורות צפרני הידיים. ראה מה לא מזוהם פה עד כלה. החפירה, המשלט, הצקלג, או שאול ואבדון. מין מזל. מין חיים. מי שאינו מזוהם לא יוכל להתקיים. תתחיל לרדוף נקיון – סופך רודף מה שאין כאן, ובורח מכאן, רץ ככלב, רץ כצבי, כסוס שנפל רוכבו וחוזר לבדו בריצה הביתה אל השוקת שלו – אה, אין סבלנות, כלום לא זז, לא הולך, מוטב כבר לחטוף קצת כדור, קצת פצוע, בבית־החולים. באים לביקור, מביאים פרח… ‘לא רואים כלום – אמר דויד שהשחיז עיניו כל הזמן לעבר הצולפים – שיַראו רק חתיכה מהם – ואני מחטיף להם צרור, שתצא להם קצת הנשמה!’

‘לעזאזל, נורא רעבים!’ הרים מישהו פתאום קולו. וגידי נזדקף וביקש מסביבו וגילה את נחום הפיאטניק, הוא שהאלוהים זימן לו תעלה נושנה בצל הבקתה הקיצונית הנשקפת אל המדרון, עד שנגאל מעבודה ומחפירה, וכבר הכין הכל לנמנום גדול בצד חיים רעהו, כשרק לועו של הפיאט ישקיף ממעל וישגיח על הענינים, ודווקא כשהתרומם לרגע לנער את השמיכה – צד אותו גידי ונאחז בו מיד, נטפל ולא הרפה: ‘מנַערים שמיכות, מה? טוב לכם, לא? הולכים לישון, כן?’ גזר עליו לצאת כרגע, ללכת אל הבקתה לקחת שם חפיסות ביסקויט וקופסות מיץ ולחלק לחבריה, עד שיגיע האוכל שמכין הטבח, איש קופסתו איש חפיסתו. ונחום הפיאטניק, שכבר היה מוכן להשיב מלחמה שערה ולפתוח ב’למה דווקא אני', שאין משער מראש אחריתו, ברוב צדק וכעס, הקדים חישוב קטן ומצא כי שכר מחלק מזונות יוצא תמיד בהפסד הליכתו, לפיכך הפקיד בידי חיים הוראות ועצות לארגון התעלה לקראת הבאות, וקפץ ויצא ברגל קלה, וכמעט בא אל הבקתה כשכדור אחד השריק פתאום סמוך־סמוך, והשיגו ביבבה חדה, ונתקע ממש בקיר שלפניו, ולא עוד אלא שהאבן הזו נתפקעה ורסיסיה הִכּוּ בבגדיו. – 'טוּך! – זעק נחום בפתיעה – ‘ראיתם!’ ונשתמט באחת על כרסו טומן ראשו בעפר, ועם צליף הכדור השני באויר, חש איך מטיח לבו תופף אל האדמה. ‘אני? אלי? – ימח שמם!’ והפך ראשו להציץ אל הגבעה שמעבר לגיא, אבל זו היתה מתגבהת בלא לשעות אליו וכלום לא נודע על פניה. התאזר וקפץ על רגליו ורץ כבחלום רע והקיף את הבקתה. כשכף לא נראית מדגדגת בגבו. הנה זה וכמעט היה רצוע בשפוד קליע טס, וכניצול שהה רגע, מעותק נשימה מאחורי הבקתה, וזז התקרב לעבר גידי וברזילי, ונרגש מצא לשונו לומר: ‘שמעתם? מן הצד ההוא! עלי! שתי יריות!’ – מה! – נזדקפו הללו לקראתו. – ‘כן, משם – טח, וכמעט פגעו!’ – גידי בודק את צלע הגבעה המאפילה, וגם ברזילי, ואילו נחום הפיאטניק מוכרח לכרוע ארצה קודם שיציץ גם הוא שמה. וחוזרים וסוקרים פני נחום במבע שאינו רחוק מאמור: נתפחדת, ילד. היטב נתפחדת. ותחת זאת אומר גידי: ‘נוּ טוב. אז קח וחַלק לחם לאנשים.’ – איזה לחם? נו, כן, ביסקויט ומיץ. נחום מוכן להתוַכּח עוד, אך אינו אומר עוד, והולך אל הבקתה ובא אל החצר פנימה, ומצית סיגריה, ויושב על אבן אחת, בתוך ריח התאבּוּן, הריח הבוכה, סוקר את הקירות שטיחם התקלף, ונעשה לו בודד וריק ועזוב, וענן אפלולית כוֹסה כבר את החצר ואת הבקתה. וכאילו צופה בו מישהו חרש ובתוכחה, ומרעיד משהו, קם מהר, אוסף ככל שיוכל קופסות מיץ וחפיסות מַציוֹת לתוך כלשהי שׂקית־בד, שאולי היתה בשעתה, כשנשמה וחָיתה, ציפית־צבעונין. ויד נעלמה יצאה ונגעה בגבו, נגעה ולא נגעה, כשהוציא עצמו ויצא מתוך הפנים הסגור, מפתח החומה החוצה, ונחשף כדי כלום אל מול הגבעה, ועצר נשימתו ורץ עד ששב ונסתר בקיר החיצון מעבר מזה. ואחר־כך שמט את הסיגריה ודרסה בעקבו, והיה נראה לו כאילו עוולו לו, ואין איש רוצה לשים־לב, ומשהו גם היה בזה מזכיר את הימים הראשונים, את הקרבות הראשונים, את פחד היריות, פחד השדה הפתוח, פחד הגורל העיור המשוטט אכזרי ושליט יחיד, ואת טלטלת נבואת־הלב כל הזמן: תשוב לא תשוב, תשוב לא תשוב – מצב־נפש שכבר החלים ממנו לכאורה משכבר ימים רבים; ושתי יריות פרקו את כל החוסן וחשפו אותך עירום, שתי יריות שכּוּונוּ אליך, שהצביעו עליך, שידעו אותך ואליך רצו, נבחר מכל העולם, מיועדות אך לך, שלוחות לשמך, מובדל מכל העולם. כל העולם מזה ואתה מופרש מזה. לעזאזל: קור רץ לאוֹרך המפרקת על־פני עמוד־השידרה. החיש צעדיו, ונכפף במופרז וטילטל צרורו אל עמדת־המקלע של צ’יבי ושל רפי, על שפת שדה־הקברות. שריקה נוספת זימררה באויר, תהויה ולא מסוימת. את הצעדים האחרונים רץ נחום, ואל השוחה הגיע בתנופת קפיצה ארוכה.

הייפלא איפוא אם העירה כניסה מבוהלת כזו את צ’יבי ואת רפי מקהוּת־מה שהעטיפה אותם ואת מלאכתם העצלה, ושניהם נפנו אליו כשמיתר אזעקה ניתר בהם, ופרץ חששות רעים נרוֹם, וכל כמה שניסה נחום בשפה רפה לתרץ או למעט קפיצתו הפתאומית והשק בידו – התעבה ערפל חשדות ומבוכה. בלא תודה נטלו את הקופסות השתים ואת שתי החפיסות והטמינו אותן בצל המקלע מחופה השמיכה, והשביעו אותו כי לא יכחד דבר מהם, ויספר בדיוק מה אירע, מה נודע לו, ומה כל זה אומר. אבל נחום שאף רוח וביטל במנוד־יד: הבלים. שלא סילק אף חשש אחד מכל אותם שניעורו. – ‘המקום שלנו קצת מחורבן – אמר צ’יבי מתוך שרעפים – הקברים המחורבנים הללו… יוכלו לזחול מתוכם ישר על הראש, בסכינים!’ – ‘מי? המתים?’ ניסה נחום כבר להתלוצץ. ‘השד יקח אותם!’ אמר צ’יבי בלא כתובת מפורשת. וגם רפי נאנח ורצה לומר יותר ולא אמר אלא: ‘אנחנו צריכים עוד המון לעשות…’ – ומשום־מה היה חוט־מחשבותיו מוסבר מאד לכל ארכו. – ‘לך תחפור בתוך כל־זה!’ השיב לו צ’יבי מקצה חוט מחשבותיו שלו. ונחום היה קצת יותר מנבוך כשהיה צריך לעזוב עתה ולקפוץ מכאן אל השוחה הבאה, אבל התרומם מלוא קומתו בהתגרות ומיד חיסר ממנה את ראשו שהשקיטו לבין כתפיו המוגבהות, וחמק ובא אצל שאול הרבוץ על גחונו במחפורת־אפסַיִם מגוחכת בקלישותה. – ‘זאת כל החפירה?’ תמה נחום כשבא וישב אצלו. ‘בטח – ענה שאול ואמר – אמרו לי לעקוב אחר הצולפים. ועובדיה התַיִש הסתלק ואיננו!’ – ‘איננו?’ – ‘איננו. בּני גירש אותו. ואני לי נמאסו כל המשחקים האלה. הצליפות האלה. החפירות. הערבושים, הכל. מדוע נדחקנו הנה. מי קרא לנו? למוטה הכי קל – הוא שולח אחרים!’ – ‘כן,’ ענה ואמר לו נחום. ברצון היה מצטרף לשיר־מזמור זה, בכמה בתים משל עצמו, אך מחשה הוציא קופסת מיץ וחפיסת ביסקויט. – ‘מה אתה נותן לי?’ – ‘קח, אכול ושתה.’ אמר לו נחום, ועוד אמר: ‘לא רואים אותם כלל? הם אותנו רואים כל הזמן!’ – ‘בקלות. צמד זאטוטים, די שירבץ בעשב, והנשמה שלנו תצא.’ – ‘לא. מחר, לאור היום, נצא אליהם.’ – ‘מחר? נצא? לא נצא אלא נחזור. – אמר שאול – אחרים ייצאו אם ירצו. אנחנו לא. אנחנו נחזור וזה הכל.’ – מכאן נדד נחום אל עמדת מכונת־היריה של בּני ורחמים ומצא את השנים שותקים וחוצבים בטרשים, ואילו כבחצי גוֹרן עגולה היו לפניהם שתי שורות אבנים נדבך על־גבי נדבך, מעשה־חושב חזק ומתואם, כמעט מבצר. ועל־גבי האבנים הערו עתה עפר (סגולה כנגד רסיסים), ועם שהמחפורת אינה עמוקה עדיין מגובה הברך, יש בה כבר סדר ובטחון וגם שתיקת מנזר. – ‘מה היה לעובדיה?’ חקר נחום, ואיש לא השיבו. לשוא שוטט עיניו מזה אל זה, זה מחריש על מקטרתו וזה מחריש על תאבונו לספר. ‘ואוכל קצת רוצים?’ פתח ממקום אחר, ומיד הותרה לשונו של רחמים: ‘מה יש לך שמה?’ ולא עוד אלא שתבע במפגיע: ‘לנו מגיע שנַיִם מכל דבר: תראה איזו עבודה קשה!’ – את יעקבסון ואת אַברוּם הגדול מצא נחום עסוקים בהטחת פתותי־עפר באֵת שבידם, נוסח מחבט של טניס, ולא מהם המחפורת העלובה, שבבתוליה, ולא מהם הצליפות הטסות בבואן הגבּה מעל הכל, שפוטרים כל אחת מהן ב’ילען אבּוּ' כללי וכולל. את המזון קדמו בצהלה, ומיד גילו לנחום שאם אמנם יהיה משהו של ממש, אין לך נקל מתפוֹש את המרגמה ‘שנַיִם’ בשנים ולהימלט עמה מעֵבר לבקתות, וחוסים בצל הקיר העבה יטיחו משם פגזיהם, שהרי לכך מרגמה היא, להפריץ אש מעל מחסה אל מעבר למחסה! ויעקבסון חשף כמה שינים מצהיבות בשחוק של נחת, ואילו אברוּם פשוט פרץ בצחוק רועש וקצר מאד, שעבר ממנו בקצרה לעברה וזעם: מה? זה כל האוכל לאכול? זה נקרא אוכל? אוכל כזה תוכל לקחת בחזרה ולתת לגידי שיאכל! – ‘מה אני אשם?’ – ‘זו נבזות להביא את זה ולקרוא לזה אוכל. בושה וחרפה!’ – ‘לא מוצא חן בעיניך?’ – ‘מה הם חושבים להם, לעבוד כמו חמורים ולהיות שבע מקופסת מיץ שכבר נמאס לראות אותה, שעושה לי רק שלשול!…’ – ‘מי צועק שם?’ – באה פתאום גערת גידי משוּחתוֹ במעלה השטח מאחור. ‘הנה לך! – אמר אַברוּם בבוז – כך דואגים לבני־אדם. קופסת מיץ!’ אבל נחום כבר השקיף אל המשך דרכו וחיפש בלבו החלטה אמיצה לקום ולרוץ אל הפתוח. דרך חשופה עד שוּחַת־המקלע השניה של דויד ופינילה, כולה מנוֹכח הגבעה ההיא, וגם אופק דרום ניבט הנה. ברגליים עצבניות, כשאותה כף־יד עלומה מדגדגת בגב רץ ובא אליהם, וכשנתן להם מנתם נוכח כי אין בידיו אלא עוד מנוֹתים לוֹ ולחיים, כי אם לתת גם לגידי ולברזילי יהיה מושם עליו לחזור אל הבקתה ולחזור על עקביו דרך כל הפתוח. מכאן כבר נראה מקום התעלה שלו, שחיים מוטל בקרקעיתה, ושלוע הפיאט נשקף מראשה. ‘דפקו עליך קודם?’ חוקרו דויד ונוגע ממש במיתר הנכון. ‘כן.’ – ‘מניין?’ – ‘משם.’ – והחוָה בהכללה על חזה הגבעה שממול, שרובה כבר משוקע בצל ורק ראשה עוד מבהיר, עד כי הופכים ראש ורואים במערב כתם אור נרחב על מקום היעלם השמש – כתם תרוֹג ופוֹשֶה לכל עבריו בהחוָרה נוטה לירוק, גם מזכיר לרגע דברים אחרים, רחוקים מאד, שנותנים פתחון־פה לרחמנות בוכיה עליך, על עצמך המסכן. – ‘אתם ראיתם איך ירו בי!’ חוקר נחום כבאגב ומחטט בפיו בקנה־עשב על־פני המבוכה. – ‘שמענו יריה וראינו אותך נופל. רגע חשבנו שספגת אותה. אבל תיכף קפצת ורצת. ממרחק כזה לקלוע ככה – לא רע! יישר כוחם!’ הילל דויד בלא להסתיר הערצתו. לעזאזל. ספג אותה. קל להגיד. כך היה נראה להם. ואני כבר לא הייתי. טפשוּת נוראה! פתאום, בבת־אחת וסתם! לא, הו, לא ולא. אל הבקתה ההיא לא יחזור. אינם חולים לקחת לעצמם. לא רחוק מהם. הוא בקפיצה אחת ואחרונה אל התעלה שלו. בעצם קצת מבודדה היא מכולן. יהיה אשר יהיה. בבת־ראש נטל נחום, חבק את הקופסות הנותרות, וקפץ ודהר מתוח שפוף לאָרכּוֹ, והיד ההיא מגששת בגבו, וזינק פנימה, אל חיים שצווח מתדהמת־פתע. אבל כשכבר היה נכון לרבוץ תחתיו ולהירגע למנוחות, נתחוור לו פתאום כי אין לו שלווה, ומכרסם בו דבר לא נוח ולא גמור, וכמנסה לישר את הקמט, קירטע קצת כה וקצת כה, ולא מצא מקום עד שחזר וקפץ על רגליו וגאל עצמו בקריאה רבה שקרא לעבר גידי ככה: ‘גידי! כבר חילקתי לכולם בסדר!’ בקול גדול שהטמין בתוכו בנקל את הערמה הקטנה: ובשבילך קח־נא בעצמך! – והמתין רגע לשמוע מה ישיב לו גידי, כתפיו מוגבהות כמי שקר לו, ואימת זמזום מנסרת סביב ראשו הלא מחופה, המוגבה לפתיחות שמעל המחופה, ולא ניחא לו עד בחילה, ודומה אז בעיני עצמו כנוגע בהרגשה שכוחה ורחוקה של תינוק שסרח, בין אימה לצעקה שבחושך – אבל גידי זרק לעברו: ‘או־קיי!’ רחב ובוטח, והודד הדים שכזה, עד שנחום התנשם עמוקות, וצלל מיד לתוך התעלה.

 

פרק חמישי    🔗

כשעוד בהרת־אור מוריקה דועכת מעל קו האופק המדוקדק — אפסה הרוח באין יודע, ונתפרשה דממה ענקית עד פאתי עולם, עמוקה כעומק הים, ומלוא רום עולם היה תפוש נהרה שפחתה לעברים ולגבהים, כמין אפור כספי, שהיתה דוממת לגמרי למרות הריצודים הלבנוניים שבזקו ורחשו כשפעת דגיגים בבריכה. ונתממשה רחבוּת שוחקת וחגיגית. נושמים בשקט ורואים איך כל האדמה על גבעותיה ועמקיה נתפחסה, והאנשים והבקתות והצליפות והחששות והכל, נמסו ומשקלם בטל והיה נראה רק כמעמיד פנים, כמשהו נבוב ומתנפח, לנוכח החלקות העצומה המאפילה, הקטיפתית וחמה כירך של סוס, אותם הגבהים האמיתיים, אותם הרחקים האמיתיים, מלוא שלוותם,שלוות כוכבים, עד שכמעט והיית מיבּב געגועים מהרגשת קטנוּת זקוקה לבית, מחריש ושובת מעבודה ופניו טבולים בתוך התאַפּלוּת שרידי האור המרוקע — היה ברזילי מרגיש היטב בהיאפס דבר אחד, חומק מתחת היד, אינו נאחז בכלום ואינו מותיר עקבות אחריו, לבד מכמה בהרות על שיאי הגבעות, שביניהן ובין התכלת המוריקה וכבה היה הולך זה ואָפס, הולך ותם. עומד בתוך הבור, נשען מחריש אל דפנו החמה ופרירה — לא יותר מזה. וכשהגיע רגע והדממה צללה מסביב, והעולם נתקלף מבלויי יומו, וזכּוּת גדולה יותר ופנימית יותר החלה מתפרשת — צלצל פתע הטלפון שמן הצד ונתערערו הדברים, מתוך סחרחורת והירתעות — והיה ברור מאד שצריך למהר ולטווח את המרגמה עד שלא ירדה חשכה גמורה. וכך ממש גם היה דובר אליו בטלפון אותו אורי, סגן־מפקד המחלקה, וקבע את הבקתה הכפולה במזלג הנחלים למטרה ראשונה לטיווח, והוסיף ושיער כי גם כנגד אותם צולפים מחציפים יהיו פגזים אלה להועיל. וברזילי חש איך איש אחד בתוכו נתכווץ ונאסף לתוכו ולא נותר ממנו אלא כזנב עכבר חמקמק, ואיש אחר נכנס ועטה בגדיו להיות הוא. –

‘גידי — קרא ברזילי — מטווחים את המרגמות!’ — ‘סוף־סוף.’ עונה לו גידי וקפץ ויצא, שׂשׂעל התואנה להפסיק, ובא לשבת בחולסית העפר של ברזילי, אשר עוד הסב פניו באגב אל קלישות סומק מסולקת שהיתה תלויה מעל ערבת אופק מערב השטוח.

ואז יִבּב הפגז באויר, צרב אותו במעופו וחלף הלאה נפל למקום שנפל והִכה עוד נפץ עמום, שמינית רגע לאחר שפרצה שם פתאום בשתיקה בליחת אש מרשיפה. והסתבר כרגע שעדיין אנחנו כאלה ששוכחים כי עברו הימים ההם שלא היה בידינו כלום, שעדיין פגז שלנו מעורר התפעלות מחדש וגם גאוה. ברזילי הגיה בטלפון את הטווח, וכבר חותך צורב מעל הראש הפגז השני ומתפוצץ מעבר מזה בשביבי־הֶבהק מתלקחים לכהרף. — ‘לא רע’ — אמר גידי — חבל שיוציאו עוד אחד.' וכך גם אמר ברזילי בטלפון אל אורי (גם החסכנות עודנה מן הימים ההם שלא היה כלום!). חָלָק, כמשוח בשמן, נוצץ המערב. הדי הרעש אפסו בתוך עצירת נשימה של כלל העולם כולו, אשר אי־שם כבר ביצבצו בו הכתמים הלימוניים־ירקרקים, שהנה יציפו ויכבו הכל וגם הם עצמם יכבו ויתכסו אפלה. האומנם חדלו הצליפות? פתאום היה ברור שהמקום הזה אינו אלא מקום קטן מאד ורחוק מאד, שישקע תיכף במצולות לילה וחושך. גידי קם ממקומו לסוב על העמדות, ובתוך כמה צעדים חדל והפך להיות צללית אחת של בחור לא־גבוה, חסון־כתפיים ופרוע־ראש, הצועד יחידי מול האופק הזך, השעיע כאספקלריה מאפילה. אדם בעולם. הירהר רגע ברזילי, ואילו גידי גופו לא הירהר בכלום אלא הגה תוגות כי אין מנוס אלא לכתוש בכל הכוח ובסבלנות אין־קץ בטרשי הגיר החיוור הזה, ולכבוש פירור אחר פירור, עד שתהי מחפורת, ושאסור להניח לאיש לשבת בשלווה ולא לחפור. — ‘מה אתה רובץ לך?’ — התחיל גידי בשאול — ‘לא אמרת לי?’ — השיב שאול מלמטה למעלה — ‘מה אמרתי לך? לחפור אמרתי! ואיפה השני, איפה עובדיה שלך?’ — ‘שלי? קח אותו לך. שאל את בּני איפה הוא.’ —הפך פניו לעֵבר בני בשוחה מימין. — הוא לא יחזור הנה1' נבח בני ממקומו. ‘נרסק לו את הפרצוף!’ צווח־החרה אחריו רחמים.

‘אל תהיו ילדים, ותפסיקו לשחק’ — נזף גידי. — ‘הנה לא יחזור!’ שנה רחמים, ובני הניע ראשו כפר נגח. הלך והאפיל. ‘כמו ילדים.. דיבר גידי רתת — ולאן הוא נעלם?’ — ‘ברח — אמר שאול— אם לא חטף בדרך צליפה ונפל.’ — ‘נחמד — התחיל גידי, ונזדעף פתאום וצעק: אתם תעבדו כל הלילה ותתחפרו. אף אחד לא יודע מה יהיה פה בבוקר מחר!’ — ‘מחר? לא יהיה כלום — אמר שאול — מחר יתיבשו פה בשמש תריסר שוטים אחרים, בלי שאף אחד יידע למה.’— ‘חדל! — נקעה ממנו נפש גידי — שמענו כבר הכל.’ — אמר גידי. וחש היטב במרחק שבין הדיבורים המחוקים האלה ובין כלל הדברים העומדים פה, בפתיחות העצומה בשתיקת המרחבים לרוחב, לגובה ולעומק, ובחוסר הישע בכל אשר תמצא לומר.

לך התוַכּח עם כל אחד, לך הוכח לכל אחד — כשהאדמה טרשית, האֵת איננו את, והכל יודעים כי לבוקר אנו נוסעים! אתה טוען בהתחפרות — והם טוענים במכושים, באוכל לאכול, ובגדר־תיִל, להפריד בין פֹּה לבין אין־סןף שם, המאפיל. אתה מפתה, מאיים, מסביר ותובע — והאדמה עדיין טרשית, והאֵת עדיין לא את, ואין לדבר קץ. אותם כתמים לימוניים וירוקים שהמתינו בפאת השמים, יצאו עתה, כצפוי, והיו מתפשטים ולוחכים וסוגרים את חישוק אופק המערב, כשמעליהם כחול וסגול כבד בטבעת נמוכה צפופת־אופל. ומקום אחד למעלה יש שנצרבה בו כווית אדום, ואף הוא מַווריד מהר ודועך, ושייריו מתרופפים ומוריקים. גם הגבעות הקרובות, גם מיתארי הרחוקות התחילו פושטים ולובשים פנים אחרות, כאילו אינם הם. וכך נתגלה כעת מישהו גדול מאוד ומוזר מאד יורד ובא בשריקה חדשה אל הבקתות — ותמוה מאד, כמעט מאכזב היה כי אינו אלא אחד קובי עם ארגז על שכמו, וטופף ושורק ובא, כאילו לא הוא אלא מישהו אחר, בן מהות אחרת, היה אמור לבוא. — ‘גידי?’ פסק קובי משריקתו ואמר, וקולו, שוב, היה כה בהיר וכה מוגדל בתוך הריק והדממה, דממה קיצית חמה של שדות — עד כי פסקו הכל ממעשיהם והמתינו לשמוע מה אמר ומה יבשר הקול הבהיר הזה, שכה יפה להיות קושבים לו בדממה. אבל, גם הפעם, לא אמר הקול אלא ‘איפה אתה, גידי?’ — ונענה ב’הנה כאן' צרוד יותר מדי, כמימים ימימה. וגידי קם ממקום שהיה כורע ומתוַכּח בלחישה נזופה עם יעקבסון ואברוּם הסרבניים, ובא לקראתו. ריח הבקתות העזובות היה נודף, וקלישוּת עשן טאבּוּן נתנה טעמה במקווה הדממה, והעלתה על הדעת, משום־מה, יתמות ודמעות אלמנות, ובו בזמן העלתה כאילו הנה תישמע פעיית צאן, צהלת ילדים, ועגלה מאחרת תרקד על אבני־הדרך, ומישהו יצעק לחברו צעקה נפרדת ומכה עיגולים, ויעלו אור במנורות ויהיה לילה מתחיל, ליל־קיץ והמונו. — — בשיירי האור אפשר היה לראות את צלליתו של קוֹבי, מסַפרת בתנועות־יד מתונות עם צלליתו של גידי שאגרופיו בחלציו וראשו גדל מאד — מטכסים עצה אנה ובמה ממשיכים במיקוש. מרחוק־מרחוק עלתה פתאום נעירת חמור וכיסתה הכל בצל מעלותיה ומורדותיה, מודיעה כי עוד יש חיים בארץ הזאת, וכי לא כל מה שמתראה ממש — ממש הוא. ‘אולי אצא אני עם קוֹבּי — בא ברזילי ביניהם — יהיה קל יותר ונגמור קודם.’ — ‘אתה? — פיקפק גידי — ותסתבכו שם בין המוקשים?’ — ‘יחד נגמור מהר.’ ענה ואמר ברזילי. שתקו רגע והדממה הקיצית צללה. מישהו השתעל. פלוני הצית לו סיגריה אֵי בזה. מיד בזקה יריה חדה וחריפה, וחלפה בשריקה נוקבת. — ‘אה־ה הם עוד כאן!’ התכופפו בבהלה השלושה. ‘לעזאזל — איך ששומרים עלינו.’ עיגולי־דממה ריצרצו בנחת מטופשת, ישנה מיושנת שאין לה מקום, והשמים האפילו יותר. והיה רצוי שיימצא מיד מישהו שידע יותר ויאמר דבר לאשורו. וקוֹבּי אמר: ‘נזוז — מחר לא יהיה כבר קל להסתובב.’ וגידי רצה מאד לומר אל תלכו, חכו, אל תלכו כעת, או לעכב אצלו, בתואנה זו או אחרת, את ברזילי, ולא אמר אלא: ‘לאט לכם, שלא תסתובבו יותר מדי!’ ולבו הכביד, וכבר היה מבקש לראותם חוזרים, ונתמאסה עליו מראש כל שהות הזמן המפרידה. איש מעברו נטלו את הארגז ביניהם, פניהם אל השלוחה, ובן־רגע נבלעו באפלה.

– ‘אתם יורדים?’ שאל אותם דויד כשעברו על־פניו. — ‘כן,’ ענה קובי בקול בהיר וחרישי. — ‘עדיין צולפים!’ הזהיר דויד. — ‘לילה.’ הרגיעוֹ קובי. ‘גם להם לילה.’ לא נרגע דויד, כשכעברו מעל פניהם, רטן באזני פינילה המחטט באתוֹ באפס־יד, כי קובי קצת פזיז, קופץ מדי בראש, ומוטב לו שלא יקפוץ ככה. ופינילה לא השיב מיד אלא לאחר זמן:"‘תֵר טוב ל’סְתובב — מֵ’שֵלגָרֵד’ ת ‘אדמה’ זאת’— אמר בחטף. מחטטים בחוּדוֹ של האֵת עד הצטבר קצת תחיחות, ורודים אותה ומטילים על שפת המחפורת, משתדלים לא להרבות רעש, קושבים אל המדרון שבלע את השנַיִם. משהו השתנה פתאום, אבל לא היה זה אלא צרצר שכיוֵן מיתריו בכמה פריטות־אקדמה. — ‘לילה נחמד.’ גנח פינילה והפסיק לחפור. פיסות המכתב הקרוע צעקו פתאום מכיסו. משום־מה מסומנים ממול שני דקלים גבוהים כאותם שבחצר ביתם, צמד וַשינגטוניות ברשרוש כותרת סוערה. אותו רשרוש שפעמים הוא בכאים וגלי־ים על חוֹף בודד. ופעמים הוא נהמת אוקינוס עולה על גדותיו, מוסף על גניחות התריסים, כקרשי אניה חורקת, ופעמים הם לחישת סוד והמיית יונים מתרפקות, ויש פעמים אחדות והם מנבאים את בוא אורה הביתה. עד מחצית קורתם נתערטלו מגידמות הכפות, ואילו ממחציתם ומעלה צריך לטפס ולגדם, ויש מציעים לשרוף. נפלא לישון בבית הישן מתחת השמיכה, כשהדקלים בחוץ מתרעשים כאילו נהפכם ונעקרים ברוח. ובבוקר, תמיד, הם רחוצים ומנטפים ומבהיקים, וכן לאור הירח — וביחוד כשבאה אורה. ‘יהיה איזה ירח הלילה?’ שאל פינילה פתאום והתנער. ‘לא’ השיב דויד. ועוד אמר משהו נוסף שיש לו כנראה קשר למשהו. ואחר כך אמר עוד: ‘מה הוא אמר לך היום על אורה שלך?’ — ופינילה שלא פילל פנייה כזו לפתע, רצה להתכווץ ולהתנער ב’מי?' ולעבור ‘אנ־’דע!’ — והמו מעיו ואמר אחרת: ‘אה? לא כלום, שטויות. מה איכפת לי דעתו עליה. שמנמונת? לא שמנמונת. כל כל הבחורות כך: קצת שמנמונות וקצת נמוכות. זה ככה הן. כאלה.’ — ‘אה.’ אמר דויד. ‘כן.’ אמר פינילה, ועוד אמר: ‘חרבון עצום שלא נפגשנו. אילו יצאנו רק כעבור שעה, כבר היינו מסתלקים לנו, ועד שהייתם מוצאים אותי…’ — גם אני את רוּתי שלי לא ראיתי הרבה זמן.' התוַדה פתאום דויד פשוט ובלא שום רתיעה עד כי נתמלא לבו של פינילה ונתחמם לספר לו לרעהו דבר אחד ודברים רבים אחרים, כיון שנפתחו הלבבות — אלא שממרחק, מן הצפון, עלו פתאום צעקות, כמו מישהו שצועק וקורא למישהו.

אזני כל נזדקפו. כעת יתרחש כנראה דבר. חבל שככה מוכרח להיות. חששות משתרגים מכל צד. ומתגנבת חרטה שהיא, עד רפיון־ידיים. האומנם מתחיל? הו, שלא יתחיל. ואחר־כך נתגלגלו רגעים ריקים ושותקים וכלום לא נתברר. גם לא התחיל. ואחרי זה היה קשה להתמיד ולכלוא את הנשימה, וחזרה זו ממילא לתיקונה, וגם חזרו ונתפצחו נקיפות ברזל האתים בברזל האדמה, ופה ושם השתרקו לחישות צייצניות. ועם זה כבר הפכה תרקית השמים לאפר עמום, פרט לחישוק חוַרור ועקשן אחד במערב, שאף הוא האפיל ברום צהרו, והבהובים מבליחים רפויים בו של כוכבים ראשונים. לחינם קוסס גידי ציפורן זרתו בבקשה לקבוע דעה שקולה — דעתו פזורה עליו, ורק רגש סמוי מבחש ממעמקיו קרעים מוזרים ומשתנים. פסוק אחד ממכתבו של אבא מצייץ עתה בו: ‘ואם רק תרגיש אמא יותר טוב — כבר יהיה הרבה יותר קל.’— שפירושו פשוט: קשה עתה מאד, ואמא חולה, ודואגים לך — ואתה צריך רק להידפק אֵי־פה הלילה או מחר — והסאה נגדשת. ‘כבר יהיה הרבה יותר קל.’ ולעולם לא יאמר ‘קשה’ במפורש. עדיין רוצה להיות האבא הגדול שיכול להסתדר לבדו, שאין צורך לדאוג לו, האבא שאינו מצטנן, האבא שאינו עייף, האבא שאינו נופל ברוחו, האבא שתמיד אפשר לסמוך עליו, שאין לו דרך ארוכה מדי, או גשם חזק מדי, או לילה מסוכן מדי — כשחובה ללכת. עוול שלא כתב אליו זמן רב כל־כך. עודו בחוץ יקשקש לאמא בתריס: ‘מכתב, ברכה, מכתב!’ וזה לאחר שכבר קרא, וכבר נוכח שהכל כּתִקְנוֹ, וגם לאחר שבטוח בקולו שלא יסגיר התרגשותו — אה, בחור נחמד אבא. וחיזורי־האהבה שעושה לעתים לאמא, עם שמות מימות תרח, כאילו… המתן! שוב קולות רחוקים קוראים בלילה. מישהו קורא ואחר, כמדומה, משיב לו ממרחקים רבים. מתוך תוכי הלילה, ממקום שיודעים בו, שהלילה לא מפריע לדעת, ואינו לועג לאיש, ונופלת שתיקה מתוחה. ואחרי זה קורא פתאום בּני מן המכונה: ‘גידי? איפה אתה?’ — וגידי נודד אליו ובא ויושב על שפת המחפורת, וקודם־כל משבח הישגיהם, אף כי בּני ורחמים מבטלים ואומרים כי לא לכרוע ולא לשבת ולא לשכב בשוחה — ומה טוב בה? אבל לא זה, כי אם זה: ארגזי התחמושת שנשארו ב’ערפי' למעלה. גם לא אחד כאן. אה, זה לא טוב. אומר גידי. ‘זה רע’. קובע בּני. — ואולי יגש אחד מכם ויביא? מנסה גידי, בדרך־כלל. ‘תשלח מישהו ויביא.’ — ‘את מי? כולם חופרים.’ — ‘גם אנחנו.’— ‘כן, גם אתם.’ אמר גידי. כאן כולם מיוחסים, זרע אצילים, עתירי זכויות וותק, וראויים למצבת־זכרון בעוד בחיים חַיתם. ‘תקום אתה!’ גזר גידי יבשות על רחמים להביא ארגז, ולקחת שם את עובדיה לשאת עמו בשנַיִם. — ‘לא בא בחשבון.’ — נעלב הלה ונרתע, לא רק שעוול להישלח להביא, אלא עוד לזווגו אל אותו שוטה! אבל גידי אינו מרפה: אם שוטה הוא יבוא־נא לחפור קצת ויירפא מאִיוַלתוֹ. זה כבר צלצל אחרת, להעמיס על עובדיה, בצו מלכות, ארגז תחמושת ולחמר אחריו, וכאן להורידו למחפורת ושיחפור — זה באמת מצלצל אחרת. ומה אומר בּני? בני לא אומר הרבה, בני אומר ככה: ‘יבוא ויחטוף כל מה שמגיע לו. —’שמע, בּני!’ נתקצף גידי וקולו הצרוד תמיד, היה צרוד עד כאב לשמעו. לאטו מתרומם רחמים, מתגנח בינו לבין עצמו. — ‘אל תגנח— הוכיחו גידי — זה לא נורא.’ שעורר מיד את יעקבסון משמאל לספר סיפור שאף בסופו אומרים לה, לפלונית כך־וכך, ממש כזאת: אַל תבכי, חַבּוּבּה — זה לא נורא! שמוליד מעברים התפוצצות צחוק זימתי. ומסתבר כי הכל השתדלו עד הנה לשתוק, להתכופף ולהימחק מאד, כדי שלא יעלה זכרם לפני גידי ויצוד מי מהם לשלחו לגרור ארגזים — אבל התירו לעצמם עתה חירות כפולה לצחוק, על ההצלה ועל ההלצה, צחוק גדול מן הראוי — ורק רחמים יצא נזוף, משל עליו ועל מזלו צוחקים.

נעלמה הגבעה כולה, נקודת גובה מאתים ארבעים וארבע פלונית, אחת מנוף־גבעות נרחב, נעלמה ונותרו רק אלף הפרטים הנמוכים, הנוגעים ומתממשים במעגלים צרים ואופפים כל הזמן. ורק לרגעים היתה המציאות הלילית, כמעֵבר מזח, משיבה פניה מגע נוכחות אחרת, גדולה ואין־חופית, עד חששות ופחדים. ועד כה צילצל הטלפון ושייקה סיפר כי מוֹטה שאל באלחוט לשלום כולם, ומה למסור לו. וגידי הילל את שייקה על הטלפון וביקש לקרוא את שמואליק הטבח. האפרכסת מאַוששת ריקנות, וגידי הסמיך גבו אל הבקתה, מעיין בשמי הכוכבים. שבע ורבע, רבע שעה לצאת החַבּלנים, השוחות כמעט ולא נחפרו, מצב־הרוח מפוקפק למדי, צליפות בלי הסבר מספיק, שטח עצום ולא נודע — אח, שכבר יהיה מחר. כעת בא שמואליק ופותח בדרשה ארוכה למה אין לו אוכל לשלוח, וכשגידי מתמרמר, הוא מודיע כי לו יש השקפה אחרת על כל העסק מתחילתו, חשבונות שונים שראשיתם רחוקה וסופם לא הגיע, וכשמתקצרת רוחו של גידי מקצר גם הוא ומעמיד תנאיו על שנַיִם: הוא יכין — אבל אחרים יסחבו. וכשצעק גידי שאינו רוצה לשמוע כלום אלא לראות פה את האוכל, ענה הלה שאם לא רוצים לשמוע אז אין לו מה לומר. וכששיסעו גידי לאמור עשה אוכל ואל תאמר דבר, טען אותו שמוליק כי אחד קשור בשני. וכאן עלתה חמת גידי להשחית: ‘אני עולה תיכף למעלה ואראה לך מה קשור במה!’ צעק, וביקש לטלפון את אורי. והמתין שהות־מה והטלפון אִיושש ריקן. לעזאזל כולם. ‘אנשי פנפילוב’ היו לוקחים ברנש כזה וחוסלים אותו לראוָה בתופים ובקול תרועה. אורי? כן, מוטב. אורי יתן עיניו בשמוליק שלא ישתולל (למה לא נתן עיניו עד הנה?) ומה נשמע בדרך־כלל, והצליפה הזאת —משחק־ילדים, לא שוה תשומת־לב, ואם יעלה גידי אליו יכין הוא, אורי, קצת קפה, כיד אלוהים הטובה עליו, ויקישו קצת בלשונות לפני כיבוי אורות — ‘אז להִתְ’!' וגידי החזיר את השפופרת למקומה ברטינה. אורי, איכפת לו כל הדבר. המשלט, הצליפות, השוחות והאנשים — כשאפשר לעשות קומזיץ קטן לשנַיִם, להשיח שיחת־חכמים על נושא נבחר כגון המם־כַּף והמם־מם, גורל הפרט בהכשרה המגויסת, ואולי אפילו איזה־מין־יצור־היא־הבחורה, לכל הרוחות. ויצא לראות את שוחת הפיאט, שכן קיצונית היא, ומבודדת קצת, ואם יירדמו יושביה — אפשר לשחטם שם ככבשים אין־הגה. ולעזאזל שיחזרו כבר השנַיִם מלמטה ותהיה פחות דאגה אחת ויותר שלמות כוללת. בחורים חבובים הם, בעצם, כל אלה שפה, כל אחד על משמרתו, וחייל טוב כאן גם יהיה חקלאי טוב שם, ורק שכבר יחזרו ויהיו פה. — ‘נחום?’ — ‘הו, מי זה?’ — ‘אני. מה נשמע?’ — ‘גידי? כלום. לא נשמע כלום.’ — ‘מי זה אתך? חיים?’ — ‘חיים כמו כלום.’ — ‘אכלתם?’ — ‘יש מה לאכול? כירסמנו קצת.’ — ‘רואים מאצלכם משהו?’ — ‘לא רואים כלום.’ — ‘גם לא שם, מן הצד ההוא?’— ‘אין שם כלום, אבל צריך להשגיח.’ — ‘אה.’ — ‘כן. עוד לא חזרו השנַיִם?’ — ‘לא.’ — ‘איך הם רואים דבר בחושך?’ — ‘סמוך על קובי: חבלן זקן.’ — ‘כן.’ — ושתקו כולם. ‘חם, לא?’ אמר אחד לאחר זמן, ושתקו. ‘אצלכם — פתח גידי — חפירה נאה. מתי הספקתם?’ — ‘חפרנו קצת — וקצת מכאן סתמנו.’ — אמר חיים ככה שלא ייחשב כאילו לגמרי באו על המוכן, ולסלק בכך גם אפשרות שיכולה לעלות בדעת גידי להטיל עליהם ‘משימה’ לאיזון שיווי־המשקל — והוסיף במעוג־יד כולל: ‘די עבדנו על זה!’ — אבל, נראה שגידי לא הגיע עדיין אל עשיית הצדק, ופניו אל חיים: ‘אתה צריך לסַפּר לי פעם איך הצלחת לדפוק את המשוריין ההוא בשני פגזים?’ — וחיים אמר: ‘לא משוריין —כי אם זחל.’ — ‘זחל, כן לסַפּר לי פעם איך זה היה?’ — ‘לא היה שום דבר. בעצמי לא יודע. הפגז הראשון דפק בשרשרת, כנראה, וההוא הסתובב על מקומו וגילה את צלעו — תיכף הכנסו בו את השני ופרצה אש.’ — ‘זה היה מאה אחוז!’ — לא הספקנו לחשוב כלום — וכל היה גמור.' התוַדה חיים. — ‘כן. — אמר גידי — וזה למעשה סיים את ההסתערות שלהם. האחרים רק הריחו את האש ונרתעו. הכל נגמר בשני פגזים.’ — ‘נורא מהר נגמר. לא האמנו למראה עינינו. כאילו רימו אותנו. התכוננו למי יודע מה.’ — ‘לך תראה — התפלסף גידי — במה מוכרעים קרבות!’ — ‘כן.’ אמר חיים. והשתוחח בפאת התעלה להצית סיגריה במחתרת, וקם ותחב אחת ואחת לידי השנַיִם והאחיז אותן באִשוֹ, ומצצו בתוך גביע האגרוף להאפלה, וככה חגגו את זכר אותו נצחון גדול, כשפתח גידי ואמר: ‘נוּ, טוב. אתם תצטרכו לעזור לבני בחפירת שוחת המכונה, ולהביא לו ארגזי התחמושת.’ והיתה פתיעתם כה יסודית, עד כי הספיק גידי להיעלם בטרם מצא חיים לפטור: ‘שמעת מימיך?’ —

ואחר־כך נשמעו שלוש צליפות שרוקות מאד בזו אחר זו, ללא כל סיבה ופשר, חלפו בחלל הלילה השחור. לעזאזל — חירף רפי ונשען על האֵת לראות ולדעת — כמו קרציות נטפלו! וצ’יבי לא התאונן אלא שוב ושוב — על המצבות והקברים הללו, לו לפחות היינו לפניהן והן מאחורינו — יזחלו ויבואו מתוכן ישר על הראש, ובסכין! מעשה החפירה לא התקדם כלל. מכים וכותשים עד שברון הזרועות ומעלים חופן עפר מועט. צ’יבי כבר הטיל ספק בכל ההכרח או החכמה לתפוש את הגבעה הזאת, בכוח ראִיית הנולד של גידי החל ובמוֹטה לא כילה, דברים ארוכים בלא שום חידוש, שאינם אלא חלק הכרחי מן המצב כולו. לעומת זה מעלה העפר החפור, וריח הלילה החם, הספוג טעם קש טחוב ואבקת שדות — נדיפת בציר, ניחוח חריש הסתיו. אורו מרקד עלה ורדת, מתנגח על שרשרותיו, יונק שמנו, קולט ניצוציו, מפחם רסיסי הדלק ומציתם להדף־לחץ על הבוכנות — הולך־מושך הטרקטור, והדיסקוס מאחור, לאור פנס העורף, בותר שוקע־צף ועל אפו נגרר בכוח, וריח אדמה ולילה של קיץ, ורק אתה באליפסת האור ואתך כוחו של הטרקטור, מסע הנחרש על־פני השלף, והלילה הגדול. גומרים לפנות בוקר. אבא בא להחליף, משמנים, יוצקים דלק, מנקים את הדיסקוס, מספרים קצת. קרירה כשיקוי וערפל־בוקר. על־יד המחלבה פוגשים בתמרלה נושאת כדי החלב, יפה בבגדי־העבודה לא פחות מבשעות הערב. רגליה המדויקות בהידורן, שערה הערמוני וזקיפוּת העורף, לא יודעים איך לומר לה יותר מ’בוקר־טוב, תמרלה' והיא ‘בוקר אור, רפי.’ התריסים בבית מוגפים אפלולית, זבובים ניעורים, חמימות אטומה קצת — ונרדמים כמו אבן עד הצהרים. הה, רעיונות לתיקון כללי ויסודי. מתחילה עד הסוף. כל מה שלמדתי וחשבתי. אם יכולים לעשות משקים למופת באמריקה ורוסיה מה סיבה שאצלנו לא נצליח מהם. במטע, בלול, בחצר המשק. את ‘חוכֶם’ הפרד הזקן למכור — ולקנות ‘אליס ארבע’ קטן הקץ לרומנטיקה של בהמות־הבית. לשרוק לו שישתה, לשרוק לו שישתין, לשרוק לו שיסחב מכונה מספיקה יותר, עושה שבעתיים ובלא שגעונות. עבודה אדירה תהיה. נתחיל בשריפה גדולה: את כל הגרוטאות, את מחסני־העץ והפחים והקרשים והטלאים והבלאים המתגלגלים, אחת ולעולם — ובאש, ולעולם לא עוד סידורים של בינתים. רק את היסודי נשאיר, רק את האיתן, את המוצק, לדורות ולדורי־דורות. יהיה קצת קשה להם, לאבא ולאמא. אבל תמרלה תבוא אלינו, והיא תיפּה את כל החיים, ויהיה כדאי כל דבר ודבר — אני משוגע להתחיל ואליה. ורק שלא יעקוץ אותה יתוש ותסע פתאום ללמוד בסמינר בתל־אביב, ושלום על הכל. כולן נוסעות ללמוד, ומי יעבוד בכפר? צריך לדבר אתה, לראות אותה, להיות שמה. ושיתנו פעם חופש. לאבדון הסלע הזה, החפירה הזאת — מהו מנדנד על הנשמה צ’יבי. והנה גם גידי עליך — לא נותנים לחיות!

גידי בא וישב בחולסית החפירה, ובסבלנות אין־קץ הקשיב לכל תהלוכת התלונות של צ’יבי. תהלוכה כה שוממה עד כי היה נדמה, לכאורה, כי הנה נרדם לו תחתיו. שומע ואינו משיב ואינו מוכיח ורק מאריך להחריש. גם צ’יבי נרגע מעט־מעט כדברו, עם שהודיע שגם את החצי לא הגיד עוד — ודמם לבסוף והחריש. והתחיל אז דובר העולם הגדול והשותק, אילם וכבוי אורות, ומאותם מרחקים אין־מגע, שנראו לא נושָבים ומחוץ לכל התחומים — מבחינים כעת צרצר מצרצר, ונביחות־כלב רחוקות עולות ובאות רצופות, כה שלומיות וביתיות, ועם זה כמתוך חלום, גם ריח החרסית שנידף מן החפירה, לח וחיוַרייני, היה קרוב ונכון. לא כנדיפת עשן־התאבּוּן, שרמץ עוד אֵי־בזה, מעפעף ומקטר זרות, רפי נטל את האת וחזר לכתוש בסלע. — ‘לעזאזל — אמר —כל המלחמות האלה. מי המציא את החכמה הזאת!’ — ‘גם אני אלך לחפור קצת,’ אמר אז גידי והתרומם וטיאטא בכף־ידו את מושב מכנסיו. —’אתם שמעו מה שאוֹמַר לכם — הוסף גידי דברי־פרידה — מוטב שלא להשתעשע בתקוות שונות — שלא יהיה חמוץ בלב אחר־כך. תשמעו לי.' אמר ולא פירוש מה, וסבב ופרש ונעלם. וצ’יבי התגנח לאִטו ועימעם: ‘הוא קצת ככה, גידי זה.’ ונפנה צעדים אחדים להטיל מימיו. וכשחזר, קפץ לבור, לא כדי לעבוד אלא כדי להצית סיגריה בתוך אגרופו, ואחוז הרהורים שונים ישב וריטן כי מיהו גידי זה סך־הכל, אם לא אחד שנלקח, כמו רבים אחרים מבית־הספר החקלאי ל’שלושה ימים בערך' — וכמדומה אנו אלא ‘אליף’, אפילו לא ‘בּטיח’, ורק לאחר הקרבות בעמק נשלח לקורס מ"כּפים — זהו כל גידי כולו: ‘אליף’ של בית ספר חקלאי, בקושי ‘בּטיח’ (שכן הענינים הלא התחילו בראשית דצמבר, ממש לאחר ריקודי כ"ט בנובמבר). מה פלא איפוא שהוא כזה, ושנדמה לו מי יודע מה וכמה חכם הוא ומנוסה! (צריך יהיה לחטוף פעם שיחה עם גידי זה — לשמוע מה דעתו על תכניות המשק, המטע החדש, והכל. נשמע דעה נוספת — לעזאזל, הלא לא לנצח נשב בחפירות!) — מעבר כיפת המשלט הערפי נשמעה אז שירה, פשוט שירה רמה ומשתוררת, שהיתה כנראה מושרת עוד קודם־לכן ברטן־קול, עד שהגיעו למקום אחד שרטן־קול אינו די בו, ופצו פה לשיר מלוא רוחב הקול והלב, בהתכחשות מבטלת למשלט, ללילה, לצליפות ולכל מכל. — ‘מי משתפך שם?’ אמר רפי והזדקף מעל אתו, ‘זה בודאי ההוא הג’ינג’י מן המרגמה — אמר צ’יבי — הוא זמר ידוע שכבר ניסו עליו הכל ולא הועילו כלום.’ — ואותו זמר השפיל כמּעט קולו על־מנת לחזור ולעלות ולהחזיק רגע שלם קולו ברמה וברטט ככל הנהוג אצל זמרים קודם סיום. ‘איך שהוא גועה שם.’ התפעל רפי וחזר לעבוד. ‘כל החכמים האלה — אמר צ’יבי — חושבים עצמם מי יודע מה!’ והשיב תמרת־עשן מסורעפת מאד. ורפי אמר: ‘מוכרחים לשיר לפעמים — אלא מה? תמיד בתוך הזפת?’ —

שוב צלצל הטלפון. שמוליק הטבּח. הכל בסדר. פרט לנפט שלא הביאו. מה פירוש, לעזאזל, נפט? ואיך ידליק את הפרימוס? טוב טוב. לא צריך לצעוק עליו, מה הוא אשם אם שכחו לקחת נפט, במים פרימוס לא בוער, ולצעוק בכל־זאת לא צריך! גם אורי סבר שאין צורך להתרגש, ושיכולים פעם אחת לאכול בשר קר מן הקופסה, ולעשות מדורה ולטגן — זה מפעל שלם כעת. גם הוא, כשהכין לו לפני שעה קלה ספל קפה, עם הרגמים, היה צריך לאלף תחבולות שהאש לא תתגלה ורק גחלים לוחשות יהבהבו (אולי זה מקור ריח הטאבּון?) — מעט הקפה יצא אמנם לא־רע, אבל מכאן עד הכנת תה להמון אנשים — זה עסק שלם באמת, ולא כדאי לריב סתם. אם גידי עומד על זה — אפשר לנסות, וזמן רב יידרש לכך, אבל חייל שלא יידע פעם לחיות בלי תה! זה כל־כך נורא? מעולם לא נשמע? בזמנו היינו עוברים את כל מדבר יהודה!… ‘טוב־טוב — קצרה רוחו של גידי — אז אתה לא שולח תה?’ — ' אני יכול לשלוח, אבל, באמת… הלוֹ, הלוֹ. אתה שומע? גידי? מה זה, הלוֹ?' — אבל גידי סגר את הטלפון ולבו גאה חרון. אתוֹן סרוּחת־פרצוף. יחזרו השניִם מלמטה והוא יעלה להראות להם, פרות מזוהמות. וגלל מעל לבו עוד ביטויים משובצים ערבית ורוסית, ונוכח כי עוד מעט שמונה, וכי כמעט שעה עברה מאז צאתם. האם כל מה שצריך היה להיעשות נעשה? האם חשב היטב על כל מה שצריך מחשבה? (כלבים מזוהמים!) והצליפות נגמרו כנראה, הלכו הביתה עד בוקר אור. הלילה רק התחיל (אני עוד אראה להם — נבלות שמנות — שרים להם! שותים קפה!) — ושכבר יחזרו, כלו עצביך מיחל, לילה אין־קץ. עבודת־פרך החפירה (שותים קפה! עושים חיים!) מתחשק ללכת עד שפת המדרון המזרחי. ולצעוק אליהם, משם ולמטה: חִזרו כבר, שומעים? חִזרו כבר! עזבו הכל וחִזרו מיד! חַבּלן — מלאכה נוראה. כל מה שעושה חַבּלן – עושה בידיו ממש. לא ממרחק. לא מטווח רובה ולא מטווח מרגמה. בלי שום טווח שהוא — במגע ידים. ויום אחד, קצת מעייפות או קצת מפיזור־דעת — ובוּמס — הלך חַבּלן לשמים. כלום לא נשאר להביא הביתה. לעזאזל, שיחזרו. כל האבנים של העולם נתקבצו לחור הזה ואין למי לומר מלה (אני אראה להם עוד! סרחנים שמנים).

גם דויד היה מעכב מפעם לפעם את פינילה מחפוֹר מנשף לו שְ־שְ־שְ פסקני, ונוטה אזנו לקשוֹב לקולות מן המדרון, וכמה פעמים היה מדומה כאילו נשמעים לו קול דברים, או קול צעדים מתנגפים באבן, ואחר־כך היתה צוללת דממה מנוקדת־צרצורים, צוללת ומתרחקת כעיגולים על־פני חלקת־מים. והיו חוזרים ואוספים איש נשימתו לתוכו, וכורעים איש מול פני רעהו באפלה, ומקשיבים עוד רגע, וחוזרים לחפור כמקודם. דעתו של דויד אנה נוחה מכל המעשה הזה. סבכי־תיִל, לדעתו, על שפת המדרון, יפים לא פחות ממוקשי־נעל, ומכל־מקום קודמים להם בסדר ההתבססות. חוץ מזה אינו אוהב מעשי הסתכנות איזה שיהיו. לעולם, לדעתו, אינם משתלמים. ודוגמאות למכביר. סתם התעללות בחיי בחורים, בלי פרי ישווה לו. דוגמה אחת עולה בדעתו כעת. מעשה באחד יוסף, צלם. שלחוהו לצלם במצלמה רחקת־טווח את מערכות האויב, מעל מגדל־מים נתוץ בתוך מחנה האויב. בלילה זחל אותו יוסף והתגנב אל המגדל, טיפס ועלה והתכווץ לו שם. כשהאיר היום והשמש הגיעה לצד הנכוון בשביל הצילום, התחיל לצלם, לצייר תרשימים, להשוות למפה, ובתוך כדי העבודה הוא רואה משוריין אחד יוצא מן הצריפים ולאן פניו? — ישר אליו. קודם הסתובב כאילו מחפש משהו, ואחר־כך פנה ישר אל המגדל שלו. שם נעצר, ושם ירדו שלושה שחורים. — ־’נוּ?' — קצרה רוחו של פינילה. חַכּה. התישבו בצל המגדל לאכול כריכים. שכבו קצת, צחקו וסיפרו מעשיות. כל רגע כמו שנה. ואחר־כך עלו למשוריין. זה שישב בצריח הביט סביב, והרים עיניו ויוסף נשבע שהוא נאחז כבר ונפל לתוך עיניו — אבל לא־כלום: נסעו. עד חשכה ישב למעלה, ובלילה ירד וחזר לקוים שלנו. – ‘נו ולקחו ושמו את כל התצלומים בספירט?’ נשף פינילה. — ‘לא אמר דויד, עשו מהם הגדלות יופי, תלו בכל המשרדים, והתגאו לפני כולם. בעצם לא היו צריכים להם. זאת היתה רק מחשבה שעברה רגע בחדר־המבצעים.’ ‘כן — אמר פינילה. — לך תסתכן ותיהרג, או רק יד או רגל תאבד. לעזאזל — כמה קל לשלוח אנשים, וכמה בנקל קופצים תמיד טיפשים ומתיצבים לכל שגעון שהוא!’ ואחר־כך נחלץ מן האפלה קול צעדים של ממש, ברורים וכבדים, אבל לא מן המדרון, כי אם מאחור, מן הבקתות, והיתה המתנת־רגע נחפזת נטעמת, עד שהסתבר כי אין זה אלא מישהו ההולך ובא ממשלט ה’ערפי' ועוד רגע נדע בדיוק מהו.

בודאי: הרי הם שְׁנַיִם שביניהם מיטלטל ארגז, ושגידי פוגש אותם בדברי תוכחה מרים ככל שהם לחושים־רחושים, זנב עקרב מגולל. מיד גם מסתבר כי רחמים מכאן ועובדיה מכאן, וארגז התחמושת למכונה מתמצע ביניהם. ושסיבת תלותו בין שניהם אינה אלא אי־אֵמון, חשש האחד שבאו לסדר אותו ושנתקל בחשש השני שאותו מסדרים, ושעל־כן התחכמו ואחזו שניהם בארגז האחד, והביאו אותו כשהם משגיחים זה בזה: הנה הביאו, ובכך גמרו תפקידם. ואם מישהו מתחשקים לו עוד ארגז או ארגזים— יבושם לו ואדרבא! אלא שבכך לא תמו כלל חשבונות אחרים, קודמים — עם עובדיה הלז, ואף הוא יש לו חשבונות עם רחמים זה, ועוד מעט גם בּני, מסתבר, יוצא משוחתו ובא לפרסם ברבים הצהרת־גנאי. ואולי גם לפרשה הלכה למעשה — אלא שגידי, שלחשיו הפכו חריקות צרומות ונוקשות כמעוצדות בעץ יבש, לא הניח להם ולא החריש מחרוק עד שאותו עובדיה שחה ונטל אֵת בידיו וירד למחפורת הרדודה, הכלומית, ולא היה חסר דבר שיתחיל במלאכה, אלא קצת חשק. ותחת זאת נשלח שאול ונקרא גם חיים מעמדת הפיאט — ונצטוו במפגיע לעלות ולהביא ארגזי תחמושת, והפעם בפירוש: איש ארגזו איש ארגזו, ויתר חשבונות התור על דקדוקיו, זכות וחובה, עשה יעשו מקץ כל הימים, לא יפול דבר ארצה, והראוי יזכה ושמו יירשם בדיו של זהב בדף של זהב ועל ספר הזהב. ככה אמר וככה חרק גידי — והיתה על כל דבריו וסביבם תנועת רגליים וקולות, והתרגשות, ודעות שונות, והצעות שונות להועיל, ושבתה החפירה, ולא נודע בתוך כל אלה כיצד צמחו פתאום מעל שפת המדרון המזרחי שני צללים על רקע השמים, שכבר מלאו כוכבים מפה לפה, כאילו התיזו על פניהם ניקודי זוהר בסנקוּר מכחול רוה, וכשפנה דויד באקראי לאחוריו — קפא לבו רגע: ‘מי שם!’ חנוק פלט וידיו חפזו לתפוש בנשק, כשהכיר וצהל לקראתם: ‘קובי! אתה? נבהלתי! ברזילי?’ — ‘מה הרעש אצלכם?’ התקרב קובי ודיבר מרום קומתו אל ירכתי הבור שאינו נחפר. ‘לא כלום — אמר דויד — כרגיל.’ – ‘עליז אצלכם,’ שפף ברזילי והתישב על דופן הבור ושילשל רגליו פנימה. ‘עליז’ תמה פינילה, וההד המיוחד של ‘אצלכם’ לא נעלם מאזניו. ‘אוּף — הסביר ברזילי — שם למטה מחניק והעלייה תלולה מאד,’ — ‘לא צלפו עליכם? לא ידענו שתשהו שם כל־כך הרבה.’ אמר דויד, וקובי התנמך והתישב והוסיף להשתטח, והחנה כל גופו לאורך צלעו ולחיו תמוכה בכך ידו, ואילו בידו השניה גישש כנראה אחר הסיגריות והגפרורים. ‘אני אדליק למטה – שלא למשוך אש,’ התנדב דויד וכרע והדליק ומצץ והגיש להם, ויניקה ראשונה היתה טובה מאוד. – ‘לא. היריות חלפו למעלה. ללא ראינו מנין.’ – ‘והכל גמור?’ – ניסה פינילה לפשר איזה קושי או מתיחות שהיא. – ‘קצת פה וקצת שם.’ –’וצעקות לא שמעתם?' – ‘צעקות? מי צעק? – לא שמענו.’ – ‘לא יודע. הכל משונה. היו צעקות. יש משהו באויר. לא ברור מה. הרבה זמן הסתובבתם.’ – ‘כן – אמר קובי– כמעט שעה.’ ומצצו בשקט מן הסיגריות ולא דיברו דבר. כאילו הצפינו השנים דבר ביניהם, בעלותם מן הגיא.

קובי אמר: ‘יש לכם דבר לכרסם?’ – ביסקויט. אוכל ממש עוד לא הביאו.' פצחו בשיניהם ונגסו, ועדיין מדומה כאילו הם פוסחים ואינם מספרים מה שנודע להם שם למטה, בגיא המבודד. והיה נראה עוד כאילו יאה היה שיפסיקו עתה וידברו לא כרגיל, ולא בכל הידוע, ואם עדיין מדברים כתמול־שלשום – אין בזה אלא לבטי־התחלה בלבד, ולא איזה התחמקות מן העיקר הנסתר. ויש כבר בלבו של אותו פינילה עצמו תחושה של דברים באים להיאמר, סוף־סוף להיאמר, שאינם כרגיל, שאינם מכל אותם דברים הלא־נוצצים הדהויים כתמיד, אלא ממש דברים חדשים ומיוחדים, ובהם גם אותם שצריך להכניע עצמך ולתתך פתוח לפני רעיך, והיה גם רכרוכי ומשתפך, ובלבד שאומר ומספר אמיתות שהן אמת, אמיתות מודחות, אבל שרק הן נוגעות במיתר האמיתי שבלבך… הזה, התרגשות כסילית! נורא נזכרים איך היה כשהיינו אז בתנועה. בערבים, לפעמים, בימי־גשם, כשהתאספו שלושה־ארבעה והתחילו מסַפרים מיני דברים. אבל לך תתחיל אתה להשתפך כשכולם כאן שותקים כאבן. – ‘מרגיז נורא,’ דיבר פתאום דויד. –’מה?' – נשאו אליו עיניים כל השלושה. –’זה. – אמר דודי – איך ההם ברחו. דפקתי בהם שני סרטים וכלום! ששה בזה אחר זה – ושני סרטים! וכלום. – לא מצאתם בדרך איזו גויה, לא הרחתם ריח?' – אמנם לא זה מה שמתבקש היה להיאמר, ולא זה הוא שמזכיר ערב־גשם בצריף־הקן כששרים בשני קולות ‘בינות גלי עופרת’ – אבל אולי זה יתיר ויגבר על השתיקה. אך הללו רק משכו כתפיהם ופסחו על שאלתו במנוד־ראש. בתחילה היו שרים שירי־חסידים. עם שמתנקה האויר מכל מיני ויכוחי־נצח, על הרקע ועל התפישה ההיסטורית, יושבים ופשוט שרים שירי־חסידים ומתנועעים בדבקות. ואחרי זה היו באים שירים אחרים, מתוקים לא פחות. ואם נמצאו בנות אחדות היו תיכף שרים בקולות אחדים, ומישהו היה מתחיל להתפלסף, או לסַפּר כזבים, ואחר־כך היינו מדברים איך נהיה רועי־צאן בגולן. – איפה הם כולם? אלה שנותרו חיים, ויש להם כל מלוא הידיים והרגליים ושאר העצמות – רועי־צאן בגולן כבר לא יהיו. בכלל מי יודע מה יהיה. הכל השתנה, ובסך־הכל בכמה? – בפחות משנה. וגם את הבנות לא תכיר עוד. היום לא מחפשים בנות בשביל לשיר. וגם הן לא מתכוונות לזה. מדברים אתן אחרת, והן שומעות אחרת, עונות אחרת וצוחקות לגמרי אחרת. הה, לעזאזל, לאן שהאלוהים מוביל אותנו כולנו. מסתבר כי גם דויד התגבר עד כה על ההתחלה ופתח פיו והיה דובר זה כמה, ואין צורך כלל להתאמץ כדי לתפוש אנה הוא שוזר חוטו, ובתוך כדי כלום, אתה עמוק בתוך השקפתו שלו על בחורות. איך הן היום, מה נעשה מהן, איך פתאום נעשו כל הילדים לנשים זקנות וחכמות, נורא יודעות הכל, עד שמתחשק לפעמים פשוט לקחת אחת ולתקוע לה בפרצוף שלה, וגם לומר לה מילים אחדות שאת פירושן היא יודעת אל־נכון, עדי שיימאס עליה כל הטַ־טַ־טַ הזה שלהן הפיקח והאינטליגנטי הזה, ושתהיינה להן סתם בחורות כמו שבחורות הן, לשם מה שבחורות הן בחורות, ולא כדי לבלבל דברים פשוטים ולסלף את הנכון. הנה לכם רותי זו. נחמדה, לא? ושתים־שלוש נשיקות והיא מתחילה להתפלסף לך ולהיעלב ולהצטברח, וצריך להתחיל הכל מהתחלה ושיחות שיחות שיחות. הה, השיחות האלה, עד חושך בעינים, ולא די לה. לעזאזל, טוב שלא כולן כאלה. אנה היינו באים לוּ כולן פתאום התחילו להיות ידעניות ומלומדות ובקיאות בפסיכולוגיה. פי אלף טוב מזה ומשעשע מזה, על־כן, לדפוק ערבושים מסריחים. כאן אין איש שואל אם גמרת גימנסיה או שכבר אתה ‘שנה שניה’ במדעי־הרוח, ולאף אחד לא איכפת אם ברחת להכשרה ישר מן השביעית באמצע השעמום של ההיסטוריה, ולא איכפת לאף אחד מה דעתך על אלוהים ועל האדם בכתב טולסטוי, ימח־שמם. מתחיל להיות לי מצב־רוח, וזה לא טוב. בכלל מין מקום הוא המקום הזה. מין חרבּוֹן של מזל ללכת את מקומות מחורבנים. וכבר לא כל־כך מהר נצא מן המקום הזה. זכרו את דברי. – אמר דויד והביט אל שלושת היושבים, ורק אז הרגיש כי אולי לא הבינו מה הקשר בין זה לבין מה שמקודם, וגם זה לא הועיל לבדר את הדעת – אה, מה. אחרת לגמרי – המשיך בשטף, כיון שכך – זה היה כשהיתה רוחקה, היא היתה בחורה. אינכם מכירים אותה? איך שהיה לנו טוב. יופי של בחורה. לא כל־כך יפה אולי, למראית־עין, כמו ששמח להיות אתה. חמד של בחורה, ובלי שום סיבוכים. אוהבת להיות מה שהיא, פשוט מה שהיא, בכל לבה, ויש לה לב. אנשים טובים. לב גדול וחם ושמח. אז לוקחים ומורידים אותך לנגב הזה, לארבעה חדשים, וכשעולים פעם הביתה מתברר שכבר די, ושכבר היה לה אחד קבוע, ושתהיה חתונה ושלום על ישראל. אה, היא היתה בחורה. מה אתחיל לספר. אין כמו רוחקה. ושתהיינה כולן כמו רוחקה ויהיה טוב בעולם. חבובה שכזאת. נעשה רטוב בלב לזכור אותה. איכפת היה לה לרוחקה שקספיר ומתי נולד, ומה כתבו על זה שבעים חכמים – כמו לזקנתי. אבל להיות בחורה טובה היא ידעה, כולן יכולות ללמוד ממנה. בלב טוב, בשמחה בלב, בצחוק אמת, בתיאבון לאכול, בשמלה יפה, ובחכמה לכייף יפה בעולם! אז הלכה ונדבקה לנוד ההוא שם, ולי, נשארה פה רותי עם התסביכים, עם כל החיטוטים, עם שירי רחל, עם הדמעות והפחדים, עם מותר לנו? ועם יסורים: למה אתה כזה, ולמה אני כזאת, בחיי! לולא היתה מתוקה שכזאת לפעמים, שרק היא יודעת ככה, היתי מזמן זורק אותה, או לעזאזל מביא בחורה אחרת לאוהל שלה. ועל המיטה שלה, לנגד עיניה הרואות, היית מראה לה פעם שתדע לה איך זה! עדיין כולה פספוסית קטנה. ותישאר כך כל ימיה. רותי פוטי, טי־טי־טי… ושכבר יהיה מחר. ושיהיה מחרתים ושנסע מהר, ושיתנו פעם לחיות! מה השעה כבר? אמר דויד. וצבר רירו בפיו והטילו לרחוק.

– ‘כבר ממש שמונה!’ אמר ברזילי מעל שעונו. ‘הזמן לא זז.’ אמר פינילה מפינתו. ‘לא זז? – דיבר קובי – לא הספקת לפנות ימינה ושמאלה וכבר שמונה!’ – החשכה היתה שלמה וצפופה, וכל הכוכבים הבהיקו. ואותם שסמוך לאופק רתחו מאד. נדף ריח אדמה טריה. ‘הייתי קצת שוכב לישון,’ אמר קובי מפשח בידיו גוש עפר. ‘עוד המון דברים לסדר.’ אמר אחרי־כן. אותן נביחות־כלבים רחוקות חזרו ועלו כאילו היו תפיפות חלולות ורחוקות מאד. ריח של צאן ושל שלום. קולו של כלב ערבי זקן וזועף. גם זה מזכיר גדר־אבנים ועץ־אורן אחד משתחווה ומתחַכּך קצובות בקורת־הגג. ושוב עלתה אותה הרגשה שמשהו כאן אינו כרגיל, והיה צריך למתוח הרבה את הקשב, ובדאגה לברר קול מקול ורחש מרחש, ולא לדעת עד מה. משהו ילדותי מאד היה מתגנב בך ומציץ בהיחבא אל הלילה וגם להיפך: מציץ מן הלילה אליך. והיה טוב מאד שארבעה אנחנו כאן כאחד, ולא שנַיִם ולא אחד. נורא היה להיוָתר פה פתאום אחד. פינילה פתח ודיבר לאמור: ‘לא כאילו הסביבה הזאת מתנגדת שנהיה כאן?’ כך אמר. והיה ברור, תוך כדי דיבור, שאמר שטות ושלא אומרים ככה, אפילו אם ככה אתה חושב. ואיש לא יעיר על כך ששטות היה לומר כך, גם זה כדי שלא להרגיז את המזל. שטות מטופשת לומר דברים בקול רם. כאילו צריך מישהו לדעת. לא נותר אלא ללבוש פנים כאילו לא־כלום, ושגם הוא יראה ובכך יתעלם, כאילו דבר לא נאמר. ‘צריך לקום,’ אמר קובי והתרומם. ושוב נתקפו הקשבה מתוחה אל משהו שמעבר לואדי הגדול הזורם חשכה עמוסה, ושוב אימצו חושים וגם את פעימות הלב השקיטו, כדי להיטיב שמוע, ומשהו רחוק מאד וחרישי מאד ריפרף בתוך הלילה – ויותר אי־אפשר היה להציל דבר. קובי התנער, וברזילי קם, והמעגל שלנו מתפורר, אבל עם שאספו כליהם גירשו גם משהו מן האטימוּת הרעה שנתחשלה כמעט. משהו מתכתי צילצל ביניהם בארגז, ובכפם הפנויה מחו עפר מבגדיהם, ופינילה קצת השתעל, מאיזו התרגשות לא מוּחורת שחינקה גרונו, וחזר ונתבצר בעיגול של בטחון – וכשעבר השנַיִם ופסחו מעל השוחה ונבלעו באפלה שלהלן – חזר דויד אל האת וחבט תחתיו, ונתקל בזיז־סלע נוקשה שהמליט ניצוצות אש, ואמר לעזאזל זעוף וקצר וחזר וחבט, וכשנזדקף נוכח כי אין עוד אותו עיגול של בטחון, וכי הכל רק פתוח אין־מעצור, פתוח מלוא רחבו לכל, וכי גם פינילה יושב למעלה דל וריק וחולם. כאילו היינו בנים־יקירים זנוחים, ואין לנו לאן לפנות, ולא־כלום מאחור ולא־כלום מלפנים, ואין את מי לשאול, ואין מי שיבוא ויאמר מה – וככה נותרנו לחפור באתים הקטנים שוחה כלשהי בטרשים, וסביב לילה לא־מוכּר, בודדים כמו כלבים. ‘לעזאל – אמר דויד – זפת מזופתת!’

 

פרק ששי    🔗

גידי זיקף גוו לשמוט רגב־אבן שנעקר לבסוף וטולטל ממוֹשבו, וסקר את השוחה שרגליו נעוצות מעוקמות בפערה, והיא כולה חיגרת ומשובשת. מזה אין בה אלא אך כמדרך־רגל ומזה היא כרויה בתוך צֶבֶר אבנים גלמיות שנפרטוּ אחת לאחת והוטלו החוצה בפציעת אצבעות, פצימת עור ורעיצת צפרניים. ומראיתה שלה יותר כזעיר אַנפּין של מכרה נטוש מאשר כשוחה לחייל יחיד. וזה לך פרי טרחת למעלה משעה עבודה רצופה וכשרה ומאומצת וחרוקת־שינים, מופת לכל. קוסס זנב סגריה כבויה וטפוחה, וסוקר את מלוא שטח המשלט שלפניו, הטובע כולו בחשכה צפופה מתחת קמרון שמים בהירי ירוקה חיורת, שנטפי־זוהר רועדים תלויים לה בשפע על פני קטיפתה. (רק לשפת השמים היה חגור חישוק אפור ולא מכוּכּב, פרט לעגלה הגדולה הטובעת בצפון על ירכה, מבליחה בטרם תאבד, אל כוכב הציר מלמעלה, אשר תחת לנוּד ולבכות לשוקעת הריהו מפריח כבר קריצת עגבים אל צרתה העולה – קסיופיה.) זה מרחוק. ואילו מקרוב הכל שטופים בשיחות, בלחצים, בצחוקים, בשיעולים, בריטון ובהגיה. וכמה אפשר לריב עם הכל? ואילו לפחות כלי־עבודה היו כאן! לשלוח מישהו להביא כלי־עבודה, לצלצל, לשדר שיביאו מחר כִּלְחוֹך? שטויות. יצחקו לך. כל השומע יצחק. מי ישלח לך. למי איכפת. למי יש כלי־עבודה. היכן ישיגו. מי יתן. מי יחתום על הלקיחה ומי יחתום על הנתינה. המשקים לצבא? מלאה סאתם. לא יתנו עוד. הצבא גופו? מנין יש לו? רק מכושים אחדים, רק כמה טוריות, זה הכל! חיי אדם! אין. עבוד בלי, כשם שפעם נלחמת בלי. ואורי למעלה – הוא יכול לרבוץ במנוחה. וכבר שכב לישון בודאי, עטוף שלוש שמיכות (שכּן לאנשים נתנו רק שתים) שתה קפה עם הרגמים, וטוב לו. מה פירוש להיות אחראי לחיי אנשים. לעזאזל, לא זה קשה מכל, אלא זה: לשלוח אנשים לסכנה ולהמתין לשובם. זה נורא. פי אלף קל לצאת אתם יחדיו. החלטותיך אז אינן רק חכמת מי שהוא עצמו בטוח מרע. ומניין כל־כך שקט בלבו של אורי, לחגוג לו עם הרגמים. את המרגמה ‘שנים’ שלו נצטרך לטווח בבוקר. מה עוד צריך לעשות בהצבת הנשק? הפיאט אל המדרון הנוח, המכונה אל השלוחה, המקלע לאגפים. מה אפשר אחרת? לא נמקש עוד הלילה. הצליפות הללו. ואולי בכל־זאת אינן סימן־אתראה, אלא אות־פרידה? לילה ניתן להתחפר. מה תבוא אחר־כך לספר ולהצטדק – שהאדמה היתה קשה? אסור שאתחיל גם אני לפקפק אם מוכרחים. מוכרחים. נצא לסובב בשוחות. מקום מצאתי לי לחפור שוחה – לאבדון!

אבל ממש כך היה סבור גם כל צמד שהתחבט בחפירת שוחתו: לו ניתנה החלקה הגרועה מכולן, לא בלי ניגון הרשעה מרמזת על כוונה תחילה, כששידכו אותו למקום רע זה דווקא. מה עוד אפשר להמציא כנגד קשיוּת־לבה של האדמה? מכונסים אין־חפץ בתוך שליש או רביע החפירה העלובה, שותקים וממלמלים חליפות, ולעתים תופשים באת וכותשים בחימה ומעלים חופן עפר וחדלים. והיו כבר פה ושם כאלה שסברו שממשל הגיעה העת לסור אל הבקתה ולבור להם מאצלה איש מזרנו ולשטחו כאן, ולהתעטף בשתי השמיכות, וגם את הראש לעטוף, ולחלוץ את הנעלים ולהתקפל יפה, וצלול ולישון בדבקות ובמסירות ובשכיחת־כל. לשוא כל השידולים כנגד כל דיבור נמצאים בלא קושי שבעה על פניו; על כל תירוץ – עשר הוכחות שכנגד, וכל מלה של כעס גוררת אין־קץ כעס כפול כעס. – ‘מה תעשה מחר כשיתחילו הצליפות – לאן תידחק?’ – התוַכּח גידי עם שאול במרירות. – ‘אַל תהיה ילד – מחר לא נהיה כאן, – השיבוֹ זה בנחת – מלבד מה שמחר לא יבואו. די להם במה שעשו היום, מצפונם כבר נקי. ואם גם יבואו – גם לנו יש מה לומר להם.’ – ‘לא כדאי להם – התערב גם עובדיה – לא כדאי להם להתחיל אתנו. חבל עליהם.’ צ’יבי ורפי היו מוכנים לחפור, וכך גם הודו ברבים, רק תן להם מכוש ומעדר של ממש, ולא משחק־ילדות זה, וכך עד אין־קץ. אבל גידי לא נח, יגע ומצא לו פסוק וחיזר בו בפסוק על כל קשת השוחות ולחש אותו לכל אחד ואחד לבדו? ‘אין ברירה! אם תרצה ואם לא – חפוֹר תחפור, אין ברירה!’ – זה הכל. ומתוך שהיה מלא עוז כזה, היה נראה לו שהעוז שוצף ממנו וחודר ופורץ באנשים, ומרימם ממקומם ומלהיבם לעבוד, מה שגרם לו להוסיף עוז ולהרבות ריצה וסימני־קריאה תוקפניים, וביתר עוז לדמות כי כבר הכל סחופים בו בעוז הגדול ההוא. – ‘זוכרים את בית־זיתא – התקיף גידי את בּני ואת רחמים שלו – זוכרים את היום הנורא ההוא? ביום ההוא נשבעתי לחפור, לחפור אם יהיה קשה, לחפור אם לא יהיה כוח, ולחפור בידיים ריקות, לחפור גם כשבטוחים שכלום לא יקרה מחר – לחפור ולחפור, יהיה מה – ולחפור!’ – ‘אתם תחפרו! – צעק חרש גידי אל יעקבסון ואל אַברוּם הגדול בחשכה שהיתה מעובה למדי, אך לא עד כדי הכהות את אפס־חפירתם, את רוחם הנובקת, ואת התנומה הקושרת ועוטפת דמותם המכוּוצת חשופה על הארץ – אתם תחפרו ולא יעזור לכם כלום! אם לכם לא איכפת שידפקו אתכם מחר – לי איכפת שלא להתעסק מחר בנבלות הגדולות שלכם, ושיהיו לי רגָמים חיים – תקומו שניכם ותתחילו לחפור!’ – וכך הלם גידי במקבת עוזו בכל השוחות, ולא שהה באחת מהן יותר מכדי פסיקת פסוקו. וכלום לא כדי שמיעת דברי נרגנים, דברי מרי ומרדות. ורק כשהגיע פעם אחת אל תעלת חיים ונחום, חש כי הנה תש כוחו ונס ליחו, ויפה לו מכל שיישב קצת ויחריש קצת, כי אין כל זה אלא בכדִי.

גם השניִם למטה, חיים השמן ונחום הגבוה, ישבו מכונסים והחרישו בתחתית התעלה. היה חשש בלבם שהתעלה הגמורה שלהם מרגיזה את גידי, ולא ישקוט ולא יחדל עד אם ימצא להם עבודה נוספת, או מיוחדת, שליחות או סיוע, וקשה לדעת במה תיגמר שִבתו ככה מעליהם ושתיקתו הגדולה. ואילו כל דיבור ודיבור שלהם עלול רק לעורר אותו לגזור גזירה – וכי על־כן לא יפתחו ולא יאמרו דבר עד אם סר צלו מעליהם. איך שאינו נרגע על שנתמזל להם מזל, איך שאיכפת לו ומדאיג אותו שטוב להם, שיכולים שנַיִם לשכב בנחת ולגלגל שיחה נאה ויסודית, מתון־מתון, ולהשלים כמעט את רשימת הטובים והראויים לשמש בנבחרת הפלוגה בכדור־עף, לאחר ששקלו וערכו זה מול זה כל יתרון־סגולה וכל סימן־יקר של כל אחד ואחד מן השחקנים, מזכירים מעשים שאירעו, מגנים את הראוי לגנאי, ומהללים מאד ומתפעלים מאד חזוֹר והתפעל מכל מה שעשה בידיו ובניתוריו ובתחבולותיו פלוני שלמה ממחלקה בֵּית, והסכימו כי אחד הוא בדורו, איש־מעלה, משכמו ומעלה, אשר כל הרואה פעם בהנחתת מכתו מתוך קפיצה גמישה לא רק הנאה אמיתית לו, אלא מקור התלהבות, ומופת עילאי מצדיק עליה לרגל והערצה אין־קץ – וכך עטופים יפה איש בצמר שמיכותיו כבר היו קרובים מאד להירדמוּת בתוך החריץ שמתחת השמים המכוכבים – לולא גידי זה היושב לו למעלה ומחריש לו. הוא מחריש והם מחרישים לעומתו, עד שנעשה לך משובש בפנים, ואתה חייב ונאלץ להתרומם ולשבת, ולגרד בפדחת ולשתוק נוספות, ולחשוש ולהמתין לו שינחית לבסוף מכתו בהם. ואמנם מה אומר גידי כשפותח לבסוף את פיו לדבר? – ‘אתם כבר ישנים שניכם?’ – כך אומר גידי בקול עייף, והנה עתה יתגולל עליהם. – ‘לא ישנים,’ עונה זועף חיים מתוך הבור. ‘אחד מכם צריך כל הזמן לצפות על המדרון הזה, וגם לדרום,לעורף.’ הרי לך. גידי בא – צרה באה. נחום מתרומם ממרבצו, מוציא ראשו וכתפיו מן הבור, כצב מנרתיקו, וקר לו, וחמיצות שלפני שנה בפיו, וחמיצות רבה מזו בלבו. – ‘מה הענינים – אמר נחום – יש משהו בסביבה?’ – ‘אין כלום – אמוֹר גידי – אבל לצפות צריך.’ – ‘אמוֹר, גידי – דיבר נחום עתה, כיוָן שאין עוד מה להפסיד – מה כל הרעש של הגבעה הזאת, למי היא כל־כך חשובה, מה היא נותנת? אף אחד לא אמר לנו.’ – ‘איכפת לך שהגדלנו את המדינה בעוד אלפי דונם אחדים?’ – אמר גידי בלא חשק. – ‘לא. לא לזה אני שואל מבחינה צבאית.’ – אבל גידי לא השיב על בחינה חשובה זו. כאילו לא שמע, או כאילו מה ששמע פחות הוא מכדי תשובה. לא די לך בחמיצות אחת הרי לך חמיצות נוספת. למה לנו הגבעה – אמר גידי בעייפות אחרי כן – ולמה לנו המלחמה הזאת אנך שואל? ושסגרו את כל דרכי השיירות שלנו אתה יודע? ושהאחרונה עלתה על מוקשים, ושלוש מכוניות נדפקו ושני בחורים הלכו, אתה יודע? ושהשחורים הקימו משלט על דרך־ המעַבר האחרונה בחירבה ההיא שעל הגבעה ההיא, ושאנחנו כאן דחוקים כמו עכברים במלכודת, ורק באוירונים שלנו עוד מחזיקים אותנו בלילות – אז אלה באים ושואלים למה לנו זה? צריכים הסבר למה לצפות אל המדרון, לא ברורה להם הסיבה, חסרה להם – חרק גידי – ‘שלא ישחטו אתכם פתאום! חרק גידי, ולא ייפלא אם היתה אחר־כך שתיקה גדולה וקשה שנתמשכה ונתמשכה ומי יודע אם תוכל להיגמר פעם, לולא בא פתע קולו של ברזילי: – גידי, טלפון, גידי!’

זה היה אורי. ואורי הציע לגידי שיעלה אליו לברר דברים לקראת מחר, ולעשות סידורים לקראת הלילה. וגידי סינן ואמר לברזילי שהאלוהים יודע על מה ולמה רק לו מכל האנשים היושבים כאן איכפת לו כל הדברים, ועל מה ולמה אין אחר מבלעדיו שיקח אל לבו קצת מכל הדברים, ויקח־נא השד את הכל, ושהוא הולך ויחזור במהרה. כך לחש בשפל־קול, נמוך מקולות הצרצרים שהתמידו לנסר סביב. ועם זאת לא הרחיק גידי כלום באפלה – והשמועה כבר היתה כללית: הלך האיש. והתחילה נשימה אחרת. פלוני הצית סיגריה באגרופו, ופלוני ינק מקופסת המיץ, ואלה ואלה חילצו עצמותיהם והחלו כבר מצחקקים, ולברזילי נמאס היות האדם לבדו בשוחתו בצל הבקתה שנדיפת עשן וריח זר לא חדלו ממנה, ויצא ובא אל בּני ורחמים שממולו, וישב אצלם על שפת המבצר. וגם שאול בא משמאל, עודנו הולך, לא הספיק לשבת וכבר אמר: ‘מה גידי לוקח הכל כל־כך אל הלב? זה יזיק לבריאותו!’ וברזילי אמר: ‘אין לו מנוחה.’ ובני אמר: ‘אולי הוא יודע משהו על מחר.’ ושאול אמר: ‘איזה מחר, אופי הוא זה, הכל איכפת לו.’ ואילו יעקבסון התערב משוחתו מימין: 'שמעתם את הסיפור על: ל’כפת לי כלום? שהוליד כרגע התפוצצות צחוק מוקדם אצל אברוּם, צחוק שהיה קולני אפילו לגבי שעה שגידי איננו. ועד שהיסוהו ואמרו עליו דעות הפסידו ולא זכו לשמוע סיפור על ‘ל’כפת לי כלום’. ואילו אך הגלידה חבלת הרעש ונתקרמה, פתח בּני והחיה דיון עתיק על הנושא הפורה – מה מ"מ ומהו מ"כ, ושאול מכולם נלחם ותפש לו את חוט השיחה, ולא מנע כלום מעושר הלכותיו כשהתחיל והכריז כי ‘יש מ"מים ויש מ"מים. מ"מ טוב מרגישים בו מהר, אבל כשהוא רע – תיכף משלמים למחרתו.’ וכשלא נתגלה סימן התנגדות להנחה ראשונה זו, פנה ועבר אל העיקרים הבאים: העיקר שמ"מ לא יהיה פזיז,מוטב שיהיה לא־חבּובּ, לא מתרצה אל פקודיו לא־כלום – ובלבד שיידע לשמור את האנשים ושימצא עצה תמיד. ביחוד שקשה ולא יודעים מה. כשכולם מבולבלים שידע לצעוק צעקה נכונה ברגע הגדול. הכל תלו בצעקה אחת כזו – אם יופסד או יילקח – ‘זה נכון,’ הודה רחמים מכל לבו. והסכמה זו עודדה נקודות נוספות: ושלא יזרוק אנשים לעשות גבורות, השד יודע למה (‘כמו מוֹטה!’ גילה רחמים יותר מטפח). לא חשוב מי – נזף בו שאול – ושלא יהיה חכם גדול להוציא את הנשמה כשיושבים בבית, וכשבשדה וביריות יהיה הוא הראשון לעשות במכנסים. עליו להיות גבר שקט… לכל הרוחות: שיהיה על מי לסמוך!

– ‘אתם שמעו לי’ – בא אליהם אז ממרחק שתי שוחות משמאל צ’יבי, אשר שיחה כזו לא הניחה לו עוד להמשיך באֵת האווילי שבידו ולהסתפק בשמועות מקוטעות: לא המ"מ אלא המ"כ עיקר. נפל מ"מ איש לא חש, המ"כ הלך – תיכף דם!' – כך אמר צ’יבי, אף כי שאול סירב ודחה בכל כוחו, והתמיד להוכיח כי עד לקו־ההסתערות זה המ"מ, משם והלאה זה כל אחד ואחד. כמובן שנזכרים במעשים שהיו. דוגמאות־מופת. וכמובן נזכרים מיד בשוקי, שיותר מדי טוב היה לנו ולקחו ועשאוהו מ"פ בגדוד השני. אפילו שאול חם לבו לקראתו: וזוכרים בשיירות? – שר שאול – ובפשיטות? ועל המאתים שמונה־עשרה, איך הוביל אותנו בלילה, ישר קדימה בלי פקפוק – הה, ‘ידיים בטוחות על ההגה!’ – ניסח שאול פתגם לחקוק על טבעת. ' זוכרים איך הוליך אותנו דרך הצבר? איפה אַברוּם, זוכר אַברוּם?' – ואַברוּם ביטא אז בקול אחר מקולו תמיד: ‘תמיד. כל חיי.’ שצילצל פתאום נמלץ מדי וזר מאד. מן הכיתה שלנו – זכר צ’יבי – נשארנו רק אנחנו שנינו, רפי ואני, וגם איצ’ה. אז הלך איצ’ה ועלה על המוקש. ועלולה ליפול כעת שתיקה לא נוחה, לולא שאול שאינו יכול לשקוט ‘גם אז היה שוקי בסדר – מסַפּר שאול – כשהפעיל את הויקרס על הערבּושים, ישר עליהם. וכשרצינו להתפרץ ולרוץ אחריהם – עצר אותנו. חשבנו שאנחנו רוכבים עליהם. והוא עצר אותנו. צעקנו שאין לו דם. והוא עצר אותנו. ואם נשארנו בחיים – בזכותו נשארנו. הוא הריח את המוקשים. היינו רצים ועולים על המוקשים – כמו פרה על עשב. בחור עצום ואדיר!’ – ‘זאת הרבקלה שלכם, לא היתה מושכת לו בחבל?’ שאל אז עובדיה מן השוחה משמאל, ואילו יעקבסון מן השוחה מימין העיר אז משהו מנוזל, שלא רק אברוּם פרץ לקראתו בצחוק שהיה יותר מדי.

ברזילי היה מרותק לזכרונות: ‘תופת היה שם על המאתים ושמונה־עשרה. גיהנום!’ אבל יפה יותר להפסיק ולא לזכור כעת, מטעמים שונים וברורים. לפיכך מתחיל בּני כאת אחרת: ‘לא יודעים מה זה הרס עד שבאים פעם אל בארות־יצחק.’ ‘בארות־יצחק? – תמה צ’יבי – יותר מאשר נגבה?’ – ‘מה נגבה ומה בארות־יצחק – אמר רחמים – בבארות־יצחק היו כבר בפנים, ובנגבה ירו מרחוק!’ – ‘מה אתה מדבר! –נזעק צ’יבי – היית שם? ראית? עד לגדר הגיעו! ועד הבתים הראשונים! סביב־סביב ישבו עליהם, כמו עורבים על פגר. הכל נחרב. הכל. רסיסים וזנבות פגזים יותר ממה שראית כל חייך!’ – ‘חכה רגע עם נגבה – נעור רחמים – אתה יודע איפה עזה, ואתה יודע איפה בארות־יצחק – אז תבין מה עשו בתותחים שעל המוּנטַר. מאה ליטראות, עשרים וחמש ליטראות, מרגמות, אוירונים, ובכל מה שיש להם – ולבסוף הצליחו להתפרץ לחצר, קרב מבית לבית, ובאמצע מתבקע פתאם מגדל־המים כולו והמים, כמה מאות מעוקבים, בבת־אחת, מתחילים שוטפים לך בחצר, כמו שגעון, בתעלות־הקישור, בבונקרים, הנשק, התחמושת, הכל בזרם, בשטפון הפראי, וזה באמצע הקרב ברגע המכריע ו…’ – ‘איך באמת יצאו מזה?’ אמר שאול שבוי לסיפור. – יצאו. עוּבדה, בחור אחד היה שם. איזה חיימ’ל אחד, עם דם קר. וכשהמכונה היתה רטובה וגמורה, לקח אותה חיימ’ל, והתחיל מפרק אותה על־פי החוש, חושב ומפרק, מפרק וחושב, בתוך כל המהומה, עד שגמר לפרק ולנגב והרכיב אותה, מרכיב וחושב, חושב ומרכיב, וגמר, וניסה, והציב אותה בתוך בית הרוס אחד. והתחיל, כך מספרים דופק עליהם…' – ‘אדיר!’ אמר שאול מכל לבו. ‘כמובן – אמר רחמים – ואל תספרו לי על נגבה.’

‘אני בנגבה לא הייתי בשעת הקרבות – התוַדה צ’יבי – אבל הייתי שם כשהתחילה ההפוגה הזאת לפני חָדשיִם, תיכף לאחר עשרת הימים. מה אוֹמַר לכם!…’ – ‘ומה בנירים – אמר בּני – גילחו אותה מעל־פני האדמה.’ – ‘ואת יד־מרדכי – הוסיף רחמים – כאב לב לראות מרחוק מעל הגבעה של גברעם, עוד הבריכה עומדת שם וגם את הבתים רואים.’ – ‘אבל מה כל אלה לעומת בארות־יצחק!’ אמר רחמים בתקיפות, שלא יסיגו גבולו. – 'חכה רגע – אמר צ’יבי – באנו לנגבה , וכבר הכביש פצוע במכתשי־פגזים. העצים במטע – בכניסה למשק – מוכים ונופלים יבשים. יש להם שדרת חרובים, כמדומה לי חרובים, דפוקים כמעט כל אחד, ויבשים. אין לך מטר בלא פגיעה. והמגדל! הראו לנו איפה עמד צופה אחד שלהם, בחורצ’יק שחטף כדור ונפל והתקפל על הכניסה חציו תלוי החוצה. זה שנשלח להחליף היה צריך לקפוץ מעליו או לסלק אותו. ולשבת שם למעלה, זה כמו להיות בלון צבעוני תלוי בראש העולם כד שכולם יראו מטרה יפה ויפגעו בדיוק. אז בא אלינו חבר מן המשק להוליך אותנו סביב סביב. היתה להם שם תערוכה קטנה מכל מיני המתכת שהגיעה אליהם, מפוצצת, עקרה וחיה, עשרים מילימטר, עשרים וחמש ליטראות, פצצות־אויר ומה לא. זנבות מרגמה היו שם כמו בצלים בערימה, על כל צעד. טוב. יצאנו אתו: כאן – הראה הבחור על ערימת פחים עקומים ושרופים – כאן היתה לנו מסגריה; וכאן – הראה – כאן היה הדיר, הדיר בגוש, צאן מפורסם ועצום, וזה מה שנשאר: מקלות בודדים מן הגדר; וזו – הראה לנו – זו הרפת, שמונים פרות נפגעו, נהרגו, השתוללו והסריחו!…הלולים, הנה זה הר האפר הזה. מחסן־קירור היה להם – שכוב על הארץ, הרוס חציו וחציו שרוף, ולבנה על לבנה אינה עומדת. נחילי־אוירונים קפצו עליהם בלי סוף ובלי מעצור. פעם, עוד בהתחלה, יצאו עם מקלע לדפוק את האוירון. אבל הוא הקדים ודפק אותם כולם כאחד. (חפרו אז תעלות ישרות, בלי זיגזגים, שכן לא רצו לקלקל את שדרת הרימונים היפה שלהם, “היה להם יחס” אליה, אמרו, שם היו יושבים בצל יומם, ושם היו הזוגות מתלחשים בלילה. חבל היה להשחית ועשו תעלה ישרה בין הרימונים. עדיין היו הימים שחסו על אדמה, על דשא, על פרחים, על הסדר במשק. וכשנפלה הפצצה עפו הרסיסים לכל אורך התעלה הישרה והרבו בה את כולם…) וראינו את הבננות – חורבן – ואת הממטרות העקומות בגן־הירק, דרכן עלו הטנקים על הבתים שממולם. ומה נשאר מהם? הכל קרוע ומושלך, וכל מה שמסתירים אנשים במגירות, מפוזר ועף ברוח. חוּרבן, אני אומר לכם, חרבּוֹן שכזה, זוועָה! 'צ’יבי נשתתק. והיה נדמה כאילו עוד מישהו שוהה כאן וקושב בחשיכה. אחד שאינו שייך, שלא ידוע מהו ומיהו, או שאין זו אלא רק הרגשה כזאת. וכן היה ברור כי כל החשבון עוד לא נגמר, ושאנחנו, אנחנו כולנו, יושבי בתוך תוכי אותו חשבון עצמו, הלא נגמר, הרחק מסיכום, ומי יודע אחרית. ונעשה קר קצת וגם, לומר אמת, קצת פחדים. והטוב היחיד שאפשר היה להעלות על הדעת היה שאינך יחידי אלא חברים אתך, יבורכו החברים היושבים יחדיו.

– ‘לעזאזל מתחיל להיות קר.’ אמר אז שאול. ובבת־אחת נתפרש הדבר ונתברר מאד עד כה האימה ועד היכן אין־אונים אתה כנגדה. שְריצת ההתנכלות לחייך היתה פתאום מוחשית ביותר, ועיניה פקוחות עליך. אך יגמרו לטווח חרש את הרשת סביב נפשך וברגע אחד היא לכודה וחסל. צ’יבי אמר: ‘לפעמים נדמה לי שכל המלחמה רק אצלנו, ובכל שאר הארץ יושבים מרוצים שזה הרחק מביתם. אי־שם בנגב.’ – ‘עזוב.’ אמר מישהו שתי הברות, שיותר מהן לא כדאי היה להטריח. ועם זאת שאול לשיטתו: ‘הייתי נותן המון בשביל לדעת איך כל זה ייגמר, מה יהיה כאן הסוף.’ – ‘תתן, עוד תתן. יהיה לבך סמוך ובטוח.’ אמר לו מן הצד בּני. אבל לשאול יש בחוּבּוֹ צחוק מר שעשוי להיצמד לכל דברי אמונה ותקוה: ‘כלום לא ישתנה. רק אנחנו לא נהיה עוד.’ הארץ תיחרב, ואנחנו ניחרב ושמנו יימחה, והכל יישרף – ואין מוצא. ליל אפלה. פירור פעוט שכזה אנחנו בתוך החלל הזר, המַחשה, שלוַת־כסילים. איך לא לחרוד, לא לצעוק: רק אנחנו נמות וכלום לא ישתנה. ואולי זו חובתנו, כיון שכך הם הדברים, לקום ולהזהיר, לפקוח עיני תמימים, כסילי שלווה, לאמור באזניהם דברים עד תומם. האם לא תחת להתפזר ככה, קומץ בחורים כאן, ועוד קומץ בחורים הלאה שם, רחוק, ועוד יותר רחוק, ויותר שמה, ויותר הלאה – שוב קומץ קטן – האם תחת זאת לא נכון יותר להתרכז, לעשות על הר גבוה אחד מעגל צר של בטחון, מבוצר, משוריין, מחוּפּר מתחת לקרקע, מבוטח עד כמה שאפשר ובמה שאפשר, ובו נחזיק מעמד – כדי שלא נמות ככה, אחד־אחד, רחוקים, מפוזרים, וחלשים כל־כך? יד על הלב ודברי אמת: וכי מה יש בידינו, כנגדם? קצת רובים וקופסות מיץ? מה בכוחנו לעשות להם – מדוע זה לעזאזל חיינו שלנו הצעירים צריכים לשמש חומת־מגן נגד שטפון פרא שאין מעצור לפניו? – מדוע מרמים אותנו: הלא אנחנו אבודים? שאול בולע רוקו. לבו פועם בו. תריסר שוטים אבודים בצלע גבעה שוממה ומסרחת. מפטפטים. שלוים. כסילים. כסילים. אבודים.

רחמים היה פשוט צרוב עלבון כשדימה שהנה הצליחו לדחוק רגלי בארות־יצחק וכאילו כבר נתקבלה סברת־השוא שנגבה כביכול נהרסה יותר. גם כבודה של אמת גם כבודו שלו נזדלזלו. ורחמים ממתין לאתנחתא שתפול בשיחה כדי לחזור ולהניף נס האמת, אבל אין עתה אתנחתא ולא סימן לה. דברים נתעוררו בלבבות והכרח להגידם. לא נותר רווח פנוי אלא רק לחילופי קריאות קצרות ונרגשות, נתחבות כטריזים לכל סדק. ומי מרחיב פה מכולם, מי לא נותן לאיש לפצות פיו ולצפצף – כמובן צ’יבי. וצ’יבי ממשיך ואומר – כי מרחוק אנחנו נראים מופלאים. מדברים עלינו שאנחנו מכייפים כאן עד האף. כל בחור גרב לו על הראש, כל בחורה בכפיה לבנה, וזוגות־זוגות עם סטנים הולכים ושרים בערבות־הנגב־איש־מגן־נפל, ובין קוּמזיץ אחד לאחר יוצאים ועושים גבורות על הערבושים, וחוזרים ומנגנים באקורדיון ושרים הרוח נושבת קרירה נוסיפה קיסם למדורה עד חצות. וכשבא חצות פורש כל זוג אל ערבת־נגב אחרת. ‘לעזאזל, טוב להם להיות שם ולתאר אותנו כאן. טוב להם שאנחנו כאן.’– ‘כל־כך רע לך כאן?’ הצליח בּני לדחוק חמש תיבות. – ‘רע? מי מדבר על רע או על טוב? מדברים על מה מגיע ומה לא מגיע! יש גדודים, חטיבות שלמות, שלא עזבו מימיהם את השרון ואת השפלה, רובצים בבית ומעמידים פני גיבורי מולדת.’ – ‘את ההם לא ישלחו הנה – כאן צריך בני־אדם!’ הסביר אברוּם מעבר השוחה שלו מימין. ‘תראו, תראו – את הבן־אדם! – חרה אפו של צ’יבי – אנחנו נפלאים בשביל הנגב, ממש נולדנו בשבילו! אבל, מה סוף־סוף הוא הנגב הזה? שטחים ריקים. שמש בוערת, מדבר אין־מים, מבחינה משקית אפס, מבחינה חברתית אין אדם, שעמום חם וגדול כל הנגב הזה, שעמום חם ומאובק! מי יבוא לגור כאן? אתם? למי תספרו? אני – לא.’ – ‘נוּ נוּ –אמר אז ברזילי– לאטל־לאט.’ – ‘מה לאט־לאט – התקיף צ’יבי בלחיישה – זאת אמת.’ נפל רגע שתיקה תוססת ראשי־דברים להיאמר – צורך להטיח מלה אחת מכריעה, מוחצת, פוסקת, שאין עוד פקפוק אחריה. – ואל הרגע הממתין הזה אץ רחמים לתפשו, לחשוף ולטעון לזכות האמת שלו שרוצים לכפור בה, לולא מקדימו שאול שמתנער מקדרות שתיקתו ומתגנח לאמור: ‘אח, לעזאזל, מה יהיה עלינו.’

– ‘הו אתם כאן!’ – בא ממרחק שתי שוחות שמאלה רפי – מה אתם כאן כמו באבעס זקנות, מה ההתאנחות הזאת כמו ינשופים בלויים, מה יש? מה קרה? “נגב”, “שמגב”. מה יהיה עלינו! מה יש? נפלה אחת משערות ראשך הנחמד ארצה? הרעו לך משהו. חסר לך משהו? ומה אתה מספר על “בחינה משקית” – איזו בחינה משקית, מה אתה מבין בבחינה משקית, באיזה משק גדלת? מה אתה מבלבל את המוח! קצת אדמה קשה לחפירה – וסוף העולם?' – ‘כן כן – רגן צ’יבי בדחיה ובבוז. – מה כן־כן, מה יש? – אחזו רפי ולא הרפה. ‘שמענו, כבר שמענו כל זה!’– אמר צ’יבי. – מה שמעת? כלום לא שמעת.’ – כל מה שאמרת, כל מה שתאמר, כל מה שתתחכם ותאמר –כבר שמענו!' – אמר צ’יבי. היתה הרגשה שעכשיו יתחיל להיות כאן מעניין ומותח. אבל ברזילי התערב כאן והעיר כי שנַיִם כאחד, רפי וצ’יבי, לעזוב את העמדה ואת המקלע – זה קצת יותר מדי, אפילו לצורך ויכוח חשוב כזה. ‘חַכּה רגע – התרגש רפי – רק רגע, אומר מלה ואני חוזר, רק רגע אחד…’ – ‘התקוטטו לכם בשוחה שלכם עד אור הבוקר.’ – ‘טוב – היה רפי נסער מכּדי שמוֹע – רגע אחד: כל הדיבורים האלה! הלא גם הערבושים כשברחו מכל הכפרים שלהם, למה ברחו? לא מפני שהיה נראה להם שאי־שם יש מקום אחר בטוח יותר, מחוץ להם, באיזה מקום שהוא? לא מפני שלא קם איש ביניהם לצעוק: חמורים, אין מקום אחר, אין לאן לברוח, כאן תישארו, כאן תילחמו, אפילו כאן תהיה קבורתכם, כאן תישארו? – אז איפה הם היום הערבּוּשים ההם, שהיה להם מקום אחר?!’ – ו’גם את זה שמענו מכבר. – אמר לו צ’יבי צונן־צונן – ואתה רוצה להיות לנו ההוא שצועק: “לאן אתם בורחים?” ומציל את המצב?' – ‘אני לא חשוב – חשוב שאתה פחדן גדול!’ – 'יותר ממך? ליעג צ’יבי, וכל הדבר התקרב בבת־ראש למהלומות כשם שהרחיק מהיות ראוַת ויכוח נאה, וברזילי חש להתרומם ונגע בכתפו של רפי הנרגש להרגיעו, וגם לצ’יבי אמר כי כעת הכל כבר ברור, ורק צריך לפקוח אזניים, שכּן לא ברור כלל איך יעבור הלילה על הגבעה המיוחדת הזאת. מאתים וארבעים וארבע או שמא צקלג או מה שהיא. ‘הייתי נותן המון בשביל לדעת מה יהיה סוף כל זה.’ – אמר שאול נכאים וממושכות, ובני השיבו גם הפעם: ‘עוד תתן!’ וכיון שחזרו רפי וצ’יבי בשתיקה יהירה למקומם, משך שאול את עצמו למקומו, וגם ברזילי הפנה ערפו וחזר למקומו.

נפוח־שתיקה יושב צ’יבי על שפת השוחה. רוצה רפי לחפור על־מנת להוכיח לו – יחפור ויבוּשׂם לו. רצונו להתפייס – שיתחיל הוא. הוא, צ’יבי, לא יוַתר. אף פעם לא. וגם ישיג מה שירצה. לו לא יספרו מעשיות ואותו לא יוליכו שולל. הוא לא ילך. הוא ילך העירה, הוא יחיה את חייו שלו, לפי טעמו, לפי שרירו רצונו, ואיש לא יאמר לו מה. שלושים שנה סבל אביו הזקן ומה יש לו כעת? תור בקופת־חולים וחובות. לא הוא, ולא בימיו. תיגמר המלחמה ותראו לאן יגיע. קרוב לארבעים קרבות כבר מאחוריו, וגם המאתים ושמונה־עשרה, ואין בו אלא השריטה הקטנה הזאת שביד, קטנה ואפילו סימפטית, תמיד יהיה מה לספר עליה, ומי יוכל לטעון נגדו? דבר אינו מבקש מידי איש, אלא רק להיות לא תלוי באיש. רק לעשות כטוב וכישר בעיניו. שלא יבואו להגיד לו דעות מה ומי. שלא יהיה מישהו חושב שיש לו זכות לבוא ולהתערב ולהגיד דעות. שונא סידור־עבודה שמסדרים בשבילו. בעצמי לעצמי. זה הכל. לא תלוי באיש. זהו. בתכלית הקיצור. כלב חפשי ולא סוס מפוטם על אבוס הכלל. אני אשיג לי ‘סוּפּר־וַאיט’, או ‘דיזל־מק’, מכונה בריאה מאד, לא ‘פורד’ ולא ‘שברולט’ ולא שום טרַנטֶה. קצת במזומן, קצת בהלואות וקצת ממה שיתנו לחיילים לאחר המלחמה. ותהיה לי מכונה. אני אמצא לי עבודה של הובלות ארוכות וכבדות ושלא להתעסק בחבילות ובקשירת חבלים, לא בקבלות ולא בסימטאות צרות ורחובות צפופים. מנוף יטען לי ומנוף יפרוק לי. בלי טובות של מישהו. אוביל מלט מחיפה לכל הארץ. לנגב, לירושלים. ומן הנמל. נסיעה אחת ליום. יום עבודה בריא. יום גדול ומלא. בכל שעה אני יורד לי בדרך על־יד קיוסק, המכונה מתקררת ואני שותה ולועס לי, והלאה. ככה, ללא ממהר ולא לאט. חפשי. זהו. אקח טרמפיסטים. ביחוד טרמפיסטית. היא תשמח בי ואני בה. בערב הביתה, רחיצה, חולצה לבנה, מכנסים אפורים, ארנק מלא בכיס, יוצא לאכול, לסינימה, אל הצביוֹת, מבלי להידבק אל אחת דווקא, היום חנה מחר פנינה, ואחת מהן מצטיירת כבר, בסוודר לבן ומתוח, כפרי בשל במלואו, ויהיה יופי, יופי של חיים! – ‘מה?’ אמר לו רפי כבושות. 'מה, מה? תמה צ’יבי כנופל ממרומים, אבל לא בלי אבק של בוז. ‘אמרת משהו?’ – ‘אני אמרתי? לא אמרתי כלום. נדמה לך. אין לי מה לומר.’ ואחר־כך גנח צ’יבי בלא שום טעם נראה לעין לאמור: ‘אח, לכל השדים והרוחות!’

– 'מה השעה? –אמר שאול לבסוף אל עובדיה שכנו, לאחר ישיבה ארוכה בשוחה השטוחה מאד בלא לנקוף אצבע להעמיקה. – 'ממתי יש לי שעון? ענה עובדיה קצרות. ‘כבר מאוחר כנראה.’ לא הניח שאול לשקט לחזור. ‘תראה לפי הכוכבים.’ יעצו עובדיה סתמית. – ‘איזה כוכבים – התנכר שאול – לי הכוכבים לא אומרים כלום. אני לא מאמין בכוכבים.’ – ‘אתה אינך מאמין בכלום.’ אמר עובדיה יותר ממה שהתכוון. ‘זה דווקא לא נכון – נעלב שאול – אבל כל מה שאתה מתחיל להאמין בו באים ומאכזבים אותך. תמיד.’ – ‘אי־אי־אי.’ אמר עובדיה. – ‘אל תגיד אי־אי־אי. במי להאמין? במפקדים שלנו, למשל? באלה שסחבו רכוש נטוש ככל שמצאה ידם ושלחו במכוניות הגדוד לביתם? במנוּולים שחוטפים להם תמיד, או באלה שמבטיחים ולעולם לא מקיימים?’ – ‘נוּ – אמר עובדיה בלא־ענין –אתה סתם מפריז.’ – ‘אני מפריז? – התגעש שאול – טוב, אני מפריז. טוב.’ שאול אין לו מנוח. אבל עובדיה לא יבין. מיהו עובדיה זה. סתם זב־חוטם אחד. כלומאי. אפס. שעושה מה שאומרים לו וגם זה לא. ואתו צריך לחיות. והוא לך בן זוגך לחיים ולמוות. – ‘לא מאמין – אמר שאול ושוב התקרטע תחתיו בלא שלווה – איך אפשר להאמין. במי אפשר להאמין. עיוור וחירש אולי יאמין. מי שרואה ושומע איך יאמין? כולם משקרים. כולם שולחים אחד את השני, אם יש להם שני. כולם מנצלים. כולם פרזיטים. גם אתה. גם אני. כן.’– ‘אני לא.’ – מחה עובדיה. ‘טוב, אתה לא. אני כן. אבל מפקד אסור לו להיות ככה. אם אתה מפקד אז תהיה בן־אדם. מפקד אסור שישקר. אף פעם לא. אם גם הוא ישקר לא יוכל להוליך אנשים לקרב וכשהוא אומר: יוצאים לחופש, אז יוצאים לחופש ולא יוצאים לקרב. אסור שיעשה מעשי־ערמה קטנים. שדיבור שלו יהיה דיבור. זה העיקר. אחרת לא אשמע לו. תמיד רק אחשוב איך להיזהר ולהציל את עורי. שיהיה איש אמת!’ – ‘אמן!’ – אמר עובדיה. – ‘אתה סתם חמור!’ עמדו דמעות בעיני שאול. ‘ואתה חמור־חמוֹרותיִם.’ לא טמן עובדיה לשונו בחיכּוֹ. שאול גישש בכל כיסיו אחר הסיגריות, אבל הקופסה כבר היתה ריקה והוא השליכה בכוח שנתבזבז ויצא לבטלה עם היפרש הקופסה ונפלה כאַמתיִם ממנו. ‘אתה יכול לבקש סיגריה ואתן לך.’ אמר עובדיה ואחז והגיש לו בידו סיגריה אחת, ושאול נתאנח עמוקות ופיקפק רבע־רגע ולקח, ועד שהציתה ועד שינק לוגמה ראשונה לא אמר דבר, ורק לאחר כל זה ענה שאול ואמר משהו מעין ‘תודה,’ שהוא הדבר האחרון שפיללת לשמוע, ואף נשמע תמוה למדי וגם עקום למדי.

עובדיה התחיל שורק מבין שיניו חרש, ציוץ סתם שאינו מצטרף למנגינה. על צד האמת אילו היה שומע באחת השוחות מספרים על בחורות היה קם והולך שמה ברצון, עוזב את שאול ואת קדרותו. דיבורים, דיבורים, דיבורים, בואו נדבר על בחורות, למה לכם כל מיני דיבורים כשאפשר לדבר על בחורות. הו, על כל אחת ועל כולן, על היפות ועל הלא־כל־כך. לסַפּר עליהן, לתאר אותן, להשוות זו אל זו, ולצחוק צחוק תוסס עד מחיאת כף באדמה מעוצם ההנאה ומקוצר הביטוי. בואו נעשה בירור ודיון בנושא: כל נערה – יפה. ואני אוכיח לכם. ואני אוכיח לכם. הוכח אוכיח לכם כי אין נערה שאין בה טעם חן – אם רק נערה היא. שכל נערה – נערה היא. וסימניה סימני נערה. סוף העולם! שמלות בלבד כבר יש בהם מגעיש את הלב, מוכנים לשבת לדון, לסַפּר, לתאר, להתַוכּח על שמלות? קחו, לדוּגמה, חולצה לבנה אביבית של נערה, מגוהצת, מעומלנת, מיוחסת, ריחנית, שקטה, קרירה: או ממש להיפך: חולצת־צבעונין דווקא, שכולה דמיון נועז ופיתויי ראוה; או למשל חצאית של קפלים, או שמלה של משבצות תכלת ולבן, או אדומות ולבנות, או כחולות, שׂיער מסורק למשעי, רך וחלק ומלא, או כתפיים מלאות ונאות, קרירות, מעוגלות, ורגליים, אותה ישות מחוטבה ומלהיבה, שאין קץ לפרטי הנוי בה, אין צורך לומר צואר צח, תפארת צואר מחוטב, צואר מפוסל לתפארת, המעיד על כל שֵיש העירום כולו, המרמז על קטיפת־שדיים בהירה, המרמז עד התבלע הדעת, נערות־נערות…לאו דווקא זו, ולא דווקא ההיא, אלא כל אחת בניסוח אחר של אותו משהו־של־נערות מפעים, שאין לו אחיזה ולא קץ, בהילוך, ובלבוש, ובתנועות, ובשיער, ובקומה, ובחיוך, ובניע־מתניים, ובהצבת רגל מנועלת עקב, ובמה עוד, ובמה לא, לעזאזל. להתרגש, לחשוב, להתוַכּח על דברים – כשיש נערות, עולם מלא נערות, ולך אפילו לא אחת, כל כלב יש לו מלונה ולך אין אפילו חברה, רעב שנצמד אל גן עמוס פרי. אבל גם לא זה הקובע – אלא הן. רק הן כפי שהן, עדי שאין לך כמעט צורך לקחת או לגעת באחת מכולן, או לחבק דווקא או לנשק דווקא, אלא רק לפקוח עיניים ולהביט בהן יוצאות ובאות, עוברות ושבות, פותחות דלת וסוגרות אחריהן, מדברות, שוחקות, מניעות ידיהן, רגליהן, ירכיהן, די לך אילו היית יושב בחור המנעול ומביט בהן מקרוב, ואפילו אם אין בזה שום ממש – אין ממש ממשי מזה, או יפה מזה, או מרגש את הלב מזה. ולא חפירת שוחות, ולא עניני מפקדים ולא התעסקות ביללות – אלוהים, איזה מין אנשים הם בעולם, מה שמעסיק אותם עד אכילת עצמם, כשיש עולם מלא פלאי נערות! מעולם לא אהבת נערה, שאול, וכנראה לא תאהב לעולם, לכן אתה חמוץ ומילל בזה, מה פה אתה מקרר כמו דוגרת – ‘מה יש לך?’ נזף עובדיה בשאול –’מה אוכל אותך?' – ‘עזוב כלום. הכל.’ מזעיף שאול והולך. – ‘מה יש מה?’ – ‘אין. זיפת גדול.’ – ‘חדל, למה לך כל זה?’ – ‘קל לך לאמור.’ אמר שאול ונשתתק. וגם עובדיה שתק. היכן שהוא התלחשו. היכן שהוא פצח אֵת קול נקישה באבן. צרצרים ניסרו רצופות, כמעולם, ואולי אפילו בהתלהבות גוברת. – ‘לא יודע, – דיבר פתאום שאול – לא יודע איך זה ייגמר כאן. יש לי מין הרגשה.’– ‘חרבן על ההרגשות.’ אמר עובדיה. ‘לבי מנבא לי, לעזאזל.’ – חַרבּן על נבואות־הלב – אמר עובדיה וחיטמם. –נבואות־הלב – מעשיות.' – אתה תראה שהפעם לא יעבור ככה.' – אבל עובדיה התעטש כעת, ולא היה לו עוד מקום יבש בשרוולו – ‘אמור לי אסותא!’ אמר והתעטש שנית – ‘ימח שמה – חירף עובדיה – אני מנוזל כמו חמור!’ – ‘ואני לא יודע מה.’ השיבו שאול ברוגז.

אחרת לגמרי לחפור כשסלעים אינם יוצאים לקראתך. מעיקים בכף־הרגל על כתף האֵת ומעלים מנת־עפר גדושה וריחנית, ומרבּצים אותה על הסוללה מלפנים, וכבר העמקת עד ירכותיך, וכמה מרענן להיות עובד כשהעבודה הולכת. וביחוד לאחר כל מיני הדיבורים. איזו רוח רעה נכנסת בנו לפעמים. את הכל מכרסמים וגורסים. גם אני עצמי מתחיל (ולא פעם!) לחשוב אז על עצמי כאילו הייתי קודם לכל דבר. כאילו באמת ‘רע־לי’ ו’טוב־לי' הם אַמַת־המידה לדברים. אבל כל אלה דברים מוקצים מחמת מליצה הם. והשתיקה יפה להם. ישתוק הים מעלינו. הים הסוער. יונה הבורח. מה יונה כנגד כל הים הגדול. רק לו איכפת. איכפת קטנטן וחסר־ערך על גבי כל גלי האוקינוס. מוצאים צדפים נפלאים לאחר הסערה. מצאתי אז את חלזון־הארגמן, היפה, עדין־הקוצים, מורקס טרונקולוס. אני מתרחק מכל מה שהיה. כאילו בן תקופה אחרת וארץ אחרת. ובסך־הכל פחות משנה. היינו בני שמונה־עשרה ואך סיימנו את הגימנסיה ומתכוננים להיכנס לאוניברסיטה. בחורים אחרים, הלך־נפש אחר, התרגשות לא־פוסקת, כקדחת תופשת ומרפה, המיה מתרחבת בלב. הליכה לקראת דבר מלהיב. מעולה, גדול – אפופים זוהר, ממש הילת אמונה עוטרת לראש, תום־לב מאיר סביבו, מסלק כל ספק, נופח עוז, הכל רוטט, מדברים הרבה על האדם, על ‘אני מאמין’, על גדולה ועל קדושה, ועל מה לא, ועל האמת, על האמת, עד חצי הלילה, ולאחר חצות, בין ארנים וקאזוארינות, התשוטטות מפועמת כל הלילה, ערב הוויה גדולה, ערב מעשים נכונים, התרוננות שלך ושל כולכם, הרגשת כוח צמיחה, חשק לנצח על תזמורת מתפרצת, ולהרקיע שחקים בכל הלב, לא פחות מבכל הלב, ובאמת, באמת! שבועה להיות איש־אמת, שבועה להיות תמיד אנושי, על צד החלשים ולימינם, לא להרע לעולם, גאנדי, מופת שלו, ועבודה, לילות רוטטים, ימים עמוסים פעלנות טובה, ואוהבים את גילה – אה, גילה, אוהבים את גילה – עלה ורדת מסתובבים סביב ביתה, סחור־סחור. ועד פתחה לא מרהיבים לגשת, עטופה לבונה וראשי בשמים, אוהבים את גילה כמו בז’אן כריסטוף, כמו באַנה קרנינה, כמו בהיכלי־ירק, אוהבים בדמעות טוהר בעיניים, עד מתיקוּת בלבך האוהב עד טיפוּס באורן שממול ביתה וישיבה בין מחטים וּשׂרף גזעו המדבק, והתבוננות מרחוק, בחלון שאם אינו חלונו של המטבח הרי ייתכן שרצה אלוהים והוא חלונה, ככלב נאמן ומרחוק! תקופה של טהרה, בטהובן מימינך וטוֹלסטוי משמאלך, ספרי־מדע, קונצרטים קאמריים, ריחו של צ’לו ממורק, שיחות על המדרכות עד שתים אחר חצות, על מיטב הנושאים הנפלאים, ובכל חום תום הלב, באמונה בכל מלה, ברצון להיות טוב, ורק טוב, ויותר טוב, ויותר הולך עם קִידמת האדם, עד צאת הנשמה, אלא שצאת הנשמה אינה אלא רק הלך־רוח מופשט, טהור ומאושר, קיצוני ככל השאר, עד דבקות דתית. משתכר ממילים מרהיבות, יפות, עצובות, גדולות. אוהב היום את כל האדם, ונתקף מחר בדידות של נזיר סגור. התקפות צער ואושר, כגשמי אביב בטרם החמסינים, עולם עשיר וזורם, נשגב, מלא על גדותיו, כשהכל עוד לא ידוע, והידוע מרמז על יפה, רק על יפה, על יפה יותר ויותר, על עולם מלא על גדותיו ושוקק להימלא עוד ועוד. עולם צדיק ויפה־לב. גילה, גילה! לא היה כוח לקרוב אליך מרוב עטרות שקשרתי לראשך, היית נשגבת מהיות ככל־האדם, היית מִקדש טהור (היום בודאי עקרת־בית אחת, אַוזית שהיא, מטליאה גרבּים בכל עוז!) – כל הקָרב יִשל נעליו מעל רגליו – – הה, ועל הכל צווחנו בלהט, על הכל היתה לנו דעה מתוך בוּרוּת נפלאה. ולכל מרחק היינו מפליגים במלוא יכולת הלשון והדמיון, על היהדות, על האנוֹשוּת, על האדם, האדם בכלל והאדם בפרט, ועל האהבה, ועל האמת־יפה־צודק, רק אמת־יפה־צודק ולא פחות, ועל הפילוסופיה, תופרים שיטות מקרעי־פסוקים. מבשרו של פרוֹיד היינו מכרסמים ומדמו שתינו, איש לרעהו פתרנו חלומות, התרנו תסביכים, ומחינו פינו ושוב היינו מוצפים וצפים בין אידיאלים, סוציאליזם, הוּמַניזם וקידמה. בחבורה וביחידוּת – והמכוער והשפל והרע לא היו אלא אך סמל מופשט, ועל דל שפתינו לא העלינו שמץ מנהו! ומה לא היה סמל מופשט? לא זיהמנו ידינו בגשמיות! מלים שיכרו אותנו כיין. בלילה־בלילה יושבים לוהטים לכתוב מכתב אל גילה, מכתב שיפתח לבסוף את סגור הלב, ולא יפול מכל מכתבי אנשי־השם מאז ומעולם, להניח את הלב חם ומפרפר לרגליה… ועם כל זה, בוקר־בוקר ובתיאבון גובר, היית טורף את החביתה על הסלט העשיר ומנומר הזיתים, שאמא ערכה לפניך ובלגימה אחת את כוס החלב, ואת הלחם בריבה, בזלילת אריה צעיר, וחוזר אל היום החדש, המבורך, המבטיח, שסופו סודי וסגול בשעת השקיעה, ומושך להגיע, לראות, להציץ, להיות בתחומו. בסודו, בחפני הששון והצער – מוזרים, עזי־טעם, חריפים, נשמעים, אך לא ידועים שמביכים כשם שמשכרים בעצם היותם, עד תוך תוכי הלילה המכוכב, כשבאזניים צוללים עו צלילי ה’אפסיונֵטה', ותאוַת הניצוח, ורצון הדעת, והעפלת הרגשות וחפץ האמירה, בפרכוס, בשירה, ממך אל מלוא תבל – רגע! מי שם – מי שם! גידי? אה גידי! מה זה כל־כך מאוחר גידי?'

 

פרק שביעי    🔗

שתיקת־הלילה צירצרה עלה ורדת. השמים בכלל אינם שחורים כאדמה. זו נקרשה לעיגול אטימות צפופה, שחורה ובלי כל המשך הלאה. ואלה היו אפורים, פתוחים מפורשים ונמוגים בקמרון רוטט גבהות, מטפטף טיפי־אור ודממה אחרת. אשרי יודע סימני הלילה ואותותיו. זרע אור בנפשו. קוֹצר־של־כלום, רמש קל מרחיש, ומזמר עם שמים וארץ, קולו נבלע בהמיית הסיבוב. אשרי מי שיש לו מקום בתוך גבהות הלילה ורחבו, ואינו רק מעוך, בודד, שכוח וגם ירא, ושאינו לאה עד יבושת. מצוץ על רצונו עד תחתית, לא מיחל לכלום, לא יודע דבר, רק מכווץ כתפיו כָּנוּע לצינה הגוברת, רמוס עקת הלילה, הה לישון, לו רק הניחו להתמצע בין מזרן לשתי שמיכות, מכוּוץ להיעלם מכל מגע – אבל גידי, הה, היטב היטב נתמאס גידי זה לזרא, עקשן כעשרה פרדים, לא יניח ולא יתיר ליום להאיר בטרם תהיינה השוחות מוכנות. למה לך כל זה, גידי, הנח, מה הבהלה על ראשך, למה לא לתת קצת פוגה ליגע, יום גדול שלם לפניך, לא, גידי לא ישמע ולא יפותה לכלום. כך כתוב שם בספר הגדול: ‘הנצחון מתחשל עד לקרב!’, ועוד כתןב שם: ‘לעולם אל תותר.’ הן שתי האמיתות שנותרו לנו בטשטוש הגדול, הצונח מעייפות. הו, נקל לו למי שאין אבן האחריות על לבו. נקל להיפתות לשתי השמיכות למי שלא היה על המאתים ושמונה־עשרה. ועלוב מאד למי שחייב עוד להיפתל ולהתעסק עם כל המעט האלה שנותרו חיים על האדמה. ולא טבעו במבול, ואשר צורתם, אם עוד צורה להם, של כאלה שאינם לא זה ולא זה, לא עובדים ולא ישנים, משוטחים להם נובקי־רוח, מרי־נפש וזעופים מאד, וחוץ ממכות מרדות, אולי, דבר לא יזיזם עוד. שתים־שלוש שוחות ירדו כבר עמוק מברך, והן המשובחות, וכל השאר אפס מאופס, להוציא את תעלת חיים ונחום, מציאה שמצאו באפס־יד ושוחת ברזילי שנתברך וצלל בתחוח, להמציא את ביצורי האבן שהתקינו בני ורחמים מבעוד ערב, שוחות אם כן – אין. גם תחמושת אין די, לא למכונה ולא למקלעים. גם האוכל היה תשוש הערב. ועוד דברים רבים שצריך כנראה לחשוב עליהם פעם כשיהיה כוח לחשוב. המדרון הזה היורד אל הגיא, למשל. המיקוש. העורף הדרומי המופקר. אפס כוח הנייד, להטילו כשיתבקש. ועוד דבר נחוץ מאלה, שמונח על־יד הלב אבל לא זכור מהו: רק הרגש מרגישים בו היטב. בליטה נאה עשינו כאן לצדם. עשרה קילומטר בלבד מקויהם. דבר אחד חדש ממה שהיינו עושים עד הנה, אפילו אם עוד לא מורגש. אבל עוד נרגיש. זכרו את דברי. הרגש נרגיש. כיוון, כאילו, תוקפני יותר, כאילו מתוך בטחה מוגברת (אלוהים כמה הרבה כאילו כמה מעט בטח!) – ואולי זה כבר יוליך אל איזו הכרעה שהיא. כל מערך משלטי הכביש הגדול שלהם – סיכה זו שלנו תדגדג לו בצדו. קשה לשער שלא יתפעלו מאתנו, משבתנו פתאום אצלם, או שמא רק יעתיקו אי־בזה משלט אחד שלהם קדימה, לקראתנו? נראה. הפעם הנה אנחנו זזנו, וזה אולי טוב. רע הוא שעלי מוטל להיחנק עם הטוב הזה. אח, לך עשה משהו. מה? כבר קרא תרנגול? יש עוד מקומות שתרנגולים קוראים בהם. גם כלב אחד נובח שם, מי יודע מה. אם אינו אומר דבר שקשור בנו. מי יודע מה. מי ומי הולכים שמה לרקום דברים בלילה, לקראת הבוקר, אלוהים יודע. הכלב הזקן ההוא יודע.

מישהו קם ויצא והחתיל הולך. – ‘פּסט – שירקק לו גידי – לאן?’ – ובני השיב לו: לצוד צפרים בשדה.' – אל תרחיק יותר מדי – יעצו גידי – ושים לב שלא יחטיף לך מישהו משהו כשתשוב.' ובני עבר את הבקתה האחרונה, והרחיק עוד קצת, והלילה התרומם פתאום וכנגדו שחור מוחשי מאד. זומם וזר, וטל כוכבים רחוקים בצמרתו למעלה כבר, אינך בטוח אם אין מישהו עומד שם. או שוכב וכדור בקנה רובהו, והנה הוא לוחץ וגומר אותך. או בסכין ממורטה. קר לכל אורך עמוד־ השידרה. פה אצל הסלע הזה. שביל־החלב כולו. צרצרים המון. צפרדע אחת, נביחות־כלב רחוקות: נושם שקט הלילה. לעזאזל, אולי באמת מישהו שורץ כאן. אני אסיך את רגלי והוא יקפוץ עלי, מיתה מבישה. אבל אין לך שעה יפה מזו להתבונן אל שביל־החלב לכל פרטיו, ולהיות לבד בהרהורים לכל ארכם, חרש בינך לבין עצמך, בכריעה ירך על שוק. כשמתרגלים למקום לא פוחדים. כשנמוכים – פחות נראים יותר רואים. להכין אבן של ממש על־ידי, לכל צרה. אף כי מצחיק לפחוד. כל־כך רחוק כאן מן הכל. הצד הזה לא מובטח לגמרי. לא מבין את גידי איך לא ראה. אנחנו מעטים כאן. והמון פתוח לכל רוח. יופי השמים. כל־כך מעט אנחנו ארבעה עשר היינו מן ‘ההכשרה’ שלנו. שבעה נשארנו. שמונה עם גידי. ומה צורתנו כעת? מיום שנהרג עמוסיק אין לנו עוד צורה. ואיש אין תחתיו. הוא היה הכל. מתרוצץ ונפגש ומעורר ומקשר, מוציא ומביא והכל היה איכפת לו. אין איש אחריו. (למה לא אתה? – אני? מה פתאום! מי אני? – השתמטות! – דווקא הייתי עושה, אלא שלא לפי יכלתי – השטמטות, השתמטות. כרגיל). או קח את הבנות שלנו" כולן בריכוז – ומרכז אין. מתקוטטות כעורבים. אסור להשאיר בנות לבדן, בינן לבין עצמן. רוח תשוב והן עפות, ושלום. כאילו שאנחנו טובים מהן. כולנו יחד לא שווים הרבה. ההכשרה שלנו אלוהים יודע לאן תגיע, אם בכלל תגיע. אם נישאר בחיים. וכשנישאר מה? אנחנו נבנה את הארץ? מה נעשה אז בחיינו? זאת כבר פילוסופיה. כמה גדולה מזו היא פשוט להישאר חי. עם שתי ידיים ושתי הרגליים. (על גבי פתאום מת אלי. כולי הייתי מרוטב בדמו…) השטחים האלה שכאן. אדמה גדולה ושמים גדולים היינו יכולים לקבל עד כמה שנוכל לחבק. צאו ובררו לכם אדמה ככל שתוכלו לחרוש. כן, ומים? גם מים יהיו. אם יש מים בגבעות מערב, למה לא יהיו גם כאן. הירדן והירקון לא יוכלו לזרום לכאן בנחת? ועצים וירק כמה רוע בצ’יבי. לבעוט בדברים ולזלזל, ומה טוב בעיניו? נוחיות שלו. (כמוך! – חבר יקר, ממש כמוך! אינך טוב ממנו. למה? אני לפחות שותק! – זה לא אומר כלום.) ומה בכל־זאת העיקר? מהו הנחוץ מכל? מה אני יודע. ההכשרה שלנו? והכשרות אחרות טובות משלנו, עומדות מכוח עצמן? הכשרת ‘מגדל־עוז’ למשל? הם מאורגנים. ויחסים טובים ביניהם. והם עוד יעשו מעשה. לא יתפזרו כמוץ ברוח. אלהים, הייתי נותן המון לדעת איפה אהיה בעוד שנה. יום חמישי בערב כמעט כבר יום ששי. בסתיו בעוד שנה. או שיגיע יום השנה לבנימין גולדברג, היה בחור טוב, ז"ל. ואולי רק נדמה כך, ולהם, מבפנים, נראה לא אחרת מאשר לנו מבפנים. לכולם אותן צורות, רק בחוץ שונה הרושם. רושם אדיר עושה שולה. אישיות. חכמה ומבינה. לדעת לפזר כל מיני עננים שפרצופונים שונים מביאים (אני, למשל) האופן שלה לשמוע ולהיות בדבר. אתה צריך פעם לשוחח. בלילה כזה. שנינו. חבל שיאננה כאן. היינו גלויים לגמרי. יושבים בצוותא לחרבן ולשוחח. בלילה כזה. מה זו הקדרות שבי שאינני עוד, שאסור לי, כאילו, לצחוק עוד, שאסור עלי, שאני צריך, שמוטל עלי כאילו. כאילו נחתם עלי ואני כבר. האם זה שהיה שם בגבעה – הוא שחתם אותי בחותמו, לנצח? לא. לא להתחיל. ואולי גם מקודם הייתי כזה ורק נחשפתי פתאום שם על הגבעה. תהום נחשפה. תהום שמהוֹם, איזה תהום. מעשיות. לא שום תהום. מלים יפות. מותר על כל אלה. למצוא מישהו לדבר אתו, לפני ולפנים. מה חסר לי. מה לא־כל־כך. אני כמו. כל־כך כמו. כבר דמעות בעיניים. מה יש? נפש שבלול, מה יש! מה זז בי, תפוש ונהג בו ביד קשה, ובלי רחמנות. כל־כך אני נעשיתי כזה. בושה. ואולי לא? ואם ככה דוקא יותר? ורק להיות פתוח לה, יותר ויותר, ואולי דווקא מכאן והלאה, וחדלתי להיות סתם והתחלתי להיות משהו. הבלים. אני מדבר הבלים. בנימין גולדברג מדבר הבלים. מוטב שילך מהר, הולך. שמים יפים כל־כך. מרגע לרגע יותר. חופשים כמה יותר. וכל־כך לבד. מי שם מדבר? או אולי הולכים? – שיפגעו, אבל בבת־אחת. בלי עינויים. הנה אני. עומד גלוי. קחו תירו. אם מגיע לי. לא בורח. הנה אני. פה.

הבקתה. לבקתה, אל ג’ריקן המים. עדיין שרידי עשן מעבישים דוממים ושקופים. צללים באפלה. קופאים אין־נוע, קפיאת רפאים. להדליק גפרור? פתאום יואר הכל ואולי סוף־סוף תתגלה הדמות המחליקה פה אחרי בדממה, כמו שהיא… הי, עמוד, כמי אתה, בוא היגלה. אמור מי אתה. כשהייתי קטן, לפני שהעלו את האור להראות כי באמת אין אף אחד. וליל מנוחה, תוכל לישון, ילדי. אחד מכולם נרתע כעת! ברגע זה, שם, הרטיט ונלפת, וחזר וקפא תחתיו בפינה. צא, טיפש, מה אתה מפחד. צא עמוֹד, נראה אותך. לעזאזל. לך מצא משהו בחושך הזה. חסר שאיתקל כעת במשהו – מיד יתבהלו בחוץ, ועד שאספיק להסביר – מחסלים אותי. טעות ‘טרגית.’ חבל עליו, בחור־טוב היה, ז"ל. מה עם הג’ריקן? ואפשר, בכל רגע שאתה מתחיל מסבך דברים ונאחז בדמיונות –לפורץ ולרוץ אל שולה. אל היוֹתה, השקולה, המאוזנת יפה, והיא אלוהים, מה? מי שם! צנוף פה יושב מביט. אח, אותי? לא, שטות, לא זז. הרגלים נמסו. אולי נרדם לו? אין נשימה. להתקרב. אז פגעו כאן באחד מהם, בכל־זאת? כאן? גויה? מת? – חשכה… – ימח שמה! שמיכה מסרחת של ערבושים מסריחים! לצאת מכאן. מה נדחקתי. הנה הג’ריקן, שלא יהיה נפט! בטעות שתה. וביסורים מת, בחור טוב היה. ז"ל. אני חמור מוחלט. איך נבהלתי. אני כמו אנ’ל’דע מה. כולי כזה. כולי. מכאן השמים בהירים, ירוקים כמעט. שלולית שלמה וגם את הפנים להרטיב, לשלום לשלום. הוי כל צמא למים. החוצה ישר נפשוט החוצה. בקתה גדולה: משפחה שלמה. דורות. טוב בחוץ. קצת להישען כאן. עוד דבר חמור. פטור, ריק, שקט, לא נוגע, ועייף מאד. אדם טוב ועייף. פתוח כל־כך. צוק מעל הים, ואתה עף ועף ועף. אין קרקע. תהום עד האלוהים. שוּלה, טובה, בהירה, עצורה. שלום שולה, רציתי לומר לך. יודעת מה? מה בעיקר אני לא רוצה, יותר מכל? לא רוצה סערה. לא רעש לא שום מהומה. לא מהפכות ולא תרועות. לא שום דבר שצועק, שמרים צווחה, שמשווע ובסימני־קריאה. רק פשוט שלום, פשוט חיים שקטים, אטיים בינוניים למראית־עין. בלי קרעים, צנועים מאד, ויורדים וחותרים פנימה, לא מרעים לאיש, לא לזבוב על הקיר. הוויה פנימית ואחת ושלמה. ישיבה בלילה שקט אל השולחן המואר וללמוד למשל. בחוץ מסתובבים אנשים ואינך לבד. בחדר־האוכל שרים וקצת צוחקים בקול. אוטו, לאטו, מתקשה לעלות בגבעה. יושבים בחדר המואר. מתוך רווחה. אשה צעירה יפה וחרישית. חוסים באור המנורה: זה קורא וזו רוקמת. בינוני מאוזן כפלס. מה זה שלום? שלום זה הליכה לאט. לא שום צורך חשוב בוער. הליכה שלוָה וכבדה בהיסח־דעת, יום שלם שקט – מקלחת שופעת. בזבוז מים. שהות להסתבן ולחזור ולהסתבן תפנוקים, לשפוך מים, לא צעקות ובלי שירה. לבד והשקט. להחליף בגדים, נקי לחדר. את הקבקבים ובגדי־העבודה על המפרסת, ככוהן גדול נבוא החדרה. מן החלון להתבונן במשחקי הילדים, לפנות ערב, בצל העץ. לא בשמש הלוהטת, לא באבק, על הדשא, לא בצעקות, לא בילל פרחחים, לא… אתה לא תשחק עוד. לא תהיה עוד ילד. גמרת. יצאת ילד. ומה תהיה בעולם לא ברור. מבחר הגבורה בעולם הוא ללכת בדרך היותר פשוטה, היותר לא נועזה, היותר שכיחה בחיים, המפכה כמי תעלה ישנה ומעשיבה ירוקת. ללא סחף, צלולה מרוב נחת, לא שום פרץ צינור חומר זונק קציף. אושר הוא פולחן ההרגלים היותר רגילים של אדם שכיח כעת מבינים כך. לחיות בצל מעשי יום־יום לא נוצצים. כבדים שותקים כדבש יורד־נוזל. כלום לא להצטער עליו. כלום לא להחרט עליו, כלום לא להתרגז. לישון הרבה. מיטה מוצעת כהלכה. סדינים מגוהצים לריבועים. מרשרשים. חלון פתוח לניחוח מחלים של דשא רטוב. המיית חתול מתפנק. ריח־קש מתוק מן המזרן. נקיון רך ואור בהיר לקריאה. נהנים מעצם ההירדמות הבריאה על הספר. מתהווה עוד שהות־בינתים מדומדמת, בין קריאה לתנומה, בינתים שהוא, מעורפל ומשכיח, וכבד, מתנערים רגע, ומפלבלים אל הספר. אפשר גם להוסיף לקרוא ואפשר גם לחזור ולהתהפך ולישון. זה טוב וזה טוב, בשווה. שום דבר אינו מכריע. זה תמצית אשרו של איש. ככה זה ריחו של שלום. או עבודה נאה כגון פתיחה של שחר את דלתי האורוה, לפני כולם, למען כולם. בנעל הודפים אבן אל צלע הדלת שלא תוזח, בחריקתה הידועה. או רחיצת ידיים מעל החבית אחוזת־הירוקת. הישנה הקבועה. או פגישה של השכמה, מכּר ישן, שיח קצר וחד־הברתי. או, זה ריחו של השלום. ככה זה השלום. זו צורתו וזה נוֹיו של השלום. אח, מה, נחזור. או אילו עבודה בחדר־הוכל, בבוקר. טרם באו האנשים. קישוט השולחנות בערימת ירקות רעננים, צבעוניים, בזרי־פרחים, מעוררי־תיאבון ועשירי־חיוּת. עד שלא באו ועירבבו הכל בהמיה. בגרגרנות ובקליפות. ואולי ללמוד? שעות ארוכות דולקת המנורה בחדר. מתמיד ישקוד על ספריו. גליונות נייר, מחברות, רשימות. כותבים. קוראים. רושמים. הכל כבר ישנים. אור דולק של מתמיד. מתגלים דברים. קשרים, נפתחים – באויר לחנוק. ספרי־עיון. מילונים. קוראים. רושמים. כובד־ראש. הכל כבר ישנים, מנורת המתמיד. עובר השומר, מציץ רגע, אומר מלה. הולך עובר. מן המאפיה ריח לחם טרי. נערות לוחשות בחוץ. וגם ראשי דקלים. שקוע בעבודה הרצינית, השקודה, רעיונות. אפקים, מתרחבים, נפתחים, מתנשמים, ביולוגיה. כן, צמחים וחרקים ותורשה. או אולי דווקא היסטוריה. כן, עיון במקורות. הדרך הגדולה. שעות־שעות. אל חקר הדברים. אל העיקר הרציני, העמוק, שביסודו של האדם והעולם. אל חקר נפשי… זהו, כן, פעם אחת, כל־כך, כל־כך. מי יוכל לומר. שוב מלאו דמעות. מה אתי. מה הענינים אתי. מה אני פתאום, הגד!

– ‘מי שם!’ – נבהל לקראתו קול מן החשכה, כשחרקו פתע צעדיו באנבנים, וקול אחר יגע מאד וצרוד הסביר מן החושך בשקט: ‘זה בני, חוזר מן הציד’ – ‘בני? – תמה אלין אותו קןל ראשון, והיתה אחוָה בקולו ושאילת־השלום קרובה ופשוטה – בוא שב פה רגע’ בני בא להציץ מדמות אל דמות שהיו רבוצות סביב שוחתו של ברזילי, אשר ראשו מסולסל־השיער צמח מתוכה כצללית. ושתי צלליות ראשים נוספים התגבהו מעל ערימת־העפר הריחנית, ראשו הבהיר של קובי מזה, ומצח אחר, בוהק כאילו לח מזה, ‘עמיחי? – תהה בּני אל בוהק המצח – מה חדש, ועמיחי – ‘השבח לאל.’ אמר עמיחי וגיחך באפלה בגילוי שנים. ‘ספר משהו, .ונשמע.’ השתופף בּני לרגליו והבעה אף הוא שיניו בחיוך – שום דבר – אמר הלה – מכים באויב ובונים את הארץ,’ קובי בהיר־השיער הגיש ידו אל פיו וזו הסמיקה על הרומץ בחובה, נהם בנשיפה, ‘המס’ ממושך שאפשר לפרשו שונות וגם לא לפרשו כלל. ואילו בני כיוץ ברכיו כשישב וחבקן בידיו, ואת ראשו הפשיל לאחור עד שנתמך בגבו של אותו קובי, ומתוך נוחיות כזו היה פתוח אל רום שמי הכוכבים, ונדמה היה כי כלום אינו רחוק, וכי לעתים טועים ןמדמים דברים שאינם פוסחים על דברים שישנם, וכי טוב לו לאדם שיש לו אדם. וטוב הצוותא ויפה לשיחה על מיטב הנושאים, ישיבה גלויה, רעותית וכבדת־ראש, שונה לגמרי ממה שמבקשים כשיושבים עם נערה בלילה מאהבת הנערות – דבר אחר ומיוחד וחשוב לעצמו – שצריכים לו לא פחות אהבה ומסירות, שהנה יושב לו בזה עמיחי, ולבו חם ורחב, ומדבר הרבה בשקט הלילה, פטור מחפירה לפי שהוא חובש, באזני פטור אחר לפי שהוא חבלן, והלילה המכוכב מכיל את הכל בלא מאמץ, רגע מאזין ורגע חדל מהאזין, ולא יוצר זמן רב והכל שטופים בבירור יסודי של שאלות ההכשרה שלנו, – אנה פני ההכשרה? וברור כי הבירור הרציני הזה אינו רק חשוב לעצמו ורציני לעצמו, אלא גם פתח מוצע למבּע ידידות־אמת ודרך לוידוי־של־אהבה, זר לא יבחין בה. העמק מתחת לשטף הדברים הנכוחים מאד, פורץ מגיע מפעם לפעם עד עבי מיתרי הקול, משהו בפרץ צחוק לא נשמע, מובלג בקושי. המרתית ומרתת ואין לו די מוצא פתוח ככל שפע הדיבור. עמיחי חושש לדלדול השורות. דואג כי לא יהיה לבסוף מנוס, ואת שארית ההכשרה שלנו ישדכו עם גרעין כלשהו, שאין איש מכיר ואין יודע, אנשים שאולי אך זה תמול ירדו מן האניה או אולי זקנים בני שלושים, הם עם ילדיהם, ואנחנו נאבד ביניהם. ובני יש לו השקפה על זה, וברזילי יש לו השקפה. ומראש צופים לקשיים גדולים, גם חברתיים, גם משקיים. והרבה תלוי הדבר במקום שיתנו להתנחל בו. צפונה או דרומה, או הרחק־הרחק דרומה, בנגב, – הערה שברזילי קופץ לקראתה נרגש: לכאן – הוא מצביע בחושך– כאן, הוא טוען, חדלה הארץ להיות קטנה, כאן, הוא טוען, לא תראה את הגבול אשר תפנה, כאן נמשכת הארץ גם הלאה לארבע רוחות השמים, שטחים יפים וגדולים, שמחייבים ערנות וחכמה ויזמה – וכאן עתיד להיות המקום היפה ביותר בארץ! כך היה קורא מוסיף ברזילי מתוך הבור, גם אם, מטעם זה או אחר, ביתקה הודעה נלהבה זו איזה מובן־מאליו שהוא, שהיה שורר קודם, ואף עדיין לא נדלה כלום מכל מה שלכאורה יש לאמור בכל צדדי הענין – כבר מתהוית שתיקה, שעמיחי פלט מתוכה 'אם המלחמה תימשך הרבה – יישאר מאתנו כל־כך מעט. שכבר לא נוכל לשנות כלום…" – וקובי נעץ את אוד הסיגריה שלו לתוך העפר הרטבובי וזו כבתה בתסיסה של כלום. –ונתחיל לבקש כל אחד לעצמו, לדאוג כל איש לנפשו…" אמר בּני בהרהורים. שלפוחיות ענקיות תפחו בחלל והתפקעו. האזניים צללו משמע מפלי־דממה, הנופלים גדשים־גדשים בין הצרצורים. מוחשי מאד היה אז העדרו של עמוסיק, מוחשי כמו הצללית השחורה של הבקתה הגדולה מאחור. ישות גדולה ומחרישה ושחורה. עמוסיק עם החולצה הכחולה מתחת למעיל הצבאי. עמוסיק עם העיניים השחורות והשיער המתולתל. עמוסיק שפותח וסוגר אסיפות, כנסים ופגישות, שנפגש עם כולם ועם כל אחד, והכל רשום אצלו בראש, דבר לא נעדר, עמוסיק שנשאר ממנו תל־עפר וקובע־פלדה מנוקב עליו.

–’ככה – אמר עמיחי – לעתים חושבים שהמלחמה היא כל מיני דברים, באמת זו חיה אחת גדולה ורעה.' – אבל בני החזיר אל אפיק הדיונים על ההכשרה, אפיק עמוק ורחב וישר, שכל הפקפוקים והסטיות והדברים שלא כדאי או שלא צריך לחשוב, והחיטוטים, רעים ושונים, באים בו ונבלעים בזרם המישרין הטוב. שכן החיים חיים, והרעיון רעיון, ולא החיים ולא הרעיון אינם עומדים על איש אחד. נאום בּני. כל־כך קבלו והסכימו לאמת פשוטה זו, שקובי, זה הארוךהשותק, פתח, פעם אחת, קצת בקשר נראה לדבר, וקצת לא כל־כך קשור ורטן ואמר מעין: חיילים וגיבורים גדולים והכל – וגם תינוקות של אמא’לה.' פסחו על הערה מוזרה זו, גם משום שאינה שייכת לענין וגם משום שכל אותו קובי לעתים אינו שייך לענין, ולהכשרה מכל־מקום לא. הכל היה עומד להימשך הלאה. ושוב באפיקו הישר והרחב, שעות ארוכות עד שתחטוף תנומה, ולא קודם, לולא גם הפעם, אותו גידי. מן השוחה שמלפנים, עשר שעות קדימה, ואשר דמות כלשהי היתה מתלבטת שם היעלם והזדקף על רגע השמים, יצאה כעת בת־קול צרודה ונוזפת ושוממה מאד. מתוך מעגלו הפרטי העצוב כנראה מאד. אל תוך תחומי מעגלם שלהם הפרטי הרחב מישרין, דיברה כזאת לאמור: ‘עד מתי תקשקשו אתם שם, מתי תחפרו מתי.’ – אני כמעט גמרתי!' הכריז ברזילי ממקומו. היה ברור אז כי רק בּני מכולם אין לו מה להשיב דברי־טעם. ‘אני כבר הולך’ אמר בּני וקפץ שפתיו וגישש בהיסח־יד אחר המקטרת שלו בכיס, וענן שחור ונידח בגודל כף־היד התחיל פושה בלב ועולה. ‘פתאום עם החפירות שלו. כאילו שמשהו יקרה.’ כך ריטן בּני וכל־כך לא רצה לקום מטביעת מושבו שהטביע בחולסית העפר. אני אומר לך מה – דיבר אז גידי, ומוכר היה בקולו שלא רק אחרים אפוטרופסים להתמרמרות הם – תדע: אלה שלא עובדים בחפירות כאן, לא עבדו בשום דבר, בשום מקום, בשום זמן. אי־אפשר לזייף – אמר גידי מתוך שפע גדול שהיה לו לומר וחילחל בירכתי קולו – להתוכח הם אוהבים, לטעון, לילל – לעבוד מניחים לאחרים שיעבדו – רק פה אתה רואה עד כמה בדם שלנו לא לעבוד. עד כמה הבן־אדם עצל כל־כך!' – ככה אמר וככה הצרים גידי מעט מהרבה, בנשימה יגעה מאד, עד כי איש לא יוכל לשער כמה רשמה בזה דווקא אותה שוחה ארורה שלו, שאבן אינה נעקרת מתוכה, שאת לא נתחב לתוכה, ושכל תחבולותיך לתוהו כנגדה, עד כי מידים אותה, את האבן שנחלצה בסוף, בחמת זעם לטווח עשרה קילומטר מכאן, הכות ופצפץ בשונאי ישראל. בני הזדקף, בלא מלה נוספת, כמגורש, קם ויצא אל שוחתו שלו ואל רחמים שלו, אשר נעלם ולא נמצא בשום מקום, אלא, בסוף, והוא רחוק מן הצד אל אבן אחת גדולה, מכווץ רכיו אל חזהו, וישן שנת מעמקים. וגידי, גם אחר הדברים האלה, לא נרגע, ואף כי יצאו כמה רגעי שקט, ואיש לא דיבר דבר, רק הלילה זימר את זמרתו הרוטטת, וגם אותו כלב רחוק, שגם אם יש איש אחד שמבין לו אאֵי־בזה בלילה הגדול, גם הלז איש רחוק הוא ואיננו כאן. אף כי יכול הכל, לכאורה להימשך ולהימשך כך אין־קץ. קפץ ברגע תמים אחד, אותו גידי עצמו, מן המחפורת שלו, עקוץ וכלא שום אזהרה, ולא מן הנמנע כי דווקא בשל אותן אבנים מחורבנות שבמחפורת המחורבנה שזיכהו בה האל, אבני כל העולם הודחסו בכוח לחור אחד – קפץ ויצא, רוחש בשפתיו דיבורשאינו כל־כך אשירה־נא־לידידי, והחיש ופרץ כמעט רץ, ישר נכחו אל אשר יהיה רק ברגע האחרון הספיק להתעשת ובלם צעדיו ועשאָם נעים במחזור השגור, על־פני כל מערך השוחות כסדר, זה גידי צמור־השיער, צרוד־הקול, ונשוי־המנוֹח.

