פרק שלושים ושבעה    🔗

אור ליום שלישי, ב' בתשרי תש"ט

קובצ’יק הנהג הוליך את הג’יפ באפלה והביאהו בלא רעש אל בין הבקתות. לא יצאו לקראתם אלא שנַיִם־שלושה מכורבלי־שמיכות. – ‘גידי?’ – אמר מישהו מבפנים שמשקפיו בהקו לו. – ‘מה נשמע, ספי?’ – השיבו הלה ברכת־שלום. – ‘ניגשים שמה לראות.’ – אמר ספי. – ׳מי כאן אתך?' גחן גידי פנימה. – ‘איך הבריאות, גידי?’ – השיבו הלה ברכת־שלום. – ׳הו, עמיחי, לאן? חזרת אלינו?' – ‘לא. חסר שם חובש ואני נוסע אליהם.’ – ‘מה שלום חיים?’ נעתק והתערב נחום, שהיה מכורבל בשמיכה מעל ראשו. – ‘אין שינוי. בלא הכרה.’ – ‘חטף קשה, מה?… אנוש?…’ – ‘לא יודעים עוד. עירו לו דם. ינתחו אותו.’ – ‘כן?…’ הבטן כואבת כאילו אתה תנותח. – ‘השד יודע מה פתאום קפץ לו. פתאום קפץ! מה אתה קופץ, בן אדם! – אני אומר לו. – אבל הוא כבר חטף. בן־רגע!’ – סיפר נחום נכאים. – ‘כן.’ – אמר עמיחי. – ‘מה חדש, ספי?’ – חזר גידי לעמעם בקולו. – ‘כל מיני ידיעות. – אמר ספי. – העסק יתחיל עם שחר.’ – ‘באמת?’ – ‘מקורות שונים מאַשרים זה את זה.’ – נמלים פושטות בקיבה. וצינה בגב. – ‘והם כבר מוכנים?’ – שפירושו אולי: ואנחנו מה? סירוב נפתל במעיים. כל הוייתך מסרבת. נוטים להישען. מחכים שיעבור הרגע הרע, שתזוע האבן המעיקה. – ‘ניגשים שמה לראות. עושים כל מיני הכנות.’ – ‘אתה חוזר מיד? אני אקפוץ אתכם שמה, הלוֹך ושוב. רק אודיע כאן למישהו…’ – ‘גם אני!’ נבהל נחום לפלוט. – 'אז קחו נשק וקפצו.׳ – אמר ספי, והשנַיִם, בשמיכותיהם, רצו וחזרו וקפצו פנימה, נצטפפו עם עמיחי, וקובצ’יק הצית לעצמו סיגריה ריחנית, בלא להציע לאיש, ושילח רסן והפליגו קדימה מקפצים בתעלה ויוצאים לשדה. לא צריך להרחיק כדי שהבקתות האלה תתבלענה אל החשכה האטומה. פלא איך מוצא קובצ’נק דרכו בלא פנסים, לולא שהוא בן־פקועה. רק האפקים בהירים, ומלוא קמרוֹן השמים מגחיל ביְזוּר רשפי־אש גדולים. אתה נוטה צואר אליהם. מגָדלם הם נראים קרובים מאד, ואולי מקרבתם נראים גדולים. אשכולות־אשכולות, צירופי־צירופים. – ‘איך שרצנו פה היום!…’ – ממלמל גידי אל גבו של ספי. – ‘מה אתה אומר?’ – ‘כלום, איך שרצנו פה היום.’ – ‘אה, כן.’ – חריץ ואדי והג’יפ מהכר עליו, כסירה על גל. נשף אבק מאחור. זרימת כוח מתחת הרצפה. אוושה רכה של מכונה סכויה, מַפלט־הגאז מטרטר קלות. מתנדנדים ונמשכים הלאה. גידי לחוץ בין עמיחי לנחום. צפופים וכל אחד לנפשו. (אילו ידע זה, עמיחי, איך נאפתי עם לילָך שלו!…) שרטוטי גבעות מתקרבים. קלחי קוצים מתרעשים בדפנות וסורטים. חוצים פתע פלג אויר חם. המיית עצבות נרעדת רגע. בתוך כך קופצת ממול צללית מרובעת. כבר הבקתה הבודדה. הלא הכל סמוך כל־כך! דמות אפלה, אבודה במרובע שמיכה נחלצת, יוצאת ובאה. – ‘אהלן, אברמלה.’ – אומר ספי. – ‘מה נשמע.’ – משיב הלה ברכת־שלום. – ‘איך הסתדרתם?’ – ‘לא רע. – אומר הלה. – מתחפרים קשות.’ מצביע על כתף שלוחת־הרכס האפלה. מקשיבים לדממה והיא דמומה לגמרי. ‘יש חדש?’ – אומר אברמלה. – ‘העסק יתחיל כנראה עם שחר.’ – ‘כן?’ – בולע הלה, מתוך הוייתו הלילית הרחוקה. – ‘ידיעות שונות מאשרות זו את זו.’ – ‘אה – אומר הלה – שנספיק להתחפר.’ – ‘עמוק כמה שאפשר.’ – אמר גידי. – ‘גידי? – התכופף אליו הבחור – גם אתם כאן?’ – ‘עוד לא. עתודות לקרב.’ – ‘דרוש בשלום החברה.’ – אמר ספי. וקובצ’יק שילח רסן וירדו בצלע השלוחה למטה, עמוסי בדידוּת עד כאב, אל שדה דרדרים נמוכים שנתאַושו באופנים, והדיפו אבק יבשושי. מיד צצה חומה אפלה, ומתקמרת מעליהם. דמעות־רוח בעיניים. גם התרגשות־מה. מחפים בהתכרבלות־יתר על המיית־לב. זה כאן. השמיכה שקויה אבק. מרשרשים בנמוכים ובאים עד מרגלות גבעת המשלט. משהו כהה זז, מישהו בא.

יורדים ומתנערים מאבק. מי הוא זה? – ‘אהלן, קובי, מה נשמע?’ – 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל.׳ – אמר קובי ברכת־שלום. ושני נעריו מציצים מאחורי כתפיו, טעונים איש־איש תיבתו ממקום שנפרקו מן הקרון, שהיה מחריש וגדול וניצב מן הצד, ומזכיר משהו לא זכור מה. – ‘רק אתם השלושה? – שאל ספי. – תספיקו להניח?’ – ‘נספיק כמו שלושה.’ – אמר קובי. – ‘כמו שלושה עייפים.’ – תיקן זה שמעבר כתפו. – ‘כ־ן,’ – משך ספי ואמר, והגחין צלליתו הדלה, המלמדית, וכיתף אף הוא תיבה אחת, וכמוהו ראו וכן עשו גם נחום וגידי ועמיחי, עוטי שמיכות כטליתות, אפילו קובצ’יק הנהג לא נותר לפניו אלא להרים תיבה ולשאתה על כרסו בשתי ידיים. – 'זה לא יתפוצץ פתאום? – ביעבע קובצ’יק, מתוך קוצר־נשימה של פרש שהוזקק ללכת ברגל. ומטפסים במעלה הגבעה בין הקוצים. אחרת לגמרי להיות בפנים, מאשר לחרוד מרחוק. כל מיני צעיפים של שטות נושרים, ומציאות רעננה ונבונה מתפקחת בך. מקשיבים לכל עֵבר, עברים זוממים אלה, אבל לא מצילים אלא ציקצוקי צרצרים מנדנדים, מטרטרים ומתערסלים עלה ורדת. מצחי סלעים צפים מחוירים. מהמורות ממעידות פה ושם. עולים בשורה מתנשפת. צללית הבקתה הראשונה, הבקתה שלאחריה. – ‘מי שם?’ – נחרד מישהו. – ‘שב בשקט.’ – אמרו לו ברכת־שלום. הרגשה שאתה זר חודר לתחום. – 'אח – התפעל הלה – אורחים, אורחים! – ונחלץ קצת משממונו. – הבאתם איזה דבר טוב? – אבל פסחו על פניו ובאו אצל אותה בקתה מוארכת, שנראתה עתה מוארכת יותר, כותל משחיר ונמשך אין־קץ, וגם הוא כמו הכל עומד בשייכות אחרת, זר ומתנכר, קצת, אולי, כאשת־חיק שנישאה לאחר. ‘לא כל־כך כבד,’ נובח קובצ’יק שיעול של צחוק, כשהגיע בלאט את התיבה ארצה, וניער ממושכות כף בכף. יוצאים להקיף את הבקתה, עיקוף כה ידוע, שכבר עשית בהליכה, בריצה ובקפיצת נכווים, וגם שחוי ונושא בידיך, ובאים אל מול האופק הנפתח בשאגת כוכבים בשלים וקרובים. מיד נישאת רינה ישנה וידועה של פציחות מעדרים בטרשים. – ‘חפרו חפרו, חבובים!’ – אומר להם נחום בגיחוך. – ‘מי זה?’ – נזדקף אחד מן השוחה. – ‘חפור, חביבי, אַל תתבייש. כמה שתחפור יותר – תברך מחר את אלוהים יותר.’ – ‘מי זה הרבי שם?’ – שאלו שונים מן השוחות. – ‘אחד.’ – אמר להם נחום, כשסב ומצא את שוחתו, וניצב עליה לאמור דברו: ‘פה רבצתי כל היום. פה נפגע היום חבר שלי. חטף כהוגן כשקפץ פתאום, השד יודע למה, והוציא חוטם החוצה.’ – ‘באמת?’ – ‘עובדה.’ – ‘מה קרה לו?’ – ‘מנתחים אותו הלילה. נראה מה. חפרו חפרו. כי לשכב מכוּוץ כמו עוּבּר – לא תענוג בגיל שלכם. וכיסוי־ראש עשו לכם – כמה שאפשר עבה יותר. שטריימל עשו לכם. עפר ואבנים. ימח־שמם הפגזים – ולא תרמו אותם!’ – ‘בוא, סַפּר איך זה היה? – יוצאים כל הראשים והפציחה נשבתת. ומישהו, כנראה האיש שלהם, נזעק ובא בריצה לראות מה הדבר, על מה שבת אַת, נדם מכוש, וספי התערב ומשך את נחום, ושאל ליצחקלה ונודע כי הוא ב’קדמי’, ונעתקו משם וזזו, לא לפני שהספיק נחום לקרוא: ‘ותעלות־קשר, תעלות־קשר עמוקות חפרו – כמה שאפשר, אַל תחוסו על כלום!’ ולאורך הבקתה ויצאו מעבר לה, אצל בקתת־האבן חבושת־הכיפה (הכל כאשר לכל – כאן). – ‘פחד לזכור איך היה כאן.’ – אמר נחום ונגרר אחריהם. נזהרים במהמורות־פתע, ובשיח קוצני פלוני, יצאו וירדו על־פי קיעורו של מדרון. מלוא הריאות אויר־לילה. השור עולה ומגיח בתוך אוֹבך מזרח. ושביל־החלב שׂרוּע פרוּשׂ שָׁבלוֹ, ועל שפתו משני צדדיו, כציוני־דרך מסוידים, כוכבים גדולים לוהטים. נביחות כלב. ציקצוק צרצרים. פתאום מעֵבר לגבעות נבזק זיקוק, מצהיב צוֹהב־תוגות ושוקע לאטוֹ, בהפציעו כמה זיקים בודדים, כנוצות נושרות, וכבה. אם תחריש ותכבוש נשימה אולי תשמע כעבור־מה את הנפץ. לעזאזל הנפץ. גדר־האבנים משמאל. משהו מתרחש שם. פנס. הו, הלא זו חניית הזחלים של עַלי, וכאן הם רובצים־חונים סביב פנס, וסועדים כנראה סעודת־חצות, ממתינים לפקודת הנסיגה לבסיסם. אחרים היו מתעסקים לאור פנס אחר אצל זחל אחד, מפשפשים במפתחות ובמברגים בתוך אותו טרפז הפוך של השלשלת הכורכת יחד את שלושת גלגלי המרכּוֹב למטה, ואת השנים הגדולים מצדדים; ומדי פעם מגביהים את הפנס להיטיב ראות, ומגיהים כך פרצופים משוּפמים וידיים רפושות. ואיזה ברק־מתכת עמום שניצל פעם כפעם מתוך שכבת אבק, מחוירה, שמנונית. – ‘́פסט!’ – שירקק להם נחום, מוקסם, שריקת ידידות. והם הגביהו עיניהם ופנס בבהלה. – ‘מי זה?’ – 'איך המָרגש? גיחך אליהם נחום ברכת־שלום, אבל אחד מהם ענה ואמר לו בקיצור ובערבית המדוברת דבר הנוגע לאחותו של נחום, אם אחות לו, ולחייה האישיים, שגרם להם לצחוק מעוּבה, ולנחום להזדרז ולהדביק שני קודמיו ברטינה, עד כי כמעט ניגף בפישוט ידיים ורגליים על סלע לא־צפוי.

קולו של אלחוטאי דובר משחיוֹ, מַנחה דרך. אוירת מעשים מתפתחים נותנת קול. מבית לבקתה הקדמית היתה מדורה קטנה מרקידה צללים גדולים. מישהו התלבט בין הג’ריקנים. אחדים התעסקו בדבר לאור פנס. – ‘אהלן,’ אמר ספי. והכל נפנו אליו. – ׳אה – אמר אז ברכת־שלום אחד שקם לקראתו – ספי? בוא תשב כאן ותסַפר חדשות. מי עוד אתך – היכנסו ושבו.' ולא עוד אלא שקבלת־ פנים חמה זו נתלווּ לה מיד קופסות תה רותח, מן הסיר שעל המדורה, וחפיסות מַציוֹת לכרסום. והקופסה הרותחת, על אף ריח עשן וגללי־צאן – אין כמוה יפה, אף כי בקושי תילפת מחום, כפַנַג מחלים רקוח ומבוּשׂם. בחור גבוה יצחקלה, רחב־כתפיים, ופניו כמה שהאור מאיר, שקטים, קצת מחוטטים, או שספיח זקן הוא, ובלורית שחורה מַשבּילה מלענים זוקרים מעל מצחו מגבוה, ומתגדשת מעל האזניים. – ‘את יודקה אתם מכירים?’ – אומר יצחקלה ומַחוה על בחור שקפיץ־שׂיער מחודד יוצא מעל מצחו כמין יתד קונאית, או ככָרת חבל, עבות ומפותל, באשר יפנה יוּנף אותו זֶקֶר ויצביע, יקדים ויביט שמה. – ‘מפקד כיתה שתים’ – הסביר יצחקלה, והלה הניד קפיצו לשלום. – ‘מה חדש, ספי?’ – ‘הסתדרתם יפה. – אמר ספי בעין בוחנת. – ואיך הכל?’ – ‘חופרים. חופרים וחופרים. סלעי ברזל.’ – השיב יצחקלה. ‘ארץ אשר מהרריה תחצוב ברזל. – חייך ספי. – והחבריה?’ – ‘מה השאלה. – אמר יצחקלה. – המחלקה שלנו הכי טובה בארץ. בחורים חבּוּבים.’ – קנאה בלבו של גידי. יפה לדבּר יפה באנשים, ולא לעולם להטיל בהם דופי. ספי טבל שפתיו ברותחין ושאב שירבה שלמה של נחת לא־מוחרשת. – ‘ומצב הרוח?’ – ‘ככה ככה. – אמר יצחקלה. – איזה סרחון תלוי באויר. צריך להוציא מן הלב את מוניטין ה"מזל הרע" שיצא למקום הזה. ביחוד לאחר שנמצאו הגויות. אבל אני סומך עליהם. בחורים מובחרים. ותיקי קרבות.’ – ‘כן, – אמר לו ספי, – אם לא אתם – מי?’ – ומשקפיו חייכו, ולקח לתוכו עוד שירבת תה. גידי מרכין ראשו ומצית לו סיגריה באוּד ויודקה של יצחקלה היה מטלטל בינתים את הקפיץ שעל מצחו, ואת ימינו כמַעצד בגרזן, ומסַפּר איך באמצע ההכנות למסיבת ראש־השנה, שהיתה אמורה להתקיים הערב, ממש בשעה זו, ברוב עסק ותכונה – נתבטלה באמצע: יוצאים. איך כל היום הזה, וכן גם אתמול, לא פסקו שמועות מהכּות כנף, והפץ חששות בלב. שמועות על משלט אחד שעובר מיד ליד בקרבות עקובים מדם, ואיך החבריה שלנו חוזרים ומושלכים ממנו פעם אחר פעם, וחוזרים ונאחזים בצפרניים ובשינים. – ‘וכשקראו אותנו פתאום – מסַפר יודקה – באמצע הסיור על גדות השְׁלָלה לחזור מיד – ידענו: המשלט הזה. סיפורים נוראים הלכו: על טנקים, על משוריינים יורקי־להבות. סיפרו על משוריין אחד שעבר ודרס כל מי שלא ברח. שנתפצחו בחורים על משמרתם. על פגזי־עשן שעשו חושך, כבר התחילו שואלים פה ושם אם הללו נרתעים משימוש בפצצות גאז ורעל. זה היה מצב הרוח.’ – ‘לכל סיפור היתה התחלה.’ – אמר נחום. – ‘והנסיעה – המשיך יודקה – בחושך. נכנסנו לואדי אחד, בלי התחלה ובלי סוף. ועד שיצאנו. היתה ההרגשה כמובלים לטבח. מצב־רוח שפוף ונדכא. אחר־כך נודע שהמשלט כבר בידינו. וכשבאנו והכל התחיל להשתפר – מצאו אז את ההוא מרוטש בחפירה כאן, מה שמו, זוזיק? – זוָעה – ואת ההוא, השחוט, למעלה, והראש עם הזקן תלוי לו בנס. לעזאזל, עד להקיא… פוּ! בואו לא נדבר על זה…’ – ‘חסרים עוד שלושה בחורים.’ – אמר עמיחי חרש. – ‘שלושה?’ – ‘ידוע מי?’ – ‘אולי נחטפו?’ – ‘משָל זאביק. אחד שמו שושני. האחרים לא זוכר. לאור היום יתגלו אַי־כאן. האלה לא חוטפים – הם שוחטים.’ – מישהו מנער במקל את הרמץ וזה פורח בניצוצות. – ‘לא היינו מוכרחים לברוח – אמר אז גידי – אילו היה לנו פיאט. או כל דבר חודר שריון. אבל פתאום היינו כנגדם. באו בחסות העשן. בדיוק אז בורחים החבריה של זאביק. בדיוק אז נפגעים בחורים, בדיוק אז נגמרים הרימונים, מאבדים את התנופה. הרגשת ניתוק וכיתור. ודי – – מזלנו שלא היינו רבּים ולא היו נפגעים רבים. רימונים ופיאט – זה הדבר. הכינו לכם ערימות רימונים. ושוחות עמוקות. ויזמה. לעזאזל. יותר יזמה. ותנועה. תנועה ואש חודרת. ולמַקש סינר של בטחון לפנים, ולא לברוח, ואין צורך לברוח – בידינו זה: רימונים ופיאטים! – אמר גידי בשטף – ולא מוכרחים לברוח.’ – ‘לא מוכרחים – אמר ספי – זה נכון.’ – 'ותיאום טוב עם התותחים והמרגמות שלנו,׳ הוסיף גידי שלא יישכח. – ‘מוכרחים – אמר נחום פתאום – להיאחז גם כשאתה מוכה – אמר כמי שהאיר לו האור – שאי־אפשר יהיה לקלף אותך מכאן. זה הכל. איך עושים את זה?’

– ‘כמה דברים בחזקת ודאי הם – אמר ספי כעת. – אחד: כוח קליטת המשלט הזה, על שתי כיפותיו, מוגבל. כמה אנשים לך?’ – ‘שתי כיתות מוגברות כאן ושתים למעלה. קרוב לחמישים.’ – אמר יצחקלה. – ‘רווי. – פסק ספי. – לא יותר. דבר שני: כוחות נוספים ורעננים אין תחת היד, כמעט שאין. – תיקן והפזיל אל גידי. – עוּבדה כמסמר תקוע.’ – פירושו להתחפר עמוק.' – פירושו גם – אין־יכולת לתמרן במרחב. שלישי: בנשק קל אין לנו מחסור. – 'הו, אמר יודקה, ארבע כיתות ושנים־עשר מקלעים! הוסף עוד שלושה פיאטים. עוד רובה נגד־טנקי. עוד שלוש מרגמות שני אינטש, עוד שני מקלעים בינוניים, אחד כאן ואחד־למעלה, איך זה? מחוץ לתותחים ולמרגמות שלושה שהתחפרו מאחור אצל הבקתה הבודדת. – ‘עושה רושם!’ – התפעל נחום. – ‘לעומת זאת – המשיך ספי – הנשק הכבד מועט ביחס וקל למדי. ובעיקר הנשק נגד השריון.’ – ‘זה הדבר.’ – אמר יצחקלה. – ‘זה. ואי־היכולת להפעיל יזמה שלנו בשטח. והנקודה הרביעית, והיא כמין מסקנה: איך בלי כוח־אדם ובלי כוח־אש מתאים – חייבים לתמרן ולאַגף את ההתקפה שלהם ויהי מה.׳ – ‘איך עושים את זה?’ – הכל קשובים ונתונים לדבר. וספי מיטיב את חוט משקפיו: ׳זאת השאלה. לשרוליק המג"ד יש רעיון. התותחנים בודקים. פטנט מוזר. להרכיב, איך־שהוא, תותח בן עשרים מילימטר על חצי־זחל, ולשלוח את זה לנגח בקרב!’ – ‘מה?!’ – 'ח־ח! – ‘מפלצת!’ – 'רק למראהו ינוסו השחורים! – ‘בשום ספר־לימוד לא למדו כך – לא יתקבל על דעתם!’

– ‘העיקר שיתקבל בבטנם!’ – 'רעיון! – ‘אמצאה!’ – 'לא יאומן! – צריך לנסות – אמר ספי – שמעו, אמר ספי, על־פי מושגים מקובלים בצבאות העולם – הנגב שלנו כולו גמור ומגומר מכבר. חסול ומחוסל מזמן. תארו לעצמכם: מוקפים סביב־סביב; מנותקים בפועל ובממש; בלי ציוד ותחמושת; בקושי משיגים מזון; מאות בחורים על מאות קילומטרים רבועים – בקצרה: פגר מת. גוסס ונושם בקושי. לולא ההפוגה היו כבר קוברים אותו. ואף־על־פי־כן, לגמרי לא ברור מי יבלה את מי. מי מאתנו יצחק אחרון. אצלם שלושים חיילים הם שלושים, רק שלושים. ואצלנו מחלקה בת שלושים, נלחמת, כמעט שבוע, כשכל התנאים לרעתם, כנגד גדוד משוריין, בלא שום יחס ומידה, ועדיין לא הוכרע המשחק ואנחנו יושבים כאן ודנים על השלב הבא – מי יאמין שחטיבה שלימה מכרסמת שיניה בנו – ו… כן. ואסור לשכוח שהקרב הזה הוא רק הקדמה, ונערך בשולי ההכנות למבצע הגדול שמכינים לימים הקרובים, להכרעה של ממש! – ‘הצרה היא – אמר יוּדקה – שאנחנו כשמַכּים בהם, רק קצת גירדנו בשומן: בתֶקן השלם והמלא שלהם; ואצלנו, גירוד קל – והעצמות נחשפות!’ – 'הצרה היא – אמר גם גידי – שהם נלחמים ביד ארוכה. בנשק רחב־טווח, במשוריינים, בהפגזות – ואנחנו ביד קצרה, ברימונים וברובים, בטווח מגע־יד! – ‘מצד שני – אמר ספי – אסור לשכוח את תמונת היערכוּתם: קו ארוך מאד על שפת הים, וקו ניצב לו עד ההרים. כמעט כל כוחם משוקע באדמה, בחפירות ובמוצבי־שדה – בלי עדפים לתמרן. ואם נצלח לרכז לשתים־שלוש נקודות מכריעות כוח וציוד– נוכל לקצץ ולנתק אותם לקטעים, כמו שמקצצים נחש, וכל חלק יתפתל בפני עצמו להציל את חלקו, וכל החיה הגדולה תתפרק, ויתחילו להתכווץ, ליצור מעוזי־כוח בסיסיים, לשמור על רציפותם, ואנחנו נהיה מדלגים סביבם כמו כלב נרגז – הכל נפתח ונסדק ומתפורר, מה אתם יודעים, בכל פעם כוח גדול שלנו על קטע קטן אחד שלהם – הדרכים תיפתחנה, אפשרויות תתגלינה, היזמה לידינו – ואנחנו עולים על עזה ועל באר־שבע!’ – ‘ח־ח!’ – אמרו פה ושם. – ‘חכה קצת!, – צחקו אחרים. – ‘לאט־לאט.’ – ׳נורא רוצה להאמין לך!’ – זעק נחום. התחייכה שעת־רצון. והלילה וכל אשר החשיך מעֵבר לפתח – נשכח.

מציתים סיגריות. מנשפים בהרווחה. – ‘ונחזור מבאר־שבע אל… איך אתם קוראים למקום הזה?’ – התעשת יצחקלה. – ‘צקלג! מה הבעיות?’ – אמר נחום. – ‘לא צקלג.’ – אמר פתאום אחד מתוך החושך, ואינו אלא ברזילי. (והיכן היית כל הזמן, או זה עתה נכנסת?) – ‘למה לא צקלג?’ – ‘כי צקלג איננה כאן.’ – ‘ומה כאן?’ – ‘גבעה מאתים ארבעים וארבע נקודה שתים.’ – ׳אה, נמשיך בצקלג. ואם כן? – אמר יצחקלה – הבאת ידיעות חדשות!' – ׳כן, – אמר ספי ומחה שפתיו. ידיעות שונות המאשרות זו את זו. מן המגדל של גת צפו היום תנועה מוגברת. שלושה אָמבּוּלנסים חזרו לפנות ערב ( – וזה מידיכם, גידי!), לעומת זה עברו ששה־עשר זחלים מזרחה (ששה־עשר! נבהל פלוני), וכן עברו כעשרה משוריינים לפנות ערב. שלוש פעמים הודיעו על שיירות של משאיות עמוסות חיילים וציוד, בליווּי נושאי־ברן, שמונה עד עשרה קרונות כל פעם. פירושו: העתקת־כוחות רצינית. לפי שעה לא חלו שינויים בגזע העיקרי: אשדוד – עזה; וכל התמורות הן בענף: מגדל – בית־גוברין. שפירושו: החטיבה המקומית מדללת קויה כדי להפריש כוחות שריון ואדם להפעלתם על צקלג (אם צקלג ואם בַּטיח) – לפי הערכתי פועל כאן גדוד־שריון, כשחיל־הרגלים שלו מונה בעיקרו מקומיים.' – הרצאה קצרה וענינית, עד כי אין ליצחקלה עתה אלא לסַכּם: ‘המשלט בידינו והקרב עוד לפנינו.’ – ‘בדיוק.’ – אמר ספי. ושתקו לשקול את כובד הדברים. – ‘הטקטיקה שלהם – אמר ספי באותה חלקת־לשון מצוינה שלו – מסתמכת על אש מסייעת מכריעה, אחריה גיחת שריון עד לטווח אש קלה וניצול ההצלחה על־ידי המקומיים (העשן לא נוצל להתקפת הרגלים – אלא היה מסתור לשריון בהתקרבותו, עשן טקטי הגנתי, בעצם). המרגמות מסופחות לרגלים. ומופעלות מן המקום. הקו האָפייני: פיקוד נמוך הססני, ופיקוד גבוה – מרחוק מרחוק! – תוקפני ומתרברב. הצד השווה: בוז למקומיים המתנדבים, והסמכות על עצמת השריון וההפגזה בעיקר.’ – ('מניין לך כל זה? – צייץ נחום בהתפעלות. – ׳הו, – אמר ספי מסתורית – זה המקצוע. ידיעות שונות המאשרות זו את זו.׳ – ומשקפיו חייכו). – ‘כלומר – סיים ספי – הפגזה, גיחת השריון, והסתערות משולבת.’ – ויצחקלה הבין: ‘שני שלבים להסתתר באדמה – אמר יצחקלה – ובשלישי לצאת ולהילחם.’ – ‘ובכל הכוח של “היד הקצרה” והרוח הציונית הגדולה!’ – חייך ספי. אבל יצחקלה לא חייך. – ‘החבריה מתחפרים בכל כוחם. – אמר יצחקלה. – הבאנו כלי־עבודה טובים. מכושים ומעדרים ואתים.’ – ‘סוף־סוף’ – אמר גידי. אבן כבדה על לבו. אפשר עייפות, אפשר מצפוּן מיסר. מעבֵר לפתח – חושך אטום. – ‘נדמה לי שכמעט וגמרנו.׳ – אמר ספי. – ‘מה זה היה?…’ – קפץ פתאום ברזילי. צליף ברור של יריה. יודקה חטף את ה’טומי’ ופרץ החוצה. עוד אחת, ברורה ומפורשת, חלפה בצפצוף. ואחר־כך, בדממה הכבושה, וקשה לדעת אם בתום־לב או שמא בלגלוג – באו המון שריקות צרצרים מבחוץ, בחשיבות מתנפחת כזו, שחוט־ההקשבה המתוח נתרפה מיד, צליפות? בלילה? – ‘כמו בלילה הראשון, כשבאנו.’ – אמר גידי. – ‘בבוקר, עם שחר – אמר ספי – יתחיל, כנראה. נצלו כל רגע להכנות.’ – ‘ושיכינו שם את האיגוף המדובר, לבלבל להם את שני השלבים הראשונים.’ – אמר יצחקלה וקם. והכל קמו. מטים אוזן לקשוב. אין עוד. – ‘אה, כלום, צליפות. – אמר גידי. – להגיד: אנחנו כאן.’ – ‘כן.’ – אמר יצחקלה. – ‘פתאום חוטף אדם כדור מן הרוח. בלי לדעת מי, בלי לדעת מה.’ – אמר גידי. – ‘כך היה עם ג’ימי. – אמר ספי במשכו סוודר על דמותו הצנומה, מקפיד שלא לסחוף את המשקפים. – מסכן ג’ימי. אי־אפשר היה להאמין.’ – ‘ככה זה.’ – אמר יצחקלה. – 'ככה זה.׳ אמר ספי. מתעטפים בשמיכות ליציאה. – ‘אתם ממַקשים הלילה? – נזכר ספי. – תן לקובי אנשים שיספיקו לבצע את השלוחה הזאת, בעיקר השלוחה הזאת.’ – יודקה חזר. – ‘כלום, צליפות. – אמר. – אחד עבר עם פנס גלוי, וצלפו. מאנשי הזחלים. הם מתכוננים לזוז.’ – ‘זה כלום.’ – אמר להם נחום. – ‘צליפות זה כלום. כשיתחילו הפגזים… העמיקו את השוחות ושכבו בשקט. לא להתרוצץ. לא לקפוץ פתאום. כמו חיים – חבר שלי – פתאום קפץ. ברור שחטף. נורא דואג לו.’ – ‘טוב. – אמר ספי דברי־פרידה. – תודה על התה ועל הכנסת־האורחים.’ – ואסור להגיד דבר נוסף, ולא לעשות כל דבר שיכול להיראות כהשתתפות, כעידוד, כאילו חיזק מישהו את מישהו, שום אמירה יוצאת מגדר השכיח, פרידה פשוטה וכרגיל, שום דיבור מפוצץ כאילו מישהו הולך לו ומישהו נשאר לו ומי יודע מה, או אם נתראה עוד, ואם לא נפרדנו עדי־עד, וכן שלא ירגיש גם המזל, המשוטט בסמוי, ועיניו פקוחות, בשום תכונה לא מצויה, שתעורר אותו להביט דווקא, – 'ולהת" – מסיים ספי ואומר. – 'להת," – משיב יצחקלה מרום קומתו, וטוב להיוָכח כי כתפיו רחבות וחיוכו שוקט, וחסל. אין עוד מקום מעתה גם למלה נוספת. גמרנו. יוצאים בשתיקה אל החושך.

אויר־לילה דגדוגי. האַלחוטאי נם אצל מכשירו. מעֵבר לגדר התחילו חורקים מנועים ברעש. (כל העולם יידע שנסעו. מה החכמה? לו יצאו אחד־אחד וברווחי־זמן גדולים! – אבל תמיד סכנת קלקול מרחפת וצורך להיגרר…) ריח מתקתק של שומר. נצנוצי מצחות סלעים רטובי־טל. נזכרים פתאום, משום־מה, בצחוק חם, צחוק־חזה גרוי, ואפילו קצת נוטה לצויחה, של אשה צוחקת בלילה, כשזו חשה איך מתחנפים ומתלקקים אליה. רעד שהוא מתפרכס בעורקים, ועובר בלא־חמדה. ‘ישבתם כבר פעם בהפגזה בריאה?’ – שואל נחום את יודקה ההולך עמם לשלחם, עד הכיפה הערפית. – ‘הו, מה. במָלכיה, ביום ההשתזפות בשמש, ובבקעה־אל־ע’רבּיה, וגם בלטרוּן, ביום ה"קרומבל" המהולל…’ – 'אה.׳ – אמר נחום. ריח לילה. לילה עמוק וחשך. כוכבים מעוררי־תיאבון. אהה, נפשי יוצאת, יוצאת נפשי. הבקתות. בקרבי־קרביך – פחד, מצומק עצבות וגעגועים, עד הגרון, ושוב פחד. וגם הרגשת ריקות. עמיחי וברזילי נשארים. יודקה הולך לחפש את קובי. אין שום ברכת־שלום נוספת. כאילו הכל נמשך ומובן מאליו, הנוסעים כאילו כבר נסעו, והנשארים – נשארו. קובצ’יק בא לקראתם והם הולכים ונבלעים מהר בלילה. מחפים על המיית־לב. אבן התנגפה והשתתקה מהר. לילה גדול ושחור לבדו. עתה התחיל זחל אחד יורד, ומישהו היה מנחה אותו לפניו בקול גדול, לבל ייזקק לפנסיו, אלא ברדתו מתחת קו הרכס, לעמק. קולות דברים מתפוצצים שם בחשכה, בנות־קול של צחוק פה ושם, והדים נמוגים. הלב נכמר משום־מה, תיכף תבכה. אחר־כך נראתה השיירה כולה למטה, בעמק, והעלתה אורים קטנים, והפליגו, תוך קריאות מודגשות אחדות, עד מעבר כיפוף הגבעה ונעלמו, אף כי רעשיהם עוד נתהודדו קצת אחר־כך. ‘ככה’ – אמר ברזילי. שאין לו משמע אחר אלא: הה, מי יתנני עתה מחר בערב. אלוהים אדירים. מקשיבים. נסוגים פסיעה ומשעינים גב בכותל. חבל לפרוש מזה, ולהפסיד משהו, או להינתק ממשהו, או להיות בתחילת משהו, שמכאן ולהבא, דבר שאפשר למוּשו בידים. שעה רחוקה. אין מלה להגיד. לילָך שלי, אני אוהב אותך. גם אַת? מעגלים־מעגלים. צליפת־פתאום. חידודין. את מי הם מחפשים? מקשיבים סביב־סביב. אבל חלפה. פורקים נשימה. הגוף לאֶה כולו. נושמים את הלילה, את עומקו. התרגשות מתחלחלת. העור סומר לקראתה. ריטוטים בגב. ‘לילה רוה מוצארט…’ – נושם עמיחי לאמור. – ‘מוצארט?’ – תמה ברזילי ומנסה לראות מחדש את הדברים, על מה פסח ולא מצא. מתחתית עומק חשכת מעגל האופק, ופרפורי נמוכי הכוכבים, בטרם יטבעו ביוֵן האוֹבך השוקע, ועד מרומי ההתלקחות הנפעמת, המישירה מבט לח, הגבה למעלה והיישר אליך, מעברי שביל־החלב הזורח במבטי אהבה, דומע ערגה, ושירת הצפרדעים וסירוגי נביחות הכלבים ופציחות המעדרים, והימוג אל המיית המרחבים הגדולים. עמיחי המיך קולו ודיקקוֹ, מזמזם בינו לבין עצמו מלים שצלצולם לועז. – ‘מה זה?’ – אמר אליו ברזילי. – 'קְרוּבּינוֹ, במערכה השניה, בטרם ייכנס הרוזן נאפד כעס, ובטרם ילבישוהו בגדי־אשה, ובטרם יקפוץ מן החלון אל שיחי הורדים שלמטה – שר לרוזנת ולסוּזאנה שיר קטן על האהבה, מתחיל בערך: “מהו זה הרגש העושה אותי כה עצב…” וממשיך: “למה אני לוהט, למה אני קופא, חסר־מנוחה, נרעד אין־שלווה… ככה: –––”… בשפל־קול, בהתרוננות על גדותיה, עד כמה שניתן בדומית הלילה, בצל הבקתה, בלי להזקיף כל אזניים חרדות. – ‘כן.’ – לחש ברזילי. – ‘נפלא!’ – התמוגג והאריך עמיחי. – ‘שרה את זה הסופּרנוֹ, בתפקיד הנער, וברוחב־לב, ובחום נרגש, כמו רוח על גחלים. והליווי מעורר ומזרז, ומקשט ומעטר, אה, אילו שמעת… נגמרת לי הנשימה…’, וחייך. וחזר ושר בקול מובלג מאד ממה ששר קודם, עד ששוב אבד קולו מקוצר נשימה או מאיבוד המשך השירה. ושוב התנשם והחריש עת מרובה, או כאילו הוא עצמו צלל ואבד אַי־בזה. ופתאום כאילו קרה דבר. ברזילי נזדקף, סמרמר. פתאום משתכחת העמידה הזאת שכאן, שתיקותה, צמצומה, פתאום והנה אתה קשוב באופן אחר לגמרי. מסך חוצץ צונח. מסך אחרון. ומתגלים פני העולם כפי שהם. מושגת פתאום במוחש גדלות אין־חופים. רום ועומק. פכפוך חי, מרחקי דממות רוחפים על־פני הארץ, מעל כל מיני מלמולי־קולות קטנים ובטלים הטפוּלים בשוליו, ניד־ניע עלה ורדת, של נשימות מצולה, עמוקה אין־חקר, ורחבה אין־חוף, שחלקת פניה למעלה אינה מסתירה, בכל שלוותה הקלה, הכלת עָצמה כבירה איך־שיעור, שכל כוחך והשגתך ורצונך אין בהם כדי להקיף גם מקצת מיכלתה, הנינוחה, השלֵוָה, ומתגלה, כביכול, איזה קו, החולף ועובר, אחר ובלא שינוי, בתוך כל השינויים והתמורות, קו מיוחד של טעם־אמת, הגיון חיוב, עצם עצמו של רעיון ברור ומרכזי, בלב כל הדברים המרובים, עד כדי שמבחינים בו כמעט בממש, ומבדילים כמין קול אחד, או תנועה רצה שהיא, נטויה מקצה אל קצה, כוללת אותך את עצמך, את כל מה שסביב, שאינו אלא תוֹאם עם מהות היותך הנכונה, ותנודה אחת לך ולכל ההכל, בכל מה שסביב, ברחש הלילה ובדממתו, במשק הצרצרים, אם צרצרים עוד המה, כולם פעמונים על חוט אחד, אפילו פציחות המעדרים המלווֹת כפעם בפעם הפטרות ריגוני דברים וחרפות, אחוָה גדולה כזאת של כל פרטי היקום, כל נפרד משוּיך, כלול בתוך תוככי, מוּכל בתוך ההמיה הממלאה, – אזניך צוללות לשמעה, – הו, נישוּב של טהרה, הרגשה כטבילה במים זכים, הרגשה של פשטות בלא שום סיבוך או עיקום, הרגשה של תינוקוֹ של עולם, של היות באופן הנכון והמחויב, ענווה והכרת־ערך, ובמרכז הדברים הנכונים ורבי־הערך, הכל הומה בך, הומה פה, מכל עבר (ואולי לנשול נעלים, לכרוע ברך?) – הרגשה של תאוּם, חבוק בתוך החיים כפי שהם, בתוך הדבר השלם, אשר הוא־הוא הדבר, בגדולתו איך־סוף – ומפויס לך, עם שגחלים בך, ומדובר אליך עם שאילֵם־לך, כולו אליך, קשוב לקטנותך, פתוח כל־כולו, על־יד, על־יד…

אחר־כך באים צעדים, וקובי וחבורה שלמה בעקביו חוזרים מעומק הלילה, הולכים שותקים, לקחת טַעַן נוסף, כנראה, של מוקשים ולחזור עוד פעם אל הים השותק, ומעייפות, או מעומס לילה, מתנגפים צעדיהם לפעמים באבן, ונשימה מואֵצת מתגנחת רגע, ועוברים. מרחוק פתאום זיקוק מתרומם, אור מת, צוהב שעוָה חיורת, וגוֹוע בפקיעה. – ‘אני לוקח לי שמיכה ושוכב קצת.’ – אומר עמיחי. – ‘תיכף גם אני.’ – לוחש ברזילי, ועוצם עיניו, לא להיות ניתק, לא להיות ניסח מן המגע. הו, לצאת פעם, ברגע נקרָה אחד, מתוך עצמך זה, כצאת תולעת מתוך נשל עורה, להותיר ריק את הישן, את הנוקשה, את האָשוּן, את מופסד הגמישות, את החבול והחבוט, לצאת מתוך הנצפּד ולנסות להתחיל מחדש, ממערומים אין־כסות, רך יותר ונוח יותר. מבין יותר, צייתן יותר, ומוכן ליותר ויותר… לא מעז לפקוח עיניים. לא לנשום עמוק. בנשימת צמח. דרך כל פורות העור. וחרש כמו צמח. ועניו מאד וצנוע. אחד מכל פרטי הלילה. משלים מתוך הקשבה. ניתנו חיים לקטני־ארץ. לצנועי־דרך. למתמידים בשקטם. למתכופפים ושחים. לקרובים־קרובים לאדמה. לנלחצים אליה, נמוכים עד כך, עד יעבור־יעבור הכל מעליך וניצלת… צעדים באים. קובי חוזר ועובר. על כתפו תיבה ובידיו הוא נושא דברים. – ‘עוד הרבה לפניכם, קובי?’ – ‘ברוך השם.’ – עונה הלה, בהיר־השׂיער. – ‘ואינך עייף?’ – ‘לא יודע. כשאגמור אהיה עייף, כמדומה.’ – בחיוך. בנשימות עמוקות של הליכה. ואחריו החבורה שלו, שבעה או שמונה כַתָּפים בשתיקת הלילה. – ‘הי, – קרא אחריו ברזילי פתע, – שאצא אתכם? צריכים עוזר?’ – ‘מתחשק לך?’ – ‘אני בא!’ – אמר ברזילי ודילג. – תן לי מידיך.' – אמר ונטל מעדר ותיבה לא־קלה ולא נוחה לנשיאה, ומרשרשת. – ׳היזהר בה. היא קצת קפריזית…' – ‘פצצים? – ‘רעם וברק למלחמה…’ – אולי נחפזתי קצת ולא היה צריך. הו, לא. אַל תמנע עצמך מלכת. ככל שלא תסרב ללכת – תינצל. מזלך שלך – כשתציית. עוברים את השוחות. החופרים מפסיקים רגע לראות מי ומה. ריח חרסית לחה. – ‘שלא תחלמו חלום רע כשנחזור!’ – אומרים להם. – ‘דרשו בשלום הצלף.’ – אומרים הם. מיד הכל מאחור. מפליגים אל לב המצולה השותקת. אבנים. צפרני־דרדרים טופרות. פקעת צרצורים באושה מעובה. אבק קל. דק מאד. ריחופי. סידני. קובי צועד לבטח. משיט רגליו הארוכות וכאילו בטפיפה. לא קר. נעצרים, מתכופפים להקשיב. הדממה הגדולה מרצרצת. עשבים יבשים, מאובקים. פציחות המעדרים שלמעלה, פוששות במרחב. זכר הרגשה גדולה, מיוחדת, חגיגית. חדוָה שאין לה מוצא. צורך לעשות, לפעול, לבצע, להיות. קמים וממשיכים. – ‘ויגידו לדויד לאמור – לוחש פתאום ברזילי אל קובי בלא קול – הנה פלשתים נלחמים בקעילָה – ' – ‘מה?’ – מסב אליו קובי פניו לשמוע. – ‘והמה שוסים את הגרנות. וישאל דויד באדוני לאמור: האלך והכיתי בפלשתים האלה?’ – ‘כן?’ – ‘ויאמר ה’ אל דויד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילָה.’ – ‘אמן.’. – אמר קובי וממשיכים ללכת. צליפה חולפת מעל הראש. קופאים לכרוע. מקשיבים באימוץ. אין עוד. אסור גם להתלחש. ממשיכים חרש. רווח בין איש לרעהו. שדה־קוצים גבוה, קורטמים כנראה. מטפסים בצלע השלוחה, ואחר־כך נפתח פתאום אופק מזרח, ומדרום, הגבה, חתוך צלליות בקתות ה’ערפי’ בשמים. שביל־החלב הגוזר מצפון־מזרח. הגענו. מתחילים מיד לעבוד. הך במעדר וטמון. בלא הרבה חישובים, שיטה או תכנית. – ‘פשוט – לוחש קובי אל החבורה בטרם מתפלגים – ככה: מן השרוול אל האדמה. ופה ושם סתם תלוליות חפרפרת להטעיה. "אַל תטרחו לכסות היטב. ורק היזהרו במוקשי־הנעל כשאתם חוזרים!’ – ונפלגים ויוצאים. השדה כולו מרחיש מיד גחינה ושתילה. שיעולי־מעדר קצרים. את מוקשי־הנעל, בשוּליִם, מטמינים קובי ונעריו לבדם. מגישים להם והם שותלים. מתפרשת עליצות לא־מוסברת. אולי מתוך אחוַת המגע, אולי מתוך העשיה הרצה לבטח. אולי בגלל היותכם בלב הסכנה, וקל וחשאי. קל וחשאי ופתוח על־פני הארץ. מאות מטרים מקו האויב. אם קו הוא. בארץ ההפקר. שדה־הקרבות עם בוקר אור. (הו, הלואי ותיתקעו לכאן – הלואי ואלה יתפקעו בנאמנות!) בעוד ארבע שעות (בעצם לא מרגישים שעוסקים בזריעת מוות. רק בעבודה שהיא, שצריך להספיקה). קובי מגבב אבנים פה ושם – סימן לפעם הבאה (הו, שייזהר לו!). עובדים בשתיקה. יודעים בדיוק מה ניטל ומה דרוש בלי הגד דבר. והרגשת רעוּת עמוקה. אמיתית. הרגשת־יחדיו יסודית. כרוכים בהוייה המיוחדת של ההפלגה לעומק. חוטים שהם נטוים, נרקמים (יתפקעו כשנחזור ונעלה למעלה – אף כי לא מן ההכרח). מלה אחת, לא נתפשת, קרובה מאד להיתפש, הרגשה מתחתיות אומרת כך, משתוררת לה בלחש. משתוררת, ממלאה אותך עדנה, טוב־לב, ונכונות ליתן הכל, נפשך תחת צפורן כל אחד מרעיך. באמונה! – ‘כעת – לוחש קובי – עברו וגבבו פה ושם תלים. חטטו קצת. מכה אחת פה ואחת פה.’ – כל תלולית תרתיע, אולי, את מישהו, ומישהו יראה את הנרתע ויירתע, ומישהו יעקוף לכאן או לכאן, ואז יילכד. מוקש־אמת אחד – וכל תילול בעפר עוצר. אין צורך להסביר כל־כך – מבינים מיד. הלא רעים כאן כולנו. גם אם איני מכיר אלא את קובי. ואת שני נעריו. לא זוכר מה שמם. סיימנו וחוזרים. הגב לח מזיעה. (רק מזיעה?) רשרושי קוצים. (רק קוצים?) המיית עולם. תחושה יינית של הבנה יסודית. מתכווץ בך קפיץ. כולך קשוב וזהיר ונכון. לציית. להתמזג. להיספג אל. עייפות נוחה ברגליים. לא בקשב. רוח לילה. קדושת התהוות. ניצני כל הדברים שיהיו – נובטים. צלילוּת עד שקיפות. זכות. הכל גלוי. הולכים ועולים בגבעה. טעם החיים הפשוט. האמיץ. פתאום נשמט ברזילי מחוט השורה. נבהלים לדעת מה. רוכן ארצה, ממשש דבר, מבעט בחשכה. מיד חוזר אל התמהים ובידו מקל. 'חָצב – הוא צוהל בהתנשמות. בתוך כדי היפתחוּתוֹ לפרוח. 'כאילו הסביר נצחון עצום. צינה שוקטה. עייפות גדושה. ממשיכים לעלות. מטה חָצב נָם פנינים.

הבקתות. השוחות. – ‘מי שם?’ – עובדים. לא נרדמו כאן. שוקדים להספיק. – ‘קשה לחפור בנָארי, מה?’ – משתופף ברזילי אצל אחר בשוחתו ובידו מַטה החָצב. – ‘במה?’ – מזעיף הבחוּרוֹן למטה. – ‘בנארי. הסלע הזה. הקרום הסלעי שמעל שכבת סלעי־הגיר.’ – ‘נארי, שמארי – אמר הבחור – ימח שמו.’ – וברזילי נוטל את החצב שלו ופורש מעליו לבוא אל בין הבקתות. כל־כך הרבה מה לומר, ולברר. אינם? הלכו לעמוס טַעַן חדש. עוד כוחם במתניהם? פה, על־יד הקיר, עד שיחזרו. עייפות. וכמתוך שכרון. לעצום עיניים. ומחר בבוקר. הכל יחד. אחר־־כך. קצת־קצת. וראשו נרכּן־שמט אל החצב שבידו. וכשיוצאת שעה קלה, וקובי וסיעתו חוזרים בצעדה, במחרוזת צעדה, מגחכים בעברם אל מַפָּלְתוֹ, כבוש אל בין ברכיו ומנשנף רחימאי. – ‘אחד – אפס.’ – מחייך קלות יודלה אל קובי. עוברים את הבקתות, ומאצל השוחות: ‘שוב יוצאים? עד מתי?’ – אחד מן השוחה. שעל זה קובי: ‘עד אם שׁאוּ ערים מאַין יושב והאדמה תישאֶה שממה.’ – תנוחו קצת! – ‘מחר!’ – הדרדרים הנמוכים. ריח קש רטוב־טל. אבנים מתנגפות. בקעתו של עולם. לא אוכל להמשיך הרבה בלי לישון. חמישה לילות? קהות באברים וכהה כפליים החושך לעיניים הצרובות. כשנחזור. שינה אחת ורצופה ולו גם שמים וארץ ייהפכו. ואחר־כך יבהיר בי. ריח שחר הולך בעולם. הכוכבים נטו, ומתקינים עצמם לרון יחד, לקראת בוקר. געגועי קיץ חולף. מי יודע מה, ואיפה יהיה. והיורה. עלינו? או על תלוליות קברינו? פעם אחרונה – יותר לא נספיק הלילה. התרגעוּת שבטרם רדת הטל. עוד כעת. ולא להיות עייף. אחר־כך תהיה שינה אחת ושלמה. בלי חלומות ובלי הרהורים. בלוּע בעבודה – או ישן כאבן. ולא להישאר פנוי. הרוּג עייפות, אפּיים ארצה. ובינתים טוּבוֹ של בוקר ועומק יפיוֹ. קשר של קשב סביב. מחלקים את החומר, מבריגים פצצים, מסובבים. בחפזון. תקועה בגרון הקרובה היתירה. אבל פתוכה בעייפות. גם בתומת פתיחוּת המרחבים, ובטריוּת קודם־שחר. כוכבים שלמעלה רואים אולי כבר את השמש העולה מזה, ואת הלילה הנאסף מזה. ובין זה לזה – הכל. קו יורד עד המדרון. כמעט חסוּיים כעת. ונצטרך להקיף ולפסוח. קו טומן שחת. ונסה ליפול וללחוץ על אחד מאלה… כף בכף לנער פתותים. כך מנוערים מאחיזה רופסה זו שלנו עלי אדמות. לולא, כמובן, רועה־עולם, הרועה הנאמן, מן הצד, במקלו שבידו הישן והטוב, משגיח בנו, ויקום להציל ולהושיע כשתכלה הרעה – לא יטוש שִׂיָתוֹ ולא יעזוב. מי שנידון – יכוֹן. והנידון לחיים – יחיה. עד בוא מועד. גמרנו. אַל תזלזל בחיים. עמוק האויר וזך. התרמיל ריק. ופנה דודי ולך. יוּדלה: ‘גמרנו?’ – ‘בינתים’, ובחיוך. מתגרד להצית סיגריה, דווקא כאן להכעיס. למרוט לסכנה בזנבה, לראות אם תנבח. ובנחת לחזור מן השדה. ובצעדים רחבים. בכתפיים פרוקות. כמעט ארבע. בעוד שעה יתחיל להחויר. ואילו כל הרע נמוג. מי יאמין שהיו איזה מזימות, כאילו צפונות להרע. רק נשימות־שלום בכל. רק רוחב־לב שוקט. תום מבט רוחץ בטל. קרירות טריה, כפרי מן העץ. וחוזרים מן העבודה. קוצים מרשרשים. שדות נמים. ואילו היה יורד לקראתי מישהו שיודע יותר ממני, והיה אומר לי, הנח הכל ובוא נלך… אני יוצא לקראתו, והוא יצא ובא לקראתי. כאן היינו נפגשים. והוא מגלה את אזני. שאדע גם אני. כולי קשב אליו. לו רק רמז. אות, קוצו של יוד. בשרי סמרמר למחשבה. אמוֹר לי, אמוֹר, אמוֹר מה אתה יודע. אני הובישה חכמתי, נסתבכתי. גם שירתי. הצבע לפני. הראה כי שמה עוד יש, עוד אפשר. מה לא עשיתי טוב בימי? מה עוד טוב צריך לעשות? ריח הטל. צלצל פעמונים. ריטוטי הדים. זליפת געגועים עד צריבה. עבדתי כפי כוחי. ניסיתי לשיר. שירי הכיס המכופתר. בכל ההכנעה: ובכן מה? מה עלי? מה לא? מה כן? ולמה בחור צעיר ובריא, בן משק יפה ובריא, והא לך פתאום בּיירוֹן צעיר, ועגמה בתלתליו. הבקתות מצטיירות. ענוַת לילה. פציחת מעדרים. עובדים כסדר. לחץ עצבות. האצלח שם לכלום כשנחזור? הלילה תם. בבית יצליחו להפליא, אתי ובלעדי. העולם זקוק לעשיה. ולעשייה גדולה. לפתרונות. להליכה ישרה. בעמדו – כסביבון יפול ארצה. אני עומד, אני נופל. אני הולך לישון. – 'גמרתם שם הפעם? – ‘לא, הלילה נגמר.’ – ‘ושקט בעולם?’ – ‘כמו תינוק ישן.’ לאסוף את הכלים. האם זה שכה יפה שם – נוגע גם אלינו? או דבר לעצמו, ולא שייך. – ‘בחורים, המולדת, אם תרשו לי לומר – מודה לכם על עמל הלילה. לכו לישון.’ – ‘איזה לישון? – מתערב קול ניחר. – פה לא ישנים. פה חופרים. – אמר הלז – בעולם הבא תישנו.’ – ‘אבל מים לשתות?’ – כעת פתאום, כאן, אני צלול פתאום כמו עפרון מחודד. אישען עוד רגע בכותל הזה. יותר מדי טוב לי בשדה הרחוק, החשך, ובלילה לשוטט מחוץ למחנה. תַן חצוֹת. כוֹכבים. – ‘אינך בא לישון?’ – ‘כן, אני בא.’ מישהו מכולנו מוזר כאן. אינו רואה כפי שיש ממש. והיינו־הך. אני פונה לי הצדה – אינני מפריע לאיש. עברוּ, בבקשה. אני לא אמשיך בלי לדעת מה. מה כל זה לאן. ‘זאת השמיכה שלך.’ נשכב כאן. שלא ירמסו אותנו עם אור. ‘אלוהים, איזו עייפות!’

אחר־כך חוזרים הבחורים בצעדה מפוזרת. והבחור שהולך אתם, שהוא כנראה המ"כ שלהם, מסביר להם כי אין פנאי להיות עייפים. וכי רק פחות משעה עוד נותרה לחפירה. ומי שלא יספיק – ימי חייו לא יספיקו לו לתקוֹן. והם אינם מתוָכּחים כנגדו, אלא כלאחר־פה. עוד מעט יחלקו אוכל – מבטיח הבחור בעברם – וגם תה חם; הכל בטרם שמש, עד שלא יאיר. אַי מזה באים בחורים וגוררים פקעות־תיל גחמניות למתוח לפני השוחות. חבל שלא הביאו הרבה יותר מאלה. מותחים ככל שיספיקו, בשתיקה, פוצעים את הידיים, נלבטים, מכבידים באבנים, שלא תסיע רוח את המיסבך הסלילי. אחד שנוקר במכוש מפסיק ומישר גבו. סלע!

מאַרה במעי אמו, אחותו, אשת אביו, וזרעו אחריו! פרצוף נוקשה, גרום, אבני, סַרבּן ועיקש. וכבר עייפים עד כלות. אין דבר – אם תישארו חיים – תשכחו שהייתם עייפים. לעומת זה: ככל שתעמיק יותר – פחות מכוּוץ תשכב, יותר בנוח. יותר מוכשר תהיה בהיקראך לעשות. ומעל הראש כסה – וערוֹם ערימה גבוהה, באבנים ובחול ותמוֹך חזק, במה שתשגנה ידיך, עץ ואבן, ותלולית שפוֹך לשפת השוחה, כל כוחך, כל תשומת־לבך, כל כשרונותיך – לא יהיה לך עולם אחר, זה יהיה עולמך מחר, איזה מחר: מהיום ועד עולם, עד הלילה, אם נגיע אליו, ומי יודע מה, העבודה הקשה תכריע, לא שום דבר אחר. על־כן בלי בֶּכֶה. המכוש חזק מן הסלע, ואתה חזק מן המכוש. אז הך ובקע! זה הכל. – כזה וכזה, ארוכות וקצרות, מסביר המ"כ הניחר. ועוד הוא אומר: פעם שלישית הפעם, חבּוּבּים, והפעם חייבים להראות להם. אַל תחשבו על שום דבר אחר, רק איך לדפוק בהם. ככה הוא מסית בחשכה העתידה להחויר, אבל עדיין כולה חושך צפוף. והמכושים חובטים. כן, אמר הלה, כל העם מציץ מאחורי כתפינו לראות. תארו לעצמכם: כל הענין על אחריותנו. כל המפעל. כל הנגב. כולו. ומאמינים בנו, ותולים בנו תקוה, ומחכים לראות איך נעשה. מוחש לכם? – עלה ורדת הוא עובר לפני המַערך ומטיף בקולו הניחר, החנוק משהו. ומכיוָן שנשק רחק־טווח – הוא מסַפּר – אין בידינו – צריך לתת להם שיתקרבו כמה שאפשר, ובשביל שנוכל לתת להם שיתקרבו כמה שאפשר בלי להינזק – צריך שיהיו לנו שוחות עמוקות כמה שאפשר, עמוקות, מכוסות ומבוצרות – אז בשקט נתן להם להתקרב, ואדרבא, שיבואו, שיגשו, וברגע האחרון, ממש באחרון, לא באחד קודם, קפוץ ותפוש להם בגרגרת, ובאבי־אביהם! זו כל החכמה. זו כל הציונות. – כך הוא אומר להם – ומכיון שכך, עולה בדעתו גם להגיד כך: שעות על שעות נשכב מכווצים. כמו עוּברים במעי אמותיהם. ויהיו לנו קשה, וחם, ומחנק, ורעש, ורסיסים יעופו, ורעש ואש, ולא יהיה לא אוכל ולא טיפת מים, ולא נשימת אויר, ולא לשרבּב ראש ולא זנב, ולא לישר לא רגל ולא יד, ורק לשכב ולשכב ולשכב, עד הרגע האחרון ההוא – ואז (הכל יימשך אז רגעים ספורים – רגעים אדירים ונוראים!) – אז בכל מה שיש לנו, ובכל כוחנו, בכל ההכל שלנו עד קצה מה שיש – כמו קפיץ מתפרץ, כמו פגז מתפוצץ: על ראשם. זה התכסיס. כולו. זו התורה. ותדעו לכם מה. בשביל שני הרגעים האלה אנחנו קיימים, והמלחמה קיימת, וכל העסק הזה! – אם לא יעזרו להם השדים – לא יוכלו לעמוד בפנינו. לא יוכלו, אין כל סיבה שיוכלו. מקרוב – אנחנו חזקים פי מאה. ואיש מול איש – אנחנו אדירים! מקרוב – אנשים נלחמים, ולא מכונות. מקרוב – משחקים באומץ ולא בפלדה ימח־שמה. ‘ואומץ, ומרץ והכרה, והכל והכל – זה אנחנו. זה בדיוק אנחנו. תופשים מה?’ – – – ‘מי עושה כאן יום תל־חי?’ – בא אז פתע עד חרדה קולו של יודקה, לתוך הדיבור הניחר השוטף והולך. – ‘אתה, דנוס?’ – ומיד צוחקים משהו ופורקים משהו, ומישהו מלמטה צחק ואמר – תן לו, תן לו – שוכחים שקשה כשהוא מדבר. – ‘מה חדש, יודקה?’ התעשת אותו שהוא דנוס ושקולו ניחר, באיזו הסתייגות ניגון. – אין חדש. הבאנו את האוכל. ודחסו לכם כמה שתוכלו. ומה שישתייר – קחו אל השוחה. וגם מים (במה? – בחָפנַיִם, אם תוכלו). וכן מוכרז בזה מצב אלף במילואו. וחובה לוַודא שהכל במקומו וכתיקונו, ושכל אחד יידע היכן מאחור מלאי התחמושת, האַלחוּט, החובש (שמו, אגב, עמיחי. בחור חביב. אַל תצטרכו לו). מה עוד? זה הכל. אה, ואנחנו לא לבד. מי סיפר לכם? נקבל סיוע אש תותחים ומרגמות. הפלוגה המשוריינת, שהחלפנו אותה בלילה, עומדת הכן לא רחוק, והגדוד כולו דרוך ומוכן סביב – באופן שאיננו לבד. זה הדבר. ועוד תקבלו סיגריות. תשאירו מנות לנספחים, לחבלנים, לאַלחוטאי ולכל השאר. ותהיו בריאים. ולתיאבון. והיכן צוות הבּזה שצוֹרף אליכם? – ‘אנחנו כאן.’ – הכריז בני מאצל הבקתה הקטנה משמאל. – ‘והמַרגש? – אמר יודקה. – איך הסתדרתם?’ – ‘קצת צר.’ – אמר בּני. – אבל חם! – חייך אליו יודקה. – וכשיאיר היום נראה מה אפשר לעשות עוד.' – ‘יופי!’ – אמר יודקה לבסוף. לא נודע על שום מה ביחוד. והלך.

אין פונה לדעת איך בינתים השתנו השמים, התנשמו והתנשאו אחרת. אין פנאי. טורפים מלוא הלסתות. משתדלים להרגיש רק כחופרי תעלות ולא כהולכים למלחמה. מתאמצים משהו ובולעים, מתגברים וטורפים בידיים המעופרות. מה שמחסיר התיאבון ממלאת יגיעת כל הלילה. ומשקיעים הן במים והן במיץ־פירות מריר את הממאן להיבלע מישרין. ובאמונה, לא קל לבלוע כשהנגב כולו יושב על כתפיך. או לוּ לפחות היו נואמים אחרי האוכל. מה השתיקה הכללית, חבריה, מה הסעודה הזאת כסעודת־הבראה? כתפיך מחודדות וזקורות מצינת הבוקר, יושב על שפת השוחה ומניע בפיזור־לב את רגליך כמטוטלת. לא רוצים לשעוֹת אל כלום, ורק להיות בכלליות סתמית ולא־נגועה. פוסחים גם על רינת עפרוני שנתפצחה בשדה, ולא אל תמהון יקיצה ממוזג ופתוּך ולא ניתק אלא מתמשך לאטו, נמוג ומפשיר, בלחש צפריר, רך כמגע נוצה, ולא אל כתמי הבהרה פלדית וממורטת שצפו אַי־למעלה במזרח, ולא אל משהו המתדהה ואובד, מבלי שיחוס עליו איש, בקול קורא מגבהים אל גבהים. וגם כשמנסה אותו דנוס לתקן משוגתו, ולסַפּר בדיחה אחת, חבוטה למדי, מתוך לועו הסתום, לחיזוק הרוח, אין לו עתה בדיחה אחרת אלא מעשה בנידון אחד למוות שביקש לו סעודה נאה, בטרם ייכרת ואינו. בדיחה מבודחת. סרדינים וגבינה ומלפפונים ומַציוֹת טבולות בריבה עד האצבעות. פעימות־הלב, מסוער עמל הלילה, נתרווחו קמעה, והאוזן המוזעקת מדי רגע להזדקף לקשוב, אינה צדה אלא שלום, ומצהלות עפרוני מתרבות ומתעצמות. וגם ברכה בעייפות – שהיא מקהה חודים ומטשטשת. מעלים אש בסיגריות. ‘היזהרו שלא להעיר את הצלף ההוא!…’ – ‘אח, חַרבן על נשמתו!’ – 'הוא ישן כעת, כמוֹ אבן. – ‘הו, הייתי גם אני ישן כעת, בחיי…’ – ‘תישן, עוד תישן, חביבי…’ וגם זו הלצה נתעבת. ואולי דווקא משום שכל־כך מתכוננים ומתוחים – דווקא לא יקרה כלום? – לא שומעים כלום. אין כלום באופק. מניין, משמים כאלה ומארץ כזו, יכולה להיפתח רעה? אותו חושך, אותם כוכבים מהבהבים, ואיזו החוָרה נוספת, לא־מפורשת, מתנדנדת בין ארץ לשמים לפאתי מזרח. קשה להחליט אם חם או קר. ברור הוא – שצר. ברור גם שמתקצר והולך. ברור שלא עוד הרבה זמן. אבל עד כה, בא בחור, ומחזר בקומקום גדול ובתה חם, ויוצק לאיש־איש מלוא קופסתו. תבורך, איש טוב, וברוך פעלך. והטה קופסתך וגמע בזהירות מן הרותחין ותהיה מַבּסוּט. – ‘חי חי חי, מה אני בעיניך? רבקה?’ – ‘לא, אתה הגמל.’ – גומאים מתונות ומקשיבים, אגבית, חרדות. ציוצים ציוצים ציוצים. מעַבר להם. מעַבר ציצי הציוצים. או, אולי באמת? ופתאום נצטעקה צעקת־חרדה. ‘יוּ! – ציוַח קול מן הקצה מזה בבעתה נוראה – הביטו: מה זה כאן!’ – קופאים להקשיב. רוצים שיתבדה. אבל טוב שכבר מתחיל. המעיים בוחלים בכל. ידענו כל הזמן. – 'מה שם? – נחפז אליהם דנוס. – ‘הבט: שנַיִם!… לא, שלושה!… שלושה כאן!’ – צבת אימה קרחית. ‘איזה שלושה?’ – 'תראה, תראה! פחד־אלוהים! – ‘אה. – בא קולו של דנוס. קול אחר מכל הידוע – אז נוציא אותם מכאן.’ חנוק שבעתים. – ‘מה יש שם? לוחש אליהם פלוני. – ‘שלושה שוכבים שם. כל הזמן הצחין. הדלקתי סיגריה ו… אע, אני הולך להקיא…’ – מה קרה? מה שם? באים, נאספים סביב. מציתים גפרור. גויות שמוטות בצללים הרותחים. (למה אין מישהו אחר להתעסק בנורא הזה? למה הכל עלינו!) – ‘מכירים אותו?’ – יירד מישהו למטה, ונוציא אותם מכאן.’ – 'ואני ישבתי פה ואכלתי… והם כל הזמן… פה, על־ידי – '– ‘תפסיק!’ הה, אילו אחרים היו כאן להתעסק בזה, באים ונוטלים בזרועות וברגליים, ועל אלונקות מוציאים את הנורא הזה, ואנחנו נעצום עיניים ונפסיק לנשום עד שיעבור כל זה, והריח האיום, והכל… אבל אין. רק אנחנו. ואתה עצמך חייב. קח ברגליים מכאן. וההוא שלא בנוח, יתכופף ויקח מתחת זרועיו, את הקר הזה, את הכבד הזה, ובגדיו מרושלים ולא שייכים, וביחוד לא הנעלים המפורזלות הכבדות. נשאו בנשימה עצורה, בעיווּת־פנים, בקבס תקוע בגרון, ובאימה גלויה וחשופה וקשה מנשוא. נשאוהו עד מעַבר לבקתה הרחוקה, הקטנה, והשכיבו וכיסוהו בשמיכה, ומכאן והלאה מישהו יטפל, ואנחנו פטורים, ורק שיבואו מהר־מהר, אנא, ויקחו, ואת השני מניחים וזרועותיו נופלות עד הארץ, ואת השלישי – מה שמם? מי הם המסכנים הריקים האלה? הו, זוָעה. ברגליים שכבדו למעלה מכוחך, ואל הג’ריקן לרחוץ, ולכסכּס בחול את הכפות המטומאות, ולרחוץ עוד, ואת פניך ואת צוארך, וכמעט להקיא, ולא לדעת מה (והלא נהרגו למטה, ב’קדמי' – איך הובאו הנה? למה? – היינו־הך). מציתים סיגריה, עוצמים עיניים, מעצימים עיניים, מהדקים. עד פרוץ נחשול הבהובי אודם ברשתית, ולא לדעת מה, ולשוב אל מעַרך השוחות, ולהתאמץ באכזריות ובתוקף, בכל התוקף שיש לך ברשותך, להפסיק כל מחשבה ומחשבות, להיות נחוש ואטום ולשנן: עלינו כבר לא ישפיע הדבר. נורא מזה כבר לא יהיה. אנחנו כבר רגילים להכל. מה לא ראינו ומה לא עשינו. ואַל תדברו עוד בזה. באבן נכה מי שיפתח פה. לא היה כלום. – ‘שמו שושני, ההוא.’ התחיל, בכל זאת, פלוני. חדל, טיפש. לא רוצה לדעת כעת מה שמו. מחר תסַפר מעשיות. (שיסַפּר, שנדע, שנמַצה, עד תחתיות!) – שלא נדע כלום. כבר איננו, שושני, והשנַיִם. סביון ורקפת, ולא עִסקנו מה. רמאים השמים האלה, לך תסמוך על אותות־השלום שלהם. – ‘כל הלילה… חשבתי: אולי כלב, או תן מת, מצחין אַי־פה… אני מדליק סיגריה ומתכופף ו…’ – שתוק. חמור. חדל. שב בשקט.

כבר לא חושך. לא יודעים מתי זה היה. השמים חיוורים, ריקים מכוכבים, כאילו כובדו יפה, פרט לבודדים, בשלים מאד, וגדולים מאד, מפרפרים כלהבת נרות גדולים, על־פני האפרפר התחוח, וגם האדמה מתגלה חיוַריינית ומוריקה מאד. שעה חמש באה ונאספת. חבל עליהם, על עוללות הכוכבים הגדולים, הבשלים האלה, שייכבו פתאום וזהבם ייאסף. מה יתגלה כשיאירו גם שרטוטי הגבעות, והמדרונות, כשתפשיר ותרום החשכה, הספונה וממלאה את קְעָרֵי הבקעות באגמי־זפת? אימתי מתפוצץ הרעם הראשון? (איפה, פתאום, יש מקום בטוהר הזה לרעמים!) ולמתים שמאחור יש מקום? (אַל תזכיר אותם). כבדוּת בשמורות העיניים. זויותיהן חרבות. מתכווצים ומגביהים צואר לראות מה. לראות אם. כל אותה תכונה נעלסה בשמי מזרח. כל־כך לא קשורה וכל־כך חסרת־ שייכות. ועם זאת – נשימת קרבת צאת תהלוכת השמש. מלוא עולם מתחזק לקשוֹב. עוטה עליו טלית קטיפה רכּת־ירקוּת. רוגשת ראוַת־הוד. אבל לא נוגעת מישרין. שהיתה נוגעת פעם ואיננה נוגעת כעת. בין כך יקלקלו הפגזים ויפרו הכל, אף אם רק על־פני חלקת־אדמה פעוטה אחת, על־פני זרת מרובעת מן הכלל המרחבי העצום המשוּיך ופונה ומתכונן לעליית השמש. גם חליל־צרצרים אחד, שהיה שורק קצרות, בית אוֹ שנַיִם, וחדל כדי להקשיב, או לראות עד היכן, וחוזר ושורק בית נוסף, ומפסיק להקשיב – אף כי יושב אתנו פה במגע ידינו, שייך לשמש ולא לנו. אנחנו מבודדים במעגל. שורק ומפסיק. ובכל הפסקה. חליל אחר, רפה יותר, רחוק יותר, אומר סופי חרוזים, אחד או שנַיִם, בטלטלת צלילים רוגשים, ומקשיב גם הוא, ואחד מכולם, דקיק אחד, מפריט אות גבוה לתוך הדממה המתנדנדת כולה, טעונה דקוּת הקשבה, בין אור לחושך, ושב הראשון לחלל במעובֶה דלת נוספת או שתים – ועונים לו, במשתהה, סוֹגֵר שהוא, שונה צבע, אחד או שנַיִם, ופוסקים לקשוב. בין אור לחושך. והלא זו כל תכלית התקפה עם שחר: לראות להתקרב ולא להיראות בהתקרבך. כשדי אור להפגיז ולא יותר מדי כדי להתגלות בפרטים, וכל היום לפניך להלן – פתוח למערכה ולניצול ההצלחה. ועם כל זה – אינך רואה רע, ולא שומע רע, ורק מריח את הרע מרחוק. וגם לא זה. שכן, באמת ובמפורש, שלום לח־טל סביב. קל מהרה, בלא הבדל ניכר, לא במאמץ ולא ברחש, אף לא ברחש משי, מתקלשים הצללים אל תוכם ומצטללת מפנימם ירקות ענוגה ושחמוּת קלה, חוַרוָרה. לא שום חריף. לא שום עַז. לא ניגוד, לא קרע, לא שום נִקשוּת לא קשחוּת, הכל מיגהר קוים וגוָנים ושטחים מפויסים, רטבּוּביים – שלום כולם. השמש עוד לא, והאויב עוד לא. (יש? אויב? למה? מה רוצה האויב?) רק צינת שחרוּת. אין חוצב בסלע. צופים ומקשיבים חזק. בתוכי־תוכיך נרדם לו אפרוח. עייף המסכן. בתוככי תוכיך לוחשת חרדה. מעשה השוחות מתחיל מתברר. רואים מה הדבר הזה כאן. דימויי החושך, של אלה שבאו בחושך, חומקים מפני מראית־העין, בתמיהת־מה, אבל נשכחים מיד, כאילו לא היו, ורק כך היה צפוי להיות. עתה מתחיל מחוויר השדה שלפני השוחות, חיוורה תכלכלה רכה וקלה, נטולת־צל. גם גבות הגבעות המתגבעות צמריות כגבות כבשים, היו כאילו עשויות במכחול רווה־מים והקלישו את גשמוּתן, ולא הותירו שם אלא מעַין האד החלבי, תחוח מאד, ושוּליִם אפלים ורחבים חוגרים היקפי השרטוטים ומיתאר רכינותיהם מנוכח צחוּת התבהקוּת השמים עליהם. וכבר גם מקהלות בנות־אור חרישיות נושאות שובל ויורדות טופפות לגיא, והילות זכות, רחוצות מהבהק, שטות נחפזות ברפרוף פלומה על קוי הרכסים. וכלום לא שיחשיד על אויב, או על קרבתו. לא בכל מה שהעין מגעת. לא במדרונות, לא בשלוחה, לא בגבעות שלהלן. לא באפור הכללי של השדות, לא במלבין פה ושם, לא בחרוש, אכוּם, נוח וקל־קט, זעיר כאן, לא בקו האופק המתעגל מפולס, קו עדין, מישורי כולו, עם שהוא קל־גלי, ולא במזרח על במות ההרים השקופים תכלכלים, שמעליהם מתלקחת קרירה צחה, כעַין הבהט, מחוירה מאד, כמעט בוהקת. אם כן הריגשה למה, הריח הלא־מוכחש? לא יודעים למה. כל אלה שלא ידעו עוד את מחשופי השטחים האלה, ולא הכירו את פרישׂת גליונות השדות, העירומים ככל שהעין משגת – נאחז מבטם בסקרנות אצל כל מַעקם, אצל כל מַעקש בסדר הריק רחב־הידיים, השט בתנופה עזה, אף כי לא בּוֹטָה, בכל אבן מלבינה מרחוק, בכל יוצא־דופן, בכתם נוף העץ, הרחוק שבצפון, או בחלקת האפור צפוף־הקוצים, ובירק השחום של סדריוֹת שפלות נטושות, או בהתגלעות מַוורידה בפציעת מחפורת ערוץ ואדי נפתל, ומשתהה ארוכות אצל גוני הדר ופנים הצדף, המתעשנים ומצהיבים ומַורידים־מַתכּילים, על־פני המזרח, ומשתנים מדי רגע, בתוך כך, ומזהיבים, וקו שרטוטי ההרים תחתיהם מתדיית. מחריף, ככל שהם גופם אובדים באד קלשלש, כחלולי וחלול, ומבהיק ענוגות. אלא שאין סבלנות לכל זה. מניין תהא סבלנות. מדוע כלום לא מתארע. כלום לא מתבקע. האם מתעללים בנו? בעבוּר הרעימנו? האין זו מלכודת מתהדקת סביב?

וכך עד שש ורבע כמעט, כחצי שעה אחר עליית השמש (אשר איש לא זיכה אותה ביותר מהצצה חטופה, כאל אורלוגין שהכה, כאל קביעת עוּבדת־זמן, ובהתעלמות מכל אשר, לכאורה, שחה היקום כולו בכבוד, וכרע על ברכיו לקראתה), לא אירע דבר ולא התחיל כלום, עד תמיהת אכזבה, כמעט. בשש ורבע, כמדומה, וכך סיפרו אחר־כך, התחיל. אש־מקלעים, פשוט אש־מקלעים, אבל צפופה וכבדה, פרצה בבת־אחת, לפי פקודה אחת, שטפה־חלפה, גיששה באצבעות בוערות על־פני הגבעה, וכעבור כהרף הפְתיעה (שהיתה מתחלחלת ונוראה יותר מכל המקוּוה, ועם זה גם פשוטה מאד, נורא פשוטה, אם מובן הדבר), נתישנה מאד, בן־כלום, כאילו כך מעולם היה, ולא נותר ממנה אלא ברד טורדני וכבד, שריקות מטחים שחלפו הגבה והרחק לאָן־שהוא. וכשמציצים, בלי הרבה פחד, לראות – עדיין לא רואים דבר, לא הקרב ולא הרחק, ולא באיזה גבעה מגבעות. לא שום תכונה של התקפה עם שחר. ופגזים? לא זכר לפגזים. ולא תותחים. אלא מה? אלא זה: אנחנו כאן, חברים. ועוד נתעסק זה בזה. חַכּוּ־חַכּוּ, עוד ניפגש. טוב, למה לא? וכל אותן הידיעות שבידינו, ממקורות שונים המאשרים זה את זה? – לא־כלום. או אולי ידוע להם מה שידוע לנו עליהם – ובאים לתעתע קצת? מה כל זה? יודע מישהו מה? חיש־קל מתבדרת אשלית הצינה, והרהורי הירקוּת מתפזרים, והשמש שכבר קפצה ונתישבה בשליש השמים, כאילו שם היתה מעולם, לא למטה מזה ולא פחות מזה בסנוורי־אור ובקרינת חום צָרִיב ועניני, עד כי נופלת עליך מועקת לאוּת כבדה, והלילה ללא שינה מאחיז עפעפיך בשיממון. האם זהו זה? הלא כמעט מעליב הוא! כל אותה מהומה על לא מאומה. צליפות־אש ארוכות, כאילו מתאמנים המה להם. סלילי־אבק פעוטים מתעשנים לקראתם פה ושם. דנוס רואה חובה לעצמו להסביר דבר: ‘למשש הם רוצים. ימח שמם!’ – ‘איפה הם?’ – ‘שם באיזה חור.’ – ‘באיזה?’ – ‘שם. השד יקח אותם.’ – ‘אתה רואה?’ – ‘לא. ימח שמם.’ – ‘ולמה להם למשש אותנו?’ – ‘לראות אם הַנְזְל כבר טעים.’ – ‘וזה כל הדבר?’ – ‘חַכֹּה אתה, חַכּה’ – כאילו היו תובעים הצגה מרהיבה יותר. – ‘וכמה זה יימשך?’ – התאכזב הלה ממנו. – ‘עד שייגמר. אחר־כך זה יתחיל.’ – אמר ופרש זרועות. מסיעים את המבט חלקה אחר חלקה, עד קצה הגבעות. והרחק עד העץ הרחוק בצפון. ואל זעיר שם תלתלי־אבק ראשונים, המסתלסלים אין־רוח. וחוזרים חלילה אל השלוחה המאפירה. – ‘לא מתחשק להם להתלחם.’ – הימהם אחד. – ‘צריך לשלוח מישהו עם סמרטוט אדום שינפנף לפני חטמם.’ – ‘כמובן. שָמעו את שמע פלוגה דלת!’ – ‘מה אתה אומר, ברזילי?’ – נאחז דנוס במי שכבר יש לו בקיאות בבקעת־חזיון משונה זו. אבל ברזילי אשר עם היריות נתנער בבהלה ממפלתו בצל הבקתה, ונשא רגליים בריצה שפוּפה עד עפר אל שוחת המקלע הבינוני, של בני ורחמים (ובצנחו שמה שמט פתאום מידו מוֹט קמל, ציץ נובל של חָצב מעוקם, שהיה אחוז בכפו), ומתוך חבלי תנומה לא מפוקחת עוד, היה מציץ ומשתדל להתפקח יותר – 'צריך לצפות ולצפות – – ׳ הוא ממלמל ואומר לדנוס, בלא לחוש איך הוא מאבד את נזר הבקיאות. אבל בּני הזדקף אז ונטה אצבע מזרחה ואמר: ‘הביטו! אצל ה"קדמי!’" – והכל, עד קצה המערך, אצל הבקתה חבושת־הכיפה, קמו, והאהילו כנגד השמש, לראות. שתים־שלוש דמויות־אדם, נעו שם. יתדיות ושחורות, גוחנות וזוקרות, לצלע השלוחה מזרחה, משתחוות ונעלמות עת־מה, וחוזרות ונגלות בזו אחר זו. ומתקבל על הדעת כי יצחקלה, בלא לשאת עוד את עורוֹנוֹ, הוציא חוליה לסייר ולצפות קדימה, וגם להתעודד בגילוי יזמה ופעולה.

עוקבים אחר ההתקדמות הגחונה. רגעים חולפים לאטם. ‘שלא יעלו על המוקשים שלנו!’ הוגה פתאום קול. ושותקים אליו. אבל לאחר שעברו לא יותר ממאתים צעד, נפלו אַפּיים, ונפץ היריות לא הגיע אלא כעבור־מה. – ‘תפשו אותם.׳ הגה הקול נכאים. רגעים חולפים. לבסוף קופצת דמות אחת ורצה שחוחה לאחור, ומיד אחריה מפזזות־נסוגות עוד שתים, בטלות בתוך תהומי המרחב הגדול מתחת לשמש. ושוב צנחו ארצה ונעלמו. תרגילים מוזרים. מותחים צואר לדעת. (נורא שאין טלפון בין המשלטים! לזכור להזכיר!) ושוב קפיצת חרגולים, ומנוסה בדהרה כפופה. מטחי יריות אחריהם. כגון שנגעו והעירו חיה רעה. רוץ והשפל ודלג והשתטח. עד שנתעלמו, וכנראה זוחלים עתה על גחונם ועל ארבעותיהם. ‘סידרו אותם.’ הגה קול אחד, ונתגנח בפירוק נשימה כלואה. –’רואים אותנו, ימח שמם.’ התחיל אחד ולא הספיק, כי האויר נמלא פתאום זעקת יבב חד ועולה, משתפך ושוקק ובא, ורעם ההתפוצצות כבר הכה, כהתרסק מחסן־פחים עצום, וכיסה הכל תחתיו, ובור דממה ומפולות צונחות ונהרסות מיד ומתאבכות בהתפוצצות הבאה, והאחת שאחריה, והכל הלוּם, מָחוץ אין חיים. העסק התחיל.

חמש דקות הפגזה רצופה. כיתוש טירופים. הָמם אבק. ילל ורסק למעלה מכוח הסבל. אבל הן חולפות ותם העשן. ומתארכת תמוהה שהות שותקת. מה הדבר הזה? תם דברם אלינו? מה טומנים לרגלינו? כבר הם מסתערים? מה בחוץ? מי יוכל לחשוף ולגלות את נפשו בו, למצוא ולהגביה עיניים? גלי הפחדים, שלכאורה אתה כבר מנוסה בהם, ושאינם אלא מדוחקים לפינה הצדה, מצומצמים, כאילו, וסרים למשמעת – הגרישו, ההפיכו, העלו והציפו הכל, עד כי אין בלתם, רק הם. פחד תינוקי, עד טמטום. אימה עד זיעה, עד שלחייך מוסקות. ולבך צולל־אובד, עד שגם יכלתך לקרוא אל עצמך אובדת תוהו, קריאה נואשת ותפלה, בלא שום סימן של טעם, ואתה אינך אתה. הכּלָיה מחזיקה במעיך, הכל מתערער וצונח. נסיון נואש להיאטם, להיאטם בטרם נפלת. עם צידוק־הדין, עם הרכנת־ראש: ידעתי שככה, כל הזמן ידעתי שככה צפוי ויהיה.

עם מרי, בכל מה שעוד עשוי למרות בך, לסרב ולהיאבק, לכהרף בלבד, עד ארגעה. ומפולת היותך שלך מעורבבת במפולת העולם. הה, אָבדה נשמתך. אבל זה תם. ולא עוֹברת שהות ארוכה ואתה נרחץ מכל החלאה. (האומנם היה הכל חיצוני? – והלא שמים וארץ נתבחשו בך פנימה!) וברזילי מנסה להציץ בזהירות. כל עוד רוחו בו. ואין כלום. לא כלום. לא כלום בשטח. ראשים מתווספים, מקיצים מעפר. משָעלים אבק מפנים פנימם, הנבהל, הבוכה. (מתעללים בנו ברשעות.) מכעכעים לחשוף את הקול, המצועף. – ‘מה זה, דנוס?’ – ודנוס: ‘ברזילי, מה זה היה?’ – ‘בדיקת הטווחים.’ – אומר ברזילי. – ‘אוּף! – נאנק מישהו לעומתו. – לא נשארה נשמה בי!’ ותוהים להשקיף סביב. רוגז עכור גוֹאֶה. וגם חום היום. כעת מגיע בריצה בחור שלוח מעם יצחקלה, והכל חרדים לשמוע. הלה מתנשף ובולע אויר. – ‘מה נשמע? – הוא פולט, ומתלעלע. – תנו טיפת מים לשתות.’ – ‘מה קרה?’ – שואלים אותו. – ‘אתם שואלים? יצחקלה שלח אותי לראות אם עוד נשארתם. ראינו מלמטה איך היה פה: פחד אלוהים!’ – מסַפרים לו מה. לא בלא גאוַת־מה. גם הלה זוקף צואר לראות בשטח. והכל עמו. אלא שעדיין רק שדות ריקים ותמים. – ‘ואצלכם?’ – שואלים אותו. – ‘אה, כלום. צולפים. שלחו חוליה לצפות קדימה, וחזרו מהר על הבטן.’ – ‘ראו משהו?’ – ‘את הסבתא שלהם ראו.’ – ‘ומה עוד היה?’ – ‘לא היה. יצחקלה אמר: לא לפתוח אש. תנו להם.’ ונתנו להם. ולברזילי יש לו שליחות, לקבוע את המקום, ולשדר לתותחנים. – ‘כן – אמר הרץ בטרם יחזור – ומצאו אצלנו מצרי אחד.’ – ‘מה?’ – ‘כן. אבל מת ומסריח. מאתמול. גם אצלכם?’ נזכרים פתאום בדבר, המעיים מתהפכים. – ‘כן. רוטן מישהו. שלושה. משלנו. כאן, במקום הזה. מאתמול. בשוחה ההיא.’ – ‘משלנו? מה־אתה־סח! מי? איפה?’ – הקבס עולה. מורך־לב שנשתכח, ממלא אותך פתאום מפה לפה. – ‘אה, – אמר הרץ השלוח בסקרנות – אציץ רגע, אראה מי, וארוץ. איום ונורא.’ – אמר ברהטה ופרש אל מעבר לבקתות. יקחהו אופל. אץ־קוצץ זה. מיתרים רעים נפרטו. השוחות כל־כך לא עמוקות, לא מספיקות, לא מסתירות. ממששים את העפר. מנסים להדק, בהכאת־יד, פה ושם את התחוּח. ואחרי זה עוברת שהות, לא מסוימת, כמתוך חלום, ובלא קרוב או רחוק, קודם או אחר־כך. לסירוגין מתעוררות וחדלות צליפות רגוזות. ושוב לפתע כתריסר פצצות אכזריות, גדולות ממה שהעולם יכול להכיל, מרעידות הכל, שוחה ונפש וקרביים. הלומות עד ריקוע. ושוב פוגה ממושכת. ריקנית, פעורה כתהום, מרחיקה אל מעַבר לתחום הממש, תלאובות־תלאובות. עווית של בחילה. אדם קושב, אדם חופשׂ בחפשׂ, מתמלט פנימה בהשתרק השריקה, נסגר כקיפוד, אל תוכו בכיווץ. ועובר. מתמהמה ומיוּרא וסקרן אתה גח להציץ, לנשום. ואין. אתה לא אתה. עולם לא עולם. למה אתה מוכרח לחיות פה. כך, התעללות. ביזוי. מריטת־עצבים. שעמום ישימון. חררים. חרורים. מָכוּת־ערך. ללא נשוא. ללא הוֹתר.

נעשתה שעה שמונה. אַי־כך. ודממה. הענין התחיל היום מוזר למדי. ברזילי, בעצת דנוס, יורד למטה, אל יצחקלה, לראות מה סוברים שם. – ‘לאן?’ – שואל אותו קובי, בעברו על פניו בקצה הבקתה המוארכה, לועס פתו עם שני נעריו, נשענים פתח החדר. – ‘למטה – רוצה לבוא?’ – וקובי קם בהתנשפות־מה, בהתמודדות – ‘אין מזל לשינה שלי!’ הוא אומר, ויוצאים בעיקוף ימינה, שלא להתגלות על קו הרכס. – ‘טוב שחם. – מתנשם קובי. – היה קר לישון.’ – והציצו בשמש וברוב המרחב שמתחתיה שהמה זהרורים כפזז דבורים. – ‘גולגולת כחולה’ – מצביע קובי על תפרחת־קוץ כדורית, מכחילה. – קיפּוֹדן. – אומר לו ברזילי. – אינך מכיר? קיפּוֹדן בלאנש. שנַיִם מכחילים בסוף הקיץ: הקיפּוֹדן והחרחבינה. זה זקוף וזו שׂרוּעה. אבל היא כולה כחולה והוא רק ראשו כחול. ואחר־כך הירהר ברזילי: ‘ושכחתי שני זני זיפנים כחולים של קיץ: העכנאי ולשוך־הפר – פרחיהם תכולים לגמרי.’ – ‘השמים משפיעים עליהם. מחייך קובי. –פלא שהקיץ לא חרך את כולם.’ – ‘רובם נחרכו. – אמר ברזילי מהורהר. – החד־שנתיים. אבל צמחים אחרים, רשימה שלמה, תתפלא: דווקא זו שעתם.’ – ‘מתענגים כמוני על החום, מה?’ – ‘תראה את התגית הקיצית, זו ברך־הגמל, עדרי־עדרים על־פני כל הארץ. מיליוני־מיליונים. הו – ופה: הרי לך ישׂרוּע!’ – ‘ישרוע?’ – ‘כן, הנה פה.’ – ‘מי נתן לו שם כזה? להשתרע ולישון כחום היום. כל הסימנים שלי…’ – ‘ח־ח. – אמר ברזילי. – מצטער שלא יכול להקדיש לזה זמן. הייתי עורך רשימה מפורטת של כל פורחי הקיץ באזור הזה, גבעות־טרשים גיריות, בגבול השפלה וההר. יש דבר יפה – בפריחה המאוחרת הזו. מין למרות־הכל מאיר, קצת עצוב, אבל, כמדומה, אצילי מאד, אם תבין. אינך מוצא?’ – ‘הה, – אמר קובי, – לי נדמה לעתים כי טוב לצמח מן החי.’ – ‘למה אתה מתכוון?’ – ‘הה, ככה, בכלל.’ – אמר קובי, וכבר הגיעו אל הבקתות. בבקתת המַטה לא נמצא איש זולת החובש, בחור גוץ ובריא מאד, והאלחוטאי שניחר השמימה. בשוחה הסמוכה, השקועה בצל הבקתה, היה יודקה שקוע בהשחלת ג’ריקן למעי שק. ומיד גם הניע לעומתם את קפיץ שׂערוֹ לשלום והסביר: פשוט – להצן את מימי הג’ריקן, כשם שנוהגים בכדי־החלב בשדה, ואת השק ירטיב יפה־יפה, ויעמידו ברוח ובצל. יצחקלה מסייר בעמדות כיתה שתים. ומה דעת האורחים על פשר המשחק שמשחקים בנו? – נראה שעוד לא סיימו את ההכנות – שיער ברזילי – בינתים מחזיקים אותנו במגע־ידם. – ‘וההתקפה עם שחר?’ – קרץ יודקה. – ‘כבר לא תהיה. – חייך ברזילי. – רק אצלנו מוּתר לאחר ולהחמיץ את השעה?’ – ‘אם כך עוד יבואו?’ – אמר יודקה. וקובי הגביה שמורותיו: ‘אינך להוט אחריהם?’ – ‘לא. – אמר יודקה. – אבל אני שונא לא להבין מה סביבי.’ – 'הו! – אמר קובי. – ‘אותנו לא הפגיזו. – אמר יודקה. – לא מצאנו חן בעיניהם.’ – ‘דומני שרשום אצלם על כרטיסי הטווחים שלהם: ה״ערפי": מפקדה. (וכך גם מקובל!) – להפגיז. ה"קדמי" – עיקר הכוח – להסתער.’ וזה התקבל על דעת השנַיִם. קובי מצטער שלא הושלם מעשה המיקוש. היתה נוצרת חגורה שלמה, מכשול של ממש. ואילו עתה הונחו רק טלאי כאן טלאי שם, והפרוץ מרובה על הסוגר. ובערב – לצאת, לבסוף, למַקש בעומק. שנַים־שלושה קילומטר בערפם. על דרכי הגישה. לעכב את תמרוּנם החפשי. לערבב לוח זמניהם. יצטרכו לבדוק לפני כל מכונית. התכניות תתערערנה. – ולמה לא עשו זאת עד היום? – תמה יודקה. – ‘כי הלילות לא הספיקו.’ – אמר קובי. לברזילי יש הערות על מַערך השוחות, ובעיקר על מיקום המקלע הבינוני, ושני הפיאטים. ויודקה ניסה להסביר, ואף הציע לסובב לראות כל דבר במקומו. – ‘לכו, – אמר קובי, – אני אשתרע כאן בינתים כמו ישרוע. אַל תשכחו להעיר אותי.’ – ‘אוהב תנומות ירושש.’ – אמר ברזילי. – ‘אני כבר מרושש.’ – אמר קובי. – 'אין מה להפסיד. ושחו השנַיִם ויצאו במשופף.

– ‘אתה מכיר את פוצ’ו?’ – הציג יודקה לפני ברזילי, בכל דקדוקי הטקס, בחור גזוז, ראשו מצמיח ראשי מסמרים, ולחייו מגודלות ספיח זקן שחור, רבוץ לרגליהם, בשוחה שאצל שדה־הקברים, לפניו מוצב מקלע. – ‘מה נשמע?’ – אמר לו ברזילי ברכת־נימוסין. – ‘כלום – השיב הלה לשלום – אין פרנסה.’ ואחר־כך הפנה בבותיו אל יורקה – ‘מה עם הנבלה?’ – ‘הנבלה?’ – ‘ההוא. המצרי,’ – ‘אה, ההרוג? שוכב.’ – ‘לעזאזל – מסביר פוצ’ו לברזילי – אני מצאתי אותו. כאן שכב סרוח כל הלילה. ולא ידעתי. האיר הבוקר והנה הוא מונח. ימח שמו. מעוקם כאילו היה זוחל, תקוע בין הקברים, כאילו יצא מאחד. אי־אפשר היה לסבול. תפשתי אותו ברגליים, יהיה מה שיהיה, אמרתי, הפסקתי לנשום, וגררתי את הזה, לאחור, מסריח וגועל עד להקיא.’ – ‘כבר הסריח?’ – תמה יודקה מקצועית. – ‘הוא הסריח עוד כשחי.’ – אמר פוצ’ו בהתגדלות. – ‘למה לא קברתם?..’ – התחיל ברזילי. – ‘לקבור? – הזדעף פוצ’ו. – להתעסק אתו!’ – ‘אבל איך אפשר…’ – ניסה ברזילי. –’שייחנק!' – קצץ פוצ’ו. – ‘כל־כך הרבה בורות בסביבה – לזרוק ולכסות בעפר…’ – ‘השד יקח אותו.’ – הודיע פוצ’ו. אכל יודקה אמר כי האוֹטוֹ, כשיבוא, יקח גם את זה מכאן. – ‘מה? – נבהל פוצ’ו. – יחד עם שלנו?’ – ‘הוא פחות מת מהם?’ – ‘השתגעת! הלא זו חרפה! יחד אתם? חבר שלהם? בדרכם האחרונה? לא ייתכן ו – שיוַע פוצ’ו. – קחו והעיפו אותו לואדי, סחוֹב והשלך – נתרתח – לעוף השמים, ימח שמו, ולחית־הארץ! מי קרא לו לבוא הנה!’ – ‘חדל! – הרגיעו יודקה. – איזו התלהבות!’ – ‘היית צריך לראות איזה גועל היה… ואני עוד זוכר את הלילה… אמר פּוּצ’ו בחילוף נגינה, אבל בו בשטף. – איך שכבנו אז, בבוקר ההוא, עם הבחור מן ההכשרה, כל הלילה, כל הלילה כולו, אני ופסח־הגדול, וההוא היה מת, הבחור מן ההכשרה, כל הלילה שתקנו בבונקר הצר ההוא, הארור, שתקנו אתו יחד. גוף אל גוף ישבנו צפוף, והוא היה מת. חשבנו אולי נוציא אותו החוצה. הוא לא ימות יותר. ונשב רק שנינו. אבל לא זזנו. זה היה – אי־אפשר לתאר. רותח ורותח ורותח. מה אתם יודעים. לילה שלם שתקנו שתיקה. שנינו וגופה. אילם וקר. הלב מתפלץ. ואיזה מחשבות. מי יודע מה ייצא מזה. איך יעבור הלילה. לפעמים כבר לא יודעים מי כאן המת מי כאן החי. אני ופסח־הגדול והבחור המת. כמו חברים על ספסל. אבל הוא היה מת. רק בבוקר, יראו מי מבינינו קם ומי לא קם, ולא יקום עוד עד קץ כל הקצים. אתה מבין מה? קר לי להיזכר בזה… לסַפּר… אז אַל תגידו לי. זרוק את ההוא לואדי. אין שום שייכות לו ולנו. לא חייבים לו כלום. הוא בא להרוג אותנו. ואולי זה הוא שהרג פה את אלה שנהרגו. קצת נפט ושרוף אותו!’ – ‘הה, אתה מתרגש יותר מדי – הניד עליו יודקה ראש, וקפיץ־שׂערוֹ נע באישור גמור. – זה לא בריא לצופה בתצפית. בוא, ברזילי.’ – וסרו מעליו שמאלה, בהגלשה נמוכה, אל מעבר לשדה־הקברים, לנוכח הקיעור הנרחב שבין שתי הכיפות. שם היתה כרויה שוחה מועטה אחת, שטוחה ואפסית, ובה השתרע אפרקדן להנאתו, כבאמבטיה, בחור שחרחר משׂוּכּל־רגליים, מעשן בניחותא, ובצדו מרגמה קלה, שני אינטש, רובה, מכוש ומעדר ערוכים בסדר טוב, הגדול כגדלו והקטן כקטנו. – ‘מה הענינים אצלך, כלומי?’ – אמר לו יודקה. – ענינים? – תמה הלה. – משתזף לי.' השיב זה מאמבטיתו בחיוך דורש־טוב ומלבין־שינים. – ‘אינה הכי עמוקה בעולם?’ – פיקפק אליו ברזילי. – ‘סלע! – אמר הבחור, שמתוך סיבות מחייבות שהן קורין לו ‘כלומי’, וחייך בצחות שיניו. – חלמיש צור. תוכל לנסות!’ – 'ומניין לך היופי הזה? – תמה ברזילי כשבחן את המרגמה הנוצצת. – אהה – חייך כלומי הלז, – יפהפיה, לא? – אמר, והוא אברך רך, לב־שינים ושחור־עיניים, עם שחור־שׂיער, כחול כמעט, מסורק לאחור, ושפם דק מתדקדק לו, עלם רך ומטופח, שרק בטעות אינו אחותו – נחמדה, לא? – הוסיף ואמר בהנאה – ‘מצאתי! – הצהיר בחדוה. – חבּוּבּה, לא?’ – ‘מצאת?’ – ‘הו, כן השהורים איבדו כנראה בחפזם. והמון פגזים, תראו, חדשים לגמרי, נוצצים, ומתאימים בדיוק, ולא צריך לשייף, כמו אצלנו, תראו כמה שהיא נחמדה חבּוּבּה שכזו.’ אמר כלומי בגאוה וליטף בידו הרכה את זרבּוּבה הזוקר פלדי. – ‘נחמדה מאד. – הודה ברזילי. – אבל השוחה שלך, חבר, אינה נחמדה. יהרגו אותך בה. בלי הרבה חכמות. לך מהר ועשה לך חור עמוק, כל עוד אפשר.’ – ‘פשוט – קח בידיך את המכוש – עוררו יודקה – וחצוֹב!, ועברו מעליו. – ‘יודקה – נצטעק הלה כשהרחיקו קצת – אף אחד לא אמר לי בדיוק מה תפקידי כאן…’ – ‘אין בעיות. – השיבו יוּדקה בקצרה. – כל אחד שתראה בשטח: דפוק!’ – ׳זה הכל?’ – ‘זה המון.’

סבו ועברו. שניהם מסכימים כי חסר מקלע באגף, לשמאלו של כלומי. חוצים את חצר–הקברות, דרגשי־עפר ערומים ונוקשים, ומצבות אחדות של אבנים גלמיות ומתבּלות, עם שרידי נצרי־תמר קמלים עד חרמה. ובאים עד עמדת הפיאט, שהיתה מסוככת יפה ובטעם בגדעי־קוצים להסוָאה. לא הספיקו לפעור פה, כשנפתחה פתאום בזיקת צליפת מכונה שוטפת. נשתטחו תחתיהם, איש מעַבר תלולית־קבר, נלחצים אל ישני־העפר והמתינו. וכבר שככה הצויחה, ונפלה דממה מתרווחת, מאזינה ונרגעת. אחר מן השנַיִם שהיו בשוחה, ערום עד שתותיו, זיקף את לביבת בוּביתו האדומה, ונהם לעברם בכעס: 'מה כאן? גן־טיול כאן? לוּנה פארק? – שעל זה ניסה יודקה להתנצל משהו, אבל ההוא לא אָבה לשמוע. 'אנחנו באים הנה בזחילה. ואתם מטיילים כמו זוג נאהבים לאור

הירח.' – ואח־כך נתרוממו באויר, בשאגת־פתע, שריקות נוסעות, ופגזים צרבו את האויר במסעם הלאה, מעבר לראש, אל ה’ערפי׳ – ומיד צמחו שם פטריות־עשן, והרעם תכף הכה בסמוך. – ‘הנה לכם!’ – נהם הכועס. – פתחתם את ה"שיבר" הגדול.' – הבעָה הלה אליהם את פרצופו האדום, הטבחי, וענקוּתוֹ לא הוּכלה כראוי בשוחה הקטנה, עד כי שכנו היה מדוחק ומרוקע אל דפנה, ומחריש. פגזים אחדים, וחדלו. ‘לעזאזל!’ – חירף אותו גדול. – ‘מה יש? – ניסה יודקה להתרועע. – מה חסר לך?’ – ׳אינך יודע? התרתח זה מחדש. – משהו לאכול. הלא הבטן – אמר וטפח על כרי כרסו התפוחה ואדומה, שגדודי שׂיער רך צימחו על קו הצהרים של טבורו – משהו למלא את הריק.' והיה ברור כי הוקל לו ואפשר לומר כבר בדיחה שהיא: ‘כשאוֹל לא תדע שבעה.’ – אמר לו ברזילי. – ‘אינך מכיר את פסח הגדול? – אמר יודקה השוכב על כרסו, אל ברזילי המוטל אצלו, והראה על הלביבה האדומה שבתוך הסוְאַת השוחה. – בוא נרוץ מכאן.’ – ‘ואוכל? – תבע הגדול את שלו. – בשבילך אין.’ – צעק אליו יודקה, וכבר רמשו על ארבעותיהם, שרצו בין תלי־העפר, מנוחת גדולים וקטנים, ופסחו ורצו, ובצליפה חדשה מעל ראשם, קפצו והשתטחו אצל שוחה גדולה – והיא מחפּוֹרת הבּזה. – ‘אנחנו רואים אותם!’ – אמר אליהם אחד מן השלושה שבה. – ‘באמת?’ – יכולים לדפוק בקלות: הם על הכוונת!' – אמר הלה. – ‘לא לא. אל תתגלו.’ – ברזילי מזקף ראשו לראות. – ונוטל מכיסו מפה ממורטטת, ופרושה לפניו לסַמן בה בעפרון: שם, בגבעה ממול, מעַבר לואדי, שבע מאות, בחסות השמש שמעבר גבם. – ‘הם בטווח המרגמות שלנו.’ – מילמל. – ‘היינו דופקים אותם בקלות.’ הצטער הבחור הזה על הטרף הנשמט מידיו. אין צורך שיציגם יודקה לפני ברזילי, שכן כולם אנשים אחים, מאנשי הפלוגה המסייעת, דובי, מוֹישה ועמוֹסיק, ונענים בהינע־ראש לשלום, איש בתורו על ה’אהלן' שלו. ‘אם כך, אומר ברזילי, אחזור מיד לסַמן לרגמים את המקום.’ ומקפל את המפה. ורק עוד יריב יודקה עם אנשי המקלע שמימין משלחם לתפוש את המקום הנכון, משמאל לכלומי, באגף. אבל הם כמובן, לא אוֹבים לשמוע. מה להם ולחכמה החדשה שנססה במוחו של יודקה – איפה היה בלילה, כשחפרו בכל כוחם, בדמם ובחלבם! – אנחנו נעשה את השוחה שלכם לעמדת־סרק, הבטיח להם יודקה, לפתותם, נבליט אותה במכוּון, שתמשוך ותספוג אש – ואתם תהיו לכם מן הצד, שם! כבר יש שם שוחה, מן הלילה הקודם, ורק צריך לשפרה! – ‘השתגעת! – צוֹוחים הללו. – עד שחפרנו אותה, ואיך שהיא יפה ומתאימה לנו!’ – היינו־הך, נתקצרה רוחו של יודקה, כאן אין לכם שדה־אש. כשהמכונה כאן –אתם מיותרים, ושם – כל העולם לפניכם: אחת שתים! – ‘פרשנו שמיכות לישון קצת. – מקוננים הללו. – כל הלילה עבדנו כמו חמורים, ועכשיו אתה בא! – תראה איזו חפירה, איזו עבודה, אָלף־אלף!’ – נכון – אומר יודקה – וקומו ורוצו לשם מהר, לפני שמתחיל. – ‘בּוּבּלה כזאת!’ – מקונן ההוא. ‘עוד בּוּבּלה לעזוב!’ – מקונן חברו. צליפה חדשה משתקת הכל. וכשתמה נטלו אלה כליהם ורצו לשם, ויודקה וברזילי נטלו עצמותיהם ורצו לכאן, אל הבקתה. קובי הארוך היה ישן בחזקה וזרועו חבושה על עיניו, עד כי כמעט ונואשו מהקיצו. – ‘מסכן, – דיבר אליו ברזילי ברחמים, – לא הייתי מעיר אותך לולא ביקשת.’ – כן, נתגנח קובי ביגיעה, אין דבר. ‘חבלן – מילמל קובי – הוא צפור־לילה. ביום אין לו מקום.’ מילמל בלא דעת כיצד יקום, ובדי יגיעה, ולא בלי להתמודד קשות, בסיכור עיניים באצבעותיו, ובהעמקת נשום, ניסה לחייך להצדקתו. – ‘היכנס פנימה ותישן.’ – מזמינו יודקה בסבר־פנים. אבל קובי מפהק בעצבות ולשלילה, והולך לחפש מים. – ‘בין כה וכה…’ הוא אומר, ומשאיר פתוח והולך. יצחקלה שבפתח הבקתה רושם לו בפנקס שעל ברכו. – ‘נו – גיחך אליהם בבואם – יררתם לראות בנכסים?’ – ‘לרעות בגנים וללקוט שושנים.’ – חייך ברזילי במפוזר, ומציע להכות במרגמות־שלושה את מקום המקלע המטריד וצולף לכאן. אבל יצחקלה מפקפק אם כדאי לשם כך לחשוף את מקום המרגמות, ולא לשמרן לשעה מכריעה מזו. – תריסר פגזים – די לפגיעה טובה, ופחות מדי להתגלוּת מדויקת. וקצת להחרידם גם הם. שלא ייעשה אצלם הכל על־פי לוח־הזמנים שקבעו להם. פרט אחד יתמוטט – והכל משתבש. – אם כך ואם כך – יצחקלה דואג לעורף הבקתות, לדרום – שם הכל פתוח, ובלא כיתה נוספת, כיצד יסוכך ויאָבטח את העורף? הנה זה פשר האיגרת שהוא מסיים עתה, נוסף על הדוח שביקש ספי; וכן לא טוב בעיניו הקשר בין הכיפוֹתים, ולמה לא יתקינו טלפון ביניהם, ואולי להוסיף כיתה ברווח הגדול שבין השתים, כדי שיד תגע ביד; וכן יש לפנות מיד את גויות ההרוגים, לבל ירך לב הלוחמים. שכן אין לך נכבד מרוח־לוחמים נכונה. – ‘בחורים טובים החבריה שלך.’ – אמר כעת ברזילי, והדכדוך, משום־מה, שב וסגר את לבו. – 'הו! – אמר יצחקלה. –אתה מסַפּר לי. הרבה שופשפנו יחד. צוות אחד לפעולה. אחד בעד כולם, וכולם בעד אחד. רעות לוחמים. כל בחור שלנו הוא מקלען, רגם, פיאטן, אלחוטאי, חבלן וגם מם־כף, אם יתבקש, הכל למדנו בבית־ספר אחד. אפשר לסמוך בשקט.׳ – ‘כן, אמר ברזילי, וזה טוב.’ האזניים נתחדדו לשמע צליפה שהטרידה כה וכה, האריכה קצת, עד כי היה נדמה לרגע כאילו דבר חדש נפל, וחדלה. – ‘זזים?’ – בא קובי, ממַחה בשרוולו מים מסנטרו. הנה יודקה יילָוה אל השנַים, אם טוב לבו עליו, ויקח את האיגרת, ויראה שכל דבר יסודר, ויתאם כל דבר עם דנוס, וכל השאר. שוב צליפה חולפת. – ‘מה זה?’ – מקמט יודקה מצחו בחשד. – 'זו ההיסטוריה – אמר קובי – מחדדת עפרון. לרשום עוד דף מזהיר על פני השדות האלה.׳ ׳הו, הו׳ – אמר יצחקלה. ובגחינה שחוחה חמקו בזה אחר זה דרומה, אל מעֵבר קו הרכס, ויצחקלה מניד ראש דומם לברכת־פרידה. ריצה קצרה, ואתה מחוּפּה במדרון. מקלות של כּלָכים וסוככיהם המרוטים, נראו כזעיר אנפין של אילני־ערבה, כמין שיטה של סאואנה, במדרון הנפתח ממול. אבל בעוד מה, מביאים השדות השלוים שלהלן מַרגעה, והאבן זעה קצת מעל לבך. הכתפיים אוֹבוֹת להתישר, והריאות לנשום למישרין. נעצרים לתפוש נשימה. וממילא לקטום גבעול־מה להריח בו ולתחבו ללעיסה של כלום. יודקה, שקפיץ־שׂערוֹ בשמש כסבך חוטי־ברזל חלודים, מבקש שימתינו לו, עד שירוץ ויתפנה מאחורי גדר־האבנים ההיא. יושבים להמתין, באמצע המקום, מתחת השמש, על העפר כפי שהוא חם ורגיב, וקצת עשׂיב, ויבש מאד, מציתים סיגריות, משתענים על מרפק, מציצים אל אופק דרום, הגבעי, המרחיק, ההולך ונעשה תכלכל אַי־שם. משהו מתלבלב להתנסח מעַין: מלוא שדות קיץ, עם שטף זהב רץ. וגם פשוט: שדות חמים. מלה יפה. לחזור עליה כצרצר בשדה: שדות חמים. שדות חמים עד אין קץ. ושמא נוציא את הפנקס הפרוף ונקרא באזני ברזילי דבר או שנַיִם, מה דעתו, איך זה מתקבל? שירי השדות הלא־קצורים. ופתאום הרגשה מיוחדה. הרגשה של תמצית החיים. חריפה עד טעימה. (או שזה העשב הזה?) טיפת החיים האמיתית, עיקר העיקרים, המתיחות בלתי־נפרקת, המצומצמת. אולי ככה:

סתיו.

ועוד יבוא היורה.

כמה נפלא לחיות!

פשוט. נאמר ואמוּר. מכוון לעיקר. בלי שום הטרדות. וצרור בתוך הכל. הו, מה. הלב נצבט פתאום. כלה מגעגועים. טעם ברכת־פרידה מחלחל, דמעות בגרון. כאילו: שמה יא תבוא. ברזילי, אמוֹר מהר מלה. פחד ירד פתאום. לא יודע מה. נסתם לי ופחד מקיף. האם הכל נחרץ? דבר אלי. קר לי בגב. הלא אתה עיניך בראשך לראות. שׂער־ראש מסולסל. גב מעוגל של תלמיד־חכם, שׂרוע בהסבה, ומעשן, מופנה אל שחמוּת הגבעה והלאה, צהובה אל עריסת הואדי למטה, במיצר השלוחות התלויות מעליו, חותר ובא ומתחכך בכוח אל כתף הגבעה הזאת. סביב שרוף הכל. טוב שהאדמה חמה. תוכל למצוא כוח להגיע עד כיפת ה’ערפי'? כאן יהיה הסוף. נתגנח ונשתרע בפישוט־רגליים, רגל מסונדלת חוֹפה רגל. עוצם עיניים וחובש עליהן זרוע. ועד כה וגם ברזילי מט תחתיו, כבוש עייפות, מפורקד, מוצף־שטוף באד עמימוּת מכבה. נעצם וחש איך צונחת תחתיו האדמה. השמש מתלקחת אדומות על השמורות המוגפות. והאדמה חמה לה. מונחים בלב השדה. וכשחוזר יודקה קל ומתרונן, וסיפור דבר שעלה על לבו שם, נלבט על דל שפתיו – מוטלים לפניו השנַיִם, שרועים מסולקים, פטורים, זה בצד זה, ישנים מלוא אָרכּם.

 

פרק שלושים ושמונה    🔗

בתשע בא האוטו המובטח אל מרגלות הסלעים, ונשאו והעבירו אותם למטה בשלוש האלונקות, כסויי שמיכות ומכבידים נורא. המתינו עד שיגיעו גם ארבעה נושאי האלונקה מן ה’קדמי', עם גופה אחרת כסוּית־שמיכה. וכשהגיעו אלה היו זעֵפים מאד עד חירוק־שינים. – מה השגעון – קירקרו אין־קץ – להוביש את הנשמה בסחיבה. כל־כך כבד, כל־כך רחוק. למה לא להשליכו לעזאזל – הלא הוא כבר מסריח! מדוע מגיע לו? איפה נשמע שיצטרכו לסחוב פגר שחור דרך ארוכה שכזו! – וגם לאחר שפרשו וחזרו בחרי־אף והאלונקה הריקה מקופלת על כתף אחר מהם, לא נרגעו מרגינות, והמשלט כולו היה הופך בדבר בקפידה, ולתיאבון, לדחית כל מיני הרהורים אפשריים אחרים, אלה עצֵבים מאלה, עד שהתערבו רעמי הפגזה קצרה אחת ועד שהחום הגובר המם והכה ארצה הכל, וגם זאת. וכך נסקה החמה והסיקה כבשן יוקד, והזמן הוּכּה, והשעה אבדה, ועשתונות העולם הובסו. מַפּל אש. אש צלולה. יום לוהב אש. אדי־אש נוצצים סימאו ארצה אין־מנוס, אפור מתלקח על־פני כל, ועל אוֹבך השדות המתעלפים, ומן השמים לא נותר דבר, יתר תכלתם התלבנה, וצועקת נשתפכה מצולהבת, שיכורת גחלי זהב ולבן, לא מנוקים משיירי כחול, קיציים מאד עד תכלית. שעה ארוכה. לא שעה, כי אין שעה. היתה פעם. אולי כן אולי לא. נבלו ידי הצלפים. נבקה רוח הנצלפים. מבול חוֹם בהיר. (את עצת ברזילי. לרגום את הצלף, לא קיבלו: חבל לגלות מרגמות בשל צלף נטול עוקץ!) ואין עוד שום דבר לא מתהווה ולא משתנה. רק הוא: זה הלהט הלוהב. ריק בהיר ומתבהק, והצל המתמעט נחרכה גם קלישותו (דנוס אסר לפרוש שמיכות). פושטים כותונת. קושרים לראש כצניף, טובל על אזניים ועורף. מלחיתים בחשפוֹן הקלוי החדגוֹני, המסנוור, והנשמה נצרבת. רק לזבובים, מסתבר, לא איכפת. זבובים מזדבבים בדיצה. ימח שמם. להט שעמום אדיש. תש רצונך להיות. הִבלוּחים כמו רעד. ריק־סנוורים מלוּבן. גובה קיסרות לוהטה. מדי פעם עוד מתחזקים להתנער, להביט, לדעת, לקשוב, להיות, ונובלים כרגע וקמלים. זקיפות חום אין־קץ, ורוחב פתיחות לוהטת אין־אפסַיִם. אתה מיותר. פגז פה פגז שם, בא מרעים רעם וחדל. ובכן מה? ובכן כלום. ממילא, ובלא דעת מתי ואיך, מתלקטים אחדים אל מעט הצל השקוף של הבקתה המוארכת, אלה בלכתם אל המים, ואלה בבואם נכזבים מתפלוּתם החמה, החלודה, המנופטתת, הבלתי־רטובה. מהם נעצרים לרגע, להשעין בכותל גוום המיוסר כיפוף אונס, מהם שופפים ונוטלים להם שהות כדי עישון סיגריה – מיותרת – בין אחים מחוקים. מיד נזכר פגז מודח, מוצא דרכו ונופל אַי־כאן בצהלת שוטה, ומתפוצץ בעסק גדול וברסק חרדות. נופלים אפיים ומתעצבנים לדעת – אבל אין עוד אחריו. ממזר יחיד. השתחווּת אחת לרגליו. גֶדֶם הוייתך המזולזלת, המוכפשת המלחכת עפר. עד עפר. כל־כולך וכל זה, אבוד. ושוב פגז או צמד ושהות ריקה, ועוד שנַים או כפליים מיבבים ורועמים ושהות נוספת. ואחד, בושש, דוהר להספיק ובא ומכה בהרעֵם מצלתיִם אדירים, קרוב־קרוב, עד כי תהום הקשבה מהדהדת אליו מתוך איזו צינה שנתגלעה בך, ושוב שהות אחרת, וכמה וכמה, נכנפים בסופה משתוללת. דחופים וצועקים. הדעת מתקצרת מטרדה נַוולוּתית זו. ושוב דממה חסרת־יש. שנמשכת שהות אין־חוף, ואולי היא רבע שעה, רגוזת ציפיה ושעמום ולא־כלום. עד שיבוא אולי לקצינון אחד, על הגבעה ההיא, שלהם, ויצעק ‘יאללה יאללה!’ ושוב יקומו הללו – וישחילו עוד פגז ללוע המרעים. דממה משונה מתמשכת. וכשאתה מתחיל להאמין ומתחזק למצוא נקודה שהיא בעולם, שהיא התחלה, אולי, לידיעה, או למַאחז כלשהו, אתה רואה לפניך בקוֹער העולם צהלות־חוֹם מוצלפות בצויחה. למה צהלות? לפי שהן מתעזזות להן על־פני השטחים בריצוד רשפים, בניתוזי צחצחות, כהבהקי סַיִף מתהפך, נהרות תיזוזים מזועזעים חופשים־רצים, כהצרב כפות רגלי יחפים, ועד האפקים, גדושי סילוד נגוהות דולקים, ואיבחת רטט זגיג, הביל ומאַדוה. ספק ועלסים, ספק ניצלים חיים. וכשאתה כבר פורק נשימתך – מצטרח אז מעליך פתאום עוד בודד אחר, מצביע עליך, רץ עליך, נופל עליך. בא ונשפך עליך – ומתהדקים ארצה, בעצימה ובעצירה ובשיתוק כל, להניס שארית חיותך המבוקקת, שאינה שווה כלום. אין עוד. לא כלום. ניצלת משום־מה. היינו־הך. דממה לוהטת ושנואה. ורגע לוהטת ומופלאה. להט משועמם ואדיש. ורגע להט עזיז ומתפזז מזהיב. ארבעה נוספים, ביללת נכווים. וכך עד בוש. עד אין־קץ. מי יודע עד אנה. כבר לא יודעים. מתחטטים באדמה מבוּזים. באצבעות הידיים, בראשי אצבעות הרגליים, בגוף, בחזה, בבטן, בירכיים, במבושים, ובצואר ובמצח, נלחצים נלחצים נלחצים, להיות בעפר, להיות עמו, להיאסף אל חוּבּו. אל בטיחותו העפרית, להיגנז פנימה, אל סתרה, אל חיקה, אל רחמה, לא להיות נוכחים, לא לשמוע ולא לדעת, להיבטל אל חביונה, בחזרה אל תוהו סגירותה השוקטה – ולהינצל. שעה ארוכה. אין חופים.

אבל, מסתבר, גם כך חיים. גם כך אפשר לחיות. ולא עוד אלא שאי־אפשר להתעלם מכך כי התקפת ההכרעה לא באה, תהא הסיבה אשר תהא, ותחתיה רק טורדה רעה וקטנה, ככל שהיא. אכן, עם כל זה, לא תוכל להכחיש, כי גם בלהוֹט הכבשן הזה ובקרבו – מפרכס, לאמיתו, יום־זיו צוהל. מחוץ לכל תלאובותיו ושריפתו. ואין לכפור באותם קטעי־הכחול הממשיים האלה, המתרוצצים בחדוה לא־בלומה בין שמים לארץ, מתנפנפים ומכים עד הרחק, כהכרת ככסים על חבל ברוח־קיץ כחולה, נושמים חירות מרוחב חזה, בריאות שזופה ולבנת־שינים, תנועה מצטחצחת בחלל, מין בטחה מובנה מאליה, נפוצה עליזת זהוב וחם, עד כי לא תוכל להגביה עיניים אליו למעלה, שכן מיד הן מוכות עצמת הזוהר, לבן ומרשיף, עולם אש, ישרה, לבנה, גבוהה מאד, מצטעקת, כגביעי־זכוכית צחי־דקות, מתפקעים מדי רגע, חדים מאד, לוהבים וצליליים להפליא, והוסף עוד את רוח לפני הצהרים, שהנה היא מתעוררת, ומזכירה כי לא הרחק מאד מזה יש ים, אף שזו רוח דרומית היא, ואין בה הַצָנָה של כלום, ותחת זאת נושאת ומביאה עמה, משום־מה, איזה נעירות־חמור צלולות מאד, כמימי כד, אף כי תמוהות מה להן כאן כעת, ועם זאת מעלות על הדעת, בבהירות קרובה, מראה וממשות שדות־קציר הומי־רחש, שולי השדה עודם צפופי ירק שעוד לא הכהיב, לילך חטמיות וסגול מברשות גדילנים, עם גניחת רוח בברקן טופר הצלעות, ומיסבך דרדר צהוב למטה, והשתרכוּת חבלבל אפור ולבן. ימי קציר, כרסום אבטיחים, מאדמי אבטיחים שותתים, וצל אילנות כבדים, לא כאן, כי אם בעורף, בבית, תות ומישמש לרוב, ובריכת־מים צוננה לשחיה, לצלילה, לשכשוך, ומה לא, עד התגנחות קוצר־יד מרוב בולמוס. מה מתפתח כאן? לאן אנחנו הולכים? אבל כשמנסים לקשור שית ולגלגל דברים, לדעת מה ומי לומר מלה, לחוצה עד מעיכה, לאחר שתיקה מרובה וקשוחה, נמצאות השפתיים חרבות ומבוקעות, והלשון חררה ומסובלה – ואותו הרהור גלמי נעשה כבד יותר בלא אחיזה. מוכה חום וצחיחות אור. ממילא מוַתרים. ויוצאים חובת אמירה בהפטרת עזאזלים וגניחות נאלמות. מנושמים ועמוסים כוונות אפויות. כלום לא ייצא מזה. לפיכך מתרוממים להביט, לראות יותר, להבין יותר. בעצלתים, מכים לעתים סירוגי התרסקויות, או צליפות סתמיות, כהצלפות זנב סוס כפוי חום, אחת הנה ואחת הנה, בלא חמרה. בהקשבה מיוחדת – אפשר לתפוש קולם של צרצרים, המנסרים ואומרים דבר בין הרגבים הלוהטים. אין כלים שיסייע למַאחז. קוי־הרכס הרחוקים הולכים נזילים ומרחפים ממוסמסים, כאילו יד רועדת מאד כתבתם שם. וזה הכל. אפילו מחשבה זקוקה לצל. ערומים ודוממים באור השורף. צלעות גו חשוף, כחוש ושזוף, חזה שׂעיר כאן, חזה מדובלל קיווּצים כאן, וחזה חָלָק, כשל ילדה, פה ושם, ושקעי רזון בין הכתפיים ועצמות־הבריח, שלוּקים ומצומצמים, מוּגפי־מַבּע, ראשים מלובדי פקעות אבוקות, ספיחי־זקן דוקרניים. יד מנסה להצל על עיניים, ולאוּת ושממון אין־קץ. המלחמה כולה נתדלדלה כאפיק כרות, מלבין חרב במרחבי־היום הגדולים. נותרה כעוּבדה לא־נוגעת. גם אם רוגשת לך בתחתיות בתוכך המיית אוח. אינך לא מבין ולא שואל ולא חרד ולא מיחל, לא מתגבר ולא נכנע, ולא איכפת לך כל־כך. לא כך ולא אחרת, רחוק הרחקת מעֵבר מזה, ולוּ רק הניחו לך ככה, בלא להרגיז את התנוחה הקרושה הזאת, המכסה על חובה. כביכול הולכים ונרדמים. אבל לא פוסקים לקשוב אל היבשושיוּת המתיפחת בחוץ. עמעום הגות, רוֹחב כבשוני־לב, נדגר כבאגב (אבל מוביש מיד כשמנסים לבודד משהו, להצביע על דבר אחד, להיחלץ מן הטמטום הכלל־כללי. כשמבקשים למצוא ראש פקעת, או לשים סימן, כמין עקבות שתוכל לדעת על־פיהם אחר־כך מה היה קודם). נענבים סביב איזה פיזום קטוע, או זכר מראית־עין ממגירה נשכחה. ודוממים. זה הכל. רוחק־רוחק. התנדפת. לא אתה. שבלול ריקן שבוי עפר לוהט.

וכך התגלגלו הדברים ולא נעתקו. אולם קצת לאחר שעה עשר השיא אחד עיניו משיגרת ההצצה הזגוגית, והבחין בפקעי־אבק מצומצמים אחדים, והשמועה פשטה מהרה: משוריינים. כדי שני קילומטר מאתנו צפונה. נעים בזה אחר זה, שמונה, תשעה, עשרה, מגיחים בזה אחר זה מתוך מַעמק שהוא, נבלעים ומבצבצים שנית, כאילו יד ילד נעלם מסיעה אותם בחוט. אחד־עשר, שנים־עשר. הולכים אִתם במבט עד שהם נעלמים במדרון שהוא, וקשה לשער עתה מניין יצופו ויעלו, אם כי לחש עיקש מנחש בואם מכאן דווקא, ממול שחי השלוחה. כעת נזכרו? בעצם שעה זו? ברפיון הזה ובהמהום הזה המתעלף? מוכרח להיות? הגידו, מוכרח להיות? רץ נשלח להודיע ליצחקלה. מכווצים עיניים להציץ. אבל השעה מתארכת והם בוששים מצאת. או אולי היו מחזה־שרב? העצבנות החדודית מתמסמסת מהר לעייפות עכורה, והקשב מתמלא מין מהות נרפשת ושמנונית, כשיירי סעודה. לרגעים מוסיפים משלחים חשדנות לכל צד. כחיה מנוסה שהריחה מלכודת. אלא שמכל צד מכה האור הצווחני והלהט הלבנוּני, ומגיף גם את סדקי ההצצה הצרים ביותר. ובקרוב תש כוחך לפתיעות, לחשדות ולכל. הבקתות מאחור דהו־חָורו, נקלוֹת חינם בשמש. לא נותרה שום חשיבות של כלום לכלום. נשתכחה סיבת הדבר. סיבת כל הדברים. הגבעה השטוחה מתמרחה על־פני אדישות העולם. מופקר לשריפה בשעמום. נבלו החיים. נטולים כל עילה. למה כל זה, ריבון העולם, למה. – ‘הנה הם!’ – אמר מישהו, ושלושה משוריינים, כתמים כהים מהבהבים, כמשתקפים במים ניזוזים, מתגלים מעל גבעה שאצל המצוק הלבן, כמעט במקום שציפית להם. ועוברת שעה לא קלה והם תקועים שם, מבליחים, מהותתים, מתפרקים בלהט וחוזרים ומצטרפים בפרפור. ניתן להבחין בתנועה סביבם (בלילה מוכרחים למַקש להם שם!), מיני יתדות נעות, הולכות ובאות. ואולי חובתך כעת להתעורר, לחזור ממקום רחוק ולהימצא כאן, להתפקח ולהיות נוכח לחזור אל עצמך. אלא שגם אתה אינך אלא מפורק ומהבהב כאותן בבואות. רגעים נוקפים. דבר לא משתנה. עצלתים תמוהים של חלום, תהומות דממו. נעצר העולם ושותק. כאילו הגיע אל תכליתו. סוף המסע. מתגנבת מחשבה תמוהה, שקשה לתפשה כולה עד סופה, קוראת אליך לשים־לב מאד להיטיב ולהבחין במשמעות מיוחדת וחשובה, חשובה אין־שיעור, שיש בכל זה כפי שהוא. קוראת להזיד ולהרחיק על־פי מחשבה זו (כשם שכל קורה נטויה על־פי תהום קוראת ומפתה לעבור עליה). הרגשה מוזרה וחשובה ולא מסתיימת. לפי שבינתים נעתקו שלושת הבוביים והפליגו מערבה, עד שבאו והוסתרו באחורי השלוחה המאוצבעת, ושנַיִם אחרים צפו־עלו על מקומם, והעפירו רוב אבק בנפתולים שונים כה וכה ושקטו. ועוד שנַיִם אחרים נתגלו עוד מעט בקרבת המצוק, ומשמע הדבר: התפרסות השדרה לקו חזיתי, לא ברור עוד לצורך מה, אם למַערך־ההגנה (עד שלא יתמו הכנותיהם, האל יודע מה הכנות להם שם,) או אם למַערך־התקפה הם נערכים. וכיוָן שכך נרגעו, ונשתקעו במקומם וכבר כאילו מעולם היו נטועים ומבליחים שם ומהבהבים, והדעת בוחלת בהם, מרפה ומוסחת לה, אגב חירוף ניחר של שיגרה. הרוח מתחזקת וצלילוּתו המיוחדת של היום, אותו זיו חריף וצהרני, אותה חריפות חדה וצלולה וחמצמצה, שמים כספיים אלה, המבהיקים שעיעים כאספקלריה, נחלדו בעמעום זחלני. דליחות עשנית שורצת לנַוולם ומתפשטת מירכתיים ומכבה כל חלקה צחה, כזיקנה בטרם עת, והזיו הלוהט, יפה־התואר, בוסר עלם קיץ, שהיה עד הנה, פה ושם – נהפך לחדל־צורה, אחד מימים רבים עכורי חום אָביךְ, גרוגרת אחת ממועכה בדבלה מיובשת. וזה כל הדבר. אחר־כך, כמעֵבר למציאות, באים פתאום שני פגזים אדירים, ומתפוצצים כל־כך בפנים, כל־כך באמצע, שקשה להאמין כי אכן אמנם. כה נבהלת שאין לך עוד מקום להיות בו. צר מדי בשוחה. פתוח מדי בחוץ. וחם. שדפה ארורה גדולה. שדפה מכל עבר וצד. ורק אותם ראשי קוצים שם, שקדוּ קידות ברוח וטיפטפו להם זהרורי־זהב, מלמול לחלוחי ולא מזה, ונפשך עליהם חרדה ומפללת, רק הם מונעים מקפוץ אגרוף והבלע הכל בקללה אחת, שמים וארץ וכל אשר בם. איכה הושחת זיווֹ של יום כה חד וחריף, שהתחיל פתוח ונכון לכל מיני אפשרויות מיוחדות וקורנות אור, ונישחת לו בחצי יומו. הה, לאבדון, מה רוצים מחייך.

עמיחי סחט לימון לקומקום הגדול ונודד עתה משוחה אל שוחה לצקת בקופסות ולהשקות את העם. שותים וגונחים אהה רחב, שכלולה בו עוד אמירה מחוספסת, נוספת על משמעו הגנוח, ונושאים עיניים, שמא גם יאמר הלז דבר שהוא יודע. אבל עמיחי רק מחייך בלאוּת ונודד הלאה. בשוחת הבּזה הוא מסיים. ועד הנטף החם והמלומן האחרון. בּני שלוק חום, מעלה עשן מפגיל ממקטרתו. מלבד הסיגריה שפותת לתוכה כיסוד – הוא מסביר – עירב הפעם פירור מן העשב הריחני הזה, והנה מה שמתקבל. – אתה משחית לך את הריאות – מזהירו עמיחי סתומות. – אֶ! – מסלק הלה את החשש. ‘לא זז שם.’ מַחוה בּני מקטרתו על מקום האויב. ‘חם להם.’ אומר עמיחי. ‘להם חם? החום הוא ביתם!’ מסביר רחמים במטושטש. הבקתה הקטנה שמן הצד עושה צל קלוש. מגרה מאד לבוא ולהשתטח שם ולשתוק, ומתוך השתיקה להירדם כאבן. צעיפי אוֹבך בשמים. וגלגלי־אבק מתעשננים בארץ. דנוס, כולו זיעה וצחנתה, בא וישב בצל הזה. בולע פיקתו. כאילו הנה יגיד דבר. פונים אליו. לבסוף הוא מטפיח שפתיו ומצעף גרונו לאמור ככה: ‘ביום כזה לצאת לקצור בשדה – מתארים לכם איך זה? בת־קול שעלתה במאמץ כזה, שעורר תקוה לשמוע רבות מזה. במה הוא חי, דנוס. – אבל רחמים נתפש למראה: ‘והבּרחַש של הקציר!’ – ‘אה. מתרגלים. יום־יוֹמִַַיִם קשה ומתרגלים.’ אַי־מזה מתעורר כעת תיאבון להפליג בדברים שבדרך־כלל. בהלך־נפש. בהשקפות על החיים ועל האדם, בפרט ובכלל. חבל שהקומקום כבר ריק, ומתכתו נתלהטה. ואילו לקום וללכת עד הג’ריקן שמאחור – מסובך הוא וכבד מדי. בכלל לקום, בכלל ללכת, בכלל להיות. – ‘בקדמי חלקו מימיות.’ אומר עמיחי, בעלמא. ‘באמת?’ וברוגז קנאה, לרגוז קל תמיד ופשוט מכל. ברזילי מגיע עתה. קהיון תחת עיניו. ‘הכל קפא.’ אמר ברזילי וישב. – ‘קפא עד ריתחה.’ מתנשף עמיחי ומטפח שפתיו בלשונו. מפשילים ראשים לעבר הרוח. אבל זו דרומית מדי. שוטפת ומגרישה בשטח, כאילו זה תפקידה במחזה: לאדווֹת חום זגוגי. בשביל מה, בעצם, הביאו אותנו לכאן? הו. היית שואל שאלה או אומר אמירה, לולא כובד רוח אפך. קציר? מי דיבר על קציר? הדמיון נאחז בדבר. געגועים יוצאים להשקיף, המונים. – ‘באוקינוסים – מסַפּר ברזילי במהורהר – יש מקומות שהרוח דוממת. ימים על ימים. ספינות־המפרש היו קופאות. ראי־מים. חום להבות. משתקף כפליים: מן המים ומן השמים. מתפקעים ולא זז. עד טירוף. ימים על ימים…’ – בּני מתעורר אליו: ‘באמת?…’ – אומר בּני ומזקיף ישיבתו אליו. – ‘רביצה באפס מעשה. מי לא יודע. אבל, אגב, מכבר רציתי לשאול אותך דבר, ברזילי, אתה הלא קראת כל מיני ספרים, לא מצאת אחדים שמדברים על העבודה? – ‘העבודה?’ – ‘כן. אבל לא על העבודה כערך משקי, פרנסה וישוב הארץ – אלא על העבודה והאדם, מה?’ – גם לא תמהים אליו. אבל טוב שיש מישהו שיש לו כח לדבר. ידבר לו. ובּני גם מילמל אין־סוף כל מיני דברים, שהם, ייתכן, פרי מסמוסו של המוח שהוביש – ‘עבודה, נאמר, בהעמסה, בקציר, למשל – אמר בּני בתוך רוב דבריו – יום־עבודה מבוקר עד הלילה, ובחוץ, תחת השמש, בפתוּח, איך זה, אני שואל: האם זה מרומם את האדם? מגדיל אותו או מקטין? פותח או סוגר?’ – ‘מי פותח?’ – הגביה דנוס גביניו לא מאמין למשמע אזניו מנסה לתפוש דבר. וברזילי התחיל בחלישוּת: ‘תלוי מה…’ – ‘לא לא – נחפז בּני ודחה – לא על תלוי, אני שואל, לא על תלוי מה. למשל: אם רק לאחר העבודה מתחיל האדם להיות אדם, או גם אפשר שבתוך כדי העבודה יוכל, איך לומר, להוסיף לצמוח, לחיות במלוא יכלתו… לא בגלל היבול הטוב, או לא רק בגללו, או בגלל ההספק היפה… כי אם: בגלל עצם היותו עובד…’ – ‘אני…’ – גימגם ברזילי בפיזור־ידיים. – ‘עזוֹב, סַפּר לנו, ברזילי, על איזה ספר יפה שקראת – אמר שם מישהו מתוך שכיבה – אבל בלי פילוסופיות, בבקשה, פשוט סיפור יפה. משהו מותח, אם אתה יודע, בלש הגון, או סיפור־אהבה, פעם אחת היה בחור אחד, והלך וראה בחורה נחמדה אחת… סַפר משהו.’ – – ‘מה כולכם פתאום רוצים ממני? – חייך ברזילי במטושטש. – ‘חכה רגע אתה שם – קצף בני – תן רגע לומר מלה. אני שואל ככה: אם יש ממש בדיבורים, למשל, על חדוַת היצירה, לא במעשה מיוחד וחורג במינו, אלא בשורת מעשי יום־יום הרגילים והקשים, אם יש ממש בזה – או מעשיות? או אולי אין אמת אלא: על־כרחך אתה עובד על־כרחך על־כרחך. בעצב תאכל לחם. אילו יכולת לחיות בלי לנקוף אצבע לא היתה חסרה לך נקיפת האצבע, לא העבודה, ולא העמל, לא היית רוטן על העדרם ולא־כלום. או שלא כך? ותראה, אני שואל על העבודה הקשה, בשדה, בחוץ, בחמסין בוער, ביום אחר יום – אם זה מעלה את האדם, או מכלה אותו? מעורר למחשבה, מרחיב אופק, מעשיר לך את העולם, בונה שותפות גדולה יותר, עם מעשי הבורא ועם חבריך – כמו שאומרים – או שאין אלה אלא ימים שאינם באים בשום מנין, הרוּסי־עייפות עד כלוֹת רוחך, ורק ככלות הימים, יעשו חשבון ויראו כי היטבת עשות, ותרמת תרומה לזה ולזה או לכולם כאחד. ובינתים מודדים לך בעין צרה, ולא חייבים לך כלום אלא רק מקץ ימי שנות שכיר. ולא מחכים שהעבודה תפתח לך פתח, ולא שתגאל גאולה, ולא שתהיה יפה, ולא שתסייע לכלום (זולת לשרירי הגב והזרועות, ולסבלנות ולשתקנות, ולתיאבון בריא, ולהסתפקות במעגל הזה שבו אתה עושה), והעיקר הממשי היחיד הוא: לסיים את מנת עבודתך, להספיק. רק להספיק. ואחר־כך להתקלח, לאכול, לקרוא רבע עתון, וללכת לישון, לאחר שקצת צחקת עם החבריה, קצת עם הבנות, או עם אחת מכולן מתחת העצים, וכעץ כרות – עד בוקר מחרת: מה בעצם הדבר הזה? בקיצור: העבודה, אנושית היא או בהמית? היא הטוב? היעוד? תעודת האדם? מצאת אולי משהו, ברזילי? הלא יש כל מיני ספרים וספרים בעולם? אבל אתה לא שומע כלל. נרדמת, ברזילי?’ – ‘לא. אני שומע. אבל לא יודע מה להגיד לך.’ – ‘לא? חשבתי שאולי. או, אולי, אין מקום כלל לשאלות כאלה? הרבה פעמים הירהרתי בדבר. הלא לעתים יום־עבודה קשה עובר קל ועליז וכלאחר־יד, כרקוד זבובים ביום־קיץ. הכל מתקדם, ברכה במעשיך, אחיזה יפה ובריאה לך, ממש שותפות, בכל מה שנרקם שם. וכעבור שבוע, ובאותו שדה, באים ימי־עבודה שרופים, מתחילים ולא נגמרים, משעממים כמו כרוב, ורק משום שאין ברירה אלא להמשיך, ממשיכים ולא זורקים באמצע. לא כך? פעמים אתה עובד לחוד וחי בתוכך לחוד, זה אצל זה, ופעמים אתה ישן בתוכך ועובד, ואין זה מפריע לזה ולפעמים אתה תקוע כמו מסמר, כלום לא זז, לא בא ולא יוצא, החיים מבוזבזים, גמל עיור סובב על באר…’ – ליקק שפתיו ושהה רגע, וחזר לטרוד בקולו את החום העומם, כמסך תלוי אין־רוח. – ‘או, אולי רק אצלנו בולט הדבר, מפני שאצלנו התחלה, משק נבנה? ובמשקים אחרים, שיש בעולם, מבוססים ומתקיימים מדורות, הכל רץ אחרת צל על הראש ומים בכל פינה, וסדר שקט לכל הדברים, אני שואל…’ – ‘מה נטפלת כעת לכל זה? – רגז אליו דנוס. – אצלי המוח מתמסמס ואתה בהשתפכות…’ – לא יודע. כך יצא. ואולי אפילו זה שייך לכל זה. – והראה ביד על השטחים, או על כבשן היום המעכיר, המזמזם כברחש באוזן. – הנה כך: עבודה קשה בשדה היא הכרח רע, שעוד לא מצאו דרך להיפטר ממנו? או עבודה קשה בשדה היא גם ביטוי לאדם, למיוחד שבו, לרוחני שבו, לשואף…’ – לרוחני?’ – התעוות דנוס ברוגז. – ‘תלוי באדם…’ –ניסה עמיחי להפטיר. – ‘לא לא. – מיחה בּני. – לא על תלוי, כי אם על הדבר בעצמו אני שואל. לא מעשה באיש אחד, או במקרה אחד, פעם ככה ופעם ככה – על הדבר עצמו אני שואל, ביסודו, כפי שהוא, – אני שואל – אם באמת הוא כך, או כך? אני שואל…’ – ‘בחייך! קצרה רוח דנוס. – תבוא לפנות ערב ותשאל, שיהיה כוח אליך!’ – ועמיחי התעקש וחזר לדבריו: ‘יש ימים ויש ימים. יש עבודה ויש עבודה. יש כיסוח יבלית, ויש רכיבה על עגלת חציר…’ – כיסוח היבלית! –קרא בּני. – על־אודות כיסוח היבלית, בשמש, באדמה קשה, מתחת השמש. עזוֹב את עגלת החציר על כיסוח היבלית אני שואל – עבדות? או חירות? אם גם שם מתהווה הקשר המהולל בין האיש ובין העבודה, בין האיש ובין הטבע, קשר חי ומפרה, קשר מעשיר ומיטיב – או שרק בשירים שרים כך? יותר מדי קל לשיר שירים יפים ואפילו מתקבלים על הלב, לפנות ערב, בנחת ובנעימות, אשתך לצדך וילדיך משתעשעים בדשא – אבל זה לא זה! אלא העבודה בשעתה, הגופנית, הקשה, שרק אתה והיא בה, בלי תנאים מרכּכים – זו מה היא: קשר של חיים ואמונה – או אמצעי קשה לקיום, שנותן לך ארוחת־ערב, שעות תשושות אחדות אחריה, ושנת־סלע? אמור אם אתה יודע, עבודה – עוֹל כבד היא, כמו לסוס חורש, אשר מה לו ולכל העסק, אם לא שעת קץ היום הארוך והקשה הזה, שעת שוקת המים, ההתעפרות בעפר, והאבוס המלא? או, עבודה, בשעתה ובתחומיה, בתוך כדי היותה, היא עצמה עולם מלא חיים, רצויים, לשמם, ממש שם מתחת כיפת השמים, ולא בהרהורי ליל־שבת מתחת השמיכה כשבחוץ גשם – שם בשדה הלוהט, ולא בשעת השחלת בצלים מתחת צל הברושים, אלא דווקא כשאתה עומד על רגליך, דווקא בתוך העולם החם והנוקשה, ובידיך המעדר, נעתק נשימה, מזיע וחוגר כוחות ומשקיע אותם – אז, הנה אז אני שואל: – האם זהו מרחב של חירות, שטח לאישיות, ביטוי ליכולת, לשיעור הקומה, מתוך בחירה והנאה, שאתה בו במלואך, וחי בו להנאתך, גם אם מתוך מאמץ וקושי, כמו לפַסָל על האָבנַיִם, כמו לצייר מול כּנוֹ, כנר לפסנתרן בשעת נגינתו, אשר גם אם נאבקים בלי סוף – הרי זהו הדבר, הדבר שלך, בתוך כדי היותו היִעוד שלך, מקומך בעולם, מבינים מה? אפשר שיקבל אדם מעבודה בשדה, עבודה תמה ויפה – –’ – 'ולא פחות מזה? ויום־יום תמיד? בשׂיאוֹ? – אמר עמיחי. – למה פחות? בודאי בשׂיאוֹ – והולך הלוך לקראת שׂיאוֹ הולך הלוך לקראת יעודו… יום־יום, – כמובן… לא כדי להרויח דבר שיזכה אותך בשעה אחרת, ובמקום אחר, בקב של נחת אחרת… עבודה שלמה, אינכם מבינים? – ‘אני לא מבין. – הצהיר עמיחי בהתעוררות. – אפשר להיות מאושר ושמח בשעת ניכוש עשבים, כשם שאפשר להיות סר וזעֵף על עגלות חציר לפנות ערב…’ – ‘כן…’ – אמר רחמים מלבו. – ‘ומי יודע, אמר עמיחי, מפני מה אתה שמח. מבריאותך? מצעירותך? ואולי דווקא כשעובדים בשדה, בין שמים וארץ, חשים בשמחת היקום, פשוט שאתה ישך, שיש לך כוח, שאתה עושה משהו בארץ, או אולי דווקא מפני שמישהו מחכה לך בשובך מן השדה, שיש לך מישהו הממתין לך, וזהוּ שמלביש לכל פנים אחרות… ואגב, כמה איכרים, באמת, רגישים, נאמר, לטבע, ליפיוֹ, לשקיעת־שמש, לצבעים ולמראות? מי יודע אם לא רק דרך נקבוביות עורו הוא חש את המציאות הזאת, המיוחדת הזאת, כמו דג את המים סביבו, ממילא…’ – ‘ובכלל – התערב עתה ברזילי – יש שאלות בלי תשובה. לא לכל השאלות יש ממילא תשובה. לא מפני שלך אן לי אין תשובה – אלא מפני שאין להן תשובה. שאלות שאינן מכח קיומן אלא רק מכוח הדיבור…’ אמר ונשא עיניים יגעות לראות מי הבא.

– 'מה הצעקות – אמר זה שבא, קובי הארוך, בהיר שׂיער שמוט עד עיניו – עקרב או מכת־שמש? – ‘שניהם. מצאו ענין – רגן דנוס – ואילו חיכו עד הערב, או במקלחת…’ – ‘וזה ברצינות? עד מכות? על עתיד ההכשרה, ועל מדוע הבנות הן כאלה?’ – ‘לא. מצאו ענין: העבודה.’ – ‘הו? אהרן דויד גורדון? דת העבודה, עַם־אדם? או מה?’ – ‘בכלל.’ – ‘מה קרה? מה מציק לכם?’ – ‘החום, הזבובים והשעמום.’ – קינטר דנוס, אבל לא קם ללכת. ומשום־מה נשאר הכל עיניים לסקור את השטח מלפנים, שעל צד האמת כמעט ונשכח לולא אותה לחישה טורדנית־גלמנית. במשהו מאמץ חוזרים וקובעים כל דבר במקומו, שני משוריינים שם, שם שלושה, ולהלן עוד שנַיִם, כפי שהיו, ושלושה אחרים אי־שם מסתופפים למטה ולא נתגלו עוד, וכל קוי העולם רותחים מבושלים, וכמה עלעוֹלים רחוקים זזו אֵי־שם בעצלתים, ומכבר לא נתפגז פגז. – ‘אני התחלתי בכל זה. – הצטדק בּני. – אני אשם.’ אבל תחת לשקוט, התלקח מאליו: ‘אני שאלתי, מציק לי ש… לא אתחיל מהתחלה. מה אני רוצה? רוצה שנחיה ככה שחיינו יעידו בנו. ומה עוד? רוצה שעבודת איש לא תהיה לו רק מחיר הכרטיס שיקנה לו כניסה אל השעות שלאחריה, אלא שהיא־היא תהיה הדבר, שעה רחבה וגדולה ומכילה אותך. כן, שתאהב אותה בגללה, ולא בגלל היחוּס שלה. שלא יהיו בתוכך שני אנשים, אחד עבד עלוב לה. ואחר בן־חורין עייף לאחריה. עבודה שכולך תפוש לה, שתהיה הוגה בה ומחזר אחריה קורא ספרים ולומר לימודים לשמה. יוצא אליה בשבתות, חוזר אליה בליל־ירח, לראות איך היא, מתעכב על־ידה, עוד קצת, בלכתך ואץ אליה בבואך, השכם בבוקר ועד האחר בערב, ומתוך נדיבות־לב והתעוררות־לב, והחיים נראים לך קצרים מכפי שהיית רוצה לשהות עמה ולהתמסר לה, ושעתך אינה מספקת, לכל מה שיפה בה, וכשאתה סר מעליה לזמן מה, היא חסרה לך, טוב לך עמה…’ – ‘אתה מדבר על בחורה או על עבודה?’ – צחק אליו רחמים. – ‘מה אתה אומר? – היה בּני נרגש משעוֹת אליו. – אתה שוכח שם את החום, כי מעניין לך, את הזיעה ואת הצרות כולן, כי מלא לך, דמיונך פועל, אלף אמצאות ותחבולות, שׂכלך נאחז בכל כקיסוסית בסְבך, זה טובך, זה יעודך – זה השדה. בינו ובינך פורח כל העולם… כך, בערך…’ –’בערך? ולא פחות? – אמר דנוס. – ‘לא. הרבה, הרבה יותר! – צווח בּני. – יותר ולא פחות! רק פעם אחת חיים. הפעם הזאת. וזה נורא מחייב. כי אין פעם זולתה. אין לנסות מחדש, אחרת, כמו שחושב זאטוט בבית־הספר, כשהציור אינו מצליח והוא רץ אל המַחַק, – אין מַחַק. יצור של פעם־אחת־בעולם־ודי אני, ורוצה שזו תהיה פעם יפה וגדולה ועיקרית. לא התגלגלות עיורת כזו או אחרת, שבדיעבד, על־פי שרירות־לבו של מישהו או של משהו, שאינני יודע כלל מיהו והיכן הוא ומה לי ולו, ואם אמנם הוא־הוא, וחושד שגם הוא אינו יודע כלל שאני קיים, והכל נפל במקרה, באגב דחיפה, בשרירות סתם, בלי שום דווקא, ושעלי מוטל לשתות ולהריק אל קרבי את כל הלאו־דווקא הזה, שאינו שייך לא לי ולא לכלום. וכלום טוב־דווקא לא יצמח ממנו. רוצה לחיות כשאני נושא את עצמי. להפוך את המקרה – לרצון. להיות הולך על רגלי רואה בעיני, ועובד בידי, ואוהב את אשר יפה, מכוח הבחירה שלי. תמיד אני הבוחר, על כל המדרגות העולות והיורדות וככה… וככל שמתברר כי אין זה אלא חלום, ואפילו חלום לא, אלא מן־הנמנע, לא ייתכן, לא־קיים ולא נמצא בעולם – לא יודע מה עוד כדאי, ובשביל מה…’ – 'לא כדאי לקוות יותר מדי. – רגן דנוס בקפידה. – אתה מצייר לך מטרה שאי־אפשר להגיע אליה – ובוכה כאילו מונעים ממך. פקח עיניך ותראה איפה אתה חי. – אמר דנוס בקפידה. – ‘מדוע? למה אתה אומר כך? אינך מאמין בזה? אינך רוצה כך? אני רוצה להאמין אמונה כה סוערת ובוערת כמו… בסערה אדירה ונפלאה… אני רוצה…’ – ‘לא כדאי לך להתפרץ. אין דבר כזה.’ – ‘מניין אתה יודע? מי אמר לך שאין? ואני אומר לך שיש! מוכרח להיות. אי־אפשר שלא.’ אבל דנוס חרה אפו עתה, והוא הניע אצבע ואמר: ‘להגיד לך את האמת? אני לא אוהב את כל הדיבורים האלה. מתעורר בי חשד גדול. הצדקנות הזאת, להיות יותר טובים, יותר בני־חורין, יותר שלמים, יותר ויותר – למעשה פירושה, וקודם־כל לעזוב מה שיש. לא? קודם־כל לעזוב. ואחר־כך נחליט מה. קודם נהרוס. קודם נעקור. ואחר־כך נחשוב מה. אחר־כך נראה לאן. ומה רואים – כבר ראינו. לא פעם. כרגיל: העירה. לימודים, אמנות, התעסקות – שמענו כבר. כל השאלות, המסובכות ביותר והמעניינות ביותר, יש להן תמיד תשובה אחת: העירה. תמיד. לא? שם מרחב, שם עבודה, שם חירות, שם אהבה, שם הכל. והמפעל? מה איכפת לצד זה אתה ממַצה את מידת־הדין ולא פחות מן השיא, המוחלט – ולצד זה אתה מוכן להתפשר בספל קפה המדרכה של תל־אביב. לא הרחק מן התיאטרון. לי אין אמוּן בכל הצדקנים האלה. הם מדברים המון, כדי להצדיק מעשה קטן אחד. הה, בני־אדם, פחות צדק, פחות שלמוּת, פחות חירות, פחות לעילא ולעילא – ועִבדו. עבדו יפה לעזאזל. ומוטב שתתכוננו לעבודה פשוטה ואפורה מאד. ובלי שום שותפות עם הקוסמוס דוקא. ואַל תשעשעו נפשכם באשליות. פשוט התכוננו לתת צוארכם בעול, הישן, המשופשף, הממשי, המוכן ומחכה לכם. זה הכל. אדמה זה לא אולפן לאמנות, או למדע, או לצדקה. האדמה זה רק אדמה. וצריך להוציא ממנה לחם. זה הכל. זה יפיה וזה מַמשה. ושום דבר אחר לא. ואַל תתאכזב כשאינך מוצא את מה שאינו קיים. זה שאתה צועק עליו – אינו קיים. פשוט איננו. ושום דבר אחר אין – רק עוֹל. ותשא בו. זה הכל.’ – כך אמר דנוס. – ‘אתה מדבר בשם המציאות האכזרית והאפורה, נכון?’ – אמר אז קובי. – ‘מה יש? גם אתה? כן. בדיוק כך, ובכן? מה הלעג?’ – ‘הו, לא. מי לועג למציאות האכזרית, הפשוטה והאפורה!’ – ‘גם אתה? – אמר דנוס – מי עוד? למי עור יש איזה פטנט? צדק מוחלט, אופק צר ולחץ בלב?’ – ‘אני? חלילה. מה עולה בדעתך! הלא גם אני פשוט אפור ואכזר: מניח מוקשי מוות.’ – אמר קובי.

– 'השד יודע אתכם! פקעה סבלנותו של דנוס, והתחיל משווע אל תוך עבי החום הנימוש הזה, שאין בו כלום לעודד ויכוח נאה, ואין יפה בו אלא לשתוק ולהימחות מתחת שמיו, לולא שכבר נפתחו הדברים והם פוטרים מנוכחות אחרת, מאימת אין קץ ובלי חשׂך, ולולא שאסור לתת לטעות לשוטט באין מַכלים, מה גם שכבר נתאספו ובאו לכאן אחדים, אל קצת הצל, לשמוע ולראות בהתנצחות ראוָה, להיות לצידו של מישהו, וכנגדו של מישהו, לחרף את צד הכופרים, ולהינצל משממון מייאש וכפוי. – ‘השד יודע אתכם – שיוַע דנוס אל כלל המתנגדים האפשריים, גלויים כסמויים – מה אתם מתחכמים או מיתממים? ויימצאו עוד טיפשים שיקשיבו אליכם. במקום לחסן את האנשים – אתם מפיצים מבוכה. מתוך כוונות חסודות, כמובן. איזו רוח נכנסה בכם? המלחמה? היא אינה אלא הפרעה איומה שנתקעה לתוך חיינו, וצריך לסלקה ולהמשיך לחיות. מלחמה היא יוצא מן הכלל. והכלל אין בו לא רעם ולא אש, אלא הרבה ימים פשוטים באים בזה אחר זה. זה הכל.’ – 'מה אתה סח? זה הכל? נצא מכאן ולא־כלום? רק נמשיך את מה שהיה? – ‘כן. כל מי שייצא שלם יחזור להמשיך בעבודה. או למה אתה מתכוון?’ – 'אני? ולא יהיה איכפת לך כלל לחזור מכאן ולמצוא שהעולם נשאר כמו קודם? לא גדול יותר ולא קטן יותר, ורק צריך יהיה להסתגל אליו ולשכוח את ההפרעה הזו ששמה מלחמה? – ‘אולי. ועל־כן?’ – ‘על־כן… על־כן צריך לנסות להתחיל אחרת… לא לחזור אל מה שהשארנו אז, לפני שנה. כשהיינו קטנים ותמימים, וכפינו נקיות מדם (לא צועק לך לפעמים הדם ששפכנו… אבל, זה אגב), לא לחזור בלי להסיק מסקנות ממה שנודע לנו כאן, בחפירות, בנדודים, בקרבות, במוות… שנהיה יודעים לחיות כראוי את חיינו המוצלים… לאחר שאחרים מתו ואנחנו ניצלנו (לפעמים רק בזכות התכופפות אחת…) – לדעת לחיות אחרת… להדליק רעיון אנושי גדול…’ – 'אתה מתחיל – אמר דנוס – איזה רעיון עליך? חסרי רעיונות אנחנו? כל אלה שכבר ישנם – מתגשמים? – ‘אח, לא. – אמר בני. – אינך מבין. אני מתכוון לדבר חדש, שניצרף פה, מתוך האש וההרס, חזון מחושל באש… – אל תצחק – לא מה שכבר היה מקודם, ושלא מנע את הרעה, שום רעה.. בלתי־מונע רעות ומלחמות… וגם רחוק כבר, גמור כבר, מצוץ ומכורסם. הלא תפשנו פה לפעמים דברים שקודם גם לא עלו על דעתנו, הלא למדנו כאן דברים חדשים, איומים מאד וגדולים מאד, לא?’ – ‘למדנו כל־כך הרבה שאינני יודע עוד מה חדש ומה לא חדש. האם החדש עיקר?’ – 'חדש, בודאי. קודם לא ידעת, כעת אתה יודע – ואיך תוכל לא לשנות, או להתחיל מחדש? אני מתכוון לשינוי כזה בכל אחד ואחד, שגם מי שיחזור לביתו בודד – יחזור עם שינוי, עם דבר חדש לחייו החדשים, איזה קפל חדש בתמול־שלשום שהיה לו פעם…" – ‘אהה, כן, עם רצון להצליח ויהי מה, לעלות בדרגה ויהי מה, לחיות בנוח ויהי מה, לחטוף לו כמה שיוכל, להדוף לצדדים את העומדים על דרכו – לזה אתה מתכוון?’ – ‘בדיוק. אבל לא במובן הזה. לא ככה, אלא ככה: לפלס לו דרך. לעשות כך שיוכח כי כל האֵימים לא היו לחינם. שיחיה מתוך הכרה שיש לפניו עתיד מושך, נכסף, שכדאי בשבילו!’ – ‘אתה נפתל כולך. דבר ברור. מה אתה רוצה?’ – ‘אני רוצה מסקנה. אַל תזקוף אזניים. הליכה צודקת, אנושית, חברית, מביאה אושר ליותר ויותר אנשים. מונעת צער וכל זה… אבל, אולי מוטב כך: הרגשה שאני חי נכון. רוצה להאמין חזק בדבר. מבין? להאמין בוער, לבעור אמונה… ולא לחזור כאילו חזרנו מאיזה מסע־טיול, ולמצוא שכלום לא קרה, ולא השתנה כלום, ורק אלה שנדפקו – נדפקו, וזהו. נבכה קצת ונשכח מהר. והכל יהיה מדרון, ממילא, ופתאום, אולי, יהיה נדמה, כאילו זו החיה הרעה, המלחמה, היתה, אולי, מיטב ימיך, פטור מדאגות־חולין, בחיר־לבו של העם, עוסק רק בדברים שנותנים עליהם את החיים, ולא בקטנות מאלה, חיים ומתים על גבי מגש־הכסף המהולל, וכנגדם ימי־השלום, רק בוץ של קטנוֹת, שממון כללי וחטפנות פרטית. אתה רואה: צריך שהחיים בלי מלחמה יהיה ברור שהם היפים, פי מאה, פי אלף, פי מיליון, עשירים יותר, חבריים יותר, דרוכים יותר, תוססים יותר, כיין, כגת תוססת יין, ורק יותר ויותר, כל־כך, שאינני יודע מה להסביר, ושיש בהם דבר שעושה את הכל כדאי מאד, איכפת מאד – שומע? – מרומם מאד, באמת אינך מבין?’ – ‘ואתה מבין?’ – ‘מה מבין?’ – ‘אינך יודע מה? נכון שאינך יודע?’ – ‘אני…’ – ‘אתה מצחיק אותי, בחיי…’ – 'טוב, צחַק. – אמר בּני, והכל חיכו לשמוע מה.

ודנוס אמר – ‘צחוק אתה עושה. אתה עוד בהתחלה. הרחק בהתחלה. איך קרה שאתה עוד שמה? עולה חדש אתה? מה זה שאתה עוד על פרשת־הדרכים? הלא כולנו משכבר בתוך עבר הקורה להתחיל כל פעם מחדש? הלא אין לזה סוף…’ – ‘נכון.’ – אמר מישהו, – ׳נכון. – אמר גם בּני. – אין לזה סוף.' – 'איך אפשר לבנות ככה משהו!? צריך להגיע יום שהויכוחים נגמרים ומתחילים המעשים. – 'די לטייל – אמר קובי – וצריך כבר להתחתן. – ‘לעזאזל הלא אי־אפשר לדגור בלי סוף. כעבור זמן מוכרח להיות ודאי: יתבקע אפרוח. או ביצה סרוחה! אנה פניך? הלא אינך יודע מה לומר. אפילו לא כמעורפל. מליצות נחמדות שלא מחייבות לכלום. מהן הרעיון החדש שלך המצורף מן המלחמה: לא זה ולא זה? אלא מה? בכלל לא שום דבר? אתה חייב לומר בעד מה אתה?’ – ‘אה, כן,’ – אמר בּני. – ‘אתה רואה! ידעתי שאינך יודע.’ – ‘מה פירוש אינני יודע? תכנית אין לי. סוף־פסוק אין לי. אבל יש בי צורך לדברים שכאלה. כן. שארגיש שהם־הם שהיו באש והותכו בה והנה הם לפניך לחייך הבאים, להלאה. זה כן. אני רוצה ביציקה מחדש. בתכלית השלמוּת כלילת שלמוּת. ואין זה אומר לי כלום שכבר יש כלים טובים, שכבר יש דרכים טובות, שכבר יש התחלות טובות – לזה שאני מדבר עליו צריך דבר שאיש עוד לא קרא לו בשם, כי הוא לא היה, ולכן גם לי איננו, ואינני יודע מה…’ – ‘אה, אלוהים, איזה בלבול־מוח! אתה רק תבזבז את מעט הטוב שאספנו איך־שהוא. מרוב תשוקה לקפוץ גבוה – תפול ותשכור מפרקתך. זה אולי יעלה בידיך.’ – ‘אולי. לא רק אני. אבל, דנוס, תבין… לא די לי! אם לא זו השעה הגדולה להתחיל – מתי היא? תמיד ולעולם רק פשרות והסתגלויות? לא רוצה לותר על הרחוק יותר רק משום שיש קרוב יותר!’ – 'שטויות. מלים יפות. הזיות. במקום להשיב כענין. אתה רוצה לעזוב את ביתך, את המשק – דבר שהוא תכלית מאמצי הדור, צודק, מהפכני, חלוצי וגם קיים עלי אדמות – כדי לרוץ אחר האֵד ההוא שעל ראשי ההרים, שבבוקר היה טל וכעת הוא חמסין ועד הערב מי יודע… לא רק שלא תשיג דבר, אלא תזרה לכל רוח את מעט הטוב, את קומץ האנשים שהיו נכונים לקבל על עצמם ולעשות מעשים. ומה פתאום? למה זה? מה חסר לך אצלנו? אצלנו, הלא, הכל התחלה, הכל בחזקת התחלה, פתוחה עוד לכל צד, ולכל תכנית ומעשה, לא נכון? אתה יודע לאן תגיע עם החלום שלך? – להמציא תואנה לעריקים. ואז? מה הועלת? לאן הגעת בעולם? – ‘חושב שאילו עוד חברים היו מרגישים כמוני היינו מנסים משהו באיזה מקום.’ – אבל איש לא הרים אליו עיניים להצטרף. – ‘איזה? – קרא דנוס. – הלא זה הדבר: קרא בשם!’ – ‘אין לו שם. – אמר בּני נכאים. – אני יודע רק אחת: שלאחר הפגזים חייבת לבוא תקופה שיש לה משמעות חדשה. עמוקה וחשובה מאד. שתבוא רוח גדולה…’ ‘הו, רוח, לכל הרוחות, רוח גדולה, דברי־רוח – הבל הבלים!’ – 'אולי. רוח כמו זו שאחזה בנו בראשית החורף שעבר, בהתנדבות, בנכונות, בקפיצה, בהקרבה, במעשים של התעלוּת, אלא שהפעם לא לשם מלחמה, כי אם לשם מה שלאחר המלחמות. לא לפעם אחת נסערת אלא לשלום מבורך. אי־אפשר שאינך מבין מה אני רוצה – – ' – ‘מה אתה רוצה?’ – ‘שתוק רגע.’ – ‘שתוק אתה: מתחת אפך מונח השפע, עושר גדול ואפשרויות עצומות – ואתה רץ לחפש אתונות על הרי־חושך. מה אתה מסַפּר לנו? ללכת אל דבר שאין לו שֵם – גרוע מלכת אל דבר שיש לו שם רע. מה יש לך כנגד הדבר הברור הזה, שאין איש כופר בו – גם לא אתה – שאיש לא יוכל לכפּוֹר בו, מפני שאין מה לכפּוֹר בו, מפני שהוא אמת ממשית וקיימת, כשמש בצהרים, ומה יש לך? חזון־שרב. שהולכים אליו והולכים והוא איננו, ואין בו כלום, רק סתם התעללות! הדיבורים האלה: לא פחות משמי־השמים! לא פחות משׂיא השלמוּת! – איך בהם לא תפארת ולא הוד, אלא רק חולשת־אופי. תסלח לי. אתה כאילו מפחד ממשהו. מפחד לשוב ורוצה לברוח רחוק. להסתתר לך כאילו מעבר להתחלה חדש, וקודם־כל: לעזוב.’

– ‘אולי. – אמר בּני. – אולי באמת.’ – ‘הנה! מה אמרתי!’ – ‘אולי באמת נחליט. ובמקום לחזור הביתה נבוא הנה, פה, אל השרוף הזה, באמצע כל הזה, לעשות מזה דבר יפה? אולי…’ – ‘שלום עליכם! – זעק דנוס. – ומה תעשה פה? איפה פה ההתחלה החדשה בתכלית? – מה תעשה שאיננו עשוי כבר שם? למה להיות סייח משתולל.’ – ‘סייח משתולל.’ – חזר ואמר בּני. – ‘לרדוף אחר זנבו של הרוח!’ – אמר דנוס. – ‘לרדוף.’ – אמר בּני – ‘ומכאן לאן? כשתתהווה כאן התחלה יציבה? אתה אינך מחוסן לעמוד איתן. בשום מקום. זה הכל. טוב לך לחלום על פתרונות – כשיש לך אחרים שימשיכו תמיד לעשות לחם לאכול. אתה תרוץ בלי עוֹל – ואנחנו נמשיך לשאת בעבודה, בתפקידים ובמשׂימות. קל יהיה לך מאד לבקש לך אמונה שלמה על חשבוננו.’ – ‘על חשבונכם? איזה חשבון?’ – ‘חשבון אלה שיעבדו בשדה ויעשו עבודה. שיתנו לך את פרוסת הלחם. אלא ממה תחיה? ואתה תהיה לך פטור מן הקטנוֹת שבחיים. כולך קודש לחיפוש הרוח. אלא שאינני בטוח אם נתן לך.’ – ‘מה תתנו לי?’ – ‘אם נתן לך לערוק. אתה תביט לשמים ואנחנו נגייס את כל חיינו, משורש עד פרח, גיוס שאינו נגמר, לעבודה היום־יומית? לא נתן לך. אינר מיוחס. תעשה מה שכולם עושים. וזה הכל.’ – ‘שמע, שמע!’ – קרא בּני. – ‘אין מה לשמוע. אין לנו פנאי למוּכּי־ירח. – אמר וקם על רגליו. – והמלחמה לא באה כלל בשביל לבדוֹת לך איזו התחלה יפה חדשה, היא נפלה עלינו כעסק ביש והפריעה לנו לעשות את העבודה. נזרוק את הארורים האלה מעל גבנו ונחזור לעבודה, ונמשיך בה. למה לעזאזל צריכה המלחמה לפתור מה שאין בה? מה אתה מחפש בה? היא מכשול! זה כולה. – נעבור ונמשיך. זה הכל.’ – אמר דנוס, ועמדה סכנה גלויה של ניתוק הענין כהינתק סרט באמצע. וביחוד כשדנוס חרה אַפּוֹ, וניער ידיו בשאט – ‘כל המסובכים האלה!…’ – אמר בגועל, ואלה ואלה קמו לשנות ישיבתם ולחלץ עצמותיהם, ואלה ואלה היו תוהים ומבקשים לדעת למה מוכרח זה להתנתק. מיד נמצאו גם בחורים שהיו מוכנים לפשר: חכו רגע – צווחו הללו – הלא בעצם אתה, דנוס, אומר כמעט מה שהוא אומר, בּני, אם רק תהרהר בדבר – – ‘איך זה?’ – הו, פשוט מאד! – צווחו הללו והיו נכונים לפרש הכל לאלתר. ואחרים, לעומתם, לא רצו ולא הסכימו בשום פנים: האחריות למפעל – הם צעקו – האידיאה שלנו, הבעיה הגדולה. והנקודה המרכזית! ואם אין המשך לדור הקודם – סוף העולם! – לעזאזל, היו אלה צועקים – איך במחשבות כאלה אפשר לנצח! – ואחד היה שקם על שתי רגליו וצעק: חושב כי באמת הכל הרבה יותר גדול ממה שאפשר לתאר – אם היה מישהו שומע את דברינו – ורק אנחנו לא יודעים מה. קבצנים בלב העושר! – כך צעק והניף זרוע. והתחילו צווחות אז, שאנחנו כולנו עוד לא די שלמים, ועוד יש לנו מה ללמוד, ושאנחנו, בעצם, רק משחקים את החיים בלי להבין כלום, ובלי להאמין בכלום – להאמין ממש! וצעקו כי חולשת האופי היא מחלה ולא תפארת לאדם להתפאר בה! – ומישהו, – בקשר למשהו, צווח כי מחשבה צבאית אמיתית אינה איזו הברקת־פתע נוצצת – אלא לימוד, ממש ללמוד וללמוד. – וזה לא השביח כלום את אלה שלא אָבוּ לשמוע: לא, לא – את המפונקים צריך ללמד פעם שיידעו להם ושיחדלו מתפנוקיהם! שלא יחשבו שהכל מותר להם ושתמיד יסלחו להם! – ומישהו ניסח ככה: תכלית האדם לשבת במקום אחד ולעבוד באמונה. זה הכל. שהביא מיד, בקשר זה או אחר, לגנוח ולומר כי פעם היינו אחרת לגמרי. והיום הנה אנחנו כבר אחרת לגמרי. לעזאזל. כל אלה רק דיבורים – ומתי יתחילו החיים! החיים עצמם! – גם אתה? תפסיקו לחלום חלומות! חייבים להתרגל לרעיון שמחכים לנו מעשים שמוכרחים לעשות, ולאו דווקא כאלה שאוהבים לעשות, ושצריך עם זאת לעשות אותם כאילו היינו מתים לעשות אותם! שהביאו קול אחד לטעון בהתרגשות, כי אותו לא מפחיד כלום, אלא רק זה: שכולם־כולם באים אצלו ומצביעים עליו ואומרים עליו שהוא כל תקוַת האומה, שבלעדיו כל העסק נופל, וכל העתיד וכל הענין הגדול על כתפיו – ‘וזה אני? – צעק הלה. – אַל תשימו עלי את הכל! – מה אתם מתארים לעצמכם! מה אני סוף־סוף!’ – אבל כבר היו עייפים. והכל נהרס. השיחה נתפזרה. אלה שישבו ופותתו רגבים בידיהם זרקו את הנותר וניערו כף בכף – חסל. הצמא מציק. השמש יושבת ישר למעלה. עופרת מותכה בחלל. צירבוֹן ורוח־אבק. והשעה? כמעט אחת־עשרה.

מאליהם, ואפילו בלא גערה. קמים הכל ונוטלים רגליהם, כבתום חזיון, ומשׂתרכים כבדוֹת לשוחות. מהם בעקיפה יגעה אל תפלוּת המים החמים, ומהם בויתור מדוכדך מראש. עלפון חום נופל על צואריך. כובד אין־אונים. מנסים לתלות מבטים סביב. למצוא אחיזת־דבר. היכן נשתייר הדבר. אין מה למצוא. הכל דוחה ורק דוחה אותך ואת מבטיך. לא צריך. טוב, לאן איפוא אתה מביא עצמך? מתגנחים בין רוגז לשממון. ואולי משתרעים לישון? אין חפץ. לחינם הכל. צונחים. אחר־כך נדמה שיש דבר להקשיב אליו. מתחילה נשמע כאיזה רחש לא נוח במצפונך, כמוסר־כליות. ואחר־כך מתראה כאיזה זמזום בטל בחלל. ואחר־כך כאילו לא זה אלא מכונית מתקרבת. ואחרי זה כאילו לא איכפת כלום ומה רוצים מחייך. כופים אותך להקיץ משינה ואתה כה עייף וממועך, ומיד היה ברור שאוירון לא־נראה מנסר במרומים, והיה מוזר לנסות לשער מה פתאום אוירון באמצע הצהרים, לאן הוא, ומה זה יכול להיות, כשנעשה ודאי כי אינו אחד אלא אחדים, ועל־פי מהירות התנועה וחדוּת הקול – כי אינם אלא מטוסי־קרב אצים־באים. סכין של וַדאוּת רעה נתקעת. – ‘הנה הם!’ – כבר שאג פלוני והצביע לעֵבר יתושים כהים חפוזים הגבּה למעלה, ותוך כדי כך הקריבו ונתבּררו לפרטיהם, חגים מחוג גדול על־פני כל האזור, ארבעה בזה אחר זה – ‘ספיטים!’ – קבע מומחה אחד ומקשיבים לו היטב, כאילו זה מסביר הכל. – ‘מה הם רוצים?’ שואלים אותו. –’הַציבו מקלעים למעלה! – צועק מישהו, אבל כבר אין סיפק לכלום. בפליחה מהירה מתוך המחוג הגדול, פתאום, תוך כדי כך, כירוי מן הגבהים, צולל אחד ועט בגלישה, יותר מיכולת השגתך, בנפילה אלכסונית ישר עלינו. משאיג נוראות, וכבר מתגלה מתחתיו מעין בקבוק שחור נושר באלכסון. אץ לקראתך בשריקה וביללה קרועה (מספיקים להרהר: זהו זהו!), ובחריקה מַזוויעה ומקפיאה את הלב, שותה ושורף את האויר לפניו, התנפל ארצה בהתרסקות, בהתבקע שמים וארץ, ומיד אחריו עוד אחד, ונהמת־מטוס סוערת, גומעת אויר, בהרקעה, ועוד אחד אחריו, ועוד אחד אחריו, ועוד אחד אחריו, והתפוצצות נוספת איומה, ובזו אחר זו, וטחטוּח אש־מכונות מַבריד בשצף. העוד נותר דבר? זה הסוף? ברד מכונות־יריה, שריקת־עיועים. עוד לא נפגענו. כוח החושב מפרפר בין תחבולות לשיתוק זמזום מרחוק. מרהיבים להציץ. אֵי־שם, משמאל, פור התפוררה פתאום, לא ברור למה, התרסקות ותימרת־אבק זינקה, ונשארה תלויה תוהה שם בצחצוחי הצהרים, שוהה בסקרנות, וכבר נטרפת ברוח ומתמגמגת, כהָנֵס קהל סקרן ממקום־פורענות. דממת־זוָעה. עדין זמזום מנסר. סובבים סביב טרפם. זמזום שטנים. אם כן גם מטוסים. מה הם חושבים עלינו. ושוב חורקת שאגת צלילה. אבל הרחק. אולי על הדרך הגדולה (כּלָה יעשו עמנו? – למה הם מתכוננים ביסודיות כזו!), אבל אין פנאי לשער השערות, כי אחד מהם הנהו שב וזונק עלינו ויורה לפניו, אצבעות־אש מהבהבות ורצות אלינו, ולא ממתינים עוד לראות בהיפרד הפצצה מגופו. שומעים אותה גומעת אויר ושוקקה מבוהלת אליך, בצמָא איוֹם. ובהתפוצצות פחית, נוצצת וחסלנית. ‘דִפקו אותו!’ – צווח מישהו. – ‘במקלעים!’ – קולו של דנוס, כמעולם אחר. לא אליך. עדיין סוער זמזום. מפעם לפעם רואים מתוך צחצחי הלהט, המתהפך למעלה, צלב כנפיים מתהפכות מבהיקות ואחד צולל בנהמה משפילה ומיד עולה בחדוּת כבצחוק־פרא. – ‘על התותחים שלנו! – זעק ברזילי. – דופקים לנו את התותחים!’ – ‘או את החבריה של גידי!’ – שיער עמיחי דבר נורא. סובבים־סובבים בזמזום. כבתוך שלהם ובלתי־נפגעים. הרגשת חשׂיפוּת חדלון: היותך מופקר. יבוא יעוט עליך, יסתולל בך, אתה בידיו; רוח משתולל חפשי; רע מוּתר פרע; ולך אין מפלט. עוקבים בכל כוח אחר הזמזום. יבושת פֶה. פתאום כל הויכוח שמקודם, אותם ניצוחי־דברים, והנה הם מעורטלים, והנה הם ריקים לשמצה, תפלים ושטותיים עד שׂנאה; – גידוף של ניבול מחזיר לך תחושת מציאות. אם יבואו שנית תירה בהם, אחת היא מה, תטיל בהם אבן – לא תשכב ככה הפקר לאַלימוּתם! וכאילו להתגרות פתחו המקלעים שלהם, שמעֵבר לואדי משם, בצליפה שוטפת, וכל אחד מן המשוריינים הצטרף למקהלת השמחים לאיד, צליפות שוטות שאינן אלא מוסיפות משלהן לכלל סרוּת־הטעם הגדולה, הכללית, ימח־שמה.

בבת־אחת! איזו שטות היתה זו להניח כי הכל חלף. אנחנו יושבים ומהבלים בהבל פינו – והם לשיטתם, מהדקים את העניבה. מהר צריך לעשות דבר. להעיר ולעורר. לפעול. לעזאזל הכניעה לחום. לשממון, לוַכּחנוּת האווילית. עדיין רותת איזה ניסור בשמים. ורוח שעוברת על פניך – מזכירה כמה אתה שטוף־זיעה. עדיין רעד מפרפר בסרעפת. ואין אל מי להילחץ זולת אל צנימוּת גו השוחה הקטנה באדמה. אה, אשרי אדם ושוחה קטנה לו באדמה. פרוֹשׂ שמיכה על קרקעה המצולק, וכרע שמה אַפּיים (חוסה־נא. אללה, על נפש עבדיך הקטנים). ואילו אחד היה שקם פתאום, ונטל משום־מה, את המכוש, ומתכחש לחום ולתשישות, התחיל חובט תחתיו נואשות, כאילו הנה זה הדבר הנכון שנותר לעשות. מביטים בו ולא מחליטים אם אמנם, אבל חם כל־כך. (בצל הלב אורבת עוד תקוה ממזרית. שיחזרו עוד פעם: לשוב להתנסות במערבל, כל־כך היתה ראוָה גדולה. זו צלליתם המתפוצצת בהדף בלהות! להעלות מחדש את ניסוי עצביך – כגעת בשלהבת!…) ויש גם שמנסים כבר להתחיל לצעוק איך זה היה. אימה ופחד. ופלוני אפילו ידע תיכף שזה הם. לבו הגיד לו מבעוד. עוד בלילה שאל את רעהו – והנהו לפניכם להעיד – אם הוא בטוח שלא יבואו מטוסים, ואם יש לו נימוק של טעם מדוע לא. חַכּוּ־חַכּוּ, צועק מישהו עוד־לא נגמר. ממהרים להשקיף סביב. לקשוב היטב. כמעט קופץ מישהו לצרוח – אבל זה רק נץ מאביר אֵי־למעלה, תר וחג לו. אח, נץ נצי. אתה פטור לך. רץ מתנשף מגיע מעם יצחקלה: מה קרה? צונח הלה בקוצר־נשימה. – הגירו מה היה? – נלבט לתפוש לו נשימה. – ‘ראינו איך צללו, – הוא חוטף ומסַפּר – פ־ז־ז־ז! ככה!’ ומתאר בכף־ידו את הגלישה. – אח, נשאר לכם דבר לאכול? – הוא אומר – כי מי יודע אם תגיע אספקה ותחמושת, יפחדו לנסוע ביום – אח, זה היה! (ואיך שצלל! פ־ז־ז־ז – צרח וצלל! יה־אללה!) הוא עוד לא ראה מימיו הפצצת־אויר! מזל ממוזל שיצאנו הפעם – למה פתאום היה להם צורך בהפצצת אויר? – אבל דנוס החזיק בבחור: 'אז אין קשר עם העורף? – קירבו דנוס לענין. – לא. שום קשר. נותק. לא עונים. אין יוצא ואין בא. מפנים ראש מערכה, לעֵבר המקום – אבל רואים רק הבלחות־חום רטיטות על רכס הגבעות, גלים־גלים. – 'מה יהיה? – נופל לבו של אחד, ופוסחים עליו בזעף. – ‘אני דווקא נורא רעב!’ – מאריך אחר ניגון־נכאים. בודקים את כל השטח סביב. בדוק היטב. לא קולטים דבר אלא מַכּת־אור מכאבת, ומתחתיה שדפת שטחים מתעלפים, קלויים־עכורים. רק שפת האופק הרחוק נראית כמו רטובה. אבל הרבה מעֵבר כל הישג־יד. אז נלכדנו? – ‘כעת חסרה רק התקפת צוללות!’ – ניסה מישהו מילי בדיחות שוממות. בצפון־מזרח מצהיר המצוק הלבן כצעקה בצהרים. – ‘יצחקלה ביקש – מגיע הרץ אל עיקר שליחותו – שאחד כאן, ברזילי, יגש אל המרגמות – להם יש קשר־אַלחוט נפרד, לברר.’ – ‘כבר חשבתי על זה.’ – עונה ואומר ברזילי, ותולש מכיסו כובע ‘טמבּל’ מהוּה ומעלים בו ראשו עד חטמו. ‘חום־כלבים’ אומר מישהו בהשתתפות, וברזילי טוען את הסטן על כתפו ויוצא. וגם הרץ קם משלולית־הצל הדלה, וחזר בלא חמדה. הרגשה שנותרנו חשופים בעולם. מנסים לקשוב מחדש, לראות משהו אֵי־כאן, למתוח איזה קו של סיכום. ואין כלום. לבך נופל בקרבך. נותר לפניך רק הוֹוה עכור. הוֹוה בלבד על סביבותיך ובך פנימה. מה שהיה קודם לא רק רחוק ולא שייך ומעבר זמנים רחוקים – אלא מעשה שהיה באיש אחר. שממון הוֹוה סביב. האזניים לוהטות. לא אוֹבה לך לנשום. גלגלים סובבים אֵי־כה אֵי־כה. אוּרים עוממים וגדולים. משתלבים משום־מה אלה באלה. ללא כל חשיבות. כובד בקרביך ואין לו מקום עוד. מחישוּת מעיקה שכף גדולה סוגרת עליך כעל חרגול ניצוד. לאן לנתר? לא תנתר עוד. תמתין לכף הגדולה שתיסגר. מפהקים פתאום פיהוק של אבדן־עצות. איזו מתיקות תפלה מבחילה. נמאס לחכות. נמאס־נמאס. פנינו כאילו נידונים אנחנו, ולא כאילו לוחמים בנשק ביד. למה מחכים איפוא? לילָך שלי יקרה, עודך קיימת? את זוכרת אותי? עשויה לשנות דבר בכפות־המאזנים? השפתים נבלו: קשה עד הגרון. בלא תקוה אחרונה. צעקי אלי שאַת זוכרת אותי.

עמיחי קם על רגליו. אבל חזר וישב. אין מה. זמן דָהום. ממוסמס משמעוּת. גם לילָך נשכחת. אתה כבר לא משֶל זה, אתה משל מעֵבר מזה. אילו היה משהו. או נגמר משהו. או מתחיל. אילו היו יורים. אילו היה מתפוצץ. אין כלום. תמוה רק איך בתוך החום הקשוח הזה, נמצא פתאום מקום לזחילת טחב, לרטיבות פחד־מוות. כלשונו של כלב צמא, מלחית בדממה הלוהטת. אולי לא דממה כי אם ריק. ריק קלוי. שום סימן. אין אות. לא שום התחלה. לא מניין לחכות. רק פחד. קול אחר מנסה, פתאום, להתחנן בך – להיות נבון, להתעשת, להתגבר. וצולל מאליו למדהמה. בור גדול. קמל. רק לחלוחית הפחד. מוזרה כנטע זר. ומוזר מזה שיש עוד משהו בך שעודנו תמה, שעשוי עוד לתמוה, שיש בכוחו, ולא מת מיתה שלמה ומוחלטת. עייף אתה נשתכח ממך הטעם של הצורך להישאר חי. לשם מה? נשתכח הטעם של הכל כולו, שאולי היה ידוע פעם, מוצק, עד אין צורך בו. אבד החפץ הלאה. ידיך נובלות. נסיון עלוב של חרון נקמל מבעוד. אתה אינך. רק יוֹתרת־שֶדף עלובה. עלובה לחלכּאוּת עלובה להיטמן ולהימחות. רק עלבון ופחד רופסים בלב הנובל. אין לך מקום. הו, לא בעֶטיין של איזו פצצות־אויר נוראות, אֵי־אז אֵי־שם בשדה, ולא בעטיו של הלהט השונא הזה, אלא. כאילו, בעטיו של דבר שקדם לזה: שהיה מכבר תמיד, וכעת רק נתחשף וביצבץ, כעל קרקע אגם שחרב, והנה הוא גלוי: אין־הטעם היסודי. ובושה עד עלבון. זה הכל. אבוד במדבר. תם לגווֹע. והכל חסום מעברים. דוממים. משתהים. כנייר עזוב מצהיב בשמש. ריח שממון. מעוזב לריח שממון. מעוזב לזמן רוחש ולא מש. יודע ואין טעם לידיעתו. יכול בלי מקום ליכלתו. מחוּק בכוח מעל־פְנֵי. אחר־כך מצטברת הרגשה נוספת, אחרת, כי זה לא הכל. שעם כל זה נותר עוד דבר. למטה, מעֵבר לאפלולית הלחה הזו של הפחד המחליא, הגוֹסה בקיאוֹ, המכסה הכל בטמטום בוכה – עוד ידיעה אחת לוחשת שם – כי זה עובר. כל זה עובר. עוֹבר עוֹבר, ואיננו העיקר, כלל לא, רק מקרה שכיסה את הכל לבלי מקום, אבל לא העיקר, וכי הדברים העיקריים, האחרים, היפים, עם שהם רחוקים וחסרי שום ממשות – ישנם. מחכים אֵי־שם. (ויש עוד אֵי־שם!) בהבטחה מפורשת, שנכמרים אליה. לקראתה, קושבים לה, נותנים לה להגיד, נאטמים אל הכל ונפתחים רק אליה, לילָך שלי יקרה. מבעד כל הכובד הזה. מעֵבר לרעה הסוגרת כסגוֹר ישימון על אובד, רואים עוד את ההוויה הפשוטה שמה, השלֵוָה, הלא משתנה, הלא נפגעת מכל התמורות, הרבוצה כקצת צינה, לא־ידועה, כחום היום על השדות, הוויה שקטה ומונחת לפניך כולה, צהרי שלהי קיץ, הבל־חום בטרם סתיו, יָגֵע אך נוקף עובר, שיודעים עליו כי אין לפניו ברירה אלא לעבור, ושדות פשוטים כאלה, פשוטים ביותר, הוויה כה פשוטה שאפשר רק להצביע עליה ולא לרדת לפשרה, לא לכללה בשום מלים גמורות, מכל־מקום, פה ושם בקפלי־האדמה הנרחבים, פה ושם בשמים החמים והחיורים ולא לדעת למעלה מזה, אלא לחרוג ולצאת מתוך, כיקיצה מחלום־עופרת, לפקוח ולגלות עוד ועוד, ולקנא, ולא למצוא ידיעת שום דבר של טעם, לא משום שאין טעם, אלא משום שכוחך, אולי לא יספיק לזה, וטוב כי לא כוחך הוא הקובע ולא ידיעתך היא הנותנת, והדבר קיים בלעדיך, אפילו לא תוכל למצוא להגיד מה. גם לא לכפּוֹר ולא להכחיש ממשות זו, כבדת־קיום זו. ומה נותר איפוא לפניך, אם לא זו. לזכור, מתוך כך, באיזו פעם אחרת, רחוקה מאד, כשהיית אולי תינוק גמור, והיתה קיימת אותה קרבה סמוכה מאד, נוגעת כל־כך, מושרשת עם תוך הדבר, קשר מוחש וחם וטוב, אף כי מכוסה ממך, כבחלום. וכאז כן עתה מתבלט, לא ברור איך, איזה יהיה־מה־שיהיה מתמיד, קיים ולא משתנה ולא נימור, הרגשה שייגמר לטוב, והכל נתפש נכון. בלי דברים מסובכים מדי, עקשים מדי, ומוטל עליך רק לנשום עמוק ולהביט נכון. לולא שתש כוחך משׂאֵת ראש. רק להתכווץ, לעצום עיניים יותר, ולהיאסף אל תוכך, אל חישות ינקות ואל זכרך, לילָך רחוקה וקיימת, הו, לילָך שלי. אתך אני טוב יותר, מאיר יותר, חכם יותר, שר יותר, עשיר יותר, מוכן יותר, שלם. קל פי כמה. שווה משהו. היותך קיימת מציל לי את העולם מתפלות היותו ריקן וממועך, ונפול על אַפּיו. את התקוה שלי. אילו רק ידעת. אילו רק ידעתי. לא יודעים. לא יכולים עוד. רוח יבשה על מדבּר־שממה. חריקת שיני המוות. זה קרוב פה הכל. מה יהיה כאן. מה יהיה כאן, לאן כל זה?

ברזילי חזר. באמצע הצהרים שלוּק בקושי נמצא לו קול ניחר. לא באים אליו, רק זוקפים אזניים, איש ממפלתו. – ‘את התותחנים.’ – הוא מסַפר. כן, את התותחנים. הרוּג וכמה פצועים. תותח אחד יצא מפעולה. וגם קוֹמַנדקר. מה עוד? כעת לא יוכלו לנוע במשך היום. – ‘ולא יגיעו אלינו?’ – לא. כנראה שלא. – ואוכל ואספקה? – וקשר? – מה רוצים ממנו. מה הוא יודע. – צללו עליהם – הוא מסַפר – ודפקו כל מה שיכלו. ההוא שכב מתחת הקוֹמַנדקר להתחבא, והתפוצצו. – אז אין לנו עוד תותחים? – יש פחות אחד. – הם יודעים עלינו הכל, מה? הכל ראו? הכל צילמו. – יודעים עלינו יותר משיודע ספי עליהם. – ומתכוננים? – ושוב מושך ברזילי כתפיו מתחת קונוס הצל של כובעו. – כעת אין מקום בלי הפצצה. – מעיר אחד, ודבריו משתטחים מיד ומובישים. – מה זה סימן? מה יהיה? – שואלים את ברזילי שוב ושוב. אולי מתוך שנודע לו מה היה, יודע הוא גם מה יהיה. לא. מניין לו. מסתכלים סביב בחרדה מחודשת. למות בתוך המבוכה הזאת. ללכת לאיבוד באיזה סתם, לא מסוים. מבקשים סימנים מעידים בשטח. אבל שם אין כלום. מה יכול להיות שם. כשהעולם הוא כזה, כפי שרואים. וגם החרדה משתטחת עד מהרה ומובישה. ומה נותר עוד? וכמה אפשר ליחל, אפילו לרע? גם הלח שבפחדים – מוביש ונשכח. גם החדה שבתמיהוֹת מתקהה, מַשדיפה בשחון. כמטבעות־הרוֹק החררים הללו, שאתה יורק מטעם הפגול שבפה, והם מתנדפים בתוך כדי כך. האם מבקשים ממך דבר? מי? בכלל לא צריכים אותך. המוּל תחתיו אדם וקמל. יש כבר אחדים שנרדמו. מסולקים מן הרוגז המחלחל. ששיור מצפונו מקפיץ אותו פתע להציץ בבהלה לכל רוח, בדאגה פוחתת בתוך כדי כך, ומשיירת רק שרידי העויה מיובשת, סגורה אדישות טומטומה. לא שום ציפיה עוד לכלום. שלפוחית הוֹוה הקיפה. הדברים שעשויים לשנות, לעורר אולי, אָפסו. מה עוד יש בעולם. שארית כמעט התפיסה של כלום – פקִעה נכזבת. רק תפלות הטעם הרע. יריקות פה ושם. רעב ישן ושכוּח מנסה לשוא להידמות כמשהו של חשיבות. לא, אפילו זה נתקרש כאן בתוך ההמהום הכללי. היינו־הך. נבלעת דוּמם. אינך עוד. כלום. אינך. הה, החיים היקרים שלנו. וכלום לא. ואחר־כך לא היה אחר־כך. וגם אחרי זה. ומי יודע עד היכן. קטום. הרהור מוצל: האם זו הפעם? כך, מתוך נביקוּת שוממה זו? כאילו באונאה. בהוֹלָכת שולל. נורא. ובעצם: היינו־הך. אם כך ואם כך. בסופו של דבר. (לא! לא היינו־הך. כל עוד אני יודע: לא. לא לטבוע. לא.) ומי שואל אותך? אני שואל אותי! מילא. גם זה נשדף מהר ומתחרר. וגם הרחמים העצמיים שאחרי זה. רק לא־זז. חנייה שוממה ארוכה. לא נשאר כלום. ים ריק. מדבּר. קרישי שיירי ריק. שדפה שחונה. הו, אל תרצה כלום. לא תקבל. הנה נדמה דבר וגם זה שוקע. כמעט, אבל לא־כלום. לא נתחלפה הרוח? סבבה או משהו? מי יודע. היינו־הך. ואם לא יהיה הדבר? כמתוך דמדום. פוקחים עיניים בהתרגשות. שטוף־זיעה. חייב למצוא מהר דבר. להקיץ, לתפוש, לדעת. הבהובים כנגד העיניים. קרוב פה – כלום, וזו שיירת־נמלים שקודה. כל הרפתקאות דרכן בין העשבים השדופים. כל חשיבות עולמם גלוייה. חשיבות הוייתם המוגזמת. ושאר כל העולם דחוי לשוּליִם לא איכפתיים. כל אחת בהיחפזה לעשות דרכה. בלועה בטרדה, עיקר העיקרים (ואינן יודעות מה יהיה). ההכרח הלוחץ להספיק להגיע, לראות איפה השמש ואיפה היא. כאילו הכל כבר מוחלט. תופש פתאום את עצמך (אולי לא יהיה. והכל יעבור בשלום?). הה, שלא יפריעו לי לשחק בנמלים. (שלא יקראו הביתה באמצע – מה הם מבינים! תמיד!) שלא יהיה. לא זכור בדיוק מה. הו, שלא יהיה. נזכרים, ובחרדה: שלא יהיה, הה, שלא! ובתחנונים: אני עייף כל־כך. הרבה יותר ממה שיודעים. בבקשה רק הניחו לי. נועע על גלים לעצמו. (תאוה ממזרית, ממקום אחר, פתאום, בהתלקחות: למה שלא יהיה? שכּן יהיה! שדווקא! רוצים שכּן! ולראות, ולהרגיש, ולנסות, את כל הדבר האיום והחזק המאַנס, להרגיש נורא – בשביל מה לעזאזל באנו – להרגיזו ולראות אותו, להיות אותו, להינתן לו, ולהתנסות – בתוך זרועיו החמות, בהכי הכי בוער ושוקק – – ולא – הו לא! – לא לא!! – כאֵם נבעתת – לא לא לא, אנא לא, אַל תשמע לפרחח, ליצר הבוער. בבקשה, יעבור־נא בלא־כלום, אנא!) בזיון. כמתוך קדחת. קול רחוק. נרדמת? מתרגשת עליך איזו תפישת־הדבר. אבל נמוגה עוד לפני. נידפת. הראש. כאוב. כואב עוד יותר. אינכם רואים שככה? אז מה נטפלתם להרגיז כל היום! אני אקום. אני אקום ואלך. אני אקום ואלך ולא אישאר ככה. טוב־טוב. אחר־כך. עד אחר בינתים. צונח־יורד. כרגב מאוּבּק בשדה. לא. אני לא. עמיחי קפץ. עיקש אינס רגליו לשאת ולהוליכו כשיכור אל הג’ריקן. ובכף מלאה טיפח מים על פרצופו, לוקח נשימה, וחוזר ומטפח, כולו מנַטף, כשהחורב עט על הרטיבות ללהטה. ליבּשה כקלף. וכעת? ללכת ולראות. למצוא מה. לא לאבד צלמך. מי זה פה. ברזילי. שכוּח. בצל הכובע בצל הבקתה. אַל תסַפּר מה היה. בוא רק נשב יחד ונהיה חברים.

יושבים בצל. כותל מזרח של הבקתה הוריד צל על מידותיו, ושטח סרח שָׁבלוֹ. מתחילה עדיין מטמוּט גמור. והאדישות אוכלת בכל פה. ויושבים ויושבים. ואחר־כך בעצלתים, כאילו כמעט חלף משהו. ואולי לא. אבל טוב לשבת בשנַיִם. מתחתיות בור המכונה, יוצא גם בּני שלוּק ובא ויושב. משעין גב. לא מלה אליו ולא הוא מלה. מניע יד בקושי, ומקבלים אותו. נושאים עין לראות. אולי. או שמא הצינה ההיא, שיש תמיד, מתחת ערימות כל חום. את יציבות הדברים מתחת לעלפונם הצהוב, הנכמש. אבל טוב שיחדיו. גם אם ריחו זיעה חמוצה. גם רחמים יוצא ובא. ממורח כחנוק. אין כוח להגיד לו. וגם לא צריך להגיד. רק לשבת יחד. גם דנוס יוצא ממקום ומגיע, בלא דעת עד היכן הליכתו הסהרורית. מתמיך גבו בצל ופולט נשימה כבושה. שוחקים אליו לאמור: אין דבר. והוא מתנשם בקושי ושותק לאמור: טוב שאתם אומרים לי. היה נדמה לי שאני כבר מתפקע. לא צריך להתפקע, אומרים לו בשתיקה. טוב להיות יחד. הוא אומר בשתיקה. נושאים עיניים לראות. – ‘עוד מעט שתים.’ – מפתיע ומגיד מי בקול. – ‘באמת?’ – האם זה חשוב. האם משנה? מהרהרים. לא מתהרהר. אחר־כך, אחד, בכבדות: 'לכרסם בעת דבר? – ‘ש לך מה?’ – ‘בעצם – אומר דנוס – לא. ביסקויטים. אולי מלפפונים. מה? קופסות מיץ’ – ולמה אתה שותק. הביאו ושימו פה. כדאי? – כדאי, למה לא. הה. לגמרי נשתכח ממני. אז תביא. טוב. וקם ועוקר וקורא עמו איזה שנַיִם, לסייע, גוררים בקושי, אבל מצייתים מאד. טוב שיש למי לציית. וכשיש לך בידיך כבר קופסת מיץ וחפיסת פכסמים – שום חמדת אכילה לא מתעוררת. פכסמים נוקשים ומיץ חם וצמיג. עם זאת, כל מי שנשימתו אינה מעורבת עוד בתום ענוַת העפר – נוטל פכסם ומפרך בו שיניו, יונק מתוך הקופסה ונוגס ונוגס ובמלפפון שמתחרק ונבלע מי עומד? קובי, בסנדליו. ‘ישנת קובי?’ – ‘להיפך. רציתי לישון.’ עינים אדומות. אז בוא תאכל. כי אנחנו יחד. זה כמעט הכל. ומרגישים את זה. הערות של כלום. הלעיסה הנלעסת. השתיה. ההתנשמות היגעה. וכל הזמן יחד. עצום עיניך ותחוש אפוף יחד סביב. דבר מוצק כמעט, לא־כלה כמעט, בתוך הפחד הלא־פוסק. הלוחש כל הזמן. כגחלים. גם כשלועסים. גם כשמסיחים, גם כששותקים, גם כשמנמנמים. כעוּבּר במעי ההרה. ומעל הכל – היות כולם יחד. אם תרצה – אבל לא תרצה – תוכל לצעוק עד לב השמים. על כל דבר ועל לא דבר. או לשתוק היטב ולשמוע מה אומרים אחרים. היינו־הך מה. או רק לשאת ולתלות עיניים באיבחת לבנוּנית הגבהים. לקשוב אל הרוח שאפסה. אל הצהרים שגבהו מלוא גדותיהם, בניסור עמום ולא פוסק. ריתחת ציקצוק ציקדוֹת וחרגולים רצופה, שווה ופורטנית, זמזום חד ועסקי, כשיר מַסוֹר הנגריה, ניסור שנעשה עצם בפני עצמו, תלוי באויר, מעל־פני האדמה, ומכל צד סביב, קיצי, חם, עז ומתפצח אין־סוף. טעוּן ערגוּת, עד כי נעשית לך חולשה בלב, והעיניים יוצאות לבקש בשטחים הגדולים איזו אחיזה נוספת סימן של צל, שמץ נטיה לגיווּן – להשתהות אצלו משהו, שיוצא וחורג מן הצהבת השדופה הכללית, שחדל רגע מדקירותו ויקוֹדוֹ, היכן למצוא כמעט ירקות קרירה, כמעט נשימה עמוקה יותר, שהגעגועים יבואו שמה להתפרק, כבקש אוהב את עקבי שאהבה נפשו. אמוֹר או אל תאמר. שתוֹק אם תחפוץ. או קלע אבנים קטנות לפנים. או פזול אל במת הגבעה ההיא. אם לא מתחיל בינתים. או אם תכרכם פניך אל החום. ואנחנו יחד. וזה יותר ממה שאפשר לדמות. יחד. אחרת. יחד. זה הכל. יושבים ומסיימים את הלעס. ערוגות של זוהר מבהיקות מעל ראשי העשבים היבשים הפזורים פה ושם מתחת השמש. ובקצת המתנה נוספת יירפה לבסוף היום ויעבור, ויזוזו הצללים ויהיה לילה. ואין מבקש כלום למעלה מזה. חלישוּת עד מסמוס. המהוּם יתושים. הרגשה כאילו שכוב לאלכסונו של דבר, אך בהיפוך שהוא, לא כל־כך נוח, אבל חדש ומגלה דברים מזוית אחרת, מפתיעה, וגם לא כל־כך. מתהווה מישור. יכול להימשך כך עד קץ כל, ומעֵבר לו. מזדמזם בסבלנות מנמנמת, שנעשית בתוך כך קשה מנשוא וקרובה לפקיעה, באגרופים ובצעקה – לעזאזל מה רוצים מחייך, לא אומרים כך, אבל מתמתחים כך. התמודדות עד קצה קוצר היכולת, והתגנחות: הו, אלוהים. מיד נזכרים. חרדה פורצת בהלות. פוקחים מהר לראות. אה, כולם עודם כאן. קופאים לקשוב. מיתרי חרגולים בשיא ציוחָם. לוטשים מבט חדש אל העולם.

