א. ללא מאבק    🔗

המאבק בין המלכות והנבואה או הכהונה עובר כחוט השני בתולדות העמים, אבל לא מצאנו קרב נתוּש בין המלך והסופר, אלא פעם בדור או פעמיים ביובלות. מקרה יחיד במינו היתה עמדת קצת מן האנציקלוֹפדיסטים בצרפת לבית המלכות, כגון דידרוֹ שהביע בדיבור גס, ואם תמצא לומר, בדיבור קלגס: לא יהיו בני חורין עד לחנק אחרון המלכים בתוך בני מעיו של אחרון הכמרים.

שמואל הנביא קידש מלחמה על שאול; נתן הנביא דיבר שפטים עם דויד בגלל כבשת הרש; ירמיהו הכה בשוֹט לשונו את צדקיהו והשרים. שאול הרג את כוהני נוב. חכמינו רומזים על ישעיהו שנהרג בידי המלך. מלך גדול באירופה הלך פעם לקאנוֹסה לקבל עליו דינו של אפיפיור קנא ונוקם. אבל חושבני, שאפילו נדליק לפידים על פני כל זמני התרבות לא נימצא סופרים מורדים בלב שלם ועד סופם במלכות.

איני מסיח דעתי מווֹלטר הגדול והקטנוני גם כן. הוא התיצב במערכה עם תקיפי העולם הזה. אולם כל אחד נידון על פי סופו או על פי התנהגותו לעת זקנתו. רבותה גדולה להיות צעיר מרדן. לצעיר במרדנותו אין עדיין מה להפסיד. אדרבה, מקווה הוא להרוויח, להתבלט ולהיבנות. כל האברכים אוהבים להכעיס קצת. אל תאמין בו, כלומר, גם בך, בעצמך, עד לימי שיבה. מי שהגיע לשיבה ולא שב מדרכו המרדנית הוא המרדן כדבעי. אבל מי סופר, שפגע קצת בדעת הקהל ונתחצף כל שהוא לשררה, לא חזר בתשובה לאחר שכבר קנה פרסום ועשה לו שם? נחזור לווֹלטר, שאף הוא חזר לסורם של משוררי החצר מאז ומעולם. לא עברו ימים מרובים והלעגן הגדול מנפץ האלים בנה לו קן⁻שאננים במחיצתו של מלך⁻אליל, פרידריך הגדול. נאמר הגדול כדאמרי אנשי ואין אנו יכולים לשנות מן המטבע, שטבעו למלך זה אוכלי פת בגו. אף וולטר ראה לו מנוחה כי נעמה בקרן בן שמן זה ואכל על שולחן המלך לחם חסד. חסד תרתי משמע: חן וחרפה. עוד נשוב לפרשה זו, אם כי לא נוכל לפרשה כל צרכה ואף לא לפרשה כיריעה. ירטה לי הדרך לנגוע בקצה הקולמוס באדר היקר של טולסטוי הגדול באמת. הוא התקומם על כתר הכהונה ולא על כתר מלכות. כיוון שהגיע לנושא הקיסר נעשה רך וזהיר ומיושב ביותר. דומה הדבר, שעניניה של מלכותא דרקיעא נגעו יותר עד לבו מאשר עניניה של מלכותא דארעא. והרי שני האישים הדגולים האלו, וולטר וטולסטוי, לא היו כלל אנשי⁻נחת. לא הם רוו נחת מן החיים ולא אחרים רוו נחת מהם, ופשיטא שלא דיברו בנחת. וולטר לא חס לא על ה' של הברית הישנה ולא על המשיח של החדשה. אך מה שדיבר חכם זה על המלכים יכלו הכל לשמוע בנחת.

כללו של דבר – ועדיין לא הגענו לפי שעה לשום פרט – סופרים לא אהבו, כנראה, להפוך בחררה של שררה. אתם, עמיתי הסופרים, לא אהבתם לבדוק בציציותיה של אדרת המלכות, אם כי שרתם עליה הרבה, ומחברם של “המלט”, “המלך ליר”, “יוליוס קיסר” ומחזות אחרות נהג לגלגל הרבה בחיי מלכים ושרים, כלומר, בחייהם של מלכים ושרים מתים ולא של חיים. סופרי המהתלות השנונות, כגון מוֹלייר, בו­ֹקאצ’יוֹ, גוגול, צ’יחוב וכיוצא בהם הציגו על הרוב לראווה ולקלסה אדם זוטא, פקידון קטן, על הכפתורים הנוצצים של מדיו גאוותו, אדם בסגין או חצרון בלבוש הטרקלין, כל מיני נמושות של החברה, קמצנים מדומים או אביונים מרומים, ואילו בהוד מלכות לא פגעו, כדבר קהלת. כי מה האדם שיבוא אחרי המלך. ועוד נאמר שם: אני פי מלך שמור. כל סופר שומר נפשו – ואיזה סופר אינו מצווה לשמירה על נפשו כלומר על כשרונו, שלא יחובל חס ושלום בצוק העתים וסערת הקרבות? – התרחק מזירת הקרבות עם המלכים החיים. אולי משום כך נהגו סופרים רבים כל כך לתאר, ובמחזות במיוחד, את החיים בחצרות המלכים, שכבר נפטרו לעולם האמת.

סופרים רבים קיימו בעצמם לפני מלכים ושרים תתיצב, כדי להראות להם את יפי כשרונם. סופר החצר הוא עד היום שם נרדף לסופר מוסכם ומקובל על הקהל. משורר החצר הראשון בישראל היה דווקא מלך. הוא דוד, שהיה מנגן לפני שאול לגרש את רוחו הרעה. יש בדבר משום סמל, שהמלך והסופר ירדו כביכול כרוכים לעולם, אם בגוף אחד ואם בשני גופים. משוררי⁻יוון היו כמעט כולם חצרונים, מאחר ששוקי יוון היו בגדר חצרות להוד⁻רוממותו העם, שנתמנה שופט על המחזות. וירגיליוס הרומאי כתב לכאורה שירי⁻רועים, ובכל זאת שיבץ לתוכם מזמורים למלך. חידה היא בעיני ואיני יודע לפתרה: הכי דרך מקרה נתנטע אוהל תם של הסופר בתוך חצר המלכות או שאיזה הגיון פנימי, המתחייב מתוך מקצוע הספרות, המריץ את פייטני כל הדורות להיות בני⁻חסותם של שרים ומלכים, אם כדי להגיד את שבחיהם ואם בשביל לתאר את גודל מעלליהם?

המגע המתמיד, שהיה קיים ברוב הזמנים בין תופשי העט לתופשי השלטון, בין העומדים ליד הגה המדיניות למעמיקי הגות, מכל מקום לא היה דבר שבמזדמן. מן הסתם ראו את עצמם הסופרים בכל הזמנים כמשרתי האומות או הארצות. כיוון שהיה מקובל, וקבלה זו עדיין לא עברה שעתה, שאומה וקברניטה חד הוא ושהמדינה זה אני המושל עליה, נעשה ממילא כל סופר, שנשא את נפשו להיות נכס הכלל, קנינו האישי של המלך. קולמוס הסופר דרך הטבע נפל כורעים לפני שרביט המלך. נושא הכתר כלום אינו גוּלת הכותרת של העם והמדינה? ובכן, הודו למלך כי טוב.

צאו וראו: גם בעשר הספירות הראשונה היא חכמה והאחרונה מלכות. מכאן שהן שני קצוות. הקצוות נושקים זה את זה. דרך כלל נשק הסופר את המלך ולא להיפך. הקצוות נושקים זה את זה על שום כך גם כן, שהם נוהים תמיד זה אל זה מפאת הריחוק שביניהם. הרחוק מושך. הריחוק הוא זכוכית המגדלת. הריחוק הוא אבי ההתקרבות היתירה. באמת אמרו: אין קרוב מן הרחוק. לכן אהוב ומכובד כל כך החוץ לארץ. המלך הוא לגבי רושם קורותיו הסופר מעין חוץ לארץ, דביר הכיסופים והחלומות ואף החזיונות. כלום לא מעניין יותר לחבר מחזה על אלכסנדר, מאשר על דיוגנס, למשל? מחברי המחזות של כל הזמנים לא מצאו את דיוגונוס כשר לשמש נושא בימתי. בר נש ופנס עמום בידו לחפש את האמת – מה מקום יש כאן לתפאורה? הסופרים בני אורה ותפאורה הם. אמרנו שהשניים ירדו כרוכים לעולם. והריהם כביכול שתי מחציות, שני פלגי נשמה, מתגעגעים זה על זה.

כתר המלכות וכתר החכמה דבקים בשרשם ושניהם רוצים לראות קצת חיים בצוותא גם ביומיומיותם. רוצה החכם להיות סמוך על שולחן המשמנים של המלך ורוצה המלך להיות סמוך או סומך על השולחן הגבוה של החכם. חכמת המסכן בזויה, אולם גם מלכות של מי שאינו מתאבק בעפר החכמים, או שאין החכמים מתאבקים בעפרו, אינה מכובדת ביותר. כל המלכים הקדמונים כמעט ורוב האחרונים היו מושכים בשבט סופר, אם מושכים בידיהם ממש או מחברים מגילות במסירת הקולמוס לידי מזכיריהם, כדרך שנשיאים בזמננו משמיעים נאומים נמלצים, הנכתבים למענם בידי מומחים לחכמת הנאום. ומה שנאמר על ידי חכמינו “אי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא”, אינה ראיה לסתור, אלא, להיפך, רמז עוקצני כלפי המציאות, שבה מבקשים המלכים תמיד לשמש בשני כתרים אלו. כנגד זה מוצאים אנו מימרא אחרת המסייעת בידינו והיא, שהספר והסייף ירדו כרוכים לעולם.

