א.    🔗

האמונה בעולם הבא, אפילו מעורב בה אבק⁻חשק לאכילת לוויתן ולשתיית היין המשומר, מעלה היא לנפש, שבח ועליה לחיינו בעולם הזה. חיים, שאין אחריהם חיים, טעמם כלחם הקלוקל, כערב שבת ללא שבת, כהתקיימות שכולה דעיכה, כפרצוף פנים ללא ברק⁻עיניים, כתעיה מייגעת ללא שביבת⁻תקווה. עולם הזה כסוף⁻פסוק הוא שיכון דל בחדר אחד, גדלו דלת על דלת כי כל הערים והכפרים והכרכים הגדולים דומים זה לזה וסדנם חד הוא. כיוון שאמרת הזה, אמרת הכל. הזה הוא הווה ללא עתיד, ללא התהוות, עצם ללא יוצא חלציו; היינו, עקר. כל שאין לו יוצא עצמו, אף עצמו איננו. אחד, שאין אחריו שני, אינו אף אחד.

פליאה שאיני יכול להולמה: על יסוד מה פוסקים הלכה, שאין עולם הבא? שמא מתוך הסברה, שבריאת שני עולמות היא למעלה מיכלתו של מי שברא את העולם האחד. או אולי זהו הנימוק: אנוש דל וחלכה הנופל תחת משא חייו בעולם האחד, אינו מסוגל לכלכל פעמיים חיים בשני עולמות? שקר כל טעם ונימוק. ממה נפשך, מי שאמר אלף ויהי, יכול לומר גם בית ויהי. כל גרגיר יש הוא פלא; עולם מלא הוא פלא פלאים. ומפני מה לא נניח את מציאותם של ש"י עולמות או ש"י פעמים ש"י, הכופלים לאין שיעור את הפלאים? משהו מאין⁻סוף הוא גם כן אין⁻סוף, ואם משהו זה, שמנינוּ שבעים שנה בערך, ניתן לאדם, יכול שמזומנים לו משהויי⁻חיים לאין סוף. מה הפחד הזה או הבושה הזאת מפני האמונה בעולם הבא? למה ננהג צרוּת עין בעצמנו? עולם אחד הוא טבילה אחת באוקיינוס החיים, ש"י עולמות מבטיחים לנו ש"י טבילות. נהיה מזומנים לטבילוֹת המרוּבוֹת; בואו ונצפה להן בתאוות⁻נפש; נחזק ונאמץ את הדמיון לחיים הארוכים.

השכל הקטן עקשן גדול הוא. הוא ממציא נימוקים לאין שיעור להוכיח, שחיינו ניתנו לנו בשיעור זעום, לא יותר מאשר “ואם בגבורות”. גבורים אנו להדליל, חכמים להמעיט, כמה מרץ אנושי הושקע בכפירה זו. שמחים אנו להכריז ולהודיע, שהננו רק רימה ותולעה, שימי חיינו טפחות הן. אין דין וחשבון בשאול ואין חיים בעמק הרפאים. נניח שחיינו הם כצל יעוף וכחלום הפורח, לשמחה מה זו עושה? מפני מה בשעה שפוסקים פסוק זה לובשים העוויה של גאווה ושל למדנות מופלגת. רבותה היא להיות למדן גדול בחכמת האין? כדאי יותר לקמט את המצחים כדי להוכיח, שהיש הוא יש ושהחלוף הוא רק למראה עיניים. עד שאתם מחכימים אותנו בתורת התמותה על יסוד מראה עיניים. מוטב תלמדונו חכמת חיים נצחיים על יסוד הלך הנפש. הרי לאן נוהה הנפש, לאן היא שוקקת ועל מה היא הומיה, אם לא על אין⁻תכלה? הקשיבו לבת קול המהלכת במעמקינו: חפצנו בחיים לעד. אות היא לנו, שחיי עולם נטע בתוכנו מי שבראנו.

ההגיון כופר. ומה בכך? האם על ההגיון לבדו נחיה? שמא אנו פועלים על פי ההגיון לבדו? הננו חיים לפי הנטיות והפניות, המשאלות והתאוות. כיוון שמגיעים לפרשת המוות, מיד עושים את ההגיון הצולע, הנכה לעתים, מורה דרך לעצמנו. יאמר ההגיון מה שיאמר, אך הלב אומר לנו: לא נולדנו לחיים הקטנים בלבד; לא באנו לעולם הזה כאורחים⁻פורחים; לא צל אנו עלי אדמות. ואם צללים אנחנו, הננו צללים של היש אין⁻קץ. מגיע לנו חלק באין⁻סוף וכי אין אנו ניצוצות משלהבתו? מה איכפת לך, שכל קטן, לחיות לפי טווח ארוך? שכל עקשן אומר: לא, אין עולם אלא הזה. ואולי בכל זאת יש זה וגם לא⁻זה. כלום מובטח הוא שאיננו בן עולם הבא?

השכל מסתמך על שני נימוקים הסותרים זה את זה לכבות ניצוץ תקווה לחיי עולם הבא. א. אין זו מן החכמה לשעשע את נפשנו בתקוות⁻שווא וביעודים שלא יתקיימו. ב. על החיים הראשונים בעמק הבכא הזה אנו מצטערים ובאים להוסיף לנו חיי⁻משנה, היינו, סבל⁻משנה, המזומן לנו לעתיד לבוא. וכי לא די בעל כרחך אתה חי של פעם אחת?

נימוק האשליה נראה מוזר ביותר. מה פסול בה? חושש השכל שמא הננו בדאים ומרומים. נניח. ומה בכך? הפתי מאמין והמאמין פתי – ומה רעה נשקפת לנו מפתיות זו? שמא חותם החכמה והאמת טבוע בכל אמונותינו ודעותינו, השקפותינו ומעשינו? הרי זה כאילו אתה אומר, שבכל ענייני העולם הזה הננו מדקדקים עם עצמנו, שלא להיכשל חס ושלום אף בנדנוד שקר ואשליה ושלא תהיה לרוח השטות שליטה עלינו, ולכן מן הדין שנקפיד עם עצמנו במידה כזו גם בעסקי העולם הבא. אבל כלום אין האשליה עצם מהותם של החיים? וכי אין קיומנו שרשרת רצופה של תקוות שלא נתקיימו ושאיפות שלא יצאו אל הפועל?

חיינו הם למעלה או למטה מן השכל. אימתי שמח האדם בחייו: כשהוא זקן חסר אשליות, מהלך נשען על מקלו ואינו מסיח את דעתו אף לרגע שהמקל אינו אלא מקל, או כשהוא ילד פתי, המדדה על מקלו ומדמה אותו סוס? אין בסולם החיים אלא שלבי⁻תקוות. ילדי הגן נושאים את נפשם להיכנס לכיתה א' של בית⁻הספר. הנער משתוקק להיות בוגר מתוך הנחה, שיערת הדבש של החיים לאמיתם גנוזה בעידן הבגרות. האברך מצפה לתור המעלה של בעל בעמיו, כדי להוכיח את חילו להקמת בית ולהנהגת החברה; רבים צועדים בחפזון ובקוצר⁻רוח אל תחת חופת הזיקנה מתוך הנחה, כי תחת צל קורתה מתכנסים כל התארים, המשרות הרמות והכיבודים הנעלים, שתפארת מהם לאדם. אין טיפת חיים בלי רסיס⁻תקוה, ואין תקווה שאין בה שורש אכזב. אף על פי כן אין אנו פורקים מעל עצמנו את עדיי התקוות משום נופך התרמית שבהן. גניבת דעת עצמנו היא שמן למאור בחיינו.

הנימוק השני מופרך לא כל שכן. הוא לקוי מבחינת ההגיון ומצד האמת. מיעוט קורת הרוח בחיי העולם הזה אינו כלל ראיה לסתור מציאותו של עולם הבא. לא נשאלנו עד שנולדנו, אם אנו חפצים בחיים, ואין אנו נשאלים אם להיוולד לחיי⁻משנה. אף אין אמת בדברי הבלתי מרוצים בחיים.אין בריה בלתי מרוצה בחייה. בני⁻דעה מבדילים בין חיים קשים לתנאים בלתי נוחים. יש בלתי מרוצים בתנאים, המונעים מהם את הסגולה והכושר לחיות כראוי, אבל הכל חפצים בחיים. לא נגלה לנו רז זה, אם גם לעולם הבא יהיה כושר החיים תלוי לחיוב ולשלילה בתנאים כל שהם. יתכן שהחיים בעולם הזה ניתנו לנו כתחנת⁻נסיון וככור מצרף, מכינה לעולם הבא, שיהיה עולם שכולו טוב ובו נהיה פטורים מסבל הנסיונות המרים. המיאוס בחיים הוא רגש נדיר ביותר. דרך כלל הכל דבקים בחיים. אפילו עניים מרודים, חולים אנושים, בעלי מום, מקופחים שאין להם שעה של נחת רוח בחייהם, אוהבים את העולם, מראותיו ונופיו. הבחילה בחיים פוקדת לפעמים את השבעים דווקא. מחמת רוב טובה ושפע תענוגות יש בועטים בחיים ולא מתוך עוני וצער. בעיטה זו מקורה אולי מיעוט האמונה בחיי⁻עולם. המאמין לא יחיש את מותו. כל זמן שאדם חי הוא חס על פכים קטנים, ואף על פכים קטנים שעדיין לא באו לעולם ועצם בואם מוטל בספק, אלא שביאתם מובטחה לו על חוט השערה של התקוה. ולכן פליאה היא שיש מוותרים על דבר שהוא לאין שיעור וגבול נעלה ומרומם מפכים קטנים, שהוא עולם מלא לעתיד לבוא, משום הספק שמטילים בו, ואינם חסים כלל. לא רק הלב דובר שקרים לעתים, אף השׂכל הוא תכסיסן.