והעולם פתוח לרווחה. פרוש זרועות ומוקיע חושף כל היותו. בפרוש גמור, בעירוי שלם. חרוך עד תומו, עוטה אור קלוי ואפרורית כריח עשן רחוק. שׂרוע במלוא הפתיחוּת. כמתוך דלתות קרועות להיפוכן. נוקשה בנחושתו: לא לתת, לא להיענות, לא להיעתר כלום, או רק כמעט, כבין אוכרה עגומה שרופה לסיד צורב עד צעקה. אבל הכל בתנופת גדלות. בפתיחוּת עצומה, בזָה לעלעוֹלים קטנים פה ושם, לאיזה זיז צרצרים טרחניים בשוליו, וכל אותן הבלחות מימיות רחוקות. על־פני קוֹער רחב נרחב, רחב נרחב עד שאינך יודע מה לעשות, מרחב חפשי אין־מחיצות, רק הוא וקימוּר השמים המכמיר שעמוּמֵי־להט מעליו, לא פחות מפשטות היותו של החרדון הזה, האחד, המגובשש, הדבוק פה אין־נוע, נובל על כותל הבקתה הקטנה, נובק ונובק עד אשר יגביה פתע ראשו המוזר, ויפילו ב’אמן' אין־פשר. וזה הכל. כמעט הכל. כי יש גם קומץ המרובצים פה למטה, באַמַת־הצל השקופה. מטושטשים. בלי מה. כאינם. וגם הזמן נחרך ואין עוד זמן. ריק, עד ריק. ואחר־כך. אחר־כך היה אחר־כך. מישהו, כמדומה. התאמץ וניסה לעשות חשבונות למען הכלל. מסתבר, להיזכר מה היה קודם, או בדומה, לא מובן כלל למה לו זה. מה ישתנה אם גם נדע ידוֹע מפני מה איזה שחורים שהם, שישנם, אומרים, חבויים בקפלי הגבעות הלוהטות, מפני מה מטה ידם השפלה מנצל ומקטוֹף פרי התקפת־אויר שהיתה פעם היכן שהוא. שב בשקט, בן־אדם. למה הוא טורד לשונו הנהלאה. לשוא מתאמץ דנוס להתגבר, ולהיות בשארית ליחו מה שמדומה לו כי חובתו להיות, על־פי, כביכול, טעם שנשתכח טעמו מכבר. – ‘מפני שהם אינם יודעים לנצל הצלחות,’ צולח דנוס בחכמת־קרבות, חכמת ריק של זבוב בכוס, הוא השואל הוא המשיב, ובשקידה תמוהה עד חשד – ‘אילו ידעו, לא היו שחורים!’ – עוד חכמה נעוּרה ומנוערת בעולם. דברים בטלים ושדופים. ועדיין הוא מוסיף ומלהג שעמומות. נדמה לו כי אם יסביר, כי אם שבע יקמוט מצחו ויקמוץ אצבעיו יחד, וישתדל וישעין הכל על שארית מסמוסו של נותן־טעם שהוא, – הרי פעל דבר, הציל ערך לעולם, איזו נחיצות של ממש, בכל השממון הממוחמח הזה, וכי בכך ייגאל דבר ראוי לגאולה, יותר מאשר להיות מושלך למשדפות כמונו, הנה, ריבון העולמים, עלובים ככה וסרוחים להימוק חרש בחרבה. אח, מה כל הדברנות. אין עוד מתום. סחבות־סחבות. מלמולי סהרורי. מוץ ברוח. חבל עליך, דנוס – שתוק. אם אתה יכול. ולבסוף הצליח, וגם נשתתק. כדי רגע מתפנה חלל נבוב ותמוה על מקום טרטורו שהושבת. ונשדף בטרם הספקת להבחין. ולא־כלום שטוח ושלם. רָָקוע, לא ידוע איך משתנה השממון האדיש הזה והולך ונעשה שממון עצבוּת, עצבות זבה לאִטה, אפרורית, התמַצצוּת אין־התנגדות. עצבוּת גם כשמעצימים עיניים לא לראות וגם כשפוקחים עיניים בוהות. שעמומיות. אפילו לא מרירות. לא שום קובלנה לתלות בצוארי מי. עמוּמוּת דוממה וזולגת. שעה תקועה לה. מה אפשר עוד. מנסים לגנוח, לחרוץ חריץ, לזכור מה היה אותו זה שנתהווה קודם והציל מטביעה. מי יודע מה. לעזאזל. שנאה מתחילה גוֹאָה. שנאה פורצת פתאום מחביון התכווצותה הדחוי, קופצת ומגרישה חימה דלוחה. רפש מחשיך. בחילה. לא יכולים עוד. שום אחיזה שהיא. כלום. הו, לא, הו לא. לא רוצים (לא שואלים אותך). לא שואלים ובכל־זאת לא רוצים. לא רוצים (לא שואלים את פיך). קחו אותי מכאן. שיעבור כבר. שיהיה כבר. שייגמר. שיפול. שיצעק. שיהיה. קח אותי מכאן. לא רוצה. אי־אפשר עוד. לא!

אחד מתנער כעת. מתחזק להתישר. נושא גווֹ מעל השכיבה המוּכפשת. מציץ אל הגבעות. לא קרובות ולא רחוקות. תלויות בין שמים וארץ אין־פשר. כבהאזנה. ומשתהה שעה קלה עד שקם על רגליו. מעביר יד על פניו להיזכר בשייכוּת, לגשור, לחזור ממרחקים. מנשם נשימות נמלטים. מתוּמך אל כותל האבנים החמות, הניבטות מתוך הטיח המקולף, מאוחזות זו בזו עד כי מעלות סבר כאילו יודעות דבר לאשורו, והרבה יותר. טפו, לעזאזל. סירחת שכיבה זו. בְּזות שפלות ידיים. וככה להינתן לחלודה. עוקר ויוצא לדרך, שלוש או ארבע פסיעות מלאות, ושוחת המכונה, ישנה וחפויה שמיכה אפורה על פניה – מפסיקה ואין הלאה. נעצר. שמש באפור. הכל אכול שמש. לא שום סתרה או אחרת. מה לא פתוח לפניה. ים הרגבובים בחריש הישן מימין, הקמטוטים אין־ספור במדרון הסידני, ומצדי צדיהם – רוֹמצים סנוורי־שמש, והלאה והלאה, חשוף ואפור וקלוי לעייפה, מוץ שמש עד עצימת־עיניים דמדומית, אפורי אפר רומץ. ועל האופק שולי השמים האפורים נסרחים ומתערבים הינומיים באפר הגלמי של ההרים, קרחה גבנונית בלא חתימת צל, ולשוא תערוג אל כתם מתעלם. אין כלום. אולי קצת חכליליוּת אובדת בטרם תהיה וַרדית, באפרורית הרצופה הרצינית, מהלאה, אבל שדי בה שתהא זו קוראה וקוראה לבוא. לבוא אליה, וללכת, והלאה, הו מה. – ‘מה אתה רואה שם, קובי?’ – ‘לא? הנה: עננים!’ – ‘עננים?’ – מתחשד בּני בקימוט. – ‘הבט. – נטה קובי יד אַרכּנית מעל ההרים. – מחרוזת. כמו פקעים לבנים. ותחתיתם מיושרת, כבתנופת חרמש…’ – אהה, שם! – שמח בּני. – לא השגחתי. פתאום עננים! ובמזרח!' – 'או אולי: כמו מחרוזת שומים על חוט? – ‘ייתכן. – אמר בּני. – ואולי אלה אדי־ים־המלח, מתחילים מכאן ונגמרים מכאן – ממש כמידת אָרכּוֹ, לא?’ – ‘רעיון! חשבתי תאמר: כמו להקת כרובים קטנים מרחפים יד ביד…’ – ‘הו.’ – אמר בּני. לא המישו עיניהם, קצת הגבּה מעל ההרים. – 'או, כאילו שיאי הרים מושלגים. מרחפים כרותים מעל יסודות האבן…" הוסיף קובי ואמר. מתרפקים אליהם. עד שהם מהבהבים בעיניים. מחליפים רגל ברגל. מוציאים ומעלים אש בסיגריות. שותקים יחדיו. מרגישים יחדיו. – ‘אינך חושב…’ – מתחיל בּני, אינו מוצא מלה נכונה. – ‘מה?’ – מסייע עמו קובי. ובּני היה מטפל בראשי אצבעותיו במקטרתו. – ‘הייתי קצת… דיברתי קודם קצת…’ – ‘למה? למה?’ – אמר קובי – ‘לא? לא קצת ביהירות מדי? ומה אני יודע, סוף־סוף? פזיזות…’ – אמר בּני והשיט עיניו אל קובי, ושב וצידד עיניו בתועה. וקובי החזיר מבטו אליו וראה. פתאום ראה את בּני. פתאום עתה נוכח. לא סתם איזו מראית בחור שחרחר, נמוך, צפוף־גבינים, ועיניו מצומצמות, באַרבוֹת חרכּיהן המוגפות, אל תוך פנים מצומצמים מסִנווּר הקליה – אלא פתאום, ובתחושה, כי הוא – בּני. דבר בפני עצמו; לא זה שתמיד בין כולם; לא פלוני חד־מחבריה; כי אם אחרת: בפני עצמו. היות עומדת בפני עצמה. ואולי אפילו, נאמר, איזה עיקר. אם טוב או רע. חשיבות משלו. לא פחות מכל משהו. אפילו מכל השדות. מסוים יותר. ועוד הרהור: כי כמה מתחַכּכים אנו זה בזה, ויודעים רק איש את עצמו. כל העולם – ועצמך. זה הכל. הכל ואני שלי היקר. גל ריגשה להשתדל ולדעת. דבר נכון יותר, להיות פתוח לטוב יותר, אבל כבר טושטש הדבר, בחום, ובקהוּת ובמלמולו של זה. שכבר שוב הוא איזה זה, ושוב כמעֵבר לצעיפים – מתוך היינו־הך כללי ביותר – להסביר לך דבר, שאפילו אם יצליח ויגידנו – לא הגיד כלום. ותחת זאת מתכווץ צער ללא שׂאת. ועמידתך נעשית כה ערערית, שמוטב לא להביט עין בעין. – ‘מוכרחים לבדוק – מסיח בּני ארוכות – לפני שיודעים לחרוץ. זמן וסבלנות והסתכלות, לנסות להסיק מסקנות. לא?’ (מתגרה להקניטו: לא! – למה אתה נסוג. בחוּר!) – ‘הו.’ – אמר קובי. – ‘לראות כל צמח איך הוא צומח כאן. – הוא אומר. – כמה הוא ירוק, כמה הוא פורח. איך הרוח. הגשם. השמש. יום־יום. שינוי לשינוי…’ ועוד ועוד. הכל רומץ אור קלוי. לא שום גוני־בינַיִם. אם לא תמנה את השחום יותר של הקוצים שם. או את הזהוב פה ושם של קש נוטה לאפור, או גוויות הדרדרים הנמוכים שכבר נכמשו כל־כך עד שנצפדו לתוכם, כדמות גלים קמוצים לפנימם, כפי תחרא, משחירים, מצומקים ומצוררים. אפשר לחלום בלא צל? כמתוך עולם אחר, בלא שייכות לכלום שהוא, נתמשכו פתע שריקי יריות צולפניות, בטחטוּח. צֵנֶף אחד, שטף ממעל. התמוטטות מהירה ונמרצת. אף כי בלא שום דאגה. בלא שום הבנה. או תמיהה. או מה.

 

פרק שלושים ותשעה    🔗

מהרה נבלו ידי הצולפים, ושוֹטם כשם שהונף פתע נשמט פתע, עוד בטרם נסתר טרפם מפניהם. פרצופים! הסמכות שלהם להשגיח בנו שנהיה דחופים במַעבה החוֹרים! אבל כבר חדלו ושוב, כמעולם, דוממת דממה, וחרגולים פורצים פרץ, מתזיזים ציקצוקם הנלהב על־פני חוט־פלדה נרעד סמוי ורוגש, כרום אמה מעל הקרקע – מהות חייה המפזרת זהבהבוּת, עד אין מקום פנוי ממנה. עוד רגע קשוב לריתמוס ההמשך, בלי שיתבהר דבר, וחלף גם הוא, ועמו התפוגגה גם כבדוּת העוקה. אגב, גם השעה כבר כמעט שלוש. בזהירות, שבשיגרה, קמים אלה ואלה מתחת הכותל, מתחילה בתמיהת־קשב ומיד בחמיקה אחת לאחור, אל מעֵבר לבקתות, ונחלצים מהישג העין הרעה מתפרקים את הנשימה הכלואה. כה וכה להניע את יבשוּת השתותיים, להלך את הרגליים המעוקצות, רֶדֶם עיבושים. ולחרף ולרקוק ולהתחלץ שבעתים, ובפיהוקים קרועים, ולשתות מן הג’ריקן החם, החלוד, המנופט, ומנטפים ונוהמים דוביות ומוסיפים ויורדים עוד פסיעות, ולהציץ אל דרום בלא לראות כלום. נפנים כה וכה, מושכים כתף, אומרים אמירות, מהם מושכים שולי מכנס, וגם בדיחה להם על הטלת המים. וגם צוחקים. לא מפני. שום מפני שהוא. מי זוכר כל מיני מפני. בעצם לא משוּיכים עוד, ולא קשורים, לא לכאן ולא לכאן, לא פעם ולא אֵי־פעם. מעגל הויית רק כאן. נָתוק לעצמו. שלדי הכּלָבים היבשים, מיבּבים ברוח ומיטלטלים מאד. זזים, אומרים, צוחקים. אפילו בתרועות, בלי צורך, לא בהֶקשר לכלום. וכל הדברים אינם הוֹוים, אלא מרגע לרגע, ורגע פוקע אחר רגע. בועות לא מצטרפות. אולי כל העולם כולו אינו אלא בּועת הרגע הזה. החם הזה. הכָּרות הזה. פרט גמוּר אחר פרט גמוּר. והכל בקרבו עמו. האור הקלוי באפור, המדרון הטרוש היורד, והגבעות שלהלן, הבלוּחי המרחקים הדלוחים, הבחורים האחדים המתהלכים, קצת כה וקצת כה, ערומים למחצה, נפולי גבב בלוריות, משופכות על מצחם, עד ציעוף העינים. והוֹוים מדי רגע, רגע אחר רגע. הוויה שאינה נתבעת להוכחה, פטורה מצורך הצטדקות. כרפרופו של בַּריוֹם אחד, הדולק אחר זוגתו. ואפילו לא כך אלא קיום בפני עצמו, ולעצמו. הולכים ומהלכים. עקוצים משֶבת. אבל אחד היה שם שהאחריות מלובשה עליו. ואימץ כוחו ועמד וצירף רגע לרגע, ונזכר וצעק פתאום על־פני השטח: לחזור לחזור! – לאן? מה קרה דנוּס? מדשדשים, אף־על־פי־כן. יחפות הרגליים חופנת טעם דרור, העפר החם, ומירעץ צרורות האבנים בכף – טעם חמצמץ וטוב בה. לאן לחזור? ולמה דווקא לשם, ולא לכאן? הו, היינו הולכים לנו. בלי כלום. משאירים הכל כאן. רק טוענים רגליים, ויחפים וערומים, הולכים לנו הלוֹך… טוב. נחזור. לעזאזל. אבל לא לשוחות. לא. תן לנו ונשב כולנו פה בצל הזה. שריקה – ונקפוץ. נשב־נא כולנו פה. אנא, אַל תאמר לא, דנוס. בחור טוב. מתישבים אחרת. משעינים גב אחרת. קונים שביתה חדשה. ובואו נשוחח על. אחת היא מה. ונצחק. ונשיח שיח יחדיו. צבוּרים למרגלות הקיר. אבל לא כאותם שהיו קודם, כי אם אחרים. פתוחים לדברים חדשים. מי מתחיל? יש מתחילים, ואפילו אחדים כאחד. לא זו בלבד, כי אם מסַפּרים איך זה היה היום. אפילו נזכרים עד רָחֳקִי מעמקי הבוקר. כשהתחלנו באלונקות רעות אחדות. ומשתתקים לשמוע אף־על־פי שלא צריך.

לברזילי יש גמגום על בור־המרגמה הישן, בור־צלמוות. ויצר מקניט יוצא עתה להוסיף ולהרגיז ולגעת בעצבים הדקים ביותר, הסַרבּניים ביותר, לצבוט ולפרוט עליהם. לראות איך הם נרגזים, ולחייך חיוך של בעלי־עבירה ותיקים. מזל שלא שכבו בו גם הפעם – שכּן גם היום נפל לתוכו פגז. מסַפּר ברזילי. טוב. חדל. אומר דנוס. וצריך כנראה להחליף ולגלגל מעתה בבדיחות גסות. – ‘אתה יודע על מה אני חושב?’ – אומר ברזילי. ודנוס: ‘אני על כלום. על מה?’ וברזילי חושב על המקרה. שרק מקרה הוא, למשל, שלא הוא שנדפק, שחצי סנטימטר – וזה היה הוא, באלונקה ההיא, ‘מרגיז את כולכם, ולא הייתם רוצים להיזכר בי בשום אופן. כבמזל רע.’ – ‘לא מצאת על מה לחשוב?’ – שב דנוס ומתרעם, ומשיע עיניו ממנו. – ‘הלא כל ההיסטוריה היתה אחרת. – טוען ברזילי. – פני העולם היו משתנים אילו רק חצי סנטימטר! לא?’ – ‘בחצי סנטימטר!’ – מלגלגים עליו סתמית. ובפסקנות: ‘חדל להתפלסף, אתה.’ – ‘מדוע להתפלסף?’ – ‘הו, חדל. כל הדיבורים על מקרה ועל מה היה אילו – לא סובל.’ – ‘אלא מה?’ – ‘לא־כלום – פטפוטי תינוקות. שנית: חשבון מדויק וניתוח מפורט – והיית נוכח כי מעולם לא קרה דבר במקרה.’ – ‘אלא איך? בגזירה מלמעלה?’ – ‘צפצף על הלמעלה. – רגז דנוס. פשוט: התנהגות אווילית. אחד נחשף בטרם זמן, איחר לשכב, או קפץ לא בשעתו – וחטף. וזה הכל. אילו היה נמנע – מבליג רק חצי שניה – היה יושב כאן ומספר לך כמה אני צודק.’ – במה טובה חצי השניה שלך מחצי הסנטימטר שלי? – ועל זה: ‘טירון לא יודע. לוחם ותיק יודע. מריח בחטמו.’ – ‘משמע: אל תוציא חוטם בקרב!’ – ‘שטות. אלא: הילחם בחושים פתוחים. פקוח. ולא תצטרך לגורל או למקרה. כי הכדור מהו? גמול ענשו של בן־מרי, אשר לא התנהג נכון בקרב, זה הכל.’ – ‘באמת?’ – ‘קצת חוש וטיפת שכל – והכל אחרת.’ – ‘כן, – אמר עתה עמיחי – כל היודעים להסתדר יישארו – השאר יסופו. תארו לעצמכם איזה פרצוף יהיה לדור שיישאר חי!’ – אח. כן. לאן נסחפנו. ‘הגרוע מכל – אמר פלוני מתוך הפקעת המלחיתה – כשאתה חש שאינך הולך אלא מוּבל. מוּבל ולא הולך…’ – אה לעזאזל, חדלו לכם, חדלו. למה לכם כל זה. בואו משהו אחר. אחר לגמרי, יפה יותר, מעניין יותר, חשוב יותר. מי יודע מה? דברים פשוטים לחלוטין, כגון… הנה למשל: היום כבר לא יהיה דבר, כנראה, נגיע עד הערב ויעבור. מי משוגע להגיד ככה? אבל, האומנם לא ייתכן? כי מה מנע מידם להתחיל עד כה? – ואם כן? מה אני יודע. לאבדון, עולם מלא, דברים לעשות אין־סוף – ואתה באפס ידיים צופה אל הסוף, רחוק כמטחווי־אבן. מי כבר מזמר כאן בשפתיים חשוקות? מה אתה שר, עמיחי? וגם עיניו מעוצמות. אלוהיו עמו. גם מזה לא ייצא כלום. ובכן מי? בעצם, אין כל־כך על מה לדבר. (האם כבר נבחר האחד מאתנו שלא יוציא את היום? כבר הצביעה האצבע השלדית, ההחלטית, על מי?) – או אולי משתתקים להתפלל תפילה אל האלוהים שבשמים?

הבלוּתוֹת. לעזאזל. עזבו כל זה. בואו נדבר על בחורות. נכון. נכון מאד. יצורות מופלאות. החברות של הבחורים העזובים. חציים הטוב והמרוחק. הללו שעושות את החיים, בטפיפה אחת, באצבע קלה, יפים יותר. החיים המנוּבּזים, קלים יותר, לאבדון, וגם טיפשיים יותר, לא כל כך קודרים. בלי בעיות. דבר אחר כולו. איך מתחילים להשיח עמן, דברים כה וכה, ולאט־לאט מתחילים להידחק אליהן יותר. ולא אל דבריהן אלא אל חמודותיהן. המתיקות שבכמעט המגע. ואיך הן. כמובן, מתראות נרתעות – אבל זה רק ממין המשחק. והיינו־הך איך. המיושב נדחק להניח ראש בחיקה. ותפספס היא שׂערך באצבעותיה הדקות הקרירות. והמהלך – מקיף מתכרך לחבק גיזרתה, ומתלטפים יותר, קצת כה וקצת כה, עד שנאספת השיחה לאָן־שהוא, ונשארים שניכם רק חמים ומחוממים, ומחפשים ומחפשים זה בזה, קרוב ככל האפשר, חשוף ככל הניתן. חדל, אַל תרגיז. למה לא? הו, מה אתם יודעים על בחורות – הלא… להתחיל לסַפּר לכם על זו שלי? – צרור שלם של גניחות. תפילה: אלוהים, אילו ידעתי כי אתה ישך, אילו ידעתי שזה לא צחוק, כי אמנם יש אֵי־מי דן ודיין שומע ושוֹעה אלי – – – (אבל להביא לפניו את הדברים היותר עלומים שלי. בלי בטחון. כלפני קיר ריק…) – מה אתה מזמר לך שם, עמיחי? וגם לא גוַוע כליל הצורך לברר מה פשר צירוף המקרים, המתעללים בנו בנגישׂה. הסבר, אם תוכל, כיצד הוא הדבר שפעם מצליחים לעקוף את המקרה, ולחמוק מפניו, ופעם… האם זהירות יתירה מסייעת? התחפרות עמוקה יותר, פקיחת עיניים גדולות יותר, חשדניות יותר; או, להיפך, קשיחות יתירה: אטימות לקול החובה, לקול הקריאה? או רק שקידה להציל עורך ויהי מה? – הה, לשוא. לא יועיל לך. גזירה היא ונחרצה היא. גם אם תיסתר, גם אם תימנע מצאת, בעקיפין כאלה או אחרים – הוא ישיגך. מי הוא? חדל, אַל תעשה את עצמך. ואם כך, מוטב. אולי, כי לא בפחדנות ארנבת, אלא מאחר שאין מנוס – עשה מתוך הקרבה של גבורה! – גבורה? – דיבור של תינוקות. לעזאזל גבורה. מי צריך גבורה. מלכודת־פתאים. כל נפנופי־הדגלים האלה! הידיים שלנו כה הרבו להסתבך בהנפת הדגלים הישנים הללו – שאין כוח עוד בהן לשמוט אותם מתוכן, ולהתנער לעצמן, גם כשאבד הוֹדם וסר זיוָם. ותחת לזרוק, באמת ובלהט, ולכל הרוחות, את כל הדגלים. וללכת קל וחפשי – אתה הולך למות לשמם, לשם הדגלים הלא־אומרים־כלום. שחוחות וקודרות שעות שארית חייך מתחת לדגל הגאה. לעזאזל – הלא רשע־איולת הוא! אוסף זה של אמונות חבוטות. הגאוות הללו הקטנות. שמירת הכבוד. הפרינציפים המהוללים. הכל. עלובי־נפש שלא בגרו. כובד מליצות כריחַים על צואריך. כל מה שטימטמו נפשך בהיותך רך וקטן ונִפתה להאמין. למה לך, בן־אדם! ברח כל עוד רוח בך. השלך הכל והצל את מעט נפשך! – למה אתה מתכוון בעצם? – הה, טוב, לא חשוב. אנשים טובים, אינכם מריחים את הסתיו? לא נעשה לכם פתאום כאילו קר בזרועות? הגידו, מה יהיה בסופו, מה ייצא מכל זה? אהבתם פעם נערה עד צעקה? הסוף בכלל – מי יודע הסוף שלך – כמטחווי־אבן. צרור גניחות לא נמלטות. זה כולך. לכוד בצבת מוסר־כליות. מתחמץ ומשתוֹנן. מי יודע למה. לעזאזל. בושה־בושה. אז למה לא מדברים כאן על דברים אחרים? איפה אתה, דנוס; עמיחי, מה הזמזום הזה לך, וקובי, ובני, ורחמים, ואלה השנַיִם, אחד שקוראים לו, כמדומה, יוֹש, או אולי להיפך שמו דן והשני הוא יוֹש? מה הרביצה הנכלמת, הדיבורים הסתמיים סחור־סחור לאמת? איזו אמת? לעזאזל האמת. מי צריך אמת. צריכים שיהיה טוב, ויציב, ושקט. דברו משהו. עשו פרצוף של ממש. שלא ילחץ ככה על הלב כנטל־חול. אל תהיו סמרטוטים. אבל גם זה עובר. והשעון? לא. אפילו לא ארבע. עשרים לארבע. כמה נקל לומר: וככה עברה שעה. ולהמשיך לסַפּר בסיפור. אבל שעה אינה עוברת ככה. לאִטה חיה שעה. עד תמציתה. מלוא סירחתה. קוֹמה לה, ואורח, ושתיקה, וצעקה וחלל ריק, וצמיחה וקמילה. שעה אינה עוברת ככה. השיחות קצת מתרבות. על מה לא. הכל היה אחרת אילו היתה שעה עוברת לה ככה. אבל אינה. ויש ומתפרצים כולם לומר דבר אחד. כאילו מי יודע מה. ויש גם שיח יחיד. על הא ועל דא. ומי יכול לדעת להבחין חשוב מלא חשוב. פחות מיותר. כאילו שיש כזאת. או שאיכפת. ועוד רגע וזה בלל ציווּחים ורצונות לא נרגעים. להוכיח, להגיד, להוכיח על פניו, והוא, אחד שאולי כלל איננו כאן, והיינו־הך גמור לו מה כולנו כאן, אם אמנם הוא ישנו אי־שם. מדוע בחור משלנו, למשל, כזה וכזה הוא? ומה זה בדיוק: מזל, גורל ומקרה? ועל דרכי אנוש, אשר מי יידעם. ופתאום מניין שהוא, ואולי אפילו מכאן. פה אצל הבקתה האפורה, גם על אלוהים, ועל עיניו הצופיות, אם עיניים לו, ואם צופיות הנה. ומדוע כל הדיבור הזה גנאי הוא לגבר ובושה אין־קץ. ומשׂיחים על בכלל איך החיים. ועל החבריה שלנו איך הם לעומת מה שצריך שיהיו, לכאורה. ועל תותחים נגד־טנקיים. שש ליטראות, ושבע־עשרה ליטראות האחר. אלף מטר כמו כלום! ועל כל הענין הזה: אנחנו והם, ואיך לפעמים, נראה, כי מדוע בעצם אי־אפשר לגמור כל זה בלי להילחם? פשוט להפגש, לשבת ולהשיח, ולהסביר, ולהסכים. וללחוץ יד וללכת איש לעֶברו. כמעט שוכחים מנין התחיל כל זה, ומה שהיה פעם – כלום לא הרחיק כבר מאד, מאד־‏מאד, נורא, אפילו, וקצת, אולי, לא כל־כך, או מה? ומדברים על מה יהיה, על התכלית. כמובן. על מה כן ועל מה לא. ובכלל מה אנחנו יודעים.

מה אנחנו יודעים? אנחנו כלום לא יודעים. מה הספקנו ללמוד ולדעת. כלום לא הספקנו (אם להניח שיש חשיבות לזה). לא יודעים הרבה. לא למדנו הרבה. גם מעט לא, על צד האמת: הרבה פחות ממה שנדמה, לכאורה. וחרף זה, משום־מה, כבר, כאילו, יותר מדי חכמים, האין זאת, יותר מדי יודעים. מה לא ראינו, מה לא שמענו, ומה לא עשינו. כבר יותר מדי חשוף עלינו הכל. פרזוֹת. ומואר חזק, בלי ענינים, ובלי צידודים לכאן או לכאן, יותר מדי יבשים, וצריכים, אולי, לקצת מאור־פנים, לקצת גשם־נדבות, אולי, לקצת יותר אמונה. – אמונה? – מה זה? מה פתאום אמונה? איזו אמונה על ראשך? ושוב מהתחלה: כל הידיעות שלנו, כל הלימודים שלנו – כאלה מצומצמים היו, כאלה צנומים, לא מספיקים לכסות כלום. ושטחי־הבּוּר שלנו מתגלעים אין־סתרה. ואחרת היו אילו נמצא לך דבר אחד שהוא יציב ובטוח כולו. דבר שהוא מתקיים יותר, מאריך ימים יותר, מתמיד וקיים – מאשר ההתקיימוּת הרופפת שלנו? הארץ? העם? הסוציאליזם? החופש? אהבת האדם? הצדק? – על מה נעצרת האצבע המונה: זהו! הנה – זהו! – לא מבין מה אתה רוצה? – הנה, תראה את הזקנים שלנו: הם היו ראשם ורובם, יותר מזה: שלמים בשלמוּת הענין שעשו וחיו. בלי שיור. או שרק נדמה כך? בודאי: בארץ, במפעל, בעבודה, בהגשמה, בכל מה שעשו. – הם כן ואתה לא? – לא שאני לא. אני כן. כמו כל אחד. אבל אני בזה ממילא. משום שכבר אני בזה. כבר אני כזה. ומה רואים? שאפשר לעשות הכל גם בלי רגשנות מיוחדת, בלי אמונות מופלאות, ויוצא אותו הדבר. לא פחות, מכל־מקום. וחושב שעוד יותר. – ופרה במכונת־חליבה נותנת יותר. היא שמחה ואתה שמח. – אתה חושב? – בודאי. כי ידיים יש לנו, ושכל לעבוד. וגם עובדים יפה. וחיילים לא רעים. נלחמים כהלכה. ואם רק יתנו לחיות – ראה תראה, עוד ראה תראה. – ולי נדמה כי לנו יש משהו פחות ממה שהיה להם, בשעתם. לא יודע לומר מה. – אז שתוֹק רגע. הם היו מפני שרצו. אנחנו מפני שאנחנו הוֹוים. לא חשוב אם רוצים. האם זה מובן? – האמת היא, כי אינני פוסק מהרהר –אַל תצחקו – על מה זו אמונה מרצון? – השתגעת? – אמונה? במה? באלוהים? אתה דתי או משהו? צרות חסרות לך? – הו, הפסיקו רגע. פעם, הייתי בטוח כי כל הדת אינה אלא קנוניה של מאחזי־עיניים. או מנהג זקנים לפני שיעברו מן העולם. – נו? – מה נו? לא יודע. אתם בטוחים שלא? אלמלא צורתם של המאמינים האלה, ארחם ורבעם, שיחם ושיגם, עם כל המצוות והכללים והאסור והמותר והכשר והטרף, והתפילות וההעויות, וריח הגולה, – שמחניק לך את החשק להתערב בהם, שהכל כבר מצוּוה להם, פתוּר להם, אמוּר להם, עד שאין צורך עוד להאמין, ומספיק אם תעשה כמה וכמה דברים או תימנע מעשות אחרים – וכל השעמום הזה – אלמלא אלה… – אלמלא אלה? מה? – אלמלא אלה, אולי הייתי פעם, ואולי לא, נגש לראות, או מה, אה, שטויות, משהו, או השד יודע מה… – המאמינים מפריעים לך? צורתם? או מה? – לא יודע. אולי. וגם משהו לא־יפה כאן, איך לומר, דוחה… – אבל דבר גדול הוא להאמין – כשמאמינים. כשיש לך במה להאמין. אלא שלי אין… אולי יש, אבל אין… מה יש לי? – לי? יש? לא יודע. – לא בטוח אם להם יש. – ולמה דווקא באלוהים? למה דווקא התרח הזקן הזה. אי־אפשר לתאר אמונה בלי אלוהים? – אלא במי? – בכלל בלי מי. בלי שום אֵל. בלי שום צורה. בלי שום סמל. בלי שום דגל. כל אלה – שקר. תמיד הם נעשים חשובים ועיקריים מן האמונה בהם. מתגדלים על נושאיהם – אלא במה? – בעיקר! – מה זה? במה להאמין איפוא? – בך. אתה. בעצמך. בך בעצמך. – בי? אני? חלשה דעתך? ח־ח! יפה מצדך! – וגם מעודד! – איך זה להאמין בי בעצמי? – אגב, מה מפריע לך הדגל? – תלוי איזה דגל, כמובן. – כחול־לבן, ובחגים גם אדום.– לא לא. רק לא דגלים! כל הדגלים כולם. אני שונא אותם! אם קרה פעם ופצה אדם פיו ונשבע לדגל – נחרץ סופו. אבוד לדגלו. כמו יפתח לנדרוֹ. הלא זה תכלית הרֶשע! ולמה לא יוסיף להיות בן־חורין? – הלא הוא עצמו חשוב פי אלף מכל דגליו, נדריו ושבועותיו! – מדוע? – ככה. – והלא יש כל מיני דגלים. אינך כופר בכולם? – לא. אין כל מיני. תמיד תמיד כולם כולם. רק האדם. הוא. סתם אדם. גם בלי כלום. וגם עם הרבה. הוא, האדם, חשוב מכל השבועות, והנוסחאות, והדגלים והאלים והאלוהים, אפילו אלה שהוא כורע ונשבע להם. שבועת־הבל. רֶשע היא. אסור. בלי דגלים. – הו, הו. שב רגע ונוח. תנשום עמוק.

יובל ואהוד. המקלענים, מאצל השוחה הרחוקה של הבקתה חבושת־הכיפה, באים לשבת. שבו תשמעו דברי־תורה. אמנם דנוס מעקם חטמו, מבחינה צבאית, אך אינו אומר דבר. מילא שבו גם אתם קצת. ורק שלא יקלקלו אתכם כאן בדברי־מינוּת. הלא אתם צוציקים גמורים. – לומר לכם מה? אילו היתה דת כזו שצריך על־פיה לאכול חמש ביום, לישון, ולהתעסק עם הבנות – היית יכול לרשום גם אותי. – אה די, חדלו לכם כבר מן הדתות. מה נטפלתם. – ואני הייתי מכבד דת שאין בה שום הכללה, ורק פנייה מרצון טוב. – כלומר? – כזו יפה ובריאה, כצמח־בר, כשמיר ושית. ריחנית וזהובה. מבינים איך? – מי? הבחורות או הדת? – אַל תצחק, אמונה חיה. – במה? במה? – בזה שממלא אותך – כשאתה מאמין. דבר חשוב. חשוב מכל. שאינו מנגד לך – אלא אתך. מין נכונות עצומה לעשות. והכרה מלאה וסוחפת בערך הדבר, וגם כשנעשה שקט ואתה נשאר לבד, זה עוד ממלא ויקר ורב־ערך, שתוכל ללכת לך בדרך עם פנס בחשכה… – בשביל זה לא צריך דת ואמונה. – מה צריך בשביל זה? – חשמל. – ח! – לא נכון? פשוט צריך לחיות ולעשות מה שצריך לעשות. – כן. – כן? – הו, לא. כלל לא. בחור משלנו לא צריך את כל זה. אין לו שום מקום בשביל זה. – מה הוא צריך? – שיכון, אוטו ועבודה נעימה. – זה הכל. אל תשכח בחורות עליזות. – חדל. מדברים ברצינות. – בחור משלנו! דיבורים. מיהו בכלל בחור משלנו? – אחד ששונא להישאר לבדו. שאינו יכול להישאר בלי כולם. ושעם כולם גם הוא מישהו ושבזה – בכל מחיר – אסור שיבוא פקפוק. בכל כן. בזה לא. כל מיני ערכים – היום כן מחר לא. תורות ואידיאולוגיות – כעננים רצים בסער. והצוותא, החבריה – לעולם עומדים. לא נכון? – אי, פילוסופיה. הכללות, הכללות. – אתה אולי כך. כולם לא. – איך כולם? – כל מיני דברים, ולא דבר אחד. – בחור משלנו שונא שיחשדו בו שהוא מיוחד. שיש לו פינה משלו. שכותב יומן. שכותב שירים לפעמים. מתבייש ושונא את זה. – אז למה הוא כזה? – אני נזכר בבחור אחד, במשק השכן שלנו, אחד בחוּרון דל ורזה, עיני־תכלת ותלתלי־ילד רכים. חיוור גם בקיץ. עורק אחד, תכלכל, מתעלם לו ברקות. – מה לא יתן הבחור הזה כדי לכפר על חטא היוָלדו ענוג; מה לא יתן כדי שייחשב סתם אחד משלנו, בריא באכילה, במכונות, בנקבות ובגיהוקים, שווה בין שווים לכל גס? ואם אחרים יכולים להרים סוס בקדמותיו – הוא אין לו להפליא אלא רק בחוֹד לשונו. תפארתו על אמרות־כנף. על קוצי־שנינוּת. בדיחות נועזות יותר, מחוכמות פי כמה ממה שיודע מישהו להמציא – עד שמתעורר דווקא חשד – אם אין זה הבחור דווקא ודווקא פייטן אחד, כותב שירים לאחר חצות, וכלל לא פלח. יותר מדי דמיון, חריפות ודקות. מה לא היה עושה כדי שאחד הסוסים הבריאים ייהנה מבדיחתו. – נו? ומה? – לא־כלום. רק רצה להיות חבר של הפרים הגדולים. להבליט שייכותו לאלמנט הפשוט. לעקם עצמו ולהיות מרובע, מרופש ויהי מה, בפת לחם בריבה על מרומי עגלת־הזבל – כך התאַוָה להיראות. – ומה היה? – מה היה צריך להיות? כמוהו רבים. כועסים כשמזכירים להם חיבור שכתבו בבית־הספר, אבל יתנו הכל בשביל שיהללו אותם בכדור־סל. רק כמו כולם. רק פשוט שבפשוטים. רק לגעות בין הגועים. והניחו הניחו הניחו בכל השאר. – ומה היה הסוף? למה סיפרת? – הה, הבחור ההוא? מסכן. בדרך לירושלים, אומרים, חטף ישר בחזהו, כדור־תותח. לא נשאר מה לאסוף. מיתה בריאה ואדירה. – מי זה היה? – הנח לו, זה לא היה, רק משל. – אגב, זוכרים את צֶביק? – פעם אחרונה שראיתי אותו היה נוצץ כולו: ‘מה תסַפּר?’ – אמרתי לו. – ‘מה יש לסַפּר – אמר הוא – הגדוד שלנו הוא הגדוד הראשון. אני בפלוגה הראשונה. במחלקה אחת. כיתה אלף. ואני הראשון בכיתה! – זה הכל. מיהו, איפוא. החייל הראשון בצבא ישראל – מי אם לא אני?! – שלוש פעמים הידד לכבודי!’ – ולפני שבועים עלה על מוקש. השד יודע על מה ולמה. – כן. המון כבר הלכו. – מאות, אני חושב. ואולי כבר אלף? – יותר. – פחד־אלוהים. – מה יישאר מכולנו? – טוב, לא זה, בעצם, לא על זה מדברים. נכון. לא על זה. על מה?

– כבר ארבע? כן, ועשר דקות. הו, באמת? – אתם מכירים את עליזה? – איזו, השחרחורת? – כן, זאת ארנבת זו! – איך שהיא הולכת לה, ראיתם? – יה־בּה־יֶה – איך שטופפת לה שכזו! אפילו כשהולכת מכאן עד כאן, קו ישר – היא לא יכולה! – בקֶשת, בהפלגה, באיגוף, כמטוס נוחת, מרוב הליכה מתנענעת שכזו – ויש לה מה לנענע! אל־חמד־לאללה! – צפור מצויצת ציצת נוצה! – ודווקא אליה נטפל יודקה, אומרים! – איזה יודקה? שלנו?– אלא מי. כמו כלום. ערבים שלמים היו מתלחשים להם מתחת העצים בשדרה. כמעט קטפו את כל העלים מן הפיקוסים הצעירים, עד שה’גן־נוי־ניקית' הרימה קול־זוָעה – על מה לעזאזל יש לו לדבר אתה? – על צבע השמים. על מה מדברים כולם? – באמת, על מה. – שאל את סבתא – הה, אני מביט אחר זוג צעיר ונחמד הולכים חבוקים יחד בקצווי־דרכים, מופקעים מן העולם. מסַקרן אותך פתאום: מה הם מדברים להם שם ביניהם? – הנך יפה רעיתי? שמי־השמים? נשמת האדם שמצאה אחות? איפה! לעזאזל! רק רכילוּת. רכילוּת מנובזת. רכילוּת־רכילוּת. זה הכל. והיא תבטל ותאמר לו: מה כולם נסחבים אחרי רוֹחקה – רק מפני שהיא מסתובבת לה ולא לובשת כלום מתחת החולצה? (מה? באמת?) – הנה, בשביל זה צריך להתאהב, להתרחץ, להתלבש ולהסתרק, ללכת קילומטרים עד מחוץ לישוב, ומעוקמי־שידרה מרוב חיבוק לא נוח, כדי ללחוש שם רכילות, רכילות ורכילוּת? הלא אפשר לשבת על המדרגות של המחסן, ולדבר בקול – נוּ, כן, על מה אתה חושב שאני מדבר עם עֶדנהלה: על היחסים. זה כן מבין אותה, וזה לא מבין אותה. זו נורא גועלית, זו סתם אֶגוֹאיסטית. הה, עזבו את כל הסיפורים האלה על האהבה. – תלוי עם מי. – מעשיות. אין לכם עם חדגוֹני כל־כך כעם הנשים. כולן אותן דבר. כולן כאחת. בעצם, ביסודו של דבר, בסך־הכל – כולן כאחת. כולן מצפצפות אוּש ואַייש על כל נגיעה, וחמור וגועלי על כל אצבע נוגעת קטנה, ונמסות פתאום בגלל איזו נגיעה אחרת, לא יודע איזוֹ, ועד דמעות, וכמו מברז, נדמה: סוף העולם! – הה, מעשיות. קח את מי שתקח מהן – תקח אותה אחת. ובחושך – בכלל אי־אפשר להבדיל. (ביום – מי צריך אותן!) מי שבוחר בעיניים עצומות לא ישיג פחות ממי שידקדק לבחור שבע שנים. – מניין לך כל זה? – הה, סמוֹך! –ושולה? מה שוּלה? גם שוּלה? – מה נזעקת: גם שוּלה. למה לא? אינה נקבה? – אתה אַל תדבר כך! על שולה אַל תדבר כך! – למה? היא כמעט בחור? – שוּלה? בחור? אַל תגיד… היא?… שווה את כולכם ביחד!… – יה, תראו אותו! נתלקח הבחור! מה קרה, בּני, מה הענינים? – לא־כלום. לא חשוב. – טוב, עזבו אותו. מה רצית לסַפּר על עליזה? – עזוב את עליזה. בחורות גם כן ענין. – מניין אתה פתאום בקי כזה בבחורות, בן כמה אתה בכלל? – אני? הו, סמוֹך. – הוא היה רפתן, ולמד מה זו פרה!… – ח־ח! – אתה חושב שיש הבדל גדול? – הבלוּתוֹת. בחורות. גם כן בעיה. מה מעניין אותן? שום דבר. שום דבר של ממש. להתחתן. לרקוד. להתעטף בסמרטוטים נוצצים. לפטפט על טרגדיות. וחשבונות. הו, חשבונות, עד הפרט האחרון, וחשדות ורחרוחים, וטַטַטַ וטִיטִיטִי, וכל הפרצופים המתראים עדינים ומתוקים… נדמה לך כאילו לב ענוג לפניך, אציל, מלאך זוךְ, – ויושבות בו דור שלם של אמהות ודודות מנוסות ובקיאות ומחשבות בחשבונות: תן לה לעבור והסתכל, בבעלת הפנים המתוקים, מאחוריה, במחילה, באלה שתי אבני־הריחַיִם המסורבלות שלה, עלה ורדת, לכאן ולכאן – הנה לך הלב העדין, הגאה, החולם! – יחבּיבּי, איזו התרגשות! – אתה אוהב־אוהב עד השמים והיא מחשבת כל דבר פעמַיִם. בשכלה ובשכל אמה. תמיד היא לבדה יותר משתים. – הנה, קח את חנהלה זו… – תודה. קח בחזרה. – חנהלה! מלאך חמוד! שׂה תם! בּובּה מתוקה, לא? – נוּ? – טוב. אין לי חשק להמשיך. – אז מה התחלת? – התחלתי ודי. לא מתכייף להמשיך. דברו אתם הלאה. לי נמאס – אבל מה, אמור מה שרצית! – אה. לא חשוב. פעם היינו… טוב, מה. לעזאזל: זה היה עד שגעון. מה אתם יודעים. הייתי מוכן, בשבילה, שמים וארץ! אבל –. הכשף תם הלך. – ובערב לא־עבות אחד, כמו שאומרים, נשארה לה שם, סתם דדנית אחת. מזיעה. מטוּמבּלת. חבל נורא. גמרנו. צידה האחורי של כל תמונה מפוארת – שק ישן. הכל! כוּלה! קטנוּת־מוחין – זה מה שהיא. כל פרטי פרטיה. וכל הברוָזיות הזאת – המגועגעת, הבהמיות המציצה מאצלה, מפה ומשם, פחד! תפוש לך סוס דוהר ונוס, נוס לך נוס!… – אתה מצחיק, בחיי, ההתרגשות הזאת שלך! – שום התרגשות. כבר לא. היתה פעם. כבר לא. באמצע כל החיבוקים והנשיקות אתה רואה פתאום שומני נקבה נועעים זפקי פרה… בע… עזבו. אין בזה שום ענין. – אה, מה אתך, לא כולן הן איזו חנהלה. יש אחרות. אפשר לחשוב שהבחורים כולם זהב טהור. – שטות, הם גם אינם מתימרים להיות. לא עושים להם פרצופי־משי. בלי אוּיש ובלי אַייש. ובלי הצדקנות הזאת. ובדיחות גסות הם מספרים ישר לעיניים ולא בלחישת־נחשים מאחורי הגב. – אבל, סַפּר, איך בלב דופק היית מחכה לה שתבוא לפגישה? – כמו חמוֹר! – ואיך היית רוטט ומחכה לפתק שלה שיבוא? – כמו משוגע. – נוּ? – מה נוּ. היא גם היתה יפה שכזו, נהדרת שכזו ו… ומה, מה נשתתקת? – אני, לא רוצה להמשיך. משחק גועלי. – נוּ נוּ, איזה מין חנהלה יש לך. – לא חנהלה, כולן כאלה. – חדל, אתה מכיר את כולן? יש כאלה שהן החברות שלך, החברות של הבן־אדם, יותר מכל חבר שבעולם – הו הו – כן כן. – אבל הוא מדבר על רגילות ולא על ג’ינג’יות! – ח־ח, סידר אותך עמיחי! – מה סידר? מה אתה מסַפּר! – בלי חבֵרה? בלי חבֵרה אין חיים. ואִתה אפשר הכל. בלעדיה שעמום. אין חפץ. אין טעם.

לא יודע מה טעם החיים. אבל פחות מזה יודע מה טעם המוות. – אבל זו כבר הערה חריפה מדי, חשופה מדי, והורסת את המשחק. עד כי נושאים מהר עיניים להביט. לעזאזל, אי־אפשר להימלט. הכל מוצץ לו מן האימה שמלמטה. צף על־גבי פחדים. למה עוררתם, למה פתחתם? טוב. אולי במקום לקשקש – בואו נשיר משהו. – נכון. תתחיל משהו. – אני? מה להתחיל? – מה שאתה רוצה. תתחיל. – לא מתחיל לי כלום. – לא חשוב מה. לַ־לַ־לַ־לַ. או מה שאתה רוצה. – לא יודע מה אני רוצה. רק רוצה שכבר ייגמר. – הי, אתה שוב מתחיל. – אני? לא לא. כלום לא ייצא מזה. וגם סביב־סביב לא רואים כלום. הכל חשוף. עד עייפה. עד יִבּשון. מה כדאי עוד? תגידו מה עושים כעת? ארבע ומשהו בסך־הכל. אפילו לא ורבע. ימח־שמה. אין שום ידיעות? לא שום קשר? ואם כן – מה? אנחנו כאן עשרה בצל הזה. הציעו דבר לשיר? אַי לַה לַה. אוֹי לַה לַה, לי לי לַה!… אז בואו נשיר. מה? או אולי יודע מישהו סיפור לסַפּר? ורק לא לרבוץ ככה, הלא זה נורא, כמו לא יודע מה, כמו בקתה נטושה. אם מוכרח לבוא דבר – שיבוא. אם אינו מוכרח – למה הוא מענה? כדור־משחק אנחנו? לעזאזל! מרירות גוֹאָה ומתעבה. מה אנחנו לפניו, גדול עיור ורשע זה. לא יותר ממה שהעלעול לוקח מן השדות לצחק בו סתמית, ולהפריחו אחת היא מה. ובזוית חדה, פתאום, ככה: אם הנורא מכל הוא רק למות – הרי לא כל־כך נורא. ואפשר להתרווח ולחיות בלי לחץ. ורק לא לרבוץ דוממות ולהוסיף ולרבוץ. אחר־כך תוששת גם המרירות ונשאר רק מרבּץ שהוא, עכור וסתמי שעמומות. העשבים האלה כה צהובים ומאובקים הם עד כי אפשר לטעות בהם ולדמוֹת כאילו יש משהו ירקרק בכללותם, על־פני מדרון הגבעה. אבל מירפד כלל הגבעות כה אפור ושעמי, עד שהן מתאַפּסוֹת שם למישור גוחן. מתהפכים על הכרס. הסנטר קלוט בידיים להמתין או לדעת מה. מה קודם? אחת היא. שועים אל כה ואל כה: מטולטלים על שבולת השעה. אלף דברים, בינך לבינך, ברוח ההומה באזניים, בנמלים הרוחשות, בדיבורים העוממים, זעירים, – הם האי המועט שלך בעולם הטבוע. נוטלים גוש אבן לפרקו לפירורים ולמכיתות. אבן־גיר חרסיתית נוחה לפצילה. שקיפים חלקים, שטחים שעיעיים, צלחתיים, חדי־ מקצוּע. או לבדוק בקצה קנה־קש אם הזה – גלל־גמל נושן הוא זה, או אינו אלא עפיץ־צרעות. לשער איזה מין צרעות. להיזכר בירוֹקוֹת חגוּרות־הזהב, המפזזות, בבצעי־המים. לגעת בו בקנה־הקש בדביון־צִפוֹר, קרוש על אבן, לנחש אם של דרור או של עפרוני, ואילו ידעת ממה כל אחת ניזונה וידעת להכירה על־פי פִּרשה. לכך ולכאן – מוקדשים חייך היקרים. הנה: להסיע בקנה־קש צרור פעוט, ולהיתפש למשחק, ולבחוש בסיבוב חציף ונועז, עד כי האבן מדלגת לה ואובדת מהישג ידך, ומרוב התאמץ גם נשבר קנה־קש. עוזבים. פונים אל נושאים אחרים, נאים לא פחות, כגון אלה וכגון כיוצא באלה. וחדלים. ומפהקים נורא. מתישבים. לומדים את הואדי. זה הבא מדרום ועוקף אל צפון, וסובב אצל המצוק המצהיר בלָבנוֹ בעולם האפר. מקיף מערבה אל הגבעות החמות, משתטח. נמס לרגליהן. מתרפס. נחרש על פניו. מנוצח כליל. לקוּח לגמרי. למס־עובד. והיכן שהוא בין גבעות המערב, שם, יש גם איזה מוצא לים. ומוצא הזהב איהו – ידעת? ומה הם עושים שם? לעזאזל הם. פאתי מערב: אדים סגולים. גבעות כחלחלות. משהו קלוש יותר שם. בהיר יותר, פתוח. בשעתים אתה באמצע הארץ! מה שעתים – בשעה אחת! תלוי איך נוסעים. איך בוער בלב… אלף דברים לעשות בינתים. מפוררים רגב עד קמחוֹ, השמנוני משהו, הדבק בכפות, הלא נימוח. הו, אלף דברים בידי אדם לשעשע לבן ולשׂישׂ על הזמן שנפל לו שלל. נוטלים גבעול־קש אחר לדגדג בו דק־דק, בתנוך אזנו של קובי הסרוח ארצה וראשו כבוש, עד שיחשוב כי זבוב הוא וירים יד להניסו לפי תומו, ולצחוק אז כמה שהוא כזה כסיל. ענני־אבק רצים־רצים. זוג צפרים מרדפות ומתעלסוֹת. לא הגבּה מעל־פני האדמה. ופתע מתהפכות בצויצה ונלבטות בין גידמי הכּלָכים היבשים. טוב להן. איך להן מלחמה. להן אין מלחמה. הן לא בתוך זה. ולה היה צואר יפה ולבן עד גויעת הלב, צואר לבן כזה. כמה עצים ניתן למנות על־פני השטח בסך הכל? זוּלת כמובן, זיתי ההר, שהם בלי סוף, כגבות כבשים נטושים במדרונות, שם הרחק מזרחה. גבעת שיך־עלי במרכז, קונוסית, קבר השיך מבהיר, כתמי עצים, משהו לח, כהוני, יפה. ומאחוריו במת ההרים הקרחים, האבניים, מיושרי־הרכסים, בין ורוד לתכלת, בפני עצמם, נורא בפני עצמם. ואחר־כך רַכז את כל אישיותך, את כל דברי ימי חייך, את כל כשרונך ויכלתך, את כל שייכותך וטיבך, ואת כל התכניות לעתיד – וּגחַן גמיש לצוד, במַכּת־יד חותפת אחת, חגב פלוני שירד באִושה פה פתע, בלי לחשוש לגוֹב־אריות, להכות בזניקה – ולהחטיא, ולראות אותו פוחז ומדליג, נמלט, מחשיף אליך את אודם אחורי כנפיו. תפּח רוחו הדולגת. ומה עוד? הגידו מה עוד? מה הייתם אתם עושים? מכווצים עיניים. תומכים כף־יד ומביטים. לא מעניין. אין מה. אבל יש, נץ אחד מאביר שם. או מה. דוֹאה־דואה לו. המישטח מתחת אפור כולו. מקומח אבק ושממון. מה עוד? סימני טביעות שרשרות הזחלים של אתמול. דרוסים על החרוש ועל הקוצים. (ומה עוד עתיד להיות היום? יהיה?) קונכית שבלול דאשתקד באה ליד. מנסים למוּשה. מתאכזרים לפרקה במעיכה. קשה, ימח שמה, תראו־תראו. והלא קליפה של שבלול בסך־הכל. ככה: נשברה! אבל איזו התנגדות! לשאול פעם מישהו. (‘איך אתם? אני מת מרעב!’ – מישהו נזכר לו). לא משנה. רוח ממלאה את האזניים. מחריק בשלדי־הסוככניים היבשים. כשמקשיבים – כעין ההתיבבוּת בחוטי־הטלגרף. או חתול קטן, עזוב. בלי אף אחד. בדד. גם אדם מת בדד. בלי אף אחד. רק הוא. ועולה חשד כי כך גם היה חי: רק הוא לבדו. בדד. בלי אף אחד. וזה הכל. חייו ומותו לבד. העץ הרחוק שמימין בשדה הגדול. קונוס־נוף, מהופך על חודו ועומד לו שם. יונים!… סיעת יונים שלמה, כנגד הרוח, ברפרוף, במיטפח כנפיים. יונים שלי יונים. יונים יונים שלי. רוח חזקה. שלום לבנות ברוח, כל הזמן רוח. לכל צד אתן יכולות. פתוח לפניכן. סוחפת, מאבקת, לוקחת, רצה־רצה, מנפחת: רוצה גם אתה? אז בוא! ולאן כאן? הבקתה. כל חכמת הבניה. הפינות והפתח באבנים גדולות ושלמות. ואחר־כך הכל ביניהן ממולא במה שבא תחת היד, גדול וקטן, ישר ועקום ומוטבע בטיט. וככה. אז טוב. ומה זה לי? מה אני כאן?

הזמן נידקק. נימים דקות מעשננות. ערוגות־הזהב מתרבות פה ושם. גם בני־צללים קטנים מתחילים ניזוזים, כלטאות, בצדי כל אותן אין־ספוֹר בליטות, קלילות שבגבשושיות. הה, כלתה הסבלנות, כלתה. אין צורך בשום ראָיה נוספת כדי לחוש בכל נשימה את הסתיו. מתוך מרבּץ ההִממוֹן הזה. להריח ריחו. ריח עשנים דקים ורחוקים. כלחישת מצפּוּן. ללכת הביתה להתנפל על הספה, לכבוש ראש ולבכות. ערפל להט־עכור תלוי על ירכתי הגבעות מהלאה. המשהו של הכחלחלות וכאב תוגות, כובש לב. אימת חופו של ים שומם. אבל לא זה הדבר. משתאים תוגות בלי לנסח מה. או אולי טוב לחיות משום שאין שום דבר אחר ידוע טוב מזה. וכזה, אולי, פני גן־העדן: הוֹוים בו, פטורים בו, לא אחראים לשום מה יהיה, לשום שעה לא ידועה, שמי יודע אם תגיע, ומה תביא. מה נותר? העולם הלא איכפת. העמק החוגר סביב. הגבעות הטרושות, המשעולים עליהן, שהרוח מרדפת בהם אבק, מאין דבר אחר, ופיטמת גבעת שיך עלי, ובמת ההרים מאחור על האופק. חשופים וּורודים. נץ דוֹאה. המצוק המלבין שמשמאל. מישטח־הקוצים האפור. סיעת־היונים החוזרת במיטפח, סגול האופק שמאידך, הקריר, כאילו, יותר, שיש בו, כאילו, איזו תבונה אחרת, לא ידועה לך. מי בכל אלה הדבשות המאובנות, הטרושות, הקוצניות, ומי במיחרצי הואדיות החוּמים והמלבינים – איכפת לו אתה והוייתך, וכל־כולך? אפילו לא עד כדי סקירה אחת בך – שתחוש: מביטים בי. הנוף הזה. קו הדבשת שממול, זה המכותר דקדוקי שלדי קוצים וגידמי סוככניים – אלה? או זה קו־השלדים היבש, המלבין, המקלי, השעמומי – זה יתן אות של שימת־לב? הו, לא. למה אתה מקווה. כבוש ראשך, חביבי. הייתי פורק בלהט כל כפתוריה וקישוריה וחושף אלי לבנתה וכובש ראשי אל בין, אל… העפר, היטב. אַל תרצה. לא כך ולא אחרת. עצבות ההיות שלך. הקיום הדואב. הלא־נסבל וחרד, התלוי רופף וחסר־רצון, כנוצת מוך מתערסלת ברוח. קיום שאינו קובע כלום. תלוי כולו במי יודע מה. לא בהגיון ולא בתכלית מוסברת. עצבות ההיות הנעה־נדה, בלי נימוק, ואולי, אפילו, על אפו ועל חמתו של כל נימוק – בהתעללות פשוטה, בהתאכזרות מכוּונת. דווקא משום שיודעים שאיכפת לך משהו. או מקום שהוא. שטוב לך במקום אחד שבעולם. שאתה קסום לגודש שׂיער אדום וחלקת־צואר לבנה. (אף כי מה זה עשוי לשנות פה! תמונה רחוקה ולא משנה!) או שיש עדנת מנגינה קוראת ללבך עד חשבוֹ להיפקע. היינו־הך. לשוא. נדחף והולך, נהדף ועובר. ממולא פחד. גבינה רכה של פחד. כולנו כאן שונים זה מזה וכולנו כאן אותו הדבר. תמיד לא חשוב. האומנם, אפשר היה, באמת, שיהיה לא כך? האומנם היה פתוח פתח כלשהו שאפשר יהיה גם לא כך? מרגיז לשער כך – עד שאתה נרעד. עצם אבק הרעיון הסתמי שאולי היה אפשר אחרת – לא כך, שאולי היה צפוי, באותו אופן, גם כעת אחר, שונה מיסודו – מטריף. אז מה אנחנו יושבים? חברים, מה אנחנו יושבים? הלא רק לקום ולגמור מהר את המניעה הזאת – ולחזור הביתה! למה לא יוצאים לאגוף אותם, להביא אליהם את הקרב, עליהם ולא עלינו, בואו נלך להילחם, בואו נצא, מה הרביצה המפוספסת הזו! מה השכיבה להקשיב לציוצי צפרי־מרחק מתעלסות כשהכל בוער! אֵל אלוהים, הגדול והטוב, בשמי־השמים, הלא בודד כל־כך, הלא אדם מעוזב כל־כך לזועת הכלָיה, ונמיכות־הרוח הזאת השפלנית, נמיכוּת־רוח עד עפר, והעצבות הזאת, השעמומית. מה אתם שוכבים לכם פה וישנים. משחקים ברגבי־עפר. הוזים עד כי גם את הזבובים אין טורד להניס, לאמור: מה כבר חשוב הזבוב. וכאלה וככה וזה הכל. והלא הכל הולך להיגמר. הלא שם למטה יתנו ההכנות והם יעלו עלינו ואנחנו נתרוקן מדמינו ומחיינו וניגמר לגמרי ולחלוטי־חלוטין, מה השקט הזה לכם! מה אורך־הרוח הבהמי, הלא פורענות באה! קומו, נבלוֹת, קומו, בואו נעשה מעשה. אַל תישנו כעת. מה השינה שעה לפני הכלָיה. לפני המבול. איך אפשר. להתנהג עתה באורך־רוח ובנימוס. איזה נימוסים נאים עליכם! חמוֹרים, הלא יחסלו אתכם – אה, כלום. ישנים. ממש ישנים. מה אתה ישן ככה, קובי? לא איכפת לך? איך עם מי לדבר. אין איש חל ומרגיש. נורא שאני אינני ישן. נורא שאיש לא יודע. שאיש לא מתפוצץ. אתה, רק אתה, בשביל כולם!

– ‘מה? – הרים עתה קובי ראשו בפתאום – מי קרא לי?’ – בפנים נעווֹת משינה שלא נתפקחה. משתחה מעוקם להקשיב. מייסר צוארו לבקש היכן. – ‘כאילו קראו לי.’ – יגע להסביר כשבא מבטו ונעצר אצל חיוכו הסוקרני של עמיחי. – ‘או רק היה נדמה?…’ – וחזר ראשו ונפל אל בין כפות־ידיו השטוחות, ונבלע אַפּיים ארצה. ראיתם מימיכם?! איש תמהוני אתה, קובי! או, אולי אתה צריך שאוֹמַר לך מלה? מה אני יודע לומר מלה? גם לי לא אומרים מלה. ומה לי, טוב יותר? ולענין שלנו מלים לא יועילו. רק שינוי מהותי. והוא לא בנו. מלים, וגם החכמות ביותר – רק מרגיזות. פתרון נחוץ, מעשה נחרץ. ועל־כן? מה אני עושה כעת עם עצמי? לאן אני מביא את עצמי? כולי משוטח. העפר כטפח מעיני. חצצים קטנים, צרורות, ניקודים שונים. נמלה קטנה רומשת. ראש ובטן כאַספלט בוהק, וחזה חום־גמיש ודק־מתניים. חוטי רגליים עמלניות. יודעת לאן. לילָך שלי הרחוקה. נושם עפר אפור. ממש חטמי בו. לא משלה נפשי בשום נס. כולי בשפל. מתפקע לי יחידי. אתהפך. אביט למעלה. ריקנות. אין זה, אולי, סימן לכלום – אבל עוּבדה מכל־מקום. ריקנות עכורה. מי בא? דַבּור בא. להגיד משהו? מתזז היישר לפניו, מטוסו יִשר הכנפיים, חום וזהוב. להתלקק בשיירים שלנו. ושם? זה היה נייר שנתרעש פתאום, קם ונחטף ברוח. הרוח־הרוח. שמה היא רצה ונופלת אל השדה, פושטת על השבילים העזובים, האדמדמים, המתוחים אל רחוק, ומנקרת לו לזה בראשו, אוחזת בו בטיפורי טלפיה, מסתוללת בשַׁחק, בהיצמדוּת פרועה, ככלבים אין־בושת, חיבוט פקעי־אבק ועננים, ונטרפת לה הלאה אל מעבר הגבעות. וככה. ואם ככה? אם ככה מה? לכל השדים והרוחות – אם ככה, אז מה? מה אני יודע. היינו־הך. גם צלצלי שריקות העפרוני שנתרוננו כעת. משתרקים בציוצי־סלסול כאלה, חליליים כאלה, עד כי מתאפקים מאד מכל דבר אחר – להקשיב. ונדמה כי מוּשׂם עליך, כביכול, לזכור עוד דבר שלא זכרת, איזה ‘עיקר־נשכח’, דבר יפה מזה, וחשוב מאד, נאה במאד־מאד, ולהיאחז בו בבטחה, בערגת מוצא מקומו, ובכל כוחך, ולא להרפות. ולמה לא לתת עצמך לו, וללכת אחריו. למה לא להשלות נפשך המסכנה. שתוּשלה. שתוּקסם במַדוּחים. למה לא?… מקשיבים לו לעפרוני. נדמה כאילו הנה ירעיד פתאום בך מה שהיה אטום וחתום. אבל הקשב נלאה עד מהרה. נלבט ונשמט לו. ואין עוד אלא זו התוגה העזובה. אני אוהב אותך, לילָך. אַת יכולה לשמוע? – מכל היופי שיש בודאי בעולם – אני הספקתי כל־כך מעט. ואַת היית – רובו ככולו. אושר היה שפגשתי בך. אם נינצל מזה – אקדיש כל חיי לך ולנגינה. למעשה זה אחד. אַת ונגינה. יום אחר יום. כל היום. כל הימים. ושלום לנפשי. ושלווה אין־קץ. (והדור? תשתמט מן הדור ומכאוביו, מתפקידיו, מאחריותו?) – אה, תנו מנוחה. כלתה רוחי. בּאך. את בּאך. – ימים שלמים. לילות שלמים. טוֹקטוֹת ופוּגוֹת. הפסנתר המאוזן יפה. אמנות הפוגה. וַריאציות גולדברג. המנחה המוסיקלית. פרלוּדים, פסקליות ופוּגוֹת. בלי סוף. ועוד ועוד. ומנגן ומנגן ומנגן. כבבית־מקדש. כובד־ראש והתעלוּת. ומוֹצארט. ובטהוֹבן. ובראהמס. ולא עד היום הזה. אין לי כוח עד היום הזה. עד היום הזה – זה מלחמה וחרדה ממלחמה. אחת והאחרת שלאחריה. זה יאוש, זה אימה, זה השתמטות הקרקע. ולא רוצה. הניחו לי להיוָתר משהו מאחור. רומַנטי קצת ומפגר קצת. תנו לי ואהיה רק במקום שרק יפה ונאצל. בלי שום חרדת היום הזה שמי יודע אם יש לו מחר. בארבע ידיים ננגן ובלב אחד. כנגד הזמן. הו, כן. ואשב ואביט בידיה הלבנות המעופפות. ידיים לבנות, צואר לבן, ואשד אדום מתכּהה. ויפה, רק יפה. אשכב לי ככה, מן הצד, על הספּה, ידי מתחת ראשי, ככה, אקשוב בכל מאודי. ויותר. הה, אלי שלי, כאייל אל אפיקי מים כן… (באמת? דמעות?) הו, טוב. די. רגשנות־רגשנות. (למה לא? למה רגשנות לא? עד הערב מי־יודע מה – ולמה מוּתר או לא מוּתר, איזה קיום נשאר לכל הכן־מוּתר לא־מוּתר!) הרגשה כמו זרם שוטף תחתיך. ואינך יכול להינשא בו. ברגע שמתחיל זורם – ניתקע על שרטון וקץ המסע. כעלה סבוך, שהזרם תחתיו, אבל הוא אחוז בסבך. כצפור בכלוב – כשכולן, ביום המסע, נישאות ונוסעות… הה. זמן כלה לתוהו. או אולי כבר התחיל משהו? ארבע. ארבע וחצי. עגולה ושלמה. (והכל יהיה לטובה! תראה!) וכולם? מוטלים להם, לאורך ולרוחב. נים ולא נים. ושם? גם שם לא־כלום. והשקט? השקט שקט. אבל הלא שומעים משהו! לא כאילו קול קורנסים מכים בברזל שם?

קורנסים? מכל־מקום הכאות ברזליות בהולם קצוב. וגם אחרים מתגבהים עתה להקשיב. – מה לעזאזל מכים שם? – מתקנים שרשרת של זחל. – עלה אחד על מוקש? – הלואי! – או אולי מציבים דברים? – אולי. מתרוממים יותר. הם שם כל הזמן. כל הזמן עושים ומתכוננים. כל הזמן מתחשלים לפעולה, ואנחנו… – ‘מה אתה אומר, דנוס?’ – אבל דנוס, מסתבר, מתמודד לו בעסק גדול: 'מה דעתכם איך שנרדמתי! הוא מפהק בקול גדול. הרי לכם. והלא כל הזמן היינו כאן קהל גדול וצפוף – ומדוע נפתלתי לי לבד, כאילו יחיד ונשכח… מתנערים ומוסיפים ומתישבים, מתמודדים בכוחי־כוחות, כדוחים דבר וכמתנערים ממנו. ובכלל, לא כאילו השתנה דבר בחלל העולם? או כאילו נתארכו הצללים? הכאות ברזליות קצובות, צלולות. – ‘מצלצלים לארוחת ארבע!…’ אומר אחד. נותנים תה ולחם בריבה. שלושה ספלים, ארבעה, כמה שתרצה, חמישה, ששה, עם שכבה עבה כזאת של ריבה, ריבת־מישמש, שפגרי־מישמש אחדים, כמעט שלמים, משוקעים בה, ועושים פתאום תחת השינים משהו בשרי חמצמץ. קמים במצודד, שלא להעיר איזה צלף מנמנם שהוא, ובחיפוי צל הכותל, מטים צואר לסקור סביב. ענני־אבק רצים שם. ומחוץ לרוח הזורמת אין־הרף – הכל חם ועזוב לנפשו. – ‘אין עוד קשר. ברזילי?’ לא. לא קשר, ולא בא איש, וכלום לא יודעים? לא. לא בא ולא יודעים. איזה מין מצב טפשות ולא מצב. האומנם הכל הוא רק כפי שהוא? כי שם, בין ההרים, באמת נתחלף דבר, נעשה שקול יותר, כאילו, וגבעת שיך עלי זו, שעל פיטמתה המכודדת כתמים כהים ובהרת מלבינה – היתה בה אפילו כמעט נחמה, בכהוּת שבה, בתארה העיגולי, נחמה כהה ומשוּשית. ופה, מקרוב, נוספו עוד ועוד ערוגות מדרון שהבשילו זהב מתחת השמש המשפילה. – ‘שומעים?’ – אמר כעת אחד. – ‘שומעים היטב. – ‘מה הם רוצים להגיד בזה?’ – – כנראה: “נהארך מַבּרוּך”, או משהו בדומה,’ – 'ערב טוב, משכנים אל שכנים, מה? – ‘כך בערך.’ – ‘אתם צוחקים ואני גוֹוע מרעב.’ – ויותר לא היה מה להגיד. אבל בשלה כעת השעה מי יודע כיצד, לשיר שיר. כעת, לבסוף, פרץ לו זה השיר, מישהו התחיל באגב פֶה, זמר חסידי דווקא, ‘יה־בּי־בּם־בּם, יה־בּי־בּם־בּם!’ וזה נקלט כרגע, על קרקע תחוחה ומפותתה. כאילו המתינו לו. ונסתפחו מהרה אליו: מכל צד, מעומדים ומיושבים, אף אותם שהיו עדיין משוכים אַפּיים. בגעיה גדולה ובפה מלא, וגם בהמהום כלשהו, ובמירקע רגליים, ועמיחי הגדיל ואילתר, מניה וביה, וזימר בקול שני, והדבר כולו היה פתח פתוח לרווחה, והיסח־הדעת שבו התחילו, הפך בן־רגע לכוונה יתירה, והיו מציצים איש בעיני רעהו בחדוה מפורשת, – גם אתה? גם אני, גם אני! – ונמשך הזמר מלא על גדותיו, ארבע או חמש דקות תמימות, וכבואו כן תומו. פתאום תם – ושהות זמן וכבר הוא רחוק. בפאתי אופק. אלא שצלחנו על פגרו של זמן ארור, וזה רווח של ממש. ומה כעת? מישהו עדיין מרטן בו בזמר, אבל יותר אין מה להגיד. וגם לחזור ולשבת אין טעם. וגם לא ללכת למקום שהוא, מלבד אשר אין לאן. ואם כן? אין אם כן. רק עומדים. כביכול בהרהורים. קני־הכּלך המלבינים, שמלפנים. אלה שאין מה שיימרט עוד מדלדולי מברשות סוככיהם הקלושים, הקמוצים, היו מנגנים ברוח, לא מחשק אלא באונס, כשם שהיו נעים בגחינה בלי שאָבו לנוע, ערומים ומקלניים, מיובבים ברוח, אם מעצמת מאמץ הסירוב, או מאין־אוֹנים עוד. ומוטב להשיע מבט מהם. העולם השטוח המרחיק לריק. או העשרה העומדים פה וגבם בקיר. עולם פתוח לגמרי ונטול־כל. מלכתחילה עשוי כך שלא יהיה איכפת לו דבר, דבר ממנו לא ייגרע ודבר עליו לא ייוָסף, מהיותו השתוקה, החמרית, ממהלכו, מאורו ומצלליו, בין אם יתארע הדבר ובין אם לא יתארע דבר, אם כך ואם להיפך, אם אנחנו ננצח או אם הם ינצחו, אם הצדק יכריע או אם הרשע יִגבּר – וזו האמת הפשוטה, המרובעת, המוצקה מקשה אחת: היותך בעולם לא נחשבת. אתה וקצת ימיך אשר לך, אתה ועשרים שנותיך, צרור תקוות וסיכויי אולי – לא מטרידים אותו בכלום, אתך ובלעדיך יסוב ויאיר ויצליל, ויעריב וישכּים, ואינך על פניו ולא־כלום. אתה תופש? זה הכל. השמש, הרוח, ההרים, האבק. שעה ארבע וחצי – אבודים, לא הם, כי אם אתה להם. רק אתה תחדל מכל. עצוֹם עיניים והתחושה מציפה אותך כמי המבול. או שמא… או אולי לא כלתה הרעה עד כדי כך?… אל תשעשע נפשך בשוא. הכל ברור לגמרי. אין כל דרך אחרת. כך זה בנוי פה שאין כל דרך אחרת לשום הלאה, לשום המשך יבוא – אלא רק דרך שעת הקרב. הכל סגור ומסוגר סביב ואין דרך לעבור מעל־פניה. העולם סגור עליך, ולא ייפתח אלא בפתחו היחיד האפשרי – הקרב. ואַל תדמה לך כלום. אין שום עקיפין. אַל תנסה לרצות אחרת, או להיפתות, חבל שתלך שולל. כל החיים הללו שמסַפּרים עליהם, ושחושבים כי הפסדם הוא הנורא מכל נורא, אלה שחולמים עליהם, שמתפללים עליהם, שעורגים אליהם, שמאמינים בהם כל־כך ובערכם, כל זו הגדוּלה. הרווחה. היופי, העושר, תקוות שמחה ורוחות אושר, מצהלות שמש היום־יום, ירק השדות שלאחר גשם, חיוכי אהבה ונשיקות הנערות ואש ליבן – מקופלים, קיימים, או צפויים, עם כל ששרים עליו, שאוחזים בו, בעבודה, במעשה, בחזון, ברוממות, בשירה, כולם – סגורים ואין דרך אליהם אלא דרך המוות הזה. לא שום סחור־סחור. לא שום מפלט מן הדם. שלנו ושלהם. אם מוצא חן בעיניך ואם לא, אם טוב ואם אין גרוע ממנו, אם צדק הוא ואם עוול עד שמי־השמים – כך בנוי לו העולם. אחד, או רבים, מכל העומדים כאן ישלמו בכל כולם – כדי לתת למישהו מכאן לצאת מכאן, וסיכוי אל העולם ההוא שישנו, אולי, מעבר כל הנשקף אלינו, שטוח שם ומזהיב מתחת השמש. אנחנו העומדים כאן, והם העומדים על הגבעה ממול, לכולנו אין שום מוצא לפנינו, אלא לעבור זה דרך מותו של זה. זה כל העולם היפה. איזו כדאיות עשירה ומופלאה חייבת ללבלב לזוכה, עד כדי שיהיה בידיה לכפר על כל־כך הרבה זוָעה. וחִדלו לשיר שירים. לא תשיגו את העולם המפואר בלעדי רֶטש וקלקול חיים. הבחורים שעל שתי הגבעות, מזה ומזה, לא ישׂישׂוּ על חייהם ולא ייגאלו – אלא אם יגואלו בדם. חמוץ־דמים יגיע אדם אל עולמו. רק כך. מי עשה עולם מחורבן שכזה! שאין לחיות בו מבלי לתת חיים או לקחת חיים. מבלי להרוס, מבלי למוטט, מבלי להשחית. הו, עזאזלים. גוף זה שאמהות גידלוהו, יום ליום ולילה ללילה, שעשוי להפליא לעשות מעשים, לאהוב, לעשות ילדים כּמוֹתוֹ, ודברים לעשות והכל והמון, – רק ההרג – יפתח לו דרך, או יסתום עליו הכל. זה הכל. זה העולם. אם תחפוץ בו. גם אם תמאן.

ברח, בחור, מהר! לא איחרת עוד, אַל תתמהמה, חמוֹק לך והתנדף! הו, מה. דברים בעלמא. גם זה אין. לא תחמוק, ולא תתנדף, ולא תברח. גם זה אין. אין עקיפין לעקידה. רק מדומה הוא – שיש בידיך לעזוב הכל ולברוח. אין. שלוּל־בריחה אתה. אתה של זה אתה, של פה, של ככה. ותשב ותחכה לשעה ההיא. אלא מה? אין אלא מה. זה הכל. לאבדון. אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק. מה זכותו שלו על יצחק. שיעקוד את עצמו. אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכל – ורק את דרך העקידה פתח. אני שונא שיצחק אינו אלא חומר־נסיון שבין אברהם לאלוהיו. את ההוכחה הזאת של אהבה. את הדרישה הזאת להוכחת האהבה. את התקדשות האֵל בעקידת יצחק. אני שונא. להיות קוטל את הבנים כניסוי של אהבה! לקחת כוח ולהתערב וליטול חיים כדי להוכיח בריב. ועל שהעולם החריש ולא קם ולא שיוַע: נבלים, על מה צריכים הבנים למות? שונא את ההכרח להשיג דבר במחיר חורבן. או השמדה. או עינוי. או כפיה. מסופק אם שווה כקליפת השום – זה שרק בהשמדה משיגים אותו. יפה יותר לוותר, לאסוף ידיים ולמשוך – מאשר להילחם, לחטוף. אני שונא להילחם יותר מכל דבר אחר שהוא. זה בזיון הכל. ואני יושב פה ומחכה לרצח, להרג, להשמדה, ומחשל כל כוחי ועצבי ושרירי ומוחי – לרגע האחרון, כשיותן גם לי לפי כוחי – לפרוץ ולקחת טרף, להציל את חיי בטריפה שאטרוף, לנשוך מקרוב ולבתק גרון במגע. ואין כל מנוס שהוא. כך בנוי העולם. כך בנויים החיים. כך זה בנוי. גזירה. ואפילו לברוח לא. אם אינך נכון למות ולהמית – לא יהיה טוב בעולם. לא צדק, לא אהבה. לא יופי. כל אלה – רק דרכם. אם אינך מוכן למסור נפשך, לקפוץ אל המדורה, לצאת לקרב ולהרוג בכשרון, בתנופה, בקטילה רבתי – אין עולם ואין חיים, והכל לתוהו ובוהו. כך בנוי העולם. זה סדרו הטוב. ולי לעצמי אין שום דרך פרטית אחרת, אלא רק להשתתף. ואני כבר בפנים. כבר פה. ואין איש צריך לכפות עלי, או לפתות אותי, או להוכיח לי – אני בידי עצמי כבר כפוי, כבר מפוּתה, כבר מוּכח, כבר כאן. ואעשה. אם כה ואם כה. אני יודע דבר אחד – וחייב דבר אחר. ואין מוצא. אני לא אצא מכאן, ואיש לא ייצא מכאן, לא מצד זה, ולא מצד זה, שלהם, – אלא רק דרך פתח הקרב. על שתי הגבעות האלה. כעת. היום. בתוך כדי השעה הזאת. עד שלא שקעה השמש. רק מגואלים בדם – ניגאל. ארור ונתעב. אני גועש בי. – ולחינם. רפֵּה, בחור, רפֵּה. לא יועיל לך. אתה בזה. עצוֹם עיניים והינתן לסחף הזרם המוכרח. אמא שלי, התפללי עלינו. לילָך שלי הקטנה, התפללי עלי, אם אני עולה בדעתך, ואם יש לך למי להתפלל. לי – אין. הוא רשע ואכזר ואשם בכל. אם הוא ישנו. אם ישנו ומחריש. אם ישנו ומחייך לו – על נטף הדם המגיע לו – ושיזכה בו בעוד רגע, ותתהדר נפשו בו ותתעלה, ימח־שמו. כלום לא יעזור. אין מנוס. אנחנו בצפרניו. חסומים באבניו סביב, גדורים. בשמיו, בארצו, בסדריו, ברוחו, ומעומדים זה מול זה להרוג – ולפלס דרך לצדק. אנחנו בצפרניו, והוא ישסה אותנו אלה באלה. ומעיו של מי יישפכו?… מישהו ישפוך מעיו. אחד שיושב כאן. לא מוצא בי עוז לשאת עיניים ולבחון פני כל אחד. על מצחו של מי כבר רשום? הה, גועל. אבל פתאום, בשטף שוטף, אימת חרטה. חרטה כבדה ומחלחלת. ומיד בזרם המערער: ומה עשית עד היום באִרכּת־החיים שניתנה לך? אח, מה – איזה חיים? כלום חייתי כבר? אלה המעט, הקלים, האפסוסיים, הראשיתיים? כן, כן. מה עשית עד היום בהם, בן־אדם! מבוזבזים היו בשכרון כסילות, בקוצר ראות ודעת. בקליעת מלים כאילו הן תוכן. מה היו כל חייך עד הנה? – על מה הילל? את מה אתה מפסיד ביחוד כשאתה מתחסל? – הה, לא! וכי רק לאלה שיחיו יפה ובדעת – זכות חיים? מוּתר לחיות גם כגולם! ואין לאיש זכות לשלול ממך! הו, מה אני יודע איך הם החיים. לא לקקתי עוד מהם גם לא בקצה הצפורן! רק נרגש כולי. אני מפרפר כולי. חכה לך, היום העובר – אַל תעבור עוד. אַל תעבור לך מהר מכאן, ואתך מוֹתר התקוה. – התקוה למה? – שעה קטנה שלנו, עמדי! – הו, לא, לא ולא. שתעבור. שתעוף לה. הסרוחה הזאת! שכבר נדע מה. מפספסים את השעה. שכבר יהיה סוף! הו, לא. לא לא. לא ולא! לא סוף! לא מגיע לנו סוף. עוד לא התחלנו. עוד לא נגענו, עוד לא מששנו, עוד לא השתייכנו, עוד לא הרחנו ריח. מגיע לנו עוד לחיות! פשוט לחיות! רק לחיות! בלי שום הצדקות נוספות! תן לנו להישאר. פחות גיבור־מולדת ויותר נשאר־בחיים אחד! (פחדנות? שתהיה!) פוקח עיניים. לא מכיר מה. ולא רוצה. לא רוצה להבין הרבה. לא תועיל חכמתך. לא לפיה כאן. רק רשעוּת של מקרה כאן, של סבך מקרים, של הסתבכות דברים. ולא שואלים את פיך. כוחך – רק לראות את כליונך. וגם זה – אינני יודע. הה, עצוֹם עיניים. נפוֹל אל עצמך. אַל תילל. סרוּת־טעם היא לדבר סרה גם במעט היכולת להיות הוֹוה. אין לך כלום מחוץ לזה. טוב. אני לא אזלזל עוד. כבר אהיה טוב. לא אגיד עוד דבר (אבל חושב כך..) – ואילו הגיד מישהו: מה הולך להיות? הגידו מלה, חברים. הגידו משהו. בואו, לא נחשוב. נקפוץ מעל־פני השעה החולה. שוב נשיר? שיר חסידי? אופטימיות? הגידו מה? – ‘טוב. – אמר פתאום בּני – אז אני זז.’ –’לאן?' – תמה דנוס. – ‘נמאס. לשוחה. למכונה. כשמתחיל להיות יותר־מדי כאילו דבר לא יקרה – בדיוק אז מתחיל. תמיד. מכירים אותם. בוא, רחמים.’ – וירדו. – ‘אולי – נתפהק דנוס והתמודד בעסק גדול – ארד גם אני אל יצחקלה, לראות מה. אגב, ברזילי, איכפת לך לשוב ולגשת אל הרגמים, אצל הבקתה הבודדה, לשמוע מה הם יודעים? הלא אי־אפשר להיות ככה, כמו, לא יודע מה. ההם עוד דופקים, ימח שמם, בברזלים שלהם, השד יודע מה הם מחשלים.’ מחרישים רגע לקשוב. הרוח בקני־הכּלך. ציוצי־צפרים, כמקודם. מרחבי דממות מהלאה. וקול ברזלי מכה צלול, מפעם לפעם. פועם, פעמוני. – ‘טוב, – אמר ברזילי, – אני אגש.’ – ‘חכה – ניתר אחריו פתאום עמיחי – גם אני אתך, נלך יחד.’

הסטנים ביד, הרגליים, לפתע, קלות כל־כך. אוהבות ללכת, לדלוג מסלע אל סלע, בין הקוצים, להיות משומשות בחפץ. בבת־אחת מכה השמש היורדת בעיניים, ממלאה הכל, עד כי שוליה שחורי־סנוורים. אבל אפשר להטות עיניים שמאלה. להביט אל דרום. מה שם בדרום? אֵי רחוק, אפס קצה שדות שחומים מתגלגלים מעבר לגבעות עד חומת ההרים באופק מזרח, ואלה מתנשאים ונוסעים להם בכבדם דרומה, אבניים מאד, וייניים כמעט. מתעגלים עם מעגל האופק, ומשפילים עד תומם אל מקום דרומי רחוק אחד, אשר אליו רוצות ורצות גם גבעות־החומר של מערב, מתעגלות עם מעגל האופק. בקו נקי וטהור מאין כמוהו, וכלות ומשתטחות במקום הדרומי ההוא. מה יכול להיות שם, במקום פגישת ההר הגרמי, עם הגבעות הרכות? מי יודע מה. אולי עץ בתפארת נופו. ומסתבר יותר: איזה עמק קטן, או להיפך גבעה קטנה. או שניהם: עמק וגבעה. טוב. יורדים ברהטת טפיפה. ברזילי אומר: ‘החום כבר רפה, לא?’ ועמיחי משיב: ‘נפלא ללכת.’ והולכים. וכבר בוססים בקוצי העמק, מעלים אבק נמוך שמסתבך בדרדרים הסבוכים. מיד משתנה העולם, האפקים הידועים מכל היום נעלמים, ושפות הגבעות סוגרות כותרת לעמק, ונעשית תפאורה אחרת מאד, ולוקחים נשימה חדשה, טובה ואחרת. נורא טוב ללכת. כמו שהיינו ילדים, ופורצים לשדה. הותרה הרצועה וחופש קורָא. עליצות מתגרגרת. – ‘ברזילי,’ – ‘הו?’ – ‘חכה, משהו נכנס לסנדל!’ ויש לך תואנה לקחת היתר, להתנפל פתע ארצה ולשבות. לעזאזל – מה החפזון! יָשוב ונשום בחזה גבוה. אדמה חמה, חצצית. קוץ בּוֹטה, כיכר שמים אפורי־תכלת, ושיפולים מזהירים, ורחש ראשי־עשבים זוהבים. וטוב לקרצף את עירום כף־הרגל בעירום העפר הריחני, החם, כשסליל זרע אספסת, חביונֶת עוקצנית, מתמרג תחתיה בדגדוג. אלף שנה בינך ובין הדכדוך שמקודם. בחור אחר, לא הוא. מחַכּכים את יחפוּת הרגל. חשים איך מה שמתחַכּך בה נספג וצף ועולה עד מעלה קרביך, ולא־כלום אלא שלום מפויס. – ‘הה!’ אתה אומר לברזילי מלב עמוס. – ‘מה?’ מחייך אליך הלז, וצריך מאד להגיד לו דבר גדול, נורא אחוָתי, מלב אל לב, לולא שבטרם ידעת מה, וכפקק מותז, פורץ דבר קודם, כזה: ‘אתה חושב שעוד יהיה היום משהו?’ – שמלבד שהוא נואל ואסור־פסול מעיקרו, איננו כלל זה שצריך, ולא אליו נשאת לבך, מחוץ למה שאתה מחייב את ברזילי להסתבך בהגדת דברים אשר אינם. אבל טוב שברזילי לא נגרר להשיב תשובות. ודי לו במשיכת־כתף ספקנית. עד כי נוֹתר מקום להוסיף אחרת: ‘השכיבה שם, אכלה כחלודה. לא? כרקב בעצמות!’ – ומחַכּכים את יחפוּת הרגל לאטה הלוֹם ואילך. אחר־כך מתנשמים ואומרים בכלות־הנפש: ‘לפעמים, מרגישים, אתה יודע, שזה בכלל לא…’ ולא יודעים לסיים. להסביר כי לא בגעגועים סתם אנחנו כעת, אלא על פתח המרחבים, מתרחקים הרבה יותר משאפשר להשיג מראש, שלא לדבר על קוצר־היד הנואש מקרוא להם בשם. ורוכסים את הסנדל בלא להיחפז. הלא אך בושה היא לומר באמצע שדה־קוצים, בדרך אל הרגמים, דברים מתחטאים, שאומרים אולי רק לנערה חבוקה. בלחישה נלהטת, לאור כוכבים מטפטפים, ובמלים נעתקות. הו, חברים טובים. אנחנו כורעים תחת נטל הדברים שאין להם שֵם, תחת לסטות ולפנות אל אשר בהיר לנו, ולשאת ראש מורם. אם כה ואם כה, פונים נטפלים אל ברזילי, מסולסל־השיער, וצוחקים אליו: ‘יודע מה עלה כעת בדעתי? הנה, זה – – – וכך זה נמשך – – –! אה?’ – ‘מוצארט?’ – ‘אלא מה! ותשמע איך זה מתפתח כעת: – – –… וכולי… לא נפלא?’ – ‘הה, כן, מאד,’ – ‘והנושא השני הוא כזה: – – –, בדו מג’ור, ושוב חוזר הראשון – – –’… אבל ברזילי ננער כעת. ‘בוא נמשיך,’ אמר. ועמיחי קם ונתנער מן הפתותים, ובעודו מזמר, היו פולסים ברגליהם בין הקורטמים האפורים, עוקבים כדי מחצית־כהרף אחר עווית־רעב מַרחישה במעיים, ומזניחים וקושבים לציקדי־יום בהירים, לניתור־פתע של חרגול מתולע כנף שנתבעת, ופונים לראות זהרורים תוזזים בהמון מעל קו הרכס, מתחת רשפי השמש, ואת מיחתך הבקתה הבודדה שמתגלית על השלוחה במיתאר מַלבּנה החד, הצללי.

– ‘לא מוזר לך להגיע פתאום בבקעה הזאת אל מוֹצארט?– אמר ברזילי בתוך ההליכה. – לא כאילו תלוש כאן מאחיזה?’ – ‘גם אתה הרגשת? – אמר עמיחי. – בלי מסגרת. העולם פה עסוק באחרת. כמו לבוא מקושט לעבודה שחורה…’ – ואחר־כך אמר עמיחי – ‘ואתה יודע? מתברר כי העולם אין לו צבע אישי – אלא צבעו שלו כצבעך. אם אתה כך – גם הוא כך. וכשאתה אחר – אין לו ברירה אלא להיות אף הוא אחר. לא?’ – הו, מתלבה בולמוס להשיח דברים, לדבר הרבה, בלי חשׂך. ולא לפספס את השעה אלא למַצוֹת אותה. רעך עמדך, לב פתוח, ותוכל לשים לפניו דברים, גמורים כמתהווים, בתוך כדי הציצם, על כל הסתירות, אמיתיות ומדומות, ולהסביר הפעם הכל, מראשית עד אחרית. ‘אגב – אומר עמיחי – האם רק ענין אחד, ועולם אחד, נתחלף בדעתנו מאז יצאנו את הבית?… נסה להיזכר, מצחיק! כל אותה קופה של דעות שהיתה לנו. ועל מה לא? ובבטחון מוחלט! דעות גמורות ופסוקות, ולא היתה שאלה שלא היה לה אצלנו פתרונה בצדה, קב ונקי! הו, איזה נוסחות יפות וחריפות היו לי מן המוכן, ולכל! לי? לנו לכולנו! לכל החבורה כולה, ובכל הרצינות, ומדריכינו בראש: הכל היה בכיסינו. אדונים היינו. בכוחנו לקחנו כל דבר וקראנו לו בשם, לא בשמו הידוע, השגור, אלא בשמו היותר נכון, שיש לנו בשבילו, לכל אשר בין תהומות ארץ לשמי־השמים, ולנהוג בו בעולם הישיש כבצמד סוסים!’ – ‘זוכר יפה: איך אפשר לומר הכל בניסוחים שיש בהם רק יחסי קנין ויצוּר…’ – ‘זה, ושאר מיני נוסחאות נפלאות שהיו לנו, מפתחות כל־בו, שעשו בלב הרגשת שלטון, הרגשה של יתרון, חוטם מוּגבּה מעל כל, עוד רגע והיינו מוצאים לנו נוסחה כלכלית־חברתית כימית־פיסיקלית למהות מהותם של החיים והמוות. עד שנקלענו לתוך הסוּפה הזאת, וכעלי־סתיו התחילו דברים פורחים, בלי חנינה, ומוֹתירים אותנו חשופים, בלא עלה תאנה… מעולם לא העליתי בדעתי שכל־כך… בכלל: למה עלינו לדעת דברים כאלה, חיים ומוות, מה זה שייך לנו!… מוות! מעשה רחוק, בקצווי הימים, מעֵבר לזמן ולזמנים, לא בימינו ולא בגופנו, לא שייך לנו ולשכּמוֹתנו –אחרים ימותו, זקנים יהרהרו במופלא, ולנו יש ענינים אחרים לעשות… והרי לך פתאום, פתאום ואנחנו באמצע השבולת… בתוך־תוכה, ואין מקום יבש עוד, אין כל חוף נראה, ים מלא, סביב־סביב, ואנחנו על סלע מוצף ונשטף… בכל רגע יכול להישטף מחדש, בתוך כדי כך, ואולי כבר הנה רץ ובא ממקום שהוא…’ – נשאו עיניהם לראות. נתקלו איש במבטי רעהו. ועמיחי פרש כפיו לפרש דבריו: ‘ערומים ופתוחים לפניו – ככה, וזה הכל.’ – ברזילי לא השיבוֹ דבר. ועמיחי היה מוכרח לסיים: ‘והנורא מכל שאתה יודע שזו היא ממש הפעם האחת שלך – היא ואין עוד. בלי זכות לטעות. בלי זכות לנסות שנית. להיטיב אחרת. הזמן שלך יתם. לא ירוץ עוד. לא יתקתק עוד. תהיה מועף מעל־פני לכתו. אתה תופש? יכול לתפוש? מובן לך איך־שהוא? נתפש בדמיונך, בשכלך, ביכלתך לתפוש? גמור לגמרי! מאמין בזה? או יכול להאמין שזה עלול להיות לך? שאלות־שאלות, ולא שום תשובה!…’ – אבל ברזילי חיכך בסלסולי שׂערו המאובק: – ‘יש שאלות – אמר ברזילי – שרק כאילו הן קיימות. רק משום שמלים גם מצטרפות לשאלות. ולא משום שהן עוּבדות. או מפני שהמציאות היא כזו. שאלות של מלים.’ – ‘מה פירוש? – אמר עמיחי. – לא לכאלה אני מתכוון, לא לכאלה שאם תשיב עליהן או אם לא תשיב, תוכל לחיות הלאה בנחת, שערה לא תפול מראשך ארצה. כי אם לשאלות המתנפלות עליך כרוצח עם סכין: אם לא תענה ומיד, ונכון – לא תוכל להמשיך אפילו צעד אחד הלאה! מה אתה מחייך לך?’ – ‘אה, לא. רק איך שאתה מנַסח את הדברים!’ – ‘מנַסח? – האם לא ככה? פחד, כמה שזה ככה! הלא בושה לסַפּר, אם הגענו עד כאן, איך פתאום אתה תופש בך הרהור כזה: איך שהחיים עוברים להם! איך שמפספסים אותם!…’ – והלב גוֹאֶה תודה על שיחה גלויה זו. על אֵמוּן חבר לחבר. ומתבקש שייאמר הכל הפעם, בלא לשייר דבר: ‘שמע. אם להיות בוגר פירושו לאבד יותר ויותר דברים שהאמנת בהם פעם – אנה מגיעים לבסוף?…’ ברזילי לא התערב. ועמיחי רהט והוסיף: ‘כשנדמה שכל החיים לא יהיו אלא התרחשות עיורת, התגלגלות טומטומית, רצה מאליה, ממכשול אל מכשול, מהיתקלוּת אל היתקלוּת, כמו כדור־משחק במכונת־המשחק – וכל מה שתטרח לבחור, או להימנע, או משהו, לחינם, במסלול שלך תתגלגל…’ – ‘מסלול? – אמר ברזילי. – על איזה מסלול אתה מדבר?’ – ‘לא יודע איזה, אבל, בדיעבד, הוא מתגלה כשמביטים לאחור. ככל שהחיובים והוַדאוּיוֹת שלך נהפכים והולכים לשאלות ולספקות, צרור הולך ורב, הולך וגבוה…’ – ‘אילו היה אדם יודע – אמר ברזילי – איזו נקודה ברורה לפניו, במרחק שלפניו, והיה הולך לקראתה, שואף להתקרב ככל שיוכל, מעריך מקומו על פי המרחק אליה – אילו היתה נקודה מוחלטה כזו…’ – 'הה, אילו ידעת כמה אני הייתי רוצה להיות מאמין בטוב, רק בטוב, בקידמה, רק בקידמה, אילו ידעת כמה אני רוצה להאמין ולעשות הכל לשלום, לחיות, לאהוב, לעבוד, לשיר, לולא… אה, כן, לולא… לולא ארור וסותם מכל צד. אני יודע איך זה! יודע על־פי הרגשתי בשעת הנגינה. כשאני כולי חש איך הדברים הנכונים ביותר נתפשים, הרציניים ביותר, ונאמרים ונאמרים, אתה כולך נפעם ומשתומם, רק התפעמות והשתוממות נותרות על כסאך תחתיך, והערצה גוֹאָה על גדותיה, ואתה נכון כמעט להיות שלם באמונתך – כמו אל זריחת השמש, לולא… הרי אתה יודע. לבסוף מה נשאר בידיך? מכל הדברים המופלאים? כל מיני חצאי־‏דעות, בבת־אחת בעד ונגד, לכאן ולכאן, גם המשפטים המתישבים ביותר וגם הסותרים ביותר – נמסים. וקשה עוד להבדיל ביניהם. חייבים להודות במקצת באלה ובאלה. ואין עוד שום הכרע מובהק בין נכון ללא נכון, בין ראוי ולא ראוי, והשמש נהפכת לחצי־ירח, לסימן־שאלה ואינך יודע תשובה אפילו לפשוטה שבשאלות: איך לחיות? אם חיים כדי לחיות או חיים למען משהו? אדרבא, למען מה? מה אתה יודע – לאן פונים כאן?

– ‘הי, שם! – נצטעק פתאום אליהם קול, מאצל הבקתה, שכבר היו עומדים אצלה – לאן אתם?’ – ‘אליך. אברמלה, מה נשמע?’ – אמר ברזילי, והמציאות חזרה, באִושת אימה מוּדחת שנתפרצה. והרעב נשמע עתה מכרסם בבירור במעיים. שכחנו כמעט היכן, ולפני מה, אנחנו, והכל. – ‘מה אתם יודעים – צעק אברמלה בהתפעלות – יש יוֹנים!’ – ‘יונים?’ – השיטו מבט דואג לשמים. – ‘בטח – שיוַע אברמלה – עמוסיק, הוא, כמו תמיד, אין כמוהו, ביריה אחת, מן הסטן, כשעברו פה מעל הראש, הפיל שתים! שומעים! בתוך מעופן, דפק שתים, בכדור אחד! יצא מזו ודפק את זו – פלא! אני אומר לכם – אָמָן!’ – ‘הוא ירה ביוֹנים?’ – ‘בעיני ראיתי! שתים! אחת ושתים – ושתים! ונגלגל על שפּוּד! יהיה אדיר! באתם בדיוק לזמן – כבר הרחתם את הריח? לא תוכלו לקבל אלא רק טעימה קטנה – לא יספיק לכולם. מזל אדירים! אתמול היו לנו שתי תרנגולות, והיום שתי יוֹנים! נחת!’ – ‘וחוץ מזה מה נשמע?’ – אמר ברזילי. אבל הלה רק משך בכתפיו: ‘חוץ מזה? מה אני יודע? לא־כלום. שדפקו תותח ותותחן וקוֹמַנדקר אתם יודעים? מה עוד? שהפציצו מן האויר גם את דורות ורוחמה?’– ונטה אגודל מהופך מערבה, לכיווּן. – ‘באמת? מתי?’ – ‘אני יודע? קודם.’ – ‘נוּ, ומה?’ – ‘כלום מה. כעת הולכים לשפּוֹד אותן.’ – ‘נפגע מישהו?’ – ‘שם? מה אני יודע. חבל שרק שתים. לא יספיק לאף אחד.’ – ‘וגם את הריכוז? גם שם הפציצו?’ – ‘מה נטפלתם אתם? אבל אם החבר הזה – הצביע על עמיחי, ונדלק לרעיון – יישב רגע בתצפית כאן, אראה לך איפה מוטקה, ותשאל אותו מה שתרצה. הם אינם יודעים לגלגל על שפּוּד. ועוד יחרכו הכל. אתה תהיה מוכרח לסלוח אם לא תקבל – כמה זה שתי יונים: כל־כך מעט! לא יספיק לאף אחד!’–ובכך הלך וברזילי אחריו. ועמיחי נעתר לשבת על דופן השוחה הפעוטה, במרבץ החם, והחום רבץ כנגדו עד פאתי שמים. עוד בקתה. אותן אבנים גלוּמוֹת־טיט. אותם קוצים יורדים במדרון. אותו קו אופק מבליח, מלחית ככלב. עמיחי השתטח על גבו – ואנא, להיות רק דומם, לא חש ולא חושב. לעזאזל השיחות, הדברים, הדיבורים מכל הלב, השאלות החשובות, המרץ להוכיח, להסביר, לעזאזל, קש וגבבא, בלוּיים מיֹושן, ביקקון מבוּקק, חבל שהיו. בכלל מי אנחנו שיהיו לנו תביעות לכלום. הו, גם זה נמאס. ריבון כל העולמים ואחר־כך התמתח, שכוב מלוא קומתו, קלוּט כולו לעפר, והשמש יקדה ישר אל תוך העיניים. ובמשחק התגרוּת לא הסב עיניו ממנה. אדרבא. שתירצע. שיהיה. שדווקא. שתתפקע השמש. אני מביט אליה בלא למצמץ. שלא תתגאה לה עלי. לא איכפת לי כל עצמתה. פקוח אל השמים הפקוחים. מלוא הריקות היגעה שלהם. שתסנוור ישר. ולא להיעצם. בשום פנים לא. להיות מוצרב לכאב. כל מרחביהם האפוסים. עצמת אָפרת אורם הקלוי, ישר תכה בעיניים, תרצע אבל תתפקע לה. היישר ובפקוח לעמוד בפני מילואם העצום. הריק. החסר תכלית. שאפילו השמש אינה עושה בהם נקודה אחת מרכזית, אלא רק מתרדדת לכֶּתם נרחב, לעמעום רפשי, רושף אורים יבשים, קוצניים עד כאב, לא שמי־עצבת ולא שמי־שׂמחה – שמי מדבּר, מבוזבזים אין תכלה. פקוּח היישר. ריק מכל אפשרות שהיא, ועם זאת, בהחצף. בהתגרות בעצמתם הסואנת. בהתנצח. אכזרי ונוקם וחורק־שן. אלא שגם משחק זה מתישן עד מהרה. נשדף וקמל, ונראה כה תינוקי, גרוע מאווילי. נסב מפני האור, עצם עיניו מוּכּוֹת ארגמן מצולהב, וטוב היה אילו אפשר היה להתאַבּן, או להתעצוֹת, ולהתבשל דומם בשקערורית־עפר זו, בלי שום התנגדות, בלי שום תחושה. לגמרי. כגולם או כדֶרֶן מקופל בתרדמה, עד הקיצוֹ לאביב הבא, להתחיל גלגול חיים אחרים מיסודם, חדשים לחלוטין. משך עצמו והתישב. מבט נלאה – שבמרכזו מעמים כתם שחור כווית שמש – על קרוב ועל רחוק. ולא־כלום. אין כלום צועק. רק בי צועק וצועק. פחד נתעב. לא יודע מה. למה נשארתי כאן ולא הלכתי אִתם. לא רוצה לבד. שיחזרו כבר. ברזילי. חבר טוב. אם גם לעולם לא תוכל לסַפּר לו הכל, ובאותו שטף, כמו בסַפּרך ללילָך… (הה, לילָכית שלי. כל צעירוּתי, כל היאחזוּתי, כל צדקתי, כל האני־מאמין שלי – הם אַת. ואוהב נורא להיות אהבה אליך! אַת חכמה ממני, בהירה ממני, שלמה ממני, לא מסתבכת ולא נקלעת בין הפכים וסתירות. אַת מאירה ומאוזנת כבוקר יום יפה!) כן. זה ככה. ומה עוד? אין חבר שיוכל להיות מה שאַת לי. גם אם נהיה חברים בלב ונפש ובאמון מלא – לעולם כל אחד ייוָתר לו בהיקף מעגלו הפרטי, ומעגלים ישיקו רגע, ולעולם לא יחפפו. הכל יישאר כמעט, ולעולם לא לגמרי. הכל נימוסים טובים של חברים טובים. ומתרגלים לכך עד שחדלים להבחין. אחרת זה אתך. כשבאים אליך. – כסכר נפתח, וכזרם פורץ – כולי לפניך, לרגליך, יקרה שלי – רחוקה שלי, טובה שלי, הכי־טובה מכל שלי! אבל מתי? לא בטרם ייגמר כאן. כלום לא יבוא בטרם ננצח על הגבעה ההיא. ועל כל שאר הגבעות. מי יודע היכן עוד. מיני גבעות פזורות, שאין מי בעולם שיודע עליהן ועל קיומן, ועל הכרחיותן, ועל גורליותן, שצריך יהיה לעמוד עליהן, וליפול עליהן, ולהתנות הכל, כל אפשר שהוא, בקפל־קרקע אחר, שגם שמו לא נשמע. האם זה ברור לך? אני אוהב אותך נורא, וביני ובינך הגבעות הלא מנוצחות עוד. הלא מוכרעות. לפני זה –אינך אלא משל. אגדה. אגדת השׂיער האדום, הנפש האצילה, והדמות הזכה. האושר להיות עמך, לשיר אתך שיר בשני קולות, החברוּת אין מחיצה, ואין רתיעה, עד עומק המעמקים, נפש ובשר, רצון וחלום, הכל, הכל – וקודם־כל נדע למי יהיו הגבעות האלה. ונוכיח לחיילים ההם שכאן לא יוכלו, ושצריך שיחזרו לביתם שלהם. ואל נשותיהם שלהם, ושלום ישכון כאן. ואסור אולי להרהר בכל דבר אחר, מסיח את הדעת מן הנצחון. ורק לתת עצמך כולך לדבר הזה. לא לזוז ממנו רגע. לעשות למעלה מיכלתך: שננצח מהר. אין כלום בלי זה. ואולי דווקא, אין המנוס הזה, ההכרח האוחז בעורף, אולי דווקא הוא הדבר, שנותן קרקע מוצקה מתחת הרגליים. וההכרח הוא הדבר של וַדאות בכל הרפפוֹן המסכן הזה, בין כל הספקות המאובקים האלה, מתחת לשמש המלוכלכה הזאת, – אולי דווקא זה ההכרח הוא המזקיף ראש, וגוזר חשיקת שינים, ועשיית הכל כדי שנגמור! אם כן מה השכיבה הזאת? לא יכול עוד לשכב. את בוערת בי. הענין בוער בי. המלחמה. הפחד. העולם בוער בי. אני קופץ ורץ לראות מה עם ברזילי. לעזאזל התצפית הזו. אין מה לצפות כאן.

לא היה צריך לרוץ הרבה. מיד במדרון שמעֵבר לבקתה הבודדה, המדיפה חומה בעלפוֹן, היו פזורים בורות המרגמות, ובצל מלונת־מקשה שפועה, קלועה קוצים וקלחי־כּלָכים, היו רבוצים כמה שזקפו ראשם בבהלה למשמע צעדי הרץ: – ‘מה ראית?’ – ‘לא ראיתי. – התנשם הלה. – מה חדש אצלכם?’ –עתה הבחין איך נפל באמצע שיחת חכמים, חשבונות המלחמה, שיקולים, הערכות וסיכויים, ואיך מן הצד היו קבוּצים אחדים וגחוּנים סביב סליל עשן שקוף, בשקיקת סוד קושרים. – ‘שב הירגע. – אמרו לעמיחי. – תשתה קפה?’ – ‘בקלות. יש לכם?’ – ‘לרגמים תמיד יש הכל. לא חסר להם אלא אויב שיספוג חנ"ם באחוריו.’ – – ‘ומה היה שם בהפצצה?’ – אומר עמיחי. אין פרטים. רק שהפציצו. ראינו מכאן את ארבעת הספיטים בחוגם, בעלותם, בצללם, בזה אחר זה, בגיחם מעלה, הכל. רק את מחי־קבלם לא שמעו. אה, אילו היה דבר בידיים לידות בהם, לתפשם בזנבם, ולנערם ולפצפצם, לכתתם ולמעכם כמעוֹך את הזבוב, תפּח רוחם המזוהמת. אשר להפצצת הצהרים, שהלכו בה תותח אחד, איש אחד, וקוֹמַנדקר אחד – כרגיל: לא עשו דבר להסוות עצמם, לא לנהל משמעת־שבילים, לא להציב מקלע בינוני כנגד מטוסים. בקיצור – כרגיל. תראו כאן איך הסוינו הכל בקוצים! כן. ולמה, למשל, היתה נחוצה להם הפצצת־אויר זו? – הו, זאת שאלה. מסתמא כך כתוב בספרים שלהם: לשבש את העורף. כן. ומה נראה לכם, שעוד עלול להיות היום עד הלילה? – הו, מסתבר שיהיה משהו. מניין לכם? מריחים! הו, מריחים באויר. זקוף חטמך ותריח! – (לא משם: שם צוֹלים יונים!) – ולמה להם כל־כך הרבה הכנות לכל־כך מסכּנים שכמונו?– הה, אַל תגיד ככה. ששה ימים הם משתדלים לבלוע אותנו, ולא ניבלע להם. עושים הכל, על־כן, כדי לבלוע הפעם! – ואנחנו? – שאלה מיותרת. שהכל מסלקים עצמם מעל דרכה. ואין איש לקבלה, והיא עוברת לה. – ‘עושים מה שיש בכוחנו.’ נזכר דבר מישהו אחר־כך. אלא שלא אליו מיחלים. אין עוד מה לשהות. ברזילי מסר תשדורת שרשם לשדר בבוא מועד ההתקשרות. והשנַים קמו. מן הצד, ממקום שהעשן הדק תימר שקופות, צהוב. בעצבת עוממה, עלו פתע קולות־צהלה – ‘הכל בסדר!’ צווח קול קורא משם: – ‘מי שרוצה לקיקה, שיבוא!’ – ‘מה, אינכם באים?’ – שאלת־נימוסין בלא הפצרה מיוחדת. – ‘לא, לא, מוכרחים לחזור.’– נוּ, אמרו הללו, יהיה טוב.' בחיוך של נטילת פרידה, ומַפנים גבם והולכים. ‘בטח,’ משיב ברזילי דברי־פרידה. ומַפנים גם הם, ורק עוד מבט סביב: הגבעות, השמש היבשה, אופק מערב המהביל, המאפיל מרוב אור. וזה ששם, הוא המשלט, אותה כיפה, תל לא־נישפּה מעל עמק אפור לא־נחשב, וכמה קרקפות בקתות דהויות בגבחתו. ולא־כלום יותר. בלי סימן־היכר מיוחד. גבב אחד בעולם. טוב, נזוז. אבל משהו מתהווה פתאום. קופאים לקשוֹב. לא צריך להסביר הרבה. זמזום חד. מזרד מלמעלה. המיית מעיים ובלב. – הוּ, שלא! – אוירונים! לאן הם? מישהו מאחור צעק: ‘תראו!’ – ואובד וטובע בין ריצודי המתגים הלבנים, הזעירים, המדלגים וחופזים אין־ספור בשמים, תוזזים־שורצים ומתהפכים – חתך פתע הבהק החזרת קרני־השמש, מכיתת מתכת עושה דרכה בפליחה, שקול צירורה המנסר בא כעת ונספח אל תוהו ריטוטי אופק דרום, הרחק מזה והלאה, מי יודע עד אנה. מהר, לחזור. ביעותי־חרדה מתקשרים. ומה שכל הזמן היה מפרפר בקרביים מלמטה, בלא להעֵז להתפרש, נתרומם עתה בגלוי והכהה את העיניים בחזות קשה. הכל בחוץ מתפרש לחרדה. סתום ומחריש. מן האופק היורד ועד רגליך הבוססות בקוצים. לא אמרו דבר. נחפזו לרדת. נוצות אחדות, של יונים כנראה, היו אחוזות בסבך קורטם אחד מפרפרות להינתק. מחישים צעדי ריצה. ורק כשנמצאו למטה, והעולם ושמיו נתקטנו בין הגבעות, נשמעה פתאום הדממה מתקווה כאל תוך בריכה מאפילה. שכן מחצית קרקס העמק וכתפיו כבר הושרו בצל, ותניני צל לרוב הגיחו והיו שורצים ומתארכים פה ושם ובכל מקום. אבל מיתאר אור זהוב, כבמשיחת־מכחול גדושה ודשנה, צימרר בהיר מאד את שרטוט הרכסים, הקף והלוֹך סביב כמהלך חמוּקיהם, והזכירו כי עוד צריך לזכור דבר חשוב, יותר חשוב מזה, יסודי, בטרם יישכח, וגם הציקדים שציקצוקם חזר ובא, מנסר כמימוֹת־עולם, היו נחפזים להגיד דבר כל עוד לא כלה האור, והרגשה ממשית של איזו אפשרות שלא היתה נתפשת כל הזמן, התחילה מסתמנת, קרוב למגע – כשטחטוח, אף הוא מוּכר מאד ושרקני מאד, חלף מעל הראש. נשאו עיניים להקשיב. ופתאום, ועל המדרון שנוכח פניהם, היתה משתלחפת פטרית־עשן ענקית, בכובד עוֹצמה מדהימה, עם ששקטה כחלום, פורצת, במהופך לכוח הכובד, וכן גם, כאילו במובן מאליו ובצפוי מאד כל הזמן, ומיד תכף הרעם והכה זלעף, עד כי לא נותר רווח פנוי. לעזאזל! השנַים רכנו ונשתפלו ארצה. – ‘מהר!’ זעק ברזילי ורץ למעלה, ואחריו עמיחי, בגלישת מרוצה שפופה, במעלה הקוצים. בלא הפנות, בלא דעת, בלא נשום, בלא אויר, ורק בניקור מטושטש: כבר היה כך פעם… על כרחך אין לך ולא יהיה לך מנוס מן המעגל הנסגר.

 

פרק ארבעים    🔗

שעה חמש. לא היתה זו אלא הטרדה. פרט אחד מפרטי שיטת ההטרדה כל היום הזה. ואם כלתה רוחך – הרי זה בדיוק מה שביקשו להשיג אצלך. כחצי תריסר פגזים וצרורות־אש ארוכים. ועם זאת אין מגביהים ראש לראות, אלא בחלישות, בספקנות, ובהרבה עייפות. וכאותה חלקת־שדה מתנערת ושבה לובשת פני קודם־לכן, לאחר הרפּוֹת ממנה עלעוֹל עובר, שהתהולל עמה בעל־כרחה, והניחה לבסוף והלך באשר הלך, הוא ושגעונו, וזו מוחה פניה ואוספת מחדש נשימתה, הרגילה, ומחליקה כסותה המאפירה, ושבה להיות מה שהיתה מעולם, בלא חמדה ובלא ריגשה, לא בוכיה ולא שוחקת, לא נכספת ולא גועלת, וגם דבר מִלהט נשימתו הפוחזת, המעופפת, לא דבק בה, ואינה אלא רק מתמשכת לה, בהתמד אין־קץ, ברצף חיים שמאליהם, בכמו־מעולם מישורי כמדבּר – כך היה המשלט בשאתו ראש, וכן חזר וצנח מיד בלא חמדה, אל כמו־קודם שלו, כמו קודם לאֶה ומְחַנק, שעמוּמי ומרוּח, ונבלע בטשטוש המאפיר, ההמום, מנת חלקו, שוָוה ומנומנמת. זה הכל. קצת שיעלו אבק, כה וכה התנערו מפתותי־מה, גרד והתחכך, בלא התאונן, וקצת חירפוּ בעלמא, בלא להאמין. וחזרו להיות רק תשושים. כביכול דומים לממתינים אל מה. גם כניסתם הבהולה של עמיחי וברזילי, שפופים ומתנשפים, נתרפסה מהרה ברפיפות הקהה, המזקינה תחתיה, מרגע לרגע. אמרו כמה ‘מה־נשמע’ דהויים, החזירו כמה 'מה־חדש׳ כבויים מהם, לא סקרניים, מבוזבזים לתשדפה, הם וסיפורם על לשונם, וזה הכל. מכבר כלו שיחות, דיבורים, דברים, הערות, קנטוּרים, ויכוחים, התחכמויות, שירים וזמירות, חכמות קטנות וחכמות גדולות, מכבר, ועוד בטרם, נָדַמו צחוקים, גניחות, גידופים, שאלות, הצצות לאופק, לימין, לשמאל, אל השמש היורדת, ולא חשיבות ולא מחשבות, לא פילואים ולא פליאות – מישור שווה־פנים, חָלָק היינוּ־הך, אדיש כריקות אמצע השמים למעלה, אותה חלקת־מרומים עזובה וצחיחה. חלקה ורחוקה, וריקה־ריקה בתכלית. גם אם אי־שם, בשיפוליִם, תלויה ספק וַרדיוּת־מה, וַרדיוּת סתמית ואין שם לה לב, שאפילו אם תבקש למצוא בה שייכוּת לדבר אחר, מקוּוֶה מאד, הנה נשכח הדבר ואבד. מה עוד ניתן למצוא? אבל מי מבקש למצוא. לא כואב, לא תאב, לא מיחל, לא מפלל איש לכלום. אפילו אם, לרגעים שארית כבודך, בריאותך, ימי עלומיך, אלוהים יודע מה, קופצים לשווע לא. לא, מחוּרק־שינים, לא, מהודק כל שארית שליטתך העצמית. לא רוצה ככה. לא רוצה להתגלגל באשפתות, בדמדומים, במחיקוּת, בזיבת פחדנות, לא רוצה להיגרר, לא רוצה להיסחב, לא רוצה להילקח, לא רוצה להתיבש עד יבשוּת – קופץ בעוד אני אני הוא, בעוד אני ער ויודע, לשאת עיניים, להביט אנה ואנה, למצוא מהר דבר, להיאחז, וגם לא להניח לכולם, ושלא יניחו הם לך, להכריח את הכל להתגבר על חלודת התשישות, על גזר האבק, ולנסות לקום, לצעוק. לא ולא. אסור לתת ואסור לישון לעת כזאת!… אבל אינך מציל אלא העברת־יד של אגב על פניך, מנסה מאד להיזכר, לא להידחות, להתנער מן הסבר שהשד יודע מי סיבכוֹ, ועל מה סיבכו, להשתדל ולהיות גבר, לחזור, ולהיות, ולהימצא. כאן. בפירוש לקום, לקרוא קריאה, לעורר אנשים, את חברך הסרוח פה עמדך, בהמה, מה אתה סרוח לך, ימיך חולפים, לומר לו, בחייך, מה אתה ככה, תקום, קום נבלה קום, ותראה שגם אני אקום, קום אומרים לך, קום והקם אותי, קום ונדע משהו, ונרצה משהו, נדע פתאום לרצות, שנרוץ ונעשה ונדע ונמצא בדיוק את הדבר שצריך, ונעשה את הדבר שצריך, ידינו תהיינה מוצאות לדעת לעשות – וזה חשוב מעל הכל, משנה פני כל הדברים שבעולם, ולעזאזל החנק הזה, אכילת האבק, אכילת נפשך, צימוק נפשך הנותר, וקולך הניחר, קולר שאבד ואינו בא, אינו בא, כלום לא בא, לא בא. אז לא צריך. טוב, אז לא צריך. אם לא – אז לא. לעזאזל אז לא צריך. מתהפך לי. מצפצף עליכם. אם לא צריך אז לא. ומה נשאר? – לא נשאר. גם זה חולף. דועך עד מהרה. ולחינם כל המרי. נרגע ולפני כבותו אתה עוד מספיק להיראות מגוחך בעיני עצמך, מטופש להחריד, ועלוב עד יסוד הארץ – וכבה. כלום לא. לא־כלום.

וכך לא זע ולא נשתנה דבר, גם כשחזרה וירדה כעבור־מה הפגזה נוספת, היא וצליפתה עמה. מרחבי־השממון בלעוּ הכל בלא העויה מיוחדת. ולא יצאה שהות קלה והטרדה נזעפת ממנה הונחתה ארצה, גועשת עד כדי כך שהיה נראה כאילו אולי זו הפעם יתחיל הדבר (אולי כעת תמצאנה לך ידיך?) וגם זה חלף בכלום. ולא עוד אלא שגם המשוריינים שלהם, אותם גלמים שהבהובם המתכתי הבליח מיותר כל היום על מדרון המצוק הלבן משמאל – גם הם העלו עתה לפתע שלפוחיות־אבק נלבטות וניסעות, ונעשתה ידיעה חזקה כי הנה זאת הפעם יפרוץ הדבר ויפול בכבדו. אבל גם תכונה זו, נתברר, לא היתה אלא קשקושי הטרדה בלבד, וגם היא יצאה לבטלה, והרוח הסיעה את עשנה וטיאטאה אבקה ורעמיה, וכן את הנרגשות הנכזבת. ואילו כשקפץ פנימה זנב פגז לוהט אחד, אל תוך שוחת הבּזה, ממש בין בּני ורחמים, וגרם לבהלה לא מעטה ואף חבט את האחרון בירכו – לא ניעורה ולא התעוררה אלא התרתעוּת, אולי שנים־שלושה גידופים חבוטים, וזה הכל. ורחמים לאחר ששף עֵת־מה את ירכו החבולה, הרים את הזנב האמור, ואמר לו: נבלה, איך שהבהלת! ואחר־כך נמלך והוסיף כי את זה יצפין להביאו עמדו הביתה להראות איזה מזל. אמר והשליכוֹ ממנו, בשכחה, תוך כך. וחוזרת ההתמשכות העוממת חסרת־הערך. והרגשה משפילה של קפיץ מדולדל – פסול לשימוש. שאוני והטילוני אל הים. לחצי רגע, נזעק בך, פתאום, קול הרעב, הכלוא המום, לא־קרוא, מתמרמר נורא, לא שום הלך־נפש, אלא פשוט מעיים מתחתכים, מכאוב מתוך נלחצוּת. שכל־כך אין להשלותו בכלום. עד כי נוח שישתוק לו וייחנק לו במקומו. מתי לעזאזל מסתיים יום מביש זה. מחצית השעה לשקיעה. ערבוביה נרגנת בכולך, ככלב מתמרמר, והעייפות, ומפולת הצווחות התוקפניות: ‘למה זה למה זה,’ למה על־גבי למלוּמים לא נחשבים בכלום, שמוֹתירים אותך פרוץ כּליל, אתה והיותך, אתה בעולם, מהות־חינם, לא מכריעה בהימצאה, רק מוטלה וישנה, הוֹוה כאבן מאבני המקום. כבקתה הסובלת הזו, המסכנה. עפר, עפר סובל, הנה זה כולך, עפר מעוּפּר. שיבוא דבר! שיהיה משהו! לכאן או לכאן, שתלך לה השמש, או שיבוא פעם דבר שהוא! האפסות הזו שהכל נבלע בה בלא להינכר, כאל תוך מדמנת ביצה. עולם משוּיך לחדלונו. עוד מבטרם, עד ריק הדממה והשמים, ריק חיוַרייני ומתמשך לכל עבר, ריק רם. וריקן להמית. אבל כשמתחילה להיות שעה חמש ורבע, והשקיעה קרובה, עד געת בה, והוַרדיות שבשיפולים הולכת ונעשית אדמומית־מה וניכר מאד עד כמה היום קרוב למבואו – אי־אפשר עוד לשאת שתוסיף ותרד לה בלא נוגע, בלא שים־לב, כעסקו של עולם אחר, בלא להיפתח מחישוקי הטמטום העצי – ואי־אפשר, לא ולא, לעזאזל לא, אי־אפשר עוד להיות רק קרבן נסיבות מתעללות, להיות לפניהן כּעכּוּבית לפני הרוח, להיות רק כצופה בעיניים קמות, כמוש בתוך פחיתותך וכלותך האטית. אי־אפשר עוד ונעשה הכרח דחוף לפרוץ מתחת שכבת העיבּוּם העבה והמאובק, לפרוץ ולפרכס החוצה, להיחלץ בכל כוחך ולצאת ולהימצא, לכפּוֹר בחכמנות המתועבת של היינו־הך, ולהגביה ראש, ולשאת מבט, להרימו בתקוה טובה – כשנופלת פתע־פתאום הפגזה נוספת, חריפה וצרחנית, אף אם קצרה, וכהימלט שבלול אל נרתיקו, אסוף משושים ולחוץ לפנימו, אתה נמלט על גחונך ארצה. הפגזה קצרה, שמספיקה עם זאת לתפוש את יודלה של קובי, ולשרוט לו כהוגן, בלחיו, בזרועו ובצדו, עד שנתקפץ הלה שותת־דם ומבוהל מאד, ורץ אל עמיחי להיחבש, והכל החרישו מאד לדעת מה עוד, אלא שכבר נגמר. ועם זה, מתברר, כי כמעט ונתרגלנו לשרקה הזאת, כסוס זקן אל שוט אדוניו. ואפשר היה בהחלט להבליג על מהומת הרעמים, במשיכת־כתף סלקנית. רעמם גדול מהיזקם. לו רק נמצא מישהו קורא לך, ומראה דבר לעשות, להיות בו. או אולי באמת לתת־לב אל אותה וְרדיוּת קלה הנטושה מערבה, כה קלה עד שבה במידה שמתגלית לא קשה להתעלם ממנה, וַרדיוּת פיזוזית, זבובונית – כאותה ורדיוּת זהובה שיש באבקת נשימת כיכר הגורן וברֵיחה, ושיש במחולות הדממה שבנחשולי הבַּרגשים חסרי־המשקל, ועם זה שַחמוּת ההוויה שבכרם נטוש לאחר בציר – נשימה כלואה שרק בגבהים היא מתרווחת לה, מעל תלאובות היום התנורי, עוממת לה, נייחת לה, שוהה לה, נפתחת לה, כאילו הנה ייצא שם יוצר־כל לפוגת־מה, לקחת נשימה עמוקה, להרהר דבר, לקשוב רגע, בין הא לדא, ואם לא תרפה מבטך ממנו, ובכלות כל קשב מאודך – אולי תוכל לתפוש מבטו והוא אולי ישגיח, יצוד מבטך הכלה, וידע.

כך היה. כשפתאום הכריז קול מאחור: ‘תראו, באים אלינו?’ – והכיווּן לא היה מזעיק, וכלל לא לצפון או למזרח, מרבץ החיה הנושפת ואינה מתפרצת – אלא דווקא מערבה, מאשר לא פיללנו כלל – ‘הה, סוף־סוף נזכרו בנו!’ – צווח מישהו ציוחת פורקן שיש בה, עם זה, לא פחות מרירות האשמה. – ‘נוּ נוּ, – פירק אז מכל לבו אחד מן השוחות – כמה שיש בי רעב!’ – וזה שקורא שמו – התפרץ עתה מסוגרות ונהם בקולו: רעב! מעלים אש בסיגריות. אחד נזכר והכל נזכרים ועושים, כתחילתו של פתרון. ויש קמים על שתי רגליהם לעמוד. דנוס הוא זה שצוחק עתה, אזור חלציו וקופץ לצאת וגם אומר: ‘נוּ, וכעת…’ שאין צורך לסיימו, לפי שמאליו מובן מה. – ‘רק שלא שכחו להביא אוכל!’ מתרה בזחלו לצאת אותו שהוא יוֹש, ואולי לא הוא יוֹש אלא דן, ויוֹש הוא זה שמתנער עתה שם מן השוחה, מתמתח, ומתפהק לאמור: ‘לעזאזל – אני אוכל אותם אם לא הביאו אוכל אחר!’ – וכה זרים וחדשים הדברים הנשמעים והקול המדבר, והטעם והענין, וטיעון הטענות, וההתעסקות באוכל – שאין עוד מה, אלא לקום יותר ולהתנער יותר. קובי בא בין הבקתות, וחיימקה ויודלה החבוש, המבולבל, המשתדל להיראות עליז ולא־מבוהל, הרבה מכפי הצריך. ויוּבל, אם שמו יוּבל ולא אודי, ששׂער שניהם פרוע ומתולתל בתלתלים שאינם אחרים אלא תלתלי ילדות – מעשנים וגוחכים, ויוצאים ברגל אחת לחזות בעתר האבק הנוסע שמה וצמרתו עופפת וקולטת וַרדיוּת. ומאה ואחד דברים שצריך יהיה שהללו יסַפּרו, ותפח רוחם מה הם סבורים להם, איך היינו לנו פה עזובים לבדנו, כל היום כל היום. ופתאום פוקעת הסבלנות, וכבר רוצים שיהיו כאן – ולולא שאסור, היינו קמים ורצים לקראתם. דרושה לנו ריצה כעת, כל הוייתנו הנשחתת צריכה ריצה, ריצה ובכל הכוח. אה, כמה מהר נושלים את קליפֵי השממון ומחכים לעלילות מעשים, וקצב חדש ועז יותר. ונמצאו אחדים שמחבטים להם בכף רגלם קצב ונואקים מין נאיקה, שאולי כוונתה אפילו שירה, לולא יוצא קולה מעוּפּר שכזה עד כי מוחה כל כוונה. מתחַכּכים ומנסים לנחש מה בחובּי האבק, אם ג’יפּון קטון או קרון גדול. אחד אומר פתאום: ‘ואולי אין כלום בתוך ענן האבק?’ – ומחייכים כולם. כל אורך היום העובר נראה עתה כחלל תפל אין־שיעור, שהולך ונעשה פקעת צפופה ומסוימת, הטעונה רקיקה יפה וסוף. אלא שדנוס התעשת עתה, ונטל את המתג לידיו, ואינו מניח להסתובב לריק, ומעֵז את שיותיו הממורטטות, ובקולי־קולות, אל השוחות: שעת הדמדומים – הוא טוען – כל אחד למקומו! אלא שכמעט אי־אפשר לשאת אותה, את השוחה הזאת, כה דחוקה צנומה ומשפילה היא, ושעבר זמנה, רוגנים לעומתה וצונחים לתוכה, בעיקר מחמת התשישות המחליאה. מזוית העין בודקים את המצוקים ואת מסיבּיהם, והם ריקים ושוממים. תולים מבט מייחל בשקיעה הלא־רחוקה מערבה. ואמנם התרככו השמים מלוא גָדלם, וגם שיעוריהם גדלו, התנשאו ונרוֹמוּ. אבל העצבת הכלואה בהם – אף היא עמקה, ולמעלה. בעיון־מה, ראו גם ראו, חרמש לבן של ירח תמהוני. כל היום היה כאן חבוי בצלהוּבי השמש – והנהו מתחיל מגיח, לבן כשקד מקולף. בכל העולם לא נותרה אלא טיפת־אדמומית אחת, וזו נתמעכה להיות דחס אלמוני וסתום, חגור על־פי האופק, אֵזוֹר שלם בשיפולי הקמרון, ואילו כל גבהיו ולמעלה, הוריקו בחיורֵת אין־דם. והיו חלקים, ריקים מכל, מקרירים, בלי שום אחיזה, אם לא תמנה את פאתי צפון – אשר שם פרחו, מבודרות, נוצות קלושות אחדות, צנומות מאד, ומבהירות זו מעל זו, חלושות וחשאיות לגמרי. ומיד מאבדים את הסבלנות לשמים ולעלילותיהם, ומהפכים הצצות קצרות־רוח אחורה, אם שמה אין איש בא. אם אין אות או סימן. אם לא סוף־סוף מַשב נשימה חדשה. או כלום עוד לחשוש מהסתערוּת? כעת? באמצע השלווה המתפקחת הזאת? (ואולי גם מישהו ביניהם, על הגבעה ההיא, נתפקח כעת, ואמר אל רעיו: הביטו, עד מתי תאכל חרב, ובואו־נא נחַשב דרכנו…) – מניין תוכל לבוא פתאום כעת הסתערות – מתוך עצם השקט הקופא סביב? רואים עד הרחק בלא שתיצרבנה העיניים, ולא שום סימן של אזהרה. מרחבים פתוחים. גם הגדול ביותר – אובד בשקט. והפעוט ביותר – אינו נמחה. יש לו מקום. צורב בך ומתגעגע. דברים עשויים מעגליות. שרטוטים שלמים וסגורים. כל יוצא אחרת מריתמוס הקוים הגדולים, שעתו באה, כתם ונקודה וזעיר נקודה – עומדים ומזמרים. והקוים כולם ישרים. פשוטים. תמימים. גוהרים מרוח אל רוח. וסביב כל חוג האופק אין־קץ. עולם שקוף. וחוזרים אל פאתי מערב, מקום מירכּן הגבעות, האדמימות ההיא, בין כבָה לדולקת, אשר כל עמל היום ועביוֹ נערמו שם לדַחַס תוּתי מועם, כמעט סגול, שבלע אל חוּבּו את השמש, עוד בטרם שקעה זו, ולא הותיר ממנה אלא כמין לחש גחלים רומצות ומעכירות. חבל שתשושים כל־כך שאי־אפשר להגיד דבר נכון. חבל שאין בינינו אחד שיידע לומר בעדנו. כמה אנחנו כולנו כאלה. תראה איך. אנחנו כפי שאנחנו. אנחנו מול השמים. אנחנו מעֵבר ליום העובר, ובטרם יבוא הדבר הגדול, ההכרחי, שאינו מרפה ממנו. חבל.

ופתאום יש כבר קול ודברים, ומעֵבר לבקתות נראים בחורים לא מעטים כאים בצחוקים ובצווחים ובאהלנים הולכים ושבים. יה־אללה! כמה הם? מחלקה שלמה? להחליף אותנו? – הה, כעת נראה אותם והם יראו אותנו ונדע איך אנחנו והם יידעו איך הם כשיראו אותנו. מי הם כל אלה? ס־סט! אהלן ספי! סוף־סוף! מה נשמע? – מה? גידי?? גם אתה כאן?! גידי הנוראי, עם הכובע ועם השׂיער ועם המכנסים החומים – תראו־תראו הנה גידי! ומי זה שם? הלוֹ, הלוֹ, הלא זה רפי! רפי? ודויד, – מה נשמע! – וצ’יבּי – איך המַרגשים? – כולכם כאן? הו, איזה אורחים! פּסיה פּסיה, שימי תה על האש! – רגע! עודד? הנה עודד! גם אתה! לא! בוא בּני ואמושך! חזרתם הנה? סַפּרו מה נשמע? יוחאי! הו, גם יוחאי! תוכל לצלוף כאן אלף! מה באתם מה? יה־חבּיבּי, איך שהיה כאן אצלנו היום! דפקו אתכם האוירונים, אה? סַפּרו, סַפּרו משהו! התפקענו כאן! ויעקבסון! ושאול! חי־חי! שאול! כולכם? עד אחד? מה, אתם מחליפים אותנו? שיא הצחוק! – לא עשו לנו כלום היום – רָאו מי כאן ונתפחדו להם. לא היה להם חשק לראות אותנו מקרוב… אז מה? באתם? הגידו משהו, הגידו, סַפּרו! – מהומת דברים וקריאות, שלא הועילו לא דברי־אזהרה ולא דברי־הפצרה לשככה, גם לא הצבעה על מקום האויב ועל מקום השמש – שייחנק לו האויב תחתיו, ותשקע זו תחתיה! וענה כל העם ואמר: אמן! מה מתברר? לא מתברר הרבה. למי חפץ בבירורים. לא באנו לברר. רק לפגוש ציווחים בתרועות ובטפיחות בכתף, ודיפוּן מרפק בצלע, והמולה קולחת, במיזנקים ובחפז חפוּז. ועם כל זה, מתברר כי בלילה, מיד עם חשכה, יוצאים למַקש בעומק, כתכנית המדוברת זה כמה, ועד הרחק, על כל דרכי־הגישה שלהם, והקץ לתנועתם שלהם דרך חירות, כאילו להם לבדם ניתנה הארץ, והם אדוניה, ועד נקודה מאתים ושתים, כיפה ועץ על גבעה מצפון, עד שם נגיע, על־פי תכניתו של קובי, שכּן כל תכניתו של קובי הארוך, בהיר־השׂיער, נתקבלה ואושרה, והמשאית שלמטה מלאה לה מחסן חַבּלה. זה אחת. ומה עוד? כי גידי ואנשיו לא באו רק כדי לראות ולהיראות, לצהול ולהצהיל, אלא גם כדי לשחרר לפעולה את אודילה ובחוריו, ולחזור מיד כתום המיקוש, וכן גם כי אין לרשום בואם בשום פנקס שהוא אחרת, אלא כהתנדבות, מרצון ומהתחשבות, ונא לשים־לב ולא לפרש בפירושים. זאביק? הוא ופרצופוניו נשארו לשמור על התותחנים. הגנה היקפית וכל מיני דברים. ספגו, כן ספגו כהוגן. תותח, ואיש וקומנדקר הלכו. מי פילל פתאום! אוירון בצהרי יום בהיר! ובשל גבעת שתי־בקתות־עלובות אחת! עד כדי כך! כן, כעת כולם חכמים. ומה עוד? הה, אלף דברים עוד. ממה להתחיל? הריכוז? אהה, מסַפּרים. מה קרה? מה מסַפּרים? דברו כבר! הפצצה הגונה. על דורות ועל רוחמה. ובכלל. – כן? – כן. – רצינית? – הו הו. – ומה? – מסַפּרים ששתי בנות חטפו. – בנות? שתים? באמת? בנות? מי? ברצינות? בנות? חטפו כהוגן? ובלי מתיחות, בבקשה! בנות? מה היה? – ברצינות: כך מסַפּרים. – אה. – ומי הן? מה שמן? – לא יודעים. – הו, ימח שמם! הייתי שוחט אותם! נבלות! בבנות! לפגוע בבנות! שחורים מחוּרבּנים! גיבורים גדולים! – מי הן?– לא יודעים. – אולי ספי, אולי הוא יודע? –ספי? איפה ספי? אבל ספי עסוק עם דנוס ועם ברזילי ועם קובי ועם קרני־האור האחרונות על־פני המפה הממורטטת. – ספי! עזוב רגע, ובוא סַפּר לנו. וכן… ספי, איפה ההתקפה שלך עם שחר? – שְ שְ, שתוֹק אתה שם, אַל תפתח פה, שתוֹק וייטב לך! – חכו, אני אגמור ואסביר לכם. – לא הסברים, רק סַפּר מה היה בהפצצה? שתי בנות? לפגוע בבנות שלנו? – אומרים ככה. שתי בנות. – בדורות? במשק או בואדי? נורא ואיום, נורא ואיום. – הה, פראים! ימח שמם! – לא די להם שאנחנו להם, עוד בבנות, מה הבנות אשמות! ולא יודעים מי הן? נורא! הו, נורא ואיום! מתפרקים לחבורות, מתפרדים לטנדו, זה עם זה, ונאחזים לאמור ולהגיד. כורעים ארצה אצל הכותל. עושים מעגלים. מוצפים בפגישה. ומישהו פתאום: הו, חכו, והלא הבאנו לכם אוכל! באמת? – מה אתם יודעים! אוכל, ולחם, הבאנו לחם עליכם, ממש לחם, טרי! וסיגריות, וסוכריות, ודברים טובים – הבנות שלחו מן הריכוז – תבורכנה ידיהן הנחמדות – ובעיקר: שוב בישלו לכם סיר מלא פּוּדינג אדום (אם לא נשפך בדרך!) – הכל במשאית ההיא למטה! (ומי היו הבנות שנפגעו בדורות? לא יודעים? באמת שתים? פצועות או… אה. איום ונורא! אכזריות! להשחית בת! לקחת ולהשחית בנות! לקחת דבר יפה ןלקלקל – לא. אין פרטים. כך מסַפּרים. ואולי – בּלוף?) – פּוּדינג אדום בסיר, ושוב פתקה חמוּדה: ‘לבנים שלנו באהבה הבנות.’ נפלא, לא? נחמד! בחיי. יה־חביבי, כשיש בנות יש חיים! כל העסק אחרת. איזו צורה היתה לעולם המחורבן בלי בנות (אבל נורא מה שסיפרת על השתים מדורות! וכי אין מקלטים בדורות?) – ומה עם הפצועים שלנו? ומי היה התותחן? ומה עוד? מה בכלל? מה המלחמה? מה נשמע בעולם? ואין סוף לדברים. לשאלות, להליכות ולפגישות. – ‘ואצלכם – אומר נחום – שום דבר לא נשתנה. הכל כאן כמו שהיה.’ – אומר בנגינה ממושכת וסוקר סביב. – ‘מי זה? את מי אני רואה! – זועק עתה נחום. – יוּבל! אתה? בוא תן את היד – מה מעשיך כאן? ממתי?’ – ‘מאתמול’ – צהל זה, כשטרח להשיק ידו בצלצול אל כפו המושטת של הלה. ‘מאתמול? ולמה בשמאלית? ימינך, בן־חיִל תרעץ אויב!’ – ‘הו, הימנית שלי לא משחקת עדיין.’ – ‘למה? שבורה?’ – ‘הה, כן, ענין ישן שלא מתחשק לך להיגמר.’ – ‘אז מה מיהרת לבוא לכאן?’ – ‘פשוט, היד הולכת אחר הגוף, והגוף אחר החברֶ’ה…’ וחשף לבנוּנית שינים. – ‘אה, שטות – גער בו נחום. – פחדת שזו המלחמה האחרונה? לא היו מסתדרים בלעדיך? אתה טרומפלדור שתלחם לנו ביד אחת?’ – ‘מה נזעקת! קיבלתי סטן במקום רובה, ואינני כלום אלא רק עוזר לאודי במקלע, מגיש שרשרות. – אמר והצביע על אחד חייכני, שהוא אודי, כנראה, אם אינו יוֹש. – עד כדי הגשת שרשרות אני עוד מוכשר… וגם איך אפשר להישאר מאחור, כשהחברֶה הולכים?’ – אמר יוּבל. – ‘אה שטויות! – נזף בו נחום אבהית. – אלה שקופצים לפני הזמן… לא היית מפסיד כלום לו ישבת בשקט, שמע לי, היית רק מרויח!’ – ‘כך כתבה לי גם אמא שלי’ – ‘סלמתה, אמא שלך, אשה חכמה.’

אפשר שבינתים שקעה השמש מעבר עֲבי הדחס העכור, הייני, – שכּן, אותן נוצות פורחות שבצפון, האירו עתה פתאום, והסמיקו, כקול בשוֹרה, ונעשו, בכל מיעוטן, מרכז חשיבות לכל השמים והארץ, במרחב הריק והמאפיר, שדרות פנינים מפוקסות פורחות דממות בטורים ארוכים, וכל השאר התכווץ פתאום תחתיהן ולא נחשב עוד, פנינים דוממות על חוטי־בלימה קוּריים, ומצולות זהרורים אביכים, רוגשים מלמטה. ובינתים הלכו בחבורה שלמה אל האוֹטו שמלמטה, בהמולת דברים, כלהקת עורבים, ובדילוגים שונים, וחזרו עמוסים בכל כלי־האוכל, הארגזים, הסלים, והלחם הטרי, שאחד או שנַיִם נעצו שיניהם בקרומו בעודם בדרך, וכדי־החלב המשכשכים מים, ובאחד מהם, הפּוּדינג האדום, עם פתקתו ‘לבנים שלנו באהבה הבנות’ – שהיתה חוזרת ועוברת מיד ליד להיקרא, ומורעת בגוָנים שונים של רננה; ועם הציוד, ארגזי־התחמושת הכבדים, ופקעות־תיִל אחדות, ובעיקר: ארגזי המוקשים וציוד החַבּלה, שכדי להעבירו נצטרכו לחזור שוב ושוב, כל החבורה ולעמוס על כתף (מדרום היה העולם פתוח וממתין כבעצירת נשימה, למה שעתיד להיות כשתשקע השמש – ופי כמה שקט האופק ההוא, אם אמנם אפשר לשקוט יותר). ובעוד קובי ונעריו, ויודלה עדיין אץ־בהול מדי, מטפלים בארגזים המובאים ומחישים מעשיהם כל עוד נגוהות אור לא אפסו – התחילו קצרי־הרוח לתבוע הפסקת־צהרים, או ארוחת־ערב, או קרא לה כאשר תקרא – אלא שדנוס אינו נעתר בשום פנים: לא יאכלו אלא לאחר חשכה מוחלטת, שמא עוד יתחשק להם, להללו, לנצל דווקא את שביב־האור האחרון ולזנק. ולא יסכים לשום פשרה – אלא יישב איש בשוחתו, במקומו, ונשקו ערוך לפניו, ואין מה להכביר דברים – הוא צודק. יוצאים מן הכלל הגדול הזה – גידי ורעיו (אצבע מי כאן לחזור ולהטילם תמיד ומחדש למקום המשונה הזה?) – והריהם נפוצים ומתקבצים סביב שוחת בּני, והוא מסביר להם מהיכן היה מה שהיה, וחניית השריונים ומהלכם, ומשיב על המולת השאלות המרובות, ועל כל ההערות, והכל משיטים עיניהם בשדות הרוגעים, בקוי הרכסים הארוכים, הנאצלים כזרועות נערה יפהפיה, בשדרות הנוצות, העשויות פנינים מבהיקות אטומות, בוהק ירחי חיור, ובו בירח עצמו, ההולך ומצהיב כפלומת אפרוח, ובחגורת העמֶם המעוּבּה שעל האופק, אשר אך תשיע עיניך ממנו לרגע, והוא מתריג יותר, מכתים יותר, ואילו במלילות סעיפיהם הרחוקים מזרחה אין עוד אלא חיוורת צוהב. וחוזרים לדון בענינים. בחוש מתבחשת החבורה, אבל אינה נפרקת. ועד כדי שנזכרים אין מלה כי פינילה היה פעם, תמול־שלשום ומת, ועובדיה חולה, וחיים פצוע ואַברוּם, ושתי בנות נפגעו בדורות, לא יודעים מי, ויאקוש ואורי, והטבּח שמוּליק, שנערף בסכין, וזוזי ו… הה, רי. אימה מתקשרת. טוב ונילחץ להיות יחד ולא נשוב עוד שמה. מצולות־הרקיע מַקרירוֹת, ושדרות־הנוצות מַאכימוֹת מעֵין עשן קנוּם, ורק חישוק האופק פיעפע כבדות ברפש אדום. זרם ההמולה לא דעך. אבל בפנים פוֹשׂה ומוסיפה עצבת, שהולכת ומתערבת יותר ויותר במהלך ריתחת האחווה והמעשים. והענין נעשה גרוע בדרך לא־צפויה, כשבּני בבקשו מוצא, מצא את שאול לאמור לו מהתלות מעֵין: וגם אתה שאול במתנדבים? – שעל זה פתח הלה בצמצום גבינים ובליעוג כבוש: ‘אלא מה? אינני גיבור?’ – שצליליו הביאו חרטה על שנגעת בו, והערת ועוררת, אבל כבר מאוחר. מליעוג לתוכחה, ומתוכחה לגידוף, ומגירוף להתפרצות צורמת לגמרי: ‘שבו בנחת, – אמרתי להם, – אַל תשחקו במזל, אמרתי להם!’ – ‘ולמה לא נשארת. אם כך?’ – אני? לבדי? לא. אני כמו כולם. ואם כולם לעזאזל – גם אני לעזאזל¹. טפשוּת־טפשוּת! מה תועילו אתם הששה! אתכם או בלעדיהם? יש עוד בחורים בארץ! בכל מקום הם שורצים! והם לא הריחו עוד ריח אש! יכו אותנו עד האחרון. איש לא יחזור חי הביתה!' – אמר שאול רתת. – די, חמוֹר, תפסיק! – צועקים עליו כשניסה לפצות פיו שנית. – ‘אז לא צריך! – הוא צועק. – תבקשו ממני שאדבר!’ הכלבים יבקשו ממך, ועד אז שתוק. – לא שואל אף אחד! – אמר שאול וקם והלך בחרי־אף מעליהם. – מסכן. – אמר עליו בּני. – חמור! – תיקנו ואמרו אחרים. לכל הרוחות, למה מוכרחים תמיד לריב?

אבל כעת בא ספי, בתוך כדי חיוך שבאורך־רוח, שהוא עצם מעצמו של ויכוח עז נטוש בינו לבין יצחקלה שהגיע לכאן מלמטה, ויודקה עמו, וגם דנוס שם, וברזילי, ואחרים. והכל מתלקטים לשבת במעגל לא קטן בחיק זוית קמץ הבקתה, מנוכח שֶבת האויב למטה, ומנוכח פּרוֹח נוצות הפנינים למעלה, על־פני קמרוני־הצפון השׂגיאים, במצולות דממות גמורות ומוחלטות, שכלום לא יוכל להפר שלומן. לא, ספי לא רואה כל זה, כולו כאן כדי להראות ולהוכיח כי היום שעבר בלא התנגשות אינו אלא רק רווח. כי הזמן פועל לטובתנו. כל יום נוסף – התקדמות חשובה בהכנות. מה היה לנו בידינו רק אתמול? במה ובכמה עלינו על המשלט הזה² – כיתתו של גידי בשני מקלעים ובמקלע בינוני אחד מפוזרים על שתי הכיפות הללו, בלי עתודה, בלי שליטה על כלום (אגב, שייקה ימתח הלילה טלפון בין הכיפותים – והקץ לרצים המתרוצצים!) – וראו מה יש בידינו בערב הזה, כאן, ומרגמות על הגבעה מאחור, ותותחים מעֵבר לדרך הגדולה. ועתודה ניידת מאורגנת ומתארגנת נוספות, רכובה על ג’יפים ועל זחלים – וכל זה למען המכה הנגדית. וריכוז אש־קלה עצומה על המשלט: מבצר יוֹרק אש. חסרים לנו רק תותחים נ"ט, אבל גם לזה מבקשים פתרונות. אנחנו לומדים תוך כדי הקרב. ובמשך הלילה אם נצליח לבצע ‘משימות־ביצור־ומכשול’ – נשיג הרבה. נמַקש ככל שנוכל. עד העומק. שלא יוכלו הללו לזוז אלא בדאגה ובחרדה. שנַיִם־שלושה מוקשים אֶפקטיביים – והשגנו את מורך־הרוח הדרוש. ותתחפרו לכם במשך הלילה. תעלות־קישור, ובורות למצבורי תחמושת וציוד (במשך הלילה יביאו אספקה נוספת ככל שיצליחו להשיג). ונערום הכל כאן. לכל התפתחות בלתי־צפויה. ואם יש את נפשכם לדעת, הרי האויב איננו במצב־רוח מעולה, האמינו לי, אני יודע משהו עליהם, ואולי יותר ממשהו, ויש יסוד מוצק למה שאני אומר. – ‘מ!…’ – אמר מישהו דרך השערה. – ‘כן! – קבע ספי בתוקף. – להם עדיפוּת בעצמת־אש, בכוח־אדם ובשריון – אבל לנו מתחילה להיות כעת ניידוּת, ועצמה לא גדולה אבל מספיקה ללוחמת הגנה־תוקפנית, אם זה מובן, כמות אש גדולה ביחס לכוח־האדם המפעילה, מוצב קטן ודליל – ולא פגיע ביותר, על־כן. ובעיקר: קפיץ בולם־הודף. זה העקרון שלנו: בולם־הודף. מבינים איך?’ – ‘מאה אחוז, המשך.’ נפלא איך שהוא מסביר כל דבר. נעשה קל יותר בלב. האדמה מתחילה להתכהות. קוי הרכסים מתוארים כבחוד עפרון. – ולמה לא יצאו ולא התקיפו אותנו כל היום הזה? – ‘מחוסר בטחון!’ – מה? – פיקפק יותר מאחד על־יד הקיר. – ‘בדיוק. אינם בטוחים אם הכנותיהם מספיקות כנגד מה שנדמה להם שאנחנו. לפיכך גם האוירונים. חוסר בטחון, וחוסר תיאום פנימי, אם רצונך גם זה. תראה: היכן שמעת כי יפעילו אוירונים כנגד מישלטוֹן של חמישים איש? נוסף על גדוד משוריין! – תוצאה של פקפוקים שונים. ואילו ידעו באיזה נסיון קשה העמידו אותנו היום: כל קשר ותנועה נפסקו. מזלנו שלא ידעו לנצל את הישגיהם.’ – אמר ספי ומיתח את חוט משקפיו על אזנו. – 'לא שמנו־לב, אמר ספי בגניחה, איך כל השבילים, מכל העולם, מוליכים אל משלט־העץ, פשוט וברור, ואין שום צורך בחכמה מיוחדת להסיק כי זה המַטה: ואמנם בּימבּמו אותנו גם בּמבּם. מזלנו שהיינו שם מעטים ומפוזרים. כל חוטי־הטלפון נותקו, רסיס דפק את מכשירי־האלחוּט, מהומה שלמה. ומשם טסו לאורך כל שביל ושביל והגיעו אל כל העמדות הפזורות על השטח, פשוט וברור, על־פי השבילים. שמונה ספיטים. מלאכה נקיה בחמש דקות. ובמרכז ההצלחה: התותחים שלנו. סידרו שם הכל במשטר ובסדר: המכוניות, הציוד, החמרים, הכל – ובמשטר ובסדר צלל עליהם ודפק אותם, פשוט וברור. מתברר, בחורים, שצריך להסוות, ולהעלים. ובלי שום חכמות. וגם כאן. אם לא רוצים לספוג. להסוות, להעלים, לטשטש שבילים, וככה – ' – ‘טוב. – קצרה רוחו של אחד, – סַפּר מה היה לבנות בדורות?’ – ‘הה, – אמר ספי, – רוע־מזל. כן, שתים נהרגו.’ – ‘נהרגו? – ממש? ברצינות? שתי בנות! חזירות! חזירות! מנוולים! שתים? מי? אתה מכיר אותן?’ – ‘זה קורה. – אמר ספי. – כך היא המלחמה המודרנית. אינה נגמרת בקו־החזית!’ – אמר ספי, ועוד אמר כמה דברים.

– ‘לעזאזל, כמה שאני שונא את המלחמה.’ – אמר פתאום בּני ממקומו. – ‘מי אוהב? – אמר ספי. – אבל מאחר שנלחמים, חובה להילחם היטב. לקצר את הרעה. אוֹמַר לכם דבר – אמר עוד בשטף־לשון – אני יודע כי בשעה שהעייפות גוברת שוכחים מה כל זה לנו כאן, ונשארים רק אתה והדברים המרגיזים והרעים, נמאס נורא – צריך אז לזכור דבר אחד –’ – ‘את עם ישראל, ואת מטרות־המלחמה שלנו!’ – ליעג מישהו שקולו כקול שאול. וספי נשא אליו משקפיו, המחזירים בבוּאַת שמים עוממים. – ‘חבר, אַל תלעג. אינך צריך אלא לתאר בנפשך שהגבעה הזאת אינה עומדת. אין מקום להיעצר עוד עד גבעת־העץ. כל מה שבדרך נסחף. הם משתלטים על הכל. שדה־התעופה משותק. המצור מתהדק. הענין מופסד. גבול מצרים קופץ ומתיצב על גבעות נגבה. הם תקועים בלב הארץ. עד גדרה – אין עוד מעצור טבעי. ומי יודע אם שם. במלה אחת: אנחנו העומק. מאחורינו לב הארץ. צריך להוסיף? אפשר להעלות על הדעת תזוזה כלשהי? או מחיר שיהא יקר מדי החזקת המקום? – זה מכאן. ומכאן: מה שיש כעת בידיכם הוא כל מה שהמרחב הזה, מאה קילומטר לכאן ולכאן, יכול היה להעמיד לרשותכם. כי זה החשוב לו מכל. הכל כעת בידיכם. ומה שיביאו האוירונים בלילה – יועבר אליכם מיד. אתם תקוַת כל הדבר שלנו. מה עוד יש לומר? זה הכל.’ – נופלת שתיקה של רגע. אחד מתאנח. מעל המערב חרמש מצהיב. מישהו מתנשם לאמור: ‘בחיי, אני מתחיל להתגאות שאני כאן, כשאני שומע אותך. ספי.’ – ומישהו: ‘הצרה שאצלך הכל חד וחָלָק, וכאן לא חד וחָלָק’ – ויצחקלה מתערב: ‘חדלו. מה חסר לכם עוד? רקדניות?’ – ‘למה לא!’ – תוקע מישהו סתמית. יצחקלה מבקש בעיניו את הסורר. – ‘יום־שרב אינו מלבב. אבל הוא יישכח. ונזכור רק את הנצחון. ספי צודק. כמו שתים כפול שתים.’ – ‘כמה הם?’ – מקנטר פלוני הרשע סתם. – ‘תפסיקו!’ – נוזף יצחקלה בכלל, הואיל והאשמאי לא נודע. –’שמעתם את הסיפור על שתים כפול שתים – מתגחך עתה יעקבסון בקולו הידוע, השרקני משהו – איך קמה בבוקר השכם הבחורה ההיא…' – ‘עזוֹב את הבחורה ההיא!’ – חרה אַפּוֹ של יצחקלה– ‘למה? בדיחה נחמדה, איך שהיא קמה בבוקר…’ – ‘די, עזוב.’ – ‘לא רוצים, לא צריך.’ – משך יעקבסון כתפיו ושתקו. – ‘אז צריכים להתחפר.’ – אמר יודקה לבסוף. – ‘לא צריכים – חרץ ספי– מוכרחים. להעמיק כמה שאפשר. להתבצר. ולמתוח תיִל, ולזנב לך מוקשי־פתאים. את כל השטח שלפניכם, את כל מרחב התמרוּן שלהם, וצריך לזכור, כי המכריע תמיד הוא חיל־הרגלים ולא המכונות, וכנגד חיל־הרגלים יש בידינו כל כוח האש הנדרש, ובעודף!’ – ‘וכנגד המכונות?’ – ‘החכמה היא להימנע מן המכונות ולהתנגש ברגלים.’ – ‘ואיך עושים את החכמה?’ – ‘משוריינים בלי רגלים – אינם כובשים.’ – ‘מוַתרים לך על החכמה ורוצים סוללת תותחים נגד־טנקיים.’ – ‘תמרוּן נכון, הוא דבר גדול: הקפיץ הבולם־הודף, – אמר והציג בשתי ידיו היאך זה: עד לטווח טוב של הפיאטים – עמוק לשכב בשוחות העמוקות והמכוסות. הפעלת העתודה שלנו בזמן הנכון, על השריון שלהם, וחישוף הרגלים שלהם – ואז: הך! זה הדבר!’ – ‘אה, – גנח ואמר עודד, –הייתי נותן מה שתרצו כדי שאהיה כבר לאחר הכל. לראות איך ייגמר, ולספר לחבריה איך היו התכסיסים…’ – ‘כן. – אמר ספי. – פרשה מעניינת. הו. הו. כבר חשבתי פעם אולי אכתוב ל"מערכות" על קרב גבעה מאתים ארבעים וארבע, בסוגרים צקלג וסימן־שאלה – לפני שיסלף מישהו את כל התמונה, כדרכם. סיכומים והערכות. פרק א’: הרקע הכללי. ידיעות מוקדמות. נתוני הפתיחה. שלהי ההפוגה השניה. הנגב. המצרים. המצב. זירת־הקרבות. שפע של ענין. – גנח ספי. – עוּבדה מתקשרת בעוּבדה, וידיעות מתאשרות ממקורות שונים… חה־חה… אלא שקודם…' – ‘קודם צריך לאכול.’ – קפץ ואמר דויד. והכל, משום־מה, נשאו עיניהם אל השמים.

השמים? מה יש בהם? אין בהם דבר. אם לא תמנה את חרמש־הירח הדק במדרונם, או את מעט ההבהק החלמוני שנותר מרוּחַ כתוֹם שכוּח, מעל רדת השמש, כמין כיפה גמלונית שהיתה מכסיפה, מתנמכת ומשפילה אל גחונה, התפחס והשתטח לצדדים, והטל בבּואַת־אור דמדומית מחובּי הרפש התותי המוצבר בחישוק האופק, על הנוצות המעטות התלויות צפונה, עד כי הפסידו אלה את תוּמת מוך וַרדיוּתן, ונתקלקלו בלכלוך סגול מכווץ עפעפיים, שלא לפי קלוּתן ופסוּמתן וספספוּתן, ולא היה עוד הרבה יותר מזה. רק האפלולית התחוחה נראתה במוחש כיצד היא רצה ונקוית בין קוי הרכסים היהלומיים, כהידעך שירת מקהלה גדולה ורבה. – ‘אז שוב אנחנו פה.’ – גנח ואמר נחום, כאילו הנה עתה הבין יותר. וכשמשיאים אליו מבטים, הוא מקמט מצחו להסביר: ‘כלום לא נשתנה כאן.’ ומוסיף ומורה באצבע מרוח עד רוח. – ‘אלא מה חשבת?’ – מדקדק עמו דנוס. – ‘חשבתי. – מדחק נחום כתפיו. – מרחוק היה כאילו כאן זה דבר אחר לגמרי!…’ – ‘איך אחר?’ – ‘אחר. אני יודע איך? לא יודע איך. ומתברר כי אין זה אלא אותו דבר ממש. וכך היה תמיד.’ – ‘לא מבין מה אתה רוצה.’ – מתרעם דנוס. – 'גם אני לא.׳ – אומר נחום, מחייך, ומזעיף מיד. ועוזבים אותו לנפשו התמוהה. התפוֹז מַחויר. התרוג מלמין. התכול מאפיר. הַנמֵך – תכלת אטומה ומתבהקת, והגבּה – תכלת תחוחה ומאפילה. ועם כל עפעוף־עין נופל שוקט צעיף־אפלה נוסף. – 'יה, כמה שאני עייף. – מתגנח קול מתוך פיהוק־נכאים. – לא עשיתי כלום כל היום – ועייף ורעב ומת לישון – הנה כולי במלה אחת.׳ – אמר גם בעל התלתלים המכונה יוֹש, או שהוא דן, ויוֹש הוא זה שמסַפּר כעת: ‘מה זו עייפות! ישנתי אפילו בשעת ההפגזה. שמעתי אותם מתפוצצים – ולעזאזל: תנו לישון!’ אֵי למעלה עוד בּזוּקה אדמומית, אך אין מי שיענה לה. והנוצות ההן קלושות מכדי תת לה הד, והן מאפירות וקמלות. מוסיפים ומחרישים מול העולם. מרגישים איך נבלעים. איך נכללים ומתכללים אל תוך ענקוּת אין־חקר. גדול, רחב. גבוה ופתוח־פתוח העולם. וקשוב. לא שום קישוט, לא שום הררי־אל או יערות־עד, או תפארת ערימות עננים, לא שום נקודה נבחרת ומרתקת, לא צבעי־צבעים ולא כל דבר שהוא – רק מישוריות מפוּנה מכל, מירוָח קוים מאפילים, שמים ריקים ושׂרועים (שנזם ירח מצהיב ודק אובד בשוליהם – אפרוח במדבר מוריק), מעגלי־אופק רציניים, היקפים עולמיים הכולאים בחוּבּם את שחרוּת האדמה שדָממה לקשוב. הויית גרגר מול סוד שחקים וארץ. ועם זה עצם מעצמם, ממשיך גדולתם, שוקק שקיקתם, נמס מגרגריוּתך הזאת, ויודע מתפשט מרגביותך ההדוּכה תחתיה – ונעשה של כל ההכל עם ההכל, ויודע, הולם בלבך פנימה את הקצב הגדול שהולך־הולם בלב שעת־העולם המחרישה חוצה. עד כדי שנעשה ברור לחלוטין כי מחר יהיה הדבר. לא היום כי אם מחר יהיה הקרב הגדול והחורץ. הערב יעבור, והלילה יעבור ומחר יהיה הדבר. אין ספק. עד פרפור בני־המעיים. מחר עם בוקר. ועל־כן? – ‘טוב. – אמר עתה ספי וקם. – כמדומה שזה הכל.’ – אמר ואיש לא חָלק על הנחתוֹ. גם יצחקלה התרומם וקם ויודקה עמו, ודנוס קם, וגידי ואחרים קמו, ועמדו רגע, מתנשמים עמוקות להביט ולקשוב עד רחוק. יש דבר בחלל שצריך לקשוב אליו. ורגע קטן פרח על הכל זהב נטות היום, זהב תפילת כלוֹת היום. הלב מתכווץ מנרגשוּת תקוה ואימה לא־מסוימת. עוד מעט עתיד להתפרש דבר שאפשר יהיה להצביע עליו, לראותו ולדעת מאד. קושבים היטב. בישיבה, בעמידה, ברביצה, בהישענוּת ובהפנית ראש מעֵבר לכתף, בקפיאה מהליכה, ובעצירת נשימה. קושבים בהידרכוּת כל העצבים. הגבעות קושבות ומאפירות. העמקים שהאפילו כמקוי שחור, ואוּדי־היום האחרונים הנעתמים כלאוּ רוחם לקשוב, וחיורת־הבוהק המאפילה ונאטמת כשיִש, ומעט התכלת הלטיפה ששׂרדה מעל המערב כבוּי־הרמץ, שעדיין היתה בזוקה בה בגבהיה איך־שהוא מעט וַרדיות, מרצדת בלימוניוּת, תהומות ומצולות קושבים. רגע ארוך ושלם. השתאוּת חנוקה ומובלגת עד אין־בלוֹע. הרגשה שזה קרוב, אף שאולי יימשך כנצח. שהוא כאן, ומתמיד, מימי־קדם. שהוא יותר משאפשר להבין, אבל שמרגישים בו כי הוא־הוא, וכי הוא כאן, בזה, ואולי הוא השלום המתקשר בזוך האפור, זה שיהיה ויבוא לאחר שהיה לפניו הרע? קְשיבוּת מפרפרת רָגְשָׁה. מיתרית. הודדת. עד כדי כך שכלל לא היו תמוּהים שריקי־היריות שנצטלפו פתע ביבבה, מסוימים ונכונים ןלא בלתי־צפויים נצטלפו ופרצו אל תוך שלמוּת המרגעה הבנויה תכלת מאפירה, ומַקוָה עמקים משחירים תחתיה, – מיד השתפלו הכל והשתחווּ ארצה, וכל קפיאוּת העמידה נתהפכה להילחצות נחפזת אל קשיות האדמה ואל ריח זבל טחוב ועשן רחוק. ונכרתה קשיבוּת אחרת. מתוחה אחרת. נכזבת ומרירה. שצריך היה רק שמישהו יגיד אותה מהר, וקולו של דויד גידף כעת לרווחה ניבולים עסיסיים אחדים, ועוד אמר: ‘נבלות, מנערים עלינו את הטיפות האחרונות, בני הכלבים!’ – לפני הניקוי מריקים את השרשרת. בא הלילה. פרעושי־שחת. ‘לעזאזל, כולכם שם! – צעק אליהם אחר – אַל תקומו בבוקר!’, והכל גיחכו והחרישו. עוד שְריקים אחדים, שנותביהם שירטטו קשתות זוהרות במרוצה, ואחר־כך כל הגבעות וכל העמקים וכל המרחב בין שמים לארץ השיבו את הדיהם, וחזרו וקלטו את מעגליהם הנרדפים ופוחתים. ובא הלילה.

יצחקלה ויודקה נפרדים בחפזון ואצים למקומם. וכל אלה שאין להם שוחות נודדים מחרישים אל מאחורי הבקתה בהמון מכוּיס־ידיים וזקוּר־כתף, באפלה המתחילה לצייר אחרת את כל מה שידוע. וכאן מעלים אש בסיגריות, והאש היא כבר להבת־אור לילית. ספי מכעכע ונוטל עצמו ללכת. אלא שאולי יש עוד דבר לאמור ולא נאמר. – ‘אתה נוסע כעת?’ – אומר לו דנוס אמירה. – ‘כן.’ –’ותמסור הכל.' – אומר דנוס אמירה. – ‘בודאי. אמסור.’ – ‘ויהיה טוב.’ – אומר דנוס החלטית. – ‘כן, ויהיה טוב.’ – ‘אוח, לעזאזל, – אומר דנוס. – הייתי…’ – ‘מה?’ – נעצר ספי להבהיק במשקפיו אליו. – ‘אה כלום. מה מתגרד לך?’ – לא־כלום – אמר דנוס – לא חשוב. סע ותדרוש בשלום.' – ‘אַל תקצר רוחך, חבר, – אמר לו ספי, – כעת לא יארך הרבה.’ – ‘אני יודע.’ – אמר דנוס בקוצר־רוח. – ‘בקרוב. לא יארכו הימים – והענין ייגמר.’ – ‘אתה חושב? – התערב פתע גידי, שמסתבר כי היה מצוי סמוי מדי אצל שיח התיחדוּת השנַיִם, ולא הוא בלבד – כל הענין ייגמר?’ – וספי פרש ידיו לעדות – ‘כך נראה.’ – שעל זה השיבוֹ דנוס: – ‘הסבלנות כבר פוקעת. אתה יודע.’ – ‘לא יארך הרבה.’ – שנה ספי ואמר. – ‘נראה…’ – השיב דנוס בלא אמוּן. מה עוד נותר לומר? – ‘אז ככה. – אמר ספי. – לילה טוב לכם. אולי עוד אבוא שנית במשך הלילה. אתם הולכים לאכול?’ – ‘כן. – אמר דנוס והתנער. – תאכל אתנו? אנחנו כבר יושבים. מי מכם, בחורים, מוכן להכין את ארוחת־הערב?’ – גידי היה נכון, מתוך רוחב־לב שהשעה מכילה, ורפי יעזור על־ידו וגם עודד. ‘אז להת’,' הם גוחכים אל ספי, והלה מניע כף־ידו לשלום: ‘לילה טוב.’ ויוצאים. אלא שיש לדנוס עוד דבר לומר לספי. בינו לבינו, בחבריוּת פרטית. והלה ממתין ומתמהמה אצלו. – ‘או־קיי’ אמר ספי לבסוף. כשעוברת שהות וההוא אינו מוצא פתחון־פה. – ‘אז טוב. שוב לילה טוב. ושלום.’ – אמר, השתהה, ודנוס לא השיב, והפך פניו וירד במדרון הסלעים והשיחים אל המכונית. וכבר נבלע בדמדומי האפלה המתמשכת. ממתינים לשמוע את המכונית שלו מותנעת ומפליגה, ועוד לצוד מראה אחוריה בהרחיקה למטה. בהתגנחות מתנשמת פונה עתה דנוס לחזור. ומעֵבר לכתפו יש בחור אחד עומד. – ‘ברזילי?’ – 'כן. ' – ‘אתה כאן? עבר היום. מה?’ – ‘עבר. עבר.’ – ‘לא ידעתי איך נגיע אל הלילה. והגענו.’ – ‘כן.’ – אמר ברזילי. – ‘יום ארוך.’ – תיאר דנוס והוסיף משיכת־יד. – ‘אח, כן.’ – אמר אחר־כך. – ‘לא הייתי מתנגד לנסוע קצת גם אני, ולחזור לפנות בוקר.’ – התחיל דנוס באריכות, ונחפז להדגיש את סוף המשפט. – ‘לאן?’ – ‘הה, ככה, קצת.’ – ‘הה’ – ‘דואג מה היה שם לבנות.’ – ‘הו כן. יש לך מי שהיא שם?’ – ‘הו, ככה. יש משהו…’ – ‘פרדס רימונים עם פרי־מגדים?…’ – ‘ח. תאר לעצמך.’ – ‘מתאר מתאר.’ – ‘זהו.’ – ‘ואתה’ – ‘הו, לא. אַל תחשוב. לא זה. אבל אני לא הייתי מפיץ עוד שום שמועה, על שום “בקרוב” – החברה ישתוללו.’ – ‘ואולי באמת. לא רחוק?’ – ‘הו, לעזאזל, העצבים נמתחים. רחוק־רחוק, רחוק נורא. בינינו אפשר לומר את האמת: מי יודע אם בכלל יבוא יום…’ – ‘הו, לא עד כדי כך?’ – ‘לא יודע. נראה לי שהכל כל כך רחוק ומרוחק. הזמן. המקום. האפשרויות. שאנחנו תקועים־תקועים. הרחק מכל צד.’ – ‘לא שיערתי שאתה תהרהר כך.’ – ‘למה? מוטב להתרגל לאמת מבעוד מועד… אתה יודע. או שזו רק עייפות? אני יודע שאסור לי. אבל זה פתאום מקיף את האדם. כאילו עזוב לאחריות נוראה.’ – (אולי נכון להגיד כעת: אז בוא נהיה חברים!…) – ‘פתאום – המשיך דנוס באי־נוחות – וכל הסכנות, כל המלים שכולם משתמשים בהן – סכנה, חמוּר, רציני – אלה שתמיד הן רק מלים, וכך שומעים אותן, נהפכות לממש, לכובד, למשא נורא מיכלתי… כל העולם פתאום על אחריותי, ומי אני סוף־סוף, ותוקף אותי… לא, אסור לי לדבר ככה. אסור לי לאמור בקול…’ – ‘אתה, דנוס, פשוט עייף נורא ורעב מאד – בוא נלך, והכל ילך מאליו ויבוא מאליו.’ – אמר ברזילי מיטשטש בדמדומים. – ‘אה אַל תגיד לי כך. לא אמרתי לך בשביל שתחוס עלי. אמרתי כדי שתדע, בערב שלפני הכל, שאני יודע כי הדברים שנראים תמיד באמת – אינם אמת דווקא. שקנה־המידה – כשהולכים אל הקרב…’ – ‘נדמה לך כאילו בא ספי לפתוח אותנו? או להעלים ממנו?’ – ‘לא, הו, לא. אבל גם הוא, אני יודע, יודע שלא כל מה שאמר, שלא בדיוק כך… שגם הוא הבליע ולא אמר עד הסוף את הדבר שבאמת בלבו…’ – ‘שיש בלבו דבר אחר ממה שאמר לנו?’ – ‘הה, לא זה. חשבתי שתבין. כל מי שכבר היה בקרב מוכרח להבין. כשהולכים בראש האנשים אל האש, ורגע לפני, פתאום תוקף אותך מורך איום: אם אינך סוחב אותם לחינם. בלי… איך לומר.. מרגישים את זה… לא הרגשת?… – שאולי לא היה צריך? שאולי היה אפשר גם… שחבל נורא, שמלכתחילה, אולי, כל זה… והם בטוחים שאתה שרץ בראש, יודע הכל, ואין כמוך בטוח, ורצים אחריך באמונה תמימה, של ברוָזוֹנים אחר הברוָזה, וזה רובץ עליך כמו הר… אתה מבין? – מי שלא נוּסה בזה לא יוכל להבין: איזה לא־כך היה צריך… או: האם מוכרח ככה?… הה, טוב, נניח לזה. אני קצת… בוא נראה מה עם האוכל. אבל אילו היית נותן לי שמיכה, ולוקח ממני את האחריות לשעה, הייתי לא אוכל ולא שותה, ובמקום הזה, מיד, כאן, כמו שהוא, נופל וישן. וגם אז לא – כי האחריות תאכל אותי. מלובשה עלי כמו שריון קוצים. בוא נלך מכאן. אני מצטער על כל מלה שאמרתי.’

עדיין יש למעלה בהירוּת צפה מַבלחת. כאילו זו כבר לא תכבה לעולם. אבל בירכתי הבקתה דולק פנס־רוח מפוּיח. אוּד אוֹבד ברבֶץ חשכה צפופה, כחולה. והכל סביבו רחוש דיבורים לכאן ולכאן. ודמויות־גלם נאספות ובאות למצוא מקום ולהתגלם ביגיעה על הקרקע, ולחכות לסעודה. אחרים היו מקשקשים בקוצר־רוח בקופסות שליקטו מבעוד לאיסום הטרף, ואחרים כיוָן שכך, זימזמו זמר של אגב, ובמין כלוֹת־רוח יבבנית, ואחרים לא חסכו הערות על כל אשר יהיה, ועל שלומיאליות הטבּחים, המענים בזדון נפשות החיילים אשר בהם תקוַת המדינה הצעירה, והם יציבו גבולותיה. אבל גידי יש לו שיטה משלו, ועל־פי שיטתו קודמים יושבי השוחות, והם ראשונים ללחם; ולעודד יש מענה־לשון משלו, ואינו מחַסר אמירה בלא מענה על פניה. אם כה ואם כה, והמעגל מתהדק, הציוץ מתעבּה, ומבין ניעוּעי הגווים עטים ונופלים הצללים על כל בהרת־אור עלומה של הפנס העלוב, וכאילו ברחף־כנפיים עלוּם. כעת בא רפי ומחלק ביצים קשות ובצע כיכר לחם (קרוע לרבעיו), ואחריו בא עודד עם קופסות־הסרדינים, שסוּפוֹת ופצומות פֶּה, ועגבניות, וזיתים, ותמרים כבושים (ל’במקום'!) וריבה. וקח כל אלה באשר תקח. יש לוקח בכפו ובחָפנו, ויש בקופסתו ובפחיתו, יש מניח על ארגז־תחמושת ריקן, ויש אפילו על ששת קצות זנב־פגז, שאריתו של שד נורא, וכרע לך ועשה מכל אלה מטעמים כאשר תוכל, וכאשר תיפתל למצוא יד פנויה לקחת, לאסוף, לערום, להניח, להרים, ולשמש את הפה במהירות שתשביע את תאבוּתו השוקקה, ותפצח ותקלף ותמרח, ותמרג ותדחס מלוא לוגמיך, עד היסתמם, ותעלע ותבלע בעודם בכפיך. – ‘זיתים או תמרים?’ – מחזר גידי על גלמי־הצורה הגושיים, הטורפים מבין ברכיהם – גם וגם. שים פה. לא לא. כן ככה. – מה עוד אצלך? – מהמהמים. – תן, תן עוד קצת. בחייך! אַל תחוס! איש גוֹוע לפניך. צדקה תציל ממוות. ומה לשתות? יהיה לשתות? קפה? כן? פלאי־פלאים! אבל קר!… תראה, גידי: הוא קר! למה נתת קר? – תחמם אותו בבטן (תחמם אותה בבטן… העיר קול שרוק להנאת אחדים). – למה הוא קר, הקפה? – רוטן המרטן. – קר כמו הלילה! – למה לא מחממים? מחר, מחר בחמסין. מחר יחממו אותך ואותו עד שתהיה מַבּסוּט. כעת שתה קר. (טפשות להזכיר את מחר!) – נוּ נוּ, אני אומר לכם! – אל תאמר. אִכלוּ, קינדערלאך. אִכלוּ שיהיה לכם כוח לחיות. – אִכלוּ שיהיה לכם כוח לחפור. – אִכלוּ, – קינדערלאך, שישמחו קצת התולעים. – מי זה החכם? חמור בצורת בהמה! – מתקצף דנוס אֵי־בזה. – הוא ה’חכם בלילה.' – מסבירים לו. – אי, אנשים טובים, אַל תדברו – אכלו בנחת! לועסים וגורסים, מתוך כפות־הידיים, ומתוך הקופסות והפחים למיניהם, מלחכים ומתלקקים, וחסים על פירור נופל לעפר, ואם יש עוד רוגנים פה ושם אינם אלא מפני שקרובים להתפייס. אלוהים, איזה עומק של רעב. נאנקים לתפוס נשימה וחוטפים לנגוס. מבקשים עוד. ועוד לחם. ואולי נשארו תמרים? ולמה חסו ולא שלחו קופסות בשר? חול חורק תחת השינים. שמן הסרדינים ודבש התמרים מצטמגים. אין עוד? לא. נגמר. רק לחם יש ועוד קפה. אז תן. למה אתה מחריש. תן! וגידי חופז להועיל, ורפי ועודד, ומישהו כבר מגביה את הפנס לתפוש לו להבת להצית סיגריה. נשימה ארוכה. עיניים נישאות למעלה. ושם, מתוך כל הבהובי הלמעלה שנותר בהיר, אפור ירקוּת, ומעל שחור הבקתות, אחד מכל ההבהובים האלה מצהיב פתאום ונעשה כוכב דולק, וכשמנסים ומבקשים עוד הכא והתם, מוצאים גם נוספים, חוַריָרים ומתאוששים להצהיב. – ‘אז כבר לילה.’ גנח זה שנתגנח באנקת־רווחה, כמי שהרעה כבר מאחוריו (מצתבט אז בלב בטחון כי מחר היה יהיה הדבר). דוחים הכל. ומפקירים נפשך לרווחת בהמה על אבוסה. ‘חושבים שהייתי מסרב כעת להתחיל בארוחה חמה של ממש?’ – מתחיל מישהו. וכוכבי־סיגריות רבים מהבהבים מכל צד. – ‘הו, ועוד איך – בא שני בהתנשמות – צלי, למשל, עם תפוחי־אדמה, גזר ואפונה, ומרק חם עם המון…’ – ‘חדל, או שאני…’ – ‘מה אוכלים אצלכם בליל שבת: מרק אטריות?’ – ‘אצלנו אוכלים טוב. ברוך השם. אוכלים שאי־אפשר לקום.’ – ‘וכל האורות דולקים, מה?’ – ‘והבנות רחוצות ומסורקות ולבושות הדר.’ – ‘אצלכם, אומרים, יש אחדות לגמרי לא־רעות, מה?’ – ‘אצלנו! אנחנו מפורסמים ברפת, בעצי־פרי ובבנות.’ – ‘אז מה אתה שם?’ – ‘חולב פרות, אוכל תפוחים ושמח בבנות!’ – ‘חה־חה!’ – ‘הו, כשאצלנו מגישה שפרהלה, בחורף, ולחייה מתלהטות, וצמותיה מושלכות לאחוריה, וסינרה לבן, וכל־כולה מלאה ופורצת מכל קישוריה – אילו ראיתם. עם שכזו, בליל־חורף הקר ביותר, אין צורך בשמיכה – יה־אללה, מה אתם יודעים!’ – ‘אני אוהב חורף יותר מכל. לישון במיטה ביום גשם… מסביב יהום הסער ואני שוכב לישון… או, ארוחת־ערב, כשבחוץ מבול! משאירים את המגפיִם בכניסה ובאנפילאות באים אל תוך האד שבפנים, החלונות מכוסים אד, המנורות מתגוונות בתוך האד, והמרק מהביל, וסופקים כפיים, ועל הרצפה נסורת ושבבים, ומתחכמים, וצוחקים – לעזאזל, הלא זה כמו בקצה העולם! כמו מעֵבר שבעה ימים!… מאמינים שעוד אפשר?…’ – אח, יה ליל, יה ליל, יה לילי… – ומי יכולות להיות השתים מדורות? משלנו? לעזאזל, איזו חזירוּת להרוג בנות! – ולהרוג בנים? – אח, עזוב, איזו השוָאה! בנות זה אחרת לגמרי. הן לא נולדו לזה. הן כל־כך, כל־כך… – מי פילל שגם שם, שהכל סביב־סביב, ושאין עוד מקום בלי… – הו, אני הכרתי בדורות נערות אחדות, כשהייתי בפעם האחרונה, אחת היתה שם, עמליה, עם צמות, אש להבה! – אה, מה אתם יודעים. מה אתם יודעים. מתאנק קול בכלוֹת־הנפש. איך שאנחנו מתגלגלים כמו חזירים, איך שאנחנו מנוּעים מכל הדברים היפים, מורחקים… – ובכלל. – אמר מישהו. – ‘איזו שפרהלה היא זו שאמרת?’ – וגם איך שהכל מסתדר מחוץ לחשבונות שלך – ‘אש להבה אני אומר לכם! עיניה שלה: אש!’ – ‘שפרהלה? הביטו הוא לא שמע על שפרהלה!’ – ודווקא משום שאין ברירה, מוטב לקחת הכל בקלות! – אלא מה? – איך אמרת? עמליה שמה?

– הה, שפרה, הלב נשבר!

כל מבט חן מעיניך

כל ניד קל באחוריך – –

‘לא שמעת?’ – לא יודע מה יהיה. מרגיש כאילו רק אנחנו – ולבד־לבד. – אח, חבּובּים, מה אומר לכם – – אַל תאמר. בחייך. הפסיקו אתם לילל. איפה יעקבסון? בוא כעת אתה וספר לנו מה היה שם עם ההיא, הבחורה של ‘שתים כפול שתים.’ – רוצים לשמוע? – הו, אתם שתקו שם! – מה יש? – תנו לו לסַפּר. – ‘אז ככה’ – אמר יעקבסון בנהייה שרקנית.

– ‘כעת שמעו’ – נתחב קולו של דנוס פתע, במין יוֹבשנות ניחרה. כמעט להכעיס. – ‘כך יהיה סדר העבודה הלילה.’ – עבודה? – תמה קול נכזב. – ‘כן. עבודה. קודם־כל המיקוש. כשיגיעו הבחורים של אודילה, יחליפו אותם אנשי גידי, וקובי ייצא אִתם. כעת הוא מכין הכל ליציאה. ואנחנו לוקחים מכושים ומתחפרים. שעה אחת לשיפור השוחות והכיסויים. וכל שארית הלילה – תעלות־קשר, וכוכים למצבּוּרי־תחמושת. ועוד שלושה אני צריך כעת – להעביר מלמטה את הציוד שנשאר שם. ואחר־כך למתוח תיִל לפני השוחות ועוד שוחת־חליפין למקלע, אצל הבקתה עם הכיפה. ועוד עשרים ואחד דברים שונים. מצטער, חבריה. זה הלילה שלפני הקרב’ – הקרב? – ‘כן. ולקום. וזהו זה.’ – מה הרעש. הלא זה אך ישבנו. תן עוד עשר דקות. אַל תהיה כזה! – ‘בשביל מה?’ – דנוס, לאיזה מין נעשית? – מה אתה שואל בשביל מה, בשביל לנשום חמצן! – ‘הפסק! אין זמן. אלף דברים להספיק.’ – על זה כמובן השיבו לו מכל צד: נספיק־נספיק. הכל נספיק. אַל תהיה בהול ככה. מחפזון ייצא רזון. אתה, דנוס, נכנסת ככה לתפקיד ששכחת מה זה בני־אדם. וגם אודילה עוד לא הגיע. תן עוד חמש דקות לשכב. סתם. בלי חובות. בלי תפקידים. בלי אחריות. כאילו אין מלחמה. כאילו סתם בחורים שוכבים בשקט. כאילו אנחנו יותר חשובים ממנה. נשמע הלצה. נצחק טיפה. סתם נרבץ לבטח. בחייך, תן לגמור סיגריה אחת בנחת, עד הסוף. שב גם אתה רגע, דנוס, לא בוער כלום, תזוז קצת, מי זה, ותן מקום לדנוס. כלום לא בוער. – שעל כל אלה השיב דנוס מתוך כויצת־כתפיים קצרת־רוח: ‘אצלכם לא בוער כלום. אצלי הכל’ – אבל, תראה, הלילה רק ירד. אפילו עוד לא החשיך לגמרי. חמש דקות! שב תנוח. תנשום עמוק. תירגע.– ‘מודה לכולכם על דאגתכם החסודה, ותקומו בטובתכם מיד. מיליון דברים להספיק. תנוחו כשנסיים. ונסיים כשיהיה מסוים. אחרי הכל.’ – מה פירוש ‘כשיהיה מסוים?’ – ‘לא חשוב הפירוש. תקומו.’ – אה, דנוס, אתה מצוברח הערב. – ‘הניחו אותי לנפשי.’ – ‘ואיך שאתה עוקצני!’ – ‘אני לא חשוב כאן. העבודה חשובה. תקומו.’ – לפעמים אתה, דנוס, נכנס בך שד רע. – ‘טוב־טוב.’ – ולא היתה כל ברירה ולא מפלט ולא שהי־פהי, ומחצית הכיתה של דנוס חזרה לשוחות לבוא בעול החפירה, רוטנים ורוגנים ומתלוננים ולא בלי ביטויי־מרירות שונים, ודנוס סוגר אחריהם ומחַמר בשתיקה זועפת וקנטרנית, ולא יוצאת שהות ארוכה וקול פיצוח מכושים חוזר לחצוב נגינת־לילה ידועה, כמעט נשכחת. ומחצית הכיתה, שישבו בשוחות, יצאו ובאו להיות כאן לסַבּלים ולמותחי־התיל. והלילה נופל במפל מהיר של צעיפים אחר צעיפים. ויש עוד מישהו שמתגנח צרודות: ‘אי, דנוס, אותו מזמור נושן תמיד, תמיד אותו זמר…’ – ודויד מאצל הפנס מטלטל את הסיגריה שבפיו לאמור: – ‘ראית איך אתה נראה לפעמים, גידי?’ – ונעשה משום־מה קצת קר בכתפיים. – ‘כן. ראיתי. מסכן.’ – אמר גידי בצרידות. – ‘מי? דנוס? הוא?’ – אמר דויד. – ‘אח, מה אתה יודע.’ – פטרו גידי. – ‘מי מכריח אותו להיות מ"כ?’ – נכנס צ’יבי. – ‘מה אתם יודעים? – חזר גידי והצריד בעייפות. – למראית־עין כולם בשווה, לא? ולמעשה אחד סוחב על גבו את כולם.’ – ‘מי מבקש ממנו? מי היה ניזוק אילו ישבו קצת. מיהו בסך־הכל דנוס זה? ואינו יכול שלא לרוץ בכל רגע מחדש ולנסות אם צעצוע המשמעת שבידו עדיין פועל!’ – ‘מה אתה יודע על משמעת’ – רטן גידי. אבל דויד לימלם בטלטול סיגריה בפה: ‘משמעת: זה מלשון שעמום. בני־אדם לא צריכים כל זה.’ – ‘בני־אדם?’ – ‘בני־אדם, כן, בני־אדם’. – שאול תרם עתה משלו: ‘משמעת זה פשוט: אַל תחשוב. כבר חשבו בשבילך.’ שעורר אפילו את יעקבסון לשרוק: ‘תראו מי שמדבר על משמעת!’ – ונחום מנסה כעת כוחו: ‘בעצם, משמעת זה: לעשות יחד כשנמצאים יחד. פירושו: לדעת לוַתר. שטובת משהו מחוץ לך – קודמת לטובתך שלך. או: לעשות ברצון גם מה שאינך רוצה. או אולי: שלא צריך לשכנע אותך שתעשה משהו – כדי שתעשה.’ – ‘נאה דרשת, נחומי!’ – היללו צ’יבי. ונחום הוסיף: ‘כמובן כשיש אמון במפקד.’ – ‘וכשאין?’ – ‘הה. זאת השאלה. להלכה: גם כשאין. אלא מי?’ – ‘אתה! – קצף צ’יבי. – מה אתה? עיִר שנולד תמול? אצלנו כל אחד יכול להיות מ"כ. אפילו מ"מ. כולנו למדנו באותו בית־ספר. כולנו משופשפים בשווה. ממשמר־העמק לזרעין, וממַלכיה ללוד, ומוליד לנגב, ועד הנה! יחד למדנו מה זה תותח. ומה זה אוירון. ומה היא מרגמה ארבעה פסיק שנַיִם. ואת כל אמצאות המלחמה של כל מ"כ יכול כל אחד מאתנו להמציא, בלי שום קושי, אם לא כפליים טוב ממנו. ובכן, מה ההבדל?’ – ‘ההבדל? – זעק עתה גידי בחום. – ההבדל אתה שואל? שום הבדל לא. אותו בית־ספר, אותם קרבות, אותן הליכות, ואותן סחיבות – אלא שכולם רק משתתפים בזה – והוא האחראי! על ראשו ועל כתפיו. מתחיל להיות ברור? זה אוחז בו בשתי ידיים, אם ירצה ואם ימאֵן, ואם יהיה עייף ככלב! כשאתה יכול לנוח, הוא לא ירשה לעצמו לישר עצמותיו. לא להתישר, לא להחליף נשימה. תמיד חרד, תמיד את העיקר לא הספיק, תמיד על ההכרחי לא חשב די, ורק הוא, רק הוא לבדו, יודע מה פירוש מ"כ? פח־האשפה של אחריות כולם! שיש לכולם מישהו שידאג ויהיה אחראי. שיתרוצץ, שלא יישן, שלא יניח להם לנוח, שהם יוכלו לעשות או לא, לראות או לא, והוא יהיה מוכרח לעשות ולראות. גם כשלא רוצה. עד שהוא נראה כמטורף – אחד שרק לו נוגע הכל, ולכל העולם לא איכפת אפילו ככה…’ 61

– ‘מה ההתרגשות אצלכם?’ – בא כעת קול חדש ולא נודע, וכשדויד מגביה קצת את הפנס משתפם אליהם ממעל אודילה בעל השפם הבריא. שיָאֵה לו השם אודילה כסיגליות לצוארי בהמות. – ‘כבר באתם?’ – אץ אליו גידי. והלה קצר־נשימה, התחייך מעביוֹ וקד היתולית לכל היושבים, מסביר כי הנה הלילה יורד, ועד שהחבּוּבּים שלו מסיימים אכלם ( – מה כל כך הרבה אוכלים אצלכם? – להיות בריאים! – מסביר אודילה – לעזאזל החיים: העיקר הבריאות), בא לקחת את גידי שיראה את אחוזתו השקטה ואת סדריה, ולומר לקובי דבר או שנַיִם, ולהבטיח שכל דבר יהיה במקומו ובשעתו כשורה. וכדאי להכיר פני הדברים כשעוד לא החשיך לגמרי. – אנחנו קצת מכירים את המקום הזה – אומרים לו – היתה לנו הזדמנות אחת או שתים. קצת הסתובבנו כאן. – אומרים לו כדי שיידע. – ‘באמת? – אומר אודילה. – שמעתי שהייתם עסוקים בתחרות ריצה, פעם אחת או שתים – מכאן עד משלט־העץ, לא?’ – לשון בריאה לאודילה ואין טעם להתקפח עמו. עוד מתחכמים קמעה, וגידי קם והם יוצאים. ומחצית הרגע וכבר בלוּע גופם במצולות החשכה ורק כתפיהם ומעלה צפות עלה ורדת על קו האופק, על־פני חיורת השמים הירוקים, עד שנתעלמו. ומאחור, זה אופק המערב, היה כבר כבד, וכבוי מאוֹר, ורק עוד דליחוּת אדומה אחרונה, התרפשה שם בתחתיות, והשיבה מעליה הד בבוּאַת כתימות דועכת. זנב היום התכווץ עד היאַספוֹ. ונעשה צר. כאשר יהיה בלכת כולם ואתה נשאר. מקוה שחור ואובד בין היקפי מעגלי האופק – זו כל פליטת האדמה שלנו. אגם שחור מתחת כיפת־שמים חיורת. האם לא צריך לדבר בשעה זו דברים אחרים לגמרי. בקול אחר, ברטט אחר, בשירה אחרת לגמרי. עתה כשהערבה הגדולה והריקנית שלמעלה מתחילה עונדת על ירקוּתה אורים רעננים, כפרחים זהובים וגדולים, מיני סביונים וחרציות, כשציקדי־היום מניחים משרוקיותיהם, וצרצרי־הלילה באים ונוטלים חליליהם, ספוגי־הלחוּת, עם המיית מרחבי־קיץ, ומכוונים קולותיהם לשירה גבוהה, כשמכל הקוים שעוד לא כבו תוּמם, ושהיו רכים ונאצלים מובחרים, הלך ונדף יותר ויותר ריחה של נערה אהובה, יקרה, מחרישה, ורק מַחוָה ידיה החשופות, ומבּען, בשבתה על הסף פתח בית אמה, בתוך השתיקה המלאה, הבשלה, העמוסה על גדותיה אין־מנוח – האם לא נתבע כעת מאתנו למצוא דבר שיהיה ראוי לכל אלה, עונה עמם, שומע מהם, ניתן להם, דברים ששייכים לשלווה ולמרחבים וליום העובר ולחוּפּת השקיעה רכּת־ההגוּת, אל רדת הלילה, זה הלילה אשר עם בקרוֹ מי יודע, מי יודע – עד כדי שיהיה מקום פתוח לומר את החלחלות העוברות־רצות בך מלמעלה עד למטה, כלדגדוג כף־יד, וגם לצעוק וגם להחריש על ריגשת הקדחת הצמרמורית, המסיחה ומתחננת לפשוט יד, ולהחזיק בו בלילה הצעיר הזה, ולהפציר בו, אַל תברח, סע־נא לאט, הו סע לאט – וגם, בו ברגע, שלוב עמו – לדחוק בו שייצא ויעבור, שייפטר ויעבור מהר, שיעוף כבר, הזמן המחליא הזה, הגשר הנופל הזה, ושכבר יהיה הדבר, שכבר יהיה לאחר ככלות הכל. כולך קפיצים, חבוּר־עצבים, דבוּב־רחשים. אי־אפשר עוד לשבת ככה. ורפי קפץ ויצא ללכת ‘לאן?’ – ‘אל בּני. לרגע.’ והלך. ולאן אלך אני? תהה נחום, חתול ערפל עייפות, ומנסה להגביה ראש מתוך דמדום זמזומי. הה, רוגש נחום במדומדם, אַל תלכו. אַל תתפזרו. הישארו, אַל תנפצו את המעגל שלנו. אַל תָּפֵרו את המצב הזה, הנַייח, העמעומי, הבלתי־מתחלף, אַל תכריחו במו ידיים לעבור אל הפרק הבא. שבו, הוסיפו, דבּרוּ. הגידו דברים. זמזמו מה שתחפצו. אני אשתוק ואתכרבל פה. לא מפריע לאיש. רק חסוי בגבכם. לחוץ אל נוכחותכם החוֹפה. שבוּ, יהיה כל דבר במקומו. בלתי־משתנה ועומד. נרגשוּת עד פעימות הלב. הלא אנחנו כאן רק עד לפנות בוקר, וחוזרים. הלא לנו אין כל סיבה לחשוש. בנו לא יגע הבוקר הבא. עוד בטרם ייאור – ונעלם. הה, ככה. להתרגע. כבר תנים? נורא מוקדם יוצאים אלה לטרף. ולמה משתתקים כאן. אַל תקום, צ’יבי, אל תלך. שבו, שבו כולכם. איש תחתיו. אַל תשנו כלום. יללה נוראה. מי זה? – ‘זה היה הצבוֹע?’ – ‘איפה?’ – שם – ‘זה, שיִלל…’ – ‘מי ילל?’ – ‘שמה. לא שמעתם? כמו צבוע!…’ – ‘חלמת.’ – מקשיבים רב קשב. כלבים נובחים. כלבי־בית. וצרצרים. מכושים חוצבים. היכן שהוא משיחים. מישהו צוחק. לא. לא זה. מה אני כל־כך. מה ההתרגשות הזו³. אח, גלגליוֹנת, גליה הקטנה, אילו היית כאן. ראשי על ברכיך. ידיך בשערי. שרים שירים רוסיים. לאהוב זה לשיר ביחד. מי שלא שר ביחד – לא אהב. או לשתוק יחד. מתכופפת ונושקת לי במצח. אומרת: נחומי. גל־גליוֹנת. מה? – ואת אומרת: לא. לא־כלום. סתם. גל‏־גליוֹנת, ועוד נשיקה או שתים, או המון. למה אני כל־כך ככה. – ‘לאן אתה הולך, צ’יבי?’– בכמיהה, בתחנוני־הפצר. אבל הוא בקיצור: ‘להשתין.’ – ‘כן?’ – ובהמיה מתפרצת, ובצעקה אחריו – אז חַכּה. גם אני!'