ואילו אותה שתיקה לא נשתנתה סביב שוחת ברזילי. איש מן השלושה, הפטורים מן הספירה, לא מצא דבר להפר בו את היאלמות הדיבור שנותרה תלויה שלא בנוח. לשוא המשיך עמיחי וטיפל ברגבי עפר לפורם בידיו, מנשנף חטמו תכופות ובלבד שלא ייזקק להטריח ממחטה: דומם מבריג קובי באצבעותיו המעופרות פצץ פסול אחד. שעשוע של היסח־דעת, אשר בידיים לא אמונות עשוי לגרום בהלה לא־מעט עם עשן ואש; רק ברזילי לא החריש מטרחתו בעיצוב דפנות השוחה והקצעתם האחרונה, להיות המלאכה מתוקנת עד גמירה. נעשתה קרירות. עת רדת הטל ממשמשת ובאה. העשן הערבי מעפּיש כל הזמן. לח ונסחב. משום־מה עלה בדעת כי אינך בתוך שלך. וכי מקומך – על־צד־האמת הרחק־הרחק מזה, מקום אחר שדווקא טוב־טוב היות בו הקרב קרוב. ולא פחות מאשר בתוככי תוכו, אי־שם הרחק צפונה, מעבר לגבעות ולחושך, באות גבעות אחרות. וכבישים שחורים רצים שם, מהם תחומים שדרות אקציות, מהם תחומים שדות טעוני חשכה בלבד, ריקים מכל דבר אחר, ואם דהור תדהר על־פני הכבישים הריקים הללו, בשטיפה נחפזת, בכבישים הליליים ההם, הלחים, הנדלקים וזורחים חריפות למגע הפנסים. עד אמצע עיקול הדרך הטובעת מכל צד בחשכה שאין לה סוף, עד שיבואו בתים, בודדים מתחילה, ועבי עיבורו של ישוב אחריהם, ושוב ידללו לאחור, וגשר יהמה להלן, וברושים ועוד בתים, חומת ברושים עבותה, והלאה־הלאה, הגע תגיע בסוף אל מקום אחד, ובין אם זה מאוחר־מאוחר בלילה, בין אם עוד טרם כבו האורות – יש שם מישהו שלשריקתך המלוחשת יקפוץ בתרועה, לקראתך, אושר, ויקבל אותך ויפתח לך, וינשק לך, ויחבק, וילטף פניך, וימשש כולך בעיניים ובידיים, ויגיל עליך נורא, וישאל אלף בבת־אחת, אם אכלת, ומה נשמע, לכמה באת ומה תשתה, ויתגאה במראה פניך, בכולך, כפי שאתה, חביב אתה, ויודה לאל ששמרך וחננך והביאך עד הלום, ויתן לך הכל, כל מה שיש בידו לתת ומה שיש בנפשו לתת, ואחר כך תיסגר הדלת מאחוריך ותהיה בפנים, תתחיל להיות בפנים, ואש קטנה תפרוץ לעת־לילה מאוחרת לשריפה אוכלת שניים – עשן רטוב. כל מיני דברים. ככה או ככה. מישהו היה שורק חרש־חרש, וזה היה עמיחי. שותקים ושומעים כל מה ששורק ואין דובר. אבל. אבל כשחזר ושנה מה ששרק מראשית, התערב ברזילי: ‘מה זה שאתה שורק, עמיחי? – ‘יפה, לא? נטל עמיחי נשמת־רוח ואמר – יפה, באמת.’ –אה, זה נפלא… תקשיב רגע פה –’ שרק חרש את כל הנפלא, וגאה לבו בתוך כך, ושינה והחליף ובשפתיים חשוקות, התיבּב ויבּב את המנגינה, קושר בניע־יד טעמים שאובדים בחשכה, וכשסיים, מתוך שנתערבב עליו ההמשך, ורק ידו שטה נוספות אחר הצלילים שנשתמטו, הרהיב ברזילי: ‘נראה כל־כך מוּכּר…’ – שמעת פעם? אדיר! אבל איך אני יכול למסור תזמור שלם?… ותשמע איך זה כאן:" והתיבּב בשפתיים חשוקות בהרבה כוונות טובות, שוב עד שנעתקה נשמתו ורוחו קצרה – ‘עד לפני שנה היה אצלי הכל בטהובן ורק בטהובן. לפני שנה נתגלה עלי בראמס. מה אתה יודע! פתאום האיר האור! וכל־כך עמוק נתקע בי זה, תשמע: – – לא מתיפח – הסביר עמיחי – גברי, ורציני, חסר פה מאד הליווי.’ – אני מעולם עוד לא שמעתי.' – לא כיחד ברזילי קנאתו, – אח, כמה יש עוד לשמוע ולשמוע. כמה עולמות של יופי יש. עולמות אלוהים. לי זה פותח את השמים, כמו מאמין בהתפללו לאלוהים. אתה יודע?' – התוַדה עמיחי מכל לבו. – ‘מה זה שאתה מזכיר כל רגע את אלוהים? – שוב נתעורר קובי שהיה שותק עד הנה, כאילו נעדר, והיה דומה עתה כאחד מלגלג לו מן הצד. – ‘לא שמתי לב.’ התנצל עמיחי, אחר־כך התעשת ואמר: ‘במה דיברנו קודם? בראהמס. קח את החמישיה שלו לקלרינט..’ – ‘המתן – אמר קובי ולא הרפה – אמרת: תפילות לאלוהים.’ – ‘אני? – תמה עמיחי – תפילות? מה עולה על דעתך?’ – ‘לא עולה, אתה מאמין בתפילה, קצת? – ‘קצת? אני לא מאמין לאף־אחד שאומר על עצמו שהוא מאמין!’ – ‘זה מדוע?’ – ‘מפני שלהיות מאמין ולהכריז שאתה מאמין, זה כמו להיות צנוע ולהכריז, רבותי צנוע אני.’ – משכנע לגמרי’ – אמר קובי. מלבד מה שבעיקרו של דבר אין במה להאמין.’ – ‘אין?’ –’לא, בודאי לא. יש? – ‘מה אני יודע.’ – אז מה אתה רוצה? – ‘לא רוצה כלום’ – נדמה כאילו לך יש איזו חכמה להגיד…' – טעות. אין לי כלום.'

מה יש? מה הוא מגחך מתחת חטמו קובי זה. הייתי מסביר לו משהו. אבל סופך מתחרט על כל מלה ומלה. ריח דוחה של חכמנות ומליצנות פוגל מראש כל מה שאפשר לומר. וכל מה שתאמר יהיה כנקרא מעל הספר. ‘אני אגיד לכם – פתח עמיחי ונחפז ללחוש – אינני יודע למה אתה מתכוון, קובי. אבל מי מאתנו לא נתפש לעתים, בינו לבין עצמו, בתוך כל הענינים האלה, מי לא נתפש פתאום והוא מהרהר בדברים מוזרים, מנחש ניחושים, נשבע שבועות, נודר נדרים משונים, שבושה אחר־כך לזכרם, להעלותם בישוב־הדעת, או לספּרם למישהו, מעשה תינוקות; איזה זרות ומוזרות מזלות לא זימזמו פעם בלב מי… ביחוד לעת פגזים ויריות ופחדים. כשהכל תלוי כחוט השערה. לא קרה לכם? למי לא קרה? עשרים פעם, מאה פעם קרה לי! – האם זו אמונה או תפילה לאלוהים? לזה את מתכוון, קובי?’ – לא רק קובי לא ענה. איש לא ענה לעמיחי. בודד נשאר בנאומו וריח חרטה כבר מתקשר אל מה שאמר ובין מה שאמר, ואפילו יצר מתעורר להתוכּח לתיאבון ולהביע דעות מלוא חפנים – ידיך קשורות, וחיכך סולד מכל דיבור צורם, כאילו לא הגון או מנומס, או מה. אלא שעמיחי כיון שפתח, התיר לעצמו עוד שני משפטים או שלושה, ממילא כבר נבאש ריחו, ככה הוא לוחש באזני השותקים כנגדו: ‘מה אלוהים ומה לא אלוהים, אבל דבר אחד ברור לגמרי, מעל לכל ספק: לא דת! הו, לא. דת – היא שקר. כן, לא דת אחת היא שקר, ודת אחרת אמת, אלא כל דת ודת היא שקר. שקר עגול ושלם. עצם היותה דת של רבים הוא בדיה מחוכמת. וזה בודאי אינני – אינני דתי. אדרבא, דוחה כל מה שהוא דתי! אונאה מאורגנת!’ – ככה אמר עמיחי בלחישה, אבל כיון שאיש לא השיבו דבר, ורק לחישתו שלו תמה אל הדממה, אין לו מנוס והוא לוחש נוספות, מוחה כנגד כל התובעים להם כתר של זכויות על דתם – מה דל ומה משוקר מזה! הנה מה שעלה להם כתר של זכויות על דתם – מה דל ומה משוקר מזה! הנה מה שעולה על דעתו לומר כעת: אין אלוהים אחד לשני אנשים. לא כל־שכּן אלוהים אחד לעם אחד, לכפר אחד, לקבוצה אחת! לאיש אחד – אלוהים אחד! אלוהים לאחד! זה הכל. איך זה נשמע? לא אלוהים קובע – אלא דווקא הפונה אליו. והאיש עושה אותו, את אלוהיו, לא להיפך. במות האיש – גם אלוהיו מת. וגם אין שום יתרון לאל על אל. ולא שום יתרון ליהדות על הנצרות, או לנצרות על אלילות ויהודי, המהדר בכל תרי"ג או כמה המצוות לפרטיהן, אינו עדיף בדתיות בכלום על פרא ירא עץ ואבן, המהדר פני אלו שלו. האחרון, אולי, עוד יפה יותר, אמיתי יותר. טבעי פי כמה. ועוד יש לעמיחי לומר: אמונה לא מקבלים בירושה. מצחיק. לא בהשאלה, לא מן המוכן, ולא בבית־הספר ולא משום ספר, ואין אמונה מלידה, היולד לאמונה, מפני שזקניך היו מאמינים – בשום פנים לא. כשמסבירים שחשוב הדבר ונחרץ מאד ממאה סיבות נכבדות ואחת ועוד: בין השקרים אין לך שקר גדול מאמונה אחד כללית לכל. איך אפשר? יש רק אמונה פרטית, אחת, שלך, אתה לפי מה שאתה, זה הכל, או אין. כשאני אומר אלוהים – ליחש עמיחי והלך – אינני מתכוון לשום דבר כזה או אחר. שישנו או איננו, אלא רק מין דיבור הוא! צורת דיבור. אני מכבד את האדם המבקש קדושה, שצריך קדושה, יותר מאשר את האדם שכבר מצא ויש לו. זה הכל. בשבילי – ליחש עמיחי בשטף – מוסיקה של בּאך היא קדושה, וכל תרי"ג המצוות חולין. מוסיקה של באך מרימה את כולי להתלהבות חגיגית, שכלום לא יכול להידמות אליה. רקווים של מוצארט משפיע עלי באמת דתית יותר מכל ציצית, טלית, כיפה, מגן דויד, כפרות, עלינו לשבח, כשר לפסח, כל עבודת הקודש, שקצתה מוזרה־עתיקה, קצתה עלובה, קצתה מעליבה. אני רוצה לנתק את אלוהים מן הדת. פשוט לשחררו. ואת הדת לנתק מן המסורת. מכל יהירות של כלל אנחנו. להשאיר לכל אדם שמים פתוחים לאלוהים שלו. הוא לבדו אלוהים שלו, אם צורך לו דווקא באלוהים. מה?' אבל ה’מה?' לא הוליד תגובה ושום סימן של השתייכות. ועמיחי ליחש ועוד, זאת כזאת, היה ברור עוד מתחילה, כי אך יגמור, אם יידע איך לגמור, צריך יהיה לקום מהר ולהתפזר. לא רק מחשש שובו הזועם של גידי, דבר שאמנם עלול להתחולל כל רגע, אלא משום שכלום לא יצמח מזה מחוץ לדקלומי־סרק או השתפכות מחורבנת. – ‘אתה נשאר?’ אמר אז קובי והתפהק אל עמיחי. ועמיחי בלע לשונו ושמט ידו המוכיחה, ואמר במטושטש: ‘אני אלון בבקתה הזאת, באלונקה אחת.’ וניסה לחייך. 'ואני חוזר למעלה – אמר קובי והתארך והתרומם והתמתח, ופיהק וחילץ עצמותיו – ‘יש לי עוד להתפלל תיקון חצות – אמר קובי – להכין ולהכין להת’ – ' אמר וניער אחוריו בכף־ידו מן הפתוֹתים, וסבב ונעלם מיד בחשכה, וצעדיו חרקו קצת ונאטמו.

יופי – סך קובי עם לבו בלכתו – דברי אלוהים חיים. אלוהים אחד לאיש אחד. קב ונקי, משנה תורה. כל־כך נקי עד שמתחשק לך קצת ללכלך. ולמה לא ככה: גם לא אל אחד גם לא לאיש אחד? לא מצלצל נקי? אלוהים? היעלה בדעתו כי אני הייתי דווקא רוצה להתפלל, אפילו… כן, אילו. מה זה פותר לי. השאלה הפשוטה. והתשובה? מי יודע מה. אני לא יודע מה. אני עייף מאד. איזה חושך בתוכי. לא בהיר לי כלום. אבל עמיחי איש מסודר. איש שיטה וסדר, נהנה בודאי מיכלתו לנסח בחריפות. החריפות בעיניו, כמוה כאמת, ויש לו דבר שהוא בעד ודבר שהוא נגד, וטוב לו. הוא יאריך ימים ויהיה אדם מפורסם. לי אין. לי האל עצמו יודע מה טוב ומה לא טוב. ואני עוד הרבה לפני כן־טוב. לא־טוב. אני עודני ב: מה כן יש ומה לא יש. ממני, על־כן, לא ייצא כלום. קצת שירים של כלום. עושים קצת רעש ולא אומרים כלום, וצריך פעם לקחת ולעשות מהם מדורה קטנה, אלא שאפילו מדורה לא יספיקו, שירים. סתם התפנקות. הערכה עצמית מתגדלת הנחפות לרשום טשטושי רעיון עמום כאילו הנה גילית ערך גדול, כאילו חבל שיאבד נכס! אני כל־כך רחוק ממשהו. כל־כך כלום לא השגתי. כל־כך עברו עלי ימים רבים, לא רבים מדי אולי, אבל הרבה למדי כדי לדעת בלא השליה שלא כלום. הכל יחלוף ומה יישאר? מה לי ולכל הרעש הגדול הזה? לא לי הוא. פתאום מתברר שבכל הדבר הגדול הזה, אני ורק אני אבדתי, לא מפני שהייתי ואבדתי, אל מפני שלא הייתי, ועל מה כילה אדם מיטב ימי בחרותו? נער אנוכי ולא ידעתי דבר. והה, אדוני אלוהים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי! וכך צריך היה להתחיל, הנה לא ידעתי דבר. טוב, אל תדבר. מי הכריח אותך? שתוק קצת. הנאה לך והנאה לעולם. עייפנו מדיבורים. העולם הזקן הזה. יש בחורים אחרים. הנה אורי. הנה ק’יבי. בחור שמאיר כשיש אור. וטוב לו כשטוב לו,וצר לו כשצר לו, ויש לו כל מה שיש לו – כשיש לו. בלי התפרצות דברים שאינם קשורים. אליו דברים לא באים פתע להסיתו, לקרוץ לו, לקרוא לו, ולא יבוא עליו פתאום באמצע דבר שאינו קיים, או שרק עלול להיות, ויעיק כאילו הוא ממש שיודע לחיות את מה שהיום מגיש לו. ששר כששרים, במלוא גרונו, ואוכל כשאוכלים, ובמלוא לועו, שמכה באגרופיו כשמרגיזים אותו, במלוא אונו. ואם בחורה לפניו, קופץ עליה היישר. בלי להתבלבל ובלי שום גלמיות בתנונותיו, לקחתה כקחת אשה. לא יותר ולא פחות. ונרדם ברגע אחד וישן כאבן, נוחר על סביביו, רחוק משאול שאלות ופטור מצורך בתשובות, כמו סוס השדה, כמו צפור, כמו רגב אדמה. לעולם לא מתחלחל בו פתאום כמעין שיר, מציק כמצפון מיוסר, כחטא שלא הוסתר. אני עייף מאד. מה כאן, איפה זה כאן? תעיתי בדרך? רק זה חסר לי. מה סביב? הו, ככה. שמים ענקיים. אפקים פתוחים, קרועי פתיחות, אור נוצץ רחוק. האם כבר חצות? מה כעת? עשרים שנים שלמות ומלאות והלאה מה? הייתי כמעט. טוב, צידד דרכו בראש מורכן, בין הקוצים היית משהו, כעת, אוכל, או שותה, או צועק, קורע לשמים. על מה? על הא ועל דא,

חבר חברי, חבר יקר

אם ככה פתוח העולם,

אם כה רחב הוא – –

אז מה? ככה להתחיל. בקצב פועם והולך. מה ‘או־מה?’ לא יודע. טל יורד כבר. אדמה לחה ויבשה ביחד. חכו לי עוד רגע. ככה רגע קצת, לא. כבר איננו, ברח. פירפר וברח. נשימה עמוקה. כרסה של גבעה. בינת צרצרים שקולה. חבר, חברי.חבר יקר. מכווץ כתפיים ופוסע חרש בא קוֹבּי הארוך אל בין הבקתות. נמשך אל אור מועט שהיבהב מפתח בקתה קטנה. בתוך עלטת־אור ירקרקה, ישב צנוף, כאשף בין אביקיו, שייקה הקטן, ודיבר בקול של אחר־חצות אל תוך האפרכסת, שבוי בין אור־צל ובין הד־קול, ואושרת־מרחקים מפכה כקונכיה. קובי הסמיך כתפו אל הקיר, כשהצית סיגריה נתגלה כל שייקה, נפנה אליו והאוזניות הגדולות דבוקות לצדעיו, חקוק צללים מוזרים. ומיד חישף שיניו בחיוך. וגם קובי חייך אליו, קרץ לו אחת ושתים, והגפרור הגיע עד האצבעות ודעך, ושייקה חזר ונגע בכפתור והגיד אל האפרכסת בקולו שנשמע כעת רונן מדי ‘רות, רות, עבור’ ונטפל לעפרון והרכין ראשו לרשום. והיתה סביבו דממת אחר־חצות, עייפה וריקנית, ורחוקה מאד, ושייקה לא נפתע כלל כשבא אצלו קובי, וכרע אצלו, ונטל סיגריה מקופסתו, והביאה ונעצה בפיו של הלה, אשר רק בעיניו חייך, ובשפתיו היטיב מושבה בפיו, והניע ריסיו ברצון, שינק מן האש שבגפרור, שהגיש לו קובי, וחזר והניע כל ראשו עם רתמת האוזניות, אל קובי, לתודה. וקובי ניער את הגפרור לכבותו, ותיעתע צללים מוזרים, ועד שכיבה, עד שנפל חושך סוגר, ענה ואמר לו שייקה – ‘לילה טוב’ והניע כף־ידו לפרידה, וחזר ויצא החוצה אל הלילה המחריש ויודע.

 

פרק שמיני    🔗

יום ששי, כ"ז באלול, ארבע לפנות בוקר.

אשמורת שלישית נאספת. שביל־החלב כניתוזי סיד. הבהובים אחדים גבוהים מאד. היה נדמה כאילו באצבעו הכפופה, המיוחדת לו, בא אבא והרחיק בכתפך: ‘קום, רפי, קום!’ ובמלבושיו כתמיד, ריח רפת, והם מכסכסים בדחס נוקשה, קרוש בוץ, ואפודת פרות־הכבש הקצרה יורדת יורדת מכתפיו, וכבר הספיק לשפות קומקום על הכופח שבמטבח, ועד שאתה מתלבש יהיה התה מוכן בספלי־החרס העבים, וגם דבלי תאנים בצלחת־הפח (אין כתאנים – משנן אבא – לא יודעים מה טוב!), ולאחר שהרטנת ‘תיכף’ ניחר שינה, יש לך עוד, כרגיל, שתי דקות לחזור ולעצום ולצלול בו במקום אל נבכי החלום והשמיכה, ולהתקפל קיפול אחר, שמתוק מאד להתחיל לישון ממנו התחלה אחרת, חריפת הנאת חידוש, חום חמיץ קצת בבית המוגף, ורק אור המנורה מן המטבח מתעקם וחוזר ובא לכאן – אבל בחוץ אשמורת שלישית במילואה. הכל אספלטי, מצוחצח, רועד טוהר רוטט גבהוּת, מלוא החזה אויר־לילה. היכן שהוא כבר מרחיקים בגרירה כדי חלב, מכסה של אחד מהם מוטח בהברה צווחנית, היכן שהוא כבר נוזף פלוני בפרתו לאמור: ‘את שחורקה, בלי כחכמות!’ היכן שהוא התחילו מתניעים טרקטור של שחרית. הלז מתעטש ומתעקש ומסרב להישמע, אחר כל טרקטור סרבני נופלת דממת־בּינָים מתוחה, ומלווים את פלוני, שמעבר להרבה חצרות ברושים, בגישושי אצבעותיו בכרסו של הממרה – – עד שבסוף הוא פורץ בשאון חי ופועם, וקוצץ בבת־אחת את כל הלילה ומתחיל יום העבודה. שחרית. קר. הכוכבים האלה דומים לאלה שלנו, אבל שונים מהם מאד, עם זאת. בעוד כשבועות אחדים כבר ימלאו תמונות כוכבי החורף את שמי הבוקר, הכסיל והכימה והשור ושני הכלבים, מעבר לאופק הקיץ, מתוך קרבם הסגרירי של לילות חנוכה, לילות עננים רצים טרופים. לילות־גשם שאפשר להאריך שינה למחרתם, ושם דבר לא בוער במיוחד במשק. לילות סתיו. החצב כבר פורח, בקרוב מציצים בצלצולי זנב־נחש, ויקינטונים לילכיים ובר־היורה. סתונית בר־היורה. המורה זאב: ‘להביא עם הבצל ולא לתלוש.’ פינת הצומח, לוחות החודש, כמה שהיינו קטנים משחקים ב’סוס ארוך מתחת לברוש. הבנות מגלגלות חבל. תמרלה מנתרת ושרה, שלמה קצרצרת וסרט בצמותיה. תמיד נקיה ומסודרת. לעולם לא לא רבב. גם לא בבגדי־העבודה. כמו שהיתה כשעלינו כולנו באוטו לנסוע, על־יד המחלבה, שותקת וקצת מן הצד, והמטפחת האדומה על ראשה. כאילו המתינו והמתינו השמים עד שיסתלק אחרון הזרים, עד שיעזבום כולם לנפשם, עד שלא תשגיח בהם עין אורבת, להתחיל נשף־חשקם. מתחילה, במעבר לא מורגש כמעט, פתחו התהומות שבין גבהות השמים ובין ריקוע הארץ, מלא תהומות הדממה, והתחילו נושמים אחרת, עלה ושקוע, אחר־כך נתלקחו הכוכבים, בכל כוח אשם העצורה, הזורחת, וגדולים שבהם אף ירדו למטה ונתקרבו מאד, והצינה המטוננה הכפילה כל נוגה באספקלריאתה, והכל נעשה ברור יותר, מסוים יותר, עד כדי שנהיה כאילו התרומם רקיע השמים והגביה הרחק אין־תכלה, והכוכבים נשארו באמצע, לרחף ולזהור, כחבל נערות יורדות לבריכה, ורק אתה פה, יחידי ולא יודע, מתוך הסדק שבאדמה, על גבעה אחת רחוקה ושכוחה מכל, שכל מה שנשתייר ממנה עתה אינו אלא מעגל שחור ומבוטל בתחתית קמרוני העולם הגבוה, שכל נברשותיו הועלו וכל נרותיו הוטבו. ומפלי דממה כוילאות ניגרים־צונחים שקופים שופעים, וחוזרים ומתנשבים ומתנחשלים ומתערבלים משובצים ניקודי צרצרים מעולפים, כמין הבהובי יהלומים קורצים – ואין עוד זולתך רואה ויודע, לא שום נוכחות זרה בארמון הכחלחל הזה, המתלקח ועולה בערכובית ריצודים ריחופיים לא ממשיים, שהולכים ומתעצמים, עם זאת, כנחיל עולה וגועש אין קול, שבוער בו צורך מפורש, חשק השגת דבר שהוא, כיסופי אמירת דבר מיוחל, כערגת אילים מיוחמים. בשקיקת אהבה. בחיזור סוס גמיש אחר ריחה של סוסית שמעבר לגדרות. במחולות־מחולות הכונסים הכל מאופק עד אופק, ואת שמי־השמים – קול רודף ןקןרא, קול מתעלם ורומז, קול־בינַים שממלא את כל הבינים במהות חומרת, רותחת שנשימתה נעתקת והולכת – עד כדי שפתאום אתה נמעך תחת אשמת אורח־לא־קרוא, זר במחולות נשפם של בני הנפילים, ילדי הרפה, אם ימצאוך– יפצפצוך!… הו, איך הכל מפרכס ונכמר למעלה… לעולם לא ישיגו זה את זה, תמיד בתרדפה לוהטת… מחיצות נושרות, ועטיפות שונות, ועוד רגע ייודע הדבר, יתפקח, יתגלה, יסנוור במערומיו – עצור רוחך, התכווץ, שתוק החרש, מה יבוא כעת? – – תנועה נרגשת ואשכולות הכוכבים הלבנים. קטיפת הצחות הירקרקה הזרויה אבק זהרורים, בזוק מעין חידקים, חלל אין־סופי, לא־חופי, לא־במגע עם שום־קרקע… כל שראית אי־פעם – כלום לא ראית, כלום אינך יודע, ורק אם תאריך רוח תזכה, תדע את הדבר ההוא – הבט אל הכוכבים!…

קול הצרים ניחר פתאום, משהו זע מקרוב: ‘מה אתה ככה מסתכל שמה? ורפי התכווץ ונתנשם כחוזר ממרחקים. ‘קר נורא.’ מצא רפי ואמר אמירה. ‘קור־אימים. – חירף עמו הלה – שוכבים על הארץ כמו כלבים.’ – ‘עוד מעט בוקר.’ הימהם רפי סתומות. ואילו צ’יבי הלז, התלבט ושינה מקומו וחזר והתכווץ, וגנח וחירף וניסה לקשור שינה מחדש: ‘לא לישון ולא לא־לישון – רטן צ’יבי – אז מה לעזאזל? רטן וחזר והתלבט להתעטף בשמיכה, ונלחם ברגליו על קצותיה שיתקפלו היטב מתחת לרגליו, והתכרבל עד מעבר ראשו, ועוד הוסיף ורטן תחתיה: ‘מה השעה מה?’ – כבר הטל יורד.’ – אמר רפי – נחטוף כולנו דלקת־ריאות ונמות.’ אמר צ’יבי בטרם נרדם. במרחקי האפקים התעבה חישוק בהיר חלבי של ערפל, אבל למעלה היה הכל עדיין צח ובוהק ורחוץ. משהו לא נח בך. משהו אינו נרגע. שום מחשבה מסוימת אינה מתקשרת. רק ציפיה מתלחלת. הרגשתמגע עם עצם הלילה בטרם אור וימוג. אולם ממעמקים התחיל קול אחר פורט ומעיד על עצמו, לא ידוע מה, ולא ידוע בשל מה. עצם עיניו ומיושב התכרבל עד חטמו, השמיכה שצ’יבי הפריש ממנו מן השתים שסחב לכאן, מתחת חטמו של גידי הרוגז, אשר דמותו התועה, הסהרורית, שנדדה כל הלילה על־פני העמדות, זה כבר לא נתגלתה, ומסתבר שגם הוא, קנוט־הנפש, נרדם לבסוף אי־שם בחור מחורי האדמה. ומה מתגלה עוד כעת? כי זה שנראה כסתם רקע שחור שפזורים בו הכוכבים, איננו כלל ריקוע שחור אספלטי, אלא הוא קמרון רוחש מיליוני הבהובים זעירים יתושיים, אבק פיטוטים פעוטוטים, ונשימה גדולה ולא בלומה ולא מתויגת ולא מאופקת, שנפתחת חגיגית מאופק אל אופק, ממלאה כל רווח שבין הכוכבים, אלה הגדולים, היוקדים בתוך הלחות, ועושה לך הרגשה כה חדשה, מיוחדה ומופלאה שקשה להחריש עוד ולשאתה לבדך, ומוכרחים למצוא מישהו ולעוררו על הדבר הגדול הזה, אולי לכתוב מחר הביתה, אם יהיה מתי, ונייר ועפרון, ואולי יותר מזה, להעז לכתוב פשוט אליה. אל תמרלה, ובלי חשוב פעמים, שלום תמרלה, תתפלאי בודאי מי כותב לך, ותמהרי לסופו לראות מיהו זה, ותאמרי: רפי? מה פתאום? ואינני יודע אם אצליח להסביר לך, גם האופן שבו אני כותב לך אינו מקל – פיסת נייר על ברכי וזנב עפרון בידי, בחפירה קטנה אחת, הרחק בדרום… באמת אוכל לכתוב לה? מה אמצא לומר לה, בלי להתבייש? במה אצדיק עצמי? שלא תצחק עלי. תצחק? למה? כדבר חבר אל חבר אכתוב לה, פשוט ואמיתי בכל האמת. תדע לה פעם, אם לא אשוב, והיא כלל לא תדע שהייתי אליה, ואף אחד לא… כל הלילה חשבתי עליך. תמרלה. שכבתי והבטתי בשמים. הם מיוחדים ביפיים כאן. לא יודע לתאר איך. אצלנו לא רואים שמים כאלה. כל־כך פעוט כאן האדם, כנגד הכל, כנגד השמים, מרחבי הארץ, והמרחקים שבין כל דבר ודבר, אדמות אדירות וגדולות כאן, בקרוב יחרשו אצלנו, ואני אחזור הביתה… את כל זה תכתוב? למה לא! זה ועוד הרבה. מה רע בזה? ואל תיעלמי לך ממני, תמרלה, הכל, ולא זה. אל תלכי לך פתאום אחרי מישהו. אני פה קשור אליך, דרך הלילה, דרך החושך, נוגע בך, אוחז בך, מפציר בך: אל תיעלמי לי. אותם הכוכבים עלי ועליך. אותו הלילה לשנינו. גם אותה אדמה גדולה. גם אצלנו שומעים צרצרים וטל יורד כעת – אל תהיי כל־כך רחוקה… שלך רפי. ככה. ככה? ישנה כעת בודאי, בפיג’אמה מפורחת, עטופת סדינים וציפות, נקיה, ביתית, טהורה, רכה וחמה כל־כך, מתחת לפרחים, בכל אותה לבנוניות סודית ומופלאה שלה… אני על־ידך! על־ידך, על־ידך אני! –הו, מה אני כעת, כמעט משורר כעת, איך שבחור מחוסר שינה ומקור… שלך רפי! צחוק? זה מדגדג לחשוב אים היא שמה, במיטה הנקיה שלה, בפרחי הפיג’אמה. ואיך אני אולי אהיה עם אולי, מי יודע, אצלך, אתך, בפרחים… אלוהים!… הכלב שבמרחקים התחיל נובח מחדש, ובקצף גדול, כאילו בא מישהו או הלך מישהו, הבוקר קרוב־קרוב, אין עוד סימן לאור, כאילו שכח הלילה סדריו ולא יחלוף לעולם,,, מה? לא, לא־כלום, רק צ’יבי התחיל לנחור. שלך, רפי.

לא! הקברים! מי שם? תן? כאן הרובה שלי. נמלים בבטן, השקט אינו שקט. (אני אחזור הביתה.) שעמום של פחד. או באמת מתהלכים שם? לגשת לראות, להעיר את צ’יבי. בלי עצבנות. סתם עצבנות. נתפחדתי. כעת זה מצד זה. מישהו מתלבט בשנתו. זה הפשר? הה, שאול? – ‘טסס!’ לחש רפי אל צלליתו של שאול, שהתרומם וישב במעוקם, מנער גוו מן הצינה שדבקה בו. ‘מי נוחר פה ככה? – רטן שאול נרכן על רפי. – שש! – היסהו רפי – זה החבר הכי טוב שלי,’ – ‘פקוק לו במשהו. – הציע הלה במטושטש ושיקשק שפתיו וליקק בלשונו להריח טעם פיגולים – איזה נחרות! – ‘עייף הנער.’ – איך אפשר לישון ככה! כולי עקום קופא וכואב.’ הוא יכול. כמו סוס. אני מקנא בו.' – נשמע מטח כנפיים של צפור מתנערת בטרם יקיצת חמה. עקבו אחר מקומה, אבל החושך עודו מולך בכיפה. טוב שיש עוד אחד ער בלילה הזה. צית־לילה שוממה. שותקים. – ‘בטח חולם על נערות.’ אמר שאול השערת־פתע. – 'כשנוחרים לא חולמים." חזרו ושתקו. – ‘לילה בלי סוף.’ גנח שאול והתכווץ בתוך מעיל־חיילים שיש לו. ועודו מטלטל ידו לנערה מתרדמתה, מעוקצת אלפי סיבות. – ‘למה אינך ישן?’ – ‘לאיודע. קר. פתאום התעוררתי, ודי.’ – אחר־כך בלע שאול מנת תפלות לתוכו ואמר: ‘אח, מה רוצים מחיינו?’ מתכוצים ונוכרים בפיג’אמה המפורחת, במיטה הנקיה, המוצעת, המלבבת. אבל שאול אינו חש ואינו יודע דבר. ביני לבינו רק כמה טפחים אדמה, ומרחק עולם מלא בינינו. והוא אינו יודע, את החשוב שבי – אינו יודע. שמי כוכבים לוהטים כגחלים ‘היה מגיע לי לטוס לפני שבוע. – סיפר שאול – הסכמתי לדחיה של יומים, והרי לך!’ והוסיף ועילע משהו בגרונו. – ‘אני סתם רעב.’ אמר רפי וליקלק שפתיו. – ‘לא לחם ולא חופש.’ הצהיר שאול ברגש. אבל מתחת שמיכתו של צ’יבי שנחרותיו נשבתו קצת קודם, עלתה אז רטינת־זעם: ‘אולי אתם, נבלות, תשתקו ותתנו לבן־אדם לישון?’ ורפי משך בכתפיו בביטול, אבל ניצנץ בו רעיון שגם שאול שש עליו, והתנערו והעבירו איש ידיו בפרעות שערו וקירצפו בלחי מוזפת, ופנו לעלות אל הבקתה המרכזית לחפש קופסות מיץ. ועד כך היה ברור שהלילה משתנה והולך, עדיין כולו בעיצומו, ועם זאת כבר מפשיר, כזרם שעדיין רץ בגבורתו שעה שלמעלה כבר סגרו את הברז. כדי רגע עוד מציץ רפי בהם, בשמים, כמי שיש לו בינו לבינם דבר פרטי, ואלה חזרו והקריצו לו הבהקות. וגם, למטה, בירכתי למטה, במזרח, כבר מציץ, אכן, הנהו – הכסיל! אהלן, כסילון, שלום, חורף! ובאה הבקתה. ונכנסו וגיששו באפלתה, ונתקלו פתאום בפח שנתרעש בשאגה, ומישהו קפץ בבהלה לקראתם אלוהים אדירים: מי שם?! וגם הלה שנתבהל החריק לעומתם: מי זה? – אהלן, עמיחי! – מה קרה? – בוקר אור, – מה השעה? – נבהלתי, נבהלתי נורא – קופסות מיץ? שם באיזה שק – פיהוק אדירים: איזה קור, חברים, איזה קור! – יופי של שמים, תראה איזה יופי! – ומתוך התכרבלות והתעטפות מחדש: – הקשיבו, רגע, שמעו! – הצפור ההיא! – שומעים? – תן גם הנה קופסה אחת: לחיים חבריה! –

אותה צפור תהויה, שברגבי השדה, עפרוני מצויץ כמדומה, שהיתה מצווצת הברות בודדות מתוך תנומה מופרת כמתוך תמהון לילי, הרגישה, כנראה, שמה שמתרחש בעולם מרובה הוא ממה שהיתה משערת, כי על־כן ציחצחה מקורה וליקטה כל התחלותיה המקוטעות ושאפה רוח וצווחה ציוחַת התפעלות אחת עליזה וגבוהה – אני כאן! – ונשתתקה לרגע, והתחילה מגדת בהתלהבות כמה וכמה פסוקים, שוב שאפה רוח וידעה עוד דבר שהוא וחזרה ועצמה עיניה ואמרה שיר־מזמור שלם: חלף הלילה, גם אם עוד חושך, עוד אמרה, קרוב היום גם אם עוד לא אור, וגם אמרה, בוקר הנה בא, כמעט קט וזה יש! עורו, נרדמים, עורר־נא! – כי אכן כבר הקיצו והתחיל ועונים לה מעברים, קצת כה וקצת כה. ציוצים משתאים ומתחזקים, זה ממלא מה שזה מחסיר. וכנפיים התחילו חובטות בסילוד, ובא והיה רגע כאילו כל השדה כולו אמר צויצה מנותזת, קול־זמרה חד כשברי זכוכית נוצצים, איש קופסתו בידו שפפו ישבו השנַים בצדו של עמיחי, שהתחכם ופרש מצעו על־גבי אלונקה, וישן שם ברווחה כעולל בחיק הורתו (רק חובש מרהיב עוז לישון באלונקה בלא לחשוש להרגיז את מזלו!), ובקולי־קולות היו מניחים אף הם את הקופסות, מתעטפים בשמיכות ומכווצים ונדחקים לפינה סגורה במיטה, ונרדמים ברגע ועל המקום, כאילו לא הם ולא מהם ולא מהמהם, ישבו והנידו במעגלים קטנים את תחתית הקופסה, מתקשרים והולכים חבלי־שינה. מטשטשים והולכים הפקר לקול מצהלות הציוצים הגוברים בחוץ. אחר־כך התחזק מישהו ופיהק עד נקיעת הלסתות וסיים בנהמה פוחתת, אחריו השיב רוחו רעהו בפיהוק שבגויעה, גניחתו נתדובבה למעין ‘לעזאזל הייתי…’ לא יודע, מה. מישהו, כמדומה שאול, רטן משהו על נסיעה הביתה רק עוד יום אחד כזה ולילה אחד כזה – וזהו…' אמר, ואחר גימגם כנגדו על מה ראוי היה וטוב לאכול כעת. וגם ניסה לספר על ארוחת־בוקר אפשרית, חמה ועסיסית, עם קפה בסופה. עד כי חילחלו המעיים. ושוב פיהקו לסירוגין, על מה מבזבז אדם ימיו. על מה זורה אדם כוחו בנעוריו. אחר־כך חזרו ועלו נביחות כלב, אותו כלב־לילה רחוק. מישהו נזכר וסיפר כי כל הלילה הסתבבו אי־בזה אנשים. מי יודע מה. ושוב צפה הרגשה כמה זר אתה כאן, לא במקומך. חזרו ופירקו לאמור: הנה עובר הלילה. – ‘אם השחורים נלהבים למלחמה כמוני…’ התחיל לשאול ולא גמר. נשימת אויר לילה מפשיר ומחויר. – את השחורים לא שואלים אם יש להם חשק.' לימלם רפי. ‘ואותנו שואלים?’ – ‘אה!’ אמר לו רפי, וחש כי יבשה נפשו בו, ‘ולנו אין ברירה.’ רטן ועצם עיניו. העפרוני שבחוץ הגדיל צהלתו, וחבריו עלצו עמו בלב עובר על גדותיו. חשרות אדי בוקר הלבינו נתלו מעל כרכוב שער חצר הבקתה. וכבר היה אפשר להבחין באפרוריות צפה בחשכה. העולם טרי כל־כך ואתה מטושטש כל־כך. וכשאתה חושב כי כל זה עלול להימשך ולהימשך… למה לא? וכי לא היו מלחמות בנות שנים ארוכות, שבע שנים, שלושים שנה, ומאה שנה – ויכול להתמשך ולהיסחב אין קץ ואין תכלה… צונח עוטפך כהיון חונק. יום זה ולילה אחריו, עוד יום ועוד לילה, אולי יהיו יריות. אולי יהיו צליפות, אולי כלום לא יהיה, אבל יחזיקו בך, החזק היטב, ותהא מוקף כל מה שאתה מוקף, ולא יהיה איכפת לאיש אם כך טוב בעיניך ואם לא, ומעבר לכל הגבעות האלה שמה יתנהלו החיים האחרים, שנעקרת מתוכם, בלעדיך. כאילו אפשר מאד ואפשר בלעדיך – בחימה שפוכה אתה פורץ להתוכח עם פלוני רשע ומרושע: למה מחזיקים אותי, בחור צעיר ובריא, כאן באפס הזה, ושם אבא זקן שלי מתפקע לבדו, להספיק יחידי מה שנבצר משלושה, אתה יודע מה זה עונת חריש הסתיו? מה בוקר כזה עבודה! אגרופים תחשוק מעוצם אמת צדקך, ומעוצם קשיחות לבו של מרושע, אגרופם תחשוק, אבל לבך מערים להחריש על האמת השניה, הלא מוּגדרת, שממלאה קפיצים ובני־קפיצים, המיית געגועים מעתיקי־נשימה, ששותקים עליהם בחזקה ולא צועקים תמרלה, לפי שזה אינו מענינו של אותו נבל שמחזיק בך כאן, ואתה נכון כבר לקפוץ ולשמט גרגרתו – כשמסתבר שאם לא היתה זו ממש תנומה, מכל־קום צריך להתעורר ולהציל את הגולגולת מסכנת השתמטות. מה? תוחבים את שני האגרופים עמוק בארבות העיניים ומעכים שמה, עד פרוץ שפעת קוים וקוי־קוים צבעוניים, הדלק ורצד והתהפך. ועד הישטפו בלחות דומעת. חוזרים ופוקחים ומציצים עד שער הבקתה החוצה, אל הלילה העובר. עמיחי חזר ונרדם, אף שאול ראשו על ברכיו וברכיו אסופות בידיו, ורפי קם בכבדות ויצא החוצה.

צינת טרם שחר מטוללת. אפלה מחוירה מכל צד. פרחי כוכבים וכל זאטוטי השמים מדליחים ונמוגים, אילו גדולים שבהם בוערים עדיין במדורות גדולות. כוח לרוב יש בך, אלא שאין צורך כלל בכל־כך הרבה. מוכן היית להתחיל עתה דרך ארוכה, רגלי, ולבד. אבל גם להצטנף ולישון בפאת מכונית רצה צפונה. בפינת הבקתה שוכב גולם גלום בשמיכה, וכשעובר רפי על פניו מציץ הלה ראשו. והוא ברזילי שאומר: ‘שמעת את העפרוני? ממש העיר מן השינה!’ – ‘הצפור הזאת?’ – כן – איזו שירה!' – יש לו קול חזק…' מניע רפי ומוסיף כלאחר־יד:‘מחפש ודאי את הנקבה שלו,’ אומר ומחריש על איזו פיג’אמה מפורחת אחת, סדינים צחים, וחמימות גוף גמיש, מסעיר נפש וקרביים – והמשיך דרכו לעבר שוחתו, והרהור שהוא נכרך אחריו, לא בלי נעימתרוגז שהיא, מה יפה יותר לומר: קור־כלבים הקיצני, או רינת־צפור הקיצתני?… והמשיך בדרכו. אכן, הצינה נתהדקה עד החרד כל ישן מרבצו, וגרמה שיתחילו פה ושם להתהפך ולהתכווץ, להתפרש אחרת בשמיכות, ומישהו גם הרים קולו בשיעול־לח, ואחר השתעל לעומתו מהלאה, ורטינות ושברי רגינות נחרפות התגלגלו והיו אחדים שאפילו שמטו את השמיכה מעל חטמם ופילבלו רגע, מבט יגע, אל אפרורית הבוקר, אד חלבי קידמם צונן ומטונן וצונח בעפעוף, וגם כוכבים אחרונים הספיקו לשאוג אליהם דבר בטרם כלו, וטחב האדמה הדיף אליהם ריח, ומיד נחפזו להינער מכל זה, להתכרבל בשמיכה עד אין סדק, למחוק הכל ולהימחק להם, הה, שיימשך הכל ככה בלי השתנות, שלא יתם הלילה שלא יתחיל היום, תנו מנוח ימח שמכם. כל השמים נסגרו באד הזה, כבו בטרם אור, ותחת זאת התחילו הדי אור חיוריין כספי, שאין להם מקור, נובעים וניצוקים מכל העברים, כבבואות אור אחר, רחוק, ירחי, שאינו כאן, או כאילו נובע מתוך עצם היותו. (ומי יערוב לך שבערפל הזה לא יתקרבו אליכם, מפה ומשם, ויפלו עליכם פתע? לאן להימלט? לאן תירה? פתאום והם עליכם כאן בצחוק פראי ובצויחת בלהות) – וייכנס בהם הרוח. אני מתכסה ושוכב לישון. יש מישהו שצריך לדאוג – וידאג־נא. אתה תצלול מתחת לשטח, בטרם יטרידוך, או יעמדו על גבך לכפותך לכל מיני מעשים חסרי־שחר ונטולי־טעם. קר כל־כך, הצלקת הישנה מתכאבת. מכווצים את האצבעות לאגרוף, ומקמצים את האגרוף בחזקה, נושפים הבל־פה אל תוכו, ללבות את החום הכמוס, המועט הזה, רק־שלך הזה, מכווצים ברכיים וכתפיים, מצמצמים בכוח את שמורות העפעפים, וחשים אל תוכי תוכך – לא תגעו בי! – ומחליק מהר לתפוש, אם אפשר, ולהחיות זכר מראה רך אחר, מפנק מאד, לטפני מאד, שהולך ונעשה קרוב לאיזו התחבקות לא־רתויה, הולכת וחמה – הה, לישון, לישון, עוד טיפה לישון!

לעזאזל מי יכול לישון! העפרוני הלז לא רק שהאור לא הדמימו, אלא הרנינו, והכפיל שבעתים כל ניתוזי ציוציו הרמים, החדים, הוי־וי־אוּוּ שלו, נפוצים ומתנפצים, על כל טיפת טל כבר היתה תלויה מרחפת מפרפרת לה פזיזת ציוץ מותזת. אילו היה מישהו מתנדב להעלות מדורה, לשפות עליה סיר מים לעשות תה… אלא שאיש אינו חפץ להעיד בכלום על קיומו. משלט של נרדמים. וגידי מה? מי ראה את גידי? זה גידי שאבד באחת השעות הקטנות של הלילה, וקולו אבד, אשר אם עוד בחיים חיתו, כאן או בכלל בעולם – מה יאמר ומה יצוח כשישוב ליפול עלינו לאור היום, מצביע מה דלו מעשינו לילה. הה גידי, מכל מה שטרח והשתדל לא יצא דבר ולא חציו, וכל הלילה, וכל אי־השינה, וכל העבודה הטרחנית לא הולידו אלא חריץ דל, מעליב בשטיחותו, בכלומיותו, בריקותו, זה מצד אחר, מצד אחר כל מה שצעק והתרה כי איש לא יישן עד אם כילה, שלא יקבל איש שמיכות בטרם מילא מכסתו, וכי הוא גופו לא יישן ולא יתן לישון עד אם השלימו – גם זה יצא לריק – הרי לך כולם סרוחים מכורבלי שמיכות בצד השוחות הנלעגות, שראשית האור מגלה חרפתן עוד יותר. ואף הוא עצמו, גידי, כרוּע נרדם וישן כעולל־טיפּוחים, בהבדל מועט זה שאם כל האחרים חמקו באפלה ומשכו להם איש שמיכותיו, הוא לא התיר לעצמו, לפיכך דחק אל צלע הבקתה בגופו, חבוי מן העולם, וישן מהודק ולחוץ בסודר שלו הממורט בכובעו הגדול על ראשו, בקופיה שתלש אי־מזה, מכווץ טחוב וקפוא – אחר כל הדברים האלה שער־נא, כיצד יקום וכיצד יבוא וכיצד יצריך עלינו צרדות! הו, שוא דימית כך! גידי, כשם שאיש לא ראה במפלתו, כך לא ידע איש בקומו, ומהיכן זה צץ ועלה, עד שקולו כברמנסר ברמה, כמו לא היו דברים מעולם, גדולה מזו: צרוד ומחוק יצא, צלול וצח נכון חזר, בבת־ראש פרץ גידי למרחב, ורוחו חיתה רגע, צוהל ומלא עזוז ושיפשף עיניו באגב אגרוף, ואף ניסה להעביר חמש אצבעותיו בתוך אטימת־קדקדו המסובכת, קם ופינה חטמו בנשיפה מצודדת אחת. וכבר היה מדדה בכל שלמותו ומציץ בעפרוני של בוקר: ‘אז מה, חברים, מה נשמע בצקלג?’ קריאה נאה ולבבית מאין כמוה, שרגע ראשון היא נשארת בקול קורא במדבר, גם משום שכך באמת, וגם משום שמוטב ולא אתה תיראה ראשון לעיניו, לולא חלשה דעתו של מישהו מכל השותקים דמויי־הפגרים, והמליט רטינה קלה, פטר רטן לגניחות נוספות, כלליות, שבאו נמשכו כשובל כבד. קולות חלודים החריקו יותר ויותר בטענות וריגונים, אשר גידי נוטלם בחיוך ומוחה את כולם במנוד־יד רחב וכולל אחד. ואומר עליהם ככה: ‘ע־זבו! בוקר נפלא. נספיק לעשות המון. מה דעתכם על ארוחת־בוקר קלה?’ – זהו, אלה מלים!' – קפץ מישהו בהתפעלות, ואפילו התישב מכורבל בשמיכתו וחטמו מבצבץ – וגם שתיה חמה, גידי? – אלא מה! – התעורר אחד ועמד בתוך האד החיור – לשכב ככה ולקפוא? יַה־בּה־יֶה כמה שאני הרוס מן הלילה!" אמר והתחיל מדדה ומקפץ מרגל אל רגל ומקיש בפיו כדי לרפא הריסותיו.

הלוך ומחוא כף אל כף טפף אז גידי משוחה אל שוחה, נדוד והרצה תכניתו לסדר היום, קהל מאזיניו בין מתרוממים למחצה ובין דמויי פגרים גמורים אשר לא ישמעו ולא יאבו – ועל כל הפסקה קלה בשטף הרצאתו עט אותו עפרוני ומצויץ ציוץ עז, וכאילו קם ופורח כשמבקשים אחריו במבט־עין. פשוטה לפשוטה תכניתו של גידי. ראשית חכמה מזון, שמוליק הממזר עשה יעשה (ותה, גידי, שיעשה תה, תה רותח, גידי!), כן כן, יש ביצים ויש שמן, ויש ריבה ויש בצלים, ויש לחם ויהיה תה – ויהיה כאן משתה־רוזנים. וגם נחפור קצת, עד אז לאחר־מכן, לא הרבה, אבל שלא תישארנה השוחות עקומות כאלה, חרפה לעושיהן וכלימה לשמם הטוב, וכבר שלח תשדורת אמש להביא מכושים ומעדרים – ועד מהרה יגיעו, וגם מוקשים נניח למטה, ומשהו על דרכי הגישה הרחוקות, קצת תלתלי תיל דוקרני נסבך פה ושם. לא נספיק הרבה ויחליפו אותנו ואנחנו נשאיר אחרינו סדר, שיטה ובטחון, והנה האד עובר עולה, השמש תזרח בגבורתה, וקומו־נא עוּרוּ לעבודת הבורא! – ‘יהיה בסדר גמור!’ טפח גידי מחיאות־כפים של סיום, וסבב־פנה אל הבקתה לשטוף פיו במעט מים ולרחוץ שמורות עיניו, ‘יהיה בסדר גמור’ לחש גם אל לבו ומחא כף בקרבו. ויבוא מוטה ונסביר לו את המצב. מוכרחים למצוא מישהו שיחליף אותנו, לא עוד אנשים אנחנו בשביל לשבת במשלט. תמו לנו העצבים לשבת במשלטים. אנחנו כולנו כבר גנרלים גדולים, ולא נסכון עוד להיות חיילי־שוחות פשוטים, כן, חברים. כשיבוא מוּטה נסביר לו הכל היטב. וכאן, כנראה, לא יהיה כלום, אם עד הערב שקט – משמע עבר הכל בשקט. והצליפה של אתמול? – אולי, אבל לא מוכרח, באמת לא. לא־כלום. מכל אותו הענין לא ישארו אלא אותן שורות ספורות בדוח־המודיעין השיגרתי, הבלתי־נקרא מחוסר כל ענין בו: גבעה מאתים ארבעים וארבע, – אין מה להודיע. אחר־כך פורטו שם מה שמפורט תמיד: שלושים מכוניות נסעו דרומה, – עשרים וחמש חזרו צפונה, ופטרול של שיגרה יצא לאורך קו־המים, אפשר מצא מוקשים ואפשר הניח מוקשים. אין טעם להחזיק בחורים כאלה בשביל אין־מה־להודיע. אנחנו עוד נצא לדברים הגדולים, לענין שיתפרץ, לזה שעומד לבוא, ושם נכריע את הכף בעצם נוכחותנו מלומדת־הקרב. כן, אח, מה אנחנו. גיבורים ידועים, שכבר הרגו הרבה, וכבר הרגו הרבה, שכבר קברו הרבה וכבר קברו הרבה. איזה פרצוף יהיה לכולנו כששיבוא יום ונחזור הביתה מן המלחמה?

– מי זה? גידי? – ‘גידי ולא אחר – ענהו הלה ואמר – בוקר טוב.’ – בוקר אור – נתגנח עמיחי בהתפנקות – מה כעת? – מאוחר יותר – כמעט חמש וחצי!" – ‘צריך לקום?’ – ‘צריך ועוד איך!’ – ‘הו, מה שאני חלמתי כעת… מוזר שכזה…’ – על הג’ינג’ית שלך?' – לא. בכלל לא, כבר מתחיל לעוף. מוזר שכזה…' – עזוב את החלומות ועמוד על רגליך – יעץ לו גידי כשהפנה ערפו לצאת – איזו שלולית עשו כבר פה, כמעט ולא השאירו מים.' – אני אוכל להביא – התנדב במפתיע עמיחי – גם מברשת־השינים שלי נשארה שם.' – ‘מברשת השינים?’ – ‘למה לא?’ – שכחתי איזו צורה יש לזה. אז אתה מביא מים?' – ‘כן… מה שבני־אדם מסוגלים לחלום!…’ – ‘רקוק לימין ואמור: אעוז באללה מן אש־שטן!’ – פסק ויצא ברגל קלה מן הבקתה. כבר היה אור, והאויר הצלול וטלול קרא לפעולות ומעשים. – אתה ישן, ברזילי? קרא אל תוך השוחה שבצלע הבקתה ועד שאיזו בת־קול שהיא התחילה מתלבטת בירכתי הבור מתוך גיבוב השמיכה, נטפל גידי לטלפון שבנרתיק־העור. אבל הרבה היה צריך לטחון בידית עד שנענה מישהו מקצה החוט במשלט הערפי, גם כשבא בסוף אותו קול, עלוב ומיושן כל־כך, לא היה זה אלא קולו של אותו שייקה הפעוט, והלז היה מבולבל למדי: לקרוא לשמוליק הטבח?… אבל הוא ישן! לנעיר אותו? הוא לא ירצה לקום!… – לימלם שייקה באי־חשק – אלך לראות אם איננו ישן – הוסיף בפקפוק, היה ברור כי הוא חושש מפני נעל פורחת גמוּל־שליחות. – ‘איזה לראות! אתה אל תראה לי, אתה רק הער אותו וזה הכל! אמור לו שאני נותן לו שלש דקות, בן־כלבים, להגיע לכאן! הכל ברור?/ – אמר גידי בעוז. ככה נסדר הכל. כבר ממש שחרית. רגע עברה־חלפה הרגשה קרה בלב. שריד מאותם בקרים נוראים שדמדומי־בוקר עלו בהם בטרם זמן. ונתגלינו על המדרון, וזה היה סופנו! אה,אלוהים,אותם דמדומי־בוקר שבטרם מועד… החפזון, היאוש, העלבון, הפחד אם עוד נצליח להינתק ולצאת, הפצועים החיורים שבעתים מן האור החיור – אה, לא נגלדו עוד פצעי דמדומי־הבוקר. – ‘הו, איזה ערפל! – גח וביצבץ לבסוף שערו המדובלל־מסולסל של ברזילי מן השוחה – יהיה חם היום!’ – ‘שכבר יהיה, נראה אותו! – ואיזה טל מחורבן!’ – ‘אל תאמר – נזף ברזילי – זה ברכה ולא טל! הוא זה שמצמיח כאן את הדורה ואת האבטיחים, לפעמים עד שלושה מילימטר טל ללילה!’ – עזוב את הדורה ואת האבטיחים – ושתצא כבר השמש הזקנה לחמם.’ אור בעולם, מתנערים כה וכה בשוחות. שם כבר עומדים בשורה כמה בחורים להטיל מימיהם ולשוחח קלות. מישהו פה הנהו מחלץ עצמותיו בעסק גדול וגם מנתר לסירוגין ומנפנף זרועותיו, להריץ דמו ועורקיו. ריח הבוקר עולה צמרמורות־צמרמורות. והטל נזרה שעירים ורביבים, מאליהן דעכו כל מיני רגינות וערעורים. פלוני כבר הוא מפזם. אחר צוחק, משום־מה, שחוק שאין לו הרבה נימוקים מאחוריו, אפילו אותם שהיו מחרפים את הצינה, קשה ולחה ככל שהיא, היו מחרפים בעליזות, כאילו בדיחות בפיהם, והכל היה נראה הולך בבוקר של טיול, מלפני שתים־שלוש שנים ( אה, לפני שתים־שלוש שנים – כשהיו אומרים לנו: טיול לנגב… הלא היינו נכונים לקום באמצע הלילה וללכת ברגל שלושה וארבעה וחמישה ימים, מאה קילומטר ליום, לא לאכול ולא לשתות, ורק בכוח שם הנגב למשוך וללכת!… היום… כן). ויש גם כמה בחורים שממאנים להראות כל סימן חיים. אפילו נסתלקה השינה מעפעפיהם. ואת שמיכת צ’יבי, למשל, לא יפשיל איש ואין מי שיאלצו להפקיע ראשו מעיטופה, שכוב ושכב דומם בין ישן ובין חצי ישן, ולא ניתן לאיש פתחון־טענה כי תם הלילה ובא היום. ואילו יעקבסון התעורר לפני רגע תחתיו, ואחר חזר והתנפל ארצה והתהפך אחרת והתעטף מאד, והרחיק עצמו מן הבוקר, מן הטל ומן הכל – וגם מה שנגף בנעלו אגב כך את אברום שכנו, שהתעורר ופער עיניים מפולבלות ודלוחות ורירו שותת מפיו: ‘מה יש? מה זה? בהה טפוש סביבו. שכב, טיפש, שתוק.’ נער בו יעקבסון והלה מיהר לעשות כך. ואף־על־פי־כן היה הבוקר גובר והולך ומאיר. נחום שכבר רקד דיו מרגל אל רגל, נטל עתה לשם שינוי והתחיל מטיח אבנים לתוך מרבץ האד שבוואדי, קולע ומשיח עם חיים רעהו הגוץ, שהצית לו למטה סיגריה של שחרית וקיפל תחתיו רגליו, ואת השמיכה כרך סביב כתפיו, כאפנדי פתח בוסתנו, ורק שיביא מישהו ספלול קפה! ואילו למעלה יצאה אז שריקה חדה, וזה היה עמיחי שבקע ויצא מן הבקתה ונתמלא עזוז, הפריח מריח הבוקר, ועודנו עולה בגבעה, לעבר מברשת־השיניים, פוצח בשריקת צאת השמש מבין העבים של ה’פסטוֹרָלה'. היא הששית של בטהובן הגדול, וקול שריקתו מחריש אף את העפרוני, ככל שרם וחד ציוצו, הלוך ושרוק הלוך והעלות במעלה הגבעה.

לא תאמין! שמוליק עם זקן ‘חיות־הנגב’, יורד ובא עמוס סירים וכלים ובני־כלים! מאיץ פסיעות גסות ומדבר בשטף עוד מרחוק. מה אתם עומדים שם מרחוק כגלמים, תוכלו לבוא לקחת משהו ולעזור, לא יזיק לאיש אם ינקוף פעם בחייו אצבע קטנה למפעל גדול, אשר מהו אם לא פיטום כרסכם שלכם, וילך מישהו כבר להביא מלמעלה את שק הלחם, וארגז קטן עם קופסות, מימין לבקתה, קל מאד למצוא, היכן הוא גידי, הנה הוא כאן, איפה לשים כל דבר, ולמה אינו שולח מישהו למעלה להביא את השאר, לא הוא ישא אשם אם תתמהמה הארוחה בשל כך, כן ככה. רגע־רגע, תפוש מכאן, לאט־לאט, לא כמו פרד משתולל, ובארגז ההוא שלמעלה כל הביצים ולהיות זהירים בו, זהירי־זהירים, ועכשיו שילך מישהו לקושש לנו עצים, או לעקור מניין שהוא חלון או דלת אם יש כאן, ומישהו שיביא מעדר ויחפור פה תעלה קטנה ומוארכת, מה אתם עומדים כאן כולכם ומביטים בי כאילו הייתי רקדנית בשוק הפרסי – איפה גידי. אולי, גידי, תעזור לארגן משהו? כזאת וכזאת טירטר שמוליק עד שעמד ועגן תחתיו, פרק מעל עצמו, שלה חפיסה אחת מכיס אחד, וחבילה אחת מכיס ואחר מתוך חיק חולצתו דלה כריכה שהיא, וספק כף אל כף כדי להעיר על הצינה ועל סיפוק הנפש שקודם לכל התחלת מפעל. מובן שבואו של שמולי’ק עורר התפעלות, וקריאות מרובות עפו אליו, והוא לא פסח גם על אחת מהן, קולטן במעופן ומחזירן לבעליהן, בתוספת פלפל ומלח, בידו הטובה של טבח אנין־טעם, והתחיל נעשה מסביבו עיגול של צופים במחזה, עובדה שמביאה חריצות־יתר למפעליו ופלפל יתר לשפתיו. ובאותו אח קטן וצנוע (שזכה מפיו להגדרה פרוצה למדי), תיחח עפר ופתח תעלה, לא עמוקה ולא ארוכה כמקובל אלא רק כזו עד סף הקושי הראשון, ושם נשף במקצועיות, כידען שהאת מתנגן בידיו, ומסביר כל שימת יד ואת שלו, טעם בצד טעם, נימוק אחר נימוק על־פי הפשט ושכל הישר, הוא השואל הוא המשיב, הוא הנזכר בבדיחות, הוא הפורץ בשוועת צחוק ראשון, וגם הוא התמה היכן כל אותם שאינו רואה ניצבים סביבו, וכן מחווה דעתו על מצבנו הצבאי בחבל זה של הארץ, וחוזה חזות מזג־האויר, איך יתהפך עלינו בקרוב מטחב ליקוד כבשן, ממש הגיעה עת להעלות אש בזרדים היבשים, שהוא ואחרים קוששו כל אותה שעה, כל נסר, קוץ ושיירי קש נמצאו, אגב דיון בנושא הרחב והעשיר: העלאת אש במוקד במו גפרור אחד, בכל רוח או גשם, או מה שיהיה – ומי שרוצה להמר בתחרות יקום ויהמר: גפרור אחד ולהבה! תורה היא, רבותי, תורת חיים, לא בקורסים של מחנאות תלמדוה, ולא אצל בידואים במדבר יהודה – הרי זה ענין של אופי, כשרון טבעי, חוש ששי! ורק אצבע השטן היא שהאש לא עלתה הפעם בגפרור הראשון וגם לא בשני, אף לא בשלישי וברביעי, רק בחמישי, וכדי עמל, ואף זו כבתה ברגע ולא נאחזה; אבל זה, כידוע, אשמת הגפרורים של ימינו אלה, וכן משום שכולם יושבים על הראש, ומבלבלים את המוח! תימר עשן, היבהבה אש, מיד נאספו והונסו כל פושטי־היד שביקשו להתחמם, וסיר גדול נשפת על פי התעלה הדולקת כל שארית מימי הג’ריקן הוערו לתוכו, וצריך שמישהו ידאג ויביא עוד מים שמא יקום מישהו ויתנדב למען הכלל? טוב. כעת עיקר המלאכה החביתה. מי ילך להביא את הביצים? היכן גידי, אולי תשלח מישהו, אני מוכרח להשגיח כאן. תודה רבה, אתם אל תשגיחו, אני משגיח ומישהו ילך, אל תתחילו לטלפן, אף אחד שמה לא איכפת לו כל כולכם. פינילה, אתה הולך? (הה, כמה קריצות סביב: מכתב הוא ימסור לשייקה בשביל אורה, נוסח שדגר עליו הלילה) נפלא. ומי מכם טיגן מימיו חביתה, בת חמישים ביצים על קרקעית סיר אחד? שמוליק כבר טיגן וכבר עשה. ואין לך פשוט מזה לעומדים מן הצד, ואין לך אמנות דקה ומעודנת מזו כשאתה העושה. לא קעקוע קליפת הביצים, ולא ערבולן כאחת, ולא יציקת השמן, אלא הבחנת הרגע הגדול להערותן פנימה – כאן סוד האמנות, כאן אחד והשני כשרונך להפוך במו מקל את העיסה על פניה, קודם שתיחרך ולא לפני שנאפתה כל־צרכה, לבל תיותרנה שלוליות־ביצה נרפשות בתווך – כאן נבחן האדם, דמיונו, עוז־לבו ותושית־ידו! איפה פינילה? עיקר שכחנו: מלח! וכל החבורה שאגה אחרי פינילה המחרחיק: מלח! קריאה שיצאה אל תוך האד הנמוג. האור המתרבה שקווים ושרטוטים מימיים התחילו צפים מתוכו ומרמזים על קווים ועל שטחים ועל צורות, התפוגגה לה וצוהלת מכה גלים עליזים לחים. הכל כעת למישרין, מישהו יוכל להתחיל לפרוס לחם, מישהו ימרח כל פרוסה, ואפשר לפתוח את קופסת־הריבה הזאת, לאט־לאט, כן, מה עוד?

– רוצים לשמוע סיפור? – בא אז ביניהם ברזילי ואצבעו כלואה בין דפי ספר קטן, והוא זורח מהנאה – אקרא לכם על המקום הזה על צקלג (אם נניח שזו צקלג היא). על דויד. פלשתים נאספים למלחמה על שאול בגלבוע. דויד מצליח לחמוק מחיל המשלוח ולחזור לכאן, ועד שיתנגח שאול בפלשתים, ושב הוא כאן לפקח על הענינים. ושמעו: “ויהי בבוא דויד ואנשיו צקלג ביום שלישי ועמלקי פשטו על נגב ואל צקלג, ויכו את צקלג וישרפו אותה באש' – הכל היה כאן! – מתפעל ברזילי בסוגרים. והמלחמה בצפון, הצבא רחוק, הכל נשאר פתוח, רק נשים וילדים – שעה יפה לבידואים לחטוף לעצמם! הנה “הנה: 'וישבּוּ את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול. לא המיתו איש וינהגו וילכו לדרכם!” – לא רע!” התמוגג מישהו ברגש מנוזל למדי והפטירו אליו הברה של תרעומת, ושלחו ידיים אל הלהבות שמתחת לסיר, לקטוף להם קצת חום, וניענעו אל ברזילי להמשיך, אף הוא ניענע והמשיך: “ויבוא דויד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש. ונשיהם בניהם ובנותיהם נשבּוּ. וישא דויד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כוח לבכות, (מישהו הפטיר הברת־צחוק.) ושתי נשי דויד נשבו. אחינועם היזרעאלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי, (‘אחינועם?’ תמה מישהו – והיסו אותו בקיצור). ותצר לדויד מאד. כי אמרו העם לסקלו. כי מרה נפש כל העם. איש על בניו ועל בנותיו, ויתרזק דויד בה' אלוהיו.”' – ‘סַלַמתוֹ, דויד’ – העיר פלוני וקטף לו שלהבת לתוך כפו. עולם מואר ולא מואר. חיוורה לימונית צהבהבה מוריקה. שטחים רכי־תואר. כלחי עלמה ישנה. לא רע להתחמם כנגד האש, לא רע לשמוע סיפורים על דויד המלך, וגם לא רע להביט אל נחום זה, העומד פה תמיד, ומתגלה כי כולו גמיש וזקוף, רחב־כתפים וצר־מתניים, רעמת שערו צונחת לאלכסון מצחו, וספיח זקן עוטר פניו, וכשות שפם רק בהיר, האם לא כזה היה גם דויד? עומד לו פה קל, נעתק בנוחות מרגל אל רגל, מחייך בשיניים לבנות ובעינים מחייכות מתחת קשתות קמורות – שמת לב מימיך כמה בחור נאה הוא נחום זה? – ולא רע הוא ועוד מעט קט תהיה ארוחה ונאכל ונשתה: אחרי הכל. בכל זאת, היכן אנו יושבים אם לא בעמדת־חלוץ רחוקה ונאה, נעוצים בצלע האויב – לפעמים. בשל מיני זוטות, מוכנים לשכוח עיקר זה! ארבעה־עשר בחור על חוֹד חניתה של האומה! מה? לא־רע להיות כאן, לא רע לחיות בצוותא, ומהר גם יחליפו אותנו מזה, גם האד מתפוגג ועולה קרעים־קרעים – ועולם חדש ולא ידוע מתחיל מתקלף מתגלה. אותה אורה לימונית – מצהבת ומתרבה. אברום גוחן ונוטל לו אוד מהבהב להצית סיגריה, והאור נודד מאיש אל אחיו. סביב צוארו של עובדיה כרוכה מטפחת אדומה בזוקת ניקודי לובן, והוא מתמוגג והולך, כמלקק חלבה ממוסמסת. ואילו שאול ישב וחלץ נעל אחר נעל, מנערן מפתותים, וחזר ונועל ועוקד שרוכי הנעל בקפדנות, ורבים מלווים בעיניהם כל אחת מתנועותיו, כאילו מי יודע מה. ברזילי ממשיך: “וירדוף דויד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתים איש אשר פיגרו מעבור את נחל הבשור (השריע! ואחרים אומרים: ואדי שנק־שללה, – שם, לעבר מישורי אימָרה!) וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דויד ויתנו לו לחם ויאכל, וישקוהו מים, ויתנו לו פלח דבלה ושני צימוקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם, לא שתה מים שלושה ימים ושלושה לילות.” –"טוב לו" – אמר שמוליק הטבח. – ‘זכרתם שיש בתנ"ך סיפור כזה? התודה גידי שהיה בא ויוצא, וחוזר ונד לתכלית נודעת לו לעצמו. “ויאמר לו דויד – ממאן ברזילי להישסע – למי אתה ואי־מזה אתה?” – למין אנתה, ומן איין אנתה?’ תרגם רחמים מניה וביה כשבא אליהם אותו רגע: ‘מה זה, שיעור תנ"ך?’ – ‘שתוק!’ גזרו עליו קצרות, ‘תמשיך!’ אמרו לברזילי, והוא המשיך: '“אנחנו פשטנו בנגב הכרתי ועל אשר ליהודה, על נגב כלב ואת צקלג שרפנו באש” (הכל כאן סביבנו, אולי בעצם המקום הזה! ןכלב – של עכסה בת כלב, ריח של קדומים לאדמה הזאת! נפלא!), התלהב ברזילי בסוגרים והמשיך, כשמנסים לשוטט עיניים ולמצוא את כל המקומות היפים והמפורשים האלה, בא האד הזה וחותם במעגל סביב, ומשאיר הכל לדמיונך, אם קצת דמיון לך (שכן אפילו בחור יורד מן הגבעה ושק לחם על שכמו, אין רואים עוד!), ברזילי נשא קולו ותיאר לפרטיה את פרשת המלחמה והמכה הגדולה אשר הכה דויד מהנשף ועד הערב למחרתו, “ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש־נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו. ויצל דויד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דויד.”

עובדיה משך בשרוולו של שאול שהיה מסיים משאו ומתנו עם שרוכי נעליו, ורמז לו להרכין ראשו ולהטות אוזן אל דבר סתר, והלה מופתע ופנה, גחן אליו וקימט מצחו בקשב, עובדיה, כמי שמכבר הציקוהו דברים, לחש אליו בשפל קול שאלה פשוטה: מה היה עושה הוא, שאול, אילו נקרתה לו שבויה… אחת יפה, צעירה ומפתה?… – מה פתאום!" נבהל ממנו שאול ונרתע, ואחר־כך שב וקימט מצחו, כאילו רק עתה התחיל יורד לעומק השאלה, והתחיל לגשש ומציב תנאים שונים לייתכנות מקרה זה, אם ואם ואם, עד שקצרה רוחו של עובדיה – ‘היית, או לא היית!’ – תבע ממנו עובדיה, ושאולל ביקש לפטור הכל בהלצה. אלא שזו לא נמצאה לו, ונותרה על פניו רק כמין העויה לא גמורה: ‘מה אני יודע – נפתל שאול – לא עמדתי בנסיון. ואתה? כן, לזה רק חיכה עובדה. ‘אני! –שש עובדיה לומר, כמי שתשובתו ערוכה לו מכבר – הכל תלוי בה! – אמר – איך היא!’ – זה הכל? התאכזב ממנו שאול פושרות. ‘חכה…’ – אמר עובדיה, אבל שאול אינו חפץ לחכות. שאול הירהר בינתים ומצא לומר דברים אחרים, מענין לענין: בעצם – אמר שאול – למה אינני מסוגל עוד? הלא עשיתי כבר דברים שמעולם לא חלמתי שאהיה מסוגל לעשות. אני? כולנו! כבר הרגנו, מרחוק ממגע, ברובה וברימון, בכידון ובאגרוף, לא? ולא שרפנו? ולא פרצצנו? אז למה לא לאנוס? – פעם לא יכולתי להרוג זבוב על הקיר, הייתי שוקל ומצטער אם יש לי זכות, הייתי מזדעזע על כל תן מרוח על הכביש… מי היה יכול להאמין שכאלה אנחנו, שנוכל כל זה? אבל, אין שום קושי כנראה, אלא רק הפעם הראשונה! – כן – אמר עובדיה – כמו בקרב־כידונים, ותלה עיניו באד שמלפנים. מה לא עשינו כבר – חזר שאול לשטפו, אף שלא שיערו מראש – לפני שבועים כשהחרבנו להם את באר־המים שלהם למטה, חשבתי לי: באר־מים! הגזמנו: באר־מים בנגב! או, מה כבר נורא מקבור גויה נרקבת מתפוררת עד להקיא?’ – ‘כן’, – אמר עובדיה לא מרוב הסכמה או הקשבה. עובדיה אמר: ‘וגם אנחנו תמיד על־יד הבחורות שלנו, ולא צריכים אחרות, וצרות’ – ‘מי שם מקשקש ומפריע?’ רגז עליהם פתאום שמוליק הטבח – אתם שמה, כמו שתי יונים, תנו לשמוע!' אבל מסתבר כי גם האחרים כבר הסיחו דעתם מדויד המלך והתחילו דנים בכה ובכה, ומישהו צחק פתאום, בלי שום קשר, ואחר, בשוחחו, פתח בזמר המהולל שלנו – 'קו־קה קו־קה, שבי בצד! – והיה מנער את שמיכתו. מיד יצאה זמרתו ודבקה ברעהו שפתח ושרק כנגדו, ואף את שמיכתו גרר לנערה. ונראה היה שלברזילי לא תהא ברירה, אלא לסיים את הפרשה בנהמה, בינו לבין עצמו, ודווקא כשבאה הפרשה הנכבדה מכל, מצד עצמה ומצד יחוסה, המדיני־צבאי, כולל אותה רשימה מפעמת את הלב הרגש. רשימה זו המונה בתנופה מרהיבה, את רמות הנגב, ואת יתיר, ואת ערער, ואת שפמות ואת אשתמוע, ואת רָכָל, ואת ערי הירחמאלי, ואת ערי הקיני, ואת חרמה ואת בור עשן (הו) ואת עֲתָך ואת חברון, כל המקומות אשר התהלך שם דויד הוא עכשיו, בואכה הפרק הקודר, ואובד בבדידות גאוָתו נופל שאול דקור חרב, עד עלילת הסיום בבית־שאן, עלילה אפלה שתופים עמומים מגויעים אותה תחת האשל ביבש־גלעד. הה. לך ספר לאזניים ערלות!

מדומה שכבר עלתה השמש, לפי שאיזה זיו ורוד נתלה באיבכות האד ממזרח, מיד נהפך והיה רפידה בהירה ומצהבת. הנה כבר פינלה יורד ובא מן הגבעה. המים בסיר עוד רגע ירתח. שמוליק מפרנס את האש בזרדים והאש נשמעת לו צייתנית. – ‘נו, ככה’ – מדבר אז גידי מעל הסיר הרותח לא אל מישהו במיוחד, כאילו קורט ליחה מונח בגרונו, נזקק מאד לכחכוח ולבעבוע כדי להציל את קולו הממורח, עד כדי כך שכל אחד משומעיו מתכווץ גרונו לכחכח תחתיו –ורק הוא לא איכפת לו, ומדבר לשיטתו: כיצד ומה יהיה וייעשה כאן במשלט לאחר ארוחת־הבוקר, איך נמשיך להתחפר, בלי המתין לבוא המכושים, איך נוריד מלמעלה את אהלי־הסיירים, את התחמושת, את המזונות, ואיך נארגן לנו משלט למופת, מוּסווה, ערוך, מקושר, נקי, מסודר – ואלה שיבואו אחרינו, מחר או מחרתים ימשיכו… ‘מחרתים?’ – התחמצו אליו מיד כל פנים, איזה מחרתים? התקוממו אליו – מה פירוש מחרתים? רק לתפארת המליצה? אנחנו הלא דיברנו על היום, לכל היותר מחר! ואל־נא תשדך לנו פתאום איזה מחרתים שהוא! עוד ישמע מישהו – ויפול על המצאה! אבל פינילה הנהו כבר כאן. בא וזורק במרי־רוח, מסיבה פלונית, את הארגז מעל שכמו. חמור! אתה זורק – הלא אלה ביצים! היכן שק הלחם? – איזה שק לחם? – מה פירוש איזה? שאמרו לך להביא – אף אחד לא אמר – מה פירוש אף אחד לא אמר, הלא כולם שמעו! – מי ששמע שמע, אני לא שמעתי – איפה השכל שלך? – אין לי. אני עושה מה שאומרים לי, ומה שלא אומרים איני נביא לדעת – ומה יהיה בלי לחם? – לא עסקי – שמעתם! – פעם שניה אל תבקשו ממני ללכת! – אתה עוד בוכה? – אמור תודה שהבאתי לך את זה – לעזאזל: תראו כעת! הלך להביא לחם וביצים והביא מצב־רוח, – אתה לא איכפת לך מצב הרוח שלי ואל תדחף את האף! – האף שלי נקי מדי בשבילך – הו, די די! תפסיקו פה אתם השנים עם האף – בוא הראה לנו איך אתה עושה חביתה מחמישים ביצים! – לכל השדים! בואו תראו מה! תראו מה עושה החמור הזה! הלא כולן שבורות! תראו איזה חורבן! הלא דוב משתולל לא היה מצליח יותר מזה! לך תסמוך על מישהו, לחם לא הביא, מצב־רוח, את הביצים שיבר, מצב־רוח, אז מה שווה כל ההליכה שלך? מצב־רוח? מה זה שם עם ההיא שלו? השמנה הקטנה ההיא? מה אני אשם? הנה הסיר על האש, הנה המרגרינה, שפוך אתה את השלמות לסיר הקטן הזה, ואם יש עוד טיפת מים אז שטוף ויהיה נקי – אין? – לך בצע משהו – אז תאכלו עם ויטמינים, ומה יהיה עם הלחם? גידי, איפה גידי, תשלח מישהו להביא את הלחם, אני גומר מיד ותוכלו להתחיל, מי הולך להביא? איפה גידי עוד פעם – אף אחד? אני? השתגעת? אני? טוב, טוב, שמענו כבר. טוב. טוב. זה עסקי ולא עסקך. טוב. טוב. שמענו כבר. טוב. אני אלך להביא. ואתם שלא תבכו עלי אם תמותו כאן מרעב. כשאחד צריך לעשות הכל בשביל כולם. טוב, אני הולך. כאן המים ירתחו והביצים יתקלקלו, הכל, טוב, אני הולך. אי אפשר שמישהו, בכל־זאת? לא? כאלה אתם כולכם: לדבר הרבה אתם יודעים, טוב לכם שיש לכם אחד שאפשר לסמוך עליו, עומדים כולם בידיים בכיסים, מחכים שהוא לבדו יעשה הכל. אז ככה: אני עולה, ומי ידאג למים? אני לא. חמור אינני. מישהו שישמור על האש, חבר עצלים שמוטי־ידיים, טוב, טוב. – רגע! לא נדמה היה שחלף דבר שהוא באויר דומה מאד לדבר ידוע, מאד. כשהפסיקו ונשאו הכל עיניים משתאות ראו כי האד נקרע ונרום עוד יותר, ושלוחת הגבעה שמלפנים נתערטלה מכסותה הלחה, ונתגלתה כמו שהיא, חלקת־שדה לא מעובדה, רחוקה ולא נודעת, שאינה שייכת, מכל־מקום, לשאון החבורה שכאן וזה להוייתם, אפורה ומעשיבה קצת, ועד שהכול מתברר ככה פרט לפרט, הוצלף עוד קול שריקה טסה תמוהה ומרגזת כאילו להכעיסך במיוחד באה, אחריה התפרצו פתאום בשטף הרבה נקישות צולפניות, ולא היה עוד כל ספק שהוא. לכל־הרוחות, מה פתאום? וגידי שהשתטח מלוא קומתו הרים ראשו כדי לצווח במרום קולו, ציוחַת איש־למקומו, רוצו!

 

פרק תשיעי    🔗

הרי לכם ענין. בקפיצות ובריצות גלושות נפוצו לשוחות. היריות היו נמוכות למדי והשריקו על־פני הקרקע כצליפות שוט. ועם זאת לא נראה, בכל השטח הגדול, הגבעי, שנחלץ מן האד, לא איש ולא כל סימן לכלום, רק תלמים ארוכים על השלוחה, עיגול בֶּרֶך גבעה מכאן, ושרטוטים מימיים של הגבעות שמעבר לגיא – ולכאורה אין כל כי אם שלוַת־בוקר מפויסת. קליעים אחדים חבטו אֵי־בּזה קרוב מאד, ואילו רֶתַע אחד ניתר פתאום בחילוף ניגון, חד כמכוַת־אש, צלול כאילו פגעו בך. אַברוּם שהיה מיושב בגדלו על שפת אותה פחיסה מחוקה דמוית גומה מוארכת, ממולאה מעל קיבולה שמיכה שגלמה בקרבה את רמ"ח אביו של יעקבסון – קפץ כהרף להתכווץ ולהידחק אף הוא אל אותו חופן רדוּד, אלא שאותו יעקבסון, שרשמית הוא ישן, אינו נדחק מפניו ובהתנגדות ערה למדי. ‘זוז, זוז טיפה!’ מאיץ בו אברוּם, בכל נפח גוייתו המלאה, ולא ברוב דרך־ארץ – ‘מה יש?’ רוגן יעקבסון וממאן ולא נעתק – ‘יורים, יורים!’ – ‘אז מה אתה רוצה ממני? – מגלה יעקבסון עין מעוכה אחת מסדק השמיכה – מי יורה?’ – ‘זוז זוז, השדים יורים, זוז!’ – ‘לאן אזוז לך?’ – ‘זוז לעזאזל, זוז! הלכה לה ארוחת־הבוקר שלנו! זוז!’ – ‘תפסיק להידחק! מה נטפלת! תן לבני־אדם לישון!’ – ‘שמעת! זו היתה נמוכה! היתה חוטפת אותי! ילען אבוה! זוז! חסר לי רק לחטוף כדור באחורי!’ – ‘לא יזיק לך. לאן אזוז? זאת שוחה זאת?’ – ‘צריך למצוא מקום בלי סלע ולחפור אחרת!’ – ‘לך תתחיל!’ – ‘זוז, תן גם לי לשכב!’ – ‘אין מקום לשנַים. אתה בחורה אתה? השמן המטומטם הזה! לך תידחק בחור אחר! שמע! באמת צליפות של ממש? רואים משהו?’ – ‘לא רואה כלום. זוז!’ – ‘לאן אזוז? ילען אבו־אם־אבוהם! מה נטפלו, זונות סרוחות!’ – ‘אה – קונן אברום בקול בוכים – כמה שאני רעב! – סרוח על בטנו דבק בארץ וראשו בין מרפקיו – הביסקויטים שלהם כאילו נטבלו במאזוט!’ – ‘שתוק כעת – גער בו יעקבסון וחזר והליט ראשו בשמיכה, – שתוק אתה והם!’ – ‘רק שלא יתחילו להפגיז…’ – ‘איזה להפגיז? יוציאו את חמישים הכדור שלהם וילכו הביתה מרוצים.’ – ‘ילען אבוהם. לא פה הוא הבית שלהם?’ אמר אברום והגביה ראשו לראות מה רואים, אבל לא רואים. לא ממול בשלוחה הזאת, ולא בגבעות שמעבר לגיא, לא לכאן ולא לכאן, אין זאת כי אם שוכבים להם הרחק מאחורי שיח או אבן ויורים בעולם, תיבשנה ידיהם השחורות. – ‘אתה את המטפחת האדומה שלך תוריד, אתה שמה!’ צעק אברום לעבר מטפחת אדומה שצצה באחת השוחות עלה ורדת, ויותר מזה לא היה לא לראות ולא לומר ולא נותר אלא להשתופף מחדש ולנסות להיעלם בשוחה. – ‘נוּ מה?’ שאל יעקבסון – ‘שום מה!’ השיב אַברוּם, לא יודע את מי לחרף מעתה: אם את הרעב, אם את השוחה־לא־שוחה, את חברו הממלא את כל מיעוטה, או את הכלל כולו, את החיים האלה, אם לשכאלה חיים ייקרא.

אבל דויד משוחתו שעל שפת המדרון הנופל לגיא, אך פיזזו שרקו הכדורים, נשל מעליו את שמיכתו ואת שנתו וכצייד שהריח טרף, צימצם עיניו, צפופות הגבינים, והתרומם לבלוש ברוב עיון אחר הבהק אש היורים, ואף תופף כעבור מה על כתף פינילה, המרחיש לרגליו למטה, סר־רוח ודוגר על שנאת האפשרות שעתה הנה יסתבכו הדברים – ‘בוא תראה!’ – והלה האריך צואר, הציץ למקום שאצבעו הנטויה של דויד שלוחה, אי־שם בקרבת ה’בקתה הכפולה', אצל מזלג הנחלים, בין מצוקי הגבעות שנוסרו, נחתכו עד לָבנן, בתוך אותו נוף לא־מוּכּר אשר במשך הלילה נתעמעמה תמונתו, ופרצופו היה זכור כאילו הוא אחר לגמרי, עד שנראה כאילו עתה השתנה – ‘שם!’ סינן דויד חרש, כדי שלא להבריח את הטרף, ונטל את המקלע שלו וכוננו בלא שאון, מגביה את הגררה בכמה שנתות, – ‘הצץ מכאן – רואה?’ אמר בלא ניד־שפתיים, כשפינילה מציץ דרך אותן הכוונות, ודויד ממשיך להגיד באזניו, כקורא מעל הכתב: ‘תשע מאות, הפינה השמאלית של הבקתה, ושתי אצבעות ימינה, בשיחים!’ – ‘אה־ה! – נדלק פינילה – יש! הנה! גידי! – סבב וזעק לאחוריו – יש! על־יד הבקתה הכפולה, למטה!’ – ודויד הזעיף עפעפים. למה לצעוק. עכשיו יתערב החכם הזה גידי. אבוד. ההם יברחו. ואפשר היה לדפוק אותם בכמה צרורות. מה שפוספס אתמול מחמש־מאות נוכל לזכות היום מתשע־מאות. לא בלתי־ניתן. מיד היה נעשה כאן שקט. קילשן באצבעותיו בשער־ראשו הזקור קיפודי ודהה־גון, וקיצץ שפתיו. וגידי שהגיע מיד בריצה גחונה ובא להציץ אף הוא, משך בחטמו לא אחת ולא שתים בטרם יחווה דעתו כי מוטב להמתין ולא לגלות את סדר הצבת כלי־הנשק. ‘כל הלילה הסתובבו אנשים – סיפר פינילה תוגות – היו צעקות, כלבים נבחו, השד יודע מה.’ – ‘נחכה ונראה מה.’ – נשאר גידי בשלו, וחקר יפה את נוף הגבעות, שנתלו מעליו פקעות צמר של עננות הולכות ונמוגות אפורות, כמסולקות בקוצר־רוח. – ‘רק שלא יתחילו עסקים.’ עיבּה פינילה את קולו ואמר ממעמקיו. ודויד השיב מתוך שפתיו החרוזות: ‘וגם אם יסתובבו שם – לא לדפוק?’ – ‘כל זמן שהם רחוק – תן להם.’ צליפה אחת פרחה מעליהם הגבה, ומאליהם הורכנו שלושת הראשים. ‘אתה חושב שיהיה משהו?’ רצה פינילה לשאול לולא שכך לא שואלים. ולפיכך דיבר אחרת ובמורת־רוח גלויה: ‘כמו קרציות נטפלו.’ שלא יתחילו ענינים. לא־רוצים מלחמות. לעזאזל, לא. מבחישים בגורלו של אדם כאילו היה תבן פורח. אין ערך לתכניות שלך. הו, שלא ייצא מזה משהו, אלוהים, שלא יתפתחו ענינים. ‘מה רואים, גידי?’ בא קולו של אברוּם מן השוחה שמשמאל. ‘לא־כלום,’ סיכּם גידי את ניתוח המצב. ‘אני רץ אליהם – צעק אברוּם גדול הגויה והאַפּיים – ומחטיף להם בעיטה באחוריהם שיסתלקו.’ – ‘קרא להם הנה – ונראה אותם’. – הציע מישהו. ‘מה זה? כועסים עלינו? או משעמם להם מן הבוקר?’ בא קול אחר, וניכר כי בהלת הרגע הראשון נתפוגגה, וגם השכיבה בשוחות העקומות נתמאסה, וכן גם מי לא ראה ולא שמע מימיו יריות וצליפות – ולא שום חידוש עוד בהן, לעזאזל, מתחיל משעמם כל הדבר הזה. בדיחות התחילו ממלאות את כל הרווח שבין הצליפות, וכוללות אף אותן בעליזות גסת־מראה, ואף השמש שהבקיעה בינתים ויצאה מעֵבר כל ערימות הצמר והדחס הכהות מרוב אפוֹרוּת, במין זוהר נקי ושעיע ובוהק וצהוב מלבין, עד כי הכל נעשה מהר ממשי יותר ויותר, עד שאין עוד מקום לשים אליו לב ונשכח, ומתחיל גם להיות ברור שלא יהיה ולא יקרה, יותר ממה שאפשר שיהיה ויקרה, כרגיל, כן כרגיל.

פתאום צווחו ‘גידי’ מעֵבר הבקתה המרכזית. אבל אין זה אלא קובי שבא וניפנף ידו הפנויה: ‘גידי, הבאתי סחורה!’ וגידי פינה מפיו את צפורן זרתו: ‘אני בא!’ צעק גידי. ‘ומה כאן?’ – החזיקו דויד בכיווּץ גבינים, כמי שאומר: הבל הבליך – מראש כל דבריך הבל! וגידי לא נרתע מחזור ואמור כי אין מה לעשות עוד, אלא רק לעקוב אחריהם. ובכך סבב וצעק לעבר שוחת הפיאט של נחום וחיים בצלע הבקתה על פי המדרון – שלא לשכוח להשגיח על העורף, והיה ברור לכל שאין די בזה, וראוי היה להוציא עתה חוליה אל השטח, אילו היה מניין לקחת חוליה. מה צורך במ"כ כשאין בידיו במה לתמרן? ישיבה בשוחות נעשית מאליה. לעזאזל ההגנה הסבילה, מלחמת העכברים בחוריהם. לוּ מחצית תריסר אנשים בידיך – וכבר היינו יוצאים אל הצלפים ההמה, וקצם מקיץ עליהם. ותיכך גם ממקשים להם את הבקתה ההיא, פנים ואחור. בריצה שפופה חמק גידי אל הבקתה המרכזית. צליפות אחדות ליווּ אותו. משמע עקוֹב עוקבים. ומרוחק כזה! כואב לספוג כדור מתשע־מאות? בעצם: צלפו עד חשכה, צולפים כעת מחשכה, הרי זו אותה צליפה עצמה, והמסקנות? מתנשף הקיף את הבקתה ובא בצל היריות והשמש. גם ברזילי בא שמה, ונתאספה מועצת מלחמה. ‘אז מה?’ פתח גידי את הישיבה. ‘הבאתי עוד, וכמעט לא נשארו למעלה מוקשים.’ דיוַח קובי בתמצית. ‘חבל שלא עשינו בלילה.’ התוַדה גידי. ‘הלילה אבוד.’ – ‘כן. כן, נחכה קצת ונראה.’ פיזם להם גידי פזמונו. – ‘מה רצונם לומר בצליפה הזו?’ עבר ברזילי לסעיף הבא. – ‘הטרדה.’ שיער קובי. הטרדה? הטרדה בשביל מה? לבדוק את כוחנו? להחזיקנו בלא־נוח עד שיגמרו איזה הכנות? משהו מתקשר פה נגדנו? או אולי אין זה אלא ריכוך לקראת מה? ריכוך ברובים? מתשע־מאות? – ‘משהו מסריח מכל זה.’ סיכם ברזילי וצירף הסבר: ‘סוף־סוף אותם הערבושים המקומיים, אלה שבורחים שבע פעמים בכל יום משבעה מקומות בנגב – מתגרשים ונעלמים ושקט ושלווה; מה אלה פתאום באו לצלוף?’ – ‘כן.’ שפך גידי לבו בקיצור ניכר. ‘אלה קצת קרובים מדי אל צבא־השחורים. אולי זה מסביר משהו?’ – העיר קובי הערה מצוינת לפתיחת ויכוח, אלא שגידי לא נענה, כי אם לאחר זמן, ושוב באותו מזמור: ‘כעת אין מה לעשות. נראה איך יתפתח.’ – ‘חבל שאין משקפת.’ אמר ברזילי ותם הסעיף. ‘ואנה נעלם שמוליק הטבּח?’ פתח גידי סעיף חדש. – ‘אה, הלא הוא למעלה. – חייך קובי – הגיע כצבי משולח!’ – ‘כן? כעת יחזור עם לחם, וצידה ונאכל משהו.’ – אמר גידי והציץ לעבר תעלת־הבישול ששממה ואשר מישהו בחפזו הפך את סיר המים על־פני מדורת־האש. – ‘עכשיו אין גם טיפת־מים לרפואה’, הלך ברזילי בעקבות מבטו. מה איפוא על הפרק כעת? עמיחי יביא מים, אנשי ה’ערפי' – צריך שישגיחו הם על העורף שלנו. ואנחנו כאן – רק לחפור, רק להעמיק. קודם לכל דבר אחר. ולא לגלות בטרם מועד את מערך האש שלנו או את עצמתה (אולי זאת כוונתם?). ואל מוטה נשלח לבקש כחצי כיתה לסיור ולתמרון. שלא נרבץ ככלב אסור בשלשלת. ולהוריד, צריך, את כל ארגזי התחמושת. ולגדור את המשלט ולמקשו. ומה עוד? יום מלא עבודה. ברזילי הלך לטלפן, וקובי וגידי ישבו ועישנו דומם.

מרחוק מיטשטשים ופגים כל אותם ערפלים ואדים ולא נשתייר מהם אלא משקע מלוכלך בפאתי־אופק, וזוהר סנוורים מעליו, מכהה כל מראית־עין מזרחה. מצנפת שערו הצמיר של גידי מעוטרה מעגל היקף שולי המגבעת המופשלת על ערפו ורצועתה על פיקת גרגרתו – מעין מעגל ההילה שסביב ראשי הקדושים. שרוע לאורך צלעו וראשו מרופק בכף ידו ממתין קובי לגידי – שיפתח זה ויאמר דבר. אך, משום־מה, מתמשכת ביניהם השתיקה, ואף מתחילה מורגשת ומתוך כך מכבדת. גם קולו של ברזילי הטוען טענותיו בטלפון – לא מתאחז בשתיקה. ויבבת צליפה, חותכת מפעם לפעם, כאילו חולפת בריקות, ולא־נוגעת, מכל־מקום. לפתוח לדבר אליו דברים, או איך לפחות ירגיש כי אנו שנַיִם הם הרובצים כאן בצל הבקתה, או להצליח ולהביאו לחיוך של רגע, להפשלה של שפתיים, ואחר־כך לצחוק מלוא הפה. ולתרועת צהלה ולשאגות – ושידע כי אינו חייב לשאת לבדו, ויש עמו אחים למעשים… אבל פתח להתחיל אין, וכל מה שנראה למראית־עין כאילו עשוי להיות כזה – נפסל במחשבה שניה, מחמת רחיקות, פחיתות ערך, או מה. גידי. מי גידי אחר ככלות הכל אם לא ילד שנלקח מחצר בית־הספר והוּשׂם להיות מ"כ. האינו חש עצמו פתאום כמי שיד אבא נשמטה פתאום מידו? לא, לא זו קפיצת־השפתיים. העודו זוכר שאני עמו כאן? איכפת לו שגם אני שותק? יפול ממרומים אם אגע בו? בתכניות הקרב הוא שוגה? שיקולים טקטיים ופתרונות למהלך הבא? או כלל לא זה. אלא מעבר לזה – דברים שבין אדם לבין עצמו. הכרה מפולשת פתאום בהעדר כל נימוק של טעם להרבה דברים מכובדים שכביכול הם הם וזולתם אין. קצב אבוד פתאום של שיר נשכח. וכמעט נתפש ביד… הו, אני הופך אותו לאני. יפול ממרומים? או רק יבסור עלי בעקימת חוטם ובמבט אחד, מתוך שכרגע מתפרסם גלוי כי אני כלום איני מבין בכל השיקולים המכובדים, או כאותו אפרוח שבא ללמד את הורתו התרנגולת. חיוך מטופש על שפתי – ובו אני בא לצודד לבבות. וכמה הם כחולים השמים. בצהרים יהיו לבנים כמעט, מסמאים. שיר נשכח. כאילו אפשר פתאום להקיש ברגל קצב ולשיר בעיניים עצומות. עוד רגע אני נרדם. לא ישנתי הלילה כמעט. ולמה לא יודעים להיות ולהרגיש חברים גם בתוך כדי שתיקה. לשבת ולשתוק ולהיות חברים. ממש כאילו היינו שואגים יחדיו. אה, פיהוק שכזה. מה הוא אומר? – ‘לא ישנת בלילה?’ אומר אז גידי. ‘קצת פחות מן העפרוני.’ – ‘תראה את השוחות – התאונן גידי קודרות – הלילה יצא לבטלה.’ – ‘כן,’ השיב קובי וגייס כל עשתונותיו לפרנס את השיחה, והיה נדמה לו כאילו מרחיק ומרחיק, מרחיק בטיסת נפילה, שמובטח שקולו לא יישמע אם יצעק מלוא חרדתו – ולפיכך מוַתר ומחריש, נמסר לצניחה נחפזת צונחת עד בלי תחתית.

– ‘ראיתם!’ – חזר ברזילי אליהם נרגש – שרק לי על־יד האוזן, שמעתם! פתאום טזז שכזה! הייתי יכול כמו ציקי אז במשלט המסרק! כדור רחוק ותועה ולא ידוע מניין ולשם מה – ונקטל הבחור!' – ‘טילפנת?’ קיצץ גידי את ההספד. – ‘כן, הו, לדבּר דבר עם אורי, להתוַכּח על הכל. איזה צליפות, מה צליפות. נתפחדתם לכם שם. ושמוליק כן יירד ושמוליק לא יירד. איך שזה היה קרוב! פ־זז על־יד האוזן!’ – ‘הממזרים הללו בצליפות שלהם…’ אמר גידי בלא להכריע אם משפט גמור כאן או רק פתיחה לדברים שיבואו, לפי שלפתע קם, זרק את הסיגריה, ופנה אל השנַיִם לאמור: טוב. הוא יסדר הכל. והם מתבקשים לצאת ולרדת דרומה, להשקיף מעבר הגבעה. לראות מה יש שם. ‘קחו רובה אתכם, ותבואו לספר.’ אמר וגחן ויצא ורץ. לקובי היה סטן, וברזילי שהה רגע והתחכך בראשו קודם שהעז ורץ להביא את שלו. המורד הדרומי של הגבעה נשתפע וחזר והתרומם ממול דמוי־אוּכּף, והיה עשוי כולו צרורות אבנים פזורות, ומהן מגובבות רגמים־רגמים, כאילו פעם התחילו מקימים שם גדר־שקיפים, או אולי התחילו לסקל שם חלקה. מן האוכף ומזרחה ירד שיפוע אחד אל הואדי הגדול, ושיפוע קל וחרישי ירד מן האוכף מערבה, ונהפך עד מהרה והצטמק לחריץ, שיצא ורץ והעמיק לרגלי המשלט הערפי ונעלם בעקפוֹ את הגבעה עם הבקתה הבודדה, על השביל, ומרחוק מתגלית קבוצת בקתות אפורות, והן כנראה אותן שעל הדרך הראשית, הרי שזה שרואים באופק – אין הוא אלא משלט־העץ שלנו! הו! כל־כך לא רחוק! הרי שאנחנו במגע עם מקומנו. וזה אחרת לגמרי לדעת כך. סלעים אחדים באים (‘נארי’ – רטן ברזילי מלה סתומה), ומתגלה גם כוך חצוב בסלע, שמחַיה את רוחו של ברזילי לגמרי: אות נוסף לישוב עתיק. גת חצובה, שמזכירה פסוקים שונים והקשרי־דברים לא מעטים, ומשוטטים בשנַיִם לכאן ולכאן, מחוּפּים מן השאר, מן הכל ומן היריות, שאין מהן פה אלא נקישות עמומות מפעם לפעם, מתפצחות וחדלות בלא הד. וגם צפור פלונית דולגת ניתרת פתאום מן האבנים ומתפרחת בטפיחת כנפיים כבדות, רועשות. ‘תרנגולת־בר?…’ הכריז קובי – ‘חגלה’ תיקן לו ברזילי, והוסיף: ‘ושמעת בבוקר את העפרוני?’ וכשנוגע אדם בצפרים בפרק עשיר נגע, לא מוגבל ברשמים שאפשר להחליף, לולא שהלה, קובי, משום־מה, קצת שותק בשתיקה הוא. למה? הרחק מזרחה נמשכת הבקעה עד מרגלות הגבעות ההרריות, והשמש מעליהן מכהה את העיניים מראותן כמו. ריח בוקר ושדה. לטפס עד למעלה? לא תראה משם אלא גבה של גבעה אחרת, ומגבעה אל גבעה עד ההרים. קובי פורש פתאום וסר אל מאחורי סלע. וברזילי מוסיף לשוטט, מכריז בתחילה רמות על קוֹבּי, מה הוא רואה ומוצא, ומחריש לאט־לאט ואינו עוד אלא בינו לבין עצמו. אבל מגיע רגע והוא גוחן ומכריז בתמיהה: ‘הו! פלא! לא הייתי מאמין!’ וכל זה על שבלול אחד שליקט בין האבנים. קדמום? כאן קדמום? נפלא! הלא אין כאן אלא מאתים וארבעים מעל הים! מסתבר: סלסולנית. סוג אחד מאלה שנדבקות באלפיהן בשרון ובשפלה לחילף, לדרדרים ולכל עמוד שהוא. כמה יפה הנפתול שלמעלה, והקדקוד העדין, מדויק־החיטוב! נרגש חוזר ברזילי אל קובי להראותו את שקיפוּת צבע הקונכיה אל מול השמש, בטרם יטמינה במַבחנת־הפח הפקוקה, השמורה עמו בכיסו תמיד – ‘תראה איזה פלא!’ הוא מפקיד מציאתו בין אצבעותיו הארוכות של החבלן, וגם מוסיף כי בבואו הביתה יראנה למורו הזקן, שעמו תמיד הוא נועץ ומברר פרטים לא ידועים לו; וכן גם קשה לשער בסקירת־עין כמה ניתן ללמוד משבלול אחד שנמצא במקום מן המקומות, ועם כל מיעוטו עדות מקור־ראשון הוא לאקלים, לאדמה, לתולדותיה, לקורותיה, לאלף נושאים שונים, מספר ברזילי ומשוטט עיניו שמא מתגלה לו עוד דבר־חפץ, ועוד הוא אומר ברוחב־רוח – עוברים פה ונלחמים ומרעישים שמים וארץ, ולאלה יש שלום לא מופר, אטי מאד, לטוב ולרע, ולא משתנה עד כדי כך שהם־הם המנצחים את הסלעים הגדולים! ועוד אומר ברזילי דברים רבים ונלהבים, עד שתופש רגע את מבע פניו של קובי: ‘לא מעניין אותך כל זה?’ – ‘לא! למה לא? אדרבא!’ אמר קובי ברישול לשון. ואילו ברזילי הטמין את הקדמום הלז, או הסלסולנית הלזו, בזהירות במבחנה ופקקה. וחזר ורכס עליה את כפתור הכיס.

הוסיפו שוטטו עוד קצת על שפת השיפוע אל הגיא, אשר בשתי זרועות ובקמר משולש נלחץ ביניהן, התכווץ וירד אל אפיק אחד, וזה, עד מהרה, חתך משעול מלבין שטיפס ועלה בחריצות אל עורף המשלט הערפי, ונבלע בגיא הגדול. פני הגבעה שמעבר לגיא היו מוצלים קרירות, אבל שמיה ממעל היו שטופי נהרה עזה עד שחור – והרחק לימין ופנימה עד ממש מתחת השמש נהר לו אבד בסמאון הגיא הזה. ורק קני עשבים יבשים במדרונות היו יכולים לשאת ולהביט ישר בפניה, ואף החזירו נכווים הבהקות ריטוטים־ריטוטים. ‘ג’יפ עשוי לעבור בנקל את הואדי הזה ולהגיע לכאן!’ – סח קובי בשפתיים מהודקות. – ‘המשלט הזה, פרשת שבילים חשובה הוא – העיר ברזילי על־פי שיטתו – השביל שממזרח, זה שמדרום וממערב, והללו שבשלוחה מצפון, ומצפון־מזרח – אלה מעלים את ערך הישוב שהיה פה פעם. שבילים אינם משתנים. וזכור את בורות המים שבגיא. גבעה, צומת שבילים ומים – הם שעושים סתם מקום למקום ישוב.’ ואחר־כך הפכו וחזרו למעלה, לחפש את גידי. מוזר לבוא מצד זה ולראות הכל כך. מה השעה? שמונה. ומה החבריה? בשוחות, שוב מתעסקים באתים הקטנים. ומה באויר? שורקים את ‘קוקה־קוקה, שבי בצד’. גם גידי טורח בשוחתו קשת המצח. וכששמע מה סיפרו לו, הניד ראש ואמר להם, אם לבם טוב עליו, לקחת מן הבקתה מה שנשאר בה, ביסקויטים ומיץ וכל דבר, ולחלקו לאנשים, הרי הם גוועים ברעב. ונשאו שלשתם עיניים כאילו אפשר לראות את הקליע שזימזם בו ברגע, במעופו. ‘אם מוֹטה ישלח עוד אנשים’ – אמר גידי – ‘נצא אל הצולפים. אורי אינו מאשר יציאה מיד עם האנשים שכאן, בכלל נראה לו, מלמעלה, שאנחנו רגשניים מדי ומתפעלים מצליפות עלובות. אצל אורי רק החל מתותחים מתחיל דבר נראה ראוי לטיפול. וגם לשמוליק אין לו הרבה מה לומר, נתפחד השמוליק ולא ירד.’ ובכך נפרדו והלכו אל הבקתה. מה אנחנו עושים כעת? – סח גידי אל לבו בלשון רבים כשנותר לבדו, סוקר את כל מערך השוחות שלפניו ואת השדות שמהלאה להן, ואת הגבעות הבאות להלן, על קויהן הרכים. הנכפפים ומתעגלים בגלים רחבים ועדינים, מתוארים במכחול רפה. הכל נסחב לו מעצמו. אומר גידי ומציץ אל גובה השמש, שכבר היתה מנסרת ברבע השמים, כאילו מעולם היתה שם, כאילו לא היו לה כל אותם חבלי יקיצה וערפלי שחר. שמש טרודה ושימושית, בלא שום פניות. ולפחות כמה מכושים. דיבר גידי, כששחה להרים אבן ולהטילה לפניו. ולא לשבת לחכות למשהו, אלא לקום ולעשות משהו. אמר והיה נכון לקפוץ ולעזוב את כל מעשה החפירה, להקיף כה ולרוץ כה, ובלבד שלא פה. ששלושה ערבושים מחורבנים עם שני רובים עתיקים יחזיקו אותנו בגרגרתנו. אני אכניס להם, ביניהם שם, פגזים אחרים של מרגמה. ונשא עיניו אל מעוף קליע שליחשש־ריפרף למעלה.

לא קודם שהגיעו מלוא קרני השמש ונרעצו כולן בשמיכה, רעוץ ושפוד החלה זו זעה ומתלבטת וממליטה מתוכה את צ’יבי, שנאלץ לגלות סימנים ברורים של יקיצה. ולבסוף גם נשלף פרצוף משובש שׂיער צונח ושחור־שפם והתחיל בוהה סביבו, ובמצמוצי שפתיים טורדות תפלוּת מתוכן, נטל והקשיב להתעשת ולדעת עד מה ‘רפי?’ הגה לבסוף כשמשך והתישב כולו וגילה את הלה מן הצד. ‘אה,’ ענתה לו מלמעלה בת־קול זעופה וכמו נפתעת. ‘מה אתה מונח שם ככה?’ – שכן רפי, ככל שנתגלה, היה מוטל על כרסו והרובה מצולב לו בינו לבין ידיו, כאילו היה משחק בתרגיל לקיחת מחסה מאש. ‘יורים.’ ענה רפי, והיה דומה מאד כאילו אף הוא ניעור אך זה משינה. ‘לקחת הכל לעצמך,’ מוסיף רפי עוד ורוגן רגינת הסבר, מתכוון אל השוחה אשר צ’יבי מילא בגשמיותו את כל חללה השטוח למדי, אבל גם מתכוון אל דברים שאירעו בו עצמו כה וכה, באחת השעות שבין לילה לבוקר, כיצד היה ניזוז אי־פעם לבקש לו פינה, נדחק אחת הנה ואחת הנה, עד שנמצאה לו פשרה במין הסיבה עקומה ונסעדת בגב סוללת השוחה בצלע מצבת־קבר קרובה וכנוסע המתנמנם באוטובוס כך נשתמט ונתדלדל ראשו אל תוך שינה עמוקה, אף כי לא נוחה, שיש בה כל הזמן טרדה שאסור לך להיות ככה, וגם צורך להעמיד פנים, בתחילתה, כי לא תנומות כאן אלא אך חקרי־לב גדולים והרהורים נחוצים. וכשהתחילו היריות נתערבב בבת־אחת מכמה חלומות מסוכסכים, ומתוך בעתה וחרדה צנח אל תוך השוחה, אל צדו העקשני של צ’יבי, וגם זה אבד בתהום שינה אחרת, ובהתכחשות לניקור מרגיז בלב, הכרת חובה לקום ולעשות דבר שהוא, למצוא כרגע ולדעת דבר דחוף, מעין מה שחש אדם שהוטל עליו לסגור ברז בחצי הלילה, או את דלת הרפת, ועם זה, כרגיל, מתגלית בכל כלימתה אזלת־יד מעכבת, לא ידוע מי ומה, וכשברווח שבין זה לזה מתעוררת והולכת הרגשת אשמה שהיא – אובד הכל וחדלים לדעת מה. ואחר־כך שוב התעורר, ממצמץ בעין אחת מטושטשת ומכפילה כל מראה, לעומת פיסת אדמה וקצת שמים, לא מוּכרים כלל, וחזר ודיבק מצחו בקרקע, כמוסלמי בתפילתו, למשמע שריקת צליפה לא מוגדרת, והיה נראה כאילו עתה אין עוד לפניו אלא אחת: להפשיל רגליו וחיש־קל להימלט ולהימלט, ולדהור הרחק מעבר מזה, וגם יש מקום אחד, מחופה וחרישי מאד, אשר מיד כשנזכרים בו – עולה גל חם ומציף פיוסין, כמי שעולמו נתישב עליו לחלוטין ותמו כל ספקותיו; וחזר ונרדם מכווץ ומאושר למדי. ושוב נבעת להתעורר ותהה מסביב שהות שהיא, וגם הפעם, אף כי בלא אותם נפתולים מוזרים, חזר וניטשטש לתוך נומה. אז ניעור ומצא עצמו מיושב בעומק השוחה, לחוץ בין דפנה המעוקש ובין שמיכתו של צ’יבי, כמטפס על הקיר, או כיַתוש מוכה מפושח אליו, וזה היה מופלא ומפליא לא מעט. טיפס לאִטוֹ וחילץ כל אשר לו, מלקק וחוזר ומלקק שפתיו. בשוחה שממול היה גלוי שאול והיה כנראה מושם לשאול אותו פירושים לדבר שנשתכח מה הוא, אבל נמנע מהסתבך בדיבור, ותחת זאת עקב במסירות אחר כמה וכמה שריקי כדורים. השפיל מבטו ועיין ברעהו הישן מתחת השמיכה, והיה במהותו דבר שהניע להפטיר עליו יד בבוז לא־בּלוּם וגם לנַפּח כנגדו שפתיו במין ‘אה!’ מבטל – טיפס ועלה ורבץ על כרסו ואת ראשו זיקף לראות דברים רחוקים, שמעבר מזה, ואף נטל רובהו ופירנסוֹ בכדורים מעשה אוטומט, והגיף את הבריח, והיה מרוצה מזה. ומאחר שעוד היה עליו, בלחץ מפורש, לתפוש מחשבת־נמלטת אחת, נמלטת לא בפעם הראשונה, ולתפוש אותה זאת הפעם ולדעת דבר לאשורו – הניח רגע ראשו על ידיו המשוכלות, כדי להרהר בשקט, וקצת כיוץ ברכיו, וקצת דיחק שכמו לפנות מתחתיו אבן קטנה דוקרנית, ונרדם כרגע. – ‘אה־ה־ה,’ פיהק עתה צ’יבי ארוכות עד גויעה ונתמודד, וביעט בשמיכה לנערה מעל רגליו ואמר: ‘מה זה שקט כזה מסביב? איפה שמעת שיורים?’ – לעזאזל – התפלל פתאום רפי בלבו – אנ’ל’רצה לקום, ל’רצה להתחיל, ל’רצה שיתחילו, רוצה רק שתהיה מנוחה, שיניחו לנו קצת, שלא יתחילו, ואנ’ל’רצה! – במין יִבּוּב של ילד אשר הכל סביבו הקשיחו לבם אליו, ואשר לא נותר לו עוד כלום זולת אשר להתעקש, להתעקש ורק להתעקש, לבעט רגליו ולמרר בבכי מרגיז ורע, שאין לו ריצוי.

כנגדו שפרה עליו מאד רוחו של צ’יבי לאחר השינה, וקם שוחר שלום ודורש טוב לכל אדם, וגם היה משהו שמנוני בקולו, קולו של אדון בשעת רצון, ולאחר שהתמודד די שבעו, התיר חגורתו ומכנסיו והיטיב ומיתח כל לבושיו מחדש, אגב חשׂיפת בטן שׂעירה ושרירי גו, ושב ומשך ולבש והידק חגורתו, ערוך ומתוקן למדי ליום החדש, ובקפיצה זריזה יצא ופנה אל הקברים להטיל מימיו ולהצית סיגריה של השכמה ולהשקיף על במת המחזה בכללה ולפרטיה ולעשות לעצמו דעה משלו על הכל, בלא להפסיק מפרסם חוות־דעת פסוקות וקצרות. אילו הייתי בחורה היה לוקח אותי ומתנער מעלי בתוך חצי שעה, משתדל רפי להינתק מן האון השופע מצ’יבי מאליו, כמו חום מתנור, וחש איך מתרבה בו רוגז ואיננו יכול אלא למצוא טעם לפגם בכל אשר יעשה הלה. והיריות הללו ימח שמן. כאילו נכנסנו לעסק ביש, ולא נצא מכאן מהר. אה, כמה שאינני רוצה, אלוהים, כמה שלא, גם לא להתחיל, כולי הולך לא לכאן, לא לכאן, ולא לזה. כולי לא ככה. מי יודע אם אעשה עוד דבר שאני רוצה, דבר שאני כולי בו והוא סופג אותי כולי, כאדמת סתיו את היורה. ‘אנחנו בשטח מת לגבי הצליפות – חזר צ’יבי מן הקברים – כדאי להעתיק את השוחה קדימה כעשרים צעדים, נשיג שדה־אש טוב ונרגיש טוב.’ גם קובי שמגיע כעת בגלישה עם הצידה – ממליץ על מעשה זה. ואילו על הטענות שטוען צ’יבי אליו על האוכל – משיב לו קובי כי לעומת זה הרי ישן כל הלילה. ‘מה שייך שינה לאכילה?’ אומר צ’יבי, ומפקיע כבר עטיפת חפיסה אחת ונוגס ומפצח מן הביסקויט הנוקשה. ‘אני מוכן לטרוף כעת כמו גור אריות!’ ותאבונו מעורר את בלוטות הרוק של השניִם זולתו, והם מצטרפים מיד לגריסה הרעבה. הה, כמה צ’יבי דבר אחד ורפי דבר אחר. צ’יבי שחור, שפמו שחור ושׂיער ראשו נערם פרע מעורבב ושחור, ורק שיניו בקרען את הפכסם מנצנצות לבנות וחזקות, ולכאורה אין לך בחור טוב, גלוי־לב וחסון ממנו, אשר אוהבו. לעומתו רפי כאחד בן־בלי־שם, פניו בזוקות הכא והתם סובין ובהרות־שמש צהבניות, שערו מיובש שמש, וספיח זקנו חום אדמוני, ורק עיניו עוטות ריסים ארוכים ומקוערים זהבוניים, ואולי אפילו במופרז, וכף־ידו המלעיטה כפעם בפעם את פיו רחבה היא וסדוקת עור תבני וכבדה. גרסו בשתיקה. מוצצים מפעם לפעם להשקיע את הלעס. קובי כבר הוא שטוח, כדרכו, לאורך צדו ושערו הבהיר צונח עד מהרה לגבת עינו, ומתערב ברפרוף שמורותיו, הרחק פשוטות רגליו המסונדלות ואצבעותיהן, ארוכות ורווחות, מגששות־ממששות בזחיחוּת את גלד הסוליה. ואחר־כך נטל מכיסו אולר, ופערו באצבעותיו מגובעות הצפרניים הסגלגלות, המוארכות, ובנידי־יד לא עזים אך מכוּונים יפה קירקר נקבים בקופסת המיץ ומפשיל ראשו לינוק, והשמים הגדולים המהבהבים תכלת שטופת־אור מציפים עיניו עד עצימה. היו מדיינים במצב. לא הצולפים מדאיגים. לזה הכל מסכימים. כלב נובח אינו נושך. אלא מה שעלול להיות, ומה שעלול להיות, לאחר הצליפות – הוא הדבר. וגידי קצת מתרגש מדי, כשם שאורי קצת אדיש מדי. כל עוד לא הגיעה שעת הרפתקאות והעזה – לא הגיעה שעתו של אורי. פעולות של שיגרה ממנו והלאה. לפשיטות – בג’יפ דוהר, להכות כחתף ולהתנדף – באלה גדול כוחו. ‘תפארת סוסים וברק ארגמן’ מדקלם קובי פסוק ששייך כנראה לטיבו של אורי, ובדברו מלקט צרור קופסותיו ומשלח קומתו הארוכה חפשי, ובקפיצה או שתים הריהו מחליק כבר אל שוחתם של עובדיה ושאול.

הנקל להגזים ‘להחליק אל שוחתם’ כשאין שם אלא בדומה לתלם ראשון והשנַיִם כפופים ומשתדלים להגביהו, לא בהעמקת החפירה אלא בגיבוב עפר מכל הבא ליד והסעתו אל התלולית להגביהה. קובי יושב ביניהם ומניד ראשו בספקנות. ושואל פשוט, את מי הם מרמים בזה, ומה יעשו לעת פגזים? – מה שעולה על דעתך! – מתרעם עליו שאול – איזה פגזים! בערב אנו נוסעים מכאן! – אף פעם אי־אפשר לדעת… אמר קובי. ואילו עובדיה המתה נפשו בו פתאום, והתחיל נזכר זכרונות, והגיע עד ערב־התותחים הראשון, הפגזת־התותחים הראשונה, לפני כחמישה חדשים רחוקים־רחוקים, ובכוח שימוש חוזר ב’זוָעה' היה מבקש להזכיר דברים שהיו ואֵימוֹת שהיו, אומר ומקנח את חוטמו הבלום מאד – ‘אה, הימים ההם – זוָעה לזכור אותם!’ אבל קובי לא זו בלבד שאינו נתפש להלך־רוח יפה־נוגה זה, אלא שעוד ניגע את שאול בקוצר־רוח רחוש קשב ודאגה. אי־אפשר לכפּוֹר עתה כי היריות נעשו סמיכות יותר וחצופות מאד, והענין כולו הולך ונעשה מוזר. ‘הייתי רוצה להיות כבר זקן בשני ימים – התפלל שאול לאמור – איפה נהיה בעוד שני ימים?’ ולא טוב לשמוע כזאת. נעשה חם בעולם. הסוודרים מיותרים. קוצר־רוח קדחתני. כל צינת הבוקר המטולל נשכחה כלא היתה. אפילו אותו לכלוך שנשתייר עד הנה בפאת חישוק האופק, גם הוא נמוג, ולבנת־הספיר שהתכילה אך רגע או שנַיִם קודם, נשחתה, העכירה, והופסדו השמים. על גדות הגבעות הרחוקות כבר התחילו מתבעבעים ריטוטים מימיים, מדבריים. מתנפל בפרץ חימה באֵת שבידו ומתחח כל כוחו רגבים יבשים ונראה שדברי קובי נכנסו ללבו, קוצף ועובד שאול ואינו מתישר עד כלות נשימתו. אז בא עובדיה ומרחת ורוֹדה את העפר המפורך ומערמוֹ על הסוללה. אפס כי כבר במחזור השני מתגלעים פני הסלע החיוַרייין, ותבואת האֵת אפסית עד עלבון. ‘אני אראה לה!’ מחרף שאול ומתנפל על הסרבנית, וזו לא תדע בושת, משיבה מכה תחת מכה, צור חלמיש, האֵת יישבר, הידית תתרעץ, והיא לא תתפצח. בנשימות מפוח זוקף שאול רגע גווֹ, ובלא קושי אפשר לחוש כי יש דבר באויר, אחר מאד, לא ברור מה. ועובדיה מתחכם ויוצא ועובר לפני השוחה וגורף תלי אדמה עליונה לגבבה בחפז על הסוללה, ומעוצם התאוצה שוכח דבר היגלותוֹ חשׂוּף על־פני השטח, אבל צליפים אחדים, נמהרים מאד, וחותכניים עוד יותר מקפיצים אותו, ובלא שום העויות של גבורה נשתטח על פניו וליחך עפר הארץ העתיקה, וכשנסבו העיניים לאחור, אל הבקתות, לראות בשל מי הקצף הגדול הזה, היה שם אחד שרץ גחון מאד וחמק אל מעבר לכותל השקמה להינצל. ‘איך שהם רואים הכל!’ התפעל עובדיה כשהעֵז להגביה ראשו, אשר עם ה’גרב' החבוש עליו היתה מראיתו, יותר מכל, כגנב־כיס שנתפס בכף. ואילו שאול רמז לו לסור מזה, ולקח את המעדר והתנפל בכול כוחו וחצב להבות.

לשוחת מכונת־היריה אין עומק, אבל יש לה עובי. לכך דאג בּני כשגיבבו כל אותן האבנים המסותתות מן הקברים, ודייק של עפר חוגר להן משולש רוחות, וידו הקפדנית של בּני משליטה סדר ומשטר בכל. ארגזי הפעולה ערוכים בסך, השמיכות מקופלות כהלכתן, ואחת מהן חופה על המכונה. וכך אירע שקובי, כשבא ביניהם, חש מיד אשמה, וכשהמשיך והלך עם מבטיהם הזעפים של השנים הניצבים עליו שותקים – הגיע אל חָרוט של עפר שרגליו הזיחו פנימה בכוח כניסתו המבוהלת; אמור לא אמרו לו דבר, אבל דווקא זה הגביר הרגשת אורח־לא־קרוא. נחפז לתקן שגיאה ראשונה זו קפץ קובי על שגיאה נוספת עליה, כשנטל את האֵת לפנות את שקילקל – ופרע בכך את סדר השמיכות וגם עיוות את אנך קיר המחפורת. ‘חה…’ הצטחק קובי בבקשת־פיוסין שיצאה עקומה ולא היא. ‘מה אתם ככה – אצלכם כמו בית־מרקחת!’ וכנראה שגם זו היתה שגיאה, לפי שבני חרז שפתיו על־פי מקטרתו הכבויה, לאחר שקודם רק שיניו היו נושכות. – ‘נוּ, אל תכעסו כל־כך – השתדל קובי להינתק ממעגל קורי השתיקה שנסתבך בהם – הבאתי לכם אוכל!’ – משל כאילו ניסה לשעשעם בעורב שפרח. ‘לא רוצים?’ – ‘שים את זה פה.’ נבח רחמים הברות וחדל. ‘תודה!’ – אמר לו קובי – יפה מצדכם לקבל.' בּני הסב פניו הצדה, כופר במציאותו מעיקרה, ושילב זרועותיו ועיין במרוכז בשלוחה הזאת שמלפנים ובפינילה ודויד מימין, שהיו צמודים להתבוננות קשובה. ‘מה דעתך עליהם?’ התחיל קובּי ראש־פרק אחר ושירבב חוד סנטר לעבר ‘עליהם’. על זה השיב רחמים בלשון ‘אנחנו’ לאמור: ‘זה מה שאנחנו רוצים לדעת!’ – ‘רואים משהו?’ הרחיב קובּי את הבקיע הצר. הפעם טרח בּני עצמו להשיב ואף ענה במנוד־ראש שולל. שוב הוטל לאויר מטח סוער של צליפות גבוהות למדי, שגרמו להרכנת־ראש פזיזה. ‘ימח שמם – אומר רחמים בהתרת חרצובות – נראה שיבואו לכאן! קציצות נעשה מהם!’ בּני טילטל את פיית המקטרת וריחקה לזוית פיו כדי שבזוית האחרת יהמהם: ‘חדל!’ – ‘למה? – צלחה כאש לשונו של רחמים – המכונה לא מוכנה? אנחנו גידמים? יבואו ויטעמו טעם! בני הכלבה, ממזרים סרוחי־פרצוף!’ בּני תלש את המקטרת מפיו ובפייתה הלחה הצביע על ארגזי התחמושת זעף מאד: ‘זאת כל התחמושת. השאר למעלה.’ – והחוָה אל ה’ערפי'. – ‘מדוע לא מורידים?’ – תמה קובי, ובני משך כתפיו: ‘תשאל את גידי ובצליפות האלה.’ וקובי נטל כמה קופסות וחפיסות וקרא ליעקבסון לפרוש כפיו ולקלוט מנתו. – ‘מה יש לך שם?’ נפנה אליו יעקבסון בנשימה קצרה, בזיעה ובאֵת בידיו. – ‘חלב צפרים וצפיחית בדבש.’ השיבו קובי. ‘אה, לא צריכים את זה.’ – אמר יעקבסון, אבל אברום הגדול, שהיה טורח מן הצד בנסיון חלוצי לכרות שוחה חדשה, מתוך תקוה מפורשת לא להיתקל בסלע ולהיות אדון לעצמו בשוחה ובלא שותף – התרומם בחרי־אף – ‘זרוק אלי, הוא עוד יבוא לבקש חתיכה.’ – ‘מצפצף על החתיכות שלך.’ ענהו יעקבסון בכפל־לשון ובהפניית־גב אדישה. כדור שרק ונתקע היכן שהוא קרוב. ‘מה ייצא מכל זה?’ – שאל אברום את קובי כשהגביה ראשו – ‘כל זה ייצא – וזה הכל.’ אבל אברוּם לא הבין את החידוד, אם חידוד הוא. ‘למה אנחנו שותקים?’ – אמר רחמים והביט כמבקש תשובה מכל הסובבים אותו, ובבני כילה, ועם עיניו של בּני הלך עד ארגזי התחמושת ונדם. ‘חמוץ לך.’ אמר פתאום קובי אל בּני, והלה לא פילל לשאלה כזאת, והשפיל ריסיו, ושב והשיט מבט חומקני על קובי וחזר וריכס ריסיו על עיניו הקטנות, העכבריות, שחורות ונוצצות, וצימת שפתיו על פית המקטרת. ‘אני אביא לך ארגז.’ אמר פתאום קובי. ‘אתה?’ קימט בּני מצחו, ורחמים אמר אחרת – ‘השתגעת?’ – ‘בכלל לא – ענה קובי עליז – בין כך ובין כך אני חייב לעלות למעלה וכשאחזור אביא. הנה כל הקופסות והחפיסות – העבירו בזריקה משוחה לשוחה לכולם.’ אמר קובי וניער אחורי מכנסיו בכפו הארוכה, ויצא בריצה קלה לעבר הבקתה. ‘מה קרה לו?’ אמר רחמים וכיוץ כתפיו עד אזניו, אות לסילוק וניתוק כל קשר. אבל עד שיצאה הרינה ונפוצה בשוחות כי קובי נשתגע עלתה קריאה אחרת לגמרי, נחפזת־נמהרת, ובגבהי קול: ‘גידי! – צעק נחום מעמדת הפיאט מימין – בוא תראה! הנה הם! במדרון שמה!’ והמקלע של דויד פתח כעת והתחיל מקרקר, עד פרכּוּס המעיים.

 

פרק עשירי    🔗

אכן, מובלעים בגון הגבעה המעושבת ובאור השמש השוטף דשנוני, היו דמויות קטנות אצות מעבר לגיא, במדרון הגבעה הגדולה, ולאחר שהצלחת להבחין בראשונים, מתגלים מיד עוד שכמותם, רוחשים רחש נמלים נחפזות. – ‘יה־בּה־יֶה, כמה!’ התלהב חיים הגוץ, והתחיל הופך ובודק בחפז שטח אחר שטח. מסתבר כי הללו צצו מתוך הואדי הרחוק, הנעוץ ויוצא מבין הגבעות מזרחה, לרגלי המצוקים הלבנים משמאל. ועתה התחילו יורים גם ממדרון הגבעה הקרובה שמעבר לגיא, כמטחווי שבע־מאות, בלי הרבה גינוני הסתר ומחסה. אולם אש המקלע כבר היתה מנתרת ביניהם, וכבר הצרורות הראשונים הטילו ביניהם מהומה, וכבאיבחת חרמש נחתכה כל הריצה הגלויה הזאת להתרקעות כללית ארצה. וכעבור רגע נתהפכה זו לרחישה־דליגה, מעין חסילים רטובים, שנראתה מכאן נלעגת למדי. נחום, על שפת התעלה שלו, שיכל שתי ידיו ואת סנטרו הציב עליהן, וצפה במחזה בסקרנות תאבה, והיה מתרומם וצועק כל רגע אל דויד עצות־חדוה ודברי־עידוד, כשם שצועקים על מגרש הכדורגל אל הקיצוני הדוהר עם הכדור, למהר ולמסור לאמצע בטרם יוקף, או לחדול מהתעסק בכדור ומהסתבך ברגלי יריביו, עד שלא יהיה כדורו לבז – ולהבעיטו לעזאזל היישר לשער! – כך היה צועק לדויד בהתפעלות, אנה ירביץ ואנה יתקע. אלא שלא דויד הוא ויִשעה לעצות איש, אף לא אל פינילה הרובץ בצדו ומגיש לו רצועת כדורים אחר רצועה, משרבב לשונו מרוב מאמץ, ומוחרש אזניים מריע גם הוא דברי התלהבות באזני דויד, אשר בצמצום עיניים ובכיווץ פה ובקימוט שורש חוטם היה מכוון וקולע והופך בתחבולות צייד, ומפתיע במכות אש כל מי שדימה לו רגע כי מותר לו כבר להגביה ראש אף לרוץ על נפשו, אורב אל מקום נפלם של רצים שצנחו מאימת אשו, ותופש ומקלחם בסילון אש – וממשיך והולך לשיטתו בדקדקנות מקצועית, בלא לשים לב כי מה שמכאן נראה כצלפוּת סוג אלף – שם דווקא נראה כמלאך־המוות מכה בחרמשו. לעזאזל זה מתחיל. הנה זה כבר מתחיל. שום דבר לא ימנע וזה מתחיל. המזל שלו. בכל מקום בואנו – מתחילים הענינים. והנה זה מתחיל פה. לא כדאי להתרגש, ובכל־זאת הנה זה מתחיל. שעותיו של מי הולכות אל סופן? טוב. חמישים או מאה, כמה הם שם? כך זה מתחיל. לפני רגעים היה הכל עוד אולי, כעת כבר זה ודאי. – ‘ראית – שואג נחום – מה שמקלע אחד יודע לעשות! איזו מהומה נפלה בכל כנופית הגיבורים האלה!’ ולשאלת גידי מרחוק מי ומי הם הללו? משיבו נחום בהגסת־לב: ‘ערבּצ’וקים! סתם מקומיים, יחפים, בשמלות, מחורבנים! יאללה – הפנה וצעק אל מעבר לגיא הנמוך. אל אותם עצמם, ואין ספק ששמעו קולו שהלך עם הרוח – בואו גשו אלינו! אתם עם הרובים המחורבנים – ובואו ישר מכאן מול המכונה – ותראו מה טוב ומה יפה! כמו ככה – שחה נחום והכריז בשטף והתיז בכף־יד חותכת־נמהרת שפעת ראשים – או התכנסו־נא לריכוז בריא, לטיפול במרגמה!’ – ‘כן, אמר לו חיים, כשאתה מבוצר יפה באדמה ולך יתרון בנשק – הכל נראה אחרת.’ – ‘בטח!’ – אמר נחום – ועוד איך! שיבואו ויחטפו את כולה!' – מתחיל, מתחיל, מתחיל.

אלא שאותה רחישה חגבית בין עשבי הגבעה שמעבר לגיא, לא נקל להדבירה. לך צוד כמה עשרות מוטמעים ברחבי השטח הענק הזה. כל כמה שתכה תאבד מכתך ויצא רוּבה לריק. וכך היו הולכים הללו ונקבצים אצל אותה בקתה כפולה שבמזלג הנחלים, ועוד קפיצה או שתים והם מתעלמים בשטח המת. מעבר לעורף השלוחה שמלפנים. ומשם כבר פתוחות לפניהם כמה וכמה אפשרויות לזנק לפתע אי־מזה מקרוב. לפיכך נוטש דויד כל מיני בוקי־סריקי ואינו מרפה מאצל אותה בקתה. מטח לכאן וסילון לשם, צרור גדול וצרור קטן. ריח אבק־שריפה ודרדור תרמילים ממלא את השוחה. גידי צמוד לדופן השוחה על־יד דויד. את כובעו חיבש בעל־כרחו על ראשו, ואת רצועתו לעס בפיו. מקומיים שכאלה, אם שמקלע אחד דיו לגרשם, או שיש לחכות להתפתחות רצינית יותר. כלום אין מישהו מאחוריהם עומד ומלהיב? מבטיח הבטחות וצופה במשקפת מעל אחת הגבעות לרשום דוח הצבת כוחותינו? ואילו פינילה היה רוצה לקחת את כל הכוחות שיש, ושאפשר להזעיק קל מהרה, להפעיל מיד את המרגמה, את המכונה ומקלע אחד, ולצאת במקלע השני ובכל יתר הרובים עד קצה השלוחה, ולזנק משם זינוק נמר עליהם! אל אלוהים, לתת להם ככה שיימאס עליהם מיד, ושנרויח עוד יום שקט ועוד לילה שקט ונספיק לצאת מכאן, ומה שיהיה אחר־כך, ימצא עצה מי שעל־ראשו יהיה למצוא. אל אלוהים ורק לא להסתבך, לא להתחיל בצרות חדשות – כל עוד ניתן בידיך לגרשם ולחסל כל התחלה אפשרית שהיא. – ‘אתה יודע מה חסר לנו?’ – פנה פינילה אל גידי, בין תפיפת הצרורות. ‘כן.’ אמר גידי. ‘לא.’ אמר פינילה. ‘אני מתכוון לג’יפּ’ – ‘לג’יפּ?’ – ‘כן.’ – ‘למה ג’יפּ?’ – ‘הו – היינו מרכיבים עליו שני מקלעים וכמה בחורים וקופצים בדהרה עליהם! היו נפוצים לכל רוח – והכל היה מתחסל!’ – ‘לכך אין צורך בג’יפּ – אמר גידי – די לנו בכמה זוגות רגליים.’ ‘נוּ?’ – האיץ פינילה. ‘נוּ, נוּ’. השיב לו גידי כמתאר את הנמנע, והוסיף: ‘משקפת חסרה לנו. לראות ולדעת מה רואים.’ אמר גידי. אני צריך להתנדב עם עוד מישהו, להיות במקום המשקפת החסרה, לצאת עד שם ולראות מקרוב. בזקה מחשבה סוערת בלבו של פינילה. כמה שאנחנו עוד לא צבא. גנח בלבו גידי. ודויד הוסיף וכיון את המקלע בדקדקנות ושילח צרורות מטרטרים, טורפניים. ‘לא רואים אם פוגעים.’ – אמר פינילה חסר־מנוח – ‘אילו דפקת עשרה מהם, אמר אל דויד, היו מתקפלים ובורחים כל השאר.’ ‘בחייך – אמר פינילה – כוון היטב, ודפוק עשרה לעזאזל, שתצא נשמתם ויהיה לנו אויר לנשום!’ – ‘חושב שהשכבתי אחדים.’ אמר דויד בשרבּוב־שׂפה, כאיש־מדע המרצה הישגיו בזהירות. – ‘אותי מכעיסה הישיבה הצמוקה כאן.’ אמר גידי והתחרט מיד על גילוי־לבו. לועס את רצועת כובעו חקר את מבנה הגבעות עד שגם בחלום לילה ייזכרו שרטוטיהן לפרטים. הגבעה המעורמת מעבר לגיא, הנגזרת במירוצו לשפת המצוקים הלבנים, העומדים שלושה בזה אחר זה, מדרון רחב־ידיים ורחב־שרטוטים, עולה וגונז בו כמה קפלים זה מעל זה, עד הרכס הרחוק, עד בואכה צפונה, אל השלוחה הרצה מתחת רגלינו ונפסקת באחת כעבור שש־מאות, וגידמתה תלויה מעל מזלג הנחלים, אשר קצת בצדו רובצת אותה הבקתה הכפולה, זו אשר אליה אצות ככה הנמלים השחורות הללו בחפזה. ושמא נניח להם ולא נפריע ריצתם? שמע! בואו נעשה מעשה! שיצטברו שם, ושם נכתוש אותם במרגמה ‘שלושה’! ירוצו ירוצו. והבה־נא נפסיק אש, כי אש־סתם, לא פגענית, משיגה את היפך תכליתה: רק מעודדת. כבר נודע להם כי שוכן כאן בולדוג בעל שיניים. וירוצו־נא ויתאספו, ונוריד עליהם שם פגזים מתפגזים אחדים!

המשלט הקדמי נשם לרווחה כשצעק גידי לברזילי מה שצעק – שכן מכבר תמהו מה לו בושש גידי זה, ועל מה הוא מתמהמה מעשות דבר פשוט זה, מאחר שהולך ונוצר ריכוז צפוף, בָּשֵל למכה קטלנית! ובעוד ברזילי טורח בטלפון, היה דויד מוסיף ומריץ במקלעו את המפגרים אל הבקתה הכפולה, לבל יחמיץ גם אחד מהם את שחוק שמשון המזומן לו שם. ‘הפעם יטעימום טעם!’ התפעל נחום מראש באזני חיים הגוץ. ועוד הרים קולו ונטה אצבע וקרא אל דויד: ‘שמה! הנה תראה, שם רץ אחד, על־יד האבן ההיא, דפוֹק אותו ארצה!’ וחיים היה עוקב אחר הדברים המסעירים ובקצה לשונו היה חש כיצד סתימה אחת נתערערה בשן שלו, וכאב מחלחל יותר, מפורש יותר, דוחה יותר ומושך יותר, ובידך להגדילו ולהפחיתו, וזו נחמה כלשהי, שאינך מש מנסות וחזור ונסות קיומה. כל כמה שתציץ אנה ואנה – הכל רחוק, ואין דבר להיתפש בו. שוב גבעות ושוב עמקים, עד כי העץ הרחוק ששם, על ראש גבעה אלמונית, מתראה פתאום כאילו הוא העיקר. חשוב עד לאין שיעור, מרכז העולם והבריאה. והכל שרוף־שמש, והכל חשׂוּף־פּתיחוּת, רק חריצים יבשים משתוללים על אדמת הפרא, הגדולה, גדולה לכל צד ולכל מידה, אדמה גדולה, חום גדול, שמש גדולה, אופק גדול, עם כל הערבים האלה הקופצים להם פתע בשדה הזה משום־מה, מתנפלים אל הבקתות העלובות האלה שלנו, – שאתה תקוע ביניהן עד מתניך באדמה, שאינך יודע מה לך ביניהן, ומה המקום הזה כולו, ולא יניחו ולא ירפו עד שמישהו ייפגע ומות ימות הרחק מן הבית; ואילו זה שידחַף ראשו פנימה, העמק באדמה, הוא יישאר, אולי. מה עוד קובע רצון אדם? לא־כלום. אין כאן אלא התמשכות והתמשכות עד שתתם מאליה, אתך ובלעדיך. ולרגעים עוברת הרגשה ילדותית שכזאת, שאולי יקרה ותתעורר פתאום, תפקח עיניים, ויתברר כי אחרת, כי באמת הכל לא כל־כך כמו שהוא, אם תתעורר. יורד ועוטף ענן טשטוש. מתחיל הכל נעשה תלוש, קצת זר יותר מקצת מוזר. כתעיה בתוך ערפל בלא דעת, בלא צורך לדעת. בהתעלמות זידונה מכל מיני סימנים מפורשים ומובהקים. בהתרופפות קרקע מדומדמת, סיוטית. וכאותה תולעת שהשילה כותנתה אֵי־בזה והלכה לה, כך הולכת ממך צורתך שלך המוּכּרה לך ולכל, ונותר כאן בן־בלי־שם אחד, מופסד הכרת היותו, נֶשֶל ריק. שפופרת חיצונית מושלכת בתוך החפירה, מעורבת בקריאות ובצווחות, מפגיע לכל הרוחות הרעות שאין מנוס מעמוד ניכחן – לבוּש ריק, הוא כפרתך והוא חליפתך; ואתה, שבאמת, נעלמת, הערם הערמת על כולם והשארת פגר עומד על מקום היותך החיה, האמיתית, שברחה לה, הפגר יומת ואתה תינצל. וכתום כל האֵימוֹת והמוראות, כמתעלף שחזר וניעור, שרגע עודו בוהה תמיה סביבו, ומשנהו כבר מתאושש – אף אתה, כשוך הסערה תשב מאזין בפליאה לסיפורי הנפלאות שהוו בך, אך בלעדיך, מאזין ומסגל הכל לעצמך, וכשיחזור הסומק על דמך, כבר אתה עשוי לספר ככולם, בתרועת דברים, כאילו מבשרך אתה יודע ולא שמועות הן ששמעת. רגע עוד צפה עולה הבחילה, וחוזרת גוססת לה. עד שאתה מתמלט מן הפגר הריק שלך. צועקים כעת מאחור. מי צועק בקולי־קולות? זיק עובר בלב. לא. אין זה אלא ברזילי, ברזילי שצועק אל גידי: ‘בוא גידי – הוא צועק – דבר אתה עם אורי, אני לא יכול עוד!’ –

וגידי מחרף וקופץ אל הטלפון. מיד חוזר כובעו וצונח אל חֲנוֹת ערפו, ומצנפת־השׂיער מתנערת חוזרת למלכותה. ‘הלו, אורי?’ קוצץ גידי במלים ומושך בחטמו. אכן, אורי חפץ לדעת למה רגשו, ומה כל המהומה אצלו במשלט. ‘יש ריכוז של שלושים־ארבעים ערבים.’ לא. אורי רוצה לדעת יותר פרטים: איזה מין ערבים הם, ומה הנשק שבידם? מקומיים עם רובים? – כן כן כן! הרגיש גידי בקוצר־רוחו. – ‘נוּ?’ אומר אורי. ‘מה נוּ?’ – מתקצף גידי. ‘אז מה יש?’ אומר אורי. ‘מה אז מה יש?’ ‘אז מה כל הרעש? – ומה עוד מחוץ לזה, בסביבה?’ וגידי מסביר בחימה כבושה, כי היתה תנועה ניכרת בשטח, וכעת יש ריכוז טוב לרגימה. אבל אורי אינו מסתפק ואינו שבע־רצון. נראה לו כי גידי ואנשיו פזיזים ונלהבים מדי. אך, כשמציע לו גידי, בקול שאינו בדיוק שחוק־של־טוב־לב, להטריח עצמו ולרדת לראות כאן במו עיניו, עונה אורי מיד: חדל, מה אתך! ארבעה־עשר אתם, ואתה צריך שני מפקדים! ערבושים קטנים אחדים ירו ברובים – וסוף העולם? כבר אזעקה, כבר פאניקה, כבר תגבורת ומרגמות! ומה תעשה בגאון הירדן? – קשה לדעת איך תירגמה שפופרת הטלפון את החריקה שחירק אז גידי, אך לשמעה שאג אורי כנכוה: ‘מַ’־תַ’־מרת?’ וגידי נשף ונחר ואמר: ‘וקשה לך לשלוח מישהו עם ארגזי התחמושת, ואת הנבלה שמוליק, ומה עם המים? קל לך לדבר!’ – אתה מדבר כמו ילד. גידי! – חזר אורי אל ההתחלה – יש בידך ארבעה־עשר איש. ואינך יכול להסתדר ולשרת את עצמך? באמת, גידי! – ‘טוב. – צעק גידי. – תודה. תן לי את עוזי מן המרגמה. זה הכל.’ – ‘מה קרה לך, גידי?’ – ‘לא קרה.’ – ‘מה אתה רוצה ממני?’ – ‘לא רוצה ממך כלום לא רוצה.’ – ‘אז מַ’תַ’צועק?’ – ‘לַמ’שֶ’ מתחשק לי לצעוק.' – ועל זה השיב אורי, ועל זה השיבו גידי, ולבסוף נפרד ממנו אורי ובטרם מסר מקומו לעוזי אמר: ‘הכל עובר, חביבי, חבל על הדמעות.’ לעומתו הבין עוזי הכל קל מהרה, ואפילו טען כי מכבר הוא תמה למה אין מפעילים את הנשק הנכון, ברגע הנכון למקום הנכון, – שהרי זה מושכל ראשון – ואפשר לסמוך עליו בשקט, ולבטוח – וכולי, והכל יהיה מאה אחוז, ולא פחות. כמעט הספיק גידי להניח את האפרכסת וקול אחר, שהאוזן כמעט ושכחה קיומו, בא חופז: ‘הלו, הלו, גידי, גידי.’ והרי זה שייקה הקטן מן הקשר, בעוד עשר דקות ההתקשרות שלו באלחוט – ומה ימסור למוטה, מפקד המחלקה? – הה. ואת מה שמסר לך ברזילי העברת? – עוד לא. אורי טוען כי מוטה יגיע בצהרים, אם כך ואם כך, וחבל להוציא את הסוללות למברקים סתמיים. ‘שמע־נא, שייקה – פקעה סבלנותו של גידי – מה אתם כולכם שמה רוצים מחיי מה?’ – ‘אני לא…’ התחיל שייקה ברהיטה. – ‘טוב שאתה לא. כולכם כן. נמאסתם. עשו מה שתרצו.’ – ‘יהיה בסדר,’ אמר שייקה חרש, וקולו היה דווקא טוב ומיטיב, אלא שגידי כבר זרק מידו את השפופרת, ורץ משם, הלאה.

אחר־כך סקר גידי את כל המשלט הקדמי, בצלע שדה־הקברות. בשוּחת רפי וצ’יבי החל, ובפינת הבקתה הקיצונית המסתירה מחצית שוחת נחום וחיים כילה. וחזר ובדק כל אחת לבדה, היא וגיזרתה היוצאת לפניה, עד פאתי אופק. היכן שהוא עוד הונפו אתים, היכן שהוא עוד היה גב כפוף בטרחה, ופה ושם ראשים הציצו מומרצי סקרנות לדעת. ואילו שוחות אחרות היו שנדמו כריקות, ולבעליהן נמצא, מסתמא, עיסוק מעניין יותר בתחתיהן. משוחה לשוחה נודד גידי, במסלול שמתחיל להיות נדוש, אחוז לאות ולא־מעט נקמנות: ‘זה מה שהספקתם!’ אומר גידי פה, כשם שאומר שם, כשם שחוזר ואומר בכל שוחה, אחת היא מה פני יושביה ומה מענה יענו על פניו, ובאותה רגינה, באותה הטפה חרולית, באותו אכזב עצמו, סובב־סובב כנידון במסלולו, מרחש ואומר מִדבּר שלם של דברים, ישימון אין קץ, לא מעלים ולא מורידים, שאין רוח למנעם או להחליפם בטובים מהם. ‘איך הקרקע אצלך?’ חזר גידי אל אברוּם, המתיגע בכריית שוחה חדשה, וזה מזדקר בזיעת אַפּיו: ‘מנוּולת כמו בכל מקום – אמר הלה נוצץ כנגד השמש – את הנשמה היא מוציאה.’ הערה שאינה נמלטת מאזני יעקבסון בשוחתו, ואינה חולפת בלא רמז נכלולי שתולה בה, על פי דרכו, אותו נוטף־שפם ומשורבב־שפתיים; ואברוּם, כנגדו, כתמול־שלשום, נרמז מיד וצוהל צהלה גדולה שמתאפסת כרגע, כברז שנסגר. טוב להם – סח גידי אל צ’יבי – טוב להם כאן. יש להם מישהו שיהיה אחראי וידאג. ומה איכפת לי יותר מאשר להם. ואיכפת. אני ילדתי אותם? אני חייב יותר? בואו תהיו אתם מ"כ, ואני אשב ואבכה לכם על הראש. או למה לא אשב כמו אורי, שקט ונרגע. – ‘בדקת את הטווחים?’ צעק גידי לברזילי, מבליג על צעקות אחרות. נוריד עליהם פגזים אחדים, הם יסתלקו ואנחנו נתעורר. לא טוב לחשוף כלי־נשק. בכלל, טוב היה בלי זה. אילו עבר היום בשלום עד הערב. ורק שלא נסתבך. בינינו לבין עצמנו: מי מבין למה באו הנה? וזה מרגיז, שלא מבינים, שמכים בחושך. ‘חפור, חפור – אין דבר,’ המריץ גידי את אַברום ופנה לרוץ הלאה. ואַברום, תוך שהיה מוסיף לגנוח על נשמתו שכבר הוצאה, שירבב עבי צוארו לראות אנה נעלם יעקבסון, והשתטח על כרסו מלוא קומתו, רגליו במחפּרתוֹ העלובה, וראשו אצל עליבוּת המחפורת של יעקבסון. ‘מה אתה עושה מה?’ – תמה אברום מתוך התנשפות מאמץ התרגיל. וקולו של יעקבסון עלה קצת חנוק. ‘לא־כלום.’ אבל כשניזוזה גוייתו הגדולה עוד קצת, וראשו בא פנימה, נדהם מפליאה: ‘אה? תראו! מה אתה טורף מה?’ – ‘שתוק! מה את צועק?’ פלט יעקבסון באי־חשק מפה עמוס. – ‘בשר? מניין השגת בשר? תראו תראו!’ – ‘ש־ש־ש – כעס יעקבסון – מה אתה צועק כמו חמור! רד ושב פה, ותקבל קצת ואל תצעק ככה. אל תעלה אבק, בהמה שמנה! שמעת פעם את הסיפור: מַ’תְ צ’עקת – הלא זה נשאר בינינו?’ – ואחר־כך טען יעקבסון, כשפי שניהם גורס ומעלע שומן, ומעלים מן הקופסה בכוח שברי הביסקויט נתחים־נתחים, כי לא צריך להסתכל עליו בעיניים כאלה, כי עד שפה יגמרו כולם את כל הרעש על היריות ועל החפירות – יכול אדם לגווע דומם, ולא יחושו בו עד עם הצחין – ולעבוד בלילה ולעבוד ביום מבלי לאכול – איפה נשמע כזאת! ויעקבסון גיהק, וטפח בידו הפנויה על כרסו כדי להקל ולהחיש את עליית פקעת הגוֹסי הנגהקת, וצימד שפתיו המרובבות־שמן אל נקב קופסת המיץ. וכשכילה לאחר שתי פוגות נשימה, ורקיקת פירור שנטפל ללשונו – הגיש את שאריות הקופסה הנמצצת אל אברוּם הגדול, והוכיחו לאמור: ‘אל תביט ככה. לאכול אתה מוכן תמיד, אבל כשצריך לסחוב את זה – איפה אתה? אז אתה צדיק. אתה מאלה שמעולם לא סוחבים, אבל שאוכלים מן הסחוב בכל כוחם, הא? תיאבון דווקא יש לך כמו לעשרה סוסים! קח תשתה קצת – יש לזה טעם של שתן. – לעזאזל, איפה מותאים כעת קצת צל, להימלט מן השמש הזאת!’