יתכן שהכפירה השכלתנית בעולם הבא אינה אלא העמדת פנים של דל גאה, שנבצר ממנו לצור צורתו של עולם הבא, לכן הוא מוציא שם רע על ענבי העולם הבא. סבור הוא שבהעמדת פנים חמוצות הריהו מחמיץ את הענבים. אולם כל העמדת פנים גוררת העמדת נפש כיוצא בה. גם בכפירה באים מתוך שלא לשמה אל הלשמה.

הוצאת העולם הבא מתוך חשבון חיינו בעולם הזה נותנת את אותותיה בכל מערכי רוחנו ובמפעלינו. לא הרי מעשים, ששרשיהם מעורים בשני קיומים, בשני עולמות, כהרי מעשים החופפים רק חיים חד פעמיים. דורות מאמינים נתכוונו בכל ענין לעשותו עץ, שרק את פירותיו אוכלים בעולם הזה וקרנו קיימת לעולם הבא. בניינים שמקימים אותם לתכלית שני עולמות, דרך הטבע עשייתם היא מחומר מוצק יותר. אף החי מלכתחילה בשני עולמות, המכוון בכל דיבור מחשבה ומעשה כלפי מציאות, העוברת את גבולות עצמה, הוא רחב⁻דעת וגדל⁻רוח יותר, המחבק בזרועותיו לא עולם אחד בלבד, אלא שני עולמות. עולם אחד ושני לו, הוא שיכון רחב יותר. עולם שאין שני לו, הוא דירה דלה. דירה מרווחה מרחיבה את הדעת. קצרה מקצרת אותה. בן שני עולמות חולש על מרחב ולבו טוב עליו. ממילא אין עינו צרה באורחים. הכפירה בעולם הבא פוגעת גם במידת הכנסת אורחים. האם אין אותה להיטות לכפירה בעולם הבא נובעת מתוך הרצון להיפטר מחובת הכנסת אורחים? יש עשיר כילי, המצטמצם במעון צר, שלא יצטרך להלין אורחים בביתו.

הכפירה בעולם הבא יונקת מתוך הנחה מופרכת מעיקרה, שכל מה שאיננו בעין אינו קיים. כך עשוי העיוור מלידה לכפור בצבעים, החרש בצלילים, התותרן בריחות, חסר⁻דעה בתורת ההגיוֹן וחסר טוב טעם בנועם השיר והמליצה. הרשות נתונה לכפור בכל. אך הבטחון מניין? שטות היא לכפור בבטחון מתוך עקשנות בתופעות נפשיות, שרבים חשים אותן בבשרם¹ ממש. האמונה באי⁻ממשי היא יסוד הקיום החברתי. יכול כל יחיד לכפור במציאות זולתו. מציאות ממשית יש רק אחת והיא אני: אני שלי, ראשי שלי, כרסי שלי, קיבתי שלי, מיחושי שלי. כלום לכאבי הזולת, לתחושותיו ולהצטרכויותיו, יש ממשות כל⁻שהיא בעיני? אף⁻על⁻פי⁻כן הננו מצווים על ואהבת לרעך כמוך. ואהבת – הכיצד? וכי אפשר לצוות על האהבה, באין עמה הרגשה? כל אחד מרגיש בפועל רק בשעה שנועצים מחט בבשרו. אם כך בואו ונעמיד את כל הממשות והוודאות על דקירת המחט בבשר וכל שאינו מוחש כאותה דקירה אינו כלל בקיום. אולם הננו הוגים ופועלים, כאילו אני ואתה חד הוא, יחיד וחברה מעורים זה בתוך זה, וכל עולמו הפנימי של זולתי, שאינו נתון לפני בעין, הוא חי ממש, הנושא את עצמו ואף אני חייב לשאת בכל סבלותיו. אין אנו סומכים על החושים בלבד, כי אם גם על ההסברה, ההשערה, הדמיון והאמונה. אני מאמין שדמי שלי אינו סומק יותר משל חברי. איני יודע ואיני מרגיש זאת, אבל אני מאמין בזאת. כך אני מאמין בקיום העולם הבא. נאמר, שכל אדם הוא עולם מלא, אם כך אני עולם הזה וכל זולתי הוא עולם הבא, כי זולתי רק ממשמש ובא לקראתי, הוא הולך ובא; והנה, אני תופס בקירוב ובערך מה שהוא ממשותו.

חייב אני להאמין בעולם הבא, אם ברצוני להאמין באדם הבא. אם העולם הזה הוא קדירה של שותפים, אין לשותפים קדירה אחת בלבד. מי ששפת זו שפת מן הסתם גם אחרות. לולא היו עולמות לאין קץ, היה עולם הזה מגיע משכבר לקצו. יש עולם הבא. ראיה לדבר שעלה לפני דורות אנשים במחשבתם והוא קיים בדמיוננו. כל הקיים יש, ואפילו זה שאין לו לעת עתה קיום אלא בדמיוננו. גם עולם הבא לא לתוהו נברא בהגיון⁻לבנו. הוא לבדו עשוי לחלצנו ממיצר אנוכיותנו התאבה לנוחיות. עולם יחיד הוא באמת מקום צר. כל הצר צורר. אם אין לנו אלא עוגה צרה זו, מה אנו ומה היינו? כמה מעטים האנשים הרואים את עולמם בחייהם. הרבים רואים לא עולם, כי אם עמק הבכא, בית כלא או בית חולים, בית מכאובות. רבים אינם זוכים כמעט לנחת בחייהם. אם אין עולם אלא זה, אוי ואבוי לבאי⁻עולם, אפילו למאושרים שבהם. צ"ט חלקים מכל מנת⁻אושר הם אמונה בנאצל, באינו⁻נראה ובבלתי⁻מוחשי. אף מבחינת מקום⁻מגורים אין בעולם הזה כדי ליתן סיפוק לשוכנים בו אלא בחיי שעה קצרים ומעטים. פני העולם חמורות ואקלימו אינו מלבבנו ביותר. עתים שרבו גדול ועתים צינתו מרובה. עתים השמים מעוננים ועתים החמה יוצאת מנרתיקה וקופחת על הראשים. הנה מטרות עזים, המשלחים רקב בתבואה, והנה שנת בצורת. מפעם לפעם האדמה רועדת, הרי געש יורקים לבה, שטפונות עושים שמות בעמל האנוש, חיות רעות ומחלות משונות פוגעות בישובים. אין זה עולם שכולו טוב, אף לא עולם שמקצתו טוב. ומלבד פגעים שבידי שמים מרובים הפגעים שבידי אדם, מלחמות ומהפכות, יד איש ברעהו ויד עם בחברו.

אינו מתקבל על הדעת, הלב לא כל שכן אינו מוכן לקבלו, שמקרי העולם הזה והאנשים השוכנים בתוכו הם לאמיתם כפי שנחזים לנו בקוצר⁻ראייתנו ובמיעוט⁻השגתנו. וכי אין היוצר חס על יצוריו? כלום כוח מתעתע ולץ מתלוצץ הוא שבראנו, שתלה שמש במרום ושם מעטה דשא ירוק למטה? כל כך הרבה קישוטים, עיטורים וסלסולים על עולם אנשים, שאין להם קיום אלא מעריסתם עד קברם, ואף בקיום המצער הזה נמדדת להם מנת⁻נחת כה זעומה?

אילו עולמנו הדור נאה ומתוקן, כולו טוב באמת, הלא טוב כי יבוא אחריו עולם שונה מסתמא ממנו, כדי להימלט אליו הבא בחסד דמיוננו מן הקבע והשיגרה. העולם הזה הטוב והנעים, טוב ונעים שבעים ושבעה אם נניח קיום עולם הבא לאחריו. תענוג תמידי אינו תענוג ואף תענוג יחידי אינו תענוג. דרוש עולם הבא שבדמיון בחינת מעון קיץ. אם נגיד שרק דמיוננו ברא לפנינו את הבריאה הזאת, מי התיר לנו לרצוח את ילד⁻דמיוננו? אם נבוא להדיר עצמנו הנאה מילדי⁻דמיוננו, עלינו להינזר מכל יצירה נאצלה: מן השירה, הנגינה, העיון, עיוּן⁻לימוד ועיוּן⁻תפילה. כל בית היוצר שלנו נמצא טריף⁻פסול. אף חדוות היצירה דינה כאמונה תפלה. כל קורטוב שמחה יוצא דופן בחיינו, כי שרשם באשליה, בגניבת הדעת ובאחיזת העיניים. אל תשמח אדם אל שום גיל, כי מקורו אכזב. כלום יש הצלחה שאינה מרומה ואושר שאינו ניזון מן הטעות? יתכן שמנין הכופרים במעלתה ובמוֹעילותה של כל מלאכת מחשבת, אינו קטן מן הכופרים בעולם הבא, אלא שלגבי דברים שבאמנות, רבים אינם מעיזים לבטלם בפומבי, שמא יהיו נראים מפגרים בתרבוּת. ואילו הבוּרים בעולם הבא אינם מתביישים להלעיג על האמונה בו. מכבים מנורת הזהב של עולם של מעלה ואינם חוששים, שמא יוצרים חושך.