עתה קרוב גם הירח האדמדם לשקיעה. שבע וחצי. כאילו אינו מאור לעצמו, אלא רק פרט אחד מפרטי השקיעה, וכבר הנהו⁴ נדחף לסיום, עם הכל. ערב־קיץ חם. מה שמתדמה כקור – אינו זה. עמיחי מצית לו סיגריה. אין דבר עוד לעשות. כל מה שהיה צריך סידור והכנה – מוכן ומסודר על כנו. וכבר ללכת לישון? החבורה הקטנה נפוצה. שיחות פה ושם. לא שום דבר מיוחד. ישיבה בטלה. שחפת הישיבה הבטלה, וקצָה נפשך בישיבה הבטלה. בהתעסקות בזוטות. בשעמומות. ברכילוּת. בנרגנות נקמנית של כלבלב זוטר: איך מצליח ספי תמיד להגיע כשאין יריות ולהיעלם לפני שיש. ואיך מוֹטה. ואיך זאביק. ואיך ואיך. אין חפץ לאבדון. קוצר־רוח מפרכס. אלי שבשמים, איזה חולי שעמום. זיקנה עבשה. כך לא נכון ולא צריך. שקיקה עורגת כאייל. עד צויחה. ריח יִחוּם מתעתע באויר. או אילו. וללטף ולהילטף אצלה. נשיקה לא־נפרדת. ולאהוב בחזקה. בנפילת מחיצות, במגע. רק במגע. בממש של מגע. במישוש של מגע. בחוֹפפוּת. בחישה. בחיישנות. בשייכנוּת. בהשתייכוּת. בשוקקוּת, בשקיקה, בנשיקה, שלוּלת כל מרחק, במעורב במעורבב. כולך בחלקת חוּמה הלטיף, כולך ברכּוּתה המתמסרת, הנפלאה, האוהבת. הרוצה. המברכת. הנפעמת אתך. ממוּשש עיניה הרואות, ידיה הטובות, גופה, הוייתה, נוכחותה כולה, כולה שלה הפתוח אל כולך שלך, קשור, מעוניין, סקרני, תאב, אוהב, אוהב (ואם לא? אֵל אלוהים! ואם חדלה? ואם אל אחר הלכה? איך אפשר! – אם נוכחה כי לא אתה… אם… לא לא, לא!). הו לא! מגע בהקיץ. בה. בישותה הנערתית, הנשית, האחרת, הממוּגנטת לך, מגע ממוּשש, רואה, שומע, מרגיש, יודע, מריח, מתלקק. לוקק, מלטף, מתמַכּר, מתחנחן, מפנק, מתרפק, מתמוגג, מתעדן, מתלהב, הומה לה, הוגה לה, לוחש לה, משתכר, מתבלע, עמה, עמה יחדיו, עם כולה, ממשיותה, ושערה, פניה, עם כתפיה, וגומות הגרון בתחתיתה, וטוב עיניה, מאור עיניה, הו, ולבה הטוב, השוחר טוב, האוהב, האציל, המלא הרגש, השר, הפורח שירה, וכולה, כולה שלה, וקולה שלה, והיוֹתה שלה, מקומה בעולם, ומקומי על־ידה, אין עוד מקום לי, כולי נרגשוּת קודחת, פורץ־יוצא, כיסופים חמסיניים כבדים, שכל אשר בלעדיהם ריק עד חורוּת ותפל להשחית. אה, אלוהים אדירים. כל היום הזה. מבוּזה הוא כל היום הזה. עזוּב. מבוזבז. והכל. ומי יודע מי יודע. ואולי לצאת להרפתקות. ורק לא עוד ככה. למסע־לילה. אל תוך הקיץ. אל הגבעות. ללכת ללכת. לשיר. לרקוד עד הבוקר. לא. לא זה. ללכת לפוצץ גשר. לטוס במהירות הרוח בפנים. לנשום, להרגיש, להסתכן. לצעוק. להיתפש כמעט. להשליך מנגד. על גבול ההוויה. להיות. לעשות. אלוהים. אני אצא עם קובי. למה לא. מה עוד יש עד הבוקר. בבוקר. והכל מהתחלה. לצאת. כן. להתעייף, לעשות דברים. לעשות ולא בלבד להיות. ברגליים, בידיים, ולנשק לה בגוּמת־הגרון, החמה, שהדופק פועם בה, שלה, בצואר, הענוג, גבעול הנרקיס, כל הזמן, בחלקת העור הצח, הענוג כניצן, בשכרון ריחה, בלטף ראשי אצבעותיה הטובות, רפרופיות, ענוגות, ויודעות נגן. הו, אני ללכת. קובי, תסכים? תקח? דנוס, תרשה? יצחקלה… יותר מדי לשאול. לברוח. אני לברוח. לאוירון. בחצי שעה. ומלמעלה – אליך. מתפוצץ. לא הולך לי לאן. מי כאן. מי יש. יש לכם? לפעול. בכל השרירים. לשחרר. בגשמיוּת. לא בהרהור. ואחבק אותך כך שתצעקי די, חדל, אתה מכאיב, הו, ויותר מזה, הרבה, לעשות־לעשות. להכהות את הנוכחות הלא־‏נפסקת של עצמך עם היותך. עצמך העזוב והיותך שאין לו מה להגיד. מה קורה כאן? מאום לא קורה. לא כאן ולא איפה שהוא. אין בא ואין יוצא. רק כמו שהוא. כל הזמן שהוא. ככה. שום אחרת. ככה־ככה. ככה־ככה עריץ וטיפשי. תנים בוכים. שיסתלקו. וזהו. ואני אאסוף בכוח שינה לעיני ואישן. ולא רוצה לעשן. ולא רוצה. וכעת? לא רוצה כעת. שיהיה כבר אחרי כעת. שנדע. שכבר אחרי זוג או פרט. שייחרץ. אחת ודי. מסתובבים. סוחבים. מה לכם? מה אתם יודעים? למי אתם שייכים? לאיזו כיתה, מחלקה. פלוגה? לאיזו שייכות? לאיזה אמא אבא או אשה? עמליה או שפרה, או מה, למי שייכים? לא בית, לא קורת־גג, לא מיטה, לא שמיכה, לא נקודה. בלי קשר, בלי שייכות, בלי זכרונות, בלי תקוות, רק קיימים כעת. לא מפני ולא משום ולא־כלום. כלום שבכלום. רק ככה. זה הכל. ככה. ובפחד. בגחלת צורבת מה עוד יהיה. בחישת כל הזמן פחד־‏פחד ועייפות ורצון הו, להרגיש אחרת, אחרת הו אחרת. שכבר, שכבר, הו שכבר ודי. ואי־אפשר שפתאום עזבתְ אותי והלכת. לא יאומן. הכל ייתכן ולא זה. שמים יפלו ולא זה. אי־אפשר. אנחנו נולדנו זה לזה. זה קיומנו. גזירה. בְּרִיחַ. חוק. אי־אפשר ככה. להרגיש את פיטמותיך מתגבששות לי בכף־היד החופנת וחופנת… ולא להתחיל לחשוב. ככה. סיגריה. הקופסה המקומטה. הצריכה להיזרק. כל הזה. מה חשיבות? חשיבות קטנה מאד בתוך כלל החשיבות הגדולה מאד. אי קטן של חשיבות קטנה לא־חשובה־כלום בתוך אוקינוס של חשיבות חשובה גדולה מאד סביב־סביב. אז מה? יחיד אחד בים לילה חושך. יחיד לא חשוב, ברגע לא חשוב, ומעשה לא חשוב. לא נחוץ, לא אמור להיות זכור, מראש אבוד. והוא שמקיף אותך, הנוכח אותך, המאשר קיומך, הנושא אותך. כרפסודה בים חושך. רפסודה עלובה ועליה כל מה שיש עמך, לא רק כל יש ישותך, גם כל מרחבי אפשרויות העולם. הזה, הפה, הכאן, הכעת. לא יודע מה אתי. מה עוד. אם אַת לא – – אבל אַת כן! אי־אפשר אחרת. לא בא בחשבון. יש. כן. יש. ואוהב אותך. אוהב. נורא. כן. כן. מי הבא?

– ‘גידי?’ – ‘עמיחי?’ – ‘הו.’ – ‘מה נשמע, עמיחי?’ – ‘חיים’ (אם הוא מזכיר את שמה של לילָך, בחיי, אני תוקע לו בשינים!). – ‘איך המַרגשים? רבצתם כל היום בשמש?’ – ‘הו הו,’ – ‘וכעת בלי ירח? ח־ח.’ – ‘אתה אומר שירה.’ – ‘כן. עד הבוקר. אז תפול ההכרעה. הכל בָּשל. לא? מה אתה ככה, עייף?’ – ‘ככה, די עייף.’ – ‘הבטחתי לחבריה לחזור בבוקר. אבל אני הייתי נשאר כאן. מחר – היום. תן סיגריה. ולו רק היו לנו שני תותחים נ"ט – לא הייתי דואג רגע. היינו דופקים אותם מחמש־מאות. הרגלים לא היו מעיזים לזוז צעד נוסף. מַכּת־נגד כלשהי היתה מניסה אותם, מפיצה לכל רוח… כעת יוכלו להתקרב עד שמונים־תשעים לפני שישיג אותם הפיאט. זה כבר דבר אחר. אבל ישיג. אני בטוח. מרגיש ככה.’ – ‘זה הבדל עצום, בטווח פיאט ובטווח תותח נ"ט. הבדל שנמדד בחיי אנשים’ (האם הוא מדבר אלי כרגיל, כאל כל אחד. או שהוא נדחק להתקרב? מדוע אני נרתע מפניו?). – ‘בודאי⁵ הבדל. אבל לא מן הנמנע לדפוק אותם, על אף ההבדל. לא מן הנמנע שנצא בשלום.’ – ‘אתה חושב?’ (חבל שאין בינינו איש־בינַיִם, שישיחו הם השנַיִם, ואני רק מן הצד). ‘כך נראה לי. כן, מה רציתי לומר? לא ראית את החבריה? לאן נעלמו?’ – ‘מסתובבים פה ושם. מתי יוצא קובי?’ (ואולי אני מיחס לו מזימות לא־תמימות, שלא עלו בדעתו אלא בדעתי? בדעתי? למה?) – ‘קובי יוצא מיד. ואני הולך למצוא אותם. אם יעבור מישהו עכב אותם כאן.’ – ובשנַיִם־שלושה צעדים היה גידי בלוּע בחשכה. האם הרגיש? מה נרתע כל הזמן? או הייתי צריך לסַפּר לו איך לילָך שלו תקועה לי בנשמה? שיבין. יבין? אני מבין? מי יבין. מעולם לא ראיתי אותה. נאחזה בי. כמו בכוויה. יודע איך קומתה. איך צעדה קל. איך אדומת־שיער. איך עיניה ירוקות. איך שמלותיה בכל גוֹני־הנחושת, ואיך בחולצה לבנה היא מקסימה שבעתים, ויודע גם איך היא בלי כל אלה, כשפושטים ומעיפים את כל אלה, עד לבנוּתה המסנוורת, בטן רכה וגמישה, ותחוחה, חתולית, עם משהו מאיים, לא יודע למה, וזה עושה עיועים בי. (הה, שמלות, תלבושות, נשים – וזה אני, גידי! מי היה מאמין! אילו אמא היתה יודעת!) אבל זה שורף בי. מכאיב עד עינוי. אליה. לפרוק אצלה, להתפרק, לאכול ממנה, לאחוז בה, לגמוע, מסתרטן אליה כל הזמן, כל הזמן, איך שנינו יחד היינו יכולים. והכל מחוץ היה נופל. מחוי מתחת מי המבּול. נשכח. אובד. עד שצר לי. אין סבלנות. לא לכלום. והקרב והאש ולילָך של עמיחי – עולים באש אחת, שלא יודע איך אצא ממנה. ממלא אותי כמו רצח. מתיבש לי. מוכרח לבלוע, לכווץ אגרופים. רוצה נורא. לא יכול לבלתי רצות. לא יכול להרפות. מוכרח, מתפרץ. תנים בוכים שם. אני ארוץ אליך. כמו אש שורפת. אני משוגע. אני… הו, היא היתה נענית, נסחפת, לא עושה חשבונות, היתה יודעת, אין מנוס, נלקחת, ניתנת, נמסרת, מוסרת, ואני מוכרח. האם זה חטא? היינו־הך. זה גדול מכל חטא. אני אישאר חי – בשבילה. צחוק איך שאני יכול לדבר אליו בשקט, עמיחי, גנב במסוה, שודד במסכה, ואתה נרתע ממני, בשקט, ומשיב על כל דבר. רגע ראשון היא תירתע ממני, ולא יותר. היא תסכים, היא תידלק, היא תקפוץ אלי. לא ברור מי משנינו יקדים ויבוא אליה… מי יגיע ראשון… (נורא מה שאני מדבר! פחד! נורא מה שיש בי! חיה רעה נוהמת!) הו, מה. (אמא שלי היתה מתפלצת לוּ ראתה איך אני. אבל אני לא יכול להושיע. אמא…) וגם לא רוצה. אני רוצה אותה. אני צמא. אני נשרף מצמא אליה. יותר מכל. שום אמא לא תוכל להפריד. שום דבר לא. אני נטרף אליה. מרגיש בכף־ידי רכּוּת בטנה הנימוֹחה, שיש במעמקיה התנגדות נכנעת, ובשפתי אני מרגיש… אני בוער. אני מוכרח. לרוץ משהו. לעשות משהו. לעשות. להיות. לא לתת לעצמי. ואולי זו כלל לא לילָך. אלא? לא יודע. אי־אפשר ככה. ככה אי־אפשר. לברוח. אני אצעק. שלא לאבד את ראשי. היכן. מה. – ‘הי, הו! דויד, איפה אתם, רפי, צ’יבי, איפה אתה, נחום? הו הו!’

 

פרק ארבעים ואחד    🔗

בשעה שבע היה קובי מוכן לדרך. גם אודילה ועשריו עמדו כנוּסים, ארוזים ומשוּנסים בין הבקתות, ונשקם מכוּתף. דברים אחרונים עם דנוס מנין יוצאים ומהיכן ישובו. מוסכם כי בתחילה ישלימו את מיקוש המעגל הקרוב, למטה על השלוחה, ויסתמו פרצותיה. ורק אחר־כך, כשהכל ילך כשורה, יחזרו ויעמיסו לצאת אל השטחים הרחוקים, שכּן, לעולם הקרוב קודם. ולמה לא ילך הכל כשורה? אין כל סיבה נראית לעין. אדרבא, הרגשה אמיצה חונה סביב. ונספיק כל דבר למועד. רוח אחרת של מרץ מכה וחיה בכל מקום. געגועי־צחוקים ופתותי־הערות משתתקים ומתפצחים מדי פעם בבולמוסים מהוּסים. ואחד מכולם, זה יודלה של קובי, בחור צעיר שחשק שיניו כל הערב להבליג על מכאוביו, מיוסר ספקות אם יש עליו לצאת או מותר לו להיפטר, אזר כל מאודו לשמור כראוי על מוניטין של חַבּלן, שכּן יקר כבוד מהמירו במכאוב – דש כעת ורוקע ברגליו יותר מכולם כסייח בלום לפני המירוץ. מהרה לא נותר דבר להוסיף, ואודילה השיר משפמו: ובזאת, גבירותי ורבותי, אנו נפרדים הפעם, לילה טוב לכל, ליל־מנוחה. וקובי שקוּט תחת עומסו הפטיר את ה״אחרי״ הנוגע לענין, ואחד אחר אחד, ניעורו הכל מושב משאם על שכמם, ומתוך מעגל הבקתות, והאור המועט, בגישוש ראשון על שפת החשכה, ירדו בין השוחות אל עומק־החשכה הגדול. סטֶן מתקשקש ומשתתק, פלוני משעל ומבליג בצרימה, אבן נזעקת ומרפה, והצעדים מתרחקים. חכמת־בידוחין אחרונה שעוד נקלעת אחריהם נבלעת ואובדת אל נהי־תנים אוֹהה פתע קרוב בעמק, כמטחווי אבן או שתים. צווחות צחוק ובכי, פרועות ולא מתלכדות. – ״מה יש להם הלילה, התנים האלה?״ מזדקף מישהו מעבודתו ועמו ריח חרסית לחה. – ״רעבים – משיבים לו – משתגעים מרעב.״ בנשנוף משתתק להקשיב. צעדים מתרחקים. צבא הכוכבים בשמים. כל הקבוצות הידועות נוטלים את כוכב הציר מזנב הדובה הקטנה ואי־שם מתחתיו – מרבץ השחורים. מה הם עושים לעת כזאת? סועדים בפיתות ובתמרים? מבשלים קפה על מדורות כשבלבם מבושלת כבר מזימת חיסולנו? משונה מאד. על־פני עצם אותן הגבעות, מתחת אותם הכוכבים, בהֶפרֵד מאות־מטרים אחדות – ושם זה הם, ופה זה אנחנו. והארץ אינה נושאת אותנו יחד, ומוּשם שמישהו מכולנו חייב להיות מושמד וזרוק. תמימות להרהר כך, אבל לא רק תמימות. חבל שלא מבשלים פה אצלנו קפה. ואולי? גם בקושב מאומץ לא תופסים עוד קול צעדה. נבלעו. רק צרצרים. אלפי־אלפים. ואם תשתהה רגע על פאתי מערב – עדין תוכל למצוא אוּד כבה שלא כבה לגמרי, כמעט אדום וקבור מעוּך בחושך. (מחר – הקרב!) זה כל מה שאפשר להציל. ועובדים. פֶּצח מכושים מכל צד. וטוב לעבוד. מה אתה יודע. פי כמה מאשר לא. חוזרים דמים לעורקיך החיורים, עיבוש מתקלף ונושר. שום דבר של פחד לא נותר. צללים בטלים ולא ממשות. כל החששות מן הבטלה. אפילו לדנוס אין עוד מה לטעון . עובדים בקצב שוטף. נאחזים בעבודה. מתפקחים בה. ועד שזה מזדקף בהינשפות מעל המכוש, בא זה באֵת שבידו לגרוף ולרחֵת את הפֶרר, ורק החשכה מונעת מהספיק יותר. שיחק מולם לכורי הכוכים לעירום הציוד – ומכושם בא בסלע נכנע, מתכּתת ומוּצא לאט ובלא סרבנות. נדיפת חוּבּי קרקע סידית, ועבודה מתקדמת. מזיעים את פליטת עגמת המרירה. כה חם הערב וכה מוחשית תחושה אחת, סמויה ולא־פוסחת על איש, עשויה תערובת ריגושים לא־מסוימים, שמקוצר־יד אפשר לכנותם גם ריגשה־של־יחדיו, אלא שזה כמובן אינו מדבּר דבר לאמיתו. מסתבר, כי לולא העיבה המיית האיסור, שהוכרז מאליו בלא להזכירו, היו אולי פותחים ושרים שיר מלוא רוחב החזה, לא תמוה, על־כן, כשפותח מישהו לבסוף, מתוך המי זמזום שנמשך כבר זמן־מה בשפתים כלואות, בלא שהיה מובן מהו ומניין, כשפותח הלה ומתחיל שר לא בקול רם, אבל בקול שהיה הולך ונעשה קול שלם, אף כי רך מאד, מישהו תמהוני, ואולי הוא יוֹש, אם לא דן הוא, ויוֹש הוא השני שממשיך לשתוק בהקשבה, קול רך ושלם, שקשה לשער כי יש בינינו אחד שכזה, וכי עד כדי כך מחונן הוא בּשלות ורכּוּת חַמה, רך ושלם ושר, שיר לא ידוע לאיש כאן, שיר שיש לו מלים ומנגינה מתמשכת ורכה, הרבה יותר משאפשר לפלל, ופה ושם ניתן אפילו להבין פתאום שתים־שלוש מלים, ואף הן נראות תהויות, רחוקות מכאן ועם זה צופנות עמן אמת נחוצה אחת, אף כי מודחת, שהתמיהה על שדווקא זה הבחור יודע לשיר אותה, מלים רכות וחמות ורוגשות, שנתרווחו במנגינה הזו שאנחנו בינינו לא שרים ולא יודעים לשיר כמותה. ופעם גם היה בדבריו משהו מעין:

מה היה לעיניך הערב

מה מבטן חולם רחוק

לאן, הו, תלכי מכאן – –

עד כי תוקפת אותך מין כלימה מופשטת, לא מוּחוורת, גם חפץ להטיח דבר גס ומחוספס שיפטור הכל, וגם איווּי בקשה שישיר־נא הכל מתחילה, ושישיר־נא לאט שנוכל להבין הכל, וגם, משום־מה, צורך לבלוע דבר מתרפרף לו סתמית, בבית־הבליעה ובשורש־האף, ולגדף החוצה משהו בעולם, ולרצות שהלה לא יחריש עוד, מכל־מקום.

אבל הוא גמר והחריש. וגם זה היה מובן מאליו. ובבת־אחת הרחיק והתפעט מאד, עד כדי שלא כאילו אך זה החריש אלא כאילו כך הוא משכבר הזמנים. קיים בלתי־משתנה, מקיף הכל כים, כל הזמן, אִושת דממה מצורצרת אין־חופים, יסוד־עולם, ואולי אפילו מוטב כך, כי מה שייך לנו לשיר שירים כאלה. לא לנו, לא לשעה ולא למקום הזה. לא מתבקש ואין צורך. העבודה לבדה הכל, ואינה צריכה סיועים. עובדים בקצב שוטף וחשים איך הרוגז משתקע והולך, נידף והולך, ואתה מעורבב כולך בעשיה, מאוחז במדויק במה שצריך, בעולם, בזמן, ביסודות, בחוקי הכוכבים, אם איכפת לך. ולא עבודה בלבד, אלא עבודה עם הרגשת החבורה, שחשים אותה בחריפות, בגבך, בידיך, בחטמך, באויר הננשם, בלא צורך הוכחה, גם כשמחרישים וגם כשמלחשים, אם תסוב כה ואם כה תסוב. וממשיכים לחוש גם כשחדלים רגש מקשוֹב אחר צעדת היורדים אל המיצר למטה. מחשים ככה עד שברור – מתחַכּך בּני בזיפי סנטרו – שאוהבים אתם, את כל אלה שכאן, גם שכל אחד לבדו אינו נקי מכל מיני חשבונות, אוהבים גם כשלא יודעים בדיוק מה כל אחד ומיהו. אוהבים בלי הסברים או הצדקות, אוהבים איך שכל אחד הוא חלק ממה שעושה את כולנו שלמוּת חסונה, שאפשר לגעת בה ולהתחכך בה, במעגל הזה, בציפיה, בלילה, בפחדים, בעיני אלוהים הצופיות בנו, אם אמנם. הו הו. כזאת מין הרגשת חברותא אוהבת גברית. (דווקא?) כן, דווקא. ועם זה כשאתה רוחש רימת־הרהורים רוגשת, כגל עש־אביב בקוריו, ובאים עמיחי וברזילי להציע לבוא עמם, ללכת אל משכנות גידי והחבריה, ורחמים בלי הפסד אומר־ודברים קם מיד ומטאטא אחורי מכנסיו, וכבר נכון לדרך, אינך יכול שלא להיוָכח באיזה חשק־מִצוה גם אתה קם ללכת, ולהניח לכל האהובים הללו, אם כי לא בלי פנייה אל רנוס, ולא בלי להתנצל לפניו בעקיפי צורה – כאילו אך צורך עישון סיגריה הוא, ואף הלה אינו מתנגד עקרונית, אם רק לא יאריכו מדי שבת שם. שמצלצל כאילו גם הוא לא היה מסרב לבוא. והולכים לעקוף את הבקתות ולרדת אל שיפולי הגבעה דרומה, מקום ששמיו אחרים, וריחם אחר, לא רק בשל העדר ריח זבל הבקתות ויבושת העפר, אלא, אולי, מנישוב אחר של רוח אחרת על־פני סלעים אחרים ועשבים אחרים. וכרגיל, ההליכה פותחת לפניך ומתירה בנקל כל מיני קשרים, שמביאים התנשמות מלוא הריאות, ונוטים לראות מה כאן ומה שם, על־פני חשכת שלוַת הארץ הרבּה וחיוורת גבהוּת השמים המכוכבים ‏(במערב עוד מבהירה בהרת כתומה שעועה וכבה). ועד כה והנה מדורה פעוטה מוצנעת על קרקעית שוחה קטנה, לא לחום ולא לבישול ולא לשום תועלת להועיל, אלא כדי להיות נקודת־מרכז, כנראה, למעגל הבחורים הרובצים סביב, שמקבלים פני הבאים בהמיית גרגורי רצון ואחוָה, כאפרוחים את אחיהם הבאים תחת כנפי הדוגרת, שגורמים לה שלהבת קטנה כמה כְפיוֹת והשתחויות קצת כה וכה: ״בואו, שבו, מה תשתו?״ – מקדמים פניהם, והם באים ומתישבים, ומשׂכּלים רגליהם תחתיהם, ונוטלים איש גבעול מארץ לרעצו בנחת, ולהיספג אל האחוָה המיושבת סביב, וליטול באצבעות המעוּפרות סיגריה מן הקופסה הסובבת, ולדלות שביב בקצה הגבעול מן המדורה, אשר היותה לא אל מול פני האויב מתירה, בהסתייגות־מה, העלאת אורים נוספים, מאדימים ומתמצצים באחוָה לא־פוחתת, והשתהוּת של קושב, כל עוד לגימה ראשונה משתהה מלוא טעמה, והצצה לא בשים־לב מיוחד אל מיעוט הכוכבים שיש תמיד לפאת דרום־מזרח, משום־מה, מחוז־שמים נגוּף־בצוֹרת. – ״למה זה, ברזילי.״ – ״מה למה?״ – ״למה שמה פחות כוכבים?״ והיינו־הך מה ישיב עתה, ואם ינסה הלה להסביר, מכבר לא איכפת עוד, היה כמעט איכפת חצי רגע, ולא איכפת עוד, לא כל־שכּן כשזה מספר במעלות־רוחב שליליות וחיוביות שיש כביכול בכיפת־הרקיע הקמורה שלווֹת, במצהיר ובקו־מַשוה־מדומה, ואיזה ״גופים שמימיים מדרום למַשוה האמיתי.״ כפי שבחר ברזילי להגיד – אבל מניחים לו לדבּר ולגמור. וכמה טוב שהכל היינו־הך, והלב מלא שלווה.

מניין? מה ההבדל. אחת היא מניין. בעָצמה תוקפת־אופפת הרגשה שאין לה פשר אחר מאשר תחושת חברותא טובה, מקיפה הקף, גם כאן, גם במעגל־חברותא שותק זה, שמישהו כבר נרדם בו, כנשמע מנשימותיו הקצובות, ומישהו לעומתו מנקש בלשונו נקישות קצב שמזדמזם לו בלבו, בלב השקט האופף כל שבין שמים וארץ, שבונה ומכליל בלי קושי גם את פרט השקט של הקומץ אל תוך תחומי שקט הים אין־חופים. חברותא טובה ומלפפת סביב, קושרת כקשור מי־בריכה את הרוחצים בה, ומה שיקרה לכולם יהיה גם גורלי, ואין על־גבי גבעה שוממה זו, מסתבר, אלא רק הטובים בבחורי הארץ, והיינו־הך אם זה פוהק לו, אם זה משתעל וקובץ רירו לרוק, או רק קושב ולא עושה, יושב מחריש ארצה. ממשות מוחשה היא, בעצמה לא נופלת מעצמת הדממה העצומה. – ״רוצים שאלמד אתכם שיר בשני קולות?״ – נכנס כעת עמיחי כאילו בהמשך רצוף למה שמשיחין כל הזמן. – ״שיר נחמד וקל מאד: הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך. אלה כל המלים. ומתחילים כך –– – פשוט, לא? והקול השני נכנס ככה: — — —, ורק להקפיד כאן: — — —. וזה הכל. רוצים? – שנַיִם־שלושה רצו, והשאר לא התערבו. אבל גם הם לא עלתה בידיהם יפה, מטעם זה או אחר, ולאחר התחלה נוספת שהתבלבלה מהר, חדלו. – ״חבל, – אמר עמיחי, – היה יכול להתקבל יפה.״ ומשאירים אותו בכך. אבל החברותא לא נפגמה בכלום. אינה תלויה בכלום שיכול לפגום. לא בזמר מושר ולא בזמר לא־מושר. ממשות היא, לא הלך רוח. ממשות בת משקל, מפכה ומקיפה שִכשוכית. משהו מעין סוד־קושרים מחריש. ומשהו, גם, מעין עצבת משותפת שלא מדברים בה. וגם כמין יִמיוּם־מעיים שמלחש בלא להתאונן. הימנעות משותפת מגעת. מ יודעים ולא מציקים, קוּפּה משותפת של הבלגה מוצנעת, שמעל לה אפשר להתראות קל ופתוח. שיחה על כלום. או על דברים מיוחדים, על מטעמים לזלילה או על משקה ללגימה. ומזכירים פעמים שהיתה בהם שתיה כדת. ופעמים שנשתכרו בהן אלה ואלה, ואת הללו שבידיים שיכרו אותם, לפי תומם, ונתבזו, ועל שכרון שגורמות בנות, ועל אלה שמשתכרים מבנות, ועל בנות בכלל, בכלל. וזוקפים פתאום אוזן לשמוע מה, וכלב נובח־נובח במקום שהוא, עד כדי שכולך מתכמר ונכמר מגעגועים. מעֵבר לכל זה. מעֵבר מזה לגדה. ואחד מפסיק לקשוב ונזכר הפודינג האדום, עם הטעם הורוד, שמביא הערות כי בנות, בדרך־כלל, אי־אפשר להן בלא קצת ורוד שהוא, כאן או שם, גם החכמה והמיושבת שבכולן אינה פטורה מקצת ורוד. או תכלת. מתקנים להם המדקדקים בפרטי מבינוּת. כן, הן אינן נרתעות מצבעים. אלא שיש צבעם ויש צבעים. ויש כאלה שהולמים להפליא, הו, מה, חלום! אה, הבנות שלנו, הבנות בכלל, כלל כולן, הנערות שבעולם, יצורי עדנה וזוך. – ״תפסיקו אַתם לדבר על בנות כאילו היו פרפרים!״ – כעס דוד. – ״איפה ראיתם כאלה? בשירים? יצורות רגילות, בשר ודם, כמוהן כמוך, אלא שאתה איש והן אִישוֹת, וזה הכל. ודי מחורבנוֹת לפעמים. אם רצונכם לדעת. פרפרים! מה מכריח אתכם לעזאזל להכריח אותן להיות פרפרים!…״ זה מצד אחד. ומעֵבר מזה התמידה כל הזמן ולא חדלה אותה אִוושה שווה ונצחית של דממה החלטית, שאין זולתה ואי־אפשר שיהיה. זו הדממה המגעת עד מעבר לגדה. והם שם נשארים רק רואים ולא מתערבים. יאקוש וזוזיק ופינילה ואחרים. וגם עקימת פני הג’ינג’י ההלום על השמיכה, וגם עווית־הפנים ברגע שחולפת עליהם פתע מכוַת ההכרה שחטפת כדור, אֵל אלוהים, במעיים, כאן, במקום המיועד שגם אתה תחטוף בו את כדורך. הגב של כולם מחסה לנו. נורא מבורך. ואינך לבד מנוכח הכל. האימה לא עליך לבדך. יש דואג, יש טורח, האֵי פה אֵי שם. לא רק עליך אתה, לא לא יקרה לך אלא מה שיקרה לכולם, והחלחלה שרצה פתאום בקרביים, משתנה מהר, ואינה עוד דאגה, גם לא חוסר־מנוחה, או דכדוך. בשום פנים לא. ממש כשם שלא להיפך. כאילו בטחון אטום מגס־לב. רק הסתכלות מחוּפה חברותא. יכולת הסתכלות מעֵבר זגוגית־בטחון. וכולנו כולנו. מה אתה יודע כמה כבד הוא הכולנו וטוב־משקל. כולנו עד אחד, ולא כל אחד. ולא צריך להיות אחד. לוּ נותרת כעת יחיד… הו, מלא. היית טובע, כירמיהו בבור. לא מפהקים פתאום. פיהוק אחד פיהוק שני. פהֵק והעד לפני עין צופיה, אם ישנה, כי לאו דווקא, ולא נורא, כי רק שיח־רעים קל לנו, רק כה וכה. וגם כי לא נתאַבּנו לנו כאן כליל ודומם. רק זה: פיהוקים מתמשכים וגוֹועים בהברה חלולה. לא חשוב.

מה חשוב? חשוב שאנחנו יחד. זה הכל. ברוך אתה ה״ אלוהינו מלך העולם שעשה את כולנו, את היחד שלנו, כולנו יחד, שנתן לנו את כולנו, את יחד־כולנו־יחד. שלא נאבד, שלא נִכחד, שלא יוכלו לנו, כולנו יחד, יחד, תמיד, לעולם, אמן. אפילו כשעוצמים עיניים אנחנו יחד. וכשפוקחים – עודנו יחד. אפילו כששוכחים. מחוץ לתקפו של הנחשול העולה בחוץ. פוטטים ומפטפטים. זונחים דבר ונוטלים דבר. וקופצים ופוסחים עליו בתוך כך. וכל הזמן יחד. ומתחילים מצד אחר. משל. לא חשוב. מזמזמים דבר־ניגון, שנזדמן ונתראה כאילו כמעט משהו, ונעזב. צוחקים רגע. למה? ככה. אין למה. חבוּר־קפיצים. נחום. נודד מאלה אל אלה, קולט מלים, סופי בדיחות, ראשי השערות, כריתֵי רעיונות, פוסח והולך, מקיף במעגל, עד שנמצא פתאום מיושב, שטוף בהתוַכּחוּת למעלה ראש, לא חשוב מה, בהתלהטות שכבר דעכה. ומחוץ למעגל כל הזמן שחור עמוק. דויד צוחק ואומר. רפי לא צוחק והודף בעוז. ועוד מיני דברים. לא משנים כלום. וגידי? מי ראה את גידי? ישן, נרדם בודאי. לא הלך לאיבוד. מה? אמרת משהו, בּני? – כל־כך הרבה צריך עוד ללמוד ולדעת. מתי נספיק כל זה? מחר. מחר נספיק. ממחר והלאה. – ״וההוא, דומני, הוא “פום־אל־הו”, מקבוצת הדג הדרומי…״ – ההוא?״ – ומעֵבר מזה הצרצרים, של הנכר, נכריים מן הנכר, שלא מאצל הבית שלנו, כשם שגם הכוכבים האינם אלה שמעל הגג שלנו. מזימה עצורה. קו לקו, צעד אחר צער, כרכּוּת־המשי הכוזבת של טלפי פנתר שופף ובא. זה יבוא. אין ספק. אין מנוס. אבל אנחנו כאן. כל מימי המבול – ואנחנו מבית, ספונים בתיבה היבשה, הסגורה: כולנו. מבית לרעה. במעגל. מעגל־הקסם. תינוק שנשבה. מה זה? מי פה שורק חרש. מסתפחים אליו לשרוק עמו חרש. עץ־הרימון נתן ריחו. מקשיבים אם לא משהו, אולי שם. לא, לא על זה. על מה אתם צוחקים? לא חשוב. בעצמנו לא יודעים. ועל־כן? מה על־כן? ועל־כן מה? עזוב אותי מה אתה רוצה מחיי. עזוב, איזה על־כן־מה. אין. אין ודי. טוב, עוזבים, אַל תצעק. ובואו נלך לטייל, אז נסתובב, או מה, בואו משהו, ימח שמכם, מה אנחנו סתם כל־כך, כאילו הכל סתם ואין יותר ואין פחות ואין בשביל מה ואין בכלל, כאילו השד יודע מה. שב בשקט. רק יחזור קובי ואני אלך אתו. קובי כבר עייף נורא. אני עייף נורא. כולנו עייפים נורא. הכל עייף נורא. וגם זה לא חשוב. לא ישנה כלום במהלך הדברים, לא יעכב ולא ימנע, לא יוסיף ולא יגרע, עוּבדה צדדית לגמרי. ומה לעזאזל כן חשוב? הלא יש לכל הרוחות דבר שהוא כן חשוב? אין דברים חשובים? ספו־תמו? מחר. רק ממחר. ממחר והלאה. וכעת? הגידו: וכעת? כעת לא. מי צריך את הכעת. כעת נועד בשביל שיעבור. בשביל שייבטל. בשביל שיהיה בין מה שהיה פעם ובין מה שיהיה פעם. או בשביל מה אחרת יש כעת? גל־גליה, מה כן חשוב? אַת? אַת קיימת? הכל לא ואַת כן? אולי דווקא. מה אַת עושה כעת? אני נורא אוהב את שני שדיך. הלבנים. הנפלאים. הזקופים עם פרחי פיטמותיהם. נורא אוהב. מַגויעים לי את הלב. ללטף, להעביר אצבעות, וכף־יד, להחניף אליהם, ובלשון ובשפתיים, ובמלוא הפה, שתמיד נשאר קטנטן, תינוקי, לעומת גָדשם המלא. הלבן, הצנוע. והמחטיא. נורא אוהב אותך. להיזכר בך פתאום. כאילו לעולם לא. עץ־הרימון נתן ריחו. בין ים־המלח ובין יריחו. גל־גלי שלי, מה מתברר כעת – שרק אַת ובקשתי אותך, הם שנותרו מן העולם, רק הם ישותם ברורה, מציאותם טובה, וטעמם מוּחוָר. מוצקים ובלתי משתנים. אמיתיים יותר מן הכוכבים, יותר מן הלילה, יותר מן הבינתים, כמעט אמיתיים כמו מחר. אמיתיים גם יותר מן הסיפוּר שהביאו אותנו הנה רק ללילה ולבוקר מחזירים אותנו. סיפור לתינוקות. גם פתאים לא יאמינו. כמובן שנשארים, ומחר, הוא יסנן בנו – מי טוב להישאר חי ולראות בשמש. ומי לזבל ולכל הרוחות. ולמה היה לסַפר מעשיות? איפה גידי? מפני שלא גמרנו. מפני שאנחנו קשורים ושייכים. ואי־אפשר אחרת. את יקרה לי פי אלף ממה שיערתי כשהיינו יחד, חבוקים ומנושקים. יקרה וטובה, ואני אליך יותר ויותר. הה, גליוֹנת שלי חמודה. איילה צעירה אחת. שהיתה פעם שייכת רק לעצמה, להוריה, לסודותיה שלה – וכעת עברה מכל אלה ושייכת רק לשייכות האחת שלי, אני לה והיא לי. אדם אחד. עשוי ממני וממך. ואני נורא גאה שנתת לי. שהאמנת בי. שאני טוב בעיניך. הלא אַת הנחמדה מכל נחמדה. בהרות־הקיץ שסביב חטמך רק מבליטות את שלמוּתך – כעת זה מתברר בבהירות – בלעדיהן היית כפסגה חלקלקה שאי־אפשר להשיגה, ואִתן את בגדר הישג־היד, בגובה הנכון. בחיוך הנכון, באנושיות טובה, שנותנים לי מקום, שלא יותר מדי שלם ובלא כתם־דופי – זה עושה אותך לאחות שלי, אחות קטנה וחמודה, אלא שלא יותר מדי אחות, לא עד כדי שלא נשארת בךְ זרות, אותה זרות שצריך להבקיע ולחדור לנבכיה, ברוב הרפתקות, ושאין קץ לסתריה. ואינך יהירה מעלי, ולא מביטה אלי מלמטה. נורא חברים אנחנו. נכון. מיודעים להיות פשוטים זה עם זה, בלי לעשות ענינים מדברים פשוטים. אז, כשהלכנו לנו, זוכרת, אל הכנרת, ולא היה איש לא לכאן ולא לשם, והתפשטנו מיד לשחות לנו, ביום החם והדומם ההוא, ישר אל תוך המים האפורים, הרוממים. כולך יפה וחטובה ועשויה למופת. כולך מאירה וקלה, כולך שלמות הדבר שאַת היא מוֹפעוֹ, איפה הן כל האחרות לעומתך, היו מתפקעות מקנאה למראיך, ובודאי מתפקעות כשרואות, הן שם, עם כל עטיניהן שהן צוררות להן בדַדיות הרחבות והמשונצות שלהן, ימח שמן, עטיני נקבות היונקים, צֶמל אמהות רָר חלב, לא, לא לא, לא אַת, לא אצלך, אַת תפארת, שלך מרהבים לראוָה, זכים וזקופים, יכולה להתהלך לך חשופה בלא שמץ בושה, תכי כל לב בתמהון התפעלות, ישתאו אליך כאל מוסיקה נפלאה. כאל מעשה ידי אמן, כאל שיא הטוב האפשרי – לא מועטים מדי ולא מרובים מדי, תאוה לעינים, לקימוּּר, לרום, לתואר, לתפוחיות, לאצילות, לקסם, להערצה, להשתוללות מאושר – יה, אלי, כמה שהיינו אז יחד, עד שגעון, וכמה, עם כל זה, לא ידענו אז כלום, כל־כך היינו בדבר שלא ידענו איך הוא. כעת אני יודע, ורואה. ומשתגע. ומתפלל. מה אתם יודעים! מה אתם כולכם יודעים, לא מבין איך לא עלה אז בדעתי שזה היה תכלית היופי והאושר, שעמדתי אז אתך על פסגה, ושאולי יותר מזה לא מינוּ לי האֵלים, ומי שזכה לפעם ההיא, כבר לא מגיע לו יותר. איך לא ידעתי אז להוסיף להט, לנשק כל נמש־זהב, ללקק כל ניקוד־זהב, ללטפך פי שבעה, לאמצך שבעים ושבעה, ולאהוב יותר מכל אפשר – חשבתי כי עוד נכונו לנו כאלה עוד ועוד, וים כנרת לא ייבש, והחיים כולם לפנינו, חשבתי – –. הה, אנשים מטופשים ולא יודעים מה בידיהם… ואת נחום תשכחי? תמצאי אחר? את נחום־פחום ההוא? והכל יהיה לך מין מעשה נערוּת נחמד, שנשתכח, ששייך לפרק שנסתיים? שמחייכים לזכרו, ומושכים כתף, מעשה בקצת חיבוקים, ובקצת גיפופים, ובשמיכה גדולה פרושה על העשב – ולא עלה אז על דעתי לאחוז־לאחוז בך ולומר לך שבועות, ולהשביע אותך, בשמים ובארץ, ובי ובך, שבועי שבועות, נדרים וחרמים, שנהיה משוּיכים זה לזה, ורק זה לזה, ושלא אש ולא מים לא יפרידו בינינו. ורק אחבק אותך, ורק אשק לך, אגיד אל תוך אזניך, אטבול בשערך, אחליק על רקתך ואל שמורות עיניך, ואל פיך הטוב, החם, האוהב, היודע לאהוב, ואחבק עוד, אַל תתיראי מכלום, אַת שלי ואני שלך, נחשיך עלינו ונאיר לנו שנינו מבפנים, ואני עוד אחזור, וכלום לא נגמר, וכלום לא ייגמר, ולא יוכל להיגמר, ואני ארוץ ארוץ ארוץ ארוץ, גלי־גליוֹנת: הנה אני. חם. הה. דבר לא זז. הו, מה היה? מה קרה פה?

מה קורה פה? מכל הדברים שבעולם הגיעו כעת לדבר, ונתלהטו עד לצעקות, על ״איך־היה־צריך־להיות־אחרת,״ שהוא, כמובן, נושא טרי וחדש, שכל עקציו קהו מכבר, בפרט ובכלל, הוא ושאר־בשרו המסתתר מעֵבר גבו: ״איך־צריך־שיהיה־אתנו,״ והיה נדון להצטמק מהרה, כדרך שנצטמקו כל קודמיו, לולא איתרע מזלו של יודקה מן המשלט ה״קדמי״, ונכנסה בו רוח לבוא עת להשתעות קצת בשיג ושיח עם רעים ישנים, או שמא ריחה של המדורה הקטנה הסיתו לחשוב על קפה? אם כה ואם כה, אך בא, ובעודו מתישב ועוד מלת־השלום על לשונו, חברו הכל יד אחת ועטו להתנפל עליו בדברים, ולתבוע מידיו, כאילו הוא נציג המציאות הזאת ושליחה המוסמך, הוא הבא מחוץ למעגל שלנו – עלבון כל הצדק הנעלב שבעולם, אין הבדל מה. פתוֹח בהערות עוקצניות מעין: ״נוּ, וככה מקיימים הבטחות?״ ופסוֹח ועבוֹר הלאה, עוד ועוד, ועל מה לא. – איזדה הבטחות? נרתע הלה. – הו, אלף ואחת. וכי היתה הבטחה אחת שקיימו? – נניח שלא, אבל במה הוא, יודקה, אשם או אחראי? – שאלה של שטות: מישהו, זה או אחר, הלא צריך להיות אחראי! היכן שהוא בעולם הלא צריך להיגמר במישהו שהוא האחראי! – מה עם גידי שלכם? – גידי! – זעקו בתגר ובליעוג. – הבט איזו צורה יש לגידי – והצביעו למטה, אל תחתית השוּחה, אשר בחָפנה מיצמצה המדורה הרומצת, ואצלה, שָחוי מעליה, כָּווּץ ומוּלט בצל גדול, ורק כף סנטרו, חטמו, וגל הצמר מעל מצחו מוגהים אדמדמות ומעידים על זהותו, שרוי כולו בשמיטוּת אווילית למדי, ולא עוד אלא ששרידי רעצי הזרדים, שהיה מפרנס בהם את האש, נשארו בידיו אויליים. כשחטפתו התנומה ונרדם כמין חנוט מיושב, ונס הוא שאינו משתמט פתאום ונופל לתוך הרמץ, לפי שאפילו בצחוקים הגדולים המתהלכים מעל ראשו ועל־אודות ראשו, אינו חש ואינו נע. מנידים עליו כף מבטלת וחוזרים לתפוש בגרגרתו של יודקה, שנתרווח עד כה וישב בנוח. אח, מה, לא, לא זה ולא זה, ובכלל לא, כל האופן שבו נעשים הדברים – לא טוב. – איזה דברים? – אלה. ככה. בכלל. פה ושם. הכל. – שמעורר את חמתו של יודקה: מה אתם פה כמו בּאבּעס? מה לא טוב מי לא טוב. עושים טובה לעם ולמולדת? ובכלל, מי שרוצה להיות שוקט ובטוח – אַל יהיה כאן. לא כאן ולא בארץ הזו כולה. כאן אין מקום בטוח ושוקט. הכל באש. אבל, חדל, לא על זה אנחנו מדברים! – מתרגשים עמו כאילו באמת שומעים ואומרים כל אלה פעם ראשונה. – אלא מה? – לא נח יודקה רכוב על סוס זעמו. – בכלל. איך בכלל. אם בכלל אנחנו הולכים בדרך הנכונה. לא רק במלחמה. לא רק בתו שין חית. או טית. (חית ושני ימים בטית!… בעצם – תראו: שכחנו!) אלא בכלל. מבין? בכלל החיים… ״מה פתאום עליכם “בכלל החיים”? חכו קצת עם בכלל החיים, חכו עד שיעלה העשב!״ – מחכים, אלא מה, כמובן מחכים, ברירה יש, מחכים, ואף־על־פי־כן: מציק לדעת מהו הטוב הגדול ביותר שהיינו יכולים לעשות, להלכה, נאמר, אילו ניתן לנו, מה, אילו היה הדבר בידינו, מה היה נכון שנעשה? אתה מבין? שבחורים כמונו, חבורות בחורים כמונו, היו יכולים לעשות, לדעתך, בקצרה: מה מוטל עלינו… – ״הו, הו – כעס יודקה – מה לעזאזל מנקר לכם בראש?״ – ובכל־זאת? – ״אין בכל זאת. לבזבז את הראש על קשקושים כאלה, זה להיות פחות כאן, ולהיות פחות כאן – זה הגרוע מכל שיש בידינו לעשות היום.״ – וזה הכל? ״זה הכל. ושנית: אני לא מחפש אחר הטוב הגדול ביותר. לא צריך אותו. לא אני ולא אתה ולא אף אחד.״ – אלא מה? ״לא־כלום. רק לעשות היטב את מה שקודם לכל. את מה שעוד לפני כל הטוב הכי גדול.״ – ופירוש הדבר? – ״בלי פירושים. כפשוטו. לעשות היטב את מה שחייבים לעשות. את כל מה שמחכה לנו, לגמור פה, לעבור ולהתחיל בבא אחריו, על־פי סדר, וככה בלי סוף. בארץ הזאת אנחנו בכל מקום בהתחלה, ולפני ההתחלה. וזה מה שמוטל עלינו.״ – לא מבינים. – ״מה יש להבין. צריך רק לעשות. זו שאלה של ידיים ולא שאלת הבנה. שאלה של תפקיד וביצוע. ובשום אופן לא לבלבל את המוח בדברים אחרים. אלא לעשות צעד אחר צעד. ולא איכפת לי כלל אם זה הטוב הכי גדול, הכי משוכלל, השלם מכל, ואם לא. ייתכן שרחוק מכל שלמות, ואולי אפילו הטוב זה כלל לא־טוב הוא, אולי הוא אפילו פשוט רע, אם תבינו, כולו ספקות – ואף־על־פי־כן, יש זמנים, אני אומר, שהחכמה היא להסתפק בזה – פשוט וגברי, אם תבינו, ואילו לרוץ אחר הנעלֶה מכל הוא להחמיץ את הכל, את האפשרי ואת הבלתי־אפשרי כאחד, לעשות את האפשרי לבלתי־אפשרי, לתלוי בבלתי אפשרי, אז למה כל זה? בלי העויות, אני אומר, בלי התגדלות מיוחדת, ובלי עיקומי־חוטם, ולפעול וללכת בתוך המסגרת הממשית כפי שהיא.״ – לאן? – ״מה זה לאן? אין שאלה כזו. בלי לאן. ככה. כמו שיש. ואל תשאל למה. בלי למה. ככה. כשם שרואים: פשוט וישר.״ – למה בלי למה? למה למה למה – אני שואל שלוש פעמים למה, ואַל תסתפק אתה ב״ככה״ דק וקטן ואחד שלך! – ״אז שתדע כי זו גבורה לא פחות גדולה לעשות את החובה, את ההכרחי, את המצוּוה, ולהסתפק בו, לא פחות גדולה, הייתי אומר, מאשר לא להסכים ולא לקבל אלא את הגדול ביותר, והמשוכלל ביותר, ואת תכלת־השמים הזכה ביותר – כי אפילו אם נדמה לך שיש כל מיני דברים, קרא להם לא־טובים, קרא להם אפילו פשוט: רעים, מגונים אולי – צריך לדעת לעשות ולהתנהג כאילו אין שום טוב אחר טוב מזה, ובלי ספק ובלי פקפוק, כאילו זה מה שיש לפניך הוא־הוא הדבר הנכסף, לא מפני שהוא נכסף אלא מפני שאם לא כן הכל נופל מידיך, ולא תגיע לכלום. וזה שאפשר – הוא הטוב, וזה שלפניך – הוא השלם, ועליו העולם עומד. ושתדע לך!״ אבל למה, למה, למה כך? – ״כי אחרת לא תגיע תפול ולא תגיע. למשל: לקבור מתים. זה טוב? זה שלם מכל? זה שיא השכלול? או יפה? – אבל כשצריך עושים את זה, ובלי העויות, כאילו זה הדבר. ואין מנוס. כעת תבוא אתה ותהיה גבר ותעשה את כל הדרוש, בלי לבקש לך ובלי להתנות תנאים, ובלי לשאול מה מידת השלמות. מה ייצא מכל הדברים הטובים והשלמים שלך כשאי־אפשר להגיע אליהם? תפסיד ותופסד. לא יישאר ממך ולא מטובך ולא־כלום.״

בּני נזעק: ״כלומר: לראות כל אין־ברירה כברירה הטובה ביותר? – ״אַל תנפח את זה. – אמר יודקה. – אנחנו מדברים בגבולות המעשים שסביבנו. בתוך מסגרת האפשרויות הקיימות כאן. כעת. ומתוך גיוס כל הכוחות. את כל השאר, מחשבות ומאויים, דוחים לעת מצוא. ליום יבוא. כשלא יבער. אולי ככה: ללמוד ללכת לקצב הזמן.״ – ״ומי זה יודע את קצב הזמן?״ – ״כל אחד. תקשיב ותשמע. אין מקום לטעות.״ – ״טר ט־ט־ט־ט, טר ט־ט־טם!״ – אמר צ״יבי. – ״ככה.״ – אמר בּני בנשיפת־מרי. – ״ככה. – אישר ואמר יודקה. – לא מוצא חן בעיניך?״ – ״לא. אני מתקומם כנגד כל מלה שאמרת.״ – ״מילא. ובכל־זאת תעשה. ובכל כוחך תעשה. למה קיוית, בּני? אתה חי בדור של מלחמה. מזלנו הוא, אם מזל הוא. ככה עמדו הכוכבים השמים כשנולדנו. ואיש לא יוכל להבטיח כי זו המלחמה – וגמרנו. שזו האחת – האחרונה. אם תאבה ואם תמאן. ועשה לך לב חזק. לב חזק וידים קשות.״ – ״אני לא רוצה.״ – ״מה אתה לא רוצה? גם לא לרצות אינך יכול. זו תקופה שלא שואלים את פיך. זה שמה: תקופת לא־שואלים־אותך. – אמר יודקה והקפיץ שמעל מצחו נלבט בתוקף – וגם הוסיף: אולי טוב היה, בדרך־כלל, בלי מלחמות. אולי. אלא ש"אולי" אינו קיים. ומלחמות ישנן. ואין מקום, על־כן, לאולי, ולמה היה אילו. למה היה טוב לי יותר, או טוב לך יותר. תראה: אנחנו שונים זה מזה בכל מיני דברים, נכון? קודם, בטרם המוות. אבל במוות – אנחנו שווים. וזו תקופת המוות. הטוב מכולנו מת כמו הרע. כמות המטומטם ימות הגאון. הצדיק הגדול עם הרשע. ואין שום רצון פרטי במלחמה. וגם מה יועילו לך הרצונות היפים ביותר, המיוחדים ביותר, האישיים, שלך, שלי, וזכותו של כל אחד ואחד? כשהמוות מוּלך – אין זכויות. ואין בעלוּת פרטית על החיים. וכל חשיבותך לא חשובה. וכל יחוּדך לא מיוחד. אתה כמו כל אחד. בבית אתה נורא חשוב ומיוחס – ובשדה־הקרב אתה רק חייל אלמוני. חייל בלי שם. שכח כל מה שמחוץ לחיילוּתך. אתה כמו אחרון הפחותים, כל ההבדלים נמחים. נידחים לפעם אחרת. אם תהיה. וככה זה. הפחדן לא יינצל. והחכם לא ימלט נפשו. ואין עוד כלום, רק חיילים בלי־שם. מגן־דויד על מצבה. בלי כתובת. זה מה שאנחנו. פרטים בתוך מסגרת. והמסגרת קובעת. המסגרת מנצחת, המסגרת מוליכה, ואנחנו חייבים לציית.״ – ״לציית למי? מי זאת המסגרת?״ – ״הו, לא איש מסוים, לא מ"כ, או מ"פ או מישהו, גם לא המג"ד. אלא צו הדור שלנו, כנראה, שמחזיק בנו ביד קשה.״ – ״צו הדור שלנו?״ – ״כן. נַסה לחשוב כך, ותראה שתתחיל להיות חייל יעיל יותר, וגם אדם קל יותר. ושנית: אַל תבוא הנה לצקלג לחפש את מרחב עצמאות היחיד שלך, כאן לא תמצא אלא את סכום הרצונות של כולנו לגבור בקרב, ואת סכום הויתורים שכל אחד מוַתר כדי להשיג את הדבר. כולנו כאן משרתים את ההכרח של דורנו: לשחרר לנו את החיים.״ – ״ההכרח של דורנו!״ – ״כן. מליצה בעיניך. לא תמיד מליצות הן מליצות. לפעמים הן קולעות כחוט־השערה, ורציניות למדי. ההכרח של דורנו. פשוט. כמו אבן. כך הוא הזמן שלנו. כך היא הארץ שלנו. כך הן נסיבות החיים שלנו. מה אתה רוצה עוד?״

–״המון. את כל מה שאתה מוכן לוַתר עליו!״ – ״הו.״ – ״כן.״ – ״כל־כך?״ – ״ואפילו יותר.״ – ״למשל?״ – ״אין טעם להסביר.״ – ״למה?״ – ״ככה. עכשיו כל מה שאומר אני, יישמע כמליצות.״ – ״הה.״ – ״למה אתה אומר: הה.״ – ״כי אני אומר:הה. חושש שאתה עצמך אין לך יותר מזה.״ – ״יהי כן.״ – ״או כי אתה חושב דבריך לנעלים מדי בשביל שכמותנו.״ – ״חדל. לא יודע למה אתה רומז. האם אמרתי פעם שאני טוב ממישהו?״ – ״לא אמרת, אבל… ״ – ״או שהרמז מבקש לרמוז יותר מזה, כאילו אני השגתי את חיי שלי במחיר חייו של מישהו, כאילו גזלתי מידי מישהו את החיים שלו – לזה אתה רומז? אמור גלוי: שאני התכופפתי כשאֶלי נפגע מאחורי ונהרג?… לזה… ״ – ״הו, לא! בכלל לא ידעתי! לא! אני בכלל לא… ״ – ״אז למה אתה חוזר וחוזר כל הזמן כל הזמן –״– ״ באמת לא! לא עלתה על דעתי…״ אבל בּני כבר תקע את המקטרת לפיו וקם ועמד. – ״אם אתם חושבים עלי משהו, אמר בּני, אז הגידו, אַל תשתקו. הגידו מה שיש לכם נגדי!״ – אבל לא. בכלל לא. איש לא חשב, ומה פתאום אתה ככה – – ״אם יש לכם משהו נגדי, אם אני, לדעתכם, אשם במשהו, אִמרוּ גלוי – –״ לחינם ניסו להרגיעו. להסבירו כי על משׂימוֹת הדור דיברו ולא עליו, אישית. אבל בּני לא יכול להירגע. הוא חוזר לו למקומו. ורק עוד זה שידע יודקה והוא הולך: מלחמה אינה משׂימת הדור, אלא אסון הדור. וזה פשר כל ההבדלים שביניהם. לא מלחמה זו דווקא, אלא כל מלחמה. פורענות ולא שום דבר אחר. ״ואני, אמור מה שתרצה, שונא מלחמה, כל מלחמה! שונא שאני מוכרח להילחם. נלחם כמי שבולע כינין: בהכרח ובבחילה. מלחמה! מלחמה אינה מוצָא, להיפך, חוסר מוצָא! משימות הדור! שמע מישהו על משימות הדור: אילו היה לנו פתרון־חיים איזה שיהיה, שאינו מחייב מלחמה ודם וקרבנות, הייתי מוַתר על הכל. על הנצחון, על הכבוד, על הציונות ועל הכל. ורק מפני שאינני רואה פתרון כזה – אני נשאר כאן ויורה בּבֶּזה שלי, מלחמה! קללה, ולא שום משימת דור ולא שום פאר והדר! הכרח איום שפשע להתרגל אליו ואסור! זה מצד אחד. ומצד שני: מה כשיש לך מוצא? מה שכבר יניחו לך לחיות? כשהחיים יהיו בידיך וברשותך ושלום סביב – מה אז? לאן אז? הנה זו השאלה, זו כל השאלה: מה אז? – ״אה, אתה, בּני, מוכרח שיהיה לך איזה “בשביל־מה” כדי שתהיה מרוצה? הם עצמם, החיים, יש בהם כל ה"בשביל־מה" הדרוש להם, והוא טעמם, כי טוב!״ – ״מי יודע. אתה יודע? לך די בזה? באמת ניחא לך בכך?״ – ״לא הייתי אומר לך אם לא.״ – ״ואני לא יודע. אני יודע רק שאילו היה הדבר תלוי בי לא היה צריך איש לצאת לשום מלחמה שהיא. שונא את זה. שונא את ההכרח, את האין־מוצא, את המה־לעשות, את המשימה לפגוע בכדורים באנשים חיים, שונא גם כשאני צודק מהם, שונא כל שימוש בכוח, כל כוח, גם לא כדי להקים את מלכוּת־הצדק, לא אפילו למלחמה נגד המלחמה, לא להילחם, פשוט: בכלל לא. אף פעם לא. לא על שום ענין. לא מוחלט וגמור. וזהו.״ – ״טַ־טַ־טַ!" – אמר לו צ״יבי. – טִי־טִי־טִי! ״ – ענה ואמר לו בּני ונסב והלך לחושך. – ״אני עוד נשאר כאן קצת!״ – צעק אחריו אז קולו של רחמים שותפו. – ״בחור משונה… – ניגן יודקה ואמר – יש לכם!״ – לפעמים הוא נרגז.״ – הסביר רחמים צפוני נפשו של עמיתו, במנוד־ראש ניכר. – ״אבל בחור טוב, – הגן עליו רפי, – בחור חושב.״ – ״לעזאזל, כעס דוד, לא סובל את אלה הבחורים הטובים, החושבים. כל אלה הנודות הסרוחים. המיטגנים ברוטב של עצמם, ובסבלנות של אחרים. מוּכּי ירח!״ – ״מה הם יודעים מה – תרם צ״יבי מנתו – לעשות דבר בעולם? לאהוב בחורה הם יודעים? שאלו אותו. אפילו לא לגעת בה. מפחדים מפניה ומפחידים אותה. לשמוח הם יודעים? מתי? עם מי? מה יש״ להם בחייהם? את מעט הטוב הם בוחשים באכילה עצמית. בחרטה, בטפשוּת, ובחזון הדורות – וגרוע מזה: גם לאחרים אינם מניחים לחיות! פרצוּפים! שילכו וינדנדו לאמא שלהם המסכנה, או למצולות הים הגדול!״ – ״אתה מגזים! מגזים!״ – אמר נחום מן הצד. – ״אז מה הוא מקשקש? מרגיזים אותי הדיבוּרים האלה! כל־כך הרבה משי דק. הי יוחאי, איפה אתה, יוחאי, איפה השארת את אחותך בתיה, – אִתה היה לי כעת חשק לשיתוף־פעולה הדוק! היא חסרה לי, לוּ רק ידעת!״ – ״אתה על אחותי שלא תדבר!״ – טוּ־טוּ־טוּ – תראו אותו! מה יש?״ – ״אין כלום, ועל אחותי שלא תדבר!״ – ואם אדבר? תרביץ? ראיתם! זה גבר! תיכף נוגח. מתחשק לך קצת נגיחות, חבוב? גם לי. בוא קצת נתנגח! רק חבל שחושך! מה עם האש שם למטה? גידי נפלת לאש? נשרפת? הי, גידי!״

–מה קרה?״ – עלה קול מארץ. – ״הי גידי – אומרים שנשרפת!״ – ״אח, צ״יבי, תן קצת בשקט.״ – ״איזה שקט על ראשך לעת כזאת. מלחמה או לא מלחמה. או גם אתה שונא מלחמה, גידי?״ – ״חדל צ״יבי, תן לי קצת.״ – אמר גידי רחוקות. ודויד אמר בנשיפה: ״שונא מלחמות! הדיבורים האלה. נחמדים נורא. לעזאזל!״ – שלא פגעו עוד בגידי, והלה נשמט וצלל תחתיו אל בדַלוּתוֹ. אותה קהוּת אלמונית שלו, שכלפי חוץ אפשר שמתראית דווקא כהלך־רוח הוגה הגיגים – ובאמת אין היא אלא גלמיוּת גמורה, מבית ומחוץ. משתקע בין צליליו ממול המדורה הרומצת, שמהבהבת את הצללים על חיקוקי פניו הגמודים מתחת הבלורית הדחוסה. מלחמוס ממך אף את מעט חירותך, קצת היכולת להיות משתייר בפני עצמך, להיות אובד רק בנמנום שלך הפרטי שאינו שייך לשום שייכות של חוץ. למי לעזאזל הזכות להדיר אותך מאבוֹד בתוך הֶתמד אפסוּסי זה, שלא רק שאינו דורך על יבלות איש ולא נכנס לתחומי איש ולא־כלום, אלא אפילו הרהור להיתפס אין בו, ולא שום עיקוץ הרגשה מסוימת, אלא אך הוויה כקרישת־מקפּה בלומת־פרכּוּס, מופקעת מכל היזקקות לממש, קדמונית כפלסמת התאים, כאיזו שוטנית רירנית, לא שייכת לא לשום אֵי־קודם, לא לשום הנה־זה־כאן, פקועה ונתוקה מכל חובה להיות משהו, קטומה משום עוד או עדיין, כולה אך היא, מירקם רפוף ומתרפרף בלי הרף, הולך הלוך והוסף והתראות מהרף אל הרף, וכהרף אחר הרף, נובט בפני עצמו, ואַך ינבט יפקע כשלפוחית, כאיזו בבואת ריבוע אור צפה כתובה על־פני מים פּוֹכים, כל הזמן היא ואף רגע אינה היא, בסך־הכל – היא, ולפרטיה – אינה היא, ממשות של לא־מוחש, הוויה חנוטה כגולם זה, העתיד להיות ואיננו, מצוי בלי נוכחות, קיים ולא יודע, או יודע בלי תמיהה, בלי שום תמיהות או ייתכנות לתמיהות כלשהן. בשום פנים לא כמעט קרוב אצל משהו, אלא דווקא בתוך תוככי המשהו, בתוך תוככיו הכדוריים, בחוּבּם, באָפלם, במביא הסיפוק, בנוגע, במרגיש־הרִגשה, מעלה גירה שכזו, חישה חמה ורטבובית, כהרטבת ינקות שכוחה, אם הגענו עד כך, פטורה כליל, פטורה מעול, מחובה, מצורך, פטירוּת נאה ובת־סליחה, משום היוֹת יודע, משום צורך דעת, מקשר חובה אל כלום, אותה חירות־חַיתית מכל יחס, שחוגגת קיומה בלא היזקק לכל ״צריך״ מדומה שהוא, לכל ״עוד־יהיה״ שהוא, לשום ״ואולי״ שהוא, בין מחוכם בין נוֹאל, בין דואג בין שומם, ולא שום חובה להאזין אל איזו חובה כביכול, מבחוץ־שהוא, תמהוני, שבאמת אינו קיים, ואין שום אישור לקיומו; הו, לא, פשוט, כילד, כילדון משכשך רגליו במים. כצפור יורדת על ענף. כקוּר־עכביש מרפרף. עמימות שגם אם תיזכר בה פעם, לא יהיה לך מה לזכור בה, זולת אשר אותה מוצצניוּת, הרגשה יפה ומוצצת אובדת באי־אז מרחקי: איך, לבסוף, היתה שרה טיפּ־טיפה מן הזה הדחוי והגנוז שאינו זוכה כל יום לפצות פה ולענות ולומר, ולא יותר מזה, זכֶר שכוּח כמימים רחוקים, שאין רחוקים מהם, ימי העובּרוּת, אולי, חלום נשכח, והרבה קודם, לולא שאינך ער למדי, אפילו כדי ידיעה שזה ישנו כך, שיש איזה כך שהוא, מחוץ להתמכרוּת הסופגנית הזו, שאתה ישךָ, שיש משהו לישך הלז שלך, באותה טומטומות, בבלתי־אמצעיוּת פשוטה עד כדי־כך שנרדמים עליה בשלווה גמורה. ואילו למעלה רגש מאד דויד ודיבר תוכחות נמרצות, על אותם יפי־הנפש, אשר אך תמול נשחטו חבריהם כאן בסכין – והם מפקפקים ומחפשים איזה הצדקות נעלות למה שצריך לעשות. ״על מי הוא רוצה לעשות רושם, לעזאזל – הטיח דויד – בחורות יש כאן?״ – וגם יודקה, מסתבר, לא שקט עוד, והיה מוסיף ומיסר מרות: ״"מכריחים אותי" – ציטט יודקה בליעוג – מכריחים אותי להילחם" – הוא, לעצמו, אין לו שום סיבה לקום ולהילחם ורק מכריחים אותו, כולם הלכו ומה הוא יישאר מאחור? – ועד שלא יהרסו לו את ביתו ויקטלו את כל אנשיו – לא יוכיחו לו כלום. וגם אז, רק כמי שבולע כינין – ילך להילחם. וזה אומר חייל עברי כאן על המשלט הזה, בימים האלה, לאחר כל מה שהיה ובאמצע כל מה שיש!״ – אבל זה כבר באמת צילצל כבפעם המאה ואחת. – ״מכות – אמר על־כן צ״יבי. – קצת מכות ולא שום דבר אחר, ותסור ממנו איוַלתו.״ – ויותר לא היה מה להוסיף. – ״נוּ?״ – אמר אחר־כך נחום, כשאיש לא הוסיף. – ״מה נוּ?״ – ״מה עכשיו?״ – ״עכשיו כלום.״ – אמר כשאיש לא הוסיף. – ״מה נוּ?״ – ״מה עכשיו?״ – ״עכשיו כלום.״ – אמר רפי וקם להתמודד. – ״ודי? זה הכל?״ – ״המשך יבוא.״ – ונפלה שתיקה, שכל הדיבורים והרעש נצחו אל תוכה כאל בור אין־תכלה. – ״חשבתי שנעשה קצת שמח. – הודה כעת יודקה, צולל לתוך פיהוק וקם. – צריך לחזור.״ – אמר וחזר ומעד אל תוך פיהוק גדול מקודמו, שהעים לגמרי את ברכת־הפרידה שלימלם קטועות, ואשר סופה נסתרס לפיהוק נוסף, כבד ומסתחב נכאים עד גשגוּש רגליו המתנגפות באפלה. – ״כבר כולכם הולכים?״ – נכזב נחום מאד. כשברזילי קם עתה על רגליו. – ״אולי קובי חזר,״ אמר הלה. – ״חכו אַל תלכו עוד. הלילה עוד גדול. רק התחיל. גם אתה, עמיחי? כולם־כולם?״ – לא ענו לו ורק דרסו את אודי הסיגריות המושלכים והלכו. – ״הוי! – זעק אחריהם נחום. – ראיתם? איזה גודל זה שנפל!״ – וגם זה ללא מענה. זעקה לכוכבים. הכל היה מתפהק והצוותא מתפרק ושממון נעגם כבר חנה סביב והמתין. ולא היה ברור כלל מה עוד בעצם יכול אדם לעשות כעת. אם לא להתכרבל בשמיכה ארצה ולהיאטם, או, שמא, לבקש לך חבר אוהב, לדבוק בו בלחישה ולסַפר לו דברים מעמקי כבשון הלב, אמת־היא מה, מכל עמקי כבשון הלב עד תום, ובנהייה מתחננת מאד, מי יודע אל מה.

קובי ורעיו כבר היו וכבר חזרו. עמסו טַעַן נוסף ושבו אל ים־החשיכה הגדול שלמטה. ועל־פי מה שמסרו מדבריהם – הכל היה הולך למישרין, וגם מלמטה אין שומעים יותר ממה ששומעים מכאן, מלמעלה. שקט. שמעורר, כמובן, לעצור ולקשוב אחת נוספת, קשובה במיוחד, ולהבחין צרצרים קרובים מרחוקים, נביחות צרומות מקול חמור בצויחתו, והמיה מפכה מחוץ אל לב המרחקים. ובסך־הכל: שמונה וחצי. אחר־כך בא גם אוירון־הלילה, אִיוֵש והעמיק והנמיך אֵי־כאן דרום־מערבה, והכל קשבו מהלכו וזמזומו המפליג, בהיספגות אליו, עד תום. ואחר־כך היתה אפלה עבה, אפלה מעוּבּרֶת. וכל כמה שתקשוב לה קשב לא תתפוש עד קצותיה, וברור לגמרי כי יותר ממה שהיא מתראה, לכאורה, שם מעֵבר מזה, כמין אוטם שתיקת־לילה נרחבה – נותר לא פתור. מיקצב הדברים כולו היה נרחב מאד ואוטט. קורא לנסות ולהבחין, לקשוב לדעת. אף כי לא בשל כך נתרופפה העבודה במשלט, ותנופתה הנמרצת נתקהתה ונעשתה שיגרה שבעצלתים, עד אותה מידה של קצב המספיקה כדי התמד בה, ארוכות אין קץ, באיבוד חשבון הזמנים, ובטשטוש הרגשת המקום. הרתקה מנותקת ונמשכת לעצמה, כתקתוק השעון. אחר־כך, מתי שהוא, דישדשו פסיעות, ורחמים בא אל השוחה, משתרך בכתפיים זקורות, אף־כי לא קר, כחזור בוגד מעם חיק נכריה. שהה ונשתהה על שפתה ולא נתקבל. ולא מעט נתעקם ונתגנח ברדתו לתוכה עד שחָכך ומצא לומר בזהירות, מעֵין: ״אתה ישן, בּני?״ – בקול־פיוסין שלא נענה אפילו ב״לא״ קצר אך מפיח תקוה שהיא, אלא רק בנחרה מסלקת מתוך פית מקטרת כבויה, שמטיל עליו לנסות מחדש, לחזור ולהתגנח ולפתוח בדברי־התחטאוּת: ״ההם: סתם. מקשקשים. והלכו לישון.״ – שעל זה בכלל אין תשובה. גם לא נחרה. מה עוד נותר לומר? – קר.״ – אמר רחמים בלא תקוה. ולבסוף, כשנתארכה השעה עד אין חפץ, רטן: ״טוב, אז גם אני קצת… ״ – ונטל שמיכה ויצא לנערה במָכות־רוח. – ״על המכונה!״ – התנפלה אז עליו גערה חדה כסטירה. – לא לא. – אץ רחמים לאסוף שמיכתו ועצמו. – אני לגמרי מן הצד, והרוח – ״וגם זה לרוח. ללא חסד מתקשרות ויוצאות אחר־כך גם כל אותן אנקות מסוימות שצריכות להזכיר מפורש לשוכחים ערלי־לב, כי הנה היום וכמעט חתפוֹ החרמש, מעשה במכה אדירה שהכּהו זנב־פגז אדיר, וכי לאמיתו בחזקת נפגע הנוֹ, ומוּתר לו גם מוּתר לצפות ליותר, וליחס אחר מעיקרו, והתמיד בזה עד שפרש שמיכתו ארצה, והשתחוָה והתכנס לתוכה, והתכרבל מכל צדדיו, וסתם כל הפרצות, והתרווח בכל אשר מצא, מתגנח כל הזמן גניחות שונות, שעל כל אחת מהן, ברצון טוב, אפשר לתלות כרגע התחלת שיחה וחידוש יחסים, אלא שהן נותרות תלויות לריק, נכזבות ומקופחות בתכלית הקיפּוּח. כלום זה הכל? כמעט הגיע ראשו ארצה, ואך פישט ויִשר מחדש עקמומיותיו והיטיב עליהן שמיכתו, ובאנחה מגוּנחת יסודית, – וכבר, כרגע, תוך כדי כך, נתחלפה זו בנחרת־הצדיקים, לא תאומן, רחוקה מכל טענה ומדון, ושלום על נפשו. וממש אז נתרטנה ברורה אי־כאן בחלל העולם רטינה שהיא, שאינה יכולה להיות אחרת אלא מכונית באה, וכל הכותשים במכושים עצרו, וכל השוכבים קמו, וכל המסיחים נדמו: באים אלינו. אפס העייפות היא כזו שאין איש קופץ ממקומו, ולא קורא קריאה, אלא רק להיפך, סומכים על מישהו שיימצא וירד אל הבאים, ונוטלים תואנה טובה לשבּות ולשבת בנשימה יגעה ומפוזרת על כְּרי־המחפורת, הטרי וריחני, ולפרוע את הסקרנות בהטיית־אוזן ובציפיה למישהו שיבוא ויסַפר מי ומה, וטוב מזה היה להעלות אש בסיגריה, שכבר ניטפחה בפה עת מרוּבָּה, אילו רק התיר דנוס – אלא שדנוס, כמובן, לא רק אינו מתיר, אלא שמתרומם ונושא קול נוגשׂ ועריץ, ומקים את היושבים ושולחם למטה לפרוק ולשאת על שכמם את הציוד שהגיע, עד־כדי כך שנעשה לא נוח להיות רק אורח בטל ובעל זכויות־יתר כשהכל טורחים ביגיעה, וגם בּני ורחמים מצטרפים, וגם ברזילי ועמיחי, מירכתי הבקתה, והכל יורדים בשיירה אל תחתית הגבעה, מדרום.

ובשעה תשע, כשהכל נסתיים, והמכונית הטרוטה, עם ארגזה העקום, חָיתה לבסוף מבולמוס השיעולים החונקים, ועקרה־הלכה ברעש גדול פי כמה מכל מראיתה הדלה; והציוד כבר היה מעורם כאן בצלע הבקתה, הרבה פקעות־תיל, עוד ארגזי־תחמושת, מוקשים נוספים, כדי־מים, מזונות בארגזים ובשקים, מכושים וטוריות (אפילו טוריות!) וארגז־רימונים כבד מאד (שצריך למהר לפרקו ולפרטו לשוחות ולמצבּורים), ובעלי השוחות ירדו אל שוחותיהם ואל האתים והמכושים שהמתינו באורך־רוח, אם כי לא בחולמנוּת, ובעלי התעלות השתופפו בתעלות המדיפות ריח חרסית טריה, לבנונית, ובעלי השמיכות, הפטורים מעבודה, התעטפו בשמיכות, והתפללו אל אלוהי התנומות, ושנַים־שלושה נשתהו מעֵבר הבקתה הגדולה, על פתחה המתעלם בשחור, לעשן סיגריה, לנשום הפוגה, ולהרהר ולדובב אחת כה ואחת כה. והיה כאילו נבלע הכל במצולות והמים חזרו וסגרו אחריו. יושבים ומשיחים סתמיות, – ״כעת כבר כיסינו מלאים.״ – מעיר אחד, על המלחמה, – ״כיסי הקבצן.״ – עונה אחר. – ״אה, עמוקים כיסי הקבצן.״ – מתאנח הראשון. ועוד הערות כהנה. לעומת זה, אין מעיר דבר על שבוקר מחר הקריב עתה בפסיעה גסה, וכל דבר או דיבור מוסיף ומקרבו, וגם שתיקות, כל הזמן ומרגע לרגע, עוד ועוד, וכי ריחו, ריח סערת־הים, מתחיל נודף מוחש אֵי־בזה – על כך אין מעיר דבר. גם שאלה שבאגב, אם זה האוֹטוֹ האחרון הלילה, או יבוא אחריו עוד אחד, אינה פורצת גדר הסתמיות, ואינה משתהה על ״אחרון״ – ואפשר בנקל לפרשה אחרת, לאו דווקא כאילו הייתי אומר: ״נותרנו איפוא לבדנו מנוכח מחר,״ כלל לא. מותחת זאת פוצה אחד פיו ושורק שריקה, ומשריקה לשריקות, אשר אולי נדמות בעיניו כתזמורת מלאה, אבל נשמעות כצפצוף סורט, טרחני למדי בחַדוּתוֹ, ובולט מדי בזרוּתוֹ״ בשקט הזה, שפה, וכשהשריקה אינה מספיקה לו, הוא מתנשם ושר בשפתיים חשוקות, עולה למעלה מיכלתו, ושב וחוטף נשימה עמוקה ועורגת, כדי שיצליח להגיע למעלה כחפצו, אבל משתתק כעבוֹר־מה. ונוקפים רגעים. אחר־כך תמוֹת הסיגריות ואודיהן נדרסים בעקב. ואילו היה נמצא – היה מתבקש כעת לאמור את הדבר, את זה הנכון מכל, את זה שסוף־סוף, אם יש כזה, ושמוכרח שיהיה, מוכרח מוכרח, אלא שאין דבר כזה, ולא אומרים. אחד נוטל ומשׂרע גוו לאחוריו פרקדן, וידיו משׂוּכּלוֹת תחת ראשו, ואחד אינו אלא כובש ראשו בין ברכיו בידיים מקיפות להן, ונשאר כך עת מרוּבּה, ועוד אחד צר לו המקום פה, ולבו מנַשׂאוֹ לדברים מחלחלים, שמקימים אותו על רגליו, רגע ניצב משתהה, ואוסף אויר, ומגשש בחשכה וחוזר אל שוחתו, בצד הבקתה הקטנה, פוסח על גלמו של רחמים, המכורבל שמיכה וישן, וישב על חודי תלולית העפר, מנַשף מפעם לפעם בחטמו וחדל. מכושים מנקשים. מעבר להם מצולות הלילה. ואני? ואני?… מתחילה רק יושבים ומתופפים באצבעות ולא נעצרים אצל שום דבר אחד. פוסחים מהרהור להרהור ומקשב אל קשב. ואחר־כך, כרגיל, נתפסים באחד מכולם והולכים עמו באקראי כברת־דרך, עד שנוכחים מהר כי כל הדרכים אל בוקר מחר. מתעשתים ומתפקחים, ומגלים כי אינך אלא יושב בודד מול כוכבים. כיון שכך מפליגים שוב אל בוקר־הקרב. הכל לשם. לא מנוס ולא מניעה. אילו ידעת להניח ראש ולצלול. אילו נפשך לא היתה לחוצת חובות ואשמות, מסובכה בדיבורים צורמים. אני קם ולוקח מכוש ונכנס לעבוד גם אני. דנוס יראה לי מקום. הם אינם סובלים אותי. ובצדק: גם אני לא. ימים שלמים מציק לנפשי ולאחרים. גיבור להיות רשע לרחמים. לעזאזל. ותמיד, כשכולם יחד, אני מן הצד. מעמיר את צדקי שלי מנגד. עשרים בחורים, שכל אחד מהם רחוק משלמות – והם תמיד צודקים? והעשרים לעולם צודקים מן האחד. צדקת הבינוניוּת שבעשרים הצדקות השונות. מה עוד? אילו הייתי יודע לומר להם נכון, ולא בהתפרצות. אילו היו יודעים שכל דברי אינם מתוך בטחון שכך נכון, בטחון מעל לכל ספק, אלא דווקא מתוך הספק ומתוך אין־בטחון – דווקא מתוך שאני מבקש לי בטחון שהוא, מתוך שידי ריקות הן, ואין לי כלום… ואם כך? – אם כך למה צעקתי? הו, כן. שוב אני נפתל.

נפתל. כאילו על גבי יושב אחד, ועלי להוכיח לו. לצדוֹק בעיניו. מאחד שמניד עלי ראש בספקנות, לא אץ להיפתות ולכרסם מה שאני משליך לפניו למען יניחני לנפשי. כולי לפניו, גם מחשבות־סתר לא־גמורות ולא־פתורות. לא ירפה ממני, לא בחשכת לילה, לא בשאון רעים, לא בשתיקת שתיקות. לעולם לא לכבות את האור ולהישאר פרט לנפשי. תמיד חייב לעמוד על המשמר, להתנצל, להיטהר, להסביר לו, לתרץ בתירוצים, להיפתל עמי, לענות לו, להוכיח כי כך טוב, להצטדק על כל מדרך כף־רגל. לשוא כל הנסיונות לחמוק מפניו, או לעזאזל, לכפור בו, לשרבב לשון ולומר לו: נא! או להונותו, לתעתעו בהבל, לרמותו בדרכים שונות, להעמיד פנים כאילו אתה לכאן ופתאום לפנות ולחמוק, לכאן, להערים עוֹרמות שונות, ואפילו להתקיפו בזעם ובחרפות, מי אתה ומי אתה, ומי שמך לאיש שר ושופט, לעפרו בעפר, בתואנות משונות, וכמעט להוליכו שולל, וליפטר לך קל ונקי, ולחטוף לך מהר כל מה שלבך מתאַווה באסור ובמסופק – בטרם יתעשת זה לקרוא שמך – ותם המשחק, ואין חטיפות לחטוף באין עין משגחת! – לחטוף! מי חטף? אני חטפתי? מה חטפתי, מתי, את מי, את מה? החוטף הגדול! גם לא שעה קלה, רגע קטן, של אומץ, לומר לשוּלה מכל הלב – לא הצלחתי לחטוף, אף כי הייתי יושב במארב לילות על לילות: לקום פעם ולחטוף לי רגע ולומר לה פּשוטות וגלויות: שוּלה! – אלה פני הגזלן הגדול. והגענו אל שוּלה. שלום, שוּלה, ערב טוב. מה נשמע. מחר הקרב. ואנחנו כאן. אבל זה לא זה, אלא רציתי לומר אחרת. דברים שכבר צריך היה, כאילו, לומר. שלא מצאתי עוז בנפשי לומר. שכמעט והייתי אומר לולא תמיד, מדי פעם, היה דבר מתערב להפריע, מעשה־שטן. אַל תצחקי לי. כלום מעולם לא הרגשת כי איך הייתי עומד לפניך מרתית כארנבת? כולי הייתי נרגשות ואַת לא העלית כלל בדעתך דבר וחציו מן המתחולל בנבוך הזה, בילד הנפוג הזה? תדעי: אצלי אין דבר קל, שוּלה. לא כלום קל. גם אמירה. גם לא החלטה המביאה אמירה. הכל צירים וחבלים, ופנים רעות מיִסוּרי נלבּטוּת, מטופשים למדי, אהה. דבר כה פשוט כלכת אל נערה ואמוֹר לה: חַבּוּבּה אַת מוֹתק, ולצבוט לה באגב־יד פה או שם – לי לא ייצא ולא אוֹכל. לא יודע איך. וגם אם אעֵז – ייצא מסורבל ומגושם, מבוהל ומבהיל, עד כי מוטב בלא הצגה זו. גם כשעובר בך לעתים איווּי, להתעסק קצת, לשמחת לב השנַיִם, עם נערוֹנת שמביטה אליך בעינים טובות, בלא שום דבר מיוחד – אני לא. לא יודע לעוף בנקל מנערה אל נערה, לטעום פה, למוץ שם, ובכל שעה לשכוח את קודמתה, כמין פרפרון־צבעונין. עלי גם הקל ביותר – כנטל עופרת. חושק שינים אלך ״לחטוא״ במתכוון, לחנך את עצמי, להורות היתר, לעבור עבירה להכעיס, ארוץ מהר בטרם אתחרט. אין מה לרוץ. כבר השיג אותך. לאן, פרצוף, אנה? וכעטוף עשר שמיכות־צמר ביום־קיץ קל – כזה אתה בא אז, לבסוף, לצוד לבה של נערה קלה אחת, חייכנית, שרוקדת עם כולם וצוחקת עם כולם – עד שתביט בך. וכשתראי אותי, שוּלה, תסוּרי מעלי. אני יודע. אבל אַת השלֵוָה מכולם, הרגועה תמיד. כולם אינם צריכים היתר כדי לבוא ולומר לכל נערה: הלו, ילדה, אַת מוצאת חן בעיני. ואין זה שום חטא, ולא צלו, לבוא רק מתוך נהיית־לב סתומה, בלי בטחון שזו האהבה הגדולה, ההיא, ולאחוז בידיה, ולומר לה דברים, שיעלו שחוק על שפתיה, וגם להוסיף לחבק ולנשק, מתוך שכך מזדמן להנאת שניהם, וגם להחזיק בה, ובשתי ידיים, אפילו אם קצת תסרב או תמחה, ולהוכיח לה ולהעתיר עליה ולפתות אותה, וקצת לכפות עליה, עד שתיענה בכל לב, ולוּ גם במחצית־לב – מבלי לבקש ומבלי לרצות לבקש לדעת מה ייצא מזה, מה אמת לאמיתה בזה, ומה ולאן זה מוליך! וכאן, הביטו, איך בחור מיטלטל ומבקש תואנות לשיחה אתה. תואנות טובות וכבדות. ״שיחות התנועה.״ – ״שיחות המצב. ״שיחות ״דרכנו יחד״. ומתכווץ ומרתית שלא להחויר מעוצם המאמץ שלא להסמיק. ולא לחייך מעוצם המאמץ שלא לבכות. וכל זה בערב שליו, כשהכל פתוח, וכולם שלום, וכולם לבם טוב אליך. אַת תופשת מה? אחד, בלתי־יכול ללכת פשוט ונטול־קושיות. אסור ידיו ורגליו באין שום איסורים. הגידי לי, שוּלה, לך אני מאמין, אם תאמרי לי כי ידי נקיות מדמי אֶלי – אאמין לך, ולבי יירגע. אחת ולתמיד. כלגזר־דינו של שופט כל הארץ. חושבת שאוכל פעם להיות אחר, או שנולדתי להיות עקום? ועוד רגע: האם, באמת, להיות כמו כולם – היא התכלית? הה. נניח לזה. לא זה רציתי לומר.

מה הוא זועם עלי ככה, דויד. אין לו מה לזעום. אני מראש מודה ביתרונו עלי. לא קשה להיות בעולם דויד – כשאתה דויד. אבל קשה להיות בּני, קשה אפילו לבנימין גולדברג. זו האמת. שום חמדת־סגולה להתפאר בה. הו, לא, שוּלה הטובה שלי, אַל תפייסי. אחד שבמו ידיו מפספס את העולם ואת חייו. אף פעם אינו כולו בשלמות – תמיד רק בהצטרפות מקרית. משעה לשעה, בושה לסַפר. יש אנשים ולבם שלהם תמיד הוא מוּצק. לא הלב שלי. שלי מתיסר, תמיד בכיווּץ, תמיד בצורך סגולת־חיזוק. על מה אַת נשענת בצר לך? מה אַת אומרת כשמגיע זמן ואַת הולכת בגיא־צלמוות? אל מי תפני? ואולי אין כל זה אלא כמין משחק מצדי – על־מנת שינזפו בי בחזקה: למה אתה מעמיד פנים, הלא אתה, כך וכך, בחור בריא וטוב! קשה יהיה למי שיהיה חבר שלי. תמיד רואה פחדים. תמיד נטול אומץ, חסר שקט, ומסתבך בסבכים. ובמה יש להתפאר? אין. אבל הפסיקו להביט עלי ככה. לא ביקשתי מכם דבר. לא הקלה, לא ויתור, לא נקיפת־אצבע. יבלותי האישיות בתוך נעלי הפרטיות. ומספיק להפעם הזאת. שלום. ואַל תלטשו עיניים. לעזאזל כל העזאזלים. ורק חרד לי בקרבי. כל הזמן. חרד לי כל הזמן. חרדה לא פוסקת. כמי ששוכן על צלע ווּלקן רוגש. הו, לא יודע מה. ו… לא. גמרנו. כעת מה? די. מפוקח ויושב, ומחכה. לא יודע מה כעת. לישון אילו ישנתי (חבל שביזיתי את חיי עצמי.) רוצה פשוט להיות בעולם בלי להיות מעמסה על איש. להיות חי לי שגרת חיי בשקט. נורא צנוע, מן הצד ושכוח. לא נקלע בכף־הקלע בין תקוה לשעמום. נורא שקוע באגב הדברים השקטים. וגם זה, כמובן, לא כך. אולי ככה: להיות מתוך רצון. מתוך אחיזה של רצון. נמצא מתוך רצון טוב. רוגע בהימצאו. האם זה כך? לא. כלל לא. לי אין שקט. אני חסר שקט. חסר כל שקט: מה ברגע הבא? מה הולך ובא. מה כל הזמן הולך ובא. מה מתרגש להיות ברגע הבא. הכל על בלימה. תלוי בנס. תמיד עלול להתרחש דבר נורא. לא יודע איך כולם מצליחים להישאר שקטים. אני תמיד מעי מתחלחלים ולבי מסתמר מאימה. אני מביט ורואה, איך כעכביש לזבוב שלו ממתינה לנו המציאות. בבטחון אדיש. ואכזרי. אנשים, אנשים, מה לפנינו? אינני מאמין כשמרגיעים אותי, לא נפתה להרגעוֹת. גם כשאין רואים את הרעה עין בעין, – אני יודע שתבוא. מעֵבר כל קרן־זוית. הכל תלוי מנגד. הכל רופס ועלול לכשול בכל רגע. מה איפוא? הומה בי לבי. הו, לא. אני אינני משתוקק לא לבית נאה, לא לכלים נאים, לא לרעיונות יפים, ולא לשום נכסים או ערכים – אלא רק לאותה יכולת הבטה ישר. הבטה ישרה וגלויה, שגם המוות אינו מפחיד אותה. משיודעת להביט נכוחה וישרות. הבטה גדולה. הו, אֵלי. ישר בעיני המוות. ואני רוצה להיות בעולם מלא ולא בריק. בשמח ולא בעצוב. בבריא ולא בחולה. באמיתי ולא במעלים פחדיו. שלא יהיה בחיים רק בזבוז גדול אחד. רק ריצה מפני משהו. רק ריצה אל משהו. והרגשת אשמה כבדה: לא זה! לא מציק לכם כל זה? לא חונק אתכם? שהכל בסתם. תחילתו בסתם ואחריתו בסתם. שלא אל זה הלכתם. וזה יש לכם. בלי שום כדאי מאד. חיים בלי שום ברוך־אתה שהחיינו־והגיענו, חיים בלי שום אהבה בוערת מאד, בלי שום ערך של חיוב מדליק – שעוברים בהם מכאן לשם בככה־סתם ארור ומטומטם – לא מתמרמר לכם מעולם בלב? אמור, זה שאתה ככה חי – לא אוֹכל אותך? אני כושל בזה. ואם גם זה לא חשוב ולא כדאי לגנוח בעדו – מה איפוא? הו, לא, לאלף דברים אין לי כוח, אבל לצעוק ״לא!״ יש לי: לא!! לא רוצה. לא רוצה להיות מאלה שמונחים איך־שהוא בעולם. מונחים באשר הוטלו. איך־שהוא, היכן־שהוא. ימים רבים וחלוּלים עד בוא יומם. או למשל ככה, אדם מחליד בביתו, ויום אחד, סוף־סוף, בא שליח לקרוא: “ההם” ש"מלמעלה", מן ה"מרכז" קוראים לך! הי בחוּרצ״יק, לכה ונלכה. יש ג’ובּ!״ – ושקוראים לזה ״חיי־התנועה״. נזכר בך ה״זקן״ וקורא לך להתיצב. אושר ושמחה. טעם חדש לחיים. בבת־אחת אדם חוזר ונעשה דבר־של־חשיבות־בעולם. נגאל מאלמוניות שכוּחה. מצחצח את החרב שהחלידה, מנער את הנפש שהאפירה ברזרבה. ובא. ופתאום נפלא. יודעים פתאום מה טוב, מה צריך, מה מוטל על בחור בעולם. קראו לך. נתנו לך ג’ובּ. טוב לך. ומתברר עוד כי גם כל החבריא כאן. הטובים בטובים. הסולת שבנבחרים. כולם הולכים. והנה־זה סוף־סוף חיים. רגליך עם כל הרגליים, והידד לרגלי המסולאים שבעם! רק זה? הרבה יותר! אילו היו באים אליך, אתה לבדך, אחד מכולם, וקוראים לך, רק לך – איך היית מתרגש! מיד, כבר, הנה, רץ, הנני, לאן? גָלמך מתמלא שם־המפורש, כולך פורח כמקל־שקד! יפה, בוער, הללויה.

וכשלא קוראים? כשאין איש לקרוא לנערים? וההחלטה, והבחירה וההכרעה – רק עליך, כולה, בכבדה? לבדך, בלי החבריה, לנפשך, בלי שישלחו אליך, בלי להיות עומד לשכירה, לאמור: בחור צעיר לשכירה, מי לוקח? הו, לא. כזאת כמעט ואין אצלנו. שכן הדרך שלנו עשויה כבר וסלולה מראש. עד שאתה במשק, תמיד אתה עם כלל הצוותא הדרדקי, מוקף תמיד עבודה, חברה, לימודים, שעשועים, ספורט וּויכוחים. אחר־כך מתבגרים ויוצאים לעבוד. ועל־פי העבודה מודדים אותך. אלא לפי מה? ובערב, לאחר העבודה, מסתובבים, מתראים, משׂיחים, מתוַכּחים על ספּוֹרט, על פוליטיקה, על הפלמ"ח, על השאר, על האיילות, ובכובד־ראש על המשק: סידור העבודה ושיטות עבודה, ומכונות בעיקר, מתעסקים באגב עם האיילות (לא אתך, שוּלה! לא לך יצבטו בלחי, לאמור: הלוֹ בּוּבָּה! אליך באים ועומדים שקופים: מה יש בך, בן־אדם!). וכך בעוד שנה־שנתים. ויום אחד אדם מבין דבר ומתחתן בכל הרצינות. שלוש שנים נסגר בחדר־המשפחה. רק הוא והיא בחדר שלהם, בדוּלים מכל ורק דולים ודולים זה מזה כל מה שמגלים חדש. ואחר־כך, ערב אחד, מתברר כי לא זה הדבר. ופוקחים עיניים. הולכים לעבוד, מתוַכּחים, משתעממים, ולא זה הוא, מתחילים להתעסק עם אשתו של השני. ויש רעננות לענות בה. מתחלפים. שלי שלך ושלך שלי. נפלא: חצי שנה וכאילו אשה חדשה וכאילו מהתחלה. וגם זה נגמר. והולכים ושוכבים את השלישית, ועובדים יפה, אין ספק, ובונים את המשק, לתלפיות, ומעלים את התפוקה, ומקריחים קצת, ובערב משוחחים, מתעסקים בפוליטיקה, בעסקי־הציבור, נבחרים למוסדות, נוסעים יותר העירה, מפלגה, תיאטרון, המשביר המרכזי, מכירים מעגל אנשים שונים, תופסים עמדות, שמים לב פתאום שהילדים כבר גדלו. ואחר־כך מזקינים, ופתאום כל הדרך שלך כבר מאחוריך, גמורה. אלוהים גדולים גמורה ומאחוריך. וההזדמנות שלך? הפעם שלך היכן היא? וחייך שהיית צריך אתה לחיות? גמור. ומתי לעזאזל החיים? מתי זה היה שנשחקת לעפר פורח, ומכל התקוות שתלו בך – רק הכמישה וַדאית? ומתי מתחילים להיות, כפי שהיה אמוּר לכאורה, כפי מה שחבל כל־כך שלא הוּשג? מה לא הושג? – מהו שהחמצתי? עפר ואפר. או לוּ ניתן לך, כמו במשחק ה״תופסת״ להכריז פתאום: פּוּס! – ולהתחיל מחדש. ואחרת, מה אז, אמור, מה אז? איך היית אז? ולאן? – מי יודע מה. ואולי אסור כלל לשאול כך. ומה שהשיג אדם – הוא שמגיע לו. מנת־חלקו. וגמרנו. ובכך אנו נשארים. קצת ידיעות, קצת ספרים שקראנו, קצת לימודים שלמדנו, ואשר לא הופרח מהם לרוח, כמוץ ותבן, עם שרידי ויכוחים כקישוטי חגיגה שנסתיימה מכבר, כזה מין סך־הכל דל ומצהיב. בלי צמא מיוחד, בלי תשוקה גדולה, בלי כלום מאותו צורך שותפות מהוללת עם היוצאים לחבוק זרועות עולם, אבל לא בלי כל החשבונות הזהירים, אותה פכחוּת וישוב־הדעת, המתראה אצל אנשים צעירים כחורף לא־מעונן. אבל תשאל כל אחד. באיזה הקפדה נחושה יודע כל אחד מה היה מגיע לו. בנים מפונקים לעולם. הו. כן. כמובן. אנחנו נהיה לנו בעלי אחוזה מסודרה, ארוזים בטוב, ושמורים לטוב. מעולם לא היינו רעבים ולעולם לא נהיה. אנחנו טובים, ובנינו יהיו בני־טובים, ובניהם יהיו טובים בני־טובים. ואם הכל ילך כשורה אנחנו עתידים להיות שבעים נורא. בני סוחרי העיירה הקטנה יהיו איכרים מדושני־עונג. וטוב כך, כנראה, וזהו, כנראה, הטוב. אנשים מצליחים. הנה היעוד.

יעוד. ולמה נועדתי אני? אני? האם נועדתי? מה יש לי מלה קטנה נוספת אחת שאינה לכולם, מלה או נקיפת־אצבע, או זכות איזו שהיא? אין. ואינני מוציא את עצמי. או אולי אלך ללמוד? ללמוד מה? ללמוד דבר. ללמוד ככה שהדבר יספוג אותי כולי, בלא לשייר החוצה לא זנב ולא ציצת נוצה. שאשתכח בהם, שאמצא עצמי בלימודים. לעשות ימים כלילות. המתמיד. מוסיף ויודע עוד ועוד. היסטוריה, למשל, דרכו של אדם. מפעליו ומפלותיו. או שמא ביוֹלוֹגיה כללית. החיים. זרם החיים. חוקיהם. היקפם ופרטיהם. מעבדה. לנתח ולחקור. מיקרוֹסקוֹפּ. ולהשתקע בספרים. מחשבת האדם. השאלות והתשובות. קריאה בלי סוף. רשימות. אור הנר. ואולי בכלל לא ללמוד. אלא אדם צריך לקחת עצמו ולצאת לעבוד. כאן, בצקלג. לתת את צעירותו ואת כוחו וליסד יסוד? אולי זה הדחוף מכל? ולעבוד, משמע פשוט, לעבוד. לא להעביד אחרים. עמל־כפיים. עבודה תמה ופשוטה ומרובה ובהתמדה ובעקשוּת. לא כאפס־מוצא, אלא כמוצא הטוב, הנכסף, כמקור הכל, כקרקע לצמיחה אנושית. יסוד. שקועים עד ירכיהם בבצה בוראים מעמד ראשון לרגליים. ואולי גם זה וגם זה. יומם עבודה ולילה תורה. כולי. כל־כולי. כל הצדדים. כל המיתרים. בלי שיור. או אולי חייב אדם שיעזוב הכל וייצא קודם לראות דברים בעולם. מקומות, אנשים, מקרים. העולם הגדול. חופי הים הגדול. לראות,למשש ולשמוע. לדעת, להתבונן, לבחון להשתרך, יחף ולבוש כתונת־בד אחת, לחפש בחיפושים, כל עוד כוחך במתניך, וצואריך פנויים מעול, להריח רוחות מלוחות, לעלות הרים ולרדת בקעות. לראות היכן האדם, ומעשיהו מה, ומה מכאובו על־פני אדמות, וחלומו מהו? ולא להיות מצומצם כתולעת זו בחזרת האם זה הדבר? או שמא לא אתה לבדך תצא, אלא נצא כולנו יחד. בצוותא נודד. חבורה מתחשלת. תלמידים נודדים. קודם שישובו להישתל באדמה הזו, התחוחה. הבל קודם לקין. (וקיִן קם והורגו…) תמיד הרג. בלי הרג – אין. ומתי שקט ושלום, ואיש צומח מתוכו? כל ימינו היינו גדלים בצל הרובה. מאז ינקות. שמירה, בטחון, מאורעות, הגנה, רובים, סליק, אזעקה, נוטרים, ימים קשים, ערבים, אנגלים, לילות־זעם, יריות, גדר צבאית, על הרצפה, ילדים, מהר, ולא להרים ראש! כל ימינו תמיד. ונכונות לא פוסקת לשלם בחייך מחיר החיים שעוד לא התחלת. ככה. אלא, שאם כולנו יוצאים – מי נשאר בבית? ואם נישאר – מי ייצא? אנחנו, עד עתה, לא הכרענו בחיינו כל הכרעה של ממש. הכרעה שכולה על כתפינו. כאשר נכריע כן יהיה. ועלינו ועל צוארינו! לשאול שאלות קל יותר. דברים בלי סוף. והסוף שלך יקדים, כנראה, את כולם. הנה פה, כמטחווי מרגמה. צעק אליו – והוא יענה לך הד. פה, מעֵבר כמה שעות. שעות קטנות ספורות. אינן מכילות את הכל. העולם, עומקו, מרחביו, רומו וסיכויי האושר. ואיך לא להיות מדוכדך ולאבּד בשינה, או בגרוּד סרק מביש, את העובר ולא ישוב, להיפתח ולהיות ראוי להשיג? אדם חייב להיות דבק בדבר. להאמין. כזרע בפרי. על קצה בהונות להתרומם ולאמור בנשיאת־ידיים, לפתוח את שמי השמים בנכונות, בנכונות לאהבה, בכל לב ובכל מאד. ולא במרירות. ולא בחיפוש מומים. ולא בביזוי. ולא בכל קטנוּת שהיא. להיות טוב. בכל לב ומאד. ומאד־מאד. יותר מאהבת נערה. לאהוב כך שתתקוף אותך שמחה על שכך הוא עולמך. על שהשמים שמים, והארץ ארץ, והכל בהם. להיות פתוח לפניו, פנוי אליו, פתוח לתת, להיות… (ומצטער אם אמרתי קודם דבר נגד מישהו. חוזר בי. מבקש סליחה. אני בעד חיים שקטים וקטנים ומוגנים יפה, סביב אור מנורה משפחתית. הכי שקטים הכי פשוטים. אני רק נושא שלום לכל. עורג. מתפלל. שלום פשוט וצנוע). אני שותק. אני מגיע מצח בקרקע. כך. כמוסלמי בתפילה. רוצה להיות נתון לסדר העולם. להיות לא־מַמרה כלום. לחיות מחוץ למקומות ולדברים המורדים. להיות בשלום עם הכל. גביע־חיים מלא. שהות עולה על גדותיה. חצי הלילה. על הסף. תן שיהיה די. תן שנוכל להתחיל. מי בכה ומי בכה. תן שתהיה לנו דרך להתחיל. שלא תתם עלינו הריגשה, והאהבה, ושמחת הקיום, שמחת התגלית, שמחת האמירה, העשיה, הידיעה, הרעננה והחריפה, שיתחילו החיים שלי, ופטורים מפחד, ולא עוד מעוכים וכתותים בעולם, שיתחיל העולם להיות שלנו ואנחנו שלו, שיהיה מה שחבוי בנו פורץ וצומח, חי ועולז, שילך וימלא הכל סביבו, והארץ תשיר ושמי־השמים, והרוח תשא שיר, והאדמה השקטה, שקוּית־מים ורוַת תלמים, הו, ובואו נהיה חברים כולנו, לא נכעס על איש. ולא יהיה איש מבודד, בואו נהיה כולנו יחד, חברים של שלום, וחברים של מלחמה, בואו נהיה – – הולכים? מי? קובי? הולכים ובאים לכאן. מה יהיה מחר?

 

פרק ארבעים ושנים    🔗

הו הבט, ראה את השמים! רחבי מלכותה של קסיוֹפּיה. היא במצהיר, קיפאוס בצלה, ונתיבות ממנה לכל איפרכית נהר־דינור; רגליה התמירות של אנדרומידה למודת הפגע; כרסו הרבועה של פגסוס הסוס המאדיר; ופרסאוס האץ להושיע, המדוזה בידו והשֵד אלגול קורץ כשוּפוֹת, ולמטה בתחתיות סוגר במלוא רחבו העגלוני, דופק ושואף להיחלץ מעבטיט האוֹבך של מזרח – הרכּב, ואחריו מעפילים כל אותם השוסים, הפולשים אל מלכות הגבירה קסיוֹפּיה, אבירי עבר הנהר, כוכבי־חורף מצוחצחים, והזעירה עזת־הנפש, הכימה, נושכת כמעט עקבי פרסאוס העיזוז, כמין כלבלבתא, וכן מוּטֶה ומנגח קרניו באחוריו של אותו עגלון כבד ומתמהמה, השור הזה, בחציפות זוהרת ואדומת־עין, עם הכלבים החצופים – דור חדש, בתרועות לעזאזל הגיעה שעתנו. וגם הכסיל, ראה הנהו, לפיד החורף הזוהר, שבועת אהבה ראשונה, לנצח לא ניפרד, וכל שאר המבריקים כציוּנים על שפת שביל־החלב, הה מרחבי השמים, ובחמש וארבעים תזרח השמש. שמונה שעות לפנינו, נטולות עשרים דקה. ואין צורך בשעון כדי לדעת שככה. רפי אינו מניח לברזילי, ומוסיף ומשפיע עליו, כשעומדים שניהם שעוּנים אל קיר הבקתה ומתלחשים ממול השמים, לחשים אין־קץ. ודווקא יש לו הרגשה טובה הערב – לוחש רפי בנרגשוּת – חש בעליל שמחר יכול הכל להיגמר לטובה. הדבר נתון בידינו. אם אך לא תפול אפתעה לא־צפויה. רואים כך. נושמים כך. לא? ובלא להמתין לברזילי השוחק ועיניו בשמים, ובלא לשעוֹת לנימוס הטוב, הבוסר ואוסר דיבורים על ימי־מחר, כשהכל תלוי בכל־כך הרבה מזלות, ויכול לעורר כל־כך הרבה רוחות שונות וכוחות ישנים. ואולי כשנגמור כאן – יהיה הכל מעתה קצר יותר עד הסוף המכריע. וכבר נוכל אולי לראות באופק איזה סיכוי לחזור הביתה. האם אינך מרגיש, ברזילי, עד כמה הסתיו כבר כאן? הורג אותי זה הסתיו הממשמש ובא. לוחש רמי אין־מנוחה. מוכרחים לצאת לחריש. מלחמה או לא מלחמה. אם רוצים לחם. אין למתי לדחות עוד. ולהוציא זבל לשדה. ושמונה חולבות ברפת. גם בשנַיִם לא הספקנו – ועתה? גם עזרת השכנים אפסית – גם הם קצוצי יד ימינם. מתי יספיק? הכל יישאר עזוּב, אם לא יחזור רפי תוך תקופה נראית לעין – הכל יישרף. והזקן יִמַק. אבל ברזילי עיניו בשמים. – ימים שלמים להסתובב. כאן בידיים ריקות. ושם משק מתמוטט. בחור בריא וחזק והולך בטל. שדות לא ייחרשו. חיטה לא תיזרע. ואין לדממה שהות להתנפל ולהשקיע דבר – לפי שהוא ממשיך בריגשתו. לעזאזל, הוא רוגש, כל התכניות לעזאזל, כל החישובים, כל הכוונות הטובות, לקחת ולעשות, לשכלל ולתקן, להקים ולהרחיב – מה אתה יודע! – וזה לא הכל. עוד שעה ארוכה יש עמו לגולל דברים כבושים. ומענין לענין. על שדה, ועל מטעים. על תכנוּן על שילוב נאות של ענפים, על רפת אחרת, ושיבוצה מחדש בתכנית הכללית, על שינוי פני הכפר כולו, לעשותו מסגרת מתאימה לקידמה, על חצירים והשקיה. על ארגון סדרי החיים, על ועד הכפר, על חשמל ומכונות, ואיך הכל, כתברוגת עשוי להיות משתלב למשעי, גלגל בגלגל, כמשוח בשמן – רק זמן תנו לו, חמש שנים, וכל השאר על גבו, על כתפיו ועל ראשו. מבוקר עד לילה ובלילה. ויום אחר יום. שנה אחר שנה. קצר־רוח להתחיל. הכל זמום ומוכן לו בראשו. על פיסת־נייר יוכל לשרטט לך את התכניות. להסבירו איך תיחבל והרה והגה כל דבר, ואם יצטרפו אליו צעירים נוספים מן הכפר, כל־כולו עשוי להשתנות ולהתחלף, אלוהים אדירים, הלא כבר בוער בידיים להתחיל, כלום הוא תופש מה? ואחרי־כן היה הכרח לקפוץ־פֶּה ולהחריש באחת. כי האזניים קשבו דבר בחלל. דבר שהיה מתפתח ומשתנה ללא ספק. ולא רק פֹה. אלא ניכר היה שכל המשלט נעצר לקשוֹב, העבודה נתבלעה לקוֹשב. וגם אותם שהאֵל ריחמם ונרדמו בכה או בכה, בשׂריעה, בהישענוּת או באגב ישיבה, שהכבידה פתע ונעשתה שינה כבדה כעופרת – כולם הוחרדו להקיץ ולקשוב קשב. הולכים. זה ברור. הולכים ובאים. (בבוקר עם שחר… בבוקר עם שחר…) – הו, קובי ורעיו! הנה הם צפים ועולים מן החושך, לאחר שצעדת רגליהם נשתחקה מפורשות כבר רגעים אחרים קודם.

באו יגיעי־נשימה. בּוֹשׂם הליכת־לילה. משהו שבחריפות זעתר או טַיוּן נחלים, הובא דבק בהם, משהו כאילו היו עולים וצפים מתוך אֵד־קסמים – לא ידוע למה דווקא כך – ואחוזי ליכוד התאפקות, קשורי חשאיוּת שביניהם, שמביאה כמין יראת־כבוד, אבל כשהגיעו, והשרשרת הלילית הרצופה נפזרה יגעה וניחרה בנשימותיה מעֵבר לבקתה, – התערבה מהר והתפוררה לילדים עייפים וצונחים תחתיהם כושלי עייפות, מציתים סיגריות, ומגודש הבלגה ומכובד תשישות, אין מגיד דבר. מתלקטים סביבם. לעמוד עליהם, לשמוע מה, לדעת מה, לאמור להם מלה. יאה היה גם לטרוח ולגרור אליהם ג’ריקן מים ולהשקותם מים סביב־סביב. קופסה לאיש קופסה לאיש, לולא שלא קורה כך. שותקים ורואים בהגחיל קלסתרים מדי מציצה ומציצה. אחד עוד לא ישב, קובי הארוך. חוזר ובא עם שמיכה לעטוף את יודלה, ויודלה העלוב, ממאן ואינו רוצה שיטרחו בעבורו, אילו היה כוחו מספיק לאמור ולעשות כל־כך, ומקבל את קובי ואת השמיכה ואת קופסת המים מידיו, כילר רופס אצל אביו הגדול. – ״אני אנסה למצוא תה.״ אומר קובי. אתה שב, קובי. אומר עמיחי. אני אתן לו. אני אטפל בו. מישהו שיעלה אש בפרימוּס שבבקתה. אתה, רפי? והוא פורש מיד וחוזר בפנס־רוח עמומי ובבקבוק, אלא שיודלה מניד ראש ומסרב: לא. הוא אינו רגיל בקוניאק… אבל, אם אומרים לו שזה ייטיב לו – ולגם לגימה שהפריצה כרגע מלבו שיעולי־שיעולים גדולים וקטנים. ״כמו אש!״ – הוא מצטדק. וצוחקים אליו פיוסין מעברים. ואחוַת היחדיו באה לשבת סביב. ומה, קובי, מה בגיא למטה? גידי כאן, דנוס כאן. אחרים כאן. אודילה העבה מגחיל שפמו במציצות הסיגריה. עוד ירידה אחת הוא אומר בעבה. לוקחים מנוחה ועוד ירידה אחת. – והיה קשה? – אומר גידי חרש. – לא. – מסביר אודילה – היה שפוף. – שזה קולע יותר. חלק שוכבים בשמירה – מסביר אודילה – וחלק היו שותלים פעם פה פעם שם וסביב־סביב – ושקט?– שקט. הלכו לישון ימח־שמם, ושקט. – אצלם לא עובדים? (מקשיבים: כלבים כלבים). – הם? למה להם? בגן־העדן יעבדו. – הו, למה מצריכים אדם לדבר ולהסביר כל דבר ולא די להם במשיכת כתף כוללת־הכל. – המשימה הראשונה הושלמה – מסביר קובי. נותרה רק עוד פירצה אחת, קטנה, כדי מחצית השעה הלוך ושוב. ותם ונשלם. אחר־כך תוכל חולית החבלנים לצאת למסעה הרחוק: מיקוש דרכי־הגישה בעומק. הפלגה לא נודעת. הוא קובי, חיימקה (ויודלה העלוב לא), ועוד מתנדב או שנַיִם, זה הכל. (רפי: אני אהיה חייב להתנדב, ועוול הוא שאצא להרפתקות, אסור לי!) ומישהו: ואתה בטוח שחשוב לצאת שמה? וקובי מתפּהק ארוכות ועמוקות. – חשוב? כך סוּכם; לא כך סוּכם? – ואחר־כך: ארבעה אנשים. כל אחד עם שלושה מונ"רים. וכמה נגד־אנשים לשיבוץ. נקודה אחת תהא ממש בגוב־האריות: בין המצוק הלבן ומזלג הנחלים, אצל ריכוז נושאי־הברן, ועל דרכם. נקודה אחת תהא ממול הבאר בשחי השלוחה – ושם כנראה המַעבר מצדם – לצדנו. נקודה אחרת – על דרך המשוריינים ומכוניות־האספקה, ונקודה אחרונה, הכרחית, על הגבעות ממול, צפונה, על הדרך הראשית שלהם, שני קילומטר מכאן – ושנַיִם בחזרה. מהר ובשקט – זה הכל. ״שלושה מוקשים בודדים – רטן דנוס – מה הם עושים?״ – ״קצת יותר מבלעדיהם.״ – אמר קובי. – די אם יעלו על אחד. על איזה אחד שהוא, כדי שייצא שכר הטמנת כולם. אחר־כך כל גל עפר טרי, וכל פח מושלך, ידאיג אותם. ומה אנחנו מסַכּנים? לא־כלום. ומה הסיכויים? משהו. ועוד נפזר פה ושם הטעיות, ומוקשי־פתאים – אמר קובי, והקיש על כיסיו שהעלו צליל ברגים שונים. – ״אתה משחק יותר מדי בצעצועים האלה.״ – נזף ואמר גידי עמומות. – ״הו לא. – חייך קובי, – רק טיפ־טיפה.״ – ״לומר את האמת? – רטן אז דנוס. – בעיני כל זה לא מוצא חן.״ – ״למה?״ – ״מתי תצאו. מתי תשובו, וההסתובבות שם כמו בכרם אביך…״– ״בדיוק. – אמר קובי – הלא זה הנפלא! או שמא מתחילים לדון בכל הפרשה מתחילתה? פקפק עוד פעם או שתים ואני לוקח שמיכה ואינני. שינה לא תזיק לי כלל. ובכן? עדיין מפקפק? מה עם התה שלך, עמיחי?״ – אבל דנוס לא נרגע. הוא יחזור וישאל את יצחקלה, וגם האנשים עייפים כולם. וגם מחר… ״מחר! – אמר קובי. – הלא זה בשביל מחר! במקום שיונקו עליך בשריון – שיסתבכו קצת במוקשים. בעומק, בריכוזים שלהם, בדרך, מלפנים ומאחור; תאר לעצמך: די שאחד מתפצח ופני הדברים משתנים! לוח־הזמנים הנוקשה שלהם, כל התיאומים עם כל הגופים והיחידות – האין זה משהו?״ – אבל דנוס לא נוּחם. הנה, הוא מתאר לעצמו, איך עולה השחר והם עוד לא שבו… – ״הו? למה? כלב מי שלא ישוב. מה אתך, דנוס: שנַיִם־שלושה קילומטר לכאן ושנַיִם־שלושה קילומטר בחזרה. טיול של לילה! ארבעה בחורים ושנים־עשר מוקשים! זה הכל!״ – ״אני אלך אתך.״ – אמר ברזילי, – ״וגם אני…״ – קפצו נחום ועודד ואמרו כאחד. – ״גם אני יכול… – אמר רפי – אם צריך…״ – ״גם לי לא איכפת ללכת. – אמר צ״יבי. – חוזרים לפנות בוקר, נכון? ובדיוק אז מחכה פה האוטו לקחת אותנו. במקום לשכב פה כמו נבלה – נלך ונחזור ונסע.״ – ״חכו קצת אתם. – נזף דנוס. – עוד לא הולכים, עוד לא נוסעים, ואַל תרוצו לכם. פתאום כולם חרוצים וזריזים. מה זה אצלכם: ספּוֹרט־לילה? פיקניק על הדשא?…״ – מרחוק. פתאום, מחנה־כלבים שלם רגש ורגש. ונעשה חשק לא להוסיף עוד דבר.

פתאום צולל באזנים זמזום־המיה של אין־סוף – כקונכיה ריקה משיבה הד רָחֳקִי אין־קץ. מתקרטעים כה וכה. מתמודדים, מתמלמלים. דוק דמעות־פיהוק. להתנער, להיות כאן, לא לשקוע. הי, מוכרחים להחזיק מעמד. אז מה, בחורים? אז מה, קובי? כלום. הוא הולך להכין את הטען ליציאה. אין עוד מה אלא להתפזר איש באשר יפנה. או למצוא הצדקת־מה ולהישאר. ועד כה ופנס־הרוח המפויח שאורו מספיק רק כדי העד על מציאותו ועל שנַיִם־שלושה רגבי־אבן מושלכים אצלו, שהוארו מן הכל והוענקו חשיבות יותר מכפי המגיע להם, נתפשים באמצע איזו העויה לילית שלהם, לא שייכת לכל זה, ולא ברור למה כן שייכת, תמוהה למדי לולא היתה קצת רצינית, ונעו ונדו סביבו, צל על־גבי צל, המו והחליטו כי אין טוב אלא אם היה יורד מישהו אל יצחקלה להימלך עמו ולברר דברים, ואם יהיה טוב מלפני גידי לקחת על עצמו ללכת אליו בשם דנוס, ולחזור מהרה… גם כשלכאורה אין טעם להליכה, שכּן מה נשתנה שמצדיק בדיקת החלטות מחדש? אבל, אם זה משקיט את לבך, דנוס, אם אתה בחששותיך… מכל־מקום טוב שיקדימו אלה לצאת לסיבובם הקצר, האחרון, שבטרם, ויחזרו כשעוד הלילה גדול ליציאה הגדולה – הערה שקובי קיבלה ברצון, ואודילה התנכר לה, בלא הטרח הרבה טעמים – עוד שבע דקות על־פי שעונו לחשבון המנוחה, ואין שום סיבה לבטל דברים קבועים ולהתעמר ביגיעי־כוח, בעצם תוך מילוי תפקידם – כגוש־סלע הוא ולא ייעתר. תבין – התחיל מישהו להתמַקח עמו, להוכיחו דוחק הענין, בּעירתו – ולחינם, לא תסיר עקשוּתו ממנו. – ״אז טוב,״ אמר קובי ונטל את הפנס ללכת, ועוד רק השתהה להרימו בהאירו למטה: ״יודלה?״ – גחן קובי אל העטוף השׂרוּע ארצה. אלא שהלה כבר היה מבולע בתוהו, צנוּח בעמקי תרדמת־פתאום, נחרנית וקשה, נתוּק כל שייכות לכאן. – ״ישֵן.״ – אמר עמיחי. – ״עכברון.״ – אמר קובי. ועוד אמר: ״תנו לו בשקט. ותֵה כשיקום, טוב? ארבעה לילות, כמדומה, כמעט ואָפס הנער.״ – אמר קובי ונפנה אל חיימקה – ״אין עוד הרבה, חיימקה״ – והלה הניע ראשו: ״אין דבר״ – אמר. וכשקנו ללכת: ״ואיך אתה, חיימקה?״ – ״אני ישנתי ביום.״ – אמר חיימקה. – ״באמת? מאה אחוז אתה!״ – אמר קובי. ״אבל אתה, קובי?״ – אמר חיימקה כשבאו אל הבקתה. – ״הו, כבר שכחתי איך אני…״ – וחייך והניח את הפנס מידיו. – ״וגם משעמם נורא להיות עייף, לא?״ – ״תשתרע רבע שעה – אני אכין הכל.״ – ״הו – אמר קובי – אתה חַבּוּב. לא כעת. אחר־כך. אחרי הכל.״ – אין אור רב לפנס, אך הידיים יודעות מלאכתן מאליהן. – ״פחד נפל על דנוס.׳ – אמר חיימקה. – ״רפו ידיו, צרה החזיקתהו, חיל כיולדה.״ – אמר קובי (על צד האמת הראש כבר עמום קצת, הברכיים וכפות־הרגליים. אבל זה הכל. ארבעה לילות. גם קצת קר בגב או בכתפיים. אבל לא יותר). ומוכן ללכת. ואילו רק. היינו־הך. לצאת אל בין הכלבים הליליים ביותר. לצעוד ללכת בין ולבין. הו. ועוד. וללכת, מזה ומזה. וזה שר כל־כך. – ״ארבעה לאיש?״ – אמר חיימקה באפלולית החמה. המזובלת יבש.– ״ועוד אחדים בילקוט של יודלה, שלא יחסר מעל שכמנו.״ – חופרים ליטול ולהבריג בשׂימת־יד בקיאה. – ״ואם יצחקלה יגיד: לא?״ – אמר חיימקה אחר־כך, – ״לא יגיד. למה יגיד? מתפחד לך פתאום בלב, חיימקה?״ – ״מתפחד? – אמר חיימקה. – אם לך לא, למה לי כן?״ – ״כן. – אמר קובי. – אין טעם להתפחד.״ – ״פתאום להתחיל להתפחד. – אמר חיימקה – מה פתאום?״ – ״שום דבר. – אמר קובי. – כרגיל: הולכים וחוזרים. זה הכל.״ – ״ורק צריך להספיק. – אמר חיימקה. – שרק נספיק.״ – ״נספיק. הכל נספיק״ – אמר קובי – ״ולחזור, ולקחת ושוב לצאת״ – אמר חיימקה. – ״ולחזור – תיקן לו קובי – לצאת ולחזור. נספיק הכל. עד שלא יעלה השחר. השמש רק בחמש וארבעים. מיליון זמן. הלוך ושוב. – ארבעה קילומטר, נאמר חמישה, נאמר ששה, נאמר שבעה: נספיק. הדקת היטב? בדקת את הקפיצים? קצת שחרר: שמגע כלשהו יפעיל. שחצי דריכה – תקפיץ. אבל שלא ישתעל לפני הזמן, או יתעטש, או משהו…״ – ״סמוֹך.״ – אמר חיימקה. – ״והמַרגשים?״ – אמר קובי. – ״יושב חזק. – חייך חיימקה. – חושב שהכל יהיה טוב.״ – ״כן.״ – אמר קובי והלך לקרוא להם. גידי לא חזר עוד. דנוס עדיין זעֵף. וכל השאר היו על גבול התנומה, וגם חצי־אוזן היה כבד מהם להגביה, אם יתחדש דבר־ויכוח, או מה – אבל אין כלום. לא ויכוח, לא דברים, לא מענות. דנוס מחריש. הכל מחרישים. – ״מה אומר השעון שלך, אודילה?״ – מנופף עליו קובי בפנס, ושֶׁמט שׂערוֹ הבהיר – מבהיר. – ״בדיוק!״ – חורץ אודילה, ומתגנח לקום על רגליו, וכבר הוא נוגשׂ באנשיו, והפעם בלא שום אקדמות או עקיפי־לשון, קצר ויבש: ״קומו – הוא נוזף – כולכם, חַת־שתים.״ גם לא אבק בדיחוּת, וזה הכל. מתגודדים במפוזר, בערריוּת המומה אל פתח הבקתה. מצטיידים, נרתמים, מישהו בודק בעצלתים את הסטן, אומרים לו, ״חמוֹר, היזהר!״ ועוד אומרים: ״מה אתה נדחף.״ חמוץ בפה. עופרת בשרירים. ואיך שהוא מסתדרים וכמעט נופלת ערבוביה בהטעמה של מרי, אלא שקובי פסק את ה״אחרי״ הנדרש לענין, ומתאַחים מחדש להוויה החרוזה, ההולכת מאוחזת בחוליותיה, אף אם עייפה וסרת־רוח מתחילה, אבל עוד פסע־פסיעותיִם וכבר מוקצה לה לעצמה, בפני עצמה, להיותה של עצמה, חשובה לעצמה, ומנתקת שייכותה, כאניה ממזח, מכל הנותר הנַייח, הבקתות, חציבות המכושים, החדגוניות אין־חדוה, נדיפה כלשהי של סיד, ושל אולי סתמי, וכבר עברו וטבלו בחשכה שמלפנים, ולא הותירו אלא ריגשת צוותא שהלך לו, ונקישות נעלים מתפחתות באבנים.

כוכב הציר. גם אם תאבה לא תאבד. עליצוּת יציאה מתגרגרת. וריח קיץ חם ופתוח. והאדמה הגהורה, הגדולה, ההולכת אל עלילות מרחקים ליליים, שותקים עלומות. והלא־ידוע מקיץ קדחת הרפתקאות, וההליכה הגמישה, החותרת, האוֹוָה מאד. מיתרים נדרכים, קפיציים, לילה יבש. מלכות קסיוֹפּיה. בני־אדם, מה ההליכה לישון בלילה – כשאפשר ללכת בלילה. תמיד. אח, אַוַּת התגרוּת מתגרגרת. עולז משחק באש. להסתבך בסכנות, להתמודד עמן, להתל ולהרעים בשדין של חושך, לעורר רעתם המנמנמת, לאחוז בזקנם, למרוט בזנבם, להעוות אליהם פרצופים, להעלות חמתם בביזוי, לקרוא לריב, להקניט, לקנטר, לצחק על־פי התהום, נלהב ועוצר בקושי קריאות־קרב ששוניות, תרועות־תגר מתגרות, נכבשות ברגע אחרון שלא להקיץ עליך את רוֹחי־העמק, בכוֹרי־שטן, להרתיחם לקצף, המגעגעים בנחל, לחרחרם, להדליקם, לשׂרות עמם, לחמוק בקונדסות, בהוללות צלופחית, בזדון מכוּון, בהרעמה, בצחוק למשבּתם, לתמהונם, לרוגזם הבעל־בתי המוּפר, בקצרה: להגריש את האוקינוס הישן ולצאת יבש ומחייך. אלוהים, עד תוככי פנימך מתבחשים יצריך הקמוצים, והכל בך מקיץ, חורג לצאת לראות, מסתקרן, כמריח ציִד (או ככלב בהריחו כלבה), נרגש, קשוב, מתפרץ, חריף, מטה אוזן, חוטם, חמשת־החושים, ששתם, שבעתם, כולם עד תומם, עד ירכתיהם, והלב, והדעת בינות תבונה, כל אשר כלול באיש, מבית ומחוץ, בהיותו, המשתאָה, המעוקצת, המשתצפת, עליזת חיוּת, בלוּעה אל ההימצאוּת הזו, אל טרחת ההימצאות כאן, הפעלתנית, העמלה הצפה על שבולת הרגע הנוכח, הגבוה על שׂוֹא גליו – בחוּרים־בחורים – מה הישיבה להירקב בשוחות הצפופות לעת הליכוּת כזאת, כשאפשר ללכת! החשדנות הזו ללילה – כשהלילה רק חם וחם, כל שדיו נמים חרש, איש כף־ידו תחת לסתו העקומה, הנוטפת ריר־חלומות יורד. ונפנה ככה. העשבים הריחניים מכאן, ונרד ירוֹד פה. חברים אמיצים, אנא לא לדרוך על הדשא, על מה שהטמַנוּ קודם. על המוות שזרענו. בואו־בואו, מה הזחילה. מנשפים, מנשפים, מה מנשנפים־פים פה ככה, כבר. קצת מרץ, אנשים. בואו. טוב, נעצור, נשב רגע, נקשוב. אִספו לכם רוחכם הקלושה, השטחית. בזה אחר זה, כקרונות רכבת נעצרת, מתגעשים, נלבטים להשתופף, נחפזים, נושפים. נוחו־נוחו. שקט אדיר. כל העולם הס. גם תפוח גם אגס. פעם כשהייתי. והייתי נחבא וחוט קשור לענף־התות, עוברים ושבים, ישרי־דרך, הייתי מושך ומטיח בענף על ראשם הכשר, דהומים היו, נבעתים מתכעסים, מניפים יד וקול אל נוף העץ הריקן. אויר בּשׂוּם מתיקות שוּמָר. זיקוקית שם. רחוקה. סורטת נתיב צר ויבש וצונחת עם חיוורת נשורת מתפוררת, לא נשמעת ולא מאירה. משלטי עקיפת כָּרַתִיה. שיגרת משמר־הלילה. אשמורת תיכונה. קום אחמד, מחמד ישכב כעת. איך מצב־הרוח אצלכם שם? זניק האור שם, שהתנפץ לזנב רשפים – אינו פלא, הוא רקטה. והכוכב הנופל – שחַק חיכּוּכין. אור המזרות ריק ממזל. אין סוד. הכל פתור לנו. יבשים ויודעים. היינו־הך מה ערך כל הידיעות הזוטות הללו – אבל יודעים. וזה די. הכל יודעים. כל ראובן בן יעקב. כל דרדק דבית רבו מתרץ הכל, בחיים, בשמים, בירחים, במדיניות, ביחסים, באהבה, במלחמה, במוות – הכל פתור לנו. CO₂, H₂O. הסיוטים הנוראים ביותר, הפחדים הנרגשים ביותר, הסתומים ביותר – מפוענחים לנו, כל פחד מפוענח, שורש ריבועי ושורש מעוקב, ותאוצת הנפילה החפשית. הכל גלוי. חשוף. פרזון. מצומק יפה. מורעל, ותקוע בסיכה תחת הזכוכית. חוץ מן… טוב. קמים? קמים והולכים. והולכים. אלוהים, טוב ללכת. ללכת יחף וחפשי. תכלית האדם הגבוהה. פתרון הפתרונות – ללכת. ורוח הלילה והסתיו.

סתיו חביבי

ועוד יבוא – – –

פייטני שלי, עצוֹר. הַרהר רגע: אנה פניך? השלוחה, כאן עשינו בראשונה (במהומה ולא בסדר הטוב). הענק הזה כאן אתמול, והפירצה היכן שהוא. על צד האמת: היכן? על צד האמת, מקרקעית עד כאן אני מוצף עייפות לעייפה. לֶבֶד רבוּד על לבד, נוח למדי, רך למדי, אטום למדי, ועמום והמום, וצונחים אל בלי מה. אבל מכאן ולמעלה עַד והוֹוה כאן, והלאה מזה. הרבה. והנה ככה. על צד האמת, לעולם לא נאחר. וצריך זרועות עצומות כדי לחבק הכל, כדי לא להפסידו. לא זה – אלא פתאום אינך יודע לאן. לשאול את חיימקה? – פירושו להבהיל אותם. לנגֵע לבם בחשדות. עמדו רגע, חַבּוּבים. נחַשבה דרכינו. שעות בטרם־חצות מצטלצלות. רועדות דנדונים־דנדונים חשאיים, זך־זכּים, זכוכיים שכאלה. אגם רחב־ידיים ולא נראה. כולו לחשושי, פרכּוּסי. שלוַת איזון עד אפסי רוחק. כחלוליות חלום. איפה הייתי עומד? לאן אני לוקח כעת? מסתבר ככה: לא יכול להיות אחרת. ורק בזהירות. לא רואים, גם לא את סימני האדמה. שבו רגע. שבו, חבּוּבים, חבל שתעמדו. אני כפרתכם. אלך עד כה, אשתחווה ואשוב אליכם. אם אמצא. רק תנו שהות. אבנים היו מגוּבּבוֹת שם? או שמא מַטה חָצב פורח? (פרחי חצב / בא הסתיו / ל־ל־ל־ל). ובקו ישר. ולא לדרוך על צעצוע. ופתע עפה לך הרגל. פתרון חד ומצליע. לאן על־כן? כולו נוגע הלילה. חם ועוטה אותך. עד צואר לופף. כחוֹצה מי בריכה פושרת. וקטיפני ולטיפני. ורגע רוחש מן המפרקת, כדגדוג מַלעני־שבולת, ולאורך השידרה, מאת חיפושיות רצות. לא להסיח דעת. כולי מקובץ. לא לחשוב על שנַיִם. חצוי כמי־אגם רדומים: שמעל המים מבקש לעוף, והטובע רק לשקוע, לישון, סוף־סוף, כבד וישן. והניחו־הניחו. ואם כן? אבוד בין המוקשים. טרף מעשה־ידיו. כוננו אצבעותיו. חַ. סיפור־מוראות. איך ייגמר? אני רחוק־רחוק ושר־שר. סתיו, חביבי, ועוד יבוא, המתן ועוד יבוא. אין אחרת לפניו – ועוד יבוא. ואולי פשוט: האבן ההיא המַלבּנת, וככה? – נורא פשוט אם יהיה ככה. כל־כך פשוט, כל־כך רצוי, כל־כך כסוּף. מוכרח להיות כאן, בטחון סהרורי (ואם יצחקלה יגיד לא? מתעטף בשבע שמיכות ויתהפך העולם. אבל, לא יגיד. נצא. בודאי. לא יכול אחרת). וכשנצא, מכאן נצא, ומכאן נחזור כשנחזור, ובצלע השלוחה הזאת, והאבן פה סימן. והלא היה שם חריש? לא היה שם חריש? חריש בודאי חריש, וסתיו, ועוד יבוא. יחכו, ימתינו קצת. אם יהיה פתאום בום גדול – זה אני, חברים. הלך לכם הקובי, פחות אחד חַבּלן. כפרתכם. על ראשי. עד ראשי טבוע, ראשי צף: האחריות. ומה אם לא אמצא? שוקעים ביוֵן רפסוסי, שלא מוצאים בו ולא נמצאים בו, וסביב מוקשים. אתה מוקף. מכותר. הדעת נותנת… ולהתעשת מהר. ללקט עצמי. לא יהיה טל הלילה. יבש, אף כי בהיר. ואולי רק לפנות בוקר. בבוקר־בבוקר… ל־ל־ל – בבוקר־בבוקר, מה מזכיר לך? בערב־בערב ארחות דדנים. לא שייך. וכבר טמטום גמור. להתנער. מטמוּט. לא כעת. חושך גדול. כשעוצמים עיניים וכשפוקחים עיניים החשכה אחת. או נסתמאת? מבט העיניים יצא לחופשה – אינו משנה דבר. כאן היינו כבר. זה ברור. השורה השמאלית היתה עד תלמי חריש. עם התלמים הראשונים. ו… עשר וחצי. חבר, הזמן! ויש אחדים, כמובן, מצד זה או מצד זה, שזו להם עשר וחצי אחרונה שלהם בעולם. אחרונה לטוב ולרע. עשר ושלושים ואחת אחרונה, עשר שלושים ושתים אחרונה, שלושים ושלוש, רגע ורגע, אחרון אחר אחרון, ולא נתראה עוד. סיפור ישן. סַלוּט רגע עובר. לא ניפגש עוד. שלום לעפרך. וצריך למהר. הכל עוד לפנינו. ואולי לותר ולעזוב ולעזאזל? סוף־סוף מה? אולי באמת: מה כל זה? מוכרח שעל זה ימותו? קשקושים. למהר. אני מגיע. לא טל. טל רק בבוקר (ומזיע כולי). איפה הבוקר. הדרך הגדולה. נצא, חבריה, לדרך הגדולה. לעומק. המדגדגת. ביניהם. בין מדורותיהם. בלוע לועם. מזה ומזה. בין בוצץ ובין סנה. יונתן אחי. קדחת יצרא. בוקר שכבר. יונתן: לכה נעבור אל מצב הפלשתים. הנער: הנני עמך, כלבבך. לא כעת. האם אינני משחק במכוּון ב״לא־יכול־למצוא״ מבוסם אחד? והלא זה כאן! כל הזמן! עומדות היו רגלינו. הלא הנה כאן. פשוֹט יד. חינם. בסך־הכל. תוכל גם לרקוד כאן ולא יתפוצץ. הפירצה. הסימן: גבב־אבנים, ועוד אבן פה ועוד שם. ככה. זה הכל. אבן מעל הלב. החריש, הנהו. (אם רק אין בזה שני חרישים! שנַיִם? מה פתאום. אני מנסה את עצבי?) אין שנַיִם רק אחד. אתה אחד ושמך אחד יש באמת אלוהים בשמים? אוזן שומעת, עין רואה, וגם מתוך האפלה בוחנת ולא לתוהו אדם – יש? (לא מקנא בה! ) עד צואר העייפות. רעל כבדוּת. אבל הראש ממעל. עודו. וגם הלב קופץ פתאום ורוצה. נורא רוצה. נורא רוצה. מה אתה פתאום! חי כל היקר, רוצה כל־כך, אלוהים שבשמים, רוצה כל־כך, אילו רק ידעת!

– קובי? – ״הו!״ – הה, סוף־סוף. לאן נעלמת? מה היה? מה עזבת אותנו? התחלנו כבר לחשוב! – ״אַל תתחילו, קומו, נזוז.״ – מה היה שם? – ״אתון רבצה על הדרך, ומלאך וחרבו שלופה בידו.״ – חדל. בחייך, ספר באמת? – ״האמת: הכל כבר מוכן ומסומן, ורק בואו.״ – אמר קובי. ואודילה נשף איזה ט־ש־ש־ש להסות שנַיִם שהתחילו מתלחשים, והלחיש ניחרות משלו: ״אחרי״ – רהוי ונעלב למדי, וכבר עומדים על שפת אותו החריש, כאן. מסביר קובי. ולרוחב החלקה. על כל מיטמן אחד של אמת, כמה תלים ריקים שיהיו כאילו. והשתדלו למען הרושם. העיקר הרושם. זה ברור? יחי הרושם. חיימקה הולך עם שלושה. קובי עם שלושה. ושלושה נותרים עם אודילה נערכים להבטחה, מנוזפים מראש לבל יירדמו תחתיהם באשר ישכבו, וטש־ש־ש להיות לגמרי שקטים. נושף עוקצנית כשפיפון. אלא, שכמה, ככלות הכל, צריך כדי הטמנת ארבעה לאיש. אפילו כדי גיבוב כמה גבבי־סרק הכא והתם? נקישות־מעדר אחדות. כחכּוּח בודד ורקיקה, מלמול מהוסה בטש־ש־ש זעוף, וגמור. אינך מאמין, אבל כבר אפשר לסוב על עקביך ולחזור, והכל נראה כעת כאילו קצת מרמה, רעש מרובה על לא דבר. גמור. אבל קובי רעיון־פתע צץ בו, והוא בא אצל אודילה בהצעה. אם יהיה איכפת להם להשתהות עוד כחמש או עשר דקות, והוא יקפוץ מאה־מאתים צעד קדימה, לשכב שם בשקט ולהאזין היטב ללילה, לעמק, לתוכם, אם שם הם, אם אין דבר מחשיד, אם אין סימן סכנה ליציאה שתצא לעומק? ואודילה. אף־על־פי שלטעמו אין טעם בזה, מה עוד לשמוע ואין שומעים מכאן? – אינו יכול לסרב לבקשה כה מועטה, מה גם שהכל כבר מסוים, וזו הליכתו האחרונה, ורק ייטיב קובי הלז, אם לא יהיה שש כל־כך להתלבט בין מוקשים ולהתפרץ למרחקים – תמיד בסופו מתברר כי לא משתלם. אמר ואסף בפס־סט את נעריו שמוּטי־הכתפיים, הנובקים במעומד, ונסוג לאחור – שם יתפרס – כך אמר – ויאַבטח, לא ברור מה. והלכו. ומאצל הגל הפעוט, ישר לפנים אל השלוחה. יכול ללכת למאה פסיעות, למאתים וגם לשלוש מאות ויותר. להגיע עד חנוֹתם. ולא שחוּי, לעזאזל, ולא כפוף, אלא זקוף כמובן. נושם מלוא ריאות. כבטיול של נחת. מונה מספר לכוכבים. אף אם לא פוסח על ריגשת קרביים המצטהלים ממשחק זה – של התמתחות זידונה, והכרת־אונים שתתרפה לבסוף ותתפרק. רגיש אתה עוקב, וכאילו מזוית העין, וחש בהצטבר אותה מתיקות גרויה מאד. חריפות מתיקות ההלכה הנועזת על חבל, מעל ובין ולבין, והכל בתוך לך בידיך שלך, ואתה במו ידיך מעיין לך גורלך, בצעדה קלה וגנדרנית ובבטחה משכּרת, סהרורית כמעט. וכאן לעצור רגע ולקשוב. לשבת. גבעול מזומן לאצבעות. ריח סיד. ריח עפר. ריח משהו. אין רוח. רק דומם. הצרצרים, מאחוריהם צרצרים, והלאה, ומעבריהם צרצרים, ועוד הלאה ריק ועד רחוק, ושם כלב, אולי שנים, ועוד הלאה הרחק מתאַושת, ועד הכוכבים, פוֹכה־הולכת, אִושת לחשון של דממה יסודית, בלתי־מופרת, יסודית, תשתיתית, ועוד משהו, מרמז, או רק נדמה. הגבול בין ולבין. לקום. ואם אלך לרבע שעה – לא ימתינו לי? ואם לא ימתינו לא אדע לחזור? אני לגמרי בידי עצמי. לאן אתה רוצה, חבר? אנה מתבקש לך בלב? הרי לך מלא חָפנַיִם חירות. קשוב בכל מאודך. אקח לי מלוא מחצית דקה לשכב ועיני בשמים. סתיו ועוד יבוא. והארץ תוריק, תדשיא. לרפות כל שריר ושריר. מֵרגעת־מנוחות צוללנית. גם נמצאת גם אובדת. ועתה תוקף אותך בולמוס התגרדות. מתחילים ברגל. תענוג להתגרד ברגל. עקב זו בסוֹבך זו. ואחר־כך מפציר גם הגב להתגרד. סרפדים בוערים בו. ומשתלחים בו בעשר אצבעות מוקעות. והן אינן משיגות, ותחת זאת אפשר להתחכך באדמה. לרווחה. מכתף עד כתף. כל הגבעה לרשותך. תוכל להתעפר עד תחתית המדרון. גוף בגוף להתחכך בה. מקיצים בה חיוּת נרדמת, הו, מתגרדים לתיאבון, בשפע, בנוֹחוּת, באדנות, מלוא החירות. ואחר־כך שוכחים ועוברים מזה. נמשכים אחר תני־לילה רחוקים שאההו פתאום ממושכות ואבלוֹת, ומתמיהים אליהם ופוסחים. כל קושב נוסף מגלה עוד אלף קולות שהיו כבושים־מחוקים קודם בדהי הדממה. ולא יאומן עד כמה היתה מעוּבּרת זו הדממה, בשחלתה המוּפרה. המיית־אביב חמה. כולך מלא מיצים. כמוהל עץ בלבלבוֹ, חם ותוסס ופורץ ניצנים. ללכת הלאה. ברחוף, בלא השמע רשרוש. כוחות שרים בך. פראיים, עולזים, גוריים, זה בזה, כלטאות בקופסה. לא שום ערפל עוד בך. הכל בהיר, צלול, חריף, מזוכך. עוף־לילה אחד מרחיף לפתע גפיו הכבדים ומרפרף, נמוך, ישר, וחותר כמי שיודע אנה, היישר בדרכו, ככה, שהלב נכמר פתאום אחריו. ונושאים מיד רגליים והולכים אחריו, כמוהו מלוא חָפנַיִם חירות, מבין מה פשר? וכל השאר איננו. אל תחכו. המיה תַמָה. כיציאה ראשונה עם נערה, לבדכם. ריגשת רוננוּת, מזועזעת, רגושה, פתוחה עד מחנק. (צחוק! היציאה עם נערה, אני רק יודע על זה עקרונית, שעשוי להיות יפה כמו…) לחזור? כבר? עוד קצת, עוד טיפה, חי נפשכם, עד שם, המתינו עוד כלום! אגש רק עד שפת השלוחה. אגחן על־פיה. או ארוץ למטה, אבוא אליה, להציץ. הלא מותר לאדם מבוגר, כשהוא לעצמו, לעשות משהו. בלי שיהיה פוגע במישהו, ולא בכם, מכל־מקום, גם אם לא הגיוני לדעתכם, ועד זעם, תנו לי הפעם. לא הגיוני, אבל לגמרי על חשבוני. כל הדברים שאתם ושאני מסוגלים לָמוֹד בשכל הישר שלנו – מוטב ונחריש עליהם. בלויים למדי, מצוצים למדי, מרוקנים משכבר. ואילו כל הדברים אשר מחוץ לכוחנו – מי יודע מה הם. אין אוחזים בהם אלא בסמאוֹן, במדומדם, ודווקא במידה שאתה מסוגל ליטול מהם ולמדוד בפקחון ולראות נכוחה, מקרוב, אותו מועט שיש בכוחך – אין בו חדש, מפסיד קל־מהרה את זיווֹ שממרחק, עד כי אולי ניחא לו נותרו להם שם בטשטושם? לא? אלא ש… לא מחויב להסביר. בכלל לא מחויב. אני תוחב אצבעותיִם לפה ושורק. למה לא. אסור? מרגיז? לעזאזל, מה, חירות היא או לא חירות? בדידות או לא בדידות? ואשר לאותה נערה, מהרו והגידו לה, שתחמוק בעוד מועד. נכשלה בזר ומוזר. רק יבלבל עליה את סדריה הנערתיים, יקמוט לה את המגוהץ על דף־הגיהוץ, יתזזנה ברוח מבוכות וספקות, שתברח לה בעוד לא נוּגעה, בעוד לא בילבל את ראשה – כי האיש הזה, המשתדך הזה. נערתי – משחק את החיים בלי להאמין בתפקיד. אם אין זה מצלצל באזניך כפסוּק מן המוכן. ואפילו אם. פייטן. עד כאן. ולמטה?

מה המה עושים? מה השקט במחנה? ישנים כולם, כולם סרוחים נרדמים? כולם כלבים אילמים לא יוכלו לנבוח, הוזים שוכבים אוהבי־לנום. לצעוק אליהם? לקרוא להם? א־הוי, יה מסריין, אֶש מַלֶכּוּם? – ומה אם אמנם לא שׂרדה שם נפש חיה? ושמא באמת קופץ בחור וגוֹלש לראות מה? באנו אל מחנה ארם והנה אין שם איש וקול אדם, כי אם הסוס אסור והחמור אסור ואהלים באשר המה. לא? משתעלים למטה או משלנו? – למטה. או עוף־לילה או תן? – אדם. אחד איש משתעל, רוֶוה ליחה ועמוס וסובל. שם. וכאבן לתוך חלקת בריכה. ועוד? אין עוד. הם פה. זה – הם. ואולי רק הוא? השומר? לרדת לראות? – לעקוף סביב כשנרד למקש? או דווקא דרכם, בינותם, בתוכם, בתווך? (ואת הצפור לא ביתר. וירד העיט). ואולי מהר עתה, עד המשוריינים, בתרדמה הכללית, לתקוע בגלגלים ובשרשרות אצבעות חומר? ואם כן מה טעם לא כרגע, אומר ועושה? קפיצה אחת זריזה, שלוש מאות בריצה, ובנשימה בוערת בחזרה! הגידו אֵלי שמים, פרסאוס גיבור־הציִד, שארד? אבל ידי ריקות. זולת אלה מעט הפצצים בכיסים, ועוד אצבע או שתים של כלום; שגם כשיצליחו לא יהרסו אלא את היציאה שלנו לעומק. – לחזור. נפשכם לשלל אנשים. יה נאס. רווח והצלה ושלום. ההגיון היה לימינכם. הצילכם. ולמה שוחקים אצלכם ככה, כל־כך ישנים בחזקה? או בעקבה אתם מחרישים לבעבור סבבנו? היינו־הך. חוזרים. תתפוצצו אחר־כך. אין מנוס. בכף הגזירה כולנו. לא דרך אחרת. ולא מוצא אחר. או שמא יש? ובואו־נא נעלה מדורה פתוחה וגדולה. נשפּוֹת קפה, נעמור סביב, וחכמינו יישבו בתווך, לשיח שיח־אחים־גם־יחד: למה כל זה לנו? ואולי נמלכים וסובבים וחוזרים הביתה, אתם הביתה שלכם ואנחנו הביתה שלנו? טש־ש־ש, יאמר אודילה – אסור! דיבורים מזיקים. מרפי ידי הלוחמים, פוגמים בנחושת ההחלטה. – אין מוצא. נמות. כבו את האש. רק לאחר שנמות למדי – נשב לשוחח. לא קודם. וחוץ מזה, כמובן: מי התחיל מי! ומי פלש לאדמות מי? ומי מכבה שארית גחלת עם עני? לא. אין ברירה: חובה לפוצץ. הלילה ומחר ובימים שיבואו, ובלילות. בכף הפיצוץ כולנו. ככה הדברים. השמים והארץ ככה. והלילה והיום ככה. ואנחנו ככה. ומנוס אין. ואין לשנות. או יש? איפה? מה? – אין. גזירה. ונתפוצץ. עת פוצץ. עד בוקר נומו לכם. ליל־מנוחה. חבל שגם לא אנו. ברון כוכבי־בוקר יחד. בודאי כבר קרוב לאחת־עשרה. אין לי חשק לחזור. פתאום לא. לא בכלום. שום חשק. אדרבא, להמשיך, ללכת. כן. ללכת־ללכת. עד, בלי עד, בלי כלום. לא יודע לאן. ולמה, ומה – ולא לחזור. ישר הלאה, הו, לפרוש כנפיים ו… נוּ, נוּ. הירגע. נוחה נוח, נשר צעיר. גם אין לאן להרחיק כל־כך. אני נופל כאן אַפּיים ומשתקע לאדמה. מטַמן עצמי בעפר. והס. שינה כסלע בהר. אַל תחכו לי. אינני עוד. (פלומות נוצה יעופו, ואיש יכבד וישקוט עד בלתי שמים). החריש. התלמים. ריח הסתיו. כוכבי השמים רואים את הסתיו, עוד בטרם יגיע ריחו לארץ. סתיו, חביבי, ועוד יהיה, ועוד יבוא, השד יודע מה, זהב לשדות וחלב לפרות, וט־ט־ט, וגרש ירחים, וכל מה שתרצה. השירים שלי. בעצם, אני מפחד מן המלים. הן מרחיקות ממה שצריך להיאמר. לאחר שנכתב הדבר – אבד הדבר: לא זה עוד. ומה עוד? לא. כעת לא. מתקבל על הדעת שיהיה יום ואוכל לומר פעם לנערה ביושר: אני אוהב אותך? ישר אל עיניה, בלי להבריח עיני מפניה הכשרות, שלא תראה את המשהו הרובץ בהן, מנענע ראש כעֵז לועסת? הו, בנות בנותי, מישהו מכולנו, כמדומה, לא בשל עדיין כל־צרכו בשביל מישהו מאתנו. מילא. אבל אני פורה חכמות עם דברי־שיר, וצריך לחזור. חַבּלן, בנוֹתי, אינו רק על־פי תפקידו הזמני. בטיבו, באָפיו, במהותו כזה הוא – הרסן, שחתן, שלילָן, בכל אשר יגע. לא כך, יצחק ארזי, מכוּבּדי יצחק ארזי – אתה כאן? שלום עליך, יצחק, ערב נאה, אתה פה ואני כבר אמרתי לה, כמעט מה שהיית אתה מבקש להעיד בי, מלים הוצאתי מפיך. מה?

הכר נא: זאת היא. הנערה שלי, אשר אהבתנו בוששת קצת עד שיבשיל העשב ויעלה. הנערה, אשר אילו היתה לי נערה – היתה זו. והיא בתומה אינה מוזהרת, הולכת בלא לראות כי הכל כבר כתוב וחתום על מצחי. שאף כי זמן רב הייתי הלא־מתמַיין שבדרדקים – גדלתי ונתמיינתי בינתים לתיק ולמדור באות ובסימן, רשימה שלמה ומפורטת. שאלי כל אחת במחסן ותהנה לפניך, בסבלנות־נשים, רשימת מומיו ושלילות אָפיוֹ של המקרה קובי. בראש כולם אמור הכל: עוֹף קודר. זה קודם־כל. ותדעי לך. (אני מבטיח לך: אין בי שמץ! כולי בהיר ואוהב!) כזה מין עוף מוזר מתנודד ברפיפות איסטניס, כביכול. מין פורש כזה, מן הבריות הצדה. כביכול מרוב חכמה, ובאמת מרוב שלילה. זן מסויג מן הפעילות הברוכה של תופשי החיים בקרניהם. ותחת זאת מצטדד ומוצץ לו אגודל של יפוּת־נפש. כן. כולו געגועים ופירורים וניקודים ופחדים, בדויים ובדוּיי־בדויים. ואילו מבחינה אידיאולוגית – אפס. תחת שיבחר לעצמו, ויהיה עצם מעצמי החיים המתחדשים, שמח עם שאר האדם, אחיו ורעיו – מטלטל לו מודאג, בלא־טעם, ומושך אחריו מצב־רוח כשוֹבל, באשר יבוא. בקצרה מדרגת חלושי־האופי. ונטולי־החיובים. יקרה שלי. לגמרי. לא מושרש בזה. דוגמה שלילית לקטנים. לא חינוכי. שמים, כמה לא חינוכי. אף לא בככה, בכלום. שוי בנפשך. צעיר ועייף. מסתגרן בחדר. אזרח המשק וזונה אחר עננים עוברים וכוכבים כחולים. כושל תחת הממש האפור שלנו: בנין חיי החברה, וכביסת הסדינים הגדולים. חיי החברה – הלא זו מחלתו! ואין איש יודע מה הוא מבקש, ומה בסוף חיפושיו – מה ברכה תהיה בידיו, לקחתה ולזרוע בשדה ולחכות לצמח יעשה קמח. ומה לבסוף? לא־כלום. איסטניסן של מבוכות. פטפטן של היסוסי־סרק. פייטן של עריקוּת. מַצדיקן של שתמטנים. מַרדימן של חושי האחריות. פוֹטרן ממאמץ החיובים. חיוּב, חיוּבי, חיוּבים, חיוּבות, נהיה כולנו חיוּבים וחיובות. כולם: רֶגֶל! היי הופּ! היי הופּ!.. – מסַרסן של מרי־הגיל – לריפוי הידיים והרגליים. רק זה בלבד? הוסיפי עוד: תלישות גלותית. וזה אולי ממַצה הכל. לא אליו שרנו. בן לוּ היה לי, ילד קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי – לא הוא. לא אליו התקוות. הוא שנמלט תמיד אל דבש יהירות בדידותו. רק מנגינות־עצב ולא שום מעשים נחוצים. ועל מי הוא עושה רושם? עליךְ? וכבר אַת נחרדת: האם כל זה נכון? בודאי שנכון. אם ככה אומרים – משמע נכון. ואם התגנב ליעוג לדיווח – גם הוא מן השלילוּת. ובכן מה? – לא־כלום. מה עוד לומר. מסקנה? – לא טוב. ושאלי את יצחק ארזי ויגיד לך. הביטו בו. בחולצתו המרובעת ובשערו המאפיר, בארבות עיניו העמוקות, הלכודות בקמטי נסיון ובינה, ותדעי. חבל הוא אומר על הבחור. (ואינו אומר כי חבל אם יעלה בידי זה להפיץ פה ושם חַידקיו, להחליא עוד חסר־יסוד כמוהו). או אילו קָבַל על מה! על האוכל, על היחסים, על העבודה, על השיכון, על הסידורים – אבל איננו קובל. אצלו הבעיות, כביכול, מגובה אחר לגמרי. מגבהי השאלות ההן, הנצחיות. זו מול זו ניצבות אז השתים: הידיעה המיוסדת על אדנה, המנוסה והצומחת, האמת הנאמנה, מזה – ואין־הכלום, חשיפוּת־השת, במחילה מזה. זה כוחו במוּצקוּת היותו השלמה, המעוררת קנאה, הקיימת החיובית – וזה אין לו כל אלא זוֹ בעייתו הקטנה, הארעית, המטרידה. ושגיאה היא מלכתחילה להציג את אלה, זו מול זו. וזה נכון. אינני כופר. תדעי לך, חביבה: כל מה שיש בי אינו הרבה, הוא רק יִחוּל, הוא רק שאלה. ליחל ולשאול ולשאול וליחל. ולגמרי מפינה צדדית, בלי שום תביעה או מרדנות. נותן עצמי לכל מי שיאיר עיני. משתחווה ומבקש, עומד פתוח מנוכח, ומבקש. לא חסר לי דבר. לא בלבוש, לא במזון, לא בחדר, לא בכלים. גם מה שנותנים לי – רב מדי מצרכי. לי די גם בפחות. ורק תנו לי שאאמין. תנו לי שאהיה בדבר. לא סתם להיות, כיוָן שכך, אלא מהתחלה. מבראשית. כאילו הנה כאן העולם מתחיל. זה אשר מתבקש לי. להיות מתוך נקודה ראשונה. כפי שאדם מוצא לעצמו פעם ראשונה שלו. פה אני עומד. פה אני חדל מנדוד. פה אני מקיץ. פה אני כולי קופץ לקראת. כולי עֵר, קרוּא נרגש. לא יספיק לי כמעט, או בערך. אלא כל ההכל שאפשר בכלל. כל רוחב מלא הכל ועומקו. כל אושר האמונה בדבר. ולא אלך שולל בשום כבר יש, או עוד יהיה. רוצה מתחילת ההתחלות. ממקום שהדבר נולד. את ההתגלות. ההתגלוּת העושה. אשר היפה ביותר מַחויר כנגדה. שהעשיר ביותר – דל. שהחשוב מכל – חלוּל. שבלעדיה לא אהבה, לא חברה, לא טעם ולא קיום. ואולי תהא זו תמונת איש אוכל פת בחלב לאור מנורה לאחר יום־עמל גדול.

לאהוב. כן. בשלמוּת. לחיות מתוך. מבפנים. מן הנקודה. לא כעצה טובה למי – אלא כאויר לנשימה. עם העולם. עם אורו. שלומו. טובו. רחָקיו. עם אנשיו. עם חבר. עם חברה. כאן תמים החיוכים, ההטפה, החינוך, ההתנאוּת, הצדקוּת, רחיצת הכפיים בנקיון – כאן תמה גם הסבלנות למליצות, לשיגרה, למוסר, לפשרות, ההחשבה העצמית, מה שתרצו: כאן אש מַצרף. יש או אין. כאן גוַע ״כבר מצאנו״, תם ה״כבר יש לנו״. כאן ערום ויחף עומד לדין כל ״אשרי וטוב לי״. כאן אדם בא לבדו ועומד בידיים ריקות, שותק מחריש, וקושב כולו לדעת אם אמנם. להרגיש היטב. להרגיש יסודית. גדולה מזו: לבעור. להיות כולו־כולו כזה. ראש וידיים ורגליים וזנב. כולו־כולו בתוך. ומתוכו. מתוך כפי מה שנברא. ולצמוח מזה ולמעלה. לא כשומע חיצוני וזר, אלא כחלק ממנו. מן הדבר. הולך עמו וכלול בו. פועם בפעמו. דופק חייו בחיי. והמיית חיי בדמו. הוא. להאמין. מקנא בכל מי שהוא מאמין באמת ובתמים. לא בסמיוּת. ולא בהליכה הצייתנית. ולא בגזירה. ולא בכך־עושים־כולם. ולא ב״ראה זה מצאו חכמים״. אלא בעיניים הפקוחות, והמביטות והספקניות והרוצות שלי. מתוך ישרוּת. כמלוא גובה הקומה. ובמבט בהיר. ככל שבהיר הוא ולא פוסק משאול כל עוד נשאל בקרבו. תמיד שואל. לא חדל. נטוּל עד־כאן. חדוּל עד־הנה. לא מנוּע מרצוֹת, מכסוֹף. והנכסף יוצא, והיוצא ילך, והמוכן ללכת, וההולכים, ומגיעים, אולי, בסוף, אל חלקת העולם שלך, בדעת ובאהבה, וזו פתאום הדרך הרחבה, וזה הנובע מתוך ההיות שלך, ואתה והוא, וכולם, של כל אחד, מתוך כפי מה שכל איש ואיש עשוי ויודע ויכול, וכפי מה שהעולם הגדול, השמשי, הוא. עד מרומי הכוסף. עד ספירת תפארת כתר מלכות. אדם פורח בתוך חייו. זה שמתבקש לו – יבקש. ואין תשובה אחת לכל. משוחררים מצורך בתשובה אחת לכל. פטורים מכללים, מגזירות, ממצוות, מהכללות. כל איש ממקור הבשורה שלו. מי שמתבקש לו. מאהבה. מי שאוהב. מזיווגו. אם לזווג. אדם כביקושו. כיחידותו. כיחוּדוֹ. ותשובה – אם יש תשובה – עד מגע היונקות בהיולי ביותר. אז אפשר. ואין חירות אחת. ואין אמת אחת. ולא דרך אחת. ולא אֵל אחד. ואלף אלפי הדרכים נאות מכל דרך אחת. ותהא לה סלולה ומפולסה ביותר. איש ואלוהיו. איש ואהבתו. איש ואמונתו. ולא שום דת כוללת אחת. נחיה יחד, נאכל יחד, אבל נאמין באשר נוכל. כאן – תם היחד. יתפלל איש כדרכו. ואין אחד פטור ממצוא לו. עד כמה שהוא, וכפי מה שהוא. דרגה אחר דרגה. עיניים נפקחות לבינה. וכוח וכוסף ודעת. הלוֹך וידוֹע. מן הנקודה האחת אל מלוא פתיחוּת השמים. אל השפע המאיר. הנותן את ירק השדות ואת תכלת הרקיע, ואת חיוך החברים זה אל זה, ואת טוב הישיבה יחד, ומרחב מספיק לחיות… ותנו לי לרוץ לחפש. ואַל תגידו מראש: פרפור נעורים, ימי הפרץ והסער! אַל תרצו ממני דבר. אני בי רק אין שקט. רק רצון בוער, רק סקרנות, לא תמיד מוסברת, לטפס על הגדרות, ועל הקירות החלקים, ולראות מה מעבר. מה שמה, מה הלאה, ואין לי כלום יותר, ולא שום שייכות אחרת, ולא הסברים, ואל תבקשו הסברים. אני רוצה לנסות. אולי אין הרבה לאן ללכת. אולי תסוב הדרך ותחזור אל מקומה. אולי לא יודע להגיד עוד. ולא יודע בדיוק מה כבר אמרתי. לא יודע שום כלום בדיוק, אם תביני, אם תבינו, אם יבין מי. אבל לי בוער. אני בוער לי. אני מוכרח. אני ארוץ לי. ארוץ. ארוץ לי.

עצוֹר, בחור, עצוֹר. לאן אתה רץ. מחכים לך. שכחת אותם. הסתבכת, בעזרת האֵל, הסתבכת בדיבורים. שוב טוען, מסביר, מוכיח, לכולם, לכוכבים. ללבך המסכן, לא תצא מאלה, סבוך ועקוד ושטוף להוכיח, להצטדק, להתנצל, וברוב אורךרוח ודרך־ארץ. לכל הרוחות. למה עלי. מה זכות מי לדרוש ממני. ומה מני יהלוך אם הוכֵח לא יוּכח. ויישאר זה בהגיון תביעתו, וזה בצדק מוסרו, וזו בפליאת תמיהתה. הבהלתי אותך, נערונת? שתדעי: אני על זכותם לא עירערתי. לא כפרתי במעשיהם. אבל הניחו לי. כן, אלא שדווקא זה קשה: להניח. יותר מכל קשה להם לגלות אפרוח אחד ירוק בין כולם הצהובים. ושוב חוזר ובא, במעלה הברושים, אותם החסונים, השחורים כמעט מרוב חוסן ושפע, יצחק ארזי שלנו, בחולצתו המרובעת מעל מכנסיו, בשׂערו המאפיר, בעיניו השקועות עמוק בארובותיהן (הדוּכאוּ מעולם תאוות בהן?). במבטו הסוקר, בתוכחתו החברית, כה הגיונית, כה פשוטה, עד לכבוש בקרקע, להיאלם דום, וללכת מיד ולהיות כחפצו. כי חפצו – לטוב ולשלום. ואולי באמת? ״אתה יודע, קובי, מה אתה סח?״ – אומר יצחק ארזי. ואני לו, בענוַת דרדק לפני רבו: ״לא בפרטים, יצחק.״ – ״אם כן, – הוא אומר, – ועל־פי שיטתך, אתה יודע מה צריך לעשות? מה, למשל, ראשון, מה אחרון, ומה עיקר העיקרים שבלעדיו אי־אפשר לשיטתך?״ אבל אין לי שיטה! ולא על הבית הקיבוצי שלנו – אני בא לקרוא! איך דבר. הלוֹך נלך יחד עד החצר. חברים וחביבים. ידינו שלובות על אחורינו ושם נעמוד אצל הגדר. והוא עלי ולא ירפה. לעזור לי הוא מבקש ויהי מה. ולא ירפה עד אם הוכיח. ואינני רוצה להכעיס איש. איך זה, בנו יחידו של אבא שלך – מתלבט בספקות לא מעלמא הדֵין. שוכב בחדר, קורא. מסתובב. שותק שתיקות. מהרהר הרהורים. שולח מבטי ביקורת. לא טוב לו. מה לא טוב לך? מהו שחסר? הלא הכל כאן שלך! רק גחן וקח. פשוט כל־כך, טבעי, יפה, בריא, נהגוֹ של עולם, יסוד תבל, הבן אצל אביו, התפוח אצל העץ, ההמשך אצל ההתחלה, ויש מרחב מעשה, ויש משק, וחברה, והיקף גדול יותר, ועולם, והשקפת־עולם, והליכות־חיים, והכל. והבחור? מה הוא? דבר לא ישיב. אבל היסוסיו ניכרים. מה ההיסוסים כאן? למה, חביבתי? אבל לעזאזל החביבתי וכל הכרכורים הספרותיים. ויצחק והכל – לא זה הדבר. אני מבקש את מה שאתה כבר לא צריך. תחילת דבר. לא חסר לי שום חומר. לבעור אני רוצה. לאהוב אני רוצה. לא שום ממילא. לבעור באהבה חיה אל דבר גדול.

אגב, שמעת מימיך על הארגז של אבא? – ארגז? – הו כן. לא שמעת? – בוא שמע. מעשה נאה בארגז. הוד רוממותו הארגז. – ״צריך פעם למצוא זמן בשבילו.״ – טוען אבא. – ״ומקום, בעיקר מקום,״ הוא מתגנח בחיכוך־ראש והולך וחוזר ומחזיר עיניו אליו: הארגז, גדול וכבד מרוּקע מכסה, ומחושק נחושת ורובץ על המרפסת, כמו פרת־ים פלוטת־גלים – אין מקום בחדר. מניחים עליו כל שבא תחת היד, עתונים, מגבות, ומה לא. וכשאתה מרים פעם בסקרנות את מכסהו הכבד – מכה כנגדך ריח עבה של יושן ואבק כמסוס נוסס – ומתגלה משא ספרים גדולים וכבדים, מורשת אבות, צבורים בדוחס, חשובי טבלות, חקוקי אותיות אובדות בדהי־זהב, ציבור גדול ואין הופך, אין פותח, אין דורש. גוילים עמוסים, חכמה נשכחת, נאלמה. כתבים לחוצים, דחוקים וסגורים, שפעם היו אומרים דבר ונשתתקו. לא תכילם הכוננית החדשה. לא יעולעלו לעולם. ורק אין לב להשליכם מזה. ועוד גם שביב בסתר לבו של אבא מהבהב: אם לא יבוא יום, ויורש מן היורשים, אולי יתעורר לבו לפחת בגחלת שעממה, או לשתות מן הבור הנעול. ורק שבינתים, הללו, היורשים, הטרקטור בן חמישים כוח־סוס הפורץ והופך חלקה בת מאה דונם במחי אחד – סוכר וחוֹצץ ביניהם. כל שבא ליד מניחים עליו. אולי יבוא יום? אולי יוכל להנחיל את מצפונו המיוסר הזה למי שיחשוף את הזהב הטוב והממתין הזה, הגנוז ושותק פה בארגז… החדר ישנה פניו. יהיה פתוח אחרת וריק אחרת. אבל הארגז הכבד יישאר במרפסת עד שיבוא אליהו. כבד ומוברח על בריחיו. וזה הכל. מוסר השׂכּל? אין מוסר־השׂכּל. פשוט. סיפור לשמו. מעשה בארגז. עד כאן. אגב, הנגלה אליך מימיך אלוהים, יצחק ארזי? דיבר אליך? גם בשלומי פרשׂ? אבל אתה כבר אינך צריך לזה. לא עוד. אתה כבר משויך. מבפנים. אתה כבר בטוח עד כדי שלא בידיך לא להיות עוד בטוח. לומר שאתה אינך בטוח – זה לכפּוֹר בך. חלילה. אני רק לאותה קפיצה מביט. שקפצתם אתם, אבא ואתה וכולכם, בשעתכם, ושנתנה לכם את העולם בידכם. ואת חייכם, במלוא היקפם הגדול, החדש והמתחדש. ואני, כנראה, לא אוכל להיות פטור מקפיצה כזו, אף־על־פי שנראה כאילו די בקפיצה אחת לכמה דורות. קפיצה אחת והליכה ממושכת. וגם שמיותר לקפוץ עוד – לפי שכבר הגענו. אבל מצטרכת לי הכרעה שלי, ובקוצר־רוח. ״לך־לך״ שנתבשרת פעם – לך לבדך היה. בלי לכלול אותי ממילא. לא שיש לי נגדו – אבל אין לי בעדי. ואני, כנראה צריך לגילוי־שכינה מיוחד לי. שיכתת איש רגליו לכוסף שלו, אם יתכּסף לו. אם ירעב לו. ושלשלת הדורות? ומסורת אבות? היא תימשך אם ממש בה. אמיתה תדבר בעדה. ואני אצטרך להרחיב צעדי. לנשום מלוא כוחי. ולנסות. אם אדע מה. ואם לא? אם לא אז לא. מה אני יודע? מה עוד עלי לומר? אם עד הנה לא מובן – כלו דברי בלא מובן. לא יודע להיטיב אמוֹר מזה. ובכלל הקץ לאמירוֹת הללו. הקץ למלמולי חצות־לילה מהובּלים, אל לא איש, על לא דבר. מחכים לי, למה אני יושב. לא יושב, קם. קמתי. מסביב שקט. על כל שיאים דממה. עופרת עייפות מושכת למטה. והצרצרים. סביב־סביב. גלים תופחים. כחצצי־חצץ. על רגלי והלוֹך. עייפות הן ותלכנה. והלוֹך והלוֹך. לא יישן. ער וקושב. חושב על מה. רוצה. נזכר. מין תכלת קיצית. המון תכלת. כתמי כחול על הארץ. זוכר כפר ערבי היה, והיה מסויד סיד של תכלת שלהם, קיר וחצר ומזוזות. וים נישב לא הרחק. התנחשל בשמש. בעצם צהרי־הצהרים. וכבסים התנפנפו על חבל. גזוזטראות גבוהות. מובלטות נאה. נושמות גבוה, מופזות. פּזו־צהרים. אל פּני הים הלא־רחוק. ראיתי. והים היה שמשי, כרס תפוּחת־שמש. כולו. עם צחוקי לובן, מהבהבים רחב־ידיים, רחב־רוח, בוֹהק כחלוּת, מנושם זהרורי כחלוּת. מוצלף, תופח, מכסכּס, נרחב, צוחק, והכבסים מתדפקים עליזים להם, והבחיס מכחילי־הסיד, של כך נפלא לחיות, מנושב ים, וריח מרחקים, ומבינים, מבינים פתאום, והרבה יותר, ויודעים שיעבור, ושיימשך, שיכורים, עוצמים עיניים, סחרחרים. אה, בקלוּת. תמו דברי קובי. קחו כסוהו בשמיכה.

והנה כבר החריש. הה, שלום, חברים! נרדמתם קצת? בין כל המוקשים הפזוּרים, בין כל הסימנים והאותות, עשר דקות בסך־הכל, כל־כך נורא? קומו ונעלה. לכו ונלכה. ההרים והגבעות ל־ל־ל. כבני־צאן כבני־צאן. הנה, ונכנסים בצעדי עוז ואון, כלאחר נצחון. – ״קובי?!״ – הו! – ״א־הה! סוף־סוף! מה היה לך! לא ידענו מה לחשוב! נרדמת שם? – אלא מה? איך זה ככה נעלמים? נורא דאגנו!״ – ״דאגתם לי? למה?״ – ״כן, מה היה שם? לאן הלכת, וזה אתה סוף־סוף?״ – ״נדמה כאילו כן.״ – ״מה היה שם מה ראית? כל־כך הרבה זמן, מה מצאת?״ – ״ההרים – אמר קובי – רקדו כאילים, הגבעות כבני־צאן, כבני־צאן.״ – ״השתגעת? אנחנו כאן מתפקעים ולך זה צחוק?״ – ״לא. לא. שום צחוק. לכו ונלכה. מה נשמע, אודילה, אפילו לא עשר דקות!״ – ״אמרת חמש דקות!״ ניחרר הלה. – ״נו נו. – אמר לו קובי. – עד כדי כך!״ – חיימקה אמר: ״היה כזה שקט. לא שמענו ממך כלום. ולא ידענו מה. ואולי אינך יודע לחזור. ואולי אתה תועה ולא יודע איך, בין המוקשים, ואולי צריך לצעוק אליך, או סימן, או להדליק גפרור, שתדע לחזור…״ – ״רצית שאחזור?״ –״שאלה! עוד רגע והייתי רץ לחפש אותך. ומה היה שם? מה שמעת?״ – ״לא־כלום. שקט. אחד השתעל אצלם. הוא מצונן. מת כבר שתעלה לו השמש.״ – עייף. עיגולים סובבים באזניים. גלידים יבשים בזויות העיניים. צוללים אל הינומה של טשטוש, ועם זה כמקיצים אל מקום רחוק. – ״אז בואו! – אמר אודילה נזעף. – בואו ודי.״ – אתה כועס, אודילה? אַל תכעס. תראה איזה ברק לשמים כעת. איזו יפעה מיוחדת לכוכבים. איכפת לך הכוכב הכחול ההוא? כאילו מי יודע לכבוד מי. מקושטים ומצוחצחים וממתינים למי שיבוא אליהם. מי מכולנו? שאו שערים ראשיכם. – ״דאגת, חיימקה?״ – ״נורא, למה לא חזרת תיכף?״ – חַבּוּבּ אתה, חיימקה. כשאני רואה אותך כל חשבונותי מתבלבלים. אני מתחיל למצוא את טעותי, וחולם על חיים שקטים ויפים עם מאה חיימקים סביבי ואני בהם. חיוך אחד אנושי – ואני נמס ומתחיל מתחרט על כל מלה קשה. חַבּוּב אתה, חיימקה. איכפת לך קובי? והלא אינו אחיך ולא חברך מנוער! – ״הביטו אם לא השארתם כלום – נוזף אודילה בנשיפה – וזזנו!׳ והרגליים מתנגפות, ואחד משעֵל החוצה דבר כבוש. והגב הרחב של אודילה כבר נבלע בחשכה. לא לכעוס, אודילה. עוד חמש דקות וכבר תהיה לך שׂרוּע. אין לך עוד טיפת סבלנות בשבילי? מלחמה בעולם ואין פנאי לשטויות הפקר. כל דקדוקי־הדקדוקים של חיי האדם, בצדק, בחירות ובשלמות האדם הקרוע והרוצה להאמין בשלמות – כעת פתאום עליך! חיינו נופלים או נבנים וזה מדקדק לו בדקדוקים על שפת גיא האויב! אה, אודילה, רוצה שאסביר לך דבר? לא. אַל תסביר. הייתי יכול כבר להיות ישן חמש דקות, וגזלת מידי. גם לא מלה אחת? מלה אחת אודילה, כולי במלה אחת: רוצה להיות. זה הכל. כל מה שאני. תפשת? לא מעניין אותך? ולא להיות רק מה שהכינו בעבורי. לא למלא משבצת שאומרים שראוי לי למלאה. מלוא חָפנַיִם מה שאני. לא מפני שזה הטוב והחשוב מכל בעולם, אלא מפני שטוב מזה וחשוב מזה אין בי. כשאדע לנגן את עצמי אצטרף בהתאמה לכל כלי־הנגינה. אצלנו ובכל מקום. לדעת אם כל הדברים שדמיוני משחק לפני – אינם אלא הבל. או, שמא, החכמה היא לדעת לציית למה שעשה אלוהים בעשותו אותי. ברור לך, אודילה? ושלא יחלפו על פניך החיים בלא דעת. חיימקה, אתה טוב כל־כך, דמעות לי כשאני רואה כמה אתה טוב. ומוטב היה אילו… לא נראה לך לעתים כי הדרך לכוכבים קצרה מן הדרך לזה החבר הקרוב שפה?… אני מבקש להיות שייך על־פי זיקת בחירה, ולא על־פי זיקת שייכות. הו, עמדוּ, כולכם, עמדוּ! אשיר לכם דבר, רוצים? לא מתוך הפנקס העלוב, הכתוב, הלא־זה, הספרותי, כי אם ממש מתוך מה שהנה הוא פורץ לשיר. בלי להרהר פעמַיִם. עמדו רגע. דקה משנתכם! גם אפשר לשמוע, בלי כלום, כי זה שר סביב. רדת הטל. מלא ושוקק. ביסודו העולם שלום וטוב. טל אהבה. כַּחלות אהבה. פעמונים. יש לכם נערה היכן שהיא? אהבו אותה. היא כאן. אמרו כעת את הרך ביותר ואת הענוג מכל שיש עמכם. מה אתם אוהבים בה? את לבה? את עיניה? את גופה? את עצמכם בה? את אהבתה אליכם? רוצים שנעצור ונתן ידיים, ונשיר את האהבה הגדולה? את ההתמזגות הגדולה ביותר. ואיך שהכל נוהר לו לשלום אל הים הגדול והרחב – שאינו מלא לעולם, רוצים? שפתאום נתחיל לשמוע, ושלא יהיה לנו ריק. ריקות ריקה של ריק, של הקץ, שלא נברח תמיר להיסתר… שנוכל להיות, שנקום ונדע מלאים ל.. שכבר לא יהיה סתם. רוצה, אודילה? חיימקה, תלך? תבואו? לאן? לא יודע. בחיי, לא. וקודם־כל לתת ימיך ונעוריך לאפשרות המוליכה אל הרבה. לא להיות בתוך ההכרח להיות מראש של. לא ללכת בשום מַרש של רעות ואמונות. לא להיות משויך מראש לשום ״קו״, אפילו יפה, אהוּד, ברור ומפורש. אלא מה? לא לפחוד מן הרחוק יותר. – אה! אודילה בכזה לא ירצה. גם חיימקה יצטער. ובצדק: הוא טוב, ומפיץ טוב ממקום שבתו. אף אחד לא מלמולי־הסרק שלי. נורא איך אני. ואני רק ממולא בעצמי מפה אל פה. סתום מרוב מילוי. זר ומוזר. אנוכיי עד רשע. הו, לא אתחיל. הולכים והולכים. ריח השומר המתוק. אנחנו כבר?…

עולים בגבעה. הו, למה גַבה לבך, קובי? מה פרצת פרץ. אינך יהיר מדי? אינך תובע לך היתרים מיוחסים מדי? למה רמו עיניך? – עיני רמו? – מאד־מאד. דבר אין לך עוד עם אדם מרוב רום, ובזכות מה? – האומנם? כך זה נשמע? – כך, וגרוע מזה. – הו, לא, הלא איני מבקש ליטול לעצמי אף לא כמלוא צפורן קטנה! שוֹר מי או שה מי לקחתי? וגם לא מזלזל באלה שכבר יש להם, שמצאו. רק על אמיתי שלי אני מבקש. ורוצה הארה. האם זו יהירות? – הכתפיים נצטמררו פתע ממגע קור. החולצה נעשתה כה דקה. שקופה ולא מונעת כלום. חשוף ללילה. שור מי לקחתי או חמור מי? ואַל תביטו בי כאילו בגדתי ונפלתי אל מחנה היריבים. אני הלא איני אלא מודה בשלכם, אבל מבקש להגיע על פי דרכי – אל אשר אוכל. זה מכאן. ומה מכאן? נסה־נא וגע באחד ההולכים פה, בשורה הזו, איש בלבוש שתיקתו, נערוֹ היטב, טלטל והזע כל הקליפות החיצוניות, ומה יתגלה אם לא אפרוֹחוֹן קטן ערום: ציף־ציף. בהול על עולמו. על שנתו. על אכלו. על יום מחר. על עורו ועל בשרו. וזה כל־כך פשוט וברור. ואנושי. לא? כמובן־כמובן, כולנו גיבורים גדולים, גברים מוצקים, מקשה פלדה חסומה, ועם זאת, נורא מקפידים שלא להיתפש, שלא להיוָתר, פתאום, לבדנו אל נוכח פני עצמנו. לא כך, חברים יקרים? כולנו, והנחמדים ביותר, אלה שמעולם לא גרמו שום טרדה לאיש, או למפעל, ולא עלתה על לבם, הללו שהולכים לעת הלוך, שוכבים לעת שכוֹב, רוקדים ברקוֹד, עובדים בעבוֹד, קמים בקום, וישנים בישוֹן, שלעולם תמיד עם הכל ולעולם לא בלעדיו – ועם זאת, ובאוזן זקופה, ממתינים להנה־יפול־דבר. בערב, לא, מחר, או בשבת, באחד בחודש הבא: יהיה ביקור, מסיבה, סיור, כנס ציבור, ויעוד, ועידה, מועצה, יסעו, יבואו, יהיה – ולזמן המפסיק כבר יש תכלית: סופרים ימים אל מה. וכל מיני אנשים בוערים בינינו, יש בוערים לטוב, למשק היפה, לנוף הירוק, ויש בוערים להצליח בפוליטיקה. להדוף אחור את זה ולדחוף קדימה את זה, יש בוערים, וכך טוב לפניהם, לשחת עצמם, ויש בוערים, וזה עיקר עולמם, לנקמה בגויים, ויש גם בוערים למצוא, בשפתים יבשות וצמאות – אלא שעל זה מחרישים. כי לא נאה. כי הוא מגיד: ריק. הֲשׂמָת־הפנים הזו כאילו לא־כלום. ההחרשה. כאילו כל מיני דברים הם – הם, וזה, דבר־הדברים, לא נחשב, טפלוּת של אגב, רק ״רגעי חולשה״. שגברים יאה להם להחריש. גם אם הלב שותת. אבל איזה לב? אין. לעזאזל אין! ובכל־זאת שומעים, ורואים. ובכל מקום. ובחיפה ובתל־אביב, ובכל מקום. החרש ישמע והסומא יראה. איך באים לקבור חיים את אמיתך, הלא־נוחה, את תקוַת אמונתך, את כוכב האור, איך כופרים בכופר ובחמר ובזפת, מבית ומחוץ, ושותקים על קול בוכה, ומצפינים חטאת לא מוגדרת. גנוזה מתחת־מתחת. וחברים: המצב קשה. או הנה אנחנו כאן. או מאה ואחת אמירות. וזה חולף, והמתמיד הוא: טוב לנו. לנו פה טוב מאד. עד לפני ולפנים – רק שלווה ובריאות. ואילו – אותו דבר דומם שבקרבנו, אותו חלל סתמי, המורגש כמין שעמום עולמי, שבלב הלב – הוא יישאר לא זע, כמעט לא זע. כי בעוד עודו יטרפוהו החולין. ואילו בחג, או פתאום, או לרגל מה – ושלא במתכוון – רואים והנה הוא. שותק, מיחל לו. אלוהים אדירים. אַל תתחילו להכחיש. לא תכחישו. קחו וקראו את המכתבים. גבר לנערתו. בריא לרעוֹ. תוקע הגוֹלים בכדורגל – ביומנו. השנַיִם המהלכים להם, בשדרות המרוחקות, בשעות צדדיות וקטנות, נפתלים למצוא נפש אחות – אבל מסתבכים מהר. מעודף רגשים. מאין מלים. מנוכחוּת הזה – התמוהה, ממַשב־הרוח. וקל־מהרה נהפך הכל למין ראוַת מרדנוּת, ולמין דווקא לכם, ולביזוי מכוּון של כל רך וענוג. כל תם ועדין – ושׂימת גבול ברור: אני מצד זה, מצד האור, ולא נתפשתי בקלקלה. כמעט ו… נו, חבריה, מה נשמע? חיים. ואיך חיים? ככה, ככה־ ככה, משעמם קצת. בחדרים שעמום, בקולנוע שעמום, בחדר־הקריאה נמנום, ימים שלמים מתגברים על פיהוק. בתוך רצף מוֹנוֹטוֹני. נמשכים והולכים מכוח־הכובד. בהֶתמד שמכבר לא נדרש פשרו וראשיתו. התגברות מלאכותית, בידיים, על השׂתרכות לא־איכפתית. יבוא אָמָן! תהיה הצגה! שעמום על מדרכות בתי־הקפה של תל־אביב. שעמום על שפת הים. לא סתם שעמום, בשל הא או דא, כיוָן שלא היה זה ועוד לא בא זה, כי אם שעמום יסודי, קרקעי, נפש כל חי. חוֹפה על הכל כמים לים מכסים. אלף תחבולות להימלט מידיו הקרות. או, לפחות, לא להיראות ניצודים. והִתרגלות, כמובן, כאשר יתרגל איש לחטוטרת. איך שהוא חיים. ככה־ככה. ולמה אינכם צועקים? אנשים טובים – הלא חייכם הם, שעתכם! הלא מחמיצים את חייכם! הו, מה. הוויה קטנה של תחנת־רכבת קטנה, על־פני דרך נשכחה, המסע כבר יצא, והבא אחריו אולי עוד יבוא פעם, אם יבוא. לך לישון. ועל זה מכסים. כאותה עלמה כעוּרה ומַזקינה שעודה מקפידה לכסות ברכיה, כאילו עשוי להימצא אחד וייתפש להרהורי־חטא בגללה. הה. חיי אדם. בדיחה! אין קץ הריצה מפני השעמום. היום אתה עוד רץ. בורח. ומחר כבר תתרגל. תשב תחתיך. היא עליך. על כולך. לא מחר. מייד אחר הצהרים. עוד בעצם היום הזה. לפני שתשקע השמש. כשניפגש כולנו יחד מתחת העץ: ומה היום, חבריה? לאן היום? ובערב? כמעט לחיות. חַיֵי כמעט. כגזירה מן השמים. כבצוֹרת. כחמסין. כמלחמה. כמוות. ופתאום להיפגע ולמות. חבל, חבל, ומה אפשר היה לעשות. ונכנעים. ומקבלים עוֹל. וחיים. הה, גם גסים ואשוּנים, גם אטומים כסנדל, גם איכרים וגם סוחרים, גם שרירניים קלי־מעוֹג, גם החולבים שמונה חולבות בהמשך אחד, התוקעים קערת דייסה אל קרבם ומכלים עליה קערת סלט וחצי כיכר לחם, המחייכים בשינים יפות ובריאות ולבנות, המשחקים כדורגל, כתום יום־עבודה קיצי גדוש, בנעלי־עבודה ויחף, היורים להנאתם בצפרים עפות, והנרדמים לתיאבון בהרצאות. הישנים בכוֹרת־עץ הפוך, המפהקים בריאות לעת המוסיקה, ופורמים הלצות פרוצות אל הבנות שצוחקות מכרסן להנאה, וחובקים להם מהן שתים־שתים מזה ומזה, לקפוץ לבריכה במשובה, ומפשילים סנדלים על גבם ויוצאים למסע־לילה לרוחב הגליל, או לעומק הנגב, הוא והיא לבדם, ותרמיל בטנים לפיצוח להם, והן גופן, הבנות הללו, בהליכותיהן, בשיחן־שׂיגן, בצאתן לשיח את שיח־הנפש־אל־נפש, תקיפות החלטה ללחוש הכל מלב אל לב, ובבואן לוהבות לחי, ובבחלן במנת־אוכל זו, בטעמן דיין רק מכאן ומשם, בכססן צפורן או כסכסן קווּצה על פאתן, אגב קריאה בספר מרוחק מכל זה־פה־כעת… הו, מה! הקשב רגע, ותתחיל תוהה… נקודה אחת בכל השפע… נקודה אחת, ההיא שמחרישים עליה. כשנועדים יחד, כשצווחים ושרים, כש״עושים שמח״, כשבהולים ״לעשות שמח״ רועש ככל האפשר, ״להשתגע״ לתיאבון, להוכיח ברבים כי דם הוא ולא מיץ־עגבניות, חלילה. נקודה מוחשית. מחוּפית מפני. מאוּלמת באֵלֶם. אבל יש ומתגלית בצנעה, בתוככי אפלת הברושים הכבדים, או, יש והיא התפרצות מתוך היטח־ דברים, לבושי גלימות המשק, דוקא, החברה או, ובעיקר, פלגתנות איזו שהיא, שצועקים בה בפה מלא, מפא"י, מפ"ם, והמנוולים מן הצד־ההוא ימח שמם, צעוֹק והתרגש, במעוגים נסערים, לא מוסברים בכלום, לאור החיים והשאלות האמיתיות הנדונות. לעזאזל. לא כאילו הובטח לנו דבר ולא קוים? הה, כאילו האלוהים הבטיח לנו, שאנחנו נהיה הרבה יותר, והיכן דבריו? א – אנחנו אומרים – סתם, עזוב, בחייך, עזוֹב. ובדחיית־כתף מבטלת. לקחת בידיך ולחַייך – הוא תמצית משחק הבגרוּת. ומיד להכריס, להקריח, להשמים. וזו כל חדוַת הפריחה. למה אינכם צועקים, למה אינכם קמים? – הה כן. פה, נקודה מוחרשת לדעת. נערה טובה, חיוכך כבר חיוך מזדקנת. וזה נורא. הלא הנה זה היינו לנו בבראשית, הולכים קוממיות לקראת. והיתה מנצנצת אלינו שעה יפה, מובטחת, יעודה, שלנו וכולנו היינו רק יפים ורק טובים ורק הולכים אל יפה ואל טוב. ו… הביטי וראי מה! מבית אל בית, מחדר אל חדר, ובחוץ! אצלנו, כמו בכל מקום. והבשורה שלנו? שכח. בוסר נערוּת. רטיבות החיים אינה מגעת. ואפשר גם בלי. בגרות. ובוגרים מחרישים. וככל שגבר יותר – יחריש יותר. ככל שמסור יותר לערכים ולנכסים – יחריש יותר. ככל שנאמן יותר ל״קו״, זה או אחר, יחריש יותר. ואשרי המתאַזנים באיזוּן. והשירים היפים שהיו בלב? היו. וכעת יהיה סדר. סדרי־סדרים. איש לסדרוֹ. והקץ למעשה נערות, ולשירי גן־הילדים. אדם באחריותו. בצדקת אחריותו. בהכרח אחריותו. צומח בה ומתוכה. אשריו. ויש, אולי, אחד, שנולד להיות יחף. בלי חובה, בלי נכסים, בלי הישגים. שאין לו כלום. ורק נפשו צוֹוחת לו. פרוע וקל־דעת, וגם עצוב ושחוח. ורק אינו יכול להבליג. לא לא. ונורא אין לו מקום. שום מקום לא. ובוער בו. בוער לו. או הוא לבער. אולי גם בעד המחרישים. האחרים. שכבר השליווּ. שכבר נעלו ולבשו והתעטפו והתרהטו והכבידו. גם כשאינם מבקשים מידו. גם כשמוכח לו מפורש כי אינו מוזמן, ורק מנדנד. אלוהים גדולים, לאן אני מגיע? קובי קובי – מה אתה עושה מעצמך! מה השמות הנוראים והמלים הגבוהות – מה אתה יש לך להגיד? איזו חכמה, איזו ידיעה, איזו אמת? – הה, לא. אני רק חש נורא שמחכה. מחכה למה? למי? – מחכה לו. לקול שלו. – קול? של מי? מה אתה סח? – לקול שיקרא לי, וימצא אותי פתוח. – גם אתה? גם אני. כּולנו. לו היה חכם והיה בא כעת והיה קורא – מחנות־מחנות היו גחים, כולם היו באים, מכל מיני מקומות, כילדים ההם אל החליל, נוטשים כל מיני דברים, כל מיני בתים, כל מיני חפירות, כל מיני התעסקויות. כי מחכים לו, בשקט וברעש, במחולות ובבדידות, עושים דברים וקושבים לו בחצי אוזן, ישנים ומחצית עין פקוחה, אוצרות־אוצרות היו נפתחים אליו, כל זהבנו הסגור – היה נחשׂף חוצה. כולנו־כולנו. לא קרואים לקרבות, לא קרואים לקרבן, לא קרואים לתת נפשנו – כי אם לדעת להיות. להיות כל מה שיש בך, בשדה האנושי שלך. לא קרוּא לקחת, או לתת – אלא להיות, לצמוח. לצאת מן הגרעין ולצמוח. מחנות־מחנות. צבאות שלמים. מסביב. כולם. יוצאים אליו. יחידים, ובשנים, ובסיעות. כסיעות יונים. לקראתךָ. אי־אפשר עוד בערימת העצבוּת הזאת. לחוץ בנו ושותת. הגיע היום. אנחנו כאן. דבּר! הו דבּר! רוגש לקראתך. הכל שבנו. הטוב, היפה, השואף, הרוצה להאמין, לאהוב. לצמוח – דבר אלינו. מחכים לך, אני מחכה לך, רוצה להיות פנוי כולי, לא להיות קשור לכלום, פנוי ומוכן – וכשתבוא ארוץ מיד, כאלישע אחר אליהו – הו, קרא לנו לצאת… קרא! – – – קרא? מי יקרא? איזו הסתחפות! – לצאת? מי יקרא לצאת! עצוֹר רגע, סייח דוהר! מה שם בלבך הזה הסוער? מיהו זה שיבוא ויקרא אליך, אל איזו רוח אתה קורא? – מה אני יודע. לא יודע למי. לא אל אחד. בעצם: הלא אני הוא. אלַי. אני קורא לי. אני קורא לי. אני רוצה. הו, כן! למדרגה שאדע לקרוא לי. לא יקראו לי. גם לא רוצה שיקראו לי. לא קול מבחוץ. מתוכי ובי. ובשבילי. למצוא, אם יש בי. אם לוחש בי, אם אמת, אם בוער, כאשר בוער, רוצה־רוצה, באמת רוצה, ובאופן כזה שיאומן. שאני אאמין. – כן. במה? – בערך הדברים. בחיים. במלוא היפה שבחיים. אם יש בהם יפה. אם אין רק שיגרת ממילא סתמית. הכל עוד בי. רק עשרים שנה. מוכן להמוֹן. לא חס על כלום. אתן כל מה שיש ויותר. ולא רק אני. כל אחד כמוני. בטוח בזה. הכל עוד בנו. כפנינה זו שבצדפה החתומה. בתהום, ולא אמרנו עוד. כמו אוהבים שלא סיפרו עוד זה לזה: אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. וידוי של ראשית חיים. של יותר מקודם. כמו ילדים מתבוששים אנחנו. הכל עוד בפנים. ובתום. במלוא התום. לא נחשף כמעט, לא בוזבז, לא הוצא לזה ולזה, ולבטלה, לא נשזף בשמש, לא הושחת בכלום, מעיין חתום, גן נעול, דור כוחות רעננים, ורוצים, אלוהים, רוצים, כמה, רוצים ש… ובעליזוּת, כן, בשיר־עליזוּת, בלי עוד פיוטי־קינה, בצהוב ובכחול, ובלבן ובאדום, כמו שדה אביב, ובמלוא התכלת, ומתוך תוככיך, בלא להתעקם, או להיכלם, או להסתיר, במלוא קומת העליזות, כמלוא רוחב יכלתך, והיא עצומה, אנחנו שבשתי כיתות אנחנו עוצרים גדוד, אנחנו באמונה שלמה בטוב – נְחַיֵה לנו אפקי ארץ, מפתיחוּת האדמה עד השמים, ורוצים, כן, רוצים, ורוצים, כן, ותן לנו שנוכל, כל־כך, כל־כך, כן, כן, כן!

– ״הי מי שם! – נצטעק קול קורא אֵי מקרוב – ״שתוק, טמבּל!״ – חירף כנגד קולו קצר־הרוח של אודילה, והשורה שמאחוריו צחקה ובאה, התנחשלה להתגפל פנימה, כשחציבות מכושים נשבתות ודמויות מזדקרות, ואחדים אף יוצאים ובאים לקראתם ב״נו־מה?״ חברי ופותח זרועות, ו״באיך היה?״ סקרני וסוקר. וב״למה כל־כך איחרתם?״ ביתי ומתפרק ופורק. – ״קובי השתגע!״ משיב אודילה בוטות ופורץ דרכו חֵמות. אבל כבר הנה זו סוגרת דרכו הבקתה הגדולה. ושרשרת הצעדה הרצופה המתגלגלת בלתי־פוסקת. מתמחצת אל הקיר ואין לה עוד לאן – ובתוך פסיעוֹתיִם, וכבטרם עת, תמה פתע, כאילו קודם זמנה, ואותו כאילו יתרון – מתהפך להיות השתהוּת תמוהה בת־רגע, ומוּפסד. משתלחים בגניחה עמוקה, מתפוררים ומתערבים בהוויה הסגורה, הנַייחת, מוסיפים ונוהים לא מהוּסים, בדיבורים, בהסתובבות יוצאת־חוץ לקו הביתי. וצונחים מהרה לשבת, מבקשים מים. פוקקים חוליות הגב בהתמודדות, חשים צינה בשכם המזיע, וכבר נספגים ומעלים סיגריות, ומנסים למצוא דבר, ולסַפּר בשתי מלים אקראיות, את השעה החשכה והשותקת שנשארה מאחור, ומרחיקה מדי כהרף עובר – ונואשים מהסבר דבר, וגם אין, מסתבר, הרבה להסביר או לחדש. וכרגיל מתעלם הדבר אל בין הלב והקיבה ומשתקע עם כל השאר. ומה נתחדש כאן בינתים? לא נתחדש. כותשים במכושים. רק המכונית ההיא, הממורטטת, שוב היתה כאן, לפני שעה קלה, כל עוד רוחה בה, והביאה מטען נוסף של ציוד נדרש, פקעות־תיל, תחמושת ומזונות, וגם חפצים לא נדרשים כל־כך, כערימת כלי־חפירה שהוסיפו ושלחו לכאן, כאילו יום זריעת תפוחי־אדמה מחר ולא יום הקרב. הקרב, כן. כמעט ופסחנו. גם שייקה הגיע עם ציודו, הנהו קד שם באפלה וגם זוכה ל״אהלן״ מחוּיך (ולא עלה על דעת חבר לשפּוֹת טיפת תה על אש?). ואילו אודילה מצא עתה את הרגע, ופתח שערי חזהו להוציא מכלאה רוחו הנרעמת על יציאה זו ועל תעלולי קובי. רק לא היה פנאי לשעות אליו עד תום כולה. ואף שהניעו לו ראש, וקובי גם הבטיחוֹ כי הוא הצודק – לא נח סערו, ולא נתפייס, אלא קם על רגליו והצהיר כי בזה וכאן סיים את משימתו עד תומה, ויעֵז־נא איש למצוא בעבורו עסק חדש ללילה הזה! וכינס אנשיו בצווים בוטים ודוֹחקים, והלך לחזור אל אחוזתו, במסירת מודעה כי גידי ואנשיו מיותרים לו מעתה. ולדידו הם יכולים להתקפל וללכת לכל הרוחות, וכי סתם נוטלים וממלאים את המשלט הקטן הזה על גדותיו, נטֶל זיבורית לא לפי כוחותיו לשאת. וזה הכל. ואילו סיבוך לא־צפוי מתגלה כשמוצאים לבסוף את דנוס, בקרן־זוית ישן עד מֵחַ עצמותיו. ואם כן? קובי כורע עליו לנערו. והלה מתרומם משהו ואינו יודע מה חפצים ממנו, ולמה מתעמרים בחייו. מסבירים לו. קובי, גידי, אחרים שבאו להיות נוכחים. ״שתקו רגע ותנו לחשוב.״ – רוטן דנוס ביגיעה, ומניח ראשו על אגרופו, עשוי לצלול גם כך אל תוהו אין־קץ. נורא שמישהו חייב להחליט. ושאיש לא יצילוֹ מהיות אותו מישהו. – ״נורא מאוחר.״ – מלמלם דנוס משהו בעולם. – ״איפה מאוחר? – ביטל קובי. – רק אחת־עשרה ורבע.״ – ״וכמה היא, שמה, הזאת, ההיא, מה שמה, הדרך?״ ״לא כל כך, – מחייך אליו קובי – רק שני קילומטר לשם, ושנַיִם בחזרה, ביחד, כמדומה, ארבעה, או כמה, ברזילי?״ – ״בדיוק.״ – ״נאמר שלושה לשם ושלושה בחזרה.״ – מזדעף דנוס בקפידה. חש כמה אחרת היה בסתר השינה, וכמה יש עליו להיות מה שאין בו. – ״נאמר, ארבעה לשם וארבעה בחזרה.״ – מקבל קובי ברחבות. – ״ובכן?״ – ״שמונה. – הרצה קובי. – הרבה? שעתים. טיול של שעתים. הוסף שעה לבלתי־צפוי, הוסף שתים. אמור: ארבע שעות. השמש זורחת בחמש וחצי. אחת־עשרה ורבע. אנחנו כאן בשלוש ורבע. נאמר: בארבע. נספיק לישון שעה וחצי עד השחר. מה עוד מעיק על לבך, דנוס?״ – איך יש לו עצבים לחשוב על תכניות ועל פרטים ועל חשבונות – ואני כולי כאן טמטום ופחד. – ״מעיק על לבי – אמר דנוס ונתישב – ואינני בטוח, אם בשל חמישה מוקשים (עשרים וחמישה! – תיקן קובי), בשל חמישה מוקשים מפוקפקים – התעקש דנוס – לסַכּן חמישה אנשים (״חמישה? למה? שלושה!״ – ״שלושה? בשום אופן לא!״ – ״טוב: ארבעה: ארבעה כן?״) – לסַכּן ארבעה אינו פחות מלסַכּן חמישה! – התמרמר דנוס – והשד יודע מה יוסיפו כבר חצי תריסר, אפילו תריסר או שני תריסרים מוקשים, ולהסתבך, ולבלבל, אולי, את חופש התחלת הפעולה שלנו…״ – ״אתה מתחיל מהתחלה. אמר לו קובי– ועליך להחליט: כן או לא״ – מנסים להקשיב. תנים מרחוק. שם רחוק כל־כך. אבוּד־דמות, רחוק ונתוק ממשות. לבוש פני נפלוּת. כאילו בפעם ראשונה יודעים שזה ככה, ולא ברור מה. – ״מה דעתך, גידי?״ – נאחז בו דנוס. – ״אם לצאת – אמר הלה יבשות – חבל על כל רגע.״ – ״וצריך לצאת?״ – לא הרפה ממנו דנוס. חש כי אם לא יפעיר את שמורי עיניו בין בוהן ואצבע, יפלו אלה בחבטה כתריסי־ברזל. אבל גידי לא אָבה להיענות, ורק משך כתפיו. – ״מה אמר לכם יצחקלה?״ – שאל קובי. – ״אמר: יחליט דנוס.״ ציטט גידי לא בלי ניגון בקולו. – ״ואם כן?״ – ״טוב. לכו.״ – פרץ דנוס ואמר, ונרתע כרגע, כמי שקרח המרשם לו על לבו, ושלח יד נחפזת להשיב, למנוע בתוקף: לא־ לא. לא לצאת. לא צריך. שבו בנחת. לא להסתבך. – אבל ידו שבה בלא־כלום זולת פֶּטֶר־רֶטֶן. מעין: ורק תשובו מהר. מהר ככל האפשר. שנשמע תהוּי למדי. – ״כמה שאני מיושן…״ מילמל דנוס, בנשיאת ידיים, כדי להסביר דבר. אבל קובי וחיימקה כבר הלכו להכין, וגידי להביא שני מתנדבים. אך שתים־שלוש דקות נדרשו להם להכנת ארבעה ילקוטי־פעולה ממולאים, וארבעה אתים בצדם. (כה חבל שאין טורח על קצת תה חם!) ועוד שתים־שלוש דקות נדרשו לגידי להתיר לנחום ולעודד להצטרף אליהם. ולאסור על ברזילי, על עמיחי החובש, ועל רפי להוסיף ולהציקו בדבר הזה, לאחר שצ״יבי ויוחאי ואחרים היו ישנים שנת־צדיקים, ולנזוף בו בשאול שהלך ורטן כי אם אלה יוצאים – לא נספיק לחזור כבר היום! – וכבר הארבעה רתומים, וטוענים מחסניות בסטנים, ואמורים לשאת רגליים ולפרוש, לולא שנדחף ומגיע עתה יודלה – ״קובי! – קבל יודלה –בלעדי?״ – ״מה שלומך יודלה?״ – אמר קובי – ״שלומי סוּלית רגלי! – ענה יודלה. – אתם יוצאים בלעדי?״ – לא כדאי שתצא הלילה, יודלה.״ – אמר לו קובי – ״למה? תן לי ילקוט. גם אני. איך לוקחים מישהו זר, ואותי משאירים?״ – ״לא משאירים. רק עליך עוד לשכב הלילה. ולנוח היטב.״ – ״לנוח שמנוּח. אני רוצה לצאת – אמר יודלה – ולא לנוח. ואני יכול. כמו כל אחד.״ – ״לא כדאי לך. חכה הלילה. חשבת שכבר גמרנו? עוד תספיק, חביבי. עוד נצא ונצא. בלי סוף. הסתכל בכוכב ההוא, הכחול: רואה? תמיד הכל עוד לפנינו.״ – אמר קובי ונפנה אל השלושה: ״מוכנים? הכל אתכם? השתעלו כאן כל מה שיש לכם, ונזוז.״ – ושובו מהר – פלט מישהו. ״בטח.״ – אמר קובי. והצטמדו לשורה בזה אחר זה. – ושלא תהיו פזיזים! – אמר האומר. – ״מי כאן פזיז? – חייך קובי. – בשם הרחמן והרחום: ״לדרך.״ – אמר ועקרו רגליהם. ועדיין לא נח לבו של אחד הנשארים החשכים, כי בצאתם את השוחות לחש אחריהם, לא מוסבר למה, ואמר: שלום, קובי, שלום. שנבלע ונמחק בשחיקת הרגליים היורדות הללו, שתוך כדי כך כאילו שקעו. והלילה המה עד רחקוֹ.

