רקע
דוד תמר
הציפייה באיטליה לשנת הגאולה של"ה

שני פרקים מספר “עבודת הקודש” למחבר עלום־שם1


 

א    🔗

כבר בסופה של המאה הט“ו, בשנות רנ”ו–רנ“ח, כמה שנים לאחר גרוש היהודים מספרד, כתב בה ר' יצחק אברבנאל את הטרילוגיה המשיחית שלו, שעוסקת בחישובי הקץ. אחד ממועדי הקץ נקבע על־ידי אברבנאל לשנת רס”ג.2 ואפשר שהשפיע בכך על ר' אשר מלמלין, מקובל או נוטה לתורת־הסוד3 שבישר בשנות ר“ס־רס”ב את בואו הקרוב של המשיח4. יתכן שר' אשר הושפע אף מבונט דה־לאטס, רופא ואסטרולוג מפורסם בזמנו, רופאם של האפיפיורים אליסנדרו השישי וליאו העשירי, שעוד לפני אברבנאל קבע מתוך חישובים אסטרולוגיים את שנת רס“ה כשנת הקץ5. מעדויותיהם של רושמי הקורות של הדור ההוא אנו למדים, שנתעוררה בימים ההם תנועה גדולה לחזרה בתשובה, שהיתה מלווה בצומות ובסיגופים ובהכנות לעליה לארץ־ישראל. התנועה לא נצטמצמה באחד המחוזות אלא שהקיפה את “כל גלות איטליאה”, שעלתה ביבי ר' אשר “להכניס כל רוב גלות אדום בתשובה רבה ובאמונה בו ובהקדמותיו ובתעניות ובמלקייות. יען אמרו כי הגואל בא6. כך פותחת המאה ונכנסת דרך שער הגאולה. סמוך לזמן שאנו עומדים בו קבע ר' יוסף ן' שרגא, המקובל המפורסם מארג’ינטו (Argento) הסמוכה לפירארה7, את שנת רע”ב כשנת הקץ8. באותם הימים שהה כנראה באיטליה ר' אברהם הלוי. ומסתבר שאווירתה שהיתה טעונה מתח משיחי טבעה רושמה על נפשו, שהיתה מעצם ברייתה פתוחה לקליטת חזונות הקץ וחזונות האפוקאליפטיקה. ספריו, פירושיו ואגרותיו, שנשלחו מירושלים לאיטליה בעיקר (לאחר כיבושה של ארץ־ישראל בידי התוכרים), הם פרשו לעצמה9. אין הם אלא מעין כרוז, שקורא בחיל: פנו דרך למלך המשיח. ר' אברהם הלוי קבע שלבים־שלבים בסולם הגאולה: ר”פ, רפ“ד, ר”צ־רצ“א, ואף רצ”ו. בשורותיו, שחזונות אפוקאליפטיים ומעשי נסים משמשים בהן בערבוביה, נפלו על לב דור שהוכשר לכך. האוויר היה מלא משמעות על עשרת השבטים ומלחמות הפלשים ומשמעות על מאורעות מופלאים, שראו בהם אחד מסימני הקץ. והאגרות המרובות שנכתבו באותו זמן, כגון אגרת ראשי הישיבה שבירושלים, אגרות ר' ישראל מפירושא ואגרת ר' רפאל טרבוט מעידות על־כך. לפיכך נשאלו חכמי ירושלים “מגלילות קהלות איטאליא, ובפרט מעיר רומא רבתא” אם “נתחדש שום אות אצלנו מענין גאולתנו, כי שמענו שם יצא קול הברה מבית המקדש”10.

בימים שבינתיים נתעוררה כידוע התנועה של דוד הראובני ושלמה מולכו,שמצחאות ודמיון פירנסוה כאחד, ושהיתה מלווה אף היא במעשי תשובה11, שלא כראובני עסק מלכו בחישובי הקץ. ובאחת מבשורותיו קבע את שנת ש' כשנת הקץ12. התנועה נכשלה והתקווה הגדולה שהיתה למפח נפש גרמו לרפיונה של המתיחות המשיחית לפרק־זמן מסויים.

לפני שנפנה למחציתה השנייה של המאה הט"ז, דומה שרשאים אנו להניח, שלא הקבלה היא שהשפיעה על הציפייה לקץ באיטליה במחציתה ראשונה של המאה, אלא חזונות האפוקאליפטיקה13. לא תורת הנסתר היא שגרמה ושהביאה לכך אלא תורת הנסתרות14, שנצטרפו לה שמועות על מעשים שמחוץ לגדר הטבע וחישובי קץ.

מחציתה השנייה של המאה הנזכרת היתה עת־צרה ליהודי איטליה. שריפת התלמוד בשנת שי“ד ושריפת אנוסי אנקונה בשנת שט”ז הן רק שניים מן הסימנים המרובים לכך. גזירותיו של פאולוס הרביעי שנבחר לאפיפיור בשנת שט“ו, היו גזירות קשות שיהודי איטליה לא ידעו כמותן מאות בשנים. בשל אותן גזירות קמו חוגים שנתייאשו מגאולה. ברם בסיבתן גם באו לעולם במספר מרובה יותר חבורות אחרות שקיוו והאמינו, שעת צרה היא לישראל שממנה יוושעו. עדויות לכך אפשר למצוא בפיוטים הרבה של התקופה וכן, למשל, בדברי בל בעל עמק הבכא, בן־הדור, בפתיחת ספרו ובסיומו ובשירו שבראש ספרו15. לפיכך אין זה מן התימה, שכשהגיעו השמועות על בניינה של טבריה בידי דון יוסף נשיא ראו בבשורות הללו אחד מסימני הגאולה הקרובה. כך יש להסיק מלשונת של בני קהילת קורי (במחוז קמפניה) באגרתם שנכתבה בין השנים שכ”ו־שכ“ח16:…”אדונינו דון יוסף שמאת ה' היתה לו היות נתונה בידו ארץ טבריא אשר בו בחר האל יתברך לעשות אות ומופת על גאולתינו ועל פדות נפשנו… וקבלה היא שבטבריי“א עתידים לחזור תחלה ומשם נעתקים למקדש”17. וכך מעיד הנוסע הפורטוגזי די־אבירו (Aveiro’d), שזמן שהותו בויניציאה חל כנראה סמוך לשנת שכ“ה18: “לשמע החדשה הזו19 כל היהודים היושבים בארץ ישראל הרי הם מלאים שמחה גדולה, בתקותם שאם אלה יבואו ויתישבו בה יבוא גם המשיח. והנה בזמן שהייתי בויניציה והייתי נוהג מסקרנות לבוא ולבקר את בית הכנסת ברוב השבתות… שמעתי מה שדברו ביניהם וחשבו כדבר בטוח, כי המשיח יבוא במשך שבע או שמונה שנים”20. הרי לפנינו עדותו של גוי מסיח לפי תומו על האמונה בביאתו הקרובה של המשיח בשנת של”ה לערך21, אמונה שנתחזקה ונתעצמה כנראה לרגל פעולתם של דון יוסף נשיא וחותנתו דונה גראסיה.

מכאן באים אנו לעיקר דיוננו, לחישובי הקץ שנתייסדו על שנת של“ה. דומה שבכל הזמנים שהיו בהם חישובי קץ נמצאה בהם השפעה חוזרת: הציפייה לגאולה קרובה השפיעה על חישובי הקץ, ולהיפך, חישובי הקץ השפיעו על הציפייה לגאולה קרובה. וכמעט תידר קשה להכריע מה קדם למה. והוא הדין בתקופה שאנו עומדים בה. אלא שמעולם לא הזדמנה להם למחשבי הקץ שנה תקופה במקום נאמן כל כך. סיפא של הכתוב “לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה” כבר נדרש כידוע על־ידי מז”ל על המשיח ועל שמו של המשיח22. אף אבות הכנסייה דרו אותו כתוב על משיחם23. ומעטים הפסוקים במקרא ששימשו לויכוח ולפולמוס מרובים כל־כך בין חכמי ישראל לבין חכמי הנוצרים בימי־הבינתיים כאותו פסוק. עכשיו נתגלגל המדרש הישן על המשיח ושמו גילגול חדש ונדרש כרמז על שנת המשיח24. נסתייעו מחשבי הקץ לא רק מן הפסוק הנזכר ומן הפסוקים המדברים על שלה בפרת יהודה ותמר, אלא גם ובעיקר מן הפסוקים הידועים בדניאל25. כבר פתח בכך בעל לקח טוב: “… ע”א שילה זה שאמר הכתוב אשרי המחכה ליגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, רמזו יעקב אבינו בברכתו אלף והוא הכלל והפרט הוא של“ה, וכן רמזו משה רבינו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אלף ושלש מאות ושלשים וחמש, כי א' דאסתיר טפל כי הסתירה עיקר, ובא דניאל ופירשו, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושלש מאות שלשים וחמשה והם עידן ועידונין ופלג, מועד מועדים וחצי”26. וכן בדרשתו על הכתוב “ואני הסתר אסתיר פני מהם הרי אלף שלש מאות ושלש ושש מניין הסת”ר אסתי"ר שנה, למעלה ממה שאמר דניאל, אשרי המחכה ויגיע לימים שלף שלש מאות ושלשים וחמשה27. כאן נרמזו כבר עיקרי הדברים שעליהם נתייסדו חשבונותיהם של מחשבי הקץ באיטליה בדור ההוא, כפי שנראה להלן.

ולא רק באיטליה עסקו אותה שעה בחישובי קץ אלא גם בשׂאלוניקי. כבר ר' אברהם הלוי כתב במאמר משרא קטרין, שנכתב בשנת רס“ח בשיריז הסמוכה לשאלוניקי: “ושֵלָה רמז אל האושר של שנת של”ה לאף הששי”28. בשנת שכ“ח (שנה לאחר בעל “עבודת הקדש”, שדבריו בפרשה זו מתפרסמים להלן) כתב בה בשאלוניקי ר' דניאל בן פרחיה בהוספותיו לספר “שארית יוסף” של ר' יוסף ב”ר שם טוב: “ובזה יובנו פסוקי נבואת דניאל דכתיב אשר”י המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלש' וחמשה, הכוונה כי חשבון זה של אשל“ה שנים מתחיל והאלף החמישי שהוא בשנת השל”ה ליצירה, ואז יקוימו כל היעודים הטובים כלם אשר יעדו עלינו הנביאים מפיה'. ואשרי המחכה ויגיע עד הזמן הזה. ואז יהיה סוף וקץ לכל צרותינו ותחילת פדותינו29… וזה רמז לו שימות ויעמוד משנת שלש מאות שלשים וחמשה והלאה, כי כן עולה לקץ הימין בגימטריא של“ה שנים מאלף הששי”30.

פרשה לעמה שנדון בה במקום אחר היא האמונה בשנת הגאולה של“ה אצל האר”י ותלמידיו31. כאן כדאי רק להעיר בקיצור, שהמסורת של צפת מבוססת על יסודות אחרים, שהתנועה באיטליה ובשאלוניקי בזמן שאנו עומדים בו לא נבנתה עליהם. כן יש להטעים, שכל החיבורים העוסקים בפרשה זו שדיברנו בהם למעלה ושנדבר בהם מיד בסמוך נכתבו עוד לפני שהאר"י עלה ממצרים. ברם עדיין צריך עיון אם אין מקום לסברה הפוכה, כלומר להנחה שממרכזי המקובלים באיטליה ובשאלוניקי יצאה השפעה על צפת.


 

ב    🔗

בין מחשבי הקץ של הדור ההוא יש לייחד מקום לעצמו לר' מרדכי דאטו32, מגדולי המקובלים באיטליה בזמנו ומשורר חשוב, שכל יצירתו רבת־הפנים אינה אלא ציפייה גדולה לגאולה. ספרו “מגדל דוד” שנשמר באצם כתיבת־ידו באוכספורד33 סובב סביב שנת הקץ של“ה. ר' מרדכי דאטו שנולד בשנת רפ”ה34 ונפטר לאחר שנת שנ“ה35 כתב את ספרו זה במשך השנים שט”ו–שכ“א36. חיבורו היה לנגד עינו של ר' כזריה מן האדומים, שמביא כמה מחשבונותיו37. מזתבר שבעטיין של גזירותיו של פעולוס הרביעי נתחזקה ונתעצמה אצלו המיפייה לגאולה. הוא היה הארי בחבורה של “להקת בני נביאים המחכים בשנת של”ה את יום יי' אשר בו יוציא עמו בששון לתשועת נצח”38, שנדון עליו בסמוך, היה חבר לאותה חבורה, או שלפחות ידע והכיר את הספר “מגדל דוד”, שבכמה עניינים נמצאים דבריו שלו מכוונים עם דבריו של דאטו שם, שקצת מהם נזכיר כאן. כבר בשירו שמובא בראש הספר שר דאטו: “אל עמי/ יחכה לו/ דבר שילה/ ויום נורא/ ועדן בו/ כאיש משה/ 39 יקבץ שה מפוזרה” שם, 24א).

מעניין במיוחד חשבונו של דאטו בדף 68ב. הוא חישב ומצא, שחשבונם של שני הפסוקים האחרונים של דניאל עולה בדיוק 5335 (היא ה' אלפים של"ה). הפסוק הראשון “אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה” חשבונו עולה 3045. הפסוק השני “ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין” חשבונו עולה 2290. לכשתצרף את שני המספרים יחד יצא לך המספר 5355. ודאטו אף סומך לדבריו טבלה זו:


יגדל 5 4 0 3 שלה
0 9 2 2
5 3 3 5

השווה לזה את דבריו של בעל “עבודת הקדש” “כי דורשי רשומות40 חקרו ודרשו ומצאו כי פסוק זה עם הפסוק הבא אחריו שהן חתימת הספר עולי' במספר מכוון בגימ' חמשת אלפפים ושל”ה".