השנאה לעולם הבא מקורה בשנאה לעולם האצילות, לחזיון הרוח ולהגיון הלב. למרבה הפלא רבים רואים לעצמם מעין זכות של גומלי חסדים בהטפה לכפירה בעולם הבא, כאילו בה הם מצילים את האנושות מפגע רע. אין צורך לזרוע איבה לרוח, שבוזיה מרובים בין כך ובין כך. השנאה לרוח שותה מתוך טבע העצלות שבבשר ודם ומתוך הבורות שמלידה. אדם שׂונא כל מה שאינו מובן לו, כל זר ורחוק. החומר כבד, ולפי חוק הכובד הוא מושך. אך הרוח פורחת לעילא. אין זאת אומרת שהרוח קלת הכנף מנוגדת לחלוטין לטבע בשר ודם. אילו כך החכמה מניין ומאיזה מעיין יונקות בנות השיר וכל היצירות הגדולות הרוחניות? אין שנאה כבושה לנאצל, אבל יש סלידה ואימה מפניו ובתנאים מסויימים אפשר בשיסוי להפוך אימה זו לכוח עויין.

בתוך תאוות החומר בוססות הרגלים מאליהן. יצר הקיום וההתפשטות מצליף עלינו בשוטו. לאצילות אין שוט. בתחום הרוח אין אנו מסורים ליצר בלבד. כאן מחויב כל אחד להיות יוצר. היצירה היא פעולה של רצון. הרצון זקוק למאמץ. המאמץ מסתייע בדרבן. לכן קל מאוד להשפיע על שיתוק היצירה בספירת חיי⁻עולם על ידי עשייתה ללעג או הוצאת לעז עליה, כגון שאומרים שהיא מתישה את כוח החיים, מרעילה את התענוגות, עושה את האדם לפועל בטל והופכת את העולם הממשי לגיא⁻חזיון שצללים משחקים בו.

הכפירה בעולם הבא ניזונה בשרשה הנסתר מן הפחד מפני מסכת יצירה. העולם הזה נתון לפנינו, ואדם עשוי להשלות את עצמו, שכל העולם הזה נתון לו ונתון בלבו ואין לו אלא לפשוט את ידיו בגדור ויקח לעצמו מנה אחת אפיים מן העושר הרב. יכול הוא לומר לעצמו: חטוף ואכול, חטוף ומשוך, חטוף והתענג. העולם הבא אינו נתון. עלינו ליצור אותו. והיצירה עולה ביגיעה, לפי שכל טועמיה חיים זכו והחיים עולים ביוקר. העולם הזה הוא קיום, צמיחה, גידול, אכילה, עיכול, פריה ורביה, דברים הנעשים כאילו מאליהם בכוח היצר. ההתקיימות היא הוויה של נפעל ולא של פועל. רק במידה שיש לנו חלק ביצירה, היינו, שואפים, רוצים, מקווים, אנו חיים, כלומר, פועלים, נעשים שותפים למעשה בראשית.

האמונה בעולם הבא היא קן השאיפות ומקור החיים והשותפות. בן העולם הזה הוא אני נפרד ואף בהתחברו עם זולתו אינו מתכוון אלא לתועלת עצמו, להמשך קיומו או להמשך מינו. הוא כולו אני ומעט מאוד אנחנו; ואין הוא אלא בזה הרגע ולא בשום משך זמני. מושג הזמן נעוץ במהותו של עולם הבא. אף הזמן הוא עולם הבא, כי איננו כלל, לעולם איננו עדיין, אלא מהלך ובא. כל שהוא מהלך ובא הוא תוצר של הדמיון האנושי. אנו יוצרים את הזמן ממקור החיים שבתוכנו. על ידי יצירת הזמן הננו יוצרים חיים. מי שאינו בחיים של פעילות, אלא של סבילות, ספק הוא אם כבר הגיע להשגת הזמן בשני קטביו ובנקודת ההווה המקשרת ביניהם. המרד בעולם הבא פוגע קודם כל בערך הזמן, שקנינו לנו בעמל יצירתם של דורות דבקים באצילות, ומוריד אותנו לדרגת יורשים או טפילים, המקבלים את מורשת הזמן מן המוכן, מנצלים אותו לצרכים מעשיים, בלי להיות נושאים את משך הזרע של יצירתו.

בה במידה שכופרים בחיי עולם הבא אפשר לכפור גם בחיי עולם הזה ולעקור את מציאות הזמן מתודעתנו. אלא שאין אנו עושים זאת מטעמי אנוכיות. הזמן נחוץ לנו כנכס שימושי. בלי זמן איננו מסוגלים לסדר את עסקינו. כנגד זה סבורים שאנו יכולים לחיות את מידת ימינו ללא זיקה כל שהיא לחיי עולם הבא. כן, אנו יכולים. אבל בה במידה הננו יכולים לעשות את דרכנו מן העריסה ועד הקבר ללא זיקה לחיים כל עיקר, כלומר, לחיים של ממש, של פעילות ויצירה; זאת אומרת, לאופן זה של חיים, שבלעדיו אין קיומנו אלא הוויה צמחונית, חדלון משוטט, התאדות שוטה. אין חיים אלא חיים של כבוד. ומה כבוד הוא להיות רק כלי⁻קיבול או כלי⁻עיכול, כלי⁻עבודה ובהמת משא ומתן? החיים מתחילים מתודעת עצמם. אף מתחילים הם מן הכושר להיות יוצרים את עצמם. לדיוקוֹ של דבר אין השם בעל⁻חיים הולם כלל את הבהמה, כשם שאין הוא הולם את הדוֹמם. האדם לבדו הוא בעל ואדוֹן לחייו, כי הם בידו ככלי ביד היוצר, ברצוֹתוֹ הוא מקצרם וברצותו הוא מאריכם, ברצותו מעשירם ומגוונם, מרחיבם ומותחם ומגביר את תכולתם, וברצותו ממעט את דמותם ומרושש את תכנם. בכוחו להקנוֹת להם משמעות וליתן להם טעם ובכוחו לעשותם קלים מסוּבּין וחסרי⁻שחר. כל אחד הוא אב לעצמו, מסוגל לעשות את חייו אב⁻מלאכה ומלאכת מחשבת, דוגמה ומופת מה פליאה היא שהרשות נתונה לנו לעבור את חיינו עלי אדמות מתוך היסח הדעת גמור מן החיים שלאחר החיים או גם מתוך כפירה מפורשת בהם.

כל כפירה היא צמצום. הכופר בכוח החיים שבנגינה ושבכל ספירה יצירתית אחרת, מרושש עצמו. השומע בקרבו קול אלהים כחיים או לפחות מרגיש בחובו צמאון עז להידבק בנעלם, עולמו הפנימי נרחב ומאושש יותר. יש סבורים שאלוהים הוא למעלה מכוח⁻סבלו של בשר ודם. אולם כלום משא לעיפה הוא זה הנושא הכל ונושא את נושאיו? לטעות דומה לזו נתפסו גם החוששים, שמא יאכל העולם הבא את חלקו של העולם הזה. העולם הבא תחת לקחת מן העולם הזה זן ומפרנס אותו ברווחה.

כשם שאין ליחיד חיים בלי החברה, כך אין חיים לעולם בלי חבר עולמות ואין קיום לקיום בלי חבר קיומים. כשאני לעצמי מה אני, חל גם על העולם הזה. אין חיים בלשון יחיד. הם מתחילים מן הריבוי. היחיד מרגיש רק את הוויתו. ואילו היה מצטמצם בתוך הרגשה זו לא היה יוצא מכלל גולם. אולם מלבד על כרחך אתה חי חייב כל אחד לומר לעצמו על כרחי גם חברי חי. אם אין אני מסוגל להרגיש את חיותו של הזולת חייב אני להשתוקק להרגשה זו, כשם שהנני משתוקק להגיש דברים הרחוקים מהישגי. אין חיים אלא צמאון לחיים. מעולם לא נמצאה הוכחה לקיום הנעלם ומסתמא לא תימצא לעולם, אלא זו שאני קיים. כשאני לעצמי מה אני? את עצמי אני מרגיש ואת זולתי אני משער. את זולתי אני משער, ואילו את עצמי איני יודע כלל, אלא מתוך ידיעת זולתי. יודע אני שמלבדי המורגש קיימים אחרים המודעים לי. הואיל ואני רק מורגש והזולת רק מודע, מסתבר שיש אחר שלישי, שהוא מורגש ומודע לעצמו כאחד, הוא הכל יודע והכל מרגיש, היינו, הכל יש. כך אני בא מתוך הסתכלות בישותי הדלה ומתוך גזירה שווה ביני ובין המצויים האחרים לידי אמונה, שהיא מעין ידיעה, או ידיעה, שהיא מעין אמונה, שחי וקיים מצוי עליון. וכך אני בא מתוך הסתכלות בעולם הזה לידי הבנה מחייבת במציאותו של עולם הבא או של עולמות הבאים.