 

פרק ארבעים ושלושה    🔗

יום ד׳, ארבע לפנות בוקר, ג׳ בתשרי תש״ט

מתוך המיה מתגרגרת כבושות, מתגרשת, התעבּתה פתע שאגת מטוס כבד ונמוך מעל הראש, הפריצה שצפת צלצל רועם, שהעולם היה צר מהכילוֹ, געש צֶווח פוֹלחני, שכבר הרחיק מאדיר ומתריז אש ממַפלטיו, והלך ונתקע לשחור הרקיע מלפנים. נחרד התנער גידי, וכמעט פצה עיניו לסדק קשב, וכבר נתגנח וידע כי ׳שלנו׳ הפליג צפונה, ונתכווץ להתהפך לחזור, ולהתקשר שינה, שהיתה עודה תחוחה, דביקה כולה, ואמורה להתאַחוֹת כרגע ולמשוך הלאה אותה הוויה גדושה אחרת, שנבתקה במחץ, ואשר עם זאת כבר נעשתה מעולפה משהו, והכל כבר עמד להיראות כחלום, שקוף וכחלחל – כשחש זחילת רחש מציק בקרבו, שעלתה ונעשתה טורדה להיזכר דבר שכוח. פיקח עיניו ביגיעה. לא שום ממשות מסוימת. רק שמים גבוהים. ורעשי המטוס מתהממים הולכים, מתמעכים ליבבה חיפושנית. צביטת־לב נוהה אחריה. מה היה הדבר? התקהות ירכיים מקְשי השכיבה, והגב. הו, ככה. גישש ידו. חיכך ראש ופאת־לחי דוקרנית – קובי! הה, זה. מה השעה? שקט. מכוש או שנַיִם בעצלתיִם. ארבע עוד מעט. ואולי כבר הגיעו וישנים? ופשוט. שמורות נופלות. כבר בשינה. מה היה ההוא? לא לקום עוד. צריך משהו. תנו לי עוד קצת. עינוי מיצבט של אחריות. אף כי לא עליך הדבר במישרין. וצריך לבוא אוֹטוֹ ולנסוע. צינה. לחוּת מתקשרת. יהיה חם מחר. מחר? היום. בעוד שעה. לשוב ולישון. את מי לשאול אם כבר חזרו? מה היה הדבר ההוא, קשור בעפעפים ונידף. עומק אובד. ופתאום. כל כובד הלילה על גבך. מעוּך תחת אין־קץ נפחוֹ. מחפש תפישה. סיגריה. או לראות מישהו. ומוטב היה לא לזוז. אילו להיסגר שוב בשינה. אילו שתיקת עולמות. מוכרח? כבר לא תהא שינה. חבל. התרומם. פיהוק רחב. כשעוצמים צף זכר דבר. שיירים נמוגים. מעגלי תרנגולים רחוקים. זה אחר זה. סדר נהגוֹ של עולם. כאן? מסתבר, גם כאן. וחמור אחד הרחק־הרחק. חמור־חמור. נופל. בבית: חם סגור. אבא יקום לחלוב. חצר ולבנוניות. הרבה לבן. התרומם. הרגליים לא שפויות. ניקודי אורים, וחלקות־שחור עצומות ביניהם. הקטנים אבדו באד. וקובי מה? למצוא אחד ולשאול מה. ראש הומה שינה. שותק הכל. עומק אובד. אבל, עדיין מוקדם לדאוג. רק ארבע. יחזרו. זוכר איך כשאני לא־פעם, והזמן היה מתאחר. בעומק הדרך והשעה מאוחרת. בתחילה רק הליכה כרגיל, הולכים ולא אתה חושב עליהם ולא הם, מסתמא, עליכם. עד שלא עברה השעה הקבועה. והם פתאום מתחילים להיות אתך. ואתה, מסתמא, אצלם. נקשרים חוטים־לא־נראים. אז פתאום מסתבר כי אינך לבד, וחוטי השייכוּת מתארכים ונמתחים פתאום מפה לשם. בטחון ולא בדידות. תמה הבדידות. כולכם מקושרים בשייכות, בדאגה, ברצון, באחוָה, ומוכרחים להגיע. זה כתוֹף כל הזמן. הכל זז מפניך. כל כוונות העולם, סדריו שלו, הצדה, זזים לתת לך ללכת. לראות איך יקרה. מחרישים לראות איך יקרה. שותק מביט העולם. ואתה מוכרח להיות יותר יכול. לגייס הכל. שלא. שלא תיכשל בשום אופן. שתוכל ותחזור ותעשה. ולא לאבוֹד. לא לטבוע בים. ומסוף המרחק – לחזור. החובה שלך. השליחות שלך. לא לתת למורך הלב. לא להיתפש לדמיונות רעים. לא להיבהל. להיות יותר. לא להשליך מידיך. להמשיך. מצפּוּנך ואחריותך. וכוחך שלך. איש מבלעדי אלה לא יוכל להושיע. רק אתה בזה. מיליוני בני־אדם בעולם, אבל בזה – רק אתה כולך. ואף אחד מבחוץ לא יוכל. קצרה יד כולם. גם אמא ואבא. ואחים וחברים הכי טובים – איש לא יוכל. וגם אינם יודעים. כאילו על כוכב מאדים. לא יידעו אלא אם יקרה. אם לא יקרה לא יידעו. הלואי ולא יידעו. לכודים אתם אבל תשתחררו. במעמקיך יודע. אי־אפשר אחרת. אי־אפשר שלך יקרה. לך אי־אפשר שיקרה. כאן לבדכם מול ההכל. מול כל קיומכם הלאֶה – אם תתקיימו. מול לא־איכפת עולמי, חוגר. ונושמים, צבוטים, ונושמים והולכים, להספיק, לצאת, להגיע. הה, איך בהכי נורא – בודד האדם. בודד לו לבד לגמרי. טרף לבדידותו ולכוחותיו. שכוּח לנוראיו. רק אתה בו באָיוֹם, בצרה, בכאב, רק גופך, נתוק מכל השאר, לנפשך, אפילו לא הנפש היקרה מכל שאוהבת אותך מכל. לבד בים הריק. רק אתה בו בנורא. אם תשוב – תשוב. (וישמחו לקראתך!) אם לא תשוב – הסוף. והם יידעו. כובד עצב בדידות. עצב לבַדיוּת מעֵבר לאופק – מולדת, שליחות, תפקיד, חברים, שקועים להם מעֵבר לאופק. קצרה ידם, באשר הם־הם, בשלהם, בעצמם, בהמשכם שלהם. שסגור לו גם בלעדיך. שיכול. כן. מי אינו ישן כעת? את מי לשאול? הבקתה. השוחות. ואולי כבר? המון כוכבים ולא ידועים. השאר אבדו באד. המחר כבר פה. שחור עוד הכל. וכבר הוא פה. הדוּבּה הקטנה חגה סביב קצה זנבה הממוסמר לציר. אוֹבךְ. ארבע. ושקט. שקט לכל צד. משונה, בכל־זאת. המון. נורא פתוח. בלי לדעת. כולם ישנים. מי נותן סיגריה, קצת.

– ׳מי שם?׳ – מן השוחה הזאת. בדי ידידות. – ׳אני. גידי.׳ – ׳אה. גידי. מה נשמע?׳ – ׳לא נשמע. – אמר גידי. – קר.׳ – שותקים קצת. – ׳הייתי כעת משהו, מכרסם מה, או לשתות, משהו.׳ – ׳קופסת מיץ?׳ – ׳יש? זה אתה אהוד?׳ – ׳לא. אהוד בשוחה ההיא. זה יוּבל.׳ – ׳אה יוּבל. והשני?׳ – ׳קוראים לי יוֹש.׳ – אמר השני בקצרה. – ׳בעוד שעה – התחיל יוּבל אחר־כך – אור.׳ – ׳מקווה שיחזרו עוד קודם.׳ – אמר יוֹש. – ׳עוד לא חזרו?׳ – התיק גידי פיו מיניקה. הקשיבו. – ׳אבל ייתכן שיחזרו ישר אל העורף, אל הרגמים. וכך תתקצר דרכם.׳ – ׳רוצה שכבר נדע.׳ – אמר יוּבל. – ׳את ההתפוצצות שמעת?׳ – ׳התפוצצות?׳ – ׳הו, עצומה. בשלוש בערך. משם. מצפון. ישר.׳ – ׳כן?׳ – ׳הו, אדירה מאד.׳ – ׳וגם יריות?׳ – ׳לא. התפוצצות אחת. אבל בריאה מאד.׳ – ׳ואחריה?׳ – ׳אחריה לא־כלום.׳ – מחרישים־מה – לקשוֹב. לא־כלום. – ׳מוזר.׳ – אמר יוֹש. וגידי לא שאל מה. סנטרו נצטמג טיפין. המיית רחבוּת הלילה. דבר מתמוגג בתוכך. כניצל מן החלום. לבן שהוא. – ׳הספקתם יפה.׳ – היללם גידי, מטלטל רגליו מעל הדופן. – ׳אה, בשיניים ובצפרניים.׳ – גיחך יוּבל ואמר. הרגשה שקטה ביניהם. למה כאלה צריכים למות (אבל מי מת! תפסיק). לעזאזל, העצבים שלי כבר. פיהוק עוצם־עיניים. אחיזה כבחלום. מעגל וכל אחד לבדו. הלואי שלא, אלוהים, הלואי שלא. מפכה לו חרש הלילה. מחשבות מתקהות ומתדהוֹת. כבר היה פעם כך. המון־המון. צף עולה כעת זכרון. והיתה איזו חצר גדולה ומרובצה. היה חול רטוב ונוח. שיַחפוּת הרגלים עוד זוכרת. גינת בית־הספר? אולי, כי היתה שם בריכה קטנה. ובירכתיִם התכדרו ירקות אוגניים. מעין כרוב או חסה. ופרחים בשורות: לבנים. ונעו ברוח. המון. וחבורה של ילדים רצה סביב הבריכה הקטנה בתווך. מזמן־מזמן. ואתה הגדול ביניהם. בקולך שומעים. וגם ילדה אחת, אולי. זכורה שמלה לבנה. פורחנית, או אולי סרטים לבנים, של ילדות, וצוחקים, והרגשת המון כוח, וגם רגש עבה וחצוף של שלטון. מרגישים. גוֹאֶה. ואיך ניצנץ פתאום דבר אסור. רעיון של חטא. שהחניק את הלב בהעזה, בתאוָה הפרוצה. עצרת את הילדים. אמרת כי בתוקף המשחק יוּשׂם עליהם, כשתיהגה מלה פלונית, לבוא ולכרוע אָפּיים לפניך. להשתחוות ארצה – – ככה! בושה מציפה אותך עד היום בדפיקת־לב. היה: נסער, תאוָני, מקוֹמם, אין־מלים. והמשחק, זוכר, התנהל בכל מיני דחיות וסטיות, ורק לבלי הגוֹת את המלה ההיא. לבלי בוא בנסיון הסוער. סחור־סחור רצתם סביב הבריכה הקטנה של גינת בית־הספר. והיית יכול לומר ולא אמרת. ולא ולא. עד שנעשה ריק בלב ומתאכזב. חשת אכזריות מצטברת. נקמנות מתקמצת. פחד ובושה ושנאה. דבר קשה, מיסר, ומתחתיו ריקה היתה האכזבה. נסיגה. מכבה. עלובה. קטנונית. ולא בכדי כנראה נשתכח כל זה לדראון. מה פתאום צף לו כעת? לכבוד מה? פתאום? מין פרצוף אני יש לי. אבל לעזאזל. טפשוּת אחת. ההתרגשויות – מה כל זה כעת. ארבע וחמש דקות.

– ׳יש למי סיגריה? שלי נגמרו.׳ – אמר גידי צרודות. – ׳מצטער. לא מעשנים.׳ – משיבוֹ יוֹש בלחישה. מקשיבים ולא מעלים דבר. כאילו נרדם הכל. כאילו לא עתיד להיות דבר. ארבע וחמש דקות. גם אין טעם לשער השערות. – ׳איפה דנוס?׳ – ׳מי יודע. נרדם היכן שהוא.׳ – ׳מתי אתם תישנו קצת?׳ – ׳רק נגמור להעמיק כאן.׳ – אמר יוֹש ונטל את המכוש. – ׳תורי כעת.׳ – אמר לו יוּבל. ׳חדל, אתה עם היד שלך.׳ – הושיבוֹ יוֹש והתחיל כותש. ויוּבל טיפס ועלה לפנות לו מקום. – ׳מה יש לך ביד?׳ – אמר גידי. – ׳כלום. כבר כמעט בריאה.׳ – אמר יוּבל – ׳בריאה!׳ – נשף יוֹש מלמטה ועמד לומר: לא הספיקו להוריד את הגבס וכבר נשברה לו בהתנגשות. עוד שלשום היה לו חום! לא בטוח אם עכשיו לא! – ׳חדל, יוֹש.׳ – ׳לא נכון? אסור היה לו לבוא.׳ – ׳בחייך, יוֹש, חדל. אמרת כבר אלף פעם.׳ – ׳ועוד אחזור ואומר אלף: לא היית צריך לבוא.׳ – ׳אתה לא היית במַלכּיה?׳ – שאל עתה גידי. – ׳הייתי. מי לא היה.׳ – ׳כי אני זוכר אותך מניין שהוא.׳ – ׳כן? אז תרשום גם: משמר־העמק וזרעין, נוסף על מַלכּיֶה, ובבית־החולים שלושה חדשים.׳ – ׳כן? כל־כך חזק חטפת?׳ – ׳לא רע.׳ – ׳ולא היית מהחבריה של מוֹטקה?׳ – ׳בדיוק.׳ – ׳אהה. עכשיו הכל מובן. היה בחור אדיר, מוֹטקה. כמה עוד נשארו משלכם? מוהיקנים אחרונים, מה?׳ – ׳בערך.׳ – אמר יוּבל. – ׳פוּ, אמר גידי, ההם היו ימים. איומים… אבל אם אתה חולה, מה רצת הנה?׳ – ׳לא חולה. אמצאות של יוֹש.׳ – ׳אמצאות, מה?׳ – חרק הלה בין מכוש למכוש. – ׳אז ככה.׳ – נפרד גידי מעליהם. ׳תהיה בריא.׳ – השיב יוּבל בשקט, דברי־פרידה. ומשתהים לקשוֹב אל החושך. השעון לא זז. לאבדון כל המחשבות. מעֵבר לבקתה, לאור גפרור: ארבע ושבע דקות. הגב לכותל. להרהר. אין מה. מסוּרים לגורלם. ואולי באמת עקפו להם ישר לעורף, אל המרגמות, או אל הדרך הגדולה. היו כבר דברים כאלה. שלא להיתפש באור המוקדם. גם אני הייתי כך. וההתפוצצות? לא יודע, אין לילה בלי איזו התפוצצות שהיא או יריה, מפה או משם, או זיקוק. שקט לגמרי. ולא לחשוש. תרנגולים, זה קרוב. לא להתעצבּן. מה כולם? פשוט ישנים. נורא מרגיע שפשוט ישנים. שמניחים לו לעולם לסוב בחוקותיו, לתרח הזקן. עבדו יפה. יותר משלנו. הם לא יברחו. כן, אבל באיזה תנאים היינו אנחנו! – אין עם מי לדבר מלה. מה ככה ישנים כולם. התעטפו להם. ועל האדמה הקרה הזאת מתחת לשמים האלה וטוב להם. לבזבז בשינה את השעה! הקור יקיץ אותם. למה אני רע? תן להם. שיישנו להם. נותן. עוד מעט בוקר? ואולי כבר הם מטפסים ועולים במדרון, ותוך שאני ככה, יישמעו פתאום צעדיהם הבאים, ועוד רגע מתנשמים ועייפים, כפופי־הליכה, ומחייכים בעייפות, שהדבר כבר מאחוריהם, ועשוי. רק הם נוכח גורלם, איש לא יוכל להושיעם. כל העולם על מידותיו ועשרו ואפשרויותיו – מחוץ להישג־ידם. ולבדם יהיה עליהם להיאבק עם ענקים. עם מפלצות – אם תקרינה על דרכם. וגם איש לא יודע, ולא יידע. דנוס התלבט ופיקפק. עודד! עודד שם. רק שלא עודד. אחותו. דנינה. דנינה הקטנטונת/ רצה בלי כותונת. ונחום. והבחור של קובי מה שמו, וקובי עצמו. מאלה שתמיד אתה רוצה שתוכל להיות לך דעה יותר מסוימת עליו ואין לך. אחד שלא… כמעט ועמיחי הלך אתם. עמיחי ו… הו, אני מתחיל. שתוֹק, בהמה. איזו אורוה עצומה יש לי בלב הזה. פחד. הג׳ינג׳ית. מתגרה להיזכר. מיד. הם עקפו בודאי. סביב־סביב הלכו. ולא להיות רכרוכי. רק ארבע ועשר דקות. מה הרעש. עקפו. עוד רגע יופיעו, ומיד כשיופיעו כל הדאגה תמס, תבוזבז כאילו מעולם לא. לבנת בשר, לבנה כמו לבנת קולס־תירס מקולף, מופשט… והאוֹטוֹ יגיע עוד מעט ונסע מכאן, ודי. אולי אני אישאר לראות? היום הגדול של צקלג. יסע מי שירצה. יסתדרו שם בלעדי, בהגנת התותחים. הה, לא כעת, קודם שיחזרו. ליטופית ככה, כזאת ש… חדל, חדל. – ׳מי כאן?׳ – ׳אני, רפי.׳ – ׳אינך ישן?׳ – ׳התעוררתי. מה השעה?׳ – ׳ארבע ועשר. יש לך סיגריה? הצל נפש.׳ – ׳נגמרו. מצטער.׳ – ׳חבל.׳ – ׳מצטער. עוד לא חזרו?׳ – בלחישה עמוסת־שינה. – ׳לא.׳ – בכבדות: ׳אתה חושב משהו?׳ – ׳לא. לא יודע מה לחשוב.׳ – קר. סתם קר. לא זז. ושקט. הכוכבים משעממים. לעזאזל. הסבלנות שלהם. ההתמדה המטוּמבּלת. קסיוֹפּה וכל השאר, היו לזרא. הם וצורתם. למה אינם שוקעים להם. – ׳מת לעשן.׳ – נחר גידי. ׳מת לשתות. לחש רפי. – מצטמק לי בקישקאות.׳ – ואחר־כך: ׳גם אתה שמעת התפוצצות?׳ – אמר גידי. – ׳איזו? ההיא, הגדולה, בשלוש בערך? מה היה?׳ – ׳לא יודע. אני לא שמעתי כלום.׳ – ׳היתה עצומה. – תיאר רפי. – אתה דואג?׳ – ׳לא. ככה.׳ – פתאום עוטפת וָדאוּת של פחד. אופפת כבגד לח־זיעה. ושורף לך מבפנים. עייפות גדולה. ערימת עייפות ואיש קטן מעוך תחתיה כחגב. שום חציצה להיסתר. חשוף פתוח לרעה. ריקנות כזאת ובחילה. הגב שונא לשאת. הה, חדל, בן־אדם. מה קרה לך. התגבר. הדליק גפרור בחָפנוֹ מעל השעון. ארבע ורבע. זנב סיגריה היה תקוע בעפר. הגביהוֹ ובלי לפקפק דיבק עליו שפתיו, הציתוֹ, ושאף לוגמת־עשן עמוקה. מכוּוץ, מעוּצם־עיניים. כדוריות תהום. ואחר־כך השיב עשן והרגע עבר. – ׳מה אתה מביט ככה?׳ – הצריד גידי אל רפי. – ׳תן גם לי מציצה.׳ – לחש הלה.

כאילו מתחיל להאפיר. סוף־סוף. הלילה הזה המיוגע. (הלילה הטוב, הגונן, המציל, החוצץ!) שלוַת־ים רוגעת סביב. תפילה־תפילה. ניחומי מעגלי התרנגולים חגים צבעונין. ברוך הנותן לשׂכוי בינה. וכלב הבִקעה לא פוסק, שלוש הברות חלולות אחר שתי חלולות, הורד ומוסיף אין־קץ, בהטעמה כי אחרת לא יוכל, וזה מוּשׂם עליו עולמית. ועם זה ריח חרסית לחה, כריח שלום, לחם לאכול ותה חם לשתות. נשמת דברים חוזרת אליהם מן החושך. ומרעידים קלות מצינה. צעדים גוששים ובאים מאחור. אחד ישן שהקיץ משתרך ובא בכובד־רגליים ובכתפיים מחודדות – ׳נו ומה נשמע?׳ – מהמהם בקושי מפה ציחה־שינה. – ׳לא־כלום.׳ משיבים לו ביותר מקיצור. אבל חבורה מַקהה עוקצי חששות, דוחה רעות, מאמצת לב. והלה, בלא דעת אם יש בזה כדי תשובה אם אין, אך תשוש וכושל מחקור נוספות, שופף תחתיו בגניחה: ׳עשו טובה, תנו סיגריה…׳ – ׳אילו היתה.׳ – אומר רפי. – ׳אין לכם?׳ נכזב הלה, שקשה באפלה להיזכר שמו, אף כי לא קשה לראות עד כמה קר ומטושטש לו. מה לעשות. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. מאפיר, אין ספק, למעלה, השמים משתנים, ונעירוֹת־נעירוֹת של השכמה מצלצלות מלא־הרחק. אלוהַי, נשמה זו שנתת בי. מקשיבים עד תומן. ומקשיבים לאחריהן. הררי־שינה תלויים בריסים הדלוקים. שמיכה ואתה נרדם כאבן. גם בלעדיה. ככה, בחידוד־כתפיים. נקרע בין צורך לקום ולעשות מעשה, לא ידוע איזה – ובין הרגשת מחיקוּת אין־אונים. ריקוּת ידיים מול נחשול גוֹאֶה. תחינה לדחיה נפתלת עם קוצר־רוח שכבר יתחיל. או להסתלק עד אחר הכל, ולא לדעת ולא להיות עד אם נגמר, וכבר עשוי. להידחות מעל הרגע הכואב. לא. לא. לא לרוץ כל רגע לשעון. מתלחשים. האחד שבא מבקש לדעת ומשיבים לו כי לא־כלום. והכל עוד אפשר, לכאן ולכאן. מתלחששים. חמוֹר ההשכמה חוזר ואומר, ומפורר את החושך. קושבים קולו עד כלותו ולאחר כלותו. צעדים, עוד. מי כעת? בוא, חביבי, בוא שב ונהיה יחד. ברזילי. טוב שאתה. ׳ברזילי? מה חדש?׳ – בתחינה, בהפצר, והשב רק טובות. ׳בוקר טוב.׳ – אומר ברזילי, בחור נחמד. בוקר אור. מלה נכונה ובשעתה. מוצצים כל משמעה, כי טוב. – ׳ומה נשמע?׳ – ׳לא נשמע.׳ – הוא אומר. וגם כתפיו מחודדות ופניו אפורי בטרם שחר. גם לו קר. אם כן מה הוא יודע. או מסתיר? – ׳לא חזרו עוד.׳ – שׂערו המסולסל מצטייר בעמדו על־פני השמים המאפירים, גבוהים וכבים, גבוה ועומד עלינו. שב, למה אתה עומד. מציצים. הכסיל למעלה. עודו רושף באש. אבל ניכר בו שכבר הוא רואה למטה במזרח את הבוהר העולה להכהותו. כסיל החורף (אהה, קר). מתחתיו גדול אחד, כחול כמעט, שמעמיק מערבה, רועד מרוב רוחק, או צינה, מרמז מאד. כאילו דווקא יודע. הה, לא חשוב הכוכבים. – ׳יש לך סיגריות, ברזילי?׳ – יש. הו. סוף־סוף. הכל יהיה טוב. תראו. להבת (ארבע עשרים וחמש! כבר?). פרצופים מאפירים, מדובללים וחושך. מוצצים לרווחה. פולטים לרווחה. מתעשתים. – ׳אתה דואג, ברזילי?׳ – ׳עוד לא מאוחר מדי.׳ – הוא אומר. גל שלום נישא בריח הצונן המקיץ של העולם. הכיווּץ של הסרעפת כל־כך נכון ומוכן להתרווח, לאות ראשון, לעילה כלשהי, להתרווח מתוך גניחת־פורקן. לולא אותן חלחלות קשורות לסוף כל התמודדות רווּחה, לא חלחלות צינה בלבד. – ׳אני לא דואג.׳ – מגיד עתה רפי. כאילו נשאל. – ׳לא יודע למה, מרגיש שליו ובטוח.׳ – משוחחים. ישנים אחדים מתעוררים. זו שנראתה עד הנה כתלולית גבובה – אינה אלא שמיכה מגובבת, מתנחשלת עתה כדי להיאסף אחרת ולהתכרבל בה מחדש. חבורה קטנה. מהם עודם שקועים ועודם הוֹוים חלק מעצם הויית הלילה, מהם כבר מופרדים, שוכבים קושבים לו, מן הצד. וכדי כך, שהחשכה אינה יכולה להסתיר דקוּתם החשׂוּפה, מִרטוּטם הדלול, הילדותי, ודאגתם לחברים שלא חזרו, שאינה נאמרת, אלא רק קושבת. רגעים. הכלב הזקן. התרנגולים. צינה תחוחה. טעונה. ההוא הגדול ששם, האם אינו כוכב־לכת, נאמר נוֹגה, גדול ויפה, האינו נוֹגה? ונוֹגה האם לא מזל הוא, לא כוכב־לטובה הוא, נכון שלטובה? אני כל־כך שקט. האם סימן הוא זה שאני כל־כך שקט ולא דואג? האם זה דווקא מבשר מה? אסור להיות שקט כל־כך בטרם קרב. הרגשה: יבוא מה שיבוא, עיקרו של דבר לא ישתנה, לא ימעט ולא ירבה. הרגשה: בעיקרו – יציב. שליו. עושה שלום. עולם שקט. בעיקרו. לא ריח רע. לא אות רע. לא סימן. האם זה עצמו – סימן? מקשיבים. אפרורית רוגעת. עוד לא אור. בטרם יקיצה. גידי משתעל. גם יאמר דבר? לא. שותקים. אבל יחד. יש גם אפשרות כזו: אילו היית יושב פרוש, היכן שהוא, לא בתוך תוככי ההתפתחות ובטרחתה, לא נקרע להינתק מעל הממושכוּת החמימה הסוגרת, העייפה. הממילאית, ורק כאילו מתוך חיקה, להיות נוכח מן הצד, עטוף סוּדרה, ולא לזוז. אבל לא. אסור ככה, בן־אדם. אסוף עצמך להיות כאן. לפני הזינוק, לפני האחרון. לא להישמט. להיות. לפני השמש. עד הרחק. מי זה בא?

– ׳בוקר טוב, חברים, בוקר טוב!׳ – בא עתה דנוס בצעדי־און. – ׳איך הבריאות?׳ – אומר וסוקר את עדת השפופים. הנתבשר לו דבר שהוא כזה, או רק פרי שינה הוא שישן די שׂבעוֹ? – ׳ארבע וחצי. – אומר דנוס. – קיבלנו זה עתה מברק.׳ – כן? – ׳כן. גדוד משוריין וגדוד מקומיים, ופלוגת סדירים, יצאו ממשלטי־העקיפה, בדרך אלינו.׳ – כן? – וכי לא היו כאן למטה כל הלילה? – ׳היו או לא היו. הנה הם באים.׳ – ׳ברוכים הבאים.׳ – ׳בעוד שעה, שעה וחצי יהיו כאן. נאמר בשש.׳ – ׳זה לא קצת יותר מדי בשבילנו?׳ – ׳קצת. נצטרך להרחיב פֶּה כדי לבלוע.׳ – כן. וקובי? על קובי לא הודיעו דבר? – ׳שום דבר. מניין להם שם. וצריך להתחיל להתכונן, בחורים. תיכף יכינו אוכל. וכולם נכנסים לשוחות. מציבים את הכלים. בקיצור: למקומות!׳ – והאוטו שלנו? – ׳ההוא האוטו האלטעזאכני שלהם נתמרטט בדרך. כשיתקנו – יבוא.׳ – מזל טוב – ואוטו אחר אין? – ׳סימן טוב. קומו, בחורים. די לישון. מי שלא הספיק להעמיק – כעת יעמיק. מי שלא סידר עוד הכל – כעת השעה. ולהתחיל. יהיה חם היום.׳ – גדוד מקומים וגדוד שריונים? – ׳ועוד פלוגה סדירים, רגלים.׳ – זה מצלצל די חזק. – ׳ועוד איך מצלצל. שמים וארץ יצלצלו היום.׳ – רסן בידיים. ואת הגורל בגרגרותיו. רפי: ׳אני אקושש עצים ואעשה את האש.׳ יפה. וגידי: ׳ואנחנו, בינתים, נהיה עתודה. נראה במשך הבוקר. נתקשר לשאול. אפשר גם לחזור ברגל.׳ – יפה. וברזילי: ׳הקשיבו רגע!׳ – קושבים מהר. – מה היה? – ׳כאילו שמעתי משהו מלמטה.׳ – קושבים. לא. כשיהיה מה לשמוע – שמוֹע נשמע. זה לא יילחש. מי בא כאן ברהטה? ׳דנוס!׳ – ׳כן?׳ – ׳לא חזרו עוד?׳ – לא. זה יודלה, יודלה של קובי, נסער: ׳מה יהיה?׳ – יחזרו! – ׳אולי אצא לקראתם?׳ – אולי לא תבלבל את המוח. – ׳תן לי ללכת, דנוס, אני אמצא אותם. אני יודע את דרכי קובי. סמוך עלי. אצא ואחזור.׳ – בלי טובות. שב בשקט. דרכי קובי. אמרתי שלא ייצאו. לא שמעו. עוד מעט יחזרו. לקובי שלך יש שד בלב. לא אתן שזה יפריע לנו. – ׳דנוס, מה איכפת לך? עד שם: אראה מה!׳ – חדל אתה ועזוֹב אותי. אַל תפריע. אין פנאי. – ׳הוא כבר ששה לילות לא עצם עין, קובי, מאז באנו.׳ – אמר יודלה, כחייב הסבר או התנצלות, ואולי פנייה ללב. אבל הכל קמו ונפזרו איש לעֶברוֹ. – מה אני אשם שקובי יש לו שד בלב! – אפרורית העולם זכָּה. ירקרקת. תחוחה. כוכבים נאספים. כבנשיבת פה. אך מחויר בבקעה. אד שקוף. מדיף את שעת צאת הצאן. – ותראו כולכם שבכל שוחה יהיו, לפחות, מאה כדור לרובה. כאן בתעלה הזו ארגזי התחמושת. הרימונים כאן. ולמקלעים תקחו. והכל. ושימו לב לכל דבר! ברזילי? – ׳שוב! לא שמעתם?׳ – מה אתה שומע? – ׳כאילו מתניעים מנוע, או…׳ – תנו רגע להקשיב. שקט שם! – ׳דנוס…׳ – תפסיק. אמרתי לא – ודי. יוצאים מעֵבר לבקתה להקשיב משם. נוכח האפלולית המאפירה, המתחילה מסתמנת. את אנשי השוחה הקרובה: ׳שמעתם משהו?׳ – ׳משם? כאילו משהו, או כאילו את הטרקטור הגדול התניעו…׳ – ׳באמת?׳ – ׳כאילו…׳ מאמצים מבט. האדמה מאופלה על גדותיה. אף שאטימותה זזה ומפשירה מרגע לרגע. ובשמים המאפירים כבר דעכו המוני כוכבים ולא נותרוּ מכולם אלא הבשלים שבהם, אורים מהבהבים, נטיפיים כלהבי נרות. הכסיל ביפעתו. השור אדום־העין. העגלון רחב־השת. הכלבים השנַיִם. ועד זעיר כאן, מבליחים צהובות ומוריקים. ולתוך דממת בטרם־שחר זו הנושמת עמוקות ורווחוֹת מאד נצטלצל בהיר, אם כי לא קרוב, טחטוּח מתחדש של מנוע סַרבּן, אשר אוזן מכונאי אינה יכולה שלא להשתתף בכל דרגות חימומו, בפרץ הטחוֹת מתרתח ויורד, מתחזק ומתיצב, ככל שמעורר ומרדיף הדים רחוקים סביב. – ׳כן.׳ – אמר דנוס. – ׳מתחיל.׳ – אמר ברזילי. – ׳מתחיל.׳ – אמר דנוס. ואינו שוהה אלא עובר מיד משוחה לשוחה, לבדוק ולראות. – ׳מתחיל?׳ – אמרו לו בשוחה הקרובה. – ׳מתחיל.׳ – הוא אומר. ובהעקות רגל בודק כושר סבילוּת תקרות העפר המגובב על גבי מחצית השוחה מעל קרשים ושאר גרוטאות מוצעות. שואל. משיבים. קופץ פנימה לנסות, לבדוק. מאיץ לגמור, להרחיב להעמיק, לשפר, להסווֹת בקוצים, בקלחי־כלך, להדק את תל החזה. לפנות מכשול מלפנים, מעל שדה־אש. מוכיח, מאיץ: עוד ועוד. כל עוד אפשר. שש שוחות מאוכלסות ושתי שוחות־חליפין. יפה הספיקו הלילה. ומתולתלי־השׂער, הכחושים, המדובללים פרע, שלא ישנו, האפורים, המתגלים בדקותם מן האפלה – מקבלים עליהם בלי ריב, קושבים באגב אל רחוק, אל רעש מחנה האויב המתעורר מלמטה, הטחטוּח המלווה שצפת מַפצי מפלט נחנק לרגעים, מפורש, אף כי לא קרוב, באויר הנהיר, המפויס. לולא שדנוס אינו מניח להתמסר להקשבות. – ׳המשיכו, המשיכו. – אומר דנוס. – מיד יביאו אוכל.׳ – וחוזר אל אחורי הבקתות. כיפתה של הימנית מסתמנת כנגד המזרח המחויר. מיד לא יישאר גם כוכב אחד. טחב־קש. אדמת־סיד. גללים מדיפים ניחוח השכמה. מתחיל. מתחיל.

מאחורי הבקתה הגדולה, מעגל הבחורים של גידי ניצבים עליו. מעלים גירה: נרגנים עליו. חשיבותם: מה התכניות, מתי יסעו, וההבטחות שהובטחו, ועוד ועוד. ושוב ושוב גידי שפורש ידיים: כשיבוא האוֹטוֹ. אם יבוא. מי שרוצה – יכול כבר לחזור רגלי. אינו קושר ידי איש ולא רגליו. ילך מי שרוצה. – תודה־תודה. תמיד זה ככה. ומלה חריפה לכאן ושתים־שלוש מלים עוקצניות לכאן, ודברי־מדון לרוב ולזרא. וקול: ידעתי. לא ידעתי? ידעתי שכך יהיה! – חוגג נצחון, קול ידוע בנוסח ידוע: אמרתי! לא אמרתי? אמרתי שכך יהיה! – ובלי סוף, ישן־נושן, מאוד וממואס. שיסעו מפה. שילכו מפה. נבלוֹת. אז למה אינך הולך? לך! הכל פתוח לפניך! אילו הסיר הגדול היה שטוף להבות, ורפי היה כורע שם מתהבהב באדום, ומפרנס את האש בזרדים. נו? – תיכף ירתח! – כן? מצוין. – נתחיל להכין. – מה יאכלו? – מכאן. מכל מה שיש. – בסדר. – ובעיקר: מהר. – אז נשים כאן, על השמיכה הזאת: לחם, משולשי גבינה, זיתים, סַרדינים, מלפפונים, ביצים קשות, ריבה. מכל מה שיש. – חַלבה אין? – רבה יש. – טוב. טוב שיש דבר מתוק. – אני אוהב מתוק. וריבה טובה יותר מכל. – כך טוב. – אמר דנוס. וגם קפה. ורק מהר. לגמור הכל מהר. להעביר לשוחות ולהיות מוכנים. זה קודם־כל. ואחר־כך כל השאר. נפלא איך אדם צלול לאחר שינה. אמצאה עצומה השינה. קצת שינה והקרב על צקלג ועל הנגב ניצל ומצליח. הלאה. אין פנאי. ציוצי צפרים. מודה אני שהחזרת בי נשמתי. צינה. הכל יהיה מוכן. חמש. שעה רכה ומפויסה. שעת־חסד לעולם. רפי קם לגרור את שק הלחם. נשימת צינה טובה. אילו היה כל היום לא יוקד ולא חריף משעת־בוקר קטנה זו. שעה אנושית. שעת־חסד. שעה קטנה. ירקרקת. ניחומית. לא מצרה. לא צמאה. לא מכה. לא שורפת. רק רכה וליטופית ונימוחה ומעוגלה – כמו לא־יודע־מה. קטיפנית. חצי שעה מכאן – והכל יהיה עומד בשלהבות שריפה. שק הלחם. נשימות בוקר. בסכין הגדולה על השמיכה הפרושה: לארבעה בצעים גדולים הכיכר. המים מתחילים מבעבעים. הסיר המפוחם, הגדול, שטוף להבות. ריח תאבּוּן. יום־כביסה בחצר. האם יקרה דבר? לדאוג למה? לא. שקט לי בלב כל־כך. שקט לי כל־כך בבוקר. עד עלות השחר. אחרוני הכוכבים. שירת העפרוני. שעה קלה. נשימה קלה. שקטה, חלקה, מעוגלה. ציוצי־התעוררות נוספים. צויצווּצים בתוך שלהם, אין דאגה. התפקחות אין־מאמץ. ריח שדות. שדות אמיתיים, כפי שהם הנם. חלקות־עולם עפרוריות. חלקה כירך של סוס מובל לשוקת. כמים הצוננים מן הברז הגדול המתאשדים סילון. חלקים בפה. צוננים. ולא מצמא אלא מנעימוּת מגעם. שריקה ששורקים לו להנעמת גמיעותיו. בטישוּת אחוריתו האדמונית, כאומר דבר אף הוא, קלוּת רתמתו, ריח רתמתו קרת־הזיעה, שלוַת יציאה מן השער, לדרך, הרצון לרוץ אצל שניכם. הֶספק העבודה, עם צאת השמש, עובר אדם ועודר בין הכרובית המתכדרת, המאפירה, שורה אחר שורה. שעה קטיפנית, נישומית, טעימה, כלחש דברי־עגבים על אוזן ורדית. ותמה יותר (בבית החם, המוגף, בתוך צחות סדיניה, בפיג׳אמה המפורחת שלה, הוייתה שלה…). שׂיער ערמוני, רך וגולש. קרירה באויר. כזרוע מעוגלה. צחוּת חנונה, כמבּע חלקת צואר עם התפקסה, בפתח החולצה הקלה, ציחקוקית, כה רחומה וקשובה, כה חברה טובה, אוהבת, אורת־עיניים. דגדוּגית. בין לבין. שהוּת ירקרקת. מצהיבה משהו. כפרי המישמש בין בוסר למבשיל. מתקתק־חמיץ. וטוב מזה: כשזיף מתפקע בפה ומתריז עסיסו. ולא לעצום. בלי לכווץ גבינים, בלי למלט נפשך מלהטי תלאובות. כולך לרווחה. הכל מאוזן. האפקים. הירקוּת המַחוירה. אדי העולם הניעוֹר. אח, הנה זה מוכן. בוצע הלחם. אומר שירה וחמור שם נוער. וכעת. כמה אנחנו? אלוהים, כמה מעט זה חיים. גרגר דק וקל בין אצבע לאצבע. תמולל ויישמט. ובשביל זה כל הרעש. גרגר. לא? – ׳מה, יודלה, מה יש?׳ – ׳כלום.׳ – ׳מה אתה?׳ – ׳כלום. מתפקע.׳ – ׳לא חזרו עוד?׳ – ׳לא.׳ – ׳אה. אין מה לחשוש. אינך סומך על קובי?׳ – ׳אתה יודע מה זה ששה לילות בלי לישון?׳ – אמר יודלה ולע, מבקש מלה נוספת. – ׳אה, אַל תדאג. הכל יהיה טוב.׳ – ולא צריך יותר מזה. מצטייר פתאום בלב איך זה. איך עיגולים של המיה סובבים באזניים, העפעפים חסרי־השינה צרובים, וגלדים יבשים בזויות העיניים, מכאיבים. והכל אבוד כובד ורק נמשך ממילא, מתוך עמימוּת־דעת, מתוך רחיקוּת קהה. הינומה של טשטוש על כל. כבדוּת עצלתים, ותוגה אלמונית. משהו מתוק, בכייני, רטטני, והרחק־הרחק. לא איכפת כבר, כמעט, לולא ההכרח הרוטן. כבתוך תוכי חלום. וגם איזו נוקמנוּת מחכה לטרפה, קצרת־רוח, גדפנית, נחשפת, שמתחלפת מיד, בלי חוש מתי, במַסַת אדישות, מקפּה של אדישות, צייתנות אין־חפץ של בהמה עייפה. – ׳ככה זה.׳ – אמר יודלה החבוש, נואש מהגיד יותר. – ׳עוד לא מאוחר לחזור.׳ – אמר רפי. – ׳כן?׳ – ׳חושב. – אמר רפי, ברעוּת גדולה, בעמיתות, לא סתם. – כן.׳

ברזילי עובר: ׳לעזור לך?׳ – ׳תוכל לפתוח קופסות.׳ – ׳תנו גם לי משהו לעשות. אני מתפקע.׳ – מחויר. – ׳ראיתם את נוֹגה?׳ – אומר ברזילי כעת. – ׳נוֹגה?׳ – ׳כן, הנה שם, בכל יפיה!׳ – ושם פתאום היה כדור־שלג בוהק קורץ קורנית. – ׳הו – אמר רפי – זה נוגה? חשבתי שזה מוכרח להיות נוגה.׳ – ׳נהדר, לא?׳ – ׳תיכף תזרח השמש. כוכב־השחר.׳ – ׳הו – אמר רפי – אם זה נוגה – סימן שהכל לטובה. תראו.׳ – ׳כן?׳ – אמר יודלה. – ׳תראה.׳ – ׳ונוּס הנהדרת!׳ – אמר ברזילי אל נוֹגה. – ׳יש עוד שניִם גדולים אצלה.׳ – אמר יודלה והורה באצבע. – ׳כן. לא יודע מי הם. תיכף יאיר היום.׳ – דיבור של תוֹר או של צוצלת משכימים. דיבור הומה־נוגה, מחזר ומהמה על אוזן רעייתו, מהיכן שהוא קרוב. דברים מתחילים מסתמנים בהחוָרה כמתוך עצם ישותם. גבול לא־גבול. בין ולבין. עוד זה כבר וכבר זה. שהוּת של השתנוּת. מחויר מכל צד. מהר, השלהבת השלגית של נוֹגה כבר מפשירה. הרגשה שהנה זה בא. מסדרים את המנות בארגז להובלה. לחם, גבינה, קופסות פקוחות. מלפפונים, כל דבר. ויודלה מלקט קופסות ריקניות לספלים. ופתאום יש דבר באויר. נעצרים. יריות. מטח ירי מקלע. מקלעים. שוטפים בזניקה. – מה?! מן ה׳קדמי׳? צרורות וגם בודדות. נמרצים מאד. וגם צעקות. צרור ועוד צרור. מה זה? פתאום! זה כבר? ככה זה? אצבעות קרות מתפשות בלב – והוא מתמלא חום מבהיל. מתאפקים לקשוב. מאובנים. יריות, צעקות. תמיד סדר מפתיע להכעיס של דברים. מי צועק? על מי? פתאום! עוד צרור ויריות רובה. מה שם? מרד? – דנוס מגיע בריצה. מה זה? מי יודע. בתמיהה. יודלה ניתר פתע ורץ. לאן? – ׳זה הם! מחַפּים על בואם! – זעק יודלה. – זה הם באים!׳ – צעק ודהר לעבר ה׳קדמי׳. – ׳חַכּה, אתה!׳ – קורא אחריו דנוס. אבל הוא כבר נעלם. – ׳משוגע.׳ – הפטיר מישהו. ולמה צועקים ככה? השד יקח אותם. דנוס ממלמל, ונפטר והולך. גידי מגיע: מה שם? – ואין מי להחכימו. אנחנו נתקענו באמצע. רוטן גידי. לא לכאן ולא לכאן. לעזאזל. כלום זה מה שחשוב כעת? אין פנאי. עוד יריות אחדות. גידי אץ אל בקתת־הכיפה להציץ משם מזרחה, להשקיף. ברזילי ורפי מניחים הכל ורצים בעקביו. גל צחוּת רעננה. רחבות עולם משכים. פתיחוּת צוננת טל. הוויה בּשׂוּמה ורכה. תכלת ירקרקת ושקויה גדושה על גדותיה. עשב סמוך אחד עושה ריח חריף. ומה עוד? אין עוד סביב. גם היריות חדלו. מוזר כל זה. – ׳בחיי, מוזר!׳ – נשבע גידי. משתהים עוד רגע. סוקרים עד שלוַת חוג האופק המוריק. נוֹגה, מאידך גיסא, מַחויר, עוד רגע יִמַס. אד אכום, בחישוק גדול, מזהיב והולך סביבו. כבר מזהיב? היה עליך עוד לישון ולישון – כל־כך צמאות־מנוחה העיניים. ונסבים וחוזרים. על ניחוחי עפר ההשכמה. חמש ועשר דקות. ברזילי ורפי מנטלים את ארגז מנות־האוכל המלא, ונושאים בשנַיִם לחַזר על השוחות. וגידי, מאפס ענין אחר, ובפיזור־דעת, מבחש בקופסת־פח בקפה הדלוּח. העלוֹת וערוֹת עד הקציפוֹ. ואחר־כך נמלך ומוצא תיבה שטוחה ועורך על קרקעיתה, בתבונת־כפיים ובאותו פיזור־דעת, את הקופסות הריקות ושואב ומוזג אל כל אחת את נוזל העכור מן הסיר, קפה או תה, אם לא שניהם כאחד, ומגביה מגש מגושם זה ופוסע בעקימת־רגליים, שלא להחריד את הנוזלים – אל מעֵבר לבקתה. מקדמים פניו בכל שוחה בהתלהבות, בתהילות (קושבים בחצי אוזן אל הבוקר). מתנפלים בלהיטות על השתיה, על המאכלים, באצבעות מעוּפּרוֹת, רוכנים שלא לאבד פירור. בפה מלא. נפלא לשתות! אחת היא אם תה הוא או קפה, ובלבד שחם ומתוק ורטוב. בעצם שכחו להמתיק. לא חשוב. יש עוד, גידי? למה לא. גידי נכון לשרת. רק בקשו. מישהו כבר מבין דבר מה היה שם קודם? היריות ההן, הצעקות? לא. לועסים מאד וקושבים מאד. כולם קיבלו? מישהו רוצה משהו? יש, ברוך השם, יש ויש. אִכלוּ, ילדים, אכלו. דחסו כמה שתוכלו. מתחיל להזהיב. הגבעות מסומנות. צלעותיהן, המדרונות, הואדיות, ההרים שבאופק. חוג האד מעליהן כמעט הִוריד. ומטליות אחדות, חלודות, נתלו בשמים הגדולים. הריקים למשעי. מקבלים סיגריות. קופסה לאיש. בקרוֹב.

אבל עדיין לא. דבר לא בא ולא נקרה. צופים לכל רוח. זהב נדלק, ועולם נחשף. כבר משלחים קריאות מקצה שורת השוחות ועד קצה. וגם צחוקים מתחילים הולכים מפה לשם, על כלום. ככל שמזהיב יותר. וכך זה כשהכרס אבוסה. כשהכל ערוך ומוכן תחת היד. כשהסיגריות דולקות והבוקר סביב רענן ומזהיב ומתפקח. מה יוכל למנוע את עליזות פתפותי הצחוקים, המתגרגרים ומוסיפים כציוצי בני־כנף. גם אם לאחר לילה אין־שינה. ועל אַפּוֹ חמתו. וגם אם מתנגנת בעצבים, בהיחבא, ריגשה פלונית, ידועה מאד, מחוץ לזו שכבר היה כך פעם, ממש ככה, עם הרגשה כי אין כל זה אלא אך מהתלים בנו, מוליכים אותנו בחוטם, ואפילו אם נניח כי מסיעים כנגדנו כלים שונים במדרוני הגבעות השוקטות הללו, הצנועות, הצוננות, המתכהות, מתחת עתרת הנהרה הפורצת מעליהן – אין יודע אם אמנם, ולא ייוָדע אלא לאחר שכבר יהיה, כשכבר יהיה מאוחר ולא חשוב. מה איפוא אחֶרֶת מאשר לצהול בשוחות, לעמוד סתמית, מעל מקוה קטן של עייפות לרגליך, נטושה אך לא חרבה, השקף לעברים ועזוב ודחה לכל הרוחות. בעצם, כבר פגה הדאגה. אתה כל־כך בפנים הדבר, שאינך רואה שום דאגה. מתמסר כולך לרגע הזורח, לבעבועי הקריאות הצוהלות, ופֶזֶר עשן דק שיאבד מיד במרחבים הגדולים. ובקצת הפרזה לא נטולת אבק התגרוּת מכוּונת: שיתפקעו להם כוחות הרע היכן שהם, שיראו להם, שיידעו, שייחנקו להם. תוקעים חכמות ומפריחים בדיחות ועל מה לא. וכל הענין הופך והולך, ממילא, ונעשה מעין חדוַת ההקדמה לראוַת התחרות במגרש, כשהאחד־עשר הנה הם יורדים ובאים בריצה קלה ומתגנדרת – ויתחיל העסק. דברי־מבינוּת גדושים הגסות מתוך שובע. ודברי גודל־לבב של ספונים להם במקומם לבטח. ועוד דברי־עליזוּת כהמה. צוחקים אל דנוס שעומד בתווך. קוראים אל אודי שמתחת בקתת־הכיפה. ועד בּני שאצל הבקתה הקטנה, הולכת השאגה מזה. מלגלגים לאחד יוּבל שמתכרבל לו כעת בשמיכה מפני צינת השחר, בכרעו לחטוף תנומת־מה. אבל בּני, עודו מבזבז גפרורים להצית את אשר פורר והידק במקטרתו, השגיח, מצפון־מערב, יותר מערב מצפון, בדמויות יתדניות אחדות, שנעו בעמק הרחק, והביאוהו להפסיק, ולהיטיב עיון בהם, בצורתם, בכיווּן המוזר הזה, ממערב פתאום, ולנסות להבחין דבר – וחבל שאין משקפת. או אולי?… מחריש ונועץ מבטיו. כמדומה. ומאד מתקבל גם על הלב, כי אינם אחרים אלא קובי והחבריה ההם: הקיפו סחור־סחור מערבה שלא להיתפש לאור היום מול חטמם של הללו. וזה גם טעם האיחור. והכל איפוא מתפרש לטוב, ואפשר לפטור את המועקה הזו ולהקל מעליך אבן רעה אחת. האין זאת? דמויות יתדניות אחדות. הולכות מצופפות בחבורה קטנה. ואם אינם אחרים – הרי הם הם. וסוף־סוף. אפילו מתקפצת כעת תרעומת תוכחת על שככה הסבו דאגת־חינם, תחת להקפיד ולחזור חצי שעה קודם. קלוּת־דעת. וכעת מה? כעת ייעלמו מאחורי הקפל ההוא, ולא יתגלו אלא כשיהיו כבר אצל השיח הזקור ההוא. הולך ומסתדר הכל. – ׳מה אתה רואה שם?׳ – אומר רחמים מן הצד. – ׳הבט׳ – מצביע בּני בהבלגה, שרחמים רגיש לה.

אבל פתאום חוזרות הצעקות מן ה׳קדמי׳ ורועשות מחדש, כאילו מי יודע מה מתחולל אצלם. והכל נפנים להביט לצדם, לשעֵר השערות, ולהפריח שמועות־צויחות ולגלגל עליהם צחוקים, מרוב החריפות. ובתוך כך קובעים גם כי בעוד רגע תזרח השמש מתוך געש אבקת זהב מתרוצץ מתנחשל, וכידודי קרניים וקוים מתלקחים, עד שמַכהים כל אשר תחתיהם, לבלי הבחן דבר אלא דווקא, פתאום, בהמיית קורי־עכביש המתוחים מבעוד, ומכסיפים עתה ענוגות וכספיות בכל דקותם ממול הנהרה החוגגת, ואחדים מהם אפילו מנפצים את האור להתגוונוּיוֹת מהילות, כאילו זה הדבר. ועד כה, נבלעו הדמויות ההן בעיקול העמק, ועד שהעיניים מסונוורות־הזוהר נרגעות – כבר נעלמו. באופן שעוברים רגעים קשוּבים אחרים בטרם יוכלו להתגלות שנית, ולמלא במאות פסיעות את תואי מיתאר העיקול הקל, אותן דמויות מעטות בחבורה הקבוצה יחד. – ׳הה, תראו!׳ – צועק פתאום רחמים, עד שגם בּני נבהל, ומראה לכל הנפתעים אליו את הכיווּן. אין צורך להראות הרבה. מיד מגלים אותם. מי הם? – של קובי? – משם? – כמה הם? – מעט. שלושה־ארבעה. הו, טוב שכבר הם! אמרתי לכם שיחזרו. השגעונות של קובי. פלא שלא חזרו מאחור – מדרום. לא הייתי מתפלא. הה, נמאס כבר היה לצפות ולהוחיל. פחות ספק מענה אחד. ויש לנו, אם כן, מוקשים על דרכי העומק. זה טוב. ולמה הם זוחלים ככה? מגושמים משהו, באיזה עצלתים, לאחר לילה כה ארוך. מסורבלים משהו, כאילו. מטופלים משהו. או… נושאים משהו? אלוהים: מישהו! פצוע? מי? הרוג? לא! אנא, לא! מה הם ככה וכל־כך לאִטם! (עצוֹם עיניים, לתפילה: על מי?) האומנם זה כך? הולכים לאטם ונושאים דבר גדול, כבד. ברור. בזה אין טעות. צפופים יחד. (הו, רק שלא הוא, הו, שלא, שבכלל לא!) פתאום, כברק: ההתפוצצות שהיתה בלילה. או היריות? ידע הלב מה שניחש. האימה הדחויה, הוַדאית, המוּנסת כל הזמן, מצאה מוצא, לא במתגנב ובעקיפין – כי אם בקומה זקופה, כביכול, בלא שום מחבואים, מפורשה, מלעיגה כמעט: אני כאן. קרה הדבר. התגשם. כלום לא מנע. הנה. את מי מביאים? בכבדוּת הזו. קובי, וחיימקה, ועודד, ונחום. הו, לא, לא לא. (בעצם את חיימקה מכירים פחות מכולם… – נבזוּת, נבזוּת!) פצוע? קשה? נשברה רגלו? הרוג?… עיניים, נאטמות, לשניה. לעכב את הזמן. להשביעו. את כל הרוחות. את האֵלים. אותו, את האלוהים, אם הוא. שהוּת של הכל ייתכן. הלב מתקומם. הרגשה שהייתכנוּיוֹת הנוראות ביותר, הבלתי־ניתנות ביותר, הפראיות ביותר, יצירי־דמיון זוָעה, שהיו עד כה רק סיוטים עראילאיים, צללי פחדים מימים רחוקים, – נפתחו כולם עליך עד תומם. ואין מחסה. כולך חשוּף לפניהם. הדבר הרע שידעת ימים רבים, ואולי עוד מאז היית תינוק, הדבר שהיה נדחה ונדחה תמיד, רק בחזקת אוי ואבוי, – הנה, לבסוף, באה שעתו, תכליתו, הנוראה. טרוֹף טוֹרף. (הו, שלא! הו, שלא!) – אין טעם: כבר הוכרע. כבר הוגמר. לחינם אתה מבקש. קיים (נואשות: שלא!) וכבר לא ישתנה. מי הוא? מי השלושה? איך לא ראינו מרחוק! (גם זה גמור. כבר קיים. כבר נוקשה קיום. לא ישתנה). שמלפנים הוא חיימקה, אין ספק. גוף ואופן הטיית ראשו. וכובע־הגרב שלו, בעיקר. שנַיִם יחד נושאים מאחור, וחיימקה מלפנים, את הרגליים. ביניהן, כבין יצולים (יש אורך־רוח לפרטים, אפילו אולי גם לחייך). זה כך. כלאור ברק רואים ויודעים המון דברים פתאום, בבהירות. והלב מפחד לשמוע. אבל יודע. זה כך. נחרץ כבר. וזה כך. כולם סביב כאן, פתאום. וזה קובי. מוחלט. קובי? אין ספק. לא אחר. הוא. ברור. מסתבר שגם זה ידעת עוד מקודם. ידעת שכך יהיה. ושזה בוא. ברור שידעת. נישא בין השלושה, מיושב ונישא בין השלושה ההולכים. שנַיִם מאחוריו ואחד מלפנים נושאו ברגליו. כבין יצולים. כאשר באותו משחק ילדותי. תחת אצילות ידיו בשנַיִם, זרועותיו כרוכות סביב צואריהם (עודו נושם?) כברעוּת־יתר. אף אם ברפיון לא־מכוסה. רפיון אין־גבול. (מת? כבר מת? חובק רעיו ומת?) כבהתרפקות. רפיון שאין יותר ממנו. באופן רכינת הראש הבהיר, המשוּמט לפניו, סנטר על חזה, המיטלטל (עד חשש צדדי, שמא מתפקק זה מחוליותיו, ומידלדל, אנֶה ואנה בהליכה הכבדה, הלא־קצובה, המתנשפת). וגם הבחור שמלפנים, הנטוי וכפוף לפניו ממַעמס, חיימקה, שנושאוֹ מתחת ברכיו, ומעבריו תלויות הרגליים, והנעלים הכבדות הללו, אף שאינן אלא סנדלים קלים בלבד, נלבטות מביטות ופונות בפיזור למטה ולצדדים וחוזר. באבדניוּת. וככה עולים ובאים. הידיים. היד האחת הזו. השמוטה. שנשמטה לה מחבוֹק, הצונחת ארצה, מטה, ישר מטה, מלוא כבדה, נטל כובד מכל כבד, נמשכת ארצה, ארוכה, אצבעותיה נוטפות מטה, יד מוּרד מצלב, שמוטה צונחת נמשכת ארצה, ואילו הגיעה כי אז שירטטה בעפר קו עזוב, נגרר. ריק וכבד. קובי. אלוהים. קובי! מכל כולם. באים ומתקרבים. – ׳אלונקה!׳ – נעתק עתה, סוף־סוף, משיתוקו דנוס – ׳אלונקה!׳ – ועמיחי הנהו כבר רץ עם אלונקה, והתרמיל מתעופף אחריו, ובּני נעקר ורץ אחריו, וברזילי אחריו. והשאר לא. לא רצים. מצטפפים להביט. מה אתם יודעים. על צלע הבקתה הקטנה. הרגע מתקבץ ומצטבר. כהַר. וככה זה. ככה.

פורשים את האלונקה. מניחים אותו לאט. מתפרקד כשוקע. מקיפים סביב. שוחים לראות. השלושה שגררו ועודם מאובנים בהוייתם הגוררת, קהים ונובלים לא יודעים איך לצאת, ולהשתייך אחרת. רק עתה התרגשות המגע. מופרדים מן ההוויה נושאת המת. נאלצים להיפרד, לתפוש מה, לחפש מַאחז. להינתק מזה. עמיחי כורע, בודק, קושב, כולם עמו. מן הצד. גם לא לראות בנורא, וגם לראות איך זה נורא. מצטפפים להציץ. משהו שאסור. להיוָכח בדיוק. את המקום, את הדבר, את הפצע, את הדם, את הנורא מכל. יודעים שיש עוד דבר. אבל עד אליו אי־אפשר. נבצר. מחרישים. עמיחי מרים ראשו. זהו. אבוד. אזל. אזוּל. בר־מינן. ההם, שהביאוהו, חתומים קשוחים ברחוקם, באלמוניותם, בהוייתם נושאת המת. עודם מתים עמו. שמוטי־כתפיים. עייפים מהיות מתעוררים. העיניים, פתאום, נקבצות דמעות. אילו היה להגיד. לומר, פשוט נורא, פשוט שמגיד הכל. הה, לעזאזל. הגידו משהו. שיהיה גס, שיהיה מחוספס, שיהיה רגשי, שיהיה מַפריץ דמעות, שיהיה מה שיהיה, שיגיד את העוּבדה בצמצומה היותר נוקב, כמה שאפשר, ואנחנו נרגיש סביב זה את הכל. אבל מה, מי יגיד. מה יגיד. לא מוצאים, רק בקושי לומר ׳ככה זה.׳ נצרד, ובו, כנראה, הכל. ובהנעת־ראש. מרימים את האלונקה. הכל חשים לסייע. מריחים את הריח הזה. הנורא. כל־כך על־יד, וכל־כך כבר לא כאן. ולא יודע מה. כבד נורא. למרות כולם. שקובי! שהנה זה קובי. ההם, מפורקי־המשא, חותם העוֹל עודו עליהם. המולת רגליים. נקבצים להיות. נדחקים. שוכחים סביב. אלא מה. שבוקר. שעלתה השמש. שכל מיני דברים. בעולם. שהקרב. שכלום. שמי יודע. שוקע. לא עוד. הגידו – איך זה היה? אבל הגרון חנוק. לע. חנוק ממנו המוח. שתוּק. בעצם, מה משנה איך זה היה. למה צריך לדעת. מעליב לבוא בפרטים – לעומת הסוף השלם הסוגר הזה שכאן. הזה שכאן. הסוף. ועם כל זאת, כרגיל, אחד מוצא, ושואל: ׳איך זה היה?׳ ומסתבר שהיה כבר נורא מתבקש אצל כולם לשאול. סוף־סוף. אצל כולם היה חנוק. ואחד מאלה היה כבר אמוּר לפלוט כנגדו, מעשה אוֹטוֹמַט, הכל בקצרה: ׳נפל, נפל על המוקש.׳ – פשוט נפל? – פשוט. נפל. היה עייף נורא. כנראה. גם זה בעייפות. באין עוד מה. אנחנו כעת אחרת לגמרי, אחרים לגמרי, מכפי מה שהיינו לפני חמש דקות. תהום בין ולבין. אין עוד מה. נשמט מדעת. – ׳נפל.׳ – חוזר נחום ואומר. מביט ריקות. – ׳פתאום – הוא מדבר – עף. בּמס. וזהו.׳ וכף בכף להראות עד היכן לחלוטין, לגמרי. דבר לא נותר. עד בלתי שמים. אין עוד מה. הכל, החזה, הבטן, הזרועות, סביב, הרגליים, הכל דם. נחום בגופיה. החולצה, מסתבר, היתה כרוכה סביב הרטש הנורא, מעליו. יורדת דם. סביב. ארוך מדי על האלונקה. שכוב מדי. מפורקד נורא. מרושל כל־כך. כזה שכבר לא. וכלום־כלום לא. שׂער־הקש על הפנים האפורים. העייפים. הפה המעוּות. ריר קצוף קרוש. יודעים שזה נורא. אם כי כאילו ממרחק. ואולי יותר מדי נמצאים בתוך תוכי זה מלדעת. ואולי. דביק. דם חום זה. כל הדרך טיפטף. והיו הולכים והולכים. איך להסביר. משעה שלוש. ׳שמענו.׳ כן. ׳בשלוש. פתאום.׳ כאילו זה המפתח להבנה. איש גדול וריק. הידיים התלויות. העדינוּת הנוראה באצבעות הרוכנות. עורקי גב היד כולם. שכבר לא שייך. תראו כמה חיור. ריק. כמה. ירוק מחוַרוֹן. שותקים להביט. יודעים מה זה. מי לא. לשאת ולשאת. הו, אלוהים. עד שנעלם מה ובשביל מה. אם זה קודם או כבר אחר־כך. או לעולם, לעולמי־עולם. כובד איום. לא נוח לתפישה. ושתיקת ההליכה הלא טובה. הליכה עד טמטום. והלילה. והכשלון. וכל־כך וכל־כך לעזאזל. ואי־אפשר לומר. וגם לא. אין ישע. מחליק ונמשך לארץ בכוח. נמשך ונמשך. היד מתעלפת להתאמץ כנגד. נושאים. לא יודעים ולא עשויים לדעת. פחד ריק. מכביד יותר ויותר. על דבר אחר, אולי, שיסיח. זמר שהוא: אחינו יעקב, אחינו יעקב, אַל תישן, אַל תישן! – או משהו. הלב כבר השתתק. ואם מקיץ מפעם לפעם – נבהל ובורח. עייפות מַחרשת. כלתוך תהום. בלי סוף בלי סוף. כן. אחד שלא יודע לוחש בקול שנשמע, מאחור: ׳מי זה היה?׳ – מפנים אליו. וההוא שאצלו, בקיצור נמרץ: ׳החַבּלן.׳ – מה הם יודעים. ובאמת. כן? – לא, הוא לא הכירוֹ. איך זה היה? עודד מקנח זיעה בכובעו. מתעמעם בסיפורו. מהתחלה. שיהיה הכל. לא יודע למצוא מלים. בלי. והלכנו. זה תמצית. וחזור וחזור: והלכנו. ובהינע־יד. להמחיש. והיינו כבר. ועד שנמצא השביל. ושכבנו שם הוא ניגש. עמיחי הביא שמיכה ופורש והולך. ככה זה. כבר פורשים שמיכה. מסלקים אותך. אינך עוד שלנו. שנשאנו אותך גוף אל גוף. הולך ומושך עליו את הסוף: תם ונשלם. מכיס החולצה מציץ חפץ. פנקס? וזנב־עפרון. וכמה פצצים שהם. ועפר. ודם. ומכסה בשמיכה. הראש הבהיר, שמוּט־השׂיער, עד גביני העיניים. הריקות, האפורות אין־חפץ וזהו. כסוי. גופה. הסנדלים נשארים מחוץ. בלי כסות. רחוקים. רגל־אדם מסונדלת. ארוך נורא (מצחיק אפילו. להיות ארוך שכזה). גם יד אחת לא כנוסה, וצריך לאספה מבחוץ פנימה, אל הסגירה. אם לא יאספוה – תישאר כך, לא אסופה. הוא ריק. ושוב הסנדלים שבחוץ. יחפות הרגליים משונה. בּשׂרית מדי. הבוהן המציץ מוּזרוֹת. ואפיסת כל מאמץ שהוא. החזה, מתחת השמיכה, שהצטמגה כבר קצת והשחימה, מתגבּה, מובלט. קמור. גמור. ככה כמוהו ראינו את כולם. הקודמים. מתנודדים כאן מרגל אל רגל. אם עוד להישאר או כבר להתפזר. או משהו. ואולי בכלל אחרת צריך… עודד: כל הזמן בשלו. ואולי רצה להניח אבן על הטבעת שתהיה חצי דרוכה? ונפל מידיו? כל הבטן. ההדף. והחזה. ואל ידענו מה עושים. עד שראינו שאין מה עוד. ואי־אפשר היה שיהיה. לגמרי. מדבר ומדבר. פורץ לו. היינו־הך כל־כך. בואו נלך לרחוץ את הידיים. אבל צריך, כנראה, שידבר כך, שייך, מקובל שכך. – ׳ידעתי שכך יהיה.׳ – דנוס. – ׳אמרתי שלא צריך. לא אמרתי? – חדל. למה לך עכשיו להתחיל. שאתה חכם גדול? יודעים. מה משנה. מה ישנה? זה כבר. כבר. אפשר להבין? לתפוס עד כמה? – חשבנו אולי רק הלם? לא נאנח. כלום. גמור. והדם כל הזמן. יה – כמו מברז… (ודמעות פתאום.) הרמנו. ולילה. והשד יודע איפה. לאן? בכלל. וצריך להתרחק מהר. וכל־כך פתאום. פתאום ועוד ועוד.

פנקס קטן. רשימות. שירים? כתוב כולו דף אחרי דף. מותר להציץ? היה רוצה? ב׳ באייר. כולי רטט ציפיה… יומן? וזה פה: לוּ גם אני כמוך / ישר עולה כמוך… והלאה. גמור. לא ידעתי שהוא שירים. על־ידי היה פה, ולא ידעתי ממנו כלום. לא הוא עלי. לא אף אחד על אף אחד. ככה זה. חַבּלן. ובסוף פה: שִׁטְפַי זהב וחום / סתיו ועוד יבוא יורה… ככה. ׳והלכנו והלכנו׳ עודד. השמש כבר. צללים ואור שמש־בוקר. אה, מה שלנו קרה! ופה: האם זו צועניות?… ולהלן: מצטדד אסוג לי חרש / הכל שלכם, קחו מה שתרצו / איני שואל לי דבר / – – –. מה היה הבחור? על מי, על מה הוא? וזה: אצעק לךָ בנשימה אחת. בטרם אימלך שנית. אומָר הכל. הקשב אלי רגע. פנה אלי אתה. תן לי פעם… – קובי. קובי? – ׳ולא רצינו להפסיק, לא להיתפש ביום, לחזור מהר, והלכנו והלכנו…׳ – אה. זה הדבר. השמש כבר שמש. ויהיה חם היום. עוד הדבר נכון לנו היום. רק התחיל. משעמם נורא שיהיה חם. כל־כך לא רוצים כלום. פתאום אין חשק. לכלום לא. חולשה. רק רוצים שקט. לשבת בצד ולחשוב בשקט. לעשן סיגריה. מי נותן סיגריה. (לרחוץ את הידיים טוב־טוב). כל־כך הכל פתאום מיוּשן. הסנדלים. חיוורה מציצה מבשׂר הרגל. נורא. מעבר. גמור. מה עוד. צריך נורא שיהיה די. שיהיה מישהו: הביתה, ילדים, די להפעם. הו. שיהיה אחד, ויקום ויאמר פה די. אתם לכו לכם ואני אסדר הכל לבדי. אחינו יעקב, אחינו יעקב, אַל תישן, אַל תישן. שהוא מכולם? שקובי מכולם. פתאום – ככה! מי פילל. וזה די. בלי תיקון. מוחלט. זה – המוחלט. אם מבינים מה משמע. לחצי כהרף מבינים וחדלים, נופלים מזה. הכל. הכל־הכל. לא עוד. ׳וזה הכל.׳ אמר עודד וקינח פניו בכובע הממורטט. שותקים אליו. יש נטפל אחד לחקור, איך בדיוק. אם נפל? אם רחוק? היכן בדיוק? ובכובד־ראש, משקיעים את הרוח הכלואה בשאילה ודרישה. גם משערים השערות שונות. כאילו ישועה תצמח מזה, או שינוי. כשפתאום, שוב, מתחיל להיות מתרפרף לך בגרון. ולא לתת. אתה נוזף בך. שלא. הלב נוזף בך להיות נוקשה. לעזאזל. ולא להיתפש. צועק, ואולי אפילו קצת מוקדם מדי. כבר מבקש לשכוח. שכּן מה היה, שצריך כבר לבוא ולצעוק, אף־על־פי־כן: לשוחות. כאן אין עוד מה לעשות. מי זה בא כעת מאחור? יודלה ובחור מן ה׳קדמי׳, בהמולת שיחה קלה וברגל עולזת. עודו לא יודע, יודלה. הה, כעת יהיה נורא. לברוח מכאן. ולעמוד לראות בדיוק. לא רוצים לראות איך יודלה יידע. נורא בושה יהיה להיות נוכח. לא נוכל לישון בלילות. נרתעים. ועם זה, מזוית העין, ממחצית ריכון ראש מקדיר, מתעכבים להציץ. פריטת הלב. אוצרות דמעות מתעוררים עולים, נקבצים. קצת יסתובב, הלה, בלתי־יודע, כחיה שלא הריחה עוד את הפח היקוש. אבל לא יהיה מנוס מן הפגישה. אין בין זרועות הבקתות הרבה לאן לחמוק, או להתמהמה. העצבים הגרויים לא יצטרכו הרבה להמתין במארבם לצייד שייוָקש. עד ששומעים פתאום, בבהלה, בפתאום מיוחל, את ׳הֶ?!׳ הפתיעה שלו, הנבהל, למראה חיימקה. הנשען פה, המחריד, הנורא ממה שפיללת, שפילל הוא, אף כי לא צרחני ולא שום צעקה שבתיאטרון, הוֹוים את הרגע הנורא, את כל צעד מצעדיו הרצים לגשת, הנרתעים, הרואים ולא יכולים, את הִשמטות כל מה שחוץ מזה, את נפלו אל רק זה – הנה זה הלא ייתכן, צעדים רצים שנכרתים, מקרישים, שם על עמדוֹ, בטמטום, אי־אפשר עוד, כבר בוכים ודמעות מחניקות, מבט שלו, עובר הכל, שלוח בהול סביב, עובר מבקש, הגידו לי הגידו, את כל ההתנכרות האומרת גלויות, נעתק ובא, על־פני העומדים, הקופאים, משתמטים מהיאחז לו, ולא מרפים מארוב לו, ובתילול־כתפיים סַרבּני, – ׳חיימקה!׳ אמר יודלה, אל זה העומד ריקנית, לחישת שוועה חרורה. ומישהו היה כבר בוכה בקול ומרעיד. ׳חיימקה…׳ לוחש יודלה, בשאלה, בתחינה, בזעקה, בפחידה, ומחזיר עצמו ונמצא מול האלונקה, שהסנדל מציץ החוצה, ערום במותו הקרוש. השמיכה הדוממת. החומה. גבוהת־החזה. שרק יד שמוטה ממנה קצת חוּצה מהכלתה הסגורה. לפי שלא השיבוה. וכפות הסנדלים, ושוב אל חיימקה, מתוך אין־סוף דרך שהתקפלה לו בשניה קטנה זו, כשמשיגה אותו ההכרה, כבמַכּת־תדחפה, מספיק שתי כפותיו אל לחייו ונלפת ככה. מחרישים אליו, מאד. – ׳נורא!׳ מתגעש מתוכו של יודלה, משווע חנוקות. זו המלה שיש לו, ואין אחרת, והיא הכל. והוא פורש כפיו ומפילן על ירכיו. אין־אין. ואז פורץ ממנו, בבת־אחת, כשכבר היה נדמה כאילו לא, יבבת בכי, לא־צפויה, שנשתכח כליל שגם כך אפשר, שגם זו ישנה, שאפשר גם לבכות כזאת, בכיווּץ וברטט כתפיים, בלי שום איכפת איך תירָאה ואיך יראוך, ובקול קרוע, לא גבוה, מוזר, שהיה יכול להיראות גם מגוחך בקלקול צורתו הנפסדת, עד כדי כך, שאי־אפשר שלא לבכות, להיסחף עמו, לערפל הכל בדמעות, וגרונך משתנק, נפתח, מתמוסס, נכנע – לולא אותו קנטור מַמרה, שקופץ ומסרב ואומר אסור, אסור כך, כך דווקא לא צריך, ולא במקומו, שסוגר אותך מהר, ועושה את מראה הבכי ואת הבוכה הזה למרגיז, לחיה מוזרה, שצריך, אולי, להראותה לאחרים: ראית איך בוכה יודלה, ולשאול מה דעתם. כשאתה עצמך מבולבל, סולד מאד, אבל גם, קצת, עם זאת, סבור שצריך היה כך, לא יודע מה. עומד לו הלה ומרתית ובוכה בנישופים פרוצים. השאירו אותו פה ובואו נלך. יגש אליו מי ויאמר לו מלה. ושיפסיק. שיחדל. שלא יבכה. שפה לא בוכים. ככה. שיהיה גבר. שחשוב, מסיבה שהיא, להיות גבר. אבל איש לא אומר. רק נשמטים, זה וזה, ואחרים, ופורשים. השד יודע מה. תבכה לך אם טוב לך לבכות. תבכה בשביל כולנו. מחר־מחרתיִם תתחיל אמא שלו. תלבש שחורים מעתה ועד עולם. תבכה כל עוד היא חיה. לעזאזל. סובבים והולכים מזה. גם דנוס בא ומאיץ, פשוט מאיץ, לחזור למקומות. רק האלונקה על הארץ, פרושת־השמיכה. והבוכה הזה. וההוא שנשען מכוּוץ וכפוּף אל הקיר בגבו. ומעטים אחדים. ואיש לא יודע בדיוק מה. והשמש כבר תלויה לוהטת.

 

פרק ארבעים וארבעה    🔗

‘ככה זה מתחיל.’ – התגנח מישהו בשוחות. – ‘לא. אַל תגידו ככה זה מתחיל! – צועק דנוס על־פני השטח. – כלום לא התחיל. אנחנו עוד לא התחלנו. כשיתחיל – נילחם! זה הכל. כל אחד למקומו!’ – דברים כמתלהמים. אלא שאין אחריהם מיד שום דבר שצריך לעשותו, אלא רק שוב לסקור סביב, שוב להמתין לדעת מה, שוב קצת להכות באֵת וקצת לגרד פה ושם. השעה כמעט שש. השמש, גלגל צורח בעיניים, בשתים־שלוש קפיצות עלתה גבוה, ואך תרפה עיניך רגע – תוסיף ותקפוץ קפיצה. הכל שם, במזרח, כבר מוּתך זוהר, וכל היסוסי בטרם־זריחה, הקרירוּת עם הירקוּת, ושאר סימני הרכּוּת – כולם נכחדו, לא שׂרד מהם צפריר, רק אור קורא בקול, ובוקר זקוף על כל סביביו. הבחור ההוא, מן ה’קדמי', שבא עם יודלה העלוב, עד שנפרדו, ונשתכח – אינו אלא עמוסיק, מצוות המכונה, ופניו היו אל בּני, לשאול ממנו, אם יש בידו, פרט־חליפין כלשהו – מסַפּר כעת לדנוס, ולכולם, מנוכח האור המתעצם, מה קרה אצלם בבוקר ועל מה היו כל הרעש והיריות. לא תאמינו: ערבים באו! – ‘ערבים?’ – הוא ידע שלא יאמינו. גם הם לא האמינו למראה עיניהם. שלושה. פתאום. – ‘חיילים?’ – לא, סתם מקומיים שכאלה, ישר ובקומה זקופה, כאילו לא ידעו מה קרה כאן בינתים על הגבעה הזאת וחזרו להם הביתה שלהם. שלום עליכם! – ‘נוּ?’ – מה נוּ. חרפה! חרפה לספר. כיתה שלמה ירתה עליהם. מקלע אחד בכלל. שומעים? שלושה ערבים בקומה זקופה – וכלום! אמר הבחור בזוָעה. 'והם? מה הם? – לעזאזל הם, אמר הבחור, נפלו על הארץ, זחלו, צעקו ורצו וכלום! אף פגיעה! – ‘מה הם רצו? – השד יודע אותם. להגיד בוקר־טוב, אולי. עוד מרחוק צעקו וצווחו משהו. הרימו ידיים. יִללוּ משהו. השד יודע אותם. ראינו שהם בלי נשק. אז מאירקה אמר לתת להם להתקרב, ולראות מה. ברגע האחרון נבהל אחד מהם, הסתובב וברח לו, רדפו ותפשו את השנַיִם האחרים. והתחילו מכניסים בהם מכות. וההם צעקו וצרחו. אחד היה בריון גמור. פרא־אדם. השתולל כמו חיה. התנפל על ג’קי – מכירים אותו? – זה הלץ הגבוה, לא יודעים? – ורצה להוציא ממנו את הרובה. פרא־אדם! על המשלט שלנו, בין כולם, בלי כלום ורוצה להוציא רובה! – היה לו כוח של שד. כמעט העיף את ג’קי לכל הרוחות, אבל ג’קי נדבק אליו וצרח, הוא הורג אותי! וגם ההוא נתקף בהיסטריה וצרח כנגדו והיתה זועת־אלוהים. התנפלו עליו, על השודד הזה, כולם מכל צד, כמעט שברו רובה על גבו. עד שעזב את ג’קי המסכן ונפל על הארץ. – ‘נוּ?’ – מה נוּ. גם על הארץ המשיך להשתולל. היה צריך להוריד עליו עוד ועוד מכות עד שיירגע לגמרי. קשרו אותו וזרקו לבקתה, – ‘והשני?’ – איזה שני? ההוא? ההוא היה שקט כל הזמן. החזיקו בו ולא התנגד. הרביצו וקיבל. העמיד פנים של ׳נעבעך’ גמור. ביקש, התחנן. השד יודע מה. הבית שלו, הוא אומר, הבית. איזה בית, מי בית? – שוּ בּידאך? – צעקנו עליו – אֶש בּידא יא כּלבּ מאסרי! – אַנַא מוּש מאסרי – הוא בכה – אַנַא מן הוֹן, פאלאח! – שקרן גועלי. כלב מי שמאמין לו. עמד ודיבר ודיבר כמעיין המתגבר. ועדיין הוא יושב קשור בבקתה ומדבר ומדבר בלי סוף. – ‘והסוף?’ – איזה סוף? הודיעו לספי ותיכף יבוא הג’יפּ לקחת אותם (‘באמת?’ – התעניין בזה מישהו, ופוסחים עליו). – 'מה הוא צריך אותם? – ‘לשונות.’ אבל לוּ שאלו את פי: לרפוק על המקום. שיידעו שאצלנו לא משחק. חוצפה אדירה לבוא ככה פתאום! למשלט שלנו! – אמר אז יוחאי בלהט. – לבוא פתאום! ולאן? ומתי? כאילו לא מלחמה ולא־כלום: באים. שלום עליכם; תשתו קפה? – 'ואולי באמת לא ידעו? – תפס־סיק! לא ידעו! אין צפור בסביבה שלא יודעת! השמים והארץ יודעים פה, ההרים והגבעות – והם לא ידעו! – ‘ומה הם אומרים?’ – השד יודע אותם. זה השודד מי יודע אם עוד ידבר בעולם הזה. יתעסק בו אללה שלו והשני מדבר כמו ברז פתוח, משוגע גמור. ספי יתעסק בו. איזו בושה, אני אומר לכם, איזו כלימה: כיתה שלמה! יורה יורה ולא פוגעת. מה שנהיה מאתנו!

הו, שוכחים הכל, את הבוקר הזורח, המתלהט. את מיטת המת. את הדאגות והפחדים, את ההרהורים השׂרכניים, ונופלים לויכוח נִסער. פנים לכאן ולכאן, ומקום להביע ולהצהיר דעות שונות וחריפות, בפרט ובכלל, הגם שאין טוב מזה להשתעות בו – לולא נשמעת אז קריאה מיוחדת מעֵבר הבקתות, כזו שאי־אפשר לפסוח עליה, ואין לטעות בה, אלא קול מזעיק, מה צועקים? אודי, ששוחתו קיצונית, קפץ אל מאחורי הבקתה לראות מה הדבר, חוזר מהר בצווחה: טייגר! טייגר גרמני! רואים שם! טנק עולה! בואו תראו מאחור! טנק טייגר עולה! – 'אַל תצעק ככה! – צועק עליו דנוס. –איזה טנק פתאום על ראשך! שגעון! מה פתאום טנק? ומשם? מדרום? – כל הדברים והעולם מתהפכים, ונוטים סחרחר בזוית אחרת, חדשה, לא־צפויה, תלולה מאד. תופים פועמים: לקום, לרוץ, לבוא! – לא. דנוּס מעכב: ‘לא זזים – הוא צועק – לשבת. הגיזרה שלנו ממול: כאן!’ אבל הפטורים מן השוחות מדלגים כארנבות לרוץ לראות. מתחילה לא מבחינים שם דבר. לא בדרום ולא במזרח. אבל מישהו צועק ומצביע כל הזמן ישר: שם! – שמה! – אל תוך עצם ריתחת המזרח, המוּתך לזוהר. ושם, אולי, מובלע בשמש הענקית, הרושפת, גבנונו של גוף כהה במעלה הגבעה שלנו, אובד בזוהר – אם לזה מתכוונים – אלא שקשה לדעת מה. אפילו בצמצום עיניים ובאהול כף־היד, לא חדלים לתהות אם אמנם זה. משם? מדרום דווקא? מן העורף? ואחד יחיד? לשם מה? ואילו למטה, מצד כיתת אודילה, קריאות וצעקות עולות בהמולה. עודד מגיע בריצה. שיראו לו איפה זה! לאחר שאך זה היה יושב על סף הבקתה ומתגנח באזני רפי ששידלו לאכול מה, אין־אונים ושחוח, ופיטר כי אינו יכול לטעום אוכל, גם לא לראותו, ושייטיבו עמו אם יניחוהו לשבת בצל ולשתוק, או להתכרך בשמיכה ולכבוש ראשו בקרקע ולהחשות כאבן – קפץ כנשוּך־עקרב ורץ, ותוך כך ידע כי לעזאזל, טוב פי כמה להיות נגרף בשבולת זרם סוער, משבת נעגם על החוף. כעת קפץ גידי, ואמר הברה, ונשא רגליו, ורץ למטה, ישר אל כיתת אודילה, והכל צימצמו עיניים עד פחות מחרך, לראות מה, להבחין דבר, בריתחת הזוהר המרצד, ועד כה כבר נתפצחה שם אש יריות, וצעקות וקריאות, מקלע ורובים, בשטף גדול, ועוד רגע והאויר שמעל הראש נטען איבחת בזיקה לוחכת עוברת בסילון מעל גג הבקתה, וממעידה, כקוצרת, ברכי כל הנקבצים, מררדת אותם אַפּיים ארצה, כבוֹש חוטם ורחרח מגע עפר סידי צונן־אביק. הרי שלא דמיון־תעתועים. מישהו שם מחזיר ויורק אש. לעזאזל, מה כל זה! – ‘אמרתי לכם, אמרתי כל הזמן!’ – פולט מישהו בהפוגה הקלה, בהגבהת־ראש נחטפת. – ידעתי שמשם יבואו עלינו! – צועק הלה מתוך מַפָּלְתוֹ העלובה, גואל מעפר כבוד האמת המודחת. אבל אין איש להשיבו. הכל מוכפשים דומם. דרוכים להקשיב. – מה הוא אומר שם? – שואלים בקוצר־רוח מקצה מזה. – לא חשוב. מה כבר יכול לאמור. צרורות חולפים ביבבה. כובשים את הראש. מרגישים כי הכל עתה מהר מדי. פתאום מדי. ולא כפי ההתפתחות הנכונה. לעזאזל, רק לקלקל ולהרגיז אנשים! ובכן? שום דבר של הגיון לא עולה על הלב. לא מסייע. חולפים רגעים. מי יודע מה. התפוצצות גדולה. כשל רימון, מתהודדת פתע מעל היריות. מגביהים ראש לראות. היריות כאילו כבו בנשיפה. מה? המזרח רוחץ בוהַק סנוורים. מזדקפים קצת. מי יסביר דבר? אבל בינתים ביצבץ כל קהל אודילה משוחותיו, והתרומם על רגליו, בהתעוררות ובצהלות, וכנראה

נגמר שם הענין – והם יוצאים לראות בפגר. מוזר מאד. – ‘בואו נראה!’ – זועק עודד ומשלח רגליו, ואחריו מדלגים כל האחרים. השטח והמדרון הקל הגוהר עד תומו, ריקים. ורק דבלולי אבק מלבין מופז היה צונח שם בפקעותיו מסובך אור זוהר. – ברח!! – צוֹוחים הללו. – ברח בן־הכלבים! – מי זה היה? סַפּרוּ מהתחלה! טנק באמת? – אבל גידי אינו מניח לאיש זולתו להרים קול מעל קולו. כולו ליעוגי־צהלה: טנק! – הוא מצטהל. – הטנק הנוראי! – לא טנק? אלא מה היה שם? – בַּטיח היה שם! – אני בא – חיל ורעדה! טנק! משלוש מאות, בסך־הכל – אחד פה אמר: טייגר, גרמני! – איפה הוא כעת זה שצעק? – על־פי הצריח, הוא אמר; והשני – מי זה היה? – צווח: לא, איטלקי! מאה אחוז איטלקי, לפי הצללית שלו: איטלקי! – והיה שם באמת אחד, חטמו מערבה, ועל־כן לא הרגיש כלל בנו, ורק גילה את כל צדו – נפלא! – וזחלים יש לו? איזה זחלים! כולם מוקסמים מן הצריח שלו. – לעזאזל: צעקתי, דפקו בו! הוא בידכם! סתם משוריין מנוּבּז אחד. האמבֶּר, זה הכל, למה אתם מחכים! ודפקו בו, דפקו אחת־שתים, לפני שיידע מה, דפקו ימח־שמו, מהר – וחבל שלא היה פיאט! – והם דפקו, וחכם אחד – מי זה היה? – אפילו העיף רימון־יד לשלושים צעד. אלא שההוא, ההאמבר, נבהל כעת, הרגיש פתאום, שהוא קצת נדחק פנימה מדי, בטיול־הבוקר שלו, ולא פילל לקבלת־פנים כזו – לקח לאחוריו, חרק בהילוכיו, ונחפז למצוא מקום להסתובב, כמעט התהפך, ונסוג על עקביו במהירות לואדי הגדול, כשהמקלען שלו יורה בכל כוחו ומחפה בצרורות־אש עצומים. חבל שלא היה פיאט! – גנח ואמר גידי בשטף תיאורו. שלא היה פֶה כלל ועיקר לרשמים שלהטו בלב האודיליים, ואשר בקושי כלאו רוחם מהתפרץ והעמד דברים על נכונם, על עוז גבורתם ועל נצחונם, שהנה אבקו עוד לא שקע ארצה, כולו מופז שמש עולה. גובר על כולם אותו בחור נחפז שאצלו יש פֵטֶר הסיפור מראשיתו – שכּן הוא־הוא שראה ראשון, הוא ולא אחר, ולא יעשקו זכותו, מעשה שהיה בבוקר, כשפרש לשלשל מכנסיו בשדה, ופתאום לפניו הזה הגדול! המכנסים בידיו דהר כל עוד רוחו בו להזעיק: טנק! עצום! עלינו! הנה שם! ככה נחפז הבחור להספיק לתאר הכל – אבל כבר הפסיד. ואין איש שוֹעה עוד אל יתר עלילותיו, מפורטות בדירוג עולה – הכל נדחפים לסַפּר את שלהם, להסביר את טעמיהם, והשתלשלות הדברים, ראשון ראשון ואחרון אחרון, כפי שהיו לאשורם, ומתוך השאון קפצה אפילו השערה אחת, כי מה שהיה נראה לכם כסתם אבק פורח – לא היה אלא פצצת־עשן, שהטיל הלה להעלים את נסיגתו המבוהלת. אבל דפקתם אותו? – מקנטר מישהו. – ולמה בכלל בא לכאן? – מתעקש עיקש אחד. – היינו יכולים, בחיי, לתפוש אותו, לשבּוֹת אותו חי, תארו לעצמכם! – משלח פלוני דמיונו חפשי. משוריין אדיר, נחמד, עצום, גדול, עם צריח,. מכונה ומקלע, משוריין חביב, כביר ונורא־הוד! היינו יכולים לטוס בו ישר עליהם! – לעומתם בטוח אודילה כי הלז לא בא אלא לקחת אותנו בפתיעה־של־שחר מן העורף, וזה מחזק שבעתיִם את תביעתו הישנה לתגבורת ולפיאט. ברזילי, אינו אלא מושך כתף, מפקפק מאד בכל, לסברתו, לא הגיע הלה לכאן אלא בטעות, אגב סיור של שחרית, פטרול שנדחק מדי, בשוגג, פנימה, אלינו, וספג על שוקיו. – דעה שנפסלה כמובן בצעקות מחאה ועלבון מפי כל האודיליים כולם. וגידי עודו בליעוגיו הגדולים: על־פי הצללית! המומחים! טייגר גרמני! לא פחות! – אחד אפילו – איפה הוא? – הצליח למנות ששה מרכובי מערכת הזחלים! והידען שלהם, כשהשמש בעיניו, קבע על־פי מראה הצריח, החימוש, התותח, תרני־האלחוט ומה לא, מכל מה שזכר מן הטבלות של ‘דע־את־האויב’ – בקיצור: טייגר! – ואודילה יוצא לנגח לעומתו: מה חשוב! העיקר שברח! ומי הבריחוֹ? אנחנו ברובים! ומי יצק על זנבו אש רותחת? ויש כמובן עוד נלהטים ממנו: מי היה זה שכדורו הכריע את בריחתו, מי פגע היכן, ומי הראה לו מכולם שאצלנו – לא ילך לו, ועוד ועוד דברי נצחונות גדולים, ותהילות ודברי־שירה כי גָאֹה גָאָה. והגיע הזמן להתפרד, אלה למקומם שלהם, ולא להניח לחום הנצחון להצטנן, ואלה למצוא מקום של עראי עד שייוָדע מה יהא עליהם מעתה – כיון שכך הם הדברים.

מכבדים איש רעהו בסיגריות ובאש מלוא החופן, ופונים בעשן וברעות ובפצח דברים המוּלים, צחוקים ותיאורים ועוברים להקיף את הבקתות ולבוא ולסַפּר עם אנשי השוחות, מראשית עד אחרית, בלא השמט דבר, ולא בלי התקלס בעלובי אודילה והטנק, פתאים הרואים צל משוריין כטייגר גרמני שלם – כל השומע יצחק. אבל כשבאו ועקפו בצהלה נופפת, זה מוסיף על זה, ויצאו מעבר הבקתה הגדולה ונתגלו השוחות וכל פתיחות העולם שלפניהן – קפץ כנגדם דנוס: לא! לא להסתובב כאן כעת – ההם שם נערכים! צעק והראה בידו למטה, אצל המצוק הלבן ובתחתיתו. וכשבודקים קצת נראים שם מיני נמלים קטנות רוחשות, עם עמודי־אבק נלבטים על גבם, משוריינים או זחלים, מתמרנים להם כה וכה. – לא אתפלא אם תיכף יתחילו לצלוף! – אמר גידי במומחיות. – ממש כשנתפלח יִבּוּבוֹ של הצרור הראשון, והשתרק ברצף קוים פוֹלחניים, בזה אחר זה, עד כי הכל חָפזו לכפוף, והאחרונים בקפיצה מזורזת נתמלטו אל מאחורי הכותל. – ‘הרי לך!’ – צועק דנוס אל גידי. – אַל תסתובבו כאן כמו ברחוב אלנבי!' – וקשה להצליף עליך עלבון מפורש מזה, הרגשת מיותר ואין־חפץ. – ‘מה יהיה אתנו כעת? – הצריד גידי אל דנוס, והלה רק פיטר כתפיו, ועיניו הולכות עם הבחור העובר משוחה לשוחה ומחלק חפיסות ביסקויט וקופסות מיץ לאנשים, צידה לקראת הבלתי־נודע: דאגות אחרות לו. ועל־גבי העלבון נובטת כבר איבה, וצריך להשיב למישהו תשובה אַפּיים, שיידע לו. מציץ עוד פעם לפנים. השוחות הצרות בקרקע האפורה, הסידית. קלחי־הכּלך מהלאה, המאחיזים אור בסבך קרקפותיהם. פקעות־התיל המתוחות ממול. והלאה למטה, מקום שמוטמנת חגורת המוקשים. וקובי נהרג. ואתה כבר זר. ובכלל. ואם כן? לעזאזל. הוא יירד אל יצחקלה ויתקשר באַלחוּט לדעת מה ומתי ובכלל, וימתין לו עמוסיק רגע וילכו שניהם יחדיו. עוד צרור מתחכך על גג הבקתה. הכל קבוצים יושבים מאחורי הבקתה שותקים וממוללים גבעולי־קש מאפס־מה. – וכעת מה? – נאחזים בגידי. והוא, במשיכת־כתף: הנה הוא יורד אל יצחקלה לברר. תגיד לו שאנחנו כאן כמו ספחת. שלא צריכים אותנו. שבעה אנשים מיותרים ומתגוללים לחינם. תסביר לו. צליפות חולפות מלמעלה. מקשיבים למעופן ונושאים עיניים למעלה כאילו אפשר היה לראותן בחלפן. אחד: ‘ובכמה זמן היינו הולכים ברגל?’ ואחר: ‘לבי אומר לי שאם לא נזוז מיד – לא נצא מהר.’ ועוד אומרים. תודה לכולכם על העצות. משיב גידי מרירות, מתנער מעמדו. אשתדל לא לשכוח אף מלה. ועדיין לא זז. איך שחיימקה יושב שם על הפתח. עוד לא פצה פיו ולא הציל מלה מאז בא. ויודלה אצלו. דבק בו. כבר לא בוכה. מצחו על אַמוֹת־ידיו המקורות על ברכיו. אינם מעורבים בכלום. בכל זה. בשום דבר. כל־כך אהבו את קובי שלהם. גם אותי היה מישהו? – טוב. נלך. – ׳מי נותן סיגריה?’ – עמיחי רבוץ על איזה פנקס. נחום משׂוֹרע על גבו. מעשן בדממה ובהתכנסות. איננו כאן. הה, טוב. מי בתור היום? עצוב בעולם. לעזאזל, לא טוב. כולנו כאן, והוא אתנו ואיננו. אפשר להבין? בוא, עמוסיק. מאחור: ‘ותחזור תיכף, גידי?’ מה עסקכם מתי אחזור. מי שׂמכם עלי. ‘בוא, עמוסיק.’ מה היה צריך אלוהים פתאום את קובי אצלו? או בכלל. לעזאזל, לא להתחיל. כל העשבים במדרון מזהיבים. ושוב השטחים הידועים הללו. הגבעות. הם, להם לא נוגע. מחוץ למשחק הזה. של שייכות אחרת. או בלי שום עייפות, מעיקרם. עם קובי ובלי קובי. עם גידי ובלעדיו. הם תמיד. הזמן שלהם. ולי יקרים החיים. לא הזמן. ימח שמו הזמן – לי יקרים החיים. הזמן הוא גולם. לא יודע מה. והחיים הם המידה הקטנה שלי, שרצה ומתמעטת ונעשית קטנה יותר ויותר, ויכולה להיגמר בעוד… לא. עמוסיק, הגד דבר, אמור. – ‘צולפים.’ אומר עמוסיק, מתכופף ומחיש צעדיו. ‘צולפים בני־הכלבים.’

ארצה! כזו נמוכה, לעזאזל! או שהחטיאו את ה’קדמי' או שמשגיחים בנו לתפוש את שנינו. אם כך ואם כך… מתנשמים אל העפר הלא־חם, החרסיתי. השמש שפוכה על הגב. שכובים באמצע. כמו מַשב־רוח הן השריקות מעל הראש. ואחרי חָלפן מגיע פעם התקתוק הקצוב של המכונה. לא לנוע. המצח על כפות־הידיים. הלב אל האדמה. כל השמש על הגב (איך זה למות?). וכעת בקפיצה. ריצה שפופה. וימינה לרדת מקו הרכס, אל מעֵבר לגדר־האבנים השפלה, המעוגלה. הרגליים מאליהן במדרון, ובכל התאוצה, ופתאום, בלב הריצה – התבהרות מכה. רושם כאילו נתפשה אמת חשובה פתאום, אמת אחת שלא צריך לפסוח עליה, גם לא בריצה… אבל כל זה כבר – הבקתה, וקפיצה פנימה, ושוכחים, בבת־אחת מתישֵן, מתפקע ואין. מצטחקים כמתנצלים על הריצה הבהולה. מי בבקתה? העיניים סומות־חשכה; מתנשפים והרגשה כאילו כבר היה אי־פעם ככה, והרגשה שכנגדה שלא חשוב להרגיש ככה, ורק יכול להסיח דעתך ולהתעות בשוא. מישהו מבפנים נפתע: ‘גידי! מניין באתם?’ שייקה! אהלן, מה חדש? – ‘חדש?’ אומר הלה ובא לפתח בשׂחקת־שלום שלו, קטן, מכנסים קצרים, ועל ראשו כומתה משונה, שמשווה לו עוד יתר גמדוּת עם רושם תחפוֹשׂת נואלה. 'הם יצאו, הוא אומר, יצחקלה ויודקה, אל השוחות ויחזרו עוד מעט. וצולפים. ובבקתה ההיא סגורים וקשורים שני ערבים… רוצים לראות? ומה עוד? מאחוריו מציץ בחור אחר, יוסוף הקשר, כמדומה, ומניד ראשו לשלום. עמוסיק, מוכרח לרוץ אל שוחתו, והוא יוצא, ובחוץ תוקפת עליו פליחת־צליפה ונכרכת אחריו. משתופף בדילוגים מעוותים הוא רץ ומשתטח מדי פעם. מביטים אחריו ואחר חמקמקותיו, שאם תתעלם משריקות היריות שמעליהן – מראיתן שטותית למדי ועצובה עוד יותר. כדג מתחבט ביבשה. ונותרים עם שייקה על סף הבקתה ערומת אבני־הכותל הגלמיות, שצינתן מקַרה מתוכן בזחלנות. תשישות צונחת עליך כעת. חוב שינה נשכח בא להכביד. מתחככים. משתדלים לפהוק אותו. מרגישים כאילו דבר שהוא, אסור להחמיצו. מה בעצם היה עליך לעשות כאן? אל מי באת? ‘ומה שם למעלה?’ – שוחק אליו שייקה. – 'איפה? – ‘אצלכם, ב’ערפי’? – אה! – בהשתעלות מופרזת, עוד יצטרך לסַפּר הכל ליצחקלה, לפרטי־פרטים. ועל קובי עוד אינם יודעים כאן. נורא להיות מבשר. (אף כי מתגרה, אי־כך, בפנים, דווקא, לראות איך אנשים שומעים את הנורא. תלויים במוצא־שפתיך, החוֹתךְ, השולל־תקוה, המשנה מבּע פניהם. סתם חזירוּת! המון יש בי!) – צעדי ריצה ויצחקלה. - ‘הו, גידי! מה שם למעלה? איזה צליפות! עמוסיק סיפר לי על החַבּלן, איך זה קרה? – מה עם הטלפון, שייקה? כל רגע יכול להתחיל!’ – 'כמעט גמור.׳ – אומר שייקה, ומתחיל להתנצל ולהסביר טיבו של כמעט, מעשה בחששות שהוא חושש להתנתקות החוט בהפגזה אפשרית, שלפיכך האריך להטמינו במורד הגבעה דרומה, עד שבאה הצליפה והבריחה אותו – עוד רגע, אך יפסיקו וימשיך. יש לו רעיון על קשירת לולאות־בטחון שכאלה, אם זה מובן, עד שהעלה אש באף יצחקלה: 'חדל! אתה שומע? אתה כל־כך תתחכם בפטנטים עד שלא יהיה טלפון! 'שעל זה פורש שייקה ידיו להסביר נוספות – אבל צעדי ריצה באים, ויודקה מגיע, רותח מרץ וזיעה: ‘פו, לעזאזל, איך שזימזמו עלי! כמו צרעות! אה, גידי! – האם לא כדאי שכבר נתקשר עם התותחנים שלנו, יצחקלה?’ – ‘כל דבר בשעתו.׳ – אמר יצחקלה והצית סיגריה. טוב שהעברנו את המקלע שמאלה, שם הוא מתבקש. לא טוב כפי שיכול היה להיות טוב עם נשק נגד־טנקי רחק־טווח, אבל טוב במידה שאפשר. זה הכל. ואשר לקובי… ‘מי?’ – ‘קובי, החַבּלן…’ – ‘הה, החַבּלן – אתה, שייקה, רוץ לגמור, ואני מכין לך מברק. הרוג אחד ושני שבויים. ומתחיל עוד מעט.’ – לפחות הספיק לעשות כל מה שהיה צריך? – על זה משיכת־כתף. וה׳טנק’ שבבוקר… התחיל יודקה ומחה זיעת אפּיו בכנף כותנתו. צוחקים. אף כי חוצפה היא מצדם לשלוח משוריין לבוא עלינו מן העורף, לשוטט לו בבטחון בראש כל חוצות עם בוקר אור, כאילו בכרם אביו! ועומדים יחד, ומעורבים במעשה, במעשים, בענין, בדברים בעפר הארץ, בכותל הבקתה, בהויית הרגע הנצלף שבטרם הרגע הממשמש ובא, אבל אין פנאי ויודקה צריך כבר לחזור, וגידי רוצה לדעת מה עליו ועל פלג כיתתו – מה יהיה עליהם כעת? ולאן? טוב. ימתיך־נא עד מועד ההתקשרות הקרובה. ונדע כולנו מה.

ובינתים? בינתים, אם גידי יש את נפשו לראות במערכות האויב ובהכנותיו בתחתית הגבעה – מציע יודקה – אפשר לראות הכל מן השוחה שמלפנים, במשקפת. – הו, משקפת! – אומר גידי בכבוד. ובהפוגה הקלה שנפלה בין צילוף לצילוף דילגו בנמוך אל מעֵבר לקיר, והתנפלו שניהם כאחד אל השוחה הקטנה, ועלובה זו, שבקושי יש בה להכיל אחד, פצע קל בקרום הקרקע הנוקשה, אשר ידי גידי עצמו כרוהו לפני ימים אחדים – כמלפני שנה! – – והיא מתנכרת ומשימה פנים עלומות, מלאה לה צללים כולה עד שפתה, שהשמש לא חיללה עוד. ועד אשר מוצאים בקושי מדרך כף־רגל נכון, במהמורה משפכנית זו, דחוקים זה בזה ואיש חמיצוּת זיעתו ברעהו, ועד שיודקה מחרף את מי שחיטט וחפר נבלה זו בשתי ידים שתיבשנה לו, וגידי עונה לו ב’אמן' מתוך הינוּע־ראש חייכני ולא־מושגח – חוזרות שריקות נוספות ועטות על העולם, כמיתרים מתוחים שפקעו בזעקה, ונפוצו בנפתולי נכוים, והיה הכרח להתכווץ ולהילחץ פנימה, בחופן עלוב ומחורבן זה. – ‘השד יקח.’ ממעך יודקה את קפיץ־השׂיער שמעל מצחו אל הדופן. שקועים וכבושים שלא־בנוֹח. אין לאן להשיא עיניים. רק לרתקן אל אבן קטנה זו השקועה בסלע החיור. הזרוע מתעלפת. אבק. והשעון פתאום מתקתק אצלך. שש ארבעים וחמש. כבר? כל הזמן מלחיש בך רגש, כאילו היה מוּשׂם עליך, לכאורה. דבר שהוא. אחר מזה לגמרי, ואתה נסחף ומוסט ממנו, ממה שהיית אמוּר באמת. כמו במיני חלומות. צריך היה, למעשה, להתעסק אחרת, או לומר משהו. הצדה לגמרי ממה שהוא זה. אלא שגם ליחוש זה מתרפה. נעשה טוֹרדה מרחיקה. ומיטשטש מהר לאָן־שהוא. ויודקה כבר משרבּב ראש לראות אם קלו המים בעולם. החוצה. השלוחה הזאת. החרושה לרחבה. האפורה, הישנה, הידועה שלנו. משמאל שדה־הקברות, מימין המדרון הקרוב, הנערף מהרה אל שחי השלוחה. האוֹכרה הצרובה שם מצריבת־עיניים. ועד המצוק המצהיר שם בלבנוֹ. ומזלג הנחלים למטה. ואיזה אבקים רדופים, ובמעלה הגבעה, חרוץ הואדי הקטן, עד קו הרכס של הגבעות, ושם, מתחת לתכלת פרוצת־האור, כתם נוף עץ רחוק, מרטיט אַדווֹת עם קו האופק. ואולי זה המקום שאליו הלכו בלילה. הה, קובי קובי. – ‘לא הכרת אותו?’ – אמר גידי פתאום. – ‘את מי?’ – מתעסק יודקה בנרתיק הישן לתלוש ממנו את המשקפת. – ‘את קובי.’ – ‘את מי?’ – ‘ההוא, החַבּלן.’ – ‘אה, לא. נתקלו באש?’ – ‘לא. נפל על המוקש שלו. מרוב עייפות כנראה.’ – ‘באמת?’ – ‘כן. ככה אומרים.’ – ‘זהו. – אמר יודקה. – כעת תוכל לראות: הנה, הבט ואמוֹר מה אתה רואה.’ – אמר והושיט לו את המשקפת כמנצח, לאחר שהוא השקיף ומצא בה כנראה את אשר חיפש. – ‘הבט רק בימנית (השמאלית עכורה או משהו) – ואמור מה?’ – וגידי, בלא חמדה ובכובד־לב נטל וסיבב בבורג לכאן ולכאן, כשפרץ פתאום: ‘הו! – צעק גידי. – שמע! תראה תראה! שורצים שם! לעזאזל, כמה!’ – 'רואה? רואה? – חגג עליו יודקה תגלית. – ‘יחביבי! – צעק גידי. – משוריינים! וכמה! עשרה? יותר: שנים־עשר, חמישה־עשר! ושם! עשרים? יותר: כמה שם! שמע, הלא זה!’ – ‘עדר שלם.’ – ניסה יודקה. – ‘פחד אלוהים!’ – צעק גידי. – ‘מתמרנים להם שם, וזחלים, ראית אותם? ונושאי־הברן, נבלות, המונים־המונים!’ – ‘גדוד משוריין. – אמר יודקה. – הודיעו לנו. פלוגת סדירים וגדוד מקומיים ביחד מצטרף לסכום.’ – 'ועור איך! – אמר גידי. – ‘אלא מה…’ – התחיל יודקה כשנאלץ לרקע מהר את קפיץ־שׂערוֹ ואת פיו לעפר. ולשונות־הצליפה החותכניות פשטו ביבּוּב עוקצני, כאילו היישר למקום הזה, בדיוק הנה. – ‘המונים־המונים…’ – חזר וליחש גידי מלת־קסמים באזני יודקה. – 'יהיה שמח! – נענה הלה גם הוא בלחישה. אולי כדי שלא יפריע לקליעים הבוזקים מלמעלה.

קבוצה אחת של משוריינים היתה כנוסה ממש לרגלי השלוחה, בין מזלג הנחלים על צלע הבקתה הכפולה הגדולה, ממול הבארות, גלויה על השטח; וקבוצה אחרת היתה במיפתח הואדי הקטן, שהיה זקוף במירוָח המרחיק; וזחלים אחדים אצו להתאסף אליהם כאילו היה להם המקום שם מקום־ריכוז. אבק נלבט שם וניסע, והבהקים של חלוֹף ניצנצו ודעכו מחלקי־מתכת ממורטים. עוד חבורת שריונים נתגלתה בתחתית המצוק המלבין, ומתראית כאילו נתפרסה להיות זרוע אוגפת ממזרח, בעקבי אותו משוריין תועה של הבוקר. עשרה או שנים־עשר נפוצים כה וכה. וקבוצה אחרת היתה מרוחקה, היא, כנראה, שניסתה את מקלעיה הבינוניים על המשלט בצליפה זו. אחדים היו גדולים, וכמה מהם כפולי־צריח, ועוללו עמודי־אבק, ופניהם כנראה אל מַעבר הנחל, וייתכן כי הם־הם המשחית שיעלה לכאן בבוא מועד מדרום, לדרוס גויותינו. וחיל־הרגלים? קשה לראות, אבל הוא כנראה נערך במחפה הואדי הגדול, ומקבל הוראות אחרונות, ואולי מחזקים לבו בנאומי ציונות. בודדים וקבוצות קטנות נראים מתרוצצים אנה ואנה בלי חשׂך. והמרגמות, מדוע הן מַחשות עדיין? – 'ראית? – אמר יודקה, ולא המתין, ולקח את המשקפת, עיצם עין ודבק בעדשה בצמידוּת שקודה. שיירת־נמלים רמשה בעורקים ולאורך השידרה. נעשה חם בלב, חום תפל, והמעיים התחילו מתבחלים. ומין מיאוּן, או משהו, צמח והלך בפנימך, ממאן מאד. לעזאזל. שלושים כלי־שריון. אם לא למעלה מזה. וגדוד־רגלים מוגבר. ואנחנו, ולנו… והבטחון הזה שלהם, מרגיז עד התפקע, שלות הבטחון. חציפוּת הבטחון, כה יהירי־בטיחוּת ללא בושת, עד כי לנגד עינינו מכינים הכל, מוַתרים על כל אפתעה, ימח שמם. לנגד עינינו הרואות משחיזים את המאכלת הגדולה. ואנחנו, כירוע, מחוץ למה שיש עמנו כאן, שמוחזק בכף־ידינו, אין לנו עוד, מאה קילומטר לכל צד – אין לנו עוד. וגם לא שום אשליות. לא על קו שני, ולא על עתודת כוח, או תגבורת. רק במה שיש לנו, ובמה שאנחנו. ואם כן? כל־כך קל להגיד. ממלמלים ולא יודעים מה. ולמה הם ממתינים? עד היכן הם סבורים צריך לדקדק בהכנות עד תומן? ועוד מעט יתחילו לרכך אותנו, שנהיה רכים להם לגמרי, בלא סימן של התנגדות, נימוחים ונבלעים בפה. אבל לא תזכו לזה, נבלות. לא יודע איך, אבל לא תזכו לזה. זעם מתבעבע. אילו היה ניתן לנו להתכווץ. להזיז את המשלט, או את האנשים, להתעקם לכאן או לכאן, לשנות מקום, לא להניח להם לעלות עליך כשאתה נעוץ למקום, לא להיות להם קרבן עקוד. לא. לא נהיה להם כמו פרה אסורה וקשורה לפני הפר בלא מנוס מפניו. ימח שמם. לא נתן להם, בשום אופן לא, נכריח אותם לשבר שינים ולכרסם אבן, בטרם יגיעו, שיתאמצו, שיזיעו, שירוצו, שייחנקו – – הם לא יהיו כאן שלווי־בטחה, לא נהיה להם חפץ דוֹמם שנוטלים אותו, לא נילקט להם באפס־יד, לא, בבעיטות ובמכות ובאבנים, וברובים וברימונים, ובקרב־כידונים – ורק לא להמתין ככה, ולא להבליג בלי סוף. ולא לשכב ככה. עד שאלה יאספו להם בנחת את חמש אצבעותיהם המחורבנות לאגרוף אחד וינחיתו על הראש. לעזאזל, לא. המעיים מתכווצים. בשום פנים. יתפקעו – ולא. הם לא יזכו. יקבלו בפרצוף, ובאבי־אביהם! (אל מי הנאוּם הזה הטוב? – מצטייץ בך רגע, ופוסח בקצף). אבל יודלה הנהו קם, וניכר בו שאינו מרוצה. כן, אומר, דומה כי משוּחַת־המכונה מלפנים ייטיב לראות עוד יותר, עד עומק המַערך שמתחת לבקתה הכפולה והלאה – מַערך שכוונותיו גלויות מדי וחצופות מדי, וקרובות כדי הושטת זרוע, ואין טעם שגידי יניאוֹ מרוץ בטענה כי לא יראה משם יותר מאשר מכאן, וכי מוטב לא להתרוצץ לעת צליפה – דברים המעלים שוב, בקשר לא נזכר, זכר דבר שכבר היה כך, או שנאמר כך, אֵי־מתי, ואולי אפילו בעצם המקום הזה, למישהו. – ‘אתה רוצה לראות עד תוככי הלוע שלהם – ושיגידו אַ?’ – מחייך אליו גידי בלא־לב. ‘הו הו’ – נענה יודקה, נוטל מהר את המשקפת ולא שוהה אלא מדלג ודוהר בנמוך, בפיזור רגליים, בקפיצות גדולות, והיה ברור כי אי־אפשר להיות במקומו ולא לעשות כמוהו. וכך גם סח גידי אל לבו ונתאנח מאד.

אולי גם לא נאה שנרד ונחזור לנו כעת מן המשלט. כשמתחילה פה הסוּפה. שיתקבל יותר כאילו הסתלקנו לנו. שגידי ובחוריו תמיד מסתלקים כשמתחיל. חובה להישאר. אני חייב מכל־מקום. שיחזור מי שרוצה. אין אונס. איננו עוד כיתה ביחד. רק שבר־כיתה מדולדל. שבר־ים. ואני צריך להישאר. (הה, הרצון להיות בגיבורים. לשמור על השם הטוב!) על כל־כך הרבה דברי־הִתראוּת הולך אדם לעזאזל. לתת נפשו מתוך שמירת כל כללי־המשחק היפים. כל גינוני־האבירות (או שכעת כבר מדבר הפחד?). חולשת קוצר־רוח. האם אראה פעם את לילָך ההיא, האדמונית, אבוא אליה, אהיה אִתה, אגע בה – כל־כך רחוק כעת, כל־כך לא קיים! האם יש עוד קיימים דברים בעולם גם מחוץ למה שיש פה? בכל רגע יכול להתחיל. מתכווץ לי. זיעה בעורקים. אני פשוט מפחד. מפחד עד הקאה. בלי שום כחל וסרק. מזיע לי. בכל רגע יכול להתחיל. רגע אחר רגע. נחרץ ונחרץ. ופתע, באחד מכולם, בכהרף אחד וזה מתחיל. חם מאד. אין אחיזה, למה הם מחכים? לחזור מהר ל’ערפי'. לרוץ. עוד רק אראה מה כעת סביב, מה הולך להיות. אם יש לנו סיכוי כלשהו, הגיוני? לא במזלות ובנסים? יודקה דוהר שם. אל השוחה שאצל שדה־הקברות. ראשים אליו מן השוחות. שקט. קושבים קשב. ההכנות שלנו: קשב־קשב. והצליפה כאילו שככה משהו – לא? לרגע, אולי. שדה־הקרב. שטחי מבואות הנגב. כל מה שמובן בהסברות – הנהו בממשוּת. סביב נפתולו של אחד הערוצים הראשיים. הגבעה המסולעת הראשונה אחר מישורי השפלה. רק מטליות צרות אחדות נחרשו כאן, במדרונות הגבעה ממול, פסים רזים, מובלעים ולחוצים בין בתות־הנֶטֶש ורִגמי־האבן. כאילו ילד באצבעותיו הקטנות החליק פה ושם פסים בתוך הערימה השחומה. יותר כשבילים בין סלעים, מאשר כחלקות־שדה. והסוככניים השוממים האלה, פה ושם, מיני בודדים שכאלה, לעזאזל. העיניים מסומאות אור חוזר. מכוַות סנווּר. בהירות מחשׂוֹפים עד לבנוּנוּת. וגם קצת האפור והשחום עליהם שנותן הנטש היורד בצלעות המורדות, אין בו ממש, אובד בלהט הלובן המאפיר. מכווץ עפעפיך כנגדו. ורק הרחק ההרים השלוים, התכולים בנחת, ובדרך אליהם, כיפת שיך־עלי מצומרת כתמים כהים, משיבי־נפש, ומחוץ לזה, הכל ימינה ושמאלה, פתוח לאור ומחזיר אור, ועד סוף העולם כאילו קלפו את האדמה והשאירוה ערטילה ומקריחה. ארץ גודלה זו. באופק אַדווֹת. כאילו שוות משהו. סלסולים־סילסולים. מזמוזים־מזמוזים. ולא־כלום. עזבו. זה יתחיל בעוד רגע. (אם לא יתברר שנידף פתאום, כחלום…) ועצוב לי בתוכי. ויבש לי. ריח חרסית חרבה. אני תקוע פה לבדי. הסבלנות אינה נבלעת.

די. אני חוזר. קם גידי החלטית – כשהתנאק אויר העולם ביבבה הכואבת, ההיא, הידועה, המחלחלת ורצה שרוקה, שעם פִתעה היא תמיד צפויה, תמיד בחלל, מבוקשת כמעט, – מתיבּבת ויורדת בסחף, באבדניות, אטומה לכל. ושעל אף אלה ובתוך כדי טיסתה מבחינים בה אותן שאיבות־שאיבות חטופות שלה, בלָגמה אויר למכביר – והצורך ברעם הסופי המכריע – מציק ומחלחל לאורך השידרה, יותר מכפי שההתפוצצות הנופלת כעת, בשאגה הודדת סביב, יכולה להשביע; ובאי־נחת לא מפורקת, שמיטשטשת בתוך כך. מציצים לראות את פטרית־העשן הלזו, המתגבּהת, המתאַשכּלת, סבואה כולה סמיכוּת דחוסה, מתערבלת בתאוצה של כוח זונק, ומתגושש סחרחר, ומליטה את ה’ערפי' כולו בכותרתה הנפתחת, המתרווחת רגושות, ועד שלא התקלשה כלום, כבר משתהקת אחריה השניה, כפקק־אדירים נחלץ, מתרחבת, יוצאת לרווחה, פורצת וגומאה שמים, באותה שקיקה צמאה, השוקקת ובולעת בחתף נהר צוננים לקרבה, רצה שוקקת ובולעת בהמולה, כאל מין ארוּבּה ריקנית, ולא הרחק מקודמתה רצה ומתנפלת ארצה להתבקע, ומרעימה על פניה, בהפסק של כלום, לאחר שהאבק והעשן נותרו בכדור עצום, והשלישית כבר זועקת, רצה שמה בקשת תלולה ליפול, מיבּבת בנחרה, והרביעית גוֹאָה ומתרסקת אחריה. הרי לך. ככה זה מתחיל. והנה נתקעת פה. בזו אחר זו. בלא שינוי בהולם הקצב. שריקה מושכת שריקה, ונפץ על־גבי נפץ, ורעם רדוף רעם. וסילוני ענן ואבק אין־קץ, ומדי פעם, כמתוך שבולת־ים, חוזרת ומתגלית הבקתה חבושת־הכיפה, נושמת לכהרף ומתכסה בשאג האבק הבא, ומוזר היה, וצדדי לגמרי, כמעט לא שייך, להבחין בזנבות־עשן פעוטים שממשיכים להם למעלה לסרוח עם הרוח, נוסעים קלות ובתום גמור. ומתנתקים בבת־אחת ממחזה הולם פטישים זה, מתנערים בחרדה מטוּמטמוּת התצפית הבוהה – ונמצאים מיד כאן. בתוך תוכי החרדה: מי יודע מה שם. מבט למטה, ימינה, מגלה כי עדיין מתשוטטים שם ועוד לא נערכים בסך. זחל אחד רץ מצל הבקתה הכפולה, ועושה אבק גדול, ואישונים פעוטים מתרוצצים בין האבק והנחל. השעה שבע. כאילו רק לזו היו ממתינים להם, צופים בשעון, למחוג הגדול, ובהאצבּיעוֹ – התחילו. הה, ימח שמם. ותוקף אותך בבת־אחת בולמוס של צורך דוחק להיות כבר פועל דברים, מוצא תושיה, נמצא במעשים, ולא לשבת גם רגע נוסף צופה אין־חפץ, בשוּחה כסילית זו. וגידי קם, מתחת ליבבות הנשפכות ורצות שמה (מי יודע מה אצלם!), ורץ בנמוך, להקיף את הבקתה, מתמעד על אבנים פזורות, ומתבצבץ מצלה לחמת־פתאום של שמש גדולה וערומה בשמים לוהטים, ובצעדים גסים פורץ פנימה לבקתה האפלה לגמרי בתוכה. יצחקלה? מה הולך להיות. אבל אין איש בבקתה. הולמי הרעמים מבחוץ משירים מדי פעם פקעות אבק מן התקרה. ריח גללים יבשים. ואטימות קשה. נזכּרים פתאום בקובי. ואיך גם זה נתישן מהר, כאילו אירע לפני שנה. רגש טורדה לא נוח כוסס בלבך. ופורצים החוצה לראות מה. ושם מתנפלת מיד הרגשת לבַדיוּת מחרידה. שאסור לתת לה להיסגר עליך. כאילו נשכחת וכולם הלכו. מרחק אין־גשר בינך ובין ההוויה המתרחשת, הגרויה, המתפתחת, החותרת במהירות לתכלית שהיא. ותובעת ממך להיות משהו. הרגשה שכוחותיך לא יספיקו להדביק – לבַדיוּת נתוקה משייכוּת. ובכוח, ובהתפרצות צריך לקפוץ, לצעוק: יצחקלה! – תהוּי ולא בלתי־רוגז, כדי להיוָכח פתאום, כי הנהו יושב כאן, צעדים ממך, לצלע אותה בקתה, בחוץ, בשמש, יצחקלה כפי שהוא, ובתמהון לא־מוּסתר, והזה שקוראים לו יוסוף, כמדומה, ועוסקים טנדוּ בהאזנה למכשיר־האַלחוּט, המוצב פה אצל הקיר, זקור־אַנטנה, על הארץ ביניהם.

אבל גידי נטל ונחפז כעת לא להשהות לו למצב המפוקפק הזה, עד שיתמצו כל פירושיו, ובטרם ימצאו הם לומר – התפרץ ואמר: ‘ראית שם למטה? ראית כמה? ובאיזה טווח! – קרובים תחת היד! בשש ליטראות – הם שלך!’ – ‘הו.’ – אמר יצחקלה לא בלי תליית מבטים בו. הוא והיוסוף הזה שלו, אף כי אזניות על אזניו ותפקידו להתעסק בשמועות מרחקים. – ‘בקלוּת!’ – התוַכּח גידי. ועוד הסביר כי הריכוז שאצל הבאר – ממש קורא לכתישה! – ‘מה לעזאזל הם חושבים עלינו, בחוצפה שכזו!’ - ‘כן.’ - אמר יצחקלה. ואין ספק שהיה מוצא גם מלה או שתים נוספות להשיב בהן, לולא התרחש פתאום מן הצד טרטור יבשני, וזה היה הטלפון. אה, סוף־סוף! – התרווח יצחקלה לקראתו – הנה יש לנו קו! – והשתטח על כרסו אל המכשיר הקטן, ושכוב לאָרכּוֹ הריע לתוכו ‘הלו’ חגיגי, והודיע כי אכן הוא יצחקלה הדובר, וגם אמר דברי־שבח אל שייקה, שבקצה השני, כי הוא יופי וגם ‘חמש־חמש’, בפירוש, וכי לתענוג יהיה לו לקחת עתה את דנוס הממתין ולהשיח עמו. דנוס? מה נשמע אצלכם? – הו, כן. זה שומעים גם בלי טלפון. – כן. ואיך המַרגשים? – כן? גם אצלנו, בינתים, רק נצלפים. אבל אצלם, למטה, מוכנים לדרך כמה עשרות חתיכות שריון. – כן. – כן־כן. למעלה משלושים, אם לא איכפת לך. עם כל נושאי־הברן והזחלנים למיניהם. – כן, הנה גידי פה אצלי. הוא מנה אותם והתבלבל בסוף. – כן. עוד תהיה לנו הילולה היום. – שמעתי. גידי כבר סיפר. כשתבוא המכונית תשלחו. – אין מה לעשות. שכבו בשקט ותנו להם לנבוח. כן. צלצל מדי פעם, דנוס, עכשיו כשיש לנו טלפון. ושברזילי ישמור קשר עם ה’מסייעת'. וזהו. וסגר. – ‘מה אמר?’ – אמר שבולעים מנות אדירות של: אבק ושל רעש ורובצים במקלטים. – זה יכול להימשך ולהימשך. אמר גידי אין־מנוח. – אילו היה לי ספר התרגוֹלת שלהם – אמר יצחקלה – הייתי אומר לך בדיוק כמה. התחילו בשבע, וימשיכו בשלב זה עד כמה שכתוב בספר. –’מה ייצא לי מזה?' – אמר גידי והציץ אל הלז ששמו יוסוף, אם כבר הגיעה אליו שמועת דבר ממרחקים. אבל הלה, אף כי עיניו מורמות וכמביט אל יפי הנוף סביב, מטייט לו בעפרון עיגולים ובני־קוים, ויש לו הרבה אורך־רוח. וגם יצחקלה שנוטל לו סיגריה, וזוכר לטוב את רעיו השניִם, מצית ואומר כי כל מה שיש בידינו לעשות עתה הוא להמתין. אומר ומעביר אצבעותיו האַרכּניוֹת בשׂער־ראשו המקציף ועולה שחור, מעל פניו הסטוּפים משהו. גידי מפסיע בסוגר אורך הכותל עלה ורדת, ונעצר מדי פעם להציץ מעַבר מקצועו זה לכאן, ומעַבר מקצועו זה לכאן. אין ספק – הוא מוכיח – בהצביעו על השטחים המצהיבים של הגבעה שממול והלאה עד רגלי הרי האופק (שקופי־אפור ורטוטי־קו) – שלא מכאן. השטח מכתיב התקפה מלפנים. פשוט מן השלוחה, או מערבה לה, בין שתי הכיפות. אין דרך אחרת. ויצחקלה נצטרף אליו להשקיף מירכתי הכותל על השטח הנדון (פגזים עודם עפים לשם, מתבקעים בהררי־עשן). מכאן, מלפנים, מעבר שדה־הקברות, יהיה שטח ההשתערות, והוא שדה־הקרב על צקלג. כולו עשוי למערכת שריונים. ומן הצד, מן הגבעה שמימין, משם רק ירתקו באש ובתמרוני־הטעיה. אולי ינסו לנצל הצלחות מקריות, או מבוכות של רגע. המאמץ העיקרי בוא יבוא ממול. שם חייבים הפיאטים להיערך הכן. והמכונה. וכל עיקר הכוח. וכאלה ממש גם היו שיקוליו של יצחקלה. ואין עוד מה להוסיף – הוא סבור – רק להמתין לשעת־הכושר שלנו, והיא תבוא, גם אם תתמהמה. התותחנים קיבלו התראה. המרגמות על הגבעה מאחור. ולא תטווחנה אלא בשעה האחרונה, שלא להתגלות. ולהיות שקטים. ממתינים בעצבים שקטים. כל הזמן. שעה ואולי שעתים. – ‘וחצי יום ואולי יום תמים.’ – רטן גידי, שעל זה משך יצחקלה כתפיו, וגידי העביר שרוולו על חטמו, וחש עצמו תינוק טרדן.

המברק שנתקבל כעת אמר בקצרה, כי התותחנים מוכנים. כי מכונית תגיע בהפוגת־האש הקרובה. ויותר מזה לא הוסיפה חכמה. טוב. יצחקלה שמע ויצא לרוץ אל השוחות הקדמיות, לצפות עם חייליו, וגידי לא נותר לפניו אלא להשתעשע בחברתו של יוסוף הלז, אשר עם שעיניו היו משוטטות תועות על־פני צהיבות הנוף מלפנים, ושטות לפרקים גם על־פני גידי, במבט עשוי לנוף רחוק, ניכר היה בו כי אזניו המוגפות העניקו לו נחת לא־מועטה, ונקל לשער כי עודנו מוסיף ושט להנאתו בעולם הרוחות, קולט שיחות מעל־פני ארץ רבה, מעורב בכל אותם רמזי־הרכילוּת המוצנעים תמיד בין שיטי האֶתר, בין שמים וארץ, בקי בכל קולות הקִשָרים, ובקולות הקִשָריות בעיקר, לומד סוד מתוך סוד, ופליטות־פה שונות ושגיאות שבטקס מוסיפות פלפל על הנאתו, מסיק ויודע הכל, וחי בנעימים, כשעיניו משוטטות סתמית בשדות הצהובים, מצולהבי־השמש והריקים לגמרי, ושוטף במבטו את פניו הבוקקות של גידי על רעמתו העצומה, ואין שום אחיזה של השתעוּת בו, ולא בצחוק שיניו הגדולות שהוא חושף חרש, מרגע לרגע, מהנאה להנאה. שעל־כן אוזר גידי כוח, ונוטל וניתר אף הוא בגניחה, ורץ סביב הבקתה, וקפץ אל אותה שוחה קטנה, שפוכת רגמי־האבן, לצפות ממנה ולראות מה. אבל מלבד שזו שרויה בצל הכותל מזה, ולא בשמש, ככותל שמנגד – עובדה נוחה כשלעצמה אף שהיא משתקעת כרגע – מקדם אותך אויר הומה וכואב יִבּוּבים, ריח־חרדות, ריגשה סוערת, תוססת ומתפרצת, ולא רק בצליפה שעודה בצפצופיה, קליחות־קליחות, מעל הראש, עד שנראית כבר כטבע שני של המקום. נהמות פגזי המרגמות רצות כל הזמן, חלוֹף ונסוֹע, להישפך בילל נורא, ולהתבקע שם בעב־אבק, בקצב אכזר, מתמיד וכותש, הולם אחר הולם, מעשה מכונה (אלוהים יחון מקלטיהם!), עד שהחרדה הופכת מהר לבחילת קרביים, ולקבס של פחד לא־מובלג. עם דחיפה נמרצת למצוא מהר לב, ולדעת את אשר הכרחי לדעת, ותחת זאת כיוָן שחולף רגע ושנַיִם, מתקהה כל זה להיות מועקה שטוחה, ומתחיל להיות מדומה כאילו עוד מעט נהיה מתרגלים גם לזה, ועוקץ החרדה יתקטם. זמן כבד. רגעים לא חשובים. שאין בהם כלום. בוהים סתמית. אל הגבעות, האפקים, השטחים, השדות. העולם השׂרוּע מלפנים בהתאפקות. כל קשת השוחות שלנו. האפרוריות הסידית. שאין איש נראה. שכולם משוקעים תחתיהם למטה, בהמתנה. ועוד ימתינו וימתינו. אין מה להשתדל. אין מה להכריע עוד. לא להוסיף ולא לשנות. אפילו אם מתבקש פה ושם. הכל עומד מוכן ורק הזמן לא הגיע עוד. הזמן ההוא. רווח של שהות חלולה. לא־מבוקשת. ללא הועיל. מוּשׂם עליך רק להיות, בלי להינכח. למות כברת זמן. ולהקיץ בעוד זמן. כבָצָל הסתוָנית – מסתיו לסתיו. לעזאזל שארית שעותיך שאין בה חפץ. זו השעה החד־פעמית שעוול נורא לחמוס ממך. העיניים מתעצמות. למצוא משהו צדדי. לחשוב הצידה. או לחדול מחשוֹב. להתמסר לשהות צפה. רינת העפרונים. העודם רנים? גם במהומה הזאת? לא פרחו להם? אני במקומם! – למה להם דווקא קטע־עולם קטן ומחורבן זה. ואם לא הם – ניתורי החרגולים (פגז אינו הורג חרגול). למצוא שמו של הפרח הקטן, הסגול, בשיח הזה שפה, שרביטני בלא עלה אחד. הענין יתגלגל מאליו. נטחן והולך. לא תלוי עוד בך. באף אחד. הוּתר ממקומו. נוסע והולך. בדרכו, בעצם תוך מסע דרכו, בתוך כדי נפילתו. מה סביב? אין מה. לקחת ולבזבז. להינתן לבזבוז. ועל־כרחך. שעה? שעתים? חמש? עולמית? כל חייך עד עולם? הואדי הגדול. הקטנים המצטברים לערוצו. כציצת שרשים החרדליות הקטנות בגבחת הגבעה, והולכים ומתלקטים לערוצים עמוקים, ובסחיפה לא־בלומה, מבתרים את המדרון, מעוותים פניו, מבלקים. וככה זה הולך. וילך. לאן? העצבים נאכלים.

 

פרק ארבעים וחמישה    🔗

יבבה אחת של פגז היתה פתאום שלא כתמיד, והיה בה, בבת־אחת, גם דבר מַבעית שדחף להבריח מלוא כולך פנימה, יותר ממה שעומקה החוֹפני של השוחה העקומה יכול להכיל, וגם הביא, משום־מה, איזה סיפוק נקמני. ומעל הראש חלף והכה הדבר סמוך פה, סמוך כל־כך שאתה מסתחף במהומת־הרעם הלא־צפויה, ונעשה חלק סחרחר ממנה, הה, לא כאן. אל מאחורי הבקתה. יוסוף? נתיקי־מחשבות מתפתלים בעווית. הדם מתרעש מסוער. מיד הם מגיהים את הטווח, ומפילים ישר על הראש. הנה זה כבר שורק ובא. גוֹמא אויר, יללתו גוברת בסולמותיה. מגביהה – כולה משופכת לכאן. משואגת אליך. לקראתך. פורצת, פוערת לוע ובצווחה נוראה (להידבק למטה, להתכווץ לנקודה) – טורפת היכן שהוא קרוב, שאין קרוב ממנו, ומיזנק רעם עד אבדן שיווּי־המשקל, ריסוק השמיעה, והֶמם הדעת, הקולטת, עם זאת, כמעֵבר אוֹטם מסַכּם, אבל בבירור גמור, עד טפטוף דלף הפירורים וצרורות־האבן הנושרים כעת אל בור הדממה הגמורה, החלולה איוּמוֹת, שלאחר אחרית הכל. – אֵל־אלוהים, כעת הנה זה! זה על ראשינו… להיאטם. לגמרי – – כאן! הה. אני עודי. ושלם. כפשׂע. רודפים אחרי. הה אני. לברוח. מה נתקעתי לי. זה! עוד! לאן? חושך. לא אויר. לא. כולם עלי. אותי דווקא? זה היה – – – נטפלו. עיועים. ואחריה עוד. – כמה? – האדמה נתרעדה. כבתוך תוף. תנו נשימה תנו! כותל הבקתה מזיל עפר. מיד תפול הבקתה תחתיה. זה! לא, רק אבן נפלה. הבקתה תיהרס ואני איקבר תחת הקיר. לברוח! או אולי רק טיווח הוא – ומיד ירימו את האש? שלושה פגזי טיווּח, כפול ארבע מרגמות (אף כי אין צורך: הארבע מגיהות על־פי האחת). כוח החושב – בחשבונות. ונמלט: מה אני אשם? רק זה נשאר: למה אני?… אחת שתפול פה, בשוגג או בזדון – או תכה בקיר – ותחזור אלי – ואני אבק פורח. וגם יכול שלא ירפוּ וטעה שלמה. היו כזאת והיו. פחד־אלוהים. (לא חבל להם על הפגזים: הכל עלי?) שעה שלמה. וגם שתי שעות. וגם עם רדת הלילה. וגם בכלל ככה, תמיד ככה. כל הלילה, עד הבוקר, ובבוקר. האדמה רועדת. ועד הצהרים ועד הערב. ותמיד ולעולם. הבור התכווץ. חושך! הה, זו – – מנוּולים! הפקר אתה בידיהם. כמו בידי גשם. או בידי ברקים. עלול לחדול בכל רגע, וגם עשוי להימשך ולהימשך. שטף שייהפך מבול לשחת הארץ. הנה זוֹ! כל מעופה – עלי. אבוד. הפעם – – – הכל עשן. הו, זו היתה! הכל עשן. מזל ממוזל. ימינה היתה. מזל. הכל עשן. (כל עוד מפגיזים – אין הסתערות!) נגמרה הנשימה. שורקת־שורקת רצה, זו הפעם – פנימה, למטה, אני, הפה אבק. אחוז כולי בידי עצמי, חובק עצמי, דחוי עפר. פתוח מעלי. כל השמים מלמעלה. כל ההפקר מלמעלה. – אה, מזל! החוצה, בן־אדם, ברח, חת־שתים, חטוף וברח! רועד סביב. רועד לי. עוד אחת ואני – – לא אוכל עוד – – – נולד מחדש אחר כל אחת מת מחדש עם כל אחת. אחת מכולן. ולא תהיה לך לילָך. היא פתאום? כאן! הו. הו. אמא שלי! די, חמוֹרים! די, די לכם, די! (גם רסיס קטן אחד – די!) הה, אחרת הוא לראות אותם עפים שמה, עליהם, רחוק, אחרת לגמרי. כובע־פלדה אני צריך. מחכים לי שם למעלה. לא איש לי כאן. למה אני. עסק ביש. נקלעתי. הייתי צריך. הו, לא יודע מה. הפסיקו! הגב שלי. כל הגב שלי. השמים בוערים על הגב שלי. מתגרדים עלי, מגרדים באצבע. ובחוץ שמש. שם תמיד כמו תמיד. שם אין אחרת. תמיד כמו תמיד להם שם. רק זה השטח הכלומי הקטנטן רק הוא ביסורים – והכל סביבוֹ חפשי פרא, ומוּתר, ופטור לו, משחק בשמש, ברוח, בכל מיני… כעת! – צועקת! היא תהיה, מכה זו – הצדה! האויר בורח. הכל בורח. אני לא. אני מנגד. הך – הִכתה! הו. זו היתה. הדף־אויר חותך. לא היה נשאר כלום. קורע עולם! אין אויר. אבק. רק אבק. אבק, לא רואים. סביב אבק. סוף העולם. תראו, תראו – תראו!

הדבר הזה שנפל פה כעת – לא היה עוד כמוהו! שריקה אין־קץ נמחקת בידי רעם אין־קץ. נהמה מתהוללת ושאג על שאג. הכל רועד. ברד ומטליות עשן ואבק חוֹנק. הו, מזל, גבוה מאד, כולם גבוה מאד, עפים לאחור, מחטיאים ממני והלאה כדי פסיעות, מתפקע עד התפקעות. ומדי פעם – נוספת צליפה נמוכה חותכת מלוהטת. כאילו יש לה להוסיף על הגמור. מכיתות ברזל לוהט סביב. אויר פרוֹח רסיסים. זה כל מנת חלקי: חופן הבור הזה. אחד בור לא גמור אחד. שקצת מאבניו פונו בלי להכיל אותי. בקושי. לכו סַפּרוּ לאמא איפה אני כעת. שתבוא להיטיב את הכיסוי: תישן, חביבי. – זה! – זה הפעם! למנות עד חמש… נתחרשתי! לא שומע כלום. תוככי מצולה. אין־צלילים. לצעוק אל מישהו. אף אחד לא – בכל מסביב. רק נושם ונושם. נושם, זה כל שאריתך. אין יותר מזה, נושם ונושם. הו, די! די – אי־אפשר עוד! (ואולי יש עוד, מצויה אולי, הפגזה כבדה מזו, איומה מזו – איך זה בה?) עושים בי מה שרוצים. כל הזמן. פגזים־פגזים. לא פגזים. רק פגז. רק אחד. תמיד. רק זה שהפעם. זה שניצלים מידיו, רק זה, משכיח את קודמיו. רק הוא, רק זה – כל הזמן. הולכים אתו, רצים אתו, עם גזירתו, כל מלוא הדרך, סחרחרים בגורל המתהפך: כן או לא. גבוה. הלאה. עבר גבוה. שיעוף, ימח שמו (היזהר אתה לך שם, יוסוף, או מי ששם). אין הרגשה עוד. רק מגע מקיף. פה כואב נורא, ואולי לא, אלא כלום לא. הכל אבד. אין עוד. מתי התחיל? לא־כלום. אין עוד מה־יהיה־כעת. רק סלידת מעיים. תדהמה אין־קץ. אני בה. כמעט פליאה. איך זה אפשר. וזה אפשר. (ואולי אפילו יש אחד, ממזר שהוא, בקרבך – שנהנה מעצם היותו בתוך כל זה – כאילו הישג־להתפאר הוא!) הה, שכבר יהיה די! כמה עוד? ואולי כבר יהיה די! אולי די, די! וסקרנות מה יכול עוד להיות. ורחמים עצומים ובוכים עליך. ותחבולות עכברניות, קטנות ולא שוות כלום, להרהר על־פי סדר שהוא, למצוא מה, כדי להינצל. וגם התגרוּת מרגיזה, לנסות עצמך: כמה עוד תוכל? וביתר חריפות: איך זה להיות מת? איך זה לא להיות? ותצעק כשתיפצע? או תתרגש להיות גיבור ולא תצעק. אבל מאבדן הדם תמות. תתרוקן עד קור. לבד תהיה פה. איש לא יוכל לחסום עורקיך. גם לא יידעו. לחינם הכל. וכשיבואו – פגר ריק הפוך סרוח: הביטו! זה גידי! והכל ילך לו וילך, ויוכל לו ויוכל – ואתה… אין אתה, אין עוד אתה. הו, די! וקצת הלאה מכאן, אך שלוש מאות מטר הלאה מכאן, רוחק של כלום, חמש דקות הליכה אוטטת – שם הכל באפשר, ובשקט ובחם, ובחפשי, עולם שקט על־פי דרכו. בהתמיד שליו, לא מתפעל ולא בלתי־מתפעל, ורק קיים לו, ממשיך קיומו הרצוף, בלי התרגש, בלי חשבונות, בלי פחד, בלי תקוה, בלי שום צורך, רק נמצא לו והוֹוה בשמש (האם לא זה האושר? האם לא זה?). לעזאזל – הנה זה בא. שורק, טס. כולו לקראתך, מתפשק, מתרחב לחבוק אותך, להקיפך – שריקה נאלחה, טורפנית, בלתי־מסויגת, שאין דבר בעולם שימנענה, שיטֶנה לצדדים, – עד הסוף־סוף המתפוצץ לו אי־בזה. הנותן רווחַת הצלה חדשה. מפריץ לך את הזיעה הכבושה, על־גבי שיירי הקודמת. הה. עדיין אינך אלא מסתכל מן הצד, ויכול עדיין להיות הוגה מחשבה לעצמך, אילו רק ידעת להגות. ופתאום אין כאן אלא כולו מקום אחד שקט. עמוּס שקט. רדוּם כמעט. אגם שקט, רחב, ונפלא, עד כי – הו, להתכווץ! לא לנשום! להימחק! – להיוָתר מועט כמה שאפשר, מצומצם, להיות לא־חשוב, לא נושא לשימת־לב, מן הצד, לא מפורסם, לא כדאי – ובתוך העפר, בתוך המחילה, שכלום ממך לא יתיהר ולא יעֵז להתגבה ממנה, ורק להיות מועט, ופעוט, בלתי־שווה אחיזה, בלתי־שווה פיצוץ פגז, בלתי־כדאי הוצאת שנים־עשר קילו וחצי ברזל וחומר נפץ מרסק – בלתי־ראוי לשום טיפול שהוא – ושיפסח ויעבור לו… מי אתה סוף־סוף, אחר מי הוא רודף לו… אין כאן אלא אחד יחיד עלוב, אפרוח ממורטט, חיפושית שהתחפשה למתה… ועבר… – אהה. כמה זמן? זמן? כמה עוד? כל היום! – ימח שמם. שונא אתכם! שונא, שונא, שונא! ואת… גם. אני כאן על לא דבר. בלי תפקיד. בלי צורך. סתם תקוע אחד, סתם מקרה ביש אחד, אז למה –

ניצל מרגע לרגע. גם זה חדלת כבר לדעת. אבל פתאום מתרווח כמעט. כאילו נתגלעו הפוגות, פערים חלולים שכאלה – שאינך לא מפחד בהם ולא נלחץ, ולא נרעש ולא נרגש. לא דואג ולא רוגז. רק שכוב דבוק אל אבני הבור הקטן. שרוי כעל חלקת־מים משיית בראש גל אדיר ונורא. גל נורא – וחלקת־משי חיוכית אליו. אה, פוּגה של כלום. אולי רק מכוח התכווצותך שלך ולא מפוּגת־האש. מכוח אי־יכלתך עוד. כל שרידיך מסוערים, בּחוּשים, נבחשים, כתושים, כל הזמן, גם רגע לא־בלי, נגרפים כגלגל ברוח. בלי עד מה. ואולי אפילו כבר נתרגלת בינתים. נושם כסדר בעצם תוך כל הסופה, מציץ סקרני ומתחיל תופש ובוחן דברים ויחסים ביניהם. ועשוי לשרוק זמר קל, ולחייך. והזיעה כבר הולכת להצטנן – לכמעט־כלום. לבִן־כהרף מרפרף אחד, זהרורי, שכבר תם ועבר. מיד אתה מגורש אל השבולת הרותחת, מנוער מאחיזה, מתקוה, מתפישה, מכזבי אשליות, מכּן־עייפוּת לא־עייפות, מכל התרשמות של מן הצד: איך זה פה – ורק משוקע בתוך עצם הזה, בתוך הדבר עצמו, נטול שום רוחק כדי לראותו, רק בתוך תוכו, כבוש בתוך מעיו הנגרשים, איומי החשכה המבחילה. פטור מכל היותך שפעם, שאֵי־פעם, שאֵי־תמיד, הידועה, המוּכּרת לרבים ולך, מוקצף ומורתח בתוך הדבר, היות מהיותו, כהיות טיפה בין גלי הים… שתי התפוצצויות עצומות משמאל. שמאל? עוד יודע, אני עוד… עצומות? מלה. זו על זו, והאבק כולו עליך. היה היו. שכנותיך משמאל. מפלצות שכנות. אבל חיותן כבר לא, וכבר מתו. עם שהכּו – מתו. פגורות על ענקותן שאיננה כבר. בכל מקום – ולא כאן. מימין ומשמאל, מקרוב ומאחור – ולא כאן. בין הטיפין. מזלך שאתה כאן במקום שבין. לא קצת ימינה או שמאלה. מזל עצום שבדיוק כאן. וכל סיכויי העולם. לא יכול להיזכר כעת כלום ממה שאינו כאן. רגע כבד אחר רגע כבד. שדרת רגעים כבדים. אבל חלוליים. כל רגע בו ברגע. רק הוא. רק זה. רק אחד. רק הנה זה. רק כעת. אחוּז וחבוּק כבים. חובה למהר ולגדור עליך מכל צד. לא פעם היה ולא פעם יהיה. כולך כאן, בזה, כעת, ככה, ואם גם כל מה שפה כעת אינו אלא רק מזדעזע ונרעש עד אין עוד – הוא יהיה כך. אני לא ככה. כבר לא. בכלל לא. ואפילו גאוה לי פתאום להיות כל־כך. על שאני במערכה, בשיא כל המלחמה החזקה, בעיצומה, בשיא השיאים, בנורא ביותר – ועומד בפסגה ועומד, אף אם אין זה אלא חור אבנוני מועט עד גיחוך. ככה זה, כך, אף כי לא בדיוק. לא יודע למצוא לנסח נכון. אבל בקול רם נפלט פתאום, לא צפוי, מכל ריאותיך: ‘נורא!’ – תמוה מאד, כאילו לא אתה. נורא ואיום, ולא זה. להחזיק בידו של מישהו, ולהראות לו: שיראה וישפוט מעצמו, שיראה בעיניו ובאזניו ובחטמו ובכולו ויידע לו… ופתאום – – התפוצץ. נופל. הרוס. לא שום כלום. ומה? – היד. להיאחז בכלום. להיאחז, לאחוז, אחוזת אבן אחת, היד, כפךָ. אבן קטנה. נאחז בה. לופת בה במאמץ. שלך. מקשה את היד שלך עליה. לופת וחש התנגדותה. סרבנותה. נלחם ומקשה היאחזותך בה. נמצא פתאום כאן. אתה. הנה אתה כאן. שלום! היכן היית. הנה גידי. גבולות ברורים סביבו. והוא בתוכם. רואה את עצמו. לא הכל־הכל. רק שם. גידי כאן. איפה גידי? קוּקוּ, גידי? – הנה אני! אַ־קוּ קוּ!… אפשר עוד. בחיי. אפשר עוד. אלוהים אדירים. אפשר עוד. עד לבכות אפשר עוד. וקרא לך. אומר לך. חביב שלי. איש אחד שלי. ואתה כולך עורג. מושיט עצמך. קח. מה שתרצה. הכל. ומצטנף. עד שמתהפך פתאום הקיר שמאחור – וקו־הגבול מתהפך, מתרסק, רועד אובד – כאילו צויר על שבולת זרם – רעם אימים! – זה? סוף־סוף זה? אבל אבן ניתרת מלמעלה, תמוהה שכזו, אחדית שכזו, והולכת ומתגלגלת בכל־כך הרבה מנוחה ושלום ומַרגעה על האדמה השקטה, כאילו יצאה לשוח. אז מה?

פתאום: שבע ועשרים! כן? בדיוק. הנה תראה: שבע ועשרים. שבע ועשרים. וקצת. כמעט ואחת. מזל ששבע ועשרים ואחת (כמעט!), בעולם. שיש שעה כה מפורשה ומסוימת, ושעלה בדעתך לראות בה ולהיוָכח. שעה מן הישוב. שעה ממהלך־הדברים הרגיל. שעה שמחזירה תחתיך קרקע שקטה. מרגיעה לגמרי. הכל עוד יהיה לטובה. תראו. כה טוב שיש שעה מדודה. שהעולם אינו הפקר. שאינו שממה. שאפשר לשאול ולדעת מה השעה. שאינך מחוץ. שאינך עזוב לבדך. שיש עמך שבע עשרים ואחת. רגילה, יום־יומית, תמידית, מן הבית, בלב כל מהומת־העיועים הפראית. ואפשר פשוט לקחת שעון, למתח קפיצו הנאמן בנחת, לקשוב לו באוזן, תקתוק פעוט בלב הרעמים הנוראים, פרפר על הריסות העולם, לקשוב אליו אל העסוק הקטן הזה, הטרוד בכתמיד שלו, כתמיד נפלא ושאנן, תקתוק דק, ענוג, פעם לב פרפר, שנוטל אותך מכאן, מן הצמצום קצר־הראות, וּמשייך אל רחבותו של איזה בדרך־כלל שהוא, גרול ומקיף הרבה יותר, שהתחיל הרבה קודם לזה, ויימשך הרבה לאחר־מכן, נצנוץ פוזז אחד, הפסקת־מגע דקה, מופרזת־חשיבות על לא־דבר. – עד כדי החזרת תחושת דברים צדדיים, שאך זה לא־מכבר לא היו כה צדדיים, דברים שהופסדו כמעט, כגון הרגשת רעב, צמא, צורך להטיך מימיך, עיקוצי רגליך שנרדמו תחתיך עד… והכל אובד. סוּפה חותפת. לא ידוע כמה. רק אֵי־פעם, הרחק, אחר עבור עבי שהות שהיא, אין־קצבה – אתה תופש כי עוד. ולא יותר מזה. גם זה בדי עמל, וכמתוך דמדומים. ואחר־כך, אם אמנם אחר־כך ולא קודם־כך, ולא זכור באיזה קשר, מתאַווה בך מישהו ורוצה לנסות להגביה ראש, להציץ. אם יש עוד שעל־אדמה נוקשה. איך זה שעוד ישך ניצול ומוסיף ניצל ממכה למכה? בחיר הגורל?… – שעל־כן שוב הנה־הנה ריגשת הגאוָה, גאוָת כסל, אולי, ועם זאת גאוָה: איך שאני על במתי שיא הזוָעה, צף ולא ניזוק, כפקק זה. אבל גם זו הגאוָה מובישה, חרבה בתוך כך ומשתכחת. נוכחים מקרוב כי אני מכוּוץ נורא. רמוס ארצה. כל אבריך כפותים, חנוּקים. וכשאתה נזכר ונפנה אליהם, נכמר חמלה אל עצמך הלז, אל בשרך ועצמך המסכן. אל ידיך ורגליך, אל מעיך וכולך, ואלה פורצים מיד בצעקה, אליך, מתאוננים בבכי, כאל אבא שחזר לבסוף הביתה, מאוחר־מאוחר בלילה: שצר להם, שאנוס להם, שאי־אפשר להם עוד, עד מוות. וגם זה נשכח בשטף, גם שוועתם, גם הוייתם, גם תלוּתם, כל־כולם – לא חשוב. האזניים נפקחות להבחין פתאום דברים אחרים. או אולי רק מדמות להן כאילו מבחינות. והלא אין הבדל, בעצם, אם אמנם או רק מדומה, וכי יש הבדל? איזה? אבל גם זה נשכח מהר. עוד קודם. קורטוב הבינה שלך בהתכווצויות חריפות. בין חושך לאור. ומוטב מאד היה להיאטם, להתחרש, להישתק, לא לדעת, לא להכיר, לא להידרש. ועם זה אתה כולך אץ כל הזמן ומתנפל על כל צל של סימן וקושר לו תלי־תלים של פירושי תקוה ואפשרויות, מנסה להיות פקוּח־עיניים ועומד על המשמר. לדעת, לדעת כל הזמן, לדעת בלי חשך, אפילו אם לרועץ לך, הלדעת, ולהרגזת כל עצביך, הלהיות יודע, והלא להיות מסולק, ולהציץ אם אולי, אם אולי כבר, אם אולי, וכמים על ברזל מלובן – מודחף מורתע בתסיסת נִכוים. ואולי לא כך. לא יודע איך לא כך. לא חשוב. הפקר. עשו בי מה שתרצו. קחו אותי. אני חדלתי. מהרו. קחו־קחו. וכעת? מה כעת? לא בא. אבל אתה נושם. מרגיש. הפסקה? חג נשימה. חוטף ונושם עמוקה. פולטה לאִטה. חש אותה. טועם כל־כולה. ארוכה ועמוקה כנשיקה. משהה. יודע ומבדיל בין ריח לריח. ריח חרסית הסלע, ריח עשב יבש מאובק, ריח זיעת בגדיך, והריח הכללי, המצחין, של אבק־השריפה, החריך־עוקצני, מכאיב הראש, שמוטב היה מאד בלעדיו. מתכווץ בך להקיא. להשתחרר. לא. עמוק־עמוק. נשום עמוק. עבר. עזב. הרפה. אולי כן אולי לא. כבר לא זוכרים. היינו־הך. (והריח שלה?…) לא חי ולא מת. שום קשר בין דבר לדבר. לא רציפות, לא אחידות, לא התחלה ולא המשך. כל רגע הוא. רק הוא. מדי רגע צף משהו. מזכיר משהו. עם עגמת־אפסַיִים תהיה. שדוהה מאליה. כל־כך לא חשוב. כל הזמן הזה לא חשוב. לא ייזכר. לא יבוא במנין. אתה נושם וחי את כברת הזמן חסר־הערך, שיאבד, אשר מראש ברור כי אינו שווה קליפת השום. אין עוד (מה היתה אומרת אמא? – פתאום! – ונמוג עם זה באבק הצונח). כבר עייף. מִדבּר אין־קץ. ככה זה. ככה עומד להיות אין־קץ מעליב שכזה. (מעליב?) לא שום דבר להיאסף אליו. גם לא אל נמנום. הקשבה מחודדת במארב. ומכוסה אבק. כל־כך קל לומר: וככה נמשך חצי־שעה. חכמים גדולים. יש רק שנייה של מוות אחר שנייה של מוות.

הה! הנה! מחזיק טובה לעצמך על היותך נמצא פתאום לעצמך. ונוטל ומחזיק בו בעצמך הזה שחזר ונמצא לך. מחייך אל עצמך. נוגע בו, ממשמש בו. אהלן, עצמי שלי. הגוף שהוא אתה. מגע בבשׂרוֹ. עירום בשר הגוף הזה. גופו של זה. עור לא נקי. הרגליים, שׂער הרגליים, המסובך, נוקשה. מתחת הכותונת נקי יותר. חזה שׂעיר ולא חָלָק. אבל מגע בשרו שמור. ופיטמותיו הזכריות. וכולך לא כפי. לילָך. אַת. שלך. אַת. הנפלאים, הצחים שלך, הלבנים, הנקיים, שלך, הפורחים, המלאים, חֹמֶק בשלוּתם, וקו היקפם, וקו קיעור מתניך, התגבּעוּת שתותיך, קמר הירכיים, אה, להיזכר, שלך, תפארתם המלאה כנגד המנוּונים שלי, הלא אומרים כלום. ידיך שלך, אַמוֹת־הידיים הלבנות הדקות, המחוטבות, והידיים האלה הגסות, המחוספסות שלי, מחליק בהן – ואינן הן, מלטף לי, ממזמז, והצואר, ועורק מתוח בו, ספיח זקן פומפיה, פצירת ראשי מסמרים, גועל. להתקרב אליךְ, להתחכך בנוכחותך, בבשרך הערום, יצר מתפתה אליך, מתגרה נורא, נורא פרחחי ונועז וגס – הו, אני כל־כך לבד, ומה לא מוּתר, ולא זה. משהו היה צריך אחרת, מעיקרו אחרת, לגמרי. (חלקה צחה, מגוּבּעת קלות, רכה, מישושית עד כי…) הה, אלוהים גדולים, אני מסתחף… הנה זה שורק. קורא לך. אתה. לי? אני? לעזאזל, שישרוק לכלבים. לא צריך אותך ואַל תקרא לי. לא אבוא! אתה חבר שאתה שורק מתחת החלון אל חברתו?… וכמה לעזאזל? בעצם, כבר היינו־הך. כמעט היינו־הך. כשאחזור – יהיה לסַפּר. הו, מה! בעצם לא. מה אוכל? ככלב סביב זנבו רק אחזור עוד ועוד: הִפגיזו, הִפגיזו רק הפגיזו – היה נורא, היה נורא, היה נורא… מה עוד? אין. היה איום ונורא! טפשוּת. לא אוֹמַר כלום. אוסיף, אצעק! אעשה: בּוּם בּוּם, שהחדר יתרעש, יתהודד – ומה? זה שכאן הוא זה אחֵר לגמרי. זה אַחַר זה. כל הזמן זה אחר זה. וכל אחד בפני עצמו לבדו. בלי שום סך־הכל. אין לזה סך־הכל. סך־הכל – שקר. זוחלים, בחיים נוראים, מזה אל זה. מוּכּים מרגע זה לרגע זה. משתַרצים מרגע אין־קץ זה אל רגע אין־קץ זה. כל רגע גדול מכל העולם והחיים. ונשארים במקום, בו במקום של תמיד, ואין עוד. הסך־הכל, כשכבר ייגמר, לא יהיה זה, יחדל מהיות זה, אז רק נשקר לסַפּר איך זה היה. הו, מה. נפגע כבר מישהו כאן? יש מישהו כאן? אהוי! יש מי כאן? אדם? אלוהים? מי? אין קול ואין קשב. על סלע אחד גבוה ברדת המבול. היו צעקות? מי יודע. ואני לא רוצה. לא רוצה. הו לא! לא רוצה. מנוּולים – העינוי שלכם! טיפה אחר טיפה בקצב מתמיד ומשגע על הראש. עד טירוף. רשעים. אני עוד אראה לכם… מה? זה היה. להציץ מהר! למטה, באור החזק. ‘הם’ מסתובבים שם. מחכים. למטה, בואדי, רחוק. משונה שזה ישנו. תפאורה לא נחלפת. – עדיין לא מוכן להם. מישהו מחכה לשעון שלו שיסמן. צאו כבר, כלבים! צאו כבר, פחדנים! צאו ונראה אתכם! (על מבואות הנגב – ולא ניתן להם! זה הכל) – הנה נמלה קטנה! (הלב מקיש נורא!) נמלה נמלה. קרוב אליה. ללמוד אותה מקרוב. לא אעשה לך כלום, טיפשה. רוצי, אני כולי בך. אני אַחַר כל אחת מתנועותיך. יודעת לך לאן? יש לך לאן? חוש ריח לנמלים? ידעתי פעם ולא זוכר. משושים לך וממששת. ורגליה החוטיות הפזיזות. שכאלה לה היא. בבטנה המופשלת, במתניה הדקים כחוט, בהבהקתה החומה, האספלטית, בגמישותה הדקה. שתי יבלוליות על ראשה… הן אולי העיניים? גמישות כגמישותה. גמישות מתניה. חמקמקוּתה. רוך רוּכּה החלק, הנקבי, לא אַת, היא, הו, משי שערה, ואיך שהיא ערומה. בלי שום דבר. לגמרי. אני. – (פֹה! היה פֹה!) – ואני, אולי, אף פעם, לעולם – (נורא להגיד לעולם!) – לא. רועש נורא־נורא, אבל לא מזיק. טיפש. גולם מטופש. מפחיד ולא יותר. פגז טיפש ולא מזיק לאיש! גולם־ברזל. למה מפחדים כל־כך ממנו. פשוט תירק בו! אבל נמשך יותר מדי. יותר מיכלתך. ואולי די לחשוב, להרגיש, לשים לב. עצוֹם, היעצם והירדם. ספוֹר עד מאה. מחוץ לכל תכנית. בלי גמר. פתוחה פרא אל אין־קץ. ואני מטולטל בכנפיה. הזוָעה. וככה. לא מפחיד עוד. המסקנה שאיגמר – אינה מן ההכרח. אפשר גם, ובנקל, להינצל. אלא שזה אין־חופים. אבוּד באין־חופים. כליה הרחק מכל. קץ אדם הרחק מכל. בלי מה. בלי כלום. בלי… – (שדה־התעופה שלנו פה, אמא, של כולנו, של המדינה, של העתיד שלנו… תביני! אנחנו, להרויח זמן, למדינה להכין מכּוֹת־הנגד שלה, לאפשר את השחרור, את הגאולה, להבשיל אותה, עצמאות, אמא…) – אז⁶ בואו כבר! בואו, מנוּולים, הסבלנות עד כלום, לא עוד… אני… ורק שיהיה בלי כאבים, באחת ודי, ואינני אחראי לכל מה שיהיה אחר־כך, מי שיבכה יבכה, מי שייצר לו ייצר – אני כבר לא אדע. רוח! רוח באה! רוח! מה זה סימן שרוח? רוח לפני־צהרים באה, רוח שדות… ואיך שהן הולכות להן ברחוב, לרוח היום, בשבת, לפני הצהרים, נקיות ומצוחצחות, נושאות לפניהן את תפארתן כנוסה, גבועה, בסוודרי־חמדה, אפופות כולן ריח נקיון, וחיוכים, ויודעות להן איך, ורשרושי אריגים גהוצים, נאי־קפלים, ונעלים, נעלים של בנות ברגליהן, כי הן בנות, וגם הן, כל אחת מהן, בסופו של דבר, אינן אלא, באמת, בנות. מוזר. קרוב שהוא רחוק. דומה שאינו דומה. כמעט שאינו כמעט. כולה, בכל – היא בת, אפילו במה־בכך היא בת, כולה, רק, תמיד, במלוא חריפות צינת הדבר ובכל חומו, אם זה מובן, וגם אם לא. לא שואל אף אחד. אף אחד לא אותי. אין אף אחד. לילָך אדומת־השׂיער, האהובה, החשוּקה, המטריפה, השולהבת לי, אש פורצנית עד כי… הו, מה אני, מה אני יכול, מה אני!

הפסקה. אתה חוזר ובא מטשטוש סתום. כמארץ רחוקה. ונורא עייף. באמת. עייף כעֵשׂיו. אבק כל הזמן, העשן והרעש, שאון מתגלגל, שלשלת רעמים אין־קץ. אבל אתה כאן. חזרת ובאת ומסתכל בעולם בשקט: כברת־קרקע אפורה ויבשה, קוצים ועשבים מצהיבים, אבנים ועשן. מחשבות מפוקחות מאד. השערה באה כי הם מחלקים את האש הגדולה שלהם, על־פי משבצות מסוימות מצוירות על המפה שלהם, ובעיקוב קשוב (תחת להתמסר לרחשים מטופשים וילדותיים), אתה יכול לפענח שיטתם, שיגרת שיטתם. ועד שהם במשבצת הרחוקה – לצאת החוצה, קצת לשרוק לך זמר, לעשן סיגריה, ולחזור ולרדת בשופי ובנחת, כשמתקרב תור המשבצת שלך ובא. רבע שעה מרכּכים את ה’קדמי', רבע שעה את ה’ערפי'. ופתאום בהלה: אולי בינתים היתה המכונית, ברבע שעה אחת ריקה של ה’ערפי', וכבר באה וכבר לקחה והלכה. ואתה מוחמץ. אלא שאין כל אישור אם אמנם זו השיטה. אם אין בתוך השיטה שלהם אי־סדר מחושב מראש, שיטה לעשות את שיטתם לנראית כלא־שיטה. וייתכן כי יש להם שתי סוללות נפרדות – אחת על כאן ואחת על שם. אגב כך תופשים כי מחוץ למחשבות קור־שכל אלה, זוחלות אחרות תחתיהן, בלי שום קור ובלי שום שכל, ואין לפטור אותן ולא לגרשן, ולא להתעלם מהן. דגיגים פוחזים אשר בנסותך לצוד לך אחד מהם – מתעכּר הכל מהר ומשתנה בתוך־כך, אם מלכתחילה לא היה אחר, וחמק עבר. נוטשים כל זה בעייפות. שוהים כדי רווחַת נשמה. וחוזרים לתחבולות המלחמה. זה – בריאות בו. מהרהרים במכת אש התותחים שלנו, הצפויה, ובמרגמות שלנו, ברגע ההוא, המכריע, שפחד לזכרו. יודעים כי מחמת מיעוט תחמושת לא יוכלו להתערב אלא ממש ברגע האחרון, אם יבקשו להנחית אש מרוכזת ועזה, וגם בהפתעה, ממש כשכבר אי־אפשר יהיה להחשות עוד. וכי על־כן נצטרך לשכב שכוב תחת מהלומותיהם בענווה, ולהתאפק באורך־רוח ובגבורה, ובלא־כלום. כנגד זה יהיה מוּתר לנו להוציא רוחנו בקללות, למשל. או לנסות להרהר בדברים אחרים, אם נוכל. או למשל, להעמיד פנים כאילו איננו כאן ולא אנחנו אלה. או, נאמר, אין זה אלא נמנום של פגרה לנו – ומוּתר להפעיל את הדמיון, לעזאזל, לשיר שירים, לחלום, מתחת הפטישים הגדולים. אה נמאס. מאוס נמאס לאבדון. אני מצית לי סיגריה. רעיון עצום! הסיגריות. איך מגיעים אליהן בלי להתרומם. היד רדומה. מרוצת עכבישים בה. והאבן הממזרת הזו תקועה בצלעות. מסתבר שהכל טוב אבל גפרורים אין. הרי לך הצדק. גמול־ישרים. להצית בפגז, אולי. או לרוץ לבקש אש. שקט לי פתאום. נתרכך לי בתוכי. מבודד מן הכל. ואתי רק עצמי. יכול לדבר בקול רם אל עצמי. לשיח שיחת־רעים. שלום איש, איך הענינים. עיניך הרואות, ביש למדי. אין דבר, זו רק ההקדמה, העיקר עוד יהיה ויבוא. כן־כן. כל־כך אתה לבד עם עצמך. נוגע בברך עצמך. שלום, ברך שלי. והיא: שלום, איש שלי. נוגע באבן: הלוֹ, אבן. והיא לי: הלוֹ. הנמלה הקטנה כבר הלכה. הלכה – הלכה. ולמעלה? שמי־עשן. ואני פה. הנה אני פה. יכול לדבר בקול רם. תשמעו. אהוי! – איש לא ישיב, גם לא יחשוב שהשתגעתי. אין איש. רק אני. ואני פה. בקול: אהוֹי! אני פה! אני פה! – כעל קרש פליט־ים.

אילו היה פה אחד. עודד? (מה הוא? שלא נפגע!) קובי. איפה קובי. מי יודע אם לא פה על גג הבקתה הזו מאחור, קובי וכל השאר, יושבים להם דום ומתבוננים לראות מה. איך יוכרע הקרב. מי עוד מצטרף אליהם. שקופים שכאלה ולא־נראים. אבל ממשיים כפי שהם. עדיין מעוּפּרים וקרושי־דם. לא הספיקו עוד. ויודעים אולי כבר מה שאתה כאן אינך יודע. לפי שרואים יותר רחוק. מלמעלה רואים רחוק יותר. יודעים, עד כי כל נפתוליך נראים מגוחכים להם. כבר חכמו את חכמת החכמות: מה מעֵבר מזה. ולא רק רק־זה. מה עוד? לא, לא יודע מה עוד. כמעט ידעתי, ופרח. כאילו כמעט נגעתי באיזו אמת שלא היה צריך לפסוח עליה. או אולי, לאמיתו, אין תכלית נעלה לחיים או על המוות, ולא לזה על אלה. זה ריק וזה ריק. שניהם מציאות שלא שואלות את פיך. שבסך־הכל אדם הוא פירור בלתי־משנה כלום. אתו ובלעדיו. לעזאזל. שקר. זה שקר. חכמה מאוסה. שונא לחשוב כך. לא רוצה. ולאבדון כל המחשבות. בואו נעשה משהו. חברים, קומו נעשה מעשים. ככה או ככה, או משהו. קופצים? אני רוצה לנשום אחרת. לילָך? עליך? הה, לא, כעת גם זה יבש. אני רק אומר כעת ולא מרגיש. ובכלל, הלא יכול שהיא אינה אלא עקומה וצולעת ומכשפה מכף רגל ועד שׂיער ג’ינג’י, חוטי־ברזל מוחלדים. הה, טפּשוּת! שלה רכות ממשי, שלה כחיטה נובטת, שלה ריחניות, ניחוחיות – אני יודע. וצונחות עד הכתפיים, ועל הכתפיים (כתפיים יפות, מעוגלות, וצחות לגמרי: רוחצות בחלב, לא כתם, לא נמש, לא סובין, לא!) שׂיער רענן יורד עד הכתפיים. שעושה חשק לבלבל לה את השׂיער הזה בידיים, בקורבה כזאת שמתירה לקרב אותה אליך יותר, ומדליקה אותך מיד באש, ומצית אף אותה באותה שלהבת, מאמץ אותה אל לבך, ומתחיל בנשיקות מכל הבא לפה, ולחָבּק ולחַבּק, ולהתעסק, ולהחליק וללטף, ולהתחכך, ולהתחנף, ובכוח לאמץ אותה, גם כשתצוַח לה: חדל, אתה הורס אותי, ומרפה רק לכהרף כדי לצחוק יחד. עיניים חומות לה? כן. חומות מאד. כלבלוב המאנגוֹ. דווקא? דווקא. בודאי, אלא מה. שניצת בהן נוֹגה־אש, לא סתם איזה טוב־לב חביב, כי אם אש קולחת עולה, ולא פחות. וכבר אין לי כוח להמתין עוד. וגוחן אל צוארה, התימור, שלה, ואל הגומה הזאת, הטבועה כבמגע אצבע, בתחתית הגרון, ואל חלקת־הצואר הצחה, זו שמשוררים שרים עליה, ומבעד החולצה כבר באה רכּוּתם, הקשויה משהו, נרמזים בכיורם הערום, זקופים ואמיצים, הנה הם במגע אריג החולצה הדקה, המתנשמת, החושפת, המגרה, מסומנים ומעוּלמים כאחד – ואי־אפשר עוד. צועק אליה טירופים. והיא, רק בחיוך עיניים חומות, עם שקט של בינה לגלוגית, ממתנת לה צוננת, דוחה, ויותר ממשהו, עם הכרת יתרון שלה, מוצדקה, שיכולה אבל, כנרמז מבין הריסים העמוסים שעושים כהות ומלבינים את לובן העיניים עד בוהק, לפרוץ לאש של שדיות, שלהבת הילולה יוקדת, הלזו, נערה, שבין נערה לאשה, לגלוגית מפסגתה, ועם זה כמעט על־ידך, שאפשר כמעט לגעת בה – אלא שהמבט הזה שלה, הפונה שלה, הדולק הזה, הפרחחי משהו הזה, הנפתח הזה, ומתיחת השפתיים מתוך שמינית חיוך מעורב בקו חן קמוץ – מסחרר לך את הדמיון, את הנפש, הנשמה, את היכולת, מגעיש לך רחשים, סערה, פתאום, כאן במקום הזה, משב־רוח על גחלים, יחסי־ממדים חדשים. הרגע הזה – כנגד סדר־העולם בכללו והטמון בו, ואינך יכול עוד בלעדיה. כצמא אל מים אני צמא, צמא, נורא, ניחר מצמא!

אחר־כך חרד עור בשרך סימורים. מה מתרחש כאן? או משתנה? או כאילו נתרווח? לא כאילו מאז הפיצוץ האחרון מתמשך דבר והולך, נמשך ועודו הולך… ה, לא! זו הצליפה! יה, אלי, איזו צליפה! הקיר מאחור כולו מוברד, מוטח זיקי פגיעים, נקוב כולו, הילולת יבובים סוערים, באים ומורתעים בהשתוללות, כטפח מעל הראש, מיסבך קוים תוזזים כנכוי־חשמל, בשרבּוּטי ציווח ולכל רוח. מה קרה? לכבוד מה? אין להגביה עיניים. צליפה נמוכה שכזו! אם תרים יד – תינקב. קופסת־פח זו, על קנה הסטן ולמעלה – בן־רגע נתרעשה בזעזוע ובכרכור סביב עצמה – חבוטת־כדור. הלומה. ראית! אֵל אלוהים ראית איך! היה פולח לך את הראש! היית כבר יושב על גג הבקתה ביניהם, ומסתכל לכאן אל מקום גוייתך הריקה. אימה עד קרוּת. איפה הייתי כשהכל פתאום התחלף כאן? הלכה הפגזה ובאה צליפה. כלום הם כבר כאן? כל חמישים המקלעים שלהם, או כמה, על נקודה אחת, על זו הבקתה שמאחורי, קיר מטרה, לצרור אין־קץ! הגרון כואב. אימה לנוע. היה מפלח אותך. שוחל. נוקב. חולשת מעיים. הסיגריה נתמעכה, לעזאזל. (אולי אלעס טבק?) צמא, צמא. צמא נורא. לא חשוב. מה צמא – היית מת! תשמח שאתה עוד צמא. יושב בשקט. דרדורי רתיעים. מותזים לאחור בצעקת פלצות. ממעל הראש. ברד. ולא יודעים כלום מה, רמוס פנימה, מרגיש איך כוחותיך המכוּוצים כלים. איך פּוֹשׂה ומשתלט היינו־הך צהוב שממון בדמך. איך נכחד כל חפץ, ונושמים כאילו זה כבר לא, מתבוססים אפוסים לגמרי. חצי שעה? חצי דקה? מי יכול לדעת. מתעוררים פתאום. כמתוך עלפון. קצה האוזן אורב לצליפים. כל הזמן אורב. אבל כל כובד ישותך עוד הפקר לתשישות עד שפל. מקופל. רבץ סמרטוטי. ואחר־כך נמצא איזה זנב־כוח לקבץ עצמך, לאט־לאט, ולנסות להתכווץ אחרת ולהתהפך אחרת בכלוב הצר הזה. החדודי מכל צד. טפח אחר טפח, בזהירות (למעלה מתחתכים קופיצי קצבים), גולל מקצת אחר מקצת מגוייתך הבלויה, הרדומה, מנותקת השייכות, מגייס כל שריר וכל עצב למבצע, ומתהפך. תוכן־חיים מלא. ולבסוף הרי אתה נמצא, בסוף ההרפתקה, מקופל אחרת, וזוכה ברווח כפול, גם בשינוי וגם בזמן מוּכּה אחור. והרי לך כעת שכיבה מחורשת לבלות בה את שעתך בעולם. פנוי כולך להתעסק בכל דבר. במה נתחיל? צליפים רצים בצויחה. הנחמה בצליפים שמסלולם שטוח, ואינם נרגמים בתלול כפגזים. לא יגעו בך – אם לא תגע בהם (חלילה!). או שמא הללו מבקשים להצמית בצליפה את בורחי ההפגזה, המשוערים על־פי חשבונם? אולי. עשה מה שתרצה, ואני עושה מה שארצה. מה שלבי חפץ. שלו. ובכן, בּני, מה חפץ לבך? העולם שלך. העולם של בּני דורך. וכבר השמש מכה מלמעלה. צל הבקתה נתקצר. החולף יחלוף, ושאינו חולף – יחלוף. זה הכל. חכמת העזוב. שׂרוּע תחת תקרת יריות רצות. איבחת חרמש קוצר. כלום לא זו שעה יפה להרהורים? הביטו איך שכוב לו בחור בשלמות, אף שמקופל כשבלול, בחור בריא ויכול וחזק למדי. שוכב ממתין לרגע שיוכל לקפוץ ולהושיע את הנגב. ולא בכוחו ולא בידוֹ דבר לשנות או לעשות. לא שום דבר שבעולם. גם אם יש בעולם – כאן אין. אפילו לא רובה אחד נוסף וזה הכל. ועל־פי זה יהיה הכל ויבוא. ערום ויחף וריק. כל מה שהיה, כל שאפשר היה לגייס מבעוד – כבר הוא כאן. כל מה שהיה לנו בממש ובפועל. עד כי מוכרחים לנסות לפנות גם אל מה שאינו בממש ובפועל, לקרוא לישועה, את זה שאין לאֵל ידך, את זה שמחוץ לכוח־ידיך ולאומץ־לבך הגדול, לפנות ולקרוא את הבלתי־אפשרי, שמחוץ לכל חשבון וייתכנוּת, לפנות אליו, אם לא יוכל הוא להתערב ולשנות דבר במאזן הגמור והקבוע שכאן, להשפיע על מהלך הדין החרוץ, מדוע לא, לעשות ולשנות בכוחו הגדול, העושה כל פלא, את כל מה שאין בידיך ואת שמחוץ לכוחך, מדוע לא, לפנות אליו, גם אליו, כעת לקרוא לו, שיבוא הוא ויראה בעצמו, והלא הוא היודע, או אמוּר לדעת, וגם הצדק, אומרים, ממידותיו – לעוררו, לקרוא לו, שיבוא, כל עוד לא מאוחר, שיביט ויראה, שיפקח עיניו ויראה, שיושיט אצבע אחת, וישַנֶה, ויגרום שלא יזרום הכל ככה בממילא נורא הכובד הזה, הכפוּת כולו, רק במצָרי האפשרי הנראה לעין, רק על־פי חכמת החשבון, השקולה עד אבדן: כמה תותחים כנגד כמה, כמה אש ותנועה כנגד כמה, - האין מי בזה, אי־פה, לצעוק אליו אדון־עולם, להראות לו הכל, שיבוא? אין? בשום מקום? אני צועק: אין? הו, הו, הו! לאן אני? לא, לעזאזל, אדם מתבשל לו כאן בשמש, שוכב בקדירת־אבן ונצלה חי, הה שמש, שמש לוהטת בשמים, – רק אַת היית חסרה כעת.

ועל־כן? לא. אין על־כן. מה יכול להיות על־כן? מעוּך כזבוב. שרירים ריקים. לא טיפת כוח. אפילו לא לנקוף אצבע. הרגשה גועלית. ריק וחלש ובקושי מתקיים. לשכב, להיאנח, לשתוק, להתהפך, לישון – ליותר מזה לא יספיק כוחך. לא שום אומץ. לא שום יכולת. לא חשק. לא־כלום. הרגשה גועלית. לא לזקוף ראש, לא להניע אבר, לא להתישר, לא להיסתר, ורק למעמסה. שוכבים ושונאים הכל. בכל כוחך המבוזה. חרוק־השינים. חיה כלואה. מתעבים את העולם המחורבן הזה. את המצב הזה. את השתלשלות הדברים, את הסיכויים, את השעה המטומטמת, ואותך את עצמך, שחייב לעבור כל זה, ואת חרפת ההתעללות בך – יותר מכל. ואת מדבּר־השמים אין־קץ שיש לשמש עוד לעבור ולעבור, עד כי מי יודע מתי תספיק כל אין־תכלה זו, לעזאזל, מי יאמין שתוכל להספיק! וגם את המלמולים האלה, ממש את אלה, שונא את דברי־החכמה עם דברי־הכסילוּת. את השתיקוֹת שביניהם. את פוגות־הבּינַיִם המתעלפות חלולות. וכמה עוד אפשר ככה? וגם את השאלה הזו עצמה. ושאינך גבר שיודע לשאת בשקט ובמנוחה תלאות אחדות. ומתנהג כל הזמן כתינוקת מבוהלת לחרפה, מם־כף מהולל, ששכח את הדבר הגדול, את הקרב הקָרֵב, הממתין לו לפניו, את הבלתי־נמנע. בחור שנתפש ליבבוּת ולרחמים על עצמו, בושה לסַפּר. אבל אין לו כוח. באמת, אין לו כוח. שב בשקט, בן־אדם. לא קרה לך דבר. שׂערה לא נפלה מראשך המפורסם. גמרנו (וגם את הטפת־המוסר החינוכית אני שונא!). אי־אפשר שיצלפו לנצח. אין להם מיליוני כדורים. גם לא לפי ספרי־הלימוד שלהם. חזקה עליהם שעוד מעט יפסיקו. ויתחיל הדבר. סוף־סוף. ואין מה להתחמץ. לא. אגב, כבר שבע וחמישים. שבע וחמישים! מה זה אומר? לא־כלום. לגמרי ריק. שבע וחמישים. צירוף אַבסוּרדי. טוב? לא טוב? יחזור אלינו לא־כלום. רק תיכף יחזור עלינו הכָתיש הגדול. וכמה עוד יכתשו אותנו. הו, אילו נרדמתי עד סוף ה’ריכוך' הזה. ואנא, חבר, בלי העויות הפעם, בלי הצגות־אימים וביעותים. מתכדררת לה בועה. עוממת בלא דעת הרבה, ומתפקעת משום־מה, מרחוק. פוקחים עיניים. שוב, בלא דעת כלל אם זה אחר־כך או קודם. ממלמלים דבר שאין בו הרבה שֹוֹם־טעם דווקא, אף כי, אולי לא רק תפלוּת בעלמא, מי יודע מה. מציצים סביב. עד שפת השוחה. מנענעים לצליפי הכדורים. היכן שהוא היתה התפוצצות פגז. לא רחוק מאד. אבל אתה חלוּל וריק, כנאד בקוע. ריק מכל. רחמנות־רחמנות. ושוב מתעשתים וחיים קצת. ושוב מתרופפים ומתים קצת. ואין שום דבר ממַצה, פסקני, וכלום אין מה לסַפּר, ואין טעם לסַפֵּר. לא לזכור, לא להרהר, לא להתעכב, לא ללכת הלאה. חיי תִפלוּת. שעת תפלוּת. אף־על־פי שעל חודו של תער. חיה נרדפת קשובה במאורתה. אבל בכלות כוחותיה, רגע לפני היכּנעה. ורגע אחד (מה השעה? לא זז! לא זז!), פתאום, מתנערים, פשוט מתנערים, כאילו מעולם לא. יושבים שקטים וצלולים ועושים חשבונות הקרב, ומה כדאי ומה לא, מה לקרב ומה לרחק, והיכן לשתות טיפת מים. ואחר־כך מכבידות העיניים, וחשבונות פשוטים מתחילים מסתכסכים, ואומרים דברים שונים. מקצת בקול רם, כנראה, וגם דברי־חכמה שונים ונכוחים, כנראה. ובכובד־ראש גמור. וגם בכובד־ראש של גדול האומר לקטן ומוכיחו לאמור: הכל עובר וגם זה יעבור. וגם מעֵין: הקשה ביותר – כבר מאחור. וחשים איך זה מתחיל לשעמם, להתישן. להתנגן כיתוש. לא מפחיד, לא מדאיג, לא מציק – רק משעמם, מנדנד עד חרמה, טיפשי עד יאוש (הוא הולך, השעון?) ומה עוד? לא־כלום. החכמה נידפת והצליפה נמשכת, אם כי דלילה יותר בפירוש, וההפגזה, עדיין, אי־שם, מכה כלאחר־יד, והעייפות, זה הדבר. העייפות. קיצור סיפור. כל קורות אדם. (הה, רחמנות־רחמנות!) הריקות הזאת כבסיוט. שרירים ריקים, עצמות רכיכות, וכובד עופרת, כובד בלהות. לא תוכל לנוס. תפול לפני רודפיך. כל הזמן. ומה, לאבדון, נורא אם תספוג כדור ודי. מצחיק. מדוע מגיע לך לחיות? דווקא לחיות ולא למות? הבטיחו לך? מי? מכוח מה התביעה המשונה הזאת? נולדת בלי להישאל. למה צריך רשות להמיתך? וכל־כך קל להמית. העולם הגדול. כל־כך קל להמית. זה כלום להמית. העולם הגדול והיפה. העולם הגדול שלכם, והחיים הנפלאים, הה, למי תסַפּרוּ סיפורים!

אבל זו התחלה בלי המשך. נידפת. מותירה טעם תפל. מתי שהוא, אולי בתוך אותו רגע, זועק בך פתאום קול מרי. דברי־קנטור ממלאים אותך נשימות חדשות. קורא תיגר על העולם. לא ידוע מיהו שיפסיד יותר כשייקטל אחד גידי בקרב – גידי או העולם. לאבדון, מה העולם בלעדי גידי. נכחד ואיננו. טובע באפלה. בלעדי גידי – אין עולם. לא יודע מה יבוא עלי כשאיגמר (ואולי אשב אף אני על גג הבקתה פה, כצפור מצייצת). אבל העולם איפה יישב? איפה יש לו לשבת? מה יישאר ממנו? כלום לא יישאר ממנו. הוא כאן, כל עוד אני כאן. כן. קיומו רק עם היותי אני. אדוני רב־החסד, עולם גדול ואור, בזכותי אתה כאן. מצחיק. לא? אבל כך זה. שמש ואדמה, וחום ואבק, ושמח וזוָעה והכל – וכשאני אינני, דבר לא נישאר. שתדע לך. אתה – רק כל עוד אני. לא כדאי לך שאיגמר. פלא, לא? העולם כולו! עולם גדול וישן. ואל תעמיד פנים כאילו אני יכול ללכת לכל הרוחות ודבר לא ישתנה, ואיש לא ירגיש! אתי – הכל הולך! עולמי שלי – הוא העולם. אין עולם אחר חוץ לעולמי. אין לך שארית בלי האיש הזה, בלעדי אני. הו, לעזאזל! ובצחוק, ובהרבה צחוק. הו, הו. גם הצחוק חָרב. עד הצחוֹק הבא: כשאמצאה מנצנצת פתאום. בלא שום אתראה. משהו כזה, אילו היה לך, כלי שיכול להפוך את מטח הקליעים שלהם ולהחזירוֹ לבעליהם, על פניהם, אל חיקם, להשמידם באש עצמם – כאילו היו יורים אל ראי־מחזיר! איזה צחוק היה? שגם הוא תם ולא נודע. ומתהפכים. מסיעים את כל מסע ההתהפכות, מבצע מורכב וזהיר, אל צידך החדש, רגע גדול ושלם ועמוס. וכעת בא ומתחיל מציק רעיון אחר. ומסתבר כי כאן היה כל העת, אבל לא נטל לו לב לצאת, מטעם זה או אחר. רעיון, כאילו, עליך, כנראה, הבן־החורג במשלט הזה, האורח־פורח, הלא־שייך, שבא להודיע דבר ונתקע באקראי, שעליו הוטל דבר לעשות, ברגע האחרון, לעשות את המעשה הנואש, שיציל את הכל. לתפוש פיאט ולרוץ קדימה, כשההם יתקרבו, בקרב אש ותנועה, להתגנב בתוך המהומה, קדימה ככל האפשר, ומתוך איזו גומה או קפל־קרקע, או גם מעל־גבי הקרקע השטוחה, הגלויה, בלא גומה או קפל, להפעיל אותו, את הפיאט, ולעצור את המחץ… ותמות נפשך עם פלשתים… אה? וזה הדבר! לטווח ולכוון בדקדקנות רצח – והך! לולא היה זה שגעון – הנה זה הדבר! כשאתה קופץ מאתים או שלוש מאות לפני מַערך השוחות, אתה יותר נשק נגד־טנקי רחק־טווח. ומה שהגולם לא יקפוץ – אתה בגופך תשא להקפיצו, להיות לו שלוש מאות המטר החסרים לו, ואשר מהעדרו צריך לשכב הפקר לכתישה עד שיואילו הללו להגיע ולרמוס בשריוניהם את פקעותינו הכווּצוֹת – אתה תפתיע אותם. ממקום שלא פיללו – פתאום והנה להם בזק, ושריון אחד יעלה באש, ושני אחריו! שבתך כאן – אצבע־אלוהים היא! שליחות. ההצלה היחידה, אולי, והשגעון אינו שגעון, הוא תמצית ההגיון! רעיון מפתה ומסית לחזור ולמשש אותו, לחדול ממנו ולזרוק מעל פניך בחרי־אף ובלעג, ולחזור וליטול אותו, להפוך בו, לשקול לכאן ולכאן. לתאר לנפשך בדמיון כמו חי, את הזחילה. את השכיבה, את הרגע הנורא והגדול – לנסות לבדות ולחיות את הרגע היוקד ההוא, ולחוש מראש את רעד החריפות בעצבים, שלוחש עמו ומתלווה לו איזה זמר של סקרנות גרויה. להיות כבר שם, להיות עם הדבר הגדול בהיותו, ואיך תהיה יוצא ועושה את הדבר ההוא… כן, כן! עד שלא יפצפצוך הכדורים ותשוּסף. ושלום, שלום, שלום לכולכם שלום – – שגעון? זה שגעון? דבק בך השגעון! אגב, מה לכל היותר? מתים. כל הפרפוּרים והלבטים והפחדים והמצוקות שלפני – יתמו. רק מתים, ולא עוד. וגומרים בזה. נחמה יסודית, שנידפת בתוך כך ומפנה מקום לעגמה עמומה ונרפשת, חלחולית מאד, שמניסים גם אותה, בכוח, ונופלים אל הרעיון שלך. אל הדבר הגדול, אל טעם היותך כאן, אל משמעות היקרותך לכאן, לא בסתם־עיור כי אם בכוונה מכוּונת, ובך בחר הגורל להושיע את ישראל… אתה תתפוש בפיאט ותפרוץ קדימה לפצפץ את השריון ההורס לעלות – הו, מה!

גם זה חולף מהר. משקע אפור של הרגשה חגיגית. ומשתקע. כלום לא ייצא. בטחה עגומה מתהדקת: דמיונות־סרק של אותם שכבר נחתם עליהם… הוי לא. למה? לסטות מזה, והלאה. כתישות פגזים מתקרבות. להיאחז, אפילו בהן. עוברים וחורשים עלה ורדת בשני המשלטים, מחלקים את האש בשיטה ובסדר לכל טפח אדמה. בצליפה ובהרעשה לסירוגין. מבט למלעלה מגלה חלקת־שמים חלָקה אין־דופי. תכלת אפורה מסמאת. ושריצת קוקוים שאננים, אין־ספור, מלבינים ורוגשים בה, כאילו משהו. ואולי כבר צריך באמת להתרגל לרעיון שאתה תאבד?… מה אתה מריח? עצור. הרגשה שהוזנחה אך זה קודם, שוב היא מציצה. זוזי, ספּחת, לכי לך – לא רוצה! לא מסכים ולא רוצה, ולא אובד. לא תמשכו אותי! הו לא! הניחו. מוכרח להיות? למה מוכרח? למה מגיע לי? למי איכפת? מי צריך אותי דווקא? מה עשיתי? למי? עם עוד, אז אני, בחיי… השבועה שלי, הלחש שלי: אם לא בשבילי – עשה בשביל אמא, ואבא, שלא אמות להם, מה הם אשמים!… כל־כך מסכנים הם… איפה כעת? כעת שמונה. הו, כעת שמונה. נטפל ומיתח את קפיץ השעון בדקדקנות, כמוצא שלל רב. אבל רק כדי רבע סיבוב היה בו להימתח. גם בזה יש כדי השלט הפוגת־מה. אחת היא אם מבחוץ היתה הפוגה, או רק הלב הוא שאינו יכול בלי הפוגה. לא יכול לנשום עוד בלחץ, ועושה לו הפוגת־מה לאַרכּת־נשימה. מתבלמס פתאום כעת להתגרד. בשלווה גדולה, בברך שמאל. שמזכיר את כל הגוף לקחת כעת להתחַייף ולבקש לו גירודין, ונטפל וגירד בעסק שקוד, בברך זו ובברך זו, ובכל אורך השוק, וכיון שכך – גם בגב, והיטב פיצר בו באבן התקועה בדופן, וגם בצווארו קַרְצֵף קירצף, ובזיפי זקנו, בתאוָה גוברת, מין זקן שכבר הוא כזה, ומתי סוף־סוף… ונשתלח בשתי ידיו ובעשר אצבעותיו בפרעות שׂער ראשו, ובמפרקתו, והתגרד כאחוז עווית, מפריח מצמרו המקולק, הלא חדיר כמעט – אבק וקזוזות־עפר, אפילו פתותי אבנים קטנות שלא להזכיר פיסות־קש – לעזאזל, היכן נשתכחה המגבעת שלו, זו האוסטרלית, תפארתו וכבודו? ונתרווחה איזו ביתיות שהיא, מגוחכה קצת. עד שתמה הגרדת כשם שבאה. והאזניים נבהלו לקשוב מאד. שהות מפסקת מתוחה, תלויה רועדת, ורעם פתע, מדהים, נתבקע. ולכהרף היה נדמה כאילו כותל הבקתה מתפקק. ומיד, חרש והמום, איבד הכל, והשתלטה תחושת הנפילה. נפילה סחרחרה, ראש לפני רגל ורגל לפני ראש. כמעל מדרון תלול ונופל, נפול והתגלגל בחלל ריק, משומט כל אחיזה. מיהר ונתאחז בשתי ידיו, ונתרומם משהו, כשאנחה לא מפוללת מתרווחת פתע מכלאה המכוּוץ, וממשות קולה, שנשמע צדדי ולא שייך – הרתיעה, אבל גם החזירה איזו ממשות של טעם. ‘ההה.’ אמר גידי בקול. והקשיב. ‘יבש לי בפה.’ אמר עוד. ומיד, בשקט: ‘מזל שאין עוד אחד – לאן היינו נדחקים פה?’ – בהרבה נענועי־ראש של הכרת־אמת נחוצה. כשנבהל להתקפל ולגנוז הכל מתחת הולם מכה חדשה, מזדוועת בשאגה אדומה, מצלילה אזניים, כאילו נסטרו בכוח, ללא יכולת לשאת עוד. לא עוד לסבול. ולמה? ואחר־כך. פתאום: לילָך? בשלה הרעש? היא? שאני חוטף מעמיחי? הה, עזבו אותי! הלא עוד לא נגעתי בה! גם אינני מכיר אותה כלל! עד כדי כך מדקדקים אצלכם שגם הרהורי־לב בחזקת מעשים הם? ונשקלים כמעשים? לא. לא. מצחיק! זה צדק? אלוהים שלי, אלוהים הזקן – זה הצדק שלך? לקחת ולהמית אנשים, זה? צחוק! פתאום הצדק הוא־הוא שישפיע על מה שעומד להתחולל כאן במעלה הגבעה הזאת ועל שלוחותיה? נחמד! אז למה מת זוזי? וקובי? וכולם למה? יש טובים מהם? איפה? צדיקים מהם? אצל השחורים? הם דווקא ואנחנו לא? זה הצדק? אם רק רעים ימותו – למה מתו כל המון אלה שכבר, והם היו, ואינני יודע אחרים טובים מהם, הכי טובים הם היו! ואם רעים כטובים – למה זה אתה, אם כן, מה מידתך, ומי צריך אותך! הה, חדל, עם מי אתה מתדיין – עם שמים ריקים? אין! רק אתה. רק על כתפיך. אתה. על אחריותך. מלובש אחריות כבשה. אתה. והפגזים. לבד.