בשעה עשר יִבּב וצרב את האויר, בשקיקת אש בשדה־קוצים יבש, הפגז הראשון, ופטרית־אבק נעלתה וצמחה מיד, מלוא קומתה, אצל הבקתה הכפולה, והשאיגה ברעם, כעבור מה, את הגיא כולו, ועד שלא נתמטמט עשן כותרתה הפורצת, צמחה בצדה אחרת, אפורה ומלבינה, מקציפה בתסס, ועוד זו רועמת ושלישית באה עליה, והיה נראה כאילו מתוך הבקתה הכפולה עצמה נרומה והכל נתעלם שם בכליל העשן. ‘אדיר!’ התפעל נחום בצויחה, וקשר מיד כתרי תשבחות למלאכתם הנאה של העוזיים, אשר יהירים ככל שהם – במרגמה רבה להם ידם, ידיים של זהב! – ‘על הפרצוף! – התמוגג נחום ונאק לכל עבר – קחו לכם! כתוֹש אותם, עוזי! מרח אותם! הדק היטב! חשבתם שאצלנו ככה? – פנה פעם למעלה ופעם למטה – הפקר? אה? אז קחו לכם על הראש, בשביל הפעם ובשביל כל הפעמים! כשבאים אלינו לא שבים ריקם! מי שבא חוטף! – יאללה הביתה! – התגבר קולו – הביתה, סַרחנים, פחדנים מזוהמים, ער־בּוּשים!’ וטען בוז כה רב במלה אחרונה זו עד שנשתברה לשתים וסופה נשמע כמין התרזת רקיקה! אכן, כשנמוג האבק נתהוותה שם בין הנמלים הכהות בהלה ומהומת מנוסה, עד שגידי סבב וצעק אל ברזילי, כאילו היה הלה מלצר שרץ למטבח להביא: ‘עוד שלוש כאלה! אייזן!’ ושוב נצרב האויר ונתפלח. ושוב הובקעו ועלו שם פטריות־אבק שרעמן שוב התמהמה כלום והתפקע מלוא הגיא והדיו רצו־דלגו על כל המדרונות, מכים הדים ובני־הדים. והנמלים הנמלטות אצו אל הואדי, מתחת למצוקים הלבנים, הנישאים גאים ומסנוורים, להיסתר בו ולצאת מן הטווח. בכניסה לא צפויה פתח עתה גם המקלע ושירשר מטחים עזים אחדים, לפי שעינו החדה של דויד, לא כשל חבריו אטומי חוש הצייד, שאינם אלא מוקסמים ולא ניתקים כצפור מעיני הנחש, ומן המעגל המועט של מפגע הפגזים בבקתה, עינו עוברת ואצה במעגלים הגדולים על־פני כלל נוף הגבעות, ותרה אחרי הנמלטים, כל אותם שלא הקפידו ולא נזהרו, אלה שנואלו לשכוח אותו, את דויד, שאצה להם הדרך להינצל – אותם לוכד עתה המקלע, והולם בהם בברד־נוקדני. קמוץ שפתיים, מעובה גבינים ומרוכז כמכהן בקודש, כחוקר על המיקרוסקופ – מוליך דויד את קנה המקלע ומכה, ומה צר שהטווח שלו כה מוגבל, שאין לאל ידו אלא להכות באפס קצה השוט, נוגע ואינו נוגע, מצליף ואינו מצליף ומנוע מהוכיח כל נפלאות כוחו ועוז זרועו. וזה, אולי, מעורר את גידי לבקש מברזילי עוד מנה משולשת אחת של פגזים, קצת יותר גבוה, ברדיפה אחר המתברחים, אל פנים הואדי שביקשו בו מפלט – ומיד כבר נוטים וגם פורחים ומלבלבים ונכמשים מסתרחים שלושה נופי אילני עשן, ושרידי היותם נסחבים ברוח שכבר התחילה מתנשמת כה וכה ומנפנפת אנה ואנה, ועוד תוסיף ותגבר מעתה, ועמעום עופרת יוסיף יינתן ויכביד יעכיר הכל מעברים, הדלֵח והקדֵר. וכשמצטרף המקלע אל המרגמה, והגיא שלמטה נעשה ממש גיא חזיון, וכה נקל לרבוץ ולראות בשחוק הציִד הזה – עד שמתגנב, עם זאת, מניין שהוא, חשש צהוב, נטול כל הגיון, שחובה להיזהר מאד שלא ייגמר השחוק רע, שזה קל מדי, שזה ‘הולך’ יותר מדי, ושהמזל עלול להתעורר ולהיזכר פתאום בנו – מה אלה יושבים להם פה בשקט וצוחקים… ההה, רק שלא יצמח מזה דבר שאחריתו מי ישורנה. נחום, נחום, אַל תצחק יותר מדי. אַל תשמח אל גיל – ברחו, ברחו! אל תרגיז את המזל, כבוש עצמך, שלא ייזכר בנו, שישכחנו כליל. הרוח היתה לוטפת את הלחיים הלוהטות, ויורדת, בנהמה כלשהי, למטה, ושם נעשית דהה יותר ומוחשית, וקצת אפילו פראית, פורקת עול וכל הדעות שיש למישהו עליה, ונכנסת לתחום שהוא רק שלה, רק בינה לבין האדמה כפי שהיא מגובעת ונטושה, וקופצת ונוגחת קדימה ונפוצה ומתפשטת, ונעשית עירומה לגמרי, עירום מפחיד. מדאיג לא מעט, ואולי אף מכוער מרוב פריעוּת קשה. ועוברת לה הלאה, עשן מועט נמוג בין כנפיה, כנוצה מבין רגלי דיה וחרטומה, ומי יודע, מי יודע מה עוד יהיה, לאן הם כל הדברים האלה שבעולם, כאן, וגם שם, הרחק, וגם עוד הלאה, הרחק מאד, מה כל אלה ולאן הם כולם?

– ‘מסתלקים!’ שאג פינילה. ‘כמו כלום!’ התיר דויד לעצמו לבסוף שמינית של חיוך, וליחלח שפתיו שפקחן עתה מקמיצתן. וגם מימין וגם משמאל באו קריאות־חדוה, ונחום הצביע פתאום למטה והתלהב: ‘הביטו! סוחבים שמה, סוחבים פגרים, הביטו שמה!’ – ‘יאללה לכו הביתה!’ שאג פינילה (ונוכח שוב בהרהור בורק: איפה ‘הביתה’ שלהם? לא כאן?), והיתה הרגשה נדושה של שחרור, ונהיה קל ומדגדג להתחיל לספר בדיחות, ולצחוק על כל דבר שהוא, מצורתו המיוזעת של אַברום, כשם שמקמטי הדאגה במצחו הקצר של גידי, שתחת מצנפת שערו הנערם. הה, אב לבנו יספר, ואיש לשכנו – מתלהלה שם פלוני בצהלה – איך לא כדאי להתעסק עם היהוד או להסתובב סביב הבקתות האלה שלנו (שלנו? באמת שלנו? מאימתי?), וכבר היו ששאלו על הארוחה המובטחת ועל קוצר ידי האחראים לרווח האנשים, הנה אלה שאך זה גירשו לכם וקטלו באויב, כבנשיפת רוח עזה; ואחרים היו שהוסיפו ולא נרגעו מהתפעל מידי הזהב של עוזי הרגם וחבריו, והגביהו אצבעות לקילוס – זה היה: פ־ס־ס־פלאים! ועוד אחרים היו, שהיה נראה להם כדאי שיצפינו מהרה עצמם ויעמידו פנים רגילות, פן ייוָתר מקום להיטפל אליהם ולשלחם להביא משהו, או לעשות דבר. אבל דויד, מנוער מכל אלה, ראה פתאום כמה יצורים שרחשו עדיין בפאת הגבעה בלא מגמה ברורה, או באבדן־עצות, ולא שהה מהכּוֹתם ארצה, במכּוֹת־אש עזות, כשפינילה דברים עוברים בלבו בלא להתעכב: נוּ, אם בורחים – שיברחו להם… ולקטול בבורחים לא חכמה… – הרהור לא מסוים, לא נחשב, שחולף בלא התעכב, שהוא, כנראה, שריד מטופש לסיסמאות מתנועת־הנוער ולא נמחה עדיין כל־צרכו, ויפה לו שחלף בלא שידע איש. מיד הצית לעצמו סיגריה, והפנה גבו בהתרסה אל הבקעה ההיא, ונפנה לבקש על־פני השטח שלנו מלפנים דברים מלבבים יותר, לצעוק אל מישהו או לצחוק משהו, או להשתעות באשר יהי. ימח־שמם, מן הבוקר הרגיזו עד שנמאס – תפש עצמו מסַפּר לאורה קטע מסיפור גדול, ואולי אף משהו מהצטדקות נדרשת משום־מה, קטע אחד שישתלב בכל פרטי המאורעות שבאו ואירעו לאחר היוָדע דבר החרבון הגדול: אורה באה אל משלט־העץ רבע־שעה לאחר צאתם! הו, שיעבור, שיעבור, שיעבור הזמן המפריד. ואנא, לא להסתבך בכלום – שיעבור! – ‘נו, מה?’ שאג גידי אל דויד בבקשת ‘דוח־הרעשה’ – ‘כמעט נקי,’ השיבו דויד דברים מלאים. ‘נקי כמו קרחת!’ השלים מן הצד נחום. ‘הסתלקו?’ – ‘אלא מה?’ התגאה נחום. וחיים שעל־ידו התחיל כעת מחייך ופצה פיו לאמור: ‘פו, איזה כאב־ראש היה!’, ודחיקת הלשון בשן הרעה, העבירה עווית בכל השידרה, ועם גויעתה גוועו דברים נוספים עמה, שאין להם לא שיעור ולא דיבור. – ‘אז מה? – הוסיף חיים ואמר – זהו? בסך־הכל?’ – ‘דפקנו אותם עד העצם!’ הסביר לו נחום בתמצית, וחילץ עצמותיו והרחיב חזהו בהנאת שרירים צעירים. והיה צריך מאד כעת שיהיה משהו להעיד כי אכן נפל דבר, כי אכן היתה רוח אחרת, לא קרב גדול ולא הכרעה מפוארת ועם זה הצלחה, תרדפה שעלתה, ציִד שלא נחרך רמיה, הלא דבר הוא! – אפס כי בתוך כדי רגע או שנַיִם, נדעך הכל, כרע תחת החום, העייפות והרעב, ולא נודע עוד. אך כמלוא יִדוּי־אבן משוחת נחום – שוחת צ’יבי ורפי והם גם ראה לא ראו דבר, לא שותפו בכלום, ומה להם ולכל אותו מחזה שנתרחש מי יודע היכן שהוא בגיא, טובע בצווחות מופרזות, לא להם ולא מהם, ואל נא לערבּבם במשחקים לא להם, כאילו דברים שאירעו אי־שם בשיפולי הצד המזרחי של המשלט אמנם יכולים להעסיק את לב הצד המערבי בו, לעוררו להתלהבות ושמא גם לאיזו הוּררא רבתי, שפֶּתי יכול לדמוֹתה בלבו התם, או כמין דיצת חדוה מתפשטת בחבורה – חבורה! מה חבורה היא לך כאן? מה לשאול, נאמר, ולציוחַת שור עקוד של, נאמר, פלוני נחום, הקופץ חשׂוּף גוף מפריח הבל בסימני־קריאה! – הו, לא, הנח, פטורים, כאן, פטורים לגמרי, גם מן הצורך לחוות דעה. לאבדון: איזה חיים תפלים, המעט לך העייפות, הרעב, העבודה ובא החום הזה, אה, השמש הקופחת הזו – אלוהים, מי צריך את השמש!

אבל גם בצד המזרחי דעכה עד מהרה כל הריגשה. גידי הוטרד אל הטלפון, אל אורי שאינו חפץ לדעת דבר אלא מפיו של גידי בלבד, וזה בא חורק־איבה מראש. דויד ופינילה טוענים את הרצועות שנתרוקנו ונוכחים כי כמעט וכלתה תחמשתם, טוענים ומחרפים מלאכה בזויה זו ואת מישהו שהיה צריך להיות אחראי לכל יותר מהם. חיים ונחום שנצטווּ לא להמיש עיניים מן הגבעה שמעֵבר לגיא, ולעקוב בדקדוק אחר כל המתהווה שם – השמש חורכת ריסיהם המצומצמים עד תכלית. הו, הגביהה כבר השמש, והיום התחיל יוקד דומם, ואותה רוח דרומית לא השביחה כלום אלא הוסיפה אבק על החום עד החלא כל נשימה. מה עוד נותר לאדם על־פני חשׂפוֹן המשלט הזה, על צלעו העקומה וגוהרת דרום־מזרחה – אם לא לפשוט כותנתו ולהתקין ממנה ומאֵת־החפירה ומן הרובה וממקל שנקלע ליד, סככה של כלום, פיסת־צל דקה, נחרדת על כל זעזוע, ובה להתכנס ולהמתין עד עבוֹר, השד יודע מה, עד עבוֹר, עד עבוֹר. ירד על הגבעה אותו קהיון ואפס־רצון לכלום. אותה נַבֶקת נובלת תחתיה נלאָה. שממון בהמי, נכנע ומקבל עליו ומשלים מראש עם אשר יהיה. רובצים ונושאים את העול לא באורך־רוח ולא בקוצר־רוח כי אם בחוסר־רוח. כפגר מוּבס. כאותו צמח־מדבר, המתחזק להתקיים בחרבוני ציחחון זלעף – שחס מבּזבז כלום מלחוּתוֹ, שאוטם כל היקפו לשמור על פנימו, שמותיר מגשמותו החיצונית רק אותו מועט שבלעדיו אי־אפשר כלל: עלה דק ומועט, מצומצם וקוצי, פיוניות מוצנעות ככל יכלתו – כזו נעשית עתה נפשו של אדם, כרותם, כמיתנן או כלענת־המדבר – גלדנית, נוקשת־רקמה, מדונגת ואטימה ומוגפה, ולבד ממעט חושים, נובלים למחצה, שהותיר החוצה, משוקעים אל עצמם, כמושים וגלולים, חסים על כל הפסד מאמץ, עד שתעבור ותעבור עת השדפה הרעה, כולו כמתעלף, קהה וסרוח, בכה או בכה, ובהמתנה. חשאית ולא מורדת, לזמן שיחלוף. וכשמגיע אדם עד כך, הוא הופך להיות צמח הארץ החרבה, קצתו סגור, קצתו מתעלף, קצתו מסולק, ורק שאריתו, וכמתוך חלום, נוכחת מבפנים, מבית כל הקליפות, במגע וחוץ למגע, ואולי אפילו זחוחה שם למדי, אף כי מצומצמה לכמעט שלהבת פעוטה, בין מהבהבת למעמעמת, ומה ייבצר ממנו משאת ככה כל תלאובות שהן, קהה ונסרח, מה ייפלא ממנו מהיות נוטל והולך ישימון אין־קץ, מטומטם והולך, ועד קצווי ארץ ועד מעֵבר להם, מהתנסה ועמוד במדווים, מסבוֹל סחי מחליא, משאת סופות עזות, כובד שרב, שממון מכלה־כל, חסלני וצר־עין, והולך והולך, בעקשנות שוחקת אבן, מכרסמת ומכלה הכל, בנצחון גובר וכובש, צרור אנוש מועט זה, מצומק ונכמש בצלהוּבי השמש, ורק בחובי חובו פנימה עדיין מהבהב זה הזיק שלו, קצת חיותו זו אשר לריח טיפת מים תפריח, או למַשב רוח טובה, או למראה שדה ירק, או לשחוק טוב־לב, ולעתים אף תשגא להיות צהלת פתאום, בלב כל היבושת, כפרח על קוץ־ישימון, נקודת־אוֹדם דובבת, זיק חפשי מכל אשר אינו מן ההכרחי ביותר, פטור מכל אשר אינו בין חיים־לא־חיים, וחוגג חירות משוחררת, שתכליתה בה ובתוכה. לעזאזל, מי יכול לשער מראש עד היכן יכול אדם לעמוד בסבל; מי היה מעלה על לבו כי אתה, הבן־יקיר לאִמך, היית יכול לשאת כל אלה? ושוֹחה אדם, בן־הטיפוחים, ועומד בכל; צועק ועומד ברָעָה; שותק ועומד בה; משתעמם ועומד בה, מת ועומד בה, אחד בחרפה גדולה ואחד בחרפה קטנה; אין לך רעה שאין מתרגלים בה ולא עומדים בה, חוץ מ… או עד אשר… לא יודע חוץ ממה, או עד אשר מה. לאן הגעתי. לעזאזל, ורוח ואבק וחייך המתבזבזים… ברזילי אינו יכול עוד, וקופץ מן השוחה הולך נכחוֹ, לבוא אל צל הבקתה.

איזה בטלן נעשיתי, מדבר רפי אל לבו. קצת חום ואבק ואני הרוג. הלא בבית עובדים גם בכבד מזה, תמיד. מה יוצא ממני כאן. על מה עוברים ימים גדולים (ולאן אני רץ, בעצם?) אבל אינני יכול עוד לשבת. יש דברים שאסור גם להתחיל להתרגל ולהשלים. לבית־סוהר, למשל. או להתרגל לקבצנות. ואני מתעב להתרגל, תנו לי ללכת הביתה. או לאן־שהוא. לא לאן־שהוא אלא בדיוק: הביתה. לעבוד. שונא את הככה הזה. גם כשהוא בבית. זכר שבת אחר הצהרים בבית, כשחם, כשאין לאן ללכת, כשהכל סרוחים על ערשׂוֹתם ועל הרצפה, בתחתונים וביחף, ובעתונים מליטים על הראש מפני הזבובים, ומנפנפים כנגד החום, ואין מה לעשות. כלום לא, תשתגע ואין מה, ולא לאן ללכת, ולא לקרוא. ומוכנים לנפץ קירות מאיבה, לבעוט ולהכות. וההרגשה כי החיים אינם חיים, אינם שווים קליפת אבטיח אכולה, שבמטבח, שגם הזבובים מאסו בה, שצריך לברוח מפני כל זה, השד יודע אנה. ולרוץ, כך, נדמה, עם הבחורים לאן־שהוא, או לרתום את הסוס, לולא שהוא הרוס מכל השבוע, או לעזוב את המושב ולעבור לקיבוץ, או לנסוע לעזאזל, לחיפה, אלוהים, שעות־הריק הכבדות האלה (לאן אני הולך, בעצם?). ואחר־כך חוטפת התנומה, או קוראים את העתון הממורטט של יום ששי במהופך, ראשו למטה, בשקידה, בהתלהבות, בחידוש נועז עד תרדמה… ‘הלוֹ!’ אמר אליו פתאום קול אחר, ובחור נעצר עליו ואַרגז על כתפו, יורד ובא במדרון. תמיד קובי ארגז על כתפו, כעת ארגז תחמושת, עד יום יבוא ויחליף וירכיב על כתפו גור־אדם קטון וירקיד אותו הוֹפּלָה־הוֹפּלָה. ‘הלו,’ השיב רפי. ‘הסתלקו, אה?’ קשר קובי שיחה קלה, וחטמו נוטף זיעה. ‘הסתלקו לכל רוח.’ מפטיר רפי פשרה, בין צורך נוקמני לצעוק דברים כמתלהמים ובין הידיעה כי מה קובי אשם. וקובי טילטל כתפו להיטיב מושב הארגז וחייך לאמור: ‘נוּ, בקרוב גם אנחנו מסתלקים.’ מלים שמזילות טוב על הלב, לולא שהיצר מחייב לומר אחרת, דווקא: ‘לא כל־כך מהר.’ בלא לחייך שום חיוך שהוא. ‘אל תהיה בטוח.’ אמר קובי לאחוריו, שכן כבר עבר והרחיק וכבר התחיל צועק אל גידי ואל בּני שיבואו לקחת. אלא שאז התפרץ פתאום הויכוח כעתר־הכבשן – למי תהא תיבת־התחמושת הזו: לבני, כמובטח, או לדויד שהריק אשפתו. קובי מוריד תיבתו ארצה, ומציג עליה רגל אחת, לבל תברח, ובידיו על חלציו משקיף על הרעש ועל המריבות, ועל הנשכנות. כאבן אל ביצת צפרדעים, בא אז רפי ומטיל משפט תמוה כזה: ‘טוב, אני אלך להביא עוד ארגז.’ מלים ספורות שהולידו תמיהה, משיכת־כתף ומנוד־ראש, וגם הרהור או שנַיִם, וצ’יבי שותפו של רפי, הגביה צוארו להעיר כי אם צבר לו רפי עודף מרץ – הנה, יש לו מן המוכן חפירה, להתכבד בה, חפירה שלו ולא של אחרים! וההטעמה, כמובן, על אחרים. ואילו רפי טילטל מתניו והיטיב מכנסיו ויצא, בלא השב דבר, במעלה הגבעה. ואך יצא את הבקתות ובא לפתיחוּת שלהלן, שהה לחלץ עצמותיו, ברוב התמכּרוּת, ומתנער מכל שיירי עבישוּת הויכוחים המשיך דרכו ברגל קלה, מקרטם לו, באקראי, זלזל אחד מראשו של עשב אחד, שנד ברוח, ומגישו בהיסח־יד אל חטמו, שאוף והָרֵח פלומת אבק־דק עד התעטשות. אבל כשמולל באצבעותיו את הזלזל הזיל לו הלז קורט מוהל והדיף ריח קטקט, שהעלה והזכיר דברים עד שחס לבו מהשליכו, והוסיף לרצצו בחיבת־רוֹך, רצץ והגש לחוטם. נתברר חשק ונתממש לעשות משהו שיהיה אחרת. שיעיד על ניתוק שייכותו מדברים לא שייכים. או אילו נמצא כאן עץ או צל כלשהו, לגהור לשעה קלה, ולהתהפך אפרקדן צופה בשמים הלבנים, כשהידיים משׂוּכּלות מתחת העורף – לולא שהאדמה חשׂוּפה כולה, ואפורה, וסלעית, ואגודות פה ושם של סירות־קוצניות נמוכות ועוד שכּמוֹתן, וזעיר כאן אותם שבטים דגניים, רוטטים ברוח. תתלוש לך גבעול כזה, ותפשיל נדנוֹ מעל מפרקו, ותעקור לך קצה חיוַריין ירקרק, שבהילעסוֹ יניב לך ליח־דמע מתקתק וריח תפל, שבכל־זאת יש בו משהו שהוא אחרת. תלעס ותרקק ותגחן ללקט צידה לדרך, ולקראתך מזנק פתאום חרק אחד, חרגול תְמיר־משושים מעֵין הקש, והוא ממתח אליך משושיו הללו, ומניע ראשו חשובות, ובאותה עסקנות נחוצה, שבינו לבין ההויה, עד שמן הראוי להושיט לו אצבע, כדי שיבוא זה ויטפס בה, ולכרוע בצדו ולבחון הכל מקרוב; ולחטט בעפר היבש שבין העשבים המאובקים היטב, שמתחת לאבקיהם הם חנוּנים כולם באותו ריח חריף של תבלין מזרחי, תמציתי. ואחר־כך תופשים פתאום, שהכל, כל שמחוץ, נמחק ואיננו מזה הרגע ואילך, נשכח לתיאבון. המלחמה, והצליפות, והפגזים, והלכלוך, וההלצות והויכוחים וההידחקוּת, והכל, – שכל אלה אך עראי, בלא סיכוי אחר, ואילו זה שכאן לא ימיר ולא ישתנה והוא העיקר הגדול. וריח סתיו בא כעת לאף. נושאים עיניים ומבקשים את פרחי החצב, שזו עונתו, מחפשים ומוצאים את ריח האדמה, ונוטלים רגב קטן ומלקקים אותו ומיד נעשית נדיפת חרסית רטובה, זעיר־אנפין של ריח גשם ראשון. זוכרים שטחים וזוכרים שדות, וזוכרים שלווה גדולה ומרובה, ונעשה טוב, ומדיחים זוהמה מן הלב, ויודעים ויודעים, שזה, ככלות הכל, רק זה, הוא, זה. אבל אך מפנים מבט אל השמים ממעל, מוּעמי־הרוח, הנישאים מעל גבולות הגבעה והגבעות והשדות החרוכים כולם, עם ריטוט האופק הרחוק, וכל־כך ריק, וקלוּי ושחמוּת חמה, – נופלת רוחך מהר, ולבך נרתע ממגע, וכל הרגע הקודם מתהפך ונעשה פתי, ורפי מנער ידיו מן החרגול, זה שגוֹנוֹ כגון הקש, ומשושיו ארוכים, ונפטר ומזדקף ומחיש פעמיו אל המשלט הערפי.

הרוח מתחבטת, וכדי לשמוע מה רוצה גידי צריך לרצות מאד, וגם אז נדמה כי עיקר דבריו לרוח. כל אותם נסיונות קטנים שיכולת לראות מקודם בהתחפּרוּת ובהעמקה – מכבר ניטשו וחדלו. והקהיון הכביד רבצוֹ בכל. ערומים למחצה, שזופי־גו ומאובקי־בלורית, נתקמטו פרצופים כנגד העכירוּת המסמאת. ולא הרבה יותר מזה. רק שאול לבדו יושב בגיגית־מחפרתו הדלה, בחולצתו ובנעליו, גם משום שכבר אחת היא לו הכל, וגם משום שלא כדאי, ואך יוּתן אות – ראשון יהיה לקפוץ לאוטו החוזר ולהפליג מזה. הוא מכאן, ומכאן עובדיה, ורק מכנסיו לבשרו, ורגליו היחפות כוברות עפר, ונוטלות ונוטלות הנאות חמות ממגעי העפר הרופס, בעירום כף־הרגל, מתוך ספק נמנום שמעלה הד בת־שחוק זנוחה הפקר על פניו שטופי־השמש, בלא איכפת שמעֵבר לכל איכפת שהוא, בלא צל דאגה על הלב להטרידו. או חובה או אחריות, הוֹ, כאשר היינו פעם מתפלשים בחולו של הים, חוגגים ומשׁתכרים מן הבטלה, מן החול, מן הים המבהיק, מן השכיבה ההפקרית, מן הבחורות העוברות כבדות־תפארת ושנַיִם או שלושה עלי־התאנה שלהן לא יעימו זריחת חִוְרַת שַישָן, או בשלוּת פריין השזוף, – או, כאשר היינו מוטלים ימים שלמים בואדי מלבין־החול של דורות, בערבים פשיטות, טיסה בשדות בג’יפים, לא ברור לך היכן אתה ולאן פניכם, וחוזרים לפנות בוקר, ושוכבים בצל התאנים והשקמות, השמש סובבת והצל סובב, ואתה נשאר בשמש, רחוץ בשמש, שטוף שמש, מוצף שמש, ולא זז ולא תזוז ולא יזיזוך בצמד סוסים. עד הצהרים, ואחר הצהרים מתחילים מתאספים, עושים קפה, מספרים מעשיות, שרים שירים, והבחורות היו בינינו, ורק אלי אף אחת לא נדבקה ולא אני אל אחת מהן, כולן לאחרים והאחרים להן. אה, מרפא השמש לנַזלת שלי. נזלת נדבקת אלי תמיד. היא כן. ראשון מבין כולם. והייתי שוכב לפעמים ומחכה, מבקש סימנים שונים, אותות בשמים ובארץ: היום אפגוש לי אחת. משהו יתחיל היום. ואם יש אל בשמים, ואם לא איכפת לו, שיהיה פוקד ושולח נערה אחת, נערה נאה אחת, לכי ילדה ושם בשדה מחכה לך אחד בחור, קצת ביישן, קצת שתקן וקצת מחכה לדבר שיִקרה – חייכי אליו קצת, והוא יחייך אליך, אלַי, בלי להשפיל עיניים, היא שיער נהדר לה, והיינו נפגשים לנו, היא לקראתי ואני אליה. שלום לך. אני אומר. או משהו. והיא תחייך לה, עם גומות־חן ושמלה לה צהובה, וזרועותיה עגולות, וסנדלים לרגליה, רגליים שכאלה, וככה היא תחייך שכבר ברור שלא אוכל ואתבלבל לגמרי, ולא אמצא מלה להגיד, הכל יהיה מתיבש על השפתיים, אבל כעת היא צוחקת ואומרת אלי. ואני מניע ראש ויודע לומר לה: בואי נלך לאיזה מקום. בואי נעשה דבר יפה שהוא. וככה היה מתחיל. הכל הייתי נותן לה. כל מה שיש לי, מה שלמדתי, מה ששמעתי, מה שראיתי, מה שאני יודע, הייתי עושה מכל אלה דבר אחד – ונותן לה. פרח אחד, לבן. הה, נערה אחת שלי, שהאֵל שולח לקראתי, כטוב עליו לבו, יום שמש צהוב אחד, והכל יכול להיות פשוט כל־כך, מתקבל כל־כך יפה, כמו שיש לכולם, כדרך שיש להם, למה לא, למה רק אני לא, סתם אחד, נוד בארץ, תמיד להסתובב, לחכות, להסתובב, להסתובב.

אינו דומה זעם ברפוֹת השמש לזעם כחום היום; צולה ומתמוסס מיד, מאָבּד צורתו ומתרפש למעיסה צמיגה בגוף ובנשמה, ובנקל יהפוך מזעם לשנאה עיורת וכל־כוללת. מה רוצים מנשמתו של בּני! למה מנסים להסביר לו ולשכנעו בשכנועים? בּני לא ישלים. למי הובטח ארגז התחמושת? וכי חולה דויד להביא ארגז לעצמו, כשם שרחמים הביא בלילה? וכי משום שדויד צעקן זכה? או מפני שגידי מסתובב רק אצלו תמיד כל היום? מה כאן? שוּחוֹת בודדות ולא משלט אחד? והמכונה לא תירה בשביל כולם ולמענם? המכונה כאן לטובתה שלה, ענינה הפרטי התחמושת? – על צד האמת יכול הוא לקפל את כל רכושו ולעלות למעלה. גם משם אפשר לירות, ושם כל התחמושת, פטור מטובות שיעשו לו, ושם גם כל חוּלית ה’מסייעת' אשר אליהם הוא שייך, בשר מבשרם, מה רוצים ממנו מה? ככה רוגש, וככה מחריש בחזקה בּני, וכזאת, ולא פחות מכזאת, צריך להבין את אשר ביטא בקול לבסוף, לאמור: ‘כך, בהחלט לא בסדר!’ כל מלה כקרדום וכאבן גלל. לשוא משתדל עמו גידי. כל הסבר הוא שמן למדורה. וכי זלל דויד את הכדורים לכרסו והתפטם בהם? וכי לא הוא שלקראתו עלולים הצולפים לחזור בכל רגע? זו ועוד זו: כמה היא כל הדרך ל’ערפי' – לא רק כמה מאות צעד בסך־הכל!… רמז שלא הועיל, כמובן, אלא לגדש את הסאה המגודשת: ‘די, לא צריך.’ צווח בּני, שלוש מלים בלבד, אוכלות קרביים ולב, ממלאות עיני עצמו דוֹק, ולוּ רק עוד מלה אחת נוספת, לא היתה זו כבר אלא מכות או התיפחות גלויה, פרוֹץ ומרר בכי. קמט נחרץ מעל חטמו של בּני. תלש את המקטרת מכיסו ונעצה ריקה בפיו. וקובי חש עצמו מיותר לגמרי, ופרש זרועיו. כמי שעשה כל שהשיגה ידו, אף כי חפצו לא עלה – והריהו קם ומנער אחורי מכנסיו, ואומר: ‘בבקשה, כל אחד לוקח כחפצו.’ ויוצא. בחור. בּני זה. מאז אותו קרב נורא – נקרע בו קרע ולא נתאַחָה. נשאר נדהם, ועוד לא ניעור. כסדן של איטליז נפשו של בּני: מכל השור הגדול נותרו בו צלקות הגרזן וכתמי הדם. גם בי. אבל אצלי כבר הרחיק. לא סותם את כל האופק. יפה־יפה נתכתשנו. לעולם לא נוכל להסביר כמה. רק אנחנו נדע, ועמנו תמות הידיעה. מה כבר מתחיל אוכל לי בפנים, רעב? (איפה גידי?) כמו מה היה הדבר עלינו או פתאום? כמו התגלוּת־פתאום – אף אם אחדים היה להם הדבר דווקא כהסתתמות, כמו להיקבר חיים – לאחדים היתה זו התגלוּת, נוראה, פותחת, תופשת הכל בכל, אור־ברק פתאום. חבר, חבר, חבר שלי יקר אנחנו נישאר בעולם עם כתמים אפלים בלב. לא נדע לספּר דבר עליהם, והם לעולם יפרידו אותנו מכל האחרים. מה נדע לספּר? אך מסַפּרים על גדול ונורא? במלים שכיחות וקרות. במידות מדודות. ולא רק הירתעוּת אימה היתה שם אלא גם זיע לפנים. הוד פסגות. מלים, מלים. איך פתאום אדם כולו בהליכה אחת וגמורה, בלי ספקות, בלי ברירות, בלי דליגות – רק זה שהוא עושה – הוא הוא, שאפשר לעשות, והוא כל החיים, והוא מה שיש בכולו, כעת ולעתיד לבוא, הכל בכל מוּטל על כף אחת. בלי קשרים, בלי ספקות, בלא שום מנוס מפני מה שיש, פטור – רק כיווּן אחד פתוח לפניך, רק אליו אפשר, רק לקראתו. העולם כולו אפלה ורק שם אור. הכל נוהר שם, וחופש עצום, חופש של חיה, כאילו אין מצוין מזה. ושום דבר לא ייבצר. מה זה למות, את מי זה מפחיד, מי זוכר את זה. בבטן, וישר בלב, ובצעקות לא נרגעות, עד הערב תלוי בחוטי הגדר וצועק, עד השתתקו, – כאילו בעולם בדוי, בן חוקי־כובד אחרים, זה אינו זה, ורק פעם אחת, פעם אחת חיים כל זה – וחבל שחיים ככה רק לאור המוות… שאחרת לא באים עד רגלי הר־האלוהים… איזה הר־האלוהים? לאן באתי? מי ראה את גידי? גידי! איפה גידי?

– ‘גידי! אהלן, חיפשתי אותך בכל מקום!’ – נשתאג פתאום קובי על פלוני שהיה מיושב כורע אצל שוּחת ברזילי – כאילו את ידידוּת נפשו ראה. אבל גידי מילט מפיו קנה־קש שקסס וסקר אותו גם בלא התחלה של התלהבות־גומלין, בקצתו של מבט עומם שפירושו אחד: קַצֵר! – ‘מה הענינים?’ חרק ואמר גידי, והשיט שאלתו בין קובי לברזילי. ענן של רוגז תלוי, גם הטלפון נראה כאילו אך זה הוטחה שפופרתו והוחבטה לתוכו בנזיפה. וקנה־הקש המסכן. ועשן הסיגריה של ברזילי, ומבטיהם התועים משהו שבנלעגוּת דלה ואווילה, במחילה. וכשנתקל מבטו המשתמט של ברזילי בעיני קובי, ובבוּאָת עצמו נסתברה לו, מיצמץ עיניו כדי שלא יתגלה כי אף הוא כבר התחיל מגחך, ורק גידי נותר מחוּק וסַרבּן: ‘אז מה?’ נחר אליו גידי דיבור, שהוא גם ‘דבּר!’ וגם ‘שתוק’ כאחד. אבל קובי אינו מבקש אלא לדעת מה על המשך המיקוש, ומה על החומר הנוסף המתבקש לו לעבודתו? וכן הצעה לו, לצאת ולהרחיק אל השבילים המרוחקים, ואל צמתי הדרכים – ושם, בהפתעה, למַקש, להכשילם בטרם יקרבו. וזה רעיון עזיז, עצה מלהבת, שמרימה את ברזילי ופותחת סגור לשונו. ורק גידי נפשו עוד יבשה בו לחלוטין: ‘יש המון דברים לסַדר.’ זה כל מה שמוצא גידי לומר. עדיין שקוע בפזמוניו, כגמל במשעולו השומם, הוא מהלך נדושות־נדושות, שצריך להגיע לאיזה סיום של התחלות, הוא חורק, שמֵעבר להן נצא כבר לדרך השיגרה, ושחייבים להיפטר קודם מחובות ישנים, הרובצים כנטל, ושאין עם מי לעבוד כאן, ושכולם כאן אפרתים ומיוחסים גדולים, ושאולי נכון מכל היה לצעוק ולאסוף את הבחורים ולערכם בשורה ולעלות למעלה בשמאל־ימין, ולא לרדת משם בלא שירכיב כל אחד על צואריו ארגז תחמושת, מזון ומים, ולקחת משום, כפוּת, את הנבלה שמוליק, ולסַדר, ולארגן, ולהתחפּר, ולגדור גדר־תיל סביב. ושיהיה כאן משלט ולא בית־הפקר, לא־יודע־מה, וככה, ועוד. ואולי גם לשנות מקום המקלעים, ואולי להזיז פה ושם, או לתקן מה שניתן – מגילה שלמה, מחוקה ועגומה, שמסתיימת לפני שנשלמה: ‘לעזאזל – חורק גידי – כל העסק הזה!’ ומתגבהת השתיקה שאך קודם נפלה. וגם חם כל־כך. ולא יאה למנהיג העדה – לדבר כך, לכבס נשמתו לעיני כל.

אויר אפוי, רוח מאובקת, קמשונית. האזניים לוהטות וחייך למעמסה. אין זה עתה חום חמסיני, נשיפת פר אדיר מיוּחם, כבימי לבלב התות ופרוֹח התפוז, חום שיכור זמזום דבורים; ולא אותו חום קורא־תגר, חום גיבור, חום נער, של ימי קציר, זהור, ברחשי, אצור פתיחות שמים; אף לא אותו חום בהיר, זיוָני ועולז, מוצלף מַפּחים קצרים של רוח־ים, של ימי תמוז, בציר וכרמים וממטרות סובבות על האספסת – אלא הוא רק סמאוֹן צחיח, עפרורית מלובנה ואביקה, איבה עקרבית, נמוך כזה, מעיק, אופף אין־מפלט, זועף ורעב וחסר־חנינה כתן שוטה שאחזך בעקבך. – ‘אני צריך לעלות למעלה – חוזר גידי אל פזמונו – לסַדר שמה. ולא אזוז עד שיזוזו הדברים.’ דברים ישנים, דיבורים ישנים, שנשדפים תוך פליטתם, מצהיבים כרגע, משחימים ועוממים. הרוח המהמה. אוקינוס שלם זרם נשפך לגיא. ‘אז מה? – אומר קובי – צריך לעשות משהו.’ – ‘טוב. תכין הכל.’ אומר גידי ומחנק סוגר סביב. לצאת כעת. להסתובב כעת. להתעסק במלאכה הלוהטת. עדיף מזה עתה, לאין שיעור, בית־אבנים כבד ורצפת־אבן קרירה. להשתטח בתוך הצל העבה, החשך כמעט, ולגעת במצח באבן… הו, קודם־כל צריך לקום, להגיע לכלל קימה, וכשקמים ומתחילים, כבר מתגלגלים דברים והולכים מאליהם. מפתה את הלב הרהור חטא אחד: לחמוק בחשאי אל הבקתה, למצוא את צד הצל ולהתכנס בו, ולהיטמן בו, ולהימוג… והרהור חטא אחר מנסה לתקן בפשרה: להשאיר במשלט צופה או שנַיִם, ולהתיר לכולם להימלט אל הצל ויחד שמה… אה, אותו אֵשל עתיק שעל משלט־העץ! קובי קם. שב, קובי, אנא שם, ואַל תקום. אַל תחייב אותנו לקום. אין לנו כוח. גם את השמש לא רואים עוד מרוב חום. כאילו לא ממנה. אני מוכרח לעלות – מפתה גידי את לבו. שב לך כאן – מפתה אותו לבו של גידי. למה לך, לעזאזל, למה לך. וגידי מעביר ידו על פניו, ושוהה כך רגע. וזבוב אחד נשמע כעת זמזומו מנסר בכוח, מאותם הזבובים הגדולים וכחוּלי־הכרס. נו, מה? אח, מתנער גידי וקם ויוצא ללכת. ובצמר פרעות ראשו, ובמגבעתו הגדולה שעל ערפו – נלבטת לה הרוח.

 

פרק אחד־עשר    🔗

גידי לא הלך. מוזרה מאד, לא תיאָמן מרוב פליאה, בתוך כל החום העכור הזה, בתוך אותה יבבה דקה שבנפש – חלפה אז פתאום ועברה, שנונה כחוד של מחט, שריקת כדור. צמרמורת־פתע, וכנחבט על ערפו קרס גידי, ובשתי קפיצות, שמישהו ולא גופו, ניתר אל תוך שוחת ברזילי, ושחה עד תחתיות ביגיעה מנושפת. – ‘ראית? – התנשף כקטר – המשחק נמשך!’ ועוברות דקה ודקוֹתיִם. ועוד צליפה אחת. ואחריה עוד. לא נחום ולא דויד יודעים לצעוק מניין. האומנם זה היה המיוחד, שנועד לו? מי לעזאזל יורה? הגבעה, השממה, החום הדלוח, המתים שכתשנו בפגזים? זרים אנחנו ורחוקים. אפילו טיפת־מים להרטיב שפתים מבוקעות אין לנו. לאבדון, הלב דופק כמו. גם הברכיים קצת. מרטיטות האצבעות בהדליקן סיגריה. היה גומר אתי. מנוּולים. צריך לקפוץ אל דויד לראות. עוד קצת לשבת. לא כוח גם להגיד מלה. תתגבר, אתה שומע! נבהלת? היה בדיוק אלי! הו, ישר אלי. רואים כל צעד שלנו. ואנחנו אותם – לא־כלום. הו, מזיע כעת. מתחיל להזיע. עוד קצת לשבת, לשתוק. ‘אז מה?’ מציץ ברזילי אל גידי. אבל גידי אינו יכול להשיב. ‘לא רואים דבר,’ מתאונן לפניו ברזילי. וגידי מניד ראשו. קבס גוסה עולה בוושטוֹ, וזיעה עוטפת. בושה להגיע עד כך. בושה לבקש מברזילי שיצעק הוא אל דויד מה נשמע. וחובה לקום, לזוז. הו, לא, הכל יבוא מאליו. חום ארור, רוח מחניקה. וצליפות נוספות שאינן אומרות אלא: אנחנו כאן. את הנשמה נוציא לכם. לאט־לאט. לאסוף מחצית כיתה ולצאת עליהם. להוכיח להם כי. ואותי יסחבו באלונקה למעלה. או רטוש בשמיכה. יקברו אותי כאן. שכח אבא את גידי. מה אתי, למה אני כזה. ‘אין אף טיפת מים.’ נזכר ברזילי משום־מה. ‘לא,’ חזר פתאום הדיבור לגרון המכוּוץ. ‘נשאר לך קצת מיץ?’ הביע גידי אל ברזילי. המיץ מר, וחם ודביק, וריחו רקֵב. טינופת ולא מיץ. מתעווה גידי. יריות נוספות חילחלו בחלל בזו אחר זו. ‘לכבוד מי הפעם?’ מישהו רץ מעבר לבקתה. הו, רק שלא צרות, או שמועות רעות. לא, זה רפי. רפי הביא ארגז תחמושת. כולו זיעה. חביבי, רפי, בחור הגון. גידי מגיח מן הבור. לאבדון ההרגשות והחולשות. עוזב עם רפי להוריד ארגזו, ואוחזים איש בחבל הצמיד, רצים ונושאים בפסיעות מדשדשות את הארגז אל דויד. בנשימה קצרה מתנפלים אל שוחתו. – ‘נוּ מה?’ – ‘תפח רוחם, ממזרים.’ דויד ערום למחצה. את החולצה ענד לראשו כפיראט במימי המַשוה. ‘חזור למקומך, רפי.’ אומר גידי. וצריך להוסיף משהו לרפי יותר, דיבור של חיבה ושל תודה, ומשום שאינו נמצא, מניד ידו לאמור: ‘זה בסדר גמור’ וצריך ללקט מזה את ההדגש הנכון. ורפי מחייך בענווה, כדוחה שבח לא לו לאמור: ‘הנה עמיחי בא עם המים.’ וגוחן ואץ לאורך השוּחוֹת. יריה בזקה אחריו. השתטח ונפל רגע. ורץ גחון לדרכו.

בּני מגביה ראשו. מבקש לדעת למה גם ארגז זה לדויד? ‘למנצח, לדויד,’ מגחך דויד אל בּני מעל השוחוֹת, ומנפנף לו בידו מעין פריסת־שלום. כמובן שבּני נובח הברות אחדות. כמובן שגידי משיב לנביחות קצרות, ולבו חוזר לתיקונו ומתאושש לגמרי. ‘שוטה, – מעקם צ’יבי פניו אל רפי המזיע שחזר אליו, – למה לא הבאת בשבילנו?’ – ‘שם יורים ולא כאן.’ – ‘חכם אתה, מה אתה יודע מה יהיה?’ ושאול הרים רגע ראשו וחירף: ‘יהיה! כלום לא יהיה. חסר לך שיהיה משהו?’ ורחמים אל בּני: ‘אז מה?’ – אבל בּני נחנק מזעם. ועיני גידי משוטטות. חוזר ומקיף במבטו את השוחות. אצל שוּחת יעקבסון הוא מתעכב. ‘יעקבסון!’ פוקד גידי פתאום. והלה מרים ראשו נפתע ‘אה?’ – ומתחרט מיד על שנגלה לעיני גידי, פורענות באה על ראשו. ‘קום. לך הבא ארגז.’ – ‘אני? מה פתאום?’ – ‘קום – ממסמר גידי – ולך.’ – ‘למה דווקא אני? אני מקלען אני?’ – ‘אתה. קום ולך.’ – ‘בדיוק עכשיו, בצליפות האלה?’ – ‘בדיוק עכשיו, בצליפות האלה.’ – ‘ראית אותי ונזכרת פתאום?’ – ‘בדיוק. קום ולך.’ – ‘אני רעב כמו חמור!’ – ‘טוב טוב.’ – ‘מה טוב טוב. בקושי אני מחזיק בי את הנשמה.’ – ‘טוב טוב, תלך.’ – ‘ומה אם תצטרך פתאום למרגמה “שנַיִם”? – ‘אצעק לךָ. לֵךְ.’ עתה הנה הרגע לומר: ואם לא? – שאחריו כרגיל באה ההתפוצצות. והכל היו קשובים. אבל יעקבסון נמלך ואמר אחרת: ‘לך, לך, איך שנטפלים. בחום הזה. ובאש, ועל בטן ריקה, ללכת להביא לך. אני מקלען אני? ייגמרו פגזי המרגמה ירוץ מישהו להביא בשבילי?’ – ‘שמענו. לך.’ – עוד עתה מועד אחרון ל’ואם לא,’ ואחרי זה – רק כניעה. ‘להתחיל להסתובב שם – אמר יעקבסון – ואולי כבר אין שם, ואני סתם אלך?’ – ‘חדל. ולך.’ הה, הלה כבר ילך. הלוֹך ילך. ‘אני כאן רגָם ולא סַבּל – קם יעקבסון – תראה פה את זה הבהמה השמנה – הראה על אַברוּם רעהו – שוכב לו ושוכב. מה אתה שוכב מה, נהנה מן החיים, מה אתה נהנה? שכזה יוכל לסחוב לך במקום שנַיִם! קום בהמה ולך לסחוב! מה אתה מביט? בֶּ־הֶ־ה! אני הולך. טוב. אַל תצעק עלי. אני הולך. אפילו קצת מים להרטיב שפתיים אין. סידורים. טוב טוב, אני הולך.’ – ‘אתה הולך – וחוזר מיד!’ הזהיר גידי כקורא מחשבות־סתר. ‘ומה!’ טען יעקבסון. – ‘בלי ענינים: הולך וחוזר.’ – ‘נוֹ, אז מה?’ – ‘הולך וחוזר – חזר גידי – זה הכל. אני לא מתלוצץ.’ – ‘גם אני לא’. אמר יעקבסון בהעויה כזו, שאַברוּם, למרות הכל, צעק צעקת־צחוק קצוצה, שכן יעקבסון רמסוֹ בעברוֹ, דרך על קיבּוֹרת רגלו השמנה, עד כי ניתר זה בזעקת־כאב – אלא שיעקבסון, בפרצוף של שאט־נפש, פסח ועבר ואילפהו מרחוק לאמור: ‘אתה רובץ כמו חמור וצועק כמו פרה!’ אמר ופתח בריצה כפופה, מפני הצליפים, קטנת־פסיעות, עד מעֵבר לבקתות. ומיד כשנסתלק נתברר היטב, כי גם החום העמום, וגם ההתכפשות העלובה בעפר הלוהט – טובים פי כמה מכל ריצה, ומכל עשיית פקודות. לעזאזל, כשאדם שוכב מתרגל הוא לגומה שבעפר והכל, ורק לא להתחיל לרוץ ריצות. אה, עצלות נרפשת.

אין מה לשבת אצל דויד. דבר לא נראה. אחת־עשרה ועשר דקות. היום אינו זז. ועוד יהיה חם הרבה יותר. לזו שוּחה ייקר? רמאות ולא שוּחה. עד ברכיים. יחזור יעקבסון וילך אַברום. ואני אל בּני. חמוץ כמו נערה שבגדו בה. עדיין הברכיים חלשות. לא. אין דבר נראה לא בגיא ולא על־יד הבקתה הכפולה ההיא, התפזרו להם בעשבים ומשגיחים בנו. והלואי רק שמלכודת לא מתהדקת סביבנו. בלא־נראה, בחום העמום, בשקט המיגע. היטב־היטב צריך לרחרח. הוֹ, מה, היטב־היטב יצא הכל מאפּי. ואני לא צריך להתחיל ככה. אתחיל גם אני – ולאן נגיע. נתבהלת מכדור אחד, חבר אמיץ. פתאום כאילו: לא כל מה שחשוב – באמת חשוב, וכנגד זה: לא כל מה שכאילו לא־חשוב – באמת אינו חשוב. וגם לא זה. כאילו שכחתי דבר. אה, לא להתחיל להסתבך בהרהורי־סרק. לרוץ, לעשות, ולא לחטט. אני האחראי כאן – לעזאזל. מה יש – כדור זימזם? אלוהים, הייתי משתרע כעת לי אי־בזה ו… די. ‘אז מה?’ אמר גידי פתאום אל דויד. ודויד מצומצם פנים מחמת סנוורי הלהט המלבין – לא השיב אלא משך כתפיו. ותחת זאת פתח פינילה ואמר להם מלב עמוס, ולא כל־כך לעניין: ‘רק שיעבור ככה היום, עד הלילה. שיחכו קצת.’ ואלה הם הגיבורים, מאותם שכותבים עליהם ‘גיבורינו’ בעתונים. ‘ואיך שהיה קר בלילה,’ אומר גידי, גם זה לא לגמרי לענין. גיא חם ויבש. רוח כמתוך תנור מוסק. בעצם, טוב שאין כאן מטעים – היו נובלים. אדמה זו נועדה לצלייה, מאום אין עליה – ומאום לא יאבד מעל פניה. אנחנו, אולי. ‘תשגיחו היטב.’ אומר גידי אמירה, ומגיח החוצה, כפוף במעוּות, ורץ מעוּות, ושוֹחה לארץ ומגיע אל מחפורת בּני. ‘אתה “ברוגז”, בּני?’ – אה, משחקי־התינוקות הללו. המעיים מתחלחלים אין־מנוח. הפקר פתוח הכל. עוד יקרה משהו, תראה. חדל, נבואות־שקר. מי ששמר אותי עד עכשיו… פסוק ההשבעה שלי… אני חייב לגמור: ישמור אותי תמיד. אם לא בשבילי, אז… גם אני במשחקי־תינוקות… אז בשביל אבא ואמא: מה הם אשמים?… זהו. הפסוק שלי. בושה וכלימה. אבל אמרתי. חיות אנחנו. לא יודע מה. – ‘אני לא ברוגז,’ אמר עתה בּני, גחמני וצייקן. הו, כמה רחוק הוא וגחמנוּתוֹ. מה תלוי באויר? – ‘ולמה אתה ככה?’ – ‘שום ככה.’ ומנפח שפתיו, כמי שחוסך אמריו על־מנת שיוסיפו ישאלו. וצריך להיעתר לו ולתת לו לטיפה. – ‘מורידים כעת את כל ארגזי התחמושת – ותקבל את כל המגיע לך.’ דברים פשוטים וישרים. ובּני מגביה ריסיו. מוכן להתפייס? עוד סוכריה? והלא בחור חסון וחייל טוב! יהא אלוהיו עמו. מה אני אשם? שמוֹר סלסלותיך לעצמך ולאשת־חיקך. מה אני כאן. ואולי אפתח אני ואספר לו. הה, לא, נמאס עלי. ריבון העולמים, נמאס עלי. צליפים חותכים. מי רץ? שולטים על כל תנועותינו. הו, סוף־סוף, עמיחי! ‘הלוֹ – שאג הלה מעֵבר קיר הבקתה – באתי!’ אם כך יש מים. לאט־לאט הכל. – ‘מה הענינים?’ שואל גידי כנגד הרוח. ‘לא־כלום.’ שואג עמיחי עם הרוח וצוחק. צחוק שכבר נשכח סברו. ומוסיף ומפטפט עוד דברים אחרים בשאגות, כי כבר רצה לרדת עוד מקודם, וכי חיכה להתקשרות עם מוֹטה, וכי מוֹטה עצמו יבוא אחר הצהרים, וכן, גם זה, חם היום, חם נורא, לא? – ‘אנחנו לא יודעים מה זה משלטים.’ – התחיל גידי במה שנראה כי יוכל למלא משא־נאום גדול ושלם. – ‘אנחנו התרגלנו לרוץ ממקום למקום. מתרוצצים ונעלמים כמו שודדים, או כצפרי־דרור. לטוס על קו המים. לזנק לפשיטות. תמיד בזרם המהיר, בתוך הריתחה, עושים רושם אדיר ולא אחראים לכלום.’ ובּני מניע ראשו בהסכמה. טוב לו שגידי עמו, יושב ומספר עמו בכובד־ראש על דברים שברומו של עולם. וגם לך יש דברים. ומענין לענין נגלגל דברים על ההכשרה שלנו. נשכח את החום, את העולם המחוּרבן, את העלבונות, את אי־הסדר. – ‘אנחנו כבר, חוששני, – ממשיך גידי – לא נדע לחיות אחרת. בלי רעש ובלי טיסה. ישיבה במקום אחד – תיראה מועטה מדי. יום דומה ליום – ייראה בעינינו פחיתוּת של חולשה. נתעב כל עבודה רצופה וחיים של קבע. כל מה שאינו כרוח־השדה – יהיה עוֹל ושלשלאות וכלא. יצאנו כבר לפראות. אחדים כבר לא יוכלו בחייהם בלי אוֹטוֹ, ואחרים לא ימצאו להם עוד טעם בשום עבודה, והכל יהיה משעמם ומעליב. “לנו מגיע אחרת” – נתאונן ונתמרמר בכל מקום…’ בּני מכווץ מצחו. האם הוא עצמו נרמז כאן? אבל רחמים שמן הצד אומר: ‘אתה מפריז.’ כדי לאמור משהו בשפתיו הצפודות, שהן עם ההתנוצצות בעיניו השחורות – היו כל מה שאפשר להבחין בפניו המכורכמות מחום. – ‘מפריז? – דחה גידי – בתוכי אני מרגיש גם אני ככה…’ בּני מחריש. ישרה בעיניו השיחה הזאת, הרצינית, הכנה. לבו תמיד אחר שיח־חברים, שיח שבוידוי, שיח שבסליחה לחולשות אנוש. – ‘אנחנו רוצים – מוסיף גידי – להיות יחד, ועם זה כל איש לנפשו. לא לקבל הוראות. לעשות רק כטוב בעיניך. הקפריזה שלי – מלך. (בני משפיל ריסיו) וגם… הלואי ואתבדה: תראו מה תהיה צורתנו כשנצא לבסוף מן המלחמה. מה יהיה גורל ההכשרה שלנו גם כשכולנו נישאר חיים. כל קושי שניתקל בו – יעיף מתוכנו שנַיִם־שלושה או מחצית התריסר. בהתחלה כמתגנבים, בבושה, בתירוצים, בסתר־פנים, ואחר־כך בגלוי, ישר, דרך השער הראשי, בדרך־המלך, ומי יהיו הראשונים להתפזר? הבחורות שלנו. תראו. ואחר הדלי ילך החבל.’ רחמים הפליט הברת־צחוק מרמז שנרמז, אבל בּני כבש ראשו ושירטט באצבעו בחול ומשם גם אמר: ‘אינך רואה שחורות מדי? אינך לומד קל־וחומר על־פי דוגמה מקרית? אולי אחרים טובים ממנו?’ – ‘טובים? מי? איפה ראית? כולנו, כאלה. אַל תשעשע נפשך בשוא. וכולנו בטוחים בעצמנו. ומצפצפים על מה שלא נוגע לנו. ואוהבי נוחיות. כמו חזירים. ויותר מכל אנו שונאים שיבוא מישהו לומר לנו דעות, ויתערב בחיינו. הגד: מה יש לנו, דבר שהוא, מעלינו? אנחנו בעצמנו מעל הכל. כל אחד לבדוֹ. וכל אחד לא יזוז אלא כשיעלה רצון מלפניו. כשיתחשק לו. וכדי שיתחשק לו ויעלה רצון מלפניו – צריך קודם לבוא ולשוחח עמו, להלהיב אותו, לשיר לו. לרקוד לפניו, להכות בתוף, ולהבטיח לו, ולשלם לו – אז אולי יזוז – יעשה טובה ויזוז. אמת, יש וגם הוא יקפוץ לעשות דברים, ועוד בטרם יישאל, אבל אז רק לעלילת־גבורה חשובה, להרפתקה מיוחסת, למשהו שמביא התפעלות, או, לענין של הפקר ולהדגמת איפכא־מסתברא, להכעיס את הדודות, ואפילו אם תמצא התנדבות אחרת, חלוצית, טהורה, כנה, אנושית – הרי גם זו רק פעם אחת. ואל פעם אחת של הוד והדר – כולנו נלך. וגם אז – רק כשיתחשק לנו. – ולעולם לא כשהמצב, או המציאות, יאמרוּ: חובה.’ – ‘יה חביבי, אתה עושה מאתנו עפר ואפר!’… אמר בּני. ‘אני? אני עושה?’ – זעק גידי, ובלבו זעק קול אחר כי מוטב שיגמור ויחריש, ולא נכון ולא צודק לדבר ‘ככה’, כל־כך הרבה ‘ככה’ – ‘אתה אינך רואה את זה? לפעמים אני מהרהר על משטר של ברזל. ושלא תהיה לנו ברירה לבחור. וגם אנחנו אוהבים כשאין לנו ברירה לבחור. אז קל לנשום: אין ברירה. והולכים ועושים. אלא שגם כך – לא יימשך הרבה. מהר מאד נמצא פרצות וסדקים ותחבולות להתחמק. ושוב תישאר לבדך עם כל הנטל. כמו בהתעמלות־בוקר.’ – ‘לעזאזל התעמלות־בוקר! – אמר רחמים מכל לבו. – רק זה חסר לנו.’ היה חם. הפה היה ציחה. גם רוֹק לכחכח אין. יש בתוכך עוד משא־גמל נאומים לנאום. – ‘לא שיערתי שאתה מרחיק כל־כך – אמר בּני – מה בעצם אתה מבקש?’ לשיחה כזאת פיללנו. ואף אם לא ברור עוד אם כוונתו לטובת הכלל כולו, או לחינוך פרטי – מענין לענין הגע נגיע עד היסודות. – ‘אני מרחיק? – טוען גידי – הלא אני מדבר עלינו, על עצמנו ועל בּשרנו!’ – והיה טוב יותר אילו כבשתי את פנַי בין בירכי, וידבר אחר תחתי, זה או השני, והייתי יושב לי אין־נוע ומחריש. – ‘אנחנו לא טובים ולא רעים מאחרים – מדבר בּני – לא יוצאים מן הכלל, וגם לא לא יוצאים מן הכלל, אנחנו, כרגיל, פחות או יותר.’ ואולי יהיה אפשר מכאן לגלוש אל קרבת הנקודה החבויה ומחלחלת. לשאול פשוט, כשאוֹל אח את אחיו, אם סבור מישהו שאני אשם בענין אֵלי, כיון שמבררים דברים, אם באמת סבורים הם שאני חייב, ובלי לרחם ברחמים, ובלי עקיפי סחור־סחור, ובלי לכזב, יביטו בי היישר ויגידו: אשם או לא אשם? לעזאזל, רק בלי דמעות, בן־אדם! ואילו גידי אמר: ‘כן, ואף־על־פי־כן. את עצמנו אני יודע ועל עצמנו מדבר. נדמה לי ששרו לנו יותר מדי שירי־הלל, עד כי התחלנו מאמינים בהם. או אולי יותר מדי דם ראינו כבר מכפי שנותינו. ואולי סיבה אחרת. תדע שתמיד יש סיבות לכל. ואולי מפני שאין כאן לנו כל כסות של סביבה ושל גינונים – ואנחנו נראים בעירומנו. – אמר והתוָה מעגל על־פני העולם, וכעת רק נחשׂף הדבר.’ – ‘מה נחשׂף, מה?’ – אמר בּני בהתעוררות ותלה עיניו בגידי היישר, עין בעין. וגידי משך כתפיו. – ‘הוֹ – אמר – נמאס. זה הכל. לך להילחם כשהאנשים ישנים. לא איכפת להם כלום. יש גידי וישבור הוא את הראש. וכך גם למעלה. הלא לפעמים אני…’ די, יותר לא אוֹמַר דבר. וגם לא נאה שאני מדבר סרה באנשים. רק עוד זה, ודי: ‘אנחנו הלא רוצים לבנות לנו חיים… אנחנו הלא חושבים על המשך גדול, לאחר כל זה…’ שוב תזזו כדורים, וקור רץ פתאום בגב. ונשתתקו. אתה חושב שאני אשם בכלום? פתאום התכופפתי, והרגשתי שהוא שוכב על גבי, והגב היה נרטב במהירות, נשטף במהירות, היה מוזר מאד, ולא תפשתי מה, – ומסביב היה גיהנום – מה יכולתי לעשות? התכופפתי לפני ש… האם יכולתי לדעת?… רגע לפני זה דיבר, אמר: ‘שיספיקו הכדורים,’ ושמעתי, כנראה, משהו, והתכופפתי, וכבר היה על הגב שלי, ודמו שוטף כמתוך דלי… הייתי המום, מן הפגז, מן הכל, לא ידעתי כלום – והוא ספג את מה שהיה מגיע לי. כיונוּ אלי. ואת שלי הוא ספג. זה הכל. אז מה? הגידו, חברים – הגידו. תנו לי שאוּכל לדבר פעם. שאוּכל לסַפּר הכל בקול. תשמעו ותשפטו ותגידו מה. בּני מוציא מקטרתו מכיסו ותוחב לפיו. פתאום ואני סגור בתוך זה. ואין לי לאן. ולא יודע עוד איזה צד בי פוחד, ואיזה צד רוצה לברוח, ואיזה צד נחנק. ואיזה צד מתקומם ואומר: אינך אשם בכלום. טהור כתינוק שנולד תנו לי לפתוח פי ולומר. רחמים פתח עתה ואמר: ‘אגיד לכם מה אני חושב: מלחמה בלי מלחמה – זה שהורס את האנשים. אם מלחמה – אז מלחמה. אז תפול כל החלודה.’ אמר וביקש הסכמה. – ‘הה, מוחל לך עליה. עוד קצת מלחמה ואנחנו נגמרים.’ – ‘עדיין לא נרפאנו ממותו של עמוס.’ אמר בּני מהורהר מאד. – ‘סוס רתום, המתג בפיו, ואין מי שיוליכו – כך אנחנו כעת.’ המשיך רחמים בשלו. אבל גידי לא השיב, זעֵף הצית את הסיגריה, וישב לפרק את הגפרור הכבוי בתשומת־לב. בּני עקר רגלו מתחתיו וקיפלה אחרת. – ‘בכיתות אחרות ובמחלקות אחרות – אמר רחמים עוד – חושבים בודאי כי בכיתה שלנו אחרת לגמרי. כיתה למופת!’ – ‘כן – ענה גידי – גם בבית־הספר היה נדמה לי תמיד שהכיתה שלפנינו מוצלחה פי כמה, מגובשת יותר, ובכלל אנשים טובים יותר. ככה זה תמיד.’ – ‘אבל הבחורות של הכשרת “מגדל־עוז” – נפלאות! אחת ואחת!’ – התלהב עתה רחמים. ‘מה שמה – שוּלה, אין כמוה. כולם תמיד: שוּלה אמרה, שוּלה תאמר, תפנה לשוּלה, נשאל את שוּלה. אליה באים לשפוך את הלב, אצלה באים לבכות. היא עושה שלום. היא פותחת פתחים וחובשת פצעים. פשוט בושה לעשות שטות כשחושבים ששוּלה תדע.’ בּני עצם עיניו, שלא להיתפש. ‘איזה אבק…’ רוטן בּני ושף אגרוף בעיניו. ‘מי נותן לי סיגריה?’ אומר בּני. כדור זימזם. חם חום נמוך, מאפיר, עכור, ומועך תחתיו.

‘אחד מכם צריך לעלות כעת להביא ארגז תחמושת.’ אמר פתאום גידי דברים כרעם ביום בהיר. וקם וניער אחורי מכנסיו ונטל ויצא לעבר שוּחַת עובדיה ושאול, בלא להמתין לדעת מה תלד תדהמתם לטושת־העיניים. גם בשוחה הסמוכה שהה רגע, הציץ במנוד־ראש אל עובדיה שהיה מנמנם תשוש ומוּנס־ליח ורק מפטיר בידו בכמעט ניע, כמניס זבובים. ואילו שאול נשא אל גידי עיניים שואלות. לוּ הכריזו עתה: ‘קום, חוזרים!’ – אין לו אלא לטאט בכפו אחורי מכנסיו והריהו מוכן וערוך לנסיעה. – ‘צריך להביא ארגז תחמושת,’ אומר גידי לשאוּל, ואינו משתהה אלא כדי הוספת: ‘ובלי דחיות – קוּם ולך.’ ומסב אליו מיד ערפו, לא לשמוע ולא לדעת, ובא אל שוּחַת צ’יבי ורפי – תעלה עלובה וממוסמסת־דפנות, שהיתה ריקה כולה, פרט לשני זקיפים חמושים: המקלע מחוּפה־השמיכה מכאן ורובה קלוי בשמש מכאן. אבל הלאה קצת, מוצלים קלושות בצלע מצבת־אבן, וברווח שבינה ובין תל־עפר, שפֶּלח־אבן אחד מנקד מראשותיו ופלח אבן אחר מנקד מרגלותיו של נפטר עליו השלום – היו שרועים שכובים על כרסם רפי וצ’יבי, באחוה גדולה, ובשכחת כל חשבונות־עבר, וברעות שבהסמכת ראש אל ראש, ועוד התקינו מעליהם חוּפת חוּלצוֹתיִם אחוזות וחוברות אשה רעותה ונישאות במקל שהוא ובענף, ואילו למטה ביניהם מתמצע מוּתוה בהתלמת אצבע בעפר שרטוט הקוַיים הניצבים, זוג מוצלב לזוג, ואשר בתשע משבצותיו משמשים שלושה רגבי־עפר כנגד שלושה צרורי־אבן לעַצמֵי־משחק, ושקועים ומסורים להזזתם, גוחנים עליהם השנַיִם, רבוצים על כרסם, כשכפות הרגליים היחפות מחַכּכוֹת דרך חירות אשה רעותה, פטורים מכל וכל, ונתונים־נתונים להעתקת אבן אחר רגב, איש בתורו, ועד שיצעד האחר מפזמים בזמזום אותו שיר־זמר שזה לא כבר הביאוהו ‘חברה’ מן הצפון, ועם שעדיין לא כל מלותיו שגורות, אלא על־פי הבנות בלבד, הרי הבית חוזר מאיר ושמח: ‘שמע־נא, איציק, מה־יש, רינה, קח־קצת שמאלה, קחי ימינה –’ ואותו צ’יבי שחרחר ושעיר מגחך בהנאה ובפירוש לזכרמעשה שהיה בו וממש באיזו פלונית רינה, אשר אין להיזכר בה בלא קריצה. וכלום לא מוטל עליך מחוץ לזה. אינך חייב כלום. לא לחשוב מחשבות ולא להרהר הרהורים. והכל תם ומתמוסס תחת השמש. לשכב ולהזיז אבן אחר רגב. לעשות שורה ישרה בת שלוש. פטור מכל השאר ולא שייך. ואם לא יפריעו לך עשה תעשה שורה בת שלוש אחר שורה בת שלוש, הלוֹך וצלוֹל בלי צורך לצוף, הרחק מפני החום, התלאובות והשדפה, גלד חבוי בתוך גלד כבצל, ולוּז־היותך האמיתי חבוי העמק פנימה, שליו, רוגע ובריא ולא ניזוק מן החום ומכלום לא, והזמן, נמוג ותש לו – אם לא יפריעו לך… אבל הנה גידי: ‘הלוֹ! – מבעית פתאום גידי מעל הראש – איך זה הולך?’ – ‘אהלן!’ אמר צ’יבי והפזיל למעלה ניצוץ מבט. ‘כמה כמה?’ – אמר גידי וכרע אצלם על שתו. ‘שלוש שלוש,’ השיב רפי בלא חמדה, כנתפש. ושותקים. אין מה למהר. המון זמן מת. לא איכפת כלום. לא קשורים לכלום. חופש גדול ורחב. אינך צריך לכלום. כלום לא חשוב. חם עד כי רק את עצמו יכול אדם לשאת, בשעה שהוא שוכח את עצמו. – ‘יש כבר מים – אומר להם גידי – אם אתם צמאים.’ נפשו גואה ידידוּת פתאום. אין ריב ואין מדון. הכל בילע החום. ותחת זאת נשיא עצות איך יגברו הרגבים על האבנים. ואולי גם בזמזום נזמזם: שמע־נא, איציק, מה־יש רינה. וכלום לא יהיה כבד. שרב אפור רובץ אין־חפץ עד טמטום. בפנים־בפנים, בתוככי תוככיך משהו מאוּשש ונרדם. בסך־הכל מה? אחת־עשרה ושלושים! כביכול הכל עוד לפניך. מלוא כל יום השמש. עד שתרד השמש מעבר לישימון הזמן. ולא להפריע ולא לעכב אלא שתעבור לה ותעבור. הכובע האוסטרלי הגדול יושב על ראשו של גידי ומצל על פרצופו, אשר מחוק רעמת שערו האדירה – נעשים פניו מיד חסרי סימן, ריקים, כתרנגולת מרוטה. גם השפם התִבני וספיח הזקן הדהה, הפלחי, לא יועילו. יושבים בשמש אפופי חום אפור. מי היה סבור שרע להיות כבהמה? כל מה שנדרש ממך אינו אלא להיות. השאר – אין. לא מעיק. לא מחויב. לא נדרש. רק להיות. רק. קל נורא.

ושוב צעקו מלמעלה: ‘גידי, איפה אתה?’ ושוב זה קובי, שבא מעבר לקיר הבקתה מלוא אָרכּוֹ, משיט מבטו מלוא רוחב המשלט. וכשגידי סימן מקומו ב’הו' ובסימן־שאלה, המשיך: ‘אני עולה להכין.’ – ‘רגע. אני בא.’ אמר גידי והתנער בחפזה ונטל ושפף ורץ אליו, על־פני האדמה הממוקמקת וכביכול וילאות של חום נרעדו בעברו ונסגרו אחריו. קיר הבקתה לא הותיר תחתיו אלא אך פסיעה אחת של צל חיוַריין, ומאחורי גבו של קובי נראו מרובצים בה עמיחי וברזילי, ונראה שלא היה די להם בחום היום ובאו והוסיפו עליו להט של ויכוח. – ‘אתה חושב עוד להספיק היום?’ נכנס גידי לעבי הקורה, ובא בצל הבקתה מצומד לכותל, המשיב נגדו הבל חום מאפיה, והצביע באגודלו לאחור, לעֵבר הנעלם. – ‘להכין צריך מכל־מקום.’ – ‘לא תוכל לצאת לפני הלילה.’ – ‘נראה.’ אמר קובי והיה כמי שקצרה רוחו, וגם הסב מיד גבו ויצא ופרש והרחיק בפסיעותיו הטופפות, וחם היה לראותו שוקע בצלהובי החום הפתוח. וגידי בא וישב רגע בצל הדק, בין אותם השנַיִם המחרישים על הפוגת הויכוח. שתים־שלוש יריות העידו מיד כי עדיין משגיחים בנו. וכל היוצא יירה, וכל חלקת גבעה המומת־חום זו, גלויה היא ונצפית. קובי לא טרח להתכופף ורק הפנה ראשו ברוגזה וטרד בידו כמניס צרעה. העולם כולו היה כל־כך רדוד, שטוח כפיתה. הבל עכור תלוי כבר באין שמים ממעל. רקיע אחד של תכלת גבוהה ובהירה נסתר ולא נראה עוד. ורקיע אחר של עכירוּת אפורה היה תלוי סרוח אין חיים, ואזניך ליהטו מהבל חומו, כאילו נסטרו. מתקבצת הרגשה מסכנה כי אינך אלא אנוש זנוח בעולם. ואולי יהיה נכון להפסיק ולשבת רגע או שנַיִם בצל העשבים האלה. עשבים דקים ורוטטים, עם צל שקוף, אשלית צל, דומם חיוור לרגליהם אין נשימה. יש דבר פראי וענק בערבה החמה הזו. יופי בלתי צריך לאדם. ממדים אחרים מיכלתו. מחוץ לרשותו. מה אני יודע. עמיחי – הוא יודע. יש לו השקפה על החיים, על העולם ועל האדם. כל דבר שהוא נופל אצלו תחת סימן שיש לו בשבילו מן המוכן. מגרה־מגרה לדבר. לעת זיקנה יערוך הכל לפי אלף־בית, למען תהא תורתו סדורה. יבורך עמיחי. אצלו אין דבר לחוד, לעצמו. כל דבר שייך למסגרת דברים שכמותו, ונערך ונמדד בה לפי גדלו ולפי משקלו, עד שיאורגן בארגונו הטוב. אשרי אדם שיש לו השקפה וארגון. אשרי אדם שיש לו תורה. ואני לא מקנא בו. לי לא כואב לחיות מן היד אל הפה. ובלבד שיהיה דבר ביד לתתו אל הפה. לעזאזל, אצלי הכל אחרת. אני בחור מעניין יותר. אילו מכרו בשוק שכּמוֹתי – אני לא הייתי קונה בשום הון. למי בעולם אני טוב? למי בעולם אני מביא משהו? מי בעולם ירגיש בהעדרי. לא. במה הירהרתי קודם. לא זוכר, נשתדף. כשהייתי בבית וכל החבריה כבר היו בחזית, נדמה היה שאני מפסיד עולם. בדד נשארתי על מי־מנוחות, וכולם בים הסוער וברוחות הגדולות. אָבֵל ישב בחור במשק כ’חיוני' ולא זכאי להתגייס – והשקיף בקנאה אל מחוץ למקומו, לאי־שם הרחק, אל מקום שהכל בו תוסס שוצף קוצף נבטי דברים גדולים ומיוחדים, בוער באמונה והקרבה – ורק קפוץ וחטוף וחיה בעוז; נדמה היה שהמרחק מן הבית השקוע בשִגרתו ועד מקום הקרבות – מופסק מרחבי־מרחבים חדשים ונוראי־תהומות. שם יוצאים, לבסוף, ממעגל הבינוניוּת השוממה, האבוסית, הנוחה, פורצים את המעגל הגמור, ומתחילים לראות ולחיות, ולעמוד על חייך. וכך אמנם גם היה נראה כל השבוע הראשון וחלק מן השני. לאיזו פעולה נועזת לא קפצת? מפני איזו סכנה נמנעת ולא קיבלת על עצמך? מאיזו עבודה קשה ושחורה ברחת? והיום היה מלא וגדוש, לא בעלילות מיוחדות ולא במעשים נוראים – אלא בשפע זמן דומם, שאין במה למלאו, שאין לך אפילו די הרהורים די מלואו, אבוס עצום וריק. התגלו דברים. רגעים אחרים אדירים ואיומים. גם אנשים נדלקו פתאום באור. אבל זה שאליו יצאת מן המשק, מצפצף על כל ההחלטות ונספחת אל החבריה – זה הדבר הרחוק – הרחיק עוד יותר, משום־מה, ממך, ונדד אי־לאן. מסתבר כי מה שאין בבית אין כנראה גם מעֵבר להררי־חושך. ואם בבית אינך מן הנהנים ומן השבעים – אף כי השולחן מלא ודשן – לא תהיה כזה בשוּם מקום. בכל מקום מתוך סיבה אחרת. ואולי מאותה סיבה עצמה. נולדת כזה מין. מה בעצם אתה? לא חשוב. העולם אינו כה רחב, כנראה, כמו שכתוב בספרים. או אם רחב הוא – אתה לא יודע לצאת מן המיצר שלך אל הים הפתוח. איני מפחד מכלום. נכון לכל. בשבילי ללכת – אינו דבר מפחיד. אם ללכת – נכון להליכה. תמיד. באמצע הלילה ובאמצע היום, עם שחר, וכנטות היום. אם לקום ולעשות – אני בכל כוחי נכון לעשות. אילו הייתי בטוח בו, בדבר אחד, בדבר אחד שהוא, אילו האמנתי בו. במה? לאן אוליך עצמי? זו השאלה. מהו זה שאם הוא אתי הכל מתחיל להיות, וכלום לא נבצר מכוחי, ואם איננו גם את קלוּת עצמי יכבּד ממני לשאת. לעזאזל, עומד ובוהה פה בחום היום. עלי להכין. אילו ידעתי מה עלי. מה לא – ומה כן אמת. נתפש בי קודם בקצב ברור. אבל לא אעמוד לכתוב פה שיר. שירים הם של צל ולא של שמש בוערת. ושירים הם של מי שיודע ולא של מי שאין לו. איפה שמעת כי ישיר משורר עומד בצהרי יום שיר על כלום. משורר לא – ואני כן. לא משורר. רוצה לכתוב כאילו היה מישהו ואליו. חבר חברי, חברי היקר, אם ככה פתוח העולם, אם כה רחב הוא… אז מה? הנה כבר קפץ ובא הפנקס הקטן הזה, מרעיד כבתולה נפעמת. שקט, בתוּלוֹנת, מה הרעש. ולהניח על הכף ולקחת את העפרון, ולשנוא פתאום את כל זה, ולהרגיש את עומק השטות התמימה שבכל המעמד הזה. את חוסר־הישע העלוב שבכל הכתבנות הזו, ולעצום את העיניים, ולנשום את החום המהבהב הזה. עד שכולך פוחת משדפה. אח, ריבון העולמים, אני והבתולה שלי. הפנקסון. לא יעשו לך כלום, טיפשה. לא יותר משעשו לכל הטיפשות שבעולם, ולחכמות. ואפשר לעשות כל דבר – תראי – בלי להסמיק דווקא, הנה אני כותב שיר:

חבר חברי חבר יקר

אם ככה פתוח העולם, אם כה רחב הוא –

השמים גדולים ורחוקים – וקורתם נמוכה על הראש

האופק המהביל, הרומז למרחקים – צר ולוחץ

יוקדים מערומי השמש – וטחב לך וקר

ורוח־הבּר מתהוללת לה על שבע כנפות עולם

ואין מַשב ולא זיע, דממה מאופּסת על כל…

לעזאזל הכל. לא כך. מה פה, ספרוּת פה, או אמת פה. זו מליצה, וגם כל מה שקודם. לעזאזל לסגור ולשים בכיס ולכפתר, כלימת המשפחה. נוּ, כָּאַב? עשו לך משהו, בתוּלוֹנת, לא נשארת בבתוליך? לא צווח לך כעת בלב – לעשות מעשה ולחדול מבתוליך? עד כאן. מבוי סתום. לא זה. גם שום קצב נכון. רק מצב־רוח רע. זה הכל. שום אמת. לא אמת מכרעת, מכל־מקום. יש כל מיני אמת. וזו אמת לא חשובה היא, ושאלה אם גם אמת מעיקרה. כמו נער שיצא לצוד פרפר. פרפר־תכלת. ומסתפק בחיפושית חיגרת. נער עלוב. חבל שנתחשק לו לצוד. היה יכול לשבת בית אביו ולגדל בצלים בנחת. הה, טוב. חם. לא מַשב ולא זיע ודממה מאופּסת על כל… מלים רמות. מלים נפוחות. מצלצלות מדי. עקרות. לא יפרו גם שבלול המפרה את עצמו. לא יודע עוד. פעם אחרת אולי. שלום עליך, פעם אחרת. מתי נראה אותך? מה שלומך במרחקים? כלום. הלאה. נלך. למוקשים. יש אדם אוהב את האדמה שמתחת רגליו, ויש אוהב את רכס הגבעה שבאופק. אני.

עולם נידון לשריפה. פסיעת־הצל הדקה נצטמצמה לפס דל חרוך ומהבהב. נשימתך להט ונשיפתך שדפה. מאז קם פתאום קובי והלך לו וגידי בא תחתיו להישען אל הקיר – לא נופפה השיחה עוד. וכל מה שמצא ברזילי לומר עתה לא היה אלא הערה שנפתחה בליקוק שפתיים ונחתמה בליקוק שפתיים, משהו כגוֹן ששרב נמשך שלושה ימים, ומחר רק היום השני, ועלול עוד להיות גרוע מזה. שלא הועילה כלום לחַיוֹת נפשות בוקקות. ניחרו הגרונות. נשדף הויכוח הגדול וקמל. הזמן חדל מנוע. לא נאה שאלך אני לשתות מים ראשון. סח גידי אל לבו. והם גם חמים. גם לא נאה שאני יושב בצל והאנשים בשמש. סח גידי אל לבו. הצל כבר אינו צל. ולי אין מה לעשות לא בשמש ולא בשום מקום. אבל אי־אפשר שמם־כַּף יישב כאילו בצל ואנשיו בשמש. תמות נפשי עמם. עוד רגע אקום. איך עושים משהו. אין מרץ גם לחשוב. כלום לא מוכן ולא גמור. הצליפה הדלילה. איך לא בוער להם הרובה בידיהם. להם זה לא בוער. להם לא שום דבר. בני־בית ובני־חורין ביקוד הזה. תפּח רוחם השדופה. יושבים ומצמצמים עיניים עוד פחות מסדק. רוחו של הויכוח הגדול, שעוד נקלעה ונתלבטה קצת כה וקצת כה, נתקמלה על הקיר המלוהט. אף כי ראיות חדשות וטובות יותר היו מזמנות עצמן או משלות את הלב במחזה־תעתועים חולף – ואין כוח לתהות עליהן, לא כל־שכן לאחוז בהן. לבך ומוחך ממוסמסים ומתאַדים. אין לך ויכוח שיעמוד בפני השמש. גדודי זיעה ניגרים יורדים ממצחו של ברזילי מסולסל־השׂיער, ומלקק ומלקק שפתיו עמיחי – כאילו הנה זה ישוב לטעון. וגידי יודע ויודע כי עליו לקום. פתאום קורה דבר. רוח אחת מן הגליני העמום מתעוררת ושטה והולכת על־פני הארץ הלוהטת, אוספת בכנפה יקוד מוקד, ועטה מתפרצת כנגדך ומפיחה כל שריפתה כבמַכּת אגרוף, נשיפה חררה עד חנק. הגרון מתכווץ, מעלע וחוזר ומעלע ואינו קולט. מפרפר כולך לתפוש לך נשימה. ואחר־כך עוברת לה הלאה. אלוהים טובים, ביום כזה לעבוד בשדה. חריש הסתיו, או גלגול קומביין, או פיזור זבל, או עשיית תערובת ביטון. צהרים במלואם, תם כל צל. עצוֹם עיניים. דמדם. ישן. עיגולי־ארגמן דלוחים מלהטים בשמורות המעוצמות. עיגולי־אש מתהפכים במוח. הזיות זרמי־מים, ברֵכה צוהלת גופות ומַתזת ניתוזים, שכשוּך ארבות ידיים שׂוֹחוֹת, או חלקלקוּת רצפת המקלחת הגדולה, הקבקבים הרקבים מטחב, והזרזיף העז, המסמרי, המצהיל את הדם, או ‘מרק־פירות’ צונן, מיזע את הקערה, או… בעצם, אני רעב. כולנו רעבים. ריק מחלחל בבטן. והמעיים מצטמקים. זכר אוכל כבר מרעיף את בלוטות הרוֹק. אה, צריך לקום, לזוז, לעשות – לדאוג – יודע גידי. אבל יושבים סמוכים בקיר, מחרישים מצוּמתי־ריסים. חרוכים. כקוקלת של צמר צנוחה באדמה, שרוח מפריחתה מחדש, כך הדי צווחות הויכוח פתאום מתעלעלות וצונחות חרוכות־כנפיים. מלים בודדות, עקימת הוכחה שנותרה כרותה. היש הבדל בין בחורים שבאו ממשקים ובין סתם בחורים שבאו מאשר באו? התוכל להכיר, לפי הליכותיו, בחור כפרי על־פני בחור עירוני? במה? על־פי פרחחוּתוֹ, ניבּוּל־פיו, יחסו לדברים, לקנין הציבור, לעבודת חברו, לטאבו על איסורים, לרצון שרוצים עוד יותר? השפיע עלינו הבית? ניכר בנו חינוכנו? – עמיחי צווח הן, ברזילי טען לאו, קובי החריש והסתלק, גידי בא והחריש. האומנם כולנו כאחד, זה דומה לזה, בעיקרי הדברים – וכל חינוך הבית, וכל החיים אי־אז מלפני המלחמה כקליפת השוּם? בחור טוב נשאר בחור טוב, ובחור מחורבן ייצא מחורבן שבעתים. העצל – יתעצל, הישנוני – יישן. הערמומי – יערים כשועל, והנבלה – כרגיל, ידלוג מעל כל החינוכים שלכם ולחינם טרחתם טרחות. הכל ישא הרוח. הכל תטאטא המלחמה. צחוק! שמונה־עשרה או תשע־עשרה או עשרים שנה טרחו טורחים, ושמונה או תשעה ירחי מלחמה – ומה מכל אלה נשאר מתקיים, כשדה לאחר קציר, ככרם לאחר בציר, ומה נושר ועף כעלי־כותרת או כקישוטי־נייר שלאחר הנשף? הו, תחרוּת לא הוגנת: בין שבלול לסוס שוטף! טען ברזילי. הבלים! – זעק עמיחי – קח את פלוני וקח כנגדו פלמוני – והשוה! הבט בפני העוּבדוֹת! קלף קליפה והצץ פנימה! השוה כוח עבודה, כוח עמידה, וכוח ליכוד, ויכולת לשאת את הצוותא, ועוד ועוד: איך אפשר לכפור בנִגלה! – איזה נגלה? אימתי נגלה? העיני האנשים תנקר? שכחת מי ומי היו אותם שהציתו את הגורן בכפר ההוא, לשם שמחת ההצתה? או את מלחמת הבחורים ביום ההוא על חטיפת השלל? כשאדם חי וסביבו מתים בזה אחר זה – הרי זה כעץ נשיר ברוח־טבת עזה – הנכמש יעוף לו, מאומה לא יוכל הושיעו! ואַל תספרו לי על חינוך! – הה, לא, על זה עמיחי לא יוכל לשבת במנוחה, לשמוע דברי־נאצה ולהחריש! ובכן מה? – יאוש מן האדם, יאוש מן החינוך, יאוש מן הקידמה? אדם כשם שנולד כך ימות? (קצת יותר גבוה! העיר אז קובי). הו! נאחז עמיחי: הגוף גדל – והרוח נשארת מצומקת? גילויי המלחמה? – כן, גילויים מפוארים, שלא היית עלה על דעתך, נתגלו פה ושם, לרוממות האדם!… – וזאת לך כל ההוכחה? – אלא מה? מיד הביאו הוכחות, מיד כפרו וסתרו, מיד הסבירו איש מעברו, ובטלו כעפר, והשקו לעג כמים, והניפו אצבעות, וצעקו צעקות, ואחר־כך נתקצר הצל ונתארכו הדברים, וקובי הלך וגידי בא, ונותרו רתחי הדברים וריתחת היום, ובא זה וליהט אחת אַפּיים, והכריע הכל תחתיו. קנאתן הוא חום היום, לא יהיה אחר על פניו. קנא ונוקם, אש וזעם. וככה נשתמטו ראשיהם וכפותיהם קלטום, נרכן גֵוָם וּגְסָסיהם נפלו, כמי שבאו ודרכו על גבו ורמסוהו.

מי זה בא? לא יאומן: בּני ניגש ובא. גידי קופץ מיד מרבצוֹ, כנתפס בקלקלתו, ומטאט בכפו אחורי מכנסיו, ובהצטדקות שבעסקנות יתירה. אולם בּני עוד מופתע ממנו ונבוך. בּני פותח ומלמלם התנצלות כזו: ‘אני ניגש למעלה לסַדר.’ וניכר שלומר ככה קשה עליו לא פחות מעשות את הדבר. שמא שמו מזדלזל, שמא מלעיזים עליו כי חלשה דעתו מפני גידי, שמא יוחסנותו כמכונאי א' נפסדת – והרי זה מעשה של אומץ לצאת לסבול על כתפו ארגז תחמושת, ולהשתדל ולא להיראות בקלקלתו – בראש מורכן, מוּטה לנגח, הוא משתהה ואין איש מוצא דבר לומר, כדי שיפחת משאו מעליו – גם מחמת שלא מוצאים, וגם מחמש יבוֹשת הפה. אבל גידי, לבסוף, מתחכך בפדחתו עד שממעיד מגבעתו ממקומה, וכשצונחת זו פורחת תפארת מקשת שערו וגידי חוזר אל כוחו, כשמשון בשעתו: ‘ותראה מה שם כל הענינים, ולמה לא זז אצלם כלום, ומה הם חושבים על אוכל…’ אומר גידי דברים שבדרך־כלל, אשר מיטיבים מיד והופכים סַבּל רתום בעול לנושא־תפקיד אחראי שנשלח לראות בענינים. וטעוּן ערמה חרוצה זו פונה בּני אל תוך החלל הדומם, המבליח ומהבהב על־פני האדמה, המתעלפת תחתיה. וגידי אזר חלציו ובניד־מתניים ירד אל השוּחוֹת. אין כל חדש בשוּחוֹת. וכי מה יתחדש. נפולים איש תחתיו. נובלים, כמושים, עזובים לשמש. סדקים אחרונים לסימני־חיוּת קלושים, כלפי־חוץ, כרוֹתם הזה, כאותו אטד קוצני, ובלבד שתעבור עת השדפה החררה. בקושי מפטיר חיים מלה אל גידי מתחת חוּפּת השמיכה שהתקין קודם, כשעוד היה כוחו במתניו, על־פני פער התעלה. בקושי מעלה נחום העויה דחויה על פרצופו הכד, הסגור עתה בזעף. לא, לא רואים דבר. בבקשה – טול וראה. הרי לך הגבעות הצרובות. השחומות, הלוהטות האלה. הרי לפניך הגיא הבוער, המאדה ערפלי אפרורית, ועד גבב הגבעות שם, המוטלות כפגרים הפוכי־גויה. צליפות? לא, מכבר אין צליפות. ומה יש? אין שום יש. לחלוטין. כלום לא. וימח שמם ושם זכרם. זה הכל. פעם הוא מציץ, פעם חיים חליפות, בתור. וגם זה מיותר. כמוהו הכל. ובחייך: נמאס. לא־כלום ארור ובוער כזה. כעיני עכבר במחילתו עיני חיים מלמטה. אורב לפורענות שתבוא מידי גידי, כרגיל. תחנוני־מבט. הוֹ, הלא אין בי נשמה. – הבט: הנה זו לו שעה לא־קלה, מאז הביא עמיחי את המים, שהוא שוכב ומוסיף ולוטש עיניו אל המימיה, שמותר כעת להריקה, לולא שהיא בקצה החפירה מזה – ברוחק שני צעדים מידו הפשוטה, המימיה שרפידתה מרוטבת כדי שתאדה ותוצן, המוצפנת בצל, חוסה בין שתים־שלוש אבנים שהורטבו אף הן וגובבו עליה לסתרה, והריהו מוסיף ולוטש עיניו בלא הרפות ורק אין בו כל מרץ, או כוח, לקום, או פשוט מזה, לגהור אַפּיים מלוא אָרכּוֹ הגוץ, ולהושיט יד ולקחת את זו, הרטובה, המלאה קרירות נוזלת, לצלוח את רוחב שני הצעדים המפרידים, כדי לשתות. מוקסם הוא רובץ ומעפעף לעומתה – וזו, נצוּרת־הלב, מתעקשת ולא באה. משׂימה עצמה לא משגחת. בּוּשה לבקש מנחום. בּוּשה לא למצוא כוח לקום. ועם זאת הוא את עצמו לא ירים. ולמה שלא תבוא היא, המיוחסת, אליו. איש צמא מתחנן למים – וזו מלאה ונוטפת לה, נצמדה ולא תיעתר, ימח שמה. לוקק שפתיו הנרפטות. ואם יטיל בה אבן התישמט לה לכאן? או לוּ היה בידו מקל ארוך. או אילו נחום רחש לבו דבר טוב. הו, אלוהים, מות אמות בצמא… ברך בברך נוגעת ברכו של נחום בשל חיים, אבל נחום זמירות אחרות בלבו. מכונס ושטוף איבכת חום חורך. החלטתו עשויה. הוא יעזוב את חיל־הרגלים ויעבור לשריון. שכּמוֹתוֹ לא נולד למישרץ־תולעים ביבושת הזו. בדהרת מכונה יגמא ארץ. וברעש אדיר. תותח עשרים מילימטר. או דוּ־ליטרון. בצירוף מכונת־יריה. כוח, גמישות ונוי. וכשייכנסו פעם העירה, כמו מלך יסע באמצע הכביש הראשי, הכל ייחפזו לסור מפניו בדרך־ארץ, עוברים ושבים יתעכבו להשתאות. יפנוּ ראש אחריו, בחורות תתרגשנה. אמהות תזלנה דמעה. על האנטנה שני דגלונים. נערונת עטופת כפיה יושיב בצריח להגדיל רושם ולהאדיר. חיים פורחים – ולא חיי שפן בחוֹרוֹ. צליפות מחורבנות בלי סיבה או טעם. חום־כלבים ממאיר ונורא. גמור ומוחלט. כך יעשה. צלו של גידי על השנַיִם. וגידי קוסס צפורן אצבעו ובודק את הגבעה ממול. עוד רגע יפול עליהם כנפול הנץ על טרפו. אבל גידי חוזר ומושך מגבעתו על צמרת־ראשו, ומתכנף מאד ורץ אל שוּחַת דויד ופינילה.

גם כאן שותקים השלושה. מתקשרת אי־נוחוּת ומכבידה. הגבעות, גם מכאן, חרשות־אילמות. מאד לא צריך ולא ראוי לשבת ככה, כאילו ברוגז. גם אין כל סיבה לשום ברוגז. ועדיין קשה למצוא פתח־דבר. כולך תשוש מעשות כל דבר. ולמה מושם דווקא עליך לפתוח בדברי־שלום. חבל שאנו זועפים. שיתחיל מישהו לפייס. לי אין כוח. אני ריק ומרוקן. כסת עכורה של חום כפויה דוממת על כל. מעגל שקופי ואטום חובק אותך, מבודד. ואבוד לך במרחב הדלוח ומשהו, שהוא הגורל, לוחש באזניך יאוש. הרגשה מצמקת מעיים. אין טעם לכלום. כלתה הרעה. אין מנוס. אולי לא כולם נוכחו כבר בדבר. אבל בלבך נחרץ. כבלב צנחן שמצנחו לא נפתח. אין מה. אין עוד. לא, מישהו פתח לומר. ‘אז מה? מה אומר מוֹטה על מחר?’ – פינילה, וכממשיך שיחה ארוכה. ‘מוֹטה?’ – אומר גידי מתגנח. – מי זה מוֹטה? מה למוֹטה כאן? מה רוצים מחיי. ‘כן, ביחס, למחר.’ איזה מחר. מה אתה נדבקת. ‘מה יש ביחס למחר?’ – ‘שמחליפים אותנו.’ אמר פינילה. ‘אה.’ אמר גידי ושתק. ואחר־כך אמר עוד, ואיזה יצר ליחש בלבו ארס: ‘מי זה אמר שמחליפים אותנו?’ חם. חם עד שלא כדאי. ‘איך זה מי־זה־אמר? הלא כך היה מדובר!’ לשוא. כבר מרחוק ראיתי: אבוד. גזר־דין. ‘מי דיבר עם מי?’ – ‘הכל מהתחלה? – התרגש פינילה פתאום עד דמעות, בתוך הדכדוך הזה – אני שואל ברצינות, גידי: הגד באמת.’ – ‘מה אתה רוצה ממני. מי הבטיח לך משהו.’ חרון וזעם. מה אני, דוֹד שלו? איזה הבטחות יש לו. לעזאזל, האם כל זה חשוב, זה העיקר? לחנוק ולרמוס! ‘מוֹטה יבוא אחר הצהרים.’ חרץ גידי קשות. כלום לא ייצא. מכרה סתום. לא יגיעו אליך. תצעק עד שתיחנק. טפשוּת לחשוב שיהיה מישהו שיושיע לך. שהבטיח לך, שצריך לקיים. צריך להסתגל לרעיון שאבוד, ואין מנוס. ‘ככה אי־אפשר – התפרץ פתאום פינילה וזעק – ככה לא ילך!’ אבל כאילו ממרחק, כאילו היה זועק בשקט, משים עצמו זועק ואינו כלום, וזה מוזר למדי. – ‘אמרו לנו ליום־יומַיִם. – זועק פינילה לאפס – עברו יום־יומַיִם. וזה הכל. זה הכל, גידי. זה הכל!’ – ‘זה הכל.’ אומר לו גידי בקוצר־רוח, עד שנאה. עוד ויכוח. הוא יוכיח לי אני אוכיח לו. ומה תשנה במציאות? הכל יבוא עד תומו. דבר לא ייעדר. ‘אני לא יודע מה יהיה מחר.’ אומר גידי. אני לא כועס על איש. אבל מוציאים אותי מכלי. חבל שאין פה מישהו לסַפּר אחרת. דבר יפה, מצחיק. חברי. שנשמע ונפרוץ בצחוק. זה, בעצם, מוּשם על מפקד כיתה. להרים רוח נובקת. בואו נשב בשקט. ושיעבור לו. שיעבור כשם שיעבור. ואילו היה נעשה חם יותר – לא היינו עומדים? הרי שכעת כלל לא נורא. פחות ממה שיכול היה להיות. יכול עוד להיות גרוע מזה. ולא נורא. ולא להתחיל כבר להיתפש לדכדוך. אפשר לחיות. אני לא כועס על איש ותפסיקו אתם לעשות פרצופים. מה אני אחראי למחר? אם אין מי שיחליף – נשב אנחנו. זה הכל. שתים־עשרה ורבע. בערב יהיה פחות חם. זה הכל. באחת קוראת אמא לשולחן. משתרעים קצת על הרצפה הקרה, בצל הרדיו המטרטר, קוראים עתון ונרדמים בשורה השלישית עד האוכל. יוציאו בקבוק מן המקרר. ונאכל סלט של חצילים. האזדרכת תחרוק על הגג. ימזגו מים קרים במיץ־לימון. וצריך שישלחו לכאן אבטיחים. מה, אין אבטיחים? תמו אבטיחים? לא אוכלים אבטיחים ברוחמה, בדורות ובניר־עם? אז שישלחו. – ‘מה דעתך על אבטיח?’ אומר גידי פתע אל דויד. ‘יש? איפה?’ מתרומם דויד משהו. ניצת חיוך בגומות לחייו. ‘אה?’ מציע גידי את האבטיח לפינילה במאור־פנים, בשכיחת חשבונות עבר. ‘נוּ, נוּ’ – אומר פינילה. ‘אילו!’ אומר גידי. ‘אה, אילו!’ מושך מנגן פינילה באכזבה. אה, לעזאזל. ‘אדום!’ אומר גידי עוד. ‘וקר’ – אומר דויד, ‘פותחים לרוח והוא מתקרר.’ – ‘ואשכול ענבים?’ – ‘מוסקט לבן’ – ‘או המבורגי!’ – ‘לעזאזל אתם מרגיזים כבר.’ – ‘מה?’ – ‘ח־ח, מה השאלה?’ – ‘מתחשק קצת?’ – ‘חכו חכו!’ – ‘אבטיח וענבים!…’ אומר דויד. אה, מה שאפשר, מה שיש בעולם. מחרישים. יושבים ומחרישים. העולם נשכח. הזמן נשכח. לא־כלום. יושבים. ואחר־כך היה מישהו צועק על־פני הגבעה. שיצעק לו עד שייחנק. ושוב היה הלה צועק. שיצעק לו. לא שייך לנו. אבל מסתבר שזה קולו של ברזילי ושאינו אלא צועק לגידי. משהו על טלפון. או על ג’יפ מתקרב ובא. ואולי זה מוֹטה? – ‘מאה אחוז!’ הריע פינילה, והכל נעשה פתאום בהיר וקריר וקיים. גידי מתרומם. שוקל אם לומר כאן משהו, לסיום, והופך בידו קצת ככה וקצת ככה, ונמלך וחדל, ומתרומם ויוצא ועולה אל הבקתות.

 

פרק שנים־עשר    🔗

עוד גידי מקיף את הבקתות לעלות אל כיפת ה’ערפי', ועוד דויד יוצא אחריו אל הבקתה המרכזית לשתות טיפת מים, לא נודע בדיוק כיצד, ומי בא אחר מי – ובעפר סביב הג’ריקן, שבצל החם של חצר אותה בקתה מרכזית, נעשתה שלולית מדיפה ריח חרסית כלאחר רדת היורה. וכבר מעגל עוטר לשלולית, וצמאים נדחקים בתור, ותור נוסף של ממתינים למחזור־שתיה שני, ופה ושם גם התחילו צונחים אל אַמַת הצל לרבוץ בה רגע, ולאמור מלה, עד כי לכאורה כולם כאן ואין נעדר. וזה כשלעצמו דבר מעודד הוא. האין זאת? יהיו המים חמים כאשר יהיו, ותהא טפולה להם תפלוּת בנזין מבחיל, והצל לא יהיה כי אם מקוה חוֹם אפור – לאחר כל אלה, מעט צל, וטיפת מים והמולת חברותא, הרי הם צל ומים וחברותא, ומה לך עוד! אכן, מתחילה פורעים חוב, והכל נאנקים ומחרפים את החום, ואת הצמא, ואת המים, ואת הרעב, ואת החיים האלה, איש כגניחתו איש כמזמורו, אבל מהרה נוטשים את כל מיני התפלוּיות, ישנות־נושנות, מק ורקק, ויוצאים ונקבצים כולם אל דרך־המלך הגדולה: מה הביא מוֹטה עמו? ספקנים שעיקמו חטמם ומראש הלעיגו קשות לכל תקוה טובה. מאמינים שטילטלו ומשכו מכנסיהם אל מתניהם הזעים בריגשת דחיית הפקפוקים, עם דברים בוטים שונים, דברי מרי, קשי מצח וגאים – כולם נידחים ומסולקים, את כולם מהסה שאול, שאולי דבר היותו לבוש יחידי בין כל החשוּפים, חשוּפים עד שתותיהם וחשוּפים עד בכלל, אולי זה שעושה אותו כל־כך חם ונרגש, ואינו מניח לאיש לומר דיבור שלם, לא במעגל הגדול, ולא בכל מעגל קטן, בכל קרן־זוית מרוחקת, בכל מקום שם הוא, בכל אשר קול דברים – קולו יתנשא שם, ואין מנוס עוד מפניו, אלא להצית סיגריות ולהתחכך בכותל הפנימי המוצל, ולהניח לו להוציא רוחו ההומיה עד תומה, אם אמנם תתם פעם. וככה סמור אזניים אדומות וצנוּח שׂיער על מצחו ניצב לפניהם שאול, כאחד מוכיח בשער, וריגשת לבו מרתחת אמרי פיו, ומסעירה ניע ידיו עד כדי שכעבור רגע או שנַיִם של תמיהה, ושל משפטים קטועים ומרוסקים, חוזרים חלילה על עצמם כחתול סביב זנבו, רצוצים מעומס כליות ובטן, מלים מעין ‘מסַדרים אותנו,’ ‘רוכבים עלינו,’ ‘חמורים אנחנו,’ ושוב ‘מסדדרים אותנו,’ ‘רוכבים עלינו,’ וחוזר חלילה, עד שכעבור רגע נעשים גם דבריו וגם מעוגי־ידיו מסוכסכים ומבולבלים, ואם עוד מנסים בתחילה למשוך כתף ולקשוב על מה הוא טורף עליהם – חדלים מיד, ושועים מעליו ומסירים ממנו לב, ונעזב לטרוניותיו יגע העלוב לשוא לתת רווחה לרוחו המצקת, הוא בשלו וההמולה הכללית בשלה, מטביעה אותו בנחשולה ומציפה ועוברת גדותיה. שכּן אם יודע פה אדם לומר דבר, אם מצא מלים למה שצריך להגיד, לאלה הדברים שכולנו כאן מרגישים שצריך היה לאמור אותם, ואין יודע איך או מה – אם יודע הוא לומר, אם התבונן ומצא ויודע – יקום־נא הוא ויאמר ויגיד וידבר, ואנחנו עמו, פתוחים כולנו לפניו – אבל אם רק לבלבל את המוח, לעזאזל, יש לנו רב משלנו! אנחנו צריכים אחד שיודע, שהתבונן וראה ויודע!

מתי היו צליפות? מתי היו פגזים? אימתי היו חששות כלשהם? נשכח, אבד ואין עוד. כמתעורר משנתו וחלומו פורח נידף – כך הענין הזה כולו, המקום הזה, המשלט הזה, מאתים ארבעים וארבע, צקלג, או שאול ואבדון, – כך הוא מוזר ותמוה, יתר על־כן – חסר כל נקודה של הכרע, של דווקא, של סימן־היכּר, חשוב כולו כפליאה גדולה, אלא שפליאה שנשתכחה פליאתה. לעזאזל, כל הפליאות האלה. יש רק רגע נוכחי, תמהונתי, הנה זה, שפה, שעומד בתקפו, חם ושחון וממושך וריקן, וקיים – כשמש הזאת בשמים האלה, מעגל אור עכור בשמים עכורים ממנו. לאבדון, אנחנו נמצאים ולא שייכים. הוֹוים ולא קיימים. סביב־סביב ולא־כלום. אל לא־כלום אנו גרורים לבוא, הולכים לבוא. אם אמנם הולכים אנו. האומנם אנו הולכים? למקום שהוא? לאן? רוגשים ומדברים, מסתובבים ויושבים, שותים קצת, ויורקים קצת – ואינך יודע דבר טוב אחד שלא ידוע עליו לגמרו שאיננו כאן. אלא שכל זה באגב, ואינו חשוב. מיד אחר־כך, התחילו באים הצחוקים. מדרגת הצחוקים. ועוד רגע ובכל פינה מהלכים נופפים הצחוקים. ומישהו, אַברוּם הגדול, שואג בצווחות־צחוק חדות, ובשיהוקים גבוהים, ומישהו, עובדיה כמדומה, משתעל כאחוז עווית, כמי שלא יינצל עוד ולא יירפא משיעולו, צחוקים גדולים וצרחניים, על הכל, פה אחד ושאג אחד, אחת היא על מה ולמה. תאמר רפאל תחת רפי – והרי צחוק גדול אחד (רפי לבדו רוגן: מה זה מצחיק?); תאמר: הייתי מדחיס כעת פרה שמנה לתוכי – וזה צחוק אדיר ממנו. שפופים לאורך הכותל המחומם, על שתותיהם, וברכיהם זקורות לתמוך מרפק או מרפקיים, כורעים החבריה ותולים עיניהם בכל מי שיבוא ויעמוד לפניהם לשעשע. ונחום הוא האיש עתה. מכרכר להנאתו, מבליט כרס ומבליט אחור חליפות, מטלטל צואר וגולגולת, פוער פיו וסוגרו, והופך ידיו לכל רוח, מעין ריקוד שרומז רמזים לכל מה שלבך חפץ, וגם לדברים לא מסוימים כלל, אלא שאין כמותם משעשעים, מסיבה זו או אחרת. כורעים הכל וסוקרים אותו מן הצד, ומלמטה למעלה, בקריצה של חדוה, מזומנת מראש, ובהעויה אורבת לרקע שאפשר לצהול, עוד יותר מזה, לאֵידו של מי שיהיה, לפרוק צהלה למשבּתוֹ של מי שיאונה אלינו ויפול אל ידינו. מתבקשת כעת דרגת צהלה־פרוצה. בוערת בנו כעת צהלה־פרוצה להתקפץ החוצה. היש צורך לומר איזו צהלה־פרוצה קמה, קול גדול וצורח אחד, כששאל מי ששאל את עמיחי, כשנפלה רגע פוגת־הס: ‘ואיך זה הולך לך עם הג’ינג’ית שלך? לוהט?’ הו, צחוק אדיר ומקרקר חומה וחיל. וכשעמיחי רוגז במפורש ומקמט מצחו – הרי זה משובח יותר: תראו איך שהסמיק! – ‘תארו לכם עם ג’ינג’ית ביום חמסין!’ – הה, מעיים נשפכים ארצה מצחוק! ומיד נעשה פנוי המקום לעוד עשרים ואחד צחוקים אחרים כמותו: ‘איפה פינילה? מה כתבה לך השמנה שלך?’ – צחוק עצום ורב! – ‘עד איפה היא מגיעה לך?’ – צועק אחד – ו’איך אתם מסתדרים כשאתם…' צועק אחר – ופינילה אף הוא לא טומן ידו בצלחתו, וצועק נלחם לכל עבר: אתה מקנא? מרגיז אותך? – הוֹ, איזה צחוק, איזו מתיחה אדירה! קשות השתעל עובדיה כשהצליח לצווֹח: ‘צ’יבי, צ’יבי, ספר להם, צ’יבי, בחייך!…’ אבל לא צ’יבי איש ויימתח באפס־יד, יושב ומעשן סיגריה, ואף שמביט בעובדיה מלמטה למעלה, הרי מבטו הוא מלמעלה למטה, ואינו נעתר, הוא מספר רק כשמתחשק לו ולא כשמבקשים ממנו. תחת זאת השכיל דויד וגיהק לפניהם פקעת־גוֹסי גדולה, שקול התפצחותה הנתעב, אמור היה להרנין כל־לב עד רתת־מעיים – הוֹ אלוהים, תפארת שכזו! אפשר למות! ואולם נחום לא מיצה עוד את כשרונו. וכשהוא בא ומשתנה לפניהם ומהלך כה וכה ומסמר גביניו ואת שערו החלק הוא דוחה בידיו לאחוריו כדי שיתקפד ויזקור וצורח בקול־חרוק ‘נוּ, חבריה, למה לא חופרים!’ – נופלת שאגה אדירה של הנאה: חה־חה־חה: גידי! מ’ה־אחוז! יופי! חה־חה־חה! – עד שבא אותו אַברוּם הגדול, ונוטל את הג’ריקן ומטה והופכו אל פיו, וזה יושב בידיו כגוזל בכפות הדוב, ומחטיא ושוטף את גרונו ואת חזהו בקילוח מים, שממליט נאקת ‘אה!’ נרעשת מתוך אותו חזה וגרון חביתיים – ומעורר את הכל לשאגות נוראות, שאין עוד בהן כלום צחוק: ‘חמור! מה שפכת!’ – ‘מי ביקש ממך לשתות כמו גמל!’ ‘עכשיו תלך אתה להביא מים!’ והלה מצטדק ומגחך, ומשתדל להחזיר את הצחוק, בלא חוש כי תמה דרגת הצחוקים ובאה דרגת מעללים, לשוא ינסה עתה לסגת או לומר מלה של הסבר, רגע כועס וידיו מבקשות נושא לסנוקרת ולמהלומות, ורגע מטה ראשו לכל עֵבר אל פני כל: כשור שנלכד בין כלבים – אין שומע לו. תחת זאת בא דויד ומוציא מידיו בתפישה אחת את הג’ריקן ומכשכש בו ולשמע קול שארית המים, עלץ לבו ונטל לו לוגמת מים ופלטה בסילון על שאול הלבוש כולו, וזה קופץ כניכווה ותופש את הג’ריקן ומטיחו בו, כמו שהוא, לרוצץ קדקוד, אלא שדויד משׂכּיל לתפשו במעופו, ומערה כהרף־יד את שארית הפליטה מן הג’ריקן על ראשו של רפי שנזדמן תחתיו, אף הלה אינו שוהה מתפוש מלוא חפנוֹ מירפש־בוץ מן השלולית ומטיחו בפרצופו של אותו דויד לרקעוֹ שם, ונעשית אז מהומה גדולה, של ריצות ונפילות ושל צחוקים ושל צווחות ושל חרפות נוראות.

איזה הפסד! לולא החום הנתעב הזה, עמום ורובץ, איזה מחזה התכתשות של ראוָה, בתוך מעגל צופים מביני־דבר, ניתן היה להיות מצוחק לפנינו – והופסד. רפי שותת והולך מים, ודויד ושושנת־בוץ פורחת מנטפת על חזהו, היו קפוצים לזנק כגורי־נמרים, אבל אותו חום נתעב, עמום ורובץ, ריפה גם את הצופים מביני־הדבר, וגם את גורי־הנמרים, ואף שהטיחו זה בזה דברים נוראים משונצים זלזולים ונאצות־בוז – מעללים של ממש לא יצאו מזה. דברי־מַצה וקנטוּרים מעֵין: נוּ למה אינך בא? – או: בוא נראה אותך! – או: אז מה אתה עומד שם? – ואיומים מעין: ספוֹר את השינים שלך מקודם! – או: הצטלם לפני שאתה נגמר! לעגי־ביטול מעֵין: אתה נַגב את האף שלך מקודם! או בוז נורא כזה: אתה בקש מאמא שלך בננה! – ועוד לעגים איומים כיוצא באלה, וכן גם מיני הבטחות להיפרע לעתיד לבוא, מעֵין: חכה חכה עוד ניפגש! או: צחוק־צחוק, נראה מי יצחק בסוף! – כל אלה, מחוממים ולוהטים ככל שהם, אינם יכולים לבוא במקום התכתשות נאה אחת, מליקת חוטם וקיטוף אזניים, ומיעוך גרגרת ועיקום זרועות וכיתוש באבק – וכל שורת היושבים אצל הכותל זזה נעתקה קצת פנימה עם הצל הניסוט, והג’ריקן היה הפוך, והמים אבודים, ושתיקה סתמית מאוד וחום מסוים מאד, אף כי עמום, אָכפו על כל. ונתמשכה השתיקה, והצהיבה. ושמא נבקש מנחום לחזור ולצאת לפנינו להציג בפעם העשרים ותשע, מה שהציג תשע ועשרים פעם, אם לא תשעים ותשע? שמא נותר בו עוד צד אחד לא מצוץ עד תומו? שותקים. שתים־עשרה וחצי. היום כולו לפניך. שמא לשיר? ישיר מי שחפץ לשיר, מי ישיר? או שמא לספר בדיחות, או לשאול חידות, או משהו, או לירות אבנים. יושבים ושותקים. או שנַיִם שנַיִם נאסוף חמש אבנים קטנות ונשחק בחמש־אבנים בזוגות? הה, הכל נתנוול והעלה ניקודים, בלה מיוֹשן ומוקצה שממון. מישהו ביקש את מישהו לזוז קצת, כדי שישעין ראשו וינמנם טיפה. ומישהו נעתר וזז קצת וגרם לכך שהשורה כולה נשתמטה וזזה קמעה לעומק החצר, עם הצל הניסוט אל מתחת לגנוֹגנת הבקתה טוּחַת־החומר, או לוּ נמצאה צועניה חשוּפת־כרס לנענע לפני החבריה. דויד יושב מופרש לו ומקלף באצבעותיו את הבוץ שנתאחז ונתטייח בקילקי שער חזהו. וכיון שנשא עיניו, וסקר את מלוא השורה המלחיתה אין־אונים ובזיעה ובשממון בּוֹאֵש, מאוּבן עד יאוש, קימץ שפתיו בבוז, וקמט נחרץ מעל אפו, התרומם ועמד על רגליו, והתמתח בהפגנה, והתמודד, והפנה ערפו אל היושבים, הסוקרים כל מעשיו בסקרנות, כצפרי־שיר אל נץ עובר, וזה קם והלך ויצא מחצר הבקתה, כמי שבּוֹסר עליה ועל יושבי בה. להט יבש ונימוש הכהו אך יצא עד איבוד סדר הנשימה. התאושש והקיף את הבקתה ויצא אל מול שדה המשלט, ומישטח השלוחה היוצאת צפונה, חפופה וילון אפור דומם. מלוא עולם אפוי. והלאה מזה, והרחק, הכל אובד בתוך כביכול צחצוחי מים מאַדוים, מתנוצצים, כספיים, מתעתעים. אגם גדול וכוזב ורוטט הבהקים של כלום. מיד נופל צרצור חד אל תוך הזמן העומד, צרצור גבוה ושוה אתנחתות, כמוֹנה מנין אין־קץ, שמַפנה את הלב דווקא אל עומק הדממה המקיפה במרחביה אין־נוע וחובקת־אופפת אותו עמוד בודד של צרצורים גבוהים. בדידות. דממה. חום קליה. רעד ביעותים עבר כשפתאום היה מישהו סח מתוך מה שנראה היה כבדידות שבינו לבין העולם: ‘מה אתה רואה שם?’ וזה היה ברזילי בתוך שוחתו הכרויה סמוך אצל כותל הבקתה, שצלה כבר היה זוחל לקראתו. ‘אה, אתה כאן? – אמר דויד – כולם בפנים.’ – ‘כן – אמר ברזילי – שואגים להם שם?’ – ‘משתוללים.’ אמר דויד וסר מעליו ובא וישב והביא ראשו בצל אותו כותל, ועל רגליו המושטות הילכה השמש. ‘מה קרה לך?’ הראה ברזילי על שושנת־הבוץ. ‘אה זה כלום. חמור צעיר אחד, שם.’ – ‘ספגת?’ – ‘אח. זה כלום.’

– ‘אתה ישבת כאן כל הזמן בשמש?’ – אמר דויד אל ברזילי. ‘כן. למה?’ – ‘כולם נכנסו פנימה: לכן נשארת?’ – ‘מישהו צריך להישאר. יש לי מימיה וקצת צל.’ – ‘גידי אמר לך שתישאר?’ – ‘לא. פשוט נשארתי.’ – ‘ולמה לא הלכת עם כולם פנימה? היה איכפת לך שאיש לא נשאר על המשלט?’ – ‘נשאר: הנה גם רחמים שם על־יד המכונה.’ – ‘אתה רוצה שיאמרו עליך שאתה בחור אחראי?’ – ‘למה? נשארתי ודי.’ – ‘או אולי רצית להיות דוגמה יפה לאחרים? לנו?’ – ‘חדל, מה נטפלת?’ – ספק־ספיקה של רוח הנידה קצת את החלל, על־מנת שתתחזק לרגע ותטיח משב מאובק ומחניק ותיבטל כלעומת שבאה. אפילו לבנות עלעול לא הספיקה. משלט ריק. שני מקלעים, כמה רובים, מרגמה ופיאט. אחר־כך אמר ברזילי: ‘גם חיים ישן שם בשוחה שלו. שכחו להעיר אותו.’ – ודויד הניע ראשו: ‘ולמה לא נכנסת לקרוא מישהו שיחליף אותך? אני רק במקרה יצאתי.’ אמר דוד וחזר ונטפל באצבעותיו אל הבוץ המטייח חזהו. ‘לא נכנסתי. ודי.’ אמר ברזילי. ‘לא היה לך חשק להתעסק אתנו.’ אמר דויד, ונראה שלא ימוש עד אם כילה. ובטרם יניח לברזילי למצוא מלה להשיבו, הוסיף ואמר: ‘אני, שתדע, לא אוהב צדיקים גדולים. בסוף מתברר שזו כלל לא צדיקוּת.’ – ‘מה נדבקת אלי?’ – ‘כי צדיקים גדולים – אני לא מאמין להם. קמח־סולת. אני לא מתכוון דווקא אליך.’ – ‘תודה.’ אמר ברזילי. – ‘חה, הפטיר דויד פתאום הברת־צחוק ופיטר מעל חטמו את הקמט – ככה הם החיים אצלנו ב… צקלג? צקלג, לא?’ – ‘גם זה לא נכון. – אמר ברזילי – אתם קורים למקום הזה צקלג כאילו זה שמו. ואני לגמרי לא בטוח.’ – ‘הלא אתה המצאת את זה, נדמה לי?’ – ‘קצת נחפזתי. טעות כנראה. כשבודקים במפה – מתברר שעליה להימצא הלאה, מזרחה־דרומה. תל חוּלייפה, או קרוב לה. ממש לרגלי הר־חברון. על דרך באר־שבע – דביר (היא תל בית־מירסם, היא קרית־ספר… זכוּר לך הסיפור על עכסה בת כלב?…) – ושם בארות אחרות ומעיינות, וראשו של הואדי הגדול, שאנו פה על אחד מיוּבליו הצפוניים, המתאחד כאן עם יובל אחר. מה יוצא מזה? יוצא כי שם צקלג, במזרח, ולא כאן.’ – ‘אז שם?’ – ‘כנראה.’ – ‘ומה איכפת לך, בעצם, אם תהיה כאן?’ – ‘אבל איננה! לא כאן!’ – ‘זה כבר ישנו – שיישאר כך.’ – פסק ואמר דויד. – ‘הה, לא, זו טעות!’ – לחש ברזילי. – ‘לא משנה. – אמר דויד. הרי אינך בטוח. בין כה וכה אנחנו גומרים ומסתלקים מכאן.’ אמר לעידוד רוחו של ברזילי – ‘אבל המקום נשאר.’ – אמר ברזילי. ‘שיישאר. לא נוגע לנו. שמע לי: לא זה העיקר.’ – ‘מה העיקר?’ – ‘הו, אינך יודע? – אנחנו.’ – ותמו הדברים ושקט. המדרון הצפוני מעפעף בְּליחוֹת חום. עמודי צרצורים גבוהים, דקים ובודדים מאד. דויד פיקח קמט מעל אפו: ‘כשמתהווה דבר שאני לא תופש מהו – נדמה לי שמסדרים אותי. אני אז כמו שועל שהריח מלכודת.’ הצל יורד על גווֹ, ונחתך על שוקיו החשופות, השריריות. ‘הכל – אחרת.’ פתח ואמר ברזילי מתוך שרעפיו. ‘איך אחרת?’ – ‘אחרת ממה שחשבנו.’ – אמר ברזילי, ומשום־מה היה נראה לו כי טוב אם יסביר הכל היטב, וגם פתח בהסברים שניטשטשו מיד בחום הדומם. ובתוך כך כבר שב אל צקלג, וטרח למצוא ראיות היכן לבקשה, מקום כזה הוא שהעמלקים יכולים לפשוט אליו בנקל בהתפרצם צפונה אל בין הגבעות והמישור המעובד. עיר־שדה קטנה היא – ששדותיה, עינות מימיה, וצומת דרכיה בוראים אותה. לא עיר־מפתח מבוצרת. כזו לא היו מפקידים בידי דויד. בקצרה – תל חוּלייפה. והרי הואדי, והמעיינות והרי הדרכים, חברון ובאר־שבע. והחום ממסמס הכל. ושותקים. ‘ככה לא מנהלים קרב.’ אמר אז דויד בהמשך למה שלא אמר. ‘באנו לכאן לא כמו שנכון היה לבוא.’ – אמר והראה בחמש אצבעותיו הפשוקות על הנוף כולו. וגם זה עדיין, כנראה, איננו מן הרובד הנכון, המציק לו בחדרי בטנו. ואחר־כך אמר דויד פתאום: ‘דם חם יש לו לרפי שלכם.’ – ‘זה רפי הִמריחַ אותך?’ גיחך אליו ברזילי. – ‘סתם חמור קטן.’ אמר דויד והקמט שמעל חטמו לא נתפשט עוד. שעה המומה ולוהטת מכדי ‘שיחה נפשית.’ ובכלל לא כל־כך הכרחי. אם כה ואם כה, הכל יעבור.

יש משהו. שניהם מגביהים צואר בעיוּן, וגם סוקרים איש פני רעהו. לא, לא־כלום. נמנום כמתוך קדחת מתערפל בראש. בחצר הבקתה מבפנים, התחיל מישהו לשיר. אבל גם רחמים מן השוחה שלו, היה מקיץ ומציץ סביב בהתעוררות, מאהיל בידו על עיניו. ובעוד רגע מצמצם דויד עיניו ומצביע: ‘הה, הנה באים הגנרלים!’ – שכן מעֵבר הבקתה, בהתכחשות לכל חום, הלוך בעוז והתוַכּח בכוח, צצו הופיעו מוֹטה ואורי וגידי, וזה האחרון היה ממש כפי שנראה לאחרונה: מגבעתו הגדולה שמוטה על ערפו, ומברשת נזרוֹ סומרת זוקרת, כשל איזה בּוּשמֶני, ועל כתפו נשא תיבה, ואף אורי נשא תיבה על כתפו, רק מכנסיו לבשרו, חסון ושרירני, שערו חום ומבהיר וכוּלו אחוז בו להט היום, שׂיער מבוחש מאד ומלבלב אורות, ואילו מוֹטה לבדו היה לבוש חולצה, וכובע ‘טמבּל’ טש קלסתרו בצל והאבידוֹ, ורק המשקפת, האקדח וגרביו המתוחים לשוקיו – העידו כי אין כאן מישהו אלא בן־חיל. ‘אהלן!’ מקדמם דויד לשלום ובנפנוף־יד ויוצא לקראתם. ‘הו, דויד, איך הבריאות?’ משיב מוֹטה ברכת־שלום, ושיניו מכסיפות רגע בתוך הצל. – ‘איזו בריאות – אומר דויד – מתים ברעב!’ – ‘אל תמותו – אומר אז אורי ומוריד את התיבה מעל כתפו, ונוטל ומיַדה בו מלפפון, ואחד אל ברזילי – אִכלו מלפפונים.’ – ודויד ממעופו קולט את המלפפון ואוטם פיו בנגיסה חורקת וזבה, ובלא רווח לדיבור מוסיף ומדבר: ‘ממש מתים מרעב, פשוטו כמשמעו.’ – ‘מה נשמע, ברזילי? – שוחק מוֹטה שחקת־שלום אל סביביו – שמענו שעשיתם כאן הרג רב בבוקר!’ אבל דויד מבטל את זה. ותחת זאת מבקש עוד מלפפון. ואורי אינו אץ – הבא הביא לכולם ולא לדויד לבדו. ‘אתה תן הנה – לפני שנדבר על כולם.’ אומר דויד ומקבל, ונוגס ומוֹכיח את מוטה על הסידורים: ‘חיי כלבים!’ – ‘אַל תבכה – מנחמו מוֹטה – הכל סודר. בערב תטרפו כאריות. הגיע משלוח. בשר, נקניק, שימורים, אפילו קופסות אַננַס!’ – ‘אה, שאג דויד, אתה מזיל את הנשמה החוצה, איפה כל זה?’ – ‘יגיע, יגיע, הגע יגיע!’ – הבטיחוֹ מוֹטה. ‘אלינו זה לא יגיע – אומר דויד ומוחה סנטרו מזוב המלפפון – עד שיגיע יטרפוהו כל החיות הגדולות והשועלים הקטנים, כל הקרובים למלכות.’ – ‘חדל – אמר מוֹטה – אצלנו אין מלכות: רפובליקה.’ – ‘אני לא מכיר את החבריה שלנו? – אמר דויד – תן הנה עוד אחד!’ – ‘זה ודי – אמר אורי – תשאיר אחד גם לאחרים.’ – ‘עזוב את האחרים, תשמע איך הם שרים שם – טוב להם גם ככה.’ הצביע דויד באגודלו לאחור, לעֵבר קולות־שירה עמומים שעלו מבפנים. – ‘היו כבר ימים יותר קרים?’ הפך מוֹטה ופנה אל ברזילי. ‘מה זה היו – מחריק גידי בקולו – רק הלילה קפאנו בקרה.’ – ‘מה יהיה, מוֹטה?’ אמר אז דויד. – ‘מה יהיה? “רבה האמונה המפעמת בקרבנו!”’ אמר מוֹטה כמין הלצה. – ‘מחליפים אותנו?’ ניגש דויד אל הענין בצעד גדול. ‘מדברים על זה.’ התחמק מוֹטה. ‘בחייך, עד מתי תדברו? עשו משהו!’ – ‘יהא לבך סמוך ובטוח – אמר מוֹטה – עשה נעשה!’ – ‘ברצינות, מוֹטה, בחייך, דבּר ברצינות!’ הפציר דויד כשהקמט מעל חטמו נחרץ בין גביניו הצפופים. – ‘אהה – משך אורי בשאט – מתחיל כבר.’ – ‘אותך לא שואלים. – העמיק החריץ בין גביני דויד – הלא הסבלנות פוקעת!’ – ‘אַל־נא באַפך, בּני. – ענה ואמר מוֹטה – כי ברוב חימה רב פשע, וכעס בחיק כסילים ינוח.’ – לא ברור אם הצרצר היה שהוליך את הקול, או אזני כותל הבקתה – כי מישהו יצא מן הבקתה רגע להציץ, וחזר ונעלם, ומיד היתה הכיכר הקטנה מלאה אדם, וידיים מונפות לרוב, ואהלנים פורחים ו’איך־הענינים' ו’מה הבריאות' ו’נוּ־מה' וכיוצא באלה אותות־חיבה ושאילות־שלום, שמעכו כליל את הרגע הנכון, שהיה דויד נכון להלום בקורנס ‘כן – או לא’ ולמחוץ לחלוף רקתו. רק עֵרנותו הנמרצת של גידי, שלא להצטופף כאן בנִגלה, הועילה להעיז את העם, ולמרחו שורה אחת אל כותל הבקתה הנושב חום, ומוֹטה היה חשוף בבת־אחת לשמוע ולהשמיע, אלא שתחת זאת גחן מוֹטה אל שתי התיבות ואמר רק זאת: ‘מי רוצה מלפפונים?’ ועוד הספיק לאמור: ‘אנחנו יורדים לראות את הנוף, וכשנחזור נברר הכל.’ אמר והפנה גבו והתחיל יורד לעֵבר השוחות, וגידי אחריו. ואורי נאפד זעם סקר את כל הניצבים שם במבט מכלה, ולא לפני תום מבט־מבטל זה, מלוא עומק בטולו, סבב בהפגנה וירד אחרי השנַיִם. ‘סתם חמור.’ הלך אחריו קול הברה, שאורי לא כּיבּדוֹ בתשומת־לב כלשהי. ונותרה מאחריו גריסת מלפפונים זבי מיץ ואכזבה. ואולי יש משהו לא כשורה – ומכסים מפנינו? סתוֹם סתם לנו את פינו במלפפונים! – ‘קחו מלפפון ואִכלו חרבּוֹן!’ אמר מישהו, שאוּל כמדומה, כשנפנו מיקוד הקיר לצל המפוקפק שבפנים החצר. ואילו אורי הפסיע בזעף והלך בעקבי מוֹטה וגידי משוחה לשוחה, בלתי־נצלפים משום־מה, ועל כל רובה מופקר לשמש ולריק, ועל כל שמיכה מתגלגלת, ועל כל כולם של השוחות ומראיתן העלובה, פחוּסת־הפרצוף – עיקם את פרצופו בבוז גובר, ושלח אל גידי מבטי תוכחת וזלזול שמשמעם קולני למדי: ואתה מרשה כל זאת?! וכשהגיעו עד שוּחַת המכונה, ורחמים היה רבוץ שם, מלחית בעפר הלוהט, יבש ומיובש, כמוש ומכומש, כקש דאשתקד, אין מלה בפיו ואין זיק בעיניו. ‘אתה חולה?’ עיוה עליו אורי פרצופו בשאט כאל תועבה. – ‘מה?’ גרר רחמים הברה יבשה מחיך צחיח. ‘יש לך צורה של פגר.’ ליטפו אורי במחמאה קלה. ‘כאילו עוד מעט כבר תסריח.’ הוסיף ואמר להשלמת החיבה, ורחמים תלה בו עיניים נובלות וחזר ושמטן אין מלה, אלא בנשיפה יגיעה בלבד, שֶמֶט אדם, כשׂק ישן. וגידי מסביר והולך כל אותה שעה מלמעלה, ומראה פעם כה ופעם כה, מחווה דעתו על המצב, על “פעולות האויב”. על מגמותיו המשוערות. על הצבת הכלים כאן. על הכוח הנייד החסר לו. ועל התחמושת המועטה, ועל התיל, ועל המיקוש, ועל האתים הקטנים, ועל מכושים, ועל טוריות הגונות. וכל אותה שעה הולך ומפורר בידיו גוש עפר. ועל כך שאצלנו הכל רק ברגע האחרון, תמיד, ושלא לומדים לעולם. על שאין מחשבה אצלנו עד הסוף, וכשנמצא אחד חושב – מתחילים להתוַכּח אתו, ולנדנד לו עד צאת מחשבתו. וכל אחד ידען גדול. ובקי גדול וסמוך גדול. ועל כל הסדרים שאצלנו בכלל.

וכנראה שאורי נרמז בזה משהו, לפי שהלך והניע ראשו ככל שנמצא הנאום, והוסיף המליט מיני ‘כן־כן’ לסירוגין ו’נוּ, כן' – וכיוצא באלה קריאות של צחצוח־חרבות, עד כי חרה אַפּוֹ ואמר: ‘אני אוהב את אלה שתמיד מישהו אשם להם. מה יש? אתה והחבריה שלך! נדמה להם – אמר והראה על השוחות הריקות – שבאו לבית־הבראה! שיש מי שצריך ללכת ולחַזר אחריהם, ולדאוג להם. קר בלילה! חם ביום! אין אוכל! אין מים! מי אשם? לעזאזל – חיילים או תינוקות של גן! תמיד אנחנו כאילו עושים טובה למי! המלחמה אינה שלנו. המקום הזה לא מעניין איש. רק עושים טובה למישהו כשיושבים קצת בשוּחות הריקות. יושבים רק קצת, עד שמחר מחליפים אותם! ואני אומר לך – אצלי כשהאנשים נעשים חמוצים ומרים אני לוקח ועושה קצת תרגילי־סדר, ת"ס ותס"ח, והם חוזרים לתלם מעשה־פלאים! הבטלה אוכלת לך את האנשים שלך – וזה הכל!’ – וגידי ניכר היה בו שרק אינו מוצא את המלה האחת, החריפה למדי לצווֹח – כי מה שצווח ‘קשקושים, קשקושים!’ אינו אלא בחינת כחכּוּחַ שלפני הציווּחַ, לולא שמוֹטה נזעק להרגיע: ‘תפסיקו שניכם. אַל תהיו ילדים.’ אמר מוֹטה במלוא סמכות עשרים שנותיו וקורס המ"מים שעבר, וחזר לצפות במשקפת על־פני האבק. – ‘על הכל מתוַכּחים – חזר אורי לדבר במהירות ובשפל־קול – לכל אחד דעה, ויחס, וחשק – ומה זו פקודה, פשוט פקודה, אין איש יודע.’ – ‘אני לא יודע מה אתה רוצה – התרגש גידי – הכרחי שישבו פה אנשים וירעבו? הכרחי שלא תהיה תחמושת? הכרחי שאורי – כשקוראים לו – לא יואיל לרדת הנה? יש לו נימוקים, ויש לו פרינציפים – ואומַר לכם גלויות: אני עצמי רעב, עייף, לא ישנתי בלילה, ועוד טיפוּס כזה על ראשי – למעלה מכוחי!’ – ‘הי, גידי, בּני, – אמר מוֹטה, והתיק עיניו מן המשקפת כדי להיטיב הסבר: אַל־נא תהיה עייף, בּני. אין שום אפשרות שתהיה כעת עייף. הרי אתה יודע בדיוק שעושים כל מה שאפשר.’ – ‘בוודאי יודע. כל־כך יודע, עד ששכחתי מה יודע.’ אמר גידי והתישב על דופן השוּחה, ונטל רגב חדש לפוררו. – ‘למה לעזאזל – המשיך גידי – צריך הכל להיות איכפת רק לי. האוכל, התחמושת, המכושים, כל פרט ופרט – למה רק אני לבדי! ואורי שוכב לו שם למעלה במנוחת־הנפש!’ – ‘אני לא מבין מה אתה מרויח כשאתה מתרוצץ כמו עכבר מסומם.’ התחיל אורי ושוב התערב מוֹטה: ‘הפסיקו! – נזף מוֹטה – כולנו נחמדים – הוסיף רוח פילוסופית כחום היום – כולנו חכמים כולנו יודעים הכל. עד שבא מישהו ואומר לנו לעשות דבר. אז מיד אנו חושפים שיניים ומוכנים לנשוך. בחור שלנו שונא הוראות. להיות בלתי־תלוי בכלום ובאיש – זה הרעיון. שלא יגידו לו דעות.’ אמר מוֹטה, וגידי הִבעָה שיניו אל אורי: ‘בודאי!’ אף הלה נטה אצבעו אל גידי ואמר: ‘בודאי!’ –

– ‘רק לפני שלושה־ארבעה חדשים הלא היינו עוד כל־כך שונים – או שרק נדמה לי?’ גנח גידי. ‘נדמה לך.’ אישרוֹ אורי, והחליק בכפות ידיו את צלעותיו השחומות, הממורטות ועוטות גיזת־זהב לַחַת־זיעה. ‘בואו עשו משהו – הוסיף אורי בשלו – דבר נועז, קראו ללכת אל ענין גדול – ומיד תראו איך נושרים כל הקרומים ולפניך פתאום בחורים זהב־פַּרוַיִם, מחושלים, יודעי־מלחמה, ערוכים לקרב, גברים כהלכה. בואו אמרו מלה: “חבריה על באר־שבע!” או – “הלילה על משטרת נגבה,” אוֹ, למשל: “עזה!” – ותראו מה, בחורים חדשים – כל אותם סחוטים ומרוּחים של היום – יעמדו לפניך נוצצים כחצוצרות־תרועה של תזמורת, תנו לנו משהו גדול ויפה – ותראו איך אנחנו!’ – אמר אורי וחשק אגרוף והוליכוֹ והביאוֹ לפני חזהו וסיים כשחבט בו אל תוך סדן כפו האחרת. אבל גידי לא היה מרוצה, וגידי אמר: ‘טוב ויפה – אתה מדבר על שלהבת של פעם אחת, של יום יבוא, ואני מדבר על הסבלנות ליום האחד הזה… על יום אחד רגיל כזה. ועל איך אנחנו יודעים לחיות יחד, לוַתר זה לזה, לסבול זה את זה, למשוך וללכת זה עם זה…’ – ‘חדל, חדל. כאן מלחמה ולא בנין החברה. לא זה הדבר אלא זה: אנחנו חלשים מדי כדי להתגונן במשלטים. משלטים מכרסמים אנשים. לישיבה במשלטים צריך אלף דברים שאין לנו ולא יהיו. ואין לנו שום כוח להירקב בישיבה במשלטים. ומהו כל הדבר? להתקיף! אין דבר אחר: להתקיף! אתם שומעים: להתקיף! זה הכל. החלש ביותר – מתקיף ונעשה חזק. נעשה חזק – וחוזר ומתקיף. להתקיף, רק להתקיף. וזהו.’ – אמר אורי ככה, שגם גידי נענה: ‘זה נכון’ ברוחב־לב מתפייס. ואורי זיקף קומתו לאמור: ‘לצאת, לפרוץ, להטריד, לפשוט, ולהתקיף. להיגמל מן הרביצה המעבישה במשלטים. לחדול מן הציפיה הממארת הזו – מה יעשו השחורים, מניין יבואו, מתי יבואו, מה האבק ההוא שם, ומה האבק הזה כאן – ומניין תיפתח הרעה? יחששו הם ולא אנחנו! יקיפו הם עצמם באלף גדרות ומוקשים וירקבו בעפר – ולא אנחנו!’ – ‘אתם שניכם שוכחים – התיק כעת מוֹטה את המשקפת מעיניו – כי עצם מציאותנו כאן היא התגרות, היא התקפה. יצאנו מן המעגל שלנו המהודק סביב הריכוז והוצאנו שלוחה הנה.’ – נוּ, והלאה? – ‘הלאה? נחיה ונראה. פעולות נוספות – וסוף להפוגה. וזה בינתיים כבר מאתנו. אף כי לא יאחר לבוא. אלא שלא בכיתה אחת, וגם לא בכיתה וחצי הכיתה. גם לא בפלוגה ולא בגדוד אחד…’ – ‘ואיך לדעתך יגיבו על זה השחורים?’ – ‘הוֹ. זה נראה. זה עוד נראה. לכך אנו כאן. אנחנו הסענו חייל לבן. נראה מה יסיע השחור. לא עשינו יותר ממה שעשו הם מאה פעמים בתקופת ההפוגה. אלא שהפעם אנחנו הסענו חייל. ולזה אינם רגילים. טוב יהיה אם רק יעתיקו אף הם שנַיִם־שלושה חיילים שחורים לעומתנו, ויציבו משלט מול משלט.’ – ‘מה הטוב?’ – ‘יקטינו את העתודה הקרבית שלהם וישקיעוה באדמה, במשלטים החדשים.’ – ‘זה נראה מעשה בלי סוף.’ אמר אורי באכזבה. ‘אנחנו יותר מדי קלים לשבת במשלט הזה. תראו איזה שטחים, תראו איזה מרחבים. מה יש בידנו לעשות? לאן לפנות קודם?’ אמר גידי והראה בידיו על שדפת המרחבים העוממים בצהיבוּת שחומה, עכורה, נצורה, שרק האפקים הרחוקים לבדם יצאו ממנה בהבלוּחי רטטים מימיים, כביכול, נוצצים ומתעתעים, כמעולם אחר. ‘לעזאזל – אמר גידי – מי עוד בעולם נלחם בתנאים כאלה: כיתה וחצי מול ארץ שלמה! זפת מזופתת!’ – ‘אח, זה – אמר אז מוֹטה וטילטל אצבע דרשנית – בן־אדם: עם־סגולה אנחנו! – שכחת?’ – ואחר־כך הכריע החום. וקשה היה להמשיך שיחה חשובה זו בחכמת המלחמה. כִּהָיוֹן נזל־שתת על העיניים, ונספג פנימה – כאילו דיונן בא והפריש שמה שחוֹרוֹ. ועל הגבעות שממול תיעתעו־הלכו להן הבלחוֹת רוטטות, באדישות של יפהפיה לא־מפגינה יפיה. והתעכרויות צורבות־אטומות חליפות. ופעמים, כשהיה נדמה כאילו הנה קמה רוח שהיא לישועה, בא רק רפרוף קלוש, משיא להט על סביביו. איזו חזות קשה, כמדומה, מאד לא נוחה, מכל־מקום, מתגרדת היכן שהוא, או, להיפך, נמסה פתאום כשבלול מעוך למעיסה. אין אומר ואין דברים עקרו השלושה וסבבו יצאו לעֵבר הבקתות. רחמים עיפעף רגע – ונותר על מרבצו כחנוט מצומק. ‘חם.’ גנח ואמר פתאום מוֹטה. והלכו.

מבע פני החבריה, בחצר הבקתה, לא היה מן המעודדים לדבּר דיבורים. על צד האמת גם כניסת־התגר מעֵין: ‘מה יש! התחזקו והיו לאנשים!’ – לא תסכּוֹן עתה. ועוד בא להט החוץ והוביש יתר כוחך להעמיד פנים אמיצות ושואגות. ואילו לחמוק בפיטומי מלים של כלום ולהיפטר בשהי־פהי – לא ייתכן. ויותר מכל היית נופל עתה אַפּיים, אל אותה שלולית עצמה של צל רדוד וחיוַריין, ומגיע ראשך באבן שמא יש בה שמור קצת קרירה. אכן, טוב לגידי שהוא פטור עתה מאמוֹר דבר. רבץ לו ארצה ונשמט במין ישיבה־כריעה כזאת שהעידה מפורשות על כוח משיכת האדמה, ועל כוח התנגדות מועט ביותר לחוק מסוים זה, ועל כיסופים מפתים להוסיף ולהשתטח בפישוט־גפיים ומלוא קומה, לגהור בעיניים עצומות, לא לקשוב, ולא להזות, ולא להיות, ורק קצת סתם לא־כלום. ואילו מוֹטה תמך ידו האחת בקיר והותיר לו אחת לסיוע דבריו, והיה מושך ומפטיר למלומי דברים, שרק לאחר כמה התחלות תשושות למדי, שהנה הן נקטעות ונותרות בגידמתן – התעשות איך־שהוא והיו לניסוח שומם, ולניסור חדגוֹני של מוֹרה בכיתה, שהלב אינו סובלו, שרוח שומעיו מתקצרת, ושעוד רגע ישסעוהו בדברים. מרחוק רחוק פתח והתחיל, מן הימים אשר השיירה האחרונה עברה בהם בין משלטי השחורים, לפני כשלושה־ארבעה שבועות, זו אשר עלתה על המוקשים, והעלתה בדעתם השחורה כאילו אומרים אנו לעשות מעשה ולהשתלט על הדרך הזאת. ואיך אירע שאותו שטח שהיה עד כאן לא מבוצר, פתח פתוח בתוך חוֹמת־הביצורים הרצופה שבין מזרח למערב, קפצו עליו עתה לסתמוֹ ולפקקו בצֵר היטב. ומתוך כך, נדחתה סכנת המתקפה הכללית שלהם למועד רחוק. וחזקה עליהם שעד שלא יגמרו להתבצר מכאן ולאסוף להם כוח־אגרופים אדיר במופרז ומכאן – לא יצאו למפעלים יזומים חדשים; ודווקא בשעה לא כשרה כזו, בשעת התהדקות והתבצרות, אנו מחציפים ובאים ותוקעים להם משלט חדש כנגד חטמם, ממש ממול המקום שביצרו לאחרונה, על מה שנראה להם כדרך השיירות שלנו, תקותנו האחרונה, מציבים מישלטוֹן חצוף ושואלים אותם פתאום: שח! ועל־כן מה? הנה, נחיה ונראה מה! ולא ייפלא כלל – אם כל תגובתם לא תהא אלא להיחפז ולהשקיע בחפירות חדשות את כל שארית כוחם הפנוי לתמרון, ולגדור בתיִל, פעם ופעמַיִם, גדרות שיפועיות ועכבישיות, ולהוסיף ולחזק כל מקום־תורפה משוער – ואת הכרתי והפלתי שבסביבה, כל קשה־יום ומר־נפש, כל אותם ברנשי עַז־אל־דין, ועבדול־רחמן־אל־עַזי, וכנופית ‘אִבּרהים הקטן’, ו’עטייה שׁתוּם־העין' או יצוריו של יוּסף אבו־ג’אבר, אם לא של אחיו חסן אִבּן חסן, – את אלה הם מגייסים עתה, לנסות להציק לנו. ילך – ילך, לא ילך – לא ילך. קצת להציק. להטריד קצת. הכל בתחומי ההפוגה, המסייעת להם כל עוד הם בקדחת ההתבצרות. וכזה וכזה הוא המצב בדרך־כלל, פתוח לכל מיני אפשרויות, מתיש כוחות ושוחק, ‘ומי שיצליח להפר את שיווּי־המשקל, או מי שנשימתו תהא ארוכה יותר – הוא יגבר, ולפיכך מצוּוים אנחנו, כן, מצוּוים לאגור כוח, ולחגור כוח, ולגבור כוח, ו… עד… כן…’ אמר מוֹטה ונטל נשימה עמוקה לתוך גרונו החרב לחלוטין, כשנכנס קול ואמר: ‘אז מה?’ – לא בדרך־ארץ ולא באורך־רוח, ולא שום אסיר־תודה על חין דבריו שמקודם – ‘אז מחליפים אותנו?’ – אמירה שכזו שיתר דברי מוֹטה ויתר כוונותיו הטובות, לעו אז ונערפו באחת. ותם הניסור החדגוני, העולה ויורד, כמעט עד אמונה ושוב כפירה, והיתה יקיצה חדה, מחורבנת למדי. ‘מה זאת אומרת?’ – טען מוֹטה לאחר שלקק ולקק שפתיו – ‘הרי אני מדביר ומסביר לכם!’ – ‘עזוֹב את ההסברים. הכל מוסבר. רק רוצים לדעת: כן מחליפים או לא מחליפים.’ – כאן התכעס אורי: ‘רק זה מעניין אותך?’ – ושאול אמר: ‘אלא מה? נאומיך היפים?’ – שגרם לאורי לנבוח: ‘אז אוי ואבוי לנו!’ ולשאול לומר: ‘מזמן אני אומר ככה – ולהמשיך ולומר – אתם עם האסטרטגיה שלכם – ואני שואל פשוט: מה אתנו? אנחנו, אלה שפה? – מה עושים בנו?’ ומוֹטה פתח באורך־רוח וחזר והזכיר כי את המשלט חייבים להחזיק, וכי הוא ההגנה על המערך שלנו ועל שדה־התעופה, וכי הוא הֶסתר לתכניות הבאות, ובכלל – שלא עניינוּ את שאול כלל, ואת אורי הרתיחו: ‘למה אתה מדבר אתו? מי הוא בכלל שהוא מדבר! אתם תשבו פה עוד שנה שלמה. שנה שלמה אם לא שנתים. זה הכל. זה מקומכם לשנתים. אתם פה ואחרים שם. וכל אחד במקום שקבעו לו. וגמרנו. מה רע לך? מה אתה מילל. מה נפשך טובה מנפש אחרים, למה מגיע לך?’ – זעק אורי, ושאול לא טמן לשונו בחיכּו: ‘איזה אחרים? איפה האחרים? אנחנו, רק אנחנו, תמיד אנחנו – זה הכל! אם כה חשוב ונפלא ונחמד המקום הזה, מדוע רק בשבילנו? גם הם יכולים לבוא לשבת בו קצת! אין אחרים? רק אנחנו? בזה המקום המוצלח לכל התכניות שהיו ושיהיו…’ ומוֹטה נזעף והתערב: ‘אתה נחמד, שאול! מי זה “הם” שאתה מדבר עליהם? איפה יש “הם”? אינך יודע שאין? אין אחרים – רק אנחנו!’ – ‘מה פירוש אין – אין כיתות אחרות, מחלקות אחרות, פלוגות וגדודים אחרים? לא טסים בלי סוף צפונה, כל לילה? – מי הם אלה שטסים? אני ידעתי: אנחנו נהיה טובים ונסכים ליום־ליוֹמַיִם – וזה אבוּד. מיד אנחנו קבורים. מוֹטה, כך אי־אפשר!’ – ואורי קצרה רוחו מהעתיק מרגל אל רגל ואורי אמר: ‘מה אי־אפשר? למה מרשים לו לקשקש? אתה בדקת איפה כל כיתה יושבת, מה היא עושה ומי ומי הטסים צפונה?’ – ‘המפקים,’ סינן פלוני מלה שהולידה צחוק רע, אפילו על שפתי מוֹטה. ואורי נחר: ‘ואם לא בדקת – ואם אינך יודע – אז שתוק. מקומך שם – בחוץ! לשמור! השוחה שלך לא חפורה. וכשתתחתן תפטפט באזני אשתך. ויש עוד דין ויש דיין – וטיפוסים כמוך יכולים עוד לקבל על הראש!’ – כך נחר וכך נחנק אורי בדברו. אבל מוֹטה לא היה מרוצה ממהלך הדברים, ומוֹטה בא להרגיע את הרוחות ולסַכּם: ‘למה רגשו גויים – פתח ואמר – אני מטפל בדבר. הכשרת “לפיד”, או הכשרת “מגדל־עוז” תחליף אותנו. הם יוכלו לזוז – כשיחליפו אותם. יחליפו אותם כשיחליפו את מחליפיהם, ואת אלה יחליפו כשיהיה מי שיחליף אותם. זה הכל. ועוד הכל מפוזר פה על־פני מרחבי הנגב – מאה קילומטר לכל צד. ומטפלים כבר בדבר. התקשרתי עם מטה הגדוד.’ – ‘נוּ, ומה?’ התעורר אז פינילה ממשבּתוֹ. ‘נוּ, זה בטיפול.’ אמר מוֹטה בלא חשק. ‘עד מתי?’ – ‘עד אם שָׁאוּ ערים מאין יושב, והאדמה תִשָׁאֶה שממה,’ חייך מוֹטה משום־מה. ‘אפשר להתפקע!’ געש פינילה תחתיו. ‘לא כדאי. לא משתלם.’ אמר מוֹטה. וניסה לצחוק אל סביבותיו.