בדף 70א פותח המחבר בפרשת יהודה ותמר, שמתפרשת ונדרשת על־ידו כסמל וכרמז לגאולה העתידה, ובאותה דרך הולך בעל “עבודת הקדש” בפרק כב של ספרו (ר' להלן) “… והמספר השלישי של של”ה הלא הוא כתוב במעשה תמר ויהודה… ותוסף עו" ותל“ד ב”ן ותקר“א א”ת שמ“ו של”ה. כן זה ושמו רומז אל שוב שנית תקומת יהודה בשולי וסוף הגלות הזה משנת של“ה לאלף הששי לפי דעתי (72א)… וכן שלה מלא שין למ”ד ה“א בגי' משי”ח בנ“ו דויד (72ב)… עוד רומז כי גדולתו של שלה זה הוא ארבעים שנה קודם תחיית המתים הכללית בשנת ת”ח לאלף הו' בזו שיבוא. נמצא כאילו שלה זה נולד בשנת של“ה והוא הגילוי הראשון, ובשנת שס”ה יהיה גדול ילך41 על כל ישראל… כן התחלת גילויו הראשון של משיח תהיה סמוך לשנת של“ה כי מ”ה שנים יש בין גילוי ראשון לגילוי שני, והשני יהיה בשנת תחיית מתי א“י היא שנת שס”ח לאלף הו' ארבעים שנה קודם תחיית מתי חוצה לארץ בשנת ת“ח כמו שיתבאר כל זה למעיין בדברי הרשב”י וחכמי' אחרים בס“ה42. ונמצאו המ”ה שנים מתחילים בשנת שכ“ג וכלים בשנת שס”ח… ושלשים יום ושלשת ימי' הם ל“ג שנה משנת של”ה עד שנת שס“ח (74ב)… אשר בהם נתכסה המשיח אחרי גלויו הראשון” והז' שני' הקודמי' לז' ימי לידה הם השבוע שבן דוד בא בו בסופו, והשבוע מתחיל בשנת שכ“ח. (75א). לזה יש להוסיף את דבריו בדף 91א: “ובשנת שכ”ח שהם ארבעים שנה קודם [שס”ח] יתחיל השבוע הקטן שבן דוד בא בו בגילוי ראשון ונשלם בשנת של“ה, וכן שם במדרש הנעלם קראו אותה השנה של שס”ח שנת הארבעים“43. השוונ לזה את דבריו של בעל “עבודת הקדש”: “וזהו אמרם בהרבה מקומות שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה וכו' כדאחץא בחלק. הנה א”כ חברי המשיח התחילו בשנה הזאת (שכ"ז) או בשנה הבאה” (להלן עמ' עה) “הוסף עליה שבוע אחד של חבלי משיח שיתחילו בשנה הבאה של שכ”ח עד של“ה (להלן עמ' עח). בדף 91־92א דורש דאטו את מראה הערב והבוקר שבדניאל (ח, יד, כו) כרומז לגאולה העתידה, שיטה שנוקט בה אף בעל “עבודת הקדש”. ואף גאולת הקרוב שמדובר עליה בספר רותה יש לפרשה על דרך זה: “ואחרי כן תתקיים סוד גאל לך אתה את גאלתי… ואני לפי דרכי אומר ג”כ כי החמשה תיבות אלו מספרם אלף של”ה כנודע44. ויש בו ד' אלפין הרומזים לד' אלפים. חברפ עם אלף של“ה יהיו חמשת אלפים של”ה כמספר הב' פסוקים ושלשי“ם וחמש”ה. ורבים דברו בסודות המגלה הזאת של אות על גאולתנו ועל פדות נפשנו“45 (102א). ולא רק בספרו “מגדל דוד עסק דאטו בשנת הגאולה. בספרו “מאמר מרדכי”46, פירוש למגילת אסתר על דרך הקבלה, שנכתב לאחר שנת שכ”א ולפני שנת של”ה, הוא מביא גימטריה חדשה לשנת של“ה: “תמצא רמוז בגימטריא ב' תיבות של להנקם מאיביהם עם הב' תיבות עצמן [בגימטריה של”ה] לכמה שנים מהאלף הששי יהיה העת אשר משם ואילך עתודים היהודים להנקם מאויביהם. וחשבון זה מכוון עם מה שכתב בדניאל אשר המחכה ויגיע לימי אלף שלמה… וחשבון זה מכוון עם מה שכתוב בדניאל עדן ועדנין ופלג עדן ומועד מועדי' וחצי כמו הפירושי' שפירשתי אני במגדל דויד שחברתי47. ולא שאגזור כך חלילה, רק אם ימהמה אחכה לו”.

התיבות האחרונות כבר פתחו פתח לחשבונות אחרים של הקץ. ואכן, נתקיימו דבריו של ר' עזריה מן האדומים “בא יבא הזמן ההוא של”ה וישלח אותנו“. ברם ר' מרדכי דאטו לא נתייאש מגאולה במהרה בימיו. עכשיו תלה תקוותיו במועד השני, הוא שנת שס”ח. מועד שני וגילוי שני של הגאולה נשתנו והיו למועד ראשון ולגילוי ראשון מועד זה של הקץ מובא בשיר אחד משלו, שכלול בקובץ שיריו “שמן ערב”, שנמצא בעצם כתיבת־ידו בבריטיש מיוזאיום48. השירים שנאים וחשובים לעצמם, מלווה להם פירוש מן המחבר, חשוב ונאה לא־פחות מן השירים גופם. והנה ברשות ל“נשמת כל חי” מתפלל המשורר; ש“תבנה בית מנוחי / וגם עיר קדשך / בן בשנת שמ”י ח“י / תשכון שכינתך”49. ברם כלמוד־נסיון וכמקדים תקווה למפח־נפש מוסיף המשורר: “אך אם על דרכי / יאחר צירך / אחכה עודי חי / יבא דברך”50. דברים קרובים לעניין נמצאים בדרשותיו לבראשית ולשמות ולתחילת ויקרא (עד פרשת שמיני( שנכתבו באיטלקית בשנת שנ“א לערך, ששמורות אף הן בעצם כתיבת־ידו בבריטים מיוזאיום51. כבר בהקדמתו לספרו, שנכתבה בעברית, תולה המחבר את עיכוב הגאולה בעוונותיהם של ישראל למן ימי בית ראשון ואילך עד ימיו “כי גם בהיותנו בגלות הארוך הזה אנחנו חוטאי' יום יום. ע”כ היה שנתארך הגלות מה שנתארך יותר מהאלף החמישי. עד כי יש לנו היום גם מהאלף השש שלוש מאות וחמשים ואחת שנה” וכו'52. בדף 92א הוא מזכיר את ספרו “מגדל דוד” ואת שנת שס"ח כשנת קץ53. יש לעמוד במיוחד על דרשתו לפרשת ויחי, שהדברים שלא נאמרו בה יש בהם ללמד פי־כמה מן הדברים שנאמרו בה. לאחר הבאה מן הזוהר (73א) פותחת בדף 75א דרשתו בברכת יעקב לזבולון (בפדוק שבולן לחוף ימים ישכן) ואילו הדף שלפני זה, 74, חלק. היה המאמין הגדול אנו על פי השתיקה ובחר שלא לדרוש על ברכת יעקב ליהודה (שקודמת לברכת יעקב לשבולון), שהרי הכתוב עומד וצווח שם: לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבא שלה! 54 קיים בנפשו: והמצפה לגאולה בעת ההיא ידום! וכך נהג דאטו בפרשת וישב במעשה יהודה ותמר – אכן, שתיקה דממללא טפי מכל דיבורא!


 

ג    🔗

ראוי ר' מרדכי דאטו המקובל והמשורר וראויים חיבוריו לדיון מפורט לעצמו. כאן מבקשים אנו לדון ולפרסם את דבר המחבר עלום־השם של “עבודת הקדש” בפרשה זו. ספרו, שנמצא בכ“י בבריטיש מיוזאיום (מרגוליות 1074), חלוק לשני חלקים ותופס קמא דפים55. לפי דבריו של המחבר בהקדמתו הרי “קוטבי חבורי זה אשר הוא מיוסד עליהם שנים והם רוח הקדש וראיית פני מלאך הברית” בחלק הראשון בא המחבר להוכיח “כי כל ספרי הקדש תורה נביאי' וכתובים אורים ותומי' ובת קול והראות אליהו ז”ל לחכמי' כלם נכנסי' תחת גדר סוג עליון זה של רוח הקדש. גם שאר ענייני' נכבדי' יתפרשו בו” וכו‘. "והחלק השני יהיה פי’ על האלפא ביתא של אשרי תמימי דרך, כי להיות קוטב ספרי זה הא' מיוסד על ביאור מלת ר“ה (=רוח הקודש), ושם זה של ר”ה מיוסד בעצם ובראשונה על דברי אדוננו דוד המלך ע“ה באמרו רוחה' דבר גי ומלתו על לשוני”. בהמשך הקדמתו של מונה המחבר שבעה טעמים לקריאת חיבורו בשם “עבודת הקדש”. דבריו על שנת הקץ של"ה, שהמתפרסמים להלן, כלולים בסוף חלק א, פרקים כא וכב (61א–71א).

שמו של המחבר נעלם ממנו. מכמה מקומות בספרו מוכח שהיה מלמד דרדקי56, בעיקר בבתי נדיבים. נטה כנראה לתורת־הסוד, שקצת מספרותה הכיר וידע. מסתבר שפירסום הזוהר בדפוס בימיו עורר או חיזק בקרבו תשוקה זו. הספר בחלקו הגדול ובמעין מהדורא קמא שלו נכתב כבר בשנת שכ“ד, “וזה כמו ג' שני' העיר ה' את לבבי לכתוב ספר זה ביותי צם ומתענה, מתפלל ומתודה לה' על עוונותי, ואז כתבתי ממנו קצתו וכמעט רובו”57. אבל ערך אותו שנית והשלימו בפיזארו בשת שכ”ז “ובשנה הזאת שנת שכ”ז בבאי פה פיסארו וראיתי מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ולי לא היו תלמידי' ללמד, גמרתי בלבי… לחזור על מה שכתבתי אז ולהוסיף לקח58.

המחבר נולד כנראה לא לפני שנת רפ“ה ומסתבר שאף מאוחר מכן, כלומר שבזמן חיבור ספרו היה כבן ארבעים שנה או פחות מזה. כך אפשר להסיק לפי עניות דעתי מדבריו הבאים: “כל מה שאכתוב בעניין זה כבר כתבתי רובו או כולו בימי חרפי בדרשה אחת לתלמידי קודם שנתגלה ושנדפס”59. גזירותיו של פאולוס הרביעי השפיעו מאד על המחבר והגבירו בו את הציפייה לקץ. ואף שניים מחלומותיו60, שהוא מוסר עליהם בפרטות, קשורים בכך “ועתה… אגיד לכם את החלום אשר חלמתי בימי' ההם כמו ארבעי' יום קודם שהוקם מלך זה… ועתה הנני מפרש לכם החלום הזה כאשר פתרתי אותו אחרי הוקם המלך, כי קודם לא הייתי יודע על מה היה רומז. לבד זה הכלל הייתי נוקט בידי מדבר סביקה בטני לארץ, כי היום אנו בסוף (בתוך?) צרות ומבוכות (?) הגלות, כי אנכי… בלילה ההוא על החלום הרבה והיית יודע שיש פסוק על הדבר. והאיר ה' את עיני ומצאתי פסוק אומר בסוף מזמור מ”ד אחרי שמספר והולך שם כל צרות הגלות באמרו בתחלת הספור אך זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו, וכל המזמור כי דכיתנו במקום תנין וגו‘, כי עליך הורגנו כל היום וגו’, עורה למה תישן וגו‘, למה פניך תסתיר וגו’, ומסיים, כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו, וסמיך ליה קומה עזרתה לנו וגו‘, וקמתי ממטתי ברעש ובדאגה וצמתי והתעניתי לאחרים (צ"ל לאחרית?) עמי. ועמדתי מרעיד עד שלאחר ימי’ הוקם המלך המולך ואמרתי אכן נודע פתרון החלום ההוא שחלמתי, כי כאשר ראיתי הס”ת פתוח בכבוד על כנו שהיו רוצי' לקרות בו היה קודם שהומלך פאולו רביעי, כי עדיין עומדי' ביניהם בכבוד אלא שמצאו בו טעות וקרע, שכבר בעוונותינו התחילו לשלוח יד בתורה61. וכשהגיע לעפר על תלו בזקיפה ועם המעיל עליו היה בזמן המלך ההוא62, כי שחה לעפר נפשנו בגזרותיו. וכאשר נפל בעוונותינו לארץ היה כאשר הומלך זה המולך. ועתה דבקה לארץ בטננו מרוב הצרות אשר ל“ד לא יסורו עד עת קץ כי יבא שילה”63. וכך מספר לנו המחבר, שאת חלומו השני חלם “בשנת שט”ו לפ“ק בעיר פוליניו בהיותו עומד בבית הנעלה כמה”ר גמליאל מפוליניו י“ל (יחי לעד) מרביץ תורה בביתו בשנת שבת האפיפיור פאולו הרביעי על כסאו בתחלת ממשלתו, וכמדומה לי שהיה בחדש אלול כי לא כתבתי היום והחדש”. באותה שעה היו “עומדי' פוחדי' ויראי' והגזרות אשר גזר האפיפיור הנ”ל על היהודי' ומהמגור היה נשמע מסביב בימים ההם בהוציאו הבולה נגדנו"64.

הגרושים והנסיונות לגרושים שתכפו באיטליה במאה הט“ז נראו לציבור כחבלי משיח “ואעפ”י שלדעת רבים חבלי המשיח כבר התחילו זה שני' רבות מעת שהתחילו הגרושי'” סבור המחבר ש“המבלי' הגדולי' יהיו תשעת חדשי' קרובי' לישועה”. “שבוע אחד של חבלי משיח שיתחילו בשנה הבאה של שכ”ח עד של“ה”65. [על החבלים הגדולים, שנתייסרו בהם היהודים באיטליה בזמן ההוא מעידה האגרת הנז' של בני קהילת קורי, שנכתבה בו בפרק בין השנים שכ“ו–שכ”ח66, ערב גרוש היהודים ממלכות האפיפיור פיוס החמישי בשנת שכ“ט]. המחבר מייסד את חשבונותיו בעיקר על הפסוקים הנזכרים בדניאל ובפרשת וישב במעשה יהודה ותמר. בשלושה מקומות הוא רומז לכך, שאולי תתאחר הגאולה השלמה בשנה אחת. “ואומר אני כי אולי יסתתר המשיח אחרי הגלותו ולא תהיה הגאולה עד שנת של”ו… ובשל”ו תהיה הגאולה עצמה“. כבר בתחילת דבריו בפרשה זו הוא מבקש “לפני כל קורא בספר זה לבל יאשימני לשים אותי בכלל המחשבי קצי‘… כי איני ממחשבי קצי’ ח”ו רק הולך אני אחרי עקבות החכמי' האחרי'”.

כתב־היד שבידינו נכתב בכתיבה קורסיבית איטלקית קשה לקריאה “על ידי הצעיר אברהם י”ל בכ“ר משולם זלה”ה מאן אנילו67 פה פירארה מיום ז' יוניו של“א עד יום ו' לוליו של”א במהירות רב כי רציתי לקיים נדרי לבעליו68 אשר השאילהו אלי ע“מ להזירו לידו בזמן חדש ימי' וכן עשיתי”. הספר הועתק, איפוא, במשך חודש אחד כארבע שנים לאחר חיבורו מכתב־יד (של המחבר?) שהיה בידי אחר69.

ונראה לי כמעט ללא ספק כלשהו, שהיה חבור זה לנגד עיניו של ר' עזריה מן האדומים שנמצא בפירארה משנת שכ“ט70 לערך עד לאחר יז בכסלו של”א (לפחות), זמן הרעש המפורסם, שהוא מספר עליו, כידוע, בפתיחת ספרו שנתחבר במשך יח חודש, למן יד ניסן של“א עד תשרי של”ג71. ולזה נתכווין בדבריו על להקת בני נביאים שהיו באותו פרק־זמן. והשווה דבריו של בעל מאור עינים “כי דורשי רשומות מנו אותיות שני הפסוקים האחרונים ההמה שכך עולה מספרם חמשת אלפים של”ה“72, לדבריו של בעל “עבודת הקדש”, שכבר הובאו לעיל: “כי דורשי רשומות חקרו ודרשו ומצאו כי פסוק זה עם הפסוק הבא אחריו שהן חתימת הספר עולי' במספר מכוון בגימ' חמשת אלפי' ושל”ה”.

להלן מתפרסמים כל פרק כא של “עבודת הקדש” (61א–65ב) ורובו של פרק כב (65ב–71א).