היה נבון. חובה להתרגל שגם אתה. פשוט. רבים וטובים הלכו, ולמה אתה לא? עיניך היפות? כבוא עתם – גם עתך. (לא תבוא! לא תבוא! שקר, היא לא תבוא!) בלי צעקות, בחור, והעוָיות. תורך. (שקר, לא תורי, לא! אני לא! לא קודם שאגע בלילָך!) הכל יישאר בשלו, ובשקט – ואתה תלך… (לא, לא! לא ולא. עוול. רק עוול. ולא רוצה ולא אסכים.) אני לא. נורא לא. ולא אתן. תצטרכו להיאבק אתי. לי יש סטן וחמישים כדור, ושני רימונים יש לי! לא תצליחו. לא אצלי. לוקח לי כל נשימה לבדה. כמה שאפשר בה. אני אחיה, תראו! תראו! מלוא החיים שיש ושאפשר! המתיקות שבהם. – תראו! לוקח כל נשימה לבדה. גם אם מאובקה שכזו, וממולאה בריח שלי, הגועלי, ריח פחדנות, סירחת יצור מתפחד, לעזאזל, אַל תפחד. בן־אדם. תחיה כמה שיש לך. כלב מי שחי כדי לאגור לו לפעם. לימים יבואו. להתפרנס מזה כשיבוא החורף, בפה חסר־שינים. איזה חורף. לא רוצים. לנשום בשקט. זה הכל. צדק! בה! למי תסַפּרו מעשיות! האם לא בכל אחד מאתנו, טובים ורעים כאחד, שוכן רוצח קטן אחד, שד קטן כזה, שרוצה גם הוא פעם לחטוף ולקחת לו נשימת חיים? התוַדוּ: לחטוף ולקחת לו חיים! ונורא איכפת לי כעת שההם יקבלו על ראשם ככה, דווקא ודווקא, שתצא נשמתם הסרוחה, ולרמסם, לדרוך על ראשם ברגליים! או שגם זה חטא? ואסור לאמור, ומי שמבקש על מות אחרים – ילקה על חטא ויספוג כדור? או שוב, אולי מפני שאני אלך, אם אחיה, לחטוף לי את לילָך של עמיחי? אבל, חטפתי? – רק רציתי! – רק חלמתי! חלמתי זה כמו חטפתי? חלמתי זה עוד כלל לא! גם לא כמעט! הו, תש כוחי. לאבדון החשבונות. לא עשיתי כלום. ידי נקיות. ואני רוצה לחזור מכאן הביתה, לעזור לאבא, להיות איכר צנוע מושך בתלם וחי מעמלו. ידי נקיות, הנה תראו: אף אם מלוכלכות באבק ובכל מיני. מה עוד? – אילו הייתי טייס! הו, הייתי יכול אז! הייתי מעל. פטור מזה. לא תפוש בכף. לא ככה. לא ככה. ככה אי־אפשר עוד. ככה – – – ומה אני אעשה? הו: מה אני אשם? אשם! תפסיק, בן־אדם! עם מי אתה מתדיין, ולפני מי? חדל! ולוַתר על שאיפותיך, זה בזיון החיים! ואסור! – – – השוחה נתרעדה. אבנים נשפכו. צילצל ברזל שהכה באבן. לחש הבנה לוחש כי לא היה זה אלא סנפיר הפגז. והיה כל־כך תמוה על כוחו של אדם להיתפש גם לדבר מועט כזה בתוך סערה עצומה. כמו לשית לב אל עיגולי טיפה קטנה אחת כשהים סוער. הכל רועד התבקעויות. הבור הקטן מתכווץ. מבקש להיסתם. להיסגר. לא לחוש. לחדול. הגב שלי חשוף. כולו תחושת חשׂיפוּת. כולו לוחש, מעוקץ, מחוּיף, יודע איך ייתקע בו הרסיס פנימה. חד, קורע ולוהט. הו, הגב שלי. הגב שלי המסכן (אמא היתה מסַבּנת לי את הגב). מה יש מתחת גבו של איש? הלב? הריאות? מתים על המקום? אפשר לנתח ולהציל? עמוד־השידרה? הו, לא. שיתוק עולם! לא אשה! הגב שלי… יוּכּה. יוּכּה. תחושה עיורת – שכּן. אצבע מורה עליו. אין מנוס. טובע בלב הים ואין אל מי לצעוק. ולא לאן לנוס. ולא לאן להתאמץ ולהגיע. ולא סיכוי. ים ריק ובלי אופק. גל מכה אחר גל. ולא יודעים עוד מה כל־כך יקר בעולם שכדאי להינצל בשבילו, בכל מחיר, שכדאי להילחם ככה, ולזכות בו ויהי מה, ואין עוד כוח, ותקוה אין. ועוד רגע לא תוכל עוד אלא לטבוע…

לא. לטבוע אפשר תמיד. גם אחר־כך. אז למה לרוץ. אז כעת שקט. שקט, בחוּר טיפּש. זה יעבור. אני עוד אצא להרפתקאות. תראו. לא אחזור מיד לחצר אבא. קודם להכיר קצת את העולם לפני שאבוא בעול. לחזור אפשר תמיד. ולצאת לא. אז קודם לצאת. מה שאפשר. ובשתי ידיים. להיות מה שמקופל בי כניצן בחיק העלה. אם לחיים – לחיים. אם להרבה – להרבה. אם להמון – להמון. ואם ל… לעזאזל. מה אפשר אז. אבל בלי להסס. אני אעשה. וגם בפיאט. מוחלט. כאן. עלי. אני שקט לגמרי. לא בורח ולא אברח. בשקט. פתאום כזה שקט לי. רק. בטח. ברור ובטח. שעת הקרב. לא עת היסוסים. לא עת הפלגה בדמיונות ולא להיגרר עוד. לא רוצה. לא פגר של איש על־גבי פגר של זמן. אה. רק עייף שכזה. מצוץ וסחוט. אלוהים רואה עד כמה. מוטב היה לוּ נתבהמת כעת. להמתין אטום ומנומנם, בלא טלטולי הרהורים וסברות. התקיימות פטורה. שאין עמה הרגשות. כמו פרה. כן. כמעלת־הגירה שמאחורי הגדר, כן, מוטב פי כמה, ולא עלה נידף שכזה. הו, לאבדון. תמֵהַ אם כולם כאן כך. או שלהם עצבים חזקים יותר. על מה הם חושבים. על מה חולמים כשפגזים נופלים להם על הגב (על הגב, דרך הגב, אין ספק – אהה!). עצוב שנתקעתי כאן לבדי. ואף אחד לא. לבד כמו כלב. כל־כך אין עם מי. להיות יחד כל הזמן. עד הנקודה, מעֵבר לה נפרשות הדרכים ושוב אתה בודד. ודווקא ברגע הנורא מכל. מכאן והלאה לבד אתה. בקוֹסמוֹס הגדול. אין משגיח בך, ויכול אתה לכְלות לך. כל־כך חסר־ערך. כל־כך זרוּק מעל פניו, זרוּק מעל־פני העולם, מעל כולם. טוב, חדל! אַל תתחיל. לא להיות טיפש. ואם יימשך עוד שלוש שעות? שיימשך. נשוֹם עמוק, בן־אדם, ככה, והישאר מן הצד. בן־אדם? אנחנו שכאן עודנו בני־אדם? דומים לכל שאר האדם? הו, והלא להם פתוחות דרכים! לא לנו! פעם היינו. פעם גם לנו. מזמן. אנחנו שפֹה שייכים רק למה שיבוא. לקרב. אין לנו שום שייכות אחרת. סגורים במעגלו. גדורים גדר גבוהה סביבנו והשערים מוגפים. מובדלים ומופרשים אליו, מכוּוצים באגרופו. מחוץ לזה – הכל נבוב ומצומק. הדיבור והשתיקה. הישיבה, השכיבה, הצחוק והבכי – אין בהם עוד כלום. לא נותר בהם שום מובן. ולא טעם. ורק מה שעתיד להיות כאן. הוא, רק הוא. בו הכל. השאר – חדל ממשות. הזיות דמדומים. נטול־ערך מלבו. רק כאילו. רק זה יש. רק מיתחם־ההגנה הזה שלנו מכל העולם. הרחק מכל אחרת. יתר קשרינו אל מה שתמיד – קוצצו. גם המחשבות היותר מרקיעות, היותר פורצות – הולכות וחוזרות, וקשורות בחבל לרגליהן. כמו צפור שבויה. בסוּגר אנחנו. מחכים נושכי־שפתיים. ולבסוף נהיה מוּצאים אליו. אל הקרב. והלואי שכבר. אַל תתעמרו בבני־אדם! – לא, וגם לא מוּצאים. אלא יוצאים. פורצים, קופצים אליו. כן. פורצים אליו. כן־כן. ולא סוּגר – אלא חירות. הקרב על צקלג ועל החירות שלנו! ותפסיק. כן ותפסיק לגמרי. שומע? כן שומע. מי אתה? – אני. – ומה אתה עושה? – לא עושה כלום. – מי אתה שאינך עושה כלום? – מה אני יכול לעשות? – מה שיש לעשות. – מה יש לעשות? מה רצית שאעשה? – אל מה אתה מביט? – לא מביט. מכוּוץ לי כעוּבּר. לא יכול כלום. אילו רק יכולתי. – יכולת מה? – משהו! כלום לא יכול. לא תלוי בי. – מה? – כלום לא. שקוע. זה מה שאני. שקוע. שקוע־שקוע. זה הכל. – ולמה אתה שותק? – מה רצית שאעשה? – שאצעק? – למה אינך מנסה משהו? – מה משהו? מה לנסות? – טוב לך ככה? – נורא לי ככה, איזה טוב! – ואולי זה טוב שאי־אפשר לחכות ממך ליותר, ולא לחייב אותך לכלום יותר? – למה אתה מתכוון? – שיש לך לא־כלום מוצדק. מכוּבּד. שמוּתר לך. שאי־אפשר בכלל לבוא בטענות אליך. שמה שיבוא יבוא. ממילא, מאליו יבוא. שמא שמוכרח – יהיה. ואין בכוחך למנוע, וגם אין מבקשים ממך. שאין את מי להאשים. שזה ככה מן השמים. שאינך יכול לבחור עוד. שאינך צריך לבחור. שאתה פטור. שבחירתך שלך יצאה לחופש. ופטור אתה יושב… – רוצה לומר שאני עשיתי ובחרתי לי שכך יהיה כאן? – הו, שטות. אבל טוב לך ככה. בתוך הממילא. להיות בלי צורך לרצות. פטור מרצות או מעשות. – פטירוּת שהכל מגיע לה מכוח הכובד. וזה אולי הטוב. – לעזאזל הטוב הזה. הראה לי, שדים ורוחות, דבר שאני יכול לעשות – ואני רץ ועושה! לקחת פיאט ולרוץ, לירות, לתקוף, הכל!… – לא־כלום. לא תרוץ. אין מה שתעשה. וזה הטוב. אינך יכול. אינך צריך להיות יכול… אתה נורא פטור. סוף־סוף פטור. – הסתלק מכאן, אתה! למה פטור! מי מבקש להיות פטור! רק הידיים הריקות. הידיים הריקות! הבט על הידיים הריקות! מתפקע – וריקות לי ידי! מה אעשה? מה אחרת מאשר לחכות לחכות לחכות. כמו בהמה! – אבל טוב ככה. כמו בהמה זה טוב. לא? שתוק. – טוב לחגוג שלם את אפס יכלתך – שלמות שלמה, סוף־סוף, מכל עבריה. רק לשכב בשקט. – שקט? זה שקט? לֵך מכאן או שאני… הירגע, בחור, אינך מעז להודות עד כמה נוח לך. אין דבר, עוד מעט יתחיל הרעש! – שמעתם מימיכם! – מה שומעים? עוד לא. אבל אני כבר לא יכול לרחוש כאן. אני קופץ לי להציץ לראות מה. ויהי מה! הו, שם: – כולה שטופה לה שמש, הגבעה! כולה והשלוחה, מצהיבה, שטוחה, רוחצת שמש. אדמה כנערה רוחצת בים. לא שום פרט אחד מסוים. מחוץ שעדיין לא. שהם עוד אינם. ושביל, שם, נמשך אל ההרים, זה הכל רחוק. וכל־כך מובן מאליו. שכחתי עד כמה. ואבק. והשביל. הפתוח ללכת. אילו ניתן ללכת בשביל ההוא, להרחיק שמה. ידיים שלובות מאחור. ללכת קל ושר ומאושר. – – – הה. חושב שלא. שאי־אפשר לא להיות כאן. אין כזה. בפנים. בתוך. ברחמה. אין אחרת. לא קיים להציל לך את עורך. לא אתה ולא כעת. אתה עמוּס. לא יכול להינער מעליך. מלובש אחריות. לא שום מוצא – רק הקרב. ולהישאר בכך. לא להוסיף. בחורים: לנו אין קו שני מאחורינו. ולא לאן להיסוג. פנים אל פנים. חסכו את העצבים, חַבּוּב. עוד מעט. תנו להם לנבוח, ימח שמם. שינבחו עד שיִחר גרונם. כלב נובח אינו נושך. ומוצא אחר אין. אַל תבקשו. גם אני לא. אני אתפוש את הפיאט, וארוץ לקראתם. כך גזוּר עלי. לא יודע מי ומתי – אבל עלי ועל צוארי. וגם רוצה. אני אעשה מה שמוטל על שכמי. השאר לא קיים. אמא ואבא. המשק. לילָך. מעֵבר לגבולין. אני ארוץ לקראתם – כאן בשדה הצהוב הזה. הפיאט בזרועותי. איחבא שם, בשקט, לדפוק אותם. שקט ועצור ונכון ומדייק. וכשירוץ גידי עם הפיאט לא יעלה איש על לבו כמה היה מסכן כששכב לו בבור הזה, אכול פחדים ומתיסר. כמה זמן עוד? ואחר־כך יפתחו כולם באש. לא שום מוצא אחר. ולא מחפש. וכשיבוא, כשיהיה, כשיגיע – אני אתפוש וארוץ לקראתם. ותהיה לה נקיפת־לב כמה שתהיה. גידי אינו יכול אחרת. אי־אפשר לו אחרת. משום צד לא. שמים וארץ, ואמא־אבא, וכולם, וכל מה שהיה פעם, וכל מה שיכול אולי עוד להיות – הכל ממתין אליך, צופה בך. ואני אעשה. כן. כן כן. ואחר־כך חזרו והתקרבו מכות הפגזים, והראשון התפוצץ קצת מהלאה, השני היה קרוב לגמרי, והשלישי היה כזה שהכל תם ונשלם. נותרה ערבוביה מתפלצת. תבחשה שנתמשכה בחלל. אבק ועשן ועפר. אבנים ומכיתות־ברזל אין־קץ. בשאגה ובילל זוָעה. פרצי־אש זינקו ונתערבבו במיזנקי אש נוספת, שהרבו וצמחו מכל צד, בפראות, בזו אחר זו. ומה נשאר, ומה עודו נושם בגעש תוהו זה, אי־אפשר לדעת. גם אין מי שיידע. עשן תכלכל השתרך למטה בעצלתים על עיי העולם הקטן, הסגור, והפצוע, מיזחל צללים, כאדים ריחופיים, לשונות לוחכות, שהתחילו מעמעמות ומכהות את אור היום. וכהות זרה מאד, מעבר כל חרדה, כחלולית לגמרי, פשתה כמין סוּת צונחת, בדממה כבויה, מתחת הרעש הנורא, זחוֹל והעֵם עין הארץ.

 

פרק ארבעים וששה    🔗

כל הנורא לא נמשך אלא כעשר דקות. אולי פחות. ועד שנתפש לאשורו – כבר היה לאחר הכל. כי פתאום נפסק הרעש לגמרי, וכשאצו ראשים ממעמקים אל שפות השוחות – כבר ראו אותם מבין קרעי העשן הנוסע – והנה הם פה, המשוריינים, ניצבים שלושה, גדולים, רק שלוש מאות מלפנים, אולי פחות, ברורים על כל פרטיהם, כאלה שמתחשק דווקא לסַפּר עליהם ולהרבות בפרטים, כל־כך חקוקים ומפורשים הם, ומאחוריהם, במרחק־מה, זוחלים ובאים באבק – אחרים, על השלוחה, ממש במקום הצפוי ביותר, הנה הם שם, רותחים ומהבהבים, יורים קצת לכאן וקצת לכאן, באיזו ממשות שהיא יותר מממשות, וצריך לעשות מעשה, ממש הנה הגיעה השעה, שמונה ושלושים, הו, זו השעה היעודה. מעתה פרצו הדברים והתגלגלו במהירות כזו שרק כתום הכל אפשר היה למצוא את סדרם, ולהבחין מה קודם ומה אחר־כך. פתאום קול היה עונה וצועק על־פני המשלט, קולו של יצחקלה: ‘גידי! קפוץ שדר לתותחנים!’, ומיד בה בצריחה השוֹרית, הוסיף וצרח וגרף את ראשי כולם החוצה ואת גוָם – ‘תנו, אש! בחורים, אש!’ – ואל המכונה צעק, ואל המקלעים, ואל כל אשר רובה לו – הרביצו, בחורים, אש! דפקו בהם! – ועוד דברים שכבר נתכסו בפרץ התחתוח ובריתחת שצף היריות. כל אשר ידיים לו נטל וירה. והכל היה פתאום שטוף וזורם, פשוט ונחוץ כל־כך, צלול ובהיר. כמו לשתות מים. או ללכת בשביל. בלי שום רגשנות. בלי שום סיכון שהוא. כאילו עיקר ישותנו היתה מנמנמת כל הזמן, עד כי ניעורה לבסוף, רעננה ועשויה למעשים, עיניים בוחנות ושכל שופט, ואש ככל שנלחץ לך מן הקרביים הכבושים, לפרוץ מן ההבלגה העצורה בך. וגם גידי, ממקום שהיה מתפלש, לא התמהמה כלום, קפץ באחת ורץ כחץ ירוי לעקוף את הבקתה; ובאורח פלא היה יוסוף מיושב שם בפתח, חציו על המכשיר, וחציו לנוס פנימה כשיבוא פגז, נתון והולך בתהליך ההתקשרות של מחצית השעה. שכן שעה שמונה ומחצה עמדה בעולם, ותחת אשר יטפול מיני ‘אין מה להודיע’ כאשר היה עם לבו, או סיפור־זוָעה מעין ‘הורסים אותנו בהפגזה’ – שידר מברק ‘בהול’ ובו האות המוסכם עם התותחנים ל’פתחו אש', וגידי לא ביזבז זמנו ושחה לטלפון אל ברזילי היושב ב’ערפי', אשר, מעשה־נסים, היה שכוב ממש סמוך אצל הטלפון, לפי שמיד השיב, ומיד סגר, ובעוד רגע או שנַיִם הוא כבר כאן, מתנשף כמפוח – אדם מעולם נשכח – ומאיית במשדר אַלפיוֹת שונות, ונוטריקונים של תותחנים, ובעוד רגע, ממש בתוך כדי רגע, השתרקה באויר שריקה חדשה, מכיוון חדש, אחרת לגמרי, ובהתפקעות חדשה, לא תאומן, שרה וזימרה באויר למעלה, אם כי, למרבית הרעה, התרסקה לכוכב־אורות ישר מעל בקתות ה’ערפי' תחת להגיע לשדה לכאן, והלואי ושיחק להם מזלם ולא נתקפדו שם באש המשומרת שלנו, וברסיסיה היקרים; ברזילי שיוַע מיד לאפרכסת את תיקוני הגהות הטווח והכיווּן, ההסטה והצידוד, והללו הבטיחו כי ממש כך הם עושים, אפס כי גם הפגזים הבאים, מלבד עצם היותם מרניני־לב בשייכותם, כי הנה גם לנו יש, וכי אלה משלנו הם, לא היו מיטיבים מקודמיהם, ונתקבעוּ להם אצל ה’ערפי' בכוכבי להבת לבנה, ואף כי אין פנאי לשים אליהם לב, שכּן הכל בוער כאן, יש עוד מקום כלשהו לסברת ברזילי כי המטען שלנו, אהה, ישן, כנראה, או טחוב, או שניהם כאחד, ואין בו רוח להגיע ולעבור עוד שלוש מאות מטר מפרידים. אבל, בינתים הגיעה פקודת־האש גם אל המרגמות שעל הגבעה הקרובה שלנו, באילו עקיפין שהם (ולמה, לעזאזל, אין קו ישיר אליהן!), והתחילו אלה משהקות להן פצצות כסדר, ואלה, סוף־סוף, אמנם נפלו והתפוצצו ממש אל בין שלושת המשוריינים, שהיו עד הנה נובחים וצולפים בתותחיהם ובמקלעיהם לכל צד, גם אם בסומיות־מה, וכשהתחילו מתפוצצים אלה עליהם, ומתווספים על שפך האש הגועשת שלנו עליהם, שנהרה מאצלנו כסמבטיון, וגם, הסתבר אחר־כך, מן ה’ערפי', מנוקדת מפעם לפעם באיזה גיהוק תקיף של כאילו מרגמה קרובה מאד, ובאש המכונה, המקלעים והרובים והקללות והגידופים והניבולים שניתכו בפרץ אשד סוחף כל מעצור, ושהיה מדמה כאילו הנה קופצים ופורצים קדימה בהוּררא, ברימונים ובכידונים שלופים עד שאין פלא לכאורה כשנמלכו הללו, התקיפים, וקמו והרתיעו קמעה לאחור, ונתרווחו קצת לצדדים, וקמעה גוררת קמעה, וכיוָן שכך הוסיפו עוד משהו לבטחונם, ובחיפוי הדדי, סבבו בזה אחר זה, שנַיִם יורים ואחד סובב, והעלו תימרת אבק נלבט, שיש שנשבעו אחר־כך, כי לא אבק היה כי אם פצצת־עשן של חיפוי, ולא פחות – ונתעלמו בהם, ועם זאת, פתחו המרגמות הגדולות שלהם – וצליפות מכונותיהם הכבדות שהרחיקו וכבשו עד עתה את אִשם, לתת ידיים לשלושה לעבור אל תחומנו ועל גויותינו הרמוסות – פצחו עתה רעמיהם הנוראים, אבל המזולזלים כעת, לתת להם ידיים לחזור ולסגת על עקביהם, וחזרו לכתוש בכוח, ובכל כוח כדי שירפו מן המסתלקים שלהם. אבל, לאבדון, קחו לכם אותם! מי צריך אותם כאן! קחו לכם והסתלקו אתם, והתפקעו זה בזרועות זה, ואין מציל, הם לניצוץ ואתם לבער ובערו־נא שניכם יחדיו ואין מכבה - - עשו חסד! ועד שיודעים מה לעשות כעת – כבר משתרר שקט, ומן המשוריינים לא שׂרד דבר, וגם אבקם ניסע־הלך, וגם האש המחַלצת נשתתקה, שלהם גם שלנו, ואיזה אי־רעש, דבר תמוה, מוזר ולא שייך, נעשה יושב פתאום מלוא החלל מלפנים, ונתגלה במפתיע בוקר הדור וחם, יום צח בשחקים, כעיניים שנשר תבלול מעליהן, סתם בוקר־תשרי אחר, לא נעדר סיכויים ותקוות, וזה השטח הקטן, שלא נראתה בו נפש חיה, כאילו נגזר ונמחק היקום מעליו – נתמלא כולו המון אדם, מבצבץ ויוצא, שָפים עיניים באגרופים, לא מאמינים, אם אמנם זה כך, גחים ויוצאים כנמלים אחר השטפון, שלושים בחורים, פזורים על שש מאות מטר, גחו ממעבה החורים, עומדים ומשתאים, לא עשויים להאמין למראה עיניהם: מה היום? לא שבת היום? והשעה? רק שמונה וארבעים? זה הכל? הגידו: האומנם זה הכל? ופשוט: ככה היה. כל־כך מהר אירע ובא, עד שרק עתה מתאוששים לעכל את פרטי הדבר, ויותר ויותר ברעש ובקריאות, ולא יאומן עדיין, והיזהרו היזהרו, חבריה, אם אין פה פח יקוש! הה, לא, רק עתה מתחילים לצעוק, לצחוק, להסביר, לחפש, לשאול, להביט זה אל זה. להיוכח אם כולנו כאן שלמים ובריאים. הו, השבח לסדקים הצרים שלנו באדמה. ולדלילוּתנו במשלט, אהה, מזל אחר מזל – אבל, אי־אפשר שזה היה הכל, ובכך נפטרנו היום – הו, לא! רק חולית־חוֹד היתה זו, לגשש למשש, והקהה הקהינו שיניה במחי סנוקרת מכוּונת יפה. הה, ואיך שהכל דפק כאן, ואיך שהכל הלך, ואיך שמזל במזל נפגש, והאזניים איך שהן מלאות וממולאות, והלב רוגש, הה, תראו: רק עתה מתחילות הידיים והרגליים לרעוד, רועדות כאילו מנותקות הן ולא שייכות לרצוננו, מצחיק – תראו, הה, איך שאני רועד, ויבש בגרון, וצריך, וצריך, הו וצריך, מי יודע מה וכמה! צועקים. מה צועקים ומה לא צועקים. מה קוראים, מה שואלים, מה צוחקים, מה מתמודדים ומה מהליכים שמועות־דברים וממתחים שרירים, להזרים דם רענן בעורקים – הו, מה – ואיך כל מה שהיה בטרם – נמחה ונשכח, כנער אבק, כף בכף, נער וסלק, ונידף ואיננו. לעזאזל כל אותם העיבושים, חלום רע. צועקים יצחקלה אל יודקה, יודקה אליו, פוצ’ו אל עמוסיק, עמוסיק אליו, ופסח הגדול צועק, מעבי שומניו האדומים, ושלושת אנשי הבּזה צועקים, לכל רוח: עמוסיק, מוֹישה ודובי, וכולם צועקים אליהם, ואל מי. הי, מה! ובכלל! האומנם כבר היה היה? ועל זה היה מדובר? לא. הו לא. אַל תשעשעו נפשכם בשוא. זו לא היתה אלא הקדמה. גירוי לסעודה. מנה קטנה ראשונה. גישוש, מישוש־פישוש, והעיקר עוד לא בא, הוא עוד יבוא. לא לחינם ליקטו להם שם עשרות כלי־שריון, גדוד כזה וגדוד כזה ופלוגת סדירים! הו, זהירים הם הללו! זהירי־זהירים. בראשי אצבעות ימששו לפניהן, איך אנחנו, אם כבר מרוככים לבליעה בלא מאמץ, או שצריך עוד להוסיף ולרכך עד שנהיה רכים לגמרי, מבושלים עד מסיסוּת, נשתים כמים לקלוּת – אז יבואו לעלות עלינו, לאסוף כאסוף ביצים עזובות – לא קודם! היכּוֹנוּ לריכוך, בחורים! – עזוֹב אתה שם, חדל! – ראית איך ברחו! ראית! קאקערס היו, וקאקערס יישארו! וזה הכל. אין פחד. נוכל לפצח אותם. זה בידיים. צחוק! ראיתם איך ברחו! והמרגמות שלנו – עצומות! (התותחים: ככה־ככה…) – ואיך קלעו וירדו ישר על המטרה, ואיך הכל היה מאורגן, עוד יצחקלה צועק וזה בא! פלאי־פלאים! אה, מה הייתי נותן כדי לשמוע מה סחו במשדריהם הללו שברחו אל שולחיהם – מה צעקו אליהם: אש זוָעות עלינו, או אפשר, פחד־תופת, היהודים הורסים אותנו, או מה? וברחו! עשרים פגזי־מרגמה וכמה צרורות מכונה – ונמלטו! יה, כמה שאני מזיע, גם אתה? איך שדופק לי הלב, גם לך? וטוב שמתוַדים בקול. ואיך שאנחנו נראים! מקומטים שכאלה, מדובללים, מעוּפּרים, ועיגולים סביב העיניים, והגרון חנוק לו ומסוּתם… הו, צועקים. משוחה אל שוחה. אחדים כבר יוצאים. יה־אללה, צועק פוצ’ו, וראשו הגזוז בוהק – זו כתישה היתה! כבר חשבתי שלא ימצאו ממני עצם על עצם! כבר נפרדתי מכולכם. אני – ימח שמם! הוא אומר, וטוב לשמוע גלוי מפיו את וידוי מדוויך שלך המסותרים, וטוב שמה שהעיק על בני־מעיך – לא רק אתה חלית, הה, לא רק אתה, כולם היו במדמנה, גיבורים גדולים וגיבורים קטנים. וטוב שהוא מתודה ואתה מחריש. עייף, מבולבל ונרגש, ככלב משוּי מן המים. הה. והשרפּנלים שלנו – חסר רק שקטלו לנו מישהו משלנו על ה’ערפי'! שאת הנותר מהפגזת־האויב הכבדה – יאכלו תותחינו הקטנים! תותחים שלנו! ביטוי! עוד לא מורגל לי בפה! תותחים שלנו… וכעת ריב גדול: אם היה המשוריין הראשון מן השלושה האמבר דווקא, או אולי רוֹלס־רוֹיס? – וחשוב מאד לקבוע. והמספר שלו היה שבע. נכון שכך כותבים שבע בערבית? שבע מגפות על ראשו. שבעים ושבע. והתותח: דו־ליטרוֹן. באמת? אין ספק! ומן הצד השני בא כעת בחור שחרחר וצח־שינים, אחד שקוראים לו כלומי: ראיתם שדפקתי אותם! – מתלהב כלומי לכל צד – מה דפקת? – הו, במרגמה שלי, הפרטית, הקטנה, שמצאתי! – זה אתה היית? – אלא מי? – במרגמה? בזו? – בודאי זו – דפקתי כמה שיכולתי עד שברחו! צחוק! – מטווח כזה ובמרגמה שני אינטש – הלא נפלו באמצע הדרך! הו, סמוך עליה! – עונה כלומי וצועק, לא בלי חיוך מחשיף שיני־לובן, צחות מחלב, אחת־אחת עפו – תענוג היה לראות! עפו והתפוצצו להפליא! הוא צועק בשמחה, שהחלל הפתוח – פתוח מדי וכחול מדי מעשות להן הד. – אני רעב! – צועק מי. – ואני צמא! – ואני כבר אין לי כוח, מתוַדה מישהו – תשוש כמו לאחר שחיה אל עומק הים. כמו רוח־ים נישובית, המסיעה עקת חמסין כפויה־עוממת, ופותחת פתח נשימה חדשה ועמוקה – פורצים לדבר, להסביר, לשאול, להוכיח, להיות, להיות. (הידיים והרגליים עודן רועדות!) נזכרים. בכל. בפרטים. בפרטי־פרטים. השריון. מבנהו. איך היה כה סמוך עד כי בפועל הוחשה ברזליותו – כאילו היית עומד ומקיש בו באצבע על דפנו, ונענה בברזליות עבה ומאובקה. סבוּאַת דרכים וקרבות. עמוסת גשמיות אדישה אם כי חצופה. הו, לאבדון – אילו היתה בידינו בזוקה עשויה לדבר? או צמד שש־ליטרונים מאצבעי לוע, ולוּ גם שש־ליטרוֹן אחד, לעזאזל. אפילו דוּ־ליטרון כלשהו! כי עתה היינו דולקים אחריהם ומזנבים ומקצים בהם, זנב וקצוֹת, זַנב והכרת עד חרמה, עד המדבר, ומעֵבר למדבר, עד התעלה – והביתה שלהם – יאללה הביתה – שמם, ושם זכרם, והרוח באבותיהם! אלא שאין לנו. האומנם היה כל זה כאן ובעליל? – וכשבאו ראיתי והנה האשנבים שלהם פתוּחים – דימו להם כאילו פה כבר קצוצים כולם ומחוצים, ואיך לשמע היריה הראשונה נסתגרו כולם בחטף, וקנה הדוּ־ליטרוֹן שלהם נזדעזע והתישר, והתחיל נוחר ויורה שטוחות פליק אחר פליק… הה, מזלנו שהשוחות צרות ועמוקות, שאנחנו מעטים ודלילים, שהמרגמות פעלו למועד ולמקום, שהכל דפק, ושהנה הכל כעת ככה – אתם רואים! וגם אחד יש פה שעושה חשבונות בקול גדול: קצב אש מרגמה, הוא מצווח, הוא, כרגיל, חמישה פגזים בדקה. לא? ארבע מרגמות – הוא מצווח – עשרים פגז לדקה. לא? שעה וחצי – הוא מצווח – כמה היא? תשעים דקה. לא? תשעים כפול עשרים – הוא מצווח – כמו תשע כפול שתים: שמונה־עשרה, ועוד שני אפסים – אלף ושמונה מאות! לא? אלף ושמונה מאות? לא? מצלצל כבלתי־אפשרי? אלף ושמונה מאות פצצות! שמעתם? ואלף ושמונה מאות פצצות נפלו על מחלקה אחת – ו… כלום! ומה? – מבינים מה? חורים קטנים באדמה – זה הכל! אח, מזל, מזל, נתמזלנו במזל! אפילו לא שרטת! (שתוֹק, אַל תרחיב שם פיך! אוויל מרוֹדך!) – ואיך זה קרה שלא דרסו את המוקשים שלנו? – הה, הם מפוזרים על השלוחה – ואלה עקפו משמאל! וגם הקו שלנו דליל כל־כך, צנום שכזה, וכל מיני התלים הקטנים שערמו להפחידם – נדושו בעקבם לבטלה. אבל הנה עולה עתה ובא פסח הגדול, הערום עד טבורו, אדום וקפלי שומניו הילכוּ זיעה נוצצת כשמן, וראשו הגזוז מצוחצח – פסח הגדול נושא עתה קולו וצועק: ‘פוצ’ו, נבלה, בוא תראה! – הוא צועק. – בוא מהר ותראה!’ – ‘מה יש לך שם?’ – 'בוא ותברך את אלוהים הגדול, ותתחיל להאמין בו. – צועק המגדל החשוף הזה, ומרטיט שומניו האדומים, הבריאים מאד. – בואו כולכם, תראו מה היה פה! רואים או לא רואים? זאת פה היתה השוחה הקטנה ההיא, שלנו. פה ישבנו ולא רצינו ללכת ממנה, זאת שהיתה הבּוּבּלה שלנו! – שכל־כך קשה חפרנו וחפרנו אותה ונורא קיללנו כשעברנו לאגף – להתחיל שם אחרת… – נוּ? – מה נוּ? אינכם רואים! פחד־אלוהים! מה נשאר ממנה! הלא הייתם צריכים לגרד אותנו מן האבנים! הלא היינו נמרחים כמו פודינג! פגז ירד לתוכה, לתוכה! תראו, הרס הכל, איך שמפוחם פה הכל, שחור, והרוס! בכוונה הגבהנו אותה, כשהלכנו ממנה, כדי שתמשוך אש – ומשכה, משכה הכלבה, ועוד איך משכה! משכה עד שדפקו אותה! שנים־עשר קילוֹ חומר־נפץ וקילוֹ ברזל־יציקה – בתוך תוכה פה! ואנחנו ניצלנו! פ־ר־ר! זוָעה! – מה זה מזל! יש אלוהים, חבּוּבּים, יש אלוהים בשמים! איזה מזל איזה מזל! מזל של כלבים! אני אומר לכם!

שומעים, מנידים ראש, נחרדים רגע לתהות. וכל הצויחות מתחילות מחדש. גם צויחות וגם התשוטטוֹת גרויה, לראות ולהראות, ולחלץ אברים מעוּותים, מעוקלי־שיתוק כמעט. לשתות מים. להשקיף על השלוחה. אל שֶחיה. אל השדות ועד הגבעות, שפוכי שמש עזה, ומהבהבים במרחקים, וכל הזמן זכירת דברים, והזכרת פרטים, והצעות נדיבות של רעיונות חשובים שראוי לשקלם כגודל ערכם מבעוד מועד. וכן גם הערות מלומדות לא מעטות על משוריינים בדרך־כלל, על קרב־שריונים, ועל כך שמשוריינים, מסתבר, לא נבראו מעיקרם לשמש בקרב־מצח על מיתחם מוגן לשטפו ולקחתו – כי אם, כרגיל, לפעולת איגוף סחור־סחורית, כדרך הפרשים בימים עברו. במה דברים אמורים: כל עוד מובטח להם כי לא יעמוד נגדם ולא יקדם פניהם שום נשק ראוי לשמם – ואף־על־פי־כן! – הו, צועק אחד – זה הלקח הנפלא שלנו: שאף־על־פי־כן! - מה אף־על־פי־כן? – פשוט, שהם באו לקחת אותנו וחזרו בבושת־פנים! אמר והתעוגג בתנועות מחול כושים על שפת שוחתו, אגב זמרוּר מתאים. – חדל, אַל תהיה מגוחך! זאת היתה התקפה זאת? רק פתיחת־גישוש שהיא, רק גיחת־סקר, רק סיור־אַלים, רק מזמוּז של פתיחה – ומה שעוד עתיד להיות באמת, את נחת זרועו הכבדה – עוד תרגיש על בשרך, ועד אחרון ימיך! ואם עוד הספקת להשאיר ממזר איפה שהוא בעולם – יסַפּר הלה לממזריו אחריו, עד דור אחרון! המתן קצת! – הה, לעזאזל מה שעוד עתיד להיות באמת, ולעזאזל הדור האחרון – מה נטפלת כעת? מה עינך צרה בנשימת־רוח לרווחה שלנו! תראה איך השתנתה, איך השתפרה, איך התרוממה הרוח לעילא! – הפסידו הבוערים ההמה את שפל־רוחנו! את הדכאון האומלל שלנו, את הטמטום והיאוש – וזה לעצמו רווח אדיר, לא פחות, אולי, מבזוּקה אחת: כעת אם יחזרו לבוא, כבר יהיה פה אחרת, האמן לי! רק לפני רגע היה אדם יושב בחור העפר ונודר נדרים לשמים ונשבע שבועות משונות ונפרד מעל הכל, ורק עוד משתהה ממסור את המודעה האחרונה, לבאים אחריו לדורות, דברים נמרצים וחגיגיים, על סף רדתו שאולה, כל מיני אין־דבר־טוב־למות־בעד־ארצנו שהם, והדכדוך העלוב ההוא, לעזאזל, הגמגום המדוכדך ההוא, איפה לעזאזל הוא, וכל זה כעת! שקע, שקוֹע שקע, נתבקק, בקוֹק נתבקק, פרח ואיננו כחלום רע, נבלתו לכלבים! בושה לסַפּר, הנאומים, היאושים, ההבטחות והכיווּצים, הכיווּצים ההם העלובים, של חיה לכודה, חיה שוקעת ביוֵן מעיכוּתה הנרפשת, ורק עוד חפץ מתקומם בה בטרם תאבד. לקפוץ פעם אחרונה, להיאחז בקרסולי העוול, לנשכנו בכל כוחה האחרון, ראש וגם עקב, לתקוע שן ולעלע, שיצעק הבליעל מעצמת מכאובות, אה, מה, לא? הגידו! הו, תפסיק־תפסיק. אַל תשתפך לך שמה, אתה! טוב? – טוב־טוב, די. יצחקלה יארגן סעודה, ולאט־לאט, חברים, לאט־לאט. גל עולה גל יורד. גל דיבורים בנחת, וגל גוֹאֶה בפרץ, ושוב צחוקים וקריאות, לולא יצחקלה, שאינו מסכים כמובן, הוא מזה ויודקה מזה – ולהפסיק, חברים, ולחזור, לשבת איש תחתיו, איש במקומו, וגם… כלום נכון? – המתינו, הקשיבו, תראו, הנה היא מתחדשת ובאה – הה, נשמו עמוק, חברים טובים, נשמו הרבה ועמוק, הנה תבוא הטבילה!

הה, לא. רק צליפה היא זו. צליפה בטלה, מיודעתנו הישנה. מנדנדת באויר, משתתקת לרגעים וטורדת לרגעים. פטט־פרט מנוּול. ועד כה הציץ יוסוף מעבר הבקתה, וקרא לגידי לטלפון. מודיעים כי המכונית המדוברת הנה היא באה, וקוראים לו לעלות. וגידי, אך שמע הניע ראש, הימהם כן־כן, ובלא מלה נוספת, אף בלא ברכת־שלום, או סימן־פרידה שהוא, נטל שתי רגליו ורץ למעלה ואיננו. – ‘המכוניות?’ – אומרים אלה שבאו סביב יוסוף לשמוע חדשות, כשמחזירים עיניהם לבסוף, מאחר ריצתו הבהולה והיעלמו של גידי. – ומה עם שני השבויים שכאן? – אומר יוסוף פתאום. הו, שכחנו לגמרי! אחד, לדברי יוסוף, היודע הכל, כבר נתפגר, כמדומה, בבקתה הסגורה, המַצחנת, בתוך קישורי החבלים, אולי מכוח הדף האויר (פצצה נפלה שם בפתח!), אף כי אולי מכוח מכותיו של פסח הגדול וג’קי ורעיהם שהכניסו לו – אבל השני, חי ומדבר בלי סוף – וצריך להריצו מהרה אל המכונית שבאה, ויהי ל’לשון' לספי הקמ"ן, והוא יעשה בו ויגמרו אתו כאשר יעשה וכאשר יגמור. לקשור עיניו? לפתחו מאסוריו? עשו מה שתרצו – צועק יצחקלה – רק קחו מהר והריצו את הטיפוס הזה מכאן! – וג’קי צועד צעד ומתנדב לדבר, נכון להלום באגרוף ובקת־רובה כל סימן של מרי – לולא שהלה יוצא מכלאו כּנוּע לגמרי, מך ושפל־ברך, ממצמץ בעיניו אל האור, שטוף כולו מלמולי זרויות, והסברי מעוגי־ידיים, מעוכבים בחבלים, האֵל יודע מה זה מבקש, כולו העויות וחוט של ריר נוטף פיו אל זיפי זקן־סנטרו השחור. עוד רגע, לעזאזל, תתחולל כאן הצגה מתועבת, עד כי מראש נתקף הלב חימה ואי־נוחות מחלחלת. – יאללה יאללה – צועק עליו יצחקלה, יאללה יאללה, צועק עליו ג’קי הלז, ומושך בחבל, יאללה יאללה – צועקים כולם ומניעים יד פוטרת. והלז, מניע זרועותיו האסורות ומפרש באַמוֹת־ידיו, מצוֹתת לכל צד, ונחפז להסכים: הי נַעַם, הי נַעַם, וממלמל ומוסיף ומושך דברים והולך. וג’קי עמו לצדו, והחבל ביניהם. לעזאזל. קח אותו מהר מכאן, אין לא ראש ולא כוח לכל זה, וחסר רק שפתאום יזיל הלה רירו וישתגע עלינו – קח אותו מהר, ג’קי! – יהיה בסדר. – השיב ג’קי לכל הרוגזים סביבו – ומושך בקצה החבל, ומניע בו בביחושים מעוגלים והולך, כמי שמוציא את העז לאָחוּ, או גם, לרגעים, אפילו, כשנַיִם ההולכים ומשיחים זרת בזרת, בתנודת־רעים, אוֹ אפילו כאילו, אה, לא חשוב. ובעוד רגע נעלמו, זה מאיץ בתנופת־יד, וזה מצותת ואץ פסיעה קדימה, מרבה מעוגי כפות־ידיו לבטלה, להסביר ולהוכיח דבר סמוי. גועל־נפש! ומה עם המפוגר? לעזאזל. שישכב. זה כבר לא יברח. (האומנם מת הוא?) לא יקרה לו כלום. שיחכה. עד שיבוא אליהו שלהם. ואם אינו מת? – לך תבדוק, אם מתחשק לך. – תודה, ומניעים יד ונפטרים. החובש, בכל־זאת, אולי שיגש אליו? אחר־כך. אין פנאי. אם מת – נעיף לואדי. אומר יצחקלה. והניחו לי כולכם. וחסל. אבל כבר אין איש לדעת מה. ומה כעת? שואלים את יצחקלה. כעת תשע. אומר יצחקלה. נחלק אוכל. ונשב בשוחות. צליפה. צליפה טורדת מלמעלה.

אבל כשבא ג’קי למעלה, והתחיל יורד בעורף בקתות ה’ערפי', ראה והנה עומד כבר הטנדר לעקור ולהפליג ממקומו, בתחתית הגבעה, ובצעקות גדולות, ובנפנופים, עורר את הנקהלים שם, אצל הטנדר, והם אינם מעטים, ונראים כאילו מופנים אל דבר מרכזי, ויש גם משהו תלוי מעליהם וביניהם. דפק והאיץ בו במחובל אליו בחבל, בקללות וגם בדחיפות וביאללה־יאללה נוגשים קצרי־רוח, שהלה, ככל ששׂשׂ להועיל, לא ידע איך להישמע יותר, עד שהקריב וירד דרך הקוצים והמהמורים, שלא הזיקו כלל לכפותיו היחפות של הלה, ואף לא המעיטו בכלום את דבריו המרובים, החתומים חותם לשוא, יגיעת עמל וריק, עם נענועי־היד הבלומים – כשנסתבר לו לג’קי פתאום מה שם הדבר הזה התלוי ביניהם, ומה השתיקה החשוקה הקולטת אותם במחאה ובזעף, ומה הקהל המַחשה שם סביב האוטו, ומהו זה כסוי השמיכה המכותמת חום צמיג, כתום שׂרוּע וגדול, גויה מוּשׂמה על רצפת הטנדר לאָרכּוֹ, והכל חשוקים וקדורנים, פרועי־ראש והרוח מרגשת קפלים ומטלטלת כנף כותונת. ג’קי נאלם מהר, ובלע קולו המנצח ומאיץ, ובא ופסח מרגל אל רגל, מעביר את החבל מיד אל יד, ואת הרובה מכתף אל כתף – באופן שבן־צמדוֹ, לפתע, נשם עמוקות, כמי שאך להזדמנות מיוחדה זו היה ממתין, הזדמנות חגיגית ושוקטה כזו, קהילה שקוטה ואסופה זו לכבודו, לשמוע צדקת הסבריו, וגם הוכח יוכיח הפעם – כי על־כן אחז ותיקן בידיו האסורות, צפודות העור החום, ידי־פלח גדולות, בלי שׂים־לב לאסוריהן, את אבנטוֹ והיטיבו, והקיף את קצת זקנו בחופן־ידו, וחיכך בקולו ורקק מפיו הצדה את המשומש בו, מה שהקל עליו לשנות ולהחליף ניגון קולו, לרכּכוֹ ולחננוֹ מאד, ובמעוגי ידיים משדלות, עמד לפתוח דף נקי וחָלָק מבראשיתו, ולהסיח מלב אל לב, בלא חציצות ומניעות של תפל ואקראי – חייך בשינים מצהיבות, פתח וגיחך אחוָה, והיה נכון לקרוא לשבת לארץ, ולדון ולהפוך בדבר, ולזכות בהקשבה ראויה, במנוד־ראש ובהסכמה, ככל שזר הדבר ולא מתישב עם כלום, במקום הזה כעת, וכבר השח ראשו, והיה מקבל פני כל אחד מן האורחים שבאו למקומו, בפרישת־ידיים נרחבת, עם שמעוּכּבת מאד ומנועה בחבלים, בלי שום פליאה שהיא: מַרחַבּה – היה אומר בחנינוּת – אללה יסבחככום ביל חיר! – שהוא יבקירכם האל בטוב, וכן גם נהארככום סעיד – שהוא: יומכם בשלום, ואמוּר היה כנראה אף להקיף ולדקדק בפרטי הטקס, החל בכיף אל חאל, כיף אל עולה, וכיף אל חלאל, ועבור לבריאוּת המשפחה, המקנה והכבודה, ואם ברחמי שמים, כולשי בחיר? ומי יודע עד היכן – כיאה בין רֵעים הבאים בצל גבעתו, לצלע ביתו, העומד למעלה משובש והפוך מלחמה, ולסַבּר אזני הצמאים והאבוקים הללו וגם את לבם – כשננער עליו כעת ג’קי והניף שתי ידיו עם החבל והרובה ואמר לו צורמות עד מאד: ‘די די, אתה־גם־כן! סאכר תומך!’ – שהיסה אותו לרגע בתמיהות, ופינה מקום לראות להיכן נפלו לפתע, ואיך עומדים כאן הדברים מעֵבר מרחק אחר לגמרי. לא מרחק. ממש פה. ומחורבנים עד תמצית. עד שאינך יודע איך לכלכל עוד, ועד שנתקצרה כבר הרוח לשאתם, ולעזאזל שכבר יסעו להם, ויסתיים הדבר הזה, כל הביש והמביש, כל המעמד הזה המשובש להקניט, שכולו לא־טוב כללי ומכביד ועוד יש בו הדי ויכוח אוויל שנשבת רגע קודם, ריב גרוי ולא במקומו, שעושה הכל רע כפליים, וחיימקה ויודלה הנה הם יושבים בפנים הטנדר, מעברי שתיקת האלונקה, שנמצאת פה נורא כל הזמן, ונשכחת נורא בכל רגע כל הזמן. יושבים מופרשים מן הכלל, מן המקום, חתומים וסגורים ולא נושאים עין, לא רוצים ולא אוֹבים ולא שותפים, ודבר אין להם אל אדם. גם שאול ויעקבסון שם למעלה, מיושבים בזקיפות, נכונים לדרך. מסתבר שגם צ’יבי ויוחאי מעותדים להפליג, הנה הם עומדים למטה, ידם האחת אוחזת בדופן הטנדר, לקיום חזקתם, ואך יזוז ידלגו פנימה, קודם לכולם, שכּן הם תפשו ראשונים. ומי ומי עוד נוסע, ומי ומי נשאר להמתין כאן עד הפעם הבאה, כשתחזור המכונית לקחת, אם תחזור, ואם תהיה פעם באה, ואם תישאר חי, ואם נכון לקחת מיטת מת ולהשאיר חיים למות, או הגיוני מזה, אחת היא כמה הגון, להשאיר פה את המת שלא ימות עוד, ולקחת את החיים כדי שיחיו. הו, מכל בחינה שהיא צריך לסיים שהות קלוקלת זו. ותחת זאת למצוא, וכל עוד לא קולקל לגמרי, אולי, מלה אחרת, ולומר ממה שאוכל בלב, לומר לו להולך, ולתקן מעוּות־מה, הרהור רע, דיבור רע, להציל עוד, ברגע האחרון, שיהיה פה אחרת, אחרת מעיקרו ולגמרי, שקט אחרת, הגון אחרת, עצוב אחרת, עמוק אחרת, ומסודר אחרת, לא כפי הריב, הצעקות, לחש היצרים, והפרצוף המטופש שהופל פתאום עלינו להפוך הכל, ולשימו ככה כפי שהנה מראיתו פה – עד להשתוחח מתוגה, או לחשוק אגרופים מעלבון, ולהרביץ בכל כוח. לעזאזל, כלבים. ושוב נתקלת העין, כמדי רגע, באותן שתי סוליות סנדלים, יוצאות ומביטות מתחת השמיכה, על רצפת הטנדר, אין ישע, נתקלת ובורחת. הכל לא כנדרש. נחפז מדי, שטחי, לא מכובד, משובש דברים צדדיים, או תחתיים, טפלויות, גילויים שההשתקה יפה להם, בכלל. הכל צריך היה להיות אחרת. מעיקרו אחרת. מי נאנח? לאבדון, מה העמידה? אז קחו וסעו כבר מפה! והניחו לנו לנפשנו, קחו וסעו כבר, ברחו לכם, הצילו נפשכם, החיים עם המת, המת עם השבוי, הנורא והכסילי, וכל המחזה המחורבן כולו, הכל־הכל, לכו הסתלקו מפה, ואַל תבלבלו את המוח: הוגדשה הסאה. דויד התפרץ פתאום ומשך בזרוע את השבוי בתנופה עזה אחת מידי שובהו ג’קי – שהחבל חוטף מאגרופו בנמרצות שכזו, עד כי שיווּי־משקלו נתערער כמעט – ובטרם ימצאו לדעת מה, איככה ולאן, דחפו דויד לפניו, ובבעיטה הגונה שהרטיטה את הלה, ופתח לפניו את הדלת שמנגד לנהג, צעק ‘רד!’ לבחור שישב שם, רזה אחד בעיניים משתאות, שומר־ראשו של הנהג, והדף אותו, את העקוד המסוער ומדוחף, כושל בקישוריו, אובד באי־יכולתו, הפרצוף הזה, מצחיו בגדי־הזיעה העפושים, מכוּתם ולא מגולח, ועטיפת־ראשו נתפרקה לחרפה ונשרה במהופך ובזנב משתלשל, וצורת גולם מטופש לכולו, אבוד עולמו, והדף אותו פנימה, אחת היא איך יפול שם, והקיש אחריו בדלת, וסגרה בחבטה שלכדה כנף בגדו הסרוח של הלה, ואל הנהג הנפוג צעק: ‘סע! נו, סע! סע כבר סע! סעו כולכם ביחד, די סעו לכם ולא נראה אתכם עוד! סעו!!!’ – עד כדי שהנהג ציית מיד, והטנדר שפיכפך כל הזמן, התרעש כרגע וניתק, והתחיל זז, בקושי נחלץ מתמהונו הבחור הרזה המורד, והספיק לקפוץ ולהיאחז באשנב מבחוץ, וכבר הם מתנדנדים על האבנים הפזורות, חותרים אל הדרך ומפחפחים אבק לאחוריהם, שלא איכפת לאיש מן הנותרים היות כל משאתו הגדושה מתערבלת וצונחת עליו ועל ראשו, שתצנח לה כמה שתרצה.

לא. לא איכפת כעת כלום. לעזאזל אתם כולכם, כולכם יחד, ימח שמכם, ודי, זה הכל. נותר מעגל מרוקן. צופים אחר האבק המתכדר. לכל השדים והרוחות. מה קובי אשם בכל זה? מה אנחנו? וכולנו? דויד מתנער עתה בגידוף. ובועט בפחית עלובה, מטיחה זועקת לפניו. גם גידי, כמקיץ מחלום, מתגרד וממלמל דברים מעין שעתה נותרנו למלא חובתנו, עתודה למילוי פרצות, אם יהיה צורך, או כיוצא באלה דברים נטולי־שורש. וג’קי, לעומתו, מתפכח ומתנפל על דויד בצעקות: ככה שולחים שבוי! עכשיו יקפוץ הלה ויברח, ומי ביקש מידו לעשות טובות! אלא שהכל, מתוך פקעת האבק המשתפכת בדממת שלגים, מקיצים. מזעיפים עליו וחורצים: שתוֹק שם אתה, ותפסיק פה לצעוק. בבית שלך תצעק. הטנדר מתנדנד באבק, ועולה כעת וסובב אל דרך העפר הכתושה עד קמח, ומעורר שם מיד תימרות צפופות ועצומות ואובד בהן כולו, ועם זה מבחינים כי משהו מתרחש בתוך האבק המתאַשכּל הזה, ועוד רגע נפרד מתוכו גוף אחד, ורואים איך הוא מכלה קפיצתו בהפסעה רצה לאחור, מנקה ומנער עצמו מן הקמח, וכבר מסתבר כי זה אינו אלא צ’יבי ולא אחר, ומיד אחריו עוד מישהו מבצבץ רץ לאחוריו מתוך פקעות האבק וגושי ענניו, והוא יוחאי, הופכים ופונים לכאן בטרחה, הלוך והתנקה כף בכף, וכף באחורי מכנסיו, ועוד פסיעות אחדות, וצ’יבי כאן מפטיר דברים, לא אל איש אלא היישר נכחוֹ לאמור: ‘לעזאזל, לא נוסע.’ וגם יוחאי מחרה אחריו: ‘גם אני נשאר.’ הוא אומר. מה יש? למה? – ככה. והטנדר מעוטף אבק, צמרות מצטמרות, לא נעצר אלא מרחיק והולך, ומדומה כמין מפוח כהה ומתנדנד המפיח עשן כביר לאחוריו. נעשתה פתאום קצת רווחה. מתבוננים בהם בשנַיִם. והם אינם רוצים שיביטו בהם. צ’יבי הופך פניו ומגדף: ‘מה יש מה? לא נוסע ודי!’ – ועולה בלי להשתהות אל הבקתות שלמעלה, ויוחאי בא אחריו, הלוֹך ועלוֹת במעלה הקוצים המאובקים. אחדים מתנערים ובאים אחריהם, כאילו בזה ניתן האות לחזור. והיה מורגש גם שהנה עתה היה פה דבר נכון. הרבה יותר ממה שנדמה לכאורה. זורע דבר טוב שהוא בלב. או משהו אחר, דבר שהיה, מכל־מקום, חסר מאד. חבל להוסיף מלה ומוטב להזעים עפעפים, חיורי־אבק, ולעשות כאילו הכל כרגיל, ולא שום דבר מיוחד. שיש לקבל בפשטות בלי שום פרכוסי העוָיות, אפילו אם מתרגשת לך איזו נקודה, או משהו. מיד תוקף החום. ישר ויבש וחם. מיד מכה האור וממלא אותך אפרוריות זוהרת לוהטת. ובקתות הגבעה באות, כפי שהן, והכל עומד כאן כהווייתו.

– ‘אתה בא?’ אמר עודד, כמעֵבר מרחק, אל עמיחי שהיה עדיין תקוע במקומו, ועיניו אחר הטנדר המרחיק והופך יותר ויותר להיות רק פטר משאת־אבק עשנית, מופשלת לאחוריה בגָדשה ומוסעת בענניה בכובד עמוס, הולך עמו עד רדתו מעבר לאוכף הגבעה הבאה. – ‘כן?’ – ננער עמיחי – עוד רגע.' אבל אין עוד אל מה לצפות שמה, והעמידה נתרוקנה כליל. הפכו ומשכו רגליהם, בראש מורכן ובידיים משׂוּכּלוֹת לאחור. משתרכים בין הדרדרים הנמוכים והיבשים, השורצים לעקוץ, ועקיצותיהם אינן בלתי־שייכות. מתרגשת לקראתך העובדה שכבר חם מאד בעולם, חום עומד ויוקד, יותר ממה שציפית או זכרת שאפשר. והזה, עם מראה הבקתות העלובות למעלה, אפור קלוי־שממון, מכמיש פתאום את שארית כוחך, מַפִּיל אותך תחתיך, ומשתלטת תחושת עזיבוּת, פעורה תהומית, בלא יכולת לצעוד צעד אחד נוסף. לאן? גם הצל שם יהיה חם. ובכל מקום. מה מוּשׂם עליך כעת, לאן תבוא וממה תתחיל, והיכן תעמוד או תשב, או תצנח לשתוק. מבט סביב, ועד האפקים הרחוקים ביותר, לא נתפש בכלום, לא נעצר. אפקים חמים להם שם. רוטטים להם בשלהם. והארץ עד אליהם קעורה לריק ולחום. ושעות ריקות ונצורות־לב ממתינות למטה ולמעלה, אלא אם תצאנה מדעתן ותפרוצנה להשחית. ומה עוד? עייפות כלבית. זה הכל. לא שום קשר ולא מַאחז. היתה פעם איזו סיבה, שהיתה כנראה גדולה למדי וכבדה, ואפילו הכרחית, שאחזה בך אי־אז והביאה אותך הנה, ומוסיפה ומחייבת לחזור ולהיות בשעמום הזה. הו, מה. למה להוסיף ללכת. אני צונח פה על הסלע הזה, בשמש, בין הקוצים, מקפל ברכי ויושב ולא זז, ולא איכפת לי, והניחו לי, הניחוני לנפשי. – ‘בוא, – אמר זה מצדו, ונגע בזרועו, – אינך רוצה לשתות טיפת מים?’ – הוא? עודד? אלי? מה הוא כל הזמן נדבק, מה רוצה מחיי, הוא וטיפת המים שלו וכולו, לא רוצה כלום, והנַח לי כאן, לא רוצה כלום. אף כי, בעצם, אַל תלך לך, הנה אני בא אתך, חכה, אַל תלך, עודד, אַל תתן לי, דבר אלי, עשה משהו, אני מתפרק מחולשה. נעזב בעולם. מקום צל ונשב, כלו כל כוחותי, נשבר אחרי קובי, אַל תזוז כשאני נופל פה בשקט. – ‘אין שום צל כאן’ – אמר עודד מתוך שיטוט עיניים סביב, וחייך פתאום בשינים לבנות ובריאות, עד כי הדבר החונק ניסע במקומו, התרומם ופרץ לצאת מאד, פירכס בגרון והמליח, הנה הוא מתלעלע, מתחלחל, וצריך להחיש אגרוף אל העין, ולכחכֵּחַ בגרון את כל פרץ הנשימות, להפטיר: ‘האבק הזה’ ולנשף לא אחת ולא שתים מתרפרפות, עד שכמעט ונתפש בקלקלתך. – ‘אבק נורא.’ אומר הטוב הזה, עודד, החבר הטוב, המים היו, כמובן, חמים ותפלים, אבל ניזוּלם על הפנים ועל העורף היה טוב מאד, עד כי בזבוז חופן־מים נוסף לאותה תכלית, היה מוצדק לגמרי. אף כי הלהט חירב מיד את הלח, והותיר ציפוּד עור נקרש, אלא שמתוך כך, ובעצמת פתע, נכמר הלב, ויוצא לו אל אחרת לגמרי, אחרת מזה, אחרת מכאן, ובשוועת־מכאוב: לא רוצה, לא רוצה, הו, לא רוצה! – דבּוּר גדול דץ גועש אל הרפשוּש הלח שלרגלי כד המים, במין עסקנות של חשיבות נפוחה, שוכחת עולם ומלואו. ובתוך פס־הצל המהורק לכותל ישבה צמודה בגבה מחרוזת שלמה של דבלי בחורים יבשים, מכונסים ושותקים. ואת שאר העולם חסמה הבקתה המוארכת, נובלת האוכרה המַחוירה בשמש לעייפה, ופתחיה האחדים היו צוללים בחשכה משעממת עד גויעה. אם כן איפוא?

אבל עודד עודו כאן. – ‘בוא נראה מה מלפנים.’ אומר עודד הלז. עזוב אותי, מה נטפלת. לא רוצה מלפנים ולא־כלום – מתחלף בתוך כך, לא בלא מאמץ־בליעה נרגש: ‘מה יש לראות?’ ועוברים על־פני הדבלים העזובות אצל הכותל, שמסיעות אז עיניים מתות שהליכתם להם פתח ענין גדול. ומצלע הבקתה, מכוח שיגרה, מקדימים הצצת זהירות לחלל שמלפנים. וקופצים ויורדים אצל שוחת בּני, שופפים שמה להציץ, וגם הלה, בּני, מסב עיניים מכורכמות חום, שפתיים חרבות מיובש, ובמבטו ובניד־ראשו, שהם קצה יכלתו לברכת־שלום – ציפיה לשמועת־דבר, תלויה עת־מה, ובעצבוּת דוממה חוזר ונפנה לנוכח, וגם רחמים שאצלו, כקלף כהה, בוקק משהו, דהה משהו, מסב פניו אף הוא, מתוך הרבה נענועים. מסיעים עיניים ומציצים. פתיחוּת הארץ הרחבה, האוכרה המצהיבה, האפור המעולף צחצחי־סנוורים, המכה רשפים, הארץ ההמומה כולה, צלהבי שמים שרופים אין־מתוֹם. מסיעים מבט מצומצם־ריסים. רכסי ההרים הרחוקים, במזרח, שקופים כמעט, רכסי הקרובים והנמוכים מהם, מנומרי ומטולאי כתמי הזיתים הכהים, שיך עלי על פיטמת גבעתו. הגבעות המבותרות, השדות החומים, השרופים, עלעוֹלי־האבק הנמוכים, הרצים, הנפזרים פתאום, אַדווֹת רחוקות מערבה מכפילות השתקפויות־שוא. אם אך תרצה נראית עליך הארץ והנה היא ארץ נאה, פנויה לפניך, יפה ופתוחה לאלוהים, אם רק תרצה. אם רק יוכלו בני־איש למצוא להם מקום בכל זה. אם לא יהיו נדחים ונפלטים מן הפתיחות הגדולה הזאת הלומת־השמש, מערומי צהרים עזים, אם אומץ־לבם יהיה גדול כגודל המרחבים, ועם תנופתם האדירה של הקוים, מיקצב גלי הגבעות, ומהלך הקפלים הבאים בשטף זה אחר זה, פרץ הכוח שבואדיות החותרים, ודקוּת שרטוּט חיתוך הגבעות. בהירוּת המערומים החשופים, המצחקים אורות, הרַחבוּת אין־חופים, השמים הערומים אין־סתרה, אפרפרי תכלת עזה ורותחת, אפס־קצה רוח־הים שבאה וחדלה. וההתבהקות כאילו רטבובית שמהלכת שם, קל־קלה, ושהילוכה עושה פה ושם, באפס־יד, עלעוֹל של כלום, והיד שבנתה היא שהורסת ומפיצה, והיא שגוררת אותו על גחונו, סחוֹב והשלך. והריקות הזו, הריקוּת המצוּלנית שלכל צד, שיש בה מקום, לכאורה, לכל, וגם לכל מועט, לכל גון ולכל נקודה דגושה, אילו היתה, להיתפש מיד ולהינכר בכולה, ולהיעשות מרכז של טעם, וגם להיבלע ולטבוע באין יודע, וההרגשה שנושמים כל הזמן עמוק, מלוא הריאות והבריאות, עוז הבהירוּת החישופית, הסנווריוּת אין־החופים, עם השביל הנמשך ההוא, היוצא לרגלי הגבעות ומרחיק הלאה, מושך ועולה בין הגבעות, מפתה וקורא לבוא וללכת עמו, להוסיף ולעבור וללכת מי יודע עד אנה, הלוֹך והרחק אל מחוז רחוק לרגלי במת ההר, ואולי עוד מעֵבר לה, הלוֹך והעלוֹת הרחק והרחק – אילו רצית… כלום רוצה אתה? אתה – של זה? ובבת־אחת הכל נופל. ככדור נפוח שנתחרר. – אבל אין לי כוח! תראו – כלום לא! ושל מי אתה פה? – לא יודע. לא זוכר. חלול, ונואש ושרוף. כגרגר חול מפורח. שהות שלמה. וכששבים ופוקחים עיניים מחטטת הרגשה לא־נוחה, כאילו נתגלה קלון פחדנותך, נחשף פנימך המפונק, החלוש, ונודע איך אינך יכול לעמוד בדבר. – באיזה? – הה, אַל תיתמם. בההוא. בההוא הידוע. שנתחייבת לו. שמקרקעו צמחת, ושאליו, מסתבר, אתה יעוד. ההוא שמעל כל ספק, שהוא ממילא כאויר הזה לנשימה, שלא שואלים עליו ולא חייבים להסבירו בכלום – ושאתה חייב לו הכל, ויותר, הרבה יותר, ואינך יכול, בשום פנים, להיות לך מצודד ממנו והצדה, ומעיין בו בזהירות ובהסתייגות כמעבר מחיצת־זכוכית, ואשר כל השגותיך ושגיונותיך אין בהם כדי לעשות משקל שכנגד לחובה שבו. בתוגה מוצצת אתה חוקר את במת־ההר הרחוקה במזרח, שנעשתה, כאילו, יפה יותר וגם לועזת יותר, רחוקה מהישג עם היותה כולה פה, ועד כמה יש בה כל רגע יותר משדימית קודם. קו־הרכס התכלכל, שם, המשורטט כבחוד עפרון, קל, מדוקדק ונקי – ומתחתיו ההמולה הפכפוכית של תכלכלוּת האבן ערפלית, ומעליו ההמולה הפכפוכית של אפרפרות רקיע ערפלית, שתיהן מחזירות ומרדפות זהרורים כבמזרת־תבן – הִבלוּח עמום וקצפצף. בזוק מתגים לבנים, מתהפכים וכבים רוצעים ומתהפכים, נוקרים ונוקרים ומזכירים אין־חנינה כי אתה מוכרח דבר שהוא, שאסור לך להיות שוכח. שאינך בן־חורין לפנות לך על ימין או על שמאל. שאינך לא נקי לנפשך, ולא פטור, ולא זכאי לבחור לך, אלא כפוף ורתום בין יצוּלים, ושדברים חמורים מאד, בכובד־ראש חגיגי, ניבטים בך דום, ובציפית מועקה, אחת היא עד כמה מעיך מתחלחלים מפחד ומסירוב, ומידיעה מכווצת כי לא תוכל למלא, כי אין בך לא די כוח ולא די אומץ, וכי לא רק דחוי אתה וקטן, אלא פשוט חסר־ערך אחד, וגם זה לא יושיע כלום. אפילו אם תקפוץ ותאמר – כי בך דווקא תלוי הכל, ואתה הקובע! בפנים־בפנים. לפני ולפנים בפנים השבולת. וכל העולם העצום עד אימה, שוקט סביב להיוָכח.

שוקט? לאו דווקא? הצליפה עודה מצטלפת כל הזמן. מפעם לפעם גם צמד, או שלושה וארבעה פגזים. אך כמעֵבר לדמדומים, וכאילו אלה כבר לא יזיקו, שריטות בטלות במצולות עולם גדול, חולפות בלא להרהר בהן הרבה. (אבל אוזן אחת, פנימית, שבתוכך, אינה רוגעת. זקופה כל העת ברוב קשב, לא חדלה מעקוב אחר מהלך הצליפה, בלי חשך, בענין לא מוּפר ומתחדש לרגעים, מתרָה מדי פעם לנטות הצדה בהחציף צפצוף פלוני להתפרץ, בתיזוז שוט כפשׂע ממך – מוכנית רוכן אז ראשך כראשו של זר). הלז שאתך פה, עודד. שהוא עצמו שכוח כמעט, אבל שהויית גוננותו עליך מקיפה כל הזמן, ובלעדיה, אין־ספק, היית טובע. – ‘ימח שמם! הם עוד כאן – תראו שם!’ – אומר מישהו כאן דברים, שלא מעוררים להתערב, אפילו לא כדי הסעת מבט־עין לראות. שעודד כאן חשוב, ולא שהם כאן. ויסתמר לו הלה שגילה מה ששגילה, ככלב שהריח זר. לך די עתה בהימצאו של גוף אל גוף עמך כאן. גם בלא היסב־ראש ברור כי כוונתו לכמה כלי־שריון מסתובבים בתחתית הגבעה, מחבטים אבק צהוב, ומזדחלים להם כה וכה, טעמם ונימוקם עמם, אפילו אם בלא טעם ונימוק. ציקצוק ציקדי־היום הטורדים אֵי־בזה – אינו פחות חשוב ולא פחות נשמע, ניסור רציף ומזגזג זה מתוך דהי העשבים היבשים. וכן אותו זרעון בן־דרדר, שניתק עתה, אחרון מאחרוני קרקפת נכחדת של קוץ ממורט וממורטט, שלא יכול עוד לתדחפת הרוח המורטנית בלא־הרף, ושארית כוח היצמדוּתוֹ העיקשת שעד הנה, הובישה פקעה ממש עתה, הנה הוא טס בחלל, כמשוּך בחוט, במקביל לקרקע, ציצה ויתד, צד עליו בהקת־אור כספית, ומתבהק בה לרגע, ונעלם בבוהק הכללי. הולכים עמו לשלחו. עד שחוזרים ומגיעים אל ההרים. אבל אלה ההרים אינם אצלנו, ההרים מחוץ לנו. הם שם שאין להגיע אליו. לא היום. ולא מחר. ההרים וישותם שלהם, ואיזה הרהור שאבד ממך ביניהם אך זה קודם, טורדה לא־נוחה שהיתה כאילו מחייבת דבר, לא־זכור־מה, ואשר טעמה כטעם גזר־דין דחוי, אבל לא נחרץ. (איך בתוך כל זה עסוקים להם הדרדרים בהפצת זרעונים!) אם אך יניחו לך קצת, אם ראשך יתבהר יותר, תוכל אולי לתפוש ולדעת מה, להתקין סדר־מה, בתוך מועקת הריק הגולמית והאיומה הזו. אלא שבינתים קופצת תחושה אחת, צפה ועולה וקוראת אליך לחוש עמה איך הדבר שהיה אך קודם מלא וממלא, נשתנה עד כה ואיננו עוד כך, וכי תהומות המים העזים כאילו קלו בינתים ואתה הולך וניצל, מרגע לרגע, גם אם שלא מדעת, הרגשה שיש בה, בבת־אחת, גם רווחַת פורקן וגם אכזבת־מה, כל אחת מטעם שלא נתחוור עוד, מוסיפה עמעום על המעומעם (בכל רגע וכמעט ונתפש החוט הנכון, ובתוך כך נשמט ואובד). המיית קולות חנוקים מתמלמלים להיות מובחנים. כראשים מציצים מעֵבר חומה. מציצים ונעלמים, נדחפים מפני אחרים הבאים להציץ, חוטפים וקוראים בתוך כך, מעידים על עצמם, על היותם כאן, מתחילים כבר סיפורם, מניה וביה, צוֹוחים דבר, נפנוף־יד, ונבלעים במערבל. אינך יודע כלום. רגע זו עגמה דוממת, עד רפיון־רוח, וער תחושת מכאוב משווע, אפילו פשוט עלבון צורב, ורגע אין זו אלא תחינה אל הכוחות העליונים, הבוחשים כאן, ורגע גם לא לזה אלא השתוחחות המבקשת להיאטם, לא לדעת ולא לחוש עוד, להתאַדש, ופתאום נעשה הכל רק ערגת־געגועים מתפרצת, כרוח שולחת צמרמורות על חלקת־מים, הו, כל העשבים מתרעדים. ואולי לכבוש פניך, ולהיזכר את מפת המזרח התיכון, ואת מדינותיה, ואת יחסיהן, ואת הכוחות הפועלים והמגמות המתגלות, ואת צירופי חישוביהן – שמסקנתם אחיזת־נשק זו, ואת הרגע ההיסטורי, ואת כל מה שאמרנו ושוחחנו והתוַכּחנו אלף פעם ואחת. ולנסות למצוא חוט נכון, חוט נבון, משהו שיוליך אותך מבטחים. וגם לא זה. אלא אולי רק להתיר לעצמך ולהתחיל לבכות. בלא עצירה, ובלא בושה, בלא סייג, כתינוק של אמא בחיקה. או, לפחות, להתמלט אל פינה רחוקה, ולהיעזב שם לנפשך אין־מפריע. וכל הזמן נוגשׂת ידיעה כי הנה זה עומד לָתוֹם, אין עוד כמעט שהות לכלום – הנה היא הטבילה הבאה. קרבה ומתגלגלת מציפה את הפוגת־בּינַיִם זו, שצריך היה לכאורה, לעשות ולהספיק בה אחרת לגמרי, וקודם־כל להספיק ולדעת משהו דחוף ביותר, וגם להתבהר ולהיות כאן, עד שלא תשוב רוח הסוֹעה, ואתה, נוצה אפסוסית, תנוּשב שאוֹלה. פחד מרטיט סנטר. מוֹרך עד מטמוֹט. הו. לא. דבּרו משהו, חברים. עד שיחלוף. עד שאתאזר ויחלוף. השיחוּ דבר. החזיקו. מניין בטחה? הו, אילו ידעתי, אילו הייתי, או להתכווץ ולהתקפל אל תוכי, כחיפושית מבוהלת־מגע, סגור לנפשי, אסוּף כולי ומקופל אל פנימי, כבוש פנַי בין ברכי, פקעת סגורה, ורק מאזין, לא יודע מניין – אל צזאר פראנק. וַריאציות סימפוניות שלו. פורח אִתן מכאן. יוצא עם עלילתן, שקוד לעקוב אחר מיסבך הדבר, הישזרוֹ על עֵרב גוָניו, הלחַן, ושתִי ההרמוֹניה הנרקמת, ובהשתקעות עד מעֵבר צואר. לא שום יובש של יום, שום מת או מוות. לא שום אֵימת־אֵימים. לא שום פנקס יתום בלא בעליו. נתוּק לגמרי מן הלא־שייך הזה שפה. ורק כולי בהשתייכות הגדולה ביותר. הפנקס הזה בוער בכיס שלי. איש לא יודע. על לבו היה. ואצלי עתה. לא ידעתי איך. פה היה, על־ידנו – ומה ידענו? הו, וכי מה אתה יודע על רעך זה שכאן. פקח עיניים: זה שפה, החי. הלא אנחנו לא ידועים לאהוב. לגלות את היפה. הלא מה יפה מגלוֹת את אשר יפה. הלא מה יפה מאהוֹב את אשר יפה. והוא אצלך. חברך שלך. חבריך שלך. מעבר למחיצות קטנות ולא חשובות – שצריך לדעת להתעלם מהן – חברים שלי חברים! הבלחוֹת־אור רצות שם על הגבעות המרחיקות, המחוירות מתחת רבץ האור הזגוגי ועמום. ואדים לבנבנים ממתינים הַקרֵב לאופק, על־גבי קו שמים־ארץ רטיט. לרוח הים כשתקום ותתחזק להסיעם, רפסודות־רפסודות, ענני מוֹך תחוח, שתשוטנה ועד ערב תגענה להסמיק פה בגבהי המצהיר, דומם ובענווה גדולה עם דממת הערב, שכבר תרע, שכבר תהא יודעת, שכבר מעֵבר הכל, שכבר לאחר גזר־הדין, הה, מה.

הגידו, ואולי אנחנו לא יודעים. ולעולם לא יהיה ולא יתגלע ולא יפרוץ הדבר! צחוק! גם זה – כמוהו כרבים אחרים – רק השליה גדולה אחת, היאָחזוּת בשוא, מרמה שאנו מרומים, סיפורי־בדים שבדינו לנו אנחנו, ציפית – שוא של אכזב – והקרב המיועד לבוא – לא יבוא ולא יהיה ולא יפרוץ? נשב ונצפה, נרגשים ונסערים, והוא לא יבוא? לא יוכל לבוא – פשוט איננו! מעיקרו איננו! גם לא חושב לבוא, ולא יכול – כי איננו! צאו הציצו מתחת הארון האפל – אין כלום שם! טיפשים! מה נקשרתם בידי עצמכם! מה אתם מבזבזים חייכם, מבחר חייכם הטובים! – לכו הביתה! עודד, בוא הביתה, בּני, קום – הביתה! בחורים – הביתה! למה לא? – הקרב? צחוק! אחיזת־עיניים! הונאה עצמית, הולָכת שולל! חַכּוֹ, חַכּוֹ, הרבּוּ לחַכּוֹת – המַקוּ וחכּוּ! כל חייכם תחכו לו! הי, ככה זה. כאן. וההרים האלה. הלא אפילו מה ההרים רוצים מעמנו איננו יודעים (בעצם: משׂימים עצמנו לא יודעים…). ולמה נגזר עלינו כך? ולמה מת קובי? למה! יש בעולם למה מת קובי? או למה עמיחי לא? השירים שלו – הם פה. הם מכולו. אמא שלו, אבא שלו, החברה שלו, הם גם לא יודעים שהם ישנם והוא איננו. אפילו לא בוכים. מי יבכה עליו? מה אני יודע עליו? גם צורתו שלו – הנה פתאום משתכחת. ידיעה חיצונית ממלמלת כי היה בחור רם ובהיר־שׂיער, וסולית סנדליו שהיתה מופנית אלינו, כולו כסוי, שותקת ופונה, נורא פונה ושותקת. עד כי, פתאום, כבמַפּל, כל צורתו מתפרשת, לפרטיה, ואופן חיוכו, ואופן השבתו באצבעותיו את שׂערו למקומו. עודד, הוא על כתפיו נשׂאוֹ כל הלילה. ממקום מותו עד הנה. בידיו הוּצן גופו שהתרוקן זה עתה. משהו דבק בו, עודד הטוב. האח הטוב עודד. ומה נשאר? השמים השרופים. לא האיכפת שלהם. או שמא זו קריאת־תִגר דווקא. לחיות על אַפּם ועל חמתם, שלהם ושל הכל, ולנצח ולהצליח, ושיתפוצצו. ומיד, כרוח צוננת, נזכרים כי בעצם, וביסודו של דבר, לא בזה הוא, אלא גדול מזה, אין־קץ גדול, ושליו לגמרי, העולם, שליו תמיד ולחינם כל הפרכוס, העצבנות, והנרגשוּת, וכי אתה עוד תחטוף ותשא בזרועותיך את לילָך שלך, לחבקה ולנשקה, לאמצה אל לבך, מאד־מאד, ולבכות על צואריה, והיא. – הו, ריבון כל העולמים. מתעוררים לראות פתאום מחדש דברים כהוייתם. בלי שדים ורוחות לתפוש את יחסי שיווּי־המשקל הנכונים. לראות כי מזה, על הכף האחת, כל ההכל כולו, הגדול, הפתוח, עמום השמש הזורחת לעולם, החם וחוזר וחם, החגור רכסי הרים, ונושא גבעות חומות וגיאיות חרוצים, ודממה וציקצוקי הציקדים ועשבי־הקיץ מפיצי־הזרע, שלא איכפת להם כהוא זה – ועל הכף מזה: צליפות שוטות, תלאובות־אבק, תוֹפת־פגזים, ותרדפה לא־מוסברת לקחת חייך דווקא, להתנפל ולקחת חייך, ושהם עוד טיפ־טיפה אובדים, והכל אובד בן־הרף ולנצח – מזה. זה המאזן: זה מכאן וזה מכאן. ומי מכביד? הה, צריך פעם לשבת להרהר, למַצוֹת הרהור מתהרהר זה. הנה דבר אחד. ודבר אחר – לולא שמצאתי במקרה את הפנקס – היו קוברים אותו אתו בבגדיו. והם כעת אתי. אקרא בהם ואקרא. ובאזניך, לילָך, ובאזני האנשים. ‘שירים מתרמיל החיילים’. אקרא להם (לא! מליצה, כותרת־ראוָה). שירים שלא הספיק. מן הכיס המכופתר. מחוּלצת החַבּלן. (מה בעצם אני הספקתי, אם כעת יעיפו אותי – מה יישאר?) הצליפות רותחות ורותחות עד שתתחזקנה להיות קרב. פגזים על ה’קדמי'. אבק נורא. לא נחמוק ולא נסטה מפניו. הוא כאן. עודד? בוא נלך מכאן. בוא נשב באיזה מקום. כל־כך ממתינים עד שמשתכח למה ממתינים. ההמתנה פושטת ונעשית חשיבות לעצמה. ערך בפני עצמו. גוף לעצמו. גוף חסר־משקל, אבל כבד, ולופת ומעיק, וחונק ותופש בכולך, אם תאבה ואם תמאן, וגם לא זה, אלא קשה מזה: שוכחים גם שממתינים. רק נמצאים. אפילו לא זה. גם לא נמצאים. לא יודעים על כך. לא מרגישים. הוֹוים. בלי להימצא. תפלוּת שכזו. כמו איזה עשב יבש. אבן אחת. או הינוֹח אור השמש על הגבעה. כתם. הכל. כתם שאין בו כלום מחוץ להימצאוֹ, ושהוא יש. אם אמנם. בלי להיות. שהזמן עובר על־פניו והוא משתייר. חדל להשתייר – חדל. הזמן לא חדל. זה עובר כל הזמן. אתה עושה או חדל והוא עובר. עובר והולך כל רגע עוד. אתך ובלעדיך. קובי ובלעדיו. לא עשוי להתעכב. אין בידיו. הכל יכול – ולא להתעכב. אין לו חירות להתעכב. אפילו לא לנשום קצת. נורא. לא יודע לומר נכון. אבל מרגיש. ואת עצמת העלבון שבהיותו שלו. שמוכרח להיות רץ עובר. שאין לו שום כעת. לא פחות משפלוּתך, הנרמס תחתיו, תקוע למקומו, עד כלום. פחות מזבוּבוֹן. הרבה פחות. לעומת הכל? לעומת כובד שרירוּת הכל? כזבוּבוֹן שמכים בכף כשהעֵז להציק, ומחסלים. אפילו כשלא הציק. כשבא. כשעמד. אגב, מה זכות לך להרוג זבוב? שהוא רק זבוב ואתה גדול פי אלף – זו זכותך? הפזמון הישן: שאינו חזק בעולם, גם צודק איננו. ואם יִצדק ואינו חזק – לא יִצדק. פשוט יושמד. חוצפתו של זבוב להציק לך! ומי אתה, לעזאזל, שאסור להציק לך? – והמציק ילקה! ואולי הוא, הזבוב הלז, הוא הקובע בעולם, בחשבונו של עולם, יותר מכולך ומרום ערכך בעיניך, כפליים ממך, שבעתים, פי מאה? זכותו שלו אולי גדולה וקודמת לשלך? אבל אינך ממתין לזכות, לצדקת הזכות – אלא מרים כף אלוהית ומכה. מַכּתך היא זכותך על־פניו. יכלתך הקלה להרים עליו כף־יד גדולה, בלא להרהר פעמַיִם, ואף לא חצי פעם, ולהכותו עד מעיכותו ושפיכת מעט מעיו החוצה. זו זכותך הגדולה. ולזבובים אין זכות. לא כשהם אצלך. וכך, ידידי, גם כף אלוהים עליך. או, מי שיהיה שם. סיפורים ישנים. הו, הנח לאלה. הרהורי תינוקות. מוסר־אוֹמנוֹת טוב. והנה אני. ריק ויושב. ממתין. כך טוב? הנה הביטו וראו. הנה אני. כולי. יושב ממתין. בן עשרים. גדול, בריא, כמעט ששים וחמישה קילו, מטר שבעים ושמונה. ואם כן? מה אם כן? כלום אם כן. תיקו. הגידו, למה לא יוכל בחור בעולם, סוף־סוף, לחיות חיים בלי שום חיוב שהוא? לא חיוב בעד משהו, ולא חיוב נגד משהו. בלי להיות חייב שום כלום? בלי להיות על־מנת להספיק משהו. בלי להיות מוכרח ויהי מה. שאלה מוזרה. בלי להוציא את הפעם־אחת־חיים שלך לפרעון מי־יודע־מה שצריך לפרוע חובות. עדיין לא היה לך זמן, או רוחב־דעת, לדעת מה ולמה – וכבר אתה מסובך בחובות, ואנוס לפרוע. איך זה נקשרות ידינו ורגלינו עוד בטרם צעדנו צעד אחד של חירות? או שלחירות צריך להגיע רק מתוך פריצה ושבירה, ובריחה, ובהטחת דברים? מי יודע. מחנק. משתלק בחום צהוב. באפרורית הקלויה עמעומית. כל־כך.

מה כעת? כעת כמו קודם. אבל אני לא רוצה! לא רוצה בשום פנים. לא שככה. לא שסחור־סחור, בשפוּף־שפוּף. לא רוצה. שומעים? לא רוצה במשחק הזה. רוצה להתחיל דווקא ממקום שאני אוהב, ולעסוק ולעסוק רק בזה. ויודע שאי־אפשר להיפטר ולא לפטור. לא קיים כזה. אולי גם כשנופלים מתים – לא נפטרים, מכל זה. פעם היית חי – ולא תוכל להיפטר. גם מעֵבר לחיים – מתעסקים בהם, בחיים. שבים והופכים בהם, מה אפשר היה, מה היה כדאי, שוקלים, מתיסרים, מהרהרים, לא מוצאים ענין אחר לענות בו, אלא מה יש להם אחרת? וביחוד מתחרטים על מה שהחמצת בעוד עודך. תקוע, בענין הזה – בחיים. ואין מנוס. ולא עקיפין. ולא חמיקה. לא במעי דג ולא על כנפי נשרים. ולא בהיאָלמוּתה של אבן. זה שמונח עליך לא יוכל להיעזב. ואחר לא יעזוב עמך. הכל עליך. הכל עליך. אתה – מוטל עליך. אבוד. סבוך ברתמת האחריות. מלובש בה. כולך – עד פנים חירות הרצון. לאן איפוא, אם לא לתקוע כל־כולך אל ההרחק שבאופק ושם, אשנב פתוח בחלל סגור. קו־הרכס של במת־ההר. קו דקיק ומעודן. כלום לא מוכרח שיהיה לו דבר להגיד לנו, לקו היפה הנאצל הזה? שאחרת לא היה כל־כך? וחומת־ההר התכלכלה עד שקיפוּת, כאילו היתה צבע־מים שקוף ולא אבן? אין לה מה לומר? אבן מהר תזעק. והשמים האפרפרים עד עומם־מוצק, כאילו היו אבן בהט או דר ולא לבנוּנית־אֵדים קלויה, לא מוכרח שיש להם עמם דבר להגיד ואחרת לא היו כל־כך כאלה, כאילו הנה הם פותחים לומר דבר חשוב, דחוף ביותר: ומה שברור לגמרי: לא שום דבר עגום, ולא נוטה לעגמה, כלל לא, בשום פנים לא, אלא פתח לתקוה, דיבור פשוט ובהיר ונחוץ ביותר, יסודי מאד – אילו רק ידעת מה, או מה יהיה כאן עד הערב. הם יודעים – ומעיך נחלשים. יהיה צריך לעשות משהו. ואין בך אונים. גם לא לנקוף אצבע. רק להחריש דומם. להיספג. להיבלע. לא להישאר על־פני השטח למעלה. מה נשאר? נשארת עצבות ההיות שלך. הדואגת, החרדה, האיכפתית להישאר, ועם זה, הלא קובעת כלום. ציצת זרעון נישב ברוח. עם כמה רובים ומקלעים. האומנם היה יכול להיות גם אחרת מזה? או היית יכול להיות גם אי־בזה לא כאן, או להשתייך עתה לדבר שהוא היכן שהוא? לא. הכל היה כך שלא. אין דבר אחר ולא היה יכול להיות. והייתכנוּת שכאילו, שבכוח, שהיה אפשר אולי גם אחרת ממנה, ושהכל היה עשוי ללכת לאן שהוא טוב מזה – רק מלעיגה, אפילו אם עצם ההרהור בייתכנוּת שכזו – מעביר בך צמרמורת פריטה בכל מיתריך, ועיניך נחפזות לאוץ מערבה, כמה עוד רחוק הוא בוא הערב, ושכבר, אלוהים גדולים, שכבר, הו, שנחכּם ונדע מה. או לנסות לבקש עתה בשמים השרופים האלה, אפורי צחצחות תכלת מחוקה, איזו בינה טובה, שמביטים בה והיא, מגביהה, מַבטת בך, משגחת בך למטה, לדעת מה עם הזבוב, ומה עם הזרעון המנוּצה של הדרדר, ומה עושים כל הנלבטים והנדחפים. אלה שעם אלה, ואלה שכנגד אלה, על־פי נימוקיהם, ואם אינם להם שם בודדים להם, מעוּזבים להפקר המשתולל פרא, חסר־בינה ועצוּם־כוח, אשר בכל שיפגע – ירשיע. אני נמעך. עודד. עודד! הבט עלי: מרגישים בי? רואים איך התדלדל הדם בעורקי, שוּפּך כולו? שפתי הלבינו, לא? וריחושי עוקץ ריק. מַשש, תראה איך הדופק נחלש. מתגנח לי לתפוש אויר. לשתות לוגמה. אני בפחד. כולי חולה פחד. אני פוחד עד להקיא. הו, לא לדעת עוד, לא לראות עוד, לעבור ולהיכחד מזה. קיומך המחוּק, מתחת אדישות שמים, על אפרוּת ארץ, סלעים חיורים ובקתות אחדות קלויות צחנה. מצחינות להן בשתיקה, בעייפות, בקבלת־דין, בהמתנה שפלה, וגם, משום־מה, ביתר ממה שמשהו יוכל להזיק להן – וזה לי: אין. אני כולי פתוח להיזק. להפסד. מיצער של רגע שעשוי רק להפסיד. למה כולם שותקים? מה נמיכות־הרוח עד עפר? מה יש? צליפים רצים. עודם רצים. תמיד ירוצו. ככה הם החיים. רוח כלשהי. רוח כל הזמן. הה, אנשים טובים. אז מה? בואו, לפחות, נהיה חברים טובים. בואו נאהב זה את זה. מה עוד יש לנו. בואו נחזיק ידיים ונשבע שבועות. רק זה יש לנו. שכל אחד ידע מפורש, גם אם לשמים ולארץ לא יהיה, אולי, איכפת אם תאבד, לחבריך נורא יהיה, יהיה איכפת, עד עומק לבם וחייהם – יהיה להם איכפת. תחסר להם. לילך שלי! ההבטחות הגדולות ביותר, וההשבעות הנלהבות ביותר – לא יצילו מכדור־שוטה אחד או מרסיס מקרי, שיכול היה לעוף גם לשם ולא בדיוק לכאן. הה, לילָך? בוכיה תתהלכי ימים על ימים ולא תתנחמי עוד? לא תסירי צעיף אבלך מעליך ולא תגביהי עוד עיניים אל איש? או תקופה־תקופתיִם ואת של מישהו אחר? וכל אשר לך, היקר והנפלא, נפש וגוף, יהיה לו? כל אשר היה בשבילי, האושר, החמדה, הפלא, הבינה, מבע העיניים, שחוקך, לבנתך, נחושת שׂערך הרך ממשי, ידיך הארוכות, הצרות, גופך, נשיותך, חד־פעמיוּתך - - תבכי אחרי, לילָך? (אני טיפש! חדל!) או שהפרא הזה, גידי, יפרוץ־יבוא אליך כפר מיוּחם? הוא? מה פתאום הוא? מה לו ולך? אבל אני רוצה את טובתך. ויהיה אשר יהיה – טוב לי כשלך טוב, ואם לך טוב כשתלכי ותהיי של… די. די. וגידי לא יגע בך. הוא לא ראה אותך כלל. האור שלך המוחזר ממני – הבהיק לו ונתפש. לילָך שלי. נפשי שלי. נשמתי הטובה! אני אוהב אותך. מפני שאת. אני צועק אליך. שומעת? לילָך שלי. לילָכית שלי. צעקי שגם אַת, אם אַת שומעת, כעת לפני הצהרים, באחד מימי השבוע, איני זוכר איזה היום, כשהשמש חמה ועמומה, והקרב יפרוץ, אומרים, בעוד רגע, צעקי אלי – אני קשוב כולי, כולי מאמין בך, כולי נאחז בך, קורא אליך, לילָך שלי, הו, הו הו! ואני לא אובָד! בהחלט לא! – ‘עודד! בוא נלך!’ – ‘מה? ראית איך שמה מסתובבים?’ – ‘שיסתובבו. בוא נלך.’ – חרוך וחרב. – ‘לאן?’ – ‘בוא נראה מה החבריה.’ – בני מחזיר אליהם פניו, עם סדקים צרים ונלאים בהם, ורחמים מאצלו כקלף ישן. מציצים שניהם, קושבים אליך מאד, לדעת, אולי, מה, – אליכם? או היתה שמוּעת־דבר? לא? אם כן מה? לא. אין כלום. רק צליפים רצים באויר. שוהים רגע עד שיעברו. וכופפים והופכים ורצים מהר, ברגליים נרעשות, אל הצל שבין הבקתות הסגורות. ויישאר לו הפתוח מלוהט לנפשו.

 

פרק ארבעים ושבעה    🔗

מאחורי הבקתה, בפיסת־הצל הדקה, היתה רוח אחרת, קשה לדעת בשל מה. דיברו היושבים בפס־הצל הצמוד לכותל ומתמעט, ודיברו העומדים לפניהם בשמש העולם, והיו דורשים בהתעוררות ובמעוגי־ידיים. גם אותם שכאילו אינם אלא אך שוכבים סרוחים ארצה, בזרוע חבושה על עיניהם, ואינם בזה כלל, עד כדי התכחשות למרבית גופם שכבר נרחץ בשמש שמעֵבר לנחל הצל הדק – אף הם תורמים לעתים חַוַת־דעתם המאוּפּקת, ברמזי התגנחות שמפעם לפעם, או בהתהפכות אחרת, ויש אשר אפילו בהגבהת זרוע להציץ רגע מתחתיה, המומי־אור, לראות מה; וגם אותם היושבים בתימוּך גב בכותל החם, ובתילוּל ברכיים לפניהם, להצילם משמש ולקיצור חזית המופקע לזבובים המתבחשים להם; שטופים בדיבור גם אותם המכווצים פניהם מחמת האור, אסופי ידיים ורגליים ומוּטי־ראש, זולת אצבעות יד אחת שהותירו להם לשקילת טענות, לזרות ולהבר, ובנטילת רגב־עפר, לשחקו בעיון דקדקני; אין צורך לומר, אלה שלא חסו על כוחם ועמדו ולא הניחו לאיש, או לטענת־איש שיקפחו חלקם בדיבור. עומד כאן הלז ג’קי, שגם שתי קריאות־טלפון דחופות מלמטה לא הועילו לשכּך יצרוֹ, ולא השיבוהו למקומו, וכבר לא על שבוי ולא על שבויים הוא רוגש, ולא על נְהָלים טובים להובלתם התקינה – אלא על הרבה יותר מזה, כולו קופץ להסביר רוחב השקפתו על עצם הדבר הזה המתרחש כאן, ולא פחות מאשר מה לנו ומי לנו כאן. כן. או, נחום, אשר לעדוּת עצמו, הוא ישן כל שעת המהומה הגדולה, מתחת מחי־קבלם של הפגזים והצליפים, עד כדי כך גברה עייפותו ממסע־הלילה ומכל מה שהיה בו – אסף כוח וקם ומסַפּר וממשיך, זה כבר, על אותו מסע־הלילה, ואיך היה מה שהיה, בלא לדלג על פרט, כשם שאינו טורח להבחין, וגם אין מי שיתבע ממנו להבחין, בין מה שהיה בחשכת הלילה ובין מה שמתראה עתה כאילו היה אז, ואין בזה נגיעה כלום לגוף הסיור, עד כמה היה הכל שם ערפיל מהיות סיפור־מעשה של טעם, ואותו לפתע־פתאום שנפל לאחר הליכה מרובה, בלב האויב, מתוך נשימה מתקצרת, הרחק בעומק הלילה, ולפני שידעו מי ומה, היתה כבר זו התפוצצות הפתאום – ואפילו אז לא הובן כלום, גם לא כשהחזיקו בו כבר, ונשאו אותו, רטוש ומחוסל, גם אז היה הכל עוד כה דהום ולא מוסבר, עד כי תעו בתחילה והלכו היישר נכחם, תחת להפוך פניהם ולחזור מערבה ודרומה. דבר שתיקנו לאחר־מכן, כשכבר בוזבזה שעה לא קלה, ויקרה מאד, משעות לפני השחר. ועומד כאן דנוס, רק לרגע, בין ריצה לריצה, ומפרש דברים נחוצים, מפרסם הנאתוֹ מכוח מבנה השוחות, ואיך החזיקו מעמד ולא קרסו – וּלוַאי והיו בנויות חזק יותר, ולא היה ירא רע (להוציא פגיעה ישירה – כמובן!), בינתים לא נשרט כאן איש, זולת הוא גופו, דנוס, שספג מכיתת־אבן בראשו, עד שנתהממה סברתו לרגע – כך הוא מסַפּר, בין ריצה לריצה, ונוטל ורץ לדרכו, להציץ בשטח מכאן ולפנים, לקפוץ אל שוחה זו ואל אחרת, לשהות בה רגע, לומר מלה, לחזור בריצה בין צליפים מרדפים, לקשוב עוד רגע, אם לא פרצו הכוחות הרעים כשאך הסב אליהם גב, ולהתערב שוב ולאמור דבר, ולחזור ולאבד מנוחתו ולהתרוצץ לראות מה עתה – עד שפעם אחת, בתוך כל הריצות האלה, נססה עצה בלבו, והלך ומצא את שק העגבניות שהביאו, וסחב, וחילק במו ידיו עגבניה לאיש, בין שלמה בין ממועכה, וקפץ ונשא לחלק גם בשוחות, והכל מודים בתבונתו ובטוב טעמו, ונוטלים לבלעה בעודה בכפם, ויש גם שמאריכים בתענוג, ושוהים למצוץ בהתעדנות המתעלמת מן הריח העפוּש, הדוחה, של השק הישן שדבק בהן, וממעיכותן הרפשושית, ורק מפריצים לתענוגם את זוּבן לפה, ויונקים בתאוה.

הצל, בתוך כל זה, מוסיף ומתקצר כסדר, רובו נמרח דהה על שתותי הקיר החיור, ורק קצה שוליו נותרו עודפים־סורחים על קצה גבחת המלחיתים לרגליו, דבוקים בו בגבם. וגם זה אינו מעצור, כמובן, כשם שלא דיבורי האחרים ושאוֹנם, שכּן אין אדם נואם אל הכלל כולו, אלא רק איש אל בן־שיחו, ודי לו לדובר הנרגש בשתי עיניים מופנות אליו, אם זכה, ודי לו גם בחצי מבט עמום שמפעם לפעם. ומה אין כאן. יש שואל מה ייצא סוף־סוף מן המוקשים שהוטמנו בלילה במחיר יקר, מי עוד יעלה עליהם, מלבד אותו חַבּלן מסכן שהטמינם? ויש מי ששומע לו ומתאמץ להסבירו דברי־טעם, כמה הם דלילים, כמה הם, בסך־הכל, אם לא חמישה או ששה בודדים, בים הגדול והרחב הזה. ושעם־כל־זאת עוד לא נגמר ועוד לא ידוע מה. דברים שאינם מנחמים כלל, לפי שהלה מתגנח ורואה ימים יבואו, כשהטרקטורים שלנו יחרשו כאן – והמה יתנפצו אל המוקשים, הם דווקא, בימים ההם, וחורשיהם השלוים. וישנו כאן כל הזמן גם ג’קי, שהוא כל הזמן ענין בפני עצמו, לא מעורב בכל מיני סתם דיבורי־דברים, אלא חותר לתכלית, וחוֹרה לו מאד כי עוד יש כאן תמימים לרוב שלא ניסו לחשוב, ולא העמיקו, או, גרוע מזה, תועי־דרך שנסתבכו בניסוחי־שוא וטחו עיניהם מראות נכוחה. ויש כאן עודד, שסיפורי נחום האחרונים על איך היה שם בלילה – אינם דומים למה שיש לו לסַפּר, ולא למה שחזה הוא בשתי עיניו, שכּן הוא היה זה, שרץ ראשון אל קובי להרימו. ואיך היה מבולבל להם מאד, אף כי ברור שגמור ומחוסל, וחסר־ישע. דברים שנחום חוזר ומתגנח עליהם, לא כדי לחלוק עליו, ובלא שום נגינה נצחנית, ומזכיר כי הנה על־ידו, יום אחד קודם – או שכבר יוֹמַיִם? – נדפק חיים העלוב (מי יודע מה שלומו…), שהלילה נדפק על־ידו קובי, והאֵל יודע מי זה כעת מתקרב בתור, אל מי זה רומז לבוא, וסמוך יותר ויותר – הערה שיפה היה, כמובן, לכבשה במעיים ולא להפליטה ברבים, וגם נמצא מי שהתעוות מצחנתה, ואמר לו כך בפירוש: ‘אולי אתה תשתוק שמה!’ ודנוס שוב הוא כאן, להסביר לגידי, בכריעה על־ידו, בהשתדלות להשיח מלב אחראי אל לב אחראי, כמה טוב בעיניו שהכל משיחין פה, וכמה חבל שאי־אפשר לתת ככה את אנשי השוחות לפרוק ולדבר, ואם לא נכון, גם לסברתו, להחליפם כעת לשעה קלה – ולא להניחם שמה שותקים בשמש הבוערת. שתיקה – הוא אומר – מולידה פחד. ופחד לא רחוק מעצב – והעצב הוא הוא אבי כל יאוש. לדבר, הוא אומר, להסתובב, לא לשבת בשתיקה, לדבר על מה שרוצים, על חום היום, על תכלת השמים, ועל גבורת המכבים, קצת ככה וקצת ככה, ולהסתובב, ולכרסם משהו, ורק לא להיתפש לנכאוּת ולהתיבש. אגב, לא נראה לכם כאילו ההפוגה קצת מתמשכת מדי?

ככה. שמש שורפת בשמים. אבל רוח־הים מתעצמת לרגעים ומגיעה במַפּחים ארוכים, גם אם עמוסה אבק ושׂיכּי־קוצים מעל דרכה. (רק הפוגה היא, ובעוד רגע יתחיל). שמים עזים, ובהירות סנוורים, ואדמה קלויה, מוּכּה תחתיה, צורבת בחיוורת הסיד. כלום זו שעה לקום ולהסות את הרעש ולשאול אם טוב בעיניהם להקשיב רגע אל שיר או שנַיִם ממה שנמצאו הבוקר בפנקס הקטן, בכיס חולצתו רווּית־הדם של קובי החַבּלן? אולי זה שמתחיל: בואו אחרים נגמור אומר / רק לחיות ולאהוב כל ימינו… – שירים? – כן. – של החַבּלן? – כן. – באמת, שירים? – כן. – קרא אחד, נשמע. – מהו זה ששר לו החַבּלן? לא. ינוחו על לבי בשקט. לא, גם גידי סבור שהשקט לא יתמשך הרבה. הפסקה לכיווּן הכלים, והתזמורת תחדש תרועתה. המשוריינים, שעודם סובבים לרגלי הגבעה, אינם אלא לחיפוי ההכנות ליציאה המחודשת, וכלל לא מחסום מפני גיחת אנשי המשלטים לעֶברם. והם, כשתגיע שעת יציאתם, יהיו ראש־חוד המחץ. על ההפתעה ויתרו מכבר ואת מקומה ימלאו ביתר הלם וכובד־אש, בעצמת כיתוּש יסודי, ובתנועה נמרצת שתבוא אחריה. זיעה פורצת והרוח מצֵנה אותה. אדים אפרוריים פּוֹשׂים בירכתי שמים. קצת מעל תקרת הבקתה המערבית. עודד אל גידי: יה, גידי, נורא דאגתי לך כשהיית בבוקר שמה, למטה. וגידי אל עודד: כן? – ועודד: נורא! – וגידי: גם אני לך. ורגע נוגעים מבטיהם זה בזה. וג’קי אל הכלל כולו, רגע לפני היסחבו בכוח אל שוחתו הקטנה, בין דרדרי ה’קדמי' למטה, ממול האֵימוֹת שכבר היו, והאֵימוֹת שעוד צפויות להיות, ורק עוד מתעכב לגמור משפט אחד, שלא היה נזקק לו, אלא דווקא טובת הציבור, כל אותם המתעלמים כאן מדעת, רק עוד יגמור הערת־סוֹגריִם כי הדבר, בעצם, פשוט הרבה יותר, וירמוז בתכלית הקיצור לגופה של הלכה, כי בעצם, אין להם, למצרים הללו, נגדנו, ישירוֹת, ולא־כלום. כי הענין, בעצם, מתחיל לא כאן, אלא בלב ארצם שלהם, על גדות היאור: גן־עדן למעטים וגיהנום לרבים. וכי תחת לחלוק את הגזל בין נגזליו, שולחים אותם לכאן, את הנגזלים, את הפלחים הטובים והתמימים הללו, החפים הללו, למות בנכר, ולהמית נכרים, וככה מסיחים דעתם מן העיקר. מן המהפכה. ואילו היה בידינו רמקול אדיר, והיינו תורעים באזניהם דברי־אמת – קול האמת הפשוטה: והיה הכל תם בלא יריה נוספת, ורק קציניהם היו בורחים על נפשם ערום ויחף. – ועל זה ג’קי לא יוכל להחריש, ולא להינתק בטרם יפרוש גילוי־אמת זה, אם לא לפניהם, שם, למטה, המוּתעים, הנה, לפחות, כאן, שיידעו אלה שכאן על מה הכל ולמה, למה ממיתים אותם ולמה עליהם להמית אחרים. גם הטלפון המצלצל פעם שלישית ותובע מדנוס לקחת את העריק ולשלחו למטה אל מקומו בבעיטות – לא מרתיעו אלא אך שתי פסיעות, ומשם, ובאצבע מונפה, עוד היה צועק: רק רגע אחד – היה צועק – האויב – צעק – שלנו כשלהם, אחד הוא, וידוע הוא: הרכושנות והאימפריאליזם. וזה אויבנו המשותף, והאמיתי. ובו, חברים, היה צועק, עלינו להילחם עד רדתו, בינינו ובין הפלחים שלמטה אין כל סיבה אמיתית לריב. שנינו – צעק – בעצם, מצד אחד של הבריקדוֹת, אנחנו והם, ואם חפצי־שלום אנחנו, אויב אחד לנו ולהם: השממה, הבערוּת, העוני, הדיכוי, הניצול והכל! וצריך שיבינו את זה – צעק ג’קי – רק עוד רגע! – צעק אל דנוס – ורצה לבוא כעת ולהניח לבסוף את המלה המסַכּמת, הממצה. המשלימה, הנחוצה מאד – אלא שדנוס לא נעתר לו, וגם למרבה הרעה, לא היה אחד שימליץ לפניו לחננו ולתתו לסיים מזמורו הידוע. נעלב והדוּף מכווץ ג’קי כתפיו, מגביה משקפיו אל מקומם, והולך – כנסחב. יוחאי אל צ’יבי: קופצים לראות, מה שם מלפנים? – וצ’יבי: שב בשקט. אַל תקפוץ. ויוחאי: רק הצצה וחוזר. ונחום אל רפי: משעמם כבר ככה. ורפי אל נחום: שיהיה. מוטב משעמם. פי אלף יותר מלא־משעמם. ומישהו: מה אתם חושבים כעת? שאינו מצפה לתשובה. סכנה שהדיבור יירפה. האומנם ג’קי לבדו מילא את החלל ברעש? גידי אל עמיחי: מה זה הפנקס הזה, עמיחי? – אה כלום. סתם. גידי: חשבתי שמשהו. עמיחי: לא־לא. סתם. אבל אולי תשמע, או תשמעו, את זה, הנה שפה:

נֵבֶל של חרדוֹת אני.

מה יבואנו עד ערב

לבוקר־לבוקר מה יהי.

לשוא השמש היא שמש

העשב הוא עשב

ותכלת השמים תכולה.

הכל רוטן אימה.

כולי עונה חרדות.

השמש אוכלת עד תשתית הקיר. שוכבים נאלצים להקיץ מרבצם וקמים. דויד קם ויושב לפהק רחבות. מתמתח מאד: יוחאי, לך הבא קצת מים לשתות, נראה אותך? יוחאי: משרת אביך אני? דויד: תהיה פעם טוב, נראה אותך. יוחאי: אבל תזכור להחזיר כשאבקש אני פעם? דויד: מה השאלה. לך או לאחותך. יישאר במשפחה. יוחאי: אז לךְ בעצמך. – חום סוגר את האדמה. מסך־משי סמיך. נחום אל רפי: יש לי חברה, גליה, סיפרתי לך פעם עליה? רפי אל נחום: לא. לא סיפרת. נחום: אה. מה לסַפּר. חמודה נורא. רפי: כן? נחום: הו, ועוד איך. ומתהפכים לשכב היטב. בעיניים קרועות לשמים. ונחום בהתעוררות: שמע, אם צריך שכל אחד יהיה ל דברו האחרון להגיד, אתה יודע מה יהיה שלי? רפי: לא. מה? נחום: אוהב את השדיים היפים של גליה. זה הכל. בחיי. רפי: אָ? נחום: אתה צוחק? מה אתה יודע. מה אתה יודע. נורא. יותר מכל. הכי יפים בעולם. רפי: אבל… נחום: הו, שמע! הכי יפים בעולם. אין יפה מהם. אל תאמין אם יאמרו לך. הכי יפים. בטוח כמו שכאן צקלג! רפי: דווקא זה לא בטוח. נחום: אז בטוח כמו שכעת יום. כמו שאני כאן. זה כבר בטוח? רפי: מי יודע. נחום: עזוֹב. מעריץ אותם. אוהב. בכלל. אוהב דברים יפים בעולם. כל מה שיפה תחת השמש. אוהב עולם יפה. אוהב כששמח. כשטוב. כשיוצאים לטייל. כשעובדים. כשהולכים לבריכה. אוהב את ריקודי ליל שבת. נורא אוהב לרקוד. אתה? רפי: תלוי. לפעמים. נחום: לא. לא לפעמים… אני נורא אוהב. מת לרקוד. ועם גליה. מה אתה יודע. ואחרי הריקודים אנחנו הולכים לנו. לשמוח שנינו. והיא יודעת לרקוד. כשאִתה – אתה יותר באויר מאשר על הארץ! מה אתה יודע.

דויד אל יוחאי: ואַל תבוא אז לבקש: דויד זה וזה, דויד כך וכך – לא תקבל. איפה היית אז כשביקשו ממך טיפת מים ביום החם ההוא? יוחאי: טוב־טוב. וגידי: נוכל להחליף אותם קצת. למה לא. דנוס: שנַיִם־שנַיִם תחליפו. שלא לעורר תשומת־לב. והכל נעצר פתאום. זמזום טורדה נתלה בחלל הדומם. זה מה שהולך להתארע כעת מכל הדברים? קשה לראות דבר בתוך התהפכות הבהובי־האובך העוקצנים מנוכח. על־פני כל ערבת־הארץ, הקושבת מתוך הלאוּת האפורה, ומתחת גיגית־הרקיע המלוהטת, מתאַוש בשלטון גמור אותו ניסוּר חד ורץ. נתפשים למשחק הבלוּחי הקוים שממלאים את הגבהים. רצי תכלת־לבן ואפור עד סמאוֹן, שכל אחד מהם יכול שהוא־הוא המבוקש. מועקה מצטברת, כאילו את־בשׂוֹרה הוא, אם לא יימצא קוֹדם היעלמוֹ. – שמה! – צועק פתע יוחאי ומורה בידו ורץ אל לפני הבקתות לראות. ובדי מאמץ ניתן להבחין לבסוף בחץ הכספי הזה, הפולח דרומה היישר, חוֹצה את אין־ספוֹר קוקוי־החלל המתהפכים בערבוביה (לא היה כך אֵי־מתי? תמול או שלשום? מאימתי אנו כאן? תותחנים נפגעו. תותח ואיש וקוֹמַנדקר. ושתי בנות בדוֹרוֹת. ועוד דברים שהיינו, שפעם היינו מעורבים בהם יותר וכעת פחות, ונשתקעו להם לא־גמורים, לא־מבוררים, אבל, בעצם, גם לא כל־כך כואבים עוד. לעזאזל: אם לרחם, שירחמו עלינו. לא פחות מסכנים ממישהו…). נבלע באובך. חלף. להזעיק את רעיו? ריצה בתוך כדי מזימת דבר כנגדנו? או סיור האזור? אחד מכל קוקוּוי הסתם בעולם. מרפים את הצואר, פוטרים נשימה כבושה. שנַיִם־שנַיִם מחליפים את יושבי השוחות. – ‘בוא, מוֹתק, - אומר צ’יבי אל יוחאי, - אתה תלך אתי.’ ודויד: הוא לך, ואחותו לי. ויוחאי: אתה סתם כלב. והולך. – ‘שנינו?’ – מציע רפי לנחום. – ‘שנינו.’ – מניע הלה ראשו, ורק עוד ישתה מים. – ‘הו, מתעורר אליו רפי: הבט!’ ומצביע על גופיתו של נחום. מרוּבבת כולה כתמים חומים גדולים, שחול דבק ונקרש בהם. ופיסות־קש. – ‘הה! – נוגע בזה נחום לטאטא בקצה אצבעו. – הה. הדם שלו. הכותונת שלי הלכה אתו. הכל נזל עלי. אני אשטוף.’ – אמר ופשט מעליו, הטה את הג’ריקן והתחיל מכסכּס במימיו כה וכה, ואגרופיו הוצפו עכירוּת מופשרת חומה. – לא יועיל הרבה. – אמר נחום. גוחן עוד ומגבּע ידו אצל פי הג’ריקן ליטול לוגמת גמיעה, ונזקף בפיזור־דעת. וחזהו החום־שזוף שלו חָלָק וחטוּב, ופלומתו מזהיבה בחמה, מבקש רגע היכן יניח את כביסתו או יתלנה ליִבּוּש, ושוכח ומכסה בה את ראשו, סתרה לחה מן היקוד החרב. והולכים. ‘כאילו לפני אלף שנה.’ הוא גונח פתאום בלכתו. וכשחָרדון אפור אחד, על הכותל האפור, שהיה מוסיף ומגביה ראשו ומפילו חליפות כדרכו כאילו זה כל מה שעוד ניתן לעשות – נתבהל וניסה להימלט. ‘נבלה!’ נופף נחום ידו כנגדו, מבקש אבן, אלא שהלה חמק על הגג, והלכו גם הם ועברו.

ומה נתחדש כאן? שאל את השנַיִם המיטגנים בשוחתם, והללו שמשיאים אליהם עיניים נובלות מתוך פנים נבובות בלא להציל דבר אלא להבליע רוק, ולהורות במַחוה כללי על כלל השטחים שמנוכח: הרי זה לפניכם, ולגחון מוכנית ולצאת בשפיפה ולחמוק לאחור. – ‘לא רואים הרבה.’ הגיד נחום בגניחה, לאחר שהרגיל עיניו בפתוּח הגדול שמלפנים. – ‘לא רואים כלום. – רטן רפי זעף – הכל כמו קודם.’ – שדה אפור יורד אל העמק הקטן, מדרון אפור עולה לעומתו, הקמר הקל שלאחריו במרחק, הגבעות הרחוקות. בינוניוּת שׂרוּפה על הכל. אפור ולבן וצהוב רוצעי־עיניים. בְליחה מהבהבת לה. ורק קו־האופק מרטיט בשקידה מופרזת, מיותרת, ופיסת־צל אין. מרחבי־מרחבים מוּכּים. עולם זלעוף. שדוּף עד פנימוֹ. רק מפעם לפעם, כהינוע העשבים ברוח, יגרישו נימה זהובה שהיא. ‘כאילו מעולם לא יצאנו מכאן. – אוֹמר רפי. – הכל כמו תמיד.’ – ‘על מה היינו מדברים קודם?’ – אמר נחום, נוטל את הגופיה הלחה, המזוהמה, מעבירה על זרועותיו ללחלחן קצת. – ‘שלא רואים כלום.’ – אמר רפי. – ‘כן. שלא רואים כלום. – שנה נחום. – אבל לפני זה?’ – ‘גם לפני זה. – רטן רפי. – כל הזמן. תמיד. מיום ברוא העולם.’ – ‘הה, חדל.’ – אמר נחום. – ‘כל הזמן כאילו הנה הגיע הזמן – וכל הזמן רק עובר לו הזמן שלא קורה בו כלום.’ – ‘כן.’ – אמר נחום. – ‘ולא־כלום.’ – מצפצף רפי. מציצים בשטח. – ‘נעלמו – אמר נחום – הלכו להם. בוא נשב.’ – ‘נשב – כעס רפי – שב לך. לי אין סבלנות. מה ייצא מזה?’ – ‘לא ייצא.’ – להטים כבדים העיקו ארצה. – ‘מצחיק.’ – התחיל רפי. ונחום שתק. ואין מנוח לרפי: ‘יושבים ומצפים להם.’ – אמר רפי ונחום ישב והסיח לבו. בודק באפס אצבעות את המקלע המלוהט, הערוך על הדופן לפניו. חום סוגר על האדמה. כנועה כולה וכבושה לו. ימינה ושמאלה, למעלה, למטה. ואצל האבקים הרצים במרחק הגבעות. והאופק עם הבלחתו המוגזמת ורוטטת מדי. מתחת שמים המומים ושווי־רוח, מצולהבים לגמרי. כלום לא ייצא מזה. אפילו לא טיפה. – ‘יושבים. – חוזר רפי. מתגרס במלה קשה זו, אינו יכול לבלעה. – יושבים. שוב יושבים. שוב יושבים ומחכים. שוב. כמו אתמול. כמו תמיד. תמיד משהו צריך להיות. ויושבים מחכים לו.’ – ‘כן.’ – אמר נחום. – ‘כן!’ – אמר רפי בזעף. – ‘אלא מה? לא?’ – ‘השמש שורפת.’ – נתגנח נחום. ונטל את הגופיה להעביר ולהצן בה גווֹ, ללחלחו פה ושם. שנַיִם־שלושה צליפים גלמודים רצו פתאום, ועברו מעל הראש. – ‘הה, חרק רפי, שלום עליכם!’ – ‘זה סתם.’ – אמר נחום. – ‘לאבדון. – אמר רפי. – הכל סתם. תמיד.’ – מקשיבים. אבל לריק. אין מה. – רפי מתנשף. פורש כפיים. תוסס: ‘לא נגמר. – הוא אומר. – כל הזמן לא נגמר.’ – ‘לא מתחיל.’ – אומר נחום. – ‘לא מתחיל ולא נגמר. תקוע. חוזר חלילה. חם. ורוח. וצליפה. והפוגה. וצליפה. וחם. ורוח. וצליפה. ומה?’ – ‘ככה.’ – אמר נחום. – ‘ככה! לך קל לאמור ככה! – צעק רפי. – ואין כלום! לא מתפרץ. לא מתחיל. אין לו כוח. או לא רוצה. או שאי־אפשר בכלל. בכלל לא. או ש…’ – ‘די. – אמר נחום. – בחייך.’ – ושותקים. ואחר־כך לא יכול ונאנק: ‘ומה אנחנו אשמים?’ לזה נחום מסכים. ‘מה אנחנו אשמים.’ ועוד הוא אומר: ‘לעזאזל, באמת מה. תיארת לך שככה זה מלחמה?’ – ורפי: ‘מלחמה. ימח שמה. אני מתפקע!’ ונוטל רגב לפורר. כולו בהמשך: ‘ובבית שלנו מתפוצצים. שכבר אבוא, שכבר אהיה לעזר…’ אמר רפי. ונחום שותק אליו. ‘אצלנו, אם הבן לא עוזר לאביו – נופלים שניהם. והמשק נופל.’ אמר רפי. ועוד אמר: ‘רוח־הסתיו הזאת. אתה מרגיש? משגעת אותי. אתה נושם? אומרת לי: הביתה, הביתה, הביתה! אוכלת אותי. מה אני עושה כאן. אם קרב – אז שיהיה קרב, ימח־שמם, שיהיה ושכבר ייגמר!’ – ‘עזוב את זה.’ – אומר נחום. ועוד: ‘על מה היינו מדברים קודם? לפני כל זה?…’ – ‘לא זוכר – זעף רפי – חושב שאותו דבר. תמיד. סתם.’

* * *

לא. אמר נחום. לא־לא. אַל תגיד. לא אותו הדבר. לא סתם. לא דיברנו על גליה? לא סיפרתי לך על גליה? אתה נפטר בבת־אחת מכל הזפת כשמדבר או חושב על גליה. הרע מתגרש מפניה. מה נטפלת כעת לכל הדברים המחורבנים, כשאפשר פשוט להיזכר בה. קומתה, גיזרתה, מבע פניה, חיתוך לחייה, שֵמע קולה, מהלכה, איך שהיא הולכת, איך יוצאת ואיך באה, איך מחייכת ואיך צוחקת מלא, ואיך נעלמת בפתח חדרה, ואיך נכנסת לחדר־האוכל, וכשהיא רוקדת… ואַל תגנח לך. מה אתה יודע. חדל, והבט אליה. השקט הזה שלה. תמיד. לא שהיא ישנוּנית, הו לא, אלא שאין בה רעש. כלום אין בה מהומה. טוב לה להיות מה שהיא, וטוב להיות אצל מה שהיא, והיא לעולם אינה משחקת את עצמה, אלא היא מה שהיא. שמחה להיות כל מה שהיא. תופש? כמו פרי בשל היא. בריח, בצבע, בטעם, ולבה טוב תמיד. וגם מן העבודה המזוהמת ביותר היא יוצאת נקיה, ותמיד היא לבנת־שינים, ותמיד יש משהו מזמין במבטה, מתגרה בך: נו, נראה, מה אתה יכול? ופי שנַיִם מזה – תוכל? ולא יותר? ופי שבעים? פי אלף תוכל? ועד ראש ההרים תדע לרוץ, לטפס ולחזור? ועד העננים תקפוץ? – עד שאתה מוכרח, מוכרח להיות יכול, אינך יכול שלא! והיא לא תירתע מבוא אחריך, לכל התעלולים, לכל מעשה מופלא, תמיד יש לה לב חם למעשים נועזים, לדמיון, לתעלולי־קונדס, לרעיונות נדלקים פתע, לטיול של חצות, לזלילה על בריכת־הדגים, לריקוד של שמונה שעות בלי הפוגה, ולקום בבוקר ולצאת לעבודה בשקט, בנקיון, בחיוּך שקט – אהה, מה אתה יודע… – סַפּר. – אמר רפי. – לרקוד שעות שלמות. – נסחף נחום בשלו. – לרקוד עד סחיטת החולצה ארצה. וכל הזמן היא קלה, חפשית, כאילו לא שום מאמץ. ועם זה, מדויקת כולה בקצב. כביכול ניתנת להיות מובלת בידיך – אך לא כפשׂע מן הקצב – ונסה לצאת מן הקצב – מאושרת כשהצעדים מכוּונים, שרה בדקדקוּת את הדבר, מעופפת, כאילו, על החוט הדק ביותר שיכול האקוֹרדיוֹן לבדות לה מקרבו במרומי קולו – עד שאינך יכול אלא להתנשם אליה: גלי, אַת חומד! והיא: באמת? כמו נוצה אַת – אני אומר לה – והיא רק מפשילה שערה, ומנוצצת אליך עיניה השמחות, וגומת־החן ולובן שיניה, וסנטרה העגול, ובהרות־הקיץ שיש לה על האף, מתוקות שכאלה, קיציות שכאלה, מבליטה גרון, וחולצתה הדקיקה מתנשמת לה מלאה, קצת תלושה מחמת חיבוקי הריקוד, וזרועותיה עגולות וחמות, ופתאום גודש לך הלב ככה שאי־אפשר לא להחטיף לה נשיקה בלחייה, אגב נפתול המחול, והיא מחָכּכת סנטרה בזרועך לתשובה ואומרת: ‘רקוֹד, גולם, עכשיו רוקדים’ – – הו, כן, ורוקדים, מה אתה יודע… כמו, לא יודע מה… כמו צפצפה מלאה עלים מנוערת־רוח. אני יודע מה. כמו סוס צוהל אל סוסה יפה. והחצאית שלה, הרחבה, מתבחשת פתאום סחרוּרית, ומתמלאה רוח, ומתפרחת סביבה כעלי־כותרת של פרח, מה שמם פרחי־המים ההם, שבבריכה, האלה, וזוקפת לה ראשה, ואת חטמה עם בהרות־הקיץ הפרחחיות, נושכת כמעט שפתה התחתונה, וכסוסה במישור, יוצאת ומפליגה בקצב המתגבר, וכולם שרים לה במחיאת־כף, ולא מחליפים נשימה וכבר בתוך הריקוד הבא, ברקיעת־רגל, יד אחת מוגבהת וביד האחרת, הפנויה, היא מספיקה להגביה לרגע את שׂערה מעל ערפה, לתת לרוח לעבור ולהצינו, ואז, בן־רגע, נעשית קצת אחרת, חמצמצוּת של זרוּת מַפעימה. מסיתה ומפתה, עד שתוקף פחד, שלא יתקלקל משהו, שיותר מדי טוב ויפה, שעוד יכול מישהו להתקנא… ואתה סוחבה אל החלונות לנשום אויר, לנפנף לך ולה, ולהתרפק עליה: מותק שלי, חומד שלי, קסמונית אחת, –אתך לרקוד עד בוקר אור! בחיי! אתה תופש מה?

ובזה נגמר? כעת הולכים לישון? איפה! יום ששי או לא יום ששי? מבקעים אבטיח ומקיפים לזכּוֹת בנתח. לתקוע בדיחה. ותמיד יש לב־טוב אחד, שהטמין מבעוד בוקר תאנים וצברים במקרר – ועתה שעתם. וקצת מסתובבים ומתיבשים קצת. וחוזרים לרקוד. עד כלות כל הכוחות. או שפורצים החוצה, והלילה בחוץ חם ועצום, וזה קיץ טוב, והולכים לעשות שמח, לא צריך לבקש שום סיבה או הצדקה, לא מסיבה או חג, לא לרֶגל לא לזכר, לא לטקס ולא לנאום – כלום: שמח לשמו. מי שלא מתחשק לו, או עייף, או מה, שילך לו לחדר, ונשארים רק אלה שאוהבים ומתחשק להם, ויוצאים בריקוד על הכביש שלמטה, בינם לבין עצמם, ואלוהי הריקוד עמם. הה? מה צריך עוד? מה צריך עוד, הגד? מה אני מסַפּר לך כל זה – אצלכם לא כך? בכל מקום כך! ואתה יש לך חברת־ריקוד, שאתה והיא הזוג המוצלח? או ש… – אה, להיזכר בכל זה!… – ‘ואתה נפגש אתה גם לדברים אחרים, או רק לריקודים?’ – אמר פתאום רפי, וקולו היה זר מאד בתוך זה, פוגם למדי. – מה השאלה, בודאי שכּן. – תמה אליו נחום. – למה אתה שואל? – אבל רפי מושך כתפיו והפסיק ולא המשיך. – מה אצלכם? אינכם חברים אתה והחברה שלך? או שהיא מין שכזו, או אתה? – ‘לא, לא. – מחה רפי. – כלל לא. אני, בכלל…’ – לא טוב. אמר נחום. תדע שבנות אינן אוהבות בחורים שמתפחדים מפניהן, ולא את ההססנים. – ‘מניין לך?’ – הנה, גם אני לא אוהב. לא סובל בנות שמהססות. שעושות את עצמן ואת מה שיש להן יקר מפז ושביר מזכוכית. לא רוצות – לא צריך. לכו אל אמא שלכן ושבו בחיקה. – ‘אה, לא לזה התכוונתי.’ – אלא, למה? – ‘טוב, לא חשוב.’ – אמר רפי ונדם. ונחום הציץ בו בתמיהה. ומשך כתפיו ממנו. זה, תראה, גם לסיפור יפה אינו יודע להקשיב. אז לא. לא מוכרח לשמוע. אבל לי בוער לסַפּר. לזכור. איך זה אִתה. אני אסַפּר לי. אעצום עיניים. כולי לשם, אליה. יפה מכולן? לא, לא אמרתי שהיא יפה מכולן. עם הנמשים שלה הפרחחיים, עם פניה הקונדסיות לפעמים, ומלגלגות לפעמים – אבל אִתה זה אחרת מכולן. כל אותן שהכרתי, פה ושם. זה שהיא כמו שהיא. זה שתמיד טוב לה להיות מה שהיא. שלא עושה לעולם עסק גדול מכל מיני דברים שאחרות עושות. שלא נופלת מעולם למעמסה. שלא מצטרפת למה שאינה יכולה, ואחר־כך בוכה על ראשך. הה, אני מעריץ את איך שהיא יודעת להיות מה שהיא, בקלות, בחן, ומלא, על כל גדותיה. מה רפי מבין. להיות פשוט את כל מה שיש לה להיות. בלי תסבּוּכים, בלי תלבּוּטים, בלי התחסדות, כמו כל מיני שכאלה, שם, ימח־שמן, עזוֹב אותן, שלא עושה, למשל שום ענינים או בעיות כשמזדמנים על הדרך אל בריכה, פתאום, או מטיילים, כמו אז, ובאים אל הכנרת, בין כחום היום ובין לאור הירח, להתפשט חַת־שתים, להפריח את הבגדים לאחור, בעודכם רצים, ויד ביד אל המים, שני חברים, ולהפליג בשחיה. בצחוק ובהתזות. ולהשתכשך כשני טבלנים מצויצים. טובלים וצפים, טובלים ומכים באַרבוֹת־כנף. ונוטפים וקרים לצאת אחר־כך חלקים ונוצצים. ולשכב על החול החם, אם יומם, או לצאת בריצת התחממות על החוף, כשקריר (שדיה, שתמיד אינם אלא כמלוא החופן, מרקדים לה, אשכוליים, מגודשים פתאום יותר ממה שהיה צפוי, עד לעלפון הלב, ולא בלי טיפת נלעגוּת… אתה יודע)… או, איך, היינו לנו, עוברים וקוטפים שמיכה, לאחר שכולם התפזרו, מעל אחת המרפסות, והולכים לנו אל מעֵבר לגבעה, בשדה הגדול (מנחשים היא פוחדת – הודתה פעם – אבל לא כשאתה אתי, אמרה לי, לא כשאני אִתה!), ועד מאוחר בלילה, מתחת הכוכבים, בשדה, אנחנו לא שמה, ואוהבים בכל כוחנו. אחר־כך, מישרים את השמיכה תחתינו, ומתכרבלים בשוליה על פנינו ונרדמים ראש אל ראש וישנים עד בוקר אור (אף כי איזה ענף או אבן נעוצים תמיד מתחת השמיכה). ובבוקר, מקיצים יחד, בבת־אחת פוקחים עיניים. יחד, הו, יחד, שנינו. ועם טל־בוקר חוזרים לנו חבוקים, והיא משהו נמוכה ממך, נותנת עצמה מרצונה, באֵמוּן הזה, המחניף לך כל־כך, לאט־לאט, בפסיעות קטנות, מלוכסנים זה אל כתף זה, מאושרים, מעורבבים – ועל־יד השער נפרדים בנשיקה, היא לכאן ואתה לכאן, להתקלח ולישון עד עצם הצהרים. וככה זה. ככה זה היה. וככה אני אוהב. בשדה הרחוק. לא בבית. בשדות. על האדמה. בפתוּח. עם נמלים מדגדגות. עם קנה־קש מתערב ננעץ. עם פירורי־אדמה. עם צרצרים, ומה לא, ויחד, כן־כן, מה צריך יותר מזה, מה יש יותר מזה. או על שפת הים מעורבבים בגלים ובחול, צמודים ולא איכפת, ומתלקחים זה אל זה בשגעון. או בשדה שלפנות ערב, נאמר, כשהולכים ולועסים עשב, מביטים בשמים, בהרים, שקטים־שקטים, לא אומרים מלה, לא נוקפים אצבע, אוהבים זה את זה בלי לגעת, כל הזמן, בלי מלה, רחוצים באויר לפנות־ערב, מה איכפת לנו כלום, מה איכפת לנו מי, הולכים לנו, פעמים שורקים זמר, מזמזמים קצת שיר, או ראשו, ואוהבים להיות, הה כמה שהיה לי פעם, רק כעת אני רואה כמה, סוף העולם! כל־כך מעט וכל־כך הרבה. רק ללכת ללעוס עשב. רק לפורר רגב, רק להביט בשמים, רק לשתוק יחד, להיות נורא יחד – זה הכל. מה צריך עוד? מה עוד יש יותר מזה? לצאת עם גליה לאחר ליל־ריקודים, לנשום את קרירות העולם. עם שלווה וחמצן טוב. היא מזה ואני מזה. ענף קטן שמצאנו, אחוז קושר זה לזה בכל. מגע שאינו נוגע. אין יותר ממנו. אין… לא יודע… אין!

* * *

שעה אחת־עשרה. האדמה המלוהטה הקלישה את האויר מעליה. וזה נרוֹם בהתנשמות אַדווֹת אפורות, ועל מקומו פרץ מוּטה־ראש מַגח־רוח כבוש, צפון־מערבי, ומילא את כל הפנוי בכָכוּת חיה וזרומית – וכל אותם היסוסי־נישוּב שהיו מתחזקים כל הזמן בלי משׂים – אי־אפשר עוד להתעלם ממפּחיהם הממלאים את החלל במוּצקיוּת נוסעת, כביכול, ורק שאין פה מי שיעמוד בפניה להתמודד עמה כערכה, אלא קטני עשבים יבשים של מה־בכך, שנתרעשו מעֵבר יכולתם, פיסות־קש שהופרחו ביעף, עד כי מרבית כוחה האוקינוסי נסתבך בין משא צעיפי־המשי האפורים, שהיו מצופפים על מיקמר הגבעות בדחַס עייף אך כבד ומליט, והיתה כמין כלב נובר מתחת מרבד, וגרמה להם להתפרכס ולהתעלעל ולהתלבט על־פני מלוא כל השטחים, ואילו עלעוֹלים פה ושם שהזידו לקום על רגליהם נתקפחו על ראשם מיד, ומפלתם ניסחה גרורה על גחוֹנה, עם כל שאר גלי שחק הפתיחוּת הרדופים, שפשטו עתה כלהבות בשדות. רפי מנפח ריאותיו באויר התמורה. – ‘בבוקר – נזכר פתאום – ראינו את נוֹגה!…’ – ‘כן?’ – שאל נחום. – ‘כן. – סיפר רפי. – וזה היה אות לטובה, שהכל יהיה טוב!’ – ‘בבוקר?’ – אמר נחום. – ‘כן.’ – כשסחבנו את קובי.' – אמר נחום. – ‘לא, לא ידענו עוד, ואני הרגשתי – אמר רפי החלטית – שייגמר לטובה. ועוד תראה! עוד מעט. לא יארך הזמן. יגיע תורנו. ותראה.’ – ‘כן.’ – אמר נחום. והשקיפו לראות אם לא התחיל כבר מניה וביה אֵי־כאן. אבל אין חדש. אלא רוח־ים טובה. כוחה והליכתה. אמת ההתמדה שמעֵבר לזוית־ראִיה צרה אחת. – ‘הה – אמר רפי מתנשם מכל לבו – הרוח הזאת!’ והפנה אליה פניו המנומשות, מכורכמות־החום. – ‘לא אומרת לך כלום?…’ – התחיל רפי ולא המשיך אלא בהינע־יד כוללני, שגם הוא לא תם בנקודה. ונחום אפילו לא הפטיר ‘מי?’ כעת חייב לבוא הצעד הבא. בתוך סדר הדברים הבאים, המנוי וגמור, סדר קבוע, רץ מדרגה אל דרגה, עד כי אין פנאי אלא שיתקיים. הקרב הזה. הערב. הקרב שאחריו. עוד שנַיִם־שלושה ואולי קץ הקרבות. התחלת החיים. צעד אחר צעד. אלא שצעד שני לא יבוא עד שלא יהיה הראשון. וזה המרגיז. צעד אחר צעד. גם בבית. וצעד ראשון: הרפת. שני: מהפכה ביסודות המשק כולו. תוך שנתים. הוצאתו משיגרתו, מכובד הרגליו, רענוּן הענפים, ביד חזקה ותקיפה, מיכּוּן, ככל שהיד תשיג, השקעות־יסוד גדולות על חשבון צמצום הרפת בשלב ראשון. חשמל בכל. חיסול כל מיני ריחַיִם תלויים של מוסכמות ועתיקות. כל נושנות שצדקתן האחת: רגשנות. ומן המרכז אל ההיקף. הטוב שבאבא – כוחו להקשיב. אמא תהיה לצדי. תעזור. ותמר, הו. ותמר. אילו אני בטוח בה – כשם שאני בטוח בכל – ואני חזק מכל חזק. כי אצלי ואצל תמר עוד לא שום נשיקות וחיבוקים. לא רחיצה בבריכה ולא לינה בשדה. אני עוד לא נגעתי בה באצבע קטנה, עוד רחוק מאד. אפילו שיחה של ממש עוד לא היתה לנו. אפילו אם תרצה לשוחח אתי – איני יודע. אני, כנראה, כבד יותר, עצור יותר, לא קל כמוהו, והיא לא כמוה. עד שאני יודע ומחליט אם לומר לה או לא לומר. אם זה הדבר הנכון לאָמרוֹ אם לא זה. אם את זה תאבה לשמוע מפי. אם כעת לומר או אחר־כך. עד שכלום. ממילא דוחה לאחר־כך קצת. למה? גאותנות? אני? היא? אני מחכה לה. תמיד. ולא רוצה ליפול עליה. לא להיות נדחקן. אבל, עם זה, שתשים אלי לב. איך? אם היא לא תאבה לדעת אותי כפי שאני הוא – מה כל השאר. אם לא תאהב ככל שאני לפניה, כשם שאני אוהב ככל מה שהיא, פשוט ככל שהיא, פשוט, מסנדל עד חיוך, משׂיער עד דרך הליכתה – שאין יפים מהם בעיני. יופי הבא ממקור פנימי שלה. כמו מתוך פנס שבתוכה… כי, אני יודע, אינני הבחור היפה שבכפר. הנה נחום, הוא – לא אני. והיא דווקא הכי יפה. יותר ממנה – אין. לא יודע יותר ממנה. ומה בי לה? זה הדבר. הנה זה הדבר. זו שאלת חיי. אני מוכן לתת הכל. ואִתה – לעשות הכל. לבנות משק למופת ולהפליא. שותפות חיים יפים. חברים נהיה עד פנים שבפנים. הו, מה, לא אוכל להבטיח לך אהבת־צפרים, כמו של נחום, לעופף ולזמר, אבל לשותפות חברית יסודית כולי־כולי… מרצון אחד, מופנים יחד אל מטרה אחת, רוצים וחיים את אשר רוצים לחיות, בלי לפנות אל כלום שלא נרצה, או אל חיים מתוקים שהם. לא אל שום חיים שממילא. יחד לא נחדל מרצות מה שאנו הולכים ועושים, רוצים והולכים ועושים, כפי שמתרצה לנו, ושלעולם לא נהיה מביטים שווי־נפש ורפי־ידיים ומהססים, אלא נקפוץ ונתערב בכל מה שיכול לעשות את החיים ליותר ויותר יפים, יותר ויותר רחבים ופתוחים, ולפי טעמנו, מנקודת ראות עינינו, לפי מה שמתאהב לנו, מדי היותנו וכפי שאנחנו, עושים כל אחד מאתנו יותר יפה את היפה שיש לשני – – אם אַת תרצי… ומה עוד שיא גבוה מעל זה?… לא יודע. אין גבוה, אין כבד, אין קשה או רחוק – אחרי שתרצי… ואם אני מצליח במשק האחד שלנו – אין סיבה למה לא יבוא כל הכפר וילך אתנו לשנות פניו. מאה משפחות מתחילות חיים מחדש. הנה כאן אחד שיכול, אולי, לשנות פני כפר, אם תמר תלך אתו. זה התנאי האחד. שידיו בוערות לו להתחיל. שעשרים שעות עבודה קשה ביום אינן מפחידות אותו. שיום אחר יום, שנה אחר שנה עבודת־פרך – אינם דוחים אותו – רק תנו לו להתחיל. רק תנו לו להיות שם – והוא כבר ילך, ימשוך וילך, ילך וימשוך… תראו איך תקוע פה. איך תלוש מן השדה שלו. איך מוחזק לקרב – והקרב לא בא. והסוף לא נראה. או שאין לו כוח, או שאינו יכול להכריע, או מה שם אתו, והכל יכול, פתאום, להיגמר על הצד העלוב ביותר, הצדדי ביותר, הפחות נחוץ למי שיהיה, התפל והאיום ביותר – בטרם כלום, לפני כלום, בלי כלום. וקץ כל הקצים. אבוד עולמית. אתה מבין מה!

מה עם ההכנות האלה שלהם? מה חסר להם עוד? מה השריון שלהם מתמהמה? מה הם מרתיחים להם מעֵבר הגבעה? למתי? הלא נסוגו רק להפוגה בת־רגע? רק להתארגן ולצאת מיד – ומה קרה? ראשונות תפתחנה המרגמות. אִתן המכונות הכבדות. אחריהן גיחת השריונים, אחריהם הסתערות הרגלים – שפעת האדם שלקטו להם לכאן – ואחריהם: אנחנו. תורנו. הרגע שלנו. סוף־סוף. לכאן או לכאן. ויתחיל הדבר הזה שבהיגמרו יתחיל, אם יתחיל, הדבר הבא – ההוא, הראשון לחיים. ועד אז רובצים. מיטב הימים והשעות. שעות נבובות. חסרות זמן. זמן בלי זמן. לאבדון. לזה יש זמן. למי? לא לי. אני מתפקע. נשארתי כאן כדי לדחוף ולסייע לסיום. אין שום דרך אחרת פוסחת על סיום הקרב הזה. לא לי. לא לאיש. לא נשאר מאתנו הרבה. התור נתקצר. אבל אני ראיתי את נוגה בבוקר. והוא הבטיח לי. כמו לאברהם: כי לך אתננה. הרגשתי זאת בלי שום טעות. נוגה הוא המזל שלי. אמא סיפרה כי אני נולדתי במזל נוגה. כשהיה שחר, אמא ראתה אותו, ונולדתי. זו הבטחה ברורה. ואני אגיע. מה מזלה של תמרלה? הו, אם תרצה בי. אם תאבה לתת את ידה. לבוא וללכת יחד. הו, לעבוד יחד. שהיא תהיה בבית שלנו. שיהיה לי ולה בית אחד. שנלון תחת קורת־גג אחת. שמה שאיכפת לי יהיה איכפת לה. כל בוקר. קודם שתקום ממיטתה תמצא כבר אצלה זר ורדים לבנים. זה אני. האיכר המגושם. הו, אם היא תרצה בי!… תרצה? היא? בי? כן? יש בי מה לצודד לבה? הו, והלא זה השבח הגדול ביותר, החנופה המחניפה מכל – אם היא! מעניג ככה, שאצבעות הרגליים לא יכולות עוד, מתכווצות כאילו דיגדגו בכף־הרגל. נרגש. אלוהים, יותר מבשעת־פגזים כבדה, יותר מבשעת השׂתערות צועקת, יותר ואחרת לגמרי: שהיא מאמינה בי, שרואה אותי ואני טוב בעיניה, שנושא־חן לפניה, היא, תמר, שאני טוב לה, ששווה משהו, הו, לא משהו, לא די במשהו – מניין יהיה בי כל־כך הרבה כפי מה שראוי בעיניה –…אבל אהיה מוכרח, ולהוסיף ולהיות טוב וטוב יותר, והרבה יותר טוב, חזק וחזק יותר, והרבה יותר חזק, להשיג את המדרגה, להיות מה שהיא רואה בי בעיניה החכמות והיפות, שאם היא רואה – סימן שיש, אפילו אם לא יודע שזה בי. יהיה בי מוכרח להתחיל לעלות, יעלה וישאף למעלת יפוּת ונקיוּת כזו – מה עוד מזה, מה עוד גמול מזה לאדם! לא עקירת סלעים, לא סחיבת עפר, לא אורך־רוח, ולא אומץ־רוח, לא־כלום מעֵבר מה שאוכל, אם היא ואני, אם היא תתן את אמונה בי, ויחד נלך. אלוהים אדירים, מה! וגם לא אסחב אבנים ולא אעקור סלעים. לא אספיק כך כלום. לא אהיה לגולם־עבד. אלא אעשה בתבונה, להפעיל מקורות כוח שיעשו. אשלוט, בניצול מוּשׂכּל, במכשירי־עבודה, ובתכנון מוקדם, ובחשמל, ובדישוּן, ובמחזור־זרעים, ובסידור נכון, ובארגון מתואם, ויותר ויותר – לא כדי להשיג אותם את עצמם, כי אם כדי להעשיר את החיים האלה שלנו. שיהיו לנו, לך ולי, ברעוּת גדולה ועמוקה, תמיד, הו, תמר. ולהיות ראוי לך. אַת תהיי המידה. מאור עיניך. הבטה – ואני יודע היכן אני, ומה עוד עלי, ואם טוב או רע. ורוצה להיות מביא לך שמחה. אצליח? אוכל? אהיה? – בהתלהבות שכזו – שתתגאי בי. שתרגישי לך שבשדות ובגן ובמטעים וברפת הכל שר לכבודך, כל היום, מקיף אותך, הוא סביבך, ושר לך, והעולם אתכם מלא כל… בערב נעמוד ונביט. מרפסת תהיה לנו רחבה, ומקורה, וסביב הבית, שם, בערב, נעמוד להביט. עולם ומלואו יפים. הכל סביבנו צומח בהתעוררות. השמים והארץ יהיו נוחים לנו. לא יהיה מנוס להם מאורנו שלנו. כי יהיה אור בבית שלנו. אַת תהיי בו. ועוד נוסיף, ועוד אוסיף, ועוד אעבוד, ועוד אוהב אותך, ועוד אשתכלל, כל הזמן, ומה לא אעשה, חזק יותר, גבוה יותר, יכול יותר, בהיר יותר, אמיץ יותר, מוכשר יותר, שקט יותר ונלהב יותר, נועז יותר – הלא אתך אני, תמר, ומה עוד נבצר? חיים על הפסגה… אין לי עוד אויר לנשום. הרוח אינה מספיקה. הה, רק שלא… שלא פתאום איזה שד או רוח רעה… שנוגה יאיר, שיגרש את הרע וישליט טוב. הניחו לנו להתחיל. ונילחם. כן. ונילחם. כן. והקרב. זה שפה. כן. ואין אויר. לא. לא־לא! לא אתן. לא ודי. – ‘מה אמרת?’ – אמר נחום. – ‘אמרתי?’ – לחש רפי. ופירש ידיו. ובלע פיקתו. ולא ידע לאן להביא או לבוא.

– ‘הה, רוח – נתנשם נחום ותלה רגע גופיתו המזוהמה להתחבט ברוח – מלוא כל המפרשים!’ – וזו חלפה מאַושת, לא מהירה ככל שהיא רחבה ונמוכה, מלוא העמק, כבדה וסוחפנית, כמי־גאוּת תופחים. הוליכו מבט עמה. ממקום מוצאה מעל גבעות המערב ההבולות בערג מכסיף, על־פני מהלך ערבת־העולם המאפירה עכוּרה, ונסוע עד היעלמה בעכרירות האלמונית, שמעל דקדוקי קו רכס המזרח. עומדים מוצלפים בסאוֹנה הנושב אין־מעצור. מתנחשל וסוחף בלי למצוא על דרכו לא אילנות להבחישם בטלטלה, לא אגם־מים להתנפל עליו ולנער מצולותיו, גם לא ענני־שמים להסיעם במרוצה פרועה (אותן רפסודות כבדות־אפור שמעל קצווי־מערב, לא המישו עד עגנן, אחדות מהן רק נתהפכו ולבשו פני תנינים שורצים), – אלא שוב, כתמיד, אותן גבעות מיובשות ושדות קעורים, שכבר גולחו למשעי, ונתקלפו חזור והתקלף עד תום כל ניסוֹחַ ופורח מעליהם, חשׂוֹף וערטל עד ערוֹת. חלפה גדולה, כרסתנית, נושמת־נושפת בכבדות, כאיזו פרה גדולה ומסורבלה אין־שיעור. באופן שהוּא, נותנת, עם זה, הרגשת חיסום טוב ומוצק. עומדים פה, כעל גשר־ספינה, ומשקיפים למרחוק. מטולטלי בלורית מופרחת, אף כי קשוּית־אבק ומקושחת, ובשפתיים צרובות ומבוקעות, בעיניים מעוצמות סנוורי אפור, לוהט־עוקץ. ויודעים פתאום כי זה כאן פשוט מאד, פשוט לגמרי, וכי צריך לרצות רק דברים פשוטים, וגם להיות ככה, פשוט וישר, וכי הכל מעתה יהיה פשוט, ברור ובא בלא הפתעות, בדרכים הרחבות ביותר, הפתוחות ביותר, בלי להשאיר מקום לשום ספקות או סיבוכים שהם. וגם מסתבר פתאום, בפשטות, עד כמה לא יהיו עוד הפתעות, ולא צפויים עוד מעתה גילויים חדשים, אלא רק מה שכבר היה ונעשה, ברור ומנוסה, המצב, התנאים, שדה־הקרב, כוחנו, כוחם, תכסיסיהם, תכסיסינו, האפשרויות, המגבָּלות – הכל, ורק שעוד לא יצאו כולם מן הכוח אל הפועל, וגם זה יהיה ויבוא בעִתו. סוקרים סביב בעין שלֵוה. שלווה מבוגרת, לבסוף. כעמוֹד אדם על דרך יום־יומו. תבלול נשר והֶתמד הדברים הגדולים, החוזרים ונשנים, מובן כעת לאמיתו, לשליחותו, בלי כלום מן המדכא, אלא אדרבא, רק חוסך מאמץ ופותח שערים נוספים, ומסביר פנים, לאמור: תמיד תהיה לך עוד הזדמנות מחדש. לעולם, כלום, אינו נגמר בלא אין עוד אחריו. צליפות, הפגזות, רעמים וזוָעות והכל – מתכווצים עתה להיראות במידתם הנכונה, כמעל מצפה גבוה, בכללותם, מקרן־זוית נכונה, לא כל אחת ואחת לבדה, ברגע מפגעה המכאיב שלה, המכסה לבדו עין־השמש, אלא ככללו של סך־הכל, כמצב אחד המתמצע בין הרבה מצבים שהם, כענין אלמוני, כללי, ולא אישי, ששוקלים אותו בין שאר כל דברים הטעונים שקילה והערכה. ויפה, באמת, סוף־סוף, ראִיה נכוחה, התבוננות שלֵוָה, בעוּבדוֹת שלפניך, בלא הסתבך, בלא הסתכסך, בלא פרכס ובלא הגזים – כל הזמן במסגרת המובהרה. כן. סוף־סוף. שקט פשוט וישר, של שדמות תחוחות. עומד בממש, רואה בממש, עושה בממש. ארצי לגמרי. ומכיר לגמרי את גבולות הדברים, יודע כי טוב היות משועמם מרוֹב שׂוֹבע, מגוֹדש שממון קל, שקט ומתמשך אין שינוי וממתין נוספות – טוב פי כמה מהיות שוקע בעלילות גאון ושבר, טובע בפחדים וביללה נוראה, נלבט בכל אותה התכווצות ארורה של חלל החזה, והבטן, שעושה הכל לא־נסבל במידה אחת, עד שעמום מַגויע, מאוס על גדותיו. הו, פיהוק רחב ועמוק וישר – הוא־הוא השייך ביותר לענין. אלוהים טובים, מוטב ויפה לגעות שבע ביום מוּ גדול ושווה־נפש, מתוך שעמום שקט, פשוט וישר, מאשר, הה, לא כדאי לחזור על הכל. נעבור מזה. פנים טבולות ברוח. כך יפה לו לאדם. הרגשה של נוכחות כאן. של כָּאניוּת. של מגע אין־חציצה. לא בפרטים. צפצף על הפרטים. אלא ברחבי האמת כולה. מאופק עד אופק מירוָח בהיר.

בעצם שטף הילוכה המלא וממלא הכל, בתוך כדי זרמה המנשב על פניך, ובלב כל הכנות הנמלים ההן, שמוסיפות ומתרחשות כל הזמן, סמויות בסתר גבעה, אבל בלתי־מוסחות אף לרגע מכליותיך – בתוך כל המתהווה והולך מתבלט כעת, מוחש בפועל, עד מגע בו, רובד הנמצא האמיתי, היסוד הלא־משתנה, הלא נימור, הקבוע ועומד, השליו ומתמיד כסדרו, השלם ומוצק תחתיו, הלא נגרע ולא מוסיף, ולא נפגם כלום. תחושת התגלוּת מלאה, שנותנת מיד ברזליות בעמוד־שידרתך, וזקיפוּת להוסיף ולהתבונן היטב לכל צד, כמתוך שמשה עכורה שנוּגבה פתאום. ומיד נוכחים כי באמת כן הוא. כי השטף הגדול, הנוסע־עובר של הרוח, לא רק שלא זר הוא, ולא דבר מוּסף הוא, מחוץ לעיקרו של עולם, טפול על גביו ומתגדש – כי אם עצם הוא מעצמו, חלק מן היציבות העומדת מעולם ועד עולם, פרט מן הארץ העומדת לעולם, אבק פורח יסע לו והארץ לעולם עומדת, וגם לא כך אלא האבק הפורח והארץ העומדת אחד הם, – כל־כך מתברר פתאום כעת בממש בהיר, לפני העיניים שהתחילו רואות מחדש. כל מיני נרגנויות והתאוננויות שהיו לך, הנה אך זה, מלוא לבך, עד סתימוּת, טענות כהנה וכהנה וטפלות וטפלי־טפלות, גוש אלמוני ופוקק – מַחוירות כולן, נמוגות ובטלות באפס־יד, ותמוה עד כלימה שהיו נראות פעם בנות כובד כלשהו. בושה, לעזאזל, להביט אל מקומן שנתפנה ונתמלא נישוּביוּת הו, מה. אלף לבטי־פחד אין בהם לא חכמה ולא אמת כהכרת בטחון מאוששה אחת. האין זאת? אדם פוחד – מה הוא יודע. מה צורתו. בושה איך נתפסים לאווילוּת וטובעים במי־רקק, מי־אפסַיִם, אווילוּת איך אורות מתעים מעלימים את האור הפשוט, הישר הזה, האמיתי, הזרוע על כל, גלוי מלוא מראית־עין. אה, אלוהים, איזו רווחה. חייך שנתמאסו עליך אך זה, מפגר הזמן הכבד, ממועכים תחת עקתו, עד אבדן כל חשק וסיבה וחפץ, הזמן הזה שהיה תלוי כלבנה בצוארי חתול מוטבע, שאי־אפשר היה להימלט מפגרו המצחין סביב, לא להיפטר גם לכהרף, לא להסיעו ממך, לא לנערו מעליך, לא להיסתם מפניו ולא למצוא מנוס, לא בגבורה ולא בתחנונים, לא במנוד־כתף שתמטני, ולא בעווית נפתולי כלב נדרס על הכביש הריק, הזמן שנעצר פעם אחת עליך ולא הוסיף, אטום לכל צדדיו, שתוּקי, חרש־עיור, לא שייך לכלום, מופרד ולא מתחבר, בלי קודם ובלי אחר־כך, פרודה לבדה בתוך עיגול לבדו, עזובה מכל, מסוגרה כליל, בלא רוח־חיים, לא להניד גם נוצה, זולת אותן התקפות עווית של פרפור, דשדושי סומים, כמבעד מרחקים דהויים, סביב עצמם, פרפורי זנב מקוטע, חדלי חפץ או ענין, מטולטלים לסתמם, חדלי כל פשר שהוא, לא של כל כלום שהוא, לא אל כל כלום שהוא, סתם ספחת שוממה זו, נביקוּת אין־קץ, נביבות כבדה זו – הזמן: כאילו נמצא לפתע הקפיץ השבור שלו, והוחלף בנקל וחוזר דפקו לתיקונו, לתקתוקו ההולך מישרין, ופעמוֹ שהחלים היה גואל עמו את הכל, ואתה מבריא עמו, ולבך מבריא עמו, וכל־כך, עד כדי שברגע הבא חדלים פשוט משׂים אליו לב. רק עומדים בשקט, וצופים בשקט, אל יסודי עולם שקט, מנושב רוח תמימה, בפשטות, בלי סיבוך או עקמימוּת, בסיבתיות גלויה לעין, בלי כלום שיכול לדמות או להזכיר עמידה על תהומות, מה ענין תהומות לכאן, אפילו אם אכן יושב לו המוות חונה על כל הגבעות סביב, אלא, פשוט, באמת, צופים בשלווה, בלא ספקות ובלא צל של ספקות, פשוט כהשקף פלח אל שדהו שהנה הוא יורד וחוֹרשהוּ על פניו. אין פלא איפוא שנזכרים כעת, כי כל החיים עדיין ישנם לפניך, פתוחים ועשירים ומלאים, כל ההפתעות והפגישות והמעשים, והמופלא ביותר, מחכים לך, מעבר פינת־הדרך הבאה, הדברים הנהדרים ביותר, הנסיונות והמסות וההתרגשויות הכבירים ביותר, אפילו אם גם הסבל, שיהיה, אבל סבל אחר, מחומר אחר ומאופן אחר, הכל עודו לפניך, טעון ומלא ולא נגוע עוד, והכל הולך והולך לקראתו, רגע אחר רגע, וכמים הממלאים גומה קטנה על דרכם לעלות ולזרום הלאה לדרכם, גם זו שכאן תתמלא לבסוף והשטף יעבור הלאה, יצא אל רפרוף המרחקים, הלאה לבסוף, נכון – זה נכון! כלום פלא הוא שדרור קטן נתרני אחד, ראה כעת את השקט ובא, ירד פה על הדופן הזאת, בלי שום חשש, פק נוקר פירור, פק נותר ניתור, בלא להשגיח בשנַיִם התמהים אליו חרש, אם מרוב חמדנותו לפירורים ואם מרוב שקטם, וכך מלוֹא שהות עליזה ומנותרת גדולה ושלמה. עד כי מתוך אותה שלווה ציחצח מקורו בצרור אבן, נטה גרונו הרך ופצח פה ואמר ציוּץ וקפץ־פרח אל תוך הרוח.

וכך אפשר היה לעמוד ולהוסיף חוסן עוד ועוד. ולהבין שורש הדברים האמיתיים יותר ויותר, ואפילו מלב־טוב, להיפנות לרעב שמתחיל מכווץ כיווצים – אילמלא שכבר היה סורט דבר שהוא בעולם, לאחר שסרט זה כמה, בלא חשיבות יתירה, זעזוע זמזומי שאין טועים בו, שדווקא עתה בשלה שעתו להתגלות, אתה בשלך והוא בשלו. מפשילים ראש השמימה ומחפשים. מכל השוחות ראשים מדובללים, ידיים מאהילות ובשתיקת־עצב. וגם הפעם, כתמיד, יוחאי הוא שרואה ומראה היכן: שני מטוסים כספיים מדרום צפונה, בזה אחר זה. עיני כל בהם בשתיקה. ככה זה יתחיל, איפוא. חָפזתם החותכת היישר. הרוח הנגחנית שעדיהם אינה מגעת. שטוחי־כנף ופולחיים. בנקל עשויים להפנות מישטח רוחב גפיהם כנגד נפח האויר המתנחשל ולהיהפך ולרדת לכאן, כל רגע. שמונה מכונות־יריה ממולאות לאחד, שתי פצצות בגחונו, עשרים קילו האחת. לאן הם? הכל ייתכן וגם לא. ציפיית שתיקה. הכל בציפיה. נהוּי ציפיה. כפות־המאזנַיִם. קבס קל של פחד, וסקרנות גרויה מאד. הרוח כמו קודם. העולם גדול מאד ומלוהט. הרגשה כעת כאילו המשחק גס הוא מדי, ונתעב. וגם זו הסבלנות הרחבה שלו, הרגילה מאד, כנראה, בכל, העתיקה מאד, ומחוץ לך, והלא איכפת לה אפילו זה. הרחיקו. נתמזמזו באוֹבך. קוקוים מהובהבים. מאריכים צואר אחריהם. וכעת? קלחי־הכּלך הגבוהים רוטטים. – ‘ראית?’ – פרק מישהו בקול בשוחה אחת, את הציפיה. וגידי: ‘יופי להיות טייס!’ – אמר בקול. במשיכות. ועוד הוסיף באותה התגנחות עצמה: 'חבל כל־כך שאני לא טייס! – ‘טייס? אתה?’ – תמה אליו עודד אשר עמו בשוחה. – ‘הו, כן – התפרק גידי בהתגנחות – למה לא? הו כן. זה הדבר.’ – אמר והתנשם עוד. – ‘שגיאת חיי – אמר גידי – שאינני טייס!’ – אמר ועיניו מהורהרות למעלה. הה, שער בנפשך. במקום כל ה־. רוכב על גבו. מרחבי כל העולם הקבוע הזה. בקלות. פְטור הכובד, פטור קשר־הכובד, נוסע בלי, ההישג הגבוה שאתה יכול סוף־סוף. הנסיקה, ההעלאה, ההרקעה, ההמראה – מן הארציי, מן הגשמיי, מן המוכרח, מכובד המשיכה למטה. מתוך הריצה, ובמלוא רוחב מוטות הכנפיים, הריאות המלאות, מלוא רצונך, כוח עצום בשתי ידיך, לבטח. מעל הכל. האפשרויות הפתוחות לכל צד ולמעלה ולמטה. הה, אילו. הייתי צריך להיות. או להפליג בים. גם בים. בגלים. הכל בנוע. גבך אל מה שהיה פעם. כל כבר וכבר שהוא. מרוֹח אֶשך. ימח־שמו. עזוב ונעזב לו. רק אֶל יהי־מה. יותר, הו, קצף ונוע ינוע. לאן אפשר להגיע. לאן לא. הכל בידיך. אדון לכל לאן. מוצלף נחשול ורוח. ועוד הלאה. שער בנפשך. לאן אפשר להגיע? להגיע. לאו דווקא. להגיע לשלי – אצלי בבית. ועד אז – לא להגיע. לנוע. לא לשום הנה־כאן. אלא להמשיך עוד ועוד. להיות אחרת. לתת לכולי לצאת. לכל חלק שבי – פעם לצאת. להרגיש שונוּת. כל יום. בבוקר זה, ובערב כבר. וכל מיני. והלאה, ועוד, ומים, והרים, ויערות, וסביב, וממעל, והים הכחול, המון הים, תנופות וחתור וחוף וכניסה לנמל, טקס הכניסה, וספינות וחבלים ומנופים, וריח אחר, ים, נמל, וברגליים חדשות לחוף חדש, והכל סביבך פעם ראשונה וברגל ימין, בחור, ובמרץ, ולהשתאות אל סדרי רחוב אחר, בתים, מרפסות. מודעות־פרסומת, עצי רחוב, מכוניות, קול דברים אחרת – זה עוד קצת כמו, וזה כבר כלל לא. הו, כן, והכל גוֹאֶה מחדש. הים מאחור. מצליף כחלוּת חריפה. רעננה, כל מפריד בין ולבין. מרפסות צבועות ירוק. משחיר מימים. גגות אפלים, כבדים. שראו הרבה. ועצים אחרים. ורוח נושבת מרוח אחרת אל רוח אחרת. ורציף האבנים אחרת. והכל היה פה תמיד בלעדיך. הה, הפלגה. סְבוּב ים. לא ידוע. צוהל ארבע רוחות שמים. חרטום־ספינה פולח לשם. הה, גלים חובטים. וספינה חותרת עוד. תראו: רוב ימי אדם על־יד הדבר. ככלב אצל דלת סגורה. מלחית לשון, יושב ממתין אל מה שיהיה. מפסיד את מה שהוא. רוב ימי אדם אינו במקומו, אינו בשלו, אינו בשעתו, אינו כרצונו. ומרגע לרגע – אבוד ולא יתוקן. הנה הוא פה עומד על־ידי, עודד, ולא יודע כמה אני רוצה להפליג. להיות טייס. כתף אל כתף אנחנו בשוחה הקטנה, ולא יודע איך אני מתחרט שאינני ומתגעגע שאהיה. אילו היייתי טייס. או אילו היתה לי לילָך. אילו זה ואילו זה. או אילו זה וזה. ואיך הייתי יכול. מה – – הכל, כאילו טעות גדולה. – ‘הציעו לי פעם – סיפר נחום כעת – להיכנס לחיל־הים.’ – ‘חיל־הים? – קרא לעֶברוֹ גידי. – לא! חיל־האויר!’ – ‘למה? – טען נחום עם הרוח. – לא מפליגים? לא רואים מקומות? יש לי חבר, איפה לא היה!’ – ‘אוירון! – צועק גידי כנגד הרוח, פרוש שתי ידיו מאוזנות מכתפיו, מעוגג דאיית סיבוב: – אלף כוח־סוס בידיך! עשרת אלפי מטר תחתיך! ולאן שאתה רוצה: שמונה מכונות־יריה בלחיצת כפתור, ושבע מאות קילומטר בשעה!’ – ‘יש כבר יותר מהירים.’ – התערב עודד במנוד־ראש. – ‘הוא היה ביוָן, באיטליה, בצרפת, כמדומה גם בספרד. איפה לא. בכל מקום יורדים. רואים. מסתובבים.’ – המשיך נחום עם הרוח. אבל גידי ביטל לעומתו בכנפיו: ‘מה אתה משוה דג לצפור!…’ צעק גידי כנגד הרוח.

רוח גדולה ורחבה. משוחה לשוחה משׂיחים עמה וכנגדה. יש גם מישהו שכבר נוטל ושואל בגלוי: ‘ומה הם שותקים להם שם כל־כך הרבה?’ ופלוני שמשיב לו: ‘נסעו להביא תחמושת.’ ויש אחד שלא טובה בעיניו התגרוּת גלויה זו והוא נוחר לעֶברם בזעף – ‘מה אתם מקשקשים שם!’ – א! – עונים לו להרגיעו, היינו־הך, מה כבר יכולים לומר. ועד כדי כך שיוּבל, אותו שהוא מן השוחה הזאת, רֵע ותיק של נחום, בא ועמד על גבו, אם כבר רוצים לשוב ולהתחלף ולחזור לצל? הו – היה נחום מלא רוחב־לב – לא חשוב, באמת לא, נוכל לשבת עוד קצת, תנוחו לכם – כיוָן שכבר יושבים. – בגודל־לבב אמיתי, שמוליד מיד שיחת אחוָה בעקביו: ‘אז מה, יוּבל?’ – משׂיח נחום את רעהו מלב אל לב, וכפותיו מחליקות בהנאה צלעות גווֹ הערום, החום, הקורן־מזהיב. – ‘אתה רואה.’ – משיב לו הלה. – ‘כן. – מאיר נחום פניו יותר ומקיפו שלום. – ומה אצלכם בבית?’ – ‘מזמן לא הייתי.’ – אומר יוּבל מלמעלה. – ‘לא? רק מכה באויב הרשע, ורק מדאיג לב זקניו שלו, מה?’ – ‘בדיוק.’ – גיחך יובל בהינע־ראש ופרש והלך. אין טעם להפסיק או לשנות משיחת־רעים מתרוננת. היות טוב לחבריך – זו חכמת החכמות. תן להם כולך, היה עמם כולך, תמיד, בטוב וברע, אחוֹז ואַל תרפה. זה הכל. ומה שיהיה עם הכל יהיה אף עמך. לא יותר. רוח זרומה ורחבה. עכרורית שמים ואבקים רצים. פיהוק עמוק מזכיר פתאום כמה מעט ישנת, וכמה כבר הורחקת מאז אל תוך עומק היום הזה. ואחר־כך תמות גם שיחות־הנהנין, ובשעה אחת־עשרה וחצי בערך מתחילה איזו הטרדת־צליפה, להזכיר נשכחות. שוהים קצת לקשוב לה בעייפות. אבל יודעים שאינה אלא טורדה מקשקשת באויר. טורדה מנובזת ומעצבנת שהגיעה גם הגיעה העת לא להתעצבן עוד בשלה, שאינה שווה גם טרחת עצבים, לא כל־שכן הרכנת ראש בפניה. מאליה תעבור. גם בלא־כלום. מעשה ישן ומסואב מחמת שימוש. קצת צליפה מצפצפת ומחטיאה, וקצת פגזים משריקים ומתפצחים אי־בזה, תמיד בסטיה מכוּבדה, אף כי ברעש וברעם אדיר, וממש כך גם הוֹוה ובא. מלבד אשר עצמת ההתפוצצות היתה הוממת יותר ממה שזכרת, וקצת קרובה, נדמה, ממה מותר להם בהטרדה, וראשך, מאליו, נרכן יותר ממה שקצבת לו, וכתפיך נזדקרו מאליהן. לא רק שלא תששה הצליפה, אלא אף הוסיפה והצטפפה, ולאחר דקות אחדות נעשה הרעש כבד מהחריש עליו, צפוף ונושף בתוקף, ופגזים אחדים כבר נפלו ממש אֵי־פה קרוב, ואחד מכולם, פתאום, התפוצץ לו בין הבקתה המוארכה והבקתה הקטנה, כאן, ולא היתה שהות לראות מה, אלא לזרוק לעצמך אַפּיים פנימה, להתערבב בכיווץ ובביטול עצמך, ועוד לחוש בגבך את סוֹעת הדלף חולפת בשרקת־עיועים, שהפליץ הלה בתנופה חרמשית מוחצת, במַפּח קטלני, ומיד חזר זרם האויר ונשׂאָם במהופך אל בור הרִיק, ונוּתז שם באותה נשימת איבחת חרב מונפת, עד כי נסתתמו ריאותיך ובשרך פרץ זיעה. משהו קרה שם, מפולת אבנים, ריצת רגליים, קיר נתמוטט אולי, ואולי התקרה. נדחקים בעווית פנימה אל המקלט הצר, המחניק סבוּא־אבק, שומעים בזוָעה איך בזה אחר זה נופלים כאן, מצרצרים איומות ומתפלצים מעל הראש. המקלט הזה לא יוכל לשאת חבטה כלשהי. כאן תהא קבורתך. בזה אחר זה. רדופים ומתבקעים. מי זוכר כמה ועד היכן. עמודי־התמיכות העלובים, שנאספו מכל הבא ליד, נתרעדו, והחלל הצר המה אבק צפוף יותר מכפי עמסו. ובין ההתפוצצויות שומעים את ברד הכדורים מקרקר בקיר מאחור. תפתוּף־אימים צווחני. ובהפוגה קטנה אחת שמים לב אל הג’ריקן שמישהו שכח כאן, והנה התפלח זה פתע, והתחיל מקלח קילוח בתמימות משונה, כאחד שעומד ומטיל מימיו.

חרדה מכל צד. בבת־אחת ובעומק הרחוק (בשרך לא נתקהה עוד לחרדות!). הרחק עמוק בתוך החרדה. יש לזה קץ? מערבלי־סוֹעה מתבחשים. רתחי־אבק מצטנחים בפקעות ומתפרחים מיד, מגורשים החלטית, סאון מתגלגל, ובועות של דומית־פתע משתלחפות ומתפקעות ביניהם. (נמאס לך אֵי־קודם השקט, משעמם היה לך כבר באפס המעשה? – הרי לך: טבול!) עמודי המקלט יכרעו תחתיהם, בעוד הֶדף כזה. חול נשפך. כל החוסן והחוזק – כלא היו. רק אימה. בלי שום מחיצות או הרחָקוֹת. צמוד אל גופך הרטוב, נדבק הוא הזה, הפחד, הרטוב, הנבלה הזה! (חבל שלא הספקת קודם להריק מעיך). מתעללים, התעללות, נורא. כל כמה שהלה רוצה לזוז מפניך ולפנות לך עוד קצת מקום. הכל צר ודחוק כל־כך. ותמיכות התקרה, דלת עלובה זו שלמעלה, המכוסה עפר נוזל מכל סדקיה – אינן מניחות לזכּוֹת גם בשכיבה של עקימוּת. אי־אפשר עוד להתקפל יותר. או לסבול יותר. אי־אפשר, לא. איזו קלוּת־דעת, לעזאזל, היתה. אלף פעם להשתעמם מאפס־מעשה ולא לשכב תחת המוות הזה. זו כל האמת. אין ישע, ובעל־כרחך, ככלבלב מוחזק בצמר ערפו. מכוּוץ, הה, וכאן, כאן, כעוּבּר. ומי יודע עד מתי. עשר דקות? רק? שוב איבד הזמן סבר פרצופו. נתמעך הסתרח על פניו. שלולית רפוסה ואובדת. או אולי מדבּר, מדבּר־ישימון. וכך, באמת, תמיד, כנראה, מעולם היה מדבּר־ישימון. פה ושם הפוגות־חטף קלות, של צבעונין, פה ושם, מדומות, ומשך ישימון זועות אין־קץ. כיווּץ מצוקות, רתתוּת חנק, לקראת מכת החיסול, שאין אחריה עוד. ריתות שהוא לבדו נותר להיות טעם החיים האחד. כל נקודות־המשען שלך נבחנות, עם סמוכות המקלט העלוב, מתחת כובד ההפגזה. על מה, בעצם, חייך מיוסדים? אהבתך, אמונתך, תקותך? – הו, לא, עזוב כעת, הנח! מוכרחים להגיח לרגע, לצאת, לנשום, להצטייד בחמצן – החנק הזה, נוסף על הכיווּץ, יקיץ חייך עוד קודם קיצם. הבלים. מה? הכל. כל דבר. הכל הבלים. להתפוצץ – כמה הבל! הערה אחת לא רחוקה, על המוות, שעודנו יושב פה חונה על כל הגבעות סביב דממתן, חוזרת עתה, ופניה חדשות. ימח־שמו, הלא היינו על סף ראִיה אחרת, חדשה ואחרת – איך זה נשמט ופרח, כל הראיות וההחלטות מהבל. אין בהן שום חוזק. הו. אבל לא יוכל עוד להימשך הרבה. למה לא? מפני שאי־אפשר. לא ייתכן שכל היום יכתשו אותנו, רק יכתשו. לא מתקבל על הדעת שיום שלם רק יכתשו ויכתשו עשרים בחורים – לא ייתכן שיימשך כך לעולם! אז שקט! הו, שקט! כל דבר שבעולם ורק לא זה – לא זו הזוָעה המתפלצת! אתה הרוס מבלי יכולת עוד. חולה משׂאַתה עוד. כוחך רצוץ. נצורת־לב זו. חסרת כל דעת זו. כבדה וכותשת זו. רוחשת וכותשת די, הפסיקו, הפסיקו שם, אתם! דבר עולה כעת על הדעת. וכל כוחך נטפל לדבר ולדקדוקיו, וזה מתראה פתאום כאילו תגלית גדולה: הכסל שבהפגזה! הטמטום שבשכיבה, משוטח לפני מכיתות מתכת מתרסקת בכוח, שכל היותך אדם, נזר הבריאה, אינך שווה כלום לפני התרסקות צינור־ברזל בכוח אדי גאזים לוהטים. שכּל יִחוּסך, וצדקתך או רשעתך, בוז גדול אחד להם – ולא יועילו לך דבר אם אך מונח אתה על נקודת השקת עקומת מסלולם בקו מיתאר פני האדמה התפוחה הזאת. צנוברי־מתכת שוטים אלה. וחוקי מעוף הגופים הנקלעים באויר. שלושה, או כמה, חוקי משיכת הארץ מזה, וכלל חוקי פרץ גאזים כלואים בהתפשטות־פתע בתוך דפנות מתכת חלולה מזה – ונפשך יחידתך המסכנה, המתפחדת, בגופך הרך, שאמא נתנה לך לדברים טובים, בלא לחלום שיהיה הוא פתאום להם למפגע, הגוף העשוי לחוש, לנוע, לעבוד, לחבק, להיחבק, ולא־כלום לעמוד בפני תאוּצת רסיס חד, מתפרץ בהדף־גאזים גָלמי, ואשר ככל שהוא גָלמי, אינו גלמי, עם זאת, יותר מגָלמיוּת אותם לא־נראים, העומדים שם ומשלחים אותו כך, וכאשר, שוב, גם הם, כמוהו, לא שמעו שמך לעולם, ולא יודעים עליך דבר, ולא איכפת להם כולך בככה, ולא אליך יכוונו, כלל אינם יודעים עליך, ורק אל מקום אחד לא־נראה, שמסומן אצלם במפה בחשבון אַלפּיוֹת של צידוד, הסט והגבּה, בלי לבקש דבר, ובלי להתכוון לכלום, אלא לעשות כמוּשׂם עליהם, עד הפסקת הצהרים, להזיע ולהספיק כמצוּוה, להשחיל אל פי הצינור צנוברים אחר צנוברים, שנים־עשר קילוֹ ומחצה האחד, שש כנפים לזנבו, לשלשלו פנימה, למשוך בחבל ולמחצו שם בנוקר המכוון לפיקה, ולהפריצוֹ ביבבת שיהוק אדיר לדרך, היינו־הך מה, לא אחרת מאשר אילו השימו עליהם להכניס עד הצהרים פת לתנור ולרדות, או לפמפם מים במשאבה שבחצר, ומכל זה צריך אתה פתאום לחטוף, להיפגע ולהפסיד את עולמך. זה אין לו שום מובן, שטות של דמיון מעוקם טמטום. וזה הוא ששייך לך פתאום. ומתיר וגומר ועושה לך את כל חשבונותיך. תם. אה, הבלוּת. הבלוּת.

- ‘לא יכול עוד! – צעק עודד. – לרגע, רק לנשום אויר!’ – ‘שב בשקט!’ – התחיל גידי להשתעל בזעף, והלה כבר לה היה, ניתר ואיננו. כפוף ונחפז הקיף את הבקתה ורץ להיסתר בצל הקיר שמעֵבר. מתנשם ושואף. מה נתרחש כאן, לעזאזל. פיקולי עשן שחור נמלט מן הפתחים האחדים. בסרבוּל־מה, כמתוך התבצקוּת, בהסוס, והמוּל כולו אבק. הבקתה מתפוררת? תמיהת סקרנות תמימה. הקשבה לכל צד. חיוך שמוט אי־מזה. ופתאום חונקת זוָעה: הכל הושמד פה ורק אתה על חורבותיו… אימת מחזה־אֵימים שעתיד להתגלות עליך בעוד צעד נוסף. נעצר, לא־מעֵז. מפרכס מיאוּן. כל זה שלכאורה כה מוּכּר כאן, נשתנו פניו כאילו לא הוא, כולו גיא־צלמוות, ממשות לא־ידועה, מרחקים אחרים, התגלות חיורת, דממת־ריק מנשבת, ומיאוּן, הו, כולך מיאוּן, ממולא מיאוּן נורא, מתכווץ־מתכווץ – – ‘מה אתה מסתובב בחוץ?’ בא עליו פתאום קול מבפנים, עד שנעתקה נשמתו מבהלה. מי זה? עודכם חיים? אחרון הנשארים? – קרוב מאד ומובדל מאד. רק להציץ – – לולא שמופרד במעגל ריחוק טשטושי. התפוצצות־פתע. נלחץ בגבו לכותל. חושף לגמרי, ערום. נשימה. והוך! חבט על הראש! ניתר קפוא־עיניים. אפוף מיגעש אבק. – אה! – זעק וקיטע מיד, כשתפש שרק נתח טיח התפורר עליו, עוגה נוקשה של חומר בלול בתבן, טיח טרחת־שלום רחוקה ולא־מובנה, תמימה עד אין שחר, אולי כדי מלוא כף יד אחת שדיבקה ומירסה את הטיט לכותל, קלופת מחי ההדף, וטביעת מקומה על תיתורת מעזיבת הגג פקוחה כעת טריה ומתבוננת בך. מה עשיתי? מה אני אשם? אבק מתפרח. בהתנשמות. ומן הפתח פיח שחור בעצלתים של מבוכה. משהו זר כאן שצריך להימלט מפניו. מסתכלים בך. עיניים בוחנות אותך. אילו ידעו רגליך. אילו יכולת. נתיקוּת אומללה. קשר שתיקות רעה סביבך. קרישות ללא מוּש. מצטמק במעיים פתאום להקשיב. נורא להטות אוזן. ובכל כוחך. רב קשב. זועת התרחשות מתרגשת. מרחוק. כגשם קרב. שומעים חרטה נוראה פורצת מפנימך. יודעים שחבל שככה היית. לא ברור מה. חי בשגיאה יסודית. ואין עוד תקוה. מה אפשר לעשות? מה צריך? קודם־כל לברוח. לאן? ממרחק־ממרחק בא. תוקפת אותך ההרגשה. ידיעה נוקבת שהפסדת. כבר הפסדת. הפסד גמור. חבל, חבל נורא. אילו רק ידעת. חבל עד תכלית כל חבל. הלואי והקאת. וכבר אין לתקן? אבוד? אין תמורה? לא יודע כלום מה, מוּשׂם עליך ולא יודע מה. ואם לא תדע מיד, הנה בזה הרגע, כבר עתה – אבוּד. עולמית. לתפוש. למצוא אחיזה. קרקע. משהו מוצק. ומנוס פתוח. ישר שמה. אין. הו. מה כל זה. הגידו מה כל זה. מה רוצים ממני. הכה! כבר. רעם אבק סומא. סבוּא־אבק. מה אני כאן. חַת־שתים לברוח. בזה הרגע. מהר. הרגשת קץ. כלָיה. מכוסה מכל. וגם מעצמך. רחוק. לא שומע. לא מגיע. לא יכול. אובד. – ‘מה אתה עושה כאן?’ – נופל שוב, מפתיע עד בעתה, אותו קול שמאחור, ומזכיר שכבר היה כך פעם, לא רחוק מאד, וכן גם דיבר, בהבעתת־פתע כזו מאחור. ובמין יגיעה לא מגעת אליך, ולא מחייבת להיזקק לו ולהשיבו דבר, לא מפני שאין זה עסקו – אלא פשוט מפני שלא מוכרח, ואפשר גם בלי, רק פרט מפרטי הטשטוש הכללי. עוד צל חיור בתוך ממשות לא־נוגעת. מרעידים ומנסים לשכוח אותו מהר, להינער ממנו ולשוב אל מה שנחוץ מזה, מלפני התערבו, שהיה פה, ושעודנו פה, מישהו או משהו, לא מסוים בדיוק. אבל הלה מוסיף ומטריד שוב: – ‘מה אתך – הוא אומר – למה אינך עונה?’ – שגם זה אפשר עוד לפטור במישוּך־כתף כוללני, ובהינע־יד סתם. – ‘עודד!’ – מוכיח הקול הזה מאחור, הבלתי־מניח, והזכרת שמו מרתיעה: ‘מה?…’ נמלט מפיו חרחור, ונפתל להיחלץ, להימנע. – ‘מה קרה שם?’ – לא מרפה ממנו הלה, המיוגע, שבהצצת־עין סרבנית אחת יודעים כי ידוע הוא, אף כי היינו־הך, כמין דנוס הוא, הוא ולא הוא. שחור ומפויח על פניו, מחוּפּשׂ להגחיך, אולי כועס, או מה, קרוב פה מעֵבר הכתף ורחוק אי־שם בלא נתפש, סתמי לגמרי. – ‘מה אתה ככה?’ – אומר הספק דנוס הזה מאחור. נמנע מחרוג ממזוזת הפתח החוצה, דבק בה. – ‘מה קרה לך?’ – ‘לא.’ – מחרחר עודד, כאילו לא הוא. – ‘למה באת? אינך שומע? אמוֹר משהו – עודד!’ – ‘באתי.’ – אומר עודד. – ‘למה? מה קרה?’ – נוגשׂ דנוס, נוגע בכתפו. (שלא יגע!) – ‘כלום.’ – אומר עודד. ‘אז מה?’ – אומר דנוס. – ‘כלום. לנשום.’ – לוחש עודד. – ‘מחניק.’ – ‘השתגעת? – מתרתח דנוס משום־מה – חזור מיד!’ – ‘טוב.’ – לוחש עודד. שלא יצעק עלי. – ‘מהר־מהר.’ – נוגשׂ דנוס ושוב נוגע בגבו. (שלא יגע! אני לא שלו). – ‘אז רוץ!’ – צועק דנוס. ‘טוב.’ – לוחש עודד. – ‘רוץ־רוץ! שמעת! מה אתך?’ – ‘טוב.’ – לחש עודד ונתגנח מאד. זועת שריקה. התנגפות מפולת. הכל. רועם פיצוץ. עלום. הִרהוּל. עִרבּוּל. מה. לא. ראש אל ראש על המפתן. הלומים יחדיו. ודבר ראשון חשים נשימת איש על לחי חברו. סנן־אויר יורד חם, חדל ויורד. נורא בקרבה יחדיו במגע יחד נושמים. מֶשך נשבובי דק וחם, בא וחדל, בא וחדל, בקצב חרישי ולא יאומן. אבק ופירורי טיח. מתמיה מאד. ואולי להתחיל לבכות. מלמעלה. גדול ביותר. התפקע. כהתבקע קרש ישן. ודרדורי עפר אִטי וזחלני. נמשך מי יודע. ומה היה הדבר האחר, הנחוץ יותר, המבוקש, שהיה כה קרוב? טעם אבק בפה. ריח גללים יבשים וזיעה. לא להיות לבד, בלי. לא להיות חשוּף בלי כלום, לא. מפולת פיח. מין צורה. לקום. עוד רגע לקשוב. מה פה כל־כך קרוב. אַל תנשום לי באוזן. ריח גללים יבשים וזיעה. לא להיות לבד, בלי. לא להיות חשׂוּף בלי כלום, לא. מפולת פיח. מין צורה. לקום. עוד רגע לקשוב. מה פה כל־כך קרוב. אַל תנשום לי באוזן. ריח גללים. תן לי לשמוע. להגביה ראש. מפולת־חשאין של פיח. כבחלום. צעיפי ניקודים. רשתות. משונה מאד. קל מאד. התרוקנן. כל־כך ריק. שמעת! הרים כבתוך אולם ענק וריק. – אָהוי! – לא כלום של כובד. שום דבר לא ממש. דברים הולכים ומתרחשים. לא בדיוק מה. ריקן. שומע מתוכו. פה בין כל הרעמים. רואה איך. להתרומם. לקום. לראות פה מדובק בקיר. הכל אפשר. רוחש אפשרויות. כל הייתכנוּת שבעולם – כאן הן. ואתה. שום מחסה לא. לא מחיצה. ערום מול מערומי הכל־ייתכן. ובנקל יכול לבוא הכל. שומעים. אתה פה מדובק. לא מורגש. בזוית. לא מפריע. יכולים לעבור להם ולא ישגיחו בך. הם שם, כאילו, במועצת האפשרויות שתיתכנה. במקום שמכריעים ומחליטים. פה מושב האלהים וכל פמלייתו. פה כעת מחליטים, על המקום ועל מי ועל מה. האם הם־הם כאן? כן. הנה הם־הם כאן. (כמו הרופא הראשי בבית־החולים שלו). ואסור שירגישו בך. ירגישו – ינשפו בך ואינך. כי לא ייראה אותם האדם וחי. חבוי לך במקום שאסור. בהצצה. בלב פועם. במקום אסוּר. בתוך תוכי הגדוּלה. בסוֹד מועצתם. עיניך רואות מבוהלות את דייניך: כאן זה נעשה. מועצת הרגע הזה. השתהותם לחרוץ כאן, לראות, להוועץ ולחרוץ. הכל בידיהם. בעמוד האש שלהם. הנה הם. הנה אתה. קטן וחבוי. ומה? אם ישגיחו בך – יגרשוך. אפילו לא להרהר: פן ישמעו… בשקט. בשקט תציץ ותראה אותם (ושלא להיתפש ולהשתלח בבושת, או גם במהלומות). בשקט – ותראה אותם. ותיכף תראה אותו. הוא שפוסק דבר ועושה. יחלוף כאן. יאמר, יראה על מי, פה, ימשיך, ואתה בקיר, לא־מושגח, רק פוקח, לא נושם. המון באזניים. דומם נורא. זמזום זעזוע. האוזן הזו בכלל לא. הו! שומעת? הו הו! שומעת? לא? מי שומע? מי כאן? מי עוד פה? – פחד עד סימור. הכל. סמור קשיבות. עוצם עיניים נלחץ. נהדק: לא יכול. עבור־עבור. לא יכול. – פיצוץ! – התברק, רעם חלל. פתיחוּת גלויה ניצבת. ריקוּת עד. ממועך. פיח. ביעותים. פירורים. ואולי כל זה, אולי זה ולא. אולי מי שאת זה ראה – שוב לא יוכל עוד?… למה כאן. למה עוד. אה. אין… יבש, כל־כך, אילו, ורק קצת. אויר! – כעת! המיית קונכיה. לפקוח לכל צד. להחזיק, לחוש. מתוך כל השאון הכואב, הריק, המחריש – חלל פתוח מתארך, נבוב וקורן, מתבהר: מפולש נקי, מאבק, מרעש, מעכירוּת, מריגוש – שמה, ארובה פנויה מכאן עד, אֶל, פתוחה: עד עצם המרחקים, שמה, שנשתכחו, המתכילים, בשקט, יותר, והכל נרגע אליו, ודומיה, כל הגלים. רָגע הים. נח. הכיווּצים נתפשטו. נשימה עמוקה, החלמה. התבוננות רחוצה. צמחית. הקלה. הבנה מתגלה. פשוטה כזאת. כל־כך אמיתית. עד. מניעים אליה ראש. יודעים שזו, סוף־סוף, שותים נשימה צלולה, בצמא, סוף־סוף, איך לא עד עכשיו, פשוט כל־כך, פתאום. מתישרים. יודעים. לא יודעים מי הוא היודע. אבל יודעים שיודעים. בבירור נקי, מצטחק, אליך. יעבור. הכל יעבור. אין רע שלא עובר. גם הגרוע שברעוֹת עובר לבסוף. וזה הכל. ברור לחלוטין, ולא מוכרחים. וגם אין מן ההכרח שיקרה כלום. מה פתאום יקרה. מבט פשוט מגלה בפשטות. אין שום טעם שדווקא יקרה. וגם כי כל דבר התובע לעצמו, לשמו, את מותו של איש – עוול הוא, רק עוול, רק רע הוא, ודי. רק רשע. אחת היא מה. אין דבר שיתבע מותו של איש – ויצדק. לא. שום אלוהים ושום דבר. ברור לגמרי. ולא מלה להוסיף. תגלית נכונה. מפעימה. שצריך לומר למי. לסַפּר, להגיד, להגיד לגידי. גידי. מה עם גידי. אל גידי. לרוץ. וחטף רגליו, בדהרת־פתע, מקיף בחיבוט אבנים. גם הגרוע שברע – עובר. מרודף. מוצלף לפתע – מַכת המרחב הנפתח בעצמה מַבהקת. פתיחוּת ריתחת מלפנים. גבעות אור חובטני, מסוחרר מרחב, הרבה מדי, וקפיצה למטה, לשוחה, גידי! צפוף, אין אויר, אבק: גידי!

 

פרק ארבעים ושמונה    🔗

כמה זמן כבר נמשכת? שתים־עשרה. מחצית שעה תמימה. ושום סימן לשינוי. צרורות בני ארבעה. שהות של שניות וצרור בן ארבעה, שהות של שניות וצרור בן ארבעה. ויכול להתמשך כך כל כמה שירצה. מה לא מהרהרים וחדלים. מדי רגע. מפחדים וחדלים לפחד. משתעממים וחדלים. מתחילים מתקרטעים ואין מרחב. נתקלים זה בזה. גם טוב להיתקל, וגם, יותר מזה, מחניק. נזכרים, מבקשים לומר מלה – אלא שאבק. פוקחים עין. ושוב אבק סידי. מתהפכים ומשיאים עין. מנין יבוא דבר. הדלת למעלה, המכוסה עפר, מזילה נסחים קטנים. רחוק. הכל. ורק במדומה, ולא בממש. וגם זה נמאס. נוכחים במפורש ברעב זוחל בקרבך. דממה בת רגע שלם משתהית. מירוָח של המהוּם מתמשך. מקשיבים בתמיהה, משהו שבעונג־קשיבה. אבל נורא זה מתרצח פתאום, במַכּת־אגרוף. ומהומה. כולך בשׁרירות רגעים עריצים. מזולזל בעפר. גם העפר רועד. והאדמה וכל בה. מקשיבים מאד עד שנפזר הקשב. עדרי ייתכנוּיוֹת באים, מתבהלים ונפוצים. ייתכנוּת אחת או שתים נשארות לרגע, מהססות, לכודות בסבך. מתקשות לנוס. ושוכחים גם את זה. עוברים ונסחפים הלאה. ושוכחים שמשהו – כאילו נרדמים. לולא העיקוצים המטרידים ברגל שנרדמה. גופך מאובן ונפשך בך פורצת בשרקה. מה עוד? כל מלוא אלף הדברים המיוחדים שיש בידי תולעת מכמוּצה. אפילו תתעלם מכל השאר – מה ניתן לעשות בכיווּץ ארור כזה, כשאדם מיושב, כפות ברכיו אצל חטמו, כתפיו אצל אזניו, לבו במעיו, המכווצים ברע, אבן בצלעו, סומכה עלובה אחת רוצעת גבו בשקידת מסכנים, ואם תכביד עליה – הנה תתרעץ תחתיה והתקרה עליך עם ערימת החול, כל נטל החול. כל הזמן נשפך. שעון־חול אין־קץ. עובר. ויעבור, אולי, אלא שצר, צר ללא הכיל, צר בלי שינוי, לא די שצר, ובא הלז ותקע שני סנדליו היבשים, העפוצים, בשכמך, ודוחק בהם בכל כוחו, כאילו זה תכלית הדברים, בהתמתחות שואפת רווחה לא־פוסקת. כאילו לסנדלים לבדם ניתנה ארץ. זוחלים. מזחילים. מזוחלים. ומתאפקים. וממתינים. ממתינים נורא. מתפוצצים. וצר. עדיין צר. אפלולית סתומה. חדודית מכל צד. אבק הסיד חודר עד הנשמה. עד קודש קדשיה. למעלה מיכלתך. תיכף תצעק ותתפרץ. התקרטעות כבולה, לבטלה. הירדמות חושים לשהות בת־חלוֹף – רווח. פישוט המכווץ – ריק כאילו. כאילו חלמת שכבר פישטת. כל־כך נקל לפשט רגליים ולהתמתח. אין לך אלא לפשט ולהתמודד. והכל ולא זה. זה לא תוכל. מחוץ לך מכות אחר מכות. תתחיל למנות אחדים – ותלאֶה. תתכווץ להתהפך אחרת – ולא תוכל. מיד תיתקל בזה שכאילו כבר נותר לו מעֵבר גוך, אותו מוֹשכּח ארור, שמחייך אליך קבצני, ואין מקום לשום אחרת שהיא, אלא רק כך בלבד. והיכּנע. תן גווך למרמס. אַל תנסה להתגבר. לא תוכל. וכאן – הכל. אין שום הרחק מכאן. בתחילה תפזול עיניים למעלה, אל הדלת העלובה המכסה מלמעלה. שְמֵי־קורה. בתיאבון מגורה תחקור הוייתה. בתפילה. תתמסר למשמע סיפורה. תולדותיה. יֶשנוּתה. שמעֵבר לפחדים. לרוָחים משוּגמים ביד גסה. קצת זמן עבר. רווח־מה. יושב על חודי שתוֹ, בן־אדם, שתי סוליותיו וברכיו המוקפות, סדן לסנטרו, מהודק כחנוט, שקוט ומרים עיניים. הנה לך אדם. ומה? הגידו, ומה?

אך יחדל האבק ותפרוץ החוצה לקחת נשימה. יחדל – כשיחדל. בינתים נוטל אדם עסק להיות משהו. מוכרח ליטול. אלא מה. לבדוק כל קרש, בהתמסרות. אדם שלם וכל מה שהוא בבדיקת אלה ראשי מסמרים, רחבים וחלודים, מפוטשים מן הסתם באבן, בהתבוננות מקרוב. ומן הסדקים ניזח כל הזמן סנן חול. סיקוס אחד שנתפקחה עינו – משפיך שפכוֹ. נחנק לרגע בפירור אבן עד היבלעו. אם ככה יתמיד – יסתנן לו כל כְרי העפר שמלמעלה דרך הנקב הזה. אלא אם כן יקדים פירור רחב אחד לפקוק את הפרץ. כבאניה טובעת: משפט האלמנה עם הרוח. מים, הו, מים! שקים הביאו שקים, פה מהר פה, הי הו, חברים! חברים שלי חברים. אני נחנק. לוָוחים מסוּקסים ישנים. כה מוזר ולא ידוע לראות אותם בקרבה כזו, בבדיקה קרובה כזו, צורה חדשה עד הרפתקה, מקרוב. מין שאינו תואם מינו. שלוקטו מפה ומשם. כל יום שנַיִם ושלושה. נישאים עם ערימת חרולי ההסקה. הבדואיות. בשורה. כמו תמיד. בזו אחר זו. אשכול המטבעות על חטמן. צלליות שחורות תחת נטל ענפים וקוצים. עורך שלך הוא קצה העולם. ורחוק יפה בין קירות סלע חטחוּטי. אובד באבק הסידי. צר נורא. ריבון העולמים. נמשך נורא. הבדואיות. כן, ההולכות, היחפות, בעפר, אז כשעוד היו, ובבוהן רגלן, כרגיל, ממשיכות טביעת כל הכף בחול. טלף חיה יחפה. אולי רק צרוּתה וחדוּתה עוד שומרות חותם נשיותן. מין חיים. ולמה אינן מוֹרדוֹת. למה אינן בועטות בזה? למה בכלל מסכימים, הכל, שחנוק, שמשומם, שכפוי, ומסכימים לשבת, ויושבים, ולא־כלום, כלום לא. ואולי אינן יודעות שאפשר. שבויות־מסורת. ואולי? וכל הסיפורים מה? על אהבת־אש, שלהן, על הרפתקה, וסוסי־ערב, ולילות־ערב, וחטיפת הנערה והכל – כשהן חיות עלובות שכאלה? מעשיות, כמובן. כשהיו ילדות, אולי. לא הספיקו להיות ילדות, וכבר. והלכלוך. לא הייתי נוגע! יצורים. ולהעלות אש, ולאפות, ולהיסחב קילומטרים אל באר־המים, ולסחוב תינוק, תמיד, ושנַיִם נגררים בשובל, וזבובים, ובלואים, וכדי שלא להפסיד זמן לחינם, גם לשזר בכישור אגב הליכה מרשרשת, בשוּלַיִם שעד הארץ (שוּלַיִם רקומים דווקא!). נפתל כישור יורד מתוך סחרוּרוֹ וחוזר ועולה מתוך סחרור. וזה החיים. ככה הם. גם ככה. אולי לא גם כי אם רק. ועם הגמל, ועם החמור, ועם העזים, ובשקט תמיד, בציוּת, לא להמרות. למה את מסכימה. טיפשה, למה אינך בועטת? הלא חייך שלך הם! – – הו, מה. מה שייך לי. ועד מתי? פקעת עמוסה להתפקע. דברי גידוף ונקמנות וקריאה לריב, בגרון, תקועה, כמו, מחלחלת, ומין שפלוּת־ידיים, ולא־כלום, וראִיה ברורה איך כלים ימיך, איך ימיך שלך כלים והולכים על לא דבר, ולחינם, וכל הזה החינם הגדול. אֵי בזה יש כל מיני דברים שאפשר, גדושי אפשר עשיר – וכאן יש כל מה שאינו בזה. מנוּע. ואי־אפשר. הו לא, יותר אי־אפשר. ורגע שלם באמת אי־אפשר. ובעוד רגע מיטשטש וכבר אפשר קצת. נבלע בהתפוצצות וביניהן. נידף להיכן שהוא. אם כך ואם כך. ואין שום פלא כשמתנשמים ברגע הבא ומנסים לשיר בכל הכוח: קוקה קוקה – שבי בצד! באבק. בקולי־קולות. באתערוּתא גדולה. כחַזן פרקי חַזנוּת. ובתיפוף רגל ובפריטת אצבעות, ובהעויות נרגשות שונות. וגם זה, כמובן, מהר, נשכח, בתוך כך, ונידף לבטלה. ואם כן? אין אם כן. מכל צד שהוא אין. כל הענין הזה, ביסודוֹ, בשרשו – לא כך צריך. לא צריך ולא מוכרח. עוול שזה כך. ואתה קרבן העוול. זה הכל. כן.

ופתאום – יש פוגה. ברגע אחד שבין המון אחרים, חדלי־חשבון, ממועכים כדבלים. פתאום יש רגע מתבהר, אור בוקע דרכו, ומזנקים אליו, פורצים החוצה, קפיץ ניתר: להזדקף. לקחת אויר, עד אנחה, לבלוע, לקחת עוד, להתישר, למַתח גפיים, לשעֵל החוצה ולגדף כמטורף, ולחדש צלם אנוש – הו, העיניים נעצמות מהדף האור, מן הגודל, אלוהים גדולים, איזו אדמה גדולה, איזה שמים, איזה בזבוז, מחוץ לכל חשבון, מתבזבזים בשפע, ואנחנו, וחיינו הצעירים שלנו – אה, לעזאזל. מה, כולם כאן, כולם, דולי הפנינים יצאו לשאוף מעל המים, מחרחרים לאויר – קחו, חבּוּבּים, הכל, קחו כל מה – – אבל יבבה נלבטת פתאום, ובבהלה, כבמרחץ־קרח, נופלים־צונחים וזוחלים לבוא פנימה, להילחץ, להידחק, מי יגיע קודם. אה, הִכה! לחדול, לא לנשום, להיסתר, להילחץ להיכבש, להינצל. מרי משתולל להתאגרף. לא, לא רוצה. לא רוצה!… ומיד מתעטפים בטמטום, וחדלים. ולא־כלום. רק כשמקיצים וטעם אבק מחליא את הנשימה ומשגיחים בחרג־אור יורד, ואיך מתערבלים בו פיזוזים, נאחזים ומחייכים טיפה: זה אולי מסביר מה? אולי זה בא במקום? וכבר נתבהל החרג והאור הסתבך ונלבט בו, העולם נרעד, נרכן ונכפף מן המכה, כּוֹלא נשימה מכאב, ועוד אחת אחריה, מיזנקים ענקיים, ובזה אחר זה, פה על הראש, בטרוף. זחלי־עפר רצים בסנן. מכל צד. אשרי אדם ובוּנקר לו. לא יראה בבוא עליו זה כחתף. מכה – וחסל. ואחר־כך, שוב מבהירה פוגה, כחוֹר ברצף שלם. ובוקעים החוצה בהמולה, לפתוח את הריאות, את הגרון, עומדים שיכורים מאויר ומאור. מרחיבים, לתפוש, לאגור, וגם את מראה הנרחבוּת לקחת, ויחסי דברים שיש, בקרוב וברחוק, נקודות־אחיזה, וצוללים לתחושת שריקה נוספת – שכּן כבר אינן נתפשות בשמיעה, מכבר תששה זו משמש ונבלה, ורק תחושה סתומה בכלל שטח העור, חישת־עצבים סמויה אף כי מדויקת: ככלב מסתמר כשהריח אימה. ואחר־כך נופלת פוגה אחת ומתמשכת חרש, כנהר נושא שלום, וגחים ויוצאים, וגידי ראשו הלבוד מקומח לגמרי, ונשימתו מחוקה, כולו שטוף פורץ זיעה, הה – מגיד גידי את נפשו מתוככיו – אוּפ־ף! – הוא אומר את כל לבו, ומנפנף בכפות־ידיו להוסיף עוד אויר לנשימתו הצמאה. צעיפי־אבק מתבדרים שם. רוח על אדמה קלויה. וסנוורי־אור, ואין שום נאַת־מדבּר של ירוק או כחול, ומימין, למטה, טובע ה’קדמי' בערבּוּלי אבק־עשן נוסעים, רגע נחשפות שתים־שלוש הבקתות ומשנהו חוזרות ומוטלות עליהן, ואפרירוּת כמימים ימימה. מתמלאים התרגשות של נסיעה. ויכול להיות יפה כל־כך. ברור שמיד יתחיל פה המסע. ושיתחיל. גם כל ההפגזה נראית עתה כמעשה ישן־נושן, שביזבז אותך במופרז. לחינם היה הרעש. לחינם כה התכווצת וצווחת לאלוהים. – הה, שקט. ההפוגה המתמשכת צועקת. ואין שוחה שלא הצמיחה צמד ראשים להציץ. דבלוּלי ראשים ספוגי־אבק עד לוֹבן. כמין נגטיבים של צילום. אבל בכללו של דבר אין שינוי נראה, בכל שמגעת העין. הה, לאן היית מגיע. ואולם כשחוזרים זעפי הרעם בעוד רגע, וברעם ורעד נחנטים מחדש בחבישת העפר הסידי, והקשר בין מה שהיה הנה זה, לפני רגע, ניתק־אבד היכן שהוא. ולא נותר ממי שהנה זה היה עומד על רגליו נושם בריאותיו ורוֹאה את העולם בכנפיים קלות – אלא אך גולם טמון ארצה בשיתוק, ושריד כוחו לדעת אינו יודע עוד, אלא כי כלה כוחו מדעת. אדם שלם אבד ונגנז ורק אזנו, כמדומה, כאבר כרות, עדיין מחשבת לה בפני עצמה, כל רווח מועט בין פגז לפגז, אם פוגה היא או רק חריקת דממה בתוך שרשרת הרעמים. רועם כל הזמן. רועם כבתוך מעי תוף הדוּד הגדול, מורעם כל הוייתך כל הזמן, מורעם הודד מלא, מדוחס בתוך ישוּת דרדור מתגלגל, מוחשית עד טביעה בה, טרוף עד שאגת טירוף לפרוץ ולהימלט, נאבקת לצעוק מתוך החנק, צעוֹק וקלל ופרוֹץ ויהי מה, ובין קול לחישת החכמנוּת מזה, הלוחשת וגוזרת לאוץ ולהגיף הכל, להתקפל, להיאטם, ולא להותיר סדק, ולא לחוש ולא להרגיש ולא להיות עוד כלל, ולתת לרעה לעבור מלמעלה, לא־נוגעת. אבל גם זה כמובן עד תום דקוֹת הרעם. דקוֹת? מי יודע. אולי נצחים. ושוב בוקעים החוצה מתוך המדמנה, נקראים לבוא אל שריקת הדממה, ההמהום הליטופי הזה והמתמשך מַרגעוֹת־מַרגעוֹת – והגולם המעופש שלפני חצי שניה נעזב ונשכב כלא היה, זולת מכאוב סרוח בעצמות ועיפור מעופר כל־כללי, ואין מתוֹם, ועומדים כעת ומשקיפים חרישית, ורואים, ונושמים, כעל שפת הים, וגם מתחילים פולטים מלים, מהן מקוטעות ומהן שלמות, ומוסיפים וצועקים משוחה לשוחה, ומניפים זרועות, ומה שהיה אי־אז במעבה האדמה – היה לאין. וכלום באמת הכרח הוא לקפוץ מדי פעם בפעם ולבוא בעפר? ומה אם לא תאבה עוד לשחק במשחק מטופש זה, הגרוע שבמשחקים, ותישאר כאן עומד על רגליך, כאדם? מקשיבים לעולם הגדול, הבלתי־מיוסר. הרוח עודנה רוח והעשבים רוגשים עמה. זמזום היכן שהוא מתמיד. ושרידי עוקצנות אבק־שריפה חוֹרכני, מעכירים קצת את שלוַת העולם, אלא שמן הצד, לגמרי מן הצד. ומן הצד גם רואים כעת שיירת־פגזים שלמה נוסעת נשפכת על ה’קדמי', הנזעק כולו כנגדם בצויחת־מכאוב נפתלת, נופל על הארץ, מתחבט בעפר ובעשן, ערימות־ערימות, פקעות מתגוששות, וכל אותה הכיפה מתעלמת במהומת־תבחשה, וגם, עם זאת, מן הצד, אי־שם. כיפת־אבק משתלחפת, מדי רגע מיזנק כיפתי חדש וצעיר מתמר על מפולת קודמיו ועל עיי חרבות העשן.