במידה שאנו מציצים מן החרכים לערפילי הקדומים הננו מגיעים לזמנים, שבהם המושגים רועה ורואה, מושל וממשל, מורה ומדריך, שר בשין ימנית ושר בשין שמאלית, מעורבים יחד. המחוקק הוא גם הרודה בעם. כל המלכים היו תחילה רועים, כשם שרוב הנביאים נלקחו מאחרי הצאן. משה אחד היה לישראל והוא הוציא את עמו ממצרים, נתן לו חוקים, חקק את הלוחות, שר בשירים ונשא את בני ישראל כנשר את גוזליו. מה שעשה משה, אנוס על פי הדיבור מגבוה, עשו מלכים רבים ברצונם הטוב או ברהבונם הרע. הם שלחו ידם בכל ענין ומעשה ולא נחה עליהם דעתם עד שנאחזו גם בקרנות מזבח הספרות ועשו להם שם בסופרים. הגם שאול בנביאים? – חמדו להם שונאי שאול מהתלות. אבל הוא באמת נשא נפשו אל הנבואה.

רואה אני את השתלשלות היוחסין של הסופר בערך כך. תחילתו מלך. לאחר כך מורה ומדריך למלך, כגון אריסטו לאלכסנדר. נתן לשלמה, סיניקה לנירון. לאחר כך מקורב למלכות או לאחד משרי המלך ונושאי כליו, הלא המה האבירים מחוללי מפעלות הגבורים, בצאתם בצבאות המלך. מכאן ואילך הסופר סומך שירה לגבורה וסיפור המעשה לעלילה בשדה הקרב או בגי החזיון של האהבים. מפאת הכהונה איש הכתר הוא בגדר מתנה תוקף האביר. ואכן, עריסות המשוררים עמדו מאז ומעולם בשדות הקטל. ואין הפייטן אלא בן⁻לואי של הגבור, כפי שסח על כך באריכות, בתום לב ובבטחון לבב קירקגוֹר, שאין הפייטן אלא בבואתו של הגבור, ועמו גם קרליל, שדרש סמיכות הפרשיות בין מחוללי עלילות לבין מתני תהילותיהם. אמנם, פייטנים קשרו שירים גם לעדרים והנעימו זמירות לרועים. אבל גם בהתנהל הפייטן אחרי הצאן בעמקים נשא עיניו אל ההרים עליהם משוטטים הגבורים הקלים כנשרים וכאיסכילוס. וכבר ראינו, שאף ורגיליוס אנין הדעת וזך הרגש עשה כורך עדרים ושרים. פייטן זה, כדרך רוב פייטנים, היה מחונן בחוש מעשי, הלוחש תמיד לכל המרחפים בערבות הדמיון: תן לקיסר אשר לקיסר ואל תלין פעולת שכיר. אל תקרי שכיר אלא שר.

משוררים אוהבים מלכים, כמה שנאמר על ידי נעים זמירות ישראל בתהילים מ"ה ב': רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר. ולאו דווקא על שום שהם משתוקקים למנעמי מלכים על שולחנם הדשן, אלא בעיקר לפי שהם נוהים אחרי מה שנאמר בכתוב הסמוך לזה: יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. משוררים אוהבים יופי, החן הוא חזונם, ההדר מחוז⁻חפצם ומיטב שירם תפארת. יותר ממוראה של מלכות, שכרה ופרסיה, משפיע עליהם הוד מלכות וטוב מראהו של הגבור. חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ההוד וההדר שבמידת המלכות הם הכוח המושך את הכוח היוצר. אמנם, להלן ניתן פירוש מיוחד ממקור ישראל לענין ההדר והוא, “והדרך צלח ורכב על דבר אמת וענווה צדק” וכו'. אולם במקום שהדר מלכות וחזון הפיוט הולכים שלובים יחד אין קושי להוכיח, שהצדק יוצא תמיד לבוש באדר היקר של הכוח. כיוצא בכך אפשר לגלות פנים של הידור וגיהוץ גם במלים אמת וענווה.

אילו אהבת סופרים למלכים היתה תלויה כל עיקרה בדבר שהוא חמרי לגמרי, לא היתה עומדת בכל תמורות העתים לבלות גם את התהפוכות והמהפכות. והרי האמת היא, שהמלכים עברו ובטלו כמעט. אך אהבת הסופרים לכל הנוצץ בהוד מלכות קיימת עד היום. אהבה זו לא נאכלה לא על ידי שן הזמן ולא על ידי שינויים במשטרים. לעולם יש מי שהוא דומה למלך ולו מעמד מלך אפילו במשטר העורף ראשים על הגעגועים למלכות נוסח ישן. רק השם מלך עבר ובטל כמעט מן העולם. תכנו, תכונותיו ותקפו הממשי, לא עברו כל עיקר אלא שניתן לו תואר חדש. מלכות לגבי הפייטנים השמרנים היא סמל תור הזהב שהיה ואיננו עוד. ואילו לגבי המרדנים שבהם היא מסמלת את גאון התוקף ואת תוקף הכוח. שאטובריאן, למשל, הביא לעולם את שירת הברבור למלכים מוכתרים. גורקי היה היסעור של המלכים הבלתי מוכתרים, היינו, של הרודנים החדשים, המעוררים באמת במראיהם ובמעשיהם נהיה צורבת אחרי הרע במיעוטו, שהיה מושל בכיפת העבר.

 

ב. אמן בחסד מלך אביון    🔗

אין טעם להתעלם מן הדבר: הקיסר הוא היכין, האביר או הגבור הוא הבועז של עולם הפיוט. לכל מקום שאנו פונים בהיכל האמנויות היפות הוא ירום הודו ניצב במרכז. השיר, הסיפור, התמונה והאנדרטה, שותים מבארו. ממנו יוצאות קרנים לכל בנות השיר. אין תימה, שהמלך הוא שמש האמנות. הרי הוא מגן ופטרון לאמנים. מפני מה באמת לא יחברו עליו שירים וסיפורים? הרי הוא הכוח הפועל, לפי סברתם של הפייטנים המרפרפים על פני החיים ואינם נכנסים לתוכם בכל מהלך דברי הימים. אם כך מגיע לו בדין, שיהא הנפש הפועלת בכל המחזות המוצגים על הבימות. על הרבונו של עולם מלך עליון נאמר, ששוליו מלאים את ההיכל בחזון ישעיה. מה פליאה היא, שהיכלו של מלך אביון ממלא את חזון הפיטן כולו ועד לשולים. ספרות אנגליה על עיבור⁻תכניה וגלגולי⁻צורותיה מונה את תאריכיה לפי מלכי אנגליה. סגנונות הציור והקישוט, אף של אפנות לכלי הבית ולריהוט טרקלינים, נושאים את שמותיהם של מלכי צרפת לואי הארבעה עשרה, החמישה עשר והששה עשר. המלך הוא תוכן כל חזיון וחותם תכניתה של כל מלאכת מחשבת, הוא הפטרון והפרנס של סגל האמנים, אף משרה את שכינתו עליהם, ואין צריך לומר המבין והפוסק, שר המסכים, ובאור פני מלך יקרן כל צלם⁻דמות. אמנם, נושאים לכוח היוצר של האמנים שימשו מלבד המלכים גם המלאכים, הכרובים, הנזירים, הקדושים, המדונות ואם המשיח, והוא הצלוב, לא כל שכן, ובכל זאת קלסתר המלך כנגד כולם. אלא שדמותו נתמעטה במקצת לעתים או כהתה עינו לאורם המבהיק של קדושי⁻עליון.