מישהו נכנס בשער חצר הבקתה ועמו משב־להט־החוץ. וזה היה חיים מפלבל בעיניו, מחמת יקיצה שהקיץ בפתע, ופחד־זועות שתקפוֹ: כולם הלכו ונותר הוא לבדו, בדד נשאר בארץ! שערו מדובלל ובלחיו מחוּקֶה תו הילחצוֹ בשנתו, ובתוך השתיקה שהיתה במלבן הצל שמתחת לגנוֹגנת־החומר – הקריב ובא, וכשראה את מוֹטה, נגה אור על פניו ועיניו האירו, וחינן קולו ופתח ואמר אליו משוכות ומתוקות ככה: ‘מה? נוסעים?’ כה תמים, כה תינוקי, וכה מרוצה – עד שהפריצו עליו הכל צחוק גדול ומתגדל יותר מכוחו. ונעשה ברור כי לחינם הכל, ואפילו תריב קשות ונוראות עם מוֹטה ותטיח בו דברי־בלע – מה ייצא מזה? הצחוק גוַע ומאום לא בא תחתיו. פינילה התרומם, וככלוּא בתא צר, ניסה להסתובב ולשוטט אנה ואנה, עלה ורדת. מישהו התחיל מרָטֵן על הרעב, לא לאכול ולא לשתות. מוֹטה חוזר ומזכיר כי כבר הגיעה אספקה, ועד הערב לא יחסר כאן דבר. ומכיר ויודע כי הגיעה שעתו לפרוש, אלא שאינו מוצא כיצד. ואל גידי הוא שולח מבט, אל אותו השמוט לו מן הצד בחיוך מטופש למדי, שאינו חיוך, אלא קפיאה של גסיסה, ופירוש מבטוֹ, כנראה, אישור כי אכן תגיע התחמושת עד הערב, וגם כלי־עבודה, אם אין פירושו אחר, מי יודע מה. ועוד מוצא עתה מוֹטה מציאה גדולה וגאונית, ואומר במאור־פנים, כי הנה ישלח את הג’יפ שלו מלמעלה, מן המשלט הערפי, ויוריד לכאן כל מה שכבר נמצא שם בעין, ולכאורה מה עוד בכוחו לעשות ולא עשה, או לא יעשה, עד הערב? ובכך טוב ונכון להיפרד, לולא צורתו המדאיגה של גידי – מונח לו מן הצד חלקו בצל חלקו הפקר לשמש, ואין לשפוט אם עיניו פקוחות עד סדק – או מעוצמות עיצום־צלמוות של פגר. ‘גידי?’ מנסה מוטה על דרך התמיהה והסקרנות, והלה רגע לא מודיע כלום, ואחר־כך מקמיט משהו בסדקי עיניו, ושום העויה של תבונה אינה מאירה פניו, ואין איש יכול לנחש כמה טוב לו לאדם להיות מן הצד. לראות במחזה הויכוח כשלא הוא גופו גיבור המשחק, אותו מסכן המבריח בלמלוּמים עדת זאבים סבים עליו סביב, אותה עמידה מבישה המנסה בהגיון ובשכל־ישר לישר עיקושי יצרים שואגים בהמון, פעם מוֹטה ופעם אורי, וזה האחרון, הגבוה, רחב־הכתפיים, ויפה־התואר ופרוע־הראש, בחור חסון, ששוקיו עמודי־שחם, וידיו גלילי־פז, איך הלז שכה נקל לדמוֹתוֹ לבוש חולצה לבנה וטריה, מכנסים גהוּצים למשעי, ושערו רחוץ ולח ומסורק, בחור תימור ורחב־שכם, חטוב שפתיים קפוצות, כזה אחד שיודע מה לפניו ומה חפצו, ואפשר לסמוך עליו והוא עצמו סומך על עצמו, ואשרי חוסה בצל כנפיו המאבירות, בחור שיאֶה לו אופנוע, שיאֶה לו סוס רותח, שיאים לו מכנסי־קטיפה מהודרים וחרב, שיאֶה לו מצעד עם דגלים ותופים, שיאה לו בחורה יפה שכזאת – מאותן שלא בשבילך נועדו, ושאתה יכול רק למות לרגליהן – איך הוא אורי יוצא מכליו מקצף אין־ישע, אה אורי אורי… לא. אין עוד מה לומר, לא היה גם הרבה לומר מקודם. אין עוד שום כוח להמציא עוד דבר לאמור, לא שום פסוק הדוּר־נאה בפי מוֹטה. הכל יבש ומבוקק. בוקה, מבוקה ומבולקה. אין עוד כלום, אפס. מוֹטה מכעכע בגרונו. כאילו מה. ממתח כובעו סביב, ועומד לצאת. – ‘טוב, אומר מוֹטה, אני אסע ואסדר הכל. מה שאפשר.’ – אמר מוֹטה תמצית הכל. ‘תבינו.’ אמר והוסיף עוד מלה, משום־מה. ואילו פינילה הניד ראשו ואמר: ‘אנחנו מבינים. מבינים מצוין. מרוב שאנו מבינים – לא נישאר עוד מעט בחיים. כל־כך אנו מבינים.’ אמר פינילה. דברים מוזרים בצלצולם. ‘נוּ־נוּ!’ פייסוֹ מוֹטה. ושאול לא טמן שתי מלותיו שלו: ‘תמיד אנחנו.’ במרי ובלעג. ומזג־הרוח נעשה כזה שאיש לא יוכל להבטיחך מפני סועה של דברים, שמוטב להקדימם ולא לעמוד בנסיון. לעזאזל – הכל מן החום הנורא הזה. מוֹטה פורש על פניו העוָיַת בן־חַיִל ומתכוון למצוא מין ‘היו־שלום, החזיקו־מעמד’ מצלצל – וגם נאמר בקול גדול, אילמלא הקדימו אורי ונושא לפני החבריה משא־פרידה, כשכפות ידיו תומכות צלעותיו החומות, זהובות הפלומה, ומבע פניו דומה מאד לתוכן דבריו; ככה: ‘אתם רגילים שמוכרחים להתבסס רק לאחר שבורחים והכל מיואש, וצריך להתרגל להתבסס גם כשיוצאים קדימה. וזה הענין: להתקדם. להתקיף. להתכונן. ולא לבכות. להיות גברים.’ אמר ויצא. ובתוך המולת ‘חמור!’ – ‘טמבּל!’ – ‘שויצר!’ שנתפרחה נתגעשה אחריו, לא נותר עוד למוֹטה אלא לנפנף ידיו לשלום, להיטשטש אל הפתח, ולהפוך עורף ולצאת. אף גידי התנער מרבצו המפוגר ויצא לנחוֹת אותם דרך.

 

פרק שלושה־עשר    🔗

- ‘ואם כן? לא־כלום!’ סיכם צ’יבי את הכל. וגיחוך, דומה מאד לליעוג, עיוות פינות פיו. ואין משיב דבר. פינילה ממשיך לשוטט עלה ורדת. שאול הפקיע עצמו מן השאר – והשאר אינם דוברים דבר. דבוקים בגבם לכותל, בשֵתם לאדמה ובכפות רגליהם, מצומצמי־מבט, בטלי־זרועות, ואינם דוברים דבר. שורת־אנשים שפופה דבוקה אל הכותל המצל. כאשר היית יכול לראות לעת־צהרים חמה בכל כפר ערבי. צ’יבי סר אל הפינה וחוזר עם מלפפון וביסקויט ומפצח ונוגס וגם בא מול אותה שורה, וחוזר ומפצח ונוגס כנגדם ואומר להם ככה: ‘מה אתם ככה כאילו חירבּנו לכם על הראש?’ וכשאין משיב דבר, הוא מדחק מקום נוסף לדיבור נוסף: ‘לא תחזרו הביתה כל־כך מהר! שכחו! יותר טוב שלא תעשו לכם אשליות.’ ונראה שדבריו יורדים חדרי־בטן, לפי שהוא מוסיף ביתר תוקף: ‘מה קיויתם ממוֹטה? מה הוא יכול לתת לכם? זה תלוי בו? או במ"פ? או במג"ד? זה ככה.’ ומישהו מתנשף בכעין אנחה. עליו מצביע צ’יבי בגידמת המלפפון: ‘רציתם מדינה, לא? אז שבו בנחת. ובמקום לילל – אִכלו משהו. תמיד, טוב מכל לאכול ולשתות. וביחוד כשחם בחוץ. איפה אַברוּם, הפרה השמנה, - לך להביא מים!’ אבל אַברום מזעיף פניו האדומים: ‘לא שואלים אותך!’ ודוחה בשתי כתפיו. ולא הוא בלבד. הכל מזעיפים פנים. ואולי זו שארית הנחמה: שהכל זעפים, שהכל לבם מר. שהכל שדפם החום עד חרבון, שהכל, הנה, תפוסים ולכודים יפה־יפה. רק צ’יבי מסתובב, מסיים לעסוֹ, מקנח פיו באגב ידו, ובא אצל רפי, היושב ראשו בין כפותיו ומרפקיו בברכיו, וברכיו משוטחות לצדדין: ‘שמעתי שאתה מת לתת לי סיגריה.’ אומר צ’יבי אל רפי ומגהק. ורפי, שצל ההעויה שחלף על פניו העיד כי אך בקושי המיר דיבור נפשע, אדום, שעיר ורוצח, בחשיקת שפתיים, ובהטיית גו כדי תחיבת יד בכיס והושטתה אל צ’יבי אין הגה, ובהגבהה ושמיטת כתפיים לציין כי אש אין עמו, חוזר ומתמוטט תחתיו, גוף ונפש, כנאד שנבקע ונתמעך ארצה. וזה הביא את צ’יבי לידי כך שירתיק וילך בקצה הסיגריה על צפורן אצבעו, להדק את תכנה, וישוטט עיניו למצוא אש ולאמור: ‘פחד להביט, הפרצופים האלה! אתה גם כן! גיבורי ישראל! מה יש מה!’ וכשהאחיז אש באוד הסיגריה, שדויד העומד נשען לקיר, השאילוֹ לרגע, מצץ ושהה עד שפלט כמה פקיעות ואמר ככה: ‘הלא אפשר לחלות רק מהבטה בכם!’ אמר ומשך כתפיו השרירניות, השעירות ככתפי דוב, וסבב ויצא את שער חצר הבקתה כשסובכי שוקיו מרטיטים גמישים. ונתבצרה שתיקה מחוספסת וצהובה לכל העולם. אפילו לכעוס היטב, עד פריקת הכעס – אין בך רוח. ובעוד מה, כבר היו מהלכים פה ושם מיני קולות פיהוק, מיני צווחות־פרא ונהמות חיות־סוּגר, פיהוקים עד צאת הנשמה, פיהוקי אָבדנוּ, נגזרנוּ לנו. אותו עובדיה שראשו היה נסעד עקום בכותל וברכיו יוצאות מוגבהות מלפניו, היה כבר ממש ישן ופיו פעור, מחמת בלימת החוטם, שינה קשה ולא נוחה. ואי־בזה היה פלוני משריק חרש, אבל זה אינו אלא עמיחי כפוף־הראש, כאילו אמנם אין עולמו אלא מעט החלל שבין חטמו ושתי ברכיו הסמורות. קלקול של חיים. ואפשר שאין לך עתה חכמה מרובה מזו אלא אך לישון. הו, לעזאזל, מה יהיה עלינו. חיים שנשאר מיושב אצל נחום עמיתו, רק עתה התחיל תופש מה פשר, והודף במרפקו קלות את נחום: ‘מה בעצם רצה פה מוֹטה?’ אלא שנחום יבש ומיובש, מגביה כמעט גביניו וחוזר ומשפילם וקומץ שפתיו. ‘לא נוסעים?’ לוחש חיים ומכרכם פרצופו מרוב עיון והמתנה לדברי נחום, אלא שהלה אינו אלא פולט נשיפת־גניחה שפוטרת אותו מהכבּיר מלים. פיהוקים קשים מכאן ומכאן. פינילה מצא שמיכת־צבעונין של הערבים, מכותמת כתמים שונים, והציעה למראשותיו, והתרווח שכוב מלוא אָרכוֹ, שיכּל כפות־רגליו זו מעל זו. אין קול אלא שריקתו הקטנה של עמיחי. ענן התנומה עוד רגע יבלע הכל. שאול עוד מספיק להיאנח, מעֵין מי יתנני במדבר ואשא נהי. אה. לא. אפשר להתפקע.

גם ברזילי וגם דויד, שנכנסו ובאו בשעתם לשמוע מה יאמר מוֹטה, ונשענו בקיר עד תום הצעקות – הפכו ויצאו וחזרו אל הקיר החיצון שמעל שוּחַת ברזילי ואל הצל המועט שלהם, שקצת נתלכסן, וחיש־קל באה והשיגתם גם הם, אותה תנומה מכבדת וחמה, והתחילה מעמעמת סברתם בזמזום לא־איכפת ובטשטוש שאין לו סוף. נפלֶה מאד היה פתאום רחמים. כשעקר ובא וגרר עצמו והביאוֹ, נרפט ומצומק, וצנח על־ידם ולא היתה בו מלה לרפואה, אלא ביטוי יתומי שכזה, שתוקי שכזה. ועד כאן תכלית כוחו, וכאן הוא תם, עד אותו רגע שגילה את המימיה. ונטלה בשתי ידיו, וינק וינק, ארוכות וגנוחות, ינוֹק ונשוֹם עמוקות, ופיקתו מתרוצצת מחודדה, ינוק והיאנק לסירוגין. ובחוץ למטה, הוא לנפשו, היה צ’יבי מנסה להתקין לו ממקל ומשמיכה מעין סכך מעל שוחתו, הוא מקים וזו נופלת, הוא בונה וזו כושלת, פעם מחמת הרוח, פעם מחמת כבדה, ואורך־רוחו מתקצר והולך, וכל זה עשוי אולי להיראות משעשע למדי, לוּלא שהוא מעבר למרחקים, מרחק־מרחקים. פרקדן מוטל דויד, מצודד, עיניו באיבוכי האדים הבהרים הממוגמגים, שנפתלים בשמי רקיע, מעיבים במין עכירוּת נוקמנית את התכלת הגבוהה מהם. וחותלים הכל בגיזי צמר מנופץ, קלויים וצחצחים, כמין תוהו־ובוהו לא עז, קלוש ומרוּפּה חום. עולם של קווקווים מטושטשים ומתהפכים, פורחים וגואים לתוך איזה עולם אחר, מפורש יותר, שבתוך תוכו קווים מתדייתים להם ומסומנים מוּתוים יותר, כאיזו שׂדרת־ברושים מצלה מאד, כהים כשפך דיו, ואיזה יום־חמסין רחוק אחד, כבד ומהומהם, כושל ומזמזם כשיכור, והיית אז, פעם רחוקה אחת, חוזר, כאילו, מן הכרם, לעת צהרים, קצת אתה הוא לא אתה, וקצת אתה הוא אתה, ואיזו פלונית באה בשדרה, רוחקה אחת, אדומה כמוּסקה, והולכים בתוך הצל הכבד, המחניק, בוססים בחול המרופד חַטי מחטים יבשות ומתמוללות למגע, ויש בידך אשכול ענבים שחורים, מעורפל־עין, מוסקט, והלזו צוחקת פתאום, ופוערת וחוטפת לה בפיה את דד האשכול, עד שמתפצע המיץ ושוטף על פיה. ואתה צועק עליה, חמוֹרה, מה חטפת, וצוחק וגוחן ופתאום ומנשק מעל פיה את המיץ, את הנטף המתוק – והיא נענית ומחבקת אותך להתגושש, ועד הלמוּת־לב, ואחר־כך נגמרת לה הנשימה כמעט, ובקושי היא מוצאת לומר יא־חביבי, וממלאה אויר חדש את חזה, וצוחקים והולכים הלאה, יום־חמסין אדיר, שדרת־הברושים. צהרים בוערים, ומתערבבים התחומים, וכמה טוב היה להירדם עם רשרוש כְּלָך־זהורית כזה בתוך תוככיך, עד תחתית, ולשכוח ולהירדם כמעט בתוך עצם מגע־עדנים כזה, מצחיק, והיתה לה חולצה חסרת־שרווּלים, כתף חלקה ומעוגלת, ופנימה לקו השזפון מציצה חלקת־עור לבנת־צחוּת, הו־הו, ומכנסיה הכחולים היו קצרצרים מהודקים. ולעזאזל אני נמס. דממה רבה וגדולה ואחת. נמלה מטפסת ועולה בתוך סבך השׂיער שעל הרגל, תועה בסבך. מרחבי עולם נדמו. ומה יהיה? מזמן, רחוק, הרחק. הו, משעמם. והשקט. וכלום לא. כלום־כלום. אפשר להתפקע.

אחר־כך נשברה פתאום הדממה בכחכּוּחַ מנוע וטריקת מפלטוֹ, וכשקפץ ברזילי על רגליו בבהלה ורץ להציץ מפאת הבקתה, התברר שהרי זה כבר הג’יפ יורד ובא מן ה’ערפי', עמוס ומעומס ומהכּר כברוָז. ומיד גם עלה קול ענוֹת מתוך חצר הבקתה, קול עם ברעוֹ, שנתחלף כרגע והיה לרטן תרעומות וקריאות־תגר – ומסתבר שנהג הג’יפ, אותו פרצוף קובצ’יק, אין בפיו אלא שיר־מזמור אחד: יאללה הורידו ואני מסתלק – חם לו לאברך, להסתלק אִיותה נפשו, אל מקום פלגי־מים ונאוֹת־דשא, ולשהות חצי שעה במשלט קדמי – כבד ממנו, פרצוץ מחוק זה – שכדאי מאד למעכו משהו ולרקעו משהו בכמה סנוקרות הגונות, למען ייראה כפי שראוי לו להיראות; ועוד מסתבר כעת כי בבואו לכאן בדילוגים ובטלטלת מדחפות על־פני הסלעים ובני־הסלעים הפזורים כה וכה, מצולקים מהמורות סמויות – לא בגפו בא, אלא רפי בא עמו ויעקבסון בא עמו, וגם ג’ריקן מים שהתריז על סביבותיו בשחצנות לא פקוקה, וגם פח מציות־ביסקויט מעוך ענה שם בקול־הברה פחפחני על כל ניתור וניתור, וכן עוד היו שם, לא ברור מדוע, שלושה־ארבעה אהלי־סיירים מגולגלים באָנסם כבלויי מְלָחים, ובתוכם היה משוקע ורגליו חוצה, אחד בעל זקן חיות־הנגב, כולו מחרף ומזיע, חורק ושותת ארס, וגם שלושה ארגזי תחמושת, ואפילו מכוש אחד (שהוציאו בכוח מידי אנשי ה’מסייעת', שאף־על־פי שאינם צריכים לו – הרי עקרון גדול אחד שהיה נקוט בידיהם מנעם מהוציאו מידיהם: לעולם אַל תתן! וביחוד לא לגידי, שמוניטין שלו, כידוע: לעולם אַל תשיב, והדברים ארוכים וידועים), מכוש אחד נחבט שם בין כולם – ובא לך עכשיו אותו פרצוף משוקץ, קובצ’יק הנהג, כלאי כלב ושועל, וצועק יאללה הורידו ודי – עד כדי שנשכח החום ונשכח הכל, ויצאו הכל לפרוק זעמם על אותו שזימנוֹ מזלו הרע לפניהם. הה, צאו והכינו מִספד על קובצ’יק הנהג, הלה לא ייצא חי מכאן. אלוהים עֵד כי רק החום הנורא הזה, המרפא גם את העַז שבכעסים, והג’יפ החמקמק הזה – הם שעמדו לו לפרצוף הכלב להימלט בקול יבבה צורמת וחדה, בלי חוס על כלום, ומי יודע כיצד יצליח הלה להינער ולרחוץ עצמו מכל מה שהטיחו אחריו, ניווּלים ושיקוצים וביזויים נוראים, אותה שעה רותחת, לולא שממזר רגיל בהם מטבעו, ואינו חש לכלום שבעולם. בין כך ובין כך היתה קצת רוח אחרת. נתקבצו סביב אותם שהגיעו כעת לשאול ולשמוע, על הא ועל דא, ושמא אמר מוֹטה, ברגע האחרון, דבר מיוחד, או שמא שמעו, שמא נודע להם, אולי שייקה הקָשָׁר שידר משהו, או קלט משהו, או בכלל אולי משהו, אולי יש דבר כלשהו, הגידו, חברים, שמא יש משהו?… ועוד שכל זה, ועד שגוררים את החפצים כה ומסובבים לראות ולשמוע כה, ומתבוננים סביב, קרוב ורחוק, מתברר כי לא נותר כלום אחרת, אלא רק שאנחנו לכודים, נשארנו לנו תפושים. מה יש איפוא עוד אם לא להקיף את שמוליק הטבח, בעל זקן חיות־הנגב, שצוארו מזיע וכותנתו רטובה, וצהובה מעיגולי זיעה, כתובים חדש על ישן, ולהתנפל עליו כעדת כלבי־ציִד, ולהיפרע ממנו חשבון הכלל – שוב לולא הצריך זה קימה, והליכה, ומאמץ של שינוי – והיא שעמדה לו לשמוליק הטבח. לך עשה דבר או חציוֹ. אבל השתיקה ההיא, אותה שילבוקית ומתפקעת, הופרה, והתנומה נהדפה לצדדים. אחד פותח כעת ושר בערבות הנגב איש־מגן נפל – במיקצב שכל הברה בו קילומטר אָרכּה, ובמין נאקה כאילו חייו תלויים בדבר, עד שקשה לבקתה קטנה כזאת לשאתה, ומן הראוי לרגמו באבנים, זמר זה, נוסף על מה שמרגיז השיר הזה מעיקרו, הוא ומלותיו ומנגינתו, ו’לא נושם הנער' שבו, ו’אמא אמא' שבו, תיבשנה ידי מי שהמציא שיר כזה ויעמוד־נא לו הזמר בגרונו. אבל עוד שנַיִם־שלושה מצטרפים לו לזמר – כיון שכך, ובכוחות משותפים חנקו אותו בקרוב. טוב. כבר שכבנו אפרקדן, וכבר שכבנו על ימין, ועל שמאל שכבנו, וגם התהפכנו על כרסנו ושכבנו, וראשינו היו קלוטים במזחי המרפקים, ואסופים בכפות, ותמוכים באגרופים, וכבר כמעט ונרדמנו וכבר כמעט ונואשנו מתנומה, וכבר שרנו, וכבר חדלנו משיר, וכבר פיהקנו, וכבר אמר נחום כי צר מה צר ששכח לקחת עמו את מפוחית־הפה שלו, וחיים כבר ענה ואמר אל התקרה שמעליו לאמור: באמת חבל. ומה עוד? בשם האל ועדת מלאכיו: מה עוד? עמיחי לא פסק משרוק משרקתו הקלה, הדקה, שבינו־לבין־עצמו, הפרטית, שאיש לא יוכל לנחש לפיה דבר, ושום הלצה או זלזול לא ישיגוה, כשם שלא ישחיתו דמותה הטהורה של אחת אדומת־שׂיער, נערה – אגדה, שאפילו שמה לא ייאמן, ויהוּלל אביה דק־הרגש וטוב־הטעם: לילך… תחוּב לא פעם, בזר הפרחים היה כתוב שם ברהטה, בגמדי אותיות ובניקוד: הוֹ לִילָך, כּוּלֵךְ לִילָךְ, לֵיְלֵךְ לִילָךְ לִי וָלָךְ! – פֵיָה של לילה. בריה של אגדה. מה פה יודעים. מה הם מבינים. בולי־עץ. אפשר להתפקע.

שוב מכרסמים ביסקויט. אבל מנסים לשיר. יושבים שעונים בכותל. שרים את הזמר הנודע: ‘הוּ פא־פא־א־א, בילא־סאבּא־א־א - - -’ ואחד שנמלך לשאול מה בעצם פשר המלות, נענה מיד כי זו תתרית וביתר דיוק: העגה הנהוגה בחלק ההררי של אותה ארץ מהוללה. ובלשון בני־אדם, פחות או יותר, הרי זה: נשא דגלנו רם, ונבקיע למרחבי הים! שעל זה עונים הכל בקול חזה בריא: ‘הֵי!’ רם ורב, וחוזרים חלילה להתחלה, הוּ־פא־א־א בילא־סא־א־א - - - וכולי. ובעקב אותה קריאה גדולה, אותה קריאת־חזה בריאה, נזכרים ועוברים קול אחד, אל זמר קרוב יותר: ‘שושנה, שושנה־שושנה!’ וצפויה היתה עוד התרוממות קולות של ממש – אלא שזו לא באה, ונראה כי איזו הכרה מפולשת חתכה אז. אולי בעקב גניחה סתמית, זו או אחרת, כי מה לכאורה כל השירה, לכבוד מי ולכבוד מה, לשבת לשיר שירים על לב כה רע. או אולי שוב אותו חום ארור, מלהיט אזניים. או הביסקויט היבש ועבש, שריח שמן־מכונות מקולקל לו. או פיגולי ביאושי הזיעה, או העייפות. או שממון אכזרי בלא כסות. או כמה מהם יחד, אם לא כולם כאחד. ועומדת לחזור לשלטונה אותה שתיקה צהובה, שהציקד בחוץ, הוא לבדו, מתוה על פניה קוים ארוכים כרצונו. מה השעה? – אחת. מה? – אחת. אחת? ומתי שוקעת השמש? בשש בערך. אז מה עושים? לא עושים. ואם כן איפוא? לא, אין אם כן. ככה. פשוט ככה. זה ככה. בדיוק. כן. כן כן, אחת אמרת? כן. רק אחת? כן. הו. כן כן. ככה. מי שם נלבט ומדבר אין קץ, עד שנמאס להיות נוגע בהוייתו? כמובן, שמוליק הטבח, ממלמל דברים, מסביר הסברים, טורח להצדיק, טרחות־טרחות, כדשא פרא, ואתה רק גלה לו כמעט סימן הקשבה – והוא עליך, שלך לנצח, מזמזם כדבורה שאבדה כוורתה, כזבוב שנלכד בכוס, עד שיסתאב, למעלה מכוחך לשאת, או עד שתטיח בו נעל להסותו, שתוק פגע־רע! הזמן דמם. מה לא דמם. נים תנומות. תומם עד תום. שום הרהור מיוחד, גם לא מיוחד. לא הזיה. לא ידיעה. תרדמה אין־שינה. הו, תרדמה. נא לא לדפוק. בית ישן־נושן שלנו. פלא שעדיין קיים ועומד. גג רעפים אדומים, רשרוש ראשי דקלים, חרוכי־קורה (אמצאה ליפטר מכפותיו היבשות בלי לטפס ולנסרן). הבהקות רטובות, כאילו, מבליחות בכפות נוטפות ציצת השׂיער, למעשה שקע כבר אמצע הגג, ושיפועו נתערסל, עד כי האזיבו רעפי הלזבזת, וקיר המטבח העשוי לוָחים מאפירים מיושן מבחוץ, ועששית־הנפט התלויה במסמר על הקיר, עבה שכבות הסיוד מבית, ובמושב הכסא הקלוע קש רובצת מיצי ככדור־שיער מנומר. בחצר חצילים מושקים. עגבניות מושקות. תירס מושקה. ירוק־כהה. עשיר־זבל. גדילי־תפרחת לבנים. למעלה כחול, כחול עד כחלוּת. מקום נורא קטן. בית שקט. הזמן לא זז. נורא שקט. רעב מכרסם במעיים. ואולי פשוט לקום וללכת. או אולי פשוט לקרוע את הפה ולצעוק. מה אתה נדחק, נבלה. זוז קצת, מה אתה, שלך הכל? ויעקבסון מדחיק ראשו אל מצעו הצבעוני של פינילה, הכר המעופש, לאכסן ראשי שניהם, שכן עדיף רוך מעיפוש איזה שהוא. מתון־מתון מוציא חפיסת סיגריות, מגלגלה מתון־מתון בין אצבעותיו. לומד עטיפתה הנוצצת, החלקלקה, הלועזת, מכל צד, מריח ומתבשם מניחוחה, מרחקים אחוזים בה, מנסה לפענח כמה מלים נכריות, עד שלבסוף, בטקס לא קצר, ממליט מתוכה סיגריה אחת ומציתה, מוצץ ברוב קשב, מבחין חין סגולותיה, ופולט לאִטוֹ סילון שלם של הנאה שלמה. – אהה – מתנשם כעת אַברוּם ואפילו מתאמץ ומתרומם על מרפקו – למי יש סיגריות כאלה? – שכב בשקט, אומר לו יעקבסון – לא תקבל. – למה? נעלב אַברוּם בעלבון מפורש. – לךָ טוב גם לעשן עשב. חבל שתקלקל אמריקאית טובה. אמר בקריצה. – לא צריכים את הטובות שלך – נשף אַברוּם עלבונו. – או שתבקש מבּני קצת מן המין שלו. – הוסיף יעקבסון עשן כחלחל. בּני מגביה ריסיו לשמע שמו. אמרת משהו? – לא־כלום. מושך יעקבסון ומנער עצמו מן הכל, הופך גבו אל השאר, ומתמכר למציצת הניחוח שלו. – חשבתי שאמרת משהו. מפעפע עדיין בּני, ורחמים שאצל רגליו פוקח עיניו. – חשבת. אמר יעקבסון מעבר כתפו. כן – אמר בּני. כן? – אמר יעקבסון. כן – אמר בּני. נוּ – אמר יעקבסון. מה נוּ? – אמר בּני – אז מה? – אמר יעקבסון. – אז זהו. – אמר בּני. – כן זהו. אמר יעקבסון. ונמאס. ולא־כלום. מי צריך אותך. בשביל מה אתה. מה חפץ. הכל דומם תחתיו. ריבון העולמים, אז מה? אז מה? אפשר להתפקע.

אחר־כך, מתי שהוא, אירע שצ’יבי בא אל דויד וברזילי המנמנמים בחוץ בצל החיור של כותל־הבקתה הצפוני, והיה מוזר כשפתח פתאום ודיבר מעליהם כזאת: ‘גידי איננו?’ – ‘מה?’ תמה עליו ברזילי. ודויד: ‘חסר לך?’ אבל צ’יבי הוסיף ודיבר: ‘יש משהו.’ אמר צ’יבי. ‘אתה לא נותן לישון.’ התמרמר דויד. – ‘רואים גם מכאן.’ אמר צ’יבי והיה דבר בקולו. ‘מה?’ – ‘קום תראה.’ – ‘דחילךְּ. תן לישון.’ אמר לו דויד. ‘הביטו שמה.’ עמד צ’יבי על שלו. מוזר מאד. מוטב להתהפך אחרת ולשלחו לעזאזל. ברזילי מתרומם קצת, בלא־חמדה, וגם דויד מאריך צוארו, עד כי ראשם נרום מעל שלולית הצל, ורגע מתכהות עיניהם בבוהק המלוהט, הדומם, שעליו מצביע צ’יבי, ישר צפונה, מעבר לכתף השלוחה. ‘שם. מה אתם רואים?’ – ‘לא־כלום.’ מרפרף ברזילי בעיניו, אבל דויד כבר קימט בין גביניו קמט של צייד שריחרח טרף, קשוב להדרכת צ’יבי: עם הואדי, וימינה, ועד הקפל – על הרכס. ‘השיחים?’ – דיבר דויד בהתעוררות. – ‘שיחים? – ביטל צ’יבי – זה מתנועע! תראה את האבק!’ – ‘אבק? – נחרד ברזילי – מה עולה על דעתך?’ – ‘עכשיו! ראית?’ טרח צ’יבי על דויד – והלה צימת שפתיו וצימצם עיניו. ‘מכוניות? – אמר דויד – משאיות?’ – ‘מכוניות. – אישר צ’יבי – משאיות.’ – ‘מה אתם רואים – התרגש ברזילי – אני לא רואה כלום!’ לא שעו אליו. ‘שלוש.’ אמר דויד. ‘שלוש.’ אמר צ’יבי. ‘שמע!’ אמר דויד. ‘זהו!’ אמר צ’יבי. דבר שהוא נתכווץ מאד. ברזילי עדיין אינו מאמין. ‘אין משקפת – הוא מתאונן – מה יודעים בלי משקפת…’ – הוא מנסה לדחות, ‘אולי סתם מכוניות?’ – הוא מנסה אחרת. – ‘אין סתם.’ חרץ דויד קצרות. ‘אז מה?’ אמר ברזילי, טיפשי למדי. ‘עוד נראה.’ השיב דויד ונטל גבעול קש אל בין שיניו כדי להרהר, ועיניו מצומדות שמה. כעת גם ברזילי מבחין פתאום. שלושה ענני־אבק פעוטים נשתרכו שם, ישנם ואינם, על־פני קו האופק אחר שלוש צורות שחורות פעוטות. ומה שאפשר היה לדחות ולכפור בו – אי־אפשר עוד, והמעיים נלחצים פתאום מן הוַדאוּת. בן כהרף עברת קו המסיים כל מה שהיה עד הנה. סביב מבליח העולם באדים רצים, ובתעתועי הבל. אולי אדיש, אולי מחפה על הנִרקם, מעמיד־פנים, מיַשן. ואותן שלוש צורות זוחלות היו בלתי נמחקות, גם כשעוצמים ופוקחים, וקיימות כעוּבדה. הרי שזה… ברזילי קפץ לשוחה לטלפון. אחת ורבע. העברת כוחות? סיור מפקדים? הכנות, הכנות. מכינים. השקט הזה – רמאוּת. מעגלים הותווּ סביב. עד שאתה פה משתעשע בהתעלפות מן החום – סוגרים סביבך את המעגל. לבסוף בא קולו של שייקה, ואחריו של גידי, שפלט אה!' נפתע וממושך כששמע מה, אף חזר פעם ופעמַיִם, מטופש למדי, אם אמנם, אם הם בטוחים, ועוד אמר ‘נוּ נוּ’ וגם אמר שהנה הוא יורד ובא ואַל יגרעו עין. הרי לך. ובכן? ירדה בדידות צובטת ללב. או אולי להכריז בקול, להקים אזעקה. שב, שב בשקט. וגם יכול, בכל־זאת, להיות לא־כלום (וגם, עם זאת: הה, סוף־סוף יהיה ויבוא!). וגם, לא חכם, קול אחד, פנימי, מתחיל מתיבּב. טיפש אחד, שתוֹק. דויד, חרוז שפתיים, נעוץ כולו במרחק ההוא. אין עוד שום ספק, ופלא איך לא צעקו הללו לתשומת־לב עוד קודם. פתאום ושלושה אבקים פעוטים נסרחים, נעשים מרכז כל הנוף והעולם. פעוטים במרחבים הגדולים עד שאין תנועתם מובחנת כמעט – וגדולים עד הכהוֹת עין הארץ. כעת נכנסו, בזה אחר זה, מתונות, כבחלום, אך בדקדקנות של נמלה שאינה יכולה לפסוח על חריץ או גבנון, אל תוך שקע שעל דרכם, ואחד־אחד, כעל־פי אות, נבלעו ושקעו, רגע התנפנף אבקוֹ של כל אחד ומיד שקע, ואפשר בנקל לכפור בכל מעיקרו. וגם יכולים הם לפנות עתה אל אשר יפנו. לאסוף תבואות מן השדה. או אבטיחים מן המקשה. או למשוך ולנסוע חברונה, דרך דויימה, אִידנה ותרקומיה, לשתות שם בּרד קר בסככת־הקפה המרובצת מים. אהה, האם זה מוכרח, האם זה מוכרח? (עשה שלא יופיעו עוד! שלא יופיעו, שיסובו ולא יופיעו עוד!) – יושבים ולוטשים עיניים. התבוננות מרוכזת, רצינית, לא מעפעפת. כעת צף עולה אחד, ואחריו שני, ואחריו השלישי, בזחילה אטית אך רצופה, שאין במה לעצרה. נבואות־הלב הקשות ביותר – יתאמתו. לא דיברו דבר. התבוננות כה מרוכזת עד שהכל פתאום מתהפך והופך טשטושי קוים מהבהבים והעיניים מתמלאות ערפל בוער. זוחלים להם בדייקנות. ואולי אפילו יפה כך. היות נקודות שחורות פעוטות זוחלות, במרחבי העולם הקלוי. ההתמדה, העקשנות, הרצון – וכך צריך, וטוב שכך? אם יעברו את קו האופק מכאן ומזרחה – אין בהן כלום, והכל שלום. אם יתעכבו, או יפנו דרומה, אלינו הן – ומלחמה. תיק־תק השעון נעשה פתאום מוחש עד הרקות (או הולם הדם הוא?). בלא משקפת לא תבחין מכוניות צבאיות מֵאחרות. עדיין אפשרויות שונות פתוחות. וזה שלאור השמש, בלא פחד, בלא הסתר, בלא הסוָאה, – מה זה אומר? אבל כך גם סובבים האוירונים שלהם בשמים: לאור היום, נמוכים, חזור וסוֹב, הקף וצלוֹל, באין מַכלים דבר. להם ניתנה ארץ. לעזאזל, זה מרתיח אותך, ארץ ניתנה ביד רשע. והמועקה שבקיבה. הבלתי־פוסקת. האם זה מתחיל?

כובעו הגדול על ראשו והרצועה חוגרת סנטרו – הגיע גידי, מאובק, חם ומתנשף. וגם כשהבחין היטב במה שציינו לפניו, לא העיר דבר, אלא הפשיל שפתו התחתונה על העליונה ואימץ מבטו. הרכס הרחוק היה מפולג בשתי קשתות קעורות ונרחבות, שהולידו תחתיהן צמד ואדיות צרים וחסרי־דמות, ואשר כתף השלוחה העלימה את סוף נפתוליהם המכשכשים בגיא. החל מאותה פיטמת גבעה רחוקה צפונה, שיש עליה עץ וכיפת בית, רוטטים ומרחפים בחום וחוזרים ומתלקטים בקוים מעוּותים לצורה זגיגה ומרקדת, ואשר תמיד תמוה כי אינה בסופה אלא איזו גבעה מאתים ושתים סתמית, ולא כלום חשוב ומופלא מזה – ועד המצוקים הגבוהים, המסמאים בלָבנם, מזרחה, אותם שמעל אפיק הגיא היורד ועורף רכס אחר רכס, עד עצם מחשוף לבנת סלעם פנימה – ארץ חומה וצהבהבת, מתעלפת בחום, באלמוֹניות, חררה כל־כך עד כי אתה דומה לשמוע כמין רשרוש יבש ושדוף, זמר תלאובות של שדה חוֹחי סוף־קיץ נוּקשי־צחיחוּת. פתאום, בתוך כך, אובדוֹת לך שלוש הצורות, מעין החיפושיות, נמהלו באיבוכי המרחבים והמדרונות היבשים שאין להם סוף, המעלים על קו אפקם ריטוטים כוזבים כאילו מימיים, והקרקע מתחת רגליך, לרגע, כמעט חגה־מטה ורק ביגיעת־מה, תתעשת לחזור, ומיד גם נמצאות אותן שלוש חיפושיות בטלות במרחב, אך לא מבוטלות, נעות ואינן נעות, הלאה מזרחה. כאילו לא הן, ולא כאן. כאילו מעֵבר למחיצות של האפשר, או כחלום רע, שצריך להתעורר ממנו מיד. מחשבות? בלי סוף. כל קרון עשוי לשאת מחלקה. הרי שהם כמאה. פלוגה. איש נשקו בידו, נוסף על נשק הפלוגה. חיילים? מקומיים? או באמת אך קרונות של אבטיחים ופניהם חברונה? או דוּרה, או שקי תבואה? והלא לאור היום, בנגלה, ארבעה־עשר אנחנו כאן. מכונה, שני מקלעים, פיאט, מרגמה שני אינטש. שוחות עלובות, גומות ולא שוחות. חמישה־עשר פגז לפיאט. ארבעה ארגזי תחמושת למכונה. אוכל עוד אין. וכאלה עלובות השוחות, עלובות הרבה יותר ממה שתדמה. והחום הזה. וככה. מועקה בקיבה. אין מנוס. לא יהיה מנוס. מצד שני: האם מוכרח שזה מתחיל?

ברזילי כורע, פורש את המפה ומתחיל לחטט ולקבוע דברים: כשלושה ק"מ צפונה, דרך גדולה ממזרח למערב, לרוחב החזית, ממש על קו רכס הגבעות, ועל־כן גלויה ככה. להלן, מזרחה, נפרדת לשבילים רבים, אל הנחלים שלמטה, שאף הוא מסומן כצומת שבילים. אבל בשטח לא רואים כל אלה, אלא אך גבעות חמות, מהן חרושות, מהן פראיות, ארץ מלוחכה וקצורה ושותקת. ולא תכיר דבר על פניה, עד שהעיניים נובלות לבסוף מן המציאות המצולהבת ששם. ופתאום נעשה לך ידוע כי הישיבה שמאחור, זו ההמולה הרגילה, הלא־חשובה, העולה מחצר הבקתה, כחום היום – כלל אינה כזו, אלא, דווקא, פנינה של שקט היא, ושל חברותא, ושל מחסה נוח, שצריך להתפלל כי תימשך ותימשך לה בלא להתפרק, ושלא נצטרך להיסחב להיות מנוסים פתאום במַסוֹת, הו לא. בזה אחר זה חוזרים השלושה אל פיסת הצל שמתחת לכותל דבוקי גב בו, ציחי־גרון. הה, אילו ידע מי להגיד עתה דבר מכריע. בזו אחר זו, במרחקים היבשים, אך בני־החורין, ממושכי הקוים השוקטים, המתוארים מעבר לגב רכס אחד – נבלעו שלוש החיפושיות הכהות, ואבקן ניטשטש־נימוח בעכירוּת הכללית. מה נמצאת איפוא למד? מי יודע מה. אולי שכלום לא תלוי בך. ועוד זה: שכבר אינך מה שהיית אך זה קודם. ונוסף על זה: שחסר־אונים אתה בפני מה שעוד אינך, ושזה עוד אינך – הולך ומתגלגל ובא עליך, הַשקֵט והַכבֵּד (ואולי לא? מוכרח להיות?). הבלים, הו הבלים. גידי הודף תיתוֹרת מגבעתו לאחוריה ומתישב כמשתחרר. הה, מה. עברו להן שלוש מכוניות פלמוניות, חלפו עברו. ענין לדוח־מודיעין שומם. מחרישים. דומה קצת למבע הפלחים ולשתיקתם כשצופים בעבים כנטות הסתיו, בפרוס החורף. ולא עוד אלא שייתכן מאד כי לפנינו הצעד הראשון לתפישת משלט חדש כנגדנו, כמשוער מראש, על אותן הגבעות, על אותה דרך השיירות – ‘מקבילה לדרך שהשיירה שלנו עברה בה, וחוצה את גשר הגימלון…’ מסיח אז ברזילי כקורא מחשבות. גם מוֹטה רמז על אפשרות כזו. ישתקעו להם בטרשי הגבעות הללו, והואדי הגדול יפריד בינינו, ועד שייאחזו, ועד שיתחפרו, ועד שיתבצרו, ועד שייערכו, שלב א' ושלב ב', ושלב ג', ככל הכתוב בספרים, איפה נהיה אנחנו? או מה יהיה כוחנו? אנחנו כבר איננו. כמעט ואיננו. (חשבון מרושע: אתה את נפשך הצלת ואחרים יפרעו את החשבון? שלהם החשבון יותר משלך?) – הו, לא: פשוט יהיו מוכנים יותר. מחופרים יותר. יביאו יותר כלי־עבודה, יותר אנשים, יותר נשק, יתפשו את כל הגבעה, גם את השלוחה הזאת עד סופה, לא יותירו שטחים מתים, ישוטטו בשטח, יחיו קצת את הסביבה, יהיו שמחי־עלילות יותר, פה פיצוץ ושם פשיטה – הנה: ככה זה אחרת. (ועוד יותר טוב היה – פשוט בלי כל זה, מעיקרו לא!) – אהה, על זה לא מדברים. לוּ יכולתי כעת לפרוח אחריהם בחשאי לראות מה הם עושים? מה שלוש מכוניות זוחלות להן בשטח. זוחלות ובאות אין מעצור כמו איזה עונש אין־מפלט. עונש? ואולי אבטיחים? אה, לא. אין עוד אדם בסביבה, מאה על מאה, שלא שמע ויודע על קיומנו כאן, כמה אנחנו, ומה אנחנו, אין עוד תם בארץ ולא יידע. כמה מעט תלוי בך, כמה שאת פיך אין שואל. ובחשוב מכל, במכריע מכל. לחכות. וכי מה עוד? אין עוד. חלשים בשביל שום עוד. זה כמו. לא יודע מה. כמי שכבר נושא בו את המחלה – אפילו אם אינו חולה עוד, כלפי חוץ. וחום שכזה. כמו אולי גורל. ופשוט לחכות. קו אופק עכור סביב־סביב. ולמעלה ממנו עין מַשגחת. אולי. ריטוטי הבלחות מימיות. לא תהיה ברירה אלא לצאת עם חשכה לראות מה שם. לאור היום הם, ובחושך אנחנו. אני וקובי ועוד שנַיִם־שלושה, ומוקשים, ונמַקש להם פה ושם את הדרך ההיא. נתקרב להריח, לשמוע, לראות, לדעת. אורי יירד הנה. בחוליה של חמישה, שלושה־ארבעה קילומטר, הלוך ושוב שמונה, נאמר עשרה, יוצאים באחת־עשרה, חוזרים בשלוש, פשוט: ישר צפונה ובחזרה (אין ירח!) ונבדוק קצת את הבקתה הכפולה שלמעלה ופה ושם, תפח רוחם. אני בעצם עייף כמו חמור. ועד הלילה? מכאן ועד הלילה? ‘לפנות ערב – אמר פתאום גידי בקול, בלי לתת דעתו איך יתקשרו דבריו עם הדברים בכללם ועם השתיקה הארוכה – נמשיך להתחפר. כבר יש מכוש אחד. ויביאו עוד.’ – ‘נורא עלובות השוחות שלנו.’ – אמר דויד וסקר את מחגורת החפירות, כדמות שריטות עלובות בצלע הגבעה. – ‘בכלל’ אמר צ’יבי ונראה שאמר הכל. יושבים. זה סנטרו בגביע שתי כפותיו, זה הציע אגרופו בין סנטרו לסדן ברכו הזקופה, וכרעו האחרת כנוסה תחתיו, וידו רועצת קני־קש של כלום, אחר מַשחֶה ראשו וגִסְסָתוֹ מעל משולש הגומה הכלואה בין הברכיים הכפויות לחוצן, ושתי ידיו אסופות, בטלות מכל וכל, ואילו האחרון בשורה היה סועד כל גוו בכותל שמאחוריו, שתי רגליו זרוקות הרחק לפניו, קלבניות: נושקות עקב וצונחות כף לעֵבר זרתה. ארבעה שהאחריות רצועה שתיקתם. פנים לא גלוחות, חריצי קמטים ככל שיש ברשותו של פרצוף בן תשע־עשרה שנה, וצללים בחגוי הלחיים הרזות. מחרישים מצומצמי־עיניים, ואין דבר לאמור שאינו מסתבר מאליו. הרעב מתכרסם במעיים, מועקה מתחלחלת, ילדותית למדי, סביב הקיבה, ושממון שונק ומרפה בבית־הבליעה. חשבונות קטנים המנסרים מאליהם, לא חשובים מאד, שדי להם גם בחצי משפט וברסק־הגה שהוא, ולא זה העיקר. כלל לא. יושבים ומחרישים. האם זה מתחיל?

מעבר לכותל, פנימה, באו הברות רועשות וצחוק־פתאום, מפי הללו שעוד אינם יודעים. ושוועה צורמת של אַברוּם צלחה ניתרה כפעם בפעם, כאילו פצה יעקבסון שם פיו לסָפּר בדיחות. כדי כך תשושים שם, כנראה, החבריה והחום ממוֹגגם – עד כי אין עוד דבר אלא רק צחוקים כאלה יכולים להצילם מפגירה מבישה, לדחות קצת מועד קץ. אפילו דרך הכותל יכול אתה לחוש בחמיצות האויר סביב הצוחקים, בבאוש הזיעה, ברקק הרביצה המסמורטטת שם. צוחקים וצוחקים. טוב שכאן, לפחות, עולם פתוח, טוב עד שחדל להיות טוב, וטוב מזה, אולי, הוא להיות פנימה, ולצחוק. אלא שאתה חייב, לכאורה, לחשוב. אתה היודע, ועליך ההחלטות והאחריות. לולא שהכל מתפוגג. החום הורס. או הזמן מאַפּס. או החיוַריוֹנוּת המלוהטת שסביב. לא מחשבה ולא מלה של טעם. וגם מתחילה מתרקמת בתוככיך איזו מחיצה של עקשנות, או אולי של רגילות, שאפשר כמעט להיסתר מאחוריה. התחילו מופיעים בשמים רדידים דקים. וקצת מן העכירות הכללית התחילה מתקבצת כדמות בדידי כֶּלֶך נפוצים בטורים צרים וממושכים. עד שאתה נימוק בתשוש, השמים מתנאים להם בשיראין ובשקיפי רדידים. בלי שום נגיעה או התעניינות בך. אבל לפי שהשמש, באין רואה מתי, הצפינה וקצת העריבה, וצל הקיר הדרומי נסוט נתלכסן, והרגליים כבר מוּכווֹת בלהט חשוף ואין רחמים – אין מנוס מקום ועמוֹד על רגליך. ועקוֹר ועבוֹר בכבדות, וגרור את גוייתך הרזה (שרסיס קטנטן גומר אותה מכל וכל), ולנדוד עד המקצוע הדרומי־מזרחי של הבקתה, מנוכח המצוקים הלבנים, הצורחים לָבְנוּת, כמצהירים דבר מיוחד ורב, השד יקח אותם, וחזור שם ושקוֹע ארצה, בין עשבים כמושי חום ואבק, ורגע לפני שחדלים, עוד מציצים באופק האילם, אילם ולא יאמר דבר, רק מתנוצץ לו באַדווֹת לחוּת מקניטה, מעל הצחח הלוהט, והתגנח והתהפך אפרקדן, בפישוט כל אשר לך, ועָצֵם עיניים בקפידה ובגניחה נוספת – וכשעוברת שהות טשטושית שהיא, מתלבן לאין ספק ובלא חנינה – כי אתה הולך לאיבוד, לעזאזל, אח, לעזאזל.

דויד מרקיד אבן קטנה באגרופו, כקוביין את קוביתו. וכי היכן היה טוב יותר כעת לאדם? או, היכן אפשר היה אחרת? ורגע שׂנוּא אחד אתה נזכר את דירת אבא שלך, ורואה אותו, בכבודו ובעצמו, יושב אל השולחן המחופה שעוָנית, מצוירה צהוב וירוק, מזיע בגופיה, קרחתו, ערפו וצדעיו הולכים מים, וקורא עתון־ערב בתאותנוּת, ברעבתנות, כצמא על שוקת־מים, בסיפוק כל יצריו – גומע מן התה ומן העתון, ואלה הם החיים, וכך יהיו עד… אלה כל החיים, ואלה עדיפים – כביכול… אלוהים, איזה כעס ואיזה צעקות כשמישהו מונע ממנו ליהנות כך מן החיים! הרי לך תכלית הטוב. מי רוצה? מי עומד בתור? אני לא. הו, לא אני. לכל השדים: אני לא. ייגמרו פה הדברים ואני אתחיל לי. אני אטרוף כאריה. כל זמן שאוכל. כל זמן שאין לי צורה של אבא. כל זמן שאין לי קרחת. כל זמן שלא סגרו אותי בדירה צרה של שלושה חדרים, פרוזדור ומטבח. כל זמן שאין לי עלי כל הרהיטים המחורבנים, כל זמן שאינני שייך לשום אושר כזה, עם המרפסת הקטנה שבאחורי הדירה, מתחת לאותה שמעליה, מעל אותה שמתחתיה, מימין לזו שמשמאלה, ומשמאל לזו שמימינה, ומנוכח זו שממולה, מלוא הכותל מרפסות כאלה סביב, כולן עמוסות מחרוזות גיגיות ומזוָדות וכל כלים ריקים שהם, ומטאטאים ותחתונים ליבּוּש, כל פליטת הדירה וספחותיה, כל פרבר ה’סלון' המסריח שעמום, הכל על המרפסת הקטנה ככף יד־איש, ולשם עוד באה אמא ומגדלת בשלושה עציצים ובשני חצאי פחים – גירוניום אדום וקצת פטרוסיליה, גן־עדן פרטי, שטורחת להשקותו במימי שיירי רחיצת הדג על קרש המטבח (אני, תמיד, להכעיס, בא ומשתין בעציצים הללו – שימותו!) – בתוך כל זה, באמצע, מתחת נוּרת־החשמל העירומה, בתוך ג’ונגל לולי־הבטון של הדירות והמרפסות הנחמדות – שם יושב לו אבא בגופיה ומזיע, שותה תה ועושה חיים: עתון־בוקר ושני עתוני־ערב. מכל עבריו, צדדיו ומלפניו חלונות פתוחים, צהובי־חשמל, לבלוע קצת אויר, וקירות עמוסי חבלי־כביסה, ואנטנות, ושממון קבצנות, מרפסת מול מרפסת, חלון מול חלון, הולכי־תחתונים מול הולכי־תחתונים, גופיות מול גופיות, תינוק בוכה מכאן, אשה שרה מכאן, ובית־שימוש אחר בית־שימוש מוריד בשאגה מימיו – וכך פורחים החיים! על זה נלחם אדם, לכאן הוא חותר, לכך הוא יושב בתור של קופת חולים ומרפא עצמו, לכך הוא נדחק בתור לאוטובוס, מזיע, רץ ועמל – כדי לחיות, הו, אלף שדים, למה קוראים לזה חיים? למה לכם חיים אם אלה החיים? מה מושך אתכם לחיות? הלא המוות יפה פי אלף? הלא מוטב שתמותו כולכם! אני לא אגיע אל זה! טוב לי בית־סוהר מזה. אני אשתולל ולא אתן. אני ברחתי מן הגימנסיה שלכם, אני אברח מכל מקום שזה יחכה לי. שיתפוצצו. לא תצליחו לתפוש אותי. לא אב ולא אם ולא אשה. לא אתן לאף אחת למשוך אותי שמה, לקשור אותי. אתעסק עם אלף נערות – ולא עם אחת. זו שאני אדבר אתה אהבה והיא תענה לי בתליית וילאות – אשליך אותה כנצר נתעב. בחורה שתחייך אלי בדירות וברהיטים – לא תחייך עוד בימיה. לא תצליחי לקשור אותי. לעולם לא תהיה לי אחת. בחורה אחת – סיכום אחד: דירה וּוילאות. אני מכל אחת אמצוץ לי דבר יפה. אבל כולן יחד טיפשוּת וקטנות־מוחין. אקח רק את הטוב. לא אוַתר על כלום. בזו אחר זו. ולעולם לא אהיה פרפר בקופסה. ותדעי שאני תיכף אבגוד. לא אוכל אחרת. אין באף אחת כל מה שאחד כמוני מתאווה לו, והלב שלי נורא רחב ונורא רוצה. ואני אקח לי. אם אפצע – אירה בעצמי על המקום. לא רוצה לחיות חיגר או גידם. לא אהיה נכה. אפילו יבטיחו לי מי יודע מה. אירה בעצמי על המקום. לא אתן שיעשו ממני נבלה. לעזאזל, מרגיז שאין עמדת־חילופין קצת למטה מן השוחה שלי. במדרון ההוא. הייתי יכול להחיות אז את הגדה התלולה של הגיא. לתת אש לכל האורך. הייתי יכול להשחיל אז שורות שלמות של שחורים… ולא אתן את עצמי. לא אני. מה שיהיה. לא אתן שיסדרו אותי. אני אטרוף. והטיח מאגרופו את האבן הקטנה לפנים.

מי כבר נרדם? צ’יבי, כמובן. חיה שלֵוָה. מי מנמנם והמפה בידיו – זה ברזילי. מנמנם ומתבהל ופוקח וחוזר ומהפך גלגלי עיניים. גידי לבדו שואל נפשו להירדמוּת – ואינו יכול. מתכרסם. עליו ועל ראשו ורק הוא יתן את הדין. הכל יכולים ומוּתרים ברפיון – לא הוא. חם ולוהט וקשה – טוב לכל, ולא למ"כ, ששוחותיו עלובות. אילו נרדמת אך לחצי שעה הלא היית מקיץ רענן כמלפפון! ולא־כלום. ביום קיץ יום חום, עת השמש במרום… בוא אלי, בוא אלי. שלא יבוא אף אחד. שיישאר כל אחד במקומו. שיעבור היום. קל לשבת בבית ולשיר ביום קיץ יום חום. לא עצמתי עין כל הלילה. קפאתי. ולא כתוב ‘במרום’ אלא: ‘ממרום הרקיע.’ וזה חרוז? אילו ידע ‘תרח’ שלנו הזקן, שאני כאן זוכר פתאום את ביאליק שלימד. כולנו היינו ישנים על השולחנות והוא כמו דבורה סביב ברז־מים: ‘בכן תקשיבו, ילדים, תקשיבו’ בכייני. לאבא אמר שסופר גדול לא ייצא ממני, אבל שיש לי לב. הה, כל־כך מזמן. כאילו אני כבר בן שבעים. ביום קיץ יום חום. אני אינני חושב על העיקר. וטוב מזה חצי שעה לישון. האבנים הקטנות האלה. אבא מעולם לא גער בי. תמיד שקוע בצרות. ורק בשנים האחרונות התחיל להסתדר. אז אמא התחילה לחלות. כל תקוותיו – בי. אם אני לא אחזור – הם יתחסלו. הכל בנוי אצלנו שהבן יחזור. דרכנו שלנו, בכלל, סלולה וגמורה לפנינו. עוד בטרם נולד הנער – הכל פתור לו מראש. אינו צריך אלא לבוא ולשבת במשבצת שהכינו לו. הם נורא כועסים כשאומרים להם ככה, אבל זה ככה. מוכרח לישון טיפה. רואים משהו? לא־כלום. מלובן ומסמא עיניים. נתהפך על הגב. ביום קיץ יום חום. עננים גבוהים. כבשים, או נוצות. חבל שאינני טייס. אדיר להיות טייס. לא במטוס־הובלה, כי אם בקרבי. הכניסו אותנו בלילה בין ארגזים וחבילות וחביות דלק, וסגרו כבתוך דוד חם ורועש. אתה מדביק עיניך לצוהרים העגולים, ורואה בקושי כמה כוכבים. וגם למטה אורות פה ושם. וכבר נעצר הכל – ופותחים לך ואתה יורד. זה הכל. וכמה שהתכוונת להרגיש ולשאת בחויה: לטוס! אחרת היא טיסה במטוס קרבי. מהיר. כשאתה משהו בתוך העולם. אתה קובע בעולם. רואה, יודע, רוצה, מוליך, מפעיל. אחרת אילו היה טס לנו אוירון ורואה מה עושות שם המכוניות ההן. ובערב נעבוד. כמו שדים. במה? מוֹטה ישלח. צחוק. כמו כל ההבטחות. לבדך. בידיים חשופות. לא אירדם. צ’יבי נוחר. זבוב עומד על מצחו. אני אבריח. חבל שיתעורר. בחור נאה צ’יבי. שחור. מה אני יודע עליו? מה על אחרים. כל אחד לעצמו. ומפקד בודד יותר מכולם. והכל על כתפיו. איש לא יוכל לעזור. צ’יבי. בחורות צריכות להיזהר מפניו, והן דווקא נמשכות. הוא תוקפני. אמיץ ואוהב קרבות. נטוּל משמעת. רק כטוב בעיניו. אוהב? קרבות אי־אפשר לאהוב. מספיק לא להתרגש, ועל אהבה מוַתרים. כמה שאני שונה ממה שהייתי לפני חדשים אחדים. עוד לפני שנה היינו מקנאים בכל נושא סטן. ברק מקלע היה פורט על נימי שרשי הנפש. לצאת בלילה, עלילות, סודיות. גדנעים רוכבי אופניים מריצי פתקאות. ובאופק אש מדורה קוסמת: פלמח. ואחר־כך היתה טבילת־האש. והתחיל המוות. והפחד. התרגשות נוראה ופחד. ואחר־כך תקופה שניה: לחיות. רצון לחיות. תאוָה לחיות. לא ליפול. לעבור הכל מהר ולהישאר חי. תקופת שכרון. כמו כת דתית. דרוישים. בלי מה יהיה, בלי מה הסוף, רק להיכנס לקרב ולצאת חי. כעת, לאחר ההפוגה, התחילו פתאום חשבונות, שיקולים. מבוגרים. מעשיים. מפוקחים. התחיל הכל להיות שונה. וגם אתה. אתם כולכם. העולם אחר ממה שחשבנו. ופנים אחרות למלחמה. או שרק עתה מתחילות העיניים נפקחות. – ומה אחר־כך? וגם מתחילים להתרגל. מתחילים מתרגלים למה שרק אתמול עוד היה מקפיא את הדם. מעשה יום־יום. אוכלים במקום שמתים. מתים במקום שמחַרבּנים. והמשלטים והכל מתראה באור אחר. מה יישאר מכל זה? איך שהוא ישן. ואיך שאני לא. עשרים לשתים. שיעבור היום. שורות־שורות של עננים קטנטנים. לזה כבר ממש ריח של סתיו. מי יודע מה. אילו רק ישנתי טיפה. מה?

דויד חד־העין – התנער פתאום והצביע: ‘תראו!’ כשממול, על־פני אותן הגבעות הצפוניות, שבו הופיעו הכתמים החיפושיים זוחלים באיבכת־אבק, אותם שלושה קרונות, נוסעים חוזרים על עקבותיהם אין־שאון, ממזרח למערב. הרי ש… לא. אז מתחיל בכל־זאת? הורידו פלוגה וחוזרים. הפעם זה ברור: זה בשבילנו. לא יודעים מתי. – אבל זה בשבילנו. ‘הצליפות ההן – רוטן אז גידי – כל הזמן חשבתי שזה לא סתם. ערבושים אינם צולפים סתם ככה אור היום. מישהו היה מאחוריהם. תפח־רוחם.’ נאום שלם וכנראה מיותר. דויד וצ’יבי אינם משיבים. ברזילי שקוד על המפה. כאילו מכאן ניוָשע, אם נזהה מקומן על המפה. ‘אין מה לעשות – אומר דויד – רק לחכות.’ וזו אמת ישנה: ‘אז דחפו הנה פלוגה.’ אומר צ’יבי, ולחיו מעוכה מחמת שכיבה. תנועה אִטית ומתמדת, אובדת במרחב המקיף עצום סביב, תנועת אִטית אך ודאית. ‘השד יודע אותם.’ אומר גידי. אולי הובאו להקים משלט. גם אנחנו אתמול יצאנו בשעה זאת (אתמול? לא לפני שנה?). ‘יעבור זמן עד שיקימו משלט.’ אומר ברזילי. הלואי. הוֹ, הלואי, הכל ורק שלא יתחיל. מיני מחשבות שחשבת קודם, הרהורים נאצלים – פתאום והם בלויי־סחבות, פתפותי פתיוּת של הבל, האמונות והדעות, וההבעות והזכרונות: אתה עומד מול הוודאי. ‘לא חם להם?’ – אומר צ’יבי, ואוסף רגליו. בחור שקט צ’יבי. ולי מתהפכים המעיים. וצריך להיות קשה, לכל־הרוחות. מה כל הבלבולים האלה. תמול נולדנו? מכונה, ושני מקלעים, שטח פנוי לפנינו, מרגמה שלושה מעל ראשנו – אז מה יש! יקבלו על הראש. השוחות עלובות? נעמיק אותן. ולא להיות תרנגולת. המכוניות ההן ירדו להן לעמק נעלם, וחזרו כעבור שהות וביצבצו בכבדות ובשקידה בלתי־פוסקת, בלתי־נמנעת, עד שפלא הוא שאין קול יבבתן נשמע – משל היו ספינות מפרשות להן בנחת על קצווי ים. גם מטליות גיזי־הצמר החוירו והיו רחוקות ותלויות בגבהים רמים מאד ורחוקים מאד, והיו קצת כספיות ושלוות מאד. ולא לחרוד (מוחך ולבך ריקנים. וההוא מכביד במעיים, הפחד). פעמים יש פסוק ענבלי לאדם, שזכרו יוצק כוח חדש; פעמים אתה בלב הדחק והלחץ ואין לך פנאי אלא להתאמץ, בלי ציפיה של מתיחות, במגע ישר בדברים; פעמים רוח היא לא תדע אי־מזה תבוא, או החברותא כולה כאחד היא העושה והמדליקה והלוהבת ויש פעמים שאין כלום. סתם יום חד אחד. מכוניות סתמיות במרחקים. ושום דבר אינו נשאר עומד. פחדים כאן בקיבה. מה אז? לוּ ידעת להתפלל – היית מתפלל. ובכן מה?

‘ובכן – אומר אז גידי – צריך לתפוש את השוחות. השד יודע מה יהיה.’ – ‘כבר?’ – מפקפק ברזילי וניכר בו שאך עוד קול או שנַיִם אם יתמכו בו – ולא תקשה כלל דחיית כל מחשבה רעה, ולגרום ככה שהרע יבוטל ויימחה. דויד שהשתהה עד היעלם החיפושית האחרונה, ועד הימוג האבק והתעמעמו בנוף הממוגמג, קם והכריז כי הוא צמא, ולסברתו לא יארע כלום עד הבוקר, שכן כאלה הם השחורים וזו דרכם. וגידי אמר: ‘בלילה נצא לראות.’ מלים סתמיות לעתיד רחוק. אפקים רוטטים ריקוּת. ‘אז טוב.’ סח להם דויד. ויצא לבוא אל הבקתה. וכשבא פנימה קידמו פניו בכמעט צהלה, כביכול יצאה נפשם אליו: ‘תראו מי בא!’ – ‘מה יש?’ הסתייג מהם דויד וחרץ נגדם לשונו. ‘אמוֹר איזו מילה טובה.’ התחנן אליו נחום בסבר־פנים, משפל רביצתו המקופלת חציה בקיר וחציה בקרקע. היטב נסתאבו עליהם חכמותיו של יעקבסון ובדיחותיו עד חרמה. והיתה תלויה שם שתיקה, מתנדנדת ומעפעפת, מיושנת, מַצחנת, וטרחנית אין־נשוא, עד מחשׂוֹף השממון. ואותו ספק נמנום, ספק חולשה, ספק יצר־רע להכעיס, נצפד אז עליהם אכזרי, כחַית־מדבר רעבה. אלא שדויד לא התפעל ממראיתם הממורטטת, וגם לא ניסה להכחיד מבע השאט מן החריץ שבין גביניו, עד שיהיו דבריו הבאים מתלהמים כיאה: ‘קומו, צריך לתפוש את השוּחות.’ – אמר להם את הפחות צפוי מכל, ואיזה ניצוץ תעלול תיעתע בעיניו – ‘מכוניות השחורים באו.’ – 'מה פתאום? משך בהלה מתחתית לבו, פינילה. ‘אַל תמתח!’ טען אליו אחד. ‘מעשיות!’ דחה אחר. אבל דויד משך כתפיו והתעסק בצמיד מכסה הג’ריקן. ‘מה פתאום!’ – מתמרמרים אליו ואל ריבון העולמים כמה קולות כאחד – ‘איזה מין אמצאה היא!’ ומיחלים שיעתר להם דויד לבסוף וישחק – ולא יהיה להם עוד אלא לחרפו מלב קל על חכמותיו הנקלות. אבל דויד אינו נעתר. וחלל הבקתה מתחיל מקדיר. לשוא שותקים, לשוא לא שותקים. לשוא מנסים לכפור, במבע פקחוּת, לטעון מה מכוניות ומה שחורים וגם להזכיר: ‘לא אמרתי לכם!’ לחרוק: ‘כאילו שלא ידענו כל הזמן.’ – עד שחמתו של דויד צולחת והוא מַבעה שיניו כנגד הכל: ‘בכוונה הביאו אותם לכאן – כדי לסדר אתכם!’ אומר ותוחב לסתותיו אל קילוח המים שהמליט הג’ריקן המוּטה. ‘איפה גידי – התנער אז פינילה – מה הוא אומר?’ – ‘גידי בחוץ – אמר לו דויד – צא וישלח אותך לחפור קצת.’ – ‘אצלך הכל צחוק.’ אמר לו פינילה מתוך מררתו. אבל נחום התרומם עתה ועמד על רגליו: ‘שלוש מכוניות אתה אומר? עם צבא? איפה הן? אני יוצא לראות!’ וגם בּני קם ויצא, ורחמים בעקביו. ורפי שהיה ישן התעורר והתישב והציץ מבולבל סביבו. אוירת הבקתה המצחנת המשועממת – נעשתה מאוסה עוד יותר, והיתה אותה הרגשת שהות־הזמן שיש אולי לדג, כשפולטו הים אל החוף, בין פרפור לסוֹף. לעזאזל איך שהעולם המחורבן מתעלל בקצת חייך. ‘באנו הנה בלי מזל.’ סח אז שאול לא אל איש, דברים שמוטב ולא להגות בשפתיים. אין טעם עוד לשבת כאן. בזה אחר זה יוצאים החוצה.

רגע ראשון מביא אויר העולם הגדול מעין נשימת־הקלה, אך מיד זועק פלוני ומתחיל דוהר אל הצל, להציל כפותיו היחפות מצריבת הקרקע הלוהטת, ועת רבה ינַתר בצל מרגל אל רגל, כולא נשימתו מציוחַת יסורים. עולם חם. חם בחוץ. חום כללי, עבה וכבד וצפוף ולוחץ. אַמַת הצל שלרגלי הכותל מועטה ודקה. מצטפפים בה כולם, וממנה נותנים עיניהם באופק הרותח. אבל האופק כבר ריקן. רק עלעול נשכח אחד בא שמה עתה, כאילו נכמר לבו על הצופים בו בנפש בוקקה, שלא ישובו מהתבוננם בבמת העולם בפחי־נפש, והתחיל מרקד לפניהם לשעשעם כפי כוחו, אלא שכוחו לא היה רב, והרוח שבמתניו תשושה, וכל עמוד חמקמקותיו נתעקם נתרפט עד מהרה, אפסה נשמתו, ומתרפס יצא בבושת־פנים. כמוהו – ילך לנו גם הכל. כבר יודע פינילה. למטה. להיפך. להכעיס. ואילו רק הספקנו להסתלק מכאן, בטרם התחיל הדבר. משהו מסריח באויר הזה. פקח עיניים, בן־יקיר לי, לפני שאתה נאחז. מה, למשל, המרחק מכאן אל משלט־העץ שלנו? אה, לא. אני צריך להפסיק. מי שמתחיל מחשבות מסתבך. והכל יהיה מאליו, מה שמוכרח – מוכרח, ומה שלא מוכרח – לא. כמו כולם. כמו כולם כאן. ולא להיות נבלה. גם לא מוכרח שיהיה רע. לוּלא שאני מוכרח לראות את אורה. רק להגיד לה שתי מלים: שלא תדאג. ויהיה יותר קל. אסתלק בחושך. אחזור בטרם אור. אפגוש אותה במשלט־העץ. שייקה יעזור לי. נתקשר. אף אחד לא יידע. הלוך ושוב. אף לא הגה, רק שייקה. בחושך. לא רחוק. הלוך ושוב. מה יש. פינילה בולע רוקו. מנסה לשמוע מה סח גידי. לא שום דבר חשוב. מנסה לשער, גידי, כמו כולם, פניו חוסים בגלגל כובעו השמוט, והרצועה בפיו. לעומתו מרבה נחום להג. הוא השואל והוא המשיב. אילו היינו גברים, הוא טוען, כי אז היינו משאירים הכל פה, ולוקחים וקופצים עליהם – שם! – ממש ברגע זה, בטרם ידעו הם מה ומי!… לא? למה לא? או בג’יפּ, - מוַתר הלה משהו – שישלחו לנו מיד ג’יפּ, ובשני מקלעים עליהם, ובחולית־חיפוי מכאן, ועליהם: מהומה, בריחה, פחד – ועד שהם יודעים מה: אין איש! למה לא? אלא מה? נשב ונחכה להם? חשבו רגע, למה לא? – זה מצד אחד, ומן הצד השני, קצת הלאה מזה, התפתח דיון אחר, שחיים הגוץ וצ’יבי ושמוליק בעל זקן־חיות־הנגב, לקחו בו חבל, ודנו בנעימים ובהמתקת קול על תפריט אפשרי לארוחה הבאה, כרדת החום, כשאפשר יהיה לשבת ולהתפרנס, וצ’יבי אפילו מתנדב לקושש עצים, להביא מים, להעלות אש – ובלבד ששמוליק יוציא מתחת ידיו דבר מתוקן. והלה מניע בזקנו ומקבל על עצמו, זולת אשר קצרה ידו בענין הבשר, שאינו בשר כנדרש לארוחת רוזנים, ומה כבר תוכל לעשות מקופסות בשר כשר! וכשמספר להם ככה שמוליק בהלכות בשר – מתרפק עליו במבטו חיים הגוץ, בולע כל מלה לחוד. ואילו עובדיה, בלום־החוטם, שהצריב כפותיו בעפר החם, מתרפק על שאול, שכנו לשוחה, הלבוש כולו ומנועל, שיעשה עמו חסד, שיראה מה עלה לכפות רגליו המסכנות, איך כבר צצו בהן בועות, וילך ויביא לו סנדליו מן השוחה, או שיקחנו וישאנו על כתפיו ב’שק קמח' – ושאול הלבוש והמנועל, כדי שלא יצטרך להשחית זמן לריק ברגע שיודיעו ‘חוזרים’, – שומע בנפש שוממה, ומניח לו לעובדיה להרבות תחנונים. וחוץ מאלה – הכל מחרישים. משתופפים ויושבים כקודם בגב אל הכותל. צופים פני אופק צפון בעיניים לאות. ואלה הם החיים. חרבון של חיים. וכשעובר פתאום חצי הרהור, מי בעצם אשם לך בכל זה – בא גידוף שלם וצרחני כנגדו: בודאי! אלא מה? אני אשם? וככה זה. ‘איך מחזיקים משלט בלי ג’יפּ – מַחרה מחזיק פלוני אי־שם בתוכחתו – היכן כל הג’יפים של הגדוד? ה"גדולים" מטלטלים בהם בנות!’ לא חשוב. דברים נושנים. – ‘תירק על כפות רגליך ותרוץ.’ מציע לבסוף שאול לעובדיה. ‘החכמה היא לדעת לבשל ממה שיש ולא ממה שאין.’ מוכיח צ’יבי את שמוליק, בעל זקן־חיות־הנגב. ואין שום חדש באופק. לא מלה ולא בשוֹרה. סתם הבהילו. סתם מתחו. כשניסע מכאן – לעולם לא אשוב הנה. חתיכת מקום משעמם. אין כלום למשוך את הלב. אין כלום מה לראות. גבעות וגבעות וגבעות. ורחוק שם הרים. אין כלום מה לעשות. שעה שתים עשרה דקות. ‘אתה עוד תזכור אצלי!’ אומר עובדיה לשאול וקם. ונושא רגליו לעבור בריצת־חטף את המרחק שבין הצל לסנדליו שבשוחה עד כי הכל מתרעשים רגע למשמע ריצתו הפתאומית: ערום, שזוף ורזה, ורץ כנשוך ערוד. אבל כלום לפני שהגיע אל השוּחה נתהווה משהו באויר. חריף, חד, חותך ומוּכּר. – ‘התפזרו! אַל תשבו יחד!’ צועק גידי והודף את היושבים מימינו ומשמאלו. אלה נשתטחו, אלה אצו לאחורי הבקתה, ושנַיִם־שלושה דהרו פרצו קדימה אל השוחות. ‘ילען־אַבּוּכּוּם – הם עוד כאן!’ צרח מי שצרח, ושתים־שלוש יריות נוספות, שרקו בחלל.

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

הרי לך ענין! מטח, צפוף למדי, ניתז עתה על כותל הבקתה, אותו שאך זה הלחיתו הכל לרגליו מוכפשים עד מעבר־ראש בשעמומים. לא גורעים עין ההם. ימח־שמם! יודעים עלינו הכל, איפה המרגמה, איפה המכונה, הבקתה המרכזית וכמה אנחנו כאן – ופה אנחנו מוטלים כפתאים, מנוכח כל העולם, ולך דע מניין, והיכן הם, ומה הם, ולאן כל זה הולך! כעל כף־ידם אנחנו כאן! לא דויד משוּחתו יודע, ולא נחום משוּחתו רואה. מישהו, ושפיגר לרוץ, קופץ עתה לרוץ, בּני, ואחריו, כעגל אחר הפרה, מעקם ברגליו הרזות רחמים. הו­־הו, שריקת כדורים! ‘יעקבסון!’ קורא גידי בתהייה. והלה מציץ ראשו ממפלתו ועדיין שוהה ממתין לרווח של הפוגה בשביל לרוץ, אבל אַבְרוּם הגדול שמאחוריו, קם ונושא עבי גוייתו ומרגיז ארץ בדהרתו וּבַּמְס – לשוחה, ויעקבסון, כאילו בצלו, פוזז שפוף ובא אחריו. הו לעזאזל, לא חשבנו די על הכל מקודם. ידעתי שלא חשבתי די. ידעתי שפרט אחד, העיקרי, נתעלם ממני, ולא אמד לי כוחי למצוא, לתפוש, לדעת… גם לא יצאתי מאתיים מטר קדימה – להיטיב ראות מקצה השלוחה. צועקים בגידי קרביו. עשרים אלף תירוצים. ואנחנו עיורים. ואין איש מאתנו צופה לעורף. אם גם משם אין משהו בינתים. הה, שטות נמרצת! – ‘רפי! קח אתך מישהו – ורוצו להוריד תיבה אל בּני!’ ועוד המַטעֵן הזה, לגלגל ולהטעין בו כדורים בסרטים. שאול ורפי גוררים תיבה. גם עובדיה ושמוליק הטבח. משהו השתנה. רבוֹץ רבצו כל היום בשמש וצפו בנו, עד שיגיע הרגע. לפחות אין עוד ספק: יהיה לא יהיה, ברור: יהיה. יש. וגם זה לטובה. ‘חזרו לשוחות אבל לא ביחד! כולם־כולם למקומות!’ – ‘חבריה! שומעים אותי? עכשיו להתחפר! כל זמן שאפשר. בלי ענינים: להתחפר. יש מכוש אחד!’ – דויד עדיין לא מכריז, וגם לא נחום. קשה לאיש אחד להקיף את כל הגיזרה: כל העולם לפניך! שתים וחצי, כמעט. האפקים ריקים. הגבעה ריקה. ומי יורה עלינו? לובן מסַנוור, צורב. ‘בּני? כל הסרטים מלאים? הכל בסדר?’ ואיפה פינילה? מי ראה את פינילה? ‘פינילה!’ – ‘אני כאן.’ הציץ פינילה מעבר הבקתה. ‘מה אתה שמה?’ – ‘כלום. סתם… שתיתי מים…’ – ‘טוב. קפוֹץ לשוּחה.’ – גם אני צמא. אחר־כך. משהו כזה פינילה. אחר־כך. גם הוא הגיע. כולם במקומות. אני לא חשבתי די על הכל מראש. דברים מפתיעים אותי בזה אחר זה. מַה בעצם יכול להיות? כמה הם שם? רק רובאים? יסתערו? – מה עוד אפשר? בלא מטרה – אינם צולפים. ניצלנו בנס. והם – לא נראים. כאילו האדמה נגדנו – ולטובתם, וגם מעמד השמש. או כאילו הקוצים יורים בנו. זה שלהם. הקרקע רותחת. הם כאן בתוך ביתם. יחזיקו אותנו שפופים, על גחוננו. ועם שחר, מחר, ההתקפה. כך זה כנראה. וכך להודיע. כל הלילה נעקוב אחריהם, נתקרב לראות. בלילה־בלילה. ומחר תגבורת. ונכון. ונהיה מוכנים. יא־חבּוּבּים, קצת אגוז קשה אנחנו. לא ילך לכם. אנחנו נלחמים. הה, הנה רוח מתחילה. רוח־רוח. אולי זו תטאטא את החום?

לא. דויד אינו רואה איש. לכאורה אנחנו גבוהים יותר, לכאורה הכל גלוי לפנינו – ועם זאת לא־כלום. תחתית הגבעה חגורת בתת־נטש שחומה מלזבזת לה, מסוליַת רגליה ועד רפות תלילותה העולה לשיפוע נוח ומתון, ושוב עוטרת מלמעלה את כיפתה הנישפת, בשחמוּת שיחים כבשׂתיים צפופים וצמריים, ואילו בין זו לזו, בתחומי שלטון המחרשה, הצהיב־הכמיש שדה־כְּרב, שהניע גדודי עשבים בוהקי־זהב, דגניים משתחווניים, כנראה, ואותם קורטמים מאפירים; ועל דרך גבעה זו גם שאר הגבעות מרגלותיהם וכיפתן שחמוּת פרא, ואמצעית צהוב אפור, שדה שהיה מעובד בחורף. כמה יכולות לאכסן בקרבן, גבעות אלה, באין מרגיש? בעשבים, או בשיחי הסירה והקורנית? או בדבשות הפרוצות לרוח, עד גילוחן למשעי. ורוץ במהלכן אל חומת ההרים הרחוקים, עירומים, גרומיים, חיוורי־דם, מסנוורים בחשׂיפותם, עוממים מתחת השמים הקלויים, ואשר ברזילי מוצא בהם ק"ן טעמים להתלהבות דווקא, משום שהם הרי־חברון אולי, יברכהו אלוהיו, ואינם אלא מישרץ כנופיות, ומאגר אויבים מתנכלים, מהלאה לשימת ידך. ושביל זה שבשיפולי הגבעה ניחת הולך לו ישר עד שם. ואילו היה ג’יפּ היה יפה אמנם לאחוז בו בשביל הזה ולצאת עמו באשר ילך, לראות ולדעת. וגם משמאל אין דבר להיתפש לו. לא בערוץ הואדי המגוּבּב אבנים וחלוקים, בוהקי לובן, ולא בין מצוקיו הצוֹוחים לבנוּת־סיד, שלושה בזה אחר זה, ולא במיפשק הגיא, המרובד אדמת סחף־הרים, שבין גבעה לגבעה, ומכאן והלאה, בארץ הגבעות המתרבות להלן, שמאחורי כתף כל אחת, מציץ גבה של אחרת, זו אחר זו, עד ירכתי האופק הרחוק, ושם מתרוממת איזו גבעה דדנית אחת, ובמרומיה רגושה פיטמת בנין קטן, מעין קבר שייח' כהה, ושיפועיה מנומרים עדשות פעוטות ושחורות, אמירי עצים כדוריים, חרובים או אלונים. וגם לדרום הכל חשוף, חשׂפוֹן חום וגלוח, אין־סוף מדרוֹנוֹת יורדים, גרמיים כולם, אכולי־סחף, בהירי צהיבוּת או אפרות חומה, ריקניים, סכופי תלאובות חום, ועולים עד קו האופק, זה המבעבע תעתועי אדים מימיים כספיים, ולמטה מהם, שכובים שם השדות החרושים מופקרי סוף־קיץ, פרוקי עול ומרמס, מגלגלי ענני אבק, רדופי בן־רוח פוקר, שפעת עננים גליים, כמין עדרי כבשים שועטים בסך. ואחר־כך, ובבת־אחת, הם תמים ומותירים ריקנות מרוקנה, ועוד שדה שטוח אחד, צהוב, ריקן, ומלהט שממון. ואילו ישר כאן, מלפנים, כאצבע נעוצה צפונה, יוצאת השלוחה הזאת, חתוכה למזרחה במצוק תלול ולא נראה, אל הגיא, שופעת למערבה ויורדת בנחת אל שדה חרוש לאָרכּוֹ, קלוט־כרס, ועשוי תלמים־תלמים, ועוד הלאה, מערבה, קו אופק הגבעות לפאתי ים, זיו כחלחל, אֵדי, שמזכיר מאד משהו, וכומס בו דברים אפשריים, פתיניים, ומסיתים, ושמים שעיעים־חיורים בוהקים מאד, עם כבשים זעירות, לבנות, פושטות ברצועות ארוכות, במין התאפקות תמה. והכל גם קרוב גם רחוק, עלוף הינומת חום, וממתין ומחשה. ואם כך מה היתה הבהלה? מה הריצה, ההתרגשות, הפחדים? גם הצליפות שככו, ונראה שאינם יורים אלא כשיש מטרה לפניהם, אף כי ממרחק עצום, כמעט בלי סיכוי פגיעה. מה עלוב מחטוף דווקא כדור אלמוני כזה – והיקטל בו! מזל, מזלו של אדם. לי אסור להתאונן. גם לא שריטה. שלוש פעמים על המוקשים. קרבות בזה אחר זה. איפה לא. בזרעין. במלכּיה. בלוד. בלטרון ערב ההפוגה כשיצאנו עם ה’קרוֹמבל', שהתחרבן. בעוד עשרים מקומות אחרים. איפה לא. וכאן על קו המים. בכל הפשיטות הללו. ויצאתי שלם. כמה שסחבתי כבר פצועים. ואיך אותו לילה נורא, כשאמרו: ‘הסתלקו אחת־שתים!’ – ‘לאן?’ – ‘ישר בכיווּן הירח!’ – והיתה בהלה איומה. ברגע ראשון אפילו השליכו את הפצועים, אבל מיד נעצרו. אי־אפשר היה לברוח. וחזרנו ולקחנו אותם על הגב. כאילו הלמו לנו על הראש. ישר לכיווּן הירח. אה, הירח ההוא. ההרגשה. הכל. ירוק וריק בלי גבול, ומפחיד יותר משאפשר. ולא האמנו שנגיע, שנצא, שאפשר. אה, אני אתבע מן החיים את פרעון הלילה ההוא, תבוֹע אתבע, אמצוץ לי כמה שאוכל. אלא מה? כל זה סתם? או לא כלום? או אל כמו קודם? לא אני. חם. מה פינילה כזה, עוד רגע יבכה. – ‘מה יש, יא־פינילה?’ – ‘אין כלום.’ – ‘אז מה אתה ככה?’ – ‘לא ככה ולא כלום.’ – ‘חבל לראות אותך כזה.’ – ‘אַל תביט.’ – ‘הצליפות מנדנדות לך?’ – ‘הצליפות והכל.’ – ‘אה, זה לא־כלום.’ – ‘חיים של כלבים.’ – ‘הבל החיים – העיקר הבריאות.’ – ‘כשאתה יושב ולא יודע כלום. מי נלחם בך, מניין נלחמים כך, ומה ייצא מכל זה. ויושבים ומחכים.’ – ‘כן.’ מושך דויד כתפיו וחוזר להשיט מבטו על־פני שיפועי הגבעות. ‘חבל על הזמן.’ אמר פינילה, וכבר בלא להישאל. ‘ואיזו צורה יש לחיים כאלה.’ – הוסיף ואמר. ולא נענה. ואחז רגב בידיו לפוררו. ‘ואיזו צורה יש לשוּחה הזאת.’ אמר. ‘מתחשק לך לחפור?’ – ‘אין לי כוח.’ גנח פינילה בקצרה. צליפות אחדות חתכו מלמעלה. ומסתבר שרץ שם מישהו למעלה. ‘מתחשק להם להתלחם – חרק פינילה – שיבואו להתלחם. לא מתחשק להם – שילכו לביתם המזוהם. כל העסק הזה. נמאס, נמאס, די!’ – ‘חכה – אמר לו דויד – רק מתחיל.’

הצליפות גברו. מדרון גבעה שקט, מעשיב – וצולף. והיכן הם, לכל הרוחות? מי רואה אותם? נחום אינו רואה לא איש, לא צל איש, ולא חשד צל איש. חיים, רובהו בשתי ידיו ומציץ מאחורי אבן אחת. ממקומם ומטה גוחן המדרון קערורי, גזור בתמרורי אבנים לחלקות חלקות, שהיו פעם שדות־תבואה. ושוב הלאה, בהמשך הגיא. גבעות מצופפות, עם עץ אחד עומד בודד, כסימן לדבר. נחום כבר ערך לפניו שורת רימונים, כאילו בעוד רגע יבצבצו ראשי המסתערים, מעפילים במדרון התלול והסכין בין שיניהם. אלא שאין כלום ועם זה מחטי־אש ארוכות ומלובנות חותכות מעל הראש. שריקה אחר שריקה. ובכן מה? גם חיים אינו רואה הרבה, יתר־על־כן: אינו מחפש הרבה. השן! הו, השן שלו! מדוע לא פנה לרופא, מה יהיה אם לא יפנה לרופא, ולמה לא יספר לגידי וגידי ישלחוֹ לרופא? לא שום עריקה: פשוט, כאב למעלה מיכולת אדם. שן שכזו, מודלקה, ממוגלית, נפוחה, מגע הלשון בה – סכין בלב! – ‘אני מוכרח למצוא אחד!’ נדר נחום, ושחה לבדוק היטב, נזהר שלא להשיק חזהו לאדמה המלוהטה. ‘כן,’ אומר לו חיים, ומסמיך חטמו אל האבן, להציץ מעברה. העיניים מסתמאות בפנותן אל מצוקי הגיא. לובן סיד. שפּוּדים וחישוקים מתהפכים בגלגל העין מרוב הבט. מכוּוצות להן בּאָרבּן, מוצלות ריסים, מגוּבּבות צל הגבינים, ותלולית מצח מקומט, וכהות מראות דבר. מעגלי־שוא מתרוצצים פתאום, חישוקים גדולים מתהפכים בסחרחרת, והולכים ומתעצמים במבהיל, רוץ והרחק, ומיד מצטמקים ומתגמדים עד אכזר, ואין לך אלא להשיע עיניך בבלבול. ‘צחוק עושים מאתנו.’ מטשטש נחום באגרופיו את שמורותיו, מרוב הבט, וחוזר ללעוס שפתו התחתונה. – ‘שמה! שמה!’ – מוזעק פתאום, נזעק, מישהו זעק. בּני זועק, אצבעו נכחו, צפונה, אבק שם, אבק מתאבך מול ממשוּת כהה, גוף שהוא, הרחק על אופק הגבעות המהבילות. מיד יש שם עוד גוף כהה כזה, אף הוא משתבר, מרחף נזיל, וחוזר לרגעים וניצוק לגוף אָשון, והאופק הכספי, הלח כביכול, מאחוריו, ועתר אבק עולה כליל. הרי שהם טוֹוים להם, טוֹוים ורוקמים, רגלי עכבישים טוֹוים מצודתם. על־פי קו האופק, ממערב למזרח, מרחישות אין שאון וענן אבק מסתכסך נלבּט סביבן. אברוּם הגדול קם כעת ונוטל בהחלטיות את האֵת, רוקק על כפותיו, ושולח לעמל זרועיו הדשנות, החלקות – מתגבר על החום, על תשישותו, על עצלותו, מרים ומניף בשקידה החלטית את האֵת חמש פעמים רצופות, ואולי אפילו שש, כשנתקל באותה רצפת־סלע שמתחת. ובחרוֹת אפו התעקש לחצוב גם בסלע ולא לוַתר ונטפי־זיעה גדולים פרצו ממצחו, מדרדרים על חטמו ואל עיניו, ונושף כמַפּוּח, חובט וכותש ויהי מה – אילמלא הסלע שנשאר שווה־נפש, כה שווה־נפש עד שהוא מפסיק פתאום ומנחר הברת מַפּוּח סדוק, ומטיח את האֵת בקרקע ועל אחת משתיהן, או על שתיהן כאחת, הוא מקרקר ניחרות: ‘זונה סרוחה, תפח רוחך!’ – ולא די בזה, אלא שצליפה אחת טסה ובאה ושוררה שיר־מזמור חד מעל ראשו, שלשמעו נטל אותו אַברום הגדול והמזיע והנוחר אין־נשימה, וקפץ והתמוטט כמו שהוא על כרסו, ושכב שם מבוטל, מטופש ונבעת, שוב, עד שיקוד האדמה הטרידוֹ, ולא היה לו עוד כלום לעשות עם כולו. שריקות קודחות, זמזמניות שכאלה. מה נרקם שם אצלם? ועד מתי נשב אנחנו ונחריש? וכי נראה להם שהותרה הרצועה? שכחו כבר איך קיבלו בבוקר על התגרותם! לא הגיעה עת להזכיר להם נשכחות? תראו באיזה שקט ומנוח מפליגות המכוניות ההן על קו האופק! וכשמחזיר בני ראשו לסקור את פני הגבעה הזאת, שלנו, ולשאוב בטחון – מתברר לו בראיה אחת כי מעוזו שלו אינו אלא חונה על אחד ממורדות צלעותיה השטוחות של גבעה, בין כמה בקתות אבן וחומר, דהות ומשוממות. פינה קטנה אחת, חיוורת־קרקע, מצמיחה קוצים אחדים וכמה קברים בצדה ובגומות, מגוחכות בכל התימרוּת שהיא, כמין גרידה או שחיקה קלה בעפר העליון, יושבים בחורים מעטים, זוגות־זוגות. וכל קיומם אינו לא־כבד, לא מקיף, ולא ניכר – זהו שיש לנו כנגד כל האופק האויב סביב. בני מטפח שפתיו בלשונו. שפתיים חרבות. מעטוּת שכזו, כזו מין דלות בתוך הכל. אל אותו רגע נשמעה תרועת קריאה מפיו של נחום לאמור: ‘אהה! הנה הם! דויד! דפוק! שם! הנה הם!’ – ואמנם, בו ברגע התחיל המקלע של דויד לשרשר צרורות בריאים.

שם! בין העשבים! שוב בין העשבים, שוב על אותה גבעה, דמויות שחורות־לבוש, וכפיות לבנות מתבדרות להן, כה חגביות עד שתמוה למה לשכאלה לירות בנו, ולמה עלינו לקטול בשכאלה ומה כל המעשה המשונה הזה. רצים ונופלים, קמים ורצים, ונראים עתה אף הרובים שבידיהם. רבוֹץ רבצו להם בין עשבי הואדי הקטן ומשם צלפו. מה צר שאין אצל דויד עוד מקלע או שנַיִם – נשמה לא נחַיה. תן את הרובה, חיים, תן ברובה עליהם! באבנים! הנה הם שם! ומאלה נתפחדנו, צחוק! ניקודי הזבובים, חראי הכינים – ביריקות אפשר לחסל שכאלה! עתה נשתכבו להם, נבלעו בין העשבים – או אולי נזדמן להם עוד בן ואדי – ולתוכו נתעלמו? קומו שנראה אתכם, קומו, נבלות! קומו שנראה אתכם – אם כאלה גיבורים אתם! טוּש! איך ששרק זה הכדור! רק שלא לחטוף פתאום כעת! למות מסרחנים כאלה! תן להם, דויד! ועתה? לאן הם עתה? או מה הקשר בין אלה לבין אותן מכוניות? להסיח את הדעת באו? או רק לגלות מהיכן יצלחוּ את הערוץ ויטפסו במדרון הזה – וייאחזו כאן, יקנו להם אחיזה? רק יתקרבו ואכניס בהם פגז פיאט אחד: לַא אללה, אִל אללה. כמו חרגולים הם מנתרים בשדה (רק ששה פגזים בזבילים האלה, והשאר על ה’ערפי'…), אדרבה, לערוך לפניהם פתיון שימשוך אותם עד כאן, דווקא לכאן, אל מול הפיאט! רעין אדיר. כמו בשחמט, כשיש לך מהלך נפלא, אילו רק הואיל חברך ללכת בדרך פלונית. וזה מזכיר את בית־התרבות בערב. כשחם וצפוף. וזה מזכיר, משום־מה את האוטובוס, ואת בוא האוטובוס לחצר המשק, ואת ריצת כל רגלי הילדים לקראת: ‘הוא בא, הוא בא!’ בתנופה כזו, שלא ייפלא מהם לקחת אותו, את האוטובוס הזר, הגדול, עם ריח המרחקים הזרים, ועם הנהג השמן בעל המצנפת – ולהפוך אותו על פיו, ולפרק כל גלגל, ולהדפו ברגל יחפה לאורך המדרון, עד בריכות־הדגים – וטוּש! ניתוזי מים עד הכהוֹת ההרים שמאחור! ומיד עולה על הדעת גם צורתה של מי? לא תאמין: של יהודית המטפלת! כן. זו עצמה: ‘ליהודית השמנה – פרצוף של גבינה!’ ועל כובעה הלבן רחב־השוליים, המַעטה צל על פרצופה הכרי, הרטיט, ועל סינרה הלבן, האזוּר מעל חצאית כחולה ורגליים מגוידות. זו יהודית החוששת, הרוטטת, הדואגת, הצוחקת ומן החכמות השדופות ביותר, הסולחת לכבדים שבחטאים, ועד דמעות בעיניה, היוצאת לתגֵר בכל סימן של גאונות שהמליט דרדק זה או אחר, המתחככת בצל אילנות הפסיכולוגיה, ופתאום גם נושרים מפיה, לתדהמת הכל, ביטויים לא צפויים כשהיא מספרת על הילדים, מי מפותח, מי חברתי, מי איבד תיאבון, מי מתלבט ומי מתבלט, ולמי חלילה יש לו נחיתוּת, ומי הפסיד במשקל ואין לו צבע, ושאינה עשויה כלל להעלות בדעתה שאותם שאך תמול עוד היו נסרחים, אשכולות־אשכולות אחריה, ומפספסים תחתיהם ושֵתם הוָרוד חשוף לשמש – שאֵלה עצמם אינם עוד אלא כבר זכרים מגודלים, לוהטים לטרף, ושניצונת שלה גופה, לא היא טומנת עצמה וכל טובה מפניהם ולא הם נטמנים מפניה ומפני טובה הגדוש, ולא עוד אלא שזו עוד קורצת ממזרית כשמעלים לפניה זכר יהודית המטפלת, וניתנת אז עילה לחיוכים מרהיבים, וכי יכולה זו לתאר איך אחד מילדי־טיפוחיה אלה, האמונים על קלוריות וּויטמינים, בננות ושמנת, ומוסרו הטוב של א.ד. גורדון¹, וזעקתו־תהייתו של יוסף חיים ברנר, איך קם אחד מהם ותוקע כידון בצואר איש, ערבוש מחורבן שהוא, או משכיב בצרור שורה של שכאלה, משום שכך וכך וכזה הוא המצב; כשם שלא נרתעים לא מסחיבה כשנמצאת, לא ממכות כשמתבקשות, אף לא משום ‘חתיכה’ שהיא כשנקרית על דרכו – ויהא שמה ניצונת או קציצונת – או איך נימוֹק לו בחור, נחומי הנחמד, בשמש, מקלל במתועב שבשבע לשונות שונות, שאינו יודע גם אחת מהן, אלא את שיבוּשי קללותיה, לנבּל כל חלקה טובה מקרוב ומרחוק, מבית ומחוץ! הה, יהודית המטפלת – פרה זקנה ויבשה. אבל תבקש ממנה משהו קר לשתות – הו, איך היתה טסה! יה־בה־יה: זה? או זה? או גם זה וגם זה? ונו מה? ומה שלומך? ואולי עוד משהו? אבטיח קפוא? לעזאזל. מה הם סתם יורים. על מי. וגם משם? מה שם? יוּ! תראה! ‘חיים – תראה!’ על הגבעה שם! – ‘דויד, תראה שם!’ – מעל המצוק החשוף ההוא. ‘ישר! המצוק השני, למעלה! רואה?’ – מניין צצו אלה? – ‘גידי, גידי! הבט! הבט שמה, גידי!’

‘מסתובבים.’ לחש חיים. ‘מסתובבים.’ אמר נחום. ‘מסתובבים’ שב ולחש חיים. ונחום: ‘הטווח אלפיים.’ וחיים: ‘מה הם עושים?’ – מין שאלה! ובהפנית ראש לאחור, נחום: ‘רואה, גידי? אלפיים, על המצוק!’ – כן, גידי רואה וברזילי רואה (וכבר סימן בזרתו על המפה) ובני ראה לאחר חַפֶשׂ מחופש, בשתי ידיים מאהילות על עיניו, סגולה לריכוז גדול (שכּן השמש מאחוריו!). אין ספק: דמויות כהות מסתובבות, שוהות, נפרדות וחוזרות ונקבצות, זקופות־קומה, בניחותא: ‘סיור מפקדים.’ משער ברזילי. ‘לומדים אותנו.’ – ‘אה דפוֹק אותם ונפטרנו!’ צועק נחום. ‘אינם לבושים שחורים ובלי כפיות לבנות – סובר ברזילי – אלה אינם מקומיים.’ – ‘לבושי סרבלים אדומים?’ – קשה לראות.' חיילים סדירים? האמנם? לכאן? ‘תוכל להגיע אליהם, בני?’ צועק גידי. – ‘אפשר – עונה בני – לנסות.’ – ‘לא. אל תתגלה לפני הזמן.’ קבוצות קטנות בנות שלושה־ארבעה משוטטות בניחותא, אין־חשש. ומאצל דויד מה רואים? השד יקח אותם, משיב דויד. סרט שלם דפק אל העשבים ועדיין שורצים שם. ועוד צריך מישהו שיצפה לעורף, העורף שלנו מופקר. מאתים ושבעים מעלות בלא השגחה. ברזילי אינו גורע עין מעל פסגת המצוק המלבין – תנועה לא פוסקת. שקדנות של הלוך ושוב. יש, מסתבר, שביל סמוי ממקום חניית המכוניות אל במת המצוק. מחפשים מקום ראוי למשלט. ‘או דרכים להסתערות.’ בולע גידי את השערתו. ‘עוד אוטו נוסע!’ מריע כעת בּני ומצביע נכחוֹ. הלאה מן השלוחה אל קו הרכס, אבק שם נחבט מעל גוף זוחל לאטוֹ. שם־לבו מישהו כיצד או אימתי התחילה הרוח? העשבים לחושי־תנועה. וגם הזיעה מוּצנת כעת ברוח, וגם יש איזה הד־חרדוֹת עמום, עונה אי־מזה. ‘רוקחים לנו משהו.’ ריטן פינילה בינו לבין העולם. קוסס צפורן בהנו, בלא שית לב לזוהמתה. שתי יריות נמוכות תזזו ועשו זעזוע גדול באויר, קרוב־קרוב. אַברוּם הגדול, על ברכיו, נוטל את האֵת ומשקיע כל כבדו בהכאות, כפתרון יחיד נתון לו, אבל אינו אלא מעלה את רוגזו של יעקבסון, שמוטב בעיניו מות צליפה, ממיתה משונה בהישספות אכזרית במחי אתו של חברו המגושם, לבד מן האבק שמעלה הלה, ולבד מן האש שתנועות דוביות אלה עשויות למשוך. אין נחת. זוחל וזוחל שם חרק שחור על קו הרכס. המשוטטים בגבנון המצוק – משוטטים להם. וגם הצולפים צולפים, מן הגבעה שממול. והרוח כבר מהמה באזניים, נושאת בכנפיה מגע שדות המערב. ואם היית חסר עד עתה דבר מלבד החום – הרי לך מסַת אבק להתכבד בה, מטחים־מטחים, מטפחות־מטפחות. סדרים משלוֹ לעולם, אולי גם בינה משלו. תמוהה ביותר. הו, כן. גידי מישב כובעו על ראשו. הייתי פזיז. הוא אומר לנפשו. רחמים על האנשים. לא הכרחתי אותם לחפור. לא הוצאתי את נשמתם. התחשבתי בשמש, בחום, ברגינות וברטינות. שנשהה פה רק יום־יוֹמַיִם, הייתי פזיז, בכלל הייתי… הו, לא, מה שהיה – איננו. כעת, כעת מה? ‘מה כעת? – צועק דויד אל גידי – להמשיך לדפוק?’ לא, אין טעם. איבוד תחמושת. ‘רק על מטרות נגלות.’ אומר גידי ובודק את השמש: אה, שייגמר היום ויתחיל הלילה. ואז. הכל. כבר ברור שהענין לא יעבור בשלום – והלילה הוא הסיכוי שלנו. ועוד אנשים. לפחות מחלקה שלמה. ועוד נשק. תחמושת. פגזים. ומרגמות ‘שלושה’. ופיאט נוסף. ועל העורף. וסיור־לילה. ומיקוש. וגידוּר. פתוחים כעת לכל רוחות השמים. יש, יש לעזאזל, אלף יש לעשות, והלילה הוא הסיכוי, להחזיק אותם מרחוק עד הלילה – זו המטרה. להרויח לילה. ואז… גם הם בשר ודם²: גם הם יחפרו בסלע, גם להם אתים מחורבנים, וקר, וחם, ונרגנים, והכל. אלא שבהם אין איש מתחשב – אצלם יש פקודה. אצלנו יש חופש ואין שוחות. טוב. בלילה. בלילה־בלילה. שקט וחזק. ואוכל. אוכל טוב – מצב־רוח טוב. על קיבה מלאה… מה? הולך הצבא… משהו. כעת מה? שלוש היו, ושתים ועוד שתים, ואחת כעת – שמונה מכוניות הן. אם ראינו את כולן. ‘שמונה מכוניות עברו.’ אומר כעת ברזילי, על־פי שיטתו. ‘כן,’ אומר גידי. ככה זה. עד הלילה.

– ‘גידי!’ זועק נחום פתאום ומצביע מזרחה. – ‘שמה! יורדים מן ההר, לעבור אל הגבעה!’ מתחת אותו מצוק מלבין, היה הואדי מגיח מבין חומות כרותות, ולשמאלו מיפשק אדמות־סחף, ושיחים בודדים, ולרוחב הגיא, פעוטים ובטלים במרחק, רצו כמה דמויי גלמי־נמלים, חפזו חפז מבוטל לחלוף את השטח הגלוי. על־גבי המצוק עדיין שוטטו המשוטטים. אבל הכל מעבר למרחקים. אין שאון, כאילו אינם שייכים כלום להוויה כאן. קצת עפעף בריסיך ואינם. ונותר רק להט יום חשוף, ומדרונות מצריבים חשופים, מעבר חוּם שיחני וחשוף, להלן, מאפיר, שומם וצרוב. ואין לך קל מהתעלם מזה. וגם מזה ומכל זה, ולפנות אל מקומות משעשעים יותר, אילו היו, או אילו נמלים אלה לא זחלו לך בקיבתך. מכל השוחות מציצים לבדוק, למדוד, קטע אחר קטע במעגל האופק, מקרוב ומרחוק. ומתגלים הרבה דברים לא נודעים. קפלי קרקע. חלקות חרושות. שיח קטון אי־שם. גון מעכיר של מדרונות. גלגלי אבק. ורוח אחרת. נזכרים פתאום שכאן גרו אנשים, עד אתמול (אתמול?). אספו תבואות, כרו מטמורות, ילדים התרוצצו, כלבים נבחו (הסתלקו עד אחד!), עדרים באו, לילות ומדורות. אנשים שכבו את נשותיהם, הכינו אוכל, טחנו קמח, שתו קפה, חשבו חשבונות – ונגמר. רגע אחד – והשתנה ונגמר. ופתאום אתה חש איך רגעים קטנים, בזויים ומשוממים, יש להם סבר חדש של כובד וערך, לא ברור על מה ולמה. וככה, ככה זה, בדיוק, ככה זה. שאול מתקרטע כיושב אל עקרבים. נוסף על כל הרע – בוחל בשכנו, בעובדיה. על צורתו ועל חטמו המנוזל. חייך שלך מתבזים ומתפלשים בעפר כשהוא חברך שלך. אלא שהעוול משווע מהחשוֹת. ‘הלואי ואתבדה – מגיד שאול ישר נכחוֹ, בינו לבין תבל גדולה – אני מרגיש: לא ייגמר בטוב, תראה.’ – ‘אתה עם ההרגשות שלך.’ עונה הלא־כלום הזה, החמוֹר שלא שואלים אותו, שלא צריכים אותו. ‘כל־כך חמוץ לי. אילו רק ידעת. לא טוב.’ – ‘למה לך לדבר על זה?’ משיא עצה הברנש. – ‘אני מרגיש ככה. אי־אפשר לי לשתוק.’ – ‘אתה רק מציק לעצמך. למה לך, כלום לא ייצא מזה.’ – ‘לא צריכים להרגיע אותי. אני לא תינוקת.’ ‘אז תפסיק.’ – מי שואל אותו. מי צריך אותו. מה הוא נטפל אלי. מה אני מדבר אליו בכלל. מיהו בכלל. אביט הצדה. פה. לא לאופק. קורי־עכביש פה מנצנצים בשמש. רוטטים. מצולע גדול חוסם בקרבו מעגלים, גלגל בתוך גלגל. מבריקים כאילו לחים. או עשויי־משי. לאלה לא איכפת כלום. קורים של שלום. משחק בין עכביש לזבובים. ולי – אני מתפוצץ. רק מזל גדול יוכל להצילנו. שוב ושוב – רק המזל יציל. אבל גם למזל יש גבול. לא בלי סוף. אנחנו כמו חרגול בידי ילד: לא ייצא בלי רגל מלוקה, אחת או שתים, או כנף, או הכל, כולו. ולפעמים עושים אותו לצחוק – קושרים חוט ופתקה לבטנו – ומשלחים אותו, כדי שמישהו, מרוב שמחה, ימעך אותו לקוואטש. זהו. זה מצד אחד – ומצד שני העכבישים. כי לא כל החרגולים ניצודים. אבל כל העכבישים חיים על זבובים. לכל עכביש מנת זבוביו. ולכל זבוב מנת עכבישיו. סיפור ישן־נושן. בלי זבובים ימותו העכבישים. אבל תראו: אני אעשה פה צדק! זה העכביש שפה בעפר – הוא לא יטרוף עוד זבובים. הזבוב שלו יכול להתברך – ניצל. בניו ובני בניו ישירו לי. אצלי אתה לא תהיה מנוול. אקלקל לך את התכנית הקבועה, השקטה שלך – באבן הקטנה הזאת. פחות שודד מנובז אחד. האלמנה השחורה, הנדל האדום, או המוות הירוק. טח. כלום לא יעזור לו. באבן הזאת. אפגע – סימן שאנחנו לטוב. לא אפגע – סימן שאני אבוד. הכל על הקלף. לא!… עוד פעם. ביתר תשומת־לב. ההיא היתה פזיזה מדי. כן או לא. זאת תכריע. לא. לא אשליך. לא אנסה. לא רוצה לקבוע. לא מוכרח לדעת. אני עצבני כמו דוגרת. לא לחפש סימנים. והוא יינצל. שילך לעזאזל. ותכניתו תישמר. שתישמר. מה אני, אלוהים שלו? מה לי כאן. לא יודע כאן ולא רוצה כאן. הגבעות האלה. האופק ששם, ההרים. מה רוצים ממני. למה צועקים?

לא! הו, לא! הברה חלפה. הברה נוראה. מחצה כחנית מורעלה. אלוהים אדירים – היכן? רק שלא! שוב אותו מצוק למעלה, שאך זה שוטטו עליו יצורים קטנים – עמוד־אבק גדול נחבט על מקומם. לאבדון. מי צעק מי? מי ראה מה? מתחת רוב פקעת האבק הפורח יש גלעין מוצק. יכול שהוא כל מיני דברים. אבל אינו כל מיני דברים. ועמוד־אבק נוסף מתגעש ובא מאחריו. ושם גם השלישי. מכוניות? גחות באיזה עמק סמוי שמעבר לכיפת המצוק המלבין. ואחר־כך, פתאום, ניסע האבק לרגע, הכנף לצדדים, והאמת צעקה, ונתגלה במפורש הצריח שמעל הגוף הכהה: משוריינים. סמרמורים חלפו בעור. אבק אדיר. שלושה. אלינו? אלפיים וחמש מאות. אז מה? מה פתאום? ובזה אחר זה. אבק נהדף מזרחה, בעשן, בתרועת חצוצרות. משוריינים! מה מתפתח כאן. מה הולך להיות? ארבעה. ברור ככאב. לא יודעים מה. לא יודעים הרבה. מוקסמים. ו… מי יודע ו… לא. אם כן? זה זה! (לא חשבתי די! לא חשבתי די!) וכעת? התגשמות ביעותי־חלום. אנחנו עם הסטנים הקטנים. אנחנו הקומץ על צלע הגבעה. לעכב! הו לעכב, לא לתת! לא! בּני הסיר בתנופה את השמיכה מעל המכונה, בודק במדוקדק, מנשב על אבק. רחמים, רמוּז אין רמז, פותח ארגז תחמושת, מוציא את לשון הסרט הבא. ואחר־כך בכל עצמתו של הגל החוזר: אבל מי אומר שמוכרח להיות דבר, לעזאזל, יכול שגם לא יהיה כלום, עד הלילה! וזו צעקת התבונה הטהורה. הו, אַל תספרו מעשיות: מתחיל, מתחיל. הלב ממאן אבל האבן בקיבה. עדיין נעים להם ואבק מעליהם, כאילו לא גמרו אומר, חותרים כה וכה, מאושרים אולי שאנחנו רואים אותם, ואולי אפילו לא איכפת להם, ורק האבק והברזל החם מטרידים אותם. סובבים, נערכים, מתערכים. והתכלית? תדע תדע. אין ספק: תדע. כל הלא ברור – יהיה ברור, וזו אולי הנחמה. בסרעפת ובתחתית המעיים מתחלחלת הידיעה. קטוֹנת מכל זה. מי אתה ומה אתה לפני המתהווה הזה. ועוד יש לפנינו די זמן לקפל עצמנו ולהסתלק מזה, בשקט ובחשאי. הה, כן. לעזאזל: השכל מחַשבּן לחוד והמעיים מבוהלים לחוד, וגם הרגליים: לא רוצים, לא רוצים, הו, לא רוצים! לא בחוץ חם – בתוככיך חם. לוהט, כבשן. מבחיל. וזה? כן, שומעים את טרטור המנועים, טרטור טרקטורי שכזה. בין רוח לרוח. או שרק נדמה, והאזניים מחדדות יותר מדי. ‘אתה מבין מה קורה?’ פינילה אל דויד, בתליית עיניים אל מוצא פיו, בהרגשה שבין רצונו לדעת ובין מקום היותו – מרחק אין גשר, ותהום אין הבט. אבל דויד כולו עוקב אחר היצורים שבחזה הגבעה שממול, הקרובה, הזאת, בין העשבים, המדלגים במגוחך – ובקצה אצבעותיו הוא יודע איך הפעם לא יימלטו אלה מידיו. ואמנם מיד פתח ושירשר רצף דשן מאד, שהנביט ממול אבק דליל, וכמה דמויות שהיו סמויות עד הנה, נתגלתה עתה עווית בהלת הימלטם ונפלם, וגם יריות־רובה אחדות עלו משם נרגזות. ‘מה שם?’ שאג מאחורי גידי. ‘כלום’ השיב דויד שלווֹת בלא המש עין מטרפּוֹ. אלא שטרטור מקלעו של דויד פיקח קצת, בלא מתכוון, את האימה המשתקת. אברום ויעקבסון, שניהם כאחד, כמצוּוים מפי הגבורה, קפצו אל אתיהם הקטנים, ובעיקום גב, שלא להתגלות, החלו כותשים בבהילות. גם פינילה אחז באֵת מנסה לתחוח עפר תחוח מן הצד ולהערימו על התל, מבלי להפריע לריכוזו של דויד. למה גידי שותק ואינו מגיד דבר? לשם מה גררו לכאן ארבעה משוריינים, ועל המצוק ההוא דווקא, מעבר שני ואדיות עמוקים ומדרונות סלעיים תלולים? והמכוניות הרחוקות שהיו בקו האופק – מה הן היו? ומה עוד הולך ומתפתח, בטרם יירד היום? לעזאזל. לא אל הצגה שמחוץ לך אתה צופה, וחוזר הביתה אחריה בעיניים הומות, אלא כאן זה… אה, מין התגלגלות דברים, מי שיער! ‘מה יש להם בצריח?’ – שואל פינילה, מכאן והרחק מכאן, כאחד. – ‘דו ליטרוֹן או מכונה, או זה וזה, עוד מעט נדע בדיוק.’ אומר דויד ומחייך לו. מה החיוך פתאום. עתה חדלו הארבעה, שעל המצוק, מסעיהם הלוך ושוב, ונראה שהשיגו תכלית תמרוניהם, ועוד רגע ידמימו, ואבקם ישוך, ואולי נדע דבר. למה גידי שותק?

יקחני האופל – איך שמתפתח מהר! מצליפות לקרונות שבאופק, ולמשוריינים ולריכוזי רגלים – בתוך שעה אחת? מה עוד? אתמול בשעה זו באנו. הגבעה הזאת, השוחות האלה, הבקתות האלה המצחינות עשן זרים – להתקפל ולפזר רגליים בטרם! למה מצפים מאתנו – אם לא להשהות אותם עד בוא תגבורת כערכם. תגבורת? איזו? מניין? אם יש תגבורת – הנה, כעת שעתה. ארבעה־עשר אנחנו, וגם אם נהיה גיבורים גדולים… הה, צריך להחליט. מה עוד יש לעשות. מה עוד לשנות לא לחשוב בבת־אחת על דברים הרבה. להתרכז על אחד. לפתוח, ולעבור לשני. עייף מדי. מזומזם לי בראש וגם רעב. לא, לזה אין פנאי. ולא רוצים גבורות, לא רוצים גיבורים, רוצים שיעבור בלי, שיהיה שעמום של כלום ולא תפארת של גבורות, ושנישאר כולנו חיים. הו, אני צריך לחשוב אחרת. איש לא יוכל לעוץ לי. לבדי אחליט. אין מי שיאמר ואין לו מה לומר. ובלי אשליות. מה זה הולך להיות? יקימו משלט? סיור מוקדם? הייתי שופך דלי מים על הראש, להתרענן. כעת הכל בנוי על צלילות ראשי, על הערכותי, על החלטותי. טוב, אני כאן. הגבעה שממול – הצליפות. זו רק הסחת דעת. ודי אם דויד יצפה עליהם, ואש מפעם לפעם. דרומה לעורף, אין לי – נחום שיציץ גם לשם. ברזילי אולי. הם יבתרו אותנו! חלחלה בגב. יקיפו מכאן ויתחילו גם משם, ואנחנו נילָעֵס בלסתות הצבת. ינתקו את הדרך אלינו, ונתפצח… לעזאזל, חם נורא. הייתי שותה. להיוָעץ במישהו. לצלצל לאורי. לחשוב. מהר. כך יעשו: איגוף משמאל, ריתוק מימין והלם על הראש – הך וחסל. פלא שעוד לא מפגיזים. מפגיזים? ומה בעצם הביאו לשם המשוריינים? גררו תותחים? וחיל־רגלים במכוניות? אלוהים, זו התמונה. זה מה שמצטייר. מתחיל לתפוש. אשר יגורתי. הו, לא להתחיל, לא. יביאו כל מה שדרוש להם בשלמוּת, ואנשים די הצורך, וכל דבר שהוא, ואז יביטו בך ויכו בכפתור. מן המורד השטוח הזה. בלי חכמות (או מן העורף?). פשע שלא שומרים את העורף. מהר. חת שתים ולהעביר כוח. קצת מפוזרים אנחנו מדי. טיפה על כל גיזרה (אולי זה יציל מהפגזה – אם יפגיזו!). מעטים נורא. נורא מעטים. אין את מי להזיז. אה, שמוּליק, הטבח! ‘שמוליק, הי אתה, אתה שומע? קפוץ לאחורי הבקתה – ותִצפה דרומה, חַת־שתים!’ אני נרגש. להישאר שקט. – ‘נחום! אתה בתעלה שלך קפוץ עוד ימינה, ואת מקומך פנה לדויד עם המקלע – להחיות את המדרון, את העורף, ומכאן! – דויד היכּוֹן לקפיצה!’ אסור להוציא מן הפה ‘כיתור’ – אסור, ולא הוצאתי. לטלפן ל’ערפי' – ברזילי – תטלפן לערפי. שידעו מה. ואם יכולים להפסיק את הנזילה מן המצוק אל הגבעה שממול במרגמה, שלא יוכלו להתרכז בגבעה! ואם זה בטווח שלהם להוריד ממש על ראש המצוק ההוא, כעת, באמצע ההכנות! וששייקה יתקשר עם מוֹטה, שיסַפֵּר לו. ודחוּף: תחמושת. שמעת? דחוף! מידי! תחמושת! סַדר את זה, ברזילי. ושיידעו את המצב. ושאורי אולי יירד לכאן. אני לא מקיף את הגיזרה, תטלפן בבקשה.' זה הכל? משהו היה? מי יוכל להינבא איך ייגמר? – ‘כן! ופגזי־פיאט נוספים! ובכלל, תגבורת, שיידע, שיבין. מיד. שיתחילו לעשות. ואוכל. – בני! בחפירה של ברזילי יש ארגזי תחמושת – אם תצטרכו!’ מה עוד? ‘אלפיים טובים מן ה"ערפי" אל מרכז המצוק השני.’ מדד ואמר ברזילי. – ‘אם כך, ידם מגעת.’ אמר גידי. ושלא יקיפו. שלא יכתרו. צריך שנהיה גמישים. ועיניים פקוחות. ככה. ואנחנו נראה. כמשקיפים בהצגה ולא כקרבנותיה. נשב ונראה. לעזאזל. ולא נתן. לא נתן ושלא יוכלו. כל מה שאפשר. ורק שאנחנו קצת. לבד שכאלה, לבד נורא, אנחנו לבד, ואני לבד, וכל העולם כולו, לעזאזל. מוכרח להיות שקט וחושב, ואם יגשו ויבואו יקבלו על הפרצוף. יש במה. לא בידיים ריקות. אנחנו. לא נורא. תראו שלא נורא. תראו, תראו. מה נעשה. ולא בחיבוק ידיים. ‘צ’יבי – מן הצד שלכם, רק אתם! – פקחו עיניים! וכולם: קחו את האתים – כל זמן שאפשר!’

ואחר־כך צעק בני אל גידי שהם רק שנַיִם, וקצב אש של ממש רק בשלושה. וגידי היה נכון לפרוש זרועיו כי קצרה ידו מהושיע. אל עמיחי אמר: ‘אני אקפוץ אליהם!’ ותפש ארגז תחמושת ובהשתדלות שלא לכשול בחפזו תחת כבדו – אץ אל שוחת המכונה. יפה, עמיחי, בחור הגון. טוּך! צולפים! אינך יכול לעבור את השטח מבלי למשוך צליפה. יה! אש! דחפו את הראשים לאדמה! מה קרה להם? וצ’יבי לרפי: ‘זה מזמזם אחרת!’ ומגביה חטמו לרחרח, ‘כמו מקלע…’ אומר רפי. ‘מקלע או…’ אומר צ’יי ולא מסיים. ‘משם…’ אומר צ’יבי ומצביע לעבר שחי השלוחה, אצל אותה בקתה כפולה שבמזלג הנחלים. הרי לך צליפה משני כיוונים, ואנחנו אחוזים בצילובן. הרגשה משונה. אולי כמו כשקמים בבוקר וזוכרים במפורש כי שכחת לסגור בערב את הברז וכל הלילה זרמו הלכו המים, ומי יודע מה… מריצים מבט לאורך השלוחה המאוצבעת לפנים עד שלאחר שש־מאות או שבע־מאות קורסת פתאום ונכרתת אל שחיה, מנגד אותו מזלג נחלים, אשר על השרטון שבחיקו יושבת אותה בקתה כפולה, והלאה וימינה מתעקם הואדי וקולט על מקום עיקומו ואדי פעוט אחר, שיורד מנוכח פנינו, ואדיון דל אחד, שמשמש כנראה גבול שדות, לפי שאין התלמים משני עבריו עולים בכיוון אחד. וכשאתה נותן מבטך שמה, ואולי הרחישה שם היא המושכת עיניך, מתגלה כי אמנם רוחשים בו יצורים בריצה, ומגמת פניהם אותו ואדיון קטון היורד מנוכח פנינו אל אפיק הואדי הגדול. ‘גידי! – צועק רפי – הואדיון! אלף! מעל הבקתה הכפולה – שם!’ – ‘כאן – מסביר צ’יבי לרפי – יוכלו להתקבץ ולהיעלם בשטח המת ולא להיראות עוד.’ ורפי מסכים. ‘כפיות לבנות!’ מציין רפי. הענין מתחיל להתחמם. אתה בלב תכניתו של נעלם. וגידי רץ אל ברזילי וצילצל וביקש משייקה את אורי ועד שיגיע הלה, מחרף גידי חרש חרפות־חשאין בינו לבינו, לא ברור על מה ולמה. ואחר־כך השתטח מלוא קומתו על כרסו, ואגב שהצמיד את האפרכסת אל אזנו, הטמין את ראשו בין מרפקיו, באופן שיש לו גם ריכוז וגם שכיבת־נופש, ואילו ברזילי גולל את המפה ללמוד כל מה שהחסיר. ‘גידי? – זה אורי.’ פיטט הטלפון. ‘הלו אורי – אתה שומע אותי?’ – ‘שומע מצוין. מה חדש? סַפֵּר כסדר.’ הו, טוב שיש לך מישהו שקט וצלול. – ‘צלפו. והתחילו כעת בחזקה, משני כיווּנים. כעת נתגלו ארבעה משוריינים…’ – ‘משוריינים!’ – ‘משוריינים.’ – ‘נו?’ (כשאתה מספר ככה חוזר הכל לגבולות האפשר והנסבל.) ‘מרחוק נוסעות משאיות הלוך ושוב, כאילו מביאות וחוזרות, ובגבעה שממולנו מסתננים כל הזמן נוספים. – רוצים, כנראה, להקיף אותנו ו…’ – ‘חכה רגע. תאר בדיוק: איפה המשוריינים, איפה הרגלים, שתתקבל תמונה.’ – ‘עזוב את התמונות: בוא רד ותראה הכל. אני לא משתלט על כל הגיזרה.’ – ‘כבר עולים עליך? או מפגיזים אותך? או רק צולפים?’ – ‘עכשיו צולפים, אבל…’ – ‘אז מה אני אועיל לך? נראה איך זה יתפתח. ואני רוצה דוח מפורט. גם מכאן רואים את המשאיות הרחוקות…’ – ‘שמע, אורי…’ – ‘גידי, אל תתרגש!’ – ‘מי מתרגש! אתה בא או לא בא?’ – ‘מוקדם עדיין. מה אוסיף שם אצלך… הלו גידי, אתה שומע, הלו…’ – אבל גידי סגר ורחש בשפתיו לחש חורקני, קולני משהו מלחישת אפעה אך ארסי ממנו, וכפף קומתו ודהר בכל כוח רגליו ישר אל שוחת דויד ופינילה, ורק עוד הספיק לזרוק אל ברזילי: ‘ושיתחילו להפגיז את הואדיון ההוא!’ ורץ. אכן, ארבעה משוריינים. איש צריחו על שכמו. מהבהבים באדוות החום הזורמות גליות, וסביבם שריצת־נמלים שקוּדה. וככה הם עוברים. מראה דויד לגידי, וגידי לועס רצועת כובעו. ‘תיכף נתחיל להפגיז אותם.’ אמר גידי. ‘אנחנו?’ – ‘מְ’ – ‘במרגמה האחת שלנו?’ – ‘מ’ – ‘והם ישיבו לך מיד בתותחים או במכונות־ירייה אפס פסיק חמש.’ – ‘או בזה ובזה,’ הזכיר פינילה. ‘או בזה ובזה.’ – ‘הם מתנהגים בגלוי, כאילו אין להם כלום לחשוש מפנינו.’ – ‘באמת, מה יחששו?’ – ‘הה, אלה הערבושקים מסרו להם דוח מפורט עלינו.’ – ‘במה עוד יפתיעו אותנו?’ – ‘לא יפתיעו. הם מזלזלים בנו עד כי אינם צריכים להפתעות.’ – ‘הה, אילו יכולנו לתת להם על הראש! שירגישו פעם מה שאנחנו מרגישים!’ – גם לפינילה היה כנראה איזה ‘הה’ לומר – אלא שאיבחת השקיקה של הפגז הראשון מן המרגמה שלנו מאחור, זימררה אז תרועת־מלחמה, ואצה רצה לעבר הבקתה הכפולה, והקימה שם פתאום פקעת­־אבק אדירה, ורעם התבקע כעבור כלום, והידהד בכל הגיא סביב.

רוח. ‘תענוג לראות איך עוזי עובד למעלה: ידי זהב!’ דברי דויד. אף גידי ופינילה כמעט מצאו דברי קורת־רוח, לולא השתנו פתאום פני דויד ועיניו ניצתו, נצמדו אל הקיר התלול של מדרון השלוחה שלנו: סיעה של צפרים נשתלחה פתאום ופתע מתוך איזה חגו שבסלע, בטפיחת כנפיים, צרור אפור של פתקים נפוצים – מה הן? יונים? צוצלות? תורים? יופי הן! נתבהלו מן הנפץ – הנה הן מקיפות בלהקה, מתארות קשת נרחבה ונרוֹמוּ לגובה והמריאו בהחתרת אברות מאדירה, לעבר השמש, וטבעו אבדו בזהרה העמום, ובנפץ חדש שניחת תוך כדי כך והרים משאת־אבק גדולה, אצל אותו ואדיון קטון גופו – ממש כשהיתה ניכרת שם ביותר רחישת־אנשים חופזת. ‘מה דעתכם על החיים?’ – צעק אליהם נחום מזה, אל העמק ואל מלואו. וגידי סקר את המשוריינים שמלמעלה – נו? – אבל הללו החשו עדיין. ושוב נצרב האויר כבשקיקה ועוד רעם הכה, וחזר ונצרב בזרימה בוערת, וחזר והכה רעמים בזה אחר זה והגיא כולו נמלא עשן. אבק ועשן הוסעו ערבלים־ערבלים כבדים ברוח שגברה. מתחיל, כעת זה מתחיל. אני מוכרח למצוא ולמנות משהו ולחלק לשלוש – סח פינילה אל לבו – אם יתחלק ייגמר בטוב (טפשות – אבל אני אעשנה!). אין את מה למנות. אמנה את החבריה במשלט. הם ארבעה־עשר (כמה מעט אנחנו!). כמה אבנים יעלו בכף ידי כשאחפון בה עפר, בלקיחה אחת. אה. ענין בלי סוף. קטנות וקטנטנות גם גרגרי־עפר אבנים ייחשבו. כך לא ייגמר ולא יוכרע. אני אתלוש שערות מעל גב אַמַת־היד שלי. הנה כך, מלוא קומצי. כמה? כלום. יותר חזק! זה! כמה? אחת. לא נקרא. אני אחפש משהו. מה יגידו אם יידעו במה אני עוסק. האם אינני ממלמל בשפתי כמשוגע? יגידו מה שיגידו. אני מוכרח. אני מוכרח אל אורה. הנה: כמה כדורים בסרט הזה מכאן ועד כאן. תשעה. בדפיקת־לב. עצום! שלוש פעמים שלוש. שלוש משולש. מה עוד טוב מזה! הכל ייגמר בטוב. ייגמר בטוב. אני נורא טיפש. אלא שזה רק מבחוץ. מבפנים זה לא נרגע. לא מאמין שזה ככה. חושש שיהיה הרבה יותר עצוב. ואין לי כוח. למה להיות כזה דווקא. די, התעשת והיה לגבר. מחשבה פתאום בוזקת: מה, בעצם, העיקר בחיים? הו, לא. מה אני יודע. להיות גבר ולא נְבֵלה. בשבילי העיקר – להיות עם אורה, יחד. מה השעה? הואדי מלא עשן. רוח נושבת, שפתיה היפות, החמות, הרכות, המלאות, של אורה. ‘שיעתיקו כעת את האש ימינה, למעלה!’ שואג גידי אל ברזילי. עבודה נאה. אלא שתוצאותיה לא ידועות. וגם המרגמה כבר נתגלתה, ואם יש להם שם אדם כזה – כבר רשם וציין מקומה אצלנו. ואין לנו יותר מדי פגזים. טוב. מה המה אומרים? על רכס המשוריינים שוב תנועה. כדוגרת זו המתנערת ומעפרת בטרם תשלַו תחתיה. שבעה רובים, שני מקלעים, מקלע בינוני אחד. מרגמה ‘שנַים’, פיאט אחד, שלושה סטנים, רימונים – זה הדבר. לא מבוטל לגבי כיתה. אבל לגביהם שם? תחמושת מעטה. התחפרות עלובה. העדר כוח נייד. בלא עומק. מרגמה שלושה אינטש שנתגלתה. ורחוקים מן הבסיס. עדיין לא מנותקים, אבל… טוב. לא פטרול אנחנו, לא עמדה קדומנית, ולא בסיס עצמאי. אנחנו כיתה מוגברת אחת, שבאה במקום מחלקה אחת. שבאה במקום גדוד אחד, שבא במקום כוחות־המגן של הנגב. טוב. לוקחים כיתה ואומרים לה: אַת הכל. ולפחות אילו היינו מחוּפּרים. כוח נייח מחופר. לא ברור מה. ברור שחובה להיות זהירים. לא פזיזים. אילמלא כל דבר הימצאנוּ כאן דומה לפזיזות. מה עוד לעשות? לשנות? ומה השעה? הו, כבר שלוש. מתי השמש? מפגיזים ימינה מן הואדיוֹן, כמבוקש. רוח.

פשתה מבוכה במשלט. מתחיל דבר ולא ידוע מה. אינך יכול לעמוד זמן רב בחרדה הסתומה. וגם הדעת כבר מואסת ומסרבת להשערות ולניחושים – אף כי אינה פוסקת מטחינת־שוא זו, ומהרגיז עצמה בה. הכל ייתכן במידה אחת. ויותר מכל הניתוק. בקלוּת. בקלי־קלוּת. הדבר שנרקם והולך כנגדנו – הולך הלוך והתגשם, מתבצע, לא נשאר הרבה עד שיהיה בשל לחלוטין. ואז נוכרח לקבלו, להיותו, להיות לו. אולי עוד אפשר משהו. חשוֹב מהר מה. התעשת. הימלך בדבר. לשנות. להחליט. לרוץ. לצעוק. לתבוע. עוד אפשר. עוד לא סגור. שהות. רגע. אולי עוד חמישה. אולי שעה. אולי עד בוקר מחר. מה עוד אפשר. הבט. אדמה וגבעות עד השמים. השמים. גבהי השמים. הבט אל השמים. מה שם? הבט אל הדברים. סביב עוד רגע. רגע שמוצצים אותם. (רגע – זמן אין קץ הוא, מספיקים לחיות בו הרבה, להרגיש, לראות, לחשוב, לדאוג – המון). שטות שלא כתבתי מכתב הביתה. נורא דואגים. אמא אומרת: ‘שלוש מלים: “בריא ואוהב, שלום.” זה הכל כבד מנשוא?’ – אמא’לה. מה אַת יודעת. עוד אמא אומרת: ‘לי טוב ברגע שאתה בא הביתה. עד אז ואחרי זה – אני לא אני.’ מסכּנוֹנת אמא. אולי בכלל אני אבוד. אולי בכלל לא אבוד עוד. אבא לא אומר כלום. אבל אילו דיבר, אילו לא סבר שלאבא זה לא נאה לא היה אומר אחרת אלא את זה. לא הייתם מכירים אותי כאן. אני אחר מזה שאתם חושבים. ואולי דווקא אתם יודעים אותי טוב ממני עצמי. אני כפי שאני. ואני כפי שאני – לבדי. אין איש בעולם שיידע כעת לומר לי מה. וזה אולי הסוף. כאילו ריק העולם ואין בו אלא רק חכמתי, קצת חכמתי שלי. מסכן. הלב מלא חרדות. מתקרב הדבר. הפגזה דלה לא תמנע. לא תבטל. כמו אצבע צרידה את שור־הבר. מניין יתחיל. עיניים קשובות. סביב. חברים. בחורים טובים. אומץ, בחור. אופטימיות. עוד לא־כלום. ולא מוכרח שיהיה. רק שלא ינתקו – זה המחריד. ומה שמוכרח להיות – יהיה. אם כה ואם כה. פינת־צל? אין. השפתיים חרבו. ליקוק מתיבש מיד. אופק מערב מאוּיד. מפתה. כאילו משהו אחר לגמרי. קצת מים לשתות. עוד אין כלום. בית. הבחורים כולם עיניים. בית שקט. כל־כך לבד אדם. בית שחיים בו לבטח. מעל לכל, מעבר לכל, מתברר: לבד. סתום בדברים. פעוט, ולא הכרחי, כך נראה פתאום הכל. כאילו נבקע. בודד אתה בתוך, לגמרי. רק אתה תמות. זהו. וכלום לא. אתה לבד. (אם כלום – אז בערב אכתוב להם מכתב!) שלושת המצוקים הלבנים. ועל השני משוריינים. כאילו נרדמתי. חבל שאין מים. רוח. טינופת: אבק, צ’יבי, מה אתה מזיע כזה, גוף מזיע כזה, כמו סוס. ורק לא למות. לא אני. לא איש. ולא לקלל אף אחד. אני מרגיש בתוכי. נלחץ בי. ענני־ערב שם. עוד רחוק. מי יודע. אני אוהב יפה. כשדבר יפה. כשחרוש יפה. כשגזום יפה. תמרלה יפה. כולה, שהיא. להיות. להתקרב. שם. לא כאן. זר. הרבה הלאה לא כאן. הו אלוהים. אני לבד. ורוצה. מלא כמו. מלא נורא: רוצה משהו. בחיי. האמינו לי: מכאן, הלאה, ועוד, הרבה, לא אמרתי אף פעם כמה, אבל מעל כל זה, מקום שבעננים, לא אלה, האחרים, ההם, לבנים ושקטים ושטים. לא זה. לא כאן. כמו שירה רחוקה. אי־אפשר וקרוב מאד. בלי קטנות. בלי זוהמה. אני אין לי. אף אחד לא מבין, ולא יבין אולי. הכל באולי הזה. רק אני. הכל אני. מה נשאר? בהסתכלות מדוקדקת: מה נשאר לך? איפה כל ההכל? כל ההכל שצריך. שהיה צריך! איפה מה שבאמת. ועוד, ועוד, ועוד. בי. אני כבר כמו. כשהיינו במשלט שם, היתה לי שוחה לעצמי, צרה, נקיה, נפלאה. היו לה כוכים בדפנות וגם מדף חפרתי, שאפשר לשים בו ספל ונר, ולחזור בלילה, ולהדליק את הנר בספל, ולהתעטף בשמיכה ולקרוא. היה לי ‘מסתורין’, ספר מוזר. מדפדפים, סוגרים רגע עם האצבע באמצע, לחשוב, ונרדמים נרדמים. אני נרדם בעוד רגע. בלי שום התרגשות. אופק מערב, אופק ים, ים רחוק, אחרת מזה, הדרך הרצה, בין הברושים, עד הסיבוב, – הלאה. מה כל זה. הו, טוב, פעם עוד. תראו ש. אלוהים, מה מזמזם?

שריקה צורבנית אחת, מוזרה מאד, אף כי מפורשת מאד, ועוד אחת אתה, מלמעלה, כאילו שׂרטה קו שחור, ועוד אחת, רעה ומיללת, ושם הביטו, על ה’ערפי' שלנו – הוֹ: שלפוחית־אבק מחרידה קופצת, ועוד שריקה נשפכת־נשפכת ועל־גבי הכיפה שלפוחית ענן, ועוד ענן, אבקי־ענן התקפצו לשמיים ורעד־אימים: לעזאזל – ארבעה פגזים! מפגיזים! הכרת הלם: מפגיזים! תותחים? התחיל. שעה שלוש. הו, ואולי טוב שכבר התחיל. התחיל. התחיל! שוב שריקה מיללת, דרך כל דרגות גובה הצליל המחריד, הלוֹך ובוֹא, ורעם, ועוד שריקה ורעם, ארבע, לא עוד למי הרעם הזה. הכל רץ עשן, אבק, המולת בקיעה מתפלצת. מניין? מניין כל זה? מקלע פתאום מטרטר קרוב. מי? דויד. למה? על הגבעה ממול שריצה סוערת. שפכי צרורות מותרזים. הבהק אש, הבלחות פתאום! הנה שם, מאחורי המשוריינים, על־גבי אותו מצוק שני! (ובכן – את האלה הם גררו לכאן!) – סוללה שלמה, ארבעה כלי־ירי! תותחים? מרגמות? היללה של מרגמות, וברזילי אומר אז דבר מחריד ‘ארבעה פסיק שנַיִם!’ הוא צועק אל גידי. מניין לך? ולמה אתה צועק? אל אלוהים ארבעה פסיק שנַיִם עלינו! פצוֹח נתפצח! מה שם אִתם? ה’ערפי' מחוסל! את המרגמה המסכנה שלנו דפקו! אין ספק. למה דויד יורה? שוב שריצה סואנת בגיא, אצל הבקתה הכפולה ההיא. גם נחום ברובה של חיים. ופינילה ברובה. מאצל הואדיות זורמים אנשים. עשרות! גם במעבר הואדי שמתחת למצוק הראשון. בחיפוי ההפגזה מאַגפים אותנו שמאלה! ידעתי, ידעתי שכך יהיה! הו, חכו, לא כל־כך מהר! נסו לבוא כאן ממול: הסוף שלכם. גידי: ‘בּני! אצל הואדיון, לתוך הריצה, תוכל?’ ודויד דופק צרורות־צרורות. בעשב הצהוב. ועוד אחת ועוד אחת. נוראות השריקות ועוד אחת, שלוש, ארבע, בזו אחר זו. בלתי־נמנעות, מכה מרובעת. הכרחית, גורלית. רעם ורעם. ועוד רעם, ועוד רעם מאחור. שם, ופטריות־עשן מסתכסכות זו בזו. ‘ברזילי – התקשרת? מה אִתם?’ – ‘אין תשובה.’ צועק ברזילי. הה, ככה זה מתחיל. ‘אין קשר!’ צועק ברזילי. הרי לך. ‘הטלפון ניתק…’ הוא צועק ‘נקרע בהפגזה’ – הה. או אולי… שריקות־אימים רצות, נפצי התבקעות, עשן מחריד. עוד שריקות, זוחלות נוסעות, באטיוּת משגעת, כביכול, ונשפכות להן, וארבעה רסקים תכופים, מרעימים לאחר זינוקי העשן. ארבעה פסיק שנַיִם! על זה לא חלמנו! מאה ועשרים מילימטר! אנה ניסתר? במה ניחבא? – שמה, שמה! תראו, שורצים כבר בואדי! כולך לראות, לשמוע, לדעת, אינך עוד כלום, רק לראות, לשמוע. לא ברור מה נגיעתך שלך. אם יש אתה. לא! לא ולא! ‘בּני – אש! בּני!’ – הה, הנה! נביחות, המכונה. הבֶּזָה שלנו, נביחות נבצרות, בולדוֹג החצר, יופי של נביחות, ח־ח־ח, הו, בּוּלדוֹג במלוא גברותו – אש יפהפיה! ואיך? קחו לכם שמה אתם שמה משהו קחו! ממזרים! צורח קול – ממזרים בני כלבה! וארבע שריקות שלווֹת, נסוכות רוע, יבבות צמאות, חרוכות שכאלה מעל הראש, במסע הלאה, וכבר רסקים נוראים מתפצחים, עד נוע הארץ. ארבע יבבות צמאות, ארבעה רסקים אכזריים. ואבק עד השמים, ומזחיל פושט לכל צד. נפוץ, מתערבל, יוצא ופושט, מסנן אורות ומצטבע. למה, לעזאזל, שותקת המרגמה שלנו – איפה קולה שלה? הה, ארבע פסיק שנַים? כל חלומותי הרעים! מקרקר חומה וחֵל. הו, זה! מה זה? משרקה אחרת זורמת מעל הראש! יבבה אחרת! מכווֹת שוט, צליפות יוקדות, כואבות בחריף, כחוד של מחט, כברד סופה, זרמים אחר זרמים, פסוקים אחר פסוקים, אהה! מכונה שלהם פתחה עלינו! ארצה, פנימה, עלינו, אנחנו, מכונה מרתקת אותנו! איפה? מניין? ‘המשוריינים!’ שואג נחום, ‘הנבלות המשוריינים’ כן, המשוריינים פצחו קולם, הם עלינו. – ‘בני! – המשוריינים!’ ובני מַטה את הקנה. מה בעצם יעולל להם מאַלפיים? אש מול אש. שיידעו להם! והמרגמה שלנו מה? וכולם שמה מה? ארבעה פסיק שנַיִם – אין מה שעומד בפניה! והשורצים בעמק? דויד – מה שם? ודויד פתאום: ‘גידי! תדאג לתחמושת!’ השד יקח, ידעתי! אבל שכל־כך מהר? מי יביא? כעת בצליפה? אחד קופץ. מי? עמיחי – לאן? בוזק רץ בשפיפה אל הבקתה. נפצע מי? לב כל בגרונם. אבל הנהו כבר חוזר בריצה כושלת ובזרועותיו ארגז כבד. הה, עמיחי! – אין פנאי. ‘צ’יבי! – מה אצלך?’ ואם יתפרצו להסתער, נעביר אותו לצד זה. יה, איזו אש! איזו אש, עלינו, אין ראש, למטה, פנימה, ארצה, עוד. הירקע, התהדק, הימחק, היצמד רדוד, רדוד־רדוד – הו, אש חותכת! ‘ברזילי! התקשרת?’ – ‘אין קשר!’ אוף! רגע לקחת אויר. עפר מעופר, אבק מכל נֶגע. אדמה פרירנית. הה, ראית מימיך צרור ארוך שכזה. שום חשבון תחמושת! אבל תיחנקו – ולא תפגעו! לא תפגעו, ילען אַבּוּכּוּם, לא תפגעו, מנוולים! למעלה ב’ערפי': אבק עד השמים. מה אִתם? הו, מה שם? ארצה ארצה! אַברום ויעקובסון דבוקים ארצה. כפותיהם על ראשם שתלך היד ולא הראש! ארבע שריקות נוסעות, רצות, ריצת זחילה, זחילת ריצה, הישפכות צרחנית, וארבעה בּמבּוּמים נוראים. למה דווקא שמה? על המרגמה? מנטרלים אותה? כבר שיתקו אותה? מחליפים עמדה? הו, שמור עליהם… הה, שלוש ועשר דקות. רק עשר דקות? הכל אחרת, רחוק אחרת! – ‘בּני! עזוב את השריון. רק על אנשים! שומע? רק על אנשים!’ – ‘הו,’ צועק בּני. ‘ברזילי! קשר?’ – נותק. ‘לעזאזל. ראשים ארצה! ניקודים־ניקודים מאות ניקודי־אש שרוקים חותכים מזמזמים מעל הראש, סמוך מעל, כבאיבחת חרמש נמוך. רסיסים מצטעקים ברתיעה כואבת. אש, אש. אין יורה כאן. אש, אש. הכל למטה, פנימה. ‘גידי! עוד ארבעה סרטים ודי!’ דויד, אש לבטלה. לא עוד. ‘ברזילי – הטעֵן להם סרטים אצלך! דויד – הפסק אש. שומע? הפסק! כמה ארגזים עוד שם, ברזילי?’ ‘שנַיִם.’ – מישהו חייב לרוץ אל ה’ערפי’. לרוץ, להביא. מיד. לפני ש. כולנו כעת רק להסתערות, לרגע ההוא, ושיהיה לנו אז. – ולהתקשר עם מוֹטה ואורי! למה אורי שותק! למה אינו מפעיל, למה לא ישלח, הה, אני כאן, קצרה ידי לבדי… מטח, מטח, מטח, מטח. זוָעה. קר בעצמות. ארבעה פסיק שנַיִם: לכתוש במכתש אדירים נמלים קטנות. ‘להפסיק לירות! כולם. לחסוך! רק על מטרות ברורות!’ אש חולפת. ברור לכל – שידנו קצרה וקבצנית. נחום: ‘שם, למטה! גידי, למטה!’ ודויד פתח אש. ובני הצטרף. ‘למטה שם!’ אש. אש. שלנו. שלהם. קרב אש. הכל מצולב אש רצה. תוזזת. צ’יבי מן הצד, ואולי טוב: רזרבה, לשמור עד הסוף (ואולי רוצים להניס אותנו מכאן באש בלבד, באש איומה, אבל בלי הסתערות רגלים?…). ומה בעורף? שמוליק. נשכח, עזוב לנפשו. יהיה דבר – ירוץ לכאן. פינילה רץ. ‘לאן, פינילה?’ אל הבקתה. קופץ: ‘הרם לי ארגז’ לברזילי. מתנשף. – ‘פינילה, – אומר לו גידי – שמע: תן ריצה אל ה"ערפי", תראה מה שם, תקח כל מי שתוכל ותביאו ארגזי תחמושת ככל שתוכלו. טוב? בריצה. ושיודיעו למוטה. בריצה. ושאורי יעשה משהו, ולמה המרגמה, ושהקשר נותק… תן ריצה פינילה!’ – ‘לשם?’ – ‘כן, חַת־שתים.’ – ואת הארגז לדויד?' – ‘אני אביא. תרוץ בקפיצות, בעיקוף, מכאן.’ – ‘טוב.’ אמר פינילה, ומחה מצחו בכפיה האדומה הכרוכה על שכמו. ופינילה התכופף, כבמשחק המחבואים, שהה רגע, וגחון על ארבעותיו רץ מעבר לבקתה הקרובה, ואל מעבר לשניה, ורץ מהר, וכפוף, ואש איומה רצה סביבו. כדבורים נרגזות. מוכרחים. מה אפשר לעשות. מוכרחים.