האם זהו כבר? מי יודע. חמש או שש פעמים בתוך רבע שעה מתברחים למטה, חמש או שש פעמים פורצים החוצה לנשום. גם עפר לא יוכל לשאת יותר. עפר! עוקצנות יבשה, מבחילה. נדרים מחורקי־שינים על הפעם הבאה, שלא תכרע ברך ולא תפול, לא תרד, לא תזחל, לא תשפיל כבודך – אינם מסייעים הרבה. אך משתרק השריק – מיד אתה מושפך פנימה ולמטה כעכבר אל חורו, עם כבודך, עם נדריך עם אָלוֹתיך וחרמיך, אתה וחברך מגולל בך, גוף ורוח, להיחבא, להגלים לדעת, להיטמטם עד יעבור. ובכן, עד מתי? מי יוכל להגיד. עד שתים בצהרים? עד ארבע אחר הצהרים? יום־עבודה שלם? ורק אחר־כך ההסתערות? ימח שמם ושם זכרם! עוד מעט אחת! וכשייגמר, נצא, ננקה חוטם, וכף ננעֵר בכף ונאמר: יה, איך שזה היה. וזה הכל. כאילו זה אומר דבר. מה זה אומר? לא אומר. סתם טיפשי להחריד. ושום מובן לא. כף בכף ננער וזה הכל. בלי כלום תמיהה. כאילו פשוט לגמרי. גמוּר, סגור. נתח זמן שלם. מוסר ומופרד מן השטף. מובדל מן המשך ההולך. נעשה מוגדר מכל צד. תוכל לקחת לשימו בכף־יד ולשקול: שעה של הפגזה! ולתתו בצלוחית. לאבדון. והלא אין דבר כזה. פשוט שקר. לא יודע מתי, אם כשהוא גמור הוא שקר, או כשהוא עכשיו הוא שקר. ושקר מכל־מקום. שעה! אין דבר כזה! אין שעה. אין רגע. רק דייסה צמגמגת, בצק רך ומתמשך לכל צד, כל הזמן, מהרף להרף, אלא שאין אפילו הרף אחד, רק טיט, טיט ממוּסמס ונרפש. הולך כולו סביבך. מקיף מכל צד. כולו מְדַייס עליך. בהיותו חסרת־הפנים. ורק הולכת ומוסיפה, בלי חשך, מוסיפה ונמשכת כל הזמן בשווה, כל־כך בשווה, כל־כך בשווה עד כי אולי כלל אינה מוסיפה ולא הולכת כלל, אלא קפואה על עמדה, מי יודע זה כמה, ואולי זה מכבר חדלה ולא ידעת. וגם אפשר שאתה כבר הרבה יותר רחוק. ואפשר שכלל לא הגעת עוד הנה. מי יגיד מה. מי יודע דבר. רק הרגשת ההיקפיות, לפוּת ומוסע, מוּסע ביד מי, אחוז בתוך חָפנו של עתה גברתן, גדול ואין־חופי, גדול ואוחז. מתגלה מדי הרף ממקום מגעו, ונשכח מדי כך ומתאַפס. עתה רחב ומתמיד, אין לאן, אין חפץ, אין נימוק, אין טעם, אין אופק, לא טוב ולא רע, לא לכאן ולא לשם, חסר שום סימן, או בליטה, או אפיק, או גדות, או מה, בלא־כלום, לא־כלום, לגמרי, אבוד בלא־כלום, רקוע ומרוקע, ושלם. זה כן. שלם. כל הזמן. ושווה. לא יותר ולא פחות. זמזום שווה אחד. אפילו אם רגע כאילו הקליש ולרגע כאילו התעבּה, ומחזיק אותך בידיו הלא־קיימות, אחוז היטב, עד כי נראה כרשע, ואינו רשע, או כמתעלל בזדון ביקרת היותך המיוחסת שלך, המסכּנוֹן, ולא עלה על לבו ואין בו – לא התעללות ולא זדון ולא לב, ולא אתה לפניו, ולא איכפת לו אתה, אלא רק אוחז ומחזיק, כיוָן שכך, מחזיק בך בדיעבד, באין גבולו המתמיד ונמשך, כעלה על־פני אוקינוס, אוקינוס משכשך של עתה. מרחב שהכל ייתכן בו, הכל בה במידה, באותה נחיצות, באותו לחץ, באותו זימוּן ובאותו שממון אדיש, אפילו אם תמצא שלהיטוּת היא זו, להיטוּת לא מוסברת בכלום, אם טוב לך ככה יותר, שעושה אותך בבת־אחת גם טרף טוב להיטרף, וגם בַּחַל מוקצה מגעת. גם קרבן מזימות הרע, וגם פליט ניצל מרע. גם עומד להיפגע באיום מכל, וגם עומד לזכּוֹת ולהינצל מכל רגע ופגע. גם מסומן לחיים וגם מובדל למוות. זה וזה כאחד, באותה מידה. שקולים יחד. ואין לאחד מהם יתרון הכרעה, במדבר העתה הזה סביב. מדבר שלוו רחבוּת ואדישוּת, גם חָלָק כזכוכית וגם נאלח כצרעת זבה. אחד כולו מאופק עד אופק. אילו היה לו אופק. לא־כלום. וזה כל מה שקיים ואפשר ויכול. הנה. וכל מה שנופל באקראי על אדם – הוא בחירתו. בחירה, מלה טיפשה, חבל שהותקעה להדהד מתחת קרקפתך. מדבּר הוא, פרוש מלוא המרחב, לכל צד, לכל עומק, לכל גובה, יותר מן החיים, מלפני החיים ולאחרי תומם, לאחרי תום כל תם, לכל רוחות השמים והארץ. ולהתקיים אינו יותר מלא־להתקיים. גם לא פחות. ולרצות כמו לא לרצות. ולהילחם כמו לא להילחם. (אבל כל זה – רק כאן הוא. מעֵבר לקו האופק שם, אולי, אחרת? שם, כמדומה, לא כך?) אי־אפשר שיהיה כך, שם אחרת, אחרת לחלוטין, אלוהים, שם אחרת! שם קץ ישימון האפסיות… הלואי! ולא כמו כאן. לא לא־איכפת גלמי, פתוח בשווה לכל צד, וסגור בשווה מכל צד, ואדיש, הה, כמו אבן ויותר מאבן (לפות ידיך על ראשך – וצא רוץ לך בצעקה…). לך עשה חיים!

למה אינני נרדם וישן. עד לאחר. להקיץ ישר לאחר. הו, הביטו, מה עושים להם שם ב’קדמי'! לא ממישים מבט. סוכך־העשן החוֹפה עליהם. המתנהם בועים־בועים תופחים זה על זה. המי־יודע־מה, שונא האדם, המשתולל שם. חום עשני על העולם. לא עוד חששות מפני מה שעוד עתיד לבוא, אלא קימה לשמוע גזר־הדין. הידיעה החותכת. לא שומעים כל דבר אחר, אלא רק אותם, שם. לא רואים דבר אלא אותם שם. העור שלך סתום לכל, ורק אליהם, שם, מתחת לעשן, אצלם. מוזר להיתקל פתאום בראש אחד, בחור שמַבּעוֹ לא כזה, שפניו קפוצות אחרת ומופנות אחרת, מצודד מזה ומשוקע כולו בדבר שלו, הצדדי ההוא, כטורף אל צידו, מאומץ, מנותק וכָווּץ, עד שרק לאחר שהות אפשר להתנתק מצורתו היושבת במארב וללכת עם מבטו לראות מה – מה רואה שם יוחאי? איזה עמודי־אבק פעוטים במדרון הגבעה שמעֵבר לשלוחה, מעבר לגיא, אצלם. ומיד חוזרים מאִתם אל הצופה בהם הלז. חזותו שלו אומרת יותר. ריכוזו, פטירותו מן הנעשה כאן אצלו, יכלתו לא לקבל את דין ההיכפשות בעפר, ובקנאה נוכחים כי עד שאתה סבוּא כולך בנוכחות הקרובה מדי, בחולי פחדיך, אפשר להיות לא קרבן עקוד יאושים, אלא צייד צופה בטרפו הגדול שמעֵבר מזה, כזה שלא באנסוֹ הוא כאן, אלא מרצונו בחר לו מארב זה, לצוד את החיה הגדולה פי שבעה, צייד שאין לו לפניו, ועד קנאה אין לו, אלא טרף מוחשי להשגיח בו. טרף ממשי שממלא אותו יותר מן הזמן, שמנצח את הזמן, שדוחה אותו מעליו, מסלקו, ורק גירוּיוֹ ויחסו לצייד – הוא הקיים, בפועל, וקודם־כל, וסיבת הכל וכולו בו. לעזאזל קטנוּת הראיה, מקרן־זוית צרה, מטופשת ופחודה. תינוק עקור מסינר אמו שהוטל למלחמה. איך אדם אם רק מוצא נקודה אחת – כבר הציל לו את המרחב כולו. את חייו הציל. בבושה אתה חוזר ללכת עם יוחאי אל הכתמים הנחשדים, ואל העשבים הקטנים שבגבעה ההיא: לבדוק אותם בכל לב ובשׂוֹם־שׂכל, ולתת כל יכלתך לפירושי האבקים המתרוצצים ההמה, ולכתמים הכהים שזחילתם האִטית מפרקת אותם מכותרתם הנידפת בתאוצת חָפזה, ושָבָה נצמדת לטריים מהם, עד שיופרחו, זחילה אִטית שאינה מסתירה כבוד חשיבותם, העיקרית, החורצת, הקובעת יותר מכל דבר אחר, פי כמה ממה שזחילה לא־חשובה יכולה להכיל, לכאורה, עד שכל מיתריך נפרטים בחזקה: הולך להתחיל! וצורך בוער להראות לכולם, לזה שפה, ולכולם שפה, להראותם, לשאול דעתם, להזעיק את המנמנמים, להסיר תנומות מעל עפעפים, – למה יוחאי עצמו אינו צועק? צעק, יוחאי, צעק אתה ואני אצעק! לולא שהמאמץ הראשון להפיק קול מסתתם בפרץ שיעול צרום, הממלא כל לועך, עד שרשי הריאות, ונלבט בחלודת אבק, ומזכיר כי לא עת אמירוֹת היא. רועד פיצוצים ה’קדמי'. מסכנים. גם אם לא נתגלה עוד כל דבר מובן מתחת האבק המתבחש, הצופן כל אפשר שהוא בחוּבּיו, הנסערים, הה, לא רוצים, לא רוצים, ואם גם לא השתנה שם דבר, ככל שאפשר לתפוש או לראות – יודעים, בפירוש, כי זה הוא. ממש הנה הוא בא. שִתקו כולכם. שְ־שְ־שְ! הנה הוא בא. החצוצרות: הנה הוא בא. והתוף יסיים בהלמויות חלולות. הנה הוא בא. מסתמר העור בערפך. בזרועיך. אפשר להראות באצבע. אבל לא לזוז. אסור. אין בהן עוד לשנות כלום, כשבאות עתה, פתאום, וכלל לא צפויות, למרות הכל, אותן משרֵקות רדופות, הרצות להישפך הללו, וכל זועת ההתבקעות האיומה – מתחילה מחדש, ובריקוּת מתחלחלת ונדהמת – ונסים להימלט פנימה, ולא להיות ולא להיראות (כעת הבחורים שב’קדמי' – יציצו בנו, ינידו ראש עלינו), וכך, כנראה, גזור עלינו, כך היום וכך יהי עד אין קץ. עד להפקיע כוחנו. עד לטשטש יכלתנו הקטנה. או, וזה נכון יותר, עד לעורר בנו חימה לא־בלומה, קצף נואש, להיתפש כבר בהם, מנוּולים, ובשינים ובצפרניים ובזעקות־טירוף – להכות בהם, ולרצחם נפש, ימח שמם, ולרוץ אליהם, אל הגיא, ובאבנים להכות את משמשי־המרגמות המבוהמים, ואת חבריהם, מכות אבדן ושאול, נבלות שחורות! גם בתוך כל זה, בעצם תוך כל זה לא נשכח העיקר: הנה הוא בא. סוף־סוף.

האומנם? כבר עתה? לא. עוד מזומן לנו, לפני זה, דבר, אירוע, עם הפגז האחרון שבטורדה לא־חשובה זו האחרונה, כשאך הבחינה האוזן בסוֹף וידעה נסיון שהצחוק הגדול באחריתו כלל לא היה משוער בראשיתו המזויעה, שכן עודו מתפוצץ, הפגז האחרון הלז, הבודד בהתפקעותו, שמשום מה היא הפעם האחרונה בטורדה זו, נשמעת לפתע זעקת־שבר, משכיחה כל יבּוּבי הפגזים, שאגת מר המוות, שנשתכח כלל שתוכל להיות כזאת, אם כי צפויה היתה כל הזמן, כמעט עד גבול אכזבה – ומאצל קיר הבקתה הקטנה, מתוך אחד מאותם החגָוים הצרים שנחפרו בלילה לעירום ציוד ומצרכים, קופץ מישהו בצריחה, שמרימה את כל הראשים בסחיפה להציץ. ומתגלה, בזועה אין־שיעור, כולו מראשו ומטה שותת־זב אדום, מסמוּס אימים של בשר ודם ממורסים, צמיגוּת מפליצה, צועד צעדים אחדים, צעדי התרנגול שנשחט, שולח יד להיאחז, וטובלה במקום הפגע, ומצריח אז אותה צריחה חסרת־מלה, זו הניחרה ובמרומי קולה, שאין אחריה עוד ולא יהיה, שעמה קץ כל הקצים, מעבר כל סייגים שהם, שכבר היינו־הך לה אם תישמע כצריחת אדם או חיה, ושאחרי זה צריך, כנראה, להיות הנורא מכל נורא, הגואל שכבר מעֵבר כל נורא, אלא שעם זה, מיד עם זה, בעוד הלב קפוא אימה ומשותק – יצא מלמטה, מאותה מחפורת גופה, הבחור השני, שהיה בה, ובידו כלי אדום, וידיו עם הכלי שותתות אותו אדום נורא עצמו, של מירוּס בשר ודם, ואף הוא צועק, אלא שצועק אחרת, צועק צחוק, צועק: תפסיק! צועק: חדל! הלא זה סיר הפּוּדינג! הפּוּדינג האדום! – ההדף, ההדף העיף אותו עלינו – – – וכבזק, לאחר פוגת־כלום של תרהמה ועיכול – מתלקח עתה שבץ של צחוק. פורץ קולח, בתרועות, ובתרוּעי־תרועות, מוחק הכל, את שהות הקשב, את חגיגוּת אימת ההכחדה, את הגאולה מן הזועה, פֶרץ מַפריץ, בהשתנקות, בנפילה פנים ואחור, בטפיחה על כף ועל ירך. בהשתעלות ובצויחה דקה, מצפצפת – ורק הלה, אותו שצרח, ושהיה עומד נטוע כהלוּם, מתנשם כמַפּוּח, נוחר בחרחורים קולניים, שנראים כל־כך לא במקומם, כשהם מעבר מזה ופנימה, ידיו פרושות לצדדים, ואימת האדום עודה הולכת־מושכת מראשו אל כתפיו ומטה, מבועתת שכזו, שטוב היה אילו לא היה כל זה מתחילתו. – לך תתנגב – צועקים אליו – לך שטוֹף את עצמך! והוא, אחד אהוד, שכמעט והיה מעֵבר לגבולים, משוּתק כולו, ידיו מתולות לצדדים, ככנפי קורמורן רטוב, ורק כעבור־מה, גישש ואחז מוכנית בכנף כותנתו ועמד להתקנח בה בהיסח־דעת, מעביר וממַחה קרחות לבנות, ומותיר נירים אדומים מעבריהן – ומחשה כל העת, כבוש באותה נדהמוּת אין־תשובה, על גבול שני הצדדים, במיצר. אבל הצחוק שפרץ, לא נתעכב עוד, ומה שהיה כבוש לא חזר לכבשונו, ומה שניפחו ודחסו כל היום המרגמות – נפקע ויצא בשרקות הצחוק – ומי אינו צוחק, מי אינו צועק דברים, מי אינו מורה באצבע, ומי לא מצא דברים מזומנים להיקרא ולהיצוַח, ואפילו אם רק להשתעל בקוצר־רוח בלבד. ועם זאת, מצא דנוס שעה זו טובה וכשרה להתחלפות נחפזת, ועד שהוא צועק כל הוראותיו, ואלה זוחלים מעופרים ויוצאים, ואלה באים לרדת, ומהם, ודנוס בהם, מפויחים מאד ומגוחכים לשנינה, ומישהו כבר היה שר בקול זמר מוגזם – דונגו־דונגי־דון, סתמי אחד, והרגליים היו מתישרות והשרירים נזכרים להתמתח, ובחיוך, ובהגדוֹת דברים, ובטעימה נופשת של כל רגע ורגע לבדו, מן המַעבר המרוּוח, ועד שגידי מספיק לזכור כל מה שהכין בלבו להזכיר לדנוס, עם נאום קצר אל צאנו המעט – חוזרות וצומחות בשקט מבשר־רעם, פטריות־העשן המעוּבּוֹת, על־פני כל ה’קדמי' וכבר גם רעמיהם מתפוצצים ונגררים להרים, בהידוד מתפורר, והיינו־הך גמור אם לומר אם לא: האם כבר, לבסוף, זה, הפעם?

רעמים קורעי־ארץ. העזה גדולה היא להציץ מצלע הבקתה המוארכת. רואים במוחש איך שם. איך מתהדק הדבר סביב ה’קדמי'. ומועקה מתקשרת להתהדק סביב הלב (אי־בתוככיך גם בושה על שהם במלתעות ולא אנחנו… או כאילו חטאנו בהרהור? אסור להיתפש להרהורים). לא כעת. מה לאֵל ידינו עתה? (ואולי ליטול את כל השמונה שכאן, שמחוץ למַערך השוחות, ולרוץ לתגבּר אותם, להיות עמם בצרה?) מכות־נפץ אדירות. הכל רועם. עונה. ואחד, מתוך הציפיה הדחוסה, בחירוק לשון יגיעה: ‘ולמה שלנו שותקים?’ ומישהו גם משיב, באותה יגיעת־לשון, כאילו חובה להשיב דווקא: ‘הה, מה, שלנו? רחוקים וקטנים… לא ישיגו אותם!’ – שמעורר את הראשון להוסיף דברים חסרי־טעם: ‘ולאחר האוירונים של אתמול…’ תפלוּת, אתמול! מעולם לא היה אתמול. תמיד זה כעת וככה: הנה. הה, הפסיקו שם. ומה עושים? לא עושים. רק תקועים. בריק ידיים. והלב נאכל מדאגה. אם גם תצא שלם מכל זה – תצא בלי לב. לבך לא יהיה לך עוד. אבר חרור ומחומץ. כל השטחים שמנוכח, דרומה, שאין בהם איוּם הרעה, – רק ריקים, רק יבשי־שעמום. אין שום טעם בהם. חשובים כאינם. הם ושקטם המטופש, המתנכר. האדיש. אם לא הלועג לאיד. מכות רעם. גיבוב רועם. שוקק עזות, אוחז ומכה ומכה, עיור וחזק ומכה. עשן מתהלך שפוּל ונשוּב סרחני. מסתיר, מה רואים כעת? – ‘שמה!’ זעק פתאום קול. והכל ידעו אנה. וממש במקום ההוא, צצות מן האין, עמדו ארבע דמויות כהות, מאצל ירכתי השלוחה (שיעלו על מוקש!!), ארבע חיפושיות נמוכות וחשדניות, ואחת נוספת אצה ובאה, עוקפת אחריהן, עולה מן הצד. חמישה. שמונה מאות? כאילו בתוך מצולות־שקט. כאילו הוצאו מחביון בֵּי־משי. אלינו? אליהם? או שמא רק הזיה של שרב? רעמי־התפוצצות מתגעשים בדחיפות, הכל עליהם. בטירוף. בכיתוש־טירופין. תוף מטורף. אה, חבטות. החיפושיות האלה. ושם. כל הכוח המתפוצץ – כאגרוף מגושם על נקודה אחת. איבּוּך מתערבּל בסוֹעה. מעלים הכל. והם כבר נערכו בדירוג, נחפזים להשתרץ בהם, דממות, במדרון, אצים לרדת אל העמק המרכזי הקל הזה, שבינינו ובין ה’קדמי', להיאחז בו בכמעט המפרץ הזה, להתקרב מסותרים בשקע הקעור הזה, ולזנק, משם, בקפיצה אחת על ה’קדמי', בעודו המום כולו, מבולע אש ועשן, מחופר ומכונס, עיור ונדהם, ואין ביניהם אחד שיודע עד כמה הם כבר עליו! האומנם יש בהם צופה ורואה? האומנם השגיחו בסכנה! הו, תותח שש־ליטראות! הו, תותח, זו שעתך – גידי אץ לטלפן. האין זו השעה לבוא עתה בערפם, ולתקוע בהם בטרם יפיקו זממם המנוּול? לעכבם, לבלבלם, או שמא, להניסם אל מלכודת ערוכה? משהו. מהר. המרגמות שלנו? הה, תותח שש־ליטראות, אל אלוהים, חודר־שריון אחד, כמה ריקות הידיים שלנו! ושמא תופש אחד בפיאט, רץ יורד, נסתר בין העשבים, ותוקע בפתע מאחורי גוָם… אֵימי פיצוצים. נבלות. ולמה הם ממתינים?

– ‘אין קשר.’ – חזר גידי. נמוך יותר מכפי שהוא. – ‘ניתק?’ – שאל מישהו, לא ברור לשם מה. מתחת הזוהמה שלך אתה מסמיק מנרגשוּת. לרוץ אליהם. להזהיר. – ‘אני – פרץ פתע עודד – לרוץ?’ – והגביה רובהו, וכבר פסע לצאת. – ‘חכה. – אמר לו גידי. – טוב. ושיידעו. ושגם למרגמות שיודיעו. ולכולם.’ – ועודד כבר הרכין גופו ורץ להקיף. – ‘וששייקה ייצא לתקן!…’ – עוד צעק אחריו גידי, והלה הניף יד כי שמע, ורץ. קפיצה לפתוּח. העמק ימינה, דרומה, ומשם אחר־כך. ערום, בלי בגדים, בלי עור, חשוף, רק לב. לבד סביב. (רעמים! על הזמן!) – אל גדר־האבנים. להתמלט מהישג־ידם, להיות בסתרה, האדמה הקשה, הסלעית. עוד ימינה, הקוצים, כל הזמן, מהר, כל העולם. מן הצד עוד, מלמטה מימין, פתאום קוראים לו, עד בהלה, צועקים לו. מה אלה? – אודילה! – מבוצבצים כולם ממחפורותיהם, לדעת, לשמוע שמועה – ‘מה אתה רץ שם, הי!’ – – הטלפון! – צועק הרץ. – ‘מה קרה? הגד, עצור רגע, מה היה?’ – ‘ניתק!’ – זועק הרץ ואינו נעצר. – ‘ניתוק?’ – צעקו אחריו, אבל עודד לא הפנה אליהם עוד אלא הינע־יד, והלאה. איזה ניתוק, איזה מלים גבוהות! מפוּח נשימות. ותענוג לרוץ. זה טוב, תמיד. הרים שם, הרים שם, הרים. כולך, הכוח לעשות, לרוץ, להיות, הרוח, לרוץ. הכל עטוף שם. קוצים, קלחי־שוּמר, התפוצצות, כבר פה, לא להפסיק, הריח שלהם – לתוך הדוּד הרותח, ישר פנימה. – ‘מה!’ – נזעק אליו מי. – ‘הטלפון… – התחיל עודד ישר מן המפוח – ואין קשר… עולים עליכם, משם, מהר!’ – כמפוח. יצחקלה הוא זה. עוד אחד או שנַיִם ואפלה. רעם על הכל. עוד. הדף ופירורים. – ‘מה קרה, סַפּר בשקט?’ – יצחקלה אליו. הלב מתכווץ מאין אויר. – ‘משם! – בצעקה, יותר מדי, אבל שיידעו, מוּתר כעת, הכל אחרת כעת. – משם! חמישה משוריינים, פה!’ – האור התדהה, ורעם, ארצה. ואחר־כך. הו, כן. סילונות־עשן. אין פנאי. מהר. מתאַבּכים להם בהמולה. פורצים מן הדלת. מציירים סלסולים. (יום כביסה של אמא מתחת לתות.) – ‘עולים? עלינו?’ – אין פנאי, חברים, אין פנאי, מה כל השאלות. – ‘בטח! משם! מהר! משמאל!’ – ‘תפסיק לצעוק. עודד. דבר פשוט.’ – הה, איזה פשוט, מה כל גינוּני לצעוק־לא־לצעוק לעת כזאת. יצחקלה אל הפתח. להשקיף מעבר הקיר. רעם, שפך. אבק. כהוּת שהכל בה משתנה. מחדש. אחרת או כאילו. לא חשוב. קצת משמאל שם, עם העשן הגדול. קצת משמאל כל הכובד, שם ולא על הראש שלנו, זה כל המזל, קצת משמאל. וקשה לנשום, וזיעה, ורטוב, והה קצת מים. לא להתרגש, שמע־נא. אני כעת בתוך־בתוך. – ‘משם! חמישה, קרובים, מכאן!’ בצרוד, בלא יוצא מן הגרון. הכל מלפנים מחוּפּה. ואולי הם כבר… נוסע העשן. סלסולי־עשן. רעד. יש מישהו חי בכל זה? יודעים פה כולם מה? לא זו פה הבקתה נותרה רק היא בודדה חשופה אחרונה בעולם ואין? –

– טוב. אמר יצחקלה. חמישה אמרת? – ומיד היה קרוב מאד, נודע, וטוב מאד שנוגע כל־כך. חבל שלא כל הזמן. – ‘ולהודיע למרגמות – נזכר – ושיטווחו, ושכולם.’ ‘טוב.’ – אמר יצחקלה. וגחן מיד ויצא לרוץ לפנים, אל אמצע האבק, לאן־שהוא, שהוא יודע לאן, בלי להגיד מה יעשה עתה הנשאר, ובלי לדעת שום דבר. פעירוּת חלל לא־ברור. היטב מוחש איך מובלע אליו שטף. כאל בור. בגב אל הכותל. רעם בכותל, רעד, הכל רעד, וסילונות העשן החום. מאד לא ברור. חישוק הודק לאש, מכאיב. וצר מאד. כל־כך כל־כך. להיכנס, פנימה. להיות בין וקצת לשבת. מַכּת־רעם. רועד הכותל ורועד הגב בו. מן הצד אתה. רואה כל דבר. כאילו מן הצד. כאילו. מחרישות אזניים, הסרעפת נותקה ממקומה. בהלת־לב עד גויעה. פנימה־פנימה. על ראשך התנפץ. מחנק ואבק בפנים. מלכודת לא טובה. הרגשה שכך לא. לנוס מפה. פה לא שלך. פה רק תקרית של מקרה. – ‘ומה שם למעלה?’ – אחד פה שזוכרים שישנו, אבל לא מה שמו, או מיהו, וגם לא משנה. – ‘כן.’ – אמר עודד ולא איכפת שיודעים שלא כך היה לענות. – ‘שמח אצלנו.’ – אמר ההוא, והראה ביד בדרך־כלל שהוא. ריח אבק סמיך וקש ישן. עבש. שלא צריך אותו. לא טוב פה. אני. ואולי לרוץ עד שם. לראות שם. להיות. – ‘הי, לאן?’ – ‘רגע. שמה.’ – פרץ עודד וכפף מאד, שלא להספיק להרהר, או לתת למישהו, וכבר עקף את הקיר, חשוף מול הפתוח, נוגח בראש מוטה ורץ אל בין מסַכֵּי־העשן, עד לשם, עד לקצה, עד לגבול שרואים ממנו את הדבר, מנוכח הכל. גם אני. שוּחה – וקפיצה. הזה שבתוכה נתרעש: מה זה? – ובחיוך אליו, במשהו שהוא חיוך אולי – ‘שב, בשקט.’ הה, גם זה, מה שמו, הבחור הזה. – ‘מה הענין?’ – נפתל הלה להידחק מפניו, להינתק לעצמו, לברור לו חלקו שלו, גפיו שלו, להיאסף אל עצמו. – ‘איפה יצחקלה?’ – לא הניח לו עודד להתארגן. רעם! כפיפות־כפיפות. התקרעות, ושכח מה היה להגיד. גם לא חשוב. המימוּת גמורה. קפיצה והוא רץ. אפילו לא פסיעות וכבר שוּחה, ריקה. פנימה – אַפּיים. לא שוחה. בור מקרי. מזל. משוגע, לאן אתה רץ? לא־לא. כאן. מה כאן? שפך. הלוּם. דבר חבט בעפר – וצנח. זהו עודו חם. זה הכל. זה הזהו! הכל. ראית מה? בכזה. היה גומר אתי. אהלן, ימח־שמך, נבלה. לגמור אותי, אה? בכיס, פה. הנה. מזל שלי. לא חשוב. לא רואים. משם אולי? שם גם ראשים מציצים. מי? מַערך כל השוחות יותר קדימה. אליהם. אִתם. רעם. נופל נופל נופל. וכעת. הם כל הזמן תמיד. אני. וכל זמן שיש לי רובה. הרובה שלי. ומה אני כאן באמצע להם בכלל. רק רוצה לראות עד שם, ודי. מה יש? זה הקו הקדמי מכולם. יותר מזה אף אחד. שם אין יותר הלאה מזה. וגם אני שום דבר לא. אבל לבטח. לא יודע למה – אבל לבטח. מי רץ? שנַיִם רצים. חוזרים בריצה אל הבקתה. כפופים ובוטשים באבנים. יצחקלה ויודקה? אחריהם. רעם מן הצד. לעזאזל. מי שרץ מהר. קפיצה אחת והכל. ולא להתחיל פיחוד. מי שפוחד – הוא. – ‘לאן רצים?’ – ההוא שבשוחה, מאחור. – ‘כלום. שב בשקט.’ – בצעקה קצרה. ושם עוד שקערורית, מהר, קפיצה ובדיוק. רסיסים. אלף־אלפים ברד. היו יכולים. הו הו. אתה משחק באש, בחור, עודד. טיפש. הסתלק מכאן. מי שלא מוכרח, שלא יהיה. מהר, לפני. מה יש. לא יהיה כלום. הלב כמו. והתקפצות. ככה, פה. קצר לי. אבל אין דבר. כאילו אתה פתאום אחד כאן מן הצד, רואה זה בעיניים של מן־הצד. והמון עייפוּת. מיעוט יכולת עוד. ומחכים־מחכים למשהו שאולי, או שסוף־סוף. שעוד מעט. שהנה – הנה. לא יארך! – גרגר קטן ועגול מתוך כל השטף, ונשאר לא זז – לא לבלוע. כעת. מה שיהיה. ולא לחשוב על. המזל שלי – בכיס. שלא פגע מכל־כך! לא יאמינו לי! הה, אילו כבר מחר! אילו כבר הייתי. איפה מחר, אני מחר, כולנו, אילו כבר. נזרק לי, זרוק לי אני ברוח, כמו איזה שברוח. ככה. ואם יהיה פעם שכבר לא יהיה צורך עוד… שאף אחד לא שרק יהיה, שהכל יהיה, ואפשר יהיה בקלות, ולכאן ולשם, ולכל צד, ויפה. כמו ביום שמש לאחר גשם, אצלנו שם. הו!

מי על הראש? הוֹפּ, ישר עלי! ‘פוצצת אותי!… אהה, יודקה?’ – ‘עודד? אתה כאן?’ – ‘הה.’ – ‘איך באת? מניין?’ – ‘ראיתם אותם כבר, הם שם’ – ‘כן – ריכזנו את הפיאטים. שלושה. אני כל הזמן שיערתי: משם.’ – ‘כן?’ ‘כן.’ – טוב שהוא. שהוא שיער מקודם. אני מקודם לא שיערתי כלום. פשוט לא. טוב שיש מי. אנחנו פה ננצח. כבר ברור. – ‘ומתקרבים?’ – ‘נבלות. לא. ואם רק חמישה – שיתקרבו. זה טוב לנו: כשחמישה – יקבלו אחד־אחד!’ – נכון. איך לא חשבתי. לא חשבתי. רק פחדתי. סָתַם אותי הפחד. אותו לא. וזה טוב. טוב יהיה לבחורה שלו, יהיה לה על מי להישען. דבוק לצדו, ההרגשה כולה אחרת. יודקה. טוב שהוא. שלא כולם מבולבלים, נרגשים. שרק אני, ולא הוא. שיש אחד. שבכל מקום יש תמיד אחד, והוא. – ‘ומה כעת?’ – ‘הם לא בטווח. השד יקח. מרחוק יורים, שיבואו לטווח שיבואו!’ – אומר הלה ועיניו מתרוצצות בשטח, מעֵבר האבק, תיכף יקפוץ. ראשו בתחבולות יקפוץ, יהיה מלפנים, קדימה, בקו הכי־הכי, מנוכח מגעם, חזה פתוח. וכך גם צריך. – ‘יודקה!’ – ‘מה?’ – ‘מה רציתי?…’ – ‘טוב־טוב. אתה כעת תחזור. לפני שיתחיל.’ – ‘טוב.’ – נושף שכזה. הוא. לא־מגולח שכזה. חזק ויתר־שׂיער ממצחו, חום־אדמדמת. בריא, מאד. לא כבר לחזור. הו, לא תיכף. חכה, בחייך. תן עוד רגע רק לא כבר. לראות מה. רק טיפ. יבש לי כזה בגרון. נרגש לי. שאינני בחורה. אילו אז – בלי בושה. במקום כל מיני דיבורים סתם, היינו לנו, פשוט, כאן, ככה, באמצע הכל, בשפתיים מפוצצות וחמות, וזה אולי, היה, הכי טוב – אני שלו, פה על העפר, לגמרי, חזק. לגמרי. מתרגש לי, נורא מתרגש לי. ‘חַת־שתים ותרוץ.’ – אומר יודקה. אבל מישהו צעק כעת מלמטה. ומישהו צעק אחרת. ועוד צעק! ומיד הקשבה לעוד צעקה שאולי תבוא, שאמנם נצעקה כעבוֹר־מה, חלל מלא קשב ולא מוּחוָר. ואחרי זה, פתאום, ניתכו מטחי יריות. שוצפות. – ‘מתחיל.’ – אמר יודקה. שריקים אחדים נזדוועו הצויחו מעל הראש, נתקעו לאן־שהוא. מטחים פראיים, ועוד שאגות אחדות. קול קורא וקול משיב. מה מתארע שם? נעשה מבולבל כל־כך שלא נוח גם לבלוע רוק. כשנזכרים לבסוף לבלוע. לא חשוב לא חשוב. – ‘עשן! עשן!’ – צעקו מניין שהוא. ‘עשן!’ – צעקו־השיבו. ומשהו קודר באמת התגלגל והתענן ממעל, לאחר נפץ אדיר – פצצת־עשן? מה כל זה? ההסתערות? – ‘יודקה!…’ – צעק כבר מישהו מקרוב מתוך ריצה. – ‘יודקה!’ – ‘כאן!’ – קפץ יודקה מן השוחה והניף יד. ‘כאן!’ – ‘הה, הנה – צעק הלה – פה!’ – ומיד באו שנַיִם אחריו גוררים בקושי. – ‘מה זה? – שאג יודקה. – מה הענינים, דובי?’ – והלה נשם־נחר כמַפּוּח: ‘פה – מוֹישה, עמוסיק – פה! איפה להציב הכל?’ – ‘מה פה?’ – צעק יודקה שכבר הגיעו השנַיִם, גוררים־נושאים את המכונה על חצובתה בשנַיִם, בקושי, ברגליים מתנגפות, באימוץ כתפיים ועורף, ובבהלה לא־מסותרת – ‘מה זה? – צעק יודקה. – מה באתם הנה? – נחנק בבהלת תמהון – מי קרא לכם לבוא? איפה כולם? חזרו מיד, מהר־מהר, מה יש לכם?’ –

- ‘אי־אפשר!’ – התנשף כקטר זה ששערו צנח על עיניו והתנופף ברוח. – לא לא – צעק והטיל מידיו את הכובד ארצה, והורה אל מעֵבר כתפו, אל מה שהושאר שם, מתיגע לתפוש נשימה. – ‘מה אי־אפשר?’ – נחנק עליו יודקה. – 'מה זה? חזרו מיד! שומעים? מה קרה לכם? – ‘אי־אפשר.’ – נחר הלה, המתלעלע, והשתעל מרוב מאמץ. – ‘מה יש מה? מה זה מה? השתגעתם? הלא הנה זה מתחיל! מה אתכם! חזרו!’ – ‘כבר לא רואים שם כלום!’ – אמר אחד. – ‘אמרו לנו שנרוץ מהר!’ – אמר אחר, מַמחה בשרוולו את זיעת פניו. – ‘מי אמר? מה אתה מסַפּר! מה כל זה! קחו וחזרו מיד! יכול כל רגע!…’ – ‘אבל…’ – ‘אין אבל. מהר. שום אבל. אַל תתחיל. חזרו מיד! הם פה על הראש! מהר חזרו! מה אתם כולכם, השתגעתם! פצצת־עשן אחת, זה הכל! מה אתם מביטים ככה! חזרו!’ – ‘לא! – צעק עתה הראשון, דוּבי. – אי־אפשר! גילו אותנו שם! אי־אפשר! כל האש היתה עלינו – ישר!’ – צעק נוחר ומחרחר. – ‘אי־אפשר!’ והתלעלע באין אויר. – ‘חדל! – קפץ נגדו יודקה באגרופים. – חדל! קחו וחזרו מיד! שומעים? בלי סיפור נוסף! שומעים? אני צריך כעת שהמכונה תתחיל, ואתם פה! מטומטמים! כרגע, לחזור! הכל בנוי עליכם: אין זמן לפאניקוֹת – אז רוצו! – צרח – שמעתם? רוצו חַת־שתים. רוצו, נבלוֹת! או שאני…’ – ודובי צרח לעומתו: ‘גילו אותנו, גילו אותנו, אי־אפשר!’ – וכבר יודקה סטר על פניו בפתע פוצצני עד כי נתמוטט הלה ארצה, בנאקה נוקבת. – ‘וכעת חזרו!’ – צעק יודקה, והקפיץ שמעל מצחו נתרעד, וגידֵי צוארו חישבו להתפקע. – ‘אי־אפשר!’ – נתיבּב דוּבי מלמטה, אבוד כל שאר המלים שבעולם, מעוך ארצה, שותת חוטם, בלא־איכפת עוד, באין מה להפסיד עוד, ובידו המעוּפּרת ממרח מוּכנית את הדם מחטמו אל כפו, ואת כפו על חולצתו חליפוֹת, חזוֹר וקנח מאליו וברתת. (על זה קוראים לפעמים, או שומעים, אבל לראות את זה… רע ומרגיז…) – ‘תשמעו כעת – צעק יודקה – אין פנאי! – צעק יודקה. – חַת־שתים! חזרו. פתאום צוות המכונה! שמעתם רעיון! ועם המכונה! ושאתם! מה קרה לכם? חזרו, מיד, חזרו!’ – צווח ברום קול עד ריסוקו. – ‘מיד!’ – ‘אי־אפשר!…’ – בכה דובי בגלוי, אין סייג, אחוּז מלתו האחת, והשנים האחרים כאילמים, ורק חורקי נשיפות כבדות, שאין להם כלום סיבה להקל. – ‘אי־אפשר שמה!…’ – בכה דובי, ונטל בידו מדם חטמו וקינחוֹ בחולצה, והוסיף. ‘תבין, יודקה…’ – התחיל עמוסיק, מתאמץ לא לרעוד, אבל ידיו מרתתות, חיור, בזיעה. – ‘לא רוצה להבין – צעק יודקה. – אתם נבלות, הורסים לנו הכל!’ – צעק ותפס בסטן שלו מעל שכמו. – ‘אני ברצינות – צעק אוחז את הסטן בשתי ידיים – בחיי, אם לא – אני מעמיד אתכם לקיר, פה, כרגע, שמעתם! כאן מלחמה ולא גן־ילדות!’ – צרח יודקה, מפונתר לזנק, לא מגולח, מאובק, קפיץ־שׂערו חלוד ומזדעזע, בוהק זיעה ופורץ שינים. ועמוסיק רק חידד כתפיים מוגבהות, להיסתר ממכה אפשרית, ובלא להסב ראש הראה בידו הרועדת לעבר המקום, חזוֹר והראוֹת, חזוֹר והסבּר באין־קול. יריות נתפצחו באויר. בשטף. כופפו ראשים. אין סבלנות עוד. הזמן תם. השלישי שבהם, מוֹישה, ניסה בקול מפציר, מהר, להספיק לומר, בטרם: ‘הבט שמה, – רהט ואמר, – הבט שמה, אם אפשר, לקחנו את המכונה, ו…’ – 'שתוק! – צעק יודקה. – לא רוצה לשמוע. פחדנים. ברחנים! אתם לא תברחו לי! – המכונה תעמוד שם בעוד שניה! עולים עלינו כעת, אני צריך אש – חמורים! – על ארבע תחזרו, על הבטן, תמותו ותחזרו – ‘חַת־שתים! זה הכל! קחו ורוצו! חַת־שתים! לחזור. מבינים או לא? לחזור! או שאני…’ – צעק יודקה כמי שצועק כנגד רוח עזה, בלי לשעות אל זו הרוח שאמנם היתה פה כל הזמן, שהלביטה הכל, והיריות לא פסקו. – ‘הבאנו את המכונה הנה בשביל…’ – צעק מוישה מהר כנגדו כדי להסביר. – ‘שתוק! טיפש, חזוֹר, בריצה, עם המכונה. מהר, נבלות! מי ביקש מכם לבוא! לדפוק אתכם צריך, פה, על־יד הקיר הזה, פה, אתם הפסדתם את הקרב שלנו! אתם! מי צריך שכּמותכם! נבלות! פה על המקום אני דופק אתכם!’ – ודובי מעל האדמה התיפח אין־מעצור: ‘יודקה! יודקה!’ – ‘שתוֹק! חרא! אל תבכה! – צעק יודקה. – לך עמוד אצל הקיר ואני דופק אותך! אני, בידיים שלי…’ – נתלעלע יודקה, התליע כדם (על זה קוראים בספרים, או שומעים, אבל זועה לראות איך זה). – ‘אני לא יכול! לא־לא!’ – בכה דובי. – ‘שתוק! ופעם אחרונה: חוזרים או לא חוזרים? חוזרים או לא?’ – ודובי בכה: ‘אי־אפשר, אי־אפשר, אי־אפשר…’ – יריות שטפו מעל הראש. קזיזי־עפר ופתותים. יודקה התמלא רציחה: ‘הם מתקדמים! – צעק יודקה, רותח, מתפקע, נחנק. – פעם אחרונה: חוזרים או לא? עמוסיק, אתה חוזר?’ – והלה נרתע ורצה להשיב, ופשט יד נרעדת לפנים וביקש לומר את המלה האחת, את זו שתקלע, את זו שתגאל, שתפתור ותסביר הכל, איך התחיל, איך היה, ומה יצא, שתעמיד הכל על דיוקו הנכון, ותחזיר הכל לתיקונו, וכיוץ ידו הפשוטה לאגרוף: ‘טוב – נתלעלע ואמר עמוסיק בזיעת חיורה – טוב…’ – אמר והתנפל על המכונה לכתפה עליו לבדו, לשאתה עליו, ועד דכא – אבל יודקה כבר רץ לעזוב עמו, ועודד קפץ לעזור, מתנער מתדהמה – ‘וגם אתם!’ – צרח־זירז יודקה, ובעט ברגלו בדובי היושב ומיבּב: ‘יודקה, יודקה – יִבּב הלה, – תפסיק, יודקה, תפסיק, יודקה, תפסיק, יודקה, תפסיק אומרים לך, תפסיק, יודקה!’ – ברעד, שטוף זוהמה, מומסה, דומעת מדמימה. – ‘שתוק, קאקער! – צעק עליו יודקה. – נבלה!’ – עמוסיק ומוֹישה אחזו מזה ויודקה ועודד תפשו מזה, והתחילו זזים, ודובי נותר יושב על העפר אצל השוחה, כפוף־גב ובוכה בקול, בלי סייג שהוא. קשה לרוץ ולשאת בארבעה. אבל לא צריך לרוץ הרבה. כדורים שורקים. כל הזמן מהימים כצרעות. בכל רגע יכול מישהו לעזוב וליפול פגוע, לא מתכופפים, לא פוסקים, אצים. וכבר שוּחת־המכונה, הכרויה ריקה, מפוהקת, מעֵבר לקברים, משוממה, וריח של חורבן בה, של נעזבוּת, אלא שאין פנאי. מציבים ארצה. המשוריינים נראים יפה. פה משמאל יורים. רק צריחם מתלבט מעֵבר קפל הקרקע. פגיעי־אבק נתקפצו מזה ומזה. היה ברור כי לכאן מכוּונת האש. (שכּן אל פני העֵבר ההוא היתה השוחה מובלטת כולה וחשופה – שגיאת־תכנוּן גסה – והסוָאתה רק כלפי השלוחה!) – אבל ככה זה, וחסל. אם קצת תתרומם – תספוג. רחש ושריקה פזזו נמוך. ורק מפני שאין לך פנאי לשׂים־לב, אינך נפגע. – ‘מה אתם שותקים!’ – צעק יודקה אל ימינו. – ומקלע אחד פתח שם מיד באש. וכלי־נשק אחרים נצטרפו אליו. התחילו תחתוּחים שצבעם אחר. נבחַת המקלע מימין החרישה אזניים. פגיעים הוסיפו חיבטו על שפות השוחה. והארבעה שבה נתערמו ערימה אחת להמתין נמוך. הדם פחת בעורקים. ואחר־כך היה נדמה כאילו אפשר כבר להגביה ראש. ויודקה נזדרז להציץ, ועודד אחריו. אַל תחשוב על כלום – ולא תיפגע. כלל ישן. והשנַיִם, בשתיקה, שהסוּפה סביב בלעה אותה אל קרבה, טרחו בקדחתנות להתקין את המכונה על עמדה, אל תוך הגומות הטריות, ואת סרטיה. אין טעם לשום דיבוּר שהוא. הכל אמור. משש־מאות, מערבה. גלויים עד מחצית קומתם, ואחדים רק צריחם יוצא־בוצץ, וסילונות אש מסַמאה מתרוצצת, מטאטאה לכל עֵבר, בחמת קצף, שניכר בה כמה סומית היא. אבל ההפגזה, כנגד זה, נרוֹמה, אולי כדי שלא לסכנם, ולא נותרה עוד בכל השטח אלא איבחת צליפה משתרקת, דועכת ומתמעטת מסילונות לצליפות בודדות, משתתקות וניעורות חדש, ואיזו רוח ציפיה, של תחרות נישבה: מי יתחיל, מי יזוז קודם? – ‘הרביצו צרור!’ – פקד, האיץ יודקה בשנַיִם השותקים. – ‘יופי!’ צעק כשהִבִּיחָה זו רצף תקתוקים מחרישים, שווי־רווחים. מעופי־קול וגברתניים. – ‘יופי! די.’ – צעק אליהם. – ‘ככה אני מבין!’ – צעק לעודדם, לכרות ברית מחדש. אבל הם רק החרישו קדורנית. מישהו, מקרוב, התחיל לירות, ויודקה התנפל עליו בשאגה: ‘אל תבזבז סתם!’ – ‘לפקוח עיניים!’ – הריע יודקה תרועה על־פני כל המשלט, ועד המשוריינים כנראה, לפי שאלה נענו באלומת־אש, שהעירה כאן צחוק ותזיזי־עפר. – ‘שיבואו! – צעק מישהו אֵי־מזה משמאל, ממעי אחת השוחות – שיבואו לי אל הטווח!’ – הה, מי יתננו, ימח־שמו, תותח שש־ליטראות! – יודקה לא פסק מפרק באגרופו קנוּם־העור רגב עפר, פניו בוהקי־זיעה וקפיץ התלתל מאצביע קדימה. – ‘אינם מעיזים!’ – אמר עודד. – ‘ימח שמם! אין להם דם!’ – גידף יודקה והביט אל השנַיִם: ‘אין להם דם!’ – אמר אליהם, כמבקש גשר על־פני כל מה שהיה. – ‘כן.’ – ביטא עמוסיק חיור, בקול שלא נשתייר בו אלא יובש, ריק מכל שהיה פעם, ואיזה אין־חיוך, כמין נביבוּת צרודה. – ‘בסדר.’ – קיבל יודקה. – 'זה טוב. יתחילו לזוז – דפקו אותם. שומעים? ולתוך בטנם! – אמר אליהם דברי־קורבה, גם הוא כאילו רק זה נפל ביניהם, ושחה לצאת ולרוץ כפוף לדרכו, בלא לפקפק, בחיבוט רגליים דוהרות, בהתרזת אבן קטנה לאחור, שפגעה בו בעודד, ועוררה אותו לראות כי לא נותר לו כאן אלא שממון, פתאום, וצריך לתפוש ברובה ולקום ולרוץ אל הבקתה, שמאחור, אה, לאבדון, למה צריך שככה יהיה. למה צריך שככה.

כולם מעבר לבקתה, מאחוריה. אותו בחור, דובי, היה ישוב גבו אל הכותל. גבוה עמד יצחקלה מעליו. ושנים־שלושה שהם מן הצד, יודקה, מבעבע בוז. לא בוכה עוד, דובי, רק מזוהם לסיאוב, בדם חטמו, פניו, ידיו וכותנתו, והכל היה תלוי רע להקניט, כשהתפרץ עתה עודד והתנפל ביניהם גועש ריצה. – ‘מה שם?’ – הניף אליו יצחקלה גביניו. – ‘לא מעיזים לזוז.’ – ציוַח עודד בגעש נשימות, תמצית הכל. וחייך ולא מצא אף חיוך כנגדו. ‘טוב.’ – אמר יצחקלה והחזיר עיניו אל הבחור שלרגליו, הדחוק לקיר. – ‘בּוּבּלה, – המתיק לו יודקה בשאט, – כבר נרגעת?’ – ‘לא עסק שלך.’ – חרק הלה זאבית. – ‘כעת תחזור.’ – אמר לו יצחקלה דבר, שניכר שלא היה אחר ממה שכבר אמר מאה פעם. – ‘לא.’ – פלט זה עקשוּת. כבר לא בשום קשר לדבר מוסבר שהוא. כילד רע, להכעיס. – ‘תפסיק להשתטות – פקעה סבלנותו של אחד העומדים מן הצד. – חזוֹר כבר.’ – ‘אתה גיבור גדול מאחורי הקיר הזה.’ – התנפל עליו הבחור עזות. – ‘חדל! – נזף יצחקלה במתערב. – ואתה חזוֹר.’ – ‘אני לא אחזור. לא אזוז. אשב כאן. זה הכל.’ – אמר דובי. – ‘אין עם מי לדבר. – שב והתערב הבחור שמן הצד. – נבלה.’ – ‘תן לי, יצחקלה – ואני אגמור אתו…’ – אמר יודקה בשאט. – ‘חדלו כולכם. – אמר יצחקלה. – דובי, אתה חייב לחזור, ותחזור, מיד. כולם שם. וגם אתה.’ – ‘אני מצפצף על כולם.’ – אמר הבחור. – ‘תנו לו שיישב רגעים אחדים וינוח…’ – הציע מישהו. – ‘אני לא אחזור. – אמר הבחור. – כל מי ששם לא יחזור. ראיתי מה שם. – וקולו נתמלא פתאום התנבאות. – אתם גיבורים גדולים – כאן!’ – ‘מכות! – צעק יודקה. – בשינים! והוא ירוץ!’ – ‘עזוב! – אמר לו יצחקלה. – אינך חוזר?’ – ‘גיבורים גדולים – התפרץ־התנבא דובי – כולכם! יודקה! מצפצף עליכם! אני פחדן. טוב. אז מה! פחדן, אז מה! מצפצף עליכם! לא עסק של אף אחד. לא תגידו לי. מצפצף עליכם. על כולכם. לא איכפת לי. עושה מה שרוצה. תראו כעת. אני קם. ואני בורח. רוצו אחרי, בורח, הרחיבו עיניים. הביטו!’ – אמר דובי וקם, ועיניו צועקות, מסואב־דם, ולפני שאפשר היה להגיד דבר, הפנה גבו ורץ, שׂם עצמו כאילו לנטות שמאלה, אל עורף הגבעה דרומה, אבל מיד פנה על עקביו, כמתעתע, כבמשחק התופסת, ורץ פתאום ישר אל קו העמדות קדימה, מפנה לרגע שיניו בצחוק מתגרה, אל התמהים אליו, ויוצאים להביט אחריו מעֵבר פינת הקיר, הו, לעזאזל למה צריך שככה יהיה, ולמה מוכרח כל זה להיות ככה, או לא מוכרח, או כן מוכרח, השד יקח הכל, כשרואים פתאום כי בכך לא תם הדבר, אלא שעם צעדי־הריצה הראשונים, לעֵבר השוחות, ועוד לא הספיק הלה להרחיק מן הבקתה עשר פסיעות, וכבר היה הדבר, חד כל־כך, עד כי נראה לא יאומן, או פשוט מדי היותו אמת. נפתע מאד, ניסה גם הוא לקום מנפילתו. ראו היטב, מתוך התדהמה, איך גם הוא אינו מאמין, ואיך הוא משתדל להתנער מהרה ולקום, לא להיכשל, בתנופת התעלול שלו, לקום לומר בצחוק מתנצל מעין: ‘ראיתם? איך סידרתי אתכם!’ – או, מעין: ‘מה פתאום!’ ולפטור כל זה בניד־כתף, בצריך עיון, או מה, ולרוץ הלאה, ואיך אמנם גם נתנשם עמוקות, כל האויר שעוד אפשר, ואסף עצמו לקום ולהמשיך לרוץ דרכו, ולא הוא מוכן, ואיש אינו מוכן, כי אין עוד, כי זה הוא הדבר ההוא, זה הוא הפעם – וכשתפש, וכשתפשו האחרים, הניבטים בו נדהמים מאחור, כבר היה אבוד כולו, כבר היה מחרחר, יִבּוּב־פתע, מתוך תוכו, אֵימת־פתע שהובנה, התפתעוּת נוראה מכל, ומחאת כל כוחו, בפחד, בזעקה, איך זה אפשר, למה זה ככה, אין־פשר, צריחת נאקה, שאך התחילה כבר נתקטעה אל סופה, אל הסוף הסופי, ומָעד, נסתחרר סביב כתפו האחת, נפל בפרפור ונשתתק. – ‘מה! מה זה!’ – זעק הבחור שאצל יצחקלה, והכל פרצו לרוץ אליו, בתוך נחילי יריות מצפצפות, ומיד, בתוך־כך, כבר אצלו, כבר גחונים עליו, כבר נושאים אותו, מושכים, כפופים, אצים לבוא, בידיים וברגליים, ומתחתיו, להביאו, הוא אשר עוד בתוך עצם הנה זה עתה היה מיושב כאן אל הכותל, לא רוצה, כפרץ קיטור, לא רוצה, עיקש להכעיס כילד רע, ממאן להיות במקום שהמוות רץ גלוי – אבל עודד לא המתין עוד עד שיבואו. נורא היה מהכיל. – ‘איום!’ – זעק עודד חנוקות, זעקה פלוטה לה, והפנה ופנה לרוץ, בטרם יראה, בטרם יבואו, בטרם יהיה, ולרוץ מהר, ככל האפשר, וכפוף, ככל האפשר, וחובה אולי להיפנות ולצעוק אליהם על איזה תותחנים שצריך לכאורה להתקשר עמם, או משהו, אבל מה כל זה חשוב כעת, מה כל זה עוד – – ואץ בכל כוחו, להקיף את הקוצים, את הסלעים, ולרהור⁷ היישר אל מעֵבר כל זה, שמה.

 

פרק ארבעים ותשעה    🔗

בלב הריצה למעלה, לא הספיק כמעט לנטות מעל גדר־האבנים הנמוכה, בהתפרצו ימינה, נוגח אל הבקתות – והמרגמות הגדולות, שהחרישו עד הנה כלא היו, פתחו ונתרעשו. פתאום, כמתוך ריחוק־עולם זר, נטול שום שייכות, הִכתה ארצה שאגת־הֶמֶם מתפלצת, הולם־אגרוף מחשיך־עיניים – והכל הופל בהוֹדֵד כהה איום. כף־ידו מוגבהה לו לסתרת־מה, נבלם תחתיו רגע, בוהה בטמטום אל טִרפַחַת־אבק אדירה ושותתת, שנשתלפחה שם בפזיזות, מעל הכל, אחוזת לבות־עשן גועשות־נפתלות, בלא הבן דבר וחציו. וכבר רעם נוסף נופל, מבליע בספיקת מצלתיִם אדירים את בּזיאת מַפּל האויר המושפך נלגם פנימה בהמון, כאל תוך בור כרוי. חרש עד ניתוק הלב, לא הספיק אלא להשליך עצמו, בלי חוש במכאוב, ולהתמלט אל מאחורי גוש־סלע נקרה אחד, לוֹעֵע בגרון מיובש חרחורי נשימות פרוצות, וכבר נתרסקה אחת, ממש פה מעל הראש, אדירה עד התמחקוּת. וששים מטר לכל צד, מלוא מרחב קטילוּתה – כולו ריק ומפוּנה וכנוע להיפצי רסיסיה, ובזו אחר זו, תכפו־ירדו בחמת שצף אכזרי, היפץ על־פני היפץ, ושאגת־אבק הוללנית התנשאה כונפת־תופחת סביב כמין כסת רפויה, מבעבעת נגרשת, עד הכהוֹת עין השמש, וסנן בעדה ניזלי חום מצועף, דליחוּת זחלנית זרה מוזרה לאֵימה. מצחו בעפר, מדובק זיעה בחוּלה, הוסיף משך ברכיו, דיחק אליו להתכווץ, להיעלם כליל מאחורי הסלע. הרי לך – לעזאזל – תפוֹשׂ נתפשת הפעם – חזר במלים ברורות, ומי יודע אם לא בקול – הפעם נתפשת לך – הדם בעורקיך, שארית חיותך, מתיבּב. לא תצא הפעם. אמת מבוּזה אחת, מגיעה עתה שעתה, ונתקעת להיחנק, מכסה על תפף הלב, על חטיפת־האויר החורקת. מכאן כבר לא תצא. הנה נתפשת הפעם. ובנקמנות מתפרצפת מישרין: לא! תראה שלא תגיע, הפעם לא, גם לא עד המשלט, לא עד גידי. כאן יהיה סופך. הנה זו הפעם, הפעם ההיא, האמורה תמיד, המיוראה – הנה היא סוף־סוף. לא נותרה בעולם גם לוגמת־אויר מלאה אחת. נשתדף והקליש עד חנק. במאמץ אתה כופה עצמך לשאת עיניים. לצפות. העיניים לא רואות. לא יכולות. זהוּ מראה הפעם ההיא: עלוב כל־כך. מיותר שכזה. מהומת אבק. מתגוללת, נבחשת, מתבצקת על־פני עצמה, ואך נצטברה – נתקרעה שוב לבזיזים. למוכים, לפקעות, לפיסות רדופות־עיועים. אה, הרחק, לקחת ולהימלט, הרחק ככל האפשר – ואולי עדיין הפתח פתוח לפניך – חטוף מהר, בן־אדם, ונוּס בטרם כלתה כל הרעה, בדהרת כל כוחך, מהר יותר מן היד החותפת, עד פאתי הגבעות ההן, עד ההרים, עד קצה הארץ, שם תיעצר לנשום – מוּמלט, נושע – – – מכה אחר מכה. ואך חמישים או ששים צעד ממך שמאלה! פתוח־חשוף בלב השדה, ואין לאן כעת – שם הכל הלוּם, מחוּפה תלפוּחי־עשן רועמים, הכל תפוס סביב, – הו, רק לא להיחתף פתאום, רק לא רסיס שוטה אחר⁸ – מה הסלע הזה מסתיר, אבן שפלה זו – – ואני לא! אני לא רוצה, אני לטוב מזה, ליפה מזה, ולא ככה, לא, לא – לא כעת ולא ככה לגמרי לא – הניחו! הרפּוּ ממני! לעזאזל, לא, לא ולא. מוכפש זיעה מעוּפּרת נשא ראש, הפך עיניו מן ה’ערפי' המכוּוץ מנוכח תחת רעמי־אבק, אל ה’קדמי' מאחור, אשר כאילו נדם, כאילו אין עוד בו אות חיים, כאילו נוּטש לשקט חדלון. חסר־חיים, איום וחתום רע. מזרוֹת־אבק חולפות ברוח. יבבת אין־קץ ורעמים נטחנים במכאוב בין רסקים וחרדה, מרעידים את הבטן, ואימה שאף אינה מנסה להיסתר, מלים גלמודות מלומלמות בקול, לעזאזל, מה זה – ימח־שמם – מה זה? אובדות משועלות, פחידוֹת תועות, אין רושם.

אגב כך נצודה העין לתימרת־אבק אחת לבנוּנית שעלתה ישר מנוכח בעמק למטה, והיתה תימרה אחרת מכולן, שמיד מבחינים מתחתיה בישוּת הנוקשה־כהה של המשוריין המובלע בה. מה לו זה עושה שם? ולא אחד אלא אחדים. ארבעה, חמישה, ששה – ערוכים בשני צמדים מרוּוחים זה מזה, וצמד אחד מלפנים. מניין צצו להם פתאום? ומה המה שוהים על עמדם בלא התקדם? עיון נוסף מגלה מהר כי אין אלה אלא אותם הששה, ששה ולא חמישה, מיודעינו מן ה’קדמי', מזוית־ראִיה אחרת, מצלעם. ומסתבר גם, כי השטח המבהיר מנומר שמימין אינו אלא שדה־הקברות, ואלה הם שני הצדדים מזה ומזה. מכאן הששה בסירוגי יריותיהם שמפעם לפעם, שמסתמנות, כיוָן שכך, גם בעד הרעמים הכּוֹסים הכל; ומכאן שדה־הקברות, שתלי מצבותיו האפורות מגובבים באור היבש, מנוּשב־הרוח, אלא שיריותיהם אינן נראות, אם אמנם עוד יורים שם. זה, ביניהם, שהיה מעלה תימרת־אבק נופפת, היה זע ומתכוון, כנראה, להעתיק ולהצטדד עוד ימינה, לאגף, אבל לאחר שהעלה אבק לרוב, סב פתע ונחפז לשוב על עקביו, באִבּוּק כפול שבע, וכנראה שנחשף משהו בצאתו, שכן ניכר היה איך היה מחפה על תמרונו זה הקטן בסילוני אש כבדה. אופן אחר היה מעתה לכל השכיבה כעת. כהשיל בגד ישן – נשתקעו־צנחו כל אותם נכאים, שנעשו בבת־אחת רחוקים עד גיחוך. מן המשלט לא השיבו. מכל־מקום אין מבחינים בקולם. אף כי יש אשר מדמה האוזן להבחין בין רעם לרעם, בניגונו המתחלף של קליע פוחז, שנתקל והורתע, כפי המשוער, מעל צחיחות מתכת המשוריין, אם אין כאן טעות, ולמה תהיה? ניזוז והתקין שכיבתו לנוחיות. ובדק כסדר כל פרט נגלה. פיאט, לוּ היה פיאט תחת ידו. מכאן ישר לזחול שמה. אינם מפללים כזאת. בעודם מופנים כולם קדימה אל ה’קדמי', כפי שהם ערוכים, לתקוע בקיצוני. ומיד בבן־זוגו, לתמהונם ולשוֹאָתם, ועוד הם תמהים ונפוגים להרביץ בשלישי, והשאר הופכים לנוס, אם כי לא בטרם שמחטיפים לאחר, שבושש קצת, ואם לא יוּכּה נפש לפחות ילקה על שוקיו, עד שיצריח יצליע־יתקפץ לברוח – ולהניף אז יד מזעקת אל כל הבחורים, במשלטים, מזה ומזה – הי, חבריה! – והם יגיחו כנמלים מחוריהן, ויגלשו במדרון כמים מוגרים, בתנופות רובים ובתרועות מכל צד, והתותחים שלנו, והמרגמות שלנו. וכל מה שיש לנו – בריצה, כולם! הה, כבמחזה קולנוע, ובדהרה, וביריות מן המותן לדלוק אחריהם בצריחה, ביריות ובמקלעי המשוריינים המתים שיהפכו לועם להרביץ בבעליהם הקודמים, עד כי יתמלטו המורדפים במדרון השלוחה, ובכל כוחם, דרך המוקשים, ובשטיפה גדולה אחת, אין עוצר, לבוא אל בין אחיהם, אשר ילטשו עיניהם רגע בלא דעת, תמהים לשאג תרדפה זו, ועד שהם תוהים, כבר קופצים הדוהרים דולגים על ראשם, בתרועות אריות שואגים, וכבר נופלים עליהם, עד לא קמה רוח בהם, אימה חשכה עליהם, הנופל יפול, והנותרים יהפכו לנוס, כל אשר עוד נותרו לו רגליו לנוס, יתקעו קצה כותנתם באבנטם, ישילו נעלים וסנדלים, במהומה ובמנוסה, זורקים כל אשר בידיהם, ופורצים להימלט בשבע דרכים – הוּררא! – אה? לוּ יש פיאט תחת ידי! לוּ משהו – התותחים שלנו הרחוקים, לפחות המרגמות, לו משהו, הלא זו הזדמנות, לנצל את הרגע הנכון – והייתי צריך, כמדומה, להזכיר להם דבר שלא הזכרתי ואין להם ראש לזכור, כעת כשכל־כך הרבה עליהם וכל מה שקרה שם. לחזור – להזכירם? להסבירם? לקחת פיאט? או חוליה לעקוף מכאן: ציידי טנקים! לבוא ולהיתקע להם בצלעם, מן האגף, בהתגנב, פתאום, ממאה, משבעים, מחמישים!… מבין הקוצים פתע, כמתחת לאדמה, אחד מתלקח, ועד שהם תמהים – שני מתלקח, וכבר זו מהומה, וכבר זה נצחון! אה? לרוץ? או לשאול את גידי? לא, אין מה לשאול – אני! עלי… ומוכרח. כל הזמן רעמים. נד אבק כרסתני קופץ שם, מתגדל ותופח במין שלמוּת חלָקה, כירכי סוסים אבירים, קמרונות תופחים חרישית. שחרישיוּתם כה רבה, וכה מוטעמת מעל המהומה שלרגליה. כרס עגולה, גמלונית, משתהה בועית, כאילו כך כבר תישאר, כשנופלת, פתע, ונקמטת, מתמוטטת צמוקה, כנאד בקוע, אל תוכה פנימה, באשדות צונחים, סרוקים מטה, ומיד פורחות על עיי־מפלתה המבעבעים, הבוערים בהתערמוּת, מתגוששות, שתי שלפוחיות אחרות, זו עם זו, מתבטבטות באורך־רוח, לא־מובן, עד שפקעת חדשה תופחת על פניהן, סוחפת ומבלעת וכוללת בה את התמהמהותן הבטלנית, ופורצת־נוסקת באדיר, כרבלתנית, אשר בהתפקעה תגלוש לה על כל סביביה, כגל על צוק סלע, בכל המדרונות, לראוָה בפרעות תלתלי־רעמה מקציפים, וכאילו אמנם לא היתה מיועדה אלא לכך: לראות אדירים, שמתבוננים בה כאילו היתה מרחוק, בלא שייכות אליה בכלום. לא. אין פנאי.

לאן איפוא? כמה זמן יכול להימשך כך, באין הכרע זה, כמה יעמדו כך פתוחים לאגפם, ורק קולטים חבטי קליעים לסירוגין רווּחים, אף כי חבטים מגוחכים באין־אוֹנם, ונובחים משלהם בחמת־קצף, שאינה פחות מגוחכה, ונשארים על עמדם, לא לכאן ולא לכאן, ומי יודע מה סחים אליהם מתוך האַנטנוֹת הקמוזות שלהם, ומה מסַפּרים אל ערפם הרחוק, הבלתי־נראה, והדופק בהם לצאת, להעז, לזוז, ללכת לקחת ולרשת בלי היסוסים! לא ייתכן שיתמיד כך הרבה, הכל הולך ונעשה אווילי מרגע לרגע, וקשה לדעת איך ישתנה פעם ובעקב מה ישתנה. הה, לאגוף אותם מן הצד – ליפול עליהם מן הצד! זה כל הפתרון. בטרם יחליפו מקומם. בטרם יגיעו אליהם נוספים, מתוך כל אותם עשרות היו שורצים למטה בבוקר, מעֵבר לבקתוֹתים. או אולי לרַגלִים שלהם הם ממתינים, לצעוד עמהם? הו! מה שם! הבט! והלא יש שם עוד, למטה, ישר שם למטה, בעומק המרזבה, דבר שהוא מפחפּחַ אבק לבן, שאי־אפשר שיהיה יליד רוח נלבטת בעמק! שנים הם, שלושה! שלושה צריחים – בפירוש! והאַנטנוֹת המדוגלות שלהם! בסתר קפל השלוחה, ואולי אחרים בעקבותיהם? וזו המזימה? וזו ההשתהות? ואין יודע ואין רואה: מכאן דחופים תחת כובד ההפגזה בשוחות, סומים וחרשים, ומכאן מרותקים במבטיהם אל הששה שכאן – והרעה הולכת לבוא משם – מלמטה! ואתה האחד הרואה: לרוץ! – מה שיהיה! – צָבַת רובהו, וכבר מועפת בפרצוף פתיחוּת העולם אין־סתרה, לחלוף את כולנו – חשוף הפקר – מגולה שקוף – דגדוגי אצבעות בצלעות, לא חשוב, לדהור. חשיפות לא־תתואר, כנפילה. כולם רואים אותך, יודעים עליך, מראים איש לרעהו. מסיטים את המקלעים, כולם, מכל צד, מהר, נמוך לא יציל, רק מהר, שלא יספיקו, ולא לחשוב, רק לרוץ: מכינים עליכם, נאספים עליכם, הי אנשים, מכינים עליכם! יצחקלה, מהר! מכאן, הו, כמעט! אבל כבר, פה, ככה, ‘יצחקלה!’ – איש בשׂוֹרות אני כל היום – 'יצחקלה! ‘הו, זה. – ‘מה קרה?’ – אהה, ברזילי, אתה? וזה לרגליו יוסוף, על מכשיר־האלחוט, איפה הייתם כולכם כל הזמן קודם. – ‘יצחקלה!!’ – ‘מה קרה? מה אתה צורח? דבּר?’ – הה, אויר אויר. אַל תפריעו אתם, תנו את יצחקלה. – ‘שם! למטה! עוד! שלושה! ובאים עוד! ראיתי! למטה’ – נתחרקו הקולות בנפנופי־ידיים, באין אויר, לא פותרים כל מה שצריך, עשויים לא להיות נחשבים מלוא ערכם: ‘מהר!’ ובכעס על שתמהים, על שהולכים לשאול שאלות, במקום לרוץ. רוצו. חמוֹרים. רוצו! – ‘שם, למטה שם!!’ – ‘הירגע רגע – יוצא אליו מן הפתח יצחקלה, מה זה עושים שם בפנים כשצריך להיות בחוץ – סַפִר בסדר.’ איזה סדר. (‘בבקתה הזו, רובי? אצלו היה? ובההוּא הערבי המת? – לא חשוב כעת.’) מה הם מסתכלים בי. למה אתם מחכים? רוצו. טיפשים, איזה בזבוז־זמן נפשע! – ‘שמה!’ – שיידעו שזה בהול, חמור ביותר – ומהר, מהר! הם שם!’ אבל צריך לחזור עוד, ולא אחת ולא שתים, ולבלוע ולצעוק ולרקוע רגל ולהשתעל, ולמצוא להם דווקא מלים שלמות ומובנות, ולאמרן כולן עד תומן, ולהבדיל דווקא בין אחת לאחת, ולתלוש מן האמצע מין טרונית־בּינַיִם, שהם אינם רואים שייכותה דווקא. – ‘והתותחים שלנו, למה, והמרגמות!’ – וכלום לא נעשה יותר מובן, והלא זה מטריף עד צווחה – אבל יצחקלה זוקף גביניו לבסוף – אה! – הו, סוף־סוף, ונעשה לכולם ברור, כאבן זו, כי למטה בעמק נתגלו כלי־שריון נוספים, בתחתית השלוחה ממערב, וכי הששה (ששה, ולא חמישה!) הזעיקו תגבורת, שלושה משוריינים לפחות, ועוד אחריהם אחרים שלא נתגלו, נקבצים ובאים והולכים ועוד מעט, כשערפם מחופה באש המרגמות הגדולות יעלו לכאן, וצריך וצריך… כל עוד לא הופר שיווּי־המשקל הזה. ולא הוכרע ו… שמביא את ברזילי הלז, משום־מה, לחיוך, ולאמירת זרות מעין ‘כשני שוחים אשר דבקו יחדיו, שׂמים לאֵל את כשרונם…’ – אמירה שאמרה בהטעמה ובקצב, ואשר ליצחקלה יש פנאי וראש לחייך לשמעה, חיוך של היזכרוּת בדבר משעשע, מעין שיעור ישן בבית־הספר הישן, שאינו שייך בכלום לתרועות־המלחמה ולשופר־האזעקה, ולמה שמוכרחים לקפוץ ולעשות בהול, שבוער בידיים ובאויר, ובאדמה שמתחת לרגליים, ואין מנוח, שעושה מזעקת עודד הקרועה ומתנופת ידיו עם רובהו, ומשימו נפשו בכפו להושיע, להיות רץ מן האגף, חובק את הפיאט ודופק בהם בחשאי – לכמעט חוּכה, עד להתפקע.

אבל כעת משתוחח יצחקלה ויוצא בריצה אל העמדות קדימה. וברזילי פונה לו אל היוסוף הלזה, שעיניו כל הזמן בפני המדברים, ובשיטוט על־פני השטח, ופיו דובר דברים חדגוֹניים בנעימה חדגונית. אל מכשיר שאינו מחזיר, בבוא תורו, אלא אִושה נפצוּצית חדגוּנית, שאינה מסייעת כלום להפיג את הלמוּת השכרות שאתה כאילו שרוי בה, והעולם לנגדך חג־נע, ושום דבר אינו לאשורו. ‘נסה בפעם האחרונה – מציע ברזילי ליוסוף – לא יענו, עבור אל המרגמות.’ ויוסוף, חבוש האזניות הגדולות, מכוון בכפתורים. ‘סתם נבלות,’ מחַווה יוסוף דעתו בנוסף לשיטוט עיניו, המופרד משיגו ושיחו המוכני אל האפרכסת. – ‘הפגזה איומה.’ – פונה עתה ברזילי אל עודד, ומַחוה בריסיו אל ה’ערפי' הלוּט כולו עשן מורעם בלי חשׂך. – ‘כל הזמן.’ – מניד עודד ראשו. בלי בטחון אם אמנם מצא נכונה בערבוביה מלה של טעם, או אם זה אמנם החשוב מכל דבר, אבל לא בהתעלמות מהכרת־טובה על שנטו אליו לב. שריקים שורקים מקרוב, מעל גג הבקתה. מטחי־מטחים מפעם לפעם. ועד שאתה מוצא את המלה הנכונה יותר – מתפצחים אלה למעלה בחטף, כמיתרי־פלדה מתנתקים בצלצל, חולפים ברתיעת כויה. נורא שהראש אינו בהיר לתפוש דברים לאשורם. הכל כמתוך ערפל, או כאילו נוטה קצת על צדו, וגם כמתוך ריחוק מבהיל, ובעיקר: מוגזם מאד, אם לא להיפך: מוקטן עד אפסות. האזניים לוהטות. אחת מהן צוללת כל הזמן, כאילו נסטרה (מדברים עליך…). מרגיז להיות מטופש ברגעים כאלה. כל הזמן מעל הראש. משתרבטים מוצלפים נתקעים לאן־שהוא. אבל עדיין אין איש רץ. ודבר אינו מוכרע. גם זה אינו אלא הטרדה אחת, עוד הטרדה אחת. אבל טוב שכאן, האנשים שכאן שקטים וטורחים בעסקיהם. טוב שהם ראשם אינו המוּל להם טשטוש. – ‘די, עזוֹב אותם, - אמר ברזילי. – עבור למרגמות.’ – ויוסוף מנפח שפתיו: ‘אמרתי לך: נבלות!’ – אמר יוסוף כלפי בני־שיחו שבאפרכסת, מתלה בברזילי מבט לתיאום הדעות, וכבר נובר בכפתורים ופותח בסדרה חדשה של השבעות איזו ‘צפור שלוש’ שהיא, נאמרות בקול שאינו אחר מקולו תמיד, אבל אחר, עם זה, כמובן – קול שיח מרחקים, בהטעמה הטקסית המועמה. מה הם מבקשים לעשות? על מה המה טורחים, וכי לא היה מדובר על תפישת פיאט וריצה מסביב – לדפוק אותם בגבורה, בהקרבה, ביהיה־מה־שיהיה – ולנצח? רפיפות מחורבנת כמין לחוּת על כל השרירים. או אולי כמין יובש מצמק. אילו שאל אותך כעת מי: פוחד? היית, בלי היסוס או בושה, עונה: כן! ומתחיל לבכות. ואולי גם אבן שהיא היתה נגוֹלה מעל לבך. מה חייב אדם לעשות? והלא הכל היה בשל, לכאורה, לפעולה, בתוך תוכי הפעולה, כשכבר אין שואל שאלות – ואיך נרפסים להם הדברים עתה, עד קוצר־דעת. איזה בלבול. איזה כאב־ראש, אבדן רוחות השמים, והם, כאן, להם בחיוכים, בנחת, בדיבורים קלים, באורך־רוח מתון להפליא. מניין להם? והם כל־כך שני אנשים־חברים הם, ואני מחוץ. מלוכדים להם בינם לבין עצמם, ממשיכים ויודעים להם דברים שלהם, שהתחילו עוד קודם ויתמידו גם אחר־כך, אין ספק. אין לזר נחלה בהם. הזר השומע מן הצד לא יירד לסוף כוונת המלים, גם השגורות והפשוטות ביותר, נִפלוֹת ממנו, עם ההחוָיוֹת השקטות האלה המלאות רמז, גדושות כוונה לא־נתפשת, כפי שהם מחייכים ביניהם מדי פעם, עם חיוכים להם עתה. נורא נשאר מבחוץ אתה. מחוץ לאחיזה שלהם, הרוויה בטיחות ואורך־רוח מפליא ומקניט. וגם לא ידעתי מאימתי הם כאלה מין חברים ישנים וטובים, מאימתי מכירים זה את זה. או שאני רואה הכל מוגזם פי שבעה. ואולי גם גידי טוב לו כעת כשהוא לבדו בשוחה, לא מודחק ורובץ בנוח וברווח, מי יודע מה קיבלו שם על ראשם. מזל שאני לא. אני אלך מכאן. ארוץ מכאן. פה לא שלי. וכל זה לעזאזל. סביב.

משוֹך לברזילי בשרוולו והוא יסוב אליך, ופניו יהיו אליך, וישא ויגיד לך. הגד־נא, ברזילי, מה כל הדבר הזה פה. שהתחיל אחרת ונמשך אחרת. מה פה כעת זה. ומה עתיד להיות מכל זה. והעיקר, מתי העיקר, מתי יתחיל? או שמא טוב הוא שאין הכרעה? והחרדה הזאת, לעזאזל, וקוצר־הרוח שבי. עד שעמום. הגד עד שאתחיל גם אני להיות יודע, ויהיה מוצק לרגליים – הגד, יש פתרון לכל זה? איזו דעת, איזה שיקול־דעת, שמישהו יודע, והגה וחשב ומצא איך נצא – יש מישהו יודע? שניכם יודעים? שניכם יחד? גם יוסוף? אמרת לו? או שכל אחד יכול לדעת מאליו, בקלוּת? ואולי לא איכפת לכם מה שאיכפת לי כל־כך? או שההתעסקות בכל מיני דברים פשוטים פה מסתירה מפניכם את המשמעות הגדולה של הענין שפה – חרדה, מה, כאילו אחרית הימים, קץ כל בשר, חושך ורעם וסוף – ויש לכם ההתעסקות הזוּטית שלכם הזאת כשהכל בוער ורותח כאילו… מה קרה לי… הגידו? ואתם באמת חברים? גם שלי? ואולי, במקום כל זה, חברים, לוקחים את הפיאט ורצים מסביב לדפוק אותם מן הצד, ומה שיהיה – יהיה… אה, אני ארוץ לי מכאן. אדם צריך להיות במקומו. וגם אם למות – במקומו. אני רץ. לי יש מקום בעולם, אני לא מוכרח… ‘מה הולך להיות, ברזילי?’ – ‘נוריד עליהם פגזים אחדים, ונראה.’ – משיב הלה, ובסבר־פנים נאות דווקא. בחור טוב, ברזילי. ובאורך־רוח. – ‘וזה הכל?’ – בהידבּקוּת, בתחנונים כמעט. אבל הוא כבר בתצפית שלו. – ‘נראה, נראה.’ – הוא מהמהם משם, לא קרוב ולא רחוק, אף־על־פי שגם זה בחיוך קל. חיוכים לו. מה החיוכים עתה. – ‘ולמה אינם זזים?’ – במפגיע כמעט בתביעה, כאילו גם הוא אשם. ורק מושך כתפיו. – ‘ממי הם פוחדים?’ – וגם זה בלי תשובה. אאה, לא־כלום, גועל־נפש. אין שום מוצא. רעמים רחוקים. צליפים מתחתכים כל הזמן. בצפיפות ופתאום ברווחוּת, כאילו נגמר. שתי דקות מלאות ואולי שתים ומחצה. תראו־תראו איך זה מלחמה. צחוק. לא שום מהלומות ולא שום התכתשות, של גיבורים בגיבורים. רק ציפיה מחורבנת. עד צאת הנשמה. עד כלות־הנפש. ועצבים נמרטים. סמרטוּטיות של עצבים ממורטטים. זה המלחמה, זה הכל. ולא רוצה. הו, לא רוצה. לא, בשום פנים, ולא יודע למה דווקא. או לאו־דווקא. ומדוע זה מוכרח. ולא מוכן להיות קרבן משוגות עיורות וגלמיות. תנו לי משהו. או אישן שלושה רגעים ואקום איש אחר. החברוּת שלכם כל הזמן כמו נשיבת הבל־פה חמה בגב, דרך הבגדים, טובה וגועלית. משום־מה. אה, ככה זה ככה זה. וממתי אתם כאלה חברים? ידעתם זה את זה מקודם, או פתאום לפתע, ממבט ראשון? צריך היה שיהיה כמו קפיצה לזרם קר ומהיר־סוחף: שפתאום אין לך זמן ולא יכולת לכלום אלא רק להכות ידיים ורגליים להינצל, לחיים או לטביעה, בלי להיות פנוי לכלום, לשום צדדים, אלא רק להציל את הראש למעלה, נלחם כל הזמן להגיע… עד שסוף־סוף יהיה משהו… עד הערב, או קודם, לכאן או לכאן, מוכרח, כבר היית מגיע להיכן שהוא, לעזאזל. גועל להיות חושב מחשבות ושכלום לא תלוי בך. מעיקרו למה להם אנשים במשלט, כשהכל הולך לו מאליו. לא על־פי תכניתו של אף אחד. – ‘אז מה, ברזילי? אז מה?’ – ‘עוד רגע נראה.’ – לבזבז את הזמן הקצת, שעוד לא, את זה הזמן היקר… הו, לא לישון! איזה לישון מי לישון! לחיות אותו עד גודש שׂיאוֹ. על הכותל. בגב על הכותל. נשען עומד, ישן עומד. עומד ולא ישן. אבל עומד סרוח. נשען חַרדוֹנית כמו חַרדוֹן, סרוח. בהתמרחות כללית, כאילו לא עמוד־שידרה לך בגבך. כאילו מעולם לא סחבת שקי חיטה של שמונים קילו האחד, ובקלוּת. אַל תעמיס את עצמך עליך, רכיך ומשופך על הכותל. רע. כמעט שהיית יודע קודם, לולא הפריעו. כשעוד היית יודע. והיית צריך להמשיך בתנופה ההיא, האחת והשלמה כל הזמן. ולא להפסיק בגלל כלום, בגלל שום מישהו. והלא כמעט שהיית בתוך הדבר הנכון ביותר, הגדול לפני שהם… בחילה. כל הזמן בחילה גוססת, ולא נטולת־מתיקוּת עם זה. שילכו להם כולם. לא איכפת עוד כלום. וגם מעֵבר לבחילה, או למתיקות, מעומעם, כאחד שנרדם בתוך נסיעה, משומט על עמדו. כן־כן. אם יהיה כעת – לא אדע לסַפּר הרבה, אם פתאום כעת. אינני. כסוי ממני. לא אני עלי. לא נוגע. ולא כל־כך רק רע. זה הבטחון, למשל, בתוך המעומעם כשנלחצים אליו, נלחצים. לא קיר הוא. חיק רחום הוא. בשקט צונחים בשקט. יש מי, כל הזמן – לגב. ושוקעים. עוד. מתאדים. לגמרי. כשיהיה – סוף־סוף – אני אהיה ישן.

לא זכוּר מתי. ואולי לא הרבה, אולי אך כמחצית כהרף־קלה, ונעשה ברור שמשתנה כאן דבר. מעֵבר מרחקים נראה היה שיוסוף נענה עתה ממקום שפנה אליו. קצב דבריו נשתנה, והיה מוסיף ודובר בהתעוררות וקושב חליפות לפיתום המעומעם, שנוסף, מיוחל מאד, אל השיחה – וברזילי הנה עמו שם צמוד־גחון עליו ואף נוטל ומערב ידיו בשלו, ואת האפרכסת הוא נוטל לידיו ומדבר אליה בשׂוֹם־טעם, ועיניו לא כאן. שניהם ניבטים אל איזה הֶרחק שהוא שמה, והמפה הממורטטה, המוּתוָה כולה זוּהמת מגעי־עפר וקמטים – פרושה לפניו, יוסוף מסייעו להחזיקה נכנעת, סמוכים ראש אצל ראש וידיים עם ידיים, וכבר נתלית איזו ציפיה ביניהם שעושה את היריות החולפות פה ושם בהֶתמד חסר־נימוק, ואת כל מה שיש חונה פה הַתמד וחנוֹת – מוקצים מחמת חולין, מיושנים, קליפות מנוטלות שום ערך – נתפערה ציפיה, ונתגדשה רוגשת, עד כי ניתן היה לשמוע כעת את הרוח המתגנחת ועוברת, נשכחת מאד, באה פתאום עתה, רטיטה במרוצתה מזרחה. התמשכות שאדם נספג ואובד בה, מאבד מהר טעמה, ונובל, מאין יכולת עוד, ומשתמט תחתיו, כנוּע להשתמטותו – כשפורצות אֵי־בזה מחרידות מרוב פתיעה, לא תיאמנה, מבעיתות עד כיווּץ, תשואות קריאות כרוכות באיזו התרחשות מתחוללת הנה־זה־עתה פה, סמוך מאד אף כי מעֵבר ריחוק חוצץ, שהוא גם כמתוך הזיה מרחיקה יותר, וגם להיפך כיקיצה אל תוככי הדבר פנימה, ואף כי נעשה הכל מהר, ובחפז לפיד מושלך, שאינו מותיר פנאי לדעת כלום בפירוש, מסתבר שתמיד יש פנאי לאמור עוד מלה, לשים לב לעוד פרט, מן הצד, לא מעורב במשחק, לא מנוּתך בנֶתֶך – כמעֵבר חלום וכמתוך חוּבּי חוּבּיו, כולו עודנו הביל טשטוש ממוגמג – תשואות חוזרות ונשנות, שהן מן הסתם – בלא שום ראָיה נוספת – אות לטובה. ומיד נתפקח וניעור. בחור אחד היה מתקלף וניתק עתה ממעיכותו השכובה־מרוחה בגבה על הכותל, חוזר ומעמיס עצמו על רגליו, שנזדמנו לו פתאום והן פשוט ישנן, קשויות־גרם ושריריהן נכונים, וכבר הוא אץ לבוא ולהביט – ‘מה יש שם?’ פלט עודד, כמי שנתעטש וחָיתה רוחו – ומיד בחיוך מתרחב, מאושר אולי, גרוי סקרנות משחק תחרות, אץ להצטרף אל גבי השנַיִם הסוגרים לפניו, מציצים מעֵבר הפינה – ‘נוּ?’ – טפח עודד על כתפי ברזילי, שמשמעו: מצליח? – ‘ימינה ימינה ולמעלה’ – נענה ברזילי בדקדוק, ורץ אל המכשיר המאַוש כל הזמן, והרים קולו, בו בזמר עצמו: ימינה ולמעלה – ושנית: ימינה ולמעלה, עבוֹר!' – ככה שר, וכל הדבר נעשה מעניין, מעורר סקרנות שנשתכחה, גם עצם מעשה־הפלאים של קריאת האש, הולכתה היישר למטרתה, והשיח עם ההוא טמיר המשיב דבר, ככל שמכבר אין בה חידוש והכל ידוע ורגיל – נוכחוּת מקרוב מחדשת את הפליאה, מעשה כישוף המרחקים, להיות כאן פלוני ברזילי שקולו בלבד, ובידיים ריקות, על־פי מפה בלוּיה, מוליך ומכוון את המרגמות שלנו ישר על ראש המשוריינים שלהם, הנדהמים להם, ואשר כה צר כי מחזה מיוחד זה מתעלם ואינו גלוי מכאן על כל מהלכיו ופרטיו – איך שלנו כותשים בהם לבסוף, איך שהם נסגרים מפני האש שלנו, איך בגלגלי־אבק כותשים המה נפתלים להינצל, ועד כדי כך שאולי כבר הגיעה השעה לזעוק הוּררא ולכדן את הרובה ולרוץ שמה לבתק, לרטש ולשסף בקטל רב, בצריחות סדום ועמורה, למגרם ולהגירם לגיא, וסוף־סוף לגמור, לעזאזל, ולנַצח, לנַצח, לעזאזל – הגידו מה שם, ואם לרוץ – סַפּרו איך הן הפגיעות?

– ‘רגע אחד! – דיבר ברזילי. – ארוץ רגע לראות מקרוב ואחזור!’ – אמר ועשה. אבק ורוח. הלמוּת־לב. צליפים. כמדומה, אינם מזמרים עוד. גם ענן ה’ערפי' שם נשתרץ לראשי תנינים משתופפים בעווית עם הרוח, מתפרעים מהר לתלישים מתעופפים, מתמרטים ונידפים בהמון. (חרפה איך יכול אדם להשתקע בעייפות!) הרבה מיני תופים מכים בך. בהם נרגשים, בהם נפחדים, ובהם גם תאֵבי־דבּר. קשה לשקוט כאן במנוחה. קשה לשתוק ולהמתין. והמרגיז הוא שאינך רואה עתה את הדבר שם, כל זה ששם סוף־סוף. אלא רק תקוע בפינה אחת, מאחורי קיר, לגמרי מן הצד, שאפילו במקום הזה של המלחמה שלך, אינך אלא בן פינה קטנה צדדית אחת, ורק מתוכה, ולא מקיף הכל, אתה חי – וגם זה בקושי, במדומדם, כשבחוץ התהלוכה הגדולה, תרועות המָרש הגדול, הדבר שסוף־סוף, לעזאזל. התבקעויות גדולות. רואים את פרצי־העשן. אבל לא איך זה נעשה, איך זה נופל ומכה בכבד על קליפות קופסות השריון, שבתוכן מכוּוצים גברים מסוגרים – ולא רואים איך זה במוחש, למראית־עין. ומה בדבר הפיאט? ובואו תנו את הפיאט וארוץ? – ‘כעת יעבירו את ההפצצה עלינו – לחלץ אותם.’ – אמר יוסוף דברי־טעם. הוא חושב נקי ואני ראשי מזוהם פחד והבל. להסתלק מכאן. ארוץ ובדרך אקפוץ אל הסלע שלי לצפות מן הצד. להבין לשרשו – כמו קודם. לבד וטוב. ממקום שהתבלבל לי. אדע אז וארוץ להגיד. כי אני, בטיבי – רץ. די לי כאן. אני נופל כאן אל תהום. – ‘יוסוף, אני רץ!’ – ‘לאן?’ – אבל כבר בריצה, הרובה ביד, והגוף שחוּי בריצה. מעֵבר לבקתות ולשדה. אל גדר־האבנים. הדרך ידועה לפרטיה. רוח העולם הפתוח. ה’ערפי' שמפשיר מכוֹבד ענן האבק. בקתות אפורות־חום, כמו תמיד, כמו תמיד־תמיד. אין צליפי יריות. שחוֹת ואַפּיים ומהר־מהר. וישר אל מאחורי הסלע. זה הוא? יהיה זה. ולהתבונן. נשימות־נשיפות. האור מסמא. הגבעות. זזו? בודאי. נרתעו לאחור קצת, הצמד הקדמי הרבה לאחור, וההם, והרחוקים, ואבק הם מאבקים להם, מצטדדים ונערכים. השד יקח אותם. ולי אין פיאט. רק אני. האומנם נסיגה היא? צחוק, בתריסר פגזי מרגמה להכריע קרב־שריונים! הבל־הבלים. התארגנות מחדש היא. למידת לקח – לקראת היערכוּת מחדש. אולי גם להצטייד במלאי־תחמושת מחודש, ורק עתה יבואו להתחיל להתגנח, ומה שעלה בתכניתם מראש לא רק שלא הופר כי אם הולך הלוֹך והתבצע משלב אל שלב, עד בוא שלב הכותרת: כשהכל מוכן, ערוך, מוצב, מצויד, פרוס, מקיף ואוחז את טרפו בכל הצבתות, וטרפו בכל הצבתות, וטרפו לפניו מוכה, משותק, המוּם, מובס – כבזרועות עכביש. מחכים לרגע הבשל, מחכים וקצת משחקים בנו לפנים ולאחור – זה הכל. אה, הייתי הורג אתכם! אילו היו שומעים בקולי – ועוד לא מאוחר! שתיקה כעת על כל השטח. המשלטים מחשים לדעת, לראות, לתפוש מקומם בעולמם. השריונים מחשים לדעת מה. המרגמות הגדולות מחשות לדעת מה. המרגמות הקטנות שלנו מחשות לדעת מה. והצליפות מחשות – וידיים ניתנו לרוח למלא הכל במעופה המפכּה ועובר בשטיפה. העשבים רוטטים. כן. גם זבובים יש פתאום פה, מתזזים על הסלע הזה, מתנקים בהתמַכּרוּת, ומוסיפים־מצחצחים כנפיהם מעל ומתחת, סתם יום־שהוא־בצהרים הוא להם, ועת נקוֹת הכנפיים.

וכעת צריך שיהיה שלב נוסף. משהו יותר ממה שכבר היה. יבש מאד. קהה כל רגש ורק סקרן לדעת. יריה סוררת שהיא ניתקה אֵי־מזה. ימח־שמה. הכרעה, הכרעה מתבקשת כעת. מהלומה, מַכּת־אדירים מכרעת. האזניים מלוהטות. אחת צוללת כל הזמן, כאילו נסטרה. מקלע צדדי אחד התחיל מטחטח כעת, ומיד הצטרף אליו אחר. שריקות התלכדו. כאילו יש בהן משהו. אף כי ללא חשיבות. לא הן לשעה הזו. מיזנקי־אבק צצים מבין המשוריינים. חמישה או ששה וחדלו. והמשוריינים התנודדו קצת, קצת זעו, וחדלו. ושוב נפסק הכל. כנמלך בדעתו אם כדאי. קושבים אל כל צד. טפשוּת. הפצצות שלנו. הפתעתן היתה גדולה מהיזקן. פגה פתיעתן – קהה עוקצן. וכי מה יעוללו פגזונים בני שמונים ואחד מילימטר למשוריינים סגורי פלדה עבה ומוגפים. הרהור צדדי פתאום, מוליך אל האנשים היושבים בתוך הקופסות הללו הסגורות, אשר אך עבי אצבע אחת של מתכת להם לסתרה. הרהור לא חדש בכללו, אף כי מפתיע למדי דווקא פה, שאפילו ככה אפשר פתאום פה. אם כן למה? מה למה? לא. מה זו השתיקה עליכם פתאום. נרדמתם? עד קצה השמים והארץ רק שקט. אדיש רובץ מנוחות, שטוף־רוח, ומנצנץ במרחקים כאילו היה רטוב. רוח אחת מצויה של אחר־צהרים אחד. ואין בה כלום חרדה, והרי הרעשים הזרים שהיו מקודם, כבר נפוצו ונתקלשו, נמהלו עד היבטלם מחוקים על אפסי כלל המרחקים הבלתי־משתנים הללו, אשר ככה יעמדו בעינם ובצביונם ולא יתמו גם כשיירד הערב. אה, הערב. איך יהיה פה. מי יהיה בערב, מתי יהיה ערב, למי? אני לא! אני לא רוצה כלל! מה אני אשם? לא רוצה מלחמה. אני ארוץ. הכל. והרוח הזאת. מה לי כאן. מה זה אני כאן. לא יכול ולא רוצה ולא צריך – בשום אופן. למה פתאום? האוזן הצוללת הזו (כל־כך טפשות הכל). מדברים עלי. מזכירים שמי. שאני… לא! בעצימת־עיניים החלטית: לא!… הרוח. רצה לה תמיד. ולא רוצה. די! הידק מצחו לעפר. שאף לתוכו נשף. עד שניזוזה קצת האבן. נתרווח קצת. ניתן איזה רווח מרחק, פדות, כאילו. ומתחיל להיות אפשר. כשפעימות־הלב שוב נעצרות בחנק. משום שאי־אפשר. זה קם וחונק אותך. זוָעה היא שאינך יכול ולא תוכל. אין שום טעם שדווקא אתה תינצל. קש ברוח. מטולטל ולא הולך. מסוער ולא הולך. בך – רק מעט תלוי. ואולי פחות מזה. אבל לא צריך – אתה שואג בתוכך – לא להתחיל, לא לחשוב, לא להיתפש. עד ששוכך הגל. מזל הוא שגל בא וגל הולך. כבר הכל קל וכמעט לא־נורא. מוגזם היה מאד. ומיד חוזר ונופל אל מתחת כובד האמת. עומס מועקה, שמעל יכלתך, עד הימעך. חמוֹר, אַל תילל. איזה שעמום זה המלחמה. שממון אוכל כליות ולב, איזה… יורים משם? מיזנקי־אבק שוב מתפרצים מבין קבוצת־המשוריינים המצופפת שם, יותר מן הרגיל או המוּתר, עוּבדה שעינו הטובה של ברזילי לא פסחה עליה, וכבר דהר, מסתמא, אל יוסוף שלו, לקרוא יחד למרגמות להרביץ על המקובצים, ואיזו פגיעות! ידי־אמן! מתרתעים להם, מתרווחים מקיבוצם האווילי, הלומי תריסר פגיעות, לא מזיקות מאד – הה, אילו היו עשויות להזיק! – זזים ונפוצים, וכששנַיִם מהם סבבו, בפירוש, וירדו למטה, מזה והלאה, הרי נעשה דומה מאד כאילו ברחו, ולארבעה הנותרים שבשטח נעשה, כמדומה, בודד מאד מתחת להתפוצצויות הנקשניות הללו, וגם האש שהמליטו עתה בצליפים מתפרצים אינה מעידה על רוממות רוחם, והיו נרתעים ונסוגים בלא להפוך פניהם, נובחים לפניהם ונסוגים. – ‘הביתה!’ – שאג פתאום עודד עליהם, בלא שים לב לכלום. – ‘נבלות!’ – אבל הללו שמעו, כנראה, ונתעשתו ונעצרו, מרוּוחים כבחצי גורן עגולה, נובחים בהצרד קול, ומשם לא ימושו, יורים לכל צד, עד שהפסיקו, ונפלה שוב איזו עצירת־נשימה כללית, זולת הרוח.

למה לשכב עוד כאן, הלאה. הרובה ולרוץ. מתי אירה בו? אני אחד רץ בעולם. גלוי לכל העיניים, פתוח להבטה כללית, מכל רחבי ארץ: מה הוא רץ זה, לאן? מה הוא יודע? איש בשׂוֹרוֹת לבשר? עיקוף שמאלה, לרדת, להיסתר, וכפוף יותר, ומהר עוד מהר. – ‘הי, שמע! מה אתה רץ!’ – החבריה של אודילה. מהר־מהר. אין אויר להגיד. גם לא מה. – ‘הי, עצוֹר, סַפּר מה שם, חַכּה!’ – ‘כלום!’ – ‘מה כלום? סַפּר!’ – ‘דופקים אותם!’ – ‘מי את מי? חכה רגע, הי!’ – אבל אין כוח להיפנות עוד אליהם, אך הינע־יד פוטר, והלאה. הללו שפה – כלום לא. מיושנים שכאלה נושנים. הכל מתרחש מאחורי גבם, והם צופים אל העורף. עלובים. לרוץ־לרוץ. הה, לא רוצה מלחמה! זעק לבו פתאום מתוך התנשפות הריצה, בלא שייכות גלויה לכלום – לא רוצה מלחמה. כל דבר שהוא ורק לא מלחמה. לא. לא, לא! לרוץ מכאן – נזעק הלב – לרוץ! רוח בפנים. קש ברוח. מטולטלים. הבקתה כבר, הבקתות. כולם פה. בריאים? שלמים? חכו, אין אויר לנשום. מה אתכם פה? איפה גידי? והכל מחוץ לבקתה, נשענים אל הכותל, כילדים שיצאו אל השמש, מקץ ימי־גשם, והתעוררות של נשימה חדשה, או כאילו הנה יחלקו להם אוכל (אוכל! נשכח עד כמה!) ומקדמים פניך, כעל חוף טוב, ובחיבה לא־מסותרת כלל: הו, הנה עודד! מה נשמע? איפה הסתובבת? כל הזמן? וראית איך? וכבר מסַפּרים חדשות: איזה צחוק היה לנו פה! – צחוק? – הו, איום ונורא, היית צריך לראות! – וגידי? – עזוֹב את גידי. למה לך גידי. מושלך באיזה מקום, לא חסר לאיש – מה פירוש? – שום פירוש: מונח פה באיזה מקום. לא יאבד: הגד, ראית איך שספגו על הראש? – ראיתי איך אתם קיבלתם. – אנחנו? מתי? ולא ראית איך דפקו אותם שם, על הראש, ואיך שנסוגו להם? – נסוגו? – נבהל עודד להציץ לאחורי כתפו. הכל בין ממש ללא יאומן. – ‘אה, זה כלום.’ – אמר והִבעָה פניו בביטול. אחד שהיה ישנו פה, וצורתו ממש כפי שהיתה מעולם, כל־כך כפי שהיתה, עד כי משהו מתבלבל בסדר־הזמנים, שאינו יציב גם בלא זה. – אז מה? – אמר עודד, חש איך מבין אצבעותיו מחליק הדבר, ועוד רגע ייעלם גם אפס־קצהו הנשמט, ככל שפעימות הלב, מחוּמם־הריצה, משתתקות והולכות. לשם מה איפוא היתה הריצה הבהולה? מה זה היה כאילו צורך דחוף מאד, בוער בעקבי רגליך להגיע ו… משהו שמתנדף עתה ונמוג בלא להותיר ממנו, אלא כטעם שיירים. – ‘לא שווה כלום. – הוסיף הלה, דויד, והתוַכּח בזעף של יתרון־דעת. – אש בלי תנועה? בלי מגע? – פפ, גפרור כבוי!’ – גזר ואמר וכיבה למופת והטיל גפרורו, שהאחיז בסיגריה, ומיעכוֹ בקרקע, ראשו למטה, אף שכבר היה כבוי. – ‘ומה ייצא מכל זה?’ – היסס עודד ושאל, לפני שמשתכח ממנו הדבר הנחוץ יותר, כל עוד הוא כמעט יודע. – ‘אַל תשאל.’ – אמר לו דויד, ופנה מעליו. ויש איזו שהות לא מושגת שבה, יותר מכל, מרגישים עייפות, ועוד נוכחים כי בעצם לא היית בלתי־מצפה כי בבואך יקום הראשון שיבחין בבואך, יפרוץ וייצא לקראתך בתרועה, בזרועות פתוחות: עודד! תראו מי בא! והכל יקומו בהמולת נלהבוּת, ירוצו לקראתך מעברים, יתגודדו לגשת, לאחוז בך לחבקך, למוּשך, להגיד לך מלה, דבר־אחוָה, הגיי חיבה ושמחה, ולטפוח לך בכף פתוחה: יופי שבאת וחזרת, שאתה בריא ושלם. שלא נפגעת כלום, בזוָעה ההיא, שאתה שוב עמנו – אחינו אתה! אכלת? שתית? – מוזר, מה? אף כי כל מה שהנה פה ככה, אינו רחוק דווקא מהיות כמעט ככה, וכפי שהוא, אולי, אפילו נכון יותר שיהיה. – ‘אז מה אתה עומד? בוא לאכול.’ – אמר לו אז נחום. – ‘אוכלים?’ – אמר עודד, מעֵבר אותו ריחוק מרפרף, רגע מרחיק, רגע ניגש. – ‘אוכלים.’ – ענה ואמר נחום ביד רחבה (אימתי היה הדבר, ושנינו היינו נורא שותפים לדבר, צרובים יחדיו למכוַת דבר צורב מאד, אתמול? הבוקר? מה זה היה?) – ‘מה אוכלים?’ – נאחז עודד ובא, הולך ובא עמו יחדיו. – ‘כל מה שיש.’ – אמר נחום וחייך נדיבות. וזה כבר היה ממה ששייך להתעוררות הכללית שכאן, לנרגשוּת הנכונה, החיובית, שלטובה. – ‘וקח שתה מיץ.’ – טרח עליו נחום. – ‘מיץ?’ – ‘לא? לא רוצה?’ – ‘מיץ לא. מיץ זה לא אוכל. אוכל זה אוכל, ומיץ זה מיץ!’ – ‘דברי־זהב! – היללו נחום. – כזה עוד לא שתית! “מיץ־פירות טבעי ומפוסטר”, - ציטט בשמחה מפתק הקופסה, – ונוקבים נקב מזה, ונקב מזה, הנה, ויהיה לך מיץ, קח, ותינק לך!’ – אמר לו נחום, צחק ואמר. ויצא וסבב מבלתי־יכולת להשתהות על מקום אחד.

הקופסה בידו (הרובה מכותף שכוּח), השיט רגליו אנה ואנה, בלי למצוא. הכלל הסתמי, ההומה־נגרש, שהיה פה אך זה – נפרט מהר לקלסתרים נפרדים של בחורים מוּכּרים מימים רבים. כולם צופים בו ממקומם. וכשחוזר ועובר על־פני רפי, אי־אפשר שלא להיעצר על גביו, ולהפוך מבטים למלים – ‘אז מה?’ נשען רפי בגבו לכותל באורך־רוח ובחיוך, מכורכם־פנים כדרכו זרוּע סוּבּין למכביר, כתמיד, וגם פקעי שערו כאשר היו, ניסחים ברוח מעל עיניו וחוזרים וצונחים. כמוהו גם צ’יבי, היושב עמו אל הקיר, שחור ושרירני, שף ברכיו ומוסיף בשתי כפותיו, ממצמץ שפתיו, כחיה לאחר שתוֹתה, אף הוא לשלום ואומר: ‘נוּ, איך?’ – לא רוצה מלחמה! – נצטעק בלב להשיב. עד כדי שמוטב לישא רגליים, ותחת זאת מילמל בפקפוק מעֵין: ‘אה, כל הזמן, כמו תמיד!’ – שאינו מפליא איש להתמיה, וגם מתקבל כתשובה של טעם. ומן הצד, מישיבתו הנוחה, פזורת־הרגליים, המקלעת לה, מאפס מעשה טוב מזה, אבנים קטנות לחלל, במועל אגודל ואצבע צרידה – נושא אליו עיניים יוחאי, אשר פתאום איננו עוד כלל נער, אלא קשיש גמור, בעיגולי הפיח סביב עיניו ובחריצי חטמו ומעֵבר פיו, פיח התקרה, אשר גם מפרצופי אחרים זולתו לא נעדר, והותיר חותם דברים שהיו. והכל נשענים בנוח בקיר. אפרוחים נדגרים בשמש. חברוּתא מיטיבה עצמותיה לרווחה. נאַת־דשא של נוֹחוּת לא־מחייבת. תלושה לעצמה. ואם כן? לא, שום מסקנה אין. גם אין צורך שתהא. פורקן של נתיקוּת. כל רק כמו תמיד. כל הזמן תמיד. בשום פנים לא יותר ולא פחות. אותו עצמו, ואותם עצמם. לא פחות ולא יותר, בפירוש לא, ממה שהיו מעולם. אף כי בכל־זאת קצת פחות, משום־מה, אם לא להיפך: קצת יותר. השד יודע אותם. – ‘מה נשמע, עודד?’ - ניצב עליו בחיוך עמיחי, שהיה סובב ומחלק קופסות מיץ מתוך תיבת־קרטון. – ‘ככה – אמר לו עודד ממה שמצאו שפתיו, מתוך השתדלות לא לפגר בקצת חיוך – שותים מיץ.’ – וגם מגביה קופסתו לעדוּת. – ‘לחיים! – חייך עמיחי. – רוצה עוד? לא? סיגריה?’ – אמר ונטל מכיס חולצתו אחת, ממועכה וחמה, והושיטה לו, ולשייקה קטינא, היושב פה על האבן, יש אש, ולפני שיודעים מה, כבר אתה עומד ופולט עשן לחלל, חבר בין חברים, מחייך בחיוכים, גם אתה בקשר החיוכים הזה, עד כדי שהעיניים מתרכּכוֹת פתאום (לא רוצה מלחמה. שלא תתחיל. אלוהים, לא. למה מוכרח?). ‘זהו.’ – אמר עמיחי והלך לדרכו, כשמתנסחת מפורש השאלה: אתם אינכם מפחדים פה? אני נורא! – ונותר שייקה יושב על־ידך, על האבן, ועיניו תלויות בך, כאילו באמת רואים בך מי יודע מה, עיניים פקוחות רווּחוֹת, תינוקיות כאלה, לחלוחיות, כעיני גיבנים, בלי שים־לב כמה זקופות וריקות חותלות נעליו, נלעגות להגחיך. אין מה לומר לך, שייקה. אבל שייקה אומר: ‘אתה רעב?’ באופן שלאחר שהות־מה, כשאתה מוצא איזה ‘ככה’ לתשובה, מסתבר שזה מספיק, וגם אמנם לא פילל שתאמר יותר, ועמדת יפה בבחינה. ומה עוד? לא. זה הכל.

אבל פתאום התפרצו רגליים רצות, מחוץ לכל השכיבות הבטלות והחיוכים המתבוננים במארב, ובאו בבטישות רגליים, רוץ והגד דברי־חרפות צרורים, שאין להם בעלים אחרים, כמובן, אלא גידי, במצנפת שׂערוֹ הלבוד, בכותנתו הפרועה: ‘כל הזמן – מתרגש גידי בקוצר־רוח, בהמשך למה שהתחיל עוד מאחור, בטרם נכנס – ורובצים ורובצים, ולא זזים – סער גידי וסיפר – נבלוֹת, אני אומר לכם, נבלות! מישהו צריך לרדת לדקור להם באחוריהם!…’ ובעודו מבקש מלה נחוצה, בחירוק־שינים, כבר קופץ עודד לקראתו בלובן שינים שוחקות: ‘גידי!’ – התנפל עליו כזמיר אל זמירתו, בחזה גבוה נשימות. – ‘אה, עודד…’ – נרתע זה בחוּמרה, מופרע ממצוא את המלה שביקש להגיד. – ‘באתי!’ – צעק לקראתו עודד מכל לבו, והתבהק אליו. – ‘אני רואה.’ – אמר לו גידי, והֶעוָה איזה חיוך של סתם. – ‘איך היה?’ – לא נח עודד מהתבהק אליו. – ‘היה – אמר גידי – לעזאזל היה. מה היה? כלום לא היה! הלא זה הדבר: לא זז, לא־כלום! יום שלם! נבלות!’ – ‘הם אינם זזים?’ – התחכך בו עודד, יורד לסוף לבו. – ‘זזים! – חירף גידי. – איפה זזים, לא לפנים ולא לאחור. לכל העזאזלים. תקועים כמו…’ – ‘…עצם בגרון!’ – השתעל עמו עודד בחפץ. – ‘כמו טינופת!’ – מיאן גידי והתעקש לסמוך רק על כוחו. ועודד הצטמצם והשפיל ידיו: ‘אתה כועס עלי, גידי?’ – ‘מה? – אמר גידי. – הסבלנות מתפקעת לי. – נתרכך גידי לרגע. – לא יכול כך.’ וכבר חזר לחומרתו: ‘ואיפה אתה מתרוצץ כל היום?’ – שאל סוף־סוף. – ‘אה, - סיפר לו עודד, - הייתי למטה. מה שהיה שם! – סיפר – ונורא רצתי הנה – אמר ונטה ידו לאחור ליתר הסבר, וכך השאירה עת־מה, עד מיצוי – כל הדרך!’ – סיפר עודד. – ‘שטות. – אמר גידי. – ולהתרוצץ לא צריך.’ – אמר תוכחות. – ‘כן.’ – קיבל עליו עודד לקחוֹ ברצון. – ‘כלום לא ייצא מזה.’ – אילפוֹ גידי. – ‘כן.’ – קיבל עליו עודד. – ‘אז שב פה בשקט.’ – אמר גידי. – ‘טוב.’ – אמר אליו עודד. – ‘לא אכלת עוד?’ – ‘לא – התפנק עליו עודד – שתיתי מיץ.’ – אמר בבוז, ושמט כעת מידיו את הקופסה השכוחה, ואף גם הספיק לבעוט בה בטרם תגיע לארץ, הצלחה שגרמה לחיוּך־הערכה לא של מומחה אחד בלבד, והיו מלווים את הפורחת במעופה עד הצטלצלה בנקיפה ארצה, צלצל והתנגף ודמוֹם. (אה, שלא יהיה כלום!) – ‘גם אני צמא – אמר גידי – נורא צמא. נשרף. תנו משהו. כמו שור אני: נהר שלם!’ – ‘אח, איך היינו יכולים – התחיל גידי, לאחר שינק ועמד להתנשף רגע – אילו רק היה לנו!’ – והיה ברור לגמרי כי אינו סח אלא בתותחים נגד־טנקים. – ‘כל זמן שלא יודעים – הוסיף גידי, לאחר לוגמה ארוכה עד תחתית, ונסיון שנכשל לבעט את הקופסה תוך שמיטתה, שהעלה גם קמטים במצחו, וגם חיוך על שפתי עודד – כל זמן שלא יודעים – הסביר גידי – מה זה תותח, מה כוחו לעשות, ולא יודעים ולא רואים מה תותח עושה ועד כמה, זו מלחמה אחת. אחרי שרואים ויודעים, לעזאזל, לאחר שכבר ראית מה עושה תותח שש־ליטראות לשריון – ולך אין – הרי זו מלחמה אחרת לגמרי לגמרי!’ – אמר גידי.

הקיר היה לא רחוק, וגידי הושיט ימינו ונתמך בו. ועודד, אל מול פניו, הושיט שמאלו ונתמך בו בקיר אף הוא. ובחרטום רגלו הלא־תומכת חרץ בעפר, פעם מזה ופעם מזה. – ‘שקע בבוץ.’ – אמר לו גידי, בינו לבינו. ועודד הניע לו ראשו. – ‘ימח שמם – איך שאינם יודעים לפתח התקפה.’ – אמר עודד. ‘חוששים?… – אמר עודד ולא מלבו. – אין להם דם.’ – מלים שפעם היה להן צבע. וכך עמדו ואמרו פנים אל פנים, איש־איש ידו תמוכה בקיר שמן הצד, האפור, המקולף, הישן, שהיה כאן מקודם ויישאר כאן אחר־כך, השוֹעה מי יודע אל מה. – ‘ואתה חושב שעוד יתחיל היום?’ – התחיל עודד מלבו. – ‘מוּכרח שיתחילו!’ – כעס גידי. – ‘מוכרח?’ – היסס עודד. למה מוכרח. לא רוצה שיהיה מוכרח. אולי זו השעה להתוַדוֹת: גידי, אני לא רוצה מלחמה. ושלא יתחיל. לגולל לפניו את הדבר: לא רוצה שיתחיל. רק שכבר יהיה גמור. לא שום דבר אחר. לא יודע איך, שישקע כבר. שיוַתרו וילכו. שיראו שלא כדאי וילכו. שיִדעך. כלום רק פחדנות היא זו? שיתערב משהו, חזק משנינו, מאתנו ומהם, ויפסיק. לא יכול עוד, גידי. לא יכול שיהיה עוד. הגד, גידי, הגד שלא יהיה עוד. – ‘מוכרח.’ – אמר גידי. – ‘מריח באויר. זה מוכרח.’ – אמר מולל באצבעותיו אצל חטמו, בהרחה מוטעמת, וגם קימט מצחו ונשף, כאילו עז הריח וקשה מאד. – ‘היה מחסל אותם – המשיך גידי להזות על התותח – כמו זבובים במכה! – היה משנה הכל, כובש את השטחים, גומר את המלחמה, משנה את העולם. מה אתה יודע. תותח שש־ליטראות. איש לא היה צריך למות.’ – אמר גידי. – ‘שם למטה – נזכר עודד, ואסף עצמו מן הקיר – יש להם מת אחד. בחור אחד: דובי. אה, מה זה היה!’ – ‘כן – חתכוֹ גידי – ועוד לא נגמר… בוא, נשב לאכול. מה אוכלים כעת, עמיחי?’ – ‘פה, בקופסות האלה בשר, ופה ביסקויט, קחו מה שתרצו וכמה שתרצו, ושימו גם בכיסים.’ – אמר עמיחי. – ‘רק שיתנו לאכול.’ – אמר מעֵבר מזה מי. – ‘מתי הם אוכלים להם?’ – ‘כעת. מכאן שקט.’ – וכמה זמן הם אוכלים? ומה בענין שנת אחר־הצהרים? - ‘אה אִכלוּ, בחורים. כמה שתוכלו לתקוע. אין למישהו במקרה בצל, להוסיף על הבשר?’ – ולרגע היה נראה שאפשר כבר לשבת ולסעוד, ולהתבדח קצת ולשכוח את כל מה שתלוי בשערה. והאבן החדודית שבבטן התחילה מתעגלת משהו. ואולי אפשר אפילו שיידחה ההמשך, ולוּ רק עד מחר עם שחר, ואנחנו נוחלף כעת? האם זה מוכרח לבוא? ממש על כך מסיח עתה דויד, בהעלותו בסכינו נתח בשר מוגלד שמנונית, משטחוֹ על ריבוע הביסקויט ובולעו בנקיפת לסתות, ומתוך מלוא האבוס הוא מתוַכּח: שיידחה? – הוא טוען אל מי שהעלה כך בסברתו. – שטות. למה? החינם הביאו את עשרות השריונים, את הזחלים והזחלילים למיניהם לכאן? ועל מה היתה כל הכתישה הגדולה שכתשו אותנו? הכל כדי לדחות את ההסתערות המכרעת למחר? שטות! – אמר ולעס. והאבן ההיא שבה והתהפכה, ננעצה בחדודיה. האוכל מחניק בהיבּלעוֹ. ולחץ חושק אין־מפלט. אכן, גידי משקע בלעוֹ בגמיעת מיץ, לאמור: אדרבא, שכבר יזוזו, נראה אותם, שיגשו להתלחם כמו גברים, ללכת מכות, שיבואו! (אין מפלט. ואולי לא יפלו בקרב אלא אחד או שניִם. אני אהיה אחד מאלה. זה ברור. כלום לא ישתנה ואני לא אהיה. אבוד.) – 'למה אינך אוכל, עודד? אכול, חבּוּב, כל זמן שאפשר. – ובחיוך ובהרחבה. (הה, ואם מוכרחים – אז שכבר! שיהיה וייגמר! – לא, הו, לא־לא – שיידחה! לכל זמן שיהיה, עד הערב, עד מחר, לשבוע, לכמה שיהיה! מכווץ לי עד חנק. לא יכול. לא רוצה. לא רוצה מלחמה!) – ‘והטלפון?’ שאלו את שייקה, והוא נטרח להסביר עד טורח. (מה כל־כך נתפחדתי? כל הפחד פתאום עלי, כהר! לעורי שלי אני חושש? למַלט עצמותי?) – בשר בלי בצל, או בלי מלפפון חמוץ, או, לפחות, זיתים – קונן פלוני – מפחית חצי הטעם, לאחר שבשר צונן כבר מופסד חצי טעמו הראשון! – וגידי נתלהט לחזור ולהסביר מראשית, איך היו החיים אחרת לו רק תותח אחד נמצא תחת ידינו. ורפי צחק מכל לב מדבר ששמע, עד הפריח נתזי־לעס סביבו, ונזקק לטפיחה על גבו, שהיתה גסה פי כמה ממה שמצריכה הצלה משנק. (הם אינם חשים? או שאני נתקלקל בי בורג?) – אכוֹל, עודד, מה אתה כזה? – (כולם רואים שאני כזה. הה, לאכול, לצחוק, להיסתם מאחורי נוקשות ולהיעלם, לחדול מהיות כזה, ולצאת אל הקרב שלו ואדיש, בלי שאלות, בלי ספקות, להביא שמה את עצמך. להיות נוכח בו בגופך, בלי שום הטרדת דברים. להיות מוכן לעשות דברים נחוצים. ולא חצוי לחצאים. לרוץ, ללכת, לשכב באש ולמות – בלי להעווֹת העוָיות, בלי לתת לספקות להתגנב). – ולא מצאתם שם בין הקופסות, אחת של ריבה, או רסק־תפוחים, או מישמשים מסוּכּרים, או משהו שעושה טוב? – אה, הייתי שוכב כעת וישן לי ככה, כפי שאתם רואים אותי, כולי בשמש, ובשקט, כמו באמבט, ולא איכפת לי כלום! (משל, כאילו היינו פה להפסקת־צהרים בעבודה. רק נאכל ונחזור לעבודה. וגם, עם זה, כאילו לוקחים ומשלימים עם דבר שצריך היה רק להתקומם נגדו, לקום ולהתקומם נגדו, לכפור בו, למחות, לא להשלים, למאֵן, מכל־מקום למאֵן!) – במה שמבקשים להשביע אחד שכמוני. בפירור בשר וגרגר קמח! – (בנקל! אם אך תתן עצמך – מיד תספוג ותיפטר לך מן ההרהורים הלבדיים, הרעים… אבל מדוע צריך להיפטר מהם? הרהורים. וגם אין זו הפסקת־צהרים בעבודה. וגם אסור, אולי, שייראה כך, שלא יהיה אף רגע מתראה כך, כאילו אפשר להשלים ולהתרגל, כאילו רק מין עבודה בין עבודות היא זו – אסור!) – זוז קצת, צ’יבי, בחייך, תן לישר את הרגליים המסכנות שלי! אה, דבּרו לכם מה שתרצו, אני נרדם לי בישיבה, ככה, אוף, אלוהים גדולים. (או, כאילו, השלמנו עם דבר, שמידת האמת, והיושר, והצדק, ומה שתרצו – מתמרדים בו, מוחים וכופרים, וצועקים, אם ישמעו להם ואם לא, שלא להשלים, לא, לא!)

- מתי היתה הפעם האחרונה שהיית ישן במיטה, על מוּצעת, על סדין, מפוג’ם בפיג’אמה, רחוץ ונקי, ומכוסה שמיכה? – בקול מתמשך – ואמא היתה מנשקת ליל־מנוחה… מַחרה אחריו והתמוגגות להלעיג. – ואם לא אמא – רונן דויד ואומר – אז רינה. הו, רינהלה, שפתי דובדבן – לילה טוב, בּוּבּלה! (מתראה כאילו אדרבא: לעמוד ולפקפק בדבר הזה – זה עצמו הוא יותר מאשר ללכת מישרין, בלי לשאול ובלי לפקפק בכלום. הו, לא. קר לי). בהירים לגמרי. עננית אחת שם. לא שייכת לכלום. לא ממנה הצל, לא ממנה הקור. לא היא, סתם היא לה שמה. תועה היא לה, מעל כל הבקתות, וחבל נורא. לא יודע מה. שקטה וקטנה וצפה. צפור במרחבי־שמים, שכוּחה, כנראה, גם מעצמה. (האם זה מוכרח באמת? יגיד מישהו, שיודע. לא השערות: ידיעה! הזמן דוחק. מי שיודע דבר לאשורוֹ: האם זה מוכרח?) שתים־עשרה וחצי. – אמר אחד. – הו הו! – השתומם מישהו לעומתו, מטעם לא ברור. – כבר? (כאילו אל סלע התנפצת. לא זורם מזה והלאה, תקוע כאן במקום התנגפוֹ. לא יודע מה). מה מדברים להם? לא שומע מה. רחוק. (מה לי? לא מכיר עצמי? מעולם לא חשבתי ככה. והכל מן הפחד? מן הריצה ההיא? – כזו פחידוּת ודווקא בבוא השעה לאומץ וליושר במלחמה! וזה כלל לא ידעתי – שככה יכול להיראות, ושכך, באמת, רואים – כשרואים!) מוזר. מוזר־מוזר. (לא יודע. אבל לא כאילו טעות יסודית כאן? בכל מה שאנחנו כאן? טעות מלכתחילה? ביסוד הכל. רעה יסודית. לא כך צריך היה להיות, בעיקרו של דבר: לא! כלום פלא שהכל רע – כשהיסוד, יסודו של דבר הוא רע? וכלום לא יוכל לעמוד!) אני לא פה. אני צריך. (מה לומר לך? מה אני יודע לומר לך? ואני עצמי לא בהיר לי. או שהבהירות הזו מפחידה יותר מחושך? למגע המחשבה בלבד, נס ממני, נשמט… אני לא מוכן למחשבות שכאלה… לא נתפשות לי, רק כהתבזקוּת־פתע, אור וחושך, נגלה לכהרף, כפנס בסוּפה, ואיך אדע לומר? ואני עצמי…) גידי? אתה כאן? אתה שומע? עדיין אוכל? אני לא. הבט עלי, גידי – מה קורה לי? (ואם לא? האם אני בטוח בזה? כלום לא רק הפחד מדבר בי? פחד מחוּרבּן שמחַרבּן את הכל?) – רועד־רועד. מפחד ומתבייש. מבושה. (בושה? איזו בושה? ואולי דווקא להיפך: דווקא בושה היתה שלא להיות רועד? בושה להיות כאן ולהישאר לא־מפחד. אולי בושה היא להיות כאן בלי לרעוד מפחד – אולי… לאן אני נדחף? לאן אני נסחף, אני שואל, אל מה, אני שואל?) לא. לא־לא. (למה לא? כן. אם אני אינני יודע, הגידו אתם: גידי, מישהו, מי שרוצה, מי שיודע, הגידו לי: אם יש באמת דבר בעולם שמצדיק הליכת אדם למות? אם יש דבר שלמענו נכון, או כדאי, או אפילו חובה גדולה, ללכת ולתת חייך ולמות?) – נורא. שאלות. מה אני, הלא בגידה! מה היה, מה קרה לי. תפוֹש בי, גידי, עצוֹר, תראה לאן אני עף! (לא, כעת לא להיעצר. מי שפתאום הביט וראה – לא יוכל להיעצר עוד, ולא להוסיף. אי־אפשר עוד לא לשאול, ולא לתבוע, או למחות, או לקום ולומר, לכולם, לכל אחד ואחד: תראו מה פתאום נתהרהר לי, כאילו…) הו, שטות. אתה בקושי מבין מה. הכל רק מסתחרר לך ברוח. (חכה. הנקודה היא: מה, באמת, יש יקר מן החיים? למשל, מה? – והלא אין… פשוט אין!) אלוהים, מה אני, הלא זה איוֹם ומחפיר מה שאני… (למה? למה? אדרבא, הראה: מה? אמוֹר אתה, יאמר מישהו, מי שיודע. יאמר סוף־סוף: מהו זה שיקר מן החיים: אִמרוּ, אמרוּ, מה? ואיך זה פתאום מתהווה מצב שכזה, שבו עליך לתת חייך ולמות? כך בנוי העולם? כך הוא טיבם של החיים? או מהו זה שהוא, מסתבר, נעלה יותר מכל אשר לך, כדאי יותר מכולך, קודם לכל כולך, אבל עם זה, שבלעדיך לא יוכל, ולא יוכל לוַתר עליך, וצריך שאתה תושמד למענו? וזה שאתה לא תהיה עוד, לא רק שלא יפריע ולא ימנע מכלום להיות יפה, וטוב, ושמח, ואולי גם צודק, וצודק אפילו מאד – אלא להיפך: רק יסייע לכל להיות כך – עד כדי שלא ירגישו כלל שנעלמת אתה ואינך עוד, שלא תהיה עוד שותף לטוב הזה, ליפה הזה, לשמח הזה, ולצודק הגדול הזה, שלשמו קראוּ לך לחדול, שלמענו היית נתבע לבוא ולתת עצמך, עד גמירה ולעולמי־עולמים, ולהפסיד את הפעם האחת הקטנה היחידה שלך, שאיננה אולי היותר חשובה שבעולם, ושחיי העולם כולו, העם כולו, המדינה כולה – חשובים ממנה פי כמה, באמת, אבל שהיא, עם זה, רק היא כולך, רק היא, הה, אין לך זולתה, זו הפעם האחת המסכנה שלך, שיותר ממנה אין לך, ואין לאיש לתת לך, גם לא לאמא ואבא שילדוך, ולא לאלוהים שבשמים, ולא לצדק ולא ליופי ולא לעם ולא למולדת – שיותר ממנה אין לך, ושבלעדיה, אהה, אי־אפשר לו לטוב, לצדק, ליפה, לעם ולמולדת לנצח. – והכל יהיה פתוח יותר ויפה ופורח, אם רק אתה תהיה לחרא. וזה הדבר).

– חרא? המתן. לאן אתה רץ. כל־כך שקט כאן, מה אתה כזה. או, כאילו פתאום ולרגליך פי באר פעורה. עם רתיעת סירוב, עם יצר מרגיז להציץ. ורגע אחד ארוך, אפילו מתרווחים המעיים מכיווּצם, ואולי עוד יעבור היום בלא־כלום. ולכאורה מה מונע מלשכוח ולנשום. לולא שמתנפל עליך מחדש: חרא! אתה לא תהיה. תחדל. ולמי היית מפריע? רגלי מי הצרת? פרחים יפרחו, ועשבים יוריקו!… – אה, מיני דיבורים. מה אני פתאום, מה. הפחד, רק הפחד! אדם שקט לא ידבר כך. לא יעקם כך! ועצוֹר בך בטרם הרחקת. – הו. אדם שקט. אני לא שקט, מה פתאום שקט כאן, מניין יהיה פתאום שקט כאן. ולא לעצור. למה לעצור. האם אני יכול לעצור? שואלים את פי? צועק לי. נצעק לי. ממני, פתאום, מכולי, נרעש לי הלב. פתאום ולא יודע איך. ורק ש: ככה – לא טוב, מעיקרו לא. שהעולם, מסתבר, או השד יודע מי, אין בו שום איכפת בשבילי, לא חס עלי, ותובע שגם אני לא אחוס על עצמי, ומודיע: שלא יפה לחוס על עצמי. ואין עוד בשבילי שום חיסה שהיא. משום מקום שהיא, משום אפשרות שהיא, אף לא טיפה של חיסה עלי. ואין שום חשבון כזה מוטל לא על העולם ולא על כלום, כי אם רק עלי. כל החשבון עלי. מביט סביב. ונרעד לי. כל־כך חייב פתאום לפתור דברים שמעולם לא עלו בדעתי. עצוב עד הידעֵך. אף אחד לא יידע לומר. אלה הדברים אינם נאמרים. ומתקרבים כל הזמן, כל רגע, כל צעד נוסף, כל הזמן. מה שיקרה כאן הוא עוול. כל מה שיקרה מעתה – עוול. רק. טירוף רותח בי. בקושי כּוֹלא עוול. עוול. ולעזאזל: לא להירתע! כן. מצלצל בי: וזו היא האמת! – לעזאזל, הה, אלוהים, תהום לרגלי. נורא. הביטו: חיל ורעדה. ריבון העולמים, הגד, הגד: האם החצפת־דברים היא? – אז שתהא לה! למה לא? מוּתר. אני בחיי אשלמנה. תפש זה בי בכנף בגדי: אתה יודע מה זה כעת? כעת זה כבר באמצע. ובפנים. אבל מלכתחילה, לפני כל זה, כשהיתה, כשעוד היתה, כשעוד היה מקום לכאן או לכאן – מה אז? חברים שלי, ואם טעות מיסודו? ואם נסתבכנו בלא־צריך, לא־צריך מיסודו ומראשיתו?… גל מתקומם… אלף שאלות טרופות באלף מחאות. גל חנק. מוגעש. הה, מה כעת?… לא שאלה ולא מחאה, אף אחד לא יציל כעת. אחוּז אתה, נשוּך בלסתות הטורף. הו, די, לא! מה טובה תצמח אם כולך כעת תתערער, ודבר לא ייוָתר בך עומד על עמדוֹ. כבר אתה בפנים, חלק מן הדבר, הדבר עצמו. ורק הקרב לפנינו (ולו רק יבוא במהרה והקץ לחיבוטי־הסרק, לאבדון. כשנלחמים לא חושבים. וכשחושבים - לא נלחמים). אז בואו. קומו! מי שימות ימות. ולעזאזל. מי שלא ימות לא ימות. מה זה חשוב למות! למות או לא למות! בלי שום דווקא. לא על־פי שום דווקא. וגם אם אלף כפול אלף פעם יהיו ידי אדם נקיות, ולבו זך ותם. אין כלום שיצדיק את היבּחרוֹ לכרת. לא נבחרים על־פי מעשים טובים. נחטפים. זה הכל. חוטפים או נחטפים. כך הוא הדבר. ובסבך. ואדם אמור לזה. לפי שכבר הוא לכוד. ועוד מעט יהיה. קרוב עתה מאי־פעם. התחבטות נוספת לא תשנה. רק תרבה הרהורי חינם. ולא עת הרהורים היא. המהרהרים – אינם נלחמים. והלוחמים – לא מהרהרים. שיילחמו. שרק יהיו במלחמה. שיגיעו אל הקרב – מוכנים למלחמה. מושחזים מאד. כחיה מזנקת. כל מהותם מתורגמת לאחת – לזינוק. קפיץ מתוח – שהותר. כולך שתהא לך כזה. רק. השאר – לחינם. והאמת היא: שאף אחד לא צריך למות. לא כאן ולא שם. אף אחד לא. וכל השאר – עוול!

ולא רוצה! מה אתם יושבים ואוכלים לכם. לא רוצה. אם אמנם לחינם – מה אתם שותקים? מה אנחנו יושבים שותקים – אם לחינם? אם לא כעת – לא נצעק עוד! למה לחינם. אם לחינם אז לעזאזל… אה, חדל. אַל תהיה ילד. מה כל זה כעת. ללא הועיל. אין עוד שאלות כאלה. היו פעם. יהיו אולי. לעודד אחר, אולי, בנסיבות אחרות, בשעה אחרת, במלחמה האחרת, לפני הדבר ולא בשעתו. ואילו אנחנו כבר בפנים־בפנים. נורא בפנים־בפנים. אין לנו עוד. רק בפנים. ארבעים, או ככל שאנחנו כולנו כאן, במשחק הזה, ואחדים, מסתבר, מוכרחים לעוף. אין הבדל מי. אחדים. זה או זה, ולאו דווקא. זה שייפגע. הוא. וכל אחד עשוי לדבר. לחדול יכול כל אחד. לחיות לא. זה הנורא. ובלבד שיסיים היוצא את המשחק בכבוד. ולא יצעק, פתאום וישחית בידיים. בכבוד ובשקט עד הנשימה האחרונה. כי הדבר הזה שלשמו אנחנו פה וכל זה שפה, כל־כך חשוב הוא, כל־כך איכפת הוא, עד כי לא איכפת עוד מי הוא זה שיעוף ומה שמו. גם לא ייזכר מקץ הכל אלא: רק שנַיִם הלכו. או רק שלושה. ובכך יישאר. או רק עשרה. (כולנו כאן רק בחזקת רק. שכּן, לעולם מה הם ארבעים וחמישים ומאה לעומת מדינה ועם!) משחקים עד הסוף. ואין צועק לא־רוצה!… הו, אַל תתחיל. אַל תגע. הנַח ידיך. הכל יפול… שיפול! – או שיקום מי ויזכיר לנו מהר מה הם הדברים הגדולים והנפלאים והברורים ההם, שאם יפלו בעבורם שנַיִם או שלושה ממאה או אלף – לא כל־כך יורגש, בחשבון המשקל הכולל, במבט המרחיק־ראות? האושר? החופש, החירות, והעצמאות? וקוממיות, וארץ יפה, ומה לא, ועם יפה, ואדם יפה בארץ היפה, ושמים חדשים וגדולים למעלה והכל? לא הם קובעים יותר מקיומך או העדרך? ולא העדרך קובע כי אם תמורתו! – קיומך? פרט נידח. לעומת כלל הדבר? לא ניכר! הה, הלא בין כך ובין כך, מתי זה מרגישים בכולם? פחות אחד. לעומת זה: כמה יפה יהיה! מצד אחד – רק חייך. מצד שני – הכל, כל הדבר הגדול. זה שאוהבים אותו, ומסורים לו, ושהוא גם חלק ממך, מביתך, ממולדתך, מאפשרויותיך שלך, ממלכוּת הצדק, – אבל שיכול להתקיים, בנקל ודרכו מַצלחת לה, גם בלי קצת רק־חייך. הה, בחור, הכן לבך, וַתר. ויתורך – היא הגבורה. היעקדך בלא התנוֹת תנאים. זה האומץ המהולל. נהיה כולנו אמיצים ואמיצות. ולא להקים שערוריות. ולא לשכוח כי זכות היא לבוא ולתת ולהקריב כולך על הדבר החשוב מכל, שבלעדיו אין חיים לכל הקשור אליך. ושהוא, כמובן, אלף אלפי פעם עדיף מכל כולו של כל יחיד פחוד על חייו. או איך אפשר אחרת? איך אחרת? יש אחרת? וגם מה גורם לך שתכבֵּד כל־כך את הצלת עורך שלך? אדם, היה חייל. זה הכל. וחיילים נופלים. כל יום. אמא ואבא שלהם יבכו. וזה הכל. אולי עוד שנַיִם־שלושה (ביחוד ברגע ראשון, כשייוַדע להם, וגם זה לא. כי גברים אינם בוכים. גם לא אתה על קובי או על דובי. בבוקר קובי, בצהרים דובי, ועד הערב, מי יודע. מי יודע. אתה). אבל זה הכל. גם ינאמו לזכרם. ובאותיות־זהב יחוקו על שיש. ומה עוד אפשר לעשות? וכך בדיוק גם יאמרו, כשם שגם אומרים: ‘מה אפשר לעשות…’ זה כל מה שיאמרו. או אולי לא כך, אלא כך יאמרו: ‘ככה זה…’ ואחדים יאמרו: ‘הלך – הלך.’ ודברים דומים. ו’לא נקים אותו עוד'. נכון. הו, נכון. לא. אי־אפשר. וצריך כבר ללכת לעשות מעשים. ומה שיהיה יהיה. והעולם יהיה יפה יותר אולי לאלה שיחיו בו. אמא, רק היא, אולי, היא לא תישן בלילות. תסתובב בחדרים. תחכה שאחזור. בחלומה אולי. פצוע ועזוב ומחכה לה. או מייבב כילד. וכל עוד לבה דופק גם אני אולי אחיה קצת. בנים חיים כל עוד דופק לב אמם. אחת היא מה הם והיכן. וזה הכל. אלא מה? הו, אלא מה? <
<

פשוט לגמרי. תמיד היה כך ותמיד יהיה כך. כל־כך תמיד היה כך, כל־כך תמיד יהיה כך ששוכחים שלא מוכרח שיהיה כך. שאסור שיהיה כך! שנורא שכך! שצריך לעשות הכל – שלא יהיה כך. שיהיה די! שאין כך אלא עוול. טֶרֶף חטֵֶף. שעל צד האמת אין כאן אלא עוול. שאין עוול – אלא זה. שאין ארור ורע מזה. שזה הוא הרשע, זה הרוֹע. שורש כל רוֹע ואיום ונורא. שעצם היות הדבר כה פשוט ורגיל – מבהיל. שחדלים לראות שאין פה כלום פשוט כלל, אלא עיקום מעוקם להחריד, ונפשע ואיום. ושאם נכון הדבר כי אמנם יש רעיון נעלה שלמענו כדאי ויפה להקריב את החיים – הרי מיד חובה להחליט: אם רעיון שווה יותר מחיי איש חי – כן? (כלום מחרף ומגדף אני? אבל מרגיש כך בדיוק) – אין כל נורא אחר, רק זה נורא שרואים ומשלימים, כאילו כך הוא באמת טבע העולם והדברים. זוָעה־זוָעה. תראו מה שנגלה לי! שככה זה. פשוט, שככה זה. שצריך לעתים להקריב קרבן־אדם. מפני שמה אפשר לעשות. שלא מתכוונים לאף־אחד, שלא מאחלים לאיש – אבל צריך. שתמיד יש איזה אֵל רעב שצריך להאכילו. שתמיד יש מוכנים ללכת. ותמיד יש מוכנים לתת. את אחרים או את עצמם. שתמיד יש איזו מדורה בוערת ותמיד יש מאמינים כי גדוּלה היא ללכת להידלק בה ולהצית להבות. שיש תמיד מציאות שתובעת לה זאת. שמיחלת לזאת. ושיש תמיד־תמיד מי שיתן עצמו. שמוכן לתת את המעט הזה, את הגפרור הבוער שלו, שהוא כל מה שהוא הוא, על איזה דבר שהוא, דבר שגדולתו אין לה שיעור ונחיצותו אין־קץ לה – ולמות. והוא לא יודע עוד חיים. מה הוא יודע על מוות. מה זה למות. מה אני יודע. מה מי יודע. מי זה יודע. הופכים את הנורא – לגבורה. רק האפשרות, הייתכנוּת, היכולת, שתהא כזאת, והקבלה שמקבלים, אלה ברצון ואלה במנוד־כתף, והגבורה שמעטרים לזה, כאילו גם כך אפשר, כאילו מה אפשר לעשות, וששמים וארץ אינם נופלים אז משום שגם כך אפשר, משום שמה אפשר לעשות. שזה מתקבל לפי הטבע וההסכמה, וחכמים ונבונים וצדיקים ומלומדים מלמדים שגם כך אפשר, שיש גם פתרון כזה: מלחמה. הה, הנה. שאפשר שתהיה גם מלחמה. אם מרצון, אם מאונס, אם מאין ברירה (ואסור לזלזל בהבדלים!), ואם ממה־אפשר לעשות שהוא – שיש תמיד איזה חשבון יושר להצדיק, שתמיד־תמיד יש משהו צודק יותר מחייך שלך, חשבון־יושר כולל יותר, חשוב יותר, קודם יותר, - ומקבלים אותו, ופותחים לפניו הכל, ולא חסים על כלום, ונותנים לו, ומסכימים כי לעתים גם אפשר בכוחו לפתור פתרון, ושיש מצבים, אומרים, שצריך לנסות גם בזה. שאין מוצא – אומרים – אלא לאחוז גם במלחמה ולקדם פני הרעה. שכאשר אחז יריבך בה – אין לפניך עוד מנוס כי אם להילחם, שלא תינתן ארץ ביד רשע. (וזה הדבר! זה הדבר!) – ורואים את המלחמה כאילו היתה זו אחת מכל הדרכים השונות העומדות לשיקול, כאילו גם כך, בתנאים ידועים, אפשר ולמה לא? וזה הדבר. שאת האי־אפשר בשום פנים, כלל ולעולם – שוקלים כאפשר, כניתן לשקילה, ולוּ רק כרע במיעוטו. שצא־נא, בחור, והיה לנו גיבור אין לו פירוש אחר אלא: צא־נא, בחור, וחדל מהיות. אל תהיה, למעננו. עשה טובה. גמוֹל עמנו חסד. ותמיד יהיו גם מפארים מלחמה. תמיד, ישירו לה, יזמרו לה, ינאמו, בשמה ולשמה, ועוד גם יהיו כאלה שיקומו וילכו להינתן לה – כשהמלחמה אינה אלא לא־ייתכן גדול ונורא אחד, רע נפסד ומושחת. רע גמור, רע שלם ועגול, רע עד שמי־השמים ועד תחתיות ארץ, בלי שום פשרה, ושמפלצת־דמים בדויה זו ושכולה עשויה בידינו, ושאנחנו בידינו בראנו לנו אותה! עוול. הו, עוול. אם יש דבר גדול ויפה וראוי וצודק – הרי הוא רק לחיות בעדו, ולא למות בעדו. או שהגדולה נמדדת רק במידת המוות ובנכונות למות לשמה? מה לא נכון כאן? מעולם לא הירהרתי כך. בבת־אחת עלי. יותר מדי עלי. ובמה אני טועה? ואני רק רוצה לצעוק כעת כי אין תמורה לחיי בחור אחד שחי והומת. שגם מדינה שלמה וגדולה ויפה – לא תוכל לתת מה שאבד בו. אותו מעט־מועט שהיה לו. ושאין כלל קדושת המות, אלא טומאת המות. ואם כן? אין אם כן. זה כל הדבר. אין אם כן. אין מוצא. לא כאן ולא היום. אנחנו בזה. סגורים בזה. עודד אחר יצטרך לצעוק פעם. זה העודד שפה אבוד. מתפקע וסגור בזה. לא מפני שמלחמתו כאן אינה צודקת בצדק המלחמות, או שהיתה איזו ברירה אחרת מזו שהיתה – אלא מפני שמלחמה – היא זועת הזוָעות, גם כשסיבתה החשובה תהיה מה שתהיה! ושאסור להשלים עם שום מציאות שמשלימה עם מלחמה! אסור־אסור! הוא, העודד ההוא, שיבוא אז, החי, יצטרך לצווח כי אדם שנולד – לחיים נולד. או אַל ייוַלד. ושיש לו מלוֹא הרשות, ואין שום אחד שיכול לקחת את רשותו, לא ללכת למלחמה. שמציאות ששולחת למלחמה – חיה טורפת היא. ושאסור להשלים, ושאסור להסכים להיטרף. ושאם סדר־העולם הוא כזה שהכרח הוא למות ולהמית מפני שככה זה – אז מי צריך את הנבלה הזקנה הזו, את העולם שלכם!

גידוף! גידוף! מה יוצא מזה? לאן זה הולך? רק כשכל אדם ואדם, כשכל בני־האדם, כשכל עם ועם, כשכל העמים, יקומו ויגידו קול אחד וברגע אחד: אין עוד מלחמה – לא תהא עוד מלחמה. אדם אחד ועם אחד – לא יועילו. רק ייטרפו בלא מלחמה. ומוטל עליהם להשמיד את הטורף ולהרתיע כל טורף אפשרי. שכּן אחרת… כל זה ידוע. וכי מי אינו יודע? זה ידוע כשם שידוע שאותנו איש לא שלח למלחמה – שהלכנו מאלינו. הלכנו? רצנו. רצנו? פרצנו לרוץ. לבוא, להביא, לקפוץ, להילחם. בן השש־עשרה נשבע כי בן שמונה־עשרה הוא. מזרועות אמהות ומחצרות משקים התפרצו לרוץ. ונערותיהם אתם. ההיה כוח בעולם שיכול היה לעצור בנו, למנוע? בנו היה הדבר, ועמוק היה ועז וסוער. מי היה מצליח לעכב אותי? אמא? בכתה ולא ניסתה. היה עוזר לה? וגם ברירה לא היתה. וכולנו ידענו. – האויב בשער. ומה עוד להוסיף עליהם, כששניהם היו כאן: הנלהבוּת לרוץ, ואין הברירה? וכי אנחנו עשינו את המלחמה? אנחנו קמנו נגדה שלא תפרוץ ותכסה אותנו. שלא להישמד. מי איפוא אחראי? הם? הללו שמעֵבר לגיא, שהם האויב ועל צואריהם הכל? לכוּ שאלו את החיילים ההמה, אם על־פי בחירתם ומרצונם הם כאן להילחם? אם כך היה רצונם לנטוש את ביתם הרחוק ולבוא עלינו? או לא שאל איש אם רוצים או לא? ואם אתם לא רציתם ואם אנחנו לא רצינו – מי סגר עלינו ככה שלא יהיה לפנינו מוצא אחר אלא רק להילחם, כשני תרנגולי־קרב משולחים זה בזה, עד שאם לא דרך הקרב אין דרך הביתה, ורק דרכו! מאליו כך נעשה? מעצמו? או כי אין כאן משני עברי הגיא הזה, מן הצד שלנו ומן הצד שלהם, ולא על־פני מלוא רוחב השטחים הללו והגבעות סביב אין כאן, ועד ירכתי האופק, אין אף אחד שיקח ויקבל וישא עליו בדבר, להיות הוא האחראי לכך שאבד כל מנוס ורק הקרב נשאר, רק זה ההכרח המפלצתי: למות או להמית? מי הוא זה שבידו ניתן הדבר הנורא הזה וכך החליט, וכך קבע וכך חייב וגם הצליח: והנה אנחנו בתוך־בתוך הדבר – מיהו זה או מהו זה שעשה את הייתכנוּת שתהיה מלחמה… שגם זה פתרון הוא בפתרונים, שבין שאר פתרונות, גם מלחמה היא פתרון לשאלות קשות, הנה זה הדבר… זה מה שיוצא פתאום ברור כשמש: שאין מקום לאדם בעולם משום צד ולשום צד!… אף־על־פי שאין לכלום זכות עליו, ולשום צדק אין זכות עליו – ושאדם יקר מצדק, ויקר ממולדת, ויקר מכל, ואדם יקר מחירות. ושחירות בלי אדם – כזב. הו, תנו לאנשים לחיות! מה יש יקר מחיי איש אחד? (חיי אנשים רבים). – כן, אבל… (אין אבל, זה ככה). אבל לא רוצה! אני לא רוצה! ובואו לא להרוג עוד. אני לא אהרוג עוד זבוב על הקיר. תנו ליצורים לחיות… הו, מה. דברים בטלים. לא יקום ולא יהיה. אי־אפשר. מחוץ לכוחנו! נמית ונמות. לא בידינו. כמו לכבות את השמש. המת ימות והלא־מת יחיה איך־שהוא (ויפחד מן המוות שעוד לא מת). אנה אני בא? פתאום עלי ככה שאינני יכול עוד. הו, אלוהים. וברור כל־כך. אני, לי, פתאום ככה: לא שום אחר אשם במלחמה – אלא זה שהיא באפשר. שהיא בתחומי האפשר. שהיא בייתכן. במצוי, לשימוש תחת־היד. שהיא גם כן. שבין השאר – גם היא, ש – לָמָה לא? שאפילו אם בקושי, בתנאים ידועים, או בסייגים – היא מתקבלת על הדעת. שיש דעת שהיא מתקבלת עליה. שדעת האדם אינה מתפלצת מפניה, וסובלת שתהיה מלחמה. הו, המציאות הסרוחה הזו שמשלימה, לאבדון, שסובלת אפשרות כזו, שיש מציאות חזירית כזו, שמשלימה עם חזירוּת ושנותנים לה, שרואים ומחרישים, כולם, העולם כולו (אנחנו כל־כך בפנים – שכמעט ומחוץ לזה אנחנו!…) – שלא נלחמים בה וכנגדה, אלא הולכים בשליחותה, רצים, מקבלים, מתלהבים, ונלחמים, שותקים ונלחמים, גונחים דם ונלחמים, שרים לה ונלחמים, ועושים ממנה דגל, ועושים ממנה משא אל הנוער, שליחות וצו־השעה, ימח־שמם, שחורתים שמה על נסים, ועוד בגן־הילדים מתחילים להניפם, שלא לאַחֵר, ומניקים אותם עם חלב האם, והולכים ישר אל לוֹעה, במַארשים, או בשירי־תוגה, ישר אל לוע השאול הפעור אין־חוק. זה הדבר. ואני לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה! וצריך שיהיה איזה ברק־רעם איום, שיפול ויבהיל וירתיע כל מי שמלחמה תתחיל מנקרת מזימותיו – הו, איפה לוקחים ברק־רעם כזה, ובידי מי נותנים אותו? (ומי לא יתחיל למחרת לשחק בו כדי להלחים מלחמות!) – וצריך שיידעו, האנשים, כולם, וגם יונקים בחיק אמותיהם, ובכל מקום, שאין רע אחר, שאין תועבה אחרת – אלא זו הנבלה, המלחמה, הייתכנוּת שלה, ושאין כל אשם אחר, לא מצד זה ולא מצד זה, לא מסיבה זו או מסיבה אחרת, ולא אֵי־שם, אֵי־רחוק, ולא פעם זו או אֵי־פעם, אלא שהיא־היא רק היא פה, הנה פה, החזירה הארורה, שהכל עבדיה, שהכל שבוייה, או מוקסמיה, או אנוסיה, ושצריך שירהיבו פעם עוז לקחת ולנפץ אל הסלע – את החזירוּת הזו! כל זה שכאן – לא צריך היה להיות! אני בתוך מה שלא צריך להיות! בתוך פסול וארור וחסר־ישע!

הה, לעזאזל. שיש סבלנות לשאת מוות. שרק נדים כתף או חורקים שן. שלוקחים ועושים ממלחמה צדקה. שלוקחים ועושים ממלחמה משחקי־ילדים, חינוכיים. שמספרים זכרונות־מלחמה ועושים טקסים, ומתיצבים דום, ושיש אפילו שׂשׂים לקרב, שרים לה ומכים בתוף (וגם אני הייתי, גם אני, כמו כולם). ושיש, לאבדון, מציאות שעושה מלחמות, ונושאת מלחמות, וסובלת מלחמות, ורושמת בהיסטוריה, ולומדת לקח, ומצדיקה את זו ומרשיעה את זו, שמפארת מלחמות, ומחפשת לה תואנות, ושתמיד האשמים הם זולתה, כדי ששוב ושוב מחדש תצמיח המפלצת ראשיה, ושיראו בה דבר של יקר, או לוּ רק כמין אין־מנוס של כבוד, הה, כבוד, לעזאזל, הלא הגנאי האיום ביותר הוא הכבוד! מה זה מציאות! מי זה מציאות? מציאות היא בני־אדם! אנחנו! בידינו שלנו הדבר! כולו. ואיך מכל זה צריך שמישהו ייפרד וילך למות ומשהו יתקדש ויתגדל ממותו ויתעלה – איך? ממה יתעלה? ממוות? לא יתעלה – רק יירקב מרוּסק־כדורים. מה צידוק־הדין הנפשע הזה! מה הוא הדבר הנעלה שמתעלה לו ממות אנשים! ארורה הקדושה שמוות מקדשה. שונא את קידוש הקדיש! שתדעו: אי־אפשר שיהיה דבר בעולם מקודש בדם. רק מחוּלל. לא יודע מה עולה בערכו על החיים. מה יקר מהם. חזון החזונות אם על מוות הוא מיוסד – מי־יתן וכוּסה חושך. בוא תן לעולם את כוחך, את יכלתך, את אהבתך, את חדוַת החיים שלך, הכל – אבל הוא לא די לו, ורוצה במותך הרענן. ואפילו לא רוצה. לוֹ אולי אפילו לא־איכפת. אבל נותנים לו. למה הסתבכנו ככה? שוב ושוב, שוב ושוב… – כעל־פי תהום אני. במדרון תלול. כל צעד מקפיץ כמידת עשרה. ומתגלגל. ומהר יותר ויותר. כבר לא אוכל לעצור. שכל טוב כשהולכים לעשות עליו מוות – נהפך רע. נמעך תחת שלילתו. נעשה רעל. ושכל בקשת צדק כשעושים ממנה מלחמה – פשע. פשע? פשע מטומטם. וגרוע מזה. אם יש גרוע. לא יודע לומר מה. רק יודע כי אמת שהולכים להרוג עליה – שקר. שקר ונבָלה. קודם־כל. מלבד מה שמכבָה את אור העולם. ואת השמש. הכל. מלחמה? אין דרך כזו. שקר־שקר. אין דרך כזו. עיווּת העולם. והטוב. והכל והכל. אין דרך כזו. לא קיימת. לא להרוג – גם לא למען הנשגב מכל. ביחוד לא על הנשגב. אם נשגב הוא. לא לרצוח. גם לא על קדושת הקדשים. או קדוּשה או רצח. קדושה עם ‘מות יומת’ – טומאה היא. האדם גדול מקדשיו. הנה כך. כן. ולא ללכת לעקידות. הקץ. רשע מרושע מי שמבקש עקידת אדם. חית־טרף הוא, ויהא מִשכנו שמי־השמים וספירת־תפארת. ולא לרעבו יטרף – אלא לשקרו. אלוהי העקידות – אבי הרע הוא. מה עוד? לא יודע מה עוד. כולי שיכּוֹר. בטוח שזו האמת. שאין אמת גדולה מחיי אדם, ולא יקרה מהם. שאם גדל פתאום דבר ונעשה עליון מן החיים – נעשים החיים דומן ואין שום דבר בעולם שצריך, או כדאי, או כבוד, או חובה ללכת למות למענו. רק לחיות. למות למען? אין דבר כזה. אין צירוף כזה. אין שום למען כזה. למות, תמיד, רק לחדול. לא יותר. רק. לא שום דבר יותר. ואין לא עקרון ולא רצון יקר מחיי אדם. ואימה חשכה היא שמתבקש אדם ללמוד להיפרד בחשאי, ולא לבכות, ולא לעשות הצגות, וללכת למות למען. ללכת למות בשקט ובכבוד למען. לא! מתים מקץ החיים. זה הכל. ולא למען. לא שום למען. אין צירוף כזה. למות למען – שקר. לא קיים. רק לחיות למען. ולא לקבל. לא להסכים. למרוד. כל עוד אנחנו (וגם בהתגוננות? גם כשאתה מגן על היקרים לך? – שאלה נוראה… לא יודע, חושב שאין מנוס… מה אני יודע…) – רק זה: שלא מלחמה. שלא יקראו למלחמה. לא בשם כל שם שהוא. שלא יקראו אלא לחיות: טוב יותר, יפה יותר, עשיר יותר. שאם יבוא קורא למוות – יגורש, יקולל, ינודה. שאם ייקרֵא אדם – אַל ילך. בשום פיתוי שהוא, ובשום מה־אפשר – לעשות שהוא, ושלא יהיה עולה כלל על דעת אדם בעולם שאפשר ככה, כשם שלא יעלה על דעתו להחשיך את השמש! (ואם יעלה?) שלא יהיה ייתכן כלל. ושלא לתת. וכשמאמינים שככה הדבר – לא לפחוד עוד. ואני אקבל על עצמי. כן. וכולנו. ותמיד. – גמרנו. מחקנו מלוח אפשרויות האדם. מעתה ועד עולם. אין עוד מלחמה. ולא חיילים ולא רובים ולא יריות ולא ולא ולא. לא נלחמים, ולא יוצאים, ולא מתקיפים, ולא אורבים, ולא מתגייסים, ולא נשמעים, ולא לוקחים נשק, ואין עוד נשק, לא לנו לא להם (ואם רק להם?) ולא מייצרים עוד נשק, שוכחים ולא יודעים עוד, ולא לומדים קרב, לא זוחלים בתרגוֹלת, לא צועדים במיסדרים, אין מיצעדים ולא תופים ולא חצוצרות להליכה למות. מוות – מה לנו ולו. מה פתאום. לעזאזל. להיות בן תשע־עשרה ולהתפתל פתאום במוות. – בשום פנים. לא ללכת במיצעדי הצועדים. בשום הליכת־סדר. בשום לימוד צייתנות. ללכת רק באותו בלבול גדול ואזרחי. לשנוא צייתנות ומשמעת. באותו גישוש של בני־חורין, שמנסים כה ומנסים כה, וגוששים להם בחרות, למצוא להם שעת חייהם שלהם, את הפעם האחת הקטנה שלהם, שנועדה להם, קטנה ונפלאה, ורק בת פעם אחת ודי. ואין מלחמה. אין דרך כזו. אין פתח כזה. אין מוצא כזה. וגם כשאין כל מוצא – לא זה. לא מלחמה. שנַיִם־שלושה דורות ויישכח. וימות. ולא הרג. ולא רצח. ולא לקיחת חיים. אני אקבל על עצמי. וגם לא אקרא להם עוד לא ‘שחורים’ ולא ‘אויבים’, רק בשמם. מצרים. או ערבים, או מה ששמם. לא. הה, אני נחנק. עודד הזה, ועודד אחר, וכל מיני עודדים, ולא רק הם. ומעתה, בכל כוחי, כן, בחיי. אם אחזור הביתה, מעתה ועד עולם לא אהרוג עוד. לא יהרגו בשבילי. לא שום הרג. לא שום מוות. לא שום חטיפה מן החיים (ואם יעלו עליך? תצא במקל של מטאטא?) – וגם בשר לא אוֹכל עוד, לא, לא אוֹכל עוד בשר, לא אהיה שותף לשום הרג של שום חי (אַל תהיה ילד: תשכח בעוד רבע שעה!), לא אקח את הקופסה הזאת, לא אגע בבשר המומת הזה, אשליך הלאה ולא רוצה, ארעב ולא אגע בבשר, לעזאזל, לא, לא־לא! – ‘מה קרה, עודד?’ – אבל האויר נתמלא פתאום שרקה, וזו נשתפכה מהר על־פני כל, רצה ובאה, אותה עצמה, מאוסה ומוחקנית, יבבה שואגת – מספיקים רק להתרקע ארצה, רק לסוך בידיים על העורף, רק לשמוע בהתהפכות קרביים את התפלץ הרעם, פה על הראש – ולתוך בור־הדממה הנבעת, נתקעות או צעקות דחופות. קרועות: חובש! חובש! – ועד שמתנסרת השריקה הבאה, בתוך שלוש השניות, כבר שועטות רגליו של עמיחי, רץ ועובר אל פני הבקתה, וגם עודד קם לרוץ. – ‘לאן אתה, עודד, שכב, שכב!’ – ‘לא. לא! לא אשכב – לא, לרוץ־לרוץ.’ ורץ אל מעֵבר הקיר, ורעם הכה סביב.

 

פרק חמישים    🔗

רעם סביב. עיועים. עומס דממת בין שתי פצצות, ללא הכיל – השלך פניך ארצה – ופור רעם כיסה כל. אחד, ואחריו עוד, ובזה אחר זה. התהפכות מקצה אל קצה. הכל אבוס אבק ואפוף. אבד־אבד. לא נותר דבר מקודם. הכל עולם אחר. צר ומתבוסס בחבליו. חלל נמוך, עמום, סגור חֵרֵש מפולת. ורתת קדחתני. צליפות וזעף חבט מתפלץ. כל הנה אך־זה־היה, כבר תלוש ומתולש, מסוער הרחק, נישב ולא נשרד ממנו. רק פה, פקעת זו סבוכה לבדה, נגרשת בתבחשה, מובדלת למכאוביה, אבודת מגע וקשר, קומתה מיצערה מקומת המשוטח בה על אַפּיו, דבק מכוּוץ, מוּעד להתפקע, אבל אז מתרוקן הכל. כים שנסוג. לפתע תמים הפגזים כבואם פתע. מתישבת הרווחה משוטחה ולא־מובנה. וכל אותה הילולת מהומת זוָעה ניסעה לאחור בשטף, וכבר חלפה הרחיקה, וכבר חלפה הרחיקה, וכבר כאילו ישן־נושן, או מעולם לא. פתאום רק שדה־דממה כאן, שהות נושמת מרצרצת רווחוֹת, שכוחה כבלב אוקינוס ריק על כל גדותיו, רגע או רגעים, תלישות הומיה קדחתנית. צוללים בקשב. מרפרפים בין ייתכן ללא־ייתכן כלל. נשפכים אל הימצאוּת כאילו כך. מעיזים להוציא חוטם, להציץ מה. פתיחוּת המלפנים מכה כנגד, הנרחבוּת לכל רוח ולרוֹם. עכירוּת האפרפרוּת המלוהטה, עד זהרורים, שאינה אומרת כלום, מבע פני יום חם שׂרוּע, בהתמד שמלפני המבול, שווה־פנים ולא שייך בכלום, יום חם שׂרוּע בשלו, ולא הרבה יותר מזה, לא לשום צד. גם אם תנשום מלא, ותתישר להזדקף, עדיין אין למצוא. רק אלו ראשי עצמנו, פרועי־רוח, שבהצצה, מעל העפר הקנום, עם אבנים וקידות קוצים ברוח, ולא שום חשוב מזה, גם אם תתאמץ. ומתאמצים, נוהים בשקידה, לראות מאד, לתפוס, לאחוז בדבר, להיות נכון, כולם, מכל צד. זוכרים כממרחק צעקות שהיו אֵימתי ואינן, ותחת זאת עומד פה עתה גדי הממושקף, שיש לו טעם, כנראה, להוסיף ולסַפּר בחשק ובהתעוררות, מקרוב מאד, דבר שהיה, צחוק והראוֹת וסַפּר אין־קץ, כלהג תרנגולות, על איך נזל הדם, מן המצח אל העיניים, אל מתחת המשקפיִם, על איך שזה פשוט הטעוהו, על איך שבטוח היה שנסתמא, אהה, שהקיץ הקץ, ונתבהל עד בהלה, אבל הנה תראו, המשקפים שלמים, ולא היה זה, תראו, לאמיתו אלא רק דם מן המצח, צחוק, לא־כלום, רק נֶזֶל דם, ועל המצח אין לו אלא, תראו, רק שׂרטת בת רסיס חול, שעמיחי עומד עליו וחובשה כריכות רחבות, מאדימות בסופגנות דמומה, מגרות אי־נחת, ולעזאזל, מניסים את המבט להסיעו מזה אל הפתוח הגדול שמלפנים, הופכים במדרונות, בולשים באפרפרוּת העוממת, העשנית משהו, של היום החם, המעצימה את העיניים, כמעט מרדימה, כמין יִבּוּב־תוגות נאלם, ולא מוצאים הרבה מחוץ לאותה שחמוּת מסַמאה ולא משתנית. אבקים מוסעים ברוח, והוויה מתמשכת חרש, שצריכה אולי הסבר נוסף, שונה מעיקרו, איך היא שטופה לה בקיומה חסר־הנימוק, גיאוני כזה, ללא הידרש, ברחקנות כזו, שגם הקרוב ביותר לה פניו החוצה, ממך והלאה, ובתוך אותה יבשות כללית על־פני כל, עד פיהוק, אילמלא החרדות. אכן, מיד מתפלצת בצריחה השריקה הכבושה ההיא, המיוחלת עד שכחה, ובאותה בחילה צפויה, המנוסה עד תיעוב, אבל שמקומה שמור לה, ובהמתנה לבואה ההומם. סמאון רעם מתלקח ושאג פראי – והכל טובע מצולות. רק רעם אחר רעם. נרגשוּת ספירת רגעים אחרונים, תמים. וגם זה דועך כעבור כלום. כאילו רק לנסיון היה. דועך, נמחק ואיננו, נסחף ונמחק ולא היו דברים מעולם. ושוב, תמוהה, מתרווחת, כאילו אינה זזה, השהות הצוללת, האחרת, המשוּכה אין־קץ ואין־חוף ואין־קרקע. משל, ליל־ישימון. מגיחים מיד להציץ מה, אל הרוח, שטופי־זיעה וכבישוּת. המשחק הזה לעזאזל. ההיקלעות ממרחקים אל מרחקים, מאור לחושך. אחד מאמצע המַערך, דנוס, היה קם, עומד ומצהיר שם: ‘כעת זה יהיה. בחורים!’ – הצטעק דנוס, וסִמכו עליו שיודע הוא מה הוא צועק – לא יעבור הפעם בלא־כלום, הוא צועק ודבריו ודאות עד אין צורך – השגיחו יפה! – הוא מזהיר, וכל דבריו ודַאוּת בת־מישוש. כעת יהיה הדבר ההוא, שכל הזמן רק נדחָה, סוף־סוף. ולעזאזל, אם הכרח הוא – למה שלא יהיה, ומיד, מיד, ריבון העולמים!

ריח שארית הלחות בחרסית המצטמקת מאז היחפרה. מגע ראשי אצבע בקשקשיה, גלידי־לובן מסודקים, מתמוללים, כעת יהיה הכל מתרחש במהירות. רק העשן הזה והאבק הזה אילו הרפו, העמימוּת הזאת הנוסכת בלבול. או גדי הממושקף שאינו יכול להירגע, אלא מתמיד וחוזר ומסַפּר הכל מתחילה. איך היה בטוח שנסתמא. אף־על־פי שלא נסתמא, והכל היה מוזר שכזה כלֽ־כך. כלום אין מי שיזרוק אותו לאחור ויתן־נא זה מנוח? הולך להיות הדבר, חברים, ותנו־נא לנו להיות בו. סוף־סוף. הדבר הזה שלנו. לטוב או לרע, המיוחל מכל, תנו־נא לנו. ולבסוף מריץ עמיחי את גדי חבוש־הראש, ואת מקומו תופש בריצה רפי, שלוח מאליו. הו, כן. אין מנוס, ואם ככה – הבה איפוא! התחילו כבר שמה, אל תדחו עוד! עודד זונק אל שוּחת־המכוֹנה של בּני ורחמים, נופל ביניהם נרעש, הוא יהיה השלישי. ואל השוחה הקיצונית הריקה, שממול הבקתה חבושת־הכיפה, להציב בה מקלע, רצים בשפיפה צ’יבי ויוחאי. וככה תפושות עתה כל שש השוחות, של הגנת הנגב והכל, במַערך רצוף אחד מבקתת־הכיפה עד הבקתה הקטנה אשר עם המכונה. ארבעה־עשר בחור מציצים מן העפר, לרבות דנוס, לוע מקלע בינוני אחד, שני מקלעים קלים, תשעה רובים, שני סטנים, לבד מרימונים, רימונים מעוכים בעפר תל החזה, וצבורים בשוחה למטה, אשפות תחמושת וארגזים אחדים מלאים אֵי־פה, וחבל שאין כאן פיאט אחד, לפחות. ובבקתה מאחור, המוארכת, דמוּית־הקמץ, רק עמיחי וגדי מסתופפים־משתעים במה, ואולי גם שייקה הזאטוט, אם לא נתעלם לפני־כן, וחזר ל’ערפי', או להיפך: אל גבעת הרגמים, או לאן, אם לא נפגע. וגידי ונחום ודויד שקועים להם בתעלה בצלע הבקתה, פנויים לרוץ לכאן או לכאן, או להיכבש במעיהן למלט נפשם, וכך מובן הכל, כל מה שאפשר ושיש, ושיותר מזה אין. עד קצה מבט העין סביב אין יותר. וברור לגמרי לחלוטין – כי ככה זה, ואין עוד מוצא אחר.

אין מוצא אחר. וכבר רצה ובאה ההתיבּבוּת ההיא. ופרצי־אש זונקים וגוש ענן סוגר. אין מוצא אחר. וכבר רצה ובאה התיבּבוּת נוספת, ופרצי־אש זונקים ואילן ענן מכניף. סוּפת־זלעפות שתוללנית, בלא שום סימן אם לאורך זמן או למחצית הרגע ותתם. מהומת התלקחויות, סַנוור והרעֵם, עד מטמוט הקרקע, ועוד ועוד בזה אחר זה, אין קץ (אחר־כך נסתבר כי רק לעשר דקות – ריכוך בן עשר דקות, ככתוב בספרים). אבדו התחומים, והזמן והמרחב והקרקע והכיווּן – הכל אבד ונתהמם ברעם מתפוצץ, רץ ומכה במצלתים גדולים וארורים, בנקש־פצח איום וארור וממושך אחד, בהתבּלעוּת כל ידיעה, מעבר ליכולת האזניים או עור הגוף או העצבים, או כל יכולת שהיא – לשאת או להבחין או להיות בו. פגזי הארבעה פסיק שנַיִם, מוצלפי כדורים מתחבטים ביבב נִכוים, צריחת רתיעים, והלם דחוס וממולא, כל שטוח־מסלול ותלול־נתיב בא במרוצה, בזוָעה, ומתפקע בה בפַעַק מפליץ, זה על־פני זה, הכאות יבשות מתמחצות ברסק, כגזרי־עץ יבשים, תפף פגיעים הִבריד על־פני הצטרחוּת נתזים מבועתים, ובזיק צלצל חומקני וגבוה, כמרומי קולו של מיתר, היה נלהט ונעתם, ולעתים אף נקשר מעל כל הסוּפה בזעקה, צף מעל הדף מפולת המומה, כבדה וכוללנית, כסוף כל הסופות, ערבובית הֶמם ללא הבחן, השתמטות הכל. בצפרניים דבק אדם להינצל, להיאחז במה, לא להיקרע, לא להסתחף, לא להיזרק החוצה, לא להישפך אל שבולת התהום. עשר דקות? איך אפשר לדעת. אולי שלוש שעות. אולי נצח־נצחים. מבול פֶלֶץ אש. רעם כותש רעם. כל הזמן. דרדור אין־קץ. הכל רעד, וסער אין־מנוח. קרוע ומקורע ונתוץ ומובזק. עד כדי שמקיץ בך פעם יצר – ברגע שאתה תופס פתע ונוכח במראיתך הכפושה ומכופשת ארצה – לקום ולקחת גם אתה ולהריע קולך שיתערבל בצעק הגדול ובשאג ויתערב, ימח־שמם, למה לא! ואז את תופש גם איך אתה נמצא, רידוד של צל אדם, מנשם שכבת עפר בחטמך הממועך בו, נושם ולוקח עפר וריח עפר, זכר עדות למעט היותך המכוּוצת, אהה, אמא שלי. האדמה, האם עודנה? נותר עוד דבר נכון על עמדוֹ? אבל כבר גם זה תם־אבד. התבהרות שהאפילה. עפר כואב בעפר כואב. זלעפות הרס נופל. דורס ברגל על הראש, כטיט חוצות. דק עד דק. כל הזמן. אם עוד יש זמן. מכה על־פני מכה. אין חשׂך. תֶפף הולם, רוקע מצלצל, מְהים ונקרע, מצטווח אין־קץ. וגם לא זה אלא רק רמוּס. פשוט. עד דק. מטורטר, מוברד, מוכה ונכתש תחתיו. וגם לא זה. צפוי לזה. הגב צפוי לזה. הגב המסכן, הפונה לפתוח. המופקר. הגב המתכווץ. המופקר לרע. המבקש להתמעט. כל־כך, כשזוכר. להידחק. להימחות, לא לנשום. לא לדעת. לא לכאוב. לא להתרטט. להישכח. לחדול. להיות נבדל מסוּפת התופת, ממפולת־האבק המהימה אין־קץ ומציפה. אויר שרוף רדוף ונצמת לרגעים, צְחוּן־חריכה כולו. כלום לא יכול להיות עוד יותר מזה? גם בפחות אתה תם ונגמר. אינך יודע עוד אם נחרשת, אם נסתמאת, אם עוד נשימות הן אלה, אם חרחור חינוקים, התגססות מבחילה, או אם תמיהה עוד, או אם רק די סקרנות, שנחרבה מכבר, שגוששת, עם כל זה, פתאום, לדעת מה עוד, מה אפשר עוד ויהיה – ונופלת לאיפּוּסה. כבוש פנים בעפר. אזניך מלאות. נחיריך, פיך גורס עפר, כולך ממועך עד ביטול, מכותש לעיפוש, שרק עוד סך־הכל דהוי שלך, כביכול, הוויה מופשטת וכללית, נשאר קשוב, ונרמז בעמעום טומטומי, המתבהר כפעם בפעם, להכרת כאב חולף, נזעק בּיעוּת ועלבון, ובתביעה מיבּבת, מי יודע אל מי ואל מה, מה יהיה הסוף, מה יהיה הסוף, ומתבלע אל ההידחקות להימחק. ופתאום מתגדשת עליך הסאה כך, שאי־אפשר עוד, ואתה נפלט מכבישותך, אפילו מגביה ראש, ואוסף לתוכך שאיבה חורקת, וחש לפלוט את כל הקלוקל הכלוא במין – ‘אהה, תופת!’ ונבהל להתכווץ שבעתיִם בהֶמם, תפוש מוטרד עוד בחשבון מנותק, כמה עוד יכולים אלה להמשיך, ובתרעומת של בעל־משק, על שאבד מהם חשבון התחמושת, על הפזרנות הסומית הזו, הבזבוז הזה אין־קץ. ולעתים, מלוא כהרף־עין, היה נדמה כאילו כבר נתרגלת. בינתים. ואין זה, בעצם, כה נורא, וגם כך אפשר איך־שהוא, ואפילו, אולי, מסתדרים, גם כך, וטועמים טעם תחושה מיוחדת זו, ומשהים אותה לדעת, כשתש הכל וחוזר ומתכסה מפולת המהום, ומתקבר בה. ויש פעמים, לאחר־מכן, ואדם נזכר, מגדיל עשות ומַתוה בעפר חריץ, מניע במזימה רבה, כאת אוצר גדול, את שתי ידיו, וגם את כל עשר אצבעותיו, השכוחות, הבטלות, הרדומות לעיקוצין, ומניע אותן בזידוניות, ודווקא, ודווקא לכם – ונוטל ומַתוה חריץ בעפר באצבע שלוחה, נושם אליו עפר, מלא־מרחק, מכלום־כלום קרוב, נושם אליה, לחוץ אליה, דבק בה, ובאצבעו ממשש ומחזיר תחושת חיוּת אחרת, ייתכנוּת אחרת, מרחב אחר, ומגע של עצמך, קודם־כל, וכבוד אדם שנתבזה לביזוי, ואפילו גם מחייך פתאום קמעה, בלי נימוק ובלי צורך לנימוק, וחוזר, כבלא שים־לב, ונבלע־נעלם בתוך כבשן האבק, כראש רחוק שצף בים הגדול ונעלם פתע. כבשן אבק, פרצי־אש, זלעפי־רעם צפופים, זעקת רדופים, והולם־הולם על הראש, תם הכל, תם כל דבר, כל זמן, כל מה שאפשר ומה שאי־אפשר. משוגע צורח רץ.

אבל עשר דקות חולפות חלוֹף. אם כה ואם כה. והרוח הנושבת מנשבת לבסוף רגע בהיר אחד, על־פני כל הריטוש, מוסיפה ומנשבת אִושת דממות סכויה, והאבק והעשן, עם זוהמת הרעמים נוסעים־הולכים, ומנֵצה דממת אור אחר־צהרים שמשונית, מאמינים ולא מאמינים, מבצבצים להוציא חוטם, להריח, לקשוב, לראות, להיות, הה. למה כל־כך הכו אותנו. לתפוש את האחר מזה, המפוגג, שאינו מכונס באיזו נקודה קטנה אחת, אלא נפוץ ומפוזר עד קצוי תבל, והוא המתמיד והנצחי בה. מעל כל ולכל צד ועֵבר, גדול ושקט ונח אין־נוע, ורינת צדפים מתכבסים בציחקוקי־אור פעמוניים, פוֹכים. מציצים בעיניים צמאות בהירות. מכת פתיחוּת העולם השליו בהן. ואחריה מכוַת סקרנות: מה עם כולם? אין איש נעדר? וכבר ברור שלא כאן, אלא דווקא הלאה מלפנים, שמונה מאות מטר כנגדנו, על קו עיקום המדרון, שם הדבר: קבוצת משוריינים עומדת. לא שום תדמית עיניים כלל. אלא ששה ממשיים כמוך כמוני. ועוד קבוצה שכּמוֹתה, בלועים כבושים בַּהמי - הוצגו במין מובן מאליו, כה שריר וקיים, עד כי מפריע רק כאילו היה עליהם להיות מוזזים קצת לשמאל, כדי שיהיו על עמדם הנכון, המפולל, והמיורא כל הזמן. וזה ממש גם נעשה ברגע הבא. כאילו אף הם נוכחו בשלמוּת החסרה. ומתיצבת שהות התבוננות, מופרעת בקוצר־נשימה נרגש, במחנק תקוע בלוֹע. וצריך לאסוף ולהתגבר אז על תחושת פעיטוּת מחלחלת כליות ולב, מין תחושת יתמות אין־אבא, ולדבר עם עצמך על שאין עוד מוצא אחר עתה, ולסגור בכך, ולשוב רק אל התבוננות־לימוד. קבוצת שריון מזה, וקבוצה מזה, וזה שלב ראשון, ושלב שני יהיה כנראה: הופעת הרגלים. - ‘והרגלים?’ - אומר מישהו מתוך התאפקות התבוננות. – ‘אה, - צועק צ’יבי ממרחק שוחתו, כנגד הרוח – לרגלים עוד אין חשק!’ – וצעקתו קורעת משהו, או מיישרת משהו. – ‘בלי רגלים?’ – מפקפק אותו מפקפק מן האמצע. – ‘ייתכן?’ – מה אתה יודע מה ייתכן, ומה לא ייתכן. שוכחים שהזמן קיים ושזה כך, ושאפשר גם לשקול מיני שיקולים כאלה. – ‘שריון בלי רגלים – גרזן בלי עץ!’ – פוסק דנוס משוחתו שבלב המַערך. ומסתבר מאד כעת, כמה איתן והיטב מדברים כאן היישר לענין. בלי כרכורי הזיות, בלי לשגות עוד בשעיפי הרהורים נֶחלים. כאן יהיו וילכו מעשים. רק מעשים. – בלי רגלים – המשיך המסביר – המשחק לא משחק. מה באמת יעשו משוריינים לבדם? שיבואו – צעק אחר – שיתקרבו קצת, שיבואו עד הטווח הטוב! – צעק, והיה כמסיר מכסה מליט, כמתוך חירות חדשה. – נראה שיהיה להם לב! שיבואו ויעמדו כך בטווח הטוב! – ‘מה אתה אומר לזה?’ זעק דנוס אל גידי שנתגלה גם הוא, מציץ בין המציצים. – ‘הפעם זה יהיה.’ – קיים גידי ואמר. – ‘נכון שהפעם לא סתם מתיחה, הפעם הזאת?’ – צעק דנוס. וגם הכל היה אומר כך בוַדאות. בעיניים פקוחות ובהירות. ומתוך העפר: אם מוּשׂם עלינו – אז הבה! – ‘זזים!’ – מריע יוחאי כעת. הוא הרואה. וההם, אולי לשמעו, נעתקו אמנם, וקיטרו אבק בזהרורי השמש, והתפרסו במרחק⁹, שחזר והגיע עד כאן. אולם אך זזו קצת וחדלו. והאבק ניסע־נידף מעל זחלותם האפורה, הקישחת, המשובשה. ונראה שעתה נמצא סדרם כתיקונו, עד לשׂביעוּת־רצונו של בעל התפאורה, ניצבים בשורה קשותה, ששה מזה וששה מזה, וכמה זחלים ביצבצו והופיעו מלמטה, מלבטים אבק, ומשלימים את עומק התפאורה, ככל הנדרש. ומה, לעזאזל, עם השחקנים, מי ראשון, מי פותח, מה עומד לצאת מכל זה? חבל שאין לנו אפילו פיאט אחד, וב’קדמי' – שלושה.

שׂיער פרוע. מצומצמי עיניים ומחרישים. לא ממישים משם. רוח מעוּפּרת ולהט עוקצני. לא פנויים לא אל רוח ולא אל אבק ולא אל כל להט שהוא. רק אל הנוכחות הזו, הנוגעת, בלי מרחק או חציצה, נוגעת ומבליעה אותך לתוך תוככי הדבר. צפודי־שפתיים, מסובכי־קווּצות ורתוקים אליה. לא קשה עוד לקרוא עתה כוונותיהם, ומגמת פניהם בצעד הבא. אבל כבר בוער האויר משריקה רצה ובאה. והכל משומט תהומה. רעמי רסק, האדמה משתוחחת. השוחה תתמוטט. לא תוכל. דפנותיה מתפלצים. נזלי־עפר, אבנים מותרזות. רפיפוּת התקרה המעומסה עפר, המזועזעה הזו. הכל חג. ריח חריכה התחיל נפוץ עתה ובא, ועשן. שולי גג הבקתה המוארכת למעלה נאחזו באש, והתבן המשוקע בה, או הזרדים שבמעזיבה, התחילו מרמיצים ומעשנים, יבושת עוקצת, מרמיצים ניפוצים בתאוָנוּת כבושה. שלוש דקות? חמש? כשיוצאים – דומה הכל למה שהיה קודם־לכן, כשנעזב, וגם שורת המשוריינים עומדת על עמדה כשהיתה, ומשמאל, לגמרי משמאל, כמעט במערב, שש מאות בערך, צצו שם שלושה גדולים, שלא היו קודם, עומדים נכחנו, שלושה משוריינים גדולים, כפולי־צריח, וכבר הם מתמרנים להתרווח במשׂאת אבק. חזירים! סביב־סביב שתו עלינו. לפתוח עליהם? כבר לפתוח באש? להמתין? כבר זה מתחיל, דנוס? לא. עוד לא. כבאותו משחק־ילדים, מעצימים את עינינו לרגע – ומוסיפים צעצוע חדש למערכה: לפקוח – הנה! הפגזה חדשה נופלת. מתמלטים מפניה בצלילה כאבן. משוּכּבים בהילחצוּת, ועוד פעם הפוגה לגיח, למצוא מה נשתנה? לא הרבה. כי מתמלטים. כמה כבר היו בתוך רבע־השעה האחרון? בוא וחדוֹל, עלה ורדת, ועוד הם מרעימים רסקים באיבחת קטילה ומתרווחת פתע התרווחות מאירת־דממה, נבובה לגמרי. עד התפעמוּת הלב. לא יודעים עוד הרבה. מטולטלים אין־רחמים. דממה – וזוקרים חוצה, ראשית שריקה וצוללים פנימה. הכל שתוי אבק. במעורבל. ודממות. וריח הרמץ המהבהב, עודם על עמדם המשוריינים. קצת נתרווחו, אולי. אור צורם, אפור עוקצני. אבל לא זה הדבר. רק שבכל רגע יכול להתחיל. ועדיין לא התחיל. ושוב שריקה סלקנית, ופור־נפץ אימים מעל הראש, ועוד ועוד. המון. ועוד ועוד. מי עוד יוכל להגיד כמה. או מה פעלה כל הפגזה. מה היה קודם ומה בא אחר־כך. אבָקהּ של מי משעֵל אותך עד רתת. ומה תתן דִממת אור אפור שתבוא בסמוך, רווּיה אבק הגולש דממות, והשמים שממול – שיִש צח מכוּתם עמומות, אבל שיִש חם. אם עוד לב עמך להשיא עיניך אל שיִש כלשהו, או רק לנתקן משהו הצדה, ותוכל אפילו, פתאום, לראות, בתוך כל ההמולה הנוראה, והמשוריינים הסוגרים – תשעה מזה, ולא ברור כמה הם מזה – קוּרי־קיץ כספיים מתנדנדים קלות ושקופות, כמיטב ימים עברו, כאילו לא־כלום, באמת. אין מקום לשנַיִם בבוּנקר. ולזחול מדי פעם עד קצהו, ולהגיח ולצאת, ובחוץ הרוח האבוקה המנשבת. וגלמי־הברזל הסוגרים הללו, המדובשים, המאצבעים להם קנה־תותח, שאין כל קשר הגיוני בין צורתם המטופשה ובין הפסד כל היקר בחיים. לעזאזל, איך זה אפשר. וכבר מתבהלים לצלול. העולם נקרע. חבל שאין אתנו פיאט אחד.

צר. אין מקום לשניִם בשוחה. הֵיהָמוּת. דרדור ברזל ואבן אין־קץ. מפולת על מפולת. אבק־אבק. מתהדק סביב. לא ייצא עוד זמן רב. כל הזמן שאג פצצות עליך, כל הזמן עליך, מי יודע עוד. שטף פצצות סוער. ועם זאת, כל הזמן, אין פצצה דומה לפצצה. מתחת כל אחת מתמלטים אחרת, ניצלים לחוד. על כל אחת ואחת לבדה מתפלץ הלב המסכן. צר ולחוץ, צר עד המם. יובל ואהוד נדברים לצעוק מדי פעם. לקרוא זה לזה, לא רק אם עוד בחיים עודם, כי אם גם לקרוע את מחנק ההסתגרות הרעה, האטומה, ושיהיה כל הזמן איזה ממש ברור יותר, שלא רק גופים יהיו לחוצים יחד בדחק, אלא שגם נדע יחד כל הזמן. ועד שלא נידף הרעם כבר מריעים. ובאיזו התעוררות פזיזה של צחוק, מפעם לפעם. ומשוחה לשוחה אך עשר פסיעות ועל־נקלה יוצאות הקריאות ומקפצות מזו אל זו. פצצות־פצצות וקריאות מצטווחות. אודי! – יובל! – ובצחוק מצוחק בנשף, פעם רזה מדובלל־שׂיער זה צץ ומזדקר: מה על מבואות הנגב? ופעם רזה מדובלל־שׂיער אחר, דומה לקודמו מאד, מציץ לראות ולצוֹוח על עמיתיו בשוחה מזה: יוֹש! דני! – ואל השוחה השכנה מזה: אהוי, מיקי, רפי – מה אצלכם? – בסדר־בסדר – מחזירים להם מכאן ומכאן, ובצהלה לא־פחותה, ולכאורה הרי זו רוח אחרת. בפועל רואים איך מתהדק והולך כל הזמן. עוד מעט קט והיה יהיה הדבר. פצצות אחר פצצות. אינך יכול גם להציץ כדי חפצך. פצצות־פצצות. אין הן מתישנות. תמיד יש דבר חדש, ומיוצר, בפצצות, גם כשהן ישנות־נושנות. בעל־כרחך לבך אליהן. גם כשמכבר היו לזרא. אין עוד עצב שלם בך לשאתן. לא תוכל להיות חרש אליהן. לא תוכל להתעלם מהן. גם כשלא תשעֶה אליהן, אפילו הן מן הצד, או ממרחק – תמיד אחוזים להן רתת. הה, כשלה סבלנותך כבר. (אבל המשוריינים לא יזוזו כל עוד מפציצים…) אילו היית נפנה אליה – מכבר היית כורע תחתיה. עייפות פשויה זו בכל רמ"ח ושס"ה, דלדול וצימוק, אלא שלא נפנים אליה, לא כעת. גם לא אל הרוח ולא אל החום, ולא אל כלל כל שאר הויית הדברים סביב בעולם, לא אל כלום, רק שמה. אליהם. מה בא שם עוד. מה הולך ונעשה שם מרגע לרגע. מה לאחר שכבר נערכו למטה, לאחר שכבר נפרדו לשני ראשים, לאחר שנתגלו מאחוריהם הזחלים העומדים, והם אולי נושאי חיל רגלים המה, ולאחר שמן האגף הוצבו שלושה כפולי־צריח לאחר שהוזזו, בחסות מהלומות פגזים יורדים, ונתפרסו – מה עוד עתה? (נורא נצטרך כאן לפיאט אחד!)

- 'לעזאזל! – צועק יוחאי אליהם למטה: מה עוד יש לכם? זה הכל? אז עלו ונתלחם! – הוא צועק וצוחקים אליו מכל צד. למה צוחקים? שכּן לא שפופים עוד. לא חרשים עוד ולא אילמים ולא נדכאים ולא מעוכים ולא מטושטשים. מתי היה זה שנשר התבלול מן העין? מי יודע מתי נשר. אבל נשר. הנה תראה. לא מתי ולא אימתי, פתאום והיתה הרווחה. והלב התחיל חי מהתחלה. מתפקח מלחצו. והכל, לכאן ולכאן, מתחיל נתפש ונראה מחדש, במידות אמת, לא מאוּים מדי, ולא ממועט מדי, אלא ממש כפי שהוא, וכפי שהוא ממולנו, וכפי שאנחנו ממולו. פשוט וגלוי למראה. כל המַערך פרוש מוות לפנינו (ובתותח שש־ליטראות…). לא שום סברות ייתכן. לא שום יהיה־לא־יהיה. הכל נוכח. נוכח עד תומו. אינך ניזק עוד מפרט זה או אחר. אינך רואה עוד פרטים. משל עלית על מרומי תצפית, והכלל, רק הוא לבדו נראה שם למטה. או, כאילו חכמת עתה לראות רק את הקוים הגדולים ולהתעלם מן הזוטות המטשטשות ראִיה נכונה. הו, לחינם הם מנסים להלך אֵימים. לא יועילו להם למשוריינים כל התפתלותם ולבטיהם לכאן ולכאן, בסיעֵי אבק – כוונתם שקופה, משל כאילו צוּתתנוּ בסתר אל הוראות מפקדם, המופצות באַלחוט זקור־האנטנה שלהם, ושמענו מפורש קולו הלח המאיץ בהם ודוחק, מפרש לאן כל אחד, ומה כל אחד. ומה מוּשׂם עליו. יתמרנו כאשר יתמרנו. יעלו אבק כאשר יעלו. לא יוליכו אותנו שולל. אנחנו כולנו בדבר הזה. גם כשחוזרים ונופלים אַפּיים לשמע שריקת־צווחה באה וקרבה, מונים עד עשרים – הכל נרעד ומשחיר, וחוזרים וצפים למעלה, ועדיין הם שרירים שם, הקוים הגדולים, העיקריים, שרירים ונכונים, ולא נמוגו בדמיונות. כל שאר מיני תחושות נותרו ענין לעור החיצוני, ובו הן תמוֹת. עיקר נפשך לא פונה עוד אל נושנות. כל אותן איזו בהלות שהיו, פחדים שהיו, ושאר רישומי עצבים אי־פעם. כולך, לפתע, כולך הנה אתה כאן. פשוט כאן. כאן גרעיני. בלי שום חכמות או רתיעות. מגויס שלם לדבר הזה המתרחש. להוויה הפשוטה והנכונה הנרקמת בך, גם אם קרביך בתוכך, תפוחים וממולאים חרדות מעיקות כאבן. הנה זה ממשמש ובא, ממשמש ובא. (ומה עם הפיאט?)

עוד פעם בשוחות. ואחר־כך יוצאים. לא זוכרים ולא יודעים עוד כמה. וגם לא חשוב. כלל לא. לדממה כלשהי זוקרים. יודעים תכונותיה. לשריקה צונחים ונעלמים. כשחיין על גלי הים. מונים עד עשרים. ולא זה. לא זה חשוב. כלל לא. הכל עתה מובן מאליו. מצב מובן מאליו. אם לא טבעי. והתחילו מפה ומשם לוצצים וקוראים קריאות עלה ורדת. המשוריינים והזחלים והיום החם והפצצות הללו, אינם עוד נושא לעצמו, בדל לעצמו לקשוב אליו, או לחרוד מפניו – לא נותר מהם אלא רק חלק מתחבולות האויב להשיג יתרון אצלך, ואתה צוחק לו, לפי שתחבולותיו שקופות עד גיחוך, וניצל מידיו. איננו עוד שוכני עפר ומחילות. איננו עוד כמה נערים פחודים, עכברי־שדה מעוּפּרים, עייפים, רעבים וצמאים – אלא אנשים יודעים אנחנו. יודעים מה כעת, ומה עוד מעט, ומה אחר־כך, ובבוא הרגע הנכון, ובהרגשת בטחון ושליטה, נקום ונעשה את הנחוץ ביותר. דברים שאינם מעלים כלל בדעתם. אינך מסוער עוד בכף רשע סמוי. ולא מובל עוד בערפך, גם כשתריסר משוריינים עומדים פה עליך, וחיל־הרגלים הולך ומובא אחריהם. אתה ממתין באורך־רוח, לטווח ארבע מאות, שבו האש שלך בתקפה, והם יהיו בידיך. אתה בטוח כי אך ייראו כאן הרגלים שלהם, בשדה הנשלט הזה, המטווח בכל אשר לנו מקרוב ומרחוק. – לא יעמוד להם לבם ללכת הלאה. לא יוכלו להרהיב עוז. אח, לא. ושוא כל התמרונים המסובכים, המבקשים בעקשוּת להטעות. פה זזים משהו, על צלע הגבעה להיות כוח־רתק, ושם זזים קצת להיות כוח־הלם, ולתת ידיים לזחלים ולרגלים לעלות היישר מן הואדי. לא, חברים, היא לא תצלח בידכם. שכחתם שאנחנו כאן. טחוּנים ככל שטחוּנים, מוּכים ככל שמוּכים – הנה אנחנו כאן. ואין דבר שאין אנחנו נכונים לעשות, ועשה נעשה, בכושר, במרץ, בהתלהבות, בחכמה ובתושיה. לא צריך להגיד לנו זאת. זה ברור. מוחש בידיים. בכל הישוּת המוּכּה שלך. ידינו מלאות תחושת יכולת. אף־על־פי שגרופים כל הזמן בזרם עז וסוחף. ועם שאין מקום לשנַיִם במקלט. גם לא במחצית השוחה הפתוחה. ועם שצר ולחוץ לכל צד. השעה קרבה ובאה. מתהדקת ומתהדקת. הולך ובא, הולך ובא. צעד אחר צעד ממשמש ובא. עוקבים מרגע לרגע אחר אי־הימנעוּת בוא הדבר. אבל, לא עוד מתוך מעיכוּת. לא שכוחים בפינת העולם, לא אבודים בלא דעת. כלל לא. רק מתוך ראִיה נקיה, פשוטה ונכוחה. לא זכורה מימים רבים. צלילות ראיה הקולטת לה היישר. מעל כל בוקי סריקי של זוטות מתעות ונעדרות חשיבות של הכרע. ראה ופסוּח על כל אשר אינו המבנה בכללו וכפשוטו, פּסוֹח בגודל־לבב על כל התהווּיות של עראי, נמוכות ומגוללות בעפר. ראִיה ששריריך נדרכים בה והולכים אל הרגע הבא. לא שותקים עוד. מדברים. צועקים. פצצה משתתקת וכבר קריאה רודפת: אהלן, אודי, איך החיים (מישהו יצטרך לרוץ להביא פיאט).

- ‘בקלי־קלות!’ – צועק אוּדי. – ‘ומה אתה, יוּבל?’ – ‘הה, הייתי אוכל כעת תפוח!’ – מחזיר הלה, יוּבל, ודבריו כמַשב רוח טובה. ונפלא שעלה על לבו תפוח פתאום, פתאום מרנין שכזה. שמרים מיד את רפי מחורו, בהתפעלות, לאמור: ‘גרנד־אלכסנדר חמצמץ!’ – ‘או מלכת הרנטות – מנסה יוּבל סברה – מה פסול במלכת הרנטות?’ – ‘אין שום פסול בשום מלכה – רק שגרנד־אלכסנדר חמצמץ עולה על כולן.’ – ‘ודילישייס? – נזכר אהוד – מה חסר לדלישייס?’ – ‘חסר שאיננו, - געה יוּבל בצחוק, – לי תנו כל תפוח שתתנו ואוֹכל!’ – אמר. – ‘אח, לא, – הוכיחו רפי בחום, – אלה הם מתקתקים, ואני נפשי יוצאת לחמצמץ, טוב לי בפה אליו – מה אתם יודעים!’ – וזה פתאום מזכיר, לא צפוי כלל, את יום מחר דווקא, ואת היום שלאחר מחר, ואת הימים הרבים אין־ספוֹר שעוד יבואו אחריהם, ועוד גם, שאין זה שכאן אלא אך קרב אחד, פרט מתוך סדרה שלמה, על גבעה אחת במבואי הנגב, כלול במערכה גדולה, סביב־סביב, ככל שהוא עמדת־מפתח לשדה־התעופה שנותר לנו, שפירושו הקרוב והפשוט: כלל לא סוף דבר, ולא אחרית הימים; לא זו בלבד, אלא שעד הערב כבר יהיה הכל שונה פה. אין ספק. ומעתה יכול שיהיה כבר ככה, שכל מה שמתהווה והולך כאן עתה לא ייראה לבסוף, אלא כפרט אחד, לא מצוין בכלום, בתוך שלשלת היסטורית של דברים שהיו, תחנה צדדית בדרך הגדולה והכוללת, הנוהרת לתכליתה כל הזמן, בשטף שנמשך ועתיד להגיע למקום הגדול, ואל השלום, ובשלום לבסוף יתאַחה הכל, ופניו ישתווּ, ותתמיד לפכות אותה שלווה גדולה ועיקרית של העולם, תנהר לה אין־מפריע מחוף אל חוף. יום מחר, ענין יפה, נשכח לחלוטין. יום מחר? טעם מוּזר למשמע. נושמים אחרת כשאומרים כך, מתקבל מרחב חדש. כלום זכר מישהו כל אלה השעות הארוכות והרעות כי יש גם יום מחר, וכי יש מה לחשוב גם על מחוץ למה שנערם כעת עלינו מעל הראש? הבלים, הבלים. – ‘אני אעשה מטע־תפוחים עשרה דונם – סיפר רפי לכל המעוניין – מתמוז עד חשון יהיו תפוחים אצלי. חמישה חדשי תפוחים בשנה. תבואו ותקבלו תמיד. ובמחסן־הקירור אטמין. שנת תפוחים: שנה שלמה ועגולה, מראשית השנה עד אחריתה. בואו מתי שתבואו – תמיד יהיה בשבילכם תפוח. הה!’ – הה, השמים למעלה – שַיִש חם, משורטט. ולמה, לעזאזל, שוב פצצות? למה לא ניגשים עוד לעצם הדבר? עדיין לא נתמאס עליהם? לא מתים משעמום? אין לך שעמום או טמטום גדול מפצצות. לשכב להן למרמס. הה, ימח שמן. נכלי־עכביש אכזריים. גועל־נפש, לעזאזל. אבל הן עוברות. ואולי עוד קודם לעברן כבר נפוגו ונשתכחו. כלום צריך עתה שיקום דנוס ויצעק לבדוק איש את נשקו, את תחמשתו, להכין, לסדר, לראות? בין צריך או לא צריך, דנוס קם וכך הוא צועק לרוב. או כלום יש טעם לחזור ולקרוא, מאֵי־בזה, עד כמה חבל שאין לנו פה תחת היד, כל כלי־נשק נגד־טנקי שהוא, אפילו לא פיאט אחד – בעוד שלמטה יש שלושה! ורובה נגד־טנקי אחד! – אם יש טעם לקרוא כך, ואם אין – כבר קראו גם כך, ויש אפילו מי שבא להסביר עתה – כי לא השריון לבדו הוא הקובע בקרב! – כן. – אלוהים אתכם, פה, ואני מת מצמא! – אומר אחד – צמא כל־כך! ולמה פתאום קר בזרועות, בגב, ובכלל: למה פתאום קר קצת, או מה, עורך סמרמר, הולך להיות, הולך ובא. הנה זה הולך ובא. (מי ירוץ להביא פיאט אחד מיצחקלה? אני?)

לא. זה לא זה. לעזאזל הפצצות וההכרח להיות אנוס להן. אבל זאת לנחמה, שגחים ויוצאים עתה מתחתיהן צלולים ולא מדוכדכים. כצוף, אולי מתוך בריכת־מים. לא עוד אותה שפלוּת־ברך צרועה. הרוַחנו את עצמנו פתאום, לא ברור מכוח מה. עומדים צופים בעיניים בהירות. אף כי הבטן, עודה, קשוּית־חרדה. מתוחה כעור תוף. אבל אין מגיד דבר. לא רק כאן לא. על כל העולם סביב דממה בלומה. כאשר יהיה, אולי, בטרם בוא הגשם – כך ננשם בוא הדבר, קרבתו המוכרחה. מתוך החום המעומעם, המנומנם, כביכול, לשעמומו. והרוח שכל הזמן. כל הזמן רוח. אפורה וסחפוּפית. אח, רוח, מלוא הארץ. ואנחנו פה מוכנים צופים בהם, בזיזותיהם הקטנות. באבקיהם המסוחפים. וההכרח, הבלתי־מסולק, שולט בכיפה, גלוי לעיניים, מלוא גבהו. – ‘איך זה שאינם עולים על המוקשים? – סח מישהו דברים נכונים מעל־פני השטח, מתוך רחיקות גדולה וקרבה גדולה. – הלא הכל ממוקש שם!’ – ‘לא הכל, ולא שם! – מעיר גידי היודע. – מיקשו את השלוחה, והם באים מכאן! כאן רק מיקשו סמלית – והם פוסחים בין הסמלים.’ – כלל לא מצחיק. אבל ברור. לפחות, הכל ברור. כן. וגם כאילו ישתנה משהו אם ברור ואם לא. הכל רואים בשווה. חכמים בשווה, פקוחים בשווה ויודעים בשווה. וחיוכי בטחה ושלווה – ככל שתאבה. כביכול, מה ייפלא מעמנו (פיאט!). זיזות קטנות באבק. – ‘יתקרבו או ינבחו מרחוק?’ – ממשיך פלוני. – ‘מרחוק, חבריה, מרחוק.’ – מזמר אליו צ’יבי, זמר שהוא. המיית־מעיים. לא רק רעב. לא רק חלחלה. לא רק קוצר יכולת. יותר מזה. הרבה. ועדיין לא. זה בעיקר: עדיין לא. מדברים וגם צוחקים. כאילו זה. ואורבים למה שבאמת. סחור־סחור. חושבים על. וגם לא חושבים כלל. פשוט: הוֹוים. נתונים בזה שעדיין לא בא ושאתה כבר שלו. וקשה להיקרע בין לבין. כל הזמן הלב חובט. ופעמים והוא ממלא אותך גדוש. ורצי־חרדה רצים. מתיחות היא שאינה מאבדת דבר, עם זה. גם לא חציית־פתע של צפור אֵי־בזה, צלוֹל וטוס לה, צלול וטוּס. כאילו. אה. שירים אפשר היה לשיר. גם לא איבוק האבקים אֵי־רחוק בשדות החומים שמהלאה, הלוהטים להם בינם לבינם, ולא ריטוטי הבלחוֹת האפרפר הכללי, השֵישי, החם, השליו עד תוגות, המופנה כולו אל פנימוֹ, ואפילו אינו שוֹעה כלל אל אלה, החשובים בעיניו כאינם. וכי מה אלה. מה יש להם לומר. אין. ולעתים פתע, אובד לך כל גופך, ורק לבך זה, כולו כאגרוף לגודל, נותר לו ערום בחלל, הוא לבדו בלעדיך, בלעדי כלום, ודופק ודופק, חשוף כאפרוח רועד בעולם. עדיין לא שום דבר אחר. רק יהיה אשר יהיה. רק לא איכפת עוד מה. ובלבד שכבר. אשר מיטשטש עם כך ומשתטח סתמית. לרציפות חדגוֹנית, ממושכה אין־קץ, כדרך במדבּר. ואפילו אם פתאום, ובתוך מרחקי ההמתנה הרצופה המחוּקה שווה ושטוחה כל הזמן, כזמזום זבוב, נואש על שמשה – משתמטת הקרקע, ואתה מנוצח. גמרנו. אין לך עוד. רגל בוססת ערפך. גויעת בחילה. כניעת חרפה. אבוד. מוכרע. אין עוד. רק ריק צלצלני, בתוך עולם ריק ודומם עד קצה, שממון אבק. אין שום חפץ. הניחו, הניחו. תנו לי. וגם זה עובר. עד כך. מוביש נידף. כי קרוב־קרוב. יותר משהיה אֵי־פעם. הנה זה יהיה, או שמא? אהה! (אני צריך לרוץ!)