הפרק הכ"א    🔗

למען יגילו וישמחו כל דורשי השם ואוהבי שמו המחכים יום יום ומצפי' לישועתו, ראיתי לסמוך לזה ולהביא כאן ראיות על היות גאולתנו קרובה לבא. והגם שבמקצת הראיות שאביא כבר קדמוני רבנן, עכ“ז אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש. ואביא ג”כ דברי' נאותי' אשר לפי דעתי מעולם לא קדמני אדם בהם, ומן השמים הורוני ואמצו זרועותי לכתב אותם על ספר לחזק לב נמהרים וברכים כושלות לאמץ, והשרידי' אשר ה' קורא יוסיפו גם הם אומץ בהם, יראו צדיקי' וישמחו ויגילו בה' ובקדוש ישראל יתהללו. ומפיל אני תחנתי לפני כל קורא בספר זה לבל יאשימני לשים אותי בכלל המחשבי קצי‘, כי כבר ידעתם כי אין נמנע לו לאדם לחשב את הקץ אלא כשיאמר ח“ו אם לא יבא משיח לקץ זה שוב לא יבא עוד, כי האיש ההוא לא כי73 היותו בכלל תפח רוחם של מחשבי קצים74 אלא גם מין יקרא ומתוך ריסי נכר שאינו מאמין בביאת המשיח, והכתוב אומר: אם יתמהמה חכה לו75. ועלינו להאמין כי דבר אלקינו יקום לעולם, וכ”ש דבר שיש עמו שבועה כאשר אמרנו ונבאו עליו נביאים. אלא אומר מה שאומר כי כבר קדמו אותי בזה חכמי’ רבי' וידועי' אלא שאוסיף בהם דבר מדעתי. ה' ימחול לי אם בדבר אחטא כי הוא היודע ועד במצפוני לבבי היות כוונתי לטובה לחזק ידים רפות כאשר אמרתי וגם להיות כי הדברי' לדעתי אמתיי‘. ועכ“ז ח”ו לא אגמור אומר ולא אגזור לומר כך הוא, כי ידוע מאמרם ז"ל היות דבר הקץ סתום עד מאד עד שאמרו כי יום נקם בלבי לבא לפומיה לא גלי76. רק אומר כי יכול להיות בקרוב הדבר שאכוין וגם שכוונו אחרי’ אל האמת. ומה שאמר הכתוב כי יום נקם בלבי77 היינו קודם הגלות, ובעוד הגלות על אדם לא רצה הקב“ה לגלותו לאדם ולא הניח אדם לגלותו, שהרי אמרו על יעקב אבינו שבקש לגלות הקץ לבניו ונסתם ממנו78. ואמרו על יונתן בן עוזיאל כשרצה לעשות תרגום על כתובי' נז79, יצאתה ב”ק ואמרה מי הוא זה שמגלה סתרי לבן אדם80. ואמרו כי אם היה מתרגם אמנם היה מגלה את הקץ81. וראיתי מי שאמר כי גלוי הקץ הוא בפסוק ימלוך ה' לעולם, אלקיך ציון וגו‘82 ואנו אורי’ אותו בקדושה, ולכך כשאנו אומרי' סדר קדושה אנו אומרי' פסוק ה' ימלוך לעולם ועד ומתרגמים אותו תחת פסוק ימלוך ה' לעולם. וגם חכמי' אחרי' רצו לגלות ולכי עולו. והרבה אנשי' חכמי' ונבוני' עשו שאלת חלום עליה83 והשיבו להם ברמיזא שלא יכלו לעמוד על אמתתם. והסבה בזה כי ראה ה' בחכמתו הנפלאה שאם יתגלה הקץ הרבה אנשי' היו מתרשלים ממנו לארך הגלות ובראותם כי הישועה לא תהיה בימיהם, ואולי ח“ו היו יוצאים לתרבות רעה. ולכן רצה שיהיו סתומי' וחתומי' עד עת קץ כמו שנא' לדניאל: ואתה דניאל סתום הדברי' וחתום עד עת קץ, ישוטטו רבי' ותרבה הדעת84. אמנם בעת קץ או סמוך לו נראה כי יתגלה באמרו עוד שם: והמשכילים יבינו וכל הרשעים לא יבינו85. הנה לך רמז כי המשכילים יבינו כדי שיוכלו למלט נפשם מתוך ההפכה הגדולה אשר תהיה בעת הישועה והם ימלטו הם וימליטו אחרי' עמם והם שקראום חז”ל חבלי משיח86. ואעפ“י שלדעת רבים חבלי המשיח כבר התחילו זה שני' רבות מעת שהתחילו הגרושי', עכ”ז החבלי' הגדולי' יהיו תשעה חדשים קרובים לישועה וסמכו דבר זה לפסוק לכן אתנם עד עת יולדה וגו87. שוב מצאתי בשם הפסיקתא בפסוק קומי אורי כי בא אורך, כי שם מספר הרבה בענין המשיח ואומר בפירוש כי המשיח קבל עליו חבלים שבוע אחת דהיינו שמטה אחת88, וזהו אמרם בהרבה מקומות שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה וכו' כדאיתא בחלק89. הנה א“כ חבלי משיח התחילו בשנה הזאת או בשנה הבאה, ולכן בהיותנו קרובים אל הישועה לעת קץ הרשיתי לעצמי לכתוב זה המעט אשר אכתוב כי איני ממחשבי קצי' ח”ו רק הולך אני אחרי עקבות החכמי' האחרי' אנשי שמות (!) אשר הרשו לעצמם לכתוב מן הטעמי' אשר כתבתי. וגם אנכי אחריהם חוקר ודורש בענייני הגאולה כפי אשר יורוני מן השמי' לכונה טובה ורצויה. וכן אחלה פני אל יחנני ויצרף כונתי ומחשבתי הטובה למעשה לחזק לבות בני דורי לשוב בתשובה שלמה לפניו למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לנו רחמי' וירחמנו, יכבוש עוונותינו וישליך במצולות ים כל חטאתינו90 וכל חטאת עמו ישראל ויצמיח לנו ישועה בקרוב וכן יהי רצון ונאמר אמן.

בשנת שכ“א לפ”ק בהיותי עומד בניבילארה91 בבית האלוף הנשא כמהר' יהודה מנחם י“ל מפוליניי‘92 מקרא לנערי’ בפרש' בלק לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימי‘93 חשבתי ואמרתי הכל מודים כי אחרית הימים הימי’ ימות המשיח. למה נקראו ימות המשיח אחרית הימי' האם יפסקו הימי' אחר ביאת המשיח ולא תמשך הטובה ההיא ימים רבי' והרי כתוב וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם בהיות מקדשי בתוכם לעולם94. ובדניאל כתיב וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותא לעם אחרן לא תשתבק והיא תקום לעלמיא95. ובחשבי על זה נגלו לי תעלומות חכמה בסייעתא דשמייא. אמרתי, כי הימי' כלם הם ששת אלפי' כאמרם ז”ל שתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב96, טול מו' אלפים אחרית של כל יום ויום שהיא שעה אחת ושליש כפי דברי הרמב“ם ז”ל97 וכפי דברי החכם ר' אבע“ז ז”ל בפרש' בא אל פרעה על פסוק בין הערבים וז“ל והנה יש לנו שני עתי‘, האחת עריבת השמש והוא עת ביאתו תחת הארץ והעת השני ביאת אורו בעבים, והנה יש ביניהם קצת משעה ושליש שעה וכו’98 והביאו בעל פירוש המחזור ג”כ בפי' מעריב של חול יעויין משם99, והנה לקחת שעה אחת ושליש מי“ב חלקי' במשך אלפים שנה, נמצא שעולי' שש מאות וששים ושש, באופן חלק ששת אלפים לי”ב חלקי' יהיו חמש מאות לכל חלק. הוסף וקח עוד שליש מחמש מאות יהיו קס“ו בקרוב, הוסף קס”ו שהם שליש השעה של כל הימי' על החמש מאות שהם שעה אחת מכל הימי' ויהיו א“כ אחרית כל הימים תרס”ו, וסימניך במלכי‘: הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששי’ ושש ככר זהב100, וסימניך שם חשך סתרו סביבותיו101, כי חשך הגלות נמשך עד סביבות השש מאות ששי' ושש של האלף הששי וישארו כל התרסו אחרית הימי' וימות המשיח, ואעפ“י שאמרו וחד חריב לאו למימר חרוב102 מכל וכל אלא אז יהיה זמן התחיה אחר הדין הגדול שיתבלע המות לנצח ויהיה חרוב שלא יולידו יען לא יהיה זה הרע בעולם כי יתבלע לנצח וכאשר פירשתי בפ' רביעי בעה”ו103 מתי הם אחרית הימי' הללו. ושמעתי שפעם אחת עשו שאלת חלום על דבר הקץ וכי השיב המשיב בכתב מי“שאל ואל”צפן וסת“רי104, כלומ' מ”י האיש אשר מלאו לבו לשאו“ל זאת והא”ל צפ“ן אותו והוא סתר שלו. גם גלה לו הסוד במלת וסתרי היו”ד היא והשואל לא הבין ולישנא דקרא נקט וסתר“י. וגם חשבון זה של התרס”ו נרמז בפרשת וישב בענין תמר ותס“ר בגדי אלמנותה מעליה. כי כשיגיע שישארו מהאלף הששי תרס”ו כמנין ותס“ר אז לא תהיה עוד כנסת ישראל כאלמנה כדכתי' היתה כאלמנה105, רק תסיר מעליה בגדי אלמנותה מעליה ותקח הצעיף ותתעלף לשבת בפתח עיני' וכאשר אפרש במקומו בפרק הבא אחר זה בעה”ו. וא“כ יבא חשבון זה מכוון על החשבון הכתוב בנבואת דניאל אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף שלש מאות שלשי וחמשה106. כי בהסירך של”ה מהאלף הששי ישארו תרס“ו כי כל שנת השל"ה הוא מן האושר107, ובשנה ההיא בעה”ו יתגלה הגואל כמאמר הכתוב עד יגדל שלה108 וכאשר אפרש שם בעה“ו. ומן שנת של”ה מתחילי' אחרי' הימי' ועליהם אמר הנביא לעת ערב יהיה אור109, לעת ערב הששת אלפי' יהיה האור הגדול וההצלחה הכוללת לאומה הישראלית. ודע כי דבר גדול דבר הנביא באמרו אשרי המחכה וגו' כי בהתחלת האושר בשנת של“ה כאשר אמרתי שלישית של ששה ששה שש מאות ששים ושש. ואי לא דמסתפינא למימר מילתא דלא שמעתי הייתי אומר כי הג' ששיות הללו שבאחרית הימי' הם כנגד הג' ווין בשם הגדול לכתוב אותו במלואו יו”ד ה“א וא”ו ה“א. כנגד הג' מכריעים השלישית, הששית והתשיעית. ושלשתם רומזת הוא”ו שבשם כאשר ידעת ממאמר ספר האורה והאכלתיך נחלת יעקב אביך110 שהיא נחלה בלא מצרים ועולה למעלה עד הכתר, וידעת שהג' ראשונות חשובות כא‘, ובאמרי השלישית כוללת שלשתן כי הנגלית מהן, והנה א“כ הוא”ו ראשה העליון עולה למעלה בראשי אמצעה הוא נוף האילן וקוצו התחתון הוא כנגד צדיק יסוד עולם. ולפי דעתי כי לזה רמז הזהר בחשבון ששי’ ושש שהוא בא בכמה מקומות111, והביא ראיה מפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה ששים ושש112, אלא שאין נראה היות כונתו שיתפרש על השני' הנותרות. […]113 יש בדבר. הנה הוא“ו שביו”ד השם לבדה רומזת לשש מאות שהוא החשבון הגדול ושני ווי“ן שבוא”ו הם הששים ושש, ואז וא“ו יוקים לה”א ויהיה השם שלם וכסאו שלם כדכתי' וה' לעולם ישב, כונן למשפט כסאו. ותמצא בהקץ י“ט114 מהזהר רמז של ג' ווי”ן הללו שהם רמז לחי העולמי' ולי“ח ברעות ושם אור' (צ"ל אומר?) כי בה”א יש ג' ווי“ן כזה וו, וא”כ הכל גלוי לפניך איך ו' מוקים לה“א כי בהפרד הו”ו מן הה“א תשאר דלת דלת פתוחה לרוחה ודלה היא עד בא עת הכנס הרוחה והשלום כי אז ו' יוקי' לה' ויהיה השם שלם והכסא שלם. ובזהר פרשת נח תמצא וז”ל אתר דמסכני אחידן ביה אקרי בור דלית ליה מן דיליה אלא מה דיהבין בגויה, ומאן איהו דל“ת. לבתר אתעביד באר דאיהו מליא מכל סטרין מאן איהו ה”א אתמליא מעילא וכו‘115. והנה בחשבון זה הותר קשר של מועדי’ וחצי, כי כבר ידעת שיצירת מצרי' נק' מועד בתורה כדכתיב מועד צאתך ממצרים116, וימי גלות מצרי' מיום נבואת בין הבתרים ת“ל שנה שנ' ומושב בני ישראל וגו' שלשים שנה וארבע מאות שנה117. וג”פ ת“ל הם אלף ור”צ, וחצי שנים (?) ת“ל הם רט”ו, הוסף רט“ו על ר”ץ יהיו תק“ה. והנה בשנה הזאת יש לנו אלף ותצ”ט לחרבן הבית שני118, הוסף עליה שבוע אחד של חבלי המשיח שיתחילו בשנה הבאה של שכ“ח עד של”ה ויעלה בחשבון מכוון ששנת השל“ה היא שנת התק”ה לחרבן הבית. וא“ת מי יוכיח שמה שאמר המלאך לדניאל אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף וגו' יתחיל החשבון מהאלף החמשי, אשיבך כי בודאי החשבון הזה אינו מתחיל מחרבן הבית, כי הנה עבר ואנחנו בשנה זו אלף והתצ”ט לחרבן הבית כאשר אמרתי, אך בהכרח חשבונו מתחיל מהאלף החמישי. וא“כ אכתי מי יודע שחשבון זה אינו מתחיל בזמן אחר ומי ידע, אשיבך כי דורשי רשומות חקרו ודרשו ומצאו כי פסוק זה עם הפסוק הבא אחריו שהן חתימת הספר עולי' במספר מכוון בגימ' חמשת אלפי' ושל”ה119, ובזה ידענו סוד הנו“ן של קץ הימין בנו”ן, שהראוי היה במ“ם ובא בנו”ן לכוון החשבון אעפ“י שיש בנו”ן זו סודות אחרי‘. את כל זה הרשיתי לעצמי לכתוב כי כבר קדמוני רבנן לכתוב ולחשב חשבון זה ובפרט רבינו בחיי ז"ל הביאו בפרש’ וילך120 ואמר שחשבון זה נרמז בואנכי הס“ר אסתי”ר שחשבונו אלף ושל“ו והגימטריא אין בהקפידא מא' חסר או יתר. ואומר אני כי באולי יסתתר המשיח אחרי הגלותו ולא תהיה הגאולה עד שנת של”ו, וזהו כי ראתה כי גדל שלה121 והיא לא נתנה לו לאשה וכמו שאפרש במקומו בעה“ו122 ועכ”ז להיות כי תחלת הגלותו יהיה בשנת של“ה אותו דניאל בכלל האושר. אבל בחשבון השעה ושליש בפי' אחרית הימי' ידעתי לע”ד לא קדמני בן אדם, ושמחתי עליו כשמחת בקציר וכמוצא שלל רב.

