רבים אומרים: תורה יש בישראל אבל יופי אין בנו. סברה זו, שעל פי האמת אין לה רגלים, נמצאות לה אסמכתות כביכול בתורה ובחיים. כלום לא נאמר בתורה “לא תעשה לך כל פסל ומסכה”? וכלום לא אמרו חכמים שהמהלך בדרך ואומר מה יפה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו? אף צא וראה כמה נהגו אבותינו ואבות אבותינו לזלזל בחיצוניות בלבוש בהילוך ובנימוסים. מסתבר שאין מחסור גם במראה מקורות להתעלמותנו מהדר הטבע ומכל יפה⁻נוף. אלוהיה של אומה זו אין לו גוף ולא דמות הגוף. תורת היופי היא מדרש הצורות הנאות. כיוון שאלוהינו היה בן בלי צורה ולא נתפתח בנו מן הקדמונים חוש הצורה הרינו במחילה מכבודנו בורים גמורים במסכתא יופי. הא למדנו: מי שאינו עובד עבודה זרה אינו מסוגל להיות כוהן לאלוהי היופי. אף סופרי ישראל בדורות האחרונים נמנו וגמרו שכך הדבר שריר וקיים אצלנו מאז ומקדם והרבה צווחו על חטאנו הקדמון שחטאנו בזלזול בצורה. אם לא די בכל האסמכתות המרובות, הרי מקרא מפורש נאמר בכתובים: שקר החן והבל היופי. אוי לנו שכך עלתה לנו. עשרה קבים יופי ירדו לעולם ואת כולם לקחו יוון, מצרים, בבל ורומא ובחלקנו נפל כלום מהם. מפני מה נגזר עלינו עונש זה?

חושבני שחטאנו הקדמון כזונחי⁻יופי לא הוכח כלל, אבל כנגד זה אפשר להוכיח, שזלזולנו ביופי הוא שקר קדמון, בדומה לרוב שקרים אחרים, שטפלו עלינו בשנים קדמוניות מימי אפיון וטאציטוס ויתר מפיצי שמועות פורחות עלינו, שלא היו להן יסוד ושורש. צרה היא שמומים רבים, שאחרים מנו בנו בשגגה או בזדון, נתקבלו כקיימים בנו גם על דעתנו משום חולשה היורדת לדעתו של המיעוט בלחץ דעת הרוב עליו.

אפילו נצמצם את מידת היופי רק לבינה בטבע ולאהבת הנופים היפים – ולאמיתו של דבר מלכות היופי מקיפה את כל הליכות⁻חיינו בבית ובחוץ, בצנעה ובפרהסיה, בין אדם לחברו ובין אדם לקונו ואף בין אדם לבין עצמו – לא חטאנו מכל עם ואין לנו להתבייש בפני כל גוי בחלקנו במידה זו. ההתפעלות מהדר הטבע מצויה בכתבי הקודש של ישראל הרבה יותר מבספרי יוון. די לנו בפרק אחד “ברכי נפשי” בתהילים כעדוּת לכך. יכול שהדבר יהיה מותמה במושכל ראשון אם נאמר, שדווקא עבודת האלילים של יוון פגעה אצל אנשיה בכושר ההסתכלות בחן הטבע, כשם שקיפחה את כשרונם לחקר הבריאה ולקנות ידיעה בחוקיה. היקום כולו נראה בעיני היווני כחיבור⁻עצבים וכאוסף של חלקי⁻אלוהוּת. עץ גבוה – אלהות; הר נישא – אלהות. שור הבר, מפל⁻מים, סלע מוצק, שמש, ירח, כוכבים, שעיר, זבוב, סוס, הכל הם בחזקת אלים. ליוון לא היה כלל טבע, אלא פמליה של אלים. באלים מאמינים ואותם אין חוקרים; משתחווים להם ואין מתפעלים מהם. להתפעל אפשר רק מן הנברא ולא מבורא⁻עצמו. המתחיל כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מסיים בכבוד והדר תעטרהו. אין יופי בלי מציאותו של אדון העולם – זה היה בטחון⁻דעתה של היהדות – לכן טרחה כל כך לקיים תחילה את יחוד הבורא ולפרסם את טיבו בעולם, כדי שכל באי העולם יוכלו להגיד ברכי נפשי את ה' אלוהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. אין הוד והדר בעולם של ריבוי רשויות, שהוא ממילא עולם של תוהו ובוהו, של ריב ומדנים, רצח ורצח תחת רצח. עולם מלוכלך בדם אינו יפה. עולם, שהוא כולו רשות הרבים ללא רשות היחיד, הוא עולם מופקר, מאורת פריצים, מבחיל ומפליץ. עולם הזרוּע כולו אלילים, שכל גבעה היא מזבח וכל אבן נפש חיה, אינו עשוּי כלל להיות יפה⁻נוף. האנימיזם רוצח את הנוף. ניתן לומר על דרך שיש בה כביכול כדי להתמיה, שהעולם האלילי היה כולו שכינה או שכינות והשכינה דחקה את רגלי הטבע. הבריאה, שהיא בוראה, הכיצד אפשר לאהבה? הרי אין כלל בטחון, שסדריה קבועים ועומדים עד כדי להסתגל אליהם. עשויה היא בכל רגע לברוא מתוך עצמה איזו תעלולה חדשה. ואכן, כזה הוא העולם האלילי: הר⁻געש מוּעד תמיד לפרץ, מקום מוכן לפורענות. כל אל כוזב – ניתן לומר על האלים המשחקים בגורלות האנשים.