יריה אחת נתקעה. שהות הומיה. ועוד אחת אחריה. שאפשר להאמין וגם לא להאמין. וצליפים מתחילים מתפלחים. תפתוף גובר, מיוּחל, ממוקשב, כבוא גשמי היוֹרה – מתלקח ובא. משמאל, מכפולי־הדבשת שאגף, וכבר גם מלפנים. ישר מכאן. יתרי־פלדה ארוכים מתנתקים בזעקת זוָעה. – ‘את הראשים חבריה, – צועק דנוס, – הכניסו את הראשים, מתחיל הקציר!’ – אבל הצליפים אינם פגזים, ודי להם בהרכנת־מצח. בצליפים לא יעשו קרב. יעלו או לא יעלו? זו כל השאלה. – ‘לא נגענו עוד בהם – צועק יוחאי – ואינם מעיזים לזוז!’, מגזם קצת, אך בודקים יפה את כל המַערך שלהם. הבלוּחי צליפים מתהוזזים. שטפי אפור חם כללי, ופה ושם הצלפות חום חם מאד. הבהובי־אש וצויחות שוטפות. הולכת ופושטת מעם כל הקשת הפרושה והַקף סביב. צלובים פה בקדקוד האש. – ‘ההם זזים!’ – אמר צ’יבי. לא. לא זזים. יורים, פולטים אלפי חיפושיות לוהטות. – ‘אז בואו נצא עליהם. – מתחנן יוחאי. – למה לחכות להם?’ – אתה שב בנחת. – צועק דנוס. – מה חסר לך כאן? – מה יש לי כאן? – מתלהב הלה. – קצת אש חודרת־שריון חסר לי. – מסביר מישהו. – קצת סוּפה מוחצת־שריון, שתעיף אותם לעזאזל עזאזלים! זה נורא חסר לי! – ועוד צועקים קצת. בתוך מַהיריות. פועם־פועם. בגרון זה תקוע. אבל כלפי חוץ – פניך ברזל, וכך כולם, ברזל מאובק. נושמים מעוּפּרים וכשועלים לוטשים עין. מעזיבת הגג מאחור מרמיצה לחש צחנת עשן בלי הרף, ונפצוצים פוקעים. מקלע כבד שלהם מתקתק קצובות, ניחרות כאורלוגין זקן. תקתוק אין־קץ, שרשרת עבה ומגושמה. היזהרו, בחורים – גם אלה קוטלים. שטויות, כלב מי שנזהר. – ‘ועדיין לא זזים!’ – חוזר יוחאי במרי, כמרוּמה. כל זמן שלא זזים, אנחנו מוסיפים ושותקים. – מכריז דנוס כאילו לא יודעים שכך. וגם אל בּני הוא עושה ידיו כאפרכסת לצעוק אליו שישגיח יפה אל האגף, כאילו אינם משגיחים שם, השלושה, בכל כוחם; וגם חוזר להזכיר לכל אחד כאן, ימין ושמאל, אם ערוכים רימוניו לפניו, אם הכל אצלו מוכן, ושלא לפני טווח ארבע מאות, בשום פנים לא! – הוא צועק, כאילו צריך מישהו לזה, או כאילו זז כבר שם מישהו, לעזאזל, זז פסיעה והתחיל הדבר – ארבע מאות, לא לפני זה. הכל דברים מיותרים וגם זה: אם לא יהיה הכרח. את ההכרח אתה חש בכל עורקיך. וגם צמא. הרוח מתנגחת בך. מיובש, אכול־חרדה, גם חרטה, חלול פנימך, אבל מיישיר מבט, כל הזמן, אינך עוד כי אם ברזל מאובק. אנחנו כאן ברזל מאובק. ימח שמם. הם פה רואים אותנו בתעלות ואנחנו אותם לא. תפלצות אפורות ומדוגלות. ופרצוף אנוש לא ייראה. סגורים ומטחטחים ברזל, גלמי־שריון, טמטום יורה – זה כל מה שהם.

מה למטה ב’ערפי'? הו, ה’ערפי', מוּלט רוח ואבק. (אבל איננו בודדים בשטח, לא! חבל שאת הרגמים אין רואים – שאינם משמיעים הברה משלהם!) לא אחרת ב’ערפי' מאשר אצלנו. כאן. וגם הם ממתינים. וגם כאן ממתינים. ולמה ההם ממתינים? ימח־שמם, מה עוד חסר שממתינים? מה לאבדון מונע בעדם? פחד־פתאום? מפני מה? חשבונות־סתר? איזו הערמה? – מה מוּצפן בעמידה מקרקרת־אֵימים זו, הסתמר והתקרקר, ובלא לזוז? מי עוד צריך להגיע? השערות התחילו פורחות ומהלכות משוחה אל שוחה. על כל הכוונות הסמויות שתיתכנה. יש מי שבטוח שאינם אלא ממתינים לכוח נוסף שיצטרף אליהם, מישהו חזק ובריא שיבוא לפניהם לפנות להם את הדרך שתהא התפרצותם בטח; לעוד שדרת שריון, ואולי… לטנקים? או לאוירונים? ועד אז לא יזוזו! - ויש הנשבעים כי הזמן הזמינו הפגזה אחת כבדה, וכשתפול זו יתפרצו לרוץ עד עמדם על ראשינו! ויש גם סברה שמשפיעים כעת על הרגלים שלהם, בנאום, או בטקס תפילה, שמדליקים בהם את האומץ ברגע האחרון: להעֵז יא־ואלד, להתאמץ ולעלות, יא שבּאבּ, לעלות, לעלות, לעלות. חה־חה. – הו, הפסיקו רגע! שומעים משהו? האזניים אומרות משהו! לא כאילו נהמה שהיא בחלל? שום דבר. צליפה מאביחה. לא עזה ולא רפה. מתוח־מתוח. בכל מאודך. מקשיבים לראות פקעי־פקעים נצבר הזמן ופוקע. אחד מתחיל לשרוק מרוב ציפיה. שריקה עמומה מאד. מזכירה משהו. מרגיעה מאד ומפייסת, עד שמתחילה לעצבּן, ולעלות על הנשמה. תפסיק שם, אתה, שתוק. לשלוח שליח אל יצחקלה? אולי הם יודעים דבר שאנחנו לא? אולי שמעו דבר באַלחוּט? (להביא פיאט אחד!) – בכלל: מה השעה כעת? – שתים. פשוט שתים. שתים? זה הכל. עוד מעט שתים. כחוזרים מארץ מרחק. ממדבר־תלאובות. שתים, בכל העולם שתים. פה, ובכל מקום. פה, כבארץ הנושבת. אצלנו שעה שתים שיתחיל בה. ובכל העולם סתם שעה שתים. כמו תמיד. שעוד נחים בה, אולי, שישנים אולי, שנת־הצהרים. לא מוזר להיזכר כעת בכל העולם, ובשעה שתים של כל העולם? בסתם שעה שתים שהיא, בלי שום גזר־דין. מפורקדה חפשיה וחמה. פטורה מכל הכרעה. אה, הגידו, יש עוד מקום אחד בארץ שתותחים רועמים בו, ומשוריינים סוגרים עליו, וקומץ בחורים יושב בתווך, קרוא והולך לעמוד במַסַת המבחן? הו, הו. כאן הוא זה המקום. הנה כאן, כעת, ו… – ‘אנחנו – צועק דנוס – אנחנו, השנים־עשר שבעפר השוחות, אנחנו חוד חודה של החנית. חנית קצרה אך מחצנית. לעזאזל.’ עד כדי כך שמתחילים פתאום להצטייר על הרקע המעומעם ובצחנת העשן הזוחל, פניו הנשכחות של אותו הכרח, יסודי וקרקעי, שהביא אותנו עד הנה, להיות מעורבים בכל זה ועומדים בו, שגרם לכל מתחילתו, ושיגרום בסופו גם שננצח, כאילו היית עומד להכיר דבר זה מפורש, וכבר מקדים ויודע כי משמעו שאין לנו אחרת אלא, שמעו שמוֹע, להילחם בעוז ובכל כוח, לאבדון, וגם לנצח, וכבר היית עומד לתפוש דבר מלהיב ונשכח זה ולדעת אותו יותר, כשהוא, בתוך כך, נובל ונכמש, כוֶרד־הרים קטוּף, ובאין־משים. לא נותרת אחריו אלא הרגשה כבויה. פתיותו של פתי קופץ בראש. ועשן זוחל, אפור צורב, ציווחי צליפים, ואי־זיזתם שלהם, לא זזים ולא זזים. אח, מה, לא חשוב. בכף אכזריה, כולנו בכף. נחשי־צליף מסתוללים. הכל מסתולל בנו. מה לא. ומוכרח, כנראה, להיות כך. בין מוצדק בין לא. מוכרח.

מי שיישאר מאתנו עד הערב, יוכל להיזכר ולסַפּר, כשיתחילו סיפורי הזכרונות איך־היה – באיזו שעה התחיל. וזה יהיה אולי חשוב. בינתים אין שעה וקיומה נטול שום חשיבות של כלום. פנים צרובי שמש, שנטתה עתה, מתלהטת ומרשיפה באפור, הגבה מערבה, מצריבה, ובכל כוחה את הקלוי כבר עד לובן. ושטף נקָשים כל הזמן. ברד לוהט. חולפים בצעקה מעל הראש, אובדים לאחור. יריות לא מכוּונות ביותר. לולא שגם כאלה כשפוגעות אינן פחות ממיתות. וכך גם טוען דנוס בחום – ואַל תעמדו זקופי־קומה ככה, כנרות של שבת, היכנסו פנימה – אלא שלא דנוס עצמו שוֹחה להיכנס, ולא אחרים שוחים להיכנס. גם את הרובים לא נוטלים בידיים, כל עוד לא הגיעו הלללו עד ארבע־מאות. וינוחו להם בעפר להתחמם בשמש. לעומת זאת כמה טוב פתאום להיזכר בסיגריות. שאפשר פשוט ליטול סיגריה ולעשן בניחותא. וכבר קופסה אחת מעופפת משוחה אל שוחה, ובכל שוחה כבר תִמֶרת מצטמררת, ואף אם בידיים רועדות כלשהו, הרי בניחותא מופגנת, מוטעמת עוד יותר מתוך קוצר חייה, שכבר תמו, בעוד הסיגריה גדולה ומתאוּדדת לה לחינם. אהה, כל הזמן לחיות את הזמן שיישכח. הבינתימי. שיאבד ויימחק. כף־רמץ נשרה פתאום בהיטח, והחלה לוחשת עשן בעשבים היבשים שאצל הבקתה, וכל כברת האדמה שבין הבקתה והשוחה, שאינה עוד עפר אלא אשפת־דורות מהודקת, שיירי קש נושן משחיר, זבל יבש מתמקמק חרוּך־ימים, צפויה, אם תמשיך הרוח במהלכה, להתרמץ ולהיעטף עשן כולה, כל קוץ חרב יתלקח, ואש תצא לאכול ולהקיף אותנו סביב – ועל־כן? הה, לא־כלום. איש לא יזוז ממקומו. רק כאן. תבער לה כחפצה. אינה מעניננו. ושמא נוטלים מכוש ומעמיקים־מעמיקים, עד מעבה האדמה, עד תחתיתה, להיסתר שם בחוּבּי־חוּבּיה, בחיק־חיקה, בבית־גנזיה, אפל ושוקט, ולהיות נצור מכל רע, מקופל ושותק ומוגן – שמא?

זזים זזים! – עברה צעקה מחשמלת. – זזים! – אגף ימין של הקשת היה מאבק ומטרטר גדולות, ובמשאת האבק היה הגולם שמתחת ניזוז וזז, באבק סמיך, בעשן. כפולי הצריח שמשמאל הוסיפו על יריותיהם שיהוקי־תותח קצרים, ולסירוגין תכופים. אין אדם חייב להיות נתון בחוש כדי לדעת כי הנה תפול עתה עלינו הפגזה כבדה, שתתן להם ידיים להחטיף ולעבור מאה או מאתים מטר בריצה אחת, ולשׂימנו אז תחת סולית אִשם המדבירה. משוריין לשוחה משוריין לשוחה, והרגלים יושלכו אז למערכה בכל המונם – וזו תהא השעה ההיא. ומעולם לא היה דבר ברור כהיות הדבר הזה ברור, מוחש ונוכח. וגם אם, בהכרח, כמתוך חלום. זו היא השעה סוף־סוף. הלב מתרחב אין שוב. האם זו כבר שריקת הפגז רצה ובאה? אי־אפשר לקשוב יותר מכפי שקושבים. מעֵבר לכל נקשי היריות, שמתמחקות עתה בטלות עם טרטורי המנועים הרחוקים. קולטים אין־חפץ אפילו את צרצורי הצרצרים עם הציקדים, עד האחרון בהם. ואת הרוח שומעים מסתבכת בכל עשב, את מלל הנמלים הקטנות ביותר הטרודות להן, כאילו אין כלום, ואת גלעין הדממה שומעים עד ממש, העוממת בלב הכל, עצומה ופנימית, שלוַת חום אפור, ואת משי לחש האבק המתאַדוֶה על שדות רחוקים קושבים את רחש המזימה הנרקמת שומעים, את הרהור האויב המחליק פה עכבישית, אץ וטוֹוה וטוֹוה, יותר מזה – לא. את הזה עוד לא. את הלב שלך כן. והוא כולו רצון מתפוצץ שזה כבר, ואימה פן זה כבר. פתאום יהיו הם מעל השוחה. יורים בך פנים אל פנים. ברזל שריון מעליך, ואתה תתבקש־תתבקש, אז אתה תתבקש. אמא שלי יקרה. תוכל? נעשה מלא כל־כך שאתה עולה מציף על גדותיך. רואה כעת בעליל מראהו, והנה יותר מכל אשר פיללת, שאפשר היה. נשימתך נעתקת. מגע קרבתו אין־חציצה, ושאין עוד ולא יהיה מפלט. (אולי היה צריך להיות מוכן יותר? היה אולי להתקדש ולהיטהר, צנוע, נקי ומאיר?) – ריבון העולמים, והלא זה יהיה סוד הרגע הגדול ביותר. פנים אל פנים שאין אחריו עוד. שהכל הכל־הכל – – – ותהיה בך כל אותה רוממות הצריכה למדרגה ההיא? האומץ, הדבקות, הגדלות – להיות לפניו נכונה… אה, בשרך חידודים. תדע? תדע?… צמרמורת – – – אלא שזה כבר עובר. זה עוד לא, ולא צריך עוד. פשוט עבר ואיננו. מה מתברר? שכל הזיזה שזזו שם לא היתה אלא עוד זיזה קטנה אחת של יִשוּר הקו, של מה־בכך, והאבקים שניגפו ברוח נידפו עד מהרה, והשריונים באשר עמדו נותרו על עמדם, גלמיים ככל שהיו, וגם יורים בקצף – וההמתנה נתבקקה, נעשתה חלולה שכזו, שכל אותה ריגשה שקמה עליך באמצע, לא רק נידפה לה אלא הובזתה ללעג. טעם עלבון. התרוממות שנכזבה לאפע. התרגשות שהוצאה לבטלה. ימח־שמם אלף פעם. נבלות סרוחות. לא נותר שום סימן מכל הכמעט־כמעט, גל אחד בין גלי הים. ערימת חול במדבר. אפילו ההפגזה הנופלת עתה – אינה זו המדוברת. אף כי הפגזה היא לכל פרטיה, ברעם ברעד, בהתפלצות האדמה, ובסוּפוֹת־הדף פורצניות סביב, מיוחדות מאד לעצמן אף כי ישנות־נושנות, שכבר היו כּמוֹתן לכל דקדוקיהן, היו והיו אין קץ היו. כבר מחדש קוראים זה לזה בשוחות. אהוד ליוּבל, וליוֹש ולדני, ולרפי ולמיקי, ולכאן ולכאן. אם עוד בחיים חַיתם. וכמאז באים מהר עד טמטום, ועוזבים וחדלים, ואדם מתמכר אין־ישע לקבצנות עצמית, ונמאס הכל, וכל הדבר כולו, יותר מכפי שאפשר לשאת – מצחין זיעה. שב דומם בגומתך, מצוֹץ לך אגודל, מזולזל כולך, החרש שים־ידך־על־פיך, סגור בברוגז מדומדם. זה הכל. תקועים חזק. משוקעים מצולות בכוח. כחתלתולו הנמאס של תעלול.

ובכן מה? מכות־מכות על הראש. עד שנעשה ריק בעיניים. ריק וריקן. אבל עוורונך בתחתיות, הוא וכבישוּתך, היאלמוּתך שחוח, היאבנותך הגמורה – הוא מפלט. שאין בו תפישה, אין בו חוש, אין בו דעת, לא לטוב ולא לרע. וגם זה עובר, כמובן. לא זכוּר מתי. עובר ושוב אביב – כמטר פתאום. שוב אדם אצל עצמו. בוצץ־קופץ החוצה. ורק כבר עייף מאד. כרמוּס ברגליים. אבל הלב כסדרו. וקמים כתמיד להציץ מהר. הכל בך עוד רועד. שריר ושריר לא נרגע. חלחול ונשימת מקוטעין. חלולים־חלולים. ומה מתברר? אה, איפה! לא הרבה יותר, ואולי התקדמו כדי חמישים מטר אלינו. אם ככה ימשיכו – מתי יגיעו? מחרתיִם בערב? כזה וכזה יהיה לנו פה הקרב היום? עוד מסך־מכּוֹת יורד, עוד תזוזה, עוד מסך־מכּוֹת, עוד תזוזה, כאשר ישחקו הילדים ב’אחת־שתים־שלוש: דג־מלוח!' – כזאת תהיה לנו המלחמה? או אך בעבוּר הרעימנו יעשו כך, כדי לכלות את עצבינו? מה זה – משחק או קרב? דנוס, אמור משהו? הגד דבר, דנוס. – ‘שטויות! – צועק דנוס אמריו. – כל עוד לא הגיעו לטווח שלנו – אינם שווים כלום.’ – ועוד הוא יודע לצעוק: ‘כל עוד לא השפיעו על הרגלים שלהם לצאת, להסכים למות אצלנו – לא יתחיל! שטויות. משוריינים לבדם – מטאטא קרח! לא יעשו הרבה יותר מכפי שעושים עתה, עומדים ונובחים, על חיילים מחופרים עד צואר. ונראה שיעֵזו? למה אינם מעיזים? יודעים למה?’ – ‘לא. למה?’ – ‘מפני שנבלות! זה הכל!’ – וצליפה נשפכת מצפצפת כל אותה העת. צ’יבי, דעתו לא נחה. – עמידתם שם, הוא טוען – כאילו להגנה ולא להתקפה. להגנה מפני מה, מפני מי? מפנינו? מצחיק! – ‘דנוס! – צעק עתה יוחאי. – דנוס, בוא נעשה מעשה, בוא לא נשב עוד ככה, בואו נסתער אנחנו עליהם – נראה להם מה, דנוס, בחייך! – כמו עכברים ינוסו! תראה!’ – ומישהו הוסיף: ‘רק אחד מהם יפנה עורף – וכולם אחריו, תראו!’ – ‘שבו בשקט. – אמר דנוס. – אַל תרוצו.’ – ‘הה, טפשוּת לשבת. יותר מדי ישבנו. כעת בואו נעשה מעשה! למה לא? בקלות! הם בידינו, רימון אחד בצריח, בגלגלים או בשרשרות, ותראה מה!’ – ‘טוב. טוב. עוד יהיה בידך לעשות כל זה – עוד תספיק. שב בשקט.’ – ‘דנוס, אַל תדבר כמו בּאבּע! שהמכונה תפתח אש, והמקלעים, ותבקש את התותחים שלנו ואת המרגמות – ולחמש דקות הם יהיו במבוכה ויסגרו את כל הסדקים – וזה יספיק לנו! מה יכול לא להצליח? – והם יברחו!… תראה!…’ – התרגשות כבקמה נשוּבת־רוח. סקרנות גרויה ופרוצה. לא שום חששות שהם. רק היאחזוּת ברגע הזה. היאָחז וצוּף על־פניו. – ‘וגם, פשוט מזה – מציע כעת דויד – פשוט לעזוב כעת בחשאי את המקום, לתת להם לזחול ולעלות על ריק – בכל כוחם על ריק, ואנחנו, בשקט, סביב, נקיף, ונופיע להם פתאום, בעוד הם זוחלים, מערפם, מאחוריהם, בינם ובין בסיסם, ובמַכת־אש משגעת – עד שייראה להם כאילו נותקו – תופשים איך זה? כמו סם משלשל זה יפעל עליהם! בריצה, בכל כוחם לרוץ, ירוצו לברוח – וזה סופם! מנוסה גדולה ואדירה, פס אדיר ועצום עד קצה השמים! – ובכן מה? – כלום־כלום. שבו בשקט. – זה הכל? – לעת־עתה. – ‘עוד תספיקו לעשות גבורות לפני רדת השמש.’ מושכים כתף. חוזרים לצפות. מכל השוחות. אל כל הקשת, ואל ה’ערפי’, ואל האופק ואל השמש, אשר לא זז פסיעה.

סיפור ישן. שתים ורבע. ומה עוד? מחוץ לזה ששתים ורבע ושסיפור ישן? הכל כפי שהוא. ועוד זמן רב יהיה כך? אדרבא, מי יודע. אולי דקה אולי עשרים. אולי… רגעים עוברים בלי סימן־היכר. הבא אחריו כקודמו. ומה אין בהם. סדק בין גושי אירועים, וכבירוּת מרחב תכלת אין־גבולין. ומה לא מספיקים. כמעט להירדם במעומד, וכמעט לקפוץ מעורך. להימתח כקפיץ ולהידלדל שוב כסמרטוט. לצפות בסקרנות ולנבול משעמום. ועוד דכדוך שהוא שבא בלא טעם גלוי, וחולף בלא סיבה, לא בנראית לעין. ולהריץ נפשך פתע, מבוהלת עד התחפשה כמתה, ולהעיז כל טיפת אומץ אבודה, להיות נכון ונתון בכל מאודך – ולהוציא הכל לבטלה, בהינע־יד, בקללה, מכל הבאה, בקללי־קללות, עם הרוח וכנגדה, וברקיקת נקמה. כמה צריך לכל אלה? מספיקים הכל. ישר והפוך. יש גם מקום נרחב לארץ־שממון, ליובש צחיח. כשם שפתאום נמצאת לך, בינך לבין נפשך, נאַת־מדבר ירוקה, מתוך נקיקך הצר, שאתה עומד שקוע בו עד צואר, בכובד־ראש ומכוּוץ גבינים, קושב פלגי־מים רחוקים, וקושב עד התנשמך להקיץ. וגם זה עובר. ושוב לפסוח מרגל אל רגל, בצר ובמיצר הזה. ושוב ללטוש עיניים מפללות, לנסות לתפוש הבנה בין ארץ ושמים, לשלח מבטים באפורי המתכת, בריכוז כזה עד שמיטשטשת הדעת, ומתעששות הרואות, והיינו־הך כעת. לצחוק ואיש אל רעהו לצעוק, להניף יד נלהבת, וראש מבולבל בלורית, לפתוח בקול שיר, צהלת לא־איכפת הוללה, ולהפסיק מהר, והזמן אינו עובר. רגעים תלושים. ויש אשר ישא אדם עיניו והן אורות לו פתאום בראִיה חדש, פתע הוא תופש ורואה מוּשׂכּלות את הוייתנו כאן משני צדיה, מזה ומזה. גם כהיראותה לנו מבפנים, וגם כהיראותנו לצופה מבחוץ, ראִיה כפולה, כה מיוחדה וחדשה, שדעתו רוטטת מפניה והדבר נשמט ומתנפץ, כחלקת־מים ידוּית־אבן. חבל, כמעט והיתה נראית במפולש. כפשׂע היה להבין שורש דבר, ואולי לא רק להבין אלא אף ליטול אותו ולנסחו היטב, מסוים עד גמירה – ופרח. לא נשתיירה כי אם תחושת האבידה. רגע של חסד שהוחמץ. ואיך תוכל לדעת מעתה דבר של בינה. בוסר בכל אותן השערות רגשניות מדומדמות. מואס בהתרשמות עצבים גרויים. מבקש רק ידיעה¹⁰ נאמנה ובהירה. בלא פניות. הגיונית כמו המוות. מיוסדת רק על תבונה, על הגיון מפוכח, ועל עצם אותו חוק נעלם אשר ברשתו אנו תפושים, והוא היודע, ומחשה על מה שבאמת צפוי לנו, מה הסיכוי שלנו באמת, מה מזומן לנו, על מה אנו יושבים, במה אנו תולים תקוה בתוך האדישות הבלומה הזאת. ולאור התבונה היודעת הלזו, האם לא נכון הדבר כי מַראיתנו פה הרבה פחות כשל חיילים, והרבה יותר כילדים תמימי־עין יושבים על־פי תהום? לא? אהה, מה יתן ומה יוסיף. אולי מוטב שכך. ורק הזמן אינו עובר. נחשי־צליף עוברים. מנמיכים כסדרם. עד כי נראים כקבועים על מקומם. ואם כן?

הביטו על עמיחי! מה אתה עושה, עמיחי, בחייך, איפה אתה, על מה אתה חולם? כפרח מגחיל מעל אדן חלון קומת בית קודר ומאירו – הפלגת פתאום למרחקים. תהום של פנאי. הדברים הלא כפויים. הכל נשכח. ובאשר נשמט, שם הוא. ומותר לעזוב ולהפליג, להרחיק נדוד. פטור מכל הכרח עמידה על המשמר. איש פרטי עושה כנפשו, והולך בחירות אחר לבו, קל כשלפוחית־צבעונין. מתוך השוחה ולפני עיניו לא אחרת אלא האופן שבוא היא חוזרת ונכנסת לביתה. רק זה: פתיחת דלת וסגירתה אחריה. ולא רק עלילת המעשה גופו עומדת חיה על דקדוקי פרטי חיוּתה, אלא כל מעגלי רגשות והרהורים היוצאים ופושטים ממנה. פתיחה וסגירה באותו אופן שלה, שוקט ותכליתי, פתוח וסגוֹר אחריה והיעלם. כה פשוט וכה מופלא. לא ייאמן מרוב פליאה. השתהותה של כהרף לפני הדלת, שמספיקה כדי הצגת רגל אחת בדרך אָפיינית לה, כמו כדי לנעֵר מעליה חול, נטילתה בכף המנעול, פתיחתה לרווחה, הסבת הראש, מַצג הרגל, כיפופה, ריכּוּן הגו, המגע הפשוט, והאינטימי לגמרי, השקידה הנוחה שבאגב־יד, אותה דייקנות מעשית של אשה, מוקפים טבעת הילה מאירה, הבהירות שיש בה, לא בשל אור פנס־החשמל שברחוב, דרך ענפי העץ, אלא מתוך טיבו השלם, סוד חדירתה המתעלמת בהיסגר הדלת, היאַטמה אחריה, בלוֹע והיאָטם, במדויק, במוחש, בנבצר ממך, בתוגה אין־תפוש, שנעשית כבדה ממך, היסגרות שוקטה זו אל פנים שאתה אינך בו, ואל היוָתרוּת מחוץ השייכת לך, עם הסיכוי הלא מרהיב כלום, לחזור על עקביך, להיות חוזר על עצמך, גוש עכור שאורו נסתלק, לחזור לבד על עקבותיכם המשותפים, שיבה אין־חפץ למקום שנתרוקן ונותר בריקמתו. או שמא לטפס בעץ הזה ולהיחבא בין עפאיו, ומשם אל חלונה. לכמוה, להציץ, לזמר לה, מי־זה־דופק־על־חלוני, להושיט לה מעֵבר מזה זמר־אהבה, או שריקה שלאחר חצות הלילה, כינשוף אל ינשופתו, ורק לא לחזור אל הריקם. הכל עוטה תוגת שירה. הכל, בתוכו, זהב רוטט. למה לא לקרוא לה, למה לא לשוב לקרוא לה, למה לא לחוג יחד את הזהב שבין הפנס לעלעלי־העץ. עומד חבוי ומציץ בדלת, המעלימה את התחום שבלע אותה. מרצפות האבן שבין השער והדלת. אשר עליהם תצא ותבוא, תמיד קצת חדשה וזרה משהו. והיתה יפה הלילה. יפה עד שאסור שכלום ישתנה, או שהזמן יעבור, שמישהו ילך, או יזוז, או ימוג או –… וטעם־פרידה שכזה… מה היא שם לה כעת? מה היא לה בלעדיך בתחום שאתה אינך בו ולא ידוע לך? אפס קצה בשׂמי היותה עם הלא־ידוע לך – נידף ומשכר. תמיד חדשה, תמיד קצת זרה, ותמיד… הה, מה היא לה שם? ביתה שקט שכזה. לא ישוער כלל כי בבואה הביתה יתגלע ויכוח מר עם הוריה, או שתשב לה לסרוג, או לבשל נזיד, או תבכה מחמת קוצר המשיג, מאין די יופי סביבה, או מה – אינה שייכת לזה, ולא תוכל. שייכותה כולה ליום אחר, ליום אחר, למציאות אחרת, להפלגה, אל מעֵבר הגלים

* * *

מה היה? לא, עוד לא היה. כמקיץ אתה נושא עיניך. מבט סביב. מראה היותנו כהוייתנו. ראִיה מפולשת, מפוכחה, בלי חוס. פעוטים בשטח הגדול. יה, אלי, פעוטים וסומכים על אין־איש־יודע־מה. כל הכרויים בשוחות הקטנות, העומדים קפוא וצפה. הנשק שכוב לפניהם. העשן מרמיץ מאחור, והמלפנים, כל המלפנים כולו סגור, ושמים קשחי־שריון, וחוג אופק הלום חום. דברים מפוכחים, נראים עד תכליתם. עם צחנת הרמץ המתרמץ לשוא להתלקח מעשנו. והממשות הבלתי־משתנה. המהודקה וחשוקה בחזקה. בבואַת הדברים כפי שהם לאמיתם. עשרוֹ של עולם מסופו עד סופו. הה, איזו פעיטוּת, כמה פעוטים אנחנו. נבהל אתה תופש מראיתך כאילו הוצג ראי נגדך. ותמה מאד איך זה כולם מחרישים. הו, לא. הנח כעת. תשוקת המגע בדברים מכאיבים באמתלת ראִיה מפוכחה יותר, ולשמוט לך את מעט הקרקע מתחת רגליך. די. עפר השוחות מציץ עליך, עפר משומש ונגוע זוהמת דורות, קצת חצציו, צרורותיו, מכיתות חרסיו, רקב גבבא, צבר קרקע של חצר, שאך תמול היתה ביתו של אדם, וכבר העזובה עליה, עזובת־עולם, לא תקום ולא תשב עוד, הבקתות ייהפכו חורבות מחורבנות, אבודות אין תקנה, אבניהן יתפרקו, ייחרץ הקרב כאשר ייחרץ, הן הימָחה תימחינה מתחת השמים, והקרע שנקרע באקראי, בהיעזבן תמול־שלשום, יהא קריעה עולמית. אבוד המקום הזה. שלנו אם יבואו לשבת כאן – יחרשו על פניו את המקום. יבנוהו אחרת ומיסוד. הכל יעובד סביבן וגבעה צחיחה זו תשומם. חפירות ישנות וחורבות נופלות, בור של בדידות, בדידות אין־שותף. ובמה לתלות תקוה כשאין כל תקוה. יד כותבת על העפר הזר הזה. ועל השמים המחשים האלה. איש לא יוכל למנוע והרואים – יראו ויחרישו. דחיה קלה ניתנה – והנה היא עוברת. אַרכּה של כלום – ועוברת. תופש מה? לא תופש כלום. רחש נמלים בקרבך. הדם מתגבן בעורקים. הלחיים בוערות. שיתוק של יאוש. הרי לך המציאות הערומה. חשופה מאשליות ומהונאה עצמית. חרדה גלמית, כבהישארוּת ראשונה ואיומה בחושך הרחק אֵי־אז. דבר לא ייצא מזה. לא שום טוב. וכנרתע תנסה לאסוף עצמך, והד שומם יהיה עונה מעומק קרביך, העסק עצמך במה שתמצא – ובלבד שלא תיטפל אליך הזפת. חינם להיות מרגיש, רוצה, מחכה, מפחד. מוטב והיית ישן. כרוכב תועה שמפקיר מתג סוסו – ילך לו זה וימצא דרכו מאליו. הכל, מאליו, עד תומו… ידיך תקצרנה מחבוש את כולם… לא תדע מה. לעיניך, אנשים צועקים, ואתה ברוצך – פתאום יתפלח הכדור – ישר למעיים, הבטן תיקרע לעיניך, הקרביים, הטחול, הכבד, המרה, יתפלחו, שטף־דם פנימי, דמך, אין מעצור – – ותצטרך אז להיראות, ובכל כוחך, גיבור – הו, טיפש־טיפש! חדל, טיפש! הכל יחלוף. כל הביעותים. כחלום־לילה. כחלוֹף לילה. ובעצם, מה עוד יכול להיות, יותר מאשר למות… רק למות. מוות אחד ופוטר מכל. שלם. בהמשך רצוף לחיים. החי שתים לפניו: לחיות ולא לחיות, המת אין לפניו אלא אחת. להמשיך למות. בחזקה. וקל לו יותר. נרגע לגמרי. שובי, נפשי. הו, ודי, די כבר. כאל תינוק: שקט, בן קטן, שקט. ולמה להרגיע? כשרואים מה הדבר הנסגר כאן. למה להרגיע ולא לזעוק. לעזאזל, לא הגיע זמני לצאת! הכל עוד לפני. הכל… ושקר שיהיה לנו עוד יום. שיהיה עוד יפה. שתהיה עוד פעם מוסיקה, שאפשר יהיה ללכת אל יפה ולעשות רק יפה, ולהיות עם יפה – לא יהיה. לנו אין עוד. מיותרים ודחופים להגמר עוד בטרם בוא השמש. לפנות את הבמה. הנה ההוא כבר שם, מלא עיניים מביטות, בוחן אותנו, ממשש, צפוד ונאלח למגע… הה, שוב התחלתי. לא להתחיל. אַל תתחיל. מה לא להתחיל? הגיעה עת להיפרד, חברים. שאו עיניכם אל ההרים. לא תראו אותם עוד. עוד מעט יכבה. הנה כל זה סביב לא יהיה לנו עוד. הגידו שלום. שלום, לילָך קטנה שלי. עצוב לי. אנחנו מחוקים. אולי שמך יושיע, אולי, הה, אין לי…

אבל בשעה מן השעות, מי יודע באיזו, וכנראה בה בשעה עצמה, לפתע־פתאום, בשלה השעה לגמרי. עוד היתה הפגזוֹנת קטנה, ובטרם קמו מפניה, ידעו אל־נכון, כי הנה זה בא. לא היה צריך לא להכריז ולא לציין ולא לפקד ולא לצווֹח (דנוס, כמובן, הכריז, פקד וצווח בכל כוחו – ולמה לא? יפה עשה!) – בבת־אחת באה ונעשתה השעה: שתיקת הפגזה, והנה הם בארבע מאות! וכך היה. (לא תהיה עוד הפגזה היום!) איש את נשקו – ואש. כל הרובים, הה, כולם כל־כולם, ושני הסטנים, המקלעים השנַיִם, והבֶּזָה שלנו, הַגְבִירָה, שקוּלה כנגד כולם, בקרקור נכבד וקצוב. והכל, כולם כאן. אה, לא איש מאחור. גם לא גדי הממושקף, חבוּש־הראש, ומן השוחות ומן התעלות, ירי עז ופורקני מאד, בכל כוח, בקצב גועש, שגם דנוס לא זכר לרסנו אלא כעבור שתים או שלוש דקות. ובדי עמל – אה, אין דבר, הרביצו, בחורים, בכל כוחכם! סוף־סוף. גם אנחנו, ולא לחשב מה הם קליעי נשק־קל כנגד שריון שתי אצבעות עביוֹ, ולחסלם לחיסולי־חיסולים היינו־הך מה: הרביצו! אש קטנה אבל חצופה ונושכנית ככלבה! נתלית בהם, מסתבכת בהם, תופפת להם באשנביהם המוגפים, מעוורת עיניהם. די! לא שקט! – אהוֹי – הוֹ! – דפקו! – צועק אחד – ישר לנשמה שלהם! – וצוחקים אליו. מתוך הֲמי אזניים צוללות, סטורות מחי הפֶקע. והמרגמות? איפה המרגמות, והתותחים? – אש, תנו לנו אש, עוד אש! אה, שייהפך כל קליע דק לפלדה ממורטת בוקעת כל שריון! לעזאזל. כשנלחמים – לא פוחדים עוד. לבך רחוץ, מעיך רחוצים, כולך צלול – חיים ונלחמים. – ‘ואם יתקרבו – צועק דנוס – ישר לשרשרות תנו להם!’ – צועק אף־על־פי שהללו שם לא רק שחדלו מזוז, אלא שגם שרשרות אין להם כי אם גלגלים. היינו־הך – להתקרב לא יעֵזוּ. הפסיקו אש! – מתעשת פתאום דנוס לצווֹח. – אל תגמרו לי את התחמושת! – הוא צורח. – חכו, נראה מה! – אין מה לראות – עונים לו, מה עם התותחים שלנו? ואפילו לא פיאט אחד לכשיגיעו לטווח שמונים, כשיגיעו? לא. אבל לגידי לא רק שאלות אלא גם הצעה עצומה: לקשור ארבעה־חמישה רימונים יחד, לתלוש בחטף את הנצרות על־ידי קישור בשׂרוֹך, ולהטילם כאחד, חמישיה מתפלצצת בחבורה! אה? – אדיר! ובמה תקשור? – במה שיש, בחוט, בשׂרוֹכי־הנעלים, אה? הוּררא, בחמישיות עליהם! אבל עוד חכו! – ולשכב על גג הבקתה – ממליץ דויד – מגבוה יהיה יותר… – מה דנוס? (הפגזות לא תהיינה כל עוד הם בארבע־מאות!) – הוּררא, על גג הבקתה, – אבל עוד חכו – מה הם שם כעת? הו, אינם טומנים אשם בחיקם ומקליחים אש מתרוצצת. אחד מכפוּלי־הראש היה שטוף הבהובים וירק אש, וגם ניתק וזע קצת ומוסיף ויורה. – ‘כולנו עליו!’ – צווח דנוס בקול את מחשבת כולם בראותם, ולא היה צורך להצביע מי הוא זה ואיזה הוא – פצחו עליו בפצח שגם עז־מצח וכפוּל־ראש זה לא נשאר שליו, אלא הרתיע מיד, בענן אבק כבד, סבב־חרק ואץ אל קפל־קרקע סמוך, מוּכּה סילון אש תופפת מרוכזת, והטמין שם רבע גופו, עד ברכיו, ופתח משם בתותחו ובשני מקלעיו ונבח כמוּכּה־שבץ. הוּררא, לאש הקטנה והצפופה שלנו, לאצבעות הדקות העושות אגרוף! ומה האחרים? אש סביב. – לאט! – זועק דנוס, כשמפריזים קצת – לאט, בחורים! – אה, זז מפנינו! אה תזוזה אחת, כלשהי, הו, מה, זו עדיין לא בלימה, אבל זו כבר לא התקדמות! הפוגה היא שאנחנו בידינו עשינו לתפוש לנו נשימה! לא ירוצו את הארבע מאות המפרידים בנקל כעל מגרש־האימונים! הו, לא. אנחנו כאן. אלה ששכבו בעפר שני ימים וחיכו לכם, רעבים וחורקי־שן ונלהטים! נשימת אויר במעלה ההר, אה, גם אנחנו נעתקי־נשימה… מזל שאיש לא חוטף… סביב הם מתרוצצים כצרעות יוקדות. כגצי־אש. זמזום עוקצני. היזהרו, חבּוּבּים, היזהרו. – וחיל־הרגלים שלהם? איזה רגלים, איזה חיל, איפה אתה רואה רגלים? אה, תנו לנו תותח נגד־טנקי – הו, תנו לנו משהו בידיים נגד שריון, אלוהים שבשמים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב – תן לנו בּזוּקה! בּזוּקה בּזוּקוֹנת אחת. אם לחיים אנחנו, אם הנגב לחיים – תן לנו בּזוּקה ונחיה! מכל העולם תן לנו נשק חודר־שריון – שיתפצחו ויראו כי לא יוכלו לשדוד להם כאן! שיראו כי יש רשע ויש צדיק! תותח! הו, תותח! תותח אחד ואנחנו גומרים, ויש לנו חיים ובית, ולאמא חוזר הבן! מטרות גלויות לפנינו – ואנחנו נצטרך לרוץ ברגלינו, אמא, ולהטיל פנימה רימון. כי אין לנו נשק במקום גופנו. גופנו שלנו הוא לנו הנשק. כל החיים, כל הנגב, כל הארץ, והטוב והיפה – וזה גופנו הרך! תנו לנו משהו, ויהיה שלושים ושבעה מילימטר, ויהיה עשרים מילימטר, ותהיה בּזוּקה, ויהיה פיאט, תנו משהו – ונציל חיים, והצדק וחינו יהיו לנו לשלל! אסור שייוָדע להם כי יותר מאש זו – אין לנו אלא עורנו לבשׂרנו.

עוד מַכּת־אש הוטחה בתיבת־מתכת אחרת שניסתה לצאת את השורה. וגם היא האביקה לרוֹם ונסבה. אלא שהירתעותה עלתה לה, משום־מה, במחרקה רבה, ובתשואות־שאון צורמות. הה, ימח שמה! – וכל שאר התיבות רעוֹתיה, השיבו אש, הטיחו שצף־קצף, עד כי היה הכרח לצלול פנימה מפניהם, להבליע נשימה, להמתין. – עשינו לו משהו? – לעזאזל, לא־כלום. – ולמה הוא ככה? – עצבני, ככה הוא, עצבני נורא – וגם כבד לו מרוב שובע – וחם להם בתוך הברזל! – שייחנקו! – וכעת? – מציצים לראות. ערימות תרמילים ריקים כבר התכסכסו בציבור ירוק־זהב יוקד בשמש, צוֹחנים חריכת אבק־שריפה. הידיים הורגשו כעת, והן מעוּפּרות וכבדות, והלב שמתחת הגרון המה, רגש בחלל, חישוק חשק את הראש – ומה פלא: להם כל הנשק, השריון, השכלול, התחמושת, הכובד והשפע – ואנחנו ננצחם. זה ברור. כעת זה ברור. ואולי שולחים עוד כעת אל המרגמות שלנו שתהיינה עומדות על המשמר פקוחות־עיניים לרגע המכריע? – סמוֹך עליהם שעיניהם פקוחות! והם, ישלחו כעת לקרוא לתגבורת! צחוק, אין די להם, לא די שמנים וחזקים ומשוריינים! או לקרוא לאגרוף המרגמות שלהם לחבוט עוד על קרקפתנו, לפני שיפסיעו פסיעה נוספת! הה, נושמים בכוח, ולא ממישים עין. נשימות חזקות, שעה לוהטת. – משם! – אבק תזוזה, מן האגף, תימר פקעים, והאש הקלוחה שטפה על העפר, קליעים אחדים, השתרבטו־קיפצו להם בעפר, כאבנים מיוּדוֹת על חלקת־מים. נעצר? אלא מה! עצרנו אותו! – זועק מי – אפילו טנק! מה יש! – זועק מי. – ודנוס על סביבותיו: ‘מה זה משוריין? – פח עבה!’ – הוא צועק. – ‘מה יש? וכולם נדלקים – גדולים ובוערים כמו סמרטוט בנפט! לא רק זה – הוא צועק, ונראה לו שזו השעה לילל ולצעוק כזאת וכזאת – שבוע ימים כותשים בנו, ומה? גדוד שריון וגדוד רגלים – ונושקים לנו! ולא יוכלו! לא יעזור להם! לא יוכלו! כשמש ברור. לא יוכלו! מבינים מה? – לא יוכלו.’ צעק דנוס, ואף כי מצלצל כמזמורי סתם – טוב נורא שהוא צועק, יופי, שיצעק! צעק, דנוס! נפלא לשמוע כך. צוחקים אליו מכל צד. – כי הם נבלות! – הוא צועק – וזה פתרון הפתרונות – וזה הכל! – וה’קדמי'? - מה ב’קדמי'? – אבק שם. דבר לא נראה. לשמוע אי־אפשר. אלה פה ממלאים את האזניים. אבק ואבק ורוח ורעמים גדולים. כמה אבק יש להם באדמה הזאת – עד מתי? – ובאגף מה? כפוּלי־הצריח נובחים. אינם נחים ומתמידים כל הזמן בתנועה ואש. כל הזמן צועדים לקראתנו. בשתי רגליים. הרגל האחת נחה ויורה, והרגל האחרת נעה ויורה. ובהליכה כזו, בשתי רגליים, נעים וקרבים זיזות־זיזות. שמאל נעתק, ימין מחפּה, והופכים וזזים, כל הזמן. ובחסות ההפגזה יוכלו לנתר בבת־אש צמוד בלי לסַכּן את עצמם? – ארבע מאות, זה המקובל. – הלואי. – מה אתה עושה, יוּבל? – מטעין את השרשרות שנתרוקנו. – לא, לא כעת, יוּבל, אל תרפה מהם עין כעת, הם בזיזה כל הזמן! – לא מרפה עין, ולא מפסיק לטעון. שיהיו לנו כל הזמן מוכנים… – שׂים־לב שהרמץ מאחור לא יגיע עד אשפות הכדורים, או אל הרימונים… אני מכין לי ערימת חול לכבות. – הו, תשמע! דרדורי כדורים מתחבטים בכותל הבקתה. סוּפת־אימה. סוּפת־שׂטנים.. למטה למטה למטה. שוב זעו השלושה מימין בתימרת־אבק שלפוחית. ימח־שמם – אמר דויד – הזהירות הזאת שלהם, הפחד הזה שלהם, איזו זהירות, מפחדים למות, מה, חברים? – ‘אלא מה! ממשפחות טובות המה, חבל!’

כאצבע מעל האדמה קוצר להב חרמש אוֹבח על פניה. אימה להגביה שערה. צליפי־יבּוּב צלופחיים, כמתזי־שוט חותכיים, כל הזמן בוזקים זיקים, בוזאים להם. ועם זאת – אין גורע עין. זיז אחר זיז זזים הם שם. אם ימשיכו כך – יגיעו לבסוף, לאט ובבטחה, עד כי לא יוכל אדם לשרבב חטמו חוצה. כל שוחה תכוסה במדויק. אז ירמזו אל זחליהם, נושאי חיל־הרגלים, מאחור: צאו! פורשה הרשת! אבל הרהור נידף. עיקר העיקרים: הציפיה. רתוקים־רתוקים לדבר. שאובים בחזקה. בלא לשעות אל כלום זולתו. גם לא אל משא העייפות הצבוּרה, מֶמֶס עופרת, תופח ככל שריגשתך עולה, וכשתגיע הנרגשוּת אל שיא רוּמה, תהיה העייפות כבר גודשת כולך מפה לפה, תוכרע תחתיה. אבל מה זה כעת. צעד אחר צעד הולך הקשר ומתהדק. אפשר להבחין פרטים על גופם האפור, את שרביטי האַנטנוֹת. את צירי התריסים, את הספרוֹת הערביות. העיניים אינן שבעות מראותם. גם האבק הנחבט לא יניאן. ומה כל תפף כדורינו, המתימרים הללו, על לוחי שריונם – דגדוגי נוצות בעור פיל. זיז אחר זיז אלינו. אותה מטוטלת־אֵימים שבסיפור, שהיתה יורדת ומוסיפה מראש מגדל אל קרבנה העקוד. הו, מה, לב מי פנוי לזכור. צופים בהתמכרות כל החושים – עד שכחת מגע הדבר בך. כצופים צדדיים במחזה־מתח. זזים וזזים בלי חשׂך. גרון לכוד. אבל לא יודעים. ושום נרגשוּת שהיא. מי אמר שום נרגשוּת? נרגשות עד צמרמורת, עד רחף עצמות! אבל נרגשוּת שכוּחה, שלא זוכרים קיומה. דבר לא מחוץ למה שהולך ובא. אגף שמאל מתמהמה קצת, והוא כנראה ציר המחוגה לאגף ימין המקיף לאִטוֹ, וכבר אינם רחוקים משלוש מאות, ומגמתם, אולי, לבוא להיתקע בינינו ובין ‘קדמי’ ולנתקנו. על ראשו של אודילה יפלו פתאום. כעת נזכרים באודילה, שכוּח מלב. כלום עֵר הוא אודילה ומשגיח בדבר? לשלוח אליו שליח? הו, איזה שליח. אין שליח. אין דבר אחר. לא כוח ולא יכולת. אין מאומה. רק התקרבותם אין־קץ, הזוחלת ובאה, מתמידה וממלאה הכל, כזחול נֶגֶר־לַבָּה כבד. היריות הנלעגות שלנו. מתחילות משעממות גם אותנו. כלחש שסר קסמו. בנקל יכול אתה לשמוט ולהשכיב נשקך בעפר. נשבר חוד החרב, ורק הניצב הטומטום בידך. אבל לחוץ הדק היטב באגרוף, אף כי שכוח הוא. לצפות, לצפות, רק לצפות, מחוץ לכל צורך אחר. פטור מכל ורק להיות צופה בשחוק הזירה. והכל כל־כך מובן מאליו. כל־כך לא ייתכן כלל אחרת מזה. כל־כך מחליק והולך הגיונית, אין שום הגיון אחר בלעדיו. למה להם עוד לירות בנו – מי יעשה להם דבר, מי יתקומם כנגדם. במה? יורים ויורים כל הזמן. פלא שאין נפגע בשטף צרעות בוערות לא־פוסק זה. רגע קטן פלא, וחדל להיות בתוך כך. שתי עיניים מציצות – זה כולך. השאר חרור וצפוד. אתה וכל אחד. צפודים כהיות האדמה הזו צפודה, השמים צפודים, והשמש צפודה, בלא שום נרגשוּת כלל. מי עוד יירגש או ירגיש. תוכו וברוֹ אדם צפוד כולו. גוש עפר במארב. העוד בו קצת ליח, בסגור חוּבּי הגוש הצפוד? לא־כלום. צפוד לגמרי. לא רק. גם שכוח. לא קיים. יריות־יריות צפופות. ושקט עמוק, יותר מכל הידוע, חונה מעֵבר להן, מתחת להן, מעל להן, העמק עד סוף הכל. מתחת כל הכל: שקט עמוק. אין שום מפלט. וגם לא מבוקש. אין חפץ בו. ועם זאת נובטת זיעה בעורף, ובכפות הידיים. וחלחלות חלולות אצות. כאילו גם זה הכרח. אף כי לא נוגע. מזחיל ובא. הו, לראות הכל, לא להיפטר כעת, להיות עד הסוף, ולראות כל דבר. כאילו להיקרא הביתה באמצע. לא. הכל תלוי בשערה.

כטיפה שנתמלאה לנשור, תלויה על חוד מתנתק. אם פתאום תצעק – יפלו השמים. אין ספק. אבל לא תצעק. כל־כך עמוק ויסודי השקט מתחת ההמולה. כל־כך מתהדקת העניבה – הה! – מתנשם פתאום פלוני עמוקות. נבהלים אליו לכהרף. תמהים על כולו, על היותו כל־עיקר, אבל תמיהה שאינה זוכרת דבר. ונסבים מעליו מהר. לא להחמיץ עוד. אח, אתה, אַל תפריע, אַל תנשום לקלקל. כמעט ולא יורים מאצלנו. זונחים אין־סבלנות. וגם לא חשובות עוד היריות שלהם. בטחון לא־מפליא בלב: ההתקרבות לעולם לא תגיע לכלל מגע. מדוע? ככה. תמיד יישארו הם מבחוץ ואנחנו מבפנים ורק הציפיה תלך ותקצר בינינו – אך לעולם לא תמעט עד תומה, עד כלותה – לא עד מגע. מדוע? ככה. הכל התנצל כעת את מראיתו החיצונה, התוקפנית, המתנפלת. נתפרק את איומו המגושם, המוחשי, אינו אלא רומז על מה שעוד צריך יהיה להיוָדע. דבר שלא היית מפלל למצוא דווקא פה. שמוזר מאד כי הוא־הוא. אבל לא אחר, עם זאת, אלא אותו שתמיד היה בתכלית הנכסף. אהה, אילו רק ידעת למצוא ולהגיד מה. לומר וליבטל. כזְכוּר־פרפרים לאחר הזדווגו. לוּ רק מצאת לומר מקצתו, רק בדרך־כלל שהוא, והיה נפרק מעל הלב כובד מועקה, היית זוכה בקלות משחררת, אילו ידעת רק לומר מה הוא. איך צעד אחר צעד, בהתגשמות מדוקדקת ועילאה, מתגלה חוק סמוי, אבל חריף ומוחלט־צורה. הולך הלוך ומתאשר באין המפלט הסוגר סביב. התוכל לדעת, או יסגור בטרם תוכל לדעת? יכולים לשמוע כעת את זיז ההרים הרחוקים ההם. תכלת אפורה. עד כדי כך דממה נשגבה מעל הכל. זיז הרים וקול שירתם, תמצית תבונת הכל, מעֵבר כל חולף. ובתוך כך, ממש בתוך כך, בלא להניח כל שהות, בלא מַעבר כלשהו, כבמַכּת־אגרוף: אחרת – אתה מתנער, מקיץ בחזקה אל בהלת זוָעה, נקרע ונפתח מפולש, מושפך כולך פחד. אה, לא־כלום אלא פחד. לחייך בוערות מיאוש. פחד גלמי, אבדני. ועד שמצטווח כך, בטרם תאבד, לחטוף ולהימלט מזה, כל עוד רוחך בך – פחד שהכל משתקץ בו מהרה ומיתעב, כאילו הקאת על הכל, אהה, יללת־פחד נוראה. מה יושבים ככה. צריכים לעשות. כמה לבד, לבד, לבד, בלי שום סיכוי, יושבים, בני־אדם, והלא בעוד רגע – – ריבון העולמים!… – כדגיגים במלכודת, מהפך המוח שלך תחבולות. זיק־בינה אחרון, מתעוות במיצר. מה עושים? אנה פונים? מה עוד נותר, מי עוד, לירות, לקחת רימונים, לחזק, לרוץ מהר, הגידו מה, עצות נבערות, כבחלום, או להניח ולתת לזה, ליפול ולהיכנע, הגידו לפני שמאוחר! הגידו מהר, לפני שהמלחציִם הגדולים הנה הם סוגרים מלתעותיהם הגמלניות – אה, מה יהיה – – – ועם זה, כן, ממש עם זה, עוד זה חנוק – וזה מתפרץ, בקול גרפני וקורא תגר, מתמרד ומטיח גסות, לעזאזל, מה כל זה, פתאום – האם חשׂוּכי־תקוה אנחנו? שטויות! ומיד, כקפיץ שהוּתר: אז להילחם, בחורים! מה הרכרוכיות הנמוכה הזו, קחו רימונים ונרוץ, שיישרף הכל, ימח שמו ושם זכרו – שלא יישאר דבר אחרינו, אם אנחנו לא – כלום לא, שיתערבל ויתערבל ויתערבל לו – לא בנקל תדחפו אותנו תהומה – לא, על כל אחד ואחד מאתנו תילחמו קשה, אתם, כולכם, ומי שיהיה, ואדוני שבשמים, – לא יקחו אותנו בנקל, לא נינתן, הה, הנה כעת יהיה הקרב שלנו, הקרב על צקלג, כן – צקלג? – היינו־הך, כל העולם כאן. הכל, בזה, פה. הו, רק תן לנו עוד לקחת נשימה עמוקה, לאסוף רוח, בטרם יפול הדבר, הולך, הולך להיות, הנה הולך זה. – ‘גידי! רוץ טלפן! אל יצחקלה – שישלח פיאט אחד, מהר, רוץ!’ –

 

פרק חמישים ואחד    🔗

לא, מי יודע איך היה סופו של הידוק העניבה, איטי ומתמיד זה¹¹ הנצפה על כל זיזה וזיזה שלו, שכן, פעם אחת, פתע, כמתוך עולם אחר, ציפצף שינוי בחלל ונתפצח בוהק אור בין השריונים, רעם עשן התנשא, והכל נדהם־קפא להשיג מה, כשנצטהלה צווחה עזה, לאמור: ‘שלנו! המרגמות!’ – לא פחותה מתרועת ההמונים הרועמת כאשד: ‘גוֹל!…’ במגרש כדור־הרגל. ועוד נתלבלב עתה פרח־אש, צהוב־אדום, יפעה מתלקחת כדי כלום והופכת שלפוחית אבק־עשן, ועוד פרחי־אש אחריו, ועוד אחריהם – ועשן גדול עלה, אבק נלבט כוסה. – ‘הה!’ שאגו כאן, הו, סוף־סוף, שלנו! לחטוף כעת רימונים ולרוץ? אין מקום לנשום! ועוד מַכּוֹת־אש על ראשם! שגם ראשם יטעם טעם! כמה צודקים ויפים נראים פגזים כשהם על ראשיהם, כמה עוול כשהם על ראשינו המסכנים! – ‘לא לבד!’ – שאג דנוס דיבור ראשון שעלה לו. והם? הה, נעצרו. הו, כן. נבלמו. נסוגו? לא, לא. אבל נבלמו. אינם ממשיכים. אינם יכולים. מורא נפל עליהם. הה. השני והשלישי והרביעי בשורה נראים מתעטפים אבק לזוז, להתרווח יותר, לצאת מן הצפיפות הפגיעה – נסיגה לא, אבל התנשפות בפה פעור, כן – הו, כולנו פה, נעתקי־נשימה. – ‘לא לבד! ראיתם! כן.’ – חזר דנוס וצעק את אשר חינק בחוּבּוֹ ולא הגיד, את שבער בו והעשין בו כלוא, הה, ההכרח לשאת לבד, להכריע לבד אם כה ואם כה, לשאת בלחץ ההכרח להחליט לבד! – לא שוהים עוד אלא פותחים באש כללית על המחרוזת המהוממה בין בזקי־האש, מאחד אל אחד, ברד תופף על אשנביהם –פתחו לי, פתחו לי, דוֹדי לי, – הה, והמה נרתעים, אלא מה, נרתעים, לא הרבה, פסיעותים, אבל לאחור ולא לפנים, תראו איך, בהיסוס, לא הרבה, אבל נרתעים, באבק ובעשן, אצים להתרווח זה מזה. – אז זוזו לכם, זוזו אתם לכם, התהפך הגלגל, ימח שמכם זוזו! (איך ידעו ההמה, שלנו, הרגמים, להבליג ולהבליג עד הרגע המכריע ולהרביץ? תבורכנה שתי ידיהם!) – לזאת לא פיללו כאן, מה? אמצעיים שבהם ממש, זזים לאחור, אף כי בלא להפוך פניהם. קשה להבחין הכל במשאת האבק העז, המתעופף, – אבל מבחינים בנקל! ומה עוד כעת? מה על הפרק לבוא עוד כעת? לקפוץ ולהתקפץ אחריהם? דנוס, מה? אבק ואבק. אבק ועשן מסובך. והכל בשל פגזי שלושה אינטש ותפתוף האש הקלה שלנו? פלאים־פלאים! עוד רגע יתעשתו להבחין במה מבהלים אותם, כי אין באלה מזיק, וישובו ישאו ראש לחזור, לא? – לא. עדיין לא. נעתקים לאחור. מופתעים מסנוקרת זו. אָמרו להם שכולם כאן מרודדים עד דק, שרוח לא נותרה ביהודים. ולאגרוף־נגד לא פיללו כלל. רואים: בחיפוי הדדי, נוטלים מרחק של בטחון יתר – והיזהר פה, חבר, לא לחטוף בדיוק כעת – זיזות־זיזות, אבל לאחור, על עקביהם, לעזאזל, על עקבותיהם (ואולי כדי לפנות מקום להפגזה שלהם שתרד לרכך נוספות, וכוונתם להשיב את הארבע מאות של בטחון עצמי בינם לבינינו, ותהא לכם שהות נשימה מאחורי מָסַך־פצצות מחדש, ולחַשב דרכם? – אולי). נרתעים, בסדר טוב ומהוגן מאד. שנים מימין, שנים מן המרכז, ואחר־כך מאגף שמאל, ובסדר טוב ובאש לא־פוסקת. תמיד בסדר הטוב שלהם, ימח שמם, לעולם הסדר הטוב של תרגוֹלת טובה קודם אצלכם לכל – עד כי מי שיוכל לפרוע להם פעם את הסדר הטוב הזה – הכרע יכריעם ארצה, כי מה יעשו בלא הסדר הטוב, המחזק אותם, יאבד הסדר – ייחשפו להפקר, הכל יאבד להם. הלאה, הלאה. מה כעת? כעת פתאום מלבלבים באויר כוכבי־רסק מתפוצצים באלף קרניים, ויוחאי כבר יודע לצעוק: שרפנלים! – הה? הידד! שלנו, השרפנלים, התותחים שלנו. – הו, גם תותחים לנו, שכחתם, ארבעה או שלושה, ששים וחמישה מילימטר האחד, חמודים וטובים על גלגלי־העץ, ובכלל, לא לבד, לא לבד – הוּררא!

הה, לפתע־פתאום הצלה! כולך לוהט, כמסיק בבטן אניה, סעוּרת־קרב. לוהט כמוהו. ולא יודע כמוהו. כולך מעיים הומים חלולים. כולך פעימות לב כואב, ורגע צולל הכל, ולא נותר ממך אלא תצפית, תצפית צופיה, ומיד גם לא זה אלא מעֵין רחמים על עצמך, שהופכים כבר לכמעט בהלה, על שום־מה, וגם זו נידפת, וכבר אתה נושם רווחה, אותה רווחַת־פתע, הרגעה לא־צפויה, כנפילה אל חלל פתוח, מתפקע מצחוק. רגע ואובד העולם בגלי מהומה, ורגע והכל מתיבש ונראה פשוט: הם בנסיגה. הה, האומנם? אמא שלי, אילו ראית אותי כאן! נקלע מהרף אל הרף, נבחש בתבחשה, ושום קרקע אין לרגלי, רק אץ לעשות דברים מועילים, אילו רק אמרו לי מה, או היוּ עולים בדעתי. הרביצו, בחורים. אש השרפנלים כוכבים־כוכבים. אש משלנו תמיד כוכבים היא! והמרגמות מתרוצצות ביניהם (ותפל־נא פצצה אחת ישר על הגג של אחד!) ואבק ועשן. שוחה זו. חופן פעוט זה אינו מכיל אותך עוד. ואז קופצים פתאום כוכבי ההתבזקות ומועתקים בתנופה אחת ימינה, מזרחה, עד ה’קדמי', וגם רעמי המרגמות עמם, ומתחילים שם זיקוקין די־נור, ופטריות־עשן מבוהלות, תפוחות, שכּן, מסתבר, גם שם אין אחרת מאשר כאן, ופתאום גם להם תבוא הקלה, וריפוי־לחץ, פתאום גם להם הצלה, מנת הצלה מוטחת, רווחה מושלכת כמכה בפרצוף, לפני שאתה יודע מי ומה – ותרועות־רווחה. – הביתה, נבלוֹת, לכו הביתה. מי צריך אתכם כאן, הביתה לכו, הביתה! וכל המתוח מתישר, וכל הכווּץ מתרווח, לנשום בכל כוח, צרוד ועייף, וחנוק, כבאמצע העפלה בתלול. אה, מי יודע מה. אנחנו יורים ויורים כל הזמן. מה הוא צוחק לי יוֹש? מה אומר זה דנוס? הגיעה עת לרדוף? לקפוץ? לחטוף רימונים ולרוץ על כנפי המזל הטוב שהאיר לנו – לרוץ? הרגליים שבו נתמלאו חיים. הלב הנובל נתמלא דם, למעלה מכדי הכלתו, עד להשתעל, ומשתעלים, וצועקים, וצופים לכל צד, וגם למעלה, אין שם כלום, אבל צופים, ומנסים להסביר משהו, לא יודעים מה, שאולי דווקא מפני שפגזי שלושה אינטשים אינם שום ספר־לימוד למחוץ בהם שריונים – דווקא לכן נתבהלו כל־כך, כי מה סוף־סוף… הה, לא חשוב. מחכים לראות מה, מה כעת, כעת מה, מה יכול להיות? רק כעת פתאום מתחיל מתבהר פתאום מה היה כאן. ומה קרה פתאום. היכן היינו עומדים. כמעט עד היכן. עד כמה. הה, אלוהים גדולים. הכו בהם, יהימו מעיהם, הכו בהם, מי צריך אותם פה! ואילו צמד תותחים נגד־טנקים בידונו, לוּ רק אחד, לוּ… אהה! – מה אתה אומר? אבל הלה אינו פונה אליך, לא אליך הוא צועק – אליהם שם הוא צועק: ישר אליהם. מחייכים סביב. וחדלים. מתנשפים מאד. כלאחר המירוץ הגדול. פתאום גם רואים ומוצאים זה את זה. פתאום איש את רעהו. כאן היית כל הזמן? פה, ממש? מוצאים פתאום את עצמנו, הנה, אנחנו פה, כל המדובללים, המזוקננים, אשר בעירום רזונו ובנישום צלעותיו, ואשר בגופיתו, ואשר בחולצתו המופשלת, והפרוע, והמאובק. המעולל בעפר, בפגזים, ברסיסים, בכדורים, אשר המוות הנה נשוף נשף בפניו –מציצים זה בזה, מתנשפים לתפוש נשימה, ולחייך בטוב, והעיניים המצומצמות, משום־מה, מתחילות כמעט נקווֹת דמעות, לולא הרוח המועפה מעופרת, המוחקת ועוברת, והכל מוביש כנגדה. ובכן מה?

האם כבר השתנה הכל שינוי יסודי? הו, לא. רק חזר כמעט לקדמותו. למאה מטר פחות. מאה מטר לאחור. ועוד לא ידוע כלום מה עוד. אבל דנוס לא נח, אינו יכול: ‘ראיתם, איך יכול אדם לעמוד נגד טנק?’ – כך הוא צועק לא רק בלי שים לב שלא טנק ולא בן־טנק היה כאן, אלא גם לא להרגשה הזו השוררת כי כלום לא נפתר עוד, אדרבא, אולי רק נסתבך יותר. ומה כעת? מה עוד לנו בידינו להזיזם? ועד היכן יזוזו מבהלה קטנה אחת? הו, שוב יקפה הכל תחתיו, ויהיה מעוּין עד מוות וחסר־הכרעה? גזר־דין לא נחרץ? מה הולך להיות כעת? לדחיפה האחת שדחפום התותחים והמרגמות חובה להצמיד כעת דחיפה נוספת ושתים ושלוש, והולכות וגוברות, עד שימוגרו להם לגיא, ויהפכו וינוסו, כדי לנערם מעלינו ולתתם עורף, במנוסת־בהלה! מניין לוקחים דחיפה נוספת? הה, לוּ היו יכולים התותחים להשיג את מקום ריכוזם בתחתית השלוחה, אל מקום קיבוץ הזחלים עם הרגלים הממתינים, ולהנחית על ראשם, להפיל שם מהומה רבה – הה, מי יתננו תותחים מרחיקי־קלוֹע – שבעים וחמישה מילימטר! לא, נפשו המשקית של דנוס מתעוררת כעת בחפזון: ‘חבריה! לא כל־כך! – הוא צועק. – חסכו תחמושת!’ – דברי־טעם במידת־מה, אלא שהכל כבר ראו והתעוררו על כך מאליהם עוד קודם, כרגיל. אי־אפשר שלא. כל־כך התבשלנו יחד בו בסיר, למדנו יחד, שופשפנו בשווה, והולקינו כאחד – מה עוד יודע המ"כ לראות או לעשות כאן יותר, זולת אשר, אולי, יצעק מקרבי לבו נמסכן. יצעק לו בשלום, דנוס, והיריות שלנו מתרפּוֹת, רק המקלעים, האחד שבידי יוחאי וצ’יבי, ואחד שבידי אהוד ויוּבל במרכז, והמכונה של בּני ורחמים באגף שמאל, רק הם אומרים עתה פסוקים מדודים מפעם לפעם. אבל המבועתים, הנרתעים, מריקים לכאן זרמים כבצינור־הכבאים. ורק שאינם מפגיזים עדיין. מה נופל כעת? חוֹם ועייפות. הה, אדרת חום ועייפות בהלטה כבדה ואופפת ואחת וכשאדם מרפה כתפיו נבעֶה לפניו מיד כדור־חלל עצום וריק כים, בינו לבין כל הדברים. כאילו נתפהק העולם כולו. ניתק ההמשך. עיגולים חשכים. הדברים אינם נעתקים, רק מרחיקים ומרחיקים, מתעטפים דממה זגוגית ולא איכפתית, מוזרים כבעד עצבות חלום, ולא פוצים פה. ומה? לא־כלום. מתנערים ונושאים ראש. למי סיגריה, חברים? עולה בדעתו של מי איך ייגמר כל הדבר הזה? – ‘את זנבו הקט לו, לוֹ־ל־לו / קיפל הדוב כך לוֹ, ל־ל־לו…’ – מזמר אֵי־מי בזה. ואם כן?

טוב ויפה. מה עוד? הה, מגיע כעת בריצת־סאוֹן, שרגא, ובידיו הרובה הנגד־טנקי, המַטוֹל, כדרך שהוא קורא לו. שרגא? אלינו? מה נשמע? – הו, מתנשף הגבר בחרק־מפוח – יצחקלה שלח אותו לכאן. – יבורך־יבורך – מה לעשות? – הה, לדפוק להם אחד או שנַיִם! – כן, איפה? – הו, עיניך הרואות: – מצביעים לפניו על ענני האבק, על צרעות היריות המעופפות, על האופק האפור הסוגר שותק. – אח, מה שהיה אצלם, למטה! –מתנשף שרגא הלז לתאר מקוטעין, כל־כולו עוד בדהרתו. – ולא ייתכן שיישבו אנשים – בולע שרגא לצטט דברי יצחקלה אליו – בלי שום נ"ט שהוא, שני הפיאטים יישארו, ואותו שלח לרוץ עם המַטוֹל שלו – הנה הוא לפניכם, כאן, סוף־סוף, הוא והַמַטוֹל הנגד־טנקי הזה, וכעת נראה להם! – תבורך־תבורך – אומרים לו. – כנגד איזה טנקים הנגד־טנקי שלך הזה? – מפקפק עליו מישהו. – אה, תראה פעם ותדע! דופק אימה ופחד! רק שיבואו לטווח! – והטווח? – הטווח – הוא מתנשף להרצות מקוטעין, שופף על עקביו – הטווח, ביני ובינם, בקלות! – עד מאה וחמישים במזל. מאה: בכמעט־כמעט. אבל משמונים, וטוב מזה מששים: יוֹפי! שיא היופי האפשרי! – וחצי אצבע מתכת בלי הרבה קושי! לעזאזל, ורק שמרביץ בכתף מכה חוזרת, פחד! הכתף עולה קילומטר! – ‘פח רגיל, אם כן, מששים מטר, זה חודר בלי קושי?’ – מנגן אליו מישהו בין ליעוג לאכזבה. – תפסיק! – נעלב הלה. – רובה נגד־טנקי, מעולם לא שמעת? כלי אדיר בטווח מתאים! – ודווקא זה מעורר כמובן את דנוס עתה, להניף בידיו ראָיה נוספת: לא לבד! ראיתם! כמעט ששוכחים – ובכל־זאת: לא לבד! כל הזמן לא! – הוא אומר, ואפילו מוסיף: עיני כל הארץ אלינו כאן, שתדעו לכם, – הוא אומר ונוטה אצבע – אנחנו פה בדיוק במרכז כל הארץ! – ‘אנחנו ורובה נגד־טנקי.’ – אומר אז דויד ממקומו, ומקמט את קנה־הקש שתמיד יש לאצבעותיו לרעוץ. – נראה מי יצחק פה אחרון! – מכריז כנגדו דנוס. והבחור שרגא, שנרגע קצת ממרוצתו, והחליק אל השוחה הקרובה, אצל נחום, רוצה לדעת איך היה כאן? לפי שלמטה, ב’קדמי' – היתה אש־להבות ותופת שטנים! כמעט ורכבו לנו על הראש – ורק מזלם שלא עד טווח הפיאטים – כי אין להם דם! – הוא מסַפר – עד שבאו התותחים שלנו – ראיתם? חשבנו שכבר, שהנה־הנה – הוא מסַפר – ונרתעו להם פתאום. אז שלח אותי יצחקלה הנה. ואני רצתי. מה זה רצתי! יה, אלוהים, כמה שאני רצתי!… – ‘בוא נראה: תירה פה כדור אחד!’ – משסה אותו דויד מאחוריו, מן התעלה, ממשיך לרעוץ גבעול־קש, בידיו השקטות הללו, המעוּפרוֹת וממוללות קש. – ‘השתגעת! הכל־הכל יש לי שנים־עשר בסך־הכל!’ –חרץ לשון אותו שרגא, ממַחה בשרווּלו את הזיעה, ומותיר תחתיה עקבות מרופשים. אהה. ‘אחד, שנים, שלושה… – מתחיל דויד מונה את השריונים שמנוכח – בדיוק יספיק!’ – הוא אומר בליעוג. אבל, עם זאת, טוב לחזור כעת, מכל הדברים, אל ידיו אלה של דויד, השׁוֹחה לו על תל התעלה שלו וקומט בהן קנה־קש. נשקו מן הצד, בלא שייך, וידיים חכמות לו. כה שקטות, כה לא נרגשות כלום. מחייכות בעפר. בדעה כה מיושבת, בראִיית הנקודה הנכונה – שָכוב בנוח, ודבּר בליעוג, שעושה בושה על כל ההתרגשות המתלהלהת, ועל איזה מלים גבוהות מדי, נמלצות מדי, שפרצו מפיך, אבוד עשתונות. מדוע אי־אפשר הכל בשקט ובתבונה, בלא לאבד צלם אנוש, בלא להתבוסס כחיפושית רמוסה. היינו־הך. מה כבר מתהווה שם כעת? התאבכות אבק, יריות, התפוצצויות אחדות, מדרון ורוח על־פני געש פוחת. ומה זה אומר? לא יודע מה. יודע, קודם־כל, שנזכר כעת בדבר חשוב יותר. חשוב מכל. שאסור בשום פנים לשכחו, שחובה לאחזו בשתי ידיים היטב, ולשנן ולקבוע בלב, כי אדם חייב שיהיה אוהב ומסור לאשר הוא בו, ליפה, לחי, לעליז, לפורח, לשקט, והולך אחר זה, ולא מוַתר, ולא נסוג, ולא זז מזה, ולא מניח לשום תוהו לבוא במקומו, אפילו לא לרגע, אפילו לא ביאוש, ולא לתוהו, כי אם לדברים יפים, לחיים יפים, לצחוק יפה, לנשים יפות, לעבודה יפה, להרים יפים, לאילנות יפים, לאוכל יפה, לפרחים, למשחקים, ששמחים בהם, לשמים יפים, לטיול יפה, לשיחה נאה, הכל, הכל ולא להניח לשום תוהו! לא! וכל־כך למה? כי כך טוב, וגם הרגשה פושׂה באויר, החלטית עד מישוש שאנחנו פה מוכרחים לנצח, ובידינו הוא. מדוע? אלף טעמים ואחד. ואולי אפילו משום שלא אנחנו רצינו במלחמה, ולא אנחנו עשינו אותה. לא זוכרים שרצינו אֵי־פעם. לא ביקשנו לנו. אנחנו חייבים לנַצח כי אין לנו חפץ במלחמה. כי אין לנו שום תאוות התכחשוּת. רק להדוף מעלינו את השודדים שנדחקו אלינו. פשוט, כי אם יש עוד טיפת צדק בעולם ענק זה, ואם הצדק שווה משהו מתחת השמש – עלינו לנַצח. זה הכל. ולא ייתכן כלל אחרת, לא עולה על הדעת אחרת, אי־אפשר אחרת. נושמים כך. רואים כך. מובן שזה כך. אמן.

איך, הו, תראו־תראו. עוד תראו איך. – ‘כוחם פי עשרה מכוחנו – מתמיד דנוס להסביר על ימין ועל שמאל, וכך גם נראה לו כי חובתו כל הזמן להסביר ולהסביר, להודיע, להחזיק את כולם, את הכל – אבל הם, טוען דנוס, מבקשים לנַצח בלי להסתכן! ולהמית בלי למות!’ – הוא מסביר בנצחנות. אבל דבר אין לו לומר כמפסיקים אותו לאמור: ומה כעת, דנוס? – רק את כתפיו הוא מושך, מה הוא יודע, נראה, עוד נראה, בהכרח נראה מה הם יעשו כעת? ושרבוטי הצליפים בוזקים כל הזמן בזעף. אילו, למשל, היה כעת דבר־אוֹכל לחַלק, לעשות הפוגה, או לפחות פנאי ודעה פנויה לומר דבר חדש, שונה, מכריע ופוקח עיניים. אבל יוחאי, קופץ כעת וצועק: ‘למעלה, למעלה!’ – הוא צועק ונוטה אצבע – ובן־רגע והחלל מתמלא התפלחות שוועה, ובזה אחר זה, ארבעה צלבים נמהרים מתגלגלים – ‘אוירונים!’ זעק גם דנוס. – אהה, הכל! מה הם כעת? לאן? פלחו בהטיית־כנף, צדו לכהרף, בזה אחר זה, הבהק שמש על מישטחם, והתנפלו בשינוי ניגון, מתיבּב בזעקת־פרא, ישר לעֵבר הגבעה הזאת, זאת מכל העולם, ישר אל הבקתות הללו, ישר על הראש, הה ישר עלינו, נבחרים מכל העולם, הפתוח, הלוהט אפרפרות, השכוח וחולמני, בצריחה נוקבת, ומיד התנשאו למעלה, עדיין בלא המטר אש, כמעט־כמעט למגע, כרסם וכנפם, מתכת היותם הכחלחלה ומתבזקת, עם פה ושם תו אדום, נמשכים אחריהם בהיסב־ראש, בגויעת־לב – ‘אש!’ – צעק פתאום מי. –’הרביצו בהם!' אבל הם כבר נבזקו אי־לאן רחוק. – ‘יפהפיים!’ זעק אחריהם גידי, משום־מה, עד שתשומת־הלב מתבלבלת רגע, ולא יודעים מה. – ‘לדפוק אותם! – צועק אותו שרגא מקרוב־בא עם המַטוֹל הנִפלֶה שלו – כשיבואו – כולנו יחד: מנוֹמך כזה נדפוק לנו אוירון אחד!’ – ‘הה מנוּולים – זועק מי – לדפוק להם אחד! ואיפה אוירוני־הקרב שלנו, לעזאזל!’ – ועד כך, כבר חוזרים הספּיטים הנמהרים הללו במעוג רחב, ומהרה הופכים מכנפי־כסף סתמיות בשמים אפורים, לתעוּטה מרושעת שצף, בפליחה צווחנית, שוב ישר עלינו, שעושה כל החלטה להתחזק ולעמוד כנגדם ולירות בהם נמסה כרגע, ורק יוחאי מספיק עוד להזהיר: ‘פצצות!’ ועוד נראים בחטף צמד בקבוקים שחורים צונחים מלמעלה, באלכסון שואגני וגומע בשריפה, וצוללים מפניהם לתחתיות. מַכּת־רעם מתרועעת אֵי־בזה. ואחריה עוד אחת. חורבן הכל. ויבב מטוס נוסק, ועוד פליחות צורחות והתקרעויות, הֶבזק־אדירים, ומהומת־בוהו, חיתוכי רעם וצווח אור, צל פולח, והתקרעויות כואבות עד מרמס – לעזאזל, הכל הלאה, לעזאזל, הלאה־הלאה, וכבר הם באים במעגל חדש ממול, ובאש מכונות מוטחת ארצה, ברד כבד ויללני, שאימתו המשתקת הופכת פתאום, בלא שום מעבר, לצחוק פרוע, צחוק־שדים פרוע, כשרואים איך כמעט־כמעט וטיחטחו הם את שריוניהם, בהמון נקפי־אבק מתרוצצים סביבם במדרון. אהה, איזה צחוק! משתעלים וצווחים וצוחקים וצורחים, ומשסים אותם בשמים: עוד! – צורחים – עוד! – וכף על ברך, וכף על עפר, ואם כעת יחזרו – כלב מי שישכב – נקדם פניהם: גם לנו מכונה ומקלעים ורובים! גם כדורינו נוקבים! וצורחים צריחות אליהם – אבל לא הרבה, שכּן כבר הנה מזמזם האויר, נגוע כולו בהלת רתיעה, מפני השריקה הנאלחה התקועה בו כבר, רצה־נשפכת, הולכת ובאה, יורדת ומשאיגה, הה, פגזים על ראשינו – ארצה!

הפגזה? עוד אחת? הכל מתחיל? שאול ואבדון – למי כוח עוד? הה, מפולת! הכל, לעזאזל, שוב מחדש. הה, שוב להתקמט, להתכווץ, להיתקע, להימאס על עצמך, חייך עליך, כל כבודך, ערכך וצורתך – היכפשוּת ממורחה, סמרטוּטיוּת ממועכה, גועל־נפש, סחי ומאוס, חרא ממוּיחה, – שוב הכל מחדש! כאילו לא היו דברים מעולם! כאילו לה גמרנו כבר עם זה! שוב כל אותה מוּגוּת־לב עד חולי, בלא יכולת להתגבר, זה הפחד הנזיל, הרכיך, הלחיים הבוערות, ריק הקרביים, האומללוּת עד בכי, עד שנאה, מיצי המרה העולים עד צואר, כל אותה המיוּתרוּת, הלא שואלים את פיך, ועד בקשת רחמים, הגלישה הזאת, אין מעצור, גלוֹש והחלק אל התהום, שכבר פעורה ואיומה ושחורה, וגם קולך לצעוק, שארית יכלתך, נחנק מצעוק, ואין עוד אלא לעצום ולהינתן לנפילה, דגדוגי החבטה המחסלת כבר חורשים, אינם זקוקים עוד אלא לאישור המגע – אחת וקץ. הה, במסכּנות תקח עוד נשימת אַרכּה. רק התכווצות נותרה בך, זו שלפני הטמטום הפודה. שיבוא ויקח, יאחז בך החזק היטב. כתרנגול טופר ברגליו ומשתלט על התרנגולת הרבוצה תחתיו מנוקרת־ראש. מנוצח כל מחשבה, כל כוח לחשוב. אפוף. גמוּר־גמוּר. שארית בינה עוד זועקת פעם, להתעשת, להתגבר, להיות גן־חיִל. בעווית מנסה לקפוץ אגרוף מרי – והכל אובד סטור יד גסה, מושלך להירקע לעפר להיות מוכחד. הכל רק רעד. משחקים בך ובחייך ובכולך. רק מפולת. שרידי העולם – אבק. מסוס שואן. מבוחש בינו לבין עצמו. טרוף בולמוס שתוללני. שאין לך מכולו אלא טמטום ופחד וחושך ורעם, ושפיכי שפכים מוחרזים אין־קץ, התקרעות מתקרעת וזעקת סוּפה חותכת מעל הראש. כעת זה. לא מלים – אלא זהו. הקץ. אינך יכול עוד. העוד עודך? האם עודו זה שאינו יכול עוד? בחילה. למה להרגיש עוד. למה נולדתי. למה הכל וכל זה. הייתי חונק אותם! –מצטעק מאי־מזה בתוכך. וחדל מהצטעק. מקשיב פתאום. תלוי בנס, במזל, בלי שום כוח לשנות, לבחור. מוטב לא לדעת. אינך עוד אלא רק מפגע. לוח־מטרה. הה, טוב מזה לאבן. טוב לו לעפר הזה. גוש עפר. טינופת. ההמתנה בעיניים גלויות למַכת העיור. גוש עפר בתוך העפר. עפר מוּכּה. עפר מוּכּה על לא־כלום. עפר אין לו כלום. פתאום! מתעוררים פתאום מפֶּלץ רעם אימים כפסע מעליך. או, אולי? האם זה? עוד? האם כבר? אלי? אני? צעקה מתהדקת בכל כוח שיניך. נבלמת. באצבעות אתה נאחז. בבשר הקרקע הנוקשה. באבנים. לב מפוח. נוחר ניחר. חרדת הקשבה. חרדת קיא. עלוב עד תחתיות. הה, למה כל זה. ריבון העולם. עולם הרשע שלך. הרצחני. הכל… חדל. קפל עצמך, שכח, שתוק, הירגע, היה. נחום. נחומי. נחומצ’יק. אתה. אַל. אל. לא. הו, אַל תרגיע. זה מרגיז. להשחית. לגדף. שעשו ממך טינופת דוממת, מפגע אבוד לרסיס שוטה, מועף בהדף גאזים, קרבן אַלימוּת, מצופצף על כל מה שאתה, מתחילה ועד סוף. חלומות, רצון, בכי, תקוה, מה לא, תפילת אֵם, בקשת נערה, הכל, הכל – אלוהים, אני מוכרח לצעוק על כוחו של הטמטום להמית! על התעללוּת נבוּבת־לב, על עולם של כוח מתכת ירוּית־גאז לפסוק דין ולחרוץ… בכלל. הבלים. די. חדל. זה העולם שלך. מה שם כעת?

כמה זמן עבר? מי יוכל לדעת. אבל הלב המשותק כבר אינו יכול בשיתוק וחוזר ללבלב. מוכרח ללבלב. מוכרח ללבלב. מתחיל תוהה זהיר על סביביו. בהגבהת־ראש מציץ נחום, משתדל להפקיע עצמו מהשתרגותו של אותו שרגא אשר התאבן ארצה לפות בו אין־היתר, עם רובהו המשונה בידיו – הקץ לרביצה המעופרת. ויהי־מה יוציא ראשו לראות. בין כל רעמי הפגזים למצוא סדק, ולקחת אומץ ולהציץ רגע. בהבלגת כל כוחו קופץ ומציץ כדי רבע שניה שלמה ונמרצת. אפילו אם לא השיג מראית של כלום. ולא להיות כּנוּע. לא להיות ממוטט. לא לתת למנוּולים לקחת. הבורח מן הסכנה – יילכד בה. גמרנו להתפחד. כנגד כל מורך השרירים – להציץ, תתפקע ותציץ. אם לא נפגעת עד כה – לא תיפגע עוד. והקץ למוּגוּת־הלב. לעזאזל. רואים משהו? עשן ואבק. היינו־הך. אבל מציצים. כי חירותך היא. אבק־אבק סביב. צחנת עשן וחותלת אבק. ונישוּביוּת בכלל. כל הזמן בין שני הָממים. ברגע הרוטט שביניהם. נלבט על קו התוהו. נורא־נורא. ומעֵבר לכל, יורדים שמים סגולים, אבקים מסנני שמש, ואפורוּת חומה־קלויה. וחלף. מַצויח. צלל בנשימה עצורה אל חיקו של שרגא המתפקח מאבנותו – זוז קצת! – מלים ראשונות לאחר נצח. והלה מתרטן גם הוא, מתוך לבו, לציית, וכמעַבר חלום. ועוד הצצה חטופה. דנוס בשוחה מימין. גם הוא בהצצה. – ‘דנוס?’ – ‘ה־הו?’ –וצוללים. מהומת רעם. כמה ריכוך הם צריכים, לעזאזל, כדי שיעֵזו לבוא לקרב־מגע? מה הם חושבים עלינו? אבל שרגא מבוטל מדעת מה, וגם אין כל סימן בו שהוא יודע. אבק מטשטש את שפמו הגדול, שפם שׂב. וכשמנסה לבסוף למצוא קול ולומר גם הוא הברה – נתקף שיעול עד חנק. עשן סורח. שוב בא זחלני, מתנצל ונכנע, משׂרך צחנתו המחליאה. המתמידה ברמישותה הסתמית. לא פחות ולא יותר, אלא כמין כפיה של גורל. הה, לא – להציץ! לא להתמכר לנכאוּת. רעם נופל. ועוד אחריו. מיסער דחוס, אבק ורסיסים. גלי צמרמורת, עוויתות רצות. – ‘זה היה…’ התחיל הלה ונשתנק באבק. אבק גולש כמבול. אין לנשום. אבל לא בלי הצץ. קל לומר. את כל מאודך לגייס כדי להכריח שריריך לציית. קצה חטמך אך נתלה למעלה והתבהקות סנוורים, קרובה מכל המשוער, הולמת אגרוף –פלא שהספקת, ומהר־מהר, יותר ממהר־מהר, ועד תחתיות, ומוסיף ונובר כחולד שנתגלה, קדחתנית, נרעדות. ואחר־כך יש שוב רווח בין שני פגזים, שנחפזים לתפוש בו הצצה מהירה, לפנים וגם לאחור, עמיחי בתעלה, גם גידי, צורתו הישנה, הממוצנפת, גידי היָשָן, וארצה מהר, למטה. משחק נורא. אבל אי־אפשר שלא. סבוא וסומא אבק. סילוני אור ציפופי, חרג פיזוזין, שפך ניקודין, כמו מחלוני מקדש. עושה מוזר, שמצריך להיזכר מה נשכח. שרגא מתחרטן, ככלב במאורתו. וכנראה עד בואם אל טווח מאה – הוא לא יהיה בזה. רק אז יקום להיות. ואולי צודק. ובינתים משתעל עד החרד את גשם החרג הצונח, והפיצו אחור. מושיטים יד, טובלים בו, בצונח דממות, גֶלֶש־שלגים דמום, מסכת אבק עליך, מפויח להגחיך. אלא שהלב חלול ופעמו בו כבפעמון הדוּד. הפוגה? פוגת בין פגזים – חיש להציץ ולכל צד. עד אבק חג סחרחר וצפוף לפנים. משחק צעיפי־משי. רק זה. ראשו של דנוס מימין, כמנותק וצף על אד. השניִם שלימינו הלאה, ועוד קצת הלאה סגורים כבר השמים, או שפרירי־אבק מעטיפים. כבר ראשים רבים מציצים, אפופי מזרות צונחות־צונחות כמעולם אחר, כמעֵבר כל הקיצים. ודממה מתמשכת. אבודת־מצָרים, אין־חופים, היא לעצמה, מקיפה, סוגרת בחוּבּה, דממת אבקים נופלים. הה.

משתרקת! הנה היא. ומכה, ורעם, פוררוּת סלקנית, מחי־פרצית. נופל, הפל מפל, והַפֶץ מועף, חלילוּת כיווּץ להתמעט, להיעלם –מה עוד? על הברכיים עד הסוף? הה, הניחו, הניחו! ושוב מבול אבק, ולא תבונה, ולא תפילה, ורק כצמח ממועך, כואב הירמסוּת אילמת, הנה ככה. אבק מתעוגג ונופל. עלוב יהיה אם כך תגיע השעה ואלה יהיו פניה, ובשעת־אבק בחוּשה –תיכחד. ולא לתת! לעשות, לפעול, לקפוץ, לא ככה, כקפיץ כווּץ, זוז, נבלה, ואַל תשכב עלי, וקח את הידיים שלך, מה אני שלך פתאום, ולצאת להציץ! ברגע ראשון – לכל צד, היכן הם, וברגע שני מנחמת הבנה שלא יגשו מעֵבר לתחום הארבע מאות כל עוד מפגיזים. הרי שהם רחוקים, והרעש רעש־סרק, רעמים בטלים, לפוגג לך את העצבים וטפשוּת תהיה אם יצליחו. לא יצליחו. מה אתה מפוחד לך שם למטה, שרגא, למה עושים במכנסים. קומו, בחורים. נבלות. קומו. קום, שרגא. אחי שבעולם. קום, אתה. ותפסיק לחבק אותי. זוז קצת. מה אני לך, בחורה למזמוזין, בהמה, זוז, נדבק, ראיתם מימיכם! פוגה? החוצה בתעופה: הריאות מתפרכסות לקחת נשימות. ראשים אחדים, פה ושם. וכבר חותף רעם. הו! רסיס הכּה פה! הנה זה, הוא, חם, המנוּול, הנה, ימח שמו, זה הברנש – אותי! מה? לא תקבל. תיחנק ולא תקבל. בכזה מין טיפש מפסידים הכל! תראה, שרגא! הו, אין די לנשום. אבק־אבק. לא להחליף נשימה. וכמה עוד ככה? ומה יקדים היום: הערב או ההסתערות? האדמה רועדת. לא נותר גם קומץ עפר לא פגוע. רק עוד חלקת עורך לבשר נותרה להיפגע. אז – ירוַח לה לאדמה המוּכּה. בעבורנו היא מוּכּה. מסכנה. לטף האדמה, חוּבַי חובה, גע בה, שלווה בה, הסידנית־פירורנית, נשימה נוחה, קרובה לכל, לבית הרחוק – על אדמה אחת הכל יושב, על אדמה אחת הם ואנחנו, וגליה, ואני, והכל, אדמה אחת. מגע אחד. כל כללי ושקט ואחר. לזכור. אדמה אחת גדולה, טובה מתרווחת שקטה, די: להציץ, קפוֹן להציץ – הה. אני אצעק. הקול ילך מאה מטר. הרוח תוליך עוד מאה מטר. ההד ישא עוד מאה מטר, עד היכן יגיע? – קרוב מדי. יאבד בקרוב. לא ייצא מזה. לא ירחק תפֶס הסגוֹר פה. אטומים כבמכרה. מי משגיח בנו. הנה פה. עומד כאן. צופה בעד. רוצה. כל רגע יכול רסיס. הה, אדם עומד. אחוריו אל הוָלדוֹ, פניו אל מותו. כך זה. פניו רק אל מותו. ומרגע לרגע. ורגע אחר רגע. ואבוד. שהות שממון. הכל לא בטוח. מנותק ופורח. לא מחובר לכלום. בלי זיקה לשטף. שום דבר של קיים. הגידו משהו, בחורים. – אהוי, דנוס! – הה, מה! – רואה משהו? – לא. אתה? – האבק הזה! – וזה הכל. כבר יורד אחד. שמע שיח־שנַיִם אץ להתערב. שלא ידברו פה. שישכבו בשקט. שישתקו. שייחנקו. רק הוא. מקנא. דווקא נדבר. שיתפוצץ לו. – שרגא? (מעוצם־עיניים). – הו, שרגא! – הה? – מה אתה? – נרדמת? – משתעל והינד־יד שפירושו רק אחד. – רוצה סיגריה? לא? – לא צריך. סגורים. רפסודה בלב הים. אל מי לשאת עין. במה להיעצר. רק זה לישעך עוד: שטף הזה־אחר־זה המתמיד. פגזים ופוגות. פגזים ופוגות. ורעמים ודממות. וקפוץ ונפוֹל. וצעוֹק מדי פעם – פעם כה ופעם כה. וצעקות אליך. שיש פה עוד חיים. שלא לגמרי בדידות. שלא. אהה. שזה קולט הכל. עובר ונבלע. שאתה נבלע. שכולך בלוע בדברים הרצים. אח!

פוגה מתמשכת. אולי קצת יצטלל. הראשים השחורים כבר כולם. אפילו של שרגא גח. בולשים־הופכים. נושמים אבק ועשן. לוטים צעיף זורם. אך יופשל – ויתגלו. כל המשימות המתרקמות־מתקשרות חשאין יהיו כבר עליל, קרומות ברזל, עומדות ברזל מנוכח ומנבחות אש. וגלש שלגים. שָחום ולא לבן. מערבל צונח. זר ומוזר. ריתחת הדים קרועים. יותר חזק מכל מה שאתה מוכן או יכול. שעה חדשה נתלית ולא ברורה כלל. כל התחומים אחרת. התרגשות אוחזת יותר ויותר. לא כל־כך פחד. נשכחו כל הפחדים. כל מגע מכוּון אליך דווקא. רק נרגשוּת הומיה עד סתימת הלב. האם הוא גועש לפרוץ? הה, לדעת, לקשוב, להיות להיות להיות. אַל תפריעו. תנו רגע. פתאום, וכלאור ברק אתה מבין מה זה למות. פשוט ומדויק, מואר ויורד עד סוף סופו, כל־כך – שבתוך כך, ממש עם כך – נשמט כל המובן ולא נותר ממנו בידך אלא כמגע אפר. חצי כהרף כמעט הבינות – ונותר לך עוד פחות מקודם. כל ימיך לא הבינות ולא ראית כל־כך. ונידף ואיננו. הה, מה צועק שם יוחאי? שמועה נחטפת חולפת מן הקצה הרחוק של המַערך, מאצל הבקתה חבושת־הכיפה, רצה־עוברת בשוחות. מה כבר יש? ונוקבים במבט את נד ענני האבק, אורבים בקוצר־רוח שיתנשבו קצת – אלא שהללו נגללים מבוחשים וכבדים. סגולים־חומים מדוחס, מאוּימים עם חללים מפולשים, ומערות שבלוליות, המצטנפות עם כך ומשתנות לגושים גוששים, ומתכרכים פרע אלה באלה, כגורי־דובים. – מה היה שם, יוחאי? – דברים רצים־עוברים מקצה השוחות אל הקצה – מה ראית? בדליגה מגדת השמועה מעשה בשדרה בת עשר עו תריסר, שנתגלתה באבק המעופף ופניה אל ה’קדמי' – ואשר אולי גם אלינו פנתה שדרה אחת כזו, מעֵבר לאבק, וטוב היה לוּ קם כל איש ועמד על שתי רגליו מוכן ונכון – דברי דנוס. והפירוש הנכון הוא: כי עד שהיינו אנחנו רובצים קמוטים תחתינו, לא נחו ההם ולא הרפו, הזיזו כל כליהם במחשבה חדשה ומתוקנת, והנה הם סביבנו, עולים לתפוש אותנו אחרת, בהיטל־יד מוורז, כלכוד את החרגול בכף. – ‘ימח־שמם!’ – אמר נחום אל שותפו, אלא שהלה כבר נחת תחתיו, חוסך לשיטתו כל כוחו לרגע ההוא הגדול, כשיקום כארי ורובהו הנ"טאי בידיו לעשות כלה ונחרצה. אבל כל השאר עומדים ומשיחים בצעקה על ימין ועל שמאל, מפריחים סברות קטועות ברוח, מנסים לשער, למצוא פשר של טעם, באבק הנורא, אשר צעד בצעד צועד בו המי־יודע – מה אין־מפלט. זה יהיה. הולך הלוך להיות. לא אי־פעם, אי־שם, כי אם זאת הפעם. הנה עתה פה. ודווקא. ואתה. אינך מיוחס מאחרים שלפניך. שתמיד. ולא תוכל להיות.

מיוחאי ומצ’יבי מתקפצות קריאות נרדפות. רפי ומיקי קולטים וממשיכים, כהדוף כדורעף אל שוחת המקלע של אהוּד ויוּבל, והשנים מיד, ובציווּחים פוחחיים למדי, וברוב העָויוֹת המקטינות את הרע להגחיכו, ומעל ראשם, ישר אל דנוס, האץ כדרכו להפוך שמועות לפקודות, אף כי כולן פותחות ב’אז', ומושענות על תנאי: – כשתראו, וכשיהיה, וכשיבואו – ובקפיצה אל נחום (שרגא עודו קפול למטה, בלא בא עוד תורו) – מופצות כרגע ונפלגות לאחור, אל תעלת גידי ועמיחי (גם הממושקף גדי מציץ) מזה, ואל שוחת המכונה של בּני ורחמים ועודד מזה, והכל, בין הבקתות הרחוקה חבוּשת־הכיפה מזה והבקתה הקטנה של הצלע המוארכת, דמוית־הקמץ, המבליטה זיזה ממול שוחת יוֹש ודן, הכל היה מטולטל, צף, פורח שמועות, קצת ציחוקים, קצת נרגשוּת, והרבה שיעולי־אבק, זה החוּם הנופל אין־קץ, צעיפי־צעיפים, באים וצונחים ואשר ביניהם, פתע, נדלקים קרעי התבהרות נפתחים אל הייתכנוּת הממתינה שם כחוד סכין ממורטה. הכל רותח נוכחות. לשון־מאזנַיִם דקה נועעת בין יש לאין בלי־הרף. נוגעת בזה ונוגעת בזה, נסוגה ובאה. צוללת וצפה, מתחַכּכת לרגע, נשחקת על שרטוני־שממון ריקים, נוטה ליפול על צדה, ולרגעים מצוּלות שהשקט של פניהם מן העומק המחריד. רעד כל הזמן. יודע הכל ולא יודע כלום. גבולות צרים ומשתמטים. כתפיך כנוגעות בשניהם כבין שתי גדרות, גדר מזה וגדר מזה. או שני תהומות מזה ומזה. כחתף בין זה לזה. תהום ותהום. הוויה חדה וגבוהה. ראש הרכס אלוהי־אלוהי. שחוח שוכב בתצפית. נמצא־נמצא במקום. הכל. ופתאום כאילו אין לך עוד לב. לבך שותק כאבן. רק קרביים. עמוסות יללה וריקוּת חלולה מאד. ומוטב אם החש־יוחש הדבר שבא לבוא – ויתם. או לוּ כבר נפל עליך הטמטום הפודה, חבוּש ועוטף סביב, לבלתי היות עוד נוגע, לבלתי ראות בחוש, רחוק ולא נוכח כיצד ייעשה לך, כיצד תושמד. כלתה הרעה. נלכד החרגול בכף. ומיד חשים בהסתלקות נדוּפה של הרהור אחד, שרק בצאתו נודעה היותו. יצא כרוח חשאין, יִחוּל צפוּן אחר, שגם להודות בו לא־נוח, מי ישות ציפיה שתוקה, שאיננה אחרת אלא בטחון גנוז כי ברגע האחרון תינצל ולא תיטרף, נס יהיה פה ברגע האחרון, נס של הרגע האחרון, ויינצל הכל ברגע אחד, כלום לא שמענו כזאת מעולם? לא? שבחדוֹל כל תקוה, באין כבר מפלל לישועה, בדלול כל כוח שהוא – יבוא נס פודה, והכל בבת־אחת יהיה ניפוס, נפחת ממשברו, משאתו, ויעשה מישור, כמורסה שנתפקחה. לא כן? הה, כי האם אפשר, או מתקבל על הדעת, כי אכן הקיץ הקץ ותמו חייך בזה? חייך? אתה? אתה החי, הזה, שפה, המהרהר הזה? הכוסס־תוסס – שאתה? הה, לא! ברגע האחרון יהיה נופל דבר פתע, לפתע יפול נפול דבר ותינצל. חבל יושלך, יד תושט, וחייך יינצלו, לא יתמו, תגש הרעה כמה שתגש, ברגע האחרון הינצל תינצל – כמתעורר מחלום־סיוטים. כעת חשים בו, ביִחוּל חבוי זה, איך הוא נקלף ונגלה בקלון ערייתו, חשוף, נכלם לגמרי, עלוב־נפש, וכבר מתכווץ נידף לו בבושה, נידף לו ומוביש ואתה נשאר בלי, בלי הבלי האחרון, פשוט בלי, בלי עד ריקן.

הה, חדל־חדל! בן־אדם, חדל, היה אמיץ טיפה! מה הפחד! חדל! רק עייפות היא. טון עייפות ממעך אותך. היה אמיץ בחור. (אמיץ שמַמיץ, בשביל מה להיות אמיץ? ופחדן למות לא מספיק? למה דווקא אמיץ?) מתאגרפת בך מחאה קולנית. קרביך שואגים מיאוּן. כבהמה מטלטלת ראשה. מה כל זו נמיכות־הרוח. אתה כולך בריא ושלם, שערה לא נפלה מראשך ארצה. מה הילל, מה הבֶכה. אך יופיעו מן האבק נילחם בהם. הו, זה הדבר, כך זה: לראות את הפגזים היורדים, ולמצוא את כל יכלתך, הגנוזה, המכווצת, הדחויה, השמורה, כולה – כדי שבבוא הרגע הקטן האחד – הרגע הנועד לך – תוכל לעשות אותו לרגע גדול, לרגע הגדול ביותר, שממנו מתחילים החיים והעולם. כך. כך לראות. שתוכל, בבוא הרגע ההוא להיות גדול מאד – ככל שאתה קטן מאד בשוחה הזאת עם הפגזים האלה על הראש, הארורים! זו יכלתך, ואין לך יכולת אחרת. ולכך גם גודלת פה, היית, חיית, ינקת, צמחת, לכך: להיות פה לרגע ההוא. כי אתה נושא באחריות לכל החיים, נושא באחריות של הארץ הזאת ושל השמים האלה. פה. ונפלא לתפוש את ההכרה הפשוטה והמדליקה הזו. המרעידה את הידיים מצורך להתחיל. נילחם. זה הכל. ברובים וברימונים ובידיים. בן־אדם, בתבונה, בשיקול, בהחלטה נחושה, בערמת נחש, בזריזות קוף, וברימון חכם אחד או שנים. ואדם יכריע טנק חי תחתיו, אדם קטן וריק, בשתי ידיו יכניענו כהכנע סוס משתולל, יתפוש, יִרדה בו, יהפכוֹ להבות, לפיד אש מתכת בוערת. וכי לא שמענו מעולם? בשתי ידיים נטפלים אליו, מצדו העיור, או שוכבים תחתיו, מניחים לו לעבור כולו מעליך, מרכבת־ברזל רועמת, ובהשינים פותחים את הנצרה ומדחיקים פנימה את הלוחש־אש לתוך הסדק – וככה! הה, אילו גם היה בא עתה אחד בעל סמכות לקרוא לך, להתיר לך להסתלק מכאן – האם היית הולך? הו, לא! העולם ריק. מה בעולם היית יכול לעשות כעת מלבד אשר להיות כאן? הכרח הוא שתהיה כאן, ואתה כאן. לא רק כדי להיוָכח עד הסוף, כי אם גם להיות במקום הזה שבעולם, וגם מוּשׂם עליך, אתה, לעשות את הדבר, ולגעת בהם, הה, סוף־סוף, לגעת בהם בידיך, בגופם, לכלות ידיך בהם, לעשותם מתפוצצים, נואקים מכאב, מתפלצים מבהלה, השד יודע איך, לכלות בהם עלבונך, לפוצץ את השריונים למיליון שבבי־אש! פתאום, והענין הכללי, הסתמי, הרחוק, הידוע עד שכחה, שמופשט עד בוז, כל אותם דברי ‘ציוֹנוּת’ שהיו מגידים על החזקת עמדת־המפתח לשדה־התעופה של הנגב, ועל שהוא הגונז בו את הפתח למַתקפת־הנגד הגדולה, מַתקפת־הסתיו המכרעת שלנו – פתאום והענין השכוח הזה, הדיבורי־סתמי הזה, הופך ונעשה ממשוּת פשוטה וכלום לא רחוקה. ממשוּת נכונה וברורה ונתונה בידיך, וגם שקטה מאד ובידיך, ענין שלך, חלק מהיותך, חייך בחייו, הצלחתו הצלחתך, והכל באמת תלוי בך, ועל־פיך יוכרע הכל, אתה ושנים־עשר, או ארבעה־עשר או כמה אנחנו כאן, העייפים, המאובקים, אלה הראשים המעוּפּרים, המציצים מן השוחות הקטנות, בעפר הכואב, מהוממים עשן ורסיסי־ברזל – וזה בבת־אחת גדול כל־כך להשיג כך, עד שהלב מתמלא בכי, התיפחות בכי של נאמנות. אלא שגם זה, כרגיל, מיטשטש מהר, אף הוא באבק וברעם, ובכל. ענין של חצי־רגע בכייני. הפה גורס עפר. האזניים ממולאות. הנחיריים, העיניים, הכל. שכבת־אבק סוגרת בינך ובין הכל. חיוּתך מפויחת וסתומה. האם פוגה היא זו? או תמה כבר ההפגזה כולה? איך לדעת? אבל לרוח ניתנה שהות לטאט הרבה מָסַכּים מסורבלים, מסך לפנים מסך, להפשיל שוליהם ולכנפם, עד כי נתגלו ירכתי המורד, ותיבות־השריון פזורות שם, בחצי גורן, שש, שבע, שמונה, תשע, ואולי עשר, מרוּוחות זו מזו, אפורות מאד, ממש בחיק המרזבה, על קו־ההתחלה הישן, וכנראה, רגע לפני שמצווה עליהם: זוזו! ואולי אפילו נתגלו רגע קודם שחפצו (כבמסך מופשל בטרם מועד, בהצגת בית־הספר, כשהכל צועקים, ואחד אץ להשיבו) – חוזרת הרוח ומעלה משׂאת־אבק גדולה וזלעפנית ומכסים הכל. רוח־רוח. כמעט תשקוט רגע, בין שאוֹף נשוֹם, וכל קומת הענן מתחילה נימוטה־צונחת תחתיה, בהמולת נוצות מתאבכות, והעשן שמאחור, המרמיץ כל העת, אץ אז לבוא ולזהם בצחנתו העוקצנית, הנשכחת, כל רווחַת מקום גֶלש אבק חום עם עשן זחלני. וככה זה. כך.

מה כעת? לא תאמין. כעת, כמובן, נופלת עוד הפגזה. שלום רב שובך. למה להם כעת הפגזה נוספת? היינו־הך למה. הנה זה כבר נוחר ונשפך על הראש. ורעם רודף רעם. התבקעויות מתקרעות נוראות. לא זזנו: כל היום על מקום אחד. עוצמים ומתחילים למנות אותם. מאפס־מעשה. זחלי־עפר נשפכים על כל אחד ואחד. התקרה רועדת. ומשעמם לחיות, עד חולי. זמן לא נחשב. עובר. עובר־עובר. העולם שואן ומפעפע. כשמנסים להציץ החוצה לא יותר מזה. אותה אדמה חרוכה שמאחור אצל הבקתה. גלי אשפת דורות, ספק ממוקמים ספק מהודקים, הרתיעו סילודי נעורת ופיח, והגג שלמעלה הוסיף והרמיץ ועשנוֹ עיפעף נבוך, מבולבל. ועוד כל אותן התפוצצויות מוחצניות, שאינן רק מחרישות לב ואזניים, אלא עוטפות הכל רעד מבחיל. לא נותר כל אומץ להיות נוכח. ועם זאת מציצים מפקידה לפקידה. מהרגל לא מאומץ. וכששריקה מלובנת צורבת בשקיקה, רוכנים ראש, מעצמים עיניים, ממתינים שניה, וחוזרים להציץ וידיעה רחוקה מאשרת: לא פגע. תקועים חזק. אחד אדיר היה פתאום בתוכנו, בהישג־יד, בין כולנו. מלחיתים בקושי באבק. דבקים רדודי־רדודים להמתין. עוד אחד. ואחריו עוד. חוזרים וצפים מוכנית לצפות. הה, מה כבר זה? – ‘חובש!’ – מזדעק אֵי־קרוב. ספק מזדעק ספק נלחש. אבל בלא שום טעות. ושוב באנחה: – ‘חובש, חובש!’ – מי? מניין? עמיחי מתגבה להציץ ממקומו בתעלה. מהומת ברק ורעם. –’שמעת?' – הוא אומר אין־נשימה אל גדי שמאחוריו. 'כן –מפטיר זה חרדות. – כאילו משם? – – לא. מתחננים הקרביים. הלואי ולא. הלואי ולא לרוץ. היד מושכת את התרמיל. השרירים קשויים בסירוב. ריח דם ואלונקה. – חובש! – מחרחר קול מכאן. טירוף לרוץ כעת. לתוך המהומה המתבהקת־מתפלצת. לוּט כל הזמן רחף חרבוני דק, חלחלות־חרדה. אהה. הנה שם בחור קם ונופל. לבדו במהומה. חבוי עתה כמעט בזוית קמץ הבקתה, נופל וקם. עמיחי פורץ־קופץ אליו. אַפּיים כשבא פגז. שניהם. רסיסים מתבוזזים נתקעים בקיר למעלה. חשוּפים על האדמה. על פניה. פתוחים. גבך לסתרה, כותונת דקה ופתיחות אין עד. להתהדק־להתהדק לא לחשוב כלום. רק מהר. בחביקת תפס. חוטף ונסוג בלפיתה אחת. בכוח למעלה מכוחו. סוחפו עמו. הכל־הכל בחמש שניות. ושלא להכאיב, ולא לטלטל מדי, ברתיעה אחת. ועוד בהצצה צהירה: דם מן הכתף. השכם. מהר לתעלה. ידיים לקראתו. צר בתעלה. זוז, זוזו, אַל תעזור. תן. לשטחו. פה בדוחק, בעפר הצר. לבדוק, לכרוע עליו, אליו, עמו, צפוף עמו, תעלה צרה, אדמה מושפכת, מכל צד, ידיים רועדות כל־כך, לא לאבד זמן. בהכרה? הוא, זה, אהוד? – מה היה, אהוד? איפה כואב? – רחש עמיחי סביבו. – אהה – נישף זה ובלע. בבטן אין פגיעה. לא בראש. להשקותו קצת מים. מן המימיה לפה המעופר בתימוך ראש, חיורת־לחיים מבוטלת על שחור שלפי הזקן, מתלעלע במים. נזלי נטף על סנטרו וצוארו. הנה: זה פה – דם בכתף. לכאורה שטחי בלבד. לא שום עומק. העצם? היד נעה. הכתף נעה. הצואר שלם. רסיסים? סריטות בלבד. פכפוך דם מתמעט. הלם־הדף קל. עוד רגע מתפוגג. קר־רוח. מעשי. בתפקיד. והידיים לא לרעוד. הקיף פרק ידו: דופק רופף ומהיר. ספיח הזקן מנוּטף מים. הדף אויר הממוֹ. העצמות?! העורקים? שפך־דם פנימי? מבחוץ לא שום דבר מיוחד לתשומת־לב. הפצע בכתף. לנקות מזוהמה סביב ולחבוש. זה הכל. טיפת קוניאק אולי. מנוחה. שמיכה. שכיבה רפויה. זיעה במצחו. תיכף יתאושש. הכתף קצת והזרוע קצת, השרוול הקרוע מאדים. להגביה קצת מכאן. ספוג אבק. נתבהל כהוגן הנער. אם לא משהו פנימי. אבק נורא. תשפוכת צונחת של קמח־ניקודין כל הזמן. מה על בחור שעבר קורס חבישה בן שבועיִם לדעת יותר? ממלמל טרופות. – ‘מה, אהוד?’ – כאן לא טוב. לבקתה פנימה: להשכיב בנוח. לא באבק. לשאת אותו. תוכל לקום כעת, אהוד? נעזור לך. – באחוָה, בקרבה, בגוף אל גוף, בדיבור קל, בלשון רבים, נזוז מכאן, קצת עוד ככה, ואת היד נשים פה – לאט־לאט – קום, יחד פה, ומהר, מהר, מהר־מהר, מה אתה אומר? הבקתה. אלונקה. גדי. שמיכה. מה אתה אומר? יוּבל? שכּן הנה זה ממלמל חיורות, ביגיעה ובעקשנות לא־נרגעת, וגם מביט לאחור כאילו מנתקים אותו מדבר יקר – מה? –

–’הוא שם… יובל…' מהמה אהוד וחוזר. – מה אמרת? יוּבל? איפה? מה קרה לו? הגד – נפצע?! – "יוּבל… שם…' – מחריק אהוּד בקושי, ועיניו מתעגלות, ושפתיו מרטיטות באיבוד עשתונות. – ‘הגד מה? אַל תזוז, הגד, אני שומע, הגד מה?’ – ‘יוּבל – – ' מתלעלע זה ואין פירוש אחר, אלא יוּבל שם פגוּע. צריך לרוץ אליו. להקיף סביב, ואל הפתוח. ודרך הפתוח. אל השוחה. ואין איש בעולם אחר לעשות, אלא אתה. לרוץ. אמא אומרת: לא! אַל! עמיחי, אַל! קולה פֹה ואומר עמיחי אַל! מתוַכח אִתה: אי־אפשר שלא. תביני. ועוד: המזל שלי הוא שלעולם אינני נמנע מצאת. אימנע מצאת –ויבגוד. כך המזל שלי: לצאת – כשקוראים. עמיחי, חזוֹר. אתה לא צריך. אמא לא רוצה שתרוץ. לילָך מביטה. הבקתה מקשיבה. האלונקה. גדי ואהוד, המתעלף. הכל מתפוצץ, רותח מוות בחוץ. כה שקט ומוגן פה. סכינים מעופפות. הרגליים לא רוצות. אינן יכולות. מסומרות למקומן. אתה מפסיד הכל. קפיצה החוצה. החוצה וארצה. גידי מן התעלה: לאן? יבש בפה מהשיב. אַל תהיה גיבור, עמיחי. זה למעלה מיכולת אדם כעת. תרוץ כשייגמרו הפגזים. הנה – פה! אימת־שאוֹל, רסיסים. מֶנע כוח עליון. לא תמיד אפשר להושע. ואפשר שרק פצע שטחי. איש לא יוכל להאשים אותך. חזוֹר. וקם וקפץ ורץ. ישר אל זוית הקמץ. ארצה בדומן הרומץ. זחילה מהירה. דהרת־פתע להקיף. התמלטות שפופה, וקפיצה. התרמיל מתעופף אחריו. קפיצה ועוד אחת. פה. יוּבל? הה, בפנים. נשימת־רווחה. כבר פה. הלב יוצא מגעש. יוּבל? מה קרה? משתוחח זה באבק, בכריעה־שכיבה על אפיו, וידיו חובקות לו בבלימת תל־העפר מלוא רחבן ובלא השג. רובה מעוּקם־קת ומפוחם. ריח־חריכה כללי. מה היה כאן? המקלע הפוך על צדו. צחנת עזובה. מכתש של פגז. ממש על דופן השוחה. סוֹעת־אבק נכנסת. יוּבל? נגע בו. והלה משך אנקה חרורה, רחוקה. יוּבל? – רכן אליו עמיחי ולבו משתוחח. יוּבל? – והלה, אם מחמת המגע או לשמע הקול, התגנח צרודות והתקפל לפניו על העפר, והוסיף וצנח לצדו, משתפל והולך לפניו לאִטוֹ, כמשתחווה, כמו עשוי היה אריג. – מה קרה? יוּבל? –החולצה על גבו, חאקי מהוּה, רוויה־ספוגה כולה רטיבות דם מתפּשֶׂה. ופה ושם נצטמג חום־בוץ אבק ודם. גישש בתרמיל אחר המספרים, נחפז וגזר החולצה עם הגופיה. – אימה ופחד! – הגב – שטח זרוע כתמי נקודות ועיגולים, חורים קטנים וגדולים, כברה נובעת דם. הזרוע מרוסקת עד מחשוף סומק העצם. מראה אימה. ‘חטף אותה!… – מילמל עמיחי. – כל כולה חטף על גבו…’ פה על שופֶך התל הכה הפגז בפגיעה כמעט מדוקדקת. מחרחר. כולו באבדן חושים. –’יוּבל?…’ הפציר בו עמיחי תחנונים, כאילו תשובה עשויה לשנות. הגרון חנוק. כאן צריך רופא. מה יש לך בידך? רופא־מנתח. עירוי־דם. מכשירי־חמצן. הריאות. במה להתחיל? לפקוק את החורים? לכסות מן האבק? לכסות. להשכיב נכון. להתחיל בטיפול. איך? לא להתרגש. לחשוב צלול. רק שניכם כאן בעולם. הוא מרוסק ואתה חסר־עצה. הוברד, פגע בו הברד. אחריות בלי כוח. מניין להתחיל? הגב כולו – זוָעה אחת. למה הכיתם אותו. תחבושת על כל הגב. לסתום. לא להניח לאויר. גַזָה גדולה. מה היה עושה רופא. ובאבק המחורבן הזה. ועכשיו? לאן? יוּבל… סדין שלם. מגבת סופגת. באלה שפה תוכל לסתום חור אחד או שנַים, לא עשרות. ומכאן! הה. הלא פה הכל פתוח. עד הורוד שבפנים. פנים שבפנים. והן הריאות כנראה! זוָעה. לברוח מזה… מה אני עושה? הֵפץ פתאום התנופף מעל הראש. ואחריו עוד. ידיעה שבוששה לבוא – באה רק עתה. ואם כן? להעביר מכאן. לעזאזל הכל. ולהעביר מהר. לשטח כל מה שבתרמיל על גבו. – פגיעה ישירה היתה פה. – חזר ומילמל. ההוא, אהוד, נפצע, נבהל וברח. וזה ספג ונשאר הלום. לשאת על כפיים? לטלטל? לבדי? איפה כולם?

המקלע ההפוך, הרובה העקום, הקת החרוכה. פגיעה ישירה. להשכיב ככה. להציל מאבק. מתחת לתקרה. אלונקה. הה –פוצץ. גם זה. עוד אחד – ושנינו גמורים. הוך. ועוד אחד. לא לחשוב בזה. תפח רוחם. כדורים מתפצפצים מעל הראש. חייו בידי – וידי ריקות. יוּבל… יחזור להכרה? כאבים איומים. עד הריאות. אימה. והצלעות. הכל רסיסים, חדורים פנימה. להזיז? גב חשׂוּף. גב מסכן. צר וצלעות. לא מנַשם כמעט. כולו לפניך. מה עושים? אין לי כלום. זריקה של מוֹרפיוּם? הדופק? דופק יש. שטחי, אבל לא נורא. ואולי… מה עוד? ידיים ריקות? הלוּם. ההוא אוחז מזה ואני אוחז מזה. כוחות לא שווים. אני לא יכול. רופא. רק רופא. בני־אדם, את הריאות רואים, עד הריאות! רק רופא־מנתח. ומיד. כל השאר בזבוז זמן וחיים. יובל מסכן. מעל הראש מתרחש־מתנפץ כל הזמן. מגביה ראש ומוצא על הדופן תרמיל כדורים שנשאר מונח ברמץ הלוחש, וכדורים אחדים התחילו מתפקעים, יורים מאליהם, בהתפקעויות טורדניות. לעזאזל. רק זה חסר. חפן עפר בכפיו וקבר בו אותם, ועוד חופן, ועוד. ומיד נרתע וניער כף בכף – אני אטפל בפצעים ולא בעפר. במימיה מים. להשקות? מותר להשקות נטול־הכרה? הגב. עד הלב אולי. והריאות. מה עושים? הגידו, מי שיודע. יגיד מישהו. יצעק אלי מי שיודע. לקחת אותו מכאן מהר. להביא אוטו. מלוא הארץ אוטומובּילים ואין אחד בשביל להציל. מה אמא שלו היתה יודעת או יכולה יותר. לאהוב יותר? כאן. ככה. גם תחבושות לא די הצורך. להשכיבו יותר לכאן. רזה שכזה, ילד רזה שכזה. כל הצלעות. גם היד נתמעכה. הכתף. אילו יצא רק בזה… לעטוף בשמיכה. לחמם. ושלא יפסיד דם. כולו כבר דם. אלי הוא מתרוקן. במה עוצרים? אני תופש ומוציא אותו, עומס על גבי. ורץ איתו. מריץ אותו בכל כוחי. כי מה אחרת? פה בעפר? לבדנו בעולם. מופקעים. פנים אל פנים. מעגל קטן וסגור. סתום. תרמיל הכדורים למעלה מתפצפץ. כאילו גם זה חשוב. מה עוד יש בתרמיל שלי? משולשי־בד. נפרוש ונחבוש בהם. ואם ייפצע כאן עוד אחד?… לא עושים משבונות. בחולצה שלי מלמעלה. עוד ועוד מתפעפע. כולו מנוקב ולי אין במה לפקוק. עשרים וארבע כוסות דם לאדם. כל תפארת החיים בכך וכך כוסות. להקל עליו. לנגב מצחו בממחטה רטובה. כף ידו ללטף, הקומצת בה עפר, ומזיעה, קרות. בצפרניים גוון כחלחל, שמביא אימה והשמטת הכף. להעביר אותו מכאן. מהר. שיעבור הזמן. שכבר יהיה לאחרי. נוכחות אימה. מה בחוץ? להציץ. משהו, כאילו, השתנה, יסודית. למטה נראים השריונים. צליפה רצה באויר. משמאל יוש ודן. – ‘מה הולך שם, יוש?’ – ‘ההה – צועק הלה – זזו קצת, סוף־סוף.’ – כולו נתון בדבר. אינו פנוי לשאול על יוּבל. – ‘תעביר אלינו את המקלע – צועק עתה יוֹש – שיהיה מוצב פה!’ – צעק, וצודק. ועמיחי נוטל את המקלע ומשרבבו לעומתו, ויוצא ומשתטח על כרסו, והודף עוד כברת־ארץ, וגם הלה יצא ונשתטח על כרסו לעומתו, והושיט יד לתפוש, וזחילה קלה איש מול רעהו, עד שהשיגה ידו. קרובים להתפגש. – ‘ותחמושת?’ – אמר יוֹש מקרוב. – ‘תרמיל אחד שם מתפוצץ ברמץ.’ – העיר עמיחי סתמית – ‘תביא תחמושת, תביא…’ – נוגשׂ בו יוש בחפז. ושניהם מרתיעים לחזור איש על גחונו לשוחותיהם שמאחור. ושבים זוחלים לתת ולקחת. – ‘מי זה שם אצלך?’ – אומר עתה יוֹש אל עמיחי. – ‘יוּבל.’ – אומר עמיחי ומביט בו. – ‘יוּבל? – משתהה יוֹש רגע. אבל שריקה נשמעת, עור הגוף מסתמר. מחליקים נהדפים בהשתופפות נחשית לאחור, פנימה למטה. ורעם מכה ומכסה. אחרת קצת כשיודעים שלא הרחק יש עמך יוּש. יוּבל? יוּבל! אתה שומע? יובל? לא! הה, כן. מתגנח המסכן. מתגנח. במה לעזור? התרמיל ריק. זריקה. כעת? או להעביר קודם? להעביר איך? סוּפה בחוץ. תוהו זיקים ואש. – יוּבל? –לוחש עמיחי לשכוּב על פניו. – יוּבל, אתה שומע? – הכל כבר דם. חרחורים. מתפרק בין ידיך. מתחסל. כחתלתול עזוב. צמוד אליו. הכל בחוץ מהומה. מתעוות מיסוּרים. עוד מעט יקיץ מעוצם יסוּרים. ממחטה רווּית־מים אל פיו. אל מצחו. נוגע בו. מחליק שערו. עור משי רוך בשׂיער הזה, חרף כל האבק והזוהמה. הכל בחוץ בצריחה, התנגחותו כמעט ולא תישמע. להזריק מורפיוּם. מוּתר? הכרחי. ההלם, לעתים, קשה מן הפצע. להקל מעליו, לעמעם את חריפות הכאב. לנטול־הכרה? אינו אלא מדומדם. הדופק יציב למדי. מנה אחת. עצוֹר רגע ונסה להיות רק הגיון: להעביר מכאן? סיכוי להציל? לא לשאול. לא להיות הגיוני. כשכושים דבר – הכל משתנה, תקוה נובטת. הכל בחוץ אץ לפגוע, ואני להציל. חיטט בתרמיל. האצבעות אצו לציית. סילוק המכסה החופף, ניקוב המחיצה. התזת קורט לדחיקת האויר. למגע הדקירה בזרוע, התעוות רגע, מילמל דבר? – מה? – לא בלא שחר. ומיד גם זריקה שניה אחריה. שתים. ובמלוא האחריות. ככל שיש לו. ולרשום צריך בעפרון הכימי, מ’ גדולה x 2,לפי כל הכללים. אף כי, לשם מה? לא לשאול שאלות. לעשות. לא היה מוגזם שתים? לא. ליחלח את העפרון בשפתיו והתוה סימניו על המצח המזיע, המעופר, והרגיש גם כאילו בכך הופרד הלה, ונעשה ממוספר, כמי שהושם בתור. מבט זגוגי. דכדוך ללא הבלג. פתאום. גרון נחנק דמעות. – ‘כעת יוקל לך, חביבי’ – פולט לו עמיחי בקול לאמור.

ואחרי זה? הה, אחרי זה. מה עושים אחרי זה. האחד שהכרח לעשות מיד הוא להעבירו מכאן. לחטוף ולהעביר. וזה בדיוק האחד שאינו בידיך, לא ניתן. מכאן לבקתה צעד ראשון. מיד לרוץ לטלפן, להודיע, לשדר, להזעיק מכונית, זחל, מה שיהיה: פצוע אנוש. דחוף ביותר. וקודם־כל – להוציאו מכאן. אני מטעינו על כתפי כרגע ובורח. אלונקה, רק באלונקה. אחרת – להמיתו. אני רץ להביא אלונקה. אני מבקש ממישהו. ממי? אף אחד לא, רק אני. ואחר־כך יעזור לי יוֹש לשאת בשנַיִם. ורק לא כאן עוד. כעת יוקלו כאביו, ונוכל להעבירו. לא לאבד זמן. הו, אה. הרי לך. הולם רעמים נופל במחיאות מצלתים הודדות זו על זו. כאילו היו סוטרים על אזניך. שוב נשתחם האור ממשׂאוֹי אבק מגועש בדחוס. כמה עוד אבק יש להם פה בלי סוף. שוב נחלשו המעיים ואינם עוצרים אלא בהתכווץ. ממועכים לקרקע. יצור אחד שבך מתחנן עתה לקחת לברוח מיד, לעזוב הכל ולמלט נפשך. אפילו צידוק יש לו מן המוכן, צידוק לנפשו: וכי מה היה בידו לעשות להועיל? אבוד. אם כה ואם כה. אבל יצור אחר יש. עקשן להכעיס. והוא מודיע שלא יברח. שכאן תהא קבורתו ויישאר. ולוּ רק כדי להוכיח לעצמו. ויש עוד יצור אחר כל הזמן, שאינו אלא עושה דברים נחוצים, להיטיב, מנגב מצחו הדבק בעפר, מישר קצת פה וקצת פה, נוטל מזה, לוטף מזה, משתדל בלי הרף להיטיב ולפנות אבנים חדודות מתחתיו, בכה ובכה, כולו בטרחה, כעקרת־בית זו. כעת פתאום רעד בכתפי יוּבל. נחפז לגחון אליו מפה לפה: מה, יוּבל? יגיד דבר? הדופק נעשה כה מסכן. חלש ומהבהב כנר ברוח. מפה לפה. נושם עמו. נשימתו המיוסרת, המושכת עתה מתוכו, ביגיעה כה כואבת, מלמול רצוץ, עמוס מכפי כוחו, ועוד רגע יציל דיבוּר ממעמקיו ההפוכים, ואולי ינועו שפתיו להגיד חוצה. כולך גחון אליו. לאסוף, לתפוש, לקלוט, להיות: א־הה־א – – נפתל יובל ומשך והגיש בקושי־בקושי. אף ניסה להגביה קצת ראשו, לתפוש עמדתו המשתמטת. – מה, יוּבל? יוּבל?… רוצה משהו? תגיד, מה? – ליחש לו מפה לפה. כולו בהתנשמות קרעים־קרעים. כולך אגוד עמו בחופן אחד. תומך מצחו, קונחו ברטוב. והנער הרמוס שוב מגביה ראשו. בולע־בולע. מנשף בקושי־בקושי. אוסף ופולט חנוקות: – ‘זה… זה?…’ – שאין בו אלא כולו סימן־שאלה בלוע בו, הה שאלה מסכנה, היפתלוּת הדעת במכאוב, היוָדעוּת חרדות. את מי אתה שואל, יוּבל. מה אני יכול לדעת. – ‘זה יהיה הכל טוב – נחפז עמיחי לא להשאיר רווח ריק. גחון עמו: – הכל, יוּבל, יהיה בסדר…’ והנער התכווץ מגבו, שכוב כולו על פניו, ואמר: אהה־אה – – חסר קרקעית. – ‘כן־כן. – התכווץ אליו עמיחי להשיבו. – אולי קצת לשכב ככה, יותר מכאן? – כ־כ־ה, יותר טוב? תשכב־תשכב. אני פה אצלך. אתה שומע?’ – מי יודע. כאן ואיננו כאן. מרטיב מצחו, שוב רוחץ פניו, רכות־רכות, לאט, לקרוב־קרוב אצלנו. חונק אותך. קרוב־קרוב אצלו. ככל הניתן בעולם – ומחוץ. נורא מחוץ. ואין כלום מה עוד. אה, די, הקץ לשכיבות האלה. לפעול. לעשות דבר. לכך אני שלם ובריא: לעשות. להעביר אותו. אם כך ואם כך. נזדקף להציץ. האבק נלבט. אבל קודם־כל נתקע לעיניים –מַערך השריונים. ארבע מאות ואולי חמש מאות. כעשרה. במעגל. והזחלים שהיו רחוקים קודם, בשיפולי המרזבה, היו זוחלים לצלע השלוחה. גמרו אומר, כנראה, להטיל סוף־סוף את הרגלים למערכה – ולהתנגש הפעם ולהכריע. להפגיז, להפציץ, להבזיק ולהטיח כל אשר בידם (ויש!) כדי להתגבר בכל מחיר ולהתפרץ. טוב. נראה. לפנות את יוּבל, קודם שיתחיל.

–יוֹש! הי יוֹש! – צעק עמיחי אליו. וההוא לא נפנה מהר. – יוֹש יוֹש! – צעק עמיחי והטיל שם אבן קטנה. – אה? – קפץ זה בבהלה וצץ מעפר –מוכרחים לפנות את יוּבל! – צעק עמיחי כנגד הרוח. – ויוֹש: – עכשיו? –ו עמיחי: מוכרחים. באלונקה. – ושוב יוֹש: כעת? – ועמיחי בקוצר־רוח: כן־כן. דחוּף! – ראית מה עולה עלינו? – צעק יוֹש והצביע שמה. אבל הבהוב אִשים מעל משוריין רחוק אחד, שנתהפכו כהרף ועשו כאן שריקות־צליפה ממורטות מעל הראש, משקיע את שניהם בעפר כרגע. הבחינו בנו, ההוא, ימח־שמו. לא מרשה שנרים ראש. בהמה משוקצת. אין איש. אין על מי. לבד. אתה מוכרח לבדך. אמר עמיחי בקול. וכבר ניתר והיה משוטח בחוץ על־גבי הקרקע הסידית הזו, היבשה־שרופה, העזובה לאלוהים. והתחיל זוחל בעסק גדול. גועל, לעזאזל, לא לזחול. הבוז לזחילות. ממתין עוד רגע, לרגע הנכון יותר, האל יודע מתי הוא, ומטיל עצמו לדהרה נוגחת בכל כוחו ויותר. צליפים מרדפים, צעקות שהיו פה ושם – וכבר בחיק הקמץ, ארצה במפולת, נשימה, ועוד קפיצת־דהרה, עיקוף וכבר מעֵבר מזה כאן, בחסוי. גלים־גלים הנשימה החורקת. מזה ומזה עטים בחורים, מה כל־כך כאן בחורים. מה הדבר שם, מה שם? אחד מן הרצפה, שכוח ונשכח, מתרומם: ויוּבל, עמיחי, מה? חדלו. אין פנאי לכלום. הצדה כולכם. לרוץ. לחזור. אלונקה מקופלת. התרמיל השני. ולמישהו במפגיע: להודיע שישלחו מכונית, שמעת? דחוף. מה עוד? לחשוב בשקט. הלב מתפוצץ. לרוץ. לחזור. לעצום ולרוץ. ופרץ בריצה. עוד מפתח הבקתה. משאיר אותם נדהמים. האויר מוכה שוטים. כולם כפשׂע, מתגרדים בך כמעט. ארצה. והאלונקה. ובחבטה. מה החכמה לרוץ כך? מי יודע. אין פנאי, הלום וכמעט חנוק. נושם מקמקת אל תוכוֹ. אבל ריח עפר, מנחם. יסודי. והלאה. יאיר המזל? וקפיצה בהולה, והחלק למטה – ובפנים. אה. כעת רק יתחיל הקשה. הלב מתפרץ. אבל הצלחתי. אה, אבל הצלחתי. כעת. לאט־לאט, יובל קטן. מה אתך? יוּבל! והדופק? – יובל? – לאלונקה. בזהירות. אין מרחב לפרוש אותה. מניף החוצה בהזקָפה למתח את ברזלי המספּריִם, ובן־כהרף מתפער חור ביריעה למעלה – כדור חלף! ראיתם! מזל, הה, מזל! אין פנאי. הציבה ודרך על צירה פעם מזה ופעם מזה, בלא להתגבה, ושטחה לאָרכּה לצלע הגוף השכוב על פניו, חבוש הגב המואדם לחות, ובידיים רכות ומאומצות, התאמץ לאַזנה ארצה ולהציעה מתחתיו, ככל שמרים ומגולל טפח־טפח גופו השתוק של הלה, הודף מכאן. מגביה מכאן, טפח אחר טפח, כנמלה את משאה העצום פי כמה מכולה, ועם זאת, לא בלי למלט פתע מקרביו אנקת־יסורים חריפה וחותכנית, שלאחריה באה התיפחות מלמולים טרופים, שאין בהם דבר של שחר להציל, גם לא מפה לאוזן, רק א־א־א ממושך, קורע לב. – אה, סליחה, יוּבל, סליחה, לא התכוונתי להכאיב כלל, מילמל עמיחי אליו. ובעוד מה כבר היה משוכב כולו על האלונקה על פניו, ידיו מכונסות מתחת סנטרו, להותיר מרחב נשימה לחוטם, רגליו מפושטות לאָרכּן ומסמרי סוליותיו ניבטים שלא כדרכם. חגור מחגור האלונקה, ורק עוד להרימו ולשאתו בשניִם. אנחנו קמים מכאן, יוּבל, ומסתלקים מהר. פרק אלף. כמעט סיפוק על ההשלמה המוצלחת. – 'יוֹש! – קם עמיחי נמרצות וצעק לעֶברוֹ, והטיל לשוחתו אבן ליתר תוקף. ושוב צצו לקראתו מן השוחה, ובבהלה, יוֹש ושכנו דני עמו, אך עוד בטרם אמרו דבר, ודני זה תפש ידו האחת בידו האחרת, וצווח אימים: ההה! חטפתי־חטפתי! – והתמוטט פנימה ויוֹש אחריו. מה? – קפיצה וגם עמיחי ותרמילו שם. צפוף לשלושה. ‘מה קרה, דני?’ – ‘היד שלי היד!’ – צווח הבחור וידו זו לופתת ידו זו. אינו מעֵז להפנות עיניו המעוגלות אל מקור הדם. – אַל תצעק! – צעק עליו עמיחי צורמות. צורמות מדי. וכה לחוץ בצפוף. פיסת גזה, ואגד מהודק, ולהדק עוד, ולהיתלות על צוארו, שלשתם בכריעה, והלה כבר במעוצם, בהחוָרה נוספת, כוסס שפתיו בשיניו, ואולי בדמיונו המתפרע כבר הולך בעולם בשרוול אחד ריק. יותר מזה אין כאן. – ‘רוץ אל הבקתה! – אמר לו עמיחי קשות – מהר!’ – ‘לא יכול! – נבהל הלה. – היד שלי היד!’ – ‘רוץ – נגשׂ בו עמיחי – רוץ אומרים לך, קפוץ ורוץ!’ – ‘לא, היד שלי, אני משתגע, היד!’ – ‘אתה מוכרח לרוץ, בן־רגע! פה אי־אפשר לעשות כלום!’ – ויוֹש גם הוא נטפל אליו להוכיחו ולהמריצו. אבל הלז לא אבה ולא קיבל. כרע תחתיו ורק לא רצה. מיאן ולא רצה. לופת יד ביד ומתעוות. – ‘דנוס! – קם עמיחי וצעק אל שוחת דנוס הקרובה – אני צריך נושא־אלונקה אחד!’ – ‘אין לי.’ – צעק דנוס ונפנה מעלי. – ‘דנוס! אתה מוכרח!’ – צעק עמיחי כנגד הרוח. – ‘לא כעת!’ – צעק דנוס ביותר מקוצר־רוח, וכבר אינו מופנה לכאן. אל המכונה הוא צועק. ואל המקלעים. ואל מישהו בעורף הוא צועק. לרוץ לאן שהוא. מהר־מהר. להודיע. וכנראה אל המרגמות. אבל מישהו, מתוך כל זה, קם עתה פתאום מצלע הבקתה והתחיל דוהר בשטח הדומם, דהרה שפופה וטרופת־רגלים. מי? לאן? דהרה טרופה, וקפיצה פנימה. – ‘עמיחי! – צווח הלה משוחת יובל. – באתי!’ – וכשהוא מעלה ראשו להציץ מלמטה אינו אלא ראשו הגדול של גידי. גידי הישן שלנו. גידי מכולם. ועד כדי כך פתאום, שעמיחי זנח הכל כאן, וקפץ ופירכס נמוך על מיצר בין השוחות, הזחיל בחמיקת נחש, וצנח מזה אל השוחה הקטנה, ישר על גבו של גידי. – ‘גידי! – הוא לוחש –יופי שבאת…’ – כשצויחי שריקות מרדפים ומתלקחים מעל הראש.

 

פרק חמישים ושנים    🔗

מה לכאורה פשוט עתה מגחון בשנים ונטול את האלונקה מזה ומזה, ואת השוכב בה על פניו, ולהעלותה ולבוא בנמיכוּת אחריה, ובלא להתגבה לחפוז ברגליים לא תואמות ולהריצה סביב, כל אותן שלושים הפסיעות המפרידות, שמעבר להן נפתח, צר, פתח־הצלה? ונסה־נא להגביה אצבע קטנה מעל כתפי השוחה המסכנה הזאת! גם גידופים לא יפרצו תקרתה הנמוכה, הזעופה, העשויה מהומת שרטוטי מכיתות־ברזל מעופפות ביבבה צפופה. דבר לא יעלה בידך עתה, אלא התקפל והחרש, אם קצרה רוחך ואם לא, וגם אם קצרה אין־שׂאֵת. אין שׂאת? שטות. רבוצים מקופלים מזה ומזה לאלונקה הלא־נישאת. ומוציאים את הרוח הנסערת בך בלא־כלום. בישוב והחרש. ושרירי הידיים והרגליים, שכבר היו בהחלטה אמיצה ונתמלאו קפיצים – מתחלחלים באי־נוח, להוציא כוחם לבטלה. שבו בנחת. מלכות אותו רשע עיור ושוטה סביב. יכול להימשך כך יובלות. אף כי יוכרע עוד בטרם תשקע השמש. השמש! מי זוכר שמש. ואולי ברגע הבא מתבהר? כל־כולך פסול להביע משאָלָה. נפשך בך משתוללת, נפתלת, מפעפעת בעצבנות. חלל דחוק ושפך אבק חום. רק זה יש. ומראה מסכּנוּת גבו של השוכב וממלא כל החלל הצר הזה. כה גדול ותופש הכל, עד כי משתכח לרגעים מה בעצם. אבל הרטביבות האדומה, הסופגנית, הזו שעל גבו. וקרוב יותר, מראה אלף הקמטים במכנסי־החאקי המהוּהים, סביב דקות רגליו הפשוטות לאָרכן, קמטים לא חשובים כלל, לנוכח הכל, ועם זאת חשובים משהו בכל־זאת, ואיזה ממש מתעלם כמעט ביניהם. עד הסוליות הללו הניבטות בך מסומרות לריק. לא פחות מעגמת חלקת־העור הכהויה שנחשׂפה בין שולי המכנס המופשל והנעל, חלקת עור נער, שמעוררת מיד לפשט, למתוח לו את המכנס הזה ואת האחר, ולהשליט איזה סדר טוב ומתוקן, וגם לדחות, זכר שעלה, משום־מה, של רגלי־נערה לבנות וחטובות להחמיד. ועם כל מיני המיתרים הנפרטים והודדים זה על־גבי זה, בכל סולמי הקולות וההרים, נפרט פתאום מיתר שהוא נוסף, שכוּח כמעט, אבל נוגע מאד במישהו כאן, ואולי בין שנַיִם, וצלילו לא אובד קולו. אה, מה כל זה. מצד שני: מה אפשר יותר מזה. יושבים למטה מבוזבזים, מקופלים ושותקים, מראה קירות־החפירה הצחיחיים, המחוטטים, הסטיפיים, סידיים של השוחה, רגבי־האבן הסתמיים, ופתותי־האבן הסתמיים הבוצצים מתוכם, ממשות קשויה ויבשה. ואבק זורם נכנס זורם ויוצא, זורם ונזרה, ומתערבל, בשקידה מופרזת, מתמיהה כמעט ונעזבת. רגעים שלמים עוברים. ושוכחים בהם כליל כי זו הפגזה וצליפה סוערת, וכי אינכם אלא חבויים שלשתכם תחת האש בשוחה קטנה מהכיל, רווּיה על גדותיה מסכּנוּת, אותה התרגלות שעמומית, ידועה עד כי הכל מתראה כאילו אין בו אלא רק סתם מצב מתמשך שהוא, מין גם־זה־אפשר שהוא, מתמיד והולך שהוא, לא נוח למדי, אף כי נטול שום חריפות עוקץ מיוחד, משל לא יכול שיהיה אחרת מזה, שגם זה אפשר ואפשר, גם ככה, ומתפנה מקום, כביכול, להרהר הרהורים צדדיים, צלליים, בלא שום התיחסוּת, עֵמם עצוב שבין נביקוּת־רוח להתנמנמוּת גמורה ונוחרת. אבל לרגעים דווקא, מתעוררים. ממולאים רחמים גדולים. על עצמך. על בכלל, ועל יוּבל. המסכן הזה, והכל מתחיל מתבהר. מתחילה השרירות שבבחירת הגורל. אי־האפשר המרושע שנעשה אפשר וקיים. תחושת הרשע שכבר כמעט ונתרגלת בה – חוזרת ונעשית חדה, חריפה־מרגיזה מחדש. גוחנים אליו. מקשיבים לו. גוששים אחר הדופק. מנסים להבחין דבר בפנים הכבושות. פושטים ומכסים בחולצה שלך את התחבושת. להצילו מן האבק. מה עוד. מרטיבים שפתיו במטפחת רווּיה. אסור שיתחיל להשתעל מן האבק. גבו המרוסק, ריאותיו – לא יעמדו בזעזוע. עד כדי שכבר גבך שלך מתעצבן. מה שפתיו מרפרפות? ביקש להגיד דבר? – "יוּבל?' – יצליח להגיד עוד דיבור אחד בעולמו? האם זה ריח הדם שפתאום מביא בחילה ורתיעה, ועיצום עיניים. אה, לא שום מפלט. תחינה חנוקה שכבר יעבור ויהיה קץ. – ‘מה אתו?’ מצריד אז גידי מכאן. ואין רק להניע ראש: לא־טוב, לא־טוב. גם זה נידף. והשייכות אובדת. נותרת רק ההתקפלות הלחוצה. הישיבה העקומה. המגובנת. המבוזבזת. הרגליים והידיים שנתאבנו על עיקוצי הדם העצור בהם. עייפות עופרת. הולכת ומכבה כל זיק של ענין בכלום.

וככה זה. פקעה סבלנותך? היטב נמאס עליך? ובכן מה? ממשיכים גם בלי סבלנות ובמאוס נמאס היטב. אין זה, חביבי, כאחד שהלך למלחמה, שמספרים עלילותיו בשתי דקות ופוסחים על הכל – אלא מעשה בך עצמך, הנה, עליך ועל ראשך. ועל יוּבל. על גבו ביחוד. מה הוא יוּבל, מה הוא, לעזאזל, אשם? מתחילה מה הוא אשם? ובדיעבד מה הוא אשם, ובכל מה ואפילו להצילו לא? ריבון העולמים, אני כאן לחבוש פצעים, תנו לי דגל לבן, מגן־דויד־אדום, צלב אדום, סהר אדום, ואצא להוציאו – הניחו לעשות, הלא הוא כבר דרוּס, אינו משחק עוד משחק! אבל כל זה כבר מסובך ומוּשׂכּל מכּדי הרהר במהומה ובעייפות, ובאבק המצריח הזה. בתשפוכות־תשפוכות של בולמוס שגעון ודעיכוּת האור, עַמם החוּם המעושן ונשפך. נלחצים לקירות. מזמן אין מהרהרים בכלום. רק מכוּוצים ברע. הה, קל כל־כך, קל אין־קץ לומר, לקצר ולומר קלות: וחיכינו עד פוגה בין הפגזים, וקפצנו והבאנו את יובל לבקתה. משגע כמה קל לומר כך. וכמה אין כלל דבר כזה בעולם. גם אם תפול הפוגה לא ברור, ולא אם אתה תגיע אליה. או אם תצליחו לעבור את שלושים הפסיעות המפרידות. לעזאזל. אחרת לגמרי להיות כבוש בתוך מעי המגע הזה אין־קץ. מלה לא תמצא ככלות הכל, כשיעבור, אם יכלה ואם יעבור, לסַפר יותר מזו הלא־אומרת כלום: ‘חיכינו עד פוגה ראשונה ורצנו.’ איך זה נשמע? אגב, מי הבטיח שתהיה פוגה? מי הבטיח שמישהו ייצא מכאן, שתספיקו, שאפשר להספיק, שתגיעו בשלום? עד שאתה גומר לאמור ופגז מכולם בא ונופל בדרך שקודמו כבר סלל לו, או תופסך ברוצך בדרך, או כדור שוטה אחד. והרגע יִתם, והרגעים כולם יתמו, והזמן יתם ואתה תתם, אתה שכעת, הדואג, הפוחד, הרוצה כל־כך, בין פחידה לפחידה. מה אמרת, גידי? אמרת? – ‘אמרתי שנצטרך לרבוץ פה ולרבוץ, עד ככלות הכל’. מצריד גידי על־פי דרכו. (ומה פשר: ככלות הכל?) – ‘וצריך שיהיה לנו פה עוד רובה – מוסיף גידי מתי־שהוא, אחר־כך. – ורימונים מוכנים…’ אמר גידי. שומט מידיו במנוד־ראש את הרובה המעוקם והשרוף. כל מה שצריך כעת – כועס עמיחי – הוא רק לרוץ מכאן, ומהר, כל רגע יקר. אסור שישכב כאן! לרוץ? – ואפשר לזחול – נושף עמיחי עוד – להעביר בזחילה… לזחול? רק נוכל – נרוץ. אמר עמיחי אחר־כך. אבק. לרכון גבך, עווית בו כבר ובידיים, לתפוש בידות האלונקה, ובכפות מדגדג כבר – לא להתמהמה כלום – לקום לעשות. מה עושים כולם? איפה הם? מה הולך להיות?

מה אמרת? לא. לא אמר. שלשתנו. ולרגע מצטייר גל שיא נחשולו של גל בים הסוער, וחפונים ברומו, בטרם היהפכו למשבר מתנפץ, רוגעים כאילו במרומיו הללו, כהינוע בעריסה, בטרם היהפכו למהפכות – – כל־כך סמוכים נוגעים שלשתנו זה בזה. ולרגעים רחוקים כל־כך ושכוחים זה מזה. מה יודע זה על זה הנוגע בו. – ‘מה אמרת?’ – אבל גידי מניע ראש ופורש כפיים: לא אמר. לא מגולח. מצונף־שׂיער. צר־עיניים. קלסתר קיפוד. חשדן. כמה הוא חכם ושקט להמתין, עד לקנאה. אני, עצבי נגמרו לי. כשתפול ההפוגה, כל־כך כבר יודעים הידיים והרגליים והגוף, בדיוק איך יהיו גוחנים, נוטלים ומרימים להוליך – שלא מוסבר כיצד מבליגים ולא קמים לעשות. איך איננו עוד בתוך הריצה, נושאים בכובד ורצים. מעורבבים. הוא בינינו. וכל אחד לבדו לגמרי. – 'מה? – לא. שוב לא. רק כתפיו משך. אמרתי מלה? נפלט מפי? כלום יכול היה להשגיח כיצד ניצוץ ניצת חלף לא־צפוי, קפץ והגיד קצרות: מי משנינו יבוא אליה? וחמק משאיר אותך נבהל. השגיח בי? פני הגידו מה? אלוהים – הדיבוק הזה המתעלל בי… ובתוך כל הזה שכאן – הלא זה!… אפתח פה והכל פורץ פרץ. מלה אחת מסגירה הכל. משוגע, משוגע! נורא שאנחנו במקום לעשות דברים יושבים יחד ושותקים לחוד. בוא נקרב ראש אל ראש ונספר בה. גם יובל ישמע. מה יש. נסַפּר לנו בכל גילוי הלב. למה להסתיר. אני מראש מתוַדה: מוקסם כולי לה. לא יודע למה. מעולם לא ראיתי אותה. וכאילו מכיר אותה מעולם. כאילו יחד שחקנו בחצר מילדוּת. רתוק לה ונמשך. כאילו שד מבחש בי. סַפּר משהו, עמיחי. בין כך שוכבים באפס מעשה. איננו כלום אלא אוכלים אבק ושממון. איך הכרת אותה? מה היה בהתחלה? כבר ראית אותה? עד כמה כבר היתה שלך? אל תשקר. ואיך היה בפעם הראשונה, ההיא, שלכם? הו, אני מקנא נורא. מתפוצץ לי בלב ומגעיש את הדם. עוצם עיניים ומבליג בכל כוחי. סותם עצמי. אפשר לראות בי הכל. זה צועק ממני החוצה. היית יכול להבין אילו סיפרתי לך פתאום עד כמה אני משוגע לה? הו, לאחוז בה, לחבק, למצוץ ולשתות אותה לי! עד כמה היא בוערת בי, ובנבזות הגדולה ביותר, ותיכף ערומה ולבנה ומסנוורת בחום, ונמסה אלי, נורא רוצה, קשיות הרוך הלבן שלה, הנמס מתרטט, מדליק אותי – הלבנוּת הזו שלה, המלאוּת הרכה וגמישה שלה, ומַפּל שערה האדום שלה, על עגילוּת כתפיה בהרימה ידיה לשאת בו, להתקינו, עגוליוּת חמקמקה, מרגיזה, מדליקה, לקחת הוֹ לקחת, גם אם תתן – לקחת, לקחת יותר משתתן, ושתתן, ושתתן, לא יודע עוד נפשי – חזירוּת היא זו, למעלה מכל מה ששיערתי, ולמה לעזאזל כל זה בי למה צריך למה?… יותר, פתאום מן המלחמה הזאת, לרגעים, כן, כמו בתוך רצח־הקרב. למה רצתי הנה, למה נתקעתי, ודווקא כעת, פה, עם יוּבל המסכן – לברוח, לנוס מזה, אני גועלי מהיות כאן, אוירונים לטוס, לטוס לי, מתאַווה אליה דרכו, דרך היותו על־ידי, שבתי על־ידו אינה מניחה לי, זה שהוא אולי כבר נגע בה, באושר האש, שאולי כבר היתה שלו – משגע אותי, הו, אני רץ אל השריון למטה לפצפצו, אני אתפוש בפיאט וארוץ שמה – אני אפילו לא בקצה אצבעה ללקק והוא הכל, אדון לכל, הוא – למה? גם אם אצעק אליה – לא תשמע. את קולי אינה יודעת. והוא בינינו – בתווך, עמיחי. אפילו הוא לא שומע, שתי פסיעות ממני, איך צועק בי. איך הוא לא שקט ושליו, בעל־הבית ואני, חסר־כל, מתפוצץ ונקרע. אין אויר פה. אני יוצא. הולך לרוץ. הוא שנעשה משהו, כי אני אשתגע. בוא שנהיה במערבל, שנעוף בתעופה. שלא נשכב כאן – אתה כבר שונא אותי? אני אותך לא. רק מת אליה, רואה ברור איך היא כבר מתפשטת בשבילי, מושכת מעל ראשה, אדום־השׂיער, וכשמש בענן רגע נבלע, אבל מתחיל, מתחת, ככל שמושכת, מתגלה ומתגלה – – אחוז בי, לאבדון, אני מטורף… ומשני עברי יוּבל המסכן שהולך ומשתמט מתחת ידינו, וכל זה… אבל הוא כבר פטור… ואני לא, ולא רוצה… לי עוד לא נגמר, ולא רוצה, לא לפני, לא קודם, בשום אופן, מוכרח שקודם, מלא במלואו, רוצה, מוכרח, מתפוצץ שמוכרח – הה, בן־אדם. משוגע, חדל חדל!

כמו זריחה, מעל־פי השוחה, בעצבות חיוך, נרכנת ניבטת אליך פתאום למטה לילָך, סוקרת במנוד־ראש, דמעות בעיניה כמעט ולא תתאפק, עטופה מטפחת על ראשה, לבנת־בגדים, אלינו ואל המראית הזו שלנו כאן, השנַיִם מזה ומזה ויוּבל שביניהם. נקיה, שקופה מנוקי, ריחנית מזוך, גהוצה – אה. הנה אנחנו. איך מתבוססים. איך אין־אונים. צורתנו הזאת שלנו. האומנם ייתכן כי לא אראה עוד אותך, וכי זה הכל. ורק באת להיפרד. אימת מוות עלי. זיעת פיגולים. ומה עוד? המוֹרפיוּם יפוג ומה אז? ועד מתי? ככה עד קץ כל הקצים? מה זה היה? זקפו אזניים בבהלה. אבק משתחן במערבלים. ומשנהו כאילו… לא? שהות עוברת – ולא מרפים. מוציאים את הנשימה הכווּצה. כובשים מבטים למטה. כל העולם מכאן – ויוּבל הלא־נושע מכאן. עודנו נושם. והדופק עודנו. הדם אינו מתפעפע הרבה. לרופא לרופא. מה עוד יש פה. כל גבו, עוד הריאות. פחד־אלוהים. איפה אתה, יוּבל. הדופק עודנו כאן. ואתה? הגוף, הדם. הדופק עודם כאן – ואתה? (מהו זה שאינו גוף, שאינו דם או דופק שעודם כאן – והוא כבר איננו?) אבוד בתוהו אבדן. חולם על מה? חולם? על ביתך שלך? על הליכה יחדיו ברגליים יחפות לקטוף בוסר מישמש בגן? או כלל לא כך, ורק אפוף צלמוות לך מכל צד? מי יכול לדעת. סגור. אה, הניחו, כעת, כל זה, מה עוד, מה עכשיו? (חטא? מה חטא! בעוד רגע לא נישאר בעולם, אז מה חטא? גם לחטוא יכולֶת היא, ולא יודע אגיע אליה, אם יותן לי לחטוא, הה!) ולרגעים כבר חדל זה מהיות יוּבל. ולא נותר ממנו אלא הפצוע השוכב ותופש את כל המקום. דמות גושית צרה. קצת רחמים, קצת הכבדה, קצת חלק מכל המצב הזה, וקצת שיגרת מה־אפשר־לעשות. ועד שכחה. (מפני שהמתים גם מה שמותר אבוד להם. וגם אחת היא מותר ואסור. שטות. למה מותר למה אסור. מי אסר. אני רוצה. ואני אקח לי. כשאני חושב עליך – את אשר אינני. כל אשר מושם עלי לפרוץ ולהגיע…) מה קרה כעת? הקשבה חתוכה. גידי מתנער. – ‘מתחיל להיות רציני. – אמר גידי בקול. מפליא גם אותו בממשותו הקרובה. – צריך פשוט להסתלק כבר.’ ועמיחי: ‘בזחילה? בריצה?’ – ואולי בינתים נופל שקט־מה, ותיפתח הדרך? וגידי: ‘זה יכול להתחיל כעת בכל רגע ורגע…’ – ‘נחכה קצת ונראה.’ – אומר עמיחי. – ‘נחכה? טוב.’ – ‘אינך יכול לדעת אף פעם…’ – אומר עמיחי. וקושבים יותר, ביחד. הרבה יותר. עשן יורד. חריכה עם אבק יבש, זבלולי. כשמציצים לא מגלים הרבה יותר. גם הקרבה הסמוכה מתעלמת. ריח דליקה באויר. או אולי כבר… רעש גיהנום. שריקות כפשׂע מעל הראש. והתפוצצות־פתע מתחבטת פה, במגע כמעט, רועמת אימים, מפילה הכל, קוברת מרקעת ארצה. אה, העוד עודנו? קילוחי עפר יבש. מזל שלא רצנו קודם. עד שאנחנו מעבירים אותו – מעבירים אותנו…

– ‘נסתלק!’ – אומר גידי. ועמיחי: ‘עוד רגע.’ – 'למה אתה ממתין עוד? אומר גידי. – ‘רק רגע, נראה מה…’ – שלשתנו. מופרשים מן הכל, ויוּבל בחשבון (למעשה שנינו, יוּבל בחוץ). עלפון המורפיוּם. גוֹזָל נם בין פריצי שחץ. רגע פתאום, מתרעד בו, כמעט אנחה לא שייכת דקה מאד, בתוך כל הפֶלץ. חרדה עד עומקי המעיים. משתוחחים אליו. יוּבל? ואין היזז. לטף בשׂערו. מגע בו. ידו הלא פגועה. הדופק? ציפית תקוה. השתוחחות עד געת במשב הדק של חטמו. מסכן־מסכן. על הגבול. עד שאנחנו, הוא חומק, אוזל מתחת ידינו. מבין מי מה פירוש? –יוּבל?–יוּבל? כואב לך? רוצה משהו? יוּבל?–לשוא. – ‘קצת סבלנות. – מדבר אליו עמיחי, ממנו אליו. סתומות – עוד קצת סבלנות.’ לעצמך אתה מרגיע. אינו שומע כלל. תרמיל הכדורים נמלך כעת מלמעלה, ושב להתנפץ פתאום, בזעפנות. רק זה היה חסר. חופן חול עליו. שתוק טיפש גרול שמה. לעזאזל, כמעט ו… אה, זה לא־כלום. האדמה רועדת כואבת. מעוּנה. עפר ופיח כגשם. מה קורה פה? שמים וארץ. כזאת ראינו רק בקולנוע. ואולי באמת, אין כאן אלא הצגה, ובעוד רגע מתעוררים ו… לא יכול עוד ככה. לשאת רגליים ולברוח. לא לאבד זמן. וגידי? רחוק לו ושותק. למה אתה שותק לבד. ואני מתפוצץ. לחטוף ולרוץ. מה שיהיה. בלי חשבונות. מה סוף־סוף לחוצים. אני אין לי עוד. (התכווצוּת חַיתית בי, מרגיש את אשר אינני, עד תוך העורקים אני חש את המתעורר בי, נורא עושה אותי מוכרח לחפוץ להגיע ויהי מה – אה, כמו…) אבוד. מקרה אבוד. אין תקוה. יוּבל המסכן. מועקת אבדן בכל. ואסור. אסור, אסור. עצור בך. אתה החובש. ראש צלול ויד בטוחה. ההפגזה תתם עוד מעט, אין הפגזה בלא פוגה, ובפוגה תשתכח כל הזוָעה לאפס. חוף אחד כלשהו, והאוקינוס נגמר. אי־אפשר שיימשך עד סוף כל הדורות. מביט בך. מה אנחנו יודעים עליך, שלעינינו פה. שאנחנו עֵדי רגעיך היותר יותר… מה בקשתי לומר? נער מסכן עם נעלים גדולות. בכיסו אולי אפילו מכתב מקופל להישלח הביתה שלא הספיק. הורים יקרים, שלום רב. או: הרבה שלומות, אבא ואמא היקרים. אצלי הכל בסדר. שום חדש אין בחיינו כאן. הכל כרגיל (הכל, כרגיל – להרגיעם מדאגה). כתב וברח מבית־החולים לכאן, ואיש לא ביקש ממנו. אבל החבריה הולכים ואני אשאר?… כן. תשאר־תשאר. הם ישובו הביתה ואתה תשאר. השארות אחרת מכל מה שפילל מי. יובל הקטן. אינכם צריכים לדאוג כלל. (דנוס, על כתפיו כעת הכל. אני משוחרר מדי – מסתובב כגלגל ריק. פטור יותר מדי. ובלי תפקיד… מה יודעים עלינו שם, ספי, צביקו, כולם מכינים משהו? שומעים עלינו? מה יודע העולם הרחוק, מה שמע עלינו, בבית, כתבו משהו בעתונים? מעלים משהו בדעתם כי בשעה זו, הרחק, ו… מתי היה שכתבתי לאחרונה הביתה?) ואולי נערה היא, ואל נערה מכתבו זה שבכיס, זה שייקרא, המכתב האחרון, ובקובץ שייצא לזכרו בעוד שנה ייכתב מעליו ‘מכתבו האחרון’. ואי־אפשר יהיה שלא לדמוע למראהו. נערה אחת, שרה, או רותי, או מה, צמה שחורה על כתפה, בת־ישראל כשרה, – אַל תכעסי שמזמן לא קיבלת מכתב, הלא אַת יודעת איך אצלנו. ובאותיות קטנות, שגם ייראה יפה. באהבה, שלך יוּבל. או שמא במתון מזה, ברשמי יותר: חזק ואמץ. ואולי אוהב ומחכה ומצפה בכליון לרגע שניפגש. וכך מגלה לבו. ואולי כבר: נושק לשתי עיניך, ואוהב אותך נורא. אה, יוּבל. מתי נפגש? להפגש ולהיות יחד. כמו מעֵבר להרים ההם. מעבר לענני השמים. אַת שואלת מתי נקבל חופש – יהיה כתוב שם – ואין איש יודע מתי נקבל: ייתכן שכעבור זמן קצר, וייתכן גם להיפך. – יהיה כתוב שם – שלך־שלך האוהב אותך, באמת שלך, יוּבל. הה, קחו את יוּבל שלכם, הוא פה. אי־אפשר להוציא אותו מן השוחה של הבקתה. שנַיִם יושבים עמו, אבל ידיהם ריקות. שומרים מוצא שפתיו. ואולי לסַכּן הכל – ולתפוש ולהריץ אותו לבקתה? להציץ, לראות אולי מה? מתחת ידינו הוא נשמט. עשו סימן בלוח, אנשיו של יוּבל, היום. החובש ידיו ריקות. וכלום לא תלוי בו. רק עוד מלה טובה, מפעם לפעם. ואין כלום חוץ מזה. אדם חי וחי וחי. כאילו מעולם ומתמיד היה חי. כאילו כך הוא המובן מאליו ואי־אפשר אחרת. סגור בתוך החי שלו, המובן מאליו, ולא ייתכן אחרת. ושהחי המהולל הזה שלוֹ יחמוק יפרח לו אֵי־לאן, כצפור מכלוב, יצא ויפרח, האֵל יודע אנה, ורק הקליפה הממועכה הזו תישאר, מעוכה ומעוקמה כאן, וההוא, ייצא לו רועד כאפרוח, ו… הגד מה? מבולבל. כל השאר ישוב אל כלל האדמה כולה, אל כלל הכדור כולו, קורט של כוכב בין כוכבים, אף כי מרוסק־פגז, גופך לא יהיה עוד לעצמו, הוא כבר יהיה הכל (חסר משהו), מאוחה התאַחוּת שלמה עם כל ההכל כולו, פרט בין פרטים, בלא שֵם לעצמו, בלא סימן יִחוּד, קטע מן המעגל השלם, לא שונה בכלום מכל זולתו, אשר כמוהו, פרט מן הכלל הסובב, המקיף את כל בעלי השמות והסימנים אשר עוד לו נכללו בכלל הגדול והעגול הזה. עגוֹל (ורק חסר משהו), אולי משקל?… אה, קר לחשוב. וחושב שטויות. ואי־אפשר עוד. מכל צד שהוא אי־אפשר עוד ככה.

וכך גם קורה עתה. לפי שכל הפגזה שהיא, כמו כל מדבר־שממה שהוא, מוכרח שתבוא לה, מצד זה או מצד זה, פוגה כלשהי. פתאום יש פוגה של נשימה. וכמותזים – קופצים ירויים שניהם להציץ כאחד. המולת אבק רץ בערבול. אבל עומדים ומציצים דרכה. ואם התקיימנו עד ההפוגה, משמע נתקיים גם לאחריה. אמן. הדי פיצוצים ותקתוק מקלע אֵי־מזה. אבל רואים ושומעים וחיים. אמן. שהות פעוטה, אבל ענקית שהכל בה עד אין הכיל. ועם זאת, ומעבר כל האבק, השאון, העייפות, הפחד, הבלבול, המתיחות והכל – מעֵבר כל מבחינים יפה בכוונתם הפרושה גלויה על השטח: לעלות זאת הפעם ולקחת. אין ספק עוד. לא שום ספק. כוונתם שקופה וצועקת: להגיש עתה בחיפוי הכבד ביותר את שנים־עשר השריונים, שכבר נתפרסו בקשת נרחבה, כשש מאות מאתנו, ואת הזחלים באים מאחריהם במרזבה, בטווח־בטחון ניכר ואת הרגלים הממתינים לעלות בגל שלישי, לניצוּל הצלחת הפריצה ולקַצוֹת בכל שיירי התנגדות. ורק לאחר שיגישו הקְרֵב היטב את השריון, עד החזיקם באש אישית כל שוחה ושוחה, רק אז להעלות פתאום את מסך החפוי הכבד, ולהשליחם בנו, כל זוחל מתגלגל ורץ, להתירם ולהשליחם חפשי כאת הכלבים באיילה הפצועה. רואים וצוללים למטה. עוד מהומת זווָעה עטה. ובכן מה? ראינו. לקום ולרוץ. כן. לא להמתין עד בוש. הצצה בשעון: ארבע. ארבע? הו הו. מה הפלא? במה נזכרת? הצצה בשמים: אפרורית זרומת־אבק. כעת. ‘בוא כעת!’ – אמר עמיחי החלטית. בלי דיחוי והיסוס. להפסיק לחשוב ולעשות. וזה יהיה פשוט וקל. ובני־אדם אינם צריכים לחוס על חייהם יותר מדי. כי מה סוף־סוף. תנועת הרכינה ולפיתת הידיים בידות כה משוננה, ידועה וצפויה לפרטיה, בעצבים ובשרירים, שצריך רק להתירה. ועם זאת ממשותה חרשה ולא צפויה. כובד אחר מן המדומה. עווית משתלחת פתאום ביוּבל. שפתיו הדקות הפעורות משהו. החירות. החיורה הצהובה שעוָנית. והאפור, העיניים המעוצמות, ויותר מכל שוב, רווח השפתיים הדק, עווית ענוּגה נוראה לא לשום ראוָה, רק לראות ולבכות. הו, לא להביט, רק לעשות. מגביהים במאמץ. מתאמצים מאד ומגביהים (היטב העמיקו אלה לחפור!) ואל שפתה והחוצה, ומניחים מלמעלה, כצפוי מראש וחדש כל הזמן. השעה ארוכה מאד ולא מספקת. בולמוס נרגשוּת ליציאה אל הפתוח. אל החשׂיפוּת הנושפת זעף – מיוּרה. נחתכת כל הזמן. רחש כדורים אין־קץ. כאצל מכוורת. איך נצא? איך נרוץ? לא לאַבּד זמן. כעת כבר אין. כעת רק מהר – יציל. מעֵבר מזה אנחנו – ורק לרוץ. לפעול כאילו לא־כלום. רגליים גוששות מאחז – וקדימה. ומה אסור לשכוח, שצריך לזכור? לא חשוב. לא כעת. הלאה. ריצה. לא לטלטל. לא במתואם. ואין פנאי. ולא להפנות ראש. כמרקחה. אימה. אצבעות רצות בגב. גלוי דוקר. חשוף עד הלב. לא בגד, לא עור, לא סתרה, עד הלב – מהר, והקיר, ולהקיף, רגע לפני – תחטוף ותפול – לא. הסיבוב. לאט. גניחה וככה – הו, זה כבר פה, ניצלנו!

הבקתה, מחנק עמום. ריח יאוש. שניִם־שלושה קמים נרתעים. הורדה, הו, אלוהים. (וזהו שהיה נבצר כל הזמן? זה כולו?) נפתל באלונקה. מתגנח. הטלטול העז. מה לראות קודם: בפצוע או במלחמה? עמיחי כולו גחון אליו, סח עמו כפייס תינוק. (עמיחי כל־כך טוב – ואני כל־כך…) לצאת החוצה, לרוץ מכאן. נפנה להקיף את הכותל. מהודק לו ונשתלח להציץ במצודד. אבק ניסע, רק אבק ניסע, ואפור רחוק, מעֵבר לו והלאה, אפקי תכלת מַחוירים שם רחוק. קרוב פה דנוס, מתוך שוחתו, אש להבה. מַצויח גרונו לכל עבר. שעה קלה. לא מתברר הרבה. חש בחריפות את זרימת הפתוח על פניך כולך, כמפח־חוֹם מעל פתחו של נחתום. התכונה כאן, השאון, קטעי גלגלי אבק רצים ומתהדפים, ומביניהם מתחשׂפת ממשות של אחר־צהרים, נוטה־הולכת להעריב, מתהבהבת, והרגשה כי אנחנו תקועים והוֹיים בפנים הדבר, בתוך תוכי מה שהוא־הוא, שהנה זה יוכרע לכאן או לכאן, בעצם תוך תנופת ההנה־זה־פה. סוף־סוף. אלוהים גדולים! תראה! הו – התעלה נסתמה! פגז השחיתה! כשלא היינו! מזל של כלבים! סתומה, שחורה. יצר מצטרח לצעוק לכולם, להראות – לולא שאינך זוכר קולך, וגם הכל פניהם אל אשר לפניהם, לכרוע ברך ולהודות לאֵל הטוב, למזל, הה, מזל הממוזל, פחד־אלוהים (רק שלא יבגוד עתה, מאחר שכבר הראה פנים שוחקות…). להסתתר פה יפה מאחורי הקיר. להמתין להיסתר פה בפינה. איש לא יחשוד בך כי מסתתר אתה. ואינך מוכרח לצאת. הידבק פה בחזקה, ואת חייך תמלט… אמר וקפץ בשתי פסיעות אל קצה הקיר לפנים, כמעט מנוכח, כמעט חשוף לכל השדים והרוחות המשתוללים. לעזאזל, לרוץ לעשות משהו קשה, דבר מכאיב, מעניש, מכפר. אבל אין זה אלא פחות משניה. כה קוצני האויר, וכה עוֹין ונוחר לקראתך. התכווץ, התנמך, נסוג, פרץ בריצת בהלה, עד שחזר ונצמד מעבר לקיר, מרוקע בגבו אליו, לתפוס נשימה, וחציפות העמידה הפתוחה, הזקופה, התהפכה לנפילה על אַפּיו ארצה להיכבש, להיטמן – והרתיע מהר, כנכוה, על ארבעותיו ועל גחונו, ולא נח עד שהקיף הכל, ומעֵבר צלע הבקתה קם, לפני שיראה מישהו, ובנשימות מַפּוּח רץ לבוא פנימה בפתח – ציחה־פה ומיובש. – ‘איום ונורא!’ התחיל גם גידי כשנכנס. סוחף אתו אויר נרעש, אל עמימות החמה, החנוקה, שעמדה, בפנים על מעגל השניִם־שלושה הללו שעדיין מגוחנים סביב האלונקה, ואף הם מסתבר, חבושי תחבושות ומגואלים, ואינך ביניהם אלא כערום בין לבושים. (מערומיה הזורחים… איפה! חסל. יבש ומיובש!) עמימוּת חמה מחנקת. ודבר שאין לו גבול. הרהיב וניגש. האלונקה ויוּבל על פניו. שב, כנראה, לדעתו, נפתל וממלמל, ועמיחי מנחמו אין־קץ. עמימות חמה עד דמעות. – ‘חונק לי…’ מילמל כעת יוּבל ברורות. התעוותות מפני חישוף הגנוז ביותר, הניצב עליך. ועם זה סקרנות דחויה, גוחנת לאסוף עוד. כן־כן. – ‘עוד מעט. עוד מעט.’ שוקד עליו עמיחי, מקיפו מכל צד, גחון לתת, להקיף, למחות מצחו במטפחת הלחה. ויוּבל שוב מתאנח. – ‘אין לי כוח לסבול…’ שומעים כל מלה. בוכים על כל אחת. קר לך? – שוקד עליו עמיחי – כואב? – ‘אני הולך למות…’ אמר יוּבל ונחר באנחה, משתנק. לא. לא. מי שׂם מלים בפיו. מה רואים כשאומרים. לא־לא. אהוד נופל אצלו. על ברכיו משתוחח עמו. – לא. לא. לא. כלל לא. לא נכון. אנחנו… נביא רופא… – אמר והתיפח בקול. תפסיק, בן־אדם! הדף עמיחי חרש, דוחקו משם – תפסיק כעת! – חום עמום בבקתה. עליבוּת בקתה חשׂוּפת־חומר. מקום שותק נכר. אפוף יסורים כולו. מתאנק בכל נשימה. נאבק לעינינו. מקצתו, אולי, כבר לא פה. השארית נאבקת. בידיים, בקצות האלונקה, באצבעות מתאגרפות לאחוז. מנסה להגביה ראש. לחרחר דבר. אהוד, חבוש כתף וצואר, ושטוף פני דמעות גחון אצלו – ‘אוּבּוּדוּבּי…’ גימגם אליו יוּבל. בהתאמצות אפורה, בלהתגבר. – ‘מבה יוּבּוּבוֹבּל…’ נחנק אליו אהוד להשיבו. באותה שפת ה’בּית' של ימי בית־הספר. רעות ילדוּת. בּית על כל הברה. לאחוַת יתר ולסוד. ריצת יחפות לזלול תות בחצר כדורגל במגרש בית־החינוך: גופיות נגד חשופים. ואין יודע לומר דבר. לעיניך ומחוץ להישג ידך. מובן מאליו שכלל אינו מובן. דמעות חונקות. לרוץ מכאן. להביא את האמא שלו. אולי היא. מה היא יותר. רק תבכה. תבוא ליפול עליו לקחת ולצעוק, להזעיק ולהאיץ, רופא, אנשים את השכנים. יוּבל יוּבל. אפור כולו ומצהיב ומאפיר. בלי הרף משקיט אותו עמיחי. במטפחת הרוויה מוחה פה ושם. מה מטפחת – שולחן־ניתוחים צריך. מלמולים. כל הזמן ממלמל, מה יוּבל, מה? ‘מאד, מאד, מאד…’ מדמדם יוּבל במלמול.

קמים. עמיחי קם, אהוד קם. נדבק בו: ‘הגד, מה?’ ועמיחי נרתע ממנו, מושך כתפיו. – מה עושים? מיבּב אהוד. – מוכרחים, לעשות משהו, – חדל. חדל. – יבוא מישהו יהיה אוֹטוֹ, יבוא ויקחו אותו. – הלא אי־אפשר… מתיפּח אהוד. אי־אפשר עוד לשאת. גידי מפנה גבו ויוצא. לקפוץ לאיזו שוחה. לזרם הקרב. לשקוע בגדול, להילחם, לרוץ, כאן כבר מעֵבר לנחוץ – פה לא שייך ולא ניתן לשינוי. אין פנאי כעת לפצועים ולא לדברים נוראים. ישר לשם, לרוץ. – ‘לאן, גידי?’ נטפל אחריו ויוצא גם אהוד הלז, החבוש, השטוף דמע, שכבר נתמוטט בפרהסיה. עד אי־נוח להביט בו. עמדו ושתקו בחוץ. הכותל לסתרה ומעֵבר לו גוֹאֶה־עולה העולם. הסבלנות פוקעת. והלה נאחז בו. לדבר, לגול דברים. – הוא לא היה צריך להיות כאן – התחיל אהוד – עוד אתמול היה לו חום, ושתק. תמיד שתק. גם במַלכיֶה כשנפצע בפעם הראשונה. הוא נפצע גם בזרעין. ופה, בתאונה, שבר את היד, בקלוּת היה יכול לשבת מאחור… – לדבר, לדבר, לגול דברים. כמעט צעק מעוצם הצורך להסביר, להוכיח. ואחר־כך: מוכרחים רופא. עמיחי לא יכול כלום. נורא יהיה אם מפני שלא היה רופא… לא ייתכן! – אמר ופרך אצבעותיו. – היינו יחד – נאחז וסיפר בעיניים קמות – הוא מילא שרשרות כשפתאום! יכול היה לשבת למטה ולמלא, אבל לא רצה, אולי, אחשוב שהוא מפחד שאני אולי אחשוב שהוא מפחד, שאני, כאילו, אולי אחשוב שהוא מפחד, היה צריך, כאילו, להוכיח לי, אני – אמר והסתבך בדברים רבים אחרים, בבכיינות שהתחילה להיות לטורח. – ‘אם הוא – – אני אשתגע!’ פרץ פתאום. מניח לכל המלמול המסתבך, המסַפּר מתחילה עד הסוף, חייב כאילו להביא ולהחזיר כל פרט לפרטיו – ‘לא אוכל לחזור הביתה,’ – התחיל אהוד. ‘די! – צעק עליו גידי. – חדל. חדל אומרים לך!’ – אבל הלה נתפס בו וגילגל בעיניים טרופות: 'אם יש אלוהים בשמים אז שלא!.. אני נותן הכל־הכל, אלך לבית־הכנסת!… אם יש אלוהים בשמים אז – – מה אנחנו יושבים. בוא נקח אותו. בוא נסחב את האלונקה. שעתיִם הליכה? הלא זה איוֹם! מרגיש שדעתי נטרפת עלי! אולי רק שעתים נותרו לו! – – מוכרחים, אתה שומע, אני מבקש ממך, בוא, מה יהיה אם – – ' אבל גידי פקעה רוחו. נשמט מידיו, ניתק ופרש לו והלה, המתבעבע, נותר רגע. תלוש ומפרש כפיו, ונסב כעת אל הקיר, החשוף, החוּם ומאובק, והאחיז בו ידיו ואת ראשו בין ידיו ופרץ באנקת בכי פתוח, בלי שום סייג. – ‘תפסיק! – צעק עליו גידי, מן הצד, בגועל. – תפסיק!’ – פרק לבו, בטרם קפץ משם, השתוחח, הקיף את הפינה, השפיך עצמו לזחילה על עיי התעלה (אה, מזל־מזל!), דילג ובא והשתטח על כרסו, סמוך אצל הבקתה הקטנה שמעל שוחת המכונה, המאכלסת שלושה, ממול הפתוח, ניגף בריח חריכה. סיד יבש ועיטופי עשן על ריגשת קו קדמי. וזה שהיה מאחור נבלע ואבד.

הכל נבלע ואבד. גלי המלחמה גאו. הציפו עד מעֵבר ראש. קרב־יריות מתעזז והולך מרוחק ארבע עד חמש מאות. אבל פגזים כבר אין. והאויר כאילו נטהר יותר, גם אם לא תתעלם מאותם צליפים נמוכים שרצו־חתכו כל הזמן באיבחה יללנית. בבת־אחת נתקף זרם השבולת הנסערת.– ‘דויד כבר חזר?’ – צעק דנוס אל גידי כשגילהו באחד מהיסבי־ראשו הנמהרים לכל צד, ותיכף עם זה: ‘תכינו שם רימונים על הגג!’ טוב. הכל משתנה כשנמצאים בשטף. נאחזים להתגבה ולראות, להיטיב ראות. לשמור ראשך למעלה. וחושים סמויים מזהירים מתי להניסו בחטף ולהיעלם. וההצצה, עם זאת, כהציץ בשור־פר משתולל בין הגדרות: באותה סקרנות ובאותה אי־נגיעה. מה הם הולכים לעשות? קו חמש מאות הוא קו המשבר. ממנו והלאה פגיעתנו קלה, ממנו והנה פגיעתנו קשה והולכת (אף כי נותרת לעולם בתחומי כוחו של הנשק הקל!) – ושוב יחזרו על מה שכבר עשו קודם, ואנחנו שוב נפתח אש כל־כוחנו בהתקרבם. שוב יעצרו לראות מה, שוב נפיל עליהם הפגזת שלושת האינטש שלנו עם אותם שרפּנלים כוכביים (שאין לנו אחרים להחליפם!…), אש לא נעימה אף כי לא מזיקה לאיש. והללו ייעצרו תחתיהם – אם לא נוסף אומץ מִשנה ללבם, ויוסיפו אחר־כך להתקרב, יזעיקו להם, אולי תגבורת בשריון, בהפגזה מוחצת, נוספת, מקרוב, על אף הסכנה, הצמודה מאד, ויקפצו בחיפוייה עוד מאה מטר. אינם צריכים אלא לעוד שלוש־ארבע פגיעות ישירות בנו, ואנחנו מתרוקנים כמעט. חצי תריסר בחורים ממול השריון, ובאין כל נשק נ"ט בידיהם! ואילו הקרב מצדנו, זה שלפי כוחנו ואורך זרוענו, לא יוכל להתחיל אלא מטווח הרימונים: עשרים־שלושים מטר מן השוחות הללו, פה בקוצים האלה, מעבר לסלילי־התיל הדלים, בקרב מגע, פנים אל פנים, פנים אל ברזל, ידיים כנגד שריון, וברימונים ובהחלטות נוקשות ובתחבולות־ערמה נפתלות ונועזות – ולכך הולכים הדברים, הלוך ובוא. ולשמור על כל כדור, על כל רימון, על כל קורט של כוח – עד הרגע ההוא, כשנתערב אלה באלה. כך זה וכך יהיה. ואין גם בחיפוש מחופש, כל סיכוי אחר. זה הסיכוי. אם רק לא איזו הפתעה. הפתעה? מה עוד יכול להפתיע? מצדנו? שיעלו על מוקש טמון אחד? (וקובי יקום להילחם…) – אין מה שיפתיע. לכאן מתגלגלים הדברים ובאים. ועל ה’קדמי' מה? ואל איזה מן השנַיִם מופנה המאמץ העיקרי? (אה… איזו תחינה אנוכיית אילמת!…) – להם שני הפיאטים, ויותר לוחמים, בשאר – הסכויים שווים. עוד פיאט מבוזבז לריק אצל אודילה… הו! – נכון, נכון! אצל אודילה, בעורף! אני רץ להביא! לאן רץ דויד? אקח בחור או שנַיִם מכאן, ונסחב מאודילה כל מה שאפשר, פיאט, פגזים, רימונים. ונכין אגדי רימונים יחד, ונסדרם על גג הבקתה, כל עוד אין מפגיזים, ובבוא העת ההיא, להטיל מגבוה על הקרֵבים, ולהממם כך. בצרורות־צרורות רימונים, מצלצל פיוטי מאד, וירעם אכזרי מאד. כך נראה הדבר. ריכוז כל כוחותיך לנקודה. גיוס כל עצמך מכל זוית שהיא, להיות בדבר בבהירות וכך מוכרח להיות. ערוכים בשלושה־שלושה הם שם ויורים, שניִם מלפנים ואחד מאחור, ומדי פעם נעקרת שלישיה וקופצת קדימה, בבלורית אבק לבן, הלוך והתקרב אל תחום הפגיעה שלנו, שאינו עוד בלתי־ידוע להם, כמובן, כשם שאין עוד דבר בעולם בלתי־ידוע, וכלום לא להפתיע, לא לנו, לא להם, ולא לאֵל שבשמים, ואין איש מן הצדדים תולה, כמדומה, תקוות באיזו גישה שבעקיפין, בקפיצת־פתע, או בנס מן השמים. מצח מול מצח. אש מול אש. ועצמת המחץ בהתנגשות, ועקשנות הלפיתה כשנתאחז אלה באלה, ההידבקות ללא הרפיה, הנשימה הלא נגמרת: לעזאזל, אני כבר שטוף זיעה. הפחד חזר להסריח. להמס את הקרביים. אני כבר עלה נידף. ורוצה שכבר יהיה סוף. מבט חטוף על־פני השוחות. רק פה ושם ראש מציץ. ראִיה כה ברורה, שאי־אפשר שיצורף לה כל אולי שהוא, נגמרו אלה כולם, ורק בהירות ההכרח האחד עומדת בזה. אין עוד שום ספק. כמו ריח האדמה היבשה הזאת. לא מוצא אחר, וגם אין צורך בו. ברור כעפר שכל עוד אנחנו על פניו – נעשה הכל ונעמוד נגדם, ונצא ונסתער אנחנו עליהם, ונהפוך אותם, להכריעם, לכל הרוחות, ולהעיפם מכאן, להניפם ולהעיפם מזה, לא ברור עוד איך, אבל ברור שכּן, שמוכרח. שכּן. קיפוד סומר. יותר: נמר במארבו. יותר: שד משחת. עם נשק ובלי נשק. לחום נילחם. אה, כן. אין אחרת. לא קיים.

המצב כעת? ככה. ארבע וארבעים. השריון עודו יורה הרבה ונע מעט. ואין עוד סימן החלטה אצלם. השד יודע מה מעכב בעדם. או עודם מצפים למישהו שעתיד להצטרף אליהם, או לדבר שהוא שיתרחש ויוסיף להם עוז ובטחון, ובלא יותר עוז ובטחון קשה עליהם לזוז. מוזר מאד, וככה הוא. השערה נועזה מתברקת פתאום: הם שרויים בפחד. אַל תצחקו – פחד נפל עליהם. פחדנו שלנו? מצחיק, אבל זה האחד, היושב כלוא בשריון מן השריונים על הגבעה, אינו מרהיב עוז לזוז. איך זה נשמע? עצם ישיבתנו השקטה מתחת כל התופת שהערה עלינו – מדאיג אותו. אשתו ילדיו, ביתו, אפשרויותיו, הכל – מתבהל עליו. מתדמה לי כאילו יש עמנו צפוּנה מזימה, למשכו להתקרב, ואין שתיקתנו, בדמיונו, אלא מלכודת־פתאים, וחושש מפני מהלומת־רצח לא צפויה שתפצחוֹ לשבבים ותשרפנו חיים בקופסת־הפלדה שלו – שעומדים נגדו ברובים אחדים ובשני מקלעים, מתראה בעיניו משוגע מדי היות אמת, ועליבותנו מצטיירת במוחו המפוחד כמין שטניות זוממת, ודמיונו מוסיף עליו שבע. הה? האין זו חובה עתה להוסיף ולהאדיר פחדיו אלה, ללבּוֹתם בארגמן ובשחור? אה, שטות או אפשרות? לו יכולנו לקלוט שיח־מפקדים מהכא להתם, סוד־שיח ‘שמש קטן’ שבשריון עם ‘שמש הגדול’ הספון לבטח אֵי־בזה במטהו שבמבצר המשטרה, היינו שומעים אולי בכי המאור הקטן באזני מאורו הגדול על התנגדות־אֵימים שבולמת אותו, על שנבצר ממנו לזוע גם פסיעה, על מועכים אותו ואת שריוניו כמעוֹך את השבלול ואולי גם על אבידות כבדות שיאבד אם אך יצעד צעד אחד נוסף – וצעקות גערות ‘השמש הגדול’ שלא להירתע: לך, עלה, התקף, התבייש לך, רוץ, קח, תוֹרישֵמוֹ ידך, חשוב על הכבוד חשוב על החרפה – עלה־עלה! – והלה מרתיע מכונותיו לראוָה, מעמיד פני מסתער. ובתימרות אבק ואש מרחוק, ומשדר לאחוריו כי הנה כלו כוחותיו מהתאמץ, כי הלחץ כבד ממנו, ומבקש רשות להפוך ולצאת מזה, או לדחות ליום מחר, וחסר לו רק תירוץ של כבוד, תואנה מכרעת כדי לנטוש ולהסתלק (הה, אלוהים, תן לו! תן לו תירוץ מספיק, תן לנו שנתן לו תואנה לשוב על עקביו!)… תותח או שנַיִם, ובבעיטה אחת מכוּונת יפה באחוריהם המרופשים, וייפטרו מאתנו… – כל אותם מיוחסים ובני־טובים, ששונאים למות מות־גיבורים על שדה־הקרב, שחס להם להפסיד כלום ממנעמי העולם הזה – שאימת תריסר בחורים נפלה עליהם… כאלה וכאלה היה גידי מהרהר, וגם צועק על ימין ועל שמאל, שעה לא קלה, אל שוחת בּני שמלפניו, בין קושבים לו בין ייהדף קולו לרוח, וגם דנוס מציץ בו מדי פעם, כדי רבע רגע ונוטש. וכל זה טוב ונאה, ואפשר אולי להאריך ולהעשיר נגינה זו – כשנושאים עיניים ונוכחים פתאום בעליל איך התחילו הללו שם פותחים ומרווחים אגפיהם, וזאת הפעם כנראה, על־מנת לרוץ ולהקיף את המערך שלנו בטבעת־חנק סביב. ההשערות והדמיונות – כבים. וזה כשלעצמו עושה מיד סביב מין שקט מעיק. מתפוצץ וממלא הכל. וההיא, ההרגשה המודחת, מציפה מיד מפה לפה: עזובים להירמס. בבת־ראש חש אדם כמה טחו עיניו באִיולת, כמה קרוב היה להיפתות, ועד כמה ריקות ידיו מכל וכל. השיתוק החונקני כבר בגרגרת. שיתוק מפני כוח דורסני. וכבר אתה מודחף להתמעט, להתפעט, להיבטל מכאן, מהר־מהר, לא בלי התאוָה הכמוסה לדווקא, לא לזוז, להיות נוכח, לראות כל דבר, תאוָת צייד במארב, וללכדם בערמה זריזה, על אף כל הדברים, הפחדים והעוּבדות.

אבל כעת מצטמרר העור בזוָעה. – יֶבב פגזים רץ־מתפלח. ימח שמם ושם זכרם. מתמוטטים, נדחקים פנימה. (או שמא, באמת, אינם אלא מעודדים את מוּגי־הלב שבהם: קחו חיפוי, קחו ורק זוזו צעד!) – וכך גם צעק גידי בטרם נטמן בשוחה הקרובה. ויש, אולי, גם טעם־מה בדבריו, לפי שהפגזים, ככל הנראה, ובזה אחר זה, חלפו־עברו הגבּה והלאה אחורה, שלא לסַכּן את שריוניהם. כיוָן שכך, מצפצפים עליהם, ונוטלים ומרהיבים לעשות דבר מיוחד ולא יאומן – מתרוממים וקמים ולהציץ בהם, בעוד עודם פורחים מעל הראש. בריגשת נוכחות חריפה למדי, כאילו צפויים להסתמא בסנוורים, כאילו לא יוכל האדם לראותם וחי, ומשׂיאים עיניים ולב הומה ורואים בהם, פשוט רואים בהם, הנה הם! ואולי כראות בחיות־טרף מעֵבר הסורג – שורטים בגוֹבהיהם ופוחזים בקול לקיקה, צמא ונחפז, קולה של אש נופצת יבשה בקמה, קולו של חתף נופל משמים – אילו רק היה הלב פנוי עתה לדעת – אלא שאינו פנוי עתה אלא לזיזה שזזו בינתים, בהאבקה גדולה, לבוא כאילו אל קו מסומן, או למקומות התחלה שהן – שצריך, בחרדה לא מעטה, לגייס כל־כולך לפתור חידתם, לחטט ולמצוא פשר הדבר, לבלוש לכאן ולכאן, ועל־פני כל המרזבה כולה, והלאה מזה, על דופן השלוחה, ועל גבעות ההן, המאפירות, שמתחת האופק הלוהט, השכוח, המאַדווה לו, במרחקיו אין־תכלה, אַדווֹת גלים לפי תומם, האֵל יודע מניין לו פנאי גם לזה. (ולזכור כי בעוד חָדשיִם יהיה כאן הכל כבר ירוק וחרפי ורענן לאחר היורה, וכל הייתכנים והאוּליים למיניהם כבר יהיו מעשה שהיה, במשכבר הימים, עוּבדוּת עשויות גמורות, ואפילו כבר מיטשטשות ומפשירות, לאחר ששום ספק לא ייוָתר איך היה לבסוף, ואיך נסתים הקרב הזה, הקרבות כולם, הארץ הזאת, השמים והארץ, הכל־הכל… אה, מי יגן עליך? תשרי, חשון, כסלו. ובכסלו הכל כבר ירוק. כל ברזל יהיה כבר חלוד – המשוריינים! – ומי שמת כבר יהיה מת היטב, מת ותיק ונשכח כמעט, ומי שלא מת לא מת, וחרוץ ונחרץ, עשוי וגמור – הלב מתפוצץ לחשוב – אין שום סבלנות עוד!) – ‘אם גם הפעם לא יתקרבו – צועק קול גדפני מקרוב – נרוץ אנחנו אליהם!’ כקול המגדף בזירה את השור המהסס, הלא־מצחֵק לפני העם. – ‘אם גם הפעם לא – אינם שווים פרוטה!’ גידף אחר מקוצר־רוח אין־שאת. אבל דנוס, כמובן, צועק אחרת. צועק כי כל זמן שהרגלים שלהם רחוקים – ההסתערות רחוקה! ועוד יש לו השערות אחדות, וגם צועק ומשער אותן על ימין ועל שמאל, כנגד הרוח ועמה.

השמש אך תרד קצת ונחדל לראות מערבה וצפונה, שׂמים לזה לב? הזמן פוחת־פוחת. התפוצצויות עצומות מאחוֹר, בלא נראה מכאן. הכתפיים, בעל־כרחן, מתכווצות בחלחלה. (הה, התקופה הירוקה, החורף – מגע־הרהורים מכאיב…) בקשת עמוקה שמרכזה עודו בשפל המדרון ואגפיה כבר נאחזים ומטפסים – הם נעתקים ועולים לכאן. (שימו לב אל מתחת השמש המסנוורת – לבל יתעלמו!) מאחוריהם מעלה הגבעה המאפירה (שם נקי, שם לא צפוי דבר, לא עומד להיחרץ שם דבר, שם מחוץ לאזור הנגוע, משם עד סוף העולם!…) – אבל עדיין אין בזה מהלך של תנופה, אלא כל הזמן רק יִשוּר הקו, ימח־שמם, מה איכפת להם כל־כך יִשוּר הקו, עד קו־ההסתערות המתוקן ביותר – כמתפרכסת לפני המראה, זונות מזקינות, ימח שמם, קו לקו וניע לניע. עד שייסגר המעגל סביב, ולכל צד. ולא תהיינה אפשרויות שונות. ולא אולי כה ואולי כה. רק אחת תהיה. זו שהיתה מַמתנת כל העת ממרחק, כמעשה לעתיד לבוא, הנה היא הולכת ונעשית ממשות קשוחה ואופפת מכל צד, עד כי אין בִלתה עוד, רק היא. אימה חושקת בינתך להחשיכה. אבל הסקרנות, ועוד משהו, מקפיצים להציץ, להציץ כל הזמן, לראות. (ואולי אפילו לא בלי שמינית שביעות־רצון אפלולית – על שהנמנע הנה בא לבסוף, הרגשה דמדומית, חלומית, ומתחת כל הסתימה הקשוחה, מתחת החרטה העמוקה שמוכרח ככה וכלתה הרעה אין־מפלט, מתחת האחריות אין־מוצא…) אין עוד כל מיני דברים. רק דבר אחד. הדבר הזה, הנה, פה. וזה, אולי, הטוב שברע. ואולי אפילו, נכון לפצות פה ולזמזם זמר בינך לבין עצמך בשפתיים חשוקות, איך סוף־סוף בא מה שאדם התירא ממנו וחרד־כלה אליו תמיד, ורק דרך אחת לפניו, עמוסה על גדותיה, בלי שום מקום לאפשרות אחרת, או לספק, או לשמא־לא, כולו־כל־כולו מקובץ אל פעם אחת, עצומה ונוכחת. (כולך – וקצת מכולך לא. קצת משתייר, כמו תמיד, לנהות אל הרחק־הרחק מזה. נוהה תמיד נוהה…) ואם כן מה? נלך להכין רימונים. כלה ונחרצה. כלה ונחרצה. עד תמצית פשר הדבר: כלה ונחרצה. פגזים מצפצפים. כצריחת אופנים נעצרים בשמי־השמים. כאילו היו רוצים להיתפש ולהיעצר. צריחה כואבת ומוחה. מעיך נחרדים. לא־לא. למה זה מוכרח. (ועל איזה חטא? או על שחמדתי? על לא תחמוד?) – ‘דנוס, מה דעתך?’ – ‘לנו, השיב דנוס, אין עוד מה להכין יותר ממה שמוכן.’ – ענה ואמר. וכעת אני רץ להביא את הפיאט? איזה רץ – שב בשקט. חייך נמאסו עליך? כל הפגזים נופלים שם! (יוּבל! ביסוריו. מה הוא? כמעט ונשכח. ולילָך? אלוהים, לא!) – אתה אַל תרוץ. ואַל תקפוץ בראש. אם לא שולחים אותך אַל תרוץ. יריות חולפות. אני ארוץ להביא את הפיאט מאודילה. שם הוא מיותר – וכאן הוא הכל. אני לא לחינם נשארתי כאן היום. אצבע הגורל. נשארתי כדי לעשות את זה. ואני אעשה. כולם מחכים לי. מביטים עלי. גידי פה בשביל לעשות. למה עוד איננו עושה. אמא. אבא. גם יוּבל. גם לילָך. גם היא. גם עמיחי. גם הוא: למה גידי אינו רץ, מה הוא ממתין. כולם בי, הכפר שלי, המורים, החברים, ילדותי, הארץ, הכל מביטים בי: למה גידי עודו שוכב ולא רץ. הלא זה עליו. ועם הפיאט להתפרץ. גם ההם, השחורים, אינם שוהים כעת אלא כדי לתת לי שהות לרוץ ולחזור, ולהכין ולהתכונן. זה אני וזה עלי. וזה פשר הכל. מחכים שכבר אתגבר על הפחד. שאצא מן הקופסה הסגורה הזו של פחד ושל שיתוק וארוץ. שאהיה משוחרר ורץ. שמים וארץ מחכים לי. ואני אעשה. אני קם. לא יכול לבלתי. אין עוד אולי־כך אולי־לא־כך. יש רק גמור ומוחלט כך. וטוב שכך. ואדם פטור מהכרעות, וקרוא לצאת. תמיד ידעתי שכך מוּנה לי. היום לא היה נגמר בלי. בפיאט בין זרועותי אתגנב ביניהם. עד הקוצים שם, הגבוהים. שם אשכב לפני כולם. חוצץ לפניהם, בינם לבינם. מאה מטר לפני כולם. בלתי־צפוי. זו חובת מם־כף. קודם־כל הוא. ועליו. לא שום גבורות, פשוט תפקיד של חובה. עד שלושים אתן לקרוֹב אלי. עד עשרים. עד עשרה מטר. לא ישגיחו בי כלל. ואז – אדפוק אחד. מיד את השני הקרוב. כל פגז פגיעה. אפילו בעיניים עצומות. אני צלול לגמרי. כאילו נתפזר הערפל ואדם נולד מחדש. עיניים בהירות. חלונות שרוחצו מפחד. רואה, יודע, חי, נושם, מחייך, סוף־סוף. מתחיל להיות אדם. כעת איחלץ מכל השיבושים והשטויות, מתעורר, צוחק על מה שהיה אי־פעם, עד היכן הגעתי באִיוַלתי, בושה – כעת תראו את גידי. בין העשבים שם, עם הפיאט. כמו לפידים ברוח, יתבערו להם שני משוריינים, כמו צעקה. – והכל יתבלם להם, יישפך לאחור, והמנוסה תהיה תבוסה, וזה הדבר, פשוט כמו האגרוף הזה. השמש ממלאה את העיניים. – ‘דנוס! אני רץ להביא את הפיאט!’ – מה? – ‘מאודילה!’ – (זה גורלי שמונה לי. אַל תעשה כעת העוָיות דנוס!) – אבל דנוס דבק כולו ברעיון הרימונים שמעל גג הבקתה, רימונים קשורים זה לזה, אשכול פצפוצים מתפצפץ – ועד שירוץ ועד שיחזור, ובכלל – בינתים רימונים על הגג! – לא לא, גידי כבר לא שומע: ‘פיאט! – הוא צועק ומנצחו במלה אחת: – מה רימונים לעומת פיאט!’ – צעק וכבר טיפס בכפיפה, מתחת לפגזים הגבוהים, הרצים לאחור, להצליפים הנמוכים, ופרץ ורץ נוגח לפנים בשעט־רגליים תוקפני. יִבּוּב הקליעים שכל הזמן – כאילו נתגבר ונזדמר. – ‘גידי! – נצטעק עתה עודד אחריו – גידי! אַל תרוץ! גידי!’ – – –

 

פרק חמישים ושלושה    🔗

מאחור, מתנפל ארצה מריצה מנושפת, בא כעת דויד – הו, דויד, סוף־סוף, ומה?! – והלה עם שחוטף אויר וממַחה זיעה, הדברים שבפיו אינם מקוּוים כלל, ונשמעים זרים מאד, כאילו כאלה לא ייתכנו: – אומרים, הוא מפחפח בנשף – שכבר הם בדרך, והולכים ובאים אלינו, ועד¹² מעט יגיעו? – מי? מי? – הם, הזחלים! – אומר דויד בתרעומת על שלא תופשים – הזחלים? – כן! – מה זה רוצה לומר? איזה זחלים איזה? מניין? – תפסיקו – הוא צועק – שלנו, הזחלים שלנו! – שלנו? מה פירוש? איזה זחלים שלנו? – הה, כל השלושה, – נושף דויד, לא במעט ליעוּג, שאינו מעיב, כמובן, בכלום את ההיזכרות שנזכרים פתאום, מעשה באיזה טור משוריין שלנו, פעם אחת, שהיה יוצא אֵי־מתי בשכבר הזמנים, בעסק גדול, לקחת ולכבוש גבעה אחת, ואולי אפילו לא לפני ימים רבים, וגם לא הרחק מאד מכאן – וכי יש לנו מאחור רחש־חיים הפועל כל העת, ולטובתנו, שוקד עלינו ועמנו, וכלל איננו אִי בודד מוקף ים גוֹאֶה, והשטח מלא אנשים משלנו, ונשק נוסף, ומפקדים מתחבלי תחבולות, ארץ שלמה, עם שלם – ולא שכחו אותנו כלל, איך אפשר שיישכחו, ואיננו פה בשביל שום דבר אלא רק מפני שנשתמטנו כאן – אלא אנחנו רק המשמר הקדמי של כולם, של העם והארץ, והעם והארץ מאחורינו, הנה הם נוגעים בנו, צופים בנו, ואולי אפילו נורא מרחם ליבם עלינו, המופקרים לאש השאוֹל, כתושים מתחת הפגזים עומדים על עמדם, ואין יודעים מי בנו עודו חי, מי כבר לא חי, ושואלים אולי בינם לבינם מי יודע מה עם פלוני ומה עם פלוני, ושאני דווקא חי אני, שאני עודני חי אני, אינם יודעים, ושיוּבל נפצע אנוּשוֹת, ושהכל הנהו כך וכך, ומי יודע מה אינם יודעים – דבר שפסיעה קטנה ממנו לוַדאוּת שאנחנו ננצח כאן, פשוט מגיע לנו שננצח, בנשק זה או אחר, בשיטה אחת או באחרת – הלב מתמלא נוחם אמונה, והכרה מפורשת כי אם במלחמה חייב אחד לנצח – אנחנו אחד זה! ואם לא כך, אלא שהסדר הוא שהחזקים מנצחים ולא הצודקים – בואו ונהיה חזקים, ערמומי חוזק, חזקים ממה שיש בנו ועמנו לכאורה, פשוט: בואו וניקח ונהיה חזקים! מוכרחים שכּן! ולא ניתן להם, בשום פנים לא, ונראה להם, כן־כן, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ונתפוש ונחזיק בזקנם המחוּרבּן להעיפם ראשם למטה ורגליהם השמימה, וזהו, לכל הפחות זה, זה לכל הפחות! טוב מאד. אחת היא אם הזמן העומד, גדול וחם במרחביו הדוממים, קולט מהר לרחבות מרחקיו האלה גם את זה, כים את הטובע בו.