אבק. ריח אבק, אבק האדמה לשמים. רעם מרובע. אש מכונות. מלחמה. מי יודע איך. מה שהתחיל כעת – מי יודע איך ייגמר. אין לי שום הרגשה מוקדמת. והתחמושת לא תספיק. לא אתן שיעבור, מי שיהיה, את קו האבנים ההן למטה. זה הכל. ולזה תספיק התחמושת. בארגז האחרון לא אגע. עד שם. לא משם והנה. כמה שנערמו כבר תרמילים על האדמה. הה, פינילה ירוץ ויידע, ונדע (רק שקובי לא נפגע!). לפני גזר־דין. צפוף כאן, רחמים מזה ועמיחי מזה. יותר מדי. אבל: הייתי צריך לקרוא לו – ארוץ אני תחתיך, ואתה שב פה. כך זה חבר: אני ארוץ. לי לא יקרה. אבק נורא שם. הייתי רץ? הגב מתכווץ ממיאוּן. מי יודע. טוב שלא היה עלי. לא לחשוב, לשכוח את שָם, ורק את פה: זה עלי. רק לכוֵון נכון. בנימין גולדברג: לכוון נכון. להיות נבון. לא לרגשות ולא למחשבות: לכוון נכון. חם וצהוב ובפינה אחת מאין־סופיות העולם – אנחנו. ומלאך־המוות עם חרמשו. ואת הקו לא יעברו. משונה אם ההם שנופלים בגיא למטה הם גם מתים. ואם הם מתים כמונו, או שרק סתם מתים – יוצאים מן המלחמה. אני רוכב על השטח גבוה. ושקט ומחזיק. רעם מרובע. פינילה (רק שלא קובי. שלא קובי). ושלא יפגיזו פתאום גם אותנו. לא נוכל. לא צודק. וגידי? פה. אנחנו יושבים. הכל יעבור. אנחנו בסדר. אהה – שם! ככה! פגעתי בטח! קצת התפזרו? (נחום: ‘ראיתם! קיבלתם קצת! בחיי!’ ועוד: ‘הה נפלו, נפלו כמו חרא! נפלו!’) – לא תעברו יותר! הזהרתי אתכם! עד הקו ההוא! זה הקו שלי – ולא תדרכו עליו. אטחן אתכם! אני יותר. ולא אתן. כאן. ולא תוכלו שמה! אתם תדלגו שם? לא תדלגו! אצלי לא תדלגו עוד! הה, יש איזו גאוָה שאתה בתוך כל זה, העסק העצום הזה! בעצם: שלא ייפסק פתאום. הו, לא. שיהיה כבר די. אני עוצם עיניים ומבקש מאדוני שבשמים: שיהיה כבר די. שיהיה די! להיות שקט. לא. לא לא. שעוד לא. שאם התחיל שיהיה עוד. שדווקא יהיה עוד. שהרבה יותר עוד, אם אפשר, שיהיה גדול ונורא עוד, שיהיה הכי הרבה שאפשר עוד, ועוד יותר מזה עוד, שנרגיש איך זה הכי הרבה שאפשר ועוד יותר, שלא יהיה עוד שיהיה יותר ממה שאנחנו נהיה בו, בהכי גבוה, הכי נורא, עד השיא, סוף כל הסופות! הכי שורף! נרגש נורא. איזו אש! ראש אל ראש, אנחנו ראש אל ראש, ושתרוץ לה מלמעלה, זה עלי הכל – אותי לדפוק. האש שלי הרגיזה אותם – שייחנקו. ואני מרים את הראש, לא מפחד מכם, לא איכפת לי אתם. אני פה, הנה אני, קחו, נָא, קחו! בגרון לי, עד הגרון. ידיים לא לרטוט. ככה. חזק. שקט. כעת. המכונה שלי – כמו שעון. יופי היא. חבּוּבּה. אוהב אותך. ויעזו לעבור! (מתו? הרגתי?) לא לחשוב מחשבות. מאחור – פחד. סדום ועמורה. מה שמוכרחים. ואם מוכרחים – מוכרחים. ודי. זה הכל. מוכרחים. ויפנו אחריהם ויראו והנה עלה העשן השמימה. יש במקום אחד. חיים? מתו? הו, לא, רק שלא! וככה. ועכשיו די. כבר באמת די. כמה עוד? שכבר די. עכשיו. להיות שקט. מי מקשיב לקולי? ארבעה אינטש פסיק שנַיִם, מאה ועשרים מילימטר: פחד־אלוהים. האזניים מוחרשות. רק את קולי אני שומע. ואני קצת… בלועי רוק. להתעשת. האדמה מריחה. אומרת: למה לכם? וגם לא איכפת לה. שכבר יהיה די. גוש גדול עצום האדמה – ושקט. סַלַמתה – האדמה שלנו. האדמה השקטה. כדור־הארץ. ששת אלפי קילומטר רדיוס, נדמה לי. יושבת לבטח, ותלויה על בלימה. הה, תני קצת מקום. נשכב יחד. כמו מלים גסות. ואולי זה באמת. תני מקום ונשכב יחד. צפוף פה. איך זה ייגמר? מה יהיה בעוד שעה? קחו שנה מחיי ואמרו מה בעוד שעה? לא העמקנו די. שטחי הכל. אני אהיה אָשם אם יקרה. למה לא חפרתי! עוד ועוד ועוד! אם אתה לא תעשה כל מה שתלוי בך – מה תצפה ממה שלא תלוי בך? הכל עלי. אני. תמיד. אני אבוד. יודע. מים עזים ולא יודע לשחות. הייתי צריך אולי. מעי מלאים. אני מת מרעד, מנרגשות. מחנק. אין לי. הו, אין לי. ואני אהיה שקט. מוכרח. הנה אני כבר. אני מחייך. רואים. מחייך. כבר שקט. לא מילל. אטום. מאובן. מוכן לאש. אם יזוזו, אם עד הקו ההוא, שלי, יעזו. תשע־מאות. והם לא יעברו. זה הכל. יטבע העולם באש. יסוער לשמים. אני את שלי. משם זה אני: עלי. ומה עוד? שייגמר. רק זה: שייגמר. מתחרט. שרציתי אחרת. מבקש בענווה, בעצימת עיניים. בחדל נשימה: שכבר! לא. רק שייגמר. הו, ההרגשה: זה יימשך בלי סוף. לא יוכל להיגמר. לא משויך לבקשות. עד שיִקרה. לא קודם. שיקרה. וגם אז לא. מי יודע, הה, כולנו במי־יודע. נושמים, חיים, הווים מי יודע. באמצע אנחנו. בתוך התוך. הכל. בעומק העומק. אנחנו. (נחום: 'שם יורדים מן הגבעה. שמה!) נכון. צרור. ארוך מדי. להיות מתון. לא נתן להם. צרור. עוד. צרור. תחמושת! צרור. מוכרחים. ומה שיהיה. כמו שיר! כמו! מה? עמיחי קפץ, למה? לאן? נפצע מי? תחמושת להביא תחמושת. בחור טוב. אמיץ. מדליה. להיות נדיב בשעת הקרב. להיות בן־אדם. לא להיסתם עם הקרב, לא: בלהט. כן. נפתחים, פותחים מלוא החיות שלך. ונכון ככה. אדם כולו ובני־אדם ככה. כפרח עם שחר. (אצלי לא. אני נסתם. קשה לי כמוות). לא. שמה למטה? קיבלתם קצת? מתפחד לכם? אז טוב, אז שבו בשקט. פה אנחנו ולא נתן לכם. שיהיה ברור. אש. זהו.אש.אני.³ עמיחי לאט. עמיחי לאט־לאט. שכב כבר, שכב! שכב, טיפש! הה, לאבדון, אַל תרוץ! ככה. כולנו. אנחנו. הנה. פתאום הכל כמעבר מרחקים מדומדמים. כבחלום. ופתאום, בלי מעבר, ועתה בעבי הקורה: שוקל שיקולים מתמיהים בהגיונם הקר. וכבר אתה מאוּחז בדמיונות־סרק. בסיוטים, נאבק בפחדים עצומים, גָליתיים! הה, סוער, הכל, סוער, ופה, סוער, ואנחנו!

אנחנו דפוקים יפה־יפה. עמיחי מתנשף בחפז־לב תופף. זיעה פורצת. תפסתהו הסופה באמצע, שכוב על כרסו, דבוק ארצה. מיבבת על סביבה כרוח שנלכדה במיצר. לוקק שפתיו. מחוץ לחשיבות או הרהור. הווה בהוויה. משֶׁלה ובה. אבל קול ניסור מעומעם טפול אליו זה כמה מאחור, וצריך להתאמץ ולהיות כאן כדי לזכור שזה ברזילי שם, ושהוא ממקומו ממלמל והולך. שיטה שלמה של דיבורים, רחוקים ככל שמקוטעים, נתפשים ברפרוף של פוגת שימת־לב ואובדים מאליהם, מיני נזיפות, מסתבר, על שהוא, עמיחי, מתרוצץ יותר מדי. על שהוא פזיז, מתגרה בסכנות, שאסור לו, הוא החובש, שאסור לו להיפגע מחוץ לתפקידו, ועוד מלמולים לא דרושים, מנושבים בממילא של רוח נושבת, ולא איכפתיים כהוא זה, אל תטיפו מוסר באמצע הריצות… בסוף מצטחק עמיחי, ומפנה ראשו קמעה, לאחור, מזיע, שלא כל־כך מהר נפגעים. הו, לא. מצטחק ואומר, דברים שאין ביניהם ובין העיקר, אותו זה שהוא הוא, אותו זה שהוא עצם תכלית העיקר, זה שלא שואלים עליו ואין מה להשיב עליו, אלא כמין בלימה של טשטוש מעורפל בכאב־ראש, שקשה לדעת אם משל גופך או של מחוץ־לך, וברור כבר שאין טעם, ולכן… רק תולעת משתיירת מן המלל, שמכרסמת פנימה, שקוססת לה, והיא אולי האמת לאמיתה, ולא נוכל לדעת מה. שרשרת שריקות צווַחַת נוסעת למעלה. רעמים אדירים מאחור. הרוח לא מחסרת דבר ממלואם. וגם ריח־עשן היא מַסחיבה הנה. רוגזת האדמה, בבטן שומעים רטינתה. עמיחי נוטל את הארגז ומנסה להגביה ראש. ‘ארצה! – שכב!’ צורח ברזילי מאחור. פחד־פרא פתאום. סירחת פחד נורא פתאום. צביטת־לב עד חוָרון. בחילה. אש חותכת. לגמרי למעלה חשוף, לא לסתרה לך אלא חולצתך הדקה. תפוש נתפשת. חולפת כאצבע מעל עורך. סריטות־סריטות טסות על הגב. מתרומם בך. האדמה גואָה אליך. אתה טובע אליה. נפץ מזעזע פתאום. היה פה. לא היה פה? הימחקות. אין מקום. לאחור? קדימה? לרוץ! כעת! להפסיק ולרוץ! הרץ אינו ניזק! לא. לא כעת. כעת לא. אילמלא הפסקת – כבר הגעת. כעת? הו, עצרו, הגידו שאי־אפשר. רגלי לא ישאו אותי! אני אפול. אַל תרשו לי. יובש ציחחון בפה. להתקבץ פנימה. מאחד עד מאה למנות בשקט. להכפיל ארבע מאות ארבעים וארבע בשלושים ושש. ארבע מאות כפול שלושים, ארבע מאות כפול ארבעים, וכפול ארבע. איפה אני. נושם עפר. אוכל עפר. את העשב הזה. ישר בשפתים מן הקרקע. ולהירגע. לזכור דברים כסדר. לעשות סדר. את הסונטות לפסנתר של בטהובן. מן הראשונה בדוֹ מינוֹר אוֹפּוּס עשר, עד אוֹפּוּס מאה ואחת־עשרה בדוֹ מינוֹר. מעניין: הראשונה והאחרונה בדו מינור. מעולם לא שמתי לב. לא ידעתי שאני… אה, כעת מעל הראש. נדפקנו היטב־היטב. פתאום ובבת־אחת. ארבע מאות ושתים־עשרה כפול… לא: שלושים ושתים סונטות לפסנתר. ארבעה איומים! לא שמעתי את השריקות. מהלומות־מהלומות בנות ארבע. אני אחשוב על הרביעיות. להירגע. זה עושה מרחק, זה מראה כמה כל מה שיש כאן עדיין אינו הכל, ולא החשוב מכל. הרביעיות. מן השש־עשרה אני מכיר את אוֹפּוּס שמונה־עשרה בפה, את שלוש הראזמובסקיות אוֹפּוּס חמישים ותשע. עם הנושא הראשון ככה. העולם הרבה יותר גדול מזה שכאן. ולא זה הממשי כלל. את זה שכאן, בקצת זהירות, אתה עובר, זה רק קצת שהוא, קצת שהוא מן הגדול והחשוב באמת. וכלום לא נגמר. שישרקו. זו כבר הבּזה שלנו. על מי? כמה שזה מרגיע כששלנו. חובש אסור לו לרוץ. אני ארוץ. רוץ ושוב. אין מנוס. ואת הרביעיה אוֹפּוּס מאה שלושים וחמש בפה מג’ור. אם אתחיל לפחד – אחטוף כדור. אבל הפוּגה הגדולה אינה נחשבת בכלל זה. בסי במול מג’ור, נדמה לי, אוֹפּוּס מאה שלושים ושלוש. (או שאין כזה?) – אני, בעצם, צלול מאד. הכל בהיר כל־כך. האם ייתכן שהיום יומי האחרון! אבסורד! ‘שהמרגמה שותקת – לא מוצא חן בעיני.’ מגיע קולו של ברזילי מאחור. שאני צריך לרוץ – לא טוב. ‘מחליפים עמדה,’ אומר עמיחי לאחור. ספק אם שמע. פזמון ידוע. אפילו כעת אנחנו מדברים בנימוס ומשקרים: מחליפים עמדה! פעמונים צועקים בלב! אני סופר חמישים ורץ. ומה שיהיה. ברזילי מאחור מדבר. המון מדבר. מה ייצא מן הדיבורים. כעת. רק עוד, ואני… זניקה. ‘עמיחי!’ מאחור. מאוחר. בכוח, בכובד. מהר. לא להיכשל. לא. אני – הו. נכשל והשתטח, ומתכחש למכאוב הנפילה, שלוח לפנים. בברך בוערת, תפש וקפץ אל שוּחַת המכונה. ‘עמיחי בסדר!’ משפיל נחום דברי־התלהבות אל חיים המרחיש לרגליו בעומק התעלה. – ‘מה?’ משיב הלה מירכתי בּוֹר. ‘רק יותר מדי הוא מתרוצץ!’ – ‘מי?’ אומר חיים מלמטה. ‘כלום. אתה שב בשקט.’ – ‘טוב.’ מקבל הלה בכיווץ־ברכיים אל סנטרו. גולם גמור, הפרצוף הזה. בלי רוח חיים. מדי פעם מושך אותך ברגל: ‘נו?’, כאילו בך תלוי איך יפול דבר. אבל אינם מעזים לעבור. נתקעו בואדי. גיבורים גדולים כשהולך להם. והשריונים אינם זזים. או שנכון להם עוד תפקיד? מרגמות איומות. עשן ואבק שם. מי יודע מה. שהם מעטים כל־כך ומפוזרים – אולי יציל אותם. כבר הייתי רוצה לראות אותם. סיפורי־זוָעה. הי, אמהות, הכינו דמעות! סירים שלמים. יהודית המטפלת! יהודית, ניצונת שלה, ניצוֹנת פיצוֹנת, איזו ניצוֹנת, איזו פיצוֹנת: חית־טרף. סוסה גמורה. סיפרו שהיא בגדוד של יורם, מנהלת את המטבח, שבע מאות איש, רוקחת תבשילים ולבבות. המג"ד והסמג"ד והשליש והרביע – משתגעים. אבק אדיר. בוער שם? עם הג’ינג’ים על האף שלה, עם הבריאות האדומה שלה, עם השינים הלבנות והחדות (נשיכה שלה!). עם השיער הגבוה שלה, סלילים חצי מטר לגובה, ועם לשונה החדה, ועם תפוחיה הגדושים, הפורצים מכל החולצות והשמלות – אה, ניצונת, פיצונת! עד שם – ומשם והלאה לא יעזו. שבו חִשבו מחשבות, חברים. היה כאדי? ומה ייצא מזה? חִשבו חִשבו. חבל שאין לי משהו אדיר לפצפץ את החושב עם המחשבות! מה היתה עושה כשהיו באים אליה מחר: שמעת? נחום! – והיא: טס־ס־ס, תשרוק, יה־בה־יה! – תאמר – מה־אתה־סח! וזהו, אפילו דמעה לא. אמא שלה – יהודית המטפלת – היא. הו, כמו ברז, כמו תשעה ברזים! יותר מאמא שלי! (אמא תתפקע ותשתוק, וביחוד לפני זרים.) אבל ניצוֹנת – אולי ככה: ‘נחומי? הלא יחד גדלנו! תנו סיגריה.’ וזה הכל. חזירים כולם. מה איכפת להם מות השני. הלך הלך. המון הלכו. לא נתחיל לבכות עליהם. עברו הימים שבכינו על כל אחד לחוד. ומי צריך לבכות על בחור אחד, כשיש כל־כך המון אחרים, לא פחות זכרים! טפו, ימח־שמם, כלב מי שימות! לא צריך את הטובות שלכם! ולא אהיה פזיז. אתכופף על כל כדור (אף שקשה להאמין שבי יפגע!). אני? לעזאזל מה עשיתי שצריך לפגוע בי! ואני לא אתכופף על כל כדור. די חיים אחד שכזה. קום, נבלה, קום הבט אל השמש. נראה מי יחיה, שמתכופף או שלא מתכופף! ושינסו לבוא מאצלי – ראיתם פעם מה עושה פגז פיאט כשחודר לתוך קבוצת אנשים! לא ראיתם זוָעה מימיכם! חורבן! איטליז! לא כדאי לכם – הו לא. כעת פתחו המשוריינים. השריקה כבר מאִתם. למעלה, הגבּה למעלה. רק שלא לחטוף אחד מן הרוח. נבזות להיקטל ככה, מכדור פורח ברוח. בזיון חייך ובזיון מותך. אם למות – אז פנים אל פנים, חרב אל חרב! כעת הם סורקים את השטח. מחלקים אש לכל מטרה ומטרה. מה אמרתי קודם? לא כשזה נופל עליך כמו גנב מוג־לב, מאחור, מן הצד. סתם! מה יוצא? – כי כמוֹת החזק מוֹת החלש, האמיץ כפחדן – וכל הדבר טפּשוּת אחת נוראה. אה, אַל תשים לב. כשמתחילים לשים לב – מתחילות הרגליים לרעוד. איזו אש! – רק מפני שלא התכופפת, או לא נטית הצד, להפסיד הכל! סנטימטר – וחסל? רֶשע, ועוול! הו, טוב, זה לא שייך. לא לזה אמא שלי ילדה אותי: למות מנשיכת כדור שוטה! לא שייך לשמי שלי. למה שאני. למה שעוד אני צריך. מישהו צריך למות על משהו. אחרי שעבר בחייו דרך. בעיניים גלויות, חברים, ולא ברמאות! נבלות. ואני לא אתן להם, ולאיש לא. לא אצלי. אני מת לחיות. תיאבון אדיר. מרגיש: לנשום ולנשום ולנשום. ושם לא זזים. ולא יזוזו. כי אנחנו פה. גם הם מתכופפים. שיאכלו עפר. מישהו יש להם מאחור שמאיץ בהם. שמרמה אותם: לא לפחד. היהוּד כבר מתו. הכל פנוי לכם – אבל הם לא יזוזו. והמשוריינים למה אינם זזים? משוריינים עשויים שיזוזו, והם כאן בשביל לזוז, ועד שלא זזו – הכל רק אקדמה. מה משתנה כעת? יש דבר משתנה כעת! הפוגת אש? וכעת? לאן לרוץ? גידי מה? איפה יש? ומאחור? שום תנועה בשטח. כאילו. ושקט. שכזה בעולם? הו, ורוח נחמדה. בחוץ כאילו כלום לא היה. שלוש ועשרים. מה עוד? מה כעת? הלוַאי וכבר. ‘חיים אתה שומע?’ – ‘מה?’ ונושא אליך עיניים רחוקות מטושטשות. ‘תשמע את השקט!’ – ‘נגמר?’ – ‘יש משהו, כנראה.’ – ‘שייגמר, שייגמר.’ מיבּב הלה מלמטה. צרור פתאום, צרור ארוך בא, צרור שרקני צורח. למה? אש. הכל. כה נמוך, שחרך את שׂער הראש, כמעט. אין אויר לנשום. איזו אש! איך שנמוכה! מה פתאום? לכבוד מי? הו, מי רץ שמה, בין הבקתות, שישכב, טיפש, שישכב מיד. הוא מושך אש־צלפים עלינו, רואים הכל – שישכב, טמבל, שכב שמה, – אהלן! זה פינילה! – ‘פינילה! – פינילה!’ נפלא. כעת נדע. שישכב. עוד. עוד. מה? רגע – שמע! תראו! הוא נדפק? ‘הביטו – פינילה – תראו: הוא נפל!’

 

פרק חמישה־עשר    🔗

הו, סופת אש אימים. אי־אפשר להיפנות לאחור. מה באמת עם פינילה? עמיחי. גחוּן כלטאה. חמק דהר וכבר הוא אצלו. (פזיז הבחור, פזיז!) סופת־שרקה חותכת ביִבּוב מעל הראש. אין לאן להידחק, אין חור באדמה, שום עומק. ואין מנוס אלא להתגבר. להעז ולהגביה צואר מעוקם ולהציץ. יה, כמה שהוא ערום האדם, כמה שהוא חשׂוּף. חרבון מחורבן שכזה, ובבת־אחת! צרורות ארוכים. הגבעה כולה סרוּטה. שטופה איבחת יבבות. אש מכל עבר. כמה ויקרסים יש להם כנגדנו, ימח־שמם! ומה אם יעלה על לבם גם להפגיז? התפוצצות ועוד אחת ועוד אחת. מה נשאר מהם שם? אני מוכרח להציץ. לא להיות סמרטוט – מוכרח להציץ. הנה: השלוחה שממול, ריקה, שמשית, חרושה, חמימה, מאובקת רוח. פזז־שרק צרחני. כמה שנחלש הלב. כמה שרועד. ופינילה? עמיחי אצלו (האם אינני חײב בכלום?) אין מקום לנוע. זה פה מכווץ לו כמו נבלה, ממלמל לו טפשוּיוֹת. למה דװקא אני אתו. אם יפגיזו אין לאן להדחק. וככה ײגמר הכל? את הכל תפש לעצמו. – ‘זוז קצת!’ מחרף עובדיה ומדחיק־מדחיף את רעהו. אש כזאת. תנופת חרמש קוצר. אה, לא רוצה. לא יכול לרצות! עוד בכלל לא חײתי. עוד לא היתה לי. עוד כלום לא. עוד בכלל לא. אפילו באצבע קטנה לא. ושום דבר! ואולי רק פצוע קל? נורא כשמתחילים. כשמתחילים זה כבר הולך. שיפסיקו. שתיפסק. שכבר די. שכבר לילה. שתסתלק לה הנבלה השמש שמה, שתלך לה מכאן, שחושך ײרד עלינו. רוצים להישאר חײם. הרובה שלי. מלוכלך, לא ניקיתי. לא האמנתי שאצטרך לו כבר. תהיה הסתערות? להציץ, לא מיבּב כעת, אפילו חתיכת עשב להסוָאה אין. אני כולי ערום, רוח בחוץ. רוח לה. (שלא פצוע קשה!) אני דבוק לאדמה, רק העינײם לראות. לא עושה שום בליטה, שום מפגע, קטן קטנטון – אני אינני, לא יפגע בי, יעוף לו, לתהו, לאבדון! מה עשינו להם שהם ככה! למה דווקא אני! אני מכיר אותם? הם אותי? אני אכניס כדורים. חול חורק. לא נקי. במה? בחולצה – שיהיה נקי קודם־כל. הידיים שלי שיישארו לי. שהרגליים, שכולי – אה, מה עם פניליה? עמיחי, בחייך, צעק: מה לו? לא רואים דבר. הנה גידי. שלא יקפוץ ככה! מה הם חושבים –לקפוץ ולא לחטוף? באש כזאת! גם דויד מתרומם. למה? מה קרה? אני לא רואה, מפה כלום לא רואים, רק חוטפים! (רק שלא! מה אני אשם? אף אחד אותי לא, וגם אני לא לאף אחד.) לאן הם – מה בּני דופק כמטורף? ‘רחמים, רחמים!’ לא יכול לשמוע. ‘מה אתה צועק?’ מתנער שאול מכיווּצו. צואר מגובן, מצח מקומט, פחד כמסכה על כולו, מצהיב, מנסה ואינו מעֵז להציץ. שיגידו, שיגידו מישהו, מה רואים שם? לא כאילו פחתה האש? בזהירות: צ’יבי ורפי שם. שם בּני ורחמים. עמיחי מאחור (מה אתו? מה אתו?) – הנה הוא רץ. אלונקה. לא קל. ספג אותה. פינילה, מה אתו? שיצעק משהו, שיגיד! – ‘בני!’ מתרומם עובדיה בפתע וצורח, עד שהלה שם נבעת, ומריץ אליו עיניו, עם עיני רחמים ועם ‘אה?’ קצר ומבוהל. – ‘מה שם? הגד – מה שם?’ – ואילו בּני פלט מלה אחת בלבד. שלא יאומן כי היא היא – ‘נסוגים!’ צועק בּני ומנתק את ההבטה, וחוזר אל אשר לפניו, במבע של מנגן שהושבת בחוסר הטעם, ותוקע מיד לפניו ברקי־אש מתקתקים. נסוגים? מי? הם? למה? מה היה? חיפוי אש לנסיגה – זו היתה כל היללה? אז נפלא, אז עצום, אז דפקו בהם, אז תקעו בהם, אל תחַיוּ נשמה! אז מה אנחנו שותקים! – ‘שאול, הם מסתלקים!’ – ‘אַל תאמין!’ מקרקר העורב למטה. עזוב אותו – נבלה. עד כדי כך דפקנו בהם – שהם חייבים לכסות באש תנועתם ולהיסוג? זה נשמע אחרת לגמרי. מסכן פינילה. חצי רגע אילו! המכונה שלנו – נהדרה! איננו מַשלים נפשנו בשוא? הו, אַל תהיה! – ‘הי, רפי! – רפי! הם מסתלקים!’ – ‘מי? – שואג רפי – מכאן לא רואים כלום!’ – ‘הם נסוגים!’ מריע לו עובדיה ומנקה חטמו בנשיפה גדולה. זמזום כדורים. שריקה חותכנית. אַל תשמח בטרם עת. עוד לא חושך. עוד לא יודעים מה. הם עוד כאן. אפשר שרק תנועה בחיפוי אש, תמרון שהוא! הה. יש הרגשה, כל הזמן, כאילו אתה מרומה. איוֹם־חשׂוּף, וערום ומרומה! צועקים מאחור, ‘שיבוא מישהו לעזור!’ עמיחי. פניליה. לסחוב. הה. לרוץ. לא, רפי כבר רץ. גם ברזילי כבר כפוף שם. עסק רציני. כנראה. אה, פינילה, מסכן. מזל, הה, מי יודע, הו, שלא, מבקש מבקש שלא!

לבו בגרונו הגיע רפי. סירוב נרגש לראות עם סקרנות גרויה (שבּושים בה), לראות לראות. גהור על כרסו, גוף מעוּות, ידיים שמוטות לצדדים, מחופרות משהו. מחרחר. חי? המגע הבלתי־אמצעי באדמה, חמימות המגע הנורא. הה. מחניקים את היבבה המתרעדת. רוצים כבר לעשות, להיעלם אל תוך העשיה, מעבר לרעדה, בתוך כדי מעשה הציוּת למי שיודע מה. ‘תגביהו קצת, בזהירות, קצת ואני אכניס את האלונקה.’ מסביר עמיחי ברהט. רציני. רציני נורא. זה זהו. שום השליות. התנצחות דברים בתוכך, ויותר מכל: רעד, רעד של נוכחות. וַדאוּת בבטן. כעת כבר מעֵבר למדהים, אבל עוד לא מעבר למוחלט, עד כדי כך שקרביך מרחפים בצעקות, בספקות, במחאות, בהתמוטטות, בטמטום אזלת־יד. לכהרף בוזק איזה איווּי ישועה, תובע נס, ומתהפך כהרף למנוסה אכזרית: שיהיה מנוס גמור. היכן הפצע? לא רואים דם. לאט־לאט, רגע! – הוא ממלמל. עמיחי משתחווה אליו: ‘מה פינילה? מה אמרת? אתה שומע אותי? פינילה, אמור: כואב? פינילה? – וגל דמעות מתקפץ פתאום, מתנחשל בעווית אל הגרון. מתקבץ ומכהה עיניים. אפשר למשש את ראשית המרחק אין־סוף שבינו לכאן. לא. עמיחי מבליט שפתיו באין סיכוי. אבוד (ואין שום עצה? שום תחבולה? ככה, פשוט – וייגמר, עשה משהו, עשו משהו – מה אנחנו ככה!) כעת נחלץ מפיו המיובש של רפי: ‘קשה?’ לחש שאי־אפשר להכחיש את החילול שבו, את ניסוח תהום האימה במלה קולנית. ועמיחי מושך שפתיו ואינו אלא מניד ראש. ברזילי, מצדו, עונה מלה אחת: ‘בשידרה.’ והעיניים נחפזות שמה כרגע ומגלות, מעבר לגופיה המופשלת, נטפי־דם מפכפכים מעט־מעט. ושוב אתה נתקף דחיפה למצוא מהר דבר לעשות. לא להיוָתר רגע מחוץ לעשיה. עמיחי אומר: ‘אסור להזיז אותו אסור לטלטל כלום. להשכיב על קרש. לא לגעת. רק רופא, אולי, יוכל משהו.’ ובכן מה? כדורים בודדים עודם משריקים. מנוּולים. עוד חרחור פתאום. מעין אנקת מַפוּח שנתרוקן. עמיחי גוחן למוש את הדופק. אינו מוצא מה להודיע. אינו אלא מעקם שפתיו. אחד, פתאום, בא בריצה שפופה מַבהלת, נמרצת מדי, עשירה מדי בכוח – ‘נוּ, מה?’ מתנשף הבא והוא גידי. ‘אין מה לעשות,’ עמיחי, משכמו ומעלה יודע. ‘מה אתה סח! זה… גמור?’ גחון לוחש מאצל ראשו של פינילה המדובק בעפר, המכוּוץ בין כתפיו, המוּכּה ברשעות. ‘לאט־לאט – אומר עמיחי – אסור להזיז.’ וגידי כוסס שפתו התחתונה וגם שף בהיסח־דעת ספיח שפמו. ‘בחוט־השידרה כנראה.’ אומר עמיחי, ומַחוה באגודל מהופך על שידרת עצמו. וגידי אינו יודע מה יאמר. ‘עסק ביש.’ אומר גידי, ומחזיר עיניו אל הגבעות, שהסתירו מַבּען האמיתי, הריקני, באֵד־מה. ‘גם משם יכול להתחיל בכל רגע.’ – אמר גידי, וזה טוב לפי שזה פוטר אותך מן הזה שכאן, וזה איום לפי שפוטר אותך. ‘נכניס אותו לבקתה פנימה?’ – אין מי שיקבל על עצמו אחריות. מסכן שכזה פניליה. וזה כבר קיים. זה שהיה לא יאומן עד לפני רגע. מעיק הכרח לעשות משהו. להיגאל בעשייה. להשאירו כך, מכוּוץ קצת, שטוח על כרסו, וידיו בעפר, – כמוהו כבגידה. וכבר כורעים כל הארבעה. במיטב זהירותם. בידיים מעופרות ובלשונות נשוכות. להעלותו על האלונקה. (ואין שום קרש?) וכמדומה שזה עולה יפה. בלי להזיק. אחר־כך לפתע, לפתע נורא, פלט פינילה (זה פינילה? גם לזה קוראים עוד פינילה?) הברת שיהוק, כאילו עמד להקיא. ועמיחי לא ידע מה להסביר. ומה לומר. ‘כל מה שיכול חובש לעשות כאן – אמר בכמעט לחישה – זה לא לגעת…’ כמנסה להצטדק. ומחריש. ' רץ כפוף, נטוי קדימה, והכדור, כנראה, דפק בגבו, אולי רק סריטה, ואולי…’ עמל שוא לדובב הגיון אל תוך אין־האונים המקיף סביב. נצמדים אל כל טיפת הגיון – להיאחז במשתמט וטובע. ‘אין קשר עם ה’עורפי’?' שואל גידי, שאלה שיש לה קשר לזה וקשר לאחרת. וברזילי שולל בניד־ראש. מתבקשת נורא היללה: אז מה יהיה! קובלנית, מתמרמרת וסופקת על הראש. ומציק נורא שלא לילל כך. בכלל, אנחנו יבשים, מאובנים חזירים ולא חברים. צרור חלף פתאום. מפנים מבט ורואים איך בשום מקום הדברים לא גמורים ולא פתורים. ‘מי יודע, מה שם אצלם?’ אומר גידי ונושא עיניים מכוּוצות. השמים התמלאו בוהק שמש משפילה. והיתה גם איזו תימרת־עשן סלילית מתאבכת סתמית מאד. ממש מעל המשלט הערפי. בא בשריצה, משתרץ יאוש. ילדים אובדים. עולם אבוד. איך יהיה מעתה?

עננים פזורים של הרהורים. – ‘לכסות אותו בשמיכות, לחמם כנגד ההלם.’ אומר עמיחי, והולך אל הבקתה. נזכרים פתאום באורה. באמא שלו, באבא– אם יש לו – מהרהרים מה בעצם אנו יודעים עליו, מהרהים שאםילו אם יחיה עלול להישאר משותק ממתניו ומטה, מוכנים להרהר כי אולי טוב יותר אם…, מהרהרים איך בן־רגע איך כל־כך. ומתעוררת בדידות לא נוחה, ומתעוררים רחמים עליך, על עצמך, עד כדי שטוב מזה היה ללכת לאן שהוא, לעשות דבר־שהוא, להיאחז בכל מה שאפשר, לולא נדמה פתאום כי בעיקרו של דבר – לא זה העיקר, וכי יש הרהורים חשובים מזה, נחוצים יותר, חיוניים יותר, שהם כנראה פשר קמטי מצחו של גידי, בּבוּאַת דברים פשוטים לגמרי, כגון מה יהיה על התחמושת, או מה יהיה על הקשר, הרהורים שגוערים בכל מיני הרהורים אחרים, שאין בהם אלא בכיינות, ורגשנות, ופחדנות, שמפריעים להיות נוקשים, ומציאותיים יותר, ועם זה זוועה יורדת פתע ללב משמצטיירת חריפה לפרטיה, לא מבוקשת, התמונה איך באים להודיע את אבא שלך… וכל הדרך הכושלת שלו, חיוור עד ליבו, אל אמא, למצוא מלה… – מחכים שגידי יקום ויודיע דבר מסוים זה. כן. הכל עלי. תמיד. אני לבד. כולם –ממני. גידי קם, מנסה לישר את הכובע על הראש. אלף עניינים. לעזאזל, לעמוד כאן, ככה, במקובץ, אסור. נורא־נורא אין כוח. כל סערת־האש עוד מצלצלת בשרירים. אימה, איבוד־עשתונות, ברק ישועה, נרגשות וסתימוּת של שיתוק. הכל מהומהם לגמרי. עמיחי חוזר עם השמיכות. מתבוננים בו. מרכז העולם. שקועים בו. כורע ועוטף בשמיכות, באצבעות רגישות. כאומנת. במגעיה. הו, מה. השמש לא תשקע אלא בעוד כשעתים. רק שלוש וארבעים. ומה ב’ערפי'? והתחמושת. ואין שוחוֹת. חבריה: שוּחות! שכחו הכל – ושוּחות! לעזאזל, הלא ראיתם! חפרו איפוא, חיפרו כעת! להספיק כמה שאפשר. לרוץ, להכין קדימה, מיד! (מראה חוליה מרוסקת בעמוד־השידרה: חבילות עצבים, מֵח, בשר ורסיסי עצם…) מחכים שיאמר משהו. (ואורה! יוּ. מה שמחכה היום לאורה!) – מחכים שיאמר מישהו משהו. גידי. גם אלה שכאן, גם ההם שבשוחות, למטה. וצריך להיות עניני וקשה. כן. הייתי כעת… או נודר נדר כעת… בלי רגשנות, בבקשה. כן. ‘תראו – מי רץ שמה!…’ – אמר סוף־סוף גידי כשהרים מבטו המצומצם לעבר ה’ערפי'. מי זה רץ? והרי אין זה אלא אותו פסיקון דל שייקה, וכנראה לאורך הקו המנותק של הטלפון, הרי שהם חיים?… ‘שייקה’ שואג גידי. וגם תוחב שתי אצבעות. מעופרות כמו שהן, ושורק ומוסיף וצועק: ‘שייקה!’ והלה נעצר רגע ומנפנף בידו, ומתכופף, כאילו אין די שיבטח בקטנוֹ, ומבלי לחוש לשום גיחוך שהוא, רץ שפוף ובא אליהם, מתנשם ומתגלגל כפתק רדוף־רוח: ‘מה נשמע אצלכם?’ אץ אליו ברזילי. ‘מה אצלכם?’ מחזיר ה’קילומטר' הלז שייקה, וסוקר בעיני התכלת שלו. – ‘סַפּר מה אצלכם?’ מזרז אותו ברזילי – ‘א־יום!’ עונה שייקה ומציץ אליו מלב־אל־לב היישר, וגם פורש כפיו כדי שיראו בפועל עד היכן – ‘היתה הפגזה א־יוּ־מה!’ – נוּ?' – ‘מזל שהרביצו סביב־סביב ולא פגעו, רק בחוט הטלפון! – היה א־יוֹם!’ הרצה שייקה קוים כלליים ממהלך הקרב, והמשיך: ‘פגזים אדירים שכאלה – מזל – שמאלה עפו, שמאלה ולמטה… יה, תראו, מי זה שוכה? הה! פינילה? הוא? לא! מתי? הלא זה עתה היה אצלנו… (חשבנו שאתם גמורים…) מה אתו? רק קודם היה ונתן לי פתק… לא חשוב… נורא ביקש ש… תראו תראו: א־יוֹם!’ וקולו נשתבש ונתעגלו עיניו, והוא עיפעף עיפעף, אובד־עצות, מכנסיו הקצרים רחבים מעל תפוחי־ברכיו הדלים, חותלות נעליו רפופות חפשי, והמלקחַיִם פעורים בידו, והיה הכרח שמישהו יתאמץ וימצא מלה בשבילו ויאמר לו: ‘חטף – סיפר עמיחי – וצריך להודיע שישלחו אַמבּוּלנס, מיד דחוף, רוץ: מיד!’ – ‘אני רץ’ – אמר שייקה – ‘או קודם לתקן את הקו? – חזר והפנה עיניו המבוהלות – פשוט אי־אפשר להאמין!’ – ‘מתי ההתקשרות?’ – אמר גידי. ‘בעוד רבע שעה’ אמר שייקה. היה מוזר מאד לזכור פתאום, שיש איזה זמנים קצובים שהם. חוקי־זמן קבועים, וסדרים כוללים ומקיפים, יותר ממה שהיה מדומה, לכאורה. ‘אני אעזור לך בקו’ – אמר ברזילי. ‘זה כואב נורא?’ אמר שייקה אל עמיחי בדמעות בעיניו, וגחן אל ערפו של פינילה, וניסה לשלוח קצה אצבע אל קווּצת–שׂיער שהתפרעה לה ברוח, כמו כל אגודת עשב על הגבעה, – ‘הוא אינו מרגיש –אמר עמיחי עמומות – הוא בהלם’. חמישה גחונים, מציצים. ‘המון עצבים עוברים בשידרה? אמר רפי אל עמיחי. והתקשרה, פתאום, משום־מה, הרגשת אחוָה עמוקה. מתחת הכל. ‘ועוד אפשר שהוא ייצא מכל זה?’ ניסה שייקה בהרבה תקוה. ומסתבר כי בסתר כל לב, כבר היה מה שניסה שייקה לומר, קרקע נוחה לכל תקוה. פתאום התכווצו השמיכות, ונתחרחר חרחור מעין אנקה. מעין מאמץ לתפוש. גידי התקרטע מרגל אל רגל. מיתר אחד שבלבו נפרם פתאום מעין: וכי לא אני ששלחתי אותו לרוץ?… שנקצץ בהעוָית־פה נרגזת, חדל, אַל תתחיל, ובמשיכה תוקפנית, להעלות גלד של רגילוּת. להקשות את העור הצמרמר. ‘מוכרחים להעביר אותו – אמר גידי בקול אחר – יכול להתחיל כל רגע’ ועמיחי אמר: ‘בזהירות. בזהירות. בין כה וכה…’ ולא היה צריך לגמור. ופתאום היינו כולנו יותר מדי שלמים, ובריאים, ותקינים, ומדברים עליו כעל איננו. עד כדי כך, שהאזניים, לפתע, המו מלחישת־מה, והזמן הנוכח התרופף, השתמט, ולא נותרה אלא המיה פתוחה, נהייה עצובה, שאין לה כל פשר, וגם לא מבקשים לה פשר. ורק חונקת לה, ואולי אינה אלא חונקת את יִבּוּב, האם אי־אפשר היה שיהיה גם אחרת? אחרת לגמרי מזה, בכלל, בכלל אחרת לגמרי?… ‘אז ככה.’ אמר עמיחי וקם. ‘אני אעזור לך.’ אמר רפי. ‘וגם אני.’ אמר ברזילי. ‘וגם אני’ אמר שייקה. וגידי היה נכון לומר ‘גם אני’ – אלא שגידי התנער ואמר: ‘רפי אתה, ואנחנו לארגן את המשלט. שייקה שמע: אמבוּלנס ותחמושת מיד. ורק יפעל הטלפון – תן לי את אורי. הוא רצה להיפגש עם אורה, מה? תראו, תראו מה זה נקרא…’ אמר גידי. ועמיחי מזה ורפי מזה, ובעזרת גידי מזה וברזילי מזה, ושייקה שתמך אף הוא בשתי ידיו, הרימו בלאט ככל האפשר, וזו היתה כבדה פתאום כל־כך, והכל פתאום חזר והורגש פתאום בעצמתוֹ, והדרך למעלה, אל ה’ערפי’, נראתה רחוקה כל־כך, לא תיאמן רוב רוחק, הה, ואין לאיש שום זכות, או פתחון־פה, להתאונן. זוזו. וברזילי הרפה, וגידי הרפה, ושייקה עוד נגרר צעדים אחדים והרפה, והללו מתחו זרועותיהם ונשאו והלכו בכבדות כנגד הרוח.

להחליף מקום המרגמה ‘שתים’ בפיאט. זו תחַיה את הואדי, וזה ישלוט על השלוחה. ובמכוש להעמיק. ואת שמוליק שמאחור. ולא להיות עייפים. לטאטא מן הראש עייפות ומחשבות־סרק. מחליט גידי בתוקף. ואל ברזילי: ‘קפוץ תראה מה עם שמוליק מאחור. אני יורד לארגן. למה, לדעתך, הפסיקו את האש?’ – ‘להתארגן אולי.’ – ‘אש המכונה שלנו היתה טובה.’ העלה גידי קמטי סברה על מצחו. ‘לא בגללה.’ כפר ברזילי. ‘מי יודע. אני יורד להכין.’ אמר גידי. ‘יותר מזל משכל או כוח.’ אמר ברזילי בעייפות, דבר לא מקושר למה שקודם. למה אתה מתכוון? כמעט אמר גידי ולא אמר, ונשא עיניו אחר האלונקה ההיא הנישאת בכבדות בין הסלעים והעשבים, והפך ראשו בהחלטה והלך. אני מוכרח להשאר צלול ושקט, גזר גידי על עצמו. זה המזל שלי. ומי ששמר אותי עד עכשיו ישמור אותי גם להבא. – הפסוק שלי – אני טיפש להיתפש לפסוקים, אבל לא יכול שלא לגמור: אם לא בשבילי, בשביל אבא ואמא – הם בטח לא אשמים. זהו. הייתי הולך לאיזו פינה, יושב רגע, אח, אני יודע. גנח גידי ונעצר להטיל מימיו ולהצית לו סיגריה, ובודק כיוון הרוח, החליט נחושה: לא להיות חמור. – ‘עובדיה! – צעק גידי – קפוץ אל דויד ותהיה מספר שתים.’ (וחלילה לומר: ‘ותהיה במקום פינילה!’) – 'המכוש כאן – צעק גידי – ומי שרוצה יקח. ותתחילו להעמיק! שומעים כולם? כמה עוד תחמושת נשארה לך, בּני? ואתה צ’יבי – עוד לא ירית? שאול – קפוץ אל צ’יבי עד שיחזור רפי. איפה חיים? נחום, איפה חיים? אַל תפסיקו לצפות! את פינילה מעבירים ל"ערפי", יבוא אמבולנס, ותבוא תחמושת. מה רואים כעת, דויד? – ככה נכנס גידי בעוז מחודש לעומק הדברים. עובדיה רץ מקצה מזה אל דויד. נפלא שגם שאול עובר מבלי להירגן. את המכוש נוטל אַברוּם הגדול, ואצל המכונה מטעינים סרטים. למעלה, בשמים, עננים גבוהים, עמומי חום, מתלקטים לצעיף. האם באמת יתחיל עוד מעט הכל מתחילה? שעה ושלושת רבעי־השעה לשקיעה. השמש תשקע בחמש וחצי, בערך. והחושך יירד כחצי שעה אחריה. מסתכלים בעננים והוגים בפינילה. הוגים באורה. עוד לא העלתה על לבה מה שאנחנו רוצים כבר לשכוח. אשב רגע, כאילו ניתק השרוך בנעל. אשב ואשתדל להתרגע. בכל העורקים עוד זורם קרב־האש שהיה, או אולי הוא הקרב שעוד יהיה, בעוד כלום. ינחמו אותה, כולם חכמים, יאמרו: הה, ילדה צעירה, אורה, היא תתנחם, היא תשכח, היא תמצא מישהו. בתחילה יהיה איום, כל מילה תיראה פוגעת, חצי דיבור וכולם גועים בבכי. וכעבור שנה מה? (איפה נהיה בעוד שנה? מחר איפוה נהיה!) ומה בשנה השניה? כשיבואו, ויהיה אולי חם כמו היום, יזיעו, אחדים ישימו על הראש מטפחת, ואחרים יפרשו עתון על הראש, וידברו כולם לפני האזכרה, יאמרו אהלן, יאמרו מה נשמע, יאמרו מה שלומך, ויאמרו ראית אולי את מישהו בזמן האחרון, וגם יצחקו ופתאום ישתתקו: האזכרה התחילה. אבל בשנה השלישית הכל כבר גמור ומגומר. יבואו רק מחצית הבאים, אם לא רביעיתם, ואולי רק עשרים או עשרה. ונורא לא יהיה פנאי לאיש. שלום לעפרך, עלוב־הנפש. אה, לא, פי אלף מוטב לחיות ולא למות. כלב מי שימות. שיתנו מנוחה עד הלילה. נישאר בתיקו: אפס אפס. (כמה אבידות להם? אולי דין־ודברים להם עם המקומיים שסבלו אבידות?) ישכחו אותך, פינילה. ישכחו כמו כלום (חדל, הלא עודו חי!). נגמר. לא יוכל עוד עם אורה. לא יוכל לשכב עם אף אחת. יישארו לו רק כאבים בושות וזכרונות מעלי דמעות. והיא, תבכה ותבכה, ותתחיל להתמזמז עם אחרים, בתחילה בלב שבור, בנוחם ובאשמה, ואחר־כך בזוהר של קדושה – אה, מה שעבר עליה בחיים! – ואחר־כך גם בלי זה, אלא פשוט ולתיאבון. פינילה? ההוא שנדפק שם בנגב? זה הכל. אבל אולי אורה זו תהא אחרת. תינזר מן החיים ומן הבחורים, תקדיש כולה וכל ימיה לפינילה, הלא היא אוהבת אותו, תהא צדקת ומופת לכל? הו. טוב. אמא שלי, למשל, אבודה אם לא אחזור הביתה. (ואולי לא? אולי גם לא זה… כדי כך!) מי שמת – מת. מי שצריך לחיות אחריו – הוא ש… אבל מה אני ככה, קום, טיפש, ואל תשתפך. במה מתחילים, מה קודם־כל?

אַברוּם הגדול בא ונתישב ביגיעה בעפר אצל גידי: ‘יעבוד קצת ההוא!’ אמר והתנשף, ומחה בידו זיעתו. כעת יתאספו אצלי בטלני כל העולם לשבת קצת. התאונן גידי אל עצמו. ואַברוּם הגדול מילא קומצו עפר לכבור, הפשיל בהנו אל מעבר כתפו, אל ה’ערפי', לאמור:‘נדפקנו כהוגן?’ חמיצות זיעה עולה מגשמיותו הגדולה. ‘מ־מ’ הינהן אליו גידי בקושי. ‘נוּ?’ ביקש אַברוּם יתר פרטים בקימוט־מצח. אבל גידי רק מושך בכתפיו. אין חשק לומר דבר. מה, בכלל, אתה חייב לשק המצחין הזה. שילך לעזאזל. עצם המחשבה שאתה עשוי להיות חייב לו דבר, מעלה מיאוס ושממון אין־קץ. – ‘וההם, שם?’ מוסיף אַברוּם ומצביע לפנים לעבר הגבעות. וגידי מטייט בידו מין ניד שאולי יש לו גם פירוש שהוא. אפילו רגע קטן אחד, כדי קשירת שרוך־נעל, אינך יכול לבדך. אַברוּם מערה את העפר מכף־ידו האחת לאחרת וחוזר ומערה. מצחיק לחשוב שהוא חושב משהו. סדן־האיטליז הזה. מוזר לחשוב שגם לזה יש נפש. יש לו? ואולי אפילו נפש יפה, פיוטית? וביום־כיפור הוא הולך בודאי עם אביו ועם דודו לבית־הכנסת, ומתרונן תחת טליתו בדבקוּת ואמונת אוֹמן? לעזאזל. לשים אליו לב – ותיכף מוצאים גם צד יפה בו, ואינו אלא מרתית בשרים גדולים, דדי אשה, ועיניים מימיות שטחיות כעיני בּוּבה – מה אתה מביא יפה מזה? והפה שלו. הדשן הזה, כשפתי תינוק, לחות ואדומות (פוּ! להיות מנושק בשפתיים כאלה – לביבות שמנות אלה – תועבה!), אבל מה לי ולו. וקום עשה משהו, קום התחל לזוז. אם הוא בא אליך – אתה צריך להאיר לו פנים. מי יודע למי משנינו אין אלה אלא הרגעים האחרונים, של היום האחרון, ושמש זו – השמש האחרונה. ט־ט־ט, פּוֹאֶזיה. איך שאני לא יוצא מגדרי. תמיד. תמיד אני אני, עד גועל. ויש דברים המוטלים עלי. מוּשמים עלי. ועלי לצאת מן המעגל המכובד של רק־אני, ולהיות בתוך הדבר הזה, הגדול, בכל מאודי – להצליח במשלט. רק זה. ממש ציונות. ודווקא כך. יש פתאום, במלחמה, ואתה רואה עד תוכו של אדם, דרך פצעיו ובשרו הקרוע, עד הוָרוֹד שבתוכו פנימה, הסגור, המכוסה, הפנים הפנימי שלו… ובעדינות, חבר, בעדינות! על מה אני חושב, במה אני עוסק, למה אינני קם, אינני זה! הו, טוב. הוא חבר שלי. אתה חבר שלי, אַברוּם. אני בוחל בך ואתה חבר שלי. אני אמות למענך ואתה למעני. אתה תגן על חיי ואני אלחם על חייך. שנינו נחיה בשביל… בשביל זה. אה, אתה, חבר, מטפיש והולך מרגע לרגע. כמה כבר אתה יושב כאן. מה יחשבו עליך. מה שירצו.ושלא להיגמר פתאום. לא פתאום. לא בטרם כל. פתאום מבינים כי לא כל מיני דברים הם החשובים, כאלה או כאלה. – אלא רק זה – המעט הזה: שלא להיגמר. אני שותק והוא שותק. ואני אשתוק והוא ישתוק. ונשתוק ונשתוק. ולמה לא. ראה איך אנחנו. כל־כך אנחנו, עד שאפילו כשרוצים לא יודעים מה. ומאד ייתכן כי יש לו מישהו שקורא לו אברוּמלה, או אַברוּמצ’יק, ואולי אַברוּמיניוּ. שאוהב אותו. (מבחיל לחשוב שאיזו נערה תנשק לו. שתשכב אתו. לעזאזל, לבחורות, אולי, עשוי הרגש אחרת…) – לא זה. על מה חשבתי קודם. אני מתפקע. (לחשוב שלא איכפת לבחורות להילחץ בעירום גופן אל עירום גופם של כאלה – איך הן יכולות… הרבה יותר קל לתאר להיפך: להתרפק עליהן… אני, אילו היתה לי חברה…) בעצם אני מת מפחד. זה הכל. ואסור להתחיל להיתפש. תפסיק, תפסיק נוד אחד, תינוק אחד! (חברה אוהבת, יפה, חטובת גוף לבנוּני, נקי, אוהב ו…) – אני… לאין תקנה. די. – ‘אתה עייף?’ בא פתאום אַברוּם הגדול ומדבר באזניך. קצת על דרך שאלה קצת על דרך רחמים וקצת אולי, אפילו, על דרך פיוסין, עד שגידי נבהל לקפוץ: ‘עייף? מה פתאום עייף!’ וקם מנער בכפו בפסקנות אחורי מכנסיו, וכובעו מכרכר על ערפו, ועוד הוא מוסיף, בטרם פנה והלך, ונואם אל אַברוּם הלז לאמור: ‘למה אתה אינך חופר – איפה תחביא את עצמך כשיתחיל – אתה קום ולך חפוֹר!’ ושולח קולו בצחוק־פתע מקרקר, דילג ויצא ברגל מזורזת אל שוּחת דויד, בלא לשעות עוד כלום אל זה שנותר מאחוריו, בוהה עיניים, כדי רגע שלם, עד שנמצאו לו ידיו וחיבטן מן העפר, ואף נתנגח גניחה של ממש.

כל מה שנשתנה על־פני אותו מצוק בהיר לא היה אלא משאת־אבק מתאַבּכת שציעפה את שיפולי הגבעה ששוליה נסרחו עד הואדי. חום היום נסתאב ונסתרס לאוֹבך לוהט, מנשב עגמימות, כולו צוהב ועוֹינוּת. גם הלאה, על־גבי רכסי הגבעות שבאופק, נתכסו מפחי אבק ונגררו כפויים מזרחה. ומי יודע אם קרונות נוספים עוברים המה, או אינם אלא רק שחק תעלולי רוח סתם. – ‘נדמה כאילו הם מתארגנים להמשך’. אומר דויד וקמט חרוץ מעל חטמו. סקירת האזור הקרוב, מכל־מקום, החל מן השלוחה הגדולה הזאת, ודרך שחי הגבעה לאורך מיחרץ הואדי ולהלן דרומה – אינה נתקלת בכלום שיעורר חשד. הכל כאן לעולם תמים וחף מאדם ומחשד. אבל כשהאבק מעל המצוק ניסע קצת, רואים בבירור כי המשוריינים אינם באשר היו. וכי מתמרנים הם קצת כה וקצת כה (לוּ היתה משקפת!). עדיין הקשר עם ה’ערפי' לא הוקם. אבל האלונקה, כנראה, הגיעה. ומה אם ינסו לסגור עלינו את הדרך לבסיסינו, ואז יבואו לפצח אותנו? ומה אם יציבו כאן סוללה נוספת של מרגמות ארבע־פסיק־שנַיִם, עלינו, לכבודנו? מה יש בידינו כנגדן? להעמיק את השוּחות. עבודת־כלבים במכוש אחד. ארבע ועשר דקות. השמש בחמש ושלושים. יום שישי. יום שישי? מה ההבדל. שכבר יעבור. מספיק נידנד. ‘לא היה להם אומץ לעבור באש שלנו – מסביר עתה דויד – מחפשים כעת דרך אחרת. בטוחה יותר.’ – ‘מן השלוחה הזאת’ מנחש גידי. ועוד הוא אומר: ‘לא היה ביניהם אחד שיקפוץ ראשון לרוץ, שאחריו רצים האחרים.’ – ודויד: ‘אילו עברו את הואדי, היו נעלמים מעינינו, וחוזרים וצצים כאן: מאתים צעד לפנינו!’ – ‘כן.’ – ‘הו, הייתי דופק בהם!’ אומר דויד בבולמוס ומתיז רוקו לפניו – ‘בכמה אתה מעריך אותם?’ – ‘שתים־שלוש מחלקות. אם נחשוב גם את אלה ששרצו על הגבעה. ומחוץ לצוותות המשוריינים.’ – ‘קצת חטפו מן המרגמה שלנו ומן המכונה.’ – ‘וגם מן המקלע.’ מתקן דויד בהקפדה. ‘אתה חושב?’ מחייך עליו גידי. ‘בטוח.’ אומר דויד. – ‘אלא שאין לנו הרבה תחמושת.’ אומר גידי ברוב הרהורים. ונצבט בו פתאום מראה צורתו השכובה על אַפיה של פינילה, וחרחורו לפתע־פתאום, וההכרה האיומה, אין תקן, שכּכה זה. אבל דויד אין בו סימן לחולשת־הדעת. כולו הוא כתמול־שלשום, ועלז למדי להמשך שיבוא. כך הוא נראה. ואחר־כך אמר גידי על סוללת המרגמות הגדולות להם. ודויד אמר שאין לנו מענה ראוי להן. וגידי היה שוֹחה, נועץ מרפקיו בתלולית השוּחה, וכובש, לסתותיו בין כפותיו, ומציץ בצמצום ריסים מתמסר לתחושת עייפות תהומית. אבל דויד מחטט ומוציא כעת מכיסו סיגריות, ומציתים שניהם, מתוך גביע אגרוף מקומץ ויציב, ובלתי חושש לרוח, וכשהאחיזו יפה את האש כנגד הרוח, חזרו ונזדקפו, ופלטו עשן, ושבו הציצו באופק שאין בו הרבה זולת אבק מתאבק באבק, ושמש נוטה מערבה צורבת וצהובה. עמוק נשם אז גידי. חש כי הגיע עד תחתית, ולמטה מזה לא יישפל עוד, וכי בעוד רגע הוא מתנער וגח ויוצא וחוזר לשפיוּתוֹ. וכשהעביר עיניו מתון־מתון סביב מחגורת השוחות ומצא את רחמים ואת בּני שקודים על הסרטים ועל המכונה; והלאה מהם ראה איך מכוש היה מתהפך ויורד קצובות, והידיים ידי צ’יבי כנראה, עובד לשיטתו, ומן הצד קרוּס אצלו שאול קנוט־הנפש, זה מקיש וזה מקשקש; והלאה, לאחור, צומחות מארץ קווצותיו הצמירות של ברזילי, שקוד על מפתו; ובהפיכת גרון במחוג שלם ימינה נחום על תצפיתו; וחזור אל ידו השוקטה של דויד, שהסיגריה בה, ועובדיה שמגלגל אין אומר ואין דברים במַטען, ושני היצורים יעקבסון ואַברוּם האוספים עפר ומתללים אותו לפניהם, לפני שוּחתם השטוחה – מתבצרת אז הרגשה מחלימה כאילו בעוד רגע תגענה כפות רגליך בקרקע, ותיקץ מפרפור חלום־דמדומים. הנה ככה. שלושה־עשר. לא סתם שלושה־עשר בודדים אנחנו, הנטושים נפרדים איש לפצעו, כי אם שלושה־עשר כאחד, שיילחמו על חייהם על הגבעה הזאת, ריקה ורחוקה ככל שהיא – ואין מה להתבייש; גם על הישוב שמאחור יילחמו, זה שגם קצה זנבו לא ייראה כאן, לעזאזל – אני אומר, התרגש פתאום גידי – אדם עייף מתחיל שוכח, מרוב שכפוף תחת משאו – עיניו תקועות תחתיו ולא לפניו, מתחיל נלבט ברגלי עצמו, מבוהל ומסכן – ובצלם־מראה כזה יבוא לעשות מלחמה, לנהג ולנהל לנצחון – ‘פנפילוב’ הצעיר, גור הפלמחים, הבן לאביו, מא"ז המושב הותיק – מה לך נרדם! אוּד הסיגריה, שהרוח התחרתה באיכּוּלוֹ, היבהב קרוב לשפתיים, וגידי לטש עיניו ופילבל במבוכה. דויד, שקטם את זנב סיגריתו בעפר, הפזיל אליו לאמור:‘אתה מת לישון. מה?’

דברים של כלום. אבל הנה בחור יורד ובא מעבר לבקתות, והוא רפי, והוא יסַפּר חדשות. לצלע הבקתה, מעל שוּחת ברזילי, כבר נתלקטו בכפיפה נמהרת, ובאו מכל השוחות, ורק חיים ורחמים ובּני לא באו, ורפי היה גדוש ידיעות ובידו זנב מרגמה: כבר בא הג’יפּ, ומוֹטה בא בו, והוא למעלה ומיד יירד לכאן עם אורי, והג’יפּ לקח את פינילה באלונקתו לבסיס וקובי נסע אתם. – נוּ מה אתוֹ? איך היה? סַפּר! – אה, פינילה. עמיחי יבוא תיכף ויסַפּר. אם עדיין לא נגמר – הדרך תגמור אותו. הנה לפניכם זנב פגז, תראו: כאלה גדולים! אימה ופחד. שנים־עשר וחצי קילו משקל האחד! – שייקה גומר לתקן את הקו. כן. ושמוליק שם, הנבלה שמוּליק, כמעט התפלח לג’יפּ שחזר: טען שצריך להביא מצרכים (איך הגיע לשם? בן־בליעל! וברזילי אמר: צעקתי לכל רוח ולא מצאתי – הבינותי שהסתלק!). מוטה נותן לו באבי אביו. עוד מעט יבוא הנה. ו… רפי עיניו סביב, והשיב בידו ציצת־שׂיער מעל מצחו. ‘הנהג של הג’יפּ, קובצ’יק, הוציא פתקה מכיסו, כשבאנו, ואמר: ”יש כאן אצלכם בחורצ’יק פינילה? בּוּבּה אחת נדבקה אליו שיקח מידה פתק בשביל פלוני פינילה – יש לכם פה אחד כזה?"’ – רפי משתתק והכל שותקים סביב, ועם שאין מה להוסיף עוד, מתבקש הסיפור, למַצוֹת את העצוב עד תום, ורפי מקבל וממשיך: ‘הראו לו אז את פינילה באלונקה. שוכב. על בטנו, מכוּוץ, – “זה הוא”. אמרו לו. והקוביצ’יק הזה השתתק בן־רגע. "מה?– אמר קובצ’יק –מַ’תַ’ – סח!“' רפי היה צריך להתגבר על גרונו שלעע קצת. ‘קשור אבן לפתקה ותעיף לשמים.’ אמרו לו. סיפר חרש. ועיניים אחדות הושפלו פה ושם. אבל היה זה גידי שנשא ראשו כעת ואמר לפניהם ככה: 'חבריה, תראו: ה”הם", שם, מתארגנים להמשך, ועוד שתי שעות טובות עד החושך.' דברים פשוטים ככל שקודרים. ועם זה אינם אלא מעטה שטחי ומכזב לאיזו אמת אמיתית יותר, שחלפה אי־כאן אך רגע קודם. ואיש אינו זז. אבל גידי היה כבר בתוך התנופה: ‘כל אחד יעשה חשבון של התחמושת. נחלק מה שיש בידנו. לא נישאר בלי רזרבה. מה שנשאר למעלה – יורידו אלינו. ואולי קובצ’יק כשיחזור – יביא עוד. ואולי גם תגבורת (כן? תגבורת? ברצינות? – זקף שאול אזניו) – אולי, הקפיד גידי ואמר – ונשפר את השוחות ככל שנוכל, ו…’ גידי זקף אצבע לתשומת־לב לסעיף הבא: ‘רימונים – הכינו, שיהיו לכם תחת היד.’ והעביר מבטו על־פני כל, מסכות עכורות משובשות ספיחי־זקן, פרועות־שיער, מדובללות, דלוחות־עין, מכורכמות שמש ואבק, גֵוים חשופים למחצה ולשליש, עירום מעוּפר ולא רוּחץ עומדים ונשעניםזה בכזה וזה בכה. אחד־אחד התנערו, עקרו והתחילו מתפזרים, כשנזכר גידי עוד זה: ‘צ’יבי – אתה תהיה מוכן לקפוץ בשעת הצורך לעיבוי האש, אצל נחום – אל הואדי, ולאחור. ברור? שאול, אתה אל בּני במקום עמיחי, עם הרובה שלך. ועוד רגע: נחלק את כל הביסקויט שנשאר, וזה עד הלילה. ולהגיע עד הלילה – זה הכל.’ ככה נאם גידי בעורף המתפזרים, והוא כבר שפוף ונחפז לשוחות, ומטיל מבטים דוחי־קץ פעם בגבעה, ובמצוק המאַבּק אבקים דלילים, פעם בגבעת ה’ערפי', ופעם כפעם בשמש, זו השמש היושבת לה הגבּה מעל מיתאר קו האופק, שהלך ונמלא זהרורים רוגשים ומתערסלים.

‘לך חפוֹר באבן!’ חובט צ’יבי באת שבידו את רצפת־הגיר שלמטה, וזו נענית אליו בהברת־סלע מפורשת ככל שאטומה. אם לא תלך ותנקר זרת אחר זרת במהלומות מכוש – אין לך מה שתוציא, ואת המכוש מוציאים מתוך ידך כל העומדים עליך בתור. מחטטים ועורמים עפר מכל אשר יעלה האת ובלבד שיגביהו את התלולית. ואף שרפי אינו טורח כלום לתת חיקו להיות קן רגינוֹתיו של צ’יבי – הלה אינו פוסק אלא לאִטוֹ וברוגזה, ונותרים שניהם עובדים כתף אצל כתף כבתוך שני עולמות. הזמן אינו זז. מאובן נעצר לוֹ ולא ישתנה. בעצם גם אני לא השתניתי. מנער רפי ידיו מן העפר. מעולם לא יכולתי וגם הפעם לא הבטתי. בשתי ידי נשאתי אותו ולראות לא הרהבתי. לא יאמינו לי. חייל! חייל וגם איכר! איכר שבחצרו לידה ומיתה כל יום תמיד, בלול וברפת, זריעה וקצירה – ולהביט פנים אל פנים בו עדיין איני יכול. והלא כבר ראיתי וראיתי, חמישים פעם ואולי מאה, את המַזויע ביותר, את זה שאך זה נפגע, ואת זה שכבר הרקיב, עד בחילה, משלנו ומשלהם, ועדיין אינני יכול. מי יכול היה לשער שכזה אני, בחור שאין בכוחו להביט היישר אל פני פגוע, או אל מקום פצעוֹ. אני בשום פנים לא אוכל כדרך כל אותם שבאים להציץ, לראות, להתבונן מקרוב, בסקרנות פשוטה, מצויה בין הבריות, מעירים הערה, אומרים מלה, נקהלים כמו סביב האריה שבקרקס. הם יכולים ואני לא. הה, היטב אני זוכר אותה פעם ראשונה, אם זו היתה ראשונה, כשהייתי עוד קטנטן, ולא יכולתי לראות אז את שחיטת הפרה מאחורי המחסן. כבר היתה עקודת־רגליים, וכבר היו מושכים להפכה על צדה, ועוד רגע יגחנו עליה בסכין הממורטה, ותקפה עלי התרגשות נוראה. זוכר ומתרתע. רחמים גדולים היו חונקי־גרון, עד רצון לברוח, אבל גם, לא רק רחמים, רחמים וגם היפוכם הגדול, כמין עינוג־דם תאוָני, חונק גרון, עד רצון לגעת. נורא רציתי לבוא ולראות הכל, ונורא רציתי לברוח ולא לדעת. גם ידעתי שלא יפה לראות, ושלא טוב, אפילו שלא הגון, וגם סער בתוכי חשק נורא ומתרגש דווקא, כתאוַת־בשרים, לראות, לדעת, להיות שותף… מה היה הסוף? נעשיתי צמחוני, שנה שלמה. וכמדומה שלא ראיתי. ברחתי. ועדיין לא יודע להיות אחר. הו כתפי נקרעו כמעט מסחיבת האלונקה, ולא הצצתי. מי כאן מבין מה פירוש “איננו”? אני לא. כעת הוא בא שמה שבור־גב ושותת־דם. עייף נורא בודאי, ויוצאים לקראתו כל אלה שכבר שם, שכבר יודעים, חברים, שהסתכלו וראו איך היה פה הכל עד שהגיע אליהם. יהיה לו סיפור שלם. אבל הם ראו הכל. המון חברים יש לו שם. הכל עוד חדש לו, הכל עוד לפניו, כמו לתינוק שנולד, טירון גמור, עושה שגיאות, מחייכים ומתקנים לו. כל מה שעד עתה רק שמענו סיפורי־אגדות על איך זה. הנה זה היה בתוכנו, וכבר הוא בתוכם. ומה יש שם? (הם בודאי רואים כל מה שנעשה מאחורי הגבעה, ויודעים מה שאנחנו לא יודעים, ונדע רק כעבור שעה או שעתים. הי, חברים, צעקו אלינו, צעקה! הגידו, ספרו לנו, בחייכם, הצילו, חברים, ספרו: מה אצלנו?) – נורא. כל־כך קל למות. כל־כך אחת־שתים. ומי לא? יאללה לעבוד. לא להתבלבל במחשבות. ‘צ’יבי, זוז. תן גם לי קצת.’ ‘בבקשה, בבקשה!’ אומר צ’יבי מקנח באגב ידו זיעתו וסר מפניו. העצובים מכל היו ימי הדרך לירושלים. די להזכיר את המסרק, באב־אל־ואד, הראדאר, נבי־סמואל, קסטל, או מה, ואתה נתקף רגש עמום, כמעט דמעות, יראת־כבוד. הל"ה בדרך כפר־עציון, מלחמת המעטים… או מפני שכל זה היה רחוק אז – בסוף החורף – וכעת סוף הקיץ? נורא התרגלנו כבר שמתים. מתים מתים. היום למות זה רק חוסר מזל. התכופף קצת, טיפש, ותישאר חי. לחפור ולא לחשוב. וגם לא גמרנו. עוד לא מת אחרון המתים בינינו. עד הערב. הגבעה הזאת, אנחנו, הארץ, מאופק עד אופק. מי יודע, המלחמה, המלחמות כולן. מן הצד שלנו לא רואים הרבה. כנגד מי השוּחה הזאת? ימח שמם, אני שונא את המלחמה. את כל המלחמות. את כל השחיטות. שונא שונא שונא.

ולא יפה ששנינו שותקים זה כנגד זה. ‘הו, צ’יבי!’ – ‘אה.’ – ראית את הזנב שהבאתי, איזה גודל?' – ‘אינך מכיר פגז של מאה ועשרים?’ – ‘אין לך מושג איזו הפגזה היתה שם!’ – ‘ראינו.’ – ‘זה כלום. אי־אפשר היה להוציא חוטם. גם לא לרוץ להביא פגזים למרגמה.’ – ‘מזלם שלא זזו כלום. היו נקטלים.’ – ‘צריך שיחליפו עמדה. ואינם נוקפים אצבע.’ – ‘בחור עצום עוזי, הרגם.’ – ‘אבל סומכים שם, יותר מדי, על החושך שיירד מהר, או על אחרים שצריכים, כאילו, לבוא להחליף אותם.’ – ‘כמו אצלנו.’ – ‘נעשינו כולנו בטלנים איומים.’ אמר רפי וחש כובד שתיקה חדשה ממשמשת ובאה. ‘אתה מכיר את הג’ינג’י שלהם?’ אמר רפי ומחה מצחו מתחת צית־השיער. – ‘אליהו?’ – ‘לא יודע מה שמו. סיפרו לי עליו סיפור.’ – ‘ראית ג’ינג’י בלי סיפורים?’ ־ לא. ראית את הזרועות שלו?' – ‘בחור בריא.’ – ‘כן. לא: ראית את העור שלו?’ – ‘עור מחורבן של ג’ינג’י: לבן כמו צוֹאַת עורבים.’ – ‘חה. אבל אלה צלקות כויה.’ – מי סיפר לך?' – ‘תשמע: כשעלו לכבוש את המשטרה, שכבו הרגמים למטה, ולמעלה שכב המ"כ שלהם לכוון אותם, וברגע שנפתחה ההסתערות התחיל ההוא לצעוק “קצב־אש!” ולא נתן להם מנוחה. וכשהכל נגמר ירד ומצא שזה, מה שמו…’ – ‘אליהו.’ – ‘אליהו, כן, שוכב מתעלף ומטפלים בו כולם. נתברר כי הדורגל של המרגמה נשבר עוד כשהורידו מן האוטו, ולא היתה שום אפשרות אלא לחבק את הצינור וככה לירות. הוא עטף את הזרועות שלו בחולצה, חיבק את הצינור וצרח: דִפקו, דִפקו אני אומר לכם! והם דָפקו. עד שנקעו שני מרפקיו והוא נפל בזרועות שרופות…’ – ‘ממ – אמר צ’יבי – ואתה מאמין?’ – ‘בחיי! ככה סיפרו.’ – ‘אל תאמין לעולם לסיפורים על ג’ינג’ים, ביחוד לא לסיפורי עצמם.’ – ‘אבל…’ – ‘שום אבל.’ ואותה שתיקה ירואה נפלה אַפּיים. החרסית הכבושה מלמטה היתה חיורת וקצת צמגמגת, מפולמת מלחוּת־מה. ושממון היה פושׂה כאילו זו שבת אחר־הצהרים. וטוב להעצים לרגע את השמורות. אבל הן צרובות. לא ישנת די. והלואי והיית יכול להשתטח אי־פה ולישון טיפה. וכשתפקח עיניך כבר תעמוד בעולם שעה רכה שבטרם חושך, שעה לטופה האומרת, כלום לא יהיה, הכל עבר בשלום, אבל כשפוקחים עומדת בעולם המיה לא איכפתית, ריחוּק ואִי־שייכות. הצהוב החיוַריין האפור הלוהט, אפף מכל צד. וטרחנות שהיא הטרידה על האוזן, ומתגלה כי צ’יבי לאחר שהצית סיגריה ונהנה בינו לבינו משאיפותיה הראשונות – הסתדר לרווחתו בחולסית העפר, והתחיל מבטל בזה אחר זה כל מיני ספורי־מעשיות על גיבורים, על גבוּרות, על ג’ינג’ים למיניהם, ועל כל מה שמוליך מים מעיני אמהות, קוראי עתונים ושאר כסילים. והיו לו מאה ואחד דברי־כפירה שונים, וזה אך החילוֹ. אֵל אלוהים, על מה תמים חיינו הצעירים!

ציבור תרמילי־הפליז צהובי־הבהק וריקנים, פולטים נדיפת חריכה עוקצנית של אבק־שריפה. ועוד תלוי מעל השוחה טשוש שלאחר סיום, מעין עננת שביעוּת־רצון ממוגמגת. אבל לא איש בּני ויגיד דבר. אף כי יאה היה עתה שיימצא מי לבוא להללוֹ על חין יריותיו ותושית אצבעותיו, מה יאה לו עתה משיהא מתק רַחַש־שֶבח מרחף סביבו, רועף על לב עייף, איך הפליא נגן, איך היטיב עשות – שיקוי חם ומשחרר, נלגם בלאוּת, מפוגג מתיחות ומפייס, ורק זה שהוא גדל־נפש מונעו מהיראות עורג ככה, עד כדי שאפילו אותו דחף גחך על־פני שפתיו הלא־מגלות – נאטב על המקטרת ומתהדק ככה שייראה כקפידה, אשר אין כרחמים לדעת פשרה לאשורה, ואשר על־כן הוא אץ לעשות ככל שידו מגעת לדובב אִלמוּתה. ואם קצרה ידו מאמוֹר דברי־טעם מוסברים – לא קצרה כלל מהכבּיר מלל־פטט, רב ורחב, שיירד ויפול שפעים־שפעים, וגם עקלתונים תוזזים, פה יקרקר ציחקוק, פה ישיר אלוּמת־שחוק זורחת, פה ילבּיט דיבורי איך־שהוא, ופה ושם שתים־שלוש מלים שרטוניות, מעצרות את השטף, מביאות כמעט הפסק ורגע של תמיהה, ועל הכל עושר מעוגי־ידיים מכרכר במופרז, אומר יותר ממה שניתן להיאמר – וככה ייגע ויעמוס לבדו, כפליים ממשא איש, ואין אחד לעזור עמו, לשאול, להתוַכּח, לצחוק, לצעוק, לפתוח פתח רחב יותר, קל יותר, אל לבו המכוסה של בּני, בהידוק שינים על מקטרתו. אין מי שיעזוב עמו, כי הנאד הבלה הזה, זה שאול הזה, לא די בו שהוא מה שהוא, כולו חטטים ובועות של מתבגר, מתוך שְׂחיס זיפי־זקן מעטים, שיח לסנטר שיח ללחי, – לא די לו בכך ועוד הוא מוסיף עושה פרצוף מכורכם על פרצופו המתואר, עד כי אלף פעם מוטב לשתוק ולעשות פרצופים גם אתה כנגדו – לולא בּני, שאורב וממתין למלה טובה, למלה קלילה של אחוָה. אבל כמה אפשר לטחון גמגומי רצון טוב? מה עוד יש להגיד ולא הגדנו, וכבר הגדנו ‘יה, איך שברחו,’ ו’איך לא העזו,' ו’איך חשבו שמרחוק יירו עלינו וכבר נברח,' ו’איך אנחנו מלכים על השטח,' ו’איך רגש אדיר הוא שאתה מלך,' ו’איך כל זמן שאנחנו פה יש על מי לסמוך,' ו’איך נראה שהתחמושת כבר התמעטה מאוד,' ו’איך אך יירד החושך יוסיף הכל וישביח,' ו’איך היה כשהיינו פעם,' ו’איך יהיה כשנהיה פעם', ו’איך אנחנו בכלל' ואיך ואיך ואיך – ונושאים עיניים אל ההרים לבקש מעברים, באויר היבש, ברוח המעוּפּרת, בשמים הדלוחים, בשטחים הריקים האלה, המשעממים, מלה אחת נוספת, ואיננה. או שמא לקחת עתה ולהתגולל על הברנש הזה על שאול, בטלן שפל־ברך, נבלה שכזה, יושב לבוש כל בגדיו וידיו בכיסיו – לעזאזל איך הוא יכול לשבת לו בנחת כשכולם עובדים! – ‘אתה מכוּוץ כאילו קר לך!’ – עושה רחמים פתאום זוית מלמלומו הזבובי החדגוני, וגורם זקיפת־עיניים כללית בשוּחה – ‘אה?’ – נפתע אליו שאול ־ ‘קר לך או מה?’ – ‘אני? לא. סתם.’ – ‘סתם מה.’ לא טומן רחמים שבטוֹ בחיכּוֹ. – ‘קום – מתערב עתה בּני בלא להמיש מקטרתו מבין שיניו – ותוסיף קצת עפר הנה.’ – וכאן מתרחשים פתאום דברים נפלאים ולא ייאמנו – שאול, אותו שאול עצמו, אינו פוצה פה להשיב, וקם ומוצא האת ונוֹטלוֹ, יוצא ומתכופף ומתחיל חובט בקרקע היבשה, הפרירה, הסרבנית. אבל פתאום נראית כפיפותו של שאול לא כצורך העבודה, אלא פתאום, משום־מה, כאילו יותר מזה. אולי כהירמסוּת שאנוש נרמס. צייתנות מדוכדכה זו, לבוש בגדיו כאילו אינו שייך לכאן, כאחד שנתפש ונכפה לפרך, שמביא עליו מעֵין כלשהי אשמה, כלשהי מזכרת־עווֹן, ורחמים עצובים, לעזאזל, שלשמעם מיתר נשכח אחד של אמת, שהיה כאילו במתכוון פסחו עליו עד הנה, היה מתחיל מתרעש ועונה בנות־הד, שחלל הלב מצטמצם במכאוב לשמען, והחיים כולם נעשים צהובים. נרמס האדם, נרמס, נרמס. ואם לאמת – הרי לך האמת.

הטלפון צילצל פתאום וברזילי קרא: ‘הו, סוף־סוף!’ וגידי התנשם וקם, והפך עיניו, עד שיקראו לאורי, לעֵבר מה שהיה משתנה והולך כמצוק שממול, משתדל בסיוע עיניו החדות של דויד לרדת לסוף המעשים שהאבק הגדול מעלים, אותם תנועות ותמרונים מתעצמים בתימרות גדולות הבאות מעֵבר לגבעה והלאה, שמי יודע מה בכנפן. ברזילי מקפל את המפה, שכבר נתמרטטה למדי, ונתרוותה טביעות אצבעות מעופרות, חתומות בה לרוב, ועד שיחזור הטלפון ויצלצל מתמתח לרווחה ומפהק בכל מאודו. ואחרי זה, מסתבר, לא נותר דבר לעשות, והזמן פסק ונח לרגליו נטול־מרכז, ככדור גדול שנתרוקן. חשׂפוֹן השטחים ועמעוּם האופק מרתיעים מעליהם בשממון, כל השלית מבט נאחז. גם לא כתם ירוק אחד ומועט לנחמת־רגע. לא נותר אלא לישא עיניים למעלה, אל אותם פּספּוּסי הכָּלָךְ שם, שהיו כאילו נזכרים בעננים או אולי באפשרות של נוֹי־מן־הישוב, בעולם של חשׂפוֹן. הה, קל יותר לבוא ממדבר אל ארץ נושבת. כמה דלים כל השירים ששרנו בעוָרוֹן קל־דעת. כמו הסיפורים על הבּדואים, על הסוסות, על הבּדואיות, על יקוד אהבה מדברית – עד שאתה בא ונתקל בצורתה, לוּטת־השחורים, אשכול המטבעות, על אַפּה השרוע, זבובים וידיים כעור־קלף ממורטט, חיה זקנה, צפוּדה כסנדל ישן. זו אגדה וזה שׁברה. בחור טוב שלי – ענה בבקשה: תוכל לגור כאן? היית יכול? יותר מזה: אתה רוצה? לחיות כאן? הנה, ככה, כמו שזה, כמו שיש, עם דויד המלך, עם פלישתים, והשטחים הללו, שטחים יחפים, עלה ורדת, גבעה וגבעה, עמק ועמק, אבק ואבק, ופתיחוּת פתוחה לכל רוח. ואַל תשכח את הרוח. לא בלעדיה. יבשה, אבקית, חודרת לכל. הכל שייך. ואַל־נא תחַשב חשבונות בלי זה, אלא רק כפי שהוא: שחם, שרוח, שאבק, שפתוח, שחַשׂוּף, שלא משתף פעולה. שאם לא יהיה לך אומץ אליו וכוח וסבלנות – גם תחדל מראות את יופיוֹ המיוחד, הפראי, הפתוח, רחב־המידות, האין־קצי, הלא־ניתן, שמעֵבר לכוחה של בליעה אחת, ששומט מבט שטחי רגיל, המבקש לו מיד גגות אדומים, נאות־דשא ופינת־יער כהה להיאחז בה. סבלנות לאחרת, פתיחוּת לפתוח. רחבוּת לנרחב, וגם קרירות בחם, וגם ירוק באפור, וכחול בשרוּף, ונביטה בחרוּך הזלעפות. לא כמו בבית. זה המיוחד, הקשה, והמקסים שבכאן. מקסים? כן, לבוא לביקוּר. ליום־יוֹמַיִם, לשבוע, לאסוף צמחים, לרשום ביומן. לשבועים. אבל לחיות? אני וציוֹנוּת נאבקים. נורא רוצה להיות את אשר בלבבי. ונורא לא רוצה להיות רק מתוך חובה מוטלת. רוצה שלא תהא זו חובה, אלא רצון, מתוך נשיאת־חן. הצהוב והצהבון, אין המעצור, האפיקים היבשים, הנטרפים בעיקולי־פתע בין הסלעים, האופק העכור, השגעון שבזוית הרחוקה, והאפשרות להביא מים ולהשקות ולעשות הכל אחרת – מרצון, מאהבה, מחופש… כפי שאני אוהב ולא כפי שאני חייב – זה אפשר? ואם אי־אפשר? וההכרעה כולה על שכמי… הה, נבהלתי: הטלפון! ‘גידי!’ ־ וגידי עולה ורץ משוּחת דויד, ובא מתנשם ונוטל ואומר: ‘אה, סוף־סוף, הלוֹ, מי שם?’ – והטלפון אמר:‘אהלן, גידי־גדוד־יגודנו־והוא יגוד־עקב!’ – ‘מוֹטה? – לא קלט גידי מיסבּך־הגיים זה, אלא רק את עבי קול הבּאס – מה אמרת?’ ‘אה – הוסיף הטלפון לבסבּס בנחת שבאורך־רוח – שאלתי: איך המַרגש?’ – ‘אתה רואה איך’ – ענה ואמר גידי ככה שיהיה ברור כי נקעה נפשו מהיתולים, וכובד־ראש יאה יותר. – ‘אנחנו יורדים ובאים אליך לראות.’ אמר מוֹטה. – ‘יפה מצִדכם. אתה יודע שנשארנו כמעט בלי תחמושת?’ – ‘לא לריק זרעתם!’ התחיל מוֹטה, וגידי הפסיקו: ‘ודאגתם לתוספת, לא שכחת? ולאוכל?’ – ‘גידי! אני אשכח? התשכח אשה עולה? מרַחֵם בן בטנה?’ – ‘טוב טוב, ואוכל, אוכל?’ – ‘חכה: גם אלה לא תשכחנה ואני לא אשכחךְ, הן…’ – ‘די, די!’ – הן על כפיים חַקוֹתיךְ, חומותיך נגדי תמיד. עד כאן ויותר לא זוכר. אבל אותך אני זוכר ועוד איך! הנה רק אורי גומר ואנחנו יורדים. אינך חייב להקים שער־כבוד.' וסגרו. ‘זה מוֹטה עם הפסוקים שלו!’ אומר גידי. ‘עוד מעט ארבע וחצי.’ מוסיף ואומר בנשיפה עמוקה לחלל העולם, ואולי באזני השמש התלויה. – ‘אתמול בשעה זו כבשנו את הגבעה.’ כבשנו. מלה מפוצצת. ‘כן – אומר ברזילי. – כאילו עברה שנה.’ מתוך הרהוריו שלו – ‘אה – מתגנח כעת גידי, ומישר ברכיו ־ קשים החיים בצקלג.’

 

פרק ששה־עשר    🔗

לא הספיקו לתהות אל היבבה שרצה פתאום וצרבה קשת נתיב צווחני, רועדת כשיר במרומי גובה קולו, לא הספיק רעם ההתפוצצות להכות הדים נחבטים ומהממים – ויבבות נוספות ושריקות חדות, כמכוות שוט, ריסקו את העולם. ענני עשן ואבק נרוֹמוּ סביב, במהומת התבקעות, צווחות צפצופים והתפוצצויות תכופות קרועות ונקרעות, זו בתוך זו, עד שהכל נסתחף ואבד. בזה אחר זה חלף מסע הפגזים למעלה בנתיבו הצרוב, המאווש בקול גמיעה שוקקת, צמאה, כקול אש פושטת בשדה יבש. פיצוצים בזינוק עמודי אבק ועשן, משתלחפים בבהלה, צונחים במטושטש, בבלבול ובמהומהם, ועד שלא הונח להם מתערבלים מחדש בהתבקעות נוספת. עוברת שהות טומטומית לא קלה, עד שניתן להבדיל באותו סדר מרובעי יבבות־התפוצצויות של סוללת המרגמות הגדולות, ובתפף הצויחות המתגרגרות של מכונות־היריה. פתוֹתי־אדמה נחרדו פתע והוקפצו למעלה עד הימוֹגם לאבק. וכדורי־רתע שנתקלו במפגע, נתעוותו ביללת־מכאוב מזועזעה, פצוּרה כדמות שיני משׂוֹר. ליותר מאוֹמץ צריך אדם, שיעֵז לשרבב ראש, לראות דבר. ואחר־כך עולה כמין תמיהה־תמומה, כאי בלב שטפון: מה פתאום?! – משל היה מוסכם שבשביל היום כבר די. רעמים מתרעמים. קרובים וטריים, רעד אדמה להלמותם. חמניות־אש אדירות, בורקות ומתנפצות בסופה חזיזה. כעובר במעי אמו קפוּל ומכוּוץ חיים, אבל גם נחום דיחק ראשו בין כתפיו והשתחוָה מתחת לפני התעלה ואין בו אלא ‘מה פתאום?’ צליל אחרון ויחיד בשפת־אנוש, וכל השאר אינו אלא עווית־בהלה מחניקה ובחילה, ותפיפות־לב, ויובש־פה, מָכוּת עד עפר. ורק כשמתחילים לחוש כי עברה שהות זמן, כשמתחיל להיתפש כי זמן חלף, נחשׂפת עוד הכרה אחת עמומה מתוך תוהו ההמהוּם, צפה שוקעת כרפסודת־הצלה: זה יעבור. מוכרח לעבור. הה, רגעים נבזים. אימה מחרידה וחוסר־ישע עד בחילה בקיומך. וגרוע מזה: יצר מביש ומחלחל להתפרק מכל גדר, ואולי אפילו פשוט להשתין תחתיך, ועוד גרוע מזה, כשתופשים מה: להשליך הכל, לברוח, לברוח, לברוח. אילו רק ידעת להזיז אבר… לצאת מן השיתוק, להמתין עד שלא תוכל עוד האימה ותהיה מוכרחה להתפוגג, עד שתגע בקרקעית התהום, ותתחיל לצוף, אי־שם למטה תתם כל התמוטטות ומוכרחה לבוא ראשית הקימה, יפשיר השיתוק ותתחיל ההתפקחות – וזה שיודעים כך – כבר נותן לך אחיזה, משאיר ראשך מעל השבולת. מניח מקום לנשימה. וכבר מנסים לשלוח אל חלל העולם משושי חלזון שמעֵז לשלפם רתת מקונכיתו. עצם זכירת הקרקעית מקרבת אותה. כבר מתנשמים אחרת. כבר אינך מאולח זיעה מסרחת. כבר שולחים גב היד אל זיעת המצח. מטפחים בלשון את השפתיים. ובעוד רגע יתחיל נחום מגביה מצחו, ואת עיניו, מעוגלות אימה זכוכיתית, לראות אם רואים, אם קלו המים מעל הארץ, בהתגברות על כל השרירים שמרדו, שמכזיבים, שאינם רוצים בשום פנים, שממאנים להם ורק רועדים, שחלושים כאילו היו ריקים – לעזאזל איזו בהלה מזוהמת! אך כיוָן שהתנערת – ניצלת. מה בעולם? צירבון צחיח. אבק. ואותו מצוק מלבין בצלע הגבעה מעֵבר לואדי. אותו אבק מתוך תנועה לא נרגעת, מאחורי המשוריינים שנתפשקו, שנתרווחו יותר, ושנַיִם מהם הקריבו אל הואדיוֹן הקטן, שדרכו נסוגו קודם הבורחים. על הגבעה ממול אין תנועה. והשלוחה ריקה עד שָחְיה. בכל המשלט אין ראש מציץ. לא, ברזילי שם, וזו שם רעמתו של גידי היא, ואילו ה’ערפי', מעֵבר לבקתות, כולו עשן, שם, כנראה, מרכז הרעה. הם, כנראה, סופגים וסופגים על ראשם. אה, אלוהים גדולים. (רק שלא עלינו!) מעלינו שורקת צליפה. נמוכה־נמוכה. אף כי לא נמוכה עד פגיעה. (מזל ממוּזל שהתעלה שלנו עמוקה וצרה ובטוחה – מוֹתק! חבּוּבּה!) קצת חזירות שלך יש ולכולם אין – אבל… אפילו לא להכיל את כל הגוף, וכשהכתפיים והראש חבויים פה, יוצא העכוז חוצץ, או אם ישפילוהו, מה יעשו בראש ובכתפיים? והלאה שם… אבל הביטו! – ‘דויד! תראה! ימינה, שם, ימינה, רצים, תראה, בגבעה, תראה תראה!’ –

ודויד כבר משרשר צרור ואחריו שנַיִם־שלושה. וגידי מאחור כבר צועק: ‘בני, שמור את הואדיוֹן, וחסכו תחמושת! יקח אותם השד!’ ברור את מי. ‘נחום, תשגיחו גם לאחור, דרומה, עד כמה שאפשר!’ וכבר. בהדגשה אחרת. אותה אימה סמיכה נתפוגגה, וידיך ורגליך נמצאות לך, אפילו איזו עליזות נמצאת, מנקרת תמוהה, חופזנית, בחזה. אם גם הפעם אינם מתכוונים ליותר ממה שעשו קודם – הרי ש… טוב. ‘לא ככה!’ נוזף דויד בעובדיה, בקוצר־רוח, שתי ידיים שמאליות, חוטם זבלגן, ‘תשים לב!’ – שואג עליו דויד. מה כעת? כעת פתח בּני דבריו, דברים מתלהמים. משמע: גם בואדיוֹן תנועה. האומנם יחזרו על כל דרכם מקודם? טיפשוּת רצינית, אבל מבורכת. – הו, איזו התפוצצות ב’ערפי'! – השמש היורדת מסַנוורת את כל המערב. וכמה עוד יימשך המשחק? טוב שמוֹטה למעלה וכולו בסידורי התחמושת והתגבורת. – ‘צלצל אליהם, ברזילי, ושיפעילו את המרגמה לואדיוֹן, ותן לי את מוֹטה!’ – ‘אני מצלצל ומצלצל.’ אומר ברזילי דברים שאינם לפי קו־הבטחון העולה. ‘צלצל צלצל – לא שומעים אותך בתוך הרעש.’ כמו במכתש כותשים אותם. – ‘מה האבק הזה – אומר נחום מלמעלה למטה, אל חיים המלחית לרגליו למטה – לא מוצא חן בעיני, זה שמאחורי המשוריינים, שם!’ – ‘מה?’ הוגה מלמטה חיים, בזקיפת ריסים מפוחדים, שמעוררים דווקא לקנטרו ולהגדיש פחדו, לולא שאין לך רגע לבלוע רוקך – ‘קום תראה, קום!’ מריץ נחום דברים אל רגליו. ‘מה יש שם?’ מבקש הלה על נפשו, ואין לך אלא להפטיר עליו בידך ולנטשו. בידיים נחפזות טוען שאול סרטים ומגישם אל רחמים, ובין הגשה להגשה צוללת ההמתנה בדממה מעיקה, אף אם מוצלפת שריקה ונהמה נוראה. הרגשה שאין כל סתרה, שאתה פרוץ לכל רע, ולרע ביותר, נוגע מגע אין חַיִץ במשתולל ביותר, הרגשה שלא תוכל עוד לשאת זמן רב, שעצביך לא יעמדו לך. את ריסיך לא תגביה, לא יעצור כוחך לשאת מבט לראות אותו בבואו, הולך ובא… ויחתוף לו באחת, יבוא ויגמור בלי יסורי־הקדמה. ‘רצים מלמעלה!’ זועק פתאום צ’יבי ומראה על ה’ערפי', ובטרם נתפשת משמעות הדברים עד תכליתם – כבר אמנם רואים יצור רץ ונושא דבר, ואין מקום לתמיהה מרובה, שכן מיד רואים כי עמיחי הוא הרץ, דוהר שפוף לכאן, ועל כתפו האלונקה המקופלת – מביאה ריקנית, כדי שימלאה מחדש – (מחשבת פיגולים!) – ורק שייזהר לו ויגחן עד עפר ברוצו! שימצא לו מחסה! שיקפוץ לו בעקלתונים, נמוכי־נמוכים. החיים אינם צחוק! לאבדון. אויר שכולו זמזום קליעי־מתכת. כנחילי צרעות עטות עליו כל אִישֵי מכונות־היריה, עליו רק עליו. רוץ, רוץ, אתה, רוץ ושכב, פול ארצה, הינצל, קפוֹץ!… העיניים מתרוצצות בין לפנים ולאחור, בּני מחפה באש צפופה מנסה לרתקם, לגרום להם שישפילו ראשיהם המנוּולים. נפצים פוקעים מתוך השרקה. ימח־שמם הכל כדי לפגוע בעמיחי! תתפקעו ולא תפגעו! על מה בעצם כל המלחמה הזאת? אה, ריבון העולמים, אתה היודע… הנה כבר הגיע אל צלע הבקתה. אוּף, נמתחנו מתיחה! תחזקנה ידיו, עמיחי! סלם ידיהו! שאלה מוזרה וטיפשית: על מה היא כל המלחמה הזאת? טוב שכבר הגיע – אבן אחת הודחה מעל הלב. אחרות כבר מכבידות יותר.

• ‘ברזילי – מה עם הטלפון?’ – ‘אין. שותק.’ – ‘ניתק?’ – ‘כנראה.’ תמיד! רק מתחיל וזה ניתק. – ‘וגם המרגמה שותקת.’ – אומר ברזילי ומצחו מעונן בצל קרזולי תלתליו. – ‘דויד – מה אצלך?’ – ‘אין אצלי.’ משיב הלה בהפנית־ראש קצרה. נחום מדווח בשטף לשון: ‘אבק ואבק. אולי תגבורת באה?’ – הם צריכים תגבורת! ‘תשגיחו גם על העורף!’ משנן אליו גידי פסוקו. מעבר הבקתה נתחב קול צועק אחר: ‘גידי!’ ופניו של עמיחי יוצאות מעבר מקצועה. – ‘אני כאן!’ מצהיר עמיחי. – ‘יופי! – שואג גידי ואפילו מחייך אליו. – אתה יופי! מה נשמע למעלה?’ – ‘לא יודע. התחיל כשכבר הייתי באמצע הדרך לכאן. שכבתי ושכבתי עד שקמתי ורצתי הנה.’ – ומוֹטה ואורי?' – ‘לא יודע, נשארו שם.’ – ‘לעזאזל. טוב. תשגיח גם אתה על העורף!’ – מסע פגזים שרק נהר מערבה־דרומה אל ה’ערפי', וארבעה עננים, בזה אחר זה, התקפצו שם, הרעימו, הודדו, והעירו כאן מצמוצי־עיניים. השמש עודה גבוהה למדי. כאילו נתקעה על עמדה, לא תוסיף לכת. וגם הרוח – חמה כמאז. ולא להתרוצץ. הו, לא. זה הפחד אומר. חובה לרוץ. חובה או טיפשוּת? – ‘גידי, נדמה שאין לי מה לעשות עוד כאן – אומר ברזילי – בלי טלפון וכשהמרגמה שותקת – ארוץ למעלה.’ – ‘השתגעת?’ – ‘ארוץ מסביב. משם אוכל אולי להפעיל את המרגמה.’ – ‘תפעיל?’ – ‘אנסה.’ – רעיון נכון. אבל לרוץ? – ‘תרוץ מסביב?’ – ‘כן, משם.’ – ‘ותיזהר לך, אתה שומע!’ אני מרשה לו – מה שאינני מרשה לי. לא אומר לו הן ולא לאו. לא אקח על עצמי. ואני אקפוץ קדימה – אם אתחיל לשמור על עצמי הענין אבוד. אדם מכדורו שלו אינו נמלט. – ‘אז אני רץ.’ גוחן ברזילי ומעלה את הסטן שלו מן השוחה העמוקה שלו. – ‘תיזהר!’ צועק אחריו גידי, והלה יוצא ורץ ריצה משונה, בקיפול אברים, אל מעֵבר לבקתה עד שמתעלם. עם ברזילי במגע־ידך תמיד קל יותר. – ‘תנועה חזקה שם!’ מדווח נחום רצופות. – ‘אני בא!’ עונה גידי וקופץ כאַייל מרוּדף עד שוּחת נחום ונופל לתוכה, והתעלה הצרה מתמלאת מיד מעֵבר להכלתה. תנועה ואבק מעל הואדיוֹן. אנשים רצים. דברים מתהווים. חזקה עליהם פקודתו של מי, מריצה אותם, מפלגת, דופקת בהם. אנה, בעצם, פניהם? אולי לכאן את המקלע של צ’יבי? אני באגף – ואקפוץ למרכז. לשלוט על כל המערך. ‘טוב, תשגיחו!’ מבט לעורף, צהיבוּת שדה חיור, צללים במדרונות. וקפיצה החוצה, וכמין שרץ, או חסיל גדול, על ידיו ורגליו רץ במשונה, למיגחך, אם זמן לגיחוכים, ועל אַפּיו אל שוּחת דויד. כולה שלושה־ארבעה טפחים מעומקים. שלשתכם בהילחצוּת לא נוחה, ובזיעה מעורבת (היש חשיבות לזיעה בימים גדולים?). מה מכאן? תנועה ותנועה. ולמעלה? אבק ואבק. ומה לדעתך? ‘לדעתי – אומר דויד – הם מכינים התפרצות בחיפוי כבד.’ – כל־כך? והשמש? אבן חדה בבטן. לעזאזל. – עובדיה משתעל ומנשנף בחטמו. מקנח בסמרטוט אדום. לא סמרטוט אלא כפיה אדומה עם גדילי־לובן. של פינילה, מתנת אוֹרה. חמוֹר, מה אתה סוחב לך, ועוד באדום: תמשוך עליך לא רק את מזלו, כי אם בעיקר אש, אש תמשוך עליך, הסר! – מסע־פגזים חולף למעלה. יבבה צרודה צרומה. רעם אחד ושני ושלישי ורביעי. כולם מכים, כולם מתפלצים, כולם רועמים, אין עקר, ואין מפגר. ימח שמם. הם בדייקנות מדוקדקת. ושוב מסע שריקות. הפגזה כבדה וצפופה. ניסוח שעושה רגע מרחק של התבוננות, אבל התבוננות כהה. לא מחכימה עד בינה. מה הם מכינים? מה הולך ומתהווה? חברים, מה הולך סוגר עלינו?

מקנח מצחו בכפיה האדומה, עם גדיליה הלבנים, משתעל עובדיה שיעול יבש, עצוּר – ומצביע על קבוצת דמויות כהות שרצה עתה בואדי. האויר מעל הראש התמלא שריקה דחוסה. כעת הלאה. בחופן השוחה גם לשנַיִם צר. כאחוזי־בולמוס הם יורים. אין כל ספק שמתכוונים לעשות, והולכים ועושים שום דבר מיוחד. (בואו נברח בעוד מועד!) תנועת איגוף מן הגבעה? או הטעיה שהיא? הטעיה למה? לשם מה? או אולי חסימה לנתק אותנו ולסגור? הפגזים הגדולים על־מנת לשתק את המרגמה היחידה שלנו, והמכונות כדי לרתק אותנו כאן, ולדבק ראשינו לעפר. ואין כל זה אלא הטרדה – עיקר השאלה: אם אין מי שבחסות כל זה כבר אינו אוגף, כבר אינו צועד, או מוּסע, מן העורף, מן הצד, מן המורד שממול נחום, ובעוד רגע ישר מכאן – מעל־גבי השלוחה הישרה הזאת, חמימת התלמים (שכבר הצמיחו צלעות צללים זה בצד זה). אנחנו נטולי כל יזמה. אנוסים לשכב דום עד שיצעדו הללו צעדם. ואולי מישהו כבר רץ להודיע בגבעה, ברזילי אולי, אם יהיה שם – ירוץ מיד להודיע, טוב שרץ שמה, והלואי ו… אילו אתה מפקד השחורים – מה היית בוחר לעשות כעת? (זו דרך נכונה למחשבה!) סוגר מאחור, מרתק, ומסתער בכל כוחי ממול נחום, אולי בהטעיה נוספת מן השלוחה. והמשוריינים מחפים עלי. ‘צפוף נורא!’ רוטן פתאום דויד. ואין זה רק רמז בלתי־סבלני. שארוץ לי כעת באש הזאת! (אפילו מחשבה נכונה אין מניחים לך לחשוב!) חריכת אבק־שריפה סביב. אני ארוץ, ארוץ (לאן? מתברר שאין לי מקום!), שלושה כאחד – מטרה בולטת מדי, וגם בולמים את תפעוּל המקלע. רעד ממושך וגועל בקרביים. מה, ובכן, הצעד הבא? השמש לא ירדה אפילו ככה. שמש בצקלג דום. זוזי, זוזי אומרים לך. ימח־שמה. ואם הטלפון יצלצל פתאום? מוֹטה ואורי והמרגמה – נבלעו באדמה. והמסקנה: לבדנו. שלוש מחלקות רגלים (לפחות!), שתי מחלקות משוריינים (אם האבק לא מכסה על יותר), סוללת מרגמות כבדות. כיתה או שתים של מכונות־יריה ו… מי יודע מה עוד. המסקנה? חסוֹך תחמושת. יותר ממה שיש – אין עוד. איש לא יורה עתה. הטווח אלף שלוש־מאות ארבע־מאות; הגבעה בין תשע־מאות לאלף. הואדי הגדול – מכשול של ממש. והשמש הלא תשקע סוף־סוף. לא תשקע לעולם? לא כל־כך חסר סיכויים. אילו… אם רק אינם זוממים אחרת, ויפתיעו. איך אחרת? איך יפתיעו? שבור את ראשי: איך? אני חייב לרוץ. – ‘נחום! אתה מציץ לעורף?’ שם מדאיג אותי. עמיחי שם. עמיחי אינו שמוליק (נבלה!). לעמיחי יש בחורה ג’ינג’ית. הוא אמיץ ומתרוצץ מדי. אני מפחד. למי תהיה הג’ינג’ית אם הוא… מחשבות! אולי ברזילי יוכל להחיות את המרגמה שלנו? לשמור את האש עד לשלב ההסתערות עלינו. לא קודם. ואז. במרגמה הגדולה, בקטנה, בפיאט, במקלע הבינוני, במקלעים השנַיִם, ברובים, בסטנים, בשני רימונים לאיש (מעט!) – הו, כן. (לא קפצנו קדימה יותר מדי ביחס לכובד האגרוף שלנו?) כמעט ואיננו מחוברים לשום גוף, משום צד. נתוקים מגוף. זנב לטאה. ואם ככה? צריך שנהיה, לפחות, גברים כהלכה. רסיס פגז שנהיה להם, חד ומרסק וקשה! הו־הו! העשבים רועדים מרוח. הרוח רצה. גם אני ארוץ. השלוחה חמה ושלֵוה. התלמים. האבק הרחוק. השמש תרד. אני כבר מפהק, אוּף, אני מפהק ועייף. ככה. אגב, מה שם בואדיוֹן? מה זז שם כעת?

גוף מקקי נמוך, חסר־צריח, היה זוחל ויורד בואדיוֹן, מגשש כמחפש מעבר נוח, והנה גם שני בא אחריו, מעפרים באבק זה את זה, נדים ויורדים בואדיוֹן. – ‘זחלים! נושאי־ברן!’ החטיפו גידי ודויד כאחד. וההד חלף כברק בשוחות – ‘בני! ראית? הַחֲזֵק שלא יזוזו!’ אם הם עוברים את הואדיוֹן הם בואדי הגדול. קפיצה אחת והם כבר בצל שְחִי השלוחה, אבודים לנו, ואחרי זה, בהעלם אחד, פתאום והם על ראשינו – כאן, ארבע־מאות מאתנו! ובכן מכאן? טוב שצ’יבי שם! והנה גם השלישי יורד. לא לא, שלא יירדו! שלא יעברו, שלא ייעלמו בשטח המת! אה, מי יתנני כעת פגזי־המרגמה שלנו על ראשם! – אני ארוץ אל הטלפון. – אם הם מכאן: במה אנחנו? פשוט כל־כך: מכאן! לא חשבתי מקודם – והלא זה הפשוט מכל – ישר על־גבי השלוחה! אותנו ירתקו באש כבדה. ואולי בעוד רגע בהפגזה – והם ישר מכאן ועלינו! הפיאט – הפיאט הזה, זה קודם־כל, הפיאט הזה. לאן? (אינני פזיז מדי? לא להמתין עוד? הרי גם את הואדיוֹן עוד לא עברו!) דפוק, בּני. אבל חסוך תחמושת. הו, אנחנו נמות רק מחוסר תחמושת! דפוק, בני, עוד! עוֹצם של בחור! יסתערו עלינו בנושאי ברן? לטאטא אותנו בכוח, ולהעיף לכל הרוחות? מה נטפלו? מה המקום הזה פתאום חשוב להם, כל־כך הרבה צבא ורעש למקום הקטן הזה, שבקושי יש לו שֵׁם, שכמעט ואינו מסומן על המפה? אבל, ימח שמכם, אם לכם הוא חשוב, גם לנו הוא חשוב! הוררא! תחי מדינת ישראל! אהה, איזו אש, איזו דפיקה נוראה – כולם עלינו? – לתת להם ידיים לקפוץ אל הואדי! מובן! בּני, בּני! שייזהר הבחור! (איך נזהרים?) לעזאזל. כלב מי שייזהר – בואו נעשה משהו – אני נדלק – נעביר את הפיאט! בתוך האש הגדולה הזאת? אלא מתי, כשיבואו נושאי הברן? – ‘נחום! הפיאט הנה! לעמדה הריקה ההיא! שהיתה של שאול ועובדיה – שם, בקפיצות!’ והאגף נשאר חשוף! אין דבר. שם רק צולפים מחורבנים אחדים, להטרדה, ולהטעיה. שיטרידו, שיטעו, שתיבשנה ידיהם! הה, זחל אחד עבר! – ‘עבר!’ – ‘עבר עבר!’ רץ בואדי, כמו ברוָז, על האבנים, על הכל, במלוא המהירות – שיתנפץ, הה שיתנפץ! ‘דפוֹק אותו, בּני, דויד, דפוֹק!’ עבר! עבר, עבר, עבר! השני יבוא אחריו – הנה, שם! – אש, אש! – עבר. אש מאֶלף מטר על שריון! דגדוג בכף הרגל! בסולית הנעל! עכשיו הם בצד שלנו, אצלנו אנחנו כבר איננו אי. הפיאט, נחום רץ. אש נמוכה. השתטח, שלא ינפץ את הכלי, קפיצה, ארצה. וחיים? איפה הנבלה חיים? פיאט בלי פגזים זה כמו. ‘חיים!’ – אהה, הנה, רוץ רוץ רוץ. לא. הוא יזחל! יזחל על בטנו ולא ירוץ. הוא ימות ולא ירוץ. רוץ רוץ, טיפש, רוץ! לא, הציונות לא תתגשם כי הוא זוחל. שורקים ושורקים. כאילו ככה מעולם לא היה אחרת, כאילו ככה מעולם. רוץ, לא יהיה לך כלום, תראה! שתי קפיצות וזה הכל! הזחל השני בואדי! ‘בּני! בּני!’ (אני צועק כמו משוגע. וצריך לא לירות: בזבוז תחמושת!) כמו דג מפרפר ביבשה הוא… ולחשוב שחיים זה דפק את המשוריין בפיאט וגמר את הקרב! – במה עוצרים אותם? מה עם המרגמה שלנו? יש פה פיאט. וכשיגמור זה לזחול יהיו פגזים לפיאט. כמה הביא אתו – שנַיִם? – הה, חכם מחוּכּם! מה נעשה בשנַיִם! למה לא שני זבילים עם ששה? – שנַיִם כבר מן הצד שלנו, לרגלינו, בשטח המת. והשמש לא יורדת. לא תרד. הסדר הזה שהשמש שוקעת – נגמר. שם קבעה מקומה, שם תישאר לנצח, זונה סרוחה. אבל עוד מעט חמש. צמא. לא חשוב. ‘חיים, חיים – זוז קצת!’ כאב־לב להביט עליו. שילך לאבדון. דויד צריך לשמור מכאן. לא צריך להגיד לו. יודע מעצמו. כמוני, אולי יותר ממני. כשסתם אומרים רק מרגיזים. בחורים נפלאים. הלב גועש. הקליעים שלנו אינם חודרי־שריון. חסוֹך. אין טעם, חסוֹך. חסכוּ, חברים, עד שיבואו לכאן, ממול. (הוֹ, לא רוצים! לא רוצים שיבואו לכאן ממול, הוֹ שיעופו מכאן – לא רוצים!) מה ב’ערפי'? ה־ה־ה, הגיע, הגיע הברנש המבורנש הזה! אני ארוץ להביא להם את השאר. בין כך ובין כך אני מיותר. טיפש. אבל נחום – לאן? – הנה כבר קפץ, הנה הוא רץ, נחומי הטוב, נחומי הנהדר, חייל, יופי, הה. רץ. שריקה וניתוזי כדורים. מאות סביב. לא יקרה לו, רק למי שמפחד. שלא מפחד – לא נדפק. יעבור גם השלישי? מה אפשר לעשות. כבר התרגלתי שהם כאן. מאחורי המשוריינים אבק. עוד אבק. נחום, שם, לקח. הנה כבר בחזרה. אנחנו כאן. ככה אנחנו. חכמה גדולה לכתוש שנים־עשר בפלוגת רגלים, בפלוגת שריון, בסוללת מרגמות ארבעה אינטש פסיק שנַיִם! עוד נראה. ונראה, לעזאזל, בואו ונראה אתכם – אם להתלחם – אז בואו נתלחם! – ‘לחינם – מסנן בּני ושיניו נושכות במקטרת העלובה – אין תועלת.’ – ‘אין כבר הרבה סרטים.’ מלקט רחמים בפיסת ידו את הזיעה מעל פניו הבורקים שחומים. ‘מטושטש לי בעיניים.’ אומר בּני וממעך שמורות עיניו. ושאול מוסיף לערוך את הסרטים התורניים. כמין עוף חובט כנפיים מדלג מאחור נחום בריצה כפויה ובידיו זבילים. האומנם נשב כעת באפס־מעשה עד בואם? עד למגע הקרב? שלושה נושאי־ברן כבר עברו את הואדי. עוד הארגז הזה – וגמרנו הכל. למה מעלימים מן האנשים? ההם מרביצים אלף ואנחנו נענים בבודדת. ‘מחוממת.’ אומר בּני ומלטף ברחף מגע את גוף המכונה. ‘כהוגן,’ שונה רחמים, ומפזיל אל ארגז התחמושת שנותר, כאומר, לא זו הצרה. – ‘ואיפה מוֹטה?’ פורץ מפי שאול בלחישה קודחת – ‘תקוע.’ פוטר רחמים ומקנח זיעתו בפיסת ידו. ‘וכל הפלוגה שלנו איפה היא? והגדוד כולו?’ – על זה אין איש משיב. בּני גם אינו שומע. כולו קשוב לואדי. – ‘אני אומר לכם ששכחו אותנו – לוחש שאול כמי שכבר אין לו מה לאבד – פשוט שכחו ששלחו כיתה וחצי אחת, לגבעה אחת, מוכן להישבע.’ גם זה נישא לרוח. ומיד: ‘בפלוגה או בשתי פלוגות – אם התחשקה להם הגבעה הזאת!’ – לא רק שאין איש עונה, גם אין איש מקשיב. מה שאומר שאול לא שייך לאיש. לא לקרב, לא ליריות, לא לשוחה, לא לכלום. עסקו הפרטי. יוכל לשבת ולקשקש בינו לבינו כל דברי־טירוף שהם. משפט אובד ומשפט ניצל, ולא זה משנה ולא זה חסר. – ‘ולמה אין כאן ג’יפ אחד לרפואה – כולם בתל־אביב להסיע בחורות לסינימה! והמשוריינים שלנו – היכן הם? על־יד מוגרבי בתל־אביב לעשות רושם! ומי כאן בשביל להילחם ולמות? – שארית טיפשי הארץ הקטנה! ומה איכפת למישהו אם ימותו על גבעה אחת, שאין איש יודע היכן היא, שלושה או חמישה, או עשרה בחורים! – ואיפה כל המפקדים הגדולים, כל הגנרלים שלנו, – כלב לא ראה אותם כאן! – שוכבים עם הראזלקס, בוחרים את הכי טובות – ולתל־אביב בטיסה! תדעו שאנחנו מנותקים כאן! – אמר שאול צרודות וגרונו סתום התרגשות – שלא ירמו אתכם! אנחנו מחוסלים. גם לא יידעו שנהרגנו. נירקב כאן כמו סמרטוטים. אני מוכרח לצעוק – אמר שאול וסנטרו פירכס – בואו נרד מכאן – ככה אי־אפשר. אמר חנוקות, צרודות. מי צריך את החירבה המחורבנת הזאת. ישוב כאן? נקודת־ישוב שממנה לא נסוגים? שכחו אותנו – זה הכל.’ – התפוצצות אדירה היתה פתאום, קרובה לכאן מכל קודמותיה. האדמה רעדה. נושא־ברן אחד רץ לעבור את הואדי הגדול, מלמטה. ‘אם אני אמות כאן – לא אסלח לעצמי כל חיי!’ התחיל שאול בשפתיים חיורות. – ‘תפסיק – צרח עליו רחמים – תפסיק לטרחן על הנשמה!’ ובּני היה שקוד לפגוע ברביעי שירד ואדי. ‘תן!’ צרח רחמים על שאול. ‘אין. – אמר שאול – בארגז הזה אין עוד!’ עונה שאול וידיו רוטטות. ‘פתחו את הארגז האחרון.’ פוקד בּני. ומוציא את המקטרת ויורק לצדו. מיד הפנה ראשו אל גידי, עד שהלה בשיטוט עיניו סביב נתקל בעיניים המופנות אליו: ‘מה?’ צעק גידי. ‘הארגז האחרון.’ השיב בּני, לא בקול. והמתין מה יאמר גידי. אבל גידי, שצמר שערו יוצא מגבות עיניו ומעלה כמין מצנפת מסולסלת בעצמה, אינו אומר כלום. השמש ממערב מאירה מלוא פניו. מעֵבר לעשרים הפסיעות שביניכם ניכר בו כי אליך היישר הוא מביט. הבטה אין חַיִץ. חוט נרקם ביניכם, שאיש לא רואה ולא יודע. חבל להינתק. אה, כלום לא יקרה. אולי השמש תשקע קודם. אולי תגיע ברגע האחרון תחמושת או תגבורת. ולא זה העיקר. העיקר הוא שאנחנו חברים. ‘טוב,’ אמר אז גידי. ‘אדאג לזה.’ והסיע מבטו הלאה. ובּני החזיר מבטו הוזה, וקצת סומא, אל אשר לפניו, בטרם יתנער לחזור אל הממשות. ‘אתה, בשוחה הזאת, שלא תפתח את פיך – שומע!’ אמר לשאול. ‘או שאני אגמור אותך!’ אמר בּני ושפתיו הדוקות. אבל סדר נשימותיו השתנה עתה, התרווח, וגם נטל ונשם אחת עמוקה מאד, ופלטה לאִטוֹ.

ממשות קודרת ושואנת. אבל אם אתה מקשיב יפה, בין כל עמודי הפלצות של ההתפוצצויות – אינך מבחין בכאלו… האין אלה צעקות? צעקות אדם, צעקות המון, כאילו… ציוחַת מרחקים, מלמטה, משם… או שאין זו אלא הרוח? הרוח? או שריקת הפגזים? שאגת חיות־טרף בצאתן לטרף – הו, בשרך נעשה חידודין. אימה נוראה. אימה ראשונית. מבטרם כל… צמרמורת ביעותים. אין ספק: דבר מתהווה, דבר מיוחד מתהווה… הולך ובא עלינו… עוד התבקעות מחרישה נפלה פתאום בתווך, בין שני המשלטים, וגלגל האבק, הֶעתים פעתי מערב, ונוגה חום קודר, פילס דרכו, נתלה מוזר, עיפעף והחויר, והכל היה לו צליל חדש. מטחים צפופים מעל הראש. צעקות אדם? צריחות המון עולה. אין ספק. כמו בחלום הרע ביותר. קר ומאוס נעשה. מקומך לא יכירנו. מעגלים־מעגלים מצטפפים, מקטינים מחוג, אך ייסגרו ונגמרת. הנמנע – הנה הוא ניצב עליך בגבהו. לא, הו לא! לא! התפוצצות חדשה בין המשלטים. טיווח? להפריד בין השנַיִם? או… אולי מסיטים לכאן, עלינו? לא! לא לא! – ‘שאול – קורא פתאום גידי, כאילו יש קול, כאילו יש דבר לומר, כאילו יש משהו לאחוז בו. ושמים וארץ מקשיבים: – רוץ אל צ’יבי, הבא ארגז לבּני!’ – מה? – ‘אני?’ – ‘אתה אתה!’ ושאול התרומם בגבו, נשימות נתגנחו מפיו, יבבה חנוקה, נשימות צרודות. ‘אני כבר לא אחזור’ אמר לא לאיש, ובלע פיקתו לחינם. שריקת שטנים התעופפה מעל הראש. אין לך כלום רק דמעות בגרון. מובל לגרדום. ארוץ ארוץ. אין כאן אלא כשלושים פסיעות הלוך ושלושים פסיעות שוב. מעקם גבו, ומעוות ערפו, כלפי מקור הרעה, ורץ שחוי עד עפר, כאילו כנגד רוח עזה. עשן מאובק זוחל אי ממול. וריצה כסיוט שאין לו סוף. ואחר־כך התמוטט פתאום, פירכס ברגליו ובידיו על האדמה. היה משהו מכוער, או שלא כתיקונו, בכל זה. הה, אבל טוב שהאדמה קשה. אדם רועד ומזיע והיא גדולה ושקטה, רק גדולה, רק שקטה, וריח לה, ריח אדמה קיצית, ריח שלשדות, ריח שלעפר־שבילים, שמזכיר כי בעצם העולם גדול ונמשך גם מעבר למקום הכואב הזה. והגיע לשוחה ונבלע בה. כנמלה אל חוֹרה. כעת יחזור. כולנו נעצור נשימה. כתישוּת הפגזים ועשנם, ויִבּוּב השריקות מעל הראש – דחויים. הה, כל שהות הזמן עד שיחזור, עד שיגיע, הה, נמאס להיות. בתחילה הוא מנסה לעבור והארגז חנוּק בידיו על כרסו, אחר נשמט הארגז מידיו, וקצת מתוכו נפזר, שכּן המכסה אינו מצומד. הוא שוחה ללקוט. וידיו לא נשמעות ללקוט. בועות־זמן ענקיות מתנפחות ופוקעות. אחר־כך הוא נוטש את הפזור, ותופש בחבל הצמיד וגורר לאחוריו, וסולל נתיבה כבושה בעפר, כגון האוטומובילים של עץ שהיינו מסיעים בחול, אז, אבל פתאום נפלה עליו בהלה, ועל כולנו, ולא היה מקום לנשום נשימה, ורק אולי לעצום עיניים, אילו זכרת כי עיניים לך, ותפש בחתף את הארגז, בביטול כוֹבדוֹ, ורץ עמו יהיה־מה־שיהיה וקפץ אל השוחה, והידד הוא עמנו, הוא שלם והארגז עמו, אבל אפילו טפיחה על גבו אינך יודע למצוא אצלך, וכך נותר מתנשף שהות ארוכה, מתנשף עד מחנק, לא פולט מלה, לא עשוי למלה, מַפּוּחַ ניחר וזיעה פורצת, כמי שראה מה שלא ישכח עוד כל ימיו, ובּני בולע רוקו, ואינו יודע, ורק רחמים לוקק שפתיו ומוצא אותה, ואומר מלה: ‘בסדר!’ אמר רחמים בשביל כולם, בטרם הפכו כולם במבוכה וחזרו להישפך שמה, ראשם ורובם לפנים – שם, הוֹ, רק שמה! והתפוצצות עצומה מחסלת כל מה שהיה בינתים, קוברת הכל במפולת פתאום. ה’ערפי' נעלם מכל וכל. מַשׂאוֹי אבק ועשן עולה לכסות. השמש מסתננת באור מגוון חום ואדמימות, בתוך תוכו, בחיק חיקו של הדבר. מציצים ברוב קשב. צעקות, כמובן, צעקות, במפורש, שום מקום לטעות. פקודות נצעקות למרחוק? מחה כל אשליה מקרבך, חביבי. אין עוד אשליות. יעקבסון מגביה ראשו השועלי, המזורבב, הטבוע לשלושה רבעיו בקסדה גדולה ומליטה אזניים, מרחרח בשקידה לכל עֵבר. ולעֵבר הבקתות, שמאחור, דווקא. ‘איום ונורא,’ פולט אַברוּם הגדול, מתוך רמישה כבדה על כרסו, בלתי־מוכל בחפירה העלובה. הולכים אתם להשתתף בהצגה גדולה מעל כל מה שאפשר לחלום. בטלים ומבוטלים כחגבים, עד כי מה הן מועקות־לב, כאלה או כאלה, והתכווצויות, ומה ערכן. כל חלל הוייתך הריקנית ממולא ריגושים עצבניים, עד קימור אצבעות הרגליים, מאין להם מקום. – כמה? חמש דקות? רבע שעה? לא חשוב. אין עוד חשוב. אתה באמצע הסוער מכל, החשוב מכל, ואולי אפילו יפה לך שכך. אחוֹז, בן־אדם, אחוֹז, בן יקיר שלי, שיר מלוא קולך, ואַל תתן עצמך בנקל להידחות – מְרֵה, בן־אדם, כן! ולמה לא? הו, ולמה לא? ומה כבר יכול להיות? המקלע שלנו עוד לא אמר הכל, ולא המכונה, ואנחנו כבר מעבר להפתעה, כבר רטובים שלא נוכל להירטב עוד, ועד האבן התקועה שם – שלוש מאות, ועד עיקום החריש סביב הסלע, שש מאות, ואל קצה השלוחה – שמונה מאות. ידנו תשיג. הראש נקי, צלול, בהיר. אנחנו לגמרי מוכנים. יש, חבר מפקד. אנחנו כאן. הננו. כאדמה וכאבנים בלתי־ניתנים לפגיעה, לשינוי, לרתיעה, לאיזה איכפת שהוא. כן. חשוקים, מבליגים, שותקים. הכל, כולנו, כולך. כל כולך כאן, כולך, מראשית עד אחרית, מוכן, וכאן. אלוהים, הלואי שלא. כפות־המאזנים. שחק מאזנַיִם, יוכרע כאשר יוכרע. הלב בגרון.

- ‘הנה־הם!’ צרח פתאום צ’יבי, ואיזה שערים שהם נפתחו אז לרווחה בפתע והמקלע התחיל משרשר ארוכות. למרגלות השלוחה הסתמנו שלוש דמויות כאחת. אבק חדש היה נכנף סביבן, קמחי וטרי – כאילו הוא העיקר. מיד נעצרו, מרביתם מכוסה ורק מכתפיהם גלויים, והתחילו מטחטחים לפניהם אלומות־אש ארוכות, שחלפו כאן מעל הראש בסופת שריקה סלקנית. שנַיִם המתינו ואילו האמצעי שביניהם חפז רהט בריצת ברוָז מתנדנד הלאה מערבה, קרוב לראשיתו של הקיעור שהמשכו, כשבא לכאן, נעשה למרגלות הכיפה המערבית, ה’ערפית' שלנו. את המבודד הזה נטל עתה צ’יבי לעצמו, נושך שפתו התחתונה, ומשליך פלָצוּרי־אש סביב אותו ברוָז ללכדו, וכה שקד על מעשהו, עד כי הלה התחיל מפקפק, בגלוי, והתחיל נרתע באבק ובשאון־מנוע, שהיה נשמע על כל דרגותיו, ובצליפות נרגזות ממקלעו, תגובות שעודדו את צ’יבי לדקדק בכיוון וסביב עינו המעוצמה־מקומצה העמיקו קמטים לבנים מאומצים. ואותו ברוָז כהה, ברוָז־בר, מעוּפּר ומאוּבּק, התקרטע רגוז בלא דעת, כנראה, היכן יעגון, והתגעש כה וכה, ואשנביו מסתמא מוגפים ואנשיו כפופים שלא להיפגע, ורק אולי האַנטנה הגבוהה שלהם מורידה להם פנימה קללות והמרצות שונות להמשיך. לסוף התעשת ותימרן ככה שנצטדד מערבה ואחורה צפונה. נטל ריחוק גדול יותר. נבלע מחציתו בכפף המדרון – ושם נשתהה מנַבּחַ במקלעיו ככלב מוּכּה. אלה מעשי צ’יבי. ואילו בּני הטיח אף הוא צרורות, פעם כנגד האחד, פעם כנגד השני, ואף הללו לא טמנו אִשם בלוֹעם ופלטו כנגדו שריקות חותכות, צרורות כה ארוכים, עד כי נראה כאילו טמנו יושביהם מרביתם מאחורי לוחות־הפלדה ורק את אצבעם העקומה הותירו בשמוּרת ההדק, סוחטת עד תום הכדורים. ואילו דויד מצידו היה שקוע כולו, כמקודם, בגיא שלמטה, בהטרדת כל אותם שרגשו ונעו בקרבת הבקתותיִם אשר במזלג הנחלים, ועל כל מסיבּיו, אפס כי בינתים הגיח גבו הקטוע, הפחוס כשל חיפושית זבלנית, של נושא־הברן הרביעי, שתוך שפלט סילוני־אש על כל הגיזרה כולה היה מתלבט ומכרכר בדרכו אל אותו זחל בודד, לארח לו חברה, ולהיות לו בן־זוג, הלה שכבר פקעה סבלנותו זחל אל זוגו, ויצא לקראתו במהלך אחורי עתיר־אבק, שאת שאגת יללת מנועו אפשר היה לשמוע באוזן־רעה עד כאן: כך נוהגים במכונה? הלא תשחית! אבל מיד נשכח הכל. נשכח ואבד במשאון. אותו רגע התהווה דבר מופלא ונורא. יללה שלא נשמעה כמוֹתה עוד, או שאבד זכרה, היתה מגמאה פתאום באויר בתאוצה רצצנית, חתרנית, שאפתנית, ועד שאתה יודע לומר מה, ובין שני זוגות הזוחלים הללו התרוממה פתאום משאת־אבק כבירה, והיתה התבקעות אדירה ומרהיבה, מקפיצת־לב מחדוה: ‘הוּרא! – קפץ נחום על רגליו – המרגמה שלנו!’ ועוד יבבה היתה נשפכת רצה והתבקעות חדשה נתפוצצה בגיהוק אדיר ובאבק־עשן וניצוצי־ברק מסַנוורים. ‘ה־ה־ה!’ נשפכה רצה, והתבקעות חדשה, כשאגת אריה, הה, מכת־אגרוף, אה, יש אלוהים בשמים ובארץ! כולך יוצא לרוץ. וכבר שֶפֶך אויר נוסף ואש עשן ואבק ורעש ואלף אלפי בני־הדים – אלה בחורים! אלה גברים! עוזי והג’ינג’י ומי עוד שם – וברזילי – יבורכו יבורכו, אהה! איך ידעו להתאפק עד עתה! איך ידעו לפרוץ לרגע! הו, איך אנחנו? הגידו! מאה אחוז אנחנו! הו – אלה בני־הדים סביב, הו, לצעוק ולשיר, איזה הוד, איזה הדר להדי הנפצים בעמק. קחו לכם, קחו לכם, נא! הה, שיתפזר כבר האבק, שייסע העשן ויעלה, ונוּ־כבר, שנראה בעינינו – אין עוד מקום בחזה – צועקים, מיללים, הברות מוזרות, חדות, צווחניות – ואת נחום מחזיר חיים לתעלה בכוח. בהידבּקוּת לרגליו, שלא יפרח למעלה, לרוץ, לראות, לראות, לראות! וגם הרוח נעתרה מהרה, והסיעה את כל נד הדוחס העבה, אותם צעיפים צימריים – ושני הזחלים שממול כמעט ונתנמכו כולם מעֵבר קו הרכס, ומשם השציפו קוי אש גבוהה, סתמית, אבל צורחת רצחנית. מאחור, בתוך קרעי לוט האבק, היה ה’ערפי' מועתם בעמודי־עשן שצמחו בו ברגע זה, אילנות נוראים, ענֵפים וצומחים, ומתבלבלים ונסתרים ונהפכים לגושי אין דמות נסרחים ארצה בסחבות עשן ובמטליות רדופות. וצ’יבי נסתלק הצחוק משפתיו כרגע: ‘בני־זנונים! גילו את עצמם!’ ומיד גם נסעה מעל הראש שלשלת־יבבות חדשה לעברם, והולידה שם מהומת אבק ורעמים בתוך התבזקות רועדת. ‘פחד אלוהים!’ צימצם רפי עיניו מול השמש היורדת, הנגלית ונאטמת חליפוֹת בעשן הנסחב ברוח. מי צועק? גידי צועק – אל עמיחי הוא צועק, שונה ושולש וקורא שמו, איש לא נפצע, אבל אולי הטלפון קם לתחיה, שירוץ עמיחי לראות! אם חיתה המרגמה פתאום – למה לא יחי הטלפון! נהמת מרובע חדש שוקקת רצה למעלה, וארבע התפוצצויות נוספות מליטות את ה’ערפי' לחלוטין, כאילו אוּכּל ואיננו. הטלפון מת גמור. לא רחש ולא אִושה. וגם מקלעי הזחלים המרוחקים, שלקו על שוקיהם בהתקרבם, לא חדלו ואינם חדלים מנבוח, כלבים מזוהמים, נבחו־נבחו, גל ראשון הדפנו מעל שכמנו! הה, הכל נרגש, נפעם, נסער, לא רגוע – ועתה?

עתה קם גידי ורץ לאחור אל שוחת ברזילי שאצל הטלפון. אולי יעלה בידו. מהו הלוחץ עלינו ביותר – התחמושת. התחמושת תיגמר בכל רגע. איפה היא השמש? מה קרה לה שאינה זזה! לשלוח מישהו? לרוץ? וברגע שתתם התחמושת – מה? נרגום באבנים. ודווקא בשלב המכריע. לפני ההסתערות. כשנצטרך לברד רצוף ולא פוסק. ביזבזנו בלא חשבון בבוקר. אבל מה ידענו. והלא הג’יפ של מוֹטה צריך לחזור. סיכום טוב, אלא ש… התפוצצות קרובה. קרובה יותר מדי. החליטו להעתיק אלינו?… אלף פעם ביקשתי מאורי – והלוואי ולא נמחקו שם! – אנחנו שלמים. ורק הידיים ריקות. עלי לשתוק, שלא ייוָדע. ידעתי כשיהיה מבחן – נעמוד. ורק שלא… בגלל… מי ירוץ למעלה? עמיחי? תמיד הוא? לא הוא, אני. אני, כמובן. לחכות. לשמש. לראות מה. אַברוּם ויעקבסון – פחות שני רובים. – ואולי מעתה רק ינבחו מרחוק, וגם הם מחכים לשמש שתרד וייפטרו. לבוקר חכמה. נחכה. הגורל. לעזאזל. אנחנו. עמיחי, בוודאי. אלא מי? בתוך ההתפוצצויות האלה. למה אני חייב להחליט בגורל נפשות! תחמושת, תחמושת, לא שום רגשנות, רק תחמושת. בלי, גמרנו – עִם, נוכל! אין פנאי – ישחטו אותנו. ידרסו בשרשרות המשוריינים! צ’יבי התחיל יורה. השנַיִם זזו שם, מרחוק. רועד להם הקורקבן. אבל מאיצים בהם. לפני שהשמש. ‘צ’יבי! חדל! חסוֹך’ – יאללה־יאללה נוגשים בהם, מלחמה עשו, ולא מַסחַרה! מלחמה זה לא כל מיני דברים – זה להרוג. ינסו לאגף מימין בחיפוי השנַיִם שממול, בחיפוי אש המשוריינים הרחוקים (למה אלה אינם מתקרבים? קשה הדרך לגלגליהם? הה, מוקשים־מוקשים!), בחיפוי המרגמות הגדולות, המרתקות את ה’ערפי'. רגלים אינם נראים, עדיין לא נראים. נחכה להם. עד שאין רגלים – הכל הקדמה. ובהקדמה לא נשתתף. רק במערכה האחרונה. ולזה – תחמושת. ‘דויד! – מה על הגבעה?’ – ‘אותם הפרצופים!’ עונה הלז מעבר כתפו. שזו תהא כוונתם לעלות עלינו בארבעה נושאי־ברן? טעות, חברים. נחום פה, והפיאט פה, ופגזים. נפלא שהעברנו את נחום! לשמור, לשמור יפה. הרגלים למטה, חבויים, מחכים לשעתם. קודם השקיעה. נראה, נראה. ושלא יתקרבו הארבעה באין מכלים עד שאיש לא יוכל כאן להגביה חוטם. ‘צ’יבי! שׂחק אִתם! בלי לבזבז!’ צ’יבי מבין ענין. חושים נפלאים. אנחנו סגורים בעצם. ולחכות. עד קרב־רימונים. הה, שונא מלחמה שמחכים בה ומחכים בה להילחם… היינו צריכים. הו, די. אין היינו. יש הננו. זה הכל. וזה אולי הטוב מכל. שאנחנו הננו. שאין לנו לא אחור ולא קדימה, לא ימין ולא שמאל, שרק אנחנו, שאנחנו המקום, הזמן, הדבר, וטעם הדבר. גם השנַיִם שממול נעתקו עתה וזזים קדימה. השפיעו עליהם שלא לפחד. נראה נראה. אה, לוּ דוּ־ליטרוֹן תחת היד, קטן, קטנטן, רק כזה מין נגד־טנקי נחמד. וישר בפרצוף המזוהם כשיתקרב! אחד יידפק – כולם מסתובבים על עקבותיהם, מנפנפים בזנב ועושים פַס. רעיון־בזק! לאסוף כעת את השנים־עשר, עם כל אשר לנו, ולצאת בריצה אליהם, אל קצה השלוחה, ביריות מן המותן, ומתוך הריצה, וברימונים, בטרם יידעו, או יחשבו, או יפללו, לכרות את המתפתח בטרם יתפתח, לקצץ מן הגזע – ולגמור! אה? בוער בלב להתפרץ קדימה, ולא לשבת למצמץ בעיניים לבואם. או מחציתנו מחפה, ומחציתנו ברובים וברימונים זונקת! מחציתנו – ששה! חמישה, עמיחי, החובש, לא. בחמישה נעצור! הו, חמישה על חודה של המדינה! הכל בוער בי לתקוף. לא לשבת לחכות. לתקוף. לתקוף בחמישה. הו, מה, בשביל שייצאו חמישה להתנפל – צריך חושך! לאור היום אין חמישה אלא רק חמישה – וכל מקלע שלהם ישחיל אחד משלנו… טוב, בכפליים: באחד־עשר! הו, מה! כחבורת משוּגעים לפרוץ! הלא ההם פחדנים עד מֵח עצמותיהם! הלא מאש מקלע משמונה מאות נרתעו! הלא אינם עשויים לזוז, בלי חסות לוחות־פלדה אצבע עביים! להתרוצץ ביניהם, להדהימם, להרויח את הזמן עד רדת השמש, להכריחם לוַתר היום, לנסות רק מחר – ועד מחר!… הו, איזו הפגזה! כותשים אותם, עד דק כותשים אותם. ועוד מעט יפנו אלינו. כעת השעה! עתה! (ותחמושת?) יפגיזו אותנו עשר דקות, ליותר מזה אין צורך כדי לרכּכנו, ויתפרצו, ברכב וברגל, במאה, במאה וחמישים, במאתים, או כמה הם, גם מכאן גם מלמטה, מן הגיא – ישטפו אותנו בבת־אחת, כזרמי מים, לאור הדמדומים – הנה, זהו. ובכן? השוחות העמוקות ביותר, החסונות ביותר אין בהן כלום שיש בהתקפה הקלושה ביותר, כולל התקפת מעטים על רבים: בלבול, מבוכה, הפחדה, ופה ושם – הצלחה של ממש, וכשיתחיל האחד לפקפק ביניהם – יברחו כולם. כאלה הם. הו. נשימה נעתקת. קודם־כל: תחמושת. מסביב ירוצו שנַיִם להביא. נקודת־אש קבועה: המכונה תישאר – והשאר, כפי שאנחנו, ובטרם כל… לא לתת לידיהם את השקיעה, את הזמן שעד חושך – לגזלו מידיהם, בכל מחיר, ובחוצפה קודם־כל, כנגד חוצפה אין להם כלום. רק כנגד שוחות קטנטנות יש: שתי פלוגות, שריון ומרגמות! אפילו מתגנב בלב: חבל שעשינו שוחות – בלעדיהן היינו קלים יותר, לא חייבים לכלום, רק לתקוף! נתקוף? ברצינות? או רעיון־רוח? אין במי להיוָעץ. אבל תחמושת מוכרחים. מי? (אין שוחות לחלשים – לחלשים רק מלוא הארץ לשסות, להתנפל! בשביל שוחות צריך להיות חזקים וכבדים!) לבדך תחליט. אין מוֹטה ולא אורי, ולא איש. רק אתה ועל־פי שיקוליך. נורא, אבל גם מרהיב. (האם לא היה כבר פעם ככה? כבחלום: היה כבר פעם ממש ככה!) – אש רצה מעל הראש. קוי זרימת אש. קשת מעוף הקליעים כולה ניקודים, צוֹוחים, בורקים. קשורים אליהם בקוי אש רצה. מי יזכה בשעה הזאת שקודם חשכה, לידי מי תפול שלל? לרגע כאילו אתה אינך אלא צופה רחוק בהצגה רחוקה, משקיף בלתי־ניזק ולא קרוא להתערב. ומיד נופלת עליך האחריות בכל כבדה, ועד בני־מעיך. אלוהים, איזו אש! איך שכותשים שם את ה’ערפי'! מזלם שהם כה דלילים – המכתש גדול מדי בשבילנו. איננו סדן מספיק לו הו, לא. מי ירוץ? אני ארוץ. הגב מתכווץ ממיאוּן. מפקד הכיתה ירוץ? אני אארגן את הפשיטה. פשיטה? רעיון־הבל. לא תצא להתקפה ישירה בחמישה. כל מקלע שלהם ישחיל כל אחד מן החמישה חמש פעמים! פשיטה שלנו צריכה עקיפה. צריכה כסות חושך. אנחנו לחושך. ולהרויח את הזמן שעד החושך. נורא שאין במי להימלך. מצד שני: העזה! הבלתי־צפוי. הכל – או לא־כלום, הסיכון, הקפיצה החצופה! אני פזיז. הו, זו לא פזיזות – זה החוש הנבון ביותר! הכל ענני־אבק, האדמה רועדת. או אולי חושבים הם ללעוס אותנו בלא לגעת בנו – מרחוק, באש בלבד. בהימום ובקטילה, ולפזרנו לכל רוח, או לאסוף כאסוֹף ביצים עזובות? טעות, חברים. אלא שהתחמושת… מישהו מוכרח לרוץ, וכעת מיד. הקץ לשיקולים. תחמושת, קודם־כל. ולהרויח זמן. את החושך. אחר־כך. מכל השוחות ראשים בהצצה. הם אינם יודעים, רק אני יודע שנשארנו בלי תחמושת. אסור לומר. ולשלוח מיד. – ‘גידי! להרביץ?’ – נחום, משם. במה? בפיאט? השתגע? מרוחק כזה? – ‘זה שמונה־מאות!’ – צועק גידי ומקמט מצחו בהתבוננות. ‘לגובה – מתלהב נחום וצועק – כמו במרגמה! שיתפוצץ באויר – צועק נחום – השפעה פסיכולוגית! מלה נפלאה. כולנו בתחבולות. כדגים במצוד. פגזים יש לו שמונה. ואולי מוטב שידעו? סוף־סוף ערבושים – לא גורי־אריות! וכבר עומד על הלשון – טוב, הרחק ככל שתוכל: תן אחד, חכּה שנַיִם! ואולי גם אל יעקבסון ואל אַברוּם שיקומו וירביצו שניִם־שלושה פגזים במרגמה שלהם – הרחק ככל שיכלו – שתשמע גם מאתנו מלה, הם ישמעו ואנחנו נשמע, כי כדורים, חברים, כמעט שאין! אה, נוקשתי בלשוני. אמרתי! נשמט מלשוני. רע. טוב שלא שמע איש. דויד כמעט גמר. בּני כמעט גמר. לצ’יבי יש משהו. ידיים ריקות. הו, איזו שריקה! שלא נאחר! – ‘עמיחי!’ – אין לי לב. ‘כן?’ – חבל, חבל נורא, אבל מה. אסור לרחם. – ‘נגמרה התחמושת.’ – נורא לבטא בשפתיים. אתה עצמך מתחוור לך הלב. – ‘כן?’. ‘כן. צריך לרוץ ל’ערפי’.’ – בעקיפין, בדרך־כלל, סתם. אין לי לב לומר. אני גם נורא עייף. והכל עלי. ‘שארוץ?’ – אומר עמיחי. – ‘אתה רוצה?’ ל’ערפי'?!' – ‘אולי נשארה אצלם תחמושת. אולי הג’יפ חזר. כמה שיש!’ – ‘כבר, כעת?’ זה כבר מיותר. חבל נורא. מסכן. שב, עמיחי, אני ארוץ. שב אתה. רצת קצת היום. פינילה! כמה מזמן! נשכח. הה, מה כעת זה חשוב? מה חשוב כעת. נפץ גדול לא הרחק. ‘כן.’ בענווה. בלי לחץ. שלא כאילו לעקידה. ואיה השה לעולה? אלוהים יראה לו השה לעולה, בּני. ‘טוב.’ אומר עמיחי. ‘עוד מעט נישאר בידיים ריקות.’ אומר גידי מלה, מלב אל לב. יש לו אבא ואמא? יש לו בחורה? איזו ג’ינג’ית שהיא, אומרים. יפה: אדומת־שיער ולבנת־חיק. (מיד אל חיקה?) – ‘תראה, מה שם!’ אומר גידי אל עמיחי ומסב ראשו, שלא להיות פנים אל פנים. אבל עמיחי לא תפש, לא השגיח. – אש ותימרות־עשן. ועמיחי גחן ויצא להקיף בריצה את הבקתה. ‘עקוף כמה שאפשר לעומק!’ צועק גידי. ולא לחשוב יותר. לא לכלות את העצבים. (חיק לבן, בטן רכה, מקומרת קצת…) אה, לעזאזל, אפשר להתפקע. כל־כך ריקות הידיים. (אם הוא לא ישוב – אולי היא תהיה… חמוֹר!) השמש? הם? הכל על כפות־המאזניִם.

‘שוב עמיחי רץ.’ אמר רחמים אל בּני. – ‘רץ? כעת?’ – ‘כן.’ – ‘לאן?’ – והפנה ראשו ל’ערפי'. – ‘להביא תחמושת.’ – ‘הה.’ – ‘לא נשאר הרבה.’ – ‘לא’ – וזהו. אין עוד מה לומר. בעצם יש המון. אבל לא לומר. ההרגשה כמו בחצות לילה, ביקיצת־פתע, ואין לא שייכות ולא תפישה, והכל מצלצל בדידות. אולי של נדון שהנה זה באים לקחת אותו. הו, אין חשק. אלוהים, שום חשק שהוא. תן להרביץ, תן לתת, תן להתפרק, לזרוק, להרוס, לרוץ מהר ולהכות. נחמה אחת – עפר־השוּחה השקט, היציב, נחמה אחרת כשזוכרים שאחרי המוות הכל ייפסק. – ורגע נושמים עוד נחמה נוספת, נשימת חירות, חוגגים כמין הרגשת שליטה בזמן, שליטה במשהו פנימי שאיש לא יוכל לקחת ממך, אפילו אינך יודע לקרוא לו שם, ואבן כבדה מתמוטטת פתאום מעל הלב, מעל הגרון, אבל זה אך רגע אחד, וחולף. ואחר־כך צוללים ומשתמט הכל, התחושות, הרצונות, הנשימות, הכל. ואין יודע כמה עובר עד שחוזרים וצפים לרגע למעלה. גל עולה, גל יורד. ובין גל לגל מישטחים רוגשים, טלוּאי־קצף, לכאן ולכאן. ‘יש עוד קופסת מיץ,’ אומר פתאום בּני, ומתחת לשק הממועך הוא נוטלה, ורחמים באולרו מנַקבה – ולפתור שאלת הבכורה ביניהם – מכבדים את הזר, את שאול, והלה עם שהוא־לא־הוא, גומע גמיעה כמקיץ, וקצת נלבט בפיקתו להבליעה, ומוסר לרחמים, וזה משכשך תכנה להפשירו, ולתת סבר אורך־רוח לקוצר־הרוח – וגומע חמש או אפילו שש גמיעות ומוסר לבּני. אבל בּני לא הספיק לשתות. השנַיִם שממול, אותם חיפושיים שטוחי־גב – התחילו פתאום זזים. אינם אלא שבע־מאות. הידיים מדגדגות לפתוח באש. וצ’יבי כבר הטיח מַכּת־אש קצרת־רוח. אבל גידי צועק: ‘לא! תנו להם להתקרב אל הפיאט!’ – וזה רעיון קר ונבון. הה, אילו הספיקה התחמושת! רגלים עוד אין רואים. מתקדמים בזוגות. ובחיפוי הדדי. אין עוד לב. אין לב לכלום. רק לזה. וגם כאן מיותר הלב. (הרהור סרחני אחד, בשיפולי הכרתך, מתגרש בלא מאמץ, אך לא בלי להותיר עקבות כלשהם, משהו מעֵין – להסתלק?…) רעם הכה קרוב, נפץ מחריש – אם תתרומם תיחתך בסער ההדף המוחצני. וסופת שרקה תכופה, וריח קשה, צורב, של אבק־שריפה. פתותי־אדמה. מכים עליך שתסתלק מכאן. מתרים בך שאם לא תסתלק – סופך בא. צפה פתאום, פתאום אין שיעור, תמונה בהירה של כבסים תלויים על חבל, עודם לחים ומכים ברוח, טופחים בהתחבטות שלֵוה, בארץ שלום. דמעות־פתאום בעיניים הצרובות. אבל הן מפירור־עפר שנסתבך בעפעף. היה בדעתך דבר, אלא שאינך זוכר. לא זה, ולא כאן. יורים יורים. כאילו מעולם היו יורים, ולעולם יהיו יורים. ואלה הם החיים. שום שינוי: זזו קצת ומחזקים את לבם בהמטרת אש עצומה, בזבזנית. בחור טוב רחמים. גם שאול. כולנו בעצם. לא אשמים בכלום. חפים מכל עווֹן שהוא. כשאתה יורה – הכל אחרת. עוד מעט יהיה נורא. עוד מעט יהיה דבר. הכל הכל ואנו. השמש? חמש. לכל זחל צל ארוך. הואדי למטה בצל. אופק הגבעות חלק ככתף אשה. קר בכתפיים. לא חשוב. מתחת קו רכס השלוחה ביצבץ כעת גב נוסף – נושא־ברן חדש. חמישי. שלום עליך. ברוכים הבאים. למה מתכוונים כשאומרים: להחזיק מעמד? לא יארך עוד זמן רב. מוכרח שיתחיל. יתארגנו קצת ויתחילו. ה’ערפי' שותק. בינינו ובינם – נותק. ואליהם עדיין שבע־מאות. ולא תתעורר פתע ואתה רחוק־רחוק. אתה כאן. ועמיחי? יש סיכוי? השוחה אדמה והאדמה רגועה. טוב לגעת בה. להיות בה. באדמה נורא טוב. לא מאמין שדווקא הפעם נחרץ. יש לי מזל. ברגע האחרון יהיה משהו. מוכרח. תראו. כמו תמיד. בוטח. ולא חשוב. להיות שקט, כאילו אמיץ, מתראה כך, מרוסן שרירים, לא רוטט. הה, שכבר יהיה. אש מנתרת סביב. כחוטי־תיִל מתוחים מאד שנקצצו פתע. אין מקום. להתרומם, אצבע מעל הראש – קוצר חרמש. אתמול אנחנו גירשנו, היום מגרשים אותנו. מחשבה שצריך לחשוב עוד פעם. אחר־כך. אם יהיה אחר־כך, ולא יהיה למחשבות דבר טוב מזה. לעזאזל, שיתקרבו. שיחטפו מן הפיאט. ותגיע תחמושת נוספת. וצקלג הזו תהיה כמו נגב, כמו כל מקום – יבואו יחטפו על הראש ויברחו. אבק כיסה אותם, איש לא מפריעם מהתארגן כרצונם. לאט־לאט. – ‘איפה הרימונים שלך, שאול?’ – ‘אה, נשארו שם!’ כמובן. הרי לך לוחם! ועם זה כולנו. כן כן. ומה עוד? אין עוד. לא חשוב עוד. איך יש לך כל־כך הרבה סבלנות ללא־חשוּב. אין כלום, תתפוצץ ואין כלום לעשות. האם באמת הכרח היה שלא יהיו כאן די כדורים לרגע המכריע? גם זה לא משנה עתה. הגידו: מה עושים? גידי – מה לעשות? הלא אנחנו יודעים לעשות, יכולים, מוכשרים, וגם רוצים! מקופלים לרגע האחרון. הכל. אנחנו, הכדורים. מתי? במטח רימונים ובקרב פנים אל פנים! מה עושים כולם סביב? מציצים. שותקים. הוֹוים. הוֹ, שכבר יהיה, שכבר יהיה אחר־כך, אלוהים, עשה שכבר יהיה – אי־אפשר! (ואילו היינו בורחים כעת – מי היה יכול להאשימנו, לידוֹת בנו אבן?)…

כעת זה בא. שריקה שטנית. שׂיער גופך סומר. הפגזה יורדת עלינו? צ’יבי מרחרח באויר. רפי מרחרח מאצלו. ‘גילו אותנו!’ מרחש צ’יבי בשפתיו כמין קללה – ‘ישר עלינו!’ הוא מרחש. נושאי־הברן מצועפים אבק ויורים. הללו שמימין מתקרבים וכל זיזה שלהם מחזקת אותם, נוסכת בהם, כנראה, אומץ נוסף. האם כבר שש־מאות? אז שירוצו! נראה, שירוצו. שיקפצו, שיתפרצו – מה הזחילה הזאת! רעמים מתגלגלים. איבחת הרסק המותז מנגנת עתה מעל הראש, כאלף סכינים ממורטות. רפיון־לב פתאום. עד תחתיות להתכופף, מתחת לקרום הארץ. מיצי החיים שבך – שדיפה חרכתם. לא מחשבה, לא חישה. לא רצון. אולי רק צורך מביש לשלשל. העוויה שהיא, נותרה מרוחה על פניך, כמין מסכה שכוּחה של מי שמכבר אינו עוד בגופיתך הזו. רובצים מכונסים, שקוטי־צואר, מציצים מדי פעם. אפס כי, גם הללו שממול, בתיבות־הברזל, אינם שׂשׂים מסתמא לרוץ אורח, ונימוקים להם משלהם לחשוש מפניך. ממתינים בקצה השדה עד שקודם ירכּכוּ אותך להם רכּך היטב – בטרם ייאותו לנעוץ שן, או לגעת באצבע. מטומטמים, נבלות. התבוננות בשדה החרוש נותנת אַרכּה לא צפויה. כולך נמשך בערגה כבושה, נהמת כליות ולב, אותו שדה תמים, חרוש לאָרכּוֹ עד שיפוליו, תלמים אצל תלמים, מצלים זה על זה בשכנות שיגרתית, ואינם מעידים על אדמה פוריה דווקא, סידית היא ושטחית וחיורת. שארית היותך, הממוסמסת, הנרעדת, נכמרת אליהם. ולא אותו ההוא – אולי הרגנו אותו בגיא, בתוך ההמון ההוא – שהשכים בוקר אחד באביב, ורתם את השור ואת החמור הסבלניים, אגב גערות מתונות, ואולי לא היה זה אלא גמל מחרחר ומתאונן, מצחין זיעה שמנונית – ושרק להם עד כלותם לשתות, והחמור פתע ריוֵח כרעיו האחוריות, וקיער גבו, וסילן ארצה קילוח דשן־צוהב, ובתנודות זנב של כלום ירדו אל השדה הזה, ובידיו הגדולות, השחומות, מגודלות הצפרניים, העיק על ידית מחרשת־העץ והתחיל פולח בשקשוק־שפתיים מזרז, עלה ורדת מכאן ולמטה, באותו אורך־רוח סגור לעצמו, אותו אורך של זה בצד זה, של זה אחר זה, שאי־אפשר להקדים בו את המאוחר, כל אחד עד תומו, אותו אורך־רוח שאינו ניזון מאיזה הלכי־נפש שהם, כי אם מכוח תקופות השנה, ואליהן הוא שייך, מעל כל הדברים המשתנים וחולפים, אפילו מעל היותך שלך, תלמים ארוכים לאורך השדה. גשמי־יורה אולי ירוו – אך שעורה לא יצמיח זאת הפעם. השתנה סדר העולם. וגם אתה, אולי. לא תהיה עוד. לבדו יחרוש אבא בשדות הסתיו. ריבון העולמים, ולכך ילדתך אמך? לכך גידלוך כמעט עשרים שנה ושנה? כדי שרגע לפני שקיעת השמש, על גבעה חשופה אחת, על שדות רחוקים – יִתמוּ חייך פתאום. הה, חדל, חדל. השמש מסתננת באבק המתגלגל, המתפרח, באור תפוז, ולרגעים מעֵין נחושת מועמה. המתן, המתן. אינם זזים. מותחים אותך. הו, זה שהיה הפעם היה איום ונורא! היכן נפל? הו, איזה אבק, פירורי־אדמה נופלים, כולך צולל – מה זה היה? צ’יבי! הלא זה היה פה! בקצה שדה־הקברים! חמישים צעד! וצעקות! שומע צעקות! עלינו! מעתיקים את האש עלינו! לא. על הקברים! להמית את המתים! נבלות, חראים, טינופות! הוי! חושך! נעשה חושך כדי כלום. התפוצצות נוראה. כולך מתקרע. קרוע. לא האזניים – כולך! השוחה השטוחה הזאת! אנחנו גמורים! מפגיזים אותנו! מנוּולים – אותנו! נחרשתי. לא שומע, צ’יבי, אתה כאן? צעק משהו, צעק אלי! איזו צורה יש לך? גם לי? אהה, זו היתה קרובה! על הראש! לא נעמוד בזה. עוד הרבה? עוד אחת ואני משתגע. אי־אפשר. זאת לא שוחה. מה אני עשיתי לכם שאתם!… א! אני… הו, אלוהים אדירים, עשה משהו! שכב, שכב, שכב, ואת הראש. רגבים עלי, פירורים, ונישפך… חיים איקבר. הו, קשה, אי־אפשר, איום! מתפלל אליך: עשה שדי, עשה שדי, עשה שדי! אַל תתן! מה אני הספקתי בחיי… צעקתי? אני צועק? לא. אין אויר. חושך. אין אויר. מכים. צריחה ורעם. אין אור. אבוד. על־ידנו. מטר! שנַיִם! לדייסה היינו אילו – אין לי יותר. שָרַק עבר. למה פתאום. למה? ואולי די? רועד, רוטט לי. טיפש, לא, חדל! לא יכול. השינים. די, טיפש. אני לא טיפש. טיפש, די! נורא, נורא. אי־אפשר עוד. אמא, זה הסוף. לא? הו, אני כבר אהיה טוב!… חדל חדל, מה עשיתי לך. ארורים ארורים! אני לוקח רובה ורץ עליהם. לשכב, להידבק, להיצמד, לא לא, לא! הו, לא! אין לי יותר. אין לי. הה, אני אהרוג אתכם! בשינים אכרסם, אשחט – ימח שמם! כלב שהתחיל מלחמות – ארורים! נבלות! חראים!