פעמים אף הבדיחה מאירה נתיב להבנת ענין שבכובד ראש. וזו מספרת מעשה זה. ברומא נהוג היה להציב ברחובות העיר פסלים לכבוד אלי כל העמים שנכבשו על ידיה. הואיל ועמים רבים נשתעבדו לרומא וכל עם נתברך בריבוי אלים ואלילים נאלצה העיר להקים פסלים למכביר. פעם אחת בא לשם בן חוץ לארץ בשעה שכלתה רגל אדם מן הרחובות. אמר הנכרי: כמה משונה עיר זו המלאה אלים ואדם בה אין. כיוצא בכך ניתן לומר על תרבות יוון, שזכתה על כל צעד ושעל להתגלות⁻אלים ואת הטבע לא גילתה עדיין. אי אפשר לאהוב דבר שאיננו, כל שכן לחקור אותו, כדי לבוא עד תכונתו. לכן יותר ממה שאתה מוצא אצל חכמי יוון בינה במראות הטבע, אתה מוצא אצלם פרקי דמיון והזיה על מחזות הטבע המוּצגים לראווה על ידי אלים או אלים למחצה, הלא המה הגיבורים ממוצא אלים או הענקים שלא מידת אנשים מידתם. הבריאה היתה בעיני היוונים במה, שהמשחקים עליה משמשים גם במאים וגם נפשות הפועלות, הם החומר והם היוצרים, הם הניזוקים והם המזיקים, הם הקרבנות והם המקריבים, מאחר שיש הכל בכל, וכולם משתתפים במשחק הדמים, אין בעצם קהל צופים. חרון⁻אף שפוך על כל הנברא ומקל החובלים של הגורל נטוי תמיד. אין כמעט הפוגה. ואימתי ייפנה מוכה הגורל, או העומד להיות מוכה על ידו, להסתכלות שקטה ולהתבוננות שיש עמה ברכה והודיה לזה ששפך את חנו וחסדו על כל מעשי ידיו? רק האמונה באל אחד סללה את הדרך לבינה בריבוי מראות הטבע וחניה. לאחר שהפרישו את האל מעל העולם וייחדוהו כעקרון בורא, אשר ברצותו הוא יורד ושוכן בקרב ברואיו וברצותו הוא מתעלה מעליהם ומתכסה בעבי⁻ענניו, נעשתה הבריאה חצר המטרה להתבוננות. עולם שאינו של עצמו, אלא של האמן שעשאו, הוא מלאכת מחשבת, שהנפש צמאה להתבונן בתופעות מראותיה ובפלאי חליפותיה. אותה שעה נוצרה שירת ההתפעלות: השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. רק היהודים שרו הלל, כי נאה ההלל לנותן דבר לזולתו. אבל כלום יש מהלל האדם לנפשו? טבע בורא – בכלל זה גם האדם בחינת טבע הבורא את עצמו – אינו מסוגל לשיר הימנונות. יהללך זר ולא פיך.

יש יופי בישראל, יופי של הלל ושל הכרת תודה. אבל כלום מהו יופי ומה הם סימניו, אם לא אותה התעוררות, הצומחת בתוכנו למראהו, לברך ולהודות ולהלל עליו? כל התהילות והתשבחות, שקשרו ישראל לעצם הנעלם, באו כשלמי תודה לאל שוכן מרום, מקור היופי. כל שפך הזעם של נביאי ישראל על עובדי האלילים באו ממקור המיאוס בעבודה זרה, שהיתה כרוכה בפולחן הגילולים והשיקוצים, המוקצים מחמת כיעור.

תמה אני: הכיצד אפשר להסמיך את מדרש היופי לעבודת אלילים דווקא? היפוכו של דבר זה נכון הוא. ההרגל לסגוד לבני שחץ, לדרקונים, למפלצות, לנעווי⁻צורה שבברואים, שיבש את מושגי היופי ועקר את החוש לצורות הנאות או סילפו להיפוכו. תרבות שאין בה הבדלה בין המגושם לנאצל אינה מסוגלת להאציל לאורך ימים את המגושם אלא מתנוונת לכדי הגשמת הנאצל. כשמניחים משחק חפשי בין היצרים הטובים לרעים מנצחים תמיד הרעים. שירת ההלל היא גם בקשה מן השוכן⁻מרומים לסייע לדרי מטה במלחמתם עם האיתנים. “אתה פוררת בעוזך ים, שברת ראשי תנינים על המים, אתה רצצת ראשי לוויתן”. “אתה דיכאת כחלל רהב”. אין תקומה לאדם על האדמה, אם אין מי שיעמוד לימינו לדכא את הרהב ואת כל בני השחץ נושאי הסחי והחלאה אף את בני השחץ של הכיעור והמיאוס השוכנים בקרבו.

איככה יעלה על הדעת בינה ביופי, אהבה לו והתפעלות ממנו, בעולם מחולק ומפולג לכוחות העובדים ברשות עצמם ולאלילים המולכים מעצמם? באין חופה של כבוד אל אחד פרושה ממרום, אין אף כזית יופי של האדמה. הכל מגועל ומסואב ומנוּון. אין יופי משום שאין שום ודאות שהמציאות ממשית. היופי הוא משורש התיקון ואין לזה קיום בעולם של תוהו, שאין רוח אלוהים מרחפת על פניו. אלוהים בגימטריה הטבע. בלי אלוהים, הטבע הוא חזיון שוא. כדבר האמוּר בשירת דוד בתהילים פרק י"ח: “וירעם בשמים ה'… וישלח חציו ויפיצם… ויגלו מוסדות תבל”.

בלי רעם האל אין נגלים לפנינו מוסדות⁻תבל. הכל מקסם שוא. מה יופי לשוא?

היהודים רוממו את האל מעל לבריאתו ועמו נתרוממה גם הבריאה לחזיון⁻הוד. אהבת העולם אינה שרויה בסתירה כל שהיא לאהבת בורא העולם. אדרבא שתי האהבות מזינות זו את זו. פוקדים גדולת הבורא על בריאתו ואת חנה על חסדו. החומר מעיד על יוצרו. אולם חומר, שיצר את עצמו, על מי הוא בא להעיד? נברא על עצמו פסול לעדוּת. ברכי נפשי ה', ה' גדלת מאד, הוד והדר לבשת, עוטה אור כשלמה. נוטה שמים כיריעה. אם הבריאה היא לבוש הבורא, שייך לומר, שהלבוש יפה ואף נורא הוד. אולם מה נוי בלבוש, שאינו לבוש, אלא נושאו ממש, היינו, לבוש שאינו צורה, אלא תוכן עצמו? משל לשפה נשגבה, שאין בה כל רעיון הרי אינה אלא מליצה. עולם ללא אלוהים היא מליצה ריקה. קול ה' בכוח קול ה' בהדר. אבל בלי קול האל אין כוח והדר. השמים מספרים כבוד אל. שמים המספרים על כבוד עצמם אינם שמים, אלא שאול תחתיה. “וישלח חציו… ברקים רב…” עולם בלי ברקי האל הוא עולם של חושך וצלמוות.

צא וראה בפרק “ברכי נפשי” – זה שיר השירים של היופי – נמנו לבוז ולקלסה כל אותם הברואים והעצמים, שעובדי אלילים סגדו להם. וכאילו מתוך ויכוח נסתר עם המאלילים המהבילים הוא מכריז ומודיע, שלא אלים הם, כי אם משרתי האל. עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. כל החיות “קטנות עם גדולות”, היעלים, השפנים, הכפירים, לוויתן זה יצרת לשחק בו, כולם לא כוחות פועלים כי אם נפעלים הם, רעבים גם צמאים, חסרי אונים במחילה “כולם אליך ישברו לתת אכלם בעתו. תן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב”. יש כאן המעטת הדמות במתכוון: כל ילדי הבריאה נצרכים ומקבלים. אף הגיבורים שבהם כאין וכהבל המה. דרך אגב אנו נרמזים כאן ליחוד מהותו של היופי ולקווי ההיכר שלו. חותמו חולשה. כל החלש יותר עשוי יותר לשמש בבואה של חן. ענין זה נרמז לנו הרבה פעמים במשנתה של היהדות ובתורת החיים. יפה התינוק. הדרת פנים לזקן. המין החלש הוא המין היפה. החן מקורו בחסד. כל הזקוק יותר לחסד האל הינו גדול. אסתר ירקרקת היתה, ולכן חוט של חן היה משוך עליה. כל הטעון יותר רחמים יפה יותר. ומהו סוד היופי של החלוּש? כי הוא בעצם קיומו מספר מעשי ה', כוחו וגבורתו. חלוש כזה, ואף על פי כן חי בכוח האל. לא נברא היופי אלא לעורר התפעלות הצופים בו במעשי אלוהינו.

חובה היא להודות על האמת: יש שני סוגי יופי: של שור הבר ושל בן⁻כנף; של מעלה ושל מטה; של גבר אלים הפושט ידיו בגדוד ושל אוהב האל הפורש כפיו למרומים; של בן שחץ או להט החרב המתהפכת ושל כרוב, אשר בטוהר מראהו שפוך חלום גן העדן; של בעל גוף ושל נשמה יתירה. אבל מי התיר לכל הבא ונוטל לו את שם חכם הנוי לרומם סוג של מטה ולהשפיל סוג של מעלה ולא עוד אלא לנהוג בו ביטול גמור? אין היופי המגושם זקוק לסניגוריה. מלוא כל העולם בכל הדורות תהילתו. אבל היופי הנאצל, שישראל במיטב נציגי⁻רוחו ביקש להוציא לו מוניטוֹן בעולם, עדיין עומד ומצפה שיכירוהו ושיכירו בו. היהודים במידה שהם נאמנים לתכונתם וליעודם מצוּוים ועומדים לשמש מליציו. דברי ימי ישראל הם דברי ימי מאבקם לקיים את ייחודו של היופי הנאצל. כל זמורת זר, שביקשו המתבוללים שלנו בכל הדורות, המתכחשים לרוח עמם, לטעת בקרבנו, היתה זמורה צרה ומגושמת. היהודים מימיהם לא אמרו שקר החן והבל היופי, אלא הורו לצרף אל החן והיופי את היראה והפחד, כלומר, את הענווה וההכנעה לגבורה העליונה. הם סלדו מן היפי הממרה במי שעשאו ועושה עצמו אלהות. שנאו את היופי המדמה עצמו כוח הפועל ולא כוח הנפעל. טענו כנגד אלה שערבבו את היופי עם הכוח כי טעות זו גררה שניה, והיא, לערבב גם את הצדק עם הכוח. חוש נכון הורה ליהודים הקדמונים, שיופי ומוּסר מרועה אחד ניתנו, וכל המשבש בזה סופו לשבש גם בזה. העושה יופי אליל להשתחוות לו ישתחווה גם לאליל הכוח. הפרק “ברכי נפשי” נושא את דברו כנגד התועים בשתי הסוגיות האלו שהן אחת.

אדם שאחרים מייחסים לו בטעות מה שאין בו, אנו שוללים ממנו בטעות מה שיש לו. צריך להיות בעל אופי חזק ביותר, שלא יבוא מתוך קבלת השפעה מאחרים לראות גם כן את עצמו במסולף, כפי המידה שהכל נוהגים בו. לא כל אחד מבין בטיב עצמו. יש שגם עם שלם נתפס לטעות בהבנת עצמו. כיוון ששמעו היהודים שהגויים מונים אותם בהעדר חוש היופי והבנת הצורה עמדו וקיבלו את הדין על עצמם. מדרש היופי של הגויים נתרווח גם אצלנו ואין רבים מעזים להרהר אחריו.