משוחת בּני רואים לפרטיו את אגפם הימני, כשהוא אץ להתרווח עוד, בשלושה־שלושה כקודם, ובחיפוי הדדי, תנועה חפוזה באבק, להיערך במַערך קרבי, שיש בו כאחד קרבה מעודדת זה לזה, ודלול של בטחון זה מזה, גם חַדוּת מוּטה לנגח, גם פזירות שלא להיפגע. קפוּץ שפתיים מוליך בּני את קנה המכונה אחר הקיצוני שבאגפם. ורחמים, נכמש כאפר, מגביה לו כל הזמן את שרשרת הכדורים בצדו מזה, ועל כל הצפוף והצר (הצרוּת היא־היא, אולי, שגוננה והצילה מפגיעה!) – נוסף עוד עודד, נטוי וקורס על כרסו, על־גבי תל העפר של השוחה, כולו בהצצה, שפוך כולו להצצתו, וידיו כוברות עפר. מנותקים מכל דבר אחר ורק רתוקים שמה כבקסם. צריבוּת השפתיים נשתכחה. וכל מיני תרעומות, והשדיפות, והצמא, וחריכות העפעפיים. ורק לא לדבר. כל מה שתאמר יהיה פחות מדי. אם לא שקר גמור. אויר העולם בוחל בדברים. לרגעים מתעצבנות העיניים מרוב הבט: כל מה שרואות וכל מה ששומעות. ולרגעים מתבלע המבט ריקן, עד כי קלחי־הכּלך, הממורטים פה מאצל, וכתמי האפור הברזלי של השריון, הלאה למטה, נעשים רחוקים בשווה, חשובים בשווה, ומעולפים הבלחה של היינו־הך, לא נוגעים לאיש. ועם זאת, אפילו השריקות הנמוכות הללו, המרגיזות לצלול מפניהן ולהיסתר, אינן מסלקות: מתמידים להציץ מתחתיהן. אין איש מתברח. הלוֹך ונסוֹע, הלוֹך ונסוֹע, כל הזמן, הלוֹך ונסוֹע. בשיניו מהדק מקטרתו. המדרון יבש עד תחתיתו. בלי שום חנינה. פתיתי העפר, עדשותיו, העשבים, שלא נותר מהם אלא אדרות חנוטות אחרות, וכמה פתילי עלים פה ושם, קַשיים ומתנפנפים ברוח. (אה, רוח טובה, מרחקים אחרים ו…) רק זעיר שם תלויה מפליאה נברשת שבולת־שועל, מדנדנת פעמוניה הענוגים, המבודרים, הזהוביים, שלא מזה – נאחזים בהם ומשתהים עמם זמן שלם. הה, כן. רגעים הולכים ומשחימים, מאפירים – האם זה בוא הקץ? גבות הסלעים, קעורים משהו, כבר הקווּ בחוּבּם ראשיתו של צל, אבל קצת הרמת עיניים והן מוּכּוֹת – מבול להט מתהפך כנגדן מסמא ורושף, ריתחת סנוורים, כל שמי צפון־מערב, אשר רק הרחק, מזה ומזה, יִרוַח להם קצת, ותתגלה שעיעות חוַרוָרה של גדלוּת שוקטה, אפורת צחצחות, בוהרת עד אין אחיזה. גם אם רגע נפתה לבך שמה – הממשות אין לה רגע לתת לך. הולך ובא. הולך ובא. את נשימותיך אתה חש, יורדות אחת־אחת על שפמך, סילון יבש, שמזכיר גם הוא, לרגע, פרטיות אבודה כמעט – מתבוננים בה כבמציאה גדולה ושוכחים בתוך כך ועוזבים. זה לא ישנה כלום. המתנה וחרדה. צריבות בכל. עולם אָפוּי. כמה עוד יכול להימשך. חשים, בפירוש, את הזמן גולש ומחליק בין האצבעות. נושמים אותו. ומפסידים אותו. ורגע אחד הוא נעשה ברור כל־כך, הזמן האוזל, שאפשר לקחתו בידיים. גם זה מוביש מהר ונשכח. שוכחים שנמשך, שמרגישים. שיש. שצריך. שאולי. שכלום. מנותקים מכל וכל. שפוכים שמה. – הולכים והולכים לקראת הדבר. ברצוף, בהמשך אחד לא מושבּת. מרגע לרגע הוא בא יותר. כל־כך עד כי חדלים משית אליו לב. תחת זאת נוכחים פתאום בהמון צרצרים, מרוחשים בהמוניהם, חבויים כל הזמן, ועטים עתה על הפוגת הרגע לצייץ את כל אָרכּה ובכל מאודם. וציקד־שדה אחד מהם הפליא לעשות בניסור צלצלני, עלה ורדת בכוח רב, שדמה לרגע לנחרות נרדם, מתוך שלוַת־אזרחים עמוקה. כמוהו היו כל פני המדרון, גיא־החזיון. שדה שנשתכח כי שדה הוא. כי אינו, בעיקרו, אלא שדה עם תלמי החריש לרחבו, דהוּיי נישוֹבת, שנתפשט ונעשה רק מישטח חום־אפור, חדגוֹני. למה חדגוֹני? למראית־עין ראשונה. בקצת שׂוֹם־לב – ושדה שתילחם עליו ראוי לשׂוֹם־לב – אם עוד נותר לך אֵי־בך שׂוֹם־לב – ובנקל אתה יכול לצוּד גוָנים־גוָנים בציית הצוהב. גונים ובני־גונים, מלוא המדרון השׂרוּע שעמומי מפורקד לאחוריו, חזהו לשמים וידיו משׂוּכּלוֹת מתחת ראשו. אפילו קל־קלות של ירקוּת נטושה שם, נוגעת ואינה נוגעת. ופס מַוריד ענוגות, ומשהו שבתכלת מפוספס לרוחב, ויש גם התגוונות נוטה כמעט לאדום בין הקוצים, וזעיר שם, פתאום, לבן, צלול, חריף, אבן בודדה או מה, דגש חזק ומצהיר, וכחול יש, פשוט כחול מכחיל, יפה וטוב, וצהיבוּת, במשקל שונה, וגם צהיבוּת טעימה לחיך, ושחימוּת סביב־סביב, מתנשבת נישובים־נישובים, ואותו אפור־חום, חרוך לחלוטין, מוֹלך בכיפה, אבל הרחק מזה – ובתוך הרשרוש האפור של הקוצים – מציץ נזר סגול פריחת האחד, וכן שעוָה מוריקה של קלחי סוככניים ממורקים, סורגי בדידות, ועל כולם אותו קשקוש מועט של פעמוני־זהב, אותן שבּליות מדנדנוֹת, תלויות בשׂערה, בהמיית־לב, מתוך כל זה הקשוח, היבש ומיובש, מכאן ועד ההבלחות הלחות שבשרטוטי הגבעות המרוחקות, תכלת ונוגה ורדי, ומלוא ריקות תבל הומה פתפותי־שמש יבחושיים זוהרים. ועוד מתגלה כעת כי לאמיתו אין טפח מפני המדרון החרבים הללו, שאין בו, קצת מתחת, בפנימו הלא עמוק, לחלוחית קרירה, רחימה, ומגוּונת ירקרקוּת, יסוד קריר בלתי־משתנה, למטה מכל היבש המאובק, שעוד מעט קט, אך יוּנח לו, יציץ וייצא מחוּבּוֹ עד למעלה, ויציץ ויכבוש עד האופק, ואת כל החלקה השׂרוּעה פה על גבה, הפקרית, נפקנית, מפורשת־מפושקת לכל רוח, טעונה ניחוח שלווה יבשה, קיצית, בריאה. וזו היא החלקה – שתהיה חלקת ההריגה בעוד כלום. נרדמתי? כמה זמן? עצמוּת־עיניים – והכל פג.

הה, מה המלחמה. שעמום גדול אחד. תזוזות, כל הזמן, של כלום. כל הזמן יריות. ושום דבר. אדם אינו אלא מניע ראשו, לכאן ולכאן. ניצל ממפגעים סומים. צופה על עמדוֹ באצבע על ההדק. כאילו בו זה. עד קו הארבע מאות. אם לא יקדים קליע ממזר אחד. היטב־היטב הגיעה העת. הספקת משהו בכל השנים שהיו לך? שאלות של לא־חכמה. הו, מה אפשר היה? כלום. רק זוטות. כרגיל. ועצוב כחוט־השָני. עם שׂשׂוני־פתאום אחדים מנוקדים אור. או כמַשב רוח־ים. ודמיונות. תמיד. דמיונות־דמיונות. שום צמיחה אחת ומתמידה משרשים. כלום לא מיוחד שהוא. רק תמיד היִחוּל הזה: שמא יום בא ומתחיל דבר?… רצף שנים בלי חותם. בלי איזה דווקא זה. ולא כאילו היה מוּשׂם עלי פי מאה יותר להספיק ולהשיג, ולהיות מלא ליח חיים, עם הרגשת אחיזה אמיצה, וקרקע מוצקה ושמים פתוחים, ובטיחות יציבה, ומעיינות יכולת שופעת – עשיר כל־כך, עושר רב כזה שגם למות מתוכו – אחרת לגמרי. והיכן היית כל החיים? תמיד רק אצל הדברים, כמעט בהם, ומעולם לא בשר מבשרם. לא שייך משייכם. אפילו לא התחלת לחיות. לא את חייך הנכונים, מכל־מקום. תמיד רק תפשו בבגדך לבוא לרוץ עם, ותמיד פנימך לא עד פנימם. לא כך? מצמוץ־עיניים וגם זה נדחה ואיננו, לגמרי. חלל מלא שמש. משחירה עיניים. צפרים אחדות שנקלעו עתה נתר ופרוֹח, היו נאחזות הילת־זהב בהיקפן, פתאום בעברן המתעופף, ומיד השחירו, אבדו בהמולת סנוורי־השמש. בחורף היה המדרון חרוש לרחבּוֹ, עד שם. ההשתייכות, ההשתייכות. אתה של מי אתה? לא שונא לאיש. לא לאדם בארץ. לא לחרק מקפץ. לא לכלום. לא רוצה מהם. ואלה כנראה הם הרגעים האחרונים. חגירת הכוח, לפני התפרצם לעוט. על־פני השדה מתוח קו סמוי. כשיעברו – תתחיל האש. והמשחק. והדבר. הו. בהליכה רגילה יעבור אדם את כל המרחק המפריד בחמש דקות, הלוך בנחת וחצה את יבושת העשבים הגמודים, חבוטי־הרוח האלה, הלוך במעלה השדה הזנוח וידיו שלובות לו על אחוריו. בכמה יעברו הם – מתפרצים ושוטפים אין מכשול? ברגע? בחצי? ולמה עודם מתמהמהים? או שנעצר הזמן – והרגע הוא עדיין אותו רגע קודם עצמו? האומנם עוד להם בצקלונם אפתעה, שתשאם ותביאם עלינו בהעלם אחד? הה, מה. הכל על חודו של רגע. הנה יפול, ויתנפץ. מרטיט כעל בלימה. מורך־לב חוזר וכובש אותך. אח, לא, עמוֹד ואַל תמוֹט. החזֵק, ימח־שמך, ועמוֹד. מדוע אין בך התרוממות־רוח של שעת־ההקרבה שהגיעה? ניצוצות ניצוצות הרהורים. נושך מקטרתו ומציץ מסומר, שאוב שם. האזניים נעשו כה בקיאות בצליפים שהן לבדן די בהן כדי להספיק ולדעת כל מה שצריך על שדה־הקרב, על מהלכיו, להזהיר, ולחַשב חשבונות. לא נותר ממך אלא אוזן זו. כולך אוזן. רק אוזן. האוזן היא כל מה שצריך על שדה־הקרב, על מהלכיו, להזהיר, ולחַשב חשבונות. לא נותר ממך אלא אוזן זו. כולך אוזן. רק אוזן. האוזן היא כל מה שצריך כדי סיפוק מלוא צרכי חייך. ואילו הדעת – מבועתת. כרכיכה שקונכיתה נהרסה, פנויה כולה להתכווץ ולהתפשט ולהתהפך בספקות. וספקות, ריבון העולמים, במה לא. הרגע הקטן הזה, שהות בין הרעשים, לא יכילם כולם.

עד שאתה מאזין, והעיניים נפקחו רגע, וכבר הוסחו אחר רשפי השמש המתהפכים בכללות אוקינוסית, וכבר אתה יוצא כולך, שלמותך, ורץ אחרי סיעת־זבובונים קטנה שטובלת דממות ורוחצתך בשפכי האור המאובק הזה, דוּר מזועזע, חוגג ושקופוני, ששייך לימים אחרים לגמרי, ולמנגינה רחוקה, ולמין יריעה קבועה האומרת כי הרעשים חולפים והדממה לעולם עומדת, שמסֵיבה מיד להיפתחות ולהיזכרות אחרת, לא מסוימת כלל, אבל שיש עמה כל ריח הפרטיות שלך, ועצמך שלך מוחזר לך, נמצא ומובא אליך מכל הבדרך־כלל המייגע שכל הזמן. היכן היית מצוי כל העת הארוכה הזאת. ועד כך, ואתה נושם עמוקות, ואינך עוד גם אצל זה, רק מחייך, על ימין קצת ועל שמאל, ובלא הקפד מתי, וגם זה נמוג וגז מאליו וכך יאה לו. מוביש באור וברוח. בלא להותיר אחריו אלא קצת העוָיה תהויה, שכוּחה בתוך כך ולחלוטין. ועל־כן? מה על־כן? ריבון העולמים, מה על־כן? אין שום על־כן. משהו מכל המצוי והולך בזה אינו, כל הזמן, אלא אך תקרית תפלה ולא מוכרחה. תקרית טומטומית, לא גזורה מכלום, אבל כבדת־משקל, כה עצומת־ממדים, עד כי די גם במגע כלאחר־יד שלה, בסטירה צדדית לגמרי – והכל מתחסל עד גמירא, עד אין עוד. לאבדון, התקרית התפלה, הלא־שייכת, שכוחה כבד ועצום מכל השייך, מכל הצומח, כביכול, מטבע הדברים ומחוקיהם הנעלים. זו התקרית שנשמטה והוטלה וכיסתה הכל, וצִלה פרוש ומעיב עין השמש, עד שנעשתה כאילו מוצדקת ומחויבת מראש. ואילו, האמת היא, שאתה עתיד להתפקח בעוד כלום מאיזו רשת הזיה, משְבי דמדומים שיתנדפו כאֵד, ויותירו תחתיהם, לבסוף, את המציאות לאמיתה, ההיא, השרשית, הלא־מקרית, הלא שבהזדמנות, הזו הנכונה והמחויבת והאחת, וכל השאר כענן בוקר וכטל משכים הולך ילך ויעבור וייבטל, וכך יפה לו. מכל העולם של אולי, אילו והלואי – לא יישאר כאן אלא ההכרחי בצמצומו המדויק: רק הוא. בלי להבטיח או להתחייב על כלום זולתו. ולא יהיה עוד מה שאולי ראוי היה שיהיה, מה שאולי מיועד היה שיהיה, או שלדעתך יפה היה לך ואתה היית מיועד לו – אלא רק המציאות הטהורה, אם טהורה היא זו, המציאות כאשר היא, כפי שנגזר עליה להיות – רק היא תתקיים, אם טוב בעיניך ואם לא. זה מצד אחד, מצד שני, כמובן, היינו־הך. לא מעלה ולא מוריד. וגם זה לא הכל, שכן נושם אתה עוד תחושה חריפה, נושם וחוזר ונושם, כל משך שהות הרעש המתמידה ולא־זזה הזו, כי אין אתה אלא חלק מן ההוויה, בשר מבשריה של זו, והיא בשר מבשריך שלך, כמוך כאדמה הזו, כמוה כמוך, הרגשה חריפה שמוסיפה, כיוָן שהבחנת בה, ומתנפחת עד מהרה כזאת: אתה אינך אלא חלק מן הזה. אבל גם הזה. התמוה, אינו אלא חלק ממך. טיפת דמך, אם תפול, תעשיר את העולם. והעולם הגדול ורב־הדמים יעשיר בשלו את טיפת הדם שלך! (מוחל טובות). הרגשה חריפה, חריפה לרגע, ואובדת ושריד אין לה. כל הזמן יש לכל, צירוּף מקרי ולא מחויב, חסר־בינה כלשהו, ועם זה גם כאילו הוא והכל נולדו להיות רק כך, בדיוק כך, בלי שום מוצא לאחרת. אבודים להיות כך, עד כי, לרגע, אחת היא מה יבוא ומה יקרה מעתה, אם יקרה ואם יבוא, וגם אם לא יבוא ולא יקרה – העולם לא ייצא מגדרו, ולא יהיה, בשום פנים, אחרת מכפי שהוא, וגם אין לו שום אחרת זולת מה שהוא. ואין כל זה, במחילה, אלא שטות גדולה. אמן. סבלנות עצומה וגדולה ונצחית, מונחת ביסודו של דבר, סביב, כים חשוק חופיו.

האם לא נשתמטה מעיניך תזוזה גורלית? ומה, בכל־זאת, פשר ההחשייה הזו? כמה – שתי דקות או שלוש? מהו שמתרחש שם לאִטוֹ? צופים בהתמסרות סופגנית, בריכוז עד כדי שכל השריון הניצב שם מבליח בשמש, וההסתערות, והפחדים, חידודי הפחדים – אובדים, מתנדפים, ונשאר רק שדה לעצמו, שומם אין־קץ, ושמים נוצצים אין־סוף, עד כי בדי עמל מתנערים להיזכר, כי אין פה רק איזה חזיון רחוק לראוָה, אלא פשוט: מימוש תכנית השמדתך, צעד אחר צעד בגישומה, שנועץ ישר בלב את חוד הסכין, אף כי חוד שנתקהה, כנראה, לפי שמיד מתנחלת ובאה ההרגשה הישנה, העמומה, אך משתרעת ברורה על כל טעמיה – כי הכל בעולם אין לו כל קיום לעצמו, אלא רק ככל שאתה נוכח בו. וכי רק מכוח הימצאך בו ומזכותך שלך קיים היש: הרע והטוב, המפחיד והמנחם, והכל, והשריון, והמסכן והמיוחל; תחדל אתה מראותו – יחדל הוא מהתקיים. וגם זה, כמובן, דוהה. אין מה שלא ידהה ויתישן בתוך כדי היותו. והישן ימח שמו, כלב מי שיפנה עוד אליו מבט, ילך ואַל יפּקד עוד, מוקצה מחמת ביזוי, אח, מה, לא להפנות מבט אל השומם אשר כבר היה, אל הלעוס וגרוס ומועלה גירה. והגידו – מה הולך להיות כאן? מה השתיקה הארורה כבר שלוש או אולי ארבע דקות שלמות? לא צליפה, לא פגיזה, ורק צרצרים ורוח? מה המזימה? מתחרטים שם פתאום? מקשיבים למישהו עד דק? משיטים סביב כל כוח הראִיה ויותר ממנו – למצוא. מוצאים עלעול אחד רץ בשדה. שיכור וגבוה וסחרחר. מתפתים להמשיך עמו. כל השאר מנצנץ עוממות על עמדו, בלי שום כוונות שהן. בסתם אדמה, שמים ושמש נמוכה. רק זה העלעול – הוא לא. כל חוליותיו מתפקקות ברחף מתערסל, פוזז ונד על רגל מועדת, הקרב אל אותה שורת משוריינים בלא יראת־כבוד או מורא, ועוד רגע וירקד ביניהם, יגע וימוש ברזלם, יעטיפם ויעולל בעפר פניהם ויציפם פתי קש של זלזול ושיירים. לא ייפלא אפילו אם יהיה שגם ההם, יושבי השריונים, יישבו עתה, שוֹעים מוקסמים אליו, דרך הכַּווֹת והסדקים, ורגע שלם יהיה נטוש מעל כל המלחמה, וכלום לא, אלא אך לץ זה המתבחש בדידוי שוטה. אה, כמה מוּתר לו לשוטה וטוב לו. אי־אפשר שלא לחייך אליו באוֹמן. בשפתיים המבוקעות ביותר, המצוררות ביותר, ובכלל, אסור שיחטיא אדם את העולם בעצבות, בהגזמות, בעיבוי, בנדנוד – האמת תיסתר אז והעולם יישמט, ולא יתגלה אלא רק ללב פועם חיים, ללב מאמין, אוהב חיים ושמח.

ממש כשחונקת לבך ההרגשה שאי־אפשר עוד כך, שחייב סוף־סוף ליפול הדבר, וכלו עצביך מיחל – נבהלות כתפיך להתכווץ וכל גווך נבהל להתכווץ, עד צפרני הרגליים, וכולך נבהל לגלוש, להתמוטט מטה, כנחבט על ערפך. הרי לך. כעת תבוא קפיצת מאה המטר האמורה – ויתחיל. הפעם זה מתחיל. אינך, כמדומה, נרגש ביותר. אף כי ידיך רוטטות להן וגרונך מחונק. אינך אטום. אינך משותק ולא סתום: אתה יודע מה. יודעים כי רק דקה או שתים ירעים פה הרעם, ואחר־כך, אך תרים ראשך לראות – וזה כבר כאן. פיצוץ מתרסק אחר פיצוץ. אף כי קצת מהלאה. כרסו של האויר צרוּבת־מכוה. זעקה פולחת. הה, נבלות, חכמה גדולה לשבת בשריון ולרוץ על יריב מוחזק טמון בעפר. גיבורים גדולים, ימח שמם, הייתי מפצפצם רסיסים, אותם ואת שריונם, ואת בטחונם לחזור שלמים הביתה – משאיר אותם בשדה הזה רטושים ופגורים, מצחינים וקרועים לקרעים, לדראון עולם. אהה, כן, מי מכולם אותי, או את מי מכולם אני? (הייתי שונה מהם – לוּ אני תחתיהם בשריון? הה. לא, אבל אני לא הייתי הולך, לעולם, לפלוש אל אדמת זרים, לשדוד עם יושב בארצו! לעולם לא! אלא אם כן הייתי שיכור־מלחמה ונגרף בזרם כולו? לעזאזל שכרוּת המלחמה, וטמטומה! אבל הכל בנוי על הטמטום! כדי שייצא אדם לקרב. החושים הקדומים, הפראיים ביותר, מבטרם היות־כל – הם הנקראים לכאן, ממַעבה כל השכבות. כל מה שהיית אתה תמול־שלשום – אבד ערכו. ערך רק למה שמסייע להימלט מן המוות או להפיל מוות על מישהו. כזה הוא אדם־המלחמה: שבלול בנרתיקו וצייד במארבו. חבוי ונכון לזנק. זה כל הנדרש ממנו. כל השאר שילך לכל הטמטומים!) למה לא להציץ החוצה? כשכולם רק עפים ומתבקעים הלאה מאחור! כלב מי ששומר נפשו. מה אתה שומר נפשך כל־כך. נֵד אבק מתאַבּך בשמש. יותר מזה אין. ואיבחת שריקה צפופה. הלוֹך וצלוֹף הם נוסעים. הַפּ! – למטה! שטוף־זיעה. אין מחיצה נושם עפר תחתיות. רגעים, עד שמתחיל מתבהר מסֶגר השיתוק. כנושם. חדש. מעל הראש מתמידה־מצפצפת הזוָעה, קילוחי בזק רצים. ימח־שמם, כמה ביום אחד עשוי אדם למות ולחזור לאיתנו. – בלי סוף, מסתבר, עלה ורדת. עד שעמום. נורא משעמם. רגעים אחרונים. שארית הזמן המפריד אוזלת. הצצה נוספת, בשארית כוח. וכאילו לא אתה. אין במי לקלוע. ידיים מזיעות. מתוך האבק הגבוה יפלו פתאום עלינו. לא נדע מי ומתי. לא נדע בידי מי. הם לא יידעו את מי. (כאילו נפקא מינה בדבר, הורגים חייל־אויב ולא את פלוני בן פלוני!) הקרב יהיה מוכרע מטווח של כלום. מפסיעות. ורק דקה או שתי דקות־אש גורליות. זה הכל. ומי שייטיב לקלוע, ומי שתהיה לו יותר אש, ומי שלא יעצום עיניו מפחד. ועד אז – הנה: שבלוּליוּת. הנה אתה והנה הזמן המפריד. דק עד למוּשוֹ בין שתי אצבעות. למה שלשתנו שותקים. מה נאמר. אין בנו אחד שיתחיל להתבדח? (אין להן מקום פה כעת!) או האם איננו חברים טובים, אחים לקרב? – הקרב. אחי הטובים, לא רוצה שום קרב. ואין לי שום דרך אחרת. שונא לירות, בכל מי שיהיה. זה נכון. זו אמת. שונא להיות מביא מוות למי שיהיה. לעזאזל: מה בעצם לי ולהם. מדוע אני מוכרח לקטול מהם, או הם אותי. שאלות תמימות שכאלה – ועם זה שאלות. כשנצא מכאן, לא אגע עוד כל חיי בשום רובה. בשום כלי יורה. לעולם לא. סביב־סביב אלך כדי לא לעבור על־יד אנשים עם רובים. מחזה־זוָעות: אדם עם רובה. אחת היא אם הכרח הוא, לפעמים, הכרח עד תפילה לאלוהים. לא רוצה ולא דולק בשום להט לשום כלי־מלחמה, לא רוצה להיות שותף. אף כי יודע שעל תותח נגד־טנקי אחד – הייתי נותן חיי ומציל את כולם. להציל. אבל אני לא לזה. לא. לא יודע למה כן, אבל לא לזה. אם זה הדבר – מוַתר על הכל. (באמת?) כן. אם יש אחרת מזה – לא רוצה אפילו עוד רגע אחד פה. אני לאחרת. אני לגמרי לאחרת מזה. אני לשמים פתוחים אחרת ולאדמה משתרעת אחרת ולחיים אחרים לגמרי, ורוצה לעשות ומוכן לעשות ואוהב, ולא לזה אני בעולם, והכל סגור – אלא רק דרך זה. מוצא אחר אין. אין לך חיים אם לא תכה, ובכל הכוח ועד הרג. הו, שונא שמוכרחים להרוג כדי לחיות. שמגיעים לכך. שאין דרך להצלת הנפש אלא בהרג נפש. שונא שרק זו הברירה הנשארת. שרק היא כפויה ומלובשת עליך (אף כי כולה מבחירתך היא, בכל הכרתך ומאחריות שברצון חפשי). מתעב שככה בכל רמ"ח ושס"ה שבי. אין תא בגופי שאינו מתקומם כנגד. הפרוֹטוֹפּלסמה שבי נרתעת כמפני חומץ, ממאנת ונרתעת: לא להילחם מלחמות, לא להיות במלחמה!

האם אני קודח? חם עד אין נשימה. לא תירה בהם כשיבואו? תמשוך ידיך? תניף דגל לבן? ותצעק להם: טולסטוי טולסטוי, גאנדי גאנדי! – לא לא. מין יצור אתה, שיורה, שמדייק לכוון ולקלוע… ועם זה, מלמטה, מתפלל שלא יפגע… – נכון. ואיך אפשר כך? או אַל תירה או אַל תתפלל! – נכון. – אבל אני לא רוצה להרוג. ולהיהרג? – גם לא. אז הילחם! הילחם ואַל תרטיב במכנסים! הילחם, ימח שמך! מוטב והיה עומד כאן, בחור החלטי יותר, שיודע להרוג בלי בעיות. אחד שמכוון פשוט ובחכמה וקולע ושמח על כל פגיעה. – האם אני אינני מכוון היטב, אינני הורג טוב? – אז אַל תתפתל. (ויכוח של תנועת־נוער, בלה מיוֹשן. די.) לא. לא ויכוח. אני, בנימין גולדברג, לאחר כל מה שכבר עשיתי ויריתי והכל, בעשרות קרבות קטנים וגדולים, לא יכול להתרגל – לא מבקש מות איש. זו האמת. ואם אפשר, אני מפציר בו, בקרבני המסכן, בשידור נאלם, ביני לבינו, שיסוב הצדה ויפנה לעֶברו – אני אהיה מוכרח לפגוע בו, אבל הוא אם ייחפז ויסוב לו, יציל את חייו. בואו נפסיק – אני צועק – עוד לא מאוחר מדי. בטרם התחיל כלום – בואו נפסיק. ננצל פוגה מטופשת וחסרת־נימוק זו. אני הממונה על המקלע הבינוני, שכבר הרג מי יודע כמה ואת מי, שידיו מגואלות כבר, אף כי לא ראה בעיניו את קרבנותיו, מוגן בטווח מאות מטר מדעת את מי, שכבר שיכּל ואִילמן וייתם מי יודע כמה ואת מי, אני הלוחץ על ההדק של הנשק הכבד ביותר במשלט הזה ורק כשהכוונות מפולסות לחלוטין אל לב המטרה – מבקש: בואו נפסיק! – או שאני הורג את כולכם, את כל הבא לידי! להפסיק! – שומעים?

אתה נרגש נורא. אני מתפקע. לחוץ לעפר ועצום־עיניים. שותק ומהדק שינים. בוכה שכּכה. לא בוֹש לבכות שככה. הטמטום הזה, ההשפלה, להיות זרוק למלחמה, גם לכזו שמרצון ומהכרה, ואולי אף מהתלהבות. מתקומם כנגד הלֶכֶת־יחד אליה. כנגד ההשתתפות במשחק הזה. כנגד ההתכווצות מתחת הפגזים המתפוצצים. וכנגד הבקשה שאתה מתבקש לשחק ולהעמיד פנים כאילו לא נורא, או כאילו צדקה גדולה היא. אדם מחוק צלם אנוש – ופני גיבור. נורא! כבִישוּת התולעת בטרם תפגגע ברסיס הבא, או בזה שלפניו, או כעבור העשרה שיפסחו עליה… כל הציפיה הזו. הבכיה למזל. כל ההתאפקות המאונסה להמתין עד. כל הרביצה בחור שבעפר כדי שלא לחטוף. כל השותפות לעסק הזוָעות. התִפלוּת הכפויה והאיומה הזו, הו, אלוהים הטוב, לא רוצה, והכל והכל ובלבד שתרויח עוד שתי דקות חיים של בינתים? – לא רוצה, מבקש לא לשחק בזה, לא למען שום דבר שבעולם! ואפילו זה איני יכול, אלא חייב, ובמו פי דווקא, להודות, כי אין מוצא אחר. לא לי ולא לאיש, ולא ברירה, ולא דרך ולא פתח ולא־כלום – סגורים בזה, סביב־סביב סגורים. ונצטרך להכות בשריון ולוּ גם בידיים חשופות ובאבנים. לא שום מנוס מזה. לא כאן. לא סביב־סביב, לא תחת השמש – אם לא תהרוג לא תחיה, ואביך לא ואמך לא – והארץ לא והכל לא, הכל – ורק אם תהרוג בכל כוחך. בגבורה. גבורה? אל תגידו לי! בחזירוּת ולא בגבורה. מחַרבּן לכם על כל הגבורות ועל כל השמות המפוארים. לא השארתם לי אלא להרוג. להרוג בלי התרגשות, בלי לחוס על עצמי. ולא עליו, על ההוא, כמובן. לדייק ולקלוע בכל הזריזות שאמא ילדה אותי לה. אח, אמא. מי בזוי יותר: הפחדן או המת? הו, לא משום שחיי יקרים כל־כך, מופלאים שכאלה, – אלא רק מפני שיותר מהאלה – אין לי, אין לאיש ולעולם כולו אין לתת לי, וסוף. התפארו איפוא בי: הרי זה יהרוג. היטב יהרוג, יהרוג להפליא, יהרוג לנו היטב ולגמרי, הללויה, ביסודיות ועד עפר: גיבור גיבור! רק יציצו פני אדם מגלמי־הברזל האלה – ואני אתקע בהם כדור. אהרוג את מי שהוא זה. ויותר מהר ממנו, לפני שהוא אותי, או את מישהו כאן. אני אצהל על נפלו, ולא הוא עלי לאמור: ‘פחות פרצוף, הידד!’ – הזה שבמשוריין, הסגור, העולה עלי, השד יודע מיהו, האב לששה בנים, או לשנַיִם, או רק נושא נפשו ואוהב אשה אחת ואינו אלא כדי לנשק לשתי עיניה – הגידו: מותו של מי פחות נורא? עוול פחות? שלי או שלו? חייו של מי שווים יותר? במאזנַיִם הגדולים של העולם: מי יחסר יותר לו לעולם? או לצדק? או לאשתו? או לאמו? או לאֵל האוהב בשר אדם מרוטש, וניחוח דם ירוונו? או זה וזה כאחד? כשודד כהודף השודדים אחור, ובלבד שיתבּשׂם בדם רענן ועשיר־תקוות – הה, האֵל הגדול, ריבון העולם, שתמיד חסרה לו ולמזג הטוב של סדריו הנחמדים עוד טיפת־דם אחת, מעט הדם שלנו, קצת חיינו, למען ישבע רצון ויתהלל!… – – לאט, בחור, לאט. לאן אתה כך? קולך, כאילו, כבר דקלומי מדי – לא? אני? לא־כלום. נושך שפתי ושותק. מחריש כאבן. לא אמרתי כלום. הנה אני שותק. אתה, מכל־מקום, את מנת הדם תקבל, לא תרפה ממנו, לא מאלה שמכאן ולא מאלה שמשם, עד עם קיבלת.

רעמים אחדים נפלו כעת. והיו למעלה מיכולת אדם לשאת. כהרף נשימה ואתה בעווית חנק. כדג מוּקא אל היבשה. מפוער כולך לתפוש אויר. התגנחות גלמית מתפרצת בעל־כרחך. והאצבעות מתפשקות להיתפש, רועדות ונעקמות. בבת־אחת ממולא עליך מדי וריק מדי. וכבר מתקרמת בועת שהות ריקה. מבולבל לגמרי. כל נימה בך סומרת להקשיב. מעֵבר ליכלתה. אבל רק מבול האבק משתקע, צונח דממות, שכבה על שכבה, להוסיף עמימוּת ולהרבות מבוכה. כל כוחותיך חוגר להתעשת. להשתרבב לאט, לתפוש הצצה, לחטוף מה שאפשר לראות באבק. דממה מבועתת. סתומה. הנחרשו אזניך באבק? נותנים עיניים זה בזה פה. חבר בחבר. מסוידים אבק למוקיונוּת. מה הולך להיות? מתחת כל פוך האבק פורצת הזיעה. וללב אין עוד מקום. ולא לכל עצמך. גם אילו ידעת מלה לומר, מה היית אומר. איזה מלים. אין מלים. רק הרגשה סיוטית: מבודד. להכות בידיים וברגליים, לתפוש מַאחז, לא לצנוח. לא להיות סומא, לצעוק במחאה, לעורר ולא לתת. לולא, עם זאת, אתה כמוקסם, קשור ועקוד, הולך ומולך, בלתי־יכול־כלום, מנוּע מכל יכולת, כיצוק־עופרת. רגעים אחרונים. ופתאום נתרועע רעם אדיר וכיבה הכל. רעד. כל אשר היה. עורך נתקרע מעליך. מוטח אל הדופן וניצוצות מעיניך וחושך. שאריתך הממועכת הוכפשה־נתקרעה. נסתתמת. מנותק. חרש וסומא, מקולף וחשוף, אובד עדי אבוד. מה זה שמעורב בך פה. מה לעזאזל מעורב אתך. יד מעורבת בך. יד של מי. מה עושה זו פה. מי כאן זה? עודד? אתה? מה קרה פה? היד שלך אצלי. חושך ואבק. סתום. והלה אינו דומה לעצמו. מלעלע דבר ולא פולט. היד הזו שלך אצלי. לא נעקרה ממך? משוך לך, דלה עצמך מערובך בי. אבל אינך מוכרח, אַל תקח ממני, אַל תלך. בוא ונהיה לנו מעורבים. מה קרה כאן? מה היה? מנסים למשש. לנשום. העיניים קצת נתבהרו. האצבעות חזרו לחוש. והעיניים כיציאה אל רוח קלה. יציאה מסתימוּת נוראה. בלי דעת עוד מה. לאבדון. נדע פעם אחרת. אינך אלא ממשש עצמך. קליפת היותך. זוכר במגע מחזיר. בודק ומוצא את עצמך. גאול מחושך. וככה, לא נושם עוד לרווחה וכבר מטפס להציץ. רוח שם, מאובקת, וסילוני־שמש מנושבים מעליה. רק זה. וזה טוב. לא ברור למה. מי כאן מקרוב? שום אדם ברור לא. אל אלוהים. זוָעה היתה. ומהר פנימה – מפני העָט עליך, ביללה טורפנית. אבל הרעם כבר החטיא. תמיד הוא מחטיא. דחוי להלאה. וחייך לשלל. ורק לא בעוָרוֹן. הה, רק לא להיות מובלים בעוָרון. פגזים ככל שתרצו, צליפה משתוללת כמה שתוכל – ורק לא חושך פתאום, לא פתאום לילה אטום. והכל אובד בו. וכבר כידון בבטנך. פגזים רצים מלמעלה ועם זאת יש מירוָח כלשהו לנשום. קצת ריחוק, פדות בינך ובין הכל, שמניחה מקום להשקיף, לדעת מה. אבק מתערסל. ומעֵבר לו – מי יודע. רגעים אחרונים! דיבורים ריקים. לא מאמין. מליצות לעת הדחק. עד רגעו האחרון חומד אדם לשחק תיאטרון נמלץ. גם בינו לבינו יפזול אל הרושם. הה, בן־אדם. הפרצוף שלנו.

עודד, אמרת משהו? אתה אמרת, רחמים? איש לא? גם אני לא. בהמתנה. בשקט, לא מתהפך עוד. יבוא מה שמוכרח. לא יודע ולא עשוי להיות יודע. עד הערב, אם נגיע, יתקטן כל זה ולא יישאר ממנו אלא מעשה־שהיה אחד, בתוך אלף מעשה־שהיה שונים משכבר הימים, שנקשט גם אותו, כאשר את חבריו, עד שייראה עצוב יותר, יפה יותר, דרמטי יותר, נורא־הוד יותר, ובאמת: לא נוגע עוד בכלום. הצצה חטופה – צליפה נמוכה. כבריון שבשוק מסתובב לו הרע למטה ומבקש תואנה לתגרה, ובן־פלוגתא להתגולל עליו. שכב, אַל תתגלה בכלום. שלא ייטפל אליך, להתגולל עליך. שירוץ לו דרכו, ימשיך הלאה בלתי־משגיח בך ותינצל בשלום. נבזוּת שהוא כזה מרפקן חזק ומחוצף, ונבזוּת שאין בידיך לתפוש בו ולטלטלו אחת אַפּיים. להתיצב על דרכו, פנים אל פנים, ובאבי אביו, מי אתה כאן שתתנבז לך, ולהקהות פרצופו המחציף. למה מתבטלים בפניו הגסות. למה מצטרדים ונחבאים זה בכה וזה בכה. מה הגבורה או החכמה להיסתר מפניו להיחבא, ולרעוד כעלה נידף? אה, מה כל זה. טוב. נניח. אדם לא על צדקתו יזכה, לא על רשעתו יחויב, רק על היתפשוֹ, על היותו נקרה על דרכו. על שנתקלת – תמות. ועל שנתקלו בך. ומאחורי כוחו של הרשע הזה, מעֵבר גבו הסותם, מסתתר כל העולם הטוב והגדול, החיוכים, המעשים ועיני הנערות היפות – אין דרך אחרת אלא על פניו. הירוק, הקריר, הרטוב, המבטיח, הרצונות, החשקים, המטרות, שוּלה, ־ הכל מעֵבר גבו של בְּהֵמוֹת גס ומגושם ועיוור ונושף זה! מחשבה נושנה עד זרא, ועם זאת חדשה־חריפה כחוד סכין בלב: רסיס אחד הוא שיחרוץ. מלוא האויר הם פורחים. באופן שחשבון־סיכויים מסוים מחייב אחד מכולם להשיגך. זה הכל. תאוצתם היא צדקם. מהירות תעופתם בצאתם את הקנה, זוית מסלולם ומשקלם. כבדם כפול מהירותם. זה הצדק. חדוּתם. רטישוּתם. זה די כדי להיות צודק. זה הדבר. אילו היתה פנויה דרך, ולו כזנב לטאה לדקוּת, ולנפתלוּת, דרך אחרת – אני קם והולך. מוַתר על כל הנצחונות. אלא שאין. אני יודע. הם יודעים. שמים וארץ יודעים: אין. לא כל דרך אחרת אלא דרך הקרב. שונא ושונא ושונא ואין לי אלא רק ככה. הה, מולדת. מלה מלאה על גדותיה וריקה כל־כך. אומרת הכל ולא אומרת כלום. הו, מה. דבר לא ישתנה בארץ החיים הפורחים כשתמות. העת – עת מוות היא. ומה אתה מתחיל צוֹוח כשמגיע עדיך. איפה היית תמיד. כשמתו כולם. ומי נשאר מרוצה? העקרון הגדול! זה הטורף חיים ומוחה פיו, בנחת שומנית ובלתי־משתנית. תראו לאן הגענו: למות בלי לצעוק גבורת אדם. ולמרוד במותך בלא־עת – פחדנות. רק צפרניים ושינים, ולטמטם כל מה שמפריע להם להיתקע ולנשוך. קשוּח לקרב, עומד קשוּח בקרב, חיה נושפת על עבריה.

נפלא. טמטם עצמך והייה חזק. חנוֹק אָדָמוּתך והיה אטום. חמוֹס כל הרהוּר צדדי, בן־אדם, כל מלמול חלומות נחלמים, עקוֹר את כל הפרחים, בן־אדם, עם הפחדים, וגם אין להם שום מקום כעת, והיה רק שינים וצפרניים. עליהם יחיה האדם. הייה רק עוֹרמה וזינוק. רק יצר חד כחץ שחוט. לא יותר. הייה לא־כלום ורק מוקשח להיות הורג. הורג יפה, מהר, הרבה, בתנופה גדולה, במקצועיות: שנַיִם בכדור, שלושה אם תוכל. אין מנוס מזה. אני מן הדור שאין לו ברירה לחייו מחוץ למלחמה. לא נמצאה לנו אחרת. וכך אני כאן. שונא ושונא שככה. נושא את הקרב כשׂאת עיר כבושה את כובשה העריץ. כשׂאת אשה את מאנסה. נקלע בין פחד לטמטום. בין שמחת תחרוּת בזירה ובין מרי על השלימו עמה, ועל שמחתי בה. ויודע, עם זאת, היטב יודע, כי ככל שנתהפך, לא שום מוצא אחר, והכל חסום סביב – ורק אדם־אגרוף וראש־קרנף הם יורישו חיים, והמה יהללו יה, הללויה. ואולי ייטב בעיני אלוהי המלחמות אם אקבל עלי, ואצא למות אני, נפשי תחת כולם? אולי יספיק לו מותי שלי – וניפרד איש לביתו בשלום, היספיק לך אדם אחד? הנה אני לפניך. אני ויוּבל הגוסס. שניִם. די לך? רשעוֹ של עולם: לא די? את מי אני שואל? הלא ארצי שלי מביטה אלי, חברַי שלי, כולם על־גבי צופים בי: הרוֹג יפה, בן יקר, הרוֹג מלוא זרועך, הרוֹג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכנו אותך, קטוֹל לנו המון, שיהיה לנו, סוף־סוף, עולם יפה ושקט… – ואקטול. קטוֹל אקטול. ויהיה נפלא לחיות, ודרכו של עולם תצלח מאד. מה עוד? מודיע: אני מסרב להרוג. בנימין גולדברג. לא רוצה. שונא עצמי על שרציתי על שרוצה, על שארצה. מתעב את ידי אלה המכוונות במכונה, ואת המכונה המדויקת הזו, שאני מנשק אותה על היותה עמנו להציל חיינו ושבלעדיה היינו אובדים, שאני שומרה מכל, ומנקה במשב פי מאבק – מסרב להרוג. רוצים שאקום עתה להישבע שבועה שיותר לא? שלעולם לא? שיותר לא אלך לקרבות. שיסחבו אותי, שלא אצא ולא אוֹבה, שיצטרכו לפני כל קרב להתחיל לשכנע אותי ואת כל אחד שאין ברירה ומוכרחים, שרק הפעם הזאת, – להישבע? אני לא אישבע. מי יכול. כל עוד הללו שמנגד לא יישבעו כלום… ואפילו אישבע לא אוכל לעמוד בשבועתי. הה, אני יודע, – הו, אלף נימוק ונימוק למה לא אישבע… וכך מתחילים כל נימוקי ההיסוס, וההתכחשות. ואולי יש שם אחד? אולי בין אלה השריונאים הסגורים במתכת השריון, יש אחד שאומר שם בדיוק כמוני, ספון בסוגרו המלוהט, ושואל מי כאן כנגדו להישבע שבועה, ויחד – –

* * *

אהוֹי! יש שם מי? קום אם אתה שם! בן־אדם! הנף יד, תן אות! אתה שבפנים, שם! שנוסע או מוסע לקראתי, מזיע בלהט הברזל ומהרהר, אולי, בלב נרגש מה חובתו, תוהה לו כמוני – יש אחד כזה שם?! אתה, שם, אחי, עד שלא התחיל הדבר, כל עוד משום־מה מתמהמה הדבר פה, צעק אלי, חבר, אני צועק אליך, תן סימן, אם אתה יֶשך, אם אתה קם להישבע (ושבועת־יחיד לא? רק שבועה שיש לה אחיזת מציאות?), קום אתי ואני קם אתך – קום ונישבע יחד – כי מכאן ולהבא אנחנו לעולם לא! תישבע? נשבעת? האם שומעים כבר מבין הפגזים אחד מהם צועק: ‘די, לא עוד, לא?’ אני זורק הכל מידי – אם… יש כאן צועק? לא לחובש, לא לתחמושת, לא מפצע ולא לאיד – אלא לחבר שמן הצד שמנגד, אם הוא ישנו, שאם יהיו שנַיִם נשבעים, אחד מכל צד – והעולם נגאל! אתה נמצא? מה אתה עושה? אינני מכיר אותך. אינני שונא לך. אינני אוהב אותך. דבר אינני יודע עליך – הלואי ולא היית כאן, בשדה הזה… לעזאזל! מי שכבר בשדה הזה, אין לו שום דבר אחר לעשות אלא להילחם. ואנחנו נילחם. והלואי שאני, מן הצד הזה, אהרוג אותך, ולא אתה אותי! משום שאין עוול מרושע יותר – מהרוג אותי. וזה לא יהיה. אלוהים יחייך אלי. השעה תהא משחקת לי. השעה שלי תהא עדיפה. אני נולדתי כאן בשביל הרבה יותר מלהיקטל בידיך. אני בשביל טוב מזה. אינני יודע לומר מהו – אבל עדיף משלך, ומחייך, ומכולך. מאשתך הבוכיה, מילדיך הנעזבים, ומכל הוייתך כולה. כן. הה, אלוהים גדולים, מישהו חייב למות. לא תתן אחרת. ואני לא רוצה. וזה כל־כך מובן מאליו – עד פלצות מובן מאליו. בלי קפנדריה ובלא עקיפין. אנשים מזה ומזה ישלמו בחייהם על מה שלא נמצאה דרך־עקיפין. הכל בעולם יותר חשוב ויותר הכרחי מקצת חיי אדם. האדמה חשובה יותר מחיים. הגבולות חשובים יותר. הכבוד, כבוד העם, חשוב יותר, אינני־יודע־מה חשוב יותר. ואין עוררים על זה. ואיך אפשר לערער? אבל קצת חיי אדם? חיי בחוּר אחד בעולם, מה הם? בחור בלי שום מעלות, בחור חי אחד? חיי סתם בחור עלי אדמות? – להיות ניתנים על דבר גדול יותר מהם. על גאולת הדור והדורות. בעד עמנו ובעד ארצנו. בעד אשרי הגפרור שניצת והדליק להבות, בעד תורתנו ואלוהינו. – חייך אינם אלא מטבע לתתו בעד דברים. וכמה, סוף־סוף, הגידו, מחיר חיי אדם? שווים יותר מדונם קרקע, למשל? מעשרה? על עשרה דונם תתן חיי איש? תהרוג? תיהרג? ועל מים? על באר־מים? ועל כבשה אחת? ועל כבוד? כמה אתה נותן?

לעזאזל, תמיד יש איזה עקרון שמרויח מן המוות. תמיד יש איזה ערכים קדושים מחיי אדם. ומדורות בתופת נדלקות עם הולדת כל עקרון זך. לעזאזל, איזו גבורה? כאן רק משמר חסימה. בחורים אחדים בנשק קל שחוסמים את הדרך לפני השודדים. אך יחסמו – וישובו החיים היפים לערוצם, ויגברו חיילים שבעתים, שם, מאחור. ואחד יש, שמהסס, למה אין להשיג את החיים היפים אלא רק במחיר חיי השודדים, אשר המה לא ימאסו ולא יהססו לקחת חייו. שגם אם על־פי הגיון ומשפט־יושר יוכיחו לו עד כמה מותר וכשר, ואפילו חובה, להמית שודדים – הוא מואס בהיתר הזה, אילו היה אפשר, מואס לקנות חיים במחיר חייו של כל איש. (שקר! רק מפחד למות, ושונא למות, מידי מי שיהיה, אני…) הה, אחד שיורה באנשים רצים בשדה, כפות ויורה להמיתם, מפני שכך זה בעולם, ואין לו אחרת, מכל צד לא, שום אחרת אינה פתוחה לפניו, וממית אותם ואת חירותו לא־להמית־איש עמם. יורה בהם ובתיעובו לירות. שותף למלחמה וסולד מפניה אני. יושב במלחמה כמנקה מָחראוֹת. שונא ועושה בבחילה. משקץ כל אשר מן המלחמה הוא. גייסות ונשק (ואילו היה לנו בשפע – לא היו מעיזים אלא¹³ להתחיל!), שונא כלי נפץ ואש, ופקודות ומצייתים לפקודות, וששים לצאת, והולכים בסך, ושירי־לכת, וצועקים ונצעקים, ופגזים וקליעים וקליעות, והוּררא וכל רתת וכל אֶרב אדם לאדם, וכל התלהבות־ציידים שהיא, ואת ההתפתות לקסם שבתרדפה, וללהט שבהשלכת הנפש מנגד, יהיה מה שיהיה, ואת המשחק המותח, ואת ההידרבּנוּת לנַצח ולהכריע ולהכות עד השמד, ואת המתפעלים מיפי המלחמה ואת המשתכרים ממנה, ואת ההתרגשות שלפני, ואת הפורקן הגדול שלאחר הקרב, כלאחר לידה, ואת חולי הפחדים, ואת הכניעה למה שיבוא יבוא, ואת צלילות הרגע המכריע, ואת שעמום־המלחמה הנורא והעמוק והמתמשך והנצחי, ואת ההגיון שבכל מהלך ומהלך כבמשחק האישקוקי, ואת הגזירה שמלמעלה שבו, ואת הדבקוּת במזל, ואת השעה שקוראים לה שעת־האפס, ואת הקו שקוראים לו קו ההיערכות או ההסתערות, ואת כל המושגים והשמות והתארים והכינויים הללו, ואת הצעקה: ‘בּוּל!’, ואת הרימונים מתוך ויהי־מה, ואת הלא־איכפת כלום, אני שונא להשמיד, שונא להישלח להשמיד, ושונא כל מה שקשור ובא עם זה, ואת ההיתר לעשות במדי־חייל, מה שאסור בבגדי־אזרח, ואת החירות מספקות וּמבּרוֹר ברירות אני מתעב, ואת הכפיתות הארורה לאין ברירה, ואת ההכנעה שנכנעים להיות מה שמוכרחים להיות ולא מה שרוצים ואוהבים, ושזה מצחיק להיות רוצה או אוהב כשזו מלחמה, ואת הפטירות שאדם פטור מהיות אדם צודק, ודי לו שהוא אדם חזק וממית להפליא, וגם את החברותא בצל היריות, ואת הגאולה לנוגה המוות, ואת כל דבר ודבר שהוא, ממה ששייך לגבורות המלחמה, ואת עשיית השירה מהכרח המלחמה, ואת ההתמוגגות מגבורות, ואת מה שמלמדים בבית־הספר על המכבים, ועל הישועות ועל הנפלאות, וששרים לכבודם, ואת מה שמפארים ומעלים את נותני נפשם על המזבחות, ואת שחוזרים ומשננים כי אין דבר וטוב למות בעד ארצנו, תחת לסַפּר כי טוב מזה לחיות, או לסַפּר כי קרבות הם רק אימה חשכה, קודם־כל, ושהם מעיים שפוכים וצריחות ולא תפארת, שהם סוף כל מה שאתה ולא שום פתרון, שזו זיעה קרה של פחדים, עם שלשול מסריח, וצעקה אל אמא רחוקה, ומיתה משפך־דם בלי רופא – לאבדון־לאבדון… אַל תעשו לי שירה ממלחמות! הו, מה, והכל והכל, לכאן או לכאן, ולא ללכת למלחמה! עד הרגע האחרון – לא! וברגע האחרון? הה, בא הרגע האחרון ושׂם לאֵל את כל הכוונות, ובערפך מובילה אותך אין־הברירה לשבת בלב המלחמה, בשוּחת־העפר, להמית ולמות, והעולם סביב סגור־סגור, לא שום מנוס ולא מוצא. או¹⁴ לעזאזל. אז נתחיל. אז בואו. אז מוטב רגע קודם. אז נילחם כבר. אז שייסחף הכל. ומי שלכאן – לכאן, ומי שלשם – לשם, ימות מי שמוכרח ויחזור הביתה מי שנחרץ לחיים, או שידע להילחם יותר טוב – – מה הם עושים כל הזמן, מה המתיחה הזאת?

חכו שם, חכו, אַל תתחילו עוד! כבר מתחילים? הסתבכתי פה וחייב למצוא דבר וכבד ממני – אַל תתחילו עוד. כולי ניצוצות־ניצוצות נפזרים. נתפוררתי. נקרע בין נכון ללא נכון, בין כך ללא כך, מה אמת הוא ומה אינו אלא גידוף של שחצנות, או פינוק, או פחד. אם זה יצור נרעש ועלוב שחרד להציל עורו או שזו האמת לאמיתה? אהה, אמת לאמיתה, מניין אקח פתאום אמת לאמיתה! נרגש כולי. כל רחף הבעט הזה, עם היללה הגבוהה – ואין פנאי. הכל מתערבב מהר, נבחש והולך. נקלע כולי בין כוחות. אהבת־עצמי מפוחדה עד מֵחַ עצמותי. מנופנף כברוח־סערה. שאלות, שאלות, עדר שלם. מלים מצלצלות, קודחות, מסירות־נפש, חירות־נפש, חובת־ארם¹⁵, אחריותי, האחריות שלי, למות, להמית, וקריאות, קריאות־תוכחה וקריאות כדרבנות, מפולג בין קולות קוראים, בין ניצוחים, לא יודע נפשי. הרגשה, עם זה, כל הזמן, שכולך מתקומם כנגד, מכל־מקום, שבשום פנים ואופן לא, לא להשלים עם גסוּת, עם זכות הכוח, ושמוכרחים, אולי, פשוט לקום ולזרוק מידיך ולא להשתתף, שתמיתו אותי – ולא אמית אנוכי! תובע זכותי לא להמית! ממש כשם חובה לעמוד בפרץ – כך חובה שלא למעול בזכות שלא־להמית. אדם, לעזאזל, וכי יחיד הוא בעולם? אדם אחד – לעולם אינו מידה. אדם לעולם רק שזור ברקמה, תמיד רק טבעת אחת בשלשלת. תמיד בן לאב, תמיד אב אפשרי לבן, תמיד חוליה בתווך, ואף פעם לא קצה וסוף. תמיד אדם שייך. תמיד הוא של. תמיד מחובר אל ואינו נתוק לנפשו! תמיד יש רבים ממנו וקודמים לו. ול"שלא להמית" שלו. ואיזו רשות לו להתחיל לעשות לו החלטות יפות שהוא לא יירה בשודדי ביתו, מה זכות לו להצטדד, ולטעון כי הוא לא ירֵע ולא ישחית, שידיו שלו לא תרצחנה ותישארנה נקיות, כשכל דורו חייב לחצות בדם, כפות להכרח גדול ממנו! אדם לבדו? האם קשריו והשתייכותו קודמים לעורו של עצמו, קודמים לכל דבר, ממילא קודמים, מאליו קודמים, בלא כל ספק, קודמים? באים לפני כל זכויותיו להיוָתר בתומתו שלא להמית? הו, מי שאינו נכון לתת נפשו על ביתו – לא רק את טיבו שלו הוא הודיע, אלא את נפש העולם הפקיר לבז – וארץ ניתנה בידי רשע. האמנם ככה? ועוד ועוד, וכהנה וכהנה, דברים, קריאות, וקולות, ובעוד רגע יתחיל הפגזים והצליפים, והלואי וכבר התחילו, ויבוא מה, וייחרץ המשפט בלי להמתין למסקנותיך, יפול וייחרץ ויוחלט בכובדו שלו, פעם וסוף. הה, כדג מפרפר בכף. לבד. איש לא יוכל להגיד. גם לא הטוב שברֵעים. לבד אתה וערום ויחף ובודד – ולהכריע. גושש לבדך. בלא שום רמז בהיר, בלא שום מובן־מאליו שהוא. לא אוכל עוד מעתה להיות כמו פעם… כאילו לא־כלום. כאילו רק פוסחים על מהמורה רעה אחת, וכבר יכולים להמשיך הַשְלו והַשְקֵט, ועוד ביתר הַשְלֵו וביתר הַשקט. הו, לעזאזל, והלא כל מה שיכול להיות, לכאורה, יכול להיות, ומצטייר להיות, יפה כל־כך, קודם כל־כך!

דַי! לפעול, לפעול, רק לפעול. הפעילוּת – חכמה, המחשבות – סבך־איולת. לפעול, יותר מכל חכמת הנמצצוּת, או הפחד, או הדאגה, או השד יודע. אני לא יודע. אני אין לי… – הה, אז להתחיל! בקפיצה אחת. פסוֹח ועבוֹר. ואין עוד שאלות. הקץ לשאלות. ולהתגבר. ורק עוד רגע: גם הקרב הצודק ביותר, על עצם החיים ועל היכולת לחיות – אינו נעשה על־ידי כך פחות רצח, פחות חיה טורפת… גם תודת כל הדורות וברכתם לא תפר את דרך העולם: שכדי לחיות צריך להמית… ואם… יש בינינו אחד שיירתע? שיזרוק מידיו ויאמר: די! הה, איש מאתנו לא יירתע. לא זה ולא כאן. לא מצד שלנו יירתע איש, ולא מצד שלהם יירתע איש: בכולנו יושב־אורב הרוצח, וזה נכון.

מוטל עלי להשליך מידי ולצאת. רִמסו אם תרמסו – ואני לא אמית! שימיתו להם בחירות גמורה. זרוע רשע תצלח. ימליכו הם את שרירותם על כל. ואז?… לא! לא ולא! למי אתה שייך? אם אינך של זה – של מי אתה איפוא? של איזה צד? לא של כאן, לא של שם? הה. לכל הרוחות והשדים: לא יכול! לא. שׂוטם את הרשוּת להיות נתבע לזה. וגם לא איש תובע. אני מעצמי. אני נגד עצמי. מתפוצץ. שונא להיות בכל מלחמה. לא משתכר בקרב. לא מפסיק לראות כל הזמן את ההמתה, את אדם ממית אדם, את הציפיה לפגוע במקום הממית, אני לא יכול לפרוץ בתרועה כשאני ממית, ולא כשממיתים אחרים, ולא אריע כשימיתו אותי… ולא רוצה, הו לא, לא רוצה! וידי דמים מלאו, ולבי כבד־כבד, אינני יכול לירות, ואינני יכול שלא לירות, שלא לכוון בדקדוק, שלא לשקוד ולקלוע היטב, כחוט השערה, אל הלב ואל הגרון ואל אמצע הבטן, שם הכל: קיבה ומעיים, וכבד וטחול, בלוטות המין – ומה שתרצה. ואפילו לא יכול להימנע מתרועה כשקולע ומפלח, וההוא מתהרג לו, נופל בהיפוך, בנפנוף־ידיים, ונרצח. איך ניטלה ממני הזכות לא להיות רוצח? לא להכניס מוות לבטנו של מי, ולאבדון כל מה שהוא!… לא־לא. לא על חיי. אבל על הזכות שלא להמית – כן… או… אהה, אין בי כלום, תמימות מטופשת לחשוב שאפשר אחרת. ושהעולם זקוק לך דווקא כדי להתקיים יפה. סיפורי־בדיה. הו, האם זה חשוב? חשוב רק שלא איכפת לכלום. שהסדר שהעולם בנוי על־פיו אין בו שום אַל־תמית הוא. שהעולם מתקיים יפה עם ובלי לא־תרצח, הו, לא! בעט, בן־אדם, ואַל תשלים! שלא יהיה כך, שלא יוכל להיות כך, שיזדעזע העולם… וכבר קולי מזדעזע, רוטט בכיינות, ימח שמה! ולאבדון, אדם בעולם, אבד ומקומו לא יידעֶנו. גרגר במדבר. אין־ספוֹר גרגרים במדבר. לא שום דבר מיוחד של חשיבות. לא כדאי להתעכב. ואם כן? השמש תשקע כשתשקע, אם כך ואם כך, והכל יהיה מסוים וגמור, לצד זה או לצד זה. ומה שיהיה – יהיה כבר. או מה? לא יודע – אז מה. מה שיהיה – כבר יהיה. זה הכל. וטוב שנזכרים בזה. נזכרים ומתעשתים לתפוש, שתופשים ומחרישים, שמחרישים ורואים, שרואים והוֹוים בהויית האדמה והשמש. הכל נהפך פה והולך לאדמה ולשמש. השוחה, האנשים, המצב, הסיכוי, האויב, הרגע הבא, המדרון, החברים, הגבעות, האופק – הכל שמש. שמש ואדמה יבשה מנושבת, סוף־קיצית מאד, ושקטה לגמרי. שמש עצומה, קרובה, ממלאה, חוסמת. אולי כבר משקיפה אל מהלאה, מעבר כברת האדמה הפוחתת.

 

פרק חמישים וארבעה    🔗

לא־כלום. בקרוב ארבע ושלושים. היש עוד דבר לספּר? אין. מסתבר כי לא יהיו עוד מעתה אלא רק רצף מעשים באים, מעשים הכרחיים, עלילות מעשים הבאים ונופלים על־פי חוקי הכובד. כאבן נופלת, שואפת ארצה, בתוך כדי התנפלה אל סוף דרכה, אל תחתית הגובה – ואין עוד לפניה אלא אך עוד נֶקש ההודעה המוכרחה אין־מפלט: נִשלם. בארבע ושלושים, כמדומה, או בימח־שמה היינו־הך שעה שהיא, שעה דומה, דמומה, נצטעק פתאום המשלט, והגבעה כולה, והחום המאפיר: ‘יש, חבריה, יש!’ – צעק הקול הניחר אל תוך עומק הבינתים המתעלף. – ‘הבאתי! – צעק גידי – יש לנו פיאט!’ – ופרץ בהשלכת ראשו ורובו לפנים, זרוּק הפקר למרוצתו, ובחיבוט־רגליים סוער, המבטיש צרורות ומלבּטם, והתדרדר וקפץ עם המכשיר הכבד, החבוק, לשוחה הקיצונית, משמאל, מכתף שוּחת־המכונה. שוחה אחת, לא גמורה. רגומה כולה ואבנית, ומתכחש להתהפכות שנתהפך, קם והציב, כאֵבוֹ בלוּע בנרגשות החפוזה, את הכלי הזה לפניו, ודרָכוֹ באותה תנופה, והכינו לפעולה בפגז שתלשוֹ מחיק חולצתו, ובעוד שנים־שלושה שתלש מכיסיו וערכם לפניו, ומעוּפּר ונושף ובוער צעק: - ‘בואו, חראות! בואו! – ביותר מליעוג, ביותר מהכרת עליונות, בשכרוּת חוגגת וגוֹאָה – בואו נראה אתכם!’ – צעק והרוח שעפה לה מול פניו לא עיכבה אלא משהו, ורק משהו בילבלה ולא הוליכה. – ‘עצום, גידי עצום!’ – השליח אליו דנוס בחדוָה. – ‘איפה מצאת איפה?’ – הצעיק אליו נחום אחוָה. – ‘עכשיו שנינו! יופי! – צמח כעת מארץ שרגא רמַן־הרובה הנ"טאי. – יופי! עכשיו שנינו!’ – צעק מלבו, כנגד הרוח והאבק, ומצחו בהק בשמש. והשיאוּ עיניים לראות מה סביב. – ‘עכשיו שיתקרבו, בני־הכלבים. – נישא גידי בראש הגל. – עכשיו שיבואו, מה הם שם מטנפים תחתיהם – שיבואו! – בואו, חבּוּבּים, - פנה אליהם למטה, - בואו אל הטווח, בואו נראה את הצורה שלכם, איך זה אתם בכלל. בואו ונראה מה!’ – צעק גידי כנגד הרוח וצחק רמות. כוחות נובלים מתפקחים. ראשים צצים משתלחים, ולשונות נמצאות מתפתחות, וקולות מיובשים התחילו מתבעבעים וממליטים הברות מתעזזות, והשעה היתה באמת ארבע ושלושים מלאה, ואין ספק כי אכן בָשַל הזמן מאד, ממש הגיעה העת. אין איש חבוי עוד. לאבדון המחבואים. רואים בעליל וחשים בידיים איך זה כך מתגשם. ורק גרוע הוא כי הללו שמנגד לא נתרשמו כל־צרכם ועודם לא מָשים ולא נעתקים. מתוקעים להם באותה רטינה עוֹינת, כלביית, היטב מעֵבר הארבע־מאות, שכל יריה שמה, וגם של רצון בוער ביותר, הוֹצאה לבטלה היא, שאפילו פיאט טוב שהובא לכאן בעוז רצון בוער וטוב, והוכלל במַערך חשק טוב ובוער וכללי לקום ולהתנפל אל התכתשות גוף־אל־גוף עזה וטובה ובוערת, וגומרת עד גמר, ככל שכבר הנה זה התחיל מתנשם פה ושם כאילו אמנם הנה זה בא הגמר הנכסף, כבר הנהו בתוך לכתו להיות ממש, - אפילו כך, אין לך אלא בינתים שאינו מכיל מאום אחרת מלטוֹש עיניים ואמוֹר אמירות, וקלוט והזנח צעקות שונות שמקים פה אותו דנוס, בחור יקר המבזבז רוחו לשוא על מיני צעקות־התראה, כביכול, צעקות לשוב לבדוק ברימונים ובתחמושת, אפשר לחשב מי יודע מה, ושאר צעקות־זירוזים בטלות, להציץ כה ולהיות נכונים מאד כה – הכל לרוח: הארבע־מאות – מעֵבר לכוחנו.

- ימח־שמם, מה מפחיד אותם להסתער? הצורה שלנו? – מטיח בכעס מישהו. – מה כל ההיסוסים וחקרי־הלב, מה יש להם להסס כל־כך? – הה, אבדון, לוּ היה בידי עתה דבר קשה למדי, מוחץ למדי, להטילו בראשם, להשיגם ולהשחיתם, להפוך להם את ההיסוס להחלטת היזוּז לאחור, ואת ההיזוז לרתיעה, ואת הרתיעה לנסיגה, ואת הנסיגה למנוסה ולהכרעה – לסוף־סוף הכרעה, ימח שמם ושם זכרם: והלא נושמים כבר באויר את ההכרח לגמור, עד כדי מישוש, הלא כבר הוּתר הדבר מתוך עומס הצטברותו הגדושה וממולאה אין־הכיל, הוּתר והנהו בתוך נפילתו, בלא שום יכולת בחירה, רק ההתהוות המוכרחת קיימת, ועוד רגע וזה יש, ותיחָבט ארצה העוּבדה הגמוּרה, הנחרצת. לא נותרה עוד אלא אך פדוּת הזמן, רק מחיצת־בינתים מרפרפת, ממוזמזת ונמסה – וגם היא רצה ותמה, נשימה־נשימותיִם וקץ לאַרכּה המתמשכת, ואם רק לא יפקעו העצבים רגע קודם – תתהלם ותתממש, ויהיה, לעינינו, גמור לגמרי: יש.

הה, עומדים וצופים. מפוררים גושי עפר באצבעות מזיעות, ממוללים קש, נושמים את מירוץ הזמן אין־מנוס. מוכרחים וחיים כל פירור ופירור מן האוֹזל, אי־אפשר שלא, לא לפסוח גם על אחד, וממצים כל נביבותו המפסיקה, המפרידה הזו, הלא־חשובה, הלא משנה כלום, הלא מומשת, כל אותו הבינתים שעד, הרגע אחר רגע, אחר רגע, שלעולם יש לו רק התחלה, ועולם לא תוכל לשער אם יהיה לו סוף, ושעם זאת דבר לא ישתייר ממנו כאילו לא היה מעולם, זה הרגע הממלא עתה את הכל, מאופק אל אופק, ישימון פקעי ריק אין־קץ, שאין אליו לב, ואין חפץ בו, ונלאו כוחותיך משאתו – חסר הכובד ואין המנוס מחיות אות על כל פרטיו, ובמלואם. כל מלוא גודש הכלתו הריקה, בלי סוף. שאין מה להגיד בה, או עליה, או לשתוק, או לצעוק – רק נֶזֶל עומס אבוד, מיותר, נזוף־אלוהים, חסר־אלוהים, חוצץ חסר־כל, שצריך יהיה ואין מנוס מהיכנס ומצאת כל שורת חללי הֶתמדו הנמשכים, ואין מפלט מנשום בו אחת לשלוש שניות, ולדופק מלפעום בו שבעים וכמה פעימות בדקה. כולן להבל. בלי שום דווקא, בלי שום איכפת, לאכזב, לאין עוד – זמן של צמחים עומדים, של גבעות נכמשות, של שמים בוקקים, של אדישות שמש במסילתה, ולא שום זמן של חיים, של חייך שלך, הה, אלוהים, לוּ ניתן כעת לקחת את האומץ ואת הרצון ואת הכוח, ולהעמידם, ממוצים, על נקודה אחת פה, ולעשות בהם ממש, להביאם לשימוש, מגויסים ומופעלים, וכל גרעיני הממש מצופפים בהם, בלי ריווחי־בינַיִם, קליפות נבובות, ורק מקולפים, ערומים – ולהדליקם: איך היה יכול להיות, העולם, ואתה, ואנחנו, והכל והכל, נפתח ופתוח להיות, וגמור, הו, זה, בעיקר: גמוּר, סוף־סוף גמור ומוכרע, אם לכאן או לכאן, ומה שיהיה לעתיד, ככל אשר יהיה, לעזאזל, כך או כך – כבר נעשה, כבר הוא, כבר ישנו, שלם בשלמותו! הכל במרוצת נפילתו להיות. ופול יפול. הגע יגיע. חבט וסוף. אין מה לסַפּר עוד. כולו עד כלה. יש כל היש. נגמר.

לא. עדיין שלפוחיות של שהות מתרקמות נפקעות. שלפוחיות של שהות שעליה דברים מתרקמים. בינתים רק צעקות רדופות. – מה הם רואים בנו כשמביטים עלינו? – מה מרתיע אותם מצאת? – ויש גם תשובות, ויש גם משיבים לתשובות. ויש גם הגדת השקפות שאין משיבים עליהן, ואפילו דברים שכולם מתחום השכל־הישר, כגון זה שטוען בלי הרף ומנסה להוכיח כי לא המכונות עיקר כי אם חיל־הרגלים עיקר, והם המה. ובבוא השעה, צריך יהיה שהתותחים שלנו (טוב לשמוע: התותחים שלנו…) יקחו ויעתיקו אִשם ויתעסקו רק ברגלים, דווקא בהם, לכך – משתלהב הלה – נוצרו השרפנלים: לריגום רגלים מסתערים היישר על ראשם! – דברים כמתלהמים שמחליקים מעל אחת מבועות השהות ואובדים בתוך כך ולפני כך כאילו לא־כלום. ויש מי שזוכר יותר, נאחז ומפנה עצמו לאחור ושואל, ושם אהוד החבוש נמצא להשיב בפירוט, מתוך אין־קץ השתעותו הרבוצה בצדי הבקתה, ובפירוט עד איבוד־טעם, כי לא אפסה תקוה, וכי העברה מידית לרופא המנתח – סיכויים גדולים לה: ‘האחיות מכירות אותו כבר – הרבה אהוד לסַפּר – מאז התאונה ההיא…’ סיפר. כאילו ככה, באמת, משתנה התמונה מקצה. ומה עוד? עוד ככה, וקצת ככה, קצת כמעט ככה. מבוטלים בצל שלפוחית־נֶבב ענקית, עצומה מכל העולם, הנמחק ובטל בשוליה ואובד. מרחבים לכל צד עלולים להיפקע בעוד רגע, או בתוך כך, ואולי הנה זה כבר, הנה פה ודי. לא, לא כך. אלא חובה מוטלת להעֵז ולמרוד. לקחת ולהתגרות בו בגיאונו הלזה – להעמיד כנגדו פנים עזות, ולעשות לו דווקא, שיעלה במחיר חייך, אבל יהיה דווקא, ולפחות להראות להם כי אתה אינך נחפז כלל, כי לך דווקא פנאי למכביר, ככל שהלב מתאַוה, גם לשיחה בטלה, גם ללא־איכפת כלום, גם להלצה, ולמנובזת, כפי שפעם נראתה, וכעת היא רק אמירה, קליפת השום, ולחריצת לשון ולקנטור, ולהרעים בעבוֹר הרעם, ולצחוק צחוק גדול, עד כי מסתלדות בך עצמותיך, ודמעות בעיניך, ולשתוק לפתע בהֶבהל, ולהביט נבהל מהר, ולא לראות, ולקלל ולנשום, לקחת נשימות, והכל כבר נתמצה ונמחק, לא חשוב עד כלימה, וגם זה לא, שכּן הרחיק כבר בסחיפה ונשכח. שותקים מאד. אין נשימה בתהום הצונחת.

כל הזמן ארבע ושלושים. לא זז. אפורים ומעופרים. מיובשים ברוח. אבל לא זה העיקר. למה פתאום זה. תקועים עד חוטם בפנים. ודיבורים וצעקות, היתקנוּת לקצת התרווחות נוספת, התישבות במיצר השוחה, הנרגשוּת ששותקים עליה, מתפעמת בתוך ריק מעיים, נלבטת זמזומית בפני עצמה. מונעת היות משוקע לגמרי בהוויה ההוֹוָה. ואין בה אלא נקודה אחת עם מעגל אין־קץ זכרונות ואפשרויות, אין־סוף. גם ההם, כל הזמן, רק מתמידים אפורים וקלויי־חום. לא שייכים לכלום, רק שקועים בכל מאודם בתהום הדממה העמומה, הלא זזה, מסוגרים בלא זז. נורא צמאים, וזה קש להיאחז בו. לרצות לוגמת מים. להתרכז ולהעלות לפניך תפנוק שתיה נאה, קרירה, יסודית. או להעלות לפניך פניה של תמר? – כלום לא עולה. גם לא במטושטש. רק הוויה מופשטת. ידיעה תלושה, לא מחייבת. חוס על מאמציך. מעשיה ישנה. היְקָר שבה נשתכח לגמרי, וכל הנסיון הנואש להתגבר על השכחה רק מכביד על מועקת ראשך – לא תוכל להיזכר. תלוש מזה. אבוד משם. כנגד זה, שומעים פתאום את פנים כדור הארץ הנבוב. כל סריטה שמסתרטת, כל רחש נמלה דקה מהלכת – הופך פריטה על־גבי עור תוף מתוח: הר תופחני. עמימוּת ועשירות. מוגזם אף אם ריחוקי. חשים את עמידת ההוויה בכל עצמת ממדיה אין־שיעור. מתגלה כי למעשה עשיר הזמן מכפי כוחו להכיל. מגודש מפה לפה. אינו ריק גם לא לכהרף. להיפך: עודף על שוליו. לא תוכל להקיף הכל. לשים לב לכל. אבל הוא כופה להכיר בו, להודות במלואו. ופתאום והנה יש וחולפת באמצע טבילת צפרים מחודדות־כנפיים, נחפזת מעלה־מטה, קלועה מן החלל, וחזוֹר והיקלע במחוג מרהיב, משחיר, אל תוך עצם מבול השמש. ולמטה – שם הם. אבל גם זה לא אומר הרבה. וכי אומר משהו? אף אם, לכאורה, מחויב היה, וגם הוגן היה, שייאמר, ולחשוב שבו תלוי הכל? שהכל נחרץ מעִמו? העננות ההן, החלומיות, התלויות עלופות חום, הן קיומן אינו תלוי בכלום שכאן. דבר מופלא, אבל בריא מאד. מצד שני: גם הן בהוויה אחת אתך, אף הן כלולות בהיקף החובק. ברור כעת פתאום לחלוטין כי מכאן תצא בשׂוֹרה. לא יודע איזו. שמועה־נחוצה שישמעו לה. לא יודע מי. בדחיפה הקלה ביותר, למגע אפס־יד, קופץ הכל ומזנק לרוץ, להתלקח, להיות געש־ממשוּת, אילו אך ידעת מה הוא הדבר שאיכפת יותר מכל שיהיה, שיוכל להיות, מהו יסוד הלח הנצחי, - היית עוצם עיניים לבקש, שולב כפיים להתפלל. ריגשה בכמעט דמעות בעיניים. יחידי פתוח ממול. רגע מלא הכרה מפולשה. הרגשת מגע הבהובית, שכבר חולפת ואיננה. הרגשה ברורה שזה. אבל בלי ידיעה מהו. טבול בטַל. בהנה־הנה זה. שאי־אפשר לאמרו. אבל שהוא האמת. העומק בחלל, שלכאורה אינו רחוק. העושר במה שכאילו רק מירפס אפורות, כללית על־פני כל. צלהובי השמש על־פני מה שהוא דממה. רגע לפני שתתפוצץ, פזז זהרורים, תמימים ובלתי־מתפעלים ממקרים וממקריות. כמו חג. עדי רגע. שהכל מתרקם בכללוּת שלמה. וכל אחד הוא מה שהוא, לגמרי, בכל כוחו.

הריאות נתמלאו אויר. אפשר להתחיל – ‘נודות, נבלות, חראות!’ – הריע גידי אליהם, ישר אליהם. אל תוך תוכם. ובכל כוחו. והקול היה כה זעוף, וצרוח־מקרקר, עד כי אין פלא שההם שם שמעו והכעס הכעיסם היטב, כי מיד התפצחו אֵי־בזה שתים־שלוש התפקעויות, לא רחוקות ולא מסוימות, ואיזה פטר זנבון דק, נצטמח מהר לזרם עשן ופרץ בסילון מזנק, וגאה והתרומם בגל ונתכנף והתחיל נוסע ומוסע בשדרה מתאבכת – ‘עשן!’ – התחילו צועקים פה. – ‘עשן?’ – לא האמינו אחרים, מה זה הולך להיות? – ‘עשן!’ – ‘הביטו!’ – ‘פגזי־עשן!’ – צעק דנוס את הדבר בשמו התכליתי, הפוקח מהתבוננות סרק. – ‘מתחיל הדבר. – צעק דנוס. – אתה, מי זה שם, דויד, ואתה, מי זה פה, עודד, וגם אתה, אהוד, אם תוכל, קפצו מהר על הגג, מהרו עם רימונים, כמה שתוכלו! – ולהיות מוכנים כולם!’ – ‘מוכנים, צעק דנוס, מוכנים!’ – עדרים־עדרים, גמלוניים, הצטנף העשן ובא, תפח והתהפך מהרה להררים ולאשדות, למַפּלים זורמים, לגלגלים מתגבהים, מתערמים ומוסעים ברוח, ושטף מבול גובר, אה ימח־שמם (ההרים יכוסו וכל הבשר יגוָע). כיבו עלינו את היום. הנה זה הולך ובא – עוד רגע ואנחנו בתווך! היכּוֹנוּ להתגלותם מתוך העשן בעוד רגע. הרגע, הרגע שלנו – הנה הרגע שלנו! חשים אותו נושמים אותו. הרגע שלנו. מלוא הרגשת אין־החציצה. מישושית. הרגשת כולך חותלת, מעטיפה בחזקה. כולך וכל הדבר הזה שפה אתך. ידיעת תמצית כל הדבר, מרוכזת. מתחילה עד סוף. כל ההכל במלה אחת. כאשר את העפר שבידיך. כאשר את ריח האבק. והלחיים הסעורות ברוח. – ‘מה הם רוצים?’ – נעקרת מלב מישהו סתימת־חנק. כעת זה. כעת זה. לכך היה הולך הכל מתחילה, בָּשל חיוּת, לכברת הזמן שהנה תתרחב ותהיה פה כעת. אין לדחות. לא תהיה עוד פגיזה כאן, לא עוד צליפה, לא ריכוך ולא הכשרה, ואין עוד להם במה להפתיע – כעת יהיה הדבר עצמו. אפורים כפי שאנחנו, וקשיחי צפידוּת כפי שכך, אין עוד להתקשח מזה, או להיצפד יותר. עשן לכיסוי ריצת ההתקרבות המעוכבת. ליל אבק מסתבך. אך יבהיר – ועוד קודם – וזה על ראשך. טיפת הרגע תלויה, מלוא אוצר הכל. – ‘נבלות!’ – צועק־פּוֹרם גידי. – ‘נבלות!’ – צועק גם דנוס. וברור עד כליות שכך. לחייך בוערות וזיעה חדשה מפשירה את צמיגות שרידי הישנה, שהוצחנה. אינך פוסק מדעת את הדבר, ואינך פוסק מלא דעת כלום, והיוָתר מבחוץ. אתה קרוב הקרב, בשר אל בשר, ורחוק הרחק, מעבר כל הלאה. גם נוכח בזה, ממש פה נוגע בזה הבא, וגם כלל אינך פה. רוּבּך לא. ורק כזכר עמום של דבר לא־מסוים אי־בזה, לא כל־כך נוח, אבל שכוּח למדי. הולך כאן ונעשה מוזר. אורתה של השמש הנמוכה הסתננה בעד עב־העשן הגבוה ומתנשא. שצופים אל הילוכו המעורבל, המציף, גם כאל מחזה, גם בהתכווצות כל מעיך ובני־מעיך. צבא רשפים נתהפכו לחום עכור ולצהוב עכור, ובמרכז נתלקחה והלכה התאבכות ורודה, נכמשת, ככתם צף שמנוני, חולה אדמוּת עמומה, מאוימה, זחלנית, כעין חזות אחרית הימים – עד כדי שמשכיחה זכר עמידתך בתוך גדלות תפאורת הראוָה המתאבכת הזו. או כאילו דברי־אגדה אתה שומע, מעשה שהיה באחרים שהם. אלף פקפוקים גחים לשרוץ בדמך המסכן, המעונה, המהסס לזרום. אבל אי־אפשר להכיר כלום בחזותך.

עשן־עשן. הבט אל החברים! כל אופֶף תחושת הימצאם. גם מבלי להביט. נשימתם אתך כאחד, בזה. היטב חשים את לכת כולכם כאחד. בערפך חשים, בכתפיך, ובנשימות הלא־כווּצוֹת עוד. את ההיספגוּת לתוך ההיות־יחד. לקראת. נושמים שזו אמת. אמת ננשמת. וכל־כך פשוט. יודעים מָלא מה צריך. מה הוֹוה. עומדים לפני הדבר שמוכרח. הכל מסביב פחות מזה, רק זה גדול, ורק לכאן פתוח, ונוּקשים ומחוּשלים להיות בו, והיה יהיה, גם היה יהיה. תמו שאלות. איזה שאלות. אין ספקות. התישנו. לא־כלום. מעֵבר להם. רק בשכרון עשיית הדבר. באחריותו. בתוככיו. במעיו. הכל ולמעלה מן הכל. לא־כלום פגום עוד, לא־כלום עוד פוחד, לא־כלום שכבר היה־פעם. לא־כלום משומש. שום למחצה. שום כמעט. שלמות. שלם ובשלמות. וככה. ופה. והנה. לא יודעים איך. לא צריכים להיזכר. הכל כבחלום. ולגמרי פשוט וכעפר הארץ. אפילו מצחיק. תקוע בגרון. עומדים ורק מסייעים למה שמוכרח לבוא כדי שיבוא. מיַלדים את ההכרחי. את הגורלי. וכן יהי.

אהה. הכל עשן. אתה בתוך (מעֵבר עולם של הכל ועולם של לא־מאום). רוחץ עשנות ואור דמדומים. הפחד זוחל שוב, רטבובי. לא פחד אחד, אלפי פחדים. כבושים וגלויים. פתוחים למחצה וסתומים למחצה. וכבר, בלא מאמץ, מתהפכים להיות לא־פחד. נגמלים ממנו. מצטללת רווחת פורקן. כיציאה מן הים. לא פחד. ריק מפחד. ריק מהרבה. גם מידיעה שכך. אבל לא ריקן. הו. סקרן. נורא סקרן. בוער ובחשק מגורה. נלהב התמודדות יצר הצייד יוצא ערום ממחבואיו, מתמתח מכיווּצו, מימים רבים, נושם באויר, סוף־סוף, ותאבות־חיים, ועולז תחרות. עם פזז דחף לקנטר – להרגיז וליפול להתכתשות מהלומות. אין עוד שום היסוּס. ולא אחיו ולא בנו. נתמלטו עד אחרונם. אין עוד שאלה אם באמת מוכרח היה שככה, אם לא היה בניתן פתח פתוח גם לאחרת – שאלות עתיקות־יושן. מחוקות. שטוּת מעוכה. כבר אין אדם בשאלת שאלות. אבוד במרוצתו. כולו באשדות המעשה הרץ ונופל. משתכר מתחושת המובלגוּת, עומד בסערה, בעשן, בקושב למחרקי שרשרות השריון, אם אלה, אם כבר, אם זה. באמצע, בדיוק באמצע. במשעול בלעם. באוכף אתונו. גדר מזה וגדר מזה, ואין שום אחרת כי אם ככה, רק ככה. בלי שום קשר לצדדים. עם מי? למה? לא לפנים ולא לאחור. לא אם ואשה לא. וחברה לא. אפילו לא נפלאה שבהן (פעם. יָפָה כעץ רענן. כרוח־ים. מה כעת?). ולא מעשה לעשות ולא ידיעה לדעת – אלא הכל כאן. רק זה שכאן. והכל כאן במלוא כל מה שעשה אלוהים. מלא עד גנזי־הגנזים.

מצחיק. אבל פחד. מוקף עשן ענק. אינך כולך עוד אלא אוזן. גם לא אוזן. רק ריגשה. גם היא לא. כי אם חבוק חברוּת. זה כן. כהיטבל בבריכה. כן. והכל כבעד חלום. עמוק־עמוק כחלום. זחלי־עשן לוחכים הכל, צוחנים גועל. אבל אנחנו נחושת. אילמים לוקקים להם, נטפלים, כלביים, נכרכים וקושרים. דרכם, בעדם, אל ההוא, האמיתי, ששם, הגדול. נורא שאין רואים, שסוּמים. חובה להפליש ראִיה דרכם. לדעת כבר. עוד מעט. רק אני פה. אפילו לא את השוחה מזה ומזה. מַערך השוחות שלנו. המשלט שלנו בכללותו. ראשים אחדים בהצצה. גוש מלוכד. יודע, מוכן. גידי שם. וקיפוֹדוּתוֹ (קלחי הכּלך שערך לפניו לאמור: יש לי הסוָאה!), ובני השקוּט גוץ, עם רחמים השחרחר, ודנוס הסוער סביבו, ונחום, והשנַיִם, והאלה שמצד זה, ועד בקתת־הכיפה – אותם אין רואים, אבל יוחאי וצ’יבי מקננים בה, חבויים לצלוף במקלע. פקעי־העשן המזחילים נעשים צמיגוּת אחת. נתקשרו לדביק בצק. שעת ליקוי־חמה. גם פס־תכלת אחד לא נותר עוד למעלה מעל הראש. תפושים בכף. סגורים בה. מה היינו עושים בלי כל אחד מאתנו. כמה אני אוהב כל אחד. יותר מאשר את. מי עוד נפלא בעולם יותר מאשר. ונורא אני כולי שלהם. כל אחד פה, כל אחד יותר. בוכה מרוב. יקרים שלי. יותר־יותר. יותר אי־אפשר. תמר – רק מלה. כולה. לא זוכר אותה. עולם לא קיים. ואיש אין עוד מפחד מן המוות. לא חושבים עליו. על כלום. לא יודעים לחשוב. רק לשמוע. שומעים לשמוע. בכל כוח. ועדיין רק עשן אילם שורץ במעוגי התערבלות. כל־כך בדממות – כאשר בבריאת העולם. עוף לא צייץ, פרה לא געתה. כמה כבר בינינו לבינם? אולי רק מאתים נותרו מפרידים. אולי כבר פחות. הרבה פחות. כבר עצם תוך כאן. רגעים. חצי רגע. הרובה. מאובק רק מחוץ. תוכו נוצץ וטעון. שכחת כמעט שהוא כאן. שהוא לפות בידיך וידיך בו. ואתה כולך גדול ומוכן. ולא פחד. למות? בסך־הכל לא להיות. לא כואב. להפסיק משהו. אולי להתחיל משהו. כן? מי יודע. בעצמו של דבר, כל־כך פשוט המוות, כל־כך טבעי. אחד כמוני שהיה כל ימיו בחצר בית־אבא, שהיה רואה איך חיים ומתים, נולדים ומתים כל יום, נזרעים ונקצרים, פרה ממליטה ופרה פוגרת ונסחבת לואדי. ותרנגולות ואַוָזים ושפנים, נולדים ונשחטים, שכל ימיו הוא באמצע מחזור חיים ומוות. שקט ומתמיד. שלא בוכים עליו ולא עולה על הדעת. מה הוא יתחיל פתאום לפחוד מן המוות. חיים ומתים זה הכל. (תלוי כמה…) כרגיל. והמת מזבּל חיים בפגרו. לחצי כהרף. כלאור ברק, אפילו רואים כמעט, במדויק כמעט, מה הוא הדבר, המוות – וחדלים. לא רואים עוד. שומעים? האם זהו? כמה עוד מפריד? מנותקים אל מעוגי חלום. העכירות החומה. אור־אֵימים. לכל רגע מיליון פרודות. כל אחת ענקית בפני עצמה. גובה לה ועומק ורוחב, וכובד וצבע ומטען לה, ואין־סוף אפשרויות, רחשים, הֶתחלים וגְמָרים, מעשים ובני־מעשים. מספיקים לרוץ ולחזור, לחלות עד הקאה, ולחדול ולהיות פשוט, מישהו שעומד, חייל במחפּרתוֹ, וגם לא כך: סתם קיים אחד שהוא. הבט אל האחרים! החברים. שישנם כל הזמן גם מבלי הבט. בלא השתנה. אבל כשמפנים אליהם, כשמפסיקים ומפנים אליהם – מיד נוטל המבט הזה ועושה אותך מופרד פתאום, מנותק לבדך, ומביטים כזר. רואים פתאום פה יצור אחד, לא רחוק, נוגע כמעט, וזר לגמרי, מאובק, פרוע, דהוי, עם רובה צבות בידיו, כמין שודד יחפן, כְּנוּף של כנוּפיה, לוהט ופעור שפתיים מבוקעות, מתעווה, כמין חתול נושפת, מגובן קצת כמוה, בין מסכן לנלעג, והכל שסביב נעשה פתאום נידח מאד, אפור, מעושן, משומם, וגם נוכחים כי חם כעת, חום נובל, שמחנק ואבק וצחנת עשן בו, ושצמאים מאד, ושרעבים נורא (נכון!…), רעב בן ימים רבים, ושכולך אתה מזוהם עד מתחת עורך, ועייף עד פנים כל היותך – ולא רק שלא שייך אליך כל זה אלא אפילו מאוס, ויותר ממשהו – מגעיל. ומוטב לחדול מהר ולא לראות. כמה שזר הדבר ולא שייך היות לכל אחד פרצוף, צורה משלו, וזמן לראות אותו. ואין זה רק אותו מאליו כולל, חדל־צורה, משכר־סוחפני. אסור כעת להתפרד. לא להיות מביט מן הצד. ניתק ומביט מן הצד. רק עם כולם. רק למקום שכולם מביטים. ביחדיו חזק, חושק ואחוז. כל־כך פשוט, בעצם, כל־כך פשוט להיות בחוץ. ואתה, וחבריך, ומה שעושה את הכל כאן כך. אינך דואג. כלל לא. למה? לא חושש. וחסר כל כובד. רק מסור לתחושת המגע הבוער. למשחק כמין אד מרחף. שקוף כרוח. לא נראה ולא מכביד. אפילו הגוף שלך הזה רחוק הוא. זר הוא. בּוּבּה לא־שייכת, מחוברת לא במישרין. לא זכור איך. אל הרצון הבוער שלך – שהוא, רק הוא – אתה. זה הכל. ובוער להיות. בתוך. בתוך כדי. בכל מאודך. ומאד־מאד. אני חי בכל כוחי.

ופתאום, בטרם הבחנת מה, או כי הדליל העשן, וכביכול בטרם בשלה העת – והם כאן! הנה – מנגד! וזהו! רגע אחד: האומנם? כבר הם? ככה הוא זה הם? וזה אנחנו – וכעת הכל? – הקיצוניים מימין רק כמאתים, אבל אמצעיתם קעורה להם, כהוגן, חישנית, מפגרת, לפחות עוד מאה מטר לאחור, היטב מעֵבר לאבן הלבנה, שהיא שלוש־מאות. וכשרואים ככה – נרגעים בבת־אחת. שקט עולה ממצולות: לפתוח אש? הו, לא, יפתחו הם קודם. לחוש אותם. למשש את גופניותם. אינך עוד המום־בהלה. כמעט לא. לפי שהלב מתפלץ פתאום מבהלה, מן הסך־הכל, מן הכל סביב שתו עלי, ואין אויר לבלוע. מה יקרה? האם כבר כעת? או משהו חייב עוד לקדום? יש איזה טקס קודם הכרחי, או בא בלא כל הכנות וישר מרושע על הראש? הגידו, יגיד מי. דנוס? שני חשׂיפים מציצים זה בזה. פוגת תדהמה להציץ. נראים בשלמות מעוררת קנאה. חזקים כנושמים. יפים אפילו. חדשים מאד (אף כי אולי ישנים־נושנים, ורק כסוּת־האבק השלמה מעטה אותם חדשוּת). אבק ושרידי־עשן נמוגים מתפקחים. אלה הם. עומדים כאלה חד־פעמיים. שרואים אותם עד תכלית היותם. לא סתם תיבות־ברזל, שתים, ארבע, שש, שמונה, עשר, בשורה זו, לא סתם עשרה כלי־משחית, לא רק צלליות אפורות, שאין להן תוך אלא חיצוניות קליפה בלבד, צללית מבהינת קנה־יריה, אלא גם – ורואים ממש – כאלה שבשלך הם כאן. ולמענך הם. וטיבם הציורי, הכללי, הנופי – כלל אינו כך, לא רק כך, כי אם, הולך עליך, קוץ נעוץ, שכבר התעקץ לתוכך, אבן בקיבה, חנק בגרון, שאינך יכול להבליע ולא תוכל – כדי כלום רואים כך ולא רואים עוד. מסתחף אל ההתפתחות ההכרחית, הרצה עם ציוחת שריקי כדורים, שהנה התחילה נסערת ומברידה ונבזה מאד. בתוך כך מתגלית, למטה יותר, שורה אחרת אצה לה לקראת המשלט הקדמי. התפתחות־התפתחות. אינך מספיק לקלוט הכל, לתפוש, ואין צורך. צליפים חותכים מאליהם. אין שום צורך שיצעק דנוס כל הצעקות שלא לירות. אין יורה. יודעים בדיוק מה מוּשׂם לעשות. כולנו בדבר ומבינים מה. האצבעות מבינות מאליהן. מושחזים וערוכים. בהירים כצהרי־יום־חורף. מצומדים אליהם. ממוגנטים. ואל כל זה שפה, שביניכם, עד שלרגע מתהפך הכל למהוּת־עיועים מופשטת, לאו דווקא כך, בכלל לאו דווקא. אלא השמונה, והשניִם שמכאן, וזה שישאר ממול, שכמעט יודע. הפיאט, כנגד זה, יכול להשיג רק ממאה, הררנ"ט גם ממאה לא. והרימונים מן הגג הלואי וישיגו שלושים מטר. אלף תחבולות כזנבות־לטאה קצוצים. רואים דברים וגם נכוים מזיקי־דמיון. נוכחים כי רוחב חזיתם עודף וחובק את קו השוחות שלנו, וכי אם רק יבחר לו כל אחד מהם שוחה אחת כאן, ויחזיקנה באש, וינוע־ויעלה עליה, רק עליה, רק היא – ירתקנה כרתֵק נער פרפר נעוץ אל השעם. החלל מלא שרקה נמלטת. צינורות ארוכים ריקים, שקליעים בוערים ושורפים בהם. רק העפעפים והמצח מעל גובה המחפורת. עפעפי נמר ואיילה.

לא נפתח עוד אש. עליהם להתקרב. מַכּתנו צריכה להיות כה נועזה, כה קצרה וכה פסקנית, שאסור להחמיצה. רוצים שיבואו. שיגשו עד כי נוכל לאחוז בהם. ואז. אנחנו פה נאחזים אנחנו. יבוא זה ונאחז בו. נחזיקנו בכף־היד. לא נרפה. וזוז שם, נבלה. דִיוֹ, יחד! מה הזחילה על ארבע, והרם רגל וטייף ושוב זחַל בעצלתים, בשפל־רוח. מה החששות הגדולים, חקרי־הלב הגדולים: אין דם בעורקיכם? כל עוד אינו חולף את בשרך הרך – אינו אלא מטופש, כדור אוויל, המלשין רק אזלת־ידם. ואם קשה עליך פתאום להביט היישר אל עיניהם, לתוך התקרבותם היורה וכובשת צעד אחר צעד – שא ראשך יותר, הגבה למעלה, ושם אין עוד עשן, מעט דלילים בדודים באין־סוף, אין שם אלא רק זוהר, סחפי־זוהר, במחוגים חוגגים, מאבק ניקודי סנוורים. שום תכלת או מעֵין תכלת ולא־כלום – רק אוקינוס זבובוני־זהב פוזזים בנחשולים, תפארת גדוּלה. שטות, לא יקרה כלום. אי־אפשר. מתחילה מציפה אותך כעת הרגשה חריפה כי מי יודע אם נצא מן המהומה הזאת, ולא כל־כך… הו, לא־לא, החרש שים ידך על־פיך. לא לקרוא סתומות בשם מפורש בטרם עת. אהה, לא־כלום, שים פנים כאילו לא ראית דבר ולא נודע, אֵל אלוהים, אימה ופחד. ולא ישמע ההפכפך ההוא וייזכר בך פתאום. זוָעה מעל הראש. לבך חובט. החוֹר הזה, הצר, המועט, וההתקרבות התופחת עולה. ההתרגשות הולמת כפטישים. חלציך מתמלאים נמיסוּת. אש חנוקה. אני, כל מה שאני – כאן. ובכל כוחי. יותר מזה אין. כל מה שאני – פה הנהו. רועד מרוב יכולת. לא מפחד. מה פתאום. מקרוב הכל פשוט כל־כך, טבעי והגיוני. כל־כך אין מקום לבהלה. רק לתושית ידיים. כשיפחת המרחק כדי כך ואני אדע. אפגע בדיוק. יודע. כעת פתאום גם רואה את תמר. חוּמוּת עיניה המחייכות זכות. כל קומתה. המטפחת על ראשה, צורתה השלמה, הקלה, החטובה, אופן הבליטה סנטרה משהו כשאומרת שלום. בבוקר. בדרך למחלבה. עמוסה דליים מזה ומזה, וקולה שלה, שנותן לתוך הקיצור יותר מכוחך לקחת. יום שלם לוקחים ולוקחים מזכר מלתה האחת שאמרה. אין עוד כלום. זיזתם מוּאצה שם, באגף, ורק שלא יסגרו עלינו את הקצוות מאחור. שלא יתקשרו שם לעניבה שלמה ונהיה מכותרים! – דנוס, איננו שותקים יותר מדי? לא ממתינים יותר מדי? יבש בפה. בתוך־בתוך אנחנו. בלב הלב. רצון צועק להיות, להגיע. להיאבק, לעזאזל, לגבור. בטחון שנגבר. כוסף ההתערבלות, ההתערסלות, ההתאחזות, כוסף עד הרגשת ששון, עולז ההיאבקוּת, ההתמודדות – האחיזה התופשנית, הלפיתה החובקת. הכיבוש זה בזה ובכל מה שיש. ההיות נוכח, נוכח בכולך, ביותר, בלא נשימה, אבל בהינתנוּת סוערת. עדיין לא. אתה בתוך ועדיין לא. עוד יש נקודה הלאה. כל הזמן. אני נקלע בין אני אחד שיודע, ואני אחד אלמוני שרק נמצא ואינו שותף.

שמאלה! שמאלה! חששות פתאום מאגף ימינם! לא כאילו שלושת הקיצוניים שלהם מימין, שלכאורה הם המרוחקים והלא נחשבים מכולם – לא כאילו נטלו אלה ומקטרים אבק נפרשו כעת במחוג עוקף, בזה אחר זה, אפילו אם קצת כמו ברוָזים מרודפים – כאילו היו אומרים לרוץ ולצדד אותנו ולעקוף מזה, ולשטוף אותנו אגפית, בשעה שחבריהם יעלו עלינו לדרוס ישר מן החזית? ושם הלא הכל פתוח, לא מכוסה, בלי מפגע או מעצור להם – אין איש כנגדם משם! (הרי שלא על הכל חשבנו מראש! והם חשבו טוב ממנו!) – לא נראה לכם כאילו זה הדבר שהולך להיות פה? מן הצד שאנו חשופים בו לגמרי. והלא הפיאט הבלתי־ידוע להם – הוא הפח שאנו טומנים להם – הלא שׂוּמה עליהם, אם יש אֵל בשמים, ואם נא מצאנו חן בעיניו, לבוא מכאן וליפול בשחת הכרויה! איגוף ימינה – משמע פסיחה על המלכודת, סיכול כל עצתנו, לעג למעט תקותנו. להוסיף חוזק לחזק, עוד רֶשע לרָשָע. הלא משמאל, חבויים בבקתת־הכיפה, מופנים צ’יבי ויוחאי, וה’קדמי' כולו מחפה על האגף – לבוא עתה דווקא משמאל – ביזוי כל צדק! לאבדון! ולמה אינם עולים על מוקש מסכן אחד ממוקשיו של קובי המסכן. למה אינם מתבקעים פתאום השמימה. ימח שמם! אַל תסובו לנו כעת ימינה – מכאן, מכאן בואו – הכל מוכן לקראתכם מכאן – בואו, בואו, בואו, בּוּבּים, בואו־נא מכאן, - נבלות, פחדנים, ממי אתם חוששים? – העלה נידף תערוצו ואת קש יבש תירָאו – הביטו מי אנחנו ומה כולנו – שנים־עשר ריקים וקטנים! בואו מכאן, מכאן, בואו־נא מכאן – בבקשה מכם, ישר מכאן!

ציוחַת היריות השתנתה. התפצחויות אחרות מסַפּרוֹת מיד, בלי להרהר בהן הרבה, כי תותחי שלושים־ושבעה מילימטר שלהם התחילו פתאום מטיחים מן השריונים, על כל שוחה ושוחה, ובין השוחות, בקצב מזורז, ופגזים נשתהקו בזה אחר זה מחתכים בזוָעה. עד האזניים קפצו הכתפיים מאימה. כלום לא נחפזנו להאמין ולקוות? מגדלים בנינו באויר. גל יאוש נופל, קובר תחתיו. יאוש מסמא־עיניים. הזיעה המפוגלה מתפרצת. ונמאס להיות. מצהיב לך הדם משממון. מנוֹחם, מבחילה. נטול סיכוי ותקוה. מעשה קוביין. משחק עיור. לא רוצה לדעת, לא רוצה להיות. טפשוּת כל הקיווּיים שזריתם לרוח. מופקרים. לא יכול לחשוב. לא רוצה להביט. שיהוקי זוָעות וחיתוכי־שריקה מחצניים. הקיר מאחור מתערער. וככה זה? נחרץ וזהו? מי החליט שדווקא, מי ככה כפה עלינו את חסלוננו, את נפילת הכל? אני לא אזוז מכאן. ידרכו על ראשי. אני ברובה ובאגרוף. אני אתן להם ככה שלא עלה על דעתם שאפשר… אני אקרע בשינים, אני… למה מכריחים אותנו לככה. למה אין בעולם בן־ברית שיבוא כעת לישענו. והיינו מבעטים יחד במנוּולים. משברים לשבבים וגומרים וגומרים וגומרים – מראים להם - - - לעזאזל, פתוחים לדריסה, הפקר העולם, מי יגונן, מי יסוכך עליך בכפיו, כעל נר ברוח, וגם לא רוצה ולא צריכים, ואנחנו בידינו נעשה, לבדנו, תראו איך, כלום לא גמור, תתפוצצו ותאמינו – ודי להיות בהול, די ארנבת, ולא להתערב, לא מחשבות ולא רגשות, לא יאושים ולא תקוות – רק להיות נתון לסחף, בכל מה שאתה, ובכל שיש לנו, פה, ומאחור, ומכל צד, ובשמים, לעזאזל, כלום לא נגמר, כלום לא אבוד – אי־אפשר להרים ראש, ועוד רגע אפשר יהיה ונרים ונדע (ו… מדוע בעצם מגיע לנו שאנחנו ננצח? כי ככה. כי ככה. כי אני כאן). מצד זה! – אה – זה היה מוחצני – היה גומר אתי והכל. ימח־שמם. האם להיות טוב וצודק עיקר? או פשוט להיות בעולם. לאן הולכים הדברים פה? זזו קמעה־קמעה. אבק נלבט ברוח. ולמעלה, שוב יש פתאום, בתוך כל המהומה, שמים פתוחי־זרועות, מוצפי־שמש, כאשר יהיה תמיד מעל שדות ערב, מאובקים, ורפסודות אחדות של עננות מצועפות, מבשרות שרב וגם סתיו מתקרב. – בלב לבו של העולם אנחנו. באמצע הכל. כלום לא יקרה רע. לא יכול. תראו שיצוא נצא. אין עוד מה לשנות. מה לחשוב. מה להזיז. מה לרצות. בוא יבוא. מאליו. פטור מכל נדנוד. בלי שום לכאן או לכאן. לא צריך. לא שואף לא נשאף. כולך באמצע ההכרח. רק בו. ובולע אויר בתאוָה. נזכר בקיומך. בך. בישותך. נושם מעבר ליובש שבחיך. ושוכח גם שככה. ופורץ להציץ לראות שמה. מי צועק?

מה יש, דנוס? מתקרבים. הו כן. הראשונים כבר. מלוא ראוָתם. רואים כמעט את עיני המקלען. אני הורג אותו. מותר כבר לירות? לפני שהוא אותי! אני יודע שאקלע! רגעים עצומים, עצום להיות כאן. וכולנו כולנו כולנו. מי יודע איזה איש הוא המקלען היושב שם ומודד אותי, ואיך אני בעיניו. איש? לא איש – משוריין. כָּכוּת מתכתית רעה. סגורה ושונאה אותך. הו, עצוּם להיות. בוער נורא. ותדע, איכר כשם שכל הימים תמיד אין לו על מי לסמוך, ואיש לא יעשה תחתיו – גם במלחמות רק שתי ידיו לו. אני יודע. וזה מוכרח להספיק. תראו. אלף פעם כבר היה כך. ממלא את כל־כולי שאני כאן. הלא אילו הייתי, וכל אחד שפה, במקום אחר כעת, הרחק באבטחה או בשמירה שהיא, והיינו יודעים כי כאן יש כזאת, ובחורים עומדים כאן בפנים מול שריון – הלא היינו מתפקעים שהם כן ואנחנו לא, רואים עצמנו כבישי־מזל, כמפסידי טעם החיים, - הלא ברגל היינו רצים לכאן, מאה קילומטר, להיות פה ולעמוד בקרב, והנה - - - רועד כולי. מרוב יכולת, לא מפחד. אין עוד לכאן או לכאן. נסחפים במפל כביר. כל־כך ערום אדם. כשאָפס לו האולי – ונותר לו רק הוַדאי. סחוף גזירת וַדאי. מופקע מכל אחרת. אגב, מה התותחים שלנו, והמרגמות, עד מתי הם מחרישים? התרחים הללו! לא ידוע להם איך ומה אצלנו? ולאן נעלם ברזילי – מי ראה אותו? היינו־הך. אנחנו כפי שאנחנו. לעזאזל. כאלה וכאלה. נשחק את המשחק. זה הכל. ופתאום. וכבר היה כך פעם. הכל כמו בעד חלום. עמוק־עמוק בחלום. באר אין־תחתית. אפילו אותה תחושה שחולם יודע לעתים בחלומו, כשהוא חש כבר את קרקעית החלום, את סף היקיצה שתביא כלָיה על החלום – ונרתע להתכסות; בעוד מה שזה עתה היה ועודנו קצת – לא יעלה בידו עוד. אבוד לחלומו. ריחו של הגמור, וקצת גוֹניו עוד הולכים ומהלכים אתך משהו. עמומות ועגומות. לא מעט. וזה מוליד פתאום צורך להסביר את הדבר. את הזה שיש כאן. כך כפי שהוא. לא להגזים ובשום פנים לא למעֵט ממה שהוא, עם כל טעם היותו הנחרצת, להסביר לאשורו, לטעון בכל חום הלב, ולהסביר. הר של טענות ודברי־הסבר. אחד מהם לא מיותר. אפילו אותם שכאילו ידועים משכבר. כלל אינם ידועים – מהתחלה, מתחילת ההתחלה ויידעו. שיידעו. מוכרח שיידעו. כן.

שמאלה! שמאלה! מה בא שם! עד אָן הם? ומימין? בהצצה כפולה: שם לא. אֵי־למטה בעומק מרפרפת תכונה רחוקה, אבל אין סבלנות אליה. כמו אל הרבה דברים אחרים. ואילו משמאל – שם מתרחש הדבר. גידי, מה אתה? הביטו על גידי! מה הוא שם? יצא משוחתו, ראית, מזחיל על גחונו כתולעת, מזחיל וגורר כנמלה, מתגבן לרגע ומשתלח בניתור כחרגול, ומתעלם בעשב הנמוך, האפסי – ושם, האלה, לעומתו – השתגע? – ואם מגלים אותו מן הצד… או אם… והלא הפיאט שלנו בידיו – מה הוא? אנה? בקפיצה קדימה יוכל ללכדם בטווחו ולא יחסום אִשם. האם זה כך? מסתבך פה סבך. עוד הוא. זוחל גידי. מה הוא גידי – הלא זה יכול להיות, הלא זה נפלא ומופלא, הלא… כולם רק אליו, נפתל אחד, דק ומזחיל שכזה, בין המון שמים חלקים מעליו וקצת אדמה מעשיבה מתחתיו, עשבים כלומיים, נמוּכים גם מגובה גבו הרזה, ומנושבים יותר מכוחם לשאת, סרוקי נחשול רעד. אם יצליח, אם יגיע, אם, ועד אנה הוא שואף? אח, אלוהים, מלאכי עליון, סוֹכּוּ עליו. – למה חדל? מה כעת שם? יריה? לא. הו, רוחש עוד. קפא הלב. רוחש־רוחש רחש כינה, מכאן ישר בלי לפנות – אה! ראיתם! כמַכּת סכין חותכת נתחבט פה פגיע השלושים ושבעה! לא להרים, לא לדעת! לא, גם זה לא. בעיקוף מן הצד יקל עליו לפגוע בלחי השריון, ולא במצחו האטום.

כבר הקריב־הקריב הזה שפה. מוכן לקבל? צורתו על כל פרטיה. שליט מעל. חכמת מתכנניו וכשרון ידי חרשיו, צלעות זויותיו ועגולוּת הצריח והקנה המבהין, סדקי החזות, המספיקים לאלף העיניים, גמלונות הצמיגים, ההורסים ובאים זיזות־זיזות, חסימות מגיני הזרבוב, תימור המשושית המזרימה שצפי דוּחוֹת לאחוריה, כך וכך כך וכך – הכל בחטף אחד. בספיגה עזה: זה. אפילו את השלושה־ארבעה שבתוכו, הלא נראים – רואים, ופורטים אותם מסתמוּת צוות־משוריין לבעלי שם פרטי ושם אב עם סיפור לאיש סיפור לאיש, אלף לילה ואחד – נזכרים ותמהים שאפשר עוד לזכור, תמהים, גם על התמיהה, ושוכחים עוד קודם ועוזבים. אה, קרוב. הרובה כל־כך לקוח ביד כל הזמן, אי־אפשר עתה לקחתו יותר. צליל גבוה באזניים. כולך המוּי ומפולש. אבל כולך אתה ישך. קח ונשום. כל עוד. גע בעפר. סַפּג בישבותו זיעת הכפוֹת הלופתות עד אזלת־דם. הצל לך מהר ממשות יסודית יותר. והתבהר בכל הכוח. התאמץ והתבהר. לצאת משכרון. מעמעום. לחייך פשוט. זה אפשר. זה יהיה. בעוד כלום. זה כבר פה, והנה זה. והכל, ברור. לא־אמצעי, אין חיץ, פשוט וממושש – ויש עוד פנאי גם לזה כעת, בתוך שאג היריות והיסגרות הטבעת וכשהכל על חוט השערה? מי יודע אם יש אם אין. כל הזמן בא פנאי וחולף. נמצא ואובד. כבר וחסר־כובד. אבל בנוכחות שוה. אה, גם הרגע שלפני - רגע הוא. מלא, שחיים את מלואו. שמוכרחים וגם רוצים. משתכרים משלמות כדוריותו המלאה. ויותר מזה. מי יכול לדעת. הכל מסתער אליך. גם מפנים גם מחוץ, במערבל רותח. ואתה חייב לקבל. להניע לכאן ולכאן. ואולי גם אני כמו גידי הייתי צריך לצאת, לתת, לרוץ, להיות, הרבה יותר, להקריב, לעשות, להיחלץ, לפעול, לא להמתין פה ברביצת סבתא – להתפרץ, להיאחז, להיאבק, להיות בלב הַוִיהִי־מה, בתשואות, בתופים ובשאגות, פתוח לכוחות גדולים ממה שאתה זוכר בך – לעזאזל, בסיפוּרים תמיד הכל הולך אחרת. יש צעקה אדירה: עליהוּם! ואחריה התכתשות באַלה, בידית הטוריה, ובשינים ובזרוֹעים, מערבל שִכרה, התלהבות לא יודעת מעצור, התרוממות־רוח נסערת – הה, סיפוּרים. ארבע וארבעים. כן?

רגליים בריצה, מזעיק אל דנוס, ברזילי: הרגלִים! תראה – למטה הרגלים! – איפה? – שם, הנה, שם! – לא שואלים איפה היית כל הזמן ברזילי, לא מציצים לראות איך הוא שכזה בעמדו צמוד אל פינת הבקתה – רק יודעים כי הנה זה הדבר שהיה הכרח, הנהו, כעת. מראים עליו. רואים אותו. ראִיית צריבה, חותם בבשר – ותראה כמה! וכמה נושאי־ברן וזחלים, שם – הנה! הצטבר הדבר, ההוא, הגדול, המדובר. הנה כעת. עלה הגל לרוּמוֹ. למטה, שבע מאות, או יותר, בתחתית, לניצול הצלחות בפריצת השריון, להתבססות, ולסתימת הגולל: עלינו. הה, הכל מתהווה יותר מהר מכפי שיכולים לתפוש – קרוע להבחין, לתפוש, להבין, פה ושם, מניין יתחיל, מה קודם. כעת – מועד לתותחים שלנו. עליהם – על הרגלים. נראה, נראה. מתי נראה. זָעַק פתאום: תמר. העוד עודה? אראה אותה עוד? לא זה, לא זה, אבל זה מרגיע. כשם שזה ריק. אנחנו עוד לא ירינו אפילו ירייה. משגע את העצבים – שלא יורים. שזה עולה ושאתה עוד לא. ששותקים וממתינים. כל העצבים גרויים דרוכים. (קצת בתוכך, בתמיהה, מן הצד: בהשתאוּת…) נמתחים עד פקיעה. וילל חיה בלב שלי. אני מתפוצץ אם לא יתחיל. אני טורף ו…

הו, כל השלושה ממול, בבת־אחת, נעקרו לרוץ עלינו! זהו! רק רצון־ברזל, או שיתוק־אברים, עשוי למנוע מפתוח באש. בכל מה שאפשר להטיח. הקרקע בוערת. בני־מעיך משתרגים ממאמץ. מוכרחים להימנע. עוד לא. להתאפק. אתה נעשה גדול מהתאפקות. זה – הוא שלך. בינו לבינך חשבון הכל. ביניכם נמתח. עליך. קנה־המקלע שלו והבהקי־האש. עין בעין ולא מפחד. נרגש נורא ולא מפחד. צורב מרוב קוֹרֶב. מוכרח להרכין ראש, גם כשלא רוצה. נרכן מבלעדיך. ננפץ פתאום. פתאום הודד־נופץ, נתפצח, ועל דפנוֹ המאפירה, שלמת־הסבר, של הראשון הזה, של שלך, המביט עליך ובך, ערוך עליך, מהפנט בכוחו המחוסם, מכוון כנגדך, הזה, שממלא את העולם, מסתיר, גבוה וטורפני, - פתאום נתפרחה על חלקת שלמוּת אפוֹרוּת הדופן שלו, בועה כהה שהיא, סַפּחת שחין על חלקת לחיוֹ, שרק ברגע ראשון לא תופשים מה היא, ומיד תופשים: הוּררא! – נצטעקה תרועה, ואולי אתה הרעת ומתוכך, מפיך ולא מרוֹבך, מי? אדיר! שרגא? בררנ"ט שלו? פגיעה אדירה! לא יאומן. ככה אנחנו וכבר! צועקים מעברים. לא ברור לגמרי מה היה. ומה זה. וגם שלך, זה החנוק בידיך, כמו של כולם, נתפצח כעת הרובה, נשתחרר, סוף־סוף נלחץ, אם כי בלי לדקדק בכיוון, ולצעוק – נבלות! – ומטח ירי! והמכונה נותנת אז בקולה, השתקנית הזו. הציימנית הזו. נבחי, הביחי, בת־כלבים, נבחי כעת, הביחי, הראי להם, וכולם, התזמורת, והתותחים שלנו איפה הם, יש לנו תותחים או אין, והמרגמות, מה עם המרגמות? איפה התרחים הרגמים? הריעו כולם, תריע ארץ ומלואה, תוֹרנוּ, סוף־סוף, תוֹרנוּ, ואנחנו, כעת אנחנו, סוף־סוף –

הלה, הנפגע, המשוריין, עצר לרגע. ושני רעיו מעבריו נעצרו לתהות. והזה הראשון, הפגוע, או הכאילו פגוע, הסרוט, שעיגול שחין נתפרח לו בצדו, העקוץ הזה, הקצת עקוץ, רצה, כמדומה, לא לשים לב, ונעקר להתפרץ עוד, להיות גיבור מתגבר על העקיצה, או צעקו להם באפרכסת שעל אזניהם ממרחק, להוסיף לעלות על היהודים המובסים, הפגורים בשוחות – או שדמם בהם נדלק וחימה ניצתה בו, ופתח בזניקה מסעירה, אש ואבק ויבבה, שצריך היה לצנוח מפניה מהר, לחצי שניה, - ורץ – אבל רק כדי צעדים ספורים – משהו בכל־זאת אירע בו, אולי פגיעה נוספת שנתבלעה בשאון כל הירי הגדול, והצעק המחריש, אבל חדרה אליהם פנימה, בלי קשר להמיה הכללית שבחוץ, לתנופה לזרימה, הקושרת, המרדפת, אולי כדור מצא לו סדק וחדר ונשך את אשר נשך, - כי תכונה שהיא קמה עתה בקרבו, ככל שסמויה. וגם ליבט קצת דרכו, ופתאום הצטיירה על צריחו שלו מכת־כתם טריה, של הנה־אך־זה עתה. ממש כאילו הוכתם ברטוב. וקנה־המקלע שהיה יוצא נטוי ומבהיק אש נוצצת – נתהפך פתאום וקפץ הזדקר למעלה, כסוס שרוכבו נפל, או כעגור שמבליע מים, או כאילו עזבהו בעליו באחת, וכובד הקת הכריעו, משכוֹ מטה, והיה תלוי רפה ומתנדנד בחצובתו אין־ישע – ומיד אץ כשכנו, המשוריין שמכאן, והפריץ אש־זלעפים, סוּפה סוּפתה, שלא הותירה מנוס מהתברח מפניה, ועד עומק האדמה, נושם ריחה השכוח, בלא לב, אל חיקה שאנן, אף כי לא עד כדי שלא לראות יותר איך אצים לישע הלז, המעוכב, לחפות עליו, לתת לו ידיים לתמרן, לסגת, למצוא פתח נשימה, להתאושש ממהלומתו – צועקים אליהם, ישר אליהם, בערבית, שיבינו, שיידעו בדיוק מי הם, קוראים להם, - יא־כּלבּ, יא־חמר! – מזמינים שיתקרבו, ומקללים, אה מקללים בתאוה, בצהלה, בלי נשימה, בבליעת אויר, בנחירה – אה, אלוהים! תענוג לקלל! סוף־סוף לקלל! לנַבּל את הפה, לפלוט, לשקץ לומר בכל הכוח ולכל רוח חראות נודות זונות – בואו בואו בואו!

מכה נוראה בכתף. מה? כעת פתאום אני? מניע את היד? אז לא חשוב עוד מה. רתע פגע או אבן. לא חשוב. לא חשוב. לא חשוב. רק זה. ומה? סוּפת אש, ברד סוער כטפח מעל־פני הקרקע. כל כולם תופפים פה. לרימונים עוד רחוק. אויר, אין אויר. ריח שריפה. קוראים לו ומשסים אותו. כאת פר עצל בזירה. מתגרים בו. קול אחר מעל כולם. צורמני, צורח, שיכור צריחה. התפקעות עזה לא הרחק. פחות, פה אני. אהוי! עוד פֶרח שחור על דפנו של הלה, המהסס, שמוט־המקלע, שהקפיצוֹ פתאום, נתקפץ פתאום ונרתע בבת־אחת, כאילו חגר כוח שלאחר־יאוש, זעם פצוע בשארית דמו, לאחור־לאחור, כמזדקף על אחורותיו. כמפיל רוכבו. בחיי, שאני רץ אליו ומטפס בו ומשחיל בידי פנימה רימון, בחיי! מתאחז בקרקע, בהצווח מנוע, בהגעש לאחור, בלא להבחין עוד, וכמעט התנגח באחוריו בחברו ששהה שם, הה, כמעט והרסוֹ, אה, ויכו־נא איש את אחיו, ובערו יחדיו, אבק מליט, אולי ספג גם מאִשוֹ של זה, בין צלעותיו - - - בלבול, הה בלבול אצלם, ככה זה. ככה, חברים. אה, פגענו, הה פגענו, הו הפגענו בו, זה האחד הפוגע, הפגענו אותו, אנחנו כעת, בידינו הדבר, לגמרי – כן – הה! (מי פגעוֹ, בעצם?) – הה, אלי אלי, המקלען שלהם הוקטל להם, קטלנוהו להם, נתקטל בקטל שחור וחסול, כמו כלב מוּכּה, בזנבו בין כרעיו, ביבב – הרי לכם: יש לנו פיאט! ורובה־רימון־נגד־טנקים יש לנו, מַטוֹל שכזה, וזה שצורח אינו אחר, הוא שרגא, - אני! הוא צורח, זה אני, שלי! – צועק שרגא בקול זוָעוֹת – הכתף עלתה קילומטר – הוא צועק ועוד יורה ועוד יורה, אף כי יצאו כבר מן הטווח שלו – ואין לו אלא ששה־שבעה – חמור, אל תירה, חסוך אותם! וכבר האבק מליט, וצוחק נורא, וצוחקים אתו, אהה, בלא נשימה, בחרחור, במהומתת שריקי צליף, ברקי־המם איומים - - -

 

פרק חמישים וחמישה    🔗

יש לך מושג מה? לא, בחיי לא! רק הומה בי. מצטפצף הכל, הידיים רועדות, הרגליים, הכל. מוּתר כבר להעֵז, להעלות, כי אולי, כי אולי כבר… אה, הכל עודו כאן – – רק אחד שנסוג, אחד מעשרות, והכל עוד מכביד חונק מלוא כבדוֹ. והפיאט כבר נתגלה, והררנ"ט, והמכונה, ושאנחנו איננו אלא רק כאלה – במַכּוֹת־אש גוששים אחרינו, ממששים. וגידי שׂרוּע בשדה לבדו תחת השמים. מחר יהיה שרב – העננים האלה. – ומשמאל? דנוס, משמאל שלנו, שמה! אגפם הארור שלהם הזה! חשופים לגמרי מן המערב, אנחנו, מערב שלם פעור פירצה, כגודל העולם. כן. שמה! – קולו של דנוס כבר מצריח: לא לירות סתם. נכון. שלוֹט בך. עצוֹר. אהה, השוחות האלה שלנו הדקות, העמוקות – אח, חיינו לנו לשלל! חברים – אנחנו!… נאום קצוץ. ולומר, ולצעוק, לשיר, יריות צפופות. דפקתי כבר מחסניות. מהומת רצי־אש מצטלבים. מתחתכים. מעופפים, צורחניים, אה, הישמר, חביבי, שלא לחטוף פתאום אֵי־מזה. לא חשוב. מאוּשר שלא חשוב. שלא צריך לחשוב. פטור מדעת בדיוק. רק להיות. זה הכל. למטה. למטה. אש פלצות עלינו, ריח שריפה. קדחת. למטה. מתכווץ לי. אני בתוכי, נוגע. להחזיר נשימה. להתרגע? להתקבץ. להתפכח. להיות. כל חיי אני. כולי פה. לא שאלות. לא ספקות. לא חששות. רק חופש. עשיה בלב ריצת העשיה. חופש. והרגלים? והאגף הסוגר לכתר? מה כוחם, מה ערכם? מאתים? פחות! חשבונות של הבל. לא יודע חשבונות. בושה לעשות חשבונות. משוחרר מחשבונות. פה זה משוחרר. לא למנות, לא לחַשבּן, לא להיכנס לקטנוֹת, פטור, קל כרוח. להיות צלול. וכמה פגזים יש עוד לפיאט של גידי? נצטרך לרוץ להביא לו עוד. הוא לא יוכל. והרמָנים שעל הגג שטוחים־חשופים לאש הפתוחה על הגג – שגעון (אולי קפצו ומילטו נפשם?) – ויוּבל? יוּבל? רחוק־רחוק. ואני פה. רק פה. אין אחרת מפה. יותר מפה. זה הכל. הכל מלא. אני למעלה. אה, לעזאזל, הכתף. איזו כתף. אין עוד כתף. ולא יד ולא רגל אלא רצון, ולא רצון אלא שריפה, רוממות אש, לא צריך כלום, רק להיות, רק להיות בתוך, רק בוער כמה שיכול, ושלא יפריעו לך לבעור, בכל מה שיש, שאתה הוא, שבוער בך, שגדל גדול, אדיר ויפה, יפה, ופתאום גם ברור ופשוט כי הענין גדול מן האנשים, שאנשים רק זוטות טפלות להכרח הגדול, היותר גדול, המולך על כל. יותר מכל שהוא. ולא יודע עוד מה. ולא רוצה. אין. פעם אחרת. אחר־כך, אחר־כך. – האם ייתכן, ייתכן?

ארבע ארבעים וארבע. קטנות. וארבע. לא אומר כלום. שיש זמן. שיש סדר. שיש חוק. שיש זה קודם, זה אחריו. שזה היום, שזה פה, שזה אתה, שהמצב כולו, לא לא, כעת לא – הגיע הזמן להרבה יותר מזה, רק להרבה, לגבוה, לפתוח מכל – ומתהפכים בתחבולות. אחר שבך. יש עוד אחר. יש אלף אחרים. רגע אחד. רגע רסיסי־רסיסים. משם, משמאל, הסכנה, משם חשׂיפות אין־סתרה. רק גידי שם על האדמה הפתוחה בין העשבים. הו, גידי. ואין לו עכשיו אלא שלושה או כמה פגזים. ואני, עלי הוא לרוץ ולהביא לו. הוא במוקד. ולמה לא אני במוקד. אוהב את גידי. לבדו בהחלטת נחושת. אוהב כל אחד. את כל אנחנו פה שכאלה. והפגוע? ימח־שמו. עודו זוחל. או נגרר? להיחבא מעֵבר השנַיִם שאצו לצאת לפניו. הם כעת יוצאים בראש לנגח. (והרגלים שלמטה?) הכל כּוּסה אבק. ותמרוני הרכב. חמישה פה ממול. חמישה כמו אלף. כמו אין־קץ. ומשמאל להם, באגף. רק שמונה? כולם? לא היו יותר? שמונים? ושם מאחור, והטור שירד קודם למטה, לקדמי. אלוהים, ויש להם בודאי עוד לתגבורת, ויתגברו, ירוצו מיד לכאן, מסביב־סביב, בבת־אחת כולם סביב, וממאתים מטר למאה מטר, ועד המגע, עד התפצחות, חזה אל חזה. יחד נופלים לאדמה – מה אתם פוחדים? חשבונֵי־חשבונות לעזאזל. אני לא רוצה לדעת כמה אתם. כמה אני. אני בתוך הגעש הלוהט, בלי שום חשבונות על חשבונות, מחוץ לצורך, מחוץ לשייכות, מחוץ לאפשרויות – אני בפנים, בפנים פה.

אני כעת לרוץ להביא לגידי פגזים. לרוץ, למצוא, לקחת, לזחול להגיש לגידי. להיות אתו. מוכרח, שומר נפשו – נפשו תפרח. או להזעיק עוד את כיתת אודילה, שמאחור, שלחינם שם, שיבואו, שיתפרסו פה, שיתפשו משמאל, שיהיו לפגוש פה, כנגד המכתרים, שלא יהיה חשוף – – כולנו בתחבולות, תמיד, כולנו בהצצות, אנחנו, אפופי הדבר, ומטח־האש מצפצף אבל אין מתפחד. לא, לא עוד, מעבר ל, מחוץ ל, וכשיבואו זאת הפעם, נצא לרוץ לקראתם ברימונים, בסכינים, ובאבנים. לא נשכב ונחכה עוד. והם לא יעברו. לא יעברו. לא יוכלו. ולא נמתין להם עד. לא, לא אנחנו. לא יוכלו לבוא להתנפל, ולסגת צעד ללקק פצעים. מעתה רק אחת: נצחוּ או מוּתוּ. לעזאזל. אה. ולא להתכופף, לעזאזל, כל־כך, כשיורים, ולא להיזהר כל־כך, להילחם ביושר ובעוז, למי שמזל – מזל, מכושפים לטובה. חיים נצא מכאן ובנצחון. חיים רק אם ננצח. ברור. ושקט שככה. וככה שקט. וטוב. מצטפצף לו כל הזמן. ממטיר בסופה. חותך ומבזיק. נס שלא נתפגע פה מי. שלא שמענו צעקות: חובש! מזל. כעת פה! דרדור אבנים. הכל רועד. הכל לא אני. אין בי עוד. אני רצון, לא איש. וכולי כאן. אני ואנחנו. אני אנחנו כולי כאן. אין שיריים. לא ראש ולא זנב. ומביט. יודע ששמי הערב. שתשקע השמש, שמחר שרב, שהעננים האלה – ולא נוגע. הם בודאי. – אני: הכל בספק. לא עוד. של מי, בעצם, הנפצים האלה? מי הוא זה, בלי סוף, דווקא הנה? עלי? לא יצלח לכם, טיפשים! ופתאום לא. פתאום רק כאיש מן הצד, זר שמשקיף לו, אחד שלא נוגע בו, כסתם אֵי־פלוני שאוסף רשמים על המתרחש – לא כזה שעושה את המתרחש… משתומם מאד, נבהל מאד – וכבר אוסף אויר מלא ומתנער. הו, רק רוֹצה. רוֹצה עד אש!

ברח! זוָעה! אהה. אין עוד עצבים לברוח למטה. אה זה! זה? הו, הבט: שלום עליִךְ! דבורה פתאום אחת הזמיזה בחלל, במחפורת. קלועה אֵי־מזה, חמה ותוזזת, מתבחשת בחלל הצר. עכשיו? פה? מניין? כולה אמת אחרת. קיש־קיש, דבורה קטנה. לא מקום פה כעת. דבורות קטנות הביתה. יה, אלי, איך שאנחנו רחוקים־רחוקים. סגורים אליו. ברחי, טיפשה, מה את פתאום – שלום־שלום וברחי לך, והיזהרי. אבל שקט יוצא כעת, שלווה נובעת מבפנים, כנבוע דם מפצע. כיציאה מתוך חור. מתוך חושך. כלאחר סער. התרוקנות לתוך תהום. לא נורא.

– שהמכונה לא! – צועק הציעוק של דנוס. בתוך פתאום נוה מועט של שקט תמוה – ושלא תתגלה להם! ומישהו שירוץ להביא פגזים של פיאט, חת־שתים, מי רץ? – ‘אני!’ הריע תרועה, וכבר הקדים מישהו את כולם, לא חיכה וכבר רץ, ורק אז ברור שדווקא הוא אסור היה שירוץ, שהוא עמיחי, והוא החובש, והוא על משמרתו, ובלעדיו… אבל אין מי שירוץ אחריו. נראה, נראה. אין לשנות. בתוך מפל המוכרח. –

מכולם – הוא זה: הנבל מכולם – זה הפרצוף שישר פה ממול, ברזל כולו, זה עם הצהוב על חטמו, שהתחיל כעת, ומזרים עלי אש, שרוצה רק אותי, שמתכוון וגם יורה רק בי – דווקא אני מכולם, נבחר מכולם. טוב, קם לפניך, הנני, כולי – פגע! פגע אם תוכל, אם יש לך מזל, קח אותי, אם בי בחרת, אם אני שלך – אני לא יכול יותר ואני לא אזוז, אני אם הוא יעזוב – אקפוץ אני ואדפוק אותו, ועוד קודם, נבלה יהירה, גאוַת אוויל, לחסל הוא פה כסדר אחד אחר אחד? ואני לא מספר אחד? – ימח־שמך, תתפקע, ולא! עוד זיזה או שתים. כמי שהשיגו הרוצח, אני, להט הסכין בידו וכבר תפש והחזיק בך, נושף להט בוזו אל כולך ומניף כמאכלת. – חלול כולי חלחלה. אמא שלי. פתאום לבד כל־כך. הביטו כמה. ממול הכל. כל־כך. כמו כויה בתוך תוכך. אבל אני יודע שלא. הפעם לא. לא הפעם. אני יודע. לא רואים אדם, רק ביהוקי נצנוצים זורמים. חוט צפצופים, מחרוזת סכינית, רצה אליך, מוסע לכהרף גם לכאן ולכאן. כפוף, ובעפר, ורועד, אבל לא מסריח. לא פוחד. בחיי, לא.

פתאום – אין. רגע מתעגל מתרחק, כעיגול הים. וצעקה גוֹאָה, וצווחה. נראה מה! – אבל… שם, שם! משהו זר כאן, משהו חוצץ, יוצא־דופן, מתבלט ומתדחק לחלל, לראוָה, משתמט מעל הדופן הזו, מתרחק, כאומר לנפול מעליה, האפורה, לובש דמות גוף, ראש וכתף ויד – הה, שם, תִפשוהו! הוא נשמט! האיש הזה שלהם היורה גאוָה – הה, לא נזהר וחטף, הושחל – יוחאי השחילוֹ – ניכרים ידי יוחאי – אדיר! אין כמוך, יוחאי! – באחת השחילוֹ, רק נתגלתה ציצת ראשו והושחל, ארוֹב אָרב לו יוחאי, וישר אל המעט שהסגירו – וכבר משתמט לו והולך מן הדופן, החוצה, לאָרכּוֹ, מתקפל ויורד, יד אחת לפנים, גדולה, ארוכה, כהולכת לקטוף פרח מן הקרקע, קטוף תקטוף, בן־כלבים, יקטפו השדים נשמתך מתוכך! ההה! – שואגים, במחובר, במפוזר, כל־כך, פתע מפתיע, מעֵין אותו ניצוץ זהב שצץ לרגע על אצבעו של הנופל, פתע מפתיע, בכזה לא יאומן כי הוא, וכבר זה – וכבר מושכים אותו מבפנים, נשמרים מגלוֹת טפח, ברגליו, מלמטה, מושכים אותו פנימה, כמשוך את החבל לספינה, וכבר זה הגולם כולו מתרעש להתנער, מתיצב אחרת, מושכים להם אותו את קל־הדעת פנימה – ורגע נעשה זה כל־כך משהו – שמתבלבלים כדי רגע לגמרי. – ‘קטל אותו!’ צורחים פה בחדוה. והמלה הממַצה, הקולעת לאשורה, ללא חליפין – מצילה מן המבוכה שכמעט והשתרגה. – ‘קטל אותו!’ – צועקים בחדוה, ימח שמו, והלב כמפוח, עמוס יותר מקול אחד, והצלעות צרות, צר בהן, צר – –

ולא נגמר בכך, שכּן אותו מקלע עצמו, שהוזנח, ואולי בידיים אחרות הוא, נתאזן עתה והיה חוזר ומנבח. וכל־כך בנקל אתה חוטף ממנו את פירור העופרת ומתחסל בעצם כדי כך, באותו שטף רץ, בטרם יידעו, או תדע, מה או כלום. וגם רואים כי זאת הפעם אינו מנבח אלא להשתחרר, לצאת חובת ניבּוּח לרוח, לרוח. צחוק! כמעט כפשׂע. (וגם אולי לא הייתם צריכים לירות בו. לי גם בלעדי כך לא היה קורה כלום. אני בהיות גדולה, שלמה, ולא היה קורה לי, אפילו, אם אעמוד, אם אקום ואעמוד פה, לא יקרה, אי־אפשר, גם כי אלך אליו זקוף, ואומר אליו חדל לך, אחמד, מה אתה יורה – לי דבר לא יכול להזיק!) צחוק! חבריה, אני אומר לכם! שמי לא רפי אם לא אנחנו הפעם…

אבל פתאום אין טעם עוד להמשיך כך. לא רק מפני נצנוץ חולף המרמז, כי אפשר גם שאם תשבו ולא תעשו כל כלום – יהיה זה כאן מוכרע. נצנוץ שפותח יותר מדי פתחים, ועושה דבר פשוט למסתבך, וגם מעלה בדייקנות את חשבון הפגזים של גידי, בשכל קר ומחשב: בשלושה אפשר לחסל שלושה (ואפשר גם לא לחסל אפילו אחד). גם אם יתמזל ולא יהיה עקר בהם (מעשים בכל יום!), גם אם תהיינה ידיו שקטות ונשימתו מאופקה, והחלטתו נחושה, והמשוריין יהיה עולה עליו, הולך ובא – לא… לא זה שמתבקש ברגע הזה. לא דבר ששואגים, לא שיורים, לא שמתרגשים, גם לא שמחשבים בחשבונות – כל אלה התישנו עתה. בלויים מאד. לא זה ולא כזה. יש דבר אחר. עוד יותר. נורא יותר. או כעת יותר, חדש שהולך ונעשה יותר. הולך ונעשה ממש בזה הרגע – פתאום יש גירוי חריף, בכתף שמאל, ובלחי־שמאל. בזוית העין ובאוזן, ובכל צדך משמאל –

הולכים ונעשים דברים שם, אחרים מאותם שהנה זה היו, וחדלו עתה מהיות נחשבים וכבר הם מיושנים כקוּרי־עכביש, תוקפת ידיעה כי לא פה, אלא דווקא שם הרחק, שמאלה הלאה ולמטה, בשיפולי הגבעה, גם עוד הלאה הרחק מן השלושה, שהאגיפו פה וכבר השלימו כמעט, הרחיקו מהם בתחתית המדרון, מתרחשת־הולכת התהווּת בצמיחה מהירה, שונה לגמרי, שעוד אין מבחינים אלא בכללותה, אבל, עם זאת, דבר מסתמן שם כמין יצור נִפלֶה שהוא, או כמין שריון נמוך, זחל, חצי־זחל, שמעפיל־עולה בגבעה ברהטה מוזרה, שרק לאחר־מעשה תופשים יִחוּדה – ריצה שלא פניה לפניה אלא אחוריה דווקא, רץ ועולה לאחוריו, ולא תופשים עוד מה ייצא מהתגלות זו, נורא לא יודעים ולא מה זה שייך ומהו שמתבקש למסקנה מכאן לא יודעים – רק חלחלה ידועה מתחילה גוססת בגרון, עם מתיקות מבחילה, אבל זה אינו פתרון, גם אין רואים דבר לאשורו, ואין פנאי לדקדק בראיות, כלל לא, ולא ידיעה מה קודם ומה לאלתר, אלא נוכחות, עדה נדהמת, איך מתפתח פה דבר חדש, מסובך ומסתבך, לא צפוי בכל תכנית שהיא – ואין לך, ואינך שליט בכלום, כנגדה. רק סחוף אליה. נופל במדרון התלול, הנערף, צונח עף אין־קץ.

לא. אחוֹז להתחזק. מהר אחוֹז מה. אם יש יודע יותר, אם יש מי כאן, ומוכרח שיהיה כאן אחד כזה: מה המלכודת הנפתחת שם? מה פשר חיוך הערמה הנסוך מתעלם על־פני העולם, הצופה בך בשתיקת עליונות ובערמימות לאמור: אהה, ובכן פח הוכמן לך, מלכודת זורתה לרגליך…

מצטעק דיבור. אחד שם מסַפּר נלהבוֹת. שיודע דברים, לא רואים מי, יודע ואומר הברות קטועות, צעוקות, נעתקות־נשימה, שמתוך מרוצה – ‘שלנו! שלנו!’ –!! – אה? – צועק זה – מה שלנו? מה קורה כאן! הגידו מי צועק? מה הוא יודע? אבל היצור המוזר, הזחל שלמטה, הרץ כסרטן לאחוריו, הקריב כבר קרוב, עם זה, מאד, ונעצר פתאום, מיד כשנעלה כולו על במת־הראִיה שלנו – גם הוא כאילו הנה זה גילה פתע עד היכן הוא פה – וגם הללו, השריונים, השלושה הללו, המאגפים לאִטם, שבערפם נתקע ברגע זה הזר שנעצר – נראה שהבחינו בו ועמדו להתפלא בו, נתפלאו מאד לדעת מה, ונשתררה על כל איזו שהות השתאות, עצירת תהייה, שהכל שותפים לה, כבישת־נשימה כללית, תדהמה עוצרת־לב, ונורא חסר דבר־מה הכרחי, קודם לזה, שבלעדיו אתה טובע בעמעום – אבל אז מתחיל הצריח של המשוריין נע־סב, מחליק בחתוליוּת זהירה, שניכר בה שיש עמה יותר משאתה יודע – אפילו אתה, חשד מתחיל להיתפש לך – יאומן? – ופתאום… הוֹ, פתאום מפוּתאם. עזפני ונורא. פתאום מתלקחת התפוצצות צוללנית, ובטרם יש מה, או מי על מה, כבר, הו, מִזנק עשן מן המשוריין הזה, עשן! הה? אלוהים, בוער! שלהם? כן, כשם שאני חי! – הה? הו! חה־חה־חה! – ראיתם איך? הבלתי־אפשרי, הלא יאוּמן! מה כל זה פה – צחוק נורא, הפחד! – עוד מַפץ? – מכונת־היריה של בּני התחילה כעת, נפתח לה לבה כעת, בלא חשוּש עוד להתגלות, שינוי נפל מיסודו, הכל פתע מובן, מואר הבנה, לא ייאמן אבל אמיתי, וזו השעה להלום, זו השעה לנגוֹד כל עוד בוער, להכות כהכות שוט את סוס מבוהל על אזניו, ובכל כוח. – מה כל זה, בחיי, מה כל זה! יורים, לא יורים, מי לא יורה, אבן מקיר תירה, הוללות ירי, פרצי־אש ארוכים וקצרים ודחופים, כל מה שתוכל ובכל מה שתוכל, ובצעקות ובקללות מגודשות, ניחרות, באין־אויר צעקות, לא יודע עוד מה, ומי יורה על מה – אבל לא זה העיקר כי אם שם, ישר שמה: ההוא הזחל, שהכה, שדפק, השלנו הזה, המצחיק, הרמשי הזה, שבא והכה באחת את הבלתי־מנוצחים, את הנשׂגבים, ושינה פני הכל – מה עוד כעת? (אתה מאמין? מתחת ידיך לקחו את המפלצת ואחרים הכו אותה ארצה – ולמה אתה כאן? כלום לא שלך היתה, לא רק שלך היא?…) אה, הכל יסתדר, הכל יבוא על מקומו בשלום – – הכה הזחל־שמַחַל וכבר רץ למטה, הפעם ישר אל מול פניו, כטבעו, וּבמִשנה מרוצה, ריצה שפויה ומזורזת שבעתיִם, לבוא מתחת הקפל ולהיעלם, ומוסיף עוד חמקמקות לריצתו, השתמטויות, שנראות גם כמתפקעות מצחוק… אתה מתפקע מצחוק: ראיתם! ואיך שבקלות דופקים שריון! (במה עשה זאת? בתותח עשרים המילימטר?) – ואיך שזה בוער, חבריה, הביטו איך שזה בוער! עתה אצים השניִם הבריאים לחַלץ את הפגוע, לחפות עליו, לנסות אליו דבר, אבל מוקפים בצרעות הכדורים שלנו, ולא ניחא להם, אה, ככה, סוף־סוף, פעם גם להם לא־נוח, פעם לא־נוח גם להם, רקב בעצמותיהם – היטב נפגע לכם אחד? יצא מכלל שימוש – לא יוכל למוש ממקומו? – נפלא! – אתה תופש עד מה? ואיך ידע ההוא הברנש לבוא למועד – דעתו של מי הרתה והגתה את זה היצור, התִפלֶץ הנוראי הזה – שמרכיבים בו תוֹתחוֹן (עשרים מילימטר! צחוק!) על חצי־זחל, שהסירו מעליו את דלת־הברזל האחורית, כדי לפנות מקום לקנה הארוך והדק, וריתקוהו רתק על גלגליו בעבותות שלא יזח ולא יעוף, ותיחבלו בתחבולות, טלאי על טלאי, ופטנט על פטנט, כדי שאפשר יהיה לכונן בו וגם לפגוע – והפכו אחוריו לפנים, כדי שיוכל לרוץ ולהפליץ לאחוריו פגז על הנדהמים למראהו, למציאותו, לכוחו, לעצם היותו ממש, ואיך הפוּך־גרון וחרש־חרש על עקביו, יתקרב יבצבץ בַּץ אדיר, הה, אלוהים, עוד יריה אחת, שהכל מרוכז בה, תקוות ועבר ועתיד, ועם ישראל כולו, והיש והאין – ועמוס כל הטוב הזה דפק, עם כלל שלל התחבולות המתוחבלות, ופגע וקלע! אהה, הריעו תרועה, – עלה השריון בלהבות (ויברחו־נא יושביו מקרבו לפני שייצלו בו חיים, או קודם שיתפוצץ!…) – יברחו ונקלע בהם כבצפרים עפות!

זחל בא משם! שלהם! הו היזהרו – זהירות, חברים! נושא מקלע לפניו, יורה, רץ מן ההֶצבּר שמלמטה, חש אל הפגוּע – סוער אליו באבק, אבק ומירקמי־שמש בו, ועם זה, ממש כעת, מגיח ממקום שנחבא, לא צפוי ולא משוער, פורץ עתה אותו החרק המשונה, התִפלֶץ, השלנו, ספק שרץ משריץ על גחונו, ספק עקרב מפשיל זנב נטוי – אימה ופחד, חיל ורעדה – מעֵבר קפל הגבעה, אחוריו לפניו, באותה ריצת סרטן על החוף, ועד שתופשים הכל – גם הם גם אנחנו – ובפרחחוּת פורמת נימוס וסדר – כבר הוא מזנק כחתף, בפראות של ברדלס, פולץ פגזוֹ, היישר על זה, הזחל הטיפש, הלא יודע, מערפוֹ, הרץ לו כולו רץ קדימה, יורה ובונן לו רק קדימה, סומא לכל צד ורק אל הפגוע רץ לישעו, ובטרם כלום – יש התפוצצות אדירה ופתאומית – הה! – בעודו רץ באבק, פשוט מתפוצץ, מתבקע, ואנוש אחד, אתה רואה, אנוש שלם אחד, מקרב הפנים הברזלי, קופץ ויוצא ורץ מן המהומה, כתרנגולת מרוטה, חסר קליפה ועטיפה, בלא שייכות ברורה, ועם זה שייך למהות נצחית של אסון – רץ וצועק ומנפנף בידיו, צללית יתדית וגפים מתנפנפים, ונופל על אַפּיו, הכל עליו, וקם ורץ ועוד, וכל הרובים וכל המקלעים וכל האש שלנו עליו, אדם אחד אבוד־בהלה, שתו עליו סביב, דולקים אחריו להדביקו, להוציא שארית נשמתו, איש מוצל שלא יינצל, ארנבת בין כלבים, הו לא, בפגיעה יפה אחת, בצרור שלם – שלא יימלט להם מידינו פליט – ולבסוף הוא גם נופל, אם כי לא ברור אם מעצמו נפל או הופל. התחמק לנו? נבלה! נבלות! ככה פוגעים? ככה זה כשכולם כאחד על אחד! בּוּשה! –

גידי! לאן שוב הוא זוחל בעשב? אַל ישתטה הוא כעת, לא זמן כעת, אַל יחפש לו להוסיף גבורות – לאן הוא שם מרחיש? אחד משלהם מתרומם מעל דופן הזחל הפגוע, העומד באלכסונו, בבלבול, קם והתרומם, והתחיל מניף ומנפנף בידיו למישהו, צללית על־פני השמש, ואולי מכשיר־הקשר שלהם בגד ורק ככה נותר לו לשדר ולהתקשר – עומד ומנפנף, וגם צועק מסתמא, אילו אפשר היה לשמוע צעקות – אהה, כבר הוא אוחז, צללית זו של איש משלהם, תופש ואוחז בחזהו בידיו, בתנועה נמלצת, מוגזמת מאד, של מדקלם לפני המון, ונופל פתאום מתהפך תחתיו ונבלע פנימה כבעקיצת צפע חותפת: יוחאי. אין ספק. יוחאי החבוי לו בבקתה. בחור אדיר יוחאי, ידי יוחאי! כשם שאחותו בתיה קולטת לרווחה, כך הוא פולט לנקודה ולא יחטיא! חה־חה! – וכעת באש – החזיקו אותם באש, הצמידו, איש לא ייצא להם מן הזחל הזה! לא, בי נשבעתי, לא! יהיו תקועים בו כשם שתקוע הראשון, המעשן, שהשנַיִם עודם מנסים למשוך או להדוף – ונורא לא נוח להם בברד האש, ובפחד מן השרץ המסתורי, מפזילים להם לכאן ולכאן, ואין לפניהם, כנראה, אלא להפקירו – הפקר־שלל לנו – אהה. מסתבך אצלנו פה כעת הכל מהר כל־כך, כל־כך, אהוֹי, הביטו לכאן, הו, בחורים, בכל האש! שריון אחר מנסה לפרוץ – שרגא פה? מי פה? – המקלעים! שמטוהו! יורים ויורים ויורים! מבקש, הממזר, להקל את הלחץ על הנתונים במיצר. ואינך עוד, אתה, אלא יצור שאינו כי אם יורה ויורה בלי סוף, יורה כדי להיות משהו, בלא דעת נפשו, בלא דעת ימין ושמאל, ורק צעקה חריפה עשויה להקיצך, או: – – התפוצצות גבוהה! המשוריין השני, משמאל, שמן השלושה, עולה באש גבוהה, נפט בוער! הו! אלי, מה זה? וכבר רצים אליו שלושה כאחד, מן המרכז, פותחים הפקר את חזותם וחשים לאגף להושיע – לשם נוהר־נשפך הקרב כעת. שייזהר הבחור שלנו, שלא יתחכם השרצוּץ שלנו יותר מדי, התִפלֶץ הזה שלנו, שאין לנו תמורתו, אחד ויחיד ומיוחד – שלושה רצים אליו, ואחד מהם ניכר שלמד לקח ורץ בחמקמקות, חותר בעיקוף, לסגור על מקום זינוקו של השרץ הארסי שלנו, לקדם תנועתו, בתבונה, בדעת, בשיקול קולע, בריצה מכוונת (מפקד חכם ועז בו. תנו לו עיטור־גבורה. נורא מעניין פתאום, ומוזר לא פחות, לשער את דמות האיש בתוך גולם הזחל – הרץ כמאליו – איש לוהט, זומם מזימות וגובר על פחדים, שמי יודע אם לא ישב עוד הבוקר, וכתב לזוגתו, אם לא התפלסף לה על השמש, על מחר, על חייו, על מה שיכול היה להיות אילו… לעזאזל, מה פתאום…) – כלום ראה והשגיח הזחל שלנו ברודפיו המתנכלים אליו? לא חובה להזהירו, לצעוק אליו, לנפנף אליו, לפקוח עיניו – האין ראשו מופנה הצדה במקרה? (מיהו הבחור התותחן שלנו? והנהג שלו? תבורכנה ידיהם!) – חובה לרוץ לפקוח עיניהם, ולו גם במחיר חייך… תרדפה באבק. ירי מעל הראש. השנַיִם הדפוקים מכאן, הבוער והדומם, וזה הזחל שבאמצע השטח (שלושה? באמת? הכל אמת ועליל?). שפוכים להתבוננות. נתונים בדבר. בהתרגשוּת שאין בה כבר לא שנאה ולא אהבה ורק כבתחרות בוערת, כבתחרות כדורגל, בשאיפה עזה לגבור, הו הו, לגלות יכלתך, להיות על הצד שהמזל משחק לו, להיות מאלה שיכלתם משיגה את תכליתה, נמנה עם מחנה המצליחים: לגבור, אחת היא כבר לשם מה בדיוק ולמה. והלה, הזחל, שלנו, התחיל פתאום רץ למטה, בורח, בלא להתחשב בניתורים ובדילוגי סדום על סלעים ואבנים, קפיצות מחרידות ומרסקות אברים. לצאת מן הטווח של רודפיו (שלושים ושבעה מילימטר על עשרים מילימטר!) ולהיעלם מעיניהם מעבר קפל הקרקע ובמדרון, איבק באבק אדיר, שהתריג בשמש והִשחים, ועשה תַחרים וערסלים מתאבכים, שקופים ואטומים, אף גם ורודים למדי בקלישותם למעלה, נופלים ומתנחשלים, ועד כך, בתנועה מדהימה, חדה וחריפה, כמין דורס בן־שחץ, חזר פתאום, בחצי קשת נועזת, חורקת במחרק מסמר־שׂיער, והיפך אחוריו האיומים בבת־אחת, והתנפל ושיהק בצִלצל קצר, אחת ולא יסף – והמשוריין הלז, בתוך ריצתו, בהמשכה הסוער, כשכל מקלעיו מזרימים קוי אש, מבהקת – כבר היה מעשן, בפירוש מעשן ולא מאבק! מעשן! שח־מט! כשם שאני פה! כולו להבות, הו הו, – וכבר יצורים כהים בשמש, אצים לקפוץ ממנו, ואחד איש רץ כלפיד בוער כולו להבות, צועק מעל כל הכדורים והאימה, מבודד בזועתו וצורח – שישכב הטיפש על הארץ ויתגלגל בעפר ויכבה עצמו – טיפש, שיפסיק לרוץ כנגד הרוח המלבּה, שרווּליו, כותנתו, מכנסיו, לוהבים בנפט – הו, חובש חובש – רוץ אליו, עמיחי! – זוָעה – הו, נפל, בן־אדם, עינויי סדום, ניצלה חי – אי־אפשר להביט שמה, ומביטים רק שמה, שאובים שמה, רק שמה, עד היעלמו בין העשבים, ובפזז האבק המופז, ובלהבת מזניבה – איפה החובש שלהם? אין להם חובש? למה אינו רץ באש להושיעו? שארוץ אני? והתפוצצות אדירה מסעירה פתאום את גויית המשוריין הזה, ולהבתו צומחת כאילן פרוע, כעלוָה סעורה, כולו דגלי־אש, כולו שלהבות ברוח, מתכנפות־מתכרכות, צועקות ומפרסמות סביב־סביב, אהה, כולך בוער בדבר! אבל כעת שנַיִם אחרים מן הצוות, שקפצו ראשונים ונחבאו בעשבים, קמו מרבצם ורצו בשדה הפתוח, מבולבלים מן הפתיחוּת, פרשים בלא סוסים, בלב הפתיחוּת הלוהטת, בלא דעת אנה, ואחד דידה על רגליו, ישר אלינו, באיבוד עשתונות – והתחילה תחרות כלבי־ציִד על ארנבת נרדפת – אבל ההם חזרו ונשתטחו להם ונתעלמו אל תוך זהרורי השמש במדרון, וזה נפל אֵי־כה, ולא ברור מה, – לרוץ אליו להכותו? – או להרדיפם באש, את הללו, אל השדה, ולהכריתם באמצע רוצם – –

מה נותר כעת בשטח? השניִם משמאל, השלושה מכאן, הבוער הלז – כמו אבוקה סוערת – ההם השנַיִם ההלומים, זחל ושריון, והאחד החי, שיורה מימין, ואינו מרהיב לגשת ורק נובח מרחוק. כל פעם קצת רחוק יותר. הלב מתפקע מרשמים, ומחשבון פשוט! אבל החשבון אינו חשבון – לפי שהנה מלמטה. מן השלוחה, אצים לבוא נוספים, אולי מן השדרה שהלכה ל’קדמי' – זחלים אחדים ומשוריינים אחדים, רצים להושיע, לתגבר, להוסיף מכה, לסתום פרצות, לדחוף קדימה, להעלות גל סוער וגדול מזה שהיה, להכריע בקרב – להודיע כי עוד כוחם רב, ועוד כבד משקלם, הו כמה כבר¹⁶, ועוד להם רבות למכות נוספות – אבקם מכסה עליהם, ודוהרים ויורים, ומתחילים פה להתפרס – אה, כעת, רק כעת, הנה כעת יתחיל הדבר. היום עוד לא תם. ויכול עוד לאזן כפותיו אחרת. הכל עודו לפנינו. וכמה יוכל עוד להשתולל זחל פרוע אחד כנגד הכל! ואפילו הם שנַיִם, כאשר מתחיל להיות נראה, שנַיִם הם ולא אחד יחיד, שני תותחי עשרים מילימטר מורכבים על שני חצאי־זחלים, שנַיִם מתמרנים כשדים, גם אם שנַיִם הם – אינם יותר משנַיִם כנגד?… – עשרות! והרגלים שלמטה הממתינים… רק כעת יתחיל הדבר. – יש עוד נשימה? אם יש ואם אין, צו אוחז בך כעת, צו חכם ויודע. לא להתחיל כעת במחשבות ולא ברגשות, ולא בכלום רק לתת לעצמך להיות סחוף. להצטרף למוכרח, לא להניח להם להתארגן לדבר אחד הפועל כאחד. ולהתקיפם בטרם ימצאו יד או רגל, להיות במוכרח הזה, לקפוץ לתוכו, כמו אל מערבל ריקוד פרא – הו, לא לצאת מן התנופה – –

הסיכוּי עולה ויורד בו ברגע. שבע ברגע. שבעים ושבע. שפל וגאוּת. גאון ושבר. אימות מתמצקות לגוש אָשוּן, ומופשרות לאויר ננשם, לבך המסכן מוצלף יאושים עזים וקיוּמיים נועזים, נקלע מגדה אל גדה, מחֶנק דכאון לשלווה צלולה ויודעת, לרווחַת נשימה, טלטול מטורף, מענה וסוער, משמט קרקע מתחתיך. (ופלא שלא נפגע עוד איש בינינו – השוחות הקטנות, הצרות, העמוקות, הנחמדות, הפזורות, שלנו…) וגידי? כמה וכמה גופות כבר יש שטוחות בשדה, קטולות. ואפוי באש אחד. וגידי עם הפיאט מצודד לטרף, לתורו שלו. אהה. (ומי יסַפּר מה למטה ב’קדמי'? כאילו הופרדנו לשני עולמות לא נוגעים…) הו, לא. אין אויר לכלום. הכל רץ ובא. אש ותנועה. ריצה ובזיקה, עד שאתה נגמר… הה, לבך, גופך, כולך, הגבעה – אין בהם מקום כדי הכל, מלוא מה שאומר ‘נגמר’ – תופח להתפוצץ. מעגל־הראִיה כולל בו שריונים קרובים, אצים באבק, כולל בו גלגל שמש לוהטת באבקי שלווה, מכיל עשן ושרידי להבות, רצועי קוי שמש, מכיל ניצוצי זהב עשבי־קש, מכיל רוח, מכיל התרגשות חנוקה, ועוד מכיל, למטה הרחק, אבקי זחלים רחוקים, נוסעים ובאים, הפעם, כנראה, להסעת הגייסות, נוסעים ובאים להכנסת חיל־הרגלים למערכה, לקרב המכריע – עד שתרד השמש ויִכלה היום.

מכריע? מי יכריע? אבל, חושב כי המזל שהתחיל… הו, עוצם עיניים, מרכז כל היותי לנקודת דממה. לאמצע תוך היותי. נותן כולי לרצון הגות. כי כבד ממני להגות כעת או לומר. אבל פתוח אני לפניו: יוכל לראות אם יביט. שאינני כלום של דבר רע, אלא שאני כולי של רצון טוב. וכמוני פה כולנו. תריסר הבחורים. האחרים שעל הגג. העצבות שבבקתה בפנים סביב יוּבל (היחיה?), והכיתה ההיא, שבעורף, ואותם שבמשלט ה’קדמי'. וזה הכל. שבעה ימים. (אולי שמונה?) נכון לבי, הה, נכון לבי – הבט. הו, לא. שומטים. ונידף. ומהרה, ועוד קודם, אל תוך ההתהווּת העכורה ששם. עם תחושת רעב, פתאום. רעב בריא וחיוּתי. וגם רעב מחתך ומתיש. והגוף מכביד לרגע, מוּכּה יובש ועמוס עייפות. רגע עוד נזכרים בו. נוכחים והוֹוים אותו. וכבר נוטשים וחוזרים להיות חסרי־גוף, וחסרי־כל, ורק ראִיה וראיה, כאשר מעולם, התבוננות לוהטת בעולם כאחד. רעמים הודדים התחילו כעת מלוא השטח. כמתוך אותו משא־ומתן. והרוח גילגלה והעיבה אותם לאימות. היטב צריך לקרוא לה, לזו הסקרנות העייפה, שמלפני שניה, להעיזה ממרבצה האדיש. ממיאונה לשׂחק, מלא איכפתיוּתה. להביאה שתצא לשטח, לחפש, לבלוש, לחקור מה – למצוא מה הרעמים, מה להם ולנו. ועוד רעמים מתרעמים. כבדוד־תוף רחוק. נקלטים מתרעדים בבטן יותר מאשר באוזן. (יש למי טיפת מים לשתות? רגליך אינן נושאות עוד את עומסך, עם שהוא עומס רזה וריק ומצוץ.) כל־כך הרבה שריונים וזחלים. כל־כך הרבה יריות וסכנות. גם כעננים כבדים גלמיים, לא מתוחמים. גם כיֶשוּיוֹת חדות, דוקרניות להינעץ בלבך, כל אחת לבדה. זו עם זו: מכה קהה, הוממת, ונעיצה שחוזה כסכין. וגם כאילו מעֵבר לכל התפעלות ממה שיהיה, ותחושת קרוב רחוק מתעממת. לבסוף אתה נופל לקהוּת, נובל והולך, טובע במדמנת היינו־הך, שלאחר יאוש. גולם אין־רוח. תותחים רועמים בזה. (טפשות נוראה!) תותחים רועמים ואתה מחוץ לאיכפת. ירעמו. אתה מתמוטט פה בבור. צונח שמוט. תתקפל. תגיע מצחך אל ברכיך. שערך ייברש בעפר המחפורת הסידית. תהיה כריכה מעוגלת, שבלולית, סגורה אל תוכה. ודי. והס. תצא מן המשחק. המטופש. הלא־נוגע. תהיה רק עייף. רק שקוע. רק ישן, בכל מאודך, כגולם של פרפר, רק לא נושא את עצמך. פטור ולא עמוס כלום. וכצפור טרם שקיעה, תמלמל פיל־פיל־פיל, תטמין ראש תחת כנף ותדעך.

לא. מלמול עובר בשוחות. לא מלמול, רינה עוברת – כן? – משוחה לשוחה, כרוח ים, מתמלמל ממוגד כי… שלנו! – מה שלנו? – חזור ואמור: מה שלנו? (מלה מתוקה: שלנו, הה, שלנו!) – כמובן: התותחים! המרגמות! שלנו־שלנו – ועל ראש הרגלים שהגיעו ממש לתחום הטווח הטוב שלהם – והרי הם מוברדים על ראשם, הנה, הבט: כל מעשה הסעת חיל־הרגלים, כל דרכם במעלה הגבעה, ברגל ובזחלים, מהוממים כעת רסקי שרפּנלים מתפקעים לכוכבים ולמכיתות מתכת מיבּבת נוקמנית! כן? אתה בטוח? שככה? שזהו? לא שום דבר אחר? איזה אחר – הבט וראה, לפניך זה: שרפּנלים מתפוצצים כדי שלא להניח להם לבצע חכמתם, כדי להמאיס עליהם מצעדם בברד, במהומת ריגום, בכל כוח האגרוף המסכן, שהוצבר מכל אשר נמצא, ואשר בחורים וכוחם ושכלם ואמצאותיהם וסבלנותם ולמעלה מכוחם צריכים להוסיף עליו עד כדי שיהיה דבר של כובד, של מחץ, של הולם פעם! מהומת ריגום נופלת על כה ועל כה, סוּפת־אש על הזחלים הפתוחים, להמאיס חיי היושבים בהם (וינסו לקפוץ – ואנחנו במכונה צדים אותם ומצמיתים!), להומם בסנוורים וברסיסי זיקים, להרתיעם, להפיצם, לשלול מהם אחדות של מעשה אחד, לאנסם איש לנפשו להתמלט, להפרידם, להראותם פה, בראש כל, את הגולם שלהם בוער באש, שהיה פעם משוריין גאה ושלם שלהם, וגם הוא בנופלים, בבוערים, מילל באש צועקת־צוחקת. לערער כל שארית מוצקוּת הבטחון בכוחם, בכליהם, ביתרונם, להסס צעדיהם, להחשיך עיניהם, להריצם לבקש מחסה – מתנתקים מציוחַת מפקדם, בהולים, ניתקים זה מזה, ומן הצוותא הממושמע, הממושטר, להתחיל להבהיל כל אחד עצמו למפלט, למנוס – התרסקויות אחר התפצחויות, רעם רודף רעם, ללכת שחוחים בשדות דרדור ושרקה – הו, איך ידעו התותחים שלנו והמרגמות שלנו לפתוח לועם לרגע הגדול, איך ידעו לנצור קצת אִשם עד הרגע הנכון, נמחו מחשבון המתקדמים במעלה הגבעה עד שכחה, ולרדת אז פתאום ולהכות בשני אגרופים, בכל הכובד האפשרי על נקודה אחת של מרחב ושל זמן: אנחנו פה, אנחנו! הרי לכם! ובסנוקרות בלהה! (מי בלם אותם עד הנה ומי התיר אותם למועד? – ברזילי? אה, בחור עצום!) מתהומם להם במעלה הגבעה – האויר מתקרע. התבקעויות כוכבי־אש מתרשפים מלובּנים ונדעכים. כבר אינם הולכים, הזחלים לא, גם הרגלים שלמטה, הרחק. לא נוח, חברים, לא כל־כך נוח לעלות בגבעה תמימה אחת כשעל הראש מתהבהב ומתפצח – הו, ובקצת יותר כוח, בקצת יותר תותחים ומרגמות בידינו לא היה קשה כלל להפוך את כל זה היסוס ההתקדמות למנוסת־בהלה, הו, מה שני תותחים ששים וחמישה מילימטר ושלוש מרגמות שמונים ואחד מילימטר, המרססים על כל מרחבי מעלה הגבעה, מכה פה, פיחה שם, מה בהם, למעשה, הרבה יותר מקצת לא־נוח מטריד, זבוב מציק, קוץ ברגל, ולאורך זמן לא יהססו ככה, ולא יפקפקו הרבה, ולא תתמיד לרגעים רבים העצבנות, השחיחוּת להתכופף ולשכב, הלוך והשתוחח והידבק ארצה, ובקש מפלט ברגבים, לא תצליח למתוח להרבה זמן את הכאילו כמעט־הפגזה־אדירה הזו, – וחובה לקפוץ ובידיים לעשות מעשה, קודם שהם מתפקחים, קודם שמתאזר אחד מהם לצעוק כי לא נורא, ויאללה עליהוּם, כל עוד זיזתם לא זיזה, כל עוד אבק גדול מחפה על קטנוּת המכות, כל עוד הם שוהים ומשתהים, בדאגה ובמורך – – השריונים שמאחור נלבטים סתמית, ואחדים נעצרים ומתרעשים אין־דעת, או מטיחים הטחות סומות, מתקשקשות אימים, וההוא שבתוכם, מפקדם או מי שיהיה, שמכוון ומנצח על כולם, לא גמר עוד אומר בנפשו, או שקשה לו להשליט אמרתו על מבוהליו, על התכונה המהססת, המהוממה, שמעורר לבוא במקומו ולצעוק אליהם, אל הרגלים המסכנים, המרובים אך הלא יודעים: הו, יא זלאם! מה הכוכבים על ראשיכם בעוד יום? מהו שמתפצח לברד בשדה השקט הזה? שוּ הדא יא זלאם?! הרימו רגליים, מכוברים, ויאללה אטלעוּ מן הוֹן – אוּרכּדוּ, יאללה אימשי גאוּאָם! יאללה רוּחוּ, אחרג’ו מן הון, לכו הביתה! – אל תוך כל זה התפרץ פתאום, השתלח כתיש, חצי־הזחל שלנו – אותו תפלץ בן שחץ, הפולץ לאחוריו, או אולי אחיו הוא, תאומו בן דמותו, אולי שניהם כאחד, איך אפשר לדעת, קפץ והתדהר לאורך השדרה הפזורה, ממש ביניהם, כפי שהם נפוצים במעלה הגבעה, בחוצפה עד כדי שמתבלבלים כנגדה לאותן מספר השניות הדרושות לחפצו, בהצותו בין כל גופי המתכת הללו, מעוּורי אשנביהם, זולת הסדקים שמלפנים, והשמש היורדת שפוכה מאחוריו ומכהה הכל, ובאבקים המופזים אור חגיגי ונפעם, שראשיהם למעלה, השקופים היו גוועים להם בוַרדיוּת ענוגה דווקא, בלי שום קשר לכאן, כידי אשה עדינה, או לחי תינוק – ובהרתעה נועזת, עד חידול הנשימה, מפנה אחוריו, הוא וחברו, אם שנַיִם הם ולא אחד מתרוצץ כשד, בסחרור מדהים, וירק הֵיטח, ופרץ לפניו עקלקלות, להימלט מפגיעה שכנגד – בנצלו את סביכותם זה בזה, את היות האחד חוצץ אש חברו ומונעה, וכבר יש עוד זחל אחד שלהם מעשן! הביטו, הנה, הו, כולו עשן! וכל המתבהלים יורים כמתלהלהים, ואִשם מקפצת בחימה אך לא בחכמה, ולא קשה אפילו להניח פגיעה פה ושם איש ברעהו, והתחילו מתמרנים לרוב, לצורך ושלא לצורך, ומוסיפים משׂאת־אבק כפולה ומכופלת על גודש האבק השחום, ויש גם כאלה, שהפנו בפשטות (ורואים זאת רואים!), הפנו פניהם, וחוזרים על עקבם, אל איזו כאילו נקודה קודמת, בטוחה יותר, שמלפני הפרת הסדר, ממקום שנשמט מידיהם, כמחפש אבידה שחוזר על עקביו, חפשו־חפשו, היטב חפשו. ורבים חדלו מירות, ומושכים להם עקלקללות מכאן והלאה – ומסתבר כי אין איש בהם יודע בדיוק מה כל זה אומר, מי הוא, מה סביבו, וזה בזה יביט, ושכן חושד בשכנו, והיצורים היושבים בפנים, המומי־האזניים, חבושי קסדות השריונאים, עם האזניות, המומי זיזות פחיזות, מתחילים לבקש תושיה ואחיזה, מה עושים השאר, ולאן פניהם, ומישהו צועק באזניות שעליהם, ונכפית עליהם התשוטטות על־מנת לתפוש מה קרה, ולא להיות יותר מדי באמצע, ולא מצודדים מדי לאגף. השד יודע מה, לא יותר מדי במרוכז, בגודש המטרה, ולא יותר במבודד קורא להיות מטרה ברורה, לא קרוב מדי לרעה, ולא רחוק מכדי עשות דבר של טעם – אילו היה טעם, אילו היה מנהיגם יושב בתוכם עמהם, ולא אי־בזה חבוי רחוק ומקלל באזניות המשדרים – וכל אותה שעה יורדת מוברדת הפגזת השרפנלים, ורסיסים אחדים היו סורטים או מרתיקים על ימין ועל שמאל, קצת כה וקצת כה, והתקרעויות הפצצות של השלושה אינטש, וענני־האבק הרצים, קצת מעימים קצת מחוירים – היש נמצא בהם מישהו עתה מבין מה הדבר, יודע ליטול בידיו את המהומה, לנסות לגבלה ולתתה צורה, להרים קולו בפקודה ברורה אחת וגואלת, ולצוות איש למקומו, להשליט תבונה במבוכה ולהפכה על פנינו, את כל מלוא הכוח הגדול והאדיר שלידיו, בלי כל קושי, להטיח סמכותו בפניהם, ואת כל העצמה המפרכסת הזו, להרביץ במלוכד ובחישול במכת חיסול על פנינו – פני מוקיונים־מהתלים, שעקיצתם רעה, קבצנים נוכלים ריקי־ידיים, שלחישתם מוות – ולרמסנו ברגל כבדה, דרוס ופצפץ באחת! – זחל אחד בוער, משוריין אחד מעשן, ועוד שנים משותקים, חסולים אין־נוע, מקופדים, איסמעו יא רג’וּל, יאללה אוּרכּדוּ מן הוֹן, גאוּאָם איג’רי – דמכּוּם פיל ראסכּוּם! אם ככה אומרים דמכם בראשכם, ובואו־נא ניפרד בטרם… הו, אלוהים!

כעת מתרחש דבר. חצי־זחל אחד, שעמד הוסס, ושני מקלעיו היו יורים קצת כה וקצת כה, וקצת היה קרוב מן השאר, קרוב אך לרגע, בתוך התנועה הלא־רוגעת של הכל – פתאום התבזק הלז והפריץ עשן, ודמויות ניסו לקפוץ ממנו, מבלי שהזחל שלנו, השרץ שלנו, או אחיו, אם אח לו לעקרב משוטט וממית זה – מבלי שנראה הזחל בשטח, ומיד יצאה פשטה צהלה: גידי! – לאט ובשקידה זחל הלה וזחל (אף כי לא עושים כזאת, ופיאט אינו פועל אלא משוחה, ממנוחה, מהסוָאה. נזהר מהתגלות, ולאחר ירותו מדי הוא בבחינת נגלה, וחייב להחליף עמדה!…), חרוץ ועקשן הזחיל וזחל, פטור מתשומת־לב, חסוי במהומה הגדולה, עד שמצא לו את קרבנו, פתוח בשדה, שכוּח בין העשבים, נדוש כמעט בגלגלים, מצא את שעתו וחצב פתאום בזיקת־שרק – ופילח את טרפו בדפנוֹ, באמצע מחצוֹ – ומיד קמה שם מהומת זניקה לא מסותרת, שלושה או ארבעה קפצו בלא שהות, אבל אחד נתאחזה ללו רגלו בקפצו והתהפך, וצעקותיו, אף כי אינן נשמעות, נראות כל פרכוסיו – ואילו קודמיו כבר היו מדלגים שלא להיתפש לאש, וסרבליהם החומים־אדומים מתאחזים בגון האדום של האבק, ומביאים את היורים במבוכה במי לקלוע קודם במתברחים או בנאחז, ונדלקת אש יריות בחלל, רודפת אחד הבורחים – והם, מיוּרים אולי גם בידי אחיהם יושבי־שריון נדהמים שפתאום בסדק אשנבם יש להם אנשים רצים עליהם – והבריחה, והמהומה והקלות, והיכולת, והכוח שנתפקח מרתיחים אותך, את כולכם, וקופצים – הכל קופצים יוצאים מן השוחות, לעזאזל מי שנשאר חבוי, קופצים פתאום כולם, גלויים למעלה, הרוח הפתוחה, והפתיחוּת המנושבת, הופכים שריקי קליעים לבטלים, לזמזומיים בלבד, עמוֹד וירה בבולמוס, בתאוה, באתערוּתא, בצריחה, בנאקת אדם הקדמון, אדם היער, ביצרים חצופים, חשופים, עירום ועריה, צועק בך קדמון שמלפני כל. אתה עומד. ברגליים, הרובה ביד, גחון, לרוץ, משתאג מתוכך, אתה סחוף אחד המשתאג הפורץ, הבוער, אינך עוד כלום רק בוער, פטור מהפגעות, מחששות, מספקות, רק בוער – אהוי! – צועק הוא שהיה פעם דנוס – הנה! גם אתה! הנה! כולנו, צעק אליו מלה, בן־אדם, צרח! כן, כן! רוצו! לאן? מה הריצה? נופלים רגע ארצה. המַמוּטה שבבור זעה, הפחידה. הלב מכה באדמה. האדמה מכה בלב. הה! נוחר זה, ההוא, מעֵבר לשפת אנוש, קודם לה. ההו – הי! – זועק גם פה. עירום ועריה. ומוּתר. הכל מוּתר. (מה? התחיל פתאום זנב־לחש ללחוש, הזיד ולָחַש – אבל חמק ונמחק לפני ששאל.) רק יורה. משחיל מלאי אחר מלאי. כל הזמן יורה. במי? בשָם. בשיודע ובשלא יודע. כך יפה. יורה, רק יורה, וצועק, וצועק ושר, ושר נוחר, ובוער, בוער (האם אין זה נורא להיות ככה? מה נורא? טיפש!), וקופצים לרוץ פסיעות. השוחות שכוחות מאחור. דולגים על התיִל המטופש. בשדה. בפתוח. במה שהיה תמיד מלפנים בלתי־אפשרי. פה. נושם אדמה. חובק לה. שוכב עמה. נרגש סוער, נרגש נושם, נושך עפר, יורה, יורה. הו, יורה. וקפיצה וריצה ויריה מן המותן, ישר, היישר ככה, וצונח־נופל פתע להתראת עצבים סמויים, וצִרעת־קליע פוזזת מעל הראש כטפח, כאצבע, באִושה מרושעת וכסילוּת לא פחותה בריק־ידיה. בנביבותה, שאין לה דבר לאמור. מה לאמור – יורים ולא אומרים. הה, מזל שלנו, הה, מזל שלי – הלך מכם המזל, הפעם פנה אלינו, שלנו, לא נופלים אנחנו מכם, שווים אתכם, יותר מכם, פי אלף, נתפוש בכם וברגל על הראש – כחשמל עובר בגו, זיקי חשמל. –

רצים. קדימה. כולם. מי בנעליו, מי בסנדליו, מי ביחפותיו וערום למחצה. קופצים ורצים קדימה. ערום ויחף ופטור ולא יודע. רק חי. הקרקע מאיצה, השריקות מאיצות, הפתוח מאיץ אותך, הדרור מאיץ אותך, תולשים רימונים מן החגורה, נותקים בשינים את הנצרה, כובשים את המנוף בכף־היד, רותח־מלחיש מוות והרס בכף, בידך, בלום־סגור באגרוף, רימון חי, גונז ושואג, כמו כולך, ועולז להתבקע, להפריץ להתריז, להיות לאש, בידיים נושאים את החייב פוצצות ורצים להשיג את הזה, את הלז שיקלטנו, שיזוּוג לו, את החיה המבוהמת הזו שעומדת פה, כולה חוששת לימינה מן השחץ, ושמאלה פתוחה, מופשלת שמלה, גלוית ערוָתה אלינו, להכניס אל הזו לתוכה, מקרוב, במגע, באונס, להיתפש ולהשחיל לה פנימה עד בני־מעיה המפולגים, רימון, רימון, אחד, עשרה, תריסר שלם, תריסר לוהב ומתבקע, תריסר פורה שאג־נאק ומתבקע בתוך קופת־הברזל הזו הסגורה כאילו, הנבצרה כאילו, המתרטשת הנה זה – לרטש מרוטש; פרוצה ומפורצת, גועלית ומחוללת, מבוקעת עד צריחה, ועד קץ כל הדורות, אמן.

לאן רצים בעצם? הו, טוב־טוב שרצים. לא צריך יותר ולא אחרת. חרגולי־שדה מקפצים. הוא יורה, ואנחנו בידיים, לא בכלים ורק בידיים, נהפוך אותו, לעשות עמו כלה, לפצח לו קליפתו, פתוח וביד חשופה, ובכפיים ערומות, ואין מחיצה – בוא התיצב כנגד, אם אתה משהו – אהה, היה אשר תהיה, אהה, נורא מיותר כל זה אבל הכרחי, סוף־סופי, אי־אפשר שלא, נפלא שכּן משחרר לך ואותך, כמו בשיר, כמו בהוללות שכרה, כמו בהתאהבות סעורה, כמו בקדחת התיחמוּת, כמו בחשמל – ואין עוד מרחק, והוא יורה, ונופלים ממילא לכאן ולכאן, וקמים ורצים, באגרוף לוהב אש, ובלב אש, ובחלציך אש, ואין כלום עוד אלא הוא, והוא, והוא, ולתוכו – רק, אה, רק, רק – צאו, נבלות, צאו והרימו ידיים! צאו אתם המפוחדים שבפנים – לא יושיע לכם הברזל, צאו, חריונים מחוּריינים, צאו! – הו, הו! זוז! מה זה היה? מה פתאום? ארצה, ארצה, מה? אהה, גידי! הרביץ בפיאט! זחל והרביץ חה־חה, חה־חה־חה! – הו, חה־חה־חה! קדם לנו גידי, לקח ממנו, גידי, הרטיש לנו רטושנו מתוך ירינו חטף, חרך צידנו לו – אבל אי־אפשר כבר שלא – ברימונים, חברים, ברימונים, פנימה, אש! רעם! נר הוד! אימים. חצוצרה. ארצה, כולם, ארצה

* * *

שותק, שותק לו הכלב הלז. יש עוד מי שם? שותק לו שותק, כולם שלו הושתקו בו, כולם, אין! עשינו לכם? – החרבנו? – לא, לא רוצה להציץ פנימה. לא יכול. שאחרים. לא אני. אמא שלי, האין זה… לא, לא, לא! כאלה אתם, צורה לכם כזאת – – בואו מכאן, מה נתקעתם… בחוץ, בשדה, בפתוח, בגלוי, בצועק, במוכרח ורצחנו להם אותם, רצחנו להם את כולם, כולם נבלות פגרים רצוחים, וזה מה שצריך… כולך סעור סוער, כולך בשיר:

הולך לנו הולך

וכשהולך – הלוך ילך…

בידנו, ידנו גברה לנו, לא יעזור לכם כלום! (ולא להפסיק פתאום לבעור, לא להתחיל פתאום לא־לבעור!…) הה, סר צִלם, פנה מזלם עורף. אה, הרדיפו באש, אחרי ההם, אחרי אלה שם – פגעו בו! אַל תתנו לו! שלא יוכל! כרדוף וכסגור סוס בורח משתולל – תפשוהו! פגעת! כן! הו, התלהבות ההורדה, ששון הלכידה, נפל אויבנו לנו, נפל לא יוסיף קום, אפילו כבר יש תמוה, משהו אפילו מעֵין גאוָה, גאוָה, גאוָה גוֹאָה כיין, אה, אין נשימה, אין, פרצי־אש ארוכים, מטחים פורקניים, מרעידים, משחררים, מצפרני הרגליים עד ניצוצות עין, פרצי־אש רודפים, רדופים, צרחניים, עד זוָעה, שלוקחים, שלוקחים ממך, שמוציאים ממך, שעושים לך תשוש ומאושר, – וכעת ההוא! נפל לו שמה! נתרטש לו הזה! חה־חה! – נתרטש לו ככה ששלושה חדשים בבית־חולים, וניתוחים, ותפילות ומה עוד, לא יושיעוהו, לא יושיעו עוד – כדי כך קולקל בקליעה אחת! התרגשות מחניקה, כבארובה סתומה. יורים־יורים. ישר על האנשים הרצים למטה. מכוונים בכל כוח הבלגת היד הרועדת. בפה פעור תופשים אויר. התרגשות שבדבקוּת. בפריצת זיעה. התלקחות פוטרת מכל הכרחים, מכל חיובים, מכל קשרים של אֵי־פעם, איזה אֵי־פעם. אין כלום. לא־כלום. באמת שלא. הבט: איפה? רק זה. רק פה. רק כעת. רק הכל־הכל. ומקללים. הו מקללים. זה כן. בשפע. הללויה, כי טוב לקלל. ולכל רום ולכל רוח, ומכל הכבוש, כל הלחוץ, כל המעולב, כל המעוקם והמחובא, והמסורס והלא יודע שמש – זרוק לחוץ, לשמש הגדולה, כביום כביסה, אל השמש המרשיפה ישר מנוכח, ישר מנוכח, כן, רק זה, רק זה פה, רק זה – ואנחנו.

אם אתחיל לחשוב – יתקפני הגועל. לא אחשוב. הרגתי פה, ואולי אחדים. ומה יש. ככה זה. וזה כבר. עשוי וגמור. כבר גמור. ומעֵבר. ההוא! שלא יברח לו כעת ההוא, שם! רוצו אחריו שלא יברח ההוא! תנו לו, הכו בו, אל הבטן! ישר לבטן! שתתפער וישתפך זה לארץ! שלא יבוא עוד הנה! שפנימו שלו, הסגור שלו, הורוד, הפרטי, הענוג, הלא יודע שמש, הקִרבי, הקִרבי ביותר – ייהפך – – מי צורח? רוץ! דנוּס צורח: די! – צורח דנוס – אהוי – כולם: די! לחזור – די! – לא לרוץ עוד! עמדו, עמדו, נבלות! – הוא צורח – מה אתה צורח מה. כולם צורחים. לא רוצים לשמוע. אבל נעצרים. עם זה. פסע־פסיעותים ונופלים. ארצה. הו ארצה. היא, מיוגעת הארץ הזו, נורא, נורא. לראות מכאן, לחכות מכאן, לדעת יותר, לדעת מקרוב, אה לדעת, תאוה: להיות, להיות, עד פנים־פנימו, ולדעת!…

האם צריכים ראִיה מיוחדת כדי לראות שלמטה לא מוסיפים עוד להתקדם? שהשריון, בפירוש, מעתיק ריכוזו מכאן ויריותיו פחתו? אבל לא שלנו! לא ולא. אנחנו כעת פה ויורים. מחר נעשה חשבון איך נתהפך הכל ולמה. כעת אנחנו יורים פה. הרשות לנו. רודפים באש. אדונים בשטח. מתרוצצים. אש־רובים. אש־מקלע, והמכונה שמאחור. והתבהקות אש שרפנלים, פה ושם, ועשן שלד שרוף, ואיזו גופה לא טובה ולא נחוצה, שמוטלה כל הזמן קצת קרוב מדי, צעדים ספורים שמאלה, על־יד המעשן הזה, שחורה, ימח־שמה, גופת עירום שנשרפו בגדיה עליה, מפוגרת בעווית, מפוחמת כמעט, צלוי עד גועל, גועל שמחליש כל בני־מעיך, ומעלה גל של קבס, כשתופשים, בהתבהרות־פתע, דמיונו לעוף אפוי, שהיית שולח בו שן ומכרסם לרעבך, מירכו – ונוגעים פתאום באיזה קול חבוי, רחוק וחבוי, שהיה מוכחש כל הימים תמיד, נורא ומסחרר, מרחיק לכת, שאימה נופלת לדעת עוד כלום, טפו, להימלט, לא לאסוף זכרונות, להתנער, להיפטר, להשתקע רק בתמונה הכללית, רק בה, – מי זה כאן על־ידי, צ’יבי? אתה פה במקלע? רצת במקלע וירית מן המותן? אין בי נשימה, צ’יבי! צוחק אליך. כולי אליך. איש שלך, אליך. וצחק אלי, טוב? רותח. אדמה. נושם אדמה. יורה? שגם אני, להתגבר, לירות, להיות, כן הכל, להיות משוטח על כרסך, ולא מעומס על רגליך הרצוצות. אתה שכזה מסכן. ובכלל לא. רק שכוב באדמה. בתוך אצלה והכל פשוט, לגמרי. צרורות־אבן דוקרים. פה ושם עשבים מחצצים. קוץ תקוע, מיסר. פה, אבל בתוך תוכה פנימה – הכל שלווה ואין רעש. בתוך תוכה תמיד דממה והאזנה דוממת. מקום פנוי לתפילה. במי יורים? את מי כעת? לעזאזל, גועל להרוג אתכם! למה באתם הנה?! מה נתקעתם שהכרח להרוג אתכם כדי להיפטר, ימח־שמכם! ואיך לעזאזל זו זועת כיעור! נורא להיות כזה… שתוק. לא נורא. ולא נתעב. שטות. להתגבר על הגועל. על הבכיינות הממיסה. רק בתוך התנופה. רק בתנופה. לא רגע מחוץ. תוּשבת התנופה רגע – יופסד הכל. יירה בחוּר, כל עוד מתיירה לך. מי שחייו לו לשלל – יירה, כי ידו גברה ולא ידם, שלך הם ולא אתה שלהם, סר צִלם, תורך הוא, שעתך היפה – – –

קמים, עומדים מלאים, יורים, באמונה, בעמידה, להיטיב לראות, להרחיק ראות, לקלוע שמה, יורים ומשתטחים שנית, אַפּים ארצה, לנשום עפר חם… זה קם וזה שוכב. פעם זה ופעם זה. ולא נחים. ולא מניחים. מי רץ פה כעת? הי, אתה, לאן? עודד? ברימון כאן רץ פתוח, רץ ומניף ומשליך קדימה לחלל, על השדה, – חמור, מה טעם? כלום! לא צריך טעם! עף רחוק חמישים מטר ומתפוצץ שם בשדה, לא קרוב לכלום, אבל בהתבהקות קורנת, מרשיפה, שגורמת עם זה, לרתיעה נוספת לאלא שהיו לא רחוקים, או רק נדמה כך, ועוד אחד, קם כמוהו ורץ, אחד חבוש ורץ, מי הוא זה, לא ההוא מן הגג, גם הוא, עם רימוני הגג – פה – רץ ומטיל ומשתטח והתבהקות נוספת – אז מה שוכבים כך, בואו נרוץ, חבריה, כולנו אליהם, בואו נתפוש בהם, בואו נתפוש גם בו בזחל המשריץ הזה: שייצאו אלינו, שלמים, הפעם, וירימו ידיים, מרימי ידיים ונכנעים שייצאו, כמו שיש בסרטים ובספרים, שצוהלים לקראתם, שאין כּמוֹתם אושר – – –

איזה אושר. לא יודע מה. הו, לא להיכנס לפרטים. שום פרטים. רק כללו – כללו הנתון לנו, כל מה שנעשה יצליח. פנה מזלם עורף – מי קם פה לרוץ? קמים. זה ועוד זה, שלושה, שלשתם של קודם, עודד, אהוד החבוש (מה הוא משתולל?) ודויד, כאילו כך גמרו אומר על הגג, רצים ויוצאים קדימה, איש־איש רימונו בימינו הפשוטה, כמעיזים פרות שברחו, ישר אל זה פה המשוריין השתוק, ומה להם בו? יריות שונות מצטלבות, ושלשתם בדהרה מחוסנה פגיעה – ומתבהר ברגע זה, מה זממו להם. על הגג – אנה זה לבם שוקק, ומה מריץ־מלהיט אותם כפי שהם: מה אם לא לזכות בו בשלושים ושבעה מילימטר המוצב בו, בגולם השותק, לצוד להם תותח, לכבוש להם שלושים ושבעה מילימטר, לקפוץ עליו, לקחתו שלל, למשמש בברגיו ובאביזריו ולמצוא ולהפנותו מיד עליהם – על בעליו המרודפים, להוסיף ולרדפם במדרון באש עצמם, בחיתוכי סכיני פגיעים, להומם בזיקיהם שלהם, הה, מזימה מדלקת, עודד בראש, אהוד בתחבושת, בספוג דם, ודויד בא בקפיצה בצריחה, בתנופת זרוע – ניתור פוחז, הרבה קודם עת, יִדוּי והתנפלות ארצה. והרימונים, כמובן, רושף אחר רושף – התפוצצו היטב לפני המטרה – הנרגשוּת התירה ידם, אולי היריות הצולבות עדיין כה וכה, וכוחן־השאפתני, השוטם, עמן – ואולי יש יורה חי, מחריש לצלוף מכַּוַת הקטול הזה, עיניו דם, בולע רוק ושוטם – עוד קפיצה אחת לפניהם, עוד עליהם לקפוץ אחת ולהקליע רימונים פנימה, ישר פנימה, אם עוד כוחם להם, אם עוד רימונים להם, אם אהוד החבוש לא יתעלף באדמה, להטיל פנימה, וכשיתפצחו לזנק, לפסוח על הרטושים שבתוכו, ולתפוש בתותח – – חדלו, בחורים, גם בלי זה נוכל – לא נוכל? חדלו, לא למות פתאום כעת על הסף – – כל זה כמתוך חלום. מבלי שחלף זמן. ייתכן גם שכלל לא היה. וגם. אולי. כאילו איחרו כבר מועד, הופעה שלאחר רדת המסך – מיותר ומאוחר כאחד – ולא צריך שימות עוד אחד, בשביל השלושים ושבעה הארור הזה – או שמא ספורט הוא ולא הוגן להימנע? צוֹוחים אליהם. והיריות לא פוסקות. אין עוד מגע פתוח בין הדברים. רואים שלא. זו אינה אלא פינה אחת, ויש עוד מרחב גדול שהכל בו בעיצומו, רואים שלא ויודעים שכּן. קוצר־רוח בוער. האין פה קצת יותר מדי? הו, עזוב – צ’יבי! האמנם – זה הכל, צ’יבי? שוכב קצת לפנים, ראשו מוגבה לו לראות, משורטט הילת אור שקיעה, אחוזה בפרעות שׂערוֹ, בהיקפי גרמי לחייו המשחירות – דבּר, צ’יבי. אמוֹר מלה – אה. אני רמוס מהיות סוער!

לא עוקבים עוד בדיוק מה. אנחנו, הם וכל זה שפה. באמת מסתלקים? זה למעלה מן המובן – מן ההכרחי, למה הם? שאנחנו השנים־עשר מכאן – וכל ההם שהיו עלינו מכאן. אתה מאמין? למעלה מכל מה שאפשר. ואם זה כך – מדוע שלא כל השאר, שיבוא, שעוד לא הגענו אליו, ועוד ייתכנו לנו דברים. כל אותם שעוד צריכים לבוא, אלה שמחכים להתחלה, לאחר כל זה, למלים ראשונות, שמהן והלאה כבר מתחילים החיים האמיתיים… מבין מישהו מה? אתה? תופש? אני לא. בחיי שלא. נפשי לי רועדת. אני רועד. כל־כך. יה, הבט: איך אני רועד… כל־כך אני… וכמה שרחוק מכל דבר, כמו על קרש לאחר טיבוע הספינה…

התפוצצות. עשן ואבק. הו, לעזאזל העשן והאבק. לא זוכר בדיוק מה. אבל צריך, ועוד נצטרך גם אחר־כך… לא, באמת, הביטו: הם זזים! מי? הנה, שם: הבט! האם לא קצת קצר מדי? וממה? ממראה השריון הבוער? לא פיללו שיבער? לא שמעו שיכול שריון לבעור, וגם שלהם? תדהמת אש התותחים שלנו, השנַיִם, הששים וחמישה מילימטר? התפרצותנו, עדת משוגעים ברימונים? שלא נתפצחנו להם בשופי, בנחת? שלא היה להם רועה נאמן לעדריהם הכבדים, המסורבלים? או כי השמש ההולכת לשקוע, ואימת ההיתקעות בינינו, ככה, בחשכה – – – הרגלִים אולי לא אָבוּ לבוא? וצריך עוד לנאום לפניהם ולנאום שוב, וביתר תוקף ובטיעוּני־טענות ובאיוּמי־איוּמים – כדי שיתרצו? המבוכה טרפה בהם אין־ישע? – – ואם הרגלים לא באו, ואם השריון קצת נתפצחה לו קליפתו אֵי־כך, ואם השמש שם הולכת לבוא – – או שיכור אני? או חולם? – צועקים, אבל כמעט ואין עוד עתה. לא מאמינים. אם כך או לא כך. למעשה, הלא אנחנו כל־כך, והכל – – – – אין מה עוד. תופש? אין מה עוד. אלוהי שלי, – הנה זה הדבר! זהו? והשלושים ושבעה מילימטר שבזחל ההוא? – מי יודע. הכל אבוק פזז זהב. מִטרות ניקודי חֶרֶג אבק צונח בשמש האדומה. ויבש לך. וצמא לך. וסוער לך. ועייף עד כלות. יריות אחדות עדיין פה ושם. זה כבר מסתיים? מה? הלא זה עוד לפני… אני לא מבין! התותחים חדלו. המרגמות. הכל.

ופתאום היה נראה כאילו… גמוּר. גמוּר? צחוק, איזה גמוּר? אבל גמוּר, אֵלי שלי, ככה זה גמוּר? לא יותר מדי מהר, כאילו קצת, או, וכבר זה, וכבר אין? והמדרון אינו מאוכלס, אלא מסומא שמש. ואנחנו שוהים־שוכבים במקום שלא היינו עוד, ושנעשה פתאום נורא־נורא שלנו, מקום שהיה רק נקודה בשטף המבט צפונה, אגב המיבלש השומם, החרד צפונה… ואילו המשלט שלנו – מעֵבר הגב. לא ידוע, לא מוּכּר מכאן – מעולם לא ראינו כך. (כך היו הם רואים אותנו…) קיר הבקתה רוחץ אור שמש, תרוג, חום, בקתה ערבית, פלחית, אבנים משוקעות בחומר, שאין פשוט ותמים מזה. נעשה פתאום קצת ריק. וקצת ריח של פרידה. והשאון נתפחת עד כי אינו נחשב, וחפוזים המה להם שמה, להתקפל, להסתלק בטרם חושך, להספיק, לקחת כל שבור וכתוּת עמהם, למצוא מי למי, וללכת מזה. מזלנו שהשמש שוקעת. למי שמזלו מאיר – גם השמש שוקעת בשעתה. מחר? (הו, מחר!) מחר יבואו? מחר שוב מחדש עם בוקר ומתחילה? ויוּבל, יחיה עד מחר? (כמה נפלו כבר כאן?) ויישארו לנו כמה זחלים שלמים כמעט, – ראית? – ותותחים אחדים! – ונקח לנו! – ומקלעים ומכונות־יריה שלל – הה, האם זה כך, נכון שכך? מתלקטים ויורדים להם ההם, יתאספו להם אל שחי השלוחה, ומעֵבר למזלג הנחלים, ואל מקומם, ורק שלא תתחלנה כעת פתאום המרגמות האיומות שלהן¹⁷ להוריד נקמה וזעם עלינו – ולשחרר להם את הנסיגה באין רודפים… הו, לא! פה נותרים רק פגרי־המתכת העשנים, שכבר נעשו כעורי יתמות צועקת, כפה פעור חסר־שינים.

* * *

כן? כן כן. כן כן כן… או?…

מה נותר איפוא? פה ואנחנו. צקלג, או מה, ואנחנו. אחדים שכובים מוטלים אין־זוּז. ויש אולי גם שעודם שכובים גונחים במכאוב, וצריך אולי לגשת אליהם, ואחד, הה, אימה, שנעשה אפוי כתרנגולת אפויה, ירך אפויה לנגיסה, גועל של ראיה, וגרוטאות־מלחמה נקלות – אני כעת, כמו… ונשמות אחדות כבר פורחות שם עם הצפרים הטובלות בשמש, בתחילת דרכן הרחוקה, מעֵבר כל השמשות, נשמות שביתן היה אֵי־בזה קרוב, ואמא יכולה לקשוב אליהן במעופן, ונשמות שביתן הרחק־הרחק מעֵבר כל אופק – ושם כבר אולי ירד החושך, והלילה סגר. זוהר רועד בתוך מבול הזהב שהתיך לכברה אחת את כל השדות, המורדות והמעלות, ועשבים חדלו מהיות קוצים אפורים, מהיות קש יבש דכדוך, והם רק גיזת־זהב צמרית אין־קץ, הוגה, הוזה, מנצנצת הבלוּחים כאילו רטובים. ועוד נותרה כאן עייפות רבה, ומבט לא־כבוי של העולם הפתוח. עייפות כבדה ויסודית על כתפי דממה שהולכת ומתהדקת להיסגר. כן, כן כן.

שעתם של מי מגיעה? שעתם של זבובונים דקים, חוגגים־פוזזים באור המפויס, ממש כאילו רק זה נחוץ, רק זה תמיד, וככל הימים גם לפנות ערב זה, תמים ודומם על מרחבי השדות. והתפנה מקום לנשימת שטחי הנוף הצרוב. עפר־שדות חם. שאֵי־פה לגם לגימת דם חום, כתמים מעטים ספוגים עד תומם, אבל על העולם כולו מתרגעות מסות האבק שהופרחו יותר מדי, שנתבחשו בטלטלה קשה מדי, והרעש, והחיתוכים, והשרקות, ובורות הפגזים, והכאב, והתהומות – מסתתמים והולכים, ונקרמת חלקה שוקטה, ואור זהרורים מפכה, שלווה רכה. או אולי?

כובד עופרת על הכתפיים. קמים בקושי. אם לא בחטף נמהר למדי? כלום לא היינו רוצים משהו טוב, טוב ויפה לאמיתו, לכל עומקו ורומו? פתאום וכל הדבר כבר נעשה. גמור ועשוי. ומאחור. שלם. נחלת העבר. ומה שהיה – רק בלשון עבר. היסטוריה. וגם כל ההרהורים והביקושים והפילולים – מיושנים מאד. חבוטים מיושן. לא־כדאי להיזכר בהם. מחייבים עמידה חדשה, ואחרת לגמרי… הה, כן. מישהו יצטרך לבוא להחליף אותנו. אם ימצאו. גמרנו. כן. כן כן.

פתאום והשדה והגבעות המוּכרים האלה נעשים מיסודם אחרים. אור אחר. מהות אחרת ניתנת בהם. אולי להיפך: ניטלת מהם. וכשמעיינים בדבר רואים פתאום הו, מה… אבל אין עוד פחד בהם. עומדים פה באין פחד, שׂרוּעים באין פחד. גדולים וקיימים, ולא כורעים תחת פחד. כן.

אמא שלי.

שוהים רגע. להביט בהשתתקות. ומפנים גב. וחוזרים אל השוחות. אל הבקתה. כחזור הביתה. גידי? אתה פה? נו, נחום? עייפים־עייפים. חוט של זהב מקיף את רזון־הלחיים. עד אליהן, ומהן והלאה, ולא להיות בזה, ולא עוד פעם. חוזרים כחוזרים משדה, לאחר יום מלא. בעייפות. באותה עייפות, ורק כבדה ממנה. ונעשית כבדה עוד יותר, כיוָן שמבחינים בה. נֵטֶל עולם מלא. ומרכינים את הראש, ושולבים מאחור ידיים כבדות לחזור, וגם השמש בגב כחזור מן השדה, אלא שהרובה קצת משבש ואין לו מקום, הרובה הזה הכבד, והרימונים שבחגורה והכדורים שבכיסים, וראשך הפרוע וכולך הלא רחוץ והלב המעומס דברים, וגם דבר שהיה לא צריך, ודבר שהיה צריך אחרת, וזה שלפניך הממורטט, הגב הכחוש, והשׂיער הפרוע לו פריעות של תום־לב ונקיוּת־כפיים, ומנטף טיפי זוהר ברוח, ואשר איננו בדיוק כחזור מן העבודה, ריק מאושר ועייף בלב. הגבעה שלנו. השדות, המרחבים, הארץ. האם גמרנו?

מפנים מבט אל השטח שנשאר, המדרוני, אל הכיכר הצהובה השקויה שמש, אל שתים־שלוש רפסודות אפורות שפרחו כבדות קצת בתחתית השמים, ויותר הגבּה, הרבה מעליהן, מבודרים יותר, היו סיעי הצעיפים והגליונים מגוֹן העשן, עם קצת מלמלות שקופות, לא מאדימות ולא מַורידות, שרָביות, דוממות, ועוד יותר מעליהן, הרחק הגבּה, אין־קץ שמה, מעֵבר כל יכולת, נפתחה, סוף־סוף התכלת השלמה, הקלה, הלא נפגמת כלום, והיתה קוראת אליך, עד כי נשתאגו קרביך אליה.