בּני פרץ פתאום באש. והיתה, כאילו, רוח אחרת. מטווח חמש־מאות התנדנד נושא־ברן אחר, והשתמט מתפש היריות בנפתולי אַוָז נרדף, ורק בלא נפנוף הכנפיים, וגם פער מקורו וגיעגע אש מצדו – בלא הבחנה, עד שהאויר התמלא שרקה, אם עוד אפשר שהיה בו מקום פנוי ממנה. אם יחטוֹף האחד – ייעצרו השאר ולא יזוזו. רק אחד אם יחטוף – וניצלנו. אלא שהמנוּול ההוא אינו אץ לחטוף. מנתר לו לכל צד בנענועים, אשר כשלעצמם אולי אפילו מגוחכים למדי, לולא שאין לך לב לגיחוכים. הה, טרטור מנועו מר צורח – שיתהפכו בני־מעיו בקרבו! עוד הצרור הזה – ודי. לא. עוד זה – לא נפגע. עוד צרור – אסור. אין עוד כמעט. לקפל את המכונה הלוהטת ולברוח. או בכדור האחרון לפוצץ את הקנה. כמו שיש בספרים. נתבהל השרץ, כנראה, וקצת נסוג, במעגל – שחשפו פתאום לפני דויד, והוא לא התמהמה, והפנה מקלעו, ונאחז בו ושלח צרור, שהרתיעוֹ, והחריקוֹ והגעיש אבק סביבו – עד שנבלע בו כמעט, - מי יתננו שש־ליטראות אחד! אבל התפוצצות הכתה פתע, והרעימה כדי ככה – שהכל בבת־אחת. כבואו כן נעלם שקע מצולות, וכשם שרגע לאחר הפגזים – נשתכחו, כך נשתכח הכל מלבד הפגזים. אותו מרובע אכזרי ונוקם ואיום שאין לך כלום עשוי לעמוד בפניו. מבולע חושך. הו, לא־כלום, רק כמה מאות כדורים יקרים אזלו ואינם. כבר זללו הסרטים את כדורי הרובים, רק אלה שבמחסנית ובכיסים, כבר ניתר גידי ורץ אל הבקתה לפשפש שמא נשתכח שם ארגז או סרט, או תלי אחד (וקפיצתו ריצתו לאחור – הבהילה למדי, כאילו מי יודע מה!…), ולא נוֹתר אלא להמתין לצעקה: גמרתי, ו… ומה?… מזלנו שאינם פורצים! והשמש? ועמיחי? מרחוק עומדים ונובחים. כמה כדורים יש להם? עמדו לכם ונבחו עד הלילה! מרגיז עד דם הלב – הידיים הריקניות האלה. מי עקשן יותר: השמש או אנחנו? רדי כבר שמה! רדי, אַת שומעת! חשופים אנחנו, כעל כף יד. ולא נזוז. שומעים! לא נזוז. תיחנקו ולא נזוז. בפיאט ובמרגמה, וברימונים, ובאבנים! אין עוד לירות מרחוק, ולא נירה. רק ממגע – ואז נראה. (ומה אם נצטרף אל ה’ערפי' ונהיה שם כולנו יחד?) לא נזוז. מי זה כעת? צ’יבי יורה. ‘תפסיק!’ התפוצצות גדולה. אי־פה. הרעש, האבק, המפולת. ועוד, ועוד, ועוד. אבק נורא להשתעל. מה? ‘צ’יבי!’ – אינו שומע, ‘הי, צ’יבי!’ – ‘גידי!’ – ‘מי זה?’ – ‘גידי!!’ – מי צועק? מאחור! מאחור? הו! עמיחי! צועק נורא, צועק נורא, מה קרה? כולי זיעה. הנה הוא. ברגע האחרון. ידעתי שכּכה: ‘אהלן! קפוֹץ הנה!’ בידיים ריקות? – ‘גידי!’ צווח עמיחי, כמי שלא הוא, בטירוף, בסערה, ומראה של אסון מכל צורתו – ‘מה קרה?’ נבהל גידי, והסב כל גופו, השתטח לקראתו, עד שראשו לא היה אלא כפסיעותיִם מראשו שלו, שטוח בעפר, והאור האלכסוני מגיה על פניו ביעותי־אימה, צעקה פעורה, חלולה, נורא לא גלוח, חולני, מעוּפּר, חיור מבט ומצהיב – ‘גידי – צורח עמיחי מבלי יכולת לשנות, וטירף בּמַפּוּחַ נשימות – שם’… וחתך בידו תנועת חיסול, והבהיל מבט קצוץ אל ה’ערפי'. – ‘סַפּר מה, הירגע…’ עיצב גידי מתוכו צרידה דומה לקול מרגיע, וידע כי הכל אבוד וקרבו נשרף. – ‘שם!’ – השתנק עמיחי – ‘גמור!’ צעק צעקה והשתדל נורא לבלוע, לנשום, לסדר משהו, להבליג, אפילו לחייך, לכהרף, מעוקמות. – ‘הכל. ראיתי. גמור. איום. לחתיכות! ומוֹטה ברח. אין. שם הכל. גידי!…’ – מחליק בידו בהיסח־דעת פיסת־קרקע קטנה מתחת – ‘גי־די!’ נצטרח עתה האויר במבוהל, מלמטה, מי? ‘גידי!’ נחר עמיחי וטילטל כף ידו להמשיך. ‘גידי!’ צעק וצעק מישהו למטה, נחום. מה זה צועק. מה כולם בבת־אחת. ‘גידי,’ התגבר עמיחי ואמר – ‘גידי איפה אתה!’ שאג נחום מלמטה. ‘פה! מה יש!’ צרח גידי עד קריעת גרונו, בזעם, במחאה, בטירוד כל הפרעה. ‘זה גמור – יבּב עמיחי – ראיתי. אורי. וקצת הצדה עוזי.’ – ‘תראה שם! תראה!’ צעק נחום מלמטה, כתוף סוער. ‘חכה רגע.’ הפנה גידי מחצית ראשו אליו. ‘גמור – יִבּב עמיחי – ופצועים, ואני מוכרח לחזור. לרוץ אליהם, אני…’ – ‘באים משם! באים!’ צעק נחום. וגידי מַפנה ראשו, מגביה, האצבע של נחום מצביעה צפונה, צועק, מטיח אליהם – ‘מכוניות! תגבורת אליהם! תראה כמה! יורדות שמה!’ הכל! די! להתחבא. מפולת. מבול. רגע אחד! תנו לי רגע אחד! ‘גידי!’ צורח נחום. ‘גידי…’ מחרחר עמיחי. רגע, רגע! אתם גם כן – אז מה אתם רוצים מה – אֵש! ‘וכדורים לא מצאת?’ – תגבורת! ומוֹטה ברח! ראש בעפר. לחשוב. לא חושב. לא נחשב. אנחנו. לא לא. אנחנו לא. אנחנו כאן. במה שיש לנו. חברים! ככה! התפוצצות. אש־סַנוורים לכהרף. וחושך. אבק ומפולת. ודממה כבדה של ריק.

 

פרק שבעה־עשר    🔗

רעמים רועמים. רק הם. שפכים נשפכים. דממות־בינים ענקיות, נרעדות. פיכוי עולם מחוּי־יקום. לא נושם רוח־חיים. הכל הודר רועד. כבתוך פעמון. ניפוצים רועמים לבדם. בינם לבינם. עיי עולם הרוס. אין עוד. לא יבוא ולא ילך, לא יגיע ולא יהיה. עוד אנחנו? המכוּוצים האלה? מן השמש רק עלטה חומה, עשנית, סדומית, מתוך ההפכה. מה עוד? אין. אפופים סביב, חשופים מכל צד, פתוחים לכל, בפאת שדה אחר, נישפה, גלוי, עם חושות־חומר אחדות עלובות. וריק, ריקנות, כלום־לא, לגמרי. נישובי אבק שאינו משנה כלום. אבק כה ואבק כה. ופיצוץ נורא נוסף. כבר לא נורא. אל תוך הריק. לא־כלום, לגמרי. אבל פתאום סמרמוֹרת בכתפיים. כאילו נוגע בדבר. אבל לא כואב. הוֹוים בלא לכאוב. בעפר, בפירורי־אבן. וגם לא כך. משום שיש רגעים שמתחילים כמעט לדעת. לא דבר אחד, זה או זה, אלא המולת דברים בסערה ובקולי־קולות, עד שלא יודעים. רגעים נמסים. אין שיעור, לא קצוב. וגם לא זה. כי לא יודעים. ופתאום חשבון: הרַגלִים לא יסתערו אלא מקץ ההפגזה. ויש פנאי. נשכב ונחכה בשקט. ואובד גם זה בריק. וללא חשיבות. אבודים בקרן־זוית שאין בה כלום. נתוקי קשרים או יחס. שכובים מבדיעבד. ולרגעים: נינצל מכאן? נצא? מתי? ופחר־זוָעות. פחד גלמי וענק וכבד מועך סביב. הו, אלוהים טובים, אימת מי שאיחר לתיבתו של נוח. בלא שום סיכוי ועייף מכל ניסוי. אילו היה אתך מישהו. יד גדולה ובטוחה. יודע שאתה כאן ואתה יודע שהוא. שמדפיק את הלב להאמין כי כל החשבון לא תם, וכי עוד אפשר ואפשר. פיצוץ נוסף. שחור נופל. הכל נסתם. (אם יהיו לנו די כדורים – הם לא יעברו!) בעצם: הלא הכל בידיך. שפל מזה אין. ובכן, מה תפסיד? יבואו, יסתערו – ויידעו. ואנחנו נדע. ולא יהיו שום ספקות. נהיה. השמש תשקע. אין מה לחשוב מה שם. כולם כאן בתוך הזה שיש. החושות העלובות האלה, בקתות־החומר. כולך נמשך פתאום אליהן. אל קיומן, אל מציאותן, להאריך ולרדת לחקר מבנה הקיר הזה, אשר תערובת טיט־חומר, חום־אפור מחויר, מלכדת את שקיפי־האבן הגלמיים, שהושכבו בגלמותם, בתמימותם הבתולית, בלא דיתות ובלא־נדבכים, אלא בשיכוב צלע אל צלע, ואבנים קטנות וטיט לרוב משלימים בפרצות. עד מקום שמעזיבת הגג מפסיקה, וקורות התקרה חורגות מתוך התיתורה רכוּנת־השפה, חומר ותבן מן המצוי, מבנה פשוט ונכנע ונואש משכלול. אנשים שדי היה להם בשום דבר. ילדי־עוני. פראים. (אתה כבר בנית פעם בית? אפילו כזה?) מה כל זה כעת: למי זה חשוב. מה יהיה? מה עוד? (ואחרי הכל: זה בית. ביתו של פלח. בית כלומר: שלום. מגוּרי־שלום. עוד קנאה. אשה. משפחה. הה, רחוק־רחוק בנכר.) במה מאמינות אבנים? במה הן כל־כך, ששלום להן? נתפשנו היטב. (לא נתפשנו! נשארנו. היינו יכולים לברוח. טעות: לא היינו יכולים. לא יכולים. רק הוֹוים.) מה ננשם באויר. מה נושמים בכל נשימה? חשׂפוֹן, על־גבי השטח החשוף מכולם. הגלוי מכולם. קצת אבק בינינו ובין הכל, וקצת מרחק, לא ידוע. זה הכל. לא מפגיזים עוד? זה כבר? כעת תבוא השעה? מי אמר מלה? לא. שקועים באין מלה. המלים נגמרו. אתה תשתוק ולא ידבר עוד אדם. אין עוד. אחרון בעולם ששקע. גלי מים משכשכים, סתמית, שלווֹת. לא מים כי אם סלעים נזילים. דוֹמַם נזיל. מלפני היות החי. אין מנוס, לא יבוא אדם, לא יסע אדם, לא יקרה כלום, לא יצעק כלום, הכל נפל אל זו הסוֹפיוּת החדגוֹנית שאין לה שום צעקה. מה עוד יתחולל. מה יכול עוד להתחולל. משהו צריך להתחולל מעֵבר מה שיכול להתחולל, לפני שאוכל למצוא לי מקום. שלוַת אפסוּת. אבל שלווה. כמעט תרדמה. מזלנו שאנו פזורים – וישהו אינה משגת. מכים בעיוָרון, פעם כה ופעם כה. ענק עיור רודף. למה בעצם עוד שוכבים? מוכרחים שישיגו אותנו, שידפקו אותנו? למה? הה. זו. זו כבר. אבק נורא. כך זה הסוף? צמא בפה. לא הסוף. צמא בפה. עייפות. שום סוף. רסיס יִבּב זוָעות מעל הראש, מתהפך לוהט להפגיע. חשׂפוֹן מחוּשׂף. חמש־מאות? כבר ארבע־מאות? אולי שלוש־מאות? מי יצעק פתאום: ‘כעת! עליהם!’ בוא. הוֹרד הוֹרד. הנה זה! הוֹ־וֹ אין לי.

אל פנימו פנימה, מפולות־מפולות. עד דרדור צרורות אבנים קטנות, ודממת אבק שלגי, ומוסיף ומתהפך לרעלות־משי מתנפנפות, רוחשות חרש. קשה לנשום וקל מאד. התבהרוּת־פתאום: מה הם מפחדים כל־כך? – מאתנו? ממוקשים? גיבורים גדולים. או שלא עברה אפילו דקה ומחציתה. הכל רץ ונשאר על עמדוֹ. חלום רע. ממרחקים. מרחוק. כמו מעבר ל… דויד ועובדיה ישנם הנה. שם אַברוּם הגדול והקסדה של יעקבסון. כולם כאן. ובּני ורחמים ושאול בסדר. וגם נחום וחיים. כולם. ורפי וצ’יבי. מי חסר? אני. כולנו באדמה. לא יימשך הרבה. רגעים. תחמושת. המתנה. מחוסרי תחמושת. המתנת מחוסרי התחמושת. רגעי ההמתנה של מחוסרי התחמושת. זה הכל. ופתאום. נראה כל זה, ואיך שאנחנו דחופים כולנו בעפר, ואיך שמתקרבים ובאים עלינו, לאט ובלי חשׂך, ואיך שהכל בכלל, לא יודע מה – דווקא כל זה נראה פתאום כאילו כל־כך קל, כאילו לא רק רחוק מהיות נורא אלא כמין מהתלה להתפקע מצחוק! איך ששוכבים בחורים בעפר. ואיך שמתקדמים עליהם בלי שום מעצור, והכל – לא מטופש להצחיק? איום ונורא! ובתוך כך כבר אבד הדבר, נעשה מופשט, לא מקושר, חסר שום קיום מוּמש. אין למי לחכות, אין למי לקרוא. בעצם: אין למַה לחכות. מתקרב ובא עליך. פשוט, ומעֵבר לספקות. האומנם זו כל מנת הגורל שאנחנו ראויים לה? למה? מיטשטש. ראש בעפר. ברד־מתכת מקרקש. רק כעת התפלץ הקול, נורא מהיות נשמע. ידיך ורגליך החשופות רוויות מגע אדמה. מפל אויר. שטף גולש בבזיאָה. רגע צלילות־דעת: זו עוד איננה ההסתערות. ואין עוד לא דעת ולא צלילות ולא רגע. רק פחד. נמיסות מתרפשת. הה, למה דווקא אנחנו? חשׂוּך־תקוה. לא. בודאי שלא. רגליים יש לנו… צעירות ורצות ואפשר… מרגישים איך פתאום נגעת בדבר שאִיוָה גאולה, חילחל וחילחל מחוּפה כל מיני אמתלאות והשתמטויות שהן. לברוח? עוד אחת. עוד. אבל גם משהו משתנה. מה פה כעת? לא! –יורים! דויד יורה! מה? על מי? (לברוח!) לא, זה שם. ההסתערות? כעת. כולך כולך. כולנו. התלקטות כל עצמך, כל הפירורים יחד, בכהרף, אדם שלם: ‘תפסיק!’ – בקול ניחר, לא משומש, חלוד, אבל הוא שמע. –’תפסיק!' –’כבר גמרתי!' – עונה דויד, בצליל מוזר. ‘אַל תבזבז!’ – מנסה גידי להוכיח. בצעקה, יותר מכוחם של כל טשטוש, אבק ופיצוצים. –’גמרתי'. – עונה דויד, ככה שכדאי לסטור לו על לחיוֹ! זיעה פשׂתה בלב. ובכן, הרי לך, מי מבולבל? איש לא מבולבל. הכל צלול ובהיר ועשוי לעשיות. גמרנו! אין לנו עוד מה. מישהו קם פתאום. יעקבסון. מה קמת? גחן ושילח עצמו בריצה שפושה ישר לכאן, אל הבקתה. מה קרה? נפצעת? אינו משיב, מדלג, מתחבט באבנים, וסוטה, אל מעֵבר לבקתה, בנשימות מַפּוּחַ. מה פירוש? מה קרה לו? אבל כבר גם אַברוּם הגדול דוהר דהרות כבדות, בהיחבט קורות, ורץ לכאן, והלאה. מה אתם? ‘חמורים! מה! מי הרשה לכם!’ – ברחו! ככה? חמורים! מה! חזרו! ואת המרגמה השארתם! לא לזוז – איש לא זז!' – – ‘המקלע ריקן!’ – מודיע דויד ממקומו, בנגינה כמין בדיחה. וכבר הוא יוצא, וכופף קצת קומתו, והמקלע בשתי ידיו ובמין דידוּי משונה. בתוך ענני האבק שלכל צד, עם פיסות שמים וגבעות מרחוק, כבר היה רץ ובא לכן. בורחים? ככה סתם? מאליהם? ‘לא לצאת!! – כצעקת חיה פצועה – בלי פקודה – איש לא!!’ מי הרשה, מה כולכם, כמו חיות – רגע, רגע מאוחר! לסגת מהר ולהתרכז ב’ערפי', כאן – אין מה. – אולי שם עוד ארגזי תחמושת – נמשיך – אבל בסדר, לא בבהלה, חכו, לא כמו חיות! –לעזאזל, מה שנספיק, אַל תרוצו – הכל נופל – המכונה, את המכונה: ‘בּני! –פרקו והעבירו, מאחורי הבקתה, מהר!’ מהר מהר. ולחפות. לא בפראות, בחיפוי. מהר מהר. בוער. מתפקע לחץ. ‘אתם שמה! – שמרו! ולא לבזבז! חַפה, צ’יבי, שומע?’ בזהירות. מפרקים את המכונה מעל החצובה. מהר אי־אפשר. תמיד בורק אחד מַמרה ומתעקש מבירוגו להכעיס. או משהו נופל. הלאה הלאה. ‘סמוך!’ צועק צ’יבי. בחור נחמד. אחד. דפוֹק דפוֹק. בריצה בריצה, מכאן. אהה, צועק בּני, את כתפו צרב, הִכוָה בגוף המכונה הלוהטת. רחמים עם החצובה. שאול עם סרטים. כולם. מי נשאר? נחום? חיים. מי עוד? פה, שכב פה! שרפת את הכתף! אין זמן. (לא לחטוף פתאום!) שורק שורק. ארצה! הי, ארצה! כולם. התפוצץ. הלאה. נבלות. אין עוד מה. גמור, רוצו רוצו, נבלות! אתה! תיכף תקבל בשיניים – שכב! את מעיר של יעקבסון אשפוך! לא ככה! לא כמו תרנגולות רטובות – אתה חַפּה! מנוּולים! בגידה! בסדר, בסדר, סדר שיהיה פה! איזה סדר. גמור… גמור… ברחנו… אה, גידי, גידי! – ידיים ריקות! מה אנו! רוצו רוצו. צ’יבי תן אש. אני אחרון. ספינה טובעת. להיות שקט רגע. לחשוב. הכל? אה, אילו היו לנו, ויכולנו, ואילו… תן אש, תן. בלי חשש. כבר נעצרו. כבר מפחדים. עוד מעט יפגיזו הכל מהתחלה. במקלע אחד! בהמות! במקלע אחד! ואל תשכחו כלום. (בורחים בורחים, בושה בושה!) עכשיו אתה, שאול, רוץ, כמו משוגע, אַל תעמוד, עד למעלה – רוץ! אַל תזחל, חמוֹר, רוץ! דהר! את המרגמה שכחו, בזיון, לחטוף אותה, אני חכה, חכה, עוד אני לשם, אַל תרוץ! צ’יבי! הו, תראו! נושא־הברן – כבר שם! הנה! – – הספיקו! כבר פה! – – שריקה. ארצה – – אבק, אבק. חיים, רוץ. כעת אתה, נחום. אל תדאג לי. לי אל תדאגו ורוצו רוצו, חַפּה, צ’יבי, אל תזנח, עכשיו הוא ברובה – ואתה קדימה רוץ! יהיה פה ריק. ריק יהיה. הגבעה שלנו… אחר־כך אחר־כך. – – דפקו אותנו. לרוץ. מה עוד נשאר? המרגמה – אין. – – לחשוב? אין. דפקו אותנו. ברחנו. לבד. לבדי? גשם יריות. – – אותי? הרגישו? עלי? לא תזכו! צ’יבי מחַפּה, כבר משם, מן הדרך. אני! רוץ (אם תקום תחטוף!) – אין מקום בלי כדורים. בעוד טיפה מזל – אוכל!… אין לאן, הכל! הכל! – כעת לא אוכל עוד. צוד צדוני. אימת ההתפשות. נורא – – החמצתי? הפסדתי? לא תזכו! כולי צמרמורת, העור כולו צמרמורות… תפוס את הרגע, זנק! – –לא לא. כעת? לדלוג על רגע הביש… לא לא. ריק פה. נגמר. עזוב אותי! המרגמה. – – רוץ! הכל ריק מאחורי… ברחנו, ברחנו… אבוד… רוץ! רוץ – הה!

כשהגיע גידי אל מעֵבר הבקתה האחת, ופסח ורץ אל השניה, ויצא אל מול הפתיחות של גב הגבעה – לא נראתה שם נפש. הכל היה ריק ונטוש, וכאילו מעולם עמד בנטישותו הזרה, עד שצובת את לבך חנק יתמות, בדידות, אין תקוה, ואימת־יאוש, תופסנית. אָבדן הכל. כולם ברחו. לא נפש חיה. עוד רגע ישיגוך. בור של ריק. כל שנאת היקום – אליך. מיותר ושנוא. ושתיקה משונה. כאילו יום־יומית ובעצם רגע הרת־עולם. לא נותר איש… לא! יורים! מי? ארצה! הה, צ’יבי, שם תפש עמדה – ומחפה על ריצתי. בחור טוב. בחור נחמד. נאמן. יקר. לעזאזל הבקתות השונאות האלה. מי צריך אותן. לשרוף ולהחריב. שלא יישאר דבר, עד היסוד. להתאמץ צריך בכל האומץ כדי שהרגליים ירצו לרוץ. בוגדות וממאנות. להשתטח ולא לקום. להיחבא. האדמה תופסת: שכב. כבר נגמר, כל־כך מהר! למעלה עבר מישהו כפוף ועל שכמו משאו. (את המרגמה השאירו!) נתקל פתאום באבן ונשתטח במפתי ובמרעיש. שיח מיתנן אחד, לאֶה שרב ומקומח אבק צהוב. מתהדק לאדמה ומנסה לתפוש נשימה. הפנית ראש לאחור, וצריך להתגבר כדי להביט לאחור. כאב ההבטחה לאחור, אימת ההבטה לאחור. הפנית הראש לאחור. אבל לא רואים הרבה. בקתות בדמדומי־ערב, ואבק מַוריד שלווֹת מעליהן, משל כאילו חזר הצאן. חרדה תוקפת. וגידי אוסף ברכו החבולה. לעזאזל. הימלט על נפשך. אַל תביט אחריך. הכל שם לבָרוֹת יריות קרובות. (לא הרגישו שנמלטנו?) נשימות תוכפות וכבדות: צ’יבי רץ עם המקלע. רפי רץ למטה, בין הסלעים. מהר מהר. כל איש לבדו. ברחו ברחו. רעמים אדירים. עד מתי? הכל גועש שמה. מוחצים את הריק – כדי להיכנס. צחוק הצחוקים, אין כוח בברכיים. רוץ רוץ. אין נשימה בלב. רוץ. אין די אויר. כמו כלבים ברחנו. לא נשאר מישהו מאחור? זוָעה לחשוב. לחזור לחפש? דמך מתקומם בעורקים! כולם כבר למעלה! רוץ רוץ. השיחים. הסלעים. הקרחה. ריח התבן. ריח עשן. ריח עפר אפור, מנומר זיתי צאן. יום ארוך ולא גמור. הו, כאן לבסוף, זו הבקתה, קיר, לבסוף בינך לבינם, לתפוש נשימה, מבט אחרון לאחור, קוצים גבוהים, הפסדנו שם. כאן.

קבוצים בפינה. כולם. לא־טוב. אחדים רבוצים לפלות קוצים. מתנשמים בכבדות. צריך מיד, משהו, מהר. לא להביט זה בפני זה. ערומים למחצה, מזיעים, רזים שכאלה, ילדים. כעת היא הולכת לשקוע השמש, מעֵבר כל המרחקים. נבלה! והאבק נעשה תרוג, אסוני. לארגן מהר הגנה היקפית. מבט סביב, לדעת מה. למעשה תמו כל כוחותיך, תמו ואין. היכן ברזילי כאן, ועמיחי? הה, הה, מחכה כאן עוד דבר זועות. אחר־כך. צ’יבי ורפי –תפשו עמדה שם! הרובאים מכאן ומכאן! ועוד מה? תחמושת. כלו הכוחות תוּמם. ללכת לראות. הו. תחבושת על הראש אדומה. ראש חבוש אדום. פצוע ראש. ולמטה – זה… אוּרי? כנראה. אמא שלי. מרוטש. קרוע, בשר אדם פעור. רק התלתלים הערמוניים בהירים, כמו תמיד, מעל־פני החורבן. דם סביב. חזה חשוף, ערום, מחוטב. גוויה שמוטה ונופלת. רפש דם צמיג בעפר. טיט דם. קחו אותי מפה. וזה אליהו הג’ינג’י. ראש אדום ושותת. שוכב פעור־פה, כבד, מאוגרף. חם כאן. קשה. אין דרך. אַל תתעסקו כעת בזה. לנו עוד מלחמה. עזבו הכל. מי מדבר? לא – שם יושב שייקה הקטן והאזניות על אזניו. מקושר? מתקשר? יודעים עלינו? במגע אצבע על כתפו, והלה נרתע מבוהל. ‘גידי!’ הוא אומר ממרחקים, ועיניו פתאום מתמלאות דוק דמעות, מצטנפות, ואחדות כבר נתכדרו ונושרות מזוית העין, מוֹתירוֹת נתיב באבק הפנים. מנסה לקום, לעמוד בפני גידי, מלקק שפתיו לומר, מרעיד, עד שמוכרחים להקשות אליו: ‘אַל תבכה כשאתה מדבר!’ ופתאום גל של חימה בחזה, גועש נלבט לפרוץ, צרחני ורע –’יש לך קשר?' –’לא. אבל מנסה!'… מנסה, מנסה. מה כולם עומדים ושותקים. במין שתיקת רטינה, במין בלבול מטופש בהוויה קטנונית. חדלו. ‘כאן! –פותח גידי – והצעקה רמה מן הדרוש הרבה יותר – שומעים? לא זזים בלי פקודה! מתארגנים להגנה. מה עם תחמושת, ברזילי?’ מוגזם מאד, צעוק מאד, צרחני יותר מדי. ‘תשתקו כאן כולכם!’ מתנפל גידי, כשמנסה מי לומר. ‘גיבורים גדולים לברוח!’ מקנטר, לא יודע את מי. או למה. ‘אני אהרוג מי שיברח!’ צועק גידי, ‘וכל אחד למקומו.’ איפה מקומו. מה המשחק הזה לעת כזאת. ‘לך תחפש מים, אתה. ואתם שם תשכבו שניכם לצד ההוא. כן. ולא רוצה לשמוע אף מלה!’ וגם זה מופרז, יותר מדי. ואחר־כך פתאום, ומזוית אחרת, וגם בקול אחר: ‘ותיכף יבוא הג’יפּ. עם תחמושת, ותבוא התגבורת. ועד חשכה אנחנו…’ מה אנחנו? רעבים, צמאים, עייפים. לא: מזועזעים, נרגשים. מוכים. ומה? עמיחי וברזילי נוטלים את הג’ינג’י הכבד בידיו וברגליו, נושאים אותו לבקתה. אלונקה אין. צריך שמיכה. בחור כבד שכזה. וגדול. והתחבושת האדומה הנוזלת. ומה לעזאזל.

מביאים ומניחים אצל הכותל. שומעים את שייקה מנסח: ‘הלוֹ, לאה שתים, לאה שתים, לאה שתים, אני אומר שנית: לאה שתים, לאה שתים…’ וקולו מחורבן שכזה שמתחשק להרים רגב ולהטיחו בו: ‘אַל תבכה, נבלה, כשאתה משדר!…’ בלי פאניקה! הו, לא לתת לאף אחד להתחיל להתיאש. או לחפש מפלט לעצמו. שיאכלו משהו. יש משהו לאכול? ומוֹטה? ברח, טיפוס נאלח! הה, ברזילי,‘נשארה תחמושת?’ עיניו פקוחות, אבל לא מוּכּרוֹת. בלי קרקע. מלקק שפתיו ומבקש את קולו, ועייף מאד: ‘אין כלום.’ והראה בידיו על הכל, סביב. סרוט, מאובק והמום. כאילו הועף ונפל. הו, וזה – זה עוזי, סַמל המרגמה. ידי הזהב. בכתפו פצע, גם על חזהו מאדימה הגופיה. כפוף ראש. שמוט. חי? סובל. וגידי בא, כרע אצלו, נגע בראשו, והלה הפקיח סדק עין ושימט עצמו ממגע, בלי נוע. וגידי אמר: ‘רוצה סיגריה?’ והלה שימט מבטו, כיבה. גידי נעץ בפיו את הסיגריה והצית, והלה נשם לתוכו. ושתקו שניהם. עופרת נצוקה לאבריך. רק מעיך רוחשים, רוצים לשלשל. טוב, אין מה לעשות. לא לשאול. הלאה. קולו של שייקה מעצבן. ‘לאה שתים לאה שתים…’ התפוצצות גדולה נפלה אי שם. והכל רעד. מישהו קפץ בבהלה. ומכונות־יריה החלו מתקתקות. אין מקום על־פני האדמה. כבר עולים עלינו? כבר גמרו עם המשלט הריק למטה? (ריק, ומרגמה שכוּחה – ימח שמם!) – לא טוב. לא טוב מכל צד. קח את חרבך ופול עליה. הנה הם כולם. שם שוכבים בהגנה. ומקלע אחד. והמכונה? בּני ממשש בכתפו, כולה כויה אדומה ושלפוחיות. אינו פולט הגה. ברזילי לוקק שפתיו. חסר־צבע, מבוקק לגמרי: ‘אני…’ התחיל וגידי לא אבה: ‘אחר־כך.’ אמר לו. מי הלך להביא מים? ולא נשארו ביסקויטים או מה? יללת פגז מלמעלה. מה? שוב? עלינו? המעיים מתהפכים. חוָרון בלב, במירוץ הדם. הִכּה! רעם. איפה. חמישים או מאה. הידיים מתרעדות. ‘כעת יסגרו אותנו.’ אומר מי. נבלה. בוגד. להרוג אותו. ומה בעצם אנחנו עושים כאן? לא תחמושת, לא מים, לא כלום. חדל, גם אתה מתחיל!… הירתעוּת בכולם. אי מי פה, אי מי שם, מנסה להתקרב, להצטופף. האדמה צרה ואין לה מקום לשאת אותנו.‘עד פֹה עף לו הדם שלו.’ מראה מי, על קיר הבקתה. עצוב, להיחנק. אגב, ושמוליק היכן? ואיה השלישי מן הרגמים, אחד מיכיק או קיקיק, או מה? אבק ורוד. השמש נמוכה למטה, גלגל חמים ושתקן. מרחוק־מרחוק קוים מאד, מסגילים, ומשהו מכחיל, עמוק ורחוק, ולא מזוהם בכלום, אה. בולעים. נזכרים שרעבים ושוכחים. האדמה נרעדה. יללה למעלה. עוד? התפוצצות אדירה. ואינם כבר רצים בעקבותינו? דולקים אחרינו? במה נוכל? מזוית זקף קמץ הבקתה – בהצצה. אבק מוּרָץ רוח. בשדה שמנגד עדיין נושא־ברן מתמהמה, וכנראה לנתק ולחפות מאגפנו. אין לך מה לחשוש, טיפש, ולא ממי. עוד רגע ישתלטו על המשלט הריק – ומיד לכאן. לנו שלושה סרטי כדורים. פיאט וכמה פגזים. וכדורים לסטן. חמישה או עשרה כדורים לרובה. צ’יבי אומר פתאום: ‘עד החושך עשרים דקה.’ וכאילו היה אומר טרחת־שוא. גידי. או אולי: ואסור שנחמיץ את המועד, גידי. משמע: להסתלק מכאן בעוד מועד. ואם כן? רפי אינו אומר כלום, אבל רואים איך הוא מתפוצץ. הו, אבל חדלו, ותנו לי מנוח! איזו אש־גיהנום כדי לקחת משלט ריק! טפוּשֵי אִיולת! ואילו היו לי עתה כדורים – הייתי לוקח עשרה, השמש מעֵבר גבנו ובלתי־נראים, היינו מתפרצים עליהם מערפם, לקצץ, לזנב, להדהים, או, היינו… התפוצצות. אבק. רפי משתעל. ומצילים את המקום – עם חשכה! אילו ו… אני צמא. הוא אומר. אני רעב. אומר לו צ’יבי. וכאילו לועג. כל הגוָנים שבין זהב לאדום נתלו בפתע בצמרת האבק, מתנדנדים ופוקעים. גוני שלכת רועדת. נזכרים פתאום בהצצה רחוקה אחת, דרך זכוכית ירוקה אז, וראיית העולם מחדש בפעם ראשונה… הה, טוב. ובכן מה? הכל נתהפך בתוך רגעים. ואין שום בהירות או הבהרה או ידיעה. הכל נשתנה ואתה לא, אינך יכול להשתנות כמו העולם. התפוצצות. יריות חולפות בחלל. כבר? יפוררו אותנו. ימחקו אותנו. ידיפו לאבק. אימה נוראה מתגנבת. מתגנבת וכבר יושבת קבע, כמימים ימימה. כאילו תמיד כאן, ורק כעת נתברר. סרחון של פחד. ‘זז!’ אומר צ’יבי בלא להגביה קול. וברור שהכוונה לאותו נושא־ברן שהיה משתהה עד הנה לחפות ואכן, ביחושי־אבק התכנפו סביבו בשדה הגדול. הכאילו ריק מכל.

מעבר הבקתה מיושבים אחדים. סיפורים מסַפרים. על איזה אחד מיכיק, או קיקיק, מן הרגמים, היה פצוע ברגל, מלמלם ברזילי, ואולי מוֹטה סחב אותו, אולם הם אי־כאן? מחכים לעזרה? ומי זה מיכיק? אין יודע. לא חבר של אף אחד. אחד חדש, מן הרגמים. איזו צורה יש לו? ואורי. אי־אפשר להביט למה לא מכסים אותו (עלם צעיר ומפואר). שייקה: ‘אין תשובה. אני מתקשר ומתקשר. ואין.’ – ‘המכשיר שלך מקולקל.’ לעזאזל. איך אתה יודע? יודע, יודע. ריסיו מושפלים. כאילו עליו היה הכל. מעורר בוז במסכּנוּתוֹ הלא מוסתרת. אנחנו עודנו מדברים. זוכרים לדבר, זה אל זה, עברית, להבין כאילו, מדברים…. ופתאום התרגשה ורצה יבבה איומה, שלשמעה התרדדו הכל ארצה. נתהדקו לעפר, נעצמו עיניים, והגב הגלוי סלד מהרגשת חשׂיפוּת מדגדגת. אֵל אלוהים – הנה זה רץ עלינו! – – התבקעות קורעת שחקים, מהלאה קצת. ורק פתותי־אבן ברדו נשרו והשתקשקו על כתלי הבקתה, כשצנחו אל תהום השקט, הפעורה אין סוף. מישהו רץ. צ’יבי, ועם המקלע. רפי אחריו. למה? צ’יבי: ‘הם נכנסו למשלט!’ ובאצבע על אחור. נסגר מעגל סמוי. הכרח למהר ולומר מה. אחד קם ופוסע, מתחיל לרוץ. לאן? גידי צועק: ‘נבלה! חַכּה!’ אבל הריצה – במורד, למטה, להיעלם, בכל האומץ הגנוז. ‘חכו, מנוּולים –את הפצועים!’ כבר שלושה רצים. נגוז נגוז. חיים בתנופה את הפיאט על כתפו – כמו שבזאת פיטר עצמו ויצא חובתו – ומתפרץ כבר קדימה, למורד, בהליכה ריצה. ‘אַל תזוזו!’ צורח גידי אל מי ששומע לו. ‘אתם מחַפים!’ לצ’יבי ולרפי. רק כשנרד – תרוצו. מסתלקים. מפַנים. ‘סתלקו. מהר. דויד נוטל את המקלע והודף בכתפו פקודות או צעקות ומתחיל לרוץ. ואחריו עובדיה כקשור אליו. ‘אתה – הישאר פה! – צועק גידי – נבלה, הישאר!’ ועובדיה נבוך, לא נשאר ולא רץ, אלא מהדס לאחור, מתעכב רגע, ומרחיק פסיעותיִם, כולו קפיצים. ‘המכונה! רוץ, בּני!’ פוקד גידי –’עד הבית הבודד שמה!’ ושם אולי נתפוש עמדה. מי שוב נשאר כאן. והיכן השמיכה. עמיחי כאן. ברזילי כאן, אני כאן, צ’יבי ורפי, נזוז. ‘תוכל ללכת בעצמך, עוזי?’ –’לא צ’ך־ת’אַף־’חַד!' ענה הלז בזעף. על מי? לעזאזל! –’אתם תחפו עד שנרד למטה – ואז…' ומוֹטה עם הפצוע? נשארו כאן? לחפש? מה לא עשינו כשורה? מה עוד? הה, לא כשורה, הכל, לא בסדר, הכל, לא טוב. ואת אורי? נקח? עמיחי וברזילי מילאו איש חפנו בכנף השמיכה והרימו, ובערסל מכביד נורא הבחור ההלום, והכל כבר, חסר־תוחלת, משתמט מן הידיים. גידי בא ותופש בשמיכה, ומתחרט כרגע: איזה כובד! אינו פוסק עדיין מצעוק, מחרף, והכובד נתלה בזרועותיו, זוחל ומטפס אל כתפיו, אל גבו, אל כולו, לא צפוי ואין להיפטר ממנו, עד שעולה חמת־טירוף על כל הבורחים שפטרו עצמם, משום שיש להם איזה גידי והוא כבר ידאג בעצמו, לך צעק! על מי! עובדיה! בוא! שים יד, תסחַב, עזור! אינך רואה! רפי וצ’יבי יישארו וישיגו. ואורי. הה. דווקא אורי. מרוטש. חסוּל בבוֹר המרגמה. דמו עד הקיר. והכל נשאר. הציוד, המזרנים, המרגמה, והכל – ואולי לא לברוח? רק להיחבא ולא לברוח, להסתתר… באבי אביהם לתת להם, ברחנים מנוּולים! – אבל כבר, עד כה, בלי להרגיש מרחק. כבר אמצע המורד, בתוך הקוצים, באפלה היורדת, ואין עוד בקתות, ורק פתיחות שקטה ואדישה משועממת, או עוצרת נשימה ומביטה. מטולטל בארבעה, התחבושת האדומה דיבקה באדום את השמיכה סביב ראשו. טלטל והכשל וירוד בין הסלעים השטוחים. כבד, כבד כל־כך, כבד אין שאת. ועוזי היה הולך חבוש יד וכתף, במשולש בד, וכתפו האחרת, נדה תכופות. מרתעת לאחור, בעצבנות רגוזה. לבנונית המשולש כה מופלאה, כה נקיה, כה לא ידועה, עד כי שיוותה על הכל חשיבות יתר, נכבדוּת שהיא. לא חשוב.

לא, לא נוכל לסחוב! לא נוכל עוד שלוש פסיעות נוספות. לא נגיע לעולם. כל־כך נמוך הוא נישא עד כי נדמה כאילו הנה בגבו יחרוק באדמה. ואין שום כוח להגביה. ולא לנוח רגע? עמדו רגע לנוח. איש לא יאמר אם אחר לא יאמר. הנה אתה נופל. כורע תחתיך. זרועותיך נחלשות. המדרון לא נגמר. והקוצים והסלעים, ולא שום דרך עוד. כל השדה ההוא לפנינו, וכל מעלה הגבעה ההיא, והמדרון שאחריה, והעמק שאחריה. ומעלה הגבעה שאחריה ו… נמאס להביט לפנים. מה שהיה מאחור – כבר ישן־נושן. גועלי. רק שמים חלקים, וריקים עד בעתה. עקבות אופני הקרונות שהביאו אותנו לכאן אתמול. היה נדמה: סתם מסע־התנגשות לא־חשוב, שצריך לחשוב על אחריו יותר מאשר עליו. הג’ינג’י הזה. הבטחון העצמי של אתמול. מעוקם מכאב, פעור־פה, עד כאילו איזו תינוקיות קדמונית, או גלמיות אין בינה. ורק התחבושת האדומה, הנוזלת בלי הרף, שמה כל דימוי לאַל. אנחנו נסחַב והוא ימות פתאום! – מה אומר עמיחי? לא, עמיחי אינו עונה לשאלות כעת. סבר פניו, מתיחת גידי צוארוֹ ושרירי גבו, שאין לגעת בו. אילו היה כוח לגעת. אני שומט ומתנפל ארצה ושוכב. הה. בחור צנום עמיחי. גופיה מכותמת דם. צלעות רזות מתחת לעור הצח, מתנשמות בקושי, במאמץ. השמיכה נתלשת. לשכוח. לא לחשוב, ללכת בהירדמות, כמו בעידוּר הגדול: למשוך בלי להיות. האצבעות לא יוכלו להישאר סגורות. כאן המקום הרע ביותר בשמיכה – כל הכובד לכאן. סחב, סחב, סחב. נשוך שפתיים וסחב. המעיים מתקרעים ממאמץ. כל־כך נקל לומר אחר־כך – ‘היה כבד לשאת’ – ולגמור. וכל־כך אין זה דומה למה שזה. אין לי אויר לנשום. האצבעות נעזבות. כשנזכרים בהן הן מתעלפות מיד, נחלשות, נתלשות… נוריד רגע. רק לנשום. רק לישר את האצבעות. כל מה שהיה היום – לא היה איום כסחיבה הזאת. ומה שם מאחור? לא רודפים אחרינו? היינו עוזבים אותו ובורחים… סִחבוּ גם אתם קצת, סִחבוּ! מדרון מוצל, קוצי, עזוב, לא שייך לך, בכלום. קילומטר? עוד קילומטר? אני אספור עד אלף בעיניים עצומות. אני לא אינצל מזה לעולם. כך יהיה מעתה ועד עולם. הו. עובדיה יחף וערום. עמיחי בגופיה מכותמת דם. איזה נעלים כבדות, מסומרות, יש לג’ינג’י, בחור כבד כזה – למה לא שמעו כשאמרו להם כולם –לא לשכב בחוֹר ההוא! פיו פעור ונושם בחרחור. ימות כעת? נורא רחמנות. למה לא שמעו, למה לא שמעו, למה לא שמעו, הו, ימח שמם. אנחנו פה בכובד, והוא עם מלאך־המוות. כבר לא נמצא אתנו, ורק כבד. הה, קשה להיות טוב בקרב. קשה להיות נדיב. אם ידפקו עלינו – אני שומט ורץ. עובדיה כאילו רק בקצה האצבעות, נבלה, סחַב. סחַב! הה, קשה, כל־כך כל־כך!

ברזילי מנסה לאסוף את מרפקיו, כדי שלא תישמט השמיכה. ובטרם ניתקה זרוע מכתף. לולא האחרים – היה עליו לשאתו לבדו. לכתפו על שכמו ולזחול. כי הוא היה שם. והוא היה יכול להיות במקומו. נסי־נסים שהוא קיים. הלב אינו מאמין עד עתה, נדהם מתפוֹש. האדמה עדיין נרגשת לרגליים. פתאום והייתי מועף. פתאום היה, כבתוך יד־אדירים, בקלוּת לא תיאמן, בחושך־אימים שנפל, ואתה מועף… הו, אני אסחב ואסחב ולא ארטון ולא תעלה על לבי, את חיי אני סוחב… אני כמעט והייתי די. אפשר לתפוש? להאמין אפשר? אין לי כוח, שום כוח, ואני מוכרח. יטפלו בו, ויחשבו, והרופא יצילו, ויחיה, וישמחו בו, ויהיה – הוא אינו יודע. כמעט וגם אני. נעלים מסומרות. אולי צמא? עמיחי רואה ושותק. שיחיה. שיהיה לו טוב. כולנו כמפוּחים. לסחוב ולא להרהר. לעצום עיניים ולסחוב. כמכונה סיבובית. אולי ננוח רגע. אני לא. אני יותר מכולם. הלאה עוד. עוד. מדבּר שלם של עוד. גידי כובעו על ערפו, עיניו חשכות, מפקד מנוצח, צעדיו כושלים, לולא השמיכה היה נופל, מושך כאילו בצעד הבא נופל, וצועד, וצועד, ומוצד, וגם אני, וגם אני, שתים שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, ועוד, ועוד, וצועד וצועד – אה, אינני יודע איך. תנו לי קצת פה לבד, בלי כלום, רק אני. ברחנו. ברחנו. ברחנו. שתים, שלוש, ארבע, חמש, ברחנו, ברחנו. ברחנו, לוּ שמעו בקולי ולא הלכו לבור ההוא… בור־צלמוות. – ופינילה, ואורי, נשאר, נשאר, נשאר, ועוזי פה. והג’ינג’י – אין לי כוח, הלאה. שתים, שלוש, ארבע, אין כעת טענות. הכל גמור. גמור. ומה יכולנו לעשות? מה אני יכולתי לעשות. אה, ככה לא עושים. אסור ככה. אבל מה. גמור. ואורי. אורי. תנים יאכלו את אורי. אימה. יפצחו אותו, מן הבטן, ומן הידיים. חדל. אני לא אוכל יותר. לא לחשוב. לסחוב. לרטון קצב חדגוני. ללכת בלי השתתפותך, למנות למנות: אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש… ג’ינג’י מסכן. אני. נביא אותו נשם. יחליפו אותנו. לא יהיה קץ. לא יהיה סוף. הכל עלי, לצד שלי, רק אני, השאירו הכל עלי.

שמא מורידים רגע? שמא רגע – נחום? לא. חושקים שינים ואגרופים וממשיכים. אדם אומר לעצמו אני יכול, אני יכול, אני יכול, אלף פעם, על כל פסיעה. אני מוכרח להיות יכול, אין לי כל דרך אחרת ואני יכול, הכל סגור עלי להיות יכול, ואני יכול. רעמים רועמים מאחור, עמומים למדי, קהים ומוסעים להם ברוח. משלט ריק שגויית אורי נשארה בו למשמר. וייתכן כי עוד מעט כבר יהיו יורים בגבנו, וצריך יהיה לשאת רגליים ולרוץ כאיילות, מי שיש לו רגליים לרוץ כאיילות. – ואז ג’ינג’י… מתגברים ומתמחים וסוחבים. עוד רגע, אולי, תרד אותה קהות טומטומית, הלואי, כשל השור שבתלם. אז יהיה טוב. הכל כבר יהיה אחת־היא. אין בך עוד אפילו כדי הגבהת ריסים לראות עד היכן רחוק. אין בך כלום בשביל הצעד הבא, הזה, בשביל להרים עוד פעם את הרגל. ואפשר שתסחב כך ותסחב עד קץ כל הימים והזמנים והמקומות. לדרכים אין קץ, לזמן אין קץ – ואתה תסחב, שום מנוס אין. הייתם סוחבים גם בשנַיִם. כמו שהיה בלטרון, היית סוחב גם אתה, לבדך, מת וסוחב. ונסחב בארבעה, ונסחב, ונסחב. אה! תראו! הבקתה! כבר? זו שעל הדרך, בודדה, בין הכא להתם, שותקת בעזיבות, שלושים פסיעות, פסיעות אחרונות. מכריעות, נבצרות, ועוד עיקשות. שביב אחרון, שלא להוריד לפני כולם, שלא לשמוט שלא לגלות פתאום קוצר־רוח, עד שעמיחי מוצא לשונו ונוחר צרודות: ‘לאט־לאט.’ ומורידים לאט־לאט. ברחמי אם. ואת הבחור שבה מגיעים בגבו, בשכמו, בראשו וברגליו, כולו אפרקדן ארצה. בשלולית־דם אבוקה סביב ראשו. ומעבריו. רוצה לבכות? – בכה. כעת. כנכרתים, מתמוטטים נושאיו לארבע הרוחות, ומתרוקנים מחיים. מי יודע מתי, לבסוף, כשכבר נתפשות הנשימות מחדש, ואיזה ניצוץ כבוי של סקרנות מתבלח, מעבירים מבט, בלא לזוז מן השכיבה הפגורה, לראות מה, ורק השמים הגדולים מלמעלה, ומירוץ אובד של קו־גבעה מחשיך, ועוד מישהו שיושב מנגד ומביט בך. מי? הה, בּני, בּני פה ורחמים פה, והמכונה שלהם מלחיתה לרגליהם ככלבה. מזיעים עד הבהק. שלושים קילו המכונה? או כמה? ומה עוד? בקתה אפורה. חסרת־צורה, אבנים וטיט, ושממון. אבל כשיש בך עוד אומץ להיתמך במרפק וקצת להתרומם לראות מה, רואים כי אופק מערב מוצף נגוהות שקיעה, חסרי כל מובן, אבל שמעוררים בך הכרח לתפוש את צורתך שלך, את מקומך, ואת הניגוד בין ההוא לזה, ועד התיפחות. מפרפרים ומיללים, הו, ושאין לך כלום במה להינחם, לא מאחור ולא מלפנים. לא במעשים, ולא בתקוות. ותופשת אותך, אין רחמים, הכרה שאם לא תתאכזר מיד ותעשה ככל הקשה ביותר – אין לך מקום ולא סיכוי, וצריך פשוט לקפוץ ולרוץ הלאה אל אותו אופק בוהק, שלאחר שקיעה, שכאילו אין בו אלא ורדוּת־מה וירקוּת־מה, וקצת קרירוּת, ורחיקוּת פושרת, סתם שעת־שקיעה שהיא, בעולם, ואל הקו המתוח מלמטה, לרוחב הכל, ישר וכהה, והוא, כנראה, הדרך הגדולה, אצל אותן הבקתות, שהן כמחצית הדרך אל משלט־העץ. זה הכל. עד היכן נספיק? עד מתי נסחב. עד. בלי עד. עד אין. למי יש סיגריות. תן לכולם. האחרונות. אין דבר, העפר חם אבל לכתפיים קר. ערומים למחצה כולנו. החולצות נותרו מאחור. הסוודרים. עובדיה כולו רק במכנסי־רחצה כחולים. יחף, וכובע־גרב מתמרטט משוּך על פדחתו, שרוע על גבו. זיעת גווֹ הערום דבוקת העפר, מדוּשת רגבים. עיניו בריקנות השמים המאפירים, מעלה עשן, ואפשר לדמות כאילו שוגה בהרהורים ובשרעפים מיוחדים. קרוע עיניים אל השמים. סוד שתיקה ריקה ביניהם. עד תהום עייפות. השרירים, הזרועות, הצואר, תפיפות הלב. עמיחי מסיע עיניו מעובדיה וחוזר ומעצמן. טובה השתיקה הכללית. הבקתה העלובה הזאת. שמונה מאות מעורף המשלט ה’ערפי' – שעתה הוא ‘קדמי’ לכל דבר. הנסיגה מתחילה מנגנת בך. מִרמור הרגשת כוחות שהוצאו לבטלה. אין בה חלון בבקתה אלא פתח קרוע בלבד בלא דלת, אשר מזוזותיו ומשקופו הקמור בנויים אבני־גויל לבנות, אבן יוצאת אבן נכנסת אל תוך האריחים האפורים, בלא נדבכים. עיסת אבנים וטיט, ורק אבני־המזוזות מיושרות, מסותתות גלמית, או אולי נסחבו לכאן מאחד התלים העתיקים, ודובקו בו בטיט החיור, שבא במכביר לחפות על אזלת־יד האומנים. וחללו של הפתח משחיר, כאילו מי יודע כמה רוחק ועומק יש מבית לו. ולא רק גללי־פרות וצחנת־עשן וקורי־עכביש. בקתה מחורבנת. כל הוייתה. שממון־נפש. תבן מרקיב־מעפיש. משכבר הימים צריך לקום ולזוז.

פתאום נשמעות הברות דברים מוזרים, שלא מתוֹכנו, פורטי חרדה על כל מיתריך, וזה הג’ינג’י שבשמיכה, מגמגם פתאום גניחות אולי מלים מבוהות, ויסורים אילמים ומתפרצים נרגשים על פניו, מכורכמי־העור. עד שאנחנו מתמסרים לעייפות – הוא משוֹרע על השמיכה ומנותק ובודד, נפתל עם החרמש. פרפר ושקוֹע לתוהו. מעשנים ויונקים ארוכות. מסתכלים בו אין־ישע, אבל באריכות. מרגישים איך זיקנה יורדת עלינו. איך ששוב איננו ילדים, ואיך ששוב לא נוכל להיות מה שהיינו אי־פעם. מרגישים איך פה בינינו מתרחש אותו זה שאין עוד אחריו, ואין עוד מעליו, והוא תכלת הקצים, סוף כל הסופים, באין כל מחיצה שהיא. לזוז. לא. שיגידו לי. שינגשׂוּ בי לקום. גידי כאן. שיהיה אחראי. שידאג. אני קורדי לא איכפת כלום. מה כבר יכול להיות איכפת. לאחר כל זה. אבל אמת אחת, גדולה ממה שאפשר היה לשער פעם. ניצבת פה כעת ומתבוננת דומם גבוהה, כמדומה, עד מקום שהשמים מסגילים, ואין מנוס מפניה גם לא בזהרורי לאחר השקיעה, המתונים, הרוגעים, הנופשים להם, כאילו עשו הכל, ויותר ממה שעשו אין לעשות. רואים ברור, כבגד שהפכוהו תוכו לברוֹ – ושטחוהו. כבטן רטושה שהסגור בה נעשה גלוי לעין כל, ולרוח ולאבק. טוב. מה עוד? חכו עד שנגמור את הסיגריה. לא כבורחים, כמנוחת פועלים עייפים. כאילו מגיע לנו. אנחנו נעשן והוא יגווע, וקצרה יד אדם מהושיע. כולנו בצפרניו. נהרת אבק זהב מתעופפת על גב הגבעה ההיא. הראוּת מערבה נעתמה בהוד זהבובים. צריכים עוד להגיע צ’יבי ורפי עם המקלע, ולשמם, כנראה, ההמתנה. איש לא דיבר מלה מאז נפלנו כאן. לא הארבעה, לא השנַיִם. רק הג’ינג’י מילמל טרופות. ומן הצד עוזי כבוש לכאביו. יותר מכל דבר אחר את עצמו אוהב אדם. תגלית גדולה. וכי את מה יאהב? מה יכול להיות? העיק פתאום היות הדבר לא גמור. בָּרוּח. עלוב. חסר איזה ביטוי פשוט וממצה. שומעים אותו במטושטש, ורוצים לראותו נכון, אבל יודע מה. תחתיו באים אליך בשפעים גדולים, כבדמדום או בהזיה, כל אותם מַדוּחי־ההתחמקות הרגילים, המקובלים, תירוצים של קש, אמתלות שמתראות חדשות ומסיתות לזנוח את ההכרח לחפש ולמצוא, כחובה הגדולה ביותר, העיקרית מכולן, הנכנעת לכאורה, אך הפותחת חירות אין־אפקים ומתרוננת, עם כל החפשי ביותר שיש, שיכול להיות, ותחת זאת, כרגיל, מחליקים כשפיפונים, אל המאוּרוֹת הידועות, המוכנות מעולם, ממילא, שאין בהן כלום, חיוב לא, ופיטור קצת, ושוב לגנוח ושוב להתמרמר, ושוב להאשים, לחפש ולמצוא בלי קושי אשמים, כרגיל וכנדוש, רטינות שבשיגרה, שאפרש לאמרן בעל־פה, במהירות, בנפילה אל תהום, או אפילו, להיפך: לצאת ולהתמסר אל הגעגועים הקורצים, העוגבים ומפתים, המרגשים את לבך למתיקות, ובלבד שתחמוק ותסתלק מעמוֹד מנוכח זה, הלזה, האמיתי, היחיד והמיוחד, בפעם אחת ומיוחדה, לאחר כל מה שהיה, ועם כל מה שיש, זה שמי יודע מהו, שמי יודע מה חושבים עליו, ולמה מדמים שהוא משהו, ושהולכים הלוך והכּר בברירות כי הלה נותר לו מאחור, כי כבר איננו פה, תלוי, אולי, אי בזה מאחור, במה שהיה, כמעֵבר לחלום, וטיפשי למדי כשם שמדולדל וריקני, נכזב מאד, הה, כמעט והיית נרדם, לולא קם וצעק הלב המרומה, פתע, צעקה גדולה ומרה. אימה. פעורה וחשופה כבטן רטושה. – – ומיד נרדמים. אחת היא מה. היינו־הך. כלום לא ייצא מזה. עצבות כלבים. אלף סיבות קשות. ונורא עייפים. תשישות כלבים, ובכן?

צעדי מרוצה. צ’יבי ורפי מגיעים מתנשפים, והמקלע ביניהם. ‘לקחו אותו.’ פולט צ’יבי מתוך התנשפותם המזיעה. וברור מאד מי ומה. כשם שברור כי צריך לקפוץ ולהסתלק מכאן בעוד עת, לא פחות ממה שברור עד העצמות, כי ריקים אנו ומרוקנים, והענין שלנו גמור. לקינו על אחורינו. (מה היינו צריכים, או יכולים לעשות אחרת ולא עשינו?!) – ‘שני נושאי־ברן נכנסו. הגיעו עד הבקתות. יורים – משוגעים…’ – עצביך כולם מתפרכסים להסתלק, לברוח, לנוס. מה הוא כל המרחק בין ה’קדמי' ל’ערפי' – קפיצה והם כאן, ואתם עם הפצוע, ואין סביב אלא שטיחוּת גדולה אחת, אין לאן לברוח, וגם החושך לא יתממש אלא אחר־כך, מי יודע אימתי. עמיחי גוחן אל אליהו הג’ינג’י, למוש את דפקו. אִטי, רוטט, מתקפץ. הנשימה כבדה חנוקה מדי פעם בחרחור גונח. מסַמרר עצבי שומעיו. שטף־דם במוח? שבר לוחץ פנימה? לא צריך לחמם אותו? לעטוף בשמיכות, להימנע מטלטול, להזעיק רופא. לחלוץ נעליו ולבדוק רפלכּסים. או לבדוק אישונים. בידיים כאלה. אה, כן. ועוזי? נתמך באדמה בזרועו הבריאה, וכאילו עומד להקיא. יוכל להמשיך לבדו. סובל מן ההדף. הפצעים אינם עמוקים. אבל מי יודע. להשקות אותו קוניאק. מניין? ומזל שלא צריכים לגרור גם אותו: בחור בריא. הו, קמים. ביגיעה, בלי שום פקודה. להציץ שמה. לראות את הקו העדין הזה הנוטה קלילות וחומק ענוגות, כאילו אין בו אלא רישום של הקלה שבידיים. המדרון, חברבר סלעים לבנים. שדה שטוף קוצים יבשים, שמתראה כעת כחלקת שדה בשל. ושלושת כתמי הבקתות החיורות, המסומנות כאילו באגב מכחול מרחף – ולחשוב כי בשל אלה היה הכל! ועוד רגע יציצו גבות מקקים שחורים יורקי־אש, ויתחילו לדלוק אחריך. לזוז. לא. להאריך את הרגע. את הפתוח המיוחד שבו. את ההתמשכות אין־כלום. עוד רגע להמתין. ימתין הכל. העולם שימתין. שישתקו. שיקשיבו, שלא יזוזו. שיטעמו את הדבר. שלא יתחילו עוד הדברים שלאחר־כך. שיתמשך מאליו… אהה, טוב. הכל פולטים נשימתם הכלואה. כולם על רגליהם. עמיחי פתאום, במפתיע מדהים, דיבור: ‘לרופא. ומהר מהר.’ וזה הכל. הארבעה מתיצבים לשמיכה. עמיחי זוכר ומורה, ומחליפים מקומות, להעמיס על היד האחרת. צ’יבי והמקלע על שכמו תופש בשמיכה באמצעה, ורפי ממהר מעֵבר מזה כנגדו. ששה. יותר קל. אבל כבד נורא. כאילו לבדך. ועוזי, שחושק שינים להתגבר, קם, שוקד במופרז לטשטש סבלו, כמעט כאילו הביטו וראו מכאובי (לעזאזל. אדם עד נשמת־אַפּוֹ האחרונה עושה הצגות). יוצא ראשון, מתעוות. חמלה אחריו עד אכזריות. בּני ורחמים יישארו קצת לחפות. לא משום שצריך, אלא משום שכך. זזים. כבד. הבקתה מאחור. האדמה היבשה. השמש השוקעת בעיניים. צללים ארוכים אין־קץ. שלא יתחיל כעת. חוזרים. חטפנו. צעדים משתוחחים, כושלים. השמש שוקעת בעיניים.

 

פרק שמונה־עשר    🔗

אין קץ דרך. כשמתאמצים להעלות זכרון סימניה, ולשער כמה עוד לסופה – לא מעלים אלא במטושטש זכר ואדי חרוץ אחד, ומעט עצים או שיחים, בדומה לבוסתן קטן, משמאל: או שזה שייך למקום אחר, לדרך אחרת, לפעם אחרת? חסר רק שנתעה כעת בדרך, בחשכה היורדת. וגם לא שמנו לב איך הרוח תמה פתאום וחדלה. ואיך ירדה עד כה שעת בין־ערבּיִם סביב, ופאתי מערב זורו אבקת־זהב כבימי מדושת גורן, ותואר קוי הרכסים, המעוקמים רכות עד אָבדם בנהרה. הכל, לפי דרכו, מדיף קרקעיות בריאה, ראוי לאיכרים חוזרים, על־פני אפרים גדולים בארץ שוקטה – בלי שום קשר שהוא לשמיכה הזאת, שמוטל בה בחור הלוּם, ולא להליכה הנרפטת, המתנגפת, לעזאזל, הליכה קשה ונסחבת זאת. ויש כבר ונראה כאילו לא אתה אלא השמיכה גוררת אותך. העמק שרוי בצל. חמימות נושבת מן השדות האפוּיים. אבל במהרה יוצנו. מכולם רק גב הרכס מימין נותר מואר ברוך, ועוד שרטוטים בודדים בחלל, טלטלת ממשוּת שוקטת בזהרוריה ומאַשרת קיום בלתי נגוע מכל אשר אירע כאן. שקט פי אלף או אלף אלפים, אם לא למעלה מזה. רק נשיפות כבדות. הלוֹך וסחוֹב הלוך ובוֹא אל תוך מקוה צל הגבעה. רגליים באות כבדות מאחור. בני כפוף תחת עוּלוֹ, נמוך ומעוקם בזעף אילם. הולך ועובר קדימה, נחוש־החלטה, כנראה, לעבור בתנופה אחת. השביל דק וחיור. (האומנם הכל מציאות?) אחד מתגנח. הלמוּת־פתע מתפוצצת רחוקה. מטחים ארוכים של יריות. מי על מי? לכבוד מה? (מה עם מוֹטה?) כמעברו הרחוק של העולם. קור הקיף את הכתפיים, ואיזה רחמים גדולים ומוצצים. וגם הרעב הוחש פתאום ממשכּחָיו, מוגבר שבעתים, זאב־ערבות. מצמתים חזק את השפתיים היבשות. חושקים את האגרוף המקומץ על השמיכה. והולכים כמובלים במוסרות. ומעמסת החרבון הטרי. וגם: ולמה דווקא על ראשנו? הידיים ניתקות, האגרופים נפתחים וזה נשמט מידך. (אך יישמט ותתן רגליך בריצה!) – הו, אין בך כוח לצעוד צעד אחד נוסף. לא חשוב. וכלי־הנשק התלויים על הכתף השניה, מתלבטים ומיותרים מרגיזים שכאלה. ועם כבוש נזעק עתה, מתפקע ממשטמה כעקרב – מפעפע מתוך נקודה פנימית ביותר שבהווייתך. חמת פתנים ומרורתם. אבל, גם זה, רק כדי רגע. למי כוח לכל זה. מה חשיבות. בתוך שני צעדים מתנדפות המחשבה והחשיבה ואין עוד. תלויים אי־בזה הדים ובני־הדים, לא יודעים של מה. מניין תינתק ידך הסוחבת – מפּרק היד, מן המרפק או מן הכתף – כולה, שלמה, תישמט ארצה? הכנעה שוֹרית, טומטומית, של השתרכות מוכנית, בלא לדעת או לזכור, להרגיש או לרצות. ואחר־כך שמו לב כי בּני זה, שהולך פסיעות אחדות לפנים, כורע תחת נטל המכונה, הולך ורוטן כמחרף ומגדף, לא ברור את מי ואת מה, וכי רחמים שלו נעלם ואינו בשתי אמותיו. מאמץ קל והוא מתגלה נגרר מוזרות העקב החבורה, קל ונקי כתפיים ופרוק מעוֹל, ועם זה מראיתו כרמוּס. מה קרה? אה, מעשה שהיה. אבל בּני לא מרשה, ‘עזבו אותו. שילך מפה. אם יגש אני אהרוג אותו.’ מה קרה? 'שיחזור להביא! 'את מה? את מה? אבל בודאי, את החצובה, את כַּן המכונה, את רגליה. ‘ירו עלי!’ מתאונן רחמים ומוכן לפרוש מגילה שלמה. אבל אין עוד כוח לא אליו ולא בפיו, ואין עוד מסב אליו ראש, כבד מדי מזה וזר מדי מזה. הולכים בשביל הדק, החיוַריין. מיחרצי אופני המכוניות מן הצד. מוּתוים כמוגזם בצללים הארוכים. נאחזים בשמיכה ומושכים. והלה עודו בבכיו: ירו עליו: נתבהל, ברח. בלי החצובה. רץ כמטורף. לשוא תבע ממנו בּני לחזור ולהביא. אבל כולם מתרחקים והולכים. וחושך יורד, ושם יורים, ולאן יחזור… בבכי: לאן יחזור, איך אפשר? – ‘אתה, נבלה, שלא תראה פרצופך! לך ממני – ואַל תבוא!’ צועק בּני, הנמוך, המומך, המעוקם תחת הכובד, מתנשף, מזיע, חולצתו קפולה על כתפו הכווּיה, ונחנק מאיבה. לא מתערבים, – אבל איך אפשר – רץ סביבו רחמים – זוז! לך ממני! – ורחמים אבוד, מתלעלע בדמעות – עלבון, ואין־אונים. ‘אז בוא הנה גולם!’ אומר פתאום צ’יבי שבידו האחת משך בשמיכה ובשניה כיתף את המקלע, וכולו תפוח ממאמץ – ‘בוא תסחב!’ הוא אומר, והלה נכנע מהר, ונוטל את השמיכה, וצ’יבי משתחרר ומנער ידו הכבדה, ונושף ביגיעה, ‘הה – אומר צ’יבי – סחבתי כמו חמור’ – ומעתיק את המקלע לכתפו האחרת יצא בצעד גדוש קדימה, והשיג את בּני ופנה ואמר לו: ‘אל תכעס, יתנו לך חצובה אחרת!’ – אלא שלא איש בּני ויתנחם בהבל. ‘איך שוכחים!’ צווח בּני מתחת כפיפוּת משאו. ‘זוז רגע,’ אומר לו פתאום צ’יבי, וגוחן ומציב מקלעו על הקרקע, בלא שישער איש מה יתהווה מזה, ונטפל בכתפו אל המכונה, ועד שבּני תופש מה, כבר רכוב זה על כתפו שלו. ‘מה עשית!’ נזעק בּני, בלא דעת מה, – ‘קח את המקלע, אל תשאיר אותו.’ אומר לו צ’יבי ויוצא בפסיעה גסה. ובּני נשאר הלוּם, אינו מעֵז לומר, פן יפרוץ בבכי.

הולכים והולכים. הששה בשמיכה. בּני וצ’יבי. מצטדד מתנדנד שם עוזי, אבל כל זמן שמושך – ימשוך וילך. גם הזר שבשינויים נבלע מהר, ונמחק. הולכים בלי קץ. ואחר־כך נשא ברזילי עיניו והפתיעו את עיניו פתאום, עד עיכוב סדר הנשימה, השמים האלה מלמעלה, מגב הרכס הקרוב ועד רום מרומים. שמים אפורים ומאפירים. בלא גון ובלא אורות, ובלא התלקחות עננים. ריקות בוהרת־מאפירה, מקצה אל קצה, תכלת מאפירה, חדגונית אין־קץ, תומם כחלקה אחת, מפליאה בשׂגיאוּתה. ורק על הרכס לפאת מערב, חגור חישוק רחב אחד של ורדיות מסגילה, סגול מאוד ורך מאד, עם טבעות דקות ושקופות של גוֹני־מעבר צהבהבים מוריקים – שאבדו אף הם בתוך הכיפה האדירה, מאופק אל אופק, אותה פשוטה ביותר, פשוטה ושוקטה עד אין עוד. רק נסורת הזהבהובים לבדה היתה נעה ורוקדת בלא רוח, כזבובונים ביום קציר, ומבלעדם – עד שאתה הולך וקושב, הולך וכושל, הולך ונושא עיניך למעלה, נגרר אחר השמיכה כמאליך – היה העולם כולו דומם, נקי וכבד־ראש, בלא קישוט, בלא התנאוּת בכלום, ורק גדול מרחקים, ערום ופתוח, גלוי ופשוט כזה, עד שצמרמורת פוצרת חוט־שידרתך לזכר ההרגשה כי אין למעלה מזה. כי זה לא יחלוף. הכל יחלוף ולא זה. ואין כוח שישנה בו, או ימעט ממנו, או יזיק לו, וזה מובן כל־כך מאליו, נהיר כל־כך מעל ספקות, עד כי קשה לתפוש כי אכן נתפש שכך הוא. כולך מתמלא המיה, כאילו היית חלול ומפולש, וההויה, כרוח, חולפת בך בשרקה. – אבל, מסתבר, כי צ’יבי, זה כמה, היה ממשיך לסַפּר במקוטע מה אירע שם בטרם עזבו, ואת זיעתו הניגרת מקנח בעיקום סנטר ובהגבהת כתף. ונודע כי שני נושאי־ברן נכנסו, מאצל שדה־הקברים (מעל שוחתו שלו!) ושלושה חיפו עליהם מאחור, וצעקות אדם נשמעו לרוב, ומתקבל מאד כי פרצו מן השלוחה, הציפו את ה’קדמי' והמשיכו אל ה’ערפי' – ולא המתין לראות דבר לאשורו, אף כי דיגדג בכף־ידו להטעימם טעם כשיתקרבו, שכּן צרורות לתוך המון מופתע – אין לך טובחני מזה! אבל חשבון קר אמר כי מיותר. וברחו. שומעים לסיפורו ושוכחים רגע את הדרך. מציצים מעבר לכתף ורואים קו קמרונה של גבעה מצטלל באופק השוקט, הדומם, שבאמת אין כלום בתחומה. ולמעלה, כשוּט המבט המרחף, ניצודה צפור גבוהה אחת חגה במדומדם, ברחף מעגלים ללא ניד־כנף, שייכת לגוף אותה ממשוּת עצמה המתרחשת עתה בעולם. אותה החשיה של ארץ ושמים. נץ או דיה? אות־חיים יחיד במרחב. ואולי היא יורדת מיד לנקר מבשרו של אורי. (כבר נתקשה בשרו, לבנת־מוות קרה.) מהר להסתלק מכאן! מהר מכאן הביתה! – ‘עוד הרבה?’ נפלט למישהו בפתע, בהפרת כל בריתות השתיקה, בצרידוּת, ביובש שפתיים, בקוצר־רוח, בגסות־לב. מי ישיבנו מלה אם לא גידי. (גידי! הוא כאן? לא רואים אותו ולא שומעים אותו!) והלז מבקש ומוצא את קולו החרוק ‘לא־כל־כך.’ סתמי ושתמטני, ונבלע אל תוך גל השקט החוזר, הבולע ומיישר כל מעקש. לא, הלה אינו נח: ‘אין כבר כוח לסחוב.’ טיפש מטופש. על זה כבר לא עונים. אפשרות יחידה למענה: בעיטה באחוריו. מחוץ למה שבאמת כבר צריך לראות משהו היכן שהוא בסביבה. מסמאת לגמרי, מתהפכת באלפי סחרוּרי־אוֹר, וכל היקפיה שוצפים אבקת־זהב מותזת, צפופה במערבל מזהיר, מעגלים מתפשטים וקורצים כבעפעוף ריסים, קרנים ושברי־קרנים, ניקודים ורסיסי־ניקודים, כולך אחוז ברשתה של השמש. הששה הנושאים בשמיכה. השלושה מלפנים, גם ראשו החבוש של המוטל בשמיכה, אדום ואבוד, מאוחזים באדמומית הדמומה. תרדמת האדישות שכיסתה כמעט – מתפקחת. מוחש היטב כי יש בענינו דבר גדול ממה שנוכל להזיקו בצער או בלזוּת־שפתיים. הקהות המטומטמת מתפשרת להרגשה מפורשת יותר, שאולי רק כעת ניתן לראותה. מזדהר זכר ההרגשה של משלטי הדרך לירושלים. פעמוני־אזהרה שהם מזדעקים היכן שהם. אבל אתה כולך מוצף שמש, הולך ובא אל תוכה. רושפים אליך, מתנחשלים פוזזים, קורנים לכל עֵבר, מתגלגלים פורצים, נאחזים בריסי העיניים, משתברים, מתנפצים, גואים, נפוצים, כולם זהב, אבקת זהב ואודם. אתה הולך לתוכה. עם השמיכה ועם הכל, עם כולם. אתה נכנס ובא. לא ישיגך כעת. לוע אפרכסת אדירה ומסַנוורת – מבואה ארוכה פנימה, סַף זורח. כידודי אין־מנוח. באים פנימה. שאו שערים ראשיכם. מזהיבים. אל תוככיה. בצעד כבד וחגיגי. הנה כולנו. הללויה. השתחררות משום כובד. השגת חפץ־לב רחוק וחלום. פיטר חוקי המשיכה למטה. הלוך והעלוֹת, הלוך ובוא, אל תוך קונכית הרשפים המתהפכים, הלוך והתרחב ונשום למעלה. לא יימשך הרבה. עוד מחצית הרגע. ותשקע מעבר לקו הגבעה. ויתגלה אז דבר במחשך שלאחריה. אין ספק. מטיחה ורועצת חצים ממורטים מאד, מהבהבים ומתלקחים להיקפה. חצי רגע מזהיר. שמשי. שמשי ביותר. פנים אל פנים אל השמש. לא רואים אלא אור. לא יודעים אלא אור. צחצחות אור פורצים – ואנו באים אליה. עייפים וסוחבים, סוחבים בששה, אבל רוחצים בזהב המפרכס, בוערים בנגֹהות, בתוך הנה־זה־סוף־סוף. אַל תלכי כבר. אַל תרדי עוד. שקעה שהות של הקשבה. עד תום ומעבר. סחרוּרים מתאבכים לפני העיניים המסוּנוָרות. אין.

לא, לא הרבה עוד. הבחור שבשמיכה מתפתל פתאום כאילו זיק עבר בו. עמיחי גוחן מבלי להתעכב. הלה מרטיט שפתיו, בכאב אין־הגה, בחור גדול ובריא ונעליו מסומרות. הלב מתכווץ. גידי מפזיל מבט מאיש אל רעהו. אטומים כלפי חוץ. אפילו עובדיה, בכובע־הגרב התלוי מפדחתו, וגופו הערום במכנסי־רחצה כחולים לחלציו – אינו מגוחך. בשרו הצח של עמיחי נוגה בעד הגופיה האפורה, ועדנת חלקת בשר צלעותיו, מעכבת את המבט. הרהור־ברק רץ ומכה לבך כזכרה של הג’ינג’ית שלו. אותה שמעולם לא ראית ואת שמה אינך יודע – איך היא אדומת־ראש ולבנת־חיק, לובן חי וענוג כשם שמסית ומשסה, וגדול עד להכות שגעון. תעתוע־מדוחים פתייני שכזה, מסעיר שכזה. קשה להוסיף להביט בפני הבחורים – כאילו כבר חטאת. נחשול שאר לבנוני, דבשי ושוקט, עדנת רון צח, מפוקס להווריד ומגוּבּע עגולות, אלוהים אדירים, מה פתאום! כל־כך כל־כך! אני מטורף! עמיחי אומר כעת: ‘מה אני יכול לעשות…’ – ‘אולי זריקה?’ – משער גידי כאילו לא הוא. – ‘הה, לא. רק רופא, מהר רופא.’ מאליהם משתדלים להחיש קצת. ואין כוח לכך, ולא אויר לנשום, ולא שריר שהוא למתחו. האגרופים נובלים לגמרי. רפי מנקה לפתע את גרונו בהברה קולנית, ומבליע ככה ציוץ פנימי שהתפרץ פתע לא צפוי, ורק עתה תפש כי זה כמה הוא הולך ומזמזם לתוכו פיזום תפל אחד, נטחן וחוזר במעגל סומא; ופתע כשם שאירע הנה זה, מתגבר זה וגואה ומשתפך כזמר שבאופרה, אותו זמר כסל: ‘קוֹקה קוֹקה, שבי בצד!’ אבל כיוָן שקיפח את המתפרץ באותו שיעול מקדים, נתחייך אל עצמו, והספיק ונתעשת ומחה מעל פניו גם זה, לכדי מחצית הרגע, שכּן כבר הוסחה הדעת, ואותו שֵדון מזמר חזר בפנים, משתפך בילל פנימי: ‘קוֹקה קוֹקה, שבי בצד!’ הה, כמה אני כאן, וכמה רחוק מכאן! הירהר רפי והתנשם אחרת, ומסביב היה שממון. הפך ראשו מעֵבר כתפו לכדי רגע לראות בצקלג הזנוחה. – ‘כעת נתחלף!’ בא בּני אל צ’יבי במפגיע, אלא שהלה לא ניסה גם לדחות, ומשתחרר מן הגוף הכבד, התנשם בכל כוחו, ומיחה וחזר ומיחה זיעתו, ושהה רגע, ונסב והשקיף לאחור, צקלגה. והגביה את המקלע, וסב והלך נוכח פניו. כבר יורדים למטה, ושם חריץ הואדי, כמדומה, וממנו עולים למעלה ומגיעים אל הבקתות שעל הדרך הגדולה. הופכים כולם ומציצים רגע מעבר כתפם אל צקלג הזנוחה. אבק עולה, נדלק בהיתמרוֹ בורדיוּת הערב. כאילו עלה ובא לאמור משהו. גוֹן־האדמה החיוַרייני, אוכרָה חיורת, יותר לימונית מפויסת ניצוקה בו, חַורורת יותר, רחוצה והולכת לישון. הנעלים כותשות אבק, ועובדיה בוסס יחף בקמח־אבק. משמאל ישנו באמת אותו בוסתן וכמה שיחים בו, שלא ראו ולא היה להם כלום מן הזוָעה שאנו היינו בה ובאים ממנה, משוּיים ממנה כגורי־כלבים מוטבעים. עולים בשיפוע הגבעה. כבר לא רחוקים. הגב רואה בלי חשׂך את צקלג הנטושה מאחור. ומי, לעזאזל, אשם בכל זה! ציוחה פתאום: ‘תראו!!’ כזה שעוצר מיד, וזעזוע מתפלץ בשידרה עד פרכוס הכתפיים. מבין נגהות האופק הקורן, שלאחר רדת השמש, ואבק הזהרורים שעוד היה מפזז תלוי חוגג, ועדיין משיח עמה, עם השוקעת, פנים אל פנים, ושולח אחריה נשיקות אחרונות – היה מגיח לקראתם, מומטר אבק מלבין־מזהיב, גוף גדול ורועש מאד, שאינו אלא משוריין – זחל בלי שום ספקות. נוטה יורד אל הדרך.

עמדו הלומים. לא היה כוח לכלום. אפילו לא להשמיט את השמיכה מן הידיים. אבל גם הזחל הבחין כנראה במשהו, לפי שנעצר פתאום, ומעל שאון מנועו התחילו קריאות מוזרות מתפוצצות בשקט, וקול אחר שצעק מין א־הוי שכזה, שעשה מיד ככה, שבתחילה עוד היתה רק השתאוּת, ומיד הפך והיה לאפשרות לפלוט נשימה כואבת מהיכבש, ולנשום אחרת לחלוטין ולהצטווח בפראות: ‘שלנו!!’ ולרצות לזרוק הכל ארצה ולרוץ שמה קל־מהרה. ובינתים צצו מעל דופן הזחל, אותו מַזויע עצמו, צצו דמות אחר דמות, שלוש דמויות חתוכות על האופק וצעקו בהתעוֹררות, וניפנפו ידיים, להשפיע על מישהו בפנים, כנראה, אשר נפסקה־נכרתה מיד שיאמין לדברתם, מקהלה אשר נפסקה־נכרתה מיד למשמע ציוחַת ‘הי!’ שצווח בּני שכבר התקרב אצלם. ‘מה זה?’ בא אז לעומתו קול בּאס רועם אחד, מוכּר, שאינו אלא המוטאי הידוע – ‘כולכם כאן? הלא אני מביא תחמושת!’ – גועש בלב צורך זועם לקחת אבן ולהטיח בפרצופו השואל שאלות, או לצעוק צעקות־רצח – ולא מופק כלום מגרונך החנוק. מדמעות שהציפו עיניך, מתמהון משתק, מיתמוּת שנתגלעה וגם מהרגשה שאתה אולי מחמיץ משהו שהיה חייב להיות אחרת מעיקרו, ומזעיפים עפעפים, ומקדירים, ובולעים רוק תפל וחונק. ואולי, הי בחורים, בואו קחו מיד ותפשו בנשק שהביא הזחל ונרוץ ונחזור אל צקלג – קחו את הפצוע, טפלו בו – ושלום!… הרימו את השמיכה והקריבו עד הזחל. ומוֹטה מלמעלה תפש מיד מה כאן ואמר בקול אחר: ‘אני פותח מאחור.’ ופתח את הדלתותיִם הכבדות, המשוריינות, ושלח ידיו ומרבית גופו לעזור. וגם השני שהיה עמו, שהוא ידוע אבל לא זכוּר, ואותו נהג ממזרי קובצ’יק, והרימו את הבחור שבשמיכה, שלא ידע כלום, שידיו נשמטו ורגליו מבּרכיו ומטה נתדלדלו, כצלוב מוּרָד, ונטלוהו בזהירות פנימה, בהתגברות עדינה, על הכובד המגושם, ואת הארגזים השונים שהיו מגובבים שם, דחקו בהדיפות רגליים מפניהם, ופינו והניחו את הג’ינג’י על רצפת־המתכת, וניצבו עליו סביב והביטו בו, וגם אלה שמלמטה באו, ובעד הפתח הפתוח נדחקו צפופים והביטו, עד שהיתה השתיקה מקפת את ראשו החבוש אדומות ושותת עכירוּת אדומה של הבחור ההוא. עוד מעט נפרוץ כולנו בבכי. היה יותר מכפי שאפשר היה לשאת. מסכּנוּת צועקת ונוֹכחוּת גדולה מכדי שארית כוחך. ואחר־כך הרים מוֹטה את עיניו, וסקר את העומדים למטה, בפתח, מצופפים, והחוה עליהם חרש באצבעו, וקולו היה מצועף מאד כשאמר: ‘אתם כולכם ערומים ויחפים.’ שלא ברור למה מכל הדברים שבעולם מצא לומר את זה ברגע הזה, כאילו זה באמת מה שצריך לומר ומה שבוער מכל לומר. אה. מעתיקים מרגל אל רגל. נקרעים מעל השהות השותקת, הסגורה. וזה הכל? כאילו כל השאר כבר מורגל אצלנו מעולם, לבוא מוכים ונסוגים וסוחבים פצוע בשמיכה. ואיפה אתה היית?! מתנגנת פתאום, פורצת מבפנים שאלה אגרופית לאויר. מין הכרח רע להתחיל כעת ויכוח התנצחות בחימה שפוכה, לקרוע ולאבד! לולא שתשושים כל־כך, מתברר, תשושים כל־כך, שאין עוד כוח לכלום, מצוצים וריקים ונופלים תחתינו. מאליו, נושאים הכל, בזה אחר זה, מלמטה ומלמעלה, עיניים, ומשקיפים לאחור, צקלגה, אל האפלולית המאפירה שם חלקה, מעל גבעה אחת בלתי־נודעת מאחרות. נגמר. אנחנו עשינו כל מה שיכולנו. אנחנו נהיה עתה נזעפים, ולא נאבה להתפייס. אבל עוזי, שכמעט נשכח, לא נתן שיישכח, ועוזי גנח מלוא חזהו, ובא אצל הפתח לאמור: ‘זוזו, אני בקושי עומד על הרגליים’. ואולי אפילו בדמעות? מפנים לו, ותומכים בו, וידיים מלמעלה מסייעות, והוא נסתייע בכל והתישב מלוא כבדוֹ והשעין ערפו בדופן, וטרח קצת ברגליו עד שקנה ישיבה שתסכּוֹן לו, ועוד הוסיף ואמר בגניחה לא מובלגת מעבר לכל הבלגה: ‘כאבים – לוּ ידעתם…’ וגם ההעויות שחרשו פניו אמרו כך בפירוש. אז מה? מוֹטה פורש שתי כפות ידיו, זאת הפעם לא בשביל 'ספיץ'' אלא רק בשביל לומר ככה: ‘נורא מיהרתי אליכם, חשבתי שעוד נספיק.’ ובכן גם אתה לא אשם? מי איפא? – והפנה ראשו מזרחה, וכולם עמו, אותו אופק רוגע, שעיע, גבעי והולך בצללים, שאין בו כלום להיאחז בו, שנתהדק עתה למקשה אחת אפלולית מתחת צחוּת השמים האפורים, נשגבי הגות תכלת מאפילה, באותו שקט שאין לו תכלה, עד כי מי יודע איך היינו יכולים להימצא שם, במקום סגור ומהודק אל הכּללות השלמה לבדה, שאין בה כל דריסה לפחותים ולקטנים. ערומים ויחפים, וכל־כך מוכים אנחנו. כעת רק תופסים: עד עלבון עד דכא. מופלטים החוצה. – ‘אז גמור שם?’ שאל מוֹטה חרש. ופגע ככה במשהו, שאין פלא אם פה ושם החניק מחדש את הגרון בדמעות. מה יכולנו לעשות? – וגידי בלע פיקתו והניע ידו, התלושה מסחיבה, ככה, שאין מקום לשאלות נוספות. לא רק גמוּר, אלא בכלל, הכל, גמוּר ומוגמר. והרגע עמד ולא נעתק. אבל מה העמידה בזאת. ועוד רגע נתחיל להשתפך? – קדימה, זוזו, לא רוצים דיבורים ורגשות. שהיה – היה. עמיחי אומר: ‘צריך מהר רופא. חַת שתים!’ – ‘אז תיכנס’ – אמר לו מוֹטה, והושיט אליו יד לתמיכה. ועמיחי בגופיתו ובתרמילו ובסטן המתדלדל על כתפו נכנס בטלטול, ונתקל פה ושם עד שהתארגן פנימה. ומוטה, התרומם, והיו לו כנראה מחשבות משלו, אלא שויתר על הכל כעת, ורק אמר לנהג – ‘סע.’ אבל מיד שלח יד לעכב ואמר עוד ‘ותחזור מיד הנה.’ ושוב הביט בכולם, וכיוץ כתפיו רתת כשאמר: ‘חבריה, ואורי?…’ ולא השיבו לו. הכל נזדעף שבעתיִם. ‘נשאר שם?’ מילמל מוֹטה, והקול לא קולו. ולא השיבוהו גם הפעם.

– ‘אז תסע.’ לא נותר למוֹטה אלא להתנער, וקפץ למטה, ללכת עם ההולכים. ‘רגע – אמר פתאום הנהג – קחו לכם ביסקויט, וגם מים.’ אמר קובצ’יק ושחה והוריד כל דבר כאילו הוא לא הוא, וגם ראה את בּני עומד ולרגליו המכונה ושאל אם אינו רוצה שיקחנה למענו, ובּני רצה, אבל עלה על צַחפַת הזחל לעמוד שם, לבלי היפרד מנשקו – ורק אז הרעיש קובצ’יק את המנוע, ויצא והפליג במחוג גדול וסוער אל אופק מערב השעיע כאספקלריה, והתנדנד, ועבר את הדרך, וניגן במהלכים כבדים, ונעלם מעבר צלליות הבקתות האחדות ההן, ואיש לא הפר את השתיקה. קר בכתפיים החשופות. עוד לא חושך אבל יחשיך. עומדים והאזניים צוללות משקט. אחדים גוחנים ללגום מכף ידם אצל הג’ריקן. אחדים מפנים ראשם מזרחה, אל מקום שאבק קלוש נבלע אל האפלולית, ואולי זו היא. הה, אז מה עומדים עמידות. נזוז. מי מתנגח. קראו למקוננות ותבואנה. ואנחנו נזוז. ‘טוב אומר מוֹטה, בואו.’ הוא אומר. ונוטלים איש את נשקו, ומדשדשים ברגליים כבדות ולא תואמות, אל הדרך, ואל הבקתות שלאחריה. הנה, הרי הן כאן, ומוֹטה, שבידיו הג’ריקן המשכשך, כדי שלא ללכת ריקם, אומר חנוּנוֹת: ‘כאן. בואו נשב כאן.’ כאמור יבש לרטובים, ומתחילה התגנחות של כריעה ארצה. צנוח והתקפל תחתיהם. חבורה לא גדולה, אדרבא, קטנה להפליא. וזה, פתאום, מקפיץ את גידי, לאחר שהפך גרונו פעמים אחדות, וצפה לפנים ולאחור, נחרד מאד וקפץ ויצא לפנים ניצב עמד במרכז, ונשא קולו על־פני הבקתות ומעֵבר להן הרחק, וצעק אימים, אל מול גב הגבעות המתרומם הרחק מנוכח, וסוגר כחומה מאפילה, שדבשת אחת מופלה מתוכם בצורתה ונושאת עליה חיתוך מעגל נופו של עץ בודד – צעקות שנמלטות דחופות על־פני המדרון המאפיר, למטה ולצדדים, בלתי־דבקות באור־הדמדומים החרישי, מרדפות אחר כל מיני כוונות שנודעו לו, רצונות כמוסים ולא אמורים, שנתפשו מבעוד עת – ושאיש לא יזוז כעת על דעת עצמו מכאן! ואיש אַל יעלה על לבו לחמוק ברגליים קלות עד משלט־העץ, ושם להציל נפשו! וכי כל אותם שברחו ראשונים, ומתמהמהים פה אי־בזה, בבקתה או בצלה, שיתאספו מיד כולם, ויבואו לכאן, ויהי מִפקָד, ויקבלו הוראות מה ואיך, ונסתדר להגנה היקפית – כך הוא צועק – ומשתלהב, וחמתו צולחת עד שכחת עצמו, וליעקבסון ולאברוּם, הבלת־ניראים הוא צועק, שמוטב להם להופיע מעצמם כרגע, בטרם יתלשו באזניהם ויובאו לכאן לדראון – ומניף אגרופים באויר הזך: כולם לכאן, כולם הנה! והקול הנורא הולך ומרחיק, ופוחת וניצב, ונותרת דממה זכה דמדומית, ונותר איש נושם בכבדוּת, עומד באגרופים, וגלגל כובעו עושה לו ראש מוגזם ואיום. מהר מתגלה כי לשוא נצטעקו צעקות, ויש פתאום, אפילו, איזה קול בא ממרחק, מנסה לטעון במה או להודיע. אבל גידי לא ישמע. לחזור מיד, בלי שום תירוצים, עומד ומחרף ומגדף בקללות נוראות ומתפוצצות, בשברי־מלים ובחצאי־פסוקים, מה שמזדמן לפיו, בתאוה נוקמנית, ובפירוק כל לבו, בגובה קול כזה שהבל פשר המלות ולשוא נסיון להתוַכּח, נדרים ושבועות לאורך כל מרוצת הדורות על־פי אילן־היוחסין, דיבורים מרוסקים הכוללים בהם גם איומים בהעמדה לקיר, בהריגה, שחיטה ובחנק, לחזור! הוא צועק – כל מי שברח – לחזור, לחזור כולם נבלות סרוחות. לחזור אלה שמפקירים פצוע ובורחים להם! ומי יודע כמה היה נמשך, וכמה היו עונים לו, מרחוק ומקרוב, שכן אין אחד שיוַתר מניה וביה, וכבר היה העמק מתמלא צעקות ודברים עד אין הכיל – לולא התחילו מפה ומשם חוזרים ובאים אחדים, סרי־רוח ורוגנים, ולא נותרה ברירה, אלא שכולם יחזרו עד אחד, מי בבושת־גנב, ומי בקריאות תגר ומרי – למה אין מניחים להם לחיות! וגידי היה מזיע ומשולהב, ועיניו הקטנות פראיות, ועורקיו יוצאים. להצטייד בתחמושת – כולם. ולתפוש שורת עמדות כאן לפני הבקתות, לאורך סוללת הדרך הגדולה – ‘אנחנו לא גמרנו עוד – צועק גידי – לא גמרנו ולא גומרים ככה! אנחנו עוד כאן! ימח שמכם! – ככה היה צועק ספיץ’ ציוני מרוכז לתמצית – כולם לאורך הדרך, ושאיש לא יעֵז לפצות פה, חראים מגואלים!' –

ועד שהחראים המגואלים, והנבלות הסרוחות, עם הנודות הבאושים, מצטיידים נרגנים בתחמושת, מארגן גידי על רגל אחת את הגנת המקום: אם אינכם עייפים לברוח – הוא מפעפע – נראה תיכף איך תתחילו להתחפר – אני עוד אראה לכם! אומר ועושה מכל תוגת החוזרים מן הקרב – בזיון ארור ומגונה, מחרף בלא חנינה ולא חס על כלום: נחום! – צורח גידי – אתה עם הטמבּל שלך תפשו עמדה פה. לברוח אתם ראשונים – ראשונים תתחילו להתחפר, אַל תענו לי, לא רוצה לשמוע! (מי ברח! – צעק נחום בעלבון – סחבנו את הפיאט כמו חמורים!) חמורים סוחבים כמו חמורים – דוחה אותו גידי בזעם, ותשתוק כשלא שואלים אותך! ואיפה הטיפוּס יעקבסון? אתך עוד יהיה לי חשבון מיוחד! איפה המרגמה שלך? – אתה תצא עוד הערב להחזיר אותה! פה תשכב, אתה והגולם הזה! המקלעים! אחד לכאן ואחד לכאן – אַל תדבר! – ואני אהרוג מי שיעֵז לזוז מכאן. בלי שום חכמות! המכונה! כאן. הנה, פה! תרכיבו אותה. אה, חצובה! תציב אותה על הראש שלו. ותמלאו סרטים. בחושך. לא מעניין אף אחד. אחת־שתים. (אה, כל מהלך העולם ופניו היו אחרים אילו אלה הארגזים שבצל הבקתה, הזו, היו לנו בצל הבקתה ההיא, במשלט, לפני שעה, ואולי לא כך – אלא רק לא היינו עוד בחיים.) – מה ההתרגשות – מתחיל אחד – הלא איש לא רודף אחרינו! מי רודף בלילה?! – אני רודף בלילה. ולא שואלים אותך לחכמתך הגדולה. ושיהיה שקט. זה אתה, שאול? אתה שמשאיר פצועים בשדה להציל את נשמתך הסרוחה והמחורבנת? מחר תראה את האחרים בורחים ואתה תישאר שם עם בטן פתוחה! – דיבור אכזרי יורד חדרי־לב כמאכלת רוטשת. אז תשתקו. קאקערס! גידי מזיע, משולהב, ניחר, יודע שעבר גבולות, אך מעֵבר יכולת היעצר. מתרוצץ ממקום למקום בדחיפה, בהתמד כקפיץ שחרג ממסגרתו. מוֹטה וברזילי יושבים מחשים אצל הבקתה. שתיקה תלויה על כל השטח, שבתוך כלום הפך והיה מיתחם מוגן, אלה ואלה מנסים להסתדר מאחורי תלי עפר, או בתלם של כלום, וצומחת ומלבלבת, כנגד גידי וכנגד הכל, הרגשה נכזבת ורעת־לב, ואין טוב לאדם עתה אלא הירגן ורטוֹן והטל מרה בכל. מה אתה רץ? מנסה מוֹטה פעם, אבל הלה אינו יכול אחרת. אין אתים ולא מעדרים, ולא אוֹכל ולא בגד, ולא טעם לכלום, והוא רץ. אך שוכבים, עייפות מבצבצת מכל נקבי העור. אלה ואלה מגיעים מצח בעפר, נושמים עפר, וקצת חום אדמות, ודוממים תחתיהם. אלה ואלה תומכים סנטרם בכפותיהם, יושבים צנופים ומציצים מזרחה. מעמיקים במצולות האפלה המתגרענת, התוגה היורדת צעיפים־צעיפים, על שלשלת גבעות מצטרפות לקו־אופק אחד, שאחת מכולן היתה פעם צקלג. מי דובר? לא. רק רטינה היא, חריקת אברים לאים, בהתהפך גוף למצוא מנוח. אפיסת כוחות. גניחה עלובה, מצֵרה כיולדה. שוכבים צפופים למדי, אך מרירות מפרידה ודברים שנאמרו יותר מדי. וגידי עודו מסתובב אחת הנה ואחת הנה, ואינו מוצא גם דיבור אחד לרפא, גם לא מלה אחת, אפילו מכבר חש כי מוּשׂם עליו לומר גם אחרת. לבסוף הוא צונח קרוב אצל מוֹטה וברזילי, אבל לא במגע אִתם, לא אצל איש, לבדו, צונח ויושב על כרעיו וחובק בזרועותיו את ברכיו, ונשימותיו מפרפרות לא סדורות. מי בא? הו, זה קובי. איפה היית כל הזמן, קובי? גבה־קומה ובהיר־שׂיער. ‘הייתי בזחל. – הוא אומר לא־בקול. – וירדתי.’ ועוד הוא אומר: ‘כעת תאכל משהו.’ וככה הוא אומר, עד שהכל מצוֹתתים אליו. מלווים כל מעשיו. משהו שהיה חסר – מתמלא קצת. והוא עומד, בדממת הערב, וקורע מכסה קופסה, ומוציא מקרבה ואומר עוד: ‘בינתים, נאכל ביסקויט.’ ויוצא ונודד מאיש אל איש, נותן חפיסה לאיש. לזוֹעם, לחורק־השנים, לנעלב, לעלוב, לנשוּך, לעייף, לחלכה. עובר ונותן חפיסה, ואיש־איש פושט ידו ונוטל אין־אומר, ובידיים אותן ידיים שכל היום הזה דבוק בהן ולא רוחץ, מקלפים את מעטה הנייר המדוהן, ולא ממתינים לשום טקס שהוא אלא פוערים ונוגסים ביסקויט ועפר ודם. וקובי בהיר־השׂיער לא נרגע עדיין. שוב הוא פורש וחוזר עם ג’ריקן משכשך פכפוכו, ויוצא ומשוטט עד שמוצא באפלה קופסה ריקנית שהיא, מתעסק קצת במכסה עלה ורדת עד היבּקעוֹ, מערה מים – והכל עוקבים תנועותיו באפלה היורדת – ובמועל אצבע וקומץ עפר מנקה מתון־מתון כעקרת־בית טובה, ומכינה ליעודה – ושב ונודד מאיש לאיש, יוצק ונותן ומזהיר על שולי־הקופסה הפצומים שלא יזיקו, ולא נח עד ששאל מי ומי לסיבוב־שתיה שני, ולא נמצא מַכהה ומסרב. פיצחו ביסקויט נוקשה, שתו מים תפלים קצת ומנופטים, אלא שרטובים כל־צרכם, ובלעו ככל שניתן להיבלע, שכן משהו לא נבלע ולא הפשיר ונשאר בקשיוֹ תקוע בגרון. יש שכובים כרמוּסים, יש רבוצים כבהתנמנמות, ויש מכוססים ביסקויט בשממון. ונעשה ערב יותר ויותר ומחשיך יותר ויותר. ואילו נתמזלנו שם – כי אז… טוב. הולך ונעשה יותר ויותר במימי בריכה צלולה מאפילה. שום יריות. שום נפצים. שום עשן ואין אבק. רק שרטוטים מעוגלים של רכסי־גבעות מסומנים מול שמים שותקים, בלא להבחין בין רחוק וקרוב, רק ריח אדמה מפיגה חומה, ואולי טוב שנידחק עוד קצת יחד, גב אל גב, לבקש קצת חום? – אבל הלז נרתע ממנו. לועסים בשתיקה.

מוֹטה שכבר הציקתהו הישיבה והשתיקה, וביקש כבר פעם ושתים להתחיל בדברים המרובים שיש עמו, והרוח הדוממת לאורך הדרך השוממה, ולרגלי קומץ הבקתות הנטושות מנעתהוּ, מתגבר עתה, ומוצא את קולו העניני, לגוף־מעשה, אותו קול עמוק ולילי כל־כך, ופותח וקושר שיחה עם אותם שנַיִם־שלושה, היושבים אצלו; ומאליו מובן, כי אינו מתכוון אלא לגידי, הרובץ חבוק־ברכיים מן הצד. אבל מקשיבים אליו כל השנים־עשר. וכך הוא אומר: ‘אז לקחו את שני המשלטים.’ ואיש אינו משיבו. אלא באמת אותו גידי שמן הצד: ‘לקחו.’ בן הברוֹתיִם – ‘מתי עזבתם?’ ממשיך מוֹטה לחמם בדרך־כלל את האוירה, על זה אפשר שהשיב גידי בדחיקה כלשהי בכתפיו, אלא שקשה להבחין. לעומת זה עוברת שהות־מה וקולו הצרוד וצרוב מעולם של גידי, חוזר ומנסר, נטול גוון, עד קדרות לאמור: ‘לא נשארו כדורים. והתחילו לברוח.’ דברים שאין כלום מה להוסיף עליהם, אלא רק, אולי, להפוך ולהפוך בהם, וכן, אולי, גם מוּתר היה לתאר לא ברושע כזה. ומוֹטה התקרטע על מושבו והוציא חפיסת סיגריות והצית לעצמו אחת ברכינה שתחַפּה על לבּת־האש, ונטל את החפיסה ושילחה מאיש אל איש באפלולית היורדת, וגם את אוּד הסיגריה שלח אחריה להקיף, והמתין עד שתהל זו מעגל אדום פעוט אחר מעגל אדום פעוט, על הפרצופים החתומים, שארבות עיניהם מלאו אפלה ולחייהם חקוקות בשחור. וכשחזרה לבסוף, ממועכת, לידיו, מצץ מתוכה ואמר לתוך השקט: ‘ולי היה עסק שלם עם ההוא – אמר מוֹטה בשטף – ההוא, מיכיק. חטף כהוגן. פה, ברגל, חטף היטב היטב, צעק נורא, כאבים איומים…’ – ככה התחיל מוֹטה דבריו, אבל השקט מסביבו אינו נמס ואינו מקבל דבריו. נושב כנגדו קטרוג קשה וכללי. מוֹטה מוצץ מן הסיגריה ומסביר וממשיך, כביכול אל ברזילי ואל קובי שאצלו, עד שידעו איך היה הדבר בדיוק. כשראה מה קרה בבור המרגמה (פלצות!) ועמיחי קפץ אל הפצועים הקשים, משך הוא והוציא את מיכיק מן הבור, ומן הצד התגלגל ברזילי הלוּם או מתעלף, עד מאחורי הבקתה, ושם מצא את שמוליק הטבח, נבלה בן נבלה, מרטיט כחתלתול, ועשו שניהם כסא־ידיים והורידו את הפצוע למטה. כעת שקל בדעתו: המצב כזה וכזה, התחמושת כך וכך, הקשר אינו קיים (מישהו באפלה נכוָה ואמר אז: ‘אני…’ ונתהסה מאליו). למעלה פצועים, למטה כך חשב, עדיין מחזיקים מעמד, וצריך, בכל מחיר, ומהר, להחיש תגבורת… והתחילה אז ההפגזה המחודשת… – ‘וברחת.’ אמר מישהו בשקט, עד כי מותר לנהוג כאילו לא נאמר כלום. לא. החליט להרחיק את הפצוע ולחזור למעלה. שבו ושילבו כסא־ידיים, והוליכו אותו. ולא היה שום מקום אחר, אלא הבקתה הבודדת, אותה שעל הדרך, וכשבא שמה, השקיף עד רחוק והג’יפ המקוּוה לא נראה… הנשמה יצאה עד שהגיעו. כל אותה שעה היה המסכן שותת דם כמזרקה, קילוחים־קילוחים, וגונח ומילל, בלי סוף, הלכה לי הרגל, הלכה לי הרגל, ולא הפסיק ואי אפשר היה להרגיע אותו… וכך היה המצב. אבל כשביקש מוֹטה לחזור, התחיל הבחור לבכות שעוזבים אותו, ושלא יעזבו אותו, שלא ישאירו אותו כאן ככה, והתעלף… וגם היה ברור כי אך הוא, מוֹטה מַפנה גבו לחזור, ושמוליק מתנדף בו ברגע – ‘הלא אתם מכירים את הטיפּוּס.’ – מוֹטה סוקר את היושבים סביבו. סיגריות מבליחות ונעתמות. שותקים כשבת דיינים. ‘אני לא מצטדק – סח עתה מוֹטה בזעף – ולפעמים הדברים מתפתחים לא כפי שפיללת. ואינך יכול לשלוט בהם…’ אבל אין נעתר לו ואין איש בא לקראתו. לבדך תשא צלבך. מישהו אמנם מדבר. אבל זה עובדיה, מן הצד, שרוטן ‘קר לי נורא.’ – ומוֹטה נפנה אליו וסוקר אותו וגם אומר: ‘הרי אתה ערום לגמרי.’ – ‘וקר לי,’ מתאונן עובדיה. ‘אמיץ לבו בגיבורים – ערום ינוס ביום ההוא!..’ מבסבס אז מוֹטה, והקול קולו ומנסה לגחך – גיחוך שנותר ערירי ולא מתקבל. מישהו מתרומם ופורק מעל מתניו מטפחת אדומה שהיתה קשורה שם נשכחת, וזה שוב קובי, ועובדיה מכנס בשקיקות כתפיו במטפחת, מבלי לחוש למזלו של פינילה. ‘נו, כן – אמר מוֹטה, ונאומו כבר נראה ארוך מדי, הרבה יותר מדי – החלטתי אז להובילו לקראת הג’יפּ, ידעתי שעליו להגיע בכל רגע, ידעתי ששתי ידי הריקות לא ישנו כלום במשלט, אבל עם תחמושת ועם תגבורת… והבחור שותת דם, וייתכן שמהירות תציל אותו, וכל המרחק בין הבקתה הבודדת ההיא, לבקתות האלה – קילומטר אחד בסך־הכל (באמת? זה הכל?!), ותיארתי לי איך אני מספיק לחזור עם תחמושת ובא אליכם וצועק: “חברים, יש!” ומפנים מהר את הפצועים – תארו לעצמכם – ואנחנו נאחזים מחדש, ודם חדש בעורקינו, ומתחילים להמטיר עליהם – לעזאזל – אתם מבינים!’ – שותקים. וייתכן גם כי אין מקשיב כלל לדבריו. לא ייתכן! ‘ובאמת – ממשיך מוֹטה – רק הגענו הנה, והג’יפּ והזחל באו. מהר־מהר הרקנו מזה אל זה, ושיחררנו את הג’יפּ. אז התחיל הנהג להשתולל, ולא רצה לנסוע בזחל בחושך – החלפתי אותו בקובצ’יק. הוא חזר לריכוז עם מיכיק ושמוּליק, ואני וקובי שבא בזחל עם המוקשים שלו, זזים הנה, ובדיוק התחלנו לרדת – כשראינו אתכם כבר כאן. זהו. ארגזי תחמושת, מוקשים, תיִל, כלי־עבודה, מה לא – ואוכל, ופגזים למרגמה ולפיאט, גם מכשיר־קשר אחר לשייקה, והכל – ותראו! איחרנו בחצי שעה!’ – מדורה רחוקה עלתה אי־שם באופק. הרחק־הרחק. מתגעגעים פתאום הביתה. אלוהים אדירים. הביתה הביתה. לא בתוך כל זה. רק הביתה.

לא נאה לפנות כעת אל גידי ב’נוּ?' אבל ברור כי הלה אינו מגיד דבר רק משום שהוא מרשיע אותך. ברחת, ערקת, הסתלקת. זה דברו. וכל־כך שותקים גם כל השאר. שותקים כאילו רק אתה לבדך נותרת. חימה מצטברת בלבו של מוֹטה מה רוצים ממנו? יחפנים ובלויים וחצי ערומים. ושום דבר של ממש. מה עוד יכול היה לעשות? יום שלם התרוצץ להשיג זחל. וארגזי תחמושת. וכל דבר ודבר! מה לא עשה! ואורי! הה! אורי. אנחנו כל־כך שקועים בשלנו. מי פה זוכר את אורי. מי מדבר עליו. אילו אני זה – גם אותי בתוך שעה היו שוכחים. אם יינצל הבחור ההוא, מיכיק, – המהירות הצילה אותו. טוב בעיניכם שימות, ובלבד שאני אתכם לברוח יחד אחר־כך. שטות נמרצת! אילו רק רבע שעה החזקתם מעמד – הייתי חוזר בידיים מלאות! ולא אצטדק לפניכם. לא מפיכם אני חי. ואיש לא חש בהעדרו. אני אצטרך לכתוב לאביו. לעזאזל. לא מתקבל על הלב. הוא היה רואה ומבין. הכל היה נמהר. ובן־רגע נגמר. מי מדבר? שייקה. איפה היה עד הנה? ‘אני התקשרתי כל הזמן – אומר שייקה – אבל לא קלטו.’ כך הוא וטען ומוסיף מעשה ב’תכפי־גלים', מעשה בפלוני ש’ירד' מאיזה גל, או להיפך ‘עלה’ על איזה גל, ועוד כיוצא באלה דברים לא מעלים ולא מורידים, שמעוררים רק שממון. קטני קטנות. קטני קטנות. שייקה משתתק. לא כל־כך קר, בעצם אפילו חמים למדי. יקוד היום עוד שמור. אבל האדמה הֵצֵנה. תמיד היא שקטה האדמה. מה שאירע קודם על־פניה קילומטר ורבע מכאן – אפס ואין. גמור ושום דבר. אורי. אבא שלו. יכול להתחיל לבכות. אין לו אמא ולא אחים ולא אחיות. רק אבא אחד. בעוד שבוע, אולי, יידע, ואנחנו כבר יודעים. אין לו עוד אורי. ושכחנו את פינילה. מתי זה היה? מי מדבר? ברזילי מדבר, מן הצד, באפלה המצטפפת: ‘כל השאלה היתה של סידורים: כדורים. זה הכל. אילו היו לנו.’ – אַל תתחיל באילו. – עונה לו מישהו, קובי כמדומה – לאן תגיע?' – ‘אבל שיפלו אנשים שנפסיד את המשלט, מפני שלא לקחנו די…’ – עוד אינך רגיל לזה?…' מי זה? היינו־הך. אמת היא כתב אשמה ישן־נושן. שכח להזכיר ענין המכושים: סידורים! אה, מישהו צריך פעם להיתלות בכיכר השוק על הסידורים! אילו יצאו עתה לרדוף אחרינו, מי היה עומד פה בפניהם ובמה? היו פורצים ושוטפים אותנו. והלאה. הלאה ועוד. עד היכן? גם משלט־העץ ריקן. היו עולים במפתיע על הריכוז. על שדה־התעופה המהולל. משתלטים על הכל בהפתעה ובקלי־קלוּת. ואין מתנגד ומניד כנף. הנגב אבוד. כולנו אבודים. מי עומד על דרכם, מי מַשלה את כל הישובים לישון בשקט בלילה? – סבורים שמשמר־קדמי מוצק להם. אנחנו השנים־עשר. האלה שפה. כפי שהם ובמה שיש להם. לא? לעזאזל, מי מדבר? מוֹטה מדבר. מנסה לסַכּם, ולכאורה בינו לבין גידי. אבל חוץ מצרצר אחד שהתחיל מכוון קטרוסו בפריטות דובבות, אין קול אחר אלא ניהומו העמוק של מוֹטה. דברי־שוא. כוחות האויב? המון: פלוגה סדירה אחת; כמאתים או שלוש מאות מקומיים – לפחות! – משוריינים מחלקה, שתי מחלקות נושאי־ברן, סוללת מרגמות כבדות. תחמושת בלי חשבון. כמה שרוצים ועוד. השיטה: צליפה שנתחלפה בהטרדה, שנתחלפה בריכוך וריתוק, כבד ומרוכז. כוחותינו? ידוע: אפס. בלי כלום. בלי נשק נגד־טנקי רחק טווח (מי חשב על שריון!), בלי מיקוש, בלי גידור, בלי כוח נייד להטרדה, גם בלי שוחות ובלי שום סדרי הגנה, ולא, ובכלל לא. זהו. אבידות. לאויב – מי יודע? לנו, שני הרוגים, שלושה פצועים. מרגמה שני אינטש (יעקבסון – נבלה!), חצובת המכונה, מזרנים, כלים, שמיכות, בגדים, גויית אורי. והנה אנחנו כאן.

מי קם? גידי קם. ‘לאן גידי?’ – ‘ככה’. והכוונה – לבדוק אבטחת האגפים. – ‘אני אתך,’ אומר מוֹטה. אבל גידי לא אומר כלום. יוצא שצריך להיגרר אחריו, הוא במקומו ואתה מיותר. עשרה אנשים ומפקדים שנַיִם. ומצב־רוח כזה. צריך להסתלק, אך יגיע הג’יפּ. וגם מה טעם לשכיבה כאן? ואוכל לא אכלו מאתמול. רק ביסקויט ומים (ומי אשם?) יוצאים ופוסעים. האברים כולם גונחים, חלודים מעייפות. לא רק עייפות גם פחד. גם זה שעוד צפוי לבוא, וזה שלא ידוע מה. רובצים ושותקים. רגוזים גם מחטוף תנומה (אסור להניח לזה!). מכרסמים קרביים ולב. וטוב שינוחו ולא יחטטו. שלא ישנאו. שלא יחלידו מאיבה. ‘רעבים?’ שואל מוֹטה את זה שהיה מסומן לרגליו. אבל התשובה באה מעֵבר לו, מאחור: ‘הו־הו!’ – אַברוּם הגדול. וגידי כרוקק לעברו: ‘יופי ברחת! אתה אייזן!’ – למה לך, גידי? די, הנח. אברום הגדול נעלב: ‘מה רצית? שאחכה “להם”?’ די. חדלו. תתחילו כעת לריב? – ‘יופי אתה, אתה יופי!’ מפזם לו גידי וסר מעליו. מישהו מרים ראשו. ‘מה השעה?’ – ‘מוקדם.’ אומר גידי. הלא אנשים אחים אנחנו, האין זאת? אִמרוּ, חברים, האין זאת? ‘ומה יהיה כעת?’ שואל מישהו כשבאים אליו. צ’יבי. ‘מחכים להוראות.’ סותם מוֹטה בעומק קולו הלילי. – ‘נשארים כאן?’ – ‘לא ידוע. מחכים.’ – ‘טפשות.’ אמר צ’יבי. זהו. כאן הכל חכמים. – ‘אנחנו חוזרים לשם.’ אמר אז גידי בחישוק־שינים. כמתוך בולמוס־פתע. ‘לאן? לצקלג? השתגעת?’ – ‘כן. השתגעתי. אלא מה? השתגעתם לברוח, תשתגעו לחזור. אלא מה? שגמרו אתנו – שגמרנו אתם?’ – ‘עוד הלילה?’ – ‘למה לא!’ להכעיס, לגזול מנוחה, לעורר מצפון, לענוש. ‘נצטייד ונחזור.’ אומר גידי שישמעו. – ‘מה אתה סח?’ קר בעצמות לשמוע. שלא ידבר אלינו ככה. הגידו לו שלא יתחכם. שלא ידבר דברים כאלה. סתם להרגיז. את מי הוא מרגיז! שלא ידבר! שישתוק, הגידו לו! ‘מחכים להוראות.’ חוזר מוֹטה אל ניסוחו המתון, הלא־מחייב. – ‘וצריך למַקש להם שם את כל הדרכים.’ ממשיך גידי. הוא מטורף. משהו עקץ אותו. הדיבוק נכנס בו. מה הדבורים האלה. ואולי צודק? בעצם הלילה הזה! שלושה־ארבעה אנשים. קצת מוקשים. פה ושם, ואצל הבקתה הכפולה למטה, על המצוק ההוא למעלה – בהלה תפול שם לבוקר! מי? קובי. מסכן קובי. מי עוד? גידי עצמו. נראה אם רק מדבר או גם יוצא! ונראה שייצא מוֹטה? – אני לא. הו, לא. אלא שלא תהא ברירה. אין לנו ברירה. יש הכל – ולא ברירה. ישאלו מי יוצא, וכולם ישתקו, ייצא שאני אצטרך לקום. כשאף אחד לא. ומה בּני? הוא אידיאליסט? אה, לא, סתם דיבורים, גידי. מכירים בך. הפסדת משלט – ומדגדג לך בקורקבן. שב בנחת, גידי. כמעט חושך. גוָנים אדמדמים אחרונים מעכירים במערב. העמק הוצף זפת דמומה. – ‘אני אומר לכם משהו.’ אומר אז גידי. אַל תאמר. מוטב ותחריש. אַל תאמר לנו כלום. – ‘אתמול – כשיצאנו לשם, לא העליתי על דעתי כמה חשוב הוא המקום ההוא, צקלג, או מה שיהיה, כעת ראיתי: אי־אפשר בלעדיו. מוכרחים לחזור.’ – מה ראית שם? למה מוכרחים? ‘כן’ אמר צ’יבי ביותר ספק מהסכמה. הה, יגיד מישהו: מה אנחנו סוף־סוף: חוטאים? ברחנים? מוגי־לב? או גיבורים שניגפו? שכוחים ומופקרים אנחנו? ראויים לאהבה או לבעיטה? או לא־כלום, ורק חיילים בתוך תמרוני הלוך־ושוב הכרחיים של המאבק הגדול? שטות. מי יודע להגיד. ומה ההבדל, בסופו של דבר? – ‘מזלנו שיצאנו ככה ולא גרוע מזה’. אומר צ’יבי מתוך הרהורים. וכשאומרים מזל אומרים יותר משמינית שבהתגרות במפקדים. ובכן שוב ויכוח? שוב התנצחות? לעזאזל לא. ומה כל השכיבה כאן? למה לא עושים משהו? גידי ומוֹטה קמים והולכים, פוסחים על אחד או שנַיִם, לראות מה בקצה האגף. (אגף! שורה שכובה עלובה!) מי כאן? בּני. והמוטל מנגד – רחמים בודאי. ועדיין ברוגז. כורעים אצלם. ניבטים אל הלילה היורד. אורי. פינילה. לא טוב. והג’ינג’י ועוזי ומה שמו, מיכיק. ברחנו. כלבים מוכים ולא נגמר. ולא גמור. ולמה שוכבים פה. גידי קם. לאן? לא רק פורש הצדה וּמסַלן מימיו. זה מעורר אחרים לזכור את עצמם. וקמים פה ושם ופורשים. להקל בדרך פשוטה על החיים. לנסות לנשום עמוק והיטב. וכשעומדים מסַלנים ככה, תוהים בכוכבים המתרבים, קופצים פתע געגועים. ניצתים פרע. מתנשאים ללא הכיל. אולי אל היותן האחרת של נערות, המַגויעה את הלב. והביתה, הביתה. כוכבים ראשונים.

וחוזרים ויושבים. אנחנו ארבעה ביחד. כך חם יותר. עצוב פחות. יש לנו איש על רעהו דברים, ועם זאת אנחנו חברים. בואו נהיה חברים באמת. חבל שאין משהו יפה להגיד. שיחה יפה, מחשבה נאה. אַל תלמד מן השתיקה על חבורה ביחד. בּני אין מלים בפיו, אבל לבו מלא. אם עוד קצת יישבו יחד, אם לא יירדמו לפתע, אפשר תמס השתיקה להבנה טובה ומיטיבה. לא לדבר על מה שהיה. אַל תחזירו פנים לאחור. שם סדום ועמורה. בואו נדבר על אחרת. בואו נהיה שלא יהיה איש לבדוֹ. שנראה כי זאת שכאן אינה אלא תגרת־מלחמה שלא לנצח תימשך, ופעם תיתם. ואנחנו נישאר, ונצטרך לדעת. אחרת לגמרי לעמוד בעצבות הזו – איש־איש ועצבּוֹ שלו, או להיות כולנו יחד, כולנו זה עם זה. שבו כולכם. אַל תקומו. מה לוחץ עליך? מה היית רוצה אתה? וגם לא זה, כי פצעים ייפתחו. אלא על הדברים שטוב היה אילו היו. וגם לא זה. אלא על דברים פשוטים, נייטרליים, שאין בהם כלום יותר מקצת שביבים למדורת הרעות, שלא תדעך. לא־כלום, זה רק הצרצר. כל־כך פתאום התחיל. ויש גם משהו אחר, נוסף באויר, בכלל, כאילו, אינכם שומעים? אבל זה רחוק מאד. אַל תקומו עוד. שבו והיה ביחד. במה אתם מהרהרים, חברים? בכלום? כולנו על דבר אחד או כל אחד בשלו? מישהו מכולנו צריך להיות בהיר ונדיב, ולהתחיל, פשוט לפתוח. וכולם ייספחו אליו. ויבואו גם השאר, ונהיה פה כולנו, כמו פעם בצריף, בתנועה. אז, מזמן, לפני כמה? האם אתם מרגישים שאני קיים, כמו שאני מרגיש בקיומכם, לא סתם קיום שהוא, אלא קיום־אמת, חלק ממני. אולי אפילו חלק מן הכל כולו. מן העולם. אני שומע את עצמי בכם. וגם בחושך, שם, בחוץ. גם אתם אותי? אם איש לא יתחיל, ואם נרבץ ונרבץ… מדורה רחוקה. בהרים. עושים להם קפה. או ארוחה. המקומיים ההם. מחלקים שלל. מסַפּרים על הגבורות. איך ברחו היאהוד (מקומיים"… ומה אנחנו, איפוא?). טוב. זה בפעם אחרת. האם אני רק נוכח ביניכם, או גם קיים? אני אֶתכם מרגיש בדם. אמת, על דברתי. כשאני תוקע עיני לחשכה, ומביט בה בשתיקה בכל כוח ריכוזי – אני רואה פתאום את עצמי. ואת כל מה שאוֹכל בי. גם אתם? הגידו משהו. רוצים לצחוק קצת? תוכלו? אם אקח כל אחד ואשביע אותו, חבר, על מה אתה? נכון שתאמרו: על כלום? לא חושבים. רק יושבים. עצובים מפני שעיפים. מפני ש… אלף דברים. הניחו לאלף הדברים. בואו דבּרוּ על משהו! דבּרוּ עלי. יש יהודים שאוהבים שידברו עליהם. יש אחרים שאוהבים על אחרים. אבל אנחנו חברים, ונשוחח עלינו, לא עלי ולא עליך, אַל תפחד, על עלינו נשוחח, על מה אנחנו, על איך נוכל פעם להיות, כשנוכל? יש גשר בינינו? או אף לא קשר? אילו הייתי פותח ואומר לכם: אני לא שווה כלום. הייתם מוחים? הייתם מוכיחים לי שלא? ולוּ רק מתוך נימוס וחברוּת? הו. טוב. פתאום אתה תופש: ארבעה נערים צעירים, על עפר פינת הארץ, מלחמה מעמעמת באפקים, ואין יודע מה. אפילו מה בעוד עשר דקות. זה תמצית הכל. ים שחור וחרישי סביב. כלום לא ניכר, ולא יוכל להיות ניכר. גם אין מה שיוּכּר. פשוט אין. ריק. ודי. פלא אם עוד קיים דבר. – ‘מתפלא שהג’יפּ עוד לא חזר.’ – הבהיל בקולו מוֹטה. מוֹטה כאן? קול עמוק ושקט. גם מוֹטה שייך? טוב שמוֹטה פה. הוא חושב על הג’יפּ. הוא בלי אורי. קר ומוטל רטוש. תמונה ברורה לפרטיה מקפיאה את הלב. נכס לכל החיים, ללילות ללא שינה. בואו נשוחח אם מתים לגמרי או… טוב. אני עוצם עיניים. מפסיק לחשוב. מגיף את תריסים. מכבה את האור. צולל־נופל, מטה־מטה, שוקע, לא מגיע לשום מקום. עוד בדרך אירדם. לפני הקרקעית. נורא קטנים. נורא לא תופשים מקום בעולם. ומה היה מוטל עלי לעשות? היה מוטל? אה, הנה אני פה. לא יודע מה. כאילו היה מוטל עלי. או כאילו תיכף (קמים? אַל תקומו עוד!)… שבו בשקט, שאוכל לשקוע לי לבטח. משתעלים. זה עובדיה. מצונן. וערום. שותקים או מקשיבים? למה מקשיבים? מה קרה? כאילו ריחו של המוות. משהו מעציר פועם הלב. הקשיבו היטב. נהימה שהיא באויר. רטינה רטנונית. מה עוול עיוָלתי? על מה מוסר־כליות? על־מה, נוסף לכל, מוסר־כליות? לא. הרהור ממושך, כמופק ממיתר עבה. זִקפוּ אזניים, חברים. יש סרט במכונה? יש כדורים בקני־הרובים? – יש. אבל חצובה אין! טיפש כזה! הלא זה חלק מגופנו, איך יכולת (ואני כבר יותר מדי על ראשו המסכּן!) צמרמורת רתיעה. הה, אין כוח להתחיל. לא כעת, הו, לא כעת. אם מוכרח – שלא כעת. מתקרב ומתקרב וכלום לא ימנע. הנה שם, ברור עד למשש. – ‘אבל זה הג’יפּ!’ קורא אז מוֹטה. ומתרומם על ברכיו. צהלה קורנת ממנו כאילו היה מזמר: עתה בא ישענו. הה, ואנחנו כבר חשבנו מי יודע מה! גם גידי קם. ורחמים מתרומם. הולך להיות נגמר. לא רק הישיבה. גם היום. גם הפרשה. המשכיוּת שהיתה רצופה והגיונית ומשתלשלת בעקיבות. וכאילו הופסד דבר. וקצת. אולי, משום־מה, כמי שנשבר לו הצעצוע שלו. ‘הה, – אומר מוֹטה בחילוץ עצמותיו – השכיבה הזאת חסרת כל טעם. אנחנו נארגן אחרת.’ ככה. דברים של סמכות. של טעם, של ארגון, של ידיעה, של מבט חודר חשכה לכל עביה, ויודע דברים עד בוקר אור. מיד עוברת רינה לאורך כל שורת השכובים, כי כל מה שהיו שכובים ורבוצים ומזועפים עד הנה לא היה אלא חוסר טעם, ושטות נמרצת, וכי כעת יתחיל דבר אחר, ומוּתר לעשות הכל בטרם יתהווה המצב החדש. מיד קמים מתחלצים, מתפהקים, מתנגחים, רפויות בתחילה וזועקות כעבור כלום, הולכת ונעשית המולה של התפרקות, כמי שחזר מן החושך אל האור. וכיון שהותרה ההתאפקות קפצה ודילגה כל הרטינה הנדושה שנסתאבה עד מאוֹס, וכל הזעפים והריגונים הוטלו לכל הרוחות – ועמדה המולה באפלה המתממשת, שלולא משהו מסויג שבה, היתה נראית אפילו המולה עליזה ובריאה, כלאחר פעולה, ואפילו צחוקים ראשונים הזידו, פה ושם, לישר עקוב ולעשות מישור. ואם בא אז מוח עקום אחד, ומנסה לשער, ייסתם לועו בגוש עפר, כאילו יבוא הג’יפּ ואנחנו מוחזרים בריצה לצקלג ההיא – מטיחים לעבר קשקשן מוכה יַלֶפֶת זה חריקות צורמות שכאלה, שהלה לא רק מתחרט על שהתעלל ביד קשה בשארית חיי אדם, וגם במידת היושר והצדק, ובכבשונו של עולם, אלא מתבהל להתנצל ולהצטדק ולהכחיש, אף כי, דווקא עתה, מתגנב חשש שמא אין הוא אלא ההכרח שמונח לך בקיבה, אם תאבה ואם תמאן, כגוש כבד, בכל תהפוכותיה להימלט, ועיווּתי מרדותה שלא להסכים, ובכי מריה שלא ללכת – עם כל זאת גוללים הכל בקללות, וסוכרים פי כל חזוּת קשה. רטינה מתרככת בעקבי מוֹטה: ‘לאן, מוטה? לאן זזים?’ בעגבנות כמעט, – בהדגשה, מכל־מקום כי אותו שואלים ולא את גידי, ואף כי הוא משתמט ברוב כּוָני־חן, ופוטר הכל ברוחב קול ובפסוק במקומו: ‘אוּנוֹ מוֹמֶנטוֹ סיניוֹרִי’ – שפירושו, אך רגע קט, רבותי, – יודעים כי חוזרים אל משלט־העץ. אלא מה? לא יקבלו אותנו עד שנתקן מנוסתנו? – איזו שטות! חוזרים, למשך הלילה לפחות. וצלו של גידי, קודר ועוטה על שפם, אינו מפחיד עוד, נגרר עובר.

עמיחי קפץ מן הג’יפּ, שנתחב פתאום ובא באמצע, בחשכה, ועשה את כל סדר המקום והרגשת רוחות השמים – אחרת, לא ברור איך, כנקודת־מרכז חדשה. ועד שלא פצה פיו, כבר היה מוקף סביבו, אפוף דמויות אפלות. 'מוֹטה? ניחש עמיחי ולא כיון. – ‘דבר בּני כי שומע עבדך.’ משיב מוֹטה דברים שאוזן בוחנת תטעם בהם, כרגיל, שנינה. – ‘זה אתה?’ מדבר עמיחי פרוזה עייפה וקהה, שמזכירה מיד את הג’ינג’י הפצוע, שראשו שותת דם, ואת עוזי הגונח חבוש ידו. ואת אורי, ואת פינילה ואת כל אותם דברים שמישהו כאן כבר כמעט נטל לו והתחיל שוכח. – ‘מה נשמע?’ אמר מוטה קצת אחרת. והלילה נראה פתאום כבד, ומעיק, – ‘אמרו שתחזור מיד לבסיס, ושגידי יקח את החבריה אל משלט־העץ, ויחכו להוראות.’ שומעים ושוקלים את הדברים. יש עתיד. האופק יתבהר. – ‘וזה הכל?’ – ‘זה הכל.’ – אבל היה דבר נוסף. אכן, החשכה פולטת בחטף: ‘ומה עם פינילה?’ ועל זה מעביר עמיחי ידו על פניו ובבלוריתו קשוּית־האבק. ‘הלך’. אמר בסוף נשימה שתוקה. ‘בערב.’ אמר עמיחי. שאלות נוספות לא באות. מתקרטעים מרגל אל רגל. לא טוב שהתחילו בזה. צריך מהר לזוז מכאן ולעזוב. להיות מעשיים. רק מעשיים. רק עושי מעשים. רק נרגנים: ‘עד משלט־העץ? להיסחב!’ מבלי ליחס חשיבות לזה. לרטון ‘עייפים כמו פגרים!’ בודאי, מוֹטה יסע בג’יפּ, ואנחנו נזחל על הארץ. ועוד עם המכונה, ועם המקלעים והרובים והכל. ככה היה נזעם ונרטן אין מלים, בשתיקה מפורשת. אבל מישהו, קשה־תפישה כנראה, רק עתה הבין: ‘הלך?’ אמר גידי – וקולו היה כל־כך עייף מאד, עייף מהיות רגשני בכלום, אבל ככה שעוברת הרגשה לא טובה, שצריך לסלקה מהר, ושיחדלו־נא מזה, ויפסיקו־נא להרגיז. אמנם היו מסוגלים גם להורות לנו לחזור, ולהטילנו צקלגה – והיינו הולכים, ולוּ גם על גחוננו – אך עתה חפשים אנו לרגוז על הכל ורק לרגוז: וכי חולים היו שם לשלוח משאית לקחת אותנו מזה? לא די עשינו היום? הם תמיד בג’יפּים, ואנחנו גם כעת ברגל? אנחנו שסבלנו ומתנו ומסרנו נפשנו! – כך היתה מתמרמרת השתיקה, שכבר חדלה, בעצם, משתיקתה ונעשתה מלמולית, יותר ויותר מפורשת. וגם לא שאול הפעם בראש הטוענים – לפי ששאול איננו כלל כאן. היכן? השד יקחהו. צ’יבי הוא הטוען עתה לכולם. הוא בשם הצדק. למה רשעים נשכרים ולישרים כּשַׂך יְקוּשים. טענות קנוטות שונות, שהן אך התחלת הפורקן. כל מיני רוגז לתיאבון, הצגת עוני לראוָה, קיפוח, עוול ואפליה, שנמצצים כסוכריות חמוצות. והיכן שאול? הו, כאן הנהו. הוא ושנַיִם־שלושה חשוכים אצל הג’יפּ החשך, במעגל פרטי קטן, סביב קובצ’יק הנהג. נהגים לעולם יודעים יותר, ומספרים יותר. קובצ’יק כאן לא בשביל להכביד על הלב, כעמיחי, או לזרוע חרדות, אלא לעסוק בשלום, פשוט בתיגור בסיגריות. חשבונות שונים לו וליעקבסון. אבל סיגריות אמריקאיות אינן צומחות על הקוצים. – ‘לא, הן נופלות מן השמים…’ – מחייך יעקבסון הלז. מה פתאום?! – ממהר קובצ’יק לכסות סתריו, – ‘מה הן עולות: בנזין או שמן?’ חוקר יעקבסון לשיטתו. וקובצ’יק מתכעס. ‘או אולי סיבוב או שנַיִם עם הראזלקס לטייסים? התוַדעוּת, היכרוּת, במחיר קופסה – או מה?…’ – ממשיך יעקבסון. ‘אם אינך רוצה, לא צריך!’ מושך קובצ’יק עצמו. ‘אתה מתחמם מהר!’ מגחך אליו יעקבסון. ‘תן. נמאס לעשן את הזבל הזה. נרגיש עצמנו פעם בני־אדם!’ ואחרי־כן התפוצצה פתאום הברת־צחוק, כנעירת חמור, שנקטעה באחת, ומסתבר שנלחשה שם, במעגל הקטן שסביב הג’יפּ, לחישה אחת שאפילו את קובצ’יק הנהג, למוד כל המעשיות, הרקידה על מושבו, בחיוך מתוק וזימתי, שמעל כל חשכה, ואילו גוש־צל גדול אחד, כמעט ונפל אַפּיים, מעוצם ההנאה.

מוֹטה כבר טיפס ועלה בג’יפּ והיה מזכיר מאד את עצמו ככל הידוע משכבר, ורוח היתה בו פתע כשאמר: ‘הביאו ושימו את כל הכבד כאן – ונעביר לכם למשלט.’ שהצריך מיד תוספת תיקון דחוף להוציא את הנשק האישי מן הכלל האמור. והג’יפּ היה עונה בהברת־פח, על כל הטלה והטלה שהטיחו לתוכו. אך בטרם תפול השתיקה, שבטרם דברי־פרידה אחרונים של מוֹטה, ובטרם תעלה על הדעת מה, קפץ דויד והתישב על כל הכבודה מלמעלה, וגם הסביר בקצרה כי צריך מישהו לפרק ולעזור כשיגיעו למקום. אמצאה מזורזה וחריפה של בחור עז ונמהר, ומה תאמר לו! ‘וגם אני’ זונק עתה יעקבסון במאוחר ומנסה לקפוץ, ואוחזים בו במחילה מכבודו ומורידים אותו, ושלא יפרוץ פרץ, ואם כבר לנסוע – יש קודמים לו שמגיע להם פי אלף. ועלולה לקלוח כעת שלהבת, לולא אותו קובצ’יק הנהג שנמלך ופתר הכל בהזזה חטופה של הג’יפּ, לפני דברי־הפרידה, ולפני קלוֹח השלהבת, והכל היה נגמר בחפזה לא נאה כלל, שוב אילמלא גידי שנתן קולו המרוסק, אותה חריקה ישנה, שמזכירה יותר מכל חירוק האֵת ברצפת הרפת, מדי בוקר כשרוחתת זבל טרי, וצעק לאמור: ‘הי! שמיכות! תביאו שמיכות! ובגדים, חכו, גם בגדים ללבוש…’ ואַברוּם הגדול פרץ וצעק ‘ואוכל, לעזאזל!’ – ‘כן ואוכל!’ צעק גידי – ‘ואת שמוליק נתלה על העץ!’ – לא צריכים אותו.' כפר גידי והוסיף כלפי פנים: ‘אנחנו זזים.’ והחושך ענה מרחוק, בקולו הידוע של מוֹטה: ‘הכל יהיה בסדר!’ נאום מוטה, ונבלעו בחשכה, בדרכים שרק קובצ’יק הנהג יודע, וכבר אין מהם אלא טעם אבק נזרה ושאון פוחת. ‘ימח שמו.’ גנח מישהו כאן, והיה ברור כי אין כוונתו אלא על זה שידע להספיק ולחטוף. אבל גידי נוגד את הברזל בעודו רותח: ‘כמה אנחנו כאן? ברזילי אתה מוליך אותנו – מי שם? בּני? אתה הסוגר. זזנו.’ מבט־חטף לאחור אינו מגלה אלא חשכה, ופס אחרון של בהירות כבה באופק. ומתחילה הליכת־לילה, שתחילתה בין שתים־שלוש הבקתות, המעלות צחנת־עשן רטבובית ישנה־נושנה, שקיימת דחויה אבל בלתי־נימרת, ומרחישה קצת שממון, קצת מוסר־כליות והרבה עגמימוּת אין־פשר, שנָדה לך מאד. ומיד יצאו לשדה אטום־החשכה, הסגור לכל צד. נביחות־כלב רחוקות, באו כמעולם אחר, והן לבדן, אולי, עדות יחידה לקיומו. הולכים בפסיעות גדולות. כל היום כולו רצינו להגיע ולהרויח לנו את הלילה. הרי לך הלילה המיוחל. כל הדיבורים, המריבות, הגניחות הויכוחים, הצחוקים, המזימות, נשתרצו מאחור, ככלים הפוכים וריקניים ואילו השתיקה שמסביב מתחילה ממלטת לקראתך טיפין טיפין שונות, שההליכה ממעכת אותן בנקל. קצת מתנגפים בשיירי התלמים. פעמים נקלעים אל תוך חובו הנרדם של קוץ. ומשיירים אצלו הברת־גידוף חופזת. פעמים גומה מַמעדת את הקרסול, וגורמת דילוג זעף. אבל הכל נגמר מהר, וגולשים במדרון, ומתהווה מאליה שורה אחת, שורה לילית הולכת. אבל אך תם המורד, וחזרו רגבי־שדה, והנשימות נתקצרו במעלה הבא, ונתערערה השורה ונתפוררה, ומישהו כבר היה מנחר לאמור: ‘מי רודף? למה רצים כמו משוגעים!’ מעל קו הרכס הקרוב מסתמנת צללית רבועה, ואליה חותר ברזילי המַשכּוּכי. אבל יוצאת שעה לא קלה, עד שבאים אצלה, והיא אינה כי אם עוד בקתה אחת שוממה כאחרות, ועגומה מאד, ומעבישה כדרכה. ומניחים לה בבדידותה מצחנת העשן המוזנח, ועוברים הלאה. ‘מה הריצה מה?’ טוען מי שטוען, בטרם חוזרת האדמה ונרכּנת, ונפתח מורד אחר, אלא שגזור כולו ומחורץ בכל מיני שרשי ורדיות קטנים, חרדליות של כלום, שקיומם אינו נחוץ לאיש, אלא להרעימך ולהמעידך בלבד. גוררים את הרגלים ברגבים שבין חריץ לחריץ. חרוש חרשו הללו כל פיסת אדמה ישרה. והיכן השביל? למה מתעללים בנו בהליכת מכשולים? יורדים ויורדים, והיקף העולם קטן. זו שממול היא העגלה הגדולה, ומעליה כוכב הציר נעוץ ביצולה של העגלה הקטנה. תביט יותר מדי – תנקוף את חוטמך. הלאה הלאה. בנסיגה. בנסיגה. תנו לי שמיכה ואני מצטנף בחריץ הזה וישן לי. למה דווקא לישון שם, ולא כאן, אדמה ככל האדמות. רכה אולי יותר. מחופה יותר. משא יום ולילה ויום על כתפיך, על שמורות עיניך, ובברכיך. הרובה כבד כספחת מיותר נורא. טוב מכל להטילו הלאה כעצב נבזה נפוץ. בכלל, כל המשחק הזה במלחמות.

תמו מעקשי הערוצים. גוררים את הרגליים בשדה פתוח. שדה שלם חרוש לתוהו: הראש צונח־נופל בעצם ההרהור. בוא נרים ראש ונביט ראש נביט בשמים. הרגליים מאליהן תלכנה ואני אלך בשמים. גם כך אפשר להגיע. שום דבר לא דוחק במיוחד, לא שום סכנה, ואינך אץ להציל. הדרך מתמשכת לה ואינך כפוף לכלום. חירות בתוך עבדות. חזקה על זה שמאחוריך, אם לא נרדם, שלא יתנך לסטות. כשהייתי מנסה לפעמים לעצום עיניים ולהגיע הביתה. כעת אני סומא בכוכבים. העגלה הגדולה הפוכה על־פי קרונה, כאילו לתיקון. ויצולה יוצא שלוח. או כמו דו־אופנית שהתירוה, אחוריה יורדים ויצולה נזרק זקור. היתה לנו פעם כרכרה כזאת. כשעוד היתה לנו שחורקה, שמתה מהרעלה. וזה שמעליה הוא כוכב הציר, וזאת, אם כן, הקסיוֹפיה, טובעת ביוון שביל־החלב. מכאן הוא מתפצל לשני שבילים, מערבה (מזלג הנחלים… הבקתה הכפולה…). קשה להביט בתוך הליכה, הכל מתעופף. וההיא שם, אינה ה’כתר'? ידעתי פעם. כוכבי סתיו. אה, מיד מתחיל מילל בקרבי כמו גוּרי־חתולים. געגועים הביתה. אך הייתי בא, הייתי נופל למיטה אין אומר ואין דברים. ההוא בודאי, כוכב־לכת: גדול, בריא כזה. נוצץ כחול כמצוחצח מחדש. האם יודעים שם מה היה כאן. בנסיגה בנסיגה. חרפה עד העצמות. בנסיגה בנסיגה. אני עייף עייף. הרובה, נחליף להחזיק ככה. אגב, כשנחזור פעם הביתה, לא נכירו עוד. כאילו יצאנו גמדים וחזרנו ענקים אל בית־גמדים? יהיה לנו שם מקום? ותמרלה? ספקות מלוא העולם. הכל על בלימה. במזל. הנה, פינילה. ואורה. בשבילו נגמר בשבילה רק התחיל. גם אתמול היתה הדרך כל־כך ארוכה? היו לו תכניות. אלף דברים. ופתאום כנגד כל רצונו או יכלתו. או שזה נורא לומר כך? כנגד הצדק – בוודאי. למה היה מגיע לו? אין סוף לדרך. (לצדק יש). מה עוד מחכה לנו. ומחר. אין לי כוח. ריבון העולמים עד מתי ההיסחבות הזאת?

הולכים. השורה קצת נפזרה. החשכה קצת נתפשרה, כאילו, ולא קר. ורק מפעם לפעם מעֵין שיח מצטייר אפל פסיעות אחדות ממך, או שמא אדם עומד שם וממתין לך? לא להיעצר לרגע, או לשבת קצת לנוח? הולכים. כבר אין נירים. חוצים שדה דרדרים נמוכים, סתבכניים, מרשרשים. מתעכּרת והולכת רוחך, מתבּהמת והולכת. רשרש ועבור, דוש ועבור, לעולם־לעולם לא ייקץ. מי זה החטוטרן הלז מלפנים? מי כאן מכתף תרמיל כבד על גבו? תראו, הלא זה שייקה קטינא, ומכשיר־השידור עליו – ‘שייקה? למה לא שמת בג’יפּ’ – ‘לא יצא – מתנצל הנער – היה כבר צפוף שם… אז…’ – ‘ויש לך עוד כוח לסחוב?’ – ‘סוחבים’. אה, שוטה, בידיך כרית לך בור, למה עוררת אותו, כעת חובתך לומר ‘תן־הנה’ פשוט ורחב – ולהיות מיד עמוס, עבד מתמוטט למשא. לא, למה דווקא אני (למה הוא?) – זה תפקידו, זה שלו ( שלו? כשלך!). חלוקה היא: כל איש בתפקידו, בלי שום רגשנות. ולא להביט לעברו. – ‘שייקה, אם כבד לך, תן אסחב אני.’ (‘אם כבד’ – טוב עקום על תנאי – איש רע!) – ‘בוא יחד…’ אומר שייקה במאמץ, ובאנקה נמלטת, ומוסר רצועה אחת לרפי ובשניה הוא נאחז, ומאַזנים את הבדלי הגובה ומעיינים את האחיזה והולכים שניהם יחדיו. אלא שנותר מזדנב אצלך ניגון פסול אחד, שמבריחים אותו בגידוף. אולי כשנעלה על גב הרכס הזה תתגלה כבר מנוכח צלליתו הגבנונית של משלט־העץ, ורק עוד עמק הואדי הגדול יישאר למאמץ אחרון. חוזרים חוזרים. נסוגים, מכל הדברים שבעולם – נסוגים. נבעטנו! כל פסיעה בחזרה מקטינה את שטחי הנגב, מרבד שדות ענקיים מתקפלים ונגולים אחרי עקבותינו. אבל אנחנו כל־כך שקועים בצרות שלנו – שלא חלים ולא מרגישים את המלחמה עצמה. בממדיה הגדולים האמיתיים. חיי וּויכוחי עם האנשים – מאפילים על כל הנגב. אומר גידי, מכוּוץ ושותק, אל חובו. הפקרנו ארץ וברחנו – ולא־כלום. רוטנים על אוכל, על עייפות, על דרך ארוכה, ואני בכלל, ולא על ההפסד. אבל… התחמושת נגמרה, נשארנו ריקים! עוד חצי שעה אילו התעקשנו… אני מתפקע! הזחל היה מגיע, החושך היה יורד והיינו, אולי… לכל הרוחות! ולמה אני לוקח הכל על ראשי! ומוֹטה הזה! מה תריסר בחורים בידיים ריקות היו יכולים לעשות כנגד שטף מאות חמושים ומשוריינים… הגידו אדרבא: שיקום מי שיודע: מה? והנורא הוא שזה לא מידי איש! מידי מי? שזה מעצמו, שכולו הכרח ואין מנוֹס! ובכל־זאת לעזאזל, למה ברחנו? מי אנחנו, שיש לנו רשות לברוח? יותר חשובים מעמידה על מקומנו, יותר מהחזקת משלט? – מי שיער שכל־כך כאלה מין כל־אחד־לנפשו אנחנו! ואיזו ואיזו משמעת, ואיזו וַכּחנוּת ונרגנוּת, וחשדנוּת ו… או שאני מפריז ומשמיץ? היכן אנחנו? – או שאני מתוך עייפות… אך עוצם עיניים ומיד הפגזים הנוראים ואורי המרוטש ש… תמיד אני לבדי. תמיד אחריות. לכולם מוּתר כל מיני דברים – ועלי… מי זה? נשא רפי עיניו – כי יד התערבה פתאום באזנו של המכשיר התלוי ברצועותיו לכאן ולכאן, וקול אמר בפשטות כך: ‘תנו רגע הנה’. והתערב ועירב כוחו, והגביה את המכשיר הזה בלא מאמץ כאילו היה דליל־נוצה, ותלאוֹ ברצועה אחת על כתפו, משל היה זה אַקוֹרדיוֹן של שעשוע, וגיחך ואמר אליהם: ‘שלום עליכם! מה אתם מסתכלים ככה?’ – והידיים כל־כך נשמו לרווחה, והגב כל־כך נחלץ מצרה, והעורף מעקמימות, עד שאין מוצאים מלה לומר לו, אלא לאחר שהות־מה, ככה: ‘עליכם השלום, קובי.’ ומוזר אפילו מחייכים אליו. ומעל גב הגבעה רואים באמת את הצללית המדובשת של משלט־העץ. כבר עולים על סוללת הרכבת הנושנה, רגבי חצץ, נתיבה מַלבנת, כמו כביש מוליך למקום שהוא, אולי הביתה, ויורדים. וגידי כעת אל קובי: ‘נצא למקש להם?’ – וקובי: ‘נצא למה לא.’ – ‘כמה דרושים לך? אנשים.?’ – ‘ארבעה יספיקו!’ – ואחר־כך: ‘לבקתה הכפולה ההיא, וקצת סביבה, שיהיה להם שמח.’ הה, נראה להם. הם לא נפטרו ממנו. כל עוד אני חי – לא. רכס הגבעות ממול. דבשת המשלט מופרשת בבירור. הרהור־זוָעה לכהרף: ואם הקדימו הם ותפשו את הגבעה! ומתגרש מהר. נושמים עמוק אויר־לילה לא־צונן, אבל קצת לח. עם ריח טַיוּן. כאילו באמת לא נורא. צעדים מתקרבים. מי זה? בּני. ‘תן קצת לי.’ אומר בּני לקובי ומושיט ידיים. קובי מנער כתפו ונחלץ מן הרצועה. ובּני מתכתף בה, משתהה רגע ליתן לשורה לעבור על פניו ולתפוש מקומו במאסף. עתה נוטש ברזילי, המַנחה את ההליכה, את תלמי המכוניות שבהם אחז, ונוטל קו ישר אל התל, ונכנסים מיד אל מירפש קוצים עד מתניים טלולים כולם וריח אבק רטוב, ויש מקום שהללו, מתגבהים עד כתף, חתכניים ופוצעניים, ומתגרה בלב גירוי מתוק־חריף: אבדנו, לא נגיע לעולם, והרגליים מוחות על אבדן השביל הישר שאין צורך כשהולכים בו בתבונת הצגת כף־רגל – אבל יצר הרפתקנות מתעורר לדעת בסקרנות איך ייגמר זה – ונעשה חם בבת־אחת, עד פרוץ זיעה. ברזילי מעקם ויורד בתלול, ונראה שריחרח שביל שהוא, שמוכרח לרוץ אי־כאן, למטה. ארץ רחבה מסביב. קרקע שלנו. יש לאן לחזור. ולכל הרוחות – לא נתן להם, ועוד ראה יראו! מדשדשים בצל חומת גבעת האפלה, שראשה בשמים. צפרדעים מקרדעות. שלוליות הנחל המעופשות. קנה וסוּף. כורעים לרגע, ברזילי יוצא לבקש מעבר בחרבה. שתיקה בצל חומת־הגבעות האפלה. העייפות אומרת שירה וגם הצפרדעים. אבל הן אהבה. הסתובבות חבוקה במתני נערה גמישה. רשרוש בגדיה, והרוֹךְ הנלהב שמתחתיהם. בשקט הלילה החם. תירדם כאן. ערפל רפיפות וטשטוש מאוחז שכרון. קושבים לצפרדעים. לרחש הסוּף לריח עיפוש המים. לנגינת יתושים דקים. חריפות טַיוּנית. רעד עייפות בברכיים. ברזילי חוזר פתאום, זר מאוד אפילו מרושע משהו, וקמים בלא חמדה לקולו, ויורדים כסהרורים, וכאחוזים בחבל, בגדת הנחל. הכל מוגזם מאד, מסובך פי כמה. אבל הרגליים ההולכות נושעות מאליהן. צועדים, לא בטוחים גם בצעד הבא, וכלום אינו באמת. בוססים פתאום בבוץ, מוֹעדים פתאום בחלוקים מגובבים, שמחריקים שירה צדפית, מקפצים מעל שלולית בוהקת מצחקקת, שמתחשק לגחון וללקק מעל אספקלרית פניה לולא ריחה המעפיש, ולולא צורך גחינה הוא, מוֹעדים לבור פתאום, וכבר מטפסים בגדה השניה, אצבע הזרם החזק חתרה כאן חריץ, הגדה שממול נראית נבצרת, מאוּימת. אלא שבלא דעת איך, ובזה אחר זה, גוששים ועולים, בוקעים שיחים שהם (והלא היתה איזו דרך טובה מזו?), ומטפסים במעלה התכוף, והנחל נשאר חצוי כמתוך חלום. החושך מלמעלה רוטט אף הוא כמתוך חלום. השמים כבר ישנים. מעגלים שתוקיים פורחים, וחודרים לאזניים כצלצולי אין־שמע, גדולים ומחוגיים. הולכים ומטפסים ביגיעה. מעלה תלול ונישפה. אבנים משתמטות. מסדה. ריחו של התל, אדמת־סיד, קדומים. אחד מעד וקרס על ברכיו, וקם בבהלה כמתוך חלום מוּשבּת. הנשימות מתקצרות, נעתקות. פוערים פה לשאוף אויר. גוששים בידיים. נתמכים ברובה, באגודות עשבים. נשגב ממנו המעלה. פעימות לב מתגעש. פטישיות. לא להיעצר. אם תיעצר – תפול, למטה־למטה בזעקה. כוח ההֶתמֵד לבדו – אינו מספיק. להתאמץ נוספות. הר שראשו בשמים. ואולי להפוך ולרדת בריצת הפקר. החיך יבש. נשימות מחרחרות. רחמנות, בני־אדם, מה עוד מוּנה לנו. מה שיהיה, נילחם. תהום מטושטשה היכן שהוא, וכברת־ארץ לא מסוימת, ולא מוסבר איך אירע ואתה פתאום במעגל אחד שכולם בו, צללים מתנשפים, וזה כנראה הסוף, ואין עוד הלאה, ואחד כבר צונח ארצה. ושני צונח, וכולם צונחים בכה ובכה, והכל מתערבל בנחשול צונח, משתטח, מתרדד, דבק לאדמה, שעוֹנה לך, כעת, בפעימות מוחשות – כאילו לבה שלה בחוּבּה, מכה אל לבך בחוּבּך. והלילה מבליע מחריש מסביב.