עוד מצאתי בפי' הר' אברהם הלוי על נבואת הנער נחמן123 מביא מאמר שאומר כן: רבי אליעזר הגדול ור' עקיבא הוו קא אזלי באורחא. שאל ר' עקיבא את ר' אליעזר למה לא ברא הקב“ה אדם הראשון עד יום הששי. א”ל הא אוקמוה בורא שמי' מאתי124 מי אתי כתי‘. בכה ר’ אליעזר, א“ל ר' עקיבא אמאי קא בכית מר, אמר ליה על האי שאילתא דשאילתא מנאי רמיזנא אורבא דגלותא, דלא יקיים הקב”ה אדם לשבת על הכסא דיתקיים בית מוֹשלוֹ מים עד ים125 עד יומא שתיתאה ודא לא בצפרא אלא עד שיעבור יום האשמורה ע“כ126. והנה יום זה בהכרח הוא האלף החמישי, שאם על האלף הששי כבר אמר שאינו יושב על הכסא עד יומא שתיתאה, וכן פי' ר' אברהם הלוי ז”ל פי‘, אלא שפי’ שאשמורה זו היא רביעית האלף הששי כמאן דאמר ארבע משמרות הוי בלילה, ופי' כן כדי לישב שהקץ יהיה בזמנו. ואמר שכבר היה משיח בשנת ר"ן לאלף הששי שהוא רביעית האלף אלא שנתארך ארבעים שנה בסבת השבעה אחת שעשו החכמי' שבאותו הדור כנזכר127 שם.

והנה אע“פ שיש אורי' (צ"ל אומרי'?) שארבע משמרות הוי בלילה הנה סתמא דתלמודא בברכות כדברי האומר שלש משמרות הוי בלילה כאמרם שם משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבי' צועקי‘, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה128, ואלו משמרת רביעית לא הזכירו. ופשטיה דקרא כמאן דאמר ג’ משמרות. כדתי' ראש האשמורת התיכונה, אלא שדחה החולק ואמר מאי תיכונה תיכונה שבתיכונות129, וכבר קבלה בידינו דאשנויי דחיקי לא סמכינן. ובזה יבא המאמר בכוון (צ"ל מכוון?) לשל”ה של אלף הששי, שהרי שליש האלף הוא של“ג ושליש, ואין קפידא כי יום אחד בשנה חשוב שנה. והגלות המר הזה כבר אמרנו שימשך כל השל”ה, שבשנת השל“ה מתחיל האושר כי יבא שילה במהרה בימינו. וזה מסכים עם מה שספר אלי כמהר' מרדכי מצינגולי130 י”ל כי זה שנים רבות בא אליו אביו בחלום והוא שאל ממנו מתי יבא משיח לישראל, והשיב לו כי הקשה לשאול, ועכ“ז שיעיין במזמר צ' וימצא, ופשפש ולא מצא, עד שלאחר שני' האיר ה' את עיניו ומצא כתב (צ"ל כתוב?) מפורש כי אלף שני' בעיניך כיום אתמול ואשמורה131. אח”כ האיר ה' את עיני ומצאתי דבר זה מפורש בפסוק הגאולה במגלת רות, כי שמעתי שבפסוק זה יש קץ הגאולה132 ושמעתי והייתי כמחריש עד אשר מצאתי את שבקשה נפשי בהערה פתאומית והוא זה ליני בלילה וגו‘. כבר ידעת כי בעז רמז להקב“ה133 – בו עז ותעצומות, ורות רמז לכנסת ישראל שמרוה להקב”ה בשירים ותושבחות134, ועתה היא בגלות שוכבת למרגלותיו בנפילתה בגלות ושואלת ממנו ית’ ופרשת כנפיך על אמתך135 וגו' שלא לשבת עוד בזויה בגלות אלא להדבק בו והוא ית' משיבה: ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון136. כי ידעת מאמרם ז“ל בפי' ראשו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון שהוא רמז לבית ראשון ובית שני137, ואין צורך לזה כי פסוק מלא הוא גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון138, וזהו ל”ד היטבת חסדך האחרון פי' בגלות הבית הזה האחרון לבנין אדם הגדילו ישראל מעשיהם לבלתי לכת אחרי הבחורי' רמז לאלוקי האומות אשר בחרו להם כ“א מהם לעבוד השר שלו או הע”ז שלה, וזהו אם דל ואם עשיר, דל היא הע“ז ממש ועשיר רמז לשר האמות. או נאמר והוא הנכון לעניות דעתי כי דל רומז לשרי' העומדי' מצד שמאל שאינם נותני' אפי' לאמה שלהם אלא בקושי. ועשיר הם השרי' העומדי מצד ימין שהם ותרנים ונותנים בריוח, וכמו שפי' בעל ספר האורה על פסוק טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבי'139 כי בבית ראשון, רצוני (צ”ל רצוני לומר?( בגלות בית ראשון, חטאו בע“ז ג”כ עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ובקשו על יצרא דע“ז140, ועוד שהגלות ההוא היה של שבעים שנה וזה של אלף ועוד שני'. וזהו שמבטיחה ואומר: ועתה בתי אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך141 לגאול אותך ולפרוש כנפי עליך כי יודע כל שער עמי והיא (צ"ל הוא?) ב”ד העליון כי אשת חיל את, כן נקר' כנסת ישראל אשת חיל עטרת בעלה וישראל בקיימם המצות כביכול מוסיפי ובה כח, ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני142, נמצא כי מלת את כתי' ולא קרי, ולפי דעתי רמז גדול יש בדבר והוא זה כי הכי פירושיה דקרא זה, אעפ“י שגואל אנכי כי ה' אלקיך הבטחתיך על הגאולה בתמיה, אם תחכה ותשוב בתשובה התשובה תקרב הגאולה, וזהו וגם יש גואל קרוב ממני והיא התשובה והמעשי' טובי'. ליני הלילה143, הלמד של ליני הלילה היא מהאותיות הגדולות, כלומר צריכה את ללין לינה גדולה בגלות המר הזה, ואע”פ כן אם יגאלך טוב יגאל, פי' אם תיטיבי מעשיך, טוב מעשיך יגאלוך קודם הקץ. ונוכל לומר כי לינת לילה פוגמת וגזרת הגלות היה כל הלילה עד הבקר היא הלינה הגדולה של כל האלף החמישי. ואולי לא היה מועיל בו תשובה, אבל בכניסת הבקר והוא מהכנסת האלף הששי ולמעשה תועיל התשובה לקרב הגאולה. וזהו והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל144 כלומר בהכנסת הבקר של אלף הששי אם יגאלוך מעשיך הטובים נגאלת ואם לא יחפץ לגאלך כלומר שלא יתעורר הרצון ממך לשוב בתשובה ולהיות נגאלת וגאלתיך אנכי חי ה‘, הרי כאן שבועה והיא השבועה האמורה בדניאל וישבע בחי העולם כי למועד מועדי’ וחצי וכו' תכלינה כל אלה145. והכל עולה לחשבון אחד וכאשר כתבתי כי בבקרו של האלף הששי, היינו שיעבור ממנו אשמורה אחת וכדברי ה“ר אליעזר הכתובי' למעלה נהיה נגאלים בעה”ו, כי כשם שהלילה נחלק לג' אשמורות כך היום נחלק לג' זמני' והם ערב ובקר וצהרי' וכאשר כתבתי במראה הערב והבקר בע“ה. וזהו שכתוב כאן שכבי עד הבקר146 עד בקר לא נאמר אל עד הבקר בה”א היא רמז לאלף החמישי שכלו גלות ועוד כל בקרו של אלף הששי אם לא תקדום תשובה כאמור. וזהו שנמצא בגאולת מצרי' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר147, וכן על הים שאז היתה גאולתם האמתית וישב הים לפנות בקר לאיתנו148, הבקר אין כתוב שם אלא בקר סתם, אבל הגאולה זמן העתידה (?) נאמר עד הבקר שכ“ב עד הבקר, כלומר עד שיעבור האלף החמישי ובקר של ששי, או כאלו אמר עד ה' אלפים ובקר שהוא שליש האלף של”ג ושליש, ולהיות הגלות בשל“ה, יום בשנה חשוב שנה. והנה האושר אינו עד השל”ה שבשנה ההיא יבא שילה ויתגלה במהרה בימינו, ובשל“ו נהיה נגאלים גאולה שלמה בע”ה. ואשוב לגלות לך סוד מלת אם גואל אנכי, שמלת אם נכתבה ואינה נקראת, כי קורא הדורות מראש ידע שלא בתשובה ובמעשי' טובי' נגאל קודם הקץ כאשר היה, ולכך לא עקר מלת אם, כלומ' (?) אעפ“י שאם היית רוצה להגאל בתשובה ובמעשים טובים היכלת היה בידך, ובפרט אחר עבור האלף החמישי וכמאמר הפסוק כל היום דוה149 כי נראי' הדברי' כי יום א' נגזר עליהם גלות וכמו שאמרתי פה בפי' והיה בבקר וגו' עכ”ז אומר הכתוב רואה אנכי כי גואל אנכי בלא ספק של מלת אם כי לא תצא מן הכח אל הפעל גאולת התשובה ומעשי' טובים כאשר לא יצא מן הכח אל הפעל גאולתו של טוב הגואל קרוב והוצרך לו לבעז לגאול. הרי כי בפסוק זה נרמז סוד קץ הגאולה. וכבר נרמז פי' פסוקים אלו על דרך זה בתקוני הזוהר ובמדרש הנעלם של מגלת רות150 לבד פי' מלת אם וחשבון הבקר שלא רצו לגלות. הרי כי בפסוק זה נרמז סוד קץ הגאולה. ברוך המגלה סודו לעבדיו. וכן היטבת חסדך האחרון וגו' פירשוהו בע"א במדרש הנעלם151.

עוד נתתי אל לבי להשכיל בינה במראה הבקר והערב האמור בדניאל, ולכוונו עם חשבון אשרי המחכה וגו‘. הוא שנ"כ במראה האיל והצפיר: ואשמעה א’ קדוש מדבר, ויאמר א' קדוש לפלמוני המדבר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס. ויאמר אלי עד עת ערב בקר אלפים ושלש מאות ונקדש קדש152. והמלאך אמר לו בפרשו לו המראה הזאת: ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא ואתה סתום החזון153. אנכי פסוק מלא מצאתי ודרשתי ערב ובקר וצהרי' אשיחה ואהמה וגו‘154. ידוע לכל משכיל כי כל ימות העולם נחלקי’ לג' חלקי‘. מעלות השחר עד ד’ שעות מן היום נקרא בקר ע“ש שהאדם מבקר ומבחין הצורות מה שאינו יכול לעשות בלילה בלא נר. ומד' עד ה' נקרא צהרים מלשון צהר תעשה לתבה155 שתרגם אונקלוס נהור, שאז האור מצהיר ול”ד נקרא צהרי' (מלשון מהר תעשה לתיבה), כי אז האור בכפל כמו רחים, אזנים, עינים, שמי‘. ומח’ עד י“ב נקרא ערב שהשמש פונה לבא והצורות מתערבות. ולפי שהעתי' משתני' ג”פ לכך אני מצווי' להתפלל בכל אחד מהם לפני בוראנו המשנה עתי' ומחליף את הזמני‘, וברצון ה’ להסתיר את המראה הזאת ואת קצה כאמור שאל הקדוש מדבר עד מתי החזון, השיב הפלמוני המדבר עד ערב בקר אלפי' ושלש מאות וגו' כאלו תאמר שני חלקי הזמן הזה, ושני חלקי אלפים וג' מאות הם אלף תקל“ב ושני שלישי' וזמן הגלות אמרנו שהוא אלף תק”ה, א“כ יהיו בחשבון זה כז שני' יותר. ואומר לך כי לכך תפס הכתוב ערב בקר ולא, בקר וצהרי' או צהרים וערב הסמוכי' להדדי לג' סבות. הא' להסתיר הדבר יותר. ב, כי רצה לדמות זמן הגלות לבקר וערב אשר אורם אפל ואינו מצהיר כצהרי' ואת הישועה לצהרי' המאיר ומצהיר. ואעפ”י שלפעמי' ממשיל עת הצרה לצהרי' כדכתי' איכה תרעה איכה תרביץ בצהרי‘156, זהו כשהמשל הוא בחום אז ממשיל בו הצרה כי האדם מיצר בגודל החום, אבל כשהמשל הוא באור ממשיל הישועה כצהרי’ כמו ומצהרי' יקום חלד157 וגו‘, כי אז האור גדול והאדם שמח בו. והסבה הג’ והיא עצמית לפ“ד, אמר בקר וערב לכוין החשבון, כי אם היה אומר צהרים לא היה נגרע מחשבון הצהרי' דבר, אבל מהבקר והערב נגרע כי לא יקרא בקר עד שיבקר אדם את חברו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות158 והוא זמן קריאת שמע או עד שיכיר בציצית בין תכלת שבו ללבן שבו159, כי כשהפסוק רוצה לומר תכף (?) בהראות האור בעבי' משהאיר פני מזרח קורא אותו בבקר בבקר כדכתי' בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה160, וכן כתי' ג”כ והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר161, וכדכתיב ברות: ותשב מרגלותיו עד הבקר162, ופירש ואמר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו כאלו אמר שקמה בבקר הראשון שעדיין איש אינו מכיר את רעהו, וכן לא יקרא ערב עד הלילה ממש, כי בסמוך ללילה נקרא נשף כדכתי' בנשף בערב יום163 וגו‘, כאלו אמר במשך של ערב יום כי תרי נפשי הוו כאמרם ז“ל בברכות תרי נשפי הוו ונשף יממא ואתי ליליא נשף ליליא ואתי יממא164, ובין תרי נשפי הללו שהם דבר מועט נבלעים הכ”ז שנים הללו היתרי’ בחשבון זה על חשבון אשרי המחכה ויגיע, כי כשם שהסתיר שם החשבון שלא פי' מהיכן מתחיל החשבון כך כאן במראה הערב והבקר הסתיר החשבון בין תרי נשפי הללו שאם לא כן היה דבר מפורש. הפכתי במראה הערב והבקר זה ולא מצאתי בו פי' שיתקרר דעתי אלא זה. ובהגיע הקץ בעה"ו יתברר האמת.

כללי הפרק הזה הם ארבעה. פי' אחרית הימי‘, ומועד מועדי’ וחצי, ופי' מאמר ר' אליעזר הגדול על הגאולה, ופירוש מראה הבקר והערב.