הצמאון, התשוקה, המצוקה מרחיבים את ישותי ומוציאים אותה מחוץ לעוגה הצרה, שעג מסביבה בית⁻חמרי. כוחות החיים שבי, היינו, כיסופי הנמרצים להידבק באין סוף בשטח ובזמן, מכים על כתלי גופי, המחוך המעיק, ופורצים לצאת משם. אין הנרתיק הצר מסוגל לכלכל את בני⁻פרצי אלה. לולא האמונה המקננת בי, שאני באמת מחובר ומדובק על ידי חוט דק מן הדק עם החיים הגדולים בגבורתם, הייתי נשבר מעוצר רגשי. האמונה היא איזור למתני. ואם תמצא לומר היא חגורת ההצלה שלי. כשקמים עלי משברי התוהו לטבעני, הנני קופץ מהם לתוך יד האמונה האוחזת בי לפלטני. אך מי היא האמונה? הכי לא בי היא? היא בי, כי היא אני. בברחי מן המבול אליה, הריני בורח מעצמי אל עצמי, מעצמי שבזעיר אנפין אל עצמי שבאנפין רברבין. וכי לא זו היתה כוונת בן גבירול באמרו, שאנו בורחים ממך אליך?

האל נברא בתוכנו על ידי צמאוננו אליו. כך אנו יוצרים את העולם הבא מתוך תשוקתו לחיי אין סוף. כל השומע פסוק כצורתו ממש נתפס לאיוולת. אין זו אלא השגה נואלת לפרש את הפסוק, שאדם ברא את אלוהיו בצלמו כצורתו ממש, כפי שנסתבר או הוּסבר על ידי מדענים פשטניים, והוא, שמציאות האלוהים הומצאה על ידי האדם כסמל וכמשל. האומר כך פוגם לא רק בספירת הנאצל, אלא ממעט גם את דמות המושכל. בני אדם שגו בהבלים רבים ונתפסו למעשי כסילות, אבל האדם אינו כסיל לפי שרשו. הוא הלך שולל באיוולתו עד כדי שדימה עצמו או העמיד פנים שמדמה עצמו אלוהים, אבל מעולם לא התיימר לומר שהוא יצר אלוהים. עובדי אלילים עדיין לא הגיעו לידי הכרת האלוהות, אבל פחות מכך הגיעו לידי דמיון⁻שוא,שיש בכוחו של בשר ודם לברוא אלוהים שאינו בגוף ולא במשיגי הגוף. בדותה מעין זו יצאה רק מן המעבדה של מדע שוא. אין האדם יוצר אלא את חלקו באלוהים, כפי שאמרו חכמי הקבלה והחסידות, שהאדם בונה את חלקו בקומת המשיח. העליון בנדיבותו הרבה רוצה, שכל נברא מושכל יבנה בדעתו ובדמיונו את חלקו בקומת האין⁻סוף. לולא רצון זה להדריך את הילדים האנושיים ולחנכם על פי דרכם, כשם שהאב בבשר מרגיל את ילדו להילוך אטיי, בגילוי טמירין, היה נגלה מראש ומקדם לברואיו האנושיים וחוסך להם את עמלם בבנייתו. אולם זה חפצו להסתתר מאתנו, כדי שנצטרך לגלותו, כי המחקר בנעלם משמש מכינה לכל יתר הגילויים ומפעלי היצירה של האדם. יוצר העולם ואותנו רוצה, שאנחנו ניצור אותו כחלק מעצמותנו. הכל⁻יכול נתון בתוכנו בכוח. על ידי האהבה, הרצון, התשוקה ושמחת הדביקות, הננו מוציאים אותו בתוכנו מן הכוח אל הפועל. לא דעת האלוהים היא עיקר. בין כך וכך אנו יודעים אותו.

אולם ידיעה אינה חיים. החיים מתחילים לא מן הידיעה, כי אם מן הדעת שהיא רגש ודביקות אהבה ושמחה. שמחת היצירה באלוהים מקנה לנו טעם חיים. אין העולם הבא אלא בבואה של כל⁻יש. משמעו: כל של מקום וכל של זמן. כשם שכל המקומות מתקפלים לפניו להיותו שרוי בבת אחת בעבר, בהווה ובעתיד, בזה ובבא.

האמונה באלוהים היא ממילא אמונה בעולם הבא. ואין העולם הזה אלא בבואה של העולם הבא. אנו מוגבלים בשטח ובזמן. איננו מסוגלים להיות בבת אחת בשני מקומות ולא בשני זמנים. אבל כשם שאף על פי שישותנו הגופנית אינה מסוגלת לתפוס בבת אחת שני מקומות, היא מסוגלת להכיל מקום נרחב מאד במבטה והרבה יותר מכך להקיף במחשבתה, כך מבחינת הזמן סרט חיינו מתארך ומתח חיינו מתגבר במידה שהננו תופסים מרובה גם בספירה הזמנית, מרובה ככל האפשר, ואף מרובה מגבול האפשר.

אנו מסוגלים למנות שמיטות, יובלות, אלפי שנים, על ידי כוח המודד של השכל. אבל מלבד חוש השכל עלינו לפתח בקרבנו גם חוש אין סוף, מודד הנצח. אין אנו יודעים כמה הוא נצח, אבל אנו יודעים שיש נצח. היינו, שיש דבר כזה, שאין אנו יודעים אותו כל צרכו, לפי שאין לנו עדיין חושים וכלים למנותו ולמודדו. אין לנו עדיין – ללמדך שיכול שדבר שאין לנו עדיין יהיה קנייננו בזמן מן הזמנים. אף הנצח תורה היא ולימוד צריך. כשם שאנו טורחים ללמוד את השטח ולכבוש את החלל, כך אנו מתייגעים ללמוד את הזמן ולכבוש שטחים מתרחבים והולכים ממנו. האמונה היא בית⁻אולפן. באמונה בעולם הבא הננו לומדים לבוא בסוד הזמן, לסייר את תעלומותיו. אמונה היא דביקות, בזרועות האמונה הננו מחבקים את עולם הנסתר ומאמצים אותו אל לבנו. בחביקה ובדביקה הננו מתחננים אל עולם הנסתר: הראני את כבודך. דורות אנשים התרפקו על הזמן הנעלם. עמל דורות לא יצא לשווא. כלום מהי אמונה? היא יציאה מגדרי האני ומאמץ להיכנס לרשות אחרת. אם היא אמונה. האם מאמינה בילדה, שהוא חלק מישותה. היא מחבקת ומנשקת אותו מתוך שהיא בטוחה, שילדה והיא חד הוא. בחיבוקים ובנשיקות היא מקשרת אותו אליה. ילד, שלא חונך על ברכי אמו וחייו לא טופחו ולא עלו ותפחו בחום אהבתה, לא יהיה כרוך אחרי אמו באהבתו אותה כילד בן טיפוחיה. האהבה מולידה נשיקין והנשיקין מולידים אהבה. האמונה בעולם הבא מולידה בקרבנו, בחזיוננו, אף בבשרנו ודמיוננו, את העולם הבא.

אין אנו ממעטים את דמות העולם הבא על ידי שמשתיתים אותו על רגש שבלב. העולם הבא חי וקיים, שלולא הוא קיים אין גם עולם הזה, אין זמן בחינת אין סוף, אין יוצר לאין סוף. אולם חלקנו בעולם הבא תלוי הרבה בתרומת דמיוננו. בתפילות, בתחינות, בחשיקות, בחזיונות ובדמיונות, הננו גואלים את הוויתנו מן החלוף ומרימים את קיומנו מעל לדומם ומעל לדומן ובלאי הזמניים ומגיעים למעלת האנשים עליהם נאמר, שאף במיתתם קרויים חיים, כל שכן בחייהם.

 

ב.    🔗

האמונה בעולם הבא תורה היא ובדומה לכל משנה, הנתונה לניסוחים למדניים ופרשנים, חלו בתוכה שיבושי⁻גירסאות ונתגלו בה פנים מסולפות. עולם הבא לפי ניצניו שעלו בדמיונו היוצר של אדם הראשון ולפי נצנוציו המתלקחים במסתורי כל לב, ובוודאי לא ידעכו בכבשוני הלבבות עולמית, הוא ללא ספק תוצר משופר ומעולה יותר מן העולם הזה ולא רק המשך לו. אם אין הבא טוב יותר מן הזה, מכל מקום הוא שונה ממנו, כשם שהחלום שונה מן ההקיץ וההגשמה נבדלת מן השאיפה. הואיל והעולם הבא נתון בחביון הערפל, עין לא ראתה אותו, מן הראוי היה לדבר על הנושאים העומדים ברומו של עולם הבא בענווה ובהתאפקות. אך רבים חכמים והדיוטות, פייטנים וקדושים, נהגו בהיפוך מכך, נתנו בו סימנים ותיארו את מקריו וענייניו, כאילו כבר היו שם, או שהיה להם גילוי שכינתו של העולם הבא. הם ציירו את המפה שלו בהעתק מדוייק מן הטופס של העולם הזה ועשוהו מהדורה שניה ואף גרועה מעמק הבכה. אפילו גן העדן לא היה אלא חזרה על מנעמי העולם הזה, שולחן ערוך מטעמים ומעדנים כיד המלך, שהזכות ליהנות ממנו ניתנה רק לזכאים, לצדיקים או למשכילים הגדולים, שהיו גם בעולם התחתון מזהירים כזוהר הרקיע בזוך הגיונם ובמרגליות⁻חכמה שהפיקו מפיהם, גן העדן נועד למתן שכר בעד מעשים טובים או בעד תלמוד תורה ואהבת החכמה, והגיהינום מזומן לפושעים הגדולים והקטנים, ואולי גם לשוטים מואסי החכמה וזונחי התורה, גדולה מזו, גיהינום התמיד, האבדן הנצחי, מזומן, לפי דנטה, גם לאנשים שלא חטאו אלא בכפירה או באי⁻אמונה בחיי עולם הבא והריהם נענשים להיות צמודים לנצח לבור קברם, נמקים שם ללא אור, ללא אויר, ללא אש, ללא תנועה, ללא חיים. בדומה למה שאמרו חכמי ישראל, שאת הכופרים בתחיית המתים מורידים ולא מעלים. אלא שחכמי ישראל המתיקו את גזר הדין וצמצמוהו לשנים עשר חודש. דת האהבה כל מה שהיא נותנת, בין זכות בין עונש, היא מעניקה ביד רחבה. אין היא ממעטת מזוהר⁻נצחים ולא מאבדן⁻נצחים.