 

פרק תשעה־עשר    🔗

גחלת לא־דועכת שלחשה זה כמה סרבנית ומדריכה מנוח, נתעוררה לבסוף ונתלקחה, ומעוּנה הכרת־חובה קם גידי והתרומם עד שישב זקוף ותמוך בידו. רגע אחד אין דבר נתפש והאדמה מסיתה לחזור וליפול אל חוּבּה. ואחר־כך צף ומסתמן העץ הגדול במקומו וגולת־נופו האפלה שוֹחה על מעגל אפל שבעתים מתחתיו. ואחר־כך מתחילה נתפשת דממה גדולה, הומיה כמתוך קונכיה כבירה וריקנית, שמוסיפה וצוללת, ומסתבר על פניה רחש עמום, מצולק שלשלות דקיקות של צרצרים, שבדרך־כלל, ולא שום אחד מסוים, עד כי פושה בך הרגשת עולם נטוש ואכזב, שלחינם כל שפעת הכוכבים סביב, ומרחקיו הקיציים עד אין־חופים – ומתפקחים אז יותר, ומתעבים טעם פגול, והגב דביק מזיעה מתעורר להזכיר קיומו הדוחה, וגם בדידות צובטנית מתפרשת והולכת, עד כי לא מובן, כיצד, כפועל יוצא, מתחככת מן הגרוֹן החרוך מאד, נהימה פסולה שבסופה היא מתממשת ודובבת מלים מפורשות כדלהלן: ‘אז טוב. קומו ונתחיל להסתדר.’ – שמעידות על האיחזוּת במציאות, על קימה גונחת על רגליים, ועל וַדאוּת בקיומם הלא־מוּכח של כתריסר אנשים, שמוטים כולם באשר נפלו ואשר כל מפלת הפגרים שלהם, כאילו דבר לא שמעו, לא תצלח ולא תעלה בידיהם, ולא יתחמקו מחובתם, לקום ולהציב אבטחות ותצפיות, ולהתפזר כיאות, וטוב שלא יאריכו בהעמדת־פנים, בכל משחקי ההשתמטויות שהן – ויקומו־נא הנוגעים בדבר ויעשו. שקט אדיר ועמוק ומצורצר. אין שביב אור מאופק עד אופק. עודנו רחוקים מכל חוף. כנגד זה פרו הכוכבים ורבו ועצמו מאד – יוקדים כולם בתאוה. מי ישקני ספל קפה רותח! לשתות, להפקיד הכל בידי בחור טוב, איזה שיהיה, להתעטף בשמיכה מעֵבר לראש, להפזיל מבט של כלום אל כוכבי השמים, ולהסתלק עד קרקעית העולם. העיניים גורסות חול. הה, ובכן, שוב במשלט־העץ. הרי לך משלט־העץ האהוב! הצפרדעים שלמטה, והכוכבים שלמעלה. אפשר גם לחלוץ את הנעלים וללכת יחף. השבילים מוכרים לרגל ומפונים מקוצים. ותנשום לה הרגל המסכנה. תראו תראו איך שנשארנו יחפים וערומים – אין לנו כלום. ובזו ההכרה הריקה מנכסים חזר גידי אל המעגל, שכבר התחיל תופח וזע ומעלה בועי־חיים, אף כי נצטנף בבואו של גידי והקריש לצלוֹ, כאפרוחים מפני הנץ. אהה, כעת נוחרד מרבצנו, זה יישלח לקושש עצים, וזה למצוא ג’ריקן מים, וזה לשמור שמירות, והוא עלול להיות בן־אביך דווקא, אם לא תספיק להיעלם, להיטשטש, להתמעט, לצאת מתחום הישג־ידו, שייתפש יתוֹם אחר תחתיך. וכדי כך היתה ההתכווצות ניכרת, שגידי מעוות שפתיו לחיוך, ובא להתרצות ולקנות לב ולא להרתיע, כדבּר איש אל רעהו, בדברים כהווייתם, ובמתק קול עורב: תבינו, אין לנו לא מזרן לא שמיכה, לא כותונת ולא ג’ריקן של מים. הכל נותר שם הפקר, שלל לשחורים. ומסתבר כי אין דברים אלה יורדם כּטל דווקא על הלבבות. ואדרבא, משמע הדברים, כי מישהו יהיה חייב לקום ולצאת ולעשות משהו, ועד שלא ייתפש פלוני – המשכיל אַל ייצא מנרתיקו. ואילו לאחר שישתלח המשתלח אפשר יהיה לשמוע נאומים ביתר שים־לב, ואולי אף לשלב הערות בשולי דברים. לא נותר לפני גידי אלא להמשיך בתיאור הדברים שבדרך־כלל, כאילו יש מישהו שאינו יודע הכל מבלעדיו. הה, מי פילל שובנו ככה למחרת צאתנו! חזרנו וגבול הארץ חזר עמנו, והעורף חזר והיה חזית. ואילו המקום הזה, כיוָן שנתפנה להיות עורף עמוק – נקה ניקו אותו, כיתה שתים הידועה, את הסירים, את כלי־האוכל, את המזרנים – הכל בכל הלך. וטוב אם נשוטט בשוחות ובין השוחות שמא תזדמן מציאה עד בוא הג’יפ. מי זה כאן? אַברוּם? ואתה, עובדיה? קומו. ואחריהם נתפשו חיים ונחום ונשלחו אל עמדה שש, ואת יעקבסון העלתה ידו ואת שאול הגלה לעמדה שתים, והיתה הרווחה לנותרים וניצל להם עורם. מעתה אין עוד כלום מעכב, וטוב אשר יבוא כבר הג’יפ.

ואמנם קול גרגורו הנה זה בא. ודרכו החשכה, המוּכּרה על כל גוֹני שינויי הקול, לא היתה בודדה מבלי שותפים קשובים. כעת הוא מקיף את הבקתה במעלה התל, וכעת הוא חוגר כוח לעלות; השפלה זו של יבּוּבוֹ היא האטה בשל התעלה, שצריך פעם לסתמה בנקיפת־מעדר אחת או שתים, וכעת ירים קולו ויפרוץ היישר לכאן. אכן עד שלא הדמים הג’יפ כבר היה דויד מגחך אליהם בשינים לבנות, וקובצ’יק הנהג פיהק וקילל את החשכה, וקילל את החשכה ופיהק חליפות. – ‘אז איך החיים אצלנו?’ התבדח דויד לכל עבר. וזה דווקא הזכיר, פתאום, את כל הנורא שכבר מזמן לא הבטנו לעברו. ‘הבאנו אוצרות!’ הוסיף דויד לפטפט, והתחיל פורק עצמו ארצה. ‘איפה גידי – איפה הסַבּלים? ותיכף נאכל וגם נשתה ונעשה חיים!’ – ‘כן?’ פרץ אַברוּם את המעגל המסויג ומחריש לעומת הרמז על סַבּלים, וגם נלכד: ‘שים יד כאן – פקד עליו דויד – והוֹפּלָה! בּני? קח את החתיכה שלך – ובואו כולכם, קחו את הפֶּקְלַךְ שלכם, לפני שאני משליך.’ ריח מרחקים הביא דויד עמו. ריח מעורר תקוות ובריאות. וניגשים הכל לפירוק מזורז בחפץ־לב. ארגזי תחמושת שאינם מעניינים איש (לפני שעתים! והיינו כעת פגרים מתים), ורק גידי נלבט סביבם כזבוב לכוד. מזרנים – אין. הודיע דויד. אבל שמיכות הביא ככל שהצליח לסחוב. פשוט עבר באהלים ובצריפים ומשך מכל המיטות, כי עד שתמצא את האפסנאי ועד שיתחיל זה לחַשב חשבונות ולכתבב טפסים – עבר וסחב שמיכות, ואיש לא כיהה בידו, פרט לפלוני, קצינוֹן עם פס, שהתחיל לשאול וחדל מיד כשהסביר לו דויד ש’עושים חיטוי' ונכנע מיד. שיתעסקו הם עם האפסנאי שלהם, ואם יהיה להם קר, שיתכסו זה בזה, הבנים בבנות, הוא עצמו מוכן להתחלף. שמח אצלם ימח־שמם. אולי אפילו יציגו שם סרט. ‘סרג’נט יורק’ נדמה לו. (מישהו ראה?) הנה לכם השמיכות. וגם כמה חולצות יש. אמר דויד, ופרשׂ לראוָה בזו אחר זו חולצות טבועות היטב בעובש זיעת זרים, המעיד כמאה עדים על שנמשוּ בערמה מארגז הכביסה הצוֹאָה, ואחת־אחת הטילן לרגלי המעגל שהיה מקבל הנאה יותר ויותר. והנה קופסות הבשר – אמר דויד – כמה שיכולתי לסחוב. השד יקח אותם קמצנים. אבל לא היה לחם מוכן – אוירון לא הגיע, או שהנחתום נפל לתנור ונשרף, בקצרה: יש מַציות, אותן הנוקשות, הביסקויטים, מַשׂטמת החיך והשינים. הו, והנה המעיל שאמרתי לכם – מצאתי שם, לא־של־אף־אחד – מי רוצה? יהיה בשבילי. ואחר־כך הורידו ג’ריקן מים פקוק באגודת עשב שעדיין סבך שרשים עליה מאוחזים באדמה רטבובית, בוצית כמעט, וסיר מפויח, משחיר ידיים ומתחת המושב חיטט דויד והעלה חפיסת עלי־תה, וקופסת־סוכר ארוזה בחטף, ובלומה בצרור נייר. ‘יהיה תה – אמר דויד – ונעשה חיים!’ וגם ארבעה ספלים הביא. יותר לא היו בצריף ההוא. הוסיף דויד בהתפעלות ושיקשק בצמידיהם. הרי שאם תלקטו עוד כמה קופסות־מיץ ריקניות, מן המושלכות פה ושם, ואם מישהו – והוא עצמו מוכן לזה – ישתה ישר מן הסיר – יספיק איך־שהוא. ויש גם קופסה ריבּה. סמכו עלי! נאכל בשר, נמרח ריבה ונעשף כּיף! מה עוד? מצב־הרוח שם? ככה־ככה. בצריף המרפאה השכיבו את פינילה, והולכים על קצה האצבעות. מסַפּר דויד, שותפו של פינילה. ועם הבנות אי־אפשר בכלל לדבר מלה. ראו אותי והתחילו לילל, פחד. לא לטיפות ולא נשיקות. וכל ‘הגדולים’ יושבים להם סגורים בחדר, ועשן מן החלונות כמו בשריפה. כן, וסחבתי סיגריות. איפה הן, קובצ’יק. מזופת להם. וגם את הסרט, אולי, לא יציגו בסוף. שיביאו אותו הנה. ‘סרג’נט יורק’ – (מי ראה?) – הדֶגים ההם: לא לנו ולא להם! כן, וגידי – מוֹטה אמר שתשב תיכף בג’יפ ותרד אליהם. – התיעצות החכמים. וזהו. גידי, אמנם, התקין עצמו מיד לדרך, יִשב את כובעו על ראשו, כיפתר כפתור בחולצתו ואת מכנסיו היטיב על מתניו, ורצה לומר, לפי כמה רמזים, דברי־פרידה אחדים, אבל נמלך ונטל את מלוא שלטונו וסמכויותיו ומסרן לידי ברזילי, נוכח אלוהים ואנשים, וגם מילמל מעֵין התנצלות, כי הוא כבר לא ימתין לאוכל, וקודם יסע לראות מה, ושלא יחכו לו, ושהוא ישתדל להקדים לחזור, ובכלל, ככה – לא ידע גידי כיצד לסיים – והושיב עצמו במושב הג’יפ, ובטרם יצאו הצית קובצ’יק סיגריה, ורחש לבו דבר טוב, ונתן גם לגידי אחת. ופניו של גידי היו מצוררות כאגרוף, והמתין עד ששאב מחָפנוֹ אש, פנים קטנות ומצהיבות, מנהיג הנסיגה, אין תואר ומראה, סתם בחוּרצ’יק אחד, נוד מארץ – והג’יפ גירגר קולו ונשתלח במדרון, על כל דרגות קולו הידועות לפרטיהן.

מוטב. מוטב. צ’יבי נחלץ אז מן האפלה ובא להעלות אש בזרדים, בתוך אותה מחפורת טובה וישנה, המחוּפה מרוח מזרח, קומם הריסות אבני המערכה, שפת את הסיר המפויח, ובסיועו של רפי פיכפך לתוכו מים מן הג’ריקן הפקוק באגודת־עשב מבויצת וריחנית, ומתוך ערימת הזרדים המגובבת זה מכבר רעצו להם כפיסים, וצ’יבי גחן והצית בגביע אגרוף, והמתין עד שתיאָחז האש כראוי, והגישה למוקד, אל קומץ עשב יבש שהעלה סליל עשן לבנבן, וניפצץ קצת כה וכה, והתלבּה, ומיד פירנס ביד זריזה ובקיאה כדי שיתלקח, והגיש לו כל נתח טוב מן היבש והפריר והקל לאיכּוּל, וכל אותה שעה משריק לו צ’יבי זמר פולחן מעוּבּה בשפתיו, וכמו תמיד מישהו כבר משתופף על קופסות הבשר לפוֹקחן – הלא הוא בּני, בעל אולר אלף להב ואחד. ומיד כשמתנוססת אש צהבהבה צמודה לתחתית הסיר ומנוהלת בטוּב־טעם, מתלקטים הכל ובאים סביבה. מקצתם אורים ומרביתם אפלים. והרעב היה מקרקש יפה במעיים. וכבר אבר ואבר לאֶה עד החלדה. סחוט ומסוחט. ומאחור באו אז צעדים גדולים וכבדים, וזה אַברוּם שריח סעודה מתוקנת ועשן המדורה באו באפו, והוליכוהו שבי, ומישהו באפלה מנסה לשחר לו חינוך, והלה מתקרטע לכאן ולכאן ואינו מקבל עליו כלום – דרוך מוכן לטרף. בניחותא גדולה שף דויד ומקציע לו ענף באולרו הנוצץ, להיות לו חידוד או שפּוּד לחיטוט בקופסת הבשר. ויש כבר מישהו שעובר מאיש לאיש ומחלק חפיסות מציוֹת והוא בהיר־שיער, שצונח לו בעלות המדורה נוגה־נגד, ומצטבע קלוֹת אדום. אחד נטפל לו למימי הג’ריקן ומנסה לחלוב לו אל כפות ידיו ולרחוץ מעט. ‘השתגעת? מה אתה שופך!’ נוזף בו הקרוב אליו, ‘קצת לרחוץ,’ מתנצל הלה, אינטליגנט רקוב, עמיחי כנראה, ולא יידע בושת. גם חובש שגיאל ידיו היום בכל מיני דברים ובדם. מילא, לא חשוב. (שקט אדיר סביב!) דברים מזדמזמים סביב המדורה, מבפנים. וכשם שהמדורה הקטנה מפרידה ועגה לה מן החשכה הגדולה שמסביב מעגל מועט של אורה, כך מלמולי הדברים מפרישים להם מעגל אחר מתוך השקט הכללי, המדבּרי. פטפוטי אי־פעוט בלוע אל תוך אוקינוס דממה אין־חופית. אמירות קטנות שלא על־מנת להישמע אלא על־מנת להיאמר. דיבובים זוטים אגוזיים, נפזרים כה וכה, מהם יש להם קולט ומחזיר דבר, ומהם שיוצאים מן התחום אל מעֵבר לו, יוצאים ולא חוזרים, נופלים לברוֹת אותה דממה, המַמתנת שם טורפנית, ונחתפים מיד ואינם. וכל הדיבורים שבעולם יפים וכשרים, ובלבד שלא יהיו באים לתבוע ממך לא עצבים, לא סבלנות ולא השתתפות. מענין לענין ורק לא באותו ענין. טיוטות הרהורים קלים, משובשים כל שיוֹרת ושלכת, מיני ‘שמע אני אומר לך,’ מיני ‘זוז טיפה ותן גם לי.’ מיני ‘תן את זה הנה רגע,’ או ‘מה שם הענינים אצלך,’ וגם לפעמים גיחוכים, והערות שונות של לא חשיבות, על מזונות בכלל, על ‘בשר כשר’, על משקאות בכלל, על ספל קפה. על בחורים שאמרו אמירה נאה, ועל בחורות שיכולות, כשרוצות, לקבל פני חיילים חוזרים מן הקרב, במאכל ובמשקה ובעין טובה, וביד מרגעת, ובנשיקה או שתים, וגם דיבורים על שום דבר שהוא, ופליטות־פה שלעתים יש להן גם משמעות. ונינוחים יפה, שׂרוּעים כיוָני במסיבתו, מי לאורך צדו, ראשו בעריסת כפיו ומרפקיו באדמה, מי כולו על כרסו, סנטרו באגרופיו וראשו אל המדורה, ויש גם שהתכווצו ברגליים משוּכּלוֹת, ועמיחי נשתרע וראשו על ירך רפי, עוד רגע הקופסות פקוחות, עוד רגע המים מבעבעים, ועד כך מכרסמים בהיסח־יד מַציוֹת נוקשות ופריכות.

‘מי זה? – נתקל ברזילי כשחזר מהביא לשומרים בעמדות מנת פתם, וכמעט רמס גוף אחד שמוט על כרסו, כבוש בקרקע. – מה אתה שוכב ככה?’ – ‘אה. סתם.’ גנח מארץ קולו הממושך של שייקה קטינא, מוטל אין רוח, פסיקוֹן קל שכזה – ‘תשוש?’ – ‘ככה.’ אסף שייקה רוחו ואמר. – ‘תיכף יאכלו!’ רעף לו ברזילי עידוד. ושייקה אמר ‘טוב.’ ברזילי משתהה עוד רגע. מה עושים בו? הוא, אולי, היחיד שלא עצם עין מאז צאתנו, מתי שהוא, ממשלט־העץ הזה. פרק זמן. פיק־ברכיים לזכור איך הועפת אתה פתאום, וכל מחזה הבור. מה אתה יודע על פתאום. אגב, לא יום ששי היום? ‘תבוא אל האש, אל כולם.’ אומר ברזילי אל שייקה וקם ובא אצל המדורה, ועד שירתחו המים, כורע ונוטל מתרמיל־הצד שלו, הנצחי, ספר אחד, קטן ושחור, ועל ברכיו ועל אַמוֹת־ידיו, זוחל כמעט, השתדל להציל ולהגיה אור על הדפים, ובתוך כל הדיבורים המתעופפים מצד אל צד, פרפרי לא־כלום שסביב מדורת־אש, מהם פוסחים מעל ראשו ובהם גם עליו ועל ראשו ובגחוך לא מעט – מפקיע ברזילי עצמו ומבקש פסוקי צקלג, לסַמן ולקרוא באזני הבחורים, ליום ששי. וראשית־כל בדברי־הימים אי־כאן. הנה, פרק ד'. תחילת צקלג בחבל שמעון. בּני שמעון… שלום בנו… ובני משמָע… וכאן: וּלשמעי בנים ששה־עשר ובנות שש ולאֶחיו אין בנים רבים וכל משפחתם לא הרבו עד בני יהודה. כאן. תחרות האוכלוסיה. לבדו ישא בכובד החיכוכים עם פלשתים מיָם ועם בני יהודה מקדם. והם המצליחים באשר יפנו. להם העמקים, להם גולות המים, ורגל בעירם בקמתו, ואת גבולות שדותיו יסיגו באין מַכלים, שמעי הוא הגבר. והלאה: וַישבוּ בבאר־שבע ומוֹלָדה וחצר שועל (בלילה יפשטו לשסות שדות זרים, לשלול צאן ובקר וחמורים, לחמוס את אשר בעיר, ואת אשר בשדה יקחו) וּבבלהה וּבעצם וּבתוֹלָד. וּבבתוּאל וּבחָרמה (תל־אל־מלח?) ובצקלָג. הנה הדבר. על מצולב הדרכים. על שש עינות מים. אלא שהיא, מסתבר, תל־חולייפה, ולא החרבה המסכנה שלנו, לחינם טפלנו לה שם, גבעה מאתים ארבעים וארבע. ואולי זו היא בית־מַרכּבוֹת, או חצר־סוסים, או בית־בִּרְאִי, שעריִם, אחת הערים עד מלוֹך דויד? איזו היא מכל אותם חצרים, גדרות, או חורבות הנפוצים כאן לרוב, והמפה מלאה אותם: עיטם וָעיִן, רימון, ותוֹכן, ועשן ערים חמש. וכל חצריהם אשר סביבות הערים האלה עד בעל. זאת מוֹשבוֹתם והתיחשׂם להם. והרי רשימת הנשיאים השמעוניים, בהיות שמעון יחד: משוֹבָב ויַמלֵך ויוֹשָה בן־אמציה. ויֵהוא בן יוֹשביה בן שׂריה בן עשׂיאֵל. ואֵליוֹעינַי ויעֲקבָה וישׁוחָיָה (הה!) ועשׂיָה ועדיאל וישׂמיאֵל ובנָיָה. וזיזא בן־שִׁפעִי בן־אלון בן־ידָיָה, בן־שִמרי בן־שמעיה (נכבד ומפואר!) אלה הבאים כשמות נשיאים במשפחותם ובית אבותיהם פרצו לרוב. (וכאן פסוקים מופלאים ועסיסיים:) וילכו למבוא גדוֹד עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם. וימצאו מרעה שמן וטוב, והארץ רחבת ידיים ושוקטת ושלֵוָה, כי מן־חָם היושבים שם לפנים. (סתום. אבל הדמיון פורץ, נוף ודרכים. והארץ הרחבה ‘ושוקטת ושלֵוָה’ אה, אלוהים אדירים. בקעת גן־עדן במדבר. ופיתוי הנודד להפוך לפלח.) הרי לך סיפור לסַפּר. ולהלן ההתנגשות עם בני יהודה, ועם העמלקים. על מרעה צאן. על החרמת אהלים, על מכות. והחמש מאות ההולכים להר שׂעיר, מסע בן ישעי. ויכו את שארית הפליטה לעמלק. וישבו שם עד היום הזה. באדום. בהר שׂעיר. (בפטרה?) נורא מעניין! מרחק! וכי פלא שהם עזי־אופי וקשי־עֶברה? הורגי איש באפם ומעקרי שור ברצונם, צעירים רעבתניים, בני־דרור, נודדים גאים, לא מטים שכם לסבול עוֹל אדמה, לא להם הכּוֹת שורש, לא להם הכריס כרס בעמל נמלים, אלא רק לצעוֹת ולצעוֹן ולעבור הלאה, אל גיא ואל מישורי עלעולי הרוחות הפתוחות, ולרעות ולשסות, לבזוֹז, להתעשק ולחשוף שינים צחות בלילות אפלים, צמאי־חמס ונזופי רזון אדמה ותחרוּת שכנים – עד שיהודה דוחקם לבסוף, מן ההרים ומטה, ובא ונאחז תחתיהם בעוז ידו הקשה, ונחלת בני שמעון הופכת חבל יהודה, כי חלק בני יהודה רב מהם. ובין יהודה לפלשתים עוברת צקלג לפלשתים: מבוא השפלה. ואחר־כך נסבים הדברים כי מיד פלשתים עוברת צקלג לדויד ולמלכי יהודה עד היום הזה. והנה באנו אל המקום: שמואל ב', פרק א'. צקלג בשוב דויד מהכות את העמלק. לעולם עמלק לגבול צקלג. וצקלג לגבול הארץ הנושבת. שער הארץ השקטה ובוטחת. את זה אקרא. ‘חבריה, רוצים לשמוע דבר?’ – וכשהכל נפתעים מכניסתו ולא מוצאים רגע דבר להשיבו, מזדקף ברזילי מהשתחוותו, ונועץ אצבע בדף וקורא לפניהם בתוך השתאוּתם אליו:

‘ויהי אחרי מות שאול, ודויד שב מהכות את העמלק, וַישב דויד בצקלג ימים שנַיִם. ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה, מעם שאול, ובגדיו קרועים ואדמה על ראשו. ויהי בבואו אל דויד ויפול ארצה וַיִשתחוּ. ויאמר לו דויד: אי מזה תבוא? ויאמר אליו: ממחנה ישראל נמלטתי. ויאמר אליו דויד: מה היה הדבר? הגד נא לי. ויאמר אשר נס העם מן המלחמה, וגם הרבה נפל מן העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו מתו. ויאמר דויד אל הנער המגיד לו: איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו?…’ - ‘תפסיק לטרחן על הנשמה, עם כל המתים שלך כעת! – קופץ מתפרץ צ’יבי בחרי־אף – די לנו גם בלי זה!’ – ‘אבל…’ מנסה ברזילי, כמי שסטרוהו פתע על ערפו. ‘עזוֹב. לא מעניין.’ – ‘הלא דווקא…’ חוזר ברזילי לטעון, אבל צ’יבי הוא שפוסק עתה: ‘די. האוכל מוכן. הנה הבשר, המים רותחים, בואו נשב לאכול’ – כך הוא אומר ונותן לאיש מנתו, ואל ברזילי הוא פונה וזורק אליו: ‘תאכל קודם ואחר־כך תמצא משהו אחר.’ וזה סוגר בעלבון את הספר, משהה אותו רגע בין כפותיו ומחזירו לכלא תרמיל־הצד. ברזילי כולו כבר דחוי ומדוחה, והכל מסתדרים בנוח, בשילוב־רגליים, בכריעה, בכינוס רגל אחת תחתיו, ונטפלו לקופסות. וצ’יבי נוטל גזיר־עץ ותוחבו לערימת הדשן, ולא מרפה עד שכופה פתיל שלהבת להירום ולהאיר סביב, ונושא עיניו לבדוק את המתפטמים. ‘אתה תאכל – הוא אומר לברזילי – ואל תתחיל להתנפח!’ מי חסר? נשאר פה עוד. – ‘אִכלוּ, חבּוּבּים. בשביל אתמול ובשביל היום.’ – ‘ובשביל מחר.’ אמר מישהו הלצה. יש הנוטלים באצבעותִים שני פלחי מַציות לצבוט בהם קמצי בשר מן הקופסה, ומהדרין נוטלים ומורחים על־פני מַצית אחת שכבת בשר בכוח מַצית אחרת, וגם מהדקים באצבע פה ושם, ומכלים לוּגמה אחר לוּגמה, אבל אניני־הטעם לאחר שנמלכו עם חיכּם, טייחו מירפש ריבה למטה ושכבת בשר מעליה, וכך, נסתבר, מזין יותר, טעים יותר, וגם מקל מאד על הערבּוּב הסופי במעיים. טורחים ומטריחים הרבה אצבעות ושינים, ולסתות, ולשונות, ומיצים ופיקות ושרירים, ורק כעבור מה ניתן להתחיל להתיז דיבורים מבין העיסה העמוסה, קצת לקלל את הבשר הכשר, כרגיל, ולאחל לכל הדתיים להיחנק בו, וקצת להתפלל לאֵל שישלח אל תחת ידנו את הפרצוף המשוקץ שמוּליק הטבּח, הה, יפול־נא לידינו הלז, המזוהם, השרץ הנאלח, בְּאוֹש מצחין ופיגול שומם, גמל מתויש, נבלה בן כלבה, מוכה טחורים, מְרוֹחַ אֶשֶךְ, יַלֶפֶת בוהקת, טמבּל מטומבּל, דג צהוב, זימה תורכית, עפשת מצרית, ועוד, כל מה שתרצה! – ‘למה לא סחבת איזה בצל?’ – מפמפם אַברוּם מתוך עומסו. הגיעו כבר עד תחתית הקופסה והפה היה גוסה משומן ומצחיחוּת המַציות, אבל צ’יבי הנהו כבר, בן־מחמדים, בוחש בתרוָד הספל האחד ומגריש גלים בסיר הגדול, והנה הוא מטיל מלוא חפנו סוכר, באומדנה, לסיר, וחוזר וגורשו בספל ובזרד שהוא, בחוֹש ודרוֹש באזניהם כזאת: מי שכבר יש לו במה – יבוא ויקבל, מי שאין לו ילך ויחפש לו מה. ואכן באים, בשילוח יד, בגהירה קדימה בדידוּי כמחצית אמה להתקרב, הכל ובלבד שלא לקום ולפסוע פסיעה. כל כלי יימלא, וכל לָגין וכל פחית, וכל האצבעות ינושבו למלטן מן היקוד, וכנגד נְתָזים שנוטפים למטה תוססת לה המדורה בנשיפה. וברזילי מתחזק והמשתה אך החל, ויוצא את המעגל המואר, עשיר הצללים והדמויות, לראות, הוא אומר, מה עם שייקה ולמה לא אכל הקטינא. והלה עודנו סרוח באשר היה, מלוא קטנוֹ באדמה. ‘שייקה?’ – ‘אה.’ – ‘לא אכלת?’ – ‘לא.’ – ‘לא רוצה?’ – ‘לא.’ – ‘אי־אפשר! מה לך?’ – ‘כלום.’ – ‘בוא תאכל קצת, תשתה משהו.’ – ‘אחר־כך.’ – ‘לא יישאר.’ – ‘אין דבר.’ – ‘שאביא לך?’ – ‘עוד טיפה לשכב.’ ודמעות בקולו? ברזילי חוזר לקחת בשבילו, אבל צ’יבי מתנפל: ‘אתה כבר אכלת! מה אתה סוחב עוד!’ שעל זה מתבזק לענות בהפיכת סיר הרותחים עליו, אלא שכובש עצמו: ‘שייקה לא קיבל.’ – ‘איפה הפּשפּשוֹן? ראיתי שנשאר אוכל! למה איננו בא?’ – ‘תשוש.’ 'לא סיבה. כולם תשושים. שיבוא ויקבל כמו כולם. שייקלה פייגלה, בוא מוֹתק ותקח “בּיס”! ואין שום מקום לתמהון כשאותו שנקרא כך מופיע אז, אנוס על־פי הדיבור, אל תוך מעגל האור המרצד, גמוד ומדולדל ככלבלב רטוב, ונוטל מה שנותנים בידו, וקודם־כל נצמד אל הספל המהביל בתאוָה שוקקת. וברזילי מצטדד לאפלה, לא בלי שצ’יבי ישגיח וישחר אזנו למוסר: ‘אתה אַל תהיה כזה. וכשאין כוח לעמוד על הרגליים, אַל תבוא לסַפּר איך נסו מן המלחמה, איך ששאול מת, ויונתן מת, ודויד מת, וכולם מתו – מי צריך את זה!’ וברזילי יוצא נזוף, אוסף כתפיו כמפני מכות ומרחיק. והכל טורחים ומתעסקים בקינוח־סעודה, משמע: מבקשים לספג את השמנונית שצימגה את הידיים לאחר שכבר קינחו במכנסים, ובחולצות שהביא דויד, בקצת חול, בקומץ עשב ולא הועילו הרבה, אבל אין כוח לבקש את המשופר ביותר, ומוַתרים, וחדלים מהקפיד ונופלים לאחור, איש על גבו, במקום שבתו, לנשום נשימת־רווחה, לפשט את הרגליים, את הגב ואת הצואר, ולהיאנק מלוא הלב: אח, יה אללה!

שכב על גבך, בן־אדם הבט השמימה ומצא כמה אנו ריקים ומרוקנים, כמה מנוערים מכל וכל. וטוב מזה – אַל תחפש ופטוֹר נפשך מכל וכל. כל שריר בגוף שר מכאוב. בוכה תשישות. והכתפיים. מה כעת? אמצע הלילה או רק ראשיתו? השמים שחורים, נוצצי כוכבים, ולך היה רווח אילו גג מעל הראש, ומיטה וסדיניה, ורחצה באמבטיה, וקצת בית לאדם, וסינר מלבין מגוהץ, ויד נאה… כן, ואם מחר אני מת? המון אורות מהבהבים. לשכב, להביט, לא לראות, לא להרהר, ללכת אחר מאה זנבות הרהורים, ולא ללכת, לא להקשיב, רק לקשוב אל צפרדעי הנחל למטה, ולצרצרים במרחב, ולהד חרדות מבפנים, לא נרגע. מחר. – לעזאזל מחר. לשכב לנוח, לישון. להיעלם. עוד רגע יתגנב אורי ויבוא עלינו מן האופל הזה השותק, קרוע ושותת דם, מרוסק פרצוף ורטוש, וכל הזוָעה כולה מתחילה. הו, לילה משעמם, שכבר ילך. וסוף־סוף יתעוררו אנשים ורק ילכו להם לעבודה במשק. גם אני הרגתי אנשים. טוב, לא כעת. מה לא כעת? הרגת או לא הרגת? הו, עוזב. למה נשתתקו? כבר נרדמו? רק אני לא? איש לא יישן. כולם כמוני. לשכב, לשכוח, לנוח, למצוא דבר פשוט, רגיל, בינוני, ובו להרהר, להסיח את הדעת. לנקות את המכונה, לפרק ולנקות. לא, לא לא. לא־כלום, אני שונא את המלחמה. את המלחמות. כל מלחמות שהן. כל המלחמות טינופת. אני אומר לכם. אַל תלכו, בחורים, למלחמות. תשמעו לי. לא תַראו לי מלחמה שאינה טינופת. אין, אני אומר לכם. (כשיוצאים להגן על הבית – גם אז? לא. אם כי, בעצם, מי יודע. אולי גם אז.) לא מפני שמגינים אלא מפני שהורגים. לא ברור? בפעם אחרת. (פשוט: אז אין ברירה. וכשאין ברירה הרי זה מחוץ לטוב או לרע. אבל אין ברירה לא עושה אחרת את הדבר. לא עושה רע לטוב.) הו, אני לא יודע. מסתבך. קחו הכל, הכל: ורק תנו לישון. לא להתחיל להיפתל. להיפך: להיאלם. כמו רגב אדמה. לשכב ולשתוק ולישון. מי מדבר? שם מדברים. כמו רוח על־פני חלקת מים – קצת הדיבורים האלה. שיבואו, ישבו פה וידברו, ואנו אקשוֹב בשקט, עד שאירדם, באמצע הסיפור. אסתובב ככה. ואת הידיים אקפל ככה. ואניח את כולי על האדמה. שתסחב קצת (הכתף שלי – כמו אש!). זה עובדיה. מה רוצה עובדיה באמצע הלילה, מול הכוכבים הבוערים? – ‘שמוֹטה הוא כזה – לא הייתי מאמין!’ דברי עובדיה, בחצות, מול הכוכבים. ‘למה לא מאמין – טוען זעֵף בר־פלוגתא שלו, שאינו אלא רחמים – הוא עשוי מזהב? הוא כמו כל אחר.’ – ‘בכל־זאת – מושך הלז קולו המנוזל – לא חשבתי שככה! חיווי בתבן!’ אין דבר. שידברו. כל מה שרוצים. כל־כך שלום בדיבורי־סתם, על לא שום דבר חריף ומיוחד. אני רוצה להיות שייך לשקט. לא לשום מהומה שהיא. אני מוכן לשתוק תמיד. בעדי ובעד כולם. מבקש סליחה שצעקתי על רחמים. רוע היה מצדי. (אבל הוא טיפש!) ורק רוצה שיימשך השקט, שאדם יוכל בשלום להשתרע, לעצום עיניים ולישון. תמיד לפני שאני נרדם אני אומר לך ליל־מנוחה, שוּלה, ואַת בכלל אינך יודעת. ליל־מנוחה, שוּלה. גם כשאהבתי את רוני – לא ידעה. לא ידעתי לגלות לה. והיא לא שאלה. ולא היה איכפת לה. לא ידעתי לחַזר. והיא לא עשתה כלום שאדע. (מחיזורי כולם לא התרחקה כלל!) הסתכלתי בה והסתכלתי מן הצד. חשבתי אולי תרגיש בי. אם אפשר להדליק מישהו במבטים – מכבר היה עליה להתלקח, לפיד, עמוד־אש!… איפה! בכלל לא הביטה בי. או כמו שמביטים בבית, בעץ, דרכו והלאה. ואני לא העזתי. הייתי פחדן. הייתי כסיל. הייתי חלש – וחיכיתי לה, שוטה, לחסדיה, לתשומת־לבה (לב? – לא היה לה!), התפללתי לה כאל קדושה, ליויתי אותה בדרכה, מרחוק, מעבר לקרנות הבתים והשדרות, הערצתי בה כל פרט ופרט, הכל היה מופלא ומיוחד במינו, ידעתי כל גינוניה, אופן דיבורה, צחוקה, חיוכה, לעגה, בוזה, התפעלותה, תסרקתה, הדרך שהיתה מחַכּכת מאחורי אזנה, והאופן שהיתה מישרת את שמלתה. איש לא היה מאמין שאני הייתי כותב לה פתקי שירה, ותוקע מתחת שמה בלוח סידור העבודה, חשדו בכולם ולא בי. ואני הייתי אוכל נפשי במסתרים. ציפיתי להזדמנות־פלא, לנס שיפול כברק, – ומחר, אם אידפק בצקלג, היא גם לא תדע. ואני לא אמרתי לה. מילא. כבר הבראתי ממנה. מישהו אחר יזכה לו ברוני. יבוּשׂם לו. אחד בחור יפתור חידתה וימצא שכלום לא. ואם אך קצת יתקוף, אם יעֵז בשוי פרוטה – ומיד היא שלו. האם באמת אני נופל ממישהו? או רק שונא לתקוף, להילחם, לצאת לקרבות, ולוּ גם קרב זכר על נקבה. אילו העזתי – וכי לא היתה רוני לי? שתלך רוני לכל הרוחות, מי צריך אותה. הו, לא, שלא תלך, ושתהיה רק בריאה ושמחה, ולי אסור לקלל, אסור להיות רע, – למה אני כזה, למה כולי פוֹרץ. ואיך הגעתי אל רוני? והלא אמרתי ליל־מנוחה לשוּלה. ליל־מנוחה. השקטה. השלֵוָה. הבהירה, המבינה ללב אדם. החברה. הטובה. ליל־מנוחה, שוּלה.

אותו ריטון על מוֹטה לא רק שלא דעך אלא, אדרבא, קלח פתאום והעלה גיצים. וצ’יבי נתרגש ונאם נאום שלם על מוֹטה בפני עצמו, ועל מ"מים בכללם, ועל אותם שכלום לא נעשה אצלם בלא נאום, עליהם בפרט. אותם שמתחילים להסביר לך גם כשהכל ברור. שמסבירים עד יבושת הנשמה, שיודעים לדבר על הכל־בכל, ששוכחים שאיננו לא גח"לים ולא מח"לים, ולא דרדקים של בית־ספר, שאפשר לדבר אליהם ולהפתיעם בדיבורים, ושלא קל כבר לעשות עלינו רושם, בכלום, ולא להיפטר מאתנו בדיבורים יפים. יופי הם מדברים. יכולים להיות שליחים למגבית באמריקה. ולנו שיניחו, לעזאזל – תמיד יש לך חכם שבא להסביר לך. למה זה ולמה זה, ולמה הצפור על העץ והענין בשמים, ולמה אתה שכזה. תיכף מתלבשים לך על הנשמה שלך – כל חכמי העולם! – תענוג לשכב ולשמוע את צ’יבי מחרף בשטף־לשון, מפשט עקמומיות שונות ומישר הכל בצחוקים שצוחקים אליו. אני נורא אוהב – טוען צ’יבי בשטף – את אלה שבאים אליך בדאגות של מאַמע: קר לך? חם לך? התלבשת? לקחת מטפחת? ואיך אתה מרגיש? ומצב־הרוח? – הכל כדי לעודד לך את הרוח, כדי שתצא בזמר, בלי שאלות, בהכרה, בשליחות העם – דואגים לך, מסתכלים לנשמה שלך, מכוונים אותה, משמנים, מעלים את הגררה, ואת המתח, תמיד מעלים את המתח, כדי שתצא בזמר, בלי שאלות, בהכרה, בשליחות העם, תמיד אתה בטיפול, תמיד מטפלים בנפש הנוער: מצחצחים את שיניה, עושים לה מַניקוּר ותסרוקת, בנשמה המחורבנת שלך – אף פעם לא פשוט, כבני־אדם. תמיד בשירי־חסידים, תמיד בתנועות־ידיים, תמיד במסובך, במתחכם, תמיד איכפת להם מצב־הרוח שלך, ומה זכותם, לכל הרוחות, ומי שׂמם לדחוף את חטמם המחורבן! אם הוא מפקד – שיבוא ויראה אם הכל מוכן. אם יש די ארגזי־פעולה. שידאג לתחמושת, לאוכל, למים, לתחבורה, לכל, ויאללה – דאיוֹש! בלי אף מלה מיותרת! ככה זה גבר! כך צריך להיות כשיוצאים להתלחם, כי מלחמה כאן או נאפופים? כזה וכזה אומר צ’יבי, והכל מציתים סיגריות להנאת יתר, ומוארים על־פני כל החיוכים שבהנאה, ומתגבשת החשכה לאחר־כך. אכן, הנה דויד מתישב לומר דבר. זוכרים את כּצמן? אריה כּצמַן? חביבי, זה היה טיפּוּס! כמה זמן היה מדריך שלנו? כל החורף, לפני שנה. אריה כּצמַן! – כך פתח דויד בהתעוררות מרובה, ואינו ממתין לכלום אלא לשאיפת עשן וממשיך – איך שההוא חיטט לנו בנשמות! היינו באים לצריף והוא היה מתחיל. הכל! כל מחשבה, וכל הרגשה, כל דיבור וכל שתיקה. אתה אבוד. תאמר דבר – הוא עליך. תשתוק – הוא עליך. מפרק את הנפש. עד שלא נותר ממנו אלא כעצמות מכורסמות סביב מערת תן. דברים שלא עלו על לבנו, ומעולם לא שיערנו, ושלא היו איכפת לנו כלל – הוא לקח ועשה מהם מרכז העולם, וכל השאר כקליפת השום. היה בא ונדחק בין כל ילד וילדה. מריח כל צל של התחלה של לא־כלום. תפש כל חיוך סתם, וכל פיהוק לשמים, כל מלה, כל צווחה, ומתחיל לפרש לך מיד מה זה באמת, לעומקו של דבר, בלא־מודע שמתחת מתחת – עד שלא ידענו מה לעשות עוד בעצמנו. והוא ידע לדבּר – כמו מלך! ואנחנו היינו מחוירים, מסמיקים, חוטאים ואשמים, רוצחי־אב, ואונסי־אם, עקומי־רגשות, ומקופחי־ילדוּת, מתגנבים כל היום להיחבא מעיני אנשים ואלוהים ומעיני עצמנו… ‘דע את עצמך!’ היה צועק עלינו, והיינו מסתובבים סחור־סחור ונפשנו מרה עלינו. הפשוט נעשה נפתל, הישר – מעוּות, והמעוּות – מעניין, והמעניין – יפה, והיפה לא שווה קליפת השום – לך וקפוֹץ לים! איזה חיים הוא עשה לנו! הוא לבדו! וכולנו, כל העם, כל החבריה, חכמים וטיפשים, טובים ורעים, פעינו מֶה־מֶה והלכנו אחריו – כולם, כל הצריף, כל השכבות. בוקר, צהרים וערב, ובלילה. ובלילה בלילה – היינו מנתחים, מאשימים, מתפלספים, מתאבדים, בקיצור: משוגעים! הה, כולנו היינו, במלים נשגבות, וברמזי רמזים, מתוַדים ומודים – ימים ולילות שלמים! הו, שיזדמן הנבלה כצמַן הזה לידי היום! החכם הזה, עם הדיבורים, עם התלתלים, ועם הפה האדום שלו, הייתי מורח אותו בזפת ומגלגל בנוצות ומרכיב על מוט, ומעביר בחוצות העיר: ככה ייעשה לנבלה שנדחק לנשמות לבלבל את המוח! ימח־שמו! טפוּ!

כיוָן שכך נתעוררו הרוחות ואחדים אפילו נתרוממו מרבצם עד כדי היתמכוּת במרפק, והתחילו כל מיני קריאות, וצחוקים קטנים נתפצחו פה ושם, וצחוקים אחרים גירגרו משוכות. ועובדיה דיבר אל דויד לאמור: ‘לא סיפרת את מי ראית שם למטה, בריכוז?’ – ‘לא ראיתי אף אחד.’ – ‘ואת מי מן הבנות?’ – ‘היו אחדות. אבל מצוברחות. ולא היה פנאי אפילו לנחם אותן.’ – ‘אח, איזה חיים יפים לאלה שבריכוז.’ נתקנא פלוני מתוך החושך. – ‘אתה מאמין שבנות באמת־באמת כל־כך מתרגשות עד שאי־אפשר לבחור טוב לנחום אותן איך־שהוא, אחת־שתים!’ – התחיל התחלה מפתה להמשך קול אחד. ‘סמוך עליהן.’ ענה ואמר קול אחר, אבל נהמה עורגת החרישה אז את ההתחלה המפתה בכלות־הנפש: ‘הה, ליל־שבת היום, חבריה, והייתי ניגש עכשיו הביתה לרגע…’ ‘קח אותי אתך!’ מתחנן אליו פלוני, ‘וגם אותי,’ בא קולו הנשכח של עמיחי, ‘ועשה מקום גם בשבילי – לא שָמן ולא תופש מקום!’ – ‘הה, ואצלנו היו יוצאים בכל ליל־שבת, בשעה הזאת, במחולות, ומתחילים תמיד בפוֹלקה: טם־ט־ט־ט – ל־ל־ל!’ טייט הלה בשפל קול ובשטף, ובהדגשת סחרוּרי הקצב. ‘בפוֹלקה? אצלנו מתחילים בהוֹרה. תמיד. ורק אחר־כך פּוֹלקה, צ’רקסיה והשאר: קודם־כל יחד, אחר־כך בזוגות.’ מסַפּר מתוך שכיבה על גבו וידיו משׂוּכּלות מתחת ערפו ועיניו בשמים. – ‘בכלל, – פתח ואמר כבא מרחוק, ברוח פילוסופית, אותו נחום עצמו – איך שהכל השתנה! הבנות שלנו! הלא אתמול עוד היו בנות שתים־עשרה, פספוּסיוֹת רזות, צווחניות, חמש־שש בצרור אחד, ומתלחשות דבוקות וצוחקות – הא לך היום עלמות שלמות, עם הכל, נהדרות, כאילו מישהו לחש להן סוד, מתהלכות אחרת, מביטות אחרת, מדברות אחרת, צוחקות אחרת, עד שאתה מתבלבל קצת אצלן, ברגע ראשון, לא ידוע למה, ועומד פתאום לפניהם קצת טיפש, שצריך להתחיל להצטיין במשהו… אתם מבינים… ובסך־הכל, הלא הן אותן הציפיתות והדבורלות והרחילקות למיניהן – פלא!’ – ‘בכלל, – אמר אז עובדיה מתוך אותה רוח־בינה כללית – בחורות! בעצם, הלא הן שונות לגמרי מבחורים!’ – ‘חכמה גדולה!’ שיבחו אז צ’יבי בפניו. – ‘לא – אמר עובדיה להגנתו – אני חושב ברצינות!’ ומיד: ‘באמת, בלי צחוק!’ אבל כבר פסחו עליו, הואיל ודויד מדבר ומתוָדה מכבשוֹני לבו: ‘היתה לי פעם חברה, אתם זוכרים אולי את רוֹחקה? הה, היא היתה עצומה! היה לה גוף! היתה לה קומה, והליכה נפלאה, ורגליים – פאר! נפלא! וכשהיתה מתלבשת ויוצאת לה – נהדרת! עין לא תשׂבּע! לא כמו אלה הקוואטשות שלכם למטה – ציפיתה ודבורלה ורחילקה שלכם, המאַנפפוֹת תחת חטמן משוכות־משוכות, ככה, נא־נא־נא, דברי־תורה וחכמות נפולות, ושמרגיזות בך תמיד יצר להלקות אותן בסנדל על פרצופן, עד שתראה אותן בוכות!’ – ‘חכה רגע – מתערב צ’יבי – מה פתאום רוֹחקה? הלא אנחנו קוראים לה רותי? היא אמנם חיה קטנה ונחמדה – אבל על איזו קומה נפלאה אתה מדבר?’ – ‘אח – אמר דויד – זאת היא רותי. ואני מדבר על רוֹחקה. רותי זו רותי, ורוֹחקה זו רוֹחקה. ונשתגעה פתאום, ולקחה והתחתנה לפני שלושה חדשים או ארבעה. שמעתם מימיכם!’ – ‘ככה?’ - ‘כן.’ – ‘עם מי?’ – ‘נוד אחד. לא חשוב.’ – ‘אז לקחת את רותי?’ – ‘מה אפשר לעשות.’ – ‘מה הן רצות להתחתן ככה? מה לא טוב להן?’ – ‘השד יקח אותן – כולן בוערות להתחתן.’ – ‘הנה גם אורה ופינילה.’ פלט מישהו, ונוקש בלשונו. והיתה נופלת כבר פוגה לא נוחה, לולא קולו של אַברוּם נתחב כעת, בתחינת ילד־טוב, שעובר על מידותיו ואומר ‘בבקשה’ כדי להתרצות ולמצוא חן, ומעומק לבו: ‘צ’יבי!’ – ‘אה?’ – נבעת זה אליו. – ‘אולי אפשר לקבל אחת… עוד קופסת בשר… אני עוד רעב כל־כך… מה?’ –

מיד מתברר כי לא הוא לבדו, וכי לא מעט רעבים וצמאים מתגודדים כאן על העפר המוּצן, עד כדי שנכונים אפילו להתאזר ולהתגבר ולצאת וללכת מלוא שלוש או ארבע הפסיעות, עד המדורה הגוססת, ללבּוֹתה ולעשות המזימה. כולם, ולא עובדיה. עובדיה לא ימוש עתה מבין דויד וצ’יבי, מתאבק בעפר רגליהם ולא יפסיד מלה בשיחת־החכמים הנפלאה: איזה מין יצור היא בחורה! דברים אין קץ לעומקם, לרוב חידושים, ולהערות מאירות. פותחים חפיסת פכסמים, מפצחים ויוצאים בסיפורים על אותה חדשה שנראתה לאחרונה במחסן הריכוז, אותה שלעולם כפיה על ראשה ועל כתפיה, ושיש לה גיזרת־גוף כזו וכזו, עד שאתה בא מקרוב ומציץ בפניה והנה היא מנומשת כליל! ומעשה שהיה בצ’יבי ובה ובאפלולית המחסן – וביזיוֹנו בסופו – ‘אה, מבטלו דויד – מה חשובים נמשים – בלילה, בין כה ובין כה, לא רואים כלום, ובכל השאר – הרי כולן כאחת: אותו הדבר אצל כולן.’ – שעובדיה מפריץ על זה צחוק שרקני, שמזכיר לדויד מיד מעשה שהיה בו ובאיזו פלונית דינה. דינוֹצ’קה. כשרק התחילו המאורעות ועוד היו יוצאים לשמירה בשכונה. ומכאן לכאן אמר לה לאותה דינוֹצ’קה, עם מקלעות שׂיער עבות, וקול מתנגן, כי היא נחמדה נורא, אבל עוד יותר נחמדה כשמכבים את החשמל – שעל זה, משום־מה, עשתה לו מין הצגה שכזו, ושכל מקלעת שׂערה נפזרה נוראות, ולבסוף יצא לשמירה הוא לבדו בלילה האפל, שהיה גם, ימח שמו, גשום. ‘והיא, כנראה, לא הבינה אותי טוב.’ אמר דויד. ועובדיה גועה מנַחת. – ‘סַפּר! סַפּר עוד! – הוא נושף מצחוק – ורבקלה? מה דעתך על רבקלה?’ אבל רבקלה מדברת במין נגינה, ומתגרדת לה, ומשעממת, וטוב לשבת בפינת גג מלהביט בצורתה. הה, הניחו לה. למה נזכרתם בה. ‘אצלנו – אמר דויד ופתח שיעור חדש – לא יודעים להעריך בחורה יפה, יפה באמת, ונבונה באמת.’ כך לימד דויד. אצלנו, הוא אומר, המלכות הן המכוערות ביותר. דווקא כל אותן הציפיתות והדבורלות והרחילקות שלכם. והן שמקלקלות את החיים לאורך כל החיים. אבל הן־הן דווקא עמוד־התווך של ההכשרה ושל המשק לעתיד. ותראו: בשיחה הן שותקות. כמו קרש. בשירה מזייפות. כמו חתול מוכה. בריקוד – נסחבות. כמו שקי סוּבּין. אבל בסריגה, ברכילוּת ובתכניות־ציִד הן מאה אחוז. וגם במטבח. והכל הן יודעות. פרצופות. צוחקים להן, בורחים מהן, ולא איכפת להן: יימצאו תמיד שלושה חמורים בליל־חושך אחד, לילה בלי כוכב, שיפלו בטעות, או מרוב שעמום, ברשתן – אבל הן כבר תאחזנה בהם כעכביש את זבובו. רק חצי נשיקה, מרוב בטלה – והן כבר בהריון – ואין מה לעשות! הה, בדמעות, בכל הלב, במבטים חמים, בהתרפקות. באמא שלהן, במחנה הדודות שלהן, ולא ירפו ממך, יעטפו אותך בשמיכת־נוצות, תאהבנה, תתפורנה כפתורים, תטלאנה גרבים, ותדאגנה גם לצוארון שלא יתקפל תחתיו! אבל מאחר ששלושת השבויים הם דווקא כוחות העבודה, הפרדים הבריאים, מוכרחים גם לקחת את היאכנעס שלהם. וזה אבוד. הן תהיינה המרכז האמיתי של המשק. לשמן כביכול, הכל נוצר: הלא הן האמהות הראשונות, עמודי־התווך, הן אבני־הריחַיִם. וכל מה שרצו החבריה, בחלום, בדמיון, בהעזה, בעבודה קשה, במאבק – כאילו רק לכבודן, כדי לבנות להן ממלכה, לאלה שלוש היאכנעס, וכבר הן פרות חולבות, שמנות ומגעגעות, וכבר הן בוילאות וברהיטים, ולא תבגודנה, ולא תסטינה ולא תתאהבנה עוד – ורק תלדנה בנים, – תהיינה הכל ותמאֵסנה את החיים – וכל בחורה יפה באמת, כל בחורה אמיתית, תיאלץ לברוח או להתקלקל. הן לא תסלחנה מציאותה בצדן! לעזאזל, לכבודן ולשמן בונים משק, הולכים לנגב, נותנים את החיים! – ‘זה נכון.’ אישר צ’יבי מנהמת לבו. – ‘מוגזם, מוגזם!’ – ראה לנחוץ מישהו לטעון, כאילו עלבו בתמונת האמת, אבל דויד לא שת לבו אליו. – ‘אתה, – לימד דויד בשטף ובהדגשה – אתה בכלל אַל תאמין לעולם לכל המעשיות על אהבה. אתה סבור פרח קטן וחמוד ותמים לפניך והיא כולה כבר בחשבונות: צבע הוילאות, ואיפה תעמוד הספה הירוקה! אתה נושא עיניים אל הירח – והיא כבר מרפדת, ומבקשת ממך להחזיק בסולם. לא, אתה, מעשה אביר, תתנדב: אני אעלה, ואת תחזיקי! כך זה הדבר. אתה נַשק לה נשיקונת מרפרפת, – מטוב לב, ולך כבר מחר להתיצב אצל כל הדודים והדודות, מאה־מאה מכל צד, ובארון הגדול כבר מונחת מיושרת להפליא כביסה מגוהצת קשורה וענובה סרטים ורודים, וסדינים מעוטרים בתחרה ובגושפנקאות, ומיטה זוגית למאה ועשרים שנות נחת. הו, אחרת – היא לא תאבה ולא תסכים ולא תתחיל אפילו לשחק אתך במשחק קטן ונאה, וגם לא רגע קטן אחד של אושר, שאיש לא יידע עליו, שלעולם, אולי, גם לא יהיה לו המשך, שאתם תשמחו אותו ביניכם לבין עצמם, רק אתה והיא, רק שלכם ולא של אף אחד, סתם לחגוג לילה אחד של אהבה יפה, ועדני־חושך, בלי דוח ובלי הבטחות, ובלי בוקר מחר, ובלי שום חשבונות של לבלרים, ובלי שום מוסר־השׂכּל של דודות – לא ולא. זה אי־אפשר. אז יש לה מוסר־כליות. מקרקר בבטן ובלב. אז היא מלאה חששות. מצלצלים באזניה כל סיפורי אִמה המנוּולת וצבא דודותיה המכשפות, ואם אין נשיקה מוֹליכה לסידור רהיטים בדירה, מוטב שנלך הביתה, ואַל תהיה פרא־אדם, ואַל תדחק ידיים, ותפסיק, ואני אצעק, והכל. לאבדון: בחורות אינן מסוגלות לשכוח את הרהיטים גם בשיא ההתלהבות, תמיד־תמיד בתוך פרטי הפרטים של חשבונותיהן – מי צריך אותן! שתלכנה לטבוע בים! שיאנסו אותן השחורים לאור השמש!’ – ‘אָמן!’ צהל עובדיה בהתלהבות. ‘אָמן!’ קיים גם צ’יבי בגיחוך, בהנאה הגוברת על חשכת הלילה, וזורחת משיניו הלבנות.

עמיחי כובש ראשו בין אַמוֹת ידיו, מגיע מצחו בעפר הקרקע היבש, שנשמת־אַפּך מפריחה בו ענן אבק וחוזרת ושואפת אותו, ובלבד שאותו מלל אגב לעס, לא יעיב את קצב המחולות שעלה בזכרונו, חי ותוסס ולא מרפה. כל אותה המולה של ליל־מחולות, ילל האַקוֹרדיוֹן וקול ענוֹת הזמרה, מנהמת הלב. כל אותם שירי העונה, וכל אותם הממולאים ציוֹנוּת וכל אותם מאמרים ראשיים בזמירות, רקועים בשעטות רגליים גוברות ובהטחה מזעזעת אָשיוֹת הבית הישן. ומגיע רגע ואתה מתפרק את מדי־החוּלין ונעשה קל יותר והכל סביבך מתעדן, וחובק גיזרה רכה, סָרָפַן מתעופף שיד חפוזה מדי פעם לשכּך תנופת שוליו, וצד את מבע עיניה החייכניות מתנוצצות, עם גומות־החן ולחוּת השפתיים והלחי הלוהבת, והצואר הגמיש, ומפל השׂיער הרך, וקרירות מגע הזרוע החשופה, הגלילית, נשימות־נשימות, ואותו ניע ריתמי של הגֵו הטופף בפוֹלקה, דידוי הסחרוּרים, השכחה וההיעלמות בקצב, אותו תיאום הגוף, המתרפק ונמסר חפשי וקל לריתמוס. אומרים לה מלה, היא מגביהה ריסיה ושוטפת אותך באור זהוב. ומסתבר כי טוב לה שזה אַתה אִתה, אַתה במיוחד, שאינה שוכחת שאתה הוא, ולא סתם בן־זוג לריקוד, ונעשה לך שטף חם וגאה בחזה, ואתה נוטל ומניפה בסחרוּר נמרץ עד איבוד שיווּי־המשקל, ואפילו קצת מגזים בכוחך, שכּן הרגשתך היא כי יש לך אוצרות אין גבול, אלא שהיא יודעת להפוך ולתרגם פרץ משתולל זה, ולעגלו תומו לסחרוּר נאה ומתואם לקצב, ומשהו שבשובבות מבטה הירקרק כאילו מסית לחזור ולעשות ככה – כולה טפיפוּת קלילה, רוחפת ומנתרת חליפות, ואין בה לא יתר ולא חסר, דבוקה בכנף המנגינה, בתנועה, בשׂחקת המחול, נושמת חטופות ומובלגות, מתקרבת ומתרחקת, עד המון בלב מערגה אליה – להיפגש ולבלי הינתק. וביחוד כשהיתה אז באותה שמלה, אדמדמת פורחת שלה, העשויה גלאי עגול מקמר כתף עגולה אל קמר כתף עגולה ומגלה חלקת־צואר נאה, שזופה, ואפלולית אור לבנוני ולא נשזף, מסקרנת, מתגבעת על פנימה הכמוּס, מכוּוצת על גיזרת מתניה עד הילָפתם בה, וגולשת רחבת־היקף, במפּל חי ונע־זע קפלים רצים, עד שעושים אביב באשר יבואו – וּלבסוף יוצאים, החוצה, לנשום ולהתאַורר קצת, ומקדם פניכם הלילה היפה, לילה שחור ויפה וחָלָק ורך ומגוהץ, לילה חָלָק ורך כירכוֹ החמה של סוס, וקטיפתי כזה. ונותנים לה יד ויוצאים לשוטט קמעה. פניה לוּטוֹת אופל. רק הוייתה הריחנית. חובקים גיזרתה, וחשים איך גנוזה שם חיוּת חמה, איך לבה מתרגע מהיפעמוּת המחול, איך כולה רוֹך עדין, איך לבנונית גנוזה לה בחביון דקיקויות שקופות אחדות, ומתרגשים ומבקשים לעצור ולנשק לה על שפתיה, ועל שיפולי גרונה, לולא אותה יראת־כבוד בפני ענוגיוּתה, אותו יופי שזימר בריקודיה, שמביא מבוכה ומונע, שמא לבה שלה אינו הולך אחר זה, אבל אי־אפשר עוד, ובחיבוק נרגש, שמשנה את סדר נשימתה, שכמעט נרגעה, אתה עוצר את ההליכה השקטה, ולוחש לחשים, היגויי יונה, עד שכל המבוכות נידפות, ולמראה חיוכה, שבשפתיה ובעיניה ובמגע ידיה, אתה מתמלא אמונת אומן, חשק להיות לה עבד ואוהב ואביר לוחם, ללטפה ולפנקה, להיות משוּיךְ ללבנתה הרכה והאוהבת. למגע אצבעותיה הקרירות, המביאות להבה בכל הדם! הולכים בכביש עד תומו ועוד הלאה בין הקאזוארינות עד תומן. ועוד הלאה במשעול, שביום הוא חוֹצה שדות צרובי־שמש ולאֵי־אבק – ובלילה הוא קסום ומטולל, והוייתה הסמוכה מעדנת יותר, מטוללת יותר, קוסמת יותר. ומתפרק מעליך משא כל השבוע, נוח לך ושקט לך, והולם בך הלב. יפה הכל בעיניך כרחיצה חמה ויסודית. כפרחים באגרטל, כנרות בפמוֹטוֹת מצוחצחים. קיומה שלה מוכח לא רק מהשראת מגעה בך, לא רק מן הצעד המתואם שלכם, לא רק מהברות השיחה הלא־זכורה שאתם משיחים איש עם רעותו, אלא ממלוא הרגשה חדשה של שמים וארץ, לא בלי טעמו של עצב רחוק הממתין באופק, כוַדאות אין מפלט, השומרת עקבותיך. כל־כך אני אסיר־תודה לך שאַת ישנך, ושלא איכפת לך להיות אִתי, ושאולי אפילו טוב לך להיות אתי, ושאני מוכרח להיות יותר ויותר ויותר, כדי להיות ראוי לך, נפלאה שלי, אהובה שלי, לא־יודע־מה שלי, כדי ש… מה הם צוחקים ככה?

אכן צחוק אדיר היה מתגלגל על־פני משלט־העץ. צחוק שאינו תלוי בדבר, ושאסור לו שימעט או יושפל. אחת היא מה. הכל כשר לצחוק ובלבד שנצחק. הלצות על פזלנים, על גמגמנים, על נכי־רגליים ושאר בדחנים שהם, ‘מתיחוֹת’ שממתחים את פלוני, עד שתקוט עליו נפשו. ויש שעוברים לדון קצת, מעבר לצחוקים, אך לא הרחק מתחומם, בסברה שגילגל פלוני כאילו מחלקה א' מנצחת בכדור־עף כל מתחרה שהוא, וינתר לו כנגדם פלוני שמה ככל שינתר – תפלוּת מוח עוקמני, בוז יבוזו לו. או הערה שמעיר קול אחד כי תותח שש ליטראות פוצח שריון גם מאלף ומאתים ולא רק עד שמונה מאות, כדעת יש אומרים. אין צורך לומר איזו מהומה נקראה על אותו שפלט אַבּסוּרד כי בלי תותחים לא נוכל לצקלג ולא נחזיק בה, והשחורים לא יוַתרו. צחוק מר, וצרימה לא מעטה, שכּן עוד עלול לשמוע השומע, ויבוא לקחת ולזרוק אותנו שמה, ומי יודע אם לא בעצם הלילה הזה. מי הוא ממציא ההבלותות במקום הזה – הראונו את הפרצוף ונשׂימהוּ כעפר לקלסה. הו, רק לא כובד־ראש, או כובד־לב! כל הבא אלינו יתעוות ויהיה לחוּכה. הכל ילועג, יבוזה ויטופש, הכל ייטחן לגיחוך, לנפקוּת־שפתיים, ושלא יהיה איכפת לאיש! צחוֹקים משתרצים במעגל שסביב המדורה המעמעמת, כשמדי פעם קם מישהו לשתות מתוך הג’ריקן, מעונה צמא לא ירוּוה, עד שהבטן שוב אינה מכילה, מקרקשת כנאד נפוח – ועדיין שותה ומוסיף וצמא כאבן־סיד. ברזילי יוצא לסקור את השמירה, אם לא נרדמו נחום וחיים בקרן־זווית. בא ונתישב על התלולית הנוקשה של מַחפרתם, הותיקה, המרוּוחה, הנדושה היטב. ‘ומה נשמע שם?’ אמר ברזילי כלפי מזרח, בהרסו באחת גבול החרם שהוטל על עיקר העיקרים. ‘שקט גמור.’ אמר חיים כבהשבעה, כבאוֹמן. ‘העיפו אותנו.’ אומר נחום, ואף הוא – כלפי העיקר המוּשכּח. ‘זרקו אותנו.’ המשיך נחום למיצוי הדבר. ‘אורי נשאר.’ הקדיר ברזילי. ‘גם אותו זרקו בטח. – אמר נחום. – וכי מה אנחנו עושים לשלהם?’ – ‘ימח־שמם.’ אמר חיים, שוב מכל לבו. ונעצו מבטים לפאת מזרח החשכה מכל פאות השמים. אבל קבוצות כוכבים עדויים היו מנצנצים שם חריפות. – ‘זה היה נורא.’ אמר נחום מתוך המועקה. – ‘אמור, מה כל־כך חשוב להם, לשחורים, המקום ההוא המחורבן?’ – ‘מהו חשוב לנו? ושנית, כלל לא מחורבן.’ – איננו קוראים להם לא מצרים, ולא אויבים, ולא פולשים, אלא סתם שחורים. האם משום שכך זה מבזה אותם יותר, או רק כדי להישמר ממליצה? או שמא רוצים להדגיש כי אנחנו הלבנים, לא רק בגלל הסבון, מברשת־השינים והיִחוּס, כי אם מפני שלבנים הם טובים, ושחורים הם רעים, שפירושו: לנו מגיע לנַצח. אלוהי הלבנים עדיף. האין זאת? – ‘ואם כן – מה?’ מתחיל שוב חיים. אבל עצם קולו כבר נוסך שממון. שתוק ותדברנה הצפרדעים. והצרצרים. והכוכבים. והשתיקה של הלילה. עצוֹם עיניך, התפרקד כל קומתך, שמוֹט ידיך ורגליך, רפה כל שריריך, פטוֹר כל מאמץ של נשיאה בכבדך. תן הכל לאדמה, לקחת, לשאת, לתמוך, והיא תשא. איננה יכולה שלא. גם גויות מתות. שכב אין־נוע, מפורק, פתוח וקל. הקרקע מתחילה מָטָה תחתיך, פתאום, הכל מתרופף ומאבד איזונו, אתה נוטה על צדך ונשמט גולש אין־קץ. מתעוררת אותה תחושה, לא נעדרת סקרנות, או נעימוּת־מה, של צניחה אין־כובד אל בלי־סוף, ובלי כל פחד. – ‘לא שיערנו הבוקר שככה יהיה הלילה.’ מדבר נחום. ואילו חיים כנגדו: ‘דווקא חשבתי שכך יהיה.’ ושוב נופלת שתיקה. והצחוקים שמאמצע התל מתגרגרים ומכים בנות־קול קלושות. – ‘מה הם צוחקים שם כל־כך?’ אומר נחום בקנאה. ‘שמח להם.’ אומר חיים, בקפידה על ‘להם’. – ‘אתה באמת סבור שיש לנו סיכוי של ממש לעשות להם משהו, להכריע אותם?’ – הה, לא. אין כוח להתחיל. הנשימה מתקשרת עייפות. על־פני הרקיע, מאחור, מצטייר גדול ומחריש העץ, אותו אשל זקן ולמוד הכל. – ‘יהיה טוב.’ אומר ברזילי, אבל נמלך ומוסיף עוד: ‘הם מתחו את כל כוחם. יותר מזה אין להם.’ – ‘ואנחנו?’ – ‘אנחנו רק עתה מתחילים לאסוף כוח.’ – ‘באמת.’ – ‘ממ’ – ‘אתה בטוח?’ – ‘נדמה לי.’ – ‘כמו השם “צקלג”?’ – ‘לא. יותר.’ – ‘אף אחד לא בטוח בכלום.’ אמר אז נחום באכזבה, ועוד אמר: ‘אני צמא נורא, שבו רגע, אשתה ואשוב.’ אמר וקם ויצא והלך לעֵבר הצחוקים הגרויים.

יפה לפתוח עתה בשיחת־שנַיִם. אלא שמאֵליה איננה מזדמנת. ולהתאמץ אין בך גם שיור של יכולת. להתחיל מרחוק ב’היה חם היום נורא.' או אפילו ב’מה לדעתך יהיה הסוף'? – עבש מראש. מה נותר אם לא להגביה עיניים אל הכוכבים. מזלות קורצים ובדידות נושבת. מרחקים שלא לפי שיעור כוחך. לך, בעצם, די היה בנר קטן אחד, בידיד אחד, חבר אמת טוב, שאפשר להסיח עמו הכל, וגם איך עפת פתאום, איך נהפך הכל ברעם, ואיך נותרה הוויה פעורה ולא מסוימת – אולי רק לשכב בנוח ולא להיות חושב ולא מהרהר ולא זוכר, ולא מתאמץ, ולא מתנגד, ורק להיות כנוסע מוסע רכבת־לילה, מסע אלף פרסאות. יתוש בא ומזמזם עגמומית. כאילו ישר מתוך הבית שלנו. זמזום ממושך, רחוק קרוב, מופשט ולא נוגע ועצוב כל־כך. כמה שיש דברים בעולם שאפשר לעשות ואינני עושה. דברים לראות, לדעת, ללמוד, לאהוב ואינני כלום. מקומות יפים שאפשר להיות בהם. להתהלך. לצפות, לעמוד רחוק אליהם, שדרות־עצים, מדרוני־ירק, כביש נלפת בין אילנות. אלפי דברים, ים, מרחבי־ים, פרחי־בקעה, קטנים שבהם, פּוּאָה וניקודי ספירית, או לקרוא ספרים, או לשמוע מוסיקה, או ללמוד דברים, ואני מנוּע. הייתי יכול והייתי יכול והייתי יכול, מכל צד שהוא. ועם זה לי אסור להתאונן. על ברכי עלי להודות על נפשי שהיתה לי לשלל היום. מה לעשות בה בנפשי המוצלת? המזל שיחק לי. יצא חובתו בתעופה שהעיף, נפרע והסתלק. או שאיננו אלא אתראה למחר? אה, מחר. חיים כבר ישן. בחשאי־בחשאי: ‘אתה ישן, חיימקה?’ – ‘לא. ככה. סתם.’ אומר הלה ומתאנח. ומתהפך אחרת, מסתבר, כדי שיישן ביתר נוח. לא. כדי לומר דבר. יותר מזה, כדי לספר סיפור. בקול־זכרונות ממושך. איך היה חוזר בעגלה המלאה ירק. איך מכאן כל העבודה עד שקצר, ועד שֶערם, עד שהעמיס, ומכאן כל העבודה שעוד ממתינה כשיוריד, כשיפרוק, כשיחלק, כשיישב לחלוב – ובינתיים, בין זה ובין זה, מן השדה ועד הבית – מחצית שעה של לא־כלום, לא־כלום מוכרח, שאי־אפשר, גם כשרוצים לעשות בו כלום אחרת. אלא לשכב למעלה מפורקד, בראש העמיר, והכל הולך מאליו, ושקט, וחסר כל לחץ, ו’זריז' הסוס יודע את הדרך מאליו, במושכות רפויות, ו’כושי' הכלב המדובלל מאחור, וניחוח רטוב, ואלפי עלעלים נימוחים של תלתן, וזה גם שייך לעבודה, וגם למנוחה, וזה גם התכלית של החריש, ההשקיה, העיבוד והקציר, ואתה חש ומרגיש בפועל כי משקלך משקל וערכך ערך, שאתה פשוט בן־אדם, שוכב ולועס קנה־גבעות, שמוט על גבך, והשמים ממלאים את עיניך. על־פי צמרות העצים, אתה מנחש מקום הימצאכם, על־פי ענן בשמים… – ‘כן.’ אמר ברזילי. – ‘כן.’ אמר חיים. ובאופק צצו פתאום שני זנבות רקטוֹת רחוקות, זיקוקי־שיגרה, ממאחד ממשלטי השחורים הרחוקים. אין מפלט מן המציאות. גם לא בחשכת הלילה. – ‘אתה חושב שעוד נחזור שמה?’ אומר חיים בקול אחר, שצר שחזר אליו. ‘כן.’ אמר ברזילי. – 'עוד הלילה? – ‘אולי.’ – ‘למה הלילה?’ עמד חיים על המיקח, והתרפק תחנונים. – ‘מה המהירות?’ – ‘התקפת־נגד טוב שתבוא מיד.’ – ‘וזאת תהיה ממש התקפת־נגד?’ נבהל הלה. – ‘צריך שתהיה.’ – ‘אה.’ אמר חיים. ‘אבל אינך בטוח?’ ועוד הוסיף: ‘לעזאזל. לא מניחים לחיות. ולי כואבת השן הזאת. – כאן. – כבר שני ימים. – אילו רק ידעת!’

– טוב – אמר ברזילי כשהרגיש שכבר נקטה נפשו בפניו עד שממון, ויישאר־נא הלז רכוב על עגלת־הירק שלו, בפחדיו ובשינוֹ הרקובה, נועץ עיניים בחשכה ומיחל לבוא מה. ממה ניזונים בני־אדם, בכמה מועט אתה מפרנס אדם לשבעו. – ‘כבר אתה הולך?’ קונן חיים ממעמקים. – ‘כן.’ דיבר ברזילי קשות, אך מיד נכמר לבו והוסיף בריצוּי: ‘נראה מה בעמדה שמונה.’ ויצא בטרם ירך לבו יותר. הכל היה למעמסה. רוגן ככלב אסור בשלשלת, ורוגז מתגרגר בכליותיו. עמדה שמונה היתה מוצפה על גדותיה שקט עמוק וגדול, שיצא ונמהל בשקט הרחב, האפור, אשר על חופיה ואשר מעֵבר, ואשר עד רום הכוכבים. קול חשאי יצא ודיבר מלמטה: ‘ברזילי, הבאת משהו לשתות?’ – ‘לא שתיתם?’ – ‘שתיתי. אבל זה כלום. הייתי מלקק טיפת קוניאק. או משהו.’ – אמר יעקבסון בקול חשאי עד לבלי הכּר, קול טובל תוגות. מן הצד הסתמן השני, מכורבל ומכווץ וכנראה צלול בשינה, כגוש סלע. שופף על כרעיו ושוחק רגב נוקשה לעפר קמיח, חש ברזילי איך אף הוא שוקע ושוקע, עוד רגע ייבלע. אחר־כך שב יעקבסון לדבר חרש: ‘נכון שחוזרים לשם הלילה?’ – ‘לא יודע. – גמל ברזילי חשאי כנגד חשאי – גידי עוד לא חזר.’ – ‘נכון שיהיה יופי כשתריסר גיבורים יגרשו את כל ההם, עם כל מה שיש להם – ועם ישראל יתגאה בבניו?’ – יעקבסון שוטח רגליו ומתמיך גבו בדופן השוּחה בבוז גמור לגיזרת תצפיתו שמעֵבר ערפו – ‘עם ישראל יאמר: מיד התאוששו, ורצו בחזרה, ובאגרופים קמוצים (נשק אחר לא היה להם!)… מה? אתה שותק. אגב: נכון שאתה היית מסכים ללכת מיד?’ – ‘מה פירוש “מסכים”?’ – ‘פירוש: מסכים לחזור שמה, אפילו תיכף, ברגע הזה, כפי שאנחנו?’ – ‘ובכן?’ – ‘כלום. אני, למשל, לא אסכים. אני לא ילד טוב. אילמלא אני שברחתי משם והסתלקתי – הייתם כולכם מעופפים כעת בכנפיים לבנות בשמים. אבל לכם, הלא, לא איכפת להידפק, העיקר שתספיקו לומר פסוק יפה מן התנ"ך שלך. אבל אני כבר יותר מדי משופשף שיהיה איכפת לי אם מישהו יחשוב שאני פחדן.’ – ‘אתה בסדר.’ – אמר ברזילי חרש. – ‘לי אין צורך לדאוג.’ – ‘חלילה.’ – ‘מוַתר על כל הדאגות.’ – ‘וגם על מרגמה שני אינטש.’ – ‘החיים שלי שווים יותר מעשר מרגמות שני אינטש. וחוץ מזה: היא לא של אביך, ולא עסקך.’ – אותה דמות שניה שהיתה, מסתבר, ישנה שנת סלע פתחה פיה וקירקרה מתוכה קול זקן וידוע של ירמיהו בתחפנחס כזאת וכזאת לאמור: ‘לא אמרתי לכם כל הזמן? – אמר אותו שאול גופו – כל הזמן מה אמרתי לכם?’ – ‘אתם יודעים מה?’ – אמר להם פתאום ברזילי בקוצר־רוח לא בלוּם. – ‘מה?’ אמר שאול, ממאן להביא אל שפתיו את המתג המוגש לו. – ‘בכלל – חזר יעקבסון בקולו החשאי שקשה לתאמו אל הפרצוף משורבב־השפתיים וקלוּט־הסנטר שנתגלה כדי רגע בהציתו סיגריה לעצמו ואת הגפרור התיז ממנו והלאה, ושאף ונשף סביאה גדולה – אני נורא אוהב דיבורים על החובה. שוכחים שכולנו שמענו פחות או יותר אותם הנאומים. לי אין צורך שיאמר מישהו מלה על חובה. כשאני רואה שהגיע הזמן – אני יודע מה לעשות. וחובה אני לא יודע. אני לא בשום חובה. לא מתחיל אפילו.’ אמר וחבט יתוש. – ‘כן.’ אמר גם שאול. ‘אנחנו יודעים לעשות דברים ושונאים דיבורים על מעשים.’ אמר שאול בחום לבב. – ‘רק בלי דיבורים – אמר יעקבסון – שלא יבואו להזכיר לי חובות. שלא יבואו להסביר לי את המצב, את הארץ, את הנוער, את תפקידי הנוער, את השעה, את צו השעה, את החובה, – עברו הימים ההם! יש לי מלאי שלם לארבעים שנה. ושהם לא יחנכו אותי. לא מבקש מהם טובות. ונראה, בסוף, לאחר המלחמות… אתה כבר הולך?’ – ‘מי זה “הם”?’ אמר ברזילי כשקם מעליהם ופירש זרועותיו וגם פיהק בכל מאודו, עד שנתכפלו הכוכבים בעיניו, וסבב בלא להמתין לכלום והלך, וחזר אל המעגל הגדול, סביב המדורה הדועכת.

תמו דעכו סביב המדורה הדועכת הסיפורים. תמו הסיפורים על בנות, על אותן שנפלא שהן קיימות ושאפשר לחלום להגיע אליהן ולהתחבק ברוֹך, בחלק ובמפתה שבהווייתן, ועל אותן שאפילו היותן בחורות לא רק שאינו מכפר על חוסר הטעם שבקיומן, אלא מוסיף ומקצר להבל מעט ימי הטובה שמונו לבחור מסכן, אל אלוהים, אם הכרח מלפניך שיהיו גם פרצופים כאלה בעושר עולמך – למה דווקא לבזבז בחורות? תמו הסיפורים על ברנשים שיודעים להסתדר בעולמם, ועל שלא ידעו להסתדר, ועל אותם שהסתבכו במזלם עד אין מוצא ואינם עוד; תמו הסיפורים על מה שאפשר לאכול ולשתות ולהתענג בכלל ובפרט, תמו כל מיני גניחות וגינוחים, הברות בודדות, וצחוקים פוחתים, תמה ההמולה. ותנומה היתה מהלכת במעגל המתמוטט, ואחדים אפילו שילחו חטמם חפשי ותרעו נחרות־אימה, בשנת יגיעי־כוח. וברזילי נצטרך לכתת קצת רגליו, ולפסוח מגוויה אל גוויה עד שמצא אחת שצלם אנוש לא נמחה מעליה, והיה בה זיק עֵרנוּת כלשהי, ואף זה אינו אלא נחום, ספק כורע ספק מסב, טרף ליסורי חובת־קימה, שמכבר גזר על עצמו, לולא נס ליחו, עם כל הדי השיחות המחכימות, ותששו אבריו משאתו מלוא חמישים צעד וצעד, עד מקום משמרתו וחברו הגלמוד. אבל כשברזילי בא אצלו, ציית מאליו, כאילו הוספה משקולת למאזנַיִם, והתרומם ביגיעה, אגב שמשך מקרבו גניחת־אומללים ארוכה. ‘אז מה?’ משך ואמר נחום אל ברזילי, תחת נימוק של טעם להתמהמהו. ‘אז כלום.’ מדד לו ברזילי גרעין של התחלה יפה אחרת. ‘טוב, טוב.’ מילמל נחום בעצבות גדולה ובקבלת הדין ונעתק לשוב למקומו, כשאותו ברזילי התחכך בערפו ואמר: ‘יא־חבּיבּי, איזה חבריה אנחנו כאן.’ לזה לא פילל נחום כלל. ועל־כן השתהה להשתאות אליו: ‘מה אתה אומר?’ בעמידת־שיכור. – ‘לא כלום – אמר לו ברזילי – אני שואל אם תמיד היינו כאלה, או שרק נמאס עלינו כבר…’ – ‘נוּ מה?’ התנדנד נחום, ונאחז בברזילי, ופיהק עד בכי, וחילץ עצמותיו, כדי להרבות רעננות. – ‘לפעמים – לחש ברזילי בשפל־קול וברהטה, כקורא שיעור מוכן – נדמה, כי אילו היינו כאן למפעל גדול, נניח, לבניית סכר עצום להשקית כל הנגב, מפעל השקיה למיליון דונם, לא היינו אחרים. אותה רטינה תמיד, חשדנות, פני מקופח, פני קדוש, מעוּנה הכלל, קרבן הציבור, וחשבונות ורגינות ומרירות וחטפנות והתקוטטות – של מי שרימו אותו בבואו הנה…’ – ‘אני אגיד לך מה – אמר לו נחום וחבט יתוש – עכשיו הכל אחרת! יש כל מיני דברים! ובכלל.’ כך חיוה דעתו ובכך עקר והלך לדרכו החשכה, ובתוך צעדיו הראשונים, היבהבו בלבו רגע דברי ברזילי, אבל דועכו כרגע, והכל נתקהה ומשך כתפיו מחמת פיהוק וצינת־פתע שתקפתהו. האם יידע למצוא ולהגיע אל מקומו? מה נשאר? הכוכבים למעלה, קורצים ויוקדים בעומק חוּבּי החשכה. נשם נשימה עמוקה, והוסיף ונשם. חש במעומעם כי יש גם איזו שייכות אחרת, שתמיד שוכחים אותה, לא ברור איזו, ושטוב דווקא לזכור ולא לשכוח אותה. ואחר־כך עלה על הדעת כי כל רחש הניקודים על מצע החשכה שבין כוכב לכוכב אפשר ואין בהם כל ממש, אלא רק טעות, פרי חולשת מראית־העין. ואולי גם שאר דברים כך? ואולי אין שום דבר באמת, והכל אינו אלא משל בלבד? וכיוָן שכך נתפייס עליו לבו והיה נראה לו כי הנה חשב מחשבה יפה והגונה למאד. ואולי אף כדאי לרשום פעם מחשבות יפות שכאלה. ואולי אף לשתף אחרים ולשלוח רשימה ל’במעלה', או ל’במפנה', או ל’בינינו', או ל’דברנו', שכּן אולי מחשבה למחשבה תתקשר, וברית מחשבות תתהווה, וכל מיני דברים, הו, אלי, אני נרדם בהליכה.

אבל עדיין נגזר על ברזילי לדשדש עלה ורדת ולא למצוא מנוח לכף־רגלו, כשנתקל בקול חרישי שדיבר אליו מארץ: ‘למה אתה מסתובב, ברזילי?’ – ‘זה אתה, בּני? אינך ישן?’ – ‘מת לישון ולא נרדם.’ אמר לו בּני. ועוד הוסיף: ‘מאוחר? גידי לא חזר?’ היה לילה רחב ושקט וכל בלתוֹ לא היה אלא מגומד, חרישי מאליו ובשולים. ברזילי השיב כי כבר עשר, וכי גידי לא חזר, על זה השיב בּני מלה, וברזילי ענה מלה, והשקט לא הופר, וכלום לא השתנה. אילו היה בא כעת אדם בעל סמכות ואיש של צורה ואומר טוב, בחורים, מה שעשיתם היה טוב. יותר מזה אי־אפשר לעשות. היינו מאמינים לו מלב ונפש. ואבן היתה נופלת מעל הלב. ונרדמים תחתינו כאבן. כתינוקות חפים בעריסה. לפרטי פרטיה מצוירת כעת תמונת כיפת המשלט הערפי, על בקתתה הגדולה, והשתים הקטנות, על עשן התאבּוּן האילם, שברי החרסים המעורבים בעפרה, שדה־הקברים, שלוחת הואדי, הבאר למטה, הבקתה הכפולה, המצוק המאַבּק אבקים, הצעקה: תראו תראו! – – יתוש מנסר תוגות. אותם שישנים ישנים בשקט. האחרים מתהפכים בחריקות־גניחה. גם להם אין די מרגעה בעצם היות האויר נופש דומם מחום היום, בצינה הקלה והמפרקת הזו, גם הם, אולי, נושמים אי־מזה ריחו של מוות, עגמימות כפלח־ירח בשבועו הרביעי, עד שהקרביים מתמלאים חלחלה וקשיבוּת, למרות העייפות, מעֵבר לשקט. אם יעמוד לך לבך ולא תחפוז לחמוק מפני הריח הזה הקשה, הפּוֹשה כעשן שריפת־שדות, תעצור רגע להביט בו היישר, עין בעין, תתחיל לתפוש את ביעות הדבר הזה שהוא מוות. לא רק מותם של פינילה העלוב, ואורי בכור המרגמה, אלא בכלל: מוות. (חדל! אַל תתחיל!) לא רק בהסתלקות שנסתלק חבר ולא נראה אותו עוד, כי אם בדבר ההוא עצמו. לרגע קט. להביט עין בעין בדבר הנורא, לראות עד כמה באמת נורא הוא. לא להירתע מהעמיד לבך במבחן התבוננות חרדות. לא להתעכב על האימה שבפרצופו המרוטש של אורי (רק תלתליו נותרו כמו שהיו), ולא על פלצות אומצות־הבשר הפעורות, השותתות, אלא אל מה שתוך הדבר, בתוככי תוככיו: מה זה מוות? לחדול ולמות? המשיג אתה מה? לא מוות כמלה בין מלים, או כמין מצב שכזה, שישנו, לטוב או לרע, או מוות כנפתול־דרך אחד על דרכו של אדם שחייבים פעם לבוא אליו, ולעבור בו, ושיודעים עד אליו כל מיני דברים מוזרים, וילדותיים (כמו שהיינו ילדים, ובקומה שמעלינו, סיפרו, ניתחו והורידו לאשה ההיא רגל, והריהי מוטלת, אמרו, הרגל, בפח האשפה שבחצר… מי שרוצה יוכל להרים את המכסה ולראות במו עיניו… וכבר נתאספו שם כמה ילדים, סביב אותו פח־אשפה נורא, אבל אין אחד מרהיב עוז, מתקרבים ונסוגים, והלב כפטישים, מאימה ו… ומעוד משהו, שהוא הוא, לא יודע מהו…?) – ורק לא את הדבר ההוא, הנורא, עצמו, אותו שהוא נורא הרבה יותר ממה שיש בך עשוי להרהור, וששכלך נמס למגעו, ונשמט מהחזיקו. להתבונן במה שאינו מתקבל על הדעת. אתה שכולך יש – מנסה לאחוז בו, שכולו אין. ואולי לא זה – אלא: הפתאום שבדבר. היות הפתאום נחרץ וקבוע, ובלתי־ניתן לחרטה, לשינוי, להתחלה אחרת, לכלום. או אולי… כבר ראשך סחרחר. הצצה מסחררת. וגם לבך הוטען קפיצים, חבל שנגעת. הנכנס כאן – כמו בנחל תלול גדה, חייב אם לחצות ולעבור, או לא לקפוץ. מאוחר. מתי יחזור גידי. חבל שכולם ישנים. ואתה כבר חמקת? לא תתבונן עוד? יתוש בא. עוקבים אחר כל נפתולי בואו, ומכינים יד לחבטו באחת. כשהייתי קטן. ואבא ואמא הלכו. והייתי גיבור ואמרתי: אין דבר, לכו. ואחר־כך מתעוררים בלילה, בעומק הלילה, ואין איש לא קרוב ולא רחוק. והבית צולל ריקן. ותקרת־העץ מתנפצת. והם הלכו ולא ישובו עוד. ויכולים להתארע כל מיני דברים נוראים. וחבל כל־כך שאינם חוזרים עוד. ועוול נורא הוא, שאם הם עוד עודם ישנם, יושבים להם ונהנים משיחה ומכוס תה, ואתה סובל לבדך ולא איכפת להם. והאמת היא שלעולם לא יחזרו עוד. הכל כבר אבוד. יתום תהא בעולם. ממחר אין לך כל. זרוק לעולם הרע, האדיש. ואולי לצעוק? ישמעו אנשים. אם יש עוד אנשים. אולי עוד אפשר לבטל, לקרוע שחקים ולבקש רחמים – ולהחזיר הכל לקדמותו השלמה, השלומית. מה יהיה, מה יהיה? שיהיה כבר אחר־כך, שיישמעו כבר צעדיהם, מחרקת המדרגות הישנות, גישוש המפתח בפוֹתת הדלת, קולם המיושב, והליכת העוָרוֹן שלהם עד כפתור האור. הם לא יבואו. לא יוכלו לבוא. הם אינם עוד. איש לא יבוא. תמצית בדידות האדם, אפסות. ריק מעֵבר ליאוש. שקט, שמים גדולים. אולי הוא לא יחזור הלילה, גידי. גבוהים, גם כשלא מביטים בהם, גבוהים לא בשלך ולא משלך. אתה מחוק. אנוש פעוט וזר בארץ גולה ורחוקה. חבל שהתחלת להתעסק במוות. כולך רוחש ריחושים. מוטב להרהר באחרת, בדבר שקוּט ושקט ויציב וסתמי. בסלסולנית שמצאתי. הליצֶלה. קדקוד מחוטב דק, נפתולים אחדים, ארבעה או חמישה. אה, לנשום ולא לרצות כלום. ופתאום הייתי מועף. פתאום היה פתאום. פתאום הייתי פתאום. אה, לא כעת. לא סיפרתי עוד לאיש, גם לא לעצמי. קונכיה לבנה. פנינים. פרחי החצב. בתחתית האשכול כבר כבויה הפריחה, ראשה עודו פנינים, כפתורי בטרם, ורק אמצעה יוקד פריחה לבנה, ככלה בחופתה. שלהבתו של נר מאכלת פתילה מלמעלה למטה, ושלהבת החצב מאכלת מלמטה למעלה. ותמיד, בראשה, עוד צבורים פעוטי כפתורים לא פתוחים, לא מושגים ולא יושגו לעולם. תמיד תהא הפסגה נבצרת. אליה לא יגיעו. למטה פריחה כמושה, מופרה, ולמעלה פנינים קשויות, גנוזות לובן, לתוכן. ובתווך רצה לה חולפת אש הפריחה הלבנה. מזכירים לי את הטוב ביותר שכבר היה בימי. את גילה מימי הגימנסיה. גם היא נתבעל־ביתה. אבל אז היו לה עיניים חומות, ענבּר כהה, חוטם ישר, ומעל שפתה העליונה נבטה פלוּמת־כשוּת דקיקה, והיו לה אזניים שקופות וקטנות, מוצנעות מתחת השיער המעורם מאחור לכדור רך. שׂיער כהה עם לשונות חום, רענן ומשיי, ועל ערפה, מתחת לגיבוב השיער, השתייר דשא רך ומסתלסל. יפה ביחוד היה חיתוך הלסת מן הסנטר אל האוזן, וחיתוך הלחי בפרופיל. העלה בך התחייבות להיות הרבה יותר, כדי להיות ראוי לחיתוך מושלם וענוג זה. זוכר אותה בסוודר לבן ובחצאית ממושבצת, צרת־מתניים ורחבת־שפה, ועמידתה היתה תמיד יודעת ערך עצמה, דקה אבל מאוששת, כמו אצבעותיה, לא תוכל להפריחה בנשיפה – הה, מה פתאום גילה? אילו הקצתי את בּני וסיפרתי לו על גילה – היה משפשף עיניו ומסַפּר לי על דינה או על רינה ואחר היה קם לסַפּר על לאה ועל רחל, ושוב היה כאן אורה ושמחה. בעצם, התחלתי להביט באומץ אל המוות. לא? היתושים הללו. השלולית שלמטה.

ישנים. אותם שישנים. האחרים מתהפכים. מעוכים אל גופה של אם־כל־חי, החצצית. איש איש וקוציו מדירי־השינה. ובכן מה? יקומו־נא כל הנלבטים ויבואו לשבת יחד, ויפתח כל אחד ויספר מה כואב לו, מה לוחץ על לבו. מהו שסותם עליו, מהו שמונע, ומהו שמדומה עליו כאילו באמת סרח, או אשם בכלום. עלבון הנסיגה. עלבון הקרב שלא עלה. הידיים הריקות, החלשות. או נשב לשיח שיח אחים גם יחד, מהו המוות, סוף־סוף, אלא שאתם בודאי, לא תאבו. החי אינו צריך אלא, קודם־כל, שינה. ויש לכם גם, למעלה, שמים גבוהים כאלה, ואורים כאלה, שהצופה בהם שמץ מהם דבק אף בו. שגיאה היא שלא פתחת וסיפרת הכל למי שישמע – ונגאלת. היום הגדול שעבר מחניק ואינו מניח. כולו צומח עתה מתוכך. שעמום להיפתח עתה ולחזור שמה, אבל זה מתדפק ומגיח חי. צעקתו של אורי: כעת נדפוק אותם. ריצתו לבדוק את הפגיעה. אני מגיע שמאלה. עוזי ומיכיק כורעים, והג’ינג’י מוכן להלעיט את הלוע בפגז. ‘יופי – עוד אחד שכזה!’ – ‘הורידו קצת’ – אני. והשני. והשלישי. ואז בא שלהם. השריקה. החבטה. ההתפוצצות, האחת והשניה. ואז. חושך. ופתאום ואני עף. מורם פתע ועף. ונפלתי. ולא מה הדבר. ואחר־כך הצעקות. ועוד התפוצצויות. לא זוכר, אולי קודם. ולא ידעתי: אם לרוץ או לשכב. אם גם אני. אם קרוב או רחוק. אם רק לצחוק: שמעתם, ראיתם איך! ואחת אחרי אחת באו. ולא היה מובן. כאב־ראש, מועקה רעה. חישוקים מהודקים. הקאה. אימה. גידי עוד לא? אם נצא הערב… כשכבר נלך לא יהיה כל־כך רע. והייתי יכול כמוהו גם אני: פגר. משהו כאן רע ביסודו. מתחילתו רע. חלפה על פני. אתם מבינים עד מה? הייתי יכול, כמעט, לעזאזל!… עוול נורא: צעיר ויפה, ותמיר שכזה. שקר רע הדיבור: ‘אין דבר טוב למות.’ יש דבר. ולא טוב. אחת היא מה: רע. בשביל כל דבר שבעולם. רוממות צבועה כל גבורת המוות במלחמה. מוות אינו אלא רק מוות. תמיד מוות. רק אסון. לכולם. אַל תאמין: לא טוב למות ולא נכון. לא מרצונך, מכל־מקום. שמע לי: אין טעם, לעולם לא (ומקדשי השם? וגלילי גליליאו? ובלא להיות מוכן למות על האמת – כלום היתה עוד אמת נותרת?)… שמע לי. וצריך להיות, סוף־סוף, אמיץ וישר, ולומר כך בקול. אין שום אידיאל דרך המוות. אינו קונה המוות אלא אסון. לאבדון. לא לברוח מפניו מן המערכה – אבל גם לא למצוא בו צדקה עד גבורה או שום תפארת מיוחדת. אני כופר, כופר בכל זה. כופר בתהילת המתים. יודע רק על הפסדם, על הוריהם, על חברותיהם, על עולמם שהופסד. חבל שמתו. אי־בחורים, צאו ונפצו כל דגל קורא למוות. כלאו כל קורא למוות, בשם כל חזון שהוא, בבתי־מטורפים או בבית־הסוהר. מלחמה היא קצבוּת נאלחה. איטליז שטוף דם אדם. בושה להיות פחדן נבזה, אבל גם לשקר על המוות אסור, כאילו אין דבר. שאלו את האמהות. הן יודעות. הן תאמרנה לכם. מעבר לכל התאפקות, ופנים חזקות, ולא־בכי, שאלו אותן. אלא שגם זה… והאמת היא, שפעמים אין מנוס, מצאת לקרב, ואסור להצפין את חייך, כאילו הם היקר והעיקר שבעולם… אסור? אם לא הם – מה? וכי אלוהי אברהם המצווה לעקוד את יצחק, הוא העיקר? נורא, עד שאי־אפשר. לא זו בלבד אלא שבין מוות למוות שוכחים. כאשה השוכחת ציריה בין לידה ללידה. ואסור לשכוח, ואסור להתרגל, ומוכרחים לשים קץ לכל זה! להליכה הזקופה, הצוחקת, אל המוות, כאילו לא היה זה אלא ספורט. אשמים כל אלה שחיו מן המלחמה ומחרישים ואינם צועקים. וגם יש כאלה שהמלחמה להם פורקן מתסביכים ישנים וביתיים שלהם, מוצא פרטי, תרופה לעולם שנסתבך עליהם, ושוכחים שהמלחמה אינה שום מוצא, ולא שום תרופה, אלא טחנת־בשר עקובה מדם שתטחן להם את התסביכים עם הנפש ואת עצמותיהם תפצח. צריך, במקום זה, ללמוד לחיות יפה. לא להזיק לאיש, ולא לעצמך ורק להרבות טוב. לא מוצא מלים נכונות, אמיתיות, מסתבך לי, פה ושם, אין לי מלים פשוטות, בלתי־אמצעיות, ורק יודע, כי לאמור ‘מילא’ כאן – הוא שותפות לפשע, שורש כל רע. אפילו כשלון הקרב של היום (כשלון למי?… לצד שלהם – נצחון, דווקא!) – אינו אלא משורש ה’מילא' שלנו. אסור לחיות ב’מילא'. אסור להילחם ב’מילא'. אסור למות ב’מילא'. אסור לפטור הכל ב’מה יש?' – כיתה וחצי כנגד שתי פלוגות ושריונים והכל – ושני הרוגים בסך־הכל? מה הרעש? כזה וכזה תאכל החרב! מילא. יש סטטיסטיקה שלמה לממוצע קרבנות שאין להימנע מהם. ובסך־הכל שנַיִם? – מילא! ופינילה ואורי – אינם אלא נופלים אל הסוג הזה של ‘מילא’? מה הרעש? בחורים בחורים. אני לא יודע עוד לומר. אני אולי חוטא בשפתי. אבל אם רוח אחרת לא תבוא בנו – אנה אנו באים?… אני אינני יודע עוד. אני בכלל… והשעה? ולמה אינם חוזרים?

 

פרק עשרים    🔗

מן הג’יפ שפתאום היה נמצא מנגן בלב הגבעה וכמעט דורס אשכול נרדמים – טיפסו וירדו כמה דמויות אפלות, ואחד מהם צחק ואמר בקול לא־מוכּר: ‘מה הדבר, גם מכאן ברחו? איפה היהודים שלך, גידי?’ – אבל ברזילי קם מיד ובא אצלם – ‘סוף־סוף! גידי? – אמר כמתלונן, תולה דבריו, בהשערה באחת הדמויות, שהיו בו בזמן גם רבות מן המשוער, וגם אינם אלא ארבע־חמש בסך־הכל – לאן נבלעת?’ – קולו של גידי, כנגד זה, לא נשתנה ולא הוּשבּח, וגם לא היה בו כלום מן ההבטחה לטוב, ופסח בקצרה על כל טקס שהוא של שאילות־שלום וברכות־שלום, ואמר פשוט: ‘איפה כולם? ישנים?’ – ובדברו שפף והתחיל מטפל בפנס־רוח סרבני ומצרצר חלודות ובגפרורים מַמרים, עד שהעלה שלולית אור אדמדם־מפויח, ונטל את הפנס הזה, הקבור באוקינוס אפלה מוצקה אין־קץ, ובצללי רגלי עצמו, והציגו בסתר שוּחת הכיריִם – ‘השארתם לי משהו לאכול?’ – המה־רטן גידי בלאוּת גדולה. – ‘מה? עוד לא אכלת? – נחרד אליו ברזילי – חשבנו שאתה טורף שם כמו אריה… חבל, חבל… לא יודע אם נשאר… צריך לחפש…’ ובינתים היו כל אותם שלא נרדמו, וכל אותם שנתעוררו מתרדמתם המכוּוצת באשר רבצו, מתנערים ומתלקקים בלשונם ובחיכּם ושולחים הברות־פּוֹהק גדולות, וחשים סמרמורת־צינה בגבם, ומַתחיבים ידיים לכיסים, ומגביהים כתפיים, התלקטו לבוא סביב הפנס הקטן, על כל הוייתם המדומדמת, על כל סעיפיהם וסעיפי־סעיפיהם, מציצים לדעת מי ומה, אף כי לא בהרבה מאד השתאוּת. לא קשה להכיר את גידי המרחיש על הארץ כאיזה עכביש אפלולי, הוא ורעמת שערו ההוֹטנטוֹטי ועיגול כובעו על ערפו, טורח ומחריש בצללים; וכן גם זה שלהלן, העומד על גבו ומרחיש־מפטיר מלים בודדות באזני צל אחר שאצלו, קול הבּאס שלו – חותמו ופתילו הוא, ובו יוּכּר מוֹטה מרבים; ואותו שבצדו שאינו אלא לולב גבוה אחד, וקצת כפוף עד שמרוב גובה אור הפנס אינו משיג ואינו מגיה קלסתר־פניו המשובש. ועל־ידו מתחכך אחר, בחור אחד תמוה, שבוהקי משקפים זורחים לו. מי הם אלה? מה כל זה כאן? ומי שם בג’יפ הדומם מצית לו כעת להנאתו סיגריה ריחנית? הה, מי אם לא קובצ’יק הנהג, כלב בן כלבה, המשוטט על רכובו בחשכת השדות, לא ינוח ולא יישן וטוב לו. אחים ורעים: מה כל זה כאן? ריח עלילות באויר! מה הולכים לעשות?… ועד כה כורע אל מעט אור הפנס אותו ממושקף, ומתגלה אלינו גיחוכו של מי? – אהלן! הלא זה ספי הקמ"ן שלנו – מי אינו מכיר את ספי" ק"ן על ק"ן סביב, יצאו לו מוניטין, אף כי רק לאור היום היית יכול לראות כל נחמדוּתו מפורשת מלמעלוֹ עד למטוֹ, משער ראשו, העשוי קיווּצים־קיווּצים של מה־בכך ונוקשי אבק, ועד נעליו, נעלי־הסיירים הטרוטות הללו (ומוטב לא להזכיר את הגרבים אשר בתוכן ואת שמע יבבתן!). ואם לא תזכיר, להלן, את ה’בּטל־דרס' שלו המהוּה ולא רכוס לעולם, שכיסיו לעולם תפוחים המה, גדושי פתקים וחצאי מפות מקומטות, עם מסרק דל־שינים ועפרון מכורסם, ואת הכפיה הדהה, המהוללה שלו, טלית שכולה אבק, הסוגרת ונכרכת על כתפיו, ואם עוד תפסח על המשקפים הללו, לא חלילה בשל היותם, אלא רק בשל אותה אוזן חיגרת אחת, אשר חוט משמש תחתיה לא בלי הצלחה ימים רבים ורבי־תושיה, ואם עוד תעבור בשתיקה על כמה וכמה כינויים של חיבה, לא־ריחניים מאד, הטפולים אליו, הם וספחת רינת סיפורי־מעשיות בצדם, ידועים ומהלכים בארץ, כצל נגרר ולא ימוש, אם פשוט תטול ותתעלם מכל אלה, וגם מאותו הרגל לא־יגונה של ספי הלז, לחטט פתאום בלשונו בין שיניו ושפתיו, כאילו שיירי דגים היו מתוקעים שם, ופתאום במפתיע לפלוט נתיזת־רוֹק חטופה ולא־חשובה הצדה, ולמשוך חזק בחטמו פנימה, להודיע ככה כי אין בכך כלום והכל עבר בשלום – הרי באמת, כאמור, אין הרבה נחמדים וטובים במחנה כסֵפי, אשר, אגב, זכויות לא מעט לו, שונות ומיוחדות, בחור שאין לאיש עליו לא טינה ולא חציה, וגם אינו מזיק לאיש על ארבע כנפות הארץ, אשר יכול לא לאכול ולא לרחוץ ימים שלמים ובלבד שתהיינה בידיו ה’ידיעות', כל אותם דוחות ושמועות מכלי ראשון, וראשון שבראשון, בשטף־לשון ובמתק־שפתיים, אותן שהשמש, לא כגמולן, הרעה להן והן מתקלפות והולכות עולמית, ולריק מיני פיסות־נייר מודבקות או תמריחי תחליבים שונים – ובהתיזו שיירות של זסשצים רוחצים לַחוּת, היו סופי משפטיו מסומנים במשיכת־חוטם פסוקה להחליט, כאמור, שהיא בת הרגל רב־ימים ובר־סליחה – הנה, כזה וכזה היה ספי שגיחך פה עתה בנחת מעל הפנס, נכון ושמח לשמוע ולהשמיע, לשאול ולהשיב, בקצרה: להיות להועיל, ככל שיתגלגלו הדברים. אבל בינתים תוקע לו הזר הגבוה סיגריה בפיו וכשמציתה מסתבר כי אכן, כאשר חשבנוה, אין לולב כפוף זה אחר, אלא צביקו, מפקד הפלוגה בכבודו ובעצמו. תראו תראו צביקו כאן! מה לעזאזל הולכים לעשות בנו? שיקום המ"פ ויבוא בחצי הלילה אלינו? קראו וייאספו הנה כולם, מה התנומות לעת כזאת – צביקו כאן, משהו יפול ויהיה! אז למה שותקים – מה השתיקה הזאת, או שמא קרה דבר? תטיפו לנו מוסר על שברחנו? אז מי צריך שבאתם! או על עוזי תספרו, ואיך הגיע הג’ינג’י אליהו לרופא, וההוא הקטנצ’יק מה שמו מיכיק או קיקיק? מה השתיקה הזאת – דבּרוּ, גידי, אמוֹר משהו, מוֹטה, דבּר אתה – הלא לדבר אתה יודע!

לא טוב בעיני ברזילי שגישש וגישש באפלה לחזור לבסוף בידים ריקות, ולהודות כי לא הותירו לגידי דבר – ושכל גישושיו לא העלו אלא קופסות ריקניות. ברוח נכאה שומע גידי גמגומו הרפה של ברזילי ומוכן כבר להפנות גבו אל הכל, לצנוח לאחוריו, נעלב ועלוב, ורק שיימצא מישהו ויכסהו בשמיכה, חסד של אמת, ויישן לו, ויהא בלא אוכל, ויהא בלא מלה נוספת – בלאו הכי מי צריך לו, ומה חפץ בו – לולא קובצ’יק הנהג שהתעורר מעל מושבו בג’יפ ואמר כי כמדומה לו שראה היכן שהוא על רצפת הג’יפ הזה קופסה קטנה שהיא, אם לא סחבוה, לא, הנה היא, וגם היה אי־פה בצָל יבש שהוא – כן, פה, ‘ושלא תשכב רעב, המעיים יקרקרו לך.’ כך אומר קובצ’יק, ועוד אומר: ‘אצלכם יתושים – פחד!’ וחותם בחבטה קטלנית. מסתבר מהר, לאור הפנס המפויח, כי הקופסה אינה אלא קופסת־בשר, ומן המשובחות דווקא, לא מן הכשרות הללו הפסולות לטעם ולריח, אלא משל הטייסים כנראה, ושאין טוב לה מבצל בצדה – נגוֹס וקצקץ, קרטם ולעוֹט; ולגבוה, לצביקו, יש אולר, וכן, הה שכחנו, גם מוֹטה לא שכח אותנו והביא עמו חפיסת קפה, ואם יימצא מישהו להעלות להבת אש במדורה עלול להיות קפה – נשארו פה קצת מים בג’ריקן? – בכלל מה אתם עומדים מרחוק. גשו ושבו, אחים, והרגישו עצמכם בבית. גידי מתכווץ מעל הקופסה שלו נוגס מן הפּכסם ומן הבצל ומן הבשר, עד לעורר בולמוס, ואינו מזכה את הכל לא במבט ולא בדיבור – אלא רק לועס וגורס ודורש בינו לבינו. וזה ספי הקמ"ן יושב אצל הפנס ומגחך לו, ולפי ברק משקפיו ניתן להכיר בו היאך הוא רוקח בקדקדו, מתחת אותם קיווּצי שׂיער מאובק של מה־בכך – נוסח דוח־המודיעין למחר, שיהיה משופע הפעם ועודף על שני עברי הגליון, ובין ציוני הזמן (בשש ספרות), לבין ציוּני מקור הידיעה ומהימנותה (מסומנים כולם בכינויי־העלָמה שונים ונחוצים, שהוא עצמו המציאם, לא עזרו איש, מיני שמות מבטיחים כגון: ‘בעל־הבית’ מודיע… או: ‘החיגר’ סיפר… או ‘הבא מן העיר’ הגיד ו’איש המקל'; או פתיחות כגון: ‘מקור נאמן’ מציין… או: מפי ‘המקלל’ נשמע, כי… ולפעמים, בשעות־סוד גדולות, יש לוֹ אף ‘אומרים’ ערטילאי שהוא, או גם סתם ‘מקור…’, בפירוש ‘מקור…’ ושלוש נקודות רמזניות עד להתפקע, והוא הנכבד שבכולם…), יבואו נוסחים מאופקים ורמזים כאחד, משובצים פניני ביטויים מקצועיים לרוב, הצבת־כוחות ומערך־כוחות, והשערות חריפות על מקומה של פלוגה אלף מן ה’כַּתיבָּה' הראשונה, המלכותית, נושאים מלמעלם כותרת מודגשת כפליים ‘סודי ביותר.’ וחותם בשוליו בפירוש: יוסף, קצין מודיעין. ואך עוד יברר קודם פרט או שנַיִם, לתייקם גם תייק ולכרטסם גם כרטס, ויוכל להנציח את כל יום אתמול, הנורא, מבוקר עד לילה במלים שקולות כאלה: ‘לפנות ערב הגביר האויב אש תותחים ומרגמות מאה ועשרים מילימטר, שהוציאה את אנשינו מן המשלט, נקודת גובה מאתים ארבעים וארבע נקודה שתים (נקודת ציון: 13121024)’… – והסיום כמובן: ‘מיד ניצל זאת האויב ותפס את המקום והתבסס בו.’ לא פתורה נשארת רק שאלת זהותם של אותם ‘כוחות אויב’. אם מקומיים הם – מניין באו? ואם אמנם משל כנופית אבו־ג’אבר היו המה, ולא משל אחיו־יריבו, חסן־אבו־חסן – אלה בצריך עיון, ועד שיתלבן כל דבר ויתיצב על מקומו, ייאמר בינתים: – ‘אבידותינו: שני הרוגים ושלושה פצועים,’ וזה אשר חייב לכתף עליו את כל הזוָעה, את אורי, את פינילה, את עוזי, את הג’ינג’י ואת מיכיק או קיקיק… ואולי אף בצדק ככה, וגם, אמנם, אולי, אין בהם, ככלות הכל, יותר משורה אחת מסכמת כזו, וכן, אולי ככה אף יפה לנו ויפה להם. ועד שיידע מה באמת, יושב לו ספי מנגד הפנס הקטן, ומזמרר לו שיר־זמר בלא־מלים ובלא־זמר, בהיסח־דעת רב־שעיפים, כקול פיצור המגל על אבן־המשחזת בטרם יבוא בקמה. אבל ממש הנה הגיעה השעה לחדול מן השתיקות ולהתחיל באמירות, ויפתח מישהו מן הבאים היודעים הללו ויאמר דבר באזני העם, הנאסף כאן סביב – ומוֹטה גם נטל וניקה כעת גרונו, פתח מרחוק ואמר, כי אם גם לקחו מאתנו, בלחץ כוחות עודפים, את המשלט, הרי זכותנו היא שעמדנו בלחץ הזה עת כה ממושכה אשר כזאת ועדות לעדיפות כוחנו המוסרי, לפחות. כן, בהחלט, אפס כי, אם סבור מישהו שכך הוה וכבר מוַתרים להם – אינו אלא טועה. מנוי וגמור עמנו: חוזרים לקחת את הגבעה, וגם לקוח תוקח! וזאת הפעם לא בכוח כיתה ומחצית הכיתה, לא בשתי כיתות שלמות, אף לא במחלקה, אלא במלוא כוח הפלוגה – אזנכם לא הטעתה – פלוגה, ממש, שלוש מחלקות, כן, מלוא כוחה של פלוגה, והנה אתנו צביקו, מפקד הפלוגה.

מוֹטה מכעכע ומפנה מקום – וצביקו הגבוה, פלט את שיירי העשן מפיו, והעתיק כבדוֹ לרגל אחרת כשנאם ואמר: ‘אז ככה.’ וקולו חלוא העשן, מאותם קולות סדוקים ומרושלים, עמוסים ליחה ועייפות, קול המעיד על עצמו כי אינו חשוב כלל בעיני בעליו, קול מופק באין־חסד, כולו הוכחה למיאוס טרחת הדיבור, ומוּצָא כמוטל לאשפה, קול מזדנב של מתעורר משינה, רוטן ויגע ומאריך בסופי־תיבות, ונזקק ביאושו להטלות־יד כבדות ממנו ולחוצה, שבאות לנער ולפטור כל הברה בוששת לבוא, או סירכי מלה־עיקשת, וכשמסתבך שלא בטובתו, או שפירוט הדברים מתרבה מכוחו, פונה מיד לישועת ‘העסק הזה’, או ‘הענינים שמה’, או ימלט בקצרה אל ‘אנ’־דַ־מה’, כאל מנוס אחרון, מתוך העויות של יגע בעמלו, ומתוך שאט וביזוי לא־מועט, במשמע: הניחו, מה נטפלתם כולכם! – ומצויד ככה לחצוב להבות ולצוד לבבות בא צביקו, הגבוה עד כפיפות מרוב גובה, לאור הפנס הדלוח, להשפיע התלהבות באנשים הכורעים, היושבים והעומדים עליו סביב, מסויגים ממנו, מקולו ומכל אשר הוא הוא, ולקנותם לתנופה חדשה. ‘אז ככה – אומר צביקו – כל הפלוגה תרד שמה. מתחילים לאסוף אותם. אבל הלילה עוד צריך למקש.’ דברי צביקו. ונחנק מהתיגעות, תם נאומו בנישוּף, ובהצתת סיגריה חדשה, לליקוט הנשימה מחדש. וכל מה שאמר אינו אלא דברים פשוטים מאד, כמובן, כל דבר במקומו. קהולים יושבים סביב וקושבים דומם. אבל כבר תמו דברי צביקו. עד כאן. ומה כעת? זו כל האסיפה כולה? או לקום עתה ולהטיח בראשו של צביקו מלוא כל טענות הלב? (הרהור תכוף: הלילה לא יורדים! וזה רווח ראשון…) רגע, צביקו לא סיים עד תום. לאחר שהוא מצטייד בריאות ממולאות עשן חדש, משיכות אחר משיכות עד אפס מקום, הוא חוזר לדבר, באותה לא־חמדה, בקולו המתמשך להוגיע עם סילוני עשן נוזלים־נשפכים סביבו, וברוב תנועות־יד על־פני מיעוט המלים: ‘תבינו – משלט מאתים ארבעים־וארבע הוא, ככה, מטעים צביקו, ולא נוַתר עליו!’ וזה, מסתבר, הוא האַקוֹרד האחרון, הפורע את החוב לאידיאולוגיה ולהסברה. – ‘נכון! – בא עתה קול אחר, רהוט פי כמה, אץ במישור, ושׂשׂ להפליג – המשלט ההוא חשוב גם לעצמו – שטף ואמר ספי הקמ"ן – וגם כיסוד לכל מיני תכניות לעתיד לבוא. (הנה! הרי לכם התחלה! כך מתחילים אצלנו! תלמד, צביקו!) כלום לא גונבה השמועה אליכם כי מבשלים בצפון משהו אדיר? לא אוכל לומר מה, אך אם יעלה בידינו כל זה שמתכננים – נגמרת המלחמה! בתוך כדי כמה חדשים! אם לא יעלה – תסתחב לה בלי סוף, ונישחק לגמרי. אין לנו כוח למלחמה ארוכה.’ – ‘ודווקא זה המשלט יציל את המצב?’ פיקפק מישהו מן החושך, וביתק את קרום התמיהה הכללית, הבינונית. ‘תראו, צריכים להבין – התפלמס ספי לתיאבון ומשקפיו זרחו כנגד פנס־הרוח – המצב הוא כזה: “הם” יש “להם” דעה קבועה עלינו ועל כוחנו. בטוחים שאנחנו זוממים לפרוץ דרכם במקום החולה אצלם לדעתם (והלואי ותתחזק דעה זו בלבם, וירחיבו־נא משלטיהם, ויעמיקו־נא ביצוריהם ויעבדו קשה!) – ואילו אנחנו נתקוף, בבוא מועד, ממקום שאינו עולה כלל על דעתם. ושנית: (מה היה ראשית?), נדמה להם שכבר הסכּנוּ למצור והשלמנו אתו באין ברירה, ואין עליהם אלא לסגור יפה את הצבת הגדולה כדי שנהיה מפוצחים. לדעתם אין עוד בידינו אלא להגניב שיירות זעיר פה זעיר שם ולסנן שליחים מצד אל צד כאשר הורגלנו, או להטיסם באויר – וכל מה שמוּשׂם עליהם אינו אלא להטליא ולחסום את הפרצות האחרונות על הקרקע, ולהשתלט גם על שדה־התעופה – ואנחנו חנוקים אז ומשוועים לחנינת כניעה על ברכינו. – עד הנה הכל ברור? – טוב ויפה – קשורים ככה בידי עצמם ומסובכים בהשערותיהם־מזימותיהם שלהם, שלסברתם – שלנו הן, ייחפזו לבוא עתה ולסכור כל פרצות המעבר, ולאטום היטב את המעגל. בקצרה: בעוד הם טרודים במערכת הגנה טיפוסית – עוברת יזמת ההתקפה וההפתעה לידינו. ובכוחות לא מרובים נתחיל להתל בהם, בהטעיות מרגיזות ומעצבנות, שיצריכו אותם לפתרונות דחופים, ולמאמץ שכלי להיפטר מאחיזת המחשבה הישנה שכבר הסכינו לה – דבר שקשה להניח, כי שׂכלם השחור מסוגל לו. טוב ויפה. נופל עליהם מצב מעורפל, מבוכה שאינם יודעים לעמוד בה, לפתור אותה. ומה יעשו? יעשו ככל חיה מותקפת: יתכווצו להם, יסתמרו כקיפוד, יזניחו שטחי קרקע שאנחנו נזכה בהם ונירָשֵם, וננצלם להמשך המשחק שלנו, ונחזור ונקפוץ ונרגיזם ממקום אחר, בדרך אחרת, בשיטה אחרת, והם רק יתכווצו יותר ויתבלבלו יותר – וסופו שיפנו את כל האזור המרגיז הזה, כדי לבנות לעצמם מעוז אחד מצומצם וחזק, עמוק יותר, מגודר יותר, ממוקש בשבעה טורים, מטוּוח יותר, מתומרן יותר, – עד שגם שחורים בני שחורים, בשיגרת תרגילי־סדר, יוכלו לעמוד בו חזק ואיתן – ותחת אשר נתאמץ לשוא לדחוף את הגוש הכבד והארור הזה, יסחבו הם את עצמם ואת כבדם בכוחות עצמם, כשאנחנו רק שואגים עליהם, צועקים ומזרזים את הבהלה לכיווּן אחד – – יאללה, הביתה! זהו. אין לנו הרבה סיכויים בהתקפת־מצח על ביצוריהם, ועל תותחיהם ועל שריוניהם, אין לנו במה לפצח שכאלה – על־כן נמס אותם בערמה – וכאשר יתחילו לנוס – נוס ינוסו!… הרי גם הם בסך־הכל מה אם לא ערבושים, וראינו את הערבושקים שלנו בכל הארץ: המתחיל לברוח ברוֹח יברח, אין מפלט אחר, עד תום ועד מעֵבר גבולות – ואנחנו אחריהם…!’ ‘ח־ח־ח!’ נסחף מישהו אחר התיאור הסוחף והמענג הזה – ‘זה יהיה כביר!’

– ‘ברור לכם על־כן, על־מה ולמה לנו המשלט מאתים־ארבעים־וארבע? – לא רק להגנת האזור ושדה־התעופה, כי אם כנקודת־מוצא לתמרונים, להטעיות (שהולמות את סברותיהם עלינו), כאילו פנינו לפריצת־דרך לשיירה חדשה – ואם לא יצליחו ללכוד את המשלט בנקל, לא יבזבזו עליו כוחות – שכן רחוק הוא מדי מן הקו הרצוף שלהם, ועושה בליטה רחוקה וקיצונית מדי, – ותחת זאת יתקפלו ויקימו להם שלושה משלטים עצומים כנגדנו אי־בזה ממול, וישקיעו באדמה עוד גדוד או שנַיִם מן המלאי המעט שנותר בידיהם להתקפה (והשימוש במקומיים יוכיח!) וזה בדיוק מה שדרוש לנו – שייכנסו כולם לאדמה!’ – ‘אמן!’ – אמר הלילה פה אחד בהנאה גדולה. יופי הוא ספי הקמ"ן שלנו, מוֹתק הוא מסביר – רק למה לא סיפרו לנו כל זה אתמול? מי מדבר – הרי זה דויד מדבר: ‘אם כל־כך חשוב – אומר דויד – המשלט הזה, למה לא הכינו את הגיחה ככל הדרוש?’ – ‘מה פירוש לא הכינו?’ – זה הבאס של מוֹטה – ‘אינך יודע? ולמה ברחנו? לא מפני שלא היו בידינו כמה מאות כדורים? גם אלה כמעט והגיעו – אבל כבר היינו כאן. למה לא הגיעו בזמן, אם כל־כך חשוב? לעזאזל, בגלל שני ארגזי תחמושת!’ – ‘ולמה לא הכינו מכושים שנוכל לחפור באדמה המחורבנת ההיא? אם כה חשוב להחזיק במקום ההוא?’ – מתמרמר עוד קול מן הלילה, מסתבר צ’יבי. – ‘ובכלל, ככה מתארגנים? תוכלו – תחזיקו; לא תוכלו – תברחו? אם יש היום פלוגה, היכן היתה אתמול? למה אתמול רק בכיתה אחת וחצי, רק במרגמה אחת, רק בפיאט אחד (כנגד עשרה משוריינים ומרגמות עצומות ומאות רגלים מתנפלים) – והיום פתאום פלוגה, ועסק גדול. והכל?’ – ‘ובכלל הפזיזות הזאת שאצלנו!’ – ‘אני הזהרתי והזהרתי עוד לפני שיצאנו!’ (שאול? עזב משמרתו כדי לפרוק פה פסוקו? אבל גידי – ראשו כבוש בקרקע, קופסת בשר שמוטה ריקנית, ונפשו בוֹ בוקקה עד לא־איכפת.) – ‘מרגיז להתפקע – התרגש שאול – שולחים קומץ אנשים בידיים ריקות, וכשהם בורחים באים ואומרים להם: איך זה? הלא זה היה המשלט החשוב שבמדינה! הגידו למה הכל אצלנו ככה? הגידו פעם למה!’ – 'להגיד לכם למה? – ננער אז צביקו המ"פ וניער מעליו את כל לאוּת לשונו, ואת תנומת שפתיו הכבדות – טוב. למה, אתה אומר, ואולי אתה יודע מניין משיגים פלוגה? ושצריך קודם להריק חמישה משלטים אחרים, ולדלל עשרה אחרים, ולמצוץ מן הישובים שכבר אין להם כוח עוד, ולהפסיק את הכל, ולקצר קוים, להזיז, לשנות, לסחוב, לדחוף, לריב, להקים מהומה שלמה (ממתינים עד שיחלוף בולמוס של שיעול נורא). למה? ואינך יודע למה במקום שיכולה כיתה אחת, אולי – אסור לשלוח שתים, וגם אין לך שתים (שיעול קשה עד עצימת עיניים), ואם שולחים פלוגה, אין זה מפני שנעשינו טובי־לב יותר, ולא מפני שפתאום נתברר לנו כי המקום חשוב, אפילו לא כדי שהשחורים לא יתגאו בהם עלינו, אלא פשוט: מפני שזה שדה־התעופה שלנו (שיעול, שיעול חונק), הקשר האחרון שלנו עם גוף הארץ. הקרב לא הוכרע. רק שלב אחד היה. ויורדים ועולים. ועוד לא נאמרה המלה האחרונה. עוד שאלות? מה עוד רוצים לדעת? זה הכל? כן, ועוד זה: הלילה יוצאים למקש.

שמעתם דיבורים? זה נאום! (ואיך שהוא משתעל!) מה סיפרתם מעשיות על צביקו שאינו יודע לפצות פה יותר משתי מלים רצופות? או כי אכן הרגז הורגז הבחור עד שנתחמם! היינו הך. לא איש שאול ויירגע או יסתפק לו בנאום אחד, חזק ככל שהוא, ויסוג אחור. אם הוא לא יעמוד בשער, מי ייאשם בבוא הרעה? אם הוא לא יזהיר מראש איך ירחץ כפיו לאחר־כך? ונאפד עוז־מקופחים הוא מתנבא ואומר, כי אותנו כל זה לא מעניין. לא היה בידכם לארגן הכל להתקפה? – שבו בנחת ואַל תקפצו. קפצתם בפזיזות והוכיתם אחור? – שבו הפעם והתכוננו לדבר. חכו קצת, עד שיהיה הכל מוכן, מאורגן, מספיק ומסודר, אז בואו לדבר על גיחה שניה, לא קודם. ‘ולשבר את העצמות – למה? לשם מה, אני שואל, לשם מה?’ – כמובן שספי השיב לו הפעם (צביקו כפוף בשיעוליו, כולו מאמץ לפלוט סירכת ליחה, אם לא ייחנק בה קודם!), פתח ב’ת־בין!… ‘ממושך, ערב פקיעת הסבלנות. אבל שאול לא בא הנה בשביל להבין אלא בשביל שהם יבינו וכך גם אמר בפירוש, בלא לכחד תחת לשונו. פשיטא שספי תירץ לו גם זה, ובדברים בוטים מאד, שעליהם קפץ שאול ותפש סוס־משתלח זה ברעמתו פרא, וזינק על גבו בלא אוכף ובלא רסן, לאמור: ‘יופי לכם לשבת ברוחמה, ושאנחנו נמות על האסטרטגיה שלכם!’, שכבר הגעיש את מוֹטה לגמרי, ובחימה צולחת הימהם בגרונו כעכוע נמרץ להקדים דברי סופה, ועמד, כנראה, גם לתת קולו בבליסטרה קטלנית, ולפרסם גילוי־דעת אחת־אַפּיים, לולא קדמהו, אחד זריז, מתוך האפלה לאמור: ‘אז אתה לא משחק, שאול?’ – ‘לא, אז אני לא משחק. לא רוצה להיות גיבור.’ – ‘דבר לענין: נתפחדת?’ – ‘מי זה? רפי? כן, נתפחדתי. בדיוק כמוך. בושה להתפחד? יותר בושה להיות מתפגר.’ – ‘זה הכל?’ – ‘זה הכל.’ – ‘אז שתוק כעת.’ – ‘לא שואל אותך.’ ושוב ניסה מוֹטה ליטול את תורו בדיבורים וגם אמר: ‘אתה־תשמע־רגע־אחד’ – שאיש לא שמעוֹ משום שאש יצאה ואכלה הכל. התחילו קריאות, נעשו צעקות והתפרחו שוועות של ויכוח, אלה עמלים להפנות אליהם אוזן שומעת, ואלה מנסים לתקוע טריזי חוות־דעת, אם יש להם שומע ואם אין, בלא הקדמות וכרכורי־חן. ‘אתה מדבר? – צעק פלוני – מי אתה שאתה מדבר?’ וצעקו למישהו: אתה לי אַל תבוא לסַפּר! שעל זה השיבו: ועוד איך אבוא ועוד איך; וגם: מכירים אותך, שמענו עליך! ואחד, כנצלה על אש, היה חוזר ומכה בפעמון שלו: גידי גידי! תשמע, גידי! אתה זוכר, תשמע רגע, גידי, אתה זוכר איך – תפסיק שם, תן גם לי לומר מלה – גידי, אתה זוכר איך… ולא נודע לעולם מה. וכבר נמצא מישהו שהיה מנסה להסות את המהומה, לטובת הציבור ולא לטובתו שלו: שְ־שְ־שְ־ – שייש הלה כאיצטוָנַת־ קיטור – שתקו רגע, שְ־שְ־שְ! – ולא נסתייע לו אלא שיקום גם הוא ויצרח, ואף לא נמנע מצרוֹח, לטובת הציבור, ותרם את כל עושר קולו הצבעוני – וכבר יש מישהו מתפקע מצחוק, בצהלי צהלות מצלצלות, ולשוא ניסו להרגיעו, עד כי התחיל להיות דווקא מעניין למצוא ולהציל שורש הצחוק מהו, שמא ייטב גם בעינינו. ועמדו כולם, בחורים צעירים למדי, והשתדלו לדחוק אחרים מפניהם ולכבוש לעצמם מקום בתוך השאג, כדי שיוכלו לבסס דעות ולהצהירן מלוא תקפן, נרגשים ונלהבים ומטיחים אבני־שפה ברהטת־לשון ובגבהי־קול – כאילו היתה זו כאן המקלחת, להבדיל, או המבואה לחדר־האוכל, או סביב הברז הקר לאחר משחק הכדורגל, כשדפקו לנו שנַיִם אפס, הכל באשמת ההגנה המחורבנת, השופט, הרוח הנגדית, השמש בעיניים, והעשבים שהתעצלו לכסחם מעל המגרש עד שהמעידו את כל שורת הרצים, גמול בטלנות וקשיחות־אוזן לאזהרות! – מי חושש לדממת הלילה, מי מוכן לוַתר על גילוי דעתו? הכל שטופים בצעק, וכתמיד מישהו מכולם נרמס ומשווע על נישולו מבמת־המלל ולא חס מתבוע לו נזקי קיפוח חלקתו הקטנה, פעם קורא ונוקב בשמו של מי שצריך להאזין לו במיוחד, פעם מהסה את גדול המפריעים, ופעם פתאום צוחק לשמע מלה טובה נמלטת מתוך הלהבות. ומישהו, כתמיד, מחרף נמרצות, לא ידוע מה, מתוך נימוקים שהגיונם ידוע לו, וכתמיד, בא סוף־סוף קול אחד, ומתגבר, ומשמיע כמטחווי משפט וחציו בשלמוּת, בטרם יקפצו עליו לטבעו בשמחת־נקם ובהמון גלים, ועל שהטביע הוטבע, וחסל גם הוא במערבולת. מה חסר עוד? חסר רק קול צפצופן של בנות, שיפנו כעת, ממש כעת, את כל השיחה אל אפיק חיים רציניים יותר: למה החברה שלנו כאלה מין שכאלה, ולמה אין פעולות, ואין יחס, ובכלל! ועוד כיוצא באלה דברים שבנות מצפצפות ומהגות כחום הויכוח בקול צפצפני של בנות נלהבות, שככה צפצפניות בראָן אלוהים ביום ברוֹא בנות, כגון: ‘חומר־אנושי’, וכגון ‘האידיאה הרעיונית’ ובעיקר, כגון: ‘גישה’ וכגון ‘דרכנו יחד’ ו’ההשתכנעות’ שצריך להשתכנע משום־מה, ו’לברר פעם לתמיד', ולהגיע למסקנות הנוגעות ל’התחַיוּת יחד' – אח, אלי הטוב – עד כדי כך רותחים הדברים. ובסופו של כל זה, מה יצא? כרגיל, פחתו השואגים והכל נשתתקו והלכו ונשאר רק צ’יבי חוצב דבריו לבדו, נישא קדימה בכוח ההסכמה הכללית, ותוקע דגלו על במתי־על, באין מַכלים דבר, לאמור: הכל טוב ויפה, אך חייבים לזכור כי הכיתה שלנו כבר נתנה חֵלקה, חילה ודמה, ומגיע לה, לכל־הדעות, לצאת לקצת מנוחה. עד כאן.

על־כן חזר מוֹטה עתה וניקה גרונו, ודיבר אחרת לגמרי, בהרחב ובהשקט, במישור ובדרישת־שלום לכל. הלא זה דברוֹ עוד מתחילה: אגב שיטמינו מוקשים הלילה, גם ירגלו על דרכי האויב, ולאור דמדומי השחר, מי ומה שם, ואם אמנם, כאשר יש לשער, חזרו הסדירים לבסיסם עם הכבוּדה הכבדה ואת מקומם השאירו למקומיים כפי שהם, באופן שיש לנו ‘סיכויים טובים’ לתפוש את המשלט. סעיף אלף, עד כאן. – גם הוא בשקט, אך בספקנות לא מסויגת כלל, ניגן אז דויד, מרבצוֹ על הקרקע, דברי־שוּליִם: ‘ואם לא?’ – ‘מה פירוש, “ואם לא”?’ נכנס קצת יותר משמץ תרעומת לקולו העמוק של מוֹטה. ‘פשוט: ואם לא –? אם לא הסתלקו? או אם “ההם” יחזרו מיד לכשירגישו כי אנו חזרנו? – ‘מי “ההם”?’ חזקה התרעומת בקולו של מוֹטה – ‘הסדירים, כמובן. עם השריון, עם הארבעה פסיק שנַיִם, ועם כל הכבוּדה הכבדה שהזכרת?’ – ‘…אה! – ביטלוֹ מוֹטה בנקל – לא מתקבל על הדעת! וחוץ מזה: הלא בינתים נתחפר היטב ונתכונן היטב! יום שלם לפחות, ראית, נדרש להם להתכונן למהלומה שכנגד? ואנחנו נתבצר…’ – ‘באצבעות!’ סינן החושך – ‘נדאג לזה, נדאג!’ המה אליו מוֹטה הערת־שוּליִם נוספת ורוגזת, בהפנית ראשו, והשוּליִם כמעט נתמלאו – ‘רק חלק מן הפלוגה ייכנס לקו, והשאר יהיו פנויים לתנועה, לתמרוּן, לאגוף או לעקוף, להטריד, והכל – וזה יערבּב עליהם את כל ההכנות להסתערות!’ (‘וגם עלינו’ – אמר החושך בשולי־השוּליִם, – ‘מי זה שם?’ התרעם מוֹטה, והמתין רגע לשוא) – “הם” לא ירצו להסתבך בצרות הרחק מן הקוים שלהם!’ (‘ואנחנו?’ החציף החושך יותר.) ‘מניין הבטחון, מוֹטה?’ – אמר דויד מלמטה למעלה, כאילו דיבר מלמעלה למטה. ‘מכירים אותם, או לא? – התרעם מוֹטה כבר במפורש – לא החזיקה כיתה־וחצי גדוד שלם יום שלם? ואנחנו מביאים פלוגה, תשמעו: פלוגה, שלמה ומצוידת, ולא סתם פלוגה, אלא את פלוגה אלף, הבחורים הידועים, שבאים ולוקחים, וכשלא הולך להם אחת – רץ להם בפעם השניה. מה־זאת־אומרת: פלוגה אלף! שם ידוע בארץ!’ – הו, כדי רגע תשואות רמוֹת של דממה, ומשנהו גנח מישהו: ‘גם “ההם” יש להם משהו להראות לנו, ופי כמה מכל מה שיש לנו.’ – ‘חַרבּן עליהם! – יעץ לו מוֹטה אומץ – ושנית: מלחמה היא מלחמה, זה הכל.’ – ‘אה!’ רגן החושך מעֵין: קצנו מפניך, מוֹטה, חזינו כבר בגבורותיך! בקצרה: גלוג לסבתא. ומוֹטה כבר ממש כועס, כשמתעשת לחזור אל העיקר: שלוש המחלקות של פלוגה אלף, של צביקו, יתכנסו עד מחר. והואיל וקשה יהיה לנטוש משלטים חשובים, תבוא במקום מחלקה אחת, הרובצים אי־שם על ‘קו־המים’, מחלקה אחת מפלוגה דלת, והיא מחלקתו של פלוני יאמבו, אדם ידוע לשם ולשפם, ולאחר ההתבססות תחזור זו אל חיק פלוגתה, ומפלוגה אלף שלנו, יצאו איפוא: מחלקה ‘שלוש’ (של זאביק), ‘שתים’ (שלנו, של מוֹטה), ומביאים במנין כי אין בה אלא שתי כיתות בלבד, של גידי ושל בוֹמה, וכי כיתתו של גידי, כפי שהיא, לא מגיע לה אחרת אלא אמנם יחס של כבוד ומנוחה, כשתתחלנה מנוחות בארץ, וכעת תאזור כוחה ותצא לפעולה, ומובטח לה בקוֹנם ובנדר, לעיני אלוהים ואנשים, כי מיד לכשנתבסס – הם החוזרים ראשונה, להוציא כמה וכמה יהודים שבקרבה, שסגולותיהם וכשרונם דרושים למפעל ואין לוַתר עליהם. נקודה. עד כאן הכל ברור? – ברור, בודאי, שאלה אם רצוי. – נו, מי מדבר על רצוי! זה, ועוד זה: ספי אירגן מפעל שלם של תצפיות על ריכוזי האויב, באופן שלא יוכלו להפתיע אותנו עוד. ‘ומה אני מספר לכם דברים, כשאת העיקר שכחתי – הלא הפעם אנו מכניסים לפעולה… נחשו מה?’ – ‘בחורים צעירים!’ – אמר החושך, ־ ‘בחורות!’ – חזר ואמר החושך. ‘מטאטאים.’ ניחש מישהו וצחק לחכמתו שלו. ‘רוח ציונית חזקה!’ – ‘נו, מה? סַפּר ונשמע?’ – ‘סַפּר, אַל תמתח!’ – ואילו מוֹטה המתין וצבר בפיו קול נכון לדבר ורק אז אמר ברורות ושקולות: ‘תותחים!’ – אה? – ‘תותחים!’ חזר ושנה מוֹטה נצוחות, ובלא להניח מקום לטעות. – מעשיות! – ברצינות? – ‘בחיי – אמר מוֹטה וצחק – שאלו מי שתרצו, סַפּר להם ספי, אבל גידי שמע בריכוז – הגיעו תמול־שלשום – הוטסו!’ – תותחים ממשיים? תהה החושך בהיסוס. ‘והם שווים משהו?’ – פיקפק עוד אחד. ‘ששים מילימטר!’ אמר ספי מלה מכרעת. ‘כן?’ – ‘או־הו! – אמר מוֹטה – ונרדד בהם את השחורים עד דק!’ – ‘זה ענין!’ אמר אז אַברוּם, וגם פלט הברת־צחוק קטועה במפתיע. ‘האלה, על גלגלי־העץ!’ העיר הערת מומחה קובצ’יק הנהג, מתוך הג’יפ והצית לו סיגריה. והכל נזכרו, ממנו ראו וככה עשו (אלא שהוא באמריקאית ואנחנו בעובש), וכשתמו כל ההבהובים וכל הפרצופים שהודלקו רגע חזרו וכבו, אפשר היה להמשיך: ‘אז ממש תותחים, אתה אומר?’ – כעת התחילו להתאושש: ‘אם ככה, למה ששים מילימטר ולא שבעים־וחמישה?’ שעל זה השיבו כמובן: ‘למה שבעים־וחמישה ולא מאה־וחמישה?’ – ‘יהיו – אמר מוֹטה בנחת – בסופו של דבר יהיו. אה, תארו לעצמכם: לרעם תותחים יוצאת פלוגה אלף עם שחר, וכרוח סופה על האויב, כמים מוגרים במדרון, והמה הופכים לנו עורף, נסים בשבעים דרכים, ונבלתם מאכל לעוף השמים ולחית הארץ ואין מחריד!’ (מיד ננעצת, כבדקירת סכין, דמותו הרטושה של אורי. נזכרים כי אפשר ואיזה תן, ברגע זה עצמו, מפצח את קרום בטנו, ורוטש אל תוכו שם באפלה. ואבא שלו עדיין לא יודע כלום שאין לו כבר אורי, בעוד שהיה יכול, אורי הלז, לעמוד עתה בקלוּת בצדו של מוֹטה, ולחצוב אף הוא הלהבות למלחמה – תַן מגרם עצמותיו הטריות…) – ‘אמרת עם שחר?’ צינן דויד, ממסיבּו למטה, את להטוֹ של מוֹטה העומד עליו. – ‘כן, ויאללה, אוּדרוּבּ!… אם נספיק לכנס את הפלוגה, ולסיים את הסידורים, והתותחים יגיעו, והכל – –’ ‘אז לא עם שחר?’ – ‘חושב שלא נספיק. מה, צביקו?’ – וצביקו הגבוה, הכפוף קצת מרוב גובה, נטל את הסיגריה מפיו, ופינה בשיעול קצר את שארית העשן ונאומו היה כולל שתי הנעות־ראש אָפקיות מצד אל צד, שאפילו אור־הפנס הקלוש האיר משמען: איך אפשר? לא נספיק…

ושוב נפלה שתיקה. כל מיני הרהורים. יתושים כינרו רמות. מאצל הפנס המפויח התחיל ספי מסביר, בחשאי ובשטף, ומסַפר לברזילי הכורע לצדו בשלולית־האור הקלושה, ומגולל מפה מקומטה, והיה מציין בה בצפורן זרתו נקודות וקוים שונים. וצביקו הגבוה שילב זרועו בזרוע קובי שהיה גבוה לא פחות ממנו, אך לא כפוף, כדי להיוָעץ בהנחת המוקשים. וגם גידי קם מעפר והתיצב בכובעו בין חזותיהם, כפטריה בין ארנים, והציתו סיגריות חדשות, קודש לדיון בעניני חבלה בעומק, וחסימת דרכי המעבר. ולעולם פותחים בשיחת־רעים את אשר יסתיים ברעם־ברק והרג־רב. ומצטבר בלב פתאום, אי־מזה, ענן עכור, חששות או ספקות, כי לאחר שהסבר הסבירו לך היטב את אי־נמנעותה של המלחמה, ואת כל הסידורים הטובים שנעשו לקראתה – מתאבנת מכל זה רק אפשרות אחת ויחידה: עליך יהיה ללכת לקרב. וחבל מאד עליך, על עצמך, בחור שלי. אין אלה עוד דיבורים בכלל על מישהו סתמי שיקום וילך לאן שילך – אלא אתה הוא אותו שאמור ללכת לקרב. הו, כן. לא שום ברירה שהיא. חבל שתשחית לבך על הרהורים. מה? ועל־כן תותחים! הו, הכל מתתחים כאן בתותחים, גדולים וקטנים, הוביצרים ומרחיקי־קלוֹע, כינון ישיר וכינון תלול, מסלול־תעופה, ופגזים, שרפנלים וחנ"ם, רסק ומרעום ומרעומי־השהיה (שהם הטובים! שכּן כך טיבם: קודם בוקעים ואחר־כך מתבקעים, ולא כפגזי השחורים, העשרים וחמש ליטראות שלהם, שמתבקעים עם מגע, וכבר היה מעשה בענפי ברוש שפוצצו פגז במעופו, וגגות הרעפים במקורות, בניר־עם, בגן־יבנה, ובשאר מקומות, שריסקו פגז במחיר שני רעפים בלבד). הה, אבל השריקה שלהם, הממזרית הזו, האיומה, הזוָעתית ההיא, אשר עד שלא חלפה עברה מעל ראשך, כולך בזוג או־פרט אם אתה הוא הפעם אם לא; או ההם, פגזי המרגמה הארורה, ארבעה אינטש פסיק שניִם, שלהם, המאה ועשרים מילימטר – ארץ רעדה, הו, אתמול, רק אתמול – – – בואו, עזבו את הפגזים הגועליים הללו, מה נדבקתם לפגזים, בואו נדבר על חיל־השריון: אשרי מי שנתברך מזלו ושריון־ברזל רכובו, רכב־ברזל מעופף, לעלות בתנופה ולא בזחילה במחפורות ולא ברחישת כינים – כן. – עד שדופק אותו שש־ליטרוֹן אחד, ומקיץ עליו קץ מר ונמהר – חדל חדל, למות בכדור סטן עדיף? הו, מה, מתים אותו מוות! – מי שמוכרח למות לא יימלט ממנו, אפילו בהימלטו אל סתר מרתף ביתו! נו, כן. והפסיקו עם המוות הזה. מזה אתם יודעים, תארו לכם כיצד אני נכנס יום אחד, כשמקבל חופש, לחצר המשק שלנו, רכוב על משוריין אדיר, עם תותח דוּ־ליטרוֹן, עם בּזה, עם מרגמה צמודה, עם אַנטנה מדוגלת, עם כל הגדולה וההוד וההדר ה – יַא־חביבי – המשק כמרקחה: נחום בא! ראיתם את נחום! ואני נכנס עם המשוריין עד פתח חדר־האוכל, בקנה התותח דוחף את דלתות־הרשת, ויורד בנחת ונכנס שמה: יש אולי מרק־פירות קר? בשקט, בחיוך, ברוחב־לב, והם כולם מיד במהומה מהמים: בודאי יש! מה פירוש יש? ולמה דווקא מרק־פירות? יש בירה קפואה, יש חתיכת כבד צלוי, יש ענבים, מה פירוש יש! הו, ואני כבר רץ למקלחת. בחמים, חברים יקרים, ברותחים, חצי שעה, סבון ומים סבון ומים, מסתפר ‘קרחת’, מתגלח עד העור, חלק כבתולה… – עזוֹב! ראית את אלה המתבגרות עם כל הפצעונים והבועות על לחייהן – כאילו שופשפו בפומפיה! וצורתן כעלה נגוע כנימה! – הי, זוכרים את צילה? ־ איזו צילה? – ההיא, השחורה ההיא, ואיזה פרצוף קיבלה! – ממתי חשוב הפרצוף! העיקר שהשאר חלק אצלה ונחמד, עד שתוכל ללקק אותה מלמטה למעלה או להיפך! – אתה אַל תתחיל ללקק – ואת צילה שלך הזאת אין סכנה שילקק מישהו, חוץ מכלב (מה שמה ההיא שלקקו הכלבים דמה?…) – באמת, חושבים שנצא בבוקר? – עזוב, לא יספיקו. – מוֹטה זה גיבור לדבר, גבורות אחרות שלו עוד לא ראינו. – עזוֹב את מוֹטה – איך שהזמן חולף, תראו, הלא מחר או מחרתיִם ראש־השנה! – באמת? – יא־חבּיבּי, איזה מין שנה! תזכור אותה אתה ובניך ובני בניך אחריך. – חדל! לא יהיו לו בנים: הוא בורח מן הבנות, מתבייש נורא. מביטה בו אחת, לא חשוב מה, והוא כמו סלק, כולן בגמגומים אֶ־בֶּ־מֶ! – מילא, זה יעבור, הוא עוד יהיה גבר! – בקושי צומח לו זקן! – ישים זבל כימי ויצמח – גם אתה שמת? – איפה! אני צריך אני? אני מתפשט ותראה אם נשאר בי סנטימטר בלי צמר! – שתתפשט אחותך ולא אתה, יש לך אחות? – זה מזכיר לי שוב את צילה: בסך־הכל: די נחמדה, אתם יודעים? – אבל לך נסה פעם דבר אליה ותראה! נסה ואמור לה: מוֹתק, יש לך גוף יפה – והיא תיעלב עד שורש נשמתה. גוף! אתה סתם גס, סתם כזה מגושם, סתם עיניך, פוּי, רק לבשר. טוב. אמוֹר לה: יש לך לב־טוב, מיד היא מתיסרת, הו, לא, גם בהשוָאה לתחיה וגם לציונה, וגם כשהיא לעצמה. ואיך לא בכתה כשנודע על שלושת השומרים שנפלו בגליל!… טוב. אבל נסה פעם לשלוח יד, לחבק טיפה, פה ושם, סתם ככה – היזהר! לאחר שתחמקמק את גווה להיפטר מידך תוכל גם להחטיף לך סטירה, ותזכור שמעבודה בגן־הירק חיסנה לה שרירים של פרד! – ובכן מה? מה נשאר עוד? צא ודבּר אִתה על ה’בן־אדם', על החיים בכלל, דבר ודבר ודבר, עד שתמות, אתה או היא, או שניכם כאחד, וגם בטהוֹבן אתכם, עם אור הירח שלו. עמיחי! איפה עמיחי! איך זה שמה אור הירח של בטהוֹבן? – ‘הסוֹנטה? אוֹפּוּס עשרים ואחת מספר שתים, בפה מינוֹר.’ – בפה? מה קרה לך? לא בדוֹ? – ‘לא, בפה.’ – עמיחי! שאתה תשכח! שמע מה אומרים לך: בדוֹ מג’וֹר! שכחת! – ‘עזוֹב, עזוֹב.’ – מי נוגע בך מי? ובכל־זאת: בדוֹ מג’וֹר. – ‘אתה בכלל יודע מה זה דוֹ מג’וֹר!’ – מ’־ז’־תומרת יודע, כמו כלום יודע! – הי, די, תפסיקו, אולי תתחילו כעת מכות בדוֹ מג’וֹר – איפה גידי? – מי ראה את גידי! – אמור, גידי, מה הולך להיות? מה יהיה פה הלילה?