הפרק הכ"ב165    🔗

…והאשה הזאת הולידה לו ג' בני' – – – והשלישי נק' שלה ע“ש כי יבא שילה קודם שיבנה בית המקדש השלישי, וזהו ל”ד והיה בכזיב בלדתה אותו166 שנלאו כל המפרשים לפרשו, כי בבא הגואל לנו לזמן של“ה כמעט תהיה נכזבה תוחלתנו מישועה וגאולה167 כאשר ראיתי בחלומי שהיינו אומדי' (צ"ל עומדי') בדאגה ותוחלת ממושכה ונכזבה ר”ה ר“ה כל היום ואותותינו לא ראינו. ויקח יהודה אשר לער בכורו ושמה תמר168 הוא מלכות בית דוד הבא מתמר וע”ש צדיק כתמר יפרח169, ובב“ר דרשו רז”ל אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו על דניאל וחבריו (?) הבאי' מבית דוד170 ואר' (צ"ל ואמר'?) כלתו כי כן נק' ב“י בשיר השיר השירי' כלה. ובת שוע שהיתה גם היא אשת יהודה רומזת למלכות ישראל. ומה שאמר הכתוב וירבו הימי' ותמת בת שוע וגו'171 אין הכוונה מיתה ממש ח”ו אלא על רבוי חטאם וגלותם הארוך והם כמתים אצלנו ואצל האמות ומיום שגלו לא נודע מקומם אים. ואעפ“י שהכתוב [ ] שהגלם מלך אשור בחלח וחבור והרי גוזן וערי מדי172, עכ”ז לא בא מעולם אמתלא נכונה מהם ואמתת דברי' רק קול הברה שמענו ואותותם לא ראינו ובאש יצאו ממקומם ויבאו לעיר הקדש ולאדמת ה' יהיו אצלנו כעם חדש וכילודי' חדשה – – – ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך173 כמאמר הכתוב היתה כאלמנה174 עד יגדל שלה בני175. עד יבא זמן הישועה, ויגדל לשון ויגדל והילד ויגמל176 עד יגמל ויתנשא מלך המשיח הנקרא שילה ויבא לזמן של“ה לאלף הששי במהרה בימינו. ואנכי שמעתי עד יגד”ל ראשי תיבות יב“א גוא”ל דו“ד לזמ”ן של“ה ואמר עליו בני כי כן כתוב עליו בני אתה אני היום ילדתיך177. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו שאם היה בא משיח קודם זמנו ועדיין לא הגיע הזמן שהבטיחנו יוצרנו להסיר לב האבן מקרבנו ולתת לנו לב בשר אולי לא היה מועיל לנו ביאתו והיה נספה בעונותי' כאשר ספו שאר חסידי עולם אשר אמרנו בכל אחד מהם בצלו נחיה בגוי' – – – וינחם יהודה178 כי נחם ה' על הרעה, כשעלה על גוזזי צאנו בראותו עלבוננו שאומות העולם גוזזי' וגוזזי' אותנו הוא והירה רעהו העדולמי'179 כי כן רוענו הנאמן משה רבינו ע”ה מתפלל עלינו לפניו ית' בראותו שעם כל צרותינו אנחנו עומדים באמונתנו וזהו תמנתה, ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה180 וגו' ובראותה כי עדיין בעמדם באמונתם גוזזי אומות העולם את בניה ואין מרחם עליהם, ותסר בגדי אלמנותה מעליה משכה להסיר בגדי אלמנותה מעליה בתפלתה ובתשובתה, וזהו ותכס בצעיף ותתעלף כי נתלבשה בושה ועברה וכמעט כי נתעלפה בחמלתה מרוב צרותיה כמאמר הכתוב תפלה לעני כי יעטוף181. ותשב בפתח עיני' בפתח תקונו של הקב“ה שכל העיני' צופות ומצפות לישועתו על דרך תמות להאמין בו וביחודו ובישועתו אמונה גמורה בלי פקפוק וערעור. כי ראתה כי גדל של”ה182 קרבה שנת השל“ה והוא לא נתנה לו לאשה ועדין ישראל לא נגאלו. כי אז בזמן הגאולה יהיה זמן הנשואין והחבור האמתי מהאומה הישראלית בה' אלקינו. וכבר אמרתי כי במלת ותסר נרמזה כי הגיע לזמן של”ה שנשאר מהאלף הששי תרס“ו שני' כמנין ותסר. ויראה יהודה ויחשבה לזונה183 כי עדיין ישראל לא שבו בתשובה שלמה, כי תשובתם מרוב הצרות וסגופי' כי כסתה פניהם בושה וכלימה, ואז יטה אלינו אל הדרך ויורנו את אשר נעשה ובאיזה אופן תהיה תשובתנו ואז יתגלה אליהו זכור לטוב ואמר לנו להטיב מעשינו ולשוב בתשובה שלמה לפניו, וזהו הנה זה אבא אליך184, הכינו עצמכם לעשות תשובה כי כבודו יתגלה ביניכם ואז ישאלו מה תהיה מתנתו ית”, ואמר אנכי אשלח גד“י עזים מן הצאן185, אשלח ואגרש את בן האמה המענה אותך וכמו שפי' הקדוש רשב”י בפרש' אחרי מות, למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכליה. בעא מלכא לאתנסבא למטרוניתא עלאה ולאעלה בהיכליה. אמרה מאן יהיב לי מלכא בהיכליה. אמ' מכאן ולהלאה אשדר ואתריך לבראד אמה מהיכלא דילי, כך נמי הכא אנכי אשלח גדי העזים מן הצאן וגו‘, ועל דא לא תתיב אנכי אתן אלא אנכי אשלח, אתריך ואשדר ליה דלא ישתכח בהיכלי, על"כ186. ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך187, כלומ’ מי יערב עלי על גרושו, כלומר באיזה זכות שלי יסע מעלי, ויאמר מה הערבון אשר אתן לך, באיזה זכות את סבורה ליגאל, ותאמר חותמך ופתילך ומטך188 – – – או יאמר ומטך אשר בידך בזכות מלך המשיח והוא הנכון כי בימי' ההם מרוב הצרות יהיו לומדי התורה מועטי' והמשיח יבא בזכות קטני ישראל – – – אלא ומטך אשר בידך זה מלך המשיח שהוא בידו של הקב“ה לשלחו ולא ביד אחרי' והוא יהיה מטה עז לרדות בגוי' כדכתיב והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע189, ויהיה מטה ישועות לישראל להיות להם משען ומשענה לנהלם בארח מישור ובדרך תמי‘. ואולי כי לו כיוון המשורר באמרו גם כי אלך בגיא צלמות190 וגו’ קרא הגלות המר הזה גיא צלמות לרוב הצרות שבו ובפרט בסופו, ועכ”ז לא נירא רע להיות עמנו השגחתו י“ת. וזהו שבטך ומשענתך, שבטך הוא משיח בן דוד רודה ומושל בעולם כדכתי' וירד מים עד ים191 מלשון לא יסור שבט מיהודה וגו' ומשענתך הוא משיח בן יוסף, כי אעפ”י שימות במלחמה, משיח בן דוד יחייהו. המה ינחמוני192 שני המשיחים הללו – – – ויתן לה ויבא אליה ותהר לו, היא היא הישועה וחבור העליון בישועת אלקי‘. ותקם ותלך ותסר צעיפה193 וגו’ חוזר לענין ראשון, כי בהגלות הגואל לישראל יתכסה מהם כאשר הוא במדרש שיר השיר' רבה בפסוק דומה דוד לצבי, מה צבי זה מתגלה ומתכסה כך הגואל יתגלה ויתכסה מהם מ“ה יום194. – – – וזהו ותלבש בגדי אלמנותה195 בהתעלמו מהם. וזהו וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדולמי196 הוא משה שאמר בשליחותו שלח נא ביד תשלח197 לקחת בערבון198 מיד האשה לראות אם קיימה מצותיו ולא מצאה עוד עמו בלבב שלם כי נכזבה תוחלתה. וישאל את אנשי מקומה למה לא עמדה בתשובה וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה עומדת בתשובתה ותפלתה לפניך. ויאמר יהודה תקח לה, צריכה היא עכ”פ לתת לבה על הדבר פן תהיה לבוז ולמשסה. הנה שלחתי הגדי הזה, גרשתי את בן האמה וכפי' רשב“י ואתה לא מצאתה עומדת בתשובתה. ויהיה כמשלש חדשי הם הימי' שיתכסה הגואל מעוט הראשון ומעוט האחרון ואמצעי שלם. ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך במעשיה, וגם עתה שהראתה כשרון מעשי' היא לזנוני' שאינה מאמינה בגאולתך. ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ותצרף ברוב צרות ואנחות. היא מוצאת, התחילו חבלי המשיח ובראותה רוב הצרות והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, כלומ' כבר היה חבורך עמי וכבר בחרת אותנו לעם והראית לנו חבתך נא בלשון בקשה, הכר נא אותנו ואל תפן אל מעוט אמונתנו וזכור לנו זכות מצותיך שקיימנו בגלות, החותמת והפתילים והמטה כדלעיל. ויכר יהודה ויאמר אז יענה ה' להם ויקל מעליהם אפו ויאמר אם לא האמינו היה כי כבר הגיע העת אשר היו מקוי' ונסתר מהם הגואל, וזהו כי על כן לא נתתיה לשל”ה בני, לא נגאלו בשל“ה, ולא יסף עוד לדעתה, לא יוסיף עוד לענות אותה מלשון ויודע בהם אנשי סכות199. ולדעת האומר לא פסק יהיה לדעתה ממש כמשמעו, כי מעולם ועד עולם לא תפסק חבור העליון ממנו. ויהי בעת לדתה בזמן החבלי' חבלי יולדה יבאו אלינו שני המשיחי' והם משיח בן אפרי' ומשיח בן דוד תאומי' ותמימי' בצדיקות ובחסידות. ונרמז משיח בן יוסף בפרץ אשר על ידו תהיה הפרצה הגדולה באומות, ואח”כ יצא אחיו הוא משיח בן דוד, כי אם היו ישראל ראויים היה בא ראשון כאשר התחיל לתת יד ולא היו צריכי' למשיח בן יוסף, וזהו אשר על ידו השני, כי על ידו היתה ראויה נקמת ישראל הרמוזה בשני, סימן דם והריגה בא“ה. או נאמר אשר ידו השני שעל ידו תהיה הנקמה השלמה לישראל כדכתי' והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע200, יקטל ארמילוס רשיעא ראש הגוי' אשר לא יכול לו משיח בן אפרי' אעפ”י שהוא פרץ פרץ רב באומות העולם. ויקרא את שמו זרח, אורא (!) ושמחה לישראל במהרה בימינו, אכי“ר. ועתה בא ואראך נפלאות מתורתנו ואיך הקב”ה מגיד מראשית אחרית ולא יעשה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאי' צדיקי' חסידי עליון, כי כל מה שנרמז ביהודה שממנו מלכות יהודה נרמז ג“כ ליוסף אשר כל ישראל נקראי' על שמו נוהג כצאן201 יוסף. הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, כי כל מלכות ישראל נקראו על שמו או ע”ש אפרי' בנו. וכן ג“כ כל מה שנרמז ביהודה אשר ממנו יצא משיח בן דוד כך נרמז ג”כ ביוסף שממנו יצא משיח בן יוסף בפרשה זו עצמה בפרשת חלום שר המשקי' ושר האופי' והנני מפרש לך כל הפרשה ההיא בעזה“י. כבר קדמונו רבנן במס' חולין פ' כסוי הדם202, ובגפן שלש שריגים – – – הרי לך מטעם כל החכמי' הללו גאוני עולם, שבחלום שר המשקי' יש רמזי' טובי' על כל ישראל עד שבא ר' ירמיהו ופירשו על גאולת מצרי‘, וגאולתנו זאת העתידה תהיה כעין גאולת מצרי’. הלא תראה כי רבא רמזה לנו באמרו שהכוס השלישי רמז לכוס שעתידה מצרי' לשתות עם כל האומות, וזה יהיה לעתיד לבא בימי המשיח. א”כ נתנו לנו מקום לדרוש ג“כ כל הפרשה לעתיד. וכיון שחלום שר המשקים נתן לדרש גם חלום שר האופי' כמוהו – – – ומי לנו גדול מרשב”י או ר' אליעזר בריה, שגם הם תפסו דרך זו לפרש פרשה זו על ישראל ועל חורבן הבית וז“ל203 – – – כל מה שאכתוב בעניין זה כבר כתבתי רובו או כולו בימי חרפי בדרשה אחת לנשואין לתלמידי קודם שנתגלה הזהר ושנדפס, ואנכי אז מעולם לא קראתי בזהר, וכאשר קראתי בו שזכני ה' לכך עתה וראיתי מה שכתוב בו בפרשה זו, שמחתי עד מאד כי ראית ראיה לדברי בעקרן של דברי‘, והקדוש ר’ אליעזר בר' שמעון נתן לנו פתח לדרוש. ואתה ידעת מה שאו' הקדוש רשב”י על פסוק ותנח התיבה וגו‘, כי אוי להם לאומרי’ כי אין ספורי הדברי' הכתובים בתורה אלא משונין (וצ"ל משלין?)204 וכן בספור זה חס לה לתורה להזכיר חלום שר המשקי' ושר האופי' בפרטות – – – אם לא היה בו רמז גדול לעתיד – – – ויאמר יוסף זה פתרונו, שלש השריגים שלשת ימי' הם205. ידוע כי יומו של הקב“ה אלף שני' הם כדכתי' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו‘206. באותה הדרשה אמרתי כי חשבון הקץ בזה הפסוק באופן זה, שלשת עולה בגימ’ אלף ושלשי‘. ימים ג’ פעמים הם שלש מאות כי כן הימי' משולשי', הרי אלף וש”ל. ויש אם למקרא כאלו שלשת מלא בוא“ו. הרי של”ו ועולה בקץ אחר עם חשבון דניאל באשרי המחכה ויגיע, שהרי אמרנו כי ראתה כי גדל שלה וגו' שהגאולה האמתית תהיה בשל“ו, כי כן היה ראוי להיות נכתב שילו כי יש אם למקרא כאמור. ונכתב שילה בה”א כי בשל“ה תהיה אתחלתא דגאולה ונקרא שילו בוא”ו כי בשל“ו תהיה הגאולה עצמה207. ועל יו”ד המשך שנכתב בשילה ולא נכתב בשלה וגם לא כשאר שלו הכתובי' בוא“ו כבר פי' הקדוש רשב”י הטעם כדי שיהיה השם רשום208 בשמו ית‘. ועתה האיר ה’ את עיני ומצאתי כי אין ליכנס בכ“ב דוחקי' והרי פתח פתוח לפני ואיך אעבור במקום צר, כי מצאתי בחשבון שקובעים הסופרי' בתחלת קביעות השני' והוא חשבון סדר עולם, כי שנה זו שאנו שרויי' בתוכה היא שנת ג' אלפים ופ”ט לרדת אבותינו למצרי‘209, ולפי מה שכתבנו והוא האמת ל"ד חשבון דניאל באשרי המחכה ובמועד מועדי’ וחצי והוא עצמו עדן ועדנין ופלג עדן משלים בשנת אלף ותק“ה לחרבן הבית והנה א”כ עוד יש ו' שנים, שהרי אנו עומדי' עתה בשנת שכ“ז לפ”ק, אלף ותצ“ט לחרבן הבית. צא וחשוב כי עוד למועד אלף ותק”ה ו' שני‘, הוסף ו’ על פ“ט יהיו צ”ה. א“כ בעוד שלשת ימי' שהם ג' אלפים כאמור וחשבון בעוד שהם פ”ב וב' שנים אחר חלום שר המשקי' עד אשר לא עמד יוסף לפני פרעה כדכתי' ויהי מקץ שנתי' ימים, וז' שני השובע ושנתים הרעב קודם שירדו אבותינו למצרי' והם בשנה השלישית בבואם, כי יום אחד בשנה חשוב שנה שהם בין הכל י“ב והוסף י”ב על פ“ב ויהיו צ”ד. הנך רואה בעיניך איך יוצא החשבון מכוון ואין הפרש רק שנה אחת בלבד. ואם נחשוב השנה עצמה שבה חלמו החלום עמהם כי יום אחד בשנה חשוב שנה וכאן היו ג' ימי' מהחלמת (!) החלום עד קיומו, א“כ יצא לך בחשבון מכוון שג' ימי' הם ג' אלפים וצ”ד מיום החלמת חלום שר המשקי' ושר האופי' משלימים בשנת אלף ותק“ה לחרבן בית שני, ואז אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף ושל”ה כי הכל חשבון אחד כאמור, – – – ובכאן נשלם החלק הראשון מספר עבודת הקדש – – – יהי ה' אלקים עמנו ויעזרני עליו ועל כל פעל ידי יגיה אור הצלחתנו וישועת פניו אכי"ר – – – כללי פרק זה הם שנים, פי' פרשת וירד יהודה מאת אחיו וגו', ופירוש פרשת שר המשקים ושר האופים.