חלומה של האנושות לעולם הבא נהפך לסיוט. בין זה עולם שכולו טוב בין עולם כולו רע, מאחר שהוא אין⁻סופי. בעולם הזה הננו מתנחמים על כל צרה שלא תבוא במות הצפוי לנו, שיביא קץ למדווינו. עולם הבא אין לו קץ ותכלה, הרע שבו הוא פגע מחריד לעולמים. אולם גם הטוב שבו עשוי להשמים. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. כיוון שהדמיון האנושי הצר תופר את העולם הבא לפי הגיזרה של העולם הזה, אין הוא משער לו כלל עולם בלי הנאה. אך הנאה ללא שיעור, שהיא שפע חסד ומתנת חנם, כלם הנאה היא?

ההגשמה המתלווה לדמיון מטילה דופי בכל יצוריו. הדמיון טעון ריסון. דמיון משולח אינו מפליג כלל למרחקים, אלא, אדרבה, נעגן בקרוב ובשגור. הברק האלוהי הפולח את מחשבתנו גורם לנו לכהרף עין עליית נשמה עד לדביקות בלא⁻הגוי ובלא⁻מושג. לאחר שהננו ממריצים את הדמיון להפליג לספירת הנאצל, הוא שב אל סורו החמרי הנמוך והופך את הנאצל למגושם. הוא תולש פירורים מאין⁻סוף וזורקם לתוך הסופי. תרגמו כל ענייני העולם הבא למונחי העולם הזה ולמושגיו ויצרו מעין ארץ מובטחת לבחירים ומחנה הסגר וענשים לחייבים ולבישי גדא שלא עשו את חייהם עלי אדמות בדרך העולה למעלה למשכיל ולמעלה בקודש.

חכמים זה דרכם להיות בוחנים ובודקים, מבררים ומלבנים סוגיות. כשם שחברו מסכתות מפולפלות בענייני העולם הזה, כך הרבו להתפלפל בהלכות התלויות בעולם הבא וליישב עיקרים ופרטים מהן על השכל. עד שהללו אומרים, שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם² ונהנים מזיו השכינה, באים הללו ואומרים: לא כי אין מנוחה לצדיקים בעולם הזה ולא בעולם הבא. העניין השנוי כאן במחלוקת הוא דק מן הדק. הנאה מזיו השכינה משמעה שיא, שלימות, שובע. וכלום אין מעמדי⁻נפש אלו לפי מושגינו העולם הזהיים נוגדים למושג ההנאה? הנאה, שאין רעבון מתלווה אליה, היא שעמום כבד; אושר שבא על סיפוקו אינו עליה אלא ירידה; מנוחה ללא תנועה היא קללה ולא ברכה. לכל הפינות שאנו פונים בענייני עולם הבא, הננו מוכים תהיה ותמהון. העולם הבא, שהעולם הזה משמש לו ביטנה, הוא שני הפכים בנושא אחד. כנגד החכמים המבטיחים מנוחה שלימה לזוכים בנצח, באו חכמים אחרים ושנו: לא מנוחה שלימה, כי אם, אדרבה, תנועה מתמדת בשלבי סולם הזוהר, התקדמות בלתי פוסקת מתוך חיקה של האלוהות, ממנה אליה בתוכה. כיוון שניתנה הרשות לדמיון, המתחבר על הרוב לשכל הקטן, לעשות בתוך העולם הבא כמו בתוך העולם הזה, הריהו מסתבך והולך ועורם קושיות על קושיות וקשיים על גבי קשיים.

תקלה גדולה היא, שדופקים על שער עולם הבא במשיגי השכל. תקלה שניה, שהולכים אל עולם הבא בדרך המלך של הטבע. אך הנאצל אינו שכלי ואינו טבעי. אנו משיגים אותו רק בשלא כדרך הטבע, ולא בהילוך, אלא בקפיצה אליו. הנאצל יגונב אלינו בנציצה ולא בשהות והתפשטות. כדי להגיע בזינוק חד אל העולם הבא, עלינו לצאת מהעולם הזה ומכל תאריו ומונחיו, אף מתוך נרתיק האני. עולם הבא הוא הניגוד הגמור לעולם הזה וגם לאדם הזה. זוכר הזה שוכח ההוא. אין לצייר את המערכה של אין⁻סוף לפי הזכרון של הרגעים הברקיים. מה שניתן לנו כברק נלקח מאתנו ברעם. אין לנו הרשות ולא כלי ההשגה להעלות את התגלוּת עולם הבא מתהום הנשיה. אין לנו צופן לחבר באלף בית שלו את ההתגלות ההיא. אך במידה שבני אדם ההבילוּ בענייני העולם הזה הוסיפו עליה כהנה וכהנה בענייני העולם הבא. צירוף המלים השגור חלק לעולם הבא הוא משובש מעיקרו. אין העולם הבא בית⁻ועד או בית⁻משכונות. אין לכרוך כלל עניינו עם השארת הנפש. ביסוד הישארות הנפש הונחה התשוקה האנוכיית, למשל, לשמירה על האני הפרטי בצלמו ובדמותו, אף על הבשר ודם שבו, ומכל מקום על איזו מהות מזוקקת של האני. אם אנו סוחבים על גבנו את האני הזה לעולמות העליונים הננו נכנסים לסבך של פלפולים דקים מן הדקים, לתחבולות⁻תעתועים, הגובלות במעשי כשפים ופרקמטיה נמוכה. הננו מעמידים יריד בשמים. אף יריד של נופים שמיימיים וערבסקות שכליות הוא יריד כדבעי. אנו מעבירים את כל המונו וזדון גאונו של עולם הזה למחיצתו של כסא הכבוד. והרי זו מתלאה להבריח את החולין של העולם הזה לתוך ספירת הנאצל לחלל שם את הקודש.

שכל, מי יתנה את עלבונך? מעבידים אותך בפלילים על אפך ועל חמתך. הוצבת שומר על העולם הזה לשמש נר לנתיבו של בשר ודם, לבל יפול למהמורות, ולא נועדת כלל להאיר נתיבות העולם הבא. אדרבה, כל קפיצה לעולם הבא בלוויתך מחשיכה יותר ממה שמאירה. אולם בני אדם יושבי חושך אף בלכתם אל האורה מושכים אחריהם את עב הענן של השכל, וגם בעלייתם להרף⁻עין למרומים מושכים אחריהם את חוקי האדמה ומושגיה. האדיקות בטבע החמרי ובשכל החמרני כורכת תמיד את עולם הבא בעניינם של החיים הארציים וסוחבת לתוך חיי⁻עולם כל עסקי הגוף, משאלותיו ובעיותיו. אף שאלה זו נתונה משום⁻מה בזיקה לאמונה בעולם הבא, והיא: האם שפר עליו חלקו של אדם בעולם הזה? האוהב הוא את חייו? ואילו, למשל, ניתנה לנו הכושרה בשעת פטירתנו לשוב ולחיות את כל חיינו הקודמים עלי אדמות במלואם, על כל סבלם וממרוריהם האם היינו מסכימים לכך? לכאורה אין זו אלא הלכתא למשיחא. אולם האדם אוהב להיות שונה הלכות אף לגבי דברים שלא היו ולא נבראו. לכן מצאנו חכמים היושבים על מדוכה זו וטורחים לחבר סוגיה.

הלכו ובדקו אצל חכמים שונים להיכן נוטה סברתם. כגון שהחכם גיתה הודיע על עצמו, שלא היתה לו שעה של קורת רוח בחייו, ואף על פי כן הצהיר, שהוא מוכן ומזומן להיוולד עוד פעם ולעשות בפעם שניה אותה דרך⁻חיים עצמה. דעה מעין זו נשמעה גם מפי פרנקלין, שהביא את הסכמתו לומר הדרן לפרשת חייו על כל מאבקיה ונפתוליה. ואילו ליאופרדי סבור היה, ששום איש, אילו נצטווה להיוולד עוד פעם, לא היה מקבל עליו את הדין. הואיל ואין אנו יכולים לעשות משאל כלל⁻אנושי, ומה גם ששום משאל אינו משמש כלום, שאין האדם עונה על משאל אלא מהרהורי לבו באותו רגע, ועל הרוב לא כלל ממין השאלה ובשום פעם לא משום עומקא דלבא, אלא מן האדוה שעל פני השטח המחשבתי, הרינו מחוייבים להניח את בעיית הלידה השניה בתיקו. אבל מה עניין ההיוולדות השניה בצלם הארצי אצל חיי עולם הבא? אין עניין, כשם שאין סמיכות הפרשיות בין אכילת לוויתן לחזיון אין⁻סוף. מנהג קדמון הוא לערבב את הפרשיות ולהסמיך שני חצאי פסוקים הסותרים זה את זה, כגון: ויחזו אלוהים ויאכלו וישתו.

כשם שאין העולם הבא מעון⁻קיץ נצחי לעייפי העולם הזה ואין הוא גן עדן וגיהינום לצדיקים ולרשעים, כך אין הוא בית הבראה ומקום הטבה לאני, שראה עוני וסבל בשבט עברתם בעולם התחתון. האני שלנו מסתכל ברגעי החסד בחזיון הזוהר, הוא חושק בהתגלות, אבל הזוהר וההתגלות אינם נתונים לו ואינם מותנים בו. הוא להם ואין הם לו. חוסר⁻שחר הוא להרהר במה שלא ניתנה לנו הרשות והכושר להרהר: איך וכיצד, מי ומה, ובזכות מה, ועד אימתי, נגיע לחיי העולם הבא? דיינו בכך, שהגיון העולם הבא נטוע בלבנו. ולא שאסור להגות במופלא מאתנו, אלא אי אפשר לצור לו צורות. כיוון שהננו הוגים בו הוא חומק מאתנו ושוב איננו מסוגלים להשיג אפילו בבואה דבבואה ממנו. ציפור ביד אינה עוד ציפור. עולם הבא על פי השכל אינו עולם הבא. אנו חושקים בנעלם, נפשנו יוצאת אחריו. לכן הננו פושטים מעליו מעטה התעלומה, מכפישים אותו באשפתות המגושם, מתרגמים אותו לשפת הנגלה – ומה השגנו? השגנו נגלה. קרענו מעל הנסתר את מחלצות הסוד, ועדיין הננו מתיימרים להחזיק בנסתר. הננו אוכלים בעצם את מעדני העולם הזה בכף ומזלג של העולם הבא. אך כלום הכף והמזלג עושים את המאכלים?

צא וראה כמה אנו דלי⁻השגה, שעם כל סלידתנו מעולם הבא מגושם, חייבים אנו לומר בכל זאת טוב למאמינים בעולם של לוויתן משאינם מאמינים כל עיקר. יכול שמתוך הלוויתן והיין המשומר יבריק למאמין הברק לטעום לרגע כמימריה טעם חיי עולם. אולם הכפירה הגמורה עקרה לגמרי. בור של חושך אינו מעלה אף שביב אור. בחיק המוות לא ינוח אלא תולע. טוב אדם מכשף, עובד אלילים ומאמין בחבלי שוא, החי כל ימיו באימת הגיהינום, מאשר אדם תולע. האומר אחרי יבוא חדלון, חי את חדלונו גם בחייו. לא זה עיקר, אם אני כפי שהנני אבוא לחיי עולם הבא, אם אני שם אזכור את עצמי כאן, אם גם בשרי יזדכך לשמש מלאך לפני כסא הכבוד או אהיה שם שרף, אם אשב לבדי תחת החופה או עמי במחיצתי יישבו כל ידידי ואוהבי, אבי ואמי ושארי בשרי בעולם הזה, אהיה שם רוח, ברק די נור, צל, צליל, זמר או רחש, ובלבד שאהיה בתוך הדעת העליונה, המשך של אני שלי בעולם הזה. מה לי ולשכל שלי? אך אהיה צרור בצרור השכל העולמי ומעוטף בזוהר הנצחים. לא כי די לי גם בזאת, שבתוך בית⁻חמרי שוכנת דעת חיי⁻עולם. אשרי שזכיתי לכך שאני בשר ודם מקבל לרגעים מברקים מעולם אחר. חוש אומר לי, שהם באים אלי מעולם שחוקיו שונים מחוקינו ומושכלותיו נבדלים משלנו.

חיי⁻עולם נטועים בתוכי – הוי אומר: הריני בן העולם הבא, איני רוצה בחלק לעולם הבא. רוצה אני בכל העולם הבא. רוצה אני להיות עצמי העולם הבא. חוש אומר לי, שאילו נולדתי על כוכב אחר, הייתי משיג את העולם הזה בחינת עולם הבא. ויתכן שעולמנו הוא באמת עולם הבא, אלא שקצרי⁻השגה אנחנו להשיגו כמהותו. כשם שאיננו מבינים בטיבו של העולם הזה, כך איננו מבינים בטיב מקריו. ואילו השכלנו אותם כראוי היינו יודעים, שאין צרות ואין מחלות, אין כשלונות ואין עלבונות, אף המוות איננו. הרע אינו אלא טעות. טוב בעינינו כל מה שאין לנו ורע כל המוצאות אותנו. עדיין לא קנינו לנו דעת בחיים ראויים לשמם. אילו דעה בנו היינו טועמים טובה בכל המוצאות אותנו ולא רק בדברים שאנו מחפשים אחריהם ואיננו מוצאים אותם.

כיוון שאין אנו תוהים על סוגיית העולם הבא מצד השכר והעונש או העמל והגמול, איננו באים כלל להבדיל בין המאמין והכופר מבחינת הפגיעה במי שאמר והיו העולמות. אין צורך לאלוהים בזבחי בהמות ולא בזבחי לבבות. אפילו שאינם מגשימים סבורים, שבכוח היגיעה והתשוקה והאמונה בחיי העולם הבא נוחל האדם חיי⁻עולם, ואילו מי שאינו מודה ומאמין ועוזב את הנצח לא ירוחם בנצח, מעין מה שאמרו חכמינו בלשונם: מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת. אף דעה זו אסכולסתית היא וקשורה באופן סמוי מן העין בהגה הקניינית, העושה את העולם הזה קרדום לחפור בו אוצרות לעולם הבא. אולם אלוהים נדבן גדול הוא ואינו מקפח בחמודותיו הנצחיות שום בריה, אפילו אין מגיע לה שכר בעד מעשים טובים או בעד חריצות ושקדנות, השכלה וכשרונות. אין⁻סוף מעניק עצמו לאין⁻סוף, ולא על מנת כך ראוי לעורר בלבבות את האמונה הרדומה בחיי⁻עולם, כדי שיהיו כולם קרואים לשולחן הנצח. אולם שמחה היא להצית בלבבות את לפיד האמונה בעולם הבא, כדי שיהיה כל אחד בן העולם הזה ויראה את עולמו בחיים של לעת עתה. חוש אומר, שרק המאמין בחיי העולם הבא הוא בן העולם הזה כדבעי. בלי הנצח אין גם חיי⁻שעה. כל שעה היא שלנו – לכן אין חנה עלינו. אולם הנצח שאינו שלנו נותן טעם ותבלין לשעה הזאת.

נצח אין משמעו זה שאוחזים אותו ביד. פירושו שאיפה מתמדת אל אין⁻יש. הוא חום, אהבה, התלהבות, תקווה, צפייה, גילה, רעדה. הוא ערב שבת. מבחינה מסויימת ניתן לנסח את המאמר הנודע בהיפוכו, שהעולם הבא הוא פרוזדור לטרקלין העולם הזה. ואין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שהעולם הזה הוא חיים נודעים לנו ועולם הבא חיים לא⁻נודעים. עץ החיים ועץ הדעת חד הוא. לחיות עניינו ללמוד. אנו רוצים לחיות עוד, לפי שהננו משתוקקים ללמוד עוד, לגלות עוד קצת הלוט מעל המסתורין. כיוון שהננו מודים בנצח, הננו לומדים בבית⁻ספר של אין⁻סוף. במידה שהננו מכוונים את עצמנו כלפי הנצח, גוברת בנו הסקרנות ללמוד, היינו, לחיות. יתכן שאילו עשינו פעם את הקפיצה הגדולה מהגיון השעה להגיון הנצח, היה החשק ללמוד גובר בנו עד כדי להכריע את מלאך המוות. אף דבר זה כבר נרמז לנו מפי הקדמונים, שעל ידי לימוד התורה אפשר לבקש ארכה אצל מלאך המוות. אין תורה אלא תורת החיים – אומר החכם, מגיעים לנו חיים, לפי שאנו תלמידים. אנו מקשיבים לא רק לרחשי העולם הזה, אזנינו קשובות גם לבשורות ולמברקים מן העולם הבא. לכן לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה.