מדברים, בשפע, כולם, הרבה, מי לא, על מה לא, מהר, צוחקים קצת, צוֹוחים משהו, אך לא נפרדים, זה לא, לא מתרחקים, והיוצא מן המעגל, לא יוצא לנפשו, אלא אל שלושה וארבעה יצטרף מיד, בכל עוז, ולא להיוָתר לבדו כנגד הדבר הזה שעומד בחלל הלילה, ושמי יודע עד היכן הוא, ומה טמון בו לכשיבהיר ויבוא מחר. הה, מחר. אילו ידעת כמה שלא רוצים, כמה נורא לא רוצים, נורא לא, כמה האבן שמתהפכת בקיבה רעה היא ומציקה ולא שוקטת רגע: מי יודע מה. ובואו לא נשתוק. בואו נדבר על מה שיהיה. זוכרים שיום ששי היום? באמת? ומחר שבת! תראו! הו, איך שאצלנו ביום ששי! איך קל ובהיר ופתוח ונקי ושבע, והודפים את השולחנות לצאת במחולות, הבה נצא במחול, הבה נצא במחולות, ילל־ילל, ילל־ילל, ילל־ילל, הוי הבה נצא במחולות – אוהבים את כל הנערות, את יפיין, את יפעתן הרחוצה, הסרוקה, המגונדרת, את גמישות מתניהן הדקים, את גיזרתן הצרה, הדקלית, נערה נערה ולבושה המגוהץ, החצאיות הכחולות הכהות, הסרפנים השחורים, רכוסי השרוכים על מיגבּע החזה, החולצות הרוסיות, תשומת־הלב לפרטי רקמתן, או החולצות הלבנות, נוקשות־העמילן, או האביביות־רכות, השקופות עם תחרת־חורי בשוליהן, ובגלאי נאה, או בצוארון מיוחס, והדופק הפועם בתחתית הגרון, הנישא, הגבעולי, הצח הזקוף הקשור לריתמוס הריקוד והרכנת־הראש המלהיבה את קשירת השׂיער, ההאזנה החלומית קצת והמלהיבה הרבה הרבה ומפתה להמציא שירים, הה, כמה שאוהבים אתכן ככה, סרוקות, חטובות, קלילות, למגע, לריח, לרחשים, למוסיקה – כמה שרחוקים מלוכלכים־עייפים ומובלים אנחנו למוות. לעזאזל המוות. בואו נעשה דבר שהוא. כבר הולכים לישון? כבר נפזרים? ומה מחר? מה על המיקוש, מי ילך? אני לא. וַתרו עלי, פִּסחוּ עלי, אַל תקראו בשמי. ואולי נקום ונצא, בחורים, עכשיו, ממש כעת, בחושך, בשעה זאת, לשמוט לשחורים ההם את גרגרתם השחורה, להפוך עליהם ארץ ומלואה, יהומו השמים וישאגו הגבעות, ומי שימות ימות ומי שיחיה יחיה, וכבר יהיה גמור ומאחורינו, וכבר נדע, ונשכב לישון גמורים וחוסים ובטוחים במה שהוא בטוח. הה, ואולי בכל־זאת להתנדב לצאת למיקוש? עצוב לך כמו ילל כלב בלילה. ילל־ילל, הבה נצא במחולות. הו, לחיות את חייך, לא להפסיד את מה שאפשר, לשתות עד הקַרקֶרֶת וגם את העקבה לטלטל, למצותה וללקלקה! הו, אַל תרוץ, עוד לא ביקשו ולא שאלו. שב בנחת. מי שרץ – חוטף. למה משתתקים? כבר גמרנו? שלא נגמור עוד, אַל תגמרו, המשיכו, שנמשיך, שלא ישתנה דבר. שלא תגיע העת לדברים אחרים, שלא יתחילו דברים – אַל תתפזרו, ובואו נהיה לנו תמיד תמיד יחד. בואו נישבע אמונים, נגמור את המלחמה ונעשה לנו משק, משק שקט, שלום ושלווה וירק וילדים קטנים, פרחים בכל פינה. ולא נריב לעולם ולא נאמר מלה קשה מכאיבה. ולא נרים את קולנו, ורק תמיד נהיה חרוצים ופשוטים ועובדים, ושקט יהיה אצלנו, חוץ מאשר ישירו, ביום ששי, ובכל ערב, ויהיה יפה, וממטרות תסתובבנה… מי מדבר פה בשקט? ברזילי, מספר לספי הקמ"ן, ושומעים כולם, ומתאספים סביבם לקשוב: 'בור המרגמה לא היה עמוק, להיפך: היה בולט מאד בשטח – – 'הה, טוב. סיפור ידוע מאד, אבל נשמע כעת כחדש, מלא ענין, שאתה רואה בו דברים כבפעם ראשונה, ומשהו כואב שפסחו עליו נוגעים בו כעת באצבע, מגע רע־טוב, – ‘ולפי לבת האש טיוחוּ ישר עלינו בלי קושי. והך על הראש. בהתחלה, לא שמנו־לב, היה נדמה כאילו זה סתם…’ (למה לעזאזל מתחילים מחדש? מה החיטוט, החשבונות, חיפוש החטאים, הטפת המוסר. האשמים כבר לקו. מי שמתו כבר מתו. מה עוד? – עזבו, חדלו, בואו נשיר שירים, הניחו לכל הזוועות – חדלו, רחמנות!) וספי מבהיק במשקפיו ומחטחט בקנה־עשב בין שיניו הנפסדות. צורה של בחור־ישיבה ולא של קמ"ן. ותיכף יסע, ויסע צביקו וכולם יסעו, ואנחנו נישאר. מי פיהק, כולם מפהקים. אלוהים אדירים. מתי נחיה? חשוף שכזה היה המשלט, חם ושרוף ורוח וריק לכל צד. מרגיז כי מה שאינו אלא תכסיסים של הטעיה, או גיחות של ערמה – אתה בחייך תשלמם. הה, שכבר ילך לו הלילה הזה, שכבר ילכו הם, שכבר יהיה הכל מאחור וגמור. הו, לא, שלא יעבור. שיימשך ויימשך, שלא יידע אור. שיהיה לילה לא נגמר. לילה הוא חיים. רווח של חיים. לילה ארוך בלי אור. לעזאזל, היתושים הללו.

אבל ממש הגיעה כבר השעה שצביקו המ"פ ומוֹטה המ"מ וספי הקמ"ן יקומו ויעלו בג’יפ שלהם, יעירו את קובצ’יק הנהג, ויסעו מזה – מפני שכבר קרוב לאחת־עשרה ומפני שכבר אמרו הכל, וגם שמעו קצת מהרבה, ורק עוד יש לפניהם עתה לארגן במשך הלילה, את הפלוגה, את היציאה, את האספקה, את התותחים בני ששים וחמישים המילימטר, המוסעים על אופני־עץ, ואת המיקוש (גידי יתן לקובי שלושה־ארבעה בחורים לעזרה) – שכן שיבוש דרכי האויב תנאי מסייע הוא להצלחת המשׂימה מחר. קובי עצמו יירד עתה עמם לריכוז, להצטייד בחומר ובכלים, וגם שייקה יבוא, מי ראה את שייקה? איפה הקטנצ’יק שייקה – היזהרו שלא תרמסו אותו! שייקלה בּוּבּלה, בוא, מוֹתק, – ישנת טיפה? בוא, פייגלה, נוסעים הביתה, אל אמא’לה – כן ככה, הוֹפּלָה, ושב לך, תידחק פה באמצע בין כולם. והמכשיר שלך היכן הוא? בן־חכם, היכן המכשיר? נשאר! מוצלח אתה, שייקה. מוצלח וטוב. מה עוד נשאר? טוב, הנה הם נושאים ידים למרום ומקבלים על עצמם נגדה־נא כל העם: דבר לא ישכחו, מאוכל לאכול עד מזרנים לשכב, ושמיכות ובגדים, ואם הגיע דואר – נשבענו. רגע, ולא עוד ביסקויט! בשם כל היקר: שלחו לחם ולא ביסקויט, לפי שהשינים נתקהו ונתקרדו בגריסה, וגם לא בשר מפוגל אלא בשר ראוי למאכל אדם, ועתונים אם באו, נראה ‘מה כותבים החברה’ ובכלל, קצת דאגה, בחייכם, קצת תשומת־לב – הלא עיניכם הרואות עד כמה ועד היכן ובכלל מה. עד כאן. ובכן? אגב, מי ומי היוצאים עם קובי? – ‘אני,’ אמר ברזילי בשקט. – ‘לעזאזל, גם אני. הרגיזו אותי היום השחורים האלה. מוכרח לדפוק אחדים מהם. גם אני אתך, קובי.’ אמר צ’יבי, צבר רוֹק והטיחוֹ אי־כאן. ‘כלב מי שמתחיל לחוס על עצמו – אמר נחום – גם אני.’ – ‘אתם כאילו נרשמים ללכת למות – אמר אז קובי וחייך אליהם – אין כאן שום מוות אלא רק סחיבה, כמו חמורים, והליכה, כמו גמלים. הלוך ושוב.’ ‘צריכים עוד אחד?’ הפטיר אז רפויות רפי, מתוך קרעים שבלב (אסור לי ללכת – אבל מי שעושה חשבונות…), וגידי השיב כי אין הכרח בנוספים, ומוטב שישכבו לישון, ואיש לעמדתו, איש למשמרתו, ‘בסדר הרגיל,’ אמר גידי. ‘כאילו לא־כלום.’ אמר אז רחמים ונאנח מאד. ‘אילו ידעתם כמה שבור הגב שלי מסחיבת המכונה הארורה ההיא!…’ – ‘אתה שתוֹק. – גזר עליו בּני. – אתה מוטב שתשתוק.’ – ‘מה אני אשם?’ התריס רחמים במרי. ‘אתה את המכונה שלא תקלל.’ – ‘לא יודע מה רוצים ממני – הגב שלי שבור לגמרי.’ – ‘לא די שבור, צריך עוד לשבור אותו – התאנף בו בּני בחירוק־שינים – אחד שמאבד את החצובה בדרך!’ אבל זה באמת אינו מעניין איש, וגם הג’יפ כבר היה מטרטר ולא נותר עוד דבר, מלבד, אולי, אם צביקו המ"פ, יש לו לנאום דברי־פרידה לכלל הציבור בטרם יפליג, ושעל־כן שולחה נשיפת שְ־שְ־שְ גדולה לכל רוח, והבחורים נצטפפו נקבצו סביב, ואותו צביקו, כיוָן שכך, נטל והשתעל מרוב עשן, ובקולו שלו, הנסרח, שלא כדאי גם להזכירו מרוב שאין בו כלום לצודד לב, נאם לאמור: ‘חבריה, אתם עייפים, אבל אם נדמה לכם שיש מישהו אחר במקומכם, להחליף אתכם, תדעו שאין. לא מפני שלא רוצים, אלא מפני שאין. וזה הכל.’ וגם נטל ורעל את פניו במטפחת מפני האבק, וזה שהגביה את הפנס כדי שיהיה המעמד מואר משהו, העלה בהקים זורחים במשקפי ספי. והראה ברור את שחור הלילה המוצק שמסביב, וגילה את חיוכו הרעוע של ספי הלז, ובטרם רעל אף הוא פניו בכפיה מפני האבק, הספיק להטיל אלינו: ‘תהיו בריאים. פעם אחת לא הולך – פעם שניה כבר רץ!’ והואיל ולמוֹטה לא היתה כפיה או מטפחת להתעטף, לא נותר לפניו אלא להמהם בבאס שלו: ‘הכינו הכל ותהיו מוכנים.’ והג’יפ זז, ודויד עוד צעק אחריו: ‘דרוש בשלום –,’ שעל זה הספיק מישהו שם להשיב: ‘וגם נשיקה?’ ונעשה אבק סמיך בתוך הלילה, והחיה הקטנה הג’יפּאית חירחרה וריטננה ונעלמה.

נכון שאין חשק להתפזר ולחזור איש לעמדתו? מתגנבת תחושה ידועה כאילו הנה זה רומית. הם נסעו ואתה נשארת לכוד. אבל העייפות מיבּבת מכל השרירים והעורקים. רק עוד רגע נרבץ כאן, רק עוד רגע קטן אחד. הה, אלוהים, איזו עייפות. עשו טובה ויקח־נא מי־מכם שמיכה, ויפרוש עלי, בחייכם! או מי ישקני ספל קפה חם וטוב. או שמא מעלים מדורה כעת ומסַפּרים קצת בסיפורים? שותקים, שותקים, שותקים. אז נזוז. מי זה פה? – ‘רפי? אתה?’ – ‘אני, כן.’ – ‘אינך בטוח?’ – ‘מה אינני בטוח?’ – ‘אה, כלום.’ ואולי לא ככה, אלא אחרת: ‘אז מה, רפי?’ – ‘אז כלום.’ – ‘ומה בכלל?’ – ‘גם בכלל ככה.’ השיב רפי. ‘אז ככה, מה?’ – ‘ככה, כן.’ וכנראה שבכך צריך להסתפק. ואחד כבר מתרומם וגונח ממקומו: ‘היתושים האלה!’ – אומר וחובט צלצלנית על בשר עצמו. ‘אני הולך לישון. לילה טוב.’ – ‘ליל־מנוחה.’ – ‘מזמן לא אמר לי איש “ליל־מנוחה…” הלוואי שאחלום על בחורה יפה…’ אמר והלך. ורפי פיהק עגומות ונתאנח מאד. בחורה יפה. מה הוא יודע. רק שאספיק לחזור הביתה לפני שהיא תלך העירה ללמוד, ותאבד לי. מה יש לי בשבילה, מה אני יודע, מה אני כולי? ושם יחטפו אותה. בטרם תפנה כה וכה וכבר יזכה בה אחד המנוּולים ההם. קרח אחד, ומוחזק ידען במוסיקה או בתיאטרון, עם צפרניים מעושנות, ידיים לבנות בלי־בושה, וסיפורי־מעשיות מחצות הלילה והלאה. והוא, שכזה מין, יצוד את לבה. הוא יהיה לה השער למוסיקה. הוא בן־בית בתיאטרון, בספרים. ויודע גם לשתות שתיה, והיכן ‘מקבלים’ אוכל מצוין, והיכן נפגשים עם אנשים מיוחדים, ואיך מבלים ערבים קודחים עד בוקר אור. האם תוכלי, תמרלה, לראות איך הוא חיור דם, איך הוא ריק ואנוכיי, איך הוא ימצוץ ממך את רעננותך, את כפריוּתך, את בריאותך, כשם שהוא מוצץ את השסק שאנחנו שולחים בארגזים העירה – מצוֹץ והשלך. אה, הוא יקסום לה בתרבות, ובמה שקוראים תרבות, בריחות־קפה, בעידון, ברוחניות, בלא־זבל, בלא־מגושמות, בלא כולם־תמיד־יחד, בלא זבובי המחלבה, בלא עבודה רצופה מקודם בוקר עד אחר לילה, הוא יהיה לה פתאום מרחב, לא מושב־עובדים אגודת־פועלים־שיתופית בערבון־מוגבל, ואולי אפיל תראה בו מין אביר, איש האפקים הרחבים, הנימוסים והטעם הטוב, – לעזאזל, זה השועל המנוּול, זו הנמיה הגוררת לה טרפה… ואני לא אתן לה. ואַת לא תלכי אליו. אני אחזור הביתה ולא תוכלי ללכת. רק אצא הלילה להניח מוקשים ואחזור, רק מחר לקרב בצקלג ואחזור – ואבוא אליך. ואל אתן לך לזבּל את צמחי־הבית של תל־אביב. יחד נבנה משק גדול, יפה, מעניין. כל בוקר נצא לראות מה נעשה היום. מה נבט, מה צומח, מה לקטיף. נשמח. נישן בחוץ. נשב יחד. נקרא יחד. חכי, אַת תראי. יה, אלוהים, כל־כך מפעים עד שאני חושש לחשוב בזה, שמא אזיק. לא יודע מה עוד נפלא מזה. הכל כנגדו מתפעט. ורק אַת ונהייה אליך. אני אוהב אותך כאשר לא נאהבה עוד אשה בעולם. כן. אני אוהב אותך כמו רוח־קיץ, כמו זמזום דבורים, כמו, כל מה שמקיף ומציף, כמו מי הבריכה, כמו לא יודע מה, סביב־סביב, כולך, כל כולך – בוער בי אליך, ואני, יותר ויותר, שאי־אפשר עוד יותר. מה אַת כעת, תמרלה, ברגע זה, אחת־עשרה ורבע, יום ששי, מה אַת עושה כעת, עליתי רגע בדַעתך, בזכרך, חשבת אולי פתאם עלי? הה, אין עוד במה להיזכר בעצם. לא התחיל עוד דבר בינינו שיהיה במה להיזכר בו. אבל אני אחזור אליך ותראי. ולא נוכל שוב להיפרד. רק אצא הלילה למַקש ואחזור. רק מחר לקרב ואחזור. אי־אפשר לי לברוח מן החובה. נכון? הייתי מוכרח ללכת. אה, תראי תראי. מי שהולך לכל – גם חוזר מן הכל. אני לוקח לי שמיכה, אני מתעטף ושוכב, ומביט בשמים, חושב עליך עד שאירדם, או עד שנקום ללכת, אני לא אירדם, אהיה שוקט ומהרהר, וחרישי ומקשיב. תמרלה, את יכולה לשמוע אותי? אז תשמעי ותדעי: נורא אני אוהב אותך. טח, הנה, דפקתי אותו, ימח־שמו.

– ‘מה הסיפור על תותחים, גידי, זה אמת?’ אמר צ’יבי בתוך הקבוצה הקטנה שנותרה אצל הפנס הכהה, מחרישה ומהרהרת הרהורים. – ‘למה לא – השיבוֹ גידי כמקיץ – הגיעו תותחים.’ – ‘אבל בעיניך לא ראית?’ הוסיף צ’יבי לשיטתו והתהפך על כרסו והביא את סנטרו בין כפות ידיו, כראוי לשעת שיחה יפה. אבל האזניים נזדקפו פתאום. משהו היה הולך וטוען נוכחותו בחלל, כמין זמזום עבה ורחוק, לא יתושים – נֶגֶן עמום והומה על העצבים, מריץ איזו חלחלה וכמין מוסר־כליות, עם דחיפה מסוימת להתכווץ ולהיעלם מיד. אִושה חדגונית ולא מוכחשת, והלב המנוסה מבחין כבר אותן שתי המיות ופוגה של כלום ביניהן, תנועה יתד ותנועה, תנועה יתד ותנועה, שלעתים מאבדים אותה וחוזרים ותופשים את ניסורה, שכבר אינו מרגיז, הואיל ואינו אחר אלא מטוס־הלילה שלנו, שיחנה וירד באחת־עשרה ועשרים, מתקרב ובא, שלא תשלוט בו עין השחורים, ועוד מעט יתחיל לחוג ולהשפיל, מחוג אחר מחוג, וכשישפיל למדי יעלה את האורים האדומים וירוקים שלו ויקרוץ בהם לסירוגין, ויחוד עוד מחוג חופף לקרקע, מתחת גובה הגבעות ויטיח ארצה אלומת אור מזרקוריו, שתגשש רגע ותתפוש במסלול האדמה בתאוה, וישאג אז אליה וישפיל יותר, ואי־בזה מעֵבר הגבעות, בלתי־נראה כאן, ישיק לבסוף עם האדמה ויבוא בה בתנופה סוערת ורוגעת מהר. יפהפיה נחיתת המטוס. המסלול המואר, החוגג ומיחל, והחיה האדירה, הרצה לקראתו בסחרוּר מַדחפים, בבוהק מתכת מועם, זורמת, רועמת, וגאה מאד. ומיד קמה שם המולת ריצה וצווחות בית־הנתיבות, קריאות ושריקות, ותזוזת מכוניות, פעוטות כנגדו, רוגשות לטעון, ומעלים אורות ומכבים אורות, וסילוני־אור חודרים בעד ענני־אבק מופזים נוסעים, מבוזבזים, לגיונות אין־ספוֹר של פזז־זוהר, ואנשים פתאום מכירים זה את זה, וצוֹוחים אהלן של הנאה לכל עֵבר. והבאים אינם יודעים היכן הם, ואיזו מרוחות השמים לפניהם, והיוצאים קורנים מאוֹשר, רשיונות־הטיסה צפונה בידיהם, וההמראה עומדת לפניהם בכל רתתיה והתפעמוּתה המפליאה. אח, כן. הנה הוא כבר יורד ומזמזם כצרעה סביב־סביב. הה, כמה נפלא לטוס. לצפות מלמעלה למטה. פה ושם אורות. מרחבי־אפלה רובצים צפופים בעומק בעומק. ופתאום למטה שׂדרת ניקודי אורות מסלול־הנחיתה, קורץ ומהבהב וחוגג מאד, ואין יודע אם הוא שחג לאטו סובב־סובב תחתיו, או אנחנו הם שחגים ומקיפים אותו מלמעלה סחור־סחור. משפילים ויורדים. המעיים אומרים. והנה הכנף האדירה כּוֹסה פתאום על כּוַת הדופן שלך ונתקעת בשמי־השמים, מכבה מאות כוכבים, שרק קצתם מצטרפים לקבוצות ידועות, והמנועים רועמים ושולחים חבילות־חבילות של קטעי ערפל, ומשהו חורק וגונח בתוך חוליות גוף־המטוס (אלוהים, רק שלא יתפקק, ואתה רכוב על ריקוע־פח!) ובחביות הדלק, העומסות וממלאות את מרבית חללו, עוממים הולכים רעמים, והאַלוּמיניום קר מאד. מהדקים את החגורות (נורא מעניין הכל!), השתמטות הקרקע והתגברות על סחרחורת, האזניים מלאות עמעום, ומתהוָה המתיחות שבטרם מגע בקרקע, הכל הומה, מפרכס ורועדר ונרגש, והנה חבטה אחת, דלוּג, חבטה נוספת, שקיעה ומירוֹץ, ויסוד הארץ מתערב במהירות הפוחתת, נשימה רווחה עמוקה, וגם משהו שבחרטה, על כי הנה תם הדבר, ועליונותך הופסדה, חולית והיית כאחד האדם בארץ. חבילי־חבילות אבק רדופות לאחור לאחור. הה, לטוס. למה אינני טייס. מה עוד נפלא מהיות האדם טייס. הה, ריגשת ההמראה. הסיפוק האדיר מכל, אדם בא אל הישג חלומו. אדם עולה וממריא. נושם ועולה, מוסיף ומשיג, כוח הכובד מבוטל, עולה מתוך נשימה מלאה, רוצה ומתרומם… הו, אילמלא כל מה שקרה היום ומה שעומד לפנינו מחר… יתוש עצוב נורא מוצץ את הלב, יתוש עגום עד בכי. הי, מה הולך לבוא עלינו? מתי קובי יחזור? לכמה יחולק הלילה הזה, שבטרם אור. אנחנו אנשי בטרם־אור. מה שמספיקים בטרם אור – הוא נחלתנו. בטרם שחר יצטרך קובי לעזוב את השטחים ולחזור. – מתי איפוא ייצא? או שיצטרכו ללכת בלילה, ולשוב בליל מחרת ולהיחבא כל אותו היום בשדה. משמע כי ממחרת המחר לא תצא ההתקפה. החשבונות מסתבכים (כבר הוא יורד כעת. כעת כבר רץ על המסלול). – ‘לחשוב שבעשרים דקות טיסה ואתה מעֵבר כל זה. בעולם אחר לגמרי, על־יד הבית שלך – מישהו מבין? למעלה מבינתי!’ – נאנק ממושכות צ’יבי, וגידי השיבוֹ יבשות, יותר יבשות ממה שפילל: ‘זה תלוי בנו. נגמור – ונחזור.’ הה, גידי, גם אתה במוכיחים. מישהו יגמור, אין ספק. לא ידוע מי ולא איך. השד יקח את כולם. אין עוד שום סבלנות שהיא, לא־כלום. אנחנו מרוחים וממורחים.

מתוך מררתו, גידי קנוט־הנפש, מונה תוכחות, כמשחיל מחרוזת פלפלים חריפים, מלא מהכיל ולא יוכל החריש עוד. בשביל מה אנחנו טובים, שואל גידי, יגע בדרכו הארוכה, המשעממת כבר ממלתה הראשונה, אם גם להילחם על גבעה אחת איננו טובים? ויאה בעיניו כעת לבוא ולזרות מלח על כל הפצעים: אם כך בורחים, הוא אומר ברטינה מוגיעה, מה יהיה על כל הדיבורים הרמים שלנו – הוא מנסר – על עבודה, על התישבות, על חברה חדשה – מי יאמין לנו? הוא שואל בלא לחכות לתשובה, ואולי אפילו נרדמו המוחזקים להיות שומעיו, ודיבורו לאפלה – הלא תמיד נרצה שמישהו זולתנו יחפור בשבילנו – ממשיך בנתיב המעוקש – תמיד נעזוב ונברח מעבודה במקומות קשים, תמיד נתאונן, תמיד נדרוש ממישהו, ואנחנו… אז מי צריך שכאלה. ‘רק לדבּר יודעים – צלחה חמתו של גידי – ולהגיד דברי־ביקורת מחוכמים!’ – ‘אתה, גידי – אומר לו צ’יבי – נעשית כמו מורה.’ – ‘שתוֹק – חורק עליו גידי מתוך מררתו העמוסה לעייפה – המלחמה נעשתה לנו כאילו כולה ענינם של איזה מפקדים, ורק אנחנו קורדרים, שמוציאים נשמתם על שגעונות שהמציא מישהו, וכל מה שמוּשׂם עלינו – להיפטר מהם ככל האפשר.’ – ‘למה לך, גידי, כל הדיבורים האלה?’ וקול אחר: ‘אינך יכול, פעם, לחשוב על דברים אחרים? לא די היה לנו היום?’ – ומישהו נתפס והתחיל שר ככה: ‘הוי, ואני טס כעת, במטוס הזה שירד כאן, וחוזר הביתה… הה, מה אתם יודעים!… מה אתם עושים כשאתם באים הביתה? אמבטיה? זלילה? אני, דבר ראשון…’ – ‘תשכח. הסתבכנו פה בעסק. מי יודע איך נצא.’ – ‘הו, תחדל אתה להיות עורב שחור. איזה עסק? עוד קרב או שנַיִם והמלחמה נגמרת. תראו.’ – הה, כן. הבלים. מי ידבר כעת? גידי? עוד קינות? לא, גידי מכוּוץ לו אצל הפנס המפויח, וכובעו ממותח יורד על אוזניו, כמי שדרכו עליו. ‘כשאני מנסה לחשוב מה אחר המלחמה…’ התחיל החושך. – ‘לאן תתגלגל ה"הכשרה" שלנו…’ התחיל בּני בהרהורים. – ‘לא תתגלגל – אמר לו צ’יבי פסוקות – רק יָריחו החבריה את סוף הקרבות – לא תישאר לך פרסה, ההכשרה שלכם תעוף. לכם לא כדאי שתיגמר המלחמה…’ – ‘לא ידענו שאתה כזה חכם…’ – כעס בּני. ‘אז תדעו. הנה הבט עלי. נגמרת המלחמה ואני משיג לי “סוּפֶּרוַיט”, ותחפשו אותי על כביש תל־אביב־חיפה, אקח אתכם טרמפ. בתנאי שלא יושבת כבר אצלי טרמפיסטית (כי בארגז מאחור לא אקח איש. עוד יסחבו משהו או יקלקלו, הממזרים, שילכו ברגל – בריא לגוף).’ – ‘טוב לך. אתה כמו צפור־דרור אתה.’ – ‘נכון. ואת כמו חמוֹר אתה. עבר הזמן של ההכשרות ושאר המעשיות. משחקי־ילדים. גם אני שיחקתי קצת. ודי. חטוֹף לך לפני שיחטפו הכל.’ – ‘בשביל זה ברחנו היום.’ הגיד גידי קודר. – ‘מה זה שייך? לא אני שנשארתי לחפות עליך, כדי שתספיק לברוח? ומי אשם שלא היו לנו די כדורים – אני? – ומי דחף אותי לפינה הרחוקה בשטח המת עד שלא היה למקלע שלי מרחב־פעולה? לא אתה? ומה עוד רצית ממני?’ – ‘הו, אתה ידוע כגיבור הגדול בגוש’ – אמר לו בּני. ‘וכל־כך בטוח בחכמתו,’ – התערב רפי ואמר בלשון נסתר של ‘ברוגז’. ‘אלא מה – חרץ לשונו צ’יבי – שאבטח בחכמתך? הסוף שלי!’ – ‘מה היה אילו היו כולם חכמים כמוך, צ’יבי?’ – אמר גידי. ‘הו, היתה לנו, סוף־סוף, צורה של בני־אדם! המלחמה היתה גמורה, הארץ שקטה, והחיים יפים. אלא מה? עם כל המתוַכּחים שלכם מן ההכשרה נעשה מלחמה? עם כל הפילוסופים, המצוברחים, והחכמים הגדולים למיניהם – הם יעשו לנו מלחמה?’ – ‘הפסיקו – קצף כעת נחום, שהיה שקט ומחריש עד הנה – חדלו כעת לריב, מה התחלתם בזה?’ –

– ‘לא. דווקא כדאי לדבר על זה פעם. – אמר צ’יבי בהתעוררות. – כדאי שתשמעו פעם את האמת. אתם הלא חושבים עצמכם למי יודע מה. הגידו לי, אם כן, למה צורתכם כזו? תמיד לבטים, תמיד וויכוחים, תמיד על חלוציות, תמיד על הגשמה, על כן או לא. שוב ושוב על ה"חֶברָה", ועוד ועוד על ה"חֶברה", אנחנו והחברה, החברה ואנחנו, אנחנו וההכשרה, ההכשרה ואנחנו, ובכל הכוח עד חצי הלילה, ובחזרה דרך כל הרחובות הישנים, אצל כל הפנסים, עומדים ומתחרטים ושואלים את אדוני שבשמים שיסלח, ואיך לעשות חֶברָה טובה, ושכבר נהיה טובים באמת. מה יש? מה אתה מביט בי ככה? אתה החכם הגדול ואני הסתם־טיפש! אתה הבחור ההגון והבונה את הארץ, ואני הסתם־פּוּשט, שלא כדאי אפילו להשיב לו. – מי מאתנו צורתו עלובה יותר – קחו ראי והביטו! הדיבורים האלה: “האידיאה הגדולה”, “הקו שלנו”, ושאר תקליטי קולות החכמים מכם והמבוגרים מכם, שאינם כאן אבל ידם בערפכם. למי אתם מסַפּרים מעשיות? מדוע נדמה לכם שיש הכרח שתהיה לכם חברה. שכּך טוב, שכך מוכרח, שזה כתוב בתנ"ך, שבחור הגון לא יכול אחרת, שפשוט אי־אפשר בלי, כמו שלא יפה לזוג בלי להתחתן! הרגשתם פעם שאתם מפחדים להביט לאדם ישר בעיניו? מה חושבים שכמותכם כשמדברים על הכשרה, על קיבוץ, על התישבות – אתם תהיו איכרים, עובדי־אדמה, שזורעים בצל ואוכלים צנון? למי תסַפּרו! – או שזו פילוסופיה, צער ויגון, תסביכים מסוכסכים, וההרגשה היא (אינני זוכר?) – הביטו־נא וראו איך אני כבר טוב ומקריב את כולי על החלוציות, כמו בת־יפתח על נדר אביה! כל הציוֹנות שלכם, כל המהפכנות שלכם – כמו ספורט מבחן לסוֹבלנוּת: מי יחזיק מעמד יותר ולא יברח. ואת מי אתם מרמים! הו, היינו הך, מקשקשים ערב שלם, עד שהאחרון בכם נרדם. בואו נראה, מי מכם מעֵז להודות גלויות ובלא רתיעה: מה הוא אוהב? נו, נשמע? אפילו בחורה אינכם יודעים לאהוב פשוט. מבלבלים לה את המוח שבועות שלמים, לילות שלמים – עד שנמאסים עליה החיים. או שותקים אתה לילה שלם, כמו דלעת, או נאנחים לה לאזניה, ישר מן הלב, שתדע, בדיוק, שתבכה מצער, במקום לקחת אותה, כקחת איש את אשה ולחבק חזק, ולשלוח יד מתחת לחולצתה. מה יש, מה אתה מעקם את האף? זה פוּי? אני אומר בגלוי מה שאני אוהב. לא מתבייש באיש. אני אוהב להיות חפשי, לא תלוי באף אחד. אוהב בחורות יפות שאוהבות מה שאני אוהב, ואותי קודם־כל. אוהב אוכל טוב, ושיהיה לי אוֹטוֹ, ועבודה מעניינת, ושיהיה טוב. ואני יודע את זה. לא מתבייש בכלום. ומתכוון גם לקחת את זה. ככה אני. וגם אתם – אני בטוח – כאלה, ורק מפחדים להודות. מתביישים זה מזה. בורחים זה מזה, או נתקלים ונופלים זה לזרועות זה. בוכים רגע – ונושעים בו ברגע בשבע מליצות מן האוצר, ואחת־שתים “שיחה נפשית” – וטוב לכם! הנה, פרצוף כזה יש לכם!’ – ‘גמרת?’ – אמר לו רפי. ‘די לפעם אחת. כדאי לכם לשמוע את זה. לא שום דבר חדש – אבל כדאי בכל־זאת לשמוע. וכעת מה? עד שיחזור קובי, אלך לחטוף שינה. מותר לכם להמשיך כעת. תוכלו לדבר עלי מה שתרצו. לא תעירו אותי.’

– ‘הרג אותנו! – אמר נחום בהרבה ליעוג – שחט בלי סכין, גמר אותנו!’ ובּני: ‘משהו מדגדג בקורקבן שלך, צ’יבי, או שלא היית מדבר כל־כך הרבה.’ – ‘אבל הוא מדבר! – המשיך נחום – מ’ז’תומרת! מתי למד לדבר ככה!’ – ‘וגם בחור טוב – אמר רפי בו בניגון – ויקח אותנו “טרמפ” העירה!’ – ‘וגם גיבור גדול – ניגן נחום שבעתים – ובכלל בחור מוצלח, וחזק אצל הבנות!’ – ואילו בּני אמר אחרת: ‘שבעה, רק שבעה, נשארנו פה מן ההכשרה. עוד בבוקר – עם פינילה היינו שמונה. כאלה מעטים נשארנו. כמעט ואיננו.’ פיהוק אחד נשתלח תועה. ומישהו, בחושך, אמר ממושכות ומכל לב: ‘יה, כמה שאני עייף.’ ואחר קם: ‘אני לוקח לי שמיכה, מי רוצה שאביא לו?’ – ‘איזו נדיבות־לב – התפעל פלוני – תביא לכולם.’ וההוא שכנראה הוא ברזילי, פרשׁ והלך, וסנדליו התנגפו באבנים הקטנות, וחזר והביא שמיכות, וכולם היו שותקים, והתעטפו והתכרבלו, והמתינו אם לא יאמר מישהו דבר. ולמען השם, אַל־נא יאמר האומר שום מריבות ודברי־רוגז. ידבר־נא הַשקֵט והַרגע. יסַפּר־נא דבר יפה. אם יש, אם ידוע לו. אם נפשו בו טובה. אבל איש לא אמר דבר. השקט צלל סביב. מיד נתבררה המיה רוטטת, ניקודית, מאדמה עד שמים, מלוֹא כל החלל. כזה שצולל אל עומק מצולות – יורד ויורד ואין קרקע. צרצרים. צפרדעי הבצה למטה. חלל רועף הדים פעוטים, אך כבדי־חשיבות, המית קונכיות. ושמא אני קם ויורד לי אל תחתית התל הזה, אל הואדי המאוּגם, המצפוּרדע, וקוטף לי להנאה כמה ענפי טיוּן ומריח חזק לתוכי, כאיזה ערבי המתישב מקץ עבודתו, שופף בצל אילן, תות מסתמא, מתרפק בשמאלו על שרפרף ובימינו ממולל כנגד חטמו אותם עשבות הנענה או הזעתר, או העזגד, או ניצת היסמין, או, לעתים, פרח לימון מלבין כמעט מוריק – נושם ומקבל הנאה שלמה של נינוֹח מאד. וגם מקנה־הסוף אקח לי. באולר אֲגַמֵם חלק, ואני מתקין לי חליל־רועים שאפשר לאַבּב בו וליבב קצת, עלה ורדת, סתם מאד, ופרא מאד, משהו שמתרגש מאד בתוך תוכי. לא, זה זמזום אחר, המתן, כן, אוירון שני תוזז ובא. מביאים סחורה. מכינים מלחמה. הה, מנגן בלב. וכעת יטיסו צפונה את הג’ינג’י ההוא לבית־החולים. אם לא מאוחר מדי. ואת ההוא, את מיכיק. יום מחורבן, הו, לחדול, לא להתחיל, לשכב לנוח, לישון, חוס־נא, אלוהים, על עבדך, לישון. מישהו כבר מתנשם עמוקות ולא אתפלא אם זה צ’יבי. מה מחלחל בי. אני עייף. הכל היה עלי. אתה כל־כך לבדך בתוך המהומה. אתה והאחריות. רק שניכם. ומי יאמר לי אם אמנם הייתי… לא, לא להתחיל. משהו בתוכי. אולי לחרבן? לא. מהלך בלי כמו רוח־עיוועים. ומחר, מחר שכזה, כל התכניות. לא אוכל להירדם, אין בי מנוח להירדם, כולי מתוח, כלום לא מפורק, עייף כמו חמור, אבל לא עייף יותר מן הקפיץ המתוח שבי. להסתובב, ככה, לכבוש פנים בקרקע, לרפות כולי. להיות לא חושב, לא מרגיש, לא יודע, רק שוקט. הג’ינג’ית של עמיחי. מעולם לא ראיתי אותה. מה אני יודע עליה. אפילו לא את שמה. רק שמעתי אומרים: הג’ינג’ית של עמיחי. (שלא יתברר כי איננה אלא מאותן שכולן סוּבּין וכוּספין ונמשים מחורבנים מלמעלה עד למטה ושׂיער חוטי־ברזל חלודים!) הו, לא. זו רכת־שׂיער היא, שיער אדמדם־נחושת. שאפשר להריח בו, כמו בחציר קצור, ולכבוֹר אותו בשתי כפות, והוא רך שכזה, כמו עשב צומח רטוב. ועינים ירוקות לה כאלה ולבנת־חיק. אח, לעזאזל, הלא אני כמו בן שש־עשרה אחד. אני כבר פושט אותה, כבר חומד, עד מחנק, את אשר מתגלה, מסַנוור בהתגלותו הלבנה, מַגעיש את הלב, כאילו נפלה בו דליקה – והייתי משיג את הכתובת שלה, ובא עם דרישת־שלום… מתחיל ככה ונשאר אצלה. לא יודע מה. הו, הייתי שורף אותה, שותה אותה בגמיעה עצומה. בוער בי כמו חמסין, בוער עד העתק הנשימה. כולי מתקשה, מתהדק, בוער להגיע אליך. לא יודע מה שמך. לעזאזל, כמו חיה אני. בוגד בעמיחי, חוטף לי את הבחורה שלו, מפתה אותה. אולי היא לא אוהבת אותו כל־כך ואפילו אם – לוקח אותה לי. כולה. את הלוֹבן שלה, אדומת־שיער. אולי תרצה להיות שלי. וגם אם לא, יהיה סוד בינינו. הוא כלל לא יידע. סוד אש בין שנינו ודי. – מה אתי? יַה־בַּ־יֶה, איך שזה. נלהט אל בטנה הלבנה, הקמורה קצת, המפוקסת, הגמישה. אל חיטוב עגילוּת ירכיה. רכּוּתה הגולשת, חתלתולית, היקוד הכבוש בה, רכה להילוש, קצת בוֹשה וקצת חצופה… לא, אני משוגע. חברים, כך אי־אפשר. מוכרח לקפוץ, לעשות משהו. נושק ונושך ואוכל ממנה הייתי, כן, מתכרך בה כמו שתי להבות. די. די. הנה הוא מסתובב שם, ומתחיל יורד מעֵבר לגבעות. כלב רחוק נורא. חושך לי בנשמה. מי שורק שם? כל־כך אני לבד. לבד בדד, לגמרי בודד. בלי אף אחד. והשקט הזה. בלי סוף. (צפרדעים למטה.) וזה מזכיר נורא. ומותח ומושך אותי. מי שם שורק בחשכת הלילה? מצטיירת הבּוֹגנויליאָה הלוהטת על גנוגנת המרפסת שלנו, בבית, שענפיה הפורחים כמעט מנקרים עיניים בלילה, ומקללים אותה בהתלהבות ומבטיחים לה לבוקר, באגרוף מורם, גימום, גידוע, גיזום וקיצוץ. ואחר־כך עולים על מיסבך־הברזל לגרוד הנעלים, וזה מתרעש כדרכו ואומר הברת־ברזל ומודיע הביתה: ‘באים!’ שלשמעו אמא נשקפת מחלון המטבח: 'גידי! תראו תראו! ובנביחות קורעות־שמים מתנפל המדובלל הזה, דובי, ומכשכש בזנבו כיונה נאלמה כשאומרים לו ‘שתוֹק, טמבּל!’ ו… אותה בּוגנויליאָה אדומה, לוהטת, פרועה וסוטרת על העוברים בשובבות מתגרה ובגנדרנות נעלסה, ופורצת באשד צחוק אדום־סגול, רחוצה בזלף הממטרה הסובבת רועפת מטוללה, מחליפה כוח, ומסרקת מנערת לאחור מחלפותיה האדומות, ומתמתחת מתמכרת לאור הרטוב, כסירונית שעלתה מן הים – לעזאזל… הלב מכה בי. אני משוגע. מוכרח לישון. מוכרח לתפוש עצמי. אני עייף כל־כך. ולא רוצה כל־כך. וכל־כך רוצה, כל־כך רוצה אילו רק ידעת, נורא, כמה רוצה. עוד רגע אבכה.

מי משריק שם ושורק? שריקה נמוכה, סלסולים אין גמר. קנוקנות המבקשות להיתפש, מתכּרכוֹת להן תלתלים־תלתלים, עורגות אשה־אשה לעברה, מיסבך ערגונות עגומים, ואין להם התרה. מי שורק ככה? מי שם שרוע בגבו על האדמה הקרושה, כבדה מעייפות תלאובות היום, אדמה רדומה כפלח עייף זה מקץ יום־דיִש; אם רק אינה אף היא, כאחד מאתנו: שוכבת לה פקוחת־עיניים ושורקת חרש אל הכוכבים. מפורקה מכל חספּוּסיה וסטיפוּתה וזעפה, ואינה עוטה אלא קוים רכים מכל רוֹך. שיפולי רכס הגבעות האלה, שצלעותיהם רוכנות בכפפים בשלים, אפלים מול הכוכבים, כרֶכן כתף אשה וזרועה בהינוֹחה שלווֹת. שכוב ושרוק ושוטט בין הכוכבים הללו, המצטופפים זה אל זה, כגורי חתולים, ומופרדים מהם, גלומים אין אח, בודדים, פה ושם. וזה ששם, הקורן הלז, המצהיב, שמרתית סביבו הילת־יקוד קטנה, ומשהו שקוף ומעולף ועומם סביבו – נראה שמתעבּה כבר ערפל חום יום מחרת, ושביל־החלב העצום נטוי ומפולג בקצהו, וילון רסיסי־אבק חיוורים, תפאורה עגומה במקצת, ויודעת כבר הכל – בקיאה בכל יום־מחר עד קצהו – שרוע ושורק לו שריקה נמוכה שכזאת, חרישית וטוענת געגועים והרהורים מוּדחים. מה היא מזכירה כל־כך השריקה? נכון שיש מקומות שבהם הולכים ושבים בחורים צעירים כרצונם, איש למקומו, איש כחפצו, מקומות שבחור כורך זרועו סביב מתניה הגמישים של חיננית אחת שאולי גם לה טוב לה היותה אִתו כמעט כמו שטוב־אין־הכיל לו היותו אתה, שכּן לו היותו אִתה הוא שיא השיאים, למעלה ממנו לא ייתכן עוד. ואין. ובין אם מדברים בין אם מַחשים, הלילה שר, והכל צולל בצלילים. ליל־שבת שכזה, ולאחר הריקודים, ועייפים עד רטבוּת, יוצאים החוצה, שבעי־שירה, ומאוּשרי־יחד, אל מעֵבר לשיכון החדש, אל השדרה היורדת, נוטים בין חוטי־התיִל אל כרם גימל, באים עד קצה החלקה, ומתנהלים על שפת המדרון, כמו על חופי אגם. בין קלחי־שוּמר ריחניים, טחובי ערפלי־לילה. בוקעים את שחור צל החורשה. נצנוצים לחים כה וכה ושמחים. גם אתם שמחים ועייפים, ולא מדברים. מה כל הדיבורים. וגליה זו, דקיקה וחמודה ומתרפקת על זרועך, – נחומי, היא פולטת בניד־שפתיים ולא בקול, וגבעולית ומַרעדת לך את עצבי־הלב, ואתה תומך בה, וּמתאֵם צעד אל צעד, ומוצאים את השביל הישן, שעל־יד הסלע, ומתחילים לרדת. העיניים קשורות במרום, ראשה שעוּן אל כתפך, השביל בא וזורם מאליו. הולכים לאט, הכל שחור ומצוחצח, חם ולח. שרידי ריתמוּס האַקורדיון עודם בשרירים. מתרפק על כתפיה, והיא מהדקת בזרועך, וטוב. הו, פשוט טוב, טוב גדול ונורא, שבושה לסַפּר כמה הוא. ופתאום, והיא מרכינה ראשה ותוקעת שיניה במקום שזרועך נבלעת אל השרוול החפוּת, הגבּה מעל המרפק. וחשמל רץ מכפות רגליך עד מפרקתך, ואתה משיב לה אהבה וחופן משׂערה הנפלא ומכלכלוֹ בחיבה, חיבה יתירה ונאמנה, אהבה על כל גדות הלב והשיר. ושום דבר לא מדברים, מלבד שהיא פעם אליך: ‘נחומי!’ שכזה, ואתה אליה ‘גליה, גליוֹנת’ בכמעט צעקה, אף כי בלחישה מפה לאוזן, ולא חושבים דבר, זולת אולי שכל־כך טוב שאי־אפשר לדעת כלום, ונושמים את הטל, את השחור, שכמעט יישמע פתאום כפרפור־כנפיים חזק, כמו עוף מתנער מתרדמתו, ומתקין מושבו על הענף. ומאוחר, מאוחר מאד, ורחוק־רחוק בלילה, ולא איכפת, כלום, אין דבר שאיכפת, צעדים קטנים, ראשה על כתפיך, זה הפרח הדק, הגבעולי, וצמרמורות של טל חולפות רוחפות, צליליות, ניחוחיות, וכשיהיה בוקר, וכשנצא לעבודה וכשנפהק כל היום ונכסכּס את העיניים האדומות, לא יידע, כאילו, איש על מה ולמה. רק אנחנו נהיה לנו, כל אחד במקומו, עליזים ונריע שירים מתוך כל העייפות, ודיוֹ מבט חולף שיפגע במבטה, ותקרוץ לנו שמחה, כזאת מין, עד שחוששים פתאום שלא ייגמר זה, פתאום, שלא יהיה יותר מדי יפה עד שיתקנאו האלים, אלה, מה הם רוצים, מה איכפת להם… – – – מי שורק כל הזמן? אינו יודע שאולי ישנים פה? שאלה שפה עברו לילה ויום של קרב, שנפלו מתוכם שני הרוגים ושלושה פצועים, שאין בהם מתוֹם, ממה שראו ושמעו ועשו, וברחו, ברחו ובשמיכה סחבו מטולטל את הג’ינג’י ההלוּם, כבד כמו עשרה גושי־סלע. יום נורא. ומחר. תפסיק שם לשרוק, מי זה שם, ותן לעצום עיניים. האם רק אני לא ישן? וכולם נרדמו? רק אני והשורק הלז? שריקה נמוכה ויוצאת והולכת לה, מרפרפת מעל־פני האדמה, ששחרוּתה נתפשרה, כאילו נתמסמסה, ואינה עוד דחוסה כאשר היתה, ולא עוד אשונה שכזאת, אלא נישובית, מפוּלמת מהוּת, וערפלית כאֵד־בוקר. ושוב אין אתה מוטל בישימון נוקשה, חסר־רחמים, אלא נתון־מרחף בקלישות נמוכה ורטבובית, כבתוך ענן גשם… – – – אלוהים, כל־כך הרבה מתוך מעט חיינו כבר הפסדנו על לא־חשוב, רץ וכלָה ועבר בלא־כלום. מתי נהיה משהו, מתי נעשה משהו? כמה עוד נשאר לפנינו? לכמה מאתנו תהיה גם שמש מחר שלמה מזריחה עד שקיעה, ואיך זה פתאום כשחדלים ואינך עוד… כשהכל פתאום ולפתע חדל ונשאר רק פתאום לא גמור, שאין לו שום קרקע אלא שמים פתוחים בלבד. ובית ריק, ובחורה מנותקת, שבטרם תיפתח כותרת פריחתה – כבר תכמיש, חלוּלה, נבוּבת־חיים… – – – שורק לו ושורק. שריקה אבּוּבה כחליל. הרהורים נפזרים. ויש גם מישהו שגונח מתוך כליותיו, אנקת התמוגגות, מוצץ לו מאגודלו חלום ורוד ישן, על בית קטון ונחמד, על קיסוסית שתטפס על קירותיו, על שנעשה לנו גינה ונשתול עצי שזיף ואפרסק קטיפני, וגם גוּאָבה לבנת־תוֹך וּורוּדת־בשרים, מופלגת ריח לועז, וקלמנטינה מבכירה, וצנונית וחסה ובצל וסלק, ויהיה לנו מקום שקט ונחמד, ונגיף את התריסים ונעלה את האור, ונשב לנו יחדיו, שנינו, זה עִם זה, ולא ניפרד ולא ניעקר, ולעולם לא, הללויה… – – – בחיי, אם אינו מפסיק לשרוק אני מוחץ ראשו באבן. מה איכפת לך שישרוק? ישרוק לו. יהיה כפי שיהיה, יבוא מי שיבוא, מה עוד יוכל להקטין את המרחק בין מה שחייבים להיות ובין מה שרוצים להיות? וגם לא חשוב. בהחלט לא. מה כן חשוב? הו, זאת השאלה. מה כן? על מה: בשביל זה אני נותן הכל, הכל? רק לפעמים, וכברק חולף, מבינים כמעט – לולא שלאור ברק אי־אפשר לחיות. מי יודע מה? מי יוכל לענות? מניין ההרגשה המוזרה הזאת, הכפולה הזאת, שגם עמסו עליך הרבה מכפי כוחך לשאת, וגם שאתה ריק וריקן ואין עליך כלום, הנה תשוב הרוח ואתה תסוֹער אֵי־לאָן בלא־כלום. חברים טובים, גם לכם ככה מילל בלב? נורא, איך לא טוב היות האדם לבדו. לא יפה ולא צודק ולא נכון. מי יודע לומר דבר. מי מתחת שמי הכוכבים, מי כאן על האדמה הקרה, השחורה, מי מאותם שעוד לא נרדמו – מי יודע לומר לאן כל זה הולך?

האדמה קשה וחדודית. כשיבוא קובי נקום ונצא להטמין מוקשים. היה צודק ונכון וטוב כעת להירדם – אבל לא נרדמים. עטופים וגלולים בשמיכות, פקוחי־עיניים אל שמי הכוכבים ומאזינים לשריקה הנמוכה ואיש לא ירמוז בכלום על ערוּתוֹ, על קשבו, על אי־הירדמוּתוֹ. מתהפכים בלאט, מתמתחים חרש, מתעטפים אין קול, ומפהקים אין שמע. וגם כשתמה סוף־סוף השריקה, גָועה רגע אחד ואיננה (ואלף צרצרים עטו על החלל הפנוי) – לא מעידים בכלום על דעת חָדלה. ונוקפים רגעים בלתי־נספרים. עד שאחד מרהיב ושואל ישר לפניו, חרש כבסוד, אבל הכל שומעים לו: ‘לעזאזל, מה השעה?’ ואין משיב לו, הכל ישנים ולא יגידו. ואחר־כך התהפך מישהו לעבר שכנוֹ, גלוּם־השמיכה, ואמר חרש: ‘מה זה היה ששרקת, עמיחי?’ – ‘לא יודע – השיב קול נמוך – סתם פינטסתי’ – ‘חשבתי שזה משהו…’ פיטט האחד. – ‘לא… קצת מפה וקצת משם…’ השיבוֹ השני. מקשיבים לכל מלה. לא כאילו ברזילי אומר ועמיחי אומר, אלא כמאזינים לשיח הרוח. והשתיקה הכללית, הלא מוגבלת, המצורצרת, אין־סוף, באה ומוחקת גם את המעט הזה, ומישרת הכל יַשֵר היטב. מיד מתגלה שהאויר היה טעון כבר מפה לפה כל הזמן, ושהתהווּת שהיא מתפתחת בו רצופות – משקיטים את פעימות הלב עד היאָלמוֹ, תהומות־תהומות כרויים מכל צד, נשימתך חדלה והחזה נלחץ, וכאב מרצע בצלעות כשמתברר, כחוּדה של מחט, מקשיבים ודבקים בניגונו התועה. עוצמים שמורות עיניים יגעות, ממולאות יותר מקיבולן. מצותתים לסיפורו. תנומה נאחזת אגב כך. הירדמות מתוך שמיעת סיפור זומזמני. משתדלים לא להפר היאחזוּת־בּטחה זו, שבצלה אפשר לנום. מניחים לנפשך להיטלטל בשלווה, כגזר־עץ נד על גלים. נעשה לך תחום מתוחם בחמימות של היותך, מסוגר בבלימה רופסת כל־כך, שעשוי להינתק כל רגע ולהפליג, אחוּז ולא אחוּז, שמוּט ולא שמוּט, ומתחיל כבר כמעט נרגע וצף בלא־דעת – כשזיק אכזר בוזק פתאום: נרדמת, אה? – ומקלקל הכל, צריך לטרדוֹ, ולפתותו ולמשכו ולהסיח את דעתו, הכל מתחילה, ולשוב לכרות ברית עם אי־הדעת, עם חיוך החנופה לטמטום שיקיפך, להינוֹע כבערש, ולפרוש ולהיסוג את אד נמוג, להיטלטל בין צריבת אחריות סרפּדית, ובין שתמטנוּת פורקת־עוֹל ופורקנית, כשעולה פתאום מימינך קול־נשימה שכבר הוא עמוק ונתון כָּנוּעַ לתרדמה – מיד קופצת אצבע כמַלמָד דוקרני אל לבך להוכיחו לאמור: אהה, ההוא כבר נרדם! ואתה?! – וגל השינה שכמעט והציף, חוזר ונסוג עד מחשוף שרטון אי־ההירדמוּת, עיקש להכעיס, חכם להרע, מכוער צחיחות. אני פוקח עיניים והן רוצות לישון. שואלות על נפשן. אני עוצם עיניים ואינן רוצות. ממולאות מדי. אני מסתובב וכל גופי רוצה לא. אני מתעטף ומתכווץ ועשוי לישון כרגע, אילו נרדמתי. מחשבות? הבלים וניקורי־שוא. תעלול קנה אחיזה בחוּבּך, פוחז תאֵב־הקנטה, ואך עומד אתה להישָלֵו – פורץ זה ומכריז: נרדמת?! וכל מה שכמעט והתקשר למישרין – פוקע. ואולי אני קם ויורד אל השלולית שבואדי, מגרש את קרום הירוֹקת לכאן ולכאן ולוקח לי מים ושוטף את הפנים, את הצואר, את הידיים, כערבי קודם תפילה. או אולי שלא ניקיתי את המכונה בשובנו – זה מדריך מנוח? בנימין גולדברג עד כדי כך להיות טיפש! ספוֹר לאט עד מאה והירדם! ליל־מנוחה ותישן. ליל־מנוחה, שוּלה. ליל־מנוחה, אלי. נכון שאינך כועס עלי. האמן לי: התכופפתי לא בשביל להינצל, לא בשביל לפנות לכדור דרך אליך – זה היה מקרה, בהחלט. אינך מאמין שקורים מקרים? תשאל את מי שתרצה. ואני אוכֵל את עצמי על כך, תאמין לי. פשוט התכופפתי ואתה חטפת. נפלת על גבי ופתאום הרגשתי רטוב, הכל רטוב הולך שוטף, מרטיב. הו, לא התכוונתי. לא ידעתי ש־. איך אפשר? ואני לא ארע לאיש בעולם. בטח לא לך, אלי. לאיש בעולם אינני נוטר. מצטער אם הריעוֹתי למישהו. מתחרט ומבקש מחילה. אלוהים עדי. השמים הפתוחים, הכל נראה, הכל גלוי. ולא חשוב יותר, לא להיות. לא להתפתל: ליל־מנוחה. ליל־מנוחה גם לערבושים שאולי דפקתי בבוקר, בואדי. בכלל לא מכיר אותם. משבע־מאות. תראו, תבינו, זאת מלחמה! אולי הייתי נרגן מדי במשך היום, או מתמרמר או מקלל. אינני עוד. הביטו בי. אני פתוח ויכול כל אחד לראות. אני רואה שבאמת לא היה כל הרעש שלי אלא קוצר־דעת. פשוט לא הבינותי כמו כעת. כעת אני מבין. כאילו עצרו השמים והארץ עצרה והמתינו עד שבאמת אבין. שום דרישות אין לי. ולא בקשות. מרגיש כולי את הרגע הזה, נכון. ואני משלים. לא מחוץ ולא כנגד. אלא יחד עם. חבר של כולם. לא תובע לי דבר. אני אשתוק מחר כל היום. בשבילי ובשבילם. אולי יכופר לי. אני חי את הרגע הזה. לא את הסוער, לא את צלוּף־האש, לא את המתפוצץ, כי אם את זה, של אמת פשוטה ולא יהירה, שריח עפר לה. רגע רחב־ידיים, ונקי מכל קטנות. ואם רק אאזור כוח, ואם לא אתרגש מדי ולא אקלקל, יהיה זה הרגע, הכאילו סתמי־מקרי, הרגע הזה העמוק, רגע החסד, אם אדע להיותו כראוי – יהיה פתאום ואני משובץ בעולם, קבוע בו, בענק, נמצא בו בלתי־נפרד – הו, מקבל על עצמי בהכנעה, מקבל עלי באהבה, מתחייב להיות נשמע ולא לרגון, ורוצה, באמת רוצה, אותה שלווה לא משתנית, אמיתית, האוספת אותך ברחמים. וטוב לי בציוּת הזה, במשמעת הזו. באמת הזו – לא משמעת לאדם, לא ציוּת לשׂררה, גם לא לי לעצמי – אלא לקולו השותק של העולם הדומם, הנע במסיבּוֹ בין כל גרמי השמים. הו, הכוכבים הבהירים הללו. להיות. לקבל. לשתוק. אה, תנו לי קצת, גם לי קצת. תנו לי טיפ־טיפה. ליל־מנוחה, הו, אדמה שחורה.

 

פרק עשרים ואחד    🔗

שבת, כ"ח באלול, ארבע לפנות בוקר

בעוֹד לא ארבע לפנות בוקר, אך התחילה מתפנה החשכה הצפופה, רוחשת החרדות, שעצמת שיעורה האמיתית, השחורה, אינה מושגת, אפילו כשאתה רואה שחורות מוּדר־שינה; והאורים שהיו שוֹעים עד הנה אל גבהים גבוהים מהם, בלי פנות כלל אל ירכתי מַטה, הללו שאתה מרחיש בתחתית שִפלם ככינה, מתגולל ונמלט לשוא אל שינה, בעוד החשכה וכוכביה נעלמים בלתי־פתורים וללא פתרון, ואולי אפילו בכמין מנוד־כתף שהוא, בטרם התנדפו והחווירו תומם, כשעל מקומם היתה פוֹשׂה כבר אותה אפרורית ספגוגית וטובה, רכה וליטופית כחתלתול פנקנק אחד, ומאופק אל אופק אפרורית תחוחה ורטבּוּביוּת שכזו, של בוקר עולם, יפה לנשימה חדשה ורווּחה, וטובה מאין כמוה ליציאה בשלום, יציאה של שחרית לעבודה – בעוד לא ארבע לפנות בוקר, בא ורטן קולו של ג’יפ, בואכה האשל אשר בלב התל, אותו המתגלה ירוק ובתוּלי כמי שמעולם לא היה לא עקום ולא מחורץ, ולא ממורט רוחות, כולו שוקט ונינוֹח ומַפל עלהו רועף ורוכן, משל נחל לוקק רגלו והוא איזו ערבת בכוּת על מימיו, ומעגל שלם עד סוף העולם נפתח, שרווחה לו, ושחופש לו, ושפטור הוא מכל בעיות, אפילו אינו אלא אותו עולם עצמו, ובקצוָיו מטוּיטים, כבמכחול מימי מאד, נטוּל־צבע כמעט, ודק מן הדק, כמעט תכלכלים, ואפילו טיפה ורדרדים, ופתאום אולי גם משהו שבמשהו לימוני חיוָריין – ההרים של מזרח, כלל לא כהרים, אלא כאיזה טשטוש זגיג ושקופני, שקשה לדעת היכן שיא פסגתו האבנית והיכן תחתיהן של העננות הקלושות מאד, השוקטות להן וצפות ונמוגות בלא סימן ברור, אל תוך עצם אותה אפרורית השמים, אשר רק מעל הראש ולמעלה למעלה הם כבר צלולים ותכולים עד המוג אליהם הלב – בא אז ג’יפ והִדמים תחתיו. ירדו ממנו בשתיקה שנַיִם, קובי הארוך ובהיר־השׂיער, וגם מישקה מ"פ ה’מסייעת', אדם מצוין בהרבה מעלות, ובפיוֹפת אחוזה בשיניו, ובציצת־שׂיער מעוכה לו על קרחתו, ירדו והתמתחו וחילצו עצמותיהם לתיאבון, והשטח סביב, עד למרחוק היה צייתן ומתרצה כעיגולו של חומר לח לפני יוצרו. – ‘אין נפש.’ אמר מישקה כשהתמודד כל־צרכו והוליך והביא עיניו לכל עֵבר. – ‘אפשר לעבור וללקט ולשים אותם בשק,’ גיחך קובי, והפסיק כדי לפהק לרווחה. – ‘לא הספקת לישון?’ – תמה אליו מישקה מתוך הפיוֹפת שלו. – ‘בלילה שלפני יומיים ישנתי מצוין.’ – אמר קובי והשיט אליו קריצוֹנת. – ‘ויש לך עוד כוח ללכת?’ – ‘ואם אין?’ – ‘לא־טוב – הוכיחו מישקה – אתה תפול. פשוט תפול. הבט עלי: כשאני רואה שמתחילים ענינים, אני עוזב הכל וחוטף לי שינה קטנה ויסודית. ותדע, מוכרחים לשמור על משק הכוחות.’ – ‘זה הביטוי הנכון.’ – אמר קובי. – ‘ככה, – אמר מישקה – היכן מוצאים כאן אדם? אני אוהב לשכב מוקדם ולקום מוקדם.’ – ‘וגם לאכול בזמן, וללעוס היטב.’ – ‘כן. אַל תזלזל. אם אתה לא תשמור על עצמך – מי ישמור עליך?’ – ‘שומר ישראל. וגם לא טוב להסתובב במקומות מסוכנים, כי לחטוף כדור זה בכלל לא בריא.’ – ‘למה אתה מתכוון? – אמר מישקה – חיים מסודרים – יסוד לבריאות. הה, תנשום עמוק, כמה נקי האויר וטוב.’ אותן עננות אפרוריות היו משתנות והולכות בדממה, כאילו היו נמשכות במדרון, והיו פוסחים להם מגלוֹם שמיכה אחת אל אחרת, לנחש במי מכולן כלולים גופו ונפשו של גידי. אבל מישהו התנער פתע לקראתם מרבצו, והפשיל פרצוף ממועך ומגובב־שׂיער מן השמיכה, והתמצמץ מאד כשגימגם לאמור: ‘תיכף אני קם.’ אמר כממשיך שיחה אחרת, והיה נכון לעטות ראשו בשמיכה ולחזור ולהיעלם אל אשר בא משם, אלא שאור האיר בו אז, וגיחך קצת והתלקק, והוסיף חרש ככה: ‘קובי, זה אתה? חלמתי שמעירים אותי לחלוב,’ ועיפעף אל הבוקר: ‘מה השעה מה? כבר בוקר?’ ככה אמר רפי וכך גם התהפך על צדו והתעטף לנוחותו ואין עוד עם מי לדבר, אלא אך להניע עליו יד פוטרת. אבל, לבסוף, כובעו הגדול של גידי, ממועך מתחת שמיכה אחת, הלשין על בעליו ומסרוֹ, כשם שהמכונה הדמומה ורובצת ככלב אצל שמיכה מכוּוצת אחרת הסגירה את בּני. ‘חבל להעיר אותם.’ לחש קובי וסילק את שֶמֶט שׂערו הבהיר מעל מצחו. ‘מה לעשות.’ אמר מישקה; וגחן על בּני לטלטלו – עד שהלה נרתע פתאום בהתכווצות־עווית, ולימלם משהו, וקפץ והתישב תחתיו ותהה עליהם מבולבל ולא מן העולם הזה, ועיניו הקטנות מבוהלות, ועוברת שהות־מה עד שכלוֹת כל דרגות המעבר מבהלה לתמהון, ומתמיהה לפכחון, ומהתפכחות לעצבון, ובעצבות אמר: ‘מישקה? זה אתה?’ – ‘מה אתה ככה?’ אמר מישקה, כשנטל בּני וכבש פניו בין כפות ידיו, אפשר כדי להביא סדר בלבו, ואפשר כדי להיפרד מזנבו של חלום נמלט – ‘הכתף שלי…’ התחיל וקטע מיד. ‘מה קרה?’ אמר בּני למישקה ודעתו כבר מיושבת עליו, ועצב גדול מכריע את כתפיו. ‘כמעט ולא ישנתי.’ התנצל באי־חשק. – ‘מה אתם כולכם לא ישנים כאן. מי מפריע לכם לישון בלילה? הבט עלי: היו לי שש שעות. ישנתי אותן. קמתי ומוכן לפעולה.’ אמר מישקה, מ"פ ה’מסייעת', המצוין בהרבה מעלות טובות, ונישב עשן דק מן הפיוֹפת שלו, וניצב נקי ומגולח ולבוש חאקי ומכופתר, ונכון לקרב. מעוך הכרת אשמה מתכווץ בּני, משפיל עיניו ואוסף ברכיו, ונלבט, עד שנוטל ממישקה סיגריה, ולוקק בלשונו את פיו, ומתמצמץ וגם משיב נישוֹבוֹת אחדות של עשן, ובגמגום מקוטע ולא מיוסד כל־צרכו בתחילה, גם חולה שינה וגם לא ניעור כל־צרכו, עד שמתחזק ודבריו מתרהטים, ומערה כל מה שבלבו על אבדן החצובה, על ארגזי התחמושת, ועל שלא איש אשם באריכות יתר ובפירוט יתר ולשונו אינה מדביקה את צרכיו, ואולי גם נתפקחה פחות ועודנה מסובלת נומות, וכן כל פרשת אפיסת התחמושת, ואבדן, כעת נזכר גם בזה, המַטעֵן, אשר נותר בשוּחַת ברזילי, ואין מכל חולית המסייעת אלא הוא ורחמים וברזילי וקובי בלבד, וכל אנשי המרגמה נפגעו, הנה הם, כל שארית הפליטה, תוהים ולא יודעים מה הלאה. נתמאסה הסיגריה ונתמעכה בעפר, נצטרד קולו, שלא רוּחץ עוד משינה, והדברים אינם תמים, ולא ברור למה כל זה, עד שרגע אחד היה נושא עיניו ומשתתק, ויפה מכל זה היה שיעטה את השמיכה מעל ראשו, ויצנח לאחוריו ודי. שחרית רכה ואפרורית. שדות רחבים ומרחבים שוקטים. קובי הארוך מגחין את הג’ריקן, וממלא חופניו מים לרחוץ פרצופו, ואת עיניו, ומסתפג בכנף כותנתו, ואחר־כך ממלא קופסה ריקנית ונותן לבּני, שנסתבך ולעוּ דבריו, והלה שתה בצמא, נושא מבט תודה אל קובי, ומצטרף אף הוא אל מבטי השנַיִם התרים בעולם הנאור, אל התל, חמישה קילומטר מכאן. מחוץ להֶבהר מתרחב בפאת מזרח, ובעננוֹת אחדות שהחוירו מן השאר אין כל שינוי שהוא ולא נראה דבר, הנוף כולו עולם של שקט ושל פיוּסין. ‘לא רואים כלום.’ הגה ואמר בּני. ‘לא רואים כלום.’ אמר גם קובי. ‘לא רואים כלום.’ אישר גם מישקה שהיה עומד ומניד גווֹ קלות, כמתפלל מזרחה שמש, ופולט סלסולים דקים מתוך הפיוֹפת הארוכה.

אבל גם אותה שמיכה שכובעו הגדול של גידי ביצבץ ממנה, כפטריה תחת מעטה מחטי־האורן, או כעולל־טיפוחים אצל אמו, נעה־נדה והמליטה עתה מתוכה פרצוף קטן כאגרוף, מתחת אותו נזר־לֶבֶד מסובך החבוש כמצנפת קווקזית עד גביני עיניו – ‘מה יש שמה?’ – אמר הלה, בלי דעת עוד מי ומה. – ‘הו, קובי, אהלן, מישקה! מה הענינים?’ אמר והתישב. ‘בוקר, גידי, איך הבריאות’ – ניפנף לו מישקה בידו, וטיפל בשליפת משקפתו מנרתיקה הצהוב, ואילו קובי בא ונטל בידו רגב עפר והתישב אצל גידי, שהיה מוסיף וממעך עיניו באגרופיו, אובד בפיהוקיו. – ‘חיכינו לך וחיכינו.’ אמר גידי בין כל פיהוקיו וגירודיו. – ‘נוּ כן – השיב לו קובי – אינך יודע איך זה.’ – ‘סַפּר מה נשמע שם.’ אמר גידי. וקובי היה מפרק את הרגב באצבעותיו הארוכות ומסַפּר כיצד לא היה שם כלום מן המוכן, כיצד היתה התרוצצות כללית, ונסעו להביא מניר־עם, וכיצד באו המון בעלי עצות ונתנו המון עצות ופרשו לישון, וכן כיצד דבק בהם בפיקוד ענין התותחים עד שאינם יכולים לחשוב עוד על שום דבר אחר. הוברר להם לחלוטין כי מוקשים אינם חשובים כתותחים. עוד מעט יבואו התותחנים. מלאים ספקות ביחס לטווח, לסוגי הפגזים וכולי. מתכוננים לעסק גדול. אוספים תגבורת מכל הארץ. מדברים עלינו כאילו מי יודע מה פעלנו. לבסוף, כשהכל היה מוכן – לא נמצא ג’יפ. קובצ’יק נעלם. הריצו אותו במשך היום והלילה עד שמסר מודעה – – כי מי שמתחשק לנוע מהר – שילך ברגל, ונעלם ואבד. את מיכיק, או קיקיק, הטיסו בלילה צפונה. את הג’ינג’י אסור להזיז. חובש אחד אמר שספק גדול אם יגיע אל הבוקר. אם יגיע – יש לו תקוה. עוזי – לא נורא. רק לא רוצה לדבר עם איש. ושמוליק נעלם ולא נודעו עקבותיו. אולי התנדב לבשל אצל השחורים. איפה דויד, יש לי ד"ש מן הקטנה שלו, מרותי, עוזרת לשייקה שישימו לב אליו. כולם דוחפים אותו הצדה. את הכפיה האדומה מסרתי לבנות שיתנו לאורה. בבוקר יקברו אותו. הרופא אמר שמזלו. אחרת היה נכה עולמים. ביקשתי שיודיעו לאבא של אורי. כולם בהכנות. קדחת אחזה אותם. החירבה המסכנה שלנו – עשתה רושם על כולם. מסתבר שאיש לא שיער שאיכפת תהיה החירבה הזו לשחורים כל־כך. ראיתי גם את שרוליק המג"ד. אומרים שגם מפקד החטיבה יבוא לביקור בבוקר. היית צריך לראות את התותחנים. בני מלכים. הגישו להם מרק־פירות וקפה. מוכנים לצחצח נעליהם. ובסך־הכל יֶקים. צורה של דוקטורים. אבל באמת יש להם תותחים. ארבעה. ראיתי. על גלגלי־עץ. לא נגעתי כי לא מרשים. רק מרחוק. מתארים לעצמכם להילחם עם תותחים על צדנו? עתונים לא היו. מצאתי אחדים ישנים. הנה. יש רשימה: ‘בין בחורינו בנגב.’ הפלא ופלא. – כזה וכזה סיפר קובי מתוך גיחוכים וחיוכים לא מעט. – ‘אז מתכוננים, מה?’ אמר כעת רפי, ומתברר כי גם רפי מקשיב כאן, וגם צ’יבי, וגם נחום, כל אותה משלחת־החַבּלה שלא יצאה. ‘מתכוננים, מתכוננים. עוד מעט יתחילו להתאסף. ונראה מה ייצא מזה.’ – ‘ואנחנו?’ – ‘זה שאלו־נא את הגדולים, הנה מישקה שם!’ – ‘הנח למישקה, אמוֹר אתה.’ – ‘רציתי לבוא מוקדם – אמר קובי, שלא ממין השאלה – ולצאת לדרך. לרדת עד סוללת המסילה המפורקת, ללכת לאָרכּה עד שהיא חוצה את הדרך הגדולה, ומשם לפנות ישר מזרחה, שלושה קילומטר. ואנחנו בלב הריכוז שלהם, בין המצוק הגודל, ראסם־טור־תאני, הבקתה הכפולה, מזלג הנחלים, הואדיוֹן שנושאי־הברן גלשו בו היום, והבאר שבשחי השלוחה – ולהטמין בשקט אחד פה ואחד שם…’ – ‘מה זה אחד פה אחד שם, מוקש בודד לא שווה הרבה, להיסחב כל הדרך בשביל מוקש אחד?’ רטן צ’יבי. – ‘כן, אבל הברירה: למַקש דרך אחת ביסודיות, או אחדות זעיר פה זעיר שם. התוצאה אחת: מהומה, פחד, מבוכה.’ – ‘וגם אפשר להטעות – הציע נחום – להניח מוקש אחד, ולתלל עשרה תלי־סרק!’ – ‘גם זה.’ – ‘אבל אבידות לא יהיו להם!’ – ‘אבל התנועה תתבלבל, וזה יסייע להכנות שלנו.’ – ‘מילא, בין כה וכה כלום לא ייצא מזה.’ – ‘חבל. בסך־הכל ששה קילומטר לכאן וששה לכאן, ארבע שעות בערך, היינו יוצאים כשהזקיפים כבר תשושים ונרדמים ולא חוששים, ובערך בשעה הזאת כבר היינו חוזרים והכל גמור. זה היה מזעזע אותם. חוצפתנו. בטחוננו. חולשתם, פרזוֹנם, היו חוששים לנסוע בלי מגלי־מוקשים לפניהם. חדלים להאמין, נבהלים מקול עלה נידף. מכל עלעול נושב. ואנחנו היינו מביאים ידיעות טריות עליהם, ועל צקלג, מה נשמע בצקלג, ואולי גם מצליחים לחדור ולהוריד את גווית אורי, כמו אנשי יבש כשהורידו את שאול מעל חומות בית־שאן.’

– ‘מה אתם רואים שם?’ קם גידי על רגליו, וחולצתו ומכנסיו נושמים לרווחה מכל קימוטם ועיקולם שנכפּה עליהם בשכיבה העקומה והלחוצה, ומגבעתו תלויה ברצועתה. – ‘הראו גם לי?’ – ואחריו קמו באו כולם, זולת קובי שנותר שרוע, עצוּם־עיניים, וכפותיו מתחת ראשו, באו ועמדו בתור למשקפת. ובזה אחר זה סובבו בכפתורים, הציצו ופלטו: ‘לא רואים כלום!’ ונסוגו, בלי שאיש יוַתר על זכותו לראות איך אמנם לא רואים כלום, במו עיניו. – ‘האמת היא – אמר אז גידי – שעלינו על צקלג בלי לדעת מי ומה. בנינו הכל על אדישותם ועל ההפוגה.’ – ‘כן.’ אמר מישקה, וניכר בו שכבר קצרה רוחו וגם הג’יפ שלו דמם כבר זמן ממושך מדי, וגם חשש אולי שיזיקו למשקפת הטובה שלו, וכן אפשר גם שקרובה שעת ארוחת־בוקר של האדם המסודר – ולפיכך אסף וקרא את כל אנשי ה’מסייעת' על־מנת לרשום בפנקס את האבידות בציוד, למנות את ברזילי, לפי שעה, אחראי על החולייה, אלא שאיש לא ראה עוד את ברזילי הבוקר, כשם שרחמים עוד לא הראה פרצופו הנכלם־נזוף, וכן הוסיף מישקה, כי לרשות הפעולה היום, הוא מַקצה כוח־סיוע אדיר וגדול, ארבע מרגמות שלושה, ארבעה מקלעים בינוניים, מחוץ למה שעתיד להיות מוסע על הזחלים ועל המשוריינים, ומחוץ, כמובן, לתותחים. ‘האדמה תרעד.’ הבטיח להם מישקה, והידק שפתיו. היכן יהיה כל דבר, ומתי ואיך ייעשה – שאלה נכבדה היא שתתברר במרוצת היום. יש שאלות? לא. הוא נוסע. מה למסור? אוכל. טוב. מים? טוב. זה לא בדיוק בתחום תפקידיו – אבל מסור ימסור. וכבר הוא יושב בג’יפ, וכבר הג’יפ רוטן ומהמה, וכבר ירד ואיננו וכל המסתובבים, העומדים והיושבים, נמלכים שכלום אין להם מה לעשות עם עצמם, וחבל מאד שניעורו וקמו, וכדאי מאד לשוב ולהתעטף בשמיכות, לפי שגברה צינת הבוקר, המבטיחה חום־זלעפות להלן, כשיקום היום וייעור, ולנסות מחדש לשכוח הכל ולישון, בלא חובה ובלא התחייבות כל עוד לא ירדו לחייך. משתטחים, וקצת עוד ממלמלים פה ושם והשתיקה גוברת עד כדי שמתחילים לשמוע צויצוּצי הצפרים מעל אמיר האשל הגדול, וגם ממרחבי העולם. ואילו זמזום היתושים הלא־פוסק מזכיר שהיה עלינו לקחת כדורים כנגד הקדחת, ומזכיר גם כל מיני דברים אחרים, לא ברור בדיוק מה. העיניים צורבות, הגו לאֶה כולו – ויהיה היום קרב. הו, לא. ככל שאדם מרבה קרבות, ככל שיותר מלוּמד־קרבות, הולך ומרבה פחדים, ריחו של קרב חדש מחליאוֹ. יומו של מי היום? הנח, הנח. תחת תקרת שמים מבהירים, ועל מצע עפר קריר, ורק עבי שמיכה בלויה חוצץ ממגע שמים וארץ בבשרך. ימח־שמו מישקה, לשם מה בא בתרועה והעיר את כולם, הֵהים מהומה שלמה והסתלק. ואנחנו נישאר כאן רבוצים עד שיבוא מישהו ויצעֵק ויקח ויטיל אותנו אל הקרב, על אותה חורבה, מה שמה, אותה שבאפרורית הבוקר המבהיר ממתינה לנו, כבמה לשחקניה, בשלות־חוּם, בלועה אל שטחי הצהוב הענוג הזה, קפולה כרֶכֶן אחד בקו הגבעות המתרפקות, רכן כה מפויס וכה חומקני, ככתף של אהובה, או אולי, בהרהור שני, כגבה של שיה בעדר רחלים. מצחיק איך שדברים מתגלגלים בעולם, הנה אורי. גוויה נטושה בין אלף הגבעות השוקטות. לעזאזל אורי. בכדי נשמרת כל ימיך! בכדי טיפחת רעמת שׂיער והסתרקת, בכדי ציחצחת בשבתות נעליך בשקידה, ועדית חולצה מגוהצת יפה, אות אהבת אמא העייפה, ומכנסים חדי־קמט, בכדי היית בחור יפה נושא נפשו לדברים או לנערות, או האֵל יודע מה – פתאום תמות, מות־חטף, מות תַן שחתפוֹ האוטו בכביש בתוך מרוצתו, תמות ולא תהיה עוד, רשום היה לך בפנקסך ומיועד היה לך, גם בתוך שליטפת קטיפת חלקת הנערות היפות, היה רשום וחתום שתמות, וכלום לא יועיל ולא ימנע, וזה הכל – פתאום תמות ולא שום דבר יותר מזה. כל־כך פשוט: לא תהיה. אנחנו כן. הבנים הבנות. השירים, הצעקות, הריקודים, ההכשרות, הויכוחים, המזמוטים, ההתרגשות, ההזדקנות, הולדת הבנים, מי־יודע־מה, ואתה לא תהיה, סתם מפוגר לך, ככל שמכוער לומר כך. וישכחו אותך, בתוך הימים, ואולי בתוך שנה אחת. ומכל מה שעשית עד היום תישאר אולי הלצה אחת, בשמך, או צעקה אחת, או סיפור על שהצלחת פעם לרוץ מאה מטר בעשר פסיק תשע שניות. רק מה שעשית עד אתמול – זה כל מה שקשור בך. ואין ואי־אפשר שיהיה לך יותר מהתחלה זו. אתה שהיית כל־כך כל־כך יפה ומבטיח ובטוח. אחד מכלל בחורי ישראל שנפלו. יבכו עליך עם כולם. אביך, אולי עוד נערה, יבכו במיוחד. ובסך־הכל מה? סַמל מחלקה מספר שלוש, נדפק. זה הכל. ואחד מכולם, אי־כאן, יחמוס לך את נערתך שלך, כשתגמור לבכות. ואולי עוד קודם, הוא יידענה, הוא ילקק את הדבש שלך. וככה זה כשנגמרים. אתה שלך גמור. לא יותר מתן מָרוּח על הכביש. גם כשמכוער לומר כך. גם כשההוא נתפגר סתם, ואתה על מזבח הארץ. מת – זה מת. רק החי נבדל, רק אדם חי שונה מתן חי, ואילו כשאנחנו מתים? מכאן ואילך מתפרקים על־פי אותן נוסחות הכימיה, וקשה לראות ולהיות במחיצתם. אל תמותו צעירים. עולם מחורבן. בוקר יום המוות.

קובי מקיף פניו באַמַת ידוֹ המרופקת, מחפה עיניו, צרובות אין־שינה, ומפקיר עצמו לתהום, לצנוח אל ירכתי תרדמה, לוּ רק נתמזל לו ונתקשרה לו שינה. אבל האזניים, כמו כל העצבים, גרויות, וצדות בעל־כרחן קול שיח חשאי מתמלמל, שיח איש אל רֵע, ודומה שרפי הוא שמסַפּר למישהו על כי גם אתמול ניעור משנתו כאילו אבא שלו עומד עליו ומעירוֹ לחליבה, גם הלילה. האם זה סימן לכלום? לְמה? ומישהו גם אמור כנראה להשיבו, כעבור שהות של הרהור; וצדות גם דיבורים רחוקים יותר, וצדות גם ציוצי צפרים קרובות ורחוקות, שפותחות לך פתחים דקים, שלכאורה מכבר הם בחינת לא־קיימים, וגם, אולי, את רחש האדמה כשהיא מסתחררת ונעה במסלולה, עם זיז הבוקר הניעור, הפוקח עיניים. לעצום, לשכב, לנוח. עייף וסחוט. – ‘מפני שהוא נורא מחכה לי.’ חוזר ודובר קולו של רפי, לאחר שחלפה השהות ואיש לא ענה לו, אותו רֵעַ נכסף. – ‘קשה לו לזקן לבדו. נורא קשה.’ כך הוא אומר ועוד מוסיף אל השומע לו, אל הצריך לשמוע לו: 'ואיך אצלכם? – – כנראה כדי למשכו בלשונו, לסחפו לשיחה. ככה. ואני רציתי לצאת בלילה אל הבקתות. כשיוצאים וכשעושים אין שאלות ואין רתיעות ואין פחדים ואין ספקות. יש רק יש. יש רק עושים. וזה טוב. לא יכול לבדות טוב מזה. ששה קילומטר בסך־הכל. לא הרבה ללכת. שעה וחצי לשם, שעה וחצי בחזרה. ואם בג’יפ, שהיה ממתין מתחת הגשר של הדרך הגדולה, היה הכל קצר ופשוט עוד יותר. ואדיות אחדים, גבעות קלות, ואנחנו שם. מתחילות פעימות־הלב. החשק השובב לעשות מה שלא ישוער, לתפוש בנמנע ולעשותו, להרהיב עוז עד קלי־קלות, לרחף בהבלגה, על ציוחת ששון שחרור, לעוט מסכנה אל סכנה ולהתל בהן. להתגרות בכל אלף השדים ולצאת בשלום, אותו כיווצוֹן־לב פרוע, אותה התרחבות־פתע, בריכה פתוחה לכל הדם הבוער, אותה שלהבת געושה, מרוסנת מדי תמיד, אותו מחנק בלוע, כמו, אולי, לפני פשע, ואותו יתוש מחציף־פוזם: עוד, עוד, יותר, יותר, הוסף עוד… למה לא… דופק מרתיק, הולם בגרון, שינים נהדקות, רתיעה כרוכה בהאצה מוגברת אין דבר, מה־יש, יופי ככה! – כפיפוּת עם פחז יצר היזקפות, היעלמות עם יצר היראוּת, היות קל ושט, צף ורץ כנפשך, חי פה כמה מאשר אֵי־פעם, הכל על כפות־מאזנַיִם, ובידך ההכרעה, נפשך בכפך, אתה נישא על שיא גלים, צף למעלה, לא נתפש, לא ניזק, כאור, כרוח, או כאֵל עולז, רואה ואינו נראה, ‘אני אותו נודד הלילה העליז,’ כן, רעם וחזיז. אין דבר. כמו אותו תעלול המטפס באילן להדהים ולהפליא ילדה אחת קטנה למטה, וככל שזו תצוַח מפחד, יגביה הוא לטפס בשלווה, יפגין להטים על הדק שבענפי האמיר. – ‘גם כשהיינו שנינו – ממשיך רפי לסַפּר בחשאי, בקול מתמשך, מכבשוני ביתו הרחוק – היה כושל מעייפות, תאר לעצמך כעת. העונה, גן־הירק. חריש הסתיו. הרפת. בקושי משיגים קצת ירק, המטעים – העונה מכאן הולכת ונגמרת ומכאן הולכת ומתחילה.’ אני אתהפך לי על כרסי ואכבוש פני, ואהיה גם אני כעפר, אטום ופקוק ולא נע, ורק להירדם ולישון. צינת־הבוקר הטובה. הרחימאית. איך יכול אדם להתרפק ככה אל ביתו. מה היה לו שם בבית שככה הוא עורג. לי בבית טוב, דבר לא חסר לי בו, אבל הוא אינו חסר לי. לא ביותר. בבוקר החדר מתמלא שמש ואי־אפשר לעולם להאריך שינה. בערב באה שעה תשע, כל אחד סוגר מאחריו את הדלת, והזוגות הצעירים עוד קודם, הולכים לחפור מטמונים בסוד. החצר ריקה, חדר־האוכל ריק, במטבח נחפזים לסיים, חובטים בכלים כאילו בזדון לשברם, חדר־הקריאה ריק זולת שנַיִם־שלושה, ששנַיִם מהם ממש ישנים, עד רחמים, וראשם בשולחן, ואחד עוד רגע יפול ארצה מכסאו. והרגשה מגוהצת שכבר קראת הכל־הכל, העתונים והספרים והחוברות כבר מצוצים, מרוּקנים, מעופשים, ואור אחר אור כבה בחדרים, וזה סוף. אם תאבה ואם תמאן: זה סוף. לך לישון. או אם לא: עשה שלוש הקפות סביב המחנה החשך. נגוֹף רגליך בערימת קרשים. דַדֵה בקללות אל המדרכה הקרובה, אצל הפנס היחיד שמעל בית־השימוש, שלוש הקפות ולך לישון. ואם לא? אם לא, אפשר לשכב בבגדים על המיטה, להינתן חי ושלם לברוֹת תוגה שוממה, שתכרסם הכל, ממראה עיניים עד אויר הנשימה, וגם משמע אזניים מעֵבר למחיצה הדקה, ששבעה כרים על אזניך לא יעימו לחישותיה. ושכנך כבר נוחר, ונעליו מוטלות עקומות ופעורות בצעקת־יאוש מחרידה. אין דבר, בחמש בבוקר יצלצל הפעמון ונצא לעבודה. יחלילי יה־עמלי! מעשה בשממון, במנוסה משממון, בנפילה לשממון, בהתחבאות משממון, במציאת השממון: אחת־שתים־שלוש, קובי! אבל זה אינו אומר כלום. לפי שזה – אתה הוא. ואחרים – אחרים המה. ולהם, מסתמא, טוב. אם לא היה טוב – היו צועקים. על המון צועקים – על זה בודאי היו צועקים. ואם על זה שותקים – משמע טוב להם. עושים בחייהם את אשר הם הם. הה, לעזאזל, ההיסחבוּת הזאת לאורך שבעים שנה. אלוהים, לשם מה? מה רוצים בהם? מה לחטוף? מה להשיג? מה למצוא? מהו זה שנדמה כאילו מפסידים נורא כאשר אתה מועף לכל הרוחות? ומה הם הדברים שבגללם הכל נעשה דווקא נלהב ומלהיב? אתה חי בלב היופי בלי לראות אותו. בדרך האחרת, שאינה חוצה ועוברת את המקומות היפים. כמה קצת, לא־חשוב וקטנטן הוא זה, שבעדו צריך לשלם כל־כך הרבה. איזו האמרת־מחירים נפשעת לכל טיפת דבש! דבש – איזה דבש? מה פתאום? מה שמו כי נדענו? האם זה – זהו? לזה אתם קוראים – זהו? ‘וזהו? רק זה? ואל זה לשאת עיניים כלות’ וכולי, והדברים ישנים, וידועים מעולם, זכר צדיק לברכה. אמנון שקם מעל תמר ונחרד: ‘וזהו? רק זה?’ ועל זה כל הנפתולים, הכוחות, התקוות, ההתחכמויות, ההתחמקויות, והכל – הגד־נא: על זה? והתשובה, אינה, חביבי, אלא רק אחת בלבד: אַל תשאל שאלות. חיֵה ואל תבלבל את המוח. עבוד יפה. זה הכל. זו תמצית כל הישגי הרעיוניים, מורי ורבותי, אנשי החינוך, הורים וחברים, שני משפטים: אחד – למה אדם חי. שני: חי בלי לָמה. כל השאר לוית־חן, עם קתרוס או בלעדיו, עם קפה ובלעדיו, עם דברי־פתיחה בהתחלה והוֹרה בסוף ובלעדיהם. פלאי־פלאים. לא יאומן כמה פשוט. לחרות על לוחות־נחושת. אַל תשאל שאלות והיה שמח. ולאן כל זה? הו, הנה שאלה יפה, בן חכם. שב ואַל תפריע לבנות את חיינו. זה קולו של גידי – גידי מסַפּר עם רפי. דברים שמכל הלב, בהשכמת הבוקר, ריגשת הקול אומרת ככה, מה, גידי?

– ‘אני עם אבא כמעט ולא מדבר’ – מספר גידי בריגשת־לב וברהטה, עטוף בשמיכה וסרוח על צדו, ורפי כנגדו מכורבל ושטוח על כרסו, כאילו רק שניהם כאן, ולא בוקר עולה, ולא שמש תזרח בקרוב, ולא כל דבר אחר, אלא אך שיחת־נפש זו שנקרתה לא צפויה – ‘אין מתי – אומר גידי. – את אבא אני זוכר תמיד הולך לעבודה. או חוזר מן העבודה. ותמיד עייף מעבודה. ותמיד מדבר על העבודה. תמיד הוא בעבודה. ותמיד בבית קצת לפני העבודה או קצת לאחר העבודה. אבל לא, לאחר העבודה הוא ישן, ואין עם מי לדבר. לאחר חמש־עשרה, או שש־עשרה, או שבע־עשרה שעות עבודה או ישן ככרות. ואין מה לעשות כאן דבר. וגם אמא רגליה בצקות. בכלל חולה כעת. עייפה. ממהרת. רצה. לא מספיקה. קצת צוחקת. קצת גונחת ורצה לעבודה.’ – ‘כן. – אמר רפי – ומכל הבית מה נשאר?’ – ‘מכל הבית נשאר איזה אי־סדר נצחי. מוֹלך. שלפני העבודה ושלאחר העבודה. ושדוחים אותו תמיד לאיזה אחר־כך, שאינו בא, אלא לרגע מועט בערב שבת, אולי, ומיד גם זה נדרס ונרפש בחול רטוב שמכניסים מבחוץ, ובמשהו שזרקו על הספה, ובמשהו שהזיזו את הכסאות, ובעתוני־השבת, שכל מי שנכנס הביתה מתישב רגע באלכסון לראות מה חדש בכלל, מי מת, ובהליכה להתרחץ, ובארוחת־ערב עייפה – אני, לי לא כל כל איכפת כל זה – אבל אחותי, היא עושה מזה, כל פעם, שיר חדש.’ – ‘נכון. – אמר רפי – גם אצלנו הכל תמיד לפני. תמיד כאילו בהבטחה לפעם אחרת. תמיד חיים בדוחק, תמיד על סף הנה־הכל־נופל, המשק נחרב, הפרות גוועות, הלול מתמוטט, הירקות נשרפים – האֵל יודע מה!’ אמר רפי, ואמר עוד: ‘לפעמים בבוקר, אתה יודע, אתה מתעורר וטוב לך רגע במיטה. בחוץ כבר הממטרה מסתובבת, חציה על התריס, חציה על הגוּאבה הסמוכה, בקצב שקט ואין סופי – אבל מיד זוכרים כי התריס הזה אינו יכול להיפתח – אין זמן ואין כסף לתקנו, ואין שום סיכוי קרוב באופק, וגם אבא כבר מזמן בשדה ולקום.’ – ‘כן.’ אמר גידי. – ‘כן. – אמר רפי. – מחכים ליום מחר. מחר. עבודת־אלוהים של יום מחר. היום ההוא. היום האלוהי: בלי גוף ובלי דמות הגוף…’ – ‘כן.’ אמר לו גידי. והחרישו לתהות על הדברים. אחר־כך התהפך גידי על גבו, והצית לו סיגריה מתון־מתון. – ‘מעולם לא ניסחתי את הדברים כמוך. – אמר גידי – כשמנסחים אותם הם נראים חמוּרים פי כמה. ואינני יודע אם אמנם עד כדי כך. הדברים כל־כך ידועים, וכל־כך דומים בכל מקום, עד שמשונה שאתה אומר ולא אני.’ – ‘בבית לא היה לך, גם לי לא, מתי לחשוב. גם לא היה מרחק להתבונן. כאן, פתאום, מתחילים לראות דברים שקודם רק הרגשתי. בלי לדעת.’ – ‘אז יש למלחמה גם צד טוב אחד: אפשר לחשוב.’ – ‘הענין הוא, שלדעתי אין הכרח שככה יהיה. שלא טבע הדברים הוא, אלא טבע העושים. ואפשר גם לעשות אחרת ולתקן. אינך חושב? תראה את אבא: גיבור העומד בפרץ. יום־יום. מתאמץ כשמשון ללפּוֹת את עמודי ביתו. כמו בהשקיה בתעלות: פירצה אחר פירצה, ואתה מעופף לסכור מקצה לקצה, ולעולם לא תצליח. מטבע הדברים שלא תצליח. אז על תשקה כך!’ – ‘אני אינני יודע אם את אבא שלי צריך להעריץ על כוחו, על התמדתו, על עקשוּתוֹ, על שיום־יום הוא משכים להתחיל את המלחמה במקום שהפסיק אתמול, כאילו לא־כלום – מסירותו של אבא, ישרו, צדיקותו הגדולה, או…’ – ‘או?’ – ‘או. מה או?’ – ‘או שלא צריך כך, ולא להסכים, ולא לוַתר, ולהפוך, ולבנות הכל אחרת!’ – ‘איך אחרת?’ – ‘הכל אחרת. אינני יודע עוד. אבל רוצה.’ – ‘קל לדבר.’ – ‘יומם ולילה אני חושב על זה. משק עשוי אחרת. יחסים אחרים. בכלל, אחרת. מה שמבקשים מן המשק, מה שנותנים לו, איך שנותנים לו.’ – ‘הו, את כולך, תמיד, בלי שיור.’ – ‘כמובן. בודאי. לא זה איכפת לי. למה לא? בודאי כן. בשלמות. אבל שיהיה יפה. בלי מסכּנוּת. בלי הקבצנות. בלי צורת העבד המוזנח…’ – ‘אתה חושב שאבא שלך חש עצמו כעבד?’ – ‘לא יודע, גם הוא לא. אין לו מתי לדעת. שהוא מתחיל להרגיש או לדעת הוא נרדם, או שממשש מצחו: אולי חולה, חלילה!…’ – ‘ואם כן?’ – ‘לא יודע עוד. צריך לתכנן היטב, לנסות ולהתחיל. בכל כוחי. אני רוצה. אני מוכן. אני אוהב את העבודה. טוב לי בה. ואני אארגן הכל אחרת. לחַלק את היום, לנצל את הכוחות, את הקרקע, את השמש, את הקיץ ואת החורף, את המדע, את המכונות, מוכרחים.’ – ‘טוב. – אמר גידי – קודם־כל צריך להישאר. לחזור הביתה. השאר כבר קל יותר.’ אמר גידי, ומיד: ‘יש לך שם בחורה?’ הוסיף ואמר, ואילו רפי הסמיק אז ונבוך לגמרי, ואסף את עצמו וענה לאמור: ‘זה… בבוא הזמן…’ אמר רפי, והתקרטע על מרבּצו. ‘יבוא, יבוא. – הבטיחוֹ גידי נאמנה, והתנשם עמוקות. – אם אין לך בחורה כלום לא יהיה לך. טוב. נראה, נראה.’ אמר גידי ונשתתק, קצת קודם ממה שהיה צפוי, לכאורה. והבוקר הלך וגבה.

אותה בהרת רפויה ולימונית בפאתי מזרח ליבלבה והתחילה מתרגת, ובנות־הענן שהיו ספוגות נתדלדלו והקלישו להיות נוצות מרוטות, שקופות כחוטי־עשן, ומבשרות בבהקן הפּניני, הדֵהה, כבשן יוקד. נותקה השינה ולא תיאחז עוד. הכרה שהיא לוחשת והמעיים מתחלחלים לזכרה, כאילו היתה שמועת רעמים רחוקים. אבל למה לך. שכח את זה. נַצל את הלחוּת ואת הקרירה המרובצת עוד באדמה, מצֵנה בטרם תדוֹף בשדפה, שמור עליה, אַמצנה אליך. והארך בפרידה. כל עוד עודה אנושית האדמה, נוחה וניתנת לאדם, כל עוד מסבירה פנים היא. בעוד שעתים תצא מכליה. תשתולל ותיהפך על פיה, יקוד־שריפה, נחשול אש על־פני אדמה חרוכה, ועלפון צחיח בכל. קח ונשום בשקט, בטרם נהפכת חיורת האדמה הזאת, ציהוֹבת האוכרה הענוגה הזאת, לסַנוורים צועקים, לציוחַת יוצא מדעתו. שכב, בן־פורת, אַל תנקוף אצבע. אַל תשקיף צקלגה. הכל יבוא מאליו, עד תומו. כל שחייב לבוא – בוא יבוא. קלוֹט־נא לתוך קרביך, לתוך רקמת בשרך, את רכּוּת הנשימה, את עומק המרגעה, של בטרם הפֵכה, בעוד לא עלה קיטור הכיכר השמימה, בעוד הכיכר כולה משקה, אגוֹר אל דמך לחות. (וצריך לזכור כי בסופו של היום הזה – סופו? מי יודע?… – לא תגמור על־מנת לחזור הביתה, לא תרד להתקלח, לא להתגלח, ולא תבוא טרי אל לחם־הערב, מתחת המנורה ופרפריה, החלונות קרועים לרווחה, לסַפּר כמה דונם הספקת היום, ואמא תרחם מאד: כל היום דאגתי כמה נורא חם בשדה! – ותגמול לך עוד קערה חמיצה צוננת. הה, אמא אמא.) עיגול אדמה שקטה וצוננה, ואור־צפרירים קל. כל הגבעות סביב, והמדרונות, והשטחים, כולם רוגעים. כאילו באמת לא זזו כל הלילה. לא נפתלו ולא רגשו, ולא נאבקו עם מלאך. מעמידות להן פני כבש, שעמד כל הלילה והעלה גירה. רק לשכב. גלגול שיחת־רעים, אחר־כך. אם לא תירדם קודם. לשינה תמיד זכות קדימה. רואים עד ההרים שם. הרחוקים ההם. הניצבים כחומות. הנושמים הגבּה, ומאחוריהם, למטה, תופחת נובטת השמש, והם הראשונים יידעו ויכריזו על בואה. חיה אדירה האדמה. שיהיה קצת שלום. שׂים לנו שלום. שי־ים ל־נו של־ום, שלום! העורף שלי כולו כבר צמר. הדשיא דשא כבאמצע הרביעה. הלחי לבוּדת־זקן, תלתלים־תלתלים קטנים, הזיעה נשתעמה, בעורף, בגב, שחור צפרני הידיים האלה, גלד־הזוהמה הזה – הה, גופך בן־טיפוחים, שאמא היתה שוטפת ומסַבּנת בגיגית הישנה, שהפכה כבר לשוקת לעֶגלות, כולך קרום נאלח שמנוּני אחד, קרוש אבק. וצחנת לבושים נמלחים מזיעה, בצק מיובש, מלמולים־מלמולים צווחנים, ויהיה עליך עוד ותוסיף לחצות ימי שלהבת ורוחות, עמוס כלי־מלחמה, ולהגיע ולהתלחלח בדם, וזה לא יהיה הסוף, כי נדרש עוד ועוד דם, הרבה דם למזג. ריבון העולמים, צריך עוד דם, הרבה דם מוּתז, מוּזֶה אליו. הה, נתמאסת על עצמך להתפגל, פיגולי־צוֹאָה כולך. התהפך, וכבוש פניך בקרקע הקרירה, היה עמה אין־חציצה. חַבּק לך את הקרקע שעוד הלילה בה, ובקשנה בלטיפות, שלא תתפרע, שאל־נא, שלא תתחיל, שיהיה, בחייך קצת שלום, הה, אספי מלחמה מעל פניך. מנעי שדות מקרב. בחייךְ. טוב, נשכב ככה. לרדת, למשל, אל הים, לצאת להפליג הרחק, לקפוץ אל הדן בתל־אל־קדי, המכחיל את הדם מצינה, או להתכנס אל מערות המלח בהר־סדום, עם בקבוק־בירה רטבּוּבי מארגז־הקרח, או להתגולל הפלג ושוט בבריכת־אבנים עבה, מוּצלה בעבי פרדסים, מים זכים, טבעות אור וצל, ופעימות־המוטור הקצובות – שלא יתחילו, שלא יתחילו ענינים. יש יצורים שאוהבים ומתפעלים ממהפכות, מסער, מלהב ומגעש, ואפשר אולי, ליום או לשבועים, להתלהב ולהאמין להם, אבל, מסתבר אין זה אלא דברי־רהב: לשחות עם הזרם חכמה גדולה היא מאשר לשחות כנגדו. לא יודע אם מובן. לא החיים כשם שהם מזדמנים ונופלים עליך, אלא פשוט כמו שהם ישנם… זה מבולבל?… אני מבולבל אולי ככה: לא כאלה שבמאמץ אחד גדול אתה משיג ויש לך, ולא כמו במלחמה: מה שיהיה יהיה, סכנה גדולה פעם אחת ואחריה… לא כך אלא… כשיהיה לי ראש צלול לחשוב אחשוב. אולי: שתוכל לטעות בלי להיקטל. שיהיה מוּתר לך, לפעמים, לא להצליח, ועם זה שתוכל לנסות מחדש, שלא תשלם בחייך על נסיונך… ככה? לא, לא ככה. שהחיים שחסים עליהם כל־כך היו באמת כאלה ששוים משהו, תבינו: לחיות יפה! זה הכל. לחיות נכון. עוד מעט ותזרח. הלואי וכבר שקעה. אח, אלוהים אלוהי, לעזאזל, שלא יתחיל… האמת היא: שאני אינני מוכן לוַתר גם על החיים הקטנים ביותר, התולעיים ביותר, יקרים הם לי מכל…

המיה מתחזקת של מכונה מתחזקת ומטפסת היתה מתבררת פתאום ומנסרת בחלל, קול יבבה מתגבהת ומתאמצת ובין קטעיה, מה אלה, האם לא קולות שרים? חצי רגע וגבּחתו של קרון נרגז וחוקר ממאמץ צצה ביצבצה מן המדרון, ואבק תשיש נחרד מרבצו אין־חשק, נתלה ונזרה מנומנם עדיין ובתמהון־מה, וכשמנתר הקרון על החריץ שבכניסה עלה מקרבו קול תרועת־מחאה ו’שושנה – שושנה – שושנה' שבו התרסק לבליל ציוחַת תנים ואיים, ושוב לא תתלקט השירה ולא תתהדק לאחת, עד שעצר הקרון מנוכח העץ, עתיק אבל מוחלף־כוח וכבד־ראש, פטור מטלטולי רוח נושבת וכולו בהתבוננות ובשׂעיפּי קדושה – וקפצו מתוכו בזריזות אשכול שלם של גברתנים רעולים ועטופים מטפחות ורדידים גדולים, ועשויים לקרב בכל מראיתם, אשר בהישוך האבק ובהידוֹם הקרון ובעמוד רגע אחד של שפיוּת – התחוור כרגע כי לא התותחנים באים כי אם בשר התותחים, וצעיר ורך מן הרך, כיתת עיירים פוחזים עומדים בוהים על כרעיהם הגמישות. ומוכנים, כנראה, למשהו גדול ולא מסוים, שיתהווה מיד, כאשר הוגד להם, ויאחזם בציצת ראשם, ויטילם בהוּררא ובמולדת־מולדת אל גרון האויב לשמטו באחת, וגם, משום־מה, דומים לילדים שהובאו לרופא לקבל זריקה בטוּסיק. – ‘הלוֹ!’ קם ויצא לקראתם צ’יבי מיטיב כותנתו במכנסיו, עד שחושף כמעט שתותיו בחירות גדולה, – ‘אהלן!’ כיעכע אליו צנום אחד מהם בחטף, שאין בו כלום אלא הסתייגות וחשדנות עכברים. – ‘תפרקו מן האוטו ותשימו כאן’ – דיבר אליהם צ’יבי ברוב סמכות. והללו היו פוסחים מרגל אל רגל ושואלים במבטיהם את האיש שלהם בתוכם, ואותו צנום תלש מעל פניו את המטפחת ונתגלתה הכמוּת הצנומה אבל הנוצצת של פני יאקוש בורק עיניים כמו שהוא: נער פרא, ואש אוכלת, דק כקנה־סוף, ומכחולים שחורים נופפים לו בשערו, הוא שלעולם מדבּרוֹ לוהב ואץ־קוצץ, ולעולם עיניו בוערות, ולעולם גלויות, ובאחת: עלם־חמודות – מאותם שהונפו תנופה מכל שיעורי המורים, ורק בשקידת אמא הצליח לסיים כה וכה, וכמה פעמים כמעט וטבע בשבולת מימי הבריכה והאגם, וכן כמה פעמים פיזר עצמותיו בתאונות, וכמה וכמה פעמים ספג מכות נאמנות מידי זה או אחר, לרגל מקרה אחד או שני – רק מגינת־לב אמו, ורק סיפוּרי נפלאות מרעיו, יודעים. זה היאקוש התיר עתה מעליו את המטפחת ורהט בלשונו החוטפת: ‘אז־מה? אז־הורידו ושימו־הכל־שמה!’, שפיזר אותם והוליכם לא ברגל בטוחה ולא בלי הצצה מתחת גביניהם אם אין מסדרים אותם, ולא בידיעה נכונה איך ראוי להם לגיבורים להיראות, בבואם בין גיבורים ותיקים וידועי־שם. – ‘מה נשמע?’ פתח צ’יבי ופיטפט עמהם בחפץ־לב. – ‘הכל־בסדר. אין־בעיות.’ החטיף והשיב לו אותו יאקוש, שעלול גם ליתן אצבעותיו בפיו ולהשריק לפוחזיו ולהתעופף מזה. – ‘מה הבאתם שם?’ התקרב צ’יבי עוד פסיעה. – ‘שם־זה־כל־מיני־דברים.’ הבליע יאקוש וביטבט שפתיו והקדיר עפעפיו. ואילו נהג הקרון הואיל אז להציץ ממדורו ולנאום קצרות כי פתק בידו אל פלוני גידי, ובו רשום הכל. – ‘תן־תוֹ־הנה,’ אמר לו צ’יבי. – ‘אתה גידי?’ – ‘מ’כפת לך מי אני. אני “חיים־בעל־הביים־עושה־במכנסים” אני – תן־תוֹ־הנה!’ אמר צ’יבי ונטל מן המפקפק את הפתק, וכשהצית לו סיגריה, ואת חפיסתו השיב לכיסו, התנצל בנימוס לפני יאקוש במנוד־כתף – ‘הלא אתה עוד אינך מעשן…’ שעורר את הלה לנשוף כנגדו: ‘לא־צ’ךְ’־ת־’טובות־שלך!’ אמר והוציא חפיסתו והטיחה במפתיע לרגלי צ’יבי – ‘קח־לך־אם־אתה־קמצן!’ ומאחוריו, כל אותם יתושים וברחשים שלו, הוציאו והציתו סיגריות והשיבו עשן בפיוּף נושף, ושׂטמוּ במבטיהם את צ’יבי, שהתחיל לבסוף גוחך אליהם ואפילו רכן והגביה את החפיסה ונטל ממנה אחת אל מאחורי אזנו, והחזירה בזריקה אל יאקוש שקלָטה במעופה, ואמר אליהם ככה: ‘אתם מוֹתק כולכם, חבּוּבּים אלף!’ התוַדה צ’יבי לפניהם ואיש מהם לא גמלו חיוך תחת חיוכו. – ‘ובסך־הכל – אמר להם צ’יבי – מתפלא על אמא שלכם שהרשתה לכם לנסוע.’ – כך אמר לפניהם, והאנקורים הוסיפו הזדעפו כנגדו. אבל גידי הנהו כבר ממשמש ובא, ויאקוש אוֹרו עיניו למראהו – ‘גידי – קרא יאקוש כנושע – אהלן!’ – ‘איך בכלל?’ – מדד לו גידי מנת רוך וחיבה מצידו ודברי הכנסת אורחים – כמה אתם?' ונפנו לסקור את כל בני החבורה שנצטופפו והזעיפו אצל הקרון, מעוצם המאמץ להחציף ולהיראות ולהיות לבלי חת. אלוהים גדולים, הרי אלה צוציקים גמורים! אם אין זו טעות הלא אפילו קרב אחד עוד אין להם סביב עיניהם, להוציא יריות קלוטות רחוקות, מנוערים שכאלה מכל וכל, דרדקים וריקים, 'יוּד’ניקס ואולי בקושי יוד־אלפים, דלגנים ומשולחים ומתגודדים יחדיו, מתגוללים איש על רעהו וכולם כאחד חורצים לשון על זולתם, ומשתדלים כפי כוחם להיראות כבעלי שפמים, ואילו בית־שחיים עודו חָלָק ושעיע. ומאז ירדו בשירת ‘ממטולה עד הנגב’ אדירה מן האוירון ברוּחמה, והודהרו לשמור את קו־המים, ולהחליף פה ושם יחידה במשלט נידח, למנות ולרשום את רכב האויב, בפאתי אופק – אינם מרפים זה מזה, אינם מעזים לעשות חצי דבר שאינו מן הכלל הצווחני, החיילי למהודר, ומטים אזנם כולם כאחד לשמוע כל רמז בשׂוֹרה או הוראה, הכל כדי שלא יאבדו. עד שבאה אותה שמועה ונפלה עליהם בלילה הזה, כי הנה הוטל הגורל, והם יוצאים עם בוקר אור לקרב, פנים אל פנים עם האויב הנורא, להדוף ולהציל את הנגב, ואת הגדוד, ואת כבודו – והרי הם כאן לפניך, עמוסים בבת־אחת משא לעייפה של גינוני גברים גיבורים היודעים אשר לפניהם, ושל צאן נפחדות.

וכבר היו פורקים ונושאים אל מתחת לעץ ארגזים ושקים וחבילות, ורובים ומזרנים וג’ריקנים, ועדיין אין להם שלום, ספק קנוּטים, ספק נזוּפים, ושונאים את החיוך שאתה מנדב להם. והלא רק לפני תשעה או עשרה חדשים, כעת ספטמבר, ראשית אוקטובר, ואז היה נובמבר, ראשית דצמבר – כמה חדשים הם? – היתה גם צורתנו כזו! בוסר גמור! הנה אך זה נתלכלכו לראשונה. וזוהמתם חדשה עמהם, אך זה נתפרעו והם עדיין עליזי התפרקות והתפקרות, חוגגים את החידוש שבמוּזנחוּת, את החידוש שבאין רסן, אפילו בסוף השבוע לא יעמדו לפני אמא למבט בוחן, טעם סיגריות ראשונות שבגלוי ובפרהסיה, ולא בפאת הכרם וללעוס אחר־כך עלי־אקליפטוס להכהות את ריח העשן מן הפה, דיבורים פרועים ומוגזמים להרטיט לב על נערות ועל המוסתר בשׂלמותיהן, ובכל כולם ובכל פה, מופתעים לעתים מגילוי־הבהק של מחשוף הורוד שבעירום גופם שלהם ונפשם, והכל עוד להם פלא גדול, עליצים ונרתעים כאחד מעצמת החידוש, שיכורי גסות, ופריקת עול מצווֹת הבית ובית־הספר ועמוּסי חויית הטיסה באוירון, בין חביות־דלק, ומראה תותח מקרוב, ויריה רצופה של מקלע, ושינה על הקרקע, וגסוּת האוכל, ושמועות צפופות על קרבת המוות מעֵבר לגבעה, ושצריך יהיה, היום או מחר, לראותו מקרוב, לגעת בו, למששו, להריח ריחו. אלא שלנו, אז, לא היה פנאי לכל אלה. מיד, בו בלילה, נטבלנו בטבילה. ולא נוכל לשכוח, ויהי מה, את הלילה ההוא. לא ידענו מה ולא ידענו איפה. והתברר שהכל נכשל. כך אמרו לנו. וצריך לברוח. צעקו ‘לרוץ בכיוון הירח.’ וזה היה תלוי שם אדום ונורא, ואדיש ורחוק, קצת מעל האופק, וכל חיינו היו בריצה הזאת. בלי דעת כלום. והיו שניסו בתחילה לזרוק ולברוח. ופתאום התחילו הצעקות ‘חובש חובש!’ ואמירה היתה הולכת כרעל שיוספקה נהרג. ולא ידענו ולא הבינונו שום דבר. גם לא מאיזה צד האויב, ולמה כך. יריות נוראות היו. והיה כבד מנשוא, נורא ואין סופי. שנַיִם נשארנו היום מן הלילה של הכיתה ההיא, בלילה ההוא, שנַיִם בלבד. ועדיין לא גמרנו, הו, לא. חבל עליהם. ובינתים גילה צ’יבי, מתחת לנביטת זקן רך אחד, ושפם צהובוני, משודל וממורט לצמוח – את פלוני מיקי שהוא אחיו של אמן־בישול ידוע, גילוי שעורר כמה צווחות ותקיעות־כף ושאילוֹת־שלום – שהועילו מאד להפשיר את המזג. וגם גידי הלא הוא מכיר את הפרצוף המחוטט הזה – גם זה כאן? – את יוסי! אותו מחוּטט מגן־העמק, הוא הקרוי ‘דבש’ (שכּן הלא אין ילד כאן בלי כינוי, ואין כינוי בלא מעשה שהיה, זולת, כרגיל, אותם שנולדו עם כינויים, או התהלכו בארץ שנים אחדות נסתרים, ושמם האמיתי בגלותא, עד שבא כינוּים הנכון וגאלם מאפלה לאור, ולנפשם הערטילאית היתה תקנה, וניצוצותיה נתלקטו – ואילו השם הקודם, הקליפה, משוּגת ההורים או שוגג התולדה – נשתכח כמת מלב), והוא המומחה מאין כמוהו לכוורות, לנחילים, למלכות, לרביה, לרדיה, לעקיצות, ללחישות, ולפכים קטנים נוטפי נופת מכל הזנים, פרחי־הדר, פרחי־בר, פרחי־הרים, פרחי־מישור, פרחי־ערבה, אקליפטוסים, אלוהי הדבורים יודע מה – וכאן אינו אלא הולך ממוּרסה אל מוּרסה, מחובשת אל חובשת, מגניחה אל אנקה ומכל דבשוֹ לא נותרו בו, אלא עקצנות וזמזום נרגן, ורק שמו ‘דבש’ נותר למתיקות – הנה גורל וזו מנתו. ומי אינו מכיר את העלם הלז – גם הוא כאן? – מי שלח אותו לכאן? – והרי זה גואל! בי נשבעתי! גואל המג’נוּן, אותו אשר נוסף על גבהו ועל אורך גפיו ועל שׂער־ראשו המדובלל ועל שפמו העקום, ועל עיניו הבוהות, הריהו אחד מ’ההם', אשר לעולם הם כמעט מוּכּים כמעט מכים, אשר אין לך מקום בארץ פנוי ממנו, ואם תהיה פינה אשר ייוָעדו בה מנין מביני־דבר, אם המליטה הסוסה בבאר־טוביה, או נסתיימה עונת הדיִג בחולתא, אם הנצו הרימונים בקרית־ענבים, או ליבלבו התפוחים בכפר־גלעדי – שם הוא, ‘בַּטְל־דְרֶס’, חולצה רוסית רקומה, סוודר כרוך לחלציו, עיניו יוקדות אש־זרה, אוטו אחד פלטהו, אוטו אחר, שעוד איננו, יקלטהו, וכבר הוא נדחק אל מרכז המעגל לראות מקרוב ובדיוק את עצם נקודת־המרכז – לדעת אם יש משהו להשתגע, לרקוד, לשתות, לאכול, לרכוב, לשׂחות, לשיר, לקמזץ, סוד קושרים, הילולת ריקים – להפליט קריאת־צחוק קצרה, וכן מלים אחדות שהן החדש שבחדש ש’חברה' המציאו, לראות עין בעין את חתני המקום ונכבדיו, ואחר שהספיג עצמו באלה עד תום, כבר הוא בדרך הרחוקה: במעוז גוזזים את הצאן! ואילו, למרבית הפלא, יאקוש זה, הדק כסוּף, בא עליו ברסן ובמתג ובאוכף והממוֹ תחתיו. והנה עוד אחד מסתובב אצל הקרון, בתוך החבורה, והוא, כמובן, במבט שני, יוחאי־של־בתיה! (כינוי שלא מלים יסבירוהו אלא קריצה בלבד, הגם שאין לפטור בלא כלום את בתיה זו שאינה אלא אחותו הבכירה, נאקה ידועה לשם, שרבים ריחרחו ריחה, וליקקו ליקוק). ועוד אחרים שם, כאלה שראינו כבר אֵי־שם, בכינוס או בכנס, וכאלה שכמעט ראינו, וכאלה שנראים בכל מקום אצלנו תמיד, ורק קשה עוד להאמין כי באלה תיעשה כעת המלחמה! וכי עד כדי כך דלוֹנוּ באנשים? זאטוטים שקפצו לנגב, מתוך שקצרה רוחם לשבת במקומם ולהבגיר הרחק משבולת השטף הגדול עם כל ה’חֶברֶה' – אללה איסתעפרכּוּם!

ולא נודע כי בינתים נחלצה ויצאה השמש מעל הרי חברון באופק, ואלה נתכהו מיד תחתיה, והיא, כדי רגעים שנַיִם או שלושה, היתה כעדי הדוּר וכביר, עטור מעגלי זיו ענוג, על־פני כל רוחב השטחים הריקים, החיורים, הנטולים כל דגש אחר של בליטות או כתם של צבע, והיתה ורד זורח על חלקת הכיכר הלבנונית, השרועה ענקית וחדגוֹנית – ואפילו יוצקת קצת געגועי־שקיעה בלב־פרח פורח ונפתח בשפעתו, ומיד, תוך כדי כך, ובלא דרגות־מעבר, נעקרה ונותקה מן האופק ונתערבבה בשמים, ודעכו עיגולי הילתה, ותמה שעתה ונבלה, מהר נתמעטה והיתה גלגל־אור לא גדול ולא מיוחד, והנוף כולו עם שהתקלף מצלליו הארוכים התנער ממנה ומשייכותו אליה, ונותרה לה השמש מוטלת בירכתי רקיע משתרכת שם שכוּחה וכל דרכה לפניה אין־קץ, לא חשובה כלל, וכבר כל זה ישן־נושן. אבל מי כאן ויִשעֶה אל חבלי זריחתה ואל תוּגת־לבלוב קצרה, הפלגה כה בודדה אל מרחבי־ריק אכזבים, מחוץ לאותו עלם יאקוש שעיניו בוערות ותלתליו נופפים שפרש והלך עם גידי, עד שפת התל מזרחה, להשקיף משם, והשמש בעיניהם, ולדון בינם לבין עצמם. אבל כל הקהל, חדשים גם ישנים, נתלקטו אל מתחת חוּפּת־העץ, מחורץ הגזע, כאילו באצבע חקקו בו חיקוקים, אחוריהם אל השמש ופניהם אל צ’יבי, המגדיל לפניהם מעוֹגי־ידיו (שסורחים אחריהם פתילי עשן סיגריה עקלתוניים), נזהרים מגחך בפירוש, שמא הם נלכדים ברשתו, שכן כל שבתו לפניהם מעלה כאילו פח נטמן לרגליהם, ואם כל זה לא בא אלא רק לצאת ידי היתול בהם, כמצוּוה מעולם וכמוּשׂם על כל ותיק, ‘בטיח’ או ‘גמיל’ – כש’אליף' תם וישר בא תחת ידיו, אותה טבילת ביגורים, והבאה בברית הכניסה פנימה, שאתה יכול לראות מדי שנה בשנה כצאת הסתיו, כשאחד בחור, פה ושם, באסכולות המפורסמות, משׂתרך בכבדוּת אבל בעוז ועל שכמו רכוב אותו צינור צינורותיִם, ומאחריו, מעֵבר למעגל־דממה מסוים, נסרח שובל צחוקיו והעויותיו ושביעות־רצונו המרובה של הקהל, ואילו יד ביד אצלו מפסיע שושבינו, חברו כנפשו, מושיעו ומפלטו, הלוֹך ועודד, הלוֹך והתפעל באוזניו, בלי שמץ של צחוק, כי הנה לבסוף נמצא האיש בר־הכי שנפתל ויכול לו לצינור הממזר, שעד היום, וגם לא גיבור בגיבורים, איש לא יכול לו, לשוא ניסו אליו דבר – מחזה־חימוּדים שייזכר לפרטיו עד אחרית השנה; או בן־חיִל אחר הכורע בדחילו על ארבעותיו לצחצח עלי הדשא אצל חדר־האוכל במברשת־שינים ובסבון ירוק, סגולה להשבחה, לנקיון ולבריאות; או אם תסור אל קרן־זוית דיר־הכבשים, ושם בלב מעגל סמוי של הנאה, שקוד בחור טוב אחר בתום־לב ובכובד־ידיים לחלוב את האַיִל המקרין, בכוח טבילת זנבו בדלי מים צוננים, שדלה בהשכמת הבוקר בבאר הערבית. – ושאר מַסות ונסיונות יקוּשים לכל טירון מאז ומעולם – לא לזה בלבד ולא לכאן פני צ’יבי, אלא, מסתבר, פשוט ומועיל מזה – לָבוֹר לו מביניהם אחד תם וישר, שיהיה לו כושי נושא כלים, חסיד מעריץ, שישמשוֹ בהתפעלות ויביא לו, ויגיש לו, וירוץ למענו וגם יבריח זבובים. לא על חינם גם יעקבסון, קלוּט־הסנטר – שלא ראינוהו כבר אלף שנה ושנה – אף הוא כאן מתלבט מתחת העץ, כמי שהריח נופת, ומפריח סביבו מעגלי צחוק זימתי וקונה לבבות על־פי דרכו. וגם נחום הנה הוא כאן, תוקע כף ומריע אהלן למראה אחים של ידידים ובני־דודם של אחים, וכאלה שדומים מאד לשכמותם. ואילו זולתם לא הטריח איש עצמו לכאן ולא זקף ראשו, ולא הפקיע עצמו מן השמיכות, מוטלים שרועים באשר הם, בנמנום ובחצי נמנום ובסתם שכיבה בטלה ונובקת־רוח, שכלום לא יפציר בה להיעתר ולחדול – זולת, אולי, קריאה לספל קפה ולפרוסת־לחם טריה בחמאה ובגבינה. אך די בלהג המלהגים, המיטיבים עם הדור הצעיר, אלה שכבר ראו במוות לאלה שעוד לא ראוהו ורק שמעו שמועות מרחוק, בהסברת דברים בכללם, שכדאי לדעת, ושטוב לדעת, כגון: מהו חייל טוב, ובהשאַת עצות שונות בהזכרת מעשים שכבר היו, מעשים בכאלה שסררו ולא הטו אוזן לשמוע עצות – ומה עלתה להם באחריתם, ומעשים באותם שברגע האחרון נזכרו הלכה ועשו מעשה והיתה להם נפשם לשלל – ועוד מאה ואחד דברים נכבדים, כיצד חייב אדם להיות נכון לכל, ומכל צד, לאש ולצמא ולחרב ולאֵת, לעבודת כלבים ולזינוק פנתרים, ולהטלת רימונים, ולנשיכת שינים, ולשליפת סכינים, ולקרב־אגרופים, ולתקיעת כידון בלוֹע האיש – עד היעשות בשרם חידודין. וצ’יבי נעלה עטוף ענני־זוהר.

שוקדים להחכימם. יש מי שנותן להם סימנים במפקדים, מפקד לוחם, מפקד מהסס, פחדן, הנואם מרַחוק, האמיץ, הרץ לעשות הכל לבד. יש ויש. צ’יבי מספר ארוכות על הטיפוּס ‘תן־לי’, טיפּוּס בזוי שאינו עשוי לשאת מעשה אלא אם כן יהדוף את הכל לצדדים ויטול לו לעצמו: תן לי ואני אראה לך, זוז ואני אעשה, עזוב ואני אקח. ולא שהוא חרוץ גדול, המסור עד כּלוֹת כוחותיו, אלא פשוט אינו יכול לשאת כשלא הוא האיש. בכל: במכונה, במרגמה, במשקפת, וגם במסיבה, ובכדור־עף! לא רק שהוא עצמו אינו עושה דבר – אלא אף לאחרים אינו מניח לעשות. שכזה אחת דתו: אל הבאר העזובה הראשונה, בטרם הקיץ קץ מר ונמהר על כולנו. כך סיפר צ’יבי בידענות שאין עליה עוררים. ועוד הציג לפניהם טיפוסים כמו את ‘בעל המשקפת’ שדרך מכשיר השידור והמשקפת – הוא מנהל קרבות מרחוק, או דרך שליחים רצים שחוטפים כדור בדרך, ומתפגרים הם והמשך הקרב. כאלה שאך פגז מילל בשמים – והם נעלמים ולא תראה אותם עוד, ורק נרגע הכל ושקט והנה הם שוב: יאללה, חבריה, דאיוֹש! – והם הם שיצחקו אחרונים, כשיבואו בשנה הבאה לשים פרחים על קבר־האחים שלנו, לתקוע שם ספיץ' לפני ההורים, ולנחם את האלמנות הצעירות, הזקוקות ליד צעירה ותומכת. כל זה מצד אחד – מוסיף צ’יבי ונואם באזניים המפליאות להקשיב – ומצד שני מה? אבל יעקבסון לא יתן לו לנחול לבדו הארץ, וגם לו כמה וכמה סיפורים, מתובלים יפה, ורמזים כאלה וכאלה – שלא קשה כלל לפרשם מיד בשם, לולא שנחמד יותר לשחק מחבואים, ולא לגלע את כל הצעיפים. וגם לנחום דבר לאמור, והוא מתכוון דווקא לאַלף אותם, איך להיות בקרב במנוחת־לב, ולעבוד יפה, בלי התרגשות, שאינה אלא זורעת בהלה ומאבידה עצות מחכם, מגיבור, ומאמיץ לבו בגיבורים. אבל זה שוב מעורר את צ’יבי – וממש נתלהב תוך כדי דרשתו שדרש באזניהם: אכן, לכך, לקור־הלב, החשוב הזה, לכך דרך אחת טובה, לא הטפת אומץ, ולא־כלום, אלא הדרך המעשית. מתחילים בחתול. מקרוב, באקדח. או אפילו באבן. רואים שהוא מת ולא יותר. לא קורה כלום יותר. יצאה נשמתו. זה הכל. ושום דבר נורא. עוברים לעוד חתול. ואחר־כך לכלב, ולכלבים, ולחמורים, וכן הלאה, ואחר־כך מזדמן איזה ערבּצ’וּק מַסכּין אחד שעוזרים לו להיפטר מעמק הבכא ולעבור לשכולו טוב – ואחרי זה יש לך לב נכון למלחמה. אתה יודע לכוון בלי לרעוד. ותוכל, סוף־סוף להרוג בני־אדם בדייקנות, לכוון היטב ובשקט, וגם בכידון לפעול בהחלטיות ובלא רתיעה, והלא זה, ככלות הכל, זה כל מה שמתבקש מחייל. כי מה? מה לא אמרו באזניכם על חיילים ועל צבא? ושוכחים כי צבא אינו טקסים, או נאומים, או מצעדים שמאל־ימין, או מדוּרה ושירים, וגם לא גידול ירקות או עופות, אלא ביסודו, ארגון לרצוח אנשים. ואם כבר – אז כבר. וזהו. וצריך ללמוד, להתרגל ולעשות, וזה הכל. אלא מה? חשבתם לכם שצבא זה קצת יריות מרחוק, והרבה ‘חברה’, ו’שמח'? אבל צריך שתשכבו שעות על שעות בהפגזה, ושתעשו במכנסים מפחד, כדי שתתחילו לתפוש מה הדבר הזה כאן, שמעו לי – למדו להרוג. זה הכל. אם מתחשק לכם לחיות. אַל תקווּ שאפשר לשכב מרחוק ולירות ולירות ולנַצח במלחמה (נשק למרחוק – יש להם פי כמה!). למדו להטיל רימונים. במקום לשכב תחת העץ לכו והשליכו אבנים. ולדקור בסכין. התחילו כבר. לתקוע פה, הנה, כך. מה יש? מה הורדת אתה את האף? תיארת לך אחרת את העסק, כשהסתלקת מן הבית – לנגב, לנגב, לנגב! אז הנה לכם הנגב. אתם פה, ואין לך ברירה. סביב־סביב אלפי, עשרות אלפי שחורים, עם תותחים וטנקים ומרגמות עצומות, ואין לכם ברירה. וגם להשתמט מן הקרב – לא תוכלו. ומי שמוכרח לחטוף – יחטוף. לא יינצל ולא ייסתר. אי־אפשר. כל אחד יודע. לא עוזר. ומי שמת – מת. אתם עוד קטנים ולא יודעים מה זו בחורה, ואיך זה אִתה, כשתגדלו ותדעו תראו, שגם שם כך: מי שמפחד, או מהסס, או עוצם עיניים – מתחַרבּן. יחזור הביתה ויכתוב שירים אל הירח. אלא שכאן, לא חוזרים, ולא הביתה, ולא שירים ולא ירח – אלא נקטלים, מתפגרים, מסריחים ונקברים, אם יש מזל, ואוכלות אותך התולעים ההן, הלבנות, וזהו, ואַל תעשו לי פרצופים. כל זה סתם. ועוד מעט נאכל ארוחת־בוקר. תמיד ככה: כשתתחילו להתרגש ולפחד, ומסביב ימותו ויצעקו הפצועים, והכל – קחו אז פרוסת־לחם והתחילו ללעוס בשקט, והכל יהיה יותר טוב. – ‘איפה היא החירבה הזאת שלכם?’ שאל אז אחד מן הילדים, והוא, מסתבר, אותו גואל המג’נוּן, שאץ תמיד אל החדש ביותר – ‘שם!…’ תקע נחום אצבעו בפשט־יד ורצע את אופק מזרח, עד כדי שאחדים קמו על רגליהם ועמדו לראות, והיו שרק הפכו ערפם לראות, הרחק אל מקום שאין רואים ממנו הרבה אלא בקושי גבעה שהיא, אם אין זו שכנתה, מימין או משמאל, אחת מהרבה גבעות הנבלעות זו בזו ונכללות בקו־רכסים גלי, ונמוך מקו־רכסים אחר, רחוק יותר, גבוה יותר, שהוא כבר הדוֹם לרגלי ההרים המַורידים־מַתכילים ענוגוֹת, כנגינת חליל, מַורידים־מתכילים מתחת לשמש, תולים מבטים ומשקיפים בדממת־הרהורים מתמשכת.

זה כמובן פתח שער נרחב לרווחה ונחום היה נכון וגם קם עתה לסַפּר סיפורו, ומי לך קהל מובחר מן המרחישים כאן לרגליו, אלא שצ’יבי, שהזעיף עתה, משום־מה, פקעה סבלנותו ופנה ויצא וסר מעליהם מושך בכתפיו אלה השחומות והשעירות, ומצית לו בלכתו סיגריה של מורת־רוח, קולע בעיטה נמרצת בגפרור הקטן, כשמשלחו מידו, אך בטרם ירחיק הוא מחזיר פניו ושואג לאחורו – ‘הי, מיקי – בוא!’ בהינף־ראש מאיץ קדימה, והלז שהוא מיקי, אחיו, עצמו ובשרו, של אמן־בישול נודע מאד, היודע להפוך מתרנגולות, משמן, מתפוחי־אדמה, מבצלים ומבקבוק יין – ארוחה אשר, להוציא ריח־חריכה עוקצני, עם הגדשה כלשהי במלח, וכן גם משהו נא פה ושם וגם להיפך, רכיך פה ושם עד צלילת השינים – הריהי ארוחת־רוזנים לכל דבר, וביחוד כשאתה עייף כעשׂיו בשובו מן הציִד, מה יש לדבר! – מיקי, אחיו של אותו חשוב, שעוד היסס כדי רגע מה ראוי לגיבור לעשות כשהכל חוזים בו, תקפוֹ של צ’יבי וקשרי־המשפחה שחבל להפסידם גוברים והוא נעתק ובא אחריו, כולו עשוי לגבורות שבנגב – כומתת־הגרב, חתימת־השפם, החולצה הפעורה לשמצה עד חגורתו הרחבה והפגיון שבה, המכנסים הקצרצרים וחפותים שתים נוספות ליתר תוקף, השוֹקיִם בראשית הצטמרוּתן עד החותלות המהודקות, וכל־כולו המדוקדק ברישול מהודר – כמה מַכלים הוא לראות עלם־נכון־לגדולות זה, כעבור שעה קלה בלבד, והנהו מחזר ומהדס, על התל ועל מסִיבּיו, לקושש אל חצנוֹ כל יבושת שהיא, להוציא, אולי, בינתים, עוגות־גללים – כדי לשפּוֹת את הסיר הגדול. ושעה שסיפורו של נחום היה במרום שיאוֹ וכבר תלוי בשערה בשתי ידיים מורמות, אשר תישמטנה ויתחילו הפגזים ומערבולת מהוּמת הקרב – בא שוב קולו של צ’יבי והפסיק וקיפח הכל באמצע, והשחית הכל וחיללוֹ, נטל וקרא מבין כולם בחוּרוֹן אחד, שהיה שפוף מוקסם ופעור־פה, ובלא חמדה, אך גם בלא שיהין לסרב, הלך זה אחר הקול הקורא, ונתברר קל־מהרה כי שמו יופי, לא נודע על שום מה דווקא יופי (אבל מה רע ביופי, ובמה טוב ממנו יוסי?), והושם לגבּב את אבני־המערכה המפויחות, לשפות סיר, להדיח כרסו בכסכּוּס ובקצת עפר ובניעור ובשטיפה עד היותו טהור למהדרין, מלאכה פשוטה, שבקצת יחס נכון אין קלה ונקיה ממנה, וטוב מכל ללווֹתה בשיר זמר מעֵין ‘שובי אלי’ או ‘אני אוהבת וחולמת’ – וזה עד להעלאת האש בזרדים, שכּן לאחר ששחק הלה גפרור אחר גפרור, נהדף בביטול לא־רהוי, שכּן צ’יבי אינו יכול לכלכל הצתת אש ביותר מגפרור אחד, גם ברוח ובגשם. אבל אך תימר סליל ראשון של עשן לבנבן, וסיפורו של נחום מתחת העץ שוב נכרת, ושוב ממש בהתפרצו אל השיא – ו’דבש' נקרא למערכה, ונשתלח בלי לפצות פה ולצפצף, להביא ג’ריקן מים, וזרדים נוספים, אפס, הלה לא הרחיק במדרון, ומיד חזר בריצה ובכלות נשימה – ‘למטה שם מסתובבים!’ פסוק שעשה מיד הס מתחת לעץ וזיקף אזני רבים, וכמה לבבות התחילו פועמים אחרת, ושמא לתפוש ברובים? לא, צ’יבי דוחק כתפו בביטול, ‘ברזילי – אמר להם – מחפש לו שבלולים לארוחת־בוקר או צפרדעים.’ אמר ופיטר ביריו בלא לשייר ספק בדבר מידת בוזו לכל כסילות שהיא. – ‘הוא אוכל אותן?’ שאל מיקי הקרוב לעניני מזונות וטיבּוּח – ‘הוא שותה אותן.’ העוָה צ’יבי שפתיו, כנועד לחשׂוּכי־מרפא. ומדוע שלא לפצוח עתה בזמר ‘האש מפצחת זרדים בדממה’, ואף לשרוק, וגם להביע בגעיית מלוא הלב? משום שצ’יבי אינו מרשה ‘לצעוק כמו חמור’. גזירה שמצילה לנחום את סיומת סיפורו ואת דממת־הרושם שתפול לאחריו, עם ה’זה היה באמת?' המקווה. אכן, אחרוני המנמנמים על התל התחילו מגלים סימני חיים, מהם זעים, אפילו נתמודדו בציעוקי גניחות, מתגרדים ומתחַכּכים ומתחלצים ומנסים לקום ולעמוד על רגליהם בפקפוקים לא מעטים. ואילו אותו נהג הקרון, כיוָן ששמע סוף מעשה, ושהה שהות־עיכול־הרושם, – נחה דעתו, וטיפס ועלה על קרונו והניעוֹ ברעש גדול, ונסוג בעסק גדול, והסב חרטומו המיבב דרומה, והחרה־הגחין במורד ונבלע מהרה באבק גדול, מופז כולו שמש עולה. ואיננו.

טוב. ואם כן? לא, כאן אין מה למהר. ככל שלא נמהר כן ייטב לנו. ועל־כן? לא, נתמאסה מאד השכיבה קשת־המצע. אבל כשתנסה להשתדל ולזקוף פלג־גופך בתהיית־רגע – באה אז השמש ומכה ורוצעת בעיניים היישר, ולשוא תטלטל ראשך למלטו ממנה, תתהפך ותצנח ארצה בהתגנח, ותפרכס למצוא היסב־רביצה אחר. אבל כעת בא עשן המדורה שהועלתה ומזכיר נשכחות, ומתאזרים וחוזרים להגביה רגע מבט, לראות מה הדבר הזה, ובתוך כך נובקת רוחך ואתה מזניח ושומט תחתיך, ואל מתחת לשמיכה, אף אם נעשתה מיותרת למדי; ובאות אז הלשונות והקריאות שהותרו כבר מתחת לעץ, וכל האפרוחים שנתגעגעו שם בצוותא ובהֶטפח־כנפיים גובר – ומושכים אליהם סקרנות בת רבע־רגע, תופפת על הקשב על הלאוֹתוֹ, ואובדת – ואין לך מעתה לא שינה ולא יקיצה. ועל־כן? על־כן מפשילים את השמיכה המאובקת, ונושמים עמוקות את אויר העולם, כבהתחלה חדשה. עדיין יש בו מגע צינה, אף ששמיו למעלה כבר החוירה תכלתם ודהתה ונתמלאו הבהובי רחש מיליוני חידקים לבנים ופזיזים, ונושמים היטב ועמוקות ניחוח השדות הרחבים שמלמטה, אשר בהיוָסף עליהם עשן המדורה ובהיפּתכוֹ בהם, מביאים ומטפּחים מין כמיהת־לב, יוצאת הולכת, אל אותם שבילי יום־יום נדושים, אל ירידה פלחית תמימה בשבילים הישנים, ההם, אל השדות הגדולים שלמטה, אל הליכת־חציה של מרחבי שטחים קצורים, שלף ענברי וזהוב, ושל גודש חוֹם היום היושב עליהם, ושל ניחוח העפר האביק השייך להם, והצהבון הכללי, הקַשי, שאך כתם־פעוט שהוא, מאובק למדי, של פרח־קוצים שהוא, מאחר בזהבו או בורדיוּתו, כשם שירוקו של בר־גביע נטוי לאלכסון, או ניקודי־זהבוֹ של הפרע המסולסל, ואיזה חוח שעל מלילתו הקשויה רעלת־פּוּך מנושבת – נותנים בו נימוּרי־גוון כלשהם, ואותו מגע ישר עם הדברים, שלמוּת אין־חציצה, פשטות שבילי־האדמה היחפים, ריחנות האדמה הפרורה רגבובה, צפיעי זיתי העזים וטפיחי גללי הבקר, ובן־חריץ אחד של כלום, אשר בימי הגשמים אירע בו פעם והוליך זרמון קלוש, שפשש מיד ועשה שרטון עם חולסית חול, ודווקא זה העלה בוצין אחד, כאילו ממבחר המקומות אין אלא דווקא זה, פה. הכל, הכל בתוך ממלכת השייכות, שייכות מוצקה וקבועה ושמשית. שיירת־נמלים נושאת גרגרים, רוחשת בשביל צהוב. הליכת צמד שוורים, אי־פה, בשילוּח צואר, קעור מעוֹל, בלחיכה מפאת השדות המגולחים למשעי, כביכול, ויש באויר גם אותו ציוץ נְטְץ־נְטְץ לחמור המטליף פזיזות, מטלטל בתנודות אזניים עלה ורדת וניעת זנב ימין ושמאל, וקריאה רחוקה, יש, מתהדהדת בריאה, שלמה, תמימה, יפה לחום היבש, לכבישוּת רבץ הדממה בשדות, לשקט כובד השמים החמים, הפתוחים יותר מכל, ולכל צד – שייך מאד, שייך יסודי, לכל ולאבק אֵי־בזה, על הגבעות, המסנן דרכו קוי שמש ומחריגם, שפך גדול, או לגושי עננים שבאו כדי שיעריבו עם הערב, פשטות שלמה של פלח הבא לעת שקיעה בטפיחת כפות רגליים אל הבית, אל ג’אררת המים, אל הלחם הריחני ואל הצל הטוב, המפוּיס, הסוגר. עולם קבוע, וצומח משרשיו, השְקֵט וצמוח. ופתאום… פתאום – זה כבר אנחנו. לא אנחנו? – לא. אין מה למהר. נשכב בלא־כלום. מובדלים מעיני העולם. חוגג אדם חרש את בינו־לבין־עצמו זה, ולוּ גם עטוף שמיכה מיותרת. מתעבה הרגשה לחלוחית כי עוד מעט יבקיע רחש־רוח. וגם שצריך לכתוב פעם מכתב הביתה. אילו היה לך כוח, אילו היה לך עפרון, אילו היתה לך פיסת־נייר, ובכלל. יש יצורים שאינם יודעים לברר לעצמם דבר – בלי לעשותו שיחה בינם לבין מישהו. – אני. כדי לדעת אני חייב לדבר. ומה כשיש דברים שעליהם אין מדברים? כשהכל רק הרגשה עמומה, מעיקה ועיורת. אַת יודעת, כי עד שהכרתי אותך, והתחלנו לשוחח – לא ידעתי הרבה עלי על עצמי. אתך, בהתגברות על כל מיני גדרות – התחלתי לדבר מתוך חופש, והייתי יותר אני נוכח אופן הקשבתך המיוחד, הנבון, הטוב, החברי – הו, אין לי חבר אחר מבלעדיך, רק אַת חברי. אַת טובה ממני. אַת אינך מבולבלת ולא מוזנחה כמוני. אַת בהירה ממני. בתפישה, בהרגשה, במעשים. רק מתחכך בצדך, התחלתי משער דברים, ותופש דברים, בי ומסביבי. אמצא נייר, אכתוב לך: לילָך שלי אהובה, אילו ידעת… או ככה: כשאני מתחיל מהרהר לעתים על הנעשה פה מסביבנו, ועלינו כאן בתוך כל המערכה הגדולה… או: לעתים תוקף אותי ספק, לא ספק מוגדר בדבר זה או אחר, שאפשר להסבירו ולהבהירו עד שיסולק הספק, אלא… ואגב, טוב שכבר נגמלנו מאותו סגנון: ‘חזק, לילָך! פגשתי אתמול בעמוס שחזר מכנס השכבה…’ וכל אותן התחלות־עקיפין דרדקאיות וסחור־סחוריות. פשוט: לילך שלי אהובה – נפלא שאת קיימת. ושאַת חברה שלי. זה הטוב מכל ואין טוב מזה. נקודה. וזה הכל. ועל החתום עמיחי. מברק: לילָך אַלוֹני, חיפה. – נפלא שאַת קיימת. נושא־המברקים באופניו, מברק. ממי? מה קרה? ברעדה פותחת, מציצה, קוראת: נפלא שאַת קיימת. מי זה? ממי זה? מה פשר? לא, זה הכל. ‘נפלא שאַת קיימת’. אבל מי שאין לו עפרון, ואין לו פיסת־נייר, ואין לו כוח, איך יכתוב, או שמע ינוע על הבחורים לשאול עפרון, וכל אחד יהיה חייב לדעת לשם מה, למי אתה כותב, ומתחיל גם ליעץ מה לכתוב. תנו רק עוד רבע רגע לעצום עיניים, בכל כוחי.

– ‘רבע שעה, אתה שומע!’ – אומר גידי ליאקוש בשבתם על כרעיהם ועיניהם בזהרורי השמש קדמה – ‘ייתכן גם כי האש החזקה שלהם בסוף, לא היתה אלא חיפוי לנסיגתם! לוּ רק החזקנו עוד רבע שעה!…’ ככה מסַפּר גידי ומעלה באוב כל אותה שעה של אמש בין־הערבים. קטעים־קטעים, פה מעֵין הצטדקות פה מעֵין התגוללות, ושוב ושוב מי־יודע: מי יודע אם לא!… אבל כשראו שכבר אנו בורחים… ומי יכול היה לדעת שאורי רץ אל בור המרגמה… ושמוֹטה, למעשה, היה ראשון הבורחים, והערבוביה. זה הרע מכל – הערבוביה. נופל מידיך. אינך שליט עוד. ובעיקר: בלי תחמושת. ובכן מה? מה אפשר היה? קראתי לאורי, פעם אחר פעם, לבוא אלי, לא להשאיר גיזרה כה רחבה על איש אחד, אבל… אבל אחר אבל, מקרה אחר מקרה, – ומסובכים באין, במקרים ובערבוביה – ברחנו. אני רציתי שנחזור מיד. נורא רציתי! אבל לא היה עם מי. החבריה הרוּסים. זחל אחד. וכאילו בכל הארץ אין נפש… ומי יכול היה לשער שככה יתפתח? לפני שבועים כשתפשו את תל־קשת היה הכל פשוט יותר. המקומיים ברחו. ונשתרר שקט. ושם – משלט על אֵם הדרך! לא כמו זו הגבעה הצדדית, שעל הואדי, מי יכול היה לשער שדווקא אצלנו! נורא רציתי שנחזור – מיד, בטרם התארגנו להם, ועם חשכה – והיום כבר היה הכל אחרת… מי יודע. מי יודע. והחפירות. לא היה במה להתחפר. והקור בלילה. ואוכל לא היה כל הזמן. והמזרנים נשארו מאחורי הגדר ההיא… כשאדם חוטף מכה ביום מדגדג לו בכל עצמותיו לחזור ולהכות בחושך, בעצם הלילה ההוא… כזאת וכזאת לימלם גידי באזני יאקוש, אותו שעיניו בוערות וידיו חובקות ברכיו הילדותיות. – ‘ומה־יהיה־כעת?’ רהט יאקוש ואמר, שכּן אינו חפץ רק בסיפור הרעות שהיו, אלא שיראו לו, בכל־זאת, דרך למעשה שייעשה, ואינך יכול רק לבוא ולרפות ידיו בהכל רע וכושל. לפיכך מונה לפניו גידי את כוחה ואת עוצם ידה של הפלוגה, הנה שתי הכיתות מן המחלקה שלנו (שתים, מאז נתרסקה השלישית בקרבות המאתים ושמונה־עשרה!), זו שכאן אחת, זו של בּוּמה בתל־מליח שניה. ומחלקה מספר אחת של יאמבּו, המרובצה לה בתל־קשת ובעגלון; ואילו מחלקה מספר שלוש, של זאביק, היא הניידת ובסיסה בואדי של דורות, אף היא מוכה וחבוטה למדי, ממולאה בזיבורית של חדשים וירוקים, טלאי על־גבי טלאי, ורק הכיתה הזו, של יאקוש, היא הרעננה מכולם. אומר גידי ומסב ראשו אל מתחת לעץ אל מקום שדיצה מתונה הלכה והתחזקה שם לצויחה כרוכה בסיפורי־מעשיות ובמים מתרתחים על אבני הכירה. – ‘אם כל־כך חשוב המקום ההוא להם – למה שלחו חיילים מקומיים ולא סדירים?’ רוצה יאקוש לברר הרהורי לבו. ולגידי יש כמה נימוקי, שכרוּבּם כן קלישותם. בגלל ההפוגה – ואינם רוצים לסַבּך סדירים. וגם לא פיללו להתנגדות של ממש מצדנו. וגם ערביי הר חברון – לוחמים טובים הם, וידועי־שם המה, צריך לחשלם בקרבות קטנים כאלה. ובעיקר למה שלא ילכו מקומיים לפניהם אל מול האש – והם רק מרחוק ילהיבו ויחפּוּ באש גדולה? רק לנו אין עתודות. ואנחנו זה כולנו. מה שיש לנו – הוא כל מה שיש לנו. ו… בושה להיות כל־כך עלובים. אף־על־פי שמה אנחנו אשמים?… ואולי אין טעם לסַפּר ככה באזניו. ולא להביא מוֹרך בלב הנער או ספקות. אבל אני פדגוג אני כאן? שיידע בדיוק, שיידע. וגם מי נביא ויידע מי משנינו יזכה למחר בבוקר. מה אני אשם, לעזאזל. – ‘תותח עשרים וחמש ליטראות – קירקר גידי קדורנית – מאֵלה שיש להם המונים־המונים, יורה, לפחות, לעשרה קילומטר. כשתותח כזה יעמוד בצקלג – לא יוכל עוד אוירון לעלות או לרדת בשדה־התעופה. לא יוכל איש להוציא חטמו בריכוז. וגם כל התלים האלה שלנו – יהיו מכוסים. ואז, אתה יודע מה? ניתוק! מנותקים.’ אמר גידי וחשק אגרופו להמחיש סגור ומסוגר. – ‘אַל תפחד – אמר לו אז יאקוש – אנחנו נגרש אותם!’ גידי ביקש להשיבו דבר, אבל קימט מצחו וחסך שפתיו ולא דיבר עוד. אז קם אותו יאקוש והיטיב את מכנסיו על חלציו הדלים, והשקיף עוד פעם אל אותו רכס־גבעות קסוּם, לראות את המקום מרחוק, גב מכל הגבות השטוחים, הנופלים על העמק החבוי מאחריהן, בלתי־נראה, ומעליהן, הרחק, חומת הרי־סלע חשופים, מתכילים ענוגות, וגב אחד שטוח היה שם, מגוֹן הקש, מנומר קצת כתמים כהים, וקצת בהרות חיורות, רובץ מתחת השמים הגדולים, בתוך הארץ הגדולה, ככבש בין כבשים. – ‘אַל תדאג – אמר הנער יאקוש – יהיה טוב.’ – ופנה ויצא בצעד רחב אל עדת פוחזיו שמתחת לעץ.