ספונות ב


  1. לאבי מורי הרב הגדול ר' ישכר תמר שליט"א.  ↩

  2. ר‘ סילבר, Messianic Speculation in Israel, 1927 (הספר היחיד, שעוסק בכולו בנושא זה של חישובי הקץ), עמ’ 120–160.  ↩

  3. ר‘ תשובת ר’ יוסף ן‘ שרגא על “השאלות אשר שאל ה”ר משה חפץ יצ"ו אל המתנבא כמ’ אשר המכונה לומלין", שפירסם א‘ מארכס, R E J, כרך סא, עמ’ 137–138. מעניין שבמקרה דנה תשובתו לשאלה הראשונה בדבר שיש לו זיקה למשיחיות, אף־על־פי שהנוטריקון שמובא שם (עמ' 137) לקוח מדברי ר' משה די ליאון (ולא מן הזוהר, כפי שמקובל בטעות – ר‘ שלום, “ספונות” א, עמ’ מה, הע' ד).  ↩

  4. כבר שער כך גריץ, ר‘ גריץ־שפר, כרך ז’ עמ‘ 157. ור’ גם סילבר, שם, עמ' 144.  ↩

  5. ר‘ צונץ, Gesammelte Schriften. כרך ג’ עמ‘ 228–229. לוינגר, הצופה לחכמת ישראל, שנה יב, עמ’ 282 ואילך; סילבר, שם, עמ‘ 144; שולדאס, רומא וירושלים, 31–42. שער כך סילבר, ויש מקום לפקפק הרבה בדבר. ספק אם ידע ר’ אשר, שהיה יהודי אשכנזי, לקרוא בלטינית בלשון שבה נתפרסמו חישוביו של בונט דה–לאטס, וספק אם שמע על־כך מפי אחרים.  ↩

  6. זו עדותו של ר‘ אברהם פארימול, שהיה מתנגד למחשבי הקץ, שנמצאה בספרו “מגן אברהם”, פרק כד. הציטאט שבפנים לקוח מן הנוסח שפירסם לוינגר R E J, כרך קה, עמ’ 35. הדברים הובאו כבר בנוסח שונה במקצת ע"י גריץ, שם, כרך ז, ציון ג‘, עמ’ 401. ידועים דבריהם של ר‘ יוסף הכהן, ר’ דוד גאנז, ר‘ גדליה ן’ יחייא, ר' יוסף סמבארי ושל המלומד הנוצרי סיבאסטיאן מינסטר בפרשה זו.  ↩

  7. שלום, תרביץ, שנה כד, עמ‘ 169, הע’ 3 בשמו של קאסוטו ז"ל.  ↩

  8. צונץ, שם, עמ‘ 229 לפי כ"י פאריס 242; שלום, קרית ספר, שנה ב, עמ’ 273. שלום העתיק את הדברים מכ“י פאריס ופירסמם בקרית ספר, שנה ז, עמ' 151–152. סילבר, שספרו לוקה בחסר ובחוסר–דיוק בכמה מקומות, כותב כאן: ”רבו של הרדב“ז, יוסף סארגוסי, הכריז בצפת, שהמשיח עומד לבא בשנת 1512” (עמ‘ 142, הע’ 128) – נתחלף לו ר‘ יוסף ן’ שרגא בר' יוסף סארגוסי!  ↩

  9. וכבר העמיק־הרחיב בכך ג' שלום במאמריו בקרית־ספר, שנה ב ושנה ז.  ↩

  10. ר‘ באגרת בני הישיבה שבירושלים, שכנראה נכתבה על–ידי ר’ אברהם הלוי, אצל יערי, אגרות ארץ–ישראל, עמ' 163.  ↩

  11. נראה לי, שמעשי הסיגוף של נשים וצעירים שמוסר עליהם אמאטוס ליזיסאנוס (צעיר יהודי היה נוהג בשנת ש"ו לערוך תיקון חצות, לילה אחר לילה, במשך ארבעים יום עד למותו Centuria 1 [נתפרסם בשנת 1551]; שתי נשים התענו ארבעים יום, יום אחר יום – Centuria iv (נתפרסם בשנת 1556) – לפי ספרו של פרידנוואלד, The Jews and Medicine, 1944, עמ' 381–382) אף הם מתוצאותיה של אותה תנועה.  ↩

  12. ספר המפואר, שאלוניקי רפ"ט, דף כח, ב.  ↩

  13. אמנם לא תדיר אפשר להבחין בין שתיהן ולעתים התחומים מטושטשים. ר‘ ג’ שלום, שבתי צבי, כרך א, עמ' 15.  ↩

  14. מטבע־לשון מצויין זה לאפוקאליפסה טבע ג‘ שלום, קרית־ספר, שנה ב, עמ’ 106.  ↩

  15. ישנן עדויות עוד מלפני זמן כהונתו של פאולוס הרביעי ומלפני שריפת התלמוד, כגון ספרו המפורסם של ר' שמואל אושקי, שנתפרסם בפורטוגישית בפירארה בשנת שי"ג.  ↩

  16. או תחילת שכ"ט–ר‘ גרץ, כרך ז, עמ’ 421; שולוואס, שם, עמ‘ 76 הע’ 5; זגה, מפאוולו הרביעי עד פיוס החמישי, עמ' 75.  ↩

  17. האגרת נתפרסמה לראשונה בשלמותה על־ידי קופמאן, J Q R, כרך ב, עמ‘ 309–305; ברובה על־ידי גרץ, שם, עמ’ 419–421. לאחרונה נתפרסמה בחלקה על־ידי זנה, שם, 176–179.  ↩

  18. או בתחילתה של אותה שנה – כך יוצא לפי בירורו של ברסלבסקי שהוכיח (לא כסלושץ, שדבריו נתפרסמו במקום שנזכר בהערה 19), שהנוסע לא זהה בטבריה לפני מאי 1565. ציון, שנה ה, עמ' 53 (=לחקר ארצנו, עמ' 198).  ↩

  19. לשמע החדשה שדונה גראסיה “קנתה את עיר טבריה זו מאת התוגר… וכי בקיץ הבא תעזוב היא וכל משפחתה את קושטא לשבת בה ויחד עמה גם כל היהודים אשר ירצו ללכת אחריה”.  ↩

  20. ר‘ סלושץ, ספר הזכרון למזיא, תרצ"ה, עמ’ 333.  ↩

  21. שמא שייכים לכאן דבריו של אחד מאיר ן‘ פרינצו בסוף שולחן־ערוך חושן־משפט, דפוס ויניציאה של“ד, שהובא לדפוס על־ידו: ”נעימות אתן אשר זיכני להשלי’ את הספר הנכבד הזה, י‘ בתמוז של“ד… כן יזכנו לראות בביאת הגואל אמן”. והשווה הערת שד"ל, עמק הבכא הוצ’ לטרוס, עמ‘ 150– 151. ושמא גרמה אותה אמונה בקץ הקרוב לייסודה של חברת “שומרים לבוקר” שביקשה לקרב את הגאולה על־ידי תיקון־חצות ותפילה לפני עלות־השחר. החברה נוסדה על–ידי ר’ מנחם עזריה מפאנו בבחרותו (לפי עדותו של תלמידו ר' אהרן ברכיה ממודינה בהקדמתו לסידורו אשמורת הבקר) כלומר בשנת שכ“ח לארך. ר‘ גם שולוואס, חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס, עמ’ 196 והע' 94, שם. ברם מסתבר יותר, שעל רמ”ע מפאנו השפיעו החבורות של צפת והקבלה של צפת.  ↩

  22. חשוב ומעניין שכבר בכת של מדבר יהודה נדרש הכתוב על המשיח. ר‘ הפשר על בראשית מט, י, שפירסם אלגרו (Allegro) J B L, 75 (1956), עמ’ 174 ואילך (ועי' על–כך במאמריהם של ידין וליוור בקובץ “עיונים במגילות מדבר יהודה”, לזכרו של א“ל סוקניק, תשי”ז). דברי חז“ל בעניין זה מובאים בסנהדרין צח, ב בבראשית רבא פרשה צח (או צט. ר‘ הוצאת תיאודור־אלבק, עמ’ 1259; וכן שם פרשה צז, עמ' 1219–1220), באיכה רבתי על הפסוק על אלה אני בוכיה וכו' (א, טז) ועוד. ועל דרך זה נתפרש הכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בתרגום ירושלמי ובתרגום אונקלוס. רמ”מ כשר בתורה שלמה על המקום מעיד שהשתמש “ביותר ממאתים מקורות בביאור פסוק זה”. יש בידינו ספר שלם, שמקיף את כל החומר בעניין זה מן התקומה העתיקה עד לזמן החדש (ואל עד בכלל), הוא ספרו של א' פוזננסקי Schiloh, Beitrag zur Geschichte der Messiaslehre לייפציג, 1904.  ↩

  23. ר‘ בספרו הגז’ של פוזננסקי. הוולגאטה מתרגמת est qui mittendus כאילו היה כתוב במקרא לא שילה אלא שליח או שלוח, והכוונה למשיחם. וכנגד זה נתכווין הרשב“ם בפירושו על המקום:”… ופשט זה תשובה למינין, שאין כתוב כי אם שילה שם העיר, שאין לעז במקרא, ולא שלו כתוב כדברי העברים ולא שלח כדברי הנוצרים" (הוצאת רוזין, עמ' 72 – לא נמצא ברשב"ם בדפוסים שלפנינו). ור‘ עכשיו גם קלוזנר, דברי ספרות ומחקר לכבוד טור סיני (=לשוננו, כרך כא, חוברת ג–ד), עמ’ נג (הקובץ יצא לאור בו בזמן שנכתבו דברים אלה. ותודתי נתונה לפרופ' בן־חיים שהשאילני בטובו כאן בלונדון את הטופס שברשותו).  ↩

  24. מן הראוי להעיר, שכל מחשבי הקץ נתעלמו מכך שהשם שילה כתוב בתורה מלא ביוד, כלומר שהגימטריה שלו עולה שמ“ה (אמנם דרשו כבר בזוהר, שילה בגימט' משה), ולא ידוע לנו אפילו חכם אחד שחישב את הקץ לשנת שמ”ה. בחרו בשנת של“ה בדוקה, שאותה שנה נמצא לה סיוע וחיזוק ממקום אחר – ר‘ דברינו בפנים מיד בסמוך. כנגד זה טען ר’ עזריה מן האדומים: ”ועל דבר יבא שילה מלבד דכולי עלמא חזו ביה יו“ד קרת” (“מאור עינים”, מנטובה של"ד, אמרי בינה, פרק מג). מעין תשובה לטענה זו אפשר לשמוע בדבריו של המשורר והנוסע התימני זכריה אלצ‘אהרי ששהה בצפת בשנת שכ“ב או שכ”ז לערך: “… ויש לה סמך בתורה עד כי יבא של”ה ויש אם למקרא“ (“ספר המוסר”, מחברת יב ר‘ אהל דוד, כרך בק, עמ’ 1026, כ"י בריטיש מיוזאיום 11337 Or, דף נ, א). בעל ”מתנות כהונה“ (שאולי היה בצפת לפני שנת של“ב! – ר' ר”ש ליברמן, ספר היובל למארכס, עמק שיא–שיב), כותב בבראשית רבא על המקום: ”שלה כתוב חסר יו“ד”. וכבר צווח עליו בעל מנחת שי: “ודבריו אלה אינם אלא מן המתמיהין, שבכל הספרים כתוב שילה מלא יו”ד וכ“ה ע”פ המסורת". ר’ גם דברי הזוהר על המקום ודברי בעל “עבודת הקד” בסוף פרק כב, שיובאו להלן.  ↩

  25. הפסוקים מדניאל נדרשו גם על־ידי החכמים שחישבו את הקץ לשנות קי“ח, רס”ג, ר"צ. ור‘ גם צונץ, שם, עמ’ 228.  ↩

  26. הוצ‘ בובר, פר’ ויחי, קיח, ב. כל מחשבי הקץ פתחו חשבונותיהם בתחילת האלף החמישי על סמך המאמר בסנהדרין צז, א: “תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפי ימות המשיח”.  ↩

  27. שם, פר' וילך, נב, א.  ↩

  28. קושטא ר"ע, דף טז, א (לפי ספירתי – אין מניין דפים בספר).  ↩

  29. השווה דברי ר‘ זכריה אלצ’אהרי הנז': “… אנחנו מחכים מאמר דניאל… אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות וחמשה. ואשרי ואחלי ואולי שהיא שנת השל”ה ליצירה" (רהל דוד, שם, כ"ע בריטיש מיוזאיום הנז', שם).  ↩

  30. “שארית יוסף”, שאלוניקי שכ“ח, שער שמיני; צונץ, שם, עמ‘ 229 ייחס את הדברים בטעות לר’ יוס, ב”א שם טוב, וכבר העיר על טעותו סילבר, שם, עמ‘ 137 הע’ 106, ברם כנראה שאף סעחבר לא עיין בספר כראוי. הוא מסיק שמחבר הפיסקה הנז‘ בפנים הוא ר’ דניאל בן פרחיה, רק מתוך העובדה שכתוב שם “עד השנה הזאת השכ”ח ליצירה“, ואילו ר' יוס, ב”ר ש“ט נפטר כבר בשנת ר”מ. מתוך הספר מוכח ללא ספק, ששמונה השערים שבסוף “שארית יוסף” נתחברו על–ידי ר‘ דניאל בן פרחיה. השווה הקדמתו שלו ל“שארית יוסף”: "ועוד אוסיף בו שמנה שערי צדק… כנגד ח’ אותיו‘ שמי דניאל כהן". ר’ דניאל בן פרחיה הוא ללא ספק החכם בשם זה שחתום על החרם שהחרימו רבני שאלוניקי בשנת של“ג (צ“ל של”א?) את המלשין דאוד, שהלשין כידוע על דון יוסף נשיא. שו”ת “מים עמוקים” לראנ“ח, ויניציאה ת”ז, די' נד. מעניין שממש באותה שנה, שנת שכ“ח (כפי שאוכיח אי"ה במקום אחר) כתב גם המבי”ט בצפת דברים מעניינים על הגאולה בספרו “בית אלהים” (ויניציאה של"ו).  ↩