סברה זו, הנועצת את מרכזו של העולם הבא בתוך העולם הזה עשויה אולי להוסיף שבשתא חדשה על רוב השבשתות, שנתחלחלו לתוך מסכת זו ולעורר חשד, כאילו כוונתה להגניב בנעימה נימוסית את ההטפה להסיח את הדעת מעולם הבא של ממש ולהניח לו רק מציאות של קישוט או פרפרת, מין ריבה מתוקה, המסייעת בידינו לבלוע את הגלולה המרה של חיינו הארציים רבי הסבל. מעין מה שעושים כופרים בעיקר, שתובעים רשות שלטון לדת כתריס כנגד קלקול המידות, כשלט נאה ליחסי דרך ארץ וכסגולה לשלום המדינה.

לצערנו אין לנו מנוס מן ההטעאה ומן הערפל כשנכנסים לתוך סוגיה זו, הדברים קל וחומר: מה דבר שלא בא עדיין לעולם אין אדם יכול להקנות עליו מושג על חברו, כל שכן עולם שלא בא עדיין לעולם, שאין אנו יכולים לשתף את זולתו במחשבתנו על אודותיו. אילו מסוגלים היינו לשיח את עצמנו ביתר ברירות ודייקנות על מסתורין שבנו. לא היינו נופלים לתוך הגמגום הזה. אולם הרשות והיכולת בידינו לדבר על זאת רק בראשי⁻ברקים. קבלה בלבי, שעולם הבא משמעו כפשוטו ממש, עולם כפי מושכלנו האנושי. אין לנו ברירה אלא לדבר או לרמוז על כל העניינים הנאצלים באספקלריה של בשר ודם. יתכן שאף אספקלריה אחרת בהירה ומזוקקה יותר מקננת בקרבנו. אך מה נעשה ואין לנו שליטה עליה. היא אולי שולטת בנו. אולם עולם הבא כפשוטו אינו נתון בלבנו ולא בשכלנו. אין אנו יכולים לבטאו, סימן שאין אנו רשאים. מכל מקום אין אנו בעלים לו ואינו דין שנהיה נושאים ונותנים בו, כאילו אנו בני⁻בית בתוכו. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. די לנו שאנחנו נוהגים בעולם הזה כבתוך שלנו, סוחרים ומוכרים את אדמותיו, מחלקים אותן למגרשים ועושים בהן חזקה. העולם הבא אינו נכס, שאנו רשאים לעשות בו חלוקה לחלקוֹת שמנות וכחושות, להעמיד לזה כיסא במקום גבוה סמוך לכיסא הכבוד ולצוות על פלוני להשפיל שבת, אין לשום נברא חזקה על עולם הבא במידה יתירה מאשר לחברו. ואילו דברי ימי העולם התרבותי ותולדות האמונות והדעות הומים משא ומתן, ולכשתרצו, גם מקח וממכר, על שיכונים בעולם הבא וכיסאות בגן עדן.

רבים פרשו מעסקי העולם הזה מחמת סלידתם מן השוד והגזל הממלאים את כל הארץ. וכלום לא מן הדין הוא, שיימצאו גם נזירים לעולם הבא, הפורשים מכל השקלא וטריה בענייני נצח מפאת חוק האלימות השולט גם בו, כל דאלים יותר בחכמה, במידות, בצדקה ובמעשים טובים, גבר בחלקו לעולם הבא. מטעם זה בוודאי ראוי להטיל את הדגש בעולם הבא שבתוך העולם הזה ולאסור את העיון וההגיון בעולם הבא כפשוטו, שמושגים כל כך מבולבלים ועכורים, עסקיים ממש, נשתרבבו לתוכו. וכך היא המידה ההכרחית מטעמי נקיון, כדי שיתקדש חג הפסח בספירה זו ולקיים עובר לו בדיקת חמץ במסכת עולם הבא.

אנו מצווים על חג הפסח הזה לא רק משום שחכמי האמונה שיבשו את מושגו הטהור והנאצל של עולם הבא, אלא גם משום שאף חכמי החזון והוגי הדעות הפכו את הערך הנאצל הזה לנכס המכניס פירות. סעיף זה של הכנסה פסול, בין שאוחזים בו באי⁻כוח האמונה, בין שמתחממים לאורו פייטנים ופילוסופים. העולם הבא נדרש על ידי אלו ואלו כמין עוגה, שחותכים ממנה פרוסות לילדים הטובים וכמכונת⁻תופת, היוצקת מטבעות דראון לחוטאים ולנקלים. העשיר לא ייכנס לעולם הבא, כשם שהגמל לא יעבור דרך קופה של מחט – פסקו הללו, שעל ידי שמינו עצמם נציגים לעניים, צברו במשך דורות עשרו של העולם הזה ובנו היכלי⁻כתענוגות לעצמם. הכל קלקלו בעולם הבא. אפלטון והרמב"ם, שפינוזה וסודנבורג דיברו על העולם הבא כנגידים ומצווים, שהמפתחות לשעריו בידיהם. למקום⁻זוועה הפך אותו דאנטה ועל שום כך נחל שם⁻עולם. המושג עולם הבא לא יבוא לעולם על זיקוקו ולא ייהפך למציאות חיה, אלא אם כן נמשיך אותו ממרומיו במובן השטח וממרחקיו במובן הזמני ונרכיבו על עולמנו השפל בתוך הלאלתר. כל זמן שהעולם הבא מופרש מחוץ לעולמנו ועומד מולנו הוא נגדנו. יש כאן שתי רשויות, אחת כנגד חברתה: אני ועולם של מעלה. שני ניגודים לווים זה מזה ומשתקפים זה בתוך זה. האני הקטן מול עולם הבא מחולל ממילא מעין עולם הבא קטן. על שום שהוא מחוץ לעולמנו הוא נעשה מקביל לעולמנו, צד שכנגד ושווה לו. עולם הבא לפי השיגרה הוא ההיפך משמו. אין הוא בא כלל אל האדם, אלא האדם הולך ובא אליו. כל זמן שהנשמה בקרבנו אנו חיים בתוך העולם הזה. מיציאת נשמתנו ואילך מתחילה פרשת וילך. האדם הולך אל עולמו. הוא מעתיק את מושבו מרשות לרשות.

מה תימה שבעיות חמורות כל כך נשתרבבו לתוך סוגית עולם הבא החמורה? אם האדם הולך לעולמו הריהו תוהה ושואל את עצמו: מי הוא ההולך. נשמה זו שניתנה בי או גם גופי החלכה? אני הולך לשם ומי בא לשם? האם האני ההולך הוא שבא לשם או הולך אני זה ותוך כדי הילוכו הוא מתגלגל לבריה אחרת, לרוח, למלאך, לנשמה ערטילאית. תמצא לומר אני זה שבא הוא לא זה שיצא לדרכו, מה בצע לי בעולם הבא הנופל בחלקו של לא⁻אני? נסתבכה לכאן גם בעית הישארות הנפש. מה נשאר? מי נשאר? מהי הכמות הנשארת? היש זכרון בעולם הבא או אין?

אין יודע מה דמות לחיים בעולם הבא, אם כי רבים כל כך במשך דורי⁻דורות לקחו על עצמם את המשימה לשמש כתבים מן העולם הבא בתוך המערכות של העולם הזה ואף סיפרו פרטי⁻פרטים, מי בחזון ובשיר ומי במסכת הגיון והגות על חיי העולם הבא. רבים דיווחו לנו דו⁻שיחים, שהיו להם עם מלאך פלוני ואלמוני, אף נתנו סימנים בתארם, במראיהם ובמשלח⁻כנפיהם. סודנבורג, דרך משל, ראה עין בעין מלאכים עצובים ומלאכים שמחים, עליזים ומתרוננים, בוכים ומקוננים. לכל הפינות שאדם פונה בעולם הבא המובדל ומופרש הוא מושך אחריו את האני הקטן, רהבו ושגיונו, אף זדונו. יתכן שאילו העתקנו את מקום העולם הבא לתוך משכן האני דווקא, היה האני מתרחב בהכרח ופותח את שעריו לרווחה. השכל לעולם אינו שוכח עצמו, אך הלב כל עיקרו שכחת עצמו ומשיכת⁻כיסופים לאין שיעור.

שאו שארי הדמיון את ראשיכם והינשאו פתחי הלב ויבוא עולם הכבוד לשם, לא רק עשיר בצדקה או עשירי הרוח יכנסו לעולם הבא, אלא גם עניי האני, היינו, שוכחי עצמם. אין סגולה בדוקה לזכיה לעולם הבא כאבדן האני. כל זמן שהאני תופס מקום אין מקום למקומו של עולם. כשהאדם הוא יש, אין נאצל יש. אין השכינה שורה אלא על מי שעם עצמו ישור ויוכל לו. ואין האדם נכנס לעולם הבא, אלא עולם הבא נכנס לתוכו. אין הוא בן העולם הבא, אלא העולם הבא הוא בן⁻טיפוחו. משום כך אולי דווקא התמימים, הפשוטים, הענווים, שאין להם כמעט כל ישות וכל מי שהוא במדרגה של ביטול היש, נמצאים פנויים לשכינת העולם. העולם הבא אומר לאני הקטן: או אני או אתה. שנינו איננו יכולים לדור בכפיפה אחת. וכלום לא כדאי לתת את האני הקטן תמורת העולם בן הנצח? וכי זו היא גזילת האני? נגזלת נקודה קטנה תמורת מרחביה. תנאי לחיי כוללות כלות הנפש. ירידת הישות של מטה היא צורך עליה לישות של מעלה.

להוציא מכלל טעות: אין המכוון לומר, שהעולם הבא ניתן לעניים או לענווי הרוח כשכר בעד עניותם או עניוותם, בדומה למה שנאמר על ידי בעלי דת האהבה, שמינו את עצמם אפוטרופסים על הנצח, כי רק העניים והענווים ייכנסו למלכות השמים. כשאנו אומרים כך, הרינו חוזרים לעשות את חלק האדם בעולם הבא מעין משכוֹן בידי הריבונו של עולם ולהחזירו לזכאים, העושים את רצונו ולשמטו מידי החייבים המורדים בו. הרי זו אחת הסברות המותמהות ביותר, שזכתה לשלוט בכיפת המוחות זמן ארוך ביותר, לייחס לריבונו של עולם קנאות צרת עין לשקע לעדי עד בשער חירוק השניים את האנשים, ששכלם הקצר או לבם הצר לא היה מסוגל לשכן שם את שמו הגדול והנורא.

אי האמונה במצוי העליון אינה פרי עזות או אלימות, אלא, להיפך, תוצאה ממורך הלב ומחלישות הדעת. המצוי העליון לאין סוף, לא כל מוח סובל אותו. ואולי יסבלוהו רק המוחות האטיים הצועדים כצב, היינו, הפשוטים ביותר, שאינם יודעים חכמות ואינם חוקרים לכל תכלית, וכן המוחות המהירים הנשריים, המסוגלים לרחף על פני תהומות בלי להיפגע. בינונים אינם מוכשרים כלל להיכנס לפרדס. ופליאה היא שאנשים מן השורה רבים מודים לפחות מן השפה ולחוץ במציאותו של נמצא ואין עת אל מציאותו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו, אחד ואין יחיד כיחודו, אין לו דמות הגוף ואינו גוף. מסתבר שהאמונה בעולם הבא לא הכתה שרשים עמוקים בלבבות אף משום כך, שכל הדתות כמעט הסמיכוה למצוות ולמעשים טובים ועשוה כורך עם עיקרי⁻אמונה אחרים. השכל, הלב, כל מושגי הכבוד האנושי, מתקוממים על מעשי⁻כלאיים זה. אמונה לחוד וחיי⁻עולם לחוד; מצוות ומעשים טובים לחוד וגן עדן לחוד. אין מקום לזיווג זה שאינו מן השמים. כל הברואים האנושיים והוא הדין כל הברואים האחרים, עליונים ותחתונים, בשר ודם או מלאכים, יש להם חלק לעולם הבא. הם זכאים לו לא בשכר מצוות ומעשים טובים, אלא בשכר זה שנבראו. הכל מגיע לכל. אין⁻סוף הוא נחלת הכל, מאחר שהכל הוא אין⁻סוף.

האמונה בעיקרים נעלים וביעודים נאצלים אינה חובה, אלא נדבה ותרומה, כפי שנאמר על אברהם “והאמין בה' ויחשבה לו צדקה”. לא איש אל ויעניש את שאינם מאמינים בו. אינם מאמינים לפי שאינם יכולים. אם יש מקום לומר, שבזכות האמונה אדם נוחל עולם הבא, הרי זה בזכות האמונה בעולם הבא הוא נוחל עולם הבא, כלומר, נוחל אותו גם בעולם הזה. האמונה בעולם הבא ממשיכה עלינו לאלתר את מנעמי העולם הבא. אי שם בחביון אין⁻סוף גנוּזים חיים נעלים, נאצלים, מתוקים ובשמיים לאין שיעור, ואנו על ידי אמונתנו בהם מורידים רסיסים מהם מן הספירות הגבוהות אל תוך נפשנו. אמונה היא תפילה. ואולי אמונה היא תוקף⁻רצון, עלייית הנשמה לספירה של כוח וחיוניות יתירה, המרחיבה את ישותנו ומחזקת את כלי הקליטה שלנו, עד שהננו נעשים מוכשרים להכניס לתוך נרתיקנו הגופני הצר בבואה דבבואה מטעם עולם הבא. אבל מי שאינו באמונה, היינו, בתפילה, כלומר, בעודף⁻גבורה, כלום חייב הוא עונש להניחו לעולמים מבחוץ? שלילת עולם הבא ממי שהוא היא אכזריות, כשם שאכזריות היא לשלול מברואים אנושיים רבים את הסגולה להתענג על שירים וזמירות, על המדעים והאומנויות היפות, על החן ועל היופי. עולם הבא הוא יופי של מעלה, דעת עליון. וכאשר תמלא הארץ דעת כמים לים מכסים תמלא גם השגת החן והיופי. כשכולם יהיו בני דעה יהיו כולם יפים. כשהאמונה מעולם הבא תמלא את כל הלבבות, תגדל מלכות העולם הבא ותרנין כל בשר. האמונה בעולם הבא תגביר את שכינת העולם הבא.

אמונה גוררת אמונה. אדם אחד, המאמין בלב ונפש עד כלות חופש בעולם הבא, משפיע על רבים. אמונה שבלב היא שמש השופכת את זהרה מסביב. רשאים אנו מכל מקום לומר, בלי לפסוק הלכה – אין הלכות פסוקות – שהשער לעולם הבא הוא האמונה בעולם הבא. אשרי המאמין לאלתר. ואף שאינו מאמין ראוי לו שיאמין ומגיע לו חלק באמונה הגדולה המעתיקה הרים המכסים עלינו מלחזות בזיו נועם העליון.

האמונה בעולם הבא כיוונה נכון, אם מוצאה מנקודה נכונה, ממקור טהור, ללא כל תערובת אנוכית. כל אחד בא אל המקום שיצא משם. היוצא מן האני הקטן מגיע לעולם הבא קטן. זהו בערך צביונו של העולם הבא, שדורות רבים צרו את צורתו: סעודה אריכתא. שולחן המטעמים שבעולם התחתון הוא קצר מדי, ואילו בעולם הבא הוא ארוך לאין סוף. האני בעולם הזה גבהו כך וכך אמה, ואילו לעולם הבא שיעור קומתו גדול יותר. האני התחתון הוא אב⁻דמות לאני העליון. תחת לעשות את האני העליון אב⁻דמות לאני התחתון. העולם הזה והעולם הבא הם שתי קומות של בית אחד. העולם הבא הוא חוש שעלינו לטפח ולפתחו. אין אני מאמין בעולם הבא משום שהנני מתאווה לקבל פיצוי בעד יסורי או גמול בעד זכויותי. אני מאמין לא רק לפי שאני מאמין, אלא גם משום שאני יודע. אני יודע לפי שהנני מאמין. האמונה היא ידיעה כפולה ומכופלת. אני יודע לפי ששכלי אומר לי, שהיש הוא יש לעולם⁻ועד. אף אני יש ולא אהיה עוד אין לעדי⁻עד.

אולם יש רגע שבו הידיעה המשוערת שלי לובשת חזיון האמונה, שהיא הבפועל לעומת הידיעה שאינה אלא בכוח. לרגע יעמוד הנצח לנגד עיני ויתפח בקרבי כעצם חי, מבשרי אחזהו, בתמונה יופיע, דממה וקול אשמע. יגונב אלי משב לא מעולם הזה וחיות חדשה, נרחבה, בשורה תפקדני, פתק יפול לתוך נפשי, מעין זה שנפל מסתמא לתוך נשמתו של האדם הראשון, שהגה את רעיון הנצח. האמונה בעולם הבא היא תרגיל החוזר ונשנה ללמוד אלף בית זו, שבה כתוב הפתק. עולם הבא הוא לחש נפחד בקרבי. עדיין אינו בגדר חוש ממש. אך אחוש את החוש. זה עניין של כמעט ובערך ועל סף. הנה, הנה… עוד אחת מעט והחלום לא יהיה עוד חלום, אלא מראה בהקיץ. אילו הצלחתי לעבור את הסף, לקפוץ מעל לחוט השערה המפסיק ביני ובין התחושה ההיא, הייתי משיג לפתע טעם החיים שמעל לחיים, שבתוך התוך של החיים. ואילו השגתי את הטעם ההוא כדי הרף⁻עין הייתי בא לרגע בסודם של כל החכמות והשכלים, השירות והמנגינות; נפשי מתרחבת כפתחו של עולם להכניס לתוכה את רינת הספירות, המיית הרצונות, חן כל הנופים, נועם כל הבשמים; הייתי שקול ככל היקום. אך אין החיים לאמיתם ניתנים לנו אלא כדי חטף. פירורים דלים חוטפים אנו לפעמים מעל שולחן הגבוה של הנצח. אין בנו הכוח לחיות את העולם ומלואו, אך אנו משתוקקים להידבק בחיה הגדולה. חוש לוחש לנו, שהננו עומדים תמיד על הר נבו ולארץ הבחירה של מחזה שדי איננו נכנסים. אשר נבצר מאתנו עד היום אינו גזירה שיימנע ממנו לעולם⁻ועד. אני מאמין באמונה שלימה בביאת העולם הבא, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. אני מאמין שהמתים יקומו, מאחר שאין כלל מוות.

אשרי המאמין, ואשרי גם שאיננו מאמין עדיין, אך רוצה להאמין, נכספה נפשו לאמונה. הרצון הזה, הכיסוּפים האלה, הם מבשרי העולם הבא.