הדברים האלה ניתנים להסתלף על ידי הכנסת כוונה זרה לתוכם, כאילו חזיון זה בא ללמדנו, שגם אצל פייטנים ואמנים צרכי החומר עדיפים על נשמה יתירה ואינם מתקרבים אל אנשי השלטון אלא להנאתם הגשמית, לקיים מה שנאמר אם אין קמח אין תורה. נושא הדיון הזה אינו נעוץ במישור, שנטושה בו מלחמת ההשקפות בין המגשימים למאצילים, בין החמרנים הדורשים הכל כמין חומר, לבין העושים את הרוח גלגל ראשי במסכת יצירה. אין אנו עומדים כלל בסוגיה זו. אפילו אנו תולים הכל על וו החומר אין החומר במשמע לחם בלבד. חומר כולל כל צרכי הגוף והנפש, אף כל יצרי לב אנוש. חומר כולל גם את החן וההדר, את הכבוד ואת התהילה, את אהבת התשואות והמית החג, אמנים אוהבים הילולות, חינגות, פומביות. הם נוהים לאותם המקומות שאפשר לקצור בהם תשואות⁻חן ומחיאות⁻כפים. בחצרות המלכים, בכל ראשי הומיות ובעצרות⁻עם בזמנים, שהעם הוא המלך, יש שבר לאמנים. כל מקום של רעש הגופים ומהומה של יצרים ותסבוכת של נכלים, לשם באה האמנות ומעמידה את בית היוצר שלה, כדרך שריחים של מים מקומם יכירם על שפת הנהר הסואן. כיון שנמנו וגמרו, שחלקם של המלכים מזומן לעולם הבא ואף מונים תאריכים לפי לידתם ומותם, מחייב השכל, שאף האמן צריך להיות מצוי במחיצתם של הממונים על חלקי⁻נצח. התחבר לשחוור וישתחוו גם לך כל הדורות העתידים. וכשם שאמן, היוצא ונכנס לחצר, מקורב לבני⁻אלמות, כך חזקה על כל מי שאינו מקורב למלכות, שיהיה שמוט לקרן זוית. מרכבת הנצח תעבור עליו ומעליו. לא יהיה לו שם בדורו ולא זכר לעתיד לבוא. קבלה היא בידי אמנים מנסיון הדורות או מנסיונם האישי שכל מי שאינו מקורב לשר או לנגיד, נושא כתר המלכות או נושא כתר הכהונה, מתחייב הן בלחמו והן בתהילתו. האמן, הנושא וסובל בבית היוצר שלו נושאים רבים כל כך, אינו מסוגל להיות נושא את עצמו. אמן ללא מצנט נצר מגזע מצנס הקדמון – שוב אינו רב⁻אמן. משול הוא לאניה בלי רב החובל ולגולם בלי שם המפורש, לראש אב בית דין, שאין לו כרוז המהלך לפניו ומכריז עליו בדפיקות מטהו. אמן שאינו בן⁻חסות מבודד בכל הזמנים, ולא עוד אלא שתולים בו גם את חטא העריקות ואומרים עליו, שהוא מתייחד בהיכל השן אפילו הוא נדח כל ימיו לעלית קיר קטנה או למרתף עוני, שוכן כבוד בימים ובלילות במעון⁻חנם שקבע לו על הספסל בגן העיר או נע ונד מעיר לעיר… על אמן מחוסר גב של חצר להישען עליו אומרים לית דין בר נש. מחוסר⁻גב הוא גם מחוסר⁻גג.

המקוּרבוּת למלך באה להעיר, שפלוני הפייטן או האמן הוא בר נש. מי שיש לו מהלכים ב"חצר" עומד בעיצומם של החיים ונוהר עם מהלך העתים, כי שם דופק הזמן. וכל מי שיש לו דריסת רגל בהיכל השן של המלך סימן לו שהוא סופר העם ולא סופר של היכל השן. צעדי הפייטן, אמר ורלן, הם נדודי עמים. אבל אין להביא ראיה מפייטן תמהוני, שלא היה בטבעו מקורב אלא לקונכיה הומיה אחת, היא נפשו. הוא לא היה גרורה לשררה.

פנים רבות לשררה. בתקופות החירום עולה הכורת על מצודות מושלים מדורות ונופלות עטרות מלכים. אולם אין הכסאות מתפנים אלא לשעה קצרה ותחת עטרות ישנות צומחות חיש מהר חדשות. מת המלך – יחי הנשיא, הרודן בכוח או בפועל, כל נציג אחר של הקהל בדמות הדימגוֹג בעל הפנים השוחקות או הפנים הזעומות. הוא עולה ויושב על הכסא והעטרה בראשו. לימים יקרע מעל עצמו, או אחרים יקרעו מעליו, את מסכת העתים וייגלה לפנינו איש השרד הישן במדיו החדשים. אותם התכסיסים בשינוי הגינונים: עריץ ברשות העם ודן יחיד מטעם ההמונים, חותך חיים ככל העריצים הקדומים; וקשה מזה חותך הלכות ופוסק דינים בדברים שבטעם ושבכבשוני הנפש. הוא יודע מדע ומבין נגינה ולפניו נגלו כל תעלומות היש. ושוב אין זה שוכן לבדד. רבים הם המשרתים העומדים לפניו ואף איש הרוח, האמן, הסופר, רבן השירים, בין העומדים. משנה העתים משנה השמות. מי שהיה לפנים מזכיר או סופר המלך הוא כעת המנצח על לשכת המודיעין, קצין התרבות והממונה על הדרכת דעת הקהל. עתים בא בעל השיר לאחר מעשה הנצחון של הכובש החדש לשיר את תהילתו ועתים הוא מופיע ובא לפניו בחינת אליהו המבשר, המפנה את הדרך לנצחונו מקור תהילתו. בין כך וכך לא מצאנו עדיין אחד יושב על הכסא ומחזיק בשרביט, שאין קרבתו איש לשון למודים ומושך בעט. בקרב כל פליה של יוצר⁻משרתים, המקיפה את השליט, מוצא אתה גם את האמן היוצר.

שפינוזה, הפרוש מן הציבור, לא היה בכל זאת פרוש מן המלכות. היה לו נסיך משלו. או שהיה לנסיך שפינוזה משלו. בשעת חירום לאותו נסיך משוח בשמן החסד של אלוהים, אלוהים של שפנוזה, המורם כל כך מן העולם, שאין לו לכאורה כל עסק עם בריותיו, כן, בשעת הרת גורל לשלטונו של אותו נסיך, נחרד גם הפילוסוף ויצא לרשות הרבים לעמוד לימין צדקו של בעל הכוח. חכם התבונה, אוהב אלוהים, שכח אותה שעה את כלליו התבוניים המחייבים הבלגה בכל עת ובכל מצב, הפוסלים את ההתרגשות ואת ההתרגזות, את הבכי כצחוק, ויצא לרחובות העיר לצעוק חמס על קיפוח נסיכו. בעת צרה אבדה חכמת החכם ומקומה תפסה התפעולה, נעלם הפילוסוף והופיע איש הרוח, המוקיר את קרבתו של איש מרום המעלה החברתית. בן כ"ד היה גיתה, כשנקרא אחר כבוד לחצר הנסיך מוויימר ושם ישב. ישב ולא מש עוד משם כל חייו. בוודאי חי שם בעושר. אך האם גם בכבוד? אי אפשר כלל להניח על הדעת חיי כבוד בצוותא כזו. חסות וכבוד הם תרתי דסתרי. כתר שירה וכתר מלכות אינם עשויים לחיות בשלום לאורך ימים. כתר מלכות יונק מן הקבע. מן הממושמע והממושטר. אין לשררה בעולמה אלא השריר והקיים ועולם כמנהגו נוהג. אך כתר השירה אינו ניתן כלל להיות צמוד אל הראש. הוא נע ונד, מרחף באיזה אויר עליו. המלך כולו ודאי. המשורר כולו ספק, תהיה, חרדה, נהיה, כיסופים, ציפיה. המלך לפי עצם מהותו אומר אני ואפסי עוד. האמן או הפייטן הוא מהגר נצחי מן האני. לא תשא “חצר” אחת את שניהם יחדיו. אחד מהם על כרחו ממעט דמותו. בידוע מי הוא האחד. אחד מהם קומתו נכפפת מאליה. בידוע של מי היא הנכפפת. גיתה הוא אב⁻טיפוס של הפייטן, המחונן גם בחוש מעשי מפוכח. הוא הפקח היה גם כן מעין מלך. מושל היה. מושל ברוחו. ידע להטות שכם לישא בעול מלכות, המעניקה חסדים. אך לעולם ידו של המעניק על העליונה ומקבל ההענקה יורד לדרגת מקבל.

טניסון הפייטן האנגלי היה גם כן מחונן, כנראה, בתבונה מעשית. בחצרות בית המלך התהלך ברגש קר ומפוכח. הוא חי בנחת. בית המלכות נתן גושפנקה לבית היוצר שלו. טניסון לא היה כפוי טובה למיטיבו. שלושים שנות חיים הקדיש לכתיבת “אידיליות המלך”.

המלך לובש צורות ופושט צורות. המלכים הקדמונים נחשבו כחצאי אלים ואף ניתן להם כבוד בני⁻אלים. הרודנים האחרונים הם אמרכלים, מהנדסי נשמות, ידעונים, מנצחים ומכשפים. בתקופות רבות תפסו האפיפיורים את מקום המלכים. השליטים הארציים מטעם מלכות השמים פעלו באמת גדולות להגדלת האמנות ולהפרחתה. אילולא הם לא היתה באה אמנות הריניסנס. ואילולא אמנות הריניסנס לא היו הם עולים לגדולה ארצית כזו. הואיל והיו מושלים הממונים להאיר לארץ ולדרים עליה בצו אלהי השמים, זקוקים היו לתאורה ולתפאורה אמנותית להגדיל הודם וכבודם. אמני תקופת התחיה פעלו בכיוון זה ואצלו מהודם ומהדרם גם על התגא של האפיפיור. מאידך גיסא נתגלגלה זכות גדולה לאותה אנושיות החובבת אמנות על ידי בית הכלא שהארי בחבורת אמני התחיה נחבש בתוכו מטעם האפיפיור, כדי להמשיך עליו בתוך ההתבודדות את השראת היצירה ואף להרחיקו על ידי הטלת אימת הענשים מן העצלות. שליטי הזמן ההוא, שהיו מלובשים בתגות של האב שבשמים, שקדו באופן אבהי ממש על תקנתה של היצירה. בשעת הצורך הפעילו גם את הרצועה, כדי לזרז את האמנים בחירי האל במלאכתם, לקיים חושך שבטו שונא בנו. המחזיק בשבט גער במחזיק בעט או במכחול כרב החובל ביונה ואמר לו: מה לך נרדם? שב על האבניים ליצור. האמנים לא התמרדו במעבידיהם המושלים. אמנים אינם מרדנים בחיי⁻המעשה. סופרים לא היו מימיהם יוצאי בית המרי. סופרים מושכים בעט, מושכים בתלם ובלבד למשוך אליהם חסד. אנשי החזות זקוקים לחסות. לכן היו פייטנים רבים כל כך מקריבים שלמי תודה למיטיביהם. הם שילמו טבין ותקילין ושרו מה טובו אוהליך נסיך וחצרותיך מלך.

האוֹדה, שירת ההודיה, היא רק חלק מן המעשר, שפייטנים שילמו לנדבנים ממיטב השירה ומחלביה. הם שילמו גם בעצם הסתופפותם בחצר, בעצם היותם תוספת ותבלין. לפי מנין האמנים היושבים ב"חצר" נמדדה גדלותו של בעל החצר. מרבה מקבלים מרבה פאר לעצמו. כאן, בתוך ההיכל של השליט, נפרשו כשרונות המחוננים כשטיחים וכמרבדים וככל הקישוטים למיניהם. כל תכשיט חכם⁻חרשים נעשה תקשיט. אפילו בן⁻גבירול, שכמידת עדינות⁻נפשו מידת מרירותה, רגל על לשונו תרגילים פיוטיים לכבוד השר החוסה עליו. הוא שר מזמורים ליצחק השר “הוא יצחק השר, אגן את אשר מזג לא יחסר, אך מזג מוסר השכל לחיות בו כל בשר”, “ההוא שנמסר לאל לבדו להיות טפסר הארץ, כולם נגדו בקול רנה יצהלו”. חסד נדיבים כטל בוקר וכשמש ביום חורף ותשועת הנגיד רק להרף עין. אין תימה שחיש מהר אנו שומעים מפי בן גבירול מלים ספוגי אכזבה מרה בשל אותו יצחק השר. הלא כה יאמר ב"תלונה אל הנגיד": “אמור לשר אשר עלה וגבר ונכבדות בתבל בו מדובר, בך בטח ולא נעזר לבבי, אבל בוש מאשר קוה ושבר, כבת נדיב בעת פתחה לדודה והוא חמק לפניה ועבר”. תלונה כאן, ריטון מלוחש, מרירות כבושה, ולא חס ושלום כעס ורוגז. אף בן גבירול הנפעם והנסער תמיד השכיל לכבוש את המית רוחו בשיחו עם מי שהיה חוסו, שאפשר עשוי הוא לשוב ולהטות לו כנהר חסד.

ההגזמה היא נשמת השיר, לא כל שכן שהיא נשמת השיר העברי בתור הזהב שלו אשר בספרד. אף על פי כן גם לפי מיטב השיר והפרזת המליצה עדיין אנו נדהמים מן הקו המשווה את השר הנדבן לדוד שבאהבה. האמנם עד כדי כך מגיעה זיקת הפייטן לשר הנדבן? סיטרא דנוקבא מכאן וסיטרא דדוכרא מכאן? בלשון המקובלים מסתבר לומר, שהשירה היא לפי כך בחינת מים דנוקבין, שבהשראת מים דדוכרין מעלים אותה מן הבאר לחי רואי. לא היא הנסיכה מקדם, כי אם הנסיך נסך בה את כוחה. לא בן גבירול הוא, משמע, בן גבירול, כי אם השר הגביר הוא בן גבירול? משונה, יש לקנא בשר יצחק. במערכת המזלות של השירה העברית קבועים שני כוכבים גדולים בן גבירול ור' יהודה הלוי, ושני המאורות הגדולים האלה ארגו שירים לכבוד ר' יצחק. הלא כה יאמר גם הלוי בשיר שבח לר' יצחק: “וכף תמר ברון צפור לכף סופקת. מתנופפה משתחווה נגד פני יצחק ותבל עם שמו צוחקת, בך הגביר יצחק לשוני תענה צחות ושיר תחביר ולא מפסקת, כי אכרתה עמך ימי חיי ברית, ממהללך בל תהא שותקת. מה זאת אקדם שבחיך? נפשך כל מיני יקר מודבקת”.

פליאה נשגבה היא מלהבינה אותה ברית כרותה בין השר בשין ימנית ובין השר בשין שמאלית, העוברת כחוט השני דרך כל שירת ישראל בספרד. מן הסתם קיבלנו גם את המהלל כמו את המקצב ממקור השפע של הנכריה הגברת בלשונות של הימים ההם. אבל אין כל טעם ואף אין זה מן היושר לזקוף הכל על חשבון החוץ. יתכן שאף הוספנו כמה וכמה נפכים משלנו בזמירות לנגיד. ואם הוספנו נאלצנו מסתמא על ידי מעמדה המיוחד של השירה העברית בתור הזהב ההוא, שהיתה כולה תלויה בחסדי נדיבים. אבל כל הסיבות הן סיבות בתנאי שאיננו מתעלמים מן הסיבה הראשית לזיקת גומלין, זיקת גומלין מסתורית ממש, הקיימת, בכל הזמנים ובכל התנאים והמשטרים, בין שירה לגבורה, בין כתר החכמה לכתר העושר, בין האמנות והמלכות. שמונה מתשעת הקבים הפיוטיים, שירדו לשירת ישראל בספרד, נטל השר הנגיד המקורב למלכות. כיוון שהמשורר עצמו לא היה מקורב למלכות ביקש להיות מקורב למלכות ביקש להיות מקורב לפחות למקורב למלכות. ניחא, תנאיה המיוחדים של שירת ישראל בנכר עשו אותה נטע רך בתוך חממה, הזקוק תמיד לחום של חסדים לגוננו ולהצילו בכל השעות הרעות מן העלפון. טבעי הוא, ששירה זו נעשתה כחמנית המשתחווה תמיד לשמש הנדיב ולמגן הגביר, שיהא זן אותה ומפרנסה. אף על פי כן פרנסה אינה תירוץ. מכל מקום אינה תירוץ על כל הקושיות. השירה היתה מאז ומעולם ובכל הארצות בת⁻חסות לנדיב, הכרוב הסוכך עליה. כל מקום שנאמר כרוב יש בצדו להט החרב המתהפכת. הסייף והספר ירדו כרוכים לעולם. שירת ישראל בספרד העמיקה את הזיקה בין השנים. החרב עלתה אצלה לכלל חתן לבת השיר ודודה.

 

ג. יוצאים מן הכלל    🔗

היו גם פייטנים יוצאים מן הכלל, שלא נשתחוו לבעל הכוח והשררה, חיו ופעלו במזל שלהם, דרכו בנתיבם המיוחד. המעט שלא נטו לדרך המלך ובחצרות לא הסתופפו, תרמו מכוח חזונם להנמכת קומת המלכות ולהרמת קרן האדם באשר הוא אדם. עתים לא נרתעו גם מלהמיר את קולמוס הסופר בחרב החייל או בעט מחבר כתבי פלסתר, כדי למגר כתרים שהוחלדו ולקרוע עטרות שהועמו. אפילו באצבעות שתי הידים אפשר למנות את יחידי הסגולה ההם דנטה ראש וראשון, מילטון השני. ויקטור הוגו במלחמתו עם הקטן שבנפוליונים עדיין מוטל בספק סופר לוחם. היינה, איש ריב ומדון לכל הארץ, היה בדרך הטבע גם בר⁻פלוגתא של מלכים ושרים. אבל לצערנו אין הוא יכול להרוותנו הרבה נחת מבחינה זו. מפעם לפעם היה שובר את קו הקוממיות האנושית. הוא היה לא רק מרדן, אף הפכפך. נביא מנפץ אלילים מכאן וגחמן מכאן, מקנא קנאת האמת וגם עזפן סתם… די לנו מהתפעלותו הנואלה – ואותנו כעת היא מבישה. – מנפוליון ההרפתקן, שנטל לעצמו, ואף אחרים נתנו לו, עטרת הגבור לעולם ועד. מזמורו הנודע “מה אכפת לי אשה מה איכפת לי ילד, המלך נשבה” מלשין עליו, שאף הוא היה נסער עד לעומקא דלבא מהוד רוממותו המלך, הכובש והמנצח. יכול מליץ⁻ישרו לומר: לא הוא שר את המזמור ההוא, אלא החייל שר אותו. היינה האמן היה יוצא עצמו בשעה שקשר את השירה הזאת. רבים הם הסניגורים לאמן שהקדיח את תבשילו, האומרים: מה לנו ולתכונותיו או לכוונותיו הפרטיות של האמן? אמנות לחוד ואישיות לחוד. אבל סניגוריה זו באה להצמיח לאדם כנפים וקוצצת לו את רגליו, שהרי שקר אין לו רגלים. משורר המחולק עם בת⁻שירתו משקר או בנפשו או בשירתו. אי אפשר להיות אמת מכאן ושקר מכאן. אין חלוקה כזאת. האם והאמת אינן גורסות גזורו. מתוך גרונו של החייל דיבר היינה בכבודו ובעצמו כבוד והדר להרפתקן שעלה לגדולה. כבוד לזה שעלה, אפילו עלייתו לגבהי התהילה נתרחשה בדרך הקפיצה למעלה משאול תחתיה של חטאים ופשעים. אין בודקים למלכות מהיכן היא ניזונה אפילו מן הרפש והזוהמה, ובלבד שהיא עולה כפורחת. כך אמר גם נפוליון: אני לש את שרי הצבא שלי מן הרפש. אף בימי גלותו בצרפת לא ניצל היינה מאיזו השתייכות, שסוּרה חשוד, לקופתה של מלכות צרפת. רוב רינונים הם רכילות ולשון הרע. אבל גם ברכילות ולשון הרע יש לפעמים גרעין של אמת. גם אחרי שאנו מנכים חלק גדול מן הרינונים אחריו מתקיימת העובדה, שהיינה הפייטן לא נמנע מטובת הנאה מלכותית.