  31. ר‘ לפי שעה סילבר, שם, עמ’ 137–139; שלום, ציון, שנה ה‘ עמ’ 140–141; שבתי צבי, א, עמ‘ 54. השווה גם סוף הע’ 20.  ↩

  32. ר‘ עליו רות, R E J, כרך פ, עמ’ 69–75; קאסוטו, אנציקלופדיה יודאיקה, כרך ה', עמודה 815 ובביבליוגראפיה שצויינה שם.  ↩

  33. ר' קטלוג נויבאויר, 2515.  ↩

  34. כ“י בריטיש מיוזאיום 645, דף 13 ב. השווה שד”ל, המשכיר, ה, עמ‘ 106; קטלוג מרגליות ב, עמ’ 258. ותמיהה על שטיינשניידר, שמביא את דברי שד“ל ואף־על־פי־כן כתב שדאטו נולד בשנת רפ”ז (מונטסשריפט, כרדך מב, עמ' 521). וביותר יש לתמוה על גרינופ שאף הוא כתב כן. שהרי תאריך לידתו (חג השבועות רפ"ה) נמסר במפורש על־ידי דאטו עצמו בכה“י הנז', שכולל את קובץ שיריו ”שמן ערב“, שנתפרסמו מתוך אותו כ”י על־ידי גרינופ עצמו! (לונדון, 1910).  ↩

  35. קאסוטו, רות, ואחרים כתבו שנפטר בין השנים שנ“א–שס”א (לפי גרינופ, שם, נפטר בשנת 1590, ולפי שולוואס, שם, עמ' 81, עוד לפני כן). דאטו היה עדיין בחיים בשנת שנ“ה. כך יוצא מפורש מדבריו של סאטו עצמו, שהעתיק גראציאנו (אי“ש ג”ר) מעצם כתב־ידו: ”היום הזה יום ג' כ“ה איטור (צ"ל איטובר? – Ottiber) שנ"ה… הרשיתי אני מרדכי דאטו לכמ”ר ישעיה מסיצה יצ“ו להחזיק אצלו ולקרוא בספר הזה” (מאור עינים" – מובא בראש ספר הדרשות של דאטו שנכתבו באיטלקית – ר' להלן). תוכנו של עניין זה כבר הובא על־ידי מרגוליות (שם, ב, עמ' 43), אלא שהוא כתב שם שדאטו נתן את הרשות הנ“ל בשנת 1591. טעה וקרא שנ”א במקום שנ"ה, והטעה בכך את כל החכמים שבאו אחריו.  ↩

  36. כ“י אוכספורד 2515, דף 24ב, 270א. והשווה קטלוג נויבאויר עמ' 903. דאטו הוסיף דברים בשולי הגליון בשנים שלאחר מכן. מעניינת הוספתו בדף 103א: ”ואח“כ היום הזה כג לספירת השל”ה קריתי בספר משרא קטרין להר“ר אברהם הלוי הנדפס בקוט' ומצאתי בו ברור וז”ל“ ואל ישתבש אדם במאמ‘ ההוא בלשון הזוהר פסוק ויהי בנסע הארון, והבא אחריו שמחשב בו את הקץ… כי אני מעיד נאמנה שהמא’ ההוא לא תמצאהו בשום ספר ישן. כי בדור הזה נעשה המאמר ההוא ושרא ליה מאריה למי שחברו, כי אני ידעתי את האיש ואת שיחו, ע”כ" (בעניין המאמר המזוייף ומחברו ר‘ שלום, קרית ספר, ב, עמ’ 111, 273; ז, עמ' 149–151; ח, 262–265).  ↩

  37. “מאור עינים”, תחילת פרק מג. ואירוניה דקה אפשר לשמוע בדבריו שם: “אמן כן יעש ה' עמנו כדבריהם חסד ויהי מגדל דוד הנזכר מגדל עוז ותעצומות ולא מגדל פורת”.  ↩

  38. “מאור עינים”, שם.  ↩

  39. דאטו נתכוון כנראה לרמוז לגימטריה משה=שיל"ה. והשווה לעיל, הע' 23.  ↩

  40. אמנם מן הלשון הזה יש אולי להסיק שקדמו לו לדאטו אחרים בחשבון זה.  ↩

  41. אולי יש לקרוא ימלוך?  ↩

  42. ר‘ מדרש הנעלם, פר’ תולדות, קלט, ב–קמ, ב. השווה גם דברי ר‘ שלמה לבית טוריאל, שלום ב“ספונות” שם, עמ’ סג.  ↩

  43. שם, קמ, ב.  ↩

  44. לאחר מכן הוסיף דאטו בצדו של העמוד: “… ונמצא בחשה תיבות הללו רמוזים כל הזמנים של”ה, שס“ח והתחייה” (=ת"ח) המעתיק של “עבודת הקדש” רשם בשולי הספר: “אמר אברהם המעתיק. מצאתי כתוב בפי' אחד מן המפרשים של רות, כי גאל לך אתה את גאלתי עולה אלף של”ה, וכן הוא האמת“ (865). ונתכווין המעתיק (וכנראה גם דאטו) לפי מגלת רות לר' יצחק ב”ר יוסף הכהן. ששם נמצא גימטריה זו – ר‘ בפירושו על הפסוק בהוצ’ שאלוניקי שי"א (אין מניין דפים בספר) ובהוצ‘ מנטובה שכה, דף כב. ראה גם צונץ, שם, עמ’ 228; צדנר, המזכיר, ד‘, עמ’ 74, הע' 1.  ↩

  45. ר‘ דברי בעל “עבודת הקדש” בעניין זה בספרו 4– 65א. מבקש אני להעיר כאן, שלא הספקתי עדיין לעבור על כל “מגדל דוד”, ושעיינתי בו לפי שעה רק עיון חטוף ומקוטע. יותר עיון יש בידו להעלות מקבילות נוספות. דברים קרובים לדבריו של דאטו מצאתי בכ“י מונטיפיורי 348 דפים 56א–56ב, שהועתק כנראה מ”מגדל דוד". המעתיק צביא מפרקי דר’ אליעזר, שלפי חשבונו “יהיו בין כלם ת”תקמ“ד שנים ה‘ חדשים י’ ימים שהם יום א' שלם מיומו של הקב”ה וממשיך וכותב “נמצא מלכות רקבעים כלה בשנת של”ה ליצירה בעשירי לחדש אדר לקיים מה שנ' ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם“. השווה לזה דבריו של דאטו ב”מגדל דוד“ כפי שהובאו ב”מאור עינים“, תחילת פרק מג; וכן דבריו ב”מאמר מרדכי" שמובאים בפנים מיד בסמוך.  ↩

  46. כ“י בריטיש מיוזאיום 645. כל ספריו של דאטו שנמצאים בבריטים מיוזאיום ושנזכירם להלן באו לשם מספריית אלמנצי. ר' שד”ל, המזכיר, ה, עמ' 48, 106.  ↩

  47. שם 20 ב. מכאן שפירושו זה נתחבר לאחר שנת שכ“א. בפירושו משתמש דאטו הרבה בדרשותיו של ר‘ משה באדולה, שכנראה פירש מגלה זאת בחלקה. למדים אנו מדבריו בהקדמתו, שבאסולה היה דודו של ר’ מרדכי דאטו ”וכבר ראיתיו בדרשותיו של הגאון המפלה דודי במהר“ר משה באסולה זצ”ל שהפליא לדבר סודות בקקצת דברי מגילה זאת“. אף פירושו זה של דאטו נמצא בכ”י הנז' בעצם כתב־ידו.  ↩

  48. כ"י בריטיש מיוזיאום 645. נתפרסמו על–ידי גרינופ, בלא הפירוש שבצדם, השווה גם הע' 33.  ↩

  49. שם 16 א=גרינופ, עמ' 12. בניין בית המקדש שהיה צריך להיות בשנת של“ה נדחה עכשיו לשנת שס”ח. נראה לי שהשיר נתחבר בין השנים שמ“ג–שמ”ה לערך. לפני שיר זה מובא פיוט שנתחבר בשנת שמ“ה (שם 13ב) וסמוך לאחריו (בהפסק של שיר אחד) פותחת תוכחה שנתחברה בשנת שמ”ג (שם, 22ב).  ↩

  50. שם, המשך לבית הקודם. מעניין פירושו של דאטו למקום זה (אף–על–פי שנקוט כאן גוף שלישי, אין ספק שזה נכתב על–ידי דאטו עצמו, שהרי כה“י הוא כה”י של דאטו אלא שנכתב באותיות יותר קטנות): “לפי שלמעלה הגדיל זמן לשכון שכוינה בב”ה באומ‘ בו בשנת שמו חי דהיינו בשנת שס“ח לאלף הששי, וכל זה על מנת שנהיה בעלי תשובה, ע”כ אמר עתה שאם יעבור זמן זה ויאחר הציר נאמן משיח צסקנו לבא אלינו בשביל מעשינו המקולקלים, מכל מקום נחכה כל ימי חיינו שיבא דבר כדא’ אם יתמהמה אחכה לו כי בא יבא ולא יאחר, כלומר אם יתמהמה הקץ של אחישנה אחכה לו מ“מ, כי בא בקץ של אחישנה אם נהיה בעלי תשובה מרצונינו, יבא בקץ של בעתה ולא יאחר הקץ של בעתה” (יר‘ עוד בפי’ כאן בפנים ובדף 34א).  ↩

  51. כ"י בריטיש מיוזאיום 380. ור‘ לעיל הע’ 34.  ↩

  52. שם 3ב. ור' עוד בהמשך שם ובדף 91.  ↩

  53. ר' גם שם, 67א–69א (בפר' מקץ) דרוש ארוך בעניין משיח בן אפרים ומשיח בן דוד.  ↩

  54. אני מניח, שעיון מדוקדק בכל הפירושים על בראשית שנכתבו בפרק־הזמן שאנו עומדים בו (וכן לפני זה ולאחר זה) יכול להביא לתוצאות מעניינות!  ↩

  55. החיבור גופו פותח שם בדף 8א. לפני זה באים זהם הקדמתו של המחבר ותוכנם של הפרקים. לאחר “עבודת הקדש” באות בכ"י זה אגרותיו של ר‘ עובדיה מברטנורה (שנעתקו על–ידי אותו סופר. ר' להלן). וכתבים וליקוטים בקבלה וקצת במחקר פילוסופי. ר’ מרגליות, ג, עמ' 448–457.  ↩

  56. וזה אחד הטעמים לשם חיבורו: “כי בעת אשר חברתי ספרי זה הייתי עסוק ג”כ בעבודת הקדש, היא למוד הנערי‘ אשר באמת עבודת הקדש יקרא לה, ורוב עסקי בו היה בלילה ולאחר חצות להיות כי הייתי עסוק בלמודם תדיר יומם ולילה כנהוג בכל מושבי בני גולת אריאל הקובעי’ רנה של תורה בלילה ופברט בלילי החוף הארוכי'" (כהקדמתו, שם 4א).  ↩

  57. שם 56א. השווה דבריו בהקדמתו: “כי בזמן חבור ספר זה הייתי עסוק בתעניתי, צם ומתפלל לאלקי, יחוס וירחם עלי ויסלח לכל עוונותי ופשעי שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניו”.  ↩

  58. שם. בהמשך דבריו שם מוכח, שמחברנו כבר חיבר ספר אחר לפני ספרו זה: “והנני כותבו כפי אשר כתבתיו זה שנים על ספר אחר מהשלי[!] לזכרון”. שם, 56ב.  ↩

  59. שם. 69א. ויבוא להלן בפנים. אמנם ראייה גמורה אין כאן. שהרי אין המחבר מוסר לנו כמה שנים לפני הדפסת הזוהר דרש דרשה זו. ברם עצם הציון “קודם שנתגלה הזהר ושנדפס” מעיד, שהיה בסמוך לאותו זמן.  ↩

  60. בחלומו האחד (שהמחבר מייחד לו חשיבות יתירה) נתגלה לו אליהו הנביא. בחלומו האחר (שבא בספר לאחר החלום הראשון אף־על־פי שהוא קודם בזמן) ראה ספר תורה שנפל לארץ. ר' בפנים.  ↩

  61. רמז לשריפה התלמוד בשנת שי"ד. וכן הוא רומש על־כך בדף 35ב.  ↩

  62. האפיפיור יולוס השלישי.  ↩

  63. שם, 90א–91א. ור‘ עוד בהמשך שם: "ולפי דעתי לזמן הזה כיון המשורר באמרו פסוק זה דבקה לעפר נפשי, חייני בדברך, אלו דברי ישראל בסוף הגלות. אנחנו היום בתכלית השפלות והדלות, צועקי’ מן המצר ואומרי‘ דבקה לארץ נפשי מרוב הצרות, א"כ חיינו בדברך כי ככה הבטחתנו, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתי’ ולא געלתי‘ וגו’".  ↩

  64. שם 66ב. ור‘ גם זנה, בספרו הנז’, עמ‘ 25, הע’ 10. את חלומו זה רואה המחבר כסימן ואות לגאולה: “ואצום ביום ההו ואתחנן לפניו, שכשם שזכני למראה הזאת כך יזכני לחזות עין בעין בשוב ה' שבות עמו ובביאת רגלי המבשר… ואזכה לראות בנין בית קדשנו ותפארתו בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו”. שם, 57א.  ↩

  65. שם, 61ב, 62א, 63א.  ↩

  66. השווה לעיל, הע' 15.  ↩

  67. הוא Sant‘ Angelo, היו רגילים לכתוב אן (=און) במקום סנט. ר’ קאסוטו, ס‘ היובל לבלוי, תרפ"י, עמ’ 299, 302; לוין, קטלוג מרגוליות, ד, עמ‘ 203; רות, R E J, שם, עמ’ 71, הע‘ 3ץ אותו סופר העתיק בשנת שמ“ב באוסטריה הסמוכה לויניציאה את כה”י שנרשם בכ“י נויבאויר 1664, 3, שכולל חיבור־פולמוס חריף נגד הרמב”ם (“מורה נבוכים”), האב“ע, הרשב”א, ר’ ש“ט ן' שפרוט (בעל ספר “פרדס רמונים”) ונגד הפילוסופיה בכלל. ושמא נכתב בידי אותו סופר גם כה”י שנרשם בקטלוג נויבאויר 2304.  ↩

  68. מסתבר יותר לפרש, שהכוונה לבעלים, שברשותם היה הספר. ברם אין מן הנמנע שכוונתו למחבר הספר. לפי זה יצא שהמחבר דר באותו זמן בפירארה – ויימצא חיזוק נוסף להנחתנו, שמובאת מיד בסמוך בפנים המאמר.  ↩

  69. מן הקולופון של המעתיק בסוף הספר, 141א.  ↩

  70. ר‘ צונץ, כרם חמד, ה’ עמ‘ 134. = מצרף לכסף, עדינבורג תרי"ד, עמ’ ו.  ↩

  71. ר. בקולופון של ר' עזריה מן האדומים בסוף ספרו.  ↩

  72. שם, תחילת פרק מג.  ↩

  73. כאן נשמטה כנראה תיבה אחת וצ"ל לא רק כי וכו'.  ↩

  74. סנהדרין צז, ב.  ↩

  75. חבקוק ב, ג, ור' גם בסנהדרין שם.  ↩

  76. קוהלת רבה פרשה יב. והשווה סנהדרין צט, א.  ↩

  77. ישעיהו סג, ד.  ↩

  78. פסחים נו, א.  ↩

  79. כנראה ביקש לכתוב תחילה נזדעזעה, כמו שנאמר במס' מגילה, שנזדעזעה א“י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה – ואח”כ חזר בו.  ↩

