תוהה אני: במה ניכרים דברי אמת ומה הם סימני הזהות שלהם? פעמים עומד נואם ומשמיע דברי טעם וברוב התלהבות. לכאורה הכל טוב ונכון. ובכל זאת חוש אומר לי כי אין דבריו יוצאים לא מעומק לבו ולא ממקור הגיונו, ואילו נדרש מטעם הנסיבות יכול היה באותה מידת ההתלהבות והשכל הטוב להוכיח גם את ההיפך. הוי אומר: אין אמתו הפנימית מדברת מתוך גרונו. כיוצא בכך קורא אני הרבה דברי ספרות על נושאים מדיניים וחברותיים או על בעיות תרבותיות אמנותיות ואין לי כל בטחון שחותמם אמת. אפילו לא אוכל להביא ראיות מוצקות להוכיח את שקרות הכתוב הנני מרגיש, שהשקר מצפצף ממה שכתוב ואף ממה שמרומז בין השיטין. איני בא לציין כאן את ההרגשה החשדנית והסתמית, המפעמת אותנו דרך כלל לגבי כל דיבור שבעל פה ובכתב, כגון שהבריות מניחים מלכתחילה, שכל דרשן דורש לטובת עצמו וכל סופר עלול להשכיר את קולמוסו. חשדנות סתמית זו לא די שאינה מידה, היא מחלת נפש, בדומה לליקוי בקו הבריאות, הנוטל מן האדם את הכושר ליהנות מכל דבר מאכל ומעורר בו רגש של בחילה. כל שומר נפשו יעקרנה מתוכו. אולם מה לעשות כנגד אותה הרגשה נכונה, שאינה, אמנם, מבוססת כל צרכה, אבל יונקת היא מתוך הגיון הלב, שאין להלבישו במלים, כי דיבורים אלו ואלו האמורים או הכתובים הם שוא ושקר? אין בידי הוכחות מוצקות. אבל השקר בכל זאת אינו אמת. וכאן נשאלת השאלה: מי הוא המוציא מחברו שעליו הראָיה: המדבר והכותב או השומע והקורא? האם זקוק כל דיבור לגושפנקה המעידה על כשרותו או מלכתחילה עומד הוא בחזקת כשרות, אלא אם כן נביא הוכחות מהימנות לעשותו פלסתר? תאמר: הכל כשר וישר כל זמן שלא נתפס בקלקלתו, מה אעשה ליתוש זה המנקר בקרבי לגבי רוב הדיבורים ופרקי הכתוב ולוחש לי שאין מוצאם כשר כלל וכלל. הפחד מפני הפניות, המכוונות את מרבית האמונות והדעות המובעות, אנה מפניך אברח?

אף על פי כן סמוך לבי ובטוח, שמצוי בידינו מכשיר לבדיקת האמת. איני יכול להורות עליו באצבע ולכנותו בשמו, אבל הוא נתון לנו. הרי האמת אינה כלל בת בלי ממש. היא שפוכה באיזה אופן על האמור והכתוב. היא מרחפת כרוח או כריח על פני הדברים. היא בת⁻קול ובת⁻גוון. לאמת יש צבעון משלה. היא חיוּת מיוחדת. או ניגוד שכזה. לחש ורשרוש. משולה היא למשב בין העפאים. היא קורצת פעמים אלינו ככוכב ממרומי המרחקים. עתים נשמעת לנו כיבבה דקה. ומכל מקום גילוייה פוקדים את בחיריה האוהבים אותה.

ומפני מה רבים כל כך מתפעלים מדברים שיסודם שוא ושקר? פליאה היא ואיני יכול ליישבה. מפני מה ענבי הרוש של הכזב ימתקו לרבים כל כך? תאמר: רק יחידי סגולה נתברכו בחוש האמת. אבל גם סגל בני העליה נופלים על הרוב בפח השקרנים. ואולי רבים הנופלים בפח בין אנשי האמת מאשר בין השקרנים, המכירים בנכלי עצמם ולכן הם נזהרים מפני נכלי זולתם.

איני יכול להגיד דברים ברורים בסוגיה זו, אך אחת יכול אני לומר: יש לי מששניות משלי להבחין בין אמת לשקר. כל פעם שאני קורא או שומע דברים שאין להם רגלים, רעד עובר בי ועיני מחשיכות. הנני חש תמוטת היש. מפלת האמת שקולה בתחושתי כמפולת כללית. מתערער בי בטחון הקיום. קול דופק בי ושואל: היאך אחיה? אם כך, מה יהיה בסוף הכל? לעולם אין שקר יחיד. שקר גורר שקר. נמצא, זה משקר, פלוני משקר, אף חברו של פלוני משקר. אם כך כל האדם כוזב וכל העולם עולם השקר. מוט תמוט תבל. הארץ רועדת. זה שאמרתי: השקר זורע רעד בקרבי.

תמה אני על הבריות, העוברים על כל שקר פרטי או כללי, ואף על רשת גדולה של שקרים, אל סדר היום, כאילו לא כלום. וכי אינם מרגישים, שמוסדי היקום ערוכים כנגד מוסדי הנפש ומערכות הבריאה ניזונות ממערכי הרוח באנוש? אם פיות האנשים דוברים שקר וסופרים מושכים בעט שקר, אף השמים מספרים שוא ושקר, השמש והירח והכוכבים אך תוהו המה.

פליאה היא: היאך אפשר לעבור אף על שקר קטן לסדר היום? במקום שקר קטן שם גם שקר גדול. כל הדברים מצוּוים על פרו ורבו. שקר מוליד שקר וכזבה אחת צרורה ברעוּתה וכך עד לאין שיעור. כל גרגיר של שקר מוליד הר של שקרים וכזבים. אך אם מלוא כל הארץ כבוד השקר, הרי עולמנו הוא עולם השקר. כיוון שאנו חיים בעולם השקר, מכלל ששקר העולם והבל קיומו. אם האמת לא תצמח מארץ, אין ארץ אין שמים, אין אדם ונשימת החיים היא רעל התרמית.