ויקטור הוגו במאבקו עם הכתר ינק השראה לא מרוח השיר, כי אם מרוח הזמן. מלבד שהיה סופר היה גם עסקן הציבור. הוא פעל בתחום שבין שני היריבים, ולאו דווקא בתחום הצדק. הוא נשא את קולו כנגד פלוני שקפץ למלכות כאחד נגיד, טריבון עממי, ולא כפייטן העניים. כל פייטן הוא לפי עצם טבעו חבר לעדת העניים והמקופחים. שני לדנטה הוא מילטון המשורר האביר, השמשון לאמתו. הוא עשוי היה ללא חת ואולי גם ללא כת, אפילו עמד היאך שהוא ומשום מה שהוא בתחומיה של איזו כת. רגליו עמדו בתוך הכת, אך כוחו היוצר היה מרחף מיד במרום מעל לילדי המקום והזמן. שירתו היתה שירת שרפים ומלאכים. בתעצומות⁻גאונו התיצב מנגד הוד רוממותו של המלך בקנאתו לאישיות בת החורין. הוא נלחם בכוח⁻חזונו ורוח⁻שירו עם הכתר אפילו בזמן שהזניח את בת שירתו, כדי להתמכר לכתבי הפלסתר שלו. כוהן גדול במלאכת השיר היה מילטון כי הוא הביא את הקרבן הגדול, ועל פי הכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך ושפעמים ביטולה של תורה היא קיומה, פרש מן השירה לעשרים שנה כדי לעשות את קולמסו קרדום להכות בו על ראשי בני⁻שחץ. בשמו המפורש ובהעלם⁻שמו חיבר קונטרסים וכתבי⁻פלסתר רבים להעביר מן העולם שני כתרים שסרחו, כתר מלוכה וכתר כהונה. הוא לשיטתו: אין השירה ואויבי האמת יכולים לדור יחד, לא רק בחצר אחת, אף לא בעולם אחד. וכל זמן שנושא כתר אחד חי וקיים – המדובר הוא בנושא כתר מחוצף – אין אויר⁻נשימה לבת השיר ואין בטחון קיום לשום ראש על הכתפים. אין חירות. באין חירות אין קוממיות. ובאין שיעור⁻קומה אנושי לפיטן שירו מהיכן יהא ניזון? הכתר, לפי מילטון, שונא בנפש לראשים. המלכות עינה צרה בשירה. נציגי המלכות דוחקים את רגלי המשוררים. לעולם לא ישלימו השליטים ביד חזקה עם קיומו של אחד פייטן בן חורין באמת, המרחף כצפור דרור, השר כצפור שירה תמימה, לא ענינית, לא ישובית, לא חנפנית, לא תהילתית. הוא כצנינים בעיניהם. הריהו זורח באורו משל עצמו. זורח שכזה אינו אזרח. אין הוא מבקש אתנן, מכלל שאין הוא לשירה חתן. אינו מעורב עם הקהל, מכלל שהוא גאה דל.

במאבקו הקנאי הפריז אולי מילטון על המידה ובקונטרסו. “החזקה של המלכים והמגיסטרים”, שחיבר אחרי הוצאתו להורג של המלך צ’רלס, כתב הרבה ביטויים חריפים, שבנוהג מוותרים עליהם בשעה שמספרים אחרי מיטתו של המת, שהיה חוטא בחייו, קל וחומר של הנרצח. הוא שפך את כל זעמו על הבר מינן, כי לא כנגד המלך הבשר ודם ערך את הקרב, כי אם כנגד המלך כסמל וכמוֹסד, כמצודה של האויב. לגבי סמל אין שייך לומר שהוא נפטר. סמל חי לעולם. הסמל עלול לחבל גם אחרי הסתלקות נושאוֹ החי, ואולי אחריה רב יתר משלפניה.

רבים מחוקרי מילטון קובלים על ההפסד שנגרם על ידי מאבקו האזרחי לבת השיר. אך כלום אין הפרישה מן השירה כוחה יפה, ואולי אף עדיף, מן הדרישה אליה, כשהיא נעשית לשמה של מגמה שאין למעלה ממנה והיא, ההגנה על חופש האדם על נצחון האמת? אין דבר נעלה שאין דבר נעלה ממנו. לכן נתבעת לפעמים תרומה נכבדה מן המשורר היפה במעלתה אף מן השיר. מעל לכל השירים צריכה להיות פרושה חופת הכבוד האנושי. גלה הכבוד חייבת בת השיר לצרור את כלי⁻מלאכתה ולהוציא בדימוס את סממניה ותכסיסיה. העולם מצפה אותה שעה לגיוס המשוררים לתכלית נעלה יותר. נעצר הגשם, הדשאים בעלפון, כל הבריאה מצפה לגשמי⁻נדבה. לא עת היא לשמש בגבורתו, לא רצון ליום בהיר בשחקים ולשלל צבעי הקשת בענן. הכל משתוקקים לעננים של ממש. רוצים קדרות, רוצים חשכות. החרדה לכבוד האנושי היא אות ברית בין הפייטן לשירה, מי שאינו בקומה זקופה אינו גם בשירה זכה. כל נאצל הוא ממקור רם. תפקיד השירה להרבות אימון בעולם: אימון למשורר, אימון לעצמנו. האימון מקורו באמונה בנאצל. מה ממש יש בשירה, שפייטנה אינו מעורר בנו האימון אליו? ברבות הימים תהיינה אולי מכונות שרות בשירים – הכי תהיינה מסוגלות לפרוט באמת על מיתרי לבנו ולעורר בנו כל רגש זך ונאצל? מילטון אברהם הביא את יצחק השיר לעקדה, כדי לטהר את השיר מן הסיגים שנצטברו בקרבו מחמת אבק העתים ואבק עצמו. ההפסד לאוצר השירה יצא בשכר אותו ניגון מזוקק שבעתים, שנאצל לשירי גן עדן האבוד, שלא נמצא דוגמתו אצל שום פייטן בעולם העתיק ובזמנים החדשים. מי שביקש לעשות כמתכונתו לא יכול לבוא בסודו. הואיל ומילטון נאבק בלב ובנפש עם המלכים אדוני הארץ השיג את חין נועם הזמרה אשר למלאכים בשמים. בקדשו את השם קידש את הצליל, את הקצב, את הרנן, המלטף את הנשמה כרינת הספירות. כשם שהעולם לא נמצא נפסד על ידי מיעוט השירים, שנתחבר על ידו בעשרים שנות מאבקו, כך לא נמצא כל פגם, בניגוד לדעתם של כמה מהחוקרים, במיעוט ההצלחה שנפלה בחלקו של מילטון על ידי כתבי הפלסתר שלו כנגד תקיפי העולם הזה. ההצלחה היא מידה או אינה מידה; מכל מקום אין היא אַמת המידה לא לאמתו של נושא המאבק ולא למעלתן של תוצאותיו. הצלחה מעטה יכול שהיא דווקא סימן לאיכות נעלה וגם לפרי הטמון בחיק העתיד. ופשיטא שאין חוסר⁻הצלחה בן זוג הכרחי לאיכות גרועה.

תמה אני שחובבי הספרות ואף חוקריה נוהגים משום מה זלזול מוטעה בפרקי הגות, שתוכם רצוף דברי פולמוס ומעמידים כנגדם באור של עדיפות פרקי שירה, שאינם עולים עליהם בכוח הביטוי או אף יורדים מהם. מניין אותה מוסכמה, שכל מה שאינו עשוי בתבנית השיר או סיפור המעשה הוא פחות במעלה? מחאת הזעם של הפולמסן מגיעה לפעמים לשיאים, שאין פייטנים גדולים יכולים לעמוד עליהם. פולמסנים היו נביאי ישראל, אפלטון וסיניקה, אברליוס ומונטין, היינה בחיבורי הפרוזה שלו על נושאים זמניים. והרי דווקא פרקי הכתב על ענינים שהזמן גרמם, והתנ"ך בראש כולם, קיימו את רעננותם, לחלוחיותם אף לאחר ששירים וסיפורים של קדמונים רבים נתבלו וליחם נס. הנצחי אינו כלל ניגוד לזמני. אדרבה, הוא נתון תמיד במקביל לו. מה שטוב באמת לשעתו עומד טעמו בו לדורות רבים. נדודי ישראל במדבר, פרשת עגל הזהב, בארה של מרים מחלוקת קורח ועדתו, כל דברי המריבה והמסה שבין ישראל לשכניהם נבעו מתוך חיי⁻שעה ונצררו לתוכם חיי⁻עולם. הזמניות אינה פוגמת בספירה, ויכוחים הנחצבים כלהבות על שאלות הזמן אינם כלל פרקי⁻חולין; הזלזול בילדי הזמן והרתיעה מפניהם כדברים עוברים ובטלים מעידים על בינה קלוקלת בעתים ועל תפיסה מוטעית בענינו של נצח. יש רגע בן נצח ויש נצח קיקיוני. פסוקי מילטון מענינא דיומא, הספוגים להט הזעם, בת קולו של נצח עולה מתוכם. הם מאירים ושמחים ומעציבים ומזעזעים עד היום בבטחון⁻אמתם ובשוועת⁻מכאובם. אף הטענה, שאין הבריות בימינו נדרשים למגילות הדנות בפרשיות קדומות שבחיי שעה, אין לה על מה לסמוך. כלום הבריות בימינו שוקדים על הקריאה במזמורים קדומים, כגון “הגן עדן האבוד” ו"הקומדיה האלהית"? הכל יורד לטמיון ובאמת אין שום דבר אבוד. סופרי מופת דרך כלל אינם נקראים בין בשיר בין בסיפור ובמסה, ואף על פי כן הם קיימים ומקויימים. אין ישנותם בולטת בקומת הקרקע של המציאות משום שמעיקרם היו שרויים בקומות העליונות, באויר העליון. כל שורה שיצאה מתחת קולמוסו של מילטון ושל שכמותו אפילו עיסוקה בבעית המסים של הזמן ההוא דינה כשורה מן השיר. צללי הנשיה נערמו על כתבי הפולמוס של מילטון, אבל ברקי תוכחותיו ולהבות⁻זעמו, שהטיח במלכים ושרים סובבים הולכים כמוקדי אש מאירים בעולם, שורפים קוצים ומטהרים חלודות. מילטון בחינת שמשון, המשסע כפירים וכופרים בנאצל, חי וקיים במידה לא פחותה ממה שקיימים מזמוריו על שמשון במלחמתו עם הפלשתים, שנתחברו על ידו בערוב ימיו, לאחר שניטל ממנו מאור⁻עיניו ומאורות השיר חזרו והתלקחו בחזונו.

ביירוֹן ושלי הם סוגיה לעצמם. מסופקני אם יש וו החיבור בין שני הפייטנים האלה במסכת “הקיסר והסופר”. רק שלי היה בן חורין כהלכתו, שנשא בקרבו חזון החירות האנושית לשמה. ביירוֹן היה מרדן ולא עוד. כל הסימנים מוכיחים שהוא דווקא נשא בסתר לבו חלום הכתר. הוא היה, כנראה, בן לגיזרת הכפולים: ספרא בגילויו וסַייפא בעילומו. אף שלי היה יותר אמיץ במאבקו עם מלך עליון מאשר עם מלך אביון. שני הפייטנים המרדנים האלה אינם יכולים על כל פנים להיכנס למחיצתו של מילטוֹן, שהיה נזיר⁻אחיו ונזיר⁻כתר.

אמנים בשלהם: לא באו לתקן את העולם אלא לתארוֹ. אבל משום שלא ביקשו לתקן את העולם מותר היה להם לזייפו? אמת היא שסופרים ואמנים סילפו את דמות העולם. אם נבוא לדון את מעשי כל העתים לפי ספרי הקורות או לפי המצבות והאנדרטות של העבר יסתבר לנו, שהעולם היה מאוּכלס בעבר רק מלכים, שׂרים וגבורים. היו פרעה, נבוּכדנאצר, נירוֹן, אלכסנדר, יוּליוּס קיסר, הם ושכמותם ומקורביהם המעטים. כלום מי נתן השארת הנפש לנפשות מעטות של שרי⁻צבא, רוֹדנים וכובשים? ומי הקנה להם את החזקה על העולם, אם לא מחברי הספרים ומציירי התמונות ויוצרי האנדרטות? מי יודע כמה נשמות אצילות היו בישראל בימי דוד ושלמה – אך מה זכר להן?

הרבה תרמו לסילוף הדמות סופרי הקורות ופייטני העלילות, שנועדו לכאורה לשמש שומרי הסף של הנצח ולנעוץ שם את קולמוסם, שלא יכנסו לאלמוות כל אלה שאינם ראויים לו. אך הם העניקו חלקים לעולם הבא דווקא לאנשי השלטון, שלקחו לעצמם ביד חזקה חלק שמן בעולם הזה. שמענו מעין זה גם מפי “גבור דורנו” של לרמונטוב, הסח לפי תומו: “מהזמן שהמשוררים הרבו כל כך לקרוא לנשים בשם מלאכים, עד שהנשים בתום⁻נפשן האמינו באמת במחמאה זו, ושכחו שאותם המשוררים עצמם העלו בעבור בצע כסף גם את נירון קיסר למעלת בן אלים”. ראוי דבר זה להישמע, אבל לא כצורתו. לא רק בעד בצע כסף העלו המשוררים בני⁻שחץ רבים למעלת בני אלים. לא הממון הוא הגורם הראשי לסילוף הדמויות, המהלך כמידה מתמדת על פני דברי הימים. הממון סוּרוֹ רע. אבל מצויים מזיקים רבים, הקשים אף ממנו. התאווה לעמוד במקום גדולים ולשמש נושא כלים לרבי השם חמורה הרבה יותר. אף לאחר שינוּפץ אליל הממון תיעשינה כל התועבות הגדולות מתוך פולחן הגבורים. המלכים ביקשו תהילה והאמנים שאפו להילה של הוד והדר, האופפת את נושאי הכתרים, גבורי התהילה. יש מגנים את הנמכרים בכסף ומעלים על נס את הנמכרים חנם בלי כסף למפורסמים. כמדומה שגדולה יותר פורענותם של משמשי חנם… כיון שהם עובדים שלא על מנת לקבל פרס, הריהם מעמיקים ביותר את חוש העבדות. ולאמיתו של דבר אין כלל בחנם. העמידה במחיצת הגדול היא השכר. עובדי חנם הם עדות נאמנה לאותה תכונה זרה ומוזרה, הטבועה בלב האדם, להתפעל מן הברק החיצוני, מן הרהב והראווה, מן ההדר הנבוּב, מן הזיקוקין של גדלות שוא. ההתפעלות מן השוא סותמת את מקורות האהבה לגדלוּת אמתית.

טסו הפייטן דעתו נשתבשה עליו, כנראה, בשנות חייו האחרונות. כיוון שעלה על ערש הדווי שקע בחזיון התעתועים, שראשו מזומן לכתר מלכות. סבור היה ששערי גן העדן יהיו נעולים לפניו, אם לא יהא חבוש כתר לראשו. כששמע האפיפיור שהפייטן הנערץ, מחבר “ירושלים המשוחררת”, עומד להיפטר מן העולם שלח לבית החולים, מקום⁻משכנו של הפייטן, קרדינל אחד להביא אל השכיב מרע את ברכת הפרידה מטעם הוד⁻קדושתו. כשראה טסו הגוסס את בא כוחו של הנציג למלכות השמים על הארץ, התאושש מעט, ובמאמצים גדולים בשארית כוחו הרים את ראשו מעל הכר והביע בריחוש⁻שפתים שלמי⁻תודה להוד קדושתו האפיפיור בעד מתנת הכתר, שהעניק לו על ידי בא כוחו לפני יציאת נשמתו. שוב כינס במאמץ אחרון את פזורי רעיונותיו והפטיר:

– הנני הולך למות ואת מזמורי האחרון ב"ירושלים המשוחררת" טרם סיימתי. אות הוא, שהאל לא רצה פעלי זה. בקשתי שטוחה לפני הוד⁻דושתו לדון בשריפה את “ירושלים המשוחררת” ואת כל הספרים האחרים שחיברתי. אשרי שזכיתי לכתר. יש לי רב.

לא נתמלא רצונו האחרון של הפייטן. כתב היד של “ירושלים המשוחררת” לא נשרף. אך אור לישרים שמחה. הפייטן יצא מרוצה מן העולם. חזיון החסד פקדו ברגעים האחרונים, הוא ראה בחזיונו כתר מלכות חבוּש לראשו. יש משום סמל בפרשה נוגה⁻נלעגה זו. פייטן גווע, שדעתו משובשה עליו, ויתר מרצון על כתר השירה למען כתר המלכות. ולא כך עשה משה כשהגישו לו זהב בצלחת אחת וגחלת בשניה. משה שלח ידו אל הגחלת, כי הוא היה נביא. נביאים לא שגו בחזיונות הכתר. משוררים ואמנים – אולי כן.

 

ד. סדן העולם חד הוא    🔗

קצת מוזר ואף מאלף הדבר, שקורות הספרות האנגלית נסמכו על ידי כותביה לדברי ימי מלכי אנגליה ולוח הזמנים של כיווּניה וזרמיה וחילוף משמרותיה וצורותיה הותאם לתקופות של תופשי השלטון במדינה ההיא. צא וראה: שקספיר הגדול נחבא תחת כנף אדרתה של המלכה אלישבע; ביירוֹן, וורדסוורת וקולרידג מתפללים מתוך הסידור של המלכה ויקטוריה. וראה פלא: כך היה הנוהג גם בעולם העתיק, שחכמים ואמנים נחבאו תחת חצנם של פריקלס, סוֹלוֹן ונירוֹן. אין אומרים מעשה זה היה בימי סוֹקרטס או אפלטוֹן, ורגיליוס והוֹרציוס, אלא בימי נבוכדנאצר או אנדרינוּס קיסר. אף בכתבי הקודש נאמר חזון ישעיהו בן אמוֹץ, אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. המלכים עושים את התקופות, הסופרים מצוּוים ועומדים לתאר אותן. האמנים מתארים את צלמי הדברים. הדברים עצמם הם קנינם של אדוני הארצות. מסתבר שבעלי הדברים רואים זכות לעצמם להיות דיינים מומחים על הצלמים, אם הם עשויים כהלכה. האמנים ישובים על האָבנַיים לעשות פסל האדון. האדון מחווה את דעתו לשבט או לחסד. הוא דן דיני נפשות הפועלות במחזותיהם של החוזים. גדולה מזו, אפילו מי שהיה אתמול איש פשוט, אחד העם, כיוון שנקרא אל המלכות מיד הוא נעשה מבין גם באמנויות היפות והוא נושא את דעתו המוסמכת עליהן. הוא יורה יורה, ידין ידין, ואף האמנים מקשיבים אם בדחילו ואם ברחימו לפסקי הדינים של מהנדסי הנשמות.

אין זו ממידת היושר להתעלם מטובת הנאה, שהפיקו אמני כל הדורות מן השליטים והנגידים. אילולא הם לא היתה אולי כל תקומה למעמד האמנים. ואין לזלזל גם בשלא לשמה. אילו להמוני העמים היו תלויות עיני הסופרים והאמנים לא היו בני עליה שבעדת היוצרים מגיעים אפילו לפת במלח. המוני העמים בכל הדורות טעמם פגום וחושיהם מסולפים. הם נוהים אחרי הגס, הגלמי, ההיולי, הפרוע לשמצה, המגרה את היצרים והמהמם את החושים. המלך, השׂר, הנגיד והנדבן הבחנתם מעודנת יותר. פירורים שנשרו מעל שולחנם הדשן לתרמיל העוני של הזמרים הנודדים והציירים המחזרים על הטרקלינים נתנו לטרובדוּרים המסכנים, ללוויים ולמשוררים, מחוסרי הנחלה, אחיזה של קיום. אילולא פשיטי דספרא של המלך לא היתה אולי ספרות באה לעולם פשוטו כמשמעו¹. לא זו אף זו. יתכן כי אילולא רהב המלכים לא היה הספר קונה לו מקום של שיכון. המלכים היו הראשונים להקים בארמונותיהם בתי⁻מחסה לספרים. הספריה הראשונה נוסדה במצרים על ידי רעמסס השני, שחי במאה השלוש עשרה לפני הספירה הנהוגה. אלא שאף בכך קדם הסופר למלך, כי האספן הראשון, שהקים לו בית עקד הספרים משלו, היה אפלטון. ממנו קיבל את ענין האספנות תלמידו אריסטוֹ, ואחד מתלמידיו של אריסטו מסרו לידי פטוֹלוֹמיאוּס הראשון, שייסד את הספריה הנודעה באלכסנדריה. ברם גם טובת הנאה זו מידי המלכים, שהטילו מלאי לתוך כיס המעיל הבלוי של הסופר, אינה מקנה עדיין את הזכות למלכים, שהסגנונות, הכיווּנים והזרמים הספרותיים והאמנותיים יקראו על שמם.

סדן העולם חד הוא וכל הרהבים של מלכי מזרח ומערב עולים בקנה אחד. מידה זו של השתלטות השׂררה על השירה וצמידות התפארת אל המלכות מהלכת על פני כל הדורות ובכל הארצות. סופר אחד, שיצא לתהות על מקור השפע של הנעימה המעודנת, השקויה הומור שנון ועצבות דקה, המייחדת את חכמת השיר ביפאן, מעיר לפי תומו:

“בנטיה זו ניתן לראות מה שמכונה בפי היפאנים בשם מיאבי, כלומר, חצרוֹניוּת. כי הספרות היפאנית היא כל עיקרה אפרתית לפי נעימתה. אין זה במשמע, שלא נכתבו שם בלדות עממיות או נובילות המכוּונות לטעמם של המעמדות הנמוכים, אבל הספרות היפאנית העממית לא היתה לה חשיבות יתירה… ואפילו יצירות מסוג זה נוטות יותר לאלגנטיות במידה מרובה מן המקבילות להן במערב. רוב השירים באנתולוגיות הרשמיות נתחברו על ידי חצרונים, ואמנות מעודנת זו נפוצה בשפע רב כל כך בכל שכבות החברה, עד שגם הדימויים העולים עכשיו בראשו של משורר איכר אם אותם הדימויים, שנסיך בחצר המלכות השתמש בהם לפני שנות מאות… ביפאן לא היו אפילו קיסרים נרתעים מכתיבת שירי אהבה והנובילות והדרמות, אשר נתחברו על ידי אנשי החצר, טבעו את חותמן בכל היצירות המאוחרות יותר”.

לכאורה למדנו קצת חידושי⁻תורה מפי אותו חוקר על המידות הנהוגות בספרות יפאן, אלא שהחידושים הללו אינם כלל בגדר חדשות, כי מידה זו מהלכת על פני ספרות כל העמים. חצר המלכות היתה מאז ומעולם המולדה או המולדת של הספרות. כדרך שהזאבה היניקה את רוֹמולוּס מייסד רומא, כך היניקו המלכים את הפייטנים. הכי נגזר מששת ימי בראשית על הסופרים והאמנים להיות חצרונים? מכל מקום הספרות היא עד היום חצרונית וטרקלינית. אפילו הספרות העממית היתה מלכותית ביותר. כל האגדות סובבות על חיי המלכים וכל המעשיות הן מעשה בבן מלך או בבת מלכה. הגבור הראשי בכל הסיפורים והמחזות הוא עד היום… הגבור, כלומר, לא האדם הרגיל, המכונה משום מה בשם האדם הפשוט או האדם הקטן, אלא הגיבור, היינו השוֹנה, הנבדל, המופלא ויוצא הדופן, שחותם היחוד טבוע בו, שאם אין מותר מן האדם יש בו לפחות חסרון מן האדם. וקודם לכל, כמובן, הנעלה מן האדם השכיח. ומי כה בלתי שכיח כמלך? לכן היתה הורתה ולידתה של הספרות בבית המלכות. אדיפוּס, אוֹדיסיאוּס, מלכים היו. אף הגבורים החזיוניים נבחרו מתוך מעמד המלכים: המלך ליר, יוּליוּס קיסר, המלט. בזכות המלך נכנסו גם החצרונים לתוך גי החזיון והליצן בתוכם. גל שני שפרץ לתוך הספרות לאחר ששׂבעה נפשות מלכותיות, הנעלות מן האדם מן השוק, הם גבורי⁻אדם יוצאי דופן בפחת שבהם. המלך הוא אדם העליון, הקבצן או השודד הוא תת⁻אדם או פרא⁻אדם. הוא הדין הכילי ללא גבול. כלומר, שני קצוות. הדיוקן המלכותי מכאן ומכאן האדם של הקצה השני, נחות⁻דרגה. מכל מקום הגבור עומד בראש, כאילו הוא באמת לב החברה. וכאילו האדם שבאמצע – והוא רוב מנין ורוב בנין של מין האדם – אינו כלל חי ופועל.

כשפלוֹבר כתב את סיפורו “הלב הפשוט” ותיאר סבלה של בת⁻אכרים פשוטה, נפש תמימה, משרתת, ופקח את הגל מעל מרחשת נפשית רווּית⁻צער, נזדעזעו רבים מאניני הטעם והיו תוהים ושואלים: מה ענינה של בריה מעין זו בתחומה של ספרות? מה לנו ולמגילת⁻חיים זו, שאין בה לא גדלות המעשה ולא תסבוכת אהבים? חיים נמוכים של איזו נפש נדחת לא נמצאו כלל ראויים להיכתב. הסיפור “לב פשוט” נראה היה בשעתו כמפנה מהפכני, שלא המריץ כלל רבים אחרים להתהפך בכיוון זה. יודעים סופרים נפש קוראיהם. אפילו העם הפשוט אינו אוהב לקרוא סיפורים על חיים פשוטים, רוצה הוא בעלילות גדולות ובמעשים מותחים ומרתקים. חיים גדולים מצויים, כנראה, רק בבית גנזיהם של אנשים גדולים. ומי רב גנזים כמלך?

הספרות בכל הדורות היתה דרך כלל סתגלנית. היא הסתגלה לטעם הקהל ולמאוויי הקוראים. הקורא אוהב לקרוא אלף פעמים ואחת את סיפורי אלף לילות ולילה, המתארים חיים צבעוניים של כליפים. הקורא רוצה לקרוא על ריכרד לב הארי, על פרידריך הגדול, על נפוליון. מה שהוא פחות מסובורוב שר הצבא ומבוֹריס גוּדונוֹב, הרוצח את בן המלך, אינו מעניין אותו. הוא רוצה בפרשת מלכים. ומי שאינו מלך יהיה לפחות רוצח גדול או פרא⁻אדם גדול, טיפש מופלג, קמצן לאין שיעור, חולה מדומה, כומר שנתפס בקלקלתו על ידי בוֹקצ’יוֹ, המתעלל בכלי קודש – לא בבעלי כלי זין ובתופשי שלטון חס ושלום – בדיעבד הוא מתענג גם על סיפורי שודדים על טהרת האידיאלים הנשגבים של שילר או רובין הוד. או⁻או. או מלך שהמשל עמו. או רוצח שפחד עמו. אף המטורף הוא נכס חשוב לעשות ממנו נפש פועלת. האֵם החורגת והמכשפה. אבל אדם מן הישוב במה נחשב הוא?

דרך חייו של דוסטויבסקי מאלפת מאד. הוא סופר אשר קם על המלך. אדם נער אומר דברי מרד. דוסטויבסקי הצעיר נסתפח אולי למעשה, ואולי רק בדמיונם של משרתי המלכות, לכת הקושרים כנגד המלך. נתפס, נחבש, נכלא, נידון למיתה, עלה לגרדום והורד. לאחר כך, כן, לאחר כך, היינו, סמוך לירידתו, חזר בתשובה וקיבל עליו מאז ואילך באהבה וברצון עול המלכות, הרים לכבודה כוס של קידוש ונעשה חסידה האדוק וסניגורה הנלהב. צחוק עשה שר המלכות לשר הספרות. כיון שהיה פעם מעשה וסופר נצטרף אל המתנקשים במלך, חייב היה שר הספרות לשלם לו פיצויים טבין ותקילין. דוסטוייבסקי הוגה הדעות הקטיר לכנסיה, המשען הנאמן לבית המלכות, ושימש שופר למאווייה הכיבושיים של המלוכה. ואילו דוסטויבסקי חוזה הדמויות ועושה הנפשות לקח לו את רוצח האלמנה להיות הנפש המשחקת לפנינו. מן המלך קפצה לו הדרך אל הרוצח. מאז ואילך נשתקע מנור האורגים שלו במגילת הרצח. גבורי דוסטויבסקי פתחו ברצח האלמנה וסיימו ב"שדים", שבהם הרקע לרצח מתרחב והולך עד לקטילת הכת, העם ומין האדם. מס זה שילם הסופר, שנתן לרגע קטן גט למלך.

פרשת המלך ארתור ושולחנו העגול הונחה ביסוד הרומנסים והסיפורים של צרפת ועל כל העמים האנגלו⁻זקסים. נחלקו החוקרים, אם המלך ארתור היה חי וקיים ממש או אינו אלא משל. בין היה חי ובין הוא מדומה, שלטונו על כל סוגי הספרות העולמית הוא ממשי. מצודתו פרושה על השיר והסיפור, על המחול והזמר. כאריסטו בחקרי הגיון, כן אותו ארתור ספק היה ספק לאו בספרות היפה, רישומו והשפעתו נתקיימו כדי אלף שנה. “פרקי מות ארתור”, שהועלו על הכתב במאה החמש עשרה על ידי הסופר האנגלי מאלורי, שישמו תדריך לסופרים רבים לעשות כמתכונתם. אף טניסוֹן קבל מהם השראה. מפעלות המלך ארתור עוררו את הכוח היוצר של סופרים רבים באנגליה, בצרפת, בגרמניה ובמדינות אחרות עד שיצא מהם אותו עגל⁻לא⁻זהב של “טריסטן ואיזולדה” לווגנר. ממקור אותו ארתור מלכותי רוב היצירות הספרותיות בשנות דורות. למלך ההוא אנו חייבים תודה בעד התנובה הרוחנית ביצירה הספרותית. אפשר להניח, שאילולא אותו מלך שבממש או שבדמיון היה כל העולם הספרותי שמם כמעט. המוני עמים נולדו, סבלו, פעלו, נלחמו, נשים נתנסו בחבלי⁻לידה ואבות בצער גידול בנים – ונושאים ליצירות ספרותיות אין. כיון שבא המלך באה עמו יצירה.

האם מקרה הוא, שמשנת בודהא יצאה גם כן ממקור המלכות? אפשר לשער שאילולי מוצאו הרם של אותו אברך רחמן ואנין נפש, לא היתה גם תורתו מתקבלת על דעת קרוביו ולא כל שכן על דעת רחוקיו, מאחר שעל פי האמת היא קצת מוקשה וקצת מופרכת, קצת זרועה מוקשים וקצת הפכפכת. אך זכותה של המלכות המהודרת עמדה לה ליישר את הדוריה.

יתכן שאף סיפור המעשיות על הכליף מבגדד יש בהם גרעין של אמת. אף על פי כן תמוה הדבר, שאותו כליף היה צדיק מושלם כזה. יש לו לב טוב והוא נעים הליכות, פועל צדקות וישועות ונוצר חסד לאלפים, זוקף כפופים וסומך נופלים. לא הכרנו הרבה כאלה בחיים. ובכן, אגדה, וסייג לאגדה שאין מקשין עליה. מי עשה את הסייג הזה? המלכים נושאי האגדות. מי קיים אותו למעשה? הסופרים.

בגלל הסייג הזה עבדים היינו לפרעה במצרים, לאלכסנדר במוקדון, לאברניפל ולכל יתר העריצים מימי קדם ועד זמננו. יש סבורים, שמליצה היא רק בשפה. אך מליצה יש גם בתוכן. האגדה היא המליצה של התוכן. הגבור הוא האדם הנמלץ. במשך דורות רבים לא העזה הספרות להשתמש בנושא בלתי נמלץ, להוציא לגיא החזיון אדם ללא כתר, ללא מדי שר או ללא מדי מוקיון. כשהופיעו באנגליה במאה התשע עשרה סיפוריה של ג’יין אוֹסטן ובהם תוארו פשוטי⁻אדם כמו חיים, קרא וולטר סקוט – אבירו הגדול של היסוד המלכותי – בהתפעלות על הסופרת הצעירה: “גברת צעירה זו נתברכה בכשרון לתאר רגשות פשוטים ואנשים רגילים וזהו בעיני הדבר הנפלא ביותר. עלילות גדולות, אישים רבי פעלים, מסוגל גם אני לתאר. אך נמנע ממני להפוך דברים שבשיגרה ואנשים שכיחים לנושא מלא ענין”. וולטר סקוט היה מודה ולא עוזב. כל ימיו לא יצא מתחום הארמונות ותיאר אנשים אביריים וחיים תקשיטיים. היה זה לגבי רבים, משמע, מושכל ראשון: כבוד בת⁻ספרות בחצר המלך פנימה. רק הגבור והמלך קרויים אדם, אמנם, האדם נתון ביד הגורל ועליו מנצחים האלים. אבל לא שווה בעיני האלים לשחק בגורלותיהם של קטני⁻אדם. לכן אין זו מן החכמה להעלותם על במות⁻משחק כנפשות הפועלות. בן⁻אדם סתם אינו ראוי לדפוס ההולם את החיים על הבימה. האדם כשלעצמו, בלי גינוני מלכות ותכשיטי אבירות, אינו נושא מענין. מכל מקום הספרות במרבית העתים לא נקנתה אלא בשם ובמלכות. אין סופר ראוי לשמו אלא אם כן הוא בעל⁻שם ואינו מגיע לשם, אלא אם כן הוא מקורב למלכות ופועל בתחום הנושאים המלכותיים.

מפני חטאינו גלינו מארצנו וניטל מאתנו כתר מלכות ולמרבה הפליאה גם כתר הספרות נשמט חיש מהר מעל ראשנו, כמו אין לזה תקומה בלי זה. אמנם, לא היה ישראל אלמן ממעשי⁻ספרות גם בגולה, אלא שהללו לא נבעו ממקור היצירה הספרותית החיה. ספרות ישראל בשנות דורות כל עיקרה עסקה בתיקון החיים ולא בתיאורם. ויותר ממה שביקשה לתקן את החיים נתכוונה לתקן את המידות. תחת להטיב לאדם טרחה להטיב את האדם, ותחת ליישר את העקמומיות שבלבו נתייגעה לקרבו אל הדרך הישר. אין, כמובן, הדין עם האומרים שבתקופת הגלות לא היתה ספרות בישראל. היתה, אבל אחרת, אולי מעוּלה מאשר אצל אחרים, אבל לא כשל אחרים. אף הספר “חובות הלבבות” הוא מלאכת מחשבת של כשרון ספרותי. ובכל זאת הוא נעוץ בספירה שונה מזו המייחדת את מה שמקובל לכנותו בשם ספרות הגויים. אולם כשהופיעו הסנוניות הראשונות באביב הספרותי שלנו מיד התחילו מצפצפות שמות מלכים ושרים. ספרות ההשכלה בישראל ינקה הרבה חיות ואשליה ממקור המלכות². אין כמעט בין סופרי ההשכלה הראשונים אחד, שלא חיבר איזה “הנותן תשועה” לכבוד מלך או שלא שלח את לחמו על פני המים המלכותיים ושלא חתר להגיע באיזה אופן למעמד של תלות וחסות ב"חצר". ריב"ל ברוסיה, וייזל באוסטריה, מאפו בקובנה, התחממו לאורה של מלכות. ווייזל קשר עיטורי⁻שבחים ליוסף השני “רב ומושיע לבני אדם”. מאפו כתב “שירי שפת עבר, פצחי רינה ושירה, זמרי כבוד לאבי רוס המעטירה, למלך אדיר, עושה שלום לעמים, הנותן לעמו שלום ומנוחה. בו תשמח ובו כל חיי רוחה, שירי, חסד ומשפט בנפשו תמים. מאור ושמש הוא לזה הדור”, “לכן, שפת עבר, שירי למלכנו, זמרי כבוד לאלכסנדר אדירנו”. י. ל. גורדון השווה בשירו “דרך בת עמי” את אלכסנדר השני לכורש. ווייזל אומר ב"דברי שלום ואמת": שהמושלים בימינו “הם מושלים חכמים ונבונים מלאים רוח חן ואהבת בני אדם”, “פרידריך השני היה מחסה לבני אדם. מלך פולין יר”ה עושה חסדים עם ישראל. הקיסרית ברוסלאנד ירום הודה הרבתה להטיב עם ישראל. מלך צרפת הוא מחסה לנו".

הגוילין והמקל ירדו כרוכים זה בזה. שרביט המלך וקולמוס הסופר נאבקים זה עם זה ואף מלפפים זה את זה מששת ימי בראשית.