  80. מגילה ג, א. מחברנו אגב שטפיה פורתא לא דק וצ"ל תרגום על נביאים ולא על כתובים.  ↩

  81. כוונתו כנראה למה שנאמר שם במגילה בהמשך הדברים: ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים. יצתה בת קול ואמרה לו: דייך. מ"ט? משום דאית בית קץ משיח.  ↩

  82. תהלים קמו, י. – איני יודע למי נתכווין.  ↩

  83. מסופר כך על רב שרירא גאון ועל בנו רב האי גאון, על מהר“ם מרוטנברג, על ר‘ יעקב ממריוש, על ר’ עזרא הנביא ממונקטור ועוד. ר' ”נשמת חיים“, מאמר שלישי, פרק ששי; ”גנזי נסתרות“ לקובאק, חלק ג, עמ‘ מט; שלום, קרית ספר, ז, עמ’ 126, 447–448; ר' מרגליות, שו”ת מן השמים לרבינו יעקב ממרויש, תשי"ז, סי‘ עב; מארכס, הצופה לחכמת ישראל, כרך ה, עמ’ 197. ור‘ עוד במאמרו של השיל על רוח הקודש בימי הביניים בס’ היובל למארכס.  ↩

  84. דניאל יב, ד.  ↩

  85. שם, יב, י. לשון הכתוב הוא: “ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו”.  ↩

  86. סנהדרין צח, ב.  ↩

  87. מיכה ה, ב.  ↩

  88. פסיקתא רבתי הוצ‘ איש־שלום, פרק לו, דף קסב. ועי’ בהערות שם.  ↩

  89. סנהדרין צז, א. ור‘ גם במקורות שמביא איש–שלום בנספחים לסדר אליהו זוטא, תרס"ד, עמ’ 11, הע' 42.  ↩

  90. השווה לשון הכתוב במיכה ז, כ.  ↩

  91. Novellara. ר‘ לווין, קטלוג מרגליות, ד, עמ’ 203, ולא כפי שכתב מרגליות בטעות נוטלארה – ר‘ שם, ג, עמ’ 448. ונעלם ממני תיקונו של לווין בשעה שכתבתי דבריי בציון, שנה כא, עמ' 236–237.  ↩

  92. כך יש לקרוא (וכן הסכימו עמי ד“ר ש' בירנבאום, ד”ר י“ל טייכר וד”ר נ' אלוני) ולא פוליטי כפי שקרא מרגליות שם. והכוונה ל–Foligno במחוז לאמרקה או במחוז פירוג'ה. ושמא יש לקרוא כך גם אצל נויבאייר, קטלוג 2304. ויש לעיין מחדש לפי זה בכמה מן המסקנות שהגיעו אליהן דימיטרובסקי וכותב טורים אלה בציון שנה כ ושנה כא (עי‘ הע’ הבאה).  ↩

  93. הקטע הזה שימש נושא לדבריו של דימיטרובסקי, ציון, שנה כ, עמ‘ 174 ולהשגותיו של כותב טורים אלה (שם, שנה כא, עמ' 236). אותה שעה לא היה עדיין לנגד עיני כ"י זה וכתבתי מה שכתבתי מתוך שיקול הדעת על סמך הקטע הנז’ שהובא אצל מרגוליות שם. עכשיו מוכח ללא ספק, שהיה הדין עמי בשתי השגותיי שם, שבלשון “מקרא לנערים” הכוונה למלמד דקדקי, ושהקטע הנז‘ כוונתו לומר שמספר הדברים היה מלמד בביתו של ר’ יהודה מנחם, ולא שר' מנחם עצמו היה מלמד לנערים.  ↩

  94. המחבר צרף פה את לשון הפסוקים ביחזקאל לז, כה, כח.  ↩

  95. דניאל ב, מד. אצל המחבר נשמטו כמה תיבות מן הפסוק.  ↩

  96. סנהדרין צז, א.  ↩

  97. יד החזקה, מהלכות תפלה, פרק ג, הלכה ד.  ↩

  98. ר‘ פי’ ראב"ע על המקום.  ↩

  99. ר‘ מחזור מנהג רומא עם פי’ קמחא דאבישונא לר‘ יוחנן מריווס, בולוניא ש’–ש"א, 21ב (שם במקום ביאת אותו הנראה בעבים צ"ל אורו וכו').  ↩

  100. מלכים א, י, יד.  ↩

  101. אף כאן נצטרף הלשון של שני הפסוקים המקבילים בשמואל ב, כב, יב ובתהלים יח, יב. המחבר כנראה לא עיין במקרא בשעת כתיבה אלא רשם את הפסוקים מן הזכרון.  ↩

  102. ר' סנהדרין צז, א, שית אלפי שני היה עלמא וחד חרוב.  ↩

  103. שם, 14א.  ↩

  104. נמצא באגרת סוד הגאולה של ר‘ אברהם הלוי. שלום, קרית ספר, שנה ז, עמ’ 162. ור‘ גם “שלשלת הקבלה”, אמשטרדם תנ"ז, דף לה, ב. אבל כנראה קדם לזמנו (כך משמע גם מלשונו של בעל “שלשלת הקבלה” שם) והשווה גם להלן, הע’ 50.  ↩

  105. איכה א, א.  ↩

  106. דניאל יב, יב.  ↩

  107. והשווה דברי ר' אברהם הלוי, שהובאו בסוף פרק א של מאמרנו: “ושלה רמז אל האושר של שנת של”ה לאלף הששי".  ↩

  108. בראשית לח, יא.  ↩

  109. זכריה יד, ז.  ↩

  110. ר‘ “שערי אורה”, מנטובה שכ"א, דף לח, ור’ עוד שם, ב, ב, ד, א, פב, א, פג, א.  ↩

  111. ח“א, מנטובה שי”ח, קיט, א; ח“ב (שם שי"ט) ט, כ; ח”ג (שם ש"כ) רנב, א.  ↩

  112. בראשית מו, כו, והמחבר כדרכו לא דייק.  ↩

  113. במקום זה יש מרווח גדול בין המילים – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  114. איני יודע למה נתכווין.  ↩

  115. ח"א, ס, א.  ↩

  116. דברים טז, ו.  ↩

  117. שמות יב, מ.  ↩

  118. לפי החשבון שהיה מקובל אז בארץ–ישראל ובמזרח שבית שני חרב ג‘ אלפים תתכ"ח ליצירה (=68 לספירתם). ר’ “יקר תפארת” לרדב“ז, אזמיר תקי”ז, הלכות שמיטה ויובל, פרק ו‘; ר’ יששכר ן' סוסאן בהקדמתו לספרו “תקון יששכר”, קושטא שכ"ד.  ↩

  119. ר‘ לעיל, בגוף המאמר עמ’ סז.  ↩

  120. פיזרו רס“ז, קונטרס לה, ג; ריווא דה טרינטו שי”ט, רעז, ד.  ↩

  121. בראשית לח, יד.  ↩

  122. ר' להלן בפרק כב.  ↩

  123. פירושו של ר‘ אברהם הלוי היה ידוע באיטליה. יש בידינו כידוע כ“י פירנצי (ר‘ שלום קרית ספר, ב, עמ’ 116). בכ”י אחר הוסיף קורא אחד ברימיני הערות נגד ר’ אברהם הלוי. ר‘ קטלוג נובאויר 2569; שלום, שם, עמ’ 270–271.  ↩

  124. ר' ישעיהו מד, כד (שם כתוב: רקע הארץ מי אתי).  ↩

  125. זכריה ט, יא (שם משלו). התיבה מושלו מנוקדת בבכה"י.  ↩

  126. כל מאמר זה אינו אלא מן ה“המצאות של מקובלים, ואין לו שום מקור במקורות העתיקים”, כפי שמסר לי בטובו פרופ' ר"ח אלבק במכתבו אלי.  ↩

  127. דברים אלה של ר‘ אברהם הלוי אינם כמדומה בפירושו לנבואת הילד אלא הם נמצאים באגרת סוד הגאולה שלו. כ“י אוכספורד 51א ”ואילו זכינו שנת ר"ן היה סוף קץ לגלותינו… כי ראיתי אחד מבעלי ההשבעות אשר השיב לו המלאך הדובר בו כי זה היה סבה להאריך הגלות מ’ שנה“. והכוונה למעשה ר‘ יוסף דילה ריינה, השוה שלום, ציון, מאסף, ספר חמישי, עמ’ קכה–קכו. וייתכן שלפני המחבר היה כ”י מעין כ"י אוכספורד הנז‘, שבו אגרת סוד הגאולה והפי’ לנבואת הילד באים סמוכים זה אחר זה ולא דקדק ולא התבונן כראוי. אלא שיש לתמוה, משום מה הוא מביא לעיל את שאלת החלום על דבר הקץ בלשון שמעתי – הרי זה נמצא במפורש באגרת סוד הגאולה (והשווה גם לעיל הע' 30). ושמא נמצאים הדברים בכל זאת בפירושו לנבואת הילד (בכ"י אוכספורד הנז' הספקתי לפי שעה לעיין רק בחטיפה).  ↩

  128. ברכות ג, א.  ↩

  129. שם ג, ב.  ↩

  130. אינני יודע מיהו. ידוע גם ר‘ שמואל מצינגילי, שנשלחו אליו כתבים בעניין עשרת השבטים, נויבאויר, קובץ על־יד, שנה ד, תרמ"ח, עמ’ 35.  ↩

  131. תהלים שם צ, ד.  ↩

  132. השווה במאמרנו הע' 43.  ↩

  133. השווה הע‘ 49. אף על כך מסר לי בטובו פרופ’ ר“ח אלבק במכתבו הנ”ל.  ↩

  134. ברכות ז, ב, בבא בתרא יד, ב. ושם זה נאמר על דוד.  ↩

  135. רות ג, ט.  ↩

  136. שם ג, י.  ↩

  137. סוכה נב, א.  ↩

  138. חגי ב, ט.  ↩

  139. שערי אורה, מג, ב–מד, א.  ↩

  140. יומא סט, ב.  ↩

  141. רות, שם ג, יא.  ↩

  142. שם ג, יב.  ↩

  143. שם ג, יג.  ↩

  144. שם.  ↩

  145. דניאל יב, ז.  ↩

  146. שם ג, יג.  ↩

  147. שמות יב. כב.  ↩

  148. שם יד, כז.  ↩

  149. איכה א, יג.  ↩

  150. “תפוחי זהב”, טיבינגן ש“כ; מדרש הנעלם על רות, ויניציאה שכ”ו, דף 26.  ↩

  151. שם. כאן הוסיף המעתיק בשולי הספר את הדברים שהבאנו במאמרנו הע' 43.  ↩

  152. דניאל ח, יג–יד (שם כתוב ונצדק ולא ונקדש).  ↩

  153. שם ח, כו.  ↩

  154. תהלים נה, יח.  ↩

  155. בראשית ו, טז.  ↩

  156. שיר־השירים א, ז.  ↩

  157. איוב יא, יז.  ↩

  158. ברכות ט, ב. צ"ל כאן יכיר? וכן כמה שורות לפני זה.  ↩

  159. שם לפי פירוש התוספות, ד"ה אלא בין תכלת שבה ללבן שבה.  ↩

  160. שמות, ל, ז.  ↩

  161. שם לו, ג.  ↩

  162. רות ג, יד.  ↩

  163. משלי ז, ט.  ↩

  164. ברכות ג, ב. ושם המאמר בא בסדר הפוך: נשף ליליא ואתי יממא וכו'.  ↩

  165. פרק זה פותח בדף 65ב. דילגנו על הדף הראשון, שאינו נוגע לענייננו, ופתחנו בדף 66ב.  ↩

  166. בראשית לח, ה.  ↩

  167. מן העניין להשוות לזה את דברי האר“י בשעת פטירתו, כפי שנמסרו על־ידי חיים ויטאל: ”ובשעת פטירתו נמצא לפניו הר“י כהן ואמר לו אם היה הזכות גורם היה באותו השנה קץ אמיתי שמימי רשב”י לא היה קץ כמוהו. ואז אמר: ותוסף ללדת בן ותקרא שמו שלה. והיה בכזיב בלדתה אותו (ליקוטים שבסוף ספר הגלגולים, פרנקפורט דמיין, תמ“ד, דף מה, ב–ג. השווה ”נגיד ומצווה“, אמשטרדם תע”ב, בהקדמה; ספר הכונות ומעשה נסים, קושטא ת"פ, דף יג, א).  ↩

  168. בראשית לח, ו.  ↩

  169. תהלים צב, יג.  ↩

  170. ר' שיר־השירים רבה על המקום וכן על הפסוק שלפני זה זאת קומתך דמתה לתמר. השווה גם סנהדרין צג, א.  ↩

  171. בראשית שם לח, יב.  ↩

  172. מלכים ב, יז, ו, דברי הימים–א ד, כו.  ↩

  173. בראשית שם לח, יא.  ↩

  174. איכה א, א.  ↩

  175. בראשית שם.  ↩

  176. בראשית כא, ח.  ↩

  177. תהלים ב, ז.  ↩

  178. בראשית שם לח, יב.  ↩

  179. שם.  ↩

  180. שם לח, יג.  ↩

  181. תהלים קב, א.  ↩

  182. בראשית שם לח, יד.  ↩

  183. שם לח, טו.  ↩

  184. שם לח, טז.  ↩

  185. שם לח, יז.  ↩

  186. מנטובה ש"כ, עב, א.  ↩

  187. בראשית שם.  ↩

  188. שם לח, יח.  ↩

  189. ישעיה יא, ד.  ↩

  190. תהלים כג, ד.  ↩

  191. תהלים עב, ח.  ↩

  192. תהלים שם כג, ד.  ↩

  193. בראשית שם לא, יט.  ↩

  194. עיין במדרש שיר־השירים רבה, שם.  ↩

  195. בראשית שם.  ↩

  196. שם לח, כ.  ↩

  197. שמות ד, יג.  ↩

  198. בראשית שם לא, כ. – המחבר מביא מכאן ולהלן את הפסוקים בבראשית לח.  ↩

  199. שופטים ח, טז.  ↩

  200. ישעיהו יא, ד.  ↩

  201. תהלים פ, ב.  ↩

  202. צ“ל פ' גיד הנשה. חולין צב, א, ע”ש.  ↩

  203. זהר פר' וישב, קצב, א.  ↩

  204. זהר (מנטיבה ש"כ) פר‘ בהעלותך, קמט, ב, ור’ גם שם קנב, א.  ↩

  205. בראשית מ, יב.  ↩

  206. תהלים צ, ד.  ↩

  207. קורא שנתאכזב צייר כאן אח"כ בשולי הגליון אצבע המורה לדברי המחבר, והוסיף: טעה בחשבון.  ↩

  208. זוהר פר‘ וישב על פסוק זה, רלז, ב. והשווה גם לעיל במאמרנו הע’ 23.  ↩

  209. לפי חשבון סדר עולם זוטא (וכך יוצא גם לפי סדר עולם רבא) ירדו בני ישראל למצרים בשנת ב‘ אלפים רל"ח; ולשתצרף לזה את המספר ג’ אלפים פ“ט, תצא לך שנת ה' אלפים שכ”ז.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות